diff --git a/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/Piotrkow, 1928.json b/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/Piotrkow, 1928.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d0632fc61ebb25f15b93035bee057ae9eb9f4e75
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/Piotrkow, 1928.json	
@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Ahavat Yisrael",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001960668/NLI",
+    "versionTitle": "Piotrkow, 1928",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אהבת ישראל",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<small>מאת רבינו רבי ישראל מאיר בן רבי אריה זאב הכהן זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא מעיר ראדין בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה</small>",
+            "<b>בו יבואר גודל העון של שנאת חנם</b>",
+            "כתבו הפוסקים על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך וזכר לברכה ספר מצות השם, לאוין קמ״ב: מצות לא תעשה, שלא לשנוא אדם כשר מישראל, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא הזהירה תורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו, ומחרפו, אינו עובר בלאו זה וכו׳. וכשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו (בלשון רכה) למה עשית לי כך וכך, וימחה הדבר מליבו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן עד כאן לשונו.",
+            "והנה בכלל אחיך, הוא כל אדם מישראל, וכדאיתא (אבות דרבי נתן פרק ט״ז) אאל תאמר לזה ישראל אני אוהב ולזה אני שונא, לאהוב את החכמים ולשנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינים, וכן דוד הוא אומר (תהלים קל\"ט) הלוא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳. ומין נקרא, הכופר בתורת ה׳ ובהשגחתו.",
+            "וכאשר נתבונן היטב ונעמיק לחקור תוצאות העון הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידי עון זה רוח טומאה על עצמו. דהנה ידוע דכל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה מצוה, שורה עליו רוח קדושה, וממילא על ידי קיום כל המצות נתקדש כל גופו של אדם, כדכתיב (במדבר ט״ו:מ׳) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. ולהפך, על ידי עשיית העבירות נמשכת רוח הטומאה על אותו אבר, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות ה.) אל ישמיע אדם לאזנו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, שכונתם, על ידי שמיעתו דברים האסורים ממשיך על אזניו רוח טומאה ועתידים להיות נכוים תחלה לאיברים, וכן כל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה עבירה נמשכת רוח טומאה על אותו האבר, ואין כאן מקום להאריך לבאר שמצינו ענין זה על כל אברי האדם.",
+            "והנה כל זה באברים שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם גדול מאד לאדם זולתם. אך מה גדול החסרון בעת שנמשכת רוח טומאה על אבר כזה שהנשמה תלויה בו, כגון הלב, שכל חיי האדם תלויים בלב, ואם יחסר חס ושלום לאדם הלב, אז כמת נחשב הוא. ואם כן על ידי העון המר הזה של שנאת חנם שעיקרה תלוי בלב, הלא ממשיך על לבו רוח טומאה, ובאשר שהוא העיקר בחיי האדם, ממילא נמשכת על ידו רוח טומאה על כל איברי האדם.",
+            "והנה חוץ מזה שהוא עונש רוחני על האדם, עוד מעותד האדם לבוא חס ושלום על ידי עון זה לעונשים גדולים בעולם הזה, כדאיתא בגמרא (שבת ל״ב): בעון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העון המר הזה.",
+            "והנה אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו, הלא יתקוטט ויריב עמו וישנאהו שנאת מות, ואילו הוא עצמו שגורם להם סיבת מות אינו חושש לזה כלל, ואינו מתבונן עד היכן עונו מגיע. אוי לו ואוי לנפשו, איה שכלו ואיה דעתו שבעצמו גורם לכל זה.",
+            "ועל כן מאד מאד צריך האדם להזהיר מעון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר עד כמה מגיע עון של שנאת חנם, ועד כמה הקפידה בו התורה</b>",
+            "איתא בגמרא (יומא ט׳): מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה בו, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים.",
+            "והנה אנו מתפללים בתפילותינו ובקשותינו ובפרט בתפלות המוסיפים לבנין בית המקדש, ומצפים אנו על זה בכל יום ויום, ואין אנו מתבוננים על עיקר העיכוב של בנין בית המקדש. ומה אם היה בכח העון המר הזה של שנאת חנם להחריב את בית מקדשנו אף על פי שהיו אצלם תורה וגמילות חסדים, כל שכן וכל שכן שיש בכחו לגרום שלא יבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כחנו לסור מעון זה ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו. דבעונותינו הרבים נתרבה העון הזה בכל עבר ופינה, בין בעיירות גדולות ובין בעיירות קטנות, ואם לא נתבונן לתקן את אשר קלקלנו, אז נהיה חס ושלום נימוקים בגולה. ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים שנתבזה על ידינו במשך גלותנו המר.",
+            "ונבאר כאן למה חמור עון זה משאר עונות:",
+            "א) בכל העבירות אינו מצוי אצל אדם שיעבור עליהן בכל רגע ורגע (אם לא באדם המופקר רוצה לומר), אבל בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שמתעוררת שנאה בלבו, ולפעמים עומדת השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור.",
+            "וכשם שמחלה הנמצאת בגוף האדם אם לא נשתרשה, יש תקוה לרופא לרפאותה, מה שאין כן אם נשרשה המחלה בגופו זמן רב, אז קשה מאד מאד לרפאותה, כן הענין הזה בענייני הנפש, אם נשתרש העון הזה של שנאת חנם בלבו, אז חס ושלום אין לו תרופה, ומאוד מאד צריך האדם להשתדל שלא להשריש העון בלבו.",
+            "ב) עוד חמור עון זה משאר עונות, מפני שגורם לו לאדם לכמה עונות אחרים, דהיינו מחלוקת, ולשון הרע, ורכילות, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ולהוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש, וכדאיתא בספרי עבר אדם על לא תשנא סופו לבא לידי לא תרצח שכן כתיב (דברים י״ח) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכן הריגת הבל היתה גם כן על ידי שנאת חנם של קין. כללו של דבר כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חנם.",
+            "עוד בא וראה כמה הקפידה התורה על לאו זה של שנאת חנם, מצינו בענין הלאו של לא תיטור שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: איזו נטירה, אם אומר אדם לחבירו השאילני קרדומך ואמר לו לאו, למחר אומר לו השאילני מגלך, אומר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. הרי חזינו דאף שמשאיל את החפץ שמבקש ממנו, אם רק אמר לו איני כמותך שלא השאלתני, הוא עובר על לאו דלא תיטור, דגלי דעתיה ששנאה טמונה בלבו על חבירו.",
+            "עוד איתא בגמרא (סנהדרין כ״ז:) דמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים נקרא שונא, ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לר׳ יהודה עיין שם. והנה מצוי מאד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום אינם רוצים להפגש יחד, ובלשון בני אדם נקרא ענין זה שאינו שוה בשוה עמו, אבל באמת הרי חזינו מגמרא הנ״ל שבעניין כזה נקרא שונא ועובר על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה, שאפשר שבשביל דבר קטן יכשל האדם בעון החמור הזה, שהוא נורא מאוד.",
+            "היוצא מדברינו, צריכים אנו מאד מאד לראות לתקן את העון המר הזה שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו, וה׳ הטוב יתן בלבנו להסיר השנאה מלבנו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית תפארתנו במהרה בימינו אמן. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר הסיבות הגורמות לשנאת חנם</b>",
+            "ועתה נבאר הסיבות הגורמות לשנאת חנם, עיקר השנאה המצויה בינינו באה על ידי סיבות אחדות ונבארן פה אחת אחת.",
+            "ראשית לכל, הגורם לעון זה היא הקנאה, שמקנא האדם בחבירו על ענינים שונים, וכאשר נבאר:",
+            "א) יש שמקנא אדם בחבירו, על מה שברכו ה׳ בעושר ובנכסים, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו, ועל כן הוא מתקנא בו, והקנאה מביאה אותו לשנאותו.",
+            "ב) לפעמים מצוי שאומן אחד היודע היטב אומנתו ונתפרסם לתהילה לאומן טוב, אז האומנים האחרים מתקנאים בו ושונאים אותו, בחשבם שהוא מקפח פרנסתם.",
+            "ג) על ידי שחבירו מכובד יותר ממנו, וקשה לו לראות איך שנותנים לחבירו כבוד. ואף שגם הוא רודף אחר הכבוד, אבל הכבוד בורח ממנו, ובמקום הכבוד גורם לעצמו ביזיונות. ועל כן הוא שונא אותו תכלית שנאה.",
+            "ד) ולפעמים מצוי שיש לחבירו מעלות ומדות טובות, ונתפרסם לתהילה בפי כל. ואף שיודע האדם בעצמו שחסרים לו כל אלה, אך מכל מקום בטבעו עינו רעה על תהילות ומעלות חבירו.",
+            "והנה כל אלו העניינים מביאים את האדם לידי שנאת חנם, אבל אבאר כאן, איך שכל אלה הסיבות בשקר יסודם, ואין לאדם לשנוא את חבירו עבור סיבות אלו.",
+            "נגד הסיבה הראשונה, שהיא קנאת האדם בחבירו מחמת עשרו, הנה ידוע שהקדוש ברוך הוא נותן עושר לאדם בשני אופנים, או משום שגלוי וידוע לפניו שהוא איש טוב ורחמן, ובעשרו שיתן לו ה׳ יתברך יעשה טוב וחסד עם עניים ומרי נפש, והוא בתור גזבר על העושר שנתן לו הקדוש ברוך הוא בעד העניים, ואופן זה הוא לטובתו של האדם. ויש לפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו, והיינו משום שהאדם מלא עונות וחטאים, וגם עשה איזה מצות, ולפיכך הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר מצותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף הדבר שיכלה עשרו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם.",
+            "וכשיתבונן האדם בזה, יראה בעצמו שאין לשנוא את חבירו עבור עושרו, כי אין במה להתקנא בו. דלהשיג עושר באופן הטוב הלא רואה כי איננו זוכה לכך, ואם היה לו עושר בודאי לא היה מתנהג עם ממונו כהוגן בענייני צדקה וחסד עם עניים. ובאופן שני היא בודאי אין להתקנא כשיודע לו כי הוא אוכל את עולם הבא שלו פה בעולם החולף, וכבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ואם כן הרי נתברר דמסיבה זו אין לשנוא את חבירו.",
+            "ונגד הסיבה השניה, שאדם שונא חבירו על ידי שחבירו אומן טוב יותר ממנו ותולה שהוא מקפח בזה את פרנסתו, כבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ומה שצריך לו להשיג על ידי מלאכתו ישיג בלי שום קושי וצער, כי מה שנקצב לו לאדם מהקדוש ברוך הוא, אי אפשר לשום אדם בעולם לקחת מידו. וכאשר יהיה לאדם חשבון כזה בודאי תעבור ממנו השנאה שיש לו על חבירו.",
+            "ונגד הסיבה השלישית, שמצוי לפעמים שאדם ישנא לחבירו עבור שחבירו מכובד יותר ממנו, צריך האדם לדעת כי בודאי הוא זכאי לכל הכבוד, כי כבר כתיב כי מכבדי אכבד, ואם לא היה נכבד בעיני המקום לא היה נכבד בעיני הבריות, וממילא יגרום לעצמו ביזיונות אם ירצה לבזותו, כי הכל מכבדים את חבירו, וכל הביזיון שרוצה לראות על חבירו ישיג הוא בעצמו, ובאותה מדה שהוא רוצה למדוד את חבירו, מודדים לו.",
+            "ונגד הסיבה הרביעית, שאדם שונא לחבירו על ידי קנאתו בחבירו שיש לו מעלות ומדות טובות, היא שטות גדולה מאין כמוה, כי מה אשם חבירו אם חננו ה׳ במידות טובות, ובודאי זכה מן השמים לזה, ובאופן כזה אין שום צד וסיבה לשנוא אותו.",
+            "היוצא מדברינו, חזרנו על כל הסיבות הנזכרות, ואם רק יתבונן האדם היטב בדברינו אלה ומאמין הוא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, אז יוכח בעצמו, כי אך שוא והבל כל טענותיו, וכי אין שום מקור לשנוא את חבירו. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר עד כמה צריך האדם להתבונן להסיר השנאה מלבו</b>",
+            "הנה סתם איש ישראל מאמין הוא בי״ג עיקרי הדת, ובודאי שייך עליו הכתוב כי חלק ה׳ עמו, והוא אהוב למקום כדכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳, ועוד כתיב כי מאהבת ה׳ אתכם, ועוד כתיב בנים אתם לה׳ אלקיכם, ועוד הרבה פסוקים המורים גודל אהבת ה׳ יתברך לעם ישראל. ואם כן איך יוכל האדם לפעול בנפשו לשנוא את מי שהוא אהוב לה׳, הלא בודאי יהיה להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו עבור זה.",
+            "ולמשל, הנה בטבע כל אב לאהוב את בנו אהבה עזה, וכל עמל האדם אך לטובת בניו אחריו, וכשימצא אחד שיהיה שונא לבניו, הלא תהיה לו תרעומת גדולה על אותו האיש, כן הדבר בעניינינו, כל מי שיש לו שנאה על חבירו, בודאי יש להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו, ומי הוא האיש הסכל והפתי שירצה לשאת עליו תרעומת ה׳ יתברך, ומה אם תרעומת בשר ודם קשה לשאת, ומכל שכן תרעומת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שמאד מחוייבים להיזהר מזה.",
+            "מלבד כל זה, הלא ידוע, שכל אברי האדם מוכנים כל אחד ואחד על העניינים השייכים לו, למשל הפה להכניס בו המאכל, השיניים לטחון בהם את המאכל, האזנים לשמוע בהם, הלשון לדבר בו, הלב לחשוב בו מחשבות. והנה לו יצוייר אם אחד רואה את חבירו שלועס בשיניו בשר נבילה וטריפה מהבוקר עד הערב, בודאי היה מתועב בעיניו עבור זה, משום שהכתוב צווח ואומר אל תטמאו בכל אלה, והוא מטמא את עצמו בידים.",
+            "ואיך לא ישים ענין זה על לבו הנושא שנאה על חבירו, הלא הלב נברא לחשוב בו מחשבות טהורות וקדושות, והוא חורש בלבו מחשבות און על חבירו מן הבוקר עד הערב, והיא השנאה הטמונה והמושרשת בלבו, והלא הכתוב צווח ואומר לא תשנא את אחיך בלבבך, ובמאי עדיף הוא מהאוכל בשר נבילות וטריפות, וכשם שבאכילת מאכלות אסורות הוא מטמא את פיו, כן על ידי השנאה הוא מטמא את לבו.",
+            "ועל האיש הנבון, אם בא היצר לפתותו לשנוא את חבירו, צריך להוכיחו על פניו ולומר לו: מה לך יצרי שתמיד תרדפני ותפתה אותי לשנוא את חברי, הלא בכל רגע ורגע שהנך מכניס שנאה בלבי על חברי הרי אתה כמכניס בשר חזיר ממש לפי. ומה שאתה מסיתני לשנואתו, אי אפשר לי בשום אופן להבין על מה עלי לשנואתו, כי נתברר אצלי שאיננו אשם בשום דבר כלל, והנך חפץ להכשילני לחשוד בכשרים. רק להפך תרעומת גדולה יש לי עליך, ועלי לשנוא אותך תכלית שנאה על מה שהנך חפץ להכניס שנאה בתוך לבי על ראובן שכני, הלא אתה יותר שונא לי ממנו כי אתה גורם לי שאהיה שנאוי ומתועב בעיני ה׳, ועל כל רגע ורגע עלי לעבור על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך שהוא עון פלילי למאד. וכבר הכרתיך לשקרן, בראותי כי על כל מצוה ומצוה ממצות ה׳ שברצוני לקיימה, אתה בא בטענות שונות ומפתה אותי לבטל המצוה, או להיפך אם באה דבר עבירה לידי וברצוני שלא לעבור עליו, הנך בא גם כן אלי בטענות שונות, והנך מראה לי צדדי היתר על העבירה, ולולא שהתגברתי עליך בחסדי ה׳ יתברך בהרבה פעמים, כי אז כבר גרמת לי שהייתי שקוע בעבירות עד אין לשער. כללו של דבר, אחרי ניסיון זמן רב, ואחרי פשפוש במעשים הרעים שעשיתי, הנני מוצא כי אתה בעצמך גורם לי לכך, וכמאמר הכתוב ואליך תשוקתו ופירוש רש״י שם שתמיד היצר משתוקק ומתאוה להכשילך, ומהיום והלאה אין לי שום תרעומת ושנאה על חברי, יברכהו ה׳ בכל עניניו.",
+            "ובודאי אם ישים האדם דברים אלו נגדו, אז בטוח שלא ילכד במצודת יצרו הרע ותסור השנאה מלבו, משום דאתא דיבור שמברכו ומבטל מחשבתו הראשונה. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר אופני תיקון החטא של שנאת חנם</b>",
+            "ראשית כל, צריך להסיר השנאה מלבו, ואז יטהר נפשו מעון שנאת חנם שיוכל אח״כ להתודות על העבר ויתכפר לו. וכשם שבעון גזל כל זמן שלא השיב הגזילה לבעליו לא יתקן חטאו, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו, כן הדין בעון שנאת חנם, כל זמן שלא נעקרה השנאה מלבו לגמרי, אינו יכול להתודות, ואינו מתכפר לו העון הזה אפילו בכמה וידוים, דהוי כטובל ושרץ בידו.",
+            "גם ירגיל אדם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.",
+            "עוד איתא בחכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ב׳): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, דהנה לפעמים אדם מבקש איזה טובה מחבירו כגון להלוות לו גמילות חסד, וחבירו לא עשה לו הטובה ההיא שביקש ממנו, אל יתרגל האדם לדון אותו לכף חובה ולתלות שבשביל רוע לבבו לא מילא את בקשתו. אלא צריך האדם לחקור אותו אם יש בידו להלוות לו, דמצוי מאד לפעמים באחד שבהנהגת ביתו מתנהג בהרחבה, וממילא כולם חושבים אותו לעשיר ונגיד, ובאמת מצבו דחוק ונורא, אבל מוכרח להתנהג כך או משום שלא תגרום לו הקמצנות היזק במסחרו, או שיקפצו עליו בעלי חובותיו שיתבעו ממנו כשיודע להם שירד מנכסיו, או אולי לא יתנו לו בהקפה, או שיש לו בנים ובנות שהגיעו לפירקם ואינו רוצה שיצא שם עני עליו, ועוד ענינים שונים שבשבילו לא היה בידו למלאות בקשתו. וצריך האדם לעשות חשבון בנפשו, מה היה הוא עושה אם היה נמצא במצב כזה, ואם היה הוא יותר טוב ממנו. וזוהי כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה עד שתגיע למקומו, רוצה לומר: למצבו. ואם יעשה אדם חשבון כזה תמיד, אז ידון לעולם את חבירו לכף זכות ויתן הצדק לחבירו.",
+            "והנה במאמרי אלו המעטים, ביארתי רק מקצת מן המקצת מגודל העון של שנאת חנם ואופן תיקונו, אבל האיש הנבון אם רק ירצה להתבונן בדרכיו עוד יותר, ימצא עוד כמה ענינים שעל ידיהם יזדרז להסיר שנאה מלבו, ולאהוב את חבירו בנפשו.",
+            "והנה אחי ורעי, אחרי שידענו כי החטא והעון העיקרי שגרם לחורבן בית מקדשנו וסיבת אריכות גלותנו, הוא העון של שנאת חנם בין איש לרעהו, על כן כשאנו רוצים ומצפים שיבנה בית מקדשנו, מחוייבים אנו לתקן את אשר קלקלנו, ובאותו עון שחטאנו אנו צריכים לתקן, ועל פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה עשה אדם חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות.",
+            "והתיקון לזה העון הוא, שיפעול כל אחד בנפשו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בין בגופו ובין בממונו, ולחוס על כבודו וממונו של חבירו כשם שחס על כבוד וממון עצמו, ועל זה הוזהרנו במצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שכתב הרמב״ם זכר לברכה, ולא לחנם נקראים אנו בשם חלק ה׳, כדכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ומלבד זה צריכים אנו לדעת כי ענין זה של הבאת שלום בין אדם לחבירו, הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כדאיתא (מסכת פאה א׳:א׳).",
+            "הנה באמת צריך האדם להתבונן בעצמו ולראות, שהיצר מפתה אותו בכל יום מלהתעלם ומלהבין גודל טובותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא ולתת לו תודה עליהם.",
+            "ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורוצה לומר דמי שאינו חכם, יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים שמקיים התורה ומצותיה. אבל הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצות שעובר עליהן בכל יום ואינו שם לב עליהן כלל לקיימן, וכן בענייני הלאוין שעובר עליהם ואינו שם לב לתקנם. והתועלת מזה גדולה מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית, תסור הגאוה ממנו, ויתרצה במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא הן בהשפעה והן בענייני הכבוד, ובכל עניניו יכיר שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו במדת החסד.",
+            "ובזה מבואר מאד מה שאמר הכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דהרבה אנשים מתמיהים על הקרא איך משביע והלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, אבל לפי מה שביארנו ניחא מאוד, דסיבת הדבר הוא שאין האדם מכיר את עצמו ונדמה לו שעל פי מעשיו היה ראוי ליתן לו יותר ויותר בעולם הזה, וגם בעולם הבא לא תגרע מדרגתו. אבל הקדוש ברוך הוא שיודעו ומכירו היטב, יודע שאין כדאי לו יותר, וזה גם לטובת בניו שלא יסורו מדרך ה׳ יתברך. "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..03c30e05eca639237760522b8ad945505ec7bb2a
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Ahavat Yisrael/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Ahavat Yisrael",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ahavat_Yisrael",
+    "text": [
+        [
+            "<small>מאת רבינו רבי ישראל מאיר בן רבי אריה זאב הכהן זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא מעיר ראדין בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה</small>",
+            "<b>בו יבואר גודל העון של שנאת חנם</b>",
+            "כתבו הפוסקים על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך וזכר לברכה ספר מצות השם, לאוין קמ״ב: מצות לא תעשה, שלא לשנוא אדם כשר מישראל, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא הזהירה תורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו, ומחרפו, אינו עובר בלאו זה וכו׳. וכשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו (בלשון רכה) למה עשית לי כך וכך, וימחה הדבר מליבו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן עד כאן לשונו.",
+            "והנה בכלל אחיך, הוא כל אדם מישראל, וכדאיתא (אבות דרבי נתן פרק ט״ז) אאל תאמר לזה ישראל אני אוהב ולזה אני שונא, לאהוב את החכמים ולשנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינים, וכן דוד הוא אומר (תהלים קל\"ט) הלוא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳. ומין נקרא, הכופר בתורת ה׳ ובהשגחתו.",
+            "וכאשר נתבונן היטב ונעמיק לחקור תוצאות העון הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידי עון זה רוח טומאה על עצמו. דהנה ידוע דכל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה מצוה, שורה עליו רוח קדושה, וממילא על ידי קיום כל המצות נתקדש כל גופו של אדם, כדכתיב (במדבר ט״ו:מ׳) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. ולהפך, על ידי עשיית העבירות נמשכת רוח הטומאה על אותו אבר, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות ה.) אל ישמיע אדם לאזנו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, שכונתם, על ידי שמיעתו דברים האסורים ממשיך על אזניו רוח טומאה ועתידים להיות נכוים תחלה לאיברים, וכן כל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה עבירה נמשכת רוח טומאה על אותו האבר, ואין כאן מקום להאריך לבאר שמצינו ענין זה על כל אברי האדם.",
+            "והנה כל זה באברים שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם גדול מאד לאדם זולתם. אך מה גדול החסרון בעת שנמשכת רוח טומאה על אבר כזה שהנשמה תלויה בו, כגון הלב, שכל חיי האדם תלויים בלב, ואם יחסר חס ושלום לאדם הלב, אז כמת נחשב הוא. ואם כן על ידי העון המר הזה של שנאת חנם שעיקרה תלוי בלב, הלא ממשיך על לבו רוח טומאה, ובאשר שהוא העיקר בחיי האדם, ממילא נמשכת על ידו רוח טומאה על כל איברי האדם.",
+            "והנה חוץ מזה שהוא עונש רוחני על האדם, עוד מעותד האדם לבוא חס ושלום על ידי עון זה לעונשים גדולים בעולם הזה, כדאיתא בגמרא (שבת ל״ב): בעון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העון המר הזה.",
+            "והנה אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו, הלא יתקוטט ויריב עמו וישנאהו שנאת מות, ואילו הוא עצמו שגורם להם סיבת מות אינו חושש לזה כלל, ואינו מתבונן עד היכן עונו מגיע. אוי לו ואוי לנפשו, איה שכלו ואיה דעתו שבעצמו גורם לכל זה.",
+            "ועל כן מאד מאד צריך האדם להזהיר מעון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר עד כמה מגיע עון של שנאת חנם, ועד כמה הקפידה בו התורה</b>",
+            "איתא בגמרא (יומא ט׳): מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה בו, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים.",
+            "והנה אנו מתפללים בתפילותינו ובקשותינו ובפרט בתפלות המוסיפים לבנין בית המקדש, ומצפים אנו על זה בכל יום ויום, ואין אנו מתבוננים על עיקר העיכוב של בנין בית המקדש. ומה אם היה בכח העון המר הזה של שנאת חנם להחריב את בית מקדשנו אף על פי שהיו אצלם תורה וגמילות חסדים, כל שכן וכל שכן שיש בכחו לגרום שלא יבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כחנו לסור מעון זה ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו. דבעונותינו הרבים נתרבה העון הזה בכל עבר ופינה, בין בעיירות גדולות ובין בעיירות קטנות, ואם לא נתבונן לתקן את אשר קלקלנו, אז נהיה חס ושלום נימוקים בגולה. ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים שנתבזה על ידינו במשך גלותנו המר.",
+            "ונבאר כאן למה חמור עון זה משאר עונות:",
+            "א) בכל העבירות אינו מצוי אצל אדם שיעבור עליהן בכל רגע ורגע (אם לא באדם המופקר רוצה לומר), אבל בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שמתעוררת שנאה בלבו, ולפעמים עומדת השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור.",
+            "וכשם שמחלה הנמצאת בגוף האדם אם לא נשתרשה, יש תקוה לרופא לרפאותה, מה שאין כן אם נשרשה המחלה בגופו זמן רב, אז קשה מאד מאד לרפאותה, כן הענין הזה בענייני הנפש, אם נשתרש העון הזה של שנאת חנם בלבו, אז חס ושלום אין לו תרופה, ומאוד מאד צריך האדם להשתדל שלא להשריש העון בלבו.",
+            "ב) עוד חמור עון זה משאר עונות, מפני שגורם לו לאדם לכמה עונות אחרים, דהיינו מחלוקת, ולשון הרע, ורכילות, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ולהוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש, וכדאיתא בספרי עבר אדם על לא תשנא סופו לבא לידי לא תרצח שכן כתיב (דברים י״ח) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכן הריגת הבל היתה גם כן על ידי שנאת חנם של קין. כללו של דבר כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חנם.",
+            "עוד בא וראה כמה הקפידה התורה על לאו זה של שנאת חנם, מצינו בענין הלאו של לא תיטור שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: איזו נטירה, אם אומר אדם לחבירו השאילני קרדומך ואמר לו לאו, למחר אומר לו השאילני מגלך, אומר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. הרי חזינו דאף שמשאיל את החפץ שמבקש ממנו, אם רק אמר לו איני כמותך שלא השאלתני, הוא עובר על לאו דלא תיטור, דגלי דעתיה ששנאה טמונה בלבו על חבירו.",
+            "עוד איתא בגמרא (סנהדרין כ״ז:) דמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים נקרא שונא, ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לר׳ יהודה עיין שם. והנה מצוי מאד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום אינם רוצים להפגש יחד, ובלשון בני אדם נקרא ענין זה שאינו שוה בשוה עמו, אבל באמת הרי חזינו מגמרא הנ״ל שבעניין כזה נקרא שונא ועובר על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה, שאפשר שבשביל דבר קטן יכשל האדם בעון החמור הזה, שהוא נורא מאוד.",
+            "היוצא מדברינו, צריכים אנו מאד מאד לראות לתקן את העון המר הזה שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו, וה׳ הטוב יתן בלבנו להסיר השנאה מלבנו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית תפארתנו במהרה בימינו אמן. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר הסיבות הגורמות לשנאת חנם</b>",
+            "ועתה נבאר הסיבות הגורמות לשנאת חנם, עיקר השנאה המצויה בינינו באה על ידי סיבות אחדות ונבארן פה אחת אחת.",
+            "ראשית לכל, הגורם לעון זה היא הקנאה, שמקנא האדם בחבירו על ענינים שונים, וכאשר נבאר:",
+            "א) יש שמקנא אדם בחבירו, על מה שברכו ה׳ בעושר ובנכסים, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו, ועל כן הוא מתקנא בו, והקנאה מביאה אותו לשנאותו.",
+            "ב) לפעמים מצוי שאומן אחד היודע היטב אומנתו ונתפרסם לתהילה לאומן טוב, אז האומנים האחרים מתקנאים בו ושונאים אותו, בחשבם שהוא מקפח פרנסתם.",
+            "ג) על ידי שחבירו מכובד יותר ממנו, וקשה לו לראות איך שנותנים לחבירו כבוד. ואף שגם הוא רודף אחר הכבוד, אבל הכבוד בורח ממנו, ובמקום הכבוד גורם לעצמו ביזיונות. ועל כן הוא שונא אותו תכלית שנאה.",
+            "ד) ולפעמים מצוי שיש לחבירו מעלות ומדות טובות, ונתפרסם לתהילה בפי כל. ואף שיודע האדם בעצמו שחסרים לו כל אלה, אך מכל מקום בטבעו עינו רעה על תהילות ומעלות חבירו.",
+            "והנה כל אלו העניינים מביאים את האדם לידי שנאת חנם, אבל אבאר כאן, איך שכל אלה הסיבות בשקר יסודם, ואין לאדם לשנוא את חבירו עבור סיבות אלו.",
+            "נגד הסיבה הראשונה, שהיא קנאת האדם בחבירו מחמת עשרו, הנה ידוע שהקדוש ברוך הוא נותן עושר לאדם בשני אופנים, או משום שגלוי וידוע לפניו שהוא איש טוב ורחמן, ובעשרו שיתן לו ה׳ יתברך יעשה טוב וחסד עם עניים ומרי נפש, והוא בתור גזבר על העושר שנתן לו הקדוש ברוך הוא בעד העניים, ואופן זה הוא לטובתו של האדם. ויש לפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו, והיינו משום שהאדם מלא עונות וחטאים, וגם עשה איזה מצות, ולפיכך הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר מצותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף הדבר שיכלה עשרו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם.",
+            "וכשיתבונן האדם בזה, יראה בעצמו שאין לשנוא את חבירו עבור עושרו, כי אין במה להתקנא בו. דלהשיג עושר באופן הטוב הלא רואה כי איננו זוכה לכך, ואם היה לו עושר בודאי לא היה מתנהג עם ממונו כהוגן בענייני צדקה וחסד עם עניים. ובאופן שני היא בודאי אין להתקנא כשיודע לו כי הוא אוכל את עולם הבא שלו פה בעולם החולף, וכבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ואם כן הרי נתברר דמסיבה זו אין לשנוא את חבירו.",
+            "ונגד הסיבה השניה, שאדם שונא חבירו על ידי שחבירו אומן טוב יותר ממנו ותולה שהוא מקפח בזה את פרנסתו, כבר שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ומה שצריך לו להשיג על ידי מלאכתו ישיג בלי שום קושי וצער, כי מה שנקצב לו לאדם מהקדוש ברוך הוא, אי אפשר לשום אדם בעולם לקחת מידו. וכאשר יהיה לאדם חשבון כזה בודאי תעבור ממנו השנאה שיש לו על חבירו.",
+            "ונגד הסיבה השלישית, שמצוי לפעמים שאדם ישנא לחבירו עבור שחבירו מכובד יותר ממנו, צריך האדם לדעת כי בודאי הוא זכאי לכל הכבוד, כי כבר כתיב כי מכבדי אכבד, ואם לא היה נכבד בעיני המקום לא היה נכבד בעיני הבריות, וממילא יגרום לעצמו ביזיונות אם ירצה לבזותו, כי הכל מכבדים את חבירו, וכל הביזיון שרוצה לראות על חבירו ישיג הוא בעצמו, ובאותה מדה שהוא רוצה למדוד את חבירו, מודדים לו.",
+            "ונגד הסיבה הרביעית, שאדם שונא לחבירו על ידי קנאתו בחבירו שיש לו מעלות ומדות טובות, היא שטות גדולה מאין כמוה, כי מה אשם חבירו אם חננו ה׳ במידות טובות, ובודאי זכה מן השמים לזה, ובאופן כזה אין שום צד וסיבה לשנוא אותו.",
+            "היוצא מדברינו, חזרנו על כל הסיבות הנזכרות, ואם רק יתבונן האדם היטב בדברינו אלה ומאמין הוא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, אז יוכח בעצמו, כי אך שוא והבל כל טענותיו, וכי אין שום מקור לשנוא את חבירו. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר עד כמה צריך האדם להתבונן להסיר השנאה מלבו</b>",
+            "הנה סתם איש ישראל מאמין הוא בי״ג עיקרי הדת, ובודאי שייך עליו הכתוב כי חלק ה׳ עמו, והוא אהוב למקום כדכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳, ועוד כתיב כי מאהבת ה׳ אתכם, ועוד כתיב בנים אתם לה׳ אלקיכם, ועוד הרבה פסוקים המורים גודל אהבת ה׳ יתברך לעם ישראל. ואם כן איך יוכל האדם לפעול בנפשו לשנוא את מי שהוא אהוב לה׳, הלא בודאי יהיה להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו עבור זה.",
+            "ולמשל, הנה בטבע כל אב לאהוב את בנו אהבה עזה, וכל עמל האדם אך לטובת בניו אחריו, וכשימצא אחד שיהיה שונא לבניו, הלא תהיה לו תרעומת גדולה על אותו האיש, כן הדבר בעניינינו, כל מי שיש לו שנאה על חבירו, בודאי יש להקדוש ברוך הוא תרעומת עליו, ומי הוא האיש הסכל והפתי שירצה לשאת עליו תרעומת ה׳ יתברך, ומה אם תרעומת בשר ודם קשה לשאת, ומכל שכן תרעומת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שמאד מחוייבים להיזהר מזה.",
+            "מלבד כל זה, הלא ידוע, שכל אברי האדם מוכנים כל אחד ואחד על העניינים השייכים לו, למשל הפה להכניס בו המאכל, השיניים לטחון בהם את המאכל, האזנים לשמוע בהם, הלשון לדבר בו, הלב לחשוב בו מחשבות. והנה לו יצוייר אם אחד רואה את חבירו שלועס בשיניו בשר נבילה וטריפה מהבוקר עד הערב, בודאי היה מתועב בעיניו עבור זה, משום שהכתוב צווח ואומר אל תטמאו בכל אלה, והוא מטמא את עצמו בידים.",
+            "ואיך לא ישים ענין זה על לבו הנושא שנאה על חבירו, הלא הלב נברא לחשוב בו מחשבות טהורות וקדושות, והוא חורש בלבו מחשבות און על חבירו מן הבוקר עד הערב, והיא השנאה הטמונה והמושרשת בלבו, והלא הכתוב צווח ואומר לא תשנא את אחיך בלבבך, ובמאי עדיף הוא מהאוכל בשר נבילות וטריפות, וכשם שבאכילת מאכלות אסורות הוא מטמא את פיו, כן על ידי השנאה הוא מטמא את לבו.",
+            "ועל האיש הנבון, אם בא היצר לפתותו לשנוא את חבירו, צריך להוכיחו על פניו ולומר לו: מה לך יצרי שתמיד תרדפני ותפתה אותי לשנוא את חברי, הלא בכל רגע ורגע שהנך מכניס שנאה בלבי על חברי הרי אתה כמכניס בשר חזיר ממש לפי. ומה שאתה מסיתני לשנואתו, אי אפשר לי בשום אופן להבין על מה עלי לשנואתו, כי נתברר אצלי שאיננו אשם בשום דבר כלל, והנך חפץ להכשילני לחשוד בכשרים. רק להפך תרעומת גדולה יש לי עליך, ועלי לשנוא אותך תכלית שנאה על מה שהנך חפץ להכניס שנאה בתוך לבי על ראובן שכני, הלא אתה יותר שונא לי ממנו כי אתה גורם לי שאהיה שנאוי ומתועב בעיני ה׳, ועל כל רגע ורגע עלי לעבור על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך שהוא עון פלילי למאד. וכבר הכרתיך לשקרן, בראותי כי על כל מצוה ומצוה ממצות ה׳ שברצוני לקיימה, אתה בא בטענות שונות ומפתה אותי לבטל המצוה, או להיפך אם באה דבר עבירה לידי וברצוני שלא לעבור עליו, הנך בא גם כן אלי בטענות שונות, והנך מראה לי צדדי היתר על העבירה, ולולא שהתגברתי עליך בחסדי ה׳ יתברך בהרבה פעמים, כי אז כבר גרמת לי שהייתי שקוע בעבירות עד אין לשער. כללו של דבר, אחרי ניסיון זמן רב, ואחרי פשפוש במעשים הרעים שעשיתי, הנני מוצא כי אתה בעצמך גורם לי לכך, וכמאמר הכתוב ואליך תשוקתו ופירוש רש״י שם שתמיד היצר משתוקק ומתאוה להכשילך, ומהיום והלאה אין לי שום תרעומת ושנאה על חברי, יברכהו ה׳ בכל עניניו.",
+            "ובודאי אם ישים האדם דברים אלו נגדו, אז בטוח שלא ילכד במצודת יצרו הרע ותסור השנאה מלבו, משום דאתא דיבור שמברכו ומבטל מחשבתו הראשונה. "
+        ],
+        [
+            "<b>בו יבואר אופני תיקון החטא של שנאת חנם</b>",
+            "ראשית כל, צריך להסיר השנאה מלבו, ואז יטהר נפשו מעון שנאת חנם שיוכל אח״כ להתודות על העבר ויתכפר לו. וכשם שבעון גזל כל זמן שלא השיב הגזילה לבעליו לא יתקן חטאו, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו, כן הדין בעון שנאת חנם, כל זמן שלא נעקרה השנאה מלבו לגמרי, אינו יכול להתודות, ואינו מתכפר לו העון הזה אפילו בכמה וידוים, דהוי כטובל ושרץ בידו.",
+            "גם ירגיל אדם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, ובכל מעשה שעשה האדם, צריך לחפש עליו זכות, שאולי בשגגה עשה הדבר הזה, או אולי כבר התחרט על זה, וכיוצא בזה, וממילא תסור השנאה מלבו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.",
+            "עוד איתא בחכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ב׳): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, דהנה לפעמים אדם מבקש איזה טובה מחבירו כגון להלוות לו גמילות חסד, וחבירו לא עשה לו הטובה ההיא שביקש ממנו, אל יתרגל האדם לדון אותו לכף חובה ולתלות שבשביל רוע לבבו לא מילא את בקשתו. אלא צריך האדם לחקור אותו אם יש בידו להלוות לו, דמצוי מאד לפעמים באחד שבהנהגת ביתו מתנהג בהרחבה, וממילא כולם חושבים אותו לעשיר ונגיד, ובאמת מצבו דחוק ונורא, אבל מוכרח להתנהג כך או משום שלא תגרום לו הקמצנות היזק במסחרו, או שיקפצו עליו בעלי חובותיו שיתבעו ממנו כשיודע להם שירד מנכסיו, או אולי לא יתנו לו בהקפה, או שיש לו בנים ובנות שהגיעו לפירקם ואינו רוצה שיצא שם עני עליו, ועוד ענינים שונים שבשבילו לא היה בידו למלאות בקשתו. וצריך האדם לעשות חשבון בנפשו, מה היה הוא עושה אם היה נמצא במצב כזה, ואם היה הוא יותר טוב ממנו. וזוהי כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה עד שתגיע למקומו, רוצה לומר: למצבו. ואם יעשה אדם חשבון כזה תמיד, אז ידון לעולם את חבירו לכף זכות ויתן הצדק לחבירו.",
+            "והנה במאמרי אלו המעטים, ביארתי רק מקצת מן המקצת מגודל העון של שנאת חנם ואופן תיקונו, אבל האיש הנבון אם רק ירצה להתבונן בדרכיו עוד יותר, ימצא עוד כמה ענינים שעל ידיהם יזדרז להסיר שנאה מלבו, ולאהוב את חבירו בנפשו.",
+            "והנה אחי ורעי, אחרי שידענו כי החטא והעון העיקרי שגרם לחורבן בית מקדשנו וסיבת אריכות גלותנו, הוא העון של שנאת חנם בין איש לרעהו, על כן כשאנו רוצים ומצפים שיבנה בית מקדשנו, מחוייבים אנו לתקן את אשר קלקלנו, ובאותו עון שחטאנו אנו צריכים לתקן, ועל פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה עשה אדם חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות.",
+            "והתיקון לזה העון הוא, שיפעול כל אחד בנפשו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בין בגופו ובין בממונו, ולחוס על כבודו וממונו של חבירו כשם שחס על כבוד וממון עצמו, ועל זה הוזהרנו במצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שכתב הרמב״ם זכר לברכה, ולא לחנם נקראים אנו בשם חלק ה׳, כדכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ומלבד זה צריכים אנו לדעת כי ענין זה של הבאת שלום בין אדם לחבירו, הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כדאיתא (מסכת פאה א׳:א׳).",
+            "הנה באמת צריך האדם להתבונן בעצמו ולראות, שהיצר מפתה אותו בכל יום מלהתעלם ומלהבין גודל טובותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא ולתת לו תודה עליהם.",
+            "ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורוצה לומר דמי שאינו חכם, יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים שמקיים התורה ומצותיה. אבל הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצות שעובר עליהן בכל יום ואינו שם לב עליהן כלל לקיימן, וכן בענייני הלאוין שעובר עליהם ואינו שם לב לתקנם. והתועלת מזה גדולה מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית, תסור הגאוה ממנו, ויתרצה במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא הן בהשפעה והן בענייני הכבוד, ובכל עניניו יכיר שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו במדת החסד.",
+            "ובזה מבואר מאד מה שאמר הכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דהרבה אנשים מתמיהים על הקרא איך משביע והלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, אבל לפי מה שביארנו ניחא מאוד, דסיבת הדבר הוא שאין האדם מכיר את עצמו ונדמה לו שעל פי מעשיו היה ראוי ליתן לו יותר ויותר בעולם הזה, וגם בעולם הבא לא תגרע מדרגתו. אבל הקדוש ברוך הוא שיודעו ומכירו היטב, יודע שאין כדאי לו יותר, וזה גם לטובת בניו שלא יסורו מדרך ה׳ יתברך. "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Piotrkow, 1928",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001960668/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אהבת ישראל",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/Warsaw, 1895.json b/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/Warsaw, 1895.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd95a2ae023d3342d9679084353086a62ff781c2
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/Warsaw, 1895.json	
@@ -0,0 +1,166 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Davar Be'ito",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001960742/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1895",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "דבר בעתו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "<big><strong>ספר דבר בעתו</strong></big>",
+            "<big><strong>הוא מיוסד על חיזוק הדת ובפרט בעניני מאכלות אסורות אשר נתרפו בעו״ה בהיום אצל הרבה מאחינו השוכנים בין העמים.</strong></big>",
+            "ברוך ה׳ אלהי השמים אשר נתן לנו תורתו הקדושה החמודה מכל חמדה כדי לזכות נפשותינו לעולם הנצחי ע״י קיום מצותיה וחוקותיה וכמו שנאמר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים וגו׳ דהיינו לעוה״ב כמו שכתבו המפרשים וידוע שבכללה יש תרי״ג מצות  עשה ושס״ה ל״ת יש מהן שהן רק חייבי עשה ולאוין ויש מהן חייבי מיתה בידי שמים ויש מהן חייבי כריתות ויש מהן חייבי מיתות ובאו הנביאים הראשונים [כמו שלמה ובית דינו] וכן אנשי כנה״ג והתנאים שהיו בדורות האחרונים ועשו גדרים וסייגים לתורה כדי שיתקיים עקרי התרי״ג מצות כמו עירובין ונטילת ידים ושניות לעריות וכדומה, וסמכו זה על קרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי (יבמות כ״א), ואחז״ל שבשעה שתיקן שלמה עירובין ונט״י יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, והנה ידוע מה דאיתא בגמרא שעל כל איסורי דרבנן יש לאו דלא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל [ולדעת הרמב״ם ז״ל הוא לאו גמור מן התורה שציותה שלא לסור מכל הדברים שיגדרו בשביל קיום התורה. עיין בספר המצות מצות ל״ת שי״ב מה שכתב שם] והנה עד ימינו אלה לא ראינו ח״ו אצל כלל ישראל שיתפרץ אפי׳ מצוה דרבנן, וכל מצוה ומצוה הכל נעשה ונתקיים אצל כלל ישראל בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם היה נמצא מי שהיה עובר עליהם בפרהסיא היה לשמצה ולבוז בפני הכל, אבל כעת אנו רואין בימינו ענין נורא מאוד שנעשה כהפקר בעו״ה כמה עניני הדת, ולא הגדרים והסייגים לבד אלא כמה איסורין חמורין מגופי התורה, ולא חייבי לאוין לבד אלא אף חייבי כריתות ועוד ועוד, ואין פוצה פה ומצפצף לאמר שעושים עולה בזה. והנה באמת לבאר דברים אלו לפני כל הוא נגד רצוני מאוד ונגד כל רצון אוהבי עם ד׳ אשר מן הראוי והמחוייב לכסות על קלון בית ישראל אך מפני גודל חילול ה׳ שנהרס עי״ז כמעט כל יסודי הדת ולא לאנשים יחידים רק לחלק גדול מכלל ישראל ע״כ אמרתי יהי מה ארים כשופר קולי להעיר את אחי מתרדמה הגדולה אשר היצה״ר הפיל כהיום על כמה ריבואות אנשים כדי לטמא אה נפשותם ולהכריתם מארץ החיים ח״ו ואולי עי״ז יוסר העורון מעיניהם וייטיבו מעשיהם. והוא שידוע שכהיום חלק גדול מבני ישראל בעודם באבם יתגלגל עליהם מאת ה׳ שטף הזמן להיות מתנודדים בעמים ורובם מתגאלים במאכלים האסורים וחמורים כמו בשר נבלה וטריפה וחזיר וחלב ודם שיש בהן כרת ובאיסורי גיד הנשה ואין מבקשים כלל עצה ותרופה לזה באיזה אופן להשיג מאכל כשר שלא יצטרכו להחטיא את נפשם לנצח וביותר שיש הרבה אנשים מהן שנמצא בכיסם מעט כסף והיה ביכולתם לקנות להם מאכלים כשרים ואעפ״כ אין חוששין כלל ועוזבים את כספם בידי אחרים בפקדון עד עת מועד ובימי נדודם אוכלים בשאט נפשם איסורים חמורים מדי יום כיומו וכאלו היה הדבר היתר גמור.",
+            "ובדידי הוי עובדא כענין זה שבא אחד להפקיד סך מאה רו״כ של בנו שהיה גם הוא מהמתנודדים שיהיו מונחים עד שיחזור בנו לביתו ומטעם כי בעת נידודו א״צ להכסף ורק מעט לקח על הוצאות קטנות. נשתוממתי על המראה: הנמצא בכל ימי חייו עת כזה לצורך הכסף? כי הלא רחוק מבית אביו הוא וממשפחתו ואין לו מי שיספיק לו מאכלים כשרים ומה יעשה בלא כסף והתשובה ע״ז ידעתי כי סומך עצמו כי ישיג מאכלים אצל העמים אשר יתגורר בתוכם חנם אין כסף כחפצו אם רק יתרצה לאכול אתם. אך הלא צריך להתבונן האם מאכלים כאלו נקראים מאכלים לאיש ישראל אשר בכל פעם שאוכל עובר על כמה לאוין חמורין [כי החיוב הוא על כל כזית וכזית] וגם לפעמים הוא על חייבי כריתות ג״כ הלא היה לו לקחת מעט כספו עמו למלט נפשו מני שחת וכשהיה בביתו אם נמצא אצלו שאלה מתערובת איסור בודאי היה שואל למורה הוראה ואם הורו לו שטריפה היא בודאי אין שום ישראל חשוד שלא לשמוע אף אם יהיה לו הפסד כמה וכמה ובזה שצריך לאכול ממש דברים האסורים נבלות וטרפות וכו׳ וכו׳ בפיו ואין שואל ואין דורש כלל למ״ץ שאלה ע״ז האם מותר להתנהג באופן כזה או לא אלא מניח כספו בביתו והולך לאכול דברים הטמאים [לאיש הישראלי] ברצון נפשו במה ימים ושנים וידעתי כי נמצאו עוד כמה אנשים רבים שעושים כמו זה ואין חוששין כלל לנפשם וכאלו היו הדברים היתר גמור ומאוד נפלאתי אלו היו נותנים לאיש אף מאה רו״כ שיאכל פ״א חתיכת איסור האם היה עושה זאת וכש״כ בזה שאוכל מדי יום ביומו.",
+            "וביותר אני מתפלא על אבות הבנים ובני משפחתם שאלו ראה לבנו או אחד מקרוביו בעת אחרת שהולך ומשתכר אצל אינו יהודי ואוכל ביחד עמהם בשר חזיר ונבילות וטריפות הלא בושה תכסה אח פניו וכל בני משפחתו וכל טצדקי שהיה בכוחם לעשות להפרישו מזה בודאי היו עושים ובענין הזה אין חוששים כלל אף שיודעים נאמנה שבניהם וקרוביהן ממלאים כריסם מכל דבר איסור חמור ויפלא על האב איך יפעל בנפשו לבוא לשאול למורה הוראה על איזה שאלה שנעשה בביתו ממאכלות האסורות כגון על תערובות כף חולבת בקדרה של בשר או שארי תערובות איסור כל שהוא, בזמן שיודע שבנו ממלא פיו מחתיכת חזיר או נבילות וטריפות וכדומה מדי יום ביומו ואין חושש להשביתו מזה וזאת ידוע שאלו היה ביד בנו מעט כסף לקנות מאכלות כשרים אזי לא היה צריך לבוא לכל זה.",
+            "והנה ידעתי את התשובה המורגלת בפי כל כי אנשים האלו אנוסים המה ואונס רחמנא פטריה אבל באמת אין זה תשובה נכונה לא לאב ולא לבן כי האב היה מחזיק לבנו במעט כסף הלא היה יכול להסיר בזה האונס ממנו ובפרט הבן אם הוא איש אשר יש תחת ידו כסף ואפשר להשיג מאכלים בשרים האנוס יחשב? ואף מי שאין בידו כסף מאומה אין הדבר נחשב לאונס שיהא מותר מהמת זה מאכלות האסורות כמו שביררנו בפנים הספר בפרק שביעי [וגם מלבד זה הלא ידוע שמי שמרגיל את עצמו במאכלים האסורים נעשה לו כהיתר עד שפעמים רבות אין כספו אוכל אותם בלי שום הכרח כלל ורק למלא רצון תאותו ומה יענה ליום הדין לע״ל] ובפרט אם היה תחת ידו כסף שהיה באפשרו בנקל לאכול מאכלים כשרים ועזב כספו לעת אחרת הלא בודאי מוסר נפשו לאבדן נצח ח״ו.",
+            "והנה ידוע גודל חומר דיני התורה אצל ישראל שעל מצוה אחת של דברי סופרים נחלקו בה גדולי ישראל מדורות הראשונים לברר אותה על אמיתה למעשה וכמו שאמרו חז״ל (ביצה י״ז) אל תהי שבות קלה בעיניך דסמיכה שבות היא ונחלקו בה גדולי הדור ובפרט בדברים הנוגעים ללאוין דאורייתא וכ״ש באו״ה הנוגעים לעניני אכילה הלא ידוע שכל רבותינו הראשונים והאחרונים ביררו ופירשו לנו כל דין ודין בכל פרטיו ודקדוקיו וערכו לנו על הכל שו״ע גדול והוא שו״ע יו״ד כידוע איך שינהגו כל ישראל למעשה שלא יהא במאכלם חשש איסור והוחזקו כל הדינים בפרטיהן ודקדוקיהן אצל כל ישראל ומי פילל כזאת מעולם שיקום זמן אצל ישראל שיופקר אצל רבים כל האיסורים החמורים המפורשים בתורה אפילו לעיני תינוקת של בית רבם ויעשו כהיתר גמיר אוי ואבוי שכך עלתה בימינו ואפילו לפי טעות האנשים החושבים שמי שאין לו כסף הוא מוכרח לעבור על האיסורים אעפי״כ כשנבא לחשבון נראה שכל אחד ואחד אפשר למצוא עצה לנפשו למלט עצמו מאיסורים החמורים האלה ורק אם ישים עינו ולבו לזה באיזה זמן טרם העתקתו מביתו דיש כמה אנשים שיכולת בידם להשיג מקודם או אח״כ מעט עזר מאבותיהם או מבני משפחתם אשר באמת מחויבים כולם להיות בעזרתם בזה (כאשר נבאר לקמן כפנים הספר בעזהשי״ת) ואם יפצרו בהם הרבה בודאי לא יקשו לבבם מלהושיט עזרתם בעת דחוק כזה ואפילו מי שאין לו תקות עזרה מקרוביו אם היה משתדל בעצמו מכמה שנים מקודם לקבץ מעט כסף שיהיו מוכנים לו לכשיצטרף כדי שיוכל לשמור דתו בודאי היה ה׳ בעזרו לזה כמו שאמרו חז״ל הבא לטהר מסייעין אותו ואח״כ כשבא עת נידודו היה כבר מוכן אצלו מעט הכסף למלט נפשו מאיסורין החמורים האלה וכל המכשול שנכשלים בזה העיקר הוא רק מפני רוב עצלותם שאינם דואגים כלל לאחריתם להציל עצמם שלא יצטרכו לעבור על כל גופי התורה וא״כ אי אפשר לחשבם לאנוסים כלל ולמה הדבר דומה למי שרואה מרחוק בור עמוק באמצע הדרך ורץ במרוצתו עד סמוך לבור ממש עד שאין ביכולתו אח״כ להנתק רגלו משם ובהכרח נופל שם בעומקו ושובר את מפרקתו ומי היה בעוכריו אם לא הוא בעצמו שהתקרב ברצונו למקום שלא יהיה באפשרו אח״כ למלט נפשו (ואף כאן בעניננו היה לו להכין מתחלה מעט כסף כדי שלא יהיה מוברח אח״כ לעכור על התורה).",
+            "והנה התבוננתי בנפשי מה זה עשה אלהים לנו אשר בנינו מדור החדש חלק גדול מהם יטמאו נפשם בנבילות וטריפות וחלבים וכדומה ואמרתי לנפשי אין זה אלא מעשה שטן שחפץ לטמא גופינו ונשמותינו כדי לחייב אותנו לשמים וע״כ הוא מסמא עיני הכל שלא יראו ויתבוננו בענין הנורא הזה ומטעה אותם בהתירים של תוהו ובוהו כדי לצוד נפשותיהם באיסורים הנוראים האלה ולקטרג אח״כ עליהם לפני המקום ומי יודע אחרית דבר מה יגיע מזה ח״ו וכמו שמצינו בגמרא (מגילה י״ב) מענין זה שאמרו שם על מה נתחייבו שונאי ישראל כליה בימי אחשורוש וכו׳ אבל אחי חלילה וחלילה לנו להתרשל בדבר הזה וכל מי שיראת ד׳ בלבו עליו לעמוד בפרץ בעת צר כזה ולהתבונן איך לתקן הפרצה הגדולה הזו.",
+            "והנה כאשר נפקח היטב בתיקון פרצה רבה הזו נמצא כי על שלשה מוטלת הדבר. ראשונה על המתנודדים גופא הם הראשונים המחוייבים להתחזק בדבר הזה כדי שלא יחטיאו את נפשותם. שניה להם אבותיהם וכל משפחתם. שלישית להם מוטל הדבר על כלל ישראל בכל מקום שהם כי כל ישראל ערבים זה לזה. ופרטי הדברים באיזה אופן אפשר כל אחד מאלו השלשה לתקן הדבר וגם עד כמה גדול כח החיוב על כל אחד מהם ובמה גדול שכר המתחזק בזה יבואר הכל אי״ה בפנים הספר. ולזה חלקתיו לשלשה שערים על שם כל אלו השלשה הנ״ל וקראתי אותו כשם ״דבר בעתו״ וגם לכל אחד משעריו קראתי שם על שם ענינו. שער הראשון בשם שער התחזקות כי הוא בעצמו בודאי צריך להתחזק בכל כחו שלא יכשל בכל האיסורים הנ״ל. שער והשני כשם שער האחוה על שם הכתוב וחי אחיך עמך. השער השלישי בשם שער בית ישראל על כי התיקון מוטל על כל ישראל וכנ״ל. ומן הראוי לכל מי שנגע יראת ה׳ בלבו לפרסם את דברי החבור הזה ברבים למען הקים את דבדי התורה. וד׳ הטוב יגדור את פרצת עמו ישראל ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בב״א."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<big><strong>שער התחזקות</strong></big>",
+                "<small>בו יבואר סיבת האנשים המתרשלים להשמר מלהכשל במאכלות האסורות בימי נדודם והקלקולים שמביאין לעצמו בזה:</small>",
+                "והנה ענין מאכלות האסורות ידוע לכל איש ישראל כקטן כגדול את חומר איסורן ואפילו תינוקת של בית רבן המתחילים ללמוד חומש בסדר ויקרא יודעים ג״כ חומר איסור דם וחלב שעבור זה נכרת האדם מארץ החיים וכן חומר האיסור של בשר חזיר ונבילה וטריפה וכן דגים טמאים, וגם זאת ידוע לכל שכהיום כל איש ואיש יכול לילך בדתו ואין העמים מכריחים לאיש הישראלי לאכול דוקא מאכלות האסורות וא״כ ממילא מן התורה חל גם על איש המתנודד כל הזהירות שיש על שאר ישראל וא״כ יש להפליא מאוד על מה נעשה כהיום הפקר בעו״ה כל אלו האיסורים אצל הרבה והרבה מצעירי עמנו המתנודדים בעמים ולא לבד אצל האנשים שהם עניים בעצם אלא אפילו אצל אלו שיש להם כסף לאכול מאכל כשר ואפילו אלו שבבתיהם היו אנשים תמימים ולא בא ח״ו שום חשש פיגול מעולם לתוך פיו כיון שנעתק מביתו בתוך איזה ימים נתחלף לו דעתו ורעיונותיו וכמי שלא בא על כל אלי הנ״ל שום ציווי ד׳ מעולם.",
+                "ואחשבה לדעת זאת, ואומר לנפשי שלעון הזה שהורגל יש כמה וכמה סיבות אך הסיבות הראשיים הם שלשה וסימנו כל הנחלים הולכים אל ״ה׳י׳ם״ הפקר יאוש מותר, ונבארם אחת לאחת. יש מצד שהוא רואה שהדבר הזה הוא הפקר בעיני כל חביריו ולא נחשב בעיניהם לעון כלל, וע״כ נתרשלו ידיו משמירתו ובאמת יפלא הדבר דאלו אם היה רואה באיזה בית אכסניא שנפל בהמאכלים סם המות שטבעו להמית את האוכלו במשך איזה שעות ויפרסם הדבר ולא שמעו לקולו ויאכלו רבים וישתו הבעבור זה יקיל לנפשו לאכול גם הוא עמהם הלא הוא יודע שמות בסיר ובודאי במשך איזה שעות ימותו כל האוכלין ויתרבה היללות והצוחות בעיר ואם כי הם לא ישמעו לקולו עכ״פ הוא שיודע בבירור את הדבר איך יכניס את עצמו בסכנת מות. כן הוא ממש בענין הזה וכידוע שכשהחטא הוא במזיד ובפרט כשהוא בעניני האכילה הוא מזיק לנפש ממש כמו סם המות להגוף. [וכמבואר בזוהר הקדוש פרשה שמיני אלא שבעודו בעולם הזה אינו נראה לעין כל איך שהחטאים<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ידע הקורא שכבר כתבתי כמה פעמים שרק לישראל שהוזהרו ע״ז בתורה מזיק זה.</i> הזיקו לנפשו] וכל שכן לפי מה שידוע שמתערב בעניני אכילתם ג״כ חלב ודם שמפורש בתורה שחייב איש ישראל האוכלו כרת והאוכל כזית אחת מהן מכריח את נפשו מארץ החיים ואיך יפעל בעצמו להמשך אחרי חבריו השוטים ולהפקיר את נפשו לאבדון נצח ח״ו. וראה אחי והתבונן כמה איסורים חמורים רגילים לעבור האנשים שהופקר אצלם לאכול מאכלות אסורות א) איסור נבילה שהוא לאו מפורש בתורה (דברים י״ד) לא תאכלו כל נבלה וגו׳ כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך. ב) איסור טרפה [שפעמים רבות מצוי שנטרפת קודם מיתתה] שהוא ג״כ לאו מפורש בתורה ושמות כ״ב) ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשרה טרפה לא תאכלו וגו׳. - ג) איסור גיד הגשה [שמצוי כשאוכל בשר אחורים] שהוא ג״כ לאו מפורש בתורה (בראשית ל״ב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה וגו׳. - ד) איסור חזיר שכמה פעמים מבשלים בשר חזיר בקלחת או שמטילין שם שומן שלו. - ה) איסור דם. - ועל כולם מצוי מאוד שעובר ג״כ על איסור החמור של חלב [שאין מסירין אוהו מהבשר וגם מטילין הלב בתיך התבשיל כדי להטעימו] שחייבה התורה כרת עליו [ואפילו אם אינו אוכל רק התבשיל שנתבשל בו האיסורים האלה הוא ג״כ אסור מן התורה משום טעם כעיקר כידוע ואף אם לא נתבשל בשר בתוך התבשיל הלא מטילן בה עכ״פ השומן של חזיר או חלב או שומן של נבילה וטריפה] וכמה פעמים מצוי שעובר בסעודה אחת על כל אלו האיסורים או רובם. וגס צריך לדעת שעל כל כזית וכזית מכל איסור ואיבוד יש לאו בפני עצמו וכאשר נבוא לחשבון יוכל להמצא כעשרה לאוין בכל סעודה וסעודה ובשבוע אחת עולה שבעים ובשנה אחת עולה יותר משלשה אלפים לאוין חמורים וידוע חומר של כל האיסורים שאם יאכל איש הישראלי אפילו כזית אחד מהם במזיד הרי הוא רשע גמור מן התורה ופסול לעדות ולשבועה וכש״כ אם מפקיר עצמו לעבור עליהם בתמידות וכופל אותו פעמים אין מספר כמה יגדל רשעתו וגדול עונו מנשוא. ונקרא בפי חז״ל בשם מומר אוכל נבילות. וכבר אחז״ל (מררש שוח״ט) כל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית [ור״ל אף בעת שיתגברו רחמי ה׳ על העולם מ״מ לא ימחלו לו מטעם שהפקיר את רצונו של הקב״ה לגמרי ונעשה חלוט לעבירה זו]. והנה ידוע מה שאחז״ל באבות כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ועוד אחז״ל (ע״ז יט.) כל העובר עבירה אחת בעוה״ז מלפפתו והולכת לפניי וכו׳ ר׳ אליעזר אומר אף קשורה בו ככלב וכו׳ וא״כ האיש שהרגיל עצמו כאלו השנים שהוא מתנודד לאכול מאכלות האסורות ונתקבץ לו עי״ז ככה אלפים לאוין דאורייתא. ומכל עבירה נברא משחית אחד רעדה תאחוז נפשו בזכרו שכמה אלפים מלאכי חבלה לובשין שחורין ומתעטפין שחורים יהיו רצין אחריו ומלפפין אותו להוליכו לגיהנם מקום החושך והמר ושם ישפטו אותו [דהם עצמם שופטים ועונשין אותו שם כל אחד ואחד וכדאיתא בספרים וכמשה״כ תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך] ומי יוכל לשער גודל היסורים והצרות שיסבול אפילו על לאו אחד ועאכ״ו על כמה אלפים לאוין וחייבי כריתות שעבר במשך זמן הזה ע״י מאכלות האסורות ואז ינהום באחריתו ויתמה על נפשו איה היה שכלי איך הלכתי אחרי יצרי ולא התבוננתי על אחריתי שאני עתיד ליתן דין וחשבון על הכל ולא זכרתי את יוצרי שאצטרך לבא אליו לסוף ימי. ואיך אשא פגי אליו וכמשה״כ ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך וגו׳. ויתודה בעצמו אז על עונותיו וכמו שאחז״ל (ערכין כ״ב) על הפסוק עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו וגם ברכות יעטה מורה. מלמד שהרשע מהודה כשם שהמצורע מתודה ואומר אני פלוני בן פלוני עברתי עבירה פלונית במקום פלוני ביום פלוני בפני פלוני במעמד פלוני ופלוני. וגם איתא שם שמצדיקים עליהם אז את דינם ואומרין לפניו רבש״ע יפה דנת יפה זכית יפה חייבת יפה תקנת גיהגם לרשעים וגן עדן לצדיקים. והכונה שאז האדם רואה בעצמו גודל ההשחתה שפעל למעלה בעולמות העליונים ע״י מעשיו הרעים והגביר בזה מאוד את כח הקליפות והחיצונים וע״כ הוא מצדיק הדין על עצמו. אבל מה יועיל לי אז כי אין תשובה אלא מחיים כידוע. וע״כ האיש המתבונן בכל זה צריך ליזהר ולהתרחק ממאכלים האסורים עוד יותר ממאכלים שיש בהם סם המות ולא יסתכל כלל על אלו המפקידים את נפשם לכל המאכלים המגואלים האלה אף אם הם רבים ועל כיוב״ז נאמר בתורה לא תהיה אחרי רבים לרעות ופירשו הראשונים דלענין רע אין להסתכל על רבים."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ג״כ מרוב הקלקולים וצרת הנפש שיגיע לאדם עי״ז:</small>",
+                "גם יזכור האדם גודל בזיונו שיהיה לו לנצח בעוה״ב ובעוה״ז כשיקראוהו לתורה לפרשת חלב או דם או נבילה וטריפה וחזיר וכה״ג שעל כולם הזהירה התורה באזהרות מפורשות שלא לטמא את נפשותינו בהם. והוא יודע בנפש שלא פעם אחת ושתים טימא את נפשו בהם. עוד צריך לדעת שמשונה לאוין של אכילות איסור מכל לאוין שבתורה שכל הלאוין הם פעולות חיצוניות משא״כ אלו שנכנסות בתוך גופו של אדם וגופו מתפטם מדברים האסורים לישראל מן התורה. ואין לשער ולהעריך גודל צרת הנפש שיהיה לו להאדם לבסוף עי״ז דהלא ירוע דכשנתקלקל לו להאדם בפנימיותו כגון שנתהפך באיזה מקום בגידיו הדם לליחות, מוכרח הרופא לעשות [אפערצציאן] לחתוך במקום הזה ולשאוב הליחה משם ואח״כ יוכל לחזור ולהרפא. דאל״כ עלול להתקלקל הדם יותר ויותר עד שימות. וכן אם נתהוה לו זה בשני מקומות או בשלשה מוכרח לסבול עוד יסורים גדולים שיחתכו כל אלו השנים או השלשה מקומות ולשאב הליחה משם. אבל אם ח״ו נתפשט הליחה בידיו וברגליו ובגופו בכמה מקומות מוכרח. למות דכי יחתכו כל גופו ואם יחתכוהו היובל לסבול כ״כ יסורים? –",
+                "ועתה נתבונן נא בעניננו הלא ידוע מסה״ק דלפיכך אמר הקב״ה לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות משום דע״י האכילה של עץ הדעת טוב ורע נתערב בו כח הרע שלא יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו ולכן מוכרח למות שע״י יסורי הקבר יתעכל כח הרע הטמון בתוכו ויתפרש מטנו ויזדכך החומר כדי שאח״כ כשיצטרך לקום בעת התחייה יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו לנצח והוא דוגמא ממש כמו שמוכרח להסיר הליחה מאותו האדם החי כדי שישאר בחיותו. ולפי זה האיש אשר מילא גופו בימי חייו מנבילות וטריפות והוא ימות לבסוף אף אם נאמר שיזכה לתחיה [אחרי שיקבל גמול עונותיו בגיהנם] הלא עכ״פ יצטרך תיקון נורא [אפעראציא נוראה] שיצטרך להתעכל חלק עפר הרע הטמון בכל אבר ואבר שבגופו ובכל קרום דק שנמצא בו [כי הלא כשאדם אוכל נתפשט כדי המאכל בכל אבר ואבר מכף רגלו ועד ראשו ואפילו על קרומי העין וכדומה] כדי שיזדככו וישארו רק חלק העפר הנעשה בכשרות ויוכל לקום בעת התחיה ולזכות עם ישראל יחד. וכמה יסורים יסבול מזה עד שיתעכל כל חלקי הרע הטמון בכל חלקי הגוף מכף רגלו ועד ראשו. ומה מאוד ינהם באחריתו על כל זה. ודע עוד דעל ידי המאכלות האסורות נסתלק הצלם אלהים מן האדם כדאיתא בזוה״ק פרשת משפטים בסופו. ועלול לבא כמה מאורעות על האדם כמו שאחז״ל על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לא הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. ואף דבעת שהוא מתרצה להתערב עמהם נראין העמים כאוהבין אותו אבל כ״ז הוא בתחלה לבד אבל בהמשך הזמן ניסבב לו על ידם גופא רעות רבות וצרות כי הקב״ה מסלק שמירתו ממנו עבור זה. וכבר צוח הכתוב ואמר אם ה׳ לא ישמור עיר שוא שקד שומר. אבל האיש השומר את נפשו ממאכלות האסורות אף בעת דחקו נושא על עצמו צלם אלהים וניצל מכמה מאורעות רעות. ווה שהועיל לדניאל חנניה מישאל ועזריה להנצל מיד נבוכדנצר כדאיתא בזוה״ק פרשה משפטים. תנא במאי זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה לאישתזיבא מאינון נסיונין אלא בגין דלא איסתאבן במאכלהון וכו׳ כד רמו יתיה בגובא דאריוותא אשתלים בצולמא דמריה ולא שני צולמא לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריוותיה מיניה ולא חבלוהו. תא חזי מה כתוב ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב מכל הילדים האוכלים את פת בג המלך נראה מראיהם טוב דצולמא דמאריהון לא אעדיעו מניה ומאחרני אעדיעת מאן גרים האי בגין דלא אתגעלו בגיעול מאכליהון זכאה חולקיהן דישראל דכתיב בהו ואנשי קודש תהיון לי.",
+                "ואל יפלא בעיניך אחי על סיבת הדבר הזה שנעשה איסורים חמורים ופשוטים כאלה כהפקר אצל רוב המתנודדים בעמים. ואשר רובם אנשים כשרים המה ואלו היה רואה בביתו לאחד מישראל שנותן אל פיו לאכול בשר חזיר או נבילה אף פ״א היה מזדעזע ומרעיש עליו בקול: הוי רשע מה תעשה הנבלה הזאת. ושם אוכל בעצמו מדי יום ביומו ואינו מתפחד כלל וכאלו אכל בשר כשר ממש והדבר באמת מפליא מאוד מי גרם לו זה לשנות רוחו וטעמו בשעה קלה. אבל הסיבה בזה הוא כך דנפש ישראל אשר קדושתה גבוה מאור אמנם מרגשת בחומר דברים האסורים ואיך הם מזיקים ומטמאין את קדושתה וע״כ תפחד אף מלראות במי שאוכל הדבר המזיק הזה [וכמו שמתפחד אדם לראות באחד שנותן סם המות לפיו] אבל כיון שמתנודד בין העמים ורואה הרבה פעמים לאנשים מחביריו שאוכלין ברצון עצמם [מחמת פריצותם] ומרוב הרגלו לראות זאת יקל קצת בעיניו ענין החמור הזה ואח״כ כשמזדמן לו איזה סיבה שחושב שמוכרח לאכול פעם ההוא פועל בנפשו ליתן לתוך פיו וכיון שנותן אל פיו פעם ושתים מטמא את קדושת נפשו עד שאינה מרגשת בחומר האיסור וכמשה״כ ונטמתם בם בלא א׳ ודרשו חז״ל דהכונה ונטמתם בם דהיינו שמטמטם לבו ונפשו בהם עד שאינו מתבונן כלל מה הוא עושה. ולמה״ד לסותר אחד שהיה לו חנות של בשם ויבא פעם אחת לבורסקי ויברח משם ולא יכול להתמהמה אף רגע אחת כשעלה הסרחון באפי כי לא הורגל בזה מעולם ואח״כ נזדמן לו שהחליף מסחרו ונעשה בעצמו בעל בורסקי ומתחילה היה לו הדבר למפח נפש כי לא היה יכול להתמהמה שם אך מעט מעט. וכאשר התרגל בריח ההוא עומד ויושב שם כל היום ואינו מרגיש כלל בריח הסרחון הגדול וכאלו היה בעל בורסקי מלידה ומבטן. וע״כ האיש הנבון ישמור קדושת נפשו שלא לטמאנה ולא ילמוד כלל מאנשים אחרים שמפקירין הדבר [ואף אם נטמא כבר יפרוש מזה ושב ורפא לו כאשר יבואר לקמן] וכמו שצוה לנו הקב״ה בתורתו (ויקרא כ׳) ולא תשקצו נפשותיכם וגו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר עוד מענין זה.</small>",
+                "והנה בפרק העבר כתבנו כמה צער מגיע להאדם בעת התחיה ממאכלות האסורות ועתה נבאר את גודל צרת הנפש שיהיה לו מזה בעולם העליון. כתיב במשלי (כ״א) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ואיתא בזוה״ק פרשה שמיני דשופר פיו היינו ממאכלות האסורות. ולשונו מלה״ר. וז״ל שם [על פסוק זה ועל פסוק מי האיש החפץ חיים וגו׳] מאן דבעי חיי דלעילא למהוי ליה חולקא בהו וכו׳ ינטור פומא מכולא ינטור פומיה ולשונו ינטור פומיה ממיכלא ומשתיא דמסאיב לנפשא ומרחקא לבר נש אינון חיין ומאינון יומין וינטר לישניה וכו׳ [וענין פגם של הלשון כבר מבואר בספר שמירת הלשון] ואבאר לך בעזה״י מה שאמר הכתוב דע״י שמירת פיו ממ״א מצרות נפשו וגם מה שביאר בזוה״ק דמרוחק עי״ז מחיים עלאין. והוא דהנה ידוע מה שאחז״ל דרמ״ח מ״ע שבתורה הוא כנגד רמ״ח אבריו והיינו כנגד רמ״ח אברי הנפש שבאדם וכידוע דיש באדם רמ״ח אברים רוחנים ועליהם מלובש אברי הגוף הגשמים וכמו הבגד שהיא לבוש להגוף כן אברי הגוף לבוש להנפש וכמו שאה״כ (איוב י׳) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני והיינו שעצם האדם הוא הנפש שבקרבו שהוא החי וקיים לנצח ועל כל אבר ואבר של הנפש מלובש אבר הגוף המכונה כנגד אבור ההוא [ולכן כאשר תסתלק כוחות הנפשיים הטמונים בכל אבר ואבר נשארו כולם כאבן דומם ולא יוכל האדם לפעל באבריו כלל וכלל וכמו הלבוש הנפשט מהאדם שמונח במקומו בלי שום תנועה] וכדי להחיות כל אברי הנפש הרוחנים האלה נתן לנו הקב״ה רמ״ח מצות עשה שבתורה והם מחולקים ג״כ על כל האברים ריש מצות התלוים ביד ויש מצות התלוים ברגל וכהנה בכל אבר ואבר דכשאדם מקיים איזה מצוה ממצות התורה באחד מאבריו ניתן עי״ז כח החיים באבר הנפש הטמון באבר ההוא להחיות אותו לנצח ע״י אור המצוה המאיר בו. וזהו מה שרמזה התורה בפרשת אחרי ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [והיינו בחיי הנצח וכמו שתרגם שם התרגום] וכשם שבאברי הגוף נמצא אברים שונים יש אברים שאין הנשמה תלויה בהם כמו היד והרגל וכדומה דאף אם יחסרו לו אף שההפסד גדול מאוד אעפ״כ אין נוגע לו לעצם חיותו ולא נקרא אלא בשם בעל מום. ויש אברים שע״י חסרונם או קלקולם אף מעט אינו יכול לחיות על פני תבל כגון ניקב קרום מוח או שנתקלקלו שארי אברים הפנימים שבהם מקור החיים שלו. כך הוא באברי הנפש שחיותם לנצח הוא ע״י קיום התורה והמצות שלו [וכמו שנאמר בפסוק הנ״ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועוד פסוקים הרבה בתורה המורים לנו כי עיקר חיי הנפש בעוה״ב תלוי בקיום התורה] דיש מצות בתורה שאפילו אם פשע האדם ועבר עליהם הוא נקרא בעולם העליון רק בשם בעל מום. וכמו שכתב הרח״ו בשער הקדושה שלו וכן הגר״א במשלי על פסוק בז לדבר יחבל לו דהחבלה ימצא לנצח בנפשו באותו אבר שפשע בו ועבר על רצון השי״ת כגון אם לא הניח תפילין אף שקיים כל המצות יהיה בע״מ בידו וכה״ג בשארי מצות שיעבור יהיה בע״מ בשארי אברים [וגם זה הוא גנאי גדול לנצח ואינו יכול להתקרב ולעמוד לפני ד׳ במקום קדשו. וכמו בעה״ז שאין דרך בעלי מומין לעמוד לשרת לפני המלך ובפרט אם ידוע שנעשה בעלי מום על ידי שמרד בו. וכמה יתמרמר אח״כ האדם ע״ז שהכל ידעו שבא לו זה ע״י גודל המרותו בה׳ במצות תפילין וכן כה״ג אם יהיה בע״מ בשאר אברים ע״י שארי מצות שקלקל בהם ידעו הכל את האברים שקלקל בהם. וכמו דאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע דהיינו שלבסוף הכל יתפרסם לעיני הכל (ולא כמה שהאדם חושב בשעה שעובר עבירה לומר מי רואה בי) וע״כ את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ור״ל שמהרמ״ח מ״ע ושס״ה לאוין שנשמר האדם בחייו כל הרמ״ח אבריו ושס״ה גידים שבנפשו שזהו עיקר האדם. ואם עובר בשאט נפש על איזה מצות עשה או ל״ת נעשה בע״מ באבר ההוא או יתקלקל גיד ההוא [שהשהס״ה לאוין הוא נגד השס״ה גידים] ויתבוננו הבל איזה מצוה עבר בשאט נפש וכמה בוז וכלימה יגיע לו בעולם העליון לנצח]. ויש ענינים בתורה שהם נגד המוח והלב אברים הפנימים שהם עיקר חיות נפשו הקדושה. ואם ממרה בהם נתקלקל אצלו כל עיקר חיות הנפש הקדושה שיש בו כגון מי שנחלש אצלו יסוד האמונה הוא מקלקל מוחו ולבו שהדעת והמחשבה תלוי בהם והם אברים שתלוי בהם עקרי חיות גופו ונפשו. וכן בענין מאכלות האסורות מקלקל ג״כ כל אברים הפנימים שבנפשו מפני שהם נכנסין בכל אברים הפנימים של נפשו. וראה והתבונן ער היכן יגיע צרת נפשו לעתיד עי״ז וכמו שאנו רואין בעוה״ז באדם שעלה רקבון בלבו ח״ו או בריאה או בוושט ובני מעיו או בשארי אברים הפנימים שלו כמה גדול צערו ומכאובו עד מאד וגם חייו תלוים לו מנגד עי״ז [וכ״ש אם נתקלקלו כל אבריו אלו יחד] שבאברים אלו תלוי עיקר חיותו של האדם וברקבון כל שהוא בכלל מסוכן וטריפה הוא. כן הוא ממש בעניננו דהלא בשעה שהאדם אוכל מאכליו נתחלק תמצית המזון ללב וריאה וכבר וכל אבריו ואם הם מאכלים אסורים כנבילה וטריפה וכיוצ״ב בודאי נטמא ונתקלקל עי״ז כל אברי נפשו שתלוי עיקר חיותו בהם וכמה גדול יהיה צרת נפשו לעתיד שלא ישאר בה עי״ז אפילו אחד מאבריה בריא ושלם שכולם נתקלקלו על ידי שהיו נזונים מבשר פיגול וזהו שאמר הכתוב [וכמו שפירש הזוה״ק] דשומר פיו ממאכלות אסורות שומר מצרות נפשו שצרת הנפש אשר יגיע לו מזה הוא גדול מאד עד אין חקר ואין תכלית שכל אברים פגומים ומקולקלים וא״א לשדות אור ה׳ עליהם וגם יחסר לה עי״ז עצם חיותה שלא תוכל לחיות בחיי עידון העליון בשלימות שנתקלקל אברי החיים שלה ונטמאה מקדושתה הגדולה בהיותה בעוה״ז וזהו מה שאמר בזוה״ק הנ״ל דמסאב לנפשא ומרחקא לבר נש מאינון חיין וכו׳.",
+                "ראה אחי עוד מה שכתב שם עוד בזוה״ק בסוף הענין תא חזי כל מאן דאכיל מאכלי דאיסורי וכו׳ וכו׳ ר׳ יוסי פתח ואמר כל עמל אדם לפיהו וגו׳ האי קרא בשעתא דדיינין ליה לבר גש בההוא עלמא כתיב. כל ההוא דינא וכל מאי דסביל בההוא עלמא ונקמין נגיה נקמתא דעלמא לפיהו בגין פיהו דלא נטר ליה וסאיב ליה לנפשיה ולא אתדבק בסטרא דחיי בסיטרא דימינא וגם הנפש לא תמלא לא השתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. וכ״ז הוא ע״פ הנ״ל משום דבמ״א מטמטם ומקלקל כל אברי הנפש הק׳ וכמה צריך להתבהל לב האדם בהתבוננו אל המאמרים הנוראים האלה שגילו לנו חז״ל את גודל העונש והקלקול שעושה האדם לעצמו בעולם הנצח ע״י שאינו נזהר ממאכלות האסורות בעולם הזה וכל איש אשר רוח בו יתחזק בזה בכל נפשו ומאורו ולאחר פטירתו ישוב נפשו אל ה׳ טהורה שלימה וקדושה כאשר נתנה אליו ותהא נפשו זוכה לחיי הנצח ולהנות מזיו השכינה שהוא עידון הגדול מכל העידונים וכמו דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר עוד סיבה שמביא האדם לידי התרשלות ע״י יאוש.</small>",
+                "והנה יש הרבה אנשים שסיבת התרשלותם מזהירות המאכלים האסורים הוא מפני היאוש ויש בזה שני אופנים אחד קודם עשיית האיסור ואחד אחר עשיית האיסור ונבארם אחד לאחד. קודם עשיית האיסור דהיינו אף שזמן מועט היה ככוחו להתאמץ לאכול מאכלים כשרים כגון שנמצא בידו מעט בסף או אפשר להשיג מעט מביתו אבל היצר מטיל יאוש בלבו שסוף הדבר הלא תהיה מוכרח לאכול מ״א שאין בכחך להזהר ולעמוד בנסיון כל משך זמן הרב הזה שתהיה מתגורר במקום הזה ומה יועיל לך אם תייסר עצמך ותזהר זמן המועט הזה וע״כ לך אכול ושתה ובמקום הזה א״א לך לשמור דת התורה ומסיבת היאוש ההוא שומע ליצרו ותיכף מתם הראשון מתרפה עצמו מלזהר בזה כלל. ואען ואומר כמה טועים האנשים האלה בענין הזה ודמיונם לאחד שטעה בדרך ונדמה לו שרגליו עומדות במדבר גדול שהוא מהלך עשרים יום עד שיגיע לישוב ואין בצקלונו מזון בריוח רק לג׳ ימים היתכן שיאמר כיון שאי אפשר לי לחיות במעט המזון הזה עד שאבא לישוב וסוף סוף הלא אגוע ברעב ע״כ אשליך גם זה לחוץ כי כבר נתיאשתי מחיי אלא בודאי כל איש שדעת בו לא יעשה כזאת שאף שלבסוף יכלה מזונו הלא גם חיי שעה טוב הוא ולמה יקצר חייו בידים וגם אולי אינו רחוק כ״כ מישוב כפי אשר ידמה וימלט נפשו משחת לגמרי ואם איש נבון הוא יחלק את מזונו זה שיהיה אפשר לו כדי להסתפק בזה עוד לכמה ימים ובתוך כך הולך בדרכו וקורא וצועק אולי ימצא מי שישמע לקולו ויחוש לעזרתו וכמה פעמים מזדמן באמת שהולכים סיעת אנשים ששומעים לקולו וחשים לעזרתו או שבעצמו מתקרב לישוב באלה הימים כי לא היה רחוק כ״כ מישוב כאשר חשב. וכן הוא ממש בענין הזה כידוע דשמירת חוקי התורה הם חיים ממש להנפש וכמו שנאמר (ויקרא י״ח ה׳) ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולפיכך העובר עליהם הוא גוזל חיי נפשו וכפרט במאכלות האסורות שהם סם המות ממש לנפשו וכש״כ בזוה״ק בפרשה שמיני וכנ״ל בפ״א. וא״כ אף אמנם יהיה כן שלבסוף יהיה מוכרח לאכול מ״א כגון שיגיע לו לפ״נ אבל כ״ז שיש בכחו להחיות עצמו במעט הכסף שיש תחת ידו הלא אין לו לגזול בידים ואם איש נבון הוא עליו לעשות כמעשה איש ההוא וכן הוא האמת ע״פ דת התורה דהיינו שישמור מעט הכסף שיש בידו שלא להוציאם למותרות ורק לדברים היותר הכרחיים לחיותו ובתוך כך ויחפש עצות מסביב להחיות נפשו גם לימים הבאים ויקרא לעזרה מאבותיו או ממשפחתו או לשארי אנשים ממכיריו ובודאי יראה ה׳ בעניו ויזמין לו ישועתו גם לימים הבאים או שיחמול עליו ויחלוץ נפשו מן זה המיצר לגמרי בזמן קרוב כמו שמצוי הרבה פעמים. [כי באמת ישועת האדם תלוי לפי רוב בטחונו בה׳ וכמו שנאמר קוה לה׳ ויושע לך ונאמר עוד רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו] ושברו מאת ה׳ יהיה עבור זה גדול מאד וחלילה לו להתייאש מתחלה לגמרי מענין הזה שהוא דבר שנוגע לחיות נפשו לנצח.",
+                "והנה לרוב האנשים בא להם היאוש הזה מצד קוצר ידיעתם והתבוננותם בהשגחת העליון ב״ה והנהגתו עם ישראל עם סגולתו ובעת צר להם חושבים בנפשם כי עזב ד׳ אותם והסתיר עין השגחתו מהם. אבל הדבר כן הוא כי עיני ד׳ המה משוטטות בכל הארץ כדכתיב בקרא ונאמר עוד למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ וגו׳ ונאמר עוד והאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך וגו׳ כי באמת אלו הסתיר הקב״ה את פניו מעמו ישראל אפילו שעה אחת לא היה לישראל שום קיום בעולם ח״ו וכמו דאיתא במדרש ששאל אנדריינוס קיסר לר׳ יהושע בן חנניה גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים אריות א״ל גדול הוא הרועה שמצילה וזה היה בדור הראשון תיכף אחר חורבן היה אז ג״כ מינכר השגחת ה׳ על ישראל שמתקיימים בין אויביהם הרבים וטורפים כאריות ובפרט במשך הרב ההוא שהוא קרוב לאלפים שנה שקמו עלינו אריות כאלה [בזמנים הראשונים] לאין מספר וב״ה אנחנו חיים וקיימים בתורתנו ואמונתנו ואנרריינוס וחביריו וכל האומות הקדמונים שהציקו לנו כבר נשכח זכרם מן הארץ. האין זה השגחה גלויה לעיני הכל והוא כפי הבטחתו שהבטיח לנו בתורתנו הקדושה כדכתיב ואף גם זאת בהיותם בארק אויביהם לא מאסתים געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. ואחז״ל לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי פרסיים וכו׳ ומבואר בדברי הנביאים שכל הגלות וכל הסיבובים הבאים עלינו מעת שגלינו מארצנו הכל בהשגחתו ית׳ לכלא הפשע ולהתם החטאת וכמו שנאמר בדניאל ועוד בכמה מקומות והוא למען אהבתו ית׳ אלינו שחפץ לטהר אותנו מחטאתינו כדי שנזכה לשוב אל ארצנו ואל בית מקדשנו שלמים וטהורים. והוא בבחינת אב המייסר את בנו שכונתו רק לטובת בנו להטותו לדרך הישר והטוב וכמו שנאמר בתורה כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מייסרך ועל כן כמו אב רחום שיש לו בן יחיד שנטה מדרך הישר ומסרו לאתרים שיענשוהו עד שיקבל עליו לשוב לתוכחתו מ״מ אם האב מכיר את מבע בנו כי חלוש הוא והמענישים הם אנשים עריצים ואבירי לב המה ומתיירא פן יבולע לו. אז בע״כ מוכרח האב לעמוד בעצמו אחרי הדלת והמזוזה ולהסתכל אם בכח בנו לנשוא העונש ההוא ובעת ההיא הוא מוכרח להשגיח בשתי עיניו עליו הרבה יותר מבעת שלום פן יבולע לו. ולפעמים כשרואה שכבד לבנו לסבול עוד העונשים או שרואה שכבר שב בכל לבו לתוכחתו מצוה תיכף שיניחו לו [וכמה גדול צער האב שצריך להתאפק ולעמוד ולראות בעיניו את יסורי בנו יחידו וצעקתו מרוב מכאוביו וקורא לאביו לישועה אך מה יוכל לעשות כי אם לא ייסרהו וילך שובב בדרכי לבו הלא ישחית נפשו לנצח]. וכך הוא בהנהגת הקב״ה עם ישראל עם חביבו שנקראים בניו שמרוב פשעיהם הגלם מעל שולחנו ומסרם תחת האומות לייסרם כפי חטאתם למען ישובו ויבקשו אותו בצר להם וכמו שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו וגו׳. ומ״מ לא עזב אותנו ולא הסתיר פניו ממנו אלא גם בעצמו כביכול הולך אתנו בכל מקום גלותנו למען לא נהיה כלים מרוב המצוקות וכמו שהבטיח הקב״ה ליעקב אבינו אנכי ארד עמך מצרימה. וכן נאמר למענכם שולחתי בבלה וכן אחז״ל כל מקום שישראל גלו גלתה שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לאדום שכינה עמהם. ובעת צר לישראל לרבים ואפי׳ ליחיד ה׳ אלהיו עמו בצרתו וכמו שנאמר עמו אנכי בצרה. והקב״ה צופה אז ומביט בעין השגחתו ית׳ ושוקל וסופר את ערך המכאובים של ישראל עד כמה הם מגיעים ואם רואה שאין בכחם לסבול שוב התלאות או שבבר שבו אליו בכל לבם מצוה תיכף שיעזבו אותם [ועוד מגדיל חסדו וטובו עם האיש ההוא גמול מכאוביו אשר סבל ולא התרעם על מדותיו של הקב״ה] וכמו שסיים קרא הנ״ל עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו [ר״ל שגם אכבדהו] אורך ימים אשביעהו וגו׳. וזהו ליחיד ואם הכל היו שבים אל ה׳ בכל נפשם וצועקים אליו בכל לבם אז היה גואל אותם מיד וכמו שנאמר במצרים שמעתי את צעקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. וליחיד מושיע אותו עכ״פ ממצוקותיו ומהפך את לב האנשים שמתגורר בתוכם לרחם עליו. כי הלא לבם ביד ה׳ הוא וכמו דכתיב בבקשת שלמה המלך ע״ה (מלכים א׳ ח׳ פסוק מ״ו) כי יחטאו לך וגו׳ ואנפת בם ונתתם לפני אויב וגו׳ והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו וגו׳ ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם וגו׳ ונתתם לרחמים לפני שוביהם ורחמום וכתיב אח״כ (ט׳ ג׳) יאמר ה׳ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני. הנה נראה מזה ברור אפילו אם האדם במדרגה התחתונה שנפל בארץ רחוקה ביד המציקים לו מ״מ אל תיאש נפשו מפני זה וידע שע״י תשובתו לה׳ יתעורר עליו רחמים מלמעלה ויושע מיד אויבים [כמו שאחז״ל אל יתיאש אדם מן הפורעניות ופירשו המפרשים שהוא בשני אופנים אחד כשהוא בטובה אל יגבה לבו לחשוב כבר אני מסולק מן הפורעניות כי לא ידע מה יולד יום. ולהיפך ג״כ אם הוא בפורעניות אל יתיאש האדם בנפשו לאמר אבדה תקותי ותוחלתי כי רבים רחמיו וכנ״ל ויוכל להתהפך לבם עליו מרעה לטובה כל עת וכדכתיב בערב ילין כבי ולבוקר רנה]. כלל הדברים שצריך אדם לדעת שבזמן שאיש ישראל במצוק תחת יד העו״ג אפילו הוא בקצה הארץ אז השגחת השי״ת סובבת על דרכו הרבה יותר מבעת ריוח ושלום והקב״ה רואה בצערו ועומד לעזרתו אם יקרא אליו בכל לבו וכמו דכתיב קרוב ה׳ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. וע״כ לא יפול לבבו בעת ההוא ויהיה לבו בטוח בה׳ כי ה׳ אלהיו עמו לשמרו ולהצילו [ולעזרו בכל עניניו] ורק שלא יתרפה אז עצמו משמירת התורה בכל כחו וכמו שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו׳ ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ודע אחי כי באמת כל דבר ודבר הלוי לפי חוזק הרצון שפועל האדם בנפשו ואספר לך תשובת איש אחד שהיה אביון גדול ולא היה לו ממון כלל בכל משך הרב שהיה מתגורר בין העכו״ם עד שבא אל ביתו ומ״מ שמר עצמו ממאכלות האסורות ולא באו אל פיו אפילו פ״א בכל משך הרב ואכילתו היתה רק פת במלח עם חטין (טייא) ואעפ״כ היה לבבו תמיד שמח ומראהו יפה עד שהיה הדבר לפלא בעיני הכל ושאלוהו איך פעלת בנפשך להסתפק בכל משך הגדול הזה בדוחק כזה, ולהיות עוד שמח וטוב לב. ויען ויאמר אגיד לבם הנהגתי כי לו הייתי מסתכל באמת על כל משך הגדול הזה איככה אובל להסתפק בזה ולסבול כל התלאות הרבות המצויות בודאי היה מיצר לי הדבר הרבה. אבל בכל יום ויום לא דאגתי כלל עבור יום המחרת כי מה לי לדאוג דאגת מחר וכש״כ עבור יום אתמול שכבר עבר ואיננו ומאי נ״מ לי אם אכלתי אתמול פת חרבה או מעדני מלך [ואדרבא בכל יום נוסף לי שמחה מיום אתמול שעזרני ה׳ שלא בא פיגול לתוך פי ולא טטאתי את נפשי] וא״כ לא היה לפני תמיד רק יום אחד לבד ומה היה לי לדאוג בשביל ארוחת יום אחד אם לא היה ארוחתי כ״כ בריוח. וככה אכלתי פתי מדי יום ביומו בשמחה וטוב לב במה שאני אוכל מאכל כשר. ולא תאבתי כלל מעולם למאכלות אסורות וזה ידוע דמראה הפנים תלוי לפי שמחת הנפש ושמחת הנפש תלוי בחוזק הרצון ועיין לקטן."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר סיבת היאוש הבא אחר עשיית האיסור.</small>",
+                "ועתה נבאר אופן היאוש הבא אחר עשיית האיסור דהיינו אם כבר נתגאל כמה פעמים באיסור מאכלות אסורות היצר מפתהו ומייאשו בנפשו לאמר מה תועלת יהיה אם לא אוכל עוד כבר אבד שברי ותוחלתי מה׳ ונדחיתי מחיי הנצח ומה לי עוד לעוה״ב איזיל ואיתהני בהאי עלמא. ועל ידי טעות כזה הוא מפקיר את נפשו לגמרי והולך שובב כדרך לבו ועובר על כל התורה בידים ממש. ובאמת טעות גדול הוא מכמה פנים. א) וכי מי שהוא רשע ומפקיר את התורה בידים עונשו הוא רק שמאבד את נפשו מחיי עוה״ב שיוכל עי״ז ליישב את נפשו ולומר אני מתרצה בלא עוה״ב. או שכבר איבדתי עוה״ב. הלא ידוע מכמה פסוקי הנביאים ומאמרי חז״ל שיש גם כן מקום מוכן לפורעניות עבור העונות והפשעים והוא דגיהנם שנברא בעת תחילת הבריאה לענוש בה הפושעים והמורדים כשם שנברא ג״ע לצדיקים [וכמו דאיתא באבות דר״נ שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן ג״ע וגיהנם וכסא הכבוד וכו׳. וכמו במלכותא דארעא שיש מקומות המוכנים להתעדן בם המלך ומשרתיו העושים רצונו. ויש מקומות המוכנים לייסר בם המורדים בו] וא״כ מה לו להרבות מכאובים לנפשו ע״י החטאים שהוא מרבה יום יום. וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף יותר. הלא ידוע שכמו בב״ד של מטה כשאדם עובר על לאו דאורייתא כמה פעמים במזיד נידון על בל פעם ופעם בל״ט מלקות בפני עצמו (כמו שאמרו במכות י״ט ע״ש בגמרא) כן הוא ג״כ בדיני שמים בב״ד של מעלה כשהאדם עובר עבירה (אם לא קבל עונשו בב״ד של מטה) קונה לו קטיגור אחד להכאיב את נפשו לעתיד לבוא בגיהנם ובשארי עונשין. וכשהאדם כופל את העבירה עוד פעם אחת נברא לו עוד קטיגור חדש להשחית את נפשו וכן הוא בכל פעם ופעם וזהו שנאמר רבים מכאובים לרשע וגו׳. וא״כ יתבונן בעצמו מה לו להרבות מכאובים לנפשו די לו לסבול המכאובים מהמקטריגים שנבראו ממעשיו הראשונים. כי באמת הלא ידוע שכמה מדורות יש לגיהנם ויש מדריגות רבית בהם לקבל שם העונש שכל אחד גרוע יותר מחבירו דוגמת העונות שיש כמה סוגים בהם. וכי בשביל שפיתהו היצר לחטוא ולהכניסו אח״כ בפתח הראשון יתפתה לו עוד ועוד כדי להכניסו בכל מרור ומדור. וכעין זה מצינו בפרקי דר״א פט״ו שהמלאכים מזרזים להאדם שלא יחטא ויטמא לנפשו את שכבר חטא וז״ל שם על הפסוק ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אמר הקב״ה שני דברים הללו נתתי להם לישראל אחת של טובה ואחת של רעה של טובה היא של חיים ושל רעה היא של מות של טובה יש בה שני דרכים אחד של צדקה ואחד של חסד ואליהו ז״ל ממוצע ביניהם וכשיבוא אדם ליכנס אליהו מכריז ואומר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים וכו׳ ושל רעה יש בה ארבעה פתחים ועל כל פתח יפתח שבעה שומרים מלאכים יושבים ארבעה מבחוץ ושלשה מבפנים אלו שבחוץ רחמנים הם ואלו שבפנים אכזרים הם וכשבא אדם ליכנס בפתח הראשון מלאכים הרחמנים מקיימין אותו ואומרים לו מה לך ליכנס בתוך האש הזאת ומה לך ליכנס בתוך העוברי עבודת גילולים שמע לנו ושוב בתשובה אם שמע להם מוטב ואם לאו הרי אומר להם ובהם אין חיים [היינו כאומר להם שמכם לא אחיה חיי עונג טוב לי לפרוק עול] בא ליכנס בפתח השני אומרים לו הרי נכנסת בפתח הראשון אל תכנס בפתח השני מיד מלאכים הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו מה לך להיות מרוחק מתורת אלהים שיהו קורין אותך טמא ובורחים ממך שמע לנו ושוב אם שמע להם מוטב ואם לאו הרי אומר להם בהם אין חיים בא ליכנס בפתח השלישי אומרין לו הרי נכנסת בפתח ראשון ושני מה לך ליכנס בפתח שלישי מיד מלאכי רחמים מקדימין אותו ואומרין לו מה לך להיות מחוק מספר חיים לא טוב לך שתהיה חקוק מהיותך מחוק שמע לנו ושוב אם שמע להם מוטב ואם לאו אוי לו ולראשו. בא ליכנס בפתח הרביעי אומרין לי הרי נכנסת בפתח שלישי אל תיכנס לפתח רביעי מיד מלאכי הרחמין מקדימין אותו ואומרין לו הרי נכנסת לכל הפתחים הללו ולא שמעת וישבת עד עתה הקב״ה מקבל השבים עד עתה הקב״ה מוחל לעונות וסולח ואומר בכל יום שובו שנאמר שובו בנים שוכבים אם שמע להם מוטב ואם לאו אוי לו ולמזלו. אמרו האכזרים הואיל ולא שמע תצא רוחו [ר״ל שהם בעצמם מקטרגים עליו למעלה על שנתפתה ליכנס למחיצתם ולא שמע לעצת המלאכים שיעצוהו לטוב וכמו שאחז״ל הוא השטן הוא היצה״ר הוא מלאך המות שמתחילה מסית להאדם ואח״כ עולה ומסטין עליו למעלה על ששמע לדבריו ואח״כ יורד ונוטל נשמתו] שנאמר תצא רוחו ישוב לאדמתו ועליהם הכתוב אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר [ר״ל אחר שחטא פעם ראשון מ״מ הקב״ה ברוב חסדו וטובו מעורר את לבו לטוב עד שלש פעמים שלא יחטא עוד ויאבד את נפשו]עכ״ל הפדר״א:",
+                "ב) שהדבר הזה שהוא חושב שכבר אבד שברו ותוחלתו מה׳ ונדחה כבר מחיי העוה״ב הוא נגד האמת וזהו גופא עצת היצר הרע שרוצה לצוד לאדם ברשתו וכבר נמצא טענה א׳ של היצה״ר בדורות הראשונים שעי״ז פיתה אותם לסור מדרך ה׳ והיתה ע״ז נבואה מיוחדת מה׳ ע״י יחזקאל הנביא נגד הטעות הזה שנאמר (יחזקאל ל״ג) כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו. נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום ה׳ אלהים אם אחפוץ במות הרשע כ״א בשוב רשע מדרכו וחיה. וכן עוד ע״י כמה נביאים הבטיח לנו השי״ת על ענין התשובה וכן מצינו באנשי ננוה שעלתה רעתם לפני המקום ונחתם גזר דינם לרעה וכיון ששבו בתשובה שלמה לפני הבורא קרע גזר דינם ומחל להם כענין שנאמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר וגו׳. וכל פרטי התשובה בענין זה כבר מבואר בספר מח״י פרק כ״ו וכ״ז עי״ש היטב. גם שע״פ אמת הדבר הוא בהיפך מטעות היצר דמי שהכעיס את בוראו פעם אחת בודאי צריך ליתן אל לבו שלא להכעיס אותו עוד עכ״פ ויתנחם על מעשיו הרעים שעשה בראשונה וישוב לפני בוראו ויכנע לפניו ויקבל על עצבו על להבא שלא לשוב לכסלה עוד אפי׳ אם יהיה הדבר נוגע לנפשו ובודאי הקב״ה ימחול לו וילמוד לנפשו ממה שמצינו בפושעים הראשונים (בזמן החורבן) שאע״פ שהיו כופרים ומופקרים אעפ״כ לבסוף קדשו את השם ברבים ועשו תשובה במסירת נפש וירשו גן עדן וכדאיתא במד״ר על הפסוק וירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו כגון יוסי משיתא ויוקים איש צרורות. יוסי משיתא בשעה שביקשו שונאים לכנוס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא נכנס והוציא מנורה של זהב א״ל אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינא ומה דאת מפיק דידך היא ולא קיבל עליו א״ר פנחס נתנו לו מכס של שלש שנים ולא קיבל עליו אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחד אלא שאכעיסנו עוד פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים [ספסלים של דף עבה שמגררים בו הנסרים] והיו מנסרים בו והיה מצוח ואמר ווי ווי אוי שהכעסתי לבוראי. ועיי״ש עוד מעשה דיוקים איש צרורות כעין זה."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר הסיבה השלישית שהטעה אותם לעון זה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר את הסיבה השלישית שהרגיל אותם לעון החמור הזה. והוא אומר מותר דהיינו שטיעין לומר דבאמת הדבר היתר הוא לאיש המתגורר בין העמים. וגם זה נחלקים לשתי סונים יש שחושבין הדבר להיתר משום דבזמן ההוא אי אפשר לשמור חוקי התורה כשאר איש ישראל שהלא כמה פעמים אנוסים הם אף לחלל את השבת ונוגע לפקוח נפש אם לא יחלל. וע״כ יטעה כנפשו כי כל זה הזמן נגרע מדרגתו משאר איש הישראלי ואינו מחוייב לרקדק בשמירת הדת דכיון שמחלל שבת החמורה שוב אין לו לדקדק כלל על שאר מצות התורה וחושב בנפשו כשאבוא לביתי אשוב לשמירת התורה כמלפנים. ויש שאינם טועים כ״כ להפקיר עי״ז כל מצות התורה אבל באכילה עצמה סבורין דמותר להם הדבר מפני שקשה עליהם כח הסבל בלתי אכילת בשר בעת הרגוררותו ובשר כשר אין באפשרו להשיג.",
+                "ועתה נשיב על ראשון ראשון. תחלה לכל צריך שידע האיש המתגורר שאף בעת התגוררותו איש ישראלי הוא כמקדם ומחוייב בכל מצות התורה כמו שאר איש ישראל שמה שצריך לחלל השבת וכנ״ל אינה עבירה כלל כמו שאמר הכתוב ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות וגו׳ דהיינו שאין נחשב הדבר לחטא כלל בעבור שאנוסה היתה ואף כן בעניננו במה שנאנס אין זה עבירה כלל אבל במה שאינו נאנס יש עליו חומר כל איסור ואיסור כמו שאר איש ישראל ואף בשבת עצמה כל שאינו מוכרח לאותה דבר ועושה מרצון עצמו הרי הוא נקרא מחלל שבת גמור ומכרית נפשו מארץ החיים עי״ז והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב מחלליה מות יומת וכן גם כן בשאר כל המצות הוא מחוייב לשמור את התורה בכל פרטיה כמו שאר איש ישראל מלבד מה שהוא אנוס ע״ז. בא וראה מה שאמרה התורה במוכר עצמו לנכרי או לעקר שבודאי איש נבזה הוא עבור זה שהרי ידע מתחלה שבודאי יבטל הרבה פעמים מדיני התורה ע״י מכירה כזו אפ״ה ביארה לנו התורה כמה פסוקים בסוף פרשת בהר שה׳ הוא אלהיו ומחוייב עדיין בכל המצות כמקדם כמו שכתוב אחר פרשת מוכר עצמו לנכרי כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו׳ אני ה׳ אלהיכם ונאמר אחריו לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא הקימו לכם וגו׳ את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ואיתא תורת כהנים (והובא מקצהו גם ברש״י שם) כנגד הנמכר לנכרי הכתוב מדבר שלא אמר הואיל ורבי עובד עכו״ם אף אני כמוהו הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות הללו ומקדשי תיראו הזהיר בו הכתוב את כל המצות עכ״ל התו״כ. ועל אחת כמה וכמה בזה שלא מכר את עצמו ברצונו רק שמסיבת הזמן נפל עליו שיהיה מתגורר בין העמים בודאי לא נגרע ערכו עי״ז משאר איש ישראל בשום דבר ומחוייב בכל המצות כמקדם. וגם צריכין לדעת דכל עיקר דבריהן טעות הוא שאף שאיש ישראל מחוייב לשמור כל תרי״ג מצות התורה וכמו שאמר הכתוב הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. מ״מ אף אם עבר על איזה מצות ואף החמורה שבחמורות לא הותר לו בשביל זה לעבור עוד. ועל כל עבירה ועבירה שיעבור אף על הקלות שבקלות צריך ליתן דין וחשבון ולהענש על כל אחת ואחת עונש בפני עצמה וכמו שאמר הכתוב בקהלת כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם וגו׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל שאף ירבעם בן נבט יענש אף על מצות עירובי תבשילין שלא קיים.",
+                "ובאמת הדבר להיפך הוא שאיש שכבר עבר על איזה מצוה ממצות התורה עליו לשמור עצמו יותר שלא יעבור עוד עכ״פ על יתר המצות וכמו שאירע באחד שנפל רקבון ר״ל באחד מאיבריו שבגופו בידו וברגלו האחת וימהר לקרוא להרופאים ויחתכו איברים האלה שלא תתפשט הריקבון יותר ואח״כ התבוננו כי החל קצת הריקבון גם בצד השני שבגופו וצריך לחתוך גם ידו או רגלו השניה ויבך בכי גדול מאוד ויתחנן להרופאים אולי יש עצה למלט את ידו השניה מלחתוך אותה. וישאלוהו למה אתה מצטער כל כך יותר מהראשונה. ויען להם הלא תבינו הדבר כי בעת שנחסר לי ידי האחת נחמתי עצמי בהשניה אבל עתה אם תחתכו לי גם אותה הלא חיי אינם חיים כי יחסר לי שתיהם. בך הוא בענין הזה וכידוע מה שהעתקתי לעיל בפ״ג בשם חז״ל דכל מצות התורה הם מכוונים כנגד אבריו של האדם והוא כנגד אברי הנפש שלו וכאשר ביארנו שם באורך דכשמפקיר אותם פוגם אברי נפשו ונעשה בעל מום באבר ההוא המכונה למצוה הזאת. וא״כ מי שכבר עבר על כמה מצות התורה ע״י פתוי היצר וכבר נעשה בע״מ בנפשו הלא עכ״פ מוטל עליו לשמור עצמו מאוד שלא יפגום עוד במצות התורה וישארו לו על כל פנים יתר אבריו של נפשו שלמים וקיימים בעולם הנצח."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר את הסוג השני הנ״ל דהיינו שמעין לומר שעל אותה העת הותר להם הדבר שנוגע להם לפ״נ. הנה זה אמת הדבר שכל מקום שנוגע לפק״נ ממש התירה התורה את הכל [לבד מג׳ עונות החמורין ע״ז וג״ע ושפיכת דמים שעליהם אמרה התורה דיהרג ולא יעבור עליהם] אבל כאשר נתבונן היטב אין נחשב לפ״נ כלל דלא מבעי אם יש לו מעות שיכול לקנות מאכלות כשירות והיא מתעצל בזה מפני שחס על מעותיו בודאי אין שום צד היתר כלל וכלל ח״ו וכבר נפסק ביו״ד סימן קנ״ז דמחוייב האדם ליתן כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד אפילו פ״א. ובפרט בזה שהוא עובר על כמה לאוין בכל יום ויום ובודאי העובר ע״ז הוא בכלל מומר האוכל נבילות לתיאבון והוא רשע גמור ופסול מן התורה לעדות ולשבועה. ופליאה גדולה בעיני איך יעלה זאת על דעת איש ישראל להתיר לעצמו לאכול מאכלות אסורות כדי שלא יצטרך להוציא מעותיו מכיסו ואפילו אם יפסיד עי״ז סך גדול. ויצייר בנפשו אלו היה נשכר לאיזה שר למלאכה לבנות לו ארמונים ונתאנה הרבה בהמקח שקצב עמו. ויצר לו מאד שלא ישאר לו כמעט כלום עבור עמלו ובקש מהשר שיוסיף לו מעט על הקצוב ולא רצה בשום אופן. ויהי היום נכנס השר אצלו וראהו דואג מאד ויאמר לו עמדך חסד גדול והוא שאשלח לך כל יום משולחני מזון לסעודתך בשר ויין ולא תצטרך להוציא הוצאות אכילתך וישאר לך עי״ז במשך כל הזמן כמה מאות רו״כ. ומה היה עונה אותו ע״ז? בודאי היה משיב לו תיכף זה א״א לי בשום אופן כי איש יהודי אנכי ואין תורתינו מרשני ע״ז טוב לי שאאבד את מעותי ולא אאבד את נפשי. ועתה נתבונן נא בעניננו הלא גם שם מפסיד ע״י מניעת אכילתו הרבה והרבה ואעפ״כ אין עולה בדעתו מחמת זה אפילו מחשבה בעלמא שיתרצה לאכול משולחנו אף שהוא נותן לו המאכל בכבוד גדול והמאכלים טובים ממאכלי שרים והיה מרויח עי״ז הרבה כסף. וכאן תיכף מתרצה לאכול שם מה שיתנו לו מאכלם אף חלב ודם וכו׳ כדי שישאר לו ממונו ומתברך עוד בלבבו לומר שאין עושה שום עול בזה. ואפילו אם אין לו כלל מעות ג״כ אין זה בכלל פ״נ כלל אם לא יאכל בשר דאנו רואין בעינינו הרבה אנשים היושבים בבית האסורים שאין להם רק לחם ומים ואעפ״כ חיים וקיימים. וכן יש הרבה עניים מרודים שעמלים כל היום בעבודת פרך לפרנסתם ואין טועמים בשר כל ימיהם כלל (זולת מעט לכבוד שבת) ואעפ״כ הם בריאים ושלמים עוד יותר מאלה שמפנקין באכילת בשר ויין. בי באמת העמל תועיל יותר לבריאות הגוף ממנוחה. וכמו שאמר קהלת מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ודע דאפילו אם אוכל רק התבשיל שנתבשל בהקלחת של מאכלים אסורים ג״כ אסור מן התורה משום טעם כעיקר כידוע וגם אפילו לא בישלו בה עתה בשר כלל הלא ידוע שמטילין בה שמנונית של חזיר או חלב ושמנונית של נבילה או טריפה ושאר מינים האסורים וע״כ צריך ליזהר בזה מאד ואין זה מקרי פקוח נפש במה שאין לו תבשיל כיון שיש לו לחם במקום שהוא שם [וע״ז אין צריך להחמיר דפת של עו״ג מותר במקום הצורך] ובפרט שידוע שמצוי גם מים חמים (טייא) ואפי׳ אם תאמר שבהמשך זמן רב יתמעטו כוחותיו כן לא מקרי זה מן התורה בשם פקוח נפש כיון שאין מגיע זה למיתה ממש. וכן איתא בט״ז אורח חיים סימן שד״מ סק״א לענין מי שטעה במדבר ואינו יודע אימתי שבת דאסור לו לעשות מלאכה בשום יום שמא שבת הוא לבד מה שנוגע לו לפיקוח נפש ואם יש לו לחם לאכול אסור לו לבשל הבשיל דאין כאן פיקוח נפש. עי״ש בט״ז. ובעינינו אנו רואין כמה אנשים שאין אוכלים אפילו לחם כדי סיפוקם כמה שבועות וחדשים ואעפ״כ לבסוף הם חיים וקיימים וק״ו בזה שיש בידו לאכול לחם לשובע וגם מצוי לו מים חמים דבודאי אין כאן פיקוח נפש מה שאינו אוכל תבשיל. וכ״ש אם יכול לבקש מישראלים התושבים שם שיתנו לו תבשילים כשרים או שיכול להשיג מעט מעות מביתו וכל כה״ג והוא מתעצל בזה ומחמת זה הוא אוכל מאבלות אסורות בודאי עון גדול הוא מאוד.",
+                "והנה ידוע שהאומות אשר אנו שוכנים ביניהם אנשי יושר הם ואינם מכריחין לישראל לעבור דבר שנוגע לחוקי תורתינו אלא אפילו אם הוא שוכן תחת איזה אומות אשר לפעמים כופין אותם לאכול מאכלות האסורות ונוגע לו לפיקוח נפש אם לא ישמע להם לא ידמה בנפשו שהותר לו מכל וכל האיסורים האלו דלא מבעי אם יכול למלט נפשו ע״י שיטעום רק התבשיל לבד דתיכף כשיראו שהתחיל לאכול תבשילם ירפו ממנו [אף שגם זה הוא איסור דאורייתא דטעם כעקר] בודאי אסור מן התורה לאכול הבשר שגוף האיסור חמור עוד יותר מן התבשיל. וגם התבשיל עצמו ימעט באכילה בכל מה שאפשר לו ואפילו אם מכריחין אותו לאכול הבשר עצמו צריך לו להתבונן על כל כזית וזכית שהוא אוכל אם הוא מוכרח גם לכזית זה כמו שאנו מעיינין לענין חולה ביוה״כ דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו. ואם די לו להמלט מהסכנה ע״י כזית אחד והוא אוכל עוד הוא רשע מן התורה ופסול לעדות ולשבועה. וכ״ש שאסור לו להקל לעצמו לאכול פעם אחרת בשביל זה דהלא אין כופין אותו בכל פעם ופעם ולא הותר לו רק על זמן הכפייה ומשום סכנה. והמשכיל יוכל להציל את נפשו בהתחכמות שלא יבינו שאינו אוכל עמהם [ובפרט אם יכול להכין לעצמו מתחלה עכ״פ פעם ושתים בשר כשר ועיין בע״ז (דף י״ח ע״ב) עובדא דר״מ טמש בהא ומתק בהא ע״ש] ובודאי כאשר יתן לב לזה יעזרהו ה׳ ובפרט בזמן שאין מכריחין אל יטעה עצמו כלל לאמר שהוא אנוס בדבר שנוגע לו לפ״נ כי זה הוא רק מפיתוי היצר שחפץ לטמא את נפשו ולפטם גופו ממאכלות האסורות. וראה אחי בעיניך איך הדבר הוא רק מפיתוי היצר דהלא אף לפי טעותם דאנוסים היו שנוגע להם לפ״נ עכ״פ הלא לא הותרו לגמרי האיסורים החמורים האלה והיה צריך לשקול בכל פעם ופעם שאוכל כמה צריך לאכול ועד כמה אנוס הוא שנוגע לו לפ״נ דהיינו אולי די לו רק במקצת מזה או בתבשיל לבד (דעל בשר בודאי. אין אנוס לאכול כלל) או שביום זה אינו מוכרח כלל לזה שאינו זמן עבודה או שנמצא היום בידו מעט כסף שיכול לקנות מאכלות כשרות וכה״ג. ואנו רואין בעו״ה שמי שמרגיל עצמו לזה נעשה לו כהיתר גמור שאוכל כמה שירצה ובכל זמן שירצה ולא התבשיל לבד אלא אף הבשר עצמו. ואין זה אלא מכח היצר שחפץ להכרית נפשו מארץ החיים ולהמיתו מיתת עולם וכמו שאחז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו׳. וע״כ מאד מאד צריך ליזהר שלא להלכד ברשת היצר בענין זה. ובודאי כשיעשה מה שיש בכחו יעזרהו ה׳ שלא יפול ביד יצרו כמו שסיים הכתוב ה׳ לא יעזבנו בידו וגו׳ ואז אשרי חלקו בזה ובבא."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ששכר המצות לע״ל הוא לפי ערך הצער שהשיג ע״י קיומה:</small>",
+                "והנה אחי ידעתי גם ידעתי כי לא דבר נקל הוא לחיות זמן רב של עת התגוררתו רק בלחם ומים חמין ומי שאין באפשר לקנות לו דברים לטבל בהם את פתו בודאי עינוי גדול הוא זאת לנפשו אף על פי כן ידע האדם שמדין התורה אין שום היתר לאכול בשביל זה המאכלות אסורות ואם יקל לנפשו לאכול הלא ענוש יענש בעונש גיהינם שאין ערך כלל וכלל צער ההוא לצער שסובל מפחיתות מזונו וגם יזכור כי חייו וטובו בעוה״ז ג״כ ביד ה׳ הוא ואם נגזר עליו מן השמים שיהא בעינוי איזה זמן לא יוכל לסלק נפשו מזה כי הרבה סיבות למקום ומוטב לו לענות נפשו בשביל קיום דת התורה מלענות אותה בשארי עינוים כשיעבור על דת התורה ובעובדא דר׳ עקיבא ופפוס בן יהודה (בברכות ס״א ע״ב) שאמר לו פפוס אשריך ר״ע שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים [ע״ש בגמרא והעתקתיו למטה<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">שז״ל בגמרא שם ת״ר פעם אחת גזרה וכו׳ שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לר״ע שהיה מקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה א״ל עקיבא אי אתה מתירא וכו׳ א״ל אמשול לך משל לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וכו׳ א״ל אתה הוא שאומרין עליך פקח שבחיות וכו׳ ומה במקום חיותינו אנו מתייראין במקום מיתתנו עאכ״ו אף אנחנו עכשיו שאנו יושבין ועוסקין בתורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך בך אם אנו הולכין ומבטלין ממנה עאכ״ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר״ע וחבשוהו בבית האסורין ותפסו לפפוס בן יהודא וחבשוהו אצלו א״ל פפוס מי הביאך לכאן א״ל אשריך ר״ע שנתפסת על דברי תורה אוי לי לפפוס שנתפס דברים בטלים. והנה הענין מה שספרה לנו הגמרא מעשה זו בכלל הוא כמו שנבאר דפפוס חשב שאם ינהג כהנהגת ר״ע להקהיל קהלות ולעסוק בתורה ד״ז מסבב כל הצרות משא״כ כשנפרוש ממנו [הוא כטענת הטועין שכתוב במלאכי (ג) שאומרים שאין לעבוד לה׳ כי הלכנו קדורנית מפני ה׳ וע״ש בקרא מה שהשיב להם הנביא ע״ז] והשיב לו ר״ע כי לא כן הדבר כי הצרות נגזר מצד עצמו ע״י עונות הראשונים וע״כ אם זכות התורה לא תועיל להציל מן הצרות ק״ו כשנפרוש ממנה וע״כ עשה ר״ע את שלי והקהיל קהלות ועסק בתורה אמרו לא היה ימים מועטים וכו׳ א״ל פפוס מי הביאך לכאן ר״ל שהלא אתה אומר שלימוד התורה מסבב כל הצרות וא״כ אתה שמקיים הציווי בשלימות למה חבשוך כאן אלא הוא האמת אשר אמרתי שהצרות נגזר מן השמים מצד עצמו ואם נפרוש מן התורה יהיה בודאי צרות גדולות יותר מזה א״ל אשריך ר״ע שנתפסת על ד״ת ר״ל ויהיה לך עי״ז זכות גדול לפני הש״י לע״ל אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים ולא יהיה לי עי״ז שום טענה ותביעה לפני הש״י ובעין זה איתא ג״כ במדרש על הפסוק אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אין אדם בעולם בלי יסורין אשרי מי שמתיסר ע״י לימוד התורה ע״ש.</i> ]וגם צריך האדם להתבונן כי הקב״ה אינו מקפח שכר כל בריה ולפום צערא אגרא מצות התורה שנתן לנו הקב״ה הוא רק לטובתנו ולחיותנו בעוה״ז ובעולם הנצח וכמו שנאמר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כהיום הזה. וכפרט המצות שאדם מקיים אותם בצער גדול בודאי יהיה שכרו גדול מהקב״ה בעוה״ז ובעוה״ב עד מאוד. וראה נא משאחז״ל (בסנהדרין דף צ״ג) לענין נבוכדנצר שזכה למלכות הוא ובנו ובן בנו וידוע רוב גדולתו שכל מלכי ארץ נכנעו תחת ידו וגם השליטו הקב״ה על כל חיתו ארץ במו שאחז״ל רכב על ארי וקשר תנין בראשו. וכל זה בשביל ארבעה פסיעות שרץ בשביל כבוד הקב״ה [ע״ש בגמרא גוף המעשה] ואמרו שם אם בשביל ד׳ פסיעות כך שילם הקב״ה לאותו רשע אבותיהם של אלו שרצים לפניו כסוסים על אחת כמה וכמה. ולאו דוקא האבות ה״ה בכל דור ודור המתחזקים לקיים רצון הקב״ה בנפשם ומאודם. ואיש כזה המייסר ומענה את עצמו זמן רב בזה רק מפני ציווי הקב״ה שאינו רוצה לעבור על רצונו ית׳ מי יוכל לשער אח גודל כבודו ושכרו שיקבל מאת הקב״ה ועליו נאמר הכתיר להנחיל אוהבי יש וגר. וכאשר יתבונן האדם באמת בענין הזה עד כמה מתעלה מדרגתו עבור זה לא ירגיש כלל שום צער מעינוי מזונו ויצייר בנפשו אלו היו נותנין לו חמשה רו״כ עבור כל אכילה ואכילה היה מתרצה לאכול פתו הרזה והדלה בשמחה רבה עבור הרוחתו וכ״ש בזה שאין קץ למתן שכרן של מצות ויפה שעה אחת קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז. יעבור כל פעם ופעם שכופה יצרו ומקדש נפשו בשביל מורא יוצרו יזכה לשכר גדול הצפון לע״ל ליראי ה׳ וכמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכמו שנבאר אי״ה בפרקים הבאים מפסוקים ומאמרי חז״ל את גודל שכרו וגדולתו האיש הזה לע״ל. והעיקר שצריך האדם לזכור תמיד מאמר התנא (באבות פ״ב) ודע מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. והכונה כי בדרך בו״ד שכשמתנה עם איזה אדם וגומר עמו על איזה עסק שיעמיד לו על זמן פלוני ופלוני ואח״כ אירע של היה לו מעות על העסק ההוא והוצרך ללות ולמשכן את עצמו ע״ז. ולבסוף היה הדרך ג״כ רע ומר מאד ובקושי גדול באה לו העמדת הסחורה לזמן המוגבל מ״מ לא יתוסף לו על המקח מאומה מחמת זה. ואלו אצל השי״ת אינו כן הכל מתפללים והכל עובדים להש״י זה בא לו הדבר קצת בקושי יותר כגון שהוא דר במקום רחוק מבהמ״ד יותר מחביריו ואעפ״כ הולך לביהמ״ד. כשיבוא הזמן לקבלת השכר נמנה למעלה הפסיעות שהלך יותר מחביריו כמו שאחז״ל בסוטה וכל שכן שישוער למעלה במדה ובמשקל פעולת גוף המצוה או הפרישה מן העבירה אם בא לו הדבר בריוח או בקושי וישולם לכל אחד ואחד לפי הערך שהתחזק עצמו לפעול בעולם בשביל רצון השי״ת. וזהו שאמר התנא ודע לפני וכו׳ ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ר״ל הלא בעה״ב שלך הוא הקב״ה והוא הצופה ומביט אפילו על צעדיך [וכמו שכתוב וכל צעדיו יספור] וכ״ש על כל מעשיך לשלם לך השכר לפי ערך מפעלותך וכמו שאמר התנא לפום צערא אגרא. ולא יקופח מזה אפילו כמלא נימא.",
+                "ואיתא במדרש עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ומכרזת ואומרת מי פעל עם אל יבוא ויטול שכרו. והכונה במה שאמר פעל עם אל הוא כי בעת שהאדם הוא בצער גדול וביסורין ואעפ״כ הוא מתחזק לעבוד השי״ת נחשב לו אז כאלו הוא מתחסד עם הקב״ה. וכמו שאמר הכתוב כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיינו שאמר מי פעל עם אל היינו שעבודתו להש״י בא לו בצער ונחשב לו כאלו פעל עם אל יבוא ויטול שכרו."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל שכר השומר עצמו ממאכלות האסורות:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר גודל השכר של השומר עצמו ממאכלות האסורות. ראשון לכל צריך שידע שבכל יום ויום שהוא יושב במקום שאוכלים האיסורים והוא כובש את יצרו עבור מצות הש״י. לבד מה שהוא זוכה לנפשו שנשארת בקדושתה שלא נטמאת. וגם מציל את עצמו מעונשו של גיהנם עוד יקבל שכר לעתיד לבא מכל יום ויום כאלו עשה מצוה בפועל ממש. וכמו שאחז״ל (שבת קי״ט) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה. ומסיק שם והוא שבא דכר עבירה לידו ופירש הימנה. והכא נמי הרי בא לידו בנסיון בכל יום ויום וכבש את עצמו. וגם ידע שלא מצוה אחת יתוסף לו מיום אחד אלא לפי ריבוי האיסורים שנמצא בכל אכילה ואכילה כן ירבו זכיותיו דהיינו אם היו המאכלים מעורבים מנבלה וטרפה וחלב ודם וחזיר יחשב לו בכל פעם מצוה בפני עצמה מכל איסור ואיסור בפנ״ע [דהרי היה יכול לעבור על כולם והוא כבש את יצרו בשביל רצון השם] וא״כ צא וחשוב כמה מצות יתוסף לו בכל שבוע ושבוע ובכל חודש וחודש ובפרט מכל הזמן שהוא מתגורר יתרבה לו כמה אלפים מצות גדולות כאלו. שכמה פרשיות בתורה נאמרו בשבילם ובזה הבדילנו ה׳ להיות לו לעם [וכמו שכתוב בתורה (ויקרא כ׳) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו׳ ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי] והוא קיים את כולם בצער גדול וידוע שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחר כדאיתא באבות ואחז״ל כל העושה מצוה אחת מקדמת והולכת לפניו לעוה״ב שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה׳ יאספך. א״כ כמה אלפים מלאכים קדושים יקדמו לפניו להליץ עבורו לע״ל לזכותו לכל טוב [וראה אחי את הנ״מ שיש בין השומר עצמו ממאכלות אסורות ובין שמפקיר עצמו לזה שזה יוצא אחרי משך השנים שהוא מתגורר בחבילות חבילות של עבירות ואלפים ורבבות מקטרגים שנבראו מכלמשך הזמן ההוא שהפקיר את מצות ד׳. והוא יוצא ברכוש גדול של חבילות חבילת של מצות ומלאכים קדושים שנבראו בזמן ההוא].",
+                "ב) ע״י השמירה ממאכלות האסורות ממשיך על עצמו קדושה מלמעלה כמו דכתיב (ויקרא כ׳) ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳ כי קדוש אני ה׳. וגם נאמר בפרשת ראה לא תאכלו כל נבילה וגו כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ וגו׳ ואחז״ל (יומא ל״ט) ת״ר והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרכה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה מקדשין אותו לעולם הבא וא״כ כ״ש כזה שהוא מקדש את נשמתו כמה ימים ושנים וברוב עמל ותלאה ודאי יתרבה עי״ז קדושת נפשו לע״ל ער למעלה למעלה.",
+                "ג) צריך שידע ששמו ניכר למעלה בכל יום לאות ותפארת והקב״ה בעצמו מעיד עליו לפני פמליא של מעלה על מעשיו והנהגתו כמו שאחז״ל (פסחים קי״ג) על ג׳ הקב״ה מעיד בכל יום ואחד מהם הוא רווק הדר בעיר ואינו חוטא [והיינו כיון שהוא אדם פנוי ועלול להכשל בחטא ושומר א״ע ע״כ הוא לתפארת למעלה וכ״ש בענין זה שהוא עיף ויגע ואעפ״כ מתרצה לחיות חיי צער ושלא להתגאל כמ״א בשביל ציווי השם בודאי הקב״ה מעיד עליו בכל יום ויום ומתפאר בו ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר] ואלו יודע ששמו נזכר לשבח ולתפארת במושב המלך והשרים והמלך בעצמו מחבב שמו ומשכח מעשיו בכל יום ויום כמה שמחה וחדוה היה מגיע לו מזה. וכל שכן כשהוא לפני ממ״ח הקב״ה אשר אין חקר לגדולתו וחייו וטובו בעוה״ז ובעולם הבא תלוי בדרך בודאי צריך להיות שמח וטוב לב בהעלות זה על זכרונו. כי באמת אין אנו יכולין לשער כמה גדול ערכו של האיש הזה אצל אדון עולם ית׳ דכמה וכמה זמנים מצויין שסובל רעבון בשביל מצותיו שאחרי רוב עמלו אין לו כמה להשיב את נפשו כ״א בפת חרבה וקיתון של מים. ולא יום אחד ושנים אלא ימים ושנים. וגם שסובל הרבה פעמים עלבון וכלימה עבור זה שחולק עצמו משארי מרעיו ועוד כמה תלאות אשר אין להעלותם על הכתב והוא מתרצה לסבול כ״ז. ואך מפני שהוא חרד לדבר ה׳ שלא לעבור רצונו. וכבר גילה לנו הקב״ה ע״י נביאיו כמה גדול האיש הזה בעיניו אשר חשיבותם הוא באמת נורא מאוד שנחשב איש כזה בעיניו יותר מבל מעשה שמים וארץ. כמו שנאמר ע״י ישעיה הנביא (ס״ו) כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ה׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ותרד על דברי. והכונה דהלא אנכי בראתי השמים ששם הוא משכן כסאי והארץ שהיא הדום לרגלי וברצוני מתקיימים ובודאי יודע אני את גדלם ואת תכונתם ואעפ״כ תדעו שעיקר מה שאני מביט בעולמי הוא על מי שהוא חרד על דברי לקיימו אף שהוא עני כי הוא העיקר החשוב אצלי יותר מן הכל. ומזה נוכל להבין כמה יהיה גדול ערכו לע״ל.",
+                "ד) עי״ז שהוא שומר עצמו ממאכלות האסורות זוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו שגם לזרעו אחריו יהיה נזכר תמיד הזכות הזה כדאיתא בספרא. ומה אדה״ר שלא נצטוה אלא מצוה אחת אלו היה זהיר בה וכו׳. היושב בין הפיגולין ובין הנותרות עאכ״ו שזוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו. וגם זוכה עי״ז כשיבוא לביתו וישא אשה יתברך מה׳ ממנו בנים צדיקים יראי אלהים גבורי כח לעמוד ביצרן וכמו שנאמר אשרי איש ירא את ד׳ במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו [דהיינו שיהיו גבורים להתגבר על יצרו וכמו דאיתא באבות איזהו גבור הכובש את יצרו] דור ישרים יבורך והוא מדה במדה דתחת שהוא מתגבר על יצרו תמיד מפני שהוא חפץ במצוה הש״י זוכה לצאת ממנו בנים ברוכי ה׳ דור ישרים וגבורים לעמוד ביצרן. והשומר עצמו ממאכלות אסורות בעת כזה הוא בודאי בכלל ירא ה׳ וחפץ במצותיו וגבור האמיתי שהוא רואה להאיסור תמיד והרבה פעמים הוא רעב ומתאוה לו והוא מתגבר על יצרו ומתאפק מחמת הש״י.",
+                "ה) גם ידע שעבור זה שמתגבר על יצרו אפילו אם הוא איש פשוט שאינו ת״ח יזכה להיות אור ה׳ עטרה בראשו לע״ל כמו על גדולי התורה ובמו שאחז״ל (מגילה ט״ו) עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים. וליושב על המשפט זה הדן דין אמת. ולגבורה זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה אלו ת״ח שמשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ובתי מדרשות. הרי דהמתגבר על יצרו זוכה לעטרה כמו ת״ח שמשכימין ומעריבין בבתי מדרשות.",
+                "ו) גם ידע שבזה שהוא נשמר ממאכלות האסורות הוא מזכה לעור הרבה מחביריו המתגוררים שם אתו שילמדו ממעשיו ואם לא יועיל להם הרבה עכ״פ מעט בודאי יועיל שלא יהיו מופקרים לגמרי וידעו שדרכם אינה נכונה עכ״פ כשיראו שנמצאו אנשים מחבריהם ששומרים שם הדת כתקונה ולפרקים יתנו לב להטיב דרכם וזכות הרבים יהיה הלוי בו ובפרט אם יראה אנשים תמימים שיוכל להמשיך אותם גם כן בדברים לקיים התורה אשרי חלקו. ואיתא בזוהר חדש פרשה לך אמר ר׳ אבהו בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזור בתשובה מנ״ל ממה דכתיב ומלכי צדק מלך שלם תני ר׳ חייא בשעה שנשמת הצדיק המחזיר בתשובה לאחרים יוצא מן הגוף מיכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו (אינו ר״ל קרבן ממש אלא שהוא מקרב אותם ומביאם בהיכל ה׳ ומספר שם גודל זכותם וכאשר נזכר במקום אחר) הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו של אותו צדיק שנאמר ומלכי צדק זה מיכאל ראש שומרי שערי צדק מלך שלם זה ירושלים של מעלה הוציא לחם שהקדים ויצא לקראתו ואמר לו שלום בואך עכ״ל. היוצא מכל מה שכתבנו בפרק הוה שזכות השומר עצמו ממ״א בעת הזה גדול מאוד וזוכה להרבה והרבה דברים וכנ״ל. ועל כולם ידע שמתקדש בזה שם שמים לעיני ישראל וגם לעיני האומות כשיראו שעד כמה מתחזקים היהודים לשמור דת אלהיהם שבשמים. ואשרי להנברא ששם השם מתקדש על ידו. מחלקו יהיה חלקינו ומגורלו יהיה גורלינו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר שלא יפול לבו עליו על עניניו ויהיה שמח וטוב לב תמיד:</small>",
+                "והנה מכל מה שהערכנו עד כה יוכל להתחזק האיש המתנודד שלא יפול לבו עליו ויהיה שמח וטוב לב תמיד כי באמת הימים האלו שהוא מתנודד בעמים הם המובחרים לו שבימי חייו [ולא כאשר נרמה להאיש המתנודד ברעיוניו להפך] שככל יום ויום עומד הוא בנסיון. וכמו שמצינו בגמרא (סנהדרין כ״ב) לענין פלמי בן ליש דכתיב וילך הלוך ובכה עד בחורים ופירשו חז״ל דבכה על המצוה דאזיל מיניה (עי״ש בגמ׳ ששאול המלך נתן לו לאשה את בתו מירב והוא בעצמו הודה לשיטת דהע״ה שאין קידושיו קידושין ואסור לבוא עליה וכבש את יצרו זמן רב ואח״כ כשמת שאול נלקחו מאתו ובכה על המצוה של נסיון דאזיל מיניהן ואף בשעה שאוכל פת חרבה עם קיתון של מים חמין עליו לשכוח יותר מאלו אוכל מעדני שרים. וכמו בסוחר בעת מסחרו כשיודע שמרויח הרבה אינו שם לבו כלל בעת ההיא למאכלו אם טוב הוא. והרבה פעמים מצוי שמסתפק כל היום בטעימה מעט מפני שאצים עליו הקונים ואין לו פנאי להפסיק מעסקו ובעת כזה אינו ניכר עליו כלל עצבון על מיעוט מאכלו ומשקהו אלא אדרבה לבו שמח ומראה פניו צהובות מפני שנפשו יודעת שמרויח הרבה בעת ההוא. וכאשר נשאלהו למה פניך צהובות כ״כ הלא לא אכלת כל היום הוא משיב מי יתן שאזכה שיהיה לי הרבה זמנים כאלו נפשי שמח בהרוחתי ואינה מרגשת כלל ברעברנה. כן הוא בעניננו כאשר יתבונן האמת כי מכל אכילה ואכילה שאוכל פתו הכשרה מקדש נפשו ומתעלה מדרגתו עד אין ערך. אין לו להתעצב כלל מאופן מאכליו כי מה שוה הוא לו מניעת הנאה הקלה טול הרוחתו הגדולה ואדרבה כל מה שבא לו מאכלו בקושי ובדוחק עליו לשמוח יותר שזכה לעמוד בנסיון. וכאשר לבבו יהיה שמח אז גם מראהו יהיה יפה וכמו שמצינו בקרא גבי דניאל וחביריו. שנאמר וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו׳ ויאמר דניאל אל המלצר וגו׳ נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרעים ונאכלה ומים ונשתה ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וגו׳ וינסם ימים עשרה ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך. ואף ששם היה בודאי עזר מאת השם ע״ז שהם אפילו פת לא אכלו רק זרעונים מ״מ לא היה הדבר נס גמור [שלא היו סומכים על הנס בענין אכילת פת עו״ג שהיה מותר להם מן הדין [עיין בע״ז בתוספות דף ל״ו ע״א ד״ה אשר] כי שמחת נפשם היה כל כך גדול מזה עד שהיו מתהנים בזה יותר ממאכלי מלכים. והשם לבו לזה גם היום ליזהר שלא להתגאל ולשמוח במה שמקדש נפשו כל יום ויום בודאי יהיה ג״כ מראה פניו טובים ויפים והש״י יהיה לו ג״כ בעזרו כמו שעזר לדניאל וחביריו. ומכתובים האלה של דניאל וחביריו יש לנו הערה גדולה עד כמה גדול כבודן של הנזהרים ממאכלות אסורות בעת ההיא שהלא נחקק מעשיהם בכתובים לשם ותפארת לזכר עולם ואיתא במדרש פ״ה לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם.",
+                "בודאי הנזהרים בזה יכתבו גם כן זכותם אצל משיח ואליהו ולע״ל יתגלה מעשיהם לעיני הכל לשבח ולתפארת והוא נכלל בדברי קהלת כמה שאמר סוף דבר הכל נשמע ובפירש התרגום דהכל עתיד לע״ל להתגלות ולהתפרסם לעיני הכל בין העבירות ובין הזכותים וכמה ישמח ויתענג אח״כ מכל פעם ופעם שכבש יצרו ולא התגאל במאכלות אסורות יזכה לכל הככוד הזה שיהיה שמו לפני כל ישראל לאות ותפארת לנצח. עוד צריך לו לדעת דאם הוא מתגורר ביחד עם עוד אנשים שאינם זהירים ממ״א והם יושבים ואוכלים והוא נבדל מהם ונסוג אחור לאכול מאכלו הכשרה הדלה והרזה תחת זה לע״ל כאשר יעשה הקב״ה סעודה גדולה <sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ואיתא במדרש אותיות דר׳ עקיבא באות כ״ף דמיירי שם לענין הסעודה שיהיה לצדיקים לעוה״ב. וז״ל שם שכל או״א כפי כבודו מלובש מלכות ובכתר מלכות ובעדי מרגליות של מלכים וכל אחד ואחד יושב במלך על כסא של זהב ולפני כל אחד ואחד שולחן של מרגליות וביד כל אחד ואחד כוס של והב מרוקם באבנים טובות ומרגליות שהוא מלא סם חיים וכל מעדני ג״ע לפניהם על השולחן ולפני כל אחד ואחד עומדים ג׳ מלאכי השרת לשמשן וקרני הדר על ראשיהם וזיקים וברקום יוצאים אז מפיהם. וזיו פניהם הולך מסוף העולם עד סופו בזיו החמה שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ושמים ושמי השמים פותחים דלתותיהן וממטירין עליהם טללי בושם של אפרסמון טהור שריחו הולך מסוף העולם ועד סופו ואלף אלפים מלאכי השרת עומדים לפניהם ואוחזים בידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר ומרננין לפניהם בסעודה והקב״ה עומד בעצמו שם וכו׳. והביא שם דעל העת ההיא נאמר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו.</i> להצדיקים אשר ידוע שבסעודה ההיא יהיו יחד כל קדושי עליון אבות העולם ומשה רבעו ע״ה ודוד המלך ומלך המשיח וכל הנביאים והצדיקים והחכמים מדורות הראשונים והאחרונים ואז מי ששמר עצמו ממאכלות אסורות יזכה להיות ג״כ בסעודה הזאת. ואותן שלא שמרו עצמן בע״כ יסוגו אחור ויבדלו מחברת קדושי עליון אלו וכמו דאיתא במדרש (ויקרא פי״ג) אריסטוון [פי׳ סעודה גדולה] עתיד הקב״ה לעשות לעבדיו הצדיקים לע״ל וכל מי שלא אכל נבילות בעוה״ז זוכה לראותה לעוה״ב וגם לאכול ממנה לע״ל עי״ש וכמה הודאות ושבחים יתן אז השומר עצמו להשי״ת על שזיכהו לעמוד בנסיון שלא להתגאל כשאר חביריו שעי״ז זכה לכל הכבוד הזה. ובזכרו זה הענין בלבד די שיהיה שמח וטוב לב תמיד ולא יתעצב כלל.",
+                "והנה בדרך כלל צריך האדם להתחזק עצמו בכל זמן וזמן ואף אם סבבוהו הרבה ענינים ממצוקות הזמן אל יהיה מיצר ודואג אלא יקבל אותם באהבה כי הכל מיד ה׳ הוא שהוא טוב לכל וכדכתיב בתורה בפרשת ק״ש ואהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ואחז״ל בכל מדה ומדה הן מדה טובה או מדת פורעניות הוי מודה לו וצריך לקבולי אותן בשמחה ובאהבה. כי באמת כל נפשות האדם ירדו לנסיון לזה העולם יש שנסיונו הוא בעוני או שארי מצוקות הזמן. ויש שנסיונו הוא ע״י עשירות [וחלק אותם הקב״ה לכל אחד ואחד כפי שידוע לו ערך נפשו ובאיזה נסיון ראוי לה להתנסות לפי ענין התיקון הנדרש ממנה] וכדאיתא במדרש רבה וז״ל אשרי אדם שעומד בנסיון שאין אדם שאין הקב״ה מנסה אוהו מנסה לעשיר אם תהיה ידו פתוחה לעניים ומנסה העני אם יוכל לעמוד ולקבל היסורין ואינו כועס ואם עמד עשיר בנסיונו ועושה צדקות הקב״ה מצילו מדינה של גיהינם ואם עמד עני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לע״ל. עכ״ל. וא״כ הדבר שכל אדם מתנסה בזה העולם אם נזדמן לו איזה ענין שהוא מצוקה גדולה אל יפול לבו עליו כי רק מנסה ה׳ אותו אם יקבלם ולא יהרהר אחרי מדותיו ובעבור זה יתגדל שכרו מאוד. וכדאיתא במדרש רבה על הפסוק זכור ימות עולם אמר להם הקב״ה כל זמן שאני מביא עליכם יסורים בעוה״ז תזכרו כמה טובות ונחמות עתיד אני ליתן לכם לע״ל והוא כמו שאחז״ל ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולם לא נתנם אלא ע״י יסורים ואלו הם תורה וא״י ועולם הבא שנאמר וכו׳ [וזהו אחד מהטעמים שהיו צריכים אבותינו לירד למצרים ולהתייסר שם בעבודה קשה של המלך כדי שבזכות זה יוכו אח״כ לקבל התורה ולהכנס לא״י כמו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וכמו שכתבו המפרשים] ועיקר הכל הוא להאמין שכל מה שנזדמן לו הוא רק השגחה פרטית מאתו יתברך והוא רק לטובתינו וכמו שאחז״ל כל מאי דעבדין מן שמיא לטב הוא דעבדין. וכ״ז שכתבנו הוא אפילו אם לפי הנראה אין לו במה לתלות היסורים באיזה חטא כלל כי מדמה בנפשו שאין לו חטא הראוי לעונש כזה וכ״ש אם פשפש במעשיו ומצא בעצמו כמה עונות וחטאים בודאי צריך לקבל היסורים מאהבה כי זה דומה למי שנתחייב לחבירו אלף אדומים ונתרצה המלוה שיפרע לו עבורם אלף פרוטות שבודאי יפרע אותם בשמחה ובאהבה אפילו אם הזמן דחוק לו מאד כן הוא ממש הדבר הזה וק״ו אלף אלפים כידוע מה שכתב הרמב״ן ששעה אחת בגיהינם קשה מיסורי איוב כל ימיו והקב״ה חושב היסורים לטובתו כדי שבמה שקבלן באיזה זמן בעוה״ז ינכה מעונותיו ולא יצטרך לסבול עוד עונש החמור של גיהינם. ועי״ז יפתח לו שער רחב לעוה״ב וכדאיתא כמדרש שמות (פרשה למ״ד) על הפסוק תודעני אורח חיים שובע שמחות אמר דוד לפני הקב״ה תודיעני באיזה פילון [שער] מפולש לחיי עוה״ב אמר הקב״ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורים אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר. והכונה במה שאמר פילון מפולש הוא שאף שכל ישראל יש להם חלק לעוה״ב מ״מ ידוע הוא שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וצריך להתייסר מתחלה אם מעט ואם הרבה בגיהינם או כשארי עונשים עד שינקה מחלאת עונותיו ואח״כ זוכה לחלקו בעוה״ב ולזה שאל דוד שיודיע לו השי״ת באיזה מדה קדושה יוכל לזכות לבא תיכף בשער רחב בלי מעקשים לחיי העוה״ב והשיב לו הקב״ה שאין דרך אחרת ישרה לזה כ״א ע״י יסורים שעי״ז שמתייסר בעוה״ז הוא מזומן תיכף לחיי עוה״ב כי כבר מנוקה הוא מעונותיו ע״י היסורין וצריך האדם ליתן תמיד הודאה להש״י שמתנג עכ״פ עמדו במדת החסד שנותן לו חיים ובריאות ברמ״ח אבריו גידיו וכמו שאחז״ל על הפסוק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו דיו חיים שנתתי לו. וכעין זה איתא בתנד״א אם היה רעב וצמא ועירום ורק שהוא חי וקיים על פגי האדמה בלחם צר ומים לחץ יאמר כתיב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל וגו׳ ונתן עול ברזל על צואריך עד השמידו אותך ע״כ יתפאר וישתבח המלך הקדוש שנתן לי חיים ולא השמיד אותי מעל פני האדמה עכ״ל ואם הצדיק עליו מדת הדין באמת ולא הרהר אחר מדותיו של הקב״ה סוף שאין היסורין מתעכבין עליו עוברין הן ממנו וכדאיתא באגרת בראשית וז״ל אם באו עליך יסורין אל תפתח את פיך ותקרא הגר אחר מדת הדין אלא וסגור דלתיך בעדך שאין היסורים מתעכבין בעולם עוברין הן שנאמר חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. וכמה חשובין מאוד בעלי יסורין אצל הקב״ה שהוא מיחד שמו עליהן אפי׳ כשהן חיין כדאיתא במד״ר ויגש אין הקב״ה מיחד שמו על בריה כשהיא חי אלא על בעלי יסורין וכו׳ עי״ש. והשי״ת יזכנו להבין ולהשכיל את דרכו כי הוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה וגם שכל עניין פזורינו עתה הוא לנסיון ולבחינה:</small>",
+                "והנה בפרק העבר ביארנו שענין הזה הוא לו לנסיון לראות אם יתחזק לשמור את התורה בעת צר לו. ותדע עוד אחי כי אמנם כל ענין קושי גלותינו עתה ופזורנו בקצה הארץ בסוף הגלות הוא ענין בחינה שיתכחן ויתלבן כל איש ויצא מחשבותיו מכח אל הפועל. וכענין שאמר הכתוב (זכריה י״ג) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו׳ וענינו הוא כמו הצורף כשרוצה להסיר את הסיג מהכסף ולהוציא אותם מזוקק הוא משליך אותם לתוך כור הברזל שמזקקין שם ואז ע״י כח האש נבדל הפסולת והזהב יצא מזוקק. כן הוא בסוף הגלות באשר שהוא סמוך לעת הגמול לשלם לאיש כמפעלו רוצה הקב״ה לזקק ולצרף את בניו ולהודיע לכל מי ומי שהוא לה׳ באמת ובתמים, ומי שהוא מחזיק עם ה׳ רק לפנים ובסתר הוא עושה כרצון רוע לבו וע״כ הוא מוכרח להתנהג עמנו באופן זה. ונבאר דברינו כי בימים הראשונים כשהיו כל ישראל מקובצים במקום אחד ולא נמצא שום אדם שיעבור על התורה בפירסום לא היה ניכר לכל בין עובד ה׳ באמת ללא עבדו. כי אפילו מי שיש לו לב נשחת ולבו סר מדרך ה׳ היה מתבייש להעיז פניו בפרהסיא להוציא עצמו מכלל ישראל ולאכול מאכלות אסורות וכן לחלל שבת ושאר איסורי תורה וגם היה מתיירא שלא ירדפוהו העם ער חרמה ואף שבסתר לבו היה תשב תועה על ה׳. ויען שחפץ הקב״ה שיתגלה לכל מחשבות לבב האדם אם היא שלם עמו או לא כדי שיתברר לכל כי צדק משפטו [דהיינו כדי שלא יפלא בעיני העולם בעת יום הדין כשיברר ויבדיל הפושעים והמורדים להרחיקם מנחלת ה׳ על מה עשה ה׳ ככה כי הם לא ידעו מחשבות לבו ומעשיו בסתר] לכן הסתיר הקב״ה מעט את השגחתו וממילא מתגבר קושי הזמן ובני ישראל נפוצים עי״ז בקצה הארץ בין העמים במקום שאין מצויין שם קרוביו ומכיריו מאנשי מקומו שיתבייש מהם והוא יכול להוציא כל חפץ לבו באין מוחה ויראו הכל לעתיד כי צדיק ה׳ וישר משפטו. ולהפך מי שמתחזק אז מפני יראת ה׳ הטמונה בלבו שלא לזוז מתורת ה׳ ועומד על נפשו וסובל הלאות רבות עבור כבוד ה׳ ושמירת מצותיו זהו האדם השלם המקודש בקדושתו ית׳ והוא מאוהבי ה׳ אשר יאיר פניו לעתיד כצאת השמש בגבורתו וכמה דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וזהו הבחינה האמיתית שיתבונן האדם ויצורף אם לבו שלם עם ד׳. ועל זה אמר הכתוב ובחנתים כבחון את הזהב ועל זו העת שהוא עת קץ ראה דניאל בחזיון ואמר יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים [ר״ל שאותם שהם רשעים עתה יתחזקו יותר ברשעם כשיראו שאפס עצור ועזוב לישראל] ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו [ר״ל שהם יבינו שכל הצרות הוא רק למבחן וצירוף כי באמת לא קצרה יד ה׳ מהושיע אבל הרשעים לא יבינו ויחשבו שעזב ה׳ את הארץ וכל איש יוכל לך בשרירות לבו] וכעין זה היה גם כן בדור המדבר שכתוב שם וזכרת את כל הדרך וגו׳ למען ענותך לנסותך וגו׳ וביאורו הוא העינוי היה כדי שיתבחנו שיצאו כל מחשבות לבם מן הכח אל הפועל וגם פירושו הוא מלשון התרוממות כמו הרימו גם אל העמים וכדאיתא בזוה״ק. ושני הפירושים מתאחרים דע״י הבחינה אם יעמדו בהם יהיו הם עליון על כל גויי הארץ. וכן המדה הזאת נוהגת בכל דוד ודור ובכל איש ואיש שכשהשי״ת רוצה להעלות את האדם לגדולה באיזה מדרגה הוא בוחנו מתחלה וע״י הבחינה מתעלה האדם במדרגתו מאד וכמו דאיתא (בבבא בתרא דף י׳) בחד אמורא ששמע למעלה שהרוגי לוד שקדשו שם שמים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ולאו דוקא הרינה דה״ה על ידי כל מיני צער ועינוי שהאדם מתיסר בעבור הקב״ה נתעלה מדרגתו לעוה״ב. וע״כ האיש המתבונן באמיתת הענין שהוא לו לנסיון לראות אם יקר בעיניו מצות ה׳ בודאי יתאמץ ויתחזק בכל נפשו שלא להכשל אף פ״א באיסורים האלה ויוכל׳ לזכות לע״ל למדרגה רמה ונשאה באלו ימים המועטים שהוא מתגורר בעמים וכובש את יצרו כמו האיש העוכר ה׳ בביתו בתורה ובמצות כל ימי חייו וכידוע דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא ואנו רואין במלכותא דארעא שבעת מלחמה מצוי שיזכה איש לשררה גדולה מאוד בזמן קצר אשר בעת שלום היה צריך לייגע ע״ז שנים מרובות מאוד והיינו משום שעמד בשדה המערכה וחייו היה תלוים לו מנגד וסבל הרבה תלאות ומצוקות מפני כבוד המלך. כן הדבר בעניני עבודת הש״י כשמתחזק לשמור התורה בעת צר לו וכמה מצוקות ותלאות עוברות על ראשו שרבים לוחמים עמדו להפריעו מעבודת הש״י והוא סובל הכל לכבוד הש״י ומתחזק שלא לעבור על תורתו בודאי יזכה לפני השי״ת בזמן קצר ההוא להמנות בין הצדיקים הגדולים המקדשים שמו בעולם ועל כיוצא בזה אחז״ל יש קונה עולמו בשעה אחת ואשרי חלקו בעוה״ב."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל החיוב להשתדל בענין זה מקודם.</small>",
+                "והנה לפי מה שביארנו עד כה את גודל האיסור של מאכלות אסורות יתבונן כל איש ישראל כמה מחוייב לעשות כל השתדלות שיכול כדי להנצל מן האיסור ההוא [ובלבד שלא יהיה מתנגד לחוקי הקיר״ה] ובעז״ה אנו רואין לרוב אנשים שאין משימין לב לזה ובאמת מחוייב כל איש ישראל שיודע בנפשו שמוכן להיות מתנודד להשתדל בעודו עדיין בביתו להכין איזה סך כסף שיהיה לו במה להחיות נפשו בזמן נידודו ויהיה שמור אצלו שלא להוציאם כדי שלא יצטרך אח״כ לאכול מאכלות אסורות מפני חסרון כסף כי מי יודע אם יוכל לעמוד בנסיון. וכבר אחז״ל איזהו חכם הרואה את הנולד. והנה זה הענין דומה לאחד שמוכרח לנסוע לדרך רחוקה על הימים משך איזה ירחים היתכן שיתעצל מהכין לו מזון שיספיק לו על כל משך הזמן ההוא ואם הוא משער שבזמן האחרון קודם הנסיעה לא ישיג המזון הנצרך לו לנסוע על הים בודאי יזדרז עצמו זמן רב מקודם לזה להכין צידה לדרכו כדי שלא ימות ברעב ח״ו כי שנוסע על הים א״א להשיג מזון אם לא הכין מקודם. כן הוא בעניננו אם לא ירחם על עצמו להכין מתחלה כסף לצורך מזונותיו הכשרים למשך הזמן ההיא הרי הוא בעצמו מכניס נפשו לסכנת האבדון ח״ו. ומה יענה אח״כ ליום הדין כשישאלוהו למה עברת על כמה מאות איסורים בהיותך מתגורר וטמאת את גופך ונשמתך. ולא יטעה בנפשו לומר שישיב אנוס הייתי על כל זה? הכזה אונס יקרא (אפילו לפי דבריו שאינו יכול לחיות בלתי מרק ובשר) הלא הוא בעצמו סיבב את האונס הזה? האם במשך שנים עד העת ההיא לא היה יבול להכין איזה סך קצוב בשביל מאכל כשר. והא למה זה דומה לאחד שהלך במדבר והתעצל ולא ראה בכל ימי השבועה להכין לעצמו שום מזון לנפשו עד כי דחקהו הרעב מאוד והוצרך לעשות מלאכה בשבח בשביל סכנת נפש היוכל לפטור עצמו מן העון לומר אנוס הייתי הלא הוא בעצמו סיבב דבר זה האם לא היה יודע שבלא מזון א״א לו לאדם לחיות ויוכרח לבוא לבסוף לאיסורין גדולים עי״ז. כן הוא ממש בעניננו ואנו צריכין ללמוד מנמלה שהיא בריה קטנה מאוד וימיה קצרים שאינה מתקיימת אפילו שנה אחת תמימה וכמו שאחז״ל (בחולין נ״ח ע״ב) ואפ״ה היא מכינה לעצמה מזון בימי הקיץ על ימי החורף וכמו שכתוב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם תכין בקיץ לחמה וגו׳ ובעו״ה אנו רואין בעניננו היפך כל זה שכמעט אין אדם שיתבונן בזה להכין לעצמו מזון מתחלה שלא יצטרך אח״כ לעבור על התורה לא מיבעי אנשים הפשוטים שלא נגה עליהם אור התורה ואינם יודעים את חומר כל איסור ואיסור אף האנשים יודעי התורה אינם נותנים לב מתחלה להתבונן בזה. והנה כל זה בא מסיבת היצר שהוא מתהפך בתחבולותיו וכמאמר חז״ל יצה״ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב ור״ל שהוא אינו יושב רק לשמאלו להסית את האדם לעבירה לבד וכענין שנאמר לב כסיל לשמאלו דא״כ היה האדם מכיר בו אלא שלפעמים בערמתו הוא פונה עצמו לצד ימין לחזק את לב האדם לאיזה מדה טוב בהפרזה גדולה הרבה יתר מכפי כחו כדי לתפסו עי״ז אח״כ ולהסירו מן המדה ההיא לגמרי (כגון בלימוד התורה כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה וא״א לו לפתותו שיבטל מלימודו הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר יומם ולילה ממש ולא לשמור את נפשו כלל עד שהוא מחליש כחו ואינו יכול אח״כ כלל ללמוד וכן כה״ג בשארי מדות קדושות. ובאמת דרך התורה הוא דרך הממוצע כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות דיעות) וכן בעניננו בכל השנים הקודמים הוא מחזק את לב האדם בבטחון יתירה אף שאין דרכו לזה מעולם<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">וכעין זה היו אבותינו קודם החורבן בוטחים ולא היו שומעין לדברי הנביא שהיה מיעצם שיכינו להם כלים ללוש בהם (עיין ביחזקאל י״ב) בעת שיהיו מתנודדים בגלות.</i> ומחזק את רעיונותיו לומר שהוא לא יצטרך לזה. וכונתו בכל זה כדי לתפוש את האדם אח״כ בעונות היותר חמורים והיא עון של מאכלות האסורות כי פתאום כשנפל גורלו להיות מתנודד והוא לא הכין לעצמו מתחלה סך איזה כסף למזון כשר מצא אח״כ היצר מקום לפתותו שבעת הוא מוכרח לזה אבל האיש המשכיל צריך להתבונן כ״ז מתחלה ועל כיוצא נאמר בכתוב אשרי אדם מפחד תמיד ופירשו חז״ל ההוא בדברי תורה כתיב ר״ל שלדבר הנוגע לדברי תורה צריך האדם להיות מתפחד ולעשות כל השתדלות כדי שלא יבוא לעבור על התורה וההשתדלות בעניננו נחלקים לשתי אופנים אחד קודם הזמן שיודע שיוצרך להיות מתנודד. ואחד בתוך הזמן וקודם הזמן הוא דהיינו לא מיבעי אם הוא בעל מלאכה או סוחר וכה״ג שיכול להרויח בעצמו בודאי מחויב להשתדל בזה [ולא להתעצל] בשנים הקודמים להגעת הזמן להרויח איזה סך כסף שיספיק לו על הכנת הזמן לזמן ההוא ומחוייב לצמצם שלא להוציא על מותרות מאומה כדי שישאר לו המעות על הזמן ההוא [ושלא להתנהג כיתר רעיו הסכלים שמוציאים מעות ההרוחה על מלבושי כבוד ליפות עצמם לפני בני אדם וכשמגיע עת הצורך עניים המה ממש שאין להם אפילו לעשות מנעלים לרגליהם] ואפילו אם אינו יכול להרויח בעצמו מאומה צריך להשתדל אצל בית אביו ושאר קרוביו [שעליהם יש חיוב מצד הדין לעזרו בזה וכאשר נבאר לקמן בפרקים הבאים אי״ה] שיעזרהו באיזה סך כסף על הזמן ההוא וליתן לו בידו כדי שיוכל להנצל מכל האיסורים הגדולים שעלולים לו להכשל בם. ואם הם עניים שאינם יכולים לעזרו או שאינם רוצים צריך להשתדל לבקש משאר בני אדם ולא יהיה ביישן בענין זה ובפרט אם ימצא מי שירצה להשתדך עמו וליתן לו איזה סך כסף לנדוניא אף שמעות הנתינה אין לפי ערכו בודאי לא ימנע מזה כי כשיהיה לו מעות של עצמו בודאי יהיה זה לתועלת על להבא שלא יכשל כ״כ באיסורים חמורים [מלבד מה שביררנו מכבר לדינא שלאנשים כאלו מצוה להקדים הנשואין ולא לאחר עד כמה שנים כשיבוא לביתו] כ״ז דברנו בהזמנה קודם הזמן.",
+                "ועתה נדבר בענין הזמנה בתוך הזמן כשהוא מתנודד ראשון לכל אם יש לו מעות מזומן בביתו בודאי אין רשאי להניחם בביתו ויסמוך על הנס שיזדמן לו תמיד סיוע על מאכל כשר מהמקום אשר משכנו שם כי לא בכל שעתא מתרחיש ניסא. ואפילו אם אין לו מעות של עצמו כלל יראה תמיד לזרז עכ״פ במכתבים לאנשי ביתו ומשפחתו שהם יסייעיהו בענין זה [גם אפי׳ אם אין לבית אביו שום עצה ג״כ בענין זה ומוכרחים למכור ע״ז מלבושיו ונכסיו שהניח בביתו לא ירע בעיניו דבר זה ויקח מוסר ממה שאנו רואין לאנשים שכדי להנצל מאיזה דבר עינוי בעולם הגשמי הם מוכרין כל מלבושיהן ותכשיטיהם ואין חוששין כלל ומצפים שיזמין להם הקב״ה אחרים תחתיהם עאכ״ו כדי להנצל מעונש הכבד של איסור מאכלות אסורות שהוא מר לנפש עד מאוד ואין לשער גודל הצער והעינוי שיסבול לבסוף עבור מה ששיקץ את נפשו ברצונו באכילה אחת וכאשר הערכנו למעלה בפרקים הראשונים מכמה פסוקים ומאמרי חז״ל בודאי שאין לו לחוש להפסד נכסיו כלל ויצפה להקב״ה שבודאי יזמין לו בצאתו נכסים ומלבושים אחרים כפלים תחתיהם וכמו שמבואר ביו״ד סימן קנ״ז שצריך אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו של תורה. ובאמת נכלל כל זה במה שאנו אומרין בבל יום בפרשת ק״ש ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מאודך דהיינו בכל ממונך כמו שפירשו חז״ל]. גם באשר שאין לו מעות של עצמו אל יתעצל בכל מקום שהוא מתנודד שם לילך אצל יהודים הנמצאים בעיר ההיא לבקשם ולזרזם ע״ד הכנת מאכלות כשרות. והעיקר שיבקשם בדברים רכים שירחמו עליו שלא יצטרך לטמא את נפשו. ואפילו אם פעם אחת ושתים דחוהו. כלך ושוב אעפ״כ אל יתרשל מזה ויחזור וילך אל אנשים הידועים בעיר לגומלי חסד ובעלי טובה [אף שאינן עשירים] וישתטח לפניהם שיראו לעזרו בענין זה [ובענינים אלו אף אם ימצאו אנשים סכלים שילעגו עליו עבור רוב השתדלותו בענין זה אל יחוש ללעגם כלל וכדאיתא בשו״ע או״ח סימן א׳ שאל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש״י ואחז״ל מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום] ומצוה על האדם שלא להיות עצל ולא ביישן בענינים אלו וע״ז נאמר בתורה הוי עז כנמר וכו׳ לעשות רצון אביך שבשמים ובודאי יזמין לו ה׳ בעיר אנשי חסד שיסייעו אותו בענין זה כיון שהוא עשה כל מה שמוטל עליו וכמאמרם הבא לטהר מסייעין אותו. והעיקר שיהיה בדברי תחנונים ובדברים רכים ובודאי יתקבלו דבריו כי הקב״ה נטע נטיעה גדולה של חסד בעם ה׳ ואם זה יאמץ היצר את לבו נגד הטבע שהטביע הקב״ה בנפשו ולא יאבה לשמוע אל דבריו ימצאו הרבה אנשים שיסכימו עמו ויקבלו דבריו ברוב חן [וכדאיתא במדרש הפסוק מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום שא״ל דוד לדואג מה אתה סבור דואג שאם אין אחימלך מקבלני אין אדם מישראל מקבלני הרבה גומלי חסד יש בישראל אם אין אחימלך מקבלני אדם אחר מקבלני]. ואפילו אם בשביל עצמו אין צריך לזה כלל כגון שהוא איש עשיר אעפ״כ מצוה רבה שישתתף עם חביריו העניים וילך עמהם לאנשי העיר לבקשם אודות זה והליכתו בענין זה תועיל הרבה והרבה יותר משאר אנשים כיון שהוא בעצמו אין צריך לזה.",
+                "נחזור לעניננו שההשתדלות בענין הכנת מאכל בשר הוא דבר גדול מאור מאוד שהוא העיקר הגורם לקיום התורה. ואפילו אם בא לו זה בעמל רב קודם שהגיע לו מעט מעות מקרוביו או קודם שהשיג מאנשי העיר שהוא מתגורר שם מ״מ אל יפול לבו עי״ז וידע כי כל זה הוא נסיון שמנסין אותו מן השמים כדי שיודע כחותיו הפנימיות אם הוא מהרהר אחר הנהגתו ית׳ ואם יעמוד בנסיון יהיה לע״ל לנס ותפארת וכאשר ביארנו זה באורך בפרק אחד עשר דכל הזמן הזה הוא בא רק לנסיון. ואפי׳ אם יקרה שאיזה אנשים סכלים יחרפוהו ויגדפוהו עבור השתדלותו בענין זה אל יתן ללבו כלל וכלל ויהיה מהנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין וידע כי עבור שסבל רוב עמל ובזיון בשביל מצותו של הקב״ה יגדל שכרו עבור זה יותר ויותר לבסוף וכמו שביררנו לעיל בפרק שמיני ותשיעי מכמה כתובים ומאמרי חז״ל כי כל מצוה ומצוה התשלום גמול יהיה לפי ערך הצער שהשיגו ע״י קיומה וכה״ג מצינו בתורה לענין קרבן שכתוב ונפש כי תקריב מנחה וגו׳ שאמר הקב״ה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו והכל הוא מטעם כי הקב״ה מביט על קיום המצוה באיזה אופן קיימה אם מתוך הריוח או מתוך הדחק ועוני או שאר מיני בזיון וכל שיתגדל הצער בעת קיומה יתגדל הריוח בעת תשלומה וכמאמר הכתוב הזורעים בדמעה ברנה יקצורו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>שער האחוה</big></strong>",
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל החיוב לאב להחזיק לבנו במאכלות כשרות:</small>",
+                "הנה מאוד צריך האדם להתחזק ולסייע לבנו בכל מה שיהיה בכחו כדי שלא יתגאל במאכלות אסורות ונבאר זה מן הכתוב ומן המושכל. מן הכתוב ממה דכתיב בתורה וכי תשיג וגו׳ ומך אחיך עמו לגר תושב עמך או לעקר וגו׳ אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחר מאחיו יגאלנו או רוחו או בן דודו וגו׳ ר״ל דהקרוב קורב קודם לחיוב זה וידוע דאביו קודם לאחיו בחיוב זה ועיין ברמב״ן דהטעם דהטילה התורה החיוב עליהם הוא כדי שלא יטמע בין העו״ג וילמוד ממעשיו. והכא נמי בעניננו אם יתעצל האב מלעזור לבנו במאכלות כשרות בעת נידודו לבד בה שלא יברך ממילא גם ברכת המוציא ולא בהמ״ז על הלחם שהוא אוכל כל ימי עת נידודו אלא גם בהמשך הזמן בודאי יהיה הפקר אצלו כל האיסורין שבתורה. כי בודאי יחלל שבת גם כן ברצון כמה מאות פעמים ועוד כמה לאוין אשר אין כדאי לפורטם פה. וכידוע שעון זה הוא מטמטם לבו של ישראל ולוקח ממנו רוח הקדושה שהוטבע בנפשו מנערותיו ויחשוב בנפשו בכל זה ברכת שלום לומר בין כך ובין כך אינני איש יהודי ויצאתי מכלל ישראל איזיל ואיתהני בהאי עלמא (אף דבאמת אין שייך זה לזה כלל כי לכל עון יש עונש בפני עצמו אבל עם כל זה היצר מוצא מקום להטעותו בזה).",
+                "ועתה נבאר זה מן המושכל. הנה לבד מה שעל כל ישראל מושל הענין שיראו להתחזק שלא יעבור שום אדם על תורת ה׳ כמו שנבאר לקמן בפרק י״ז על האב מוטל הדבר יותר ויותר לפקח על בנו שילך בדרך ה׳ וכאשר נבאר בפרק שאחר זה. גם דהנה ידוע שכל אב מפריז על בנו נדוניא<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">והנה אנו רואין בעינינו שלענין נישואי בנו אפילו מי שהזמן דחוק לו מאוד מתאמץ בכל כחו ומוציא עליו איזה מאות רו״כ להלבישו וליתן לו מתנות כנהוג. ובענין זה הלא ג״כ במאה רו״כ אי עכ״פ בשנים יכול להציל אותו ממאכלות אסורות כל משך נידודו מביתו וגם בזה הלא אינו צריך להוציא הסך הזה בפעם אחת רק מעט מעם ואפילו אין יכולת בידו להוציא סך בזה שיהיה די לו לכל משך נידודו כל מה שיש בכחו מחוייב לעשות וכמו שביארנו בפרק רביעי עי״ש.</i> סך כמה וכמה אף שהוא לא לפי כחו כלל והכל כדי להעמיד לבנו על מצב נכון בעניני זה העולם ועאכ״ו כמה צריך האב להתחזק בענין זה לשלוח לבנו איזה סך על כל שבוע ושבוע משך עת נידודו מביתו כדי שישאר בנו נקי וקדוש לפני ה׳ לנצח וכמו שכתוב לא תאכל כל נבלה וגו׳ כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך [ולהיפך ח״ו אם יטמא כנו את נפשו יהיה לנצח מגואל ומתועב לעיני הכל בעברו בבל יום על רצון ה׳] וגם הנה ידוע מה שאנו מברכין בכל בוקר ברכת התורה שנותן כל אחד מישראל הודאה לה׳ שנתן לנו תורתו ומבקש כל אחד על עצמו ובניו שיזכו לעסוק בחורה ושיהיה ערב בפיו דברי התורה וחיוב ברכת התורה הוא גדול מאוד כדאיתא (ברכות כ״א ונדרים מ״א) אבל כ״ז שייך רק אם כ״א מהנהג הוא ואנשי ביתו על פי מצות התורה אבל אם האב אינו חושש על בניו שממלאים פיהם בחלב ונבלות וטרפות איך ימצא בכל יום עוז בנפשו לבקש מה׳ בברכת התורה שיהיה הוא וצאצאיו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה. למה״ר לשני עניים שהיו מהלכים בדרך בחורף ובניהם אחריהם יחפים ובבגדים בלוים וקרועים רעבים גם צמאים ויעבור לנגד עינם מרכבת איש עשיר מלובש בגדי משי הוא ובניו ורביד זהב על צואריהם וצמידים משובצים באבנים טובות על אצבעותיהם ויאמר אחד לחבירו הלואי שיתן ה׳ שאזכה לראות גם בני מלובשים בלבושים ותכשיטין כאלה ויען לו השני הוי סכל למה תלך בגדולות די לך לבקש מה׳ שתזכה לכסות את מערומיהם ולא ילכו יחפים בקרח ולא יהיו רעבים וצמאים כמו עכשיו. כך בעניננו המפקיר את בניו ואינו חושש כלל באכילתם נבלות וטרפות הוא ממש כמו בקשת העני הסכל הנ״ל שכשרואה בניו ערומים ויחפים (כי בודאי ע״י אכילה כזו נעשה בגדי נפשם קרועים ובלוים) הוא מבקש שיזכה לראותם מלובשים באבנים טובות ומרגליות. ודע עוד דאם האב מתחזק בעת נידוד בנו להחזיקו במאכלות כשרות כדי שלא יחלל דת ה׳ זהו בחינה אמיתית למפרע שכל גידוליו שגידל אותו והיה לו ממנו צער בעת נערותו עד שעשהו לאיש היה הבל בעבור כבוד ה׳ ותורתו שרצה שישאר ממנו איש נאמן לה׳ ותורתו ובודאי יקבל שכר עבור כל יום ויום שעמל עליו לא כן אם בא עת כזה ליד בנו ואינו חושש כלל אם ילך בנו בדרך ה׳ או ימעול מעל מזה הוא אות שגם הוא גופא אינו חושש לכבוד ה׳ ותורתו וגידולו שגידל אותו עד כה היה רק כשאר בע״ח שמגדלין ילדיהן ולא יקבל ע״ז שום השלום גמול. ובאמת התרשלות בענין זה הוא בא רק מפיתויי היצר שרוצה לאבד ממנו בזמן מועט את כל השכר הגדול שהיה מוכן לקבל עבור כל הימים ושנים שהשתדל להחיות את בנו עד כה וכנ״ל. ועל כיוצא בזה אמר התנא באבות הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכר ושכר עבירה כנגד הפסדה. והנה אם באנו להעריך לפני הקורא גודל שכרו של האב המשתדל להחזיק בנו במאכלות כשרות יהיו הדברים ארוכים מאוד אך בדרך כלל תדע שבל המאמרים שהבאנו לעיל (בפרק ט׳) לענין שכר שיגיע לעצמו של המתחזק בזה שייך זה גם כן לענין אביו הגורם לזה. כי אפילו באדם דעלמא שמתחבר להיות נטפל מצוה אחז״ל הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ועאכ״ו בזה שהוא בנו והוא מוסר נפשו על ענין זה בודאי יהיה חשוב זה לפני ה׳ מאוד מאוד."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה:</small>",
+                "והנה יש אנשים שטועין בנפשן לומר שלום יהיה לי ואין עלי לדאוג כ״כ עבור בני כי הלא אנכי שומר מצות ה׳ כדת וכהלכה שאני קורא ק״ש ומתפלל בכל יום ויתר כל המצות שמזדמן לידי לקיימם ואיני אוכל ח״ו לא חלב. ולא דם. ולא נבלה וטרפה. ולא כשר חזיר. ולא גיד הגשה. ומימי לא בא לפי שום חשש איסור ומה איכפת לי אם בני עובר על כל זה הלא אנכי לא צויתיו לכל זה ומעצמו הוא עושה. והנה תשובה כזו הוא רק מפיתויי היצר שמפתה לאדם כדי לתפשו אח״כ ברשתו אבל האמת אינו כן דמי שאינו רואה להשריש בלב בניו אחריו אמונת ה׳ ותורתו ומצותיו ולא איכפת ליה אם בניו הולכין בדרך ה׳ או לא איננו יוצא ידי חובת יהודי כלל<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ודע עוד דאם הבן סר מדרך ה׳ ויבוא לבסוף למשפט לפני כסא כבודו ית׳ אפילו אם כבר זכה אביו לישב ע״י מעשיו הטובים בג״ע ג״כ יגיע לו ממנו צעד גדול כי יטלוהו מג״ע ויוליכוהו לגיהנם למען יראה ביסודי בנו כמו שאחז״ל והביא הגר״א דבר זה במשלי (כ״ט) על הפסוק יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך וז״ל כאשר הבן וכו׳ ועוד יסר וגו׳ כי אפילו צדיק אם יש לו בן רשע אזי נוטלין אותו מג״ע לגיהנם. למען יראה ביסורי בנו וזהו יסר כנך ויניחך במקומך וגם הוא יתן מעדנים לנפשך עכ״ל ומי יוכל לשער גודל הצער והדאגה שיגיע לו לאדם עי״ז כי אפילו אם כואב לו לבנו איזה אבר קטן ומתאנח מגודל הכאב ג״כ מדרך טבע האב להצטער מזה הרבה. ובפרט כשיראה אדם שמיסרין את בנו ביסורים קשים ומרים [זה קורע את פיו לגזרים על שבה אכל כמה פעמים שלא בהכרח כלל כ״א ברצון נפשו המאכלות האסורות וזה תולש לשונו וזה שובר את ידו שבה סייע ג״כ להעבירה וכידוע שכל אחד מהמשחיתים נבראו מהעבירה גופא באותו אבר שחטא בה וכגון אם עבר איזה איזה עבירה בידיו נברא כח המשחית להשחית את ידיו וכן בכל האברים וזהו משה״כ תיסרך רעתך וגו׳ ולבסוף מפילין אותו באש. והוא צועק ונוהם בקול מר אוי ואבוי וכמו שכתוב (במשלי) ונהמת באחריתך וגו׳]. כמה יתמרמר אביו אז ויבכה מנהמת לבו ולא יהיה לאל ידו להושיעו מזה מאומה והחי יתן אל לבו כ״ז בעודו בחיים למנוע את בנו שלא יבוא לזה ואז אשרי חלקו וטוב לו.</i> שכל פנת יסוד אומה הישראלית מיום היותם לגוי הוא רק בתנאי זה שקבלו על עצמם שלא יכרת עבודת השם מבניהם ובני בניהם עד עולם וכנאמר בכריתות הברית שכרת אתנו הקב״ה בערבות מואב על קבלת התורה באלה ובשבועה שאם ימצא אחד שיתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לא יאבה ה׳ סלוח לו וחרה אפי וגו׳ ומסיים שם הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת והיינו שעל הנסתרות לעוברים על התורה בסתר לא הכניסנו בערבות עליהם והקב״ה בעצמו יפרע מהם אבל על הנגלות הכניסנו בברית על שמירת כל התורה ולא אנו בלבד אלא גם על בנינו אחרינו עד עילם וזה היה תחלת יסוד ושורש אומה הישראלית שחיבב הקב״ה את האבות ובחר בהם מכל העולם להוציא מהם האומה הנבחרת סגולה מכל העמים מפני שהם בדרכם הישרה אחזו במדה זו שלא להסתפק במה שהם בעצמם עבדו את ה׳ באמת ותמים אלא להשריש אמונת ה׳ והשגחתו ושמירת חוקיו ומצותיו בלבב בניהם אחריהם וציוו אותם לכל הדורות שלא יכרת עבודת השם מהם עד עולם (כדאיתא ברמב״ם הל׳ ע״ג) וע״כ באמת בחר הקב״ה אח״ז בזרעם אתריהם מכל העמים והוציאם ממצרים ונתן להם תורתו וייחד שמו עליהם ולקח אותם לי לנחלה עד עולם ונאמר זה בפירוש בתורה וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצים וגו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳. ועל יסוד זה הזהירה התורה כמה פעמים על מצות ת״ת שמחוייב האב ללמד לבנו שזהו יסוד כל המצות וכן הזהירה לנו כמה פעמים לספר לבנינו את הנסים והנפלאות שעשה הקב״ה לפרעה ולמצרים לעינינו למען לשרש בקרב לבבם אמונת ה׳ והשגחתו וביותר ביארה התורה בפרשת בא שהרבה ה׳ אותותיו במצרים כדי שיהיה לנו מה לספר לבנינו שידעו ויכירו השגחת ה׳ וכמו שנאמר שם כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳ וידעתם כי אני ה׳. וכן הזהירה התורה להודיע לבנינו ולבני בנינו את ענין קבלת התורה את המעמד הגדול והנורא אשר נגלה הקב״ה על הר סיני ללמד לישראל תורתו ופנים בפנים דבר עמנו ודבריו שמענו מתוך האש. וכמו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב. וגם צותה התורה בפרשת ואתחנן להעריך לבנינו את ערך החוקים שציונו ה׳ לעשות אותם כי הוא לטובתנו וכמו שנאמר ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה כמצרים ויוציאנו ה׳ משם כיד חזקה וגו׳ ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה וגו׳ לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה. ונאמר בתנאי הגאולה בפרשת נצבים אחר כריתות הברית שהבטיח לנו הקב״ה שאף אם נהיה נדחים בקצה השמים משם יקבצנו ויקחנו לאדמתו. וזה יהיה אם נשוב לה׳ בכל לבבנו ונפשנו אנחנו ובנינו כמו שנאמר שם ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך וגם אנו מקבלים זה עלינו תמיר בכל יום בברכת אמת ויציב שאחר ק״ש שכל דברי ה׳ נאמנים ונחמדים עלינו ועל בנינו ודורותינו ומה מאוד תכסה בושה וכלימה את פנינו שאנו מקבלין בבל יום מצותיו באהבה ובחיבה עלינו ועל בגינו ודורותינו ואח״כ אין אנו חוששין כלל בבנינו כשסרים מדרך ה׳ והרי אנו כדוברי שקרים לפני הקב״ה בבל יום. וע״כ מן הראוי והמחוייב לכל איש ואיש להשגיח על בניו בכל מה שיוכל שלא יסורו מדרך ה׳ ואז נוכל לומר על האיש הזה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים באמת [דאל״ה אין קבלתי באמת שאין פיו ולבו שוין בזה ונוכל לקרוא עליו הפסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וגו׳] ויצא ידי חובת היהודי בעולם ואפילו בהיות בניו בארץ רחוקה שאין יכול לזרזם בפיו עכ״פ יראה תמיד לשלוח להם מכתבים אודות זה שלא ישכחו את ה׳ אלהיהם [הנותן נשמה לכל ומחיה את הכל ואליו יבואו כל בשר ואיך ישאו פניו אליו אם ימרדו בו] ואת אבותיהם אשר הם יהודים מעולם נאמנים לה׳ ולתורתו. ואם יודע ומשער שבנו עלול לסור מדרך התורה באכילת נבילות וטריפות בעת התנודדתו מחמת איזה טעם שהוא בודאי מחוייב מן הדין לשלוח לו ממון לפי יכולתו [וכמו שביארנו בפרק הקודם] כדי שלא יבוא לזה ואז יצא ידי חובת יהודי ואשרי חלקו בזה ובנא."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר הפלא על האבות שמתרשלים מלעזור לבניהם בענין זה:</small>",
+                "והנה באמת יש להפליא מאוד על האבות המתרשלים עצמם לעזור לבניהם בעת דחקם שלא יצטרכו לאכול מאכלות אסורות. דהנה ידוע גודל רחמי האב על הבן שכאשר יראה האדם לכנו חביבו שהוא מוטל ביסורים כמה צער יגיע לו מזה וכל מה שיגדל ח״ו יסורי הבן יגדל צער האב וכ״ש אם יאמרו לו הרופאים שהכרח הוא לעשות [אפעראציאן] ולחתוך ממנו אחד מראשי אבריו ידו או רגלו יהיה צער האב גדול מנשוא על המכאובים הגדולים שיגיע לבנו מזה וביותר שישאר בעל מום כל ימי חייו ולו ידע האב איזה עצה ותרופה נכונה לרפאותו שלא יצטרכו לחתוך איבריו בודאי היה רץ אחריה בכל נפשו ומאודו והיה משתדל בכל כחו ולא היה חס כלל על ממונו ואף כשאין בכחו היה מבקש עצות ותחבולות איך להשיג כסף אף בהלואה וכדומה ורק כדי להציל את בנו חביבו מיסורים המרים ושלא ישאר בבזיון תמידי מחסרון איבריו וכ״ש אם יאמרו לו שגם חייו תלויים מנגד וקרוב הוא למיתה יותר מן החיים ויתודע לו שיש עצה ותרופה נכונה להצילו לחיים הלא לא ישקוט ויעשה כל ההשתדלות להשיג התרופה הזאת להצילו מן המות [וכאשר ישיגנו ויחייהו יגדל שמחתו באין שיעור ואין ערך ולא ידאג כלל על הונו ומאודו] ובענין הזה נמי הלא ידוע גודל היסורין ועונש הגיהנם שצריך האדם לסבול עבור איסור אחד שבתורה וכל שכן בעד איסורים רבים וחמורים מ״א שעובר בנו בעת נידודו לא פעם ושתים רק כמה ובמה מאות (פעמים) בשנה אחת אשר היסורים שיגיע לו אח״כ הוא רב מאוד מאוד. וגם אחרי שיופקר אצלו לעבור על האיסורים הרבה פעמים ברצון הלא ישאר עבור זה בע״מ בנפשו בעולם הנצח בכמה אברים ראשיים שלו וכמבואר בשער א׳ בפרק ב׳ וגם כל חיים הנצחיים שלו תלויים מנגד עי״ז כידוע שיש בהאיסורין שרגיל לעבור עליהן עונות שמכריתין את נפשו מארץ החיים כמו איסור חלב ודם ואם כן איך יפעל האב בעצמו לעמוד מנגדו ולהעלים עין מלהציל את נפש בנו הטובע בטיט היון עד צוארו אשר לא יוכל לצאת משם ח״ו לעד.",
+                "והנה ידעתי שישיב האב ע״ז כי אם אמנם היה רואה לבנו שהולך ברצון לאכול מ״א כמו טרפה וחזיר וכדומה בודאי היה מתאמץ בכל כחו להצילו שלא יאכל מ״א אבל הלא בעת נידודו אנוס הוא. ואנוס רחמנא פטריה ואין זה חשוב אוכל איסורים כלל. אבל באמת הדבר לא כן הוא. אחד, לו יהי כדבריו שאנוס הוא אבל כיון שבמעט הכסף שהיה מושיט לו לעזר לא היה מוכרח לעבור על האיסורים א״כ העון מוטל על האב שהתעצל בדבר ויצטרך לעמוד בדין לעתיד שהוא בעצמו הביאו לזה. ודמיונו לאחד שדר עם בניו הקטנים בין העכו״ם ואינו זן אותם ומפני כך אנוסים הם לאכול מאכלי העכו״ם האם אין על האב עון אשמה גדולה שהביאם לזה.",
+                "ואמנם מלבד זה בעיקר הדבר שנחשבין בעיניהם לאנוסים טעות הוא וכבר הוכחתי זה בפרק שביעי משער א׳ עי״ש באורך. ואכפול כאן הדברים בקיצור כי הלא אנו רואין בעינינו כי מי שהורגל לאכול מ״א בעת נידודו אין מבחין כלל להבדיל בין זמן לזמן שאף בזמן שאיננו עיף ויגע כלל ויודע בעצמו שאפשר לו להסתפק בלעדי מאכלים ההם ורק בפת ומים חמין המצוי לו (או שנמצא אז ת״י מעט כסף לקנות איזה דבר לאכול בו את פתו) מ״מ אינו מונע עצמו מלאכול המ״א לכן אף מי שבביתו לא היה רגיל לאכול כלל בשר (אף שהיה ג״כ עיף ויגע במלאכתו) ורק בימי השבת. ושם בעת נידודו אוכל גם בשר מדי יום ביומו [אשר על כל כזית וכזית הוא לאו בפ״ע] וכאלו היה הדבר היתר גמור ועוברים על איסורי תורה החמורים בלי שום מענת אונס כלל. ואף שבביתם היו כולם ישראלים כשרים ולא היו אוכלים אף כזית אחד מכל אלה האיסורים טרפה או חזיר אף בעד הון רב ומי הביאם לזה סיבת הדבר הוא ע״פ רוב מפני שבתחלה מצוי לו באמת איזה זמנים שהיה מצטער הרבה על מאכלו מפני שלא היה תחת ידו כטף בריוח לקנות מאכלים כשרים כמו חמאה וחלב וכיו״ב (שאף שאסרו חז״ל חמאה וחלב של עכו״ם מ״מ לאנשים כאלה בעת הדחק אין לאסור להם זאת) ולא היה בידו רק פת חריבה וקיתון של מים חמין ומצד ההכרח פועל בנפשו לאכול המאכלים ההם [אף שמצד הדין ברוב הפעמים לא נחשב זה אונס שהתורה התירה דהוא רק היכא שנוגע לו לפ״נ אבל לא בשביל צער בעלמא וכמו שביארתי בפרק שביעי שם] וכיון שאוכל פעם ושתים ושלש נטמטם לבו עד שאין מרגיש כלל בחומר האיסורים שאף בעבירה אחרת אמרו חז״ל דכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר וכ״ש בזה שנכנסו אל קרבו ונסתלק ממנו עי״ז קדושת נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דכתיב בלא א׳ דהיינו ונטמטם בם (וכמש״כ בפרקים הראשונים בשער א׳ באורך עי״ש) וע״כ אח״כ אין מונע עצמו עוד כלל מלאכול המ״א אף בלי הכרח כלל עד שיש כמה אנשים שירדה מדרגתם כל כך מרוב ההרגל שאף בעת שמצוי להם מאכלים כשרים טובים אצל ישראלים מ״מ בוחרים להם לאכול המ״א הרגילים בהם תמיד אצל האינם יהודים ואף שמאז בהיותם בביתם בודאי אין שום איש ישראל בסוג הזה לאכול טריפה וכדומה ברצון גמור. אוי ואבוי לאזנים שכך שומעות ועינים שכך רואות וכל המכשלה הזאת היה יכולת ביד אביהם לסלק שאלו היו משתדלים האבות לחזקם בדברים ובמשען כסף מתחלת ימי נידודם ולא היו דחוקים במזונותיהם וגם היו מבטיחים להם לעזור להם תמיד במשען הכסף הצריך להם למאכלות כשרות עד שירויחו בעצמם [שבהמשך הזמן הרבה מרויחים בעצמם במלאכתם כידוע] ורק שישמרו עצמן ממ״א בודאי רובם לא היו עוברים מתחלה ברצון עצמם על איסורים כאלה החמורים מאד אצל כל איש ישראל ואם עובר פ״א מחמת איזה סבות אונס גמור תיכף היו עוזבים זה ונמצא האבות שלא השתדלו לעזור אותם במשען כסף בעת דחקם הם גרמו להם זאת לעבור אח״כ ברצון על איסורים החמורים ולהורידם מקדושתם ולהענש לבסוף בגיהנם עבור כל כזית וכזית אשר יעלה מספרם במשך ימי נידודם למאות ולאלפים ואפשר עוד גם להכרית נפשם מארץ החיים ח״ו ע״י איסור חלב ורם כנ״ל ונמצא האב בעצמו גורם לבנו חביבו רעה גדולה כזאת אשר לא היה חפץ לראותו אפילו על שונאו ואויבו הגדול. וכ״ז בא מחסרון התבוננות באמיתת הענין עד היכן הדבר מגיע כי אם יתבונן האדם בזה אף מי שהוא עני גדול לא היה מתעצל מלחזור אף על פתחי נדיבים ורק כדי למלט את נפש בנו מהרעה הגדולה הזאת שלא יכניס עצמו ברשת האיסורים החמורים מאד אצל כל איש ישראל והאם מפני כי נפל גורל בנו להיות מתנודד מביתו לאו איש ישראל הוא. וכ״ש מי שיש קצת יכולת בידו בודאי היה מתחזק בזה בכל כחו וכך הוא האמת הברור ע״פ התורה שאף מי שאיננו איש אמיד מחוייב הוא לצמצם בהוצאות ביתו בכל מה דאפשר ולשלוח לבנו הנחוץ לו למאכלות כשרות מדי חודש בחדשו ואף אם יצטרך לשנות הנהגתו על ירי זה בדברים הנוגעים לעונג שבת ג״כ לא יעשה עול בזה כי מניעת בנו מאיסורי טרפה וחזיר וחלב ודם ועור ועור בודאי גדול הוא הרבה יותר ממצות עונג שבת."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר שצריך האב לשום עינו ולבו ע״ז מכמה זמנים מקודם וגם גודל החיוב על הקרובים בזה:</small>",
+                "והנה כל איש נבון באמת צריך לשום עינו ולבו לדאוג ע״ז עוד מבמה זמנים מקודם שלא יבוא בנו לידי איסורים החמורים האלה והוא בשני סוגים אחד בהכנת כסף מעט מעט הנצרך לזה ושנית להשריש בקרב בנו את חומר האיסורים האלה אשר נוגע לעיקר קדושת נפשו ושיש על כל כזית וכזית לאו בפני עצמו ועתיד להענש בעונש הגיהנם על הכל וע״פ דין התורה מחויב כל איש ישראל ליתן את כל אשר לו שלא לעבור על לאו אחד מן התורה וכ״ש על לאוין הרבה חמורים כאלה ואשר יש מהם שעונשן כרת להכרית נפשו מארץ החיים כנ״ל וע״כ יהיה לבן חיל להתאמץ בזה בכל כחו ולא ילמוד מחבריו המוטעים וימצא שכרו אתו ופעולתו לפניו לפני הקב״ה וכאשר הארכנו בכמה פרקים בשער א׳ בעונש המפקירים האיסורים האלה ובשכר המתחזקים עצמם בזה ובפרט בעת הדחק כזה וככה ידבר עמדו יום יום ויראה לו מאמרי חז״ל המדברים בענין זה וכאשר כתבנו בשער א׳ עי״ש ובפרט בזמן האחרון קודם נסיעתו עליו להרבות בריצוי דברים ואזהרות שיהיה לבן חיל לעמוד בנסיון [אם לא במקום שנוגע לפיקוח נפש ממש דאז אין בו איסור כלל אבל הוא רק באותו פעם ולא בפעם אחר] ויתאמץ ליתן לו די כסף כל מה שיש ביכולתו ויבטיחנו לשלוח לו אח״כ גם כן מדי חודש בחדשו כדי שיהיה מצוי לו כסף בריוח. ואם יודע שכבד לו להשיג במקום גדודו מאכל כשר אף בעד כסף יזדרז לשלוח לו בכל פעם מאכלים מתוקנים כמו בשר יבש מליח שקורין וורש״ט או חמאה ושומן וכיו״ב ואל יחוס על הוצאותיו שיעלה בכפלים מהמקח כי הלא בנפש בנו הוא וכאשר יראה בנו עד כמה אביו מתאמץ לעזרו למאכלים כשרים גם הוא יתחזק בזה ויעשה רצון אביו ורצון אביו שבשמים [בדבר הזה ובכל הדברים הנוגעים לדת התורה וישוב לביתו נקי ושלום בקדושת נפשו ובקיום התורה ואשרי חלקו] ובזכות השתדלותו בכל לבבו להדריך את בנו בדרך התורה והמצוה יקרא מאוהבי ה׳ וכמו שמצינו אצל א״א שאהבת הקב״ה אליו היה כשביל שהיה משתדל לצות בניו אחריו לשמור את דרך ה׳ וכמו שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ וגו׳. וישלם ה׳ שכרם של האב והבן המתחזקים בזה בעוה״ז וכעוה״ב. ויזכה האב לראות מבניו דור ישרים ואושר בעוה״ז וכבוד וגדולה בעולם הבא.",
+                "דהנה עד פה כתבנו גודל החיוב המוטל על האב לעזור לבנו במאכלות כשרות ועתה נדבר אודות הקרובים שגם עליהם מוטל החיוב דהנה ידוע מה שכתבה התורה או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו׳ והכל מה שהטלת התורה הגאולה על הקרובים הוא הכל כדי שלא יטמע בין העו״ג וילמוד ממעשיו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב״ן וה״ג שייך בענין זה שמחוייבין לעזור להם במה שיש ביכולתם כדי שלא יצטרך להתדבק עם העו״ג לאכול מאכליהם וממלא יהיה הפקר אצלו במשך הזמן קיום כל התורה וכנ״ל והכל כמו שכתבנו למעלה לענין האב שייך גם עליהם. גם נוכל להתכונן כ״ז מדרך השכל אלו היה דר עני קרובם בעירם ומחמת קמצנותם הוכרח לסבב על פתחי עובדי גילולים כדי להחיות נפשו. כמה בזיון וכלימה היה להם לפני הכל ומה היו עונים ע״ז וידעו נאמנה כי אף שבהיום הזה מי שידרוש אותם אבל לע״ל בודאי יובאו הכל לחשבון לפני שופט צדק ויגלה קלונם לעיני הכל. גם ידוע דאף שעל כל ישראל מוטל מצות צדקה על הקרובים מוטל החיוב יותר ויותר לעזור לקרוביהם והמעלים עין מזה גדול עונו מאוד ומי לנו עני גדול יותר מאיש כזה בעת נידודו ובודאי זה לא יוכל היצר להשיב כי הלא לאו עני הוא שיש לו מה לאכול כמו שלא יוכל לומר לשאר עני מה לך עלי לך אל פתחי עו״ג והגה ידוע מה שאמר הגמרא (יבמות ס״ד) המקרב את קרוביו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני וקירוב כזה הוא גדול במעלה הרבה יותר ממי שעוזר לקרובו בזמן אחר כי שם הוא עוזר רק לגופו לבד וכאן עוזר הוא לו בזה גם לנפשו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>שער בית ישראל</big></strong>",
+                "<small>בו יבואר גודל החיוב להחזיק לאנשים ישראלים במאכלות כשרות:</small>",
+                "הנה עד הנה דיברנו בענין האב שצריך להחזיק לבנו בעת נידודו שלא יבוא לידי מאכלות אסורות ועתה נדבר אודות כלל ישראל שגם הם מחוייבים לעזור לאחיהם שלא יבואו לזה. מפני כמה טעמים כמו שאבאר באלו הפרקים:",
+                "א) מפני מצות צדקה שנצטוינו בתורה פתוח תפתח את ידך וגו׳ וחי אחיך עמך וכמה גדולה היא מצות צדקה שמקרבת את דגאולה כדאמרינן (ב״ב ט׳) תניא ר׳ יהודא אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות ומה מאד צריך האדם ליזהר שלא להעלים עין מן העני שעובר עי״ז על ד״ת דאורייתא לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון וגדול עונשו מאוד ח״ו עד שאמרו שם (ב״ב יו״ד) שמניעת הצדקה גורמת כמה פעמים לקצר ימיו של אדם כעון ע״ז דכל המעלים עין מן הצדקה כאלו עובד ע״ז כתיב הכא וכו׳ ואיתא ביו״ד בסימן רמ״ז דמאוד יש להזהר במצוה זו כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא יתנו לו מיד וכעובדא דנחום איש גם זו (תענית כ״א) ומה מאוד צריך ליזהר במצוה זו אם יודע שאפשר להגיע לפ״נ אם יתעלם עין מזה וכמה גדול עונש המאמץ את לבו בעת כזו שמלבד שעובר על מצות פתוח תפתח וגו׳ וחי אחיך עמך וגו׳ עור עובר על לא תעמוד על דם רעך שהיא מצוה חמורה מאד שמחללין עליה שבת וכל איסורי תורה בשביל חיי נפש אחת מישראל ובעניננו נמי פעמים שנוגע לפ״נ ממש שיש איזה אנשים שהם חלושים בבריאותם והם עניים שאין להם במה לקנות מאכלות כשרות. ומ״א לא ירצו לאכול כי אנשים עברים הם ויחלשו ויתעלפו ויבואו לידי סכנה ובודאי יהיה ח״ו עונש מן השמים על אלו שהתעלמו עין וגרמו ולזה. (ואפילו אנשים שלא יגיעו לידי סכנה עי״ז עכ״פ מסגפין עצמן לחיות חיי צער בפת לחם חריבה וקיתון של מים ואיך לא נשתתף בצרתם שלא לרחם עליהם) ואולי יאמר המתפתה ביצרו מה לי לדאוג ולהצטער בצרתו אם חלוש הוא ויכול לבא לידי ס״נ ע״י מניעת המאכלים הלא אנוס הוא ומותר לו לאכול מ״א. אף אתה השב לו הזה רצון ה׳ שנאמץ לבנו ונקפוץ ידינו ממצות צדקה עד שעי״ז יהיו אחינו העניים שבהם בכלל אנוסים ויהיו מותרים לאכול מאכלות האסורות. וצריך להבחין בעצמו אלו היה דבר זה לעצמו או לבנו באופן זה כמה היה משתוקק שימצאו אנשים שיחזיקוהו במאכלות כשרות שלא יחטיא נפשו ע״י מאכלות האסורות. וע״ז הזהירנו התורה ואהבת לרעך כמוך. וגם הלא ידוע שנקראו כל ישראל בנים למקום כדכתיב בנים אתם לה׳ אלהיכם ואיך לא נרחם עליהם הלא גם הם בני ה׳ כמונו ואיך נישא פנים אח״כ בר״ה זה מבקש ה׳ רו״כ בכל שבוע ושבוע וזה עשרה כל אחד ואחד לפי כבודו אם נתאכזר ח״ו על אחינו בשרנו ולא נחוש להם כלל עד שעי״ז יוכרחו לאכול מאכלות אסורות. ואיתא (בשבת קנ״א) ר״ג אומר ונתן לך רחמים ורחמך וגו׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השטים ובודאי כל המעלים עין מזה עובר גם על מ״ע דואהבת לרעך כמוך. וצריך האדם לידע עוד שע״י שהוא מרגיל עצמו להיות איש טוב ורחום ממשיך על עצמו שפע כל הברכות הכתובות בתורה וכדאיתא בתנא רבי אליהו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך השמע בקול ה׳ אלהיך ותלך בדרכיו שהם דרכי שמים ומה הם דרכי שמים שהוא רחמן ומרחם אפילו על הרשעים ומקבל אותם בתשובה שלמה וזן ומפרנס את כל הבריות כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה ותאריכו פנים זה אל זה בטובה. ואיתא בתנחומא פרשת משפטים על הפסוק מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו מהו וגמולו וכו׳ יכול נתן פרוטה לעני הקב״ה משלם לו פרוטה אלא אמר הקב״ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרוסה והחיית אותו חייך שאני מחזיר לך נפש למחר בנך או בתך באים לידי חולי או מיתה ואזכיר אני להם את המצוה שעשית עם העני ואציל אותן מן המיתה הוי וגמולו ישלם לו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר גודל ההפרש שיש בין האדם למקיים רק בעצמו רצון ה׳ ובין האדם שמשתדל שגם אחרים יקיימו רצון ה׳:</small>",
+                "גם ידע האדם שיש חילוק גדול בין העובד ה׳ ומקיים מצותיו בעבור שחפץ באמת בעבודתו ובמצותיו ובין מי שעושה את הכל רק לקבל שכר בזה ובבא ויורה ע״ז הכתוב אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאוד וכמו שפירשו חז״ל במצותיו בשכר מצותיו וזהו שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ור״ל אפילו אם מקיים מצות השם אבל רק בשביל עצמו ולא בשביל שחפץ בעבודתו תראו ההיכר ביניהם לע״ל. ובמה יבחן האדם אם הוא עובד אמיתי או כונתו בעבודתו רק בשביל הנאת עצמו לקבל שכר ולהנצל מעונש הבחינה הנכונה הוא בזה דמי שהוא עובד אמיתי תשוקתו שיהיו הכל עובדי השם ועושי רצונו כדי שיתגדל כבוד הש״י אצל הכל ואם הוא רואה שאנשים עוברים על רצון הש״י הוא מיצר ודואב על זה מאוד מאוד. לא כן מי שכוונתו רק בשביל הנאה עצמו אין חושש כלל אם שארי אנשים עובדים את ה׳ או לאו ואך כיון שהוא בעצמו נזהר שלא יעבור על התורה ולא יענש בגיהנם דיו לו ואין מיצר ודואג כלל על שאחדים מחללין את כבודו בשאט נפש. ותדע אחי שכל זה הוא שייך בעניננו ג״כ שמי שאומר מה לי לדאוג על אחרים לעזור להם שלא יכשלו במאכלות אסורות אות הוא שכל עבודתו הוא רק בשביל הנאת עצמו שיהיה טוב לו בזה או בבא ולא בשביל כבוד ה׳ שאלו היה חושש לכבודו בודאי היה מתחזק בכל עוז שלא יעבור שום אדם על רצונו. וכלל ענין זה שכתבנו הוא כתיב בפרשת ק״ש שאנו קוראין ככל יום ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו׳ ופרשו חז״ל בואהבת היינו שתאהבהו על הבריות והוא כמש״כ דאוהב הנאמן למלכד משתוקק לאהבהו על כל בני מדינתו שיהיו הכל נאמנים בעבודתו באהבה ובלב שלם ומה שסיים הכתוב בבל לבבך וגו׳ משמע דקאי על ענין זה נמי דצריך להשתדל בכל לב ובכל נפש ובכל מאודך היינו בממונו לאהבהו על הבריות בהם ולא לשמוע ליצרו שמייעצהו לקפוץ את ידו במקום שנוגע לכבוד שמים שיתחזק עי״ז עבודתו בעולם. וזהו מה דאיתא בספרי ואהבת את ה׳ אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וידוע דרכו של אברהם אבינו שהיה גדול במדת החסד מאוד ועי״ז קירב את הבריות תחת כנפי השכינה וכדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם וכדאיתא במדרש דע״י האשל הקרא שם ה׳ בפי כל הבריות וזהו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מאודך וכנ״ל.",
+                "גם הנה ירוע שכל איש ישראל שקיבל על עצמו קיום התורה בעת קבלת התורה לא על עצמו בלבד קיבל אלא גם כל מה שיהיה ביכולתו לחזק את קיום התורה אצל שאר בני ישראל התחייב על עצמו ונעשו אז כל ישראל ערבים זה לזה וזהו מה שמסיים התורה בפרשת נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת וכמו שפירש רש״י שם דהיינו שנעשו ערבים זה לזה ולכך הדין שבל אחד מישראל מוציא את חבירו בקיום המצות אף שיצא הוא כבר כגון קידוש וכדומה דאם יחסר לחבירו איזה מצוה כאלו חסר לו [כדאיתא ברא״ש ברכות פרק ג׳] וכן נמי שיפריש כל אחד את חבירו מאיסור ל״ת [הג״ה ולכך נפסק הרין ביו״ד סי׳ ש״ג דאם רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים צריך לפשוט ממנו אפילו בשוק ואפילו לבשן בשוגג שלא ידע שהוא כלאים ואפילו לדעת הרא״ש המובא שם בהג״ה שא״צ לפשוט ממנו בשוק כשהלובש אינו יודע שהוא כלאים משום כבוד הבריות עכ״פ כשיגיע לביתו צריך להודיעו כדי להפרישו מהאיסור וכן נמי בהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריך להקיצו ולהודיעו כדי להפרישו מהאיסור ואע״ג דלא ירע מ״מ איסורא קעביד בשוגג ולאחריני דידעי מצוה להפרישו מהאיסור כדאיתא ביו״ד סי׳ שע״ג בהג״ה בש״ך שם וכן נמי לענין ת״ח אע״ג דאינו חייב להעיד במקום דאינו לפי כבודו אבל לאפרושי מאיסורא חייב להעיד כדאיתא בשבועות דף ל׳ ע״ב] דאם לא יפרישו מהאיסור במקום שיש ביכלתו יענש גם הוא וכדאיתא בויקרא רבה שה פזורה ישראל מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים [ר״ל שדרך של השה כל העדר מתחברים ביחד וכששה אחד לוקה ברגליה וכדומה והיא עומדת יעמרו כולם לפי שעה] אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים תני רשב״י משל לבני אדם שהיו באים בספינה נטל אחד מהם קודח והתחיל וקדח תחתיו אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן אמר להו מה אכפת לכם לא תחתי אנכי קודח אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה עי״ש. וא״כ בעניננו נטי כשנאמץ את לבבינו ונקפוץ את ידינו ממצות צדקה באיזה גרגרי כסף שעי״ז היינו יכולים למנוע אותם מאיסורי ל״ת דאורייתא שיש על כל כזית וכזית בפנ״ע ועי״ז אף אנשים כשרים יוכרחו לפעמים לאכול מ״א בודאי נתענש ח״ו עונש גדול בבא עת הפקודה כאלו היינו אוכלים בעצמינו מאכלות האסורות. ולפ״ז אף האדם השלם השומר עצמו מאסורים בכל יכולתו ואף מספק ספיקא שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם או מסירכא וכדומה יוכל היות כי לעתיד לבוא יתבעו אוהו על חתיכת חזיר וטרפה וכדומה וכאשר ישאל מנין לי האיסורים האלה חף הייתי מפשעים אלה ולא בא אל פי מעולם אף חשש איסור קל. ישיבו לו האם לא ידעת כי כל ישראל ערבים זה לזה וזכור שאכלו אנשים מבני עמך בעירך בזמן פלוני ופלוני כל האיסורים החמורים האלה ואתה עמדת מרחוק ולא ראית להושיעם בעת דחקם שלא יבואו לידי איסורים האלה וע״כ בא וקבל דינך ומה מאוד יתמרמר אז על עצמו שבדבר נקל [במעט כסף או בזירוז לאנשי העיר] היה יכול להסתלק מכל אלה הדינים. ואל יתפתה בנפשו לומר שבודאי לא יהיה הדין עליו לבד כי אינו יחיד בעירו כי לעומת זה תדע כשנתחייב אדם בערבות גדול של כמה עשריות אלפים רו״כ אפילו נתערבו עמו ביחד עוד כמה אנשים כשמגיע לזמן תשלומין אפילו אם יגיע עליו איזה חלק מן הערבות הוא עולה ג״כ לסך גדול אשר יצר לו מאוד עי״ז ואף כאן בעניננו לפי הידוע שכהיום נתרבו הנודדים מאד שכאשר תבא לחשבון יגיע לאלפי כזית של איסור הנאכלים בשבוע אחת ובמקום אחד וא״כ אפילו לא יגיע לאיש אחד מהערבים רק כזית אחת של חזיר או של נבלה וטרפה וחלב בכל שבוע ושבוע ג״כ יהיה רע ומר לנפשו [וכ״ש אלו האנשים אשר יכולת בידם לזרז את אנשי עירם להחזיק במצוה זו למנוע את נפשות ישראל מאיסורים והתרשלו בדבר בודאי עיקר האשמה תהיה עליהם וכדאיתא בתנא דבי אליהו כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר (ואתה) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו׳ הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש] ולדעתי זהו מה שאנו מתחננים באבינו מלכנו שתי בקשות דהיינו אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך ואח״כ א״מ מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ולכאורה היינו הך ולדברינו ניחא דמתחלה אנו מבקשים סליחה על העונות ופשעים שאדם עובר כעצמו ואח״כ אנו מתחננים עוד על שטרי חובות שאין באים על ידי פשעינו כלל כ״א ע״י ערבות על אחרים וגם הם חובות עלינו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר גודל החיוב בזמננו שיש בין המתנודדים אנשים יקרי ערך מאוד:</small>",
+                "גם צריכין אנו להתבונן במה דכתיב בתורה וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו אף שבאמת כללה התורה בכלל זה כל איש ישראל ועל כולם נאמר והחזקת בו אפ״ה ידוע שיש נ״מ רבא בין אם מחזיק איש פחות הערך ובין אם מחזיק איש מכובד ובין אם מחזיק ת״ח. והנה ידוע שיש עשרה מדרגות בישראל צדיקים חסידים תמימים ישרים וכו׳ כדאיתא בזוה״ק. וכאשר כהיום נתרבו הנודרים וכמעט רוב אנשי דור הזה הם בכלל הזה והלא נמצאו אצל ישראל בכל דור ודור כל אלו המדריגות הקדושות צדיקים חסידים תמימים ישרים וכו׳ ואם כן כל אלה נמצאו בתוך האנשים הנודדים האלה וכמה גדול זבות המחזיק לאנשים כאלה. ולהיפך אם נתרשל מהם מהחזיק אותם וישארו גם לאנשים הישרים האלה בלי משען ומשענה ברעב ובצמא עד כמה יגדל כח העונש ח״ו כשלא נרחם על עבדי אלהי ישראל להכניסם לידי סכנה או לטמאם בני עולים ובעין כריתות ע״י קמצנות איזה גרגירי כסף שהיה מגיע על כל אחד. וראה נא כמה יקרה נפש אחת מישראל בעיני הקב״ה עד שאחז״ל כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא דהיינו משום דעם ה׳ נקראו בנים למקום שבשבילם נברא העולם ובן אחד של מלך חשוב אצלו יותר מכל שאר אנשים הנמצאים במדינתו מאחר שהוא בנו וכ״ש אלו השרידים אשר ה׳ קורא חביבים המה מאוד בעיניו ומתפאר עמדם בפמליא של מעלה כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר והמטיב עמהן זכותו גדול מאוד ולהיפך אם נתעצל מלהיטיב עמהן עונשו גדול מאור והמרחם על בניו של המקום בעת דחקם ועושה עמרם חסד בודאי יהיה אהוב בעיני ה׳ מאוד ויכתב שמו למעלה בספר הזכרון לשם ותפארת [כדאיתא במדרש רות פ״ה לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו מי כותבה אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם] ויתגדל ויתנשא לע״ל לעיני הכל. ואלה המתרשלים ומעלימים עין מהם יגדל עונם ויגיע להם בושה וכלימה לע״ל וכ״ש אם לא ימצא כלל בעיר מי שירחם עליהם להחיותם ועי״ז יטמאו עצמם ויביאו לידי כריתות בודאי יגדל חרון אף ה׳ ע״ז על הכל. ובאמת בין לענין עונש מי שמעלים עין מזה ובין לענין שכר מי שמשתדל בזה מצעו הכל בתוה״ק כי מצינו לענין עמון ומואב שהתורה אסרם מלבא בקהל ה׳ לעולם ע״ר אשר לא קדמו את אבותינו במדבר בלחם ומים ואף כי הם לא היו צריכים לזה כי היה להם מן ומי באר וכ״ש אלו שהם רעבים וצמאים כמה רע הוא בעיני ה׳ כשנעלים עין ולא נרחם עליהם. וכן לענין שכר המשתדל להחיות בניו של מקום מצינו ג״כ בתורה בפרשת שמות ותיראן המילדות את האלהים וגו׳ ותחיין את הילדים ופרש״י שהיו מספקות להם מים ומזון וכתיב בסמוך ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים דהיינו שיצאו מהם בתים הגדולים שבישראל שהוא מרמז על משה ואהרן ומלכי בית דוד [עיין ברש״י שם] ונראה שהוא הכל מדה במדה דתחת שסיכנו עצמם להחיות ילדי ישראל וגם להספיקם מים ומזון לכך זכו שיצאו מהם משרע״ה ואהרן שבזכותם הכריעו את ישראל לחיים [וכמו שמצינו במעשה עגל כמו שנאמר בכתוב לולי משה בחירו וגו׳ וכן באהרן שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה] וגם בזכותם הספיק ה׳ מים ומזון לכל ישראל [וכמו שמצינו שאחז״ל מן בזכות משה וכו׳ ואח״כ החזירן כולן בשביל משה] וגם עיקר קבלת התורה אשר היא חיינו וחיי עולם. הלא בא לנו הכל ע״י משה רבינו ע״ה וגם בית דוד שהיה לאב לכל ישראל ומשיח צדקינו שהוא אור תקות חיינו גם אלה יצאו ממרים ובודאי גם בכל דור ודור מי שמשתדל ומייגע עצמו להחיות נפשות ישראל בעת צר להם בודאי יגדל שכרו מאוד ויצאו ממנו בנים שיהיו לאות ולתפארת בישראל."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ביטול טענת המתרשלים בזה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר טענת המתרשלים בזה ותשובה נצחת על דבריהם יש שאומרים כי רבו הנודדים בעירנו ואין ביכלתינו להספיק לכולם ומה תועלת יהיה כשנחזיק מעט מהם אחרי שלכולם אין ביכלתינו להושיע. אבל באמת טענה זו היא רק מפיתוי היצר ולמה״ד לסיעת אנשים שהלכו בדרך על גשר הנהר ונשבר הגשר ונפלו כולם להנהר ויצעקו הושיעו הושיעו כי באו מים עד נפש ויהיו שם שני אנשים שיכולים לשוט במים וירץ אחד מהם לתוך הנהר להוציאם מן המים. ויען לו השני למה אתה יגע הלא נפלו שם כעשרים אנשים התדמה שתוכל להציל את כולם. ויען ויאמר לו לא הבנתי שאלתך וכי בשביל שאין ביכולתי להציל את כלם אעלים עין מדמי אחינו ואתרשל מלהציל כלל הלא אף אם אציל מעט מן המעט מהם שלא יכרתו מן החיים כדאי כל עמלי ויגיעי והמקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. וכן נמי בעניננו וכי בשביל שאין ביכלתינו להספיק לכולם במאכלות כשרות שלא יבאו לעבור על לאוין וכריתות נתרשל לגמרי אף מה שיש ביכלתינו אלא כל מה שיש ביכלתנו אנו מחויבין לעשות אף אם לא נציל עי״ז את כולם. וכמו שאמר שהע״ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. וגם אמנם ידוע שלא לכל הנודדים מגיע היזק חסרון מאכלות הכשרות בשוה כי יש אנשים שיכולת בידם לקנות בעצמם מאכלות כשרות ועוד יש כהנה שאין נחיצותם גדול כ״כ ויש שנחיצותם גדול מאוד שהם עניים שאין להם במה לקנות מאכלות כשרות וכובשים עצמם בכל יכולתם שלא לאכול מאכלות אסורות ואף אם לא יספיקו לכולם אם יגיע רק לאלה הנחוצים ביותר הלא ג״כ טוב הוא. ודע עוד דלפי הידוע שבל ישראל הוא כאיש אחד וע״כ אם רואים שלפי ריבוי האנשים הנודדים אין ביכולתם בשום אופן להחזיק את כולם מצוה עליהם לעורר אתיתר עיירות הקרובות והרחוקות שגם הם יראו לסייע לדבר הזה. ויש עוד שמתפתים מיצרם באופן אחר באמרם שכהיום שההוצאה מרובה והפרנסה מועטת לפי ערך ההוצאה קשה כח הסבל לשאת ע״ע הוצאה זו אבל באמת ידוע מה שאחז״ל שאין אדם מעני מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כי באמת צדקה היא כמו זריעה וכמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיתכן שידאג אדם שיש לו שדות הרבה על ריבוי התבואה שצריך להפיל בארץ בעת הזריעה הלא באמת כל מה שמרבה לזרוע הוא מרבה אח״כ בקצירה כי מכל גרעין יצא מאה פעמים ככה כן הוא הצדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם מוציא לצדקה הוא מביא ברכה לתוך ביתו וכמו דכתיב נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו בי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. ובאמת כאשר נתבונן היטב עוד נראה כי טענה זו שכהיום ההוצאה מרובה היא טענה מסותרת מעיקרה. ואדרבה היא מביאה יותר החיוב על האדם כי בימים הראשונים שאדם היה מצמצם הנהגת מחיתו מאד ולא היה מוציא שום דבר על איזה ענין יתר כ״א על הכרחיות לחם לאכול ובגד ללבוש [והיינו רק לכסות את גוו ולא מלבושים יקרים אחד ושנים ושלוש שכ״א עולה לו לעשריות רו״כ] היה די במעט המעות שהכין לצדקה וחסד לצאת ידי המצוה ע״פ הרחק משא״כ היום שמצוי בעו״ה שהרבה והרבה מהמעות הולכים על יתרונות ותענוגי בני אדם במלבושים יקרים לו ולאשתו ולבניו הגדולים והקטנים [ואפילו מנעלים לרגליו אשר הוא דבר הפחות בערכו נתרבה בעו״ה הרצון לפאר ולקשט אותם עד שמה שעולה כסף לאיש אחד לשנה בעד מנעליו היה די מלפנים על כל המלבושים לכמה שנים] ודירות יקרות וריבוי המשרתים וכה״ג לא תהא מדת צדקה וחסד שהיא חיי האדם והצלתו בעוה״ז ובעוה״ב קל בעיניו מאחד מיתרונותיו ההבלים. ודברינו מרומז במה שאמרו חז״ל שלע״ל יוכיח הקב״ה את כל אחד ואחד לפי מה שהוא ובאמת כאשר נשאל לכל אחד ואחד על הנהגתו בהוצאות ביתו שהוא מתנהג כעשיר ורב הוא יתר מכפי ערכו תירוצו נכון לפניו כי אין לאל ידו להושיע שא״א לו לגרוע מהנהגת בני ביתו מאומה ורק כשבא לפניו ענין צדקה וחסד שם הוא מתבונן במצבו כי אין בכחו ועושה את עצמו לעני ודל ואינו נותן אף לפי ערכו ולמה״ד לראובן ושמעון שלקחו עסק ביחד והתנו ביניהם שכל אחד יקח מהריוח להוצאות ביתו ומלבושיו בכל שבוע ומותר הריוח יחלקו בכלות משך השותפות. ויארכו הימים והעסק הלך ודל עד שלא הספיק אף להוצאות ביתם ויתייעצו ביניהם שמעתה יצמצמו בהוצאות ביתם ולא יקחו הכסף כמלפנים רק היותר הכרח ויהי כאשר בא שמעון ליטול ההכרחיות להוצאות ביתו לא נתנו שותפו באמרו שגם זה הוא יותר מן ההכרח ודי לו בפחות מזה הסך ויהי כאשר באו לחשבון ויחסר סך רב מהכסף וכמעט לא נשאר מאומה ונתברר הדבר שראובן לעצמו לא צמצם בהוצאותיו כלל וכלל והוציא כסף לכל הוצאות המותרות כאחד העשירים ורק לשותפו שמעון לבד מרר את חייו ועל בל פרוטה ופרוטה שלקח להוצאותיו היותר הכרחיים נתן שבע עינים וצעק עליו באמרו שגם זה אינו הכרח גדול ואפשר לצמצם אותו עד שהוכרח להתנהג כאחד העניים הגדולים חסר לחם וערום ויחף ובצאתו מהעסק לא נשאר לו מהעסק אף למזון סעודה אחת כי כל כסף הריוח והקרן הוציא ראובן על ריבוי הוצאות המותרות שלו ויהי כראות שמעון זאת נתן עליו בקולו הוי רשע ערום למה עכרתני מה עשיתי לך שרימיתני ככה ותגזל את כספי להוציאם על הבליך ולהשאיר אותי ערום ורעב בחוסר כל. והנמשל מובן מאליו כי האדם מורכב מגוף ונפש ולכל אחד צריך ליתן לו מזון להחיותו וצריך האדם לחלק כחותיו עבור שניהם דהיינו שחלק מזמנו צריך לעמול להחיות הגוף ולמלא צרכיו דהיינו לתם להחיותו וכסות להלבישו ודירה לשכן בו משך ימי חייו ויתר הזמן צריך לעמול לצרכי נפשו ליתן לה חיותה דהיינו בלימוד התורה וקיום המצות שכל אלה הם חיי הנפש וקיומה לנצח וכמו שנאמר ושמרתם את חוקתי וגו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח ה) ועל קיום תנאי השותפות ממונים שני יצריו היצר הרע הוא כח התאוה והחמדה מופקד הוא על עניני הגוף שלא תגזל הנפש מטנו צרכיו. והיצ״ט מופקד על עניני הנפש שלא יגזלו ממנה חיותה לגמרי וכאשר בזמנים אלה בעו״ה נתמעטה ההשפעה ונתדלדלה הפרנסה ממילא יחסר לשניהם חיותם בין בצרכי הגוף ובין בצרכי הנפש וכשיתבונן האדם בעניניו מוכרח הוא לצמצם מעט בשניהם דהיינו לפרנס גופו במזונו ובמלבושיו ושארי צרכיו במצומצם כפי ההכרח כי הריוח כעת אין מספיק די הוצאותיו בריוח. וככה בעניני הנפש באשר ההשפעה מועטה מוכרח הוא לצמצם מעט כי אין לו פנאי לעסוק בתורה הרבה כמלפנים שהיו השנים כתיקונם וכן בעניני המצות צדקה וחסד שהם חיי הנפש מוכרח הוא לצמצם מעט לפי ערך פרנסתו. אכן כשיבואו הדברים למעשה לא כן יעשה כי כאשר יעלה בלב האדם ללמוד מעט תורה או להפריש מעמלו לצדקה וחסד שהם צרכי נפשו ימנעהו היצר המופקד על צרכי הגוף וצועק עליו מה תעשה אתה מוכרח לצמצם כהיום בדברים אלה כי אין מספיק עתך ועמלך להחיות גם גופך כהיום בריוח וככה ימרר את נפשו בכל עת ועת ולכל מצוה ומצוה שיבא לידו מתאמץ להפריעהו עד שגוזל חיות הנפש ממש שנשאר ערום בלי תורה ומצות ואם היה מתנהג באמת גם בעניני הגוף גם כן בצמצום כדבריו לא היה העול גדול כ״כ אבל לא כן הוא כי בעניני הגוף לא יניחנו היצר לחסר מאומה ומוציא הוצאות מרובות לחמודי התבל והבלים בעדו ובעד בני ביתו הרבה הרבה יותר מלפנים ובאשר כי ההוצאה מרובה וההשפעה מועטת מוכרח הוא למסור כל כחותיו לעמול בזיעת אפים יומם ולילה כדי להמציאם ורק מנפשו הנכאה והנדכאה יגזל חיותה שתשאר לע״ל בלי מזון וכסות שהם נעשים על ידי התורה ומצות וכמה יגדל מכאוב הנפש ע״ז בשעת מעשה בכל יום ויום כשהיצר מונע ממנה התורה ומצות שהם חיותה וכ״ש לע״ל בזכרה שהיצר בערמימותו גזל ממנה אורה וכבודה לנצח וכ״ז מרומז ככתוב שנאמר (הושע ז׳ ט) אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע דהיינו שכח החמדה והתאוה והכעס שהם באים רק מכח היצה״ר שהוא זר לאדם [ואין אוהבו כלל ואדרבה מקטרג עליו לכלותו] הם אכלו את כחותיו ולא הניחו להנפש שישתמש בהכחות לצרכה והאדם לא ידע להתבונן ע״ז כלל וגם לעת שיבתו שכמעט ראה בעצמו שכחותיו אפסו וכלו ומתי יעשה לצורך נפשו גם אז לא התבונן ע״ז והניח הכל להזרים להשתמש בכוחותיו האחרונות ולנפשו לא השאיר כלל. אבל החכם אשר עיניו בראשו אין לו לשמוע ליצרו שהוא אויבו הגדול כידוע ויתנהג עניניו בדרך האמת והצדק דהיינו לצמצם בהוצאות המותרות ההבלים בכל מה דאפשר ואז ישאר לו עת לתורה וגם כסף להחיות אלמנות ויתומים ומרי נפש ולשארי צדקות ההכרחים ויקנה לו שם טוב בעוה״ז ואחרית טובה לעוה״ב.",
+                "ובפרט בעת הזה שאנו רואין בעינינו שמדת הדין גוברת מאוד בעולם מדי יום ביומו בכמה מחלות ומיתות משונות וחסרון השפעה בעולם עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו כמה צריך להרבות בצדקה וחסד אולי עי״ז נכפה את כח הדין ויתמלא רחמים בעולם וכידוע שכח הצדקה וחסד מחליש את מדת הדין ומעורר למעלה את מדה״ד והחסד שאחז״ל שאומר הקב״ה ומה אלו שהן בעצמם צריכין חסד עושין חסד אלו עם אלו אני שאני מלא חסד ורחמים עאכ״ו שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. וכ״ז דברנו אפילו בשאר עניני צדקה וחסד שצריך להתחזק בזמננו להרבותם וכ״ש שיש ליזהר שלא למנוע צדקה וחסד אם נוגע ד״ז לישראל לענין מאכל כשר כי כאשר ימנע מזה בודאי לא יביא ברכה לתוך ביתו ואדרבה אפשר שיקבל ח״ו מארה על עצמו עבור זה שהצריך את העני הזה לבוא לידי איסור ע״י מניעת צדקה שלו. וכענין מה שאמרו חז״ל [והובא ביו״ד סי׳ ש״פ ס״ב] באבל עני שאין לו מה לאכול שמותר לעשות מלאכה אחר ג׳ ימים אכל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לבך ר״ל שלא החזיקוהו שלא יבא לידי זה ואף ששם אינו אלא איסור דרבנן וכ״ש אם בא עי״ז לכמה לאוין דאורייתא וחייבי כריתות כעין זה. כללו של דבר אשרי מי שמחזק בענין הקדוש הזה להטיב לישראל בעת דחקם שלא יבואו לטמא עצמם בגיעולים ועליו הכתוב אומר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו. וענין השכלה בעניננו הוא בכמה גווני מי שחננו ה׳ שהיכולת בידו לעזרם בהונו בודאי מחוייב שלא לקפוץ את ידו מאחיו האביונים ומי שאין היכולת בידו לזה מחוייב עכ״פ להשתדל אצל אחרים שיסייעו בענין זה וזכותו גדול מאוד עבור זה כמו שאמרו (ב״ב ט׳) א״ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו׳ וענינו הוא שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה וגם נקראת המצוה על שמו כמו שאמרו בפ׳ חלק כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר וכו׳ ומלבד זה הלא הוא ממזכי הרבים שעל ידו מקיימים ישראל כמה מאות מצות של צדקה ובפרט בעניננו שמזכה בזה לישראל שלא יטמאו את עצמם במ״א] וידוע מה דאיתא באבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכן אחז״ל על הפסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהוא קאי על גבאי צדקה.",
+                "ומאוד אני מתפלא על אלה האנשים המתרשלים עצמם מענין הזה ואינם שמים לבם כלל לצרת אחיהם המתנודדים דאיך יפעלו זאת בנפשם לשקוט בזמן שלנגד עיניהם יופקרו מצות התורה וידרסו ברגלים כטיט חוצות לעיני כל [ואשר מי שיראת אלהים נגעה בלבבו הלא יקרע לבבו לגזרים על פרצת הדת הגדולה אשר נעשה בימינו אוי לעינים שכך רואות ראוי לאזנים שכך שומעות] ואיך יערב לחכנו לחמנו ומשקנו בזמן שלנגד עינינו עשריות מישראל המתנודדים ימלאו פיהם יום יום מכל דבר איסור נבלות וטרפות וחזיר וכדומה ואף כי אנחנו גורמים אותם לזה במה שאין אנו משתדלין להספיק להם מאכלות כשרות בימי נידודם. ובפרט לפי הידוע שיש בכללם כמה יראי השם הצועקים אלינו במר נפשם ומתחננים על נפשותם להצילם מחלאת העונות החמורות אשר לחיי נפשם ממש יגיע [וכידוע שיש בהם חייבי כריתות כמו חלב אשר בעד כזית אחת מתחייב בכרת הנפש] ואיך נקשיח לבנו ונאמים אזנינו שלא לשמוע זעקתם ושלא לחום ולחמול על נפשות היקרות האלה. ואשר במעט השתדלות ובהזלת איזה גרגירי כסף מכיסנו בכל שבוע היינו יכולים להושיעם תשועת נצח ואם ממנו יבוקש. וגם איש תבונות יתבונן וידע עד היכן הדבר מגיע כי ע״י ההרגל במאכלות האסורות יהרס אצלם ממילא כל הנהגת דת הישראל כי מי שמורגל כמ״א טרפה וחזיר וכדומה נעשה אצלו הפקר עי״ז גם שארי מצות התורה דכשאוכל מאכלי הטרפות הלא אין נוטל ידיו ואין מברך המוציא ולא בהמ״ז ומעט מעט יסלק מעליו גם שארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה ממצות היותר חמורות כי ע״י שאוכל מאכלי העו״ג יתדמה אליו בכל ויקל בעיניו כל שמירת דתו כי חושב כי כבר אינו בגדר שאר איש ישראל. וגם אמנם גורם לזה האכילה גופא שעל ידי האכילה נטמטם לבו ויפחת ערך נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דהיינו ונטמטם בם וכמש״כ בפרקים הראשונים. כללו של דבר כי בענין הספקתם במאכל כשר אנו מצילין אותם ממות הנפש ואנו מכניסין אותן בזה תחת כנפי השכינה. וחלילה וחלילה לנו להתרשל מענין הקדוש הזה וכל איש ואיש הן גדול או קטן מחוייב להשתדל זה בכל נפשו ומאודו מי שיכולת בידו לעזור מהונו ומאודו ויותר מזה להיות מעשה אצל האחרים להזמין להם מאכלים כשרים וכמה גדול שכרם של המתעסקים בזה שהם העקרים לכל המצוה הרבה הזאת ועל חיי הגוף של נפש אחת מישראל אחז״ל כאלו קיים עולם מלא ועאכ״ו של חיי הנפש דגדול מחיי הנוף. ועליהם נוכל לקרות מה שאמר הכתוב ולוקח נפשות חכם:",
+                "הג״ה ודע עוד אחי כי מלבד החזקת אלו הנודדים במאכלות כשרות עוד מצוה רבה להתקרב עליהם ולדבר על לבם לנחמם ולחזקם שלא יפול לבבם מפני רוע גורלם שהוצרכו להיות נודדים מביתם וממשפחתם ולהתגורר במדינות רחוקות ויגיד לפניהם כי כל ענינם הוא לנסיון ואשרי חלקם אם יזכו לעמוד בנסיון ולשמור דת התורה בעת הזאת וכידוע מתורתנו הקדושה ודברי הנביאים את ערך האנשים הצדיקים שזכו לעמוד בנסיון ואשר לבסוף נתגדלו ונתעלו בעוה״ז ובעוה״ב. ובדברים האלה וכאלה יחזקו אותם ויחיו את נפשם ויקיימו בזה מה שאמר הכתוב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ואחז״ל דהמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות וע״י ההתקרבות יחזקו עצמם יותר בשמירת הדת כי יראו כי לא נפחת ערכם משאר איש ישראל. וגם אמנם מצוה לזרזם ולחזקם לשמירת התורה הן במאכלות אסורות והן בשארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה כי באשר שמצוי להם כמה פעמים שע״י נידודם אנוסים הם לעבור על אלו המצות ממילא יקילו בהם אף בזמן שאין אנוסים לזה [והוא טעות כי בעת שהם אנוסים פטורים הם וכשעושים ברצון שוים הם לשאר איש ישראל] ואל יחשבו בי בעת נידודם אין מוטל עליהם קיום התורה ואל ילמדו מבני חבורתם שנמצא בהם אנשים סבלים המקילין בדת התורה. ומקיימים בזה מצות הוכחה שהיא מצוה דאורייתא שמחוייב כל איש מישראל להוכיח לחבירו ולמנעו מן העבירה וכמש״כ הרמב״ם בספר המצות מצוה ר״ה וז״ל שציונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה ואין ראוי שיאמר אחר שאני לא אחטא אם יחטא אחר זולתי מה לי וכו׳ זזה היפך התורה אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נעזוב זולתינו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו וכו׳ והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳ [ומדבריו הקדושים יש לנו זירוז לעצם הכנת המאכל כשר עבורם דהוא בכלל למנעם מן העבירה] אכן יזהר להוכיחם בנחת ובדברים רכים שדברי חכמים בנחת נשמעים. וחלילה וחלילה להזהר מלהתקוטט עם אלה שאינם חפצים לשמוע לדבריו כדי שלא יגרום עי״ז ריעותא ח״ו. וה׳ יגדור פרצת ישראל וישיבנו. לתורתו ועבודתו סלה."
+            ]
+        ],
+        "Epilogue": [
+            "עוד יש לעורר לאחינו כני ישראל אשר נתן ה׳ חלקם בתורה שמצוה רבה עליהם לקיים מת שאחז״ל [חולין דף ט׳] ת״ח צריך שילמוד ג׳ דברים כתב שחיטה ומילה ופירש״י דאף לענין שחיטה דהיינו אף שבקי בהלכותיה צריך לאמן את ידו לכך. ואם בימים שהיה מצוי שוחטים מומחים וכשרים בכל מקום הצריכו לת״ח ללמוד זאת פן יוצרך לזה וכ״ש בזמננו שחלק גדול מישראל וכ״ש הצעירים מתנודדים לארצות שונות ואף שבמקומות שאין ישראל מצוים הרבה והשוחטים הנמצאים שם ברוב פעמים הם אנשים פחותים שאין יודעים הלכות שחיטה על בוריה וגם יש מהם אנשים שפרוצים בד״ת שמן הדין אין ראוי לאכול משחיטתם וגם מצוי שמתנודד במקום שאין ישראל מצויים שם כלל ואין ביכולת להשיג שם בשר כשר כלל וע״כ כמה מן הראוי והנכון שילמוד כל איש שעסקו בתורה הלכות שחיטה ולאמן אח ידיו בהאומנות ועכ״פ לשחיטת עופות ויזכה בזה לנפשו וגם לאחרים שיוכל להזמין להם בשר כשר. וזאת שמעתי על ת״ח אחד גדול הדור שבאשר ניסבב לו לנסוע במקומות שיש לחוש להכשר שחיטתם למד מקודם שחיטת עופות ועל צעירי ת״ח שבדור הזה בודאי החיוב עליהם לעשות כן."
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "דבר בעתו",
+        "enTitle": "Davar Be'ito",
+        "key": "Davar Be'ito",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            },
+            {
+                "heTitle": "חתימה",
+                "enTitle": "Epilogue"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9c06a986d46f682a8ae2197b73f5a88416ddf547
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Davar Be'ito/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Davar Be'ito",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Davar_Be'ito",
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "<big><strong>ספר דבר בעתו</strong></big>",
+            "<big><strong>הוא מיוסד על חיזוק הדת ובפרט בעניני מאכלות אסורות אשר נתרפו בעו״ה בהיום אצל הרבה מאחינו השוכנים בין העמים.</strong></big>",
+            "ברוך ה׳ אלהי השמים אשר נתן לנו תורתו הקדושה החמודה מכל חמדה כדי לזכות נפשותינו לעולם הנצחי ע״י קיום מצותיה וחוקותיה וכמו שנאמר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים וגו׳ דהיינו לעוה״ב כמו שכתבו המפרשים וידוע שבכללה יש תרי״ג מצות  עשה ושס״ה ל״ת יש מהן שהן רק חייבי עשה ולאוין ויש מהן חייבי מיתה בידי שמים ויש מהן חייבי כריתות ויש מהן חייבי מיתות ובאו הנביאים הראשונים [כמו שלמה ובית דינו] וכן אנשי כנה״ג והתנאים שהיו בדורות האחרונים ועשו גדרים וסייגים לתורה כדי שיתקיים עקרי התרי״ג מצות כמו עירובין ונטילת ידים ושניות לעריות וכדומה, וסמכו זה על קרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי (יבמות כ״א), ואחז״ל שבשעה שתיקן שלמה עירובין ונט״י יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, והנה ידוע מה דאיתא בגמרא שעל כל איסורי דרבנן יש לאו דלא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל [ולדעת הרמב״ם ז״ל הוא לאו גמור מן התורה שציותה שלא לסור מכל הדברים שיגדרו בשביל קיום התורה. עיין בספר המצות מצות ל״ת שי״ב מה שכתב שם] והנה עד ימינו אלה לא ראינו ח״ו אצל כלל ישראל שיתפרץ אפי׳ מצוה דרבנן, וכל מצוה ומצוה הכל נעשה ונתקיים אצל כלל ישראל בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם היה נמצא מי שהיה עובר עליהם בפרהסיא היה לשמצה ולבוז בפני הכל, אבל כעת אנו רואין בימינו ענין נורא מאוד שנעשה כהפקר בעו״ה כמה עניני הדת, ולא הגדרים והסייגים לבד אלא כמה איסורין חמורין מגופי התורה, ולא חייבי לאוין לבד אלא אף חייבי כריתות ועוד ועוד, ואין פוצה פה ומצפצף לאמר שעושים עולה בזה. והנה באמת לבאר דברים אלו לפני כל הוא נגד רצוני מאוד ונגד כל רצון אוהבי עם ד׳ אשר מן הראוי והמחוייב לכסות על קלון בית ישראל אך מפני גודל חילול ה׳ שנהרס עי״ז כמעט כל יסודי הדת ולא לאנשים יחידים רק לחלק גדול מכלל ישראל ע״כ אמרתי יהי מה ארים כשופר קולי להעיר את אחי מתרדמה הגדולה אשר היצה״ר הפיל כהיום על כמה ריבואות אנשים כדי לטמא אה נפשותם ולהכריתם מארץ החיים ח״ו ואולי עי״ז יוסר העורון מעיניהם וייטיבו מעשיהם. והוא שידוע שכהיום חלק גדול מבני ישראל בעודם באבם יתגלגל עליהם מאת ה׳ שטף הזמן להיות מתנודדים בעמים ורובם מתגאלים במאכלים האסורים וחמורים כמו בשר נבלה וטריפה וחזיר וחלב ודם שיש בהן כרת ובאיסורי גיד הנשה ואין מבקשים כלל עצה ותרופה לזה באיזה אופן להשיג מאכל כשר שלא יצטרכו להחטיא את נפשם לנצח וביותר שיש הרבה אנשים מהן שנמצא בכיסם מעט כסף והיה ביכולתם לקנות להם מאכלים כשרים ואעפ״כ אין חוששין כלל ועוזבים את כספם בידי אחרים בפקדון עד עת מועד ובימי נדודם אוכלים בשאט נפשם איסורים חמורים מדי יום כיומו וכאלו היה הדבר היתר גמור.",
+            "ובדידי הוי עובדא כענין זה שבא אחד להפקיד סך מאה רו״כ של בנו שהיה גם הוא מהמתנודדים שיהיו מונחים עד שיחזור בנו לביתו ומטעם כי בעת נידודו א״צ להכסף ורק מעט לקח על הוצאות קטנות. נשתוממתי על המראה: הנמצא בכל ימי חייו עת כזה לצורך הכסף? כי הלא רחוק מבית אביו הוא וממשפחתו ואין לו מי שיספיק לו מאכלים כשרים ומה יעשה בלא כסף והתשובה ע״ז ידעתי כי סומך עצמו כי ישיג מאכלים אצל העמים אשר יתגורר בתוכם חנם אין כסף כחפצו אם רק יתרצה לאכול אתם. אך הלא צריך להתבונן האם מאכלים כאלו נקראים מאכלים לאיש ישראל אשר בכל פעם שאוכל עובר על כמה לאוין חמורין [כי החיוב הוא על כל כזית וכזית] וגם לפעמים הוא על חייבי כריתות ג״כ הלא היה לו לקחת מעט כספו עמו למלט נפשו מני שחת וכשהיה בביתו אם נמצא אצלו שאלה מתערובת איסור בודאי היה שואל למורה הוראה ואם הורו לו שטריפה היא בודאי אין שום ישראל חשוד שלא לשמוע אף אם יהיה לו הפסד כמה וכמה ובזה שצריך לאכול ממש דברים האסורים נבלות וטרפות וכו׳ וכו׳ בפיו ואין שואל ואין דורש כלל למ״ץ שאלה ע״ז האם מותר להתנהג באופן כזה או לא אלא מניח כספו בביתו והולך לאכול דברים הטמאים [לאיש הישראלי] ברצון נפשו במה ימים ושנים וידעתי כי נמצאו עוד כמה אנשים רבים שעושים כמו זה ואין חוששין כלל לנפשם וכאלו היו הדברים היתר גמור ומאוד נפלאתי אלו היו נותנים לאיש אף מאה רו״כ שיאכל פ״א חתיכת איסור האם היה עושה זאת וכש״כ בזה שאוכל מדי יום ביומו.",
+            "וביותר אני מתפלא על אבות הבנים ובני משפחתם שאלו ראה לבנו או אחד מקרוביו בעת אחרת שהולך ומשתכר אצל אינו יהודי ואוכל ביחד עמהם בשר חזיר ונבילות וטריפות הלא בושה תכסה אח פניו וכל בני משפחתו וכל טצדקי שהיה בכוחם לעשות להפרישו מזה בודאי היו עושים ובענין הזה אין חוששים כלל אף שיודעים נאמנה שבניהם וקרוביהן ממלאים כריסם מכל דבר איסור חמור ויפלא על האב איך יפעל בנפשו לבוא לשאול למורה הוראה על איזה שאלה שנעשה בביתו ממאכלות האסורות כגון על תערובות כף חולבת בקדרה של בשר או שארי תערובות איסור כל שהוא, בזמן שיודע שבנו ממלא פיו מחתיכת חזיר או נבילות וטריפות וכדומה מדי יום ביומו ואין חושש להשביתו מזה וזאת ידוע שאלו היה ביד בנו מעט כסף לקנות מאכלות כשרים אזי לא היה צריך לבוא לכל זה.",
+            "והנה ידעתי את התשובה המורגלת בפי כל כי אנשים האלו אנוסים המה ואונס רחמנא פטריה אבל באמת אין זה תשובה נכונה לא לאב ולא לבן כי האב היה מחזיק לבנו במעט כסף הלא היה יכול להסיר בזה האונס ממנו ובפרט הבן אם הוא איש אשר יש תחת ידו כסף ואפשר להשיג מאכלים בשרים האנוס יחשב? ואף מי שאין בידו כסף מאומה אין הדבר נחשב לאונס שיהא מותר מהמת זה מאכלות האסורות כמו שביררנו בפנים הספר בפרק שביעי [וגם מלבד זה הלא ידוע שמי שמרגיל את עצמו במאכלים האסורים נעשה לו כהיתר עד שפעמים רבות אין כספו אוכל אותם בלי שום הכרח כלל ורק למלא רצון תאותו ומה יענה ליום הדין לע״ל] ובפרט אם היה תחת ידו כסף שהיה באפשרו בנקל לאכול מאכלים כשרים ועזב כספו לעת אחרת הלא בודאי מוסר נפשו לאבדן נצח ח״ו.",
+            "והנה ידוע גודל חומר דיני התורה אצל ישראל שעל מצוה אחת של דברי סופרים נחלקו בה גדולי ישראל מדורות הראשונים לברר אותה על אמיתה למעשה וכמו שאמרו חז״ל (ביצה י״ז) אל תהי שבות קלה בעיניך דסמיכה שבות היא ונחלקו בה גדולי הדור ובפרט בדברים הנוגעים ללאוין דאורייתא וכ״ש באו״ה הנוגעים לעניני אכילה הלא ידוע שכל רבותינו הראשונים והאחרונים ביררו ופירשו לנו כל דין ודין בכל פרטיו ודקדוקיו וערכו לנו על הכל שו״ע גדול והוא שו״ע יו״ד כידוע איך שינהגו כל ישראל למעשה שלא יהא במאכלם חשש איסור והוחזקו כל הדינים בפרטיהן ודקדוקיהן אצל כל ישראל ומי פילל כזאת מעולם שיקום זמן אצל ישראל שיופקר אצל רבים כל האיסורים החמורים המפורשים בתורה אפילו לעיני תינוקת של בית רבם ויעשו כהיתר גמיר אוי ואבוי שכך עלתה בימינו ואפילו לפי טעות האנשים החושבים שמי שאין לו כסף הוא מוכרח לעבור על האיסורים אעפי״כ כשנבא לחשבון נראה שכל אחד ואחד אפשר למצוא עצה לנפשו למלט עצמו מאיסורים החמורים האלה ורק אם ישים עינו ולבו לזה באיזה זמן טרם העתקתו מביתו דיש כמה אנשים שיכולת בידם להשיג מקודם או אח״כ מעט עזר מאבותיהם או מבני משפחתם אשר באמת מחויבים כולם להיות בעזרתם בזה (כאשר נבאר לקמן כפנים הספר בעזהשי״ת) ואם יפצרו בהם הרבה בודאי לא יקשו לבבם מלהושיט עזרתם בעת דחוק כזה ואפילו מי שאין לו תקות עזרה מקרוביו אם היה משתדל בעצמו מכמה שנים מקודם לקבץ מעט כסף שיהיו מוכנים לו לכשיצטרף כדי שיוכל לשמור דתו בודאי היה ה׳ בעזרו לזה כמו שאמרו חז״ל הבא לטהר מסייעין אותו ואח״כ כשבא עת נידודו היה כבר מוכן אצלו מעט הכסף למלט נפשו מאיסורין החמורים האלה וכל המכשול שנכשלים בזה העיקר הוא רק מפני רוב עצלותם שאינם דואגים כלל לאחריתם להציל עצמם שלא יצטרכו לעבור על כל גופי התורה וא״כ אי אפשר לחשבם לאנוסים כלל ולמה הדבר דומה למי שרואה מרחוק בור עמוק באמצע הדרך ורץ במרוצתו עד סמוך לבור ממש עד שאין ביכולתו אח״כ להנתק רגלו משם ובהכרח נופל שם בעומקו ושובר את מפרקתו ומי היה בעוכריו אם לא הוא בעצמו שהתקרב ברצונו למקום שלא יהיה באפשרו אח״כ למלט נפשו (ואף כאן בעניננו היה לו להכין מתחלה מעט כסף כדי שלא יהיה מוברח אח״כ לעכור על התורה).",
+            "והנה התבוננתי בנפשי מה זה עשה אלהים לנו אשר בנינו מדור החדש חלק גדול מהם יטמאו נפשם בנבילות וטריפות וחלבים וכדומה ואמרתי לנפשי אין זה אלא מעשה שטן שחפץ לטמא גופינו ונשמותינו כדי לחייב אותנו לשמים וע״כ הוא מסמא עיני הכל שלא יראו ויתבוננו בענין הנורא הזה ומטעה אותם בהתירים של תוהו ובוהו כדי לצוד נפשותיהם באיסורים הנוראים האלה ולקטרג אח״כ עליהם לפני המקום ומי יודע אחרית דבר מה יגיע מזה ח״ו וכמו שמצינו בגמרא (מגילה י״ב) מענין זה שאמרו שם על מה נתחייבו שונאי ישראל כליה בימי אחשורוש וכו׳ אבל אחי חלילה וחלילה לנו להתרשל בדבר הזה וכל מי שיראת ד׳ בלבו עליו לעמוד בפרץ בעת צר כזה ולהתבונן איך לתקן הפרצה הגדולה הזו.",
+            "והנה כאשר נפקח היטב בתיקון פרצה רבה הזו נמצא כי על שלשה מוטלת הדבר. ראשונה על המתנודדים גופא הם הראשונים המחוייבים להתחזק בדבר הזה כדי שלא יחטיאו את נפשותם. שניה להם אבותיהם וכל משפחתם. שלישית להם מוטל הדבר על כלל ישראל בכל מקום שהם כי כל ישראל ערבים זה לזה. ופרטי הדברים באיזה אופן אפשר כל אחד מאלו השלשה לתקן הדבר וגם עד כמה גדול כח החיוב על כל אחד מהם ובמה גדול שכר המתחזק בזה יבואר הכל אי״ה בפנים הספר. ולזה חלקתיו לשלשה שערים על שם כל אלו השלשה הנ״ל וקראתי אותו כשם ״דבר בעתו״ וגם לכל אחד משעריו קראתי שם על שם ענינו. שער הראשון בשם שער התחזקות כי הוא בעצמו בודאי צריך להתחזק בכל כחו שלא יכשל בכל האיסורים הנ״ל. שער והשני כשם שער האחוה על שם הכתוב וחי אחיך עמך. השער השלישי בשם שער בית ישראל על כי התיקון מוטל על כל ישראל וכנ״ל. ומן הראוי לכל מי שנגע יראת ה׳ בלבו לפרסם את דברי החבור הזה ברבים למען הקים את דבדי התורה. וד׳ הטוב יגדור את פרצת עמו ישראל ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בב״א."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<big><strong>שער התחזקות</strong></big>",
+                "<small>בו יבואר סיבת האנשים המתרשלים להשמר מלהכשל במאכלות האסורות בימי נדודם והקלקולים שמביאין לעצמו בזה:</small>",
+                "והנה ענין מאכלות האסורות ידוע לכל איש ישראל כקטן כגדול את חומר איסורן ואפילו תינוקת של בית רבן המתחילים ללמוד חומש בסדר ויקרא יודעים ג״כ חומר איסור דם וחלב שעבור זה נכרת האדם מארץ החיים וכן חומר האיסור של בשר חזיר ונבילה וטריפה וכן דגים טמאים, וגם זאת ידוע לכל שכהיום כל איש ואיש יכול לילך בדתו ואין העמים מכריחים לאיש הישראלי לאכול דוקא מאכלות האסורות וא״כ ממילא מן התורה חל גם על איש המתנודד כל הזהירות שיש על שאר ישראל וא״כ יש להפליא מאוד על מה נעשה כהיום הפקר בעו״ה כל אלו האיסורים אצל הרבה והרבה מצעירי עמנו המתנודדים בעמים ולא לבד אצל האנשים שהם עניים בעצם אלא אפילו אצל אלו שיש להם כסף לאכול מאכל כשר ואפילו אלו שבבתיהם היו אנשים תמימים ולא בא ח״ו שום חשש פיגול מעולם לתוך פיו כיון שנעתק מביתו בתוך איזה ימים נתחלף לו דעתו ורעיונותיו וכמי שלא בא על כל אלי הנ״ל שום ציווי ד׳ מעולם.",
+                "ואחשבה לדעת זאת, ואומר לנפשי שלעון הזה שהורגל יש כמה וכמה סיבות אך הסיבות הראשיים הם שלשה וסימנו כל הנחלים הולכים אל ״ה׳י׳ם״ הפקר יאוש מותר, ונבארם אחת לאחת. יש מצד שהוא רואה שהדבר הזה הוא הפקר בעיני כל חביריו ולא נחשב בעיניהם לעון כלל, וע״כ נתרשלו ידיו משמירתו ובאמת יפלא הדבר דאלו אם היה רואה באיזה בית אכסניא שנפל בהמאכלים סם המות שטבעו להמית את האוכלו במשך איזה שעות ויפרסם הדבר ולא שמעו לקולו ויאכלו רבים וישתו הבעבור זה יקיל לנפשו לאכול גם הוא עמהם הלא הוא יודע שמות בסיר ובודאי במשך איזה שעות ימותו כל האוכלין ויתרבה היללות והצוחות בעיר ואם כי הם לא ישמעו לקולו עכ״פ הוא שיודע בבירור את הדבר איך יכניס את עצמו בסכנת מות. כן הוא ממש בענין הזה וכידוע שכשהחטא הוא במזיד ובפרט כשהוא בעניני האכילה הוא מזיק לנפש ממש כמו סם המות להגוף. [וכמבואר בזוהר הקדוש פרשה שמיני אלא שבעודו בעולם הזה אינו נראה לעין כל איך שהחטאים<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ידע הקורא שכבר כתבתי כמה פעמים שרק לישראל שהוזהרו ע״ז בתורה מזיק זה.</i> הזיקו לנפשו] וכל שכן לפי מה שידוע שמתערב בעניני אכילתם ג״כ חלב ודם שמפורש בתורה שחייב איש ישראל האוכלו כרת והאוכל כזית אחת מהן מכריח את נפשו מארץ החיים ואיך יפעל בעצמו להמשך אחרי חבריו השוטים ולהפקיר את נפשו לאבדון נצח ח״ו. וראה אחי והתבונן כמה איסורים חמורים רגילים לעבור האנשים שהופקר אצלם לאכול מאכלות אסורות א) איסור נבילה שהוא לאו מפורש בתורה (דברים י״ד) לא תאכלו כל נבלה וגו׳ כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך. ב) איסור טרפה [שפעמים רבות מצוי שנטרפת קודם מיתתה] שהוא ג״כ לאו מפורש בתורה ושמות כ״ב) ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשרה טרפה לא תאכלו וגו׳. - ג) איסור גיד הגשה [שמצוי כשאוכל בשר אחורים] שהוא ג״כ לאו מפורש בתורה (בראשית ל״ב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה וגו׳. - ד) איסור חזיר שכמה פעמים מבשלים בשר חזיר בקלחת או שמטילין שם שומן שלו. - ה) איסור דם. - ועל כולם מצוי מאוד שעובר ג״כ על איסור החמור של חלב [שאין מסירין אוהו מהבשר וגם מטילין הלב בתיך התבשיל כדי להטעימו] שחייבה התורה כרת עליו [ואפילו אם אינו אוכל רק התבשיל שנתבשל בו האיסורים האלה הוא ג״כ אסור מן התורה משום טעם כעיקר כידוע ואף אם לא נתבשל בשר בתוך התבשיל הלא מטילן בה עכ״פ השומן של חזיר או חלב או שומן של נבילה וטריפה] וכמה פעמים מצוי שעובר בסעודה אחת על כל אלו האיסורים או רובם. וגס צריך לדעת שעל כל כזית וכזית מכל איסור ואיבוד יש לאו בפני עצמו וכאשר נבוא לחשבון יוכל להמצא כעשרה לאוין בכל סעודה וסעודה ובשבוע אחת עולה שבעים ובשנה אחת עולה יותר משלשה אלפים לאוין חמורים וידוע חומר של כל האיסורים שאם יאכל איש הישראלי אפילו כזית אחד מהם במזיד הרי הוא רשע גמור מן התורה ופסול לעדות ולשבועה וכש״כ אם מפקיר עצמו לעבור עליהם בתמידות וכופל אותו פעמים אין מספר כמה יגדל רשעתו וגדול עונו מנשוא. ונקרא בפי חז״ל בשם מומר אוכל נבילות. וכבר אחז״ל (מררש שוח״ט) כל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית [ור״ל אף בעת שיתגברו רחמי ה׳ על העולם מ״מ לא ימחלו לו מטעם שהפקיר את רצונו של הקב״ה לגמרי ונעשה חלוט לעבירה זו]. והנה ידוע מה שאחז״ל באבות כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ועוד אחז״ל (ע״ז יט.) כל העובר עבירה אחת בעוה״ז מלפפתו והולכת לפניי וכו׳ ר׳ אליעזר אומר אף קשורה בו ככלב וכו׳ וא״כ האיש שהרגיל עצמו כאלו השנים שהוא מתנודד לאכול מאכלות האסורות ונתקבץ לו עי״ז ככה אלפים לאוין דאורייתא. ומכל עבירה נברא משחית אחד רעדה תאחוז נפשו בזכרו שכמה אלפים מלאכי חבלה לובשין שחורין ומתעטפין שחורים יהיו רצין אחריו ומלפפין אותו להוליכו לגיהנם מקום החושך והמר ושם ישפטו אותו [דהם עצמם שופטים ועונשין אותו שם כל אחד ואחד וכדאיתא בספרים וכמשה״כ תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך] ומי יוכל לשער גודל היסורים והצרות שיסבול אפילו על לאו אחד ועאכ״ו על כמה אלפים לאוין וחייבי כריתות שעבר במשך זמן הזה ע״י מאכלות האסורות ואז ינהום באחריתו ויתמה על נפשו איה היה שכלי איך הלכתי אחרי יצרי ולא התבוננתי על אחריתי שאני עתיד ליתן דין וחשבון על הכל ולא זכרתי את יוצרי שאצטרך לבא אליו לסוף ימי. ואיך אשא פגי אליו וכמשה״כ ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך וגו׳. ויתודה בעצמו אז על עונותיו וכמו שאחז״ל (ערכין כ״ב) על הפסוק עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו וגם ברכות יעטה מורה. מלמד שהרשע מהודה כשם שהמצורע מתודה ואומר אני פלוני בן פלוני עברתי עבירה פלונית במקום פלוני ביום פלוני בפני פלוני במעמד פלוני ופלוני. וגם איתא שם שמצדיקים עליהם אז את דינם ואומרין לפניו רבש״ע יפה דנת יפה זכית יפה חייבת יפה תקנת גיהגם לרשעים וגן עדן לצדיקים. והכונה שאז האדם רואה בעצמו גודל ההשחתה שפעל למעלה בעולמות העליונים ע״י מעשיו הרעים והגביר בזה מאוד את כח הקליפות והחיצונים וע״כ הוא מצדיק הדין על עצמו. אבל מה יועיל לי אז כי אין תשובה אלא מחיים כידוע. וע״כ האיש המתבונן בכל זה צריך ליזהר ולהתרחק ממאכלים האסורים עוד יותר ממאכלים שיש בהם סם המות ולא יסתכל כלל על אלו המפקידים את נפשם לכל המאכלים המגואלים האלה אף אם הם רבים ועל כיוב״ז נאמר בתורה לא תהיה אחרי רבים לרעות ופירשו הראשונים דלענין רע אין להסתכל על רבים."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ג״כ מרוב הקלקולים וצרת הנפש שיגיע לאדם עי״ז:</small>",
+                "גם יזכור האדם גודל בזיונו שיהיה לו לנצח בעוה״ב ובעוה״ז כשיקראוהו לתורה לפרשת חלב או דם או נבילה וטריפה וחזיר וכה״ג שעל כולם הזהירה התורה באזהרות מפורשות שלא לטמא את נפשותינו בהם. והוא יודע בנפש שלא פעם אחת ושתים טימא את נפשו בהם. עוד צריך לדעת שמשונה לאוין של אכילות איסור מכל לאוין שבתורה שכל הלאוין הם פעולות חיצוניות משא״כ אלו שנכנסות בתוך גופו של אדם וגופו מתפטם מדברים האסורים לישראל מן התורה. ואין לשער ולהעריך גודל צרת הנפש שיהיה לו להאדם לבסוף עי״ז דהלא ירוע דכשנתקלקל לו להאדם בפנימיותו כגון שנתהפך באיזה מקום בגידיו הדם לליחות, מוכרח הרופא לעשות [אפערצציאן] לחתוך במקום הזה ולשאוב הליחה משם ואח״כ יוכל לחזור ולהרפא. דאל״כ עלול להתקלקל הדם יותר ויותר עד שימות. וכן אם נתהוה לו זה בשני מקומות או בשלשה מוכרח לסבול עוד יסורים גדולים שיחתכו כל אלו השנים או השלשה מקומות ולשאב הליחה משם. אבל אם ח״ו נתפשט הליחה בידיו וברגליו ובגופו בכמה מקומות מוכרח. למות דכי יחתכו כל גופו ואם יחתכוהו היובל לסבול כ״כ יסורים? –",
+                "ועתה נתבונן נא בעניננו הלא ידוע מסה״ק דלפיכך אמר הקב״ה לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות משום דע״י האכילה של עץ הדעת טוב ורע נתערב בו כח הרע שלא יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו ולכן מוכרח למות שע״י יסורי הקבר יתעכל כח הרע הטמון בתוכו ויתפרש מטנו ויזדכך החומר כדי שאח״כ כשיצטרך לקום בעת התחייה יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו לנצח והוא דוגמא ממש כמו שמוכרח להסיר הליחה מאותו האדם החי כדי שישאר בחיותו. ולפי זה האיש אשר מילא גופו בימי חייו מנבילות וטריפות והוא ימות לבסוף אף אם נאמר שיזכה לתחיה [אחרי שיקבל גמול עונותיו בגיהנם] הלא עכ״פ יצטרך תיקון נורא [אפעראציא נוראה] שיצטרך להתעכל חלק עפר הרע הטמון בכל אבר ואבר שבגופו ובכל קרום דק שנמצא בו [כי הלא כשאדם אוכל נתפשט כדי המאכל בכל אבר ואבר מכף רגלו ועד ראשו ואפילו על קרומי העין וכדומה] כדי שיזדככו וישארו רק חלק העפר הנעשה בכשרות ויוכל לקום בעת התחיה ולזכות עם ישראל יחד. וכמה יסורים יסבול מזה עד שיתעכל כל חלקי הרע הטמון בכל חלקי הגוף מכף רגלו ועד ראשו. ומה מאוד ינהם באחריתו על כל זה. ודע עוד דעל ידי המאכלות האסורות נסתלק הצלם אלהים מן האדם כדאיתא בזוה״ק פרשת משפטים בסופו. ועלול לבא כמה מאורעות על האדם כמו שאחז״ל על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לא הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. ואף דבעת שהוא מתרצה להתערב עמהם נראין העמים כאוהבין אותו אבל כ״ז הוא בתחלה לבד אבל בהמשך הזמן ניסבב לו על ידם גופא רעות רבות וצרות כי הקב״ה מסלק שמירתו ממנו עבור זה. וכבר צוח הכתוב ואמר אם ה׳ לא ישמור עיר שוא שקד שומר. אבל האיש השומר את נפשו ממאכלות האסורות אף בעת דחקו נושא על עצמו צלם אלהים וניצל מכמה מאורעות רעות. ווה שהועיל לדניאל חנניה מישאל ועזריה להנצל מיד נבוכדנצר כדאיתא בזוה״ק פרשה משפטים. תנא במאי זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה לאישתזיבא מאינון נסיונין אלא בגין דלא איסתאבן במאכלהון וכו׳ כד רמו יתיה בגובא דאריוותא אשתלים בצולמא דמריה ולא שני צולמא לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריוותיה מיניה ולא חבלוהו. תא חזי מה כתוב ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב מכל הילדים האוכלים את פת בג המלך נראה מראיהם טוב דצולמא דמאריהון לא אעדיעו מניה ומאחרני אעדיעת מאן גרים האי בגין דלא אתגעלו בגיעול מאכליהון זכאה חולקיהן דישראל דכתיב בהו ואנשי קודש תהיון לי.",
+                "ואל יפלא בעיניך אחי על סיבת הדבר הזה שנעשה איסורים חמורים ופשוטים כאלה כהפקר אצל רוב המתנודדים בעמים. ואשר רובם אנשים כשרים המה ואלו היה רואה בביתו לאחד מישראל שנותן אל פיו לאכול בשר חזיר או נבילה אף פ״א היה מזדעזע ומרעיש עליו בקול: הוי רשע מה תעשה הנבלה הזאת. ושם אוכל בעצמו מדי יום ביומו ואינו מתפחד כלל וכאלו אכל בשר כשר ממש והדבר באמת מפליא מאוד מי גרם לו זה לשנות רוחו וטעמו בשעה קלה. אבל הסיבה בזה הוא כך דנפש ישראל אשר קדושתה גבוה מאור אמנם מרגשת בחומר דברים האסורים ואיך הם מזיקים ומטמאין את קדושתה וע״כ תפחד אף מלראות במי שאוכל הדבר המזיק הזה [וכמו שמתפחד אדם לראות באחד שנותן סם המות לפיו] אבל כיון שמתנודד בין העמים ורואה הרבה פעמים לאנשים מחביריו שאוכלין ברצון עצמם [מחמת פריצותם] ומרוב הרגלו לראות זאת יקל קצת בעיניו ענין החמור הזה ואח״כ כשמזדמן לו איזה סיבה שחושב שמוכרח לאכול פעם ההוא פועל בנפשו ליתן לתוך פיו וכיון שנותן אל פיו פעם ושתים מטמא את קדושת נפשו עד שאינה מרגשת בחומר האיסור וכמשה״כ ונטמתם בם בלא א׳ ודרשו חז״ל דהכונה ונטמתם בם דהיינו שמטמטם לבו ונפשו בהם עד שאינו מתבונן כלל מה הוא עושה. ולמה״ד לסותר אחד שהיה לו חנות של בשם ויבא פעם אחת לבורסקי ויברח משם ולא יכול להתמהמה אף רגע אחת כשעלה הסרחון באפי כי לא הורגל בזה מעולם ואח״כ נזדמן לו שהחליף מסחרו ונעשה בעצמו בעל בורסקי ומתחילה היה לו הדבר למפח נפש כי לא היה יכול להתמהמה שם אך מעט מעט. וכאשר התרגל בריח ההוא עומד ויושב שם כל היום ואינו מרגיש כלל בריח הסרחון הגדול וכאלו היה בעל בורסקי מלידה ומבטן. וע״כ האיש הנבון ישמור קדושת נפשו שלא לטמאנה ולא ילמוד כלל מאנשים אחרים שמפקירין הדבר [ואף אם נטמא כבר יפרוש מזה ושב ורפא לו כאשר יבואר לקמן] וכמו שצוה לנו הקב״ה בתורתו (ויקרא כ׳) ולא תשקצו נפשותיכם וגו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר עוד מענין זה.</small>",
+                "והנה בפרק העבר כתבנו כמה צער מגיע להאדם בעת התחיה ממאכלות האסורות ועתה נבאר את גודל צרת הנפש שיהיה לו מזה בעולם העליון. כתיב במשלי (כ״א) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ואיתא בזוה״ק פרשה שמיני דשופר פיו היינו ממאכלות האסורות. ולשונו מלה״ר. וז״ל שם [על פסוק זה ועל פסוק מי האיש החפץ חיים וגו׳] מאן דבעי חיי דלעילא למהוי ליה חולקא בהו וכו׳ ינטור פומא מכולא ינטור פומיה ולשונו ינטור פומיה ממיכלא ומשתיא דמסאיב לנפשא ומרחקא לבר נש אינון חיין ומאינון יומין וינטר לישניה וכו׳ [וענין פגם של הלשון כבר מבואר בספר שמירת הלשון] ואבאר לך בעזה״י מה שאמר הכתוב דע״י שמירת פיו ממ״א מצרות נפשו וגם מה שביאר בזוה״ק דמרוחק עי״ז מחיים עלאין. והוא דהנה ידוע מה שאחז״ל דרמ״ח מ״ע שבתורה הוא כנגד רמ״ח אבריו והיינו כנגד רמ״ח אברי הנפש שבאדם וכידוע דיש באדם רמ״ח אברים רוחנים ועליהם מלובש אברי הגוף הגשמים וכמו הבגד שהיא לבוש להגוף כן אברי הגוף לבוש להנפש וכמו שאה״כ (איוב י׳) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני והיינו שעצם האדם הוא הנפש שבקרבו שהוא החי וקיים לנצח ועל כל אבר ואבר של הנפש מלובש אבר הגוף המכונה כנגד אבור ההוא [ולכן כאשר תסתלק כוחות הנפשיים הטמונים בכל אבר ואבר נשארו כולם כאבן דומם ולא יוכל האדם לפעל באבריו כלל וכלל וכמו הלבוש הנפשט מהאדם שמונח במקומו בלי שום תנועה] וכדי להחיות כל אברי הנפש הרוחנים האלה נתן לנו הקב״ה רמ״ח מצות עשה שבתורה והם מחולקים ג״כ על כל האברים ריש מצות התלוים ביד ויש מצות התלוים ברגל וכהנה בכל אבר ואבר דכשאדם מקיים איזה מצוה ממצות התורה באחד מאבריו ניתן עי״ז כח החיים באבר הנפש הטמון באבר ההוא להחיות אותו לנצח ע״י אור המצוה המאיר בו. וזהו מה שרמזה התורה בפרשת אחרי ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [והיינו בחיי הנצח וכמו שתרגם שם התרגום] וכשם שבאברי הגוף נמצא אברים שונים יש אברים שאין הנשמה תלויה בהם כמו היד והרגל וכדומה דאף אם יחסרו לו אף שההפסד גדול מאוד אעפ״כ אין נוגע לו לעצם חיותו ולא נקרא אלא בשם בעל מום. ויש אברים שע״י חסרונם או קלקולם אף מעט אינו יכול לחיות על פני תבל כגון ניקב קרום מוח או שנתקלקלו שארי אברים הפנימים שבהם מקור החיים שלו. כך הוא באברי הנפש שחיותם לנצח הוא ע״י קיום התורה והמצות שלו [וכמו שנאמר בפסוק הנ״ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועוד פסוקים הרבה בתורה המורים לנו כי עיקר חיי הנפש בעוה״ב תלוי בקיום התורה] דיש מצות בתורה שאפילו אם פשע האדם ועבר עליהם הוא נקרא בעולם העליון רק בשם בעל מום. וכמו שכתב הרח״ו בשער הקדושה שלו וכן הגר״א במשלי על פסוק בז לדבר יחבל לו דהחבלה ימצא לנצח בנפשו באותו אבר שפשע בו ועבר על רצון השי״ת כגון אם לא הניח תפילין אף שקיים כל המצות יהיה בע״מ בידו וכה״ג בשארי מצות שיעבור יהיה בע״מ בשארי אברים [וגם זה הוא גנאי גדול לנצח ואינו יכול להתקרב ולעמוד לפני ד׳ במקום קדשו. וכמו בעה״ז שאין דרך בעלי מומין לעמוד לשרת לפני המלך ובפרט אם ידוע שנעשה בעלי מום על ידי שמרד בו. וכמה יתמרמר אח״כ האדם ע״ז שהכל ידעו שבא לו זה ע״י גודל המרותו בה׳ במצות תפילין וכן כה״ג אם יהיה בע״מ בשאר אברים ע״י שארי מצות שקלקל בהם ידעו הכל את האברים שקלקל בהם. וכמו דאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע דהיינו שלבסוף הכל יתפרסם לעיני הכל (ולא כמה שהאדם חושב בשעה שעובר עבירה לומר מי רואה בי) וע״כ את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ור״ל שמהרמ״ח מ״ע ושס״ה לאוין שנשמר האדם בחייו כל הרמ״ח אבריו ושס״ה גידים שבנפשו שזהו עיקר האדם. ואם עובר בשאט נפש על איזה מצות עשה או ל״ת נעשה בע״מ באבר ההוא או יתקלקל גיד ההוא [שהשהס״ה לאוין הוא נגד השס״ה גידים] ויתבוננו הבל איזה מצוה עבר בשאט נפש וכמה בוז וכלימה יגיע לו בעולם העליון לנצח]. ויש ענינים בתורה שהם נגד המוח והלב אברים הפנימים שהם עיקר חיות נפשו הקדושה. ואם ממרה בהם נתקלקל אצלו כל עיקר חיות הנפש הקדושה שיש בו כגון מי שנחלש אצלו יסוד האמונה הוא מקלקל מוחו ולבו שהדעת והמחשבה תלוי בהם והם אברים שתלוי בהם עקרי חיות גופו ונפשו. וכן בענין מאכלות האסורות מקלקל ג״כ כל אברים הפנימים שבנפשו מפני שהם נכנסין בכל אברים הפנימים של נפשו. וראה והתבונן ער היכן יגיע צרת נפשו לעתיד עי״ז וכמו שאנו רואין בעוה״ז באדם שעלה רקבון בלבו ח״ו או בריאה או בוושט ובני מעיו או בשארי אברים הפנימים שלו כמה גדול צערו ומכאובו עד מאד וגם חייו תלוים לו מנגד עי״ז [וכ״ש אם נתקלקלו כל אבריו אלו יחד] שבאברים אלו תלוי עיקר חיותו של האדם וברקבון כל שהוא בכלל מסוכן וטריפה הוא. כן הוא ממש בעניננו דהלא בשעה שהאדם אוכל מאכליו נתחלק תמצית המזון ללב וריאה וכבר וכל אבריו ואם הם מאכלים אסורים כנבילה וטריפה וכיוצ״ב בודאי נטמא ונתקלקל עי״ז כל אברי נפשו שתלוי עיקר חיותו בהם וכמה גדול יהיה צרת נפשו לעתיד שלא ישאר בה עי״ז אפילו אחד מאבריה בריא ושלם שכולם נתקלקלו על ידי שהיו נזונים מבשר פיגול וזהו שאמר הכתוב [וכמו שפירש הזוה״ק] דשומר פיו ממאכלות אסורות שומר מצרות נפשו שצרת הנפש אשר יגיע לו מזה הוא גדול מאד עד אין חקר ואין תכלית שכל אברים פגומים ומקולקלים וא״א לשדות אור ה׳ עליהם וגם יחסר לה עי״ז עצם חיותה שלא תוכל לחיות בחיי עידון העליון בשלימות שנתקלקל אברי החיים שלה ונטמאה מקדושתה הגדולה בהיותה בעוה״ז וזהו מה שאמר בזוה״ק הנ״ל דמסאב לנפשא ומרחקא לבר נש מאינון חיין וכו׳.",
+                "ראה אחי עוד מה שכתב שם עוד בזוה״ק בסוף הענין תא חזי כל מאן דאכיל מאכלי דאיסורי וכו׳ וכו׳ ר׳ יוסי פתח ואמר כל עמל אדם לפיהו וגו׳ האי קרא בשעתא דדיינין ליה לבר גש בההוא עלמא כתיב. כל ההוא דינא וכל מאי דסביל בההוא עלמא ונקמין נגיה נקמתא דעלמא לפיהו בגין פיהו דלא נטר ליה וסאיב ליה לנפשיה ולא אתדבק בסטרא דחיי בסיטרא דימינא וגם הנפש לא תמלא לא השתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. וכ״ז הוא ע״פ הנ״ל משום דבמ״א מטמטם ומקלקל כל אברי הנפש הק׳ וכמה צריך להתבהל לב האדם בהתבוננו אל המאמרים הנוראים האלה שגילו לנו חז״ל את גודל העונש והקלקול שעושה האדם לעצמו בעולם הנצח ע״י שאינו נזהר ממאכלות האסורות בעולם הזה וכל איש אשר רוח בו יתחזק בזה בכל נפשו ומאורו ולאחר פטירתו ישוב נפשו אל ה׳ טהורה שלימה וקדושה כאשר נתנה אליו ותהא נפשו זוכה לחיי הנצח ולהנות מזיו השכינה שהוא עידון הגדול מכל העידונים וכמו דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר עוד סיבה שמביא האדם לידי התרשלות ע״י יאוש.</small>",
+                "והנה יש הרבה אנשים שסיבת התרשלותם מזהירות המאכלים האסורים הוא מפני היאוש ויש בזה שני אופנים אחד קודם עשיית האיסור ואחד אחר עשיית האיסור ונבארם אחד לאחד. קודם עשיית האיסור דהיינו אף שזמן מועט היה ככוחו להתאמץ לאכול מאכלים כשרים כגון שנמצא בידו מעט בסף או אפשר להשיג מעט מביתו אבל היצר מטיל יאוש בלבו שסוף הדבר הלא תהיה מוכרח לאכול מ״א שאין בכחך להזהר ולעמוד בנסיון כל משך זמן הרב הזה שתהיה מתגורר במקום הזה ומה יועיל לך אם תייסר עצמך ותזהר זמן המועט הזה וע״כ לך אכול ושתה ובמקום הזה א״א לך לשמור דת התורה ומסיבת היאוש ההוא שומע ליצרו ותיכף מתם הראשון מתרפה עצמו מלזהר בזה כלל. ואען ואומר כמה טועים האנשים האלה בענין הזה ודמיונם לאחד שטעה בדרך ונדמה לו שרגליו עומדות במדבר גדול שהוא מהלך עשרים יום עד שיגיע לישוב ואין בצקלונו מזון בריוח רק לג׳ ימים היתכן שיאמר כיון שאי אפשר לי לחיות במעט המזון הזה עד שאבא לישוב וסוף סוף הלא אגוע ברעב ע״כ אשליך גם זה לחוץ כי כבר נתיאשתי מחיי אלא בודאי כל איש שדעת בו לא יעשה כזאת שאף שלבסוף יכלה מזונו הלא גם חיי שעה טוב הוא ולמה יקצר חייו בידים וגם אולי אינו רחוק כ״כ מישוב כפי אשר ידמה וימלט נפשו משחת לגמרי ואם איש נבון הוא יחלק את מזונו זה שיהיה אפשר לו כדי להסתפק בזה עוד לכמה ימים ובתוך כך הולך בדרכו וקורא וצועק אולי ימצא מי שישמע לקולו ויחוש לעזרתו וכמה פעמים מזדמן באמת שהולכים סיעת אנשים ששומעים לקולו וחשים לעזרתו או שבעצמו מתקרב לישוב באלה הימים כי לא היה רחוק כ״כ מישוב כאשר חשב. וכן הוא ממש בענין הזה כידוע דשמירת חוקי התורה הם חיים ממש להנפש וכמו שנאמר (ויקרא י״ח ה׳) ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולפיכך העובר עליהם הוא גוזל חיי נפשו וכפרט במאכלות האסורות שהם סם המות ממש לנפשו וכש״כ בזוה״ק בפרשה שמיני וכנ״ל בפ״א. וא״כ אף אמנם יהיה כן שלבסוף יהיה מוכרח לאכול מ״א כגון שיגיע לו לפ״נ אבל כ״ז שיש בכחו להחיות עצמו במעט הכסף שיש תחת ידו הלא אין לו לגזול בידים ואם איש נבון הוא עליו לעשות כמעשה איש ההוא וכן הוא האמת ע״פ דת התורה דהיינו שישמור מעט הכסף שיש בידו שלא להוציאם למותרות ורק לדברים היותר הכרחיים לחיותו ובתוך כך ויחפש עצות מסביב להחיות נפשו גם לימים הבאים ויקרא לעזרה מאבותיו או ממשפחתו או לשארי אנשים ממכיריו ובודאי יראה ה׳ בעניו ויזמין לו ישועתו גם לימים הבאים או שיחמול עליו ויחלוץ נפשו מן זה המיצר לגמרי בזמן קרוב כמו שמצוי הרבה פעמים. [כי באמת ישועת האדם תלוי לפי רוב בטחונו בה׳ וכמו שנאמר קוה לה׳ ויושע לך ונאמר עוד רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו] ושברו מאת ה׳ יהיה עבור זה גדול מאד וחלילה לו להתייאש מתחלה לגמרי מענין הזה שהוא דבר שנוגע לחיות נפשו לנצח.",
+                "והנה לרוב האנשים בא להם היאוש הזה מצד קוצר ידיעתם והתבוננותם בהשגחת העליון ב״ה והנהגתו עם ישראל עם סגולתו ובעת צר להם חושבים בנפשם כי עזב ד׳ אותם והסתיר עין השגחתו מהם. אבל הדבר כן הוא כי עיני ד׳ המה משוטטות בכל הארץ כדכתיב בקרא ונאמר עוד למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ וגו׳ ונאמר עוד והאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך וגו׳ כי באמת אלו הסתיר הקב״ה את פניו מעמו ישראל אפילו שעה אחת לא היה לישראל שום קיום בעולם ח״ו וכמו דאיתא במדרש ששאל אנדריינוס קיסר לר׳ יהושע בן חנניה גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים אריות א״ל גדול הוא הרועה שמצילה וזה היה בדור הראשון תיכף אחר חורבן היה אז ג״כ מינכר השגחת ה׳ על ישראל שמתקיימים בין אויביהם הרבים וטורפים כאריות ובפרט במשך הרב ההוא שהוא קרוב לאלפים שנה שקמו עלינו אריות כאלה [בזמנים הראשונים] לאין מספר וב״ה אנחנו חיים וקיימים בתורתנו ואמונתנו ואנרריינוס וחביריו וכל האומות הקדמונים שהציקו לנו כבר נשכח זכרם מן הארץ. האין זה השגחה גלויה לעיני הכל והוא כפי הבטחתו שהבטיח לנו בתורתנו הקדושה כדכתיב ואף גם זאת בהיותם בארק אויביהם לא מאסתים געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. ואחז״ל לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי פרסיים וכו׳ ומבואר בדברי הנביאים שכל הגלות וכל הסיבובים הבאים עלינו מעת שגלינו מארצנו הכל בהשגחתו ית׳ לכלא הפשע ולהתם החטאת וכמו שנאמר בדניאל ועוד בכמה מקומות והוא למען אהבתו ית׳ אלינו שחפץ לטהר אותנו מחטאתינו כדי שנזכה לשוב אל ארצנו ואל בית מקדשנו שלמים וטהורים. והוא בבחינת אב המייסר את בנו שכונתו רק לטובת בנו להטותו לדרך הישר והטוב וכמו שנאמר בתורה כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מייסרך ועל כן כמו אב רחום שיש לו בן יחיד שנטה מדרך הישר ומסרו לאתרים שיענשוהו עד שיקבל עליו לשוב לתוכחתו מ״מ אם האב מכיר את מבע בנו כי חלוש הוא והמענישים הם אנשים עריצים ואבירי לב המה ומתיירא פן יבולע לו. אז בע״כ מוכרח האב לעמוד בעצמו אחרי הדלת והמזוזה ולהסתכל אם בכח בנו לנשוא העונש ההוא ובעת ההיא הוא מוכרח להשגיח בשתי עיניו עליו הרבה יותר מבעת שלום פן יבולע לו. ולפעמים כשרואה שכבד לבנו לסבול עוד העונשים או שרואה שכבר שב בכל לבו לתוכחתו מצוה תיכף שיניחו לו [וכמה גדול צער האב שצריך להתאפק ולעמוד ולראות בעיניו את יסורי בנו יחידו וצעקתו מרוב מכאוביו וקורא לאביו לישועה אך מה יוכל לעשות כי אם לא ייסרהו וילך שובב בדרכי לבו הלא ישחית נפשו לנצח]. וכך הוא בהנהגת הקב״ה עם ישראל עם חביבו שנקראים בניו שמרוב פשעיהם הגלם מעל שולחנו ומסרם תחת האומות לייסרם כפי חטאתם למען ישובו ויבקשו אותו בצר להם וכמו שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו וגו׳. ומ״מ לא עזב אותנו ולא הסתיר פניו ממנו אלא גם בעצמו כביכול הולך אתנו בכל מקום גלותנו למען לא נהיה כלים מרוב המצוקות וכמו שהבטיח הקב״ה ליעקב אבינו אנכי ארד עמך מצרימה. וכן נאמר למענכם שולחתי בבלה וכן אחז״ל כל מקום שישראל גלו גלתה שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לאדום שכינה עמהם. ובעת צר לישראל לרבים ואפי׳ ליחיד ה׳ אלהיו עמו בצרתו וכמו שנאמר עמו אנכי בצרה. והקב״ה צופה אז ומביט בעין השגחתו ית׳ ושוקל וסופר את ערך המכאובים של ישראל עד כמה הם מגיעים ואם רואה שאין בכחם לסבול שוב התלאות או שבבר שבו אליו בכל לבם מצוה תיכף שיעזבו אותם [ועוד מגדיל חסדו וטובו עם האיש ההוא גמול מכאוביו אשר סבל ולא התרעם על מדותיו של הקב״ה] וכמו שסיים קרא הנ״ל עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו [ר״ל שגם אכבדהו] אורך ימים אשביעהו וגו׳. וזהו ליחיד ואם הכל היו שבים אל ה׳ בכל נפשם וצועקים אליו בכל לבם אז היה גואל אותם מיד וכמו שנאמר במצרים שמעתי את צעקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. וליחיד מושיע אותו עכ״פ ממצוקותיו ומהפך את לב האנשים שמתגורר בתוכם לרחם עליו. כי הלא לבם ביד ה׳ הוא וכמו דכתיב בבקשת שלמה המלך ע״ה (מלכים א׳ ח׳ פסוק מ״ו) כי יחטאו לך וגו׳ ואנפת בם ונתתם לפני אויב וגו׳ והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו וגו׳ ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם וגו׳ ונתתם לרחמים לפני שוביהם ורחמום וכתיב אח״כ (ט׳ ג׳) יאמר ה׳ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני. הנה נראה מזה ברור אפילו אם האדם במדרגה התחתונה שנפל בארץ רחוקה ביד המציקים לו מ״מ אל תיאש נפשו מפני זה וידע שע״י תשובתו לה׳ יתעורר עליו רחמים מלמעלה ויושע מיד אויבים [כמו שאחז״ל אל יתיאש אדם מן הפורעניות ופירשו המפרשים שהוא בשני אופנים אחד כשהוא בטובה אל יגבה לבו לחשוב כבר אני מסולק מן הפורעניות כי לא ידע מה יולד יום. ולהיפך ג״כ אם הוא בפורעניות אל יתיאש האדם בנפשו לאמר אבדה תקותי ותוחלתי כי רבים רחמיו וכנ״ל ויוכל להתהפך לבם עליו מרעה לטובה כל עת וכדכתיב בערב ילין כבי ולבוקר רנה]. כלל הדברים שצריך אדם לדעת שבזמן שאיש ישראל במצוק תחת יד העו״ג אפילו הוא בקצה הארץ אז השגחת השי״ת סובבת על דרכו הרבה יותר מבעת ריוח ושלום והקב״ה רואה בצערו ועומד לעזרתו אם יקרא אליו בכל לבו וכמו דכתיב קרוב ה׳ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. וע״כ לא יפול לבבו בעת ההוא ויהיה לבו בטוח בה׳ כי ה׳ אלהיו עמו לשמרו ולהצילו [ולעזרו בכל עניניו] ורק שלא יתרפה אז עצמו משמירת התורה בכל כחו וכמו שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו׳ ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ודע אחי כי באמת כל דבר ודבר הלוי לפי חוזק הרצון שפועל האדם בנפשו ואספר לך תשובת איש אחד שהיה אביון גדול ולא היה לו ממון כלל בכל משך הרב שהיה מתגורר בין העכו״ם עד שבא אל ביתו ומ״מ שמר עצמו ממאכלות האסורות ולא באו אל פיו אפילו פ״א בכל משך הרב ואכילתו היתה רק פת במלח עם חטין (טייא) ואעפ״כ היה לבבו תמיד שמח ומראהו יפה עד שהיה הדבר לפלא בעיני הכל ושאלוהו איך פעלת בנפשך להסתפק בכל משך הגדול הזה בדוחק כזה, ולהיות עוד שמח וטוב לב. ויען ויאמר אגיד לבם הנהגתי כי לו הייתי מסתכל באמת על כל משך הגדול הזה איככה אובל להסתפק בזה ולסבול כל התלאות הרבות המצויות בודאי היה מיצר לי הדבר הרבה. אבל בכל יום ויום לא דאגתי כלל עבור יום המחרת כי מה לי לדאוג דאגת מחר וכש״כ עבור יום אתמול שכבר עבר ואיננו ומאי נ״מ לי אם אכלתי אתמול פת חרבה או מעדני מלך [ואדרבא בכל יום נוסף לי שמחה מיום אתמול שעזרני ה׳ שלא בא פיגול לתוך פי ולא טטאתי את נפשי] וא״כ לא היה לפני תמיד רק יום אחד לבד ומה היה לי לדאוג בשביל ארוחת יום אחד אם לא היה ארוחתי כ״כ בריוח. וככה אכלתי פתי מדי יום ביומו בשמחה וטוב לב במה שאני אוכל מאכל כשר. ולא תאבתי כלל מעולם למאכלות אסורות וזה ידוע דמראה הפנים תלוי לפי שמחת הנפש ושמחת הנפש תלוי בחוזק הרצון ועיין לקטן."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר סיבת היאוש הבא אחר עשיית האיסור.</small>",
+                "ועתה נבאר אופן היאוש הבא אחר עשיית האיסור דהיינו אם כבר נתגאל כמה פעמים באיסור מאכלות אסורות היצר מפתהו ומייאשו בנפשו לאמר מה תועלת יהיה אם לא אוכל עוד כבר אבד שברי ותוחלתי מה׳ ונדחיתי מחיי הנצח ומה לי עוד לעוה״ב איזיל ואיתהני בהאי עלמא. ועל ידי טעות כזה הוא מפקיר את נפשו לגמרי והולך שובב כדרך לבו ועובר על כל התורה בידים ממש. ובאמת טעות גדול הוא מכמה פנים. א) וכי מי שהוא רשע ומפקיר את התורה בידים עונשו הוא רק שמאבד את נפשו מחיי עוה״ב שיוכל עי״ז ליישב את נפשו ולומר אני מתרצה בלא עוה״ב. או שכבר איבדתי עוה״ב. הלא ידוע מכמה פסוקי הנביאים ומאמרי חז״ל שיש גם כן מקום מוכן לפורעניות עבור העונות והפשעים והוא דגיהנם שנברא בעת תחילת הבריאה לענוש בה הפושעים והמורדים כשם שנברא ג״ע לצדיקים [וכמו דאיתא באבות דר״נ שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן ג״ע וגיהנם וכסא הכבוד וכו׳. וכמו במלכותא דארעא שיש מקומות המוכנים להתעדן בם המלך ומשרתיו העושים רצונו. ויש מקומות המוכנים לייסר בם המורדים בו] וא״כ מה לו להרבות מכאובים לנפשו ע״י החטאים שהוא מרבה יום יום. וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף יותר. הלא ידוע שכמו בב״ד של מטה כשאדם עובר על לאו דאורייתא כמה פעמים במזיד נידון על בל פעם ופעם בל״ט מלקות בפני עצמו (כמו שאמרו במכות י״ט ע״ש בגמרא) כן הוא ג״כ בדיני שמים בב״ד של מעלה כשהאדם עובר עבירה (אם לא קבל עונשו בב״ד של מטה) קונה לו קטיגור אחד להכאיב את נפשו לעתיד לבוא בגיהנם ובשארי עונשין. וכשהאדם כופל את העבירה עוד פעם אחת נברא לו עוד קטיגור חדש להשחית את נפשו וכן הוא בכל פעם ופעם וזהו שנאמר רבים מכאובים לרשע וגו׳. וא״כ יתבונן בעצמו מה לו להרבות מכאובים לנפשו די לו לסבול המכאובים מהמקטריגים שנבראו ממעשיו הראשונים. כי באמת הלא ידוע שכמה מדורות יש לגיהנם ויש מדריגות רבית בהם לקבל שם העונש שכל אחד גרוע יותר מחבירו דוגמת העונות שיש כמה סוגים בהם. וכי בשביל שפיתהו היצר לחטוא ולהכניסו אח״כ בפתח הראשון יתפתה לו עוד ועוד כדי להכניסו בכל מרור ומדור. וכעין זה מצינו בפרקי דר״א פט״ו שהמלאכים מזרזים להאדם שלא יחטא ויטמא לנפשו את שכבר חטא וז״ל שם על הפסוק ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אמר הקב״ה שני דברים הללו נתתי להם לישראל אחת של טובה ואחת של רעה של טובה היא של חיים ושל רעה היא של מות של טובה יש בה שני דרכים אחד של צדקה ואחד של חסד ואליהו ז״ל ממוצע ביניהם וכשיבוא אדם ליכנס אליהו מכריז ואומר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים וכו׳ ושל רעה יש בה ארבעה פתחים ועל כל פתח יפתח שבעה שומרים מלאכים יושבים ארבעה מבחוץ ושלשה מבפנים אלו שבחוץ רחמנים הם ואלו שבפנים אכזרים הם וכשבא אדם ליכנס בפתח הראשון מלאכים הרחמנים מקיימין אותו ואומרים לו מה לך ליכנס בתוך האש הזאת ומה לך ליכנס בתוך העוברי עבודת גילולים שמע לנו ושוב בתשובה אם שמע להם מוטב ואם לאו הרי אומר להם ובהם אין חיים [היינו כאומר להם שמכם לא אחיה חיי עונג טוב לי לפרוק עול] בא ליכנס בפתח השני אומרים לו הרי נכנסת בפתח הראשון אל תכנס בפתח השני מיד מלאכים הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו מה לך להיות מרוחק מתורת אלהים שיהו קורין אותך טמא ובורחים ממך שמע לנו ושוב אם שמע להם מוטב ואם לאו הרי אומר להם בהם אין חיים בא ליכנס בפתח השלישי אומרין לו הרי נכנסת בפתח ראשון ושני מה לך ליכנס בפתח שלישי מיד מלאכי רחמים מקדימין אותו ואומרין לו מה לך להיות מחוק מספר חיים לא טוב לך שתהיה חקוק מהיותך מחוק שמע לנו ושוב אם שמע להם מוטב ואם לאו אוי לו ולראשו. בא ליכנס בפתח הרביעי אומרין לי הרי נכנסת בפתח שלישי אל תיכנס לפתח רביעי מיד מלאכי הרחמין מקדימין אותו ואומרין לו הרי נכנסת לכל הפתחים הללו ולא שמעת וישבת עד עתה הקב״ה מקבל השבים עד עתה הקב״ה מוחל לעונות וסולח ואומר בכל יום שובו שנאמר שובו בנים שוכבים אם שמע להם מוטב ואם לאו אוי לו ולמזלו. אמרו האכזרים הואיל ולא שמע תצא רוחו [ר״ל שהם בעצמם מקטרגים עליו למעלה על שנתפתה ליכנס למחיצתם ולא שמע לעצת המלאכים שיעצוהו לטוב וכמו שאחז״ל הוא השטן הוא היצה״ר הוא מלאך המות שמתחילה מסית להאדם ואח״כ עולה ומסטין עליו למעלה על ששמע לדבריו ואח״כ יורד ונוטל נשמתו] שנאמר תצא רוחו ישוב לאדמתו ועליהם הכתוב אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר [ר״ל אחר שחטא פעם ראשון מ״מ הקב״ה ברוב חסדו וטובו מעורר את לבו לטוב עד שלש פעמים שלא יחטא עוד ויאבד את נפשו]עכ״ל הפדר״א:",
+                "ב) שהדבר הזה שהוא חושב שכבר אבד שברו ותוחלתו מה׳ ונדחה כבר מחיי העוה״ב הוא נגד האמת וזהו גופא עצת היצר הרע שרוצה לצוד לאדם ברשתו וכבר נמצא טענה א׳ של היצה״ר בדורות הראשונים שעי״ז פיתה אותם לסור מדרך ה׳ והיתה ע״ז נבואה מיוחדת מה׳ ע״י יחזקאל הנביא נגד הטעות הזה שנאמר (יחזקאל ל״ג) כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו. נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאום ה׳ אלהים אם אחפוץ במות הרשע כ״א בשוב רשע מדרכו וחיה. וכן עוד ע״י כמה נביאים הבטיח לנו השי״ת על ענין התשובה וכן מצינו באנשי ננוה שעלתה רעתם לפני המקום ונחתם גזר דינם לרעה וכיון ששבו בתשובה שלמה לפני הבורא קרע גזר דינם ומחל להם כענין שנאמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר וגו׳. וכל פרטי התשובה בענין זה כבר מבואר בספר מח״י פרק כ״ו וכ״ז עי״ש היטב. גם שע״פ אמת הדבר הוא בהיפך מטעות היצר דמי שהכעיס את בוראו פעם אחת בודאי צריך ליתן אל לבו שלא להכעיס אותו עוד עכ״פ ויתנחם על מעשיו הרעים שעשה בראשונה וישוב לפני בוראו ויכנע לפניו ויקבל על עצבו על להבא שלא לשוב לכסלה עוד אפי׳ אם יהיה הדבר נוגע לנפשו ובודאי הקב״ה ימחול לו וילמוד לנפשו ממה שמצינו בפושעים הראשונים (בזמן החורבן) שאע״פ שהיו כופרים ומופקרים אעפ״כ לבסוף קדשו את השם ברבים ועשו תשובה במסירת נפש וירשו גן עדן וכדאיתא במד״ר על הפסוק וירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו כגון יוסי משיתא ויוקים איש צרורות. יוסי משיתא בשעה שביקשו שונאים לכנוס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא נכנס והוציא מנורה של זהב א״ל אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינא ומה דאת מפיק דידך היא ולא קיבל עליו א״ר פנחס נתנו לו מכס של שלש שנים ולא קיבל עליו אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחד אלא שאכעיסנו עוד פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים [ספסלים של דף עבה שמגררים בו הנסרים] והיו מנסרים בו והיה מצוח ואמר ווי ווי אוי שהכעסתי לבוראי. ועיי״ש עוד מעשה דיוקים איש צרורות כעין זה."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר הסיבה השלישית שהטעה אותם לעון זה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר את הסיבה השלישית שהרגיל אותם לעון החמור הזה. והוא אומר מותר דהיינו שטיעין לומר דבאמת הדבר היתר הוא לאיש המתגורר בין העמים. וגם זה נחלקים לשתי סונים יש שחושבין הדבר להיתר משום דבזמן ההוא אי אפשר לשמור חוקי התורה כשאר איש ישראל שהלא כמה פעמים אנוסים הם אף לחלל את השבת ונוגע לפקוח נפש אם לא יחלל. וע״כ יטעה כנפשו כי כל זה הזמן נגרע מדרגתו משאר איש הישראלי ואינו מחוייב לרקדק בשמירת הדת דכיון שמחלל שבת החמורה שוב אין לו לדקדק כלל על שאר מצות התורה וחושב בנפשו כשאבוא לביתי אשוב לשמירת התורה כמלפנים. ויש שאינם טועים כ״כ להפקיר עי״ז כל מצות התורה אבל באכילה עצמה סבורין דמותר להם הדבר מפני שקשה עליהם כח הסבל בלתי אכילת בשר בעת הרגוררותו ובשר כשר אין באפשרו להשיג.",
+                "ועתה נשיב על ראשון ראשון. תחלה לכל צריך שידע האיש המתגורר שאף בעת התגוררותו איש ישראלי הוא כמקדם ומחוייב בכל מצות התורה כמו שאר איש ישראל שמה שצריך לחלל השבת וכנ״ל אינה עבירה כלל כמו שאמר הכתוב ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות וגו׳ דהיינו שאין נחשב הדבר לחטא כלל בעבור שאנוסה היתה ואף כן בעניננו במה שנאנס אין זה עבירה כלל אבל במה שאינו נאנס יש עליו חומר כל איסור ואיסור כמו שאר איש ישראל ואף בשבת עצמה כל שאינו מוכרח לאותה דבר ועושה מרצון עצמו הרי הוא נקרא מחלל שבת גמור ומכרית נפשו מארץ החיים עי״ז והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב מחלליה מות יומת וכן גם כן בשאר כל המצות הוא מחוייב לשמור את התורה בכל פרטיה כמו שאר איש ישראל מלבד מה שהוא אנוס ע״ז. בא וראה מה שאמרה התורה במוכר עצמו לנכרי או לעקר שבודאי איש נבזה הוא עבור זה שהרי ידע מתחלה שבודאי יבטל הרבה פעמים מדיני התורה ע״י מכירה כזו אפ״ה ביארה לנו התורה כמה פסוקים בסוף פרשת בהר שה׳ הוא אלהיו ומחוייב עדיין בכל המצות כמקדם כמו שכתוב אחר פרשת מוכר עצמו לנכרי כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו׳ אני ה׳ אלהיכם ונאמר אחריו לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא הקימו לכם וגו׳ את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ואיתא תורת כהנים (והובא מקצהו גם ברש״י שם) כנגד הנמכר לנכרי הכתוב מדבר שלא אמר הואיל ורבי עובד עכו״ם אף אני כמוהו הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות הללו ומקדשי תיראו הזהיר בו הכתוב את כל המצות עכ״ל התו״כ. ועל אחת כמה וכמה בזה שלא מכר את עצמו ברצונו רק שמסיבת הזמן נפל עליו שיהיה מתגורר בין העמים בודאי לא נגרע ערכו עי״ז משאר איש ישראל בשום דבר ומחוייב בכל המצות כמקדם. וגם צריכין לדעת דכל עיקר דבריהן טעות הוא שאף שאיש ישראל מחוייב לשמור כל תרי״ג מצות התורה וכמו שאמר הכתוב הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. מ״מ אף אם עבר על איזה מצות ואף החמורה שבחמורות לא הותר לו בשביל זה לעבור עוד. ועל כל עבירה ועבירה שיעבור אף על הקלות שבקלות צריך ליתן דין וחשבון ולהענש על כל אחת ואחת עונש בפני עצמה וכמו שאמר הכתוב בקהלת כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם וגו׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל שאף ירבעם בן נבט יענש אף על מצות עירובי תבשילין שלא קיים.",
+                "ובאמת הדבר להיפך הוא שאיש שכבר עבר על איזה מצוה ממצות התורה עליו לשמור עצמו יותר שלא יעבור עוד עכ״פ על יתר המצות וכמו שאירע באחד שנפל רקבון ר״ל באחד מאיבריו שבגופו בידו וברגלו האחת וימהר לקרוא להרופאים ויחתכו איברים האלה שלא תתפשט הריקבון יותר ואח״כ התבוננו כי החל קצת הריקבון גם בצד השני שבגופו וצריך לחתוך גם ידו או רגלו השניה ויבך בכי גדול מאוד ויתחנן להרופאים אולי יש עצה למלט את ידו השניה מלחתוך אותה. וישאלוהו למה אתה מצטער כל כך יותר מהראשונה. ויען להם הלא תבינו הדבר כי בעת שנחסר לי ידי האחת נחמתי עצמי בהשניה אבל עתה אם תחתכו לי גם אותה הלא חיי אינם חיים כי יחסר לי שתיהם. בך הוא בענין הזה וכידוע מה שהעתקתי לעיל בפ״ג בשם חז״ל דכל מצות התורה הם מכוונים כנגד אבריו של האדם והוא כנגד אברי הנפש שלו וכאשר ביארנו שם באורך דכשמפקיר אותם פוגם אברי נפשו ונעשה בעל מום באבר ההוא המכונה למצוה הזאת. וא״כ מי שכבר עבר על כמה מצות התורה ע״י פתוי היצר וכבר נעשה בע״מ בנפשו הלא עכ״פ מוטל עליו לשמור עצמו מאוד שלא יפגום עוד במצות התורה וישארו לו על כל פנים יתר אבריו של נפשו שלמים וקיימים בעולם הנצח."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר את הסוג השני הנ״ל דהיינו שמעין לומר שעל אותה העת הותר להם הדבר שנוגע להם לפ״נ. הנה זה אמת הדבר שכל מקום שנוגע לפק״נ ממש התירה התורה את הכל [לבד מג׳ עונות החמורין ע״ז וג״ע ושפיכת דמים שעליהם אמרה התורה דיהרג ולא יעבור עליהם] אבל כאשר נתבונן היטב אין נחשב לפ״נ כלל דלא מבעי אם יש לו מעות שיכול לקנות מאכלות כשירות והיא מתעצל בזה מפני שחס על מעותיו בודאי אין שום צד היתר כלל וכלל ח״ו וכבר נפסק ביו״ד סימן קנ״ז דמחוייב האדם ליתן כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד אפילו פ״א. ובפרט בזה שהוא עובר על כמה לאוין בכל יום ויום ובודאי העובר ע״ז הוא בכלל מומר האוכל נבילות לתיאבון והוא רשע גמור ופסול מן התורה לעדות ולשבועה. ופליאה גדולה בעיני איך יעלה זאת על דעת איש ישראל להתיר לעצמו לאכול מאכלות אסורות כדי שלא יצטרך להוציא מעותיו מכיסו ואפילו אם יפסיד עי״ז סך גדול. ויצייר בנפשו אלו היה נשכר לאיזה שר למלאכה לבנות לו ארמונים ונתאנה הרבה בהמקח שקצב עמו. ויצר לו מאד שלא ישאר לו כמעט כלום עבור עמלו ובקש מהשר שיוסיף לו מעט על הקצוב ולא רצה בשום אופן. ויהי היום נכנס השר אצלו וראהו דואג מאד ויאמר לו עמדך חסד גדול והוא שאשלח לך כל יום משולחני מזון לסעודתך בשר ויין ולא תצטרך להוציא הוצאות אכילתך וישאר לך עי״ז במשך כל הזמן כמה מאות רו״כ. ומה היה עונה אותו ע״ז? בודאי היה משיב לו תיכף זה א״א לי בשום אופן כי איש יהודי אנכי ואין תורתינו מרשני ע״ז טוב לי שאאבד את מעותי ולא אאבד את נפשי. ועתה נתבונן נא בעניננו הלא גם שם מפסיד ע״י מניעת אכילתו הרבה והרבה ואעפ״כ אין עולה בדעתו מחמת זה אפילו מחשבה בעלמא שיתרצה לאכול משולחנו אף שהוא נותן לו המאכל בכבוד גדול והמאכלים טובים ממאכלי שרים והיה מרויח עי״ז הרבה כסף. וכאן תיכף מתרצה לאכול שם מה שיתנו לו מאכלם אף חלב ודם וכו׳ כדי שישאר לו ממונו ומתברך עוד בלבבו לומר שאין עושה שום עול בזה. ואפילו אם אין לו כלל מעות ג״כ אין זה בכלל פ״נ כלל אם לא יאכל בשר דאנו רואין בעינינו הרבה אנשים היושבים בבית האסורים שאין להם רק לחם ומים ואעפ״כ חיים וקיימים. וכן יש הרבה עניים מרודים שעמלים כל היום בעבודת פרך לפרנסתם ואין טועמים בשר כל ימיהם כלל (זולת מעט לכבוד שבת) ואעפ״כ הם בריאים ושלמים עוד יותר מאלה שמפנקין באכילת בשר ויין. בי באמת העמל תועיל יותר לבריאות הגוף ממנוחה. וכמו שאמר קהלת מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ודע דאפילו אם אוכל רק התבשיל שנתבשל בהקלחת של מאכלים אסורים ג״כ אסור מן התורה משום טעם כעיקר כידוע וגם אפילו לא בישלו בה עתה בשר כלל הלא ידוע שמטילין בה שמנונית של חזיר או חלב ושמנונית של נבילה או טריפה ושאר מינים האסורים וע״כ צריך ליזהר בזה מאד ואין זה מקרי פקוח נפש במה שאין לו תבשיל כיון שיש לו לחם במקום שהוא שם [וע״ז אין צריך להחמיר דפת של עו״ג מותר במקום הצורך] ובפרט שידוע שמצוי גם מים חמים (טייא) ואפי׳ אם תאמר שבהמשך זמן רב יתמעטו כוחותיו כן לא מקרי זה מן התורה בשם פקוח נפש כיון שאין מגיע זה למיתה ממש. וכן איתא בט״ז אורח חיים סימן שד״מ סק״א לענין מי שטעה במדבר ואינו יודע אימתי שבת דאסור לו לעשות מלאכה בשום יום שמא שבת הוא לבד מה שנוגע לו לפיקוח נפש ואם יש לו לחם לאכול אסור לו לבשל הבשיל דאין כאן פיקוח נפש. עי״ש בט״ז. ובעינינו אנו רואין כמה אנשים שאין אוכלים אפילו לחם כדי סיפוקם כמה שבועות וחדשים ואעפ״כ לבסוף הם חיים וקיימים וק״ו בזה שיש בידו לאכול לחם לשובע וגם מצוי לו מים חמים דבודאי אין כאן פיקוח נפש מה שאינו אוכל תבשיל. וכ״ש אם יכול לבקש מישראלים התושבים שם שיתנו לו תבשילים כשרים או שיכול להשיג מעט מעות מביתו וכל כה״ג והוא מתעצל בזה ומחמת זה הוא אוכל מאבלות אסורות בודאי עון גדול הוא מאוד.",
+                "והנה ידוע שהאומות אשר אנו שוכנים ביניהם אנשי יושר הם ואינם מכריחין לישראל לעבור דבר שנוגע לחוקי תורתינו אלא אפילו אם הוא שוכן תחת איזה אומות אשר לפעמים כופין אותם לאכול מאכלות האסורות ונוגע לו לפיקוח נפש אם לא ישמע להם לא ידמה בנפשו שהותר לו מכל וכל האיסורים האלו דלא מבעי אם יכול למלט נפשו ע״י שיטעום רק התבשיל לבד דתיכף כשיראו שהתחיל לאכול תבשילם ירפו ממנו [אף שגם זה הוא איסור דאורייתא דטעם כעקר] בודאי אסור מן התורה לאכול הבשר שגוף האיסור חמור עוד יותר מן התבשיל. וגם התבשיל עצמו ימעט באכילה בכל מה שאפשר לו ואפילו אם מכריחין אותו לאכול הבשר עצמו צריך לו להתבונן על כל כזית וזכית שהוא אוכל אם הוא מוכרח גם לכזית זה כמו שאנו מעיינין לענין חולה ביוה״כ דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו. ואם די לו להמלט מהסכנה ע״י כזית אחד והוא אוכל עוד הוא רשע מן התורה ופסול לעדות ולשבועה. וכ״ש שאסור לו להקל לעצמו לאכול פעם אחרת בשביל זה דהלא אין כופין אותו בכל פעם ופעם ולא הותר לו רק על זמן הכפייה ומשום סכנה. והמשכיל יוכל להציל את נפשו בהתחכמות שלא יבינו שאינו אוכל עמהם [ובפרט אם יכול להכין לעצמו מתחלה עכ״פ פעם ושתים בשר כשר ועיין בע״ז (דף י״ח ע״ב) עובדא דר״מ טמש בהא ומתק בהא ע״ש] ובודאי כאשר יתן לב לזה יעזרהו ה׳ ובפרט בזמן שאין מכריחין אל יטעה עצמו כלל לאמר שהוא אנוס בדבר שנוגע לו לפ״נ כי זה הוא רק מפיתוי היצר שחפץ לטמא את נפשו ולפטם גופו ממאכלות האסורות. וראה אחי בעיניך איך הדבר הוא רק מפיתוי היצר דהלא אף לפי טעותם דאנוסים היו שנוגע להם לפ״נ עכ״פ הלא לא הותרו לגמרי האיסורים החמורים האלה והיה צריך לשקול בכל פעם ופעם שאוכל כמה צריך לאכול ועד כמה אנוס הוא שנוגע לו לפ״נ דהיינו אולי די לו רק במקצת מזה או בתבשיל לבד (דעל בשר בודאי. אין אנוס לאכול כלל) או שביום זה אינו מוכרח כלל לזה שאינו זמן עבודה או שנמצא היום בידו מעט כסף שיכול לקנות מאכלות כשרות וכה״ג. ואנו רואין בעו״ה שמי שמרגיל עצמו לזה נעשה לו כהיתר גמור שאוכל כמה שירצה ובכל זמן שירצה ולא התבשיל לבד אלא אף הבשר עצמו. ואין זה אלא מכח היצר שחפץ להכרית נפשו מארץ החיים ולהמיתו מיתת עולם וכמו שאחז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו׳. וע״כ מאד מאד צריך ליזהר שלא להלכד ברשת היצר בענין זה. ובודאי כשיעשה מה שיש בכחו יעזרהו ה׳ שלא יפול ביד יצרו כמו שסיים הכתוב ה׳ לא יעזבנו בידו וגו׳ ואז אשרי חלקו בזה ובבא."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ששכר המצות לע״ל הוא לפי ערך הצער שהשיג ע״י קיומה:</small>",
+                "והנה אחי ידעתי גם ידעתי כי לא דבר נקל הוא לחיות זמן רב של עת התגוררתו רק בלחם ומים חמין ומי שאין באפשר לקנות לו דברים לטבל בהם את פתו בודאי עינוי גדול הוא זאת לנפשו אף על פי כן ידע האדם שמדין התורה אין שום היתר לאכול בשביל זה המאכלות אסורות ואם יקל לנפשו לאכול הלא ענוש יענש בעונש גיהינם שאין ערך כלל וכלל צער ההוא לצער שסובל מפחיתות מזונו וגם יזכור כי חייו וטובו בעוה״ז ג״כ ביד ה׳ הוא ואם נגזר עליו מן השמים שיהא בעינוי איזה זמן לא יוכל לסלק נפשו מזה כי הרבה סיבות למקום ומוטב לו לענות נפשו בשביל קיום דת התורה מלענות אותה בשארי עינוים כשיעבור על דת התורה ובעובדא דר׳ עקיבא ופפוס בן יהודה (בברכות ס״א ע״ב) שאמר לו פפוס אשריך ר״ע שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים [ע״ש בגמרא והעתקתיו למטה<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">שז״ל בגמרא שם ת״ר פעם אחת גזרה וכו׳ שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לר״ע שהיה מקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה א״ל עקיבא אי אתה מתירא וכו׳ א״ל אמשול לך משל לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וכו׳ א״ל אתה הוא שאומרין עליך פקח שבחיות וכו׳ ומה במקום חיותינו אנו מתייראין במקום מיתתנו עאכ״ו אף אנחנו עכשיו שאנו יושבין ועוסקין בתורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך בך אם אנו הולכין ומבטלין ממנה עאכ״ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר״ע וחבשוהו בבית האסורין ותפסו לפפוס בן יהודא וחבשוהו אצלו א״ל פפוס מי הביאך לכאן א״ל אשריך ר״ע שנתפסת על דברי תורה אוי לי לפפוס שנתפס דברים בטלים. והנה הענין מה שספרה לנו הגמרא מעשה זו בכלל הוא כמו שנבאר דפפוס חשב שאם ינהג כהנהגת ר״ע להקהיל קהלות ולעסוק בתורה ד״ז מסבב כל הצרות משא״כ כשנפרוש ממנו [הוא כטענת הטועין שכתוב במלאכי (ג) שאומרים שאין לעבוד לה׳ כי הלכנו קדורנית מפני ה׳ וע״ש בקרא מה שהשיב להם הנביא ע״ז] והשיב לו ר״ע כי לא כן הדבר כי הצרות נגזר מצד עצמו ע״י עונות הראשונים וע״כ אם זכות התורה לא תועיל להציל מן הצרות ק״ו כשנפרוש ממנה וע״כ עשה ר״ע את שלי והקהיל קהלות ועסק בתורה אמרו לא היה ימים מועטים וכו׳ א״ל פפוס מי הביאך לכאן ר״ל שהלא אתה אומר שלימוד התורה מסבב כל הצרות וא״כ אתה שמקיים הציווי בשלימות למה חבשוך כאן אלא הוא האמת אשר אמרתי שהצרות נגזר מן השמים מצד עצמו ואם נפרוש מן התורה יהיה בודאי צרות גדולות יותר מזה א״ל אשריך ר״ע שנתפסת על ד״ת ר״ל ויהיה לך עי״ז זכות גדול לפני הש״י לע״ל אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים ולא יהיה לי עי״ז שום טענה ותביעה לפני הש״י ובעין זה איתא ג״כ במדרש על הפסוק אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אין אדם בעולם בלי יסורין אשרי מי שמתיסר ע״י לימוד התורה ע״ש.</i> ]וגם צריך האדם להתבונן כי הקב״ה אינו מקפח שכר כל בריה ולפום צערא אגרא מצות התורה שנתן לנו הקב״ה הוא רק לטובתנו ולחיותנו בעוה״ז ובעולם הנצח וכמו שנאמר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כהיום הזה. וכפרט המצות שאדם מקיים אותם בצער גדול בודאי יהיה שכרו גדול מהקב״ה בעוה״ז ובעוה״ב עד מאוד. וראה נא משאחז״ל (בסנהדרין דף צ״ג) לענין נבוכדנצר שזכה למלכות הוא ובנו ובן בנו וידוע רוב גדולתו שכל מלכי ארץ נכנעו תחת ידו וגם השליטו הקב״ה על כל חיתו ארץ במו שאחז״ל רכב על ארי וקשר תנין בראשו. וכל זה בשביל ארבעה פסיעות שרץ בשביל כבוד הקב״ה [ע״ש בגמרא גוף המעשה] ואמרו שם אם בשביל ד׳ פסיעות כך שילם הקב״ה לאותו רשע אבותיהם של אלו שרצים לפניו כסוסים על אחת כמה וכמה. ולאו דוקא האבות ה״ה בכל דור ודור המתחזקים לקיים רצון הקב״ה בנפשם ומאודם. ואיש כזה המייסר ומענה את עצמו זמן רב בזה רק מפני ציווי הקב״ה שאינו רוצה לעבור על רצונו ית׳ מי יוכל לשער אח גודל כבודו ושכרו שיקבל מאת הקב״ה ועליו נאמר הכתיר להנחיל אוהבי יש וגר. וכאשר יתבונן האדם באמת בענין הזה עד כמה מתעלה מדרגתו עבור זה לא ירגיש כלל שום צער מעינוי מזונו ויצייר בנפשו אלו היו נותנין לו חמשה רו״כ עבור כל אכילה ואכילה היה מתרצה לאכול פתו הרזה והדלה בשמחה רבה עבור הרוחתו וכ״ש בזה שאין קץ למתן שכרן של מצות ויפה שעה אחת קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז. יעבור כל פעם ופעם שכופה יצרו ומקדש נפשו בשביל מורא יוצרו יזכה לשכר גדול הצפון לע״ל ליראי ה׳ וכמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכמו שנבאר אי״ה בפרקים הבאים מפסוקים ומאמרי חז״ל את גודל שכרו וגדולתו האיש הזה לע״ל. והעיקר שצריך האדם לזכור תמיד מאמר התנא (באבות פ״ב) ודע מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. והכונה כי בדרך בו״ד שכשמתנה עם איזה אדם וגומר עמו על איזה עסק שיעמיד לו על זמן פלוני ופלוני ואח״כ אירע של היה לו מעות על העסק ההוא והוצרך ללות ולמשכן את עצמו ע״ז. ולבסוף היה הדרך ג״כ רע ומר מאד ובקושי גדול באה לו העמדת הסחורה לזמן המוגבל מ״מ לא יתוסף לו על המקח מאומה מחמת זה. ואלו אצל השי״ת אינו כן הכל מתפללים והכל עובדים להש״י זה בא לו הדבר קצת בקושי יותר כגון שהוא דר במקום רחוק מבהמ״ד יותר מחביריו ואעפ״כ הולך לביהמ״ד. כשיבוא הזמן לקבלת השכר נמנה למעלה הפסיעות שהלך יותר מחביריו כמו שאחז״ל בסוטה וכל שכן שישוער למעלה במדה ובמשקל פעולת גוף המצוה או הפרישה מן העבירה אם בא לו הדבר בריוח או בקושי וישולם לכל אחד ואחד לפי הערך שהתחזק עצמו לפעול בעולם בשביל רצון השי״ת. וזהו שאמר התנא ודע לפני וכו׳ ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ר״ל הלא בעה״ב שלך הוא הקב״ה והוא הצופה ומביט אפילו על צעדיך [וכמו שכתוב וכל צעדיו יספור] וכ״ש על כל מעשיך לשלם לך השכר לפי ערך מפעלותך וכמו שאמר התנא לפום צערא אגרא. ולא יקופח מזה אפילו כמלא נימא.",
+                "ואיתא במדרש עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ומכרזת ואומרת מי פעל עם אל יבוא ויטול שכרו. והכונה במה שאמר פעל עם אל הוא כי בעת שהאדם הוא בצער גדול וביסורין ואעפ״כ הוא מתחזק לעבוד השי״ת נחשב לו אז כאלו הוא מתחסד עם הקב״ה. וכמו שאמר הכתוב כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיינו שאמר מי פעל עם אל היינו שעבודתו להש״י בא לו בצער ונחשב לו כאלו פעל עם אל יבוא ויטול שכרו."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל שכר השומר עצמו ממאכלות האסורות:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר גודל השכר של השומר עצמו ממאכלות האסורות. ראשון לכל צריך שידע שבכל יום ויום שהוא יושב במקום שאוכלים האיסורים והוא כובש את יצרו עבור מצות הש״י. לבד מה שהוא זוכה לנפשו שנשארת בקדושתה שלא נטמאת. וגם מציל את עצמו מעונשו של גיהנם עוד יקבל שכר לעתיד לבא מכל יום ויום כאלו עשה מצוה בפועל ממש. וכמו שאחז״ל (שבת קי״ט) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה. ומסיק שם והוא שבא דכר עבירה לידו ופירש הימנה. והכא נמי הרי בא לידו בנסיון בכל יום ויום וכבש את עצמו. וגם ידע שלא מצוה אחת יתוסף לו מיום אחד אלא לפי ריבוי האיסורים שנמצא בכל אכילה ואכילה כן ירבו זכיותיו דהיינו אם היו המאכלים מעורבים מנבלה וטרפה וחלב ודם וחזיר יחשב לו בכל פעם מצוה בפני עצמה מכל איסור ואיסור בפנ״ע [דהרי היה יכול לעבור על כולם והוא כבש את יצרו בשביל רצון השם] וא״כ צא וחשוב כמה מצות יתוסף לו בכל שבוע ושבוע ובכל חודש וחודש ובפרט מכל הזמן שהוא מתגורר יתרבה לו כמה אלפים מצות גדולות כאלו. שכמה פרשיות בתורה נאמרו בשבילם ובזה הבדילנו ה׳ להיות לו לעם [וכמו שכתוב בתורה (ויקרא כ׳) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו׳ ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי] והוא קיים את כולם בצער גדול וידוע שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחר כדאיתא באבות ואחז״ל כל העושה מצוה אחת מקדמת והולכת לפניו לעוה״ב שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה׳ יאספך. א״כ כמה אלפים מלאכים קדושים יקדמו לפניו להליץ עבורו לע״ל לזכותו לכל טוב [וראה אחי את הנ״מ שיש בין השומר עצמו ממאכלות אסורות ובין שמפקיר עצמו לזה שזה יוצא אחרי משך השנים שהוא מתגורר בחבילות חבילות של עבירות ואלפים ורבבות מקטרגים שנבראו מכלמשך הזמן ההוא שהפקיר את מצות ד׳. והוא יוצא ברכוש גדול של חבילות חבילת של מצות ומלאכים קדושים שנבראו בזמן ההוא].",
+                "ב) ע״י השמירה ממאכלות האסורות ממשיך על עצמו קדושה מלמעלה כמו דכתיב (ויקרא כ׳) ולא תשקצו את נפשותיכם וגו׳ כי קדוש אני ה׳. וגם נאמר בפרשת ראה לא תאכלו כל נבילה וגו כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ וגו׳ ואחז״ל (יומא ל״ט) ת״ר והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרכה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה מקדשין אותו לעולם הבא וא״כ כ״ש כזה שהוא מקדש את נשמתו כמה ימים ושנים וברוב עמל ותלאה ודאי יתרבה עי״ז קדושת נפשו לע״ל ער למעלה למעלה.",
+                "ג) צריך שידע ששמו ניכר למעלה בכל יום לאות ותפארת והקב״ה בעצמו מעיד עליו לפני פמליא של מעלה על מעשיו והנהגתו כמו שאחז״ל (פסחים קי״ג) על ג׳ הקב״ה מעיד בכל יום ואחד מהם הוא רווק הדר בעיר ואינו חוטא [והיינו כיון שהוא אדם פנוי ועלול להכשל בחטא ושומר א״ע ע״כ הוא לתפארת למעלה וכ״ש בענין זה שהוא עיף ויגע ואעפ״כ מתרצה לחיות חיי צער ושלא להתגאל כמ״א בשביל ציווי השם בודאי הקב״ה מעיד עליו בכל יום ויום ומתפאר בו ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר] ואלו יודע ששמו נזכר לשבח ולתפארת במושב המלך והשרים והמלך בעצמו מחבב שמו ומשכח מעשיו בכל יום ויום כמה שמחה וחדוה היה מגיע לו מזה. וכל שכן כשהוא לפני ממ״ח הקב״ה אשר אין חקר לגדולתו וחייו וטובו בעוה״ז ובעולם הבא תלוי בדרך בודאי צריך להיות שמח וטוב לב בהעלות זה על זכרונו. כי באמת אין אנו יכולין לשער כמה גדול ערכו של האיש הזה אצל אדון עולם ית׳ דכמה וכמה זמנים מצויין שסובל רעבון בשביל מצותיו שאחרי רוב עמלו אין לו כמה להשיב את נפשו כ״א בפת חרבה וקיתון של מים. ולא יום אחד ושנים אלא ימים ושנים. וגם שסובל הרבה פעמים עלבון וכלימה עבור זה שחולק עצמו משארי מרעיו ועוד כמה תלאות אשר אין להעלותם על הכתב והוא מתרצה לסבול כ״ז. ואך מפני שהוא חרד לדבר ה׳ שלא לעבור רצונו. וכבר גילה לנו הקב״ה ע״י נביאיו כמה גדול האיש הזה בעיניו אשר חשיבותם הוא באמת נורא מאוד שנחשב איש כזה בעיניו יותר מבל מעשה שמים וארץ. כמו שנאמר ע״י ישעיה הנביא (ס״ו) כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ה׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ותרד על דברי. והכונה דהלא אנכי בראתי השמים ששם הוא משכן כסאי והארץ שהיא הדום לרגלי וברצוני מתקיימים ובודאי יודע אני את גדלם ואת תכונתם ואעפ״כ תדעו שעיקר מה שאני מביט בעולמי הוא על מי שהוא חרד על דברי לקיימו אף שהוא עני כי הוא העיקר החשוב אצלי יותר מן הכל. ומזה נוכל להבין כמה יהיה גדול ערכו לע״ל.",
+                "ד) עי״ז שהוא שומר עצמו ממאכלות האסורות זוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו שגם לזרעו אחריו יהיה נזכר תמיד הזכות הזה כדאיתא בספרא. ומה אדה״ר שלא נצטוה אלא מצוה אחת אלו היה זהיר בה וכו׳. היושב בין הפיגולין ובין הנותרות עאכ״ו שזוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו. וגם זוכה עי״ז כשיבוא לביתו וישא אשה יתברך מה׳ ממנו בנים צדיקים יראי אלהים גבורי כח לעמוד ביצרן וכמו שנאמר אשרי איש ירא את ד׳ במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו [דהיינו שיהיו גבורים להתגבר על יצרו וכמו דאיתא באבות איזהו גבור הכובש את יצרו] דור ישרים יבורך והוא מדה במדה דתחת שהוא מתגבר על יצרו תמיד מפני שהוא חפץ במצוה הש״י זוכה לצאת ממנו בנים ברוכי ה׳ דור ישרים וגבורים לעמוד ביצרן. והשומר עצמו ממאכלות אסורות בעת כזה הוא בודאי בכלל ירא ה׳ וחפץ במצותיו וגבור האמיתי שהוא רואה להאיסור תמיד והרבה פעמים הוא רעב ומתאוה לו והוא מתגבר על יצרו ומתאפק מחמת הש״י.",
+                "ה) גם ידע שעבור זה שמתגבר על יצרו אפילו אם הוא איש פשוט שאינו ת״ח יזכה להיות אור ה׳ עטרה בראשו לע״ל כמו על גדולי התורה ובמו שאחז״ל (מגילה ט״ו) עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים. וליושב על המשפט זה הדן דין אמת. ולגבורה זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה אלו ת״ח שמשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ובתי מדרשות. הרי דהמתגבר על יצרו זוכה לעטרה כמו ת״ח שמשכימין ומעריבין בבתי מדרשות.",
+                "ו) גם ידע שבזה שהוא נשמר ממאכלות האסורות הוא מזכה לעור הרבה מחביריו המתגוררים שם אתו שילמדו ממעשיו ואם לא יועיל להם הרבה עכ״פ מעט בודאי יועיל שלא יהיו מופקרים לגמרי וידעו שדרכם אינה נכונה עכ״פ כשיראו שנמצאו אנשים מחבריהם ששומרים שם הדת כתקונה ולפרקים יתנו לב להטיב דרכם וזכות הרבים יהיה הלוי בו ובפרט אם יראה אנשים תמימים שיוכל להמשיך אותם גם כן בדברים לקיים התורה אשרי חלקו. ואיתא בזוהר חדש פרשה לך אמר ר׳ אבהו בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזור בתשובה מנ״ל ממה דכתיב ומלכי צדק מלך שלם תני ר׳ חייא בשעה שנשמת הצדיק המחזיר בתשובה לאחרים יוצא מן הגוף מיכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו (אינו ר״ל קרבן ממש אלא שהוא מקרב אותם ומביאם בהיכל ה׳ ומספר שם גודל זכותם וכאשר נזכר במקום אחר) הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו של אותו צדיק שנאמר ומלכי צדק זה מיכאל ראש שומרי שערי צדק מלך שלם זה ירושלים של מעלה הוציא לחם שהקדים ויצא לקראתו ואמר לו שלום בואך עכ״ל. היוצא מכל מה שכתבנו בפרק הוה שזכות השומר עצמו ממ״א בעת הזה גדול מאוד וזוכה להרבה והרבה דברים וכנ״ל. ועל כולם ידע שמתקדש בזה שם שמים לעיני ישראל וגם לעיני האומות כשיראו שעד כמה מתחזקים היהודים לשמור דת אלהיהם שבשמים. ואשרי להנברא ששם השם מתקדש על ידו. מחלקו יהיה חלקינו ומגורלו יהיה גורלינו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר שלא יפול לבו עליו על עניניו ויהיה שמח וטוב לב תמיד:</small>",
+                "והנה מכל מה שהערכנו עד כה יוכל להתחזק האיש המתנודד שלא יפול לבו עליו ויהיה שמח וטוב לב תמיד כי באמת הימים האלו שהוא מתנודד בעמים הם המובחרים לו שבימי חייו [ולא כאשר נרמה להאיש המתנודד ברעיוניו להפך] שככל יום ויום עומד הוא בנסיון. וכמו שמצינו בגמרא (סנהדרין כ״ב) לענין פלמי בן ליש דכתיב וילך הלוך ובכה עד בחורים ופירשו חז״ל דבכה על המצוה דאזיל מיניה (עי״ש בגמ׳ ששאול המלך נתן לו לאשה את בתו מירב והוא בעצמו הודה לשיטת דהע״ה שאין קידושיו קידושין ואסור לבוא עליה וכבש את יצרו זמן רב ואח״כ כשמת שאול נלקחו מאתו ובכה על המצוה של נסיון דאזיל מיניהן ואף בשעה שאוכל פת חרבה עם קיתון של מים חמין עליו לשכוח יותר מאלו אוכל מעדני שרים. וכמו בסוחר בעת מסחרו כשיודע שמרויח הרבה אינו שם לבו כלל בעת ההיא למאכלו אם טוב הוא. והרבה פעמים מצוי שמסתפק כל היום בטעימה מעט מפני שאצים עליו הקונים ואין לו פנאי להפסיק מעסקו ובעת כזה אינו ניכר עליו כלל עצבון על מיעוט מאכלו ומשקהו אלא אדרבה לבו שמח ומראה פניו צהובות מפני שנפשו יודעת שמרויח הרבה בעת ההוא. וכאשר נשאלהו למה פניך צהובות כ״כ הלא לא אכלת כל היום הוא משיב מי יתן שאזכה שיהיה לי הרבה זמנים כאלו נפשי שמח בהרוחתי ואינה מרגשת כלל ברעברנה. כן הוא בעניננו כאשר יתבונן האמת כי מכל אכילה ואכילה שאוכל פתו הכשרה מקדש נפשו ומתעלה מדרגתו עד אין ערך. אין לו להתעצב כלל מאופן מאכליו כי מה שוה הוא לו מניעת הנאה הקלה טול הרוחתו הגדולה ואדרבה כל מה שבא לו מאכלו בקושי ובדוחק עליו לשמוח יותר שזכה לעמוד בנסיון. וכאשר לבבו יהיה שמח אז גם מראהו יהיה יפה וכמו שמצינו בקרא גבי דניאל וחביריו. שנאמר וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו׳ ויאמר דניאל אל המלצר וגו׳ נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרעים ונאכלה ומים ונשתה ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וגו׳ וינסם ימים עשרה ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך. ואף ששם היה בודאי עזר מאת השם ע״ז שהם אפילו פת לא אכלו רק זרעונים מ״מ לא היה הדבר נס גמור [שלא היו סומכים על הנס בענין אכילת פת עו״ג שהיה מותר להם מן הדין [עיין בע״ז בתוספות דף ל״ו ע״א ד״ה אשר] כי שמחת נפשם היה כל כך גדול מזה עד שהיו מתהנים בזה יותר ממאכלי מלכים. והשם לבו לזה גם היום ליזהר שלא להתגאל ולשמוח במה שמקדש נפשו כל יום ויום בודאי יהיה ג״כ מראה פניו טובים ויפים והש״י יהיה לו ג״כ בעזרו כמו שעזר לדניאל וחביריו. ומכתובים האלה של דניאל וחביריו יש לנו הערה גדולה עד כמה גדול כבודן של הנזהרים ממאכלות אסורות בעת ההיא שהלא נחקק מעשיהם בכתובים לשם ותפארת לזכר עולם ואיתא במדרש פ״ה לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם.",
+                "בודאי הנזהרים בזה יכתבו גם כן זכותם אצל משיח ואליהו ולע״ל יתגלה מעשיהם לעיני הכל לשבח ולתפארת והוא נכלל בדברי קהלת כמה שאמר סוף דבר הכל נשמע ובפירש התרגום דהכל עתיד לע״ל להתגלות ולהתפרסם לעיני הכל בין העבירות ובין הזכותים וכמה ישמח ויתענג אח״כ מכל פעם ופעם שכבש יצרו ולא התגאל במאכלות אסורות יזכה לכל הככוד הזה שיהיה שמו לפני כל ישראל לאות ותפארת לנצח. עוד צריך לו לדעת דאם הוא מתגורר ביחד עם עוד אנשים שאינם זהירים ממ״א והם יושבים ואוכלים והוא נבדל מהם ונסוג אחור לאכול מאכלו הכשרה הדלה והרזה תחת זה לע״ל כאשר יעשה הקב״ה סעודה גדולה <sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ואיתא במדרש אותיות דר׳ עקיבא באות כ״ף דמיירי שם לענין הסעודה שיהיה לצדיקים לעוה״ב. וז״ל שם שכל או״א כפי כבודו מלובש מלכות ובכתר מלכות ובעדי מרגליות של מלכים וכל אחד ואחד יושב במלך על כסא של זהב ולפני כל אחד ואחד שולחן של מרגליות וביד כל אחד ואחד כוס של והב מרוקם באבנים טובות ומרגליות שהוא מלא סם חיים וכל מעדני ג״ע לפניהם על השולחן ולפני כל אחד ואחד עומדים ג׳ מלאכי השרת לשמשן וקרני הדר על ראשיהם וזיקים וברקום יוצאים אז מפיהם. וזיו פניהם הולך מסוף העולם עד סופו בזיו החמה שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ושמים ושמי השמים פותחים דלתותיהן וממטירין עליהם טללי בושם של אפרסמון טהור שריחו הולך מסוף העולם ועד סופו ואלף אלפים מלאכי השרת עומדים לפניהם ואוחזים בידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר ומרננין לפניהם בסעודה והקב״ה עומד בעצמו שם וכו׳. והביא שם דעל העת ההיא נאמר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו.</i> להצדיקים אשר ידוע שבסעודה ההיא יהיו יחד כל קדושי עליון אבות העולם ומשה רבעו ע״ה ודוד המלך ומלך המשיח וכל הנביאים והצדיקים והחכמים מדורות הראשונים והאחרונים ואז מי ששמר עצמו ממאכלות אסורות יזכה להיות ג״כ בסעודה הזאת. ואותן שלא שמרו עצמן בע״כ יסוגו אחור ויבדלו מחברת קדושי עליון אלו וכמו דאיתא במדרש (ויקרא פי״ג) אריסטוון [פי׳ סעודה גדולה] עתיד הקב״ה לעשות לעבדיו הצדיקים לע״ל וכל מי שלא אכל נבילות בעוה״ז זוכה לראותה לעוה״ב וגם לאכול ממנה לע״ל עי״ש וכמה הודאות ושבחים יתן אז השומר עצמו להשי״ת על שזיכהו לעמוד בנסיון שלא להתגאל כשאר חביריו שעי״ז זכה לכל הכבוד הזה. ובזכרו זה הענין בלבד די שיהיה שמח וטוב לב תמיד ולא יתעצב כלל.",
+                "והנה בדרך כלל צריך האדם להתחזק עצמו בכל זמן וזמן ואף אם סבבוהו הרבה ענינים ממצוקות הזמן אל יהיה מיצר ודואג אלא יקבל אותם באהבה כי הכל מיד ה׳ הוא שהוא טוב לכל וכדכתיב בתורה בפרשת ק״ש ואהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ואחז״ל בכל מדה ומדה הן מדה טובה או מדת פורעניות הוי מודה לו וצריך לקבולי אותן בשמחה ובאהבה. כי באמת כל נפשות האדם ירדו לנסיון לזה העולם יש שנסיונו הוא בעוני או שארי מצוקות הזמן. ויש שנסיונו הוא ע״י עשירות [וחלק אותם הקב״ה לכל אחד ואחד כפי שידוע לו ערך נפשו ובאיזה נסיון ראוי לה להתנסות לפי ענין התיקון הנדרש ממנה] וכדאיתא במדרש רבה וז״ל אשרי אדם שעומד בנסיון שאין אדם שאין הקב״ה מנסה אוהו מנסה לעשיר אם תהיה ידו פתוחה לעניים ומנסה העני אם יוכל לעמוד ולקבל היסורין ואינו כועס ואם עמד עשיר בנסיונו ועושה צדקות הקב״ה מצילו מדינה של גיהינם ואם עמד עני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לע״ל. עכ״ל. וא״כ הדבר שכל אדם מתנסה בזה העולם אם נזדמן לו איזה ענין שהוא מצוקה גדולה אל יפול לבו עליו כי רק מנסה ה׳ אותו אם יקבלם ולא יהרהר אחרי מדותיו ובעבור זה יתגדל שכרו מאוד. וכדאיתא במדרש רבה על הפסוק זכור ימות עולם אמר להם הקב״ה כל זמן שאני מביא עליכם יסורים בעוה״ז תזכרו כמה טובות ונחמות עתיד אני ליתן לכם לע״ל והוא כמו שאחז״ל ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולם לא נתנם אלא ע״י יסורים ואלו הם תורה וא״י ועולם הבא שנאמר וכו׳ [וזהו אחד מהטעמים שהיו צריכים אבותינו לירד למצרים ולהתייסר שם בעבודה קשה של המלך כדי שבזכות זה יוכו אח״כ לקבל התורה ולהכנס לא״י כמו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וכמו שכתבו המפרשים] ועיקר הכל הוא להאמין שכל מה שנזדמן לו הוא רק השגחה פרטית מאתו יתברך והוא רק לטובתינו וכמו שאחז״ל כל מאי דעבדין מן שמיא לטב הוא דעבדין. וכ״ז שכתבנו הוא אפילו אם לפי הנראה אין לו במה לתלות היסורים באיזה חטא כלל כי מדמה בנפשו שאין לו חטא הראוי לעונש כזה וכ״ש אם פשפש במעשיו ומצא בעצמו כמה עונות וחטאים בודאי צריך לקבל היסורים מאהבה כי זה דומה למי שנתחייב לחבירו אלף אדומים ונתרצה המלוה שיפרע לו עבורם אלף פרוטות שבודאי יפרע אותם בשמחה ובאהבה אפילו אם הזמן דחוק לו מאד כן הוא ממש הדבר הזה וק״ו אלף אלפים כידוע מה שכתב הרמב״ן ששעה אחת בגיהינם קשה מיסורי איוב כל ימיו והקב״ה חושב היסורים לטובתו כדי שבמה שקבלן באיזה זמן בעוה״ז ינכה מעונותיו ולא יצטרך לסבול עוד עונש החמור של גיהינם. ועי״ז יפתח לו שער רחב לעוה״ב וכדאיתא כמדרש שמות (פרשה למ״ד) על הפסוק תודעני אורח חיים שובע שמחות אמר דוד לפני הקב״ה תודיעני באיזה פילון [שער] מפולש לחיי עוה״ב אמר הקב״ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורים אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר. והכונה במה שאמר פילון מפולש הוא שאף שכל ישראל יש להם חלק לעוה״ב מ״מ ידוע הוא שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וצריך להתייסר מתחלה אם מעט ואם הרבה בגיהינם או כשארי עונשים עד שינקה מחלאת עונותיו ואח״כ זוכה לחלקו בעוה״ב ולזה שאל דוד שיודיע לו השי״ת באיזה מדה קדושה יוכל לזכות לבא תיכף בשער רחב בלי מעקשים לחיי העוה״ב והשיב לו הקב״ה שאין דרך אחרת ישרה לזה כ״א ע״י יסורים שעי״ז שמתייסר בעוה״ז הוא מזומן תיכף לחיי עוה״ב כי כבר מנוקה הוא מעונותיו ע״י היסורין וצריך האדם ליתן תמיד הודאה להש״י שמתנג עכ״פ עמדו במדת החסד שנותן לו חיים ובריאות ברמ״ח אבריו גידיו וכמו שאחז״ל על הפסוק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו דיו חיים שנתתי לו. וכעין זה איתא בתנד״א אם היה רעב וצמא ועירום ורק שהוא חי וקיים על פגי האדמה בלחם צר ומים לחץ יאמר כתיב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל וגו׳ ונתן עול ברזל על צואריך עד השמידו אותך ע״כ יתפאר וישתבח המלך הקדוש שנתן לי חיים ולא השמיד אותי מעל פני האדמה עכ״ל ואם הצדיק עליו מדת הדין באמת ולא הרהר אחר מדותיו של הקב״ה סוף שאין היסורין מתעכבין עליו עוברין הן ממנו וכדאיתא באגרת בראשית וז״ל אם באו עליך יסורין אל תפתח את פיך ותקרא הגר אחר מדת הדין אלא וסגור דלתיך בעדך שאין היסורים מתעכבין בעולם עוברין הן שנאמר חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. וכמה חשובין מאוד בעלי יסורין אצל הקב״ה שהוא מיחד שמו עליהן אפי׳ כשהן חיין כדאיתא במד״ר ויגש אין הקב״ה מיחד שמו על בריה כשהיא חי אלא על בעלי יסורין וכו׳ עי״ש. והשי״ת יזכנו להבין ולהשכיל את דרכו כי הוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה וגם שכל עניין פזורינו עתה הוא לנסיון ולבחינה:</small>",
+                "והנה בפרק העבר ביארנו שענין הזה הוא לו לנסיון לראות אם יתחזק לשמור את התורה בעת צר לו. ותדע עוד אחי כי אמנם כל ענין קושי גלותינו עתה ופזורנו בקצה הארץ בסוף הגלות הוא ענין בחינה שיתכחן ויתלבן כל איש ויצא מחשבותיו מכח אל הפועל. וכענין שאמר הכתוב (זכריה י״ג) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו׳ וענינו הוא כמו הצורף כשרוצה להסיר את הסיג מהכסף ולהוציא אותם מזוקק הוא משליך אותם לתוך כור הברזל שמזקקין שם ואז ע״י כח האש נבדל הפסולת והזהב יצא מזוקק. כן הוא בסוף הגלות באשר שהוא סמוך לעת הגמול לשלם לאיש כמפעלו רוצה הקב״ה לזקק ולצרף את בניו ולהודיע לכל מי ומי שהוא לה׳ באמת ובתמים, ומי שהוא מחזיק עם ה׳ רק לפנים ובסתר הוא עושה כרצון רוע לבו וע״כ הוא מוכרח להתנהג עמנו באופן זה. ונבאר דברינו כי בימים הראשונים כשהיו כל ישראל מקובצים במקום אחד ולא נמצא שום אדם שיעבור על התורה בפירסום לא היה ניכר לכל בין עובד ה׳ באמת ללא עבדו. כי אפילו מי שיש לו לב נשחת ולבו סר מדרך ה׳ היה מתבייש להעיז פניו בפרהסיא להוציא עצמו מכלל ישראל ולאכול מאכלות אסורות וכן לחלל שבת ושאר איסורי תורה וגם היה מתיירא שלא ירדפוהו העם ער חרמה ואף שבסתר לבו היה תשב תועה על ה׳. ויען שחפץ הקב״ה שיתגלה לכל מחשבות לבב האדם אם היא שלם עמו או לא כדי שיתברר לכל כי צדק משפטו [דהיינו כדי שלא יפלא בעיני העולם בעת יום הדין כשיברר ויבדיל הפושעים והמורדים להרחיקם מנחלת ה׳ על מה עשה ה׳ ככה כי הם לא ידעו מחשבות לבו ומעשיו בסתר] לכן הסתיר הקב״ה מעט את השגחתו וממילא מתגבר קושי הזמן ובני ישראל נפוצים עי״ז בקצה הארץ בין העמים במקום שאין מצויין שם קרוביו ומכיריו מאנשי מקומו שיתבייש מהם והוא יכול להוציא כל חפץ לבו באין מוחה ויראו הכל לעתיד כי צדיק ה׳ וישר משפטו. ולהפך מי שמתחזק אז מפני יראת ה׳ הטמונה בלבו שלא לזוז מתורת ה׳ ועומד על נפשו וסובל הלאות רבות עבור כבוד ה׳ ושמירת מצותיו זהו האדם השלם המקודש בקדושתו ית׳ והוא מאוהבי ה׳ אשר יאיר פניו לעתיד כצאת השמש בגבורתו וכמה דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וזהו הבחינה האמיתית שיתבונן האדם ויצורף אם לבו שלם עם ד׳. ועל זה אמר הכתוב ובחנתים כבחון את הזהב ועל זו העת שהוא עת קץ ראה דניאל בחזיון ואמר יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים [ר״ל שאותם שהם רשעים עתה יתחזקו יותר ברשעם כשיראו שאפס עצור ועזוב לישראל] ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו [ר״ל שהם יבינו שכל הצרות הוא רק למבחן וצירוף כי באמת לא קצרה יד ה׳ מהושיע אבל הרשעים לא יבינו ויחשבו שעזב ה׳ את הארץ וכל איש יוכל לך בשרירות לבו] וכעין זה היה גם כן בדור המדבר שכתוב שם וזכרת את כל הדרך וגו׳ למען ענותך לנסותך וגו׳ וביאורו הוא העינוי היה כדי שיתבחנו שיצאו כל מחשבות לבם מן הכח אל הפועל וגם פירושו הוא מלשון התרוממות כמו הרימו גם אל העמים וכדאיתא בזוה״ק. ושני הפירושים מתאחרים דע״י הבחינה אם יעמדו בהם יהיו הם עליון על כל גויי הארץ. וכן המדה הזאת נוהגת בכל דוד ודור ובכל איש ואיש שכשהשי״ת רוצה להעלות את האדם לגדולה באיזה מדרגה הוא בוחנו מתחלה וע״י הבחינה מתעלה האדם במדרגתו מאד וכמו דאיתא (בבבא בתרא דף י׳) בחד אמורא ששמע למעלה שהרוגי לוד שקדשו שם שמים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ולאו דוקא הרינה דה״ה על ידי כל מיני צער ועינוי שהאדם מתיסר בעבור הקב״ה נתעלה מדרגתו לעוה״ב. וע״כ האיש המתבונן באמיתת הענין שהוא לו לנסיון לראות אם יקר בעיניו מצות ה׳ בודאי יתאמץ ויתחזק בכל נפשו שלא להכשל אף פ״א באיסורים האלה ויוכל׳ לזכות לע״ל למדרגה רמה ונשאה באלו ימים המועטים שהוא מתגורר בעמים וכובש את יצרו כמו האיש העוכר ה׳ בביתו בתורה ובמצות כל ימי חייו וכידוע דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא ואנו רואין במלכותא דארעא שבעת מלחמה מצוי שיזכה איש לשררה גדולה מאוד בזמן קצר אשר בעת שלום היה צריך לייגע ע״ז שנים מרובות מאוד והיינו משום שעמד בשדה המערכה וחייו היה תלוים לו מנגד וסבל הרבה תלאות ומצוקות מפני כבוד המלך. כן הדבר בעניני עבודת הש״י כשמתחזק לשמור התורה בעת צר לו וכמה מצוקות ותלאות עוברות על ראשו שרבים לוחמים עמדו להפריעו מעבודת הש״י והוא סובל הכל לכבוד הש״י ומתחזק שלא לעבור על תורתו בודאי יזכה לפני השי״ת בזמן קצר ההוא להמנות בין הצדיקים הגדולים המקדשים שמו בעולם ועל כיוצא בזה אחז״ל יש קונה עולמו בשעה אחת ואשרי חלקו בעוה״ב."
+            ],
+            [
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל החיוב להשתדל בענין זה מקודם.</small>",
+                "והנה לפי מה שביארנו עד כה את גודל האיסור של מאכלות אסורות יתבונן כל איש ישראל כמה מחוייב לעשות כל השתדלות שיכול כדי להנצל מן האיסור ההוא [ובלבד שלא יהיה מתנגד לחוקי הקיר״ה] ובעז״ה אנו רואין לרוב אנשים שאין משימין לב לזה ובאמת מחוייב כל איש ישראל שיודע בנפשו שמוכן להיות מתנודד להשתדל בעודו עדיין בביתו להכין איזה סך כסף שיהיה לו במה להחיות נפשו בזמן נידודו ויהיה שמור אצלו שלא להוציאם כדי שלא יצטרך אח״כ לאכול מאכלות אסורות מפני חסרון כסף כי מי יודע אם יוכל לעמוד בנסיון. וכבר אחז״ל איזהו חכם הרואה את הנולד. והנה זה הענין דומה לאחד שמוכרח לנסוע לדרך רחוקה על הימים משך איזה ירחים היתכן שיתעצל מהכין לו מזון שיספיק לו על כל משך הזמן ההוא ואם הוא משער שבזמן האחרון קודם הנסיעה לא ישיג המזון הנצרך לו לנסוע על הים בודאי יזדרז עצמו זמן רב מקודם לזה להכין צידה לדרכו כדי שלא ימות ברעב ח״ו כי שנוסע על הים א״א להשיג מזון אם לא הכין מקודם. כן הוא בעניננו אם לא ירחם על עצמו להכין מתחלה כסף לצורך מזונותיו הכשרים למשך הזמן ההיא הרי הוא בעצמו מכניס נפשו לסכנת האבדון ח״ו. ומה יענה אח״כ ליום הדין כשישאלוהו למה עברת על כמה מאות איסורים בהיותך מתגורר וטמאת את גופך ונשמתך. ולא יטעה בנפשו לומר שישיב אנוס הייתי על כל זה? הכזה אונס יקרא (אפילו לפי דבריו שאינו יכול לחיות בלתי מרק ובשר) הלא הוא בעצמו סיבב את האונס הזה? האם במשך שנים עד העת ההיא לא היה יבול להכין איזה סך קצוב בשביל מאכל כשר. והא למה זה דומה לאחד שהלך במדבר והתעצל ולא ראה בכל ימי השבועה להכין לעצמו שום מזון לנפשו עד כי דחקהו הרעב מאוד והוצרך לעשות מלאכה בשבח בשביל סכנת נפש היוכל לפטור עצמו מן העון לומר אנוס הייתי הלא הוא בעצמו סיבב דבר זה האם לא היה יודע שבלא מזון א״א לו לאדם לחיות ויוכרח לבוא לבסוף לאיסורין גדולים עי״ז. כן הוא ממש בעניננו ואנו צריכין ללמוד מנמלה שהיא בריה קטנה מאוד וימיה קצרים שאינה מתקיימת אפילו שנה אחת תמימה וכמו שאחז״ל (בחולין נ״ח ע״ב) ואפ״ה היא מכינה לעצמה מזון בימי הקיץ על ימי החורף וכמו שכתוב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם תכין בקיץ לחמה וגו׳ ובעו״ה אנו רואין בעניננו היפך כל זה שכמעט אין אדם שיתבונן בזה להכין לעצמו מזון מתחלה שלא יצטרך אח״כ לעבור על התורה לא מיבעי אנשים הפשוטים שלא נגה עליהם אור התורה ואינם יודעים את חומר כל איסור ואיסור אף האנשים יודעי התורה אינם נותנים לב מתחלה להתבונן בזה. והנה כל זה בא מסיבת היצר שהוא מתהפך בתחבולותיו וכמאמר חז״ל יצה״ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב ור״ל שהוא אינו יושב רק לשמאלו להסית את האדם לעבירה לבד וכענין שנאמר לב כסיל לשמאלו דא״כ היה האדם מכיר בו אלא שלפעמים בערמתו הוא פונה עצמו לצד ימין לחזק את לב האדם לאיזה מדה טוב בהפרזה גדולה הרבה יתר מכפי כחו כדי לתפסו עי״ז אח״כ ולהסירו מן המדה ההיא לגמרי (כגון בלימוד התורה כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה וא״א לו לפתותו שיבטל מלימודו הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר יומם ולילה ממש ולא לשמור את נפשו כלל עד שהוא מחליש כחו ואינו יכול אח״כ כלל ללמוד וכן כה״ג בשארי מדות קדושות. ובאמת דרך התורה הוא דרך הממוצע כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות דיעות) וכן בעניננו בכל השנים הקודמים הוא מחזק את לב האדם בבטחון יתירה אף שאין דרכו לזה מעולם<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">וכעין זה היו אבותינו קודם החורבן בוטחים ולא היו שומעין לדברי הנביא שהיה מיעצם שיכינו להם כלים ללוש בהם (עיין ביחזקאל י״ב) בעת שיהיו מתנודדים בגלות.</i> ומחזק את רעיונותיו לומר שהוא לא יצטרך לזה. וכונתו בכל זה כדי לתפוש את האדם אח״כ בעונות היותר חמורים והיא עון של מאכלות האסורות כי פתאום כשנפל גורלו להיות מתנודד והוא לא הכין לעצמו מתחלה סך איזה כסף למזון כשר מצא אח״כ היצר מקום לפתותו שבעת הוא מוכרח לזה אבל האיש המשכיל צריך להתבונן כ״ז מתחלה ועל כיוצא נאמר בכתוב אשרי אדם מפחד תמיד ופירשו חז״ל ההוא בדברי תורה כתיב ר״ל שלדבר הנוגע לדברי תורה צריך האדם להיות מתפחד ולעשות כל השתדלות כדי שלא יבוא לעבור על התורה וההשתדלות בעניננו נחלקים לשתי אופנים אחד קודם הזמן שיודע שיוצרך להיות מתנודד. ואחד בתוך הזמן וקודם הזמן הוא דהיינו לא מיבעי אם הוא בעל מלאכה או סוחר וכה״ג שיכול להרויח בעצמו בודאי מחויב להשתדל בזה [ולא להתעצל] בשנים הקודמים להגעת הזמן להרויח איזה סך כסף שיספיק לו על הכנת הזמן לזמן ההוא ומחוייב לצמצם שלא להוציא על מותרות מאומה כדי שישאר לו המעות על הזמן ההוא [ושלא להתנהג כיתר רעיו הסכלים שמוציאים מעות ההרוחה על מלבושי כבוד ליפות עצמם לפני בני אדם וכשמגיע עת הצורך עניים המה ממש שאין להם אפילו לעשות מנעלים לרגליהם] ואפילו אם אינו יכול להרויח בעצמו מאומה צריך להשתדל אצל בית אביו ושאר קרוביו [שעליהם יש חיוב מצד הדין לעזרו בזה וכאשר נבאר לקמן בפרקים הבאים אי״ה] שיעזרהו באיזה סך כסף על הזמן ההוא וליתן לו בידו כדי שיוכל להנצל מכל האיסורים הגדולים שעלולים לו להכשל בם. ואם הם עניים שאינם יכולים לעזרו או שאינם רוצים צריך להשתדל לבקש משאר בני אדם ולא יהיה ביישן בענין זה ובפרט אם ימצא מי שירצה להשתדך עמו וליתן לו איזה סך כסף לנדוניא אף שמעות הנתינה אין לפי ערכו בודאי לא ימנע מזה כי כשיהיה לו מעות של עצמו בודאי יהיה זה לתועלת על להבא שלא יכשל כ״כ באיסורים חמורים [מלבד מה שביררנו מכבר לדינא שלאנשים כאלו מצוה להקדים הנשואין ולא לאחר עד כמה שנים כשיבוא לביתו] כ״ז דברנו בהזמנה קודם הזמן.",
+                "ועתה נדבר בענין הזמנה בתוך הזמן כשהוא מתנודד ראשון לכל אם יש לו מעות מזומן בביתו בודאי אין רשאי להניחם בביתו ויסמוך על הנס שיזדמן לו תמיד סיוע על מאכל כשר מהמקום אשר משכנו שם כי לא בכל שעתא מתרחיש ניסא. ואפילו אם אין לו מעות של עצמו כלל יראה תמיד לזרז עכ״פ במכתבים לאנשי ביתו ומשפחתו שהם יסייעיהו בענין זה [גם אפי׳ אם אין לבית אביו שום עצה ג״כ בענין זה ומוכרחים למכור ע״ז מלבושיו ונכסיו שהניח בביתו לא ירע בעיניו דבר זה ויקח מוסר ממה שאנו רואין לאנשים שכדי להנצל מאיזה דבר עינוי בעולם הגשמי הם מוכרין כל מלבושיהן ותכשיטיהם ואין חוששין כלל ומצפים שיזמין להם הקב״ה אחרים תחתיהם עאכ״ו כדי להנצל מעונש הכבד של איסור מאכלות אסורות שהוא מר לנפש עד מאוד ואין לשער גודל הצער והעינוי שיסבול לבסוף עבור מה ששיקץ את נפשו ברצונו באכילה אחת וכאשר הערכנו למעלה בפרקים הראשונים מכמה פסוקים ומאמרי חז״ל בודאי שאין לו לחוש להפסד נכסיו כלל ויצפה להקב״ה שבודאי יזמין לו בצאתו נכסים ומלבושים אחרים כפלים תחתיהם וכמו שמבואר ביו״ד סימן קנ״ז שצריך אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו של תורה. ובאמת נכלל כל זה במה שאנו אומרין בבל יום בפרשת ק״ש ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מאודך דהיינו בכל ממונך כמו שפירשו חז״ל]. גם באשר שאין לו מעות של עצמו אל יתעצל בכל מקום שהוא מתנודד שם לילך אצל יהודים הנמצאים בעיר ההיא לבקשם ולזרזם ע״ד הכנת מאכלות כשרות. והעיקר שיבקשם בדברים רכים שירחמו עליו שלא יצטרך לטמא את נפשו. ואפילו אם פעם אחת ושתים דחוהו. כלך ושוב אעפ״כ אל יתרשל מזה ויחזור וילך אל אנשים הידועים בעיר לגומלי חסד ובעלי טובה [אף שאינן עשירים] וישתטח לפניהם שיראו לעזרו בענין זה [ובענינים אלו אף אם ימצאו אנשים סכלים שילעגו עליו עבור רוב השתדלותו בענין זה אל יחוש ללעגם כלל וכדאיתא בשו״ע או״ח סימן א׳ שאל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש״י ואחז״ל מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום] ומצוה על האדם שלא להיות עצל ולא ביישן בענינים אלו וע״ז נאמר בתורה הוי עז כנמר וכו׳ לעשות רצון אביך שבשמים ובודאי יזמין לו ה׳ בעיר אנשי חסד שיסייעו אותו בענין זה כיון שהוא עשה כל מה שמוטל עליו וכמאמרם הבא לטהר מסייעין אותו. והעיקר שיהיה בדברי תחנונים ובדברים רכים ובודאי יתקבלו דבריו כי הקב״ה נטע נטיעה גדולה של חסד בעם ה׳ ואם זה יאמץ היצר את לבו נגד הטבע שהטביע הקב״ה בנפשו ולא יאבה לשמוע אל דבריו ימצאו הרבה אנשים שיסכימו עמו ויקבלו דבריו ברוב חן [וכדאיתא במדרש הפסוק מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום שא״ל דוד לדואג מה אתה סבור דואג שאם אין אחימלך מקבלני אין אדם מישראל מקבלני הרבה גומלי חסד יש בישראל אם אין אחימלך מקבלני אדם אחר מקבלני]. ואפילו אם בשביל עצמו אין צריך לזה כלל כגון שהוא איש עשיר אעפ״כ מצוה רבה שישתתף עם חביריו העניים וילך עמהם לאנשי העיר לבקשם אודות זה והליכתו בענין זה תועיל הרבה והרבה יותר משאר אנשים כיון שהוא בעצמו אין צריך לזה.",
+                "נחזור לעניננו שההשתדלות בענין הכנת מאכל בשר הוא דבר גדול מאור מאוד שהוא העיקר הגורם לקיום התורה. ואפילו אם בא לו זה בעמל רב קודם שהגיע לו מעט מעות מקרוביו או קודם שהשיג מאנשי העיר שהוא מתגורר שם מ״מ אל יפול לבו עי״ז וידע כי כל זה הוא נסיון שמנסין אותו מן השמים כדי שיודע כחותיו הפנימיות אם הוא מהרהר אחר הנהגתו ית׳ ואם יעמוד בנסיון יהיה לע״ל לנס ותפארת וכאשר ביארנו זה באורך בפרק אחד עשר דכל הזמן הזה הוא בא רק לנסיון. ואפי׳ אם יקרה שאיזה אנשים סכלים יחרפוהו ויגדפוהו עבור השתדלותו בענין זה אל יתן ללבו כלל וכלל ויהיה מהנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין וידע כי עבור שסבל רוב עמל ובזיון בשביל מצותו של הקב״ה יגדל שכרו עבור זה יותר ויותר לבסוף וכמו שביררנו לעיל בפרק שמיני ותשיעי מכמה כתובים ומאמרי חז״ל כי כל מצוה ומצוה התשלום גמול יהיה לפי ערך הצער שהשיגו ע״י קיומה וכה״ג מצינו בתורה לענין קרבן שכתוב ונפש כי תקריב מנחה וגו׳ שאמר הקב״ה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו והכל הוא מטעם כי הקב״ה מביט על קיום המצוה באיזה אופן קיימה אם מתוך הריוח או מתוך הדחק ועוני או שאר מיני בזיון וכל שיתגדל הצער בעת קיומה יתגדל הריוח בעת תשלומה וכמאמר הכתוב הזורעים בדמעה ברנה יקצורו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>שער האחוה</big></strong>",
+                "<small>בפרק זה יבואר גודל החיוב לאב להחזיק לבנו במאכלות כשרות:</small>",
+                "הנה מאוד צריך האדם להתחזק ולסייע לבנו בכל מה שיהיה בכחו כדי שלא יתגאל במאכלות אסורות ונבאר זה מן הכתוב ומן המושכל. מן הכתוב ממה דכתיב בתורה וכי תשיג וגו׳ ומך אחיך עמו לגר תושב עמך או לעקר וגו׳ אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחר מאחיו יגאלנו או רוחו או בן דודו וגו׳ ר״ל דהקרוב קורב קודם לחיוב זה וידוע דאביו קודם לאחיו בחיוב זה ועיין ברמב״ן דהטעם דהטילה התורה החיוב עליהם הוא כדי שלא יטמע בין העו״ג וילמוד ממעשיו. והכא נמי בעניננו אם יתעצל האב מלעזור לבנו במאכלות כשרות בעת נידודו לבד בה שלא יברך ממילא גם ברכת המוציא ולא בהמ״ז על הלחם שהוא אוכל כל ימי עת נידודו אלא גם בהמשך הזמן בודאי יהיה הפקר אצלו כל האיסורין שבתורה. כי בודאי יחלל שבת גם כן ברצון כמה מאות פעמים ועוד כמה לאוין אשר אין כדאי לפורטם פה. וכידוע שעון זה הוא מטמטם לבו של ישראל ולוקח ממנו רוח הקדושה שהוטבע בנפשו מנערותיו ויחשוב בנפשו בכל זה ברכת שלום לומר בין כך ובין כך אינני איש יהודי ויצאתי מכלל ישראל איזיל ואיתהני בהאי עלמא (אף דבאמת אין שייך זה לזה כלל כי לכל עון יש עונש בפני עצמו אבל עם כל זה היצר מוצא מקום להטעותו בזה).",
+                "ועתה נבאר זה מן המושכל. הנה לבד מה שעל כל ישראל מושל הענין שיראו להתחזק שלא יעבור שום אדם על תורת ה׳ כמו שנבאר לקמן בפרק י״ז על האב מוטל הדבר יותר ויותר לפקח על בנו שילך בדרך ה׳ וכאשר נבאר בפרק שאחר זה. גם דהנה ידוע שכל אב מפריז על בנו נדוניא<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">והנה אנו רואין בעינינו שלענין נישואי בנו אפילו מי שהזמן דחוק לו מאוד מתאמץ בכל כחו ומוציא עליו איזה מאות רו״כ להלבישו וליתן לו מתנות כנהוג. ובענין זה הלא ג״כ במאה רו״כ אי עכ״פ בשנים יכול להציל אותו ממאכלות אסורות כל משך נידודו מביתו וגם בזה הלא אינו צריך להוציא הסך הזה בפעם אחת רק מעט מעם ואפילו אין יכולת בידו להוציא סך בזה שיהיה די לו לכל משך נידודו כל מה שיש בכחו מחוייב לעשות וכמו שביארנו בפרק רביעי עי״ש.</i> סך כמה וכמה אף שהוא לא לפי כחו כלל והכל כדי להעמיד לבנו על מצב נכון בעניני זה העולם ועאכ״ו כמה צריך האב להתחזק בענין זה לשלוח לבנו איזה סך על כל שבוע ושבוע משך עת נידודו מביתו כדי שישאר בנו נקי וקדוש לפני ה׳ לנצח וכמו שכתוב לא תאכל כל נבלה וגו׳ כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך [ולהיפך ח״ו אם יטמא כנו את נפשו יהיה לנצח מגואל ומתועב לעיני הכל בעברו בבל יום על רצון ה׳] וגם הנה ידוע מה שאנו מברכין בכל בוקר ברכת התורה שנותן כל אחד מישראל הודאה לה׳ שנתן לנו תורתו ומבקש כל אחד על עצמו ובניו שיזכו לעסוק בחורה ושיהיה ערב בפיו דברי התורה וחיוב ברכת התורה הוא גדול מאוד כדאיתא (ברכות כ״א ונדרים מ״א) אבל כ״ז שייך רק אם כ״א מהנהג הוא ואנשי ביתו על פי מצות התורה אבל אם האב אינו חושש על בניו שממלאים פיהם בחלב ונבלות וטרפות איך ימצא בכל יום עוז בנפשו לבקש מה׳ בברכת התורה שיהיה הוא וצאצאיו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה. למה״ר לשני עניים שהיו מהלכים בדרך בחורף ובניהם אחריהם יחפים ובבגדים בלוים וקרועים רעבים גם צמאים ויעבור לנגד עינם מרכבת איש עשיר מלובש בגדי משי הוא ובניו ורביד זהב על צואריהם וצמידים משובצים באבנים טובות על אצבעותיהם ויאמר אחד לחבירו הלואי שיתן ה׳ שאזכה לראות גם בני מלובשים בלבושים ותכשיטין כאלה ויען לו השני הוי סכל למה תלך בגדולות די לך לבקש מה׳ שתזכה לכסות את מערומיהם ולא ילכו יחפים בקרח ולא יהיו רעבים וצמאים כמו עכשיו. כך בעניננו המפקיר את בניו ואינו חושש כלל באכילתם נבלות וטרפות הוא ממש כמו בקשת העני הסכל הנ״ל שכשרואה בניו ערומים ויחפים (כי בודאי ע״י אכילה כזו נעשה בגדי נפשם קרועים ובלוים) הוא מבקש שיזכה לראותם מלובשים באבנים טובות ומרגליות. ודע עוד דאם האב מתחזק בעת נידוד בנו להחזיקו במאכלות כשרות כדי שלא יחלל דת ה׳ זהו בחינה אמיתית למפרע שכל גידוליו שגידל אותו והיה לו ממנו צער בעת נערותו עד שעשהו לאיש היה הבל בעבור כבוד ה׳ ותורתו שרצה שישאר ממנו איש נאמן לה׳ ותורתו ובודאי יקבל שכר עבור כל יום ויום שעמל עליו לא כן אם בא עת כזה ליד בנו ואינו חושש כלל אם ילך בנו בדרך ה׳ או ימעול מעל מזה הוא אות שגם הוא גופא אינו חושש לכבוד ה׳ ותורתו וגידולו שגידל אותו עד כה היה רק כשאר בע״ח שמגדלין ילדיהן ולא יקבל ע״ז שום השלום גמול. ובאמת התרשלות בענין זה הוא בא רק מפיתויי היצר שרוצה לאבד ממנו בזמן מועט את כל השכר הגדול שהיה מוכן לקבל עבור כל הימים ושנים שהשתדל להחיות את בנו עד כה וכנ״ל. ועל כיוצא בזה אמר התנא באבות הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכר ושכר עבירה כנגד הפסדה. והנה אם באנו להעריך לפני הקורא גודל שכרו של האב המשתדל להחזיק בנו במאכלות כשרות יהיו הדברים ארוכים מאוד אך בדרך כלל תדע שבל המאמרים שהבאנו לעיל (בפרק ט׳) לענין שכר שיגיע לעצמו של המתחזק בזה שייך זה גם כן לענין אביו הגורם לזה. כי אפילו באדם דעלמא שמתחבר להיות נטפל מצוה אחז״ל הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ועאכ״ו בזה שהוא בנו והוא מוסר נפשו על ענין זה בודאי יהיה חשוב זה לפני ה׳ מאוד מאוד."
+            ],
+            [
+                "<small>עוד מענין זה:</small>",
+                "והנה יש אנשים שטועין בנפשן לומר שלום יהיה לי ואין עלי לדאוג כ״כ עבור בני כי הלא אנכי שומר מצות ה׳ כדת וכהלכה שאני קורא ק״ש ומתפלל בכל יום ויתר כל המצות שמזדמן לידי לקיימם ואיני אוכל ח״ו לא חלב. ולא דם. ולא נבלה וטרפה. ולא כשר חזיר. ולא גיד הגשה. ומימי לא בא לפי שום חשש איסור ומה איכפת לי אם בני עובר על כל זה הלא אנכי לא צויתיו לכל זה ומעצמו הוא עושה. והנה תשובה כזו הוא רק מפיתויי היצר שמפתה לאדם כדי לתפשו אח״כ ברשתו אבל האמת אינו כן דמי שאינו רואה להשריש בלב בניו אחריו אמונת ה׳ ותורתו ומצותיו ולא איכפת ליה אם בניו הולכין בדרך ה׳ או לא איננו יוצא ידי חובת יהודי כלל<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">ודע עוד דאם הבן סר מדרך ה׳ ויבוא לבסוף למשפט לפני כסא כבודו ית׳ אפילו אם כבר זכה אביו לישב ע״י מעשיו הטובים בג״ע ג״כ יגיע לו ממנו צעד גדול כי יטלוהו מג״ע ויוליכוהו לגיהנם למען יראה ביסודי בנו כמו שאחז״ל והביא הגר״א דבר זה במשלי (כ״ט) על הפסוק יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך וז״ל כאשר הבן וכו׳ ועוד יסר וגו׳ כי אפילו צדיק אם יש לו בן רשע אזי נוטלין אותו מג״ע לגיהנם. למען יראה ביסורי בנו וזהו יסר כנך ויניחך במקומך וגם הוא יתן מעדנים לנפשך עכ״ל ומי יוכל לשער גודל הצער והדאגה שיגיע לו לאדם עי״ז כי אפילו אם כואב לו לבנו איזה אבר קטן ומתאנח מגודל הכאב ג״כ מדרך טבע האב להצטער מזה הרבה. ובפרט כשיראה אדם שמיסרין את בנו ביסורים קשים ומרים [זה קורע את פיו לגזרים על שבה אכל כמה פעמים שלא בהכרח כלל כ״א ברצון נפשו המאכלות האסורות וזה תולש לשונו וזה שובר את ידו שבה סייע ג״כ להעבירה וכידוע שכל אחד מהמשחיתים נבראו מהעבירה גופא באותו אבר שחטא בה וכגון אם עבר איזה איזה עבירה בידיו נברא כח המשחית להשחית את ידיו וכן בכל האברים וזהו משה״כ תיסרך רעתך וגו׳ ולבסוף מפילין אותו באש. והוא צועק ונוהם בקול מר אוי ואבוי וכמו שכתוב (במשלי) ונהמת באחריתך וגו׳]. כמה יתמרמר אביו אז ויבכה מנהמת לבו ולא יהיה לאל ידו להושיעו מזה מאומה והחי יתן אל לבו כ״ז בעודו בחיים למנוע את בנו שלא יבוא לזה ואז אשרי חלקו וטוב לו.</i> שכל פנת יסוד אומה הישראלית מיום היותם לגוי הוא רק בתנאי זה שקבלו על עצמם שלא יכרת עבודת השם מבניהם ובני בניהם עד עולם וכנאמר בכריתות הברית שכרת אתנו הקב״ה בערבות מואב על קבלת התורה באלה ובשבועה שאם ימצא אחד שיתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לא יאבה ה׳ סלוח לו וחרה אפי וגו׳ ומסיים שם הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת והיינו שעל הנסתרות לעוברים על התורה בסתר לא הכניסנו בערבות עליהם והקב״ה בעצמו יפרע מהם אבל על הנגלות הכניסנו בברית על שמירת כל התורה ולא אנו בלבד אלא גם על בנינו אחרינו עד עילם וזה היה תחלת יסוד ושורש אומה הישראלית שחיבב הקב״ה את האבות ובחר בהם מכל העולם להוציא מהם האומה הנבחרת סגולה מכל העמים מפני שהם בדרכם הישרה אחזו במדה זו שלא להסתפק במה שהם בעצמם עבדו את ה׳ באמת ותמים אלא להשריש אמונת ה׳ והשגחתו ושמירת חוקיו ומצותיו בלבב בניהם אחריהם וציוו אותם לכל הדורות שלא יכרת עבודת השם מהם עד עולם (כדאיתא ברמב״ם הל׳ ע״ג) וע״כ באמת בחר הקב״ה אח״ז בזרעם אתריהם מכל העמים והוציאם ממצרים ונתן להם תורתו וייחד שמו עליהם ולקח אותם לי לנחלה עד עולם ונאמר זה בפירוש בתורה וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצים וגו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳. ועל יסוד זה הזהירה התורה כמה פעמים על מצות ת״ת שמחוייב האב ללמד לבנו שזהו יסוד כל המצות וכן הזהירה לנו כמה פעמים לספר לבנינו את הנסים והנפלאות שעשה הקב״ה לפרעה ולמצרים לעינינו למען לשרש בקרב לבבם אמונת ה׳ והשגחתו וביותר ביארה התורה בפרשת בא שהרבה ה׳ אותותיו במצרים כדי שיהיה לנו מה לספר לבנינו שידעו ויכירו השגחת ה׳ וכמו שנאמר שם כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳ וידעתם כי אני ה׳. וכן הזהירה התורה להודיע לבנינו ולבני בנינו את ענין קבלת התורה את המעמד הגדול והנורא אשר נגלה הקב״ה על הר סיני ללמד לישראל תורתו ופנים בפנים דבר עמנו ודבריו שמענו מתוך האש. וכמו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב. וגם צותה התורה בפרשת ואתחנן להעריך לבנינו את ערך החוקים שציונו ה׳ לעשות אותם כי הוא לטובתנו וכמו שנאמר ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה כמצרים ויוציאנו ה׳ משם כיד חזקה וגו׳ ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה וגו׳ לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה. ונאמר בתנאי הגאולה בפרשת נצבים אחר כריתות הברית שהבטיח לנו הקב״ה שאף אם נהיה נדחים בקצה השמים משם יקבצנו ויקחנו לאדמתו. וזה יהיה אם נשוב לה׳ בכל לבבנו ונפשנו אנחנו ובנינו כמו שנאמר שם ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך וגם אנו מקבלים זה עלינו תמיר בכל יום בברכת אמת ויציב שאחר ק״ש שכל דברי ה׳ נאמנים ונחמדים עלינו ועל בנינו ודורותינו ומה מאוד תכסה בושה וכלימה את פנינו שאנו מקבלין בבל יום מצותיו באהבה ובחיבה עלינו ועל בגינו ודורותינו ואח״כ אין אנו חוששין כלל בבנינו כשסרים מדרך ה׳ והרי אנו כדוברי שקרים לפני הקב״ה בבל יום. וע״כ מן הראוי והמחוייב לכל איש ואיש להשגיח על בניו בכל מה שיוכל שלא יסורו מדרך ה׳ ואז נוכל לומר על האיש הזה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים באמת [דאל״ה אין קבלתי באמת שאין פיו ולבו שוין בזה ונוכל לקרוא עליו הפסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וגו׳] ויצא ידי חובת היהודי בעולם ואפילו בהיות בניו בארץ רחוקה שאין יכול לזרזם בפיו עכ״פ יראה תמיד לשלוח להם מכתבים אודות זה שלא ישכחו את ה׳ אלהיהם [הנותן נשמה לכל ומחיה את הכל ואליו יבואו כל בשר ואיך ישאו פניו אליו אם ימרדו בו] ואת אבותיהם אשר הם יהודים מעולם נאמנים לה׳ ולתורתו. ואם יודע ומשער שבנו עלול לסור מדרך התורה באכילת נבילות וטריפות בעת התנודדתו מחמת איזה טעם שהוא בודאי מחוייב מן הדין לשלוח לו ממון לפי יכולתו [וכמו שביארנו בפרק הקודם] כדי שלא יבוא לזה ואז יצא ידי חובת יהודי ואשרי חלקו בזה ובנא."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר הפלא על האבות שמתרשלים מלעזור לבניהם בענין זה:</small>",
+                "והנה באמת יש להפליא מאוד על האבות המתרשלים עצמם לעזור לבניהם בעת דחקם שלא יצטרכו לאכול מאכלות אסורות. דהנה ידוע גודל רחמי האב על הבן שכאשר יראה האדם לכנו חביבו שהוא מוטל ביסורים כמה צער יגיע לו מזה וכל מה שיגדל ח״ו יסורי הבן יגדל צער האב וכ״ש אם יאמרו לו הרופאים שהכרח הוא לעשות [אפעראציאן] ולחתוך ממנו אחד מראשי אבריו ידו או רגלו יהיה צער האב גדול מנשוא על המכאובים הגדולים שיגיע לבנו מזה וביותר שישאר בעל מום כל ימי חייו ולו ידע האב איזה עצה ותרופה נכונה לרפאותו שלא יצטרכו לחתוך איבריו בודאי היה רץ אחריה בכל נפשו ומאודו והיה משתדל בכל כחו ולא היה חס כלל על ממונו ואף כשאין בכחו היה מבקש עצות ותחבולות איך להשיג כסף אף בהלואה וכדומה ורק כדי להציל את בנו חביבו מיסורים המרים ושלא ישאר בבזיון תמידי מחסרון איבריו וכ״ש אם יאמרו לו שגם חייו תלויים מנגד וקרוב הוא למיתה יותר מן החיים ויתודע לו שיש עצה ותרופה נכונה להצילו לחיים הלא לא ישקוט ויעשה כל ההשתדלות להשיג התרופה הזאת להצילו מן המות [וכאשר ישיגנו ויחייהו יגדל שמחתו באין שיעור ואין ערך ולא ידאג כלל על הונו ומאודו] ובענין הזה נמי הלא ידוע גודל היסורין ועונש הגיהנם שצריך האדם לסבול עבור איסור אחד שבתורה וכל שכן בעד איסורים רבים וחמורים מ״א שעובר בנו בעת נידודו לא פעם ושתים רק כמה ובמה מאות (פעמים) בשנה אחת אשר היסורים שיגיע לו אח״כ הוא רב מאוד מאוד. וגם אחרי שיופקר אצלו לעבור על האיסורים הרבה פעמים ברצון הלא ישאר עבור זה בע״מ בנפשו בעולם הנצח בכמה אברים ראשיים שלו וכמבואר בשער א׳ בפרק ב׳ וגם כל חיים הנצחיים שלו תלויים מנגד עי״ז כידוע שיש בהאיסורין שרגיל לעבור עליהן עונות שמכריתין את נפשו מארץ החיים כמו איסור חלב ודם ואם כן איך יפעל האב בעצמו לעמוד מנגדו ולהעלים עין מלהציל את נפש בנו הטובע בטיט היון עד צוארו אשר לא יוכל לצאת משם ח״ו לעד.",
+                "והנה ידעתי שישיב האב ע״ז כי אם אמנם היה רואה לבנו שהולך ברצון לאכול מ״א כמו טרפה וחזיר וכדומה בודאי היה מתאמץ בכל כחו להצילו שלא יאכל מ״א אבל הלא בעת נידודו אנוס הוא. ואנוס רחמנא פטריה ואין זה חשוב אוכל איסורים כלל. אבל באמת הדבר לא כן הוא. אחד, לו יהי כדבריו שאנוס הוא אבל כיון שבמעט הכסף שהיה מושיט לו לעזר לא היה מוכרח לעבור על האיסורים א״כ העון מוטל על האב שהתעצל בדבר ויצטרך לעמוד בדין לעתיד שהוא בעצמו הביאו לזה. ודמיונו לאחד שדר עם בניו הקטנים בין העכו״ם ואינו זן אותם ומפני כך אנוסים הם לאכול מאכלי העכו״ם האם אין על האב עון אשמה גדולה שהביאם לזה.",
+                "ואמנם מלבד זה בעיקר הדבר שנחשבין בעיניהם לאנוסים טעות הוא וכבר הוכחתי זה בפרק שביעי משער א׳ עי״ש באורך. ואכפול כאן הדברים בקיצור כי הלא אנו רואין בעינינו כי מי שהורגל לאכול מ״א בעת נידודו אין מבחין כלל להבדיל בין זמן לזמן שאף בזמן שאיננו עיף ויגע כלל ויודע בעצמו שאפשר לו להסתפק בלעדי מאכלים ההם ורק בפת ומים חמין המצוי לו (או שנמצא אז ת״י מעט כסף לקנות איזה דבר לאכול בו את פתו) מ״מ אינו מונע עצמו מלאכול המ״א לכן אף מי שבביתו לא היה רגיל לאכול כלל בשר (אף שהיה ג״כ עיף ויגע במלאכתו) ורק בימי השבת. ושם בעת נידודו אוכל גם בשר מדי יום ביומו [אשר על כל כזית וכזית הוא לאו בפ״ע] וכאלו היה הדבר היתר גמור ועוברים על איסורי תורה החמורים בלי שום מענת אונס כלל. ואף שבביתם היו כולם ישראלים כשרים ולא היו אוכלים אף כזית אחד מכל אלה האיסורים טרפה או חזיר אף בעד הון רב ומי הביאם לזה סיבת הדבר הוא ע״פ רוב מפני שבתחלה מצוי לו באמת איזה זמנים שהיה מצטער הרבה על מאכלו מפני שלא היה תחת ידו כטף בריוח לקנות מאכלים כשרים כמו חמאה וחלב וכיו״ב (שאף שאסרו חז״ל חמאה וחלב של עכו״ם מ״מ לאנשים כאלה בעת הדחק אין לאסור להם זאת) ולא היה בידו רק פת חריבה וקיתון של מים חמין ומצד ההכרח פועל בנפשו לאכול המאכלים ההם [אף שמצד הדין ברוב הפעמים לא נחשב זה אונס שהתורה התירה דהוא רק היכא שנוגע לו לפ״נ אבל לא בשביל צער בעלמא וכמו שביארתי בפרק שביעי שם] וכיון שאוכל פעם ושתים ושלש נטמטם לבו עד שאין מרגיש כלל בחומר האיסורים שאף בעבירה אחרת אמרו חז״ל דכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר וכ״ש בזה שנכנסו אל קרבו ונסתלק ממנו עי״ז קדושת נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דכתיב בלא א׳ דהיינו ונטמטם בם (וכמש״כ בפרקים הראשונים בשער א׳ באורך עי״ש) וע״כ אח״כ אין מונע עצמו עוד כלל מלאכול המ״א אף בלי הכרח כלל עד שיש כמה אנשים שירדה מדרגתם כל כך מרוב ההרגל שאף בעת שמצוי להם מאכלים כשרים טובים אצל ישראלים מ״מ בוחרים להם לאכול המ״א הרגילים בהם תמיד אצל האינם יהודים ואף שמאז בהיותם בביתם בודאי אין שום איש ישראל בסוג הזה לאכול טריפה וכדומה ברצון גמור. אוי ואבוי לאזנים שכך שומעות ועינים שכך רואות וכל המכשלה הזאת היה יכולת ביד אביהם לסלק שאלו היו משתדלים האבות לחזקם בדברים ובמשען כסף מתחלת ימי נידודם ולא היו דחוקים במזונותיהם וגם היו מבטיחים להם לעזור להם תמיד במשען הכסף הצריך להם למאכלות כשרות עד שירויחו בעצמם [שבהמשך הזמן הרבה מרויחים בעצמם במלאכתם כידוע] ורק שישמרו עצמן ממ״א בודאי רובם לא היו עוברים מתחלה ברצון עצמם על איסורים כאלה החמורים מאד אצל כל איש ישראל ואם עובר פ״א מחמת איזה סבות אונס גמור תיכף היו עוזבים זה ונמצא האבות שלא השתדלו לעזור אותם במשען כסף בעת דחקם הם גרמו להם זאת לעבור אח״כ ברצון על איסורים החמורים ולהורידם מקדושתם ולהענש לבסוף בגיהנם עבור כל כזית וכזית אשר יעלה מספרם במשך ימי נידודם למאות ולאלפים ואפשר עוד גם להכרית נפשם מארץ החיים ח״ו ע״י איסור חלב ורם כנ״ל ונמצא האב בעצמו גורם לבנו חביבו רעה גדולה כזאת אשר לא היה חפץ לראותו אפילו על שונאו ואויבו הגדול. וכ״ז בא מחסרון התבוננות באמיתת הענין עד היכן הדבר מגיע כי אם יתבונן האדם בזה אף מי שהוא עני גדול לא היה מתעצל מלחזור אף על פתחי נדיבים ורק כדי למלט את נפש בנו מהרעה הגדולה הזאת שלא יכניס עצמו ברשת האיסורים החמורים מאד אצל כל איש ישראל והאם מפני כי נפל גורל בנו להיות מתנודד מביתו לאו איש ישראל הוא. וכ״ש מי שיש קצת יכולת בידו בודאי היה מתחזק בזה בכל כחו וכך הוא האמת הברור ע״פ התורה שאף מי שאיננו איש אמיד מחוייב הוא לצמצם בהוצאות ביתו בכל מה דאפשר ולשלוח לבנו הנחוץ לו למאכלות כשרות מדי חודש בחדשו ואף אם יצטרך לשנות הנהגתו על ירי זה בדברים הנוגעים לעונג שבת ג״כ לא יעשה עול בזה כי מניעת בנו מאיסורי טרפה וחזיר וחלב ודם ועור ועור בודאי גדול הוא הרבה יותר ממצות עונג שבת."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר שצריך האב לשום עינו ולבו ע״ז מכמה זמנים מקודם וגם גודל החיוב על הקרובים בזה:</small>",
+                "והנה כל איש נבון באמת צריך לשום עינו ולבו לדאוג ע״ז עוד מבמה זמנים מקודם שלא יבוא בנו לידי איסורים החמורים האלה והוא בשני סוגים אחד בהכנת כסף מעט מעט הנצרך לזה ושנית להשריש בקרב בנו את חומר האיסורים האלה אשר נוגע לעיקר קדושת נפשו ושיש על כל כזית וכזית לאו בפני עצמו ועתיד להענש בעונש הגיהנם על הכל וע״פ דין התורה מחויב כל איש ישראל ליתן את כל אשר לו שלא לעבור על לאו אחד מן התורה וכ״ש על לאוין הרבה חמורים כאלה ואשר יש מהם שעונשן כרת להכרית נפשו מארץ החיים כנ״ל וע״כ יהיה לבן חיל להתאמץ בזה בכל כחו ולא ילמוד מחבריו המוטעים וימצא שכרו אתו ופעולתו לפניו לפני הקב״ה וכאשר הארכנו בכמה פרקים בשער א׳ בעונש המפקירים האיסורים האלה ובשכר המתחזקים עצמם בזה ובפרט בעת הדחק כזה וככה ידבר עמדו יום יום ויראה לו מאמרי חז״ל המדברים בענין זה וכאשר כתבנו בשער א׳ עי״ש ובפרט בזמן האחרון קודם נסיעתו עליו להרבות בריצוי דברים ואזהרות שיהיה לבן חיל לעמוד בנסיון [אם לא במקום שנוגע לפיקוח נפש ממש דאז אין בו איסור כלל אבל הוא רק באותו פעם ולא בפעם אחר] ויתאמץ ליתן לו די כסף כל מה שיש ביכולתו ויבטיחנו לשלוח לו אח״כ גם כן מדי חודש בחדשו כדי שיהיה מצוי לו כסף בריוח. ואם יודע שכבד לו להשיג במקום גדודו מאכל כשר אף בעד כסף יזדרז לשלוח לו בכל פעם מאכלים מתוקנים כמו בשר יבש מליח שקורין וורש״ט או חמאה ושומן וכיו״ב ואל יחוס על הוצאותיו שיעלה בכפלים מהמקח כי הלא בנפש בנו הוא וכאשר יראה בנו עד כמה אביו מתאמץ לעזרו למאכלים כשרים גם הוא יתחזק בזה ויעשה רצון אביו ורצון אביו שבשמים [בדבר הזה ובכל הדברים הנוגעים לדת התורה וישוב לביתו נקי ושלום בקדושת נפשו ובקיום התורה ואשרי חלקו] ובזכות השתדלותו בכל לבבו להדריך את בנו בדרך התורה והמצוה יקרא מאוהבי ה׳ וכמו שמצינו אצל א״א שאהבת הקב״ה אליו היה כשביל שהיה משתדל לצות בניו אחריו לשמור את דרך ה׳ וכמו שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ וגו׳. וישלם ה׳ שכרם של האב והבן המתחזקים בזה בעוה״ז וכעוה״ב. ויזכה האב לראות מבניו דור ישרים ואושר בעוה״ז וכבוד וגדולה בעולם הבא.",
+                "דהנה עד פה כתבנו גודל החיוב המוטל על האב לעזור לבנו במאכלות כשרות ועתה נדבר אודות הקרובים שגם עליהם מוטל החיוב דהנה ידוע מה שכתבה התורה או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו׳ והכל מה שהטלת התורה הגאולה על הקרובים הוא הכל כדי שלא יטמע בין העו״ג וילמוד ממעשיו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב״ן וה״ג שייך בענין זה שמחוייבין לעזור להם במה שיש ביכולתם כדי שלא יצטרך להתדבק עם העו״ג לאכול מאכליהם וממלא יהיה הפקר אצלו במשך הזמן קיום כל התורה וכנ״ל והכל כמו שכתבנו למעלה לענין האב שייך גם עליהם. גם נוכל להתכונן כ״ז מדרך השכל אלו היה דר עני קרובם בעירם ומחמת קמצנותם הוכרח לסבב על פתחי עובדי גילולים כדי להחיות נפשו. כמה בזיון וכלימה היה להם לפני הכל ומה היו עונים ע״ז וידעו נאמנה כי אף שבהיום הזה מי שידרוש אותם אבל לע״ל בודאי יובאו הכל לחשבון לפני שופט צדק ויגלה קלונם לעיני הכל. גם ידוע דאף שעל כל ישראל מוטל מצות צדקה על הקרובים מוטל החיוב יותר ויותר לעזור לקרוביהם והמעלים עין מזה גדול עונו מאוד ומי לנו עני גדול יותר מאיש כזה בעת נידודו ובודאי זה לא יוכל היצר להשיב כי הלא לאו עני הוא שיש לו מה לאכול כמו שלא יוכל לומר לשאר עני מה לך עלי לך אל פתחי עו״ג והגה ידוע מה שאמר הגמרא (יבמות ס״ד) המקרב את קרוביו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני וקירוב כזה הוא גדול במעלה הרבה יותר ממי שעוזר לקרובו בזמן אחר כי שם הוא עוזר רק לגופו לבד וכאן עוזר הוא לו בזה גם לנפשו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>שער בית ישראל</big></strong>",
+                "<small>בו יבואר גודל החיוב להחזיק לאנשים ישראלים במאכלות כשרות:</small>",
+                "הנה עד הנה דיברנו בענין האב שצריך להחזיק לבנו בעת נידודו שלא יבוא לידי מאכלות אסורות ועתה נדבר אודות כלל ישראל שגם הם מחוייבים לעזור לאחיהם שלא יבואו לזה. מפני כמה טעמים כמו שאבאר באלו הפרקים:",
+                "א) מפני מצות צדקה שנצטוינו בתורה פתוח תפתח את ידך וגו׳ וחי אחיך עמך וכמה גדולה היא מצות צדקה שמקרבת את דגאולה כדאמרינן (ב״ב ט׳) תניא ר׳ יהודא אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות ומה מאד צריך האדם ליזהר שלא להעלים עין מן העני שעובר עי״ז על ד״ת דאורייתא לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון וגדול עונשו מאוד ח״ו עד שאמרו שם (ב״ב יו״ד) שמניעת הצדקה גורמת כמה פעמים לקצר ימיו של אדם כעון ע״ז דכל המעלים עין מן הצדקה כאלו עובד ע״ז כתיב הכא וכו׳ ואיתא ביו״ד בסימן רמ״ז דמאוד יש להזהר במצוה זו כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא יתנו לו מיד וכעובדא דנחום איש גם זו (תענית כ״א) ומה מאוד צריך ליזהר במצוה זו אם יודע שאפשר להגיע לפ״נ אם יתעלם עין מזה וכמה גדול עונש המאמץ את לבו בעת כזו שמלבד שעובר על מצות פתוח תפתח וגו׳ וחי אחיך עמך וגו׳ עור עובר על לא תעמוד על דם רעך שהיא מצוה חמורה מאד שמחללין עליה שבת וכל איסורי תורה בשביל חיי נפש אחת מישראל ובעניננו נמי פעמים שנוגע לפ״נ ממש שיש איזה אנשים שהם חלושים בבריאותם והם עניים שאין להם במה לקנות מאכלות כשרות. ומ״א לא ירצו לאכול כי אנשים עברים הם ויחלשו ויתעלפו ויבואו לידי סכנה ובודאי יהיה ח״ו עונש מן השמים על אלו שהתעלמו עין וגרמו ולזה. (ואפילו אנשים שלא יגיעו לידי סכנה עי״ז עכ״פ מסגפין עצמן לחיות חיי צער בפת לחם חריבה וקיתון של מים ואיך לא נשתתף בצרתם שלא לרחם עליהם) ואולי יאמר המתפתה ביצרו מה לי לדאוג ולהצטער בצרתו אם חלוש הוא ויכול לבא לידי ס״נ ע״י מניעת המאכלים הלא אנוס הוא ומותר לו לאכול מ״א. אף אתה השב לו הזה רצון ה׳ שנאמץ לבנו ונקפוץ ידינו ממצות צדקה עד שעי״ז יהיו אחינו העניים שבהם בכלל אנוסים ויהיו מותרים לאכול מאכלות האסורות. וצריך להבחין בעצמו אלו היה דבר זה לעצמו או לבנו באופן זה כמה היה משתוקק שימצאו אנשים שיחזיקוהו במאכלות כשרות שלא יחטיא נפשו ע״י מאכלות האסורות. וע״ז הזהירנו התורה ואהבת לרעך כמוך. וגם הלא ידוע שנקראו כל ישראל בנים למקום כדכתיב בנים אתם לה׳ אלהיכם ואיך לא נרחם עליהם הלא גם הם בני ה׳ כמונו ואיך נישא פנים אח״כ בר״ה זה מבקש ה׳ רו״כ בכל שבוע ושבוע וזה עשרה כל אחד ואחד לפי כבודו אם נתאכזר ח״ו על אחינו בשרנו ולא נחוש להם כלל עד שעי״ז יוכרחו לאכול מאכלות אסורות. ואיתא (בשבת קנ״א) ר״ג אומר ונתן לך רחמים ורחמך וגו׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השטים ובודאי כל המעלים עין מזה עובר גם על מ״ע דואהבת לרעך כמוך. וצריך האדם לידע עוד שע״י שהוא מרגיל עצמו להיות איש טוב ורחום ממשיך על עצמו שפע כל הברכות הכתובות בתורה וכדאיתא בתנא רבי אליהו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך השמע בקול ה׳ אלהיך ותלך בדרכיו שהם דרכי שמים ומה הם דרכי שמים שהוא רחמן ומרחם אפילו על הרשעים ומקבל אותם בתשובה שלמה וזן ומפרנס את כל הבריות כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה ותאריכו פנים זה אל זה בטובה. ואיתא בתנחומא פרשת משפטים על הפסוק מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו מהו וגמולו וכו׳ יכול נתן פרוטה לעני הקב״ה משלם לו פרוטה אלא אמר הקב״ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרוסה והחיית אותו חייך שאני מחזיר לך נפש למחר בנך או בתך באים לידי חולי או מיתה ואזכיר אני להם את המצוה שעשית עם העני ואציל אותן מן המיתה הוי וגמולו ישלם לו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר גודל ההפרש שיש בין האדם למקיים רק בעצמו רצון ה׳ ובין האדם שמשתדל שגם אחרים יקיימו רצון ה׳:</small>",
+                "גם ידע האדם שיש חילוק גדול בין העובד ה׳ ומקיים מצותיו בעבור שחפץ באמת בעבודתו ובמצותיו ובין מי שעושה את הכל רק לקבל שכר בזה ובבא ויורה ע״ז הכתוב אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאוד וכמו שפירשו חז״ל במצותיו בשכר מצותיו וזהו שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ור״ל אפילו אם מקיים מצות השם אבל רק בשביל עצמו ולא בשביל שחפץ בעבודתו תראו ההיכר ביניהם לע״ל. ובמה יבחן האדם אם הוא עובד אמיתי או כונתו בעבודתו רק בשביל הנאת עצמו לקבל שכר ולהנצל מעונש הבחינה הנכונה הוא בזה דמי שהוא עובד אמיתי תשוקתו שיהיו הכל עובדי השם ועושי רצונו כדי שיתגדל כבוד הש״י אצל הכל ואם הוא רואה שאנשים עוברים על רצון הש״י הוא מיצר ודואב על זה מאוד מאוד. לא כן מי שכוונתו רק בשביל הנאה עצמו אין חושש כלל אם שארי אנשים עובדים את ה׳ או לאו ואך כיון שהוא בעצמו נזהר שלא יעבור על התורה ולא יענש בגיהנם דיו לו ואין מיצר ודואג כלל על שאחדים מחללין את כבודו בשאט נפש. ותדע אחי שכל זה הוא שייך בעניננו ג״כ שמי שאומר מה לי לדאוג על אחרים לעזור להם שלא יכשלו במאכלות אסורות אות הוא שכל עבודתו הוא רק בשביל הנאת עצמו שיהיה טוב לו בזה או בבא ולא בשביל כבוד ה׳ שאלו היה חושש לכבודו בודאי היה מתחזק בכל עוז שלא יעבור שום אדם על רצונו. וכלל ענין זה שכתבנו הוא כתיב בפרשת ק״ש שאנו קוראין ככל יום ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו׳ ופרשו חז״ל בואהבת היינו שתאהבהו על הבריות והוא כמש״כ דאוהב הנאמן למלכד משתוקק לאהבהו על כל בני מדינתו שיהיו הכל נאמנים בעבודתו באהבה ובלב שלם ומה שסיים הכתוב בבל לבבך וגו׳ משמע דקאי על ענין זה נמי דצריך להשתדל בכל לב ובכל נפש ובכל מאודך היינו בממונו לאהבהו על הבריות בהם ולא לשמוע ליצרו שמייעצהו לקפוץ את ידו במקום שנוגע לכבוד שמים שיתחזק עי״ז עבודתו בעולם. וזהו מה דאיתא בספרי ואהבת את ה׳ אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וידוע דרכו של אברהם אבינו שהיה גדול במדת החסד מאוד ועי״ז קירב את הבריות תחת כנפי השכינה וכדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם וכדאיתא במדרש דע״י האשל הקרא שם ה׳ בפי כל הבריות וזהו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מאודך וכנ״ל.",
+                "גם הנה ירוע שכל איש ישראל שקיבל על עצמו קיום התורה בעת קבלת התורה לא על עצמו בלבד קיבל אלא גם כל מה שיהיה ביכולתו לחזק את קיום התורה אצל שאר בני ישראל התחייב על עצמו ונעשו אז כל ישראל ערבים זה לזה וזהו מה שמסיים התורה בפרשת נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת וכמו שפירש רש״י שם דהיינו שנעשו ערבים זה לזה ולכך הדין שבל אחד מישראל מוציא את חבירו בקיום המצות אף שיצא הוא כבר כגון קידוש וכדומה דאם יחסר לחבירו איזה מצוה כאלו חסר לו [כדאיתא ברא״ש ברכות פרק ג׳] וכן נמי שיפריש כל אחד את חבירו מאיסור ל״ת [הג״ה ולכך נפסק הרין ביו״ד סי׳ ש״ג דאם רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים צריך לפשוט ממנו אפילו בשוק ואפילו לבשן בשוגג שלא ידע שהוא כלאים ואפילו לדעת הרא״ש המובא שם בהג״ה שא״צ לפשוט ממנו בשוק כשהלובש אינו יודע שהוא כלאים משום כבוד הבריות עכ״פ כשיגיע לביתו צריך להודיעו כדי להפרישו מהאיסור וכן נמי בהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריך להקיצו ולהודיעו כדי להפרישו מהאיסור ואע״ג דלא ירע מ״מ איסורא קעביד בשוגג ולאחריני דידעי מצוה להפרישו מהאיסור כדאיתא ביו״ד סי׳ שע״ג בהג״ה בש״ך שם וכן נמי לענין ת״ח אע״ג דאינו חייב להעיד במקום דאינו לפי כבודו אבל לאפרושי מאיסורא חייב להעיד כדאיתא בשבועות דף ל׳ ע״ב] דאם לא יפרישו מהאיסור במקום שיש ביכלתו יענש גם הוא וכדאיתא בויקרא רבה שה פזורה ישראל מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים [ר״ל שדרך של השה כל העדר מתחברים ביחד וכששה אחד לוקה ברגליה וכדומה והיא עומדת יעמרו כולם לפי שעה] אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים תני רשב״י משל לבני אדם שהיו באים בספינה נטל אחד מהם קודח והתחיל וקדח תחתיו אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן אמר להו מה אכפת לכם לא תחתי אנכי קודח אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה עי״ש. וא״כ בעניננו נטי כשנאמץ את לבבינו ונקפוץ את ידינו ממצות צדקה באיזה גרגרי כסף שעי״ז היינו יכולים למנוע אותם מאיסורי ל״ת דאורייתא שיש על כל כזית וכזית בפנ״ע ועי״ז אף אנשים כשרים יוכרחו לפעמים לאכול מ״א בודאי נתענש ח״ו עונש גדול בבא עת הפקודה כאלו היינו אוכלים בעצמינו מאכלות האסורות. ולפ״ז אף האדם השלם השומר עצמו מאסורים בכל יכולתו ואף מספק ספיקא שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם או מסירכא וכדומה יוכל היות כי לעתיד לבוא יתבעו אוהו על חתיכת חזיר וטרפה וכדומה וכאשר ישאל מנין לי האיסורים האלה חף הייתי מפשעים אלה ולא בא אל פי מעולם אף חשש איסור קל. ישיבו לו האם לא ידעת כי כל ישראל ערבים זה לזה וזכור שאכלו אנשים מבני עמך בעירך בזמן פלוני ופלוני כל האיסורים החמורים האלה ואתה עמדת מרחוק ולא ראית להושיעם בעת דחקם שלא יבואו לידי איסורים האלה וע״כ בא וקבל דינך ומה מאוד יתמרמר אז על עצמו שבדבר נקל [במעט כסף או בזירוז לאנשי העיר] היה יכול להסתלק מכל אלה הדינים. ואל יתפתה בנפשו לומר שבודאי לא יהיה הדין עליו לבד כי אינו יחיד בעירו כי לעומת זה תדע כשנתחייב אדם בערבות גדול של כמה עשריות אלפים רו״כ אפילו נתערבו עמו ביחד עוד כמה אנשים כשמגיע לזמן תשלומין אפילו אם יגיע עליו איזה חלק מן הערבות הוא עולה ג״כ לסך גדול אשר יצר לו מאוד עי״ז ואף כאן בעניננו לפי הידוע שכהיום נתרבו הנודדים מאד שכאשר תבא לחשבון יגיע לאלפי כזית של איסור הנאכלים בשבוע אחת ובמקום אחד וא״כ אפילו לא יגיע לאיש אחד מהערבים רק כזית אחת של חזיר או של נבלה וטרפה וחלב בכל שבוע ושבוע ג״כ יהיה רע ומר לנפשו [וכ״ש אלו האנשים אשר יכולת בידם לזרז את אנשי עירם להחזיק במצוה זו למנוע את נפשות ישראל מאיסורים והתרשלו בדבר בודאי עיקר האשמה תהיה עליהם וכדאיתא בתנא דבי אליהו כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר (ואתה) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו׳ הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש] ולדעתי זהו מה שאנו מתחננים באבינו מלכנו שתי בקשות דהיינו אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך ואח״כ א״מ מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ולכאורה היינו הך ולדברינו ניחא דמתחלה אנו מבקשים סליחה על העונות ופשעים שאדם עובר כעצמו ואח״כ אנו מתחננים עוד על שטרי חובות שאין באים על ידי פשעינו כלל כ״א ע״י ערבות על אחרים וגם הם חובות עלינו."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר גודל החיוב בזמננו שיש בין המתנודדים אנשים יקרי ערך מאוד:</small>",
+                "גם צריכין אנו להתבונן במה דכתיב בתורה וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו אף שבאמת כללה התורה בכלל זה כל איש ישראל ועל כולם נאמר והחזקת בו אפ״ה ידוע שיש נ״מ רבא בין אם מחזיק איש פחות הערך ובין אם מחזיק איש מכובד ובין אם מחזיק ת״ח. והנה ידוע שיש עשרה מדרגות בישראל צדיקים חסידים תמימים ישרים וכו׳ כדאיתא בזוה״ק. וכאשר כהיום נתרבו הנודרים וכמעט רוב אנשי דור הזה הם בכלל הזה והלא נמצאו אצל ישראל בכל דור ודור כל אלו המדריגות הקדושות צדיקים חסידים תמימים ישרים וכו׳ ואם כן כל אלה נמצאו בתוך האנשים הנודדים האלה וכמה גדול זבות המחזיק לאנשים כאלה. ולהיפך אם נתרשל מהם מהחזיק אותם וישארו גם לאנשים הישרים האלה בלי משען ומשענה ברעב ובצמא עד כמה יגדל כח העונש ח״ו כשלא נרחם על עבדי אלהי ישראל להכניסם לידי סכנה או לטמאם בני עולים ובעין כריתות ע״י קמצנות איזה גרגירי כסף שהיה מגיע על כל אחד. וראה נא כמה יקרה נפש אחת מישראל בעיני הקב״ה עד שאחז״ל כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא דהיינו משום דעם ה׳ נקראו בנים למקום שבשבילם נברא העולם ובן אחד של מלך חשוב אצלו יותר מכל שאר אנשים הנמצאים במדינתו מאחר שהוא בנו וכ״ש אלו השרידים אשר ה׳ קורא חביבים המה מאוד בעיניו ומתפאר עמדם בפמליא של מעלה כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר והמטיב עמהן זכותו גדול מאוד ולהיפך אם נתעצל מלהיטיב עמהן עונשו גדול מאור והמרחם על בניו של המקום בעת דחקם ועושה עמרם חסד בודאי יהיה אהוב בעיני ה׳ מאוד ויכתב שמו למעלה בספר הזכרון לשם ותפארת [כדאיתא במדרש רות פ״ה לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו מי כותבה אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם] ויתגדל ויתנשא לע״ל לעיני הכל. ואלה המתרשלים ומעלימים עין מהם יגדל עונם ויגיע להם בושה וכלימה לע״ל וכ״ש אם לא ימצא כלל בעיר מי שירחם עליהם להחיותם ועי״ז יטמאו עצמם ויביאו לידי כריתות בודאי יגדל חרון אף ה׳ ע״ז על הכל. ובאמת בין לענין עונש מי שמעלים עין מזה ובין לענין שכר מי שמשתדל בזה מצעו הכל בתוה״ק כי מצינו לענין עמון ומואב שהתורה אסרם מלבא בקהל ה׳ לעולם ע״ר אשר לא קדמו את אבותינו במדבר בלחם ומים ואף כי הם לא היו צריכים לזה כי היה להם מן ומי באר וכ״ש אלו שהם רעבים וצמאים כמה רע הוא בעיני ה׳ כשנעלים עין ולא נרחם עליהם. וכן לענין שכר המשתדל להחיות בניו של מקום מצינו ג״כ בתורה בפרשת שמות ותיראן המילדות את האלהים וגו׳ ותחיין את הילדים ופרש״י שהיו מספקות להם מים ומזון וכתיב בסמוך ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים דהיינו שיצאו מהם בתים הגדולים שבישראל שהוא מרמז על משה ואהרן ומלכי בית דוד [עיין ברש״י שם] ונראה שהוא הכל מדה במדה דתחת שסיכנו עצמם להחיות ילדי ישראל וגם להספיקם מים ומזון לכך זכו שיצאו מהם משרע״ה ואהרן שבזכותם הכריעו את ישראל לחיים [וכמו שמצינו במעשה עגל כמו שנאמר בכתוב לולי משה בחירו וגו׳ וכן באהרן שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה] וגם בזכותם הספיק ה׳ מים ומזון לכל ישראל [וכמו שמצינו שאחז״ל מן בזכות משה וכו׳ ואח״כ החזירן כולן בשביל משה] וגם עיקר קבלת התורה אשר היא חיינו וחיי עולם. הלא בא לנו הכל ע״י משה רבינו ע״ה וגם בית דוד שהיה לאב לכל ישראל ומשיח צדקינו שהוא אור תקות חיינו גם אלה יצאו ממרים ובודאי גם בכל דור ודור מי שמשתדל ומייגע עצמו להחיות נפשות ישראל בעת צר להם בודאי יגדל שכרו מאוד ויצאו ממנו בנים שיהיו לאות ולתפארת בישראל."
+            ],
+            [
+                "<small>בו יבואר ביטול טענת המתרשלים בזה:</small>",
+                "ועתה נבוא לבאר טענת המתרשלים בזה ותשובה נצחת על דבריהם יש שאומרים כי רבו הנודדים בעירנו ואין ביכלתינו להספיק לכולם ומה תועלת יהיה כשנחזיק מעט מהם אחרי שלכולם אין ביכלתינו להושיע. אבל באמת טענה זו היא רק מפיתוי היצר ולמה״ד לסיעת אנשים שהלכו בדרך על גשר הנהר ונשבר הגשר ונפלו כולם להנהר ויצעקו הושיעו הושיעו כי באו מים עד נפש ויהיו שם שני אנשים שיכולים לשוט במים וירץ אחד מהם לתוך הנהר להוציאם מן המים. ויען לו השני למה אתה יגע הלא נפלו שם כעשרים אנשים התדמה שתוכל להציל את כולם. ויען ויאמר לו לא הבנתי שאלתך וכי בשביל שאין ביכולתי להציל את כלם אעלים עין מדמי אחינו ואתרשל מלהציל כלל הלא אף אם אציל מעט מן המעט מהם שלא יכרתו מן החיים כדאי כל עמלי ויגיעי והמקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. וכן נמי בעניננו וכי בשביל שאין ביכלתינו להספיק לכולם במאכלות כשרות שלא יבאו לעבור על לאוין וכריתות נתרשל לגמרי אף מה שיש ביכלתינו אלא כל מה שיש ביכלתנו אנו מחויבין לעשות אף אם לא נציל עי״ז את כולם. וכמו שאמר שהע״ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. וגם אמנם ידוע שלא לכל הנודדים מגיע היזק חסרון מאכלות הכשרות בשוה כי יש אנשים שיכולת בידם לקנות בעצמם מאכלות כשרות ועוד יש כהנה שאין נחיצותם גדול כ״כ ויש שנחיצותם גדול מאוד שהם עניים שאין להם במה לקנות מאכלות כשרות וכובשים עצמם בכל יכולתם שלא לאכול מאכלות אסורות ואף אם לא יספיקו לכולם אם יגיע רק לאלה הנחוצים ביותר הלא ג״כ טוב הוא. ודע עוד דלפי הידוע שבל ישראל הוא כאיש אחד וע״כ אם רואים שלפי ריבוי האנשים הנודדים אין ביכולתם בשום אופן להחזיק את כולם מצוה עליהם לעורר אתיתר עיירות הקרובות והרחוקות שגם הם יראו לסייע לדבר הזה. ויש עוד שמתפתים מיצרם באופן אחר באמרם שכהיום שההוצאה מרובה והפרנסה מועטת לפי ערך ההוצאה קשה כח הסבל לשאת ע״ע הוצאה זו אבל באמת ידוע מה שאחז״ל שאין אדם מעני מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כי באמת צדקה היא כמו זריעה וכמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיתכן שידאג אדם שיש לו שדות הרבה על ריבוי התבואה שצריך להפיל בארץ בעת הזריעה הלא באמת כל מה שמרבה לזרוע הוא מרבה אח״כ בקצירה כי מכל גרעין יצא מאה פעמים ככה כן הוא הצדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם מוציא לצדקה הוא מביא ברכה לתוך ביתו וכמו דכתיב נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו בי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. ובאמת כאשר נתבונן היטב עוד נראה כי טענה זו שכהיום ההוצאה מרובה היא טענה מסותרת מעיקרה. ואדרבה היא מביאה יותר החיוב על האדם כי בימים הראשונים שאדם היה מצמצם הנהגת מחיתו מאד ולא היה מוציא שום דבר על איזה ענין יתר כ״א על הכרחיות לחם לאכול ובגד ללבוש [והיינו רק לכסות את גוו ולא מלבושים יקרים אחד ושנים ושלוש שכ״א עולה לו לעשריות רו״כ] היה די במעט המעות שהכין לצדקה וחסד לצאת ידי המצוה ע״פ הרחק משא״כ היום שמצוי בעו״ה שהרבה והרבה מהמעות הולכים על יתרונות ותענוגי בני אדם במלבושים יקרים לו ולאשתו ולבניו הגדולים והקטנים [ואפילו מנעלים לרגליו אשר הוא דבר הפחות בערכו נתרבה בעו״ה הרצון לפאר ולקשט אותם עד שמה שעולה כסף לאיש אחד לשנה בעד מנעליו היה די מלפנים על כל המלבושים לכמה שנים] ודירות יקרות וריבוי המשרתים וכה״ג לא תהא מדת צדקה וחסד שהיא חיי האדם והצלתו בעוה״ז ובעוה״ב קל בעיניו מאחד מיתרונותיו ההבלים. ודברינו מרומז במה שאמרו חז״ל שלע״ל יוכיח הקב״ה את כל אחד ואחד לפי מה שהוא ובאמת כאשר נשאל לכל אחד ואחד על הנהגתו בהוצאות ביתו שהוא מתנהג כעשיר ורב הוא יתר מכפי ערכו תירוצו נכון לפניו כי אין לאל ידו להושיע שא״א לו לגרוע מהנהגת בני ביתו מאומה ורק כשבא לפניו ענין צדקה וחסד שם הוא מתבונן במצבו כי אין בכחו ועושה את עצמו לעני ודל ואינו נותן אף לפי ערכו ולמה״ד לראובן ושמעון שלקחו עסק ביחד והתנו ביניהם שכל אחד יקח מהריוח להוצאות ביתו ומלבושיו בכל שבוע ומותר הריוח יחלקו בכלות משך השותפות. ויארכו הימים והעסק הלך ודל עד שלא הספיק אף להוצאות ביתם ויתייעצו ביניהם שמעתה יצמצמו בהוצאות ביתם ולא יקחו הכסף כמלפנים רק היותר הכרח ויהי כאשר בא שמעון ליטול ההכרחיות להוצאות ביתו לא נתנו שותפו באמרו שגם זה הוא יותר מן ההכרח ודי לו בפחות מזה הסך ויהי כאשר באו לחשבון ויחסר סך רב מהכסף וכמעט לא נשאר מאומה ונתברר הדבר שראובן לעצמו לא צמצם בהוצאותיו כלל וכלל והוציא כסף לכל הוצאות המותרות כאחד העשירים ורק לשותפו שמעון לבד מרר את חייו ועל בל פרוטה ופרוטה שלקח להוצאותיו היותר הכרחיים נתן שבע עינים וצעק עליו באמרו שגם זה אינו הכרח גדול ואפשר לצמצם אותו עד שהוכרח להתנהג כאחד העניים הגדולים חסר לחם וערום ויחף ובצאתו מהעסק לא נשאר לו מהעסק אף למזון סעודה אחת כי כל כסף הריוח והקרן הוציא ראובן על ריבוי הוצאות המותרות שלו ויהי כראות שמעון זאת נתן עליו בקולו הוי רשע ערום למה עכרתני מה עשיתי לך שרימיתני ככה ותגזל את כספי להוציאם על הבליך ולהשאיר אותי ערום ורעב בחוסר כל. והנמשל מובן מאליו כי האדם מורכב מגוף ונפש ולכל אחד צריך ליתן לו מזון להחיותו וצריך האדם לחלק כחותיו עבור שניהם דהיינו שחלק מזמנו צריך לעמול להחיות הגוף ולמלא צרכיו דהיינו לתם להחיותו וכסות להלבישו ודירה לשכן בו משך ימי חייו ויתר הזמן צריך לעמול לצרכי נפשו ליתן לה חיותה דהיינו בלימוד התורה וקיום המצות שכל אלה הם חיי הנפש וקיומה לנצח וכמו שנאמר ושמרתם את חוקתי וגו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח ה) ועל קיום תנאי השותפות ממונים שני יצריו היצר הרע הוא כח התאוה והחמדה מופקד הוא על עניני הגוף שלא תגזל הנפש מטנו צרכיו. והיצ״ט מופקד על עניני הנפש שלא יגזלו ממנה חיותה לגמרי וכאשר בזמנים אלה בעו״ה נתמעטה ההשפעה ונתדלדלה הפרנסה ממילא יחסר לשניהם חיותם בין בצרכי הגוף ובין בצרכי הנפש וכשיתבונן האדם בעניניו מוכרח הוא לצמצם מעט בשניהם דהיינו לפרנס גופו במזונו ובמלבושיו ושארי צרכיו במצומצם כפי ההכרח כי הריוח כעת אין מספיק די הוצאותיו בריוח. וככה בעניני הנפש באשר ההשפעה מועטה מוכרח הוא לצמצם מעט כי אין לו פנאי לעסוק בתורה הרבה כמלפנים שהיו השנים כתיקונם וכן בעניני המצות צדקה וחסד שהם חיי הנפש מוכרח הוא לצמצם מעט לפי ערך פרנסתו. אכן כשיבואו הדברים למעשה לא כן יעשה כי כאשר יעלה בלב האדם ללמוד מעט תורה או להפריש מעמלו לצדקה וחסד שהם צרכי נפשו ימנעהו היצר המופקד על צרכי הגוף וצועק עליו מה תעשה אתה מוכרח לצמצם כהיום בדברים אלה כי אין מספיק עתך ועמלך להחיות גם גופך כהיום בריוח וככה ימרר את נפשו בכל עת ועת ולכל מצוה ומצוה שיבא לידו מתאמץ להפריעהו עד שגוזל חיות הנפש ממש שנשאר ערום בלי תורה ומצות ואם היה מתנהג באמת גם בעניני הגוף גם כן בצמצום כדבריו לא היה העול גדול כ״כ אבל לא כן הוא כי בעניני הגוף לא יניחנו היצר לחסר מאומה ומוציא הוצאות מרובות לחמודי התבל והבלים בעדו ובעד בני ביתו הרבה הרבה יותר מלפנים ובאשר כי ההוצאה מרובה וההשפעה מועטת מוכרח הוא למסור כל כחותיו לעמול בזיעת אפים יומם ולילה כדי להמציאם ורק מנפשו הנכאה והנדכאה יגזל חיותה שתשאר לע״ל בלי מזון וכסות שהם נעשים על ידי התורה ומצות וכמה יגדל מכאוב הנפש ע״ז בשעת מעשה בכל יום ויום כשהיצר מונע ממנה התורה ומצות שהם חיותה וכ״ש לע״ל בזכרה שהיצר בערמימותו גזל ממנה אורה וכבודה לנצח וכ״ז מרומז ככתוב שנאמר (הושע ז׳ ט) אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע דהיינו שכח החמדה והתאוה והכעס שהם באים רק מכח היצה״ר שהוא זר לאדם [ואין אוהבו כלל ואדרבה מקטרג עליו לכלותו] הם אכלו את כחותיו ולא הניחו להנפש שישתמש בהכחות לצרכה והאדם לא ידע להתבונן ע״ז כלל וגם לעת שיבתו שכמעט ראה בעצמו שכחותיו אפסו וכלו ומתי יעשה לצורך נפשו גם אז לא התבונן ע״ז והניח הכל להזרים להשתמש בכוחותיו האחרונות ולנפשו לא השאיר כלל. אבל החכם אשר עיניו בראשו אין לו לשמוע ליצרו שהוא אויבו הגדול כידוע ויתנהג עניניו בדרך האמת והצדק דהיינו לצמצם בהוצאות המותרות ההבלים בכל מה דאפשר ואז ישאר לו עת לתורה וגם כסף להחיות אלמנות ויתומים ומרי נפש ולשארי צדקות ההכרחים ויקנה לו שם טוב בעוה״ז ואחרית טובה לעוה״ב.",
+                "ובפרט בעת הזה שאנו רואין בעינינו שמדת הדין גוברת מאוד בעולם מדי יום ביומו בכמה מחלות ומיתות משונות וחסרון השפעה בעולם עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו כמה צריך להרבות בצדקה וחסד אולי עי״ז נכפה את כח הדין ויתמלא רחמים בעולם וכידוע שכח הצדקה וחסד מחליש את מדת הדין ומעורר למעלה את מדה״ד והחסד שאחז״ל שאומר הקב״ה ומה אלו שהן בעצמם צריכין חסד עושין חסד אלו עם אלו אני שאני מלא חסד ורחמים עאכ״ו שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. וכ״ז דברנו אפילו בשאר עניני צדקה וחסד שצריך להתחזק בזמננו להרבותם וכ״ש שיש ליזהר שלא למנוע צדקה וחסד אם נוגע ד״ז לישראל לענין מאכל כשר כי כאשר ימנע מזה בודאי לא יביא ברכה לתוך ביתו ואדרבה אפשר שיקבל ח״ו מארה על עצמו עבור זה שהצריך את העני הזה לבוא לידי איסור ע״י מניעת צדקה שלו. וכענין מה שאמרו חז״ל [והובא ביו״ד סי׳ ש״פ ס״ב] באבל עני שאין לו מה לאכול שמותר לעשות מלאכה אחר ג׳ ימים אכל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לבך ר״ל שלא החזיקוהו שלא יבא לידי זה ואף ששם אינו אלא איסור דרבנן וכ״ש אם בא עי״ז לכמה לאוין דאורייתא וחייבי כריתות כעין זה. כללו של דבר אשרי מי שמחזק בענין הקדוש הזה להטיב לישראל בעת דחקם שלא יבואו לטמא עצמם בגיעולים ועליו הכתוב אומר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו. וענין השכלה בעניננו הוא בכמה גווני מי שחננו ה׳ שהיכולת בידו לעזרם בהונו בודאי מחוייב שלא לקפוץ את ידו מאחיו האביונים ומי שאין היכולת בידו לזה מחוייב עכ״פ להשתדל אצל אחרים שיסייעו בענין זה וזכותו גדול מאוד עבור זה כמו שאמרו (ב״ב ט׳) א״ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו׳ וענינו הוא שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה וגם נקראת המצוה על שמו כמו שאמרו בפ׳ חלק כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר וכו׳ ומלבד זה הלא הוא ממזכי הרבים שעל ידו מקיימים ישראל כמה מאות מצות של צדקה ובפרט בעניננו שמזכה בזה לישראל שלא יטמאו את עצמם במ״א] וידוע מה דאיתא באבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכן אחז״ל על הפסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהוא קאי על גבאי צדקה.",
+                "ומאוד אני מתפלא על אלה האנשים המתרשלים עצמם מענין הזה ואינם שמים לבם כלל לצרת אחיהם המתנודדים דאיך יפעלו זאת בנפשם לשקוט בזמן שלנגד עיניהם יופקרו מצות התורה וידרסו ברגלים כטיט חוצות לעיני כל [ואשר מי שיראת אלהים נגעה בלבבו הלא יקרע לבבו לגזרים על פרצת הדת הגדולה אשר נעשה בימינו אוי לעינים שכך רואות ראוי לאזנים שכך שומעות] ואיך יערב לחכנו לחמנו ומשקנו בזמן שלנגד עינינו עשריות מישראל המתנודדים ימלאו פיהם יום יום מכל דבר איסור נבלות וטרפות וחזיר וכדומה ואף כי אנחנו גורמים אותם לזה במה שאין אנו משתדלין להספיק להם מאכלות כשרות בימי נידודם. ובפרט לפי הידוע שיש בכללם כמה יראי השם הצועקים אלינו במר נפשם ומתחננים על נפשותם להצילם מחלאת העונות החמורות אשר לחיי נפשם ממש יגיע [וכידוע שיש בהם חייבי כריתות כמו חלב אשר בעד כזית אחת מתחייב בכרת הנפש] ואיך נקשיח לבנו ונאמים אזנינו שלא לשמוע זעקתם ושלא לחום ולחמול על נפשות היקרות האלה. ואשר במעט השתדלות ובהזלת איזה גרגירי כסף מכיסנו בכל שבוע היינו יכולים להושיעם תשועת נצח ואם ממנו יבוקש. וגם איש תבונות יתבונן וידע עד היכן הדבר מגיע כי ע״י ההרגל במאכלות האסורות יהרס אצלם ממילא כל הנהגת דת הישראל כי מי שמורגל כמ״א טרפה וחזיר וכדומה נעשה אצלו הפקר עי״ז גם שארי מצות התורה דכשאוכל מאכלי הטרפות הלא אין נוטל ידיו ואין מברך המוציא ולא בהמ״ז ומעט מעט יסלק מעליו גם שארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה ממצות היותר חמורות כי ע״י שאוכל מאכלי העו״ג יתדמה אליו בכל ויקל בעיניו כל שמירת דתו כי חושב כי כבר אינו בגדר שאר איש ישראל. וגם אמנם גורם לזה האכילה גופא שעל ידי האכילה נטמטם לבו ויפחת ערך נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דהיינו ונטמטם בם וכמש״כ בפרקים הראשונים. כללו של דבר כי בענין הספקתם במאכל כשר אנו מצילין אותם ממות הנפש ואנו מכניסין אותן בזה תחת כנפי השכינה. וחלילה וחלילה לנו להתרשל מענין הקדוש הזה וכל איש ואיש הן גדול או קטן מחוייב להשתדל זה בכל נפשו ומאודו מי שיכולת בידו לעזור מהונו ומאודו ויותר מזה להיות מעשה אצל האחרים להזמין להם מאכלים כשרים וכמה גדול שכרם של המתעסקים בזה שהם העקרים לכל המצוה הרבה הזאת ועל חיי הגוף של נפש אחת מישראל אחז״ל כאלו קיים עולם מלא ועאכ״ו של חיי הנפש דגדול מחיי הנוף. ועליהם נוכל לקרות מה שאמר הכתוב ולוקח נפשות חכם:",
+                "הג״ה ודע עוד אחי כי מלבד החזקת אלו הנודדים במאכלות כשרות עוד מצוה רבה להתקרב עליהם ולדבר על לבם לנחמם ולחזקם שלא יפול לבבם מפני רוע גורלם שהוצרכו להיות נודדים מביתם וממשפחתם ולהתגורר במדינות רחוקות ויגיד לפניהם כי כל ענינם הוא לנסיון ואשרי חלקם אם יזכו לעמוד בנסיון ולשמור דת התורה בעת הזאת וכידוע מתורתנו הקדושה ודברי הנביאים את ערך האנשים הצדיקים שזכו לעמוד בנסיון ואשר לבסוף נתגדלו ונתעלו בעוה״ז ובעוה״ב. ובדברים האלה וכאלה יחזקו אותם ויחיו את נפשם ויקיימו בזה מה שאמר הכתוב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ואחז״ל דהמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות וע״י ההתקרבות יחזקו עצמם יותר בשמירת הדת כי יראו כי לא נפחת ערכם משאר איש ישראל. וגם אמנם מצוה לזרזם ולחזקם לשמירת התורה הן במאכלות אסורות והן בשארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה כי באשר שמצוי להם כמה פעמים שע״י נידודם אנוסים הם לעבור על אלו המצות ממילא יקילו בהם אף בזמן שאין אנוסים לזה [והוא טעות כי בעת שהם אנוסים פטורים הם וכשעושים ברצון שוים הם לשאר איש ישראל] ואל יחשבו בי בעת נידודם אין מוטל עליהם קיום התורה ואל ילמדו מבני חבורתם שנמצא בהם אנשים סבלים המקילין בדת התורה. ומקיימים בזה מצות הוכחה שהיא מצוה דאורייתא שמחוייב כל איש מישראל להוכיח לחבירו ולמנעו מן העבירה וכמש״כ הרמב״ם בספר המצות מצוה ר״ה וז״ל שציונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה ואין ראוי שיאמר אחר שאני לא אחטא אם יחטא אחר זולתי מה לי וכו׳ זזה היפך התורה אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נעזוב זולתינו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו וכו׳ והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳ [ומדבריו הקדושים יש לנו זירוז לעצם הכנת המאכל כשר עבורם דהוא בכלל למנעם מן העבירה] אכן יזהר להוכיחם בנחת ובדברים רכים שדברי חכמים בנחת נשמעים. וחלילה וחלילה להזהר מלהתקוטט עם אלה שאינם חפצים לשמוע לדבריו כדי שלא יגרום עי״ז ריעותא ח״ו. וה׳ יגדור פרצת ישראל וישיבנו. לתורתו ועבודתו סלה."
+            ]
+        ],
+        "Epilogue": [
+            "עוד יש לעורר לאחינו כני ישראל אשר נתן ה׳ חלקם בתורה שמצוה רבה עליהם לקיים מת שאחז״ל [חולין דף ט׳] ת״ח צריך שילמוד ג׳ דברים כתב שחיטה ומילה ופירש״י דאף לענין שחיטה דהיינו אף שבקי בהלכותיה צריך לאמן את ידו לכך. ואם בימים שהיה מצוי שוחטים מומחים וכשרים בכל מקום הצריכו לת״ח ללמוד זאת פן יוצרך לזה וכ״ש בזמננו שחלק גדול מישראל וכ״ש הצעירים מתנודדים לארצות שונות ואף שבמקומות שאין ישראל מצוים הרבה והשוחטים הנמצאים שם ברוב פעמים הם אנשים פחותים שאין יודעים הלכות שחיטה על בוריה וגם יש מהם אנשים שפרוצים בד״ת שמן הדין אין ראוי לאכול משחיטתם וגם מצוי שמתנודד במקום שאין ישראל מצויים שם כלל ואין ביכולת להשיג שם בשר כשר כלל וע״כ כמה מן הראוי והנכון שילמוד כל איש שעסקו בתורה הלכות שחיטה ולאמן אח ידיו בהאומנות ועכ״פ לשחיטת עופות ויזכה בזה לנפשו וגם לאחרים שיוכל להזמין להם בשר כשר. וזאת שמעתי על ת״ח אחד גדול הדור שבאשר ניסבב לו לנסוע במקומות שיש לחוש להכשר שחיטתם למד מקודם שחיטת עופות ועל צעירי ת״ח שבדור הזה בודאי החיוב עליהם לעשות כן."
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1895",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001960742/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "דבר בעתו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "דבר בעתו",
+        "enTitle": "Davar Be'ito",
+        "key": "Davar Be'ito",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            },
+            {
+                "heTitle": "חתימה",
+                "enTitle": "Epilogue"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Iggeret HaGra -- Wikisource.json b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Iggeret HaGra -- Wikisource.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f497daa3138494d8155063afd5b1a0ee243a164d
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Iggeret HaGra -- Wikisource.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Iggeret HaGra",
+    "versionSource": "http://www.pirchei.co.il/specials/gra/graprn.htm",
+    "versionTitle": "Iggeret HaGra -- Wikisource",
+    "license": "CC-BY-SA",
+    "versionTitleInHebrew": "אגרת הגר״א",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "אגרת הגר\"א",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": [
+        "I ask you to refrain from becoming sad, as you truly promised me, and not to worry (or: as Mother promised me - besides, what is there to worry about?). It is common for men to leave their wives in order to travel and wander destitute for years to make money. But I, thank G-d, am traveling to the Holy Land - which everyone longs to see - the Jewish people's Most Beloved (or: Hashem's Most Beloved, desired by all heavenly and earthly beings). And I am traveling in peace, thank G-d. You are also aware that I have left behind my children, for whom my heart moans, and all my precious books, and I am as a stranger in a foreign country. Yes, I have left everything behind etc.",
+        "It is well-known that this world is all emptiness, that every amusement is worthless, and woe is anyone who pursues vanity, which is worthless. And don't envy the rich, for \"riches are hoarded by their owner to his misfortune\" (Koheles 5:12); \"As he had come from his mother's womb, naked will he return...exactly as he came he must depart, and what did he gain by toiling for the wind?\" (ibid. 14, 15); \"Even if he should live a thousand years twice over, but find no contentment - do not all go to the same place?\" (Ib. 6:6); \"Even if man lives many years, let him rejoice in all of them, but let him remember that the days of darkness will be many. All that comes is futility\" (ib. 11:8); \"And of joy, what does it accomplish?\" (ibid. 2:2). Tomorrow you will cry for having laughed today. Do not lust after imaginary honor, for it is worthless and time is a traitor: it is like scales, which lift the light and lower the weighty. The world is like one who drinks salty water: he thinks it quenches his thirst, but it only makes him thirstier. No one leaves the world with even half his cravings fulfilled (Koheles Rabbah 1). \"What profit does one have from all his toils under the sun\" (Koheles 1:3)? Remember our predecessors, all of whose love, desire and joy have ceased to exist (see Koheles 9:6), but who are being judged severely for them. And of what benefit is gratification to man - whose end is dust, maggots and worms, as he is bound to die - when all his enjoyments turn to bitterness in the grave? And what is this world, whose days are full of anguish and pain which prevent one from sleeping? Neither is death a mikveh. Man will be judged for everything he says; even the slightest expression is not overlooked.",
+        "Therefore, I exhort you to train yourself to sit as much as possible, because the sin of the tongue is the most severe, as our Sages said (Tosefta Pe'ah 1): \"These are the things...and lashon hara is equivalent to them all.\" I don't have to elaborate on this most serious sin of all. \"All man's toil is for his mouth\" (Koheles 6:7). Our Sages said that all man's mitzvos and teachings are not enough to counterbalance what comes out of his mouth. \"What should be a man's pursuit in this world? He should be silent\" (Chullin 89a). One must seal his lips as tight as two millstones. Idle words are like powerful weapons which can reach from one end of the world to the other. Now, this is true concerning mere excessive speech. Where forbidden speech is concerned - e.g. lashon hara, mocking, swearing, vowing, fighting and cursing - especially in the synagogue, and on Shabbos and Yom Tov - for every utterance of this type it is impossible to imagine the pain and suffering one will receive (Zohar)! No word is lost; everything is recorded. Winged beings attach themselves to everyone, recording all they say. \"For a bird of the skies may carry the sound, and some winged creature may tell the matter\" (Koheles 10:20). \"Let not your mouth cause your flesh to sin, and do not tell the messenger that it was an error. Why should G-d be angered by your speech and destroy the work of your hands?\" (ibid. 5:5). Purchase all your needs through a messenger, even if this would cost two or three times as much. \"Is there a limit to what G-d can provide?\" (Bamidbar 11:23). Hashem feeds all creatures, from the greatest to the smallest (see A.Z. 3), and provides all their needs. And on Shabbos and Yom Tov do not speak at all about things that are not urgent, and be brief even with what is important, for the Shabbos is very holy and our Sages barely permitted the exchange of greetings on it (Yerushalmi Shabbos, and Tosfos Shab. 113). See how strict they were concerning even a single expression! Continue to give great honor to the Shabbos as when I was there. Do not cut back [on your Shabbos] expenses, since \"Man's entire sustenance [for the year is fixed for him from Rosh Hashana to Yom Kippur,] except [the expenditure for Sabbaths and Festivals,] etc.\" (Beitzah 16a).",
+        "I also implore and plead with you to guide your daughters very carefully to refrain from cursing, swearing, lying and fighting. Rather, everything they do should be done peacefully, with love, affection and gentleness. I have left behind several Yiddish books on Mussar (morality). See that [the children] read them constantly, especially on the Holy Shabbos, when Mussar is the only thing they should read. Always instruct them according to Mussar books. Don't hold back from hitting them when they curse, swear or lie. Don't be lenient with them, because parents will be punished severely for the corruption of their children, G-d forbid. And even if one constantly teaches them Mussar, but they do not follow it, one's sorrow and shame in the World-to-Come will be great. As it is written (Vayikra 21:9), \"She defiles her father\" - [in such a case] the son of a righteous man is called \"the son of a wicked man\" (Sanhedrin 52a). Similarly, in other matters, lashon hara and gossip. Their eating and drinking should always be preceded and followed by the appropriate blessings. They must be careful to say the blessings, Birkas Hamazon and Krias Shema with proper kavanah (intent). Most importantly, they must not wander outside the home and must obey and respect you and my mother and all their elders. They also need to observe all that is written in the Mussar books.",
+        "Raise your own children as well correctly and sensitively, and pay their tutor well, for \"Man's entire sustenance for the year is fixed for him from Rosh Hashanah...except TiShReY (Talmud, Shabbos, Rosh Chodesh and Yom Tov - Beitzah 16a). I have also left books for them. For Hashem's sake, guide them well and gently. Take care of their health and make sure that they always have enough to eat. First have them learn the entire Chumash, seeing to it that they know it almost by heart. The learning must be done without undue pressure, rather gently, because it is best absorbed when one is relaxed. Give them coins, etc., as a reward.",
+        "Always focus your attention on these matters and not on others, because all else is trivial. For man can salvage nothing from his labor to take with him (see Koheles 5:14), except two white garments (shrouds). Also (Tehillim 49), \"A man will not redeem his brother...Fear not when a man grows rich...For when he dies, he shall carry nothing away....\" Don't say, \"I will leave a portion for my children\" - who will tell you in the grave? The children of man are like grasses of the field, some blossom and some fade (Eruvin 54a). Everyone is born under his constellation and Divine Providence. They are glad when he dies and he goes into the nether world. [At his death] Resh Lakish left his children a kav of saffron, and he applied to himself the verse (Tehillim 49:11), \"...and they leave their wealth to others\" (Gittin 47a). Woe to all who plan on leaving [wealth] to their children! The only reward from sons and daughters is through their Torah and good deeds. Their sustenance is fixed for them. It is also known that women earn merit by making their children learn Torah etc. (Berachos 17a)",
+        "Our Sages said (Tanna D'Vei Eliyahu Rabba 9): \"The only proper wife is one that does her husband's will.\" Of course, I am writing you words of the Living G-d. Therefore, I am certain that you will follow all that I have written. Nevertheless, I wish to strongly advise you not to deviate from anything that I have written. Read this letter every week, especially on Shabbos before and during the meal, in order to prevent idle talk and, even worse, lashon hara and the like, G-d forbid.",
+        "I reiterate my request that you guide your sons and daughters with words of kindness and Mussar that will find a place in their heart. This is true especially if we merit to arrive in Eretz Yisrael, because one must be extra cautious to follow Hashem's ways there. Therefore, train them well, since one must work hard on one's speech and character traits, and only through good habits can we control ourselves (Shaarey Teshuvah). All beginnings are hard (Mechilta Yisro). But afterwards, one is worthy of praise (Mishlei 20:14). For the wicked person knows that he is taking the wrong path, but it is hard for him to change. But this is man's main task, not to go after his desires, but (Tehillim 32:9) \"to restrain himself with a bit and bridle when he is being groomed.\" Man must deprive himself until he dies, not by fasting or asceticism, but by controlling his mouth and desires. This is teshuvah. And this is the whole reward of the World-to-Come, as it is written (Mishlei 6:23): \"For the commandment is a lamp and the Torah is a light\" - but \"the way to life is the rebuke that disciplines.\" And that is worth more than any amount of fasting and self-affliction! For every second that man controls his tongue, he merits some of the \"hidden [by Hashem for the righteous] light,\" something which no angel or [other] creature can imagine (Midrash). And it is stated (Tehillim 34:13,14): \"Who is the man who desires life, and loves days that he may see good? Guard your tongue from evil, and your lips from speaking deceitfully.\" This will atone for any sin and save one from Gehinnom, as we find (Mishlei 21:23): \"He who guards his mouth [from too much eating and drinking] and tongue [from idle words] guards himself from trouble.\" Also (ib. 18:21): \"Death and life are in the power of the tongue.\" Woe to one who gives away his life for one word! Then what advantage is there to one who has a tongue (see Koheles 10:11)? And, \"Everything has a cure except, etc.\" It is most important to refrain from speaking words of praise about anyone. How much more so does this apply to speaking ill of anyone! Why must one speak about others? \"The mouth that speaks strangely is a deep pit; he who angers Hashem falls into it\" (Mishlei 22:14).",
+        "Concerning solitude, the main thing is to remain at home. Even your visit to the synagogue should be very short. In fact, it is better to pray at home, for it is impossible to be spared from jealousy or from hearing idle talk or lashon hara in the synagogue. And one receives punishment for this, as we find (Shabbos 33a), \"Also one who hears and is silent....\" This is even the more so on Shabbos and Yom Tov when they gather to talk - It is then better that you don't pray at all. Refrain also from going to the cemetery (especially women), as it leads to all kinds of sorrow and sin. It is also advisable that your daughter not go to the synagogue, because she'll see beautiful clothes there, become jealous and talk about it at home. This will lead to lashon hara, etc. She should rather cling to Mussar and not become jealous of anything in this world, where everything is vanity and illusions, appearing and disappearing overnight (Yonah 4:10). \"Though he grows as high as the sky, his head reaching the clouds, he perishes forever...\" (Iyov 20:6,7). \"For property does not last forever, or a crown for all generations\" (Mishlei 27:24). And even while it exists it is worthless, loathsome and disdained by any sensible person. Woe to him who is impressed by it. Envy only the fear of Hashem (ib. 23:17). She should not say, \"How can I earn a share in the World-to-Come? - I can't do it!\" For we have learned (Berachos 17a): \"One may do much or one may do little, provided he directs his heart to heaven.\"",
+        "For the sake of Hashem, give a fifth of all earnings to charity. Do not give less, as I have already warned you, because that causes the transgression of several positive and negative mitzvahs every minute! It also implies a rejection of the Holy Torah, G-d forbid.",
+        "But the main way to merit Olam Haba is by guarding one's tongue. That is worth more than all the Torah and good deeds. This is the meaning of (Isaiah 32:9) \"tranquil women\" (Berachos 17a) because the mouth is the holiest of the holy.",
+        "Among my books is a copy of Mishlei with Yiddish translation. For the sake of Hashem, have them read it daily. It is better than any Mussar book. They should also read Koheles a lot because it points out the vanity of this world, and other books as well. But G-d forbid that reading should be the objective! Reading Mussar alone does not necessarily move one to act differently. Going out into the world without a good understanding of it defeats the whole purpose. It is like one sows without having plowed; the wind and birds will carry the seeds away because they aren't closed off and protected. So is he who merely reads Mussar like him who plants without a fence; pigs will eat and trample on everything. Some plant on stone. This is comparable to a heart of stone which cannot be penetrated unless it is struck until it breaks open. That's why I wrote you to hit our children if they don't obey you. \"Train a lad in the way he ought to go\" (Mishlei 22:6). This is an important principle of education.",
+        "I also wish to appeal to my son-in-law to adhere to all the above. Read to the children as I have stated and learn for the sake of Heaven. Become well-versed in it for Hashem's sake. Don't pay attention to those who say that it is unnecessary for the child, G-d forbid. To the contrary, \"Train a lad, etc.\" It is easier to remove the skin of a nut before it hardens into a shell. Most importantly, it is through such study that one merits everything, as our Sages stated (Avos 6:1): \"Rabbi Meir said, 'Whoever studies Torah for its own sake merits many things; furthermore, the whole world is worthwhile for his sake alone.'\" You should study Tractate Avos, especially Avos D'Rabbi Noson, and Tractate Derech Eretz, since Derech Eretz (good manners) are more important than Torah study. Honor both your mother-in-law and your children's great grandmother. Also always treat everyone with politeness and respect.",
+        "My Dear Mother, I know that you don't need my advice, because you are very modest. Nevertheless, I wish someone would read this letter to you, for it consists of words of the Living G-d. I beg of you not to grieve over me, as you promised me, and G-d willing, if I merit to arrive at the gate of heaven in the holy city of Jerusalem, I will pray for you as I promised. And if we deserve it, we shall all be reunited, please G-d. I also ask my wife to honor my mother, as the Torah dictates, especially since she is a widow to whom it is a grave sin to cause even the slightest pain. I also ask you, Mother, to please cause peace to reign between you, and that you should strive to bring happiness one to the other. This is a great mitzvah incumbent upon everyone, as we find (Reishis Chochmah): \"When man is judged, he will be asked,''Did you make your fellow a king over you?'' We see that one must gladly enhance his friend's honor. In fact, the main goal of the Torah is to bring joy to man. Even if one of you should happen to act improperly, excuse each other and live in peace for Hashem's name. I also ask of you, Mother, to supervise and guide my children with gentle words, so that they will accept them. I instruct my sons and daughters to honor her, and not to fight among themselves at all, but to settle everything peacefully.",
+        "May the Master of Peace grant you, my sons, daughters, sons-in-law, brother and all Israel life and peace.",
+        "Your loving Eliyahu the son of R. Shlomo Zalman ztz\"l"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..87c4efb09e5831464bb3fca1a00f11ca801e55f2
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Iggeret HaGra",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "אגרת הגר\"א",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": [
+        "",
+        "",
+        "",
+        "",
+        "",
+        "",
+        "",
+        "",
+        "Concerning the fence of solitude, the ideal is to never leave home. Even your visit to the synagogue should be very short. In fact, it is better to pray at home, for it is impossible to be spared from jealousy or from hearing idle talk or lashon hara in the synagogue. And one receives punishment for this, as we find (Shabbat 33a), \"Also one who hears and is silent....\" This is even the more so on Shabbat and Yom Tov when they gather to talk - it would be better not to pray at all... It is also advisable that your daughter not go to the synagogue, because she'll see beautiful clothes there, become jealous and talk about it at home. This will lead to lashon hara and all the rest. She should rather cling to Mussar and not become jealous of anything in this world, where everything is vanity and illusions, appearing and disappearing overnight (Yonah 4:10). \"Though he grows as high as the sky, his head reaching the clouds, he perishes forever...\" (Job 20:6,7). \"For property does not last forever, or a crown for all generations\" (Proverbs 27:24). And even while it exists it is worthless, loathsome and disdained by any sensible person. Woe to him who is impressed by it. Envy only the fear of Hashem (ib. 23:17). One should not say, \"How can I earn a share in the World-to-Come? - I can't do it!\" For we have learned (Berachot 17a): \"Whether one does much or little doesn't matter, provided one directs one's heart to heaven.\""
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/merged.json b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe69081eb7a8bce7ba3948f0b5cf723a50ce46b3
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Iggeret HaGra",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Iggeret_HaGra",
+    "text": [
+        "I ask you to refrain from becoming sad, as you truly promised me, and not to worry (or: as Mother promised me - besides, what is there to worry about?). It is common for men to leave their wives in order to travel and wander destitute for years to make money. But I, thank G-d, am traveling to the Holy Land - which everyone longs to see - the Jewish people's Most Beloved (or: Hashem's Most Beloved, desired by all heavenly and earthly beings). And I am traveling in peace, thank G-d. You are also aware that I have left behind my children, for whom my heart moans, and all my precious books, and I am as a stranger in a foreign country. Yes, I have left everything behind etc.",
+        "It is well-known that this world is all emptiness, that every amusement is worthless, and woe is anyone who pursues vanity, which is worthless. And don't envy the rich, for \"riches are hoarded by their owner to his misfortune\" (Koheles 5:12); \"As he had come from his mother's womb, naked will he return...exactly as he came he must depart, and what did he gain by toiling for the wind?\" (ibid. 14, 15); \"Even if he should live a thousand years twice over, but find no contentment - do not all go to the same place?\" (Ib. 6:6); \"Even if man lives many years, let him rejoice in all of them, but let him remember that the days of darkness will be many. All that comes is futility\" (ib. 11:8); \"And of joy, what does it accomplish?\" (ibid. 2:2). Tomorrow you will cry for having laughed today. Do not lust after imaginary honor, for it is worthless and time is a traitor: it is like scales, which lift the light and lower the weighty. The world is like one who drinks salty water: he thinks it quenches his thirst, but it only makes him thirstier. No one leaves the world with even half his cravings fulfilled (Koheles Rabbah 1). \"What profit does one have from all his toils under the sun\" (Koheles 1:3)? Remember our predecessors, all of whose love, desire and joy have ceased to exist (see Koheles 9:6), but who are being judged severely for them. And of what benefit is gratification to man - whose end is dust, maggots and worms, as he is bound to die - when all his enjoyments turn to bitterness in the grave? And what is this world, whose days are full of anguish and pain which prevent one from sleeping? Neither is death a mikveh. Man will be judged for everything he says; even the slightest expression is not overlooked.",
+        "Therefore, I exhort you to train yourself to sit as much as possible, because the sin of the tongue is the most severe, as our Sages said (Tosefta Pe'ah 1): \"These are the things...and lashon hara is equivalent to them all.\" I don't have to elaborate on this most serious sin of all. \"All man's toil is for his mouth\" (Koheles 6:7). Our Sages said that all man's mitzvos and teachings are not enough to counterbalance what comes out of his mouth. \"What should be a man's pursuit in this world? He should be silent\" (Chullin 89a). One must seal his lips as tight as two millstones. Idle words are like powerful weapons which can reach from one end of the world to the other. Now, this is true concerning mere excessive speech. Where forbidden speech is concerned - e.g. lashon hara, mocking, swearing, vowing, fighting and cursing - especially in the synagogue, and on Shabbos and Yom Tov - for every utterance of this type it is impossible to imagine the pain and suffering one will receive (Zohar)! No word is lost; everything is recorded. Winged beings attach themselves to everyone, recording all they say. \"For a bird of the skies may carry the sound, and some winged creature may tell the matter\" (Koheles 10:20). \"Let not your mouth cause your flesh to sin, and do not tell the messenger that it was an error. Why should G-d be angered by your speech and destroy the work of your hands?\" (ibid. 5:5). Purchase all your needs through a messenger, even if this would cost two or three times as much. \"Is there a limit to what G-d can provide?\" (Bamidbar 11:23). Hashem feeds all creatures, from the greatest to the smallest (see A.Z. 3), and provides all their needs. And on Shabbos and Yom Tov do not speak at all about things that are not urgent, and be brief even with what is important, for the Shabbos is very holy and our Sages barely permitted the exchange of greetings on it (Yerushalmi Shabbos, and Tosfos Shab. 113). See how strict they were concerning even a single expression! Continue to give great honor to the Shabbos as when I was there. Do not cut back [on your Shabbos] expenses, since \"Man's entire sustenance [for the year is fixed for him from Rosh Hashana to Yom Kippur,] except [the expenditure for Sabbaths and Festivals,] etc.\" (Beitzah 16a).",
+        "I also implore and plead with you to guide your daughters very carefully to refrain from cursing, swearing, lying and fighting. Rather, everything they do should be done peacefully, with love, affection and gentleness. I have left behind several Yiddish books on Mussar (morality). See that [the children] read them constantly, especially on the Holy Shabbos, when Mussar is the only thing they should read. Always instruct them according to Mussar books. Don't hold back from hitting them when they curse, swear or lie. Don't be lenient with them, because parents will be punished severely for the corruption of their children, G-d forbid. And even if one constantly teaches them Mussar, but they do not follow it, one's sorrow and shame in the World-to-Come will be great. As it is written (Vayikra 21:9), \"She defiles her father\" - [in such a case] the son of a righteous man is called \"the son of a wicked man\" (Sanhedrin 52a). Similarly, in other matters, lashon hara and gossip. Their eating and drinking should always be preceded and followed by the appropriate blessings. They must be careful to say the blessings, Birkas Hamazon and Krias Shema with proper kavanah (intent). Most importantly, they must not wander outside the home and must obey and respect you and my mother and all their elders. They also need to observe all that is written in the Mussar books.",
+        "Raise your own children as well correctly and sensitively, and pay their tutor well, for \"Man's entire sustenance for the year is fixed for him from Rosh Hashanah...except TiShReY (Talmud, Shabbos, Rosh Chodesh and Yom Tov - Beitzah 16a). I have also left books for them. For Hashem's sake, guide them well and gently. Take care of their health and make sure that they always have enough to eat. First have them learn the entire Chumash, seeing to it that they know it almost by heart. The learning must be done without undue pressure, rather gently, because it is best absorbed when one is relaxed. Give them coins, etc., as a reward.",
+        "Always focus your attention on these matters and not on others, because all else is trivial. For man can salvage nothing from his labor to take with him (see Koheles 5:14), except two white garments (shrouds). Also (Tehillim 49), \"A man will not redeem his brother...Fear not when a man grows rich...For when he dies, he shall carry nothing away....\" Don't say, \"I will leave a portion for my children\" - who will tell you in the grave? The children of man are like grasses of the field, some blossom and some fade (Eruvin 54a). Everyone is born under his constellation and Divine Providence. They are glad when he dies and he goes into the nether world. [At his death] Resh Lakish left his children a kav of saffron, and he applied to himself the verse (Tehillim 49:11), \"...and they leave their wealth to others\" (Gittin 47a). Woe to all who plan on leaving [wealth] to their children! The only reward from sons and daughters is through their Torah and good deeds. Their sustenance is fixed for them. It is also known that women earn merit by making their children learn Torah etc. (Berachos 17a)",
+        "Our Sages said (Tanna D'Vei Eliyahu Rabba 9): \"The only proper wife is one that does her husband's will.\" Of course, I am writing you words of the Living G-d. Therefore, I am certain that you will follow all that I have written. Nevertheless, I wish to strongly advise you not to deviate from anything that I have written. Read this letter every week, especially on Shabbos before and during the meal, in order to prevent idle talk and, even worse, lashon hara and the like, G-d forbid.",
+        "I reiterate my request that you guide your sons and daughters with words of kindness and Mussar that will find a place in their heart. This is true especially if we merit to arrive in Eretz Yisrael, because one must be extra cautious to follow Hashem's ways there. Therefore, train them well, since one must work hard on one's speech and character traits, and only through good habits can we control ourselves (Shaarey Teshuvah). All beginnings are hard (Mechilta Yisro). But afterwards, one is worthy of praise (Mishlei 20:14). For the wicked person knows that he is taking the wrong path, but it is hard for him to change. But this is man's main task, not to go after his desires, but (Tehillim 32:9) \"to restrain himself with a bit and bridle when he is being groomed.\" Man must deprive himself until he dies, not by fasting or asceticism, but by controlling his mouth and desires. This is teshuvah. And this is the whole reward of the World-to-Come, as it is written (Mishlei 6:23): \"For the commandment is a lamp and the Torah is a light\" - but \"the way to life is the rebuke that disciplines.\" And that is worth more than any amount of fasting and self-affliction! For every second that man controls his tongue, he merits some of the \"hidden [by Hashem for the righteous] light,\" something which no angel or [other] creature can imagine (Midrash). And it is stated (Tehillim 34:13,14): \"Who is the man who desires life, and loves days that he may see good? Guard your tongue from evil, and your lips from speaking deceitfully.\" This will atone for any sin and save one from Gehinnom, as we find (Mishlei 21:23): \"He who guards his mouth [from too much eating and drinking] and tongue [from idle words] guards himself from trouble.\" Also (ib. 18:21): \"Death and life are in the power of the tongue.\" Woe to one who gives away his life for one word! Then what advantage is there to one who has a tongue (see Koheles 10:11)? And, \"Everything has a cure except, etc.\" It is most important to refrain from speaking words of praise about anyone. How much more so does this apply to speaking ill of anyone! Why must one speak about others? \"The mouth that speaks strangely is a deep pit; he who angers Hashem falls into it\" (Mishlei 22:14).",
+        "Concerning solitude, the main thing is to remain at home. Even your visit to the synagogue should be very short. In fact, it is better to pray at home, for it is impossible to be spared from jealousy or from hearing idle talk or lashon hara in the synagogue. And one receives punishment for this, as we find (Shabbos 33a), \"Also one who hears and is silent....\" This is even the more so on Shabbos and Yom Tov when they gather to talk - It is then better that you don't pray at all. Refrain also from going to the cemetery (especially women), as it leads to all kinds of sorrow and sin. It is also advisable that your daughter not go to the synagogue, because she'll see beautiful clothes there, become jealous and talk about it at home. This will lead to lashon hara, etc. She should rather cling to Mussar and not become jealous of anything in this world, where everything is vanity and illusions, appearing and disappearing overnight (Yonah 4:10). \"Though he grows as high as the sky, his head reaching the clouds, he perishes forever...\" (Iyov 20:6,7). \"For property does not last forever, or a crown for all generations\" (Mishlei 27:24). And even while it exists it is worthless, loathsome and disdained by any sensible person. Woe to him who is impressed by it. Envy only the fear of Hashem (ib. 23:17). She should not say, \"How can I earn a share in the World-to-Come? - I can't do it!\" For we have learned (Berachos 17a): \"One may do much or one may do little, provided he directs his heart to heaven.\"",
+        "For the sake of Hashem, give a fifth of all earnings to charity. Do not give less, as I have already warned you, because that causes the transgression of several positive and negative mitzvahs every minute! It also implies a rejection of the Holy Torah, G-d forbid.",
+        "But the main way to merit Olam Haba is by guarding one's tongue. That is worth more than all the Torah and good deeds. This is the meaning of (Isaiah 32:9) \"tranquil women\" (Berachos 17a) because the mouth is the holiest of the holy.",
+        "Among my books is a copy of Mishlei with Yiddish translation. For the sake of Hashem, have them read it daily. It is better than any Mussar book. They should also read Koheles a lot because it points out the vanity of this world, and other books as well. But G-d forbid that reading should be the objective! Reading Mussar alone does not necessarily move one to act differently. Going out into the world without a good understanding of it defeats the whole purpose. It is like one sows without having plowed; the wind and birds will carry the seeds away because they aren't closed off and protected. So is he who merely reads Mussar like him who plants without a fence; pigs will eat and trample on everything. Some plant on stone. This is comparable to a heart of stone which cannot be penetrated unless it is struck until it breaks open. That's why I wrote you to hit our children if they don't obey you. \"Train a lad in the way he ought to go\" (Mishlei 22:6). This is an important principle of education.",
+        "I also wish to appeal to my son-in-law to adhere to all the above. Read to the children as I have stated and learn for the sake of Heaven. Become well-versed in it for Hashem's sake. Don't pay attention to those who say that it is unnecessary for the child, G-d forbid. To the contrary, \"Train a lad, etc.\" It is easier to remove the skin of a nut before it hardens into a shell. Most importantly, it is through such study that one merits everything, as our Sages stated (Avos 6:1): \"Rabbi Meir said, 'Whoever studies Torah for its own sake merits many things; furthermore, the whole world is worthwhile for his sake alone.'\" You should study Tractate Avos, especially Avos D'Rabbi Noson, and Tractate Derech Eretz, since Derech Eretz (good manners) are more important than Torah study. Honor both your mother-in-law and your children's great grandmother. Also always treat everyone with politeness and respect.",
+        "My Dear Mother, I know that you don't need my advice, because you are very modest. Nevertheless, I wish someone would read this letter to you, for it consists of words of the Living G-d. I beg of you not to grieve over me, as you promised me, and G-d willing, if I merit to arrive at the gate of heaven in the holy city of Jerusalem, I will pray for you as I promised. And if we deserve it, we shall all be reunited, please G-d. I also ask my wife to honor my mother, as the Torah dictates, especially since she is a widow to whom it is a grave sin to cause even the slightest pain. I also ask you, Mother, to please cause peace to reign between you, and that you should strive to bring happiness one to the other. This is a great mitzvah incumbent upon everyone, as we find (Reishis Chochmah): \"When man is judged, he will be asked,''Did you make your fellow a king over you?'' We see that one must gladly enhance his friend's honor. In fact, the main goal of the Torah is to bring joy to man. Even if one of you should happen to act improperly, excuse each other and live in peace for Hashem's name. I also ask of you, Mother, to supervise and guide my children with gentle words, so that they will accept them. I instruct my sons and daughters to honor her, and not to fight among themselves at all, but to settle everything peacefully.",
+        "May the Master of Peace grant you, my sons, daughters, sons-in-law, brother and all Israel life and peace.",
+        "Your loving Eliyahu the son of R. Shlomo Zalman ztz\"l"
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Iggeret HaGra -- Wikisource",
+            "http://www.pirchei.co.il/specials/gra/graprn.htm"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אגרת הגר\"א",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/Iggeret HaGra -- Wikisource.json b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/Iggeret HaGra -- Wikisource.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6fb269730a3a0100de3bcc4d84bf2a52c83f504d
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/Iggeret HaGra -- Wikisource.json	
@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Iggeret HaGra",
+    "versionSource": "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%22%D7%90",
+    "versionTitle": "Iggeret HaGra -- Wikisource",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "אגרת הגר״א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אגרת הגר\"א",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": [
+        "באתי לבקש מאתכם שלא תצטערו כלל וכלל, כמה שהבטיחו לי אמתית, וגם לא תדאגו (<small>נ\"א:</small> שהבטיחה לי אמי תחיה, וגם מה תדאגו?), הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהן וגם הם נע ונד בחוסר כל. ואני תודה לאל, נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל (<small>נ\"א:</small> וחמדת השם-יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה), ואני נוסע בשלום ברוך ה'. וגם את יודעת שהנחתי ילדי שלבי הומה עליהם וכל ספרי היקרים, והייתי כגר בארץ אחרת והנחתי הכל כו'.",
+        "וידוע, כי כל העולם-הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא, ואוי להרודפים אחר ההבל אין בו מועיל. ואל תקנא בעושר, כי \"יש וגו' עשר שמור לבעליו לרעתו\", \"כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב\" וגו', \"כל- עומת שבא כן ילך, ומה-יתרון לו שיעמל לרוח\" (קהלת ה, יב - טו). \"ואלו חיה אלף שנים פעמים\" וגו', (קהלת ו, ו). \"כי אם-שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכר את-ימי החשך, כי-הרבה יהיו כל -שבא הבל\" (קהלת יא, ח). \"ולשמחה מה-זה עשה\" (קהלת ב, ב). כי מחר תבכה מאשר היום תשחק. ואל תקנא בכבוד המדומה ההבל, והזמן בוגד והוא כמאזנים: יגביה הקל וישפיל הכבד. והעולם דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרוה, וצמא יותר <small>(מבחר הפנינים)</small>. \"אין אדם מת וחצי תאותו בידו\" (קהלת רבה, א). \"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו\" וגו' (קהלת א, ג). זכור הראשונים אשר היו לפנינו, שכל אהבתם וחמדתם ושמחתם כבר אבדה (שם) ומקבלים על זה דינים מרובים. ומה-הנאה לאדם שסופו לפרוש לעפר רמה ותולעה, וכל הנאות יתהפכו לו בקבר למרה והמות כרוך באדם. ומה העולם-הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובים, גם בלילה איננו מניח לו לישון, והמות אינו מקווה, והכל יביא במשפט, על כל דיבור, ולא נאבד אפילו דיבור קל.",
+        "ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז\"ל (תוספתא פאה, א), \"אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם\". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. \"כל-עמל האדם לפיהו\" (קהלת ו, ז), אמרו חכמינו ז\"ל, שכל-מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה-שמוציא מפיו. \"מה אומנותו של אדם בעולם-הזה, ישים עצמו כאלם\" כו' (חולין פט, א). וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב. בעלי-גדפין הולכין תמיד אל כל אדם ואדם ואין נפרדים ממנו וכותבין כל דיבור ודיבור, \"כי עוף השמים יוליך את-הקול, ובעל כנפים יגיד דבר\" (קהלת י, כ). \"אל-תתן את-פיך לחטיא את-בשרך ואל-תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף\" וגו' (קהלת ה, ה). ובכל אשר צריך לך, תקח הכל על-ידי שליח, ואף אם הוא פעמים ושלש ביקר, \"היד ה' תקצר\" וגו' (במדבר יא, כג). השם יתברך זן מקרני ראמים עד ביצי כנים (עבודה זרה ג, א), ונותן לכל אחד ואחד די מחסורו. ובשבת ויום-טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאד. וגם בדברים הנצרכים למאד תקצרו מאד, כי קדושת שבת גדולה מאד, \"ובקושי התירו לומר שלום בשבת\" <small>(ירושלמי שבת, וכן בתוספת שבת דף קיג)</small>. ראה, בדיבור אחד כמה החמירו. ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי \"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה ועד יום-הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יום-טוב וכו'. (ביצה טז, א).",
+        "וגם באתי לבקש מאתך מאד מאד בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחיבה ונחת. והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, יקראוהו תמיד, וכל-שכן בשבת קדש-קדשים לא יתעסקו אלא בספרי מוסר. והנה תדריכם תמיד בספרי מוסר. ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל, כי חס-ושלום בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאד. והבזיון בעולם-הבא, \"את-אביה היא מחללת\" (ויקרא כא, ט). \"כמאן קרינן לרשע בן- צדיק, רשע-בן רשע\" כו' (סנהדרין נב, א). וכן שאר דברים, לשון-הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה, וברכת-המזון וקריאת-שמע והכל בכונה. ועיקר הכל שלא יצאו חס-ושלום מפתח ביתם ולחוץ, ושיצייתו ויכבדו אותך ולאמי ולכל הגדולים בשנים מהם, וגם כל מה שכתוב בספרי מוסר יקיימו.",
+        "גם לבניך שיחיו תגדל אותם בדרך הישר ובנחת, ותשלם שכר-למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה חוץ מתשר\"י <small>[<b>ת</b>למוד תורה, <b>ש</b>בתות, <b>ר</b>אשי חודשים, <b>י</b>מים טובים]</small> (ביצה טז, א). וגם הנחתי להם ספרים. ולמען השם תדריכם בטוב ובנחת. וגם תשגיח על בריאותם ומזונותם תמיד שלא יחסר להם, ושילמדו מקודם כל החומש, שיהיו רגילים כמעט בעל- פה, ואל יכביד עליהם כי אם בנחת. כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם בישוב ובנחת. ותפזר להם פרוטות וכיוצא.",
+        "ועל זה תתן תמיד דעתך, והשאר הכל הבל. כי מאומה לא ישא אדם בעמלו, רק שתי חליפות בגדים לבנים. גם \"אח לא-פדה וגו' (תהלים מט, ח) אל-תירא כי-יעשר איש וגו', כי לא במותו\" וגו' (תהלים יז, יח). ואל תאמר אניח לבני חק בשאול וגו'. בני- אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין (עירובין נד, א). כל אחד נולד במזלו ובהשגחת אל עליון ברוך-הוא, והם שמחים במותו והוא יורד לשאול. \"ריש-לקיש הניח לבניו קבא דמוריקא, קרי אנפשיה (תהלים מט, יא): 'ועזבו לאחרים חילם'\" (גיטין מז, א). אוי ואבוי על שכולם חושבים להניח לבנים, ואין יתרון מבנים ומבנות רק בתורתם ובמעשיהם הטובים, אבל מזונותם קצובים להם. גם-כן ידוע (ברכות יז, א): \"אגרא דנשי באקרויי בניהו\" כו' .",
+        "ואמרו חכמינו זכרונם לברכה <small>(תנא דבי אליהו רבא פרק ט)</small>, אין לך אשה כשרה בנשים, אלא כשעושה רצון בעלה, וכל-שכן שאני כותב לך דברי אלהים חיים, ובטוח אני שתעשה ככל אשר כתבתי, אף-על-פי-כן באתי להזהירך באזהרה כפולה, שלא תשנה דבר מכל אשר כתבתי. ותקרא את האיגרת הזאת בכל שבוע, ובפרט בשבת קודם האכילה ובתוך הסעודה, שלא ידברו דברים בטלים חס-ושלום וכל-שכן וחס-ושלום בלשון- הרע וכיוצא בהם.",
+        "ובבקשה לכולכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך, ועיקר בדברים רכים בדברי מוסר המתיישב על הלב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ-ישראל, כי שם צריך לילך מאד בדרכי ה', ולכן תרגילם. כי הדיבור והמדות צריך הרגל רב. וההרגל על כל דבר, שלטון <small>(שערי תשובה לר\"י)</small>. \"וכל ההתחלות קשות\" (מכילתא יתרו). ואחר-כך (<small>נ\"א:</small> טוב לו) \"ואזל לו אז יתהלל\" (משלי כ, יד). כי הרשע יודע בעצמו שרע ומר דרכו, אך שקשה לו לפרוש. וזה כל האדם, לא יניח לו לחפצו \"במתג-ורסן עדיו לבלום\" (תהלים לב, ט). ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, ולזה כל פרי העולם-הבא, כמו שכתוב (משלי ו, כג): \"כי נר מצוה\" וגו', אבל \"ודרך חיים תוכחות מוסר\", וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש). ואומר הכתוב (תהלים לד, יג - יד): \"מי-האיש החפץ חיים, אהב ימים וגו' נצר לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה\", ובזה יכופר לו כל עון וניצול משאול תחתית, כמו שכתוב (משלי כא, כג): \"שמר פיו [מאכילה ושתיה יתרה] ולשונו [מדברים בטלים], שמר מצרות נפשו\". \"מות וחיים ביד-לשון\" (משלי יח, כא). אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד. \"ואין יתרון לבעל הלשון \" (קהלת י, יא), ולכל יש רפואה חוץ כו'. והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכל שכן בגנותו, כי מה-לו לאדם בדבר זרות. \"שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל-שם\" (משלי כב, יד).",
+        "ועיקר הגדר בבדידות, שלא תצא חס-ושלום מפתח ביתך חוצה, ואף בבית-הכנסת תקצר מאד ותצא. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית-הכנסת אי-אפשר להינצל מקנאה, ולשמוע דברים בטלים ולשון-הרע. ונענשין על-זה, כמו שאמרו (שבת לג, א): \"אף שומע ושותק\" כו'. וכל-שכן בשבת ויום-טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל. ותישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. (<small>נ\"א:</small> ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים), וכל הצרות והעוונות באים מזה. וגם בתך יותר טוב שלא תלך לבית- הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה באין ללשון- הרע ולשאר דברים. אלא תדבק במוסר תמיד ואל תקנא בעולם- הזה, הכל הבל מעשה תעתועים, \"שבן-לילה היה\" וגו' (יונה ד, י). כי \"אם-יעלה לשמים שיאו\" וגו' (איוב כ, ו). \"כי לא לעולם חסן, ואם-נזר\" וגו' (משלי כז, כד). ואף בשעתו הוא הבל אין בו ממש ומאוס ובזוי בעיני כל בעל-שכל. אוי ואבוי למי ששוגה בו. ותקנא ביראת ה' (משלי כג, יז). ולא תאמר במה אזכה לעולם-הבא, איני יכולה לעשות? \"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים\" (ברכות יז, א).",
+        "ולמען ה' שתפריש את החומש כאשר צויתיך ואל תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, ושקול כאילו כפר בתורה הקדושה חס- ושלום.",
+        "אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, ואלו נקראים \"נשים שאננות\" (ישעיה לב, ט), כי הפה קדש קדשים.",
+        "ובספרים שלי יש \"משלי\" עם לשון אשכנז, למען השם שיקראו בכל יום. והוא יותר טוב מכל ספרי מוסר. וגם ספר \"קהלת\" יקראו תמיד לפניך, כי שם מהביל עניני העולם-הזה, ושאר ספרים. אבל חס-ושלום לא תהיה התכלית הקריאה לבד, כי בזה אין מתפעל האדם. גם כמה בני-אדם קורין בספרי מוסר ואינם מתפעלים, והוא בשביל הנזכר למעלה. ועוד בשביל יציאתם בלא הבנה, (<small>נ\"א:</small> בין הבריות), כי זה מאבד את הכל. והמשל, הזורע בלא חרישה, שיחטוף הרוח וישביע עופות כו', והוא בשביל שאין יכול לחסום עצמו ולגדור, והוא כזורע בלא גדר ואוכלין החזירים וירמסון. ויש שזורע על האבן, והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שיתפוצץ. לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך, ו\"חנוך לנער על-פי דרכו\" (משלי כב, ו). ועיקר בחינוך.",
+        "וגם את חתני אני מזהיר בכל זה, שיקרא לפניהם כנזכר למעלה, ושיהא לימודו לשם שמים, ולמען השם יחנך עצמו בזה. ואל ישגיח על האומרים, כי הנער אין צריך לזה חס- ושלום, אדרבה \"חנוך לנער\" וגו'. קליפת האגוז ירוקה נוחה להסיר כו'. ועיקר הכל הוא, כי בזה זוכה אל הכל, כמו שאמרו חז\"ל (משנה אבות ו, א): \"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו' ולא עוד\" כו'. ותלמד מסכת אבות ובפרט בפרקי אבות דרבי נתן, ומסכת דרך-ארץ קדמה לתורה. ותכבד לחמותך, ולחמותך הזקנה תכבד מאד. ועם כל אדם תתנהג בדרך-ארץ בנחת ובכבוד.",
+        "אהובתי אמי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את, אף-על-פי-כן יקראו לפניך האיגרת הזאת, כי הם דברי אלהים חיים. ומבקש אני מאד ממך בבקשה שטוחה, שלא תצטערי בשבילי, כאשר הבטחת לי. ואם ירצה ה', אם אזכה להיות בירושלים עיר הקדש אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי. ואם נזכה נתראה יחדו כולנו, אם ירצה בעל הרחמים. וגם באתי לבקש לאשתי שתכבד את אמי, כמו שכתוב בתורה, ובפרט לאלמנה, שעון פלילי מאד לצערה, אפילו בתנועה קלה. וגם לאמי בקשתי, שיהא שלום בין שתיכן, ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם, ו\"שואלין לאדם בשעת הדין כו', המלכת את חברך בנחת-רוח\", הרי צריך שימליכהו בנחת, ובזה רוב התורה לשמח לאדם. ואף אם תעשה אחת מכם שלא כהוגן, תמחלו זו לזו ותחיו למען ה' בשלום. וכן לאמי בקשתי שתדריך את בני ובנותי בדברים רכים שיקבלום ותשגיח עליהם. ולבני ולבנותי אני מצוה שיכבדו אותה. וגם ביניהם לא ישמע ריב וכעס כלל, אלא הכל בשלום.",
+        "ובעל השלום יתן לכם ולבני ולבנותי וחתני ואחי וכל ישראל חיים ושלום.",
+        "מנאי אהובכם אליהו במוהר\"ר שלמה זלמן זצלה\"ה"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3620e5ef36dc788be9a5b1056afc196cef2cfa4c
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Iggeret HaGra/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Iggeret HaGra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Iggeret_HaGra",
+    "text": [
+        "באתי לבקש מאתכם שלא תצטערו כלל וכלל, כמה שהבטיחו לי אמתית, וגם לא תדאגו (<small>נ\"א:</small> שהבטיחה לי אמי תחיה, וגם מה תדאגו?), הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהן וגם הם נע ונד בחוסר כל. ואני תודה לאל, נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל (<small>נ\"א:</small> וחמדת השם-יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה), ואני נוסע בשלום ברוך ה'. וגם את יודעת שהנחתי ילדי שלבי הומה עליהם וכל ספרי היקרים, והייתי כגר בארץ אחרת והנחתי הכל כו'.",
+        "וידוע, כי כל העולם-הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא, ואוי להרודפים אחר ההבל אין בו מועיל. ואל תקנא בעושר, כי \"יש וגו' עשר שמור לבעליו לרעתו\", \"כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב\" וגו', \"כל- עומת שבא כן ילך, ומה-יתרון לו שיעמל לרוח\" (קהלת ה, יב - טו). \"ואלו חיה אלף שנים פעמים\" וגו', (קהלת ו, ו). \"כי אם-שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכר את-ימי החשך, כי-הרבה יהיו כל -שבא הבל\" (קהלת יא, ח). \"ולשמחה מה-זה עשה\" (קהלת ב, ב). כי מחר תבכה מאשר היום תשחק. ואל תקנא בכבוד המדומה ההבל, והזמן בוגד והוא כמאזנים: יגביה הקל וישפיל הכבד. והעולם דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרוה, וצמא יותר <small>(מבחר הפנינים)</small>. \"אין אדם מת וחצי תאותו בידו\" (קהלת רבה, א). \"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו\" וגו' (קהלת א, ג). זכור הראשונים אשר היו לפנינו, שכל אהבתם וחמדתם ושמחתם כבר אבדה (שם) ומקבלים על זה דינים מרובים. ומה-הנאה לאדם שסופו לפרוש לעפר רמה ותולעה, וכל הנאות יתהפכו לו בקבר למרה והמות כרוך באדם. ומה העולם-הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובים, גם בלילה איננו מניח לו לישון, והמות אינו מקווה, והכל יביא במשפט, על כל דיבור, ולא נאבד אפילו דיבור קל.",
+        "ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז\"ל (תוספתא פאה, א), \"אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם\". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. \"כל-עמל האדם לפיהו\" (קהלת ו, ז), אמרו חכמינו ז\"ל, שכל-מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה-שמוציא מפיו. \"מה אומנותו של אדם בעולם-הזה, ישים עצמו כאלם\" כו' (חולין פט, א). וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב. בעלי-גדפין הולכין תמיד אל כל אדם ואדם ואין נפרדים ממנו וכותבין כל דיבור ודיבור, \"כי עוף השמים יוליך את-הקול, ובעל כנפים יגיד דבר\" (קהלת י, כ). \"אל-תתן את-פיך לחטיא את-בשרך ואל-תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף\" וגו' (קהלת ה, ה). ובכל אשר צריך לך, תקח הכל על-ידי שליח, ואף אם הוא פעמים ושלש ביקר, \"היד ה' תקצר\" וגו' (במדבר יא, כג). השם יתברך זן מקרני ראמים עד ביצי כנים (עבודה זרה ג, א), ונותן לכל אחד ואחד די מחסורו. ובשבת ויום-טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאד. וגם בדברים הנצרכים למאד תקצרו מאד, כי קדושת שבת גדולה מאד, \"ובקושי התירו לומר שלום בשבת\" <small>(ירושלמי שבת, וכן בתוספת שבת דף קיג)</small>. ראה, בדיבור אחד כמה החמירו. ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי \"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה ועד יום-הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יום-טוב וכו'. (ביצה טז, א).",
+        "וגם באתי לבקש מאתך מאד מאד בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחיבה ונחת. והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, יקראוהו תמיד, וכל-שכן בשבת קדש-קדשים לא יתעסקו אלא בספרי מוסר. והנה תדריכם תמיד בספרי מוסר. ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל, כי חס-ושלום בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאד. והבזיון בעולם-הבא, \"את-אביה היא מחללת\" (ויקרא כא, ט). \"כמאן קרינן לרשע בן- צדיק, רשע-בן רשע\" כו' (סנהדרין נב, א). וכן שאר דברים, לשון-הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה, וברכת-המזון וקריאת-שמע והכל בכונה. ועיקר הכל שלא יצאו חס-ושלום מפתח ביתם ולחוץ, ושיצייתו ויכבדו אותך ולאמי ולכל הגדולים בשנים מהם, וגם כל מה שכתוב בספרי מוסר יקיימו.",
+        "גם לבניך שיחיו תגדל אותם בדרך הישר ובנחת, ותשלם שכר-למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה חוץ מתשר\"י <small>[<b>ת</b>למוד תורה, <b>ש</b>בתות, <b>ר</b>אשי חודשים, <b>י</b>מים טובים]</small> (ביצה טז, א). וגם הנחתי להם ספרים. ולמען השם תדריכם בטוב ובנחת. וגם תשגיח על בריאותם ומזונותם תמיד שלא יחסר להם, ושילמדו מקודם כל החומש, שיהיו רגילים כמעט בעל- פה, ואל יכביד עליהם כי אם בנחת. כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם בישוב ובנחת. ותפזר להם פרוטות וכיוצא.",
+        "ועל זה תתן תמיד דעתך, והשאר הכל הבל. כי מאומה לא ישא אדם בעמלו, רק שתי חליפות בגדים לבנים. גם \"אח לא-פדה וגו' (תהלים מט, ח) אל-תירא כי-יעשר איש וגו', כי לא במותו\" וגו' (תהלים יז, יח). ואל תאמר אניח לבני חק בשאול וגו'. בני- אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין (עירובין נד, א). כל אחד נולד במזלו ובהשגחת אל עליון ברוך-הוא, והם שמחים במותו והוא יורד לשאול. \"ריש-לקיש הניח לבניו קבא דמוריקא, קרי אנפשיה (תהלים מט, יא): 'ועזבו לאחרים חילם'\" (גיטין מז, א). אוי ואבוי על שכולם חושבים להניח לבנים, ואין יתרון מבנים ומבנות רק בתורתם ובמעשיהם הטובים, אבל מזונותם קצובים להם. גם-כן ידוע (ברכות יז, א): \"אגרא דנשי באקרויי בניהו\" כו' .",
+        "ואמרו חכמינו זכרונם לברכה <small>(תנא דבי אליהו רבא פרק ט)</small>, אין לך אשה כשרה בנשים, אלא כשעושה רצון בעלה, וכל-שכן שאני כותב לך דברי אלהים חיים, ובטוח אני שתעשה ככל אשר כתבתי, אף-על-פי-כן באתי להזהירך באזהרה כפולה, שלא תשנה דבר מכל אשר כתבתי. ותקרא את האיגרת הזאת בכל שבוע, ובפרט בשבת קודם האכילה ובתוך הסעודה, שלא ידברו דברים בטלים חס-ושלום וכל-שכן וחס-ושלום בלשון- הרע וכיוצא בהם.",
+        "ובבקשה לכולכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך, ועיקר בדברים רכים בדברי מוסר המתיישב על הלב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ-ישראל, כי שם צריך לילך מאד בדרכי ה', ולכן תרגילם. כי הדיבור והמדות צריך הרגל רב. וההרגל על כל דבר, שלטון <small>(שערי תשובה לר\"י)</small>. \"וכל ההתחלות קשות\" (מכילתא יתרו). ואחר-כך (<small>נ\"א:</small> טוב לו) \"ואזל לו אז יתהלל\" (משלי כ, יד). כי הרשע יודע בעצמו שרע ומר דרכו, אך שקשה לו לפרוש. וזה כל האדם, לא יניח לו לחפצו \"במתג-ורסן עדיו לבלום\" (תהלים לב, ט). ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, ולזה כל פרי העולם-הבא, כמו שכתוב (משלי ו, כג): \"כי נר מצוה\" וגו', אבל \"ודרך חיים תוכחות מוסר\", וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש). ואומר הכתוב (תהלים לד, יג - יד): \"מי-האיש החפץ חיים, אהב ימים וגו' נצר לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה\", ובזה יכופר לו כל עון וניצול משאול תחתית, כמו שכתוב (משלי כא, כג): \"שמר פיו [מאכילה ושתיה יתרה] ולשונו [מדברים בטלים], שמר מצרות נפשו\". \"מות וחיים ביד-לשון\" (משלי יח, כא). אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד. \"ואין יתרון לבעל הלשון \" (קהלת י, יא), ולכל יש רפואה חוץ כו'. והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכל שכן בגנותו, כי מה-לו לאדם בדבר זרות. \"שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל-שם\" (משלי כב, יד).",
+        "ועיקר הגדר בבדידות, שלא תצא חס-ושלום מפתח ביתך חוצה, ואף בבית-הכנסת תקצר מאד ותצא. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית-הכנסת אי-אפשר להינצל מקנאה, ולשמוע דברים בטלים ולשון-הרע. ונענשין על-זה, כמו שאמרו (שבת לג, א): \"אף שומע ושותק\" כו'. וכל-שכן בשבת ויום-טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל. ותישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. (<small>נ\"א:</small> ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים), וכל הצרות והעוונות באים מזה. וגם בתך יותר טוב שלא תלך לבית- הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה באין ללשון- הרע ולשאר דברים. אלא תדבק במוסר תמיד ואל תקנא בעולם- הזה, הכל הבל מעשה תעתועים, \"שבן-לילה היה\" וגו' (יונה ד, י). כי \"אם-יעלה לשמים שיאו\" וגו' (איוב כ, ו). \"כי לא לעולם חסן, ואם-נזר\" וגו' (משלי כז, כד). ואף בשעתו הוא הבל אין בו ממש ומאוס ובזוי בעיני כל בעל-שכל. אוי ואבוי למי ששוגה בו. ותקנא ביראת ה' (משלי כג, יז). ולא תאמר במה אזכה לעולם-הבא, איני יכולה לעשות? \"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים\" (ברכות יז, א).",
+        "ולמען ה' שתפריש את החומש כאשר צויתיך ואל תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, ושקול כאילו כפר בתורה הקדושה חס- ושלום.",
+        "אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, ואלו נקראים \"נשים שאננות\" (ישעיה לב, ט), כי הפה קדש קדשים.",
+        "ובספרים שלי יש \"משלי\" עם לשון אשכנז, למען השם שיקראו בכל יום. והוא יותר טוב מכל ספרי מוסר. וגם ספר \"קהלת\" יקראו תמיד לפניך, כי שם מהביל עניני העולם-הזה, ושאר ספרים. אבל חס-ושלום לא תהיה התכלית הקריאה לבד, כי בזה אין מתפעל האדם. גם כמה בני-אדם קורין בספרי מוסר ואינם מתפעלים, והוא בשביל הנזכר למעלה. ועוד בשביל יציאתם בלא הבנה, (<small>נ\"א:</small> בין הבריות), כי זה מאבד את הכל. והמשל, הזורע בלא חרישה, שיחטוף הרוח וישביע עופות כו', והוא בשביל שאין יכול לחסום עצמו ולגדור, והוא כזורע בלא גדר ואוכלין החזירים וירמסון. ויש שזורע על האבן, והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שיתפוצץ. לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך, ו\"חנוך לנער על-פי דרכו\" (משלי כב, ו). ועיקר בחינוך.",
+        "וגם את חתני אני מזהיר בכל זה, שיקרא לפניהם כנזכר למעלה, ושיהא לימודו לשם שמים, ולמען השם יחנך עצמו בזה. ואל ישגיח על האומרים, כי הנער אין צריך לזה חס- ושלום, אדרבה \"חנוך לנער\" וגו'. קליפת האגוז ירוקה נוחה להסיר כו'. ועיקר הכל הוא, כי בזה זוכה אל הכל, כמו שאמרו חז\"ל (משנה אבות ו, א): \"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו' ולא עוד\" כו'. ותלמד מסכת אבות ובפרט בפרקי אבות דרבי נתן, ומסכת דרך-ארץ קדמה לתורה. ותכבד לחמותך, ולחמותך הזקנה תכבד מאד. ועם כל אדם תתנהג בדרך-ארץ בנחת ובכבוד.",
+        "אהובתי אמי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את, אף-על-פי-כן יקראו לפניך האיגרת הזאת, כי הם דברי אלהים חיים. ומבקש אני מאד ממך בבקשה שטוחה, שלא תצטערי בשבילי, כאשר הבטחת לי. ואם ירצה ה', אם אזכה להיות בירושלים עיר הקדש אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי. ואם נזכה נתראה יחדו כולנו, אם ירצה בעל הרחמים. וגם באתי לבקש לאשתי שתכבד את אמי, כמו שכתוב בתורה, ובפרט לאלמנה, שעון פלילי מאד לצערה, אפילו בתנועה קלה. וגם לאמי בקשתי, שיהא שלום בין שתיכן, ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם, ו\"שואלין לאדם בשעת הדין כו', המלכת את חברך בנחת-רוח\", הרי צריך שימליכהו בנחת, ובזה רוב התורה לשמח לאדם. ואף אם תעשה אחת מכם שלא כהוגן, תמחלו זו לזו ותחיו למען ה' בשלום. וכן לאמי בקשתי שתדריך את בני ובנותי בדברים רכים שיקבלום ותשגיח עליהם. ולבני ולבנותי אני מצוה שיכבדו אותה. וגם ביניהם לא ישמע ריב וכעס כלל, אלא הכל בשלום.",
+        "ובעל השלום יתן לכם ולבני ולבנותי וחתני ואחי וכל ישראל חיים ושלום.",
+        "מנאי אהובכם אליהו במוהר\"ר שלמה זלמן זצלה\"ה"
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Iggeret HaGra -- Wikisource",
+            "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%22%D7%90"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אגרת הגר\"א",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Fiyorda, 1761.json b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Fiyorda, 1761.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44cb821e433dcdf698fb941b49517d983151e3ac
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Fiyorda, 1761.json	
@@ -0,0 +1,343 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shevet Musar",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001188109",
+    "versionTitle": "Shevet Musar, Fiyorda, 1761",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "שבט מוסר, פיורדא, תקכ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שבט מוסר",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": {
+        "Title": [],
+        "Author's Preface": [],
+        "Index": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "שמע בני מוסר אביך אהוב בוראך אשר אספך להג תורה בכל לבבך עשה מצותיו בכל עת זכור יראתו בכל זמן ראה ברכהו בכל רגע הכר בוראך בארך בורך קדש עצמך במותר לך טהר עצת לב רעיונך נקה עצמך מכל חטא בכל מדה ומדה תן תודה נהג האמת ואהבת חסד ראשית חכמה יראת ה' בכל דרכיך דעה בוראך יראי השם תירא ותאהוב נגד עיניך אהבת קונך ותן שכר למרוצת רגליך יו\"ד כ\"ף כף למ\"ד <small>(נ\"ל שאמר בדרך מליצת הלשון יו\"ד כ\"ף פשוטה כ\"ף כפופה למ\"ד. ורמז בזה יו\"ד שהוא היצה\"ר כמו שדרשו חז\"ל על וייצר בשני יוד\"ין שרמז ליצ\"ט וליצה\"ר ואמר יצרך כפוף כלומ' הכניעהו ותלמוד המידה הזאת לכוף יצרך תמיד בלבבך)</small> המדה הזאת חמוד בלבבך ודע כי הוא רואה דרכיך יישר ועשה צדק הצנע לכת עם אלהיך חזק בתורה ובקש שלום ואמץ במעשים טובים בכחך אמץ ביחוד השם ובאהבתו. ועתה בני שמע בקולי ואשרי אדם שומע לי אהוב את ה' אלהיך לבך תשית לדעתו וליחדו עבוד עבודתך עדי ערב זכור אהבתו בכל עת ראה הוא נצב לקראתך השתחוה לו הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך טהר עצמך מכל חטא נהוג עצמך במידת תרומיות <small>(כלומר במדות חשובת ורמות)</small> אלמדך ואתה תוסיף לקח אשרי תמיד מפחד לבו בחשק בוראו עשות מזמותיו ליוצרו זוכר אהבת צורו רצון תאות עושו הומה בשיחות לבו קורא שונה ולומד טוען עול יראתו נבזה בעיניו ומואס בהבלי הנאת העולם נכא לבב מדכאהו רוחו הלא משפיל בכחו כובש יצרו יוצרו לנגדו תמיד נאמן רוח מכסה דבר וצדיק באמונתו יחיה ידבר בנחת עם כל הולך בתמימות לבו ומנהיג בניו כשורה דרך יושר מורה הוא מקרב קרוביו חסד רודף צדק זוכה ומזכה כח קיחת דברים טובים עושה בקשת אשתו מכבדה ודבק בה ומשיא לבניו ובנותיו סמוך לפרקן עינו טובה בשלו שמח בטובת אחרים ואוהב שכניו ורעיו ומלוה לעני בדוחקו ונותן צדקה בסתר ומעשיו לשם שמים ותמיד משכים ומעריב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולומד שם ומתפלל בכוונת הלב אשרי בניו נפשו בטוב תלין. בני לדברי הקשיבה אל תהרהר אחרי הבורא אל תאמר מה היה אל תדוש במופל' ממך ואל תחקור במכוסה ממך אל ימהר לבך לחשוב אל תדבר על צדיק עתק אל תפנה אל מדתך אל תשכח כל גמוליו אל תשלוט בך אל זר יצרך אל תתבייש במעשיך אל תפן אל אזן התאוה אל תתאו למטעמותיו אל תאמר אחטא ואשוב אל תעמוד בדר רע אל תמנע טוב מבעליו אל תוסף על דבריו אל יצא שבועה מפיך אל יגבה לבך עליך בגאוה אל תלך במראה עיניך אל תחשוב תרמית בלבבך אל תעוז פניך ולבבך אל תרבה תדבר גבוה אל תנשא עצמך אל תגביה לדבר בצואר אל תרבה לדבר דברים בטלים אל תתן תפארתך לעצמך אל תחרוש על רעך רעה אל תריב עם אדם אל תוכח לץ פן ישנאך אל תשאר בדרך רעים אל תשב במושב לצים אל תלך בדר אתם אל ישיאך יצרך לחטוא אל תהי חכם בעיניך אל תתחר במרעים אל תרף משמוע מוסר אל תהנה אם יכבדוך אל תבקש גדולה וכבוד אל תט ימין ושמאל אל תחמוד יופי אשה אל ישט דרכיה לבך. אל תקחך במתק דבריה אל יגע להעשיר אל תהיה רע עין אל תגלה סוד אל תקנא בעושה עולה אל תסגור דלתותיך מן הצדקה אל תונה עני ואביון אל תתן את פיך לחטיא את בשרך אל תטוס תורת אמך אל תט מאמרי פי אמת למוד פיך לך בדרך טובים עניו תהא בהילוכך זכור תתחסד בישבתך רבה להתגאות בביאתך תהא ערום בירא' סור מרע ועשה טוב כבד נא הוריך בקש שלום בין איש לרעהו תוכיח את עמיתך תדריכהו בנחת לשמים תזכה בכל דבריך הרחק מלצים ופוחזים תדבק ביראה שמים תשבר רוחך ותאותך תקרע סגור לבך תבכה אל רוב חטאתי' תודה ועזוב רשע תחנן לבורא על רוב פשעיך לסלוח לעוניך כרוב רחמיו התפלל אליו ליתן יראתו על פני' ליקח אהבתו בלבך לעובדו בשמחה תבקש רחמים על עצמך ועל אשתך ועל בני בתיך שלא יבא א' מהם לידי עבירה ולא לידי דבר מכוער וחטא ולא יהא להוט אחר גרונו ולא לעסוק בהבלי שוא כי אין חפץ לבורא באכילה ושתיה מה יתרון שיעמל לרימה ותולעה אם תחטא מעט יהא בעיני' הרבה ותשוב אם תעשה תורה ומעשים טובים תאמר לכך נוצרת הכר בוראך מי בראך ירא השם עושך חשוב כי מלא העולם כבודו לך בענוה וכובד ראש אל תתחבר ללצים אל תשב עם מדברים דברים בטלים יהא מורא' מלכך בין עיניך תן לבך כי רואה כל מעשיך חוקר לב ובוחן כליות יודע כל מחשבותיך חשוב כי הוא בראך ומפרנס הוא עשך לו עבד עולם על כן תהא יראתו על פניך השמר לך לבלתי תחטא התהלך לפניו והיה תמים וימלא לבבך נאמן לפניו כי אין לו חפץ בכסילים אנשי לצון ואנשים רקים ההולכים אחרי יצרם ומתפרנסים בחשק תאותם החושקים בעידון העולם שוא והבל ובאנשי לצון אין יראה הנה בבא עליהם רעה איך יצעקו לאל ולא ישמע תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו המדריך את עצמו בענוה וביראה הוא מתחכם ביראה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמלא את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עבד מלך כמלך ומכבדו כמקביל פני הכבוד. אדם ילוד אשה לבך תן הגמול והחסד שעשה עמך יוצרך מיום היות זרע ליחה סרוחה לבנונית ראה אל תהא כפוי טובה לו אביך ואמך עזבוך והוא אספך ובראך ושמרך עד אשר יצאת מבטל בעת שמחתך דעהו תעלה מוראו על לבבך ורעדו כל אבריך עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה כי ברוע פנים יטב לב וחשוב כי הבורא אצלך שויתי ה' לנגדי תמיד כשאתה מתפלל עמוד באימה וחשוב לפני מי אתה עומד לפני מי אתה מדבר אם דאגה בלבבך תשיחנה מדעתך בעת תפלתך כי בעומדך לפני מלך הגדול אין לחשוב דאגתך כי אם מוראו ואהבתו לפי שרבים חוטאי נפשם בבית תפלתם יושבים כאבלים ופיהם סתום בל ישוררו לה' צבאות ידונו באש לא נופח על זאת כי על כן בכל דרכיך דעהו אל תפנת יראת אלהים מלבך אם מזונותיך מצומצמים חשוב כי בנשימה שנתן באפי ובהבל פי ונתן לי עוני לטובתי לצרוף אוי בכור עוני אם יחוורו פניך <small>(אם יביישו אותך)</small> על עסק המצות חשוב דמך הנזרק כדמים הנזרקים ע\"ג המזבח אם יסורין באים עליך קבלם באהבה ובשמחה וחכם ביראתו כי הוא אדוניך ואתה עבדו קנוי לו. הוי מודה לו על כל מדה ומדה אם נתן לך עושר ונכסים וכבוד אל ירום לבך מאחיך האביון כי לא תדע מה יולד יום ושניכם יצאתם ערומים מן הבטל ובצאתך מן העולם על עפר השכב כמוהו במקום רימה ותולעה על פיך יצאו ועל פיך יבואו וגם בחייך שמא אתה תצטרך לבריות כמוהו. אם תתייסר בניך יהיו בעיניך כאלו הרגת' בחטאתיך ואל תתרעם על מדותיו כי כל סאון סואן בשולחו דיניו דע כי בקרבך קדוש לכך נהוג עצמך בקדושה ובפרישות ובטהרת ונשאתה מזכיר שם הנכבד והנורא ירעדו כל אבריך וכיון לבך אל בוראך קדוש לכך נהוג עצמך בקדושה ובפרישות ובטהרה וכשאתה מזכיר שם הנכבד והנורא ירעדו כל אבריך וכיון לבך אל בוראך כשאתה עומד בתפלה וקודם שיצא הדבור מפיך חשוב פי' ביאורו אם רעיונך בא לך באמצע תפלתך החרש עד שתכין לבך ביראת הבורא ודקדק כל תיבה ותיבה לנענע שפתיך ולהרגיש הדיבור שלא תטעה כאלו אתה מונה מעות שאתה נותן כוונה והבנה למנין כשאתה עומד בתפל' אמור מה אני ספון לתת עטרה למלך הכבוד להזכיר שמו הגדול ולבש חרדה כמ\"ש אברהם הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואני עפר ואפר הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאד אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אקרע סגור לבי ובוא פתחיו ביראה ובענוה כי כל מקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו מרום וקדוש אשכון את דכא ותפל רוח ע\"כ בעוד רוחך בתוכך חשוב ביראה בוראך גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבתך יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות ותסיר עצמך מן המהירות ומן העקשות ומן הגאוה ומן העצלות אחוז בענוה ובשלום ואל תקנא בעושי עולה כי אם ביראת ה' כל היום והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו הלא עיני השם המה משוטטות בל הארץ ודע כי מנוסה <small>(שדברים אילו באו לך לנסיון מאת השם)</small> יש בנוי ובגבורה ובכבוד ובקנאה ובחכמה ובעושר ובעוני ובתוקף יצר העביר' ודע כי המצוה והיראה מכבין את היצר וכתורה תבלין להסיר המחשבה רעה עכ\"ל.",
+                "<b>ואתה</b> בן אדם אל יפתוך יצרך לומר הים אני אם תנין אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש כי תשים עלי העול הכבד הזה לאמור כל הכתוב לעיל כי לא יספיקו לי ימי ולילי ובלי אכילה ושתיה ובלי שינה כדי שיוכל לקיי' ולשמור כל זה והלואי ואולי כי לא מלאך אני שאין לפניו אכילה ושתיה וגם לא שינה כי תשים עלי העול הכבד והקשה הזה כי לא אוכל שאת דע באמת כי אלה הדברים בכלל פתוי היצר הרע הם כי הוא אשר מכביד הדברי' בעיניך כדי שתבעינו בכל ולהכניסך ברשתו תדע שהרי רוב הדברים הנ' בפ' זה שמירתם בשב ואל תעשה רובם שתחשוב ביחודו ית' ואהבתי תמיד ולא תזיק לחברך ותתרחק מעשק ומרמה ותנוע' כדומה ודבר א' מאלו כולל כמה דברים מהנזכר עמה ונמצא שבנקל מתקיימים בהיות רובם בשב ואל תעשה כמדובר ומעט מזער מהם באים לכלל מעשה והוא לפרקים ובזמנים מחולפים כגון עשות משפט וצדק להציל עשוק מיד עושקו וכדומה שאינו זה מעשה בכל יום כשיזדמן. והגם שיאמר ויצוייר שכל הדברים הנזכרים כלם הם בכלל עשה ששייך טורח בהם למה תכבד הדבר בעיניך ואינך משים נגדך מעלת גודל השכר המזומני' לך ע\"ז בעולם שכלו טוב שעולם שכלו ארוך אשר עין לא ראתם אלהים זולתך. אם מלך בשר ודם יאמר לך כל מה שתמנה מדינרים מבקר עד ערב ביום אחד יהיו לך בודאי שלא תאכל ותשתה ולא תישן ולא תנוח ולא תשקוט רגע כדי שלא להפסיד באותו רגע מה שתוכל למנות מהדינרים ואינך חושש לכובד הטורח לחמדת הריוח ואעפ\"י שהוא דבר ספק שאפשר שאחר שטרחתה כל היום יחזור המלך מדבורו ואתה יוצא בידים רקניות ואף שיקיים דברו הריוח הזה הוא דבר שאפשר שלא יתקיים בידך כי תפסיד אותו או גנבים יבאו לך וגם במותך אינך הולכת עמך עכ\"ז אינך חושש לשום אחד מאלו הדברים ואת טורח כל היום כ\"ש וק\"ו בן בנו של ק\"ו שאין לחוש לטורח קיום המצות כיון דשכרו ודאי ומובטח בידך לעולם בחייך ובמותך שהוא דבר שאין יד זולתך יכול לשלוט בו ובו אין סוף וקת ותכלית ואדרבא צריך להקהל בעיניך הדברי' ולא לעול ולמשא דבערך רבוי וגודל השכר הוא דבר מועט אפילו שלא תנוח רגע מכל ימי חייך כטורם עשייתם ובפרט שאין עליך טורח כל המלאכה לגמור כי יש הרבה מסייעים לך בקיום כל דבר ודבר שאתה מקיים שהרי בא לטהר מסייעים אותו מן השמים קב\"ה וכל מלאכיו וכיון שכן מה נוגע לך מהטורח ומה גם שבהיות אדם שפל מאליו מתקיימים כל הדברים הנזכרים משום שנחשב לו כאלו מקריב כל הקרבנות כדרז\"ל על פ' זבחי אלהים רוח נשברה ובהיות נקי מכל חטא ועון ע\"י שפלותו דומיית המקריב כל הקרבנות קונה בחינת רוחניות בעצמו ומואס ברע ובוחר בטוב כטבע הרוחניי ובזה מאליהם מתקיימים כל הדברים. ונראה דזה יהיה כונת הפסוק בפ' ויקרא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבק' ומן הצאן תקריבו את קרבנכם שהכונה אדם כי יקריב שההקרבה יהיה מכם ומעצמכם וכיצד שתשפילו את עצמכם וזהו נקרא קרבן לה' ונחשב לכם בקניית השפלות כאלו הקרבתם כל הקרבנות שמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ודוק ובפירוש אפרשיות פרשת פנים הרבה על פסוק זה. הכלל העולה שהמכביד בעיניו קיום עבודת הבורא עצל יצרו הוא למונעו יתחיל ליכנס בעבודה ויראה איך מסייעי' אותו ויקל בפניו ומה גם שכל דבר הנעשה בשמחה אפי' דבר קשה יקל ועבודת הבורא צריך בשמחה וכיון שכן מה כובד ימצא בקיומו ועוד לא בשביל שאם אדם לא יכול לקיים כל לא יקיים כלל כל אחד ואחד יקיים מה שיכול ונמצא בין כל ישראל מתקיים הכל שכלם נפש א' כדרז\"ל על פ' בשבעים נפש ונוגע תועלת לכל א' במה שמקיים חבירו דזהו משל לאחר שאינו יכול לאכול מאכל טוב ליוקר מציאותו לא בשביל זה לא יאכל משא' המאכלי' שישיג ידו וימות כלל העולה דכשם שמבקש האדם אופני' שלא יגיע נזק בגופו כך צריך לבקש אופנים בכל יכולתו שלא יגיע נזק לנפשו שעם נזק הנפש גם לגופו מזיק כי כיון שגרם חלודה בנפשו אינה יכולה להאיר לגוף וכלה ונפסד ואף ע\"פ שכדי שלא יגיע נזק לנפש צריך מירוק הגוף אל יחוש לזה משום שע\"י מירו' זה עושה הנפש פרי והוא כמשל כל זרע הנזרע בארץ שאינו בא לחלל צמיח' כ\"א שתתמרק ותסריח ואחר כך צומח ויוצא פרח ויצץ ציץ וכיון שכן אם יחוש על בריאת הגוף מעולם לא יצמיח הנפש' שום צמיחה לעלות למדרגה רוח ומרוח לנשמה כנודע אשר על כן שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך לבקש אופן להבין על מה פגמת בגלגול שעבר ובאת לתקן דע שכל מצוה מכל המצות אשר התאוה נפשך לשקוע בה יותר מאחרות באמת שבה פגמת תחילה וישלחך משם עוד בעולם הזה להשלימה לכן אל תרף ממנה ועשה אותה בשלימות' כלליה ופרטיה ובכל גדרים וסייגיה ואל תכיר אותה מנגד עיניך מיד ודע שיזדמנו עליה הרבה מונעים בה והם שלוחי סמאל הרשע למנוע לך שלא תשלימנה ותקבל עליה עונש במותך ותחזור פעם אחרת בזה העולם תטעום טעם המיתה פעם אחר פעם על ידו הלא תראה בחכמי התלמוד דשואלים מהם במה היית נזהר חד אמר במצות ציצית וחד אמר בהשכמת בית הכנסת וכיוצא בזה וכו' דקשה הציצי' היה נזהר ולא בשאר מצות ח\"ו אלא שהיו משיגים בחכמתם הרמה על המצוה שבאים לתקן והיו שוקעים בה תדיר לתת עיני השגחתם עליה לקיימה בשלימות ואעפ\"י דשאר המצות היו מקיימים בשלימות אך המצוה שעליה באו היה כל מגמתם עליה לא היו פוסקים מלהזכירה ולבקש אופנים לקיימה בכל חלקי היותר נאות שאפשר ולכן אם לבך מתאוה ללמוד מקרא יותר ממשנה או בהפך וכן אם תאות נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה או קבלה יותר מתלמוד ממה שתאוה נפשך דע שעל זו באת ואחוז בה לעשת עיקר לימודך שם ואפשר דעל זה רמזו רז\"ל באומרכי אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ירצה באיזה חלקו התור' שתאו' נפשו יותר שם ילמוד כגון במקרא או במשנה או תלמוד או קבלה או אגדה משום שבודאי החלק הזה בא לקיים בפעם הזאת וכמו שראיתי בכתבי האר\"י זלה\"ה שמוהר\"מ אלשיך ז\"ל רצה ללמוד קבלה ואמר לו שבגלגול שעבר היה חכם בחכמת הקבלה ולא בא בגלגול זה כי אם להשלים עצמו בדרוש כי מקבלה אין לו צורך כי כבר השלים. וכפי זה נמצא שאף עפ\"י שתראה דברים רבים לקיים כנזכרי' לעיל וכדומה אל תפחד לך הריבוי לומר איך אני יכול לקיים כל זה דאפשר שרוב ככלם נשלמת בהן בגלגול שעבר ועכשיו באת על קיום קצם או כמה מהם והן אותם שתאוה נפשך בהם וגם שתראה הרבה מונעים לך עליה מלקיימה דכיון שעליהם באתה הזמין לך סמאל הרשע מונעים כדי שלא תשלים עצמך כמדובר לכן החזק עצמך במוסרי זו אל תרף נצרה כי היא חייך. וכל אדם שחושק ומתאוה נפשו לקבלה ולא לתלמוד או באגדה ולא לקבלה או תלמוד ויש לו דוחק ומצער לו על זה עתיד ליתן את הדין שגורם לנשמה זאת שלא יעשה שליחותה כדי להשלים חלק מן התורה שחיסר בפעם ראשו' שבא לעולם וכן ראיתי בחכמי האמת."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>אדם <b>ו</b>תגל <b>ה</b>בוחר אשה כפרה וממשפחתה כלם ברורים כלם צדיקים כי בהיותה משרש צדיקים טבע האב מוטבע בבן והיא מטבעה מושכת עצמה אל הטוב ואשת חיל עטרת בעלה מעוטרת באות של שם י\"ה כארז\"ל איש ואשה שזכו שכינה ביניהם יו\"ד של איש וה\"א של אשה כי בשם זה ברא ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא ותראה גודל מעלת האשה טובה שהיא אוצר הטוב והברכה והשמחה דהשרוי' בלא אשה משולל מכל זה כארז\"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא טובה בלא ברכה וכשם שאי אפשר שיקנה האדם עולם הבא כי אם עם העולם הזה כמאמר התנא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין כך אי איפשר לאדם להשיג שלימות לנפשו כדי לזכות לעול' הבא כי אם על ידי האשה טובה שאות ה\"א נתון בשמה שבה נברא העולם הזה כמדובר כי היא הכנה לאדם למצות דברי חפץ היא התורה שעה קונה האדם עולם הבא וגורמת השכינ' שתשרה ביניהם דאיש ואשה שזכרו השכינ' ביניהם כארז\" והיא מדריכתו אל הדרך הטוב שהאדם שומע צעקת אשתו וכעובדא דההוא רשע שהיה לו לאשה כשרה ועשהו חסיד וחסיד היה לו אשה רעה ועשהו רשע הרי האד' הולך אחר יצרו לכל אשר יחפוץ יטהו. ובהיות האשה כשרה וצנועה היא שוה לאיש בכל הדברים אעפ\"י שפטורות ממצות שהזמן גרמא ומת\"ת משום שהן סבה לאדם לעסק התורה וקיום המצות כנודע וכדרז\"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. והתור' גורם לקיום המצות דעל זה מסיק בגמרא דתלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה. ואלו תנאי האשה הכשרה כדי שתהיה חביבה על בעלה שלא יבא ליתן דעתו לחשוב באשה אחרת ח\"ו דזהו סיבה לבני' היות' בלתי הגוני'. תנאי א' תהיה האשה נקיה במלבושי' ויהיו בגדיה לבנים בכל עת ושלא ימצא עליה שום כתם מדבר מה כדי שלא תמאס בעיני בעלה דזהו סיבה לבטל אהבתו ממנה ולחשוב באחרת ח\"ו ואפי' תהיה עניה מחוסר' בגדים עם כל זה אות' סחובי הבלואות שלובשת יהיו מכובסים ומנוקים מכל כתם. תנאי ב' כל דבריה עם בעלה יהיו בנחת ודרך חן ושפה רפה לא בקול רם וכ\"ש שלא בכעס וחרון פן יבער כאש חמת בעל' עליה ויבא לקללה ולבזותה ולהכות' וכיון שעושה כן פעם אחת ירגיל בזה ובאים לפירוד לבבות וכל אחד יבחר דרך לחשוב הוא באשה אחרת והיא באחר והבנים הנולדים מביניהם בני מחשבה הם והנולדים לומדים ממעשה אביהם שבראות' לאביהם מכה ומקלל לאמם גם הם עושים כך לקללה ולהכות' לכן תהיה האשה סבלנית ולא כעסנית דמסבת רגע של כעס שכועסת על בעלה גורמת כל הרעה הנז' עליה ואע\"פ שבעלה יכעוס עליה תסבול דכמה זעמו רגע דהאיש אע\"פ שיכעוס מיד מתרצה ומפייס' אותה שהאיש נברא מן העפר ומיד מתפייס כארז\"ל. תנאי ג' אם תראה האשה שבעלה דחוק אל תרבה עמו בשאלות אע\"פ שהם צורך בית מאד יצמצם עצמה דכיון שרואה שאין בידו יכולת להביא מה תועיל שאלת ובראות שנוהגת' עמו באכזריות גם הוא מסיר אהבתו ממנה ומתאכזר עמה ושנאתו עמה שמרה נצח. ואם מתבייש ממנה מוכרח לעמוד על פרשת דרכים לגנוב ולגזול כדי למלאות שאלתה או לשים לדרך פעמיו בימים ומדברות או נופל מן ההר וימות או חיה דורסתו ויקבר שם ואין מעיד עליו ונשארה אלמנה חיה כל ימי חייה ובניו כיתומים לכן כראות האשה בעלה בדוחק תרבה עליו ברחמים לפני המקום ערב ובקר וצהרים שירחמו בזכותה או בזכותו או בזכות בניו בהצטרפות שלשתם יחד ואדרבא בימי דוחקו תראה לו פנים צוחקות ויפייסהו בדברים ויחזיקהו בהבטחות ובראות האיש אהבת אשתו עמו אף שהוא בחוסר כל נכנס שמחה בלבו ומסיר דאגתו ועל ידי כך יתעלה ומתרומם כוכב מערכתו בבני חיי ומזוני. תנאי ד' אם רואה האשה שאירע לבעל' איזה תקלה או עלילת ממון שהעלילו עליו והוא עצב ודאוג תדבר על לבו דברי תנחומים ויקבל הדברים הקשים בעיניו בדברים המושכים לבו של אדם בדברי חן ופנים צוחקות ותאמר לו אהבת עולם אהבתיך ראיתי פניך כראו' פני מלאכים אלהים ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך לכה דודי נרוה עד הבוקר נתעלסה באוהבים וכשמוע האי' דברי פיוסי' כי נעמו מסיר עצבותו מלבו ואם מזדקק עמה יהיו בניה טובים וחכמים מחכמים הפך המזדווג עם אשתו בעציבות ודאגה נוצר הולד משועמ' וטיפש כאשר אמרו חכמי המחקר. תנאי ה' שלא תהיה האשה עצלנית לא בצורכי ביתה וכ\"ש בדבו' היוצא מפי בעלה לפי שהעצלנו' גורם העניות לבית לפי שהעצלות מבטל הנקיית מן הבית היא וביתה בלי נקיות העניות עליהם כמשא כבד' שאף שיש מלבושים וכלים בבית כיון שמחמת העצילות הם מלוכלכים וקרועים כמלבושי וכלי העניים דומים. והאיש הנכנס לבית אע\"פ שיבא שמח מן השוק בראות עיפוש טומאת הבית בכמה מני מכשולים באמצע הבית המוך והכד וצפחת. ובכל זוית וזוית קדרות מכותמות שנשארו שם מבישל הלילה. וזהו מביאו לחמוד בית חבירו המנוקה מכל מכשול ומכל סירחון ומחמדת הבית ימשך לחמוד גם אשת חבירו הנזהר' בנקיות הבית ומוצא גורם האשה העצלני' לבעלה לעבור על לאו לא תחמוד בית רעיך לא תחמוד אשת רעיך. ובעלה מתפלל עליה תמיד שיעהו השם משמי מרומים. שבמועט ימים. תצא מן החיים. ובאי' לידי מריבה וקטטה הגורם חירוב הבית והכלים לכן תשליך האשה העצלות מעליה ותהיה זריזה במעשה ידיה ולשים עיני השגחת' בכל צורכי ביתה דווקא שתהיה ביתה נקיה כבית המלך אם ברב או במועט וישים עיניה בבגדי בעלה ובניה לנקותם מכל כתם ולקפלם כדי שלא יהיו בעלה ובניה בזויי' בעיני הבריות כי בראות אותם בזויי' לא יכבדו להם וגורמת לה קללה באומרם ארורה האשה שאינה מנקה בגדי בעלה ובניה. ועוד גורמת העצלות לשה שלא תדקדק בכתמי נדותה וגורמת פסול בבניה היותם בני הנדה וטורדת לעצמה ולבעלה מעולם הזה ובא ועונשה מרובה כי היא הגורמת. תנאי ו' תמיד האשה תצייר צורת בעלה כאילו הוא בפניה תמיד ודמות צורתו יחקוק בלבבה כאילו הוא מלך וכשהוא עני לבוש בלבושים קרועין תדמה בדעתה שהוא כמלך ששינה בגדיו כדי שלא יכירו אותו כדרך שהמלכים עושים כמו שמצינו בשאול כשהלך לבעלת אוב אשר זה יגרום להתגבר אהבתו עליה וזהו יגרום שבניה זכרים כמו שכתב רבינו בחיי ז\"ל שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר משם שכשגברה אהבת האשה על בעלה צרותו נגד עיניה ומרוב תאות' עמו מזרעת תחלה והולד נוצר כפי הצורה שנגד עיניה היינו בעלה ונוצר זכר כמוהו עיין שם יותר באורך. ועוד בהיותה האשה חושבת בבעלה ונותנת צורתו נגד עיניה אף כשהוא בחוץ תדמה לה שהוא בפניה ומונעת עצמה מכל דבר רע בחושבה שבעלה בפניה ורואה אותה שהדמיון פועל ועוד בהיותה חושבת בבעלה פונה לבה מלחשוב בדברים אחרים הגורמים מחשבת הזנות או השחוק וקלות ראש הגורמים זנות כנודע מרז\"ל שהדמיון פועל לה דבעלה רואה אותה לכן כל מחשבות האשה לא תהיה כי אם בצרכי ביתה ולצייר צורת בעלה כאלו הוא בפניה שם בבית ובזה לא תבא גם כן להרבות שיחה עם שום אדם בעולם ואפילו בקרובותיה. תנאי ז' לא תרבה האשה לדבר בפני בעלה רק תהיה ככלה בחופתה משום שהאשה כיון שדעתה קלה אין סדר לדבריה ורובם בלתי הבנה ובלי שום קשר וכראו' בעלה חוסר דעתה יבא לשנאותא או לבקש מיתתה אולי יזדמן לו אשה בעלת שכל שכל דבריה במאזנים לעולת שאינו יודע כי כלן שוות בזה כי לא ניסה ובמה יתקן זה שלא תרבה בדברים בפני בעלה כמדובר וכל שכן וק\"ו שלא תדבר בפניו דברי מאוסים ואל תוציא דברי תפלות מפיה עם בעלה.",
+                "ונראה אסור בענין הנשים המגדלות בניהן בשירי עגבים ודברי חשוקים לפי ששירים אלו מטמאים הגוף והנפש וגם האשה דעתה קלה ולוקחת אותם הדברים של אהבת זנונים כאילו עליה נאמרים ומדמה בדעתה כאילו ספור המעשה נעשה בה ומשם מגלגלת דעתה למחשבות זרות ויוצא צפע ופריו שרף מעופף צרת ממארת הזנות.",
+                "ועוד כיון שמרגלת האשה להוציא שירי עגבים מפיה נמשכה לדברי תפלות ומנבלת פיה. ויש נשים המדברות עם בניהן הקטנים דברי' נבלות במצחקות עמהם ימח שמם לעושות כן דזהו מורה על רוע מזגם שחומדות אל הזנות וגורמות חולה רעה שהבנים בהיותר גדולים שומעים ולומדים לדבר אותם דברי הטינוף ומטמאים פיהם שלא מדעתם. לכן תהיה האשה נזהרת בכל דבריה שיהיו דברי חן וחסד דברם נעימים ומשובחים. ואל תהיה כבדה בדבורה לכפול דבריה ב' פעמים ואל יזכיר דבר מיאוס בפני בעלה לפי שדבור של מיאוס גורם למאוס מעש' ידיה. תנאי ח' שלא תדבר האשה בשבח שום אדם לבעלה פן יבא בעלה לחושדה שנתנה עיניה בו ובחשק אהבתה עמו משבחו ויבקש המיתו כדי שלא תזנה אשתו עמו כי קנאת חמת גבר ונמצאת גורמת בשפיכות דם נקי. גם אל תספר בפני בעלה יופי שום אדם אפי' מקרוביו מהסבה האמורה רק אם הוא אביו ואחיו. ולא ביופי שום אשה אפי' אמה ואחותה כדי שלא יבא בעלה להרהר בהן וכל מה שיכולה האשה למעט בדבורה זהו מעלת חן על בעלה ויקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו לה. תנאי ט' תהיה האשה נזהר' בתיקון שערותיה ועשיית צפורניה ושלא יטיף דבר מנחיריה ואם יש בה איזה מום יכסה אותו מבעלה בכל מה שאפשר לכסות. ואם פרחה עליה איזה נגע אל יראה אותו לבעלה משום שנמאסת בפני בעלה ואם היא חולה יראה לבעלה פחות ממה שמרגשת מהחולי ותתחזק' בפניו שכל אלו הדברים גורמים שתתחבב בעיניו ומחשבתו עליה תמיד ובה זוכים לבנים הגונים עוסקים בתורה ובמצות. וגם תדמה האשה שאין גדול וחשוב בכל העיר כי אם בעלה דווקא ואפי' שהוא פחות שבפחותים ואומנותו בורסקי. ותהיה השתדלותה להפציר עמו שיקבע עתים לתורה בעתים שהוא פנוי ממלאכתו. וכל דעתה תהיה על בניה להדריכם בדרכי השם ועיין בראשית חכמה בדרך ארץ של נשים בדף שע\"ה ע\"א שהארך שם בעניינים אחרים ובהיות הספר מצוי ביד כל אדם לא הבאתי דבריו תראהו משם. תנאי י' תהיה האשה צדקנית ורחמנית על כל בני ביתה ועל העניים לתת להם אם יש לה ליתן או לפייסם בדברים. אך לא עם האנשים העניים דאסור להרבות עמהם בדברים פן יבאו להרהר עליה ותתרחק עצמה מהמדות אשר מנו חכמים עליהן לגנאי והוא שתתרחק בכל יכולתה מקלות ראש ולא תהיה סקרנית מלשון ומסקרות עינים. ולא צייתנית. ולא דברנית. ולא קנטרנית. ולא משמשנית. ולא פרסנית. פירוש יצאנית. משם שאם תהיה קלות ראש תבא לזנות כמאמר התנא צחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה כל שכן לאשה שדעתה קלהם ולא סקרנית שהרואה אותה מרמז' בעיניה ידמה שרמזה לו ויבא לפתות' ואפשר שיוכל לה. צייתנית דזהו גורם שתשמע עליה דבר שאינו הגון ותבא לידי קטטה ומריבה ומזלזלת עצמה ומאבדת כבודה. ולא דברנית שרבוי הדברים מביא אותה לגלות דברים נסתרים שבינה לבין בעלה ולא קנטרנית פרוש קנאית מפני שקנאה גורמת לה רעות רבות שבראות' בתכשיטי' חברתה ואין לה תאמר בלבה מי יתן שבעלה יהיה בעלי. וגורמת לה כל מיני חולאים רעים ונאמנים ועצמותיה נרקבין ובאה במחלוקת עם בעלה ואין מכבה ויוצאה מן העולם בלא זמנה. ולא יצאנית משום כשהאשה יוצאה מפתח ביתה גורם לאחרים שיכשלו עמה ופוגמת עצמה ומעשה דינה יוכיח וכל הרואים אותה אומרים ראו זאת האשה הומיה היא וסוררת בבית' לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות וכו' ובניה אינן מבעלה וגורמת פיסול בבניה וכשהם גדולים כל משפחה מיוחסת בודלת מהם ומוכרחים לשאת נשים שאינן מהוגנות כיון שיצא עליהם מהדופי' ומהכיעור ונמצא האשה היצאנית גורמת פגם לה ולבניה ולכל משפחתה וכל אלו התנאים האמורים בנשים צריך גם האדם ליזהר מהדברים הנוגע להם כמו הנקיות והכעס ודברי תפלות ודברי מאוסים וקנאה ותאוה וכדומה. גם צריכה שאשה שתהיה זריזה בענין טבילתה תהיה זהירה שלא תפגע בדבר טומאה ובבהמה טמאה כגון כלב או חמור וכמ\"ש בספר שערי דורא דף ס\"א ע\"א וז\"ל האשה היוצאת מן הטביל' חברתם תפגע פן יפגעו בה רשע או חזיר או כלב או חמור לקראתה כי בספר המקצעות כתב אם טבלה ופגעה בכלב או בכל דבר טמא אם האשה יראת שמים לא תשמש עם בעלה עד שתחזור ותטבול כדי שלא יהיה דבר רע יוצא ממנה או שלא יהיו לה בנים מכוערים דומים לכלב וכן אם פגעה בעל הארץ וכו'. מעשה באלישע כ\"ג שלא היה לו בנים מתקיימים נכנס לפני הקב\"ה ואמר לפני רבון כל העולמים מפני מה יש לצדיקים בנים ולי אין בנים א\"ל מפני שנוהגים בטהרה בשעה ששמו מטותיהן הלך והרצה הדברים לאשתו קבלו לעשות כן פעם אחת ירדה לטבול ופגע בה מצורע וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה חזיר וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה גמל וכו'. בששית כלב. בשביעין חמור. בשמינית סוס. בתשיעית עם הארץ. בי' ישמעאל ובכל פעם טבלה פעם אחרת נכמרו רחמיו של הקב\"ה ואמ' למט\"ט שר הפנים צדקת זו מצטערת לך ועמוד בפניה כדי תתעבר הלילה הזאת ותלד קדוש וטהור מיד ירד מטטרון שר הפנים וישב על פתח המקוה וראהו ורצתה לחזור ולטבול אמר לה דעי שאני מטטרון שר הפנים כבר בא עלבונך לפני קב\"ה והוא שגרני אצלך מיד שמחה שמחה גדולה הלכה ונתעברה את רבי ישמעאל בן אלישע כ\"ג והיה דומה דיוקנו למטטרון מה עשה מטטרון נעשה סנדק שלו (פירוש בעל בריתו) לפיכך כל שעה שהיה רוצה רבי ישמעאל לעלות אל הרקיע היה מזכיר השם שמס' לו מטטרון ועלה לכך אמרו בברכות שר' יוחנן היה יושב על שערי טבילה שלא יפגעו חמור או חזיר או כלב ופירש ר\"ח ומנהג שפוגעת בחברת' שהולכת עמה לבית הטביל' כשהי' עול' מן הטבילה ע\"כ ונ\"ל שאם אין לה אפי' אשה לפגוע בה תצייר צורת בעל' או צורת איז' צדיק או חסיד שמכיר לה נגד עיניה ותחשב לה כאו פגע באדם כשר תחלה גם צריכה האשה בשעה שמזדווג' עם בעלה שתחשב באיזה חסיד כדי שיהיו לה בנים חכמים וחסידים דמטעם זה היה רבי יוחנן יושב על שערי טבילה כדי שיפגעו ברו ויהיו להן בנים יפים וחכמים כמותו כנז' וטוב לבעל היכא דאפשר לשמור לאשתו בשעת הטביל' כדי שתפגע בו תחלה ולא תפגע ברשע או כלב או חמור ושמעתי שיש במלכות פיס מדינה של יהודי' שהטבילה בחצר היהודי' במקום מוצנע מטעם זה כדי שלא תפגע האשה בעלותה מן הטבילה ברשע או בדבר טמא כי אם ביהודי איש או אשה גם צריכה האשה שתזהר להיות טהורה תמיד כלומר שתטבול כשיגיע זמנה ואפי' אין בעלה בעיר חמשום שבהיותם באותה טומאה מתפשטת באבריה ומעפשת שכלה וכן מצאתי בשערי דור' טובלות אע\"פ שאן בעליהן בעיר וכן הנהיג רבינו שמעון ז\"ל את בתו לטבול אפילו בימי החורף בעל טבילתה אפי' שאין בעלה עמה ע\"כ. גם תזהר האשה שלא תעכב טבילתה שבבא זמנה לטבול אל תעבור רגע וכן אמרינן בירושלמי וכו' אסור לאשה לעמוד בלא טבילה וצריך שתדקדק האשה בטבילה שטובלת בה אם רואה אותה חסרה מה שלא היה כך מקודם שפשר שנחסר שיעורה גם תכוון בטבילתה שירחמוה מן השמים לתת לה הריון מטבילה זו מבר דכר ירא אלהים וסר מרע מוכן לעבודתו יתברך. ובחדשי עיבורה תבקש רחמים שיהיה מתוקן באבריו ולא יהיה נפל שפיר <small>(העור שהולד נוצר בתוכו)</small> וסנדל <small>(שלא תתעבר ולד אחר ויפחת צורת הראשון וי\"מ ברי')</small> או חולני כדי שלא יעכב חוליו לימוד התורה שהתפלה מועלת לבטל הגזירה אף אם נגזר על הולד הזה איזה דבר מהנזכרי' ולאה יוכיח שהפכה לדינה מזכה לנקבה כארז\"ל גם תזהר שלא תכעוס בימי עיבורה ואעפ\"י שהכעס רע בכל זמן כ\"ש וק\"ו בימי עיבורה שמזיק לולד שתתחלה ונחלש ואפשר שתפיל מרוב כעסה ונמצא הורגת בניה בידיה בכעסה ונמצא בשביל כעס רגע מצטער כל ימיה שאם יוצא הולד חולני כמה מצטערת עמו ואם תפיל אין צרך לומר שכל ימיה מכאובים גם תהיה נזהרת האשה בימי עיבורה בענין המאכלים עיין בראשית חכמה ז\"ל שהמאכלים הרעים מזיק לולד עיין שם מה תאכל לתיקן הולד ומה לא תאכל שהמאכל הרע מטפש לולד שכל מה שאמה אוכלת הולד טועם כארז\"ל וגם הולד מתאוה כפי מאכלה ומעשה אותה מלכתא יוכיח שהיתה אוכלת אתרוגים בימי עיבורה וילד' בת שהיתה מריחה ריח אתרוג כדאיתא במדרש. גם תהיה נזהרת בפרט בימי עיבורה שלא תכנס במקומות של טומאה ובמקומות שיש שם ריח רע לפי שהולד נוצר בפי ראות עיניה ועובדא דההיא מלכת' יוכיח שילדה בן כושי על שהיתה בחדר משכבה צורת כושית ונוצר הולד כפי הצורה שראתה באותה שע' כדאיתא במדרש גם אמרו רז\"ל עשרה דברים משכחי התלמוד דחד מהם העובר במקומות מריח רע והאשה העוברת בימי עיבורה במקומות אלו נוצר הולד טיפש או חסר דעת כי הריח רע מעפש דמו אלא תשב בימי עיבורה במקומות קדושה וטהרה בבתי כנסיות ומדרשות ותמיד לראות ת\"ח חסידים ואנשי מעשה ותשמע דברי תורה שהדברים נכנסים באזנה ומתקדש הולד בקרבה שהאזן לגוף כקנקן לכלים כארז\"ל שהולד שומע הכל ומבין כעובדא גבי אותה מעוברת שלחשו באזנה ביה\"כ ונח כנודע מרז\"ל ויצא צדיק גמור והדברים בהפכו' במעוברת אחרת שנתאוה ולחשו ולא נח והאכילוה ויצא הולד רשע לכן תהיה ישיבתה במקומות מקדושים בבתי כנסיות ומדרשות כדי שתשמע תמיד ד\"ת וכרז\"ל גבי יהושע בן חנינ' אשרי יולדתו דאמרו גרם לו להיות חכם כי מיד שילדו הגדילו בבי' המדרש דקל תורה נכנס באזני הילד ומקדש כל אבריו. גם אע\"פ שתהיה האשה גדולה בשנים ובן אין לה אל תתיאש מן הרחמים אלא בתפלה ומצות ומעשים טובים ואפשר תעיל לה איזה זכות שיחדשנה ה' להחזירה כימי נעוריה כאשר ידשה לשרה אמנו אחר צ' שנים ותפשטו קמטיה ולחנה אח' ק\"ל שנים כאחז\"ל גם אם היה לה בנים ופסקה מלדת ונתרבו עליה שנים אל תתיאש כי עוד השמש במרומים לחזור ללדת ויוכבד אם משה רבע\"ה ילדו מבת ק\"ל שנים כארז\"ל וכמה מהתמיה על אותם הנשים שעברו מבן ארבעים ולא ילדה שמתיאשות מן הרחמים ואינן שמין על לבן לנזכרות שחידשן הקב\"ה בזקנותן אלא לעולם תהיה בטחונה של אשה בהקב\"ה שיכול לדשה כאמהות שאעפ\"י דבית מטרין <small>(רחם שהולד מונח בתוכה)</small> לא היה להן וידלו גם צריכה האשה שלא תרבה בתעניות תמיד בעבור הבנים אלא תקבל גזרתו יתברך באהבה ותהיה מתפללת לפני הקב\"ה בלי תעניות כי התעניות נזק להולדה ומבטלת אותה מצורכי ביתה והמחלוקת מחרבה בבית דקשה מחלוקת בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג כארז\"ל. גם אין ראוי לאיש או אשה להרבות בתעניות ותפלות על ענין הבנים דכמה הפצירו על זה בתעניות ותפלות ויצאו להם בנים בלתי מהוגנים ומובדלים מבני אדם במדות משונות ומכוערות והורידו שיבת אביהם ביגון שאול'. ושמעתי מפי זקן חכם דלפעמים מונע הקב\"ה בנים מאיש ואשה אעפ\"י שהם צדיקים גמורים משום שרואה במזל שלהם שמחייב להיות להם בנים בלתי הגונים כאשר היה מחייב מזלו של חזקיה שלכך לא היה רוצה ליקח אשה כנוד' וכדי שלא לצער' מונע אותה מהם אך כשמרבים בתפלה הוצרך לעשות שאלתם ובקשתם שרצה למנעו ממנו על היותו בלתי הגון וראוי ומטעם זה תראה לפעמים חסידים שאין להם בנים הגונים והוא אל שמרבים בתפלה עליהם לכן טוב לגבר ולאשה שלא להרבות תעניות ותפלות פעם אחר פעם על ענין הבנים דאין טוב להפציר הרבה דכמה הפצירה והיה לרע להם. כמה מהמעלה והשכר לעולם הבא לאשה שנמצאת עקרה או שמתו בניה והיא זקנה לתת רשות לבעלה לישא אשה אחרת להוליד בנים וגורמת בזה קרב הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והיא גורמת לזה וגם טוב להם שבהתקרבה הגאולה אז עתיד הקב\"ה לחדשן כלבנה כארז\"ל על פסוק ועלהו לתרופה להתיר פה של מטה <small>(כלומר של עקרות)</small> וגם אז עתידה אשה שתלד בכל יום ולפעמי' בזכו' שמשתדל כשיולידו בעליהם בנים נפקדו' גם הן וכמה פעמים אירע זה ומעשה האמהות הקדושות יוכיחו שרה נתנה הגר לאברהם ולאה נתנה זלפה ליעקב ורחל בלהה וגרמו להרבות נשמות צדיקים בעולם וגם הן נפקדו הרי מבואר כמה מעלת הנשים הזריזות שתנשא בעליהן בראות עצמן עקרות או שמתו הבנים ואינה יולדת עוד. ואחר שזכתה האשה לבן ומגיעו השם לצאת לאויר תהיה תפלתה שיגיעהו למילה ותכוון בלבה דמוסרו למיתה לשמו יתברך ויסכים בלבה שאם יצוייר שיאמר לה שישחטו לשמו הרי מוסרו מעכשיו ותתפלל שתהיה מכתו תמה <small>(שיהא נולד מהול)</small> ותאמר יהי רצון מלפניך כשם שהוא רצוי לפניך עכשיו שאין בו לא חטא ולא עון כך יהיה תמיד לפניך שלא יפגום בריתו שאל תביאהו לידי נסיון ולא לידי בזיון ויהי בריא עול' לעבודתך ותמיד יהיה נגד פניו יראתך ולא יסיר דעתו ורצונו מלימוד תורתך ובעשיית מצותך ויהי כן עמך עד יום מותו ותזמין לו פרנסתו מידך ואל תביאהו לידי בשר ודם דזהו מסך מבדיל לו שיוכל לעובדך בהיות מכוסה בושת וכלימה לצפה מיד בשר ודם נבל וקפדן ומתנתו מועט זעיר שם זעיר שם וכיון שמצפה לאחרים חכמתו נסרחת ונפשו עליו נעצבת ובשרו עליו יכאב לא כן המקבל מידך הטובה הפתוחה והרחבה והמלאה ולא יצטריך מן הבריות עד יום מותו וכשיזכה לזקנה יהיה רצון שלא יבואו עליו יסורין לא כבדים ולא קלים ולא יארע לו חולאים בחייו ותצילהו מכל פגעים ומקרים רעים כדי שתמיד יהי מכון לעשות רצונך ותן ברצונו לכוון לעשות רצונך ולא יבא לידי שום מכשול דבר בעולם לא בדברי תורה ולא בדברי צורכו ולא יפול בו מום מחמת חולי או מכה ותגיעהו לזקנה בבנים ובנות שירא' בחופתן עוסקים בתורה ומצות ולא תהיה מיתתו מחולי כבד ומשונ' ויבא אל הקבר שלם בכל אבריו אמן על כה תהיה תפלה האם על הבן בעת שנותנו למילה דעת רצון היא. ",
+                "<b>גם</b> בענייני האשה איך תתנהג עם בנה כשהוא קטן מוטל בעריס' לא תשיר אותו שירי עגבים דמהבל תפלות היוצא מפיה נברא שטן כנודע ונמצא שאותו רוח רעה שנתהווה בדברים שורה על בנה אלא תשי' לו שירים המספרי' מאורעות המוסרים מענייני גן עדן וגיהנם והדין והחשבון וכשמתחיל התינוק לדבר ירגילהו בפסוקים כגון תורה צוה לנו וכדומה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל ויגד לו אמו שיש אלוה בעולם והוא בראו וייצרו והוציאו מאפלה לאורה והו' אדון הכל בור' כל הנבראים והו' שולט בעליוני' ובתחתונים והוא המחיה והממית ועתיד להחיות מתים וירגיל בפיהו י\"ג עיקרי התורה ותספר מענין גן עדן וגיהנם ושכל העוסק בתורה ניצל מגיהנם ונחל גן עדן ותדמה לפניו ענין גן עדן וגיהנם בעיניו שיוכל דעת התינוק לסבול ותאמר לו מגיהנם דברים המפחדים את הלב כדי שירשום בלבו פחד אלהים וערב ובקר וצהרי' ירגילהו שיאמר אמן קודם שיאכל וישת' כדי להרגילו ליתן הודאה לבוראו קודם אכילתו ושתייתו וכשיתגדל יותר ירגילהו בברכת נטילת ידים ואשר יצר וברכת הפירו' וכדומה ותמיד תהיה עיניה שלא תאכל בלי נטילת ידים וגם תדקדק עמו שלא יוציא מפיו דבר שאינו הגון ויכהן על כל זה ולא תחוש על בכיתו ואל תאמר עדיין קטן הוא שכיון שהורגל בקטנותו עוד לא יסור ממנו וכל הטורח שמטריח עצמה עכשיו בקטנותו משמחים לה באחרונ' שתשמח עמו בעה\"ז ובעה\"ב ואם ח\"ו תרגילהו בקטנותו הפך ממה שכתבנו נעש' לו הרגל טבע שני גם כי יזקין לא יסור ממנו וישחיר פני אביו ואמו בעה\"ז ובעה\"ב וכשירצו לייסרו כשמתגדל לא יוכלו לייסרו לכן יהי שבטו עליו תמיד ולא ירח' עליו כמאמר שהמ\"עה חשך שבטי שונא בנו וכל הדברים אלו בעוד שהבן קטן מוטל על אמו כי היא עמה בבית כי האב הולך לבקש מזונותיו. ובענין הנוגע לנשי' כשמתחברו' יחד לדבר צריך לאנשים להפריד החבילה כדי שלא ירגילו עצמן בדברי חלקלקו' ברוא' אותן מתעסקות בדברי תפלות וענינים רעים ובפרט אם יש אשה רעה מדבר' בתוכם ומספרת שמקללת לבעלה ואין יראתו עליהם והשומעות מלמדות לעשות ודעתן של נשים קלות ונמצא אחת מעיזה לכלן ומכנס' פירוד בין איש לאשתו לכן החיוב מוטל על השומעו' למחות ולשתוק פיה של אותה רשעה הדוברת נבלה וליסרה ולומר לה לא טוב הדרך שאת הולכת בו שהרי רצונו של הקב\"ה שהנשים תהיו תחת עול בעליהן שאין כוונת הזיווג למלאות תאות היצר כי אם ליחד הלבבות לפרות ולהרבות בנים לעבודתו וירבו עמה דברי מוסר באופן שיכנסו באזנה וישימו עליה עון אשר חטא על מה שעשתה לשעבר כדי שתשוב תחת עול בעלה ותסבול לעשות כל מה שגוזר עליה ובזה תזכה לחיי עה\"ב עם נשים באהל שרה ורבקה רחל ולאה וראוי לשתי נשים שמתחברו' ואין צריך לומר כשהן רבות שתדברו בענין מוסר בניהם הקטני' בהם ברשותם כיצד ידריכם ואיך דרך המוסר וגם תלמדו זו לזו בתיקון המאכלים והמלאכות השייכות לצורכי הבית לכבוד בעליהן וגם תלמדו זו לזו ענין שמירת הנדה שכל אלו הדברי' גורמים לבנים לצאת הגונים בהיות אמותיהן עוסקות בענינים אשר רצונו ית' בהן. עוד מהדברים השייכים לנשים ההולכות בבית החתן והכלה תהיה כוונת לכתן לשם לשמחם ולקיים משמח חתן וכלה ויצחקו לפני הכלה אך לא בפני החתן ובפני שום אדם שבעולם כדי שלא יבאו ליכשל בהן ח\"ו ואל יראו יופים ונוי מלבושן והליכתן בפני שום אדם רק תהיו שמורות בבית הכלה ואל תרקדו בפני שום אדם שאפשר הרואה אותה יחשוק בה בלבו מסיבת יופי הריקוד ונמצא ריקוד אשה אחת עשה בית חתנות בית שטנות רק תרקדו לפני הכלה באופן שלא יראה להן שום אדם וגם לא תרימו קולן בשירים בקול רם באופן שישמעון אנשים וקול באשה ערוה רק ישירו בקול נמוך ובזה תהיה המצוה שלימה על ידן. דברים השייכים למילדות העבריות שתתפללו שלא תבא תקלה על ידן ותאמרו בעת לכתן לבית האשה היושבת על המשבר יהי רצון מלפניך השם הגדול הגבור והנורא שלא תבא שום תקלה על ידי וזכרו לפניך זכיות האשה העני' הזאת אשר תחיל תצעק בחבליה ואם יש בה שום עון מחול לה ומרוק אותו במה שנצטערה בכאב החבלים ותעלה קול צעקתו עד כסא כבודך וסתום כי המקטרגים עליה ויכנסו לפניך כל המליצים בעדה טוב כמדתיך להטיב להגון ולבלתי הגון ויכמרו רחמיך עליה כי אתה עונה בעת צרה מלך רחמן ומרחם על כלם פודה ומציל שומע ועונה ותאמר המילדת לאשה דע בתי שאין הצלתך מסורה בידי כי אם במי שבראך ויצרך ושים בטחונך בו שמפתח החי' לא נמסר לשום ברי' לכן קום קרא את אלהיך שהוא אדוני' והשתחוי לו ודע שהצלתך מסורה בידו ועוד תאמר לה קודם שתשב על המשבר דע בתי שבעת הזאת האשה נפקד' ואם יש איזה עבירה בידך חזור בך שהוא אל רחמן חפץ בתשובת השבים כי לא יחפוץ במות המת. וטוב שתקבל האשה קודם. שתשב על המשבר איזה מצוה להיותה זריזה בה כגון ראש חדש משמרות הנשים או לקבל עליה לעשות פתילות להדליק בבתי כנסיות ומדרשות או לטוות צמר לציצית או לכבס טליתות של קודש ולנקות עשישות של בה\"כ ודברים הדומים לאלו וטוב לעשות לה התרה על הספק אם נשבע לעשות דבר או נדרה גם המילדת לא תזכיר שמו ית' כאשר נוהגות שכשנולד בן זכר אומר' הודו לה' כי טוב בידים מלוכלכות בדם ובשפיר ובשלי' אלא תרחוץ ידיה ותתרחק מעט ממקום ישיבת' שהטינוף שם ואז תאמר הודו לה' וגם טוב ליולדת שלא תזכיר השם רק תכוון לבה לאלהי השמים שירחמוה משום שהמקום מטונף ובהיות דקשה קצת' להזכיר ליולדת זאת דמתוך צערה מי יוכל לעכבה מלהזכיר השם לפחות ילמדו אותה שתזכיר השם בלשון לע\"ז דייו ואל תאמר שם הוי\"ה אך עכ\"פ המילדת לא תזכיר השם עד שתרחוץ ידיה כמדובר והחיוב מוטל לאנשים הנמצאים שם למחות ביד המילדת ולהזהיר' שתרחוץ ידיה קודם שתזכיר השם. וצריכה האשה אחר שילדה בן או בת שתתן הודאה להקב\"ה וכה תאמר. יהי רצון ה' אלהי ואלהי אבותי מלך רחמן ומרחם כשם שהצלתני מהצרה הגדולה הזאת ומן הסכנה העצומה זו כך יכמרו רחמיך להציל מן הסכנה זו לכל בנות אברהם יצחק ויעקב זרע אהובך וכשם שהצלתני עתה כך עשה עמי אות לטובה בכל פעם שאלד וכשתקום מהמטה תאמר יהי רצון שתזמין מזון עבדך התינוק הזה ברבוי חלב די מחסורו אשר יחסר לו ושים בלבבי העת שצריך להניק כדי לתת לו והקל מעלי השינה שבעת שיבכה פתח אזני כעדי לשומעו מיד ותצילני שלא תפול ידי עליו בעת השינה וימות ח\"ו עד כאן ראיתי לכתוב במוסרי הנשי' ולא הארכתי עוד בהיות שכבר קדמוני הרב החסיד בעל ראשית חכמה זלה\"ה. עיין בספרו הקדוש עוד ממשפטי הנשים. הכלל העולה שהכל תלוי בו שאיש ואשה יהיו בלב אחד בתכלית קשר אהבה כשלהבת קשורה בגחלת דגוף אחד חשבינן איש ואשה כדכתיב והיו לבשר אחד וגברא בלא איתתא פלגא גופא כארז\"ל ובהיותם בשר אחד נגע לא יקרב באהלם והבנים הנולדים כלם ברורים כלם צדיקים ורמז לדבר לקשר אהבה איש ואשה פסוק בפ' זצו זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו כתוב הוא לשון זכר וקרינן היא לשון נקבה כי הנה האשה בחינת קרבן עולה המכפרת על הרהור הלב כך האשה מזבח כפרה לאיש לכפר על כל הרהורי לבו שעל ידה אין מהרהר עוד בעבירה ושיעור רמז הכתוב זאת תורת העולה הרומז לאשה כמדובר כדי שתכפר על האיש צריך שיהיו נחשבים כאלו היא הוא והוא היא וזהו הוא העולה וקרינן היא מוקדה אהבת האיש על המזבח הרומז לאשה כל הלילה וגם אש המזבח תוקד בו אש אהבתה תוקד בו תמיד ועל ידי כך מתכפר עם האשה מכל הרהוריו שאם יש פירוד עמה ח\"ו מהרהר באשה אחרת ואיך יתכפר באופן שכדי שתשרה שכינה ביניהם ויבלו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים ולא יגיע להם שום נזק צריך יחוד גמור ביניהם ויבלו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים ולא יגיע להם שום נזק צריך יחוד גמור ביניהם כמדובר ברוך ה' לעולם אמן ואמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בכה <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יתאונן <b>ה</b>מבין על רעה חולה שיש תחת דופי הזמן בלתי נאמן דחכמה סופרים תסרח והרקים רמי הקומה ידועים ולהם מחזיקים לחכמים מחוכמים ודבריהם נשמעים והנני מדבר כנגד העשיר המשולל מחכמה ויראת חטא הרוצה להתגבר על החכם להודיע לו פחיתותו אולי ישוב ויכיר ערכו וישפיל עצמו. אתה בן אדם אל יבטיחך עושרך ושיעור גובה שיעור גופך לחשוב שרבוי בשרך היא משכן הדעת והבינה דע כי לא על רבוי הבשר וגבה הקומה תלויה החכמה כדי שתתגאה על ידידי השם הם החכמים להכניעם ולהכריחם לעצתך בראותך שדבריך נשמעים להמון דע שנשמעי' לחסרי הדעת הדומים לך מה לתן עם הבר הם החכמים אשר נגלו להם תעלומות החכמו' המעולות והמצות הנערכות אשר דבריה' מעולפות כספירי' וארשת שפתם כערוגת הבושם ודבריהם מסודרו' בצדק ובמשפט אין בהם נפתל ועקש ועם כל זה אין דבריהם מקובלות עליך בסוברך שגבה קומתך ורבוי בשרך מכרעת את החכמה דע באמת שחוסר דעתך מביאך לכל זה כי אינך מבין שאתה כפעמון בו כלי ריקם שמקשקש מצד עצמו ומצד רקות הכלי כך אתה מה ימריצך לדבר גדולו' רקות דעתך ורקות דעת ההמון אשר אתה בתוכ' ושומעי' לך בטעות רואם עושרך וגובה קומתך שאם אדם יתחשב על רוב עושרו וגובה קומתו ורבוי בשרו סוס אשר רוכב עליו המלך טוב ממנו כיון שהוא יותר גדול ועליו עושר רב מאבן יקרה וכלי חמדה וכן הגמל והשור רבי הכמות ומתרבים בבשר א\"כ עיניך הרואות שהכל תלוי בדעת ובחכמה ואם כן אפילו בחור חכם מלא דעת ובינה אף שהוא קטן הקומה ומועט בבשר צריך שתכניע לפניו ולעשות לבך האפרכסת <small>(כלי שעל הרחיים שזורקין בתוכן החיטים)</small> לשמוע מוצא שפתיו וטוב לך כי הוא מדריכך בדרך אשר תועיל לך עושרך גם לאחר מותך בלמדך לעשות עמה חסד וצדקה כאשר עשה מונבז המלך שגינז כל עושרו במקום שאין היד שולט בו דפיזר כל ממונו לצדקה וגינזה במרום. ואף דטבע הממון מחייב לאשר או לסמות את עיניו מלהכיר ערך העדר שכלו בראות שכלם מכבדים אותו ואחרי דברו לא ישנו עם כל זה אתה העשיר המשולל מיראת חטא מין אדם אתה לא כבהמו' יער ולמה תכסה עיניך בידך מלראות בעצמך ההבדל שבינך לבין החכם שהוא כהבדל האור מן החשך ולמה לא תבין דשלמות החכם דבוק עמו דהחכמה קשורה בלבבו ושלימותך היא העושר ובגדי חמודך שהם חוץ מגופך ואינן דבוקים עמך ואם כן שהממון חוץ ממך ודבר דומם ומלבושך מצמר ופשתי' וכלי מלת אינן דבוקים בגופך למה תתגאה עם מה שחוץ ממך ולמה תתפא' עם מה שאינו דבוק בגופך ועוד שצמר בהמה ומשי התולעי' נותנין לך מעלה שנמצ' מעלתך תלויה בבהמה ובתולעת שאם אינך תלבש מהם לא יכבדוך מה שאין כן החכ' שעור בשרו לבוש שלו ועושר החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה הגנוזה בקרבו. לכן שמעו אחי וריעי להגדיל בכבוד החכמים ולשמוע דברים הנותנין חיים לשומעיה' בעולם הזה ובעה\"ב דמה תועלת מגיע לאדם להחניף ולכבד לבעל ממון יותר מהחכם כיון שע\"י החכם קונה אדם שלימות בשני עולמות ועל יד העשיר מוציא זמנו לריק. ואם תאמר שפיתוי זה נמשך בראות שהחכם צריך מן העשיר והעשי' אינו צרך מהחכם כבר השיב חכם אח' על זה משום שהחכם חכמתו מחייבו להכיר מעלת העושר ומבקש אותה אבל בעל הממון אין לו חכמה להכיר מעלת החכמה כדי לבא אצל החכם לבקשה והיא תשובה נכונה. אמנם קושט דברי אמת שהחכם בחינת מלך הוא מאן מלכי רבנן וכיון שכן אין דרכו של מלך לעסוק במלאכה לאכול אלא אחרים טורחים בעבורו והמלך שלח אצלם ליקח ממון לכל צורכו כן הת\"ח בא ליקח מאותם שטורחים עבורו וכשם שיש כח ביד המלך להמית אשר ימרה את פיו מלתת לו כך החכ' כנודע נתן עיניו בו ונעש' גל של עצמות וזהו העם שהחכם שואל מן העשיר כמלך כמדובר אמנם העשיר אינו בא לשאול מהחכ' שאין החכם עוסק וטורח בשבילו כדי שיתן לו כשם שאין אדם רשאי ליקח מן המלך ודוק. והנה תראה שטות באדם שיש לו די סיפוקו ומשים לדרך פעמיו בימים ומדברות להרבות ממון להתגדל על חבירו דכיון דיש לו די סיפוקו במקום מושבו מה תועלת להסתכן בעצמו כיון שאם יבא עד תכלית כוונתו אין מעלתו על חבירו לעול' כי אם בחיי הבל שלו ובמותם יחד עשיר ואביון שוין יקח האדם מוסר מאצבעות ידיו שאח' ארוך ואח' קצר וזהו אינו אלא כי אם כשהם פשוטים שיכול לנענעם שהם בחינת חיי' אז ניכר הארוך והקצר אך כשכופף אותם תוך הכף שהם נפולים בחינת מתים כלם שוין אין היכר בין ארוך לקצר ועשה אלהים זה כדי שיהיה תמיד נגד עיני האדם העתיד להיות אחר מותו שכלם שוין קטון וגדול שם הוא ויזכור ויקח מוסר שלא יבקש להתגדל על חבירו וגם בנקודות התור' רמז הקב\"ה זה כדי שיראה האדם ויזכור מה שאחר מותו ולא יבקש גדולה לעצמו הרי השבא ב' נקודות זה על זה והצרי ב' נקודות שוין זה בצד זה והוא שהשבא מעומד בחינ' החי שהוא עומד והחי מבקש התגבר על חבירו לעלות עליו אך הצירי בנפילה בחינ' המת המוטל ואז כלם שוין זב בצדק זה ולכן מלת מתים היא בשבא שהוא בחינת חי כמדובר הם אנשים <small>(כלומר כשנקוד המ\"ם של מתים בשבא פירושו אנשים כמו דברים ב׳:ל״ד ונחרם את כל עיר מתם וגם שם ל\"ג מתיו מספר שהוא ג\"כ בשבא פירושו ג\"כ אנשי' שהם חיים וכשהוא בצירי הוא לשון מיתה)</small> ומתים בצירי מתים ממש דכיון שהנקודת בנפילה בחינת המת שנופל וכיון שבמית' הכל שוין למה יתגב' אדם על חבירו בחייו גם ילמוד אדם למאוס ברע ולבחו' בטוב מהרשע עצמו שהרי הרשע אחר שעושה העבירה מתחרט כארז\"ל רשעים מלאים חרטת הרי הרשע עצמו מעיד אחר שעושה העבירה שלא טוב עשה ודבר מאוס הוא וערות יש שהרי נתחרט לא כן העושה מצוה כשגומרה נכנס שמחה בלבו ומצפה לעשות אחרת מיד וגם תראה שאין רשע בעולם שאינו רוצה שבנו יהיה צדיק אלא שהוא חוט' שאינו יכול עם יצרו נמצא מעיד עם זה על הרע שהוא רע נמצא על הרעה יש שני עדים שאינו טוב שהם הצדיק והרשע הצדיק מעיד על הרע שאינו טוב וגם הרשע מעיד על זה בהיות שמתחרט אחר שעושה העבירה ושרוצה שבנו יהיה צדיק כמדובר וכיון שכן ישים האדם זו נגד עיניו למאוס ברע ולבחור בטוב דאין מקום ליצרו לפתותו שילך אחר הרע כיון שרבים הולכים ואחרי רבים להטות שהרי הרבים הרשעים מעידין בעצמם על מה שעושים שאינו טוב ודוק.",
+                "<b>והנה</b> באתי ללמד דרך למי שאין לו מי ידריכנו בדרך טובים והוא עצמו אינו יודע איזה דרך ישכון אור כדי להלוך בו ילמד מן הרשע ומן הבהמה ומן העוף להיישיר דרכיו תדע שהרשע כל מעשיו הם נגד רצונו יתברך דכיון שנלכד ברשת יצרו אינו מניחו לעשות טוב לכן ראה כל מה שהוא עושה ועשה אתה בהפך וזה הטוב והישר בעיני ה' הוא ישן עד ארבע שעות ההפך לקום באשמורת הוא אינו מתפלל ואינו מברך על מזונו ההפך להתפלל ולברך הוא מקלל אב ואם ההפך לכבדם הוא אכזר ההפך להיות רחמן וכל כלם ונראה דלזה כיון שלמה המלך ע\"ה לומר לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת ירצה אתם בן אדם שבל ידעת שפתי דעת להיות קורא ושונה ונלמוד מן הספר הדרך שתלך בו אלמדך כיצד תעשה לך מנגד לאיש כסיל ראה מה שעוה שהכסיל שהוא הרשע ועשה כנגדו.",
+                "<b>גם</b> יראה בגנות מעשה הבהמה ועוף שהנה אוכל כל מה שמוצא ואינו מבחין בין טוב לרע ואוכלת ומטלת הריר שבפיה בתוך מאכלה וחוזרת ואוכלת ממנה ומשתנ' ומוציא רעי ואוכלת והכל בשעה אחת ובפני כלם ושוכבת על הטיט ועל הצואה. והעוף טורפת בצפורניו ואוכלת ומנקרת בזבל ובאשפתות למצוא מהתולעי' הנמאסים לאכול ובראות כל זה לעין שהם דברים מכוערים יבא לתקן כל מעשיו להבחין באכילתו ולאכול בטהרה ולבחור מושב הנקיות למושבו ולהיות צנוע בדרכיו ושלא לטרוף כעוף ולברוח מכל דבר מאוס כדי שלא לדמות עצמך לבהמה ולעוף. ונראה דזהו מלפניו מבהמות ארץ ומעוף השמים החכמנו ירצה מלפנו מבהמות ארך לבחור הדרך הטוב בראות גנות דרכיהן ולעשות בהפך גם ומעוף השמים תחכמנו דבר אותנו רוע דרכיו כמדובר אנו מתחכמים לעשות בהפך. גם כלל אני מוסר לאיש אשר אין לו מדריך ומתבייש לשאול לחכם או שיושב במקום שאין למי לשאול דע שכל מעשה שאתה עושה ואפילו שהיה בו הפסד ממון נכס שמחה בלבך ובכל עת וזמן שאתה זוכר אתה משמח דע שאותו מעש' לרצון אלהי הוא ואחזק בו אלא תרף ותהיה רגיל בו לפי שסגולת המצוה להכניס שמחה בלב העושה אותה אע\"פ שהיה לו חסרון כיס בעשותה דפקודי' ה' ישרם משמחי לב הפך העושה דבר ואע\"פ שהרויח בה אחר המעשה נכנס עציבות רב בלבו ובכל זמן שזכר מתעצב דבר עברה היא שאין רצון הבור' בה ומטעם זה נפשו עליו תאבל וזהו העציבות שנכנס בלבו לכן בראות כך יתרחק מן הדבר הזה שלא להוסיף לעשות ועוד לעושה דבר שהוא ישר בעיני ה' אעפ\"י שעשה אותו בסתר חוט של חסד משוך עליו ונושאת חן בעיני כל רואיו ומפארי' אותו. וזאת ההבחנה רמזה התנא באומרו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם דה\"ל איזו דרך ישרה שיבור האדם מאי לו עוד להבין כוונת תפארת מעושיה ותפארת לו מן האדם אלא הוא אשר דברנו שיבא ללמד למי שמתבייש לשאול או שהו' במקום שאין ממי ללמוד כיצד יעשה לבחור הדרך הטוב והישר ואמר איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר שיבור לו מעצמו בלי שילמוד מאחרים ואמר שכל דבר שעשה ואחר עשותו יש תפאר' לעושי' עצמו כמו שנכנס שמחה בלבו וגם רואה שבא גם לו תפאר' מן האדם שהרי כל אדם שרואהו מפארו ואע\"פ שלא הכיר במעשיו ידע כי מה שעשה רצון אלהי ויכור לו זה הדרך להחזיק להלוך בו. כדי שלא ירגיש האדם בטורח עשיית המצוה ידמה עצמו כפועל כדי שישמח לעשות שהרי הפועל אינו מרגיש כל כך בטור' המלאכה בשומו נגד עיניו השכר שעתיד לקבל לסוף היום גם יעשה האדם המצות בשמחה ובטוב לבב בשומו נגד עינו השר העתיד. ואכתוב לך פה מענייני שכר העתיד למען תשים נגד עיניך ענין השכר כדי שתעשה המצוה בשמחה ואע\"פ שאין ראוי לעשות המצוה בעבור השכר אלא לעשותה לקיים דבר מלך שלטון מיהו בהתחלתו לקיים צריך שיזכר מהשכר עד שירגיל ויתחזק במצות והתרגל מציאו לעשות בשמחה אף שלא יקבל שכר. בענין גן עדן של מטה אמ' ר' יהושע בן לוי שני שערי כד כד יש בגן עדן ועליה ששים ריבוא של מלאכי השרת וכל אחד ואחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק ובשעה שהצדיק בא אצלם נפשטין מעליו הבגדים שהיה עומד עמהם בקבר ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני כבוד ושני כתרים נותנים על ראשו אחד של אבנים טובות ומרגליות וא' של זהב פרוים ונותנין שמונה הדסים בידו ומקלסין ואומרים לו לך אכל בשמחה לחמך ומכניסים אותו במקום נחלי מים מוקף שמונה ורדים והדסים וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו שנא' כי על כל כבוד חופה ומושכי' ממנו ארבע נהרות אחר של שמן ואחד של אפרסון ושל יין ודבש וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ושלשים מרגליות תלוים בו וכל אחד מבהיק זיו כזיו הנוגה. וכל חופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות וששים מלאכים עומדי' על ראש כל צדיק וצדיק ואמרים לו לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה שנא' ומתוקים מדבש ושותה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שעסקת בתורה שנמשלה ליין שנאמר אשקך מיין הרקח והמכוע' שבהם כדמותו של יוסף וכדמות רבי יוחנן ופרטי רמון של כס מוקף כנגד השמש <small>(נ\"ל שכיון המחבר להא דאמרינן בפ' הפועלים דף פ\"ד האי מאן דבעי מחזי שופרא ד\"רי וכו' עיין שם)</small> ואין אצלם לילה שנא' ואור צדיקים כאור נוגה ומתחדש עליהם לשלש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ונכנס למחיצת הקטנים ושמח שמחת קטנים. משמרה שנית נעשה בחור ונכנס למחיצת הבחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן ונכנס למחיצת הזקנים ושמח שמחת זקנים. ויש בג\"ע שמונים ריבוא של מיני אילנות בכל זוית הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים בכל זוית יש בו ס' ריבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים ועץ החיים באמצע וגופו מכסה כל גן עדן ויש בו ת\"ק אלף טעמים ואין טעמו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לזה. ושבעה ענני כבוד למעלה ממנו ומארבע רוחות מכין אותו וריחו נודף מסוף העולם ועד סופו ותחתיו ת\"ח מבארין את התורה וכל א' יש לו שתי חופות א' של כוכבים ואח' של חמה ולבנה ובין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד ולפנים הימנה עדן שבה יש י\"ש עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש יש בגימט' שלש מאות ועשר ובתוכו שבעה בתים של צדיקים ראשונה שם הרוגי מלכות כגון ר' עקיבא וחבריו ב' הטבועי' בים ג' ר' יוחנן ותלמידיו מה היה כחו שהיה אומר אם יהיו כל השמים יריעות וכל העולם לבלרין <small>(סופרים)</small> וכל היערים קולמוסי' אינן יכולי' לכתוב מה שלמדתי מרבותי ולא חסרתי אלא ככלב המלקק בים ד' אלו שירדה עליהם הענן וכסה להם ה' של בעלי תשובה במקום שב\"ת עומדים צדיקים גמורים אין עומדים ו' של רווקים <small>(בחורים)</small> שלא טעו טעם חטא מימיהם ז' של עניים שיש בהם מקרא משנה ודרך ארץ ועליהם הכתוב אומר וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו והקב\"ה יושב ביניהם ומבאר להם את התורה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי ולא פירסם הקב\"ה הכבוד המתוקן להם יותר ויותר שנא' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו עכ\"ל ודע באמת שאין אדם יכול להשיג לחיי התענוג הזה אלא א\"כ ממית עצמו בעה\"ז על דרך אדם כי ימות באהל דאין השגת החיים כי אם אחר מיתה כזרע הנזרע שאין יכול להגיע לכלל צמיח' אלא א\"כ נבאש ונסרח קודם שהיא בחינת מיתה לגבי דידי' כנזכר בפרק דלעיל וענין זה הראה לו הקב\"ה בטבע חיי אדם שהרי אם אין אדם ישן מיד מת כנודע מרז\"ל ולכן הנשבע שלא לישן מתירין לו מיד משום דאי אפשר לפי שימות והנה השינה אחד מס' מהמיתה כארז\"ל הרי תלויין חיי האדם במיתה שאם ממית עצמו ע\"י השינה שהיא ס' מהמיתה חי ואם לא מת ותלמוד מכאן דאין השגת החיים האמתיים הם חיי עה\"ב אלא א\"כ ממית עצמו על התורה ועל העבודה כדכתי' אדם כי ימות באהל באהלה של תורה כדרז\"ל וטעמו של דבר דידוע דאין שייך מיתה אלא לחומר וכיון שאדם ממית עצמו על התור' ועל קיום מצותיה מתמרק החומר ועולה לבחינת הרוחני' ונכנס בכלל החיים דכיון שאין חומר אין שייך מיתה כמדובר הרי אין השגת החיים אלא אחר מיתת החומר ודע שהממתים עצמם בעה\"ז הם משיגים בזה חיי עה\"ב ובניהם אחריהם משיגים חיי עה\"ז שבזכותם אוכלים בעה\"ז כארז\"ל אילו האבות היו אוכלי' שכר מצותיו בעה\"ז מה היו אוכלים בניהם אחריהם וכו' כך הוא המידה שכר מצות בהאי עלמא ליכא כל אחד אוכל בזכות אבותיו ומצותיו שמורו' לעה\"ב וכן חוזר לכל א' ואחד ובהיות שאוכל האדם בעה\"ז בזכות אבותיו יש לו פנאי לעשות תורה ומצו' לזכות לעה\"ב ולהניח לבניו אחריו שיאכלו בזכותו. ואם כן כמה צריך שישתדל האדם לעבוד לבוראו ולא יחוש על הצער שמקבל כיון שזוכה עצמו ולבניו אחריו להניח להם מקום שיפרנסו משם שהרי ניזונין בזכותו כמדובר צא ולמד ממה ששמעתי דיש אומה בעולם דמחזיקים למלכם שלהם לאלוה והמלך אינו מתראה לעמו כ\"א פעם א' בשנה וביום שיוצא וחוזר בעיר בכל מקום שעובר נשחטים בפניו כמה בני אדם הם בעצמם בחיי המלך והתועלת המגיע לאלו ששחטו עצמם על חיי המלך שהמלך פוסק פרנסה לבניה' אחריהם הרי אומה זו ממתים עצמם בידם על אהבת המלך ואהבת בניהם שיהיה להם ממה לאכול ואנו יודעי' באמת שכל אותה הממתי' עצמם הולכים לחרפות מיהו כבר עושים כך על אהבת המלך ובניו כל שכן וק\"ו אנו עדת ישראל הקדושי' שה' אלהינו ותורתינו אמת ועולם הבא לנו ולבנינו שצריך כל אחר להמית עצמו בעסק התורה והעצות על אהבת הבורא למלא רצונו שחפץ בקיום תורה ומצות ועד אהבת בניו שיאכלו אחריו בזכותו. ובפרט בראות האדם מה שעושה עמו הבור' מיום שנוצר בבטן אמו עד שיוצא לאויר העולם והשמירות ששומרו בחייו בעודו על האדמה מכל דבר רע ונתן לו מצות וחי בהן להבדיל מכל דבר המזיקו כרופא העומד על המלך תמיד להזהירו על כל מאכל המזיק שירחק ממנו כאשר תראה בפ' שמיני שצוה מזה תאכל ומזה לא תאכל דכל מה שאסר הם דברים מזיקים מזגו של אדם וסות' ומטמטם מעייני ההשכלה מפני דכ\"ש וק\"ו דצריך האדם להמית עצמו על אהבתו כיון שאנו עבדיו חייבים לעובדו ועכ\"ז נוהג עם האדם כאב עם בנו וגם מרבה בשכרו כאלו אין עלינו חיוב לעובדו ה' יחזיקנו בעבודתו עדי עד אמן בילא\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יגל <b>ה</b>רוצה לדעת מהו גיהנם כדי לשמוע ולהכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות לנחול חלקו בגן עדן ובהיות שבפרק דלעיל הזכרתי מענין גן עדן הנני כותב בפרק זה מענייני גיהנם ונקדים קודם דעת המפרשים ז\"ל בזה. כתב בספר אבקת רוכל וזה לשונו יש לך לדעת כי גיהנם של מטה בארץ כדוגמת גיהנם של מעלה וכמו שנתעוררו שיש ג\"ע למטה בארץ כדוגמת גן עדן של מעלה כמו כן יש גיהנם למטה בארץ הנקרא גיא בן הנום ועל זה נקרא גיהנם לפי הסוד הנוכן למשכלים יודעי חן והוא אש דלקת והענין הזה סוד גדול למוצאי דעה כי האש הגדולה הזאת מוכנת לנפשותם של רשעים להענישם שם והאמנם כי זאת האש נמשכת על דרך אור הבורא יתברך מעם המשכת האש היסודי של מעלה שהיא סוד שמאל הנקרא פחד יצחק. וזהו שעוררו רבותינו ז\"ל בפסוק מפחד בלילות אמרו מפחדה של גיהנם הדומה ללילה כי מאותו הפחד נמשך המשכת גיהנם של מעל' וזהו מה שאמרו ז\"ל גינם נברא בשני ואמנם כי לאחר שנמשכה משם המכת לגיהנם של מעלה משם נמשכת המשכ' גיהנם של מטה להיות הכל מעם סוד האש כיסודי אשר אמרו שהוא אש יסודי דק פנימי וחזק יותר משאר אשות ועל דקותו ותוקף גבורתו יש בו יכולת לשרוף רוח הנשמות אף על פי שהן דקות שבדקות שמעלה זאת האש גדולה יותר ממקום שיוצאות הנפשות משם וממנו שואף המקום ההוא ועל אותו האש נאמר הנה יום ה' בוער כתנור ע\"כ. ובדף כ\"ב ע\"ב כתב וזה לשונו ואמנם כי הנפשות כלם מהאש יצאו והאש תאכלם לאותם החוטאות ונכנסות בגיהנם של מטה ונידונות שם כדי רשעתם. וראיתי אומר כי דין הנפשו' אינו כך זולתי שנשמות של צדיקים עולות מיד אל המקום אשר וא שם האין בתחילה וניזונות שם מזוהר אספקלריא המאירה ואינן יורדות משם כפי הדעת שאמרנו ונפשות הרשעים רוצות לעלות אל המקום ההוא ומפני שהן חוטאות מעכבות אותן ונוטל אותם גלגל חמה שהוא סובב את כל העול' ורודף אותן ומטלטל אותם בסבוב כל העולם מעלה ומטה ונדחפות עד מלאות להם עונש כדי רשעתם ומביאים ראיה מפסו' ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. ובדף כ\"ג ע\"ב כתב דעת אחר שיש סוברים ואומרים כי הענין שאמר הכתוב נהר דור נגד ונפק מן קדמוהי שהנפשות העולות להיות צרורות בצרור החיים שנכנסו' באותו נהר של אש שהוא נהר דנור ואין זה נכון כי כבר אמרו רז\"ל שנר דנור אינו אלא מזיעת החיות הרי כי איננו גיהנם לפי אותו הרעה. והוא ז\"ל כתב כי הדרך המובחר הוא על המשכת שמרי היין מהיין המובחר והיין אינו מובחר כי אם כשהוא שוקט על שמריו וסודו ויאהב יצחק כו' אמנם כל כשתוכל לדעת סוד זה תדע מהו גיהנם של מעלה ותדע ענין חטא אדם הראשון ופתי סוד הנחש הקדמוני שפתה לאדם ולאשתו וזה כי ציד בפיו ואע\"פ כי יסוד גיהנם של מעלה הוא סוד הענין שאמרנו מסוד המשכת האש היסודי כפי אשר אמרנו עכ\"ל. והרב מנשה בן ישראל בספר נשמת חיים פרק כ\"ג ממאמר שני דף פ\"ב ע\"ב כתב בענייני גיהנם וזה לשונו צריך שתדע בענין הגיהנם שהוא כמו הלוקח כלים ישנים מן הנכרי יש מהם שצריכים שטיפה בלבד ויש מהם שצריכים שטיפה והגעלה ויש מהן שצריכים ליבון וכלי חרס שנשתמשו בו בחמין אין לו תקנה וישבר כך הענין עצמו בעונש הנפשות כי בהיות שהנשמה מלכלכת באמונות הרעות או בפעולות המגונות אם לא עשה תשובה ותכבס בנתר המצות נכתם עונה ועונותיה עושין בה רושם ולא תוכל להטהר מהלכלוך אם לא בגיהנם אבל העונש הזה אינו שוה לכל אדם כי יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים פעם אחת ושתים כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא ואלו הם הצריכי' שטיפה בלבד ואינה מתעכבי' שם בגיהנם אלא עוברים דרך העברה במהירות. והמקובלים גזרו העונש הזה כמעט לכל הקדושי' אשר בארץ המה לצרף הנשמה בגיהנם מכתמי' כמו שקבל מהם יוחני המדקדק גם כן ולכן תמצא שרבי יוחנן בן זכאי בכה קרוב למיתתו ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד לג\"ע ואחד לגיהנם ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי שח\"ו לא היה חושב שלא היה בן עולם הבא ומשים עצמו רשע כי איך יאמר לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי ואם בארזי' נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אבל פחדו ואימתו היה להכנס דרך שם אפי' בהעברה ויירא שמא יגרום החטא שהקדוש בה מדקדק עם החסידים שנאמר וסביביו נשערה מאד דייקא נמ וקתני ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואינו יודע באיזה דרך מוליכין אותי ראה נא איך קרא לשני המקומות האלו דרך ומעבר אשר באמצעות' מגיע הצדיק לבית עולמו ולמחוז חפצו שהוא הגן עדן של מעלה תחת כסא הכבוד אשר משם הנשמה חוצבה.",
+                "<b>וכן</b> כתוב בספרי ישמור רגליך מגיהנם וזהו רגלי חסידיו ישמור ונרא' מדברי חכמי האמת שהצירוף הוא הוא בנהר דינור שהוא הגיהנ' של מעלה כאשר כתבנו וזהו הדעת אשר דחה אבקת רוכל בקנה רצוץ ויוצאים מזה הכלל רבי עקיבא וחבריו הנהרגים על יחוד קדושה שמו של הקב\"ה כדאיתא בזוהר פ' אלה פקודי אינון נשמתין עולאין כגון רבי עקיבא וחברויה באילן לא אתקרבון לאתסחאה (לטבול) באתר דנכר דינור דהא כל שאר נשמתין אתסחוין תמן והא אוקמוה וכו'. וכל שכן הנהרגים בשביל להציל את ישראל כגון אותן שני אחים שנהרגו בלוד פפוס ולולייאנוס דאמרנין בגמרא דאין למעלה ממחיצתן דודאי אינם צריכים להצרף שם.",
+                "<b>אולם</b> הנשמות אשר צריכים שטיפה והגעלה ומתעכבים בגיהנם איזה זמן מועט הם מהבינונים והצריכים ליבון הם נשמות הרשעים כאשר הם כבגגד המנוגע אשר גובס ושב הנגע שאין לו תקנה אלא בשריפה. ויש בהם מדרגות כי יש שנידונים שנים עשר חדש משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. ואחר הימים האלו תשוב הנשמה למקומה זכה ונקיה ועל אלו נאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף. ובעבור זה אמרו בקדושין על ענין כיבוד אב ואם מכבדו בחיים מכבדו במותו ואומר כך אמר אבא מורי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י\"ב חדש לאחר י\"ב חדש אומר זכרן לחיי עולם הבא. ויש שנדונים יותר אבל לא בעונש כל כך חזק ככתוב בספר החסדים סימן מ\"ו ויש מן הרשעים שמפסדים את נשמתם ולא תספיק אש של גיהנם לצרפם וכן אחר קבלת עונשם יכרתו ויאבדו ועליהם נאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. והמדרגה התחתונה אשר היא בכלי חרס שאין לו תקנה הם הנשמות שנתלכלכו בדעות הרעות כאפיקורסים ומינים ומוסרים והם בעונש תמידיי ועליהם נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דראון לכל בשר וכו' ועניינים כאלו מהנפש והגוף תמצא בחובת הלבבות שער חשבון הנפש וברבינו יונה ז\"ל. ומה שדעתי נוטה בענין עונש הגוף עם הנשמה בגיהנם הוא באופן זה שכשם שהמצוה אשר עושה האדם נעשית גוף כמו שקבלנו מרז\"ל ובהשלמת קיום המצות נשלם ונגמר זה הגוף המשוכלל למעלה מסיבת המצוה בהפרד הנשמה מהגוף החומרי הזה עולה ונכנסת ומתלבשת בגוף של מעלה אשר עשה מהמצות שעשה כן מן העבירות שאדם עושה מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותה גו הטמא כנזכר ונידונים שניהם יחד וזה הגוף הטמא הוא כדמותו כצלמו כגו המושלך בקבר ובהיותם שתיהם מתכונה אחת כדרך התאומים ושמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע ג\"כ נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים כשחש ראשו של זה חש ג\"כ ראש של האחר. וזהו ענין רבי עקיבא שמצא אדם מת טעון קיסין ובורח על ההרים ושאל טיבו והגיד לו שהוא מת וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום זהו כוללות המעשה עיין במקומו באורך כי הנה הגוף הזה אשר מצא רבי עקיבא הוא הגוף הטמא שעשה מהעבירות לדון נפשו בתוכו כמדובר שגוף המת עצמו תמצאנו לעולם שם בקבר וכשדני' לגוף הטמא הנעשה מהעבירות מרגיש ג\"כ הגוף שבקבר מסיבת נפש הבהמית שנשארת עמו בקבר כמ\"ש חז\"ל ואחר השלמת עונשו במשפטי גיהנם מתעכל הגוף הטמא הנעשה מהעבירות והנשמה עולה למעלה וטובלת בנהר דינור ונכנסת בגוף הנעשה מן המצות אם עשה ואם לא עשה מגלגלין בזה העולם כדי שיקיים המצות לעשות גוף קדוש להתלבש בו אחר מותו זהו דעי בענין עונש הנשמה עם הגוף. ובענין מהו גיהנם של מטה הוא מקום גדול מחזיק רבבות וכל מה שמתרבים הרשעים ג\"כ גיהנם מתרחב יותר ויש שם כמה מיני מדורות זו קשה מזו לדון שם לכל אחד ואחד כפי העונש הראוי לו והוא למטה בארץ ושי בו ג' פתחים א' בים ואחד במדבר ואחד בישוב וכל אחד נכנס בפתח הראוי לעונש כפי מעשיו משום דיש הפרש וצער לנכנס בפתח זו מבפתח זו והאש הנמצא שם הוא גדול ס' פעמים מהאש של עולם הזה כארז\"ל אש של עה\"ז הוא אחד מס' מאש של גיהנם. ויש שם גחלים כהרים. וגבעות ונמצא בתוך גיהנם נהרי נחלי זפת וגפרית שנובעים מן התהום ויש שם כמה מיני מזיקים ומחבלים משונים ומכוערים להעניש את הרשעים ונראה שאלו המזיקים ומחבלים המכים אותם הם המזיקים והמחבלים שעשה ברוע מעשיו כארז\"ל והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור א' מלבד הממונים והמחבלים המוכנים שם להעניש לרשעים מיום שנברא גיהנם ונותנים כל מיני מכות משונות באותו גוף יש למי שתולין וחונקים אותו ויש למי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש למי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותו בקדקודי ראשיהם הכל כפי כבדות העבירה שעשה. וכמה מן החיים ראו פתח גיהנם שבמדבר מרחוק ואני שמעתי מפי קדוש מדבר החכם השל כמה\"ר חיים אלפיסי ז\"ל שספרו לו נחוי ימא שיש מקום בשפת הים הגדול אשר שפתו מגיע למדבר חרב ושמה רואים ממרחק בקיעה בארץ יוצא מתוכה להבו' אש עד לב השמים והספינ' מתרחקת הרבה כדי שלא יתהתך הזפת מחמימות האש ושהוא ז\"ל הלך בספינה בים הגדול ובלילה ראו להבות אש יוצאים מוך הים והלהב היה משבר הרים ומפרק סלעים בתוך הים והספינות העוברות בים זה יודעי' ומכירין המקום ומתרחקים הרבה משם וספרו לו אנשי הספינה שזה המקום הוא פתח גיהנם שבים והאש הזה אינו נראה ואני ראיתי בספר א' שיש מקום בעולם והוא מדבר שמם שההולכים שם שומעים קול צעקה וצווחה במקום אחד שבמדבר זה יוצאה מתוך הארץ ובפרט אם נוטים האזן סמוך לארץ מתחזקת הקולות כדומיית קולות המכין אותם וצועקים מתום צערם ואומרים ההולכים שם ששם תחתיו גיהנם שבארץ ומלך א' רצה לידע סבת הצעקה הנשמעת במקום הזה מהו וצוה לחפור חפירות עמוקות מאד ולא מצרו דבר אך הצעקה היתה נשמעת לעולם ע\"כ. ודברים אלו לא כתבתי ח\"ו להחזיק ידי רבותינו ז\"ל שאומרים שיש פתח לגיהנם בים ובמדבר כי דבריהם הם אמתיים מעצמם ואינן צריכין חיזוק כי כלם ברוח הקודש נאמרו אלא הבאתי אותם כדי להלהיב ולהכחיד הלבבות הנרדמות מלכלוך עונותיהם הרי לך ענין גיהנם של מטה. וגיהנם של מעלה הוא נהר דינור כסברת המקובלי' ז\"ל ונ\"ל עוד שהמדור שיש לכל אחד גדול מחבירו זהו גיהנם של מעל' עם אותו הצער והביוש והכלימה שמקבל בהיו' לחבירו למעלה ממנו במקום ובמעלה ביתר שאת ויתר עז וכארז\"ל כל אחד נכוה מחופתו של שחבירו וכו' ומקבל בושה מזה ועוד אמרו ועשן בחופה למה אלא לכל מי שעיניו צרות בת\"ח בעה\"ז וכו' הרי מקבל עונש בג\"ע עצמו והעונש הזה הוא אחר שקבל בגיהנם עונש על איזה עבירות שבידו וא\"ת למה לא קבל בגיהנם גם העון שהיה עינו צרה בת\"ח כשם שקבל עונש שאר עבירות וממתינים לו לעונשו בתוך ג\"ע התשובה כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכשם שבעה\"ז היה רואה לת\"ח בצערם ועינו צר ולא היה מרחם עליהם גם הוא יראה בעיניו מעלת הת\"ח ות\"ח יראו בצערם ואין מרחם כאשר עשה כן יעשה לו. וכשם שיש גיהנם למטה כך יש ג\"ע למטה כאן בארץ במקום מוצנע בעולם ובו כל מיני אילנות טובות אשר עין לא ראתה והן מוצאים פרח ויצץ ציץ וכל מיני מגדים מופלאי' בריחם ובצביונם כעובד' דרבה בר אבוה בבא מציע' פ\"ט שהולכיו אליהו בחומות ג\"ע ופשט טליתו ולקח מעלי האילנות וכשיצא לילך שמע בת קול אומר מי אכל עולמו כזה וניער טליתו אפי' הכי נשאר הריח דבוק בגלימא זביניה בתליסר אלפי דינרי פלגנהו לחתנוותיה ע\"כ גם בעובדא דר' יהושע ב\"ל שהוליכו המלאך המות בג\"ע בגוף ובנפש והוא בג\"ע של מטה הרי ג\"ע כאן בארץ במיני אילנות בפועל מופלאים בריחם כמדובר ושם מתעדנין הנשמות והנכנסים בגופם חיים כרבי יהושע וחבריו מרוחניו' הריחו' אמנם לא מאכילה ושתיה כשם שמת עדנין החיים שהאכילה ושתיה שם ע\"ד ויאכלו וישתו כשראו את אלהי ישראל שהראיה נחשב להם כאלו אכלו ושתו אמנם ניזונין מהריחות ומיני התענוגים הרוחניים אשר שכל המלובש בגוף אינו יכול לשערו גם יש לנשמות הצדיקים בחינת אכילה ברוחניו' כרז\"ל למה נקראו שחקים ששוחקים מן לצדיקים וכו' ובודאי שאינו דרך אכילה ממש אלא הוא אופן אשר אין שכל בני אדם יכול להבינו. והאמנם שנוכל ליישב אכילת המן הזה בגן עדן היא השגות עליונות כמו להכיר באחדותו יתברך ולהבין בסודי תורתו מעין מה שפעל לאוכלי המן במדבר כדפירש מוהר\"י אדרבי ז\"ל במאמר עם המן היה יורד אבנים טובות ומרגליו' וגדולי ישראל מלקטי' אותם דקשה למה דווקא גדולי ישראל ולא שאר העם כיון שלכלם היה יורד וכלם לוקטים מן אלא הכוונה לומר שהקב\"ה יהיב חכמתא לחכמין ועל ידי המן היו מזדככין והיו משיגים סודי רזי התורה וזהו דווקא החכמי' והגדולים כיון שכבר היה בהם חכמה וזהו דקאמר שהגדולים מלקטין אותם אבנים טובו' שהם לסודי התורה וזה לא שייך בשאר העם שאינן חכמים שהקב\"ה אינו נותן חכמה כי אם למי שיש לו חכמה כמדובר ועיין שם הענין יותר באורך גם אומרו כאן שוחקים מן לצדיקים רמז להשגה האחדות הקדוש והכנת הסודות שעתיד הקב\"ה לגלות להם כנודע מרז\"ל. תענוגי הריחות שהנשמה נהנה מהם כדרז\"ל על פסוק כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהגוף אינו נהנה והנשמה נהנה הוי אומ' זה הריח יש להם בגן עדן שמתעדנים מהריחות המשובחות ועובדא דרבי אבהו ורבי אלעזר בן פדת יוכיח שהראו להם שלשה עשר נהרי אפרסמונא דכיא שהוא ריח טוב שעתידים להתעדן בהן הרי שנהנות מהריח. ויש מעלה אחרת גדולה מזו והוא תכלית העונג והיינו כשנשלם זמן ישיבה הנשמה כאן בגן עדן של מטה ועולה לגן עדן של מעלה ונכנס בצרור החיים לראות פני מלך חיים אין תענוג יותר גדול מזה.",
+                "<b>ואופן</b> קבול השכר על כל מצוה ומצוה ראיתי בספר אחד דכך הוא אעפ\"י שהנשמה בגן עדן במדות הראוי לו בעבור איז מצוה שעשה כשבאים לתת לה שכר על מצוה אחרת לתת לה מדור יותר עליון מדקדקים אם קיים אותה כתקנה מעלין לה ואם לא מוצאין אותה החוצא שתקבל עונש כפי מה שגוזרי' בבית דין הצדק ואחר שתקבל עונשה מעלין לה לאותו מדור העליון יותר ובדרך זה בכל מצוה ומצוה וכל זה בגן עדן של מטה אמנם כשהנשמה עולה בגן עדן של מעלה אז כבר נתבררה ונצרפ' בכל מצוה ומצוה בג\"ע של מטה וזכתה למדור היותר עיון ועולה למעלה בצרור החיים ואינה צריכה עוד צירוף אלא עולה שם ממדרגה למדרגה להתעדן בכלם בלי שום בדיקה כשם שהיו בודקים כשהיתה בג\"ע של מטה כדפרשית זה דעתו בעניני ג\"ע וגיהנם כפי מה שראיתי והבנתי בדברי רז\"ל ומפיה ספרי' ודע שכללתי באלו הדברים ענינים הרבה ולא פרשתים באורך מיראת האריכות למען לא יקוץ הקורא כי כוונתי בחיבור זה שיהיה מובן לכל קורא בו ולא יקוץ בדברי ויקבל מוסר מסבת היות קורא בפי' ענין ג\"ע וגיהנם וקצת מפה שיש בתענוגי ג\"ע ועונש גיהנם והיות כונת זו אכתוב פה פיסקא אחת קטנה ממה שכתב הרב החסיד ז\"ל מעונש גיהנם למען יחרד ויפחד הקורא בו ולפחות יהרהר תשובה בלבו ומחשבה טובה הקב\"ה מגרסה כמעשה. כתב במס' גיהנם פרק ב' דף מ\"ז ע\"א משם רז\"ל וז\"ל אמר רבי יהושע בן לוי פעם אחת היית מהלך בדרך ומצאנו אליהו הנביא ז\"ל אמר לי רצונך תעמדני על פתח גיהנם אמרתי הין ראיתי בני אדם שתלוים בידיהם ובני אדם ברגליהם והראני נשים שתלויות בדדיהן והראני בני אדם שמאכלין אותם בשרם ובני אדם שמאכילים אותם גחלי רתמים ובני אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם אמר לי אלו שכתוב עליהם ותולעתם לא תמות. והראני בני אדם שמאכילים אותם חול דק והיו מאכילים אותם בעל כרחם דשיניהם נשברות והקב\"ה אומר להם רשעים כשאכלתם הגזל היה מתוק בפיכם ועתה אין בכם כח לאכול לקיים מה שנאמר שיני רשעים שברת. והראני בני אדם שמשליכין אותם מן האש לשלג ומן השלג לאש כרועה זה שרועה צאנו מהר להר ועליהם הכתוב אומר כלאן לשאול שתו מות ירעם. אמר רבי יצחק כל מלאך ומלאך מוכן ליפרע עונש עבירה שעשה זה בא ודן אותו והולך לו וכן השני וכן השלישי וכן כולם עד שמשלימין לכל העבירות שיש בידו עד כאן לשונו.",
+                "<b>והחסיד</b> בעל קצור לוחות הברית כתב בדף י\"ח עמוד ב' מן הברייתא דמעשה בראשית וזה לשונו אש של גיהנם חזק הוא אחד מעשים מן האש שבשערי צלמות וכל מדורא ומדורא האש חזק יותר ששים מחבירו עד שבשאול חציו אש וחציו ברד. והרשעים שבתוכו כשיוצאים מתוך האש לוחץ אותם ברד וכשיוצאים מן הברד לוחץ אותם האש ודולקן.",
+                "<b>גרסינן</b> התם שבעה מיני גיהנם ברא הקדוש ברוך הוא וכל גיהנם וגיהנם יש בו שבעה מדורין וכל מדור ומדור יש בו שבעה מדורות של אש ושבעה נהרות של ברד וכל אחד ואחד רוחבו אלף אמה ועומקן אלף אמה וארכו שלש מאות אמה וכל אחד ואחד מושכין ויוצאין זה אחר זה וכל רשע ורשע עוברים בהם ונשרפים בהם ומלאכי חבלה הממונים עליהם חוזרים ומחיים אותם ומעמידים על רגליהם ומודיעים להם כל מעשיהם שהם רעים וכל מעשיהם ודרכיהם שהם מקולקלין ואומרים להם אף עכשיו עברו לפנינו בנהר ברד ובנהרי אש ובנהר הלפידים ובנהרי שלג על שעברתם על דברי תורה ומצות שניתן לכם בר סיני ואתם לא יראתם מאש של גיהנם מן דינא של אבדון בואו ותנו חשבון על מעשיכם. ולא עוד אלא שבכל מדור ומדור יש בו שבעה אלפים סדקים וכל סדק וסדק יש בו שבעה אלפים עקרבים וכל עקרב ועקרב יש בו שלש מאות חוליות וכל חוליא וחוליא יש בו שבעה אלפים כדים מרים תלוים בו ויוצאים ממנה שבעה נהרות של סם המות ואדם הנוגע בו מיד נבקע וכל אבר ואבר שלו מיד נופל וכריסו נבקעת ונופלת על פניו וכמה מלאכי חבלה עומדים ונוטלים כל אבר ומחיי' אותם ומעמידים על רגליהם ונפרעין מהם עד כאן לשונו.",
+                "<b>ואתה</b> בן אדם רואה נתתיך בעונשי גיהנם ובתענוגי גן עדן והנה הנם לפנים שני דרכים דרך המות ודרך החיים בחרת בחיים למען תחיה וירשה חלקך ונחלתך בגן אלהים שהבחירה בידך נתונה לבחור את הדרך ישכון אור כי לא גזרו עליך צדיק ורשע כאשר אמרו חכמינו ז\"ל בפרשת תזריע אשה כי תזריע וילדה זכר דבשעת הטיפה המלאך הוליכה לפני המקום וגוזר עליה חכם או טיפש עני או עשיר גבור או חלש אבל צדיק ורשע לא קאמר ונראה דזהו ענין הסמיכות כתיב לעיל להבדיל בין הטהור ובין הטמא וסמך אשה כי תזריע וגומר ירצה היות הבחירה ביד כל אדם להיות טהור או טמא כלומר צדיק או רשע בעבור דאשה כי תזריע מוליכין את הטיפה לפני הקב\"ה ועל הכל גוזר אבל לא על צדיק ורשע ולכן ברשותו של אגדם להיות צדיק טהור או טמא ולהלך ברגליו וליכנס בתוך משפטי גיהנם או להלוך וליכנס בגן עדן מקדם לעלות בצרור החיים."
+            ],
+            [],
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "רוכב שמים בעזרו ושמרו כרועה עדרו לאלפים דורות יוצא המאורות צדקתו שמושרה וערוכה והשאיר אחריו ברכה ואם עשות חסד יזכר הלא אלהים יחקר ואיש כמתנת ידו יצוה ה' חסדו הצדקה וג\"ח הם העומדים לו לאדם כי יותן בית צוקת ובית צרתן <small>(לשון צרה וצוקה)</small> וניצול בגינם מדינו של גיהנם כי מעשה הצדקה אלהים הבין דרכה וגדול ערכה על עולת התמיד ונסכה בכל עת אליו קרובה מת או נשבר או נשבה תלין בעדו ותתפשהו בבגדו מפני שודדו ויסגור ה' בעדו נותן צדקה בעין טובה לא תחסר כל בה אם ממונו לפי שעה יחסר יעשרינו המלך עושר. אשרי האיש לעצמו שולחן עורך לבוש החסד ומעיל צדקה כורך להכין לו צידה לדרך נפשו בחייו יברך בהיותם הממון שלו והראה את נפשו טוב בעמלו כי בניו אחריו בלא יודעיו ומכיריו רק לחלק הונו יתלחשו אחד באחד יגשו אין הון ועושר כמו לחנן עניים לאצור אוצרות בארץ החיים אין ריוח כעשיית רצון יוצרו ואין הפסד כמו המרת דברו וכל איש ישמח בחלקו גם העני בדוחקו יתן עוז למלכו ה' חפץ למען צדקו כי רישו ודלותו זה כל פרי הסיר חטאתו ליום עברה וצרה רש לא שמע גערה רק לגמרי לא ימרה רצון הבורא ויהיה ירא דברו ויפחד ויצדיק עליו ה' אחד כל עברה מגנה לאיש אשר יעשנה להלשינו לאדוניו וירק בפניו ואם המצות רבות אשה אל אחותה משולבות מקדמות לפניו להעידו איש על ידו יאירו כנרות מכריזות ואומרות מזה האיש לא נשכחנו הוא עשאנו ולו אנחנו ונשמע הקול בבואו לפני ברוך הבא בשם ה'. אמת ואמונה ודבר נכונה ולכת תמים הנאהבים והנעימים מזהב ומפז נחמדים לא יעברו מתוך היהודים להם ניתנה ירושה למאיש ועד אשה ובהם ניכרים מילדי העברים כתרים ועטרות לדבקיהם שכל טוב לכל עושיהם הם כעמודים ואדניהם אשר בית נכון עליהם איש אשר אלה לו יעשר ויקו' חילו יבא הריוח לרגלו איש לפתח אהלו העמודי העושר חצב האמונה אזור חלציו יצוה ה' ברכתו הון ועושר בביתו ילוה ה' לשרתו צנה וסוחרה אמתו במקום האמונה נחת היתה הרווחה והעושה רמיה מלאכתו ויצאה מביתו העושר יסודתו צדיק באמונתו וטעמו בשנותו הנה מטתו. שוא ודבר כזב ועולה בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה אשר יבחר בהן באש ישרפו אותו ואתהן כי השקר לחסרון היא חברון והחוסר לשקר מערב עד בקר ומבקר לערב דוב אורב השקר פתחת אותה חוברות אשה אל אחותה דבר שקרים לעושה רמיה ובגאות הלך ויחר ה' בם וילך. מצוה קלה אל תקל בעיניך כי למען עשותה צוה קוניך ואם בעיניך קטנה היתה לראש פינה גם מצוה קלה ברחובות תתן קולה בשפה ברורה לקרא להגיד לאדם יושרו ושום עבירה אל תחשבה צעירה כי אף היה על מאזנים כחומץ לשינים וכעשן לעינים וגם חטא הכל יכביד המשקל ואם בו תיקוש והאלהים יבקש ועל כל עון יושב בחשבון איש איש לפי עבודתו שכרו אתו ופעולתו החוקים והתורות קלות וחמורות ולהתרחק מן העבירות כל אלה אבנים יקרות נכוחים וישרים כלם אהובים כלם ברורים דרכי נועם דרכיהם חיים הם למוצאיהם ברכת טוב תבא עליהם אשר יעשה האדם וחי בהם אשרי הגבר אשר חיילים גבר ביתרון הכשר חכמה לשוב בתשובה שלימה יתאונן על חטאיו ויבכה בלב נשבר ונדכה עונותיו ופשעיו יביא אשר על ידו השני <small>(מי שיש בידו עבירות והוא מלשון הפסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו)</small> כי בעלי תשובה מונעי יצרי התאוה הקורעים לבבם על מריים וחובם מלאכי שלום יתחברו לעומתם ברוך יאמרו אשר נשאו לבו לקרבה לנתיב היושר ומסילת התשובה לעולם הבא עץ חיים היא למחזיקים בה התשובה ומעשים טובים לפני ה' קרובים לעולם נצבים הלא הם כתובים החוטא בשובו לה' בכל לבבו מחדש בטובו ויאמר המלך יבא לה' אלהיו בקראו ונשמ' קולו בבואו ימין פרושה לקראתו ויקוב חור בדלתו לה' ירצה במחתרת ימצא יקבל ברצון תשובתו והסיר את מוראתו נושא עונו ופשעו ותושע לו זרועו בעוזבו זדוניו יאר ה' פניו קרוביו יקראהו ויחוננו ויאמר פדעהו חטאיו כשנים אם תהיינה וישלחם לבנונה לשב ממעילות שיר למעלו' יענו לו במחולות מי משלנו אל מלך ישראל ללכת בנתיב השלום יואל נטו' הריב והרחיקהו בקש שלום ורודפהו כי הריב שבטו ומקלו על עפר מושלו באשר הוא חופף פריו שרף עופף שחת רשתו ותרמו ויאבק איש עמו מחלון וכליון אלמון ושכול על אודות האשכול בתים מלאים כל טוב לחרמה ישים והכה את הבית הגדול רסיסים <small>(עצים דקים)</small> גורם גילגול טלטול ונדה ישסה אוצר כל כלי חמדה איש מדון מרדף אותו והמדנים מכרו אותו המדון אל אשר יפנה וילך ויבא הלך אל מקום שהשלום הולך הוא יתן מעדני מלך ובכל אשר יהלוך הן לצדק ימלוך אוהבי השלום בחייהם בלא מרמה עם רעיהם גם אחרי מותם וירא וירץ לקראתם באהבה ובריעות אם יהיו השם עליהם יחייו אוהב האמת והשלום מרחיק חטאה בהמה שדמן חלקו ומאכלו בריא' בסוכו ובמעונתו חמד אלהים לשבתו מעלות השלום רבו מספר איה שוקל איה סופר אשר איננו מוחל על עלבונו כל ימיו מכאובים וכעס עניינו על רעהו במוסרו דינו למלא עונו לשנא גם בזה תחטא הנפש והוא מזכירי עון להתפס להענש תחלה <small>(כמו שאמרו חז\"ל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה)</small>ושמעה קול אלה והנטירה והנקימה ואף והחמה אף בהמה <small>(כמו בהם)</small> תאבד הנשמה אבדון בשאול מטה הנה היא ללוטה והעובר על מדותיו להשיב לאויביו כפעולותיו ומקבל צרות לכפרת עונותיו ויברך על רעותיו לקונה אותו לדורותיו יכפר יעביר חטאיו ולא ישבו בנתיבותיו אם כה מדתו שם אתה מוצא ענותנותו תרב גדולתו ה' הוא נחלתו כי הכובש יצרו כפול ומכופל שכרו ה' אלהיו בחרו ועליו יציץ נזרו וגם שלמה המלך אמר בחכמתו שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע ושם דרך יראה בישע הן זאת מחשב' טובה לכן אדם יחזיק טובה להרחיק פשע וחובה ומחשבת און ורעה רבה ועל דבר הצדקה וג\"ח מלקפוץ ידיו מלחונן עניים ומרודים ישים האדם אל לבבו הקב\"ה גזר עלי בחסדו להיות עשיר הנה מה אני חסר לפזר לאביונים ולעשות מצוה בממוני ברכת השם אשר נתן לי הלא הגוזר עלי להיות עשיר לו הכסף והזהב הוא ישלים החסרון ההוא כי לא יבטל גזירתו הטובה מעלי בעשותי רצונו וחפצו ודברו הטוב אשר יצא מפיו לא יושב אלי ריקם כי לא איש ויכזב ובן אדם ויתנחם ומדוע תרע עיני באתי האביון לאמץ לבבי מלתת מן הטוב אשר הטיב ה' לי במה שאינו חסר מאומה. ואם גזר עי להיות עני על עונותי לכלה פשעי ולהתם חטאתי בעה\"ז כ\"ש שטוב לי שאפזר ממוני בצדקות וג\"ח ולמצות להחיות נפשי לעשות רצון יוצרי ואהיה נשכר בכפלים ממה שיכלה בהבל ורעות רוח וזה יהיה חלקי מכל עמלי ולא יאבד לעולם כי הבאתיו אל בית העושר בין החיים מקום שיד ב\"ו איננה שולטת ואין לירא לאש תבער בו ונהרות שישטפוהו ותמיד עיני ה' בו גם לזרעי אחרי שמור צדקתי וחסדי ככתוב נוצר חסד לאלפים ואומר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. ומחשבה זאת תחדל את האדם מכמה עבירות אשר תאבד בהם את הנפש ולגנוב ולגזול ממון חבירו ומלהפסידו את שלו אע\"פ שהוא אויב לו ומבקש את רעתו יחשוב האדם ויאמר אם הקב\"ה גזר על אויבי להיות עשיר ושכר המצות שעשה הוא או א' מאבותיו אפילו אם הייתי לוקח לו כל ממונו ומפסידו כל אשר לו סוף דבר הן נגזר עליו להיות עשיר הוא ישלים מה שאחסרנו ולא את שונאי אני קובע כי את האלהים שמזקיקו אני לשלם לו ואם המלך חפץ ביקרו וגדולתו מי יוכל לבטל גזרתו ואם הוא ישקוט ומי ירשיע ואם הבורא גוזר על אויבי להיות עני למרק עונותיו הנה א\"צ שאחטא לקחת מוקש לנפשי להנקם ממנו כי גם אם ידי לא תהיה בו אראה נקמתי ממנו בגזרת היוצר אם המקום רוצה לגבות חובו ממנו מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בו וחילה לי לחטוא ויזכה אויבי כי הוא בצערו ועניותו תכופר חטאתו. ואנכי ברשעתי אאבד נשמתי אם אשלח ידו בגופו וממונו ואם אעש' בנפשי שקר כל דבר לא יכחד מן המלך כי נוטה אזן הוא ישמע יוצר עין הוא יביט ואומר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו. וחכם לב יקח מצות בממונו אשר נתן לו האלהים יעשה ממנו צדקות וג\"ח לקנו' את נפשו ולא ידאג לבו על מה שמחס' ממונו כי החסרון ההוא אינו אלא לשע' למה זה דומה לרחל הנגזות שאין חסרון צמרה ניכר אלא לשעה כי הוא חוזר וגדל כן הנותן צדק' וג\"ח מממונו אין בו חסרון אלא תוספות שמשתלחת בו ברכ' בממון ההוא כי ברית כרות' בממון שנותני' ממנו צדקות וגומל ממנו חסדי' שאינו חסר בכך שנא' נותן לרש אין מחסור וכו'. אבל האד' הנתן לדבר הרשות ותענוגו' בני אדם בימים שאין בהם חפץ ורצון הבורא וכ\"ש המוציאו בדבר עבירה ועיון הרי זה כגוזל למקום ברוך הוא ממונו יחסר תמיד ואין רואה בה סימן ברכה כי למה זה דומה לרחל שנחתך אחד מאבריה שאין גזעו מחליף לעולם וחסרונו ניכר לעד כי אשר ימנע מחפץ דלים ומלחונן אביוני' ויאמץ לבבו לקפוץ ידו מלתת להם ויאט' את אזנו מצעקת דלים סוף יאבד העושר ההוא בענין רע ותמיד יהיה הלוך וחסור ככתוב וחשך מיושר אך למחסור ואומ' ומעלים עיניו רב מאירות ואומר פעולות צדיק לחיים ותבואת רשע לחטאת לכן כל אשר נשמת רוח חיים באפיו בעוד נשמתו בו כל אשר תמצא ידו לעשות בכחו יעשה עד כאן כל זה מלוקט מספר התפוח של הרב הגדול והמופלא רבינו שלמה זצ\"ל.",
+                "<b>אמר </b>המחבר הצעיר אליהו הכהן אף ע\"פ דבפרקי' דלעיל לא יחסר מהם מדברי התוכחות הנזכרות בפרק זה אך כתבתיו בעבור מתק לשונו ושהתוכחות והמוסרים באים במלות שונות ותראה בני אדם שלומדי' ענין אחד מדרוש או ממוסר בספר אחד ואין טועמים ממנו ואינו נרשם הדבר בשכלם. הענין או דברי המוסר עצו לומדים אותו בספר אחר הבא בשינוי לשון ובמילות שונות וטועמים ממנו ונרשם הענין בדעתם ומגדים ומשבחי' אותו ענין ובהפך אם אחר למד ענין בספר שלמד זה וטעם הוא אינו טועם וטעם מהספר שלא טעם חבירו טעמו של דבר שכל הטעם מענין ספר שלמד יש לו איזה שורש לנשמתו בנשמת המחבר הספר וכיון שהם משורש אחד לכן טועם לשונו ונרשמים דברים בלבו לא כן מספר שלמד ולא טעם אעפ\"י שהענין אחד משום שאין לנשמתו שום קורבה ואחיזה בנשמת המחבר אותו ספר או אפשר גם כן שהוא חיבר הספר עצמו בגילגול שעבר ועל כן טועם ממנו יותר כיון שהיא בעל הספר וטועם מלשונו שכתב ולכן נרשמים הדברים בקרבו ואינו שוכחם כי הוא עצמו מי שאמרן והדבר בהפכו וזהו דאמרינן בר מזליה שיש להם התקשרות מסבת שורש נשמתם. וכן תמצא בבני אהרן הקדושי' בפ' אחרי מות אומרו אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו דשניהם היו בר מזל אחד ומה שהיה ערב לזה. ערב גם לזה. וכלם היו מסכמים יחד על ענין אחד כי נשמתם משורש אחד היו ושניהם שווין לטובה ונתקדש הבית על ידם וזה לא נשא אשה. וזה לא נשא אשה. ושניהם הסכימו ליכנס מחוסרי בגדים או למ\"ד שתויי יין נכנסו וכמה סברות בדרז\"ל דע שבעבו' היות נשמתם שורש אחד כל אחד היה מסכים לדעת חבירו ושניהם גוף אחד חשבינן להוא דגברא בלא איתתא פלגא גופא וכיון שלא נשאו נשים שניהם נחשבים גוף אחד. וזהו דקאמר ליה משה לאהרן אחי הייתי סבור או בי או בך הבית הזה מתקדש עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך שהכוונה גדולים ממני וגם ממך כי אנחנו נפרדים והם שניהם כאחד נחשבו מסבת קורבת נשמתם מה שאין אנו וזהו כוונת הכתוב בקרבתם לפני ה' וימותו כלומר על יעלה על דעת איש שאיזה עון גרם מיתתם ח\"ו אדרבא על הקורבה שהיה להם עם הקב\"ה וימותו לקדש הבית על ידם כי לא מצא גדולי' מהם וכמו דקאמר משה רבע\"ה לאהרן ב' בניך גדולים ממני וממך וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו בעבור קרבתם עם ה' וימותו כמדובר ואומרם רז\"ל שתוי יין היו או למ\"ד מחוסרי בגדים טעו בשיקול דעתם כאשר פירשו המפרשים ז\"ל עיין במושבותם שהם לא כיוונו לחטוא חלילה דאיך אפשר דלזה כיוונו והיו גדולים ממשה ואהרן הכלל העולה דכיון דשורש נשמתם אחד היה ערב לכל אחד דעת חבירו ולכן כתבתי מוסרים אלו הבאים בשינוי לשון יען שימצא אדם מהמוסרים הכתובים בפרקים דלעיל ולא יערב לו וילמדהו כאן בלשון זה ויערב והדבר בהפכו השם יזכנו להבין ולטעום מכל ספר וספר אמן כן יהי רצון.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>אורו <b>ה</b>עינים <b>ו</b>יתפתחו <b>ה</b>אזנים לראות ולשמוע תוכחה אחרת יפה ואדרת אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי הלא הם יורוני ולבקרים יעירוני ולשחרים יזכירוני ויאמרו לי עד מתי עצל תשכב קום קרא אל אלהיך עד מתי מאנת לענות אם לא עכשיו אימתי השמר לך ושמור נפשך מאד בטרם תלך מעמך תמול בואך ומחר נוסעך ורוח אלהים ישאך על אשר לא תדע כי נכרי אתה וגם גולה את למקומך שוב יום אחד לפני מיתך כי כפשע בינך ובין המות ימיך חלומות שקר וחייך כענן בקר. בהאריכו תתקע ובהפלות' תסע ויש אשר יהיה הענן ימים מספר או יום או לילה ונעלה הענן ונסעת התקושש והתאושש והכלם והתבושש עד אנה כעור תגשש וכמו באפלה תמשש עני כמה ימי שני חייך כי תבלם בהבל ותאבדם בתהו הנה חייך הולכים ודלים עד המדרגה התחתונה ומאוייך מתגברים ועולים עד המדרגה העליונה עורה והקיצה רוצה הגביה השפל והשפלה הגבה <small>(שתגביה היצ\"ט שהוא שפל בעה\"ז והשפל היצה\"ר שהוא גבוה בעה\"ז)</small> פנה כל מעשיך שעשו ידיך ובעמל שעמלת תחת השמים גם אתה ידעת כי אין טוב בהם כמה שנים הלכת אחרי ההבל ותהבל נוטר כרמים היית ורחמך לא נטרת ועיני ה' המה משוטטים בכל הארץ לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר והנה עלה כלו קמשונים זקנת ושבת ושובבת ולא שבת בית האמת החרבת ובית און ישבת זה כמה שנים ה' אלהים עמך לא חסרת דבר לא בצדקתך וביושר לבבך גם שיבה זרקה בך ואתה בשרירות לבך הלכת הילדות והשחרות עברו רק הבמות לא סרו. השביעך ותבעט השקך ותשכב ותאכל ותותר גזלת אורן ועשית תורן בי מידות שידה ושידות לחם ובשר ומזג לא חסר ותרבץ ככשב עלי ארץ לדברי אהבים ולדמי ענבי' ומחה צלחת ומצא ספחה ואתה אל בור שחת והנושה בא לקחת ואתה מתעסק בגלגולי עצביך כסף וזהב הבלי תבל ליבבוך ואל משכיותם סבבוך פתי מדוע גנבוך אחרי אשר התעדנך וראשך דשנת מפרי עץ הגן אשר לא שתלתו ולא עמלת בו ולא גדלתו התעכרת והתנכרת ועברת ולא זכרת. האמירך ותמירנו העשירך ותסירנו ואותי השלכת כי מלכת על כן לא הארכת העל אלה התאפק ה'. קריצות פעמיך אחרי זממיך זה אומר ככה וזה אומר ככה ואתה תעשה מלוכה ונשים משלו בך אין כהה לשברך גנבוך התאוות ותקפוך התאוות ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש היש לך פה להשיב או מצח להרים ראש תשא עיניך לשמים ולבך בין תנור וכרים ותפלת' אך דבר שפתים לשון רכה ובלב לא זכה בלשונ' תהלה ובקרבך תהלה בפיך תפלה ובלבבך תיפלה עבודתך לא נקיה עושה מלאכת השם רמיה הסר מעלי המון שיריך הגנוב ורצוח והלוך שחוש ובמה ירבה לסלוח ואתה בלא כח דומה לחוח ותפלתך לא ריח ניחוח. הסר זנוניך והשלך נאפופיך ואל תאמר נער אנכי תנה לה' אלהיך כבוד בטרם יחשיך וינוס ליחך ויבש כחך ותקצר רוחך וישפל מצחך ויכבד טרחך ותהיה על לבך למשא כאבן מעמסה ובשרך ימס וחלבך יזוב ואפס עצור ועזוב הלנצח תרדוף ילדותך ותך אחר בחירותיך ועתה הלך הלכת כי נכסוף נכספת אל שעשוריך למה הקילות את רועך והתרצית את רעיך והאחים סביבותך פחים והריעים רעים ברעתם ישמחו כי ישבחוך ותשמוח כי ישחקו אליך ויקצוף האלהים על קולך השתומם והתבונן ותיבנה ותיכונן כי סרבי' וסלונים <small>(פסוק הוא ביחזקאל וכי' ממרים וממאנים וכמו קוצים הם עמך)</small> אתך ואל עקרבים אתה יושב ובמושב לצים ישבת ובדרך חטאים עמדת כי קינאת בהוללים ובחטאים גם פעמים רבות ידעת כי הכינות לבך ליצר ולא ליוצר ובטלת רצון היוצר מפני רצון היצר ועל מי בטחת כי מרדת בו הלא תירא מיום צרה מפחד פתאום מיום נורא ואיום משואת רשעים ממשפטים הרעים מגזרת מלכיות ממיני פורעניות ודקדוקי עניות ממקרה ופגע ומכל נגע כי יעצור השמים וכי יגרע נטפי מים ואל מי תשא עיניך בעונייך ופני מי תחלה בחוליי' כקרוב נפשך לשחת וחייתך לממתים בבואך ים בלכתך מדבר רעב כי יהי' דבר כי יהי' וכל מיני משחית כי יבעתוך בלהות כי יאחזיך ימי עוני הלא אז יכנע לבך הערל ותאמר קומה והושיעני ומצח אשה זונה היה לך בבקשת תקוה ועקב המן הגרן או מן היקב והוא רחום יכפר עון בצרה קראת ויחלצך צעקת אליו ויצילך בהביטך ימין ואין מציל שמאל ואין מכיר ותשוב בכל מאדיך ותבין בכל לבבך ותאמר חטאתי וישר העויתי ועתה שא נא חטאתי אך הפעם אם עול פעלתי לא אוסיף וכי היתה הרווחה וטענפ' את רגלך אחר רחצם אללי לך הכזה גמול עבד לרבו אם כהתל באנוש תהתלו בו האמור תאמר כי הסתר' הנה אלוה כל בשר הממנו יפלא כל דבר הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין לא יביט אוי לך בן אדם אבדת בן אנוש כי תשיב אל אל רוחך ותוציא מפיך מילין ובעת כעסך תשכח ה' עושך כעסת והתקצפת אי מי חרפת וגידפת ועל מי הרימות קולך קום אכול מפרי ידיך למה קרעת בגדיך האותי הכעס' הלא אותך למען בשת פניך אכלת בוסר <small>(פירות שלא נתבשלו כל צרכם) וקהו שיניך ותשא מרום עיניך והאמינו רעיונך כזה וכזה שמעו אזניך מתוכחות ראשית אוניך ולא יודע עול בשת מדוע רוחך סרה ועצתך נבערה קרבה עתך ורוח רעה מבעתך הפוך ידיך וחזק מתניך ותורך נוראות ימינך כי עשה תעשה וגם יכול תוכל ידיך לא אסורות ורגליך לא סגורות עיניך לא עורות ואזניך לא סגורות חזק והתחזק וצא מן ההפיכה והיתה לך נפשך לשלל וישוב בשרך לך יטהר עד מתי רעיונך פותחים על שתי הסעיפים נרפים הם נרפים תסב יצרך הרע אחורנית ואל תלך קדורנית גער בשטן ותרחיקהו ואל תנכהו וידעת את אשר תעשה לו כי לפתותך בא ועומד על ימינך לשטנך בקרבך הוא יושב ורעות עליך חושב והוא כגבור משכיל לא ישוב ריקם אתה תקרום והוא יפרום עד ישימך ערום עזוב הזמן ומעדנותיו ואל תתאיו למטעמותיו כי מות בסיר ומרה תהיה באחרונה תן לבך לראשיתה פן מה תעשה באחריתה עשה ואל תאח' ואל תהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום ומי יגיד לך כמה ימי שני חייך שוב יום אחד לפני מיתתך כי מת אתה ולא תחיה ומה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם לשיתו נגדך תמיד כי מימינו בל ימוט ובכל דרכיך לדעת אותו והעיר' ועוררה עד שתחפץ ושים אמריו כחותם על לבך ותהיה בעיניו כמוצת שלום והדרך הטובה אחת היא לדורשיה ברה היא למבקשיה כל מבקשיה לא יעפו על משכבך בלילות בקשיהו וכדורשי הלב דורשהו ואם תיגע אל תאמר יגעי ולא מצאתי כי הוא נמצא לדורשיו ונדרש לכל שואליו וקרוב לכל קוראיו באמת רק עונותיך מבדילים בינך לבינו לכן שוב והפצר בנפשך ועצר ברוחך וחזק בתומך ואל תרף עד יפתח השם עיניך ויגלה את אזניך ויטהר רעיוניך כי עתה יעיר עליך ושילם נות צדקך ותשא פניך מרום ובטחת כי יש תקוה. אזהרה לנפש להוציא מטיט ורפש.</small>",
+                "<b>ברכי </b>נפשי את ה' אל תשכחי כל גמוליו זכרי כי ממקום קדוש הוציאך לא לתוהו בראך וין לפניך החיים והטוב הרע והמות גם את האור והצלמות בחרי לך היום אם עבר' אם פדיון והתבררי והתלבני וצהרי מהרי תטהרי ותחליפי שלמותך והשליכי תעתועייך והבלי שעשועך והסירי את יינך מעליך ועל יפתוך יצרי בגוף הנגוף עוזבהו בטרם יעזבוך והכלימהו בטרם יכלימוך מה לך אחריו נמשכת והוא נחפז ללכת ולשוב אל עפרו כשהי' ואתה תשוב אל אלהים אשר נתנך עתה דעי וראי מה תשיבי שולחך דבר היעמוד לבך אם תחזקנה ידיך אם תתפתי בהבלו ותמשכי בחליו ותעזבי את צור מקורך ותסתמי עין מאורך. ברכי נפשי את ה' להתחברי עם מלאכי והתהלכי עם משרתיו ברוכיו ואל תקוצי לתוכחתו כי הוא חוננך הדעת ויחנך רואה ושומעת והטוב והרע יודעת. מה לך ולתולעת הלא ידעת כי תשוקתו אליך ועיניו עליך. הדומי ואל תדומי פן תשוה לו גם את העלי והגלי וגערי בחפץ הגוף ובארב' שפטים הרעים לכן תבואי בצור והטמני בעפר ותקעי לך יתד במקו' נאמן בחרי לך אורח חיים למעל' וסורי משאול מטה ותני לך מהלכי' בין המלאכים במושב עבדיו ובמעמד משרתיו ושרתי מלכותו ושלוחי מלאכותו ועושה מלאכתו בכל לב שאי יעיניך לקדושים אשר בארץ ותני לבך אל הטהורים אשר בשמים הביטי אל צור אשר ממנו חוצבת ואל הגזרה הפנימית אשר ממנה לוקחת הסבי פניך ושאי עיניך אל המנורה הטהורה אשר לפני ה' אשר ממאורה תיאורי ואל עבר פניה תאירי ויאר ה' פניו אליך וזרחה שמש צדקה ומרפא בכנפי' אז תראי האור הבהיר אשר חשך לא ישופהו ולילה לא יחליפהו המשיכי מבור התאוות התאמצי ואל תערוצי והתחזק להחזיקי בתומתך והתקדשי מטומאתך ברחי מן המות וצאי מן הצלמות ושאבי ממקור החיים ומעי' הישוע עד כאן אזהרה לנפש.",
+                "תוכחה יפה ומעולה הגיעה הנפש למעלה.",
+                "<b>הוי</b> יודע כי אין לך אויב ומבקש רעתך כיצרך הרע וכל רעיוניו עליך מחשב להרע לך כל היום להכין לך כלי מות להפילך בשחת יפעל וכל מזימותיו ועשתונותיו להדיחך מעל ה' אלהיך ולהשניאך בעיניו למען תיוקש לעשרות הרע בעיני ה' יתברך להכעיסו למען טורדך מחיי עולם לאסוף עם חטאים נפשך ולהניחך בקהל רפאים כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה והבא להורגך השכם להורגו וחזק ואמץ ותהיה לבן חיל ותצא למלחמה על אויביך ובתחבולה תעשה לך מלחמה עמו ובעלת על רוחך לעשות שום דבר נגד בוראך במעשה ובדבור בראית עיניך או בשמיעת אזניך או להימנע מעשות מצוה או בשתיקה דבר שאפשר בידך למחות בהילוכך במחשבתך בכל דבר אשר תוכל לחושב ולדעת שהוא נגד יוצרך בין תבין כי הוא יצר הרע המבקש להחטיאך. ובכן והשבות אל לבבך ואל יצרך איך אעשה הרע הזאת וחטאתי לאלהים האל הגדול הגבור והנורא נוטה שמים ומוציא במספר צבאם ויסד ארץ נותן נשמה לעם עליה נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה חכם לב ואמיץ כח יוצר כל מאין ברא כל במאמר בלי עמל ויגיע כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד עיניו משוטטות בכל הארץ צפות בכל מעללי איש ואזניו שומעות ותוכן לבות הוא יבין ואין כל דבר נעלם ממנו והוא יצרני מטפה סרוח' וידיו עשאני ויכוננוני למען ספר שמו בכל הארץ ולעשו' חוקותיו מצותיו ותורותיו כאשר ה' אלהי הרועי' אותי מעודי עד היום הזה ועשה לי כל צורכי ובכל לילה אני מפקיד רוחי בידו ובבקר מחזירה לי ומרבה להטיב עמדי עד אין די ספר ובחיי אנכי עפר ואפר רימה ותולעה אף כי אחרי מותי אשר קשוב הרוח אלהי' אשר נתנה ויביאני במשפט על כי נעלם אם טוב ואם רע ואיך יעלה על לבי בזוי רש ונקלה שפל מכל השפלים להמרות את פי ה' אלהי מלך גדול על כל אלהים הגומל עמי את כל הטובות האלו למען חסדו לשלם רעה תחת טובה לעשות הרע בעיניו להפעיסו וחדלת מחטוא לו למען כבודו לעשות לו החת רוח שישמח במעשה משרתיו עושה רצונו גבורי כח המושלים ביצרם ובזה תהיה נשכר על בכפלים אחת מניעת העבירה שלא יענש ועל צער כפית היצר למען יוצרך. ואחי החכם השלם כהר\"ר מיכאל הכהן ז\"ל פירש בזה כונת התנא וז\"ל זהו ממש כוונת המשנה במה שאמר לפום צערא אגרא בדרך לא מביעיא ל\"מ בעשית המצוה אלא בענין מצוה המנגד לו הוא שטן הוא יצר הרע מלאך המות יש לו שכר כדברי הספר הזה ע\"כ וטוב לך להצטער בעולם הזה שהוא הבל כדי לקנות עולם הבא שכולו טוב ושכולו ארוך וקיים ואם את הדבר הזה תעשה פעמי' שלוש ויכולת עמוד נגדו ויתנו ה' אלהיך בידך ולא יוכל לך מעתה כי תשכחו.",
+                "<b>ידוע</b> תדע כי יצר הרע המחטא לאדם הוא יצר התאוה הנכנס בלב הגנבים לגנוב ובלסטים ובאותה שעה נהנים מאד ודרכיהם ישרים לפניהם ואחריתם דרכי מות כי המלך תופסם ותלה אותם ואז שמח מאד היצר הרע כי נתקיים מחשבתו ונעשתה עצתו ונשלמה תאותו כי לכך נכנס בתחילה בלבם להתאיבם לעשות הרע כדי לטורדם לאבדם מן העולם עתה ראה גם ראה והביאה למוסר לבך ונצור נפשך מרע ולא תבא לו ולא תשמע אליו כי הרג תהרגנו ותכבוש אותו וזכור את בוראך ובכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.",
+                "<b>התרחק</b> ממדת הקנאה כי אין מדה רעה למעלה הימנה והיא אב לכל העבירות ושורש לכפור בבורא כאיש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא בחבירו היא מוציאתו מן העולם הזה שדואג ומצטער תמיד וסופו יורש גיהנם כי היא גורמת לאדם לעבור על כל מצות האמורות בתורה אם תדקדק יפה ואם רוח הקנאה יעלה עליך בראותך את חברך מצליח במעשיו בגופו ובממונו ואתה לא כן עשה זאת איפוא והנצל. שא עיניך לשמים ותן כבוד ושבח והודאה לאדון הכל אל אמת שאינו מקפח שכר שום בריה עושה רצונו בין רב למעט כי כפי מעשה האדם גמולו ישלם לו אמרת בלבבך לו יש מעשים טובים ומצות ביד חברי ועושה רצון קונו ועל כן גם יוצרו עושה רצונו ומשפיעו לו טובה ואני אולי הרבתי לפשוע נגד בוראי ואיני כדאי ואם אולת אדם תסלף דרכו על ה' יזעף לבו בתמיהא אך תקנא במעשיו הטובים ואמרת אעשה כן גם אני ותטיב מעלליך ועשה רצון יוצרך למען יאהבך ותמצא חן בעיניו ואם ידעת שאתה צדיק גמור וחברך המצליח רשע גמור אל ירע בעיניך על המקרי אשר אתה רואה אך חשוב בלבך אפשר שחבריך הרע המצליח עשה שום מצוה ובהצלחתו משתלם לו גמולו בעולם הזה כדי ליפרע ממנו לעולם הבא על רוב עונותיו ואני אף על פי שאני צדיק אי אפשר שלא חטאתי נגד יוצרי כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ועל אותו חטא הקב\"ה יפרע ממני בעולם הזה למען בהנחלתי חיי עולם הבא שהו' זמן ארוך ומאהבתו אותי מיסרני בעולם זה לכלות פשעי ולהתם חטאתי ולכפר עוני ככתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ואם גם אתה תצליח ויש לך די סיפוקך בריוח ובכבוד אך שאינך עשיר ואין לך רוב בנים כמוהו וקנאת בו הוי יודע שעונשך רב וגדול עוניך מנשוא כי אתה נוהג קלות ביוצרך ונראה שאתה חכם בעיניך לאמר לא יתכן דרך השם והיית רוצה שהיה מתנהג אחר דעתך ורצונך אך זאת חשוב יוצרך ברוך הוא מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה ואין להרהר אחריו ודי לי על הנשמה אשר נתן בי וחיים וחסד שעושה עמדי ועלי להודותו ולשבחו על כן ומה תקוה כי ירבה כבוד ביתו לא במותו יקח ירד אחריו כבודו ואין טוב לאדם כי אם לירא את השם הנכבד והנורא ולעובדו בכל לב לעשות רצונו במלאוי בלי חסרון דבר בכל יכולתו ולאהבה אותו ולדבקה בו ככתוב את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק כדבר הזה תדבר לך יצרך הרע במוצאך אותו. וראיתי לכתוב דברי מוסרי' לקוטים מדברי חכמים וחדות'. בעת המבחין יקל האדם או יקר המסתפק בחלקו חופשי והחפשי הוא עבד בדרושו יתר מחוקו האדם רודף ונרדף רודף מה שלא ישיג ונרדף ממה שלא ימלט אתמא על מי שקונה עבדים בממונו ואינו קונה בני חורין במתק לשונו חיי אדם שלשה אתמון עבר זמנו והיום הוא חולף ואינו ומחרתו אין מי יבינו למדנו חכמה להתגדל בה המשכילם לא לרמאות בה את הכסילין כבקשת די סיפוקך מעט יספיק לך פתיות האדם מחבלו והאל יעזרו על ידי שכלו לעבו' המלך בלא אמונ' יבא לידי סכנה אל תהא מהאנשים אשר בעת צרתם יחדלו מרעתם ובחלותם ינחמו על חטאתם הלמד בניו תור וחכמה בנערות' יצא טובתם בבחרות' כעצי השדה בתנובת' מי שירצה לעלות במעלות גדולות ישמור עצמו מן הנבלות מי שירצה העולם הזה ישבע ממרות והיוצ' ממנו נמלט מן הצרות האדם כבהמה אבוסה מעונות עמוס' ורובץ תחת המשא כשיקצוף השם על הקהילה יתן הון לנבליהם ולקופצים ידיהם כשאוהבם יתננו לנדיביה' החכמה קראה מהרה ולמדוני בטר' הבקשוני ולא תמצאוני. ההלוואה ראשיתם אהבה וסופה איבה ומריבה כל הרואה נסיעתו מנוער אל עדנה ידע כי יסע מעדנה אל זקנה התשובה לחטאי' כרפואה לחולאים מי שהחזיק בעת התאוה והשיכרות במפעליו לא ימצא ביום דין תואנה עליו. צריך הנפש אל המוסר כצורך הארץ אל המטר הנדיב ינדב נפשו לאויביו והכילו יצופן הונו מאוהביו. בהתיישר המידות הטובות בחברת הישרים כן ישחיתו בחברת האכזרים. מי שלא יסבול חטא אוהבו ישיבהו אויבו. טוב מהיות אלם ומשכיל מרוב דברים וכסיל. הרבה עשות חסדים כי הזמן מתהפך פעמים ישפיל הנכבדים ופעמים ירים העבדים. יושר וזכות יעמיד המלכות. הכן צידה ליום הפרידגה ומבחר הצידה יושר ועבדות האל יתברך. מבחר כל המעשים התשובה ממשובה נקיות מאכזריות וטהרה מעבירה. החכם נכבד ואם משפחתו בזויה ורבו חבריו בארץ נכריה. הפרישות מן העולם רפואה מן היגון והעושר מן החסרון. יתרון לכסיל עצמו מן המתוכח עמו. הנדיבות מקרבת אויבים והגניבה מרחקת אוהבים. בעת הזעם אלף אוהבים לא יצדיקוך ובעת רצון אלף אויבים לא יזיקוך. מי שמאריך לך שלומו ומונע ממך טובו בצורות המצויירות תמצא כמותו. מי שמתארח בבית הכילי לא יצטרך למרקח' המשלשלי'. האכילה עם האוהב או עם הנדיב מרקחת ועם השונא או עם הכילי קדחת. הקנאי ימיו מעטים מפני שדואג למה שלא יזיקהו ולא יעלהו וימות ביגון. מי שמאמין ברכלים לא ישארו לו אוהבים אפילו יהיה חביב וקרוב. כי טבע באולתו מי שגבר תאוותו על שכלו. אם תרצה שלא תדאג החשוב כל העול' כלו הפסד ומה שיעלה בידך ממנו חשוב אותו ריוח. חכם אחד עבר על אדם אחד שהיה להוט במלאכתו ואמר לו היאך הרוצותך בזה העולם אמר לו אני רודף אחריו אמר לו מה השגת ממנו א\"ל לא השגת ממנו כי אם מעט מזער א\"ל החכם אם השגת מזה העולם שאתה רודף אחריו כי אם מעט מזער מה תשיג מן העולם הבא שאינך רודף אחריו. שאלו לחכם מה טוב לאדם בזה העולם ואמר השכל והחכמ' ואם לא יקנה ממון שיחי' בו ואם לא ישא אשה טובה שתכסה על מומו ואם לא הקבר טוב לו אם תתחרט על הדבור פעמים רבות תתחרט על השתיקה פעם אחת תנה סודך ועצתיך על ההרים כי תראה סביבותיך ימות אדם בכשלון לשונו ולא ימות בכשלון רגליו הדבור בשקל כסף והשתיקה בככר זהב יפה אויל שותק מחכם ברוב דברים מי שלבו נר לשונו רחב סודך אסירך ואם תגלהו תהיה אסורו. שאלו לחכם היאך הסתרת הסוד ואמר אכחיד המגיד ואסתיר ההגדה. כשתירא מן החרטה אמור לאו קודם להן. לולי ג' דברים היו מתקני' ענייני האדם דברי חכם שאינ' נשמעת ותאוה שאינה נמנעת וגאות אדם עם נפשו קרן המשכיל הענוה וקרן הכסיל העזות מחול למי שהרע לך ותן למי שמנע ממך כי אם תקום תדאג ואם תמחול תשמח הסבל שלום והמהירות חרטה אל תחליף אהוב קדמון בחדש בעוד שלבו ישר עמך אל ימעט בעיניך שונא אחד אפילו יהיה שפל ונבזה כי פעמים יחנק אדם גדול בזבוב קטן על כן הזהר משנאת כל אדם ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים. האדם בלי חבר כשמאל בי ימין. שאלו לחכם א' את מי תאהב יותר את אחיך או את חברך והשיב כי איני אוהב אחי עד שיהיה חבירי. השמר מישיבת מי שלא תלמד ממנו טובה כי ישיב' החברה הרעה קנין המדות הרעות וישיבת החברה הטובה הוא קנין רוב הטובות. שאלו לחכם אחד מפני מה לא תאהב את היין אמר להם מפני שמעל בשליחותו שלחתיו אל הבטן והוא עלה אל הראש.",
+                "עד כאן מצאתי דברי חכמים ומוסריו.",
+                "<b>אמר</b> המחבר אליהו הכהן אף על פי שראש החכמים שלמה המלך ע\"ה לא הניח דבר מוסר שיכול להיות תחת השמים שלא כללו בדבריו הנעימים בספר משלי וקהלת עכ\"ז כתבתי מוסרים אילו שהיותם במילות שונות יחשוב אדם שהם חדשים מקרב באו וירוץ הקורא בהם. ומה גם שלא היה צורך בהם שחייב אדם להדמות לקונו כדכתיב בפ' קדושים קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם שצריך שיקדש עצמו ודומה לו לבוראו נגלים לו תעלומת חכמה ולא ימצא בו מדה מגונה יהיה שלם בכל. דכיון שהוא קדוש אין מסך מבדיל בינו לבין יוצרו ושכינה שריא עליו ומדריכו אל היושר ובהיות ששייך באדם אשר מחומר קורץ דברי דרך ארץ ומוסר באכילתו ושתיתו ובשאר דברים שדרכו כבהמה בתשמיש וצרכיו באופן שאינו יכול לבא עד תכלית הקדושה כהקב\"ה שהוא מקור הקדושה לזה קדושים תהיו האמור גבי ישראל חסר וי\"ו וקדוש האמור גבי קב\"ה מלא וי\"ו לפי שבקדושת ישראל יש חסרון קצת כמדובר מה שאין כן בהקב\"ה וזהו כוונת רז\"ל קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני השם אלהיכם קדושתי למעלה מקדושתכם הוא אשר דברנו דקדושתו למעלה יותר מקדושתינו בעבור דלא שייך באדם תכלית קדושה כיון שיש לו דברים שדרכו כבהמה כמדובר עם כל זה בשיעור הקדושהשניתן לו אם יתקדש עצמו מסיר המסך המבדיל ונגלים לו העלומות החכמות הרמות וכל שכן דברי דרך ארץ ומוסר באופן שלא יצטריך מי שילמד לו דברי מוסר דמאליו נגלים לו עם כל זה כתבתים לבחורים שעדין אינן משרושים בקדושה כדי שיתגלו להם וכיון שכן יש צורך להם ללמוד מהם וגם לכת הגדולים שאין מקדשים עצמם ובהיות כך צריכים ללמוד מאחרים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>דיעת <b>ה</b>מצות <b>ו</b>החיוב <b>ה</b>מוטל על האדם לקיימם בשלימות גדול הוא לכן ראיי להזכיר בפרק זה מזה הענין כתב החסיד בעל שני לוחות הברית ז\"ל בשער אהבה התורה רשום אלהות והעולם הוא האדם דהיינו ישראל שנקראו אדם מצד נשמתם הם רושם התורה ומתדבקים זה בזה דהיינו האדם הגופני הוא רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים וכן בנשמה יש רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים רוחניים נעלמים שהם תרי\"ג מצות התורה לא תעשה הן מצד הדין דוגמת גידים אדומים על מידת הדין ורמ\"ח מצות עשה הם ממידת הרחמים דוגמת רמ\"ח אברים לגנים המורים על הרחמים אלו מסתעפים מסוד רמ\"ח ושס\"ה נעלמים והנסתרים בסוד דמות אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו הנרמז בפסוק זה שמי וזה זכרי י\"ה עם שמי שס\"ה ז\"ה עם זכרי רמ\"ח ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו תרי\"ג מצות כי המצות הם קשר אחד אי אפשר להיות לאחת בלתי האחרות כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו שהרי המה באדם אחד רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים ואם חסר אחד הרי הוא פגום. ואם כן כלל העולה אין האדם שלם אלא שהשלים כל התרי\"ג מצות כשחסר האדם ולא קיים כל התרי\"ג מצחות אז הוא פגום לפי שיעור חסרונו כן הוא שיעור הפגימות שפגם בנשמתו ואם לא קיים כלם נפל מידו השכר המוכן מקיומם. ואם כן מי הוא זה ואי זה הוא שקיים כל התרי\"ג מצות ואף אדון הנביאים משה רבינו ע\"ה לא קיימם כי יש ארבע סיבות שלא יוכל לקיים כלם הראשונה היא סבה נמנעת לגמרי כגון תורת כהנים שהם מצות הנוהגים בכהנים והם בכלל התרי\"ג מצות וכן יש מצות שהם בלוים ולא בכהנים וישראלים ויש שאין שייכן אלא ישראלים ולא כהנים ולוים. השנית שהם סיבה מי שיש לו בן חייב למולו אם אין לו בן לא חל עליו המצוה וכיון בהן. הסבה הג' מצות התלויות במקדש והתלויו' בארץ ישראל אינן חלין בחוצה לארץ ואף גם נתבטלו בחורבן המקדש אלא הענין הוא כך ידוע שכל המצות כלולות זו מזו וכל מצוה מתרי\"ג ברוחניותיה כלולית כל רוחניות התרי\"ג כי המצות תלויות במדות העליונים כמו שהמדות העליונים כלולות זו מזו כנודע ליודעי חן. על כן כל איש מישראל יקיים כל תרי\"ג מצות בפועל כל מה שיש לו לקיים ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר והוא שש ושמח בעבודת השם ית' ומוכן לקיים כל מה שאפשר לו לקיים אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים מאחר שהוא מוכן לקיי' ואין המניע' מצדו רק מצד אחר והנה על כל פנים נתקיימו התרי\"ג מצות בכל ישראל דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים וכן מצות היבום למי שבא לידו היבום וכן כלום ומי שלא היה אפשר לו לקיים כל מה שאפשר והוא עוסק בתורה לשמה ופירוש לשמה הוא כך כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה שגזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לעשות אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים ועל זה רמזו ז\"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. עד כאן לשונו.",
+                "<b>אמר</b> המחבר אליהו הכהן העולה על הדעת בענין זה שכל א' מישראל מקיים כל המצות בסוד הגלגול דמי שהוא ישראל מתגלגל בכהן ואחר כך בלוי ומקיים מצות המוטלו' על הכהנים והלוים וכן הכהן מתגלגל בלוי ולוי בכהן וכדאיתא בזוהר על פסוק והכהנים הלוים בני צדוק וכו' שהכהנים באים להיות לוים וכו'. אך יש בתשובה זאת קצת מהקושי בקיום מצות המלך דאיך אפשר כמה רבוא רבבות מישראל שכלם יתגלגלו להיותם מלכים כדי לקיים מצות המלך ובפרט בזה הזמן בהיותינו בגלות שאין מלך בישראל. ואפשר ליישב זה שבהיות האדם ת\"ח הוא בחינת מלך כארז\"ל מאן מלכי רבנן והתורה מכרזת ואומר בי מלכים ימלוכו ובהיות ת\"ח שהוא מלך מקיים מצות המלך שת\"ח אינו רודף אחר תאות נשים להרבות בהן ואינו מרבה סוסים דמואס בתענוגות בני אדם וכסף וזהב לא ירבה לו כי אינו חפץ בחמד' הגופניות וכותב ספרים לעצמו ודן את הדין ואינו מטה משפט ואינו לוקח שוחד דוק ותשכח כל האמור בפרשת מלך מקיים ובאופן זה יש מציאות בסוד הגלגול להיות כל אחד ת\"ח לקיים מצות המלך. אמנם מה שנראה לי עוד בזה שישראל מצד נשמת' הם נפש אחת כדרז\"ל על פסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש וגם בבחינת הגוף הם אחד שנאמר אדם אתם ונראה שהכונה לומר אתם ישראל כלכם אדם אחד ואין אומות העולם קרויין אדם כארז\"ל לפי שישראל כל אחד נרגש בצער חבירו כאלו הצער בגופו ממש לפי שכלם גוף א' אדם אחד דלכן נמשלו ישראל לשרביט של זהב שאם תניח קצה המט' באש נכוה קצה הב' כך ישראל נוגע לכל א' צער חבירו וגם ישמח בטובו בהיותם כלם גוף א' לא כן א\"ה שנמשלו לברזל שאם נכוה קלה א' קצה ב' אינו חם כארז\"ל לפי שכל א' וא' נחשב בפני עצמו מופרד כל א' מחבירו ולכן אינו מרגיש שום אח' בצער המגיע לחבירו וזהו הטעם דישראל ערבים זה לזה דכל אחד נתפס יגל חבירו בהיותם גוף א' וכשם שבגוף בהגיע נזק לאבר א' נתפסים שאר כל האברי' באותו כאב כך בחטא של א' נתפסים כלם וכיון שכן שכל ישראל כלם אחד מצד הנפש ומצד הגוף כמדובר כל מצוה שמקיים אחד ישראל נמצא שמקיימים כלם הרי שכל אחד ואחד מקיים מצות המלך ומצות הכהנים והלוים והלוים מצות ההנים והכהנים מצות הלוים ועל דרך זה מצות יבום וחליצה וגט. והמשל לזה לאברי הגוף דמה שעושה היד מגיע תועלת לשאר כל האברי' וכן מה שעוש' הרגל וכן כל אבר ואבר בהיות' כולם גוף אחד ולכן בהיות' ישראל באהבה ואחוה בלי פירוד אז נקראי' גוף א' ומצוה שעושה אחד נחשב כאלו מקיימים כלם וזהו הטעם לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק טובה לישראל אלא השלום וכו' משום שע\"י השלום נעשים גוף א' ונמצא מקיימים תרי\"ג מצות כל אחד וא' אך כדי שיחשב לאדם שמה שמקיים חבירו כאלו מקיים הוא גם כן צריך בתנאי שיחשוב במחשבתו בחשק כל המצות לומר מי יתנני להיות כהן לקיים גם מצות הכהנים וכן במצות הלוים והמלך ובשאר המצות שאין בידו לעשותם ובזה יחשב על כל אחד מה שמקיים חבירו שמוטל עליו לקיים דכשם שמקיים הכהן או הלוי המצות המוטלות עליהם בתכלס ורצונם כך הישראל חפץ ברצונו וכיון שכלם אחד נחשב רצון זה כרצון הכהן והלוי ממש ונחשב כאלו הוא ג\"כ קיים אותם וכן תרא' יעקב אבינו ע\"ה שאמר עם לבן גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי וכו' שהרי לא קיים מצות מלך ומצות כהנים ולוים ולא יבום וחליצ' וגט ולא מנו' התלויות בארץ בהיותו בחרן שהיה בחוצה לארץ ואיך אמר ותרי\"ג מצות שמרתי אלא כיון שהוא שורש נשמות ישראל שכלם יוצאי ירכו הם ובהיות עתידין לקיים בקבלת התורה נחשב כאלו כבר הוא קיים אותם שכח הענפים מובלעים וכלולי' בשורש ונמצא כל מה שהיו עתידין ישראל לקיים היה כלול בו המעשה עצמו ונכון ודוק. גם י\"ל דכיון דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ממש בהיות כל אדם חושב לומר אם הייתי מלך או כהן או לוי הייתי מקיים המצות המוטלות עליהם וכן בשאר המצו' כיבום וחליצ' נחשב לו כאלו קיימם וע\"ד זה אמר יעקב ותרי\"ג מצות שמרתי דכיון דכל מגמת פניו היה על קיום כל המצות אם החיוב היה מוטל עליו נחשב כאלו קיים כלם וכן בכל אדם והיותר פשוט בזה ע\"ד שאמרו רז\"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה גם הלומד במצות המלך ובמצות התלויו' בארץ ובמצות הכהני' ויבום וחליצה וכו' כאלו קיים אותם. אמנם נר' על אופן אחר דכיון שרמ\"ח אברים ושס\"ה גידים הם כנגד רמ\"ח מצות עשה ושס\"ה לא תעשה וכל מצוה היא נשמה לאבר שכנגדה וכשאדם חוטא פוגם האברים שלא יכול הנשמ' להאיר בה כי הפגם מסך מבדיל בין האבר לנשמה וכשאדם מקדש עצמו גורם שתאיר הנשמה לתת חיות לכל האברים שהם כמספר כל מצות התור' ובכלל גורם הארה וחיות גם לאברים שהם כנגד מצות התלויות בארץ ומצות המלך וכהן ולוי וחליצה ויבום וכדומה שאין בידו לקיימם בפועל ובהיות הוא גורם חיות בפועל מעשה שעושה לקדש עצמו ע\"י סגופים וטבילות לאברים שמצות המלך והכהנים תלוים בהם נחשב אות' מעשה של קדושה שקדש עצמו כאלו עשה מעשה בפועל לקיימם ונמצ' שכיון שאדם מקדש עצמו כאלו מקיים גם המצות שאין בידו לעשותם כגון מצות המלך וכדומה כמדובר ודוק. ודע וראה בעיניך בכח המצות שהן כנגד רמ\"ח אבריו של אדם של פעמים יראה אדם בעצמו באיזה אבר מאבריו קל ומזורז יותר משאר אבריו כגון ירגיש בידיו שהן חזקות ומזורזות למלאכה יותר משאר ימים או רגליו קלות לרוץ ועל דרך זה ירגיש ויראה יתרון באבר אחד או בשנים יותר משאר אבריו אין זה כי אם שעשה מצוה הנוגעת לאותו אבר ואז הנשמה האירה בו יותר משאר האברי' ומשם קנה אותו אבר כח וזריזות יותר משאר האברי' ואע\"פ שבעשיית מצוה אחת נוגע תועלת וחוזק והארה לכל האברים כי כל האברים מסייעים בדבר מכל מקום האבר המיוחד שהוא כנגד אותה מצוה מתחלת הנשמה להאיר בו תחלה ומושפע יותר ממנה ולכך הוא חזק ומזורז יותר ואם יראה איזה יום בריאות בכל גופו משאר הימים בודאי עשה מצוה שתקן עמה דברים גדולים ונפשו יודעת מאד ומרוב השמחה משפעת יותר בחוזק באבר שהמצו' לעומתו ומחוזק הארה מקבלים כל האברים יותר ומשם קונה כל הגוף בריאו' וחוזק. והנה כדי שיזרז האדם בעשיית המצות יתן נגד עיניו משל זה לאחד שרצה לעשות שותפו' עם עשיר מופלג והעשיר הוציא לקרן השותפו' תרי\"ג דרכמוני זהב והוא הוציא מאה זוזי כסף אע\"פ שנקר' שותפו עם זה מיהו אינו שותף לגמרי כיון שאין הקרן בשוה והריוח הנוגע לו מועט כפי שיעור הקרן ואם יוסף עוד על הקרן יתקרב יותר אל השותפות וכן בכל פעם שיוסיף עד שבזמן שהשוו במספר הקרן אז נקרא שותף לגמרי כך הקב\"ה מקיים המצות כארז\"ל והם תרי\"ג מצות לקרן ואדם העושה מצוה נעשה שותף עמו בקיום אותה מצוה בלבד עד עשות כלום נעשה שותפו לגמרי שהרי גם קרן שלו תרי\"ג כמו הקב\"ה וכיון שכן כשעושה אדם מצוה כמה צריך להשתדל לבקש אחרת עד שיקיים כלם להיות שותף עם הקב\"ה כביכול שווין בעשיית יען לא יגיע לו מן הבוז' שהשותף שהקרן שלו מועט מוכנע ומתביש משותף חבירו שהקרן שלו גדול לא כן בהיות הקרן שוה דמה שיש לזה יש לזה שאז באמת נקראי' שותפים שוין לטובה וכמה צריך האדם לרדוף אחר שותפות זה כיון שהוא בנקל והריוח גדול הוא בנקל שבהיות קורא בענין המצוה כשאין בידו לעשותם נחשב לו למעשה כדרז\"ל לעולם כל העוסק בתורת עולה וכו' והריוח גדול שמקבל שכר עליה כאלו עשאה בפועל ממש וידוע תדע שקיום המצו' תלוים בקיום מצות המילה וסמך לדבר מצות מילה מתחיל במ\"ם לרמוז שקיום המצות תלוים במילה כדכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ומילה מצות במ\"ם פתוחה כי המילה כמפתח לפתוח שערי החכמה שיושפע המהול ממנה להבין ולהשכיל אופן עשיית המצות כתקונן והערלה כדבר הסותם מקור המים המשקי' את הגן והסרתה הוא כמסיר אותו אבן נגף מעל פי המקור ויוצאים מים חיים ומשקי' לכל אילני הגן ומצמחים ומגדלים אותם ולכן לא נקרא אברהם אע\"ה שלם אלא עד שמל כארז\"ל כלומר לא היה שלימו' במצותיו מקודם אלא עד שמל כי מקדם היו מצותיו כאילנו' שהם כמושים מחסרו' מים וכבא המים עליהם מתעוררים אל הצמיחה כך היו אחר שמל ובהיות הוא ראשון לנכנסים בבריתו של קב\"ה ולפרסום היחוד בעולם וכל דורו בלתי טהור אין בהם קורא בשם שיתעורר לעבודתו ושיהיה ראוי ליכנס בבריתו ומתוך חכמה יתירה שהיתה בו הכיר את בוראו והוא בן ג' שנים וידע ענין היחוד והאלהו' ופרסם אותו בפי הכל וחזק האמונ' בלבבות שנא' ויקרא שם אברהם בשם ה' ודרשו רז\"ל כאדם המחזיק את התקרה כתיב הכא ויקרא שם אברהם וכתיב התם המקרה במים עליותיו ואז היה ליכנס בבריתו ראוי והגון עד שצוהו בכך ואע\"פ שהיה זקן בן צ\"ט שנים היה זריז במצוה ולא נתעכב ולא נתעצל בה כלל כי ידע בחכמתו הרמה כי בכל מצותיו שקיים לה היה בהן מהאר' הגדול' ולכן נזדרז מיד בעשייתה לקנות שלימות למצותיו שכבר עשה ולאותם שיעשה משם ואילך וכשם שהערלה סותם החכמה כמדובר כך האדם אע\"פ שמל עצמו אם פוגם בריתו בעריות חוזר וסותם מקור המים חיים ואין במה שמקיים אח\"כ מהמצות שלימות והארה עד שיחזור ויעשה תשובה הכלל העולה בשמור האדם בריתו הוא פתח שיזדמנו לו מן שמים מצות לעשות והן מאירות ומגינות לו ולכל העולם כלו ואז נקרא שותף לקב\"ה בעשיית המצות דמה השותף האחד המיוחד שהוא הקדוש ב\"ה טהור וקדוש כך המוציא המצות לקרן השותפות צריך להיות ג\"כ טהור וקדוש כדי שיהיה השותפות שלם וגם שבהיות האדם טהור בבריתו מיד מוציא לקרן השותפות תרי\"ג דרכמוני זהב כשותף האחר כי המקיים מצות המילה כאלו מקיים כל תרי\"ג מצות כארז\"ל ר\"ל ששקולה כנגד תרי\"ג מצות והטעם כי היא הגורמת לקיום כל המצות ונותנת להן שלימות והארה כמדובר גם לקיום השותפות עם הקב\"ה יחזיק במדת החסד כאשר החזיק בה אברהם אבינו ע\"ה ראש המהולים דכיון דהסרת הערלה היא פתיחת פתח ההשפעה להשקות את הגן צריך להיות האדם בעל חסד להשפיע לכלם וגם אדם שעושה חסד ומוצא רע <small>(שמשלמין לו רע בעבור שעשה טובה)</small> משום דיש כמה בני אדם כפויי טובה שלא די שאין מחזיקים תשואות חן חן לעושים עמהם חסד אלא אדרבא מבקשים ברעתתו עם כל זה אל יבעוט במדה עשות חסד עם טובים ורעים כיוסף הצדיק דזן מהולים וערלים וילמוד מהקב\"ה שעושה חסד תמיד ומוצא רע שהרי' מתן עושר לאדם ומכעיסו בעושר שנתן לו מרפא חולה מחוליו והולך ורצוח וגנוב ונאוף וכן לכל אדם בכל מדה ומדה שמטיב עמו מכעיסו ועכ\"ז הולך ומטיב בלי הפסק רגע וכיון שכן מה מקום יש לאדם למנוע עצמו מן החסד בעבור המשכח הרע כמדובר לכן החיוב מוטל עליו לעשות ויעבור מה שיעבור עלי וכדי שיתקים השותפות עם הקב\"ה בהיות עושה כמעשיו הכלל העולה שיעשה האדם המצות ויחזיק בהם אעפ\"י שיראה לו שלשעה ימשך לו רעה ממנה ח\"ו ואל יחוש ואל ישים על לב החיוב מוטל עליו לעשות וימשך מה שימשך שצריך ללמוד מהקב\"ה כמדובר ישים נגד עיניו שהעבד חייב לקיים מצות רבו ויהיה מה שיהיה כ\"ש וק\"ו מצות מי שבראו ובפרט שהם צווים ישרים וטובים וכדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב\"ה הוא מקור הצדקות והחסדים ותמיד בלא הפסק רגע עושה צדקה וחסד בעולמו על הכלל ועל הפרט וכיון שכן כשיזדמן ביד האדם לעשות צדקה וחסד מזלא שהקב\"ה עשהו שלוחו והשליח כמשלח על דרך שלוחו של אדם כמותו ואם כן שמחה צריך שיקח האדם בעצמו וכמה השתדלות וזריזות נמרץ לעשותו כיון שנעשה שליח של בוראו וכמה מהכבוד והמעלה יגיע לו מעליונים ותחתונים כי מלאכי עליון ישמרהו ויכבדהו ביודעם דשלוחו של מקום זה והמכבד לשליח כאלו מכבד למי ששלחו וגם חוט של חסד משוך עליו באופן שיפול חנו על התחתונים לכבדו ולנשאו ונמצא מכובד הוא מעליונים ותחתונים הבט וראה בשלית ששולח מלך למלך כלם חייבם בכבודו כמלך עצמו ששלחו משום דשלוחו של אדם כמותו והשליח עצמו כמה משתדל להיות שליח כדי לקבל הכבוד הזה כ\"ש וק\"ו מי שקונה שלימות לנפשו ומקבל כבוד ומעלה מן העליונים ומן התחתונים דצריך שישתדל בכל כחו והונו להיות שלוחו של מקום. מקום נתן לך ה' אלהיך ללמוד לעשות חסד מדגי הים שכל יום ויום הולך דג גדול לפומיה דלויתן לגמול עמו חסד שיאכלהו ויכלכל עצמו ונמצא מוסר עצמו למיתה כדי לגמול חסד ואעפ\"י שאין דגים בעלי בחירה וטבע הטביע בהן הקב\"ה שיעשו כך מיהו הטביע הקב\"ה טבע זה בהן למען תלמוד שהיה יכול לזון ללויתן על אופן אחר ולא שכל יום ויום ילך דג אחר לפיו כדאמרינן בפרק ה' דבתרא רב ספרא משתעי זמנא חדא הוא קא אזלנא בספינתא וחזינן ההוא כוורא דאפיק רשיא ממיא ואית ליה קרנא וחקוק עלייהו אנא בריה קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינן לפומיה דלויתן ע\"כ ופרש רש\"י לפומיה דלויתן שיאכלנו היום ע\"כ. ויש מקום במדבר שלא נמצא בו מי' מהלך כמה ימים ונמצאי' שם עופות ובלשון ישמעאל קוראין אותן שאקה קוג\"י ר\"ל שואבי מים גדולות עד מאד וברואן ששיירא עוברת שם הולכות למקום מים וממליאי' זקפיהן מים ובאין ומריקין אותם המים בחפירות הנמצאים בהרים ובארץ כדי שימצא מי' לעוברים שם ולא ימותו בצמא כמו שכתבו חכמי המחקר הרי טורחות בלי שכר כדי לעשות חסד ואע\"פ שאין להם לא שכר ולא תשלום גמול כ\"ש וק\"ו האדם שיש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא כדרז\"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם זה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וג\"ח וכו'. איתא בפרקי שירה בשעה שסיים דוד הע\"ה ספר תהלים זחה דעתו עליו אמר לפני הקב\"ה רבש\"ע יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותושבחות יותר ממני נזדמנה לו צפרדע אחת וא\"ל דוד אל תזוח דעתך שאני אומר שירות ותשבחות יותר ממך ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה ג' אלפים משל שנא' וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף ולא עוד אלא שאני עוסק במצוה גדולה שיש בשפת הים מין א' שאין פרנסתו כ\"א מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני לקיים מה שא' אם רעב שונאך וכו' עכ\"ל. הרי הצפרדע מוסרת עצמה למיתה כדי לעשות חסד כנז' ק\"ו האדם שיש לו שכר והוא מצווה והחייב מוטל עליו לעשות רצון יוצרו כעבד שחייב לעשות עבודת רבו וע\"ל בפר' כ\"ב עוד מענינים אלו הבט וראו כח החסד שמע' אומות לא בחר קב\"ה אלא לישראל ומכל ישראל בחר בלוים ומן הלוים בחר בכהנים והקדישם בקדושה כדי שיכהנו לפניו בקדושה ובטהרה ולכן הזהיר על הטומאה כמ\"ש בפרשת אמור לנפש לא יטמא כי אם לשארו קרוב אליו לאמו ולאביו וכו' ונר' בזה ב' טעמים משום שאלו הנזכרים כלם גוף א' חשבים להו שכלם משורש אחד ואגודה אחת הם לכן יטמאו זה לזה שהוא כמשל אבר אחד שמת באדם עצמו מחמת מכה או חולי דלא שייך טומאה בהיות נוגע באברו בהיות מחובר בגוף עצמו לבד האחותו הנשואה שכבר נפרד מהם ויתפרדה החבילה והלכה והיתה לאיש ונעשית עמו לבשר אחד ולכן לא יטמא בה וגם הכהן הגדול לא יטמא אפילו לאביו ולאמו כי הוא נפרד מהם ועלה לבחינה אחרת כי מלאך ה' צבאות הוא אך שאר הנזכרים שיטמאו זה על זה כלם גוף אחד הםץ טעם שני שהוא כענין יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שמוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באיסור גם בנדון זה כיון שאלו נפשם קשורה זה עם זה לא יוכלו לסבול שלא לראות זה את זה במותו ולבכות עליו וליפול על פניו על דרך ויקם אברהם מעל פני מתו דרך געגועים נופלים על פני המת החביב עליו וכדכתב ביוסף ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וינשק לו ולכן כדי שלא יבואו לעשו' באיסור מוטב להיות בהיתר ולכך צוה שיטמאו אלו אך הנשואה שהית' לאיש לא יטמא עליה שכב' נפרדה מהם ונתמעט אהבה וכהן גדול אפילו על אביו ואמו לא יטמא כי מלאך השם צבאות הוא וקנה בחינת רוחניות ודעתו צלולה וכבר נפרד קצת מהחומר וסובל ולא יבא ליטמא לכך נאסר עליו ליטמא אפי' על אביו ואמו אך גדול כח החסד שיטמא למת מצוה דכיון שאין לו קוברים יגמול עמו חסד של אמת לקוברו ולא יהיה קברו גופי חיות השדה ועוף השמים כלל העולה האוחז במדת החסד הוא סבה לקיום כל המצות דכיון שנשתרש לעשו' חסד אינו עובר על שום מצוה כדי שלא יבא רע לעולם בעבורי ומדתו עשות חסד עם כל העולם באופן שהחסד מביאו לקיים כל מצוה ושלא לעבור על שום מצוה של לא תעשה כדי לעשות חסד וכו'. פקח עיניך וראה התפרש שיש מהחסד שעוש' הקב\"ה עם האדם לחסד שעושה אדם עם חבירו חסדו יתבר' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כחסד שעושים עם המתים כי אנו לפניו בחינת מתים דלכן בכל צרה שלא תבא על הצבור היו יוצאים על הקברות לומר כמתים אנו נחשבים לפניך וכו' ומה המת אין יכול לשלם למי שעושה עמו חסד להתעסק בקבורתו כך אין לאנו יכולים לשלם להקב\"ה על החסד שעושה עמנו ונמצא דמה שהוא עושה עמנו הוא חסד של אמת שאין מצפה לגמול מהמת אבל מצפה גמול מהקב\"ה שישלם לו על החסד שעשה ואם יש לו קרובים למת יש תקוה שאפשר יתקרב לו תועלת מהם. גם ראה חסדו הגדול של הקב\"ה עם האדם שאפי' מה שאוכל ושותה האדם לשובע נפשו חושבו הקב\"ה חסד לתת לו שכר על זה כדרז\"ל על פסוק גומל נפשו איש חסד דמה שגומל האדם עם נפשו נקרא חסיד וגם אמרו רז\"ל שמעניש הקב\"ה לאדם רואה איזה פרי ומתאוה ואינו אוכל ממנו ראה רחמנותו שחפץ שלא יצטער נפשו וגם מה שזן האדם בניו ובנותיו הקטנים צדקה יחשב לו ונותן לו שכר על זה כדרז\"ל על פ' עושה צדקה בכל עת ואע\"פ שדם זן אותם על רוב חיבתו עמהם וטבע מוטבע בו לחבבם עכ\"ז משלם לו שכר כאלו אין חיוב עליו לזון אותם יש חסידות גדול מזה. ובהיות כן מה צד יש לאדם לפטור עצמו מעשות חסד תמיד עם טובים ורעים והלכת בדרכיו כתיב מה הוא חנון אף אחתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חסיד אף אתה חסיד ומה חסידותו לעשות חסד לטובים וגם עם מי שחטא לפניו אף אתה בן אדם עשה חסד עם מי שחטא לך ובזה הקב\"ה מוחל לך אף על פי שחטאת לו. ובמעלת הצדקה כתב החסיד בעל של\"ה בשם המקובלים ז\"ל שכל מי שעושה צדקה שלא לש\"ש יקבל שכרו מיד בעה\"ז אבל מי שנותן לשם שמים יקויים בו מה שדרשו רז\"ל בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד ר\"ל הקדוש ב\"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה כי צדקה בא\"ת ב\"ש ג\"כ צדקה וממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהם שכר וזוכה לבנים בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים ותורה נקראת עץ חיים ובעלי עושר דכתיב צדקה כמדובר שממציא לו מעות וכו' בעלי הגדה דכתיב כבוד זהו בעה\"ז ואחר מותו באים מלאכי שרת הממונים על הצדקה והולכים לפניו ומכריזין פנו מקום לפלוני דין דכתיב אני בצדק אחזה פניך ע\"כ בהג\"ה. פקח עיני שכלך ודע והבן שמלבד המעלות הידועות שיש בענין הצדקה כנודע מדרז\"ל בתלמוד ובמדרשים והספרי המוסר עוד בה שממשיך הבושת פנים לעולם ובושת פנים לגן עדן הפך שעז פנים לגיהנם והענין שכיון שיש נותנין צדקה המקבלים אותם קונים ביישנו' לעצמן שלעולם מתביישים מהנותנים כי מוראם עליהם וזהו מביאם שלא להעיז פניהם לעשות מה שלבם הרע חפץ ונעשה להם זו הרגל טבע שני ושוב אינן חוטאים וטוב בעולם גם הנותנים קונים יראת השם בלבם בראותם בשעת הנתינ' החסד הגדול שעושה הקב\"ה עמו היות הוא מהנותנים ולא מהמקבלים ובה מוראו יתברך על פניו מיראת שלא יחזור עליו הגלגל לרעה ומטיב מעכשיו גם בענין אחרים ונמצא מעשה הצדקה שלום בין הבריות לאביהם שבשמים כיון שעל ידה נטהרים עשירים ועניים שהוא כמקוה המטהר הטמאים."
+            ],
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "<small>(אחר ברכת התורה יאמר פסוק זה)</small>",
+                "טוב אתה ומטיב למדני חקיך.",
+                "<small>(לאחר כלות ברכה המחזיר לפגרים מתים יאמר אלו ששה פסוקים) </small>",
+                "לנצור אורחת משפט ודרך חסידיו ישמור שמור רגליך באשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. הומ\"ז ועזרי\"ה ה' מחסי ומצודתי חוץ אגרת נעמה ולילית ומחלת וכל כת דילהון.",
+                "<small>(ואח\"כ יאמר אלו הפסוקים בכונה)</small>",
+                "אודך על כי נוראת נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ה' אלהי אתה ארוממץ אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן.",
+                "ואח\"כ יאמר אנא בכח וכו'. ואח\"כ יאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר. ואח\"כ יאמר שרפים עומדי' ממעל לו שש כנפים לאחד בשתים יכסה וכו' וקרא זה אל זה וכו'. ותשאני רוח עד הללויה וכו'. קבלת עול מלכות שמים יאמר.",
+                "הנני מוכן ומזומן לקבל עי אמונת אלהי עולם אשר טמיר ונעלם מכל חי מרוב קדושתו והנני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אחד יחיד ומיוחד ואין יחידות בשום פנים ברוך הוא אין בלתו והוא ברוך הוא ברא השמים ושמי השמי' וכל צבאם והוא ברא הים הגדול וכל התניני' הגדולים וכל אשר בו המה כנגד עולם הגלגלים רק כמו גרגיר החרדל וכל הגלגלים המה כנגד עולם המלאכים כמו גרגיר החרדל ומלאך גבוה שבגבוהי' הוא כנגד כסא הכבוד כמו גרגיר חרדל וכסא כבודו הוא כנגד כבודו ברו הוא גם כן רק כמו גרגיר חרדל והוא ברוך הוא אינו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו ראשון לכל ראשית ואחרון בי תכלית עילת כל העילות סיבת כל הסיבות שליט בעליונים ובתחתונים היה הוה ויהי' תקיף בעל היכולת בעלמא דין ובעלמא דאתי וכו' אין קדוש כה' וכו' ואין צור כאלהינו מי אלוה מבלעדי אלהינו ואן צור זולת אלהינו.",
+                "<b>כל</b> האומר מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר בצורת המנורה בכל יום בהנץ החמה לא יקרה לו שום מקרה רע וחשוב לפני הקב\"ה כאלו הוא מדליק נרות בבית המקדש. ובספר מנורת המאור כתוב לאמר בימי העומר כששליח ציבור אומר ברכת כהנים יאמר היחיד למנצח בנגינות מזמור שיר עד אפסח ארץ ויצליח במעשיו. אגרת הרמב\"ן ז\"ל ויסתכל בצורה המנורה ולא יהא ניזוק כל היום וכו'. ומסיים טוב לאומרו אפילו כל ימות השנה עכ\"ל וכל האומרו ז' פעמים בדרך ויכוין בו ילך לשלום ולהצלחה וטוב שכל אדם יסתכל בו קודם צאתו לדרך ובדרך יתפלל אותו כאמור. משנעשה הקטן בן שלש שנים יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין יותר מקובלים ז\"ל.",
+                "<small>בשעת בדיקת הציצית קודם ברכה יאמר אלו הפסוקים.</small>",
+                "<b>ברכי</b> נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. (ולאחר הברכה יאמר אלו הפסוקים).",
+                "<b>מה</b> יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ירויון מדשן ביתך ונחל עדנך אשקם. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדיך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ",
+                "<small>התפלה שיאמר קודם הנחת תפילין.</small>",
+                "<b>לשם</b> יחוד קודש בריך הוא ושכינתיה אני מניח תפילין כאשר צוני ה' אלהי להניח פרשיות קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע כנגד המוח והלב לידע ולהודות ולהלל בכל יום שהוא אל הוא היוצר הוא בורא והוציאנו ממצרים והרג את בכוריהם ואותנו הציל בכח שלשה שמות הקדושים הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י המרומזים בתפילין ארבע בתים הם ארבע אותיות שם הוי\"ה ובתוכם ארבע פרשיות דאותיות אדנ\"י ובתוך ד' פרשיות כ\"א אזכרות שם הוי\"ה כנגד שם אהי\"ה גימטריא כ\"א וכן בשל יד הבית הוא שם אדנ\"י ובתוכו ארבע פרשיות וכ\"א שמות והוא אחד ומיוחד בתכלית האחדות לו הכח והממשלה לעשות בעליוני' ובתחתונים. והנני משעבד לו לבי ומוחי ורוחי ונשמתי והנה מקבל עלי מלכותו ועול מצותיו לעובדו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי.",
+                "<small>כתב אור זרוע קודם התפלה יאמר.</small>",
+                "<b>רבונו</b> של עולם גלוי וידוע לפניך שאני בשר ודם ואין בי כח לכוון כוונת אמן כראוי לכן יהי רצון לפניך שתהא עולה כוונת אמן שלי עם כוונת אמן באותם השרידים היודעים לכוון עניית אמן כראוי.",
+                "ויאמר הוידוי אשמנו בגדנו גזלנו וכו' בכל יום ויבכה בדמעות על אותם אמנים שלא ענה עכ\"ל.",
+                "<small>ואחר שמניח תפילין יאמר זה.</small>",
+                "<b>ומחכמתיך</b> אל עליון האציל עלי ומבינתך הבינני ובחסדיך תגדיל עלי ובגבורתיך תצמיח אויבי וקמי ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה להשפיע טובך לבריותיך פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.",
+                "<small>כתב הרב נתן שפירה וז\"ל בשעה שכורך שלשה כריכות על אצבע האמצעי יאמר פסוקי' אלו.</small>",
+                "<b>וארשתיך</b> לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארזתיך לי באמונה וידעת את ה'.",
+                "וקודם שיסיר התפילין מעל ראשו יסיר מקודם שלשה כריכו' אלו מן האצבע האמצעי. ובבת וביום טוב שאין מניחין תפילין יאמר אחר עטיפת טלית גדול ד' פעמים אלו פסוקים.",
+                "<b>מה</b> יקר חסדיך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדיך ליודעך וצדקתך לישרי לב.",
+                "(כשיוצא בבוקר מפתח ביתו יניח יד ימין על המזוזה ויאמר)",
+                "ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני ה' ישמור צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם.",
+                "(ויאמר) שדי ישמרני מיצר הרע ומכל צרה וצוקה אמן.",
+                "ואח\"כ יאמר שמע ישראל עד ובשעריך. ואח\"כ יאמר לה' הישועה על עמך כו' שלשה פעמי' ה' צבאות. אנא ה' הושיע' נא אנא ה' הצליח נא. וקבלה אמתית שיעמוד על רגל הימין למפתן הפתח אם המקום נקי מכל צואה וטינוף לפני הפתח וברגל השמאל בתוך הבית ויאמר בשם שאלהי ישראל ובשם אגל\"א שהוא סגול' שלא ינזק כל אותו היום. ואח\"כ יאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. כתבו המקובלים ז\"ל בכל פעם ביום הן ביצאתו הן בכניסתו יניח ידו באצבעו על המזוזה ויאמר. שדי ישמרני מיצר הרע ומכל צרה וצוקה אמן סלה. שהיא סגולה שיצילהו הש\"י מיצר הרע. וביום השבת לא יאמר זה רק יאמר זכור את יום השבת לקדשו. וכתבו חכמי האמת על ידי שנותן אדם פרוטה לצדקה קודם תפלתו פודה תפתו מכל מקטרג. בבוא לבית הכנסת יאמר מזמור אלהים יחננו שבו ז' פסוקים ויקיף התיבה בכל פסוק ובשת יקיף התיבה פעם אחד בלבד ולא יותר. ובבוא על מקומו מתחיל לומר העקידה וא\"ל בר\"ח ושבת וי\"ט חקי חיים דף כ\"ג. שם דף ר\"ח ע\"א לפני התפלה יאמר.",
+                "<b>רבש\"ע</b> אני עבדך ובשעת התפלה בזמירות ובשמע ישראל אמסור נפשי על קידוש השם לקבל באות ד' מיתות בית דין ומוסר נפשי ובש\"ת אהיה כמו דוד שאמר חסיד אני ובתפלת לחש עבד אני ואז אומר הקב\"ה עבדי אתה אשר בך התפאר.",
+                "כתבו המקובלים שיסתכל בצורלת זה השם בשעת התפלה בזה יהו\"ה (בניקוד י\"וד בחיר\"ק ה\"א בשב\"א וא\"ו בקמ\"ץ) וזה גורם להביא יראה בלב האדם מן הש\"י ולזכך הנפש. כתב בספר הגן לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג' פמעים \"פי \"פי \"פי ר\"ת פלטי יוסף ואח\"כ ירוק ג' פעמים ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה ובודאי תלך המחשבה עכ\"ל. אך בתפלת י\"ח לא יעשה כך. ולכן אמרתי להעלות על שולחן מלכים תיקון אחר כפי שמצאתי שכתב אחד מתלמידי האר\"י זלה\"ה בסידור האר\"י זלה\"ה אני הצעיר בחנתי דרך נסיון להעביר יד ימינו על מצחו ג' פעמים ועוברים כל המחשבות ובלבד שיעתיק גם מחשבתו מהרהורים ואז יועיל ודאי עכ\"ל. כתב בזוהר פ' בשלח כל ברנש דאי לייחד' שמא קדיש' ולא אתכוין ביה בלבא ורעותיה בדחילו בגין דמתברכין ביה עילאי ותתאי רמאין צלותא לבר וכלא מכריזין עליו לביש וקב\"ה קרי כי תבאו לראות פני עכ\"ל. מי שאינו יודע בעצמו שיוכל לקיים זה אל יכוין כלל בשמו ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב. בספר ארחות צדיקים קודם נפילת אפים יאמר לדוד אליך ה' נפשי אשא כי עליך הורגנו כל היום אמותה הפעם אחרי ראו' פניך וידמה במחשבתו כאילו מת ועל ידי זה יש לו כפרה על היסורים שתולים עד יום המית' ע\"כ. דעת המקובלים שלא ליפול על תוך היד כי אם על הגב ע\"כ. מטה משה והוא רחום שאומרים שני וחמישי ושני יאמרו בקירוב רגלים זה לזה כמו י\"ח ברכות. רש\"ל אל ארך אפים שאומרים שני וחמישי ושני צריכים לאומרו מעומד דרך וידוי. הצדקה שנותנין קודם קריאת התורה יתן דווקא בעמידה וביד ימין באורחות צדיקים עיין בספר חקי חיים דף ע\"ד ע\"ב. כתב בספר החרידים דף נ\"ח לתפלת מנחה בשבת בשעת הוצאת ספר תורה יאמר תפלה זו במקום בריך שמיה כי באותו שעת עת רצון.",
+                "<b>ואני </b>תפלתי פתח לי שערי צדק צלותא דרעוא קמי עתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין יתגלי רעות דעתיקא קדישא כתר ומשחה דרבותא דאיתכלילו ביה אבא חכמה ואמא בינה עילאי ומן יובלא מהינה ירוק על דיקנא דאהרן חסד כהנא ולואי גבורה וישראל תפארת על הררי ציון נצח והוד יריקון כחדא על יוסף יסוד ודו מלכא מלכות ויקבלון מלכותא ההוא ינוקא עבדין וכל עמך בית ישראל ונשמתי דאיהי האיב לאיסתתאה בההיא משחא תריק עלי מינה ותתן בי חכמתא יקירתא ומנדעא וסוכלתנא בני חיי ומזוני רויחא ועותרא למפלח קמן ולזוג למטרוניתא כמה דאצטרך ותבשר לעבדך דאיהו זמין לחיי עלמא דאתי ובבעו מינך ובמטו מינך דלא אתפרש מינך ולא תתפרש מינאי בגין דלא אחובק מך ונחדי השת' למטרונית' עורי עורי ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין את הוא המחרבת מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה אמן וכי\"ר.",
+                "<small>(כשעולה לארון הקודש להוצאת ספר תורה יאמר)</small>",
+                "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.",
+                "<small>(כשנוטל הספר תורה בזרוע ימין יאמר)</small>",
+                "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.",
+                "<small>(כשנושק הספר תורה בפיו יאמר)</small>",
+                "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.",
+                "<small>(ואם מנשק רק בידיו יאמר)</small>",
+                "מצות ה' ברה מאירת עינים.",
+                "<small>(כשקורין אותו לס\"ת בשעת הילוכו יאמ')</small>",
+                "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך.",
+                "<small>(כשהולך השליח ציבור עם הספר תורה והוא הלוך אחריו יאמר) </small>",
+                "אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעון ואותו תעבדון ובו תדבקון.",
+                "<small>(כשבא האדם נגד ארון הקדש ישתחוה לפניו ויאמר)</small>",
+                "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.",
+                "<small>(כשפותחין הארון לומר שיר הייחוד דכך יש נוהגים יאמר)</small>",
+                "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.",
+                "<small>(קודם שמתחיל להתפלל תפלת מנחה יאמר)</small>",
+                "אדם הריני מזמן את פה שלי להודות ולהלל ולהתחנן אל בוראי מלך מלכי המלכי' הקב\"ה והריני מתפלל תפלת מנחה בדחיל' ורחימא בסוד שור שתיקן יצחק אבינו סבא קדישא ע\"ה שהשקריב את עצמו על גבי המזבח כשור ולייחד השכינה עם הקב\"ה בזרוע שמאל בשם כל ישראל ויכוון יאהדו\"נהי.",
+                "(ואם מתפלל מנחה ומעריב ביחד יאמר הריני כו' עד בשם כל ישראל והריני מתפלל ג\"כ תפלת מעריב ברחימו ודחילו בסוד לייחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ודשמאלא בשם כל ישראל כדלעיל. ואם מתפלל מעריב לבד אחר שהתפלל תפלה מנחה כבר יאמר כך הריני וכו' עד הקב\"ה.",
+                "והריני מתפלל תפלת מעריב בדחילא ורחימא בסוד נשר שתיקן יעקב אבינו סבא קדישא ע\"ה שמרחף על בניו כנשר וליחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ודשמאלא בשם כל ישראל כדלעיל. ואם מתפלל מעריב לבד אחר שהתפלל תפלה מנחה כבר יאמר כך הריני וכו' עד הקב\"ה.",
+                "והריני מתפלל תפלת מעריב בדחילא ורחימא בסוד נשר שתיקן יעקב איבנו סבא קדישא ע\"ה שמרחף על בניו כנשר וליחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ובשמאלא בשם כל ישראל ויכוין כדלעיל. במוצאי שבת יאמר ומשמע ודומה כפי המסודר במעמדות עד אחר שיר למעלות אשא עיני טובים להצלחה מאד ואז אין צריך לאומרם בימי השבוע <small>(מקובלים)</small> קריאת שמע על המטה לקטנים יאמר להם המלאך הגואל עד בקרב הארץ. ופסוק שמע ישראל. וברוך שם כבוד וכו'. ופסוק שומרני כאישון בת עין ובצל כנפך תסתירני אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתיך. ברוך ה' ביום וכו' עד אל אמת מקובלי' כבר כתבתי לעיל שיתודה קודם שיאכל ובשת וי\"ט שאין תחנה יאמר פסוק. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך למען חייך.",
+                "<small>(קודם שיטול ידיו יתפלל על מזונותיו יאמר)</small>",
+                "<b>אתה</b> הוא ה' אלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדך לכל הברואים מקרני ראמים ועד ביצי כנים ככתוב טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעתו \"פותח \"את \"ידיך (יכוין ר\"ת גימטרי' פ\"א הוי\"ה אדנות ס\"ת חת\"ך שר הממונה על הפרנסה) ומשביע לכל חי רצון נותן לחם לרעבים לכל בשר כי לעולם חסדו. ובכן ירמ\"י או\"א היה הוה ויהיה שגם אנחנו בני אברהם יצחק וישראל עבדיךם עמך מצפין תמיד ישועתך ומחלים לחסדך כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עיניו אל ה' אלהינו עד שיחונינו שיהיה אני ובני ביתי וכל עמך בית ישראל בכלל הרחמים ובכלל חן וחסד שתתן לנו מזונותינו במלאוי ובריוח לחם לאכול ובגד ללבוש ויקוים בנו קרא שכתוב בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם לשובע ולברכה ולחיים משפע ברכה והצלחה משפע ברכה העליונה מתחת ידיך ולא מתחת ידי בשר ודם ויקוים בנו מקרא שכוב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ואח\"כ יאמר מזמור לדוד ה' רועי וכו' כתב האר\"י זלה\"ה כי יש במזמור הזה ז\"ן תיבות כי הש\"י זן ומפרנס לכל על ידי אותותיותיו במנין בריכה שישלח הש\"י ברכה במעשה ידינו ויכוין בניקוד' הוי\"ה הניקוד שב\"ה קמ\"ץ בניקודת יהבך שעול ע\"ב ויכוין שהשם יתברך ישפיע לנו מסיטרא דימינא שהוא חסד ע\"ב המקבל מחסד עליון שהוא המזל כי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזל וכשיטול ידיו מים אחרונים יאמר זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמר' מאל בזוהר מזהיר מאד במים אחרונים אפילו אינו אוכל רק פת צריך ליזהר בו וכן כתב האר\"י בסידור שלו ואף ע\"ג שכתב רמ\"א שאין אנו נוהגים ליטול מים אחרונים מ\"מ היר' והחרד יטול דוקא בצוננין ויטול בתוך כלי דזה חלקו מסמאל מן האכילה וכשנותנים לו חלק מן הקרבנות ומותר ליטול מים אחרונים על גבי קרקע שעליו רצפה דאין רוח רע שורה על גבי רצפ' ותחת הקרקע שרי אף ע\"ג קרקע ממש ורשב\"א כתב דמותר ליטול אחרונים בשאר משקים עיין בחקי חיים דף מ\"ד ע\"ב ובדף ס\"ב ע\"ב. אלו פסוקים טוב לומר אחר אכילה קודם בה\"מ והמה מסוגלי' עד מאד שלא יחסר מזונו כל ימי חייו. להודות להלל לשבח לפאר לרומם לדר ולנצח על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי עבדך משיחך בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. אשרי גבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי שוש אשיש בה' ותגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחת יכהן פאר וככלה תעדה כליה ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה' שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל וכו' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. ואח\"כ יאמר השיר של יום שהיו הלוים אומרים בבית המקדש. המנהג בארץ איטליא מי שאין לו פנאי ללמוד על שולחנו או שאינו יכול ללמוד לפחות ד' פסוקי' מתורה וג' מנביאים וג' מכתובים. ג' מתורה. ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. ועבדתם את ה' אלהיך וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. (ג' מנביאים) הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה שמעו שמוע' אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. (ג' מכתובים) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.",
+                "<b>כתבו</b> המקובלים מי שיש לו פנאי יאמר ואם אין לו פנאי יאמר המקצת קודם הלימוד יאמר רמ\"ב פ' אריא\"ל בגי' זכיר\"ה וטוב להשגחה ויאמר ח' פעמים אות ח' של תמניא אפי' ואח\"כ יאמר ירמ\"י או\"א בזכות ח' פ' שאמרתי פסוקים לפניך שתפתח לבי בתורתך ותצוה למלאכים הממונים על התורה שילמדני תורתך ויהא לבי כפתחו של אולם להגות בתורתך יהיו דברי תורתך מונחי' בפי כשלחן ערוך וכמעין נובע ויהיו דברי תורתך שמורי' בלבי שלא אשכח ואהיה כבור סיד שאינו מאבד טפה ואשחר ואערב ככתוב לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור כל הכתוב בהם אז תצליח ואז תשכיל ובזכות שמות היוצאים מפסו' תורה צוה לנו משה מורה קהלת יעקב שתפתח לבי בתורתך ויהיה כמעיין המתגבר לפלפל למהר להבין ולהשכיל ואהי' מחר לשמוע וקשה לאבד ולזכור ולידע ואזני תפתח לשמוע בתורתך אמן וכי\"ר. (ויאמר גם זה) רבון כל עלמין דאנת הוא מארי מבין וגלי רזין יהא רעוא דילך לסברא מילן בפומאי לקיימא כי האי קרא ואנכי אהיה עם פיך ודלא איעול בכסופא קדמך וקדם רישא מתיבתא דרקיע ואזכה למשמע מילן ורזין דאורייתא ערישי מתיבא עילאי.",
+                "<small>(מי שיושב ללמוד יאמר)</small>",
+                "<b>ירמ\"י</b> או\"א אברהם יצחק ויעקב שקראת שמו ישראל שתפתח לבי בתורתך ותאיר עיני ולבי שלא אשכח כל ימי חיי ולא אשכח דבר תורה לעולם ועד.",
+                "<b>מס'</b> רזיאל מצאתי סגולה לתנוק שלא יזוק יקח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד גם מצאתי אחר המציצה יאמר המוהל ק\"ל פ' אליהו ובזה מסלק סטר' אחרא וביותר מסלק לסמ' ואח\"כ יכוון את אליהו באופן זה אל יהו\"ה נביא ובזה מובטח שלא יפגום בריתו לעולם ע\"כ. מצאתי בס' הנהרות מי שמתים בניו מיתה פתאומית כשנולד לו תנוק אל ילבישנו כי אם כלי פשתן בלבד בלי עירוב בהן שום מין אחר ויחיה. וקבלתי מהחכם הש' הר\"ר יצחק צרפתי שהיו מתים לו בניו קודם המילה עד שמצא בס' א' שהתינוקות שמתים קטינים הוא מסיבת שיוצאין בחיכו כמין אבעבועות קטנות ומסב' זה אינן יכולים לינק ומתים לכן מיד בראותם שאינו יונק יקחו חתיכה של בגד פשתן דק ויכרוך באצבעו וישפשף בחיך התינוק ב' או ג' פעמים באופן שיבקעו אבעבועות ויתרפא והוא כן עשה והיו בניו משם ואילך. מצאתי כשאומר ברוך את ה' האל הקדוש יכוון לשלוב זה יאהדונה\"י והוא תקון לכעס גם יכוון בשים שלום והוא תועלת לתקן הזכירה יכוון בברוך אתה ה' המברך את עמו בשלום הוי\"ה בנקוד שורק ע\"כ. מצאתי כתוב קבלה מהרב רבי משה דרשן זלה\"ה הרוצה לעמוד על שער התבואה הרי לך סימן בדוק ונבנה על חכמת האצטגנינות חשוב בשנה שאתה יושב בה אמתי תהיה תקופת טבת נופלת בכמה ימים בחדש אם מעשרים יום ועד שלשים היא נופלת יהיה זול ואם מיום ראשון ועד עשרה ימים היא נופלת יהיה יוקר ואם מט\"ו יום ועד כ' היא נופלת יהיה השער בינוני ואם מעשרה ימים ועד ט\"ו יום היא נופלת יהיה יוקר גדול והכל בידי שמים. ובספר אחר כמו כן מצאתי כתוב וכתוב בו שאין מגלין זה אלא לצנועים ע\"כ. הרי כתבתי לך בפ' הנכבד הזה דברים נחמדים ויקרים להשיג בהם שלימות הנפש ושלימות הגוף כאשר עיני הקור' רואה ואל תקוץ לומר איך אני יכול לעמוד על כל זה כי הזמן בוגד ושולח לאדם לגדופי' לרדוף כל היום אחר פרנסתו ובבואו בלילה מרוב עמלו וישכב וירדם דע שהדברים מונחים לפניך כשולחן ערוך אם זיכך השם בטח ושלוה אשריך וטוב לך שתוכל לקיים כל הכתוב בס' ואם רוע מזלך דחפך לעמל וטורח אז תקיים מקצת מהם או אפי' אחד שעל הכל יש שכר דכל הדברים הללו כלם נאמרו למשה בסיני שאין דבר בעולם שאינו רמוז בתורה דוק ותשכח וכדרז\"ל על פסוק פרשת בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ כו'. שש שנים תזרע שדך כו' רש\"י ז\"ל מתורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמיטה נאמר כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן נאמר כללותיה ודקדוקיהן מסיני ע\"כ כללים נמסרו למשה מסיני שכלולים בו מה שתלמיד עתיד לחדש אצ\"ל הנוגעים לעיקר המצות אף דברי סייג או גדר או רמז או סגולה או רפואה שעמה משיג אדם שלימת הנפש הכל רמוז בתורה לכן אל יקל בעיניך מה שכתבתי באומרך רובם הם דברים שאינן מפורשים בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה דע דכל דבר היוצא מפי חכם החיוב עליך לקיימו כי לא מפיו דוקא יצאו הדברים כי כבר קדמה היציאה מפי משה רבינו ע\"ה אדון הנביאים וכללן בתורה דרך רמז באיזה פסוק או באות או בנקודה או בטעם ולא ניתן רשות לגלותו עד שבא החכם שעליו גזר צור עולמים לחדשו דזו חלקו מסיני וגילה אותו וכן דור הולך ודור שבא מחדשים עוד ממה שקיבלו מסיני שלא נגלו לראשונים דכל אחד ואחד מגלה חלקו דאין רשות לשום אחד ליכנס בתחומו של חבירו.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>מי <b>ה</b>עונג <b>ו</b>החיים <b>ה</b>נעימים בזמן שאדם עושה רצון קונו והיגון והדאגה והצער והיסורין הקשים והגלות והשעבוד כשעובר על המצות ככתוב בפר' בחקתי אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנ' הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כו' והשיג לכם דיש כו' ונתתי שלום בארץ כו' הרבה עמהם ברוב הטובות הנודעים לגוף בדברים הגשמים שהם הכנה להשגת שלימות הנפש לזכות לחיי עה\"ב והתחיל מגשמים ונתתי גשמיכם בעתם כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והנהרות והמעיינות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כלם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ועם זה לא יחלה אדם ולא יהיה משכלה ועקרה בבהמתם וימלאו ימיהם כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ובהיות האדם בריא משולל מכל חולי וצער ממקריות דופי הזמן אין הכנה גדולה מזו להשגת השלימות הנוגע לנשמה לקנות החיים הנצחים ולכך התחיל מענין הגשמים שהם ראש וסיבה לכל ההכנות ואמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו לא קאמרי יתן פרי כ\"א יתן פריו להראות על הפלגת ההצלחה וההשגחה עליהם בשמירת המצות שהעץ יתן פריו הנהוג ליתן ועם כל זה יכנס בו הברכה שאע\"פ שנתן פריו הנהוג לתת בכל שנה ולא יותר יספיק שהשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואין זו כ\"א השגחה ולא מקרי מה שאין כן אם יתן העץ פרי הרבה יותר מן הטבע שיכולם לומר דרך מקרי היה שהעץ פעם מרבה ופעם ממעט עוד טובה בשמירת המצות שעץ השדה יתן פריו מעצמו בלי רשות המלאך העומד עליו לומר לו גדל כארז\"ל אין עשב או עץ שאין לו מלאך וגם מהטובה שעץ השדה יתן פריו שלא יהיה טורח לעלות לאילן לעקור פרותיו אלא הוא מעצמו יתן פריו מלשון ולא נתן סיחון ירצ' עץ השדה יניח פריו ע\"ד ארז\"ל במס' כתובות לעתיד יתגדל עץ החטה כתמר וכו' וש\"ת יש להם צער קב\"ה ישלח רוח ויפול הסולת מן החטה ויצא האדם וילקט גם מהטובה שאכלתם לחמכם לשובע כל כך מוטעם יהיה הלחם שיאכל גם על השובע ע\"ד רווחא לבסומי שכיח. גם וישבתם לבטח בארצכם שאף שישב האדם על גבי קרקע לא יהיה נזוק גם לבטח מכל צר ואויב שיפול פחדם עליהם ולא יעוררו בהם מלחמה ובהזכרת הגשם בעתו והצלחת הצמח מפרי העץ וצמח האדמה ובריאות הגופים שלא יזוקו משום דבר אף שישכב על גבי קרקע והשקט המלחמות כלול באלה הדברים כל הטובות הגשמיות שאפשר להיות תמת כל השמים גם רא' מהטוב אשר נדר לשומרי מצותיו גם בשובם אל העפר נאמר ונתתי שלום בארץ כי גם במותם יעשה להם שלום עם האר שלא ישלוט בגופם לרקבן אלא בקברם בשלימות הגופות בחיים ממש יהיו ע\"ד ששכב ר' שמעון בעליה מוטל כשוכב עלי משכב והיה דן לבאים לפניו לדין כדאית' במציעה וכר' אחאי בשדה דרב נחמן שדבר עם הפועלים מקברו וזהו ושכבתם ואין מחריד לא חיבוט הקבר ולא ברקבון הגוף גם והזבתי חיה רעה מן האר שהיא הרמה והתולעה ונשיכת נחש ועקרב כמקרי גופי הרשעים אשר בם יקונן שרף ועקרב לא יקרי לכם וכל זה מחמת שחרב לא תעבור בארצכם דהיינו חרבו של מלאך המות כי מיתתכם יהיה בנשיקה בהיותכם שומרי מצותי. ובזה ורדפתם את אויביכם שהם המקטרגים עליכם ביום הדין ונפלו לפניכם לחרב בחרב פיפיות שבידכם מכח התורה שעסקתם בה ורדפו מכם חמשה מאה חמשה זכיות ירדוף מאה קטרוגים ומאה מצות רבבה קטרוגים ירדופו ונפלו כלם לפניכם לחרב בעבור החרב של עסק התורה שיש בידכם גם דעו שלקבלת השכר אני נותנו לכל אחד כפי הפני' בשעה שעשה המצות וזהו ופניתי אליכם כלומר הנני רואה פנייתכם וכפי הפניה יתחלקו שכרם מקצתכם והפרתי אתכם ומקצתכם והרבתי אתכם ומקצתכם והקמותי את בריתי אתכם. ואח\"ז רמז להם משכר סעודת הלויתן ויין משומר בענביו המוכן לצדיקים שומרי מצותיו ואמר ואכלת ישן נושן כפל לומר ישן נושן לרמוז על ב' דברים הישנים שהם מששת ימי בראשית היינו לויתן ויין המשומר וישן מפני חדש תוציאו דכל כך ירבה בתענוגים שאחר שישבעו מאכילת ישן שהוא לויתן ויין וכו' תוציאו כל זה מפניהם כדי לאכול מתענוגי החדשים ואחר זה רמז להם משכר עה\"ב בעולם הנשמות ואמר ונתי משכני בתוככם יתן להם משכן של מעלה היינו מקדש של מעלה וכדרז\"ל שהמשכן נקרא מקדש והמקדש נקרא משכן ישלטם בו שיתענגו בתוכו ברוב שלום ולא תגאל נפשי אתכם אע\"פ שאני דר עמכם במשכני תדיר לא תגאל נפשי אתכם ע\"ד הוקר רגליך אלא גם זו אעשה לגמול נפשיכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים כארז\"ל עתיד הקב\"ה לעשות מחול לצדיקים בג\"ע וכל א' מורה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה נגילה ונשמח' בישועתו וזהו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והייתי לכם לאלהים שאתם תאמרו הנה אלהינו זה ואתם היו לי לעם שאני אומר לכם למה אתם מתייראים הרי אני כיוצא בכם כדאיתא בילקוט שבעת שיושב עמהם במחול אומר להם כך וכדרז\"ל והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג\"ע כאח' מכם ולא תהיו מזדעזעין ממני יכול לא תיראו ממני ת\"ל אני ה' אלהיכם ע\"כ וזהו נמשך לכם על שהוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים המכריחם לע\"ז ואשבור מוטות עולכם ונכנסתם בעול מצותי על זאת ואולך אתכם קוממיות וכדרז\"ל קוממיות בקומה זקופה שאע\"פ שבעה\"ז המסתכל בשכינ' מת אמנם לעתיד בג\"ע כשאטייל עמכם בעבו' שיצאת' ממצרים וקבלתם עול מלכותי ואוליך אתכם בקומה זקופה שתהנו מזיו השכינה ולא תהיו נזוקין הרי רמז להם בעבור שמירת המצו' שיזכו לשכר גופני מהצלחות הגוף וגם מהטוב המגיע להם במותם בהיותם בקבר שלא ישלוט בגופם הריקבון והרימה ושיהיה מיתתם בנשיקה ולא ע\"י מה\"מ ושלא יוכל מקטרג לעמוד בפניהם ושיזכו באכילת לויתן ויין המשומר ולתת אותם בתוך מקדשו בג\"ע ולעשות מחול ולישב ביניהם בלי שיזדעזעו ויהנו עיניהם מזיו השכינה ולא יגיע להם שום נזק ובברכות בפ' תבא הבטיחם גם על השכר הגשמי ברכות בתכלית המעלות להכינם להשגת שלימות הנשמה ואמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ראה זאת המעלה הנהיה כמוה שאע\"פ שכל אומה ולשון מחזק עצמו שאין כמוה תחת כל השמים בחכמה ובמעלה ובהנהגו' מדיניות ובייתית עכ\"ז יודו ולא יבושו שאת ראש ועליון על כל השלמיות וזהו ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ וזה תשיג כשתשמע בקול ה' וכו' אמר ובאו אליך כל הברכו' האלה והשיגוך כלומר יגלגל הקב\"ה שישיגו לך כל הברכות כדי שתטעום מכלן כיצד יגלגל שתצא בפרקמטיא כדי שתטעום מאותה הצלחה יגלגל שתצא לדרך כדי שתרא' אויב' נגפים לפנים תטע' כרם וכל מיני נטיעה שתטעו' משמחת מטר בעתו וזהו ובאו עליך כל הברכות והשיגוך ודוק גם ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה אף על פי שחילוף האויר מזיק לאדם ואויר העיר עם אויר שדה מחולפים לא יגיע לך נזק בין היותך בעיר או היותך בשד' בכל מקום היה ברוך גם תשיג בקיום מצות ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שלא יגיע נזק בפרי אדמתך ולא תמות בהמתך לכפר על פרי בטנך להיות זה תחת זה אלא יחד יתקיימו לפניך בקומת' ובצביונם גם ברוך טנאך ומשארתך דכל כך אורחים יכניסו בביתך מסוף העולם ועד סופו באופן שלעולם יהיה טנאך מלא מעדנים ומשאתך מלאה עיסה ללוש להם פת חמה תמיד שהוא מאכל מלכים גם ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך בבואך ובצאתך בפרקמטיא שלך כארז\"ל והקדים ביאה ליציאה לרמוז על הבטחת גודל ההצלחה דמיד ביציאתך תדמה בעיניך כאלו באת' מרוב הצלחה הפרקמטיא שתמכור מיד ותרויח הרבה ותחזור מהר לביתך גם יתן ה' את אויביך נגפים לפנים יעשה הקב\"ה מלבד שיצילך מידם שלא יוכלו להזיקך גם תראה במיתת' כדי שלא יהיו בעול' כדי שלא תצטער לומר אפשר אחר זמן יקומו עלי לכן יעשה שבעיניך תראנה מפלתם שיהיו נגפים לפניך ואחר הנגיפה לא ימותו שם פן תבאש הארץ אלא בדרך א' יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך אחר שניגפו ושם במקום שנסו ימותו ויתמו עוד לך שיצו ה' אתך את הברכה באסמיך במעט שתכניס ימלאו אסמיך שבע כדי שלא הטריח לכנוס הרבה כאותו שלם במ' בענית <small>(אליעזר איש ברותא שהלך לקנות איזה דבר לנדונית בתו ופגע בו גבאי צדקה שהלכו לגבות לנדונית יתומה ונתן להם כל מה שהי' לו חוץ מזוז אחד וקנה בו חטים ונעשה לו נס שנתמלא האוצר כלו חטים)</small> שהכניס באוצר קב חטים ונתמלא גם ישלח את הברכה בכל משלח ידיך אע\"פ שאין הטבע מחייב שיש ריוח באותו דבר כיון שתשלח ידיך בו יתברך וזהו דוקא ביושבך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כי בצאתך ממנ' על רוב עונותיך יהיה בהפך ח\"ו עוד לך מהמעלה שיקימך ה' לו לעם קדוש שאף על פי שהוא קדוש ולפני קדושתו של קדושה נחשב לכלום כדרז\"ל קדושים תהיו יכול כמונית\"ל כי קדוש אני ה' אלהיכם קדושתי למעל מקדושתכ' וכו' עכ\"ז יקימך ה' לו דייקא לעם קדוש כאלו לו נחשב קדושתך שאין כמוה ושוה לקדושתו כביכול וכל זה כי תשמור את מצות ה' אלהיך כמה שהו שומר ומקיים גם אתה וכן שהקב\"ה שומר המצות כארז\"ל וגם והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה חנון כארז\"ל אז את שוה לו כביכול בענין עשיית המצות ולכן יקימך לו לעם קדוש כמדובר גם יתחייבו קיום המצות שירשום שם הוי\"ה על פניך באופן שנרא' לעין כל ויפול מוראך על רואך וזהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך שם הוי\"ה דייקא יהיה רשום עליך כל כך ברור שיוכל אדם לקרותו כאלו כתוב על הספר בדיו ובזה כל עמי הארץ יראו ממך פן תצא אש מהשם וישרפ' גם מהצלחת שאע\"פ שכל מי שמאריך ימים רואה ממקריות דופי הזמן כגון מיתת בנים או הפסד ממון וכדומה אמנם לך השומר המצות והותירך ה' לטובה מה שהותר לך בעולם שתאריך ימים יהיה לטובה בפרי בטנך ופרי אדמתך שלא תראה מית' פרי בטנך ופרי בהמתך גם לא בהפסד פרי אדמתך וזהו יהיה על האדמה לעין כל ועכ\"ש לא ישלוט בך עין הרע וזו אומרו על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כלומר לא יהיו הברכות במקום סמוי מן העין אלא על האדמה מקום מושבך לעיל כל גם הצלחה ומעלה גדולה תשיג בעשותך רצון יוצרך שיפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך שאם תטע כרם ומיני אילמת ובית תבנה וטבע העולם שמטר טוב לנטיעה ונזק לבנין עכ\"ש בבא המטר בעתו יהיה תועלת לנטיעה ולא יזיק הבנין וזהו ולברך את כל מעשה ידיך עוד לך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה כלומר כ\"כ עושר יהיה לך שתספיק להלוות לגוים רבים ולא תצטרך ליקח מאחרים בהלואה כדי להסתפק לתת להם גם רמז באומרו והלוית גוים רבים כלומר גוים רבי' המעלה והעוש' יבאו להלוות ממך וזהו גוים רבים ע\"ד דרז\"ל רבים קמים עלי רבי המעלה וזה גדולה לך אין כמוה שרבי המעלה כמלך ושרים שיבאו ליקח ממך כו' גם רמז באומר והלוית גוים רבים כלומר תלוה גוים ממש למלכים לעזור להם המלחמה שכל כך גוים עבדים יהיו לך משלל המלחמות שתלויה גוים למלכי' וזהו והלוית גוים רבי' גם ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כלומר לא תהיה ראש לשועלים שהוא זנב לאריות אלא והיית ראש לאנשי המעלה באופן שאינך זנב לאריות וזהו והיית לראש ולא לזנב גם בהיות שכל העולה בתכלית המעלה שאין למעלה ממנה מצפה ירידה לכן מה יעשה אלהים כדי שתעמוד לעולם במעלתך שהיית רק למעלה רק מיעוט ימעט מעט מעט ממעלתך כדי שלא תרד וכל זה כי תשמע בקל ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות הרי מונחים לפניך בן אדם המעלות אשר תשיג בהיותך שומר מצות בוראך ואיך תשליך כל הטובות האלו בידיך מעליך. ובהיות שיש בטבע הרשע לומר שרוצה באבוד כל הטובות כדי למלאות תאות יצרו הרע לכן הנני כותב גם חומרת העונשים הבאים על החוטא העובר על המצות כדי למלאות תאות יצרו אולי בשמוע כן ישוב וניחם על הרעה שלא לעשות. יען שטבעי האדם מתחלק לשני חלקים יש חלק בני אדם שמתפעלים באיבוד הטוב וכנגדם כתבתי מהברכות והמעלות משומרי המצות אולי בשמוע כך כדי שלא לאבד כל הטוב ההוא לא יחטא ויש חלק בני אדם שאין מתפעל להם אבדת המעלות אך מתפעל לו קבלת העונשים וכשומעו פורש עצמו מלחטוא לכן הנני מודיעו מהקללות שבפר' בחקתי ופ' תבא ואם תראה קצת ב\"א שכדי למלאו' תאות יצרם אינו מתפעל להם לא אבוד כל טובות שבעולם ואינו מתפעל להם שמוע' כל עונשי' שבעול' שיבאו עליהם לא דברה תורה במתים ימחו מספר חיים שהם פושעי ישראל בגופם ועיהם נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות אם מתו בלי תשובה או שלא הרהרו תשובה כלל. והנה לך הקללות והעונשים האמורים בפ' בחקתי המגיע לאדם בעוברו על מצוות יוצרו והולך אח יצרו מצוה עליו שחפת חולי שמשחף את הבשר וקדחת חולי מקדיח את הגוף ומחממו ומבערו כמו אש מכלות עינים ומדיברות נפש זורע לריק זרעו ולא יצמח ואם יצמח יאכלו אותו האויבים גם יזרע בנים ובנות ויפלו ביד אויבים ונתתי פני בו כלומר פונה אני מכל עסקי להרע לו כדרש\"י ז\"ל יהיה ניגף לפני אויביו ירדו בו שונאיו ינוס ואין רודף אותו כדי שלא יגיע עונש לנרדף משו' דקימא לן והאלהים יבקש את הנרדף אפילו צדיק רודף רשע ואם יוסיף לחטוא ישבור לו הקב\"ה גאון עוזו ויתן שמיו כברזל וארצו כנחשה ותם לריק כחו ולא יתן ארצו יבולה ועץ השדה לא יתן פריו ראוי ליתן כגון התפוח נותן תפוחים ועץ רימון נותן רמונים אלא פריו לא יתן אבל יתן פרי כאילני סרק שאין ראוי לאכילה ואם יוסיף לחטוא ישלח בו חית השדה ושכלה אותו ויכרי' בהמתו וימת אותו וישום דרכו ואם לא יחזור בכל זאת יביא עליו חרב נוקמת נקם ברית וישלח בו דבר ותנתן ביד אויב ותשב' מט' לחם ומחסרו' תעצי' יאפו הרבה נשים לחמם בתנור א' וכיון שלא נתחמם התנור כ\"כ מחסרון העצים כיון שהכניסו הלחם בו נתקרר התנור והלחם נתער' זה עם זה דכיון שהתחיל להתחמם נתפשט ונתערב ובזה מוכרחים אחר כך להשיב לחמם במשקל לחלק העיסה וכיון שנשקל אין הברכה שורה בדבר השקול ויאכלו אותה עיסה ולא יטבעו ואם בזאת לא יוסר הרשע יביאו החטא לאכול בשר בניו ובנותיו וישמיד במותיו ויכרית חמניו מן הע\"ז שעשה ויתן פגרו על פגרי גלוליו ויגאל נפשו לו ויתן עריו חרבה וישום המקדש ולא יריח בריח ניחוחיו וישום אתה ארץ ושממו עליה האויבים היושבים בה ואותו אזרה בגוים והריקתי אחריו חרב והיתה ארצו שממה ועריו חרבה ויהיה בארץ אוביו ויהיה מורך בלבבו בארץ אויביו וירדוף אותו קול עלה נדף ונס מנוסת חרב ויפול ואין רודף ויכשל באחיו כמפני חרב ורודף אין ולא תהיה לו תקומה לפני אויביו ונאבד בגוים ויאכל אותו ארץ אויביו והנשארים ממנו ימקו בעונם בארות האויבים וגם בעון אבותם אתם ימקו הן אלה הקללות המגיע לרשע כמותם ואעפ\"י שאמרו רז\"ל קללות שבתורת כהנים שהן אלו הנזכרות בלשון רבים נאמרו ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן ע\"כ ועיין בהרמב\"ן ז\"ל עכ\"ז דברת כאן בלשון יחיד דרך תחנה ותפל' לפני בורא עולם כיון שישראל נקראים נפש אחד אם כל אלו הקללות נתקיימו בחוטא אחד יחשב כאילו נתקיימו כלם בכלל האומה וראוים לגאולה כיון שקבלו עונשים. ואפשר לומר דלרמוז לזה קללות שבמשנה תורה באו בלשון יחיד לומר אם רבים חטאו ובאחד מהם נתקיימו הקללות או קצת מהקללות באחד וקצת באחר נחשב כאילו נתקיימו בכלם יחד. ואלה הקללות שבמשנה תורה שנאמרו בלשון יחיד בעוברך על מצות בוראך יבא לך ארורתה בעיר ובשדה ובטנאך ובמשארותך ובפרי בטנך ופרי אדמתך ובשגר אלפיך ועשתרות צואנך וארורה בבואך ובצאתך ומארה ומהומה ומגערת בכל משלח ידיך והשמדה ואיבוד ודבר ושחפת וקדחת ודלקת וחרחור וחרב ושדפון וירקון ורדיפה והשמים נחשת והארץ ברזל המטר אבק ועפר נגיפה ניסה זעוה נבלתך מאכל לעוף השמים ולבהמה שחין עפולי' גרב חרם שגעון עורון תמהון לבב ממשש בצהרים העדר הצלחה עשוק גזול ואן מושיע אש התארש ואיש אח' ישגלנ' בית תבנה לא חשב גו כרם תטע ולא תשב בו שוך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתונו' לאויבך ואין לך מושיע בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ואין לאל ידיך כל יגיעך ואכל עם אשר לא ידעת והיית עשוק ורצוץ משוגע ממראה עיניך אשר תראה שחין בברבים ובשוקים בלי רפואה גלות מלכך שמה משל ושנינה בעמם זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כרם תטע ויין לא תשתה זתים יהיו לך ושמן לא תסוך יהיה צלצל תולעת ארבה הגה יעלה מעלה ואתה תרד מטה הוא ילוך ואתה לא תלונו הוא ראש ואתה זנב כל זה על כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו אשר צוך. ואתה בן אדם ראה העונשים הבאים על החוטא בחטאיו ושים אותם נגד עיניך תמיד ודבר עם לבבך היינו יצרך הרע וכה תאמר לו וכי בעבו' תענוג רגע אני שומע לך לסבול כל הקללות והעונשים קשים המכוערים האלו אם תתן ערבון עד שולחי נשמתי ליוצרי שתוכל להצילני הנני מוכן לעצתך אבל שמוע שמעתי וגם ידעי מפי סופרי' מפי ספרים שאתה עבד כמוני עומד על צוויך לפתתני ואני על צווי למען שמוע לך אם כן מה לך יצרי תרדפני בחזק' ובהתמד' בלי הפסק רגע שעל כל כך לא נצטוית למה תתאכזר להפילני ביד העונשי' הקשים לראות נקמות בגופי ובנפשי דמה שכר תקבל ע\"ז ומה שמחה מגיע לך בראותך גופי מוכה ומעונה מלא נגעים ולה לא תחוש שהיית אכסנאי בו ימים ולילות ומה בצע כי תכל לרוס בנין גופי הבית אשר בה שכנתה להשימה בתה אם לא ידעת ושמעת שעל זאת ענוש תענש אם טוב אתה ממני אשר בצלם אלהים נבראתי ועם כ\"ז בעוברי על רצון יוצרי נכונו לי שפטים הנזכ' כ\"ש וק\"ו שגם עליך יעבור כוס בעוברך על רצון יוצרך כי לא על כבדות המלחמה אשר אתה נלחם בי צוך (וכדרז\"ל שנענש על כי הגדיל לעשות) אלהיך שתלחם עמי ומה תענה ביום אשר יביאך לדין לפניו על התוספות שהוספת מדילך אם טוב אתה ממני שבעוברי על לאו דאל תהי צדיק הרבה מענישים אותי ואתה עובר תמיד על לא תרשע הרבה לכן שמע לעצתי בא ונשתתף יחד כל ימינו בשבועת השם ביני ובינך שלא למעול מעל ביוצרנו והיוצא מפיו לעשות ולקיים בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו ושלא לזייף בשום דבר ולהרחיק היזק ולקרב התועלת לנשמה התשובה שמתחת כבודו ית' חוצבה והוא בעל הקרן להרויח ולחלוק בינינו חלק כחלק לאכול מפרי מעשינו בגן אלהים מקום שילום הפועלים ואם תחפוץ בלי צורמה ובלי תחבולה בלי אונס כלל בשותפות זה ענה בי ואני בך בבטול כל מיני מודעות שבעולם ונכתוב ונחתום שטר בשני עדים כשרים שמים וארץ וגם אנו על החתו' אדם ויצר שלא לעבור על כל הכתוב ונתברר שהריות אשר יזדמן לנו לחלוק בין שנינו לפני הדיין הגדול והנורא ה' צבאות שמו שופט בצדק ודן ברחמים ומחלק שכר ליראיו ומוסיף במתנות לאוהביו ובסי' טוב נתחיל בעסק השותפו' להלוך שנינו לבית המ' לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון ששם בפי' חכמיו לשמוע ממנו וללמד מהם איזה דרך ישכון אור ללכת באור ה' לשמור מצותיו חקתיו ותורותיו והנה זה פה עולם התחתון בשנת עולמים בחדש אלול (אני לדודי ודודי לי) ביום מיוחד בו והכל שריר ובריר וקיים כה ידבר אדם עם יצרו וכה יאמר לו מיום אל יום עד להופכו ליצר טוב וזהו דארז\"ל אם פגע בך מנוון זה מושכהו לבה\"מ אם אבן הוא נמות כו' הכוונה ל\"מ שלא תשמע לו לחטא אלא גדולת' להופכו ליצ\"ט ולהשתתף עמו להמשיכו לבה\"מ ולמרקו שאע\"פ שאבן הוא נמות ושניכם יחד לעבוד לבורא עולם ה'. ודע בן אדם שהקללות והעונשים הכתובים בתורה שעמהם יוסר רע אם לא הגיעו מהן לו בחייו המותו יסבול הנפש הצער בכפלי כפלים וכובד עונותיו חייבו שלא קבל עונשו בעה\"ז כמה מהשמחה מגיע לים במעשיך בלוקחך ממנה מלח למרק הבשר כדי שלא לעבור על כל קרבנך תקריב מלת ובלוקחך ממנה דגים להתענג בשבת קודש ולברך עליה על מעברות שעברו ישראל וברוך שברא הים הגדל ולראות על ידה מעשה ה' כדכתיב יורדי הים באניות המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולה וכמה ברכות יגעי לך ממנה כמה ששון ושמחה ישיגו לכל עץ פרי עושה פרי בלוקחך מהם פרי עץ דר להלל לבורא וליקח מהם הדס וערבה לקשר עם כפות תמרים להשלמת המצות וליקח מהם פרי הבכורים להביא למקדש ה' לכהנים הקדושים משרתי עליון וגם מהם תקח בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים מהם מן העצים ומהם מן העשבים וכמה ברכות יגיע לך מהם כמה מעלות טובות לעץ הגפן עליך בלוקחך ממנה יין לנסך על גבי המזבח ולקדש עליו בשבתות ומועדים ולברך עליו ברכת מזון ושבע ברכות ולשמח חתנים ולנחם אבלים ולהשקות לנהרגים מבית דין כארז\"ל נשים יקרות שבירושלם היו יוצאות בכוס של יין עם לבונה ולהבדיל עליו בין קודש לחול ולברך עליו על המילה ולרפא עמו ולשתות בשבתות ומועדים לשמחה וכמה ברכות יגיע לך מגפן היין בהיותך עובד אלהיך עמה ומה גם בהמשילך לישראל לה ולתלמידי חכמים לאשכלות שלה כמה ששון. ורינון לעשבי האדמה בלוקחם מהן ירקות לליל פסח חזרת תמכ' חרחבינ' מרור לעשות חובת הלילה כאשר צוה ה' אלהיך ולברך ברית פרחיה ובריתות המחולפות בשושנים ולהניח מהן בבית הכנסת בחג השבועות לסימן שבמתן תורה על כל דבור ודבור שהיה יוצא היה מתמלא העולם בשמים כארז\"ל ומהן תקח לתת בראש הכלות לקשטן כדי לחבבה על החתן ולרקד עמהן בפניה וליקח מהן לרפואות לבריאות הגוף לעבוד להקב\"ה וכמה מהברכות יגיע לך מהם. אז זירננו עצי היער בלוקח מהם עצים לבנין ביתיך לקבוע בה מזוזה ולבנות מהם מעקה ולהכין בהן בית הכנסת להתפלל ולבנות היכל לספר תורה ולעשות מהן לו עמודים ולאפות ולבשל בהן לעונג שבתות וימים טובים ולסעודות של מצוה ולעשות מהם אפר לכבס בגדיך לכבוד השבתות והמועדים ולקיים הכון להיות מנוקה מכל כתם ורבב על בגדיך כדי להתפלל בקדושה ובטהרה ברכות יגיעו לך מהם בעובדך על ידם למי שאמר והיה העולם. כמה שמחה יגיע להרים וגבעות בלוקח מהם אבנים לבנין בתי כנסיות ומדרשות לעסוק בהם בתורה ולעשות בהם נפש על קברי המתים ולציון לכהנים שיכירו מקום הקבורת כדי שלא יטמאו ולהעלות עליהם באש להבה להראות למרחקים קידוש החדש כמה ברכות מגיע לך מהם בעובדך על ידם לבורא עולם ומה גם בהתברך עליהם ברוך עושה מעשה בראשית. כמה מעלה מגיע לכל בעל חי בהמה ועוף בלוקחך מהם לקרבן וצפורים לטהרת המצורע ושלוח הקן ולשחוט להתענג מבשרם בשבתות ובמועדים ולעשות מעורם גולים לספר תורה וגידים לתופרה ועשרות לתפלין וקרן לשופר לתקוע ביובל ובראש השנה וצמר לצצית ובהמה טמאה ופטר חמור תפדה בשה. כמ מהברכות מהם עליך בעשותך מצות אלו על ידן ומה גם בלוקחך מהם דרך ארץ דכתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו וגם לקנות על ידם שפלות בראותך שתראוי לעשות לך על עונותי עושים בקרבן. כמה מהמעלות לתבואת השדה בהפרישך ממנה תרומה ומעשר וחלה ולקיים מצות לקט שכחה ופאה וליקח סולת למנחות ומהן לעשות לחם הפנים ומהן שעורים לקרבן הסוטה ולחם למאכלך לברך ברכת המוציא וברכת מזון ולקיים בו הכנסת אורחים כדכתיב באברים ואקחה פת לחם כמה ברכות יגיע לך ממנו ובפרט בתתך פרוסה לעני וגם לקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם. מקולות מים רבים כקול שמחה בלוקחך מהן לניסוך המים ולטהר הטמאים ולהשקות הסוטה על כי חרס במים חיים ולעשות מהם מקוה מים ולטבול בהן ידים לאכילה ולתן מהן מים אחרונים חלק לסטרא אחרא שלא יקטרג על סעודתך ולכמה דברים לעבודת הבורא בהן כמה ברכות יגיעו לך מהן בעוברך על ידם למי שיצרך. כמה מהששון והגילה לאדמ' בלוקחך ממנה עפר לכסות דם חיה ועוף ולכסות הערלה ולתת במי הסוטה ולקבור בתוכה ולגנז בה ספרים שבלו ולחרוש ולזרע בה ולקיים לא תחרוש בשור ובחמו' ושלא לזרוע בה כלאים ולהצניע בקרבה דבר ע\"ז כדי שיתבלה ותאבד שם כדי שלא יהנו ממנו כאשר עשה יעקב אע\"ה בכי ע\"ז שלקחו משכם וכמה ברכות רבות יגיעו לך מן האדמה בעשותך על ידה רצון יוצרך. כמה מעלה קונה האש בהיותך מברך עליו בורא מאורי האש ובהתקיים בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ולקיים בו מצות שריפה ולבשל לאפות מאל להכין לשבת כמה ברכות יגיע לך ממנו בעשותך עמו עבודת בוראך. כמה עלוי יש לכספך וזהבך בעשותך עמהם הוצאות לכל מצוה ולהחזיק ביד לומדי התורה ולעשות מהם כלי הקודש לשרת בו ולמלאכת שמים מלאכות אין מספר כמה ברכות לאלפים ולרבבות יגיע לך מהם בעשותך עמהם לכל מלאכת הקודש. כמה מעלות טובות מגיעים לאבנים טובות ומרגליות בלוקחך מהם לאפוד ולחושן לקשט בם כלות ולהתנאה מסגולתם לעבודת בוראך כגון הספיר להתחכם בתורה כנודע וכן כל אבן ואבן כנזכר בפרקים דלעיל וכמה ברכות יגיע לך מהם בהיותך מתרפא בהם כגון שממית לעקרב זבוב לצרעה וכאלה רבות כדרז\"ל כדי להיות בריא לעבודת גם תולעת המשי ושני התולעת בעשותך מהם למלאכת הקודש כגון שני התועלת לצבע כי המשכן ולקשר לשון השני על ראש השעיר ביום הכפורים כדי שיתלבן גם ושני תולעת לשרפת הפרה ותולעת המשי לעשות בגדי מלכות כדי לגדלו ולהדרו שיהיה אימתו עליו וכן למלבושי חתן וכלה וללבושי אשה שהתחבב על בעלה שלא תתן את דעתה באשה אחרת להיותך טהור בפני אלהיך כמה ברכות ותהלות יגיע לך מהם בהיותך עובד אלהיך באמצעות'. כמה שמחה מגיע לתרנגול בהרים קולו בחצות הלילה לעוררך משינתך ואתה עומד לקולו לעסוק בתורה כמה ברכות מברכן בהיותך עוסק בתורה בעבורו.",
+                "<b>כמה</b> עלוי מגיע לשר החמור והכלב בהיותם נותנים סימן למשמרות כמו שאמרו רז\"ל משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים וכו' ועל ידם אתה מבחין לידע את משמרות הלילה לעבוד לבוראך כמה מהברכות יגיע לך מהם שגרמו בפעולתם שעבדת את ה' אלהיך ומה גם לקיים על ידי הכלבים בשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו.",
+                "<b>כמה</b> מעלות טובות כפולות לימים ולשנים לשבתות ולמועדים ולראשי חדשים בהיותך מקיים בהם מצות בוראך לכל אחד ואחד בזמנו המגיע לו מחיוב המצה המוטל עליך לקיים בו וכמה מעלות ותהלות ושבחים יבאו לך מהם בהיותך עובד בהם לבורא הכל.",
+                "<b>כמה</b> ברכות מגיע לך משבעים אומות כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים ופירשו רבותינו ז\"ל מפי כל העמים בהיותך מתייסר על ידם להיותך דבק בה' אלהיך ומה גם שבעובדן להקב\"ה מושפעי' בסבתך כרז\"ל אין טובה בא אלא בשביל ישראל.",
+                "<b>גם</b> מצד עונות הנשמות שהן בקרבה באים ח\"ו להיות נפלים בסוד היום הרת עולם היום יעמוד ההריון שלא תפיל כדפי' מורי' ז\"ל בפירוש תפלות ר\"ה ולא זו בלבד אלא גם אל היסוד שבמקום שהיה נקר' נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים נקרא נהר יחרב ויבש גם מצד עונות מסתם השביל הפתוח ונפתח הסתום וטועמת מר ממות גם גורם לו ניסה בסוד ותנח בגדו אצלה וינוס בסוד עקרב בסוד עקרביתא עקר ביתא ולא זו בלבד אלא גם אל נצח והוד ב' שקתות המים ההוד נהפך למשחית כמ\"ש והודי נהפך עלי למשחית הוד ד' וה' וכל היום דוה ובזה נצח ישראל המנצח נצחוהו וז\"ש שרקו ויחרקו שן שהחירק הוא בנצח והשורק הוה בהוד כדפי' בתקונים תקון ע' ונהפך השפעתם לאויבים ולא זו בלבד אלא גם אל הת\"ת שמסתלק לעמעלה אל הבינה או אל הכתר מעשנן של אלו בסוד ואתה ה' אל תרחק וז\"ס אוי ואוי כדאי' בפ' אחרי גם אל התורה כי נחשכה ונתלבשה בעון אדה\"ר גם לכ\"ב אותיות הרשומי' בנשמה כדאי' בפ' פקודי כשאדם חוטא פוגם אותם כי על ידם נברא כדאיתא בספר יצירה המליך אות פ' וקשר לו כתר בראשו ולכך תקנו הקדמוני' הוידוי בדרך א\"ב אשמנו בגדנו כדי שיתקן האותיו' שפגם גם אל הגבורה כי בעון התחתונים כללות החסד שנכלל בה מהפכו לדין ומנהיג העולם בדין שנותנין כח לחצונים שיפעלו הדינין וזה עלבון הוא לה להתקשר בגבורו' חצונות גם אל החסד שמדתה לגמול חסד לעולם נפרדת ממדתה ומסכמת בגבורות והדין גובר על החסד והחסד נכנע תחת דיני הגבורה. גם לאבות הם דמיכין <small>(אם ישינים)</small> על חובי עלמא כמ\"ש בפ' ויחי וכ\"ש שאר הצדיקי' ששולטת עליהם השינה שלא ישגחו ויתפללו על העולם ולא זו בלבד אלא גם אל הבינה שהיא אם על בנים מסתלקת מעליהם ונעלמת בחכמה בסוד ס' כמבואר ריש פ' תרומה בדרוש אפרסמון אפריון וכמו שפיר בתקונים ג\"כ שלח תשלח תרין תרוכין <small>(ב' גרושים)</small> ותלכנה שתיהן נעמי ורות גם אל החכמה בסוד ויתעצב אל לבו מקום המחשבה כדאיתא בתיקונים אדם קדמאה שהוא בחכמה מאתר דאתגז' נשמתי' תמן חב מכאן ולהלאה דברו בהן ברצוא ושוב. הראית בן אדם עד היכן הגיע עלבונך מה לך נרדם קום משנתך ותחפש דרכיך הללו שפגמת ותחקור בדרישה וחקירה ושוב עד ב' אלהיך המקו' שפגמת וזהן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' אחת מג' ראשונות כי משם תוריד מים טהורים ותטהר את כל הכתמי' וזה תשובה הטוב ה' כלומר תשוב ה' לו' וא\"ו לה' ראשונה וה' ליו\"ד וזהו נשא לבבנו אל כפים כו' דע שהנשמה מסעותיה היו כעין מסעות האצילות והתורה ושלשתם אזלין כחדא האצילת והתורה והנשמה והענין כי המלכות כשנתאצלה וירדה מאת פני מאצילה בכל מסע ומסע היה נחתם שורשה ודיוקנה שם ע\"ד שמצני כחות' כדאי' בתקוני כד אתנטלת מחכמה אתקריאת חכמה כד אתנטלת מבינה אתקריא' בינה עד בואה למקומה כי נתרבא ונשתרבבה ומתחתמת כי כן דרך הרוחניית אינן נעתקי' ממקו' למקו' אלא משתרבבי' והולכים וכמו כן התורה ירדה מאת פני הכתר ונשאר שורשה ודיוקנה שם ומחמד עיני כל ספירה וספירה היא בחינת התורה שבה וכן נמי כשירדה מספירות התחתונות בכל א' נשאר שורשה שם והיא הבחינו' המובחרת שבספי' וכן כשירדה בעולם בי\"ע עד רדתה למטה וכמו כן הנשמה מקום מחצבה נשמה מבריאה רוח מיצירה נפש מעשיה ואי זכה יתיר יהבין לה נפש ממלכו' רוח מת\"ת נשמה מן בינה כשנשתלשל' משם ולמטה בכל ספירה וספירה נשאר שורשה ודיוקנה שם וכן משתלשלת ונחתמת בכל העולמות בריאה יצירה עשיה עד בואה לעולם השפל הה. והנה כשאדם מטיב דרכיו נעשים כל אותם השרשים של נשמתו צנורות להארה עליונה וז\"ש והתהלכתי בתוככם והוא סוד חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג\"ע שאמר הקב\"ה לירבעם ואמר מי ילך בראש אמר הקב\"ה בן ישי אי הכי לא בעינא הכונה שדוד יהיה ראש הצינור ותחתיו יהיה שורש נשמתו של ירבעם דמיון י' ראשונים הבאים לבית הכנסת שנעשים י' צנורות לקדושה והבאים אחריהם שואבים מתחת ידם של אלו וירבעם גסותו טרדו מן העולם שהיה נראה כנקבה מקבלת מדוד שהוא בראש במדרגת זכר. אמנם כשאדם חוטא בחטאו פוגם כל אותם שורשי נשמתו ונסתם אותם הצנורות ואין מימי ההשפעה נזחלין בהם וזהו שאמר בתקונים ובכמה דוכתי גרים למהוי ההוא נהר יחרב ויבש מסטרא דנשמתיה שחת לו לא <small>(כלומר שעשה השחתה לו לעצמו ולא לאלהים)</small> וזהו סוד נגע צרעת ומתרגימנן מכתש סגירו שסוגר הצנורות לבלתי המשך בהם ההשפעה כדפ' בפ' תזריע והנה כשאדם מטיב דרכיו אותם שרשי נשמתו הנסתמים בכל המקומות נעשים לו דרכים ונתיבו' ומסילו' ששדרך בם יעלה אל מקומו הראשון כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ואם הוא רשע ופושעים יכשלו בם ובעת שאדם מתעורר בתשובה ומעורר מים בוכים שמוריד דמעות על עונותיו מעורר מים עליונים מן לבנון העליון יורידם זרם כשטף מים רבים ומרחצים כל אותם הפחמים והפגמים שפגם בכח בחינה ובחינ' וזהו אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וזרקתי עליכם מים טהורים ואות' אבני נגף וצור מכשול שסגרו מעברות המים באותו זרם נשטפים ונשפכים מהמקור ההוא ויורדים ומתגלגלים עד ראש השעיר בסוד ונשא השעיר את כל עונותם כמבואר בזוהר ולכך אית' בתקוני' כל תפלה שאין בה וידוי יש בה קטרוג והטעם כי אין לקליפה חלק בה כי אם הודוי ואם אין ודוי אז מקטרג ואיוב יוכיח שקטרג עליו שהיו קרב והיו עולות כלן לגבוה ואין לו בהן חלק וכמו כן כשאין ודוי שגורם רחיצת הפגמים באותם מים שופכים נוטל לחלקו ועתה אינו עולה לקטרג עכ\"ל ואתה בן אדם אבריך ילבשו בושת בעלותך על לבבך העלבון אשר אתה גורם לקדושי עליון והפגם אשר אתה עושה במקומות הקדושים ולמה לא תתפחד ותתחרד חרדה גדולה עד מאד על שלא ישארו בגופך אבר מיוחד אל אבר מרוב הפחד והאימה איך טיפה סרוחה הבל שאין בו ממש גורם כמה פגמים כמו שרץ מטונף בהיכל המלך אעפ\"י שהוא דבר שאין בו ממש אבל פעל סירחון במקום שטינף. וכמה מהקללות מגיע לחוטא וחרמות ונדויים ושמתות מפי עליונים ותחתונים כיון שטינף בחטאו וביטל פעולות קדושו'. והנה לכל דבר יש דבר בהפכו חזור בך בן אדם ויתתקנו כל הדברים וישובו לקדמותם ויגיעו לך ברכות מפי כלם כי במעשיך הטובים ישמחו השמים ותגל הארץ כי ע\"י קיום המצות מגיע שלימות ושמחה לעליונים ולכל פרט ופרט שבעולם התחתון זה וכלם ישבחוך וכלם יעריצוך וכלם יברכוך כי כאשר אתה משפיע להם תיקון ושמחה כך הם יהללו ויברכו לך. גדולים מעשיך דגורמים שלא ישנו תפקידים כל צבא המרום במרום כנ\"ל בדברי הרב ז\"ל המניעה הגור' החוטא לכל צבא המרום שלא יתפעלו פעולתם ומלאכתם אשר המה עושים כמה מהשמח' מגיע לשמש וירח בהתברכך עליהם לבורא הכל ה' צבאות שמו על השמש במחזור הגדול <small>(שהוא מכ\"ח שנה לכ\"ח שנה והי' בשנת תק\"יז ויהי' בשנת תקמ\"ה אשרי המחכה ויגיע)</small> ועל הירח בכל חדש וחדש ואת מונה בה חדשים ושנים לקבוע מועדים כדי להקריב קרבנות ולהלל ליוצר יצורים על הגאולות ועל הטובות והחסדים שעשה עמנו דעליהם הוקבעו וכמה מהברכות יגיעו לך מהם כיון שעל ידם אתה מקיים רצון יוצרך. כמה מהגילה מגיע לכוכבי השמים אשר על ידם אתה מכיר ערכך ומשפיל גאותך לעבוד למי שבראך כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש וכו' וכמה מהברכו' יגיע לך משמים וכוכבים ואם לא יקבל עונשו בעה\"ז כי קל הוא יקבלם אחר מותו שיורגש עוד לכן יראה החוט' שאע\"פ שחוטא ואינו מגיע לו מהעונשי' ידע כי לרעותו הוא וימהר יחיש לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תחרד <b>ה</b>שומע <b>ו</b>יתפחד <b>ה</b>יודע <b>ה</b>פגם שעושה החוטא בעליוני' ובתחתוני' והביטול הגורם לקדושי עליון מלעבוד עבודתם ומניעת הטובות מכל הבריאה אוי לילוד אשה הגורם כך ואבו למי שמחומר קורץ הפועל זה הבט וראה בס' קול נגידים פי' על מגילת איכה להרב מהר\"ר אברהם גאלנטי ז\"ל על פי' נחפשה דרכינו דף ע\"א ע\"ג ז\"ל באתי להעירך בכמה דרכי' פוגם האדם ומעליב בחטאתו ממה שיכולתי ללקט בדברי מורי ז\"ל ובס' הוזהור ותקוני' וקצת מדרשים דע שהעלבון הנעשה מחטאת בני אדם מגיע עליהם רעה גדולה כמ\"שה חטאים תרוף רעה ביסודים ומיתת בנים קטנים שהם חשובים בגופו ואחרים כמש\"ה וחוטא אחד יעזבה טובה הרבה כגון שהיה העולם בכף מאזנים חטא והכריע לכף חובה אוי לו שהכריע עצמו ולאחרים לכף חובה גם פשתה הנגע בקירות הבית הקדוש והריסה המזבח וכלי הקדש והכרובים בכליבה וארון האלהים נלקחה ושפיכות דם חסידים והגרושים והגזרות והגליות והצדיקים נתפסים בעון הדור כ\"ז גורם החוטא ומגיע עלבונו לו ולאחרים הלא יצעקו אלה אליו שהביא עליהם הרעה והעלבון הגדול הזה גם לב\"ח כי ע\"י העון נעצר את השמים ובכן גם במות שדה עזוב כי לא היה דשא. גם לשרי נהרות ומעינות ודשאים וצמחים מגיע העלבון כי הר יחרב ויבש ומעין נרפש ומקור נשחת ובכן אין דשאים ואין צמחי' ונמצאו שליטתם בארץ להכות לעשב ואומר לו גדל בטל וגיבאי נהר' יוכיח שאר ר' פנחס בן יאיר ואם לאו גוזרני שלא יעבור בך מים לעולם מוצא שעלבון הוא לו שנחרב יבש הרי פגם ועלבון דרך כלל אגיע לעשיה גשמית. גם לעשיה רוחנית שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם כדרז\"ל במעשה קרח שמש וירח עמד זבולה מאי בעו בזבול וכו' ולא עוד אלא שבכל יום מכים אותם כו' גם לז' כוכבי לכת הממוני' ומנהיגי עולם בחסד וברחמים בחטאת בני אדם מחלישים כחם ואינן מנהיגים כ\"א בעלי הדין. גם למלאכים השוכנים באוירים ושברקעים שבכל אויר ואויר ובכל רקיע ורקיע כמה מלאכים ממונים לקבל תפלת ישראל בסטר מזרח גזרד\"יא ועמיה כמה סרכין ממנן דמחכאן לההיא צלותא <small>(כמה שרים ממונים שמצפים לתפלת ישראל)</small> וכן לסטר דרום ולד' סטרין כלם מנזקי' אותה תפלה ואומרים להקב\"ה יחוס לקבלך ועליך יתמלא רחמים וכן אם המתפלל הוא על שונאיו אשר רדפוהו עולה תפלתו לצפון פתחי ואמרי מרך ירמי סנאך לקמך <small>(הקב\"ה יפיל שונאך לפניך)</small> וההקש ע\"ז בכל ז' רקיעי וכדאי' בפ' ויקהל דף ר\"א ר\"ב ואתה ב\"א הבט ורא' חרפתך ובושת' שכמה מחנו' קדושים התקין לך ה' אלהים להנאתך ולטובתך להכניס תפלה יתוש נתוץ מיאוס תשש כח והנך רואה כי המלאכים הללו אין להם מלאכה אחרת כי אם לקבל ולעטר ולנשק תפלתך והיה כי יחטא ואשם לא נמצא מתיש כחם כי אין תפלתו נשמע' ולא נכנס' ונמצא בטים ממלאכתם אשר המה עושים אין לך עלבון גדול מזה ולא זו בלבד אלא גם בעולם היצירה עולם המלאכים בפתח היכל א' לבנת הספיר שם מלאך טהריאל העומד לקבל תפלת היחיד אם היא הגונה מכניס לפני המלך לדורון ואם לא דחי לה לבר גם למעלה מפתח זה יש שערי דמעה כשעולה תפלה בדמע' מזדמן אופן א' שרוכב על ת\"ר חיו' גדולות ונוטל אותה תפלה עם הדמעות ונרשמים בההוא פתחא וכשאדם חוטא כל הכחו' הללו בטלי ממלאכת' גם לחיה א' הנקרא בזק שמתקן התפות המתערבות בחד רקיע עד שבא סנדלפון שנוטל' וקושרן עטרה בראש צדיק וכן כל התורה והמצוה הנעשים בליל' אם יחטא אדם ולא יתפלל מה יגיע לידו לקשור עטרה מסטר' דיליה כי איננו גם למלאכים אחרים מגיע הפג' כמ\"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם וירדו לתקן ונתקלקלו גם לחשמל אחד ששמו אורפ\"ניאל שבהיכל עצם השמים מגיע עלבון החוט' כד אסגיאו זכאין החשמן הזה מאיר וזהיר במיני מאורות כמנין חשמול וסי' באור פני מלך חיים וכד אסגיאו חייבין נתחשך ואז כ\"ע בדין הבט וראה חרפתך גם לד' אופנים שבהיכל נוגה מגיע עלבון כשהנשמה היא חוטא' נטלין דינא מהיכל הזכות ויוצאים חוץ להיכל ממקום קדושת' להלקותה וכן כשאלו אפנים מנדין לאדם המוציא דבר נבלה מפיו ומכריזי' פ' מנודה הוא אזדהרו בפ' דנזופא לאו עלבונא איהו גבייהו דהא אמרי' בגמרא א\"ר יהושע ב\"ל מעולם לא נמניתי לנדות שום אדם ורבי פלוני היה נוהג נידוי בעצמו קודם ואח\"כ מנדה לחייב נידוי ולא עוד אלא גם לכתות קדושים הנקראים רצים שהם במקום א' שנקר' תא הרצים שמלאכת לרוץ להגין על ישראל משאר עמים ולהלחם עמם והם רצים לקראת רצים אחרים דסטרא אוחרא למהר איזה גזרה רעה על שונאיהם של ישראל וסי' הרצים יצאו דחופים והעיר שושן צהלה ושמחה וכשאלו גוברים והעיר שושן נבוכה והנה הכח שיש לאלו הרצים קדושים לרוץ הם תורה ומצות התחתונים העושים בהליכם ובמרוצת הרגלים כגון למהוי רהיט בפרקא וכיוצא וכשאדם אץ ברגלים וחוטא מחליש כח אותם הרצים ורצים דס\"א קודמים ונמצא זה החוט' יאבד טובה הרבה. גם למלאכים המלוין לאדם מגיע עלבון שמתאבלים עליו כשהוא חוטא כדאית' בסבא פ' משפטים גם בע\"ב סנהדרין שבהיכל הזכות אם זה חוטא במקום שהטייתם לטובה הטייתם לרעה וגם ענוש לצדיק לא טוב ועלבון הוא להם לעשות באופן שיטו להנהגת הדין גם בהיכל אהבה שהיו באים שם הנשמות וכד גרמו חובין והתחרב בית מקדשא לא עלו תמן נשמתין אחרנין גם בהיכל זה יש כתות קדושים שנקראים גפנים ורמונים שמגמת פניהם להכניס אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים ויורדים בשעת יחוד ק\"ש ועולים ומעידים וכשאדם חוטא במקום יחוד עושה פירוד כמה עלבון מגיע להם שאין להם פה להליץ. גם בהיכל הרצון ששם מרכבו ארג\"מן וכד גרמו חובין והתחרב ביתא מקדש' בא מיכאל אפטרופוסא רבה דישראל להליץ טוב והיתה טענתו תבירה קמיה סטרא אחר' כמו שאמר הכתוב השיב אחור ימינו מפני אויב. גם בהיכל קודש הקדושים ששם תרין כרובים מטט\"רון וסנ\"לפון שעל ידם נעשה יחוד בימות החול והעונות גורמים שלא היו פניהם איש אל אחיו ומנהיגים העולם בדין כדאי' בזוהר פ' אחרי מות שהיתה שנת בצורת וראה רשב\"י שהכרובים לא היו פנים בפנים ולא זו בלבד אלא גם לעולם הבריאה סוד כסא הכבוד מגיע הפגם שהנשמות חצובות משם וכד אסגיאו חייבים בעלמא אינן נמשכות משם ועוד שפגם הנעשה מהעונות פוגם שורש נשמתו של חוטא דהיינו בכסא וכביכול אין הכסא שלם וכדאיתא בתקונים דף ג' וכורסייא דיליה פגימא בחובין דישראל.",
+                "<b>גם</b> לאדם מלכות הרוכב על הכסא מגיע העלבון כמו שאמר הכתוב ובפשעכם שולחה אמכם וכן נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלים של מעלה וכן מיומא דאתחרב בית מקדשא דחוון לא אנעול קדמוהי והמלאכים כשהם משוררים הם משוררים לבר כמבוא' בזוהר פ' ויחי וכן כד אסגיאו זכאין נקרא שדה תפוחין וסוד העושר. וכד אסגיאו חייבים נקרא שדה ענתות כמו שאמר הכתוב עניה ענתות כמבואר שם וכן בפרשת תרומה האי עת סלקא ונחתא בגינייהו דישראל ואינה מתייחדת כמש\"ה ונרגן מפריד אלוף אלופו גימ' אלהים מפריד חסד אל מהאלהים העולה פ\"ו גם וכמה מהשמחה והששון והגילה והחדוה והדיצה והרינה מגיע לכללות כל הבריאה עליונים ותחתונ' בעוסקך בתורה באמצעותם כי כלם כלל ופרט הם הכנה לך שתוכל לעסוק בתורת אלהיך וכמה מהשבח וההילול וההודאה והברכה והשלום מהם עליך על התדבקותך בבוראך על ידם ומה גם היותך סבת קייומם שבשבילך נברא העולם שנ' בראשית שביל ישראל שנקראו ראשית ובעסק תורתך העול' קיים דכתיב אם לא בריתי וכו'. ואתה בן אדם הנה לפניך שני דרכים דרך החיים ודרך המות אם תשמע את ה' אלהיך ללכת בדרכיו תהיה מבורך מפיו ומפי כל הבריאה פרט ופרט וכלל ואם לאו יהיה הדבר בהפכו ח\"ו ולמה לא תכיר ערך מעלתך ותכלי' שפלותך ערך מעלתך שלא עשה אותך ה' אלהיך כאחד צבא המרום במרום כוכב או מלאך כי אם בעל בחירה כדי שתעלה עליהם ביתר שאת ויתר עז ולקבל שכר על מעשיך ולהיות מחיצתך לפנים מלאכי השרת ותכלית אופלותך כי בהיותך נוטה מיני הדרך הטוב והישר בעיני אלהיך הנה חשוב כבהמה דמותר אדם מן הבהמה אין לבד השמה הטהורה ובלתי נשמה טהורה את טיפה רוח' ליחה מאוסה גוש אפר רימה ותולעה ולמה לא תשים עיניך דבר קטון כמוך יתוש נתוש גורם במעשיך הריסה לכל הבנין היה עונש מספיק לתקן קלקולך שים נגד עיניך החיבה שחיבב הקב\"ה לישראל מכל אומה ולשון תכסך בושה וכלימה לחטוא בפני מי שהטיב עמך כל כך ולמה לא תכלם להיות פחות משור וחמור דידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ויותר פחות מהכלב שכל המשליך לפניו פעם אחד פרוסת לחם נסרך אחריו ואין רוצה לפרוש ממנו אף כי יכהו בשבט הבט וראה בחיבת הקב\"ה עם ישראל שהוליכ' בתהומות ובמדבר ושם הזמין פרנסתם במעדני מלך ורשם אות' בדגלים להיותם נכרים לעמו ועדת סגולתו עד שאמרו להם אומות העולם בואו עמנו ונעשו לכם מלכים ואפרכסים וישראל אומרים להם וכי יכולים אתם לעשות לנו דגלים כאשר עשה לנו אלהינו כדאיתא במדרש רבה דקשה דלמה שתקו א\"ה ולא ענו עוד וכי לא היו יכולים לומר גם אנו עושים לכם דגלים דמה דבר קשה הוא לעשות דגלים אלא כוונת הדגלים שעשה להם דבר שמלאכי השרת משתמשים בהם כאר\"ז במדרש כשירדו המלאכים לסיני ראו אותם בדגלים ואמרו רצונינו שיעשה גם הקב\"ה דגלים א\"ל הקב\"ה למשה עשה להם דגלים וענין דגלים אלו שהיו משתמשים בהם אותיות התורה עיין באורך בספר עמודיה שבעה וזהו דבר שאין אומות העולם היו יכולים לעשות גם רומז ענין הדגלים לשם אל שנתן בשמם על שקראם בשם ישראל כמלאכי השרת דשם אל בשמם כגון מיכאל גבריאל ואות הלמד היא כדמות דגל שיש מגדל פורח באויר בילא\"ו שלום על ישראל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>קר <b>ה</b>אור <b>ו</b>לבוש <b>ה</b>עליון נעשה על ידי אור תורה וקייום מצותיה שעל ידי המצות נארגת לבוש יקר רוחני מאיר כעצם השמים לטהר אשר הנשמה בצאתה מזה העולם ערומ' מהלבוש הגופני מרחפת ומתבוששת בראות עצמה ערומה מיד לובשת הלבוש הבהיר והמאיר הזה אשר עשה בעולמו בתורה ומצות ומקבלת שמחה גדולה בראות עצמה בלבוש מלכות דוגמת האדם אם יהיה ערום מבלי לבוש כמה מהבושת מקבל לצאת בין אנשים ואם מזדמן לו לבוש כמה מרגיש מהשמח' וק\"ו בן בנו של ק\"ו אם נזדמנו לו בגדי מלכו' דאין קץ לשמחתו ולעונג שמקבל נשמתו בהיו' שהיה בתכלית השפלות ערום כאשר יצא מבטן אמו וזכה ללבוש בגדי מלכות שיוכל להתפאר עמהן בפני כל רואיו כך הנשמה היוצאת מזה העולם ערומה ומוצאת לבוש מלכות וכי יוכל דעת האדם החומרי להשיג שיעזר השמחה שמקבל הנשמה בלובשה בגדי יקר כמדובר. והנה נתייחדתי הפרק הזה לדבר בו בענין הלבוש העליון כיצד הוא ומהיכן נעשית ואמתי מתלבשת הנשמה בו ואם הוא לבוש אחד בלבד שיש לה או יותר כדי להודיע בזה מעלת העוסק בתורה ומצותיה הטובות והישרות ונקדים דברי הרב המקובל האלהי כמוהר\"ר עובדי' המון ז\"ל מברטנורה שדבר בסוד המלבוש בספר מקרא קדש ונעתיק לשונו לעשותו פרק בפני עצמו. וזה לשונו סוד המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן מי זוכה בו ומתי יזכה בו ומה יעשה ממנו וממה עשה הלבוש הזה וכמה לושי' הם מקובץ מפי סופרים ומפי ספרם וכו'. חכמי האמת אמרו כי ספירת יסוד נקרא איש הטעם כי נשמות הצדיקים הנקראים אנשים זוכות בו ושם סוד המלבוש השני יש לך לדעת כי המלבוש האחד הם היסודות הגופניים אבל הלבוש השני הם יסודות רוחניים והנשמות של צדיקים הם מתלבשות בה המלבוש אמנם גם הם מלאך אחד ששמו אורה ומעשה ר' אליעזר ור' יהושע מוכיח ונותנו למי שזוכ' בו עתה יש לי לבאר סוד המלבוש על מתכונתו יש לך לדעת כי יצירת האדם בצלם אלהים ולכבודו בראו ונפח בו נשמה עליונה מיסוד ונמשכת בתבונה משונה לקבל צורה כצורת גוף האדם ונתמלא זיו כבודו כדי להמשיל בכחו רוח שכל וידבק עמו בלכתו דרך חכמ' והשם עושה חסד עם נשמות הצדיקים והזמין להן מלבוש שני אור דק מאד ונפשות הצדיקים מתלבשות בו לעתים ידועים כגון שיש תוספות ברכה ושלום ורצון למעלה כי הנשמה בהתפרדה מן המלבוש הראשון היא רוחניות ביותר יותר ממלאכי השרת ואינן יכולין להכיר עצמן ואינן יכולין להתפלל בעדם ובעד זרעם עד שהם מזמין להם הלבוש השני ובזה המלבוש השני יש לה היכר ומתפללת בעדה ובעד זרעה כמ\"ש ר\"ל צערה דידהו ידעי צערא דאחרינא לא ידעי א\"כ נשמ' שזכתה לזה המלבוש יכולה להתפלל בעדה ובעד זרעה וכן בכתובת פרק הנושא רבינו הקדוש אחר מיתתו היה בא בכל ערבי שבתת לקדש לאשתו וזהו ידוע כשהנשמה ערומה לה יהיה לה יכולת באילו הענינים אבל רבינו הקדוש אחר מיתתו היה בא בכל ערבי שבתות לקדש לאשתו וזהו ידוע כשהנשמה ערומה לא יהיה לה יכולת באילו הענינים אבל רבינו הקדוש זכה למלבוש השני והיה לו כח כמלאכים וכן בבת פר' השואל הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן וכו' שמצאו לר' אחאי בר יושיאי ברוח חיים בקבר הכל מזה הענין כי אום צדיקים שזוכים בזה המלבוש קרויים חיים החופף על קברו תמיד ויש לך לדעת דודאי שהם עושי' שליחות השם כמלאכי השרת כמ\"ש עושה מלאכיו רוחות רצה לומר מהנשמות שהם רוחות עושה מלאכיו וכן הוא בוודאי כי אותם האנשי' שבאו לאברהם היו מזה הענין בעבור שכוחו היה יפה וזה הטעם שאברהם הזמין (רקנטי פר' וירא) להם אכילה ושתיה בודאי היה יודע כי המלאכים אינן אוכלים אמנם באילו שהיו נשמות של צדיקים שהיו בגופות אמר אברהם אי אפשר שלו ישאר להם יסוד גופני שממנו יתהוו לאכול ולשתות ולכן נקרא ואנשים וכן כל איש או אנשים הכתוב בפסוק הכל מזה הענין ולכן נקרא איש כמו המלבוש. ועוד טעם אחר למה נקרא איש כי העשיריה נקרא בית והיסוד נקרא איש והאיש יסוד הבית כי האיש מקיים הבית בדרך השפעה שנותן לה ע\"כ דברי הרב רקנטי זצ\"ל. ובספר מאירת עינים מצאתי דבר יותר באורך דע כי צורת האדם ודמותו זאת חביבה מאד לפני הקב\"ה ומרוב אהבתו תחיה תחיית המתים בגוף ונפש ממש כאשר היו בתחלה ואחר תחיית המתים יעה השם יתברך כל העתיד לעשות כגון יום הדין הגדול ויקבלן כל אחד כפי מעשיו גופות הצדיקים יתעכלו כחנוך ואליה ותשארנה נפשותיהן באותה צורה קיימת לעולמים גם בעת שצדיקים כשרוצה הקב\"ה לעשות שליחות על ידי נפשותיהן לבני אדם מלבישם לבוש העשוי בצורת הגוף והלבוש הוא אוירי ואחרי שעשו שליחותם מתפשטות ונשארות ערומות כבתחילה ואינן לובשת לבוש השני כל שעה שהם רוצות ואפילו לצדיקים אלא בשעה שהקב\"ה חפץ לעשות בנפש מנפשות הצדיקים איזה שליחות אז מתלבשת באותו הלבוש ואחר שעשו שליחתם מתפשטות ונשארות ערומות וכשהולכין בשליחותן אינן נראין רק לזכי הנפשות שכל כך גופם נקי מכל כתם חטא ועון שאינו חולץ ומונע אותו לראות המלבוש. ויש צדיקים גמורים וחסידים אשר חפץ בהם הש\"י שאין נפשותיהן נשארות ערומת אפילו שעה אחת בלי לבוש והוא כמעשה מערכת לחם הפנים על השולחןשלא היה שולחן פנוי מלחם הפנים אפילו רגע א' שנא' לחם פנים לפני תמיד והיו שני כהנים זה כנגד זה זה מוציא הישן וזה עורך החדש שלא יפסוק זה להוציא עד שזה עורך כן הנפשות לא תפסוק הנפש לצאת מהגוף בשרי עד שמתלבשת גוף אוירי וזה שאמר תחפף עליו כל היום זוהר פ' אמור וכך נשמתו של יעקב אע\"ה לא נשארת ערומה אפילו שעה אחת אלא הלבוש חופף על נשמתו תמיד ר\"ל שנשמתו צרורה בצרור החיים הלבוש אצלו תמיד מזומן ועומד ומחופף וכל שעה שנשמת יעקב רוצה ללבוש אותו לבוש לאלתר היא מתלבשת ועל כן אמרו רז\"ל יעקב אבינו לא מת כענין פ' ויחי קבלת הרמב\"ן ולמה זה ביעקב יותר מאברהם ויצחק מפני שהיתה מטתו שלימה כי באברהם היה ישמעאל וביצחק עשו ועוד כי ליעקב היה לו צער גידול בנים מה שלא היו לאבותיו וכיון שקבל צערם בחייו בעולם הזה בעודו בו גם לאחר צאתו ממנו סובל צער עונותיהם כי כשישראל בצע' הגלו' בעונותיה' מיד נשמ' יעקב אע\"ה לובש' המלבוש ומבקש' רחמי' לפני השכינ' וממשכ' רחמי' על ישראל נכח תפלתו ואחר שנעני' שבה בצרו' החיי' בלי לבוש כי הלבו' הזה היא צור' נברא' כצור' דמו' הגוף ואי אפש' לנשמה להתפלל ולהמשיך שפע אלא עם הלבוש הזה וע\"כ אמרו על נשמתו של יעקב עה החופף עליו כי היום (רקנטי פר ויחי) וזה שאמר המאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים רצה לרמוז מ\"ש מפני שהיה לו צער גידול בנים בחייו גם אחר כן מגין עליהם. ודע כי במלבוש הזה יש ענין גדול ותועלת לעולם שכ\"ז שהנשמה בגוף האוירי הוא הנקר' מלבוש זוכות ומזכות לבני העולם ויורד בזכותם שפע חסד ורחמים על העולם הזה כאלו היה בגוף החומרי כבתחלה ובלי לבוש אינן יכולים להתפלל ולא להשפיע דבר בעולם ומזה תבין מאמר א' פ' הפועלים אליהו הוה שכיח במתיבתא דר' יומא חרא נגה ליה ולא אתא א\"ל מ\"ט נגה ליה למר א\"ל עד דאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ומגנינ' ליה וכן ליצחק וליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי למשיחא בלא זמניה מה לו כל הצער הזה להקים אבות מקברם ולרחוץ ידיהם ואח\"כ יתפללו רק יתפללו כולם בעודם שוכבים בקברם או כל אחד לבדו ולמה לו כל הטורח זה רק כל זה הוא כמ\"ש כי המת בעודו בקבר מושכב אין לו יכולת להתפלל אל ה' לא בעדו ולא בעד אחרים אבל כשיתלבש נפשו בזה המלבוש רוחני אזי יש לו יכולת להתפלל בעדו ובעד אחרים ולהוריד שפע ורחמים בעולם כאשר נתחלה בחיותו לכן אליהו שהיה רוצה שהאבות יתפללו על זרעם היה מביא להם הלבוש ומלביש אותם בלבוש רוחני כל אחד לבדו ואז היה מתפלל ואח\"כ מפשיט אוו הלבוש ומחזירו לקברו כאומרו ומגנינ' ליה וכן ליצחק וליעקב וכ\"ז יובן ממה שמצינו בשבת פר' השואל הנהו קפולאי והיה אחאי בר יושי' חי בקבר ודבר עם ר\"נ וגם ר' דהוה אתי כל בי שמשי לביתי' וכן ר\"י הגלילי שהיה בא לביתו בכל ע\"ש וחשדו לאשתו ב' תלמידים ששמע קולו של ר' יוסי הגלילי שהיה עוסק בתורה ואמרו שהיתה עוברת עבירה והודיעו לב\"ד והביאוה ורצו להלקותה ואמרה שהוא ר' יוסי בעלה ולא האמינוה לשבת אחר בא כמנהגו ומצאה בוכה ומצטערת על שחשדוה בזה שחרית גלה עצמו לצבור בבית הכנסת והעניש רבים מהם ושוב לא בא לביתו כל אלו סודות רומזים למלבוש השני אשר מתלבשת הנפש תכף צאתה מן העולם ומה שאמרו שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים כנזכ' סוד הדבר כי ב' בני אהרן לא היו שלמים עדיין בבגדים העליונים כי כל צדיק יש לו מלבוש מתוקן ויתלבש בו כהוגן ואם עדיין לא נשלמו מעשיו ואינו ראוי לאותו מלבוש אזי לא ימלא אותו מלבוש מתוקן ואותו מלבוש יארג מן מצות וצדקות ומ\"טי הה\"ד וילבש צדקה כשריון וזה המלבוש אינו מתוקן אלא למי שהוא שלם מלמטה וקיים דמות השלשלת בזה העולם בפריה ורביה והוא שיש לו בת זוג אזי הוא שלם מלמעלה ומלמטה ואזי אותו המלבוש מתוקן לו כראוי ואם זה המלבוש אינו מתוקן לו בשביל שלא נשלם ממטה שאין נושי שלא קיים מצות פריה ורביה אז נפסד לו אותו מלבוש מלמעלה וב' בני אהרן נכנסו מחוסרי בגדים פי' בגדים העליונים שלא היו נשואים ולא קיימו פריה ורביה לכן הופשטו מאותה הבגדים ולא היו מתדמין ליוצרם ונכנסו לעשות העבודה ההיא לכן נענשו והלבוש הזה לידע ממה יעשה. עשה אזנך כאפרכסת ושמע כתיב ויקרבו יי ישראל למות יש להקשות למה אמר ויקרבו כנר' שהיו רחוקים עד עתה למרחוק ועתה נקרבו היה לו לכתוב ויבא יום ישראל למות עוד אמר ימי לשון רבים היה לו לומר ויקרב יום כי ביום אחד ימות האדם ולפעמים בשעה אחד עוד מצינו שלמעלה קראו בשם יעקב כמ\"ש ויחי יעקב ויהי ימי יעקב וכאן קראו ישראל אבל בהיות כשברא הקב\"ה את האדם על צד החסד ונפח באפיו נשמת רוח אלהים חיים בראו על תכלית שיהיה כלו שכל פשוט כמלאכי השרת אשר אין בהם עון אשר חטא רק לעשו' רצון בורא' והאד' גרם העון וחטא ועבר על צווי הקדוש ברוך הוא וגרשו מגן עדן לעבוד את האדמ' והשגיח עין חמלתו עליו לבלתי ידח ממנו נשמתו הטהורה נתן לו קצת מצות עד שבאו להר סיני ונתן להם תרי\"ג מצות וצוום על קיומ' למען יטב להם כי בקיום המצות יתעלה נפשם במעלה עליונה יותר ממה שהיתה מקדם כו' וכן מצינו כי המצות בכל יום מזהירין את האד' שלא יחטאו יעבור רצון בוראו כארז\"ל אמר ר' אחא רמ\"ח מצות בתורה כנגד רמ\"ח אברים שיש באדם ובכל יום ויום צווחין על האד' עשה אותנו כדי שתחיה בזכותינו ותאריך ימים ושס\"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום ויום שחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת גוזר אני עליך במי שהגיע ימיך ליום זה אל תעבור עבירה ביואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה הרי תרי\"ג מצות כלם מזהירין את האדם שלא יחטא לשמור מצותיו וחקותיו ותורותיו לטוב לו כל הימים לכן בשומרו מצות השם ללכת בדרך טוב הקב\"ה אין מקפח שכרו ופעולתו לפניו בעה\"ב כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא זאת ועוד מלבד שכר המעשה שנותן לו גם כן הימים אשר עשה בהם מצות אינן הולכות לאבוד, וחוזרות ריקם כי בהם משלים נפשו יותר ויותר כי בהסתלק נפשו מזה העולם נשארה ערומה בלי לבוש כי הגוף נקבר בקבר ונפשו עגומה בראותה כי אין לה לבוש כאשר היתה באמנה אתו זה ימים רבים אז הקב\"ה עושה לה לבוש אחד מכל אותם הימים שעשה בהם מצות ומתלבשת הנפש בגוף הזה ואז נחה שקטה ממכאובה ושבה אל בית אביה ובזה הלבוש היא הולכת בשליחותו של הקב\"ה כנ\"ל ולזה אמרו רז\"ל כי בכל יום ויום משנותיו של אדם אם עשה בו מצוה אחת אותו היום הולך לפני הקב\"ה ואומר רבש\"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועשה בי מצוה אחת אז אותה היום עומד לפני הקב\"ה עד בא יום פקודתו וכן כלם עבר עבירה אותו היום הולך לפני הקב\"ה ואומר רבש\"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועבר בי עביר' אז אותו היום יוצא מלפני הקב\"ה כי אינו יכול לעמוד לפניו אחרי הוטמאה כי הוא קדוש ומשרתיו הם קדושים ואינה יכולה לעמוד במחיצתו ובאחרית הימים בהסתלק נפש האדם מן העולם הזה לעולם העליון אז רואים אלו הימים ימי שנותיו של אדם אם נמצאו כלם טהורים שלא חטא בהם ואין בהם לכלוך עון כלם נכנסים לפני הקדוש ב\"ה בחצרות קדשו ולא יבושו ואז עושים מאותם הימים לבוש אחד ומלבישים אותם לנפש האדם אשר בא וקיים את מצותיו.",
+                "<b>ואם</b> נמצאו בהם ימים מלוכלכים בעון אותם הימים נכלמים בעצמן בראותם כי הוטמאו ואינן יכולים ליכנס בחצר בית המלך ואז אותם הימם הנשארים לא יספיקו ללבוש כי יהיה חסר כמו הבגד שחסר ממנו ולא יספיק לעשותו מעיל אינו עושה אות ואז הנפש חוזרת ריקם כי אין נותנין לה לבוש וזה סוד הכרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. ולכן בהיות שיעקב אבינו ע\"ה כל ימיו נזהר בהם והיו כלם בקדושה ובטהר' אז בהסתלקו מזה העולם תקף נקרבו כל ימיו לפני הקב\"ה בלי בושה כלל ואז נעשו אותם ימים לבוש א' ונתלבש נפש יעקב בה לכן אמר ויקרבו ימי אותם הימים של יעקב כולם נקרבו לפני קב\"ה בלי בושה כלל כי היו ימי ישראל ר\"ל מי שכל ימיו היה ישר עם אל וכל זה למדנו מדברי האיש האלהי רשב\"י ז\"ל (זוהר פ' ויחי) ת\"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי הוה זכאה כד בר נש נפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר מתלבש' ביה נשמתי' ואינון יומין דלא חב בהון בהון יזכא זכאין אינון צדיקיא דיומיהון זכאן ואשתארו לעלמא דאתי וכד נפקין מתחבראן כולהו ואתעבידו לבוש יקר לאתלבשא ביה ובההוא זכותא זכאן לאתענגא מענוג' דעלמא דאתי ובההוא לבושא זמינין לאתייא למקום וכל אינון דאית להן לבושא יקומון דכתיב ויתיצבו כמו לבוש מי לההוא חייב' עלמא דיומהון בחוביהון חסרין ולא אשתאר מנייהו במה דאתסין כד יפקון מהאי עלמא וחייבי עלמא דלא לאתלבש' בלבושא דיומהון עלייהו כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יב' טוב ווי לההוא דגרעי ימוי לעילא דכד בעו להלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים ביומוי חסרין מההוא לבושא ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם יומא על יומין חד על תרין דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין להתלבש בה ולא להוי ליה לה לבושא במה דיתכסי זכאין אינון צדיקיא דיומן דילהון נטירין אינון לגבי מלכא קדישא ואתעביד מנייהו לבושי יקר דאתלבש בהו לעלמא דאתי ת\"ח כאברה' דזכה מה כתיב אברהם זקן בא בימי' כד דאסתלק מהאי עלמא באינון יונין ממש דיליה על ואתלבש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום דכתיב בא בימים ביומין דיליה דכלהו הוו טהורים וקדשין באיוב מה כתיב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה דהא לא אשתאר לבושא להתלבשא בהו וכו' וגם אם תעיין בספר מראות הצובאות בענין מיתת מיתת בני אהרן שיש מהם אומרים שנענשו בשביל שנכנסו מחוסרי בגדים והסוד הוא מה שאמרנו שהיו מחוסרי בגדים העליונים שלא זכו עדיין למלבוש הזה בשביל שלא היו נשואים ולא קיימו מצות פריה ורביה כי המלבוש הזה נארג ממצות ומ\"ט שעשה האדם בזה העולם כל ימי חייתו והימים האלו נזכרים לפני הקב\"ה ונעשים מהם מלבוש לנפשו בהסתלקו מזה העולם לעולם העליון ובלבוש הזה נחלקו בו יש מהם אומרים כי אינו רק א' לבדו ובזה הלבוש הנפש הולך בשליחותו כפי מה ששולחין אותו במאמר השי\"ת ונראה לבני העולם כמו שהוכחנו לעיל אבל כפי מה שלמדנו מדברי רשב\"י כפי הנראה הם ג' כמו שיש לאדם ג' נפשות שהם נפש רוח נשמה כן כל א' (זוהר פרש' תרומה) יש לו לבוש בפני עצמו וכפי מעלת כל א' כן לבושו כי הנשמה עולה למעלה בצרור החיים את ה' אלהיו והרוח הוא בג\"ע והנפש היא לעולם בקבר (רקנטי פ' בראשי') וז\"ש ר' יצחק קשה רמה למת כחט בבשר החי וז\"ש החיים בעומדים להתפלל על קברות המתים ונענים מיד כי הנפש מודיע לרוח והרוח לנשמה ונשמה להקב\"ה ומיד נצלחים בתפלתם והדבר הזה ישנו ראיות גדולות ומובן למי שקרא ושנה וכו' ולכן כל אחד יש לו לבוש בפני עצמו ולהלבוש ההולך באיזה שליחות ונר' לבני אדם אינו רק לבוש הנפש לבד ובזה הוא משוטט בעולם אבל לבוש הרוח ולבוש הנשמה אינן יוצאין בו מאותו המקום אשר הם עומדים וז\"ל רשב\"י בפר' ויחי תנן אלף ת\"ק ריחין סלקין כל יומא מגינתא דעדן דמתבסמי בהו אינון לבושן דיקר דההוא עלווא דאתי דמתעטרי מן ימוי דבר נש אמר ר' יהודה כמה לבושין אינון אר\"א טורי דעלמא בהא אפליגו אבל ג' אינון חד דמתלבש' ביה נשמתא בגו צרורה דחיי בין פורפיר' דמלכא קדישא וחד לבושא דלבר דקאים ולא קאים אתחזי ולא אתחזי בהוא אתלבש' ביה נפשא ואזלת ושטאת בעלמא באבתא ובכל ריש ירחא אזלת ואתקשרת ברוחא דבגינתא דארעא דקיימא בין פרגוד' יקירא ועיניה אוליפת וידעת מה דידעת ושאת ואודע' ליה בעלמא ת\"ח בתרין קשורין אתקשרי נפשא (זוהר פר' ויחי) בכל ריש ירחא ושבתא בקשורה דרוחא בין ריחי דבוסמין בג\"ע בארעא ומתמן אזלת ושטאת ואתקשרי עם רוחא בנשמת' דצרירא בצרורא דחיי ומתזנת מאינון זיוון יקירין דהאי סטרא ודהאי סטרא הה\"ד ונחך ה' מיד והשביע בנחלאות נפשך מהו בצלצחות צחותא חד כד אתקשר ברוחא בגינתא דלתתא צחותא מן גו צחותא כד מתשראן נשמתא דלעילא בצרורא דחיי והיינו בצח חד צחות תרין דאינון לעילא ביקר' דנשמת' הא ודאי צחצחות ומהן ירית יקרא דא נפשך ממש זכאה חולקהון דצדיקים דזכו לכל מילין אילין בעלמא הדין ובעלמא דאתי ע\"כ ועתה שמע לקול הדברים האלו אל יליזו מעיניך כתבם על לבך תמיד אשריך וטוב לך כי תשמור לעשו את כל דברי התורה הזאת כל ימי חייך תבין את אשר מוכן לפניך אם בעל נפש אתה ורוח אלהים בקרבך קדוש אחריתך ישגא מאד ודעת לנפשך ינעם בלבוש מלכות ועטרת זהב ויהיו חיים לנפשך להתהלך לפני ה' באור החיים ולחסות תחת צל כנפיו אמן הנה לפי הנזכר דיש ג' מלבושים והאחד הוא שמתלבש הנפש כשנשלחת באיזה שליחות והוא נעשה מהימים אשר לא חטא האדם בהם ועשה מצות ומ\"ט נראה שיובן פסוק יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל דיש לדקדק אומרו בגדי לשון רבים וגבי לבוש קאמר לשון יחיד אמנם הכוונה מדבר על שלשה מלבושים הנזכרים שליצני הדור היו אומרים דוד אין לי חלק לעעול' הבא ח\"ו ואנו נוחלין בגדיו שעשה קודם שחטא בבת שבע ע\"ד נוטל חלקו וחלק חבירו וזהו אומרו יחלקו בגדי להם הם אותם הב' לבושים ולזה אמר בגדי דמיעוט רבים שנים ועל לבושי שהוא לבושי שעשיתי בטורחי במה שלא חטאתי בשו' יום ועשית מצות ומ\"ט והוא לבושי דייקא מוכן להלבישה על כל שליחות שישלחו לי יפילו גורל על מי יכול להנחילו וזה גם כן כוונת מאמר חז\"ל דרבי יוחנן הוה קרי למלבושיו מכבדותי מדבר על מלבושיו העליונים שפעל ועשה בימיו ובמצותיו שהם מכבדים לנפש רוח ונשמה שבלתם הנפש ערומה מתבושש' ונכלמה כנ\"ל ונר' דזהו ג\"כ כוונת מאמר במדרש רות ורחצת וסכת מע\"ז ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת ע\"כ רמזה נעמי לרות על קניית המלבושים העליונים שהנפש מתלבשת בעולם שכלו שבת ע\"י שמטהרת הימים ובקיום המצות וזהו ורחצת מע\"ז שע\"י כך תתדש' ובזה תזכה דשמת שמלותיך עליך ופירש לה שהם בגדי שבתא כלומר המלבושים שמתלבשת הנשמה בעולם העליון שכלו שבת ועם זה נכון פ' בזכריה סי' ג' ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וכו' ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות ויאמר ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבשהו בגדים ומלאך ה' עומד כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה נה הראה ליהושע שבעון שלא מיחה בבניו על שנשאו נשים שאינן הגונות לכהונה פגם בבגדים העליונים הנעשים מהזכיות וזהו היה לבוש בגדים צואים ובאותם בגדים צואים היה עומד לפני המלאך הראו לו במראה הנבואה המאורע המגיע לו לעולם הבא כמה מהביוש מגיע לנשמה על היותה לבוש בלבוש פגום ועומד לפני המלאך זהו הראו לו שיראה בעיניו כמה בושה היה בעולם הנשמות אם לא היה מתקן עון בניו אך כיון שתקן הראו לו בתקון לבושו וזהו הסירו הבגדים הצואים מעליו וכו' והלבש אותך מחלצות הם החלוקה שנעשה מן הזכיות וכמו שפירש הרד\"ק מחלצות הם חליפות בגדים נקיים וזה משל אל הזכיות כלומר כיון שיוסר העון יראו בך הזכיות וכן ת\"י ואלבישית יתך זכיות ע\"כ רומז התרגום בדברו אחד על הלבוש שנעשה מהזכיות כדפריש' וזהו וילבשהו בגדים שהראו לו בנבואה שהותקנו הבגדי' העליוני' וכיון דמלבושים אלו תלוים במצות שעל ידי המצות נעשים וכל כך שמוסיף בתורה ובמלות כך מוסיף אור גדול בלבושי' לכן מזהירו אם בדרכיו תלך וכו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שהם המלאכים שאין להם ישיבה והכונה כשם שהמלאכים עושים שליחות שנאמר עושה מלאכיו רוחות כך אתה על ידי מלבוש הנעשה מהמצות אתהתלך בשליחותי כמוהו כמדובר לעיל שעל ידי לבישת הלבוש הזה שמתלבש הולך בשליחות המקום כמלאכים וזה עצמו כונת פסוק בישעיה סימן ס\"א. שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה בהיות שירושלים שהם ישראל כשחטאו וגלו עשו פגם הלבוש העליון לכן בשוב' שעל ידי כך מתקני' אמר כיון שאיני ערום מהלבוש על ידי התיקו' א\"כ שוש אשיש בה' שאיני מתבייש לעמוד לפניו משום שתגל נפשי באלהי בלובשה הבגדים שעשיי על ידי הזכיות וזהו כי הלבישני בגדי ישע שאותם בגדים ישע הם לנפשי מעיל הצדקות שעשיתי יעטני כי על ידי הצדקות עשיתי מעיל לנשפי וכדברי התרגום מעיל דזכו עטפני כחתנא דמצלח וגם רומז כאן על ג' לבושי' באומרו כי הלבשני בגדי ישע בגדי לשון רבים מעוט רבים שנים ומעיל אחד הרי שלשה וגבי מעיל הזכיר צדקה לפי שהמעיל שמתעטף בו הוא רמז אל הלבוש שמתעט' הנפש כשרוצה להתפלל על צער החיים כנזכר לעיל ונמצא שמתעטפת עמו לעשות צדקה עם החיים ולזה אמר מעיל צדקה יעטני נקט גבי מעיל צדקה לרמוז על האמור.",
+                "<b>עוד</b> יתכן לפרש דע שפעמים זוכה האדם ללבוש הבגדים הנעשי' מהמצות כאן למטה בעולם זה וכמו שכתב הרב בעל שית יצחק בדף ח' ע\"ד כשאדם צדיק גמור וענה גופו לרצון קונו יזכה לבוש העליון אף בחיים ועל זה מרדכי ואסתר שנאמר ותלבש אסתר מלכות וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות עיין שם באורך מדף ז' עד דף ט' והנה נבא לענין שישראל לעיד יזכו בחיים חייתם ללבוש העליון וזהו שוש אשיש בה' כי הלבשני בגדי ישע ומעיל צדקה יטני דמשמע כאן בעולם הזה שעל הישועה שהיא כאן מדבר וקאמ' הלבישני ויעטני. ונבין עם זה ענין שאול בדוד דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו ואמרו רז\"ל כמדתו שאע\"פ ששאול משכמו ומעלה גבוה מכל אדם אתרמו לדוד מדיו ומשם התחיל לקנא בו והתחיל רודפו משם ואילך שנתיירא שלא יקח מלכותו וכו' דקשה דשאול בחיר שם במקום לתת הודאה ושבח להקב\"ה על נס הבגדים שאתרמז לדוד הקטן והוא פלא התחיל בקנאה ועוד מאחר שהוא משיח ה' והמלכות של הקב\"ה למי שרוצה נותנו אך נתירא שלא יקח דוד מלכותו כיון שאינו מהקב\"ה אינו יכול ואם לוקחו מהקב\"ה הוא איך יכול לבטלו.",
+                "<b>אמנם </b>לבא לענין נקדים גם מה שכתב בעל שיח יצחק בדף ח' עמוד א' הקב\"ה נותן לצדיקים ומוסיף על שלהם מאחרים הכונה כשאדם הוצרך להתלבש אחר פטירתו בלבוש שעושין לו מן המצות ומעשים טובים שלו אם אין די בשלו נותן לו הקב\"ה ירושה משל אחרים וזהו נקרא חלוקה דרבנן עיין שם יותר באורך הכלל העולה שמחלוקת אחרים שאבדו אותן על שמרדו משלי' חלוק הצדיקי' אם חסרה קצת ונבא לענין של שאול רוב אמונתו בשפר הנפש הביאו לחשוב מחשבות ולרדוף לדוד כי היה קנאת הנשמה כי לא היה מקנא על מלכותא דארעא שהנה כראות שדוד הוא הקטן והוא גבוה מכל אדם ואתרמו לו לבושיו אמר רמז רומזים לי מן השמים שמשלמים חלוקתו לעולם הבא עם חלוקתי כלומר מדיו שלי משלמים לו ולכך נכנס קנאה בלבו דאין קנאה כקנאת הנוגע לענין הנשמה וכיון שקנא הקנאה מביאו שיכנס בו רוח רעה ע\"ד עבירה גוררת עבירה שירדפהו גם להוציאו ממלכות של מטה ואע\"פ שהמלכות של הקב\"ה ולמי שחפץ נותנו רוח רעה שבו לא היה מניחו לחשוב זאת כדי שלא יחזור בו. וכיון דשאול היה נבוך שלא ירש דוד לבוש שלו לעולם הבא מהרמז הגדול שראה לכן כשהעלה לשמואל והבטיחו על החלוקה דרבנן באומרו מחר אתה עמי במחצתי מיד הודה לצאת למלחמה הוא ובניו אע\"פ שיכלו בחרב דהצדיק אינו חושש חיי עולם הזה בערך שכר הנפש כי כל צערו היה על אבוד החלוק' כמדובר וכיון שהבטחוהו על זה לא חשש על מלכותא דארעא ומסר עצמו למיתה וירש מלכותו דוד עם מה שמסר למיתה כיון שאם בורח היה ניצל כדאמרו רבותינו ז\"ל במדרש פרשת אמור וכו' זו מודעא רבה שרדיפתו לדוד לא בעבור מלכותו היה כי אם מקנאת רמז החלוק שהבין במדיו כדפרשית ונכון. וכפי הקדמתינו שמהמצות נעשין לבוש עליון ולפעמים זוכה הצדיק בעולם הזה כנזכר יובן פסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים פרשו רז\"ל כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וזהו בן זקונים ובתרגו' בר חכים הוא ליה אם כן כיון שהרבה עמו תורה יותר משאר אחים אהבו ועשה לו שהלבוש העליון יזכה בו בחיים חייתו וזהו ועשה לו כתונת פסים ואחיו הקדושים ראו והבינו הדבר מיד ויקנאו בו אחיו קנאת הנפש והתחילו לרודפו ולא יכלו דברו לשלום עד סיפור החלומות וגער בו אביו ואם כל זה ראה שויקנאו אחיו אז ואביו שמר את הדבר כלומר העלים מעיניהם הדבר של החלוקה דרבנן שהלבישו מחיים הפך שבעבור ויראו אחיו החלוקה ומשם הכירו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו לכן העלימה אולי יכול לתקן הקנאה שבהתבטל הסבה יתבטל המסובב ולא יכול. גם נקדים בהקדמה זו פסוק באיוב סימן ל\"א אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון הכונה היה משתבח עצמו שלא ראה רשע שלא הכניסו תחת כנפיו יתברך כדי לזכותו לחלוקה דרבנן ולא תהיה נפשו ערומה לעולם הבא מבלי לבוש ואין כסות לה ולהיות אביון תואב ללבוש זה וזהו אם אראה אובד שנאבד במעשיו עד שוא לעתיד מבלי לבוש ואין כסות לאביון וכי נשארתיהו אביון בלי כסות עם החלוקה לא עשיתי כן אלא הייתי עושה הכנות גופניות כדי שיוכל להבין במושכלות לעשות לבוש העליון וזהו אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם רומז על ההכנות כמדובר וקל להבין עוד שם בסימן הנז' רומז גם זה בפסוק ברוב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני הכוונה ברוב כח מעשית המצות יתחפש כתנתי שהוא הלבוש העליון אם נשלם או לא נשלם וכפי כתנתי כלומר כשיעור הכתונת שעשיתי יאזרני אם היא מאירה מאירה ואם חשוכה חשוכה כפי שיעור עשייתי אם רב אם הרבה.",
+                "<b>וזהו</b> גם כן כוונה פסוק באיוב סימן כ\"ט צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי הכונה צדק לבשתי כאן בעולם הזה שהרבתי בצדקות ובמעשים טובים ומהם נעשה לבוש העליון וילבשני בו לעולם הבא ועל ידי הלבשת לבוש זה היה כמעיל וצניף היה מוכן לי ללובשו כאדם שמוכן לו מעיל וצניף כך היה מוכן לי לבוש העליון שהלבישני כדי לתקן בו משפט כנזכר לעיל כשהנפש לובשת לבוש זה יכולה להתפלל על צער דידה ועל צער זרעו שבעולם הזה עד שמתקן המשפט הנגזר ונמצא מועיל למשפט להמתיקו וזהו ג\"כ כונת פסוק וילבש צדקה כשריון וכבגד עדים כל צדקותינו ירצה הצדקה שעשה בעולם הזה נעשה הבגד העליון וילבש אותה צדקה שנעה לבוש כשריון הוא כשריון שיש לו חורים חורים שנמצא חסר מהלבוש עצמו מקום החורים בעבור שהיא צדקה אחת ולא יכול לארוג כי אם כשיעור הזה אבל וכבגד עדם נעשה כבגד שהוא לבוש שלם כל צדקותינו כשהם רבו.",
+                "<b>וזהו</b> גם כן ענין בעלת אוב שהעל' לשמואל וראתה אותו עוטה מעיל וכו' הוא המעיל שהנפש מתעטף בו כדי להתראות לחיים כנזכר למעלה באורך ונראה לישב עם זה מאמר רז\"ל והוא עוטה מעיל על שם ומעיל קטן תעשה לו אמו ע\"כ דקשה אם הם דברי' כפשוטן שנראה במעיל על שם המעיל קטן שעשתה לו אמו קטנותו אין הבנה כלל שיותר טוב שיתראה בלבוש שמת בו שעם זה ניכר יותר משו' שראוהו מקרוב. אלא כוונת' ז\"ל לרמוז לנו מה שפרשנו שהיה עוטה מעיל שהיא החלוקה שעשה עם המצות שהנפש מתלבש בה לירד לזה העולם ופרשו דזכה למעיל עליון הזה על ידי אמו שהקדישתו לשמים מקטנותו והיה מחזקת בידו לזונו ולהלבישו דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו וכו' וזהו אומרם על שם וכו' כלומר זכה שנתעטף במעיל העליון זה על שם שמעיל קטן תעשה וכו' שאותו מעיל גרם לה או כלך בדרך זה על מעיל קטן תעשה לו אמו כלומר שמקטנותו הדריכתו במצות עד שמיד בקטנותו גרמה שעה למעלה מעיל קטן כפי כחו של קטן במצות שאינן כתקנן עד שנתגדל ועשה מצות בכל כוונתם ונתגדל גם כן כח אור הלבוש וזהו והוא עוטה מעיל כלומר גדול במעלה נמשך על שם מעיל קטן תעשה לו אמו ור\"ל והוא על דרך ארז\"ל רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו תלהו באמרו שהיא גרמה לו שלמד תורה שגדלו בבית המדרש ומיד שילדו כנודע. ובהקדמה זאת פירש שחכם השלום הר\"ר יוסף קמחי נר\"ו דזהו כוונת פסוק ה' יברך את עמו בשלום. בשלום הם אותיות מלבוש כלומר ברך את עמו שיתברכו בלבוש העליון הזה. וזהו כוונת מאמר רז\"ל מלמד שנתעטף הקב\"ה כשליח צבור ואמר למשה כשיבאו ישראל לידי צרה ויעשו כסדר זה אני מוחל להם וכו' הכוונה רמז לו ענין עטיפת הלבוש העליון כשמתעטפים נשמותיהם של ישראל כסדר שאני מראה לך ויתפללו לפני על צרתם של ישראל אני מוחל להם והעטיפה שאדם מתעטף כאן למטה בטליתו להתפלל היא רמז לעטיפת הנשמה שאינה יכולה להתפלל כי אם בלבישת טלית העיון שעשה במצות. וזהו כוונת פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני כו'. שמע תפלתי ושועתי אליך תבא וכו' רמוז לעטיפת הנשמה בלבוש העליון אחר מותו שנעשה עני וחפשי מן המצות שהמת נקרא עני ע\"ד שאמרו כז\"ל כל הרואה את המת ואינו מלוה אותו עליו הכתוב אומר לועג לרש הרי קורא אוו רש שבהתעטף בלבוש שפעל ועושה מהמצות יש לה פנים לבא לפני הקב\"ה ולהתפלל עליו ועל זרעו כמדובר. וזהו תפןלה לעני דהיינו המת כי יעטוף בלבוש העליון אז ולפני ה' ישפוך שיחו להתפלל ולומר אל תסתר פניך ממני ' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא ובלתי לבישת המלבוש אין לה פנים להתפלל. וזה דרמז יונה באומרו בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשיך הכונה בהיות שלפעמי' הנפש מתלבשת בלבוש זה בחיים חייתו של אדם כנזכר לעיל מספר שיח יצחק נראה שיונה זכה ללבוש זו כשהגיע למו' נפשו ממעי הדגה והתפלל עליו נפשו כי בלתי זו לא היה לו פנים להתפלל. וזהו בהתעטף עלי נפשי כלומר בראותי שנתעטף עלי נפשי בלבוש העליון אז את ה' זכרתי כי היהלי פנים לומר לפניו בכח ההתלבשות ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא זהו ותבא אלי תפלתי אל היכל קדשיך. ויובן גם פסוק באיוב לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע ויבאש הכונה היה מתרעם שבמקום שעשה מעשים ראוים לזכות להתלבש בחיים חייתו הלבוש העליון לבש בחיים חייתו לבוש של רימה וגוש עפר. וזהו לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע ויבאש או אפשר לומר בהפך שכוון לומ' בשר דווקא דהיינו החומר לבש רימה וגוש עפר לאפוקי נפשי שזכתה ללבוש החלוקה בחיים חייתו בסבת היסורין סבלתי ובזה נבין. מאמר חז\"ל ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כתונות לכל אחד וכו' דקשה דלמה לא פירשו על פסוק ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים מתנה א' לכל אחד שתי מתנות לשני עניים. אמנם בהיות שע\"י הכתונת זה בלובש' לשרת לפני המקום היו אורגים הבגד העליון שמתלבשת הנשמה לשרת לפני המקום לכן לרמוז לנו ע\"ז הוכרחו לפרש כאן שתי כתונות לכל אחד כלומר אחת שהיא שתים בכתונת שלובש כאן לשרת למטה זוכה ללבוש הנשמה כתונת למעלה לשרת שם לני ה' לעשות לשיחותו כנ\"ל לכן אמר הכתוב תעשה כתונות דמשמע כתונות לכל א' ובא הקבלה ופי' שתי כתונות לכל אחד כדי לרמוז על מה שפירשנו. ובחבור אחר פרשתי בתיקון קושיא זאת דכאן מוכרח לפרש ב' כתונות לכל אחד ואחד דאי אפשר שכיון הכתוב לומר כתונות לכל א' כיון דאין עניות במקום עשירות מה שאין כן גבי הדיוט ולכן מוכרח דמתנות לאביונים הוא שתי מתנות לשני עניים דגבי הדיוט שייך עניות כאן כתונות לכל אחד על דרך שפירשו ובחיבור אשר לי פירשתי. וזהו ג\"כ כוונ' פסוק גבי קרח את מחתות החטאים האלה בנפשות' רמז בזה שעל ידי מה שעשו חטאו בנפשותם מנעו הלבוש מנפשותם מלשון אני ובני שלמה חטאים שחסרוהו מנפשותם וניתן לצדיקים הנז\"ל וכן כוונת פסוק ונפש החוטא' היא תמות ירצה כיון שהנפש מחסרת לבושה היא תמות שעומדת ערומה בלי לבוש וכן תראה בכל מקום דקאמר נפש כי תחטא לרמוז על חסרון לבושה שעומדת בלי לבוש על עונה ותחטא לשון חסרון כמדובר. ובה יובן פ' אם יהיה אלהים עמדי כו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי כו' ירצה אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מע\"ז ומכל עון כאר\"ל אז אני זוכה להשלים לבוש העליון ובזה ושבתי בשלום כלומר ושבתי במלבוש שאותיות בשלום מלבוש אל בית אבי שהוא בצרור החיים ממקום שיצאתי משם ובהיות מלובש במלבוש העליון והיה ה' לי לאלהים להלבשני ולשולחני בשלחותו כנז\"ל.",
+                "<b>והנה</b> כבר דברנו מהמלבוש הנעשה ע\"י המצוה שרמוז בפסוקי' ובמאמרים ועתה נדבר מענין המלבוש שנארגת מהימים אשר בהם לא חטא כנזל בדברי הרב ז\"ל ונבין דזהו כוונת מאמר חז\"ל ויהי בימי אחשורוש ווי לאותם הימים שהכוונה כיון שהימים שאדם חוטא בהם אינן נכנסים לפני הקב\"ה ונדחים בחוץ והם נזופים וכו' וישראל באותם ימים של אחשורוש חטאו עד שנתחייבו כליה לזה אמר ווי לאותם הימים לפי שאינן נכנסים לתועלת הלבוש ובהפך בימים שעושה בהם מצות ומ\"ט. וזהו כוונת פ' יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה כו' כלומר הקב\"ה יודע ומכיר בימי התמימים שנעשה בהם מצות ונחלתם של ימיהם לעולם תהיה כלומ' לעה\"ב תהיה שנעשה מהם לבוש ונוחל אותם. וזהו כוונת פ' ואברהם זקן בא בימים דכיון שמהימים נעשה מלבוש להתכסות בו נמצא שבא בימים עצמן כאיש שבא בתוך הכסות לכסת עצמו. וזה ג\"כ פסוק וימת איוב זקן ושבע ימים ירצה מת שבע מהימים דכיון שלא חטא בהם ונעשו מלבוש הוא שבע מהם שמתלבש בהן ואיוב בזמן יסורין בחושבו שעל שלא מעשיו רצוים לפני ה' יסורי' באו עליו אמר ימי קלו מיני ארג ויכלו באפס תקוה כלומר ימי קלו כי לא באו לכלל אריגת מלבוש וזהו מני ארג על שלא ישרו בעיני השם ונמצא שויכלו באפס תקוה וזהו דקאמר גם בסימן י\"ז. רוחי חובלה ימי נזערו קברים ירצה כיון שרוחי חובלה בחטאים ועונות ימי נזערו כי נדחו ונמחו כי לא היו ראוים ליארג מהם מלבוש לפי שנטמאו וזהו גורם עלי דדקברים לי שאני אמות עכשו ומחזרני בגלגול כדי לתקן לשעבר ואני חוזר ולמות ולהיות נקבר דנמצא שני קברים לי. וזהו אומרו ג\"כ ימי עברו זמוי נתקו מורשי לבבי כלומר כיון שימי עברו מלפני הקב\"ה שנדחו לחוץ מאז זמותי נתקו מורשי לבי דזמותי ומחשבותי במורשי לבבי שחשבתי שיארג לי מלבוש בהיותי מחזיק עצמו צדיק נתקו כל אותם המחשבות ממני כי בראות עצמי בכובד היסורין שהביא עלי בודאי כי טעיתי בכל דרכי ולכן ימי עברו מלפניו ובזה נבין כוונת אליפז התמני סימן ט\"ו כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ קול פחדים באזניו בשלום שודד יבואנו לא יאמין שוב מני חשך וצפו הוא אלי חרב נדד הוא ללחם איו ידע כי נכון בידו יום חשך דיש להבין על מה מתחולל הרשע ועוד מאי כוונת ומספר שנים נצפנו לעריץ גם לשים לב קול פחדים באזניו מה פחדים הם וממי שומעים גם אומרו בשלום שודד יבואנו לכאורה נראה שאין לו שח ששלום עצמו אינו דבר כדי שיבא בה שודד וא\"כ מה כיון בזה גם להבין אומרו וצפו הוא אלי חרב מאי חרב זה גם להבין כוונת אומרו נדד הוא ללחם איו מה קשרים עם האמור שלכאורה יראה שאין לו קשר אמנם נראה דכיון שימיו של רשע בעבור שחטא בהם הם טמאים ונדחים מלפני קב\"ה והם נזונים ועתידין להעיד עליו ביום הדין לכן אמר כל ימי רשע הוא מתחולל שע\"י כל ימיו הוא מתחולל לפי שעתידין להעיד על חטאיו ועוד לרשע שמספר שנים שקוצב לו מיום שנוצר מתקצרים ממנו בחטאיו ומצפנו לעריץ שהוא הצדיק שמוספים אותם שנים על מי שהיה עריץ וחזק בעבודתו יתברך וא\"ת שהרשע מתחזק בטומאתו על שאינו יודע ואינו מכיר בעונש המגיע לו במותו ולכך עושה מה שלבו חפץ זה אינו שהרי קול פחדי' באזניו מחכמים המזהיר' לו ומדיעי' לו שבעת מיתת הרשע ג' כיתו' של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו חד אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים כארז\"ל וכו' ונמצא שמפחידים אותו כדי שלא יחטא ובמה מפחדים אותו באמור לו שבשלו' שודד יבואנו שבמקום שיצא לקראתו כת מלאני רחמים לומר יבא שלם שודד שהוא כת מ\"ח יבואנו לקבלו באין שלום אמר ה' לרשעים ועם כל זה ששומע קול פחדים אלו באזניו מקשה ערפו ואינו יאמין שוב מני חשך הם דרכיו המקולקלים ואף ע\"פ שיודע שאם אינו חוזר צפו הוא אלי חרב למות בחרבו של מה\"מ הפך שאם יחזור בתשובה ימות בנשיקה וא\"ת כיון שנשאר העונש לעתיד אין נרגש ממנו ולכך אינו חוזר משא\"כ אם היה מגיע לו צער בזה העולם היה חוזר בו לזה אמר נודד הוא ללחם איה כלומר אע\"פ שמגיע לו עניות בחטאיו עד שנודד ללחם שהוא קשה ממיתה ומעונש העה\"ז יודע שגם נכון ומוכן בידו יום חשך שהוא גיהנם עכ\"ז אינו שב ובא אליפז להודיע עד כמה מקשים ערפם ודוק ונר' שכשם שע\"י המצות והימים שאין אדם חוטא בהם נארג מלבוש כך מכל חדושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שיתעדן בהם הנשמה דלכן לרמוז שמהאותיות נבנים בניינים נקראים אבנים כדאי' בסי' ב' אבנים בונות הרי קורא לאותיות אבנים לרמוז על האמו' ובהיות כן ראוי לאדם שכל חדוש שמחדש יעלהו על הספ' כדי שיפעול למעלה הבנין ואפילו חידוש קטן אל יהא קל בעיניו לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים כ\"א ע\"י אבנים קטנים הנתנים בין אבן לאבן כן למעלה בבנין שנעשה מהאותיות שנתהוו מהכתיבה ואל תקשה לומר איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהוה בני למעלה ק\"ו הוא מהדבור שאין בו ממש ועכ\"ז גורם לפעול באדם דבר כנראה בפ' בהעלותך בענין מרים שלקתה בצרע' בעבור הדבור ומה דבור שאין בו תפיסה שהוא הבל פיו של אדם עושה רושם בגופו כתיבה שהוא מעשה נראה בעין לא כ\"ש שיפעול לבנות בניינים לנפשו ומה גם שמרובה מדה טובה ממדת פורענות ובהיות דבפרקים דלעיל הארכתי בזה קצרתי כאן תראהו משם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>שוחטים <b>ו</b>האזינו <b>ה</b>בודקים הדברי' השייכים להם ולבא לענין נקדים מ\"ש בס' הקנה ממעלת' של ישראל מכל אומה ולשון דלכן הקדישנו והבדילנו מכל המאכלות האסורות לבל נטמאו נפשו' ואח\"כ נזכי' מענין השוחטים וז\"ל דע בני כל הכחות החצוניים רואים יופי ההיכלות הפנימי' והמעדני' והתענוגי' והכתרים ונחלי אפרסמון וששון ושמחה ומתאוים ליכנס ולהדבק בהיכלי עונג הפנמיים כי כל מיני שמחות ותענוגי' וכל מעדנים ומיני כבד כלם הם בפנים ובחוץ אין נמצאי' רק עצמות וקליפי' ואין רשאים ליכנס בפנים ולצאת חוץ וישראל הם חלק ה' משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתוני' ונתן לו השם רשות לבא להיכל הקדש ולצאת אלא שיצוהו לשמור עצמו לבל יכניס טמאים בפנים ואל יוציא טהורים בחוץ ע\"י ביאות האסורות ומאכלו' האסורות וכל האברים המוצאים הטהרות ממחציתן הוא שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני וכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והוא שצוה לאדה\"ר לעבוד ולשמור את גן אלהים שנאמר לעובדה ולשמרה בואי וראה והבן כמה כחו יפה של אדם בקיום מצותיו כמה הורע כחו בעשות עבירה ואפי' כחוט השערה ולפי שישראל הוא רגלי מרכבות עליונות ע\"כ יש בו כח לצאת ולבא ובאמת בני כל הכחות החצוניות הטמאים השוכנים בחוץ ורואים ומשיגים מבחוץ מעלת היכל פנימי ומעדניו ותענוגיו ותפארתו וכבודו ואינן יכולים ליכנס שם בשום צד ואופן אלא ישראל לבד ר\"ל שר ישראל ע\"כ משתוקקי' ונכספים לידבק בישראל ואינן יכולים גם לידבק בישראל אומה קדושה רק בעשותה עבירה מעין אותו דבר שהם רוצי' והם משתדלי' תמיד להכשיל לישראל בעבירה כדי שימצאו מקור לידבק בהם וכשישראל עוברים עבירה אז הם נדבקים בו ונכנסים עמו בהיכל הקדש נמצא שצלם נכנס בהיכל וכל זה בעבור שאינן יכולים ליכנס אלא על ידי ישראל וזהו שאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע נמצא כל הטהרות וכל הטומאות דבוקות בישראל וישראל מתקן עולם או מחריבו ותבין מדרך אדם הראשון שהניחו בג\"ע וצוהו שלא להוציא טהורים לחוץ ולא יכניס טמאים בפנים ולא יערב טהורים עם טמאים לא במעשה ולא בדבור ולא במאכל ולא במשתה ונתגלגל הענין וטימא היכל הקדש הפנימי והנה מה שהיה תחלה בכלל טוב ובכלל ברכה נתקלל בו ונדבקה בו הקלל' ועל ידי ששתה יין הנקרא חמת תנינים יינם טימא עליונים ותחתונים. (וע\"ש דמצייר איך מטהרים ומטמאים ישראל ההיכל ע\"י פעולת' אם לטוב ואם לרע) ודע כי לצד צפון למטה למטה יש מדה אחת ונקראת מלכות הרשעה וכשמלכות ישראל שהיא כנסת ישראל הנקראת מלכות בית דוד יושבת על הכסא אז מלכות הרשעה נקראת שפחה כנגדה ואם ח\"ו יחטאו ישראל ויפרידו אלוף אז תחת ארבע לא תוכל שאת והם הארבע מלכיות ידועות ונקראות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה סביב לכן בני הזהיר השם לישראל בסיני לקיים המצות ושלא לעבור עבירו' כדי שלא תזוז מלכות בית דוד ממקומה ולעלות מלכות הרשעה וזהו ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא ואפילו הבהמה הטהורה לא התירה אותם לכל אדם חלילה רק מי שמלכותו בכל משלה ואם נמשל כבהמה נדמה נאסרו לו הוא שכתוב ומוראכם וחתכם יהיה על כל הבהמה ועל כל עוף השמים וכל דגי הים בידכם ניתנו ואין על אלא מלכות שנאמר נאם הגבר הוקם על כי אין לך דבר של בריה שאין מלך עליו בספירות בבהמות ובחיות ובעופות ובדגים ובנחשים וכיוצא באלו וכוונת הכתוב לומר כאשר תלך אצל מלך הבהמות והחיות והעופות וישלים עמך ולא ירע לך מסבת שירא מצלך אז נמסרים כל אשר תחתיו בידך לטהרו ולקרבו על ידי שחיטתה ואכילתך ועיין שם ענין נורא בענין הדגים. ודע כי כל הנבראים שביבשה הנאכלים אינן כלים ונאכלים רק לצדיקים שאימתם מוטלת על כל הבהמות ועל כל העופות שהכונה על מלכם ומי הוא הצדיק מי שצילו טהור ונקי וכלם יראים ממנו כדניאל בגוב אריות הוא שמכלה ואוכל וכמוהו אך לא יכלה אחרים מכל בעלי חיים. והאיר בזה עינינו אדם הראשון כי בהיות צורה קדושה דומה ליוצרו המלאכים משמשים לו וצולין לו בשר שהיו נמסרים בידו להעלותם כי אדם גדול מהם ומעלתו רבה ואחר שחטא הנה כבהמה נדמה הוא הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו כי אחרי שהוא והבהמ' אחד ושוים למה יהרוג מין את מינו קול דמי אחיך צועקים אלי ושופך דמו שלא כדין כי אינו ראוי בזה לכן אמר שלא לאכול הבשר אחר שחטא פן יוסיף על חטאתו פשע.",
+                "<b>והנה</b> דברים ק\"ו אם אדם הראשון יציר ראשון והביט מסוף העולם עד סופו והרא' לו הקב\"ה דדור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ומנהיגיו ודבר עם השם ועם כל זה בעבור שחטא אף כי שב בתשובה הקב\"ה המשילו כבהמה ואסר לו הבשר ק\"ו מי שלא היה לו כל מעלות של אדה\"ר ואדרבא הוא עז פנים וכל חוטא בחוץ בגזל וחמס ומורד בשם ובמצותיו תשובתו אינה תשובה משום שאם ישוב יתחרט וישוב ויבעט לא יום ולא יומים אלא בכל יום פעמים לא זו אף זו ואין צריך לומר זו כי שבע תועבות בלבו שאין לו לכלות ולאכול כל אשר נשמה באפו ואפילו שזה צורתו אדם וזה צורתו בהמה מי יודע אם למחר יתחלפו הצורות ותהיה אתה בהמה או טומאה רצוצה כי דנת שלא ברחמנות. ודע בני שגם לצדיקים לא הותר הבשר ההוא רק בשמיר' מעליא שאם נעלם מן העין ואפילו בשולחנו אין לאוכלו וראיה ממה דשאיל התם ואלא רב היכי אכל בשרא ומשיב אי בעית אומא דלא מעלים עינא מיניה וכו' וגם מעשה דרב הוא אזיל לבי רב חנן בר אבא חתניה ע\"ש עד לא אכל רב המנונא ההוא בשרא משום דאעלים מן העין בא וראה שגם הצדיקים היה להם צער גדול לאכול בשר והכוונה כי כחות הטומאה מבקשים לחול בגוף הצדיק ע\"י ששולטים וחלין בבשר כי בהפר' הנפש מהגוף כחות הטומאה הוא שאמרו מת צריך שמירה מכחות הטומאה ועל הבשר אמרו דילמא אחלופי מיחלף וע\"י חתימה או סימן אין לטומאה רשות לחול שם הוא שנאמר גבי יעקב ויאסף רגליו אל המטה כדי שלא ישאר אבר מאבריו בהפקר ויחולו שם ונמצא הוסיף טומאה על גיד הנשה כי אם הבשר בלא סי' וחתימה שלטי ביה דהוי כהפקר ועל כן האשמדאי הוא חתים באר מים שלו כי חשש ברוב טומאה ע\"ש באורך כלל העולה שלא הותר בשר רק למי שהוא צדיק דצלם אלהים על פניו ושר העוף והבהמה מתיירא ממנו ולכן אחר שחטאו ישראל בארץ וגלו כי העלו מלכות הרשעה וכל החיות מתגרות בהם עד שנסתלקו מדמות עליון שעל אותו הדמות אמר הקב\"ה ומוראכם וחתכם יהיה ושבו כבהמות נדמו באו רז\"ל שהם צדיקים כגמורים והרמיזו בדבריהם שאין לאוכל בשר והוא אומרם עם הארץ אסור לאכול בשר ואע\"פ שאמרו רז\"ל מי שקרא ושנה ולא שימש ת\"ח הרי הוא עם הארץ אפ\"ה גבי אכילת בשר אפילו למד ספרא וספרי וכולהו תלמודא ע\"ה הוא לגבי אדה\"ר ועל שנחלש צלו ונמשל כבהמה נאסר לו אוי לכם עמי הארצות וגם לומדי המצות בלא עיקר ידיעתא ומקילין בהם ואינכם יראים לחזור ולהחמיר אפילו כחוט השערה שלא להכניע מלכותינו ולהעלות מלכות הרשעה ע\"ש יותר באורך. וגם אמר וזבחת מבקר ומצאנך כאשר צויתיך ונתעוררו חז\"ל לומר שנצטוה משה ע\"פ בכל דיני שחיטה וע\"כ אמר שאול ושחטת' בזה ואכלתם ונראה שציום על פה ועתה בני שמע מה עושים בני השחיט' לוקחים הסכין ביד רמה ועומדים על הבהמה בקומה זקופה והבהמה מוטה ובוכה ומוסרה עצמה כי אין כוח בידה ואותו אכזרי אינו מביט בכפיי' הבהמה אבל הוא מביט בנשים ובהדיוטי ראוני שאני הרב הגדול שקול אני כסמאל הלוקח נפשות וא\"כ רואה המנות הנתונות לו ומנענה זנבו ושמח בהם ואשתו מקבלתם בסבר פנים יפות. ומתיהרת בשכנות ראו מעלתינו ומעלת הרב הגדול סמאל כה יחי וכה יאריכו ימים אם לא תביאם מעלתם לישחט גם הם כמותם כי הבט וראה כמה הוא גדול רבינו הקדוש ועל שלא חס באותו עגל ואמר לו לכך נוצרת נתיסר ביסורין קשים ותורתו לא הגינה עליו עכ\"ל לענינינו ע\"ש באורך נפלאות השם העולה מזה שצריך השוחט להיות צדיק גמור שלא יפגום צלם אלהים דאם לא כן נדמה כבהמה ונמצא שוחט בהמה לבהמה ונראה שעל זה מתרעם הנביא ישעיה בפ' שוחט השור מכה איש דכיון שהיו בלתי הגונים נמצא דכל שהיה שוחט השור כאלו מכה איש ממש משום דאין הפרש ממנו לשור כיון שאין בשוחט נשמה טהורה כי מותר אדם מהבהמה אין לבד הנשמה הטהורה וכו' ובלתי נשמה טהורה האדם והבהמה שוין ולמה ישחט זה לזה שנמצא ששוחט איש כמוהו בלתי נשמה טהורה. וכיון דכשהשוחט בלתי טהור הוא אז אותה שחיטה נקרא לבהמה מיתה משונה מה שאין כן בהיותו צדיק והגון שנקראת תיקון כל על ידי השחיטה בכשר על ידי צדיק מתתקנת ועולה למדרגת בעל חי מדבר ובפרט אם שיש מגולגל בה איזה נפש שחטא דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כלומ' אדם כי יקריב אותה בהמה שמקריב נעשה מכם על ידי שמקריבה קרבן לה' שעולה למדרגת אדם או הכוונה אומר הקב\"ה טעם אומרי' אדם כי יקריב כלומר שצויתי על ענין הקרבן משום שיש מגולגלים מכם בבהמה ובעוף לכן אמרתי לקרבו שעל ידי שחיטה בהכשר וכוונה מהכהן השוחט לה' מתקרב וזהו קרבן לה' ומטעם זה אמרתי מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ובהפך זה מתרעם הנביא ישעיה בסימן כ\"ב בפסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתו כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יסופר העון הזה לעם הזה עד ימותון. מתרעם על הרשעי' שבששון ובשמחת לבם בעבירות היו שוחטים בשר ושותים יין להרבות תאות המשגל וכיון שכן היו הורגים הבקר הריגה ממש ושוחטים צאן שחיטה דרך נקימה כרשע זה השוחט את חבירו דרך נקימה ולרמוז על זה נקט לשון הריגה גבי בקר כמו שאמר הרוג בקר כדי שתבין דשחיט' דגבי צאן אינו בהכשר כי אם שחיטת נקימה בסכין פגום ועושים כן באומרם אכל ושתו כי מחר נמות וכיון שאנו מעותדים למות למה נחוש על מיתת הבהמה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה להם ששחטו הבהמה דרך הריגה ולא ריחמו לתקנה עד ימותון הם במיתה זו שיתגלגלו בבהמ' ותהי נהרגת כדי שירגיש בצער שעשה ואח\"כ יכנס בבהמה אחרת ויתכפר בהכשר שחיטה. ולכן צריך כל שוחט לכוון בשחיטתו ולומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בעל הרחמים כלם חפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אע\"פ שהרבה להכעיסך ואם שולחת ברשת לרגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט שתתקן על ידי ברכה שברכתי על שחיטתה ועל ידי הכשר הסכין כאשר צותה לעשות ואע\"פ שאיני כדי והגון שתתקן על ידי קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה ולהחזירה מדרגת אדם כבתחילה כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכלית כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצות כדי להנחיל ג\"ע ולהרבות בשכרה וכיון שכוונתך זו רבון העולמי' אל תבט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט כדי שיהיה תקון מה יקרא על שמי כדי לזכות את נשמתי שנתת בי כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכיות לכן מפיל אני תחנתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת כדי שיתתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט כי בעל הרחמים אתה חפץ לזכות הנשמות ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל. גם יכוון כל אדם כשאוכל איזה דבר לכוון בברכתו כך כדי שיתתקן על ידו איזה ניצוץ המגולגלים. וכתב החסיד הרב בעל לוחות הברית כתב הר\"ח כל האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמם שורה רוח צד הקדושה שבה והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו שהרי הנפש היא רוחניי' אבל הענין שבאכילה עצמה יש צד קדושה ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה ועל זה חקרי הפלסופים לידע סיבת הנפש בגוף איך מתחברים על ידי האכילה וכי הנפש והנשמה בת אכילת היא ולא עתה בידם לידע הסיבה. אמנם הרב האר\"י זלה\"ה פירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כו' כי אין לך דבר שאין בו צד קדושה כשרז\"ל אין לך עשב מלמטה 'שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל הכונה בת ההשפעה מכאה מלמעלה כמ\"ש נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב מגוף ונפש המאכל הנגלה הוא הגוף וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל זהו הנפש שלו וכשהאוכל אוכלו אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש מחברים כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף וזש\"ה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם דאם כן מה תועלת לנפש הזה אלא כי על כל מוצא פי' ה' ר\"ל פי ה' היא השפעה מלמעלה לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו באוכל עצמו שלא יהיה צד איסור. והנה החומרות מצד הדין הם אלו ראשית הוא דבר גדול מאד מחמת בדיקות הסכין של שחיטה אע\"ג שרז\"ל אמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם יש מקומות שיש רבים מן העם נמצאים אצל שחיט' בלתי מומחי' ועוד ראינו במקצת כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין כי צריך לכוין את לבו במאד מאד בדיקתו הלא תראה כי יבדוק האדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כן ימצאנו כי הכין לבו באחרונה ובבחינת חוש המשמוש כפי כונת הלב. (הג\"ה)",
+                "<b>ועתה</b> בעונתינו הרבים בדור הזה יש ויש הרבה מעמי הארצות שנותנין להם קבלה אע\"פ שהם עמי הארצים גמורים וקלי הדעת שאין בהם יראת שמים כלל ויש שאין להם כלל נדן לסכין שלהם אלא מניחם כך אפילו לא במקום מוצנע והסכין צריך להיות חד וחלק וזה על פי הרוב אינו חלק אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת ויש מדברי בשעת הבדיקה ובודאי בשעה שהם מדברים אין להם כוונה על הבדיקה אלא מעברין באצבע בהלכה והבאה במהירות בלי כוונה ויש שוחטים ובודקים שהמה קלי הדעת ופשעים וידוע שכל מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגפה כי פגימ' הם אותיו' מגיפה ואם אין מת עתה במגיפה מתגלגל נשמתו שימות במגיפה. וגם נשמתו יתגלגל בכלה כי כל המאכיל נבלות וטריפות לישראל הוא גוזל מה ששייך לכלבים ועליו נאמר לכלב תשליכון אותו על כן מי שנגע יראת אלהים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים עוד שנית בענין משמוש בסירכות למעך בה שנוהגים העולם ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהילות ומעכים אפי' בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות הנזכר בתלמוד ובא\"י ובכל תפוצות ישראל היושבים במלכות ישמעאל כלם מטריפין ואינן ממעכין כלל הסירכות וע\"כ מי שיש בו יראת שמים לבלתי שומע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך במקום שהית' טריפה הסירכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שדרשו אחר זה. הג\"ה כתב רמ\"א בש\"ע בטי\"ד סי' ל\"ט סעיף י\"ז וז\"ל כבר נהגו בכל מדינות אלו למעך ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח עכ\"ל וכתב הט\"ז ע\"ז וראוי להזהיר השוחטים והבודקים שלא ימעכו כל כך בחזק' אלא לגלגל בין האצבעו' וקצת בדרך המיעוך וראיתי עוד לקצת בודקים אינן נזהרים למעך בנחת כי סומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סירכה גמורה אין נפוח עכ\"ל וכתב עוד בט\"ז וז\"ל דמה שאנו נוהגים לבדוק בנפיחה ושמים רוק או מים על מקום הסירכא וסומכין על זה להכשיר היינו על ידי נפיחה לפי שכבר עברה הסירכא על ידי משמוש כמו שכתוב בסעיף י\"ג ממילא לא היתה כאן סירכא כלל בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא דאם מבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין כאן סירכא ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ והם מאכילים טריפות לישראל דאם כן למה לן למיעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ אלא ודאי דלא מהני להקל דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא וזה מבואר וברור עכ\"ל.",
+                "<b>על</b> כן ראוי ונכון להודיע זה הדין על ברור לכל השוחטי' ובודקים להסביר להם ולהבינם היטב דמה שאנו נוהגים למעך ולמשמש דאנו אומרים דמה שהלך על ידי מיעוך ומשמוש בנחת לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא לא מהני משמוש שכי אין סירכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא לא מהני משמוש כי אין סירכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי קרום ואע\"ג שהלך הסירכ' על ידי משמוש ואינו מבצבץ מכל מקום טריפה אלא שאנו אומרים שלא היה סירכא מעולם אלא רירין ומכל מקום צריחך בדיקה לחומרא כדלעיל על כן אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה בודאי העושין כן מאכילים טריפות לישראל.",
+                "<b>כל</b> שוחט יזהר מאד אם שוחט או בפני הבית ברחוב העיר או בבית שיש תנוקות שמטונפים שיזהר לראות מקודם שלא יהא שם צואה עו טינוף ואם יש שם צואה ילך אל תוך הבית מקום נקי ויברך הברכה ואחר כך ישחוט בחוץ וצריך ליזהר בזה עד מאד עד כאן לשונו. בעל בפר שני לוחות הברית. זכרונו לברכה.",
+                "<b>כלל</b> העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמ' בתחלת השחיטה התפלה של מעלה וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגל' אם יש שם ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלת' להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה ואע\"פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה כרופא הזה שמצער חולה בהקזות והרקות וכוונתו לרפאו מחוליו ובהיות השוחט ירא אלהים לבו יטהו לכוון כל זה ולתקן הנפש המגולגת שם ויתפלל להקב\"ה יהיה רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה ביעקב אע\"ה כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע\"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות שלא לשולחם לו פן יקריבם לע\"ז ונמצא נאבדים ומה עשה וילן שם בלילה הוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וכו' כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו וזהו מן הבא בידו משם דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחם שלא תלך ולכן יעקב אע\"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו אלא ויקח מן הבא בידו מאליו עזים מאתים ותישים עשרים וכו' ופרש הכתו' הטעם משום שהיה מנחה לעשו אחיו שהיה עובד ע\"ז ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה. ומטעם זה מכל לומר שזהו היה ענין השני שעירים של יום הכפורים שהיו על פי הגורל איזה להשם ואיזה לעזאזל וכו' דמה צורך היה מגורל יחלקו השנים כפי ראות עיני הכהן איזה לה' וכו' אלא שהיה חשש אם היה מגולגל בהם איזה נפש ואם ילך לעזאזל תאבד לכן צוה הקב\"ה שיתחלקו בגורל ועל איזה מהם שיש בו נפש מגולגלת יעשה שיפול עליו הגורל לה' כדי שיתתקן ואין לומר אפשר שבשני השעירים יהיה נפש מגולגלת בכל אחד ואחד הולך לאיבוד דע שהקב\"ה דחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח מגלגל שלא יעלה על ידם השני שעירים מהנפשות מגלגלי' או שניהם פנוים מנפש אדם בקרב' או אחד מעובר מנפש אדם והאחד לא. גם זהו הטעם פרו של אליהו שתקע רגליו בקרקע שלא לילך לע\"ז שהיה נפש מגולגל בקרבו כנודע ולכן היה מכריחו הנפש שבקרבו מלילך פן יאבד עד שדבר לו אליהו באזנו שאדרבא מתקנת בזה משום שכשם שמתקדש שם שמים על ידי חברו כך על ידו כארז\"ל דכך אמר ליה. וכפי זה מתיישב המאמר הנזכר דקשה איך יתכן שדבר אליהו באזן הפר ונתפייס וכי הפר בעל דברים דשומע ומבין אלא שדבר עם הנפש שמגולגלת בקרבה המכריחו שלא חסך וכיון שכן דבר עם נפש אדם דשומע ומבין. והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה. ובא רמז אזהרה זו לשוחט ולאוכל הבשר בפרשת ראה דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכתיב שם כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר שהנה בפסוק ראשון הזכיר זביחה תזבח ואכלת בשר ובפסוק שני אינו מזכיר זביחה רק אכילה בלבד לרמוז לזובח שהוא השוחט בכל אות נפשך תזבח בכוונה לתקן איזה נפש אם נתגלגל בבהמה שזהו עצמו בכל אות נפשך שאם ח\"ו התגלגל בבהמה על איזה עון שיהיה השוחט מוכן לתקנ' בשחיטתו ויכוון שאתה מתאוה שימצא לנפשך שוחט ראוי והגון לתקנה גם אתה עשה כך ובפסוק שני שלא הזכיר זביחה רומז על האוכל הבשר שיכוון בברכתו לתקן איזה ניצוץ אם יש בה ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך ע\"ד ואהבת לרעך כמוך וזה יהיה טעם צווי הקרבנות כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגוגלים בבהמות וזהו אדם כי יקריב מכם כלומר מכם ממש מקרבי' כנז\"ל וזהו תקריבו את קרבנכם דהל\"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו ודי דאומרו את קרבנכם אך למותר אלא כיון לומר אלו שאתם מקריבים מן הבהמה זה קרבנכם ממש כלומר קרבו מכם מנפשותכם המגולגלות בהן ובמדרש תלפיות אשר לי כתבתי טעמים הרבה על ענין הקרבן. וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו לבד שבתות וימים טובים משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין כח לתקן לאחרים אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה יאכל בשר כי בכח התשובה יאכל לתקן. והו הרומז פסוק בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו על פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' כלומר יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה השוחט אותה יכוון לתקנה ולהקריב אותה לפני ה' כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה מגלגל בבהמה זו שיקריב לני ה' ורמז ג\"כ בפרשת אמור באומרו וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו הכוונה לרצונכם שימצא מתקן אם יתגלגל נפשותכם בבהמה ג\"כ אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אתם לזבוח לפני. וצריך השוחט שיזהר במאד מאד שלא יניח הסכנים בלילה תחת מראשותיו פן הרגל לימודו ביום יבא לעשות בלילה לשוכבים אצלו ח\"ו ושמעתי שאירע מעשה. גם צריך השוחט שיזהר אחר שמשלים לשחוט שיחליף מלבושו ולא יתפלל בהם גם שלא ימאס בעיני הבריות ובפרט בעיני אשתו ויקל בכבודו ומביאו זה לבעוט במצות ולבזותה בעיניו ח\"ו שהרי הכהנים בשעת הקרבן מלבושיהם אדומים וקצרים כדי שלא יטנפו בדם בשעת שחיטה ואם יפול טפת דם בלבוש שלא יראה הכתם כיון שהם אדומים וזרועם מגולים כדי שלא יטנף הבגד בהכניס זרועו בתוך הבהמה וכ\"ז לנוי המעשה וגם כדי שלא יראה המצוה בזויה גם אם יחשוב השוחט בשעה ששוחט שור וכשב או עז שאם נעשים בו כן על קידוש השם היה מקבל נחשב לו מחשבה למעשה דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה וכמה מועיל מחשבה זו לתקון אם יש נצוץ של קדושה מגולגל באותה בהמה להעלותה מיד למדרגת אדם כמו שהיה מקום שנכנס כאן. גם כיון שהשוחט הוא ממזל מאדים יתן הודאה לקב\"ה בכל יום שמתחיל לשחוט שנפל בחלק ישראל להציל מהיות שופך דמים כחיוב מזלו להרוג נפש וניצל בהיות שופך דם בהמה חיה ועוף ועושה מצוה וגם מקבל שכר ע\"ז ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם כדי לגבור על מזלו המחייבו להיות אכזר ובהיות נוהג ברחמנות אין יכולי' לומר עליו טוב שבטבחים שותפו של עמלק כדפירשו חז\"ל מה עמלק אכזר אף זה אכזר שהטוביות המורה באומנות הוא האכזריות ולכן כל כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה כאכזרי כעמלק אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות גם כשישחוט יהיה כמרחם באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק. ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו שמא איזה עון שבידו גרם לזה ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו מהטעם האמור ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב\"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה גם יתפלל בלבו שלא תפול מבשרה ביד א\"ה שיאכלו אותה אלא ביד ישראל דוקא כדי שאם יש בה ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באוכלם אותה דעיקר תיקונה עם הברכה שמברכים להקב\"ה באוכלם אותה ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים וירא שמים או בסעודת מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל מעשה שהביא בעל ספר החרידים ז\"ל צודק לענין זה תראהו משם ויראה השחוט בעיני שכלו איך מחויב בכל הכונות ותפלות אלו דאם לא כן נעשה שותפו של סמאל הרשע שהוא המוציא נפשות האדם והוא מוציא נפש של הבהמה וסמאל טוב ממנו משום דסמאל גורם לפעמים שבראות אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב\"ה אעפ\"י שהוא מנגדו שלא יתודה מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו מה שאין כן השוחט שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכר גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניס' למקומ' וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלהים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע וזכות הרבים לוי בו והדבר בהפכו ח\"ו. הבט וראה כמה מהרעה גורם השוחט שאין יראת אלהים נגד עיניו ופגום באחד מחמשה דברים שהיה חלדה דרסה הגרמה עיקור. כתב בספר הקנה שהיה במספר קטן עולה סמאל והכונה הפוגם בשהיה גורם התגברות כח לסמאל חלדה במ\"ק עם המלה עולה קטב מרירי שהפוגם בחלדה גורם שישלוט קטב מרירי בעולם דרסה במ\"ק כזה דר\"ס עולה י\"ב וה' של דרסה מתחלף בצ' שהיא במ\"ק ט' תן ט' על י\"ב הם כ\"א וארבע אותיות של דרסה עולה כ\"א גימטריא עוזא שר מנגד על ישראל הפגום בדרסה נותן כח לשר זה הגרמה במספר שוה עם המלה גי' חמור קליפה קשה הפגום בהגרמ' משליטה בעולם עיקור עם המלה במספר קטן עולה עזאל והם חמש' מדרגות כחות הטומאה המנגדות לשכינה הפוגם בחמשה דברים נותן בהם כח ח\"ו וגם שולטים על הנפשות המגולגלות בבהמה חיה ועוף ומאבדים אותה ובספר צפנת פענח מכתיב' יד כתב שהיה במ\"ק עם ארבע אותיותיו עולה קצף דרסה במ\"ק עולה י\"ז ועם ארבע אותיות עולה כ\"א כמספר חרון במ\"ק עולה י\"ז ועם ארבע אותיות עולה כ\"א כמספר חרון במ\"ק עיקור במ\"ק עולה חמה הגרמה במספר קטן עולה אף כזה האל\"ף מתחלה בתי\"ו שתי\"ו במספר קטן ד' והפ' מתחלף בו הרי עשרה ושני אותיות של אף עצמן עולה ט' תן ט' על יו\"ד הרי י\"ט הגרמה במספר קטן עולה י\"ט חלדה במ\"ק עולה משחית ראה החירוב היוצא מהפוגם בחמשה דברים אלו לעולם ולנפש המגולגלת בבהמה שהרי המשחית שמתחזק בפגם השהיה משהה ומעכב שבא לעולם והנפש שמגולגל' בבהמה המשחית של הפגום בחלדה מחליד הפשע הנפש' כהררי חשך ואפל' משחית שמתחזק מהפוג' מהגרמת שהוא אף מכרי' השפע מן הקדש' לסטר' אוחרא המשחי' שמתחזק מהפוג' בעיקור שהוא חמה מעק' ותולש השפע משורשו שבקדושה וכן עושים בנפשות המגולגלות בבהמה כמדובר אם כן ראה גם ראה בנזק הגורם הפוגם בענין השחיטה וישמעו השוחטים והבודקים ויחרדו ויאחז להם אימה ופחד ויקנו ענו' ויראת ה' באופן שהחוטאים גורמים לתת כח לכחו' הטומא' המנגדות לשכינה וזהו דקאמר משה להקב\"ה בפרש' שלח לך על פסוק מבלתי יכול' כו' אל הארץ אשר נטבע להם וישחט' במדב' ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וכו' סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ונקדים לדקדק לבא לענין מהו דנקט לשון שחיט' וישחט' במדבר ולא קאמר וימיתם ועוד מאי מלת ועת' גם להבין אומרו כאשר דברת לאמר ורש\"י ז\"ל פירש שהדבור הוא שה' ארך אפים לצדיקים ולרשעים גם להבין אומרו ה' ארך אפים. אמנם בהיות שכשישראל חטאים מתגבר סמאל הרשע השוחט בסכין פגום כנודע והמתים על ידו נקראים נבלה כארז\"ל בזוהר וכו' לזה אמר משה רבע\"ה להקב\"ה מוכרח למחול לשם משום שיאמרו יושב הארץ מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה על הארץ גבר סמאל וישחט' סמאל במדבר ובפרט היות המדבר מקום שליטת החצונים שימצאו מקום לסייע לדבורם מבלתי יכולת ה' ח\"ו שהרי כשנכנסו במדבר גבר סמאל וישחטם כמנהגו ואומנותו לשחוט הבריות. ועתה יגדל נא כח ה' אין ועתה אלא תשובה כארז\"ל כלומר על ידי תשובה שעשו ישראל שכבר נתחרטו ממה שעשו יגדל נא כח ה' ואל תשיבני ריקם רבון העולמים מהתעניות וסיגופים עשו לקבל משום שאתה דברת לאמר כלומר כבר דברת לי שהתשובה היא בדברים שנא' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הכל גלה הקב\"ה למשה כנודע וזהו כאשר דברת לאמר ויכולים לומר שגם כוון לומר בזה כאשר דברת לי שהתשובה בדברים אף שעתיד נביא אחד לאמר אותה מ\"מ גליתה לי ג\"כ שהתשובה בדברים אלו שייכות לרשעים דלצדיקים מה צורך מה א\"כ אם לא תכפר להם נמצא שעל מגן נקראת ארץ אפיים ורב חד וכו' לכן סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך ומה גם שכבר נשאת לעם הה ממצרים ועד הנה ואין אלא כי אם שנהגת עמהם במדותך אלו בחסד ובאריכות אפים וכו' ואם כן גם עתה נהוג עמהם כן ואל תמית אותם על חטא' פן יאמרו מבלתי יכולת ה' ח\"ו וגבר כח סמאל וישחטם כדפרשי' והקב\"ה יזכה אותנו לעובדו ולדובקה בו ולהצילנו ממיתת סמאל השוחט בסכין פגום ולהאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעמים כדי לקיים כל מצות שבתורה אנס\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תרחק <b>ה</b>מחלוקת <b>ו</b>יתקרב <b>ה</b>שלום לפי שהשלו' מהמדות השורשיות להשגת כל השלמיות כי היא יסוד ועיקר הכל לקיום כל הבריאה עד שבא מלת שלו' במספר אותיות ארבע בשם ארבע אותיות שהוא שורש כל השמות הקדושים לרמוז דכשם דשם הוי\"ה ממנו היו כל ההוי\"ות כך השלום ממנו נמשכי' כל השלמיות וכל הקייומים ולכן שמו של הקב\"ה שלום ולא מצא הקדוש ברוך הוא כי מחזיק טובה לישראל אלא השלום לפי שהשלום כולל כל הטובות בעולם.",
+                "<b>ראה</b> גדולת השלום באותיות שנתנו לו ארבע אותיות והן שי\"ן למ\"ד וי\"ו מ\"ם סתומה והכל מורים לסודות עליונים ואני אפשר שמץ מנהו כי כונתי להודיע לבני ישראל מעלת השלום השין מרובה בראשי' יותר מכל כ\"ב אותיות שבכל אות יש לה ראש אחד או שנים ובשין תלת ראשין המורי' למקומות עליונים כנודע ליודעי חן.",
+                "<b>גם</b> ניתן לו אות למד מגדל הפורח באויר מרים ראש למעלה מכל האותיות והיא דמות הרמת דגל לרמוז שהשלום מגדל ועוז והמחזיק בו מרים דגל ושולט על הכל.",
+                "<b>גם</b> נתן לו אות וי\"ו והיא נכלל בשמו של הוי\"ה והיא עץ החיים לומר המחזיק בשלום חיים יוסיפו לו מעביר עון וכסה פשעיו של אדם ומניחן לאורך ימים כמאמר רבותינו ז\"ל על פסוק חבור עצבים אפרים הנח לו אפילו ישראל עובדים ע\"ז ח\"ו כביכול אינו יכול עמהם אם הם בשלום אבל חלק לבם עתה יאשמו הרי שהשלום מניחם בחיי' גם ניתן בו אות מם סתומה שלמרב' המשרה לומר שהמשרה והגדולה והמעלה ניתן לאוהב שלום ראה גם ראה מעלת השלום שאפילו עשו הרשע שכתוב בו ואת עשו שנאתי רמז שלום בשמו כי עשו במספר שלום לרמוז על מעלת השלום שאפי' למי ששונא השם חץ שיעשה עמו שלום. וזהו כוונת מאמר רז\"ל אין שלום אמר ה' לרשעים מכאן שהקב\"ה אוהב את הרשעי' ע\"כ כפי דרכינו דשלום עולה מספר עשו לרמוז על מה דפרישית נמצא דבאומרו אין שלום אמר ה' לרשעים מכאן משלום הנזכר דוק בו ותשכח שהקב\"ה אוהב את הרשעים מדרמז שלום בשם עשו הרשע לומר שאם יעשה שלום עמו יאהבנו הפך מ\"ש ואת עשו שנאתי וא\"כ אל יתיאשו הרשעים מן הרחמים אף על פי שכתוב אין שלום אמר ה' לרשעים עי\"ל שרמז שלום בשמו של עשו אולי עם זה יוכלו ישראל לעמוד בצלו שלא ישלטו עליהם לכלותם עי\"ל לרמוז שעל ידו באים ישראל לעשות שלום עם בוראם משום כשאין הקול קול יעקב ידי עשו שולטים ובזה עושים תשוב העי\"ל לרמוז שאין האור ניכר אלא מתוך החשך אין מעלת השלום שהם ישראל ניכר בעולם אלא ע\"י מעשיו המכוערים של עשו א\"נ בא לרמוז שאם אין יצר הרע אין שכר ועונש לכן בשורש טומאה שהוא עשו דשרו סמאל הרשע המנגד לעובדי השם רמז שלום א\"נ בא להודיעך דמלכותו יתברך בכל משלה והוא הנותן חיות לחצוניי' בסוד ואתה מחיה את כלם ובהפסיק השפע מהם כלם כלים ונאבדים כרגע דאין בהם שום כח כי הבל המה לכן שלום שהוא שמו של הקב\"ה רמזו בעשו ראש הקליפה אי נמי שם עשו דרשו רז\"ל שאמר הקב\"ה הוא שוא שבראי בעולמי לכן רמז שלום בשם עשו להעיד עליו שאע\"פ שאין קיום בעולם בלחי השלום עכ\"ז בפני עשו היה השלום שוא לכן רמז שלום בשם עשו שדרש שמו הא שוא כמדובר א\"נ לרמוז שאין דבר של טומאה בעולם שאין בו ניצוץ של קדושה להחיותו וגם בדבר של קדושה צריך צד יצה\"ר כגון בענין תשמיש המטה שצריך לעורר התאוה באופן דזה בלא זה א\"א לכן רמז שלום שהו' מצד יצה\"ט בשם עשו שהוא יצה\"ר א\"נ רמז שלום בשמו לרמוז על הצדיקים שהיו עתידין ממנו כמו אנטינינוס ור' מאיר וכדומ'. ראה מעלת השלום יש באותיות שלום מלת שלו מלשון שול תשלו לה מן הצבתים לרמוז שהשלום מכסה על כל טעות ושגגה גם שלום אותיות מושל לומר שכל הרודף שלום הוא המושל על כל והם אותיות משלו לומר הבט לשעבר וראה בעיניך שהרודפים אחר השלום משלו בעולם כמשה ואהרן קרח ועדתו שנתרחקו ממנו והחזיקו במחלוקת נאבדו מן העולם גם בשלום יש אותיות משל לרמוז שכדי שיחזיק האדם במד' השלום יעשה כל דברים שבעולם שהם משול ובזה לא יקפיד על שום דבר שבעולם כיון שמהביל הדברי' גם אותיות שלום לשום לומר לאדם שאינו מספיק להיות לו שלו' עם כל אדם אלא יהיה עומד בפרץ לשום שלום בין אדם לחבירו בין איש לאשתו גם מה שרמז אותיות שלו בשלום כמדובר שהוא לשון של תשלו וכו' לומר שפעמים ישנה אדם מלדבר אמת כדי לשים שלום כארז\"ל משנין מפני השלום. ראה כח השלום אפי' הרשעי' צריכים לו שאם אין שלום בין הגנבים לא יצליחו וכן בין הרצחנים שאם אחר יחלוק וילשין עליהם אין יכולים להוציא כוונתם לפועל וכן בכל חוברי חבר לעשות איזה דבר.",
+                "<b>ראה</b> במעלות השלום במדרש פ' נשא דף רמ\"ה וישם לך שלום זה מלכות בית דוד שנקרא שלום שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ התורה נקרא שלום ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום גדול השלום שהקב\"ה שינה בדבר מפני השלום גדול השלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום שלאשה אמר הנה את עקרה ולא ילדת ולא ספר דבר למנוח גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב\"ה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו רבי אליעזר אומר גדול השלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום ברכת כהנים מסיים בשלום לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל תפלה אלא שלום גדול שלום שניתן לענוים שנאמר וענוים ירשו ארץ ויתענגו ברוב שלום גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר שאפילו ישראל עובדים ע\"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב\"ה אין השטן נוגע ביניהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו גדול שלום שאפילו המתים צריכין שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום ואומר בשלום תמות גדול השלום שניתן לעושה תשובה שנאמר בורא ניב שפתים שלום שלום ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקדוש ב\"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים בשעה שנפטר מן העולם שלשה כתות של מלאכים מקדימין לו אחת אומרת יבא שלום וכו' גדול השלום שמנעו מן הרשעים כשמת הרשע ג' כתות יוצאים הראשונה אומרת אין שלום וכולי גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך גדול השלום שניתן לעושה צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום גדול השלום ששמו של הקב\"ה קרוי שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום גדול השלום ששרים עליונים צריכין שלום שנאמר עושה שלום במרומיו הקב\"ה כשהולך לשלום יוצא באוכלסין הפך מלך בשר ודם וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחיד שנאמר ה' איש מלחמה. חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו ע\"ה לא נתן שכרו אלא שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכן את מוצא ביעקב אבינו שביקש מן המקום שלום שנאמר ושבתי בשלום וכן אתה מוצא באהרן שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום וכן את מוצא בפנחס שניתן שכרו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום ולא נמשלה התורה אלא בשלום שנא' וכל נתיבותיה שלום ואין הקב\"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר וישב עמי בנוה שלום וכן לא פרע מעמון ומואב אלא שמנע מהם שלום שנאמר לא תדרוש שלומם וכן ישראל מתברכים בכל יום בשלום שנאמר וישם לך שלום ע\"כ. ובמדרש ריש פרשת פנחס גדול השלום וכו' אם בא אדם מן הדרך שואים אותו שלום וכן שחרית שואלין אותו שלום ובאמש כך שואלין בשלום שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו התפלה חותמין בשלום וכו'. עוד דברים מפוזרים ברז\"ל בענין השלום בכל מקום שהשלום מצוי שם יראת שמים מצויה גם השבטים שינו מפני השלום אביך צוה לפני מותו ולא מצינו שצוה אלא שינו מפני השלום גם שואלים בשלום כל אדם מפני דרכי שלום אמרו רז\"ל הוי מקדי' בשלו' כל אדם גם מצינו בדוד שהיה רודף אחר השלו' עם שאול שנאמ' אני שלו' וכי אדבר המה למלחמה כתיב בקש שלום ורודפהו בקש אותו עם אוהבך ורדפהו עם שונאיך בקש שלו' במקומך ורדפהו במקומות אחרים בקשהו היום ורודפהו למחר <small>(בקשהו ביום ורודפהו בלילה בקשהו בעשירות' ורודפו בעניות' בקשהו בשמחתך ורודפהו בעציבות' בקשהו בהיותך עסוק ורודפהו בהיותך פנוי בקשהו בבחירותך ורודפהו בזקנותך בקשהו בבריאותך ורודפהו בחוליך בקשהו עם אוהבך ורודפהו עם שונאך בקשהו בישוב ורודפהו בדרך ובמדבר ובים בקשהו בחול ורודפהו בבת וי\"ט בקשהו בכל שעה ורודפהו בכל רגע בקשהו בעשירים ורודפהו בעניי' בקשהו בקרובים ורודפהו ברחוקים)</small> ואיזהו רדיפת שלום אמרו רז\"ל זה המדבר שלום בשעת המחלוקת ומבטל כבודו מפני רבים כדרך שעה משה רבינו ע\"ה ויקם משה וילך אל דתן ואבירם כו' והמבטל עסקיו ומטיל שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ובין רב לתלמידו. עוד אמרו על ענין השלום קידוש היום ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום הבית עוד אמרו דברים מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואח\"כ לוי וכן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ועוד אמר באגדה ט\"ו שמות חיבבן הקב\"ה ואלו הם כהנים לוים וישראלים סנהדרין והבכורות ותרומה המשכן והקרבנות ושמן המשחה ארץ ישראל ירושלים בית המקדש מלכות בית דוד כסף וזהב כהנים וכהנו לי הלוים ולקחת את הלוים לי וכו' ומכלם לא כפל אלא השלום שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה לי גדול כח השלום אפילו עליונים צריכים לו שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו גם אמרו הרקיע מים שנאמר המקרה במים עליותיו והכוכבים של אש שנאמר הללוהו כל כוכבי אור והן מרתחין את הרקיע ואין מכבין אותם ועוד אמרו גבריאל כלו אש מיכאל כלו שלג ועומדים זה אצל זה ואין מזיקים זה לזה עוד אמרו אין א' מהמזלות עולה לפניו אלא לאחריו כזה שעולה הסולם לאחריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני עולה ראשון ומתוך כך אין אחד מתקנא על חבירו ויש ביניהם שלום וכן צוה הקב\"ה על קרבן שלמים כדי שיתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמי'. ראה עד היכן הגיע מעלת השלום מעובדא דרבי מאיר שעה שירקדו <small>(נ\"ל דגרסינן שירוקו בפניו וכן הוא בויקרא רבה פ' ט' שר\"מ נתן רשות לאשה אחת לרוק ז' פעמים בפניו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו עיין שם)</small> בפניו כדי לשים שלום בין איש לאשתו וכמו שארז\"ל ואפשר שהולידו בן או בת עם אותו שלום ונתפשט מהם זרע רב וכמה זרעא מעליא והשלום גרם ראה בעיניך איך השלום קיום כל הבריאה הנה כל יחוד הוא שלום וכל פירוד הוא מחלוקת וכיון שכן קיר אבנים גדולות בעומדת ביחוד מתקיים הבנין ויש עוד שבונין בתים לישוב העולם ומגדלים והיכלות למושב המלכים ואם דרך משל אבן מקיר יצעק לבקש הפירוד באומרו למה אני תחת חברי ולא עליו יהרסה בנין ויפול ויתבטל הישוב ואם האילן שטמון בארץ שורשו יפריד היחוד מהארץ להתגבר עליה להראות שרשיו עליה ולא תחתיה בל יעשה פרי וכן כל צמח האדמה ונמצא מתבטל כל מזון העולם ואם אברי האדם העומדים ביחוד זה תחת זה אם יבקשו לבקש פירוד להתגבר זה על זה לא יחיה גבר אלא ימות מיד ויתבטל מין האדם מן העולם ואם אשה אשר היא תחת בעלה תפריד היחוד והשלום להתגבר עליו וכי יש עוד קיום ביניהם הלא חרוב יחרב הבית ואם המים אשר מתחת לארץ ירצו להתגבר ולעלות עליה וכי לא ישטוף העולם וכן כל הדברים ונמצא שביטול השלום מסבת בקשת הפירוד גורם חירוב לכל הבריאה. ראה מעלת השלום שנכלל בו כל המדות הטובות שהרי האוהב שלום מעביר על מדותיו ואינו מקפיד עם שום אדם אפי' הרע לו מאד כדי שלא לבא לידי מחלוקת וידוע שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו ונמצא תמיד חביב בעיני המקום כיון שאין בו עון שכבר העבירו אותם מעליו והשלום גורם. גם הקנאה מדה פחותה היא באה מגריעות הנפש שאם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעשרו אינו חפץ במה שגזר עליו הקב\"ה והמקנא חומס נפשו כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר מרוב קנאה הטמונה בו ואין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים ולכן חכמי ישראל היו מתפללים לא תהיה קנאתנו על שום אדם ולא קנאת אחרים עלינו עיין בר\"ח באורך בגנות הקנאה ומי שהוא אוהב שלום מבטל ממנו הקנאה והתאוה והכבוד דכיון שבכל אות נפשו אוהב שלום אינו מקנא ואינו מתאוה דבר שאינו שלו ואינו רודף אחר הכבוד שהם דברים מבטלים השלום ומביאים המחלוקת לכן מי שאוהב שלום מתרחק משלש אלה כבורח מן הארי ומן הנחש וכן מתרחק מכל מדות המגונות הגורמים הרחקת השלום ומשתרש בכל מדה טובה ונאה כי היא סבה לקרב השלום עם כל אדם ומה גם שהלשון הרע והכעס שהם שני זנבות האודים שורש לכל עבירות הנודע מרז\"ל מרוחק מהם כמסוף העול' ועד סוף כי לשון הרע הורג את הנפש והכעס כאלו עובד ע\"ז וגורם חירוף וגידוף לכל אדם ואם אדם אוהב שלום איך ידבר לשון הרע ויכאום על שום אדם שהוא דבר הפך השלום וסימן לאוהב שלום מדבר בשבח כל אדם ודן לכל אדם לכף זכות ומעביר על מדותיו ופניו צוחקות תמיד ומשמח בחלקו כדי שלא להתקוטט עם שום אדם להרבות הון לו. וכיון שמשתרש האדם בשלום עם כל אדם זהו מביאו להיות בשלום עם קונו שלא לחטוא לפניו להכעיסו כי השלום יטהו לדרך זה באומרו מה ראיתה לבקש שלום האדם ולא שלום מי שברא אותך ובזה מבקש מחילה על מה שעבר ואינו חוט' עוד לעתיד ובפרט בראות בעיני שכלו שאם אינו בשלום עם הקדוש ברוך הוא אין לו שלום עם נפש שלו כי הנפש החוטאת היא תמות ונמצא דכיון שאינו בשלום עם הקדוש ברוך הוא וחוטא לו חולק עם נפשו באופן שהשלום מביאו להשלים נפשו כי הוא שורש להסתעף עמו כל חמדת המדות הטובות דוק ותשכח כלל וכלל ופרט בכל מדה טובה ותמצא אותם בשלום. ותראה אותיות שלום הוא שילום כלומ' שילום מעשים יש להקדוש ברוך הוא לשלם לאדם מסבת השלום כי בעבור השלום עושה האדם מעשים טובים כמדובר ועל הקדוש ברוך הוא לשלם והוא רמז נכון.",
+                "<b>ראה</b> מעלת השלום שכל המלאכות הנעשין תחת השמים לקיום האדם והעולם הם על ידיהיחוד שהוא השלום כיצד כל מאכל וכל מלאכה נעשה על ידי להתחבר השתי ידים זה לזה ובזה נעשית כל דבר שאם לא יהיו הידים בשלום ויפול בהם המחלוקת לבל יתקרב זו לזו אלא יהיו נפרדות לעולם יפול הכליון באדם ובעולם כי איך יתקן כל מלאכה מאכילה ובנין וכל מלאכות אחרות הרי כי כל הקיום תלוי על השלום ובין בין שהרגים הם הפך הידים שהמלאכה שלהן הוא על ידי פירוד לפי שאין אדם הולך אלא אם כן יפריד רגליו זו מזו שאם יחברם יחד לא יוכל להלוך כתיב בהן רגליה יורדות מות הזכיר מות בהן כיון שנופל הפירוד בהן למלאכתן לרמוז לאדם שהשלם חיים והפירוד מות והוא רמז נכון להוכיח שהפירוד והמחלוקת הוא מות וממילא שהשלום הוא חיים. ראה גדולה מזו שאדם מיוסד מארבע יסודות אש ומים ורוח ועפר ואם הם בשלום יחד כשבת אחי' גם יחד יחייה האדם אך אם יחלוק יסוד אחד להתגבר על חבירו יבא רע לאדם שאם יתגבר יסוד האש יתגבר באדם החום טבעי והיא הקדחת המכלה את הגוף ואם יתגבר יסוד העפר יטמטם וכן כל יסוד בהתגברותו בגוף באדם עושה רושם בגוף לרעה לא כן בהיותם שוין בשלום ואם הם מתפרדים זה מזה מיד ימות האדם הרי משל נאה נראית לעין שהפירוד מות והשלום חיים. ראה ישראל כשהיו בשלום עם בורא' היו נטועים על אדמתם שקטים ושאננים אין שטן ואין פגע רע ונפל המחלוקת על ידי העבירות גלו מארצם אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר למות למות הרי השלום חיים והמחלוקת מות. ראה קרח ועדתו כשהיו בשלום עם משה רבע\"ה היו חיים רצו לחלו' גרמו להם המות ותדע כמה קשה המחלוקת לפני הקב\"ה דבמעשה העגל שהיו בשלום לא נפסק המן עד שהקריבו ממנה לפני העגל ובמחלקתו של קרח לא ירד באותו יום כארז\"ל ראה כמה אהוב השלום לפני הקב\"ה וכמה שנאוי המחלוקת. גם ארז\"ל בששת ימי בראשית נאמר בהם כי טוב לבד ביום שנתפלגו המים שלא נאמר כי טוב לפי שכל דבר מחלוקת שנאוי לפני המקום. ראה שמחלוקת מטריח גופו של אדם מכאיבו מצערו וכיון שכועס נכבדים עליו אבריו ועז פניו ישונה וחולאי' באי' עליו כנודע דלמפורסמות אינן צריכות ראיה אם העומד בשלום דבורו בנחת מעשיו בהשקט שמח וטוב לב פניו מאירות קל המרוצה ישן בבטחה חייו חיים ערבים ומתוקים עובד לבוראו דאין לו מניעה מלעובדו. ראה אותיות שלום הם ארבע לומר שגורם השלום קייום בדעתו של אדם להשכיל במושכלות בשם הוי\"ה שהם ארבע אותיות שבהן נברא כל הנבראים והשלום ג\"כ קייום ד' פינות העול' וקייום ארבע היסודות אש ומים ורוח ועפר שלא יפול בהם הפירוד כנזכר וגורם שלא נאמר עליו ועל ארבע לא אשיבנו כי מי שהוא מודבק בשלום שהן ארבע אותיות מעביר על מדותיו מפני השלום וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ונמצא שלעולם אין בידו עון כדי לבא לכלל ועל ארבעה לא אשיבנו תדע מעלת השלום שהרי היהלום היא אבן יקרה חשובה מכל אבנים טובות ומרגליות כנודע ואין ברזל ולא שום דבר שולט בו לשוברו כי אם מיניה וביה ביהלום אחר מתקנין אותו ולהעיד על מעלתו יש בשמו שלש אותיות של שלום שם לום ואם היו בשמו כל אותיות של שלום היה מתעלה בכפלי כפלים אעפ\"י שהיהלום מורה בשמו מלכות שיש בו אותיות הלום ואין הלום אלא מלכות כארז\"ל עכ\"ז לא נתעלה ביותר מציאותו ובגודל סגולתו כי אם בהיות בו אותיות של שלום והו' רמז נכון על מעלת השלום ואין דבר יכול לשוברו כענין השלום שבכל מקום שיש שלום אין שבירה ואין שום רע יכול לשלוט. גם שלום בר\"ת שלם למקום ומנוקה ממום כי האוהב שלו' הוא עם בוראו משום שמקיים כל התורה כולה שתלויה על ואהבת לרעך כמוך כארז\"ל לפי שהאוהב שלום אוהב לחבירו כמהו שנמצא שהוא שלם עם בוראו וגם מנוקה מכל מום ואעפ\"י שיהיה בעל מום חביב הוא בעיני כלום אין מי שיזכר מומו כאילו אינו גם ר\"ת של שלום שונא לחולקים ומנוקה מחטא גם שלום בר\"ת שמירה לעולם ומרפה מכותיו שהשלו' קיים העול' ושמירתו ומרפה מכותיו גם שלום ר\"ל שלוה לחיים ומנוחת מתים שהחיים יושבים בהשקט ושלוה על ידי השלום וגם עמו נותנין מנוחה למתי' שיוצאים לקראתו כת של מלאכים במאמר יבא שלום כנודע מרז\"ל גם ר\"ת שומר לחיי' ומחייה מתים שהשלום שומר את החיים מכל נזק ובתחית המתים כדי שיקומו משים הקב\"ה שלם בארבע יסודות שבאדם מחייה אותם גם ר\"ת שלום לשמים וחביב מהבריות שמי שהוא אוהב שלום טוב לשמים וטוב לבריות. בא וראה מעלת גדולת השלום שבגאולה אשר אנו מקוים המעל' שישיגו החיי' הי' השלום שיתרב' בין החיות המזיקות ובין האדם והחיות ובהמות שאינן מזיקות כדכתיב בישעיה סי' י\"א וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נהג בם ופרה ודוב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהם ואריה כבק' יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכיון שבא לידן יש לדקדק מה שייכות יש עם האמור אומרו כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו' אלא בהיות אמת שכל מזיק בין מבעלי חיים המדברים בין מבעלי חיים בלתי מדברים הוא מחוסר דעת שאין הדעת סובל להזיק דבר שברא הקב\"ה דאב א' לכלם אך לעתיד יתרבה הדעת בכל הבריא' ויבינו מעצמם כי הוא מהדופי והזרות להזיק וזהו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ולמה משום שמלאה הארץ דעה וכו' והדעת יכריח' שלא להזיק שעד עתה בהיות העול' מקולקל בעון אדה\"ר צנורי הדעת סתומים והבריו' מחוסרי דעת אמנם לעתיד שיתקן מה שחטא יזדכך האויר כל הבריות יקנו חכמה ודעת ויראו שאין ראוי להזיק כי אם שיתרבה השלום בעולם כלו ומה שאמר בכל הר קדשי לתלות הכבוד לירושלים וכן בכל העולם ומה גם שאז יתקדש כל העולם ויקרא הר הקדש שאז הקב\"ה מעביר כלולים מן הארץ כל העולם מתקדש. והראב\"ע ז\"ל פירש בענין לא ירעו ולא ישחיתו קרוב לה שפירשתי וז\"ל לא ירעו ולא ישחיתו הפתן והצפעוני כאילו כל ארץ ישראל לאה דעת ה' כי ידוע הוא כי ידוע השם לא ישחית לעולם רק יבנה ויתכן ע\"כ הכלל העולה לענייננו דלעתי' המעלה היא שיתרבה השלום ודברי המתרגם על פסוק וגר זאב עם כבש כו' ביומוהי דמשיחא דישראל יסגי שלמא בארעא וידור דיבא עם אמרא וכו' וכן תראה דכתיב שלום רב דכל מי שיש בו דעת הדעת מכריחו לאהוב שלום כדפי' ואומרו שלום רב ר\"ל מלבד דשומעי' חרפתם ואינן משיבים בעבור אהבת השלום אלא שמבקשים שלום עם אותם שחרפו אותם ולדרוש בשלומם ולבקש הנאתם כאלו היו אוהבים מעולם וזהו שלום רב והוא בעבור שהם אוהבי תורתך שכתוב בה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כלומר בכ נתיבה ואופן שיהיה צריך לאהוב השלו' וכתיב והאמת והשלום אהבו הלא תראה הנשמה אצולה מתחת כסא כבוד והיא צד אלהיות כארז\"ל מה הקב\"ה רואה ואינה נראה כך הנשמ' רואה ואינו נראה מה קב\"ה מלא כל העולם כך הנשמה מלא כל הגוף ועכ\"ז שוכנ' עם הגוף הנגוף ומתאוה ישיבתה עמו בגזרת הבורא שישכון בתוכו לאהבת השלום ק\"ו בן בנו של קו אדם גדול שירדוף אחר השלום להתדבק עם פחות ממנו ולדרוש בשלומו מפני אהבת השלום גדולה מזו כביכול הקב\"ה משרה שכינתו בתחתונים חומר עכור ומשם ילמוד אדם להשפיל עצמו מפני השלום וכמה מחכמי התלמוד שהיו שולחים להם שלמא מרקיע' מהם בכל ע\"ש לע\"ש ומהם בכל יום כארז\"ל ואע\"פ שיצדק האדם בכל המצו' אם צדקת מה תתן לו ועם כ\"ז גדול השלום שהגדול שולח שלום לקטן כ\"ש וק\"ו אדם למין האדם כמותו ואעפ\"י שיהיה קטן ממנו כלל העולה שאין דבר שיעמוד לעכב בשלום. ובמדר' סוף פ' שופטים א\"ת קב\"ה למשה שילחם עם סיחון שנא' ויתגר בו מלחמה והוא לא עשה כן אלא ואשלח מלאכים וכו' א\"ל הקב\"ה כך אמרתי להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהיו פותחין אלא בשלום שנא' כי תקרב אל עיר וכו' ומי קיים הפרשה זאת יהושע בן נון כשבא ליכנס לארץ שלח ג' גזרות מי שמבקש ילך ילך לו מי שמבקש לעשות שלום יעשה כל מי שמבקש לעשות מלחמה יעשה וכו' עוד שם הנני נוטה אליה כנהר שלום אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב\"ה על ישראל ושמעתי שהיה עסוק בשלומם שנאמר אשמעה מה ידבר ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ושאר עניני השלום הנז' שם הרי הם נזכרי' לעי' עוד לרז\"ל גדול שלום שלא התחיל קב\"ה לבראת דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום ואיזה זה האור שנ' ויאמר אלהים יהי אור ומנין שהוא שלום שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום עוד אמו גדול השלום מן הברכה ומן השמירה שהרי בברכת כהנים אחר שאמר יברכך וישמרך אמר וישם לך שלום עוד אמרו גדול שלום שהוא קודם לשבחו של הקב\"ה שכן מצינו כשב' יתרו אצל משה רבע\"ה לא פתח לו ביצאת מצרים ולא בקריעת ים סוף ולא בעשרת הדברות אלא בשלום שנא' וישאלו איש לרעהו לשלום עוד אמרו גדול השלום שבו נתבשר דוד שנא' ורוח לבשה את עמשאי ראש השלישי' עוד אמרו גדול השלום שאפילו עשה כמה מצות ולא עשה שלו' אין בידו כלום שכן מצינו ביהושע עקר ע\"ז מישראל ולפי שלא עלה בידו שלום כאלו לא עשה כלום עוד אמרו ראה כמה כח השלום כשפרע הקב\"ה לעמון ומואב מנע מהם השלו' שנ' לא תדרוש שלומם וחייבים אנו לדרוש את שלום ירושלם בית קדשנו ותפארתנו שנ' ודרשו את שלם העיר וכשיבא מלך המשיח יהיה בשלום שנאמר כי בשמח' תצאו ובשלום תובלון וכתב ושמתי פקודת' שלום וברכת הארץ בשלום שנ' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה א\"י מתרוממ' בשלום שנ' השם גבולך שלום ובזכו' שלום הקב\"ה מכין כסאו של דוד שנ' יפרח בימיו צדיק ורב שלום וכן בשלום מכין כסאו וכסא זרעו אחריו עוד אמרו על ענין השלום כתיב באהרן ויבכו את אהרן שלשי' יום כל בית ישראל אפי' נשים אפי' קטנים כו' תנא פ' אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחר מטתו מאן דהוה בעי לגרשה והדר ואיעברה עבור אהרן שהי' משים שלום ביניהם עוד אמרו כל הרגיל לתת שלום לחבירו ויום א' לא נתן עובר משום בקש שלום כו' ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקר' גזלן כו' מרגלא בפומ' דאביי לעולם יהא אדם ערום בירא' מענה רך משיב חימה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו אפילו אם גוי בשוק אמרו עליו על ריב\"ז שלא הקדימו אדם שלום בעולם ואפילו גוי בשוק עוד אמרו במס' גטין כמה דברים מפני דרכי שלום בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מצודות חיה ועופות ודגים <small>(שאין להם תוך דלקני לי' כליו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ולא נפיק בדייני)</small> יש בהם גזל מפני דרכי שלום ור\"י אומר גזל גמור <small>(ונפיק בדיינים)</small> עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום אשה משאלת לחברתה החשודה על השביעי' <small>(שחשודה לשמור פירות שביעית ולהצניעם מזמן הביעור ואילך)</small> נפה וכברה וכו' עוד דברים אחרים מענין השלום וכבר נזכר לעיל ע\"כ לרז\"ל מענין השלום.",
+                "<b>ונראה</b> רמז הרודף אחר השלום קונה כתב שם טוב שהרי אותיות שלום שם לו לרמוז מי שאוהב שלום שומעו הולך מסוף העולם ועד סופו וכתב בעל מנורת המאור דף ק\"א ע\"ד כל הרוצה לרדוף אחר השלום צריך לו להרחיק עצמו מכל הדברים המסבבים קטטה ומריב' שהיא הפך השלום והסבה הרעועה מכל' היא הכעס כי כל אדם שמושל עליו כעסו לא יהא לול שלום לא מלמעלה ולא מלמטה לפי שברו' כעסו יחטא לשמים וגם יריב עם בני אדם הרגילים עמו וכן הזהירו רז\"ל על הכעס כל הכועס כל מיני גיהנם שולטי' בו ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטים בו גם אמרו כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות רב נחמן בר יצחק אמר כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו עוד אמרו כל הקורע כי בחמו כאלו עובד ע\"ז עוד אמרו לא תכעוס ולא תחטא הכלל העולה המדה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעה\"ז ובעה\"ב שלא יכעיס ויסבול עלבונו ויעביר על מדותיו וימחול למי שפשע בו ובזה ימחלו עונותיו מן השמים כנז\"ל אם תרצה עוד לידע בכח השלום ראה בגנות המחלוקת והגזרות המשונות המגיעות לבעלי המחלוקת ומשם תלמוד דבר בהפכו הרי קרח על שהחזיק במחלוקת מת הוא ועדתו במיתה משונה שבלעם הארץ מיתה שעדיין לא היה לעולמים ונפסק המן באותו יום וגם תינוקת שאין בהם חטא ועון מתו וגם אפילו מחט שלו נבלע בארץ וכמה זמנים האריכו בגיהנם כדאמרינן בבבא בתרא גבי ההוא טייעא דאחזי לרבה בר בר חנא בלועי קרח ושמע שהיו אומרי' משה ותורתו אמת וכו' ואעפ\"י דמשפט רשעים בגיהנם י\"ב חדש הם האריכו שם זמן עד שבאת חנה והתפלל עליהם כארז\"ל כו' אם כן ראה כמה קשה המחלוקת ושנאוי ומשוקץ לפני המקו' ובהפך ענין השלום כי כפי גודל עונש המחלוקת כך גודל שכר השלו' ויותר משום דגדולה מדה טובה ממדת פורענות. ואל יקל בעיניך אפילו מחלוק קטן משום שהשטן מצוי שם להגדילו לבעור כאש ולאכול מנפש ועד בשר כדאמרינן בדיני ממונות אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיון דרוח וכו' <small>(כשהנהר גדול פעמים יצא לשדות שעל אגפיו ואם אינו סותמו מיד הלך ומרחיב ואינו יכול לסותמו)</small> ובמס' גטין פרק הנזקין הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שימשי הוו קא מינצי בהדי הדדי איקלע ר' מאיר להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא שמעי' דקאמר ווי דאפקיה ר' מאיר לההוא גברא מביתיה ע\"כ פירוש שמעיה לשטן דקאמר ווי דאפקיה מביתיה ראה בעיניך שהמחלוקת מתגדל עד שהשטן עושה חזקה שם עד שמגדילו להרוג נפש לכן אין להקל אפילו על מחלוקת קל וצריך לבטלו מיד ולשים שלום במקומו. ולמה לא יהיה לאדם שלום עם כל אדם מי שעתיד להיות לו שלום בקב'עם אבני השדה ולמה לא יתחבר אדם עם חבירו באהב' מי שעתיד להתחבר פניו בקרקע למה לא ידבר דברי שלום דברים מתוקים לחיך מי שעתיד במותו ידבק לשונו לחכו ולמה לא יבקש שלום מי שעתיד לבקש מיד מלאך להניחו ואינו רוצה למה לא ירדוף אחר השלום מי שעתיד לרודפו רמה ותולעה ולמה לא יחבוק אדם לחבירו להראות אהבת שלום מי שעתיד לחבוק עפר ולמה לא ילבין פניו לחבירו להראות פנים צוחקות מי שעתיד להראות ליבון עצמותיו בקבר כשיתעכל הבשר מעליהם ולמה לא יאהוב גדול וקטן מי שילך למקום שקטן וגדול שם הוא ולמהלא ידבר רכות מי שאין מלה בלשונו במותו ולמה יגביר בקול כעסו על חבירו מי שאין יכולת לו להרים קול ביום הדין ולמה בכעסו יכה חבירו מי שעתיד לקבל מכות של מה\"מ ואין מציל ולמה יהיה שונא לחבירו מי שעתיד לשנוא כל חמדות שבעולם במותו ולמה יתנקם מחבירו מי שעתיד לעשות בו נקמות במשפטי גיהנם ולמה יבזה את חבירו מי שעתיד לקבל בזיונות על עונותיו ולמה יקום להרים יד בכעסו מי שעתיד להיות מוטל בלי קימה למה לא ירחם מי שעתיד לבקש רחמים בעת יציאת נשמתו ולמה ירדוף לאחרים מי שעתיד לאחרים מי שעתיד להיות נרדף ממלאכי חבל' למה יחרוק שן לאחרי' מי שיחרוק שיניו מצער המיתה למה ירמוז עיניו בחמה על חבירו מי שעתיד לראות מלאך המות מלא עינים ולמה יחרף בכעס מי שעתיד לשמוע חירופו על חטאיו ועונותיו ופשעיו מפי הדנין אותו עליהן ולמה יתחזק בכעסו גבר ימות ויחלש ולמה ילבין פניו בכעס מי שפניו מוריקות מטפה שמטיל מה\"מ למה ישמח המנצח חבירו מי שאינו יכול לנצח ביום דינו ולמה יברח אדם מהציל נפש כיון שאין יכול להציל נפשו ממות ולמה לא יכאיב וידאג מי שבשרו עליו יכאב למה לא יתאבל באבלו של חבירו מי שנפשו עליו תאבל למה לא יכס' ערום מי שמכסהו תולעה מה לא יתחבר עם חבירו בעת צרה מי שעתיד להיות בדד על הר גבוה בקבר למה לא ירחם עניים ואביוני' חממם בימי החורף מי שעתיד להיות לחורב ביום וכו' ולמה לא יאכיל מי שיהיה מאכל לתולע' ולמה יבעט ברגלו בכעסו דרך בזיון מי שרגליו בכבל בקבר למה יקלל מי שהיה מקולל במותו באין שלום אמר ה' לרשעים ולמה יהיה זדוני מי שעתיד לעבור עליו מים הזדונים למה ישתה יין ללוק עם חבירו בשכרותו מי שעתי' לשתות כוס התרעלה ביום צאת נפשו מגופו לכן יברח אדם מהכעס שהוא שורש המחלוקת וידבק בשלום שמו של קב\"ה נקרא שלום וכסא דוד יכון בשלום וירושלים יתבשר בשלוה כנ\"ל ובזה יהיה שלם לני הקב\"ה שלם בגופו שלם בנפשו ובזה נפשו תהיה צרורה בצרור החיים שהלא תראה שלם באותיות שלום וישאר ו' שהיא עץ חיים לומר על ידי השלום תהיה שלם ותתדבק בעץ החחים שהיא הויו. ולסיים עוד בענין השלום ולפרסם מעלת גדולת תפארתו וכח פעולתו הנה מפרש כוונת רז\"ל תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן עה\"ב שנאמר הליכות עולם לו א\"ת הליכו' אלא הלכות דיש להבין איך בעבור שיקרא אדם הלכות הוא מובטח לעה\"ב ועוד אם הכוונה לומ' הלכות עולם לו למה כתיב הליכות להבין זאת נקדים במעלת שלום אמר ר\"א אר\"ח ת\"ח מרבים שלום בעולם שנ' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך א\"ת בניך אלא בוניך דיש לדקדק דהל\"ל ת\"ח מרבים שלום מאי בעולם בודאי אם מרבים שלום הוא בעולם ולא חוץ מן העולם עוד להבין איך הוא הענין שמרבים ועוד צריכא למימר שהם המרבים השלום והטוב בעולם אמנם כתב האר\"י זל\"ה שע\"י הפלפול בהרמת קול שעושים החכמי' משברים הקליפות כי האויר מלא קליפות הוא ומשתברים מקולות הפלפול ומזדככין האויר לפי שהקליפות הן במסך מבדיל בינינו לשמים ע\"כ והנה אעפ\"י שלעיני הרואים נראה כמחזיקי' במחלוק' בהיותם נלחמים זה עם זה בהלכה דע\"כ נקראו בעלי תריסין כנודע לכן לשלול בזה בא לומר שאדרבה מחלוקת זה אינו אלא שלום וזה ת\"ח מרבים שלום בעולם דייק' לפי שהעולם מלא קליפות מפסיקים לירד השפע ובקול פלפולם משברים אותם ונמצא שמרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי ה' כלומר כשהם למודי ה' שלומדים ומפלפלים לשם שמים אז יש כח לשבר קליפות האויר בפלפולם ואז ורב שלום בניך שנחשב כאלו בונים אויר חדש זך ונקי מה שאין כח לבנות זה אם מפלפלי' שלא לשמה שנא' אל תקרי בניך אלא בוניך כלומר א\"ת בניך בלבד אלא קרא ג\"כ בוניך והכונה בניך הם בוניך האויר הזך לשבר הקליפות להעבר' השפע ולעשות מעבר לעלות הנשמה אל מקומה באופן שלא יעכבו אותה הקליפות ובזה נבא לענין תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עה\"ב משום שע\"י פלפול ההלכות משבר הקליפות המעכבו מלעלות הנשמה לעולם הבא ובהיות שונה הלכות בכל יום משברם ובזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא שמיד הנשמה הולכת שם דאין מעכב שנא' הליכות עולם לו כלומר על ידי ההלכות דמשבר הקליפות כמדובר עושה הליכות לעלות לעולם הבא וזהו הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות כלומר א\"ת הליכות בלבד אלא קרא ג\"כ הלכות והכונה על ידי ההלכות משבר הקליפות ומזכך האויר ועושה הליכות באופן שיעלה הנשמה למעלה בלי עכוב כמדובר ומי גורם כל זה השלום של ת\"ח דהיינו מחלוקת של שלום מה שעושים בפלפולם בהלכה לשמה ה' יברך את עמו בשלום בילא\"ו.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תחרד <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יתפחד <b>ה</b>מבין בנושאו עיניו בעוד נשמתו בו לרום השמים ובראותו ימה וקדמה נגבה וצפונה בשיעור הרחקתם שיעור ת\"ק שנה מן ד' קצותיו מקומות אשר עתידה לחזור ולזוב מכאן ולכאן הנפש החוטאת כעוף הפורח ולטרוח לעלות לרום שמיא ואינה יכולה בדורכם אותה מלמעלה להכביד כנפיה להפילה ארצה ואם היא נפש שכבדו עונותיה עליה דוחפים אותה בכף הקלע כזורק אבן לארבע פינות העולם ומתהומא דארעא עד רום רקיע ולהניחה ליפול באין סומך ואין תומך הולכת נעה ונדה בתוך החשך וממשמשת באפלה צלמות ולא סדרים לא זו בלבד יראה המשכיל כי אם יוסיף לראות בחיים חייתו בבהמות יער וחיות השדה גם בעוף השמים טהורים גם טמאים ובכל השרץ השורץ הארץ גופות אשר עתידה נפשו להתגלגל בתוכ' אם יחטא ואשם ותמות בחטא וידמ' בחייו במחשבתו וברעיונו כאילו עתה הוא מגולגל בתוכם ומה צער ודאגה יכול להגיע לו בהתהפך מצורת אדם לצורת הולך על ארבע או לדמות שקץ מרבה רגלים המתגלגל עצמות בטיט ורפש ובכל צואה יתגלע וירתח ויזדעז' וישוב לאחריו גם ישא עינו אל ההרים וגבעות ואבני השדה ולאבן מקיר ויחשוב אם ישקעו נפשו בהן על חטאתי' ויהי לאבן ותסמר שערת בשרו בחשבו בצער הגדול הזה המגיע לנפשו גם יסתכל בימים ונהרות באורת ומעיינות אם יתגלגל נפשו בהם להיותה נחנקת תמיד ולהיות שטופה בקלחות ובשקתות המים בלי מנוח ומרגוע רגע ויחרדו אבריך גם תאחז בשרך פלצות בראותך שוח' עמוק' וביב ורפש וטיט בחושבך אם יטבעו נפשך שם אם יחייבוה חטאתיה כמה מהקלון והבזיון והחרפה מגיע לה וכמה ירגיש מהצער גם בראותך אנשים מופים בשבט ברזל ובמכות משונות גם אם תהיה נפשך בצער זה התוכל לסבול ובחושבך כל זה בחיך יתפרדו כל עצמותיך ותחזור לאחריך ולא תחטא כי כל אלו מאורעות המגיעות לנפש החטאת במותה בחטאה בלי תשובה. ואתה בן אדם למה לא תחוס עיניך על נפשך הרכה והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ כי בת מלך היא לתתה בידך לגדופים לעשות בה נקמות כי מה תענה לאביה שבשמים כשיבקשנה ממך עוד מי לך פה להשיב ומצח להרים ראש וקודם לבא לזה למה לא תחשב כי אין אתה והכל אתה הנך אין אם תמות בחטאות ואשמות והכל אתה אם תמות בתשובה בנפש טהורה מנוחה מכל מום זכה וברא. וכיון שהיכולת בידך בן אדם להציל מצרת נפשך למה תתרשל ליכנס בהיכל מלך ולהתעדן עצמך בגן אלהים ולהיות מושל במלאכים אשר הם ישרתוך בהמליכך יוצרך להיות מלך בש\"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ובש\"ס עוד עולמות במתנה שנא' שם עולם אתן לו כדאיתא באותיות רבי עקיבא ולאיש אשר אלה לו למה לא ינו' ולא ישן כי אם לרוץ בכל כחו ולעשות לו אבר כיונה לעוף ולשכון אל המנוחה ואל הנחלה ולא להתאוות בישיבת דירה חשוכה ומסיבה טמאה רבת המהומה היא ישיבת העולם הה בלי תשובה למה בן אדם לא יעלה על רוחך דכל המאבד עצמו לדעת אין מקום לחוס ולרחם עליו ואתה מאבד עצמך בידיך ביודעך דרך אשר בו תוכל ברוח להציל ממות נפשך ומכל מאורע רע אשר יוכל לה להגיע ואתה מתרשל ואם תאמר הדרך קשה לא כן כי אם דרך מישור שלא יתנגפו בו רגליך בלכתך בתוכו דרך ישכון אור בלי פוק' ומכשול דרך שאין בו שטן ופגע רע דרך אשר הנכנס בתוכו מוצא עצמו באבר כנשרים לעוף ולשכון במקו' אשר אין מלאך ושרף יכול להגיע שם תח כסא אדון נשמות ה' צבאות שמו הוא דרך התשובה שנברא ליסוד עולם דרך סגוליי' להפך לאדם בריה חדשה אף לזקן ושבע ימים יתהפכו כנולד דרך תמן שובעא תמן ריוח הרבה ברגע א' דהשב העונות נעשים זכיות. גם יחשוב אדם בינו לבין עצמו ויאמר אם איני עוסק במצות בוראי בכל אשר צוני לשמור ולעשות שעל מנת כן בראני יצרני ועשאני נמצא שאני בעולם כדבר המותר אבן נגף צור מכשול מצר מקום דוחק מושב קוץ מכאיב מצער אחרים מזיק הרבים מעפש אויר מטמא מקום מטריח עולם כובד אבן נטל חול מכשול לעוברים ושבים קיר נטוי בנין רעוע דבר מאוס טמא הלב חסר דעת משחית ומחבל הכל מאבד הון מונע שפע עוצר מטר מיבש צמחים מונע טוב סותם דעות מסית מדיח מחרף מגדף מואס חיים גורם מיתות מוסיף פשעים גורם חולאים ממית ילדים מקצץ בחורים מהפתם מונע כבוד גורם כל רע מבזה כל מקלל חנם משטין חולק משלח מדנים בין אחים וכיון שבהיותי מונע עצמי מלעבוד לקוני אני מותר בעולם כדבר מכשול מכונה בכל רע ופגע הלא טוב לי לאחוז בכנפי המצות ולהתחזק עצמי בהן להחליף שמותי אלו הטמאים בשמות קדושים וכנויים טהורים בהיותי אז לעולם צורך ממני היותם מושפעים בצדקותי יקראו אותי אבן יקרה צור מעוז מרחיב מקום מכין מושב אב מרפא משמח אחרים מטיב לרבים מזכך אויר מטהר מקום עושה חסד לעולם נחמד בעיני כל אדם מדריך לכל עובר ושב קיר עומד בנין חזק דבר תאוה טהור לב מלא דעת מתקן כל מרויח הון גורם שפע מוריד מטר מצמיח צמחים גורם טוב מפקח דעות מקרב ליראה מיעץ לטובה בוחר חיים גורם חיות מרבה זכיות מרפא חולי' מגדל ילדים מכניס חתן לחופה נותן כבוד גורם כל טוב מכבד לכל מברך תמיד מליץ טוב משים שלום צדיק חסיד טהור ישר נאמן טוב לשמים טוב לבריות מגן עולם דגל העדה חומה נשגבה מגדל עוז מעמיד ומקיים עולם. ואיך ולמה אני אובד שמות וכנויים הקדושים אלו ממני בעבור לשמוע עצת יצרי השונא אותי ומבקש להמיתני היהיה כפרה על כל עונותיה ימצא מלאך מליץ אחד מיני אלף שיוכל להליץ טוב בעדי בעת שידין קוני לנפשי אם ימצא מנחם ומרחם אותי במשפטי גיהנם כי כלם יענו פה אחד טול מה שבחרת ושב במה שחמדת וסבול חטאתיך אשר אהבת ועצת שונאך אשר שמעת לכן טוב לי לבעוט בכל דבר שיצרי מיעצני ואעפ\"י שיראו עצות מתוקים כדבש הן אליה וקוץ בה וראוי להרחיקם ואין לי עוד כי אם להתדבק בכל לבבי ובכל נפשי בקוני לעובדו תמיד כל ימי חיי זה יחשב אדם בינו לבין עצמו ומעולם לא יבא חטא על ידו דבא לטהר מסייעין אותו מן השמים ובפרט בראות האדם שכל דרכי היצר הרע מרמה ותחבולי הוא שהרי מתחדש עליו בכל יום מעט מעט כדי להתגבר עליו אחר כך ללוכדו ברשתו להפילו לבאר שחת ומשם יבין המשכיל כי שונא הוא לו אעפ\"י שנראה לו כאוהב דאם לא כן למה לי לבא עמו בערמה שלא להראות פעולותיו מיד כי אם מעט מעט כדאמרינן במסכת סוכה פרק ה' אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום ויום שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום עד כאן. ופירש רש\"י ז\"ל כל היום רק רע מתוספת דיש לדקדק שמן הפסוק נראה בהפך דרק הוא מיעוט ומשמע דבכל יום מתמעט הרע שהוא היצר הרע ואף שכפי פשוטו י\"ל שהכונה היא שבכל יום מתחדש מעט עד שמתגבר אחר כך על האדם וזה רק רע כל היום כלומר מעט מעט בכל יום ויום אמנם עוד לאלוה מלין.",
+                "<b>והכונה </b>שבכל יום ויום מתחדש יצרו על האדם עד שידמה לו שכל מה שעושה מהעבירות הוא רק רע כל היום מיעוט רע לפי שכל כך שאדם יותר רשע כל עבירה חמורה נראה בעינו דבר קל לעשותם כדכתיב כשחוק לכסיל עשות זימה שאפילו הזימה שהוא דבר חמור נראה לרשע כשחוק מסיבת שקלה היא בעיניו מחמת ההרגל ושיעור הפסוק וכל יצר כלומר כל מי שהוא יצר שדבק עמו מחשבת לבו הוא רק רע כל היום שכל מה שהולך ועושה בכל יום הוא רק מיעוט רע אעפ\"י שיהיה דבר חמור וזו אינו אלא כי אם שנתחדש עליו תמיד עד שנתגבר ולכך דומ' לא הרע שעושה דבר מועט וקל אע\"פ שהוא חמור ודוק.",
+                "<b>עוד שם</b> אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש וכו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו תנא דבי רבי ישמאל בני אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים עכ\"ל נראה שבא רבי שמעון בן לקיש להזהיר לאדם שאל יבטח ביצרו מה שמראה לו שמבקש אהבתו כי שקר הוא כי דרכו לפתות לאדם בדרך אהבה ואחוה כי אין לו מקום לפתותו מיד בחזקה בעבירה מפורסמת פן יבעוט בו ולא ישמע עוד בקולו כי עדיין אין לו עליו חזקה אלא תחלה מתחל עמו להראות לו דרך היתר בכל מעשיו עד שמתחזק בו וכיון שעושה בו חזקה אז מתגבר עליו ומכריחו לעבירות גדולות ומפורסמות ומבקש להמיתו אם לא ישמע לו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו כשאינו חפץ לשומעו לא היה יכול לפי שהיה יכול להמיתו אם לא ישמע לו היוצא מכאן שאל יתפתה אדם מיצרו אפילו בדבר קל באומרו בחמורות איני שומע דכיון שמתחזק בו מביאו עד שערי מות להכריחו לחמורות כמדובר.",
+                "<b>וכוונת</b> תנא דבי רבי ישמאל לומר שאל ישלם אדם ליצרו רעה תחת רעה אלא טובה תחת רעה שאף על פי שהוא מבקש להמיתו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש לתקנו וזהו אם אבן הוא נמוח שנמוח טומאתו מעליו ויתקרב אל הקודש לעבוד לבוראו ולקבל שכר כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע כלומ' צריך אדם שיהפך יצרו הרע לטוב ויעבוד לבוראו. או יהיה כוונת המאמר לומר מה שחשב לעשות בך היצר הרע עשה לו אתה אם פגע בך מנוול זה דע שהוא להמיתך בא כמדובר לכן התגבר עליו ומשכהו לבית המדרש ושם תמיתהו בכח התורה אם אבן הוא נמוח וכלה ונאבד ובחבור אחר פרשתי פנים הרבה בכוונת מאמר זה.",
+                "<b>צא</b> וראה חסדו יתברך עם האדם ויכסך בושה לחטוא לו דאמרינן בפסיקתא טוב וישר ה' אמר רבי פנחס למה טוב מפני שהוא ישר ולמה הוא ישר מפני שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה עכ\"ל.",
+                "<b>הלא</b> כמו זר נחשב שואל על הקדוש ברוך הוא למה הוא טוב ולמה הוא ישר דכיון שהוא מקור הרחמים הוא טוב מכיון שהוא אל אמונה ואין עול הוא ישר כדכתיב אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא עוד להבין איך בעבור אומרו שהוא טוב בעבור היות ישר נמשך מזה לשאול ולמה הוא ישר.",
+                "<b>אמנם</b> בהיות שהתורה והחכמה והנבואה מחייבים שנפש החוטאת היא תמות וקשה לקבלו בתשוב' לבד הקדוש ברוך הוא שעושה טוב זה עם האדם שיעשה תשובה ויתקבל לזה שואל למה הוא טוב לקבל האדם בתשובה שהדין נותן כיון שחוטא ימות מיד ומתרץ מפני שהוא ישר וכיון שהוא ישר צריך לעשות היושר לקבלו בתשוב' משום שהוא גורם כביכול לאדם לחטוא בהיות שברא יצר הרע דכתיב ואשר הרעותי כביכול אומר הרעותי שבראתי יצר הרע כמו שאמרו רבותינו ז\"ל וכיון שכן היושר הוא לקבלו בתשובה ועכשיו שואל ולמה הוא ישר כלומר אעיקרא דדינא פירכא ולמה ברא יצר הרע שגורם שחוטא האדם וצריך להיות ישר לקבלו בתשובה וזהו ולמה הוא ישר שטוב שלא יברא יצר הרע כדי שהוצרך להיות ישר עם החוטא לקבלו בתשובה ותיר' מפני שהוא טוב ומדת הטוב להטיב לכן ברא יצר הרע כדי שיהיה האדם בעל בחירה ורצון להרבות לו שכר ולהטיב עמו בעול' הזה ובעול' הבא. ובראות השתדלותו יתברך להטיב עמו איך נשאר לו פנים לחטוא לפניו ואם חטא איך אינו שב מיד ברבוי התחנה ובפרט בראות שכולם מחייבים לו מיתה והקב\"ה מחייבו חיים כדי שישוב ויקבל שכר. ודע שתחלואי הנפש הם כחולי הגוף שמחולקים לכתות והכת הגרועה מכולם מי ששוקע בעבירות עד שמשתרש בהן ונעשין לו טבע מוטבע וחושב כי זה כל האדם ושעל זה נברא לעשות מה שלבו חפץ ונמשך בזה עד יום מותו והכת הטובה מי שמכיר מיד רוע מעשיו ומבקש מיד רפואה שהיא התשובה וכמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בהלכות תשובה שחולי הנפש כחולי הגוף עיין שם. ובעל מנורת המאור כתב עוד באורך בדף צ' ע\"ג וז\"ל כאשר מי שהוא חולה מחולי הגוף אם לא ירגיש מחליו ולא ירצה לבקש רפואה וימשך אחר הנאותיו שיטבע בגופו החולי עד שימות בסבתו בלי ספק כן יארע לחולה מחלי הנפש יש בני אדם שלא ירגישו מחולי' וידמו שהם בריאי' ואינם מבחינים בין טוב לרע ועל אלו נאמר דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו ואמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות ויש מי שירגיש בחוליו ובהיותו שקוע בתאות לא שם לבו לרפואה אלא לרוות צמאו ועל זה נאמר כי בשרירות לבי אלך וגם כמו שחולי הגופות ידמו למתוק שהוא מר ולמר שהוא מתוק וימאסו המאכל והמשתה ששומר הבריאות ויתאו לתאוות שמסבבות החולאים כך חולי הנפש ירצו במה שהוא רע ומואסים בטוב לנפש ובוחרים ברע ועל כיוצא בהם נאמר הוי לאומרים לרע טוב ולטוב רע וגם מי שמרגיש בחולי גופו ומתחרט מהדרך ההי' אשר בה נולד החולי בגופו וחפץ לרפאתו על כל פנים יבקש רופא לתת לו עצה בדבר ויברח מכל הדברים שיאמר לו כי בסבתם אירעו בגופו המקרים החדשים אשר שנו את מזגו ממה שהיה בבריאותו כך מי שהלך בדרך לא טובה ואח\"כ הרגיש בחולי נפשו ומתחרט על עונותיו יבקש רפואה לחוליו וילך אצל החכמים שהם רופאי הנפש ויתנו לו עצה בדבר נמצא שהחרטה אשר באה אל לבו מהדרך הרע אשר היה הולך והכיר רוע מעשיו וניחם מהם זה סיבת לו דבר התשובה וכמו שהיא בחלי הגוף שמי שהרגיש בשגיאה קטנה או במע' בשנוי מזגו ושב מיד מאותו הדרך שירפא מיד לפי שעדיין לא נטבע בגופו החולי כן מי שהרגיל ללכת בדרך ישרה ובא לידו חטא בשוגג או לתיאבון והרגיש בו מיד ונתחרט ממנו קלה בעיניו התשובה ולחזר ללכת בדרך טובה לפי שלא הורגל כל כך בתשובה וכן יארע לתלמיד חכם כדגרסי' בפרק מי שמתו (ברכות דף י\"ט) תנא דבי רבי ישמעאל אם ראית ת\"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא אימא ודאי עשה תשובה ע\"כ. ויש לדקדק במאמר זה דלמה הזכיר יום ולילה דהל\"ל אם ראית ת\"ח שעשה עבירה אל תהרהר אחריו וכו' אמנם נראה שבהיות שיש כיתה גרועה שנטבעים כל ימיו בעונות עד שימות בהן בסוברו שעל זה נברא מסבת שנשתרשו העבירו' בטבעו אך הנרגש מהעביר' אחר שעשאה ומתחרט מיד ואף כשעושה אותו מבקש אופנים שלא ירגישו בו בני אדם מזה יש תקוה שישוב ולא יחטא עוד בהיות דמה שחטא לא היה דרך בעיטה וכו' ונתן סימן בעל המאמר הזה ואמר אם ראית ת\"ח שעש עבירה בילה בהיות שבחר לעשותם בלילה כדי שלא יראו אותו בודאי שלא חטא דרך בעטה לומר דלית דין ולית דיין ח\"ו אלא שתקפו יצרו ולא יכול ובחר הרע במעוטו לחטוא בלילה שלא יכירו בו ויהיה חילו שמים ח\"ו לת\"ח כזה אל תהרהר אחריו שמא ביום עשה תשובה שבודאי מיד בלילה אחר שעשה העבירה עשה תשובה ולא המתין עד היום ואמר שמא סלקא דעתך אלא אימא ודאי עשה תשובה מיד בלילה ולא המתין לעשותה עד היום ובחבור אחר פרשתי מעין זה ושענין התשובה חק כענין פרה אדומה. ובענין ת\"ח החוטא דע באמת שכל מי שהוא ת\"ח כראוי וירא שמים אין חטא בא על ידו ואם אירא שחוטא באופן שלא יהיה חילול השם כלל כיצד הולך במקום אחר שאין מכירים אותו כארז\"ל או חוטא באופן שלא ירגישו בו אך החלול השם יוצא מאותם שכפי האמת אינן תלמידי חכמים ומרוב גאותם מחזיקים עצמן כתלמידי חכמי' גודלי' ומכרחים לרבים להחזיקם כת\"ח עד שמשתרש בלבם שהם ת\"ח גדולים ויודעי' כל התורה וכיון שכפי האמת אינן חכמים וכל מעשיהם טעיות ושבושים עושם דברים שלא כהוגן וכל פשע ועברה והוא חילול השם גדול באומרם העולם ראו שת\"ח החוטאים ומלמדים מהם לחטוא וגורמים בחירוב עולם ואין עון זהתלוי כי אם על אותה המחניף לאלו לפרסמ' לת\"ח ולכבדם כשיעור הכבוד שראוי לעשות לת\"ח גדולים יודעים התורה מאל\"ף ועד תי\"ו אלא צריך לכבד לכל אחד כפי שיעור כבוד השייך לו ובזה כשיחטא זה ת\"ח שאינו גדול בתורה אין חילול השם בדבר באומרם חוסר ידיעתו גר' לו שאם היה גדול בתורה בודאי שלא היה חוטא ובזה מתגדל כח התורה ומעלת תפארתה בהכירם קדושת התורה שהגדול בה משמרתו מלחטוא. והנני מעמיד לפניך שבעה מעלות בענין התשובה זו למעלה מזו לקוטות מספר מנורות המאור כתבם בארוכה והנני מעמידם בקצור נמרץ. המעלה הראשונה גדולה מכום היא התשובה שנעשים תכף למשובה והיא מקובלת מיד ועל זה אומרו בפרק חלק ובפרק אין עומדין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמרים יכולים לעמוד. המעלה ב' מי שהוטבע בחטא ימים רבים או שנים אבל שב בימי בחרותו בעודנו בתוקפו וגבורתו ונתחרט מאותו הדרך הרע וכובש יצרו ועשה תשובה גמור' עליו נאמר וזכור את בוראך במי בחורותיך ר\"ל בעוד שאתה בתוקפ' ורשאי לעשות העבירה כבראשונה ואינך עוזבה מסבת מונע אלא ביראת חטא ועל זה אמרו רז\"ל מחוז רב יהודה תשובה מעליא באותו פרק באותה אשה באותו מקום. המעלה ג' שעדין הוא בימי בחרותו אבל אינה מזדמנת לפניו העבירה כבראשונ או הוא בוש מבני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחלה וסר מדרך מעט ועליו נאמר והסירותי דמיו ושיקוציו מבין שיניו וגם עליו נאמר אשרי איש ירא את ה' ודרשו רז\"ל אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש. המעלה ד' השב מאימת צרות או מאימת מוכיחין או מאימת גזירה כמו שמצינו אנשי נינוה שאע\"פ שלא עוררו לבם לתשובה עד שהוכיחם יונה נינוה נהפכת ולכן שבו עכ\"ז נתקבלת תשובת' ועל דא אמרינן בתעניות לא שקולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. המעלה ה' המתחרט מחטאתיו מאחר שבאו צרות רבות עליו ושב בתשובה אעפ\"י שאינה מועילה בין איש לחבירו תשובה כזאת כמו שאמר יפתח מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם הקב\"ה ברוב חסדו על ברואיו מקבלתה כדכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ועל זה אמרו במשנה תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפרענות. המעלה ו' הוא בימי זקנותו כשאינו יכול ללכת בדרכי העברות מפני חלישות' אעפ\"י כן אם נתחרט על מה שעשה בבחורתו מקבלת תשובתו ועל זה נאמר תשב אנוש עד דכא ר\"ל עד הזמן שאדם נדכא ונחלש ואעפ\"י כן הוא אומר ששובו בני אדם ועל זה אמרו רז\"ל אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שום רשע. המעלה ז' היא הפחותה שבכלם מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו אשר בו מת בראות כי קרוב עתו למות שב ועל זה אמרו במס' אבות ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואעפ\"י שהתשובות האלו הם חלקות מקבלות הן לכל אחד ואחד כפי מעלתו בקדימ' ואיחור אבל העומד ברשעתו אפי' ביום המיתה ונפטר בלי תשובה זהו אפיקורו' גמור שאינו מאמין ביום הדין ומשחית גופו ונפשו ונדון בגיהנם לדורי דורות הקב\"ה יצילנו מרעות נפסדות וישים חלקנו עם אוהבי שמו הולכים בדרך אמת לעובדו בלבב שלם מיום בואנו לעולם עד יום צאת ממנו לזכות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן ואמן. בילא\"ו.",
+                "(והנני כותב לך בפרק שאח\"ז מעלת העובד השם ומקיים מצות ותראה כי האדם אפס ואין כשאין עובד לקונו ושהוא עיקר הבריא והכל בידו בעבדו למקום)."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תגדל <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתקדש <b>ה</b>יוצר את האדם והמשילו על כל מה שברא עליונים ותחתונים כל שתה תחת רגליו בהיותו דבוק עמו עוסק בתורתו ומקיים מצותיו בכל לבבו ובכל נפשו אז קונה בעצמו שמות קדושים ואלה שמות שנקרא בהן ומהם שראוי שיקרא בהם כפי פעולותיו וכפי מעשיו אור נערב בונה עולם גדולה דיין דעת צלול הוד והדר זקנה חכמה חיים טהרה יושר כבד לוחם מקדש מכריח מלאכים מבטל גזרות מהפך גזרה מעמיד עולם ממית ומחיה מוכיח מלך מושל מכתיר תורה משמח עליונים מציל נפשות מעורר נרדמים מטהר טמאים מדריך שבים מנור' טהורה ממשיך שפע מעל דלת בפני פורענות ספר תורה סופר סומך עולם מלא עזרה בצרה פודה נפשות צדקה קדושה רצון שמירה תמימות אלה שמות הצדיק והנני מפרש בס\"ד טעם כל שם ושם כדי להודיע מעלת הצדיק אולי כשמוע השומע עד היכן כחו מגעת יכנע לבבו הערל לבלתי שמוע לו כדי שלא לאבד מעלות אשר נזכיר ומשם יבין המבין ג\"כ דבר בהפכו מהדופי והגריעות והקלון והפחיתות והבזיון והביוש והחרפה המגיע למי שהוא משולל משמו' אלו הטהורים ונתחיל בס\"ד לפרש נקרא אור נערב ע\"ש שהעוסק בתורה שנק' אור דכתיב כי נר מצוה ותורה אור נותן הקב\"ה בעיניו מאור הנערב הגנוזה מששת ימי בראשית כמ\"ש הרב בעל ע\"ש מס' שערי אורה שמאותו אור מאיר הקב\"ה בעיני לומדי תורה שע\"י כך מרגילו בה ובזה כשיוציא לעתיד חמה מנרתק' דהיינו אור הגנוז לא יזוק מאותו אור כיון שכבר הורגל ובזה מתעדן עמה לא כן הרשעים שנדונין בה כיון שלא הורגלו בה ניזוקין מרוב האור ע\"ש באורך ועל זה נק' הצדיק אור נערב שבעיניו מאי' אור הנערב ולכן משה רבע\"ה אדון התורה נקר' טוב ע\"ש וירא אלהים את האור כי טוב שבעבורו נברא האור כמו שהוכיח רז\"ל מג\"ש דטוב טוב ועל שעמו הי' מאור הגנוז קרן עור פיו עד שויראו מגשת אליו.",
+                "<b>נקרא</b> בונה עולם ע\"ש שארז\"ל וכל בניך למודי ה' א\"ת בניך אלא בוניך לפי שהוא גורם בקיום עולם וקיומו בעוסקו בתור' שנא' אם לא בריתי כו' ודור המבול שהיו רשעים גרמו בהריסת בנין העולם נמצא שהצדיק מעמיד בנינו ולזה נקרא בונה עולם כי הוא בונה הולך ובונה בכל זמן שהוא חי על פני האדמה בונהו בכל יום בפעולותיו וקיום המצות חמורות וקלות האדמה בונהו בכל ים בפעולותיו וקיום המצות חמורות וקלות וכמ\"ש בספר יש נוחלין דף כ\"ב ע\"א האדם בכל פרטי פעולותיו ובדבורו ובמחשבותיו הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ע\"כ מי שנגע יראת אלהים בלבו יהיו הדברים האלו חקוקים בלבו בפחד ובמורא ויזהר וישמור מאד לנפשו שלא להקל ראשו על שום ענין הן צווי הן אזהרה אף על מה שהזהירו ממנו וצוו עליו חז\"ל אפילו קטנה שבקטנו' ואל ישים לבו לקלות המעשה ומהירות הדבור והפעולה ההפוכ' כמו רגע ונעשת בשעה קלה כי אם קטן הוא בעיניו הנה הוא ירום ונשא וגבוה מאד בדמותו ובו תלוים עולמות אין מספר ובשעה אחת קטנה קונה ובונה עולמות או מחריבם ח\"ו וכבר הזהורונו על זה רז\"ל אשר היו נהירין להו שבילי דשמיא כשבילי דמתא אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמור עכ\"ל ע\"ש באורך כללו של דבר שהצדיק בונה עולמות וע\"ז נק' בונה עולם נקרא גדולה ע\"ש שנותן גדולה לאחרים כדרז\"ל קרב לגבי דהינא ואידהן <small>(מי שמקרב עצמו למשוח בשמן יהא ג\"כ נמשחי כלומר מי שמקרב עצמו לצדיק ילמוד מעשים טובי' ממנו)</small> נקרא דיין לפי שהקב\"ה הוא דיין אמת וכשהדיין עושה הדין כאן למטה אין קב\"ה דן מעלה כארז\"ל במד' פ' שופטים אמר ר' אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין ומהו כן כשנעש' הדין למטה אין הדין נעש' למעלה וכשאין הדין נעשה למטה הדין נעש' למעלה ועוד ארז\"ל כד איכא דיינא בארעא אין מוסרין דין לעמים וכו' והטעם משום דכשנעשה הדין למטה אין משגיחין עליו מלמעלה לשומעו שכבר הניח דיין בארעא לדונו ונמצא שעל מגן מוסרו למעלה באופן שהקב\"ה שם לצדיק דיינא בארעא במקומו לדון כביכול וע\"ז נקרא הצדיק דיין נקרא דעת צלול על שהצדיק מבין בסתרי התורה רזין עליונים אשר אל דעות רמז בה והוא בדעתו הצלול מורה מקום אשר בו הסוד הנעלם ומגלה אותו גם בדעת מבין ויודע מה שיש ממעל לרקיע מענין ההיכלות והטובות הגנוזות לצדיקים ומענין המלאכי' שרפים ואופנים על מה עומדים ומה עושים ושיעור קומתם ומספר כנפיהם וגדולה מזו יודעים בשיעור קומה שעל זה שואל קב\"ה לאדם ידעת בשיעור קומ' עיין במדרש משלי הענין באורך באופן שהצדי' בדעתו הצלול משיג בנעלמות כמדובר ועל זה נקרא דעת צלול נקרא הוד והדר ע\"ש שהוא הודו והדרו של עול' וכדרז\"ל ויצא יעקב בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה וכו' וכל משפחה ומשפח' שיש בה צדיק מתעטרת כי זיו הדרו נטוי עליה עד סוף כל הדורול וחוט של חסד משוך על הצדיק ונושא חן בעיני כל רואיו מסבת הזיו וההוד וההדר שמרחפת על פניו אע\"פ שיהיה בעל מום החוט של חן וחסד שעליו מכסהו ומהדרו האדם היותר יפה שבעולם כי לאכי השם מלווין לו וע\"ז נקרא הוד והדר נק' זקנה לפי שהזקנ' תלויה בו ואן הוא תלוי בזקנה כארז\"ל זקן זה קנה חכמ' וכיון שכן והוא נער נקרא זקן נמצא שהוא עושה הזקנה ותלויה בו שבידו להיות זקן באיזה זמן שירצה ועוד שעל ידי התורה יודע מה שהיה מיום שנברא העולם ועד סופו כזקן מלא ימים שיודע מה שראה באורך זמנו ולכן נקרא זקנה שיותר יש לו מעלה מן הזקן שאע\"פ שראה הרבה אינו יכול לראות ולספר כי אם כשיעור חייו בלבד לא ממה שהיה קודם וממה שיהיה אחריו ותלמיד חכם יודע משנברא העולם ועד סופו ונמצא שהוא עצמו הזקנה ולכן נקרא זקנה. נקרא חכמה על שם שחכמת התורה רשומה בלבו לפרש אותה בשבעים פנים אשר ניתנה בלבד שהוא קב\"ה מקור החכמה מכיר בה לא מלאך ולא שרף כדכתיב ונעלמה מכל חי ומעוף השמים נסתרה ודרשו רז\"ל ונעלמה מכל חי אלו החיות ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים והצדיק נמסרו לו כל סתריה ונגלו לו סודותיה כהקב\"ה שהוא מקור החכמה ולכן נקרא חכמה. וכדרז\"ל בריש ילקוט משלי החכמה היכן מצויה ר' אליעזר ור' יהושע חד אמר בראש כו' וחד אמר בלב אל תקרי למד אלא לב מבין דעת לפי שהחכמה נתונה בלב וחוזר באותיות עכ\"ל והוא מאמר תמוה אך כונתו זאת שהאומר שהחכמה בלב מביא ראיה לדבריו בראות שלמד ר\"ת לב מבין דעת הרי בלב נתונה חכמה כדאי' באותיות ר\"ע באות ל' א\"ת למד אלא לב מבין דעת וזהו וחוזר באותיות כלומר חוזר באותיות למד שר\"ח לב מבין דעת באופן שהחכמה צפונה בלב הצדיק כי לרשע אין בו לא דעת ולא תבונה שאם היה בו חכמה היה בוחר בטוב ומואס ברע כצדיק לכן נק' חכמה וז\"ש איוב ועמכם תמות חכמה לפי שהוא בעל החכמה ומוליכה עמו נקרא חיים דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והחיים מסורים בידו שאם לא ירצה למות לא ימות לעולם כארז\"ל במדרש אין הצדיק מת עד שישאל המית' בפיו באופן שאם לא יזכיר המיתה לא ימות לעולם וגם אם לא פסיק גירסא מפיו לא ימות וכדרז\"ל גבי דוד המלך ע\"ה וגבי רבה בר נחמני דכל זמן שלא היו פוסקים תורה מפיהם לא היה יכל מלאך המות להתקרב אליהם נקרא טהרה על שם שהצדיק מעביר גלולים מן הארץ גם מורה לעם בין הטהור ובין הטמא כיצד ובין דם לדם וענין טומאה וטהרה ושיעור מקוה המטהר ונמצא הוא עצמו הטהרה שמטהר לאחרים וע\"ז נקרא טהרה נקרא יושר על שם כי משבר מתלעות עול להציל עשוק מיד עושקו ומורה היושר לכל אדם שאעפ\"י שכל דרך איש ישר בעיניו הוא מוכיח לכל אדם בראיות מופתיות שטועה הוא במה שחושב שהוא יושר ומסלקו מטעותו ומורה לו יושר של אמת וכדברי התנא שהעוסק בתורה נקרא צדיק חסיד ישר ונאמן וע\"ז נקרא יושר שהיושר אתו וממנו נובע ללמוד לכל אדם נקרא כבוד ע\"ש כבוד חכמים ינחלו שהכבוד נחלה לחכמים והוא שלהם ומי יוכל לשלוט בכבוד כי אינו שלהם אך הצדיק נותן מכבודו מתנה שמכבד לכל אדם וכדברי תנא איזהו מכובד המכבד את הבריות דהל\"ל איזהו מכבד המכבד את הבריות אלא כיון למ\"ש שהכבוד נחלה לצדיק והיא שלו שאינו מקבלו מאחר וכיון שכן לעולם הוא מכובד ולזה אמר איזהו מכובד כי הוא מכובד מעצמו בלי שיקבל כבוד מאחרים אלא משפיע מכבודו ומכבד לכל אדם נקרא לוחם ע\"ש שהוא לוחם תמיד יום וליל' במלחמת' של תורה וע\"ז נקראים החכמים בעלי תריסין וגם ע\"י שלוחם הצדיק במלחמת' של תורה לוחם מלחמות ישראל לפי שבעוסקו בתורה גורם שלא יפלו ישראל במלחמה דזכותו מגן עליהם וכדרז\"ל בפ' הנזקין גבי ר' צדוק שהתענה מ' שנה וכל אותו זמן לא יכול האויב לשלוט בהם באופן שהוא הלוחם בעדם ומצילם ע\"כ ראוי שיקרא לוחם נקרא מקדש ע\"ש שכל שכל מה שיש במקדש יש באדם כאשר האריכו מרז\"ל לפרש פרט ופרט איך כל כלי המקדש רמוזים באברי האדם עיין בספרי קדשם כי איני יכול להאריך הכלל העולה שנשמה הקדושה שבאדם אשר משכנה בלב היא דוגמת השכינה השוכנת בבית קדש הקדשים נמצא שהצדיק שנשמתו טהורה הוא דוגמת המקדש ושכינ' בקדש קדשים גם הצדיק מרכבה לשכינה כמקדש עצמו שהוא מרכבה לה ועליו שוכנת ועושהו מרכבתו גם נקרא מקדש ע\"ש שמכפר על דורו כמקדש שהוא במקום קרבן המכפ' על האדם שהרי כשהדור חייב לוקח צדיק ומכפר. נקרא מכריח מלאכים ע\"ש שהיכולת בידו להכריחם ע\"י שמות הקדש לעשות שליחותו כנודע ולפעמים מושלחים הם מן השמים למלאות רצון הצדיק כמו מלאכים שבאו לאברהם ואותם ששלחם יעקב שנאמר וישלח יעקב מלאכים ומלאך של מנוח וכדומה וכיון שמוכנעים לעבודת הצדיק יש לאל ידם להכריחם וע\"ש נקרא הצדיק מכריח מלאכים נקרא מבטל גזרות ע\"ש שכל גזרות קשות מבטלם בתפלתו כדמצינו בעגל שנתחייבו כליה ומשה רבינו ע\"ה בטלה בתפלתו וכן בכל דור ודור צדיקי' שבהם מתפללי' על כל צרה ומבטלים אותה ולזה א\"צ עוד ראיה דלמפורסמות א\"צ ראיה. נקרא מהפך גזרה שאם גזר הקב\"ה מיתה לאדם מהפך הגזרה ממיתה לחיים כעובדא דרשב\"י כשהיה במערה ובא מה\"מ בשליחותו של מקום לקחת נשמתו של ר' יצחק ולא הניחו רשב\"י וחזר עוד המה\"מ ולא הניחו עד שאמר הקב\"ה מה אעשה שאני גוזר והצדיק מהפך שנא' צדיק מושל יראת אלהים ולכן נקרא הצדיק מהפך גזרה נקרא מעמיד עולם לפי שעל ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום וגם על ג' דברים העולם קיים על התורה ועל העבודה ועל ג\"ח הדין והאמת והשלום מקיימו הצדיק וכן הוא שעוסק בתור' ובעבוד' שהם קרבנות שקורא בענין ונחשב למעש' כאז\"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה וכן עוסק תמיד בג\"ח נמצא הצדיק מעמיד ומקיים העולם וע\"כ נק' מעמיד עולם נקרא ממית ומחיה ע\"ש שממית ומחיה בדינו כסנהדרין שהיו גוזרין מיתה למי שחייב מיתה וחיים למי שראוי שיחיה גם יש כח ביד הצדיק להמית ולהחיות כר' יוחנן שנתן עיניו ברב כהנא והמיתו ואח\"כ הלך והחיה אותו ויש בירושלמי שהחיה אותו והלך לביתו וכן בכמה דוכתי' מהתלמוד נתן עיניו בו והרגו וגם ר' חייא החיה אותו עבד שהרג אנטונינוס כדאיתא במסכת ע\"ז הרי הצדיק ממית ומחיה ולכן נקרא ממית ומחיה נקרא מוכיח ע\"ש שהוא דוקא יכול להוכיח משום שדבריו נשמעים לפי שהוא מנוקה מכל חטא וכשאומר טול קיסם מבין שיניך אינן יכולים לומר טול קורה מבין עיניך מה שאין כן שום אדם שאינו צדיק שאין להוכיח לפי שאין דבריו נשמעים באומרם לו טול קורה מבין עיניך.",
+                "<b>נקרא</b> מלך דכתיב בי מלכים ימלוכו וכדרז\"ל מאן מלכי רבנן ע\"ש שהוא גוזר ואחרים עושים גם אפי' מלך אינו שולט על צדיק שאם גוזר עליו לעבור על דת נהרג ואין מקבל מאמרו עליו וכמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר למסים וארנוניות מלך אתה עלינו אבל לעבוד ע\"א את וכלב שוין כארז\"ל וקב\"ה הציל' ולא יכול ליגע בהם עוד ועל כן נקרא הצדיק מלך כי מולך ביצרו הוא וע\"י כך מולך כמלך שמלך גוזר לעבור ע\"א והוא מבטל מאמרו נקרא מושל ע\"ש צדיק מושל יראת אלהי' והוא בעבור שמושל ביצרו להתגבר עליו שלא לשמוע לו לכן נקרא הצדיק מושל. נקרא מעטיר תורה על שם שהצדיק משים כתר לתורה בהיותו מפרש דברים הסתומים מלתא בטעמא ואופן עשיי' מצותיה כיצד וזהו כתר לתורה שמתחבבת בעיניהם ביודעם דברים כי נעמו ושדרכיה צדק ומשפט ומשרים וזהו שארז\"ל כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העול' כלומר שמפרש דבריה ואופן מצותיה משום שיגיע לו כבוד או פניה אחרת נעקר מן העולם קודם זמנו כמאמר התנא ודאשתמש בתגא חלף כלומר קודם זמנו שלא יגיע לזקנה אלא תקבריה אמיה מדה כנגד מדה הוא לא נתן כתר לתורה לא יתעטר בזקנה דכתיב עטרת תפארת שיבה לפי שהמפרש טעמי התורה משום פניה שמגיע לו נמצא שלא עשה לכבוד התורה להעטירה כי אם לכבודו לקנות כתר לעצמו לכן לא יזכה לזקנה שהיא כתר כמדובר נקרא משמח עליונים על שם שדרשו רז\"ל במדרש פרשת נח מאי נח נח אלא נייחא לעליונים נייחא לתחתונים לפי שהעליונים מושפעים מתורתו של צדיק וכדרז\"ל גבי ירבעם שהיה רוצה הקדוש ב\"ה לסלקו מן העולם קודם שיחמיץ ולא הניחו מלאכי השרת על שהיו שמחים מהשפעת תורתו עיין שם במקומו באורך ועל כן נקרא משמח עליונים. נקרא מציל נפשות על שם שהצדיק על ידי תורתו וכשרון מעשיו ותיקוניו מונע לבא בעולם דבר וחרב ורעב וכל מיני רעות המכלים העולם נמצא שמציל נפשות ממות וע\"כ נקרא מציל נפשות. נקרא מעורר נרדמים ע\"ש שדורש ברבים ומודיעם שכרם של מצות ועונש' של עבירות ושומעים העם ומתעוררים אל התשובה כדי שלא לאבד שכר וגם מיראת עונשי משפטי גיהנם ואעפ\"י שלשעה עושים מיראה או לקבל שכר אחר כך יעשה מאהבה שמתוך שלא לשמה בא לשמה נקרא מדריך שבים על שם שהצדיק יורה חטאים בדרך שבראות אדם חוטא שב בתשובה כדי שיועיל תשובתו מלמדו את התשובה השייכה לכל עון ועון ומנין התעניות וענין הסגופים השייכים למה שחטא ומה יעשה וכיצד יעשה וכמה זמן ימשך ועל ידי כך נקראת תשובה שלמה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם במחיצתם ועל כן נקרא מדריך שבים נקרא ממשיך שפע על שם מה שכתבו המקובלים ז\"ל הביא דבריהם בעל שיח יצחק שהקב\"ה נותן לכל שואל מה ששואל כי שומע תפלת כל פה הוא ומיד השפע יורד מלמעלה לבא כאן לעולם הזה אך דרך ביאתו כאן עובר לבית דין שהוא מצד צפון ורואים אם ראוי השואל לזה מניחים לעבור השפע ואם לאו מעכבים אותו שם למתנות לצדיקים לעתיד לבא אבל אם יש צדיק בעולם אעפ\"י שאין השואל ראוי מניחין לעבור השפע לירד בעבור הצדיק ע\"כ למקובלים ז\"ל ועיין שם יותר בארוכה ובזה פירש הוא ז\"ל דזהו כוונת פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעל לחוסים בך נגד בני אדם ירצה מה רב וגדול טובך אשר צפנת מצד צפון ליראך ופעלת אותו טוב למתנות להם דהיינו אותו שפע שהיה נגד בני אדם שלא היה ראוי שירד להם ונתעכב שם ע\"כ ובזה נתבא' אצלי משנה הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה שהכונה הכל צפוי מל' צפון בבית דין של מעלה מהשפע המעוכב שם כמדובר ופעמים והרשות נתונה שירד השפע אעפ\"י שאין השואל ראוי משום שבטוב העולם נידון כלומר בעבור הטוב העולם נידון וכיון שיש טוב וישר בעולם בשבילו מורידין השפע אבל כשאין טוב בעולם הכל ששואל נותנין לו מהשפע כשיעור רוב המעשה שעשה אם מעט ואם הרבה והשאר גונזים אותו למעלה לצדיקים כמדבר העולה מזה שהצדיק גורם להמשיך מלמעלה שפע לכל שואל ואעפ\"י שאינו ראוי ולכן נקרא הצדיק ממשיך שפע וכן בלעם אע\"פ שהיה רשע הושפע בעבור ישראל שנא' וירא את ישראל ותהי עליו רוח אלהים נקרא נועל דלת בפני הפורענות על שם שמונע ונועל ביסוריו ששואל שלא יבא פורענות בעולם כדרז\"ל כל אותם שנים שהיה רבינו הקדוש באותם יסורין לא מת אדם קודם זמנו ולא הפילה אשה ולא הוצרכו עלמא למטרא דקשה יומא דמטרא כו' ועכ\"ז כדעקר אדם סוגלא עמישרא היה הגומא מליא מיא וכו' הרי שהצדיק נועל בפני הפורענות שלא יבא ועל כן נקרא נועל דלת בפני הפורענות. נקרא ספר תורה על שם שכל אותיות התורה שהן כ\"ב אותיות רמוזות ורשומות בגוף האדם כגון התפשטות הזרועות וי\"ו והראש צורת יו\"ד ושאר הגוף צורת יו\"ד גם כן הרי אל\"ף שהיא וי\"ו ושני יודי\"ן האחד מעלה ואחד פשוטה קצת כצורת שאר הגוף גם אדם מעומד וראשו כפוף קצת צורת זי\"ן ואם עומד בלי כפוף הראש צורת וי\"ו שתי זרועות למעלה והראש צורת שי\"ן אדם יושב כפוף צורת יו\"ד אדם יושב על הכסא ורגליו ירדו הוא צורת ל' וכן תמצא רמוז בו כל אותיות אלפא ביתא כאשר מבוארים אצלי ולא כתבתי לך כי אם ארבעה או חמשה אותיות אלו בלבד משום שאלו קל להבין שהם נראים לעין נמצא שהוא מלא אותיות כספר תורה וגם רמוזים בו שמות הקדושים כמו שהן מבוארים בחכמי הקבלה כספר תורה שהוא מלא שמות הקדש כי כל התור' כול' שמותיו של הקב\"ה היא וגם הצדיק מפרש דברי הספר הסתום ולכן צרך כבדו כספר תורה וכדרז\"ל הנהו בבלאו טפשאי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי תלמיד חכם משום שצריך לעמוד בפני ת\"ח כלפני הספר תורה ואם תדקדק הוא יותר מספר תורה שס\"ת עצמו אינו מפרש דבריו שאינו מדבר והת\"ח מפרש דבריו שהיא תורה שבעל פה ולכן נקרא הצדיק ספר תורה. ונקרא סופר על שם שארז\"ל הראשונים נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיו' שבתורה שהיו אמרים וי\"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה דרש דרש חצי של תיבות והתגלת של פסוקים יכרסמנו חזיר מיער עי\"ן דיער חציין של תהלים באותיות והוא רחום יכפר עון חציין דפסוקים (מ\"ס קדושין פ\"א) גם הוא סופר ומונה עיבורי' של חדש ושנה ותקופות ומולדות ודורש חשבונות וגימטריאות לתורה ועל כן נקרא הצדיק סופר. נקרא סומך על שם שסומכים וסובלים בעבורו כל איש צעור ודאוג ובעל חולי ויסורין שבראותם לצדיק סובל חולים וכל מיני יסורין ושותק ומקבל בשמחה ואינו בועט גם הן נוטלים ממנו סמך לתמוך עצמם ומקבלים בשמחה ונוטלים נחמה לעצמם ואינו בועטים כרבי יוחנן דהוה ליה בנים ומתו והיה מנחם לכלם דין גרמא דעשיראה ביר ונמצא הצדיק סומך לאחרים ולכן נקרא סומך. נקרא עולם מלא על שם שכל הריאה בשביל צדיק אחד ואין שאר מלאוי העולם אלא ללוותו שלא יהא יחידי בעולם כארז\"ל כי זה כל האדם ולא נבראו אלו כי אם ללוותו שלא יהא יחידי בעולם כארז\"ל כי זה כל האדם ולא נבראו אלו כי אם ללוות לה ונמצא שהוא גורם במלאוי העולם ולזה נקרא עולם מלא וגם נקרא כך לפי שהצדיק משמח בחלקו ודומה בעיניו תמיד שעולם מלא בחלקו וגם נקרא עולם מלא לפי שמונע הפורעניות לבא בעולם ואינן מתמעטים ועולם מלא בעבורו ולכך נקרא עולם מלא נקרא עזרה בצרה על שם כשיש איזה צרה ממלך ושלטון הצדיק הולך לפניהם ומפייס ומבטל הגזרה והוא מסיבה דטבע הצדיק להטיב עם כל העולם בין ישראל בין גוי כמדתו יתברך ובזה יתגלגל הדבר שאותו הגוי שהטיב עמו עול' למדרגת מלך או שלטון ואם גזר גזרה כיון שהטיב עמו יכול לפייס ועיין כמה מעשיו' מאלו במדרש קהלת דחד גוי עלה מן הים ערום שנשברה ספינתו וחלה מיהודים שמצא שם שירחמו עליו ולא רצו ובא רבי יהושע והוליכו לביתו והלבישו והאכילו ונת' לו כמה זהובים ושלחו לאחר ימים מלך וגזר כליה על אותו מקום שלחו לר\"י בממון הרבה לפייס כיון שהכירו המלך מחל בשבילו ובטל הגזרה ונתן לו הון רב ושלחו לשלום עיין שם עוד באופן שהצדיק עזרה בצרה הוא ועל כן נקרא כך גם הוא עזרה בצרה כשבא צרה על הציבור ח\"ו על היותם בלתי הגונים הצדיק נתפס בעולם והם נצולים ונמצא שהוא עזרה לעת צרה וגם באים אצלו בעת צרה שיעזר' בתפלה והקב\"ה עושה בזכותו ומצילם מכל צרה נקרא פודה נפשות על שם על ידי תיקוניו וכוונתיו פודה נצוצות מקדושה הטבועים בעמקי הקליפות כנודע גם יכולת בידו לפדות נפשות מגיהנם כרבי שאמר לאלישע אחר אם יגאלך טוב שהוא הקב\"ה יגאל ואם לא ג\\וגאלתיך אנכי חיה ה' שכבי עד הבוקר ואמר רבי מאיר אני נכנס להוציאו מגיהנם ונראה אם שומר הפתח יכול לעמוד בפני גם הצדיק במותו עובר דרך גיהנם ונאחזים בשוליו מהנשמות של רשעים שכבר הותקנו ופודה אותן משם ומוליכן אתו בגן עדן ועל כן נקרא פודה נפשות. נקרא צדקה על שם שהוא עצמו הצדקה כארז\"ל בהלל שבא לפניו עני בן טובים שהיה למוד לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו פעם אחד לא מצא ורץ הוא בעצמו נמצא שהוא עצמו צדקה נקרא קדושה לפי שהתורה נקרא מים והוא תמיד בתוכה ודבוק בהקב\"ה תמיד שנקרא מקוה שנא' מקוה ישראל ה' ודרשו רז\"ל מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב\"ה מטהר את ישראל וזהו דוקא כשהם דבוקים בו ובתורתו ולכן הצדיק שדבוק עמו ובתורתו אין טומאה חל עליו והוא מטהר אחרים ומקדש' כי גזע קדוה הוא לכן נקרא הצדיק קדושה כי הוא הקדושה עצמה נקרא רצון על שם שתמיד בלי הפסק רגע רוצה לעבוד לבוראו ולקיים מצות ולהטיב עם כולם עד שמרגיל בזה באופן שאינו מפסיק רגע מלרצות ונעשה כאילו הוא עצמו הרצון וכלן נקר' רצון נקרא שמיר' על שם שיכולים העולם למסור ביד הצדיק נשים לשמור כי יכול לעמוד ביצרו ולהתגבר עליו על ידי עשרת מיני' אופני הצלה מיצרו כעובד' דרב עמרם חסיד' באותם שבויות שמסרו בביתו לזומר' וכשראה שגבר יצרו עליו קרא נורא בי עמר' וכו' עד שיצא יצרו ממנו כלהבת אש כארז\"ל הרי שיש בידו אופנים להנצל מיצרו אף שיתגבר עליו נקרא תמימות על שם שמרגיל עצמו בתמימות כל כך עם הקב\"ה שלא להרהר אחריו עד שבא לכלל כאלו הוא עצמו התמימות על דרך שאמר דוד המלך ע\"ה ואהיה תמים עמו ואשתמר' מעוני לא אמר תם אלא תמים להראות תכלית התמימות כי הוא התמימות עצמו ובזה ואשתמר' מעוני שבעשות עצמי מקור התמימות אין עון וחטא יכול לבא על ידי לעולם לכן הצדיק כיון שעושה עצמו כאלו הוא עצמו התמימות נקרא אלהים על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה וכמו שנאמר אני אמרתי אלהים אתם אלא שגרם חטא אדם הראשון מה שגר' אך הצדיק שמשתדל בתורתו ובמעשיו לתקן עון אדה\"ר ראוי שיקרא אלהי' ובדין הוא שיטול זה השם לפי שהצדיק עושה פעולותיו שלהקב\"ה כארז\"ל מה הקב\"ה פוקד עקרות כך אליהו ואלישע מה קב\"ה מחיה מתים כך אליהו ואלישע מה הקהב\"ה עוצר גשמי' כך אליה ומה הקב\"ה מוריד גשמי' כך שמואל עיין בדרז\"ל באורך באופן שפעולותיו יתברך עושה הצדיק ולכן נקרא אלהים. הרי לך שמות אלו שראוי שיקרא בהן הצדיק כפי פעולותיו ומעשיו הטובים אע\"פ שהיינו יכולים לכנות לו שמות אחרים כי למעשיו ופעולותיו הטובות אין מספר וכן שמותיו כתבתי שמות אלו בלבד על דרך אלפא ביתא לפקוח עין הקורא מעלת הצדיק ושמותיו כפי פעולותיו כביכול כבוראו ששמותיו כפי פעולותיו כנודע ומשם ילמוד האדם לקרות לצדיק שמות אין מספר כפי המדה טובה שנוהג בה וכן תראה בזוהר שקורא לתלמידי חכמים מלא עיינין על שם שהם מלאים עינים לפרש סודי התורה כגון ענין בלק ואתונו של בלעם וכדומה שנראין ספורים ח\"ו והת\"ח מפרש הסודות הגנוזים וסתומים שם עיין בארוכה הרי קורא לצדיק כפי פעולתו וכן ברז\"ל בכמה דוכתי ת\"ח נקראו בנאים דכתיב וכל בניך למודי ה' אל תקרי בניך אלא בוניך וכן רבים שקורא אותו על שם פעולתו. והדבר בהפכו הרשע יש לו שמות אין מספר כפי פעולותיו ומעשיו הרעים רשע משחית מחבל רוצח משוקץ מתועב וכאלה משמותיו אין חקר לכן הודעתיך בשם של צדיק ושל רשע כדי שתראה מעלת הצדיק וגודל שמותיו הקדושים וגנות הרשע ושמותיו המכוערים והטמאים שעל ידי שיודע האדם אלו הענינים מתעורר אל התשובה לקנות לו שמות קדושים המעידין עליו ביום הדין על המעלת הטובים. ואפשר שעל ענין זה אמרו רז\"ל דשואלים לאדם במותו מה שמו שהכוונה לומר השם שקנה כפי פעולתו הטובה שעשה ומה שם הראשון שמזכי' נודע אם צדיק ואם רשע לפי הרש' מוכרח לומר משחית או מחבל וכדומה והצדיק יאמר שמו מתקן הכל או מדריך הרבים וכו' ובשם הראשון שיזכיר נכרי' שאר מעשיו ודנין אותו הן לרע הן לטוב בילא\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תפתחו <b>ה</b>אזנים <b>ו</b>יתפקח <b>ה</b>עינים לשמוע ולראות הדברים אשר אני מיחד בפרק זה והם ענינים נפרדים כוללים הרבה דברים מועלים לנשמה ולגוף כאשר עיני הרואה יראה משרים ובפרט דברים לתיקון המתים לפדות נפש' מעונשי משפטי גיהנם והם לקוטים בדרך קצרה ובלשון צח מספר יש נוחלי' ומספרים אחרים יען יקרא הקורא ויזדעזעו אבריו שלא לחטוא ואם חטא יתחרט ויתקן איתא במדרש רות הנעלם מעשה ברשע שהיו דנין אותו ביסורין ובגיהנם ביותר על רוב פשעיו שעשה והניח בן רשע כמותו וחכם אחד הכניסו בבית המדרש ולמדו תורה ואותו מת נתגלה לההוא חכם בחלום ואמר לו מן היום שידע בני פסוק אחד הקילו לי מדיני כיון שקרא ק\"ש הסירו וסלקו דיני מעלי בין ביום בין בלילה פעם אחת כי דנין את הרשעים בגיהנם ז' פעמים בכל יום דהיינו שלשה פעמים ביום וד' פעמים בלילה וכיון שזכה לקרות תלמוד אצל המלמד הסירו מעלי כל דין מכל וכל וכאשר נתחכם וקראו אותו רבי נתנו והתקינו לי כסא בין הצדיקים בג\"ע ובכל יום ויום שמחדש שום חדוש בתורה מעטרין אותי בעטרות גדולות וחשובות מאד של הצדיקים אשרי חלקו של המניח בן בעה\"ז ועוסק בתורה. כתב בס' חסידים שאין התפלה והצדקה מועלת כשאדם עושה בשביל נפש רשע ע\"כ י\"ל שלא אמרו כן אלא לגבי איש זר אשר לא מזרעו הוא אבל בן העושה בשביל אביו כיון דכרעא דאבוה הוא בודאי יועיל וכ\"ש אם צוה לו אביו שיעשה בעדו תפלה וצדקה אחר מותו שיועיל לו יותר ויותר ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כבוד אב ואם ובפרט אם תוך שבעה והשלשים יום שמדת הדין מתוחה על נפש המת אם ירבה בלימוד ותפלות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהיסורין והמשפטים של גיהנם וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמ' אביו ואמו לגמול להם חסד של אמת גם יכול אדם להקל דין ועונש מחבירו בעה\"ב כשהוא מקבל עליו יסורין בשביל המת ומתפלל בשבילו ומבקש מדיין אמת שופט צדק ית' שכנגד היסורין שהיא מקבל על עצמו יקל מעליו הפורענות והיסורין שמקבל עליו החי אפי' מעט נחשבים לשם הרבה ומנכין מנפש המת הרבה מן הפורענות וק\"ו בן בנו של ק\"ו הבן שהוא כרעא דאבוה כשעושה זה לאביו ולאמו ומקיים בזה כבוד אב ואם כמדובר וכמ\"ש בזהור שלאחר מותם מחויב הבן לקיי' כבוד אב ואם יותר ובודאי אין כבוד בעולם כזה וכן כשעושה זה התלמיד לרבו שמחויב בכבודו יותר מכבוד אביו וראוי ונכון לעשות לו כן ולא יהיה כפוי טובה מאחר שרבו מביאו לעולם הבא ישלם לו שכרו משלם להצילו מדינ' של גיהנ' ולהביא גם כן לעולם הבא מדה כנגד מדה. ענין חיוב התוכחה הוא שמה שהוא דרבנן או אינו כתוב בהדיא בתורה וגלוי וידוע לנו בבירור שלא יקבל השומע אז אל תוכח לץ ואמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין אבל דבר שהוא מפורש בתורה בהדיא צריך להוכיח על פניהם אפילו מאה פעמים ולביישם ולהלבינם עד שישובו מדרכ' הרעה או עד הכא' בענין הקדיש והקדושה איתא ברוקח בשם המדר' כשישראל עונין אמן יש\"ר אומר הקב\"ה מתי קבץ את שארית ישראל מבין האומות ואיתא בשיבולי הלקט בשם מדרש אומר הקב\"ה בשעה שאומרים בני קק\"ק אני מזכיר גלותם וממהר גאולתם ובמס' ברכות אמרו אמר הקב\"ה כל המתפלל עם הצבור מעל' אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות ונראה שהטעם הוא משום שהמתפלל עם הצבור משלים למנין עשרה אם אינו וגם אם יש עשרה גורם ברבוי העונין אמן יש\"ר וקדושה וממהר הגאולה כנזכר בענין שלא יאמר האדם היודע ברכותיו בלי כונה ומי שאינו בקי בכוונות יכוין שמברך לבוראו שבראו ואל יברך בפיו מצות אנשים מלומדת ולבו בל עמו וכתב בספר החסידים אל יברך אדם כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דבריו מפיו בלי הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח עבדו ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקב\"ה לישעיה ישעיה ראה היאך מעשה בני שאינן אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם הנוהג ומחזיק מנהג אבותיו ולא בלב שלם הם מנקים ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעין ומברכים ברכת המוציא שותין ומברכים כמו שהדבר שגור' בפיהם אך בעת שמברכין אינן מכוונים לברכני ועל כן חרה אף ה' בעמו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת החכמים היודעים ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה. בענין כשאדם רוצה לבקש מקב\"ה איזה שאלה יתקן תחלה דברים המעכבים שאלתו ובקשתו כדי שלא יהא תפלתו פלסתר כי בודאי אין סכל וטפש בעולם שיעלה על דעתו שהשם ית' יעשה שאלת המבקש כשיש בידו מכשול ועודו מחזיק בטומאתו והיינו בדברים המונעים והמעכבים עכ\"פ שאלו ותפלתו כי הוא בעצמו מונע אותה ממנו ודוחה אותה בשתי ידים הא למה זה דומה למי שמבקש מהמלך דבר ומביא עמו מקטרגי' המעכבים ומונעי' את שאלתו על כל פנים הנה בודאי שאלתו תשוב ריקם מן הדבר הזה ובודאי אין זו נק' בקשת ותפל' אלא חוכא ואטלולא ומעוררת ח\"ו מד\"ה עליו מלמעל' וכן כל דבר מצוה שבעולם אל יעשה אותה האדם בפתע פתאום בלי קדימת ציור ומחשבה שכלית רק קודם עשותו יעכב וישתה מעט כדי שיתיישב בלבו להרהר לעשות מצוה לש\"ש כגון אם מניח ציצית או תפילין או עושה סוכה ואוכל מצה או שאר כל דבר מצוה לא די לו שיהא סור מרע לבד שיהא דעתו פנויה ממחשבות רעות ומהרהור עסקיו רק צריך לעשות טוב לבנו' בניני המצוה על יסודות הקדושה דהיינו שמקודם יכין מחשבתו ויהרהר בלבו לעשות המצוה לקיים מצות בוראו שציונו בכך כדי לעשות לפניו נחת רוח בהיות מכוין בעת עשייתה שעושה לש\"ש גם כל דבר מצוה שעושה האדם באיזה אבר מאבריו כגון קשר תפילין וציצית בידיו יכוון לנקות ולטהר חטא ופגם שעשה בידים גם יכוין להוסיף גבורה וכח בקדושה עליונה המכוונת כנגד הידים וכן בכל מצוה ומצוה ומצאתי בכתבי הקדש מקדושים אשר בארץ הקדושה המה בענין כשאדם כותב מצוה יאמר יר\"מ ה' או\"א שיהא חשוב ומקובל לפניך כתיבת מצוה זו שהיא כך וכך כאלו קיימתי אותה כהלכתה בכל תנאיה ופרטותיה ויהא מתוקן אותו האבר מרמ\"ח אברים שמרומז מצוה זו מרמ\"ח מ\"ע עליו כדי שאזכה לעלות למעלה למקום שמצוה זו מרמזת שם בעולם העליון ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ע\"כ ואם כן לאו ק\"ו הוא כשמקיים המצוה בפועל ומכוין אף אם לא ידע פרטי סודתיה בודאי נטהרו ונתקדשו אבריו ונעשו מרכבה לקדושה העליונה כמ\"ש האבות הן הן המרכבה אך ורק בתנאי זה אם מקודם לכן תקן חטא האברים וחזר בתשובה שלמה כהוגן וכראוי. יש שמוחקין ו' של ולעלמי כדי לכוון החשבון ואין צורך כי מצאנו מלת שמיה חסר יוד בדניאל סימן ב' על כן יש לומר ולעלמי בוי\"ו כי הלשון יותר נכון ומבורר וכן מצאנו בתרגו' אונקל' לעלם ולעלמי עלמיא. כתב רבינו בחיי ז\"ל שקבלה ביד החכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום שלא יבא לידי חסרון מזונות ומצאתי בדברי מקובלים שסגולת פ' המן לאומרה שנים מקרא ואחד תרגום ואם בא לידי מדה זו שנחסר מזונו הוא לשלימות טובתו כי בעולם החסר נחסר לחמו ומזונתו והנה שכרו אתו ולפניו פעולתו אשר עין לא ראתה אלהים זולתו והנה צריכים אנחנו להרחיב קצת מאמרינו ולפרש דבורנו בזה ונאמר כי הנה בכל הצווים ובכל עניינים שבדבריהם ז\"ל שמתן שכרן כתוב בצדן שמי שיעשה כך שכרו בעה\"ז כך וכך או יזכה לזה ולזה והנה אנחנו רואים שבהרבה פעמים אף שמקיימים אותו הענין והצווי אשר פירשו שכרו ומהדרין מן המהדרין עם כ\"ז אינו מקבל אותו השכר המפורש בהדיא על אותו הענן ואעידה לי ב' עדים נאמנים את ר' יהודה בר אילעי ור' יהושע בן חנניה לדמיון שאר הדברים שכיוצא בהם אמרו בגמר' כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה והנה החסידים אנשי מעשה דורו של ר\"י בר אילעי לא היה להם בגד ללבוש רק טלית א' שיה הששה ת\"ח מתכסי' בה ועוסקי' בתורה וגם אמרו כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הרי ר' יהושע ב\"ח אשרי יולדתו אמר עליו ר\"ג מכותל ביתך ניכר שפחמי אתה שדירתו היתה שחור' ולא נאוה גם בענין הרעה ארז\"ל כל העושה כך יענש כך וכך כגון המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות וכאלה רבות ואנו רואים הרבה פעמי' אדם עובר ואינו נענש. אמנם אל תתמה על החפץ וכלל הענין הוא שהחכמים הודיעו ופירשו לנו שהמקיים זה הצווי או זה המעשה הטוב שהדין הראוי והשכר הפסוק לזה הוא כך וכך ר\"ל שהם הודיעו ופירשו לנו שכאשר יעבור האדם על זה הענין שזה דינו הראוי לו והשייך לזה לא זולת זה אכן הוא טוב לפני השם יתברך לענוש אותו באותו העונש המפורש ושקליה למטרפסי בהאי עלמא ולפעמים אין עונש לו בעולם הזה ולפתח חטאת רובץ ויענש לעולם הבא כנגד העונש השייך לאותה עבירה בעולם הזה. והדיין אמת שופט צדק יתעלה דינו החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הוא יודע המשפט על צד היותר טוב וישר לאדם לתת לה האיש העובר עונשו הפסוק בעולם הזה או יבא לידי סכנה הנזכרת בזה בעולם הזה ולאיש אחר העובר נותן לו כנגד אותו העונש או כנגד אותה הסכנה הראוי לו לבא בעולם הזה נותן עונשו בעולם הבא ואך שלום יהיה בימיו. וכן לענין השכר המפורש לפעמים הוא טוב בעיניו לתת לו אותו השכר הפסוק בעולם הזה ולקבל עולמו בחייו. ולפעמים הוא טוב בעיניו יתברך לתת לו כנגד אותו השכר הראוי לבא לו בעולם הזה נותן לו בעולם הבא והשם הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו הוא יתברך יודע לאיזה סיבה הוא טוב לאדם אחד ליתן שכרו בעול' הזה ולא לעכבנו ולאדם אחר הוא יותר טוב שלא ליתן שכרו בעולם הה ואפשר שהוא כענין שאמר שלמה המלך ע\"ה רש ועושר אל תתן לי פן אשבע ולחשתי ואמרתי מי ה' וכו' ולכן למי שיודע שיחטיא בהונו ובממונו מונע ממנו הטוב לטוב לו ולפעמים קצת בני אדם הם להפך שעניות מעביר אותו על דעת קונו ומתרעם כלפי מעלה על דוחקו ושלו תחבירו ולאיש כזה מטיב עמו בה העולם כדי שיקנה עולם הבא על כן הבוחן לבות וכליות אלהים צדיק הוא יודע דרכי המשפט וכל כוונתו להנאתו ולטובתו של אדם כמו שאמר הכתוב צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. גם קרוב אלינו הדבר מאד בתשובת שאלתינו זו שמי שמקיים איזה דבר שחכמים פירשו שכרו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו ובעל הגמול יתברך בודאי ישלם לו בעולם הזה אותו השכר מה שמפורש אך אמנם אם יבא איזה בעל דין לחלוק ויעכב בדבר שומעין לו דהיינו שמא יגרום החטא כארז\"ל גבי יעקב אע\"ה שנתיירא אחר שהובטח שמא יגרום החטא וכענין שאמר הכתוב עונותיכם הטו אלה וחטאתכם מנעו הטוב מכם וכן לענין העונשים והסכנות שהזכירו רז\"ל על פרטי עבירות ודאי מדת דינו חרוץ שאותו העונש או הסכנה יחול על ראש העובר כאשר יעבור אכן לפעמים יש לאדם מליצי יושר ופרקליטין טובים ואיזה זכות שתולה קללתו ויש זכות שתולה שנה ויש שתי שנים כדאמרינן בסוטה. ולפעמים יש לו זכות שמכפרים מחצה וגורמים שאינו נידון באותו העונש עצמו רק ממנו ולמטה וכן יש זכיות שמבטלין לגמרי אותה הסכנה או אותו העונש מהחוטא הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך שהם דברים אמתיים והכרחיים לידע ומהם אל יהא לבך נוטה. בענין הקרבנות אמרו כל מי שעוסק בפרשיות הקרבנות כראוי הנה הוא כאלו עוסק בכל יום בבנין בית המקדש וג\"כ כאלו בנה מזבח ומקריב עליו ממש הקרבנות והקב\"ה מוחל לו כל עונותיו וגם ינצל מכל הפגעים גם הוא סיבה לקיום עולם התחתון ולקיום עולם העליון וזוכה עוד לדברים הרבה הנזכרים במאמר הזוהר. דבר מסוגל לשמירת אות ברית קודש ששכרו מדת השלום הוא הצדיק הנקרא חי עלמין כתב בספר כנפי יונה כדי שלא יראה קרי יאמר הפסוק ויאמר ה' אל השטן י\"ח פעמים שיש בו חי תיבות ויאמר שלשה פעמים ביושר גד גדוד וכו' וג' פעמים להפך הרי חי חי הוא יודוך כי ג' פעמים ששה תיבות בגימ' ח\"י ויאמר שיר למעלות ויכוין בראשי ה' תיבות הבאים אחר ה' אזכרות שבאותו המזמור עם נקודות האותיות אותן עצמם של ר\"ת והוא שם קדוש עשצ\"יי בגימ' ציצית שיש בכחול הגין על האדם שלא תשלוט בו וכן בגימ' פת שכן טיפי הזרע נמשלים לפרורי לחם כדאית בר\"מ עכ\"ל וזה יאמר לאחר שקרא ק\"ש על מטתו ויזהר מאד שלא ידבר שום דבר ולא יהרהר שום הרהור רע. אתם בני אם המכשלה של רע לבטלה בידכם ואפי' באונס גמור תזהרו לטהר אתכם במי מקוה כדין וכדת בלי עכוב וח\"ו שתקילו בזה כלל ואין זה דומה לזיוג איש ואשתו כי בעונות זה הזיוג הוא עם לילית המרשעת ושאר כחות הטומאה והיא דבקה באישה החוטא ומוכנת ליפרע ממנו לעה\"ב רחמנא ליצלן ממנה ומכיוצא בה על כן כל מה דאפשר להקדים ליתן ריוח בין הדבקים הללו דבקי מיתה ולדחות מעליו הרוחות רעות והטומאות הרי זה זריז ונשכר וטוב לו בזה העולם ובעה\"ב וגם הלא ידעת כי האדם כצל עוף הפורח היו' כאן ומחר בקבר פן ח\"ו ימות וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא כי מי נדה לא זורק עליו טמא הוא ויתלוו ויתחברו עמו הטומאות כי מצא מין את מינו וינערו הרשעים אותו מן העולם הבא ע\"כ הקדימו עצמכם לכפרה ולטהרה מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. האיש הירא ונחרד לדבר ה' יזכור לאחריתו ואל ימתין עד שיחלה רק יהא לזכרון תמיד לנגד עיניו שלא ידע האדם את עתו ואין בטוח ברגעו ושעתו וכמשמעו כדגי' הנאחזי' במצודה רעה והועלו בחכה פתאום כרגע אחד כן בפתע פתאום בא עת פקודתם ותתהפך כחומר חותם כי איך ידע האדם את שנגזר עליו מהדיין אמת שופט צדק על כל רע בין בעיר בין בשדה בעניינים שהזכירו רז\"ל בתפלת הימים האדירים וכאשר שמענו וראינו דשכיחי מיתות משונות פתאומית בהרבה והרבה מבני אדם או יחלה פתע פתאום ויכבד עליו חוליו ואז בעת ההיא כאשר יראה חוליו ומיתתו קרובה לבא הכסיל יהא חובק ידיו ויאכל את בשרו על אשר לא תיקן את מעשיו וכל עניניו וודויו ותשובתו על צד היותר טוב קודם שיבא ימי הרעה ואלו היה נותן בעת ההיא את כל הון ביתו לקנות לו חיי שעה מעט אך אם יום או יומים יעמוד ויקום וילך בבריאות ובשלוה כדי שיוכל לתקן כל עניניו וכל מעשיו בוז יבוזו לו ואוי לו לגוף הנגוף בעת ההיא שהוא מוטל כאבן דומם ואוי לה לאותה הנשמה שאין לה כח ויכולת לתקן מעשיה בטוב בעת ההיא ותהא עונותיה על שכמה ובעל כרחה תצטרך לילך לבית עולמה ליתן חשבונה לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה ע\"ז ידוו כל הדווים ויבכו כל הבוכי' ע\"כ כל אדם זאת ישיב אל לבו מקודם בכל יום ובכל שעה ואתם חכם הרואה מקודם את הנולד אחר כך ביום הרעה שבפתי פתאום יהא מוטל כאבן דומם וככלי שאין חפץ בו לכן יודה לה' חסדו בכל יום ובכל שעה בבריאותו שיש כח ויכול' בידו תקן בתיקון כל מעשיו ווידויו ותשובתו על צד היותר טוב ויפה גם יסדר צוואתו לבני ביתו ולזולתם וכל הענינים שבעולם ועל כן החכם הרואה את הנולד יזהר בתשובתו השלמה ובווידויו בכל לילה קודם שילך לישן דבההיא שעתא פריש על עלמא אילנא דמותא ואל יסמוך על זה שיעשה כן תכף תמיד כשיעלה למטה כי שמא תכבד עליו חוליו בפתע פתאום וכעת שהוא נתן בקולרה דמלכא עילאה הוא טרוד מאד בטרדיו יסוריו וגם מכאוביו נגדו תמיד ולא יהא יוכל לתקן כל מעשיו וכל עניניו בטוב וגם לא יוכל לכוון בתשובתו בוידוי. ועוד אינו דומ' השב בתשוב' מתוך הדוחק והכרח שא\"א בענין אחר בראותו שאין לו חיי שעה כי בא יוו ונשפו ממנו פורח לשב בתוקפו וגבורתו בהלו נרו עלי ראשו ושמשו עליו זורח והוא ודאי כרחוק מערב ממזרח ע\"כ בעודו בתוקפו ובגבורתו יהיה תמיד נגד פניו יום מותו ובכל עת יהיו בגדיו לבנים ושכב בשלמתו. אנכי מצוה אתכם שתפשפשו מעשיכם כתוב בזוהר פ' קרח דף פ\"ה בכל ליחלה ולילה עד שלא ישכב ולא ישן צריך ב\"א לעשות חשבון ממעשיו שעשה כל אותו היום וישוב מהם לבקש עליהם רחמים ע\"כ והנה אל יהא דבר זה קל ורחוק בעיני בני אדם לומר מה פשעי ומה חטאתי כהיום הזה הרצוח וגנוב ונאוף ונשבע לשקר כי יצרו של אדם מתחדש ומתגבר עליו תמיד בלכ יום ובכל עת ובכל שעה וכל מיני תחבולות וערמומיות אחת לאחת ומבקש להפילו וצודה את נפשו לקחת ולהורידו לבאר שחת וכדגי' הנאחזי' במצודה רעה בו יוקשים בני אדם כי יפול עליהם פתאום על כן אם יפשפש בפרט כל מעשיו שעשה כל היום בלי ספק שימצא עון אשר חטא או בגוף או בממון או בדבור או במחשבה או במעשה או בינו ובין המקום או בינו לבין הבריות או בהתרשלות עסק התורה שהיא כנגד כלם וכארז\"ל כשם ששכר ת\"ת גדול מכל המצות כן עונש המבטלה גדול מכל העבירות או לא קיים המצוה בדיניהן ובדקדוקיהן כי רבים הם ולפחות עון עקביו יסובוהו דהיינו עבירות שאדם דש בעקביו וכאין נגדו שהן רבו כמו רבו שמא עבר על א' מהם כמו שיה מתיירא מזה דוד הע\"ה חסיד שבחסידים כמ\"ש עון עקבי יסובני. הנכנס אצל חולה צריך לןהזהירו ולהזכירו שיפשפש במעשיו ויחזור מהן ויתודה עליהם ויבקש מחילה לכל מי שחטא לו וגם הוא ימחול לכל מי שחט' עמו יעשה חשבונותיו אם חייב ממון לשום אדם לצוות שיפרעו לו אם אין לו לשעה לשלם ואל יתרשל מכל זה פן פתע תאום יכבד עליו חוליו ולא יוכל לדבר וימות בחטאיו וירד לבאר שחת לכן תכף יתעורר לכל הנזכר. בענין ברכת הלבנה כתב המקובל הגדל ר' טודרוס הלוי ז\"ל בספר אוצר הכבוד וז\"ל ושמעתי אומרים על מורי דודי ר' מאיר הלוי שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה כמו שהזהירו רז\"ל שלא להסתכל בקשת ואשריו ואשרי חלקו שזכה לתורה התמימה ולחכמה נימה ונעלמה והאריך בסוד הענין וכתבתי זה לאפוקי ממנהג רוב העולם שמסתכלים בה כשמברכין אותה כמעט כל משך אמירת כל הברכה והשייך לזה שיאן להסתכל בה כי אם כמו לגבי הקשת דהיינו כשרוצה לברך יראה אותה ואח\"כ יעלים עיניו ממנה. אחת מהצוואות של הגאון ר' שעפטל זצ\"ל לנותיו וכלותיו למען השם שלא לשכב שום תינוק במטה שלכם קודם שיהיה ב' שנים ובשעת ההריון תמיד תתפללו שיהיו להן בנים ירא השם ות\"ח וישתדלו בהדלקת נר שבת ויהיה כוונתם לש\"ש וידעתם כי השלום אהליכם. בענין לקנות אדם לו חבר לכל דבר אל תרפו ידיכם מלבקש רעים ואהובי' אנשי חיל וירא אלהים ואל תאבדם כי טובים השנים כי אי אפשר בלא חבר ואוהב שיתקן לו ענינו בעצתו שאף המשכיל שבמשכילים צריך לעצול זולתו ודרך צחות אני אומר כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגע עצמו. ואמר החכם אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין וכן אמרו רז\"ל חברותא או מיתותא ואמרו עוד רז\"ל בספרי על פסוק כי טובים השנים מן האחד מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו וע\"כ אמרו רז\"ל הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי. ונשמרת' מכל דבר רע ר\"ל חבר רע כסיל או כעסן פן תבואו על ידו לידי כלימה ח\"ו כי מי שיושב בין החכמים מכובד ומי שיושב בין הנבזים נבזה ואמר החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחן אותו אם הוא ראוי לחברה אם לא ואמר עוד ההבחנה הוא שתכעיסהו בתחלה ואם יודה לך על האמת בעת כעסו התחבר לו ואם לאו עזוב אותו. כתוב בספר החנוך פלוסוף אחד צוה לבנו לפני מותו ויאמר לו בני כמה אהובים קנית בחייך א\"ל קניתי אוהבים עד מאה אמר יה בני אמרו הפלוסופים אל תאהב ואל תהלל האוהב קודם שתנסהו ותחנהו ותדע באמת אם אוהב כי אני שנולדתי לפניך לא קניתי בכל חיי כי אם חצי אוהב ואתה איך קנית מאה ועתה לך ובחנם אם תמצא מכולם אחד סוף דבר בחנם ואין גם אחד שעמד בנסיון עד ששב אל אביו ויאמר לו אבי קרה לי כאשר אמר הפלוסוף רבים אהובים במספר ולעת הצורך הם מעטים ע\"כ אמר החכם סודך אסורייך ואם תגלהו אתה אסירו. עוד אמר אל תגל' לאוהבך מה שתסתיר משונאך אם לא בחנתו פעמים רבות להיות אוהב נאמן פן יהפוך להיות שונאך ויגלה סודך אל תשנאו רעיכם בלבבכם אם נאמר לכם עליה' לשון הרע או אבק לשון הרע רק אתם בעצמכם תווכחו עמהם התוכחת מגולה ואהבה אל תעברו על דעת חבריכם רק תמיד תבטלו רצונכם מפני רצונם כמו שאמר רבי יוסף מעולם לא עברתי על דעת חברי שמעו מסור ועצה לכל מי שנותן לכם עצה טובה ואל בינתכם אל תשענו דכתיב ותשועה ברוב יועץ פירוש ברוב פעמים ולא ברוב יועצים.",
+                "<b>אזהרת</b> ראיית הנולד תראו טרם היותו בראשיתו תראו מה אחריתו אל תבהלו מעשיכם וקודם עשייתכם שום מעשה הן קטן הן גדול התיעצו הטיב אם הוא ראוי לעשות אם לאו ועל זה ארז\"ל איזהו חכם הראוה את הנולד כי כל העושה בחפזון כוזב החכם יהיה או סכל יהיה אותו העושה וכבר שמעתי הדרשנים מליצים על זה הענין פסוק אני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב ר\"ל שכל דבר הנאמר ממני בחפזון ובתמהון הלב במהירות הלב והעיון הנה אני וכל אדם העושה זה הענין יהיה כוזב ולשון כוזב האמור כאן הוא מלשון היו תהיה כמו אכזב אש' לא יכזבו ממיו ואמר עוד על זה כי אקח מועד אני משרים אשפוט ולאו דוקא משפט אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם יקח זמן ועת לכל חפץ. ואל יעשה האדם דברי' מבוהלים ודחופים בחפזון מכל קדימה מלאכת מחשבת והתבוננות תכלית המעשים ההם וכשהאדם עושה מעשיו בנחת וחושב מחשבות טרם היותו הוא קיים וטוב ויפה וסימן לדבר בשובה ונחת תושעון וכן ארז\"ל מתון מתן ת' זוז שויא ואמר החכם מי שירוץ יכשל מי שימהר ילבט וכל המרבה לחשוב ימלט ואמר עוד על תבקש במהירות המעשה כי בני אדם ישאלו איך תיקן אותו ואל ישאלו בכמה ימים תיקן אותו וכן אל תשיבו דבר הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא רק אחר שמיעה והבנה היטב. קבלה ישינה היא אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה שיראה לו שיהיה רוח מקצת הבריות נוחה מזה וקצת אינם נוחים מזה רק חפצים שלא יעשה המעשה ההוא מכדי שקולי' הם דעות בני אדם בזה רוצה ואינו רוצה טוב לו לאדם להיות בשב ואל תעשה כי שב ואל תעשה בכמה מקומות עדיף ענין הבטחון הש\"י מטריף כל חוסיו ורחמיו על כל מעשיו אל תהיו הומים לאסוף ממון בתחבולות רק שישו ושמחו במה שחננכם הש\"י אם מעט ואם הרבה ואם יהיו מזונותיכם מצומצמים אמרו בלבבכם דיינו ברוח אפילו והקב\"ה מצרף העני בכור העוני כדי להטיבו באחריתו וכי ירחיב השם את גבולכם ויתן לכם עושר ונכסים וכבוד אל ירום לבבכם מאחיכם כי לא תדעו מה יולד יום כי הוא גלגל החוזר בעולם ואפילו בטוחים הייתם שימשוך לכם העושר והכבוד כל ימיכם מה בכן כי לא לעולם חוסן כי אם שנים רבים יחיה האדם ואילו חיה אלף שנים פעמים אחר שיש מספר לשנים יכלה המספר וסופו כלא היה אף כי ימי אדם כצל עובר וכעוף הפורח אם כן למה יתגאה אדם להבל דמה עפר מן האדמה ונחנו מה כי אין עסקנו ומאוויינו בתורת ה' תמימה על כן ביום טובה היו בטוב וביום רעה ראה ר\"ל אפילו ביום שמחתיכם ובמועדיכם בטוב לבבכם ביין תראו ביום רעה שאפשר לבא כמו רגע ח\"ו ותשימו על לבבכ' חרדת המות ומאורעות העולם ומכשוליו למען תזכרו ועשיתם את כל מצות ה' ולא תחטאו כמו שארז\"ל זכור את יום המיתה ולא תחטא ואמרו בלבבכם ביום שמחתכם כי כל העולם ומלואו וכל עושרו וכל מלכותו ואפילו עלה אדם מלכותו של שלמה הע\"ה הכל הבל גמור הוא זולת עבודת הש\"י אמר הפילוסוף אין דבר מועיל לאדם כמו שלא יבטח בטובת עולם הזה ולא יאמין בו ותתנו מלחמכם לדל בכל עת ביום שמחתכם ובמועדיכם וביום התענית גם כן אמרו חכמי המוסר אהוב את השמא ושנא מה בכך ר\"ל כל דבור וכל מעשה שאדם עושה בינו לבין עצמו בין בינו לבין חבריו יתעור' עצמו ויחשוב בלבו בשעת מעשה או גם אחרי כן תכף ומיד שמא יש בזה המעשה או בזה הדבור או בזה הענין מכשול עון אשר חטא ויצדד עצמו מיד לצד חובה ואל יהיה הכל כמישור לפניו ודרך אויל ישר בעינו לומר מה בכך ויהיה הענין קל בעיניו ובעצם וראשונה יתעורר בדבריו וידקדק אחר מעשיו ודבריו אם אין בהם אחת מאלו ראשי העבירות שהם בעונות שכיחי ושכיחי לרוב בקרב הארץ דהיינו גאוה כעס לשון הרע ליצנות שפת שקר שהם דגלי ורגלי המרכבה הטמא' ילאה הפה לספר בחומר חטאת' ובעול' פגם על כן לא יהא כסוס כפר' אין הבין שלא ידע במה יכשל רק ידקד' אחריהן ודבר זה ירגילוהו להיות סור מרע ובורח מן העבירה ואף אם הוא דבר שבקדושה שמא לא עשה הענין כהוגן ככל משפטו וככל חקתו והנה עינינו רואו' שהרבה והרבה מבני אדם עושים איזה מצוה בכללה אבל אין מדקדקים כלל לעשותה ככל דינה ומשפטיה כמו שפרשו חכמים הקדושים ע\"ה. כל מה שהנשמה יותר פנימיות ועליונות חטאו עושה רושם ביותר למעלה ושגגתו עולה זדון על כן החכם החסיד צריך פשפוש יותר במעשיו שלא ימצא אחריו מאומה ואם פשפש ולא מצא יתלה ויסתפק בעצמו פן ואולי הוא מתרשל באהבת וביראת אל כל היום בעניני דחסידותא כמו שהזכירו רז\"ל בהגדותיהם הנאהבים ומוסרם הנעימים וכאשר האריכו גם בשאר ספרי דחסידי ושמא כדבעי למעבד לא עבד כי בודאי מי יכול לילך מחיל אל חיל בתורה ובחסידות עד אשר יגיע למדרגת החסידים הגמורים והוא מתעצל ואינו עושה כן לא יצא ידי חובתו וחייב בדינו שמים כמו שאמרו רז\"ל בהדיא חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב ובויקרא רבה אמר ריש לקיש משל לעירוני פירוש בן עיר שאינו ממשפח' המלכים שיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו לפי שהיא מלמעלה ע\"כ ולזה אמרו בהספינה שכל אחד ואחד מהצדיקים נכוה מחופתו של חבירו שהיא גדולה מחופתו ואומרים אוי לאותה בושה וכו'.",
+                "<b>ומכאן</b> תשובה לכת המדברים והמצפצפים שאין אנו מחוייבים ליזהר מהענינים שלא לעשות או מעניני' לשמור ולעשות ולקיים כי אם אותן הדברים הכתובים בתלמוד באזהרה גמורה אבל הדברים והעניינים הכתובים בתלמוד שלא באזהרת גמורה וכן העניינים הכתובים בזוהר או בשאר ספרי דחסידי בודאי המקיימן קדוש יאמר לו אבל מי שאינו רוצה בקיומן אין בזה עון אשר חטא ואין עליו עונש. והנה לא הטיבו את אשר דברו כי מאמרים הנזכרים הם מתנגדים להם ואף שפטור מדין אדם חייב בדיני שמים ועתיד ליתן את הדין על אשר לא שמר ועשה את הדבר ועשה חת רוח ליוצרו יתברך במה שיהא יכולת בידו לעשות טוב. ורבותינו הקדושים והנמשכים אחריהם ע\"ה לכך לא הטילו חיובם ועונשם על כל קהל עדת ישראל כקטן כגדול לפי שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו ולא העמידו דבריהם חיובם על כל ישראל אבל במי שיש יכולת לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות ולקיים כל הכתוב בספר הזוהר ובשאר ספרי דחסידי הקולר תלוי בצוארו לעשות ולקיים ואי אפשר לו לפרוק עול מעל צוארו כמו שהזכיר ז\"ל במאמרי הזוה' על כן טהור ידים יוסיף אומץ. ומעתה יגדל נא הכח בדרכי השם ומעלה למעלה להעלות תמיד נר אלהים נשמתו טרם יכבה ויסור הצל כי בפתע פתאום בינו לבין המות ומשאול לא ינצל ואם העצל יתעצל איך יתנצל ויצל עצמו כשילך לבית עולמו בקום אלהים למשפט אתו עמו כי גדול יום ה' ונורא מאד מי יכילנו ומי יקום לפני זעמו והנה על פי הדברים האלה שזכרנו למעלה אם יפשפש האדם בפרטי כל מעשיו ובמדותיו ובפעולותיו שפעל ועשה כל היום וידקדק אחר כל דבריו ויבדוק בחורים ובסדקים ובכל המקומות שדרך להשתמש שם החומץ ובליעל אין ספק שיראה וימצא בגבולו השאור שבעיסה והמעכב וסימניך דאורייתא ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויבערנו ולהשם יתברך אשר לכבודו ברא והמציא כל נמצא והוא חוקר הכל ושוקל ובוחן כליות ולב חוקר אנחנו מחלים שיתן בלבנו אהבתו ויראתו כל הימים באמת ובתמים בענין דלא ניעול קמי נכלמים ונהיה מהמוצאים חן בעיניו ומרואי פניו. בענין דברים שצריך האדם לשמור מהם כדי להיות בריא לעבוד לבוראו בהיות דחמירא סכנתא מאיכורא אפילו ספק סכנה ירחיק עצמו אל ירחץ אדם ידיו שחרית במים מגולים ק\"ו בהדחת הפה שלא יהיו המים מגולים כ\"ש מגולים כל הלילה אמרו רז\"ל ארבע דברים העושה אותם דמו בראשו וחד מנהון המכבה את הנר בפיו וכן הוא בכל בו ויקנח אדם ידו בין דגים לבשר אל ישתה אדם שום משקה שהיה מגולה אפילו ביום כתוב בסמ\"ק סי' תע\"א וז\"ל כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים ולא יתן תבשיל תחת המטה אעפ\"י שהוא עוסק בסעוד הואפילו מכוסה בכלי ברזל משום רוח רעה שורה עליו ולא יאכל שום קלוף ובצל קלו ובוצה קלופה שעבר עליהם הלילה ויש בני אדם שאינן אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה ויש שאינם חוששים מאחר שלחם מעורב בתוכם ויש שמשימין קליפ' השומין לתוכה עכ\"ל. בענין שתיית יין ד' דברים צוה אליהו ז\"ל לרבי יהודא וחד מנהון לא תשתכר ולא תחטא וכו' ועלינו לקיים צוואת אליהו ז\"ל וירחיק האדם מאד מאד מן השכרות כי מתוך כך בא אדם לידי בזיון כי אין משוקץ ומתועב יותר ממנו וכל הועלם מגנין אותו כי לפעמים יעשה אדם דבר או ידבר דבר בשכרותו אם יתן לו איש הון רב לא יעשה אותו דבר ולא ידבר כזה כשאינו שכור וכל העבירות החמורות הן בעיניו ומישור והוא חוטא בבלי דעת והם לריק כחו וממונו וזמנו ומפסיד השכל גם תפילתו תועבה ובהיות שבכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים האריכו רז\"ל בגנות השכרות והרעות הגורם לנפשו ולגופו משום כך איני מאריך לך להסי' למי שנלקה בצרעת זו נאמר שאחר שיעבר היין מעליו ישים בדעתו הדברים שעשה ומה שדבר ויראה בשקוץ המעשים ובמיאוס הדברי' שעשה ושדבר ואולי עם זה יתרחק מן השכרות כדי שלא לשוב ליכשל באותם המאוסים שעכשו שהוא בדעתו אינו מאמין דכך עשה וכך דבר שנשפך דמו לשומ' ומואס בחייו בזוכרו ובוחר מחנק נפשו כי הוא מתבייש ומתכלם להביט בפני אותה אנשים שנמצאו בעת שנשתכר ועשה מה שעשה ודבר מה שדבר. ולפחות יועיל שאם יחזור לשתות יזכור מהדופי קצת וישב בדד וידום ולא ידבר טועה ולא יעשה מעשים מכוערים יראה האדם מה היין גורם שהרי חטאו במדין בפעור ובזנות בעבור היין כנודע מרז\"ל ונתגלגל הדבר של זמרי עם כזבי ונפלו מהם כ\"ד אלף לכן יעזוב השיכו' דרכו וישוב אל ה' וישתה מיינה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ויבא יין זה ויכפר על חמת' תנינם יינם ובא לציון גואל ויתקיים מקר' שכתוב יטפו ההרים עסיס שהשותהו יתחכם לתורה ולהבין במושכלות רמות ונעלמות מרזי התורה וסודותיה. הרי כללתי בפרק זה של ארבעים דברים רמים ונעלמים גלוים לכל קורא מספר יש נוחלין מועילים לגוף ולנשמה ובתוספת שלי באיזה דברים ואעפ\"י שיש רמז מכל פרט ופרט בפרקים דלעיל ממ\"ש כאן אך כיון שבאים כאן בשינוי לשון ויותר מפורש יערב לקורא וירשמו הדברים בלבו לקיים אותם כי כל כוונתי בחיבור זה לעשות אופנים לייסר את עצמי ולכל בן גילי וכיון שכן כל מה שיכולתי לעשות שירשמו הדברים בלב הקורא עשיתי והשם יעזרני להוציא כוונתי לפועל אנס\"ו וכן בפרשת מטות שכפל הדברים איש כי ידור נדר דה\"לל איש כי ידדור לה' וכן ואשה כי תדור נדר וכן ואסרה אשר אסרה דהל\"ל ואשר אסרה על נפשה וכן וכל איסר אשר אסרה וגם ואם היו תהיה לאיש ולא קאמר ואם תהיה לאיש כפל בדברים ללמד שאין דברים נרשמים אל הדעת כי אם על ידי לחזור עליהם פעמים הרבה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>\"י <b>ה</b>גדול <b>ו</b>הנורא <b>ה</b>מהולל בכל צבא המרום במרו' ובפי עמו ישראל ובפרט בפי לומדי תורתו אשר מכירים באמצעות התורה גדולתו והוד מלכותו ויודעים לכוין הדברים לפורשם בכח כוונתם ועל זה שואל הקב\"ה לאדם אם יודע שיעור קומה שלו וכאלה הדברים עיין במדרש משלי. ובמדרש שוחר טוב א\"ר ישמעאל בא וראה כמה כחו של יום הדין שעתיד הקב\"ה לדון את העולם בעמק יהושפט וכיון שת\"ח באים לפניו אומר להם כלום עסקת בתורה אל הן אמר ליה הקב\"ה הואיל שהודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית מכאן אמרו כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו מה ששנה יהא תפוס בידו שלא השיגהו כלימה ליום הדין היה רבי ישמעאל אומר אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וכו' בא מי שיש בידו מקרא ולא יש בידו משנה קב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם גוברים עליו כזאבי ערב והם נוטלים ומשליכים אותו לגיהנם בא מי שיש בידו שני סדרם או ג' אומר לו הקב\"ה בני כל ההלכות למה לא שנית אם אומר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון בא מי שיש בידו הלכות א\"ל תורת כהנים למה לא שנית בא מי שיש בידו ת\"כ הקב\"ה א\"ל בני למה לא למדת הגדה ולא שנית שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל עונותיהם של ישראל ולא עוד אלא בשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא אפי' אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהם בא מי שיש בידו הגדה הקב\"ה א\"ל בני גמרא למה לא למדת שכל הנחלי' הולכים אל הים והים אינו מלא ואי זה גמרא בא מי שיש בידו גמרא קב\"ה א\"ל בני הואיל ונתעסקת בגמרא צפית במרכבה צפית בגאותי שאין לי הנאה בעולמי אלא בשעה שת\"ח יושבים והוגים המון התלמוד וכי לא זהו הודי זהו גדולתי זהו סוד יופיי שבני מכירים את גדולתי מכאן היה רבי ישמעאל אומר אשרי ת\"ח שמשמר תלמודו בידו כדי שיהיה לו פתחון פה להשיב להקב\"ה ליום הדין ע\"כ. הרי שת\"ח שע\"י התורה יכולים להכיר ולידע בגדולתו של הקב\"ה ובהסוד יופיו כביכול יכולי' להלל לשבח ולזמר לקב\"ה כראוי בהיותם יודעים בשמות הקודש ויכולים לכוין הדברים אל שורשם ומקודם מה שאין כן שאר העם שאין יודעים מכל זה ואע\"פ שכל שירות ותשבחו' של כל ישראל עולים ונעשים עטרה בראש מלכא כנודע ואף שאינן מכוונים הדברים לשרשם דע שעולים בהצטרפות השירות והתשבחו' שאומרי' היודעים לכוין כי דברי היודעים לכוין הדברים אל שורשם נעשים ככנפים לשאת דברי השבח של שאר המון העם ולעלותם למעלה שיעשו עטרה כמדובר ובדברי היודע לכוין משתעשע קב\"ה ובהצטרפות' נעשים כלם עטרה וערבה לה לכן כדי שכל התפלות וההילולים והשירות והתשבחות של כל ישראל יעלו לרצון לפני ה' בין מאותם היודעים לכוין הדברים לשורשם בין מאותם שאינן יודעים וכן כל תורה ומצוה שיעשה מי שאינו יודע לכוין בסודות השייך בתפלותיו ולימודיו ויחשב כאלו מכוין בסודות השייכים לאותם התפלות והלימודים שמתפלל ושילמוד בכל ימי חייו יאמר בכל יום התפלה מה שהביא הרב בעל ס' כבוד חכמים ז\"ל דף כ\"ט ע\"א וז\"ל התפלה. רבש\"ע את יודע כי בשר אנחנו ואין בנו ולא בשום בריה כח להשיג ולכוין מעלתך וגדולתך כמו שנאמר גדול אדונינו ורב כח ולגדולתו אין חקר גם אם היינו יודעים צירוף שמותיך הקדושים וכוונת כל תפלה ותפלה לפי זמנה וכוונת כל ברכה וברכה שבתוך כל תפלה ותפלה וכוונ' ת\"ח כל לימוד ולימוד בפני עצמו וכוונת מעשה המצוה כל מצוה ומצוה בפני עצמה ובכל הזיווגים ויחודי מדות הקדושות העליונות הראוים לבא על ידיהם וכ\"ש כי בשר אנחנו ולא בינת אדם בנו ואין אנו יודעים הכוונת האלה לכן יהי רצון מלפניך יאו\"א שיהא חשוב ומרוצה לפניך תפלת שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ומעריב שאתפלל לפניך היום ובכל לימוד תורה שאלמוד היום וכל מעשה המצות שאעשה היום כאלו אתכוין בכל צרופי שמות הקדושים העולים מתוכם ובכל היחודים וזיווגי מדות הקדושות העליונות הראויות לבא על ידיהם ותצרף מחשבתי הטובה דרך כלל למעשה פרטיות לכל תפלה ותפלה שאתפלל היום ובכל למוד ולמוד שאלמוד היום ולכל מצוה ומצוה שאעשה היום ויעלו לפניך להיות עטרה לראשך עם שאר תפלות ולמוד תורה ומעש' המצות של בניך היודעים והמבינים כל כוונות שמותיך הקדושים הראוים לכל תפלה ותפלה ולכל למוד למוד ולכל מצוה ומצוה המעלים יחוד וזיווג מדות העליונות וקדושה מעלה ומעלה בכל העולמות אמן. ובאומרו תפלה זו אף מי שאינו יודע בכוונת יחשב לו כאו מכוין הדברים לשורשם.",
+                "<b>אמנם</b> במאמר הנזכר ראוי לשים לב כי כפי פשוטו לא שביק חיי לשום בריה כי לכאורה אין איש אפי מגדולי הדור ובפרט מדורות הללו שאנו בגלות המר הזה שיוכל להשיג כל אלו הדברים והלא אין הקב\"ה בא בטרונ' עם בריותיו ומה גם כיון שגלו ישראל אין לך בטול תורה גדול מזה כארז\"ל במסכת חגיגה וא\"כ איך שואל קב\"ה לאדם ביום הדין על כל חלקי התורה אם למד ובפרט במעשה מרכבה ובדברי' יותר עמוקים מזה כנזכר במדרש משלי תראהו משם כי כל השומע מאמרים אלו ורואה בעצמו שהוא משולל מכל זה מתייאש מן החיים בראות עצמו מוכן ומזומן למשפטי גיהנם ואפשר ח\"ו יבא לידי בעיטה לומר כאשר אבדתי אבדתי ויעשה כל מה שלבו חפץ בעבירות ועוד שאם דברי מאמר זה הם דברים כפשוטן נמצא סותר מאמר רז\"ל שאמרו אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים שנראה שבמיעוט שלמד האדם אע\"פ שלא השיג כל הנזכר במאמר כיון שלומד לשם שמים זוכה לעולם הבא ועוד מאמר אחר סותר זה דאמרו במדרש רבה יש מה שזוכה למקרא ויש מי שזוכה למשנה ויש לתלמוד ויש זוכה לכל כפי מה שנחלק לנפשו על הר סיני ועוד אמרו במשנה לפום צערא אגרא שנראה שתלוי השכר כפי מה שמצטער האדם בלימודו אעפ\"י שלא ישיג בכל חלקי התורה מקרא ומשנה הלכות וכו' ומעשה מרכבה וכו' והוא הפך הנ' במאמר זה ששואל הקב\"ה לאדם על הכל. על כן נראה דמוכרחים אנו לומר שכל אחד ואחד מישראל קבל חלקו מסיני יש מי שקבל מקרא לבד ויש משנה ויש תלמוד וכו' ויש מעשה מרכבה ויש כולם כמדובר מהמדרש יש מי שזכה למקרא וכולי ועל כל החלקים אלו אמרו רז\"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כולם שוין לטובה בהיות שכל אחד ואחד עסק בחלק השיעור שנתנו לו וכפי שיעור הצער שעבר עליו להשיג החלק שנתנו לו בסיני כך שכרו ועל זה אמרו לפוס צערא אגרא ובהתקיי' האדם החלק שנתנו לו בסיני זוכה לעולם הבא. וכל השאלות ששואל הקב\"ה לאדם ליום הדין אם יש בידו מקרא ומשנה כו' עד מעשה מרכבה והתרשלותו גרם שלא השיג כי אם מקרא בלבד או משנה בלבד או שניהם השיג ולא השאר. וכן מי שנתנו מסיני מקרא ומשנה ותוסר אחד מהם ראוי לעונש אך אם נתנו לאדם מקרא בלבד או משנה בלבד בהיות שלם בה קנה מקומו בגן עדן עמה באופן שכל השאלות עד מעשה מרכבה הם למי שנתנו לו בסיני חלק בהן ובמה יבחן זה שיש אדם שאפילו שיעסוק כל ימיו בתלמוד אינו מבין וחפצו ורצונו אינו כי אם במקרא או משנה או אגדה וכדומה או בהפך בודאי שעל הפרט שחושק ללמוד ומבין בו וזהו החלק שנתנו לו בסיני ואדם שמבין בכל פרט ופרט אם יאמרו לו ודאי שבכל חלקי התורה נתנו לו בסיני ובהיות עוזבם ואינו עוסק בכלם מעותד לעונש.",
+                "<b>ומדוייק</b> כל זה מדברי המחמר עצמו באומרו שאומר הקב\"ה הואיל והודית שעוסקת בתורה אמור לפני מה שקרית ומה ששנית וכו' דיש לדקדק דלמה לא אמר דרך כלל אמור לפני כל מה שלמדת דמשמע כל החיוב המוטל עליו עד מעשה מרכבה אלא שמפרש ואומר מה שקרית ומה ששנית אלא לרמוז שאין החיוב שוה לכל אדם יש מי שחייב לתת דין וחשבון אם קרא או שנה בלבד ויש מי שחייב על הכל.",
+                "<b>וכן</b> תדקדק דקאמר מכאן אמרו כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו ומה ששנה יהא תפוס בידו וכולי דהיה לו לכלול ולומר כל מה שקרא ושנה יהא תפוס בידוד אלא שרצה לרמוז שאם לא השיג דעתו כי אם מקרא בלבד יהא תפוס בידו כי זה חלקו מסיני ועמו יזכה לעולם הבא ואם לא השיג דעתו כי אם למשנה בלבד יהא תפוס בידו כי זה חלקו לזכות בו לעולם הבא ולכך חילק החלוקות כי כל אחת סוג בפני עצמו ודו\"ק.",
+                "<b>גדולה</b> מזו דקאמר בא מי שיש בידו מקרא ולא משנה הקב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם נוטלים אותו ומשליכי' אותו לגיהנם בא מי שיש בידו שני סדרים או ג' הקב\"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אם אמר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון כו' דקשה דלמה ממתינין מצירי גיהנם לשמוע אם אומר להם הניחוהו או לא דכיון שלא למד כי אם מקרא משנה ולא הלכות עד מעשה מרכבה ראוי שיקחו אותו כאשר עשו לראשון שחיסר משנה ונטלוהו. אלא ע\"כ לומר שאין חיוב כלם שוין כמדובר ולכן בכל פרט ופרט ממתינין מצירי גיהנם לראות מה רומז להם הקב\"ה שהוא ית' בלבד היודע מה חלק נתן לו בסיני וכיון שכן כיון שלמה מקרא ומשנה אפי' שחוסר כל השאר לא איכפת ולכן אינן יכולים לנוטלו בגיהנם ומה שהפך הקב\"ה מאותו שקרא מקרא ולא משנה אין זו ראיה לשני לנוטלו דשאני הראשון קבל מסיני מקרא ומשנה וחיסר משנה ולכך הפך פניו ממנו אבל השני כיון שקרא מקרא ומשנה אף שלא למד גמרא לא בשביל זה חייב גיהנם דאפשר דזו בלבד קבל מסיני ודוק ואפשר שעל כוונה זו ארז\"ל אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנא' כי אם כבתורת ה' חפצו כלומר אם חפץ לבו במקר' ומבין בה מה שאין כן שאר פרטי התורה ילמד מקרא שלבו חפץ שבודאי זו קבל מסיני וכן אם לבו חפץ במשנה ולא בגמרא וכן בכולם עוד ראיה ממי שעוסק בפרקמטיא ומחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם לעה\"ב כענין זבולן ויששכר כארז\"ל הרי זוכה לעה\"ב אע\"פ שאין בידו גמרא וכ\"ש מעשה המרכבה כי אם בכוונתו בלבד כמדובר וא\"ת ולמה בסיני נותנין לא' חלק במקר' ולאחד במשנ' ולא' בתלמוד ולא' בכולם לפי שכל א' קבל כפי שורש נשמתו לשעה ואח\"כ ע\"י גילגולים זוכין לה בכל כי בכל גלגול וגלגול מקיים פרט א' עד שלומד הכל עד מעשה מרכבה דכפי עילוי שורש נשמתו שקונה עם מה שלמד בגלגול ראשון מתנים לו בגלגול שני וכן בכולם ועוד כי אין לנו צורך להבין דעתו יתברך כי נורא הוא והוא היודע למה לזה חלק לו המקרא ולזה במשנה ולזה בכולם. אך הכלל העולה מכל זה שלא בעבור שלא השיג דעתו של אדם בגמרא או מעשה מרכבה זוכה למקרא או למשנה וכו' ועוסק בה תדיר כל ימיו יורש ח\"ו גיהנם על שאין בידו גמרא או קבלה כי כל דברי המאמר הנזכר מדבר על מי שביטל מלעסוק מה שחלקו לו בסיני כמו שהוכחתי מדברי המאמר עצמו ומה גם שכל מי שיאמר התפלה שהזכרתי לעיל בכל יום ויום נמצא שיש לו חלק עם אותם שעסקו בכל עד שבאו למעשה מרכבה ולהבין גדולתו ית' וכיוון שמותיו הקדושים כיון שמצטרף עמהם כנז' בתפלה אף שבא לידע בכוונת השמות ולא ידע מהם על שלא עסק בהם נחשב בהצטרפותו עם היודעים בה כאלו כיוון בהם ובפרט כי כל ישראל נפש א' הם כרז\"ל על ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב שבעים נפש דאינו אומר ע' נפשות ותמצא להרב בעל ס' כבוד חכמי' דף י\"ג שדבר בישוב מאמר זה ואם תלמוד דרך רהיטא תחשוב שהכל אחד אך כשתתיישב דעתך בלימודך תראה כמה הפרש יש מפירש לפירוש ושניהם כא' טובים. הנה המוסר היוצא מזה יחשוב אדם בדעתו שאם נותן לו שכלו להבין במקרא או במשנה ואינו עוסק בהן תדיר ומוציא זמנו בעוסק חכמות חצוניות כמה בושת וכלימה מגיע לו ליום הדין והנורא בראות בעיניו שבדבר שאינו קשה כגון מקרא או הגדה היה יכול לקנות עולמו ולא עסק בהם ונמסר ביד מלאכים אכזרים מצירי גיהנם וישך בשרו בשיניו ולא יוכל לתקן ובפרט בבא נגד עיניו החכמות החצוניות שעסק בהן והוציא בהן כל ימיו ואין לו תועלת עכשיו מהם להגין עליו אדרבא הן לו לשוד ושבר להענישו עליהן. גם איך יכול שום חכם שבעולם אעפ\"י שיהיה עמוק עמוק בתלמוד להקל בעיניו למי שיידע מקרא או משנה בלבד או הגדה ועוסק בה תמיד באהבה וביראה דאפשר לזה נתנו בסיני זו בלבד ובעסק זה קונה עולמו ויורש ג\"ע והוא בעל תלמוד מלא הלכות אפשר שבסיני נתנו לו חלק גם במעשה מרכבה וכיון דלא עסק בה יורד לגיהנם על שלא עסק בה כנזכר במאמר וא\"כ מה מועיל לו חכמתו כיון שיענש שם ורואה בעיניו למי שלמד מקרא מקבל שכר ואפש' שעל זה אמר התנא אל תהי בז לכל אדם וכו' ואפי' יהיה האדם שלם בכל פרטי התורה אין לו מקום להקל בעיניו ליודע פחות ממנו משום שזה קונה עולמו על ידי המקרא או הגדה שעוסק בה על עוסקו בחלקו מה שנתנו מסיני כמוהו שעוסק בעמוקו' שנתנו לו מסיני שיקנ' בו עולמו שנמצ' דשניה' שוין בקניי' עול' הבא זה בחלקו שקבל מסיני וזה בחלקו מה שקיבל מסיני ואפש' לפר' עם זה המשנ' על שלשה דברי' העול' עומד על התור' ועל העבוד' ועל גמילות חסדים כו' שהכונה לומר על ג' דברים הועלם עומד על התורה שהיא המקרא דסתם תורה היא תורה שבכתב ועל העבודה לרמוז על מעשה מרכבה שהוא דבר קשה להשיגה ועבודה קשה היא לאדם לעומק השגתה (עיין בילקוט חדש שהביא מהזוהר דדרש עבודה על ענין התורה בערך תורה סימן נ\"ו) ועל גמילות חסדים הרומז על ההגה שנלמד מום ההגדות כח הג\"ח מסיפורי המעשיות הבאים בתוכם כנודע ואדם מתוך שעוסק בהן לומד לעשות ג\"ח ובא לנו התנא לרמוז דכיון שמסיני נחלק לכל א' חלקו לזה מקרא ולזה מעשה מרכבה ולזה הגדה שלשתם גורמים בקיום העולם ואין להקל במי שיודע פחות מחבירו דכלם שוין כיון שכל א' מחזיק לקיים חלקו מקיימים העולם. וע\"ז יובן פ' על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם דיש להבין מאי לפניהם אלא כיון שהדור היה חייב טעו מאד בשיקול דעתם וכל ההמון בראותם שהיו בעלי מקרא ומהם בעלי משנה או בעלי הגדה ולא השיגו יותר בעמוקות כמעשה מרכבה וכדומה אמרו כיון שלא השגנו בעמוקות ולאדם שואלים ביום הדין על זה ובהיות חזר מזה ענוש יענה א\"כ מה מועיל מקרא ואגדה שבידנו ובעטו בכל ועשו כל מה שלבם חפץ ונסתתמו עיני שכלם מלהבין שכל אח' קונה עולמו בהיות עוסק בחלקו שקבל מסיני מקרא או משנה לכן בא הקב\"ה והודיעו טעותם שאבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניה שעזבו מה שנתתי לפני כל אחד ואחד כפי הראוי מצד נשמתו מקרא או משנה. וזהו ג\"כ כוונת פ' אשרי האיש וכו' כי אם בתור' ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה דקשה הל\"ל ובה יהגה מאי ובתורתו אלא הכונה אשרי מי שבתורת ה' חפצו שחפץ בה מצד אהבו בה ובתורתו שנתנו לו בסיני דהיינו חלק תורתו מקרא או משנה וכו' יהנה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' אשר פריו יתן בעתו בועלם הזה ועלהו לא יבול לעולם הבא ביום הדין שכל הבל פיו שהוציא בעסק חלקו ושעסק בה לא יבול. לא כן הרשעים דסוברים כיון שלא השגנו בעמוקות אין לנו תקומה ובועטים בכל והם כמוץ וכו' וזהו כוונת אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כלומר תלמודו שקבל בסיני מקרא או משנה וכולי. ובזוהר פרשת בראשית כשהאדם מחדש בדברי תורה כהוגן נעשים שמים חדשים וארץ חדשה אבל כשמחדש ואינו יודע על בוריו נעשה רקיע של שוא דק' דמה יכול לעשות כשאינו יודע על בוריו דמה בידו כיון דחוסר דעתו גרמה לו וכיון שכן למה נעשים רקיע של שוא. אלא כיון שזה כבר חידש כהוגן מורה שחלקו לו בסיני חלק יחד' וכיון שכן כשאינו מחדש על בוריו הוא גורם על שאינו עוסק כראוי לעסוק דאם היה עוסק כראוי היה מחדש על בוריו כיון שמסיני נתנו לו שיחדש כמדובר ונא מזיד הוא ועל זה נעשין רקיעים של שוא להענישו על פועל שפעל. ונבין בזה מאמר הביאו הי\"ח בערך מיתה סי' ע\"ז א\"ר יהושע ב\"ל בג' מקומות שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו הא' סוף דבר הכל נשמע.",
+                "<b>השני</b> להודיעך קושט דברי אמת השלישי צלמות ולא סדרים ע\"כ דראוי לשים לב לדעת על מה משמיע אדם תורתו סמוך למיתה ויש לומר דכיון שואלים לאדם ביום הדין אם עסק במקרא ובמשנה כו' עד מעשה מרכבה וזהו דוקא למי שחלקו לו בסיני שיהיה לו חלק בכל כדפרשית ולכן כל אחד משמיע תלמודו כלומר שיעור תלמודו שנתנו לו בסיני מקרא או משנה או הגדה לסתום פי המקטרגים שלא יתעוררו עליו כי אין ידו בכל חלקי התורה לכן מודיע ומכריז זה חלקי שנתנו לי בסיני ועסקתי בו וכאלו אומר ובעבור שלא נתנו לי חלק בנסתרות לא עסקתי בהן כי לא השיג דעתי להן. עוד נראה תשובה כוללת במאמר אשר בתחילת הפרק שאף שנאמר שכל אדם חייב בעסק מקרא משנה הלכות הגדות מעשה מרכבה לא יפול השאלה ביום הדין כי אם על מי שהיה לו פנאי לעסוק ונתרשל לא עסק דכיון שנתן לו הקדוש ב\"ה הבנה למה לא עסק בכל וראוי לעונש כי לא חש על כבוד קונו לידע גדולתו אבל למי שתכפוהו הצרות והדאגות והחסרונות והחולאים או שלא היה לו מי שילמדנו אין מקום לשאול לו צפית במרכבה כי אונס הוא וזוכה לעה\"ב עם המקרא או הגדה בלבד שעסק בה לש\"ש אך שיצטער כל ימיו איך לע עזרו הזמן לעסוק בכל זה ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ובזה המיעוט שלמד לש\"ש כדאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט זוכה לעה\"ב אע\"פ שלא יעסק בעמוקות הם מעשה המרכב' וסודי התורה וראיה מבעל תשובה שהוא גדל מצדיק גמור שעסק בכל התורה ואע\"פ שהבעל תשובה לא עסק בתורה אפי' במקרא וכ\"ש במעשה מרכבה ועם כ\"ז זוכה מיד לעה\"ב וכדרז\"ל גבי אלעזר בן דורדיא שיצאת בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזורק לחיי עולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכו' ולא עוד שקראו אותו רבי ע\"כ. הרי רבי אלעזר בן דורדיא שמת מתוך תשובתו ואף עלפי שלא היה בידו תורה ומעה מרכבה וזכה לעולם הבא מיד והוא בעבור שבתשובתו נתחרט על מה שלא עשה רצון קונו לעסוק בתורתו ולהכיר גדולתו והמחשבה נחשב לו למעשה. עוד ראיה לזה דאיתא בילקוט סי' ס\"ה א\"ר אלעזר אמרו ישראל לפני הקב\"ה אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי אמר להם הקב\"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעי' יומם ולילה ומייתי רבי יוחנן ראיה והיו לאות על ידיך וכו' למען תהיה תורת ה' בפיך א\"ר יהושע בן לוי לר' אלעזר תינח ביום בלילה דליכא תפילין מאי איכא למימר אלא מה אתם מקיימים ובתורתו יהגה יומם ולילה זה ק\"ש שאדם קורא שחרית וערבית מעלין עליו כאלו יגע בתורה יומם ולילה ע\"כ הרי בהדיא שאמרו ישראל אין לנו פני לעסוק בתורה ונתן להם שיקיימו מצות תפילין ויחשב להם כאו יגיעין בכל התורה והלא אין משיגים עמוקות ומעשה מרכבה בקיום מצוה זו ועכ\"ז זוכים לעה\"ב על המחשבה טובה שרוצים ליגע בתורה אלא שאין להם פנאי. גם כל אדם שאין לו פנאי לעסוק בעמוקות מסבת אונס כמדובר בודאי שזוכה לעולם הבא במה שקרא מקרא או משנה בלבד לשם שמים ובמחשבתו הטוב' שמתאוה לעסוק ואין פגע רע ולבו פנוי מכל טרדה ועמל לזה שואלים לו כל הנז' במאמ' דכיון שנתן לו הכנה למה לא השיג כל זה האמור דזהו גדולתו יתברך. ומדוייק זה מן המאמר דקאמר כיון שת\"ח באים לפניו אומר להם כלו עסקת בתורה כו' דקשה דכין דקאמר שת\"ח באים לפניו שנכנס בלשון רבם הל\"ל בלשון רבים ויוצא בל' יחיד לרמוז למה שפירשנו דהן אמת שכל תלמידי חכמים נכנסים לפניו אבל השאלה נופל על אחד המיוחד שהיה לו השקט ושלוה לעסוק בכל חלקי התורה ולזה דוקא שואל הקב\"ה ואומר לו הואיל שהודית אמור לפני מה שקרית כלומר על התלמידי חכמים שבאו לפני ולא הודו מסבת שלא היה להם פני לעסוק בכל חלקי התורה איני שואל דאנוסי' הם אבל אתה אחד המיוחד שנתתי לך פנאי אמרו לפני מה שקרית. גם נלמד מהמאמר הנכבד הזה כביכול כמה מצטער הקב\"ה בצער האדם שהרי כשבא לפניו מי שיש בידו מקרא ולא משנה הקב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברים בו וכו' ונוטלים אותו ומשליכים אותו לגיהנם שענין הפכת הפני' ממנו כאב שרואה בצרת בנו ידידו והופך פניו כדי שלא לראות בצערו כי מצטער מאוד לראותו גם הקב\"ה הופך מפניו כדי שלא לראות איך מצירי גיהנם נוטלים אותו לגיהנם וכביכול אינו מצילו משום שכך מחייב שורת הדין למוסרו ביד' כדי שיתמרקו בגיהנ' וכן תראה חמלתו ית' על האדם שעל כל דבר ששואל ממנו אומר לו בני בני שהרי אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית וכו' כמצטער על בנו איך לא עשה החיוב המוטל עליו וגרם לו רעה. ומצאתי סיוע לדברי ממה שפירשו המפרשים ז\"ל בפרשת וילך על פסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וכו' כביכול מסתיר פניו מתוך חיבתו עם ישראל כדי שלא לראות בצערם הבא עליהם על כל הרעה אשר עשה. וכפי הדרך השני הה שפירשנו במאמר דכיון שחפצו ורצונו של אדם לידע כל התורה כולה אלא שאין לו פנאי או שיאן לו מי שילמדנו ונחשב לו כאלו למד הכל ועל זה אינו נופל השאלה למה לא צפית במרכב' למה לא צפית בגאותי וכו' לפי שהמחשבה נחשב לו למעשה נוכיח הענין מפסו' לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בוך מעי יובן עם מה שפיר' חז\"ל על פ' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהכוונה כיון שאין פנאי לאדם ללמוד מסבת איז' אונס אך חפצו ורצונו ללמוד נחשב לו המחשבה כאלו ובתורתו יהג' יומם ולילה דמחשב' טובה הקב\"ה מצרפה למעשה וזה עצמו אומר כאן כיון שלעשות רצונך ה' חפצתי נחשב חפצי ורצוני למעשה כאלו ותורתך בתוך מעי ממשה כאלו עסקי ולמדתי כל התורה כולה וזהו גם כן כוונת פסוק במזמור ה' כי אתה תברך צדיק ה' כצנה רצון תעטרנו ירצ' כיון שהצדיק כל רצונו וכל חפצו לעבוד להקדוש ברוך הוא כראוי לעובדו אמר דוד כי אתה תברך צדיק ה' ומה היא הברכה דכצנה רצון תעטרנו כלומר הרצון תעטרנו כלומר הרצון שיש בו תעטרנו שיחשב למעש' באופן שעם הרצון שיש בצדיק מעטרו הקדוש ברך הוא כשם שמעטרו כשעושה מעשה ממש בהיות שהרצון שלו לעובדו וללמוד כל תורתו מחשב לו למעשה. ויש פסוקים הרבה מובנים מאליהם בהקדמה זו ולכך לא הארכי משום שכוונתי אל המוסר בלבד. לכן צריך כל אדם בכל עניניו ועסקיו שיחשוב תמיד שכל מה שעושה הוא לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתי' ולעשות מצוה אולי יהיה לו פנאי על ידי ענין או עסק שעוסק לעבוד לבוראו כראוי לעובדו ולעסוק בכל חלקי תורתו מקרא ומשנה וגמרא וכו' מעשה מרכבה וכדומה ובזה יחשב לו למעשה אם לא היה לו פנאי וינצל מיום הדין שלא ישאלו ממנה למה לא עסקת בכך וכך וגם כל החושב תמיד שאם היה לו פנאי לעסוק בכל התורה היה עוסק מרויח עוד שאינו חוטא דכיון שהוא עסוק במחשבה זו בלי הפסק אין לו זמן לחשוב במחשבות חצוניו' ומה גם שמחשבו' הקדושות דומים לחוץ את המחשבות החצוניות דכיון שבא לטהר מסייעין אותו והסיוע על שני נים הוא א' שמסייעי' אותו שיוכל לנצח יצרו לגרש מדעתו המחשבות זרות בכח המחשבו' הקדושות שניה שמסייעין אותו להוציא מחשבו בפועל לתת לו פנאי והכנה שיוכל לעבוד לבוראו כרצונו וחפצו ולעסוק בתורתו להשיג להכיר לבוראו על דרך שאמר דהמע\"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו שהכונ' שיעסוק להכיר אלהותו גם בדרך חקיר' כדי שביודעו כחו וגדולתו ומוכרח שמבלעדיו אין אלהים מתדבק עמו בכל לבבו ובכל נפשו ואז אין שום מנגד יכול להפך את דעתו כי זו היא המעלה של מי שמכיר לו ית' דרך חקירה כנודע ובהיות שיש סבה אח' טורדו לאדם מהשגת השלימות כאשר ראיתי בעיני והיא הקפד' האדם על שיחת אנשים הדוברי' עליו בשעת מריבה וקטטה ומצטער ודואג מאותו דברו ימים ולילות עד שעוז פניו ישונה ולבו בל עמו לעסוק בתורה ובמצות וכל זה שטות מבואר משום שאם היה מי שחרפו אוהבו היה לו לחשוב בטובות שעשה מקוד' ובהצלות שהצילו מכמה פגעים רעים בזמן שהיה אוהבו וגרם שהוא חי היום על פני האדמ' ויותר טוב שנמצא חי בעולם ומחורף עתה מלהיות מת אע\"פ שלא היה שומע חירוף זה שהרי בהיותו חי מצפה שיחזור לו לאוהב ויבקש ממנו מחילה ואף שלא יחזור הרי הוא בחיים לקיים תורה ומצות ולהעמיד בנים ובנות ואם מי שחירפו הוא זר יש לו לחשוב שאין חירופו תמידי אלא באותה שעה היה ויפרדו איש מעל אחיו כל איש אל מקומו יבא ואיך בעבור חירוף שעה יטרד לבו מהשגה השלימות שהוא לקנות חיים שאין להן קץ ותכלית שהן חיי עה\"ב כי אין החירוף נצחיי כדי שיצטער ממנו. ועוד ישים נגד עיניו כי היום או למחר שניהם אינם בעולם כי הילודי' למות וא\"כ מה מקום יש להצטער מגדופי בני אדם. והחכ' השלם כמהר\"ר ידידיה אבולפ\"יא נרו סמך כ\"ז במה שאמר דהמע\"ה במזמור ק\"ב במ\"ש כל היום חרפוני אובי מהוללי בי נשבעו כי אפר כלח' אכלתי ושקוי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני ימי בצל נטוי ואני כעשב איבש ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודור שהכונה שאמר דוד כל היום היו מחרפי' האויבים והוללים עד שנשבעו לחרפני בראותם אותי כי אפר כלחם אכלתי כו' מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני על עון בת שבע ולא הייתי שם על לבי שום דבר ממה שמחרפי' אותי מב' סבו' א' כי אמרתי ימי חצל נטוי ואני כעשב איבש כלומר שימי כצל נטוי והיום ומחר אני מת וכן מחרפי וכיון שכן מה מקום יש להקפיד על חירופם של אויבי שני' ואתה ה' דוק' נצחית לעולם תשב זכרך לדור ודור מה שאין כן האדם שאין נצחיות לא בו ולא בדבריו וכיון שכן אין להקפיד מחירופי בני אדם כי אין חירופו תמידי ונצחיי עוד יחשוב אדם בעצמו כי לא בעבור שחירפו חבירו חיסר לו אבר מגופו כי באבריו שהיה לו קודם שחירפו הוא אח' שחירפו ועוד כדי שלא להקפיד על מה שמחרפו חבירו יקפיד על מה שמחרף הוא נשמתו באיזה נבלות שדבר או איזה דברים בטלים ובמה שמתבטל מעסק התורה בהצטע' מדברי החירוף ועוד כדי שלא להקפיד ממה שחירפו חבירו יקפיד מתוכחות על עון שמוכיח התור' ואומרת לעוברים רצונו יתב' עם נבל ולא חכם בנים לא אמן בם וכו' וכן הנביא כי בית מרי המה וכאלה רבות. ויקפיד מכל זה ויתקן מעשיו וישתדל בקיום תורה ומצות ואפשר שע\"ז כיון דהמע\"ה במזמור מ\"ד באומרו תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותנו תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומחנק' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שחרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחיך כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות אם שחכנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה הנה אומרים ישראל להקב\"ה ראה דבקותנו ואהבתנו עמך אע\"פ שתשימנו חרפה לשכנינו וכו' ותשימנו משל בגוים וכל היום כלימתי נגדי מקול מחרף ומגדל שמחרפי' אותי תמיד כל זה באתנו כלומר עד כלל זה באתנו שיחרפוני וגדפוני כל היום ועם כל זה לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך כטבע האדם דבשומעו מחרפי' אותו דואג ומצטער וטורד עצמו מלעובדך ולהשיג שלימותו אני בטלתי הטבע ולא עשיתי כך כי לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחיך אעפ\"י כי דכיתנו במקום תנים כי התנים מדכים אותו ע\"י לחש דברים ולנו דכיתנו בדברים של חירוף וגידוף במקום תנים נכנסו במקום וסוג התנים ותכס עלינו בצלמות כל מר כל כך לא הקפדנו להצטער עצמנו נגד אהבתך כדי שלא יפול בה בטול שהיו כל המחרפים נגדנו כאלו כסה עלינו בצלמות ולא ראינו אותם מחרפים לנו ואדם שאינו רואה המחרף לו אע\"פ ששומע קול חרוף אינו מתבייש ואינו מקפיד ע\"ד סומא אין לו בושת כדי שיפעול דאגה בעצמו לבטלו המשגת השלימות וראיה וכי אם שכחנו שם אלקינו וכו' כדי לומר שנצטערנו מדברי החירוף לבעוט בך ח\"ו ואם תאמר לא מאהבת להקב\"ה זה כי אם בעבור שלא מצאת יד באומות העולם המחרפיך שיקבלוך אצלם כי כונם לאבדך מן העולם ולא יזכר שם ישראל עוד לזה אמר אלקים יחקו' זאת כי הוא יודע תעלומות לב ואם כן יודע שעל אהבתי עמו לא השגחתי לדברי מחרפי אותי ולמנוע עצמי מהשגת השלימו' כמדובר ועוד ראיה כי עליך הורגנו כל היום והוא מודעא רבה אהבתנו עמך וגם נחשבנו כצאן טבחה מה הטבח הזה שוחט כמה בהמות היו' וחשב מספר שישחוט מחר גם אנחנו עליך הורגנו היום מיד אויביך ונחשבנו העתידי' להרוג למח' כצאן הזה כמדובר ועכ\"ז לא שכחנוך אם כן עורה למה תישן ה' למה פניך תסתיר וכו' כי שחה לעפר נפשנו וכיון שבאנו לירידה תחתונה שמלבד גופינו גם נפשנו שחה לארץ קומ' עזרתה לנו כי אח' ירידה עליה ובפרט ירידה כזו אין כמוה וזה שאני אומר לך רבש\"ע ופדנו לא למעני אני אומר כך כי אם למען שמך שלא יתחלל משום שבראותם אומות העולם המחרפנו גודל שפלותנו ואין תשובה גדולה כשפלות שנחשב כאלו מקריב כל הקרבנות כדרז\"ל על פסוק זבח אלקים רוח נשברה וכו' אין תולין הגלות על עונותינו באומרם כי אין ויאמרו מבלתי יכולת ה' ח\"ו לכן עשה למען שמך שלא יתחלל גם כיונו לומר ועשה למען שמך כל מר עשה למען שמך שהוא חסר לגאלנו כדי שישלים. והחכם השלם כמה\"ר יוסף גאון פי' בפ' כי דכיתנו במקום תנים כו' כלו' דכיתנו במקום שהיו תנינים להמיתנו בנשיכתם ואם תאמר ותקדים למים ותנצל כארזל אם אדם קודם למים מת הנחש לזה אמר ותכס עלינו בצלמות כלו' זה אינו משום שתכס בצלמות כדי שלא יראנו מקום המים להקדים להן. גם יחשוב האדם בשומעו קול המחרפו שאינו מלאך או שרף כדי שיקפיד ממנו אלא הוא גוף נגוף מלא אספסוף שנאוי ומשוקץ לפני הקב\"ה כיון שמבזה חבירו והוא אהוב ונחמד בפני קונו בהיות נרדף שומע חרפתו ואינו משיב. גם יחשוב כי המחרפו הו' מתוך כעס וכרגע יעבור כעסו ומתחרט על מה שחירפ' וא\"כ למה לך להאריך זמן בצער ובדאגה על שחירפך ומי שחירפך בשמחה אע\"פ שחטא ואתה שלא חטאת למה תצטער להיות חוטא כמוהו כיון שהצער והדאגה מונע עצמך מן השגת השלימות כמדובר. ואין לאדם לעשות עיקר מדברים חצוניים ולא לנטות בהן אז לבד מדברים הנוגעי' למקום שיעשה מהן עיקר שלא לחללם ולקיים אותם על דרך איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו כלומר אסר איסר לקדש עצמו לעלות נפשו למדרגת רוח ומרוח לנשמה וזהו על נפשו לעלות נפשו בזה דוקא יעשה עיקר מהדברים ולא יחל דברו ככל היוצ' מפיו יעשה אבל בדברי חול אם נשבע להרע ימיר ויחל דברו והקדוש ב\"ה ישים חלקנו עם אותם המדברים שיחה של קדושה להשגת שלימות נפשם אמן ואמן נס\"ו. וסמך פ' נדרים לפ' מסעי לרמוז שיסע אדם עצמו מלנדור ויקיים הדברים בלי נדר כדכתיב ואם תחדל לנדו' ולא יהיה בך חטא באופן שכל מה שיוכל אד' למעט בדבורו ימעט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>מחשבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>לבבות יפרע מן האיש המוצי' זמנו להבל וריק כי בעת שהוא פנוי מעסקו במקום שילך לעסוק בתורה במה שיודע או להלוך לבית המדרש לשמוע דברי חכמים וחידותם כדי ללמד דעת וירא ה' מוציא זמנו לבטלה בשחוק האיסקא\"ק והבא למחות בידו משיב לו שכוונתו הוא לחדד השכל והאמת הוא שמאס בתורת ה' ובדרכיה ולא חפץ לבו ומשום זה בוחר בשחוק מעסק התורה בעבור שלא יחזיקוהו רשע שמגיע לו נזק משיב שכוונתו לחדד שכלו ואינו יודע שבתשובה זו מעיד על עצמו שהתורה היקרה בזויה בעיניו ח\"ו כהיות בדעתו שהשחוק מחדד שכלו יותר מהתורה שכתוב בה תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' מחכימת פתי וגו' ואם כוונתו כפי האמת לחדד דעתו היה לו לעסוק בתורה כי אין חכמה בחכמת התורה ואין חידוד גדול ממנה כי מפי עליון מקור החכמה נאמרו דבריה ויושר אמריה אם כן מוכרח שכופר בתורה בלבו ובמי שנתנה שהו הקב\"ה מלא כל הארץ כבודו שםא מודה על זה איך שוחק לפניו היאמן שהיודע שעומד בפני המלך עושה בפניו דברים של היתול כדי לחייב ראשו למלך. ועוד דהשקר מבואר במה שמשיב שמשחק כדי לחדד שכלו שאין אנו רואים שאחר שחידד שכלו הולך ועוסק בתורה להבין בה בחידוד האיסקא\"ק כ\"א בכל עת או יום שהוא פנוי מעסקיו עוסק בשחו' אוי לו ואוי לנפשו שדומה בדעתו שמרמה לקונו הזאת ישיב כשמביאים אותו לדין לפני בוראו שחקתי באיסקא\"ק כדי לחדד עמו שכלי להבין תורתך ולא ידחפו אותו מרום רקיע עד תהומא דארעא כזורק אבן מרגמה. וכתב בספר כבוד חכמים מרבינו יונה ז\"ל שכתב בשער היראה דברים דומים לזה על המוציא זמנו בדברי בטלה שהוא ככופר בעיקר שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו כי המאמין שעומד לפני קב\"ה לא יעש' לפניו דבר נגד רצונו וקשה בעיני דבר זה יותר מכל העבירות כי שאר עבירות אם יחטא פתאום ויצרו הטענו שלא שם יראת השם כנגדו אין עונשו גדול כ\"כ אבל זה שבזדון נפשו יושב שעה אחד או שנים ולפעמים כל היום לא יזכור השם בלבו לפני מי עומד ומשחק עומד ומכעיס ולא אבוש מגדולתו ולא אפחד מדינו והו' עובר על מ\"ש השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וא\"ת שזוכר את השם ואעפ\"כ עומד ומשח' הרי זה במזיד מבזה את השם ואת תורתו שאו' בלבו אין הקב\"ה מעניש למי שאינו עוזה רצונו והוא כופר בדברי חכמים והוא צדוקי והוא דומה לאותם שהיו עובדים ע\"ז נסתר ואמרו עזב אלקים את הארץ ואין רואה אותם ואלו עובדים ע\"ז בגלוי ואין מוחה אותם ע\"כ. ויש רעה חולה גדולה מזו שבשבתות וי\"ט שלא נתנו לישראל כי אם לעסוק בתורה ולקדש נפשם ויהי לעת ערב והנה בהלה מקצת אנשים אח' שמתפללים מנחה חטופה יושבי' בפתח חצריהם א' מזה ואחד מזה אחר אחד בתוך ומתחילים להכאיב הנשמ' יתירה קודם לכתב בדברי שחוק וחלקלקות ובדברי ביטול בכל מה שאפשר ולא זו בלבד אלא שכל העובר ביניהם צדיק הולך בתומו מרבים לדבר עליו ומטילים מום בקדשים כי ברוב דברים לא יחדל פשע ועוברים על לשון הרע ואם אשה היא העוברת לא יחסר ההסתכלות בה ועוברים על מה שאמרו ז\"ל דאסור להסתכל באשה וקרוב הדבר שבאים לידי הרהור ורואים קרי בלילה. ואם אשה רעה היא העוברת אפשר תתן נפשה לחשוק באחד מהם ותבא למאוס בבעלה והקולר תלוי על צוארם וכמה רעות נולדות מישיבות אלו מלבד הבטל' עד שמביאים הנשמה יתירה ובורחת מהם ונשבעת שלא לשוב להם עוד בשבת אחר אם כה יעשו כי במקום אשר היה ראוי ללוותה בעסק התורה אז בדברי יהידות ומוסר לפנש ובשמחה של מצוה בסעודה שלישית במאכלים ערבים ומשקים מתוקים לשם קב\"ה ושכינתי' לקיי' וקראת לשבת עונג כדי שתלך במ\"ש שמחה לספר ולהעיד עליהם למעלה מענין שמירת השבת מלווין אותה במאכלים המרים מדברי בטלה והיתול ושתוק אוי למי שעושה כן ואוי למי שיכול למחות ואינו מוחה ומעיד אני על שמים וארץ שכל פתח שהורגלו בה הישיבה כל שבת אחר המנחה חורבה ושממה נפל בה ובאו בעליהם לידי עניות ולא השאירו לעולליה' כלום ואני ברבים דרשתי על ענין זה ועשה רושם לשעה וצריך כל חכם שדבריו נשמעי' לשקוד על הדבר הרע הזה לבטלו ושכרו כפול ומכופל מן השמים כי לכל העם בשגגה בראותם שאין מוחה בידם וכדי למנוע החולי הזה שימנעו ישיבה זו צריך להודיע להם הרעה המגיע להם מישיב' זו שגורמי' מיתה לעצמם שאפשר עוברת אשה ביניהם בתחלת נדותה והרג נופל בהם ואם בסוף נדותה מחלוקת גדול נופל ביניהם כארז\"ל ומלבד העונש המעותד להם לעולם הבא בעוברם דברי חכמים שאמרו שלא יעבור איש בין שתי נשים ולא יניחו אשה שתעבו' בין שני אנשים. גם ראיתי להודיע בעונש של אותו בעלי בתים שבורחים מלהשכיר בית לת\"ל באומרם אין יכולת בידו לשלם שכירות הבית שבהיות ת\"ח איני יכול להוציא בדינא ודיינא ומה מידו אקח בביתו אין לחם ואין שמלה ואם אדבר עמו קשות עוד מעט וסקלוני והמינות של בעל הבית זה מפורסם מכמה פנים חדא שכ\"כ התור' בזויה בעיניו שחושב בדעתו בעבור שזה ת\"ח אין הקב\"ה משגיח עליו כמוהו שאם היה מודה שאדרב' השגחתו ית' עליו תמיד כדכתיב הנה עין ה' אל יראיו וכתי' עיני ה' אל צדיקי' וכתיב כי לא יעזוב את חסידיו וכתיב טרף נתן ליראיו. וכאלה רבות. ממה מתיירא שלא ישיג ידו לשלם שכירותו כאשר נתן לו השגת יד בעושר ובבתים.",
+                "<b>ועוד</b> שבעל הבית זה חושד בכשרים הוא והחושד בכשרים לוקה בגופו שהרי חושד לת\"ח כאלם וגזלן כעובר על דת שהרי פריעת בעל חוב מצוה ובהיות כן הת\"ח מצמצם במאכלו או מוכר כסותו כדי לשלם לקיים פריעת בעל חוב שהוא מצוה והוא חושדו בהפך ועוד דזה בעל הבית מעיד בעצמו שכחו ועוצם ידו עשה לו חילו וממונו שאם מודה שהוא מהקב\"ה מי שנתן לו יתן גם כן לת\"ח ומה בורח מלהשכיר לו ביתו ועוד הרי הוא בכלל ארור שמסיר הבטחתו מן הקב\"ה ושם בשר זרועו באומרו זה יכול לשלם וזה אינו יכול ולמ' לא יחשוב שאפשר שלעם הארץ כמותו שמשכיר ביתו יחזור עליו הגלגל לעניות ולא יוכל לשלם לו ובהיות אינו חושב על זה מעיד עליו דסובר אין משגיח ח\"ו וביד האדם העושר והיכולת ואוי לו מעלבונה של תורה והתורה צועקת עליו לפני הקב\"ה כי הרחיקה משכונתו כמי שמרחיק משכן רעח\"ו. ועונשו מפורש שקנאת השם יעשה זאת שיחזור הגלגל עליו לרעה וחורב בסוף יחרב ביתו וימכו' כל אשר לו ויבקש מקום ישיבה ואין ע\"ד על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי והתלמיד ח' עלה יעלה ויקנה שדות ויבנה בתים ומושב לעניים ויבא זה להתחנן לו לתת לו שכונה עמו וירחיקהו ממנו בדין לקיים הרחק משכן רע וילך נע ונד באפס מקום ואין איש מאסף אותו הביתה כאשר עשה כן יעשה לו כי כל מדותיו של הקב\"ה מדה כנגד מדה ובהיות ת\"ח מרחם וחונן אף למי שעשה עמו רעה בסוף יחמול עליו לתת לו מושב יען יכיר שבידו ית' היכולת והוא משפיל ומרים ומידו הכל ואם לא יבא ולא יהיה הדבר הזה אלא שימות בעל הבית הזה בישובו בעבור מה שהוא יתברך יודע אדרבא לרע לו להענישו במשפטי גיהנם כי קשה הוא כפלי כפלים מהעונשים של עולם זה ובעבור כי כבדה חטאתו הניחו לשלם לו אחר מותו ולת\"ח להרבות שכרו. גם יש בעל הבית משכיר ביתו לת\"ח באומרו ת\"ח יודעים מתוך הספרים מהמאורעות שעברו בעולם מענין מלכים ומלחמות ודברים הדומים לאלו ובלילי טבת הארוכות מתחבר עמו יחד עם שאר השכנים חוזר חלילה לילה בבית אחד אנשים ונשים וטף והוא יספר לנו סיפורים ונעבור זמן בזה עד חצי הלילה עד שיבא שינה לעינינו ותנומה לעפעפנו ונלך אז לישן וערבה שינתינו ועל דעת זה מקבל התלמיד א' בשכונתו בסבר פנים טובות וישמח בבואו וכרואו בתוך זמן זה שכוונת הת\"ח להתחזק בתור' ולהרבות למודו בלילי טבת הארוכות מיד צועק מר על הטעות שעשה להשכיר לו בית ועושה אופנים בדברי הכעסו' לגרשו עד שבורח מעצמו אוי לו ואוי לנפשו של בעל הבית זה כי מה יענה ומה ישיב ביום בא לדין לפני בוראו וכי ישיב גרשתיהו משכונתי על שלא ביטל למודו לספר לי ספורים חצוניים לעובר זמן היספיק גיהנם של אש ללבנו ושל שלג לטהרו ודע שכתבתי כל זה בהיות מעשה ממש שראו עיני כל זה ואמרתי להעלותו על הספר בדיו שאם יזכני השם להדפיס בעבור רחמיו שיקראו בו הבעלי בתים או ישמעו ויקחו מוסר. ובפרט אותם המרחקים תלמידי חכמים משכונתם יען שלא יכיר במעשיהם המכוערים והרעים וימחה בידם ואם לא יקבלו יגלו חרפתם בקהל במקום שאדרבה היה להם לבקש ת\"ח בשכונתם להאיר עיניהם בדרכי השם ולהביאם לכלל אדם כדי שישמחו בסופם. ורמז לדבר שאל ימנע בעל הבית מלהשכיר בית לת\"ח בעבור שאינו מספר לו ספורי הבלי העולם בלילה ולא בעבור שיכיר במעשיו הרעים ולא משום אבדת השכירות כמו שהוא סבור. אמרה תורה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ודרשו רז\"ל את לרבות ת\"ח צריך שתאהוב אותו בכל לבבך בשני יצריך שאף שיצרך תאב בסיפורו העולם. בטל רצונך. וגם בכל נפשך הקרב ת\"ח בשכונתך כדי שאדרבא יכיר בכתמי נפשך ויתקן עצמך ובכל מאדך בכל ממונך ואל תחוש לאבידת ממון היינו שכירות הבית וכו' שכל זה הוא פתוי היצה\"ר להכניסך במשפטי גיהנם וכמו שאמר שלמה הע\"ה במשלי סי' ה' ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך כלומר שאדם במותו מצטער מהרימה בעוד בשרו קיים כארז\"ל על פסוק אך בשרו עליו יכאב ואח\"כ ינוח אך דע שכל המתפתה מיצרו אח' כלות בשרו מעליו בקבר מוכן למשפטים אחרי' וזהו אומרו ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך כלומר אחר שתסלק הבשר מעליך ונהמת מצער משפטים אחרים הבאים עליך באחרית כשיכלה הבשר כמדובר. ואתה בעל הבית איך עולה על דעתך שהת\"ח יכול להוציא זמן הלילות בספורי ההבל עמך מאחר שאם יש לך איזה חשבון מענין סחורתך אתה מתבודד באות' לילה לעשות חשבון מדוייק כדי שלא להפסיד דבר מסחורתך ולמה לא תלמוד ממך לת\"ח שצריך להתבודד עצמו ימים ולילות להבין במושכלי התורה ושלא לאבד רגע בהבלי העולם וכיון שכתב האר\"י זלה\"ה בתנאי השגת החכמה שצריך למעט דבורו ולשתוק בכל מה שיוכל כדי שלא להוציא שיחה בטלה כארז\"ל סייג לחכמה שתיקה גם תנאי בדבר תורה שלא תבינהו תבכה עליו כל מה שתוכל. גם עליית הנשמה בלילה לעולם העליון ולא תשוט בהבלי עולם תלוי שתישן בבכיה גם צריך טבול בכל עת הצורך כדי שיהי' מוכן להבין סודי התורה גם צריך שיהיה עמל בתורה פרד\"ס שנ' או יחזק במעוזי ואל יחשוב שיגלו לו רזי תורה בהיותו רק דכתיב יהיב חכמה לחכימין ע\"כ. ולמי שכל החיובים האלו עליו יוכל להוציא רגע מזמנו לבטלה ובפרט בלילה שאין רינה של תורה אלא בלילה כארז\"ל. ובפרט מי שרואה חכמת ר' עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים עד שכמעט תשש כחו של משה רבע\"ה כדרז\"ל וכן אחז\"ל שלא נגלה למשה מה שנגלה לר\"ע ובראות האדם כך איך ינוח רגע מעסק התורה אולי יוכל להשיג ממנה מעט מזעיר. אך ענין המאמר תמוה מאוד שר\"ע היה יודע מה שלא השיג משה רבע\"ה ופי' בס' נגיד ומצוה וז\"ל כי ודאי משה רבע\"ה ידע כל מה שעתיד להתחדש בעולם בכל התורה אך היה יודע הסודות ההם בעל פה אמנם הרבה מהם לא היה יודע לדורשם ולהוציאם מהכתוב ע\"כ וכתב ה' צמח ז\"ל וגם זה תימא ונראה לי כי לא היה יודע לדורשם למיעוט' בחינת המקבלים שלא היה להם כח להבין הסוד אם היה מרבע\"ה רוצה לגלותו להם לא היו מבינים אותו כי אפילו יהושע שהיה משרתו הוצרך משה למסור לו התורה כמו שפי' הרב זלה\"ה על משה קבל תורה מסני ומסרה ליהושע כי בכח המוסר שהוא משה היה יכולת ביהושע מה שאין כן שהוא קבל תורה מסיני הוא בכחו קבלה בלא מסיר' וזהו יהושע שנשאר במקום משה כל שכן שאר חכמים. או נחזור למעלה שמשה רבינו לא היה יודע לדורשם ולהוציאם עד שבאו חכמים והיו דורשין בכל דור ודור וכן הענין ברבי עקיבא שאותם תלי תלים של הלכות היה דורשם על קוצי התורה י\"ל צמח על קוצי אותיות של תורה והיה אומר קוץ זה רומז לזה וזה לזה ואמנם ענין זה לא נגלה למשה אך הסוד עצמו ודאי שנגלה לו. צמח נ\"ל שמשה מלגאו שהוא בחינה יסוד דאבא המכוסה ויעקב הוא מלבר ממה שנגלה מיסוד דאבא לחוץ מן החזה דזעיר כנז' בדברי הרב זלה\"ה ולכן משה כל הדברים שהיה יודע שהוא מלגאו אבל ר\"ע שהיה מבחינת יעקב כנזכר בהרב ז\"ל והוא מלבר ולכן היו יכולים להבין דבריו שהיו בפי' והיה יודע לפרש כפי בחינת כח המקבלים שג\"כ חכמים היו דורשים לכל דור ודור כנ\"ל וכן בתחלה היה המשנה והתורה היו מבינים אותה ואח\"כ נתמעטו הדורות והוצרכו לעשות פירוש לדור הבא ואח\"כ בא רש\"י ז\"ל ועשה פירוש בתלמוד ובאו תוספת ואח\"כ רב אלפס ואח\"כ הרמב\"ם וכן על דרך זה כדי שיבינו כל הבאים אחריה מקוצר דעתינו בעונותנו הרבים עכ\"ל. ולעד\"ן לי עם מה שאמרו רז\"ל על פ' ויתן אל משה ככלותו מלמד שהיה מרע\"ה לומד התור' ושוכח עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ע\"כ באופן שע\"י שהקב\"ה נתן לו התורה במתנה נעשה בעל התורה והבין כל מה שעתיד ולהתחדש בתורה אך ר\"ע אעפ\"י שלא ניתן לו במתנה מרוב חכמתו וטורחו ועמלו נגלו לו כל מה שידע מרע\"ה על ידי המתנה וזהו שאמרו מה שלא נגלו למשה נגלו לר\"ע כלומר מה שלא נגלו למשה על ידי עמל וטורח כי אם על ידי מתנה נגלה לר\"ע בלי מתנה כי אם על ידי טורחו ועמלו ולכך תשש כחו של משה כשראה לר\"ע על שהשיג הוא בטורחו כל מה שהשיג הוא על ידי המתנה וכו' וקרוב לזה י\"ל עוד שאינו מתמיה על כל מה שהיג מרע\"ה הכל משום שקבל מפי של הקב\"ה ואע\"פ שכללים מסר לו הקב\"ה כארז\"ל ויתן אל משה ככלותו כללים מסר לו וכו' ומשה היה מבין בכללים ודורש מיהו בהיות שקבל הכללים פה אל פה מהקב\"ה היה לו בנקל להבין מתוכם כל מה שעתיד להתחדש בעולם מה שאין כן ר' עקיבא שקבל מרבו בשר ודם ונתחכם בטורחו ועמלו להשיג כל מה שהשיג מרע\"ה שקבל מפיו של הקב\"ה שהדבר קרוב להבין ונמצא שנגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה שלמשה נגלה בעבור ששמע מפי הגבורה ולר' עקיבא נגלה אע\"פ שלא שמע מפי הגבורה ודוק. עוד נראה מעין מה שפי' הרב צמח ז\"ל כנ\"ל ידוע שגרים הם בחינת התגין ולכן ר' עקיבא כיון שהיה מגריס היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים כי השגתו שם היה הרבה מאד ולכן היה יכול לפרסם ולהמתיק הדברים להבינם לאחרים מה שאין כן מרע\"ה שאף על פי שהיה יודע כל רמז וסוד שבכל קוץ וקוץ לא היה יכול לגלותם ולפרסמם כר' עקביא דשורשו שם וזהו נגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה כלו' משה היה יודע אבל לא היה יכול לגלות כר' עקיבא והוא על דרך מי שבאה נשמתו בזה העולם לתלמוד ולא להגדה אע\"פ שיודע הגדה אינו יכול לפרסמ' באופן שיהי' ערבה לשומעיה' כל כך כמי שבא נשמתו להגדה שלו ניתן לשון למודים לפרשה ולהבינ' לאחרים והדבר בהפכו משום שבכל הדברים על מה שהאדם בא בזה העולם ניתן לו מן השמים אימון דברים שיכונו הדברים בפיו מה שאין כן מי שלא בא על אותו דבר. גם ר' עקיבא שבא מהתגין נתגלה לו לשון לימודים שיוכל לגלותם לחוץ במתק לשונו מה שאין כן משה רבע\"ה שאע\"פ שיודע סודם לא ניןלו לגלותם כמו שניתן לר' עקיבא כמדובר. ונחזור לענין מאותם המרחקים ת\"ח משכונתם על שאינן מוציאים הלילות עמהם בסיפורי שיחה בטלה במקום אשר ראוי לבקש ת\"ח בשכר ללמוד עמו כל הלילות תורה ודרך ארץ ושיורה להם איזה דרך ישכון אור כדי לזכות באור החיים לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך בהיות שכל אדם ביום הולך אחר צרכיו ועסקיו אשר עליהם יחיה החיים הזמניים ומתוך כך אין לו פנאי לעסוק בדברי תורה כראוי ובלילה הוא שעת הכושר ללמוד וללמד בקביעות כמו שכתב בטור י\"ד סי' רמ\"ו ז\"ל אע\"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפי' מי שירצה לזכות לכתר תורה יזהר בכל לילותיו שלא יאבד א' מהן בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמים ותלמוד תורה ואמרו רז\"ל אין רינה של תורה אלא בלילה וכו' אשר אני מבין בזה מאמר מחודש מצאתיהו בס' ברית אברהם בדף ה' ע\"ב הביאו ממדר' וזה לשונו תכלית הימי' הלילות תכלי' הלילו' שבתות תכלית שבתות ראש חדש תכלית ראש חדש המועדים תכלית המועדים ראש השנה תכלית ראש השנה יום כפורים תכלית יום כפורים תשובה תכלית תשובה עולם הבא עכ\"ל ונר' בכוונת מאמר זה שבא להליץ בעד כל אשר ישראל יכנה שכל ימי חייו מוציא זמנו לחשוב בהקב\"ה כי בהיות האדם כל היום טרוד במזונותיו מצפה בתכלית הימים שהם כילות הוא פנוי מעסקיו כדי ללמוד וללמד בהן ותכלית הלילות מצפה לשבתות להתלבש בנשמה יתירה לזכות עמה להבין ולהשכיל בתורה ממה שלא יכול להבין בלילות בימי החול ובפרט שלא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה והטעם שבהן זוכה לנשמה יתירה ונתוסף לו חכמה ותכלית שבתות ראש חדש כלומר אחר השבתות חושב בראש חדש לקדש הלבנה ולזכות להקביל פני שכינה ותכלית ראש חדש מועדים להכיר בהם הנסים שעשה הקב\"ה עם ישראל אשר בהם פירסם אלהותו בעולם וכח גברותיו ושאין אלוה מבלעדו ועל ידי כך מקדש נפשו ומתדבק עצמו בהקדוש ברך הוא יותר ויותר ותכלי' מועדים מצפה ראש השנה שהוא יום הדין לחשוב בו לקנות מורא כדי שלא יכשל לעבור פי ה' בכל אשר צוהו ותכלית ראש השנה כדי לבא ליום הכיפורים שיתכפר עליו להיות מנוקה מכל חטא ותכלית יום כפורים תשובה שכיון שמצפה יום הכפורים כדי שיתכפר עליו זהו מביאו לתכלית התשובה שימצא תמיד שלם לפני בוראו ותכלית תשובה עולם הבא ירצה וכוונתו בתשובתו לזכות לעול' הבא באופן שכל ימי חייו יוצאים במחשבת הקודש ובהיות שזה המאמר הקדוש מעיד על כל איש ישראל שכל זמנו מוציא באלו המחשבות הטהורות נמצא המוציא את זמנו לריק כגון שמוציא לילותיו בשיחה בטלה מעיד בעצמו דלאו ישראל הוא לכן כל איש ישראל אשר בשם ישראל יכנה אל יוציא זמנו להבל וריק להרבות בדברי חול כי אינו יוצא מכל זה כי אם חולאים רעים לנפשו ולהכין כלי מות בידיו להרוג את נפשו במיתות משונות במשפטי גיהנם לתת חרב בידם של מלאכי חבלה לעשות בה כרצונם ואם עבר אדם והוציא זמנו להבל יתיעץ בנפשו ויראה כי לא עלה בידו שום תועלת באותו זמן כי אם תחלואי מות ויחזור בינו לבין קונו כי ידו פשוטה לקבל שבים. כדי שיוכל להכנע לבבו הערל יבקר חולים ויעמוד על המתים בשעת מיתתם ואז יכיר כי הכל הבל כמו שכתב בעל ברית אברהם דף י\"ב ע\"ב משם רבינו תם שיתעסק אדם בצרכי עניים וחולים ויקבור מתים וילך לקברות המתים בכל שבוע ויעמיד לבדו שם ויזכור לנפשו את המעמד ההוא ובזה לא יחטא כמו שהיה עושה איש א' שהיה בתכלית הרשע והפריצות והיו מכפרים תועבותיו למלך ויען איש אחד מהם ויאמר אדוני המלך כי עתה הפליג לעשות מאשר עשה בימיו ואני מעיד בפניך כי שמעתי אותו בחצי הלילה הולך לקברות לגנוב תכריכי המתים כי ביתי בקיר החומה ויצו המלך לשני נאמנים לחקור בדבר והלכו אחריו בלילה עד אשר ראהו כי נכנס לקבר אחד והוציא שלשלת של ברזל וקשר אותו על צוארו והיה מושך אותו בידו בחוזקה והיה אומר אוי לך הגוף נגוף וגויה עניה ונשמה שממה יחידה וגלמודה ושכל סכל ואנוש ענוש ואדם מאדמה מה תקותך ומה תהיה תשובתך ביום שכבך במקום הזה מדוע התמכרת וזדת ובמעמד הזה לא חשבת ועל מי בטחת איה עוזריך ואיה אוהביך ונאמניך ואיה איפה הם מכיריך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך אשר עשית ואתה תשא אתה זרעתה ואתה תקצור אתה מאסת ואתה תהיה נמאס הכנע נפש אולת דע יסודך והכר בוראך ראי ביתך גוש ורימה יכניעוך ותולעים יחלקוך ורשפי אש שלהב' יאכלוך ומה תעשי בבואך במקום הזה בית חשך וצלמת אנה תברח ואנה תמלט זה ביתך וזה מעוניך לבי ראה ביתך צר ואפל ואין נוגה לו מאוריו דואבי וכוכביו נדענים פה תהיה כאלו לא היית ותמיד כאלו לא היית די לך מכל אשר עשית וושב לאלהיך זכור המעמד הזה דאלו היית יכול להמלט ממנו היית ראוי לעשות רצונך וגם אני אודך כי תושיע לך ימינך אבל אחר שסופך למעמד הזה ופה תשכבי למעצבה דע כי אין לעמלך תרופה כי אם תשובה וכאשר נשמע הדבר למלך תמה ונפלא על תשובתו ונכנע המלך ממעשיו הרעים הוא ורבים מפריצי עמו עכ\"ל אשר על כן האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב בעולם הזה ובעולם הבא אל יוציא זמנו לבטלה שהבטלה מביאו לחשוב בכל עבירה אך יהיה כל מחשבות לבו בהקב\"ה בישיבתו ובלכתו בשכבו ובקומו וירויח עם זה שאינו חוטא ועוסק בתורה ובמצות ולפחות אם לא יוכל לעשות במעשה מרויח דמחשבה טובה יחשב לו למעשה וקונה עם זה רפואת לנפשו ולגופו וחיים ארוכים בב' עולמים חיים מתוקים ועריבים בועלם הזה וחיים בכל מיני עידונין בעולם הבא כי העובד אלקים אף שקשה לו בתחלה מפני חמת המציד יצרו הרע המנגדו וממרר חייו כדי למונעו מעבודת הקודש אמנם במסור את עצמו לעבוד לאלקיו יצרו מסור בידו ומשם ואילך חייו חיים מתוקים וערבים הפך ההולך אחרי יצרו הרע שנופת צופים בתחלתו ואחריתו מר כלענה וחד כחרב פפיות השם יזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים תורתו ומצותיו אנו וצאצאנו וצאצי צאצאנו כל ימי חיינו מעתה ועל עולם אמן נס\"ו.",
+                "<b>וכיון</b> שהזרנו בפרק זה ענין תשובה נזכיר גם כן סדר ודוי מספר צדה לדרך וז\"ל תפלה לעני כי יעטוף כעבד אל אדוניו צופה. ה' שפתי תפתח ואתה תהיה לי לפה. ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. אל זחלתי ואירא כי טמנתי עוני בחובי ולבי חלל בקרבי. יראה ורעד יבא בי. כי זממו חטאי ואשמי עמי. בילי וביומי בשכבי ובקומי. לחמו בלחמי הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואיך אבא אל שער המלך בלבוש כלימה וחרפה ובושה ומה יזכה ילוד אשה. כציץ נובל כצל עובר כאלון וכאלה. זבח שלמים אשמיו אשם גזלות שם מעילה אורחא רחוקא זוודין קלילא. ובמה יתרצה אל אדוניו. ושמים לא זכו בעיניו. וככבי לכת שבעה ומה יעשו יסודות ארבע. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. קצר ימים ושבע רוגז להבל דמה. מחובר מרבע אבות נזיקין נחשב במה. כל המחובר לטמא טמא. ואיך כמוני תולעת ולא איש אל בית המלך לבא יאבה. בן סורר ומורה זולל וסובא. ואירא כי ערום אנכי ואחבא. ולא נותרה בי נשמה. והשם סגר את רחמה. בעבור הרעימה כי יגורתי מפני האף והחימה ואפיל על פני ודום ואשמע קול באזני. דממה דבר בי ומלתו על לשוני. אולי יראה ה' בעוניי. ויאמר לי מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך. ואומר אם נא מצאתי חן בעיניך. אל נא תעבור מעל עבדך. לבך לשמים ולארץ עיניך. ותתחלחל להתודות ולהזכיר עוניך. אולי ישא פניך. וכשמעי אחזתני פחד ורעדה. וחרדתי חרדה. צירים אחזוני כצירי יולדה. זעם וצרה צרורה. רעמה שמה ושערוריה אוי לי אם אומרה אוי לי אם לא אומרה. שנסתי מתני. ואעש כאשר צוני לשוני. עט סופר מהיר להגיד עוני. בטרם אלך ואינני. ואקוד ואשתחוה לאל נורא ואיום. אולי יחנן ואמצא פדיום. את חטאי אני מזכיר היום. אבל אמרתי מי הוא זה ואי זה הוא ומה שמו. אשר נטפה מן הים כל ימי צבאו לילו ויומו. רואה את מומו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמי עכ\"ל. אלהי ואלהי אבותי תבא לפניך תפלתי. ואל תתעלם מתחנתי. שאין אני עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלהי ואלהי אבוי צדיק אני ולא חטאתי. אבל עוני אני מכיר. ואת חטאי אני מזכיר. והנני מתודה לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בכפיפת ראש בכרפיפה קומה בנמיכת רוח בחלישת חיל בשבירת לב בקידה. בבריכה בכריעה בהשתחויה באימה ביראה ברעדה. בפחד בחלחלה ביליל בגינוח בקינה ונהי בנאקה בצעקה בבכי. ובדמע על החטאות ועל העונות ועל הפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפני ה' אלהי בסתר ובמחזה כתובים משני עבריהם מזה ומזה. לא ראי זה כראי זה.",
+                "(לשון צדה לדרך)",
+                "את אשר אהבת שנאתי. ואת אשר אמרת המרתי:",
+                "את אשר בחרת ברחתי. ואת אשר בנית הרסתי:",
+                "את אשר געלת לבשתי. ואת אשר גזרת הפרתי:",
+                "את אשר דברת עברתי. ואת אשר דבקת הפרדתי:",
+                "את אשר הורית המרתי. ואת אשר החמרת הקלתי:",
+                "את אשר זכית חייבתי. ואת אשר זכרת שכחתי:",
+                "את אשר טהרת טמאתי. ואת אשר טמאת טהרתי:",
+                "את אשר ישרת עקשתי. ואת אשר יספת גרעתי:",
+                "את אשר כבדת בזיתי. ואת אשר כתבת מחקתי:",
+                "את אשר למדת שכחתי. ואת אשר לעגת שבחתי:",
+                "את אשר מאסת בחרתי. ואת אשר מחצת חתלתי:",
+                "את אשר נטעת עקרתי. ואת אשר נתצת בניתי:",
+                "את אשר סגרת פתחתי. ואת אשר סמכת הפלתי:",
+                "את אשר עזרת החליתי. ואת אשר עטרת גליתי:",
+                "את אשר פסלת הכשרתי. ואת אשר פגלת אכלתי:",
+                "את אשר צדקת סלפתי. ואת אשר צפנת חשפתי:",
+                "את אשר קדשת חללתי. ואת אשר קרבת רחקתי:",
+                "את אשר רחקת קרבתי. ואת אשר רצית מאסתי:",
+                "את אשר שכנת געלתי. ואת אשר שקצת חבבתי:",
+                "את אשר תקנת העותי. ואת אשר תעבת השחתי:",
+                "עד כאן לשונו.",
+                "<b>על</b> כן בושתי ונכלמתי ונאלמתי מרוב חטאתי ונפעמתי ונפלתי. מרוב עונותי כי רבות אנחותי. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ואת הרע בעיניו עשיתי. כמעט בכל רע הייתי ולעמורה דמיתי. ועתה אל נא כפר זדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. אנא ה' אלהי שמע את תפלת עבדך ואת תחנוניו וקבל את תשובתי ותחני ובקשתי ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר למליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך ואם בעונותי אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות תתור נא לי מתחת כסא כבודך ולא אשוב ריקם מלפניך כי אתה שומע תפלה. ותמיד ירגיל עצמו בתפלה זו להזהיר ולהזכיר עצמו על דבר התשובה ויאמר ג\"כ. אנא ה' אלהי ואלהי אבותי משם נא איזה זכיות אם עשיתי לפני כסא כבודך ויהיו נגדך תמיד והתועלת שנולד מהם בעולמך בין בעה\"ז בין בעה\"ב הם יהיו תמיד לפניך מליצים בעדי ויהיו כמסך מבדיל וכמו חומת נחושת ולסתום מלעבור משטין שיבא לפניך עלי כי אני בתשובה חפצתי. ובך תמיד חשבתי. ובקיום מצותיך חשקתי. ואע\"פ שמקודם לפניך חטאתי הנה עתה נתחרטית ובלבי גמרתי ואמרתי ומאוס מאסתי בכל מה שהרשעתי ואצלך ברחתי. ובצל רחמך חסיתי כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי. ויבטח אדם בשם ה' וישען באלהיו ואל יתייאש מן הרחמים וישים נגד עיניו כל המסעות שנסעו אבותינו במדבר ובכמה מהם הכעיסו לבוראם ועכ\"ז חזר וריחם עליהם כן נוהג עם איש חוטא."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>חונן <b>ה</b>דעת אשר חנני לכתוב בפרק הקודם לזה מענין הדבור שלהשגת החכמה צריך האדם למעט בדבורו וישתוק בכל מה שיוכל כדי שלא להוציא שיחה בטילה כמו שאמרו חז\"ל סייג לחכמה שתיקה ומה גם דברוב דברים לא יחדל פשע אכתוב בפרק זה עד כמה מגיע המדבר דברים בטלי' ובפרט דברי נבלות כאשר ראיתי חולה רעה ורבה היא על בני אדם אשר המה מוציאים זרע לבטלה במה שמנבלים פיהם בדברי תפלות ולא שמו יראת אלהים נגדם רק כדי שישחקו השומעים וכן עושים השומעים יפטירו בשפה יניעו ראשם פיהם מלא שחוק עיניהם יזלו מים מרוב השמחה אשר שמעו מהלץ ובלתי ספק כשם שנפרעי' מן האומר ומדבר דברים כאלו כך נפרעי' מהשומעים ומהמשחקים שאלולי המה לא ידבר הלץ רק יהי' ככלב אלם שלא ידע לנבוח ועל השוחקים נאמר טוב כעס משחוק ולשמחה כזו מה זו ולמה זה וכדי שתדעו עד כמה תכבד העבודה הזרה הזאת אכתוב מה ששמעתי מר' ומורי שכל הדברים שאדם מדבר הם כמוסי' בלב ומיד כשעולה ברצונו של אדם לדבר מיד נאצלת הדבור מהלב וזהו בחינת עולם האצילות והוא בחי' יו\"ד של שם הוי\"ה וכשמגיע הדבור לחזה הוא בחינת עולם הבריאה והוא כנגד ה' שבהוי\"ה וכשעולה הדבור בגרון הוא בחינת עולם היצירה והוא כנגד ו' של שם הוי\"ה וכשמגיע הדבור לפה ומוציא לחוץ הוא בחינ' עולם העשיה והוא כנגד ה' אחרונה שבשם הוי\"ה ע\"כ הרי באדם רמוזים עולמות אבי\"ע ובכל דבור ודבור שמוציא מפיו מהו' שם הוי\"ה ראה מכאן עד כמה מגיע עונש המנבל פיו ומדבר דברים בטלי' שמצרף השם הקדוש באותו דבור הטמא שמוציא מפיו. ונראה דלכן אמרו רז\"ל כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם כו' ניתן לו העונש החמור הזה משום שהוא חמור ממעשה לפי שבכל דבור ודבור של נבלות צרף השם עמו כביכול. ונראה דזהו יהיה הסוד מה שאסרו חכמים ז\"ל לדבר בבית הכסא לפי שבכל דבור ודבור שמדבר רושם שם הוי\"ה כמדובר ואיך יוכל לדבר במקום מטונף. וגם זהו תרעומת הנביא באומרו הוגעתם ה' בדבריכם כלומר בדברים הבטלים והמטונפים הוגעתם הוי\"ה דייקא משום שבכל דבור שיוצא מן הפה עושה שם הוי\"ה. ובזה מתיישב קושית הרמב\"ן וכל המפרשים זל\"ה דלמה החמירה תורה במקלל אביו שהוא בסקילה חמורה מבמכה אביו שהוא בחנק שהוא קלה שאדרבא המכה נראה שעשה עבירה חמורה יותר ורבו התשובות על זה תבקשם ותמצאם בספרי המפרשים ז\"ל אמנם כפי הקדמתנו זו התשובה מבוארת שהמקלל לא חס על כבוד השם לפי שעם הדבור שהוציא מפיו לקלל צירף שם הוי\"ה עמו ולכן מיתתו חמורה שנמצא חטא עם השם ועם אביו מה שאין כן המכה שאינו מצרף השם בהכאה. וזהו טעם מאמר רז\"ל ד' כתות אינן רואים פני שכינה כת שקרנים וכת חנפים וכל לצים וכת מספרי לשון הרע. דק' יש עבירות יותר חמורות מאלו ולא אמרו עליהן שאינן מקבלים פני שכינה העושה אותן אלא הוא אשר דברנו שעם כל דבור ודבור שאדם מדבק מצורף עמו שם הוי\"ה ואלו ד' כתות הם חוטאים בדבור שהשקר והחנופה והליצנות ולשון הרע תלוים בדבור. ועם זה יבא על נכון מאמר חז\"ל כל הנותן לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך בי\"א ברכות דכמו זר נחשב שיותר שכר יהיה למפייס שיפטר ממנו וריקה נפשו מהנותן לו שממלא בטנו אלא כיון שהמפייסו עם כל דבור ודבור מדברי הפיוס מצרף עמו שם הוי\"ה ההוי\"ה עצמה נותן לעני יותר חיזוק מהמאכילו עגלים מפוטמים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם יוצא פי ה' דייקא עם מה שמוציא הוי\"ה בכל דבור ודבור שמדבר כמדובר. ומה טוב ומה נעים כפי הקדמה זו דרז\"ל באומרם אין דברי תורה מתקיימי' אלא במי שמוציאם בפה דכתיב כי חיים הם למוצאיהם וכו' שהנה כיון שבהוציא תלמוד בפה עושה עם כל דבור ודבור שם הוי\"ה ושם הוי\"ה בעצמו מעמיד את למודו בלבו שלא ישכח כי אין לפניו שכחה ואיך יפול שכחה בדבור שעמו נתהוה שם הוי\"ה. וחוץ מזה פי החכם השלם כה\"ר ידידי' אבולפייא נר\"ו שהטעם שהמוציא דברי תורה בפיו אינו שוכח כתבו מקובלים ז\"ל דשכחה בחינת קטנות בבחינת שם אלקים שהוא בחינת קטנות והוא בגרון. אך זכירה היא בחינת גדלות בשם הוי\"ה שהיא בחינת גדלות ולכן בעוד שאין אדם מוציא הדברים מן השפה ולחוץ שעדיין בגרון הם בחינת אלהים שהוא בגרון והוא בחינת קטנות בבחינת השכחה שהיא בחינת קטנות לכן שולט בו השכח' מה שאין כן כשמוציא הדברים בפיו שאז משלים ה' אחרונה שבשם הוי\"ה כפי הקדמתנו והוי\"ה בחינת גדלות כזכירה שהיא בחינת גדלות לכן שולט הזכירה בו ונכון. ומה נעמו דברי הנביא בזה באומרו קחו עמכם דברים וכו' דאיך יתכן דבאומרו האדם חטאתי עויתי פשעתי יתכפ' לו מה שעשה דמה פועלי' אלו דברים לכפר על כל עונותיו אלא כיון שהחוטא לא שם שם הוי\"ה נגד עיניו ועל ידי כך חטא לכן באמרו דברי הוידוי בכל דבור ודבור עושה שם הוי\"ה ונמצא מתקן מה שעיות שלא שם הוי\"ה נגד עיניו ועשה כאלו כביכול אינו שם לראותו ובדברי הוידוי מקרבו אצלו בפיו ובלבבו כמדובר ואין תיקון גדול מזה. וזה הטעם שבכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה כנודע דקשה כיון שיש מעשה שהוא תכלית הכל מה צורך אל הדבור אלא כיון שבכל דבור ודבור עושה שם הוי\"ה כמדובר א\"כ אם זה חסר מה מועיל המחשבה והמעשה שהרי שם הוי\"ה שמהוה עם הדבור מעמיד ומקיים המחשבה והמעשה כי הוא שורש וקיום הכל. כלל העולה מזה שהמדבר דברים בטלים ובפרט דברי נבלות כביכול מכניס הקדושה בתוך הטומאה דשם הוי\"ה מצרפו עם אותו דבור של בטלה. והנה בהיות דק' דברים גורמים לאדם רבוי הדברים והם הקנאה והתאוה והכבוד ואמרו רז\"ל דג' אלו מוציאים האדם מן העולם ונראה שהוא מטעם דק' אלו גורמים לאדם להרבות הדברים הבטלים מי שיש בו מדת הקינאה תמיד לא פסיק לשון הרע מפיו כדי להשפיל בעיניו הכל כל מי שהוא גדול ממנו בחכמה או עושר או כבוד או איזה מדה טובה וכל זה מסבת הקנאה גם התאוה כדי שיוכל להשיג תאותו מוכרח להרבות בדברים לאלפים ולרבבות עם כל אדם אולי יחנן בעיניהם להשיג על ידם תאות לבו וכן הכבוד הרודף אחריו מוציא זמנו שלא לדבר בשבח שום אדם בעולם כדי שימצא הוא גדול מכלם ויתרבה כבודו בהיות הוא יחיד בחכמה ובמנין וטועה הוא בזה שאם כל העולם כפי דעתו מחוסרי החכמה והמדות והוא השלם בלבד אם כן למי יראה שלימותו ורוב חכמתו ונמצא אז דומה למי שנמצא בין הסוסים ומתיפה עצמו ביניהם דאין שטות גדול מזה ואין הכרזה גדולה מזו שמכריז הוא בעצמו על מעוט שכלו ועל זה נאמר התנ' איזהו מכוב' המכבד את הבריות דכיון שמכבדם ומגדלם נמצא כשמכבדים אותו נקרא מכובד משום שמקבל כבוד מאנשי הכבוד והמעלה מה שאין כן המשפיל והמבזה לכל אדם אם יכבדוהו אינו מכובד כיון שבא לו הכבוד משפלים רקים ופוחזים ומחוסרי הדעת כאשר הוא העיד עליהם ובשומו בעל הרודף אחר הכבוד אלה הדברים נגד עיניו יקח מוסר לנפשו מלרדוף אחר הכבוד וימנע עצמו מלהרבות בדברים לבקשתו ועל זה אמרו רז\"ל כל ההולך אחר הכבוד הכבוד בורחת ממנו וכל הבורח מן הכבוד והכבוד רודף אחריו וכו' והטעם דכיון שרודף אחר הכבוד מרבה לדבר בדופי כל אדם ושאין בעול' כמותו אם כן כשיקבל כבוד מהם אינו כבוד לפי שהכבוד הוא שיכבדוהו אנשים גדולים ושלימים ולא רקים ופוחזים ונמצא שממנו ומסבתו של דבר בשבח שום אדם ברח ממנו הכבוד שאף שיכבדוהו אינו כבוד כמדובר. גם ישים נגד עיניו כל המשפיל ומבזה למי שהוא קטן ממנו בחכמה ובמנין אלה הדברים ויאמר למה אני מבזה ומשפיל לקטן ממני בחכמה כיון שאין רצוני שיבזה וישפיל אותי מי שיודע יותר מחכמתי. ובהיות שאדם משתנה מחבירו בידיעה ובקול ובמראה ובקומה למה יוציא אדם להבל זמנו בדברי חלקלקות להחטיא את עצמו לתת מהדופי בידיעת חבירו או בקולו או במראהו ובקומתו דבר שיכולת ביד אחרים לעשות כמותו ולדבר בדופי שבו במה שנשתה מהם בידיעה אז קול וקומה וכו' ולמה במקום שיתן הודאה ליוצרו על כחו הגדול לברוא צורות אלפים ולרבבות ואין צורה דומה לחברתה ולכל צורה וצורה חכמה ודעת ומראה וקומה בפני עצמה מוציא לריק זמנו לדבר בדופי המשונים ממנו. גם על זו אדרבא צריך להודות שיש בעולם בני אדם פחותי' בערך חכמתו שעם זה יוכר גדולת שכלו ובינתו שעם כלם יהיו שוין בדעת ובחכמה עם מי יוכל להתפאר בגודל השכלתו.",
+                "<b>ובמה</b> יוכר בין חכם לטיפש כדי לברך ברוך שחלק מחכמתו אם כן השפל בערכו נמצא מגדלו על דרך אין האור ניכר אלא מתוך החושך. ובהיות כך למה יבזה החכם לקטון בערך חכמו כיון שעל ידו יוכר מעלת רוממות מעלת בינתו כל זה ישים הרודף אחר הכבוד נגד עיניו ויסתום פיו מלדבר בדופי שום אדם. ",
+                "<b>והרודף</b> אחר הקינאה והתאוה ישים בלבו ויחזק את הדבר בנפשו דכשם שאינו תחת האפשר שיתוש יחרוש יחד עם השור. ושזבוב ימלוך על אנשים. ונמלה שילחם עם אריה. והפיל דעייל בקופא דמחטא. ואדם בלי ראש שיבין וישכיל. כך אי אפשר שישיג האדם דבר שאינו ברצונו יתברך שישיגהו ובהיות כך למה יטרח האדם להוציא להבל זמנו לרדוף להשיג מה שלא נגזר עליו להשיג כי כל ימיו יכלו בעמל וטורח ועצבו' ולא ישיגהו שמחה כל ימיו ויהיה מבוטל מעבודת בוראו משום שאינו יכול לבא לתכלית כוונתו להשיג אותו אף שיטרוח עד יום מותו הלא טוב לו לשמוח בחלקו ואם עליו נגזר טוב יבא מעצמו ואם נמצא שמח במצבו ועבד לבוראו בכל כוונתו ויישב דעתו. וכל מי שטורח למצוא דבר שלא נגזר עליו מן השמים דומה לתינוק שרוא' צלו בכותל ודומה בדעתו שאם ישלח בו יד יתפשהו ושולח ידו בכל ובידו אין וחוז' לתפוס עד כמה פעמים אולי יוכל להחזיק בצל כי אין דעתו משיג שיכלה הזמן ולא יעלה בידו מאומה ועוד כראות האדם שטרח על דבר אחד להשגיו ולא עלה בידו למה יחזור עליה עוד ביום שאחריו שהגיע לו תשות כח מיום הקודם דכל יום ויום שעובר על האדם נכנס למיתה והשיגתו אפיסת הכחות שהנה ראוי לדון בדעתו כיון שטרחתי על זה ולא מצאתי גזרה מן השמים היא ולמה זה אני מוציא בהבל ימי ושנותי באנחה טוב לי לשמוח בחלקי ובזה יבלו בטוב ימי ושנותי בנעימים. ומהתורה תלמוד שלא להפציר על דבר כאשר יסר משה רבע\"ה לישראל בפרשת אלה הדברים ע\"ז שחרה אף ה' עליהם בענין שליחות המרגלים שאחר שנגזר עליהם שלא יראו את הארץ זולת כלב בן יפונה ויהושע בן וכו' אמר ותענוה אמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו וכו' ויאמר ' לא תעלו ולא תלחמו וכו' ולא שמעו עלי ויצא האמרי וירדפם וכו' הרי שאון ותרפים הפצר לכן אל יפציר אדם על דבר להשיגו פן יאבד מה שבידו והדבר שמבקש לא יבא ולא יהיה הלא טוב לאדם לשמוח בחלקו ולעבוד לבוראו כמדובר וישיג הטוב בעולם שכולו טוב."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>מבין <b>ה</b>נסתרות יעיד עלי שכל כוונתי לזכות הרבים ולהשיב רבים מעון לכן כיון שפרק הקודם לזה דברתי בענין ברית הלשון כי המדבר דברים בטלים הוא כזרע לבטלה אכתוב בפ' זה בענין תיקון זרע לבטלה ממש שמצאתי בספר עבודת בורא והיא תקון ע\"י תפלה ואע\"פ דבפרקים דלעיל כתבתי תקון על זה חזרתי לכתוב התקון הזה כדי שיבחר האדם מה שאוכל לעשות ואולי יועיל גם כן תפלה זו לתקון דברים בטלים שגם הם כזרע לבטלה כמדובר. וז\"ל הספר תפלה נאה מתוקן ומקובל לתקון קרי ולהוציא זרע לבטלה הועתק מכ\"י של הרב החסיד כמה\"ר מענדל פארכוס זצלה\"ל וזה סידורה. ישב על הארץ כמנודה ויקבל עליו נזיפה ויאמר'. הריני יושב לקבל נזיפה וניסוי שנתחייבתי מפי ב\"ד של מעלה על כמה חטאות ועונות ופשעים שחטאתי ושעוותי ושפשעתי לפניך אנכי נפוץ נבזה הרבתי אשמה אשמתי בתורתך בגדתי ביראתך פגמתי בספירותך השלכתי פגם בקדשיך והמי היוצאים לבית המלך הולכתים לבית הכסא מקום הטינופת אשת זנונים אהבתי הרסתי מזבחך חללתי בריתך בהנשאי הערלה על ברית הקודש פגמתי בכל כ\"ב אותיותיך והגברתי החצוניים. והנה אם נתחייבתי נידוי ונזיפה מפי בית דינך הצדק או מפי הקב\"ה או מפי שהכונה הרי ישבתי בדד וקבלתי עי הדין ואני מתודה ודוי ומתחרט ובוכה על עונותי חטאתי וישר העותי ולא אשוב בדרך הזה עוד התר התר יוצא בראשית סלח סלח אביר יעקב מחול מחול קדוש ישראל כי אדירי מלכים אתה וסייעני להיות מהשבים בכל לב אשר לחטאתם לא תזכור עוד. ואחר כך יאמר בכוונה גדולה א\"מרתי \"שמרה ד\"רכי \"מחטוא' ב\" לשוני ויכוון בר\"ת של זה הפסוק שעולה שני פעמים כד כד שהם שני חסדים המגולים מת\"ת דזעיר וסופפי תיבות גימ' ל\"ו הם ל\"ו אותיות פשוט ומילוי ומילוי דמילוי ככזה ידוד יו\"ד ק\"ה ו\"ו ק\"ה יו\"ד וא\"ו דל\"ת ק\"ה ק\"ה וא\"ו וא\"ו ק\"ה ק\"ה אחר כן יכוין אמרת\"י גימט' ט' פעמים אדני\" אשמר\"ה גימטריא לף לפי לפי יוד\"ד לפי יו\"ד אמא. ומלוי הוי\"ה של שם ע\"ב מזדווגא עמו כזה ו\"די\"יו דאבא דרכ\"י יכוין יוצא הטיפה דרכי בגימטר' יו\"ד ק\"י וי\"ו ק\"י יו\"ד ק\"א וא\"ו ק\"א יו\"ד ק\"י וא\"ו ק\"י יו\"ד ק\"ה ו\"ו ק\"ה מחטו\"א עם הכולל גימט' אדני\" בלשונ\"י גימט' א\"ף ק\"ה יו\"ד ק\"ה אל\"ף ק\"ה יו\"ד ק\"ה אל אדנ\"ה ובזה יתוקן פגם הקרי על ידי שם זה קגלם הוא באת\"בש דרכי והנקוד בר\"ת הפסוק דהיינו קמ\"ץ סגו\"ל שב\"א ציר\"י (ואם יכול ללמוד בתקונים מ\"ח מ\"ט מה טוב ומה נעים) ואחר כך יאמר אנא ה' חטאתי כזאת וכזאת עשיתי מים היותי על האדמה עד היום הזה והיום נשאתי את לבי ונדבה רוחי אותי לשוב אליך בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי להיות מודה ועוזב ולהשליך מעלי כל פשעי ולעשות לי לב חדש ורוח חדשה להיות זהיר וזריז ביראתך אתה ידוד אלהי הפותח יד בתשובה ומסייע לב אדם לטהר פתח את ידיך וקבלני בתשובה שלימה לפניך ועזרני נגד השטן הנלחם בתחבולות עלי ומבקש נפשי להמיתני געור בו לבלי יעמוד על ימיני לשטני ועשה למען שמך הקדוש שלא יתחלל ח\"ו על ידי ושמור תורתך תמיד לעולם ועד והסר לב האבן מקרבי ותן בקרבי לב בשר ורוח חדשה אנא יהו\"ה אלהי שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו ואל יעכב שום חטא ועון לתפלתי ותשובתי ויעמיד לפני כסא כבודך מליץ יושר להמליץ בעדי ולהכניס את תפלתי ותשובתי לפניך ואם בחטאי הרבים והעצומים אין מליץ יושר להמליץ בעדי חתור לי חתירה מתחת כסא כבודך וקבלני בתשובה שלימה לפניך ושמע את תפלתי כי אל שומע תפלת כל פה ברוך אתה ידו\"ה שומע תפלה עכ\"ל (שלשה שמות של שם הוי\"ה ב\"ה הנז' בתפלה זו הם בנקוד צירי). ואני אומר לתקון קרי וזרע לבטלה אם ת\"ח הוא ירבה בתורה ויטריח מוחו לחדש חדושים בתורה תמיד תמורת מה שטרח מחשבתו לחשוב מחשבות זרות לעקור הזרע מן המוחין ולהוציאו חוצה ונעה רוצח בניו בידיו חוץ מהפגמים אחרים שעשה לכן לבנות מה שהרס יטריח מחשבתו שהיא במקום המוחין לחשוב מחשבות לחדש חידושי התורה שנקראי' בנים ובונה בהם שמים חדשים שמים מחודשים ועל ידי כך הוא מחליש ומהתך צד הקליפה אשר נתעבה בחטאתו אשר חטא בהוצאת זרע לבטלה. ומחיה בניו אשר המית בזר מעשהו משום דחדושי התורה שמחדש בה נקראים בני הנפש ונעשים נשמה להחיות כל אותם בניו שהמית בידיו ובלבד שכל מה שמחדש יהיה לש\"ש ובכונה לתקן מה שעוות וגם יזהר עצמו מדברים בטלים שהם כזרע לבטלה כנודע ומעוררים העון שהוא בסוג שלו וידאג תמיד על מה שעשה וי בכה ויתחנן לפני בוראו להעביר על עונו. וסימן זה יהיה בידך אשר קבלתי אותו מפי סופרים ומפי ספרים שהעוה תשובה על עונו כל זמן שהעון יעלה על זכרונו ומרקד לפניו בידוע שעדיין לא נמחל וירבה בתשובה אך כיון שנשכח ממנו ואינו עולה בזכרונו ידע באמת שכבר נמחל לו שנתקבל תשובתו ועשה הקב\"ה שישכח לבשר לו שנתקבל תשובתו ע\"כ. ולכן כל המחדש בתורה לתקן מה שעוות כמדובר יהיה הסימן הזה בידו ואם עדיין עונו מרקד נגד עיניו ירבה לחדש חדושים בתורה עד שיבשרו לו מן שמים הסימן כמדובר ונראה שהכל תלוי כפי חוזק חשקת תשובתו ודבקותו בהקב\"ה שימחו לו וכפי הצער והדאגה שלוקה בנפשו והטורח אשר טורח לחדש חדושי התורה נכנס קצת במדרגת רוחניות ובזה בא לשכח הגופניות הגמור והמטונף ממעשהו זר והוא הסימן הנזכר ואז בודאי נמחל עונו ועליו נאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלקים את מעשיך ומצאתי סיוע לדברי בירושלמי סוף מס' ר\"ה דקאמר אמר קב\"ה כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם ועיין בתקונים תקון כ\"ב גם ס\"ה ע\"א ועיין לעיל סו' פרק כ\"ב. ואל תק' מדוד דקאמר וחטאתי נגדי תמיד שדוד כתב חטאו בכותלי ביתו לראותו ולזכור ממנו תמיד כמ\"ש בס' החסידים דעל זה נא' וחטאתי נגדי תמיד ע\"כ ומדאצטריך לכותבו לזוכרו מכלל שנשכח ממנו אלא מתוך חסידות התמיד להיות דואג כל ימיו אע\"פ שנמחל כתבו לזכור. ואם יהיה החוטא בעון זה עם הארץ יטריח ויזיע לרדוף אחר המצות וירבה בג\"ח בכל לבבו ובכל נפשו ויפנה כל מחשבתו תמיד לחשוב מתי יבא מצוה לידי ואקיימנה וישתדל בכל כחו להדריך בניו לתורה וישמש ת\"ח כדי שיוכלו לחדש בתורה ומה טוב ומה נעים אם מוציא מכיסו להחזיק ביד לומדי תורה ולעשות כזבולן ויששכר אם יש יכולת בידו ואם אין ידו משגת לזה יחזיק כפי השגת ידו ואחד המרבה ואח' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנה ע\"י כך מרבה בבני הנפש ונעשים נשמות להחיות הבנים אשר המית ומחליש ומהתך כח הסטרא אחרא כמדובר לעיל וסר עונו וחטאתו יכופר וקצת מזה כתבתי בפרקים דלעיל אך באופן אחר תבקשהו ותמצאהו. ות\"ח וכ\"ש הע\"ה כדי שלא יבא ליכשל במכשול הזה עוד יחשוב תמיד שהוא כאין והעדר טוב ממציאותו שהוא הבריה שפלה שבכל הנבראים שבעולם ויזכור כי הוא נסתעף מטפה סרוח' ואיך עבר במקום הטינופת ואיך הוא בעל ליחות ובעל מכאובות וכיעורי הונאת הצואה היוצא מגופו מלא טינוף צואת האף צואת האזן ואח\"כ יזכור בצוא' חטאיו ועונותיו ופשעיו אשר אין די להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה סרוחה אלא ראוי להרחיק ממנו מלא הארץ ויזכור במיעוט ידיעתו בעומק התורה ובסודיה א\"כ במה הוא נחשב הלא הנפל טוב ממנו ונוח לו שלא נברא משנברא. כ\"כ החסיד בעל לוחות הברית ז\"ל בשער האותיות. והאלהי כמהור\"ר משה קורדובירו ז\"ל כתב יעשה אדם תחבושת מג' סמני' כדי להשפיל עצמו שלא לחטוא א' שירגיל עצמו להיות בורח מן הכבוד כל מה שיכול שאם יתנהג שיכבדוהו בני אדם יתלמד בהם על צד הגאוה ויתרצה הטבע תמיד בכך ובקושי יוכל להרפא ב' שירגיל למחשבתו לראות בבזיונו ויאמר אם היות שבני אדם אינם יודעים גריעותי מה לי בזה וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך אם בהעדר הידיעה וחולשת היכול' ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו וכיוצא בזה עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס ג' שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורין ויאמר מה הם היסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרדוני מעבודת השי\"ת ין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו שהרי לא ימנע ממנו כחו ואינו בחולאים ולא ימנע אכילתו ומלבושיו ולא ימנעו חייו וחיי בניו ביתה א\"כ ממש יחפוץ בהם ויאמר מה להתענו' ולהסתגף גופי בשקים ומלקיו' המחלשים כחי מעבודת הבורא ואני לוקח אותם בידי יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם ולא יסיר כחי ולא יחלוש ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבא יחפוץ בהם ויעשה משלש סמנים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בהם כל ימיו עכ\"ל.",
+                "<b>והנני</b> מציג לפניך תפלה לקבלת מלכות עול מלכות שמים שטוב לאומרה בכל יום ובפרט הבעל תשובה הביאו בעל ס' עבודת בורא וז\"ל. הנני מוכן ומזומן לקבל עלי אמונת אלהי עולם אשר טמיר ונעלם מעין כל חי מרוב קדושתו. והנני מאמין באמונה שלימה שהבורא ברוך הוא יחיד ומיוחד ואין יחידות כמוהו בשום פני' ברוך הוא שאין בלתו יחיד אלהי הוא היודע דעת ומחשבות יצוריו נשמותיהן הוא האציל יחידי וברא ויצר ועשה כל העולמות ואין שני לו היה הוה ויהיה תקיף ובעל היכולות ומבלעדו אין אלהים הוא הבורא נשמים ושמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה וכל אשר תחתיה הימים וכל אשר בהם ברא לויתן עם כל התנינים הקטנים עם הגדולים וכל שרץ השורץ ורומש בתוך המים גבול שם לים שלא יעברו גליו. ברא הארץ וכל אשר עליה וכל אשר תחתיה ברא אדם ובהמה חיות השדה וחיתו יער כל צפור וכל כנף וכל אשר תעוף וכל השרץ השורץ ורומש על הארץ ברא הרים וגבעות ברא דומם צומח חי מדבר וכולם זן ומפרנס אות' מבצי כנים ועד קרני ראמים וכולם ברא לכבודו ברא כמה ארצות הנעלמים מבני אדם ובהם כמה מיני בריאות וכלם ברא בחכמה ובדעת והכל לכבודו. ברא כמה רוחות וכחות בין השמים והארץ שם עבים רכובו ומהלך על כנפי רוח. ברא שמים ושמי השמים וכל צבאם. ברא עולם הגלגלים ועולם התחתון כנגד עולם הגלגלים כטיפת חרדל וכל גלגל לפני חבירו הגבוה ממנו כטיפת חרדל. ברא עולם המלאכים אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות עד אין מספר לגדוד מעלה. וכולם ברא לכבודו להללו ולספר הודו ועולם הגלגלים כנגד עולם המלאכי' כטיפת חרדל. וכל מלאך לפני חבירו הגבוה ממנו כטיפ' חרדל ומלאך הגבוה שבגבוהים לפני כסא כבודו כאפס וכאין נחשב וכסא כבודו לפניו כמו כן ברוך הוא. והוא ברוך הוא אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו. ראשון לכל ראשית אחרון בלי תכלית עילת כל העילות סיבת כל הסיבות שליט בעליונים ובתחתו' היה הוה ויהיה תקיף ובעל היכולות בעלמא דין ובעלמא דאתי אין קדוש כה' ואין צור כאלהינו כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתו אלהינו (ויאמר מיד ז' פעמים ה' הוא אלהים) ויכוין נגד ז' ספירות גדולה גבורה ת\"ח נצח הוד יסוד מלכות ואח\"כ יאמר בדעת ובתבונה ובחכמה בראת עולמך אתה הוא ה' אלהים לבדך (ויכוין על ג' ספירות בינה חכמה כתר כי ר\"ת של אתה הוא ה' האלהים אהיה שהוא כתר ואח\"כ יאמר הוא אלהי וכו' יכוין שהוא מחבר האהל להיות אחד) הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים הוא אשר ברא שדין ולילין ורוחין וזיקין וכל כת דלהון ומציל בני אדם מהם שלא יזיקו אותם כאמור יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש ונאמר לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך הוא אשר ברא מידי יום ביומו אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות מלאכי השרת ומעביר אותם בנהר דנור כאמור חדשים לבקרים רבה אמונתיך. הוא שעתיד להחיות המתים ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהלתו בו אני מאמין ועליו השלכתי יהבי ואליו נשאתי את נפשי ורוחי ונשמתי. והנני מקבל עלי עול מלכותו ועול מצותיו לעבדו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי ע\"כ. אשרי להם ואשרי נשמתם מי שאומר כל זה בכל יום בכונה נכונה ועליהן אתמר זכאין חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי ע\"כ.",
+                "<b>וכדי</b> שיכנס האדם בעול מלכות שמים ראיתי לכתוב שלשה דברים המביאות לאדם לכל עון ופשע כדי שיסור מהן ויהיה נקי מכל חטא הביאם הרב בעל עוללות אפרים ז\"ל וז\"ל סיבה ראשונה ששוקע אדם עצמו בעבירות מצד קלות החטא בעיניו ודש אותם בעקב ועובר עליו בכל יום כגון רכילות ולשון הרע שבועת שוא שחוק קלות ראש שפת שקר לשון רמיה וכאלה הם רבים שונין ומשלשין בהם עד שנעשה להם כהיתר גמור והן ראשי עבירות.",
+                "<b>סיבה</b> שניה היא שכל אדם חכם בעיניו ובזה כל דרכיו ישרים בפניו ואומר יהודי אני ואני יודע תהלות לאל יתברך מה לעשות ומה להניח ואף שמראה מ\"ט פנים טהור על השרץ שבידו המטמאה ובסיבה זו אינו שומע לקול מוסר לעולם ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם.",
+                "<b>הסיבה</b> השלישית היא בהיות האדם רודף אחר הנאות חמדת הבלי העולם באכילה ושתיה ומלבוש עושר ונכסים וכבוד.",
+                "<b>אלו</b> ג' דברים המכים את האדם בסנורים וטח עיניהם מראות מה תהא באחריתו ועל חושבו כי לעולם חוסן עכ\"ל. ונראה לי המחבר שכדי יוכל האדם לעזוב המדות האלו ישים נגד עיניו ג' דברים אחד על מה שעבר מלשון הרע דבר ושחוק וקלות ראש וכדומה הזיק לאחרים ועלה בידו און כי לא הרויח בזה לא ממון ולא כבוד כי אם בזיון הגוף ואיבוד הנפש. ב' בהוה שמתגאה בשכלו והוא חכם בעינו יחשוב שכל הכבוד המגיע לו מזה וכל התענוג שמגיע לו בעשותו כל מה שלבו חפץ באומרו חכם אני ויודע אני שדרכי ישרים וטובים כלם כהרף עין כי הכבוד והתענוג המגיע לו מזה הוא כהרף עין כי הכל עובר כנודע. ג' יחשוב שהעתיד עדיין וא\"כ מה לו לסגף עצמו להנאות חמדת העולם שאינן בידו ומשתדל להשיגם כי כל דבר העתיד לבא ההשתדלות להשגתו תם לריק כחו וקודם בואו לידו אפשר ימות בלא עתו ונמצא הוציא בהבל זמנו על דרך אל תצר ליום מחר וכו' לכן אין טוב לכל אדם כי אם לחשוב תמיד בקיום המצות לומר מתי יבא לידי ואקיימנה אם באים לידו אשריו שמשלים נשמתו ואם אין באים לידו גם הוא אשריו דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ונמצא הוא רחוק מההפסד וקרוב לשכר. וישליך יהבו על הקב\"ה שהוא יזמין פרנסתו אך שירבה בתפלה ותחנונים לפני המקום שיעשה בקשתו כי לנו גדול כמשה רבע\"ה וכדי שימלא הקב\"ה רצונו ליכנס לארץ והרבה בתחנונים לפני המקום כדכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ואמרו רז\"ל מנין ואתחנן התפלל משה להקב\"ה ובא התשובה לו רב לך וכי חז\"ל רבנות יש לך אם לא תכנס עיין בספריהם הקדושים גם יתפלל האדם לבוראו על בקשתו ואם לא ישיבהו ידע שהוא לטובתו ואם ישבהו למלא את שאלתו מה טוב ומה נעים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>דם <b>ו</b>מקבל <b>ה</b>שבים נתן לנו תורה ומצות לקדש את נפשנו ולזכותנו לעולם הבא שמדתו להטיב לבריותיו ולבלתי ידח ממנו נידח אשר על כן כדי שיהיה האדם אהוב למקום אכתוב בפ' זה כ\"ב דברים שיזהר בהם כדי שיזכה בטוב הצפון לצדיקים הביאם הרב בעל ספר עבודת הבורא. א' בשחרית כשילך לבית הכנסת יאמר הריני הולך לבית הכנסת לשם יחוד קודש' ב\"ה ושכינתי' בדחילו ורחימו בשביל כל ישראל ליחד שני אותיות ראשונות של שם הוי\"ה עם ו\"ה ביחודא שלים ולהקים השכינה מעפרא ולייחדא עם קודש' ב\"ה בדרועא ימינא והריני מוכן ומזומן לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שכל תרי\"ג מצות תלוים בה ומיד יאמר שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. ובמנחה יאמר כנזכר רק שיאמר ליחדא שכינתא עם קודשא ב\"ה בדרוע שמאליה בשם כל ישראל. ב' צריך ליזהר שלא יזרוק שום ברכה מפיו בלי כוונ' ועליהם נאמר' ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ג' יהא זהיר מאד שלא יאמר הברכות והזמירות במהירו' ובהלעטה שעל זה אמרו בתקונים הבשר עודנו בין שיניהם וכו' וידקדק לומר כל תיבה ותיבה כתקונה וכן כל נקודה ונקודה. ד' לא יתפלל מיד כשיכנס לבית הכנסת אלא צריך לשהות מעט כדי שיתיישב על לבו לפני מי עומד ולפני מי הוא מתפלל ויזכור גדולתו ורוממותו של הקב\"ה. ה'. לא ידבר שום ש'יחת חולין אפילו קודם התפלה או לאחר התפלה. ו' יהא זהיר מאד שלא ירוק בבית הכנסת כלל רק עם יזדמן לו בהכרח איזהו ליחה שצריך לרוק יריק בתוך מטלית אחד או בתוך כסות ועל ידי זה ינצל מדין הרוק בפני חבירו ונמאס בה. ז' לא יכניס אצבעו בתוך האוזן או בתוך החוטם כי צריך נטילה כמבואר בש\"ע סי' ד'. ח' יהא נזהר שלא יתפלל על פה אלא אם כן באותם מקומות שצריך לסגור עיניו ויועיל מאד לכוונה. ט' התפלה יהיה הכל בשמחה גדולה ולא בעצבות כלל רק בעת שיזכור עונותיו אז יבכה על העבירות שבידו ויקח הדמעות מה שירדו מעיניו וישים אותם על מצחו ויאמר יכבה דמעותי את חרון אפו ויכוין ששערי דמעות שהם נצח והוד לא ננעלו. י' לא יתפלל בקול רם ואפי' בפסוקי דזמרה ובתפלה מיושב רק בהכנעה גדולה ובנחת ובנעימה כדי שירא' הכנעתו לפניו ברוך הוא. י\"א ילך במרוצ' לב\"ה ויאמר בבית אלהים נהלך ברגש ועיין לקמן בסמוך בסוד ברגש ויבדוק מנעליו שלא יהא שו' טינוף ח\"ו וע\"ז נאמר שמור רגלך באשר תלך אל בית אלהים. י\"ג יזהר להקדי' לבית הכנסת כדי שיתפלל עם הצבור ולא ידלג בפסוקי דזמרה כפי דעת הש\"ע בסי' נ\"ב כי הרב המגיד ובעל תולעת יעקב קוראין תגר על זה וכותבים כאילו הוא קוצץ בנטיעות ח\"ו ומהפך הצנורות ומחריב העולמו' ח\"ו וכל המשכים לבית הכנסת זוכה לרוח טהרה י\"ד צריך לקבוע לו מקום מיוחד בב\"ה שיהיה לו לישב עליו וצריך ליזהר שלא יהא עניו ביותר שלא יבחר מקום שפל ביותר כי ענוה ביותר גם זה גאוה רק מקום ממוצע לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך יותר מדאי. ט\"ו יכוין להיות בכלל צדי\"ק ולכן יענה כל יום צ' פעמים אמן ד' פעמים קדוש י' קדשים ק' ברכות ואז נקרא צדיק ובשבת ישלים ק' ברכות בפירות. י\"ו כשמתפלל י\"ח יסגיר את עיניו ויהיה תמיד במחשבתו כאילו אש גדול ונורא לפניו ואם ירא' לתוכו מיד ישרוף לו האש ויחבק ידיו זה על גב זה ימינא בשמאלא ושמאלא בימינ' כדי למתק הדין שהוא השמאל י\"ז צריך ליזהר שלא יוציא שני הגודלים לחוץ רק יהיו תמיד נכללים הגודל ימינו בידו של שמאל וגודל של שמאל בידו של ימינו. י\"ח ליתן צדקה קודם שיתפלל וצריך לומר אני בצדק אחזה פניך. ובש\"ע של האר\"י ז\"ל כתוב וז\"ל בהלכות צדקה מורי ז\"ל היה נוהג לתת צדקה כשהיה אומר ואתה מושל בכל כי בכל הוא היחוד הנקרא כל והוא הנותן צדקה אל השכינה ואל זה ראוי לכוין. גם יכוין במלת בכל שרומז לשכינה הנקרא בכל בסוד בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה והוא שם ב\"ן העולה בכ\"ל וצריך ליתן אותה מעומד ע\"ש. י\"ט צריך לכוין כשעונה אמן כמו שאחז\"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך והדבר ידוע שאמן כולל ב' שמות יהו\"ה אדנ\"ו שעולה כמנין אמן אבל העיקר שצריך לכוין כפי ענין הברכה לפעמים הוא מכוין בענית אמן שעונה כאלו הוא מעיד עדות שכן הוא הדברים מה שאנו מספרים שבחו של קב\"ה ולפעמים יכוין שהוא כמו תפלה ר\"ל אמן כי יעשה האל ברך הוא כמו שאמר ירמיה הנביא ועכ\"פ לא יענה אמן יתומה וחטופה כמבואר בגמ'.. ך' ראיתי רוב העלם אינה נזהרים מה שעונין הברכה של נטילת ידים אחר ברכת החזן בב\"ה אף שאומרים אותה בביתו בשעת נט\"י והדבר מבואר בש\"ע סי' מ\"ז שלא יאמר אותה ברכה כפל אם אמרה בביתו אכן בעמק הברכה מביא שהש\"ץ שרי ליה לומר כפל הברכה ויכוין בזה להוציא למי שאינו בקי ואינו מבין. כ\"א כתב בש\"ע של האר\"י ז\"ל צריך שיהיה עוסק בתורה מעוטף בטלית ותפילין ולא יסיח דעתו מן התפילין רק בעת שיעסיק בתורה שאז אין בו משום הסיח הדעת. כ\"ב ועסק התור' צריך שיהא עמל פרד\"ס ר\"ת שלא פשט רמז דרוש סוד.",
+                "<b>אמר</b> המחבר ואם אין אדם יכול לקיים כל זה משום איזה סיבה יקיים מה שיכול לקיים ואפי' אחת ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם בשלימות מה הוא מעלה ומוריד בקיום קצתם. משל לאדם שהיה בכיסו כ\"ב דינרים וניקב הכיס ונפלו כולם ולא נשאר כי אם דינר אחד וכי בשביל שנפלו כולם על שלא נזהר לשומרם ישליך האחד שנשאר אלא מה שיש בידו לשמור ישמור. ועוד שאפשר שעל אותה מצוה שיכול לקיים בא לזה העולם להשלים חקו מגלגול ראשון ונמצא שאם יבטל קיומה גורם עצמו גלגול אחר לכן כל מה שיכול האדם לקיים יקיים ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם איני מקיים אפילו קצתם וכ\"ש א' או ב' דזהו פתוי היצה\"ר לטורדו מן העולם ולגרום לו גלגול אחר כמדובר שהרי מספיק קיום מצוה או גדר או סייג א' להשלים נפשו של אדם ולהצילו מדינה של גיהנם וכמאמר השלם בגמר' ע\"פ ופערה פיה לבלי חק למי שלא קיים אפי' חק א' הרי חק א' מצילו מגיהנם. משל למלך ששלח לא' למלחמה וצוה לו לעשות מאה צווים בענין המלחמה ולא היה בדעתו של מלך שיקיים כי אם צווי אחת מהמאה צווים שצוה לו אך צוה לו מאה אולי ממאה יקיים א' ונמצא משלים רצונו בקיום אחת מהם אעפ\"י שעבר על השאר וכיון שעם האחד השלים כוונת המלך מוכן ומזומן לקבל שכר מאתו. ג\"כ המלך שהוא הקב\"ה שולח לנשמה בזה העולם להלחם במלחמת יצר הרע וצוה לקיים במלחמה זו תרי\"ג מצות שבכללם רמ\"ח של עשה והרב' בהן מטעם שאם לא יוכל לקיים זו יקיים זו וכמו שפירשו חז\"ל על משנה ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה קב\"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' כלומר כדי שיזכו כולם הרבה במצות שעם זה מקיים כל א' המצוה שיוכל לקיים משא\"כ אם לא היה מרבה מצות כי אם היה מצוה כמנין ז' מצות בני נח מי שלא היה יכול בקיום השבעה הי' יוצא ריקם מן הועלם לכן הרבה להם תורה ומצות שכל א' יקיים אותה שיוכל ונמצא בין כל ישראל מקיימין כלם שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וא\"כ כפי זה איך יאמר אדם כיון שאיני יכול לקיים כלם איני מקיים אפי' אחד אלא יקיים מה שיכול ויזכה לעה\"ב אך בתנאי שיהיה לבו דבוק בהקב\"ה ובשומרי מצותיו ויתאוה תמיד להשיג ליכולת קיום כל המצות.",
+                "<b>ועתה</b> בן אדם שנתרשלת בחורתך בעסק תורה ומצות ועתה בזקנותך מתחרט על שעבר ואין בכוחך לקיים עכשיו כי אפס כח המשיג שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך התורה על שעבר והזהר מכל חטא והדבק נפשך בשומרי תורה ומצות להסתופף בצלם ולשמוע מפיהם תמיד ושים דעתך ותאותך בלי הפסק במיום התורה והמצות אע\"פ שאינך יכול לעשות ומחשבה טובה הקב\"ה יצרפנה למעשה ונמצא במותו יצא מן העולם טעון ממצו' ויזכה לחזות בנועם ה' על דרך יש קונה עולמו בשעה א'. לכן מי שתקפו יצרו ונתרשל בבחרותו בקיום המצות אל יאמר בזקנותו חלילה וכשאר אבדתי אבדתי ואלך ואעשה מה שלבי חפץ כי בידו לתקן כדפרישית וזוכה לחלקו בגן עדן כי יוצר האדם חפץ בתשובת השבים על איזה אופן שיוכלו לשוב ואדם יכול לשוב בהיות מתאוה בקיום התורה והמצות כדפרישית ויחשב למעשה על דרך שאמרה תורה והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם כו' ואהבך וברכך והרבך כו' שהכונה עקב השמיעה את המשפטים שיחשב כאלו ושמרתם ועשיתם אותם בפועל וע\"י כך ואהבת וברכך. משל לאדם שאכל כל ימיו עגלים מפוטמים וכל מיני תענוגי' שבעולם רק מאכל אחד מיוחד לאכילת המלך לא השתדל לאכול ממנו וכשקפץ עליו הזקנה ואין כל כי אפס כסף ובא לכלל עד ככר לחם ובזוכרו מהאכלים שאכל בבחרותו ולא היה מתאוה להם משום שכבר אכך מהם הרבה פעמי' וטעם טעמם אך כשהי' עולה על זכרונו המאכל המיוחד למלך שהיה יכול' בידו אז להשתדל ולהשיג לאוכלו ולא אכלו מתחזק עליו תאותו ומתרב' עליו התאוה יום יום עד שמרוב התאוה ועוז פניו ישונה ושומן בשרו שהרבה עם אותם המאכלים נתק ונצטמק עד שלא ישאר כי אם גויתו עור וגידים ועצמות בלבד ויוקטן שיעור קומתו ונהפך לשיעור קטן ושנולד דמי כתותי מכתת שיעורו. והנה בבא אדם זה למצב זו הרי נחשב כאילו לא אכל מימיו וכאילו מאכלו פת חרבה מים במשורה. והנמשל האדם שכל ימיו הלך אחר תאות יצרו ואכל והתענג מכל מיני תענוגים אך לא טרח לאכול מאכל א' מיוחד עולה על שלחן המלך שהיא תורה והמצות וכשבא לימי הזקנה חפץ לשוב בתשובה אך אין בידו ובכחו לעשות ישיבה ללמוד תורה ולא לרדוף אחר מצות מחמת אפיסת כחותיו בהיות שמצטער בנפשו מרוב תאותו על עסק התור' באומרו מי יוכל לעסוק בה ומרוב התאוה מהתך בשר גופו שהרבה בתענוגיו נמצא מקטין גופו כנולד דמי וחשוב לפני המקום כתינוק המתאוה נפשו הטהורה להתגדל וללמוד תורה ולקיים מצות ומת קודם שנתגדל שקב\"ה חושב לו למעשה מחשבתו הטהורה גם זה כיון שתאותו הקטין גופו ומתאוה בעסק התורה אף ע\"פ שלא עסק ומת נחשב כתינוק המת כדפרישית. לכן אל יתיאש שום אדם מן הרחמים אפי' השבים לעת זקנותם כי לכל יש תקנה כנ\"ל עד שהגדילו רז\"ל לומר עד דכדוכה של מות קב\"ה מקבל השבי'. וכדי שתבין בשכלך הדבר אייחד לך פרק א' ממעלת יצירת האדם עד היכן מגיע שרמוזים בצורת תבנית איברי גופו עליונים ותחתונים ולאיש אשר אלה לו מוכרח שהקב\"ה מבקש ומגלגל גלגולים לבקש הצלתו לבל ישחית צלם דמו' תבניתו בגיהנם בנהרי נחלי המתהפכים לזפת וגפרית ולכן אפילו במחשבה אם השב האדם בתשובה בעת דכדוכה של מות מקבלו דכביכול מצטער איך נשחת צורה זו ביסורי גיהנם אך האומר אחטא ואשוב בדכדוכה של מות תשובתו אינה מקובל' על דרך אחטא ואשוב כו' כי כל מה שאמרנו הוא דוקא במי שאירע שחטא מחמת תוקף יצרו אך לא לעשות הדבר בקום עשה לחטוא שאז אין לו תשובה כמדובר והשם ישים חלקנו עם עושי רצונו ועם השבים בתשובה בעודם איש אעפ\"י שהתשובה מועלת בכל זמן אמנם לא ראי זה כראי זה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמע <b>ה</b>אדם <b>ו</b>ישכיל <b>ה</b>מבין מעלת האדם וחשיבותו אשר בצלם דמות תבניתו כלל בו היוצר עליונים ותחתונים כמ\"ש בס\"ד ובהיות כן איך ימלא לבו של אדם לחטוא לפני בוראו ולגרום חירוב בבריאה שלימה וכיון שכתבתי בפ' קודם לזה שאל יתיאש אדם מן הרחמים אעפ\"י שהרבה לחטוא כדי להחזיק לבו אל התשובה עשיתי פרק זה סניף לפרק הקודם שיראה מעלתו וחשיבותו לפני הבורא אשר צייר בו כל הבריאה וכיון שכן מבקש שיתחיל אדם בתשובה כחודה של מחט ולפתוח לו פתח כפתחו של אולם יהיה התשובה באיזה זמן שיהיה. ונתחיל בציור האדם כתב בס' אורחת חיים דף רי\"ב ע\"א וכמו שאדם דומה מעט מזער לאלהים כן בנין גופו דומה לכל העולם. עשה לו גולגולת הראש כמו רקיע השמים שעל הרקיע הה. עשה לו תקרה העליונה של פה הנטועות בה שינים והמתלעות כדמות הרקיע הזה שעלינו. וכמו שמבדיל הרקיע הזה שעלינו בין מים העליונים למים התחתונים ג\"כ תקרה העליונה של פה מבדיל בין הליחה של פה ובין הליחה שבקרו' העליון. וכמו שהאלהים שוכן שכינתו הקדושה בשמים העליונים שקיה על המים דכתיב המקרה במים עליותיו וכן הכין את רוח נשמת חיים והדעת והבינה בקרם המוח של ראש הנקרם על המוח על הליחה וראה והבין האמת כי אם יקרע קרו' המוח או ינקב מיד ימות האדם על אשר בו מכין רוח חיים. וכמו ששיכן האל יתברך שכינתו הקדושה במערב כן שיכן את המוח אחרי הראש על האזנים ושיכון את רוח חיים על המוח. וכמו שמתקיים העולם ומתנהג בכח אל אחד כך מתנהג כל הגוף בכח רוח חיים א' שנתן לו האל יתברך ומתקיים בו להיות בריא ומקוים עד בא קיצו ואם יתערב בגופו מאומה רוח רע אחרת לא יתקיים להיות כבתחלה. וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמשה כוכבים כן ברא בראש האדם שבעה שימושים שתי עינים ושני אזנים ושני נחיריים והפה. העין הימנית דומה לחמה והשמאלית דומה למאדים. האף הימני דומה לכוכב והשמאלית דומה לנוגה. הפה והלשון והשפתים דומה לצדק. וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ כן נעשה בגוף האדם החזה והגויה. וכמו שמשיב הרוח באויר חללו של עול' כן תצא נשמת רוח חיים מן הריא' שבחזה ובגויה הוא חללו של גוף. וכמו שרקע הארץ על המים כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד ועל הבטן ועל המעיים ועל הטחול הוא הבשר שבין הריאה ועל הכבד ועל הטחול והמעיים והבטן. וכמו שעשה האל יתברך עופות ודגים וחיות ובהמות תמימים ורחמנים מלעשוק זה לזה. ויש שהם אכזרים וטורפים ובולעי' זה לזה כן עשה וגם בני אדם הטובים נדמו לעופות ולבהמו' הטובים שנאמ' יונתי תמתי ונאמר ואתם צאני צאן מרעיתי ובני אדם הרעים נדמו לחיות רעות לאריה דכתיב דמיונו כאריה יכסוף יטרוף. יש דומים לדובים וזאבים שנאמר כזאבי ערב. בעולם יש אילנות ועשבים ופירות טובות יש שיש להם ריח טוב ופירות טובים לתחייה ולרפואה ויש עשבים ושרשים ופירות להמית כעשבי סמי המות וכקוץ ודרדר הטובים נדמו לטובים כדכתיב כתפוח בעצי היער כשושנה בין החוחים. והרעים נדמו לרעים כדכתיב ובליעל כקוץ מונד כולהם. וכמו שעשה מתחת לארץ תהומות וטיט ורפש כן עשה לאדם הקר העליון והמעיים שמקבלים המאכל והמשתה. וכמו ששורצים על הרפש ומן המים והטיט שרצים ורמשים למיניהם כן נשרצים במעי האדם מרפש השמרים של המאכל ומשתה שרצים ורמשים תולעים ארוכים וקצרים גדולים וקטנים. וכמו שעשה מקוה ימים בעולם כן עשה מי רגלים הוא הנבל הוא השלפוחית. וכמו שעשה אדני הארץ למטה כן עשה יסוד כן בנין הגוף את עצמות העצה מזה ומזה ושתי ירכיים. וכמו שעשה אבנים מפולמות המשוקעים בתהום אשר מביניהם המים יוצאים כן עשה שתי כליות לצאת ולעבור מביניהם מתוך גידיהם את מי הרגלים הוא השתן אל השלפוחית וגם לחלוח הזרע עובר ויוצא מביניהם על בצי הערוה. וכמו שהתהום קורא אל הצתהו' כדכתיב תהום אל תהו' קורא כך קורא קרב עליון אל אצטומכאו אל המעיי' להקבילם שאר המאכל והמשתה והמעיים קורא אל גידי הכליות שהם כצינורים להקבילם המים מי הרגלים הם המתמצין ונפרדים מן המאכל המעיים ללכת אל השלפוחית וצנורי הכליות קוראין אל השלפוחית להקבילם המים ההם להוליכם להקוותם בתוך השלפוחית שהוא דומה לתחתון שהוא תחתון לכל התהומות. ועוד אותם מעי קורא אל מעי האיצטומכא לקבל אליו הצואה והגלל. וכמו שעה האלהים נהרות להשקות העולם כן עשה בגוף האדם ורידין הן גידי אדם המושכים את הדם להשקות את כל הגוף. וכמו שיש בעול' מים צלולים ועכורים מתוקים ומלחים ומרים כך באדם מעיניו יוצאים מים מלוחים מנחיריו יוצאים מים קרים ומגרונו מים חמין ומפיו מים מתוקים ומאזניו מים מרים ומי השתן הם מרים וסרוחים בעולם יש רוחות קרים וחמין כן באדם כשפותח פיו ונופח אז הרוח חם וכשסוגר פיו ונופח אז הרוח קר. רעמים בעולם קול באדם. ברקים בעולם ברקי' באדם פניו מאירים כברק. מזלות בעולם והחוזים בככבים יודעים מהן עתידות כך יש אותות באדם כשיש שחין לאדם <small>(נ\"ל שנ\"ל כשיש אדם בלא שחין ובלא כנים ובלא פרעושים כי כשאין לאדם אחד מאלו הדברי יכולים הבקיאי' בזאת החכמה לראות בסימני הגוף ובשירטוטי העתידות של אותו האדם אבל כשיש א' מאלו הם משנים הסימנים)</small> בלא שחין ובלא כנים ובלא פרעוש בזה יודעים הבקיאין בחכמה זאת עתידות וכן בשרטוטי האדם ובתואר פניו יודעים עתידות והחכמה הזאת היתה ביד חכמים הקדמונים אבל מן האחרונים נשתכחה וכן יכולין החכמים לידע עתידות מן האילנות והעשבים וזהו מה שארו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת דקלים פי' היה בקי לראות בתנועת הדקלים ומזה היה יודע עתידות. וכאשר יוצאים מצד דרום והוא צד ימין של עולם החום בטללי ברכה וגשמי ברכה כן יצא בצד ימינו של אדם החום מן המרה התלויה בכבד וכן יוצא לחלות הדם מן הכבד שבצד ימין האדם וכמו שיצא הרע לעולם מצד צפון בעולם כן יצא הקור מצד שמאל האדם מן הטחול ומן המרה השחורה השוכנת בטחול בתוכו. וכמו שיצא הרעה לעולם מצפון כן יצא כל חולי רע וקשה מן המרה השחורה השוכנת בטחול מצד השמאל. וכמו שבצד צפון של עולם מדור כל המזיקין והזיקין והזועות והרוחות והברקים ורעמים מצויים כך הוא מקור המרה השחורה בטחול בצד שמאל שממנה תולדות כל חולי רע וקשה כמו השחפת רביעית <small>(נ\"ל דג' וקדחת רביעית)</small> וכל מיני שיגעון והפחד והרעד של אברים. וכמו שעולים הנשיאים שהן כעשן מן הארץ ומעלים המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ כן עולה עשן קרב העליון ומעלה לחלוח אל הפה ואל הראש ומן אותו הלחלוח העולה מן הקרב יזלו הדמעות וריר הנחירים ורוק הפה. וכמו שברא בעולם הרים כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים וקשרי הזרועות והארכובות על ברכים מקשרי הקרסולי' ושאר הקשרים של כל האברים וכמו שברא בעולם אבנים וצורים שים כן ברא באדם השינים והמלתעות שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים כן ברא באדם עצמות קשים ורכים. וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה ליחה ורכה כן ברא באדם הבשר כנגד הארץ הרכה והעור כנגד הארץ הקשה. וכמו שהאילנות והעשבים העושים פרי לזרע ויש שאינן עושים פרי וזרע כך יש בני אדם שמולידין ויש שאינן מולידין. וכמו שמצמיח עשבים מן הארץ כך מצמיח האדם שער הראש והזקן. וכמו ששרצים חיות ורמש ביער ובארץ כך שורצים בראשו של אדם ובשערו וכמו שברא האלהים בעולם התלי <small>(פי' הם שתי הנקודות המחוברות הגלגלים הנקראות ראש תלי וזנבו הא' שבמערב נקרא ראש ושבמזרח זנב ויש מהתוכנים קראוהו תנין לפי שהוא בצורתו שבאמצע הוא רחב והלך וחסר אל שתי הקצוות ועליו הכתוב אמר ברוח שמים שפרה חוללה ידו נח בריח)</small> ונטהו ברקיע ממזרח ועד מערב מקצה אל קצה והכוכבים והמזלות וכל דבר שבעולם אדוקים בו כך ברא בגוף האדם את הכל המוח הלבן אשר בתוך חולית השדרה והוא נטוי מקצה מוח הראש ועד עצם העצה ושנים עשר הנתחים והצלעים וכל אברי הגוף אדוקים בו מפה ומפה כמו שיש בשנה שס\"ה ימים כך יש באדם שס\"ה גידים סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה הכל רמוז באדם מעט מזער והיודע סוד הדבר יבין נפלאות השם יתעל על כן נקרא האדם עולם קטן ובעבור אשר גוף האדם הוא מצוייר דוגמת עולם העליון ועולם התחתון לכן ניתצן בו הנפש שהוא דומה מעט מזער. וע\"כ אמר וכשם שנפש ממלא כל הגוף ומכלה את הגוף ואינו אוכלת וסובל' את הגוף והיא יחידה בגוף והיא טהורה ורואה ואינה נראה ואינה ישנה כך הקב\"ה ממלא עולמו ומכלה את הכל שנאמר המה יאבדו ואתה תעמוד והקב\"ה אין לפניו שינה שנא' הנה לא ינום ולא ישן והוא יחיד וגבור וטהור והוא רואה הכל ואין מי שרואהו לכן תבא הנפש שיש בה כל המדות הללו ותשתבח לקב\"ה שיש בו כל המדות הללו הנפש יושבת וחושבת מי בראה ואז היא לובשת ענוה ויראת השם יתברך לכן צריך האדם לראות את עצמו להבין ענינו איך שרשו וגזעו ואיך נוצר מטינוף זרע ואח\"כ חתיכת בשר ונפוח בו רוח עליונים מרוקם בעצמות וגידים דם ומוח ולבוש עור ובשר ונוצר וקלסתר פנים ורימת אפים ואיך נקובים נחיריו לפנים ולגרון ולנשימה ולהריח ואזניו לשמוע וחורי עינים לראות ובתוך העין יש כמה צבעים וריסי עיניו פה וגרון וחיך ולשון ושפתים לפתוח ולסגור והמלתעות הלחיים ואצל ידים ורגלים וחלל הגוף ואצבעות וקשריהם וצפרניהם ויכוין איך כל א' משונה מחברו ואיך היה אסור ט' חדשים בבטן אמו ויצא ערום עור חרש וחיגר כל אלה יחשוב ויאמ' בלבו מי פתח פיך ועיניך ואזניך ומי עשה לך כל תיקוני גופך מי השחיר שערותיך בימי בחרותך ואפי' תרחץ בכל נהר שבעולם לא היה מועיל ללבן ובימי זקנותך הוא מתלבט מאילו כאלה וכאלה תחשוב ותהיה עניו ושפל רוח וירא שמים עכ\"ל.",
+                "<b>ונראה</b> עם האמור שעליונים ותחתונים רמוזים באדם כמדובר כוונת דוד הע\"ה מה אנוש כי תזכרנו כו' ותחסרהו מעט מאלהי' וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם וגם בהמות שדי הכוונה אמרו מלאכי השרת להקב\"ה מה אנוש בראותם שכלול בו עליונים ותחתונים מכל שיש בעולם מבהמות וחיות ועופות ואילנות ודשאים ועשבים וימים ונהרות והרים וגבעות ושהוא דמי מעט מזער לאלהים כנז' בתחלת הפרק וכו' תמהו אמרו מה אנוש מה מעלה יש לאנוש זה כי תזכרהו כו' עד שתחסרהו מעט מאלהים שעשית לו מעט מזער ממך וכבוד והדר תעטרהו בהמשיל בו עליונים תמשילהו במעשה ידיך שכל מעשיך שעשית בעולמך כללת בו כל שתה תחת רגליו צונ' ואלפים כולם וגם בהמות שדי שבהיותם רמוזים בו נמצא דשתה אותם תחת רגליו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ בהיותך עושה באדם אשר בארץ כדוגמת עליונים ותחתונים ודמי לך ג\"כ מעט מזער וכיון שהאדם שכלול בו כל הבריאה משבח ומרומם לך נמצא אדיר שמך בכל הארץ כי כוללות כל הבריאה יחד משמחים ומשבחים ומרוממים והוא האדם אשר בארץ שבו כל הבריאה כמדובר. גם כפי האמור שאדם דומה מעט מזער מאלהים וכלול בו כל הבריאה יובן פסוק אני אמרתי אלהים אתה ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו כלומר אמר הקב\"ה אני אמרתי אלהים אתם שהרי נתתי בכם בחינות שתהיו דומים לי ועוד כין שכללתי בך כל הבריאה נמצא כשם שאני מקומו של עולם כך אתם בהיו' כל הבריאה כלול בכם והוא מקיימ' וכל זה שאמרתי אלהים אתם הוא בעבור שבני עליון כולכם אכן כאדם הראשון תמותון בעבור חטאו דכיון שאמרתי אלהים אתם שדמיתי לכם אלהי היה ראוי שלא ישלוט בכם מיתה ושלא יצא זבל ממה שאתם אוכלים ושיהיה על דרך אוכלי המן שהיה נבלע באברים ולא היו צריכים לנקביהם ועל דרך כשהיה אדם הראשון בגן עדן היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו את היין ובודאי הגמור שהיה מאכל רוחני מובלע באברים באופן שלא היה מוציא זבל אך כיון שחטא נגזר עליו מיתה וגם לדורות לכן כאדם הראשון תמותון וכאחד השרים מיוחד שבשרים הוא סמאל הרשע שהפילו הקב\"ה לארץ כנודע תפילו שאם לא היה חטא אדם הראשון הייתם כמותי כי כך אמרתי אלהים אתם על שדמיתי אתכם לי ובכם כללתי כל הבריאה כדי שתהיו מקומו של עולם כמוני. והיוצא מזה שאדם העושה המצות ישמח בעשייתם בהיות שבקיום המצות מדמה עצמו ליוצרו ויקבל עשיית המצות במקום קבלת השכר דמה שכר גדול יש מזה שבעשייתם מדמה לבוראו כארז\"ל הקב\"ה קיים המצות תחלה כו' וזהו דרמז בתורה באומרו בפרשת ראה והברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהול\"ל את הברכה אם תשמעו כמו שאמר בקללה והקללה אם לא תשמעו אלא הוא אשר דברנו שהברכה והשכר היא השמיע' עצמה בעשיית המצות שיאן שכר גדול מזה שזכה לקיים המצות להיות דומה ליוצרו וכן פי' החסיד ר' יוסף יעבץ במשנה ששכר מצוה מצוה שהכונה שכר המצוה היא המצוה עצמה שזכה לקיים אותה ועשה רצונו יתברך יש שכר גודל מזה. ובאבות דרבי נתן תמצא מאמר קרוב למה שכתבתי בפרק זה שהעולם מצוייר באדם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>מקיים <b>ו</b>העושה <b>ה</b>מצות כמו שלל רב בעשייתה דמה שכר גדול יש תחת האפשר כי אם שזכה שנעשה המצוה על ידו שעם זה דומה ליוצרו כאשר כתבתי בשלהי פרק דלעיל ובהיות שכתבתי לעיל שאדם דומה מעט מזער לאלהים אייחד לך פרק בפני עצמו על ענין זה והוא דלמה ברא קב\"ה בריה בעולם והיא הקוף שיש לה קצת צורת אדם כנודע וכל השתדלות שלה להדמות לאדם וכל מה שרואה שהאדם עושה גם היא עושה כמוהו כי לא לחנם עשה אלהים לברוא בריה כזו כי אם שילמוד האדם על דרך מלפנו מבהמות ארץ למדנו צניעות מן הגמל והרחקת מהגזל מן הנמלה כאומרם ז\"ל והנה הלימוד מהקוף (מיימ\"ונה בלע\"ז) הוא שכשם שהקוף בעבור ראות עצמה בקצת אבריה דומה לאדם כגון אזניו ואצבעותיו וצפרניו וכולי משתדל בכל כחו להדמות לאדם בכל דרכיו ולכן כל מה שרואה שסוף סוף אינו יכול לבא לתכלית כוונתו ועולה חרס בידו עכ\"ז כל זמן שרואה מה שעושה האדם עושה כמותו באומרו אולי יעלה על ידי דבר ק\"ו בין בני של ק\"ו האדם שיש בו מעט מזער מאלהים שישתדל בכל מאמצי כחו ולהוציא כל ימיו וליליו להדמות ליוצרו בכל דרכיו על דרך והלכת בדרכיו לעשות כל מה שהוא עושה מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא צדיק אף אתה צדיק וכו' ולקיים המלו' כאשר הוא יתברך מקיי' אותם כארז\"ל אמר הקב\"ה אי איני כמלך ב\"ו שגוזר על אחרים לעשות והוא אינו עושה אני קיימתי מצות וקץ תחלה כו' <small>(כמו שאחז\"ל עד אברהם לא הי' זקנה וכתיב והוא יושב ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב\"ה שב ואני אעמוד ממילא קיים הקב\"ה תחלה מפני שיבה תקום)</small> ועוד אמרו מה הקב\"ה גומל חסדים שהכניס חוה לאדם אחר שקשטה ככלה מה הקב\"ה מלביש ערומים ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם מה הקב\"ה קובר מתים דכתיב ויקבור אותו בגי אף אתם כן וכו' וע\"י כך מדמה עצמו כמוהו וקונה מעלה לעשות כמעשיו ממש ולפעול פעולותיו כאשר הוא פועל כארז\"ל מה הקב\"ה מחיה מתים אף אליהו ואלישע החיו מתי' מה הקב\"ה פוקד עקרות אף אלישע כן מה קב\"ה עוצר גשמים אף אליהו כן מה הקב\"ה מוריד גשמים אף שמואל הוריד גשמים וכו' הרי פועל לעשות כל מה שהוא יתברך עושה להדמות לו לפועל כמותו ואיך לא ילמוד מן הקוף להוציא כל זמנו לראות כל מה שהוא כביכול עושה ולעשות כמוהו להדמות לו כיון שהמעשה פועל להיות מגיע למדרגתו רצוני לומר לעשות פעולותיו ק\"ו ומה הקוף משתדל לעשות כל מה שהאדם עושה אולי יכול להדמות לו ואע\"פ שרואה שס\"ס אינו יכול לבא לתכלית זה עם כ\"ז כל זמן שרואה לאדם עושה דבר עושה כמותו באומרו אולי האדם שבעשותו כמעשיו של הקב\"ה כמדובר יבא להיות כמוהו עאכ\"ו שלא יאבד רגע מימיו מעשות מעשיו והוא קיום מצותיו ולהלוך בדרכיו כמדובר. ועוד יש לאדם ליקח מוסר מהקוף שהנה בדור הפלגה נתחלקו לשלשה כתות והכת שאמרה נעלה לשמים ונשב שם נעשו קופין רוחין ולילין עיין ענין זה באורך בילקוט פ' נח. ונראה דכיון שהקופין היו מתחלה בני אדם מזה הטעם שיש להם קצת דמיון לאדם וכל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו משום שמבקשים להדמות למה שהיו תחלה ולחזור לקדמותם ועולה חרס בידם וא\"כ למה יחטא האדם להביא עליו יסורים מכוערים ועוז פניו ישונ' באופן שמתבייש מבני אדם ומתאוה להיות כמו שהיה ואינו יכול או במות ויורד לגיהנם ונהפך פניו כשולי קדרה ותסלד בחילה ומבקש לחזור בזה העולם כמו שהיה כדי להיות מהקדושים ואינו יכול דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם דמיון הקוף שרוצה לחזור לכמות שהיה ואינו יכול. ואתה בן אדם כיון שעיניך הרואות ענין הקוף למה לא תקח מוסר לעצמך ממנה שאדם צריך לדון הדברים בינו לבין עצמו בראות בעיניו כל מה שברא קב\"ה בעולמו ליקח מהם מוסר כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. וזהו דרמז בפרשת שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק כיון לומר שיתן האדם שופטים ושוטרים לעצמו וזהו תתן לך שיתן לעצמו שופטים ושוטרים שהשופטי' ושוטרים של אדם הן חכמתו ועצתו אשר נתן לו הקב\"ה בכל שעריו שישער בחכמתו כך ראוי לעשות וכך אין ראוי ובזה ושפטו את העם שהם אברי הגוף משפט צדק על דרך עיר קנטה זו הגוף ואנשים בא מעט אלו האברים כדרז\"ל וזהו תתן לך בכל שעריך כלומר בכל שיעורים שתוכל לדון בשכלך ובחכמתך וזהו לשבטיך ובזה ושפטו את העם האברים משפט צדק שלא לחטוא לבוראו בשום א' מהם אלא שיתעסקו תמיד בצדק."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בינו <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>יתעוררו <b>ה</b>רעיונות לדברי הפרק הזה אשר אני עורך לפני כל אדם יחד עשיר ואביון שבהיות שדברינו בפ' הקודם לזה שילמוד האדם מהקוף להשג' השלימות כקוף זה שמשתדל להדמות לאדם כדי להגיע למדרגת שלימות האדם כך ישתדל האדם להדמות לבוראו כאשר פירשנו באורך. נבאר כאן לימוד אחר מהתינוק לעבוד לבוראו על איזה אופן שיכול ואעפ\"י שיגיע לו מהביוש והבזיון שהרי התינוק ממלא רצונו בכל אופן שיכול אע\"פ שמתבזה עמו ואינו חושש לשום דבר נגד מלאוי תאות גופו ואף אם לפני מלכים יתייצב עושה צרכיו כבהמה ולא בוש כיון שהו תאות גופו וכן בראותו מאכל כנשר יטוש עלי אוכל נופל עליו וחוטף ואוכל ואם שינה תפול עליו במקום שיהיה על רפש וטיט משים משכבו כלל העולה כעיר פרא אדם יולד וכדרכיו נוהג ועושה בכל אשר רוצה למלא תאות גופו ויצרו ואינו מבין לאשורו. ממנו יראה כל אדם ללא תאות נפשו בעבודת הבורא לעבדו בכל לבבו ונפשו ומאודו על איה אופן שיכול ואע\"פ שיגיע לו מהביוש והבזיון מהמנגדים עליו אל יחוש כיון שעולה בידו מילוי תאות נפשו כתינוק זה שאינו חושש לדבר נגד מילוי רצונו ואף שהתינוק חסרון ידיעתו גורם לו זר מעשהו והאדם הגדול דעתו מעכבתו עכ\"ז נגד קיום עבודת בוראו ישים עצמו כתינוק בבי דעת וידמה עצמו כמוהו ממש. תדע שבערך האדם שהוא בר דעת התינוק כבהמה נחשב כך לפני הבורא שהוא מקור הדעת והחכמה אפי' חכם שבחכמים פחות מבהמה יחשב ובהיות כן למה יתבייש וממי יתבייש בבואו למלא נפשו כי יעקב לעבוד למי שבראו יחשוב עצמו כבהמה באותה שעה ואל יחוש לשום דבר. ובהדיא ארז\"ל במדרש והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם כו' ואהבך וברכך והרבך כו' ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך כלומר אמתי יתקיימו בך כל התנאים האלו כשתשים עצמך כבהמה הוא אשר דברנו שכדי שיוכל לעבוד למי שבראו לא יוכל כי אם כשישים עצמו כבהמה שממלא תאות גופו על איזה אופן שיכול ואין שייך בה ביוש ובזיון וכזה התינוק הנמשל בה כך אל יחוש אדם לשום ביוש וכלימה ובזיון מחירוף וגידוף נגד עבודת בוראו כבהמה וכתינוק זה כמדובר. וכדי שלא יתבייש האדם איך חוזר לאחור להיות מדמה עצמו כתינוק כיון שהוא עכשיו בגדר שלימות הדעת והמידות. ישים נגד עיניו שלמצב תינוק עתיד לחזור בזקנותו כארז\"ל על פסוק ויום המות מיום הולדו מה יום הולדה בחליטין אף יום מותו בחליטין פי' כשם כשנולד מגדילין אותו במאכלים רכי' כך חוזר בזקנותו שאינו יכול לאכול כ\"א דברים רכים כתינוק כי אז אין לו שינים כתחלת ברייתו והנה בהיות שעתיד לחזור כתינוק ממש ממה יתבייש עכשיו להדמות לתינוק דמיון בלבד לעבוד למי שבראו ולהשלים נפשו להצילה מפחדי גיהנם. ולהעלותה תחת כנפי כסא הכבוד שנשמות צדיקים הנה הנם. גם ילמוד אדם לעבוד לבוראו ואל יבטל עבודתו מפני הבושה מהנואף והגנב שהנה הנואף אם יאמר לו תשוקתו שרצונה בעבור אהבתה שישחיר פניו ויצא לחוץ לעיני כל אדם ובזה היא תתרצה לו ימהר לעשות הדבר ולא יעבור בבל תאחר למהר עשות רצונה ולא יחוש לשום בושה בעולם ולא שיקל כבודו וגם סובל הבושה והכלימה המגיע לו אם יתפשוהו שוכב עמה וכן הגנב כדי למלאת תאות יצרו אינו חושש לבושת המגיע לו כי ימצא כי הוא ביוש גדול כדכתיב כבושת גנב כי ימצא ק\"ו בן בנו של ק\"ו שלא יחוש האדם לשום בושת וכלימה מהמתלוצצים עליו בעבודת בוראו כדי למונעו ובפרט שבאמת המה יאבדו והוא יעמוד בכבוד גדול כי המצור תחלתה מר וסופה מתוק מנופת צוים וכבוד והדר תעטרהו משא\"כ העבירה תחלתה מתוק וסופה מרה כלענה ובושת וכלימה לכן ישים אדם נגד עיניו שעשיית המצות כל התחלות קשות ומיד אחר שמתחיל מסייעים לו מן השמים באופן שקל מהרה נמצאין מקויימות בידו וששון ושמחה ישיג לו והמביישים ומתלוצצים לו יסוגו אחר בבושת וכלימה ופניהם כשולי קדרה. וזהו שכתוב בפרשת כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו כיון בזה לרמוז שיתחיל הוא תחלה להלחם עם אויביו ומיד שמתחיל מסייעין לו מן השמים לבא עד תכלית כונתו לעבוד לבוראו בקיום תורתו ומצותיו וזה הוא כי תצא למלחמה על אויביך שהוא היצר הרע שאין גדול מזה ומיד ביציאתך מסייע לך הקב\"ה שנותנו ה' אלהיך בידך מוסרהו בידו לכופו ואז ושבית שביו כל העבירות שעשית מקודם בעצתו יתהפכו לזכיות כארז\"ל גדולה תשובה שעונו' נעשין לו כזכיות וזהו ושבית שביו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>י <b>ה</b>אלהים <b>ו</b>אדוני <b>ה</b>אדונים בחמלתו על עמו וצאן מרעיתו חשב מחשבות לבלתי כלותם ובראותו שהרבו לפשוע לפניו הטיל כעסו על מקדשו ושילח' בגלות ושלח שכינתו עמהם ללוות' ולהגין עליהם לבל ישלוט עליהם צר ואויב לכלות אותם וקבע להם זמן עד שיתקנו מה שקלקלו לפניו ובהיות שהעולם נידון אחר רוב זכיות למה לא יחשוב כל האדם לומר כיון שברוב זכיות נקרא דור שכולו זכאי ובזה בן דוד יכול לבא איך אני חוטא שאפשר חטא זה מכריע כף העונות ונמצא אני גורם בגלות שכינה וישראל וידבר עם לבו בינו לבין עצמו ויאמר איך לא תחמול על גלות השכינה ועל חילול שמו הגדול ועל חירוף תורתו וגידוף קדושיו וחסידיו בין העמים ככלב מוסרח באומרם אליהם כל היום עם בלי תורה חסרי הדעת אוהבי שקר ורודפי כזב ואם עליכם משגיח איך אין מציל אתכם מידינו והיך אין גואל אתכם מרשותנו יש חלול השם גדול מזה ולמה לא חמול גם על חרבן ביתו ושוממות היכלו ועל צעקת ארצו שבאו עליה זרים ובעלוה. ולמה תגרום לאומה שלימה להלוך נעה ונדה בלי מלך וממלכה מעם לעם דחופה וסחופה ולמה לא תבכה על ביטול הוד הכהונה והקרבנות והלוים בשירם וישראל במעמדם ועל בטול התורה והיופי וההוד וההדר והכבוד שהושפל. ולמה בחטאתיך אתה גורם עיכוב הגאולה שעם זה המתים צועקים עליך בהיותך סבת איחור התחיה. וכל עקר ועקרה מעורר דין עיך על איחור פקידתם לפי שבביאת הגואל יתפקדו כארז\"ל על פסוק ועלהו לתרופה <small>(ודרשו חז\"ל לתרופה להתיר פה של מטה והם עקרות)</small> וכן כל אלם וחיגר וסומ' בקול מה מבקש ממך דין על איחור רפואתם שאז הקב\"ה מרפאם ואתה המעכב בעוניך. וכן כל אילן סרק צועק עליך בקול מר כי אז עתיד לתת פרי ובך תלוי המניעה ואין צריך לומר שמש וירח אשר לעתיד יתרבו באורם כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. ועתה בסבתך בחשך ידמו בערך האור שהעתידין לקבל ולמה לא תשים נגד עיניך קצרות חיי האדם ומיתת חתנים וכלות בחופתם אשר מאורעות אלו בימי הגלות כי אריכות ימים על האדמה כתיב כמו שאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכ' על האדמה ולמה לא תחמול על צער ישראל לבקשת מזונותיהם הגורם להם בביטול תורה ומצות ופוסק הדבקות בהקב\"ה כי בגאולה הקב\"ה מוציא לחם מן הארץ כארז\"ל עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות מן הארץ וכלי מילת וכן כל חמדה ואתה המונע בעונותיך הגאולה והדברים מתאחרים. ולמה לאחר נקמת חסידי עליון וכל קדושים אשר בארץ המה אשר מסרו נפשם על קידוש השי\"ת ושפכו דמם כמים ואין קובר והם צועקים על נקמת דמם תמיד לפני יוצר יצורים יומם ולילה אין הפסק על צעקתם ואין ביטול בבכיתם ומה מחילה יש לגורם מלכותו יתברך שלא יתפרסם משום שאז בגאולת ישראל והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. ומה תקומה יש למי שהשכינה מבקש ממנו פורקן ואין פודה אותה כי בשובו מחטאיו מקרב גאולתה והוא מרבה לחטוא להאריך גלותה. גם ארץ ושמים אשר עתידין להתחדש עומדים עליך בקללה על איחור התחדשם ומפי עוללים ויונקי' קללות בקלא דלא פסיק על מניעת חידושי תורה מפיהם שאז ומלאה הארץ דעה אל ה' כו' ולא יהיה תינוק ותנוקת שלא ידעו את הק' ובחידושי סתרי תורתו. גם הרה ויולדת יחדיו תחיל תצעק על חבליה שינוח על ראשיך על אשר אתה מעכבן בחילה ולא תחמול עליהן מנוע עצמך מלחטוא להביא הגאולה ולגרום הצלתן מרשת חבליהן. ומלאכי שלם ממרומים צועקים עליך בקל בכיה לאמר עד מתי לא תכניע יצרך למנוע מלחטוא ולעכב שלימות עולם מלא עליונים ותחתונים בחטאתיך קום קרא אל אלהיך ושוב אליו בכל לבבך ורפא ירפא מעשיך כל קוקול ידיך כל זה ידבר כל אדם אל לבו בכל יום אולי יכנע לבבו הערל בהעלות על זכרונו רעו' הגורם בחטאיו ועל הצועקים עליו שגורם בצערם ויטיב מעשיו לגרום גאולה עולם לכלם ויפצחו ברינ' כי אז ימלא פה כל עצב וכואב שחוק כי ימחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ויהיה עליון על כל מלכי ארץ ויתקיים בו כל הברכות הכתבות בפ' תבא אשר בכללם ברכת יקימך ה' לו לעם קדוש דקשה מאי לו אלא ר\"ל שאעפ\"י שהוא יתברך קדוש ואן למעלה מקדושתו כדכתיב כי קדוש אני ה' אלהיכם ודרשו רז\"ל קדושתי למעלה מקדושתכם עכ\"ז לרומם לישראל קא' יקימך ה' לו לעם קדוש כלומר לו ג\"כ יהיה קדושתך לפניו כדבר גדול אע\"פ שבערך קדושתו קדושתך לאין יחשב עכ\"ז יקימך ה' לו לעם קדוש שגם לו ולפניו תחשב לקדוש כמדובר. ובהיות שכתבתי בפרק זה הרעות הגור' החוט' לכל הבריאה בהיות מעכב הגאולה בחטאיו כי בזמן הגאולה יתקיימו כל הטובות והברכות והישועות והחוטא מאחרם מלבא איייחד פרק שאחר זה פרק קטן הכמות אמנם הוא רב האיכות מדבר על הטובות שמונע האדם בעצמו מעליו בהיות מאחר בחטאיו גלוי הגאולה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>שתבח <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתעלה <b>ה</b>יוצר אשר יצר את האדם בחכמה ובראו מן האדמה מדבר יותר שפל שהכל דשין בה ותקינו מבשר ודם דבר רך כדי שילמוד מעיקר בריאתו למאוס בגאוה ולבחור בשפלות כי הוא היסוד כדי שיוכל לעובדו הפך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולכן כשנתגאו בזמן הבית גרמו חרבן שהגאות שרש לכל העונות כנודע וא\"כ אינו חוזר בנינו כ\"א בקנית מדת השפלות לתקן המעוות שמסבת הגאות נסתלקה שכינה מביניהם כרז\"ל שאו' הקב\"ה על המתגאה אין אני והוא יכולין לדור במקום א' שנא' אותו לא אוכל כו' ולכן צריך לאחוז במדת הענוה כדי שתחזור השכינה כי אינה שורה כ\"א על מאנין תבירין שנאמר את דכא ודרשו רז\"ל אני את דכא. והנה כדי שתכנס במדת העונה והשפלות ולא תתגאה בא איזה מעלה לידך שים נגד עוניך ענין הסולם שאם תטה אותה ותשפילנה תוכל לעלות בה ואם תעמידה בקומתה לא תוכל לעלות ואם תפציר לעלות תחזור לאחור ותכול ארצה ותמות כך בבא דבר של מעלה לידיך דרוך עליה והשפל אותה בעיניך ואל תתגאה בה ובזה תוכל ליכנס ולעלות באותה מעלה ותחיה ולא תמות דכיון שהמעלה דבר שפל בעיניך לא תבא להתגאות עמה ותוכל להתקיים. גם ראה ב' דברים אשר מהם תלמוד לקנות מדת השפלו' שים תמיד בין עיניך שאם תאריך זמן לעמוד על רגלך ימס לבבך כמים ותתעלף ותפול לארץ ותחלה לא כן אם תשפיל קומתך לישב או לשכב שתמצא מרגוע לנפשך ותקנה בריאות באבריך. הרי שבהתרומם עצמך לעמוד בקומה זקופ' המות מסבבך ואם תשפיל קומתך להיות יושב החיים עמך הדבר הב' אם תמצא על הארץ נופך ספיר כלום תוכל לקחתם אם לא תשפיל קומתך לתפוש בהן הרי שבהשפיל עצמך אתה זוכה להן. ",
+                "<b>ובהיות</b> שבפרקים שבתחלת הספר דברתי בהם בענין השפלות לכם סיימתי הספר בענין עצמו כדי שיהיה נעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו לפי שהשגת השלימות וקיום התורה והמצות הכל תלוי אם יאחוז האדם במדה שבה נשתבח אדון הנביאים משה רבע\"ה שנא' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ועל ידה יתבנה המקדש כי היא תיקון על מה שנחרב. גם למוד ענוה מהבורא מענין המקדש אשר עזב השמים ושמי השמי' ובא להשרות שכינתו עם שוכני בתי חומר ובמקום מעט הכמות בין בדי האדן והוא כדי שילמוד האדם כל כך גדול שיהיה כך ישפיל עצמו. דע מעלת השפלות עד כמה מגיע שהיא הגורמת מציאות השלום בעולם וידוע שאין מדרגה גדולה לפני המקום כשלום עד שהוא בעצמו נקרא שלום ולא מצא כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום והעולם יסדו על השלום שהוא אחד מרגלי העולם והגורם השלום הוא השפלות שכיון שאדם אוחז בפלך השפלות שוב אינו מקפיד בשום דבר עם חברו בעולם ובזה הכל שלום באופן שהשפלות שרש להצמיח השלום בעולם וכיון שכן וכי יש דבר גדול כשפלות והענוה כיון שהיא מדה שורשית להצמיח דבר שאין גדול ממנה בעליונים ותחתונים שהוא השלום. הנה תראה רמז על מעלת השלם עד כמה הגיע דכתוב בפ' האזינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו דהנה כי שם עולה במספר שע\"ו עם ארבע אותיות ושני תיבות של כולל כמספר שלום שעולה שע\"ו לרמוז כשיש שלום אז ה' אקרא אבל כשאין שלום ח\"ו בא אדם לשכח להקב\"ה שלא לקרותו כי המחלוקת מושך את הכעס המסלק מעליו השכינה וגם עוז פניו ישונה שמסתל' מעליו צלם אלהים והשכחה מצויה ומביאו לשכח אם יש אלהים שופטים בארץ. וכן תראה בפרשת וזאת הברכה כשבא מרע\"ה לברכם אער ה' מסיני בא הזכיר ענין מתן תורה שישראל קבלו התורה מכל אומה ולשון לרמוז שראוים לברכה על שקבלו התורה שנקראת שלום שנאמ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וגם היו באותו מעמד בשלום בלב אחד ועל זה ראוים הם לברכה. והגאולה תלויה בשלום כארז\"ל הביאו הילקוט פ' נצבים דף תקל\"ה ע\"א דבר אחר אתם נצבים אימתי כשתהיו אגודה אחת וכו' וכן את מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת שנאמר ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדיו מארץ צפון כו'. ובזה שכתבנו לעיל שהקב\"ה עזב השמים ושמי השמים לדור עם התחתונים והשרה שכינתו בין בדי הארון כדי שילמוד כל אדם לאחוז במדת השפלות יבא על נכון כונת מאמר חז\"ל כל מי שיש בו גאוה אומר הקב\"ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו ע\"כ הכונה כיון שכוונתו יתברך בהשרות את שכינתו בתחתונים כדי שילמוד האדם עמנו להשפיל את עצמו הנה כיון שלא השפיל עצמו נמצא שלא הועיל בתקנתו כלום לכן אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם אלא צריך לסלק שכינתי למעלה כלום באתי למטה כי אם כדי שילמוד ממני שפלות וכיון שמתגאה ואינו לומד איני דר אתו דמה מועיל דירתי עמו כיון שאינו לומד. ובזה יובן מאמר רז\"ל הרבנות מקברת את בעליה וכולי הטעם הוא דכיון שהשרה שכינתו בתחתונים ללמד שפלות זה שנוהג ברבנות ואינו לומד צריך שבעבורו יסלק שכונתו בעליונים ונמצא זה מזיק לאחרים שאין להם ממי ללמוד לכן מה הקב\"ה עושה כדי להיות כאן למטה כדי שילמדו אחרים מסלק לזה מן העולם כדי להיות כאן עם התחתונים כי הוא תברך רוצה שילמדו אחרים ולא בעבור אחד שלא למד יסלק שכינתו ויאבדו אחרים לכן ממית לזה שאינו לומד ונוהג ברבנות ויושב עם התחתונים כדי שילמדו כמדובר. הנה ראה בחוש הראות איך השפלות מציל לאדם ממות נפשו שהנה רעב כי יהיה בעיר בהיותו שפל דופק בדלתי עשירים ומשפיל לפניהם ומתפרנס וחי בעולם משא\"כ מי שנוהג ברבנות שגאותו מחייבו שלא להשפיל עצמו ומת ברעב ונמצא ממית עצמו בידיו וכן מלחמה כי יבא בעיר אין תפארתם להרוג לנמוכי הרוח שמשפילים עצמם כעפר דמה גדולה קונים בהריגת פרעוש א' אלא כל מגמתם בהריגה אותם המתגאים ובוטחים בגבורתם לעמוד כנגדם הרי גאות אדם ישפלנו ויגיענו לשערי מות. וכן אין אדם דוחק ומצער אלא לגדול ממנו באומרו שאם יניחנו יתגבר עליו ומבקש המיתו נמצא הרבנות מקברת את בעליה דכיון שנוהג ברבנות מבקשים להוציאו מן העול'. הרי אפי' המלך אם ישפיל עצמו יתקיים מלכותו ואם יגאה להכביד עולו על עמו מורדים בו וראיה מרחבעם בן שלמה על שנטה לעצת הנערים להכביד בעול העם נחלק מלכותו ורמזו הקב\"ה למוד זה בסדר אותיות אלפא ביתא ך' ל' מ' סדר קריאתם הם מלת כלם ואם תקראם לאחור נקראים מלך לומר אם ישפיל המלך עצמו ויחזור לאחור מלמלא תאותו למלוך בחזק על עמו יהיה עליהם לעולם מלך ואם ירצה שיעבור גזרת עולו הלאה הרי כלם יכלה מלכותו. ילמוד אדם שפלות מאברי גופו שהראש הוא מובחר הגוף ומלך עליו כי שם מקום החכמה והדעת והעקבים הם האבר יותר שפל ובזוי מהגוף כלום יתגאה הראש עליהם שלא להשגיח עליה' להניחם להלוך על הגחלים או על הקוצים וברקנים אם כה יעשה יגיע חולי או איזה נזק בהם ונפל למשכב ונמצא גם הראש נופל עמהם אך בהשגחתו עליהם אע\"פ שהם שפלים לשומרם משוחה עמוקה ומכל נזק גם היא נשמרת כנודע. גם הבט וראה שאם כסף אז זהב שהם המתכות החשובים והמעולים תשחקם לעפר תזרע בה לא יעלה צמח ואם על עפר שמזבלין אותו בזבל שהוא הדבר יותר שפל ונמאס מזרע יעלה בו עץ פרי עושה פרי וכל מה שושן ופרח מחולפים בתארם ובריחם ובגוונם לברך עליהן לבורא הכל הרי הדבר השפל מצליח. והמעולה בהפך כדי שיראה האדם וילמוד לבחור בשפלות ולמאוס בגאות כי סוף השפלות מעלה וכבוד בעיני אלהים ואדם. וסוף הגאות שפלות ומיאוס ושפיכות דם וכן תראה הפצירה פיס (לימ\"ה בלע\"ז) משחק כל דבר קשה כברזל וכדומה וישימם לעפר דק ובספוג שהוא דבר רך אינו שולט לשוחקו וכן כל סכין חד יחתוך הכל לבד המוך שהוא רך אין שולט בו לחתכו כל זה עשה אלקים שילמוד האדם מדת השפלות כדי שיהיה קיום העולם העומד על השלום הנולד מהשפלות דכיון שאדם מחזיק עצמו שפל מתרבה השלום כי אינו מקפיד לשום דבר שבעולם ובזה אינו בא לידי קטטה ומריבה עם שום אדם בעולם. גם ילמוד האדם מהנמלה ידרוך עליה רגל אדם לא יוכל להמיתה ודקותה ושפלותה גורם שכיון שהיא מעט הכמות אין בה תפיסה שישלוט בה כף רגלו של אדם משא\"כ כל דבר שיש בו בליטה ששולט בו הדריכה ומרמסתו הלא תראה האדם ברוח פיו שאין בו ממש מכבה את הנר ומהפך אור לחשך ומונע אור מכמה אנשים המשתמשים לאורו הרי דבר שאין בו ממש שולט על דבר ממש ופועל פעולה גדולה שמונע מאנשים אורה וזהו לימוד לאדם שהשפל שנחשב לאין והדבר שאין בו ממש כל יכול. גם ראה איך המשפיל עצמו קונה חיים והדבר בהפכו שהנה מלך שנטבע בנהר בכובד מלבושי מלכותו שעליו מכסף וזהב וכל אבן יקרה אם יתגאה שלא להפשיט' ולהשליכם מעליו לשים עצמו כאחד הרקים והשפלים ערום בלי לבוש יכבדו עליו מלבושיו ויטבע בנהר ויחנק ובשים עצמו ערום שוה לאחד השפלים המבוזים יכול לשוט ולצאת ונמצא עם השפלות קונה חיים עוד ראה איך החיים קשורים וגם השפלות לפי שמי שהוא שפל מקבל תוכחה כי הגאה אינו מקבל עליו עול המוסר דאגתו גורם לו לשרש בטבעו כי אין כמוהו ואיך יתכן 'טועה הוא בשום דבר ובזה מואס כל המוכיח לו וכיון שכן מואס בחיים לפי שהחיים דבקים עם התוכחה כמ\"ש רבי' בחיי בריש פ' נצבים וז\"ל החיים דבקים עם התוכחה והמית' דבקה עם מי ששונא התוכחה החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב ודרך חמס תוכחות מוסר וכתיב אורח לחיים שומר מוסר וכתוב מרפה לשון עץ חיים יאמר כי רפואת הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים. והמיתה דבקה במי ששונא את התוכחה הוא שכתוב מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות יאמר כי עוזב אורח הוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחה יהיה נפשט במוסר רע ייסרנו השם יתעלה למען ישוב מדרכו הרעה אבל מי שהוא שונא התוכחה לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה ועל כן היה נשפט במיתה אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טוב המדות ושאתת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות ועל זה אמר הכתוב אל תוכח לץ פלי שאנך הוכח לחכם ויאהבך. המוכיח לחברו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי שהרי צדיק ורשע שני הפכים ומי שנמלט מדרך הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון וזה הנמלט ממדת הרשע הוא באמצע ומפני זה ראוי המוכיח לגלות את הנוכח כל האמת בענינינו ובמעשיו כי היא התוכח העקרית ע\"כ. באופן כי החיים דבקים עם התוכחה והתוכחה אינה מקבלה כי אם מי שהוא שפל כמדובר הרי שהחיים שוכנת עם השפל שעל ידי כך הוא מקבל ושומע מוסר מכל המייסרו יהיה מי שיהיה ראה עד כמה מגיע מדת השפלות שעמה אדם זוכה לתורה אשר עם התורה זוכה לעה\"ב כדאמרי' בפ' א' מתעניות למה נמשלה תורה במים ביין ובחלב לומר לך מה שלשה משקים הללו אין מתקיימים כו' אלא במי שדעתו שפלה עליו. ודע וראה כיצד התורה מתקיים במי שדעתו שפלה עליו ולא במי שהוא גאה מי שדעתו שפלה אינו מתבייש לומר לא הבנתי ואז המלמדו חוזר לו למודו עד שיבינהו. גם אם רואה לקטן ממנו שיודע יותר הוא עצמו הולך אצלו ללמוד ממנו גם שפלותו גורם שיכיר שאינו יודע וחוזר תמיד ללמוד וע\"י כך התורה מתקיים בו משא\"כ מי שיש בו גאות שגאותו גורם לו להעלים מה שלא הבין וכ\"ש וק\"ו שאע\"פ שיכי' בקטן שיש בו חכמת שלמה הע\"ה אינו משפיל את עצמו להלוך אצלו וגם מעלם לא יוכל להכיר בחוסר ידיעתו כדי לבקש ללמד שגאותו מפתהו דאיך אפשר שיש בו חסרון הידיעה כיון שהוא רב בחכמה.",
+                "<b>והנני</b> מציג לפניך הדברים המתלוין עם השפלות שמביאים לאדם לעבודת בוראו הביאם בעל ספר תפוחי זהב וז\"ל דברים המקדשים לאדם ענוה שפלות הרחקת גאוה והכעס והקפדה והזהר בברכת הנהנין להזהר לקו' בחצות לילה להיות תפילין דר\"ח עליו בשעת הלימוד ועיון בהלכה בכל יום וליזהר בטבילת קרי להיות מעשרה ראשונים ואחרוני' בבית הכנס' וליזהר בטלית ותפילין מן המובחר. ולקיים עונה משבת לשבת וליזהר במים ראשונים ואחרונים כראוי. עוד כתב להשגת החכמה למעט בדבור רק דבור מצוה והפרח ולבכות על דבר תורה שאינו מבין ולהתודות בלילה מה שעשה ביום ולישן מתוך בכיה וליזהר מעצבות ובפרט בשעת התפלה והתורה רק וגילו ברעדה כתיב טהרה טבילה יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט וליזהר מקלות ראש וליזהר לרחוק מבשר ויין כל מה דאפשר ולקדש עצמו בשעת תשמיש ולהשלים מלת צדי\"ק בכל יום (צדי\"ק ר\"ת צ' תשעים אמנין ד' ארבע קדושות י' עשרה קדישין ק' מאה ברכות בכל יום) וליזהר מהגאוה וללמוד תורה מעוטף בטלית ותפילין עכ\"ל.",
+                "<b>עוד</b> כתב בשער היראה יום ראשון וז\"ל להסיר לבו מדת האכזריות ונקמה והכעס והקנאה שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששורשו שורש הדין. ואעפ\"י שמדות יצר הרע הם רבות השרשים הם שלשה הגאוה וקושי עורף והרתחת האדם לדבר קשות סימן לדבר רוח רעש אש אשר לא בהם ה' אמנם בקול דממה דקה שם נמצא המלך וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם להיות דבריהם בחשאי ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך עכ\"ל. הרי שאין השגת השלימות כי אם בהרחקת מהגאוה ולבחור בשפלות ואף על פי שיש דברים המתלוין עמהם אמנם דע שהשפלות הוא שרש להמשיך לכלן.",
+                "<b>אך</b> כיון שהגאות על הרוב נמשך לאדם בראות עצמו בחור בכחו ובגבורתו ובפרט אם הוא יפה עינים וטוב רואי מתגאה בכחו וביופיו ורועה רוח ורודף קדים לרדוף אחר שרירות לבו. אך כל זמן שיצר גאותו מתגבר עליו ישים נגד עיניו איזה זקן שבימיו ויסתכל בו כי עוז פניו ישונה מרבוי הקמטים וסר כחו מעליו והולך על שלש מדוכה וכפוף מרתת בלכתו כמשא בביתו אין כח בו לדבר ולא דבר רך לשבר אינו טועם מאכל ומים בוחר מות מחיים. וישים נגד עיניו כי כך עתיד להיות אם יגיע לזקנה ויכלם ויתבושש בינו לבין עצמו באומרו מי שעתיד לבא במצב זה איך הוא מתפאר בכח ויופי כי מה יענ' לכל שואל בזקנותו היכן כחך ויופיך אשר עמהן הכעסת לבוראך והתגברת על חברך והיית רע לשמים ולבריות. וגם ישים נגד עיניו שבבא למצב הזקנה זכור יזכור מכל אשר עשה בבחרותו וימאס בכל מעשיו כמדת הזקן שהוא מואס בדרכי הבחורים כנבלה מוסרחת ואז יראה בעיניו פרי מעשיו המתועבים ויכסהו בושה וכלימה בלי יוכל לתקן מה שעיות ובשומו כל זה נגד עיניו ישפיל עצמו עד עפר ואז השפלות יבאהו אל הירא' לעבוד לבוראו בכל לבבו ובכל נפשו.",
+                "<b>וכדי</b> שתראה מעלת השפלות הנני כותב לך מעלת אברהם אבינו ע\"ה מה שהגיע לו עם נמרוד הרשע מיום הולדו עד שנתפרסם בעולם ועכ\"ז לא נתגאה והשפיל עצמו עד אומרו ואנכי עפר ואפר כ\"ש כל אדם שאף עפ\"י שיחי אלף שנים ברוב גדולות לא יוכל להשיג אחד מיני אלף מה שהשיג האדם הגדול בענקים אברם הוא אברהם.",
+                "(מעשה אברהם אע\"ה ממה שאירע לו עם נמרוד)",
+                "<b>אמרו</b> שקודם שנברא אברהם היה נמרוד כופר באמונת האל יתברך והיה מתגאה בעצמו ואומר שהוא אלוה ואנשי זמנו הקדמונים היו עובדים ומשתחוים לו והיה זה המלך תוכן וחכם וראה בחכמת הכוכבים שיולד אדם א' בימיו ויעמוד כנגדו להכחישו מאמונתו ולנצחו ויחרד חרדה גדולה ומפחיו מה עשה שלח אחרי השרים והפחות שלו והגיד להם הדבר ואמר להם מה תיעצוני לעשות בזה הילד שעתיד לבא. אמרו לו העצה שאנו מסכימים על זה הוא שתבנה בית גדול ותשים שומר בפתחו ותכריז בכל מלכותך שכל הנשים שהן מעוברות שיבואו לשם ואחרי בואם יבואו גם כן החיות ויהיו אצלם לשמור עד זמן לדתם ובבוא האשה ללדת יראו אם בן הוא ישחטוהו על בטנה ואם בת היא וחיה ותתן מתנות לאמה ותלבישנה בגדי מלכות ותקרא לפניה ככה יעשה לאשה אשר תלד בת. ויהי בשמעו עצתם שמח שמחה גדולה עד מאד והכריז בכל מדינות מלכותו שיבואו כל האומנים לבנות בית גדול למלך גבהו ששים אמה ורחבו שמוני' אמה ואחר כלות לבנות הבית הכריז שיבאו כל הנשים המעוברות לבית ההוא להיות שם עד שתלדנה שם והפקיד פקידים להביאם לשם גם הפקיד על הבית שומרים לשמור את הפתח לבלתי ילכו. גם הפקיד עליהן נשים מילדות להולידן וגזר עליהן שהבן היולד ישחטו אותו על חזה אמו שיולדה והבת שילבישו את אמה בגדי שש משי ורקמה ויוציאנה משם ויעשו לה כבוד הרב' כי כן צוה המלך ויוליכוה לביתה בכבוד. אמר המגיד שנהרגו על הדבר ההוא יותר משבעים אלף זכרים וכראות מלאכי מעלה הריגת אלו הילדים אמרו לפני הקב\"ה רבש\"ה הלא ראית מה שעה הרשע הכופר נמרוד בן כנען אשר הרג כמה ילדים ושפך דמם ארצה על לא חמס בכפיהם אמר להם מלאכים קדושים ידעתי וראיתי כל לא אנום ולא אישן ורואה אני ויודע הנסתרות והנגלות אבל אתם תראו מה אעשה לרשע הכופר הזה כי אשים ידי עליו ליסרו. אמר המגיד שבזמן ההוא הלכה אם אברהם אע\"ה ולקחה איש תרח שמו ותהר ממנו ויהי כמשלש חדשים ותגדל בטנה ופניה מוריקות אמר לה תרח בעלה מה לך אשתי פניך מוריקות ובטנך גדולה אמרה לו בכל שנה ושנה אירע לי זה החולי שיאמרו לו קו\"לצני אמר לה תרח הראיני בטנך שיראה לי שאת מעוברת ואם כך הוא אין ראוי לעבור את מצות אלהינו נמרוד שם ידו על בטנה עשה לה הקב\"ה נס והלך הילד למעלה תחת החזה ופשפש בידיו ולא מצא שום דבר אמר לה צדקת מה שאמרת ולא נראה הדבר ולא נודע עד שנשלמו חדשי הילד ומרוב פחדה יצאה מן העיר והלכה דרך המדבר קרוב לנהר אחד ומצאה שם מערה גדול' ונכנסה לשם. ולמחר אחזוה חבלי יולדה ותלד בן ותראה את המערה כלה מאירה כשמש מאור פני הילד ושמחה שמחה גדולה והוא היה אברהם אע\"ה ופתחה פיה ואמרה אוי שילדתיך בזמן הזה שמלך נמרוד הרג בעבורך ע' אלף זכרים ואני אפחד עליך מאד שאם ידע בך יהרגך ועל זה יותר טוב שתמות במערה הזאת ולא יראוך עיני שחוט על החזה שלי ולקחה מלבוש אשר עליה והלבישה אותו ועזבתו במערה ואמרה יהי אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך והלכה לדרכה. אמר המגיד שאברהם אע\"ה בעודו במערה ילד קטן ולא היה לו מינקת שתניקהו בכה ושמע הש\"י בכייתו באשר הוא שם ושלח לגבריאל המלך לחיות אותו ולתת לו חלב כי היה מוציא לו חלב מאצבעו הימין והוא היה יונק ממנו עד שהיה אברהם בן עשרה ימים והתחיל ללכת בארץ ויצא ממערה וילך על שפת הנהר וכשבא השמש ויצאו הככבים אמר אלו הם האלהים אח\"כ כשעלה עמוד השחר לא ראה הככבים אמר לא אעבוד את אלו כי אינם אלהים ואחר כך ראה השמש אמר זה אלי ואנוהו. וכשבא השמש אמר אין זה אלוה ראה הירח אמר זה אלי ואעבוד אותו כשהחשיך אמר אין זה אלוה יש להם מניע עודנו מדבר והנה בא המלאך גבריאל ואמר לו שלום עליך אברהם א\"ל עיך שלום א\"ל מי אתה א\"ל אני גבריאל המלאך שליח מן הקב\"ה בשעה ההיא הלך למעיין אחד שמצא שם ורחץ פניו ידיו ורגליו והתפלל שם לאל יתברך בכריעה והשתחויה. אמר המגיד אם אברהם אע\"ה זכרה אותו ובכתה בכיה גדולה ויצתה מן העיר לבקש את בנ' במער' שעזבתו שמה ולא מצאתו והרבת לבכות עוד עליו והיתה אומרת אוי לי כי ילדתיך טרף לחיות השדה לדובים או לאריות או לזאבים והיתה הולכת על שפת הנהר ומצאה את בנה ולא ידעתהו כי גדל מאד בקומה אמרה לו שלום עליך והשיב לה ועליך שלום מה את הולכת באלו המדברות אמרה לו אני יצאתי מן העיר לבקש את בני אמר לה ובנך מי הביאו הנה אמרה לו הייתי הרה מארח אישי ובזמן הלידה פחדתי על בני שהיה בבטני שלא יהרגני מלכנו נמרוד בן כנען כמו שהרג מספר ע' אלף ילדים ובאתי אל המערה אחד בזה הנהר ואחזני צירי יולדה וילדתי בן ועזבתיהו במערה והלכתי לביתי ועתה באתי לבקש ולא מצאתיו. אמר לה אברהם אלו הדברים שאמרת שעזבת ילד כמה ימים יש לו אמרה לו כמו עשרים יום אמר לה וכי יש בעולם אשה שתעזוב את בנה קטן במדבר לבדו ותבא לבקש אותו אחר עשרים יום אמרה היא אולי יחנן האל אמר לה אני בנך אברהם שבאת לזה הנהר בעבורו אמרה לו בני גדלת מאד כ\"כ והלכת על רגליך ודברת בפיך וכל זה בעשרים יום אמר לה כן שיודע לך אמי שיש בעולם אל גדול ונורא חי וקיים רואה ואינו נראה והוא בשמים מלא כל הארץ כבודו אמרה לו בני וכי יש אל אחר מבלעדי נמרוד אמר לה כן אמי אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד בן כנען ועל זה תלכי לנמרוד ותודיעי אותו כזה הדבר הלכה לעיר ואמרה לאישה תרח איך מצאה בני ותרח היה שר וגדול בבית המלך נמרוד והלך לבירה מקום אשר המלך שם והשתחוה למלך ופניו ארצה ובזמן ההוא כל המשתחוה למלך לא היה מרים ראשו עד שיאמר לו תרים ראשך. א\"ל המלך הרם ראשך ושאל חפצך א\"ל יחי אדוני המלך ובאתי לבשר אותך על מה שראית בחכמת הככבים שיולד ילד במלכותך שיפסיד אמונתך והרגת בעבורו ע' אל זכרים אבשרך שהוא בני ואמו היתה הרה ולא ידעי בהריונה כי אמרה לי חולה הייתי מחולי קולצנ\"י ובקשתי בטנה ולא מצאתי שום עובר.",
+                "<b>ויהי</b> כאשר נשלמו חדשי הילד הלכה מן העיר לנהר ומצאה שם מערה ותלד שם בן ועזבה אותו לחיות השדה ואחר עשרים יום הלכה אליו ומצאתה מהלך על שפת הנהר ומדבר כאדם גדול ואומר שיש אלהים בשמים רואה ואינו נראה א' ואין שני. וכשמוע מנרוד אלו הדברים חרד חרדה גדולה עד מאד ויאמר ליועציו ושריו מה לעשות מזה הילד אמרו מלכנו ואלהינו כיצד תפחד מילד קטן ויש בכל מלכותך אלף אלפי אלפים שרים שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ושוטרים אין מספר הקטן שבשרים ילך ויביאנו ושימנו בבית הסוהר אמר להם הראיתם מימיכם ילד מעשרים יום הולך על רגליו ומדבר בפי' ובלשונו מבשר ואומר שיש אלוה בשמים אחד ואין שני לו והוא רואה ואינו נראה. אמר המגיד שכל השרים שהיו שמה תמהו תמיה גדולה מאלו הדברים ובין כך ובין כך בא השטן בדמות אדם לבוש משי שחור והלך והשתחוה לפני המלך נמרוד עד שאמר לו המלך הרם ראשך ושאל חפצך אמר לו מה אתה דואג וכלכם תמהים מילד אחד קטן איעצך עצה מה לעשות אמר לו המלך מה עצתך אל תפתח אוצרות כלי המלחמה ותתן לכל השרים והסגנים והפחות ולכל אנשי המלחמה ותשלחם אליו שיבא לעבוד אותך ויהיה תחת ידיך. אמר המגיד שצוה המלך לכל השרים ולכל<b> </b>אנשי המלחמה שיבואו ויקחו כלי זיין מאוצרות המלך וילכו להביא לאברהם וכראות אברהם אבינו שבאו אליו עם רב אחזהו רעדה ופחד גדול מפניהם ויצעק לאלהי השמים שיצילהו מידם כי הוא המציל עני מחזק ממנו ואתה תצילנו מהם וישמע אלהים את צעקתו וירא את דמעותיו וישלח לו את מלאך גבריאל להציל אותו מידם אמר לו המלאך מה לך אברהם ומה אתה בוכה א\"ל פחדתי מאנשים האלו הבאים עלי להרגני א\"ל לא תירא ולא תפחד כי האלהים עמך והוא יצילך מכף כל אויביך. אמר המגיד שהקב\"ה צוה לגבריאל שישים ענן וערפל בינו וביניה' בראותם הענן והחשך והערפל פחדו פחד ושבו אל נמרוד מלכם ואמרו לו נסעה ונלכה ממלכות זה וכשמוע המלך כך נתן מעות לכל שריו ועבדיו ונסעו משם למדינת בבל. ויהי אחרי נוסעם ויאמר אלהים לגבריאל לך אמור לאברהם שילך אחרי האויב נמרוד לבבל אמר לו אברהם אין לי צידה לדרך ולא סוס לרכוב עליו ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה א\"ל גבריאל המלאך אין אתה צריך לשום דבר לא לצידה לדרך ולא לסוס לרכוב עליו ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה ולא רכב וגם פרשים כי על כתפי תרכב ואני אשאך ואגיעך על בבל ויקם אברהם וירכב על כתפו של גבריאל כהרף עין באותה שעה מצא עצמו בשערי מדינת בבל וא\"ל המלאך יכנס למדינה ותקרא בקול גדול ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אחר אחד ואין שני אין לו דמות הגוף ואינו גוף והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד ואני אברהם עבדו נאמן ביתו הלך אברהם אבינו ע\"ה וכנס בתוך המדינה והכריז בקול גדול לכל אנשי המדינה ה' הוא האלהים אחד ואין שני והוא אלהי השמים והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד העידו כלם אנשים ונשים וטף על זה שהוא אמת וגם תעידו שאני אברהם עבדו נאמן ביתו. ויהי הוא הולך בשוקים וברחובות ומכריז מצא אביו ואמו וגם מצא למלאך גבריאל אמר לו המלאך אברהם תאמר לאביך ולאמך שיאמינו גם הם ויעידו בזה שאתה מכריז שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ויהי כשמוע אברהם את דבר המלאך אמר לאביו ולאמו אתם עובדים לאדם כמוכם ותשתחוו אליו לדמות דמות נמרוד הלא ידעתם כי יש לו פה ולא ידבר עין ולא יראה אזן ולא ישמע ולא ילך ברגליו ולא יש בו תועלת לא לעצמו ולא לאחרים. ויהי כשמוע תרח את דבריו לקח אותו בדברים והביאו אל ביתו ויספר לו כל המאורע שביום א' הלך מהלך מ' יום וכשומעו זה הלך אצל נמרוד וא\"ל תדע אדונינו המלך הנער בני אשר היית בורח מפניו הנה בא ושאלתיו כמה זמן יש שהוא הולך בזה הדרך א\"ל אמש נסעתי משם והיום הגעתי הנה ויהי בשומעו ככה ויחרד חרדה גדולה עד מאד ויאמר לפני כל השרים והיועצים והחכמים להביא לו עצה על זה הילד מה לעשות עמו ויענו לו פה אחד יחי המלך נמרוד לעולם ויצוה ויכריזו שיכריז בכל המדינה משתה ושמחה שבעת ימים וכל איש ימשח בביתו וילבש ויצא בכל מיני לבושים ומשכיות ושיהיה כל המדינה צהלה ושמחה וגם תעשה בחצר בית המלך החיצונה והפנימית ובכל מדינות מלכותך ועוצם יכולתך הגדול יבא כל אדם ויעבוד אותך ויאמר המלך לעשות כן ותנתן דת בבבל בשוקים וברחובות וילבשו כלם כלי יופי ויתקנו אותם בכל לבושי שש ומשי ורקמה וכל מיני משכיות כסף איש איש כאשר השיג ידו. ויעשן כן.",
+                "<b>ויהי</b> אחרי כן כשבת מלך נמרוד על כסא מלכותו שלח אחרי אברהם ויבא אליו ואביו תרח עמו ויעבור אברהם לפני הפחות והסגנים עד שהגיע לכסא המלך אשר הוא יושב עליו ויתפוס בכסא והניע אותו ויקרא בקול גדול כדברים האלה אי נמרוד הנגעל הכופר בעיקר וכופר באל חי וקיים ובאברהם עבדו נאמן ביתו תמיד ותאמר כמוני שה' הוא האלהים אחד ואין שני ואינו גוף והוא חי ולא ימות לא ינום ולא ישן ותעיד על עצמך ותאמין שאני אברהם והוא ברא את כל העולם כדי שיאמינו בו וישא את קולו באלו הדברים והנה הדמותם שהיו שם עומדים נפלו על פניהם וכראות המלך והשרים במפלתם וגם צעקת אברהם נפלו כלם על פניהם ארצה עם מלכם נמרוד וימס לבו ונשאר כמו שתי שעות וחצי ארצה וימס לבו בקרבו גם פרחס נשמתו ממנו ואחר שתי שעות שב רוחו ונשמתו אל גופו ויקץ משינתו ויאמר המלך הקולך זה אברהם או קול אלהיך ויאמור לו קול זה קול בריה קטנה מכל בריות שברא קב\"ה בשעה ההיא אמר המלך נמרוד באמת אלהיך אברהם אלוה גדול וחזק מלך מלכי המלכים ואמר לתרח אביו שישא את בנו ויסר מעליו וילך לעירו וילכו שניהם יחדיו. ויהי אחרי כן ויגדל אברהם עד שהיה מבן עשרים שנה ותרח אביו חלה ויאמר אל בניו הרן ואברם בחייכם בני תמכרו לי אלו השני דמותם שאין לי מעות להוצאותינו הלך חרן ומכר את הדמותם הביא מעות להוצאות אביו וילך אברהם ויקח שני הדמותם אחרי' למכרם ושם חבל על גרונם ופניהם ארצה והוא היה סוחב אותם וצעק ואומר מי הוא זה שיקנה דמות איןבו תועלת לא לעצמו ולא למי שיקנהו לעוהבדו וגם יש לו פה ולא ידבר עין ולא יראה רגלים ולא ילך אזן ולא ישמע וכשמוע אנשי המדינה את דברי אברהם תמהו עד מאד והוא הולך בא ופגע זקנ' אחת ותאמר לו בחייך אברהם תבחר לי דמות אחד טוב מאד וגדול לעבדו ולאהבו אמר לה אברהם זקנה זקנה איני יודע בהם תועלת לא בגדול ולא בקטן לא לעצמם ולא לאחרים אמר לה והדמות הגדול אשר לקחת מאחי הרן לעבדו היכן הלך אמרה לו באו גנבים בלילה הוא וגנבו אותו בעודי בבית המרחץ אמר לה א\"כ כיצד תעבוד לדמות כי אף לעצמו לא הציל מן הגנבים כ\"ש יציל לאחרים מרעתם ולך הזקנה השוטה וכיצחד תאמרו שהדמות שעבדת שהוא אלוה אם הוא אלוה למה לא הציל את עצמו מיד הגנבים אלא שהוא דמות אין בו תועלת לא לעצמו ולא למי שיעבוד אותו אמרה לו הזקנה א\"כ אברהם כדבריך למי אעבוד אמר לה תעבודי לאלהי האלהים ואדוני האדונים בורא שמים וארץ הים וכל אשר בם והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ואלהי מזרח ומערב דרום ופצון ומי הוא נמרוד הכלב שיעשה עצמו אלוה לעבוד אותו. אמרה הזקנה מכאן ולהלן לא אעבוד כי אם אלהיך אלהי אברהם ואם אעבוד אותו מה תועלת יהיה לי אמר לה כל מה שגנבו ישוב לך וגם תציל נפשך מגיהנם אמרה הזקנה מה אומר כדי להציל את נפשי משחת א\"ל תאמרי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת א' ואין שני ממית ומחיה הוא חי לא יראה מות וגם אני אברהם עבדו נאמן ביתו אמרה הזקנה מכאן ולהלן אני אומרת כדבריך ואעיד על עצמי שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואתה אברהם נביאו ואאמין בשי\"ת ובך. אמר המגיד ששבה בתשובה ונתחרטה על שעבדה את הדמות ואמרו שגם מצאה הגנבים והשיבו לה הנגיבה וגם הדמות מה עשתה זאת הזקנה לקחה אבן בידה והכתה על ראש הדמו' ואומרת אוי לך ולמי שיעבוד אותך עוד כי אין בך תועלת ולא למי שיעבוד אותך ויצאה מביתו בשוקים וברחבות והיא צועקת ואומרת מי שרוצ' להציל נפשו משחת ויצליח בכל מעשיו יעבוד לאלהי אברהם. אמר המגיד שהזקנה בכל יום היתה זועקת עד שהשיבה בתשובה אנשים ונשים הרבה שמע המלך שמועה זו שלח אחריה והביאוה לפניו אמר לה מה עשית כי שטית מאחרי עבודתי למה לא תעבידי אותי שאני אלהיך ואני יצרתיך אף תמכתיך בימיני. השיבה ואמרה אתה מן הכוזבים ואתם כופר בעיקר באל א' ואין שני ואתה אוכל מטובו ותעבוד אל אחר ותכפור בו ובתורתו ובאברהם עבדו. ויהי כשמוע המלך את דבריה צוה להרוג אותה והרגו אותה ופחד ורהב לבבו מדבריה ותמה על עצמו ולא ידע מה יעשה עם אברהם שהפסיד אמונתו כי רוב המון העם האמינו באלהי אברהם וכראות השרים שלו היגון אשר שם בלבו ובשומעם דבריו אמרו לו קום מהרה והלכת אל המקום אשר היית הולך פעמים אחרות ותכריז שכל אנשי המדינה יעשו ז' ימים משתה ויום טוב וישימו עליהם כל החפצים ובגדי משי ורקמה ואבנים טובות ואבנים יקרות שהום וישפה ודברי' אחרים וכל כלי זהב וכסף ומאכל ומשתה וכל מיני מגדים וכראות אברהם את גודל העושר ותוקף אנשי רוב המדינה ורוב עושרם יבא ליכנס תחת אמונתיך. ויהי כשמוע השמועה נמרוד שמח שמחה גדולה ויבא עצה וצוה שיכריזו אל כל אנשי המדינה ללכת אל המקום אשר היו רגילין לבא שם שנה בשנ' בגן ויביאו שם הדמות' ויעשו שם ימי משתה ושמח' ויום טוב יותר ממה שהיו רגילים מקודם. ויהי בתוך ימי המשתה ויאמר המלך לתרח אבי אברהם להביא את בנו לראות גדולתו ועושר כבוד מלכותו ורוב שריו ועבדיו ויאמר תרח לבנו בני אברהם בא עמי למועד המלך נמרוד אלהינו אמר אברהם איני יכול לצאת לשם א\"ל תרח א\"כ תשב עם הדמותם עד בואנו משם ויעש כן וילך תרח וישב אברהם עם הדמותם וגם דמות המלך היו שם וירא אברהם אשר הלך המלך אל בית הועד אשר לו ויקח בידו גרזן ובראותו דמות המלך יושבים אמר ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים וישליכם מעל כסאם ארצה ויך בהם מכה גדולה בגדול החל ובקטן כלה לזה קטע רגלו ולזה כרת ראשו ולזה שבר עיניו ולזה שיבר את רגליו וכלם נשברים ויצא אברהם וישלמו ימי המשתה ויבא המלך אל ביתו וקודם זה כששיבר אותם שם הגרזן ביד גדול הדמות. וכראות המלך את צלמיו שבורים אמר מי היה כאן ומי הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ויענו כל העם בוכים ויאמרו אדונינו המלך תדע לך שאברהם היה יושב אצלם ושמענו שהיה משבר להם. ויצו המלך להביא את אברהם לפניו ויביאו אותו ויאמר לו המלך ושריו למה שברת את אלהינו אמר אני לא שרתי אותם לא שבר אותם כי אם הגדול שבהם הלא תראה היות הגרזן בידו ואם לא תאמיני שאל ממנו והוא יגיד ובשומעו דבריו חרה לו עד מות ויאמר להוליכו לבית הסוהר ויצו אל שר בית הסוהר לבלתי תת לו פת לאכול ולא מים לשתות. אמר המגיד שאברהם אע\"ה בעודו בבית הסוהר נתן עיניו לשמים ויאמר ה' אלהי אתה יודע הנסתרות ואתה ידעת כי לא הגעתי עד הנה כ\"א על עבודתך והקב\"ה שמע את תפלתו ושלח לו המלאך גבריאל להושיעו מיד זה וא\"ל שלום עליך אברהם אל תירא ואל תחת כי ה' אלהיך עמך בשעת ההיא נר' לו מעין מים חיים א' ושתה מהן והביא לו המלאך כל מיני מאכל לאכול וישב עמו שם כדי ללוותו שנה תמימ'.",
+                "<b>ויהי</b> אחרי השנה ההיא באו שרי המלך ויעציו לאכול ולשתות עם המלך ויאמרו למלך לבנות לו גדר גדול ולהכריז בכל מדינתו שכל מי הוא חפץ לעבוד בעבודת הלך שיביא אל הבית הזה עצים הרבה עד שימלא כל המקום עצים פה לפה ואחר כך יבעירו העצים באש עד שתעלה השלהבת לשמים ותשליך בתוכה לאברהם ובזה יאמינו בך לעולם ולא תפסיד אמונתך. וישמח המלך על העצה הזאת יעוצה שמחה גדולה מאד ויצו לכל העם לאמר כל איש ואשה נער וזקן אשר בכל מדינות המלך יביאו עצים אל הבית הזה הגדול אשר בנה עד מלאת אותו ויעשו כן כל העם וימהרו להביא את העצים אל הבית ההוא כי נתן להם זמן עד מ' יום ובכל זאת אברהם עומד בבית הסוהר ויצו המלך לעשות כבשן גדול בתוך הבית אשר בנה וידליקו את העצים בתוכו והנה עלה השלהבת עד לשמים עד שכל העם פחדו מרוב האש ושלח אל שר בית הסוהר לאמר לו תביא לי את אויבי אברהם והשליכהו לתוך זה הכבשן של אש ויבא שר בית הסוהר לפני המלך להשתחוות לפניו ויאמר לו איך תשאל ממני אדם שזה לו עכשיו שנה תמימ' שעמד בבית הסוהר ולא הביא לו שום אדם לא לחם ולא מים ולא שום מאכל בעולם אמר לו עכ\"ז תלך בבית הסוהר ותצעק אליו אם ישיבך תביאנו ואשליכנו באש ואם מת יותר טוב ותקברו אותו ולא יזכר שמו עוד הלך שר בית הסוהר לפתח הבור ויקרא בקול גדול וחזק אברה' אתה חי או מת ויען אותו אנכי חי אמר לו מי נתן לך אכילה ושתיה עד הנה אמר לו האכילני והשקני מי שהוא יכול על כל הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עושה נפלאות לבדו וגם הוא אלקי נמרוד ואלקי תרח אלקי כל העולם הוא זן ומפרנס לכל ראוה ואינו נראה והו' בשמים ממעל ונמצא בכל מקום ומשגיח כל הפרטים. ויהי כשמוע שר בית הסוהר את דבריו ויאמן גם הוא באלקי אברהם ויאמר אלקיך אברהם הוא האלקים ואני אעיד על זה וגם אתה עבדו ונביאו באמת ונמרוד הוא משקר ויהי באומרו כך ויגידו למלך לאמר הנה שר בית הסוהר מעיד על אלקי אברהם שהוא אמת ואברהם עבדו אמת ויתמה המלך מאד וישלח אחריו ויאמר לו מה לך שר בית הסוהר איך כפרת בי ואמרת שאלקי אברהם אמת וגם אברהם עבדו אמת. אמר לו שכן הוא האמת ואתה המלך נמרוד כופר באמת ובראות המלך את דברי שר בית הסוהר נתעצבן אל לבו מאד וימלא חמה ויצו לפגוע באיש הזה להמיתו ויצעק שר בית הסוהר בפגוע בו ויאמר ה' הוא האלקים הוא אלקי כל העולם ואלקי נמרוד הכופר. אמר המגיד שהסייף לא היה חותך בצוארו ויותר שהיה מכה בסייף היה משבר הסייף תמה המלך ויצר להביא את אברהם ולהשליכו בתוך כבשן האש הלך א' מן השרים והביאו לניו ואמר לו המלך תשליכהו לתוך האש הגדולה ויקום להשליכו ותצא אש מן הכבשן ותשרוף אותו ויקום שר א' מלפני נמרוד להשליך אותו באש גם כן נשרף וכל מי שיהי לוקח אותו להשליכו באש היה שורפת אותו עד שמתו רבים אין חקר ואין מספר. ויבא השטן בדמות איש וישתחו לפני המלך ויאמר לו המלך מה לך תשאל ומה תרצה אמר לו איעצך עצה להשליך לאברהם בתוך כבשן האש תעשה תחבולה והבה לי עצים הרבה ומסמרות וחבלים ואני אעשה לך טראבוק\"ו שמתוך תנועתו תשליכהו בתוך כבשן האש מרחוק ולא ישרף האש לאיש ההוא וישמח המלך מאד על העצה הזו ויצו לעשות כן ויעשו הטראבו\"קו ואחר אשר השלימו לעשות נסו אותו בפני המלך שלשה פעמים עד שמרחוק השליכו בו אבנים לתוך האש והוא הנקרא טראבוק\"ו ויקחו את אברהם וקשרו זרועותיו ידיו ורגליו בקשר חזק וישימו אותו בתוך הטראבו\"קו להשליכו. וכראו' אברהם אע\"ה איך קשרו אותו נשא עיניו לשמים ואמר ה' אלקי אתה רואה את אשר הוא עושה בי הרשע הזה גם מלאכי מעלה אמרו לפני הקב\"ה רבש\"ע מלא כל הארץ כבודך הלא ראית מה עשה מלך נמרוד בעבדך ונביאך אברהם אמר הקב\"ה איך לא אדע ואנכי יודע כל הנסתרות אבל אראה אני לכם נקמה בנמרוד הכופר ואציל את אברהם עבדי אמר המגיד שהשטן בא אצל אברהם בדמות אדם וא\"ל אברהם אם תרצה להציל מאש נמרוד השתחוה אליו והאמן בו ויהי כשמוע אברהם את דברי השטן ויאמר לו יגער ה' בך השטן פחות נבזה ארור כופר ויצא מלפניו. ותא אמו של אברהם לנשק לבנה קודם שישליכו אותו לכבשן האש ותאמר לו בני השתחוה לנמרוד ותכנס תחת אמונתו ותנצל מכבשן האש. אמר לה אברהם אמי אמי תלכי מעלי ודחה אותה מעליו ויאמר לה אמי אש נמרוד תכבה אותו המים אבל אש אלקי לעד לעולם אינו מכובה ומים לא יוכלו לכבותו וכששמע' דבריו דברי מצודקי' אמרה לו האלקים אשר אתה עובד הוא יצילך מאש נמרוד. ויהי אחרי כן וישימו אותו בכף הטראבוק\"ו להשליך אותו בתוך הכבשן מלאכי השרת בקשו רחמים מלפני הקב\"ה לרדת להצילו מאש נמרוד. ויבא אליו גבריאל ויאמר לו מה אברהם האצילך מזה האש אמר ליה האלקים אשר אני בוטח בו אלקי שמים וארץ הוא יצילנו וכראות הקב\"ה כוונתו הטובה פנה אליו ברחמים ויאמר לאש ההיא קרה ושלוה על עבדי אברהם. אמר המגיד שהאש נכבה בלא מים והעצים הציצו ציץ וכלם הוציאו פירות כל עץ יתן פריו ושב הכבשן כמו גנת ביתן המלך והמלאכים יושבים עם אברהם בתוכו ויפן המלך וירא את הגן ואת המלכים יושבים עם אברהם בתוך הגן ויאמר לאברהם כשוף גדול אתה יודע שהאש אינה שולטת בך ולא עוד שאתה מראה לעם שאתה בתוך גנת ביתן ויענו כל שרי נמרוד יחדיו למלך לא אדונינו אין זה כשוף כי אם יכולת אולה גדול אלהי אברהם ואין שלוה אחר מלבדו ואנחנו מעידים על זה. וגם שאברהם עבדו באמת ויאמינו בשעה ההיא כל שרי נמרוד וכל עמו בה' אלהי אברהם ויאמרו ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד עכ\"ל.",
+                "<b>הרי</b> עיניך הרואות מעלת אברהם אע\"ה עד שקראו קב\"ה אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי ועכ\"ז לא נתגאה היש בכל באי עולם שיוכל להתגאה כמוהו ועכ\"ז השפיל עצמו עד עפר ואמר ואנכי עפר ואפר מי לנו גדול כמשה אדון הנביאים שהתורה מעידה עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ורכב ערבות ועשה מלחמה במלאכים והנחיל תורה לישראל והשפיל עצמו יותר מאברהם באומרו לקרח ועדתו ונחנו מה דבר שאין בו ממש כארז\"ל דמשה ואהרן השפילו עצמם יותר מאברהם דעפר ואפר יש בו ממש ומה דבר שאין בו ממש וישמע כל אדם ויוסיף שפלו' לעצמו בנושא ק\"ו מיסודי עולם שהשפילו עצמם כ\"כ והשפלות מביאו לאדם לא לבעוט ביסורין אם באים עליו דכיון שמחשיב עצמו אין גומר בדעתו שעונותיו גרמו לו ואפילו שיכיר בעצמו שלא חטא מעולם גומר בדעתו שהם יסורין שבאו עליו להרבות שכרו שלפעמים הקב\"ה מביא יסורין על צדיק על לא חמס בכפיו להרבות שכרו לעולם הבא. והנה ראה ראיתי מקשים על זה וכי קצרה ידו יתברך ח\"ו להרבות בשכרם בלי יסורין כיון שאינם ראוים להם ועיין בספרי המפרשים ז\"ל.",
+                "<b>והנראה</b> לכאורה לע\"ד שאם ירבה הקב\"ה בשכר הצדיקים על דרך מתנת חנם בלי יסורין יתביישו הצדיקים משום מאן דאכיל דלאו דילי הבהיל לאסתכולי באפיה דמטעם זה יצא תחלה לבא בעולם זה כנודע ואם יקבל עכשיו בחנם מה הואיל בתקנתו. אבל עוד לאלוה מילין.",
+                "<b>ואגב</b> יתבאר הקושי העצום צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו אשר נתחבטו בו הררי עולם. דע שיש גלגול ויש עיבור גלגול הוא שהנשמה אחר מותה חוזרת בעולם השפל זה ונכנסת בגוף כאשר היתה בתחלה כבואה בראשונה והוא כדי שישלים איזה מצוה או מצות שחיסר מלקיים ושיסבול יסורין ויחזור לטעום טעם מיתה וחיבוט הקבר על הסבה הידועה לפני בורא עולם דיין האמת. ויש סוד העיבור כי יש נשמה שיצא דינה שלא יחזור בזה העולם בגוף מיוחד לה כדי שלא יחזור לטעום טעם מיתה ושאר הדינין הנמשכים אחריה כחיבוט הקבר וכדומה מה עושה הקב\"ה גוזר שיתלבש זאת הנשמה באיזה גוף מהחיים וישב שם עד מלאת ימי טהרה על ידי הצער והיסורין שסובלת בזמן עיבורה בגוף זה וכשנשלמת מסתלקת מגוף זה ועולה למעלה ויורת מקומה בג\"ע ונמצא זו שלא חזרה לטעום טעם מיתה וחיבוט קבר וכדומה כי לא חייב הפגם שבידו על זה כי אם עיבור בגוף אחר דרך השאלה עד זמן מה כמדובר. והנה בבואה נשמה זו להתעברת בגוף זה אם הוא צדיק צריך הקב\"ה להביא יסורין על הצדיק הזה אעפ\"י שאין בידו עון אשר חטא כדי שיצטער הנשמה שנתעברה בו כדי להיות לה הצער מירוק על פגם שבידה וכיון שאין ביד הצדיק עון כלל ונלקה על חנם בעבור הנשמה אשר נתעברה בו צריך הקב\"ה להרבות שכרו לעה\"ב יען שנצטער כדי לתקן את הנשמה המתעברת בו. וזה מה שארז\"ל שהקב\"ה מביא יסורין על צדיק בלי עון כדי להרבות זכרו וק\"ל. וזהו סוד צדיק וטוב לו צדיק ורע לו שהנה צדיק וטוב לו הוא צדיק שלא נתעבר בו שום נשמה מעולם ולכן כל ימיו שלוה והשקט ובטח עד עולם שכך מחייב הדין שראוי הצדיק להיות בשלוה. צדיק ורע לו הוא צדיק שנתעברה בו נשמה בהיות' משורש נשמתו וכדי למרקה צריך הקב\"ה להביא יסורין על צדיק זה כדי לצער לנשמה המעוברת בו כדי למרק' ולהשלימה ועל מה שנצטער בעבור אחרים מרבה הקב\"ה שכרו בעה\"ב על הפעולה שנעשה על ידו שנתקנה נשמה וחזרה למקומה וכו'. רשע וטוב לו הוא רשע שנתעבר בו נשמה כדי שיסבול צער גדול בהיותה בתוך גוף הרשע הזה בהיות עושה דברים רצים והוא נגד רצונה כי בהיותה בעולם זה בראשונה מאסה בדרכים אלה והורגלה בדרכי תורה שדרכיה דרכי נועם ועכשו שדין של מעלה חייב שתתעבר בגוף הרשע זה בעבור איזה פגם שבידו שיתמרק בקבלת צער ראות עושה זה שנתעבר בו דברים אשר לא כדת ובתשלום זמנה שכבר נתמרקה מסתלקת ממנו ועולה למעלה ומיהו כיון שע\"י רשע הזה נשתלמה אותה הנשמה משלם לו הקב\"ה שכרו בעולם הזה וזהו רשע וטוב לו. רשע ורע לו הוא רשע שלא היה בו עיבור נשמה כמדובר ולכן רע לו דכך מחייב הדין שלא יהיה טוב לרשע. ובזה מתיישב בכמה צדיקים שפעמים בשלוה וטוב להם ובקצת זמן ביסורין ורע להם הוא אשר דברנו והוא שבזמן שיש בהם עיבור נשמה רע להם כדי שיתמרק אותה נשמה וכשמסתלקת מהם טוב להם. וזהו גם כן ברשעים דקצת זמן טוב להם שהם בשלוה וקצת זמן רע להם דקודם שתתעבר בהם נשמה רע להם ואחר שתתעבר בהם נשמה טוב להם לשלם להם פעולם שנשלמה על ידם כדפרישית.",
+                "<b>ואפשר</b> לומה דכל זה רמזוהו רז\"ל באומרם צדיק וטוב לו צדיק גמור כלומר הנשמה שנתעברה בו היא נשמת צדיק גמור ולא נתעברה בו כי אם להדריכו ולזמרו לבל יכשל בשום דבר כיון שהוא התחיל לנהוג עצמו בזה וזה הוא צדיק גמור ירצה הוא צדיק מצד עצמו והמתעבר בו גמור ומושלם ג\"כ ולא בא אלא להדריכו כמדובר. צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור כלומר הוא צדיק אבל מי שנתעבר בו אינו גמור וכיון שצריך לגמור ולהשלים עצמו צריך להביא עליו יסורין כדי שיתמרק המתעבר בו.",
+                "<b>רשע</b> וטוב לו רשע שאינו גמור ירצה הוא רשע והמתעבר בו אינו מושלם וגמור ונגזר עליו שיתעבר בו לסבול צער מעשיו המכוערים ועל כן טוב לו שמשלם שכר פעולתו כדפרישית.",
+                "<b>רשע</b> ורע לו רשע גמור הכוונה הוא רשע ונתעבר בו נשמה של שלם גמור משורשו אולי יכול להדריכו בדרך טוב ולא יכול ועל כן ורע לו יען שלא שמע עצת הגמור שנתעבר בו וזה הוא רשע גמור כלומר הוא רע ונתעבר בו גמור ומושלם להדריכו בדרך ישרה ולא רצה.",
+                "<b>וזהו</b> הטעם דפעמים תראה רשע אין כמוהו ברשעות דפתע פתאום חוזר בו ומתחרט מכל הרעות שעשה ועושה תשובה ונעשה צדיק אין כמוה הנשמה שנתעברה בו מדריכו ושמע לעצתה.",
+                "<b>דרך</b> שני אמשול משל לבא לענין משל לשני מלכים האחד מלך גדול רם ונשא מלכותו בכל משלה מקור השלמיות והשני מלך שפל בתכלית השפלות מחוסר מכל שלימות רק אין עליו כי אם שם מלך כי אינו משורש המלוכה כ\"א שמרד ומלך מעצמו ויתלקטו עמו אנשים רקים ופוחזים וכל מר נפש והולך נע ונד מהר להר ומגבעה לגבעה לפצות לעוברים ושבים בדברי חלקלקות ונודר להם מתנות נשיאים ורוח וגשם אין מתהלל במתת שקר שיניחו למלך הגדול והנורא שמלכותו בכל משלה ויבואו אצלו ומי שיאן בו דעת מתפת' ממנו ומתקרב עצלו מסמיות עינים שיש לו מלהסתכל שאין למלך זה מלכות בפני עצמו כי מה שמולך הוא בתוך ממשלת המלך הגדול ומפתו אוכל ומימיו שותה אלא דמורד ואומר כי המלכות שלו והמלך האדיר והגדול מרוב יכולתו וממשלתו משחק ממנו ולכל איש הפורש ממנו ומתחבר עם המלך השפל מעשירו עושר גדול ברוב שלוה והשקט להראות גדולת מלכותו עם זה כאילו אומר אין מלכותו תלוי ברוב עם כי הממלכה שלו הוא והרוצה לפרוש יפרוש כי אין שום חסרון מגיע לו מפרישותו ואדרבה לאנשים אשר עמו תחת ממשלתו אינו מעשירם כדי שלא יראה שהם מחזיקים מלכותו ואם ירצו לעובדו מצד הטוב במה שהוא טוב מוטב ואם לא הרשות נתונה שאם רוצה לפרוש ממנו יפרוש ולכן כל אנשיו מהם עשירים מהם עניים לרמוז שאיני מסביר להם פנים כדי שיעבדוהו יתגדל מלכותו דאין מלכותו תלוי בהם דמטעם זה לכל הפורש ממנו ומתחבר עם המלך השפל מצליחו ומעשירו לומר הרי החזקתי בידיך שתבא בחברת מלכך לבא להלחם עמי אם תוכל ואז תראה משפלות ובזוי מלכך אשר בחרת ואיך מלכותו הבל ואין בו מועיל. והנה הנמשל מובן מעצמו ומיהו אפרשנו קצת שהנה המלך הגדול הוא הקב\"ה שהמלכות שלו הוא ומלכותו בכל משלה ולהראות על זה כל המתחבר עמו שהוא הצדיק ורע לו כדי שלא יראה שתלוי מלכותו בחברת רבוי אנשים עמו ומחזיק בידם כדי שלא יפרשו ממנו כי המלכות שלו היא ואין צורך לו מאנשים וכמו שפירשו חז\"ל על פסוק ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם שבשעה שהביא מבול לעול' וימח את כל היקום ולא נשאר בריה אז וישב ה' מלך לעולם לומר שאין מלכותו תלוי ברוב עם כמלך ב\"ו שתלוי מלכותו באנשים שאם אדם אין על מי ימלוך. והמלך השפל הוא סמאל הרשע דמרד ברבו ועליו נאמר לא תשתחוה אל אחר דא סמאל כי איתא בזוהר המפתה לאדם למרוד במלך האמת ויתחבר עמו והוא רשע וטוב לו דכיון שפירש מהקב\"ה ומתחבר עם סמאל מעשירו הקב\"ה עושר גדול כאילו אומר הנה החזקתי בידך שתבא עם מלכך אשר בחרת בו להלחם עמי ותראה רפיון כח ושפלות ממשלת המלך אשר בחרת לחסות בצלו וזו היא הסיב' צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי הצדיק אינו מעשיר אותו הקב\"ה ואין נותן לו מנוחה שלא יראה שמחזיק ביד כל המתחבר עמו כאילו מלכותו תלוי בהיות עמו רוב עם וכל הבוחר להיות עמו בעבור שהוא מלך אמת ואין מלך כמוה יהיה וכל הפורש יפרוש שאין מעלתו תלויה באחרים כמלך ב\"ו כו' כדפרישי' ולכן רוב המתחברים עמו עניים ורע להם שאם יתעשר לכל המתחברים עמו שהם הצדיקים נראה שמבקש אנשי' לעזרת מלכותו ושוחדם בממון כדי שלא יפרושו ממנו ושיתקבצו עמו רבים לכן אינו מעשיר לכל הצדיקים ומה שמעשיר לזה יותר מאחר לפי שרואה דבקותו עמו אין סוף ומתו כך אף שיבואו עליו כל יסורין שבעולם אינו פורש ממנו לכך מעשירו אך לצדיק שרואה בו צד מה שמץ טינא בלבו אינו מעשירו כדי שלא יאמר דשוחדו בממון כדי שלא יפורש ממנו כדי שיתגדל מלכותות וזהו שרמזו רז\"ל בדבריהם הנעימים צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור והוא כדפרישית ורשע וטוב לו הוא רשע שאינו גמור והלך ודבק בסמאל הרשע ומעשירו הקב\"ה לומר לו ראה שאיני מצטער מפרישותך כי אין מלכותי תלוי בעם הנני מחזיק בידך שתבא עם מלכך כנגדי ובהיות רשע שאינו גמור נותן לבו בטעם העושר שנולד לו כשנתחבר בסמאל ומבין טעמו של דבר ונותן לב לשוב אל ה' וזהו שאמרו רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור ולזה כשפורש מקב\"ה אינו מעשירו כי יודע הקב\"ה דרוב רשעתו סותם שכלו ואם יעשירנו טח לבו להבין כי העשירו הקב\"ה כדי לרמוז שאינו מצטער על שפירש ממנו ודבק באחר לפי שאין מלכותו תלוי בעם וכיון שאינו מבין מה צורך להעשירו וזהו רשע ורע לו רשע גמור דוק והבן במה שכתבתי דענין נאה ונחמד הוא לכל מי שאוכל יטעם לו הקב\"ה יגלה כבוד מלכותו במהרה בימינו אמן כדי להבין סודי תורתו ויתקי' תורה חדשה מאתי תצא אנס\"ו.",
+                "<b>מוסר</b> השכל בתערומת האדם עם יצרו הרע וכה יאמר לו יצרי יצרי אתה היית תחלת כל תחלואיכי וצרה ויגון טעמתי כי מיום שידעתיך עוד טובה לא ראו עיני כי אויל ביום יודע כעסו שעל כל מה שהבטחתני מצאתיך כוזב ותחת לשונך מרמה ותוך כי עד ארגיעה לשון שקר בדברי חלקלקות באת אצלי וחשבתיך לאוהב נאמן ומצאתיך אויב שונא נוקם ונוטר יצאת לשטן לי בכל משלח ידי מששתי את כל כי מה מצאתי מלאים חלאת טומאתך נסתכלתי בעיני שכלי ראיתי שכל מחשבותיך עלי להכרית מארץ זכרי ולהכניסני במבואות אפלות ליפול בשחת לא אוכל קום אשר משם דרך למשפטי גיהנם ארץ חשך וצלמות. כי ראיתי טומאת המעשים שהכרחתני לעשות והנה עלה מהם צחנת עד לברוח למרחקים להנצל מארס הריח אשר ממנו מתהוה שרש כל החולאים הממיתים אשר בראותי כן גזרה חכמתי לעשות אופנים לתקן מה שעויתי על ידך ולצאת מרשותך ושלא להביאתך עוד לעולם כי מות נמשך ממך ופשטים לאין מספר. ונתיעצתי עם נפשי רוחי ונשמתי וכה אמרו לי לעשות משערות ראשי מחטים לתפור בהם הקרעים שעשיתי על ידיך במלבושי הנשמה. ומגבות עיני לעשות חצים וזרועותי כקשת נחושה לזרוק על לבי חצי שנונים לפתוח פתחים להוציא דרך שם טומאת המחשבות אשר החביא יצרי הרע בקרבו. ולפשוט עורי מעלי בתער השכירה ולהעבידו עיבוד לשמה לתקן ממנו מגילות ארוכות מארץ מדה ומעצמותי קולמוסים לכתוב בדמי עליהם כל מה שהרבתי מהחטאים ועונו' ופשעים לפני מי שהרבה עמי חסדים לאין חקר ואין מספר ה' צבאות שמו כדי שיהיו פרושות לפני נגד עיני תמיד לכסה כלימה פני בהיותי קורא בהם דברים הזרים והמעשים המכוערים אשר עשיתי לפני מי שרואה ואינו נראה. ואמרו לי עוד יועצי הנז' הקדושים והטהורים לעשות מגידי מלקות לתפרו בעורקי ללקות עצמי מלקות ארבעים כל עת ורגע שיעלה על זכרוני מה שהכעסתי לבוראי בעצת הבוגד יצרי הרע אשר אבדתי זמני לרוץ אחריו כאיל ויחמור ובסוף הכרתי שהייתי כרץ אחרי החמור כל על כל המעשי' שהדריכני לילה ויומם מצאתיהו עביט של מי רגלים. ולטבול עצמי לטהר חלאת זוהמתי שהטיל בי הצורר יעצוני לעשות חלל גופי מקום מקוה ארבעים סאה ולמלאתו ממימי דמעות עיני. ולהתיך חלבי בחום להב הסיגופים להדליק ממנו מדורה להיותי נידון באש ובמים יחד יומם ולילה לא יכבה. ובמלאת ימי טהרתי לעשות ממעי עבותים חדשים לקשור עצמי בהם כדי להיות מוכנע לעבודת בוראי כאשר ידריכני יצרי הטוב והטהור ולא לצאת עוד לרשות אחר.",
+                "<b>עוד</b> הוסיפו לדבר יועצי נפשי פקח עיניך ועשה אותם כשני אבוקות כשמש וכירח מאירות לפני ה' תמיד בעסק תורתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ושפחותיך ממללות במרוצה כברק להרבות בתפלה ותחנות אולי יחנן ה'. ולשונך כעני סופר מהיר ברבוי דברים לפייס מדת הדין וראשך עלך כמגדל דוד וגופך כחומת ברזל נשגבה וחזקה לסבול צער הסגופים למרק טעימת עבירו' שעבר' ואת אשר אלהיך הכעסת שוב ואל תתרשל עד זמן שתרא' בעצמך שימחו כל עונותיך ואח\"כ לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כל זה יעצני נשמתי רוחי ונפשי וראיתי שדברי קדש הם נחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים ישרים משמחי לב. ויהי כשומעי חשתי ולא התמהמהתי ועשיתי רגלי קלות כאילות לברוח מעצת יצרי הרע דמיונו כאריה יכסף לטרוף נפשי ולמסרה לחצר מות וככפיר יושב במסתרים ללוכדני בפח מוקשים ולהושיבני הצלמות גמרתי בלבי להלחם עמו בחזקה וביד חזקה. ולהפיל כל בנין שעל ידו בניתי וכל קנין אשר עמו קניתי. בהסתכלותי שכלם בנוים על קו תהו ואבני בהו ראיתי בעיני שכלי בתים שעמו בניתי ומשכיות שבהם תקנתי במום סיד הלבן בקירות הבתים הזפת השחור סחור סחור ויסודותיה בחשך יוסדו ובמקום תקרה צלמות כולו מות. והבית מלאה גלגולם מעשה אלילים עד שעלה צחנתו נתרבה סרחונו עד לברוח למרחקים או לעלות שחקים להציל מריח הרע באש אין כמוהו דבר רע. מאנה לנגוע נפשי ולא בחפצי. השלכתיהו אחור לבל אראה ברעתי ולא בצרתי. לכן בחרתי בעצת נשמתי רוחי ונפשי בכל לבבי ובכל חפצי לעשות כאשר צווני. שבאמת ידעתי כי לא רמוני ובדרך החיים הדריכוני. ובעשותי עצתם אין פגע ואין שטן ואל עזרי עזרני והצילנו מיד אויבי יצרי הרע אשר בי סרח. והראני יוצרי מקום לברוח ואריכות זמן לשוב אליו כי אל חפץ חסד הוא עוזר לשבים ומסייע למתקרבים. ותומך וסומך למדבקים עמו גם לבאים מבחוץ שבתחלה לא היו בכלל עמו. כאשר נהג עם החוטאים ששבו מיום שברא אדם על הארץ ועד עולם. ברוך המקרב אליו השבים כאב המקרב את בנים לאוהבם ולעדן נשמתם בגן עדנו מקום אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ומתנהג עמהם כאילו מעולם לא חטאו. ולא מדרך שטו. שבריה חדשה חישבם ביום שידובר בם.",
+                "<b>ואחר</b> עשותי עצת נשמתי והשלכתי מעלי כל אשמתי עשיתי שליח לנפשי שגם היא יעצני לטובה לעלות ראש להלוך במקום להבת שלהבת לפני בוראי ולשמוע מאחרי הפרגוד מה נעשה בדיני אחרי שובי וישמע את הקול כה אמר ' שמעתי את תפלתך ראיתי דמעתך הנני מוסיף על ימיך ושובע שמחות על פניך נעימות בימינך נצח. כה בשרני נפשי וכה העיד רוחי ונשמתי עדים נאמנים ראוי לסמוך בהם ואין לנטות מעליהם.",
+                "<b>תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.</b>\n"
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "שבט מוסר",
+        "enTitle": "Shevet Musar",
+        "key": "Shevet Musar",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "שער",
+                "enTitle": "Title"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמת המחבר",
+                "enTitle": "Author's Preface"
+            },
+            {
+                "heTitle": "מפתחות הפרקים",
+                "enTitle": "Index"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9800a4d6a9ea08370a751e59f6562a63386ed29c
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json	
@@ -0,0 +1,619 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shevet Musar",
+    "versionSource": "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8",
+    "versionTitle": "Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY-SA",
+    "versionNotes": "",
+    "versionTitleInHebrew": "שבט מוסר, וילהרמסדורף, תצ\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שבט מוסר",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "text": {
+        "Title": [
+            "ספר",
+            "<b>שבט מוסר</b>",
+            "הלז הנכבד ונחמד אשר חברו החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר\"ר אליה הכהן נר\"ו מתושבי ק\"ק אזמיר יע\"א. אשר פעל ועשה ורבים השיב מעון. ושבט פושעים וחטאים הגיע לפרשת דרכים. דרך סלולה לרבים. ליראי ה' ולחושבי שמו. פתח להם פתח פתוח כפתחו של אולם. להחזיק מוסר ה' ודרכיו הישרים. זכה וזיכה הרבים זכות הרבים תלוי בו:"
+        ],
+        "Author's Preface": [
+            "<b>הקדמת הרב המחבר</b>",
+            "אמר הצעיר אליהו בן החכם השלם המופלג בחסידות כמהר\"ר שלמה אברהם הכהן ז\"ל, זה ספר שבט מוסר אשר טפחתי ורביתי לייסר את עצמי ולאחרים כמוני, אולי בהיותי מזכה אחרים עמי, ירחם הקב\"ה עלי לקבלני בתשובה שלימה לפניו ולא הנחתי דבר גדול וקטון שלא כללתי בתוכו למוסר האדם המכניע נפש החוטא להביאו לשוב לבוראו להסתופף תחת כנפי התשובה, לכן מלבד פרק המוסר הוספתי לעשות ג' גדרים, א': להביא תיקוני העבירות מפי סופרים ומפי הספרים וקצת ממה שחנן הקב\"ה בדעתי, כי הבא לטהר מסייעים אותו. ב': סדרתי שלשה דרושים מדברים בענין התשובה ובהם נכללים כמה וכמה חדושים. ג': הבאתי מאמרים מדברים בענין התשובה, דכיון שהלוקח מוסר שב בתשובה כדי שידע עשיית התשובה כיצד יתקן המעוות וגם שידע מעלת התשובה והעושה אותה כמה מעלתו. גם כתבתי ביאור על אבינו מלכנו שאנו אומרים בעשרת ימי תשובה, ועל אדיר ונאור, מי אל כמוך שנוהגין לומר בלילי סליחות ויום הכפורים, וביאור גם־כן על למענך אלקינו שאנו אומרים קודם כל הקפה, יען כל זה הם דברים של תחינה ובקשה, שייך לכל שב בתשובה. גם כתבתי בסוף הספר כמה חידושים מופלאים שנשמטו מספר המופלא מדרש תלפיות שחברתי ותמצא בספר הזה ב\"ן פרקים כמספר שמי אליהו, והשם יזכני להדפיס כל מה שכתבתי מיום היותי עד היום הזה, לזכות את הרבים אמן ואמן, בזכות אבותי הקדושים אשר הוציאו ימיהם לזכות את הרבים. זכותם יגן עלי ועל כל ישראל. אמן."
+        ],
+        "Index": [
+            "<b>פרק א</b> מבואר בו ענין בריאת האדם והחסד שעושה הקב\"ה עם האדם ורשם בצורתו שמותיו הקדושים, וכל אבר ואבר שברא באדם למה משמש, וכל מה שברא בעולם ברא באדם, ופגם שעשה האדם הראשון בחטאו, וביאור מאמר אחטא ואשוב, ושיתרחק האדם מן התענוגים, וילמוד במה שלבו חפץ יותר, גמרא או דרוש או סוד שוודאי על זה נתגלגל, גם במצוה שיצרו מנגדו יותר, עליה יתגבר לקיימה כי זאת בא לקיים, ומי שלא למד בבחרותו ובזקנותו תכפוהו הטרדות, יתקן הדבר על ידי שירדוף לשמוע דברי חכמים ויעסוק עם בניו שילמדו תורה או יתן לעוסקים בה מממונו כזבולון עם יששכר, ומוסר לעשיר ומעלת אשה הכשרה. ועל מה נשתבח שלמה המלך ע\"ה ומעלה המגיע למקיים המצות. וביד האדם לעשות החומר צורה, ולקנות מעלת חנוך ואליהו ואותם שמנו חכמים שנכנסו חיים בגן־עדן.",
+            "<b>פרק ב</b> כולל בו מעלת נח הצדיק ורשעת דורו, וכמה מאריך הקב\"ה עם הרשע כדי שישוב ואל ימות חייב. וביטול סברת כת המינין האומרים שברא הקב\"ה את האדם להינקם ממנו ח\"ו, וגודל ענותנותו יתברך, ושילמוד האדם ממידותיו כדי לעבוד לבוראו ושיקנה האדם מדרגת המלאכים, וט\"ו דברים המרחקים הגאוה, וכמה תועלת מגיע לדכא ושפל רוח, ותוכחה מגולה על השותים במזרקי יין, ושלא יתגאה האדם כשהקב\"ה משפיע עליו מטובו. ומעלת השפלים שממלא הקב\"ה תאוותם אעפ\"י שלא התפללו על זה, ופסוק ואנכי תולעת ולא איש, והשפלות המגיע לגאה וכל ימיו מכאובים, והצער המגיע לו בחולייו.",
+            "<b>פרק ג</b> כולל בו לימוד המוסר שילמוד האדם מהמקריות הנופלים בגופו להיישר דרכיו, וכיצד יוכל האדם להתפאר ביופיו ולהתגאות בממונו, וכן בכל המדות שנראות רעות לעשותם על צד ההיתר שיקבל שכר עליהן, ולימוד מוסר מיום שעבר ושיכול להכין כל טוב לנפשו ע\"י מחשבה, ושלא יבעוט מנסיונות או יסורין הבאים עליו, ילמוד מאברהם אבינו ע\"ה.",
+            "<b>פרק ד</b> כולל בו שיזכור האדם החסדים שהקב\"ה עשה עמו מיום שנוצר ועד עתה, וירתת ויחזור לאחוריו מלחטוא לו, ודברים נכוחים שיביא לפני הקב\"ה כדי שיכפר לו, וענין עצה שיקח החוטא בנפשו ולעשות עינויים מקבילות לתקן אשר עיוה. ולימוד מדור המבול ומסדום – חסדיו ית', ואמונת יום דין וחשבון מעכב לאדם מלחטוא, ודברים שיחשוב אדם בדעתו כדי לבטל יצרו. ושאין לו לאדם להתהלל כי אם להדמות עצמו ליוצרו, גם לעולם ישים אדם נגד עיניו העתיד כהווה. וכמה דברים של אוי ואבוי לאדם, וכמה דברים שאשרי לאדם.",
+            "<b>פרק ה</b> כולל בו נחמה על המתיאשים מחייהם, וז' תשובות על מה עשה אלקים ככה בעולמו לברוא עניים, ועיין כמה מצות מקיים האדם בכל יום ויום והוא חושב שאינו מקיים, ותנחומים לעני ואביון ומוסר על עני שחזר מזלו לטובה והעשיר ומואס בחבריו העניים מקודם. ומוסר על מי שמשתדל לתת בתו לעם הארץ בעבור שאביו עשיר, ומעלת בן עני החכם וענין עצת אשה הרעה בעניינים אלו, וענין נישואי יצחק ברבקה. וענין החטא הגדול מהחפצים למות מתוך צערם ודוחקם. וצריך להיות אדם שמח תמיד בזוכרו איזה מצוה מקיים, וענין דופי הבטלה.",
+            "<b>פרק ו</b> כולל בו המקריות הבאות על האדם מדופי הזמן, וענין שבגדולי הדורות נמצאו בהם ממקריות הזמן בלתי נאמן, כדי שאם יקרה מהם לדורות הבאים אחריהם יקחו נחמה עמהם, כי לא טוב הוא מאבותיו, ומשל למי שהיה חייב לאוהבו, ושיש כת אנשים שסוברים שכיון שאין מכים לשום אדם ואין מחרפים ומגדפים ומתעסקים כל היום במלאכתם ומתפללים שחרית ומנחה וערבית ובאים לביתם ואוכלים וישנים, שעם זה קונים עולם הבא ושכר גדול, וענין מי הוא הנקרא טיפש ומי הוא הנקרא שוטה וכו', ומי הוא פיקח ומי הוא חכם. אופן להציל ממוקשי מות. וענין איך נשלם האדם ע\"י קיום המצות מכל מה שחסר ממנו, וענין מרקחת לרפואת הנפש, וענין למה אסר לנו הקב\"ה מה שאסר, וענין שלמדנו תשובה מהקב\"ה. תוכחה ממלחמת יצה\"ר עם האדם, ענין מי שמתודה אין דינו מסור אלא בידו של הקב\"ה לטוב לו, ענין שלא יאמר האדם עדיין יש לו זמן לשוב מחטאי.",
+            "<b>פרק ז</b> כולל כתר מלכות של ה\"ה מהרדב\"ז, ותוכחת מוסר של רבי יהודה החסיד ומרגניתא דבי רב, ואיזהו בן עולם הבא וזכרון יום המות.",
+            "<b>פרק ח</b> כולל בו לעשות אופנים להבריח אדם יצרו, ומשל למי שנטע כרם ומשל הקונה עבד, ויכוח אדם עם אבריו וגידיו, קישוט האברים עם המצות, העונש המגיע לאברי החוטא, גוף אדם היכל ה'. ענין שאל יבטח האדם שלא יגיע לו עונש, על שנשמתו מתחת כסא כבוד חצובה, ענין העונש המגיע למרגיזי אל, ענין הרשע מתחזק ברשעתו, בראות שאין מגיע לו רע כשחוטא גם בראותו צדיק במצור ובמצוק, ענין שישים אדם נגד עיניו חסדיו ית' שמו עמו בעבר ובהוה. העובד את בוראו, אחרים נלחמים עם קטגוריו והדבר בהפכו, ענין הרוצה מנוח לנפשו כיצד ימצאנה.",
+            "<b>פרק ט</b> כולל בו תחינה שיסדר החוטא לפני הקב\"ה, ז' מדורי גהינם, ענין אש גיהנם, וסיפור מגדולותיו יתברך על־דרך האלפא ביתא, ושיתפלל האדם להקב\"ה להכניע יצרו שלא לחטוא לפניו אע\"פ שלא יהיה לו שכר. ולימוד מן השמים ואילני הארץ שאין להם שכר ואין משנים את תפקידם. סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה. פסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותך. ביאור משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, טענות היצר לאדם להחטיאו, ענין הצער המגיע לעני, ענין כל מה שעושה העני הוא מגונה, וכפי האמת הדין עמו, ענין הצער המגיע לעני ביום ו' לבקש הוצאת שבת בימי החורף ויום סגריר, מוסר לעשיר שילמוד מהעני, גם ישים החוטא נגד עיניו כל מקריות הרעות שאפשר להיות בעולם הנפסד, ענין יעקב עם יוסף.",
+            "<b>פרק י</b> כולל בו ראיות לסתור על מאמר הרשעים – הקב\"ה ותרן, טעם למה הקב\"ה מוותר לאדם עד ג' עונות ולא עד ד', ענין צדדי ההיתר שמבקש היצר לאדם להחטיאו. החוטאים מתחלקים לד' כתות וסתירה לכל א' וא', כלל להכיר את הרשע, ענין התורה נקראת מאכל, וכן העבירה והפרש בין מאכל למאכל. ענין מאי דכתיב אוי על המחליף טוב ברע.",
+            "<b>פרק יא</b> כולל בו שילמוד האדם מיום הגשם הצער שיגיע לו בהולך מן העולם, וענין כיצד עם התורה מוצל מכל צרה, ומשל נאה על ת\"ח עניים, וענין כל־כך שמתמרק הגוף מתגדל אור הנשמה, ומשל הסכין וענין כשמבזין ת\"ח אם הוא עני או בעל מום ומשל נאה על זה, ועניים עמי ארצות שמתחרטים לשעבר על שלא עסקו בתורה, וענין כראות ת\"ח עם הארץ שאינו מכבד לומדי תורה, יחניף לו. וענין כראותם נשי עמי ארצות שאין מכבדים הת\"ח לבעליהן משתדלות עם בניהם שילמדו תורה, טעם למה עמי ארצות שונאים ת\"ח וסתירה לסברתם, ענין עמי ארצות חסידים וסיבה על שהם חסידים, מעלת חכמת החכמים ודברים סגוליים, ענין יוסף הצדיק באומרו לאחיו אל תרגזו בדרך, ותיקון לע\"ה.",
+            "<b>פרק יב</b> כולל בו סדר הנהגת העולם בסדר הנהגת האברים, יחשוב אדם בלבו הבזיון המגיע לו ביום הדין. ילמוד אדם לעבוד לבוראו ממה שאינו רוצה לעצמו. כשאדם חפץ לעסוק בתורה או לעשות מצוה, מזדמנין לו מונעים הרבה, עצה להבריח היצר מעליו, דבר המועיל לביטול היצר. הסיבה כשאין אדם יכול לבטל יצרו בשום דבר. סיבת השתרשות הגאוה, טעם הגאוה שמביא לאדם לעשות מה שלבו חפץ, הסיבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו. ענין הלוחם משלים וכו' ענין לידע מי נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה וכדומה, משל מהזכוכית לבנה שממשיך האש דלמעלה. לימוד מהשבטים הקדושים לטהר אדם מעשיו.",
+            "<b>פרק יג</b> מבואר בו הדברים שיתנהג בהן האדם להכניע לבבו הערל. הנהגות של ר' אשר, עוד קל\"ב הנהגות.",
+            "<b>פרק יד</b> מבואר בו כ\"ו דברים שיעשה אותם האדם וחי בהם דברים הרבה, ויתבאר בהם פירוש עונותיו ילכדונו את הרשע, ופירוש ברית כרתי לעיני. ופ' אל תהי בסובאי יין. ופ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. ופ' בית ישראל יושבים על אדמתם. ופ' ויבאו אל הגוים אשר באו שמה. ופ' וזכרתם את דרכיכם הרעים. ופסוק ויבאו המצורעים האלה. ופ' אבותינו חטאו ואינם. ופ' אולת שמחה לחסר לב. ופ' מה אנוש כי תזכרנו. ופ' לב חכם לימינו. ופ' ולרש אין כל כי אם כבשה, ופ' אור צדיקים ישמח. ופ' אשרי האיש אשר לא הלך. ופ' למה יתן לעמל אור. ופ' כי חיים הם למוצאיהם. ופ' אגר בקיץ וכו'. ופ' שש הנה שנא ה'. ופ' שאול ואבדון נגד ה'. ופ' פוקד עון אבות. וטעם אומרו והאלקים נסה את אברהם ולא ליצחק. ושאר פסוקים וענין גלגולים. וענין יסתכל אדם בפרעה שהקשה ערפו ונלקה.",
+            "<b>פרק טו</b> מבואר בו ויכוח הנפש עם הגוף וויכוח הגוף עם היצר וענין הפטירה. תפילה שרגיל בה האדם בכל יום, וויכוח אדם עם האדמה ותשובת האדמה לו, ושאין שליטה לארץ לבלות גוף הקדושים.",
+            "<b>פרק טז</b> מבואר בו צוואתו של רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו. עוד פ\"ב אזהרות שסידרתי.",
+            "<b>פרק יז</b> מבואר בו הדרכת הבנים קטנים בדרכי ה'. והנזק המגיע מהגאוה ומעלת הענוה ומקריות יום המיתה, ואיך החיים נמשכים מהענוה וענין מליץ טוב לאדם וענין מעלת העבד בעבור היותו עבד, וענין חיבוט הקבר וז' דינין שעוברים על האדם. וצורה בפסוקים ואלה המשפטים עד סוף הענין.",
+            "<b>פרק יח</b> מבואר בו תחינה להקב\"ה וגודל חסד בעולמו, ומגיד בשפלות ופחיתות האדם ומקצת שבחיו יתברך, ובקשה מהקב\"ה שהוא יטהרנו ויקרבהו אצלו, ותערומת האדם במזלות וכדומה, ואח\"כ רואה שאין לו מקום עם מי להתרעם. ושאין אבר באדם שלא הכעיס בו לבוראו, ודיני האדם ותולדותיו ופעולות הנפש והרוח והמלבוש שמתלבש הנפש לעמוד בגן עדן, ועניינים אחרים רבים, פאת זקנו ומעשה בנפש שנכנס בשור ובא אל בנו בחלום.",
+            "<b>פרק יט</b> מבואר בו לבקש רפואה בדמים קלים, כיון שחולי הנפש כחולי הגוף, ובו ו' סגולות לרפואת הנפש. ומסרה ג' ונשמע, וענין עון הגזל ועיקרי התשובה עשרים, ותיקוני העבירות והדברים השייכים לבעל־תשובה, מליצת מטטרו\"ן ענין לת\"ח שחטא במקום סגופים יעסוק בתורה. העולם נמשל לים סוער ונשמת האדם כתל שעומד עליו. צריך שלא להכביד התשובה לכל שואל אותה, הכל הולך אחר ההרגל וענינים הקלים והכבדים לתשובה.",
+            "<b>פרק כ</b> מבואר בו לקנות שלימות הנפש, לא יזוז מדעתו לחשוב באחרית כל דבר ויראה כי הבל הוא, ויחשוב דבצאתו מן העולם אינו מוליך עמו שום דבר, וענין שאחר שחוטא האדם אינו יכול למצוא להקב\"ה כי־אם אחר יגיעה רבה, וחמשה דברים יתן האדם בלבו. ודברי מוסר הנוגעים מן הגוף. ושלשים וששה דברים מספר הזהרת הקדוש. להרחיק האדם מן העבירה. ורמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור.",
+            "<b>פרק כא</b> מבואר בו שידמה אדם עצמו כאילו מוטל מת ועושים בו כל צרכי המת, וכיצד אשתו ובניו בוכים עליו והולכים אחריו עד הקבר, וכיצד נפשו רואה וכיצד נמסרת ביד הדנין אותה, וירגז ולא יחטא. מאמרר יזכור לו יום המיתה. וענין נורא דרך וידוי ותחינה לפני הקב\"ה בכל אבריו והרגשותיו. ודרך אלפא ביתא ותשרק\"ץ וא\"ת־ב\"ש. מסיפורי מקצת הילוליו של מקום. והשיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד. ותפלה קצרה מחכם אחד. ועצת הכליות לאדם. וענין נורא שאמר אדם לפני המקום בחייו דרך תנאי. ועניינים לביטול הכעס. ותיקון בכללות לכל העבירות. ענין בפרשת ויקהל למה הזכיר שם שבת. וענין שידע האדם ההבל היוצא מפיו כמה כח בו להרע או להיטיב.",
+            "<b>פרק כב</b> מבואר בו שילמוד האדם מוסר מהאילנות וצמח האדמה. וביאור פסוק אסוף אסיפם נאם ה'. וכדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה עצמו לאבל יקרה. וביאור מאמר מה דסאני לך וכו'. גם מבאר לימוד מוסר מכל הנבראים כנזכר שם. גם שלא יקל בעיני האדם איזה דבר חידוש שחידש בתורה אפילו קטן ויעלהו על הספר בדיו, פן ענוש יענש, ושם מבואר התועלת הנולד מחידוש אפילו קטן. ענין עשר ספירותיו יתברך נכללו בד' אותיות שמו הגדול. ומעלת האדם שבעבורו נבראו כל הנבראים. ענין שמכל הנבראים יש לאדם ללמוד לעבוד לבוראו. ומעשה בחסיד. וענין דביקותו של עם הקב\"ה וענין פרו של אליהו כו'.",
+            "<b>פרק כג</b> מבואר בו י\"ז תנאים שיזהר האדם בהם בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כמה מוסרים שהביאם הרוקח בהקדמתו, מה שנכבד בעיני האדם קיום המצות הוא פיתוי היצר, אין טורח בעשיית המצות כי מן השמים מסייעים אותו. ביאור פ' אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וענין כל אחד חייב לקיים מהמצוות מה שיכול לקיים. להבין אדם קצת במה פגם בגלגול ראשון שבה בזה העולם. ענין בתלמוד שהיו שואלים במה היית נזהר. מאמר אין לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. אם במקרא אם במשנה.",
+            "<b>פרק כד</b> מבואר בו מוסר לנשים. ובו עשרה תנאים שצריך שיהיו בנשים. והחורבה היוצא אם נוהגת במדות שמנו חכמים עליהן לגנאי, סקרנית, צייתנית וכו'. גם צריכה שתהיה זריזה בענין טבילתה. ומעשה של אלישע כהן גדול. ומה תחשוב האשה בשעה שמזדוגה עם בעלה. וצריכה שתטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ומה תכוין בטבילתה. ושלא תכעוס בימי עיבורה. גם תהיה נזהרת במאכלה בימי עיבורה, ושלא תיכנס במקומות של טומאה. גם אל תתיאש מן הרחמים אם היא עקרה או שנתעכבה מלדת. גם אל יפציר האיש והאשה בתפלה על ענין הבנים. ומה יכוין האיש והאשה כשמוסרים הבן למילה. והתועלת המגיע לאשה כשאינה יולדת לתת רשות לבעלה שינשא. גם כיצד תתנהג האשה עם בנה הקטן. וענין הנשים כשמתחברות יחד. הדברים השייכים לנשים שהולכות בבית הכלה. דברים השייכים למילדות. טוב שתטול האשה התרה קודם שתשב על המשבר. הוראה שתתן האשה אחר שתלד. גם כשתקום מן המטה מה תאמר. פסוק זאת תורת העולה.",
+            "<b>פרק כה</b> מבואר בו ויכוח עם העשירים הרקים הרוצים להתגבר על החכמים. טבע הממון לסמות עיני מי שהוא נעדר מעלת החכמים. שטות של מי שיש לו די סיפוקו ומבקש עוד. גם ילמוד אדם למאוס ברע מהרשע עצמו. בנקודות התורה נרמז שיבחר האדם השפלות. ענין למי שאין לו מי ידריכהו בדרך טובה מה יעשה. פסוק לך מנגד לאיש כסיל. פסוק מלפנו מבהמות ארץ. גם סימן לעושה איזה דבר שיבחין מעצמו אם ישר בעיני השם או לא. משנה הסתכל בג' דברים – מאין באת. גם שלא ירגיש האדם בטורח עשיית המצות, ענין גן־עדן של מטה. הצדיקים מתהפכים בגן־עדן לתינוקות ולבחורים ולזקנים. ז' היכלות בגן עדן. איך הממית עצמו על התורה הוא חי במיתתו. הממיתים עצמן על התורה, בזכות זה אוכלים בניהם בעולם־הזה. ילמוד אםד להמית עצמו על אהבתו יתברך. מאומה אחת שממיתים עצמם בידם לכפרת מלכם. יראה האדם אהבתו יתברך עמו שהבדילו מהמאכלים המזיקים ככתוב בפרשת שמיני.",
+            "<b>פרק כו</b> מבואר בו מהו גיהנם של מטה ושל מעלה. ועין גן־עדן של מטה ושל מעלה. וענין שטיפה והגעלה של הנשמות. ומה שדעתי נוטה בענין עונש הנשמה עם הגוף. ושהמזיקים המכים לאדם אחר מותו הם שנעשו ברוע מעשיו. וכמה בני אדם ראו פתח גיהנם שבמדבר ושבים. ואופן קיבול השכר על כל מצוה ומצוה כיצד. ומעשה רבי יהושע בן לוי שהעמידו אליהו על פתח גיהנם. וענין חוזק אש של גיהנם. ז' מיני גיהנם יש וסמיכות להבדיל בין הטהור לאשה כי תזריע.",
+            "<b>פרק כז</b> מבואר בו ג' סבות הגורמות לאדם לחטוא. ג' הוי – א' הוי מושכי עון. הוי חכמים בעיניהם. הוי גבורים לשתות יין. עוד ג' סבות. ששה סבות המונעות לאדם לעשות תשובה. משל של אבן בוחן. טענה למי שאומר איני יכול ביצרי לנצחו. אופן הלימוד כיצד ובאיזה מקומות ועם מי ילמוד. יעמוד בנסיון שלא להסתכל באשה. אל יתיאש אדם מן התשובה בעבור רוב חטאיו. ביאור מאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. מיד בבוא מצוה לאדם, יעשנה בלי שיחשוב כלל. ענין זריזות המתענה ג' ימים ידועים בשנה נמחלים עונותיו. כרוז שיוצא בהיכל נוגה ואומר כל דמחייב נזיפה יהא בנזיפה עד שישוב בתשובה. המרגיש שחוטא קל לשוב בתשובה. שאין אדם מתעורר עצמו לשוב בראות עצמו בריא. מעשה בבחור רשע מה שדיבר בשעת מיתתו. מודעא לבטל פיתוי סמא\"ל לאדם בשעת מיתתו שיכפור באלקי ישראל ח\"ו. מודעא לענין זרע לבטלה. ענין עון זרע לבטלה. בשעת המיתה אל יוציא אדם שום אבר מאבריו חוץ למיטה, והעומדים שם יעמדו על זה. כשם שיש נגעים גופניים יש רוחניים, מה יאמר האדם אחר שעושה התרה.",
+            "<b>פרק כח</b> מבואר בו מוסר דרך מליצה מספר התפוח. טעם שאדם לומד ענין מספר אחד ואינו טועם ממנו, ואם זה הענין עצמו לומד בספר אחר במלות שונות טועם ממנו. ביאור פסוק אחרי מות שני בני אהרן.",
+            "<b>פרק כט</b> מבואר בו תוכחה נאה. אזהרה לנפש עוד תוכחה יפה ומעולה. ענין של אחר ז\"ל. דברי מוסרים לקוטים. ביאור פסוק קדושים תהיו. ואמר יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה' אלקיכם.",
+            "<b>פרק ל</b> מבואר בו חיוב קיום המצות. אין אדם נקרא שלם עד שיקיים כל תרי\"ג מצות. כל המצות מתקיימים בסוד הגלגול. ומשל מגוף האדם. עוד ענינים אחרים כיצד יתקיימו כל המצות. מאמר לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק טוב אלא שלום. טעם שפעמים יראה אדם אחד מאבריו קל ומזורז יותר משאר איבריו. משל אחד לזרז אדם במצות. ענין קיום כל המצות תלוי בקיום מצות מילה. מאמר לא נקרא אברהם שלם עד שמל. הפוגם בריתו סותם מקור החכמה. ענין לקיום השותפות בהקב,ה יחזיק במדת החסד. כדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב\"ה מקור החסדים. לימוד החסד שעשה הקב\"ה עם ישראל, ההפרש מהחסד שעושה הקב\"ה לחסד האדם, ומה שאוכל ושותה האדם הוא חסד. העושה צדקה שלא לשם־שמים מקבל שכרו בעולם־הזה. הנותן צדקה קונה יראת שמים בלבו. טעם המתים שהכהן מטמא להם.",
+            "<b>פרק לא</b> מבואר בו שישתדל האדם שלא ישלוט בו יד בחיריי. היוצא לדרך מה יעשה. היוצא לדרך יתן צדקה קודם. ומה יאמר לפני המזוזה ובשער העיר. דיני לויה, תפילת הדרך. כשפוגע ביער מה יאמר, באיזה ימים בחדש יסע אדם מבית לבית, מה יאמר אדם בשחרית ואחר ברכת התורה. התועלת המגיע לקורא מזמור למנצח בנגינות בצורת המנורה. בימי העומר כשיאמר שליח־ציבור ברכת כהנים, יאמר היחיד למנצח. גם סגולות אחרות שיש במזמור זה. משלש שנים יעשה אביו טלית קטן לבנו. התפילה שיאמר האדם קודם הנחת תפילין וקודם התפילה מה יאמר. וגם בשעה שכורך הרצועה באצבע ומה יאמר קודם שיסיר התפילין וכשיוצא בבוקר מפתח ביתו מה יאמר ומה יעשה. התועלת שיש לנותן צדקה קודם תפילה, בבואו לבית הכנסת מה יאמר. דבר לזכך הנפש לבטל מחשבה רעה בשעת תפלה. מי שאינו מתכוין בתפילתו משליכין תפילתו לחוץ, המכיר בעצמו שאינו יכול לכוין בשמות ויחודים, יתפלל כפשוטו. מה יאמר קודם נפילת אפים. אל ארך אפים שאומרים שני וחמישי. יאמר בקירוב רגלים. הצדקה שנותנין קודם קריאת התורה יהיה מעומד, מה יאמר במנחה ובשבת בעת הוצאת ספר־תורה, ומה יאמר כשנוטל הספר־תורה וכשמנשקו, שכשהולך אחריו וכשעולה לספר־תורה. ומה יאמר בתפילת המנחה ובמוצאי שבת. קריאת שמע על מטתו. שם על הפרנסה. כשיטול מים אחרונים מה יאמר. חיוב של מים אחרונים. מה קורא קודם האכילה ואחר אכילה. מה יאמר קודם הלימוד. סגולה לתינוק שלא ינזק ושלא יפגום בריתו לעולם. תרופה למי שמתים בניו מיתה פתאומית. תרופה למי שמתים בניו קודם המילה. מה יכוין האדם כשאומר האל הקדוש. הרוצה לעמוד על שער תבואות. ענין מה ענין שמיטה אצל הר סיני.",
+            "<b>פרק לב</b> מבואר בו הברכות הבאות לעושים רצון יוצרו, והקללות הבאות לעוברים רצונו. ובפרשת בחקתי כולל בו השכר שמקבלים עושי המצות בעולם־הזה, וגם נרמז בה שכר המגיע להם בקבר מענין המנוחה ושכר המגיע לימות המשיח ולעולם הבא. ויכוח שיעשה האדם עם יצר הרע וענין שטר שיעשה עם יצרו להיותם שותפים לעבוד לבוראם ולחלק הריוח לפני בורא עולם. ענין אם אינו מגיע מהעונש לרשע בעולם הזה, אדרבא לרע לו, לכן ימהר בתרופת התשובה.",
+            "<b>פרק לג</b> מבואר בו הפגם שעושה החוטא בעליונים ובתחתונים שדיבר בזה מוהר\"ם גאלנטי בספר קול נגידים, ותראה דברים נפלאים. ענין השמחה המגיע לדומם וצמח ובעל חי מדבר ושאינן מדברים, כשאדם משתמש מהם לעשות רצון בוראו. ביאור מאמר אומרים ישראל לאומות העולם, יכולים אתם לעשות לנו דגלים כאשר עשה לנו אלקינו. וענין כונת הדגלים מה הם.",
+            "<b>פרק לד</b> מבואר בו הדרכים שיתנהג בהם הש\"ץ להשלמת נפשו ובמה יתדבק וממה יתרחק ותפלות שנוגעים לש\"ץ. עוד תפלה שיאמר בשעה שנתמנה לש\"ץ. רמוז חזן בפסוקי הקרבנות בפרשת נשא. בקרבן נחשון בן עמינדב. ולמה הפסיק בקרבן באמצע. ומעשה בש\"ץ זקן שהיה עושה תנועות בידיו כשהיה קורא בספר תורה.",
+            "<b>פרק לה</b> מבואר בו מהמלבושים שמתלבשת הנשמה, והם ג' מלבושים שדיבר בהם מוהר\"ר עובדיא המון מרוטנבורק זלה\"ה. ומעשה רבי יוסי הגלילי שהיה בא בכל ערב שבת בביתו אחר מותו וחשדו לאשתו שני תלמידים. בירור פסוק יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם (תהלים כב יט). ביאור מאמר \"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה\". מדרש אגדה וחצת ורחצת וסכת (רות ג ג). פסוק וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים (זכריה ג ג) וכל ההמשך. פסוק שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' (ישעיהו סא י). ענין שאול ודוד כשבאו מלבושיו כמדתו, ופסוק וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג). פסוק אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ (איוב לא יט). פסוק בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי (איוב ל יח). פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט יד). פסוק וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן (ישעיהו נט יז). פסוק אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כח יד). מדרש אגדה\" \"עוטה מעיל\" על שם וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ (שמואל א ב יט). פסוק ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כט יא). מאמר \"מלמד שנתעטף הקב\"ה כש\"ץ. פסוק תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף (תהלים קב א). פסוק בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי (יונה ב ח). פסוק לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר (איוב ז ה). ומאמר וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת (שמות כח מ). שתי כתונות לכל אחד בתיקון קושיא חזקה. פסוק אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם (במדבר יז ג). פסוק הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח כ). פסוק נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ויקרא ה כא). פסוק אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי כו' (בראשית כח כ). מאמר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א א). ווי לאותם הימים. פסוק יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם (תהלים לז יח). פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א). פסוק וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים (איוב מב יז). פסוק יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג (איוב ז ו). פסוק רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ (איוב יז א). פסוק יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ (איוב יז יא). פסוק כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (איוב טו כ) והנמשכים. ענין מחדושי התורה שאדם כותב נכנסים מאותם האותיות לנפשו היכלות וחופות בגן עדן.",
+            "<b>פרק לו</b> מבואר בו מעלת ישראל שנכנסים בהיכלות הפנימיים. ושישראל משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתונים. וענין כשישראל הם חוטאים חס ושלום, נמצא שהם מכניסים דמות בהיכל ומושלת שפחה בישא. ואין רשות לכל אדם לשחוט ולאכול. וענין הנפשות המתגלגלות בבהמות. מספר הקנה: כשמתאכזר השוחט לשחוט להראות בפני נשים והדיוטים. פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. פסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן. תפלה שיאמר השוחט בעת שמתחיל לשחוט. שיכוין אדם בברכתו כשהוא אוכל איזה דבר כדי לתקן ניצוצי קדושה. פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו מהאר\"י זכרונו לברכה. ענין הבודק וממעך את הסירכות. השוחט כשיברך על השחיטה, יראה שיהיה המקום טהור. שצריך שיהי' השוחט ירא שמים עד מאד כדי שהוא יתקן את נפשות המגולגלות בבהמות. פסוק וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. טעם שני השעירים. טעם פרו של אליהו. שצריך האוכל בשר לכוין לתקן. אזהרה לשוחט ולאוכל בשר בפרשת ראה בפסוק \"רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר\". טעם הקרבנות. בעל תשובה שלא יאכל בשר רק בשבת. פסוק אם עולה קרבנו מן הבקר. פסוק וכי תזבחו זבח תודה לה'. אזהרה לשוחט שלא יניח הסכינים בלילה תחת מראשותיו. אזהרה שיחליף את מלבושיו אחר שמשלים שחיטתו. שיחשוב השוחט בלבו שאם יגיע לו מה שעושה בבהמה על קידוש השם יקיים. הוראה שיתן השוחט שהוא ממזל מאדים ואינו הורג נפשות בני אדם כי אם בהמות. ענין אם נתנבלה בהמה על ידו ידאג ויצטער. ענין שיראה השוחט בעיני שכלו איך מחוייב בכל התפלות והכוונת השייכות לו. ענין החמשה דברים שהי\"ה וחלד\"ה דרס\"ה הגרמ\"ה עיקו\"ר. והחורבן היוצא מהפוגם בחמשה אלו או בא' מהן. מספר הקנה ומספר צפנת פענח מכתיבת יד. פסוק מבלתי יכולת ה' והנמשכים.",
+            "<b>פרק לז</b> מבואר בו מעלת השלום, ואיך רמזו באותיות שלום מעלתו. מאמר אין שלום אמר ה' לרשעים. מכאן שהקב\"ה אוהב את הרשעים. ענין מילת שלום נדרש לכמה פנים. שאפילו הרשעים צריכים שלום. המקומות שדברו רז\"ל בענין השלום. ענין איך השלום קיום הבריאה, בשלום נכלל כל מדות טובות המחזיק בשלום עם כל אדם יבא להיות בשלום עם בוראו. כל מלאכות שבעולם נעשית על־ידי השלום. ועניינים אחדים מענין השלום. איך המחלוקת מטריח גופו של אדם. ענין באבן היהלום שיש בו ג' אותיות של שלום. ענין האוהב השלום מקיים כל התורה כולה. ראשי־תיבות של שלום. פסוק דרכיה דרכי נועם בענין דופי המחלוקת מוסר שלא יכעוס אדם, כיון שעתיד לעבור עליו מאורעות המות. מאמר כל השונה הלכות בכל יום. מאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכו'.",
+            "<b>פרק לח</b> מבואר בו מוסר שיקח אדם בעצמו בראותו בחייו המקומות שעתיד להתגלגל בהם במותו. וענין השמות המכוערים שנקרא החוטא. אמר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. מאמר אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. פסיקתא טוב וישר ה'. למה הוא טוב מפני שהוא ישר. ענין ממנורת המאור שחולי הנפש כחולי הגוף. מאמר אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום. ענין ז' מעלות בענין התשובה.",
+            "<b>פרק לט</b> מבואר בו מעלת האדם עובד אלהים, וענין השמות שהצדיק ראוי שיקרא בהן, והם ארבעים טעמם. מאמר אל תקרי למד אלא לב מבין דעת. משנה איזהו מכובד המכבד את הבריות. מאמר כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. משנה דאשתמש בתגא חלף. פסוק מה רב טובך. משנה הכל צפוי והרשות נתונה. ענין ששואלים לאדם אחר מותו מה שמו.",
+            "<b>פרק מ</b> מבואר בו ענינים נפרדים מספר יש נוחלין, מועילין לגוף ונפש. ענין המניח בן תלמיד חכם שמצילו מגהינם. מעובדא אותו רשע שהניח בן רשע, וחכם אחד החזירו בתשובה. ענין כל מה שהקרוב עושה לנפש המת מועיל לו מאד. אדם שמקבל יסורין בעולם זה, כדי להקל מעונש המת, מועיל לו. ענין התוכחה, אם העובר הוא דבר של תורה.צריך להוכיחו עד הכאה. מעלת הקדיש והקדושה שבעבורן הקב\"ה זוכר גלות ישראל ומבקש לגואלם. מאמר המתפלל עם הצבור, אומר הקב\"ה, מעלה אני עליו כאיל ופדאני. ברכה בכוונה.. החפץ לבקש מהקב\"ה שאלה, יתקן תחלה המעשה המעכב השאלה. כל מצוה שיעשה האדם, צריך לציירה במחשבה שכליית רודם שיעשנה. כל מצוה שעושה האדם, יכוין לתקן אותו אבר שכנגדה, כשאדם כותב מצוה, יאמר יהי רצון כו' שיהא חשוב כאילו קיימתי אותה. צריך לומר בקדיש לעילא ולעלמי בוי\"ו. קבלה, האומר פרשת המן בכל יום אינו בא לידי עניות כשאומרו גם בתרגום. תירוץ על קושיא שכמה דברים אמרו רז\"ל כל העושה כך וכך יענש בכך וכך, ולפעמים אינו מתקיים. העוסק בכל יום בענין הקרבנות כאילו מתעסק בבנין המקדש. סגולה לשמירת אות ברית קודש. הרואה קרי שיטבול. מוסר שיבקש אדם על נפשו מקודם שיחלה. כל לילה יעשה האדם חשבון מעונותיו. המבקר את החולה צריך להזכירו שיפשפש במעשיו. כשמברך ברכת הלבנה, אל יסתכל בה כענין הקשת שאמרו רז\"ל. שלא לשכב שום תינוק במיטה עד שיהי' בן ב' שנים. לקנות אדם לו חבר ויבדקהו קודם. שיראה האדם את הנולד. ענין הבטחון. יהא אדם אוהב את השמא ושנא מה בכך. ענין כל מה שהנשמה יותר עליונה, פגמו עושה רושם גדול. שחייב אדם לקיים אפילו דקדוקי המחמירים כשיש יכולת בידו לקיים. שיתרחק האדם מדברים המסוכנים, דחמירא סכנתא מאיסורא. ענין גנות היין ומה גורם וטעם שכפל הדברים בפרשת מטות כמו איש כי ידור נדר וכן רבים שם.",
+            "<b>פרק מא</b> כולל בו שצריך האדם בהילוליו ושבחיו לקדוש ברוך הוא ותפילותיו וברכותיו לכוין הדברים לשורשם. וביאור מאמר עתיד הקב\"ה לדין העולם בעמק יהושפט. ושואלים לאדם עד אם ידע מעשה מרכבה. ונחה לצדיקים לת\"ח להלל לקב\"ה ותפלה מספר כבוד חכמים. משנה הע לג' דברים העולם עומד על התורה וכו'. פסוק על מה אבדה הארץ. פסוק אשרי האיש. מאמר שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו. פסוק לעשו תרצונך אלקי חפצתי. פסוק כי אתה תברך צדיק ה'. צריך האדם בכל עניניו לומר לשם יחוד קב\"ה. ולעשות הכנות לעבוד לבוראו, ומחשבה נחשב לו למעשה. פסוק כל היום חרפוני אויבי. פסוק תשימנו חרפה לשכנינו. ענין שהמקפיד על הדברים מונעו מהשגת השלימות. פסוק איש כי ידור נדר. וסמיכת פרשת נדרים לפרשת מסעי.",
+            "<b>פרק מב</b> כולל בו בענין האנשים המוציאים זמנם במיני שחוק ואומרים שמחדדים שכלם אוי להם ולנפשם. וענין היושבים בפתחים בערב שבת כמה מכשולים היו. וענין הבעלי בתים שאינן רוצים להשכיר בית לת\"ח. וענין בעלי בתים המשכירים בית לת\"ח שיאמר לו ספורים. וכיון שרואה שלא נעשה עצתו, שהת\"ח לומד כל הלילה, מגרשו. מאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. בשני יצריך. פסוק ונהמת באחריתך. מאמר נתגלה לר\"ע מה שלא נתגלה למשה רבינו ע\"ה. מאמר תכלית הימים הלילות. מעשה באדם א' שעשה תשובה נפלאה. וידוי מספר צדה לדרך. דברי תחינה.",
+            "<b>פרק מג</b> כולל בו שיזהר האדם מהדיבור בכל מה שיכול. ענין איך האדם בכל דיבור ודיבור היוצא מפיו עושה שם הוי\"ה. סוד מאמר המנבל פיו מעמיקים לו גהינם. וסוד איסור לדבר בבית הכסא. וביאור פסוק הוגעתם ה' בדבריכם. וטעם למה החמירה תורה במקלל אביו ואמו ממכה אביו וכו'. מאמר ד' כתות אינן רואים פני השכינה. מאמר כל הנותן לעני מתברך בו' ברכות, והמפייסו מתברך בי\"א. מאמר אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמוציאן מן הפה. פסוק קחו עמכם דברים. ענין למה בכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה. משנה הקנאה התאוה והכבוד מוצאים את האדם מן העולם. מאמר כל הרודף אחר הכבוד, כובד בורחת ממנו. מוסר שאל יבזה האדם לקטן ממנו. אין ההשתדלות מועיל להשיג מה שלא נגזר מאתו יתב', ונלמד מהתורה.",
+            "<b>פרק מד</b> כול בו תיקון זרע לבטלה. גם תיקון למי שאינו יכול לסבול יסורין. מה יעשה אדם כדי שלא יכשל בזרע לבטלה. תחבושת מג' סמנים כדי שיקנה מדת השפלות. לכמהר\"ר משה קורדובירו זלה\"ה. תפלה לקבלת עול מלכות שמים. ג' דברים מביאים לאדם לעול מלכות שמים. ענין שישים אדם ג' דברים נגד עיניו כדי להרחיק ממנו מדות רעות. פסוק ואתחנן אל ה'.",
+            "<b>פרק מה</b> כולל בו שיעשה האדם כ\"ב דברים שעמהם יהי' אהוב למקום. ענין יקיים אדם המצוה שיכול ואל יאמר כיון שאינו יכול לקיים כולם אינו מקיים מצוה א' שבא לידי, דמה מעלה ומוריד. משלים לענין השלימות. פרשת והיה עקב.",
+            "<b>פרק מו</b> כולל בו איך כל מעשה בראשית כלול באדם. ביאור פ' מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ביאור פסוק אני אמרתי אלהים אתם. ביאור פסוק את הברכה אשר תשמעון.",
+            "<b>פרק מז</b> מבואר בו לימוד מהבהמות לעבוד אדם לבוראו. כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ביאור פסוק שופטים ושוטרים תתן לך.",
+            "<b>פרק מח</b> כולל בו לימוד מהתינוק, לעבוד אדם לבוראו ואל יחוש להמחרפים אותו. לימוד מהתינוק ומהנואף והגנב כדי שלא יתבייש מהמונעים אותו בקיום המצות. ביאור פסוק כי תצא למלחמה.",
+            "<b>פרק מט</b> כולל בו שיחשוב בלבו שעונותיו גורמים גלות השכינה וחורבן בית המקדש. ענין שיתן נגד עיניו הרעה הנגזרה לכל פרטי הבריאה בעונותיו. ביאור פסוק יקימך ה' לו לעם קדוש.",
+            "<b>פרק נ</b> כולל בו שיצטער בלבו על החסרון המגיע לו לכל אבר ואבר בעוד שהמקדש חרב והטובות שנמנעים ממנו. ענין שיחשוב בלבו על צער נפשו בגופו. פסוק אתם נצבים היום כולכם.",
+            "<b>פרק נא</b> כולל בו שלא יחשב קיצין, כי אם יקוה בכל יום אל הגאולה. ענין איך יש לאדם דמיון בהקב\"ה. ענין שיחשוב אדם המעלות המגיע לו בימות המשיח. טעם על אריכות הגלות המר הזה.",
+            "<b>פרק נב</b> כולל בו שישפיל האדם עצמו בכל מה שיכול, שעל זה בראו הקב\"ה מן האדמה ועשהו מבשר ודם כדי שלא יתגאה, ובו כמה דברים שמהם נלמד השפלות והענוה. פסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. פסוק וזאת הברכה אשר ברך משה. מאמר אומר הקב\"ה על הגאה אין אני והוא יכולים לדור במקום א'. מאמר הרבנות מקברת לבעליה. בסדר אלפ\"א ביתא ך' ל' מ'. אותיות אלו הם כל\"ם ומל\"ך. למודים הרבה על השפלות. מאמר למה נמשלת תורה למים. דברים המביאים לאדם לעבודת הבורא להשגת החכמה מיעוט הדיבור. מעשה אברהם אבינו ע\"ה. טעם למה הקב\"ה מביא יסורין על הצדיק בלי עון, אעפ\"י שהוא הרבות שכרו. תירוץ על קושיא צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויכוח האדם עם יצרו."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<b>י</b>תברך <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתעלה <b>ה</b>עושה עולמו בששת ימים וברא חשך וממנה הוציא אור והבדיל ביניהם. ועשה רקיעים והתקין בהם מאורות להאיר על הארץ. וקבע ביבשה ימים ונהרות. וגזר עליהם להוציא דשאים ומיני פרחים ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי מכל מאכל אשר יאכל משונים בטעמיהם ונפרדים בגווניהם ומובדלים בריחם. ושם על הארץ בהמה וחיה ועוף יעופף ובימים ובנהרות דגים מינים ממינים שונים. הכל מוכן ומזומן לאדם אשר ברא מובחר מכל הבריאה. ונתן לו עילוי ומעלה על כל הנבראים, כי בצלם אלהים ברא אותו, והשליטו על כל אשר עשה, וקישט אותו והעמידו לפניו לעבדו ולשמור תורותיו ומצותיו. כדי להיטיב עמו ולהעלותו על כל צבא מעלה, שרפים ואופנים ומלאכים. ורמז בתכונת צלם תבניתו שמותיו הקדושים. דשם הוי\"ה רמוז בפניו, ושם שד\"י על ידי המילה כנודע<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ב' עינים הם ב' יודי\"ן, והחוטם צורתו וא\"ו גימטריא שלו כ\"ו כמנין הוי\"ה. ועיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ח' איך בעין האדם בלבד מרמז על שם ההוי\"ה ומעשה מרכבה וכל שיעור קומה. ושם שד\"י בגופו כשזוקף האדם ב' ידיו עד כנגד ראשו, היא כדמות שי\"ן וכשפושט זרוע אחד הוא כדמות ד', ובהתגלות העטרה ע\"י מילה ופריעה נראית כדמות יו\"ד</i>, והתקין בו רמ״ח איברים כמספר מצותיו של עשה, ושס״ה גידים כמספר מצותיו של לא־תעשה. ורמז בכל איבריו כל הבריאה אשר ברא עליונים ותחתונים, דכל מה שיש בעולם יש באדם, כמו שאמרו חז״ל, להראות כי כל שתה תחת רגליו. ויכוננהו בחכמתו הרמה והנשאה בתיקון איבריו ובבנין נאה ומשובח כמ״ש הסמ״ג (דף צ\"ו ע\"ב) ברא בו נקבים מבית ומחוץ, עשה לו נקבי עינים להביט ולראות בהם. עשה לאדם עפעפים לעצום עיניו ולישן ושלא להביט ברע, כמו שאמר דוד המלך ע\"ה עוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמיעה, עשה לו נקבי החוטם להריח ולהוריד בו דמעות העדפת ליחת הראש. עשה לו הפה למאכל ולדיבור, עשה לו השינים לטחון את המאכל, ועשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה, וכדי לחתך הדיבור. עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו גרגרת להעלות ולהוריד נשמת רוח חיים מן הלב מתוך הריאה אל הנחיריים ואל הפה, ולהוציא הברת קול הדיבור היוצא מתוך סמפוני הריאה<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">הם ורידים הגדולים</i> הבאה מנשמת רוח חיים. עשה לו הלב להיות לו בית מושב לרוח חיים ולחשוב מחשבות. עשה לו הקרב העליון והיא היא האיצטומכא לקבל המאכל והמשקה בתוכו, ולפרנס ולכלכל מטעם המאכל ומשקה כל הגוף להחיותו. ועשה לו הכבד לצד ימין עם המרה האדומה והדם מתבשל במקורות הכבד לחמום קרב העליון, ומחום הכבד והמרה האדומה והדם מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו מעיים לקבל פסולת המאכל והמשקה, ומתגלגל בתוכם בעקמומית לאט לאט עד שמגיע למקום הוצאת גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם הבטן התחתון בחומת לחותו ולחזקו ולהוציא צרכיו חוץ לגוף כדרך האדם. ועוד אמרו חכמינו ז\"ל הלב מבין והכליות יועצות. עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרירותה הקרביים והמעיים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום ריתוח הקרביים המתחממים ומרותחין מחום הדם והכבד והמרה האדומה. ועוד אמרו חז\"ל טחול שוחק. עשה לו עצמות של השדרה ושאר עצמות להיות בנין גופו חזק. שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם הם הוורידין להשקות הגוף והולכין מצד אל צד ומפה לפה, עשה מיתרים<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הם כמו רצועות וחבלים לבנים (האר פלאק\"ס) בל\"א, והם קושרים העצמות והחוליות יחד</i> שמחזיקים דבק העצמות והאיברים. עשה איברים וקשרים ודבקים וחוליות על השדרה, וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחוליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל אדם להתפשט ולכרוע ולזקוף ולעמוד ולישב. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולמיתרים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגין על ליחות הגוף והאיברים הפנימיים. עשה לו גלגולת הראש להיות מלך על כל האברים, ומוח הראש ששם ישכון יישוב דעת הנשמה והחכמה. עשה לו ליחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבשו המוח והעינים מחום הקרביים העולה מלמטה למעלה אל מקום הראש, עשה לו שערות הראש לחמם הראש שלא תתקרר בשביל שאין לו בשר בין העור ובין העצם של גולגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו, ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לו לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודן בבטן אמן עד צאתם לאויר העולם. כי לא יוכל הולד לקבל מזון ומחייה עוד שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים כדי למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות המלאכות כדי את האדם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם את הגוף להוליכו ולהביאו בכל מקום, ואחר צאתו לאויר העולם מגדלו ועוזרו בכל מיני עזר:",
+                "וכיון שכן, איך יוכל האדם לעשות מצוה כל כך שיוכל לגמול הטובות שעשה הקב\"ה עמו כבר, ומה שעושה עמו תמיד כל ימי חייו, ואיך יוכל יציר חומר לעבור על דבריו יתברך, לבטל אחד ממצותיו שהוא כמחריב דבר אחד מהבריאה אשר ברא אלהים בעבורו ולתועלתו, שהרי מספר תכוני צלם תבנית אבריו כמספר מצותיו, כל מצוה היא מיוחדת לאבר אחד, ובפוגמו באותו אבר כאילו מחריב פרט אחד מן העולם הנרמז באותו אבר. כי כל מה שברא בעולם ברא באדם, כדאמרינן באבות דרבי נתן (דף ה' ע\"ב) וז\"ל, הקב\"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים בחכמתו ובתבונתו ברא את העולם כולו, וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">יערות</i> בעולם ברא חורשים באדם זה שערו של אדם. ברא חיה רעה בעולם וברא חיה רעה באדם זה בני מעיו של אדם. ברא קורצין<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">מערות</i> בעולם, ברא קורצין באדם זה אזניו של אדם, ברא ריח בעולם ברא ריח באדם זה חוטמיו של אדם. ברא חמה בעולם ברא חמה באדם זה אורו של אדם. מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם זה הוא מים חוטמו של אדם. מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם זהו דמעות של עינים. נחלים בעולם נחלים באדם זהו הדמעות. חומות העולם חומות באדם אלו שפתותיו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">שהם כחומות להגן על הלשון</i>. דלתות בעולם דלתות באדם זה שיניו של אדם. ברא רקיטין בעולם<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">נ\"ל שצ\"ל רקיעים שהלשון מבדיל בין מים למים כמו הרקיע</i> ברא רקיטין באדם זה לשונו של אדם. ברא מים מתוקין בעולם ברא מים מתוקין באדם זה רוקו של אדם. ברא לסתות בעולם ברא לסתות באדם זה לחייו של אדם. ברא סתידראות בעולם<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">בונה וחוצב אבנים</i>, ברא סתידראות באדם זהו זרועותיו של אדם. ברא מגדלים בעולם מגדלים באדם זה צוארו של אדם. ברא יתידות בעולם ברא יתידות באדם זה אצבעותיו של אדם. ברא רחיים בעולם ברא רחיים באדם זהו קורקבן של אדם<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">שהוא טוחן כל מאכל</i>. ברא נמסים בעולם<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">נ\"ל שהוא מלשון וחם השמש ונמס, ופירושו דבר שגורם נימוח וטבע הטחול לעורר תאות האכילה מפני טעם החימוץ שבו, כדאיתא בשבילי אמונה נתיב ד'</i>, ברא נמסים באדם זה הוא טחולו של אדם. ברא אשפתות בעולם אשפתות באדם זה הוא כריסו של אדם. ברא בורות בעולם ברא בורות באדם זה טיבורו של אדם. ברא מים בעולם ברא מים באדם זה מי רגליו של אדם. ברא חיים בעולם<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">כלומר שמתיילדים באדמה מיני בעלי חיים כגון שרצים ותולעים</i> ברא חיים באדם, זה בניו של אדם. עצים בעולם עצים באדם זהו עצמותיו של אדם. גבעות בעולם גבעות באדם זהו עגבותיו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">הוא מלשון ותעגב על מאהביה, והוא ענין חשק ותאוה</i> עלי ומכתשת בעולם<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">מכתשת הוא כלי שכותשים בו בשמים מדברים אחרים ועלי הוא יד של המכתשת ונקרא כן ע\"ש שמעלין אותו</i> עלי ומכתשת באדם זה ארכובותיו של אדם. סוסים בעולם סוסים באדם זה שוקיו של אדם. מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקביו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">נראה־לי שהוא על־דרך שאמרו חז\"ל רגלוהי דבר נש ערבין ליה וכו'.</i>. הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם, עומד דומה להר, נופל דומה לבקעה. הא למדת שכל מה שברא הקב\"ה בעולם ברא באדם עכ\"ל.",
+                "טעמו של דבר, להודיעו כי הוא כל העולם כולו ובשבילו ברא הכל, ובהיות פוגם באחד מאבריו, פוגם הוא בחלק העולם הנרמז בו, ואם עובר על כל המצות דאז פוגם בכל איבריו, נמצא פוגם ומחריב כל העולם כאשר אירע בדור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, שפרקו מעליהם עול אלהותו ועול מצותיו ונמצא כל פרט ופרט שבעולם פגום ונחרב העולם. ומה יענה האדם ביום שיעמידהו הקב\"ה לדין על כל מה שחטא לפניו וגרם חורב בדבר שברא בעבורו להטיב עמו, משל למלך שנתן חרב חדה לאוהבו להיות נשמר עמה מכל הקם עליו להזיקו, ובדבר שהטיב עמו השחית בהיכלו והכה בכותליו וכרת בעמודיו וזלזל כל מושב טוב שראה, היש מספר לעונשים הראוים לגזור עליו, כן האדם כיון שתקנו בוראו בתכלית התיקון לשמירת חייו, ורמז בו כל מה שברא בעולמו, להיות הוא עיקר הכל, בהיות כל העולם כלול בו כמדובר, דלזה נקרא עולם קטן, ובטובו אשר עשה עמו מכעיסו – יש כפרה לזה, ועם כל זה בחסדו הגדול חוזר להטיב עם האדם, דבשובו בתשובה לפניו מוחל עליו ומחזירו כבתחילה כשעה שיצא לאויר העולם וכנולד דמי, הבט ימין וראה באדם הראשון שהזמין מזונותיו קודם שברא אותו והכין שולחן לפניו ערוכה בכל ושמורה, ואח\"כ בראו ותיקן ממנו לחוה וקשטה והעמידה לשמש לפניו כשפחה, ונטע גן בעדן מקדם מכל עץ טוב למאכל ונחמד למראה ותאוה לעינים שיהנה מהם, והוריד מלאכי מרום לשמש לפניו והיו צולין לו את הבשר וצוננין לו את היין, ואחר אשר השליטו על כל הטובות וכל מעלות צווהו צווי קל – שלא יאכל מפרי עץ אחד בלבד, ולא עמד על צוויו ושמע לעצת המסית נחש הקדמוני אשר חירף וגידף כלפי מעלה כחכמינו ז\"ל הנחש מין היה, ואמר לחוה כל אומן סני לחבריה, וממנו אכל וברא עולמות, ולכך מצוה אתכם שלא לאכול, שלא תהיו כמוהו ולא עוד אלא שאחר שאכל העיז פניו נגד המקום באומרו הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי כו' וָאֹוֹכֵל, (וָאוֹכַל אינו אומר אלא וָאֹכֵל)<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">וָאֹכֵל הוא עתיד המהופך לעבר, משמע שאכל ועדיין עוסק באכילה ואינו רוצה להפסיק.</i> רוצה־לומר אכלתי ואוכל עוד, יש עזות גדול מזה, מלבד מה שבעט במה שהטיב עמו לברוא לו אשה לשמשו, ובטוב זה שהטיב עמו בעט ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וכו'. והפך עורף ולא פנים ועשה כל מה שלבו חפץ כאמרם חז\"ל אדם הראשון מין היה, כופר בעיקר היה, מושך בערלתו היה, ועשה פגם גדול בעולמות וגרם להם שנתלבשו בקליפות, וגרם מות לכל באי עולם, יש חוטא גדול מזה, ועכ\"ז בשובו בתשובה לפני בוראו מחל לו על כל מה שעשה, וביטל ממנו את גזרת \"ביום אכלך ממנו מות תמות\", ולא המיתו ביום שאכל כאשר אמר, ראה כח התשובה כמה היא.",
+                "ואם אמור יאמר האדם, כיון שאין דבר שיעמוד נגד התשובה אחטא ואשוב, כבר אמרו חכמים ז\"ל, האומר אחטא ואשוב (אחטא ואשוב) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו', טעמו של דבר לפי שהתשובה היא בית מנוס לחוטא לנוס ולהסתופף בצלה, וכיון שכן היא סניגור שלו לפני המקום עד שימחול לו, אך כשאדם חוטא על סמך התשובה, נמצא עושה התשובה שורש המחטיאים, ובהיות כך נעשית היא קטיגור שלו, ואנה ינוס לעזרה כשירצה לשוב, כי אין לו מקום שיוכל לנוס אל התשובה, שהרי עמה חטא והיא קטיגור שלו, אם כן אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הנה במקום שיתחכם האדם לבקש אופנים לחטוא ולהציל אחר כך מן החטא באומרו אחטא ואשוב, יחשוב אופנים שלא לחטוא כלל בשומו נגד עיניו דטעם החטא כמו רגע ועונשו אין מספר, ומנזקו גם אחרים ניזוקים עמו, הבט וראה מה כתיב בחוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל, הרי בעבור שהתאותה דבר אכילה שהנאתו כמו רגע, גרם לה מיתה ולאישה ולכל הבאים אחריו עד סוף כל הדורות, וגם לכל בהמה חיה ועוף, כל הקללות הנמרצות שנתקללו והנזוקים שגרמו במציאות העולם עצמו, שנתלבשו כל הדברים בקליפה ונתקלקלו צנורי ההשפעה, ראה בעיניך כמה חטא אחד גורם, ובשומו אדם כל זה לנגד עיניו, יבא לחשוב דכפי גודל הנזק הגורם בחטאו כך עונשו ויפרוש מלחטוא, ואם חטא יתקן את המעוות, ואם נתעצל מקיום המצות ישתדל בכל מאמצי כחו לקיימם ובפרט מצוה שנפשו מתאוה יותר בה מבאחרות, שבודאי על זו נתגלגל בזה העולם, ואם לא יחזיק בה לקיימה צריך להגלגל פעמים אחרים עד שיקיים אותה מצוה, ונמצא בכל פעם טועם טעם מיתה וכמה מהצערות העוברות על הנשמה מביעתותא דמלאך המות וצער של חיבוט הקבר וכדומה, ונפשו תובעת ממנו דין, איך מביאה בכל פעם בצערות אלו, כי נפשו לעולם נוטה לצד הטוב כיון שממקום קדוש חוצבה, איך האדם בבחירתו מכריחה לצד החומר ומכניס אותה בכלל העונשים, ואיך ולמה בעבור שעה אחת של קורת רוח להיות יושב ובטל ושלא לטרוח בקיום המצות, מכניס נשמתך בתוך העונשים ודוחקים וצערות זמן רב, לכן מי שחננו השם בעינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים שעברו חלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים אשר אחריהם רדפו ומן המטעמים אשר בהם חשקו ומן הטיולים אשר בהם דבקו ומיני דברי חשוקים (והיתולים) ודברי ליצנות אשר שיניהם שרקו ומהמושבות זכי האויר אשר בהם דבקו, ומרוב הון שקבצו וחטפו וגנבו וערקו, האם נמצא באחד מהם שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעוזבו את המנוחות אשר בהם הורגל והולך לאנחות במקום עפר רימה ותולעה, יזורה על נוהו גפרית, יוצע רימה תחתיו ומכסהו תולעה ואיה כל תענוגיו ונועם חשקתם, ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אתה אחר כל אלה הדברים הזרים, להשביע נפש מרורים ולמוסרה ביד צרים המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידן ולהשליכו בתוך גחלי רתמים בטיט היון של גיהנם, להשחירו ולהתיכו כאשר ניתך הזפת בפני האש, אשר על כן תן עצה אתה בנפשך לברור בדרך החיים בעסק התורה והמצות, וגם להצטער עצמך זמן קצוב הם חיי עולם־הזה כדי שתתענג זמן רב בלתי סוף ותכלית, ואל יעלה על דעתך כאשר עלה בדעת הרבה שנאבדו בידם באומרם כיון שמכיר אני בעצמי שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה, טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחוייב לעשות מה שנצטוה לעשות, ואם יבין יבין, שהרי והגית בו יומם ולילה כתיב ולא כתיב ותבין בו, וכן תמצא בדברי התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ואינו אומר אם הבנת הרבה אלא למדת אמרו, ותשתדל להבין ואם תבין תבין, ואם לא שכר לימודך בידך, וכמאמר התנא לפום צערא אגרא<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">לפי מה שהאדם מצטער על לימוד התורה, כן יש לו שכר</i> ומה גם שאמרו האדם איני לומד מפני שאיני מבין, הוא פיתוי היצר, יתמיד בלימודו וסוף הבינה לבא, שבראות קב\"ה חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעייני החכמה, דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה: והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ\"ש האר\"י זלה\"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז\"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ\"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">לשון תאוה</i> נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי\"ח ע\"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.",
+                "ואם אירע לאדם שלא למד בבחרותו ונשא אשה והוא מטופל בבנים, באופן שאין לו עוד פנאי לעסוק בתורה כל ימיו, אל יתייאש חלילה לומר כיון שלא למדתי תורה, שוב אין לי תקוה ואלך ואעשה מה שלבי חפץ, וכאשר אבדתי אבדתי, אל יעלה לו בדעתו כך, כי יש לאיש תקוה על ידי שמיעה, דשומע כקורא, וכדכתיב שמעו ותחי נפשכם, ילך (תמיד) לשמוע דברי חכמים וחדותם, ובשעה שהחכם דורש יתמיד שמיעתם לקבלם בחשק גדול, ויאמר בלבו יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתחשב השמיעה לי כקריאה, כי כבר אני דואג על מה שלא למדתי, ותן לי בנים עוסקים בתורתך יומם ולילה, כדי שישלימו מה שלא למדתי אני, ויחשב לפניך בעת למודם כאילו אני הלומד כי בני חלק ממני הוא, וישתדל עם בניו שיעסקו בתורה ויתן נפשו עליהם על זה, ויאהוב תלמידי חכמים לשמוע מעשיהם כיצד קיום המצות, ואם עשיר הוא יתן ממונו לת\"ח לחלק עמהם בשכר הלימוד כזבולון עם יששכר, ואל יחוס עיניו בממונו פן יצא מן העולם בידים ריקניות ויעזוב לאחרים חילו, ומה תועלת מגיע לו שאחרים יתענגו ממה שטרח וקבץ והוא בגהינם רובץ, ואם יאמר העשיר לא לחנם העשירני הקב\"ה כי אם שאני אהוב לפניו ושאתענג בממון שחנני בכל מיני תענוגים שברא בעולמו, ולמה לא אעשה מה שלבי חפץ, שנראה שאני בועט במה שהטיב עמי, ישים נגד עיניו כי טועה הוא, דידע איניש בנפשיה ומכיר הוא במעשיו הבלתי הגונים, ואיך יתכן שבעבור שהקב\"ה אהבו העשירו, ואפשר שהעשירו בהיות שנאוי לפניו על מעשיו, ויש מצוה אחת בידו בלבד, ובהיות שאינו מקפח שכר שום בריה, משלם לו בזה העולם כדי לטורדו מעולם הבא, או למה לא יאמר שהקב\"ה ברוב חסדיו לרחם עליו העשירו, ובראותו שהוא משולל מכל מצוה והטוב, מעכבו מלקיים המצות, לכך העשירו – להיות העושר לו לעזר ולהועיל לקנות עמה שלימות הנפש. נמצא שהעושר ניתן על אחת מב' בחינות, או לטורדו או להשלימו, לכן ידין העשיר בעצמו ויאמר אם לטורדני מעולם הבא העשירני, ראוי לו להרבות עמה בתורה ובמצות, ולפדות נפשו מיני שחת, כדכתיב כופר נפש איש עושרו, שפודה האיש את נפשו על ידי עושרו, ואם כדי להשלים נפשי עם העושר העשירני, ראוי לי להשלים עצמי, לקיים בעושרי תורה ומצות:",
+                "גם ישים בלבבו שהקב\"ה העשירו להשימו אפוטרופוס על העניים, ואם ימצא אפוטרופוס בלתי הגון שאוכל ממון העניים, יסיר אותו וישים אחר תחתיו, וכדאמרינן בילקוט רות על פסוק יתן ה' את האשה, מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו והיתה אשתו כשרה, לסוף נעשה שכיר, פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו זל\"ט בדמות ערבי, אמר לו יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, אמר ליה: קוסם אתה<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">שחשב בדעתו שמכשף הוא</i>, אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום, וחזר אצלו עד שלשה פעמים, בפעם שלישית א\"ל, אלך ואמלך<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">ואתייעץ</i> באשתי, הלך אצל אשתו ואמר לה, בא אלי אחד והטריח אותי עד שלשה פעמים, ואמר לי יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, מה את אומרת, אמרה־ליה לך אמור לו: הבא אותם עכשיו, הלך וכך אמר לו, אמר־ליה: לך לביתך ואין אתה מגיע לשם עד שתראה ברכה פרוסה בבית, והיו יושבים בניו לחפש בידים בעפר ומצאו ממון שניזונו בו בטובה שבע שנים, וקראו לאמן, ולא הגיע לשער עד שיצאת אשתו לקראתו, וכשראה אותה מיד הודה להקב\"ה ונחה דעתו עליו, ומיד הודו להקב\"ה, מה עשתה אשתו הכשרה, א\"ל מכל מקום כבר משך עלינו הקב\"ה חוט של חסד ונתן לנו ממון מזון שבע שנים, נעסוק בגמילות חסדים בשנים הללו, שמא הקב\"ה מוסיף לנו מאצלו וכן עשתה, ובכל יום ויום אומרת לבנה הקטן, כתוב כל מה שאנו נותנין וכן עשה, לסוף שבע שנים בא אליהו זל\"ט, א\"ל כבר הגיע שעה ליטול כל מה שנתתי לך, אמר לו: כשנטלתי לא נטלתי אלא ברשות אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי, הלך אצלה, אמר־לה כבר בא הזקן ליטול את שלו, אמרה־לו לך אמור לו, אם מצא בני אדם נאמנים ממנו תן להם פקדונך, וראה הקדוש ברוך הוא את דבריהם וגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה, לקיים מה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ\"ל.",
+                "הרי לך בהדיא שהעשיר אפוטרופוס שמינהו הקדוש ברוך הוא בינו ובין העניים, ואם רואה הקב\"ה שאוכל ממון העניים, לוקח העושר מידו ונותנה ביד אחר, לכן העשיר אשר חננו ה' דעת, ישים נגד עיניו שבממון העניים הנתון בידו, יכול הוא להרויח לקנות מקומו לעולם הבא, ולהסיר כל הקטרוגים מעליו, ולרחוץ מנפשו כל כתמי העונות הדבוקות בה ולנקות אותו ולהלבינה כשלג, כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ואיך ולמה יתגאה בממון שאינו שלו, והעולם אשר הוא בו כצל עובר, היום כאן ולמחר לקבר יובל, ולמה לא ישים העשיר נגד עיניו חכמת שלמה המלך ע\"ה ועשירותו ומעלתו אשר נחכם מכל האדם אשר על פני האדמה, ונתרבה בעושר עד אשר עליו נאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה, והשליטו הקב\"ה על העליונים ועל התחתונים ומלך מסוף העולם ועד סופו, וכל בהמות וחיות השדה ועוף השמים, ושדין ורוחין ולילין מוכנעים לפניו לעובדו, וכל מלכי ארץ ולאומים משמשים לפניו וכמו שכתוב באורך (גדולתו ומעלת ממשלתו) בתרגום יונתן בן עוזיאל באחשורוש, ועם כל המעלות האלו לא זחח דעתו עליו והושפל לפני בוראו לעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, וטרח להכירו כאשר צוה לו דוד אביו, דע את אלהי אביך ועובדהו, והוציא כל ימיו במושכלות וחיבר ספרים וגילה בהם רזא דרזין וסתרא דסתרין, וקיים כל המצות בלי חסר אפילו תג אחד, ומה שלקח נשים נכריות, טעמו ונימוקו עמו, להוציא (ניצוצות) מתוך הקליפות, ולכן אמרו רז\"ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, ועם כל העושר והמעלות שהשיג, יצא מן העולם נקי מנכסיו ולא הוליך עמו כי אם שלימות נשמתו אשר השלימה בעושרו, דאם זוכרים ומזכירים כל באי עולם חכמתו ועושרו ומברכים שמו הגדול, כלום היה אלא בשביל שקנה עולמו ובנה שם בגן אלהים מושבות משכיות החכמה לתענוגי נשמתו, ונשארו ספריו ומוסריו לתקן אחרים אחריו. שאם היה מוציא כל זמנו לתענוגי גופו בלי קניית שלימות נפשו, אף שנתעלה על כל המלכים ונתחכם מכל החכמים והעשיר מכל העשירים, במותו מניח הכל, ומי היה זוכרו ומזכירו לטובה, ומי היה מספר גדולותיו, דמה איכפת לדורות הבאים בזכירת הדברים שעברו להעלותם לזוכרו נגד עיניו, כיון שמהם עולה חרס בידו, ואין לו כי אם אבוד הזמן וחולשת המחשבה. לא כן בהיותו עסוק כל ימיו בשלמיות נפשו הכתובים על הספר בידו, בשלשה ספריו מטיבי הנשמות, שכל הבא בעולם אוחז בהם ללמוד שלימות ותיקון לנפשו וזוכרו ומברכו, ברוך מי שהדריכנו עד כה. ואתה האיש העשיר שים זאת נגד עיניך ואל יהיה הממון שבידך קרדום לכרות עמו כל עצי יער להגדיל המדורה בגיהנם, להכין אש בוער תמיד לצלות שם כל נתח טוב שבגופך, ולהרבות עשנו לסמות בו עיניך ולהשחיר את תואר פניך, ואל תקנה עמו קטרוגים לאבדך שיעשו נקמות בנפשך מה שלא יכול שום מזיק ומחבל לעשות: ולחפור עמה בורות עמוקות עד תהומא רבה, מה שאין כח לחפור אם יתקבצו כל פועלים שבעולם ויעסקו בחפירתם כל ימי עולם להפיל עצמך בתוכה בצאתך מן העולם, ולשוט דרך שם לצאת לים הדינין והמשפטים המשונים, ומה זכר תשאיר לבאים אחריך, אם תאמר שיזכירוך על מעיינות שעשית ובנינים שבנית וכרמים שנטעת ומלבושים יקרים שלבשת, מה תועלת עולה לך באשפתו של גיהנם אשר אתה מושלך בו ככלב מוסרח, האם יוכל הזכירה הזאת להושיעך משם ולתת מנוחות לנפשך, כי אז בזוכרם שמך על הפעולות הגופניות אשר בהם טרחת, תחיל תזעק בחבלים נפשך, ובקול תאניה ואניה ואין לך מושיע, תחת אשר טרח הקב\"ה עמך ליוצרך בבטן אמך ולשומרך תשעה חדשים שלא תצא נפל, והוציאך לאויר העולם בשלום והגדיל עמך חסדיו כל ימי חייך, והשפיע עליך מעושרו לגדלך, ואתה לא טרחת לכבודו כלום, ובטוב שהטיב עמך הכעסת אותו ולא השגחת למצותיו ולא בעסק חפצו ורצונו, להלוך בדרכיו הנעימים ככתוב בתורת משה והלכת בדרכיו התמימים, ככתוב בתורת משה עבדך והלכת בדרכיו. מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. במקום אשר הכין לך על זאת יותר מכל בני גילך<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">בני מזלך</i>, בהתעשר אותך עושר ונכסים, ולמה לא תקנה בעושרך בית מושב עיר חומה בעולם הנצח, במקום תרשישים ואופנים ותכין לך עבדים לשמשך שם, הם מלאכי רום הנעשים במעשיך הטובים, ובהבל היוצא מפיך בניחום אבלים, ובדברי פיוסים לעניים ונמוכי הרוח, ובקיום כל החיוב המוטל עליך להשלים לטוב לך, כדי לצאת מעולם הזה ולעוף השמימה, לבית תענוגי נפשך אשר חצבת, כמלך ההולך מהיכל להיכל, יותר ממנו שאין שטן ופגע רע, שבלכתו ממקום למקום, כן לא ישיגך פגע רע בצאתך מן העולם, כי כולם יברחו מפניך מיראתם שלא ישרפו משלהבת אש נשמתך הטהורה, תחת אשר עבדת את ה' אלהיך שנמשל לאש בוערה.",
+                "ונחזור למוסר הנוגע לכל אדם, יחד עשיר ואביון, האומרים פה אחד איך יוכל אדם (אשר) מחומר קורץ, ומטפה סרוחה כזרע להזדכך עצמו לעלות במעלות עליונות ולהבין במושכלות דברים נעלמים, היושבות ברומו של עולם, היאומן כי יסופר שהשחור יתהפך ללבן, היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">כתמים יש בעורו</i> ואם יעלה על לב שהעופרת יתהפך לזהב אופיר, ואבן מקיר ליהלום וספיר, אף שיעשו בהם כמה וכמה מהפעולות והשינויים. כך אי־אפשר לאדם אשר מעפר יסודו, ורוח חיותו להפך הוייתו לבחינת הרוחניות, ולשום כמלאכי שמים חיותו. כל זה פיתוי היצר הרע המצירו הסותם עיני שכלו. דלא ראי זה כראי זה, כי אדם נמשל לאבן נופך ספיר ויהלום, שבעת שממחצבם נחצבו אינן מאירות, שעליהם החלודה והקליפות שבו, ובהתעסק האומן בהם מעט מעט להסיר הקליפה מהם, אז הוא מגלה את הסתום, היא האבן היקרה אשר תחתיה חתום, ומבהיקה באורה. בזוהר תפארה. ומתנוצץ לעינים. כעצם השמים. כן דומה בדומה האדם, הנשמה שבו היא האבן היקרה, והגוף המסבבה היא הקליפה, והאומנים העוסקים לנקות הקליפה שהוא הגוף, הם התורה והמצות עד שמגלין זוהר האבן הגנוזה היא הנשמה הטהורה, הבט וראה בחנוך ואליהו ומשה רע״ה אשר עלו למרום בחיים חייתם ונכנסו בתוך להבות אש, וניתן לחנוך להיות ראש המלאכים, ולאליהו מלאך הברית ולמשה להלחם עם כת האבירים ולנצחם, ותורה לישראל הוריד. וכמה מהשלימים אשר מנו חכמים שנכנסו בגן־עדן בגוף ונפש<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">כמו אליעזר עבד אברהם, ורבי יהושע בן לוי</i>, ואף השלימים שלא נכנסו במותם, והם קבורים בקבריהם ואין הרקבון שולט בהם, מסבת שגופם נהפך לאור בהיר וכנשמה מאירה, ואין הרקבון שולט בו כי־אם בגוף בולט, והם נתהפכו לצורה. ואיך יפול בהם צרה. הרי שביד האדם אף שהוא בשר ודם להזדכך חומר שלו ולהעלותו בבחינת רוחניות על עסקו בתורה ובמצות, כי בטורח עסקו בהן מתמרק קליפת החומר מעליו, כי הזיע שמזיע בעוסקו בהן ממחה את החומר ומזכך אותו כשמש המכה ברוב חמימותו במחנות הזהב, ומהפך העפר מן האדמה לעפרות זהב, דיש זהב שנעשה מחמימות השמש המכה בכח באותו מקום (עיין בספר שער השמים) כך גם־כן חמימות עסק התורה שנמשלה לאש, כדכתיב אש דת למו. ועסק מצותיה מהפכים את (הגוף) מצותיה לצורה. כל זה ישים האדם נגד עיניו, לא יסור לבבו מלחשוב תמיד לדברים אלו הטובים והנעימים, ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בארצות החיים. כי אוהב דעת אוהב מוסר, והאוהב מוסר אוהב תורה, והאוהב תורה אוהב יראה, והאוהב יראה אוהב אהבה ואחוה, ומביאו לחקור בדרכי השם להדבק בו ולעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, ולמסור גופו על קדושת שמו יתברך, כי האהבה מקלקלת השורה. וכיון שקושר אהבתו ביוצרו אינו חושש על בריאות גופו המחליש לעבודת יוצרו, ולא על תואר יפיו להשחירו על עסק תורתו ולא על גובה קומת גופו להשחירו על קדושת שמו יתברך, אדרבה שמחה הוא לו מתי תבא לידי ואקיימנה כרבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ונפשו שמחה עליו כאשר אִוְּתָה נפשו כל ימי חייו למות כך על אהבתו יתברך, כמו שאמרו רז\"ל וכמה שלימים כמותו מתו על קדושת שמו יתברך, וזכו למחיצה שאין בריה יכולה להכנס בה, ובודאי שלא הביאם לכלל זה, כי־אם האהבה והתשוקה שהיה להם באהבתו יתברך מיום שעמדו על אדמתם ודעתם עד יום מותם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>שמים <b>ו</b>תגל <b>ה</b>ארץ, כי צדיק מצרה נחלץ זה נח, והוא יסוד עולם כי בלתו עמודי שמים ירופפו וכמעט כל הבריאה היתה חוזרת לתוהו ובוהו ברשעת פועלי און, הם דור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו סניף לכל צבא השמים לפרוק מעליהם עול מי שבראם, וילכו אחר שרירות לבם ויבחרו בכל רע ועלה בעצתם להרבות במטעת כרמים לשתות מן היין להשתכר עצמם, להמשיך תאות יצרם לכל אשר לבם חפץ, לבא על הנשואה ועל הזכור ולערב זרעם שלא במינם עם בהמה חיה ועוף, ועשו כל תועבות אשר שנא ה', והשם יתברך השפיע עליהם מרוב טובו, אולי יחזרו ויתנו לב לשוב מהחמדות שלא לאבד רוב השלוה והטוב אשר השליטם השם יתברך. וכראות כי לא היו שבים, הרעיש עליהם את ההרים והגבעות, אולי יכנס מורך בלבבם לשוב. וגם לזאת לא שמו לבם, והעמיד עליהם כרוז להכריז עליהם הרע העתיד לבא עליהם זה נח, וקבע להם זמן ק\"ך שנה בעשיית התיבה שעשה, אולי יתנו לב לשוב, ויתנו כתף סוררת ועוד הוסיפו לחטוא, וחזר וקבע להם זמן עוד ז' ימים מאבלו של מתושלח הצדיק, והשמיע ממרום לכל יושבי הארץ ההספד שעשו למתושלח בשמים, והיו יורדין דמעות של חיות הקדש למטה, כמאמר רבותינו ז\"ל (הביאו הילקוט סדר נח). וכוונתו יתברך היה שיכירו מעלת הצדיק כמה היא ואולי ישובו, כאשר ראה כי לא שבו מדרכם הרעה, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כלומר באתי עד קץ כל אחד ואחד מהם, וראיתי שאין צדיק עתיד לצאת מאחד מהם, ולכן הנני משחיתם את הארץ. רק אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, עשה לך תיבת עצי גופר, להסתיר עצמך מהקטרוג, והנך ניצול מכלם עם בניך הצדיקים כמותך ואשתך ונשי בניך עמך, ומכל הבריאה שלא השחית ינצלו עמך, וממך אני מייסד עולם כבתחילה.",
+                "ואתה בן אדם שים לבך לדבר הזה, לראותו ולהכירו גודל רחמנותו יתברך עם האדם, ועד כמה מאריך עמו שלא ימות חייב כדי להטיב עמו. הבט וראה כמה האריך עם אנשי דור המבול כדי שלא ימותו חייבים, וכל זה מכחיש (סברת) כת המינין שאומרים שהאדם לא נברא אלא לנקמה, כמו שכתב הרב ברוך בן ברוך ז\"ל (בספר קהלת יעקב פירוש על קהלת דף ל\"ד ע\"ג) וזה לשונו: יש סברא מהאפיקורסים בראותם מקרי הזמן ומאורעותיו הרעים והטובים, שבו הוא מזוג במי ראש ולענה, אמרו שהאדם לא נברא אלא לנקמה ממנו, ואם נותנים לו גדולה לאדם הוא כדי להשפילו ולהשליכו משמי מרומים, כדי שתכבד עליו הירידה, ומצינו שהאדם בעולם הזה לא ישקוט ולא ינוח מרוגזו, וכל ימיו ושנותיו מכאובים ויכלה ימיו בהבל ושנותיו לבהלה, והוא מעותד אל המקריים הרעים העתידים לבא עליו, הן מצד המערכה הן מצד סבובי הגלגלים המניעים את היסודות המחייבים רעות רבות והשחתות גדולות בזה המציאות, הן מצד התחלתו הפחותה הוא ההיולי הראשון<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> וכבר אמרו עליו שהוא סיבת ההפסד והכליון לפי שהוא לובש צורה ופושט צורה</i> היותו בלתי נמצא ומשתנה בכל רגע ורגע, והכל בכח ולא בפועל, ואם מצד השגותיו הם פחותות וחסירות, שהם מן המאוחר אל הקודם<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">כלומר שהשגת האדם להשיג בעליונים הוא קשה, לפי שהוא הולך בה ממטה למעלה ע\"י חקירת הטבע ועל־ידי זה בא לידיעת האל</i> ואיך יאמר שיגבר ויעלה אל השלימות איש אשר כזה, נגוע מוכה אלהים ומעונה ע\"כ. והנה מכל מה שכתבנו שהאריך הקב\"ה עם דור המבול כדי שישובו, מפיל ארצה הסברא הרשעה החשוכה והאפלה הזאת של האפיקורסים אלו ימח שמם בקברם. והכתוב מכריז טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ודרשו רבותינו ז\"ל ומרחמיו נותן לבריותיו, כלומר מלבד שהוא רחמן נותן לבריותיו מרחמיו שיתנהגו כמדתו לרחם כל אחד על חבירו. והעולם לא נברא אלא להטיב עם בריותיו, ואדם צועק בצרתו ומציל אותו, וכל התורה והנביאים מכריזים על גודל רחמנותו יתברך, והתלמוד והמדרשים מספרים כבור אל וענותנותו יתברך שמו אשר כביכול כמה מצטער בהגיע רעה על רשע, ואומר קלני מראשי כו'. וכתיב עמו אנכי בצרה. וכמה שמח בהיות משפיע ומטיב, כי כעסו עם הרשעים הוא מטעם שמונעים להשפיע טובו בעולם, וצער גדול הוא למי שטבעו ומדתו להיות ותרן, ומונעים ממנו מלתת ולהרבות להטיב, ועל זה כתיב נוקם ה' ובעל חימה. ורז\"ל פירשו מה שפירשו, עיין בע\"ז פרק א', אך כפי דרכנו זה הפסוק מכריז על האמור, דכיון שמדתו יתברך להטיב תמיד, ויש רשעים העושים מסך מבדיל בעונותיהם מלעבור השפע, מתמלא חימה לעשות נקמה בהם לאבדם, כיון שאינן שבים כדי שירד השפע ויתרבה טובתו לבריותיו, ואדרבה עשה את האדם מפחד תמיד, כדי שיהיה משועבד לעבודתו כדי להטיב עמו, ואם חטא לפניו מפחדו במקריות הזמן כדי שישוב לטוב לו.",
+                "ובהיות כן יש ריע אהוב נאמן שיאהוב את רעהו וישתדל בטובו, אעפ\"י שיצפה ממנו גמול – שאיש את רעהו יעזורו, או יש אח שיחזיק לאחיו כל כך אעפ\"י שבשר אחד המה אשר מבטן אחד נוצרו, ומצפה ממנו עזרה שולאחיו יאמר חזק, או יש אב ואם שישתדלו כל־כך בטובת בנו אף על־פי שמצפים ממנו כבוד והוד והדר ושיכלכל להם עד זקנה ועד שיבה, כהקב\"ה המשתדל כביכול להטיב עם בריותיו, אע\"פ שאין מגיע לו כלום, דכתיב אם צדקת מה תתן לו וכו' ומה מידך יקח. והוא מושל בכל ומלכותו בכל משלה, מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים, בורא יוצר ועושה הכל, וכתיב מי הקדימני ואשלם, ועכ\"ז ברא עולמו בלבד להטיב עם בריותיו, יש רחמן גדול ממנו, יש מרחם ומטיב כמוהו. ולמה לא יתבייש האדם ותכסהו בושה וכלימה לעבור על צוויו ולבטל אחת ממצותיו חלילה. ילמוד האדם ממדתו לעבוד ליוצרו. מדת האדם שלא יעברו על דברו, ולמה לא ינהג כן בבוראו שלא לעבור על דברו כאשר הוא חפץ בעצמו. מדת האדם שיתרבה כבודו ולמה הוא גם־כן לא ירבה בכבוד קונו. מדת האדם שיכבדו אותו בניו ולמה הוא לא ישתדל לכבוד האב של כלם ה' צבאות שמו, ולמה לא יתקנא האדם מהמלאכים שהם שוכני מרום, והוא בעפר מושבו בהיות לאל ידו להתגבר על מעלתם ולעלות על מדרגתם, כי מה מועיל קנאת אדם על חבירו, להתגבר על מעלתם לעלות על גבי חומר כמותו, היתפאר טיט על גבי טיט – לומר אני למעלה ממך, היש שבח לאבן אשר בראש פינה על היותה על חברתה, אין לשבח כי־אם יציר חומר נברא המתגבר במעשיו לעלות למעלה ממלאכי השרת, ולהכין מושבו תחת כסא הכבוד, וכיון שבידך בן אדם לעלות בסולם זו, איך ולמה תאחר עליתך, ולא די לזה אלא שאתה משבר מדרגות הסולם בקרדומות על־ידי מעשיך הרעים, שהם משברים וכורתים כחרב חדה, ואיך תוכל נשמתך לעלות דרך שם במותך, כי ברצותך לעלות תפול ממרומים לארץ נפילה בלי קימה, ואל מי תקרא לעזרה להקימך, האם העבירות שעשית יעזרוך או שהקטרוגים שמהם עשית יקימוך, ואם תשים פניך לרעיך אשר יפתוך לחטוא שיושיעוך, עוד מי לך פה שתוכל לדבר עמהם, ואם יצוייר שישמעו קולך, יברחו בהחבא מפחד שומעם קול כאוב אשר מארץ מצפצף, ולמה בהיות היכולת בידך להינצל מכל זה, לא תשתדל כדי לבקש ישועת נפשך, כי הרשעים שנאבדו מן העולם, קח אותם למראה וראה מה שהגיע להם, ופרוש מן דרכיהם. ראה דור המבול דשורש חטאתם היה הגאוה שנתגאו (כאמרם רז\"ל במדרש פרשת בראשית) (כי הגאוה הוא שורש לכל עבירות שבעולם עד שאומר הקב\"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד כארז\"ל), והתחזק בדבר הזה שלא לשמוע בקול יצרך לפתותך על הגאוה, ובנוצחך אותו על הדבר הזה תוכל לנצחו בכל, כי כיון שנעקר השורש הענפים נופלים מאליהם.",
+                "והנני מלמדך שלא תכנס ותכשל בטומאת הגאוה, תחילה שים נגד עיניך שאינך מלך, וכיון שיש מושל עליך נמצא אתה בחינת עבד, יש צחוק גדול מזה לפני השמש עבד מתגאה, ולמה תתן מקום להזכיר שפלותך, שנית אם לבשת בגדי משי ובהם אתה מתגאה, דע שאין פחיתות גדול מזה, שאתה מתגדל בדבר היוצא מתולעים, ואם עם מה שיוצא מהם משלים אותך – נמצא שאתה טפל להם. ואם בגדי צמר לבשת ובהם נתגאית – היאמן שבהמה גדולה ממך שעמה אתה מתגאה, ואם בכלי פשתן היוצא השדה שנה שנה נתעטפת, דע כי הוא צומח ואתה חי מדבר, מי גדול ממי, ואם־כן איך תוכל להתגאות בכל זה. שלישית שים נגד עיניך שלא תעמוד ביופיך ובכחך כל הימים אשר אתה חי על האדמה, ובבא ימי הזקנה לא תוכל לנהוג דרכי הגאוה, והיית צחוק לכל מכירך באמרם הזה האיש המשתבח, איך נפל ונשבר והיה לקש. רביעית חשוב בדעתך שדרכך כבהמה בשעה שאתה צריך לנקביך, וגוף המהפך כל פרי טוב הריח והגון לזבל ולסרחון – יש לו מקום שיתגאה. חמישית עלה על דעתך ימי החולאים הבאים עליך, אשר לבך נשבר בקרבך וכחך סר מעליך ולשונך לחכך דבקה וכמרורת פתנים בלשונך, ואתה כארמון נופל וכעי מפלה<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז היתה מעי מפלה</i> נופל על ערש דוי והרוח נודף והקדחת מלחך, ואפיסת הכחות גוברות, ודם שבלב מתמעט ומלאך המות לפתח רובץ. שישית אמור בלבך אדם אשר הודו והדרו עור דק אשר גופו מכסה, ואם יסתלק ויתהפך מה שבפנים בחוץ כל רואיו, עיניו יכסה מלהביט דבר מיאוס כזה, ואיש אשר אלה לו יתגאה. שביעית תן דעתך באיש המנוגע מה מיאוס לראותו ומה חרפה להביטו, וכיון שלאיש יקרה זאת, מה מקום יש לו להתגאות. שמינית בשומך נגד עיניך כי לא לעולם חוסן<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הממון והנכסים</i>, היש מבטיחך שתתנהג כל ימיך בגאותך, ואם היום או למחר נפול תפול, תמצא כל העולם שונאים שלך, ואין מנחם ואין מרחם עליך, וכאשר עשית כן יעשו לך. תשיעית שים נגד עיניך לכל הגאים שקדמוך מה עלה בידם, כי היו לקלון ולחרפה לכל באי עולם, ראה מה שאירע לנבוכדנצר שגאותו גרמה לו להתהפך לבהמה, והמן מרוב גאותו ירד לתחתיות ארץ, ודור המבול היו לקללה לכל באי עולם באומרם מי שפרע בדור המבול. עשירית שים תמיד נגד עיניך שגאותך אינך יכול לנהוג בה כי־אם בהקיץ, ובעת שתישן יכולים לסבבך צעירים ממך לימים, ועליך יצחקו ויתנו עליך רוק, ובפיהם ירימו קול בחירופים וגדופים ואתה מושלך כאבן דומם ואין קול ואין עונה, יש בזיון גדול מזה. אחד־עשר אם תרעב יש כח בגאותך להחזיקך ולהעמידך בלי אכילה ושתיה, לא כן כי־אם פניך משתנים וכחך סר מעליך, וכי איש אשר חייו תלויים על פת לחם יש לו מקום להתגאות. שנים־עשר אם המתגאה מתגאה בחכמתו, ישים נגד עיניו חכמת הראשונים כגון רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודואג ואחיתופל שהיו שואלים על מגדל הפורח באויר<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">משנה היא פרק ד' דאהלות, ופי' תיבה ארוכה כמגדל תלויה בחבלים, ויש מפרשים ראשו של למ\"ד למה היא גבוה מכל שאר האותיות</i> שלש מאות שאלות ותשובות, וחכמת רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר שלא למד עד שיחת מלאכים, שיחת שדין ושיחת תמרים, כמו שהאריכו רז\"ל בהפלאת תורתו וחכמתו, וכן בחכמת כל חכמי התלמוד (וכו'), ובעלות כל אלו החכמים בדעתו יכיר חסרונו ודקותו ושפלותו וישפיל גאותו, ואם מתגאה בעושרו יאמר בדעתו כיון שאם במציאות היה העושר כעושר המלכים ויועצי ארץ שהוא כלא חשוב, ואם מתגאה בגבורה יאמר בדעתו כיון שלא הגעתי לגבורת יהודה ושמשון אשר מקולם נפלו ערים בצורות ויעתק צור ממקומו, מה גבורה יש לי כדי שאוכל להתגאות, וגם יחשוב כי בזקנותו סר כחו מעליו, ואם ברוב בנים מתגאה, וכי כולם חכמים כולם נבונים, כולם עשירים כלם בלי מום הם, ועוד מובטח הוא שלא ימותו בחייו, הרי רבי יוחנן היה מכריז ואומר דין גרמא דעשיראה ביר<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">זה עצם של בן עשירי שמתו לו כל בניו</i> כאמרם חז\"ל, ועוד אם ימותו כולם מיתת עצמן היה לו לשמוח במיתתם, דאפשר אחד יפול במים ויחנק או יפול מן הגג, וכאלה מן המקריות שמתגלגלים בעולם או יתקצצו בחופתם. ואם ביופיו מתגאה – יכול להיות יפה יותר מיוסף ולא נתגאה, ואם יהיה בתכלית היופי, ישים בדעתו כי בימי הזקנה והשיבה פניו משתנים וקמטיו מתרבים וצעירים ישחקו בו, כי אז דומה לקוף כאחז\"ל במדרש קהלת. שלשה עשר ישים בדעתו תמיד בשורשו כי ילוד אשה הוא, ועבר במקום השתן ב' פעמים, א' כשהולידו אביו, ב' כשילדתו אמו, ולאיש אשר אלה לו נשאר לו צד להתגאות. ארבעה עשר גדולה מכולם, יזכור תמיד יום המיתה, ואז בלי ספק יכנע לבבו הערל ויחלש כחו ותסתלק גאותו. חמשה עשר יאמר בלבו מי שמקוה ברוב תאותו שיתהפך במותו מיד לרימה משום שאך בשרו עליו יכאב, איך יוכל להתגאות כמו שפירש החסיד כמוהר\"ר יוסף יעבץ ז\"ל על משנת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, כלומר תקותו שיתהפך מיד לרימה. הרי חמשה עשר דברים כמנין גאו\"ה שישים האדם נגד עיניו (לשבר גאון עוזו גם ישים האדם נגד עיניו) כי השפל לא יפול לעולם, שכן תראה שכל יושב על הארץ אינו יכול ליפול כיושב על הכסא שיפול וישבר מפרקתו, וכן יסתכל באילן שהשורש הטמון בארץ, המובחר שבו והענפים שמתפשטים כל כך ועולין – מתרככין ונחלשים כי דקות המה. ישים דעתו בשמיר שמשבר הרים וסלעים, ושמירתו היא בחלוש שבמתכות – תיבה של עופרת שהוא דבר רך ולא היה יכול לשברו. הנה הבהמות והחיות אשר כח אבנים כחן – ניצודים ונלכדים ביד האדם, והיתוש והשלשול מרוב דקותו ושפלותו אע\"פ שמזיקין אינו יכול לצודם. הבט וראה בארזים הגבוהים שמסיבת גובה קומתו קוצצין אותם לבניינים וחציר גגות הסמוכות לארץ אין מי שיגע בהם, ראה העפר הדק והנוצה – מרוב קלותם ושפלותם ברוח קימעא עולים למעלה, וראשי האילנות הגבוהים נוטים למטה, הבט בתורה וראה אברהם אבינו ע\"ה שהמשיל עצמו לעפר ואפר (דבר שלא יועיל לכל, דעפר ואפר מעורב אין שום הנאה ממנו, דכתיב ואנכי עפר ואפר), זכה להיות מרכבה לשכינה, מעלה שאין למעלה ממנה, וסמא\"ל שהיה בשמים ונתגאה ומרד בבוראו השליכו הקב\"ה לארץ. נבוכדנאצר נתגאה ואמר אעלה על במותי עב אך אל שאול ירד, הרי כל המתגאה ירד, והמשפיל עצמו עולה. ראה לנח על שלא נתגאה באנשי דורו זכה לעלות למדרגת אדם הראשון, יציר חומר, כפיו יתברך להיות אב לכל באי עולם, דכולם בשם בני נח מתכנים, דכל המשפיל עצמו מגביהים אותו מן השמים, כדאיתא בזוהר פ' חיי שרה דף קכ\"ב ע\"ב, תוספתא: זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">שמשפיל עצמו בעולם הזה</i>, כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב ויהיו חיי שרה וכו'. מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה, שנה דאיהו זמן זעיר, זעירו דשנין חד, אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה (דכתיב שנים), תא־חזי דלא רבי קב\"ה אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר נפשיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא עכ\"ל.",
+                "ואל יאמר אדם הנני קונה מדת השפלות כי רבה ויקרה היא, ואלך בדרך שלבי חפץ אחר תענוגי בני אדם לשתות במזרקי יין, ושפלותי יגן עלי, הבט וראה בנח אחר שהתורה העידה עליו מצדקותו ותמימותו, דכתיב נח איש צדיק תמים היה. ובהיות נח צדיק תמים כולל שפלותו וענותנותו, ועכ\"ז כיון שנמשך אחר היין כמה נתבזה עד שהכתוב קראו איש אדמה, כלומר איש כולו אדמה כאחד הריקים מחובר לחומר, והכתוב מילל עליו דכתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל וכו'. י\"ג ווי\"ן נזכרין בענין היין, לשון וי ויללה כאחז\"ל. שא נא עיניך וראה מה שכתב מוהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל במוסר היין פרשת נשא (דף רמ\"ה ע\"ג) וז\"ל:",
+                "תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם, ומה גם למתקדשים ומתוועדים אל החנות, כי יקראו איש את רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן נצב על עין המים באמור אליו, לך נרוה דודים עד הבוקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> כוסות יין</i>, כי במה יודע איפוא, כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש, כי כוס בידך מלא מסך אך שמריה אשתה למען בריתך, וגם עליך תעבור כוסי רויה ולקחתי מנחתי מידי למעני, ויהי הקשר אמיץ ביני ובינך אהבת עולם מעתה ועד עולם, כי נזכור אני ואתה יושבים צמדים שותים במזרקי יין, כוס מלא ברכת ה' מלא הין, וגם אתה אלי על הין הין, ופי פערתי ואשאפה פעם אחד ולא אשנה כי לזאת יקרא חפצי בך, וגם אתה קבעת כוס חמתי שתית מצית, ומי כמונו רעים אהובים אהבת עולם לא תשכח ויקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם, ויחמו בבואם לשתות, שתו ולעו וירום לבם, ויהיו כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעינו כמלך, כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר, ובגובה לבו ישתרר גם משתרר על השתיה כדת, גבורים לשתות יין. והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צדה ברך יברך, כי יראה על כל כוס וכוס תילי תילים של ברכות, זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">כלומר שמביא קצף הקב\"ה על העולם</i> כה לחי, תעמוד אחי בשמחתך ביום חתונתך, וזה ישיבהו ויאמר גם את בדם בריתך וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם, אך במרעיתם וישבעו יצא לבם, ויחלו לשתות בכלים מכלים שונים רבים ונכבדים מהראשונים, וימלאו את כליהם כאשר יכלו שאת עד יגר מזה, ואז יתהלל המתהלל באמת באמור מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה ורחבה, ובמדה שאדם מודד בו מודדין לכל אחד מהמסובין עד יצא מאפם, ומכל היוצא מפיהם, כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואזי למי, אוי למי אבוי, זה נופל כשוכב בלב ים וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו – עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה וימירו את כבודם כפי חזיר בצואה עוברת, ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום, והן זאת רעתם כי מר הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו – בגזל ועריות, כי ממשוך איש ביין את בשרו – יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות, כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו', וגם לץ היין הומה זימה כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה, כי בהשליך נפשו אחרי גוו נמשל כבהמות נדמו וכו' עד יחדיו ירננו, כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות, ומה ירמזון עינים אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם, כי מי שלח ידו ביין ונקה, כי אבינו הראשון חטא בו כאמרם חז\"ל, גפן היתה וכו' סחטה ענבים ונתנה לו, וימת הוא וכל זרעו, ונח מצא חן בעיני ה' ופשע ביין ונאשם, ואצילי בני ישראל (בני אהרן) שתויי יין נכנסו, עברו ונענשו, ומורם מהם כיוצא בהם. והן אמת כי אשר שתו וישכרו בימים ראשונים אשר היו לפנינו כאשר נכון היה הבית וארמון על משפטו, וחטאתם לא כבדה מאד כי רוב טובתם התעה אותם, ועל כן רבים שתו נימא, אך עתה כי הנה בעונותינו הרבים רבים ישתו לא נימא, כי אל ישמח ישראל אל גיל כעמים כו' כי יראה כי אזלת יד, כי נפלה עטרת ראשינו וגלינו מארצנו ושכינת עוזנו בקרב העמים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות ברע ובושת הפנים כיום הזה, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. ואף לזאת יחרד כל לב, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו יין להתהולל בו. ומי האיש אשר הוא יהודי ולו דמוע תדמע עינו לילה מאין הפוגות, כי עיניו רואות וכלות עכו\"ם אשר הבל המה, מעשה תעתועים מינייהו היא מלכי ואפרכי ועבדי השם אשר לו הגדולה ואין זולתו כי יוצר הכל הוא, נתונים תחת און עובדי כוכבים ומזלות, ומבטן מי יצתה הרעה הגדולה הזאת אם לא מרוע מעללנו אנחנו ואבותינו, כי מידינו היתה שפחה כי תירש גבירתה, ולו חכמו נשכילה זאת, קרענו את בגדנו ונלבש שק ואפר, ונצא בתוך העיר ונזעק זעקה גדולה ומרה עד פור התפוררה אדמתינו וגוייתנו, ויקרא זה אל זה ויאמר לכו ונשובה אל ה' בצום ושק ואפר, ואל תתן פוגת לו עד יכונן ועד יקים את סוכת דוד הנופלת, ולא די שלא יעשה כן, כי אם שתחת היותם כאבלים כל ימיהם, ולבלתי מלא שחוק מפיהם, הלא יאמרו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, ולא יאמרו איה ה', היש ה' בקרבנו אם אין. כי עונותינו היו מבדילים בינינו ובין אלהינו, הלא נכלם כי אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואבחר דרכי ואתנה שכר לאובד ויין למרי נפש, ואשבה משומם ואבכה בצום נפשי, ואפר כלחם אוכל ושקווי בבכי משכתי עד ישקיף וירא ה' משמים, לתקן עולם במלכות שדי וישמח ה' במעשיו וישראל ישמח בעושיו עכ\"ל.",
+                "גם שא נא עיניך וראה מה שכתב הסמ\"ג ז\"ל (דף י\"א ע\"ד) על פסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. במצותה כתוב וז\"ל: אזהרה בענייני גאוה וענוה, שלא יתגאו בני ישראל כשהקב\"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב\"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא ואומר בפרשת ואתחנן, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וכו'. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא שיש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתיב, הלה' תגמלו זאת וכו'. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואיך לא תגמלהו בטובה ושבח הכתוב הענוה, שנאמר והאיש משה עניו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">פירוש: למנעלה</i> שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשינן במסכת סוטה שכל המשפיל עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת, שנאמר לב נשבר ונדכה וכו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב\"ה וממלא רצונם, ואע\"פ שלא התפללו עליה, שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות, כלומר מה שחושבים בלבם. צאו וראו מה שפירש דוד מלך ישראל, ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו, לכך היה שפל לפני המקום שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים, כשקלל אותו שמעי בן גרא אמר הניחו לו, וכל זה גרמה לו הענוה היתירה. והאריכו רז\"ל בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה שנקרא תועבה, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא ר\"ל עם עניו, וכן תרגם יונתן עם ענוותן. ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רז\"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין – כי אם מקום עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות נחת רוח עכ\"ל.",
+                "ולמה יתלבש האדם בגאוה שהוא לבוש מלכו, דכתיב ה' מלך גאות לבש, בהיות דבר גלוי ומפורסם לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהלובש פורפירא של מלך מתחייב בנפשו, ונמצא זה הורג עצמו בידיו וידון במשפטי גיהנם עם חבריהם המאבדים עצמם לדעת. נקוט כלל זה בידך, שכל המתגאה כל ימיו מכאובים ודאוגים, כי הוא מרוב גאותו ורום לבבו כולם כאין נגדו, וכאילו חייבים לעובדו ולקום מפניו כעבד לפני רבו, ולישב ראש על כל נשא ורם, בין זקן ונשוא פנים, בין כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. ובעיני כל רואיו חשוב כקליפת השום, ואין מי שישגיח עליו לכבדו כנפל טמון, ובבואו במקום אנשים אפילו קטן שביניהם לא קם ולא זע, ואם ידבר אין שומע, ובראות בזיונו מחזיר עורף להלוך הלום, ואין אומר ואין דברים מאיש או תינוק לשלחו לשלום. ובראותו כך, כלימה תכסה פניו ומרורת פתנים בקרבו מרוב בושתו, כי כפי גאותו וחשיבותו בעיני עצמו, כל זה קוצים כשיכים בצדו. ונמצא שכל עת ורגע מתמלא עברה ולבו מלא דאגה, ורוב שמחתו תוגה. באומרו אך איש שר ואוהב, חושבים אותו כאויב. ומאורעות אלו תמיד לו ערב ובוקר וצהרים, עד שמרוב צערו נופל על ערש דוי. צועק אוי ואין עונה. וכדי שירחמו עליו מודה ומכריז, ואדם אין ואין פונה. באומרם לא כן בדיו<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> לא אמת כזביו</i>, אלא מפני שקרקע עולם הזיקתו והחיים הרחיקתו, מודה ועוזב – ובאמת הוא כוזב. ואם יקום ממטתו ישוב לשטותו, ומניחים אותו סולד בחילה אולי יהיה לו מחילה. ואם ימות באולתו, מיתתו כפרתו, והוא משתומם על המראה איך איש כמוני בדד, כאיש אשם שודד. ובראות כן על־ידי ממון כל רופא הוא דורשו, ואם אין לו מוכר לבושו. אולי יעלה רפואה למחלתו אשר גרם בגאותו, ולמה אתה בן אדם אתה בונה בגאותך, בית מושב רופאים ומשכנות וקינות המוזרות בלבנה<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> נשים המתקבצות לטוות לאור הלבנה</i>. הבאות להרים קינה באוי ואבוי. על כל בית ומבוי, בהבל שבפיהן מקוננות, ובלבן מלות שונות, בוכות בעיניהן, ושמחים בקרביהם. מצדיקות בפיהן, ברוך מי שגזר כך לכל בריה, ומתי יבא אכילת ההבראה, לקיים מצות מנחם אבלים, באומרן להן האדם הבל הבלים, קחו נחמה בלבבכם, כי כך יארע לכם, זקן ונער, חכם ואיש בער."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בין <b>ה</b>קורא <b>ו</b>יסתכל <b>ה</b>שומע, אתה בן אדם קח נא מפי מוסר ושים אמרי בלבבך, שא נא עיניך וראה בתכונת גופך וממנו תלמוד ליישר אורחותיך. יראו עיניך הליחה הנובעת מנחירך והמים הסרוחים המתהוים בגופך ומקום השתן והרעי היוצא ממנו בחיים חייתו. ובהתגבר על חום טבעי שבו קצת חמימות ממיני הקדחת המקריות המתגלגלות ובאות משנה פניו ותשלחהו לחרפות וארמון קומת הגוף תשפילהו לעי מפלה<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז, א: וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה</i>. ואם פרוח יפרח בעור בשרו שאת או ספחת או אם יקרהו מפגעי הזמן פצע וחבורה ומכה טריה משימהו כנבלה מוסרחת אשר מריחו ינוסו למרחקים בהכרזה וטמא טמא יקרא ועליו ישרוק הזבוב ויתגבר הרימה חמרים חמרים ותבאש ערשו ועל לובן סדיני מטתו בהרות בהרות ככתומי הנדה מדם הסרחון הנובע ממנו והוא כחלל דומם בלי הרגשת הדבור וכגולם בלי צורה וכנוד נפוח מבלי שיוכל עין רואה להעיד על צורת פניו עם החוטם והוא נוגח בקרבו לצמאון המים מאש הקודחת בו כתנור בוער ואין נשימתו נשמעת אפילו לקרובים אליו מרוב חולשתו ודקות הנשימה כדי שימלאו שאלת תאותו ויסלד בחילה ולא יחמול עד שיוצא נפשו חבל בחבל כחבלי היולדה. ואם יאריך בחוליו ימים רבים על מטתו, יראו עיניו כידו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">שברו</i>, וחמת שדי ישתה בימים הרבים ההם, ויצטמק גופו עד שיראו לחוץ בליטת עצמותיו ואבריו כאילו שתה מי המרים המאררים כסוטה. וישתנה צורתו ויתהפך כקוף בפני אדם וכל רואיו לא יכירוהו. ואפילו אשתו ובניו המורגלים עמו יכחשו בו לאמר אין זה אבינו אשר גדלנו ואשתו מיללת ואומרת אוי כי איננו, כי כקטון הנולד דמי, ותואר פנים אין לו וכנפל טמון בתוך מטתו מוצנע וחדל אישים בביטול ההרגשות ומניעות החושים עד יקוצו מפני חייו ומרבים עליו בתפלה בארבע פינות הבית לפנות הבית ממנו ולבערו מן העולם ושישוב לעפר כמו שהיה. ולאיש אשר אלה יקרה לו, איך יתפאר בתואר צורתו ואיך יתרומם בגופו המפואר וברום קומתו ואיך יתגדל בזרוע עוזו לאמר ידי אמה וכח עוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ואיך יתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו. ואיך ישרח בהתגבר על חבירו על שער בת רבים ויגיל בטובו ורוב בניו ואיך ישיש בכבוד שמקבל מאחרים. ואיך יתחזק בבריאותו. ואיך ירים קול בכעס על חבירו. ואיך ירגיל עצמו בטעימת המעדנים ובמשתה היין. ואיך יתאוה לטיולים בגנות ופרדסים תחת כל עץ רענן בשקתות המים במקום נהרים יאורים תחת צללי אלה ואלון לשמוע שריקות כל צפור כל כנף. ואיך יתקן ערשו בסדיני פשתן הדקים ואיך יתעדן בשינת השחר ואיך יערב לנפשו קול שרים ושרות, ואיך יתייפה בקשוטי היופי, ואיך ישמח בצחות לשונו. ואיך יחליץ עצמותיו בקלות המרוצה אשר ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. ואיך ימלא שחוק פיהו כיון שעל כל זה נופל הצער והדאגה והיגון והמניעה והביטול כנזכר לעיל. ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך ויבלו בטוב ימיך ושנותיך בנעימים ותקבל שכר טוב בעמלו בעולם הזה ובעולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך בעשותך כל הכתוב לעיל על צד ההיתר והרצון הטוב. יתפאר האדם בתואר צורתו ובצלם דמות תבניתו להלל לשבח ולפאר ליוצר יצורים אשר ברא את האדם מעין דוגמא של מעלה. ויכוין על כל רואיו שיעלו צורתו בדעתם עלי משכב להיות לו בני' יפים כמותו לעמוד ביצרם כיוסף וכר' יוחנן דהוה יתיב בשערי טבילה על הכונה הזאת כנודע. ויתרומם האדם בקומת גופו להיות עומד בפרץ על כל צרה שלא תבא על הצבור להראות קומה ולהטיל אימה על הקמים לצער רבים או יחיד. ויתגדל ברוב עוזו להחזיק ביד נמוכי הרוח ולכל נרדף בצרה ולעזור עני ואביון ולכל אלמנה ויתום. ויתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו תכלת וארגמן בתתו פיזור לאביונים ולהיות מחזיק ביד חושקי תורת ה' תמימה ולהרבות צדקות וג\"ח ולהטיל בכיס ת\"ח ולהלביש ערום מבלי לבוש ולפדות שבויים ולעשות נדבות לכל כלי הקדש ולהוציא הוצאות לקנות ספרים שילמדו אחרים ולזון ולפרנס לכל שואל ולקבוע ישיבות לחלוק עמהם כזבולון ויששכר. וישמח בהתגבר על חבירו בשער בת רבים אם כונתו לבטל דברי טועה אם דבר נגד עניי עמו או אם הבל יפצה פיהו בדברו דבר הגורם קלות בתורה בעצתו או איזה מהדופי ללומדיה וכדומה. ויגיל ברוב בניו ובטובו על שחננו השם בבנים ונתן לו יכולת לגדלם בתורה כדי שיעבדו אותו ויקדישו שמו בכל לבבם ובכל נפשם וישיש בכבוד שמקבל מאחרים בהיות זה גורם ליישר אורחותיו באמרו בינו לבין עצמו מאמר הפייטן חטאי אלו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מגבולי ואין מכבדים אותי כי אם בחושבם כי חסיד אני ואם ירגישו אחד מני אלף ממעשי המכוערים יברחו למרחקים פן יזיק להם טומאת הבל פי. ונמצא הכבוד מביאו לתיקון מעשיו וראוי שישמח וישיש בו כיון שמדריכו אל היושר, שלא יראו בו ערות דבר הגורם מניעת הכבוד. ויתחזק בבריאותו לקיים והגית בו יומם ולילה, שהתורה מתשת כחו של אדם. ולעמוד על קיום המצות ולשמש תלמידי חכמים ולהלוך בשליחות מצוה. וירים קולו בכעס על חבירו למונעו מעבירה ולשבור זרוע רשע ולייסר לעוברים רצונו של מקום. ויתענג בטעימת המעדנים והמשקים הערבים ניסוך יין במים הקרים על נפש עיפה ודבש וחלב תחת לשונו לברך לבורא הכל על כל מין ומין מעין ברכתו. ולענג שבתות וימים טובים כאחז\"ל קדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה ולשתות במשתה היין בסעודה של מצוה לגמרה של תורה וברית מילה וסעודת בת ת\"ח לת\"ח וכדומה. ויתאוה לטיולים בגנות ופרדסים לבקשת התבודדות<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">להיות ביחידות</i> לעיין ולהבין ולהשכיל במושכלות התורה להשיג סודותיה. ולשמוע שריקות קול צפור כל כנף לתת הודאה לבורא עולם ה' שהכל ברא לכבודו, וכולם אומרים לפניו שירה בצפצוף פיהם לפרסם כי אין אלוה מבלעדי ה', ויתקן ערסו בסדיני פשתן הדקין לנוח בהם בשבתות בחגים ובמועדים לכבוד השם ולכבוד היום המקודש. ויתעדן בשינת השחר כשעמד עם העומדים בבתי ה' בלילות ונדד שינה מעיניו כל הלילה על התורה ועל העבודה ויהי באשמורת הבוקר שגברה עליו השינה ונפל למשכב אז יישן וערבה שנתו. ויערב לנפשו שירים ושירות לזמר ולהלל לפני בוראו בספור מקצת נפלאותיו. ויתייפה בקישוטי היופי להיות מתוקן בהתפללו לפני בוראו על דרך הכון לקראת אלהיך ישראל, ולכוון שלא ימצא רבב על בגדיו ובכל עת יהיו בגדיו לבנים להתפלל בכסות נקיה ובגדים מיוחדים לזה. וישמח בצחות לשונו להיות דורש ברבים דברים ערבים לשומעיהם ולהגיד לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ולנצח בצחות לשונו ונועם שפתיו ומוצא דבר למינין ואפקורסים אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, להפיל דבריהם ארצה והבל הבלים שבפיהם ולהשימם לרפש וטיט ויסך בשרו בשמן ערב ומיני הבושם שיעור להעביר מעליו סרחון הזיעה וכדומה הגורם שלא יתקרב אדם אצלו בדברו אליו ויתרחק ממנו וימאס בדברי תוכחתו וחידושי תורתו ומוסריו. ויחליץ עצמותיו בקלות המרוצה לרוץ בדבר מצוה ואפילו קלה כדברי התנא הוי רץ למצוה קלה. ולמהר לברוח מן העבירה עד למרחקים ולרוץ להציל נפש עשוק מהרודף ולמהר הליכתו בכל דרך מצוה. ולדלג בהרים לבער קוצים מן הכרם. וימלא שחוק פיהו לשמח חתן וכלה ובשמעו ישועות השם ומפלת אויביו ובשמעו שמועות מגאולתנו ומפדות נפשנו ושמועות חדושי התורה ודקדוקי מצות שנתחדשו. ואם כה תעשה תשמח בעולם הזה ותקבל טוב לעולם הבא. הטה אזנך ושמע ללמוד מוסר מיום אתמול כי יעבור ליום שאתה עומד בו, כי כל מה שעשית אתמול בתענוגי גופך מה בידך תקח היום, ואם גם היום תעשה ככה, גם זה יעבור למחר עד שבסוף ימיו יעלה חרס בידך, ונמצא הוצאת כל ימי חייך להבל וריק והכינו אבריך כלי מות לשאת בידך בצאתך מן העולם לעשות נקמה בנפשך עמהם, פוק דון בנפשך ואמור בינך לבין עצמך היוכל ארץ לסבול לתקן ולהכין בעצמי נקמות לי, מה שאין צר ואויב יכול לשער לעשות, כי תחת אשר בידי וברשותי להוציא כל יום מחיי בתורה ובמצות ולקבוץ על יד מעט מעט כפי יכלתי והשגת דעתי, ואם איני מבין בתורה לפחות לחשוב מחשבות לעשות ומחשבה הקב\"ה מצרפה למעשה, ומעשי ומחשבותי בספר נכתבים כמעשה ממש, לקבל עליהן שכר משלם כמו מעשה, ונמצא אני מרויח בכל יום ומסגל טוב אשר עין לא ראתה אלקים זולתך במקום שאין היד שולט בו להשביע בצחצחות נפשי בצאתי מן העולם ואני בורא מלאכים במעשי ומחשבותי הטובים ללוות אותי בצאתי מן העולם ולהצילני מכל מזיק ומחבל ומשטין להכריז לפני בברוך אתה בצאתך ובשלום בואך עד הביאני אל המקום אשר הכינותי במעשי הטובים תחת כסא כבוד בוראי להתעדן מזיו שכינת עוזו, ואם כה תחשוב כל יום לשים בדעתך, דע באמת שתמאוס בחטאתך ותבקש הדרך הנותן מנוחות לנפשך. וכיון שביד האדם וביכולתו לתקן ולהכין כל טוב לנפשו ואפילו ע\"י מחשבה טובה בלבד כמדובר, והוא לא כן עושה, היש קץ לרעתו המגיע לנפשו בהתפרדה מהגוף הנגוף אשר שמע לעצתו לטנפה במעשיו המכוערים להטותו אל דרכי העונג וריבוי המאכלים להרבות הזבל בקרבו מרוב אכילה ושתיה יום יום, להעלות אודי העשן האף והחמה מהאכילה אשר הרבה הזבל והזוהמא, לטנף משכן המוח והלב ששם מושב הנשמה ולגרשה משם ולהמליך במקומה נפש חיוני כבהמה, דמותר אדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה. לכן בן אדם חמול עליך כי אין שום בריה יוכל להצילך ממשפטי חרון אף והחימה אשר טפחת ורבית מיום היותך על האדמה עד אשר חשכו מאורי שמש אורו שהוא פרידת הנפש מהגוף, כי ההצלה בידך מסורה וברשותך נתונה לשוב יום א' לפני מיתתך ולעשות לך הצלה אין כמוה כי בידך הכל ומידך נותנין לו שכר טוב מעמלך אשר עמלת בדברים בלבד באומרך חטאתי עויתי פשעתי על כל מה שאמרתי ודברתי בשפתי חלקות ועל מה שעברתי על המצות. וכיון שבדברים בלבד יכול אתה להציל ממות נפשך כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אם נתרשלת גם מזו היש קץ למשפטיך המוכנים לנפשך, הבט וראה באבינו הראשון אברהם ראש המאמינים אשר משלש שנים הכיר לבוראו וטרח ועמל כל ימיו לעשות רצון בוראו ומסר עצמו בכבשן האש באהבתו אותו ית' ונסיונות אחרים גדולים כמוהו אשר גירשו מארצו וממשפחתו ומבית אביו ואע\"פ שהבטיחו על הממון והשם והבנים שהדרך ממעטם, לא קיים מאמרו ית' בעבור מה שהבטיחהו כי אם וילך אברם כאשר דבר אליו ה' לקיים דברו בלבד ולא על־מנת לקבל פרס ואף שאחר שהובטח הגיע לו מהצרות, רעב כי בא עליו וירד מצרימה והגיע למות נפשו באומרו והרגו אותי ואותך יחיו ונלקחה אשתו בבית פרעה הרשע ומשם הצילה השם בנגעים גדולים. ואחר זאת לא שָׁלַו מרדיפת המלכים אשר רדפוהו, והשם הציל אותו ומיד שמע צרה כי נשבה אחיו ורדף ונסתכן להצילו. ולא שקט מזו כי אחר הדברים האלה הודיעו לו מגרות בניו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ושם הוגד לו גליות אחרות שעתידין בניו לעבור וידאג נפשו בקרבו מצרת זרעו. אחר זו נולד תיגרא<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">מחלוקת</i> בביתו משרה עם הגר, וקשה וצער גדול מחלוקת בבית, ממלחמת גוג ומגוג כאמרם רז\"ל עד שבא לכלל ששרה אשתו מסרה עליו דינה לשמים באמרה לו חמסי עליך והוא סבל ושתק. על כל זאת בא אליו צווי המילה לחתוך בשר ערלתו וקיבל באהבה ולא נתרשל אף שהכיר בצער הגדול אשר יעבור עליו להעביר על בשרו חרב חדה ועכ\"ז לא בעט ולא הרהר אחר מדותיו יתברך כיון שכל זה היה הפך מה שהובטח, ואדרבה הרבה אהבה על אהבתו ולא סר מדרכו יתברך כל ימי חייו וצוה כך לבניו אחריו, הבט וראה כמה טרח אברהם אבינו ע\"ה להשיג השלימות, ואתה אף שכל ימיך הלכת אחר ההבל, אם תשוב בדברים להתוודות עונותיך אפילו באחרית ימיך תשלים נשמתך, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אם לא תשמע לעצה זו, דון בנפשך אם יש מקום לרחם עליך ביום אשר יביאו אותך במשפט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>רים <b>ו</b>בורא <b>ה</b>ברואים, צורי מחסי וגואלי, בעלותי על לבבי החסדים והרחמים שהגדלת לעשות עמי מיום שיצרתני ועד עתה, ואני הסכלתי עשו לעבור על כל אשר צויתני לשמור, תסמר שערת בשרי ואחז בשרי פלצות, ויתפרדו כל עצמותי ואחזתני רעדה ואסלדה בחילה באומרי מה אשיב בעת שיביאוני לדין לפניך וירשיעוני בבית דיניך הצדק, מה ששורת הדיו נותן לקצוב עלי ממשפטי גיהנם, בהיותי כפוי טובה עם מי שהרבה להטיב עמדי טובות אשר לא יוכל רעיון לסופרם כי רבו עד שאין באין לכלל מנין, ובראותי הרע הגדול אשר עשיתי מת רוחי בקרבי בראותי שאין רפואה למכתי וכמעט נתייאשתי מן הרחמים, אך יעצוני כליותי לברוח ממך אליך קודם יחשכו כוכבי נשפי להסתופף ולהסתר עצמי בצל כנפיך, שתכפרני ברחמיך ותטבילני במי חסדך ותטהרני בגודל רחמיך, ותכין משכן נשמתי תחת כסא כבודך, כי ידעתי שלא יצרתני כי־אם להטיב עמדי כמדתך להטיב בלי הפסק רגע, ועל זה בטחתי לברוח אליך למסור עצמי בידך, כי ידעתי שתחשבני כשוגג או אנוס על עברי מצותיך, כיון שכל הגוף המטונף אשר מחומר קורץ, הם גרמו לי כל זאת, ונפשי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">נשמתי</i> אשר בקרבי גולה וסורה, לא יכלה למנוע בחירתי ולהצילני בעת בואי לעבור רצונך, כי לא יכלה לברוח ממני ולמונעני מחטוא לך, כי חיוב צוייך עליה להיות סגורה בקרבי עד זמן שגזרת עליה לשבת שכונה בי, ואני במעשי המכוערים והמטונפים גרמתי לבת־מלך<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">הנשמה שהיא בת מלכו של עולם</i> לסבול טינוף מעשי, כי הוצרכה לבא עמי במצור, להאיר באברי לחזקם ולאמצם, לפעול כפי רצוני ובחירת נפשי, והכנסתיה בחלאת טומאת עונותי, וכיון שכך הרביתי לפשוע, וכי יספיקו מימי המבול הרותחין לטהרני, ואם אש ששרף לסדום יכול להתיך עובי חלודת זוהמתי, וכי מכות שבאו על המצריים יוכלו למרק עונותי, ואם מכת הטחורים והעכברים שבאו על הפלשתים יכפרו (יכסו) על פשעי, וכי כל מכה וכל חולי שנברא מעולם אף שיבאו עלי כחדא מחתא<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בבת אחת</i> יוכלו לטהר ניאופי, ובראות עצמי מלא אשמות לא אוכל מלט, חשבתי מחשבות להתיעץ בנפשי, אף שהרעותי עמה לטמאה במעשי, ואומר לה נשמתי נשמתי הטהורה והחכמה אשר ממרומים ירדת לעשות שכונה במשכן בתי חומר<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הוא משל על הגוף שמחומר קרוץ</i>, ולך נגלו תעלומות חכמה ושערי בינה מסורים בידך, וממך לא נעלם מה־שכתוב בתורה \"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו\", ואף על פי שעשו עמהם רעות, כך גזרה חכמתו יתברך להטיב עמהם כיון שגרו בארצם, גם אע\"פ שהגדלתי לעשות עמך רעה, לא תתעב אותי למנוע עצה ממני, לייעצני בדרכי הישועה לשוב לקוני, כי אין לי פנים לשוב בלתי עצתך, לכן אל תמנע טוב ממני כי גר היית בארצי. ותען ותאמר לי, כן אעשה כדבריך כיון שבקרבך ישבתי ובלבך נתיישנתי עד שהורגלתי בעל כרחי להסכים ללכת במעגלותיך המסוכנים ובדרכיך המקולקלים עד שחייבתי ראשי למלכו של עולם (אבי שבשמים), וגם אני כמוך בהצטרכות רפואות להעביר ולטהר החלודה שהבאת עלי, וקודם שנתעוררת אתה גופי – לבקש ממני עצה על זאת, קדמתיך זמן רב בזאת, וגמרתי בעצמי ואמרתי (כי הצרי והרטיה המצטרך אל מכאובינו, אינו אלא דבר קל), כי כפי רוב רחמי בוראינו – כך גודל קבלת תשובתי, אף שנתגדל כל אחד מעונותי כרום המגדל שבנו פושעי עולם אחר המבול ובלבל השם לשונם למנוע פשעם, אולי ישובו להטיב באחריתם, ומשם למדתי רוב חסדיו כי חפץ ה' שיושיע אדם עצמו בצחות לשונו לומר לפניו וידוי דברים, דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ועל העצה הזאת אנו כותבים וחותמים לעשות, ואבא נבא אני ואתה לפני בוראנו בדורון דברים לפייס לפניו, וכה יאמר רבון כל העולמים אבינו אב הרחמן, כשם שהכרנו גודל חטאתינו ועונותינו ופשעינו, כך שמענו והכרנו וידענו גודל חסדיך וריבוי רחמיך ועוצם יכלתך, ועל זאת בטחנו להסיר מסוה הבושה מעל פנינו, לבא לדפוק בשערי חסידותיך שתושיע ותשמע צעקת המבקשים ישועת המחילה ושואלים רחמים מבריכת החסד<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> רמז לצינורות המשפיעים מספירה לספירה</i> להשפיע אל היסוד לתת למלכות החסדים, כי מלך רחמן אתה ורצונך וחפצך לרחם ולחונן לשבים אליך, כי על התשובה יסדת עולמך, כי אינך חפץ במות המת, ואם ח\"ו לא תועיל לנו התשובה, נמצא ח\"ו בראת דבר לבטלה, כי לצדיקים העושים רצונך אין להם צורך בה, ובהתקבל אותנו מתפרסם על ידינו שאתה רחום וחנון ארך אפים וכו', ואם חטאנו בגודל שפלותינו, אנו פעלנו כחומר ואתה פעול כאלהותך, כי אין אלוה מבלעדיך למחול, וכגודל פשעינו בכפלי כפלים גודל רחמיך, ואם ח\"ו מחייבים עונותינו לנעול דלתי רחמיך ממני, ריבון העולמים איך תראה בנין הגוף אשר יצרת בצלם אלקים, והנשמה אשר מאצלך חוצבה מבוזים ומכוסים במשרפות (במסרפות) סיד במשפטי שאול ואבדון, ומה תקוה לנו לצאת משם לעולם בהיותנו הגורמים כל זאת, על כן על חסדיך נסעדנו ועל רחמיך בטחנו שלא נשוב ריקם מלפניך בעשותנו הנוגע לנו לעשות כפי יכלתינו והשגת ידינו לתקן אשר העוינו והרשענו, ואתה עשה כאשר אתה אלקינו אשר בראתנו. במקום אשר אכלנו ושתינו במשתאות אשר לא כדת, אנו ממרקים אותה בתעניות וסיגופים עד שיתמעט הבשר שנתגדל מאותם המאכלים ויתך החלב שנתרבה מהם, ובמקום אשר ראו עינינו ראיות נכריות, יראו עינינו באור תורתך ולהסתכל בצורת אותיות קדשך המאירים את העינים, תורת ה' תמימה מאירת עינים. ואם שמעו אזנינו דברי ניוולים ודברים בטלים וכדומה, תמורת זה לעשות אזנינו כאפרכסת<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">הוא כלי שעל הריחיים שנותנין לתוכה החיטין לטחון</i> לשמוע תמיד בקול תורה ובדברי חכמים וחידותם. ואם הגדלנו לשוננו ברע ודברי חלקלקות, תמורת זה אנו רודפים בשיח שפתותינו לשים שלום בין אדם (לחבירו ובין איש) לאשתו. ואם ידינו גנבו וגזלו, תמורת זה אנו פושטים אותם לחונן דלים. ואם רגלינו רצו לרעה, ירוצו לכל דבר מצוה. ואם חשב לבבנו מחשבות זרות, לתקן זה יחשוב תמיד באלהותך להדבק בך, ובדרך זה אנחנו מתקנים כל מה שהרשענו. ובהיותנו בונים כל מה שהרסנו, אב הרחמים תן מרחמיך עלינו והושיענו, שאם כעבדים תחשבנו לפניך, וחונן כחונן הרב על עבדו. ואם כבנים אנו, רחמינו כרחם אב על בנים, שאע\"פ שמרבים אשמה ופשע מכסה על פשעיהם לקרבם אצלו, ובהתקבל אותי כי הרבתי לפשוע, ממני יראו וילמדו לשוב כל החוטאים שבעולם.",
+                "גם בן אדם, ראה גם ראה ענין סדום ועמורה ובזה תתחזק אל התשובה אף שהרבית לפשוע, כי לא תוכל להרבות בפשעים כאנשי סדום אשר העיזו להכריז בעריהם המחזיק יד עני ואביון ישרפו, ועל זה שרפו הנערה על שעברה על גזרתם והיו באים על הזכר ועל הבהמה ועשו כל תועבות שבעולם כאמרם חז\"ל בסנהדרין, ועכ\"ז לא אבדם הקב\"ה מיד עד שגילה הדבר לאברהם, אולי יבקש להם זכות, עד שאם היו בכולם עשר צדיקים היו ניצולים, ואם היו שבים היה מקבלם אף שגדלו עונותיהם לשמים. ודע שאין לומר שלא ידע הקב\"ה שלא היו שם בסדום עשרה צדיקים והיה יכול לאבדם מיד, אך הודיעו לאברהם כדי לפרסם עד כמה מגיעים רחמיו על הרשעים, כדי שילמדו הדורות לשוב ואל יתייאשו בעבור רוע העונות, אין דור רע בעולם כדור המבול אשר אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו רעות אשר לא יסופר כנודע, ועכ\"ז לא הרחיקם הקב\"ה מלקבלם עד שאמרו רז\"ל שהיה מרעיש עליהם את ההרים אולי ישובו. הרי שלעולם אין דלתי התשובה ננעלים וידו פשוטה לקבל שבים, וכיון שכן איך ימצא החוטא מקום להציל עצמו לאמר לא יכולתי לשוב כי יראתי שמא לא ירצה הקב\"ה בתשובתי, בראותו שדור המבול וסדום אם היו שבים היה מקבלם, וגם עשה עמהם אופנים שישובו. אך ראוי לכל אדם ובפרט לשב בתשובה שלא יחזור לקלקולו להחזיק בלבו אמונת יום הדין והנורא ושעתיד לתת דין וחשבון על כל מעשיו, ולחשוב בזה תמיד, לא יסור ממחשבה זו עד שירגיל כל־כך שידמה בעיניו שהיום או מחר מעותד לדין על חטאיו, וזהו מביאו שלא לחטוא ואם יחטא ואשם מסיבת תוקף יצרו המנגדו, מוכרח שמיד מתחרט וידאג על עונו ביודעו באמת שעתיד לתת דין וחשבון על מה שעשה, ויבקש רפואת התשובה ויסגף את עצמו בסיגופים שהם קשים כמות, ואם ישוב לחטוא, ישוב לחזור, כי אמונת הדין והחשבון מכריחו לזה, ובראות עצמו פעם ושתים בצער התעניות והסיגופין בעבור חטאיו, יפרוש מן העבירות וימאס בהן באומרו וכי בשביל תענוג רגע או שעה של עבירה אצטער בתעניות וסיגופים שהם קשים כמות ימים ולילות, מוטב לי לגעור ביצרי ולהצטער ממנו עדי רגע (מעט), מלהצטער זמן רב בסיגופי התשובה. גם כדי להרחיק האדם מן החטא, ישקול בדעתו שאין עונג החטא כגודל החרטה שעתיד להתחרט ממנה ולמאוס בחייו, איך ככה יעשה, כיצד: אם חשק באשה על רוב יופיה, תשים נגד עיניך כשתזקין ונתרבו בה הקמטים ופניה כקוף חוזרות ורום קומתה נכפפת ונעשית כחטוטרת הגמל וליחות החוטם נופלות מנחיריה תמיד, ופיה עקומה ונמוכה בלי שינים, וכשאוכלת פיה מלא רוק, ואם ישכב עמה בימי נעוריה, בראות אותה בזקנותה יקלל יומו וימאס חייו איך מלאו לבו להניע גופו בגופה והכניס ברית קדש בחמת מלא צואה ופיה מלא דם, גם ישים נגד עיניו שכל יופי האשה הוא עור דק עד מאד, ואם תתפשט עורה מחמת נגעים או מכה ותראה בשר חי תחתיה, וכמה מהמיאוס ליגע באותו הבשר הלח אשר היד נדבק בה מעובי הליחה, ובשומו כל זה בדעתו בעת שיפתהו יצרו על אשה, תמאס בעיניו ויתרחק ממנה כמטחוי קשת. ואם יצרו יפתהו לשכב עם זכר משכבי אשה, ישים נגד עיניו כשיתמלא זקן הנרבע ובפרט אם יפגעו שניהם בזמן הזקנה, כמה מהביוש והבשת והחרפה והכלימה והקלון בזוכרם איך שכבו זה עם זה, ועוד אין שום אחד מהם יכול להתפאר ברבים בפני חבירו על עשיית מצותיו, ואפילו עשה תשובה כי מגיע לו מן הקלון להתפאר עצמו בפני מי שהכעיס לבוראו עמו, כי עולה על זכרונו עת המעשה אשר טמא אותו וכלימה מכסה פניו, ובפרט אם הרובע עני והנרבע עשיר, איך יכול להתחנן לו שירחמהו, דמה יזכיר בפניו כדי שיכמרו רחמיו עליו, שאין לו פנים לזכור איזה זכות שבו, שאדרבא מעורר זכירת מעשיו הרעים והעשיר מוסיף עליו שנאה אשר טמאו הבזוי הזה, ואם הדבר בהפך שהרובע עשיר והנרבע עני בועט בחייו העשיר איך נגע בגוף הנגוף הזה. ומה גם בראות עצמו תכלת וארגמן לבושו, והעני הנרבע בבלואי הסחובות מטונף, מכסה את פניו ומעלים עיניו ממנו, כי נופלים פניו ארצה מהביט בו ותשלחהו לחרפות, ואיך בשים האדם נגד עיניו מקריות אלו אשר הם תחת האפשר להיות קרוב לודאי, יתגבר יצרו עליו לשכב עם זכר, כי מיד בעלות על דעתו כל זה יקרוש דמו בקרבו, ומה גם בחושבו גודל דופי והמיאוס והזרות מהמעשה עצמו. ואם עם בת עכו\"ם יפתהו לשכב, ישים מיד נגד עיניו כי הוא גוף אשר בעט בהקב\"ה ובתורתו ובעמו הקדוש, הוא גוף אשר שנא ה', (הוא גוף אשר נתהוה מסרחון הנידות), הוא גוף שנתגדל בשרו מאכילת השרץ והעכבר ומכל מין שרץ השורץ על הארץ, שעם זה פירש רבי עקיבא מגויה בעובדא שהביא אבות דרבי נתן דף ה' (סוף) ע\"ד<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> שסיפרו על רבי עקיבא כשהלך לארם הלשינו עליו אצל שלטון א', ושגר לו ב' נשים יפות נכריות כדי שישכב אצלם, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת אצלי וזאת אומרת אצלי, והוא לא פנה אליהן, הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו תמית אותנו משתתננו לאיש הזה, שלח וקרא לו, א\"ל מ\"מ לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים, לא בנות אדם כמותך הן, א\"ל מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים</i>, ואיך יתחבר בגוף טמא כזה אשר הבל פיה כריח השרץ המטונף אשר אכלה, ואיך יגע בגוף אשר בחייה זוהמה נמאסת, ואחר אשר תשכב עמה היא הולכת לפעור או לסקול למרקוליס וכדומה מהטינופים אשר הם עובדים, ובאיזה פנים אני יבא להתפלל לפני אל חי אחר שחשקתי ונדבקתי בגוף אשר שנא ה', היש מהביוש הגדול הזה לחשוק בבת עובדי כוכבים ומזלות, ובשומו כן נגד עיניו מובטח שיפרוש ממנה, והבא לטהר מסייעין אותו. ואם לבא על החיה והבהמה (יפתהו), ישים נגד עיניו איך ידמה צורתו צלם אלקים לצורת שור או חמור, שבהיותו מתאוה שכיבה זו, מתאוה להיות כמוה ולהיות עליה כדוגמת חמור עם חמורתו, והוא מהגנות והדופי והזרות והמיאוס, ובפרט בחושבו איך יחבק באהבת היצר עור מלא שערות, ואם היא עת להטיל גללים יטילם עליו בעת המעשה, זר מעשהו וישימהו כביב מלא צואה, ואיך ולמה מביא אני עצמי לבזיונות אלו, מוטב למות בהיותי אדם ולא להדמות עצמי לבהמה.",
+                "והנה בן אדם בעשותך כל זה, יתגבר וימלוך היצר הטוב בגופך, וגרש הצר הצורר בקרבך, באופן שלא יוכל עוד להרים ראש עד שיענה אמן בעל כרחו, ובהמשך זמן יתהפך לטוב, כי הצדיקים עושים החומר צורה, ויביאך זה לקנות דבקות גמור בהקב\"ה כאברהם אבינו ע\"ה שקראו אוהבי, דכתיב זרע אברהם אוהבי. על הדבקות שהיה עמו, על שמלאו לבו להקריב בנו רך ויחיד קרבן לפניו ולא איחר הדבר לעשותו, אף על פי שהיה חביב לו מנפשו, כי נגד אהבתו יתברך היה הכל לפניו אין, וביד האדם להיות כאברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים אשר בוראם מתפאר עמהם, שהרי אין דור ודור שאין בו שלשים כאברהם אבינו ע\"ה, שעליהם עומד העולם כאמרם רז\"ל, הרי ביד האדם הוא להשלים מנין הל'. ודע שאין אדם יכול להתפאר ולהתגדל עצמו כי אם בעשות התורה ומצוה, להדמות ליוצרו ושמלאכי השרת ישמשו לפניו ולמלוך על ש\"י עולמות, לזה יקרא אדם, כי מה יתהולל ברעה רשע, כי אין כחו מגיע כי אם לפעול מה שעקרב ונחש או חיה וכלב שוטה פועל, שהרי פעולת הרשע להכות ולקלל, אלה וכחש ורצוח וגנוב ודורס ובועט ומזיק לחבירו, ובמה יתפאר על זאת, שגם אבן נופל על האדם ושוברו, קוץ נכנס בו מכאיבו, עשב מר אוכל וממררו, או חתול נושכו ומסכנו, כלב שוטה נובח אחריו ומבעתו, או חיה רעה דורסו ומטריפו, נחש נושכו וממיתו, צרעה עוקצו ונופחו, יתושים ופרעושים מצערים אותו, רפש וטיט טובעו, מים מחנקו, אש שורפו, אבן סוקלו, שור מנגחו, אם־כן מה גדולה לעשות רשע להדמות עצמו לדומם ולצומח ולבעלי חיים המזיקים. בזאת יתהלל המתהלל, להלל לשבח לפאר ולרומם ליוצרו להדמות עצמו לשרפי מעלה, להטיב עם הכל להדמות לבוראו, דטוב ומטיב הוא לעסוק בתורה להדמות לידידיו. לרדוף אחרי המצות להדמות לחסידיו. לעשות צדקה וגמילות חסדים להדמות ליריאיו לשמש תלמידי חכמים ולפזר מממונו להם להיות דומה לאוהביו, לזה יקרא איש, מעשות דברים שאין בכל הבריאה יכולים לעשותו זולת מין האדם, אוי לאדם שאין משים כל זה נגד עיניו, אוי למי שהשעה מצחקת לו, אוי למי שבועט ביסורין, אוי מי שאינו חושב כי צל ימיו עלי ארץ, אוי למי שאינו חושב כי הוא נוד מלא ליחות, אוי מי שאינו חושב בחולאים ובצערים, אוי מי שאינו חושב כי עפר הוא ואל עפר ישוב, אוי מי שאינו חושב בביעתותא דמלאך המות, אוי מי שאינו חושב ביציאת הנשמה, אוי מי שאינו חושב בצער חיבוט הקבר, אוי מי שאינו חושב בצער הרמה והתולעה, אוי מי שאינו חושב ביום הדין, אוי מי שאינו חושב במשפטי גהינם. אוי למי שאינו חושב במיתות משונות ובגלגולי הנשמה. אוי לאדם שאינו משים תמיד נגד עיניו העתיד כהווה, פירוש ישים נגד עיניו הנולד להיות, כמאמר התנא שחכם יחשב הרואה את הנולד, והנולד הוא שעתיד להיות רימה ותולעה ומעותד לכל מקריות רעות. לכן כל איש חכם יתן נגד עיניו שאין בידו להשתמר עצמו מהמקריים היכולים לבא, ובזה יעמוד באימה ופחד וביראת אלקים נגד עיניו, שאפשר יבא עליו מיחוש הראש המבטל כוחות גופו, או אפשר שילקה בשחפת ובקדחת תמיד או בירקון או בעורון, או יתמלא כל גופו שחין פורחת או שאר חולאים שבעולם, או יחזור עליו הגלגל לבא לידי חסרון עד ככר לחם ולדפוק בדלתי שונאיו יען כי מזי הרעב מכריחו לזה, או אפשר יהיה מוכה אלקים כל ימיו על ערש דוי, אם־כן איך יכול אדם להתגאות בחכמתו ובגבורתו ועושרו ובבריאותו וביופיו וברוב בניו, כיון שהוא מעותד לכל מין חולי שבעולם, מעותד לכל בושה וכלימה, המעותד לבזיונות, מעותד לחרופים וגדופים. מעותד לשפלות, המעותד לשמוע קללות מאנשים אשר ידם תקיפה עליו, המעותד לבחור מות מחיים מתוך צער ודוחק, מעותד להיות שנאוי מאשתו ובניו אם יחזור עליו הגלגל לרעה, המעותד למיתת בניו בחייו, מעותד לראות בניו ובנותיו מתים בחופתם, המעותד לפחדים, המעותד לחתוך מבשרו חתיכות או אברים מחמת מכה או נגע, המעותד למות מיתה משונה סקילה שריפה הרג וחנק או חיה יאכלהו או דגי הים או קבורת חמור יקבר, המעותד לשפטים על־ידי בני אדם, המעותד ליסורים קשים, המעותד לראות ביעתתותא דמלאך המות, המעותד למות, המעותד לחיבוט הקבר הקשה, המעותד לרימה ותולעה, המעותד לחזור לעפר, המעותד לחזור באויר העולם אם הרבה בחטאות ואשמות, המעותד למשפטי גהינם, המעותד לגלגולים, וכיון שכן אוי מי שאינו משתדל לעשות החומר צורה, אוי מי שחפץ להיות בחינת בשר ודם נמשל כבהמה, אוי המתאוה לפעול בתוך מעיו ליחות סרוחות ורעי מהתמדת ריבוי אכילה ושתיה כבהמות יער וכשרץ השורץ על הארץ, אוי המתאוה להרבות בשינה להדמות לפגר מת, אוי האוהב הבטלה שדומה לאבן דומם, אוי המתאוה שיחה בטלה להדמות כאוב<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> מלשון אוב או ידעוני, והם משמיעים קול נמוך מתחת לארץ</i> מארץ מצפצף, אוי המתאוה למושב לצים ומיני היתולים ולצוד ציד להדמות עצמו כשאר האומות אשר בהם לא בחר ה', אוי לגוף שיוצא מן העולם ריק מזכיות ומלא עונות, אוי לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי למעיים שנהנו מן הגזל, אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר, אוי לעינים שלא הלכו באמונה, אוי לאזנים שלא קבלו תוכחות, אוי לפה שלא עסק בתורה, אוי לבשר שלא נתייגע ביראה, אוי ליצר שלא נכנע לפני בוראו, אוי ללב שלא עבד לבוראו שעתיד לעמוד בנזיפה. אשרי הנותן יראת בוראו נגד עיניו תמיד. אשרי העוסק בקיום המצות ובגמילות חסדים. אשרי המקיים והגית בו יומם ולילה. אשרי המדקדק במצות והמכוין בכוונתם. אשרי המחזיק ידי לומדי תורה ויד עני ואביון. אשרי האוהב לרדוף מצות. אשרי המשמש תלמידי חכמים דגדולה שימושה, אשרי המטיב עם כולם. אשרי מי שהוא עלוב. אשרי מי שהוא שפל ועניו. אשרי המעביר על מדותיו, אשרי מי שאינו כועס, אשרי השומע חרפתו ואינו משיב, אשרי המאמין בתורה שבעל־פה ובתורה שבכתב. אשרי המטהר ומקדש עצמו כשרפי רום. אשרי המקשר נפשו ורוחו בנשמתו ונשמתו בהקב\"ה. אשרי הראש שעליה תפילין ופאה. אשרי העינים המסתכלים בתורה ובצורות אותיותיה הקדושות. אשרי החוטם המריח כדי לברך לבוראו. אשרי הפה ולשון שאינן פוסקים תורה מהם ומרבים בדברי שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אשרי הגרון שמרבה בהרמת קול בשירים ותשבחות והלל לשבח ליוצרו. אשרי הלב החושב תמיד ביראת בוראו. אשרי הכליות היועצות לעשות כל טוב. אשרי הגוף הלובש ציצית ומתעטף בטלית. אשרי הזרוע שקושר תפלין. אשרי הרגלים ההולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולבקר חולים וללוות את המת ולהכניס כלה לחופה. אשרי העקבות שמתנענעים לקדושה. אשרי הרעיון והמחשבה החושבות אופנים להשיג השלימות. אשרי הידים העמלים בעבודה למצוא לחם חוקם באמונה. אשרי האצבעות הכותבים חידושי התורה ומראים לתינוק ללמדו ספר. אשרי אדם שבוראו משתבח ומתפאר בו. אשרי אדם שבוראו שואל בשלומו בכל יום כאבא אומנא, אשרי אדם שבוראו מבטל רצונו מפני רצונו דצדיק מושל יראת אלקים. אשרי אדם שבמותו מבטל כל גזרות קשות ומכפר לדור בעבורו. אשרי לאדם שכביכול מצטער במותו. אשרי אדם שבמותו מלאכים יוצאים לעומתו בהכרזה יבוא שלום כחתן הנכנס לחופה. אשרי אדם שעליונים ותחתונים מושפעים בזכותו וכולם בוכים ומתאבלים בהעדרו מן העולם. אשרי אדם שבוראו מתקן לו חופה בגן־עדן. אשרי אדם שבוראו מטייל עמו כביכול בגן־עדן. והנה כיון שביד האדם להשיג מעלות אלו, איך לא ישים נגד עיניו שאין ראוי לעזוב ההרבה בעבור המועט שהם תענוגי העולם הזה העוברים ואין בידו מאומה. ובפרט בראותו בחוש הראות המקריות הרעות המעותד לו כנזכר, ואין בכחו למונעם מלבוא עליו. לכן שמע עצה וקבל מוסר לעזוב מנוחות עולם הזה שאין בהם קיום, ויעבור פחד היסורין על פניך למען תשחק ביום אחריתך כשתנוח נשמתך בצרור החיים שהיא מנוחה ועידון אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>כליות, המבין בכל דרכי איש החושבים עלי משכב על רוע מזלם ומתרעמים על מדותיהם ומחכים למות באומרם מה זאת עשה אלהים לנו לגרוע מדרגתינו ממדריגת שרים, זהב להם, הממלאים בתיהם כסף ואנחנו בחוסר כל, ואב א' בראנו ולמה נשתנינו. אין מקום להתרעם ואין מקום להרהר על זה, כי אין דעת שיוכל להשיג דעתו יתברך ודרכיו, כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, והוא האדון הוא בלבד היודע מה שעושה, וכל אשר חפץ עושה בשמים ובארץ, אבל מה שאנו יודעים באמת שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. גם ידענו נאמנה, שכל מה שהוא עושה, אע\"פ שנראה רע בעינינו, הוא להטיב עם האדם, כי כל כונתו ית' שיעבדו אותו כדי להרבות בשכר ולהגיעו במדרגות המלאכים המקדשים שמו, וידיעה זו יביאנו לפתח התשובה כפי השגת שכלנו, כי האנשים אשר הם עניים אולי בגלגול אחר הרבו אשמה והחזירם בזה העולם שיסבלו צער העוני למרק כל מה שעשו לשעבר ולהטיב עמהם באחרונה ברב טוב הצפון לצדיקים, או הם אנשים שמכיר בהן בתכונת טבעם כפי חיוב מזל שנולדו שאם יהיו עשירים, יתרחקו מן היושר ויבחרו ברע לחטוא ולהחטיא אחרים עמהם עד שיחייב כובד עונותיהם לטורדם מעולם הבא באפס תקוה, לכן גוזר עליהם העוני לטוב להם, או אפשר שהם נשמות עליונות הגונות להגין על הדור ומצערן בעניות כדי שיסבלו עון הדור והדור אוכלים בעבורם על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו קב חרובין מערב שבת לערב שבת. או יהיה הסיבה שהוא יתברך חפץ לזכות את בריותיו ועשה עניים כדי שיזכו עמהם וינצלו מדין גהינם כשם שהשיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע בשאול לו אם הקב\"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו'. ובחר לגזור על אלו להיות עניים יותר מזולתם בהכיר בהם שאלו יסבלו העוני ולא יבחרו מחנק נפשם, מה שאין כן זולתם, והוא על דרך רז\"ל \"ראוי היה רעה לבא בימי שאול, ובראותו יתברך שהיו גרופית של שקמה ולא יוכלו שאת, הביאה בימי דוד שיוכלו לסבול\". או עשה עניים להבין משכן לשכינה דמאנין תבירין דילה הם, כדכתיב אני את דכא ועשה עניים דוקא אלו, בהיותם ראויים לפעולה זו כאשר הוא היודע, או אפשר שעשה עניים ועשירים לצורך ישוב וקיום העולם שיהיו עבדים ונעבדים, שאם לא כן מי יזרע ומי יקצור, וכן כל מלאכת היישוב וגם מתרבה הכבוד ובושת פנים בעולם, כי העניים לעולם מכבדים לעשירים ומתביישים מהם, מה שאין כן עשיר מעשיר, דשניהם שוין ובזה לא יחדל כבוד מקרב הארץ. וגם מתרבה המוסר והיושר דאין ספק שעשיר לא יוכל להוכיח לעשיר כמותו, אך כיון שיש מקום לייסר לעני על שאין ידו תקיפה, מתפרסם מציאות המוסר בעולם ומרגילים בו, ובזה יש מקום לקצת עשירים לייסר עשירים אחרים אשר הטו מני דרך בסייוע קהל העניים המיוסרים, וגם עם זה העשירים מיישרים אורחותם כדי שיוכלו לייסר שלא ימצאו מקום לומר לו טול קורה מבין עיניך. ואין מקום להקשות, סוף־סוף ומה חטאו אלו מאלו, שלאלו עשה עניים ולאלו עשירים, דכפי זה אין לדבר סוף, וכיצד יהיה כיון שמוכרח להיות עניים ועשירים מהסבה הנזכרת, ומה גם שלאלו שעשה עניים לא אבדו כלום שבשביל העניות אינם רואים גיהנם כרז\"ל, וגם מתרבה שכרם לעולם הבא יותר מהעשיר ובזה נשווה הדבר ביניהם, שהרי העשיר בעבור עשירותו בעולם הזה, נחסר לו לעולם הבא, והעני בעבור חסרונו בעולם הזה מתרבה שכרו לעולם הבא, הרי שניהם שוין לטובה, וגם אם העשיר נהג בעולם הזה כעני, שעזב תענוגי ההבל ועסק בתורה ובגמילות חסדים ונדבק בעניים להחזיק בידם, לא יחסר לעולם הבא בסיבת עשירותו, שהרי רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ולא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, וכי נאמר שבעבור עשירותו חיסרו לו מעולם הבא חלילה. או אפשר לומר מעין התשובה השלישית שעשה עניים לתועלת שאר ההמון, דבר או רעב כי יבא בעיר, או איזה מן הגזירות ויצעקו אל ה' בצר להם, כיון שהעני רוחו נמוכה ודעתו שפלה ורעתו רבה, צועק בקול מר הנפש חפצה ובדבקות גדול ושומע אל אביונים ה', ותפילתם לא בזה ומרחם על בריותיו בעבורם ולעולם הבא נותן להם שכר פעולתם שהם בעולם הזה כפועלים לפעול פעולת בעל הבית, ולערב יחלק שלל, וכמה מעלה להם שזכו להיות פועלים של מקום לפעול על ידם הצלת העולם ואע\"פ שמדת העני להתרעם כאשר שמעתי באומרו מה אני בעולם, הריני בו כדבר המותר שאין בו צורך, שהנני שוע בכור העוני ואני כמכשול לפני העשיר וכאבן נגף, ואף גם זאת מלבד צער החסרון והשנאה, נפשי עגומה ואוי לי מיוצרי כי מה אשיב ביום שיביאוני למשפט לפניו, כי אין בי יכולת לקיים שום מצוה, ויום הולך ויום בא ואיני מרויח לא ממון ולא מצוה, והריני כרע לשמים ורע לבריות. דע העני שטועה אתה מדרך השכל בדבר הזה, דע כי אין אדם בישראל יחד עשיר ואביון שאינם שוין בכל יום במצות אלו, מאור הבקר ועד לילה, מיד שקם ממטתו אפילו עני שבעניים מברך אל בוראו מאשר יצר ואילך, כי אין לזה מעצור בעבור העניות גם בצאתו מביתו מקיים מצות מזוזה, כי רבה היא בהיות מעמידה בפתח ואינו בועט להסירה, גם מצות מעקה וציצית ותפלה ועניית קדיש וברכו וקדושה וטלית ותפילין, ואחר זה תיקון לימודו מקרא או משנה כפי ידיעתו ונטילת ידים לאכילה וברכת המוציא וברכת המזון ואיזה גמילות חסדים אם בא לידו שהוא דבר שאין בו חסרון כיס, והזן את אשתו ובניו עושה צדקה בכל עת יחשב לו כאמרם רז\"ל, ואפילו על מה שהוא בעצמו אוכל, חסיד על זו יתקרי, דכתיב גומל נפשו איש חסד כרז\"ל על פסוק זה, וברכת אשר יצר כשעשה צרכיו, וערבית ומנחה וגם מקיים כל יום מצות לא־תעשה כיון שאין עובר עליהן, אלה המצות מקיים אפילו עני שבעניים בכל יום ושאר מצות עשה התלויים בממון כלולב וכדומה, מחשבתו לקיים נחשב למעשה ובהיות כן, מה מקום נשאר לעני לומר איני יכול לקיים שום מצוה בעבור עניותי, ואם־כן מה אני בעולם, הרי מוסיף בכל יום ויום שכר העולם הבא בהיות חוזר כל יום לקיימם, אלא כיון שהורגל בהן, נראה לו כאילו אינו עושה כלום ומשולל ממצות הוא, ומה גם שאף שלא יוכל לקיים כל זה האמור מסבת תוקף עניותו, הרי מקיים אותן במחשבה ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה כאמרם רז\"ל. ואתה העני כיון שבכל יום ויום בהיותך על האדמה אתה מוסיף מצות על מצות להרבות שכר עולם הבא, למה תקוץ מחייך אע\"פ שהם ימי צער, ולמה לא תשמח עם תוספת המצות שאתה מרויח בכל יום, אם בכל יום היית מרויח ממון, היית מצפה ליום מחר להוסיף עוד, אע\"פ שבמותך תניח הכל ואוכלים זרים חילך, כל־שכן וקל0וחומר בן בנו של ק\"ו, שיש לך לשמוח תמיד ולהתפלל לפני המקום על אריכות ימיך להוסיף עוד על שכר הנצחי. וביודעך זאת, ראוי שתסבול צער העוני באהבה, ושים בלבך שצער העניות מעט בערך השכר שאתה מרויח בכל יום שאתה חי, ואם תצטער שעניותך גורם לך מניעת כבוד הבריות, ואף גם זאת בזיון ושנאה, כדכתיב כל אחי רש שנאהו, שים נא נגד עיניך שכל הכבוד שמור לך לעולם הבא לפני רבי המעלה מלאכים וצדיקים קושרי כתרים, מה שאין כן כבוד אנשי עירך שהוא כבוד בשר־ודם שהיום כאן ומחר בקבר, ובפני אנשי חומר ומועטים, ומה בידך תקח מזה הכבוד ואם ישנאוך מסיבת עניותך, מה בכך ומה איכפת לך כיון שבוראך אוהב ומשרה שכינתו עליך, דכתיב אני את דכא, אם היית יודע שאהבת בוראך תלויה באהבה שלהם, שאם הבריות אוהבים אותך גם הוא אוהבך – ואם לאו לאו, אזי היה ראוי שתבחר מחנק נפשך, אבל אינו כן, ולמה תצטער ממניעת כבוד בשר־ודם ושנאתם ואהבתם. ואם צערך שאין דבריך נשמעין דכתיב וחכמת המסכן בזויה, שים נגד עיניך שהקב\"ה שומע בקולך שנאמר כי שומע אל אביונים ה'. ואם צערך על שאין מתחברים עמך להביאך עמהם במסיבה, ואתה יושב בדד, שים נגד עיניך שהשכינה גבך ללוותך, דשכינה שורה על מנין תבירין כנודע, ועוד יש לך גם־כן לשמוח שאם היית מיסב עמהם, מרבים בשיחה וברוב דברים לא יחדל פשע, ונמצא היותך בדד, פרח חטא ממך. ואם תצטער שאין מזמינין לך בשום סעודה כבדה או קלה, שים נגד עיניך תענוגי גן־עדן המוכנים לך וביתר שאת על צער תאות המאכלים שלא הזמינוך לאכול מהן. אך יש לחקור על מה שעיננו רואות מעשה בכל יום, הלא תראה ב' עניים אהובים כשבת אחים גם יחד בהיותם בחסרון הלבנה, רצוני לומר: בחסרון הלבנים, ואם מתעשר א' מהם, שוב אינו משגיח באוהבו העני, ואדרבא מואס בו ומתנכר עמו ועושה עצמו כאילו לא ידעו מעולם, במקום אשר היה ראוי להודות לשבח לבוראו שגדלו ורוממו ונתן יכולת בידו לרחם על אוהבו להחזיק בידו ולכסות חסרונו, יען אשר מקודם ימתיקו סוד ואיש את רעהו יעזורו בחסרונם, ולמה לא יתן בדעתו שעכשיו שהעשיר לא נתחדש בו דבר מחודש, ועדין שוה לחבירו בכל דבר, ועדין שוה לחבירו בכל איבריו. וכי יעלו בו אבר כנשרים לעוף בהם השמים. וכי נתחדש בגופו גבורת הארי וקלות הצבי, וכי נתרבו שיניו ושאר חברי גופו, וכי אם היה פיסח או סומא נתרפאו מומיו. וכי נתעלה וקנה שלימות המלאכים שלא לאכול ולשתות, ושלא להוציא רעי ומי שתן כמעשה הבהמה, וכי קנה חכמה ורוח הקדש, וכיון שהוא משולל מכל זה, אע\"פ שיעשיר כמו אז הוא עתה, ואם יחזור וירד מנכסיו חוזר לכמו שהיה, אם־כן איך יתגאה על חבירו הרש בעבור דבר שבא לידו דרך השאלה שהוא הממון, אף שבעניותם ישבו כשבת אחים גם יחד. אין זאת כי־אם מרוע לב מסבת פיתוי היצר הצורר המתחיל להרגילו אל המרידה בדברי חלקלקות לאמר הרחק מעל העני דרכך ואל יכנס לפתח ביתך מכמה סבות, חדא: דתשעים ותשע מתים מעין הרע ואחד מדרך ארץ, כמו שאמרו רז\"ל ואינו של העני הזה יכלה אותך ואת כל אשר לך. ובפרט מקנאתו לך ששניכם הייתם במצב אחד ואתה עלית למרומים והוא בין הדומים, טוב לזה שלא תכיר פניו, דחייך קודמין לחיי חבירך. סבה שניה: שבכל משתה של שמחה שתזמינהו, בראותך אותו תזכור ראשונות, הדלות והעוני שהיית בו ותאנח בשברון מתנים ויתהפך שמחתך לתוגה. סיבה ג': אם יארע פעם שלא תתן לו שלום מחמת טרדת שילוחך ממון לארץ מרחקים, מיד צעוק יצעק בבכיה וימסור דינו לשמים בקול מרה ויגיע אליך רעה, הלא טוב לך להתנכר עמו ולתת לו פסת יד על ידי אחרים. כל זה מפתהו יצרו לפתוח עמו בעבירה לשנוא למי שהקב\"ה אוהב שהקב\"ה אוהב עניים, ואחר זה מפתהו למנוע ממנו מתן בסתר בפיתויים אחרים וכיון שמכניסו ברשתו בעצת שנאת לעני חבירו, מפתהו אח\"כ בכל עון ופשע אשר מחייב יכולת הממון לעשותם. לכן אחי שמע מוסרי, ואל קש\"ב לדברי יצרך, תן הודאה לבוראך שהגדיל עמך להעשירך מה שלא עשה עם חבירך, ואמור בלבבך לא לחנם עשה אלקים ככה, כי אם לנסות אותי לראות אם אני בועט בעניים כיון שהכרתי בצערם, והדין נותן לרחם עליהם בכל יכולתי, ולהראות להם תמיד פנים צוחקות בכל עת ולקרבם בכל שמחה שיזמין לי הקב\"ה, ולחזקם בדברים טובים ודברי נחומים ולהקריבם אל התועלת, באופן שלא יגיע להם מהביוש כדי שיחזיק הקב\"ה הממון בידי בהיותו בנסיון שהכניסני, כי בעשותי הפך זאת יראה ה' ורע בעיניו ויחזיר הגלגל לכמות שהיה להשפילני, ויתרומם מזל העני חבירי, ומה פנים יהיו לי אחר־כך לבא אצלו שירחמני, מאחר שאני נתאכזרתי עמו ביום עלותי מאר\"ש מצרי\"ם, וגם שאר עשירים לא ירחמו עלי באומרם כאשר עשית כן יעשה לך. והנה בראותי דור הולך ודור בא ואיש אשר לו בת חביבה כבבת עינו, שלימה בכל ושמורה, ותדד שינה מעינו, בלילה לא ישכב וביום לא ינוח מלסבב בשוקים וברחובות לדרוש על בן העשירים לתתה לו במוהר ובמתן על כל אשר יגזרו עליו, סרסורי לדבר עבירה. לכן בני החכם, אל תקנא לבך בבני העשירים באותם שהם משוללים מכל חכמה. ורקים מכל דבר הנוגע לשלימות הנפש והגוף. ובהם לא כתב ולא לשון ואפילו לשון צחות. דברי בטלה ומלאים רשע ופשע. ועכ\"ז תכלת וארגמן לבושם, והזלים זהב מכיסם למלאות תאותם על כל דבר פשע בכל אשר תאוה נפשם החוטאת. ועכ\"ז כל איש אשר לו בת יחידה יפה וברה, מריבים עליו מי יזכה שיפול בחלקו הר האפל הזה ובמאזנים לעלות להרבות בממון. ולהרבות עמו במנחות ובמתנות. ואתה אשר הלוך הלכת בדרכי השם ונכסוף נכספת בעסק התורה והמצות ולא חסרת חכמה שלא למדת ושלימות שלא קנית. ועכ\"ז סחובי הבלאות לבושיך וטלאי על גבי טלאי מנעליך. ואין איש משגיח עליך, ואין מי יאמר מה מעשיך, ואין מי יחמוד לחכמתך הדבוקה בנפשך שאין יד שולט בה להסירה מעליך, ואפשר יסיתך יצרך להתרעם על מזלך לומר, תוהה על הראשונות, למה לא במזל בן העשיר נולדתי אף שאהיה רק כמוהו, כיון שחסרונו מעלהו וחכמת שלימותי הורידני עד תהום רבה, ולמה לא אבחר מחנק נפשי בראותי חמור עולה בסולם ואני בעמק הבכה. דע ההבדל בינו לבינך, ידוע תדע שיש כלי שיר עשוי מדלעת. ובה שקוע עץ ארוך, ובשערות של זנב הסוס מוליכין ומביאין בה, ומוליד נענוע ערב מאד לשומעיהם עד שמעורר לב נשים וטף ואנשים משוללי הדעת אל הריקוד ולשמוח באותו הקול, בחושבם שקול הערב ונעימות התנועות הוא מהכלי עצמו, והריק השומע קול הברה שבו. חומד וחושק בכלי זו, ואומר בלבו מי יזכני שיהיה כלי זה בחלקי בתוך ביתי יומם ולילה כדי להתייחד עמו, אני והוא יחד להודיע לי לשון נעימתו ועריבות דבריו ואשמחה ואגילה בשיריו ובזמריו. ומוציא הוצאות להגיע לו השעה ומצפה העת שהמנגן יניח לנגן להתייחד עמה חדר בחדר מרוב חשק אהבת הקול ששמע בו, ויהי העת שהמנגן סיים לנגן, והניח הלכי בזווית הבית תלויה. נתן זה החומד ממון הרבה להביא כלי השיר אצלו, והתחיל לנשקו ולחבבו, וקרב לפניו יקר המנחות, והתחיל לדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו, ואין קול ואין עונה ואין כס\"ף. ממשמש בכלי לעוררו, פוגע ידו בשערות זנב הסוס הקשור בו, ואז מתפרסם לו דדבר דומם הוא. וכי אומרים לאבן ולעץ הקיצה לדבר, מיד ממרט זקנו וטופח על פניו והולך ובוכה מצטער כל יומו לאמר איך אבד ממון וזמן וכח להלוך אחר דבר דומם, ומצטער על זה כל ימי חייו עד שמת ביגון ואנחה. כך בן העשיר המשולל מכל חכמה, דומה לכלי הניגון הזה, שהמנגן מקיש ומנענע בו, ואותו נענוע גורם להוליד נעימת קול הגורם הריקוד והשמחה, כשם שאב הבן מעטפו בבגדים החמודות וכסף וזהב יכסהו, ומושב הגדולים יניחהו, ואל בית המשתה יביאהו, וכל רואיו חומדים בו בחושבם כי ממנו הכל, וכשלימות לבושו כך שלימות חכמתו ומדותיו, וכל זה בעוד שאביו מנענעו בכח עשרו, ובמות אביו או מאבד ממונו, מתגלה חרפתו ומיעוט ידיעתו, ונשאר כעץ שתול במקום אשר חרבו מימיו הולך ודל עד שעליו נושרות כלם, ונשאר עץ יבש לא יועיל כי אם לבשל הקדירה להדליק המדורה והולך נע ונד. והיה כי ירעב בוחר להיות פחמי או בורסקי או נושא סבל, אוי לאב ואם שביד מי מסרו בתם ועל מי הוציאו ממונם, ווי אבדה נפש על שלא חשקו 'בת\"ח' כי אם לזה אשר עלה חרס בידם דאגה בעולם־הזה ומכשול לעולם הבא, והבת מיללת, ולאביה ואמה מקללת, כי בביתה – אין לחם ואין שמלה אין קול קידוש והבדלה, ובליל פסח אין הגדה בכל העדה, עד שכלם מתים ביגון ואנחה, ובאים לגיהנם עד עמוקה שוחה. אך אתה הבחור החכם השלם ודל דומה למרגניתא דלית בה טימי, דומה כנופך ספיר ויהלום הנתון בתיבה של עץ קטנה מהקלים שבעצים מושלכת בטיט חוצות, כל הרואה אותה עובר עליה ואם נכשל בה ירמסנה ברגליו, ואינו עולה על זכרונו מאמר התנא אל תהי בז לכל דבר עד שעבר אחד ירא אלקים וסר מרע וירם את התיבה. לקיים מה בתוכה, ויפתח את התיבה נתמלא הבית אורה, והעשיר עושר רב, עד שעלה למדרגת המלכים, ובאותו עושר סיגל מצות ומעשים טובים ושמחו הוא ואשתו ובניו וכל משפחתו בעולם הזה בעושר ובשם טוב ומתו בשמחה להלוך לנחול שכר עולם הבא. – כך האיש הנותן בתו 'לתלמיד חכם' אף שלבושו קרעים, ועטופו כלים רעים, ואין משים לבו על זה באומרו כי אין אל ודברים דבוקים בגופו, כי הוא רואה מה שבתוכו, ובהסיר אותו עיטוף מעליו מראה תוארו ואור תורתו, ובין מלכים יושב, מאן מלכי רבנן, ובקהל קדושים דורש וגזרת דינו בכל העולם הולך, והוא כמלך על כסאו כלם מוכנים לעובדו מכינים פרנסתו, מלמד דרך את העם לעבוד לבוראם להנחילם עולם הבא, אהוב למעלה ונחמד למטה, – אשרי אשה שככה לה, אשרי איש שכך בחר בחלקו, ואע\"פ שיהיה ריק מכל, חתנו החכם ירוממהו, ותורה ודרך ארץ ילמדהו, ובין חכמים יושיבהו, עד שנוהגים בו כבוד וקמים מפניו כתלמיד חכם, זהו בחייו, ובמותו דורש עליו בקבוץ רב וברוב עם הדרת מלך מספר שבחיו, עד שבכח תורתו שאומר עליו מרחיק מעליו כל צר ומשטין ומוסרו ביד מלאכי שלום להוליכו למנוחות שאננות. אם כן אתה הבחור החכם כיון שאתה נמשל למרגליות שבתיבה כמדובר איך יש מקום לעלות על לבך קנאה במי שהוא ריק מכל בעבור לבוש שעליו דבר שאינו דבוק עמו כחכמתך שדבוקה בנפשך, ואם לשעה אין דורש לך, האמת יורה דרכו וסוף הכבוד לבא, לא כן השקר שאין לו רגלים לנפילתה בלי תקומה על אחת וכמה. – והאיש הירא מהקב\"ה ובוחר בדברי חכמים וחידותם למסור בנותיהם לתלמיד חכם, שנמצא מוסרם ביד מלכים, דכתיב בתורה (משלי ח, ט\"ו) בי מְלָּכִים יִמְלֹּכו, ויזכה לבנים תלמידי חכמים, או מלומדי דרך ארץ יראי שמים, ומעולם אין בתו תבא לידי עוני, דתלמיד חכם אחזורי אפתחא אינו בא. וכמה הפליגו חכמים על זה, ודבריהם ידועים עד שאמרו רז\"ל \"כל הנותן בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ונותנה בפני ארי\", שדורס ואוכל, כך העם הארץ מכה ובועל. הביטו וראו באברהם אבינו ע\"ה גדול בענקים, מלך מלכים, כבד במקנה בכסף ובזהב ולא שלח לרבקה כי אם נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם, וכי אברהם שהיה מופלג בעושר שלח דבר מועט כזה. עוד להבין מה יוצא לכתוב בתורה מה ששלח לה, שהוא נזם זהב וכו' דמה יוצא מידיעה זו , אלא נכתב זה ללמדנו שהכלה ואביה ואמה, לא יקחו החתן לשם ממון כי אם עבור השלימות שבנפשו, ולכן אברהם אבינו ע\"ה שלח לה דבר מועט לרמוז לרבקה שלא יעלה על לבה לחשוק ביצחק בעבור רוב עשרו כי אם על שלימות נפשו וחכמתו של תורה, דבזה תזכה לבנים מקבלי תורה בסיני בשני לוחות אבנים כדברי רז\"ל במדרש דזו רמז לה אברהם בשני הצמידים כנגד שני לוחות התורה, ועשרה משקלם רמז לעשרת הדברות הכתובים בהם, כלומר אם תחשוק בו אף אם היה עני, ששולח מועט, רק בעבור צדקותו, מוטב ואם לאו אל תקרב לפתח ביתי, ורבקה הצדקת הבינה הרמז והודה נגד רצון אביה ואמה הרשעים החומדים ממון ומואסים בדרכי ה' כי חשקה ביצחק להתדבק עצמה בדוף הקדוש אשר מסר נפשו על אהבתו בהקב\"ה לזכות עמו לזרע מקבלי תורה. גם דע המשכיל כמה מהגנות והרע, אדם שמסבת צער או דוחק העניות מתאוה למות, זה נראה כאילו קיים כל החיוב המוטל עליו לקיים וכבר השלים עצמו וגורם לעורר הדין עליו למעלה לבקר פנקסו ומוצאים אותו חסר מכל וגוזרים עליו יסורין, תוספת על מה שיש לו. ומה גם שהמתאוה למות נראה כלועג על דברי חז\"ל שאמרו על כרחך אתה מת, וזה מורה שהמיתה אינה על־כרחו של אדם, והלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת כרז\"ל, גם המתאוה למות הוא כאילו קץ בקיום המצות ובעבודת בוראו, שאם הוא היה שמח לעבוד להקב\"ה בהיות עושה מצותיו בכל יום, לא היה חושב שום צער בעולם בערך מה שמרויח בכל יום לעבוד לבורא, דאין שמחה גדולה מזו, והוא משל לאדם שמובטח להיות מלך אחר שיעבוד שבע שנים עבודת פרך, שכל אותה עבודה חשוב בעיניו אין, בערך מה שעתיד להיות מלך. אך אם רואה אדם עצמו שיצרו מתגבר עליו בכל יום כדי להחטיאו ומתיירא פן ילכד ברשתו, אז יתפלל ליוצרו שיצילהו מיצר הרע, ואם באולי יצרי יפתני מצד בחירתי לחטוא לפניך מתאוה אני למות קודם זמני ולא להיות רשע לפניך רגע אחד, זה המתאוה המיתה על צד זה נקרא עובד אלקים, לא המתאוה ומתפלל עליה מתוך צער או דוחק המגיע לגוף. עוד מהרעה חולה, שהמתאוה למות באומרו שטוב מותו מחייו, נמצא אומר שהקב״ה ח\"ו עושה רעה במה שאינו ממיתו ושכוונתו להנקם מן האדם ח\"ו כסברת המינין, ולא נעלם שלא ברא הקב\"ה עולמו כי־אם להיטיב עס בריותיו, וכדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, וצריך שיחשוב שכל פרצה או תקלה, או מיני יסורין הבאים עליו הם לטוב לו, למרק איזה עון שבידו מגלגול זה או גלגול אחר, או להרבות שכרו למען ישחק וישמח באחריתו. ועוד המחכים למות מעידין בעצמם שאין מאמינים לא במשיח ולא בדין ולא בחשבון ולא בשכר ועונש. לפי שאם תקוע בלב עיקר צפית לישועה והיה מקוה לה יום יום, למה בוחר מות מחיים, שאפשר מחר יבא וינצל מצרתו. וגם אם מאמין בשכר הצדיקים ועונשי הרשעים אחר מותם, איך מתאוה למות להנצל מכל צרה, הן אמת שניצול מצער עולם הזה, אבל הולך בצער גדול ממנו כפלים, במשפטי גיהנם על מה שעשה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובפרט ביעתותא דמלאך המות ביציאת נשמתו וצער חיבוט הקבר, אין זאת אלא שכופר בכל זה וסובר שבמותו ישוב עפר כמו שהיה, ואין דין ואין חשבון על גוש עפר. ועל־זה אמר התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, כלומר אל יבטיחך כדי להחטיאך באומרו בלכתך שאולה תחזור לעפר ואין דין וחשבון על עפר, ונמצא שהשאול בית מנוס לך להנצל מכל עונש. כמו שפירשתי באורך בחיבורי פירוש על פרקי אבות אשר לי. גדולה מזו כל המתאוה המיתה בעבור שהוא בצער, נמצא כל היום בתערומות עם הקב\"ה שאינו ממלא תאותו וחושבו לאויב לו ח\"ו, וזה מביאו להיות תוהא על הראשונות ולמאוס בתורה ובמצות ולבו מלא כפירות. ובהיות שמאס בחייו שוב אינו מתאוה בעבודת הבורא, וכמת מחשב עצמו ואינו חש על חיי שום אדם, ותמיד הדאגה דבוקה בלבו עד שמרוב הדאגה, מתבלבל דעתו, ומכח שטותו כופר בפרהסיא, וכל מה שבלבו מוציא לחוץ עד שיכלו ימיו ברע וימות באין מוסר. לכן צריך האדם להיות שמח תמיד על איזה מצוה שקיים, ואיך עבד לבוראו עוד יום אחד. ויחשוב בדעתו כי הצער והדוחק שעומד בו – אין, בערך מה שהרויח מהמצוה בעבור שיהיה חי על האדמה. ובהיות דעתו על זה, לא ישגיח על צער ויהיה כרודף כל היום לבקש לקיים מצוה ויוציא זמנו בזה וישכח רישו. צא וראה אדון הנביאים ואב לחכמים משה רבינו ע\"ה שבקש להיות כחיות השדה וכעוף הפורח באויר (כדאיתא במדרש פ' וזאת הברכה) ושיניחנו הקב\"ה בעולם הזה ולא למות. ולמה כך, נתאוה כך כדי להיות בעולם הזה עוד כדי לעבוד לבוראו ולעשות מצותיו אעפ\"י שלא חסר דבר מן התורה שלא קיים, אלא היה םתאוה לחזור ולקיים מתוך אהבה וחבה שהיה עם קונו, ולא היה חושש על הצער להיות כחיה או עוף בערך עבודת הבורא, ועל זה הרבה בתפלות שיניחנו בזה העולם, לפי שכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, דכתיב במתים חפשי, וגם לא המתים יהללו יה. ומה משה רבינו ע\"ה שקיים כל התורה כולה ובמותו היה הולך תחת כסא הכבוד ובמדריגות שאין בריה יכולה לעמוד. ועל כל זה רצה לסבול צער גדול בעולם הזה ולא למות, לעבוד לבוראו עוד זמן. קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר כל אדם שהוא ריק מכל המצות ומלא עונות שבמותו מעותד לכל עונשים, שאעפ\"י שיעמוד בכל צער ודוחק שבעולם, צריך שלא יבקש למות, כי־אם לבקש רחמים על חייו, ולא יחוש לשום צער שבעולם בערך שמרויח בכל יום לקיים איזה מצוה, ולפחות מה שמתפלל לפניו תפלת השחר ותפלת הצהרים וערבית. ודע שהחולי הזה נולד באדם מהבטלה, שאדם שהוא בצער, אפילו עני החוזר על הפתחים כשמתעסק באיזה עסק העסק טורדו מלחשוב בעומק צער שהוא בו ומבטלו מלבקש למות. וכמה הגדילו רז\"ל לדבר על ענין הבטלה כמה רעה כנודע, וציוו שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובכלל כוונתם שהוא כדי שימצא במה יתפרנס, גם־כן למונעו מלחשוב מחשבות זרות ולהרגיש בצערו כדי שלא יבקש המיתה בפיו. ותלמיד חכם עסק תורתו מונעו מכל זה אם יהיה עוסק בה תמיד ולא יתעסק בבטלה, שהרי התורה בקשה מהקב\"ה שיעסקו בה מתוך דוחק כאמרם רז\"ל. ועינינו הרואות שעוסקים והולכים ואינם עוזבים אותה, אין זה כי אם שאין משגיחים בצערם מתוך מה שעובדים לבוראם בעסק תורתו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>כליות, ורואה בדאגת לבות בני אדם מסבת מקריות המאורעות רעות, גזר אומר על ידי נבוניו רבותינו חכמי התלמוד ז\"ל שאמרו \"אין אדם נתפס<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">באם נתרעם האדם על הקב\"ה על־ידי צערו, אין הקב\"ה מענישו</i> על צערו\", כאשר הוכיחו מאיוב שאחר שפער פיו והרחיב לשון כלפי מעלה עד שחבריו הוכיחוהו בדברים קשים לכבוד המקום ועכ\"ז חרה אף ה' בהם על שדברו עמו קשות, באומרו איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. ואע\"פ שאין אנו יכולים להכחיש הטבע המחייבו לאדם צער ודאגה בהגיע מהמאורעות הזמן ולבטלו מעסק מילי דשמיא בתורה ובמצוה, כמאמר החכם דרך הלצה \"תורתו של דואג מהשפה ולחוץ\", ירצה: תורתו של מי שהוא דואג מסבת איזה צער, לומר באין מבין, ודבריו לא בהשכל כי אם מן השפה ולחוץ, עם כל זה צריכים אנו לבקש אופנים ממיני תנחומים לאדם הדואג לבא עמהם נגד הטבע, כדי שיוכל האדם לעבוד לבוראו בשמחה, שהיא עבודה ראויה ולא ישגיח לשים לב אל המקרה שפגע בו. והנה עתה נזכיר קצת מהמקריות הבאים על האדם מדופי הזמן בלתי נאמן, כדי להזכיר אח\"כ נחמתם, אלו הן: טלטול, רדיפה מאחיו וקרוביו, מחורף מגודף, בנים שאין ממלאים מקום אבותיהם, חסרון בנים, בנים שאין הולכים בדרכי אביהם הצדיקים, בנים סוררים אויבים ושונאים לאדם, אניות, אומנות מגונה, בעל יסורין, מיתת בניו בחייו, כהות עינים, אשה רעה קשה מכולם, וכן רבים כאלו, רבו מספור, והנה אלו המקריות ויותר מהם, נתחלקו בגדולי עולם צדיקים גמורים, שהעולם נברא בעבור אברהם ראש המאמינים שפרסם אלהותו בעולם, היה נרדף מנמרוד ויצא בטלטול מארצו וממולדתו אל ארץ אשר לא ידע תמול שלשום, וכן יצחק ויעקב הגיע להם מהטלטול, יצחק לגרר ארץ פלשתים, יעקב לחרן, יצחק המנוסה כהו עיניו, וכן כמה מחסידי עליון חכמי התלמוד, כגון רב ששת ורב יוסף. יעקב בחיר שבאבות היה נרדף מאחיו עשו הרשע ומכל אנשי ביתו הקרובים. ויוסף הצדיק נרדף מאחיו הצדיקים. משה רבינו ע\"ה רדפו דתן ואבירם עד שנתחברו עם קרח ועדתו וחרפוהו וגדפוהו עד שחשדוהו באשת־איש כאמרם רז\"ל, גם הגיע לו צער שאליעזר וגרשם לא מלאו מקומו ויהושע ירש מקומו. ליהושע ראש הכובשים לא היו לו בנים כי אם בנות. בני עלי ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם. חזקיה הצדיק היו לו בנים סוררים. דוד ראש למלכים בקש בנו להורגו, גם נתרבו לו האויבים והשונאים כדואג ואחיתופל וכדומה, וביקשו להמיתו. הלל ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת וכאלה רבים פגע בהם מדת העניות. ואומנות מגונה כהלל העניו שהיה חוטב עצים, ור' יוחנן הסנדלר מתעסק במנעלים וכאלו מהשלמים שנתעסקו באומניות כאלה כנודע. רבינו הקדוש שלא הניח כמותו נתייסר בחולאים קשים שנים הרבה. ר' יוחנן מתו לו כל בניו בחייו. כמה מחסידי עליון פגעו באשה רעה כנודע מכמה מעשיות שבתלמוד ובמדרשים. כלל העולה שכל חולי וכל מכה וכל מיני מקרה רע שבעולם, תמצא שהגיע לקדושים אשר בארץ המה, ודוק ותשכח. ובהיות כן בפגוע א' מהנה לאיזה אדם או רבים יחד, כאשר באו לנחום איש גם זו כדאיתא בתעניות, וכמו שהגיע על איוב תם וישר וירא אלקים וסר מרע, אין לו מקום לדאוג ולהצטער על הדבר הקשה שבא עליו פן יחשדוהו לבלתי הגון כיון שפגעו בו מהחולאים והחסרונות, כי יש מקום לו להתגבר במענה פיו ולהשיב לחושדו דבר, הרי לחסידי עליון אירע כמוני ובהם יתנחם כל אדם ויסיר דאגה מלבו בנושאו קל־וחומר בעצמו, אם לידידי אהובי עליון הגיע להם כך וכך וקבלו בשמחה, אנכי עפר ואפר על אחת כמה וכמה, ובזה יקנה שמחה וחוזק בלבו ויסיר דאגתו ויעבוד לבוראו ויגיל ברעדה וילך בטח ולא יתייאש מחייו. ואתה בן אדם, אחר אשר ידעת שכל חולי או מכה ומקרה רע נתחלק בין חסידי עליון, למה תקוץ בחייך אם הגיע לך רדיפה או טלטול או חירוף או גידוף, או שונאים או אויבים או חולי או יסורין או מיתת בנים או מום או אשה רעה או בנים בלתי הגונים, הרבה במוסר עמהם עד יום מותם להחזירם למוטב, זאת החיוב עליך בלבד, ובזה את נפשך הצלת ואיש בעונו ימות, שהרי להם בא המאורע הרע להרבות שכרם ולך למרק עון, ולמה תקוץ ממנו כיון שהיית חייב לאותו מקרה, דזהו משל למי שהיה חייב לאוהבו חוב גדול וכראות אוהבו שנכבד עליו החוב, בא וציערו בהכות אותו וכונת הכאתו כדי שבעבור שהכהו למחול לו החוב, שבודאי ראוי לחייב הזה שישמח על המכה, ועליו לשבח לאוהבו על מה שהכהו. כך האדם חייב להקב\"ה על מה שחטא לפניו ועכ\"ז זן ומפרנס אותו כי אין בו מעשים לאכול מדיליה, וכראות הקב\"ה שמרבה החוב על האדם, מכהו ביסורין לנכות החוב. ובודאי שחיוב על האדם להודות להלל ולזמר על אותה מכה שבא עליו כי אין ספק שלטובתו בא. ובעלות זה על לבבך, תהיה כל ימיך בשמחה ולא יטרד לך דאגת המקרה למונעך לעבוד לבוראך כאשר יאות לעובדו, לעשות התמדה בתורתו ולרדוף אחר מצותיו לקיים אותם בדקדוקיה, ואל יעלה על דעתך כדעת השוטים אשר שמעתי באזני אומרים, מובטחים אנו לעולם הבא עם מה שאנו מתפללים שחרית מנחה ערבית ואין אנו עסוקין כל היום במלאכתנו ואין אנו גונבים וגוזלים ואין אנו רוצחים ולא זונים בנשי חברינו, ואין אנו מריעים לשום אדם, ובהבטחה זו אינם עוסקים בתורה ואין רודפים אחר מצותיה, ואין חוששין לכבוד חכמים כי אם לפניהם, ואין מרחמים על העניים כי־אם בעל כרחם, שהעניים גוברים עליהם ליקח מהם בחזקה. ואני אמרתי לשוטים אלו, דהן אמת דהמצות גדולות מה שאתם עושים, אבל אינם מספיקים להשלים נפשכם לכשתהיו ראויים לראות גן־עדן אפילו מרחוק, וכ\"ש וק\"ו שעדין לא הגעתם בקיום זה לכלל יהודים, משום שהשלש תפילות שאתם מתפליים, חדא: שההרגל בהן רגליכם מוליכות אתכם להתפלל, וראיה שהיא תפילה בלא כוונה, וכמה מחשבות ובלבולים בראשיכם ובמהירות כמשליך משא מעליו ובריבוי דברים כל איש עם חבירו בתוך התפילה מענייני הבלי הזמן, ועוד דהליכה זו להתפלל, כל אחד משום שמתבייש מחבירו שלא יקל בעיניו. ועוד שאילו הם מצות הכרחיות בקיומם, כיצד מוכרח הוא להתפלל כדי שלא להיות גרוע מגוים שהולכים לבית תפלתם, גם מוכרחים שלא לגנוב ולגזול ושלא לזנות מיראה שאם מתפרסם הדבר יהרגום, והם דברים קשים להשיגם ומסבת הסכנה הגדולה שבהן אדם מונע עצמו מלבקשם, גם מוכרחים שלא להרע לשום בריה, פן יתגבר עליו ויוציאהו מן העולם, לכן דעו כי אין אדם מובטח להיות מזומן לעולם הבא, וצריך להתפלל לפני הקב\"ה בכל כוונת לבו, ולמסור נפשו עליו, ולכוין שמתפלל אליו משום בחיוב הגדול המוטל עליו כי הוא אלוה שבראו ובידו להחיותו ולהמיתו, ובלתו אין אלקים ולעסוק בתורתו בכל כחו על מנת לקיים, ואם בעל מלאכה הוא לקבוע עתים לתורה, ובעת עשיית המלאכה יהא מחשבתו לתורה ואותה מחשבה מורה על החשק עליה, ואגב אורחיה מרויח דמחשבה זו מצרפה למעשה, כדכתיב לעשות רצונך ה' חפצתי ותורתך בתוך מעי, ירצה על ידי מה שאני חפץ במחשבתי בתורתך, נחשב למעשה כאילו היא בתוך מעי, גם ישתדל בכחו בנפשו ובממונו לקיים כל מצוה שאפשר לעשותו ושלא יניח גם שום מצוה מדברי קבלה ומדברי סופרים וגדרים וסייגים שעשו לתורה, והכל באהבה רבה ולהרבות בחסידות ולהיות טוב עם השמים והבריות ולתפוס דרכיו יתברך ללכת בהם, כדכתיב והלכת בדרכיו ולא יסור מלבו אהבתו יתברך ותורתו רגע, עד שאם יהרגוהו על אהבתו ימסור את נפשו בשמחה, זהו המזומן לחיי עולם־הבא, זולת כל זה הוא פיתוי היצר הרע המפתה לאדם להדמות לו שבדברים הנהוגות בנשים קונה אדם עולם הבא, כדי לסמות עיניו שלא יחקור ולא ידע ולא יבין עוד גודל החיוב המוטל עליו לקיים כדי לקנות שלימות הנפש, כדי שיזכה לעולם הבא, לכן כדי שלא ילכד האדם ברשתו של יצרר־הרע המפתהו על דרך זה, ילך עם חכמים ובמקום ישיבתם ובהתחברם יחד על כל מצוה, וכראות רוב מעשיהם ודקדוקי חסידותם יתחכם ויבין שצריך הרבה כדי להשיג שלימות לנפשו לזכות לעולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך, ומשם ואילך לא יטה אזן עוד ליצרו, כי הכירו לאויב לו בעצות הרעות והמקולקלות אשר יעץ לו בתחילה, וכבר הכיר כי הבל המה, מעשה תעתועים וכלי משחית לכלות נפשו ולהכינה ולהזמינה לשריפת אש בשאול תחתית, שהנה עתה שנתחבר על החכמים הכיר האמת, כי רגלים לה להאמין בה. אשריו לאדם המוציא כל ימיו בעבודת בוראו. אשריו לאדם שכל מחשבתו בהקב\"ה ובתורתו. אשרי אדם שנענוע אבריו בעסק התורה ובמצות. ודע כי אין טפש כי אם המתחכם בספרים חצוניים. אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם, אין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודברי בטלה. אין אלם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות. אין שוטה כהשותק בדבר מצוה. אין מפסיד כי אם המרויח עונות ופשעים. אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות. אין קונה שפלות כהמתגאה. אין ישן ונרדם כי אם הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה. אין עצל כהזריז לרוץ לרעה. אין עני כמתעשר מן הגזל. אין חלש כי אם המתגבר ביצרו לעשות מה שלבו חפץ. אין מכוער כי אם המקשט עצמו לעבירה. אין דאגה כי אם המשמח במשתאות של רשות. אין רוע מזל כי אם המתחבר עם אנשי מעלה מרגיזי אל. אין פחד כי אם המתייאש מן הפורענות. אין יראה כי אם מי שאין יראת אלקים נגד עיניו. אין זיע כי אם מי שאין מזדעזע ונבהל מקללת חכם. אין רתת כי אם מי שאינו מרתת מיום הדין. אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזכור יום המיתה. אין בהלה כי אם מי שאינו נבהל בעלות על לבו משפטי גהינם. לא כן העובד אלקים ובתורתו עוסק ואחר מצותיו רודף, הרי הוא חכם ופקח ושומע ובעל דברים ובן דעת ומרויח תמיד ובעל שם טוב ורם על כל מעלה והוא ער וזריז ועשיר וגבור ויפה ושמח ורום המזל, ובטוח מפחד ורתת וזיע ובהלה וחלחלה. ואתה בן אדם לסור ממוקשי מות יהיו עיניך פקוחות תמיד, להבין ולהשכיל איך הקב\"ה גומל לרשע רע כרשעתו, כי אין להקב\"ה לעשות ארובות בשמים ולהשמיע בקול מכריז ואומר הביטו וראו זה שהבאתי על החוטא הוא בעבור רשעתו, אלא יבין מעצמו על ידי רמז וישקול הפגע שפגע בו שהוא מעון החטא שבו נכשל, דלמה יגרע מן האילם שעושים בפניו רמזים והוא מבין, והוא כמו מעשה בפועל ואין מבין, ובהיות האדם שוקל תמיד העונש נגד החטא שבו נכשל או הפשע אחר פשע, ישתרש בלבו כי יש משגיח על כל דרכי איש והוא צעדיו יספור, ובזה יכנע לבבו הערל אל היראה בראות שיש רואה ויהיה בוחר בטוב ומואס ברע, וגם לא ימנענו בושת בשר־ודם מלקיים תורה ומצוה, שבהיותו מודה על השגחתו יתברך על כל מעשיו, יתאמת לו יום הדין והחשבון ויעצוהו כליותיו דאיך מעכב לו בושה של בשר־ודם לבטל מלקיים דברי אל חי אשר ביום הדין והחשבון יגררו בחבלים לאיש אשר ממנו נתבייש נפוח כנוד ופניו כשולי קדרה, ומסרחונו יברחו למרחקים, ומה יאמר ומה יענה אז, האם יולכ לומר רבש\"ע מזה נתביישתי ולא ממך, מה צרה יגיע לנפשו, זה ישים האדם בחיים חייתו ולא יכלם ולא יתבייש משום אדם שבעולם נגד אהבתו יתברך, כמאמר התנא הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים. עוד ישים אדם נגד עיניו כי יש לאל ידו להשלים עצמו בכל מיני שלמיות, כי הוא גרוע ממלאכי השרת ומחיות הקודש ומסגולות המעלות הנמצאים בדומם וצומח ובבעלי חיים, ולמה יתרשל כיון שכח בידו לעשות, לקנות כל שלימות החסר ממנו, ולכלול בו שלימות כל הבריאה אשר ברא אלקים. הנה יש יתרון למלאכי השרת מן האדם, היותם בעלי כנפים ויודעים בעתידות ורואים ואינם נראים, ובחיות הקודש מהירות הריצה, כדכתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועל ידי שמקיים האדם מצות ציצית, דכתיב בו על ציצית הכנף פתיל, קונה שלימותם להיות גם הוא בעל כנפים כמוהם ובהתחכמותו בתורה רואה את הנולד, דהחכם רואה הנולד כמאמר התנא, הרי יודע עתידות בחכמתו כמלאכים, ומגיע בכח תורתו למדריגת פנחס שהיה רואה ואינו נראה, כדברי רז\"ל על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ובהיות רץ במצות בהתמדה כדכתיב דרך מצותיך ארוץ, וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה, מדמה עצמו לחיות הקודש הרצות. ובדומם – הארץ מוציא עץ פרי עושה פרי ומיני צמחים ופרחים, ובכללה אבנים יקרות כנופך ספיר ויהלום המאירות, ולילה כיום יאיר מכח אורם המאירות וכמה מהסגולות המועילות מוטבע בהן כאבן האודם הנקרא רובין שמועיל להריון כמו שכתבו חכמי הטבע ול\"ה, ואבן האיסמיראלדה היא אבן קנאית שהנושאה עליו אם עושה זנות מיד נשברת מקנאה, ואבן הסאפירה סגולתה להחכים, והפירלה סגולתן לתת חן לנושאה עליו בעיני כל רואיו, וכן כל אבן ואבן, יש סגולה מיוחדת לכל אחת ואחת, ואדם על ידי עסק התורה וקיום מצותיה כולל בו כל אלו הסגולות, שעל־ידי חידושי התורה שמחדש בכל יום ופרפראות לחכמה, קונה שלימות הארץ המוציא פירות ומיני צמחים ובעסק התורה בלילה כיום ישים, קונה מאורות כל אבן יקרה, שחכמת אדם יאיר פניו על־ידי התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ובכח תורתו וצדקתו מתפלל על ההריון כדכתיב ויעתר יצחק לה' ויעתר לו ותהר רבקה אשתו וקונה סגולת הרובין. ובהיותו תלמיד־חכם מקנא על הזנות כפנחס וקונה סגולת האיסמיראלדה. ובעסק התורה חוט של חן משוך עליו, כדכתיב כי לוית חן הם לראשך כסגולת הפירלה, ותורתו מוסיף חכמה על חכמתו דכתיב יהב חכמתא לחכימין כסגולת הסאפירה דמחכים לכל נושא אותה עליו, וכן קונה על ידי התורה סגולות שאר אבנים טובות ומרגליות, דוק בסגולתם בספרי המחקר ותשכח סגולתם באדם העוסק בתורה, כי לא יכולתי לפורטם מפני יראת האריכות, שדי בזה לתכלית כונותינו. גם יש במיני עשבים מחולפים בסגולתם, יש מהם ממיתים ויש מהן מחיין לאדם כנודע מרז\"ל במדרש, דיש עשב מחיה מתים, ובהן סגולת הרפואות לאין חקר, ואדם בעסק התורה קונה סגולתם, ממית מי שראוי להמית על דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות ומחיה מי שראוי להחיות כאליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית ויחזקאל שהחיה בני אפרים ורבי יוחנן לרב כהנא ורבי חייא לעבדו של תלמי המלך, וכאלה רבי המעלה שהחיו מתים וכן עתיד להיות על ידי מלך המשיח ובעוסקים בתורה גם־כן סגולת הרפואות לרפא כל חולי וכל מדוה בתפלתם לפני הקב\"ה וכאלישע שרפא צרעת נעמן ובבעלי חיים בלתי מדברים בהמות חיות ועופות נמצא בהן התחכמות והמצאות כשועל וכדומה ומהן סגולת אריכות הימים כחול, כדכתיב וכחול ארבה ימים<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">עוף הוא ששמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, לפי שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנים הוא חוזר לנערותו</i>, ויש מהן בסגולת הגבורה כארי וכדומה, ובבהמות חכמות המלחמה בקרנותיו וכאשר תמצא בספר שער השמים. ועל ידי עסק התורה קונה אדם סגולת החול, דהתורה מאריך ימיו של אדם, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, וכתיב כי בי ירבו ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, וקונה גבורת הארי דכתיב אני בינה לי גבורה, ולוחם במלחמתה של תורה ומנגחים זה לזה בפלפולים, שעל זה נקראים בעלי תריסין כנודע, הרי על־ידי דבקות האדם בהקב\"ה ובתורתו, משלים עצמו מכל מה שחסר ממנו מסגולות הטובות הנמצאים בכוללות הבריאה כמדובר, ובהיות כן שביד האדם לעלות על כל הבריאה, אם ח\"ו לא יעשה בה, כמה מהבושה והכלימה מגיע לו סיום הדין בראות עצמו נעדר מהדומם והצומח ובעל חי הבלתי מדבר, ובהיות לאל ידו להשלים עצמו ולא עשה, זאת אשים על לבי, אני הכותב על כן אני אוחיל לעשות ולקיים. והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלישות תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי וכל מכה שלא יתקרב לאדם, לרבינו יהודה הריזי ז\"ל, הוא ז\"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי בתוספת על תוספת ביתר שאת ויתר עז. וזה המרקחת אשר עמה תתרפא רפואת הנפש והגוף, קח ששה שרשים, שורש יראת שמים ושורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות ושורש רחמנות, ושורש גמ\"ח וענפי אילני השכלות וחכמות אלקיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים ופרחי הצדקה ופיוס דברים לעניים וצמחי הענוה והשפלות ופירות האמת ועסק התורה ותכתוש הכל במכתשת החרטה והוידויים ותבשל הכל במי טבילה וטהרה. ותערבם בכף דמעות העינים וזרוק עליו בשמים של דקדוקי המצות והחסידות ויהי' מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה על כל העונות ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה, ובזה רֻטֲפַשׁ<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">פסוק הוא באיוב, ופירשו בו המפרשים: שהיא מלה מורכבת משתי מלות: רטוב ופש, כלומר רטוב ופרה, שתרגום של פרו ורבו הוא פושו וסגו</i>, בשריך מִנֹּעַר, תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי. ומרקחת זו רמזה חכם שבחכמים שלמה המלך ע\"ה בדברים מועטים באומרו בספרו הקדוש משלי חכמים וחידותם, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ופירשו דבריו הנעימים רבותינו הקדושים במדרש פקודי ה' ישרים משמחי לב, תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, וענק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, מוליגא ללב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים, כוס עיקרין לבני מעיים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ\"ח אבריו של אדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עכ\"ל. הכוונה: כל מצות ומצוה סגוליית לקיים אבר אבר א', ובהתקיים האדם כל המצות הנוגעות לקיים חיות לכל האברים, נולד מביניהם סגולה מחודשת מועילה לכל האברים יחד כצרי טריאק\"ה בלעז שהיא מכמה שמנים מעורבים, שאע\"פ שלכל סם יש סגולה בפני עצמה, אך בהצטרפות כולם יחד, מתחדש סגולה מחודשת מועלת לכל חולי ולכל מכה. הרי רמוזה המרקחת במאמר הנזכר שדברי תורה הם כמרקחת לראש ולצואר ולראשי האברים ללה ולעינים וכוס עיקרין לבני מעיים וכו', וכן למד הקב\"ה מוסר לאדם לקנות עמו שלימות המדות במה שאסר לנו אכילת העופות והבהמות הטמאות שמלבד הסוד הגנוס בזה, רמז לנו גם־כן ללמוד נזה נוסר על־דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו, כמו שהשיבו הזקנים לתלמי המלך, עיין בספר אמרי בינה, שנהנ התיר לנו הקב\"ה עופות הנאספים בבית ללמד לאדם שיהיה ביתיי ולא יוציא זמנו אנה ואנה, ואוכלת מאכל טוב חטים ושעורים ואין טורפין, ומהן ילמוד האדם להבחין באכילתו שלא יהיה כבהמה שטורפת ואינה מבחנת בין טוב לרע, הכל נמתק לחכה, והעופות הטמאות טורפות ואוכלות והם במקום שוממות, ופירש אותנו מכל זה וכן הבהמות הטמאות, ולכן הבדילנו מהם שלא נלמוד ממדותם. הגמל אע\"פ שמעלה גרה כיון שאינו מפריס פרסה טמא הוא, לרמוז לאדם שלא יאמר די להיות שלם במדה אחת אע\"פ שאהיה חסר משאר שלימות המדות, ידוע תדע כי לא שלם טמא הוא, וכן החזיר אע\"פ שמפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה טמא הוא לרמוז על האמור. והחסידה אע\"פ שטובלת אחר שמתחברת עם בת זוגו עכ\"ז טמא, טובל ושרץ בידו אין שייך בו טהרה, הבהמה הטהורה מעלה גרה היא, ללמוד לאדם ללעוס הדברים ולטחנן, ולבחון בהן קודם שיוציאם מן הפה, ומפריס פרסה שיבחון להפריס פרסותיו בהילוכו בין דרכי חיים לדרכי מות. הרי שמלבד סודי התורה שיש במה שהתיר ובמה שאסר, נלמד גם־כן מוסר לרפואת הנפש. הבט וראה כמה אופני לימוד עשה אלקים לפקוח עיני עורים שילמדו להיישיר ולהטיב דרכיהם, כדי להנחיל להם י\"ש עולמות, ואם אמור יאמר האדם הרביתי בחטאות ואשמות לפני מי שהרבה להטיב עמי, אשר בבטן אמי יצרני ושם שמרני ולא עשה אותי שפיר ומנפל הצילני והדליק נר על ראשי, ומסוף העולם ועד סופו הראני ושם תורתו למדני והוציאני לשלום לאויר העולם ופרנסני והזמין חלב בדדי אמי וגדלני ואחר אשר נשאני ומכל רע ופגע הצילני השלכתי כל הטובות אחרי גוי וכל חסדיו לא זכרתי ולפניו הכעסתי, וכל אשר שנא עשיתי, ואם־כן מה פנים נשארו לי לשוב אליו, כי בושתי וגם נכלמתי, זאת אשוב לך והחזק במוסר אל תרף, כי אוהב שבים הוא וממנו תלמד לשוב יען דפסיקתא רבה אמר הכי: שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל מה שברא קב\"ה לא נשבע עליהם אלא על התשובה, שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע, אמר הקדוש ב\"ה: אם מתביישים אתם לעשות תשובה, הנני ראשון שב, שנאמר כה אמר ה' הנני שב, ומה מי שאין בו חטא כביכול אומר הנני שב, בני אדם על אחת כמה וכמה שצריכים לעשות תשובה ע\"כ. ובראותך בן אדם עד כמה מגיע כח התשובה, מה מקום נשאר ליצרך לעכבך ממנה באומרו לך הרבית לפשוע אין לך תקוה, וכיון שכן עשה מה שלבך חפץ מהתענוגים ואל תאבד שתי עולמות, כי כל דבריו פיתוי מר ורע הוא לאבד אותך מן העולם הזה ומן העולם הבא, נקוט האי כללא בידך שמדת היצר להחטיא לאדם כדי לאבדו, וכיון שכן אף שתראה ממנו עצה לתועלתך, עשה הפך עצתו, כי אין תועלת נמשך מעצתו, ודע שלפעמים מייעץ היצר הרע לאדם בדרכי חיים וכונתו להחזיקו עמו ויחשבהו לאוהב לו, כדי להפך אחר כך העצה לעשות נגד החיים להוליכו בדרכי מות, עשה זו בני והנצל לך במה שהכניס עמל ליועצך בדרך החיים, ובבואו להטותך מדרך זה, אל תאבה ואל תשמע לו, ואמור לו כיון שהגיד שוה אינו חוזר ומגיד, והוא כבר העיד על הדרך ראשון שהדריכו כי טוב הוא, ואם־כן אינו יכול לחזור בו, ובראות יצרך כך, ירפה עצמו ממך בראותו כי מאבד זמנו עמך כי אין לו שומע. שים בן אדם נגד עיניך, מי שמע לעצת יצרו והצליח בסופו, מי הלך בדרכו ולא ראה חושך ולא אור, מי יערב דבריו ולא נדבק לשונו לחיכו. מי שר דברי עגביו<sup class=\"footnote-marker\">4</sup> <i class=\"footnote\">דברי אהבה וחשק לזנות</i> ולא ניחר גרונו, אף שלכאורה מועצותיו כדת נתונות כיונק משדי אמו שכל מיני מטעמים טועם בו, איך יראה בסופו שעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> הוא מין נחש ועיניו מאירות כאבנים טובות, ותינוק הגמול משדי אמו רואה האור מה שיש בחור הצפעוני, הוא חושב שהוא אבן או זכוכית ורוצה לשחק בו, ובא בסכנה, כך הוא הנמשל האדם השומע לעצת היצר הרע, והוא חושב שמייעצו לטובה ולבסוף נמצא שהוא לרעה</i> וְחֻר פָּתֶן צדה, ומוצא עצמו בתוך בור מלא נחשים ועקרבים ככל אשר זדה. אבל דע באמת כי לא יעשה ה' אלהים דבר בכל אשר צוך לעשות ולכל אשר אמר לך לשמור כי אם להטיב עמך, ואף שנראים הדברים לכאורה קשים בעיניך, לסוף ימתקו כנפת צופים בתוך חיכך. ומה רב טוב באוצרותיך בעולם אשר עדיין לא ראו עיניך. מוכתר בכתרי כתרים ומלאכים אשר עשית במעשיך. המה ישרתוך. ומי הוא אשר ימלאו לבו אחר שומעו גדולת המקום אשר ישב בו למרוד עיני כבוד יוצרו. ולשמוע ליצרו. אף שיתגרה בקרבו תמיד. וריבוי הפיתויים עליו יצמיד. כיון שניכר בו שכוונתו להשמיד. ולהשליך לשומעו בבור סיד. ואציג לפניך תוכחה מתגרת יצר טוב עם יצר הרע, וטוב לאומרה להכניע הלבבות.",
+                "אראה יומי הוא מתרחק והפועלים עצלים. ובעל הבית דוחק. השוכר את הפועלים: נתון בי יצרי אכזרי. מתגבר כאש אוכלת. אוי לי מיצרי ויוצרי שנים אוחזים בטלית: יצרי גוזר אקשיב קולו. ויוצר מזהיר לי אזהרות. מה יעשה איש אשר אלה לו. שני דייני גזרות: אש אויר מים אדמה. כלם ביצרי דבוקים. ארבע יסודי גם המה. ארבע אבות נזיקים: בראותי נפשי כסוחה. תהיה מרה באחריתה. גם היא אחר יצרי הלכה נערה שנתפתתה<sup class=\"footnote-marker\">6</sup> <i class=\"footnote\">היא הנשמה שנתפתה מעצת יצר הרע</i>: רצתי לקום בהשכמה. יצרי יעצני עצות. תישן על מטה נעימה. תפלת השחר עד חצות: הוכחתיו על רוע נאמו. והוא בתוכחתי יקוץ. דוממתי לפניו כמו מי שאחזו קורדייקוס<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> הוא מין חולה בלב, שהרוח דופקת בלב וזיעה קרה נגרת מהגוף</i>: מול יצרי אין אני יכול. ברוב טענות ומילין. אקרא בתורת אל. כי כל כתבי הקדש מצילין: שמעתי ותרגז בטני. כעת על לבבי אעיר. יום יטרוף נפשי שטני<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">לעת המיתה שיטרוף השטן נפשי, כי השטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות</i> הכונס צאן לדיר<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> משל המיתה כמי שכונס צאן לדיר</i>: על כי אין ידי לאל. מצוק יצרי ראש פתנים. מה אעשה כי יקום אל. השוכר את האומנים: ואזכור לילי ויומי. אשים יום מיתה לפני. כי לא במהרה חוטא מי שמתו מוטל לפניו<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">לומר שמזכיר תמיד יום המיתה</i>. אלה עצותיו מאסתים. לרדוף אחר המותרות. יועץ קח חזקת הבתים. בורות שיחין ומערות: לא אבחר דירה תחתונה. מעץ ואבן בנויה. אקנה בה דירה עליונה. הבית והעליה: לבי אעיר מתנומות. אשחר אל ולא אלין. כי שוחרי על עולמות. יש נוחלין ומנחילין: נפשי ולבי שניהם דרשו לאלהים בתשובה. ויאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:",
+                "ואתה בן אדם שים נגד עיניך, אם כשזה החוטא עושה העבירה חושב בדעתו שהאל יתברך רואה אותו מה שהוא עושה, מה מאד עזות פנים הוא זה, שמאחר שהוא יודע שהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך ולחטוא והוא רואה אותו, הגם לכבוש את המלכה עמו בבית אתמהא<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">לשון בתמיה הוא</i>, ואם יחשוב החוטא שאין הקדוש ברוך הוא כביכול רואה אותו, נמצא שהוא כופר ומכחיש בהמגביה לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וכי רם ה' ושפל יראה, והרי הוא כופר ומכחיש האמונה, ומי הוא זה שימלאנו לבו בשביל חטא א', דתענוגו רגע לכפור בעיקר, ועיין בספר החסיד בעל לוחות הברית זכרונו לברכה (דף רל\"ו ע\"א), שמזכיר שם להנצל מן החטא, קחם נא אליך וכתבם על לוח לבך ואל תנתקם מבין עיניך וזכור תזכרנו כל ימי חייך.",
+                "וטוב הרבה לחוטא שיתודה חטאיו לפני המקום, כי סגולת הוידוי ופרטיו היא לסלק ממנו כל הקטרוגים, כי כל המתודה אין דינו מסור כי אם בידו של הקב\"ה, ורחום הוא ונחם על הרעה ומום שבו יקדים לאומרו ואל יתן מקום לאחרים לאומרו, כי העושה כן הקב\"ה מעביר על כל פשעיו, דכתיב אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. וזהו עיקר הראשון של תשובה, כמו שאמר איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו, דרז\"ל אותו החטא עצמו אשר עשה יתודה עליו, וכן אמרו בפרק בתרא דיומא ר\"י אומר: וצריך לפרוט החטא עצמו, שנאמר (שמות לב, לא): \"אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב\". ופירש רש\"י \"צריך לפרש, כשהוא מתודה יאמר חטא פלוני חטאתי\" אשר לפי זה אין אדם יוצא ידי חובת וידוי באומרו אשמנו בגדנו וכו', ולכן כל אדם ישים אל לבו בשעת הוידוי ויפרש החטאים והעונות והפשעים שחטא ושהעוה ושפשע ויבקש מהן מחילה ממי שבידו היכולת למחול לו, ולא ישוב עוד לכסלה ויתבושש כל ימיו על העבד כדי שלא יתבושש עוד ביום הדין הגדול והנורא. ואל יאמר אדם מאחר שלעולם ידו יתברך פתוחה תמיד לקבל שבים, הן עוד היום גדול והשמש במרומים ועדיין יש שהות לחזור, כי אפילו בשעת מיתתי, והן כעת אעשה מן הרע בעת שאני יכול ולכשאפנה אשנה פרשה זו של תשובה שהיא פתוחה לפניה ולאחריה, גמור בכל לבבך מה שנמשך אחר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. זכור עת הנסיעה כי היא פתע פתאום בלי עת ידוע, רק כאשר יגזור אל חי תמים דעים וטרדות הזמן לעולם אינן נפסקות, והזמן קצר ובוגד והמלאכה היא מלאכת עבודת הבורא בתיקון הנפש, והשגת המעלות מרובות הם וכל מה שיתאחר האדם לתקן נפשו, היצר הרע הולך ומתגבר ומתקשה הלב מחמת שיורגל בעבירה, וכל העבירות יהיו בעיניו כהיתר ולא בנקל יוכל לטהר עצמו, כי אוי יהיו עונותיו ישנים וישכחם ולא יירא מהם, דכיון דדש דש<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> כיון שהורגל הורגל וקשה לפרוש</i>, ואם באולי לעת זקנותו ישוב, אין תשובתו מעולה ולא יקבל שכר עליה כאילו עשאה בימי בחרותו, כאשר הנה נא כוחו במתניו, ולזה רמזו בזוהר על פסוק מפני שיבה תקום, כלומר קודם שיבה שלך, תקום לשוב, על כן לאהבת הבורא יתדבר על יצרו בימי בחרותו בעוד שהוא מוצא ומצוי לו, ועודנו בידו וימנע עצמו מן הרע אשר התחיל להרגיל עצמו בו וימאס בלבו הרעות ויאמין שזו היא הרפואה האמיתית לכל מכאובי לבו בעונותיו, שאם לא כן לא יחוש אליה לעשותה בכל תיקוניה ופרטיה שרבו כמו רבו בין חכמי האמת רופאי הנפש, ומצאתם כי תדרשם בכל לבבך ובכל נפשך, ועיין עוד בספר אור קדמון שהוא ספר מעט הכמות ורב האיכות ותמצא שם דברי תשובה, דברים מנופים בי\"ג נפה, נוגעים לנפש ולבשר וגם מעוררים לב נרדמים ומקיץ לנמהרים, ואין צריך לומר שצריך כל שב בתשבה לאחוז תמיד בידו ספרי המוסר המלמדים לאדם דרכי התשובה כספר חובת הלבבות וראשית חכמה ושל\"ה והרבה ספרים כמוהו, זכותם יגן עלינו, אמן, נצח, סלה, ועד."
+            ],
+            [
+                "כתר מלכות של הגאון המופלא כמוהר\"ר דוד בן אבי זמרא<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">הרדב\"ז</i> ז\"ל:",
+                "והוא תפלה יקרה לצום, רם ונורא. באימה ובמורא. לפאר שמותיו. וסוד מחשבותיו. והוד מפעלותיו. ולה אין תמורה. תמלל גבורות. למדות יקרות. אשר בם סדורות. בשפה ברורה ועומק יסודות. ורזים וסודות. רמוזים והודות. ודרך ישרה לסקל מסילות. לעורכי תהלות. לנורא עלילות. לעתות בצרות. לך ה' הגדולה והגבורה. ותפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ:",
+                "אתה יסוד היסודות וסוד היסודות, עילת על כל העילות וסבות כל הסבות<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> עילה וסיבה הם שמות נרדפים ופירושם א'</i> הוה הויה קיימת. ומצוי מציאות נעלמת. לכל נמצא קודמת, ולכל סבה גורמת: אתה יחיד בכל דרכי היחוד יחוד שלם אמיתיי ולא כאחד המנייני<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">אעפ\"י שאחד המנייני הוא רומז לתחילה שאין תחלה לפניה, אעפ\"כ לא נוכל לרמז בזה על הקב\"ה, לפי שדבר המנוי הוא מורגש בחושים הגופניות</i> ולא כאחד היחסי<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">אחד היחסי הוא כמו שהוא בן עיר ירושלים, מצרים. או אחד השבט כמו ראובני שמעוני וכדומה, אעפ\"י שהמקום אחד או שבט אחד, אבל הוא כולל אנשים רבים</i> ולא כאחד המיני<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> כמו שאנו אומרים מין אדם או מין שורים, אעפ\"י שהמין א' הוא כולל אישים רבים, כי מצד אחד הוא נקרא אחד וגם נקרא רבים, לפיכך אין לדמות הש\"י לאחדים הללו</i>. אלא אחדות פשוטה מוחלטת אין ערוך אליך ואין דמיון, כאשר בא עליה המופת והנסיון, וכל חכמי לב עליה יתמהו, כי לא ידעו מה הוא אתה נמצא אבל לעצמך ולא אחר עמך, משגב לכל רעיון. נעלם מכל חוזה וחזיון. נסתר ברום חביון. עליון על כל עליון, וגם עם כל זה משגיח על כל דל ואביון: אתה הוא קדמון לכל קדמון. ואחרון לכל אחרון. ושנותיך אין להן תכלה ולא תחלה. ולא כליון וכל לשון אתן לסדר שבחיך ילאה, לכן אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני: ואם במכתב יכלה כל ספר וגליון ולך דומיה תהלה: אלקים בציון כי לך נאה שלילות התוארים והשבח כי לא יתמו עד נצח נצחים כי אין לך מקום קבוע ולא שם ידוע. כי אתה תמלא כל המקומות ומשלים כל השמות ומגיד כל תעלומות כי לך עוז ותעצומות: אתה אצלת אורות פנימיות. דקות מחשביות קדמוניות. נעלמות אשר לא נקבו בשמות: רק בשם אורות צחות מצוחצחות כחות אלהיות נשמות לנשמות, ומי ישיג סתרי תעלומות והשם המעיד עליהם הוא שם הוי\"ה המתמלא בעשר אותיות<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> מילוי הוי\"ה בעשר אותיות יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י, ולכן אמר שיש בו ג' יודין, והם רומזים לג' אורות עליונים והם אור קדמון אור צח מצוחצח, עיין בראשית חכמה דף קפ\"ו ע\"ב, ולפיכך אמר למעלה מחשבות קדמוניות אורות צחות מצוחצחות, ודוק</i> דקות באור השכל נרשמות ובמחשבות הלב נחקקות ובו שלשה יודי\"ן מעידין ומגידין כי אין זולתו ומבלעדו אין אלהים, ועל שם זה אמרו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, כי הוא קדמון בקדמותו ונעלם בהעלמותו, אין קדוש כה' כי אין בלתו: אתה הוא מסתתר בסתר, אתה עמוד האורה לא תשורנו עין של כל נוצר ונברא, ידע מה בחשוכא ועמיה שרי נהורא, לבושיה כתלגא חוורא ועתיק יומין נקרא היה הוה ויהיה, וזה שמו בתורה אהיה אשר אהיה יתברך ויתעלה. אתה חכם וממך החכמה הרשומה נודעת. ולהשיג תעלומה נבער כל אדם מדעת. ומעןי כל חי נעלמה, והוא ידע את מקומה. כי הוא יש מאין שנאמר והחכמה מאין תמצא, להחיות את בעליה, והראש אשר בראש הויה מעיד עליה. שהיו\"ד לכל האותיות יסוד, כן החכמה לכל ההויו\"ת יסוד, ונסמך אליה אות ה', כי בי\"ה ה' צור עולמים, והדברים סתומים וחתומים: אתה מבין כל תעלומות וסתר החכמה ורזי התבונה ממך לא נסתרה וכל עליונים ותחתונים מדעת נבערו, כי ממקור החכמה נאצלה התבונה, כדכתיב ואיזה מקום בינ\"ה, כי היא אות ה\"י ראשונה של שם הוי\"ה כי אמר והיה העולם והזוכה לה ואכל וחי לעולם. ושם המיוחד לה בכל המקרא שם ההוי\"ה בניקוד אלקים, וכאשר היו לאחדים מי ימלל גבורות ואין לנו עסק בנסתרות. ולך הגדולה אשר אין לה חקר ותכלה לא ראש ולא תחלה. פותח תמיד בהצלה. מרומם על כל ברכה ותהלה. אמרתי עולם חס\"ד יבנה. כי ללמד זכות לעולם פונה. והוא אשר גבר על ברואיך. והטוב הצפון ליראיך. ולשמו ב' אותיות אלקיות והוא אל למוצעות. לך הגבור\"ה הגמורה. אשר אין לה שינוי ותמורה. ערוכה בכל ושמורה להנקם מכל עושה רשעה, פן יצאו מרעה אל רעה, כי זה לעומת זה עשית. כדי שיראו מלפניך. וישובו מורדיך אליך, עדיך לעובדיך. וידעו כי אין בלעדיך. וידעו כי אין בלעדיך. ומי יעשה כמעשיך וכגבורותיך: לשמך הנרשם בכל המקרא אלהים חמש אותיות אלקיות. הליכות עולם צופיות. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ומי ימלל גבורות תוקף מפעלותיו: לך התפאר\"ת השלמה והדעת התמימה. ולא אתנו יודע עד מה. כי נבער כל אדם מדעת. אך ממך מקור הדעת נובעת. ובדעת חדרים נמלאו. ותהומותיו נבקעו. וראשו לרום יגיע ובין זרועות עולם מכריע. ושש קצוות מגיע. ויעש אלקים את הרקיע. לתת תפארת והדר לכל הגויות. ושמו המיוחד של ארבע אותיות. שהוא נורא תהלות. ולו נתכנו עלילות. לך נצחיו\"ת מקיימ' על שרי הימין מתרוממות. ולוחמת לבל יכנסו זדים בהיכל עונג זועמת מתקוממת וגם נצ\"ח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי הוא ענף הגדולה אשר אין לגדולתו חקר. עמוד הימיני אשר הבית נכון עליו לעד לנצח נצחים ונעימות בימינך נצח לקבץ נדחים והאובדים בעמק התמורות (והשלחים) מקור הנבואות. אל ההודאות. אדון הנפלאות. וזה שמו ה' צבאות: לך ההו\"ד וההדר והכבוד עוז והדר לבשת ובזרוע עוזו ים סוף הובשת. וכל שרי הסמא\"ל כבשת. ענף הגבורה הגמורה לדכא תחת רגליו סמא\"ל וחיילותיו. הצרים על שרי ישראל וצבאותיו. שומרי בריתו ועדותיו. והוד והדר הוא לכל חסידיו. וזה שמו אשר יקראו לו בכל הנבואות. אלהים צבאות בימינו נוראות. ובשמאלו נפלאות. ברוך אל ההודאות: לך סוד היסו\"ד הנעלם צדיק יסוד עולם. סוד הסולם אשר יעקב אבינו חולם. ראשו מגיע השמים העליונים וסופו מוצב ארצה חפץ בו כי כל בשמים ובארץ והוא ענף התפארת. שושבין בינו ובין עטרת תפארת. ומכריע בין הנצחים. ולא יפריד בין אחים. על כל קרא שמו שלום. ואמרתם כה לחי אתה שלום. וכל אשר לך שלום: לך המלוכה הנסוכה. שמורה בכל וערוכה. ובה היו כלם לאחדים וראש ואדון לכל הנפרדים והוא הכסא המתנשא הנושא את נושאיו ועומס את עומסיו בלי יגיעה ובלי עיפה והוא אפריון והנוה הנקרא ציון ושם חביון האור הצפון ושם יקוו המים הקדושים. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הם משרתיו אשר אליו כנשים. ומדרכי אנשים נפרשים. וקדושה יחד משלשים. לאל נערץ בסוד קדושים. גבורי כח לשמוע בקול דברו. ולהקים מאמרו עיני כל אליך ישברו לך מקוים. ומאור שפטיך חיים והווים. לא נעתקים ולא דווים. כי מדשן ביתך רווים. ואליך נכספים ומתאוים: ולעובדך נאספים ונלוים. ואיש את רעהו מלוים. ולוים שוים. ולהעריצך מזהירים ומצוים. באימה וביראה דברי אלהותך זה אל זה מספרים ומחוים. באין קנאה ומדון שקטים ושלוים. וכל צבא השמים משתחוים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חיות הקדש יקדישוך ואופנים יהללוך ואראלים יזכירוך. וחשמלים יאמירוך: ושרפים יעריצוך ומלאכים יאדירוך. ואלים ירוממוך. ובני אלהים ישבחוך. וכרובים יכבדוך. ואישים יברכוך. ושנאנים יגדלוך. ועירין וקדישין יפארוך. כי תפארת עוזמו אתה: שבעה היכלות כוננת להם לכל מדרגה ומדרגה כפי מעלתה וקורבתה ואלה שמותם לעלות ולראות את פני ה' צבאות: היכל א' נקרא לבנת הספיר ועליו נאמר כמעשה לבנת הספיר: היכל ב' נקרא עצם השמים ועליו נאמר וכעצם השמים לטוהר: היכל ג' נקרא נגה ועליו נאמר ונגה לו סביב: היכל ד' נקרא היכל הזכות ועליו נאמר זכות ומישור לפני כסאו ומי שיש לו זכות נכנס לשלום ויצא לשלום כי שם בית דין של מעלה: היכל ה' נקרא היכל האהבה על שם אברהם אבינו ע\"ה אהובו ושם נגנזה נשמתו ושם כבוד מנוחתו: היכל ו' הוא היכל רצון כי שם רצון שוכני סנה ועליו הכבוד העליון חונה ודרך שם קולו של משה רבינו ע\"ה ונבואתו ושם ידבר אתו: היכל ז' קדש קדשים ובו שלשה ראשים, הם הם הנגשים ואתה משפיע ומשביע לכל חי רצון, וכנגדם הכינות והזמנת שבעה היכלות כלולות בכל מיני זעם ועברה ומשלחת מלאכי צרה יומם ולילה לא תכבה אשם, זעום ה' יפול שם, הכל עשית יפה בעתו לתת לאיש כדי רשעתו ויראו מלפניך לעשות רצונך:",
+                "אנא האל בלי שני, מצוי בלי ממציא, קיים בלי שינוי, קדמון בלי עת וזמן, אחרון בלי גבול וקץ, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי להופיע ממקום החפץ ולהשפיע על כל מדותיך החמודות אשר בתפלתי סדורות, וכל שמותיך היקרים וכל מחנותיך הקדושים והטהורים רוח חן ונעימות, ויתגלגלו רחמיך הנעלמות על המדות הנסתרות והנגלות למלאת האוצרות אשר שם השאלות לתת לכל נוצר די סיפוקו להשלים את חקו ולכל גויה די מחסורה ולכל בריה די צרכה ולכל איש ואיש שאלתו ובקשתו, אם חיים הוא שואל כי עמך מקור חיים, ואם מזון הוא צריך לכל א' בך ואם בנים הוא הוא חפץ, אתה מבטל גזרתו ופוקד עקרות ורומז למלאך הממונה על ההריון כי שלשה אלה תלוים במזל העליון: ואם חכמה מבקש לא לחכמה יקרא ולא תבונה יתן קולו, אלא למי שהחכמה שלו, על זאת יתפלל כל חסיד אליך וישליך יהבו עליך להשפיע עליו מחכמתך ונחה עליו רוח חכמה ובינה. כי מפיך דעת ותבונה. ויכוין להמשיך לאוצר הדרום שפע חכמה כי ישא עיניו במרום לבקש משם שאלתו כי לא תשוב ריקם בקשתו וסוד הדברים הרוצה להחכים ידרים: ואם בעל תשובה הוא, תשובתו הרמתה כי שם ביתו. ושם אוצר בקשתו: ויזמין מחשבתו ועומק דעתו למי אל כמוהו נושא עון ועובר על פשע, לשארית נחלתו ויאיר פני הרצון אל מדת התשובה בשובה ונחת כי ידו פשוטה לקבל שבים, וזה סוד יום הכפורים בלשון רבים: ואם עושר הוא מתאוה כי קדמוהו ימי עוני ותקרב לשחת נפשו כי ירעב ולחם לא ישבע וילדיו אל אל ישועו לתת אכלם בעתו ורוח מבעתו ובולמוס אחזתו לא למדת הצפון יצפה, לא בכתב ולא בעל פה כי לא מצפון יאתה וגחלים על ראשו יחתה, אלא ישים מגמתו ותשוקתו אל אלוה נורא אשר הוא מלפניו העושר והכבוד לפתוח את הטוב אשר משם בקשתו ותנתן לו בקשתו, כי עיני כל אליו מצפים וצופים, על זה אמרו הרוצה להעשיר יצפין: ואם מן המצר יקרא בעת צרה, לא על שמאל יפנה ולא על ימין, אלא למדת הרחמים יעמיק את מחשבתו בשעת תפלתו להמשיך משלש עשרה מדות של רחמים פשוטות עליונות רוחניות אל י\"ג מדות תחתוניות בנוניות, כי שם פני הרצון תמיד מביטים ונוטים, ואז ישיבו הכל בשמחה ונסו יגון ואנחה כי היתה הרוחה: והתפלה נשמעת ונובעת כי המעין העליון נובע והחדרים נמלאו בדעת אשר לא יכזבו מימיו וטל אורות ירעפו שמיו: ואם יצרו עליו מתגבר ורוצה להכניע הצר הצורר אויבו אשר בקרבו, לא לנצחים יבקש לנצחו ולהבריחו מעליו ולהכריחו שישמע עליו עומד, נכחו אל אל אשר בידו נשמתו ורוחו לחזק את העמודים אשר הבית נכון עליו ובהם יתחזק וישען כנגד הצר הגדול אשר כח מכחו אויבו אשר בקרבו וימשיכנו אצל בית המדרש אצל למודי ה', אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ ואם חזק כשמיר מתרוצץ ויצא ממנו כלו חוצץ. ואם לחן הוא צריך, כי לפני מלכים יתיצב יכוין לעלות אל המחצב במעלות סולם מוצב מדריגה על פני הרצון למשוך משם רוח חן ותחנונים על מדת יוסף הצדיק וחפץ ה' בידו יצלח, כי יתן את חנו בעיני כל שר ומושל ולעולם לא יכשל: ואם הוא נגיד ומצוה לאומים ועמים תחתיו יפלו, ולפי רצונו יעלו ורבים צריכים אליו ועול כולם עליו והוא צריך להתחזק עליהם ותהי יראתו על פניהם דרך שערי צדק יעלה ויבא בזאת אל הקדש פנימה לבקש משם (את) מאת משלו הממלכה והמתנשא לכל לראש ומאתו ידרוש להשפיע בה ברכה: והיתה לה' המלוכה ובזה יעזור על ממשלתו ויאריך ימים על ממלכתו: ואני עבדיך בן אמתך, לא ידעתי בלשוני מלה. ודעתי קצרה. השגתי יש לה גבול ומסלה. ומשם לא תעלו. למעלה ולשבחיך אין קץ ותכלה. כי אתה נורא תהלה. ואיך יקיפנו בעל תכלית ותחלה: וכל שכן בריה קלה ושפלה. בים הגלות והדלות צלולה. ולכן לך דומיה תהלה: אבל כי מבקשי חכמה אני דורש. להבין סודותיה אני מחפש. ולפתוח לבי בטעמי מצותיך אני שואל. כי אין זולתך גואל. ולא אשכח דבר מכל מה שאני לומד. אני מתאוה וחומד. ועל משמרתי אני עומד. תנתן לי נפשי בשאלתי ורוחי בבקשתי. ואם המושג יקר ועמוק מי ימצאנו והמשיג נבער מדעת. אתה חונן לאדם דעת. וידעתי שאיני כדאי הקשתי לשאל. ועמוק משאול. קרוב הדבר אל הנשאל. כי הטוב לא ימנע טוב ואין טוב אלא תורה. ואם יחתום תורה. וינוד תעודה מי יהנה מהסעודה העתידה. התר התר חכם הרזים. כי אין בתוכנו נביאים וחוזים. והראנו נפלאות מתורתך: ואל יכלמו בי מבקשיך: אנא השם גל עיני ואביטה לדעת נתיבותיה. ולפרש תעלומיה. ולהבין אורחותיה. ולהשיג טעמי מצותיה וחקיה. כי בם חפצתי, חננתני תורה חונני למודה. חננתני נשמה. חנני דעת ומזימה. חננתני שכל. חנני בינה והשכל. חננתני אברים רבים. חנני להרגילם למעשים טובים. חננתני נכסים. חנני בהן לחון עניים אביונים תאבים. אנא האל ידעתי כי כפי גודל שלימותך כן גודל חסרוני. ולפי רוממותך קצרה לשוני. וכפי חכמתך נבער רעיוני. ולפי צחותך נלאה הגיוני. ולפי שבחיך קצר מעיני ותושיה נדחה ממני. ולכן עשה למענך לא למעני. כי יחיד ועני אני. ומשברי אל תבישני. אנא ה' כוף כח יצרי עוכר שארו אכזרי להשתעבד לפניך ולשוב בתשובה שלימה אולי אמצא חן בעיניך והיה לבי לשמור מצותיך ונפשי לעשות רצונך. ורוחי לשיח באמרתיך ולשוני תהגה צדקתך, העבר עיני מראות שוא, ואזני משמוע שקר, וכפי מתמוך בשוחד ובגזל ורגלי לטובה ירוצו, וכל שאר אברי לעבוד אל אל אחד יתברך ויתעלה: אנא אלהי אל באפך תוכיחני ובקצפך אל תדינני ובעל זעמך אל תייסרני כי מי יעמוד לפניך מאז אפך ובצל כנפיך תסתירני ואם אני כבן סורר ומורה, הורני השם דרכיך דרך לשכון אור לאור באור החיים, ואם אני איש און ורוע דרכים חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, על כן אמרתי אראה יה בארץ החיים, ואם כזאת וכזאת עשיתי, ממך לא כסיתי רק אליך חליתי כי עמך הסליחה למען תורא, ומי האיש הירא כמוני היום אברח מזעמך אליך. ואל רחמיך ואל תוכחות מוסרך. ואל נחומיך. ומאימת דינך אנוסה אל חמלתך ומפחדך אנוסה אל חסדך אשר אין להם קץ ותכלית ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך: אנא ה' אם זקנתי ושבתי ושובבתי עתה שבתי ונחמתי וכפי לפניך שטחתי לשחר את פניך להפיק רצוני ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו בעונם ואם היום לפניך מחר עיניך בי ואינני, לכן קבלני ורצני ומהר ענני ואחר כבוד תקחני: עם הצדיקים האספני ובמנוחת בעלית שובה תנחני ועם המנויים בחלד חלקם בחיים תמניני וזכני לראות בטובת בחירך וזכיני בטוב עמך ובבנין אולמך וכשם שראיתיו בחרבנו כך אזכה לראות אותו בבנינו ובשוב ארמון לשבת על כנו, הביטה וראה את חרפתנו כי לזרים נהפכה נחלתנו, טמאו את היכל קדשך וכל זב ומצורע בא אל מקום הכרובים אשר בזאת יבא אהרן אל הקדש ביום הכפורים בדם פרים ושעירים וקטרת סמים ארבעה פעמים לבד ולא בשאר ימים ועינינו רואות ונלאות ואין לאל ידינו כי עונינו ענו בנו ועתה ה' קנא לשמך הגדול המחולל בגוים ויחד שמך בכל החיים ואת בית תפארתך תרומם תחת אשר היה חרב ושמם: וחרבות ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן: ובא לציון גואל לקבץ נדחי ישראל יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: הנה כתבתי לך כתר מלכות הקדוש הזה בהיות כלול בו כמה מהמוסר בסופו ובו שבחו יתברך שמו, ומה שמחסיד לעשות עם האדם וטוב לאדם לאומרו למען יכנע לבבו הערל ואוסיף ידי לכתוב תוכחת מוסר של רבינו בחיי החסיד, הביאו בעל ספר אור קדמון וז\"ל: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, נפשי עוז תדרכי. וצורך ברכי. וחן לפניו ערכי. ושיחה לנגדו שפכי. והתעורר משנתייכי<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">משינת הבלי העולם</i> והתבונני ממקומייכי. אי מזה באת<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> מטיפה סרוחה</i> ואנה תלכי<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> למקום עפר רימה ותולעה</i>. נפשי אל תהי כסוס כפרד אין הבין וכשיכור נרדם ואיש נדהם כי ממקור בינה קורצת. וממעין החכמה לוקחת. וממקום קדוש הובאת ומעיר גבורים הוצאת מאת ה' מן השמים נפשי לבשי בגדי שכל והתאזרי אזור בינה ומלטי את נפשך מהבלי פגרך<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> גופך</i> אשר את מתגוררת בו ואל ישיאך לבך בנועם חמדותיו. ואל יסיתך בנועם תאותיו. אשר ימסו כמו מים יתהלכו למו וזכרי כי לא לעזר ולא להועיל ראשיתם כי אם לבושת וגם לחרפה אחריתם נפשי שוטטי ברחובות תבונתך וסובבי בחדרי חכמתך ובואי עד תכונת בנין משכיתך אשר בעפר יסודו: הלא הוא גוף נמאס ופגר מובס קרוץ ממעין נרפס וממקור משחת בנוי מטיפה סרוחה שרופה באש כסוחה<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> לשון קוצים כסוחים נכרתים</i> גולם כדמות תולעה והיה רק זעוה. עצור בבטן מטונף סגור ברחם מלוכלך נולד בצירים וחבלים. לראות עמל והבלים. כל היום התאוה תאוה. וסר ממוסר וממצוה. כל היום החשך הולך. דל אביון עני והלך. לא דעת לו מבלעדיך. ולא תבונה לו מבלתך. בחייו עפר ובמותו עפר בעודו תולעים יסובבוהו באחריתו רימה וגוש עפר יכסהו לא ידע בין ימינו ושמאלו טמון בארץ חבלו, לכן לכי את<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> נגד הנשמה אמר כן</i> ומלכי עליו כי לבני חכמה מלוכה תאות ועבד אויל<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> הוא הגוף </i>לחכם לב<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> זהו הנשמה</i>. ואל תלכי בשרירות לבך הרע ואל תבקשי במועצותיו ומאסי בבצע מעקשותיו אל תבטחי בעושק ובגזל אל תבהלי כי העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה. נפשי שיתי לבך למסלה דרך הלכת, כי הכל היה מן העפר, אמנם הכל שב אל העפר ולכל נברא ונוצר יש קץ ותכלית לשוב אל הארץ אשר ממנו לוקח. מהחיים והמות אחים שבתם יחד איש באחיו ואיש ברעהו ידובקו יתלכדו לא יתפרדו אחוזים בשתי קצוות גשר רעוע וכל ברואי תבל עוברים עליו. החיים מובאו והמות מוצאו. החיים בונה והמות סותר. החיים זורע והמות קוצר. החיים נוטע ומות עוקר. החיים מחביר והמות מפריד. החיים מאסף והמות מפזר. ודעי נא וראי כי גם עליך יעבור כוס ותצאי ממלון חדריך כרגע כי יקרך עת ופגע ותשובי אל בית עולמך ביום ההוא תרצי פעולתך ותקח משכורתך חלף עבודתך אשר יגעת בו בעולם הזה אם טוב ואם רע. לכן שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וקומי רוני למלכך. יומם ולילך שאי אליו כפים. והשתחוי לו על אפים. בכריעה על ברכים. ועפעפיך יזלו מים. אולי יתאו המלך יופיך. ויחון עליך בימי עוניך. בעולם הזה וישא פניו אליך וישם לך שלום אחרי שיבה למנוחייכי. כי מעולם גמל עלייכי. נפשי הכיני צידה לרוב אל תמעטי בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך ואל תאמרי למחר אקח צידה. כי פנה היום ולא תדעי מה ילד יום ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספוד וחשוב. ואל תאמרי מחר אעשה. כי יום המות מכל חי מכוסה. ומהרי בכל יום חקו: כי המות בכל עת ישלח חצו וברקו. ולא תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו. כי כצפור נודדת מקנה כן איש נוד ממקומו. ואל תדמי בנפשך כי אחרי צאתך ממסדר פגרך, תשובי לתוכחה ממושבה נצח, כי לא יתכן לך אז עשות טוב ורע ולא יועילך תשובה ממושבה ולא הנחם לך מרשע ואשמה ופשע כי העולם ההוא נכון לחשבון וספר כל חתום וסתום וצפון אשר ביד כל אדם חתום וערוך לשלם שכר טוב ליראי ה' ולחושבי שמו ולהנקם בו נקמת ברית משוכחי אל האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. נפשי אם חכמת חכמת לך, ואם לצת אתך תלין משגתך, שמעו מוסר וחכמי ואל תפרעי שיתי על לבך תמיד דברי קהלת בן דוד המלך סוך דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואל תשכחי, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי נעשהו וזכרי כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. בקשי את ה' קונך. בכל כוחך והונך. בקשי צדק בקשי ענוה אולי תסתרי ביום אף ה' וביום חרון אפו ותזהירי כזוהר הרקיע וכצאת השמש בגבורתו ותזרחי עליך שמש צדקה ומרפא בכנפיה ועתה קומי לכי התחנני לאדניך ושאי זמרה לאלהיך הללויה כי טוב זמרה לאלהינו כי נעים נאוה תהלה: תוכחת מוסר לרבי יהודה החסיד ז\"ל: אזכרה יום מותי. ומאין באתי ולפני מי עמידתי. באתי מליחה סרוחה. ואלכה אל עמק שוחה. ולפני מי מגיד אדם שיחה<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">כיוון למאמר התנא: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין וכו'</i>. גויתי תסרח. כי נשמתי תברח. תולעת תפרח. דרכי מיתה ארוצה. גולל ודופק לי למחוצה. שם אשכב ולא אצא חוצה. היום ההוא חשך וצלמות יגאלוהו. ושופו עצמותי לא רואו. וכדומן על פני השדה. תולעת בי תרדה. אין גואל ואין פודה. זרה רוחו לאשתי. לבני בטני נתעבתי. ובעיני כל נמאסתי. חביבי ורעי המה יעזבוני. ואקרא שמה אמי ואחותי לרימה. טרף אהיה לשיניהם. ויחפרו בי מעונותיהם. ויחנו עם ילדיהם. יחד יבאו גדודים. רמה ותולעה צמודים. לאכול עצמי וגידים. כל קרבי ירמסו. יחלידו וגם ידרסו ועל כל בשרי ועורי יבוסו. לא ארים ידי ורגלי. ולא אוכל לגרשם מעלי. אכול יאכלו עלי. מעניתם יאריכו. וכליותי יפלחו וידרכו. ומדרתי לארץ ישפכו. נמלה תורשיני תולע תאכלני. רגב ורימה תמתקני. סביבות שני רימה. תשכון כחומה. ועל ראשי אדמה. עיני תמקנה בחוריהן. ורמה תבא בהן ירבצו שם גוריהן. כי תאכלנו. ולא ישאר ממנו. נמלים שם יקננו. צמתו בבור הדרי ורימה תכסה כל אברי. ועל חלקת צוארי. קדקדי וכל קרבי מוחי וכל טובי תולעת תתעדן בי. רוחי חובלה. ונפשי נבהלה. ביד מלאכי חבלה. שאול ישאלוני והמה יעידוני. וכל לבי יועידני. תרחם נא נשמתי. ועל אברי וגויתי. ואבא בשלום אל מנוחתי: מרגניתא דבי רב, הביאה בעל אור קדמון ובעל ספר ראשית חכמה, הביאה מרבי מאיר לעורר ולתוכחת: אמר רב: אמר הקב\"ה לישראל לא יועילו בהם לא היסורין ולא התוכחות ולא ההתראות ולא הגלות ולא ההבטחה ולא טלטול ולא אריכות הרוח ולא ציווי ולא קללות ולא חכמות ולא נחמות ולא בושה ולא פחד ולא אימת עולם הבא ולא אימת חשבון ולא אימת דין ולא שמי המחולל בגוים. ומי שלא יועילו בו כל המעשים הללו, מאבד את בכיותיו ומונעים ממנו טובות הרבה ושנותיו מתקצרות וקונה שם רע ומזכירין לו עונותיו ועונות אבותיו ותפלתו אינה נשמעת וכל מעשיו מפורסמים ונותן עליהם דין וחשבון. וכל שמחה שישמח בה יצרו היא נעשית לאבל והם נתבעים ממנו בדינים חשוכים ובושה מרובה ומלאכים אכזרים, הה\"ד ומה תעשו ליום פקודה. ועוד הי' אומר אם אדם חוטא בעיניו, עיניו כהות, באזניו שומע חרפתו, בפיו אין דבריו נשמעים, בעצה עצתו מתמעטת. במחשבה פניו מוריקות. בלשונו יסורין באים עליו. בידיו יורד מכבודו. בלבו מת מדאגה, ברגליו שנותיו מתקצרות. חוטא ומחטיא קובר את אשתו ובניו בליצנות גזר דינו נחתם: וכי מה הנאה יש לאדם בחטאו וסופו לפרוש מעולם לעולם מחיים למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה רתוקה, מאור מתוק לרמה ותולעה ממטעמים מתוקים לטעם עפר: כמה עשירים יצאו מן העולם הזה בפחי נפש: כמה חכמים היתה להם חכמתם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה גאים נראה על ידם לתקלה: כמה זקנים לא ראו כבוד כמה בחורים נקברו בחופתן, וכי מה הנאה יש ממאכל שהוא מביאו לידי חולאים. מה שמחה שמביאה את האדם לידי דאגה ממלכות שהוא גורם למכאובים מרובים. מהשינה מתוקה שהיא גורמת למיתות משונות מהחטא שהוא גורם לעונות הרבה. ואיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירות ומהרהורים ומכל שררה ומכל שנאה ומהכיעור ומן הדומה לו, והמקיים את המצות ויש בידו מצוה על תומה וענוה, ומתרחק מן החטא ומתודה על עונותיו לפני הקדוש ברוך הוא. המתחבר לרשע הרי זה מרגיז אל, והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על ענייותן של עניים סוף הוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. והמרגיל להלבין פני חבירו פנקסו פתוח בו ביום, ואין לך קשה ממי שעוסק בדברי שקר: אוי למי שהעולם מטעה אותו: אוי למי שהשעה משחקת לו: אוי למי שיצרו הוא מנצחו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו לאדם שמהללים לו מהוניו. אשרי מי שהוא צנוע בעניניו. אשרי מי שמטה אזנו לשמוע דברי־תורה בכל יום ויום, תורת ה' תמימה עומדת בפני האדם בשעה שהוא עוסק במשנתו ואומרת לו ה' עמך גבור החיל. הנה באתי ללמדך על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבבך תצפנני. אשריך אם תקיימני. אשריך אם תשמעני ובכל יום בי יהיו זממיך<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">מחשבותיך</i>, כי בי ירבו ימיך, הרחק מן העבירה והדבק בתורה, וברח מן השררה. ותהיה בחכמתי תמיד כי היא ירגיעך וישביעך. ויניח לך. וזכור כי אתה טפה סרוחה. מזומן לעפר ושוחה. לכן התרחק מן המנוחה. ועבוד אלי בשמחה. ויהיה לך לחמלה. והרבה צידה לדרך כי הדרך שחוחה. ויהיה לך למשאת וארוחה. ואם את הדבר הזה תעשה לך יאירו כנוגהים וצוך אלהים כי תעבוד את אלהיך באהבה וחיבה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: בזכרון יום המות יאמר אל לבו:",
+                "לבי לבי הלא ידעת. כי לא נבראת. כי אם לשוב אל העפר מיום היותך. מדוע לא זכרת אחריתך. הלא תדע כי כל הימים אשר אתה על האדמה. כצל עובר אתה. וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה. ימיך חרוצים. וחייך קצוצים. וכל אשר יעבור עליך. יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך. ובל יום אתה קרב אל הקבר. ותעוף בלי אבר. ומדוע לא ידעת כי עפר אתה ולא זכרת כי מן האדמה נוצרת. ועל מי בטחת כי מרדת. ומדוע אתה נמהר ולא תעלה על על לבך יום המר. יום אשר תאבד עצתך. ונסרחה חכמתך. יום אשר ידבק לשונך בחכך. יום אשר ישאוך, על כתף יסבלוך. ואל ארץ תחתית ישליכוך ועל כל מעשה חשיבוך. ובאבק תרבה. ואשך לא תכבה. יום אשר תראה החשבון ערוך והספר פתוח. ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד השם שם תמצה שמריה. ותהנה נפשך בציריה. ומה תשיב על זדונותיך. הלא אז תראה פרי מעללך. ןתמצא גמולך. ואם תמות כמות הבהמה ולא היית עתיד לתת דין וחשבון היה לך לשמוח במותך. אך תלך למר ממות. למקום בושה וכלימה. ולבושך גוש עפר ורימה. ויזורה על גופך גפרית לבלתי השאיר לך שריד. הלא היום נורא ואיום. יום אשר אין לו פדיון. יום תמרר בבכיה. יום תאניה ואניה. יום חרדה וצעקה. יום שואה ואנקה. יום מספד מר. יום תערוך אבל משמר מול משמר. יום יחרה אף האל וקנאתו. ונתכה כאש חמתו: יום ירבו המעצבים והמכאובים. יום תהמה כדובים. יום כל איש ידיו על חלציו. יום אשר יאבדו חפציו. יום אשר תצא הנשמה. נשאר הגוף כלי מלא כלימה. מושלך כאבן דומם. לילה ויומם. ועתה אתה בן אדם על מי תנוס לעזרה. או מי יהיה עליך לסתרה. הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי. ומדוע דבר ה' בזיתי. ואחר שרירות לבי פניתי. במה אתכסה וערום אנכי. התקושש והתבושש והכלם מן חטאתי' ותן תודה לאלהיך. בעוד הנפש בגופך. בטרם יחשכו כוכבי נשפך. אנא האל החזירני בתשובה שלימה לפניך. כדי שנעשה רצונך כרצונך. וממשפטים קשים הצילני וממות גאלני ותביא משיח צדקנו ותסיר לב האבן מבשרנו. יראו עינינו וישמח לבנו. אמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י\"י</b> <b>ה</b>אלהים <b>ו</b>שמו <b>ה</b>מיוחד, ברא את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בה, וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים לדמותו לעליונים שיבין וישכיל ויגע לעבוד למי שבראו ולבקש אופנים ולמשול משלים בשכלו ובדעתו בשבתו ובלכתו. לברוח מיצרו לעבור ליוצרו להאיר את דרכו בלכתו אל סוכו בצאתו מעירו לקבל שכרו לנחול את חוקו בהשלים את חקו ממצות ותורה בדרך ישרה ולבא בשלום בגזרת יהלום<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">פירוש: שיבוא שלם בלי מום.</i> בגן עידונו ולישב על כנו בכבוד וגדולה ורוממות מעלה. בשמחה והלל. שבחות למלל. ולראות פני אל כשרי ישראל. ולזכות לכל זה ימשיל משל זה ויבין מה מהדופי וזרות הגדול לשמוע בקול יצרו ולפרוש עצמו מעבוד אלהים. וידוע ידע אריכות אפו של הקב\"ה עמו. משל לאדם שנטע כרם ויעזקהו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">פירוש: חפרו. מדברי רבותינו ז\"ל: מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או כפירוש רש\"י בישעיה ה' סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא.</i> ויסקלהו<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הוציא אבנים מתוכו, שרעים הם לגפנים.</i> ויטעהו שרק<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות.</i>. ויבן מגדל בתוכו<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">שיהא השומר בו לשמור.</i> וגם יקב חצב בו<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">הוא הבור שלפני הגת לקבל בו היין.</i> ויבן המגדל לאכול ולשתות בתוכו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ענבים רעים. ורבינו האי ז\"ל כתב באושים, הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם וידוע הוא מלשון המשנה בריש פרק־קמא דמעשרות האובשים בהקדם א' לב'.</i> וכראות שעמל לריק מיד חרה יחרה ואוחז קרדום בידו ומשחיתה עד בלתי השאיר לה שורש וענף מסיר סוכתו<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">גדר הסוכך ומגין עליו והוא העשוי מקוצים.</i> והיה לבער פורץ גדרו<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">העשוי מאבן או מעץ.</i> והיה למרמס ומשים אותה בטל לא יזמר<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">שלא יהיו כורתין הזמורות כמו שמנהג לעשות בכל שנה להרבות הפירות.</i> ולא יעדר<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">שלא יהיו חופרין סביב הזמורה ותולשין עשבים רעים.</i> שיעלה בה שמיר ושית<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">מיני קוצים הם.</i> וירמסו בה כל חיתו יער וכל זה בעבור שלא יצא רצונו בפועל כי הוא נטע כרם למשוך פרי הילולים ולשתות מיינו לשמוח לבו ויהי להפך. זה ישים אדם בלבו ויגעור ביצרו ומה אדם שנטע כרם ובעבור דטרח לריק כועס עליה לשחתה אעפ\"י שאין לה לא דעת ולא בחירה ורצון כי יוצר הכל בטל פריה, ק\"ו ובן בנו של ק\"ו הקב\"ה שטורח עם האדם להוציאו לאויר העולם ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו להצילו מכל רע ופגע ומקריות הזמן כדי שיעשה פרי מהתורה ומצות. ויקו לעשות ענבים מיין המשומר מחדושי תורה. ויעש באושים במעשים מכוערים. והיה ראוי שמיד ימיתוהו ומן העולם יבערהו באף ובחימה ובקצף גדול ואינו עושה כן אלא מאריך אפו וזן ומחיה למכעיסו ושומרו מכל פגעי הזמן אולי ישוב ויעשה פרי. שהברירה בידו לשוב ולהטיב דרכיו. ויתבושש האדם מכל זה ויחשוב ויאמר לא תהא כהנת כפונדקית<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">משנה היא בפרק ג' דדמאי, ופירושו הוא אם הפונדקית שהיא המוכרת מזונות, ויש לה בית מלון לאורחים נאמנת אינו דין שכהנת נאמנת, והנמשל הוא אם האדם כועס כך על כרמו, עאכ\"ו שיהא הקב\"ה כועס על האדם.</i>. אם הוא כועס על דבר דומם וצומח שהם משוללים מבחירה ורצון מוכרחים במעשיהם על שלא עשו רצונו משחית ומחבל משורש ועד ענף, ק\"ו הקב\"ה שהיה ראוי שיכעוס על החוטא מיד לעשות בו כליון חרוץ כיון שמסר הבחירה בידו לעשות מהטובות ולא עשה, ואם כן יחשוב תמיד בזה ויאמר אל לבו איש אשר אלוה זה לו, איך יעבור דברו לבטל רצונו כי סוף סוף אם איני שב לו עם מדותי ידינני, אתה כעסת מיד עד להשחית על שנתבטל רצונך, גם אני כמוך לכעוס עליך להשחית על שלא יצא רצוני לפועל עמל, וכן הקונה עבד ויחלש אפילו שרואה רבו שאינו עובדו כי סר כוחו מעליו, ומה בידו לעשות, עם־כל־זה מרבה חמתו עליו עד להשחית וגרש יגרש אותו חוצה בלי מחלה באומרו לא די שאינו מועיל לעבדני אלא דצריך אני לשמשו ולשים עיני השגחתי עליו לזונו ולפרנסו. והקב\"ה ברא את האדם עבד לעבדו בקיום מצותיו כדי להרבות שכרו והוא ברי אולם ובועט בו ובתורתו ומכעיסו יום ולילה לא ישבות ועכ\"ז אינו מוציא אותו חוצה מן העולם אלא כביכול משמשו לתת עיני השגחתו עליו להחיותו ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו מכל רע ופגע, מי יודע כן, מי שומע זאת ואינו יוצא לקראת נשק ללחום עם יצרו להתגבר עליו ולהפיל מועצותיו ארצה ולהדבק ביוצרו ברצונו ובחפצו ביראה ואהבה כיון שמכירו לאוהב ולמטיב לחונן ומרחם ומרבה לצפה לחוטא ולמזיד שישוב ויזכה לטובה מרובה. ויקנה מקומו ויצע הדומו בגנו ועדנו במצב נשמות נשאות ורמות: וכדי להסתלק היצר מעליו ידבר אדם באבריו ויוכיח עם גידיו וישפוט עם עצמותיו וכה יאמר להם על משכבי בלילות יבהלוני רעיוני ויתפרדו כל עצמותי. ורעדה אחזתני. וחלחלה הלבישני ואחז לבבי פלצות<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">רעדה.</i>. בשועי בשכלי משפטי שבילי וצעקתי אללי לי, בראותי במותי כליון חרוץ בגויתי. ודברתי עם ראשי ואמרתי. ראשי ראשי אם לא ידעת אם לא שמעת משפטי שמו אל המעותרים עליך. ביום אשר בקבר ישליכוך. בכלות העור אשר תכסה ובשרך מעליך נשאר עצם קדקדיך כדלעת יבשה נקובה וחלולה ונעשית חור פתן ומאורות צפעונים ונחש ועקרב שם פונים. נקרא זה אל זה ועונים. כאן מעון תנים. וביודעך מקרה זה במותך איך תשא כאש בחייך. כוף כאגמון<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">כמין מחט כפוף וצדין בו דגים.</i> ראשך עיני המאירות צופות פונות כמאורות בעוד אור החיים בכם. אם לא הבינותם. שהמות בנה בנין בכי וקינה לעורר עליכם בקול תאניה בשכון עליכם עננה ויחשכו כוכבי נשפכם. אוי ואללי לכם אריוך דמעותיך כי חשכה גדולה נפלה בארמנותיך. ויאפל הבית והעליה כארץ שוממה וציה. אוי לבית שחלונותיו פתוחות לתנין גלגלי עיניך ימסו כמים וישפכו לחוץ ונשארת כחורי הנמלים יוצאים ונכנסים. ואז אנא תראה ואנא תביט. כי הנה גלדי העין נתקרעו כגלדי בצלים מאליהם כלים וריח סרחון נודף וחברבר<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">מין נחש.</i> רודף ולקבוע דירתך בהם. וביודעך כי זאת במותך איך תשא עיניך עוד לראות בגנים וללקוט שושנים ומיני חדושי הבלי הזמן תחשכנה עיניך מראות ואל יראה עוד במאורות כיון שסופם נמשכות כבורות נשברות. חוטמי המהודרת לכבוד ולתפארת מה תועלת כי תריח בריח בשמים ופרחי שושנים אחר שבמותך תסריח ושני נחיריך כביבין<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">הוא צינור שיורדין שם כל השופכין והטינופות.</i> מתהפכים וכנחל שוטף נובע מהם כל מיני סירחון אשר תרצה לסתום ולא תוכל לברוח ואין מקימך כי המוח נימס בקדקדו ומשם מוצאו להשליך חוצה כל ליחה סרוחה ותולעה נסוכה ואנא תברח ואנא תנוס להנצל מן המיאוס וכיון דסופך לצרה זו וכזה וכזו מה כי תריח. ומה כי תסריח. כי אחר מיתך אינך תרויח. אזני המגינות את הראש איך בקבר יסתמו מעגלי השמיעה אין יוצא ואין בא כי אם שריקות השרצים ובתוכם רצים. וקול המולה מרימה ותולעה. וסוף סוף יתמלא עפר כבור מתמלא מחוליתו כתחלתו כך סופו עפר חזר אל העפר ונתמלא מקום לקחתו משם ולמי שמגיע לו כזאת במותו איך יעקב לו בחייו בקול שרים ושירות הם כשני ערים להופכם לקול פחדים. פי המהללת וכקולמוס לשונך במרוצה מדברת אם לא תזכור כי במותך תתהפכנה לאילמת בדד ושוממת ותחת מקור הרוק המתוק סירחון נובעת. לשונך שטוחה ופיך פתוחה והנה שבר בה עוברת ולזבובי מות מעברת והשינים הלבנות נקבצים לצד הפה עם עצם הלחיים כי נפרץ בנינם ונופלים מסדורם וכמקור נרפס ומעין נשחת כי מתהפכים מימיו רפש וטיט אבל משם מתהוה כל דבר נושך ממית בארסו ומושך ולפה אשר אחר מותו כזאת מגעת מה לה בחייו בדברים יגעת להמתיק דבריו ולעניים אמריו כיון שאחרי מות שתיקה בצרה וצוקה ועם רימה ימתיק סוד וכתולעה לחשות בלי קול ודבור ככינור השבור. חלקת צוארי הדרת ארמוני ראיתיך בקבר כנחש כרוך סביבי תכונת עצמיך כחרוז וענק. ומוטל כמגדל נהרס ונפרץ יסודו מפוזר רגמיו מפורר. עשוי כמו גל לאשפה יתגלגל הנמצא בתוכו גלולים בלכתו. ואיו הדרך רוממות קומתך. ועתה בנפילה במו גוי מעלה סביבך. שודדים משפחות. תולעים גדודים גדודים במותך כמו כן בחייך. למה כן לחבוק ולנשק צוארי ידידים. פנים מאירים אדומים ויפים רחיצה מצפים וליבון חפצים בקרים ועתים קשוטים מתאוים. והנה במותם דחוקות צמוקות מיופי רחוקות. שחורות נשברות מתהפכות כשולי קדרות. זרועי הרמות כארזים נטועות ואצבעותי הנעימות כאילנות סדורות. כטבעות ספיר ויהלום כלולים. ובמותם נפולות נשברים כפולות כקנים רצוצות. עלי חוץ מושלכות בחלול עצמם. כל רואיו ישתומם בראותם בתוכם יתושים מתהוים. ומיני שרצים הידיהם מלאים ובמיני גוריהם במעיהם הם באים ויורדים ועולים כזרזיר בסולם ובבטחה ובהשקט כמושב לעולם. תא חז\"ה ובך אחזה מוחך כשיש לבן מיופי הלובן אין כתם בו ואין פגם בקרבו מראה כמראות הצובאות כך מבהיק ומבריק ואין בו דבר לריק כי כל יופי בך נמצא וכל מבקש מצא ובמותך איך נהפך כלוח הקצבים מלאה עצבים מלוכלכת בדמים שחורות כדיו הם דומים מאסיפת זבובים נמאס לפנים כפרעוש וכנים ושטח החזה כשטח אשפה אשר חתול וכלב מת שם נספה כי הבשר שעליך נתמרק ונתך כמרק הנמאס ונשפך עלי ביב ועל טיט סרוחות. כריסי ברי כערימת חטים סוגה בשושנים בחייך ומלאת בו מלואת אוכל ומשקה לרוב לא יסופר האוצר אשר מלאת מכל מה שראו עיניך לא חסרת דבר הלא אספה לך המקריות אשר ישיגוך במותך בטנך כנוד יבקע והוא כבקעה וכשוחה עמוקה בעמק הבכה וזרמת סוסים מלאה גדושה כאשפה סרוחה ברחישת שרצים יתמה הרואה ויברחו בהחבא וכיון שכן למה תרבה צואתך להכין על פניך מסוה הבושת כשיתבקע בקבר ומתנך בצורתך הגללים שבה נכנסת ובמה תרחץ אז כי תצעק אי שמים והבור ריק אין בו מים<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">וכמו שדרשו חז\"ל: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.</i> רגלי ושוקי קלי המרוצה במהירות ובמרוצה בחיים חייתכם. ובאשפת קברכם כעצים יבשים וכמטות חלושים אפלים ודקים חלולות נקובות כחורי פתנים ומוחם נמסים מבפנים. כשתן נמאסים בשולים על אשים ובחורם קינן עכברים ואישים. אבל בן אדם ראשך בתפילין תעודה. ועיניך תמיד תחזינה מישרים באור התורה ואזנך תשמענה דברי תוכחה. וחוטמך יריח לברך לבורא. ופניך מאירים בתורה. ופיך יהגה אמת ולשונך יגדיל להודות שיר בשבחי המקום ושניך לא יאכלו גזול ועשוק. וחזך נתכסה בציצית ובבטנך לא הכנסת כי אם דברים המותרים ומלאת אותה מאכילת מצוה ורגליך לטוב ירוצו אז נתקדשו כל אבריך ונעשה בנין גופך דוגמת מקדש מוכן להשראת השכינה בו, כי כל כלי המקדש נרמזים בגוף כנודע<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">אמר מנחם בן שלמה לוי המפרש: נ\"ל שכיון למה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק הצלחה פרק א' וז\"ל: ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון הנגנזים בו לוחות העדות, והאריך שם ע\"ש. ובכתביו שכתב לבנו ר' אברהם ביאר יותר ואמר: דע בני אברהם ירחמך האל, כי המשכן וכליו בא המשל על גוף נכבד. והתחיל בארון, דע כי הארון הוא משל על הלב בלי ספק. והלוחות שהם נתונים בארון, בא המשל בהם על השכל האנושי שהוא נתון בלב. ואומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, בא המשל בזה על הריאה שהיא סוככת בכנפים על הלב להחיותו. והשלחן, בא המשל בזה על הכבד כמו שהשלחן שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף כך הכבד שמקבל עליו האצטומכא המונחת עליו שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף. והמנורה בא המשל בזה על המרה, כי כמו שהמנורה מאירה במשכן, כך המרה מאירה על הגוף כולו. ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, בא המשל בזה על החום הטבעי הנתון באדם שלעולם לא יחסר ממנו עד יום מותו. ומזבח הקטורת, בא המשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלקי שהוא נתון במוח. והמסך בא המשל בזה על המסך המבדיל בין איברי הנשימה לאיברי המאכל. והאדנים הם משל על הגידים והעורקים. והכיור והמים שבו משל על הליחות הנגררות בגוף. והיריעות בא המשל בזה העור המכסה את הגוף. והקרשים הם משל על בשר הגוף שהוא מחזיקו. ונראה שהקרשים ג\"כ משל על העצמות שהם דפני הגוף כלו. עכ\"ל. ונ\"ל המפרש שבוודאי לזה נתכיון החכם אבן עזרא שכתב בפ' תרומה ואם נתן לך השם חכמה בלבך, תבין סוד ארון והכפורת והכרובים וכו', ומסיים והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי העולם העליון כי האדם כדמות עולם קטן וכו' ע\"ש ותמצא שכיון לזה.</i> ובזה בהכניסך לקבר הוא דוגמת גניזת הארון הקדש ואין רמה שולט בו ואתה כחי ממש ביתר שאת וגופך גנוז בקבר שלם, עד בא עת התחייה ונשמתך למעלה מכל הצבא שבמרום מקום אשר עין לא ראתה וכו'. וכיון שבידך להעלות עצמך במעלות אלו למה תשמע לקול יצרך המתגרה בקרבך כי בעת צרה עזוב יעזוב אותך לחרדה ביד מלאכים אכזרים אשר אין להם חמלה. ואיך תראה ברעה אשר ימצא את עמך הם אברי גופך בראותך נקמות הגדולות המגיע להם ואין מציל, איך תראה כפיפות בראשך. סמיות בעיניך, חרישות באזניך. שחרות בפניך. סתמיות בחוטמך. אלמיות בפיך. כריתות בלשונך. שבירות בשיניך נעירות בצואריך חגרות ברגליך. מיד אשר אין מידם פדיון ואז תזעק אוי ואין עונה, צועק ואין פונה, מבקש פדיון ואין פודה תתחנן על ההצלה ואין מציל, ואנא תפנה ואנא תראה אוהב או קרוב או בן או בת שירחם עליך כי בכל מקום אשר תשא עיניך לראות היש מציל, שם תראה חרדה ופחד מחודשת ואימת מות ומלאכי חבלה כדמות החיות המשונות והשרצים הטמאים כי בעת רואך אותם והנה חשכה גדולה נופלת עליך ויתפרקו כל חוליות נפשך לפרקים ותרגיש צער ואימה בעת אשר נבהלת בצאת נפשך מן הגוף מראית מלאך המשונה הנראה לך להבריח נפשך ממסגר גופך ע\"י אימות ופחדים ורעדים, הטוב לך כי תעשוק אבריך למוסרם לגלות בלי פדיון בעבור תענוג היצר שהוא רגע, ונמצא אתה מחליף תענוג רגע בעבור נקמות אין חקר משפטים משונים אין מספר מיני מיתות משונות לרוב אין מנין, ובהיות שאין אתה מרחם על עצמך איך כשתבקש הצלה ורחמנות מהמלאכים האכזרים הממונים עליך יביטו לראות, לא יטו אזן ולא לב להבין ואתה לא חסת על עצמך ואיך המוטבעים באכזריות<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">שיש להם טבע להתאכזר.</i> ירחמו עליך, אדרבא ירבו חימה ילבשו נקמה יעלה רוגזם וחמתם בהתגברות בהם עד להשחית ולבלתי ישאיר בגופך שארית בראותם העזות לבקש מאחרים רחמים והוא לא ריחם על עצמו יען שבידו לרחם ולא ריחם, מה מקום הניח לאחרים שירחמו עליו ובפרט היות הבקשה עם מי ששונא שם רחמנות הוא שטן הוא מלאכי חבלה הוא יצר הרע, ואדרבא עושים עמו הכעסות שמורים לו מעין הצלה, כגון שיאחוז בחירגא דיומא<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">פירוש: מה שמתנסר מן הרקיע שנראה בחמה.</i> כדי שלא יפול לשוחה עמוקה עד התהום שמראים לו תחתיו, והוא בחושבו כי מקום האחיזה יש בו ממש, מיד ממהר לתפוס ובידו מאומה ונופל נפילה פתאומית בשאול תחתית אחר שהובטח אל ההצלה, דאין צער גדול מזה וכאלה רבות מההכעסות לאין מספר עד במרובה המצוקות והאימות מתאוה לכליון חרוץ בנפשו שתשוב לאין להיות בכלל אותם שלא חיים ולא נדונין כדי להציל מכאבי ומכאובי המשפטים כי אין לסבול, אוי לאדם שיוותר לו להיות כמקודם דלא הוה, או אחר שהיה ישוב לאין ולא יעמוד לדין על מעשיו, כך תצעק וכך תכריז על כל מכה ומכה הבאה עליך משבט המוסר מהממונים האכזרים אשר בידם את מסור מוסגר וקשור בבית מקור חשך וצלמות. צלמות ולא סדרים, כותליה מלאים זוהמא רותחת מסיגי עונותיך ומליחות סרחונות חטאתיך תחתיה אש גפרית אוכלת: ומלמעלה זפת וסיד רותח בוערת וצורות משונות בדמות השרצים המכוערות ושעירים מלאים עינים ושערות תראה בכל מקום שתפנה ואם אין בשום מקום תפנה עכ\"ז לא תציל כי הדמיונות המשונות בתוך עיניך ישימו: ואף אם עיניך תסיר לא תציל כי גזרת הבורא שתראה אשר לא תרצה, יען שבחייך הכעסת ובתשובה לא שבת כיון שהרשות נתונה לשוב. ואל תעלה על דעתך בן אדם לומר גופי ואברי היכל ה' היכל ה' היכל ה' הם<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">כמו שפירשתי למעלה שהמשכן וכליו הם רומזים לגוף האדם.</i> ואיך יפול בו הריקבון והפיזור והפירוד וההריסה והפחד והבזיון והרמה והתולעה כי מצלם אלהים יברחו כי זר הבא אל הקדש יומת, דע כי החטאים והעונות הפכו היכל לאשפה, ומעייני הישועה שבתוכו לביבין, כי נתרבו בהם ריח הסרחון מחלאת זוהמתן. ונשתחרו כותלי ליבון הסיר שעליהם ויופי משכיותה לבהרות בהרות כמראה נגעי הבתים המטמאים בהית והכלים והיה יצרך לארמון גופך כמטאטיה השמד לבער הקדש מן הבית וישימוה בתה ואריג קורי עכביש בכל זויותיה וציפוי רצפי יופיה שם למרמס והיה לבער ושולחניה טמא וזבח עליהם גורי פשעיה ושחיטתם תריבנה בשלח<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">פירוש: בחרבו, כמו וחייתו מעבור בשלח (איוב ל״ג:י״ח).</i> של מלאך המות מלאה דם בריבוי פגימותיה עד כי רעה התרועע כותליה פור התפוררה עמודיה מוט התמוטטה רצפיה ונתרבו טלטוליה בטלטולא דגברא ומעיניה מלאו דם. ועוד הוסיף יצרך חורבן בהיכל גופך והוציא כרוז בתוכו כל ידים תרפנה מעשות מצוה, וכל לבב ימס אם יחשוב ביראת בוראו ונבהלו צירים וחבלים יאחזון כי יולד יחילון אם בתורתו יעסוק. והמלמד תורה יהרג וכל גמול חסד יחנק, עד שגדלה הצעקה בהיכל אוי ארץ צלצל כנפים<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">פסוק הוא בישעיה י\"ח, ופירש רש\"י שם ארץ שהיא מצולצלת בכנפי עופות. והנמשל הוא כאן על האדם שיש לו כנפים לעוף בשמים בחכמתו לדמות למלאכי מעלה והוא משפיל עצמו ע\"י עונותיו.</i> אוי היכל וארמון המהודר לבני\"ם נפלו ושחרות נבנה, מעיינות נסתמו וביבין עמד משכיות כהו ובהרות באו עד שגדלה בו החלודה כפין כפין. ואתה בן אדם כיון שעונותיך גרמו להמליך אויב<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">היצר הרע.</i> בהיכל גופך ונמסר הבית והכלים<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">כל הגוף והאיברים.</i> ביד צר עד שצריך בהן שטיפה והדחה במימי היסורין והמשפטים סבול תסבול עד כי נבול מהרעות הבאות עליך. אוי לעינים המעותדים לראות בעל כרחם בקמי חבריו האברים. אוי לצואר המעותדת לסבול משאת החטאים בכובד אבן ונטל החול והעופרת. אוי לפה העתידה להגיד עונותיה לקבל עונשן: אוי לפנים שיסבלו ירקון הכלימה: אוי לשאר כל האברים הנמצאים במלחמה משפטים אלו. ואל יבטיחך יצרך שאדם אשר בצלם אלהים נברא אין יכול ליפול בו הרקבון והתולעה ולא ישלוט בו כאב המשפט כי החטאים גירשו צלם אלהים מעל פניך, תדע בהמה או חיה שמתה אין לה שינוי פנים כי כמו שהיתה בחייה כך צורתה המותה והטעם כי לא נסתלק ממנה במותה כי אם רוח חייונית הגורם לה תנועת ההליכה, לא כן האדם אשר בצלם אלהים נברא, כי חביב אדם שנברא בצלם ובמות אדם רשע מסתלק הצלם מעליו ופניו משתנות ונראה ההשנות בו בהיות שהגיע לו העדר במותו בהסתלקות הצלם, לא כן הבהמה אבל הצדיקים דאין הפרש בהם במותם לחיים כי אם הדבור בלבד כאמרם רז\"ל, אין פניהם משתנים במותם, אדרבא פניהם מאירים וכדכתיב במשה רבינו ע\"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה כי ה' אלהים עמהם לעולם. ישים אדם נגד עיניו תמיד במענה בלדד השוחי בסי' י\"ח העונש המגיע למרגיזי אל, ובזה יכניע יצרו וגרש יגרשהו מקרבו. אור רשעים ידעך<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">כלומר נשמת הרשעים יקפץ ממקומו.</i> ולא יגה שביב אשו<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">ולא ישוב להאיר עוד. רק יהיה בחשך הגהינם תמיד.</i> אור חשך<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">כי האור של גהינם יהא חשוך</i> באהלו<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">הוא הגהינם</i> ונרו עליו ידעך<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">הוא נשמתו יענש בו</i>. יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו<sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">ובעולם הזה יענש כשירצה ללכת בכח, יצרו צעדיך ולא יוכל להשלים חפצו.</i> כי שלח ברשת רגליו ועל שבכה יתהלך<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">שבכה הוא נעשה כמעשה רשת, כלומר ברשתו אשר טמן לאחרים ילכד בה.</i> יאחז בעקב פח יחזיק עליו צמים<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">שיחזקו עליו אנשים הצמאים לגזול ולעשוק.</i> טמון בארץ חבלו ומלכדתו עלי נתיב<sup class=\"footnote-marker\">35</sup><i class=\"footnote\">חבל מצודתו אשר ילכד בה. כמו שטומנים חבל למלכודת העופות.</i> סביב בעתהו בלהות והפיצהו לרגליו יהי רעב אונו<sup class=\"footnote-marker\">36</sup><i class=\"footnote\">הם בניו, כמו ראשית אונו.</i> ואיד נכון לצלעו<sup class=\"footnote-marker\">37</sup><i class=\"footnote\">ושבר יהא מוכן לאשתו שהיא נקראת צלעו ע\"ש חוה שנבראת מן הצלע.</i> יאכל בדי עורו<sup class=\"footnote-marker\">38</sup><i class=\"footnote\">כלומר: שיפול אח\"כ בחלאים זרים, באופן שיאכל בדי עורו, הם העצבים והוורידים.</i> יאכל בדיו בכור מות<sup class=\"footnote-marker\">39</sup><i class=\"footnote\">הוא ראש החלאים הממיתים כמו הקדחת הדקה.</i>. ינתק מאהלו מבטח ותצעידהו למלך בלהות<sup class=\"footnote-marker\">40</sup><i class=\"footnote\">הם השדים.</i>. תשכון באהלו מבלי לו יזורה על נוהו גפרית<sup class=\"footnote-marker\">41</sup><i class=\"footnote\">לפי ששכן באהל שלא היה שלו כי־אם מהגזל, לפיכך יזורה לשון פיזור על נוהו גפרית.</i>. מתחת שרשיו יבשו וממעל ימל קצירו<sup class=\"footnote-marker\">42</sup><i class=\"footnote\">יכרת קציר שלו.</i>. זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ. יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינידהו. לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו: על יומו נשמו אחרונים וקדמונים אחזו שער<sup class=\"footnote-marker\">43</sup><i class=\"footnote\">על יום רעה שלו יתמהו הראשונים שראו אותו בכבודו ובמפלתו, וגם האחרונים שישמעו ממנו יאחזם רעדה.</i>. אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל<sup class=\"footnote-marker\">44</sup><i class=\"footnote\">כלומר: זה הוא סופם של כל הרשעים.</i>. הנך רואה הרעות ואם לשעה תראהו בשלוה, דע שסוף־סוף מגיע לו כך, ודע שהרשע פועל הרשע בראות שמיד כשעושה הרעה אינו מגיע לו כאב הראש או העינים ואין מרגיש רע בשום אחד מאבריו ואין אחזתו אשא דגרמי<sup class=\"footnote-marker\">45</sup><i class=\"footnote\">אש הקדחת השורף בעצמות.</i> כקדחת תדירי ובזה מחזיק בטומאתו, זהו משל לאוכל דבש שנתערב בו סם המות שמחזיק לאכול מסבת מתיקות השעה, אבל ס\"ס עושה הסם המות פעולתו ופתע פתאום מת בלי תקוה, ועוד אל תבטיח במה שאינו מגיע רע לחוטא מיד שאם יהיה כך, נמצא הקב\"ה מבטל הבחירה שאין מקום לצדיק להחזיק לו טובה ולא לרשע שפירש מן העבירה, דמוכרח לפרוש משום שמיד נלקה ומה יכול לעשות, ועוד טעם שרוצה הקב\"ה לשלם לו בזה העולם איזה מצוה שעשה שאינו מקפח שכר שום בריה וטורדו מן העולם: ויש רשעים מואסים בטוב בראותם תלמידי חכמים וירא השם במצוק ובמצור ואדרבא זהו מצודה להם ללוכדם ביום הדין שהיה להם להיות הדבר הזה לפתח תקוה לקחת מוסר בנפש ולומר אם לעושים רצונו כך, לעוברים רצונו אעכ\"ו, ואם לא היום למחר, ויאמר הרשע בלבבו איך יתכן שאני מכעיס לבוראי והוא מטיב עמי, אין זו כי אם לשלם לי איזה זכות שבידי ולטורדני מעולם הבא ובחושבו כן ישוב מדרכו הרעה בראותו בעיניו כי מרה אחריתו: והפתח לרשע שיבאהו אל התשובה ירגיל עצמו לרחם על הבריות ובפרט על העניים שרחמנות זה יביאהו לרחם על עצמו באומרו אם על אחרים אני מרחם, ואיך איני מרחם על נפשי, ואל יקוץ מדברי העני המרבה עליו דברים בהתחננו אליו, ישים בדעתו אם אני קץ משעה אחת שמגיד צערו עאכ\"ו הוא שכל ימיו בצער ובדוחק תדירי, גם ישים תמיד נגד עיניו בחסדיו של הקב\"ה עמו לשעבר ובהווה, שאם ישים נגד עיניו מה שיוצרו ושמרו בבטן אמו, מה הודאות יספיקו להודות לו, ואם יזכור שהוציאו מאפלה לאורה, מה הילולים יספיקו להללו, ואם יבין שכל יום זן ומפרנס אותו, מה שבחים יספיקו לשבחו ואם ידע שמצילו תמיד מפגעים רעים מה הידורים יספיקו להדרו, ואם יתבונן נפלאות שעושה עמו בכל יום מה גדולות יכול לגדלו, ומה התרוממות יספיקו לרוממו אעכ\"ו כפולה שאפילו בעת שמכעיסו משמרו מכל רע ופגע ומחזיר לו נשמתו לבקרים אע\"פ שיודע שיחזור להכעיסו כיום אתמול, וכי יש אלוה גדול מזה, כל זה ישים אדם נגד עיניו וימנע עצמו מלחטוא, ואם חטא יתחרט וישוב ואם לא ישוב, על מי יבטח ביוצאו מן העולם. להלחם עם השטנים אשר פעל בחטאיו מי הוא היוצא למלחמה ומוליך עמו שונאיו לעוזרו, מי הוא שמרחם על עצמו ומרורות פתנים בקרבו, מי הוא המרחם על בניו ושוחטם בידיו. מי הוא המבקש עידונין ומנוחות לנפשו ושורפה באש עונותיו. מי הוא המבקש כסות בקרה ושוכב על השלג, מי הוא המבקש אריכות הימים ותבחר מחנק נפשו. מי הוא המבקש לשכון בטח ועורך מלחמות על עצמו. מי הוא הרוצה לשכב על כרים וכסתות ושוכב בין עקרבים, מי הוא שאוהב מאכלים ערבים ואוכל סם המות. מי הוא החפץ במשקים מתוקים ושותה מי ראש ולענה. מי הוא אוהב שינה מתוקה ושוכב בין הקוצים ועקרבים. מי הוא החפץ חיים והולך בדרכי מות: מי הוא המתאוה בגן אלהים וחופר למצא פתח ליכנס בגהינם שהרי האדם שעוזב עבודת הבורא נמצא יוצא מן העולם להלחם בקטרוגיו בעזר שונאיו היוצאים עמו, הם העבירות שעשה ונמצא אין מרחם על עצמו ושוחט בניו בידיו על שמתים בעונו וגורם שרפה לעצמו באש גהינם ונידון בצינים ופחים בגהינם אש ושלג ומתכסה שם בכסות חושך וגורם לעצמו קצרות ימים ונמצא מחנק עצמו בידיו על ידי חרבו של מלאך המות המנוול. ומכין משפטי גהינם בנפשו ויושב בין עקרבים בקבר ושם מאכלו כנחש עפר לחמו ושותה כוס התרעלה מהליחות היורדים ממותו ונכנסים בפיו ושכיבתו על הקוצים מנשיכת התולעים וגורם על עצמו מיתה עולמית ודין גהינם תדירי.",
+                "אשר על־כן הרוצה לנצח שונאיו מן העולם, הם השטנים והמקטרגים העומדים לטרוף נפשו, יצא מזויין בתורה ובמצות: הרוצה לרחם על עצמו יתאכזר עליו להתיש כחו על עבודת בוראו: הורצה לרחם על בניו ישעבדם בעול היראה ועסק התורה: הרוצה בעידונין ובמנוחות יברח מהם: הרוצה כסות בקרה יקום בעוד לילה בלילות הארוכים לעסוק בתורה: הרוצה באריכות ימים, יקצרם בעינו באומרו היום הנני כאן ומחר לקבר: הרוצה לישב בטח יכתת רגליו מעיר לעיר לבקש ממי ללמוד: הרוצה לישכב בלי פחד יקיים בעצמו אשרי אדם מפחד תמיד: הרוצה מאכלים ערבים פת ומלח יאכל: הרוצה במשקים מתוקים מים במשורה ישתה: הרוצה בשינה מתוקה ינעור כל הלילה לחדש חדושי תורה: הרוצה בחיים ימית עצמו על התורה לקיים אדם כי ימות באהל וימסור עצמו על קדוש השם: המתאוה בגן אלהים ימנע עצמו מטיולים בגנות ופרדסים: הרוצה להיות מכובד בשמים יבזה על התורה על דרך אם נבלת בהתנשא<sup class=\"footnote-marker\">46</sup><i class=\"footnote\">שדרשו על־זה רז\"ל: אם נבלת עצמך על דברי־תורה, סופך להתנשא.</i>: הרוצה להיות חביב בעיני המקום יהיה שונא כל עושה רשעה: הרוצה מלאכים יצאו לקראתו במותו, אל יצא לקראת חבירו לחלוק, ישמע חרפתו וישתוק: הרוצה לקנות שם טוב, יאבד שמו לבל יזכר בין מרגיזי אל: הרוצה לרוץ לראות כל מה שיש תחת השמים מנבראים ודברים משונים, ירבה בישיבה עם חברים החכמים והם יודיעו לו בחכמתם תבנית כל הברואים: הרוצה ללמוד חכמות חצוניות יאטם אזנו מלשומען: הרוצה להיות שורר על עמו יברח מן השררה: הרוצה בכבוד יברח ממנו: הרוצה בעושר יפזר מעותיו לעניים: הרוצה בגבורה יתיש כחו בתורה: הרוצה בחכמה ילמד מכל אדם: הרוצה להרבות בנים בני קיימא ימעט עצמו מבעילות אסורות: הרוצה לשכב בטח על הארץ ישב: הרוצה בית משכית וכותלי מבצר ירגיל עצמו לישב באהל כאורח נוטה ללון: הרוצה ריבוי יינות יזיר עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו בתעניות: הרוצה בתאות המשגל יזדווג עם אשתו מליל שבת לליל שבת: הרוצה ביופי ישחיר פניו על התורה: הרוצה בחן ילבש שחורים: המתאוה מלבושי רקמה ילבש שק על מתניו על עונותיו: המתאוה לקול שירים יקונן על סופו שעתיד לחזור לעפר ורימה: המתאוה לשחוק יבכה תמיד על מה שהכעיס לבוראו: המתאוה משתאות ימעט במאכלו: המתאוה לצחות לשון יחזק בפלך כי ברוב דברים לא יחדל פשע: המתאוה עצלות ינוח עצמו כל היום מלגמול חסד: המתאוה נשים לא יסתכל אפי' בפני אשתו: הרוצה לשמוח ידאג תמיד על כי מחומר קורץ והוויתי נפסדת: החפץ בברכה יתרחק מברכת רשע שהרי רבקה נעקרה שלא יאמרו ברכת לבן עשה פירות: החפץ לראות בחופת בניו ובנותיו ומשתדל על זה, יניח השתדלותו ויבטח בשם ה': הרוצה לקדש עצמו יתעסק במת מצוה שאין לו קוברים: הרוצה לשמור שבת יחללהו על פקוח נפש: הרוצה לקיים נפשות בישראל יבער מן העולם כל המוחזק למסור: הרוצה לכתוב ספר־תורה ימחק וישרוף ספרי מינין: הרוצה לקיים כל התורה יבטל עבודה־זרה. הרוצה להקביל פני שכינה, אל יסתכל בפני רשע: הרוצה להחיות נפשות רבים אל ירחם על מינין ואפיקורסים דרחמי רשעים אכזרי: הרוצה להעמיד תלמידים ימנעם מללמוד בספרים חצוניים: הרוצה לקרב הגאולה ידחיקנה מדעתו שאין בא כי אם בהיסח הדעת: החפץ במתנות ישנא אותם: המתאוה להיות כמלאכים ישים עצמו כבהמה לבל יתגאה: החפץ בשכר עולם־הבא יתרחק משכר עולם־הזה: החפץ בתחיית המתים ימית עצמו על התורה בעולם־הזה ואל יחיה מריבית ויחיה בתחיית המתים.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תודה <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יעזוב <b>ה</b>חטאים והעונות והפשעים שעשה ולא יפסיק מלבקש רחמים מה', והוא יתברך בודאי ירחם כי חנון הוא, וכה יאמר: אנא ה' אלקי ואלקי אבותי אשר בראתני, ואל יצא פעולתך לריק להחזירני כלא הייתי בעבור שהכעסתיך, כי גלוי לפניך כיון דמחומר יצרתני, שהחומר מטנף כל מקום אשר יגע, ועל־זה בראתני לעזרני בבואי לחזור ממעשי הרעים, כדי להטיב עמי, כי על־זה בראתני. ובאתי לפניך כי אין מי שיכול לתקן שברי כמוך, כי האומן שעשאני, הוא יודע מקום השבירה לתקן. ועוד אמרתי ועל־זה באתי, כי אין מי שמכיר צרת נפשי אלא אתה, והמכיר בצרה מהר מרחם, לכן קבלני בתשובה לפניך ועשה למענך אם לא למעני, כיון שטרחת בי כל כך עד שגדלתני לבא לכלל זה, לבא לפניך בתשובה, לכן רצה תשובתי ונקני מכל סיג וחלאה וחלודה שבנפשי, יען שלא יהיה הלבוש שהלבשתני מלא כתמים לפניך ואהיה מן השבים אליך בכל לב, אם תעזרני לשוב, כי אין בי כח לבדי לנצח מלחמה חזקה כזאת מיצרי הלוחם בקרבי בכל כלי זעמו, אבל מגערתך ינוס ויברח ובעזרתך בטחתי ובאתי עדיך: יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מיצר הרע אחר שובי לפניך, שלא יתגרה בי עוד בחזקה, רק לב לעשות בשר בלבד, שאם יתגרה בי אחרי שובי, הוא יתגרה בכל כחו לאבדני באופן שלא אשוב עוד, וכיון שמגדיל לעשות כל־כך מה שלא צוית לו, אף אתה הקהה את שיניו לגרשהו מעלי מכל וכל, ואם אי־אפשר זה, עמוד לימין אביון לעוזרני לבל יצא מחשבתו של רשע בפועל, ומכל צרה וצוקה שהביא עלי במועציו, על שהחטיאני לפניך, הצילני ותכונן מעשה ידי לעשות מלאכות השייכות להן במלאכת הקדש, כגון לכתוב ספרים ולקשור תפילין וציצית, ותרפא את מכותי ומכאובי אשר הכה בי אויבי מכות אכזרי, ולא ישמע בכי וזעקה בביתי, ולא שוד ושבר בגבולי מקול בכיה וצעקה מאברי הצועקים עלי לאמר, למה זה רמיתני באמור אלינו כל היום סייעוני לעבירה כי טוב לכם, ועתה הן צועקים אלי לאמר, הבא לנו רופא מובהק לרפא אותנו, ובקשתי ולא מצאתי אלא אתה, ובלתך אין רופא מכיר ברפואתם, לכן רפא את שברם ותפור הקרעים שגרמתי להן, כי אין תופר כמוך לתפור ישן להחזירו חדש ממש, ואהיה מן יראיך ומעושי רצונך באהבה ושלא על מנת לקבל פרס, כדי שתקבלני לפניך במקום קיבול שכר מכל מצות אשר אעשה לפניך מכאן ואילך ומכל אשר עשיתי מקודם, אך תשכילני שכל טוב מלפניך למען אשכיל לקיים מצותיך בכוונתם, כאשר עם רצונך למען אעשה כל המוטל עלי לעשות ולמען אפנה בכל דרכיך עד היום אשר תאספני אליך ותוציאני מן העולם משלום אל שלום על־ידי מלאכי שלום, ואמצא חן וחסד בעיניך ובעיני כל רואי, כדי שלא יעכבוני מלעבדך וכדי שיהיו דברי מקובלים בסופרי להם כי מקבל שבים אתה. ובעוד נשמתי בי בחיים אשר קצבת עלי, כונן מענה לשוני לייסר לאותם אשר נטו מיני דרך והלכו חשך ולא אור, כדי להיות מהמזכים את הרבים וטהר מחשבות לבבי שלא אהיה נאה דורש ואין נאה מקיים, וכאותם המחמירים על אחרים ומקילים לעצמם, והיה עם פי בעת הטיפי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מלשון הפסוק: אטיף לך ליין. ופירושו דיבור.</i>. ועם לבבי בעת מחשבי, כדי שיהיה פי ולבי שוין לטובה. והיה עם ידי בעת מעבדי שלא יצא תקלה ממעשי לא לי ולא לאחרים, ועם רגלי בעת שבילי, שלא לעבור במקום טומאה נעלמת ממני, ואל אומר לפניך דבר שאינו הגון ושלא כרצונך, כי איני יכול להוציא כל דברי במשקל מאזני צדק, ואל יבהלוני חלומות רעים, יען שלא ידאג לבי עלי לבטלני לעובדך בשמחה, כי אתה יודע רבון העולמים שרצוני לעשות רצונך, לכן הרחק ממאתים וארבעים ושמנה אברי, דבר המבטלני מדרכיך הטובים ומלוך עלי יצר טוב לשמור חקיך ולעשות רצונך בהתמדה, כי נהיתי ונחלתי להלחם ביצרי הרע מלחמה חזקה ועצומה כמלחמת גוג ומגוג מעודי עד היום הזה, כי לא נפל בו השינה והתרדמה אפילו רגע אחד, תמיד נלחם בחוזקה וכל זמן שמזקין כחו מתגבר עליו כמדת נחש וחזיר, ואף על פי שנתיישן עמי מצאתיהו שונא חדש, בקשתי אהבתו וכרתי ברית עמו שלא יזיקני ומצאתיהו מאחרי חופר גומות להפילני נפילה בלי תקומה, ראיתיהו ובחנתיו שאין לבטוח עליו, ובאתי בתפלה לפניך שתרחיקהו ממני או להופכו לאוהב לי לעשות חברה עם יצרי הטוב שילכו שניהם יחד לבית המדרש, וקבל תפלתי ככתוב שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וכו', ותשים חלקי מיושבי בית המדרש ותצילני כל ימי מלהכשל ליכנס בעצת רשעים ומלישב במושב לצים בבלי דעת, ותן לבי נשבר ונדכה ושפל רוח לפני כל בני אדם, כדי שלא ילכדני גאותי וכעסי לאבד מה שהרוחתי בתשובתי, ולמקללי נפשי תדום כדי שיהיו הקללות כצרי לרפואת כפרת כל מה שהעויתי לפניך, רבון העולם שמרה לפי מחסום שלא להשיב חרפי דבר, לסבול עונות נעורי ושלא יוכל שום בריה להזיקני כדי שלא יבטלני מלעובדך נגד המזיק. ויחד לבבי לאהבה וליראה את שמך, כי חפץ חסד אתה ויהיו דרכי מתוקנים נגד פניך, כדי שממני יראו וכן יעשו לעבדך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כדי לגלות ליראי שמך עומק סודי תורתך, ואתה יוצרי וגואלי עורך שולחן לכל בריותך ומלאת פני תבל תנובה לתת חיים לעם עליה ומזון להולכים בה, תמציא ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים מזונותי ופרנסתי שלימה בשופע גדול ובדרך כבוד בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, מידך ולא מיד בשר־ודם, וכדי שלא יהיה לי עיכוב המזונות סיבת ביטול מצותיך, ואל יעכב עלי שום קטרוג לפרנסתי כי בך בטחתי, שתרחיקם מלקטרג על מזונותי כיון שכוונתי בהם לבל יהיה עיכוב וביטול לעבדך, ותן לי בנים ובנות שיקדישו את שמך בעולמך, ותתפאר עמהם בפמליא שלך לומר ראו בריות אלו שבראתי בעולמי, וכל מלאכי רום יתאוו ויבאו לשמוע מפיהם חידושי תורה ויהיו יפים ומתוקנים בכל אבריהם בלי שום מום, ראויים להתקרב על גבי המזבח כאהרן קדוש ה', ואל ישלוט בהם לא עין הרע ולא בחירת בני אדם ולא שום פגע ונזק, אמן נצח סלה ועד, ואל יתחלל שמך בי, ואל תעשני שיחה בפי הבריות על איזה דבר דופי, אך שימני שיחה בפי הבריות לדבר מעשי הטובים כדי שילמדו לשמור ולעשות כמוני בראותם כח התשובה שקרבתני וקבלתני והגדלתני בריבוי מעשים טובים וזכיות אין מספר שיעור העונות שהרבתי שהפכת אותם לזכיות בתשובתי, ה' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני, ענני ה' ענני בעת ובעונה הזאת, ורחם עלי ועל נפשי ועל כל נפשות ביתי, וייחד לבבי לאהבה וליראה את שמך תמיד כל היום בלי פיסוק רגע, ותבשרני בשורות טובות ממעוניך, ותרפאני רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, וחנני דעה ובינה והשכל לדעת את שמך הגדול, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שומע תפלת השבים. ואם ח\"ו, רבש\"ע הרבתי לפשוע עד שגדלו עונותי לשמים ועשו פגם רב עד שרבו הקטרוגים עלי לאין מרפא, כי חייבו כובד עונותי לנעול לפני דלת התשובה ומדת הרחמים נהפכה לדין גמור, וכיון שכן כל דברי תחנונותי ישא רוח ותעניותי נחשבים לאין, כאיש המוסגר במאסר שאינו אוכל ושותה בעבור שאין לו, עכ\"ז רבש\"ע איני זז מחבבך, להיות מהמקוים רחמיך, ומלבקש ליכנס בחצרותיך, ומה גם שמודעת זאת דחוצפה כלפי שמיא מהניא, וחוצפא מלכתא בלא תגא כאמרם רז\"ל, לכן הנני עושה החיוב המוטל עלי, להתודות כדרך כל השבים ולבכות ולהתאבל על כל מה שהכעסתיך, כי ההפצרות מועיל, ואם לא יועיל לא יזיק, ואף אם תשליכני בשתי ידים מלפניך שלא לקבלני, עכ\"ז איני זז מתחת כנפי חסדיך, ואף שעם כל זה תחזירני לאין כאשר הייתי אין מקודם שיצרתני, די לי במה שנפקחו עיני לידע שיש דין וחשבון, ומנעתי עצמי מלהכעיסך במעשי המקולקלים ובטנופי מחשבותי, כי מה מעלה יותר גדולה מזו יכול אני להשיג אחר שידעתי כי אלקי עולם ה' אתה, ומה גם שאבותי סיפרו לי שדלתי תשובה לעולם פתוחים, אין מסגר להם, ועוד למדוני כי העולם על התשובה תכנת יסודותיו, וידיך פשוטות לקבל שבים ומתחת כסא כבודך פתחת פתח תקוה לקבל משם כל יוצא חייב בכל בתי דינין של מעלה ומטה. ואם יאמר האומר: הנה בכל זאת לא צדקת, כי כל זה נאמר על כל חוטא שבעולם ולא לך, משום שלא קדם חוטא כמוך, אדרבא זאת היא נחמתי ולמשיב נפשי ולחוזק והבטחה לשוב ושתקבלני בודאי, כדי לפרסם עמי בכל צבא המרום במרום וכל מלכי האדמה באדמה עד היכן מגיע כח התשובה לקבל חוטא אין כמוני במוקדמים ובמאוחרים. הכלל העולה, שאדרבא כל חלקי הסותר המה ינחוני, הורוני, החזיקוני, ואל התשובה הביאוני, ובזכות אשר עם חוטא כמוני נתפרסם כחה של תשובה, עשה עמי אות לטובה לעטרני ולהכתירני בין הצדיקים בגן־עדן, ויעבור כרוז לפני וכה יאמר: הביטו וראו מעלת השבים אשר פרסמו בעולם כי חנון ורחום אני, ארך אפים ורב חסד ואמת: ועתה אדון הסליחות כדי להכניע יצרי הערל, אשים נגד עיני תמיד עומק שבעה מדורי גהינם, כדי שיהיה מוראך על פני. והנם כתובים בספר רזיאל דף ל\"ה. ביום הששי ברא את האדם כו', וברא שאול תחתון ואבדון ובור שחת וטיט היון ושערי מות ושערי צלמות וגהינם. ורשעים שבהם מלאכי חבלה ממונים עליהם. מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך ש' שנים. מדור ב' אבדון עמקו מהלך ש' שנה. מדור שלישי בור שחת עמקו מהלך ש' שנה. מדור רביעי טיט היון עמקו מהלך ש' שנה. מדור חמישי שערי מות עמקו מהלך ש' שנה. מדור ששי שערי צלמות עמקו מהלך ש' שנה. מדור שביעי גהינם, עמקו מהלך ש' שנה. האש של שאול תחתית היא חזקה ס\"א מאש של אבדון. האש של אבדון חזקה ס\"א מאש של בור שחת. האש של בור שחת חזקה ס\"א מאש של טיט היון. האש של טיט היון חזקה ס\"א מאש של שערי מות. אש שערי מות היא חזקה ס\"א מן האש של שערי צלמות. האש של צלמות היא חזקה ס\"א מן האש של גהינם. וביודעי שאדם נידון בשבע מדורות אלו כפי כובד חטאיו, והם מלאים אש וברד רוח סערה וכו', חמת ה' עזה אש וגפרית בוערת בנחלי זפת. ונחשים ועקרבים משונים נושכים את הנפש, ושם צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> אשר אין שם דסרי העיתים, קור וחום וחורף ותופע, כלומר היום הוא כמו אופל הלילה.</i>. וצואה רותחת מחלאת סיגי הפשעים, אם־כן איך יתחזק יצרי עלי להחטיא אותי, ועם־כל־זה לא יכניע ויוציאני מדעתי לבלבל את שכלי למרוד לפניך, הבט משמיך וראה כי אין בידי עוד כח לעשות, אם לא שימינך תסעדני להצילני מידו, וכאמרם רז\"ל אלולי הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ובהיותך בעזרתי לעשות חסד עמי, תנוח מלחמת יצרי המתגרה בי, ואז באותו זמן שאני פנוי, חייב אני להודות להלל ולפאר ולשבח ולרומם ולברך ולגדל ולקדש וליחד ולהקדיש ולהמליך שמך עלי בקצת תואריך הכתובים בספר רזיאל: מלך אמת. מלך אביר. מלך אחד. מלך אחרון וראשון. מלך אמיץ: מלך ברוך. מלך ברור. מלך בחור. מלך בורא. מלך בוחן: מלך גדול. מלך גבור. מלך גאה. מלך גואל. מלך גבוה. מלך גנון: מלך דר במרומים. מלך דגול. מלך דיין. מלך דורש דורים. מלך דובר שלום. מלך דורש צדקה: מלך הדור בלבושו. מלך הוגה המולה. מלך הוד. מלך הדר: מלך ועד. מלך ותיק. מלך אומר ועושה: מלך זך. מלך זן. מלך זוכר נשכחות. מלך זוקף כפופים. מלך זוכר רחמים: מלך חסין. מלך חסיד. מלך חנון ורחום. מלך חי העולמים. מלך חי וקיים לנצח. מלך חזק. מלך חונן דלים. מלך חוקר כליות. מלך חי החיים. מלך חוצב להבות אש: מלך טוב ומטיב. מלך טוב וישר. מלך טהור ומנוזר. מלך טוב לטובים ולרעים. מלך טוב לקויו: מלך יחיד. מלך ישר. מלך יקר. מלך יודע ועד. מלך יושב בסתר. מלך יציב. מלך יתרונן. מלך כבוד. מלך כביר. מלך כונן בכסא צדק. מלך כובש כעסים: מלך לובש צדקה כשריון. מלך לעד לעולם. מלך לוהט. מלך לובש רחמים: מלך מוחל וסולח. מלך ממית ומחיה. מלך מכפר. מלך מעביר על כל פשע. מלך מכסה. מלך מהודר. מלך מוריד ומעלה. מלך מוריש ומעשיר. מלך משפיל ומרומם. מלך מטריף ומכלכל. מלך מפרנס ומעודד. מלך מרום ונשא. מלך מלא רחמים. מלך מלא זכיות. מלך מהולל בתשבחות. מלך מלכותו לנצח. מלך מושל על כל. מלך מפליא פלאות. מלך מצמיח ישועה. מלך מבטח ומשען. מלך מתיר אסורים. מלך מוציא אסירים. מלך ממליך מלכים. מלך משובח ומפואר. מלך נורא עלילה. מלך נערץ. מלך נשגב. מלך נשא ונפלא. מלך נאמן. מלך נכבד. מלך נעים ונחמד. מלך נוצר חסד. מלך נאה. מלך נושא עון. מלך נבון. מלך נצח נצחים. מלך סומך נופלים. מלך סובל עולמים. מלך סתר. מלך סתרך להבי אש וענני כבוד. מלך סולח עונות. מלך סגיא עוז וכח. מלך עזוז וגבור. מלך עליון ונורא. מלך עונה בצרה. מלך עובר על פשע. מלך עושה פלא. מלך עושה בראשית. מלך עתיק. מלך עריץ ואמיץ. מלך פודה ומציל. מלך פועל ישועות. מלך פותח ידו לכל. מלך צדיק וישר. מלך צח ואדום. מלך צופה עתים. מלך צור עולמים. מלך צבאי צבאות. מלך קדוש ונורא. מלך קרוב לקוראיו. מלך קנא ונוקם. מלך קונה שמים וארץ. מלך קדושתו למעלה. מלך רם ונשא. מלך רחום וחנון. מלך רם על רמים. מלך רוכב ערבות. מלך רוכב על כסא הכבוד ועל הכרובים ועל כנפי הרוח. מלך רוצה בתשובה. מלך שוכן שחקים. מלך שומע תפלה. מלך שדי. מלך שוכן במעלות. מלך תקיף. מלך תמים דרכו. מלך תולה ארץ על בלימה. מלך תהלתו במעלה ובמטה. מלך ששמו מלך מלכי המלכים הקב\"ה ולו המלוכה הרחמים והסליחות. מלך סולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואייכי. מלך עושה עמי ועם כל העולם אות לטובה בעבור שמו הגדול שנאמר מגיד דבריו ליעקב. וכיון שבהיותי פנוי מיצרי איני מתעסק כי אם להודות את שמך, אם כן גרשהו מקרבי הכניעהו השפילהו אבדהו. ואם תאמר יוצרי וגואלי להחזיקו בקרבי לתת לי שכר מצות בעבורו בהיותי עמו בעל בחירה, טוב להודות לפניך תמיד בלי קבלת שכר מהיותי רשע לפניך אפילו רגע כמימריה ונשמתי אשר בקרבי לובשת קדרות בחוטאי לפניך ומייללת ומקוננת עלי, איך השלכתי כתם בלבוש המלך שהיא מתחת כסא הכבוד חוצבה, ומי יכול לסבול לראות בכל עת נשמתי מתאבלת, טוב לי שיצרי חלל בקרבי, ולא בעינא לא הוא ולא שכרו, שאין טוב לאדם כי אם לעבוד לבוראו לפארו ולרוממו כמלאכים שבמרום. ואל יעלה בלב החוטא לומר כיון שנשמתי היא מן השמים וגופי מן הארץ, הם יליצו בעדי ביום הדין, זה אינו אם על עצמם אין יכולים, על אחרים לא כל־שכן דכתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, אדרבא הם יתבעו ממנו בדין אשר טמא חלק מהן, ואדרבא ילמוד החוטא מהם לתקן דרכיו כי ישא עיניו לשמים ורואה את השמש ואת הירח ואת הככבים זכים וברים עומדים ומשמשים ואין משנים תפקידם ואין להם שכר והוא מחומר קורץ, שפל ואפל מוכן לשכר, למעלות רמות ונשאות, שצריך לטרוח בכל מאמצי כחו לעבוד לבוראו ואל יאבד רגע מחייו כיון שזיכהו השם לשכר מה שלא זכו השמים וכל צבאם הזכים. ואפשר שלזה כיוון המשורר דוד המלך ע\"ה בפסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ירצה כי אראה שמיך וירח וככבים אשר כוננת, זכים ומבריקים באורם, ועכ\"ז לא זכו לשכר, אז אני אומר מה אדם מלשון מה רב טובך, כמה מעלת האדם מכל צבא המרום במרום, וראוי כי תזכור ותפקוד אותו תמיד לתת עיני השגחתך עליו. גם ילמוד אדם מן האילנות שטוענים פירות בכל שנה אע\"פ שאין להם קבול שכר על זה, וכל־שכן הוא שצריך שיוסיף כל שנה ושנה חבילות חבילות של מצות, כי בנפשו הוא עושה לקבל שכר טוב. ילמוד הרשע מן הזבובים שכשם ששורים על כל דבר נסרח, גם שורים על הדבש ולפחות ראוי לרשע לנהוג כך, שכשם שעושה עבירות שיעשה ג\"כ מצות, והוא לא כן עושה, כי־אם תמיד מרעה אל רעה ובורח מכל דבר מצוה כבורח מן הארי. גם תראה פחיתות הרשע, שהלואי יהיה כשממית, שהנה שממית בידים תתפש במקום האשפות, משום ששם מצויין הזבובים לרוב לריח הסרחונות המושלכים שם, וכונתה לתופשם כנודע, ועל כל זה לפעמים תתפש בהיכלי מלך אע\"פ שהוא מקום נקי בהעדר זבובין, והנה הרשע מצוי תמיד במקומות המטונפים בבית הזונה ובבתי טרקסאות<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בתי שחוק וקלות ראש.</i> ובמושב לצים ואפילו במקרה אינו נכנס בהיכלי המלך הם בתי כנסיות ובתי מדרשות. והטעם הוא משום שבית הכנסת ובתי המדרש הוא לצדיקים כגן אלקים ולרשעים כבור שאול. גם תחת זאת רגזה ארץ, שהרשע יושב ובטל לילה ויום בדברי בטלה, ואם יפתח א' ספר לפניו ללמוד מיד בורח ונעשה להם דברי תורה כמו ויהי נועם לשדים להבריחם, והטעם הוא כי מתחלה בחרו להיותם מנודים ולא לעסוק בתורה כאשר שמעתי מהרב הגדול כמהר\"ר יהודה שאראף משם הרב הגדול כמוהר\"ר אברהם אסכנדראני ז\"ל על משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' דצריך להבין מה עלבון התורה איכא הכא, אלא העלבון היא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, כלומר מנודה ועכ\"ז אינו עוסק בה, נמצא שיותר חפץ להיות מנודה ולא לעסוק בתורה, יש עלבון לתורה גדול מזה, עכ\"ל. והנה כיון שמתחלה רצה להיות כל ימיו בנידוי מלעסוק בתורה, עכשיו כששומע דברי תורה הם לו כסם המות ובורח כאשר בורח השד מויהי נועם. ועוד נמשיל לך משל, סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה, משל לאדם שמתו לו בניו ואשתו ואבד כל ממונו והוא בתכלית הדאגה, אם יבא אדם בפניו בקול שיר ומזמור, יברח משמוע כי ידאג שקול השיר מוסיף על דאגתו, כך הרשע נקרא אבל כדכתיב גבי הבעל תשובה ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים מהלוין לאדם שמתאבלים עמו ברשעתו. ומה גם שהרשע נפשו עגומה ואבלה תמיד שהיא רואה ויודעת בעונשים המגיעים לה על מעשה הרשע, שאע\"פ שהוא לא חזי היא חזיא ומתאבלת. ולכן כששומע בקול שירים ושירות יש הוספת דאגה ואבלות לה ובורח. לכן כשהצדיק פותח בדברי תורה משמחים את הלב, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכמ\"ש רז\"ל שלשה קולות משמחים את הלב, קול כספים, וקול תורה וכו'. מסיר הרשע אזנו משמוע תורה, דמוסיף לו קול תורה דאגה על דאגתו ובורח כמדובר. ודע שהיצר מפתה לרשע שלא יעזוב את חסרונו בשומו בפיו טענה ליום הדין, וחי בהם כתיב ואם־כן לא יכול להניח הרגלו מהטיולים והמאכלים הערבים והמשקים המתוקים והשינה עד ארבע שעות ביום, פן ימות בהניח הרגלו אשר נרגל בו הרשע, ואינו מן הדין לאבד את עצמו בידיו. וטעמו ונימוקו עמו להינצל בזה דוחי בהם כתיב ולא שימות בהם. זהו טענה כוזבת, כי יש לו ללמוד מעשיר שהעני שאע\"פ שהורגל בתענוגים וטיולים ומאכלים ערבים ובמשקים מתוקים כמוהו, ועכשיו שהעני מאכלו פת סובין ושוכב על גבי קרקע ואינו מת, וחי בעולם. ואפשר שלפעמים עושה אלקים עשיר ירא שמים שירד מנכסיו להיות מוסר לרשע כמדובר, דכיון דירא שמים הוא, רוצה לזכותו שישובו רשעים בעבורו, ואם לא לדונם עמו להרבות שכרו לעולם הבא על הצער שסבל מעוני ומדלות, כשם שדן לרשעים שהלכו אחר יצרם לזנות, באומרם לו הרי יוסף.",
+                "ומה גם דכמה הרפתקי<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">מקרים וצרות.</i> שעובר על העני ואינו מת לאור יקום עני רואה עולליו שאלו לחם פורש אין להם, יצא לחוץ לבקש אינו יודע אנה יפנה ואנה ילך ומביט ורואה בפני כל עובר ושב אולי יכירו בצערו לתומכו ולסומכו, ואין משים על לב, כי אין נבואה בעובר ושב, והוא הולך ובא הולך ובא, סובב בעיר עד שברכיו כושלות מצום ויצרו צעדי אונו ודעתו על בניו העטופים ברעב אחוזים בבולמוס<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">הוא חולי מחמת רעבון עד שידיו ורגליו קרים ופניו ירוקים וחושיו נחלשים עד שכמעט לא נותרה בו נשמה.</i> ואשתו העניה בראותה בצרת בניה נשקפה בעד החלון לראות מדוע מתאחר פעמי רגלי בעלה לבא, שומעת פסיעות חושבת הנה בא מבטת ורואה איש נושא בר ולחם ומזון עובר הלאה, אומרת לא הוא, אין רע מזל כמוהו, חוזרת אצל בניה ביגון ואנחה ובאפס תקוה, צועקת אוי בני בשומעה קול צעקתם, אבי אבי ואין קול ואין עונה ואין קשב, ואביהם בחוץ מתגולל ברתיחת דמו בקרבו מפני זלעפות רעב ואצל כל פינה יארוב, חוזר מכאן ולכאן ודא עקא אף זו על צערו חמת המציק הכרג\"א<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">מס שנותנים למלך.</i> והחובות לאלפים ולרבבות ולבו בל עמו מצרת בניו ואשתו המצפים לו ואינו יודע אם ימצאם מתעלפים בחיים או מתים, וכל היום מוציא נפשו בשוקים וברחובות אולי ימצא דבר להחיותם ולרפא מכתם והנה לעת ערב והנה בהלה בהיותו בידים רקניות. וכראותו כי כלתה אליו הרעה מסיר מסוה הבושת מעל פניו ומעיז פניו וכלימה כוסה פניו עד שהם משתנים לגוונים ככרום<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">עוף אחד יש בכרכי הים ששמו כך, וכשהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין.</i> ומתקרב לחד מן קאמיא בחנות מוכר אוכל נפש ומתחנן לפניו ברוב חמלה שיפתח לו בצדקה עד ככר לחם וחוזר לביתו בלחם צר ובדאגה רבה. וכראותם אותו אשתו ובניו פונים לידיו שחייהם תלויים שם, וחוטפים וטורפים הלחם שבידו להשיב נפש ומיד רצים אל המים למלא כריסם מחסרון הלחם ונופלין כחולים בלי כח עד שהם משתכרים בשינה בחלומות מבולבלין מאדי החולשה העולה על ראשם ומצטערים בשינה יותר ממה שהצטערו ביום מחרפת הרעב, וכה דרכם כל הימים ואביהם בת טות<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">לן בתענית.</i> ושינה לא עבר בעיניו. בבוקר יקום ומאחר פעמי יציאתו לצאת מדלתי ביתו החוצה באומרו למה אעמול לריק, אתמול ערום יצאתי מן ביתי וערום שבתי שמה, ואם־כן למה אוסיף לצאת להרבות כאבי ולהוסיף כלימות והוא נחבא בכלים בתוך ביתו. וכראות אשתו ובניו כי אבדה תקותם ממנו יוצאים לחוץ להלוך ולחפש באשפתות העיר אולי ימצאו ממותרי קליפת הפירות המושלכים שם, והעצמים היבשים לגדר להשיב נפש, ואם אין שם מאומה מתפזרים על פתחי הנדיבים על פת לחם, ואמותם העניה נושאת על כתפה העולל והיונק שם על שכמה ויוצאה לבקש אוכל לנפשה כי חשכו עיניה, מראות בצרת בניה הקטנים ובעלה צועקת אחריה בצאתה, אולי יחנן השם ותמצא מזון גם לי גם לך, ונמצא אב ואם ובניהם נפרדים זה מזה כל היום בחוסר כל, והבעל מצפה לאשתו מתי תבא והנה באה ואין בידה מאומה, ואם באולי כביר מצאה ידה איזה דבר אכילה אוכלת בצינעה ובלב רך לקיים חייך קודמים לחיי חבירך. והאיש כראות כך ישן בדאגה ויללה במקום אכילה ובבקר חוזר ומתחזק לצאת לחוץ על המחיה ועל הכלכלה: וכיון שאלו קצת קורות העני, אין להאשים עליו אם הוא במיעוט דרך ארץ ומעשיו מגונים כי לבו בל עמו: ורע דרכיו של עני נראין מעוקלים ומגונים ועכ\"ז הם ישרים, כיצד בהיות שאין העשיר מכיר בדוחק העני כי לא נסה, אם רואה עני בימי החורף ביום סגריר<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">יום גשמים שהכל מסתגרים בבתיהם</i>. מרחם עליו וקראהו אל ביתו שיאכל וישתה ויחם לבבו, מיד בעלות בסולם רואה לעשיר יושב כמלך בגדוד בחדרי משכיתו ומצעות שתחתיו בגדים לבנים, מיד יושב רחוק ממנו לבל יתקרב אצלו לישב בצדו פן יטנף בטיט שברגליו המצעות בהרות בהרות והעשיר שאינו מכיר בזה קורא וחזר וקורא שעלה יעלה וישב בצדו ויסיר גלימתו והעני מפציר שלא לעלות כדי שלא יתגלה חרפתו מטינוף רגליו וכסותו ומיד העשיר חושבו לכבד ולמדות מגונות דאון ותרפים הפצר מונע דבריו עמו וכשמקרבו על שלחנו מאחר לשלוח ידו בקערה ובכוסו כי יכלם מגידול צפרנו כי לא היה בביתו מספריים לקצצן ומסמרטוטי הבלואים אשר סביב בזרועו. ובהיות נעלם זה מן העשיר חושבו לגאה כי דרך המתגאים לאחר לשלוח יד במאכל שבפניהם ומבזה אותו בלבו, וכששולח יד במאכל ממהר לשלחה אל פיו, כי לחם לא בא אל פיו כל היום, ובראות העשיר שטורף ואוכל שלא כמותו, אומר בלבו אוי למי שמביא עני בביתו. ואינו מבחין כי הוא קצת שבע מסעודת הצהרים ולכן אוכל בסעודת הלילה בנחת, אך העני הרעב מכריחו לטרוף ולאכול כי לא יכול לסבול רעבו וטורחו, ואחר שמאכלו בטורח ובמשא כי ניחם על מה שהביאו, רצה להשכיבו על מטה בסדיני פשתן הדקים וכשלג לבנים. כראות העני שהעשיר הופך ממנו פניו מיד קם ושוכב על־גבי קרקע יען שהטיב עמו להכניסו בביתו ואיך יגמול לו מהרעה למלא מטתו כנים, וכראות אותו העשיר על גבי קרקע חושבו לשוטה או בעל ערמות כי אין מכיר במשפחות הכנים שעליו ושרוצה לגמול חסד עם בעליו עד שגוער בו בחרון אפו שישכב על המטה אשר הכין לו פן ימות בצינה בתוך ביתו ויעלילו עליו שהרג את הנפש לבוז את כל אשר לו עד שמואס העשיר חייו ואומר יאבד יום שקראתיו ולביתי הבאתיו, תאלמנה שפתי הקורא עני בביתו טוב מזה יום מותו. וכראות העני כל הנזק שעשה בלילה אחד בבית העשיר, טינף מצעותיו בטיט שברגליו, הפציר שלא לשלוח יד בקערה, אכל שלא כהוגן מלא המטה כנים, מה עושה יקום בטרם יכיר איש את רעהו לפתוח פתח החצר ולברוח כדי שלא יתגלה חרפתו לעיניו לאור הבקר ובורח משם בלי תת תשואות חן חן לעשיר ולביתו על החסד שעשו עמו, וכשקם העשיר ורואה פתח חצרו פתוח והעני אינו בביתו צועק מר על העניים שהם משוללים מדרך ארץ ומלאים מדות מגונים ובאים בבתיהם לגנוב ולברוח, וכפי האמת אין להאשים על העני כי הוא מוכרח במעשיו ואע\"פ שדרכיו נראים מעוקלים ומגונים, עכ\"ז הם ישרים כמדובר דמה שמכריחו העניות לעשות עושה, אך העשיר שאינו יודע תעלומות עניותו, חושבו למגונה. גם דע גודל צער העני על קיום מצותיו יתברך, הנה בימי החורף שהימים קצרים וביום ששי ביום סגריר וקרח וצינה ומנעליו קרועים ואין פרוטה בכיסו להוצאת שבת, מה צער יש בנפשו, אין כמוהו בכל צער שבעולם ועכ\"ז אינו בועט ויוצא ומוסר עצמו למיתה לבקש הוצאות לכבוד שבת, וכן עומד על נפשו על קיום שאר מצות. ואתה חלל רשע בראותך בצער העני ואף אם היה עשיר וחזר עליו הגלגל ודחפו לחצר מות בסוג העניות סובל העניות וחי בחוסר כל ואינו מת ואיך תמות אתה בעוזבך גם את תענוגי זנותיך וטיולי זדוניך, חזור בך ותאריך ימיך וריבוי עונותיך יתהפכו לזכיות ונמצא אתה בלי עמל וטורח כתיבה מלאה ספרים ועליונים ותחתונים ישבחוך כי עזבת הרגלך על אהבת בוראך, וכה יאמרו לך אשרי האיש אשר הלך חשכים ונוגה לו הדליק נר מתוך החשך וידע שבילו ויצא לאויר צח ומצוחצח ועליון ממנו, לא חשך מהטוב הגנוז לצדיקים ולהעמידו בקהל קדושים. ישים הרשע נגד עיניו להכניע יצרו הרע כמה בחורים ובתולות מתים בחופתם ופעמים ממיתות משונות כגון שעולים בסולם ונופל הבית על כולם, או גזרת מלך עליהם להתיז את ראשם. גם ישים נגד עיניו אנשים שמפשיטים עור גופם בחיים חייתם באין חמלה צועקים ואין מושיע: גם ישים נגד עיניו שיש בני אדם שוחטים בניהם לעיניהם ואין לאל ידם לרחם עליהם, ישים נגד עיניו דיש אנשים מנוגעים עד שתולעים יוצאים ממנו ואין רפואה למכתם, ישים נגד עיניו בנים קטנים מתים מחולאים קשים ומתחננים בתנועות בלי דיבור ואב ואם רואים ומעיהם מתחתכין ואין יכולים להושיע: ישים נגד עיניו בחורים ובתולות שמגנין השמש ביופיין ונופל בהם סמיות עינים וחיגרות רגלים ואינם רואים עוד שמחה בעולם ובדאגה ויגון יוצאין מן העולם. גם ישים נגד עיניו זקנים מכובדים נופלים בגלות והולכים בגילוח הראש והזקן ומתים תחת משאם אבן ונטל החול. ישים נגד עיניו חורבן העולם במבול והפלגה וסדום, גם ישים נגד עיניו גזרת דור המדבר, ישים נגד עיניו צרת ישראל בימי המן. ישים נגד עיניו אנשים אוכלים בשר זרועם, גם ישים נגד עיניו קללות שבמשנה תורה. ישים נגד עיניו בני אדם שעושים כלים מעצמותם, גם ישים נגד עיניו מתים שמוציאים אותם מקבריהם ליקח מהם איזה איבר לאיזה תרופה. ישים נגד עיניו כמה אנשים ונשים לא ראו בנים מעולם וכל ימיהם ביגון ואנחה ולבסוף יוצאים מן העולם בלי חמדה וזרים יורשים את יגיעם. ישים נגד עיניו שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף ולבסוף חוזרים על הפתחים בבושת ובקלון, ישים נגד עיניו מוטלים עלי משכב כל ימיהם בחולי קשה, צועק בכאב תמיד עד שיוצא נפשו בחבלים. ישים נגד עיניו בני אדם נטבעים בימים ובנהרות מאכל לדגים ומהם נטרפים במדברות מחיות רעות וקבורת חמור נקברים, ומהם מתים מנשיכת נחש שרף ועקרב ומהם מלחומי רשף וקטב מרירי, גם ישים נגד עיניו אנשים טועים מדרך הישוב ומשתוממים בחורבות ובמדברות ומושבם עם החיות ואין מכירים עוד מיישוב ומתים פניהם אל הקיר. גם ישים נגד עיניו אנשים ונשים יוצאים מדעתם והולכים חשופי שת בשוקים וברחובות שם מושבם ושם הם ישנים וסביבם כלבים. ישים נגד עיניו הריסת מגדלים ונפילת ארמונים וחורבות בתים וחצרים ושריפת עיירות ומדינות וכרכים ושטיפת מים וחרבן איים ועקירת גנות ופרדסים וכסף וזהב לרוב ובגדים חמודים וכתרי מלכים מתבלאים וחוזרים לעפר. וגם ישים נגד עיניו שגם לעתיד שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, ישים נגד עיניו בני אדם שמאריכים בחוליים שנים וביום שמתרפאים וקמים ממטתם יוצאים לחוץ ונופלים ביד אויב וממיתם במיתות משונות, ישים נגד עיניו ספינות טובעות בים סחורות נאבדות. ישים נגד עיניו נשים מתאות לבנים ובסוף ימיהן יולדות ומתות בלדתן והנולדין מחזירין להן על המניקות ואין ומתים מבלי חלב או מתים הולדות מיד ביוצאם לאויר העולם ואמותיהן בדאגה כפולה יותר מקודם עיבורן, ישים נגד עיניו עקרה שתלד בן בזקנותה ומיד בצאתו מרחם אמו שוחטים אותו בגזרת מלך ליקח דמו לרפואה, ישים נגד עיניו יתומים ואלמנות סומך ותומך אין להן ומתים בלי חמלה. גם ישים נגד עיניו אנשים שרבו עליהם החובות ובוחרים מחנק נפשם או נופלים על חרבם או מן הגג וממיתים עצמם, ישים נגד עיניו בני אדם מתים פתאום בעת שמחתם. גם ישים נגד עיניו בנים מתים כאבן הנופל ביום הגשם בעת הרעם, גם ישים נגד עיניו בן ממית אב ואם בכעסו ואח ממית אח אחות ואח\"כ ממיתים אותו במיתות משונות, ישים נגד עיניו אב ואם שוחטים בניהם ומבשלם בידיהם לאוכלם מפני הרעב או שוחטים בן אחד להאכילו לשאר בניהם שלא ימותו ברעב. ישים נגד עיניו בני אדם נרדפים כל ימי חייהם. גם ישים נגד עיניו שרים נופלים ביד עבדים ומשתעבדים בהם בפרך. ישים נגד עיניו מלכים מורדים בהם העם ובורחים למרחקים להציל נפשם ובאים לכלל הדיוטות לגרר ביבין, גם ישים נגד עיניו קול צווחות ויללות על צרות ומיתות, גם ישים נגד עיניו צרת בנים שלא הכירו אב ואם ולא אח ואחות והם יחידים בעולם בלי סמיכה, צועקים בצרתם ואין עונה, ישים נגד עיניו איש ממית לאשתו ואשה לבעלה מסיבת מחלוקת ואיבה ושנאה. ישים נגד עיניו בני אדם נתפסים מסיבת בעבירה ומתים מרוב הבושה, גם יתן נגד עיניו ריבוי עם הנופלים במלחמות לאלפים ולרבבות והמתים במגפה לאין מספר, ישים נגד עיניו בן יחיד נפרד מאביו ואמו והלך למדינת הים והיה שם שנים רבים ומקוים אותו בכל יום ומכינים לו צרכי חופתו וביום בואו נפל מן הסולם ומת. ישים נגד עיניו באנשים החטאים בנפשותם שסופם לביזה ולהרג. ישים נגד עיניו אוננין ואבלים מאב ואם בכניסתם לחופה, ישים נגד עיניו חתן בעת שנתייחד עם כלתו מתה מיד מחמת בעילה. גם ישים נגד עיניו גרושים ושמדות שהיו בישראל ונקמות שעשו בחסידי עליון ובזיונות שעשו האויבים בנשים להביא עליהן בהמתן ולבקע כריסן ועוקרים בידם ולדותיהן ומלאים בורות מתינוקות חיים ומכסים עפר עליהם ומיריעות הספרים עשו למנעליהן וברצועות תפילין קשרו להן, ונקמות אין חקר ככתוב בספר טיט היון, גם ישים נגד עיניו גרושי הילדים באיי העקרבים, וקודם גירושם חתכו לשונם כמו שהובא בשבט יהודה, ישים נגד עיניו כל הגרושין והצרות הכתובות בדברי הימים ושבט יהודה, ישים נגדו המלחמות והצרות שהיו על ירושלים ללוכדה. ישים נגד עיניו חרבן שני בתי מקדשות. ישים נגד עיניו הריגת ביתר והצדיקים שנהרגו באכזריות גדול' כפלים כיוצאי מצרים כאשר בא במסכת גיטין ובמדרש איכה ובבן גוריון. ישים נגד עיניו במשפטי רשעים שבגהינם, ישים נגד עיניו בונים היכלות ומכינים סעודות ומתקנין מלבושים ומצעות ואחר תשלום הכנתם מתים ונמצא הכינו לבעלי נשותיהם, ישים נגד עיניו בחבלי משיח ובמלחמת גוג ומגוג ובהריגת משיח בן יוסף ובצרת ישראל בעת ההיא, ישים נגד עיניו המיתה המהלכת בכל יום בגזרת חטא אדם הראשון. והנה בשומו החוטא נגד עיניו את המאורעות הרעות והמיתות המשונות והנקמות וחורבות השוממות והנפילות וההריסות והאיבודים והעקירות והשפלות והשעבודים והמלחמות והחורבנות והמקריות המשונות אשר תחת כל השמים, אז יכנע לבבו הערל מהרעדה ומהפחד פן יפגע בו אחת מהנה או קצתם או כולם, ומה גם שבזכור אדם צרות רבות מזדעזע ונעשה בשרו חדודין חדודין ולבו מת בקרבו ומסתלק ממנו כל תאוה חומרית ומתאוה באור החיים ומתדבק בהקב\"ה ובתורתו ומקוה בכל יום מקום כבודו בגן־עדן כאשר תראה מיעקב אבינו ע\"ה שאע\"פ שהיה בחור שבאבות וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, עם כל זה בזכור צרת יוסף היה נכנע ולא היה נכנס עוד שמחה בלבו, ונהג אבלות ימים רבים ולא היה מקבל נחמה אע\"פ שהיה מובטח לעולם הבא, דאין שמחה רבה מזו, אף שיהיה על האדם כל צרות שבעולם עכ\"ז זכירת הצרה היה מכניע אותו, ק\"ו בן בנו של ק\"ו חוטא מלא עונות מעותד לכל משפטי גהינם, ואע\"ג דהוא לא חזי, מזליה חזי שבודאי בשומו נגד עיניו זכירת צרות המקריות שיכנע וישוב אל ה'."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>אמת <b>ו</b>מבין <b>ה</b>מחשבות מכיר בדעת הרשע שמתחזק לחטוא באומרו הקב\"ה ותרן, וכבר אמרו רז\"ל כל האומר הקב\"ה ותרן, יוותרו בני מעוהי, אך הנני מביא ראיה לרשע במופת חתוך, איך מחשבתו הבל ודבריו שקר ודבר כזב, אם האמת אתו שהקב\"ה מוותר על העבירות שהרשע עושה, מה צורך מבחירה ורצון, דלמה ברא יצר הרע שיכעיסהו הרשע כדי לוותר לו אח\"כ, זה דבר קשה לכל מי שיש לו מוח בקדקדו להאמינו. ואם תאמר עושה הקב\"ה לוותר כדי לפרסם חסדו עם החוטא שמוותר לו, אם כן קשה רשע וטוב לו, רשע ורע לו, מוכרח לומר דלזה ויתר ולכך טוב לו, ולזה לא ויתר ולכך רע לו, ועול בחוקו יתהרך ח\"ו, דלזה הוא מוותר להראות חסדו עמו ולזה אינו מוותר, דלמה אינו מוותר לו כדי שידע ויכיר בחסדו גם הוא, ואין לומר דיש הפרש בין החוטא להכעיס לחוטא מצד תוקף יצרו דקצת אנוס הוא, ולכן להחוטא להכעיס אינו מוותר ולחוטא מצד תוקף יצרו מוותר, זה אינו דהא קא חזינן רשע גמור חוטא להכעיס וטוב לו, אם־כן אין מקום להבדיל בין רשע לרשע, והדרא קושיא לדוכתין, למה מוותר לזה ולא לזה, אם־כן מוכרח שאין הקב\"ה מוותר ורשע וטוב לו ורשע ורע לו טעם אחר יש להם, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור כו' כמסקנת הגמרא מסכת ברכות, ועוד אם אמת שהקב\"ה מוותר כדברי הרשע, נמצא על מגן נברא גהינם, כבר מוותר על העבירות, ואם־כן רשעים אינם וגהינם למה, ועוד אם אמת כדברי הרשע, הרי התורה ונביאים וכתובים ותלמוד ומדרשים מעידים ומספרים פה אחד המקומות שהכעיסו הרשעים להקב\"ה וכעס עליהם והענישם, דמה לו לכעוס ולהעניש, דהיה לו לוותר, אם־כן מוכרח שאינו מוותר. עוד ראיה אם הקב\"ה ותרן, מה להם לצדיקים לצער עצמם להתגרות עם יצרם שלא לחטוא, שהיה להם לעשות מה שלבם חפץ והקב\"ה מוותר להם, לא תהיה כהנת כפונדקית, לרשע שאין לו מצוה מוותר, לצדיק לא כל־שכן. ועוד מצאנו אדרבא להפך, שהקב\"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה ולמה אם־כן מוכרח אתה חלל רשע להודות בעל כרחך שאין הקב\"ה מוותר אלא מאריך אפו לתת זמן לרשע אולי ישוב, וכיון שרואה שאינו שב גובים ממנו כל עבירות שעשה, אך בזה מוותר דוקא שלא לחשוב לאדם שלש עבירות כדכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה, וכשחוטא והולך משלש ואילך חוזר וכולל גם השלשה הכלל עונותיו כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל וטעמו של דבר נראה דכתב דוד הקטן, דלמה מוותר הקב\"ה עד שלשה וכו', אלא דיש לפני השכינה ג' מחנות של מלאכים וכל מחנה מעכב עון אחד שלא יעבור לפני השכינה, אך כשחוטא עון רביעי, עובר בתוך השלשה מחנות ועומד לפני השכינה, ולזה ועל ארבעה לא אשיבנו, עד־כאן. ובזה ניחא כשחוטא מרביעי ואילך שכולל גם השלשה כמדובר, דכיון דמעיז הרשע פניו לחטוא חטא רביעי, אף שיעמוד לפני השכינה גילה דעתו שגם הג' שחטא לא היו בעבור שיש מעכבים אותם בחוץ שלא יכנסו בפני השכינה, שהרי חטא חטא רביעי אע\"פ שיכנס, לכן בדין הוא לשלם לו גם על השלשה. עוד נראה טעם למה ועל ארבעה לא אשיבנה כו' מעין טעמו של דוד הקטן, כי הנה באדם יש שלשה מחיצות סביב חלל הגוף ששם הלב משכן הנשמה מחיצה אחת, עוד שניה בשר, עוד ג' עצמות עם גידים וכו' ואם־כן כל חטא מטמא מחיצה אחת, אבל כשחוטא חטא רביעי, נכנס ומטמא החלל שנוגע לנשמה, ולכן על ארבעה לא אשיבנה, כי כבר נטמא כל הגוף מבית ומחוץ, ומזה הטעם עצמו מעון רביעי ואילך כולל עמהם גם השלשה להעניש עליהם, דכיון דטומאה מבפנים בעון רביעי טומאה זו שמבפנים בוקעת ועולה בתוך העצמות והבשר והעור ומטמאין עוד ונמצא הכל צריך ליבון ומירוק, מה שאין כן אם לא היה חוטא עון רביעי, הנכנס לחלל וטמאו שרוב הקדושה שבחלל היה חזקה כל־כך שהיה יכול לדחות טומאת המחיצות לחוץ, לא־כן עתה בנטמא החלל כמדובר, ודוק. הכלל העולה שהיצר מבקש לרשע כמה צדדי היתר להחטיאו, ואחר שמחזיקו לחטוא מביאו לחטוא להכעיס, דכיון שהרגילו עד שנשתרש בעבירות, אינו יכול לפרוש וחוטא אפילו בזדון דקשה לו כמות להניח הרגלו. ואלה צדדי ההיתר המורה לו, משנולד עד י\"ג שנה אומר לו עשה מה שלבך חפץ שאינך חייב לא בבית־דין של מעלה ולא בבית־דין של מטה, מי\"ג עד כ' שמענישים אותו בבית־דין של מטה אומר לו כיון דכפי האמת אינך חייב לפני המקום שהרי אינו מעניש כי אם מעשרים שנה ואילך, אם־כן טעום מכל עבירה ואח\"כ תפרוש מלחטוא וכשעובר מעשרים שמענישים אותו בבית־דין של מעלה אומר לו עשה כל הבא לידך לעשות ואח\"כ חזור בתשובה כדי שתהיה חביב לפני המקום יותר, כיון שיש מצוה יתירה עליך מהצדיקים גמורים והיא מצות ושבת, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועוד שתמצא בידך חבילות חבילות של מצות מהחטאים שמתהפכים לזכיות כאומרם רז\"ל. ואם־תאמר אפשר יתפסו לך בבית דין של מטה בעבירה ויהרגוך, זה אינו דכיון שכונתך לחטוא כדי לקיים מצות התשובה, הקב\"ה מסייעך להעלימך מבית דין שלא תבא ליפול ביד ב\"ד, כדי שיצא כונתך הטובה לפועל, כי חפץ הוא בתשובת השבים אליו. ואחר שמחטיאו בעוברו מעשרים שנה ואילך בטענת התשובה, ורוצה לחשוב בתשובה, אומר לו אם עצתי תקח, טוב שתאריך זמן בעבירות כדי שתשתרש בהן ואז תשוב, דקשה הדבר לשוב ותקבל שכר הרבה, כי לפום צערא אגרא. ואחר שמשרישו בחטאים ומטביעו בבור טיט העונות והפשעים, אם רוצה לשוב אומר לו מה לך ולצרה לשוב עכשיו, כיון שהקב\"ה מקבל שבים עד דכדוכה של מות, וכיצד עושה לו כשרוצה לשוב סמוך למיתתו, מקשה את ערפו שלא ישוב וכיון שהוא בתכלית החולשה, אינו יכול לעמוד כנגדו ומת בלי תשובה וכמאמר רז\"ל רשעים אפילו בשעת מיתה מקשים את ערפם, והסיבה זו כמדובר וכיון שממיתו בלי תשובה, הולך לפניו הוא שטן הוא יצר הרע, ועושה לו מיני הכעסות ונקימות ומראה לו חשך ולא אור, ומראה לו דמיונות מכוערות וצורות מגונות. ומרוב הפחד והאימה רוצה להסתיר פניו שלא לראותם, ואינו יכול ומכריז יצרו לפניו ואומר ככה יעשה לאיש אשר שמע בקו ליצרו ולא עשה רצון יוצרו עד שמוסרו ביד הממונים המשחיתים העומדים על הנקמה שיעשו לו כמשפטו, ודע שהחוטאים מוחלקים לעשרים כיתות לעשות רצון יצרם ולכולם סתירתו בצדו, יש כת א' חוטאים באמרם הקב\"ה וותרן והסתירה מבוארת כמו שהזכרתי לעיל. כת ב' משימים בדעתם לומר כמה דוחק וצערים לנו, ויכפרו על מה שאנו חוטאים ובוטחים על־זה ומרבים לחטוא. והסתירה לזה שהקב\"ה מרבה בצערם כדי שימנעו מלחטוא, ונמצא במה שרוצה למונעם מלחטוא חוטאים לפניו ומכבידים עונשם עם זה. כת ג' אומרת אין הקב\"ה חפץ במות המת, וכיון שכן אע\"פ שאנו מרבים לחטוא, יזמין לידינו מצוה, בבוא לטהר מסייעין אותו. כת ד' מתחזקת לחטוא באומרם כמה רבבות של חוטאים היו בעולם ויש בהוה, ומה שהיה מאלו יהיה ממנו, ובזה מתחזקים לחטוא, והסתירה לזה מי שיש לו מוח בקדקדו אומר, כיון שפלוני עשה נקמות בעצמו, גם אני עושה בעצמי. כת ה' חוטאים באומרם כיון שרוב העולם חוטאים, היאמן שהקב\"ה יאבד כל הברואים אלו אשר פעלו ידיו, אלא מוכרח שירחם ברחמיו לכפר כדי לפרסם כי רחום הוא. והסתירה לזאת דכת דור המבול יוכיח, שכולם היו רשעים והחריב העולם בעבורם. כת ו' חוטאת באומרם אחטא ואשוב כי רוצה בתשובה הוא, והסתירה לזה מבוארת מדברי רז\"ל, האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כת ז' בוטחים לחטוא באומרם אנו מולידים בנים ואנו טורחים שיעסקו בתורה ויהיו צדיקים, וברא מזכה אבא ויצילנו מדינה של גהינם, והסתירה לזה שאפשר שלא יולידו, ואם יולידו אפשר יהיו רשעים כמותם, ואם יהיו צדיקים אי־אפשר להנצל מעונש, כיון שעל פניה זו חטאו. כת ח' בוטחים לחטוא בראות עצמם משורש היחס אביהם, כולם חסידים, כולם קדושים כולם טהורים, כולם מוסרים עצמם על קדוש השי\"ת, ואומרים לכבודם הקב\"ה מצילנו מגהינם, כי אין כבודם היותם הם בגן־עדן ובניהם וקרוביהם בגהינם, הסתירה לזו מבוארת מדברי רז\"ל, אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו וכו', אע\"פ שאין צדיקים כמותם ואביהם היו, כל־שכן וקל־וחומר קרוב לקרוב, ואדרבא הבא משורש צדיקים עונשו כפול, כיון שהיה לו ממי ללמוד ולא למד. כת ט' חוטאים שבוטחים בעצמם שהם צדיקים מלאים מצות בחושבם שקיום חייהם מצוה, ומה שמתעסקים כל היום בסחורתם מצוה, ומה שאין מכים ומקללים לשום אדם מצוה, ומה שבאים לביתם ומתחברים עם השכנים להרבות סיפורים באהבה ואחוה מצוה, ומה שישן וקם לאור הבוקר לעבודתו מצוה, ועל כן אומרים אם אנו חוטאים יתבטלו העבירות ברוב הזכיות, והסתירה לזאת מבוארת שאין נקרא מצוה אלא תרי\"ג האמורים בתורה ועסק התורה, ואף המקיימם אם חוטאים, אין הקב\"ה מנכה זו בזו, דזהו פירוש שאינו לוקח שוחד שהזכיר התנא. כת עשירי חוטאת באומרה מי רואני, עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, והסתירה לזו, כי מלא כל הארץ כבודו, וראיה מדור המבול דסברו סברא זו והרבו לחטוא שאמרו לאל סור ממנו וכו' עבים סתר לו ונאבדו מן העולם, והראה לכל באי עולם כי עיניו על דרכי איש. כת י\"א מתחזקת לחטוא באומרם אפשר שיבוא משיח בימי, והקב\"ה מוחל לדורו של משיח בעבורו כדאיתא בילקוט ישעיה ואני ניצול מכל עונש, הסתירה לזה אפשר שלא יבא ואם יבא אין לו שכר, אע\"פ שנמחל כמי שקיים המצות בגלותו, דאין קץ לשכרו ולמעלתו וכמה ביוש יקבל אז בנפשו. כת י\"ב כת רמאית חוטא ועושה תשובה על חטא ראשון ואומר כבר נמחל עון זה ואינו, אם־כן אני חוטא חטא אחר ואני חוזר בי, וכיון שמסתלק חוזר אני לחטוא ולשוב, באופן שאני עושה כן לטעום מכל חטא וביום מותי אין עון בידי, והסתירה לזו דכיון שכונת תשובת העבירה ראשונה כדי לחזור ולחטוא, אפשר ימיתנו הקב\"ה מיד כששב מעבירה ראשונה כדי שלא יחזור לחטוא ונמצא גורם לו קצצות חייו. ועוד שעל זה כיון השלם באומרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין כו', כיוון הכפל אחטא ואשוב אחטא ואשוב לכת הזו שעושה בערמה לחטוא ולשוב ולחזור לחטוא ולשוב כדי לסלק כל עון ראשון ראשון, כדי שבסוף לא ימצא בידו עון ועכ\"ז אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם־כן מה מועיל בתקנה זו. כת י\"ג מתחזקת לחטוא באומרה לית דין ולית דיין, והסתירה לזו דמצאנו ראינו כמה רשעים נתפשים בעונשים מעין חטאם כמכות המצריים שהוכו בעשר מכות, כל מכה מקבלת למה שעשו עם ישראל כדאיתא במדרש וכן נפל המן בשחת שכרה, וכן רבים לאין חקר וכל זה מורה באצבע דיש דין ויש דיין, ואם תראה חוטאים שאינם נלכדים מיד ברשת עונותם, הקב\"ה מאריך אף ולבסוף גובה ממנו, ואם מת בשלום הוא לרע לו לשלם לו בגהינם דקשה מדין העולם הזה על שחטאיו כבדים וקשים. כת י\"ד מתחזקת לחטוא בראותם שאע\"פ שכשלו בעונות ודרכיהם מקולקלים נושאים חן בעיני בני אדם ומצליחין במעשיהם, ובזה אומרים דרכינו ומעשינו רצויים לפני המקום, ובזה הולכים וחוטאים והסתירה לזו שאפשר שהקב\"ה רוצה לשלם להם בעולם הזה איזה מצוה שבידם לטורדם מעולם הבא או נושאים חן בעיני בני אדם רשעים כמותם, ואם בעיני הצדיקים מורין להם כך מפני שמחניפים לרשעים מפני דרכי שלום. כת ט\"ו חוטאים באומרם ידענו דמשפטי גהינם מוכנים לעוברי עבירה, עם כל זה חפצים אנו לטעום מתענוגי עבירות כי רב הוא, והסתירה לזו שאין התענוג נשאר מודבק בהם לעולם, כי הוא כהרף עין וכל דבר שאינו בר קיימא אין ראוי להחזיק בו, ומה גם שאין ראוי לאדם להחליף הרב במועט, שהתענוג דבר מועט ובזמן מועט ושכר עולם הבא רב אין חקר. כת י\"ו מתחזקים עצמם לחטוא באומרם משפט רשעים בגהינם י\"ב חדש, וכיון שכן הנני מתעדן בחטאים כל ימי בחלוף עונש י\"ב חדש, הסתירה לזה שקודם שיכנס בגהינם מגלגלין נפשו באויר שנים הרבה כדי רשעתו בעונשים, כפלים מגהינם ומכניסים נפשו בבהמות וחיות טהורות וטמאות ובשקצים ורמשים ובכל מקומות המטונפים וכאלה מן העונשים ובסוף נכנס בגהינם. כת י\"ז בראותם שנכשלו בעונות, אומרים כולנו אבדנו וכיון שכן אין לנו לירש שתי גהינם ועושים כל מה שלבם חפץ ונטבעים בעבירות, וזהו בחושבם שכיון שחטאו אבדה תקותם, לכן עושים אח\"כ כל הבא לידם. והסתירה לזה מבוארת, שהקב\"ה יסד העולם על עמודי תשובה, ואין דבר שיעמוד בפני התשובה וידו פשוטה לקבל שבים אף כי עונותינו רבו למעלה, ושערי תשובה לעולם פתוחים. כת י\"ח חוטאים מסבת שלא היה להם מי שילמדם להבחין בין טוב לרע ולא שמעו ולא הבינו, ולכך בחשיכה יתהלכו וחושבים שעליהם לא יפול עונש הדין, הסתירה לזו דגוי שאינו חוקר להשיג האמת ודרכי החיים, ולהכיר תורת משה ומצותיה, גהינם כלה והוא אינו כלה, כ\"ש וק\"ו הנולד מישראל, שאע\"פ שלא היה לו מי שילמדהו, כיון שגדל ראוי לו שיבקש ויחקור וילמוד תורה ומצות. כת י\"ט כת האנוסים הם החולים שמאכילים אותם דברים האסורים לרפואה וששים ושמחים באכילתם, באומרם כיון שבא הדבר לידינו דרך היתר, נטעום מן האיסור להתענג בו ואינו מגיע לנו עונש כיון שחכמים התירו לנו, ומי יתן והיה להיות חולים פעם אחרת להרבות באכילה זו, הסתירה לזו דהן אמת דמותר להם, אבל כיון ששמחים על הדבר מורים שיותר טוב מה שאסר הקב\"ה ממה שהתיר, וכאילו דבר ההיתר כמשא עליו וכדבר מאוס, ובהיות כן דבר בזוי וקל בעיניו קיום מצות הבדלה מן הבהמה הטהורה לטמאה ומכל מאכלי הטהורים לטמאים, ואין חטא גדול מזה ועונשו מרובה. כת כ' הנשים הן שמחות לומר, טוב שאנו פטורות ממצות שהזמן גרמא ומתלמוד־תורה ומה לנו ולצרה, שהרי מורים ומעידין בעצמן שאין התורה חביבה בעיניהן והמצות בזויות להן, שהרי שמחות על שאין חיוב הקיום עליהן, וראויות לעונשים רבים מן הסתירה המבוארת כנזכר, ואינן יודעות שחיוב התורה ומצותיה עליהן כאמרם רז\"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגד אלו האנשים, ולא עוד אלא שמקדים הנשים לאנשים, וחייבות בכל מצות לא תעשה ובעשה באותן שאין הזמן גרמא, רק באותן שהזמן גרמא דפטורות משום שעול בעליהן עליהן, חוץ מפסח וחנוכה ופורים שחייבות אע\"פ שהזמן גרמא, משום שנעשה הנס על ידם, פסח בשביל נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, חנוכה על־ידי יהודית, פורים על־ידי אסתר כמ\"ש התוספות, גם אע\"פ שפטורות מתורה שבעל פה, חייבות לעשות במאמצי כחן שילמדו בעליהן ובניהן ונחשב כאילו הן עוסקות בהיותן מעשין וגדול המעשה מן העושה. נקוט האי כלל בידך, כל אדם המטיל מום באנשים כשרים ומגלגל דברים לפרסם עליהם עונות נעורים או שמשמח על עבירות שעושים אחרים, דע באמת שהוא מלא עונות ולוקח נחמה לנפשו באומרו יש רבים כמוני, וכל אדם המשבח לאדם בתוך חבורה שיש שונא לו, אין רשע כמוהו, שאין כונתו לשבחו רק כדי שישמע השונא שבחיו ויהפכם לגנאי וירבה עליו חרופים ויעליל עליו דברי דופי ויתגנה בפני כל החבורה וירבו עליו שונאים ונמצא עושה מעשה זמרי ומצפה שכר כפנחס באומרו אני נתכוונתי לשבחו ולכן אפילו חדושי תורה לא יאמר אדם משם אומרו בחבורה שיש לו שונא, רק יתלה הדבר באילן גדול, והעושה בהפך עושה כאילו הקב\"ה ח\"ו אינו מכיר במחשבות האדם ותחבולותיו, וכל אדם שתראה כועס על חוטא אחד עד שמייאש אותו מן התשובה, דע שיש עבירה בידו ונוהג בה וכדי שיבטחו בו ולא ידקדקו אחריו כועס כל־כך על החוטא שיחזיקו אותו מקנא ובורח מן העבירה. ואם תראה אדם כעסן דע שהגאוה שבלבו גורם ושכינה אינה חשובה כנגדו ואל תתעסק עמו אפילו בדבר ריוח פן תפסיד חייך. ואם תראה אדם עצב כל ימיו, דע שמיעוט הבטחה שבו גורם לו העצבות, אל תשכון בשכונתו פן תסיר אותך מאחרי ה'. אם תראה אדם מלגלג על דברי חכמים הרחק ממנו וברח עד אחר העולם וצוה לבניך אחריך שלא יעברו במקום ההוא עד שיעבור עליו שריפת אש ושיבולת מים לטהרו. ואם תראה אדם מתעסק בלשון הרע, דע שהרבה דמים שפך: וכן אם תראה אדם אכזרי ואם תראה אדם קמצן ונבלה עמו, אל תרבה תחנוניך עמו שירחם עליך פן תוציא זמנך לריק ואם תראה אדם ליצן, דע שמטמא בחייו כבמותו ורבים הוציא מדעתם ובחרו מחנק נפשם ועליו אמרו רז\"ל אינו מקבל פני שכינה, ואם תראה אדם דובר שקרים בלום פיך מלדבר עמו כל חייך, פן תדאג תמיד ממראות רעות שתראה בדבריו כמראה סמא\"ל לרשע בעת מותו ואם תראה אדם בעזות מצח, סבול קללותיו וחרופיו פן אם תשיב אמריך לו, יוסיף עליך כהנה וכהנה עד שיעיד על אשתך שהיא זונה ובניך ממזרים ואם תראה אדם רוב ימיו במשתאות, דע שכל עבירה הבא לידו אינו מניחה וכל דבריו נבלות ואינו מדבר בשבח שום אדם ומורגל בפיו בזיון של ת\"ח ובזקנותו מוטל ברעב וסופו יורש גהינם, ודע בני שהתורה נקראת מאכל דכתיב לכו לחמו בלחמי והעבירה נקראת מאכל דכתיב אכלה ומחתה פיה וההבדל ממאכל למאכל, מאכל התורה דהיינו לימודה מאכל רוחני הוא, וכל עוד שאוכל מתאוה עוד לאכול ואינו שבע באופן שמעולם אינו קץ מאכילתה ומאכל עבירה הוא מאכל גופני וגס, ואחר שאוכל ושבע קץ באכילתו ומואס כל מאכל שבעולם והמשל לזה להנחת השלחן וסילוקה מאכל התורה בשעה שאדם עורך שלחנו לאכול והיא נקיה וטהורה ונחת שלחנו מלא דשן ואדם מתאוה לאכול כל מאכל שיביאו לפניו כי מחמת רעבו לא תשבע עינו. ומאכל הזנות ושאר עבירות בשעת סילוק השלחן שהיא מלאה קליפות ועצמות ומאוסה מהמרק שנשפך בה ואדם קץ לראותה ומואס בכל מאכל. כך הרשעים אחר שעושים העבירה ונשבעים ממנה, מיד מואסין בה, וזהו שאמרו רז\"ל רשעים מלאים חרטות והטעם שמיד שמלא תאותו יצרו מסתלק ממנו ועולה למעלה לקטרג עליו ובאותה שעה רואה בדופי המעשה שעשה ומתחרט עד שיחזור יצרו בקרבו לחזור להחטיאו, לא כן הצדיקים האוכלים לחמה של תורה, דכל עוד שאוכלים ממנה מתאוים עוד לאכול ואינו שבע, והטעם שכל עוד שאוכל אותו לחם, כל פרוסה ופרוסה שאוכל דוחה ומגרש חלק מיצרו לחוץ כי התורה כסם המות ליצר הרע ונשאר הגוף פנוי ממנו בבחינת הרוחניות ואין שביעה ברוחניות כי ראשון ראשון מסתלק למעלה להליץ בעדו לפני המקום. אוי לאדם המחליף לחמו של תורה בלחם עצבים או המחליף תענוגים רוחניים בתענוגים גשמיים המתהפכים לזבל, אוי העוקר נטיעות של גן־עדן לנטוע כאן גנות ופרדסים, אוי המוכר חלקו של עולם הבא, לקנות כאן חצרות ומקומות, אוי לגוף המתלבש מגז כבשים ועזים וממשי תולעים ואינו מתלבש בחלוקא דרבנן. אוי המכבד ביתו מן הזבל ומכל שרץ השורץ על הארץ ואינו מכבד גופו מן העבירות. אוי הקונה בממונו כלי זיין להשחית נפשו, אוי לכיס שמלאה לעולם ואינה מתרקנת לעמלי תורה ולפדיון שבויים ולשאר מצות. אוי המבקש ישוב לגופו ואינו מבקש ישוב לנפשו, אוי שוכן במשכנות און ואינו שוכן בבתי מדרשות. אוי לבית שכליו חדשים מבלי הכנסת אורחים בתוכה, אוי לבית שחלונותיו פתוחות לשוק של זונות, אוי לבית שספריו חדשים מבלי לומד בהם, אוי לבית שתיבותיה מלאות מבלי תת מהן לנדוניית היתומות, אוי המשתדל בנשואי בניו ובנותיו ואין משתדל בנשואי גופו בנפשו, כלומר לעשות החומר צורה. אוי המגרש האויבים מביתו ואינו מגרש אויבי נפשו מעליו, אוי הבונה היכלות לגוף ואינו בונה היכלות לנפש, אוי המחליף שמיעת קול שירי המלאכים בשמיעת שירי עוגבים. אוי לחצר שכל שכניו עמי ארצות, אוי לעיר שראשיה נערים ועמי ארצות ואכזרים וכל העם זוכרים מהם עונות נעורים, אוי הממית עצמו בידיו על־ידי עונותיו, אוי הממית בניו בחטאיו. אוי המכין צידה לדרכו גפרית ומלח וחרון אף, אוי הלומד אומנות להשביע גופו ולהרעיב נפשו (פירוש אומנותו לאכול ולשתות ולזנות ובזה מרעיב נפשו מכל טוב לעולם הבא). אוי לעיר שיושביה מועטין ומחלקותיה מרובים, אוי לעיר שיושביה מרובים ולומדיה מועטים: אוי המכיר כל דרכי עירו ואינו מכיר בדרכי תורתו, מכיר דרכ ביתו ואינו מכיר דרך בית תפלתו, אוי מכיר ומכבד מי שהולידו ואינו מכיר ומכבד למי שבראו, אוי משביע נפשו מלחם ומרעיבה מתורה, אוי למטה ששוכבין עליה כל הלילה, אוי ללילה שאין עוסקין בה בתורה שאין רינה של תורה נשמעת בה כי אם קול צווחה על היין. אוי ליום כשמוציא אורו להאיר לכל עושה רשעה ולא לעוסקים במצוה, אוי לחכם שמשתמש בתורתו, אוי לבעל מלאכה שמובטח בזרועו. אוי לרופא המבקר עשירים ולא עניים וגוזר רפואות בלי צורך לייקר הסמנים. אוי לסוחרים יוצאים כל היום בעסק סחורתם ולא בסחורה של תורה כי טוב סחרה מסחר כסף, אוי לאב ואם השוחקים מרשעת ילדיהן באומרם קטנים הם, אוי לבחורים שימי כחם מוציאים לריק. אוי לזקנים שבאו לכלל זקנה ואין מזכירין מיתה בפיהם. אוי לאדם האומר שלום עלי נפשי ואינו מצטרף בשום צרה עם הציבור. אוי לאדם שמשמח בגדולתו, ואוי ואבוי למי שהוציא כל ימיו בהבל וריק ומת בלי תשובה אוי לאותו גוף שיאכלהו תולעה ויתלבש בבושה וכלימה כגלימה. ונפשו עומדת נזופה וזעומה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>מעונן <b>ו</b>יום <b>ה</b>גשם נפשו של אדם עגומה עליו, בראות היום חשוך ומעורבב מקול הגשם וקולות וברקים ומרמס בטיט חוצות, ואע\"פ שיודע דכל זה הוא להביא חיים בעולם, שיורד הגשם להגדיל תבואות ולהפריח אילנות ולעשות ציצין ופרחים, ואחר כך חוזר השמש וזורח על הארץ כמו שהיה, ועם כל זה דואג ומתעצב בשעה שחשכה נפלה על ארעא. מכאן יחשוב אדם הצער והדאגה שישיג לו בבא ימי הרעה ימים המתקרבים למיתה, ובפרט היום ממש שבו יפטר מן העולם שהוא יום חשך ואפילה צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, מה דוחק צרה וצוקה ויגון ואנחה ירגיש נפשו מאין הפוגות. לכן לצאת מאפלה זו לאור גדול אין עוד אלא בעסק התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ויאיר לאדם בלכתו מן החיים לחצר מות, ובשכבו בקבר כזוהר המאורים, תדע שהרי אדם ישן על מטתו בלילה וחולם שהשמש זורח על הארץ ורואה אור גדול ונפשו שמחה ומתענגת באור זה כאילו הדבר בפועל ממש, הלא תראה בחוש הראות האור הנולד מן התורה כשאדם מחדש איזה חידוש בתורה נכנס שמחה בלבו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב ושמחת בכל הטוב ואין טוב אלא תורה כדברי רז\"ל במדרש שוחר טוב על־פסוק זה, וטעם שמחת הלב משום שאור התורה שלמד וחידש נכנס שם ומאיר באופן שהתורה כנר להאיר לנשמה לשמחה, וסמך לדבר נר ה' נשמת אדם, ירצה נר ה' שהיא התורה להאיר לנשמת אדם, וכשם שעל־ידי האור יכול האדם לעשות כל צרכי גופו להקריב התועלת ולהרחיק הנזק ולהציל עצמו מפח יוקשים ומליפול בשוחה עמוקה, כך התורה מאיר עיני האדם להציל נפשו מני שחת לראות באור החיים ומלמדו להועיל, לבקש דברים הגורמין הבריאות לנפשו ולגופו לעבודת בוראו, שלא יפול בו מקריות החולאים המבטלו מלעובדו, שהרי התורה מזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל, כי מכל מאכל המזיק הבדילו מלאכלו, כרופא זה העומד על האדם לאמר לו לא תאכל מאכל זה כי מזיק הוא, כך התורה ג\"כ מרחיקו ממאכל המזיקו ומקרבו למאכל הנותן בריאות לנפש ולגוף, וכן תורה שבעל פה גם־כן עיין בהרמב\"ם הלכות דעות ובראשית חכמה בחופת אליהו שקבץ דברי רז\"ל אל מקום אחד, ומזכיר שם הדברים שדברו לתועלת בריאות האדם מה יעשה ואיך יעשה, תראנו משם ובזה תדבק נפשך בשתי תורות בראות חיבתם עליך להדריכך בדרך החיים ולהבדילך מדרכי מות, לא כן דתות נמוסיות מלמדם תענוגי הגוף בכל מה שאפשר, ומבדילם מתענוגי הנפש כי כל דתם לעשות הפך תורת משה שנקראת חיים ונותנת חיים לעושיה, ואם תראה עוסקים בתורה מדוכים ולבושי סחובות מלובשים, דע טעמו של דבר כל דבר נחמד ויקר הערך ותאוה לעינים מכסים אותו מן העינים וחופים עליו מפה בלוי' ומבוזה כדי שלא ישלוט בו עין הרע, אבל מי שיש בו דעת ומכיר בחפץ המכוסה במפה בלוי' זו, מתאוה להיות כאותו דבר נחמד ויקר הערך, אע\"פ שיהיה מחופה בשק ואפר כי בבא במקום שאין עין הרע שולט בו כזרעו של יוסף דהיינו לעתיד, מסיר המכסה מעליו ומאיר שבעתים כאור החמה, ומשם נולד שרשע עם הארץ פוער פיו כגמל ומוציא ריח רע מפיו כצואה ומבזה ת\"ח, כי אין נפשו הבהמית משגת לראות כי אם הלבוש הקרוע שעליו ולא החפץ היקר שמחפה עליו. ובזה רואה הרשע עצמו בבגדי שש וארגמן ות\"ח בבגד קרוע מתחזק לצעוק עליו ככלב, וטומאת יצרו אשר עשה חלודה בנפשו הגדיל סמיות בעיניו מלראות מה שתחת לבושי רקמתו, שהוא גוף נגוף משולל מכל טוב דומה לחמת מלא צואה בחייו ובמותו לכלב מוסרח, מלא תולעים יוצאים מלשונו ונכנסים בטיבורו. ודע שכל זמן שמתמרק הגוף ע\"י עסק התורה מתגדל אורה של נשמה כסכין זה, כל זמן שמשחיזו במשחזת מתמרק החלודה שעליו ומתגלה צחצחות אור בהירותו, כך ת\"ח כשממרק ומחליש כחו ע\"י עסק התורה שנקראת אש, דכתיב הלא כה דברי כאש וכתיב אש דת למו, מתגלה אור שבנפשו עד שמכח המירוק מתגדל כ\"כ אור שלה, עד שמגיע למדרגת נשמה ורוח, וכל מדרגה ומדרגה להשיג צריך מירוק יותר גדול כנודע, ואם יש תלמיד חכם שמבזים אותו ליצני הדור, מטעם שהוא מכוער או בעל מום ומקלים בכבודו עד בוש על שהוא בזוי בלבושו, אל ישים לבו לדבר הזה בשומו נגד עיניו דכל זה בעולם עובר ובזמן קצוב ואח\"כ הולך אל המלוכה למלוך על י\"ש עולמות, דכתיב להנחיל אוהבי יש, וריבי רבבות של מלאכים עומדים לשרתו וכתר מלכות בראשו כדברי רז\"ל צדיקים עומדים ועטרותיהם בראשיהם ושכינה שורה עליו ופניו מבהיקים ומאירים מסוף העולם ועד סופו, והליצנים יראו ויבושו וילכו לחרפות. וזהו משל לאדם שאמרו לו, אם תסבול כמה ימים בבזיון לצאת בשוק בלבוש הבורסקי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מי שאומנותו לעבד עורות</i> ופניך מפוחמות וגם אוילים יצחקו בך, ובמלאת הימים האלה תמלוך על עם רב בעושר רב ובכבוד גדול, שאין ראוי לאיש זה לחוש על הבזיון שסובל בימים קצובים נגד המעלה הנמשכת אחר כך, מעלה אין למעלה ממנה ותמידי, ואדרבא ראוי שישמח מאותו בזיון כיון שגורם לו המעלה. גם הת\"ח שמבזים אותו, אין ראוי שיצטער על זה הבזיון שסובל בערך השכר והמעלה שעתיד לקבל בעבור שסבל הבזיון ולא פירש מן התורה. ואם יראה הת\"ח עמי ארצות מתחרטים על שעבר, שלא עסקו בתורה ועגמה נפשם עליהם על זה ומתאוים להדבק עם ת\"ח לשמוע תורה מפיהם ומחזיקים בידם שילמדו בעבורם לחלוק עמהם כזבולון עם יששכר, אז הת\"ח חייב לכבדם ולהתבייש מהם כדי להראות שעושים להם כבוד. אמנם אם העמי ארצות אין נוהגים כבוד בת\"ח כראוי, ואין מהם שום תועלת ואדרבא מבוזים בעיניהם התלמידי חכמים ומתאכזרים עמהם, אז התלמיד חכם אל יחניף לתת להם שום כבוד בעולם, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה ומרגיזי אל, אלא אדרבא יחשבם כבהמות וכאילו יושב בתוך ארוות סוסים שאין האדם מתבייש מן הסוסים כלל להלוך יחף או בלי גלימא או לדבר בקול רם או כיוצא מדברים כאלו שצריך האדם לנהוג מפני כבוד הבריות, וכשיראו העמי ארצות שבעיני הת\"ח הם חשובים כבהמה, יחזרו בהן וישתדלו על בניהם שילמדו תורה והנשים הארורות בראותן שפלות בעליהן שבעיני הת\"ח הם נחשבים כבהמות ומנועים מכל כבוד שבעולם, גם המה יעזרו ביד בעליהן על בניהם שישתדלו ללמד להם תורה מפני הכבוד שיש ללומדי תורה, גם בראותן בשפלות עם הארץ ובכבוד התורה, יחשבו בעת הזיווג בת\"ח שיהיה הולד הנוצר כמוהו כרבי יוחנן שהיה יושב בשערי טבילה כדי שיהיו להן בנים חכמים ויפים כמוהו. וכל המחניף את עם הארץ שאין ממנו שום תועלת בעולם ואדרבא מבזה ת\"ח, מביא רעה לעולם ומשפיל כתרה של תורה ומכבה את אורה ואין לו חלק לעולם הבא. והעון הזה מביאו בעולם הזה שיצטרך לעם הארץ ויצפה ממנו תמיד ויצא מאצלו בידים ריקניות.",
+                "והנני מודיעך בפעם הזאת טעם ששמעתי מעם הארץ א' למה העמי ארצות שונאים לת\"ח, משום שהת\"ח מונין לנו כבהמות לכן אנו שונאים לת\"ח. וראיה לדבר שאין מתערבין עמנו לאכול ולשתות ולדבר ואין מגלין לנו סוד מסודם ואין מתייעצין עמנו לשמוע עצה ממנו וכאלה מדברים אלו ואני השבתי לו, תדע למה ת\"ח שונאים לעמי ארצות וחשובים בעיניהם כבהמות, משום שאינם מתערבים עם ת\"ח ללמד מהם ואין מרבים עמהם בטובת הנאה כדי שיברו עמהם ואין מגלין מהמחשבות שבלבם כדי שהת\"ח יתקנם ואין מתייעצים עם ת\"ח לשמוע עצה, למען לא יכשלו בשום דבר מדרכי השם, ואין באים לאכול עמם כדי שילמדם הנהגי סעודה וברכותיה, ומטעם זה ת\"ח מונין אתכם כבהמות. ועוד אמרתי לו שאין הת\"ח יכול להתערב עם עם הארץ אפילו שיהיו בבית אחד משום שטבע כל אחד מובדל מחבירו כהבדל האור מן החשך וכשם שמים מתוקים ומים מלוחים וסרוחים בגוף אחד ואינם מתערבים זה עם זה כאמרם רז\"ל במדרש פרשת קרח דף רמ\"א ע\"ב וז\"ל: ברא הקב\"ה באדם מלא הסיט (פירוש שיעור קטן) יש בו כמה מעינות ואיםנ מתערבים זה בזה, מי עינים הם מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחים, מי הפה מתוקים, מפני מה מי עינים הם מלוחים, שבזמן שאדם בוכה בכל שעה היה מסתמא, אלא על־ידי שהם מלוחים פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים הם שמנים, שכשהאדם שומע שמועה קשה, אלמלא תופשה באזניו מתקשה ומת ומתוך שהם שמנים מכניס בזה ומוציא בזה: מפני מה מי החוטם סרוחים, שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחים שמעמידים אותו, מיד מת. מפני מה מי הפה מתוקים, אלא פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו, אם אין מי הפה מתוקים אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בה בתורה, דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, לפיכך מי הפה מתוקים, עכ\"ל לענינינו. הרי שכשם שיש מימות מחולפים בגוף האדם ואינם מתערבים זה עם זה, משום שכל אחת מובדלת מחברתה בדבר אחד ואם יתערבו יפסידו את הגוף ולא יהיה לו קיום וימות. כך אי אפשר לת\"ח שיתערב מדותיו במדות עמי הארצות אפילו יהיו בבית אחד, שאם יתערבו נמצא שהמה מתערבים מים מתוקים עם מים מלוחים ושמנים וסרוחים ויפסיד העולם. עוד אמרתי לו הנני מודיעך קושט דברי אמת, למה עם הארץ שונא ת\"ח, כאמרם רז\"ל יותר שונאים עמי הארצות לת\"ח מאומות העולם לישראל ונשותיהם יותר מהם וכו', משום שטבע האדם להיות מקנא בטובת חבירו והקנאה מביא השנאה, וביודעם עמי ארצות שת\"ח עוסקים בתורת אל ומובטחים לטובות הגנוזות לעולם הבא, ואף שעמי הארצות שאין בהם דעת כדי להבחין בזה, אע\"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, ומשם יוצא הקנאה ונולד ממנה השנאה. ועוד שונאים ת\"ח בראותם שהת\"ח מואסים בדרכיהם ובכל מעשיהם, ובזה אינם חשובים בעיניהן לכלום עד שאין מוסרים סודל עם הארץ ואין ממנים אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מתלוין עמו בדרך שעל חייו לא חס כל־שכן על אחרים כאמרם רז\"ל ובראותם כך מרבים בשנאה עם ת\"ח. עוד שונאים לת\"ח ביודעם שת\"ח מכירים ויודעים בעבירות שבידם ובהרהורי עבירות שבלבם ובדרכיהן החשוכים שהולכים כל היום ובתחבולותיהן ומחשבותם הרעים שחושבים תמיד לעשות, ובראותם שיודעים בגנותן נופל בהם השנאה. ועוד שונאים אותם בראותם עצמם משוללים מכל חכמה, לא עצה ולא תבונה ולא דעת ביראת ה', ות\"ח משכילין בכל חכמה לתורה ולתעודה ובקיאין אף בחדרי סעודה ויודעים ומכירים מהדברים שבעולם אשר תחת כל השמים מסגולות האבנים והאילנות והצמחים ומבהמות וחיות ועופות ודגי הים, וכיצד הויית כל אחד ואחד וטבע המוטבע בכל דבר, ולמה נברא ולאיזה דבר מועיל וכיצד הנהגתם, וחכמות אין חקר עד שמדבר למעלה מהשמים, ובראותם כך שונאים אותם ליקח חוזק בעצמם לכסות על חסרונם. גם שונאים אותם כדי להתרחק מהם שלא ימחו בידם מלעשות רצון יצרם. וגם נולד השנאה מחמת קנאה, איך מוצאים עצמם מלאים עבירות ות\"ח תורתו שומרה לו, כאמרם רז\"ל תבלין ליצר־הרע היא התורה, ועל הקנאה הזאת שונאין אותם. תדע שלעולם העמי ארצות מבקשים תועה על הת\"ח ומדברים עליהם מהדופי. וכשומעם איזה דבר גנאי על ת\"ח מחזיקים לקיימו עליו, ובכל מה שיכולים לבזותו מבזים אותו, כי יצרם מפתה להם על זאת כדי להרבות להחטיאם בשומו בלבבם, הרי ת\"ח יודע בכבודו של מקום ומורד, כ\"ש אתה ועונשך מועט או ולא כלום, מה שאין כן ת\"ח שידע ומרד, ותראה עמי ארצות מחזיקים לת\"ח לתם שאינו מכיר בשום דבר ולעצמם מחזיקים שהם יודעים ומבינים מעשה אדם ותחבולותיו, וכל זה אינו אלא כי אם מהעדר דעת שבהם, שאין להם דעת להבחין אם יודעים אם לא יודעים, וכיון שכן כל מה שמדברים וכל מה שהם עושים נחשב בעיניהם חכמה, וזהו טעם אחד ששונאים ת\"ח בחושבם שהם משכילים ומבינים, לא כן הת\"ח ונקל כבודם לעיניהם ובאים לשנאותם והודה האיש הזה שדברתי לו כל אלה הדברים, ונשבע באמת שרוב דברים אלו היו בלבו, וכן בודאי בלב חבריו ומסיבות אלו שונאים ת\"ח ובקש מה תקנתו ואמרתי לו שיתדבק כל ימיו בת\"ח לשמוע מפיהם וללמוד דרכיהם וישמשם כפי יכולתו, דגדולה שמושה, וישים נפשו בכפו לכבוד ת\"ח ואם שומע נוגעים בכבודם יחלוק עד הכאה, ולעולם ידבר בשבחם וידאג על מה שלא זכה לתורה, ובזה יזכה ללמוד מהם דרכי השם לעשות ולקיים, וגם יזכה לבנים ובני בנים ת\"ח ומביאים אותו לחיי עולם הבא, וכן קבל עליו לעשות. ויש עמי ארצות חסידים אשר עליהם אמרו רז\"ל ולא עם הארץ חסיד, והם אוהבים ת\"ח, רודפים אחר מצות, מבקשים לשמוע דברי תורה, קובעים מדרשים, נותנים מכיסם ומממונם שיעסקו בתורה בעבורם, אף על פי שרוב מעשיהם טעיות ושיבושים משום שאינן יודעים כיצד עשיית המצות, משום שלא למדו עכ\"ז נחשבים שוגגים ולא מזידים, ודע שכל מעשיהם הטובים האלו נמשך שנשמתם משורש עליון, גם נשמתם בעולם הנשמות היו באילן שכנים וסמוכים אצל אלו הנשמות של ת\"ח, ולכך אוהבים להם כמו שפירשו רז\"ל על פסוק ויש אוהב דבק מאח, והטעם שבאילן הנשמות היו נשמותם של האחים רחוקים זה מזה, אך בנשמת זה האוהב היו קרובים ע\"כ, וכן תראה עם הארץ דבק מאד בת\"ח אחד דוקא ומהנהו מנכסיו כל ימיו יותר מת\"ח אחרים, אין זו כי אם שנשמותיהם היו כשבת אחים גם יחד באוצר הנשמות. גם יש טעם אחר לאלו עמי ארצות חסידים שהוא מסבה שאביהם בשעת הזיווג הרהרו בחסידי ישראל והולד נולד כפי אותה המחשבה כנודע, ואילו היו עוסקים בתורה מצד בחירתם היו יוצאים אנשים חכמים חסידים, אלא שלא עסקו בתורה, אך נשאר בהם רושם המחשבה והם חסידים ומכבדים ת\"ח ויש טעם אחר לעמי ארצות החסידים, שהם נשמות מגולגלים אשר בגלגול שעבר כבר עסקו בתורה אבל לא נשלמו במידת החסידות, ובאו להשלים כל מה שחסרו, ומזומנים לעולם־הבא בהשלים עצמם במעשים הטובים האלו בגלגול זה, וברוך יודע הנסתרות. ויש טעם אחר שפעמים יש עמי ארצות מקנאים במעלת הת\"ח וחכמתם וכיון שרואין שאינן יכולים לעסוק בתורה, להגיע למעלתן מתדבקין במה שיכולים לעשות להדמות להם לנהוג בחסידות כפי דעתם ומבקשים לשמוע תורה ולרדוף אחר המצות ולקבוע מדרש שילמדו במקומו ומהנה ת\"ח כמדובר. ומתחרטים על מה שלא למדו תורה ומתאוים שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומוציאין ממון עליהם על זה, גם לאלו אשרי חלקם. ולהכיר בהם מאיזה סבה מהנזכרות הם חסידים, אם מסבת שהיו שכנים עם נשמות הת\"ח באוצר הנשמות או אם מסבת שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג או אם מסבת שהן נשמות מגולגלות ובאו להשלים מה שחסרו או אם הם מסבת קנאה. דע שעמי הארצות שמקטנותם אהבו ת\"ח הוא מסבת שהיו שכנים באילן הנשמות ואותם שבהמשך זמן קנו אהבה עם ת\"ח והולכים בדרכי השם, הוא מסבה שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג והמחשבה טובה פעל שחזרו בהם, ואם תראה שקונים חסידות ודרכי השם מיראת העונש, דע שהם חסידים בעבור שנתגלגלו להשלים מה שחסרו בגלגול שעבר, וכיון שכבר קבלו עונש יראת העונש טמון בנפשם ומתייראים ומבקשים להשלים עצמן כדי שלא יחזרו לעונשם, ואם מתפארים בחסידות ובמעשיהם הטובים שעושים, דע שהם מסבת קנאת הגדולה והמעלה, וכיון שכן בהגיעם לדמיון מעשיהם של ת\"ח וחושבים שהגיעו למדרגתם, הם מתגאים ומתפארים באומרם כולנו שוין. ונחזור למעלת התורה ונדבר בחכמת החכמים שנגלה להם תעלומות חכמה ויודעים ומכירין בכל מה שברא הקב\"ה בעולמו ובקיאין בכל, ולא מבעיא חכמי התלמוד שגדלה מעלתם ממלאכי השרת, אלא אפילו החכמים שבכל דור ודור. ואכתוב לך קצת רפואות ודברים סגוליים ומענין בריות משונות בטבעם ובהולדם, הבאים מפוזרים בספריהם כדי שתראה בעיניך שלא נעלם מהם דבר, חוץ מהדברים הבאים בתלמוד ומדרשים שאיני כותבם כי ידועים הם, ואיני מביא מהם כי־אם קצת שנראין נעלמים ואינן מפורסמים לכל. מי שבלע עלוקה, כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן ויפול העלוקה. במקום שיש נמלים יניח אגודת אזוב במקום שהם, או יזרוק עפר גפרית ויברחו כולם. מי שנשכו עקרב ימיץ העקרב ויניחנו על מקום הנשיכה ויקשור עליו ויתרפא. ובכלי חמדה כתב: יעביר על הנשיכה ברית של תינוק שעדין לא פגמו ויתרפא. ונראה לי טעם לזה, למה לנשיכת העקרב מועיל המילה לרפואה, אלא שאבריו של אדם נבראים על פי המזלות והמילה היא במזל עקרב, עיין בשלשלת הקבלה ומזה הטעם היתה מילתו של אברהם על־ידי עקרב כדאיתא בילמדנו (מ' תנחומא) סוף פ' לך לך, כשאמר הקב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה על ענין המילה אחזתו רעדה ונפל על פניו ובא עקרב ונשכו ונמצא מהול, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם ע\"כ. ופירש כמהר\"ר אברהם היכיני ז\"ל בעצם ראשי־תיבות בנשיכת עקרב צדיק מל. הפתן כיצד מתעברת, הנקבה פותחת פיה ומכניס הזכר ראשו תוך פיה וחותכה בשיניה ואוכלת ומתעברת משם, וכשמתגדלין ילדיה בבטנה מנקרין בבטנה ויוצאין ופתן זה הוא כמין נחש קטן, והאוכל מבשרו מוסיף לו כח, ופתן זה ממית בנשיכתו ואם צולין אותו באש ומכסין אותו באפר ומשימין אותו על הנשיכה יתרפא הנשוך. החולדה עיבורה מן האזן, עיין בספר אמרי בינה. ועורב מזריע בפיו והנקבה יולדת מפיה, עיין ספר ראשית חכמה דף ש\"פ ע\"ב. העכבר יש בכבד שלו וורדין כמנין ימות החמה, ושמעתי שבני מעיים שלו כשהם יבשים יש בהם ריח מור. הכלבים כשמרגישים בעצמם שמזיק להם האכילה, אוכלים עשבים שיש עליהן טל ומקיאין אותה אכילה. יש בריה בים שנקרא גלאוק\"ו והוא אוהב את האדם ומתיירא ממנו ובריה זו כשרואה מי שבא ליקח בניה, בולעם ובורח ואח\"כ חוזרת ומקיאן חיים. זבובים שנפלו למים ומתו, אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהן, חוזרין לחיותן, ואם תמלא צלוחית מים עד חציה ותשליך בתוכה זבובים ותסתום פי הצלוחית עד ארבעים יום, מתהפכים הזבובים לצפרדעים. ובבבא קמא פרק א' תניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ופירש רש\"י ז\"ל ערפד תרגום ירושלמי עטלף – ערפד. ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר ז' שנים נעשה חוח, חוח לאחר ז' שנים נעשה שד. שדרה של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים עכ\"ל. אם תתלה חרב באויר לעת ערב, באים העטלפים ונחתכים בחרב ונופלים, ושמעתי שדמם מועיל לחולי העין אם תשחטם בדינר זהב. דבורים אם תבשלם ואיזה אבר שתרחוץ במים ההם מתעבה האבר ובלי כאב כלל, וכדי שיחזור האבר כמקודם ישים עליו צרי אלטריאק\"ה בלעז. המים כבדים הם בימות הגשמים מימות החמה, מים חמין אם תשימם בשמש, מצטננין מהרה. מים מרים או מלוחים, אם תשליך בתוכם קמח חטים ויערבם בעץ אחד ויניחם בתוך ג' שעות נמתקים. מכתשת אפילו גדול מאד, אם תהפך פיו למטה ותשים בשוליו כמין עוגה של עיסה ותתן על העיסה וינטוזה אחת באש כדרך שמשימין על בשר החולה, תוכל להקים המכתשת בנקל ע\"י האוינטוז\"ה, אפילו יהיה המכתשת גדול מאד. עשב הנקרא אלטאמיס\"ה ונותן פרח כמין עשב הנקרא מאנסאניא\"ה, אם ישים אדם עליו זאת אלטימיס\"ה, לא יזיקנו השמש ולא ילאה בהליכתו, ואם תכתוש עשב זה ותשליכהו ביין, יתן בו גוון טוב וריח טוב ומעמידו שלא יחמיץ. השמן אם תתן בכלי שאתה מדליק אותו, גרעיני מלח יתקיים יותר. בהמה שאינה יכולה להשתין ישפשף באותו מקום שומין כתושין וישתין. השכרות ישקוט אם ישתה חומץ, גם ישקוט אם יאכל כרוב או שקדים המרים. הקיאה ישקוט אם מריח פת. בשר שיתלו אותה במסמר של נחשת, אינה נבאשת, ויותר נבאשת אם תשימנה לאור הלבנה יותר מאור השמש. צואת האזן אם תשים על נשיכת הדבורה יתרפא. קוראליש שנאבד הגוון שלהם, אם תשימם בחרדל כתושה, יחזרו לגוון אדמימותם. השינים נרקבים מאכילת דברים מתוקים או חמוצים. צואת החזיר אם תשליכנה בשורש אילן שקדים מרים או בשורש אילן של רמונים חמוצים נמתקין. אם ירד אדם בבור עמוק אפילו בחצי היום וישא משם עניו לשמים יראה הכוכבים. רמונים תפוחים ושאר פירות אם תשימם בתוך קמח, יתקיימו לחים ורטובים. אם תסוך שמן בראש התרנגול או תכרוך בצוארו זמורה, אינו קורא. החתול בת עינו מתגדל ומתחסר עם הלבנה. זנגבי\"ל מועיל ליתן תוך מאכל לחולי ההתעלפות, דיזמאיו\"ש בלעז ומועיל ג\"כ לחולשת הלב. ציפור דרור, אין בונה קן בבית, מסוכנת ליפול. רמונים מעץ אחד מספר הגרעינים שיש בגדולים יש בקטנים. ובכתר הרמון יש פיות, אם הפיות זוגות, גם הגרעינים שבתוכה הם זוגות והדבר בהיפוכו. קמח שנטחן באגושטו\"ס מתקיימת כל השנה. הזקנים שיש יבלת בפניהם יאכלו תאנים ויפלו. חרולים אורטיגא\"ש בלעז, אם תבשלם בשרשם ותרחוץ פניך באותם המים יתלבנו. בצים אם תשימם בתוך שמן יתקיימו הרבה. מין אדמה ייס\"ו בלעז אם תשרפהו באש ותתן ביין, ישמור היין שלא יחמיץ. חלמון של ביצה הנולד במילוי הלבנה, אם תשים אותן בכתמים שבפנים, יוסרו. הדמעות של שמחה הם קרים ושל בכיה הן חמין. מים הנוטפין משריגי הגפנים, אם ישתה אדם אותן מואס היין. עץ הנקרא אאועיל, אם תקח שני עצים ממנו ותשפשף זה עם זה בחוזק, אם תזרוק עליהם עפר של גפרית יעלה אש. אם תזרוק על המכה עפר יבש, יתרפא. כשאדם מודד יין כדי שלא יעלה אישקומ\"ה בלעז, ישפשף בורית או גבינה בפי הכלי מבפנים. לכתוב אותיות ירקרקות, יקח מין עשב רוד\"ה בלעז עם קרדינילי\"ו ושפרא\"ן הכל מעורב יחד. הדיו כדי שלא תתעכב כשתכתוב השלך בתוכה טיפה של מרה. לעשות דיו אדומה יקח עץ הנקרא באקא\"ם בלעז אדום ויעשהו עפר דק וישימהו בשמן של שמרי יין הנקרא טורט\"י בלעז. החומץ מכבה האש יותר מכל משקים. לעשות החומץ חזק, יבשל קצת מהחומץ וישליך על השאר ויתחזק. אם תשפשף סיד על אותיות, נמחקים והולכים. אותיות מטושטשות, אם תסוך עליהם שמן יוכל לקרותם. לזכירה יסוך רקתו במרה של קורא פידרי\"ש בלעז. אם בקיץ ירחץ אדם אזניו במים יצטנן כל הגוף. אם תסתום אזני רחלה בצמרה נמשכת אחריך. יאכל יונים בשעת מגפה או בחולאים אחרים. החולה שממשמש כסות המטה הוא סימן שימות. כלב השותה מים שבשלו בהם עשה איספאראגו\"ש בלעז מיד מת. רגלים קרים מתחממים אם תרחצם בשכר. יש דג קטן בים ועוקץ בשדרה ותוקע אותו בספינה ומעכבה. אם תסוך פניך בחלבון ביצה, לא יכה בהן השמש לשחררם. הדם באדם ובבהמה מתרבה ומתחסר עם הלבנה. פרי בינבריאו\"ש בלעז, אם תכסה אותם בחומר יוצרים, יתקיימו ימים רבים. כתמים שנפלו על בגד אדום יסירו אם תכבס הכתם במי רגלים ואח\"כ במים. ובמ' שבת שממית לעקרב זבוב לצרעה ע\"ש. יש ציפורים גדלים באילן הביאו הבית־יוסף הלכות טריפות והאוכלם מתחזקת תאות המשגל, ויש מקום מיוחד מגדל דגים ידועים מסוגלים גם לזה. ויש בריה מן האש אסלמנדר\"א כדאמרינן בחולין ומועיל דמו שלא ישלוט האש הסך ממנה. ויש עוף גדל באויר ואינו נח לעולם על עץ או על הארץ ואני ראיתי עוף זה והנושא נוצה שלו אין עין הרע שולט בו. ויש דגים שיוצאין ליבשה בערב־שבת בין השמשות ונוחים שם ואין חוזרין לים עד מוצאי שבת, כמ\"ש האפודי, והעושה לבוש מעור דג זה, אין עובר בו חץ וחנית. הנה כתבתי אלו הדברים משום שנוגעים לעבודת ה', שתדע שאין אלוק מבלעדו, והוא משנה הטבע כעיבור הפתן והחולדה ועורב ובריה שבים שבולע ילדיו ומקיאן חיים, ודג קטן מעכב הספינה בעוקצו, והכל הוא בגזרתו ית' ויש מהן דברי רפואות כדי שתהי' בריא לעבוד ה' כמ\"ש הרמב\"ם דברי רפואות לסיבה זו, ומהם דברים מרחיקין הנזק ומסירין מומי הפנים שלא יתבייש בין חבריו והמבטל השכרות ושנאת היין הגורם לעבירות והגורם קיום הפירות שלא ירקבו, והיין שלא יחמיץ והקמח שלא יתליע כדי שלא תטרד מעבודת ה' ומחיקת אותיות בנקל לסלק טעיות ותיקון קריאת אותיות מטושטשות. ומהם דברים מטבע המוטבע בבעלי חיים לבקש רפואתם כדי שידע האדם ויתן הודאה לבוראו שנתן חכמה לכל ברואיו, ומהם דברים סגוליים מועילים לאיזה הקדמה להבין דבר התורה, כי כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, דלכן צריך האדם לידע מכל הדברים ויכוין בידיעה זו שכונתו להבין דברים בתורה ולהלל ולשבח ולפאר למי שברא הכל ברצונו לצורך אדם כדי שיעבדו אותו להטיב עמהם בשני עולמות בשכר עבודת התורה והמצות אשר המה עושים. הבט וראה בעמודי עולם אשר עליהם נתייסד העולם הם שבטי י\"ה, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שהיו כ\"כ דבוקים בתורת משה בשכבם ובקומם ובלכתם בלי פיסוק רגע, תדע שהוצרך יוסף הצדיק להזהירם ולומר אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה כאמרם רז\"ל, והטעם שלא יטעה עליהם הדרך, ומדאיצטריך להזהיר להם על זה, מכלל שלא היו מפסיקים רגע מלימודם, אפילו בלכתם בדרך, כי נגד אהבת המקום ואהבת תורתו, לא היו חושבים טרדת הדרך וטרדת הרעב וכל־שכן טרדות אחרות לבטלם מן התורה, ואע\"פ שכבר היו חכמים מחוכמים יודעים בנגלות ובנסתרות בסודות עליונות, כ\"ש וק\"ו שאר בני אדם, שאם אפילו יחיה אלף שנים, לא יוכל להשיג כטפה מן הים ממה שהשיגו השבטים שצריך שלא יאכל ולא ישתה ולא ישן כדי שלא לאבד רגע מלימוד התורה ולחשוב בה, כי לא נברא אלא לזה, ואדם שהוא עם הארץ ואינו יודע ספר כלל, ילך בשבתות ובימים־טובים ובאיזה שעה מהיום בבתי מדרשות לשמוע ומה שישמע מסיפורי אגדות ודברי דרך ארץ, יספר בלילה לאשתו ולאנשי ביתו ובעת שמתכנסים השכנים בלילי טבת הארוכות. גם ידבר ממאורעות הנסים שאירעו בעולם ובזמנו ששמיעה זו מביאו לדבקות השם, ואם אינו בר הכי, גם לזו יספר ממקריות הרעות שאירעו בעולם או בזמנו שזה מביא לו ולשומעים לו לידי הכנעה שלא לחטוא ולזכור יום המיתה, וסיפורי אלה הדברים עושה פעולה לזכך האויר באותו הבל היוצא מפיו, הפך סיפורי דברי הבאי המעפשו ומזיק לבריות. ואל תקשה בעיניך איך הבל היוצא מפי אדם אחד יש בו כח לעשות שתי פעולות הפכיות, לזכך ולעפש, הבט וראה אם אדם נופח בהבל פיו בכלי זכוכית, מתעפש ומתחשך כשוכן עליו עננה, וכלי פארפור\"י אינו מזדכך וקונה בהירות כי אם ע\"י הבל פה שנופחין בו בשעה שעושים אותו, הרי הבל אחד מזכך ומעפש. גם־כן הבל מדברים טובים נותנים אור והדבר בהופכו, הלא תראה בדיבור עצמו דיבור ממית ודיבור מחיה, כגון מלך שאמר שיסירו ראשו של פלוני מעליו, או שגזר ואמר יסירו מכה זאת מעליו, מיד מרפאין אותו. הרי במילת יסירו ממית או מחיה, גם תראה הרוק ממית והרוק עצמו מחיה, רקק בפני חבירו דרך בזיון או דרך מיאוס, ממיתו. לחש ורקק על מיחוש עינו מרפאו. גם הבל דברי זנות ודברים בטלים מעפש האויר וממית הבריות והבל דברי תורה או דברי מוסר מזכך האויר ומחיה העולם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>חיד <b>ה</b>מיוחד <b>ו</b>בורא <b>ה</b>עולם ברא גבולים לכל לישוב עולמו, כי לכל הדברים יש גבולים, ארי מלך בחיות, שור בבהמות, נשר בעופות, ואדם מלך על כולם, וכולם קצתם מנהיגים ומשפיעים וקצתם מונהגים ומושפעים, והוא יתברך אדון הכל, והמלך המנהיג הראשון אין זולתו ראוי לכל המציאות כולו, מקצתם משתררים על קצתם ובזולת זה אין קיום והעמדה בכל המציאות כולו, וכן באדם עצמו בגופו יש אברים שהם ראשים על קצתם, קצתם עובדים וקצתם נעבדים, שהרי הידים והרגלים עובדים לשאר אברים ואם ירצו הרגלים לעשות פעולת הראש והראש פעולת הרגלים, יאבד הגוף. כן ראוי לכל קיבוץ אנשים שיהיו קצתם שרים וקצתם עבדים, קצתם מנהיגים וקצתם מונהגים, כי בזולת זה אי־אפשר שיתקיים הקיבוץ ובהיות שקרח רצה לעשות הפך זה, שיהיו כולם שוין באומרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ורצה שיהיו כולם שרים, נאבד מן העולם הוא וממונו וכל אשר לו ולא נשאר ממנו אפילו מחט אחד, מדה כנגד מדה כאשר היה בא העולם בלקיחת עצתו שלא היה נשאר ממנו כלום שהיה נחרב ועיין על זה בפירוש התורה לכמהר\"ר משה אלבילדה זצ\"ל. הנלמד מכל זה לעבודת הבורא, דכיון שהעולם קיומו ועמידתו להיות הבריאה כולה קצתם נעבדים ומונהגים וקצתם עובדים ומנהיגים ומוכרח הדבר, כן יבחר האדם להיות עובד לנעבד מכולם שהוא הקב\"ה, ובזה ינצל מהיות עובד אפילו למלך שהוא נעבד מכל הקיבוץ, ועוד עלה יעלה למדריגה להיות כבוראו נעבד מכל העובדים אותו עליונים ותחתונים ומלכם בראשם, לפי שהצדיק שותפו של הקב\"ה הוא, ועוד מעלה עושה הקב\"ה עם העובדים אותו, שמבטל רצונו מפני רצונם, דכתיב צדיק מושל יראת אלקים, ואם לא יחפוץ האיש לעבוד לבוראו יהיה עבד לכל העובדים ויחשוב בלבו הבזיון שיכול להגיע לו ביום הדין והחשבון להיות רצה עובד לעובדים ולא לנעבד מכלם ית' שמו, שהרי מלך שרים ועבדים ועבדי עבדים כלם עובדים למי שלמעלה ממנו עד שכלם והמלך עובדים להקב\"ה, והעובד להקב\"ה ינצל מלעבוד אפילו למלך וכמאמר התנא האלקי כל שיש עליו עול תורה פורקים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזה שאינו עובד להקב\"ה בוחר להיות עבד לעבדים ולא להיות נעבד מכל העובדים להקב\"ה, יש בזיון גדול מזה ויש עונש מספיק לזה. לכן ישים אדם זאת בין עיניו, לא יסור ממנו רגע וישתומם בחושבו מה אשיב לה' למאוס מלהיות עבדו ולבחור להיות עבד לטיפה סרוחה, צל עובר ולא ישוב, ומחשבה זו מועלת לקרבו לעבודת בוראו, הלא תראה אטימי לבא סתימי עיינין מתפארים להיותם עובדים למלך או שר, אף על פי שיודעים שמבטיח ואינו עושה, גוזר ואינו מקיים לפי שהיום כאן ומחר בקבר, ולמה לא יתפארו לעבוד לחי העולמים קיים לעולמי עד ולנצח נצחים, מבטיח ועושה גוזר ומקיים מעלה ומגדיל ומרים על ראש ככבים לעובדים אותו. ילמד אדם ממנו ומעצמו לעבוד לבוראו, ולהכיר גודל עונשו במנוע עצמו מלעובדו, יראה ממה שכועס הוא על עבדו בגזור עליו דבר לעשות ולא עשה, ואפילו היה ביטול גזירתו בשוגג, ואפילו אדם שאינו עבדו ואנו חייב לו, אם שאל ממנו דבר וביטל רצונו ולא השלים את בקשתו יורד עמו עד לחייו ומבקש להמיתו, וישא קל־וחומר ממדותיו, אם מדתו הוא לבקש המיתה לעוברים רצונו, אעפ\"י שהעוברים רצונו בשר־ודם כמותו שנופל בהם ולו הכליון חרוץ, שהיום בהוה ולאחר שעה כצל עובד, קל־וחומר העונש המעותד לו בעוברו רצון יוצרו אחר כמה חסדים שעשה עמו ובמקום להחזיק לו טובה, הרבה להכעיסו במעשיו היש קץ לעונשיו.",
+                "וידע האדם שבבא ללמוד תורה או לעשות מצוה, יזדמן לו מניעות הרבה ומעשה שטן הוא, אז יתגבר האדם בכחו לבטל רצון מנגדו כדי שלא יעשה עצמו שותפו של שטן כי הוא שותף אכזרי גזלן וגנב בסתר ובגלוי, מבקש לגנוב הקרן והריוח ולהשים עליו חובות הרבה עד שבעלי חובות ירדפוהו לחרפות לשים אותו בבור תחתיות עד יום מותו. ואל יעלה על דעת איש לומר, כיון שמזדמנין לי מניעות בבואי לעשות מצוה או ללמוד תורה, אין רצונו של מקום בתורתי ובמצותי, זה אינו ונהפוך הוא, אלא אדרבא כיון שיש מניעות זהו מודעא רבה שמעשיו רצוים לפני המקום והשטן מעכב בידו כאשר נצטוה, ואדם גם־כן יעשה ציווי לבטל רצון יצרו מצד בחירתו כדי שיקבל שכר בעשיית המצוה, שאם לכל עושה מצוה לא יבא עשייתה בצער ובטורח גדול וכל העם ינשקו ויחבקו אותו, מה שכר ראוי להיות לו, שהרי כולם יבקשו בעשייתה בעבור טובת הנאת הכבוד שמקבל, אך אחר הצער והטורח שעובר עד שיכנס להתחיל לעשות, מיד משם ואילך מסייעין אותו מן השמים, וכדברי רז\"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלמלא הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ומשלים לעשותה בלי שום מניעה ובשמחה מחמת מה שמתעדן בעשייתה, ועכ\"ז הקב\"ה משלם לו שכר גם על מה ששמח וקבל תענוד, בעבור מה שטרח ונצטער בהתחלתה מקטרוג השטן המנגדו במניעותיו הרבות, ועתה איעצך לעשות אופנים חוץ מהנזכר בפרקים דלעיל להבריח היצר מעליך, בבא היצר להסיתך לעשות עבירה מיד תצייר לפניך צורת אדם גדול, מכיר אותו ומתיירא ממנו וכאילו עומד לפניך ממש יושב על כסא דין בפנים זעומות ומלא חרון אף נגדך ותשתקע דעתך בדמיון זה, והדמיון פועל להפחידך כאילו הדבר ממש בפועל כאילו אותו אדם גדול עומד בפניך, ובזה יחלש היצר, כי מי הוא זה שרואה אדם בפניו ומתעורר לעבור עבירה בפניו ובפרט בפני אדם גדול שמוראו עליו, ומזה תמשך לחשוב ולהדמות נגד עיניך דשכינה כנגדך כי מלא כל הארץ כבודו, ויפול עליך אימה ופחד להכניע לבבך הערל, ואם בכל זה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו בעת בא עבירה לידו, כלבים שוטים צועקים וחיות רעות טורפים בני אדם וחותכין בשרם בשיניהם, רוצחים חרבות בידיהם שוחטים אדם בפניהם צורות מכוערות שורפות ומכלות כל טוב מבערות ודמיון רעש תפיל הבית עליו וממית ומשבר כל כליו, וכאילו נחש כרוך בעקבו עקרבים מסבבו, ובזה יזדעזע גופו וישוב אחור מלחטוא. ואם עד אלה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו שיושב בטיולין ועידונין ומעדנים ובמנוחות ושאננות והשקט ובטחה ויושב נצחי ומלכות וממשלה והלולא ושבחים וקול שיר וזמרה לפניו משבחים, וידמה נגד עיניו שאם יעשה העבירה מאבד כל זה והולך ערום ויחף חשופי שת, עני ונבזה חלוש ומכוער ירוק ומאוס מתועב ודחוי יחיד ושומם תמהוי ומשתומם בהול ומפוחד בזוי ונרמס שנאוי ומשוקץ מנוול ומשוגע מחורף ומגודף מבולבל ומקולל מצעירים ממנו לימים הרודפים אחריו, פוחזים ורקים נבזים אפלים ודקי' שפלים ומוכנעים, וידמה שאין לו מנוחת ישיבה נסבת רדיפה, מתמרק על רגלי בהתעלפות וחולשת לב רעב וצמא, צועק ואין עונה שואל ואין נותן, מתחנן ואין מרחם, בוכה ואין מפיס, מכה עצמו ואין מעכב, מילל ואין מנחם, נופל ואין סומך, כושל ואין תומך, ממשש ואין מדריך, יושב בחשך ואין מאיר, מתפלש בעפר ואין מנער, נרדם ואין מקיץ, חולה ואין מבקר, כואב ואין רופא, מנוגע ואין רטיה, נשוך מנחש ואין צרי, גוסס ואין רואה, מת ואין קובר, כלבים אוכלים אותו ואין גוער, עצמותיו נגררין באשפות ואין מקבץ, אשתו ובניו אחר מותו שואלים לחם ואין מביט. מתים ברעב ואין מצטער, נאבד הוא וכל אשר לו ואין זוכר, ובעלות כל זה בדמיונו שהעבירה מביאו לכל זה, יצטנן דמו ותתבטל יצרו בעזרת ה' ית'. ואם עד אלה לא נכנע לבבו הערל, ידמה כאילו רואה עצמו שחוט ומושלך באשפה וכלבים אוכלים בשרו ותולעים יוצאים ממנו, גם יריח ריחות רעות ויראה מינים מאוסים ויכנע, וסוף־סוף אם לא יועיל להכניעו, עכ\"ז ומביאו לכלל מעשה, יתחוב מחט בבשרו או יכה בידו על פניו בכל כוחו באופן שיכאב ויוסר יצרו מעליו שיותר טוב שיכה הגוף ולא הנפש, גם מועיל לביטול היצר הרע, שירוץ אל המים ובפרט אם הם מים קרים וישליך עליו כד של מים מראשו ועד רגליו ויכנע יצרו ועל הכל יעסוק בתורה בקול רם בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב ובקהלת שמהביל כל הדברים שבעולם ולא יפסיק מלימודו בקול רם, גם מועיל הרבה להינצל מיצרו בבא לכלל מעשה, ירים בקולו שיבואו אצלו אנשים כמו שעשה רב עמרם שהרים בקולו נורא בי עמרם, כמו שאמרו רז\"ל, ואם עכ\"ז לא הואיל לו דבר וחטא, אל יתיאש מן הרחמים לומר וכאשר אבדתי אבדתי ואעשה מה שלבי חפץ, דשערי תשובה לא ננעלו, וכל ימי חייו בכם פעם שיתגבר יצרו עליו, יעשה כל הכתוב שאם לא יועיל לו בפעם ראשונה ושנייה, יועילו בשלישית, סוף־סוף איזה פעם יואיל או יסייעו אותו מן השמים להצילו, בראותם לו נלחם עמו בדברים סגוליים להכניע, ואפילו לא סייעו אותו מן השמים על איזה סבה ידועה לפני בורא עולם, ובכל פעם ופעם שנלחם לא יכול להכניע יצרו וחטא, אעפ\"י כן אל יתיאש וישוב עד דכדוכה של מות. ואדם שאינו יכול להכניע יצרו בשום דבר שבעולם, נראה לי שהסבה היא משורש גאוה שבלבו, שהגאות שורש לכל העבירות כאשר הזכרתי הפרקים דלעיל, ולהסיר גאותו יטלטל עצמו מעיר לעיר ויכנע ויושפל, על דרך שאמרו חז\"ל מי שיצרו תוקפו עליו, ילך למקום אחר ויעשה מה שלבו חפץ וכו', שהכוונה שהדרך מכניע אותו ואז יעשה מה שלבו חפץ אם יכול, כלומר שאינו יוכל, גם ישים נגד עיניו שהגבהתו היא השפלתו, על דרך כל המוסיף גורע, שתי עשרי י\"ב, עשתי עשרי י\"א, גידול התיבה בהוספת אות הקטין מספרו מי\"ב לי\"א כדברי רז\"ל, והן גמל נמל. הוספת מספר אות הנו\"ן שהם חמשים מקטין לגמל ועושה אותו נמלה, גם תראה הכוכבים על היותם ברקיע יותר עליון מן הלבנה נראים דקים וקטנים והלבנה בעבור היותה ברקיע שפל ממנו, נראה גדולה, הרי נלמד שמתגאה גורם לו השפלה, שגורם הגאוה להחטיאו, ואין השפלה גדולה מזו, שבסופה נעשה מיאוס בעולם ואולי על ידי שיחשוב בגנות הגאוה יקטין ויושפל, וכיון שיושפל באמת, נתרפא, ובלתי הסרת גאוה מעליו אין רפואה למכתו ולחולי נפשו, כי הגאות מסמא עיני הרשע שלא יראה בנראה. כי הרשע אינו רואה בנראה, איך יראה בשאינו נראה (פירוש הנראה לעין שכל דבר עבירה הוא ענין מגונה וקשה, וסופו של רשע לא טוב, ועם כל זה מעלים עינו מכל זה ועושה מה שלבו חפץ, באופן שאינו רואה בנראה, אם־כן איך יראה במה שאינו נראה לחוש העין, הם משפטי גיהנם ושאר צערו' המגיעות לנפש כדי למנוע עצמו מלחטוא). ואני ראיתי כמה גאים מקטנותם, ונשתרש בהם הגאוה ומתו עמה כי לא ידעו ולא שמעו ולא למדו דבר להכניעה, ואחרים בבחרותם היו בתכלית הגאות וחזרו בהם עד תכלית השפלות והענוה והחסידות והכרתי בהם שנתחברו בתלמידי חכמים ושמעו מפיהם ולמדו וחזרו. וטעם הדבר שהגאות מביא לאדם לעשות כי מ שלבו חפץ, משום שהגאה מצד גאותו מחזיק עצמו שאין חכמה בעולם כמו חכמתו, וזהו הרשת שפורש לו השטן לצודו וללוכדו, דכיון שמשים בלבו שאין חכמה כחכמתו, כל מה שיעשה ישר בעיניו באומרו דאיך יתכן חכם כמוהו טועה, ואפילו אם מכיר טעותו לא ישוב אחור שלא לאבד שם חכמתו שנפל טעות בשכלו. ועוד בהיות מחזיק עצמו חכם ואין כמוהו, מפתהו יצרו שחביב לפני המקום על חכמתו ואינו מקפיד עמו על מעשיו, ומה גם שהמתגאה מתגאה גם על בוראו כנחש הקדמוני כמו שאמרו רבנן ז\"ל (כמו שאמרו בב\"ר על פסוק והנחש היה ערום. לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, וכשנגע הנחש באילן צווח אל תבואני רגל גאוה. שנתגאה ודיבר דלטורין על הקב\"ה, ואמר לחוה מאילן זה אכל הקב\"ה וברא עולמות, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות, דכל איניש סני בר אומנותיה). וכיון שכן הוא, איך יחוש שלא להכעיסו בעבור מצותיו, ואין אני מאריך בגנות הגאים כי כבר הארכתי בפרקים דלעיל.",
+                "ודע הסבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו לעשות מה שלבו חפץ ואינו נותן לב לשוב, שהרשע בעבירה ראשונה שבא לידו, לבו מרתת עליו לעשות פן ישיגהו לו מהרעות, והוא באימה ופחד להכניס בה, אך כשיצרו מכריחו לעשותה, אומר בלבו הנני ממלא תאותי ויעבור עלי מה, אף שיודע אני שעונשי אחורי תרעא קאי, ועושה אותה ביראה גדולה, ואחר שעיניו רואות שעשה העבירה ואינו מגיע לו שום נזק שבעולם, ואדרבא מצליח בכל משלח ידו ונושא חן בעיני כל רואיו ושאר מיני הצלחות שבעולם מזדמנים בידו. גם רואה רשעים כמותו בגדר ההצלחה ויצרו מפתהו על ידי מראות אלו שרואה שיסכים בדעתו דלית דין ולית דיין, וכשמכניסו בכפירה זו, משם ואילך עושה כל מה שלבו חפץ עד שמטביעו בטיט העונות, וזהו טעות גדול נראה לעינים, ופרסום הטעות יובן במשל אחד לאדם שרגם איקונין של מלך ורקק בפניו וקילל לשלטון ושיבר פתח בית האסורין והוציא אסיריו, ושמע המלך והעשירו עושר גדול וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, והצליחו על כל המעלות, וכי אינו ראוי שיחשוב אדם זה בלבו, היאמן שבעבור שהכעסתי למלך ראוי אני לכל זה הכבוד, זהו נמנע מכת הנמנעות, אין זאת כי דבר סתר לו, שעל ידי גדולות אלו מתנקם ממני בכפלים ומוכרח שכוונתו להגדילני ולהשפילני ולהענישני אחר־כך, ויורגש העונש בכפלים, על־דרך שאומרים דרך הלצה עני חשוב כמת, כלומר עני שהיה חשוב תחילה ובא לידי עניות, זה דוקא חשוב כמת, שאחר גדולה שפלות יורגש בכפלים, וכאמרם רז\"ל על פסוק היו צריה לראש. שהקב\"ה מגדיל לצר כדי להשפילו וכדי לאבדו אחר כך, וירגיש העונש מר ממות, והמן הרשע יוכיח שגידלו כדי שירגיש השפלתו בכפלים, כך הדבר בעצמו החוטא להקב\"ה ומצליח בידו, שהוא להאבידו ואדרבא צריך לבכות ולילל על אותה הצלחה, כי בזאת ההצלחה סם המות מעורב בה והיא פח ללוכדו ולהכניסו בים המשפטים, שאיך יתכן שבעבור שהרבה לחטוא לפניו מצליח בידו, לכן חלל רשע שאי בקו לקינה ואל תשכן עוד באהלך רננה, אמור אוי על הצלחתי, כי ירה בי חיצי מות, כי בה בטחתי, אויבי עלי המלכתי, כי בדרכיו הלכתי מועצותיו שמעתי, ואשר אהב יוצרי שנאתי, אוי כי בידי עצמי הרגתי טבחתי ולא חמלתי, כל זה אעלה על ראש שמחתי כל ימי חיי עד יום מותי, אולי ירחם עלי בוראי לרחם על נשמתי, ודע כי הלוחם משלים והמשלים לוחם, כי הלוחם עם יצרו בעולם הזה, ניצל ממלחמת מלאך המות עמו בצאת נפשו כי מת, כי הלוחם עם יצרו הרע עושה שלום עם יוצרו, והעושה שלום עם יצרו לוחם עם יוצרו, נמצא המלחמה עם יצרו שלום לעולם לגופו ולנפשו, שלום בעולם הזה שלום לעולם הבא, שלום לביתו שלום לבניו ולכל הבאים אחריו שמתעטרים באביהם בצדיק שנצח מלחמת יצר־הרע והשלים עם יצרו מלחמה לה' מדור דור, לכן יעמוד אדם כל ימיו במלחמה כדי שיהיה כל ימיו בשלום, ומלחמת אדם עם יצרו מחמת תדירי היא, יום ולילה לא ישבות ואם בבחרותו במלחמת יצרו יחזור להלחם עמו ולהתגבר עמו להפילו ארצה, כי אין דרך המלחמות שבעבור שמלך לחם במלך ונפל אחד ביד חבירו, שאינו חוזר להילחם אלא חוזר ולוחם וחוזר הגלגל על הנופל ומפיל את חבירו, גם אם לחם ביצרו ונפל, אל יתריע מזלי אלא יחזור להלחם עמו ויחזור עליו הגלגל לטוב לו, שצריך האדם לבנות עצמו ממצב למצב שאם היה במצב רע ישנה מצבו, ודע כי כל אדם שהיה המצב אחד בדעתו ובמדות ובמעשים מיום שנולד עד זקנותו, אין ספק דזה נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה, כי הבעלי חיים מיום שיוצאים לאויר העולם עד שובם אל האדמה הם בטבע אחד ובמצב אחד, כי אינם עולים ממדריגה למדריגה לא בדעת ולא בשום דבר, וזה הורגל זמן בבהמה, והטבע בנפשו טבע הבהמה, לכן צריך לזה להרגילו תמיד שישנה בעל כרחו עד שיתפשט נפשו ממדות הבהמות אשר הוטבע בה, כי ביאתו של אדם בעולם־הזה כדי שיעלה ממדריגה למדריגה, כי עיר פרא אדם יולד, ואם יעמוד עולם במדריגה אחד, בהמה יחשב שהאדם צריך לעלות ממדריגה למדריגה לקנות שלימות עד שיזדכך ויעלה למדריגת הרוחניות בגוף ובנפש וימשיך השפע על ידי הזדככותו בתחתונים, ואל תתמה שהרי זכוכית לבנה אם תשימהו נגד השמש ימשיך אש מלמעלה למטה, וזה גורם הזדככות הזכוכית, שאם תשים נגד השמש זכוכית עב ואין צריך־לומר אם תשים חרס שלא ימשוך שום דבר, וכל־שכן האדם שכל הבריאה בשבילו, שבהזדכה עצמו שימשוך שפע מלמעלה למטה. וכשם שבזכוכית הזך הזה הממשיך האש מלמעלה למטה, אם נפל בו כתם וכהה אותו, מפסיקו מלהוריד האש מלמעלה, אע\"פ שהוא שלם בזכותו, כך האדם השלם, מעכבו עון אם יש בידו מלהמשיך מלמעלה שפע בעולם שהוא כמו הכתם בזכוכית עד שיטהר עצמו מאותו עון שהוא ככתם לנפשו המכהה אורה, ילמוד אדם מהשבטים הקדושים שלא נמצא בהם שום פגע כלל ועיקר, רק על דבר מכירת יוסף, ואע\"פ שהיה קצת סבה מאת ה' ענין מכירה זו, כדי שירדו מצרימה ויצאו משם לקבל התורה וכדברי רז\"ל וישלחהו מעמק חברון. להשלים עצה עמוקה שבחברון שאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך. עם־כל־זה כמה נצטערו עצמם על מעשה המכירה, להסיר ולטהר כתם זה מעליהם והשפילו עצמם לפני יוסף ובקשו ממנו מחילה ובמות אביהם שלחו אחריו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, אע\"פ שרעה גמלנוך כל־שכן וקל־וחומר שצריך כל אדם לפשפש אם יש בנפשו איזה כתם לטהר ולהזדכך עצמו לתת נשמתו להקב\"ה זכה וברה כאשר נתנה לו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>זכר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>בורא <b>ה</b>כל, ברא בראש כולם תשובת השבים, והורה דרכי נוע' לחטוא וחפץ לשוב שיתנהג בדרכים אלו, למען סור ממוקשי מות ולהכניסו בדרכי חיים וחי לעולם, אשר על כך מלבד הדברים שכתבתי בפרקי׳ לעיל מדברים המכניעים את יצר הרע, נראה להוסיף ידי לכתוב עוד מהדברים שיתנהג בהם האדם כדי שיכנע לבו הערל, וישתדל באהבת הבורא ולא ישוב לכסלה. רוב ישיבתו של חוטא יהיה בין העניים ובתי כנסיות ובבתי מדרשות, יען שקונה שפלות בזה, והשפלות מכניעו ואינו מעוררו אל החטא בעבור שבית הכנסת ובית המדרש נקראים מקדש מעט, והם מסוגלים אל היראה כיון דשכינה שרויה שם ומוראת שכינה עליו, ונראה דעל־כן אמרו רז\"ל אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) משכהו לבית המדרש וכו'. והטעם כמדובר, דכיון דשם מקום השראת השכינה, מוראת השכינה עליו ונמנע לחטוא, ובפרט בראות שהחוטא בהיכל המלך עונשו קשה ובכפלים, ואדם מרתת ומזדעזע בחושבו משפטים הקשים, ועל כן הזהירו רז\"ל שלא יזוז אדם מבית־המדרש, ובפרט דשמיעת שם חדושי התורה מקדש את גופו וקונה כח קדושה, לדחות טומאת יצרו, גם ישיבתו בין העניים, על ידי ששומע כמה הרפתקי שעברו עליהם ומה שהם גם בהוה בצער גדול, נכנע לבו ובפרט מיראה שלא יגרום לו החטא להביאו לכללם, ורמז לדבר שמשיח עומד בפתחא של רומי בין העניים, דכיון שגדלה מעלתו אין כמוה כאמרם רז\"ל ירום ונשא וגבה מאד. ירום מאברהם, ונשא ממשה, וגבה ממלאכי־השרת. לכן מושבו בין העניים כאילו יושב שם לקנות שפלות ולא יתגאה במעלתו, ואע\"פ שדבר זה לא שייך בו, אך כדי ללמד לעולם שירבו ישיבה בין העניים כדי שלא יבואו לכלל גאוה ויקנו הכנעה להחריש כח יצר הרע.",
+                "ואלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, סדרם רבינו אשר ז\"ל,",
+                "שידבק האדם בהם לקנות שלימות לנפשו ודביקות בהקב\"ה בעשותם, עד שירגיל בהם הרגל תמידי ולא יפול בהן ביטול לעולם.",
+                "והם כ\"ג דברים, ואלו הם:",
+                "(א) שיפריש מעשר מכל ריוח שיזמין הקב\"ה לידו.",
+                "(ב) שיתן צדקה מיד מכל אשר תשיג ידו, ולסוף כל שנה זהוב וחצי.",
+                "(ג) שיתפלל ערב ובקר עם האבות.",
+                "(ד) שיניח תפילין בכל יום.",
+                "(ה) שיקבע מזוזה.",
+                "(ו) יקבע עתים לתורה.",
+                "(ז) שיהיה נאמן במשאו ובמתנו ובדיבורו.",
+                "(ח) שיכבד לומדי התורה בכל יכולתו.",
+                "(ט) שיוכיח את עמיתו ולא ישא עליו חטא.",
+                "(י) שידון את חבירו לכף זכות.",
+                "(יא) שימחול בכל לילה קודם שישן למי שחטא לו בדברים.",
+                "(יב) שישתדל להכניס שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.",
+                "(יג) שיזהר לאנשי ביתו על התפילה ועל נטילת ידים ועל ברכת הנהנין.",
+                "(יד) שיפרע התמיד בכל יום הששי.",
+                "(טו) שילמוד הפרשה בכל שבוע שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש\"י.",
+                "(טז) שיקרא איגרת התשובה שחיבר רבינו יונה בשבוע שחל ראש־חודש להיות בתוכה.",
+                "(יז) שיכבד יום השבת כברכת ה' אלקיו אשר נתן לו.",
+                "(יח) שיקבע סעודה שלישית בכל שבת אחר המנחה.",
+                "(יט) שיערוך שולחן בכל מוצאי שבת ויאכל אפילו דבר מועט.",
+                "(כ) שיסייע לחבירו לכל מה שיצטרך בגופו בדבריו.",
+                "(כא) שיתודה קודם שישן, מלבד הלילות שהן אסורות בהספד ובתענית ויתאבל על עונותיו על אורך גלותינו ועל חורבן בית מקדשינו שיבנה במהרה בימינו אמן.",
+                "(כב) שיעשה יום א' תענית בכל חדש ביום שקורין בתורה, ואם לא יוכל להתענות יתן ב' פשיטין לצדקה.",
+                "(כג) שיקיים בהצנע המעשים־טובים כי היא עבודת ה' הנבחרת לפניו.",
+                "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה, הנהגות אחרות:",
+                "(א) להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק.",
+                "(ב) וכן מהחניפות.",
+                "(ג) וכן משקר וכזב.",
+                "(ד) וכן מן הליצנות.",
+                "(ה) וכן מרכילות.",
+                "(ו) ומן הכעס.",
+                "(ז) שיזהר ממכשול נדרים.",
+                "(ח) שיזהר מאונאת הבריות.",
+                "(ט) שלא יכנה שם רע לחבירו.",
+                "(י) ולא יקראנו בכינוי שכינוהו אחרים, אם לא יהיה נזכר ונכבד בשמו. שלא יספר לשון הרע ולא יקבלהו.",
+                "(יא) שלא ישב גם יושבי קרנות ולא בבתי כנסיות עם עמי הארץ.",
+                "(יב) שלא יסתכל באשה שהיא אסורה לו.",
+                "(יג) שלא יסיח על כוס של ברכה.",
+                "(יד) שלא יספר מברוך שאמר עד שיסיים תפילת לחש ולא בעוד ששליח־ציבור חוזר ומתפלל תפילה, אלא־אם־כן בדברי־תורה או בדבר מצוה או לתת שלום או להחזיר.",
+                "(טו) שלא ידבר בקריאת ההלל ולא בעוד ששליח־ציבור קורא בתורה.",
+                "(טז) שלא יאכל פת בעלי בתים של כותים ולא של פלטר אלא־אם־כן לא יזדמן לו של ישראל.",
+                "(יז) שלא יסעוד בסעודת הרשות.",
+                "(יח) שלא יסיח שיחה בטילה ויזהר ללמוד בלילה עד שישן מתוך דברי־תורה ולא מתוך שיחה בטילה.",
+                "(יט) שלא יכניס עצמו בספק חשיכה, יזהיר בני ביתו על שמירת שבת ויקדים ערב־שבת להתפלל תפילת מנחה כדי שיקבל שבת מבעוד יום.",
+                "(כ) כשיגיע עת התפילה מג' תפילות שביום, יניח כל עסקיו ויתפלל, וראש כל הגדרים שישמור את עיניו מדבר שאינו שלו.",
+                "(כא) אל ידבר בין ברכת נטילה להמוציא ויקדים שלום לכל אדם.",
+                "(כב) לברך את בוראו שהשביע נפש שוקקה, ואם יקללהו בן אדם אל ישיב להם אלא יהא מן הנעלבים.",
+                "(כג) אל יצא לריב מהר ויתרחק מהשבועות ומנדרים, שבעון נדרים בנים מתים.",
+                "(כד) יתרחק מן השחוק ומהכעס, כי מבלבל דעתו של אדם, ויעבוד תמיד יוצרו באהבה ולא יניח דבר לעשות מענין זאת התקנה.",
+                "(כה) לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וגמור בדעתך באומרך את ה' אלהיך, למסור נפשך וממונך ובזה יקויים עליך דברי המשורר כי עליך הורגנו כל היום.",
+                "(כו) לבטוח בה' בכל לבבך, והאמן בהשגחתו פרטית, ובזה תקבל בלבך היחוד הגמור והשלם בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש וחוקר לב ובוחן כליות, כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, גם באנכי ה' אלהיך אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם, כי זהו סגולת ישראל על כל העמים, וזהו יסוד כל התורה כולה.",
+                "(כז) להרחיק גאוה וכעס, וגעור ביצר המשיאך ללכת בדרכי לבך, ואל תבט אל דרכיו אשר המה מצודים וחרמים להראותך כי דרכך ישר וזך.",
+                "(כח) מדבר שקר תרחק, ואל תוציא שם שמים לבטלה ולא במקום מטונף.",
+                "(כט) הסר ממך משענת הקנה הרצוץ, משענת בני אדם והצנע לכת עם אלקיך, ואל תשים זהב כסלך כי זו תחילת ע\"א, ופזר ממונך באשר הוא רצונו ובידו למלאות חסרונך.",
+                "(ל) דע את אלקי אביך, ודבריך במאזני צדק תשקול, והין צדק יהיה לך, ותקל בעניך הוצאת ממונך מהוצאת דבריך, ופיך אל ימהר להוציא דבר רע עד שתשקלו במאזני שכלך.",
+                "(לא) וידוי על עונותיך ערב ובוקר אל יחסר וזכרון ציון וירושלים בשברון לב.",
+                "(לב) זכור יום המות תמיד, וצידה לדרך הכן, ושים בין עיניך ב' דרכים אלו תמיד ויהיו מזומנים לך ליום הפירוד ומטתך בדמעה תשחה ויבהלוך רעיונך מידי זוכרך חרדת רבי־יוחנן בן־זכאי ז\"ל.",
+                "(לג) חבר טוב היה ליראי ה', והתחבר בחברתם ומפועלי און הרחק.",
+                "(לד) טוב וישר לך והמעט בעניך פעולתך הטובות ולהרבות בעיניך פשעיך להרבות חסדי יוצר מבטן ונותן אכלך ולא תשמש על־מנת לקבל פרס בעשותך מצותיו.",
+                "(לה) יום ולילה זכרו מפיך לא ימוש, בשכבך תשגה באהבתו ובקומך ובהילוכך תמצאנה והקיצות בו תשעשע, והוא יישר אורחותיך.",
+                "(לו) כוין בתפילתך כי היא עבודת הלב, ואם בנך ידבר לך ולא מלבו הלא יחר לך, ומה תענה טפה סרוחה לפני מלכו של עולם, ואל תהיה כעבד שמסרו לו מלאכה נכבדת לטובתו, ואיך יעמוד לפני המלך, ומה טוב לבקש סליחה באומרך סלח לנו בלא כוונה, ואם אי אפשר בכל התפלות ברכה ראשונה של י\"ח ופסוק ראשון של קריאת־שמע אל יחסר, כי לא יצא ידי חובת התפילה כשלא כיון בהם. (לז) למוד פרשיותיך עם הציבור שנים מקרא וא' תרגום ופירוש רש\"י כנ\"ל מהרא\"ש, ותדקדק בו כאשר תוכל וכן בגמרא כי כל העוסק בגמרא אין לך מדה טובה הימנה, ותלמוד־תורה כנגד כולם.",
+                "(לח) מכל מאכל אשר תאכל ומכל משקה אשר תשתה, אל תהנה בלא ברכה תחילה וסוף, ותכוין בה היטב וכסה ראשך כשתזכיר השם, ויעצים עיניך ואל תהיה כאמור \"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממנו\".",
+                "(לט) נטילת ידים לתפילה ולאכילה, ובעת צאתך מצרכיך ברך אשר יצר, ועל נטילת ידים אל תברך.",
+                "(מ) גדילים תעשה לך על כנפות כסותך, למען תזכור וקדש עצמך בכל דברים, והוי צנוע בבית־הכסא ועם ביתך, כי אפילו על שיחה קלה שבין איש לאשתו, עתיד ליתן עליה דין, ואל תנהג עצמך בקלות ראש, ויהי מורא שמים עליך והשמר מהסתכל באשה אפילו פנויה, ומזוזות בפתחי ביתך אל תחסר.",
+                "(מא) סוד אחר אל תגל, גם הדברים שהם שלא על־דרך סוד טמנם בלבך, ואם תשמע מאחר אל תאמר כבר שמעתי זה, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך.",
+                "(מב) ערב בקר וצהרים שמור עת התפלה ופתח לבך שעה א' קודם תפלה והוי מי' ראשונים, ואל תדבר שיחה בטלה בבית־הכנסת, ותפילין על ראשך וזרועך אל יחסר.",
+                "(מג) פלס מעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני במאכל ובמשתה ובכל מדותיך, ואל תט ימין ושמאל ורדוף אחר השלום.",
+                "(מד) קבע עתים לתורה קודם אכילה ושכיבה ועל שולחנך, והזהרת לאנשי ביתך להדריכה ע\"פ התורה, לשמור פיהם מלהתחלל, כי תחילת דינו של אדם קבעת עתים לתורה.",
+                "(מה) שמח בשומעת תוכחת מוסר כמוצא שלל רב, והוכח לחכם ויאהבך, כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ולמוכחים ינעם.",
+                "(מו) תחילת מעשיך הבט סופה, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, כי החכם עיניו בראשו.",
+                "(מז) הזהר שלא תסמוך בלבבך, ושמע עצה וקבל מוסר ותהי' זריז לעשות כל מה שמוטל עליך, ומכל משמר נצור לבך.",
+                "(מח) אל תקום ממיטתך כעצל, כי אם בזריזות לעבוד יוצרך.",
+                "(מט) אל תאחר מלכת לבית התפלה ושמור רגליך פן תהינה מטונפות, אל תשים לבך אחורנית בשעת התפלה והתכוין לברך ליוצרך.",
+                "(נ) אל תדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת כל עת שהחזן מתפלל ותענה אמן.",
+                "(נא) אל תנשה פגיעת המות שתבא פתאום ותזכיר מעמד יום הדין.",
+                "(נב) אל תתעסק במצוה כדי לקבל פרס, ואל תרחק מעבירות מפני העונש.",
+                "(נג) אל תתרשל במצוה אם בא לידך, ותעשנה לשם שמים בלא איחור.",
+                "(נד) אל תתרשל בברכת הלבנה, שאם לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים דים.",
+                "(נה) אל תעשה דבר שילעיגו הבריות שדרכם להעלים הטובות ולגלות הרעות.",
+                "(נו) אל תקלה אביך ואמך ואל תצער אותם וכבדם כפי יכולתך כל ימיהם.",
+                "(נז) אל תהי פניך זעומות נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים.",
+                "(נח) אל תשכח לענייך לתת צדה לדרך ולעשות לויה להם ותנחם בדברים.",
+                "(נט) אל תשים עיניך למי שעלה יותר ממך, אלא למי שהוא תחתך.",
+                "(ס) אל תבהל לקצוף משום דבר, והאריך אפך פן תאבד את חכמתך.",
+                "(סא) אם לא תוציא ממך חלק עקשות פה וניבול פה, דע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט.",
+                "(סב) אל תחזיק כעסך עם חבריך אפילו יום א', ותכניע לפניו קודם לבקש ממנו מחילה.",
+                "(סג) אל תדבר בצואר עתק, ואל תרים מצח שלא לקבל עליך יראת שמים.",
+                "(סד) אל תשיב למחרפך ולנבזיך, ותשים יד לפה ושתוק פן יחם לבבך.",
+                "(סה) אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם ואתה תשאר בכעס.",
+                "(סו) אל תתגאה על הבריות, ותהיה שפל רוח כארץ שהכל דשין בה.",
+                "(סז) אל תהי בז לכל אדם ולכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.",
+                "(סח) צדק צדק תרדוף כו' ואל תחסר מחצית השקל בכל שנה בפעם אחת, ובכל חדש ובכל שבוע כפי מסת ידך, ובכל יום לא תחסר מתנה מועטת לכל הפחות קודם תפלה, ואם הגיע למעשר טרף בביתך ככל אשר תמצא ידך לגמול חסד הן לחיים הן למתים הן לעניים הן לעשירים.",
+                "(סט) רצה באשר רוצה יוצרך, שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה, והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך אל עדותיו, וכל דרכיך השלך על ה' יהבך, ואל יקשה בעיניך מלהוציא לכבוד שבת ויום טוב ככל הצריך והשתדל לכבדם ולקבלם מבעוד יום, ולהתעדן בהם באכילה ושתיה וחציו בבית המדרש וכבדהו בכניסתו וביציאתו לערוך שולחן במוצאי שבת.",
+                "(ע) אל תישן כעצל שינה רבה, ותרגיל לעצמך להקיץ בהנץ החמה ולקול התרנגול קום ממטתך.",
+                "(עא) אל תתפלל בלא נקיות כפים ובלא טהרה, כי תפלתך לא תהיה נשמעת.",
+                "(עב) אל תתפלל כי אם בכוונת הלב ובנחת, כדי שישמע האזן.",
+                "(עג) אל תשכח צור ילדך ומחוללך ובכל דרכיך דעהו, ותביאהו לנגדך תמיד.",
+                "(עד) אל תרבה לשמוח וזכור כי רוח חייך, ואתה נוצר מן העפר ואחריתך רימה.",
+                "(עה) אל תאמר על שום מצוה אעשה אותה למחר, שמא לא תפנה לעשותה.",
+                "(עו) אל תפרד מהגיית חכמה ומוסר ומתאבק בעפר רגלי חכמים ותתחכם.",
+                "(עז) אל תניח דרך חסידות אע\"פ שילעגו עליך, ואל תיבוש לדבר מצוה.",
+                "(עח) אל תקפוץ ידך מליתן תמיד לעניים ולאביונים ומבשרך לא תתעלם.",
+                "(עט) אל תאחר מלרחוץ ולמהר ולהכין לפני העניים שולחן ולחם כי שמא הם רעבים.",
+                "(פ) אל תאחר מלהביא את המעשר לבית האוצר כי מתן בסתר יכפה אף.",
+                "(פא) אל תרים ידך אל חבריך ואף שהוא מקלל את אביך ואת אמך בפניך.",
+                "(פב) אל תביט למי שהוא קטון ממך בעבודה וביראת חטא כי אם לגדול ממך.",
+                "(פג) אל תוציא דיבה או לשון הרע על שום אדם ולא לזות שפתים או רכילות.",
+                "(פד) אל תהי נבהל להשיב בעזות מצח למי שאמר דברים אשר לא טובים.",
+                "(פה) אל תשמיע בחוץ קולך ואל תהי צווח כבהמה ודבריך יהיו בנחת.",
+                "(פו) אל תלבין פני חבריך ברבים כי העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "(פז) אל תראה יכולת אצל שום אדם אם ידך גברה כי תחליש.",
+                "(פח) אל תרדוף אחר הכבוד ואל תעלה במעלה שאינה ראוי לך.",
+                "(פט) אל תשתדל שיכבדוך בני אדם פן לא ירצו וישפילוך.",
+                "(צ) אל תרף ידך מלבקש רעים ואהובים ואל ימעט בעיניך שונא אחד.",
+                "(צא) אל תגנה מקח חבריך ואל תחליש דעתו כי זה מנהג לחסר דעת.",
+                "(צב) אל תאמר בצדקתי היתה זאת פן תקבל שכרך בעולם־הזה.",
+                "(צג) אל תטה את חברך מדרך טובה אל דרך רעה, כגון מסית ומדיח וכיוצא בזה.",
+                "(צד) אל תאכל אכילה גסה עד שתמלא כריסך כי הרבה חולאים באים על רוב אכילה.",
+                "(צה) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר פן תשכח את בוראך.",
+                "(צו) אל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא.",
+                "(צז) אל תתייחד עם שום אשה חוץ מאשתך ואמך ובתך, ואפילו עם שתי נשים.",
+                "(צח) אל תחמוד אשה ביפיה, כי ברוב טוב מעשיה יאשרוה השומעים.",
+                "(צט) אל תתן תפארת לעצמך, ואל תיקר גופך בעיניך ותקטין את עצמך.",
+                "(ק) אל תבהל את מעשיך.",
+                "(קא) אל תרבה לדבר דברים המועילים ובלא נזק, כי אם בקוצר לשון.",
+                "(קב) אל תרף ידך מלקנות לך חבר נאמן, ושמור אותו ואל תאבדהו.",
+                "(קג) אל תפתה את חבריך בדברי חלקות ובחניפות, ואל תדבר בלא לב.",
+                "(קד) אל תתחבר לאדם רע, חוטא וכעסן וכסיל, פן תביא כלימות עליך.",
+                "(קה) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה.",
+                "(קו) אל תעלה בדעתך לנצח את החכם, כי לא תרבה על חכמתך חכמה.",
+                "(קז) אל תהי קפדן לדבר מועט נגד שום אדם, פן תלקט שונאים על חנם.",
+                "(קח) אל תעשה בסתר מה שתתבייש בגלוי, ואל תאמר מי רואני.",
+                "(קט) אל תחשוב עון למי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר.",
+                "(קי) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה, ועברתם שמורה נצח.",
+                "(קיא) אל תסמוך לידי מתנות בשר ודם, ותעבוד לבקש מזונותיך.",
+                "(קיב) אל יהיה ממון שלך חביב עליך יותר מגופך, כדי לעבור על המכס וללכת יחידי.",
+                "(קיג) אל תתן בלבבך קנאה שהיא חולה רעה שאין לה רפואה.",
+                "(קיד) אל תהי רגיל לא בשבועה ולא בנדרים, שהרבה רעות באות על זה.",
+                "(קטו) אל תרגיל לישבע על גופך או על נפשך, ואפילו על דבר אמת.",
+                "(קטז) אל תאחר לעשות תשובה שלימה ולבקש רפואה על נפשך.",
+                "(קיז) אל תעמול לרוח, ואל תשמע דברים בטלים.",
+                "(קיח) אל תכנה שם רע לחבירך, שהמכנה שם רע אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "(קיט) אל תבטח בעושרך, כי הבוטח בעושרו מלקט שונאים ויכשול תחתיהם.",
+                "(קכ) אל תהי סרבן לאנשי עירך ובטל רצונך מפני רצון אחרים.",
+                "(קכא) אל תרגיל עצמך לאכול חוץ מביתך עם קבוץ הרבה שלא לסעודת מצוה.",
+                "(קכב) אל תשכור גופך בשכרות יין, פן תהיה מגונה ותנבל את פיך ותתחרט.",
+                "(קכג) אל תכעוס באשתך ואם רחקת אותה בשמאל, קרב מיד בימין בלי איחור.",
+                "(קכד) אל תבזה את אשתך, וכבד אותה ותסירנה מן החטא.",
+                "(קכה) אל תהי רגיל לישב עם הלצים פחותי נפש פן יחטיאך.",
+                "(קכו) אל תתעצל לבקש חכמה, וליסר את חבריך בסתר ובדרך כבוד.",
+                "(קכז) אל תדבר בלא עתו ובדבר שאין בו תועלת, ושמור פתחי פיך.",
+                "(קכח) אל תדבר עם סכל ומשוגע, שלא יקבל דבריך ויבזה אותם.",
+                "(קכט) אל תהי כופי טובה, וכבד למי שפתח לך פתח לבקש די ספוקך.",
+                "(קל) אל תוציא מפיך דבר שקר וכזב, ותהי נאמן לכל אדם.",
+                "(קלא) שלא תתעצל להקדים שלום לכל אדם.",
+                "(קלב) אל תרגיל עצמך לעמוד כי אם אצל חכם, ושמע והאזן את דבריו.",
+                "עד־כאן.",
+                "הא לך כ\"ג הנהגות של רבינו אשר ז\"ל, וקל\"ב אחרות שאם ירגיל בהן האדם, מובטח שאין חטא בא על ידו, ובא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, עוד הוסיף לכתוב כ\"ו הנהגות אחרות שחיברתי בימי בחרותי וסמכתיו על הפסוקים, וכאן אכתבם בקיצור נמרץ, כי אין כוונתי אלא על המוסר, ולפי שבאים על אופן אחר אייחד להן פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>מי <b>ה</b>בחרות <b>ו</b>ימי <b>ה</b>זקנה צריך אדם לערבבם יחד לטובה, רוצה־לומר שמה־שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר כיון שעד שבא לכלל זקנה ראה ספרים אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות.",
+                "א' יראה אדם ביסורין הבאים עליו או הפרצה או תקלה, לחקור ולפשפש ולשקול בדעתו איך הם מדה כנגד מדה על עבירות שבידו, וזהו מביאו לענות אמן בעל־כרחו, שהשגחתו ית' על הכלל ועל הפרט לשלם לאיש כמעשהו, שאם לא יסתכל בדברים ויפילם על צד הקרי וההזדמן, מעולם לא יכול לחזור מעונות שבידו ולהטיח דברים כלפי מעלה שבאו עליו רעות על חנם, וזהו רמז שלמה המלך ע\"ה באומרו עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. ירצה כפי האמת עונותיו ילכדונו את הרשע, אבל הרשע כיון שאינו מפשפש בעונות שבידו ובחבלי חטאתו יתמך היסורין הקשי' שבאו עליו, ומטיח דברים ואומר אין משגיח, שהרי לחטא שהוא שוגג באו עלי יסורים שייכים לעון שהוא מזיד, אין זו כי אם שנופלים הדברים דרך מקרה, אך כשמפשפש הרשע במעשיו ומכיר עונות שבידו, מכיר שהעונשים הבאים עליו, הם בש[י]ק[ו]ל כנגד העון, ואז אין יכול לכפור שאין משגיח.",
+                "ב' יתרחק האדם מן הדברים שאם יסתכל בהם ימשך עליו מן ההרהורים והמחשבות הרעות, ועל זה היה משתבח איוב באומרו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. דלא קאמר בבתולה – לומר לא־מבעיא שעשיתי סייג לעיני מלהסתכל בבתולה, אף על־פי שאין האיסור חמור, אלא אפילו על הלבוש שעליה לא נסתכלתי וזהו על בתולה, ירצה מה שעל הבתולה.",
+                "ג' כשאוכל לא תהיה כוונת אכילתו להרבות בשר גופו להיות שמן ודשן ובעל קומה, כי אם יכוין באכילתו להבריא גופו לעבודת בוראו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה על אומרו אל תהי בסובאי יין וכו'. ירצה מלבד האיסור להיות זולל וסובא הגורם לו רעות רבות, יש פינה אחרת לאוחזים במדה זו לכוין להרבות בשר גופם, ולזה מזהיר אל תהי בסובאי יין בזוללי לעשות בשר למו, לעצמם ולגופם, וזהו דקאמר למו שנראה מיותר, דהל\"ל אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר ודי. אלא אמר למו לרמוז מה דפרישית.",
+                "ד' יחשוב האדם תמיד בעונש הגדול של עבירות, וזהו יהיה לו סייג מלעשותם, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכו'. חוץ מפשוטו שהזנות מביא לאדם בעניות עד הצטרכות ככר לחם, ואפילו שיהיה עשיר גדול. יש־לומר עוד במעשה שהיה בעשיר מופלג שחשק באשה זונה ולא היה יכול לבא אצלה לפי שהיו מכירים בדבר, דאדם גדול מאי בעי אצל אשה עניה בערכו, מה עשה שינה את לבושו ולבש בגדי עני וגילה שער ראשו ויתנכר לכל מכיריו ועשה עצמו כחוזר על הפתחים, והיה בא לפתחה של זונה זו לזנות, וזהו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ירצה בעבור להשיג הנואף לזונה, מבזה עצמו להחליף שמלותיו היקרים וללבוש בגדי עוני, ולהביא עצמו לחזור על הפתחים לשאול ככר לחם, יש פחיתות גדול מזה שמביא העבירה לאדם.",
+                "ה' יזהר אדם מעשות דבר שמורה הדבר שמתיירא יותר מבשר ודם מהקב\"ה, וזה רעה חולה, והתורה החמיר בגנב מבגזלן, (שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה כשטבח ומכר ולא הגזלן) שהגנב מורה שמתיירא מבשר־ודם יותר מהקב\"ה, ועל זה מתרעם הנביא, בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו'. כלומר עיקר התערומת שדרכם היתה לעשות חטאתם בסתר מיראת ב\"ו יותר ממני, והוא כטומאת הנידה שהיא טומאה נסתרת, ידועה לבעלה בלבד לא לשום אדם, כך היתה דרכם לפני, היו נחבאים מכל אדם והיו עושים בסתר באופן שלפני בלבד היה טומאת חטאתם גלוים, היש כעס גדול מזה שמתיראים מב\"ו יותר ממני.",
+                "ו' ישים אדם נגד עיניו תמיד, שאין הקב\"ה עביד דינא בלא דינא, אלא כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, וכשיראה איזה עונשים באים על האדם, אעפ\"י שיהיה צדיק בעיניו, ידע באמת שבדין הביאה עליו, שאם לא ישרש בלבו אמונה זו, יבא לידי חילול ח\"ו שהקב\"ה פועל שלא כדין חלילה, או יתלה הדברים מבלתי יכולת ה', וזהו כונת פסוק ויבאו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ירצה ענין החילול הוא באומרם הגוים עם ה' אלה, כלם צדיקים כלם חסידים, ומארצו יצאו בתמיה, אין זו כי אם מבלתי יכולת ה' שלא יכול להצילם מיד אויב, אבל אם היו מודים שהקב\"ה עביד דינא וכל דרכיו משפט, לא היו באים לידי חילול זה.",
+                "ז' יזכור תמיד עונותיו ויהיו נגד עיניו, וידמה כל עונותיו מנגדים עליו, על־דרך וחטאתי נגדי תמיד. כלומר אמר דוד המלך ע\"ה היה נדמה לי תמיד כאילו חטאתי היה מנגד נגדי תמיד וכו'. ובחושבו החוטא כך, ישמור שלא לחטוא עוד, וזהו רמוז בפסוק יחזקאל סי' ל\"ו. וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעללכם אשר לא טובים וכו'. דקשה כיון שכבר אמר בפסוקים הקודמים וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ואת רוחי אתן בקרבכם כו' ושבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם וכו' והרבתי את פרי העץ וכו'. אם־כן מאחר שחזרו בתשובה לפניו וטיהר אותם, מאי וזכרתם את דרככם הרעים דקאמר, אלא הוא אשר דברנו, שצריך החוטא אחר ששב ליתן תמיד נגד עיניו עונות שעשה אשר עם זה יתבייש ויכלם ולא יוסיף למרוד עוד, לכן אחר ששבתם ואחר הטוב הנשפע מאתו ית' לכם, וזכרתם את דרכיכם הרעים, להיותם נגד עיניכם תמיד, ועל ידי כך ונקטתם תמיד על עונותיכם ומעללכם, ירצה תראו בעיניכם כי חייבים אתם כליה על העבר, וע\"י כך לא תוסיפו לחטוא ותכירו החסד שעשה עמכם הקב\"ה להטיב עמכם, אעפ\"י שהרבתם לחטוא לפניו.",
+                "ח' צריך אדם להרחיק ממנו איזה מדה רעה שנשתרש בו – עד תכלית הריחוק, וירגיל בזה זמן רב עד שתתרחק ממנו, כמו חמדת ממון וכדומה, כי בעוד שהמדה מושרשת בו, עיכוב גדול שיוכל לחזור בתשובה, הלא תראה במלכים ב' סי' ז' גבי המצורעים גחזי ובניו, דכתיב ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו עד אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. דקשה מה מועיל להם מה שהטמינו כיון שהיו מצורעים, מחוץ למחנה מושבם, ואם־כן מה מועיל היה להם לבושי הכבוד והכסף שהטמינו, אלא שנשתרש בגחזי ובניו המדה שעליה נלקה, כי אלישע קללו – צרעת נעמן ידבק בך ובזרעך, על שחמד כסף ובגדים מנעמן כנודע, עכ\"ז לא הסיר טומאתו ממנו, להפך טבעו מחמדת הממון, אף על־פי שלא היה לו עכשיו הנאה ממנו כיון שהיה מצורע, ואם הטמין עד לאחר שיתרפאו הוא ובניו, כאמרם רז\"ל שד' מצורעים אלו היה גחזי וג' בניו, אם כן מי שירפא אותם יזמין אז להם כסף ובגדים, אין זו כי אם רעה חולה שנשתרשו במידה הרעה של חמדנות ולא יכלו להסירה מהם, לכן הרוצה לשוב בתשובה, אם יש בו מדה מגונה מושרשת בו, צריך להקדים להרחיקה ממנו, שאם־לא־כן מדה זו יגרום לו לחזור לכל מעשיו הרעים.",
+                "ט' ירחיק אדם מכל מחשבה פגומה בשעת הזיווג, שאם ח\"ו פוגם, הבנים היוצאים ממנו הם בלתי הגונים, כנודע שהולד נוצר כפי המחשבה, והבנים בלתי הגונים מעכבים לאדם מעשות תשובה, כי מתביישים לחזור פן בראות אדם עושה עבירה צריך למחות בידו, ויאמר לו טול קורה מבין עיניך, לכן כל זה מתתקן לטהר מחשבתו בשעת היחוד עם אשתו, וזהו כונת פסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ירצה הם חטאו במחשבה בשעת הזווג כמדובר, וזהו גורם שאנו בלתי הגונים, ואעפ\"י שמתו ואינם בעולם, אנחנו עונותיהם סבלנו, וזהו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. ורצה מה שחטאנו אבותינו גרמו לנו.",
+                "י' יסתכל אדם תמיד במעשה הכסיל ויכיר גנותו, ובזה ירחק עצמו מאותו מעשה שלא לעשותו, שאדם עצמו העושה המעשה אינו יכול להכיר בגנות המעשה, כי כל דרך איש ישר בעיניו, אך בהיות המעשה באחר, יראה הרואה דופי המעשה ומתרחק ממנו, הרי נמצא שהכסיל הוא מלמד של חכם, שהחכם רואה מעשיו, מכיר בדופי שבהן ומתרחק מהם, הרי מכאן שהחכם לומר מהכסיל לתקן דרכיו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. ירצה למי שהוא חסר לב האולת שמורה היא לו, אך ואיש תבונה מבין בגנות מעשיו ומתרחק מהם, ובזה יישר לכת מיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר..",
+                "יא' יתן נגד עיניו תמיד החסד שעשה הקב״ה במין האדם שאע״פ שמחומר קורץ, המשילו על כל הבריאה משא״כ למלאכי השרת ובזכות החסד הזה, יבוש מלהכעיסו כיון שהרבה להטיב עמו, לגדלו ממלאכי השרת, וזהו דקאמר המשורר מה אנוש כי תזכרנו וכו'. אמרו רז״ל קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש וכו'. הכונה מה מלשון ונחנו מה שאמרו משה ואהרן שמיעטו עצמם יותר מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כו׳. ומלאכי השרת מיעטו לאדם בתכלית המיעוט ואמרו, כיון שמה אדם, שהוא דבר שאין בו ממש, למה תזכרנו ותפקדנו, ואומר דוד הכרתי חסדך ה' שעשית עם האדם, שאעפ\"י שותחסרהו לאדם, והוא מעט מזער מאלהים, כי המלאכים הם רוחניים נצחיים, ואדם עפר מן האדמה, ונמצא ותחסרהו מעט מאלקים, ועכ״ז החסד שעשית עמו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו כבוד והדר תעטרהו. מה שלא עשית למלאכי השרת, יש חסד גדול מזה..",
+                "יב' אל יחשוב אדם בקבלת שום שכר בעולם הזה מהמצות, שאם יחשוב כן, סופו לבעוט, שבראות שמרבה במצות, ואין מהן המשכת התועלת, בא לומר לית דין ולית דיין לשלם, אך יחשוב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והכל מוכן ומזומן לאריכות ימים של עוה\"ב. וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דקשה דהחכם והכסיל הלב מצד שמאל. ועוד לב חכם בימינו הל\"ל, מאי לימינו. אמנם הכוונה שגביה תורה היינו הקב\"ה, כתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והנה לב חכם נוטה לימין של הקב״ה, שיש בימינו אורך ימים שהוא שכר לצדיקים בעולם שכלו יום, בעולם שכלו ארוך. אבל לב כסיל נוטה לשמאלו של הקב״ה, דיש בשמאלו עושר וכבוד שהוא שכר עולם הזה, ולאיזה איש שעונותיו מרובים על זכיותיו לשלם לו שכרו בעה\"ז לטורדו מן העולם הבא, והכסיל בעשות מצוה, פונה למה שיש בשמאלו של הקב\"ה, דהיינו עושר וכבוד שיתן לו בעולם־הזה בשכר המצוה שעשה, ולזה לא אמר בימינו בשמאלו, שאינו חוזר לחכם ולכסיל עצמו, אלא חוזר לימינו ולשמאלו של הקב״ה כדפרישית.",
+                "יג' יסתפק האדם בהכרחי ואל יבקש המותרות, פן יסורו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאילו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבוד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקשת המותרות, ורמוז זה בשמואל סימן י\"ב, ולרש אין כל כי כבשה אחת קטנה. דקשה דהל\"ל ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמוז על חסידות, הרש מסתפק במועט כהרבה, ואין שבידו נדמה לו כאילו כל טוב בידו, וזהו אין כל, ירצה האין נדמה לו כל, וכמו שמבואר אצלי על פסוק אין לשפחתך כל בבית, כלומר מה שאין לשפחתך שום דבר בבית, נדמה לי שכל בבית, כיון שבעלי הוציא הכל לצדקה לזון הנביאים שנחבא, וזהו גם כן הנאמר במן, ועתה נפשנו יבשה אין כל, ירצה במן היה טועם אדם כל טעם שירצה, אך בעין לא היה רואה כי אם דבר א', מן בלבד, ונמצא שאין בה כלום ויש בה כל, וזהו אין כל משום שבלתי אל המן עינינו ודו\"ק.",
+                "יד' יתן אדם נגד עיניו תמיד, שעונותיו גורמים לו קצרות ימים, ונמצא שאם חוטא מאבד עצמו בידיו, לפי שכשחוטא קב\"ה מקצר ימיו ואותם ימים שקוצר ממנו מוסיפים לצדיקים שהגיעו זמנם לפטור מן העולם ומאריך ימיו, ונמצא שטרח הרשע לבא בעולם להרויח חיים לאחר ולא לו, וזהו כונת פסוק אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. דקשה דהל\"ל נר צדיקים כמו שאמר נר גביה רשעים, אמנם הוא אשר דברנו, שהקדוש ב\"ה מקצר ימיו של רשע, ומוסיפן על הצדיק העוסק בתורה, שנקרא אור, כי נר מצוה ותורה אור. ושיעור הפסוק אור צדיקים, דהיינו התורה של צדיקים, ישמח כשנר של רשעים ידעך, כלומר שמתים בקצרות ימים, כמו שמחייב מלת ידעך שהוא קודם זמנו, והטעם משום שאותם ימים של רשעים, מוסיפים על צדיק, ויש לו עדיין זמן לעסוק בתורה, ולכן אור צדיקים, כלומר תורת צדיקים שמח, בזמן שנר רשעים ידעך ויוצא מן העולם.",
+                "טו' שלא יחלוק אדם על דבר שמועה שייכה מדברי עולם הזה, דאינו יוצא מזה כי־אם איבוד זמן, גם בשומעו איזה חידוש מן התורה שאומרים לו, אע\"פ שלא ערבה לו, אל יבקש אופנים לסותרו ולומר לא כן האמת, רק יחזיק לו טובה שבא לומר לו חידוש, ויבקש ראיות להחזיקו, כי דרך של הכסיל בשומעו כל חידוש שיהיה, מיד חולק ואומר לא כן, וזהו מדה מגונה מאד, מביאתו לאדם להיות כפוי גם בטובתו של מקום כאמרם רז\"ל, ורמוז זה בפסוק משלי שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן וכו'. מי לא ידע דלב כסילים לא כן, אלא הכונה לומר בעת שפי חכמים יזרה דעת מחידושי תורה, ולב כסילים השומעים חולקים על השמועה ואומרים בלבם לא כן הוא האמת כמו שאמר, כי מדת הרשע לחלוק על כל דבר, כמו שמבואר אצלי בחיבור הדרושים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והיה כעץ שתול וגו'. לא כן הרשעים. דקשה פשיטא דלא כן הרשעים, שאם יהיו כן כצדיקים מה הפרש יש ביניהם, אלא הכונה דוד אמר דכל מי שאינו הולך בעצת רשעים וגו' יהיה כעץ שתול וגו'. אמנם הרשעים אומרין לא כן שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, אלא יהיה כמוץ אשר תדפנו רוח, על כן שחלקו על האמת לא יקומו רשעים במשפט לא חיים ולא נידונין.",
+                "טז' אל יהא אדם מיצר מה יולד יום, אלא לעולם יהיו פניו שוחקות ובדחן, שזו מורה על הבטחתו בהקב\"ה, ולכך הוא שמח תמיד, כי בוטח ביוצרו שאף אם יבוא רע, הוא ית' יתקנו, ועל כונה זו אמר אליהו לרבי ברוקא על שני אנשים בדחנין ומשמחים לדאוגים שמזומנים לעולם הבא, כדאיתא במסכת תענית, וכי בדבר זה קונה אדם עולם הבא – אלא שהיו בעלי הבטחה ומכניסים לאחרים למדה זו, ובעל הבטחה לעולם שמח, רמז לדבר \"וטוב לב משתה תמיד\". ירצה – מי שהוא טוב לב בוטח ביוצרו, לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה, אך מי שאינו בעל הבטחה, תמיד הוא עצב יומם ולילה, ועל זה אמר איוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש. ירצה – לעמל שיוצא לעבודתו עדי ערב ובלילה ינוח מטורחו, טוב לו שיהיה לעולם לילה ולא אור, ולזה אמר למה יתן לעמל אור, אבל למי שהוא מר נפש, שמרירתו עמו יומם ולילה ואין לו נחת רוח לא יום ולא לילה, למה לו חיים, טוב לו המות, וזהו וחיים למרי נפש, ירצה – ראוי שלא תתן לעמל אור ולא חיים למרי נפש.",
+                "יז' כשעושה אדם מצוה, יבין וידע שמתקנים עמה כל איבריו, שנכנס קדושת המצוה בקרבו ודוחה לחוץ טומאת היצר, ולכן יעשה אותה בשמחה רבה ובכל כחו שמעורר כונתו, על־דרך שאמרו רז\"ל העונה אמן בכל כחו, קורעין לו גזר דינו וכו'. ןכתב רש\"י ז\"ל בכל כחו ובכל כונתו, אלא דברי רז\"ל אין יוצאים מידי פשוטן וכונתם לומר בכל כחו ממש, והטעם משום שהקול מעורר כוונתו, וע לזה בא רש\"י ז\"ל לפרש שטעם אמרם בכל כחו, שעל־ידי כך בא לענות בכל כונתו, ובחיבור אחר פירשתי קרוב לזה על אופן אחר, והטעם בעשות המצות בכל כחו ובכל כונתו, מתנענעים כל אבריו ומתקדשים, שהם כמספר רמ\"ח מצות, ואם יש אבר שחטא בו ונגזר יסורין על אותו אבר, בזה יתכפר ותתבטל הגזרה ונמצא עשית מצוה בכחו ימצא חיים בכל איבריו, וזהו כונת שלמה המלך ע\"ה באומרו, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. דדרשו רז\"ל למוציאיהם בפה, ירצה העושה התורה בכחו להוציאה בפה, גורם לכל בשרו מרפא, שהקדושה נכנס בקרבו ומתרפאים כל איבריו אם חטא באיזה מהם.",
+                "יח' יתרחק אדם מעצלות בכל דבר וענין, כדי שירגיל אל הזריזות להיות מוכן וזריז לעבודתו יתברך, כי עצלה תפיל תרדמה במצות בוראו, ולהפלגת גודל הגנות של עצלות אפילו בדברים הגשמיים, אמר שלמה המלך עליו השלום, אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. ירצה ראה דופי העצלות עד כמה מביא לאדם להכביד איבריו כמת, כשהבן משכיל אוצר בקיץ, דהיינו בסוף הקיץ שמאסף פירות האילן, עדיין הבן מביש נרדם בקציר שהוא בתחילת הקיץ, שעדיין לא קצר תבואתו.",
+                "יט' יראה האדם במעשיו של רשע, כמה מהדופי יש בהן, שאפילו הוא בעצמו מודה ומעיד שמעשיו מגונים הם, אלא שאין יכול להסירם כיון שהורגל בהן, כאדם שלמ[ו]ד לאכול סם המות מילדותו, עד שהורגל בו מעט מעט ונעשה בו טבע, שיום שלא יאכל אין דעתו מיושב עליו, ואף על פי שיודע ומודה שהוא סם המות, אלא שהרגלו גורם לו, וכיון שכן בראות כל אדם שאפילו הרשע מודה בדופי מעשיו, איך ישמע לקול יצרו הרוצה הרגילו בהם, וזהו דקאמר שלמה ע\"ה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וי\"ו שבושבע מושך עצמו ואחד עמו, כלומר שש הנה שנא ה' שהם עינים רמות וכו' וידים שופכות דם נקי כדמפרש ואזיל השש האמורות, ושבע שהיא משלח מדנים בין אחים, תועבת נפשו של רשע, אלא כיון שהורגל בהן, אינו יכול לעזוב הרגלו, אע\"פ שמכיר ויודע בדופי שבהן.",
+                "כ' יתן אדם נגד עיניו תמיד חמלתו של הקב\"ה עליו, שמצטער כביכול בצרתו על משפטי הדינים המעותדים לבא עליו כפי חיוב הדין, וכביכול אומר קלני מראשי קלני מזרועי. ואע\"פ שאינו מגיע לו כלום מצדקתו של אדם או מרשעתו, דכתיב אם צדקת מה תתן לו, עם־כל־זה מצטער על צרת הרשע ומשמח בטוב הצדיק, וכיון שכן, איך יחטא האדם לפני אלהיו אשר כמה צער מצטער כביכול בעבורו, וזהו דקאמר שלמה המלך ע\"ה, שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. שלכאורה נראה פסוק זה משולל הבנה, שאין שום שייכות רישא לסיפא, אמנם הכוונה שאול ואבדון, שהוא גיהנם מוכן למשפטי הרשעים, הם נגד ה', ירצה נגד רצונו, כי הוא הוי\"ה בעל הרחמים, מצטער בצרתם של רשעים, ומזה הטעם אף וחימה יש לו, כביכול כשיש שני לבות לבני אדם, שהם יצר טוב ויצר רע, דרצונו שיהפך האדם יצרו הרע לטוב, כדי שלא יגיע לו שום נזק משום שמצטער מנזקו.",
+                "כא' יחשוב אדם בעת שבא לחטוא, כי לא לעצמו בלבד גורם רעה, כי גם לבניו גורם, ובראות כן יתגדל בעיניו צער בניו ויצטער וישוב אחור מלחטוא, שאדם מחבב לבניו יותר מגופו כנודע, דלזה כתוב והאלקים ניסה את אברהם, ולא קאמר ליצחק, לפי שיותר היה מרגיש אברהם מצער יצחק, ממה שהיה מרגיש יצחק בעצמו, ונמצא שהנסיון הגיע יותר לאברהם מיצחק. באופן שבהיות משים אדם נגד עיניו שעונו נופל על בניו, חושך עצמו מלחטוא. ורמז לדבר פוקד עון אבות על בנים וכו'. פוקד מלשון כי יפקד מושבך. ירצה חושך ומונע עון האבות, שלא יעשו אותו משבר על בנים, כלומר כדי שלא יפיל עונו על בנים, ולחמול אדם על בניו מונע עצמו מלחטוא.",
+                "כב' יחשוב אדם כשמוציא הוצאות לדבר מצוה, שמוציא פרוטה כדי ליקח דינר, שאז יעשה המצוה באהבה רבה, כי באמת כך היא המדה כאמרם רז\"ל, אדם נותן לעני פרוטה, הקב\"ה נותן לו פרוטות. וזהו רומז שלמה המלך ע\"ה בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, כלומר במקום שתים ימצא שלש, במקום צדקה וחסד ימצא שלשה חיים וצדקה וכבוד, בחיים כולל כל הטובות, ובצדקה כולל כל הגבורות, שמחיה מתים בצדקתו ומקרב גאולת ישראל, דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא. ובכבוד כולל כל המעלות, כי למי שמכבדים אותו נותנים לו כל מיני מעלה.",
+                "כג' ייסר אדם בניו ובנותיו מקטנותם להדריכם וללמדם דרכי השם, ואל יאמר כשיתגדלו יעזבו מדותם הרעים, כי כיון שמרגיל בהם, נעשה לו טבע שני, ושוב לא יחזור ממדותיו הרעות ומדרכיו המקולקלים, וזהו שרמז שלמה המלך ע\"ה באומרו חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הכוונה אל יעלה על דעתך בן אדם, להניח לנער שיעשה מהרעות ממה שלבו חפץ, באומרך כשיתגדל יראה בגנות המעשים ויניחם, דע באמת כי גם כי יזקין לא יסור ממנה כיון שהורגל, ושיעור הפסוק חנוך לנער על פי דרכו, ותראה כי אף שיזקין לא יסור ממנה, וכיון שכן אל תבטח להניח בנערותו בדרכיו, אלא מיד שבט מוסרך עליו. ועוד אם הנחת אותו לעשות כל רע, סוף שישנא אותך והדבר בהפכו, וזהו כוונת פסוק חושך שבטו שונא בנו. כלומר לבסוף בנו שונא אותו על שלא ייסרו בקטנותו, אמנם ואהבו בנו כששיחרו מוסר.",
+                "כד' אם ראה אדם שיסורים באו עליו, לא נשאר מקום בגופו שלא נלקה, אל יבעט מתוך צערו, לומר אעשה מה שלבי חפץ, כי הנה עתה לא נשאר מקום פנוי בגופי שיביא עוד יסורין, כי יכול להכביד יסורין שעליו או להביא על ממונו ועל ביתו ועל ארצו. וזהו שמתרעם הפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. מכך רגל ועד ראש אין בו מתום וכו' ארצכם שממה. הכוונה אמר הקב\"ה בכל איברים הכיתי אתכם אולי תשובו, ואדרבא על מה תוכו עוד, ויתר מפעמים אחרים תוסיפו סרה באומרם כבר נלקה כל הגוף ואין לו מקום להביא עליו מכה אחרת, שהרי כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה וכו'. ואם־כן על איזה אבר יביא מכה, על ארצכם ועל עריכם ועל אדמתכם. וזהו ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו'. ועל־ידי כך אתם מתים בפחי נפש, לכן כראות אדם ריבוי היסורין באים עליו, יפשפש במעשיו ויתחזק בתשובה, לא יעלה על דעתו מחשבות הרשעים, כי ימות באין משפט, וברוב אולתו ינחול גהינם.",
+                "כה' יתרחק בתכלית הריחוק על להיות מקנא בהצלחת הרשעים בכל משלח ידם, וחביבים בעיני ההמון נשים וטף ורשעים כמותם, שקנאה מביאו לבעוט בכל מה שטרח כל ימיו מתורה ומצות, לבחור הדרך הרע אולי יצלח, גם לא יפתהו יצרו לומר הנני יושב עמהם ואיני עושה כמעשיהם, רק להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, שכך דרכו של יצר הרע להתחיל בדרך היתר ולסיים באיסור. וזהו שאמר המשורר דוד המלך ע\"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כלומר הלך בתורת ה', ואשריו לו שלא פיתה אותו יצרו הרע, לעמוד בדרך חטאים ולישב במושב עם לצים, להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, אף שלא היה עושה כמעשיהם, כי אם בתורת ה' חפצו דווקא, ואפילו בדוחק ובצער סופו להצליח ולקיימה מעושר, שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים שהצלחתם תתהפך כמוץ אשר תדפנו רוח, וכן הזהיר שלמה המלך ע\"ה (משלי סי' כ\"ג) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאוו להיות אתם וכו' כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה. בחכמה יבנה בית ובתבונה יכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. הכוונה לומר אל תקנא באנשי רעה, כי לא יפול קנאה כי אם בראות בהם מצליחים, ועכ\"ז אני מזהירך שאל תקנא באנשי רעה, וגם אל יעלה על דעתך להשתתף עמהם באומרך ואיני עושה כמעשיהם, ואל תתאו להיות אתם בחברה, שאדרבא יגיע לך הפסד לא ריוח, כי כל מה שמבטיחים לך הבל יפצה פיהם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה, לכן החזק במוסר אל תרף, משום כי בחכמת התורה יבנה בית, ובתבונה של תורה יתכונן, ובדעת תורה ומצות חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, לכן אל תקנא לבך בחטאים מסבת הצלחתם, כי הבל הוא ובזמן מועט, כי יש אחרית לרשע וצדיק פרוח יפרח כו'.",
+                "כו' ישים נגד עיניו יומם וליל, מאורעות הבאות על האדם מענין גילגוליו, ובזה יכיר מהותו וישפיל קומתו ויכיר שפלות ודקותו. והנני משים נגד עיניך כמה דברים שמתגלגל בהם נפש הרשע למען זכור תזכור שלא לחטוא להנצל מהצערות האלו, כתב בכוונות האר\"י זצ\"ל דף כ\"ז ע\"א המשמש מטתו לאור הנר, מתגלגל בשעיר עזים. המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה. שופך דמים מתגלגל במים, וסימן על הארץ תשפכנו כמים.",
+                "גם מי שעונש עונו חנק מתגלגל במים. הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים שטוחנין על ידי המים ושם נידונים שניהם האיש והאשה. מדבר לשון הרע וכיוצא מתגלגל באבן דומם. מאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלי אילן והרוח בא ומגלגלתו והוא צער גדול. מי שלא נטל ידיו גם־כן מתגלגל במים, וזה הוא סוד \"אזי עבר על נפשנו המים הזדונים\". גם מי שאינו מקפיד בברכת הנהנין, מתגלגל במים. משכב זכור מתגלגל בארנבת שהוא אנדרוגינוס ובאים זכר על הזכר. ובספר נשמת חיים במאמר ד' פרק י\"ג דף ק\"ס ע\"ב כתב משם הרקאנטי שמביא בפ' נח ובפ' שמיני ז\"ל: ויש מהמקובלים אחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו שאם עשה אדם עבירה יתירה על זכיותיו, יתגלגל בבהמה טמאה, וזהו \"וגרה אינה מעלה טמא הוא לכם\", מי שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה גרה על זכיותיו, מתגלגל בטהורה, רק אם חטא בע\"ז בג\"ע וש\"ד באלו הג', אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה, וזהו סוד שפן גמל חזיר, ובפ' קדושים כתב ז\"ל: כבר הודעתיך סוד הבהמות טהורות וטמאות, וקצת חכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתגלגל בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים, ולזה רומז \"ולא תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש\", שבודאי יוכל אדם לשקץ נפשו בהם, וזהו \"ויקוץ בם\", ואמרו ז\"ל בעונש הבא על חמותו סופו להתגלגל בחסידה וחברותיה יהרגוה. הבא על דודתו סופו להתלבש בכותית ותתגייר, וזהו דודתך כלומר שסופה לשוב לדתנו ולתורתנו. הבא על אשת אחיו סופו להתגלגל בפרד, שנאמר \"ועיר פרא אדם יולד\" על שהפריד הבנין של מעלה. הבא על א\"א יתגלגל בחמור, וזהו סוד \"כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו\". הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית. הבא על הבהמה יתלבש בעטלף כי נתעטף בדבר עבירה. הבא על הכותית יתגלגל בקדרה יהודית, שנאמר \"וחייתם בקדשים\". הבא על הנידה יבא בכותית המשמשות מטותיהם נדות, כי כיון שעבר אדם עבירה ושינה בה הותרה לו. הבא על כלתו יתגלגל בפרדה, הבא על שתי אחיות יתגלגל בקדשה כותית שיבואו עליה שני אחים, הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל, וזהו שנאמר \"גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי\", שארו זו שאר אביך היא, והנה הוא חצוף בעריות וסופו להיות צנוע כגמל. הבא על אמו יתגלגל בחמירתה, וכלם דוקא אם לא שב בחייו, וכן אמרו שזהו סוד מה שאמרה תורה איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז ואל פתח מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך\". ורמז לדבר \"אדם כי יקריב מכם\", כי לפעמים המקריב נפש בהמה עמה מקריב נפש אדם, זהו סוד \"אדם ובהמה תושיע ה'\", לכך נצטוינו בשחיטה, ובסכין בלי פגימה, כי מי יודע אם גלגול מבשר אחיו כשיש שם גלגול נפש, וזהו סוד לא תאכל הנפש עם הבשר, ואמרו שבגלל הדבר הזה אמר דוד המלך ע\"ה \"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי\", והקב\"ה רצה להראות לכל אדם דוגמת גלגול מאדם אל הבהמה, בגדול שבמלכים אשר מלך בכיפה, הוא נבוכדנצר הרשע שבעוד חייו חיותו, הורידו מכסאו והשליכו לשדה, והיה הולך על ארבע כבהמה ונדמה לכל הבהמות כבהמה, יען שלח לשונו ודיבר נגד עליון, ואחר כל קצף הזמן אשר קצף בו, חזר והודיעו שהוא האלהים, כדכתיב \"ולקצת יומיא וכו'\", ובזה נראה לפרש פסוק \"לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע\", ירצה בעבור התאוה שמתאוה האדם בעשיית העבירות, יבקש נפרד, שמפריד עצמו מאדם לבהמה, שמתגלגל בבהמה חיה ועוף ושקצים ורמשים, וזהו \"בכל תושיה יתגלע\", כי בגלגולים נחלש ומתיש כח נפשו החטאה, וכמו־שכתבו המקובלים ז\"ל, שאע\"פ שכשמתגלגל האדם בצורת אדם אינו יודע בגלגול ראשון, מכל־מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, יודע בגלגול הראשון ומצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה, הרי מבואר כשיתבונן האדם בכל זה, יהיה לו סייג וגדר גדול מלמרות עיני כבודו, והנה הצגתי לפניך כ\"ו סייגים שהנזהר בהם יסיר מעליו כל סיגים, והם במספר שם הוי\"ה, כי מצד רחמיו המרובים, לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה, ואל יהא אדם קשה עורף לשוב, יסתכל בפרעה שנתקשה ונלקה במכות משונות עד שהוצרך בעל כרחו לשלוח לישראל לרע לו, שרדפו אחריהם ונטבעו בים סוף, לכן אל תהיה כפרעה וכל עדתו, אלא שוב מיד אל אלהינו כי מרבה לסלוח, ועיין ברוקח באורך תיקון על כל עבירה.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תעורר <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יעמוד <b>ה</b>מבין, לעורר את נפשו שידבר אל גופו וגופו ידבר עם יצרו.",
+                "וכה יאמר הנפש לגוף: גוף גופי הלא תדע רדיפת מצעך בקבר רימה, וכסותך תולעת, וכסת שתחת ראשך גוש עפר, וכיון שכן למה תרבה במאכלים להרבות בשרך להכין מטעמים לתולעים, ולמה תכין בגופך משכנות לנחשים ובתים לשרפים וחדרים לעקרבים ועליות מלאות כל טינוף לזבובים, ולמה את בונה מעיין מדמך להשקות כל שרץ על הארץ ונהרי נחלי מהתכת חלבך למצוץ מהם צפעונים, וחלונות שקופים אטומים מנחירי עיניך את פותח לחולדה פתוחות לחשך ואטומות לאור, ולמה אתה מעמיד עמודי מעצמות ארכבותך וזרועך להסתופף תחתיהם עכברים ומצלעותיך את כורת לוחות לישיבת צפעונים וגרונך מעפר לפתנים, ואזנך פשפשים ליתושים ופיך בית שער לכל זוחלי עפר ומעורקיך וגידיך את עושה חבלים לגררך לבור שאול ולטיט היון, ולמה את עושה צפורניך קרדומות לחתוך בהן עצי יער, להכין לשרפתך בגהינם, ופניך מאכלות לנקר בהם חלודת עונותיך ואצבעותיך יתדות לבקע כריסך לפלוט חוצה צואת פשעיך ולבער משם אשפתות זבליך אשר הרבת בריבוי מאכל תענוגי זנותיך, ולמה את מכין לשונך להיות חץ לזרוק בך לפלח כליותיך למה לא תחמול עלי, ולמה לא תרחם על צלם דמותך. עד כה יאמר ועד כה ידבר הנפש לגוף הנגוף.",
+                "והגוף ידבר עם יצרו וכה יאמר לו: מה לך יצרי תרדפני, ולאויב לך תחשבני, דע כי לא תהיה תפארתך מודעת ומפורסמת בדרך אשר תלך להלחם בי, שאתה אש לוהט ואני מוץ יסוער מגורן בכל עת, היתפאר האש באכול מוץ וקש, אתה רוח רעה חזק מאד ואני עשן מארובה הולך ואין חוזר, עוד היש לשבח לרוח חזק מפזר עשן. אתה ים סוער בזעם ובחמה, ואני קליפת אגוז או לוז וערמון בתוכה, שהוא דבר מה, היתפאר ים סוער שטבע קלפיה קטנה. אתה גלגל כולו ברזל בלא עץ ואני עפר דק ויבש, היתפאר גלגל ברזל לפרק עפר יבש. אתה גרזן חד ואני עץ נרקב ענף ושורש יחד. היתפאר הגרזן לחצוב עץ אכלו עש. אתה פטיש החזק משבר סלעים, ואני רך כמהין ופטריות, היש לשבח לפטיש המשבר כמהין, אתה מזויין בכל כלי זיין ואני חלוש וערום ובידי אין, היתפאר המזויין שנצח ערום וחלש. אתה נחש ממית ואני יונה הומיה, היתפאר נחש שנשך יונה חלושה. אתה ארי נוהם ופוסח ואני גדי נוסע, היש לשבח ארי טורף גדי. אתה נשר מתעבר ושוסע ואני צפור קטן וצולע. היתפאר נשר הורג צפור צולע ונשבר. אתה מלך זדוני ואני אביון ועני, בושת למלך להיות כועס על דל והלך. אתה זקן כועז ומתעבר ואני ילד הולך ועובר וכי ראוי שישוה זקן מלא דעת לדבר עם תינוק מוחו דק כדלעת. וגם עם אנשים גדולים אין לך לדבר כיון שסופו תאכלהו תולעת, לכן יצרי אע\"פ שאתה שנאתני, אני אהבתיך לתת לך עצה לבל יגיע לך בושת וכלימה מכל הצדדים, כאשר יעצו מלכות הנשים לאלכסנדרוס מוקדון כשהלך להלחם עמהן, אמרו אם אתה נוצחנו, מה גדולה מגיע לך לנצח נשים, ואם אנו נוצחים אותך, עוד כל ימי הארץ לא יהיה לך שם במלכים, ושמע לעצתם ונתרחק מלהלחם עמהן. גם אתה יצרי תן דעתך והתרחק מעלי כי לא תרויח כלום להלחם בי, שאם את נוצחני אין לך שום התפארות לנצח מוץ ועשן וקליפה דקה ועץ נרקב ועפר דק וערום וחלוש ודל והלך, ואם אני נוצח לך תכסך בושה ותלבשך כלימה ואל תבטח שאין החלש ממית את הגבור, דע מאמר רז\"ל במסכת שבת פרק המוציא {{צ|דה' אימות הם: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע על ארי (היא חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול וממנה מתפחד הארי), אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על עקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כלביא על לויתן (כלבית שרץ קטן), מאי קרא \"המבליג שור על עז וכו'\". הרי לך דברים קטנים וחלושים ממיתים גבורים גדולים וחזקים, וגם אתה כאחד מהם, וכמו שאמר רב עמרם ליצרו כשנצחו \"אתה אש ואני בשר, ויכול הבשר לדחוף האש\", כנודע מרז\"ל ואם תרצה עוד איעצך לטוב לך, שתתחבר ביצרי הטוב להיותכם שופתים כשבת אחים גם יחד לעבוד לבוראנו יוצרנו וגואלנו, שאף שלפתות צווך, גם בשותפות זה ירצך, ושמוע זו ישכון לבטח ושאנן מפחד פתאום.",
+                "ומצאתי בספר באר מים חיים מענין הפטירה, וראיתי לכותבו כאן לחבר את האהל מהדברים המכניעים לבו של אדם לקנות יראה ואהבת המקום, וז\"ל \"הקבצו ושמעו בני יעקב, שנקראים בשם ישראל, שמעו והאזינו ואל תגבהו והתמהמהו ותמהו, השבעתי אתכם לטוב לכם, האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם, מי האיש הירא ורך הלבב, אל יהיה שובב ילך באור ה' בעודנו עמו. בטרם בא יומו. וישוב לבית עולמו. פן ימות בימי עדנה. ולא ישיג ימי זקנה ואיש אחר יקח את כל אשר אתו וישלח בעמל ידו ולא ירד אחריו כבודו ולא יועיל בבניינו. ולא יצליח בקנייניו יעזבוהו רעיו ונאמניו. ולא יעזרוהו בניו. במותו בצאת נשמתו הם ישנאוהו. ולאויב יחשבוהו. ומתוכם ינידוהו ומבית יוציאוהו ועל לוח יסבלוהו ועל כתף ישאהו ולמקום ציה יוליכוהו ולמאה לארץ יורידוהו ובאבנים יסובבוהו, ושם יחיד יניחוהו וישכחוהו ולא יזכרוהו, והוא שוכב לבדו לא יהפך מצדו אל צדו ולא יריח באפיו באשו ולא תראנה עיניו. בהשתנות פניו ואזניו תחרשנה. וטוב להם שלא תשמענה. קולות התולעים בקרבו עולים ויורדים בו, שותים דמו ואוכלים חלבו ויכרתו עורו וימלאו גרונו וישתקשקו בלשונו על פיו יצאו ועל פיו יבואו וכלו כרקב יבלה, נמשל לאבן דומה ולא ידע מאומה, זה חלק ילוד אשה מכה אנושה. ישנה ולא חדשה. ככה משפט הראשונים וכן יקרה לאחרונים. כנערים ישישים. כאנשים כנשים. כאביון כמלך. כעשיר כהלך. כנכבד כנבזה. כשמן כרזה. כמות זה כן מות זה. איפה חכמי הנבונים אשר היו לימים ראשונים. בבוא פקודתם. נבערה תבונתם. איפה הגבירים. אנשי השם הגבורים. על מרכבות הולכים, יצא דבר מלכות מלפניהם. ויעשו רצונם בכל מחניהם יחד על עפר ישכבו. ואל עפר שבו. זאת אחרית בשר ודם. וזה סוף כל האדם מרעה אל רעה יצאו. וערומים ילכו כאשר באו. מהבל לאבל משבר לקבר. מנגע לפגע. מחולי למות. מלילה לגיא צלמות. מעצבון לרקבון. ואין תחת השמש יתרון כי אם חסרון. מלבד לירא את ה' השם הנכבד והנורא שהוא משגב לעתות בצרה. אשר בידו נפש כל חי. אשרי השם את לבו בעוד רוח אלהיו בקרבו לבררה וללבנה ולהשיבה אליו כאשר נתנה. והוא ברוב חסדו יחזיק יד עבדיו לשמור מצותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו\" עכ\"ל.",
+                "ירגיל אדם את עצמו בתפלה זו בכל יום:",
+                "ה' אלקים הפושט יד בתשובה לקבל השבים ומסייע לבא לטהר, פתח ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק בתורתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקם לנפשי להמיתני, אל ימשול בי, ורחקהו ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבי, ותשקיעהו בתוך מעמקי מים רבים, וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטנו, ועשה אשר אלך בחקיך, והסר לב האבן מקרבי, ותן לי לב בשר. אנא ה' אלקי, שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי ותחינתי ובקשתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך, ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי, ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מתחת כסא כבודך ורחמיך וחסדיך, יהיו מליצי לפנים, ושמע תפילתי כי אתה שומע תפלת כל המבקש רחמים ממך, כי מקור הרחמים אתה ואין זולתך מרחם ומושיע, ברוך החונן ומרחם ומושיע חנם.",
+                "ויכוח האדם עם האדמה אשר ממנה לוקח ברוב אונים ואמיץ כח: הפך בשובו אליה יעלה חוח. ארץ ארץ פניך שחורות ודמותך מכוער בגוונו, אין פניך כמעשיך. ואין דמותך כגבורותיך. הנה ממך יוצא וגדל כל מין אילן. בקומה ובצביונים כל אחד במצב ועל כנה בגזרת אל עליון. יושב ברום חביון. יוצאים ומבצבצים ממך פרחים וציצין ומיני בשמים נרד וכרכום קנה וקנמון לפני מלכים לעלות. כל עצי בשמים מור ואהלות ומיני עשב מריח ומסוגל לרפואה. גדל בכל פאה גנות ופרדסים. ויער מגדל עצים במיני פירות מחולפות. במראיהם ובשיעורם ובריחם ובכוונם ובטעמם. ובצורם ומיני שושנים. מינים ממינים שונים. ופירות משובחים זו מזו משונים בטעם לשבח ובריח להלל כלהו ולברך ברוך שברא כל אלו, וברדת הטל על רפידת מצעך לילה ויום תצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ומאכל לאיש נרדם. שוכב על מטתו בטל מעבודתו ומתרבים ונובעים ממך נהרי נחלי מים יפים מים צנונים ומעין גנים ברא מים חיים לנפש עיפה להשיב ולהחיות בהם נפש כל חי. וממך יוצא המשי וכל הכנת המלבושים. מלכים ושרים עליהם להשיב. לכסות בשר ערוה לכבוד ולתפארת. וממך כל אבן יקרה זכה וברה נופך יהלום וספיר. וכסף וזהב אופיר. כלל הכל ממך כל חמדה יוצא ובך כל איש חפצו עושה. ובראות כי כן האמת. ובתוכך נקבר כל מת. השאל ממך שאלות מדוע תתהפך מרחמן לאכזר במות אדם מלך ושר. גדול וטפסר. חתן וכלה. ועדה כלה. בהכניסך אכסנייא בצל קורתך למה לא תחמול עליהם וצלמות תכניס בהם. וחתנים וכלות המסתופפים בקרבך בקשוטי פארם. נכמר כתנור עורם. ובמקום רחיצת ידיהם במי וורדים לחלוחית סירחון בהם יורדים. ולבושי פארם בשבתך עמך משתחררים. ומיד מתחבלים. הולכים וכלים. מצנפת שעל ראשם נעשה קרעים מלאה כתמים. מטיפת הדמים תפארת העכסים והשביסי' מתהפכים רגבים גסים ובמקום נטיפות. מיני טנופות. ותחת הרעלות כוס תרעלות. והפארי' והצעדות והקשרים. מלוכלכות ברפש וטיט דרים. ובתי הנפש והלחשים. הפכת אותם לנחשים. הטבעות ונזמי האף. הפכת לחימה ואף. ולמה סדינים וצניפות ורדידים. שמתה תחתם קוצים ודרדרים. ובמקום מחלצות ומעטפות ומטפחות וחריטות גליונים רמה ותולעה פונים עולים ויורדים בהם במקום כיסוי מרוקי זהב שהיה עליהם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, ככה את עושה לכלות וחתנים ולבנות ובנים החביבים והיחידים. נעים ונחמדים. ויונקים שדים. בך רפו ידים: ובמקום יניקת חלב ומיני מתיקה, נפלה עליהם השתיקה וזקן ונכבד בך תכביד אנשי המנוחה קנו בך כאב ולחלחלה ברתת צרורה ושבירה רבה בעצם השדרה כל ריחות וגוונים מתהפכים בך סרחונים. כלל העולה בחיי האדם את טובה ומשכלת. ובמות האדם את מתהפכת ארץ משכלת. השיבני נא על אלו שאלות שממך שאלתי. והדברים אשר חקרתי. כיון שמדותיך להטיב לשמור חיי האדם ולגדלו בכל מיני מאכלים ומלבושים ותענוגים במדת בורא עולם דקאמר תוצא הארץ דשא וגומר. איך ולמה תתהפך לאכזר להאבידו במותו ולהסריח ריחו ולהסיר יופיו ותפארתו ובגדי חמדתו כי לבי בוער בקרבי לדעת זאת, כיון דגמירי לן דטבא לא חוי בישא.",
+                "והאדמה תשיב אמריה בנועם דברים: בן אדם שמע בגדולתי וגודל קדושתי, אני אם כל חי הייתי, ממני יצאו כל באי עולם כעולים בסולם ואלי ישובו כולם. כל ימי עולם אני טהורה ומכלה כל טומאה ביד רמה. אין כתם בי, קדושה בקרבי, בי נגנזים כתבי הקדש שבלים, ובי הרבה שבילים, גניזת כלי המקדש והארון ביום אף וחרון, ובוראי שמני פקיד נאמן להחזיר הגופות בכל זמן שיחפוץ להחיותם. ומשאול לעלותם. ואני שומרת מצותי \"תדשא הארץ דשא\" להוציא כל מין על פי מאמרו, ולברך שהכל נהיה הדברו בי נגנזים הגופות הקדושיםף בצביונם ובתואר יופים יושבים כחיים ממש, שוכבים במשכנים ואינן משתנים. ובשפתותיהם שונים כמעשיהם בחיים חייתם. בהיותם במושבותם. יעיד עלי תנא וגדול מעוז ומגדול. רבי בנאה הצדיק שלא הוציא זמנו לריק. ובא למדוד מערת שוכני חברון. בזריזות ולא בשברון וראה לאבות במערה. ברוב אורה. וגלגל עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ופניו כשושנה אדומה. עוד תוספת נמצא בי, ממני לוקחים עפר לכסות דם עוף וחיה ולהשקותו לסוטה לבער יונה פותה. ואם הקב\"ה קללני \"ארורה האדמה\". לא בי מצא דבר מה. כי הנחש הרשע גרם על אשר עם חוה נתן ונשא. והוא עונו ישא. כי שם מות בקרבה. ובהדי הוצא לקי כרבא, ובהיות כל זה ששמעת. למה בי עון שמתה. שאני מכלה הגויות. כעדות כל פיות. שקר מעידים. כמנהג כל זדים. כי הם המלכים (נ\"ל דג' המלחים, והם נוהגי הספינות) עצמם, כי העולם אשר הלכת עליו בחיים חייתך דומה לספינה בלב ים בגלים ודכים. והדרך אשר הלכת בו. אבדון נתיבו. ומלאת את הספינה משאות גדולות מטומאת רשעתך. ומשקים מלאים מחלאת זדוניך ונכנסת עם כל זה על כני. וטמאת את משכני. והסחורה שהבאת עמך מלאה הספינה גפרית ומלח ותצא אש משם ואילך, עד שהגיע אצלך. ועל עשנו ונשתחרר פניך והאש תתיך חלבך ודמך ונקרש כטיט וירם תולעים ויבאש ונפסד בגי חמדתך, נמצא את הגורם בנזקך ובחורבן גופך. ומה עלי תרעומתך, הישר דרכיך. ובבואך בקרבי תשוב לימי עלומך. כחתן שוכב על מטה חמודה. ישן וחולם כיושב בתוך קהל ועדה. במיני עדונים וקול נגונים. לכן בן אדם עצתי קח, טהר מעשים וכשיאמרו לך קרב הלום. תשכון בקרבי בשלום. הבט וראה ישראל כשהיו במצרים בלא תורה ומצות היו טבועים בכובד השעבוד בחומר ולבנים דחופים וסחופים ויהי בשלח פרעה את העם ונקרע לפניהם הים. ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. ונתקדשו בתכלית הקדושה, זכו לבא להר סיני וקבלו אש דת. והיו אוכלים המן לחם הנבלע באברים וקנו מדריגת הרוחניות, וכשמתו לא שלט בהם רמה ותולעה ולא כהתה עינם ולא נס ליחם והיו פניהם אדומים כי לא נשתנה תואר צלם דמות תבניתם. דומים כשוכבים על מטתם כדאמרינן בפרק בבא בתרא פרק המוכר את הספינה, אמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טעייא, תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי' (שהיו שוכבים בפנים צהובות כשתויי יין) וגנו אפרקיד (פניהם למעלה) ע\"כ. הרי בן אדם, שאין הארץ מבלה ומכלה גופות הקדושות, רק ברשעים שוטל הריקבון והכליה מסבת טומאת חלאת עונותיהם. שמכניסים עמהם. וזהו הגורם להם כליון חרוץ, נמצא הם מכלים ומבאישים את עצמם ולא אני כי האדמה ברא הבורא לא להמשיך ממנה רעה. כלל העולה שהאדם בידיו גורם מיתה או חיים לעצמו. עד כאן תשובת האדמה. לאדם אשר להבל דמה. ומייעצת ומדרכת לתת חיים להולכים בה.",
+                "ואני המחבר הנני מציג לפניך צוואת של רבי אליעזר הגדול זלה\"ה להורקנוס בנו, להדריכו בדרך הטוב והישר הנקרא אורחות חיים, ובעבור היותם דברים מזוקקים ומתוקים מנופת צופים יקרים ונחמדים מפנינים ומכל חפצים, אייחד להם פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>צדיקים <b>ו</b>יגילו <b>ה</b>חסידים אשר מניחים אחריהם דברים שבהם ידע ויכיר האדם לעבוד לבוראו, הביטו וראו רבי אליעזר הגדול ז\"ל מה שצוה להורקנוס בנו, להאירו בדרכי קונו וכיון לזה סמוך למיתתו, כי הדברים אז מתפעלים לשומעיהם עוד, כיון דשכינה למעלה ממטתו של חולה כאמרם רז\"ל, ולמד כן מיעקב בחור שבאבות שצוה לבניו סמוך למיתה מהטעם הנזכר. והקדושים שבכל דור אחזו דרכו.",
+                "אמרו, כשחלה רבי אליעזר הגדול ז\"ל, נכנסו חכמים אצלו, כיון שראה אותם אמר, תמה אני על חכמי הדור אם ימותו מיתת עצמם, אמרו לו רבי למה, אמר להם מפני שלא שמשתם אותי, לאחר כך נכנס רבי עקיבא בר' יוסף, אמר לו מפני מה לא באת לשמשני, אמר לו מפני שלא היה לי פנאי, אמר לו עקיבא תמה אני אם תמות מיתת עצמך, באותה שעה נתחלחלו אבריו של רבי עקיבא ונמס דמו בקרבו, אמר לו רבי, מיתתי מאי, אמר לו שלך קשה מכלם (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה) אמר לו רבי למדני, באותה שעה שנה לו שלש מאות הלכות פסוקות על בהרת עזה כשלג (בהלכות מראות נגעים). קרא להורקנוס בנו וישימהו על צד ימינו, בכה רבי אליעזר ואמר, בני עד היום הייתי מתנהג עמך ברוגז ולא הסברתי לך פנים כדי לכוף אותך ביראת קונך, ועתה בני הנני הולך בנועם ה' והדרו, בא ואלמדך אורחות חיים: פתח רבי אליעזר ואמר, ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'. בני שים נא כבוד לה' ותן לו תודה, וזכור כי מחומר עשאך והוא הוציאך לאויר העולם וכוננך בעצמות עצם אל עצמו, והכניסך בעולם הזה, ואתה לא הכנסת בו, כי הוא אינו צריך לך ואת צריך לו. בני, אל תאמן בעצמך עד יום מותך, הלכתא כרבנן הלכתא. אבל אל תאמן עצמך בשלות גופך בעולם הזה. כמה שכבו על מטתם ולא קמו. כמה שכבו על מטתם שמחים וטובי לב וקמו בחלאים רעים, כמה שכבו על מטתם בריאים וקמו במכאובים רבים. בני הוי זהיר להתאבק תמיד באבק עפר רגלי החכמים, ואל תסמוך על דעתך ואינך רשאי לומר קבלו דעתי. בני, ירא את ה' אלהי אביך ועבדהו, והוי זהיר בקריאת שמע של ערבית ובתפלה של שחרית, כמו־שאמר דוד המלך ע\"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. כמו שתקנו אבות הראשונים. ותפלת ערבית שים תחלה לכל התפלות, כי יעקב אבינו תיקנה, והקב\"ה עשאו ראש לכל האבות, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. בתחלה הזכיר שמו הקדוש עליו, ואח\"כ אלהי אברהם ואלהי יצחק. בני תהא קל כצבי, ואל תהי עצל לקרוא קריאת שמע בעונתה, ואל תעכב אותו לשיעור דרבנן, כי הזריזין והזהירין מקדימים למצות, וכל הקורא קריאת שמע בעונתה נותן כבוד לבוראו. בני הוי זהיר בקריאת שמע שעל מטתך, ולקדש עצמך ולברך לבוראך, ושכבת וערבה שנתיך ולאחר שתקדש עצמך בזה, אל תספר בדברים בטלים ואל תספר עם אשתך בדבר אחר, הואיל וכבר קדשת עצמך בקדושת קונך, כי נשמתך תעלה ואינך יודע היאך יקבלו לעמוד לפניו, והקיצות היא תשיחך. בני, הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם ונשמתך עולה באותה שעה, אם תזכה תכנס ביניהם, ואם לאו ידחו אותך לחוץ. בני, כשתעור תשנתך בחצות הלילה, אז תספר עם אשתך בקדושה ואל תנבל את פיך אפילו דרך שחוק, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון על שיחה שבינך לבין אשתך ובהקיץ משנתיך אל תפנה לבך בהרהורים רעים, כי ההרהור מביא לידי מעשה, הנה מה טוב ומה נעים כשהקב\"ה נכנס עם הצדיקים, שתהיה מצוי בתוכם למשוך חוט של חסד עליך להיות גורלך עם הצדיקים בגן־עדן, ואם תזכה ותהיה עמהם אשריך וטוב לך. הוי זהיר בכלי של מים סמוך למטתך, וכשתקום בבקר אל תקח חלוק ללבוש קודם נטילת ידים, לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו, כי רוח הטומאה שורה על הידים ואל תעביר אותה על עיניך, פן יכשלו רבים במראית עיניך כי אין ברכה שורה בראיית עין שקבל טומאה, ואי עביד להסתכל בשונאו, שונאו נמלא ואוהבו נכשל. הוי זהיר לנקות גופך ולפנות דירת נפשך שלא תשקציה ואל תגרום להיות נמאס. בני הוי זהיר בנטילת ידים, כי נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם, וכל המזלזל בנטיל תידים, הרי זה מנודה לשמים, וכל־שכן שאין לו חלק לעולם הבא. וכשתרחץ ידיך זקוף אצבעותיך למעלה וברך ליוצרך ואל תברך עד שתהיו הידים נרחצות, כי אסור להזכיר קדושת שמים בלכלוך הידים כשהם מזוהמות, ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. בני, אל תלבש בגדיך בלא ברכה, כי כשם שנהנה האדם לתת אוכל לנפשו וצריך לברך, כך צריך לברך על הנאת המלבוש בכל עת שלבש, ומי שלא ברך על מלבושיו, ילבש ברימה וגוש עפר בקבר, וקשה אותה רימה כמחט בבשר החי. בני הוי זהיר להתעטף בעטיפת מצוה (טלית מצוייצת), כסוי מצוה על גוף צדיק ינוח, וכל מי שאין לו כסוי מצוה על לבושו בגופו, קרא לבושו בגד בוגדים בגדו. כי מעיד עדות שקר בעצמו. בני הכון לקראת אלהיך ושים עטרת תפארת בראשך כשמן הטוב על הראש שהם התפילין, שם יוצרך ולוית חן הם לראשך, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וקשור על זרועך חותם תבניתו, הוא מראה דמות כבוד ה'. בת קול יוצאת בכל יום ואומרת, הכירו נושאי כליהם, שלשה מלאכים הולכים לפני האדם באותה שעה ומכריזין ואומרים תנו כבוד לדיוקנו של מלך ששכינת אל על ראשו. ואומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. בני אל תשכים בבית חבריך להזכיר עליו שם שמים לברכו, כתיב תחת שלש רגזה ארץ. ואחד מהם שפחה כי תירש גבירתה. וכל המברך נשמת חבירו קודם ברכת השם, מוריש לשפחה ירושת הגברתה.",
+                "בני, הוי זהיר שתהיה מי׳ ראשונים בבית הכנסת, להיותך נוטל שכר כנגד כולם, כנגד כל העשרה, כנגד כל הבאים, הלכתא כרבנן הלכתא. אלא נוטל שכר כנגד כל העשרה, וכל אחד מי׳ הראשונים שכרו כנגד כולם, והם כלל מאה. וזהו שנאמר \"ומשחרי ימצאונני\". בב׳ נונ״ין, אשרי הנמנה מהם. בני, כשתכנס לפני בוראך תכנס באימה וביראה, וכשאתה מתפלל, דע לפגי מי אתה עומד. בני, כל עצמותיך תרגיש לקדיש ובקדושה בכח גדול לכוף יצרך אצלו, משום כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני מחזק ממנו. ומשום תנו עוז לאלהים. למנצח בנגינות. בני, אל תשוח שום שיחה בבית המדרש, והט אזניך ושמע דברי חכמים, ואל תהי בז לכל דבר ואל תהי בז לכל אדם, כי כמה מרגליות ימצא באפקריסותו (בלבושו התחתון, והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו) של עני, אין אדם נכנס בתחומו של חבירו, ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה שחבירו מזומן לחדשו, כי הכל מוכן לפניו מיום שהתורה נבראת. בני, הוי זהיר לבקר את החולה, והמבקרו גורם להקל חוליו, וראה להשתדל עמו לשוב לקונו והתפלל עליו ובא. אל תכביד עליו ישיבתך, כי די לו מכובד חוליו. כשתכנס לחולה תכנס אצלו בשמחה ודבר עמו בשמחה, כי לבו ועיניו על הנכנסים עליו. בני, הוי זהיר בהוצאת המת לקוברו ולהכניסו ביד קונך, כי מצוה רבה הוא עליך, וכל העושה חסד חנם, הקב״ה עושה עמו חסד חנם. בני, הוי זהיר לנחם אבלים ולדבר על לבם כי לא היו ראוים להענש חבריו של איוב, אלא על שאמרו דברי קנטורין ולא דברי נחומים, דכתיב ולא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. בני, טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה לתת מוסר בנפשך ולשפוך דמעות מעיניך, כי כל השופך דמעות על אדם כשר, לא ישפוך דמעות על בניו כשהם קטנים. בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו כאילו קבל תורה מהר סיני, שנאמר ויתן אל משה ככלותו. כלתו כתיב ודאי, יום שנתנה תורה כיום שנכנסה כלה לחופה. בני, הוי זהיר לכבד לעני ולהפיק לו נפשך ולתת לו מתנה בסתר ולא בפרהסיא, והאכילהו והשקהו בביתך והעלי׳ עיניך מלהסתכל בו כשהוא אוכל, כי נפשו רעבה, ותיטוב עליו אוכל. בני, אל תדכא לעני בדבריך, כי ה׳ יריב ריבם, ועון זה גורם לכמה קנטורין למעלה, לגלות חטאיו לרעה, ומליץ לא נמצא עליו, וכל העושה כרצונו ודברים טובים, מונה לו כמה פרקליטין למעלה, וכולם מליצים עליו לטובה. בני, התקן צדה לנפשך, והדלק נר להאיר לפניך, ואל תניחהו להאיר לאחריך, שמא לא יוכלו אחריך להאירו, ואפילו שהוא לאחור, לעולם לא ידליקוהו ותשאר אתה בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (נ\"ל שרמז בזה שיעשה צדק׳ בממונו בחייו שיהיה מאיר לו לעולם הבא, כד\"א והלך לפניך צדקיך. ןלא יניח המעות אחריו, לומר שלאחר מותו, בניו יתנו ממנו צדקה, כי שמא לא יתנו) בני, אל תאטם אזנך מצעקת דל, למען ישמע ה׳ את קולך בזעקתך. כי כל האוטם את אזנו מזעקת דל, גם הוא יצעק ולא יענה:",
+                "בני, בכל תפלתך שים עצמך עני ואביון לפני בוראך, כי כמה הם מקטרגי' עליך כאשר ידע יעקב הענין, ראה שעשו דוגמתו למעלה, מיד אמר ויהי לי שור וחמור. כעני ואביון. ודוד המלך ע\"ה אמר הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני. כיון שעבר היום, ובמקום העניות הכניס עצמו בחסד בוראו, שנאמר לאחריו שמרה נפשי כי חסיד אני. וקיים בעצמך אל תתהדר לפני מלך. בני, הוי זהיר בעונג שבת לפי כחך, ולענגו במאכל ובמשתה ובסעודת הלילה אל תשים עצמך כעני, כי אם יותר מיכולתך, והיזהר בסעודה השלישית, והוי זהיר בדבורך ביום השבת, כי על כל אלה אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בני, אל תכנס לביתך פתאום, וכל שכן לבית חבירך, ואל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי כמה רעות גוררת האימה. בני, הסר כעס מלבך, כי הכעס בחיק כסילים ינוח, ואל זר שורה על ראשם. בני, אהוב את החכמים ורדוף אחריהם והשתדל לדעת לבוראך, כי גם בלא דעת נפש לא טוב. והוי זהיר לתת שלום לכל אדם, ודבר אמת. בני, הוי זהיר להיות צנוע בבית הכסא, ואל תפרע עצמך במקום מגולה, והוי צנוע בדבר אחד. בני, כשתשב על שולחנך לאכול, דע שאתה יושב לפני המלך, אל תהי חצוף ובלען. בני, הוי זהיר במים ראשונים ובמים אחרונים, כי שניהם לצורך, כשאוכלים בני הסעודה ואתה שותה, אל תרים קולך בברכת היין ואל תשיח בתוך הסעודה ואפילו בדברי תורה, והוי זהיר בדברי תורה לומר על השלחן, וכן שלחן שאין עליו דברי תורה נקרא קיא צואה בלי מקום. בני, הוי זהיר כשתכנס לחולה ואין לו, אל תכנס בידים ריקניות, כשיקום הוי מקדים לו המאכל ויחשב עליך כאילו את מקיימו ומשיב נפשו וגמולך ישלם לך נורא. בני, אל תגלה סודך לאשתך, הוי נאמן רוח אצל כל אדם ואל תגלה סוד בריבך עמו, כל־שכן בהיותו בהשקט עמך. בני, הוי זהיר לאכול את העשבים ואל תשאל מבני אדם, וכשתשאל תשאל ליוצרך כי בידו הכל. בני, תבחר מחנק נפשך ואל תצטרך לבריות, והוי זהיר להיות ל ךבנים ולגדל לתלמוד תורה, כי בשבילם תזכה לחיי עולם הבא, והוי זהיר מאשתך מחתנה הראשון (במסכת פסחים אמרי לה משום חשד, ואמרי לה משום ממון, ואיתא להא ואיתא להא). ואל תמנהו אפוטרופוס בביתה ואל תקרב לאשתו סמוך לוסתה והרחק מהכיעור ומן הדומה לו, ואל תלך אחרי אשה בשוק ואל תעבור בין ב' נשים, והוי זהיר שלא תקפיד לחכם שחמתו חמת עכשוב וחמת צפעוני שאין לו לחש, חמתו מות ורצונו חיים.",
+                "בני, אל תלך יחידי ואל תדין יחידי ואל תעיד יחידי, ואל תהי עד ודיין כאחד, כי אין יחידי ודיין זולתי אחד. בני, הוי זהיר מזעקת יתום ואלמנה, כי הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אל תהי להם קובע הואיל והוא קבע כל טוב שלהם, על־כן הוא קובע את קובעיהם נפש. בני, כל חטאתיך שים במשקל ותשובתה במאזנים ישאו יחד, ואחרי כן תן וידוי ותפלה להכריע השקל. בני, התרחק משכן רע ומאדם ששמועתו רעה, כשם שאומרים עליו מלמטה כך אומרים עליו מלמעלה. בני, בנפול אויביך אל תשמח, פן יראה ה' רוחע בעיניו והשיב מעליו אפו. אבל אם רעב שונאך האכילהו לחם. בני, אל תרדוף אחר השררה, כי הכל גזור מלמעלה ולכל אשר יחפוץ יתננה, בכל יום קורא הקב\"ה על זה בעצמו, ראו קראתי בשם. שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. בני, אל תבי כזבוב לחבריך על נגעו, שמניח מקום בריא ושורה על הנגע. כסה לחבריך על נגעו ואל תגלה קלקולו לעולם. בני, הוי רץ לדבר מצוה ולא תהי המצוה קלה בעיניך ואל תאמר זו קלה וזו חמורה, שאינך יודע מתן שכרן של מצות, כל מעשיך יהיו לשם שמים, בני, אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה, ואל תהי ביישן הרבה ואל תחמול על הרשע המקלקל שורות חכמים, אל תהי ביישן הרבה אפילו לשתות מים הנשארים מפיו של חבירך, כי ההבל יוצא מבית חללו ואינך יודע איזה חולי בגופו, בכל דבר הוי ביישן ובמקום דהיזק שכיח אל תהי ביישן. בני, לעולם הוי מנבל עצמך בבית במדרש ואפילו ששחקו עליך חבירך. בני, אל תשב בחבורת האומרים גנאי על חבריהם ובעלי לשון הרע, כי כל הדברים עולים ובספר נכתבים, וכל העומדים שם נכתבים חבורת הרשע חבורת לשון הרע. בני, אל תשתה מים שאולים. אל תאכל מיד כל אדם, הוי משתין בפני מאה ואל תשתה מים בפני אחד. בני, אל תבשל בקדרה שבישל בה חבירך (כלומר שלא תקח אשה אלמנה) וכל־שכן אם בשלו בה שנים ונסתלקו מן העולם, כי כבר מלאך משחית מכיר בה. בני, הוי זהיר באשה שאינה הגונה לך, אוי לו לפוסל את זרעו, אבשלום גרם כמה רעות לישראל, רדף אחר אביו להורגו ושכב את נשיו. אדוניהו אחיו הפליג על המלוכה ובקש לאשת אביו. בני, הוי זהיר שלא תשמש מטתך בשעה שהיא מנקת את בנה ואל תניח בנך בעריסתו יחידי בבית בין ביום בין בלילה. בני, אל תהי ישן בלילה יחידי בשום בית, כי בדברים אלו לילית מזומנת להזיק וכיון שאוחזת לאדם או לתינוק היא מוציאתו מן העולם.",
+                "בני, הוי זהיר לגדל בנך לתלמוד תורה ולא תסלקם ממנה, שכל המסלק בנו מן התורה יסתלקו ימיו מן העולם, מפני שהקב\"ה בוכה עליו בכל יום ויום. בני, הוי זהיר שלא תשתה מים מגולים בלילה כי מקטרגים משתכחים בעולם ובהם נוקשים בני אדם כצפרים בפח. בני, אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב וכל־שכן שלא תישן, ואל תישן לאור הלבנה, ועל־זה נאמר יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ביום מפני קטב מרירי ובלילה מפני אגרת בת מחלת, וכל שכן כשהלבנה בחידושה, ה' ישמרך מלכ רע ישמור את נפשך, השם ישמור צאתך מעתה ועד עולם. בני, אל תאכל בשר שנסנסה בעור שמסתלקת ההבל, בין צלי בין מבושל, ואל תאכל תבשיל מקדרה שלא בשלו בה שלשים יום. בני, הוי זהיר מכל מאכלך לתת חלק לבוראך והחלק שלו הוא של עניים, לפיכך טול מן היפה שיש בשולחנך לתת לקונך, ואל תקלל חרש ויראת מאלקיך. בני, דע כי בטחון הצדיקים הוא הטוב הגנוז מבחר תבל ארצו, והוא מקום גנוז וסתום ואין כל בריה יכולה לעמוד באותה מקום זולתי הרוחות הקדושות הטהורות המזומנות ליכנס לאותו מקום והמקום הוא מטע שעשועיו של הקב\"ה, ונראה קודם שנברא העולם, אינו מן העולם הזה. תם ונשלם שבח לבורא עולם.",
+                "ואלה הדברים שהייתי נזהר בהם אני המחבר, וראיתי לכותבם ומועילים הרבה לכל אדם ובפרט לתלמיד חכם שלא יבא חילול ה' על ידו, בני, הוי זהיר כשתבא בבית חבריך, אל תרים עיניך לראות בכלי ביתו ולא בשום דבר שבבית וכל־שכן שלא תסתכל בפני אשתו ובנותיו, גם לא תשפיל עיניך כל־כך יותר מן הראוי, שגם זו רעה חולה שנראה כערמה שיחזיקוהו חסיד, וכשתאכל על שולחן חבירך, אל תשבח מאכל שאכלת בבית אחר, שנראה שאתה פוסל מאכלו, וכל־שכן שאל תאמר מאכל זו מוטעם וזו לא. אל תבא בבית חבירך יחידי שאם יחסר איזה דבר, אע\"פ שיתביישו לחשוד בפניך, יחשדוך בלבם שאתה גנבתו. בני, אל תשבח אשתך בפני חבריך וכל־שכן בחברת אנשים, פן יבואו לשנאות נשותיהם וא לחשוק באשתך ולהרהר בה. בני, הוי זהיר בבית שאת רגיל ליכנס ותראה נוהגים בתוכה דבר מגונה, תהא מוחה בידם ואל תחניף שהקולר תלוי בצוארך, שאפשר שאינן יודעים בגנות הדבר ולכן עושים ואם יודעים ועושים אל תהיה ממחזיקים. בני, כשתכנס לבית חבירך ואת רואה בו דבר מגונה, אל תיסרהו בפני אשתו ואל תשבח עצמך בפני אשתו במדות טובות שיש בך, שמא תבא למאוס בבעלה ולחשוק בך. והוי זהיר בבית שתרגיל ליכנס אל תרבה בשאלות ואל תשבח להם בפניהם ואל תרבה שיחה עם אשתו ובנותיו וכל־שכן אחרי בעלה, ואם היא מתחלת לדבר עמך אחרי בעלה, תהיה תשובתך לה בקול רם ולא כמתלחש עמה, פן יחשוד בעלה שדבר סתר בינך לבינה. וכשתשב לאכול בשולחן אחד עם הבעל הבית ואשתו, אל תשאל דבר ברמיזות כי אם בפירוש, שקרוץ עינים יתן עצבת לבעלה שיחשוד שהרמיזה היה לדבר אחר עם אשתו. בני, הוי זהיר כשתלך באכסניא, אל תרבה ישיבתך בבית כל היום כי אם בעת האוכל ואפילו בעל הבית בביתו כל היום כלו, שאפשר שרוצה לעשות דבר שלא תדע, וכשמדבר עם אשתו אל תכניס בתוך דבריה, ואם תראה בעל הבית מדבר עם אשתו בלחישה לפניך, ובפרט על השולחן, חקור עצמך אם יש בך דבר מגונה במאכלך ומלחש שתבין ותפרוש ממנה. בני בלכתך באכסניא עם חברים, הזהר להם אם תראו בי דבר שאינו הגון במאכלי או בדברים אחרים אמרו לי להזהיר עצמי ממנו, שאין אדם רואה חוב לעצמו. הוי זהיר באוכלך על שולחן חבריך, אל תספר דופי משום אדם, פן יאמר למחר גם־כן יספר ממני על שולחן אחר. הזהר כשבעל הבית קונה כלים לביתו, כראותך אותם עשה עצמך שאינך יודע שקנאם מחדש. הוי זהיר כראות לבוש חדש על חברך שלא לעשות תמיהות ולשבחו פן יפול עליו כתם או יקרע ויחזיקך לעין הרע ויתרחק ממך לעולם. בני, הזהר עם האדם שנשאת חן בעיניו אל תרבה ישיבתך עמו, וכל־שכן שלא תרבה עמו בשאלות, פן ישבעך וישנאך, וכל־שכן עם אדם שלא נשאת חן בעיניו. הזהר שעם אדם שהוא כבדן, אל תדבר עמו אלא שלום בלבד, פן תבחר מחנק נפשך להנצל ממנו. בני, הזהר ותשמר מלשאול חסד של ממון מנבל וכילי, פן יכלה כחך ותאבד ימיך ולבסוף יעלה חרס בידיך. בני אל תתראה עצמך שבע בפנים רעבים. הוי זהיר מלדבר בדופי שום אדם בחברת אנשים או אפילו בפני א' פן יהיה אביו או אחיו או קרובו ואינך יודע, וביודעך תכסך בושה וישיגך כלימה ואינך יכול לתקן, דכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד.",
+                "בני, הוי זהיר כשמשבחים אותך ומגדלים אותך, השפל עצמך יותר ואל תכניס באזניך דברי שבחם, כי אדם יראה לעין והשם יראה ללבב, ומכיר אדם בעצמו ובפרט שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. בני, אל תזכור אהבת בנים בפני מי שהוא חשוך בנים, וכל־שכן שלא תשחק עם התינוק בפניו, ואם תבין בו שמקפיד שאתה חושדו לעין הרע עשה אופנים שאף שתשחוק עמהם יהיה על אופן מכוער או שיש לו מום באיזה אבר שבגופו, אל תסתכל בפניו ולא באבר שהמום בו. הוי זהיר כשתכנס במקום אנשים, אל תשב במקום יותר גבוה וגם לא על הארץ שהוא יותר שפל, השני הקצוות מורין גאוה. בני, הוי זהיר אם קללך חבריך וביזה אותך, אל תשנא אותו בלבבך, אדרבא עשה עמו חסד בכל אשר תמצא ידיך לעשות לשלם לו הטובה שבא לך על ידו, על ידי שקבלתה בזיונו וקללתו נמחלו עונותיך. בני, כשתלבש בגד חדש בעומדך בפני אנשים כסהו וכל־שכן בפני נשים, כי דבר מהדברים המגונות הבאים מפחיתות הנפש שבו להראות לאחרים כי הוא לבוש שני.",
+                "בני, הזהר שלא ליכנס בבית חבריך בשעת הסעודה, פן תכבד העיניך. בני, הזהר כשמביאים איזה דבר אכילה בפני אדם, עשה אופנים שיבין מהם שמעולם אין רצונך במאכל זה, או עשה אופן שיכיר בך שכבר אכלת כדי שלא תכבד עליו ישיבתך שם, ובפרט אם היא סעודה שאינה מספקת לבעליה. בני, הוי זהיר אם נתתה מתנה לאדם, לא תעבור לפניו גם המקבל לא יעבור לפני הנותן עד יעבור זמן, שלא יחשוב שתעבור כדי שיחזור ויתן, ויבא לבעוט ממתנה ראשונה. בני, הוי זהיר כשתתן מתנה לאדם, אל תביט בפניו פן יתבייש ונמצא במקום מצוה נתתה ממון לקנות עונשים לעצמך. בני, הוי זהיר שכל מצוה שאתה עושה יהיה ראשונה בעיניך שעל ידי כך תבא להרבות במצות, ואפשר שכל רמז זה התחלת התורה בראשית (כלומר שבכל יום יהיה בעיניך כאילו היום הוא פעם ראשונה שלמדת תורה, כמו שלמדו רז\"ל על־פסוק היום הזה ה' אלהיך מצוך). כך פירש החכם השלם ידידיה אבולעפיה. בני, הזהר אם נכשלת באיזה חטא, אל ימעט אותו חטא בעיניך. בני, הוי זהיר בראות עצמך עשיר ומלובש בגדים יקרים ויושב בשער בת רבים, אל תמעט אדם בעיניך כי הממון והלבוש והכבוד, אינן בכלל אבריך הדבוקים בגופך אלא נפרדים ממך, היום עמך ולמחר באחר שגלגל הוא שחוזר בעולם, וביארו ז\"ל למה נקראו זוזים, שזזים מזה לזה. בני, כשאתה במושב אנשים, בלום פיך מלדבר שאין שום כבוד נמשך מריבוי הדיבור, כי כל המרבה דברים מביא חטא, וברוב דברים לא יחדל פשע, והתנא (אמר ב)אבות: ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ואף על פי שהדברים ערבים לשומעים, דע שלא תקום משם בלי מסה ומריבה, אך תרבה בישיבתך בדברי תורה ומוסר או בסיפרוים המביאים לשומעיהם לידי יראת שמים. בני, הוי זהיר שכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא יישר אורחותיך. בני, הוי זהיר בכל דבר שאתה עושה, לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ותשרה ברכה בכל מעשה ידיך. בני, אל תבטח בחכמתך וכל דבר שאתה עושה ומצליח, דע שחכמתך לא עשה כלום, כי אם שרצונו יתברך כך, שהרי כמה חכמים יותר ממך, אין מועיל להם חכמתם להצליח, וכמאמר שלמה המלך ע\"ה וגם לא לחכמים לחם. בני, הוי זהיר בכל עת ורגע לזכור יום המיתה ויום הדין, וזו מניעה גדולה לאדם שלא לחטוא. בני, ביום שאתה מתענה, אל תתראה עצמך בפני שום אדם שאתה בתענית ואל תתגאה בתענית, פן תמעט דמך וחלבך חינם. בני, הוי זהיר בתועלת אחרים יותר מתועלתך, שאינו דומה עושה צדקה לעצמו מהעושה לזולתו, מורה על חיבוב המצוה, וגם אחרים רואים ומלמדים לעשות. בני, הוי זהיר בעשותך מצוה ותמצא בה מונעים הרבה כל כך שתראה מונעים בה, התחזק לעשותה שתועלת רבה מגיע לנפשך ממנה, והשטן מבקש למנוע טוב מבעליו, ובכל אותם המונעים נתלבש בהם השטן למונעם והם שלוחיו. הוי זהיר לתת מותר מאכלך לשכניך העניים, ואל תאמר בלבבך איך אני נותן להם שיורים, דמה דסנאי לך לבחרך לא תעביד, דזהו פיתוי היצר למונעך ממצוה ולהמית לעניים ברעב, שהדבר שלך מותר – לעני תחילת אכילה. בני, הוי זהיר אפ נכנס ויוצא אדם בביתך, אל תמנע ממנו אכילה ושתיה בכל יום כפי יכולתך. בני, הוי זהיר כי תראה ערום וכסיתו, ואפילו בסחובי בלואות שבביתך, שאם לפניך דבר קל ובזוי, לעני נדמה לו דבר גדול ונחמד, דיותר טוב להיות מכוסה בזה ולא ערום. בני, הוי זהיר כשתשמע בשבח חבירך, אע\"פ שאין אתה מכיר בו, הוי מסייע עם המשבח אותו. בני, הוי זהיר כשתראה חתן נכנס לחופה להקל בעיניו הוצאות הבית, שאין ביד האדם כלום, והקב\"ה הוא הזן ומזמין פרנסה לכל אחד בעתו, וזה מעשה בכל יום עם כל אחד ואחד, ובזה ילך לחופה בשמחה ויקנה בטחון בלבו וישען באלהיו, והוי זהיר בחתן הנכנס לחופה לסעדו כפי יכולתו ולשמחו ולכבדו בימי חופתו ולספר בשבחו באופן שתשמע נכלה וכל קרוביה. והוי זהיר לנחם למי שמתו בניו ובפרט למי שמת לו בן יחיד, דברים הנודעים ללב כדי שיכנסו דבריך באזניו ויקבל נחמה, כגון לומר לו אדם אינו חייב כי אם לעשות צוויו, שהוא לעסוק בפריה ורביה להוליד בנים בין חיי' בין מתי', מקבל שכרו והקב\"ה עושה מה שהוא חפץ לטוב לאדם, ואם מתו לא נאבדו, דמה לו שהם אצלו או שהם בעיר אחרת, שלעולם בניו נקראים, וסוף להתקרב אצלם ולהיות עמם, שנאמר שנים אין מספר. ועוד אם היו בעולם עמו, היה מקבל צער מחולאים או שמא יקדיחו תבשילו ברבים, ואז הי' מתאוה העדרם יותר ממציאותם, ועכשיו בטוח הוא בהם מכל נזק ובמותו יצאו לקראתו להגינו מכל צר ומסטין ולהכניסו לגן עדנו, כיון שכן מה לי להרבות בבכי' יותר ממה שנתנו חז\"ל ג' לבכי ז' להספד ל' לתספורת. ולעבור על דברי רז\"ל לקבל עונש בנפשו ועולה חרס בידו, שאין רוב בכייתו ישוב מתו בביתו, כי אין על האדם כי־אם לעשות צוויו ית', כי על־זה בלבד בא לעולם הזה, ועל הקב\"ה לעשות מה שהוא חפץ בעולמו וכדומה לזה, ירבה כמו לנחמו. והוי זהיר בעשיר שירד מנכסיו והחזקת בו, אם תוכל וכבדהו כמקודם וספר לו מה שאירע לכמה שירדו מנכסיהם והיו באפס תקוה ועכ\"ז חזרו לעושרם, ואם תראה שאין תקוה שיחזור לעושרו לפי הטבע וכפי השעה, הדריכהו בדרכים שנמשך מהם הנאה מאחרים, ובכל אופן היותר קרוב שלא יתבייש, והוי זהיר שלא להראות עניות לבני ביתך, וכל דבר ששואל אשתך הוי מבטיח לה לעשות, וקב\"ה יזמין לך כי עיניה תלויות בך, ועיניך תלויות בהקב\"ה, ואם לא בא לידך למלאות שאלתה, תתלה הדבר שלא נזדמן עדיין דבר טוב וממתי' עד שיבוא לידו וידחנה בדברים עד שתבין כי אין ידו משגת, כלל העולה: מפיך אל יצא אין בי יכולת, שתתבזה בעיניה וירבו הקטטות, אך כל־זמן שתבטיח אותה תהיה בשמחה כל אותו זמן, ואם כך לא תשמחנה מתי תשמח כיון שאין יכולת בידך, וביום שתרויח תן לה מאותם המעות, שעם זה תאמין לך כשתבטיח אותה, ותמשך עם זה זמן בשלום בבית, עד שירחמו מן השמים, ואל תספר מדוחקך עם בני ביתך, כי אין יכולים להחזיק בידך רק יהיו עצבים וחייהם בצער, אלא אמור להם התפללו עלי שיתן לי השם כדי להביא לכם. שבדברים אלו אין ניכר חסרונו, שאפילו על עשיר מוטל לומר כן. והוי זהיר כשהאכילה שלפניך מועט, משוך ידך כאילו אתה שבע כדי שתספיק לבני ביתך, והוי זהיר אם זקנה אשתך, שים נגד עיניך צלם דמות נערותיה, ובזה לא תתגנה בעיניך ולא תבא לתת עיניך באשה אחרת, ושים נגד עיניך בניך ובנותיך שיש לך או שהיו לך ממנה, והוי זהיר אף בימים שאתה עצב על איז' סיבה, אל תמנע מלהראות פנים שוחקות לאשתך, כדי שלא יראה לה שנכנס לך שנאה עמה, שהיא אינה יודעת בעציבותך, ואם תספר לה לא תאמין. בני, הוי זהיר מלהראות פנים שוחקות לבניך עד שישאו אשה, ולעולם יהיו תחת עול המוסר ולא תניחם בטלים רגע מתלמוד תורה ולמדם כתיבה ושיהיו בקיאין בברכת נשואין וברכת אבלים וחיזון וכאלה הדברים שיהיו גבר בגוברין בכל דבר שבקדושה, וללמדם אומנות כאמרם רז\"ל ולהזהירם שכל חייהם יעסקו בתורה ולהרגיל אותם מקטנותם במילי דחסידותא, שיעשה בהם טבע וכשיגדלו לא תכבד עליהם הדבר, ולא תנשק לאשתך ולא תצחק עמה בפני בניך, אפילו הם קטנים מוטלים בעריסה, ואין צריך לומר דברים אחרים, כי הראיה הרשם בדעתם וזוכרים עד יום מותם, והוי זהיר ממובחר במאכל תן בפי אשתך כדי שתהיה כל דעתך עליה ותגדל בניך בחיבה ותדריכם לתורה למלא רצונך כי רצונך בבנים בני תורה. בני, הוי רגיל בוותרנו' אפילו בדבר מועט שיש לך. בני, הוי זהיר אף בעת שיש עציבות בלבך לדבר עם כל אדם בפנים שוחקות. בני, הוי זהיר כשאתה בסעודה של שמחה שלא להזכיר אפילו דברי תורה שנזכר בהם דברי מיתה ואבילות וכדומה, אלא אם כן אתה רואה באותה סעודה אנשים משחקים עם נשים ח\"ו וכיוצא מדברים אלו, שאז תגלגל להביא דברים המכניעים את הלב כדי שיפרשו. בני, הוי זהיר מלהרבות דברים עם שכנותיך, דכיון שמצוין אצלך בנקל יפתך השטן לחטוא בהן. בני, הוי זהיר לעשות חסד עם כל אדם שבעולם בין ישראל בין גוי. בני, הוי זהיר מלהרוג שום בריה שבעולם לבד המזיקות שהתירו רז\"ל להורגם ככלב שוטה וכדומה, כי לכל עשב יש מלאך א' עליו כאמרם רז\"ל, ונמצא אז מסירו מממשלתו, כי זמן ניתן לו מן השמים על עשב בו עד עת שתצטרך לעוקרה לצורך האדם. בני, הוי זהיר שלא לצחוק משוטה או מאדם שיש בו מום, כי אינך יודע מה ילד לך. בני, הוי זהיר להיות קצת עצב כשעובר שבת ומועד, כדי שלא יראה שהיה עליך למשא. בני, הוי זהיר כשאתה מוציא הוצאות לסעודת שבת ומועד, הוצא אותם בעוד שאתה רעב שעל ידי כך תרבה בהוצאה, לפי שהרעב יראה לו שלא ישבע ומרבה לקנות, ובימי השבוע להפך, אחר שאתה שבע צא לקנות. בני, הוי זהיר כל הוצאה שאתה מוציא לדבר מצוה, יהיה בשמחה רבה ותזכה לעושר ולחכמה. בני, הוי זהיר אפילו בשעה שאתה הולך בשוק לחשוב בדברי תורה או בדבר מצוה לבקשה. בני, הוי זהיר כשתראה אדם עצב, אל תעבור עליו אלא שאל ממנו סבת עציבותו ולפחות אם לא תוכל לתקן צערו, עם מה שמדבר עמך מפיג צערו כדברי רז\"ל ישיחנה לאחרים. בני, הוי זהיר שלא לצאת לשוק בלי פרוטה בכיסך, רצוני לומר אם יש לך אם תניחם בבית, כי פרוטה אחת מציל נפשו ממות או ניצול עמה מיד רוצח או רואה עני מוטל למות, ובאותה פרוטה קונה לו פת ומחייהו. בני, הוי זהיר כשתבקר איזה קרוב או אהוב בחגים ובמועדים, בקר גם לשכן שכנגדו ולעניים שבחצר. בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט\"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. בני, הוי זהיר לקרב קרוביך העניים להשתתף עמהם בגילם ובאכלם ויהיו מראשי הקרואים בכל שמחה וגיל שיש לך. בני, הוי זהיר אם חננך השם בקול ערב אל תהי משורר שירי עגבים או שירי מלשונות הכותים, כי אם שירי שבח והילול לה'. ותוכחות מוסר המכניעים לב האדם יראתו יתברך. ויהיו ביראה ולא בקלות ראש ולא בפני נשים כדי שלא יהיה עריבות קולך לך לפח מוקש ללוכדך ביד יצרך. בני, הוי זהיר שלא ימצא כתם על בגדיך ובכל עת יהיו בגדיך לבנים משום הכון. בני, הוי זהיר לחצות היום חציו לתורה וחציו לגמילות חסדים. בני, הוי זהיר בכל מקום שתכנס לקבוע ישיבתך בין העניים שנמצא שם ובאמצעותך יכבדו אותם, כי באמצעות המוכן מקבל הבלתי מוכן, ואם מקום סעודה הוא בסבותך יאכלו גם הם ממובחר המאכלים. בני, הוי זהיר כשתכנס במקום סעודה, אל תרבה ישיבתך שם, ואין צריך לומר שלא תשתכר ואל תתעסק בדברי שחוק והיתולים. בני, הוי זהיר בהיותך במושב אנשים בשומעך מדברים בדופי שום אדם, קום ברח לך. בני, הוי זהיר מטיולים ומשתאות שהם חבלים לגררך לגהינם. בני, אל תקנא לבך בהצלחת הרשעים ובמעלתם וכבודם, כי המה יאבדו ואתה תעמוד. בני, הוי זהיר באשתך שלא תהיה יצאנית לבית המשתאות, ואין צריך לומר בטיולי פרדסים ובחברת נשים המנבלות פיהם, ולא יהיה המניעה דרך מחלוקת כי אם בדברי פיוסים ודברי מוסר כדי שתזכה לבנים מהוגנים. ואל תמנענה מלהלוך לבית אביה ואמה או בבית קרובותיה, דמניעה זו שורש לקטטות ומריבות בביתו של אדם, ואם מהליכתה שם נמשך עצות רעות וריבוי השאלות, אזור נא כגבר חלציך למנוע הליכתה שם, כי סופה לבא לידי גירושים. בני, דע שכל קלון ובזיון המגיע לך יותר הם מקרוביך ומכירך מאנשים מבחוץ. בני, הוי זהיר מלהתחבר עם כעסן ובעל מדות רעות לעשות שותפות עמו ושלא לשכון בשכונתו, פן יהיו כל ימיך מכאובים ותהיה עבד לו, וגם לא תשלוט בממונך. בני, הוי זהיר שלא להפציר על שום אדם ושלא תכפול הדיבור שני פעמים בדבריך עם שום אדם. בני, הוי זהיר מלדבר עם איש חכם בעיניו, כי תשחית עמו דבריך הנעימים ותצא מלפניו מחורף ומגודף, הרחק ממנו כמתרחק אדם מן הנחש. בני, אל תבקש גדולה ואל תחשוק כבוד, פן תאבד הגדולה והכבוד שבידך. בני, הוי זהיר מלעשות שותפות עם דמאי בחושבך שעל ידו תרויח, דע שלא תרויח כלום אלא ירויח ממונך לו ואתה תצא נקי מנכסיך. בני, הוי זהיר לבקש חתנים לבנותיך תלמידי חכמים ובעל מדות טובות ומן משפחות מיוחסים, ועל כל פנים עם הארץ לא תקח, שנמצא את מוכר בתך לשפחה ביד אכזרי, שאין לה פדיון לעולם וכל ימיה יגון ואנחה וקלון וחרפה ובושה וכלימה. בני, הוי זהיר מלבד החיוב המוטל עליך לבקר חולים, הזהר יותר לבקר חולים מיסורין קשים ורעים, יען תראה בעיניך ותכניע את לבבך הערל, שאע\"פ שהדברים הקשים והיסורין הרעים נשמעים, אין פועל השמיעה כראיה, אע\"פ שתהיה שמיעה מפי מגידי אמת, מי לנו גדול ממשה רבינו ע\"ה, הלא תראה שהקב\"ה אמר לו לך רד כי שחת עמך. ולא היה הדבר ההוא בספק כלל אצלו אחר שנאמר לו מפי השם יתעלה, עכ\"ז הסכים להוריד הלוחות ולא הניחם בהר, וכשקרב אל המחנה וראה העגל ומחולות, חרה אפו ושבר את הלוחות, הרי שנתפעל מחוש העין יותר ממה שנתפעל מחוש השמיעה, אע\"פ שכבר היה יודע הדבר באמת בלי ספק כלל. וכן תראה \"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו'\". ושמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק, עכ\"ז לא נתפעל מן השמיעה כל כך, עד שבא בעצמו אצל ישראל במדבר לראות בעיניו ניסי מתן תורה והמן והבאר והעננים המסבבם. בני, הוי זהיר שאל תוציא דבריך מפיך, אלא אם־כן תבלע אותם שבעה פעמים ואח\"כ עיין בה הרבה קודם שתוציאנה. בני, אל תצטער מדוחק השעה פן יבא עליך איזה מקרי ממקריות דופי הזמן ותצטרך להתפלל לחזור למצב שהיית בראשונה. בני, הוי זהיר למנוע רגליך מבית העשיר כשאין לך תועלת ממנו, פן תהיה הכנסה זו לך לפוקה ולמכשול בעת חסרונך, ובפרט בעת חולייך שכלם מסירים דעתם ממך להחזיק בידך, באומרם פלוני העשיר כבר עיני השגחתו עליו להספיק צורכו ותמות בלא עתך. ובבבא קמא פרק א' אמרו רז\"ל \"בתר מרי נסכי ציבי משוך\". (פירושו לך אחר על נכסים שציבי משוך ממנו, כלומר שיטב לך גם כן וציבי פירושו שומן, כהא דתנן במסכת חולין ד' קכ\"ד הנוגע בציב היוצא ממנו) שהכונה לך אחריו, משום דמשוך ציבי, אבל כשאין נמשך ממנו דבר, קום ברח לך ובמקום שתראהו הטה את הדרך. בני, אל יתמעט בעיניך אויב אחד אעפ\"י שיהיה לך אלף אהובים, לפי שהאויב האחד יכול להפוך לאלף אהובים לאויבים והאלף אינן יכולים להפך האויב האחד לאוהב. בני, הזהר כשתכנס בבית חברך, אל תאכל מביתו דבר בלי רשותו, שמא דבר אסור הוא שעשו משום רפואה, וכן אזהרה לבעל הבית שלא יניח בביתו דבר אסור במקום שהיד שולטת בו, פן יכנס חבירו בביתו ויאכל בבלי דעת. בני, במקום שתניח ממונך כדי שתתקשר נפשה של אשת' בנפשו של איש הלוקחה אחר מותך, בחייך פזר אותו לצדקה כדי שתתקשר נפשך עם השכינה. בני, הזהר הרבה בענין הצדקה בין כשיש בידך לעשות בין כשאין בידך, תן כפי יכולתך, ואם אין בידך כלום, עשה בגופך ואם חולה אתה בגופך, במקום שאתה שם הוי מצטער בינך לבין עצמך מצרת העניים, ואם באים לפניך פייס אותה בדברים והחזק לבבם עם הקב\"ה כי הוא בעל היכולת להשפיל ולהרים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וכיח <b>ה</b>מבין <b>ו</b>ידריך <b>ה</b>משכיל לבניו מקטנותם בדרכי השם, מיד כשהם קטנים שמתחילים לדבר, ירגילם לכל דבר שיאכלו שיאמרו אמן וכשיגדל יותר ירגילם בפסק כגון תורה צוה לנו וכדומה. כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי ספר נקרא אורך ימים קטן הכמות ורב האיכות, וכל הספר ג' פרקים, הפרק הראשון מדבר בחינוך ומוסר הקטנים. הפרק הב' מדבר בענין הגאוה. הפרק השלישי ידבר במדת הענוה. וראיתי לכלול הג' פרקים בפרק א' רק בהפסקה בין הפרקים לחבר את האהל להיות אחד בענין המוסר.",
+                "וזה לשון הספר, ראיתי בדור הזה הרבה בנים הולכים אחר שרירות לבם, בנים לא אמון בם, נתגדלו בלי תרבות ובלי דרך ארץ, אמנם אין להאשים הבנים על כך, כי הפשיעה היא מצד האב ואם שאינן חוששין לראות את הנולד ומונעים מוסר ומורא מן הקטנים, גם שיגדלו אינן מקבלין עוד מוסר, לכן כדי להסיר את המכשול מדרך עמנו, שמתי את לבי לסדר ספר קטן בענין חינוך ומוסר הנערים, ולא באתי כמזהיר רק כמזכיר הדברים איך יתנהגו, ובכלל זה אזכיר הנשים והזכרים שילכו כישרים, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אב ואם חושבים שהם אוהבים את בניהם אהבה שאין למעלה ממנה, ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה, ועל זה העיד שלמה המלך ע\"ה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. הקטן משעה שיש לו שכל להבין גערה אביו ואמו חייבים לגעור בו אם הוא עושה דבר שלא כהוגן, ועתה בזמן הזה לא די שאינן גוערים בו אלא הם שמחים ומתפארים על חכמת הילד שיודע להרע, ומלמדים אותו לקלל ולדבר דברים רעים, וגם כן ממלאים תמיד כל רצון הקטן, הן באכילה הן בשאר דברים, יש נותנין לילד ספר לשחוק בו והוא קורע הספר, והוא עון פלילי לעשות שחוק באותיות הקודש, ויש זקנים שאינן נוהגים כבוד בספרים, מניחים המחזור או התפילין במקום שהם יושבים וזהו זלזול גדול. הקטן יושב לאכול עם אביו ואמו ופושט ידו לאכול קודם כל המסובין, ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורה ובלי תרבות ובלי דרך ארץ עד שיגיע לבן ח' שנים או ט', אז אביו ואמו רוצים לתקן את אשר עותו כבר, ולא בא מידם, כי הנער מבקש למודו ואם לא יתנו לו, אז הוא בא לקלל אביו ואמו, ומי חייב בכל זה, הלא אהבת אב ואם ורחמנות שלא לשם שמים, והנה מאהבה זו והרחמנות נתהפכו לשנאה ולאכזרים לפי שמנעו מורא ומוסר מן הקטן, ועתה בגדלו הוא מטיל מורא עליהם ואין להם עוד רשות ליסר אותו לפי שיפחדו עליו שלא יצא מן הכלל ואם ישאל אדם למה אתם מונעים מוסר מן הקטן, אז משיבים המגפה מצויה ואנו מפחדים ליסר הקטן, והנה ראה והבן שקר התשובה הזאת, התורה אמרה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ואב ואם מונעים המורא מן הקטן, וזו סבה שלא יקבל מצות כבוד אב ואם, ולא זו בלבד אלא שגורמים להם שיבאו לידי חיוב מיתה כי המקלל והמכה אביו ואמו מות יומת, ואיך יעלה על הדעת שיענש הקטן בעבור שידריכו אותו ללכת בדרכי התורה, ח\"ו לחשב מחשבת און על משפטי השם ית', ועוד ראה שטות וסכלות התשובה הזאת, הילדים האמונים עלי תולע, ואשר לא נסו כף רגלם הצג על הארץ, ותמיד ממלאים כל רצונם, מהם מתים ממגפה או משאר מיני חולאים אם כן אין המוסר גורם המיתה רק החטא ממית ואדרבה בזכות המוסר הטוב ינצל מן המיתה. יש אומרים שטבע הרע הוא שולט ואינו מועיל המוסר, גם זה הבל ושקר, ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, ר\"ל אף על פי שהטבע הרע הוא קשור בלב הנער, עכ\"ז במעט מעט מוסר ירחיק ממנו האולת, ואמר עוד חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכן בהרבה מקומות הוא מזהיר על מוסר הבנים, אם כן ההרגל הוא שולט ולא הטבע, ואם אינו מורגל במורא ומוסר בקטנותו, גם לאחר שיגדל לא יחלוק מורא וכבוד לאביו שבשמים ולא לאביו ולאמו, ואיך יזכה לאורך ימים. אמנם המורא והמוסר הזה, צריך ישוב הדעת ולא חרון אף וכעס, אמרו רז\"ל אל יטיל אדם אימה יתירה על בני ביתו, ודע שכל מקום שאתה מוצא כעס ורוגז, שם המזיקים מוכנים להזיק, השם ישמרנו, ובפרט בזמן המגפה שאז מצוין הרבה מזיקים והמכה הבאה בכעס מכת המגפה מתדבקת עם המכה ההיא, ועיני ראו ולא זר, ולכן יהיה כל אדם מושל ברוחו ויהי נזהר מאד מן הכעס, ואם צריך להטיל מורא על בני ביתו יעשה תנועה כמי שכועס, אבל תהא דעתו מיושבת עליו, ויהי' נזהר מאד שלא יקלל אשתו ובני ביתו, וכן אסור לאדם להכות אשתו כי די לאשה שהיא סובלת צער הריון ולידה וצער גידול בנים, ועליה מוטל כל צרכי הבית, ואין ראוי לצער לה יותר על מה שיש לה כבר, ואם היא עושה דבר שאינו ישר בעיני בעלה, יתקן הדבר בדברים רכים המושכים את הלב ולא יכה ולא יקלל אותה. חייב כל אדם לכבד אשתו יותר מגופו כי אין בית אלא אשה. הנשים מקללים בני הבית במגפה ושאר קללות, צריך להזהיר אשתו ובני ביתו שלא ישלוט קללה על פיהם, לפי שהשטן הוא מקטרג, ועל הזכרת עון תחול הקללה השם ישמרנו. רבים נוהגים ללמד הקטן לקלל והוא שטות, ראוי ללמדו דברים טובים וברכות ומי יתן ויועילו הברכות, דברים רעים וקללות אינן צריכים לימוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו.",
+                "עוד יש מנהג רע, בעת שמוליכים הקטן לבית המדרש שמצווים למלמד לפני הקטן שלא יכו אותו, והקטן שומע שאין לרבו להכותו, אז הוא מוסיף זדון, אמנם המלמד אינו יוצא ידי־חובה אם אינו מטיל מורא על הנערים להדריכם בדרך הישר, וכאמרם רז\"ל לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ראוי הוא לחקור המלמד אם הנער שומע בקול אביו ואמו, ואם נזהר בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, ואם הוא מרוצה במה שישימו לפניו לאכול, ויצוה לו שילך לבית־הכנסת להתפלל ולענות אמן, ושלא ידבר בבית־הכנסת בשעת התפילה וכיוצא בזה ידקדק על הנערים לחנכם במצות ולהנהיגם בתרבות ובדרך ארץ, ומצד הזה מותר למלמד לקבל שכר מהנערים ולא שכר הלימוד. כל הנזכר לעיל הוא קל לעשות אבל אם אב ואם מכסים פשע הנער וזדונו, הנזק הוא שלהם, וסוף שיקבלו חרטה, בקיצור עצה היעוצה שירגילו אב ואם את הקטן במורא ובמוסר הטוב, וישימו לו לאכול על שלחן קטן לבדו, ובזה יתגדל בתרבות ודרך ארץ, וגם אחר שיזקין ינהוג אימה וכבוד לאביו שבשמים, וגם־כן באביו ואמו, ובזה יזכה לאורך ימים וימצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל יאמרו ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל. אחר שכתבתי ענין חינוך הנערים, ובלי ספק מי שממלא רצון הקטן סופו יעלה למדת הגאוה, על כן אזכיר הנזק המגיע לאדם ממדת הגאוה, ודע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל מדות הרעות, בעל גאוה אינו עושה שום מצוה לשם־שמים, רק כוונתו ליוהרא, ותמיד הוא חס על כבודו ולא כבוד הבורא וכל־שכן שאינו חס על כבוד שום בריה, והוא מתכבד בקלון חבירו ומוציא דיבה על כל אדם ומדבר בגאוה ומסתיר פניו מהביט אל עני ונכה רוח כי נראה לגזול ולגנוב, בעל גאוה רודף תמיד אחר השררה ורוצה שתהיה ידו על העליונה, ומתוך זה הוא בא לידי שנאה ומריבה.",
+                "צא ולמד מקורח, בעבור שנתגאה בעשרו, רדף אחר השררה וירד חיים שאולה הוא וכל אשר עמו. וראה כמה קשה כח הגאוה והמחלוקת, אפילו יונקי שדים שלא חטאו נאבדו עמו. אמר החכם הזורע גאוה וקטטה, יקצור דאגה וחרטה, ואמר אם תקום תדאג ואם תספח תשמח, הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. בעל גאוה לעולם אינו מודה על האמת, ולא די זה אלא שגם־כן מבקש לאמת השקר שלו, ועובר על לא תשא. הראב\"ד ז\"ל האריך מאד בענין השבועה, וכתב שלאו זה הוא קשה מכל לאוין שבעשרות הדברות, כי הרוצח או הגונב או הנואף למלאת תאותו הוא עושה עבירה בסתר ואינו יכול לעבור בכל עת שירצה, כי יפחד על נפשו, וזה עובר על לא תשא, לאו קשה שכתוב בו כי לא ינקה בלי שום הנאה שיגיע לו מזה, והוא מחלל שם שמם בפרהסיא בכל עת ובכל רגע, ואפילו לפני דיבור קל הוא מקדים השבועה ואין פחד אלקים לנגד עיניו, ואם לא היה בישראל רק עון זה מספיק להאריך הגלות, ואפילו השפל, כל אדם יחרד על הרגל הרע הזה, וכל הרגיל בעבירה זאת, ראוי וטוב היה לו לקבל עליו לתת פרוטה אחת לתלמוד תורה בכל פעם שמוציא שם שמים לבטלה, והשומע שם שמים מחבירו לבטלה, והשומע שבועה מחבירו, ראוי להזכירו שיתן הפרוטה לתלמוד תורה, ובדרך זה מעט מעט כל אחד ירחיק עצמו מהרגל הרע הזה ומן העונש הגדול, והעושה גם המעשה, תבא עליהם ברכת טוב. הנשים רגילות לישבע בחיי בעליהן ובניהם, אפילו על כל דבר הבל, גם זה מנהג רע הוא מאד, כי אי־אפשר שלא ישבעו לפעמי' לשקר, לכן כל אשה האוהבת בעלה ובניה, תסלק עצמה מן ההרגל הרע הזה. הנשים יש להן גאוה ואינן יודעות העונש והנזק הבא מגאוה זו, לכן ראיתי להודיע להן במה יכשלו כדי שירחיקו עצמן מן העון, יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה ויוצאה בחוץ בבגדי מלכות כדי להראות לכל את יפיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלקים בלבה, ראוי שתתקשט עצמה בביתה, כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת. אשה שהיא יוצאת בחוץ מקושטת היא חוטאת ומחטיאה אחרים, כי אפשר שיפגענה בו עם הארץ, ויעבור על לא תחמוד אשת רעך. ולא זו בלבד אלא בעת שיתחבר חיבור עם אשתו, יתן דעתו ביופי האשה שראה ביום, והבנים הבאים במחשבה זו נקראים בני תמורה, ואלו הבנים אי אפשר שיהיו טובים לפי שבאים במחשבת עון, והנה האשה היוצאה מקושטת גורמת מכשול עון ותקלה לאיש ההוא, והנזק הבא מגאוה זו, אנחנו בגלות בעונותינו והקמים עלינו רואים תכשיטי אשה מכסף וזהב, ומבקשים ממנו עלילות שקר, הש\"י יצילנו מידם ומכל רע אמן.",
+                "שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפילו שאין יד בעלה משגת, היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה, אמנם האיש שיש לו שכל, ראוי לו לראות את הנולד. גם ישים לבו על העבר, כי כמה גזירות רעות וקשות ושמדות עברו עלינו בעבור בגאוה, כמו שנזכר בספר שבט יהודה. יש אשה יושבת בפתח ביתה להניק את הילד והעובר דרך שם רואה אות' מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו דרכי צניעות, כל בת שכל תשים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי\"ת ירחם על כל בת ישראל. כל בת ישראל תבחר ללכת בדרך הישר בעיני אלהים ואדם כדי שתזכה לאורך ימים, ותזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות. בעל גאוה בועט ביסורין ואינו שם לבו לשוב להתפלל אל השם בעת צרתו, והוא יודע שהועילה התפילה לחזקיה המלך לאחר שנגזרה עליו המיתה, ועל ידי תפילתו ועל הדמעות שהוריד, הוסיף לא השי\"ת ט\"ו שנה. רבים מישראל אינם חוששין להתפלל עם הציבור כל ימי השבוע ובשבת הם באים רגע אחד, וגם ברגע ההוא אינם מכוונים לשמוע תפילת החזן ולא על עניית אמן, אבל הם פונים לדבר זה עם זה דברים בטלים, ובאמת כל המדבר בשעת התפילה, גדול עונו מנשוא, ולמה לא יקח קל־וחומר בעצמו, אם הוא בא לדבר עם הדיוט, הוא מכוין לשמוע את דברי חבירו כדי להשיב לו על דבריו, ולפני הקב\"ה אשר בידו נפש כל חי, הוא פונה עורף לדבר עם חבירו. יש לך עון גדול מזה. ראוי ונכון לעמוד בכל קהל איש א' להזהיר את העם ולגעור במי שמדבר בשעת התפילה. כל מי שאינו מכוון להתפלל, אינו מאמין בהשגחה ולא בשכר ועונש. בעל גאוה הוא מכפויי טובה, ואינו נותן שבח והודאה למקום, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הכלל העולה כל מי שיש לו גאוה, הקב\"ה והבריות אפילו בני ביתו שונאים אותו, לפי שהוא אכזרי וכעסן, אמר החכם מן התימה, איך יתגאה האדם והוא עובר תמיד על גשר רעוע ושבורה, ואין ראוי שישען ויבט עליו לב אדם, כי אינו יודע בשכבו ובקומו, מה יולד יום ולא יועילו להציל אותו, לא גאות החכמה ולא העושר ולא הגבורה. הגאוה היא חולי קשה וכבד מאד, מביאה את האדם לאיבוד עולם־הזה ועולם־הבא, לכן כל בעל שכל, יבקש לו רפואה לחולי זה קודם שיגבר עליו החולי וקודם שתקפות עליו הזקנה, כי יבחר במדת הענוה, כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה, ראשית דבר יראת ה', יסוד הענוה היא אדם המכניע ומשפיל את עצמו לפני הבורא יתברך בימי בחרותו בעודו בכחו והוא שמח בחלקו, ואם הוא עשיר נותן שבח והודאה לאל הנותן לו כח לעשות חיל, ומכיר החסד והטובות שעושה עמו הקב\"ה בכל עת ובכל שעה, אם עושה מצות הרבה, הם מעטים בעיניו ואינו מחזיק טובה לעצמו. ואם משבחין אותו על מעשיו הטובים, הוא מצטער על זה לפי שיודע ומכיר שאין מספיק לו כל המצוה שיעשה בערך על אחת מאלף הטובות שהקב\"ה עושה עמו בכל יום. בעל ענוה אינו רודף אחר הכבוד ולא אחר הנאת הגוף ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאר כל צורכי הגוף, רק תמיד הוא מכוין לעבודת הבורא ית', אוכל ושותה כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נושא אשה לקיים מצות השם ומלביש עצמו לכבוד השם וכל מעשיו הם לשם שמים. יש אדם בוחר במדת ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר ממה שיש לו כח לסבול, על אדם כזה אמר שלמה, ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. יש אדם מראה עצמו כעניו וחסיד שובע תועבות בלבו, וסופו תגלה רעתו לכל ויהיה ללעג וקלב וחרפתו לא תמחה בעה\"ז ובעה\"ב. בששה אותות ניכרת הענוה האמיתית, האות הראשון מי שמביישין אותו ויש בידו לנקום, והוא מוחל עלבונו, זה אות נאמן שהוא עניו. האות השני מי שבא לו נזק או צער וצרה, והוא מקבל עליו מאהבה, גם זה עד נאמן על הענוה. האות הג' הוא מי שמשבחין אותו על מעשיו הטובים, והוא מצטער על זה ואומר כל מה שעושה הוא כטפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות, ואם אין בו מה שמשבחים אותו, הוא גוער בזה המשבח אותו ואומר אינו אמת מה שדברת. גם זה עד נאמן לענוה. האות הד' הוא זה שנתן לו הקב\"ה עושר ובנים וכל אשר יעשה יצליח, והוא משפיל עצמו כנגד השם וכנגד עניים ומרודים, גם זה סימן מובהק לענוה. האות הה' הוא הרואה חובה לעצמו, אם עשה לחבירו דבר שלא כהוגן הוא מכניע עצמו לפניו ומפייסו, הן בממון בן בדברים, ענוה זו היא טובה מאד. האות הו' הוא המלביש עצמו בענוה ומדבר בנחת עם בני ביתו ועם כל אדם והוא נאמן במשא ובמתן ובכל עסקיו. כל אלו הדרכים מורים על אמיתיות הענוה. בכל המדות ילך האדם בדרך בינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון, אברהם אבינו היה אב המון גוים ואמר ואנכי עפר ואפר, משה אדונינו היה מלך על כל ישראל, ואמר ונחנו מה. וכתיב והאיש משה עניו מאד. כל עניו הוא רחמן וסבלן, ולומד מן כל אדם ודן את כל אדם לכף זכות, והוא אוהב שלום ורודף שלום ובכל עסקיו הוא רואה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הקב\"ה הוא אוהב הענוה יותר מקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. הרבה ענפים טובים מסתעפים מאילן הענוה, והאוכל מפירותיהן בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא. זה הכלל הענוה היא יתד שהכל תלוי בה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. בא אחי ודעי, שמעו נא לעצתי ואכלו מפרי עץ החיים, פרי הענוה ותזכו בזה לאורך ימים, ותמצאו חן ושכל טוב בעני אלקים ואדם.",
+                "דבר ידוע הוא שהעני מתרשל במוסר הנער, יותר מהעשיר, ואשה תחניף הילד יותר מהאיש, לכן כדי להציל זרע קודש מדינה של גהינם, ראיתי להזכיר עוד ולעורר אב ואם שלא יתרשלו במוסר הבנים, ובזה יזכו הם גם בניהם לאורך ימים, השם יזכנו לביאת משיחנו, במהרה בימינו אמן. ויקיים בנו מקרא שכתוב אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. אמן ואמן. עד כאן דברי ספר אורך ימים, ובפרקים דלעיל כבר הארכתי הרבה במעלת הענוה ובגנות הגאוה, אך כיון שהזכיר בעל ספר אורך ימים מענין הענוה, שהרבה ענפים טובים מסתעפים ממנה. הנני (ל)הראך שחיים נמשך לאדם על ידי השפלות והענוה, ומזקנים אתבונן, דפירשו על פסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, שהכוונה הבא להכות לחבירו ומשפיל את עצמו בפניו ונוטה לו לחייו שיכהו, מתבייש המכה איך השפיל זה לפניו ונמסר בידו, ומניח אותו, ושיעור הפסוק כשיתן האדם למכהו לחי, ישבע המכה בחרפה ואינו מכה אותו, הרי שפלות נתן לו חיים. הלא תראה דבר קשה נופל ממקום גבוה ונשברת, ונייר או נוצה נופלת ואינו נשבר, קלות שבהם הוא מצילם משבירה. עוד דע יש מקום בעולם שבא עליו רוח חזק מאד משבעים שנה לשבעים שנה ועוקר הרים ומשבר סלעים ועוקר האילנות וכ להבתים ובני אדם הנמצאים עומדים על רגליהם, ונושא אותם למרחקים, מקום שלא נודע, אך בראות אנשי אותו מקום שמתחיל הרוח הזה, נופלים שטוחים על הארץ, ואוחזים עצמם בעשב אחד רך מאד ובהיותם נאחזים באותו עשב, אין יכול הרוח להשיאם וניצולים, כי הרוח הזה אינו עומד כי אם כשיעור רביע(י) שעה, אך כל דבר רשה וכל דבר גבוה מפיל ומשבר ונושא אותם, ואין צריך לומר לאדם שנמצא עומד על רגליו ואפילו נופל אם אינו אחוז באותו עשב הרך דוקא, וזהו בודאי שעשה אלקים להראות לאדם מעלת השפלות, שאין דבר קשה יכול לעמוד בפני הרך.",
+                "תדע רמז נכון למעלת השפלות, שהרי העבד בעבור ירידתו שירד למדרגת עבד קנה שתי מעלות, מעלה ראשונה מתורה שבכתב שקוראהו עברי, שנאמר כי תקנה עבד עברי, כשם גדול בענקים אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ויגד לאברהם העברי. מעלה שניה מתורה שבעל פה שקראו אדון, שהרי אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. וכדי שתשפיל ותכניע לבבך הערל, אכתוב לך דברי המקובלים ז\"ל ממאורעות האדם בגופו ובנפשו, וז\"ל:",
+                "צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בעבודת אלקים, בשביל שבכל יום ויום מכריזים ואומרים עד מתי פתאים תאהבון פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובתכם. וכן התורה מכרזת כן, ואין מי שישגיח בה, והרי אדם הולך ואורח בעולם הזה, והוא סבור שלעולם יחיה על הארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר ליאסר בקולר ליפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשין, בקרב שאר נידונין, אם יש לו מליץ אחד, הוא ניצול מאותו דין הקשה, שנאמר אם יש מלאך מליץ מני אלף וכו'. ומי הוא המליץ, מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה, ואם לא נמצא לו מליץ יושר הוא יוצא חייב מן הדין שימות באותו חולי, ובאותה שעה שנתנוהו בקולר (סיגר הניתן בצואר השבויים), של מלך מלכי המלכים, בעוד שפותח את עיניו רואה שבאים אצלו שנים שכותבים לפניו כל מה שעשה בעולם הזה, וכל דיבור יתירה שדיבר בעולם הזה לבטלה כותבים לפניו, שנאמר להגיד לאדם מה שיחו. ורז\"ל אמרו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, הוא נידון עליו, והאדם בעצמו מורה על כל מה שעשה בזה העולם, וגם מעשה העבירה שעשה מעיד עליו ואומרת ביום פלוני ובמקום פלוני בזו השעה, עשיתי אותו עבירה פלונית, ונכתב ונרשם הכל בספר.",
+                "וקודם פטירתו כאשר ניתן בקולר של מלכו של עולם, כשלא נמצא לו מליץ יושר, מיד מלאך המות יורד ועומד בפניו מצד רגליו וחרב חדה בידו, וכשרואה אותו החולה ורואה שכל הבית מתלהט מזיו המלאך המות שהוא אש, וגם הוא מלא עינים ושאר הבריות אין רואים כי אם הוא לבדו, ואל תתמה על זה, שהרי לפעמים כמה בני אדם רואים מראה אחד ושאר בני אדם שהם אצלם אינו רואים, כמו שנאמר בדניאל שהוא לבדו ראה המראה, והיאך יכול לראותו, והכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אלא כיון שירד למטה לארץ, מתלבש במלבוש גופני כמו המלאכים שבאו אצל אברהם אבינו, ובאותו מלבוש רואהו, ושלשה טיפין תלוין בחרבו כמו שאמרו רז\"ל, ממנו מת, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, וכאשר רואה אותו האדם, מיד אוחז בשרו פלצות וכל אברי הגוף לא ישקטו מאימתו, ובפרט הלב שנוקש בקרבו כפעמון בשביל שהוא מושל בכל הגוף ונשמתו הולכת בכל אבריו ונוטלת רשות מכל אבר ואבר, כמו אדם הנפטר מחבירו שנוטל רשות ממנו, ואז נופלת זיעה על כל האברים ומכל אבר שהיא נוטלת רשות ומסתלקת ממנו, מיד מת אותו האבר, וכן כל האברים לאחר שנוטלת רשות מהם מיד מתים, באותה שעה אומרת הנשמה, אוי לי על עולם עובר שלא מצאתי שום עוזר לפדותי מן המות, אלא רפואתי הם התשובה ומעשים טובים, וקודם שיגיע אותה שעה, מתיירא האדם ורוצה להיסתר ואינו יכול להחבא ממנו, ואז פותח את עיניו ורואהו ומוסר עצמו ונשמתו ביד מלאך המות, באותו שעה נידון האדם בעולם הזה ובצאת נשמתו מן הגוף השכינה עומדת עליו, אם נמצא בו תורה ומעשים טובים. ואשרי לאדם שמדבק בשכינה ונשמתו זוכה לעלות למקום קדוש, ואוי למי שמרחיקין ממנו השכינה ולא מתדבקין בה, ובשעה שמוציאין לאדם בקבר, כל המעשים שעשה בעולם הזה כולם מוכנים ומזומנים ועומדים לפניו, ושלשה כרוזים מכריזים, אחד בפניו ואחד מימינו ואחד משמאלו. ואומרים זה הפלוני מורד בקונו המושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, מורד בתורה ובמצות, ראו מעשיו וראו דבריו, טוב היה לו שלא נברא. וקודם שיגיע לקברו כל המתים חרדים ורוגשים ממקומם בשבילו ואומרים, אוי לו לזה שנקבר עם המעשים הרעים שעשה שעומדים עליו בשעת פטירתו, ומקדימין והולכים לפניו עד הקבר, ושם עומדים על גופו.",
+                "וגם הנשמה הולכת ושוטטת עליו ומתאבלת על הגוף שנפרדה ממנו, וכאשר קברו אותו המלאך דומ\"ה, עומד וגם יוצאים מתחת ידו שלשה ממונים על חיבוט הקבר ושלשה שרביטים של אש בידם, ודנין הנשמה והגוף יחד, אוי לו על אותו דין, אוי לו על מעשיו הרעים. וכמה וכמה דינין שדנין לאדם כשיוצא מזה העולם. הראשון כשנשמתו יוצאת מן הגוף. השני כאשר מעשיו הולכים לפניו ומכריזים עליו. השלישי כשמכניסים הגוף בקבר. הרביעי דין של חיבוט הקבר. החמשה דין של תולעים ואחר שלשה ימים ששוכב הגוף בקבר, כריסו נבקעת ומעיו מבטנו ונוטלים המעיים על הטינוף שבהם וטורפים אותם על פניו ואומרי' לו טול מה שנתת במעיי' שלך ממה שאכלת ושתית ולא נתת מהם לעני מכל חגים ומועדים שעשית כל יום, כמ\"ש וזריתי פרש וכו'. ואחר ג' ימים דנין לאדם מעינים שלו ומידיו ומרגליו שעשו העבירות עד שלשים יום, ובכל השלשים יום דנין הנשמה והגוף יחד, ובשביל כך נמצאת הנשמה בארץ כל שלשים יום שאינה הולכת למקומה כאשר נדה שיושבת בחוץ כל ימי נדתה. הששי דין גהינם. השביעי שנשמתו הולכת ומטורפת לשוט בעולם ואינה מוצאת מקום מנוח עד שישלימו ימי עונשה, אלו הז' דינין פורחים ובאים על האדם, סימן לדבר ויסרתי אתכם שבע על חטאתכם. ויען כי החי יתן אל לבו לזכור יום המיתה ושבעה דינין הללו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח מרדת שחת ע\"כ.",
+                "וכיון דשבעה עידנין אלו יחלפון על האדם, צריך השתדלות נמרץ בעוד שיש בידו לתקן מעשיו ולצאת מן העולם־הזה טהור כדרך שבא טהור, משום דכיון שמת נעש' חפשי מן המצות, כאמרם רז\"ל ורמוז כל זה בפרשת משפטים, דגלגוליא תשים לפני כל אדם. כדאמרו בזוהר וכו' כי תקנה עבד עברי. ירצה כי תקנה את הגוף שהוא עבד עובר מזה העולם, וזהו אומרו עברי, שש שנים יעבוד בתורה ובמצות, משום דהיום לעשותם ואין מחר לעשותם, משום ש־\"ובשביעי\", ימי שנותינו בהם שבעים שנה. יוצא מן העולם לחפשי חנם, דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, לכן אם בגפו יבא בגפו יצא. כדברי רז\"ל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם כביאתך. מה ביאתך בלא חטא, כך יציאתך בלא חטא. באופן כשם שבא בגפו בלי חטא, כך בגפו יצא מן העולם בלי חטא, אם בעל אשה הוא. כלומר אם תלמיד־חכם הוא, שהתורה נמשלה לאשה כנודע מרז\"ל על פסוק מצא אשה וגו' ויצאה אשתו עמו. שהתורה יוצאה עם האדם ללוותו עד יום הדין, מה שאין כן הבנים והממון, ובלבד שתהיה תורה לשמה, שאם אדוניו – שהוא הקב\"ה, יתן לו אשה – ירצה שגזר עליו להיות חכם כאמרם רז\"ל שגוזרין עליו חכם או טיפש, וכן נגזר עליו להיות חכם, גרם שלמד והצליח. וילדו לו בנים או בנות – כלומר קיים מצות עשה ומצות לא תעשה. האשה – שהיא התורה שעסק בה, וגם ילדיה – שהן המצות שעשה. תהיה לאדוניה – ירצה תהיה לשמה, שמקיימה בעבור לקיים מצות בוראן ולא לקבל שכר, ויאמר שהוא יצא בגפו בלי שכר כרבי אבהו דקאמר אני אמרתי לריק יגעתי וכו'. ואם יאמר העבד – שהוא הגוף, \"הנשמה חוזרת למקומה תחת כסא הכבוד, ואני אהבתי כמוה את אדוני שהוא הקב\"ה, את אשתי שהיא התורה, ואת בני שהם המצות. לא אצא חפשי – מקבלת שכר כמותה. והגישו אדוניו אל האלקים – לפני בית דין של מעלה, וירשום בו סימן להקימו בתחיית המתים לשלם לו שכר, וכמבואר אצלי ענין זה באורך בחיבור פירוש על התורה, יען שאדם מעותד לחטא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הנני מסדר דרך לפני השב בתשובה, ליכנס בו לבא לפני בוראו שירחמהו ויקבלהו, כי רצוי גדול הוא ואייחד לו פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בא <b>ה</b>מבקש <b>ו</b>החפץ <b>ה</b>פתח ליכנס בה לשוב אל ה' וכה יאמר:",
+                "רבש\"ע אדון הסליחות והרחמים, יוצרי מושיעי מגיני וקרן ישעי משגבי לעד. פשפשתי וחקרתי, ודרשתי וחקרתי ולא מצאתי דבר לבא לפניך בתפלה ותחינה שתמחול ותסלח ותכפר לעבדך בן אמתך, כי אם בהגיד לפניך שהכרתי שפלותי, דלותי ודקותי ואפלתי וחסרוני והכרתי מעט מזער מרוממותיך, ורחמיך וחסדיך הרבים. ידעתי שאתה אלהי האלהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים, מוכתר בכתרי כתרים. חי יחיד ומיוחד על כל המיוחדים, בורא יוצר ועושה, אין אלוה מבלעדיך, אין מלך זולתיך. אתה בעובר ובהווה ובעתיד, ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, כי מלכותך בכל משלה, ובכל דרכיך יושר צדק ומשפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר, אתה חפץ חסד, תמיד מצדיק בריותך, מורה חטאים הדרך ילכו בה למצוא חיים, מרחם חנם על כל מעשה ידיך, אתה מעינו של עולם משגיח בעליונים ובתחתונים, השגחתך על הכלל ועל הפרט. זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אבי יתומים ודיין אלמנות, האל הגדול הגבור והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביך ולשומרי מצותיך. אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. אינך מקפח שכר כל בריה, אפילו מהמכעיסים לפניך, מקבל שבים ומשלם שכר לכל צדיק י\"ש עולמות וש\"ם עולמות מתנה, שנאמר שם עולם אתן לו. כדאיתא באותיות רבי עקיבה, במתנה שלך תוספת על העיקר, אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' (אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך). ואני בשר ודם, אפר דם מרה, בושה סרוחה רימה ותולעה גוש עפר, נוד מלא צואה, כולו מלא בושה וכלימה, גוף נגוף מלא אספסוף, קצר ימים ושבע רוגז, רוח קימעא מפילני, צל פחד ואימה ממיתני, יסודי עפר, אחריתי רימה, דרכי ליסורין, נתיבתי לפשעים, מעגלי למיתה, לשוב לאין כאלו לא הייתי. אתה מלך מוכתר בכתרי כתרים, ואני דל ונבזה, אביון ובזה, בזוי ושסוי, שפל אפל ונופל, ונעדר וחסר, אתה מקור החכמות ואני טפש אויל, סכל כסיל ומשוגע, אתה מקור הבינות ואני מקור ההבלים והחסרונות והשיבושים והטעיות והמכשולות, אתה מקור החסדים ואני מקור הנבלות והכילות והקמצנות וההקפדות, אתה מקור הגבורות ואני מקור החולשה והתשות והחלאים, אתה מקור התפארת ואני מקור הכיעור והשחרות והדופי, והמומים והשינויים. אתה מקור הנצח לנצח נצחים, אין לך לא ראשית ולא תכלית, ואני מקור ההבל, קיר נטוי, צל עובר, שנותי אין וחיי אפס ותהו. אתה מקור ההוד הזיו וההוד וההדר, ואני מקור האופל והחשך והצלמות, אתה מקור היסודות ואני מקור העיקרות (וההמיסות) והנפילות והמכשולות. אתה מקור המלכות ואני מקור העבדות והשעבוד והסכלות והמשאות הכבדות.",
+                "וכיון שכן כל מה שאתה מוציא מאוצרותיך להשפיע על האדם, אינו אלא כי־אם על היותך מקור החסד והרחמים, כי מה אדם מקור החסרונות שישגיח עליו מקור השלמיות והמעלות, לכן אל תביא במשפט את עבדיך, כי לא יצדק לפניך כל חי, וכשם שנתגדלת, ונתרוממת על הכל, כך יתרוממו חסדיך ורחמיך על יתוש נתוץ כמוני, למחול לו על כל מה שחטא, ומה שעוה ופשע לפניך מיום שהוצאתני מרחם אמי עד יום מותי. ה' שמעתי שמעך יראתי, ואימת מות נפלו עלי, וכל עצמותי נתפרדו ונתפקקו כל חוליות שבשדרה, והייתי כלא היו, וכדבר שלא בא לעולם, ואיך אבוא לפניך לדין, כי לא נשאר ממני מאומה, ואם בכחך הגדול תחזור לברוא אותי ותעמידני בעל כרחי למשפט לפניך, מה אוכל להשיב כי־אם להגיד האמת שאני רשע ואתה צדיק, ועל כל החסד שגמלתני בצדקתיך, רעה גמלתיך, הנה מה שאני עתיד לומר לפניך ביום הדין, מעתה (בחיים חיותי אני) מודה בזה, ואם־כן למה לך להביא ולהעמידני לפניך לדין, רב הטומאה והמהומה, גדול השיקוץ והחלאה, מעוטף מבית ומחוץ בחלאת צואת עונותיו, יתגלגלו רחמיך וחסדיך עלי לקבלני בתשובה ולטהר טומאת עונותי, ואע\"פ שהקשיתי לשאול, כיון שכל הדעות מסכימים – כיון שהחוטא לפני מלך רם גדול כמוך, אין לו כפרה עולמית, אך בטחתי ועל זאת סמכתי, שכפי גודל רחמיך כך גודל שפלותי, שאין מחשבותיך ודעותיך כמחשבות ודעות בני אדם, שכל כך שהם מחייבים אתה מזכה, שהם מקור האכזריות ואתה מקור הרחמים, ואיך ישוו ויסכימו שני קצוות אלו יחד, ובהבטחה זאת השלכתי מסוה הבושה מעל פני ושמתי פני כחלמיש, לאחוז בכנפי רחמיך שתרחמני ותקבלני בתשובה שלימה לפניך, ואל תשיבני ריקם, ולך החסד ולי בושת הפנים, והמסך המבדיל שעשיתי בחטאתי, מחהו כענן ברוב צדקותיך, וחומת ברזל שבניתי בעונותי הרוס ברוב ענותנותיך, ומבצר נחושת שהחזקתי בפשעי, כלה ברוב חסידותך, ותטבילני במקוה רחמיך ותטהרני בים חסדיך, וכבסני במימי צדקתך ורחצני בטל ענותנותיך, להחיות אותי ולהחזירני בריה חדשה, ואם רבו עלי קטרוגים, לעכב ברוב רוע מעללי, קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך, והסתר אותי בצל כנפי רחמנותך, ואל תמסור יגיע כפיך ביד המשחית צלם דמות תבנית, צורתו כעורב וכשולי קדרה, עשה לכבוד שכינתך שנתנה עצה לברוא אותי, שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, חמול ורחם על עבד דופק בדלתי חסדיך ורחמיך בדמעות כמעיינות ואנחות בשברון מתנים, ומרירות, שאין כח במי שעפר יסודו לבנות מה שהרס בחטאיו, ומה שקלקל בעונותיו ומה שהחריב בפשעיו, אלא ברוב החרטות והוידוים ועזיבת דרכי טינופיו ואתה המתקן והבונה, תחשב לפניך הרצון למעשה והמחשבה לפועל, והדברים לבנין, ויחשב לפני כסא כבודך כאלו בניתי בידי ממש מה שהרסתי והחורבות שהחרבתי, כי בידך הכח והגבורה והמלכות והממשלה לעשות רצוני ומחשבתי ודיבורי מעשה ממש, ואם ח\"ו עם־כל־זה לא תקבלני בתשובה, כפי חיוב הדין על רוב פשעי ותעזבני, אני איני עוזבך ואיני מתייאש מרחמיך, כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה, ועמך הסליחה, ובראת התשובה רטיה מועלת לכל מין מכה וחולי. רבש\"ע אין עוד מענה בפי לדבר לפניך, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק. דאף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שאין לי על מי להתרעם עליו שגרם בחטאי כדי להשליך עליו חובתי ולהקל ממני המשא. שאם אני מתרעם על אמי שנתקשטה בפני אבי שיתן דעתו עליה, ומאותה שעה נתעברה ממנו ונמצא גרמה יציאתי בעולם. אין לי מקום להתרעם עליה, כי היא עשתה המוטל עליה במאמר פיך, ולי קדמה צוויך כבר את אביך ואת אמך. ואם מתרעם אני על המזלות שסייעו ליצירת אברי, איני יכול דמוכרחים במעשיהם היו שלא לשנות את תפקידם. ואם מתרעם אני על מלאך הממונה על ההריון איני יכול שעל זה שמת אותו וקיים צוויך. ואם על היום שנולדתי בו אני מתרעם, איני יכול כי בו פתחת דלתי בטן אמי והוצאתני בו ביום בעל כרחי. אם מתרעם אני על המילדת שקבלתני ותיקנה אברי איני יכול שדעתה היתה להחיותי נפש לעבדך. והוא עצמו מה שכיוונו אבי ואמי והמלאך הממונה על ההריון והמזלות והיום שנולדתי בו, להעמיד בריה מוכנת ומזומנת לעשות תורה ומצות לקיים רצון יוצרו. גם אין לי מקום להתרעם על שום אדם, כי לא נתיעצתי עם שום בריה לחטוא לפניך, כי נכנסתי חדר בחדר שלא יראני אדם שאפשר אם נתיעצתי עמהם היו מוחים בידי. כלל העולה שאיני מוצא על מי להתרעם שגרם בחטאי, כי־אם על עצמי בעצמי, כי פתאום ראיתי היה כמו ארב ומיד במעונותיו שכנתי רעם עלי בקול גאונו ולדברו לבי נטיתי, ראיתיהו צוררי ואויבי מבקשי רעתי, ועם כל זה לא עזבתיהו עד שהמשלתיהו עלי והכריחני בכל דרכיו הרעים והמקולקלין עד שנטבעתי בטיט היון עד צוארי וכשהגיע הטיט לפי ליכנס בגרוני, נתעוררתי לבקש הצלה לנפשי, כי ראיתי בצרה אשר מצא לי, ואמרתי אולי אוכל נכה בו. ובקשתי אופן הצלתי כיצד, ונטה לבי לכל אופני הצלה שיש תחת האפשר ולא מצאתי זולת לקרוא אליך תמיד. שאין מי יוכל לסלוח ולרחם אלא אתה יוצרי וגואלי כי אתה אדון כל הנשמות. נאה לאדון לכפר לעבד המתחנן לפניו אע\"פ שהרבה העבד לחטוא לפניו, שהעבד עשה כעבד בזוי והאדון צריך לעשות כאדון רב הפעולות, ובפרט לעבד אשר בשם ישראל יכונה, דשם אל נתן בשמו בשם שרי המרכבה מיכא\"ל גבריא\"ל. וגם אברי כל אחד מישראל הם כלי קודש להשראת השכינה, כדכתיב ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד שכינה שריא כאמרם רז\"ל. ואף על פי שיצאו לחולין בטומאת החטאים על ידי טבילת התשובה הם חוזרים לטהרתם. לכן נמסרתי בידך ריבון העולמים. שתטהרני במה שדינך הצדק מחייב, אך מפיל אני תחינה לפני כסא כבודך, שכשם שאתה עושה חסד עמי לקבלני בתשובה, לטהרני שיגדל חסדך עלי שלא יהיה טהרתי במים המרים, היסורין והחולאים הקשים, כי אם מירוק מעט מעט באופן שאפרע חובתי בלי הרגש, שאם ח\"ו יהיה טבילת טהרתי במים אדירים והיסורין הקשים יכנסו המים בגרוני ויחנקו אותי, ונמצא חרס בידי. ואע\"פ שהדין מחייב מירוק עונותי – רוב יסורין קשים, חלותי היא שיכופו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמי במדת החסד, שעל החסד נתייסדה עולמך, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ובהיותך רבש\"ע עושה חסד עם חוטא כמוני, שלא נשאר בי אבר שלא הכעסתיך בו, ממני יראו וכן יעשו כל החוטאים לשוב אליך, בנושאם קל־וחומר ממני שקבלתני. וכל שכן כל מי שלא חטא כמוני. ובזכות שממני הם ילמדו לשוב החוטאים אצלך. מחול והעבר פשעי מנגד עיניך כמדתך הטובה שאין אתה מקפח שכר שום בריה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והנני מעמיד לפניך – דיני האדם ותולדותיו למען דעת הצרות הצרורות העוברים עליו, שעם זה יכנע לב השומע וימנע את עצמו מלחטוא, הנה בעת יצירת האדם הוא ית' נותן כח אל כוכבי מעלה ומזלות ההולכים בעגולי השמים שיפעלו כחותם כל אחד כפ י תכונתו ומעלת מלאכתו עד הבריה שנבראת כפי השעות והרגעים שהולד יוצא לאויר העולם ושנבראת בבטן אמו. ובפרט נפסק הדין מהמזלות והכוכבים ההם ברשותו יתברך כמה יהיו ימי חיי זה הולד הנברא אז בעולם הגשמי כפי שיעור השנים שגזר הוא יתברך אל הנשמה לעמוד בגוף ההוא נגד רצונה בהיותה מתענגת מאז כשנבראה בששת ימי בראשית במראות צבאי מרום, וזה נקרא אפיסת הכחות. והנה אם לאיזו סיבה זה הולד ימות בלא עתו במיתה משונה, אם ברצונו או על ידי אויביו או דיינים. לא תוכל הנשמה לעלות תיכף אל דייני מרום לתת חשבון מפעולותיה בעולם־הזה, אם טובים או רעים, עד אם כלו הימים שיגזרו עליה ממרום להיות בעולם־הזה. אבל באולי היא תעמוד בגן עדן של מטה או מקום אחר בינוני אשר אינה מתענגת מאומה, ובאולי אינה מקבלת צער עד שישלימו כל הימים ההם. (ועיין במסכת חגיגה פרק א', מעשה מלאך המות על פסוק יש נספה בלא משפט וכו' יפה ע\"ז הדרוש). אולם יש להאמין כי לא נמנע ממנה צער בהמצאה שהיא משוללת מהתענוג שהיה לה בגוף בעולם־הזה אם היתה שוכנת בגוף זך ובעל מדות טובות ואיש חמודות וירא אלקים. ותוך זה לא תחזור מלתת זיו כחה הנהוג אל הרוח כאלו היתה בגופה ממש. כן אל הנפש עפי כחותיה הנהוגות. והנה הנפש אשר פעולותיה גסות הולכת אל הגוף בקבר ומשתדלת לפעול ואינה יכולה, כי נעדר משם כח הנשמה והרוח. ועם כל זה פועלת כפי כחה אף שם, מגדלת שערות הגוף וצפרנים וכיוצא באלה. ושם עומדת ובוכה אל הגוף וככלות הגוף תכלה גם היא ונעדר זיו של הנשמה מעליה מכל וכל. אולם כח הרוח מקבל גם היא מהנשמה כל משך החיים האלה כחה הנהוג כאלו יהיה הגוף חי וקיים והולך אל הגוף לפעול בו, וכראותה שאינו קם ולא זע חושב שאין זה גופה הקדום. ובכח זכותו וחסידותו הולך ומשוטט בעולם לבקשו במשך גלותו והתשוטטתו לרוב עונותיו. לפעמים יפגע בחבורות של מלאכי חבלה אשר גם הם משוטטים בעולם כנראה באיוב. ובראותם הרוח הזה לוקחים אותו ומצחקים בו ומשליכים אותו בכף הקלע מחבורה לחבורה, ולבסוף משימים אותו באיזה גוף של בני אדם אסור בבית האסורים, שם לא ידע בשכבו ובקומו זולת אחר הכנסו. והנה בהיותה עלולה ממלאכי חבלה, וגם אחר שנאסרה בגוף האדם לא תמנע הנשמה מלהשרות זיוה הנהוג בכל האפשר אל הרוח לקבל, וזה למען תוכל לעמוד ולחיות כל ימי הצער ההוא. ובזה האופן יש לרוח ההוא כח לעמוד בהיכל האסורים ההם ולפעול פעולותיה הרוחניות כמנהגם ממש אל הגוף הראשון שלה אם לרע אם לטוב. כאשר נמצא בזוהר פרשת תצא. כי המת בלא בנים רוחו הולך נע ונד עד שימצא פרוק ומנוחה. תכלית הדברים על הדבר הזה תוכל לקחת ההילוך שהרחבתי עד עתה. או הילוך אחר שאומר הזוהר פרשת ויחי ותרומה האומר בקוצר רב שהימים אשר הצדיק פועל איזה מצוה הולכים ומעידין עליו, ואז עושים לו מן השמים מלבוש טהור והולך לעמוד לגן־עדן כפי מדרגתו. וכן ימי הרשעים הולכים להעיד נגדו על חטאיו, ואז עושים לו מלבוש של טומאה והם נטרדים הולכים נעים ונדים ואין להם מנוחה. או שתוכל לקחת אליך הילוך אחר הנרמז ברמב\"ן בפרשת בראשית ואערכנו לפניך בקצרה. השם ית' ברא מן האפס המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש, אבל הוא כח מוכן לקבל צורה הנקרא אצל היונים היולי. ואחר ההיולי לא ברא דבר אחר אבל יצר ממנו הצורות ובפרט צורת האדם. באופן שכל חלק קטן או גדול שבגוף האדם ותמונתו ועד שער ראשו יהיה בו מן היסוד הדק ההוא, ואפילו שימות ויכלו החומרים העבים, עכ\"ז ישאר תמונת הגוף וכל אבריו מן היסוד הדק ההוא הפשוט אשר לא יפגשהו הראות וכל־שכן המישוש. והוא מעוטף בנפש החיונית, ואותה התמונה הוא חלק בגוף אשר יקבל שכר ועונש הנצחי, וזהו שנקרא ריח להיותו יסוד דק פשוט. וכפי דרכינו יוכל להיות זה הנכנס בגופות זרות ועושה מה שעושה עכ\"ל. עיין בשלשלת הקבלה (דף פ\"ז ע\"ב, ודף פ\"ח ע\"א) וכמה ענינים של רוחות ראיתי אני המחבר שנכנסו בגופות בני־אדם, ומגידים בעונשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגוף זה, תסמר שערת בשר האדם משמוע, והכל מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזוהר ובמדרשים ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאים ומבקשים מן החיים שיבקש להם אופני מנוחה על־ידי תפלה, אולי יועיל להם. ואע\"פ שדברי רז\"ל אינן צריכים חיזוק, כי הם אמתיים מעצמם, מכל־מקום כדי שיתפעל השומע אכתוב מה־שכתוב בספר החרדים (דף מ\"ב). מעשה היה בקשטיליאה שהיה מזומן לאנשי העיר שור לצחוק כמו שהם רגילים להכות בו ולענותו באותו היום. בלילה ההוא בא לאדם אחד יהודי בחלום וראה אביו ואמר דע בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינויים וליסורים קשים בצחוק העם. לכן בני פדני והצילני שאני אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וטרם יטרפוני, ואתה תפדני ולא תחוס על ממונך ותשחט השור ההוא כשר ותאכילנו לעניים בני תורה, כך הודיעני מן השמים והרשוני להגיד אליך, ובזה תחזור נפשי מגלגול בהמה לגלגול אדם ואזכה לעבוד את ה' בעו\"ה. ומעשים רבים כאלה אירע בישראל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכן כל איש יחרד ויהיה ירא ורך הלבב בעוד בחיים חיותו, שהרשות בידו וידע את אלהיו יכפר עונותיו וישיב חרון אפו ממנו. ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בגן־עדן, כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. על כן הנני כותב פרק בפני עצמו בענינים מועילים לתקוני נפש האדם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ראה <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יבין <b>ה</b>מבין במה־שכתב הרב בעל ספר החרדים בסוף ספרו (פרק ז') דף פ' ע\"א, וז\"ל:",
+                "יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים רפואה שיעשה הרופא חכם רפואה במאה פרוזים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה, ושמעתי מפי מגידי אמת שאירע בקשטיליאה שאחד משרי המלך הפרתמים, בלכתם לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל אחד ללכדו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה לא הרגיש בה, ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונתייאשו ממנו. והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים. והיה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה הזאת, וישאל מהם מה החולי הרע הזה פתאום (בא לאדוני), והיום שלשה ימים ראיתיו שאנן ושליו. ואמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה לו את המות. ואמר להם אל תיראו כי בעזר האל אני מרפא אותו, וילך הוא במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל אדוניו ויכתוש את העשבים במכתש, וישם על רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא, ביום השלישי נתרפא וקם על רגליו, וישתוממו הרופאים ויהללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים. ובזה אנו מבינים מה שאמר רבי אליעזר בפרקי אבות, ועקיצתם עקיצת עקרב (ונשיכתן נשיכת שועל). וכן שמענו כמה מיני חלאים שנמצא להם רפואות בעולם בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זו יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה', הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים, שאין כח לסבול הרפואות הקשות. והנה מצאנו לרז\"ל שאמרו:",
+                "\"כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו\". והחמירו בזה בזוהר ואמרו שצריך שיזעזע כל איבריו ולענות בקול. ומי שהוא רגיל לעשות כן, הנה הוא מבושר שנמחלו לו עונותיו, אם לא ישוב לכסלה. – הרי סגולה א'.",
+                "סגולה ב' – כל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עבד ע\"ז כאנוש מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ואל תקשי לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן המצות שהוא חייב בהן, דיש לומר על הזירוז הוא דמכפר וכן בעניית אמן.",
+                "סגולה ג' – יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול רם ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש ויסע משה את ישראל מים סוף, שהסיעם מעונותיהם שנמחלו על ידי השירה שאמרו, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נמחלו לו עונותיו. הנה שצונו לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב\"י ע\"ה שרוצה לומר שיאמר אותו בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולתה כל יום כשעה ראשונה למהדרין.",
+                "סגולה ד' – אמרו חז\"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע כו'. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו למה תסבלי יסורין בעוה\"ז ובגהינם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגדופיו, ולא תענה ותשמח ביסורין אלו, כי תועלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך. כמו שאמרו רז\"ל הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינן משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. פירש החסיד ששלש מדריגות פירש התנא זו למעלה מזו. ראשונה מי ששומע חרפתו ומשיב אבל אינו מכלים את חבירו בתשובתו. שנית שאינו משיב כלל אך לבו מר בקרבו. שלישית ששמח ביסורין, הם בדברים של חרפה אשר שמע, אולי גם השם יכפר עונותיו.",
+                "סגולה ה' – היא ההתבודדות שיפרוש במקום מיוחד שלא יראוהו בני־אדם וישא עיניו למרום, אל מלך יחיד עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועל־דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי, הרב החסיד הקדוש במוהר\"ר יוסף סאגיס ז\"ל וכך הוא היה עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושין כן בימיו. ודוק ותשכח כן בדברי הרמב\"ם והרמב\"ן וחובת הלבבות והר' יונה ז\"ל",
+                "סגולה ו' – ישמח בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם, כמו שאמרו חז\"ל שבזה ימחול עונותיו. וחייבים אנחנו לשמוע לקול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני. במסרה ג' ונשמע. א' נעשה ונשמע. ב' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ג' ונשמע פתגם המלך. קבלנו נעשה ונשמע עד עולם כל אשר יצונו וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן, ידרוש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקדש, דהיינו בית הכנסת שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים, למה כי לא לדרוש הכבוד כי אם למלך, הוא מלכו של עולם. וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך, על דרך שאמרו בכל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם, (ולא אמר בהדיא אחשורוש) הוא מלכו של עולם, אע\"פ שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. וכן אמר משה רבינו ע\"ה כשאמר ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגדולים, על דרך היקום אשר ברגליהם, שפירשו שהממון מקים האדם על רגליו. ותשמע הארץ הם העניים שפלים כארץ, ולמה כי לא תתנו לי הכבוד כי לה'. זהו שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אי־נמי ונשמע פתגם, כבר ידעתם מה שאמר בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דקשה למי מכריזים, והלא אין אנו שומעים כלום, אלא ודאי אף על־גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, (כמ\"ש במסכת מגילה), הכי־נמי אע\"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדכתיב נפלאים מעשיך (נפלא) לשון כיסוי. כמו כי יפלא ממך דבר, ואפילו־הכי ונפשי יודעת, שעם היותם נפלאים אפילו הכי נפשי יודעת, וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאזן נשמתו. ומכל־מקום לא יזכה לזה רק השומע לקול החכם המוכיח, והיינו דכתיב והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם שמוע למוכיח באזן בשר, תזכה לשמוע באזן הלב כרוז מלכו של עולם, והיינו ונשמע פתגם המלך. שעל־ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרו ודאי דנשמע קול המוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך. אמר הנביא ירמיה נחפשה דרכינו ונחקורה. זהו שאמר במקום אחר והיה עקב תשמעון. ואמרו רז\"ל אם תשמרו ותעשו אפילו מצות הקלות שאדם דש בעקבו. ואמר הכתוב עון עקבי יסובני. הכא נמי דרכינו אלו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבנו. ונשובה אל ה', שאם לא ידע החולי מחוליו איך יבקש רפואה. והנה חיפוש דרכינו, כמאמר רז\"ל רובם בגזל ומיעוטם בעריות, וכלם באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאד בחומרת הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב לשפיכות דמים. והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה נקרא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב ועין נואף שמרה נשף ויד ליד לא ינקה רע. מגהינם ואפילו הרהור בעבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא שהוא שקול כעבודה־זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפיכך הוא חמור יותר מכולם, וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך אדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון. מה אומנות יקח האדם כדי להנצל (עצמו) מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם ולא ידבר רק צדק שהיא התורה, כדכתיב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.",
+                "וזה לשון רבינו האי גאון ז\"ל בספר מוסר השכל:",
+                "שים לשונך בפיך אסורה, וכאלם היה בין החבורה. ואל תרפה ארי אסור בחבלך<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">דימה הלשון לארי טורף שהוא אסור בחבל</i>, ואם אותו תשלח ואכלך, ועל שלש תועבות אלה הזהיר הקב\"ה בקריאת שמע, שצונו לקרוא בכל יום פעמים כדי שנשמור נפשנו מאד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שנית ואספת דגנך ולא של אחרים, וכפל הדבר שלשה פעמים לחזק העין, כמו שאמרו רז\"ל 'מגל זו' – 'מזל זו' – 'מגל זו' שלשה פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי־נמי כפל 'דגנך', 'תירושך', ו'יצהרך' (לחזק). ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תיקונה ודברת בם. ופירשו רז\"ל בם מיעוטא הוא, (בם תדבר) ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא – לשון הרע. וכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ופירשו ז\"ל מן העולם הזה ומן העוה\"ב, וגם אלו נרמזו בקריאת־שמע, ויש לתת לב בכל יום בעת קריאת־שמע כדי להשמר מהם תמיד.",
+                "הכבוד: מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב אל תתהדר לפני מלך. וכתיב וה' אלהיכם מלככם. ואנחנו לפניו תמיד, דמלא כל הארץ כבודו, וכתיב האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו. וכתיב המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבושים, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואין נאה ההידור והכבוד אלא למלכו של עולם. שנאמר זה הדור בלבושו. וכתיב ה' מלך גאות לבש. ולרמוז זה מצות ציצית בבגדנו. והיה לכם לציצית. והיה הוא השם כי י\"ב צרופין יש לו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">כלומר לשם הוי\"ה</i>, וזה אחד מהם, לכם בהיפוך אותיות מלך, וראיתם בהיפוך אותיות ויראתם, כי העבד לא ילבוש גאות אלא יכוין בלבושיו להדר את המלך, כי אין לבא אל המלך בלבוש שק. ורבי פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קדש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">שיעמוד באימה וביראה ובחרדה</i>. כדאיתא במסכת ברכות משום אל תתהדר לפני מלך. לכבודך אלא לכבודו. ואנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, הרי הרחקת הכבוד. ולב שפל בפרשה שלישית של ציצית, והיינו דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו. פירשו במדרש דעל כנף הציצית קאמר, ולפי זה הארץ רמז לישראל שהם משפילין עצמן כארץ, ועליהם אמרו רז\"ל שאמר הכתוב דור הולך ודור בא, אלו עובדי גלולים, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו כי תהיו אתם ארץ חפץ. וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמם. והתאוה רמוזה בפרשה שניה דכתיב ואכלת ושבעת וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב וארי יפתי, שאם תמשכו היא גרמה לוסרתם מדרך השם מעט מעט עד שתעבוד אלהים אחרים, כענין שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. ופירוש צחוק כולל ע\"ז ג\"ע וש\"ד, כמו שלמדו מן הפסוקים וכן עולה עם המלה סמא\"ל, כי מיד בראות השטן כי האדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל העבירות. והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו עליו השלום בעת שנסתלק מן העולם צונו וזרזנו על יחוד השם, כדאיתא במסכת ברכות, וכדכתב הרמב\"ם ז\"ל. ונרמז בכתוב כדכתיב הקבצו ושמעו בני יעקב כו', דקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירוש האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו צוה אותם שיסירו מלבם קנאה שנאה ותחרות, כאלו הם איש אחד נפש אחת, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב\"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו. דהפסוק קשה להבין דהול\"ל והוא אחד מאי באחד, אלא רוצה לומר הוא יתברך אינו שורה כי אם בישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה דוגמת מלאכי השרת, דכתיב בהו כלם אהובים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו באבות דרבי נתן דהמלאכים מכבדים זה לזה, וכל אחד אומר פתח אתה, שאתה גדול ממני. וזהו לשון שמע שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם. וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת בני ישראל, ומדבר אליהם שמי ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלקינו עלינו ואומרים ה' אלקינו ה' אחד. עכ\"ל. וכיון שבמעשה העגל אבדו היחוד דשיתפו ואמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך, ואין דור ודור שאין לוקחים אונקי אחת של עגל, לכן צריך כל אחד מישראל כשמייחד השם באמרו ה' אלקינו ה' אחד, לכוון לתקן עון העגל ששתפו דבר אחר. ויעקב אבינו ע\"ה כשראה לעשו קרא קריאת שמע כדאיתא במגלה עמוקות. ע\"כ נראה לי דרמז לשרו של עשו שהוא סמא\"ל שאע\"פ שעתיד להחטיא לישראל בעון העגל ולאבד מהם היחוד באומרים העלוך לשון רבים, עכ\"ז אינו יכול עמו, שהרי הם עתידין לתקן עון זה ביחוד של קריאת שמע. ולרמוז לזה קרא קריאת שמע, וגם ישראל לא היו נוצחין במלחמה כי־אם בזכות יחוד השם שמיחדים בקריאת שמע כאמרם רז\"ל והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל. אמר רשב\"י אמר להם אפילו אין יש ביניכם זכות כי אם קריאת שמע שחרית וערבית וכו'. וקודם בואי לכתוב תיקוני כמה עבירות חמורות, נקדים לכתוב עשרים דברים שצריך שיתחזק בהם הבעל תשובה, וירגיל בהם עד שיעשו בו טבע שני, כדי שיקבל אח\"כ בשמחה סגופי העבירות ויוכל לסובלם ולא יבא לבעוט, כתב החסיד הקדוש רבינו יונה ז\"ל בספר שערי תשובה עיקרי תשובה עשרים:",
+                "הא' – החרטה על מעשיו הרעים שעשה, ולומר מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים נגד עיני ולא יגורתי מפני האף וחימה.",
+                "הב' – עזיבת החטא. יעזוב רשע דרכו ויגמור בכל לבו שלא ישוב בדרך ההוא עוד עד יום מותו.",
+                "הג' – היגון הגדול, יתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב ונפשו תהיה מרה לו כי הכעיס למי שבראו וברא השמש והירח והשמים והארץ, והכל מעשה ידיו.",
+                "הד' – הצער במעשה, כמו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם. בצום ובכי ובמספד.",
+                "הה' – הדאגה והפחד והעונש מהעונות שעשה וכמה רעה עתידה לבא עליו ואיך ינצל.",
+                "הו' – הבושה הגדולה שיבוש מהמלך ולא ישא פניו, שנאמר בושתי וגם נכלמתי. בושו והכלמו.",
+                "הז' – הכנעת הלב שיודע שהממרה על דבר המלך הגדול, שוודאי נגרע מערכו, והוא נתעב ונאלח ויהיה נבזה בעיניו נמאס כמוכה שחין ולא ישוב למגדף לו.",
+                "הח' – הכנעה במעשה שיהיו עיניו תמיד שחוח למטה לארץ ודיבורו בקול נמוך וידבר רכות ולא קשות.",
+                "הט' – שבירת התאוה הגשמית. יפרוש מן התענוגים ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו ולא יגש לאשתו רק לקיים מצות פריה ורביה.",
+                "הי' – ייטיב פעלו בדבר אשר זדה. אם הסתכל בעריות יתנהג בשחוח עינים תמיד ויכוין לעסוק בתורה ויאיר עיניו בתורה שבכתב. רצו רגליו אל עבירה ירוץ תמיד לדבר מצוה. לשון שקר מכאן ואילך ידבר אמת ופיו יפתח בחכמה. ידים שופכות דם או גזל שהוא ש\"ד, יפתח ידיו לעני ליתום ולאלמנה ויציל עשוק מיד עושקו. לב חורש מחשבות און, יטהר ויתבונן בגדולת יוצרו. שם מחלוקת בין איש לחבירו יבקש שלום וירדפהו תמיד.",
+                "הי\"א – חיפוש דרכיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, כדי שיזכור כל הדברים שחטא כדי שיתודה ויכנע ולא יוסיף לחטוא בהם.",
+                "הי\"ב – לחקור גודל כל אחד מעונותיו איזה חיוב מלקות או כרת או מיתת בית־דין, למען יכנע וימרר בבכי וכתיב ראי דרכך בגיא דעי מה עשית.",
+                "הי\"ג – שיהיו העבירות הקלות חמורות בעיניו. שאין לו להסתכל בקטנות העבירה אלא בגדולת המלך שצוה עליה.",
+                "הי\"ד – הוידוי בפרטות דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ויש לו להזכיר גם עונות אבותיו דכתיב והתודו אם עונם ואת עון אבותם.",
+                "הט\"ו – התפלה שיתפלל לה' ויבקש רחמים שימחול לו וימחוק עונותיו, שנאמר הרב כבסני מעוני. ומחטאתי טהרני.",
+                "הט\"ז – תיקון המעוות ישיב הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ופירוש עושק שהיה חייב ממון לחבירו ומעכב מלפרע לו. וכן אם ציער את חבירו בדברים או הלבין פניו או סיפר לשון הרע אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה.",
+                "הי\"ז – לרדוף תמיד פעולת החסד והאמת, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון. החסד צדקה וגמילות־חסדים והאמת שיחזיק ידי אנשי האמת וינשא ראשם ואנשי השקר ישפיל. ויקרא תמיד את ה' בכל עוזו.",
+                "הי\"ח – שיהיה חטאתו נגדו תמיד עד יום מותו, שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.",
+                "הי\"ט – עזיבת חטאו אם נזדמן לו אותו החטא יכבוש את יצרו ויברח כמפני חרב מפני יראת אלהיו. ואף אם לא יזדמן – בעת אמרו בכל נפשך יכוין אפילו הוא נוטל את נפשו בשלש עבירות בע\"ז ובג\"ע וש\"ד, שאם יבואו לידו ימסור נפשו ולא יחטא בעבור אהבת ה' ית'.",
+                "הכ' – להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר והשיבו מכל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה ע\"כ.",
+                "אלו תקוני קצת העבירות ביותר חמורות בקיצור נמרץ, דשאר תקוני כל העבירות הלא הם כתובים בספרי המקובלים, ומיראת האריכות לא יכולתי לכתוב כולם פה. החוטא בזרע לבטלה עון גדול, הוא עון של דור המבול, תשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב אבינו ע\"ה שהיה בן פ״ד שנים ולא ראה קרי. וקודם התעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה, ויכוין שהקב\"ה יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. חטא במשכב זכור יטבול ויתענה רל״ג תעניות כמנין זכור, ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו: זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי (איכה ג, כ). ואומר: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים לא, כג). הבא על כותית או על בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, פגמו גדול – יתענה רי\"ו תעניות וסגופים וטבילות ומלקיות, כל מה שיוכל המרבה – הרי תשובה משובחת. הבא על הנדה יתענה נ\"ט תעניות כמנין נדה, ועל כל אחד מאלו העבירות ילקה וילבש שק ויתפלש באפר ויעשה מספד מר יותר מאילו מת לו בנו יחידו בכורו מוטל לפניו. שהרי אין לאיש נכבד מנפשו, ועוד הרי המלאכים שהיו סביביו רחוקים ממנו ארבע אמות, יען כי מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכולם מנדין לרשע הזה אשר פגם בספירותיו, ועצב את רוח קדשו ובכל יום מכריזין עליו בשמים. הנשבע לשוא ולשקר יתענה שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו. המקלל את אביו ואמו או מבזה אותם בדברים או בלתי מכבד אותם, עון גדול הוא, יתענה ששים תעניות ושק ואפר יציע. אמרו הראשונים תשובה בראשי־תיבות ת'ענית ש'ק ו'אפר ב'כי ה'ספד. והתענית צריך צדקה, מה שהיה צריך לאכול ביום ההוא יתן לעניים. וכן אמר רבינו שלמה מלכו ז״ל תענית נוטריקון תת עני כארז\"ל אגרא דתעניתא צדקה; המדבר בבית הכנסת יתענה ארבעים יום בין רצופים בין מופלגים כנגד התורה שניתנה למ' יום, וזלזל בה בדברו בבית־הכנסת דברים בטלים ולא חשש לספר תורה העומדת בבית־הכנסת. הגורם איבוד ממון כאילו המית אותו ואת אשתו ואת בניו, צריך לפרוע כל מה שהפסיד לו בגרמותו, ויעשה שורה של בני אדם לבקש ממנו מחילה וילקה ויתענה יותר משתי שנים ויתודה כל ימיו שנחשב כאלו הרג לו ולאשתו ולבניו.",
+                "הולך רכיל אין לו תקנה כמו הנחש, לכן תשובתו לעזוב מעשיו הרעים עזיבה עולמית וישוב בתשובה שלימה, ויתודה כל ימיו ויהיו כל עסקיו בתורה ומצות, ולשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעסוק בעסק מחייתו. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, וצריך להתענות כמה תעניות וילקה, וגם יתודה כל ימיו. המכנה שם רע לחבירו שהוא בוש ממני, יבקש ממנו מחילה בפני רבים, וגם ילקה ויתודה לכל הפחות שלשים יום ויצטער כל ימיו על עון גדול כזה ולא יוסיף עוד. החונף ובעל גאוה יתענה מ' יום וילקה בכל יום. המנבל פיו עון פלילי הוא, ויתחרט ויתודה כל ימיו על רוע מעלליו ויתענה לפחות חצי שנה שני וחמישי ויחשוב תמיד בלבו שלא נברא פה לאדם כי־אם לעסוק בתורה ולדבר חפצי שמים. הגוזל או גונב ממון חבירו, יפרע לו ויבקש ממנו מחילה ויש לו ללקות על לאו זה ולהתענות כמה תעניות כי על כל עבירה צריך להתענות ארבעים יום, ועל כריתות ומיתות בית דין כפלים, ולצער ולסגף גופו. על לא תשא יותר מכל. ויתודה בכל יום, וכשמשיב הגזלה יזהר שלא לקבל פקדונות ויתן צדקה יותר מכל אדם, ויעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו וִיוַתֵּר משלו לעמלי תורה ואז ימצא כפרה . הלוקח רבית מישראל צריך להשיב הרבית לו או ליורשיו וילקה ויתודה ויתענה כל הפחות שנה תמימה. ולא ילוה אפי׳ לנכרי שנה תמימה בין ברבית קצוצה בין באבק רבית ואפילו רבית דברים אסור. וכל הנוטל רבית מישראל אינו קם בתחיית המתים כדאיתא בתנחומא, לכן יעשה תשובה גמורה. המאנה את הגר צריך לבקש ממנו מחילה וגם ילקה ויתודה ויתענה ארבעים יום. חטא בראית עין יבכה עד שיזלו עיניו פלגי מים. חטא במאכל ובמשתה מדברים אסורים או בריבוי תענוגים לבא תמיד במשתאות ובטיולים, ירבה בצומות עד שיחליש גופו עד שימרוק חלבו ודמו, וגם יתבודד בביתו ויתחבר תמיד עם העניים, חטא בחילול השם יודה על פשעיו נגד הרבים, ויאמר אל תלמדו ממני שאני חטאתי עויתי ופשעתי, רשעתי חללתי השם באולתי ויתענה כמה וכמה תעניות, וילקה ויתודה על עונותיו בכל יום עד יום מותו. (ועיין בתחלת הספר בקונטרס החידושים), כללו של דבר, התשובה אין לה קץ ותכלית. כל אותם ששנינו שאין להם חלק לעוה״ב מיירי כשלא עשו תשובה, אבל עשו תשובה כהוגן, אין לך דבר שיעמוד בפני התשובה. ואם בקשת לידע כחה של תשובה, צא ולמד מקין ומאחאב ומאנשי ענתות ומאנשי גינוה ומדוד מלך ישראל וממנשה ומיכניה המלך, שכל אלו עשו תשובה ונתבטלה הגזירה והשבועה. וכן מפרעה שמרד בהקדוש ב״ה ולבסוף עשה תשובה ומלך בנינוה, צא ולמד מריש לקיש ושתי רעיו שהיו גוזלים בהרים, ריש לקיש עשה תשובה וירש גן עדן וחביריו שלא עשו תשובה ירשו גיהגם. צריך כל אדם להתפלל שלא יאסף מן העולם בלא תשובה, כמו שהתפלל דוד המלך ע״ה אל תאסוף עם חטאים נפשי, שפירושו שלא יאספנו מעולם הזה בלא תשובה אלא יניחנו בעולם עד שיעשה תשובה שלימה להכין לעצמו צידה לדרכו, כי אין מעשה המצוה בשאול אשר הוא הולך שם. צריך בעלי תשובה שישיב רבים מעון, וילמד וידריך בני אדם בדרך ישרה ויזהירם בתשובה ויוכיחם ויודיעם עונשן ומתן שכרן, איך הקב״ה מקבל תשובה, כמו שאמר דוד המלך ע״ה בתפלתו גל עיני וכו' אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.",
+                "מליצת מטטרו\"ן.",
+                "מליצה זו אמר מטטרו\"ן שר הפנים: בני אל תחטא בעינים. פן תכשל בזה ובבא. וישקול במאזנים כעדים שנים. ואל חטטא באזניך. בשמע שוא לפניך שלא ישמע בפני אדוניך. בעת שתעמוד בתחנוניך. ואל תחטא באף ובריח פן תהיה מכל טוב קרח. כי מפניו לא תוכל לברוח. ואל תחטא בפיך ובלשונך כי בעל כנפים יגיד עונך. ולא תועיל כל הונך. לבא ולהתחנן לפני קונך. ואל תחטא במאכלך. ולא תקלקל מעלליך. כי גופך ושכלך לא תעמוד בגורלך. ואל תחטא בידך. כי איך תעמוד לפני שודדך. ככלות כחך וסודך. ומעשיך יעידו כנגדך. ולא תחטא בלבבך. ובעוות מחשבך. ובכליות קרבך. המלך<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> התייעץ</i> בקונך. יודע כל ענינך. ואל תחטא בשאר אבריך ויעידו על כל דבריך. הנה ככלות בשרך. יגידו אמריך ואל תחטא במשגל. ולא בראיה יופי שגל. כי האביונה<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">הוא כינוי לאבר המשגל</i> סופה לרגל. ואל תחטא ברגליך. ורוץ למצוה מעגליך. להרגיל עם צדיק רגליך. ואל תחטא ברוחך ובנשמתך רק עסוק בתורה כפי כוחך ואל תחטא לפני בוראך. זכור כי הוא בראך.. הלא הוא אביך הוא מוראך והוא יכלכלך. עד זקנה ושיבה לא יעזבך. עד כאן כתב בספר החרדים (בדף ס\"ו ע\"א).",
+                "וזה מצאתי בתוך ספר המקובל איש האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זצוקלה\"ה. בספר א' כתיבת יד נקרא בית מדות<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">אינו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס</i> מ\"כ כל מה שתמצא בדברי ראשונים תוכחות על עון סיגופים ויסורים קשים שלג וחרולים והפסקות עינויים, לא נזכררו אלא למי שאין בן תורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה'. זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע, יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' רכות כאשר ידבר העבד לרבו והבן לאביו ע\"כ.",
+                "שם דף ע״א ע״א: העולם ים סוער עגול תל עפר בתוכו, הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוע עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכה בחזקה גלי הים בתל ויהרס, ואם לא יהיה הוא נקשר באילן ישטפוהו בתל, היינו דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה שנאמר למות תוצאות. כדפירשו במסכת ברכות. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אליו היינו נשמה, אתה סתר לי ע״כ.",
+                "צריך לכל הבא לשאול תשובה, שלא להכביד עליו פן יתקשה בעיניו הדברים, ובסוברו שלא יוכל לסבול יבעט ויאמר כאשר אבדתי אבדתי. לכן צריך להקל בפניו דרכי התשובה ולומר אין לך אלא עזיבת המעללים הרעים בלבד, עד שירגיל זמן בזה, ואח״כ להרגילו בתענית מעט מעט, וכן בסיגופים השייכים לאותו עון שבידו, דכיון שכבר קבל עליו לשוב, מן השמים מסייעים אותו, ואח״כ כל מה שמכבידים עליו מקבל. רמז לדבר, על עון החמור של עגל הקיל הקב״ה בכפרתם וגזר לתת העשיר והעני מחצית השקל לכפר על נפשותם, ואח״כ סיגפנו בטלטולים וגליות וגזירות למרק עון העגל כנודע. ואם מיד בשובם הי' מודיעם על כל זה היו בועטים, אך הקיל הדבר בעיניהם במחצית השקל בלבד, ואחר שקבלו עליהם נטהרו, ומסייעים מן השמים לסבול עול הגליות וגזירות הרעות על העגל, וכארז״ל אין דור שאין לוקחים אונקיא מעון העגל. הקב״ה יעזרנו ויסייענו לשוב אליו כל ימי חיינו אנס״ו.",
+                "וכמו שכתב ר\"ת בספר הישר בדף י״ו ו״ז וז\"ל: ודע שלא יקוץ האדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואע״פ שיש בו טורח גדול, כי כן נראה כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. ע״כ אומר כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בעניינים קשים כי־אם בעניינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם אע״פ שהם קלים יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם. ובראותו כי תקוץ נפשו מהם, ימעט ויעשה קצתם ואל יניח הכל. והענינים הקלים הם כמו התפלה, והצלה שלו לעזור לעניים כפי יכלתו, ולבקר חולים וללוות מתים, אך העניינים הכבדים כגון להתענות בצומות, ולהמנע מכל תאוה כשנזדמן לו, ולהשמר מן האונאה והגזל והשבועה והכעס והקנאה. יש לאדם לחנך את נפשו ולהרגילה כאשר ירגיל האב לבנו, וללמד אותו דרך ארץ, כי הוא צריך בראשונה ללמד לו העסקים שהן קלים אשר אין בהם טורח ולא יגיעה, וכל אשר ילך יוסיף עליהם ואז לא יקוץ בהם הבן. אך אם בתחלה ילמדהו העסקים הכבדים, יקוץ בהם ויהיה לו סיבה למחוסר כל, ולא ישוב אליו עכ\"ל לעניננו. כן הבא לשאול תשובה, צריך להקיל מעליו עד שירגיל במועט, וילך ויוסיף כדפרישית, שאז לא יבא לקוץ ולבעוט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>סוד <b>ה</b>יסודות <b>ו</b>עיקר <b>ה</b>כל להשגת שלימות הנפש, שלא יזיז האדם מבין עיניו אחרית דבר. כי אחרית כל דבר העולם־הזה הבל המה, כי הכל היה מן העפר והכל חוזר אל העפר. ובעזיבת החמדות העוברות ובטלות לא יוציא זמנו לריק ולא יתום כחו להבל ויוציא זמנו באהבת הבורא, וההרגל יבטיחהו שלא יסור עוד לעולם אהבת הקדושה מלבו.",
+                "וכמו שכתב ר\"ת ז\"ל בספר הישר דף כ\"ו ע\"ב. וזה לשונו:",
+                "כשיחקור המשכיל על טובת עולם הזה, יכיר כי כל טובה אשר נחלקה לו לא יוליך עמו במותו ולא ירד אחריו כבודו, אך יניח הכל וילך כבודו נעור וריק. לבד מטובה אחת אם נחלקה לו, היא אהבת הבורא, זו לבדה תלך לפניו, והלך לפניך צדקך. ועל־כן אמר דוד המלך ע\"ה אם תדרשהו ימצא לך, ואמר ועת לדרוש את ה׳. ואמר הנביא דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ואנו צריכים לחקור ולשאול למה אמר בהמצאו, היש עת שימצא ועת אשר לא ימצא, וכשנתבונן בדבר הזה נכיר כי יש עתים אשר ימצא האל לדורשיו ועתים לא ימצא, ועל כן אמר דרשו ה׳ בהמצאו. העת הראשונה שיקנה האדם שכל, כמ ושנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כי טרם שיקנה האדם שכל לא יכיר את בוראו. ועל כן לא ימצא לו. והשנית טרם שיעשה עונות ויכעיס אלהיו, אז לבו ישר ונקי, ובלב זך ונקי ימצא האל, וכשיחטא לו ויעבור על םצותיו לא ימצא לו כי־אם אחר יגיעה רבה מאד, עד אשר יכנע וינקה לבבו מטומאתו בתשובה שלימה. והשלישית בשעה שהצבור מתענים, כי תפלת הקהל היא יותר מקובלת מתפלת היחיד, והרביעית טרם שיתחבר לאנשים רעים ולאפיקורסים ותאבד אמונתו ולא תוכל להרפא לעולם. והחמישית בעוד שהוא במרחב כי בעת צרה ישוב האדם בעל־כרחו ולא ימצא לו אלא אם יעשה למען שמו. ועתות הצרה הם בעת חוליו ובעת היותו ביד אויביו או במיצר ובעת היותו עני ואביון ובעת בואו בימים ובעת לכתו בדרכים מסוכנים ובעת עוברו בימים ובעת שתחלש כחו ותאבד עצתו. אלה החמש עתים אשר הקדמנו, כשיבקש אדם בהם אז בוראו ימצא לו גם בטרם שיקראנו ועננו כמו שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ועל כן יש למשכיל להזהר באלה העתים בטרם יאבדו מרשותו, ואז ינחם ולא יועיל לו. וראוי למשכיל לדעת ולראות כמה עתים נאבדו לו וכמה עתים נשארו לו וימהר באלה הנשארים לו לבקש מהם רצון אלהיו, בטרם יאבדו כאשר נאבדו האחרים, והשם יחזירנו לעשות הטוב בעיניו וימצא לנו בכל קראנו אליו עכ\"ל.",
+                "הרי בהתחיל האדם לעבוד לבוראו מקטנותו, נמצא עובדו זמן רב עד זקנותו, וזה אינו מביאו כי אם שמיד התחיל להשכיל בכל חמדות העולם כי הבל המה ומאס בהם מלהוציא זמן לרדוף אחריהם והרגיל רדיפתו אחר אהבת הבורא. ועוד שכל מואס רדיפת השגת חמדות הגשמיות, שחייו הם חיים – שאוכל ושותה ויישן וילבש במיעוט שיש בו, מה שאין כן החומד בהשגת הדברים הגשמיים שלבו בל עמו תמיד, ואינו אוכל ושותה וישן, שהנשמה היא טורדתו, ומה לו לאדם בחיים אלו, שאין למדת החמדה קצבה לומר כשאגיע למצוא חפץ פלוני ינוח, כי כל עוד שכביר מצא ידו, עוד נתוסף לו התאוה, כהשותה מים מלוחים' כל עוד ששותה מתרבה צמאו, וכדברי רז\"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכיון שכך איך לא יתן המשכיל נגד עיניו שמוציא זמנו לריק לטורח' להזמין לאדם מכל אשר מאסף תחת ידו בעולם העובר, אחר שבעת שמוציאים אותו לקוברו תלוי שבחו אם נזדמן מקום עפר תחוח או קשה במקום קבורתו. אם יתעכל בשרו מחר אם לא. אם במקום לח או יבש כדי שימהר לרום רימה כי טוב לו, כי אך בשרו עליו יכאב כי בעוד הבשר עליו יכאב מעקיצת הרימה. ולאיש אשר הכנות אלו למנוחות ושאננות לו, מה ירדוף אחר חמדות הגשמיות. האם מועילים לו במותו לומר בית בנו לפלוני במותו בחמודות שטרח להצילו מן הרימה. מטה מכסף ומזהב שמו תחתיו להצילו מתולעת, הלבישוהו רקמה להצילו מהרקבון. אדרבא אם כה יעשה לו צעוק יצעק יתאחד בשרו עליו ויכאב לאין מרפא. וכיון שכן מה לאדם להוציא ימי חייו בטורח השגת הדברים הגשמיים להכין לאחרים. ואפשר מכין לאדם שאינו כשר שיכעיס עם טורח ועמלו להקב״ה. כמו שעינינו הרואות כמה נחלו ממון אחרים ועשו עם אותו ממון כל התועבות אשר שנא ה׳, ונמצא זה הכין להזמין למכעיסי השם, וכמה מן העונשים והמשפטים יגיעו לנפשו כל זמן שזה מכעיס לבוראו בממונו במקום אשר היה ראוי לפזר ממנו לעניים ועמלי תורה, שכל זמן שמוציאים תורה מפיהם מנוחות ושאננות מגיעים לנפשם, ונמצא שהולך עמו יגיעו ועמלו, מה צער מגיע לנפש האדם שלא עסק עם ממונו כראוי לו לעשות. בספרם בין החיים צדקות וחסדים מן המתים שעשו בחייהם ואין מזכירים אותו ביניהם, ואם זוכרים ממנו מזכירם ומשחקים ואומרים אל ינוח נפשו של פלוני כשם שלא מצא אדם ממנו מנוחה בעודו בחיים, טוב מותו מחייו, ונפשו שומעת ומתאבלת ורוצה לחזור בזה העולם ואינה יכולה, דואבת בראותה ממונו והונו ביד אחרים ועל זרים מלבושיו, ונפשו ערומה מבלי לבוש בבושה, ואין מושיע לה וזכרה הטורח שטרח וכמה נסתכן להשיג כל דבר, וכמה חטא להשיגו ועכשיו זרים נהנים ממנו בלי עמל וטורח, חורק בשיניו ומכה על פניו ואין מנחם לו, כי כל מי שעושה הרעה בידיו אין מי שירחם עליו, ואתה בן אדם שים כל זה נגד עיניך וראה בשכלך כי הדברים אמתיים ממשמשים ובאים, ותנוח נפשך מטורח יגיעת השגת ההבל, ושים כל מגמת נפשך להכין מנוחות לנפשך בעולם שאין קץ ותכלית בו, ובחידושי תענוגיו דברים שאין אדם קץ בהם, כי מרגע לרגע מתחדשים לאין מספר.",
+                "ולמען תלך בדרך טובים, אכתוב לך ל״ו דברים שכתב בעל ספר אזהרות הקודש, והוא ספר מעט הכמות ורב האיכות. כדי שתקנה עמהם מעדנים לנפשך בעלותה למעלה ביוצאה מן הגוף, ותתלבש בלבוש זיו ואורה הנעשה מקיום ל״ו דברים אלו, וגם תציל את עצמך מל״ו כריתות שבתורה:",
+                "(א) יהא אדם זהיר לעשות כל מצוה בשמחה גדולה. כתב האר״י זלה״ה האדם שעושה מצוה בלא שמחה נענש, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה. והעיד עליו בעצמו האר״י זלה״ה שעל ידי זה זכה לרוח הקודש. וז״ל הרב מהר״ם אלשיך זלה׳׳ה לעושים לשמה יש הפרש לפי בחינותיהם, זה עובד בשמחה וזה שלא בשמחה, וגם לעושים בשמחה – זה עושה בשמחה מועטת וזה עושה בשמחה יתירה ממנו, וכל המוסיף יוסיפו לו שכרו. ועל דרך זה בחינות לאל דעות ה' אין מספר, ועבד היודע ברבו שאפילו הרעות שלו הן טובים לכפר עון ודאי יעבוד בשמחה.",
+                "(ב) יהא אדם זהיר בתפלתו בכוונה שלימה, שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא ומביא קרבן, ועכשיו תפלה במקום קרבן, על־כן ישים אדם אל לבו בשעה שעומד בתפלתו לבטל כל המחשבות זרות, שכשם שהמחשבה פוסל בקרבן, פוסלת גם כן בתפלה. וכתב בספר חסד לאברהם: עכשיו חיוני השכינה מספיחי תפלה, לכן כל מחשבתו של אדם לא יהיה עליו ועל צרכיו רק על השכינה, וזהו לשון ראשית חכמה: כל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה, ישים מגמת נפשו אל השכינה ויאמר תחלה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא וצרכיו ממילא בכלל הברכה.",
+                "(ג) יהא אדם זהיר בתפלתו וידע באיזה לשון יתפלל. כתב מוהר״ם אלשיך זלה״ה פרשת בהעלותך, אותם בני־אדם העומדים להתפלל על עצמם ואומרים רבונו של עולם, אל רחום וחנון אתה, ארך אפים ורב חסד, רחם עלינו, ומרבים בתפלה ובתתנונים, אותם בני אדם מעוררים מדת הדין עליהם לקטרג לעיין עליהם ונבדקים במעשיהם אם ראוים הם או לאו. אלא כל אדם שרוצה להתפלל על איזה דבר יקדים וידוי תכף בתחלתו בכלל ובפרט, ויאמר חטאתי וכו׳. ואחר זה ירבה בתפלה ותחנונים על צרכיו ואז יקרא וה' יענה.",
+                "(ד) יהא אדם זהיר כשמרים קולו בתפלתו או בתורתו, יתכוין מה שאמר ראשית חכמה בשער הקדושה לחטא קרי אין תשובה, ומכל מקום תשובתו הוא על ידי צעקה בתורה ותפלה, כמו שנאמר צעקו וה' שמע.",
+                "(ה) יהא אדם זהיר להתפלל תמיד על זרעו ועל זרע זרעו מעתה ועד עולם שלא יצא ממנו פסול. כמו שאמר בספר שני לוחות הברית ז\"ל: מעשה בחסיד אחד שהתפלל תמיד בחצות הלילה בבכיה שלא יצא ממנו שום פסול, וזכה ששבעה בניו היו ת\"ח גדולים. ומכל מקום שמזכיר בתפלתו יראת השם, יהי כוונתו בלבו על זרעו ועל זרע זרעו. כגון 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך' וכהאי־גוונא.",
+                "(ו) יבא אדם זהיר ביומא דדינא בעלמא, לא ידבר בר נש בפני עצמו, ולכן בראש השנה לא יתפלל אדם ביחיד. וכן כתב בזוהר פרשת בשלח אע\"פ דצדיקים אינון, אינון רשימין תחילה ומתפרעין מינייהו, לכן שומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(ז) יהא אדם זהיר להקדים לכל דבר תפלתו, כי מקודם בקל יותר לבטל הרעה, כמו שאמרו רז\"ל ה\"ה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, על כן נהגו אנשי מעשה קודם שעושים איזה שמחת נישואין בנו או בתו להתפלל שלא ישלוט מדת הדין ועין הרע. ומנהג נכון הוא.",
+                "(ח) יהא אדם זהיר בכוונתו בתפלתו לכוין נגד קודש הקדשים כמו שאמר בשלמה ע\"ה שבקש מהשם על זה שאותו מקום יצליח ויעשה פרי למי שיכוין להתפלל שם, וכן מפורש. והיא סגולה גם־כן לבטל הרהורים רעים שיחשוב בלבו כאלו עומד שם היום. עוד סגולה אחרת כתב ספר ראשית חכמה לבטל הרהורים רעים בתפלה שיחשוב בלבו כאלו עומד בגן עדן ויעלה בזכרונו אותם הצדיקים שהיה מכירן בחייהם יושבים שם והוא עומד נגדם מרחוק.",
+                "(ט) יהא אדם זהיר כשנותן פרוטה לעני לייחד שם הגדול. כי פרוטה היא יו\"ד של שם הוי\"ה ב\"ה, ובעל הבית הנותן פרוטה בחמש אצבעות הוא ה' ראשונה, וכשפושט ידו ליתן לעני, פשיטות ידו כדמות וא\"ו והעני המקבל ממנו בחמש אצבעות הוא ה\"א אחרונה שבשם, ובזה נשלם השם. כן כתב האר\"י זלה\"ה. ואם פתאום נזדמן לאדם עני ופרנסתו היא מצומצמת בידו, ידע שהקב\"ה רוצה להצילו מאיזה ורעניות [כמעשה שהובא בספר הזוהר פרשת בהר, עיין שם ושם תמצא מעשה נפלא].",
+                "(י) יהא אדם זהיר לחפש דרכיו ולתקן מעשיו מדי יום ביומו, ואלו נקראין בספר הזוהר מארי דחושבנא. דהיינו בכל לילה קודם שינה יחשוב אדם בלבו מה שקלקל באותו יום, ויעשה תשובה עליו בחרטה גמורה. הבט וראה מה שאמר בעל עשרה מאמרות [הביאו ספר זרע ברך חדש פרשת וילך] דאפילו כל פרטי תנועות האדם, ואפילו נודד עפעף עין או פוצה פה ומצפצף יחקקו למעלה ואפילו הרהור הלב. ע\"כ אל יאמר האדם שאין לחפש אלא על כ\"א מעבירות שיש בהן מעשה כגון גזל וכה\"ג. אלא שצריך לפרוש ולשוב גם מדעות הרעות מן הכעס מן הערוה מן הקנאה מן התאוה מרדיפות המאכלות וכה\"ג, מהכל צריך לשוב ואלו קשים יותר מן העונות שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם רגיל בהן קשה לפרוש, ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. וכשיבא איזה הרהור פתאום יגער בזריזות ויאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי.",
+                "(יא) יהא אדם זהיר בדיבורו היוצא מפיו לעשות משמרת למשמרתו. הבט וראה דוד המלך ע\"ה אמר אם אלהים הסיתך בי. אמר הקב\"ה מסית קראתני, חייך שאתה נכשל וכו'. שמכח זה נפלו אחר כך כמה אלפים מישראל בדבר כמבואר בכתובים.",
+                "(יב) יהא אדם זהיר בדיבור היוצא מפיו, יהא בדחילו ורחימו, הבט נא וראה מה שכתב ר\"ת בשם התקונים שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבא בגלגול אפילו קול ודבור שלא הוציא בדחילו ורחימו להיות השם שלם חוזר בגלגול. ועונש הגלגול הוא מר לנשמה יותר מגהינם, ק\"ו בן בנו של ק\"ו שומר פיו ולשונו שלא יטמא בלשון הרע, וכ\"ש בניבול פה ח\"ו, דאז טמא טמא יקרא. ולכן יחרד כל אדם חרדה גדולה מיום הדין הגדול והנורא ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ונשמתו כראוי. ולעשות משמרת ומסגרת לשקול את הדיבור קודם שיצא מפיו, ואז טוב לו.",
+                "(יג) יהא אדם זהיר במדת השתיקה לשם שמים, כי היא רפואה לכל. ראה תראה מה שכתב בספר החסידים סי' תתשמ\"ו וז\"ל: לולא שבני אדם מגידים מה שרואים היו רואים דברים הרבה כמו שרואים הבהמות שאין מגידות. וכתב שם אדם שינזק אם יגיד מה שראה תוך עשרה ימים סכנה לו. וכן כל אדם ישקול דיבורו קודם שיצא מפיו.",
+                "(יד) יהא אדם זהיר שלא לאכול בכל מקום, וכן איתא בזוהר שמות. בשביל שאכלו לחם רע עין היה הגלות ת' שנה. וכתב שם אדם הלהוט אחר מעיו והנאת גוף, ישחוט עצמו ולא יאכל אצל רע עין.",
+                "(טו) יהא אדם זהיר מאד מאד שלא ינדור אף בעת צרה. וכתב בספר החסידים אע\"פ דתוספות כתבו שנודרים בעת צרה, הני־מילי דורות הראשונים שהיו בטוחים בעצמם שלא ישנו את דבריהם מכל מניעות שבעולם, מה שאין כן דורות אחרונים. ואמרו בירושלמי הנודר – פנקסו פתוח עליו, שמשים עצמו חסיד שבטוח לקיימו. על כן שומר נפשו ירחק מהם פן ח\"ו יכשל בעון נדרים, כי חלוקים בענייני נדרים ק\"ו באם הוא רוצה להפר, כמה וכמה חלוקי דינים בהפרת נדרים שהעולם עתה אינן בקיאין בהם. וצריך ללמוד אותם בשולחן ערוך להיות בקי בהם אם ראויים להתירם אם לא, וכי לא דבר קטן הוא, על כן טוב להרחיק ממנו כמטחוי קשת שלא יכשל. הבט וראה מהתפארת ישראל – יעקב אבינו ע\"ה נכשל בזה, ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. ואם רוצה לקבל עליו, יאמר בלי נדר, ואפילו הכי מצוה לקיימו כמו שכתב בספר שני לוחות הברית ז\"ל. מ\"מ הוא בכלל מוצא שפתיך תשמור. ושב ורפא לו.",
+                "(טז) יהא אדם זהיר כשבא למדות חסידות ופרישות שלא לנטות ימין או שמאל ממילי דחסידות, שמתוך כך יכול להוסיף קדושה ורוח הקודש מסייעתו להתגבר ממדרגה למדרגה אף כשהוא אדם חלש, הוא הנותן ליעף כח, מה שאין כן כשסותר דבר אחד מהחסידות ופרישות, אז רוח הקדש מסתלקת ממנו ושוב לא יכול לעמוד בקדושתו מחמת חולשת הכח (ועיין מזה זוהר פרשת תרומה בפסוק תקחו את תרומתי).",
+                "(יז) יהא אדם זהיר כשמוכיח איזה אדם על מעשיו הרעים שלא להזכירו העבירה בפירוש כי־אם דרך רמז, כמו שכתב הזוהר פרשת קדושים ובתוספתא. וכן הוא בדרז׳׳ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, יכול אפילו מתבייש על ידו, ת׳׳ל ולא תשא עליו חטא, ומשמעות הזוהר שם דוקא בפעם ראשון יזכור רק דרך רמז.",
+                "(יח) יהא אדם זהיר שלא לדבר דלטורין על ישראל, אפילו ישראל אינן עושים רצונו, רצה הקב״ה לזכות את ישראל לדבר עליהם דבר טוב, וראיה מפורשת מאליהו הנביא כדאיתא ברז״ל ומגדעון. וכל שכן שירגיל אדם עצמו במדה זו לדון את חבירו לכף זכות לעולם. ואפילו בתוכחה יהא נזהר מלדבר שמץ רע על ישראל. שעל ידי שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'תרבות אנשים חטאים' יצא ממנו בן בנו שנעשה עבד לע״א. וכן נ׳׳כ הובא בספר החסידים באזהרה גדולה על זה.",
+                "(יט) יהא אדם זהיר להיות מן הנעלבים ואינן עולבים, ראה דוד המלך עליו השלום ששמעי בן גרא קלל אותו בקללה נמרצה, ורצה אבישי לפגוע בו ואמר לו דוד הנח לו כי אלהים אמר כו׳, אולי ירא ה׳ בעניי וכו'. ואף שסקל עליו באבנים ובעפר, אפילו הכי לא הניח לעשות לו דבר. ואמרו במדרש באותו פעם נמנו בבית דין של מעלה להיות דוד אחד מארבעה במרכבה.",
+                "(כ) יהא אדם זהיר במדת הענוה מאד, ויתרחק מהגאוה בדיבור ובמעשה ובמחשבה, דאפילו במחשבה נקרא תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב. וכל שכן בדבור וכל שכן במעשה. הבט וראה מה שאמרו רבינו ז׳׳ל בשביל שאמרו המלאכים 'משחיתים אנחנו' נדחו ממחיצתו, אף על גב שתוך כדי דבור חזרו ואמרו שה׳ שלחם. גם מה שאמרו רז\"ל בחזקיה עליו השלום, על ידי שאמר לישעיה 'מארץ רחוקה באו אלי' נענש. ראה תראה כמה תכבד העבודה, והשומר נפשו ירחק ממנו. וכתב בספר שני לוחות הברית, האדם המקבל בלבו להיות עלוב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, אין צריך רב ללמדו שהשכינה מלמדתו.",
+                "(כא) יהא אדם זהיר כשדורש ברבים וקונה שם טוב, לא יהנה לבו ח״ו מזה, כמו שמצינו ברז\"ל באחד מי׳ הרוגי מלכות ששאלו ממנו חביריו, מפני מה נענש במיתה חמורה כזו, וא״ל שמא כשדרשת ברבים נהנה לבך והסכים עמו. ע״כ מאד מאד יהא נזהר בו, ואם יבא איזה הנאה בלבו מחמת מספר שבחיו וערב לו, ישים אל לבו תכף בתוך הדרש, ויאמר לבי לבי הרחק מן הכבוד, כמה וכמה אנשים שהיה להם כבוד וגדולה, ועברו ומתו והיו כלא היו. וכן בכל מצוה או תורה לא יהנה ח״ו מן הבריות על אשר עשה אותו, רק ישמח שמחת מצוה על אשר זכה לעשות מצוה זו לשם שמים, ויאמר בפה מלא בתוך הדרש וכל שכן מקודם, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ועל ידי זה ינצל מהמכשול ומדין הקשה. וגם יראה להשמר מעין הרע בדרש, כי שכיח היזק ראיה בזה.",
+                "(כב) יהא אדם זהיר בכבוד הספרים, ובזיון שבא על אדם הוא בשביל ביזוי הספרים, כמ״ש רז״ל המכבד את התורה וכו'. וכתב בספר החסידים אדם שיודע שיפיח בשינה, אל ישכב תוך חדר של ספרים אם־לא שמכסה אותם.",
+                "(כג) יהא אדם זהיר כשבא לו בשורה טובה, יאמר בזריזות 'הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו'. כתב בעל שני לוחות הברית אע״ג דהיא הנאה מועטת יהיה עליו כמרובה וישבח ה׳ עליו.",
+                "(כד) יהא אדם זהיר לשמור נפשו שלא יהא גרמא בנזיקין בהלויית המת שלא יפגע בנשים. ובזוהר פרשת ויקהל נשבע הוא בשבועה גמורה ואמר דרובא דעלמא מתו בלא עתם בשביל שלא שמרו נפשם מזה. עיין שם באריכות, ושומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(כה) יהא אדם זהיר כשיוצא לדרך לפרוע נדריו ואל ישהה נדרו (כמו מעשה דההוא טעיא במדרש ילקוט קהלת). צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.",
+                "(כו) יהא אדם זהיר לחדש חדושי תורה ויראה להשיג יותר מהשגתו ויתפלל למי שהחכמה שלו. דכשם שחייב אדם בפריה ורביה, כך חייב אדם בפריה ורביה בתורה, שנאמר ישרצו המים. ואין מים אלא תורה. ויהא זהיר לחדש חידושים להיותם חקוק על לבו, והוא עטרה לראשו כשהולך לעולמו, וחרפה ובושה גדולה לנשמתו כששואלין אותו מה חידש בלמודו ואינו יודע. וזה רמזו רז\"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו׳. שמעתי אומרים על הרב רבי שמואל קאיידונובר ז\"ל שמצאו אותו חוזר חידושיו בעת קבוע.",
+                "(כז) יהא אדם זהיר לראות תמיד לרדוף אחר חבירו להחזירו למוטב, כמ״ש בזוהר דאלמלי הוו ידעי עלמא כמה שכרו גדול, היו רודפים אחריו תמיד כמי שרודף אחר כסף וזהב. ובפרט בעבירה המפורסמת בין המון העם בעונותינו הרבים בעבירות המפורסמות בתורה, הירא והחרד דבר ה׳ לקנאות קנאת ה׳ צבאות, לפקח עם אותם אנשים להדריכם בדרך ישרה, וגם להודיעם עונש העבירה כמה עונשו גדול מאוד, אולי ואולי יתנו מקום לדבר להרהר תשובה בלבם ולסור מדרכם הרעה, והחי יתן אל לבו, הלא סוף אדם למות, ומי יודע מה יולד יום והכל לפי חשבון. גם רוב המוני העם מניחים תפילין על המצח ולא על המוח, וצריך אזהרה גדולה על זה ולא יזידון עוד.",
+                "(כח) יהא אדם זהיר כשהוא חלוש ואוכל בזמן שראוי להתענות, יכוין לבריאות הגוף לעבודת בוראו, דזה כלל גדול בתורה, בכל דרכיך דעהו והוא ישר אורחותיך. דצריך האדם לשמור גופו וחי בהם, והיא היא עבודת הבורא שלא יהא ח״ו כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא. וכן יאמר בפה מלא כשיושם לפניו לאכול, אין אני אוכל להנאת גופי רק לבריאת גופי לעבודת בוראי, אף על פי שהקב״ה יודע מחשבות, מ״מ בזה הדיבור בורא מלאך חדש, גם מסלק מעליו מדת־הדין, וזהו ונשמרת מכל דבר רע. והכלל כל מעשיך יהיו לשם שמים וטוב לך.",
+                "(כט) יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעולם הזה. ועיקר חיבוט הקבר בא על זה. הבט וראה מה שאמרו רז׳׳ל במדרש הצור תמים פעלו. מעיד אני עלי שמים וארץ אין כל בריה יורד לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו. כי גם אמרו במדרש, אברהם לא שמח בעולמו, יצחק לא שמח בעולמו. ע״כ כל אדם יזהר שלא יתענג עצמו ביותר ולסגף עצמו כל מה דאפשר לתקן פגם העבירות, והחי יתן אל לבו כמה וכמה מעשים רעים עשה כל ימיו בעולם מיום הולדו, והפגם הגדול שקלקל האדם בעוה״ז בחטאו מנעוריו עד היום הזה, ושב ורפא לו.",
+                "(ל) יהא אדם זהיר לדבר דברי תורה אחר אכילתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ואם אין ספר מצוי לו יהא חקוק על לבו בעל פה איזה משנה או דין מש״ע, וראוי לומר דין זה מש״ע. אדם השומע ברכת המזון ולא אכל, כשאומר המברך נברך שאכלנו וכו׳, יאמר הוא ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ובעשרה יאמר ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ועל זה המחשבה טובה מצרף כאלו בירך במזומן. ואם אוכל עם אחרים ואומר דברי תורה על השולחן לשם שמים לזכות הרבים, מה טוב. ויזהר שלא ישהה אחר אכילתו הרבה בישיבה אחת בלי הפסק, רק ד׳ אמות, דקשה לגוף מאד.",
+                "(לא) יהא אדם זהיר שאינו יכול לסגף עצמו בתענית, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, כתב בשל״ה יבחר יום אחד על כל פנים בחודש ויתבודד בחדר וישפוך לבו לפני ה׳ בתפלה ותחנונים ווידוים כבן המתרצה בפני אביו ושב ורפא לו.",
+                "(לב) יהא אדם זהיר לקדש אכילתו, ויחשוב לו כקרבן ולכוין להוציא ניצוצי קדושה מהמאכל, ומאד מאד צריך ליזהר בברכת הנהנין. הבט וראה מ״ש האר״י ז\"ל כמה יש ליזהר בברכת הנהנין, שמא אביך מגולגל בו ונמצא אתה הורגו, דכמה וכמה נשמות מגולגלים בדומם צמח חי בלתי מדבר, ולכן כשמברך בכוונה מעלה הנשמה ממדריגה למדריגה. ולא כהמון עם החוטפים הברכה בשיניהם ומבליעים בלשוניהם והברכה לא כדת וכהלכה, אוי להם מיום תוכחה.",
+                "(לג) יהא אדם זהיר להתרחק מספק איסור אכילה ושתיה, כי כל עמל אדם לפיהו בשביל פיהו. בר\"ח חסידים הראשונים מרחיקין ע׳ דרבים מספק איסור אכילה ושתיה. ואותם אנשים המזידים, אוי להם ואוי לנפשם מיום הדין, וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.",
+                "(לד) יהא אדם זהיר לומר פרשת קרבנות בכל יום, כמו שאמרו רז״ל כל העוסק בתורת עולה וכו'. ובמדרש הנעלם אמרו האי מאן דמדכר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקורבניא ויכוין בהו, ברית כרותה דאינון מלאכי דמדכרין חוביא דבר נש לא יוכל למעבד ליה בישא אלא טבא עכ\"ל. גם בפרשת הקטורת ז\"ל הזוהר, אמר רבי שמעון אי בר נש ידעו כמה מעליא עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוי נטלי כל מלה והוי סלקי עטרה על ראשייהו ככתרא דדהבא.",
+                "(לה) יהא אדם זהיר בהסתכלות נשים. וכתב בר״ת הרואה אף שלא בכוונה באשת איש ונהנה בראיה נענש באותו העולם, קל וחומר בן בנו של ק״ו שלא יכוין להסתכל ולהנות ח״ו. אך כי לא נתנה תורה למלאכי השרת ולאו כל אדם זוכה להתבודד תמיד בחדרו שלא להסתכל בילוד אשה. ע״כ אותם אנשים המובלעים בין הנשים כבני ביתו, ישים אל לבו תחלה לבטל כל הרהורים וכל מחשבות זרות שלא יהנה ח״ו, שלא יענש לעתיד עין תחת עין. כמ״ש בזוהר ממונה אחד קאים על קברו ותבר ליה עיניו של זה, וכמה נחשים ועקרבים וכלהו עקצי ליה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(לו) יהא אדם זהיר מכעס, כי עונשו מר מאד. האר\"י זלה\"ה הקפיד בענין הכעס יותר מכל העבירות, ואולי אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. בזוהר: דא איהו בר נש דמריד במריה, ואסור לאתקרבא בהדיה, כי במה הוא נחשב עבודת גלולים אתחשב, האי בר נש, ומאן דאתחבר עמיה כמה דמתחבר בע\"ג ממש, בגין דע\"ג ממש שריא בגויה, דעקר קודשא עילאה ושרי באתריה אל זר. עוד שם: ממונין נטלין אילין מילין בישין, כל אילן דזרק בר נש ברוגזא וסליק ואמר דא הוא קורבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, וכרוזא קראין בכל אילין רקיעיא ויי לפלניא דאזיל בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוז קארי זמנא תניינא אוי להם כי נדדו ממני, זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחייהו. עכ\"ל. הבט נא וראה עד כמה תכבד העבודה הפגם הגדול של מדה רעה כעס, על כן הירא והחרד לדבר ה' ישים אל לבו תמיד דברי הזוהר הנזכר לעשות גדרים ומשמרת למשמרת שלא יכשל עוד בפגם הגדול ונפשו כעפר לכל תהיה ושב ורפא לו.",
+                "הרי לך ל\"ו דברים שתתנהג בהם לסור ממוקשי מות, ואע\"פ שיש מהם קשים לכאורה לקיימם, ההרגל בהם נעשה טבע שני. הבט וראה רמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מה השמן הזה אינו יוצא כי־אם על־ידי כתישה, וזהו שמן זית זך כתית, ירצה נעשה זך על־ידי הכתישה, וזהו לדעת וללמד בני אדם שילמוד לכתת ולהרגיל את עצמו במצות, כדי שיאיר נשמתו לפני הקב\"ה. וזה להעלות נר תמיד. הנשמה שנקראת נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם. יעלה ויאיר לפני ה'. ובפרט שגוף האדם רומז אל המנורה: שתי אזנים ושתי זרועות ושתי ארכובות הם כנגד ששה קנים הבולטות מן הגוף, שלשה מול צד, והגוף עצמו קנה האמצעי, והדעת שבראש מאיר לכל. (עיין באורך בספר שני לוחות הברית, ואכלת כנפשך שבעך בענין דוגמת המנורה לגוף אדם, קראהו משם). הרי דעת האדם מאיר לאדם להדריכו בדרכי השם ולעשות אופנים לגרש מקרבו ביצר המונעו על־ידי ההרגל, כמדובר דכל הרגל נעשה טבע שני."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>מיתה <b>ו</b>יום <b>ה</b>קבורה. שים בן אדם נגד עיניך ותשוב כאילו בא עת פקודתך ואתה מת מוטל על גבי קרקע באמצע הבית, וכאילו אשתך ובניך ובני ביתך וכל אוהביך ורעיך יושבים אצלך ומסבבים לך בקינות ערוכות ובקול בכיה ממרר את שומעיהם. ונשמתך מרחפת, על גבי גופך הולכת מראש לרגלים ומן הרגלים לראות מקום לחזור ליכנס בגוף ואינה יכולה. מתאבלת ושותקת ודוממת כאשה עטופה שחורים על אלוף נעוריה, הולכת מבית לעליה ומן העליה לבית, לראות מקומות המורגלות לישיבתה ביושבה עם הגוף. משם נוסעת אל מקום אוצר חמדותיה ומלבושי תפארתה. ומצטערת ודואגת היאך תניחם והיא ערומה ונרתק גופו מבלי לבוש מוטל ערום כאבן שאין לה הופכים, וידמה גם נגד עיניו כאלו באים לרחצו במים קרים ואין חוששים עוד עליו על הצינה, ומלבישים אותו בתכריכין בלבד מכל עמלו אשר עמל, ומכל הטורח אשר טרח כל ימי חייו ושאר מלבושיו הנחמדים וממונו מוכן ומזומן לבעל אשתו. וידמה לו כאלו מניחין אותו בארון ועל כתף יסבלוהו, מוציאים אותו מביתו על מנת שלא להחזיר. ואשתו ובניו צועקים אחריו בקול יללה, אינו חוזר פניו אליהם ואין משיב להם כמו שהיה רגיל בחייו בצאתו מביתו, שאשתו ובניו היו שואלים ממנו בחזרתך תביא כל חמדה וכל מין מאכל, ועל כל דבר היה משיב להם הן הן. ועתה יוצא ושותק. יורדים עמו עד הקבר מכסים אותו בעפר על פניו ואינן יכולים להושיעו, צועקים אבי אבי ומשיב אין להם עד שמתיאשים ממנו וחוזרים לביתם בידים רקניות ממנו. הוא נשאר בקבר בדד מושבו, לחורב ביום ולקרח בלילה לשמיר ולשית יהיה ובנשף בערב יום עליו יצעקו כפירים אין מקום לנוס ואין חור להנצל שם. והנפש העלובה מטפסת ויורדת מטפסת ועולה על הגוף תוך קברו אולי תוכל ליכנס בו. טורחת בזה עד ג' ימים, בראותה כריסו מתבקעת מתיאשת ממנו, הולכת לבית ומבית לקבר עד ז' ימים. וכראותה כי אין תקוה פורחת באויר העולם לבקש מקום מנוח למצוא מרגוע לה, מפצרת לעלות למעלה מוצאת מסך מבדיל וחומת נחשת שעשה עם עונותיו שאינה יכולה לעבור. פוגעים אותה מלאכי חבלה דוחים ודוחפים אותה מיד ליד באימות ופחדים ובשפטים גדולים כפי רשעותה. ובתשלום השבעה הולכים בניו ואשתו לבקר את קברו, והנה עלה כלו קמשונים כסו חרולים וגדר אבניו של קברו נהרסה. אשתו נותנת עליו בקולה, אולי יעננה ובניו בבכיה ממשמשים על קברו, אולי ירגיש ואין קול ואין עונה. גומרים בדעתם אם יוכל היה לדבר, היה משיב שובו בנים (שובבים), שאיני חוזר עוד אליכם עד עולם, עוד לא תראוני פני נהפכו לעפר ויתפרדו כל עצמותי לא נשאר בו צורה ולא גוף ולא דמות הגוף. מיד חוזרים לביתם ומניחים לו שם. הוא מתעסק בדינו וחשבונו ומשפט נפשו והם מתעסקים בדרכי חיים במשתאות ומעדנים וטיולים ובנינים ונשואי בנים בנגונים בשמחות וגיל. הנה כל זה ידמה אדם תמיד נגד עיניו ויכניע יצרו. אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וכל זה כללו רז\"ל בדיבור אחד, לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר וכו'. עד יזכור לו יום המיתה. רמזו בזה שיזכור וישים נגד עינו כל מה שיגיע לו ביום המיתה עד קברו כנזכר. לכן לא אמר יזכור לו המיתה דמשמע שיזכור שימות בלבד. דמזה בלבד אינו מתפעל כל כך להכניע יוצרו. כ״א שיזכור וישים נגד עיניו כל הנעשה לו ביום המיתה, שבדמיון זה אולי יתפעל להכניע היצר הקשה כברזל והצר הצורר תמיד בלי השקט כלל. והנני מסדר לפניך בין אדם סדר נפלא ונורא, והוא דרך וידוי ותחינה ובקשה לבא עמה לפני יוצר הכל. ומה טוב ומה נעים שתהיה שגורה בפי כל אדם לאומרה תמיד. שמועלת לכמה מעלות הנשמה ולסליחה ולכפרה, וגם לשבח והלול לאל נורא עלילה. כאשר עיני הרואה יראו מישרים ושפת אמת תכון לעד:",
+                "ה' אלהי אשר יצרתני ובראתני ועשיתני והוצאתני מאין ליש. צור כל העולמים המתלבש בעשר ספירות בלימה. מוכתר בכתרי כתרים, מקום החכמה והבינה בעל החסד והגבורה תפארת ישראל. תפארתך לנצח נצחים הוד והדר לבשת. יסוד כל היסודות מלכותך בכל משלה. בראת שמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר בה על ידי שכינת עוזך. ומכל הבריאות עולה תמיד הלול וקילוס כתרים על ראשך. מודה אני לפניך צורי וגואלי, מושיעי מגיני, הודאה גמורה שלימה בכל רעיוני, וכל מחשבותי, ובחכמתי ובבינתי ובדעתי ובשכלי ובהשכלתי ובנפשי וברוחי ובנשמתי ובכחי ובגבורתי ובבריאותי ובאמצי ובחזקי ובגופי ובעודי ובבשרי ובדמי ובעצמותי ובגידי ובעורקי ובכל אברי ובדבורי ובמאמרי ובקולי ובהבל פי. ובראייתי ובהסתכלותי ובעיוני ובריחי ובטעמי ובמשושי ובעריכותי וכל תנועתי. בעמידתי ובקומי ובהילוכי ובמצבי ובשכבי ובהקיצי ובהתעוררי ובשארי כל הפרטים הנמצאים בגופי. בכולם מודה ומעיד אני שאם (יהיו) כל העולמות שבראת ויש בכחך לברוא, וכן המספר הזה יהיה חוזר חלילה לעד לעולמי עולמים, יהיו מלאים חרדל, כל חרדל וחרדל מתחלק לשיעור מספר מלא כל העולמות פיות. וכל פה ידבר תהלות בשיר ושבחות כולם בבת אחת תמיד לא יחשו לעד לנצח נצחים במרוצת הדבור, בשיעור שאדם דובר דיבור אחד הם אומרים אלף דברי שירה. עדיין אינן יכולים להניע לספר התחלת שבח אחד ממדותיך, כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שבח כל חמדה ואין לעלות על לב וברעיון ובמחשבה שבח מדותיך דאין חקר וקץ ותכלית, ולך לבדך גלויות. כי נעלית על כל השבחים ועל כל התהלות והגדולות ונתקדשת על כל הקדישות ונתרוממת על כל התרוממות. והתנשאת על כל התנשאות ונעלית על כל הברכות והטהרות ונתגברת על כל החסדים והצדקות והמשפטים והמוסרים. כי ממך הכל שאתה מקור לכולם, וממך נובעים ויוצאים ומתפזרים ומתפרדים למקומות אשר אתה חפץ. כי מלכותך בכל משלה ואין אלוה מבלעדיך, ואין צור זולתך אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. וכל הנאצלים והברואים והיצורים והנעשים מהמדרגה היותר גדולה שבשמי השמים עד שלשול קטן שבארץ, כולם מכירים ויודעים ומבינים ומגידים ומעידים על אלהותך ויחוד שכינתך כי אין זולתך אלוה, בורא ויוצר ועושה כרצונו. ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, וממך מקוים ומייחלים כולם חיות ומזון, ביודעים שאתה בראתם וחיותם ומיתתם בידך, ויודעים ומעידין באמת דסמא\"ל ובת זוגו הבל המה מעשים תעתועים וכאפס ואין נחשבו, הבל ואין בם מועיל, עבד רשע, מורד ברבו דרכו חשך וחלקלקות. המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו, הוא ובת זוגו המרשעת וכל חיילותיו. והאלילים כליל יחלוף ועובדיהם יכסו פניהם קלון בושה וכלימה תכסה עליהם. ואתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור, כי אתה המלך הגדול והקדוש אדון הכל דן כל נברא לתת לכל אחד כדרכיו וכפרי מעלליו, כי מלך אוהב צדקה ומשפט אתה, מלך אביר מלך ברוך מלך גדול מלך דגול מלך הדור מלך ותיק מלך זך מלך חנון. מלך טהור מלך ישר מלך כביר מלך לעד מלך מלכים. מלך נורא מלך סועד מלך עוזר מלך פודה מלך צדק מלך קדוש מלך רם מלך שומר מלך תמים. מלך תומך מלך שוכן עדי עד מלך רחום מלך קדמון מלך צייר מלך פוקד מלך עשיר מלך סומך. מלך נוצר חסד מלך ממית ומחיה מלך לומד זכות ישראל מלך כבוד, מלך יוצר מלך טהור מלך חומל מלך זוכה מלך ומזכה מלך המושיע מלך דובר צדקות מלך גואל מלך בורא מלך אדיר. מלך אמיץ מלך תם מלך בונה עולמות ומחריבן מלך שומע תפלה מלך גבור מלך רם ונשא מלך דובר שלום מלך קונה שמים וארץ מלך המתגאה על כל גאים מלך צח מלך ומולך לעד מלך פוצה מלך זוכר זכיות ישראל מלך עליון מלך חסיד מלך סובל ומאריך אפו, מלך טוב מלך נשגב מלך יראוי מלך מפוחד מלך כובש כעסו מלך לובש רחמים. מלך אחד יחיד ומיוחד על כל המיוחדים מלך בוחר בטובים מלך גומל חסדים מלך דורש עמו ישראל מלך המשפט המאיר לכל העולמות מלך וותרן זן ומפרנס בשפע מלך זכרן זכר עניים ושפלים. מלך חושק להטיב מלך טובל ומטהר טמאים. מלך יועץ מלך כהן מלך לוחם מלחמות ישראל מלך מנצח ומנוצח. מלך נעים מלך סוגר ופותח מלך עונה בעת צרה מלך פודה ומציל מלך צופה ומביט הכל, מלך קרוב לכל קוראיו מלך רוצה בתשובת השבים מלך שובר ארזים מלך תמים דעות:",
+                "ויאמר זהו השיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד לאדון אלוהי ישראל, גם כשהנשמה עולה למעלה פותחת פיה ואומרת תהלה ושירה וברכה ושבח וניצוח והלל והודאה למי שאמר והיה העולם. אזכרה אלהים ואהמיה כי בך נפשי חסיה. ועילום וניגון וגילה ורינה ודיצה וחדוה וששון ושמחה ואהבה ואחוה וריעות ונוי ונועם וענוה ואמת וצדק ויושר וסגולה ופאר ועוז ועילוז ועילוץ ונחת ומנוחה ונחמה שלום ושלוה ובטח והשקט ושאנן וטובה וחן וחסד ורחמים ויופי ותואר והדר וחמלה וחנינה וזיו וזוהר ועיטור ונוגה ואור ונפלאות וישע ורקח ממולח. מאור ואדירות ועריצות ועזר כח וגבורה ויקר וחוזק ותוקף וממשלה ואומץ זרועותיו וזיו וזוהר ומהוה ולקח טוב ולבבות ופדות ונביאה וקריאה וגבורה וחיל וגדולה וקדושה וטהרה ונקיות ומלכות והוד והדר וכבוד ותפארת לאדון אלקי ישראל מלכנו. אל מעוטר ברק אור אמתת הנמצאות אדון הענינים הנצחיים נתיב הידיעות והמושכלות מבוע החסדים סגולת הצדקות הבלתי משוערות נעימת הקולות פועל האורות והאפלות. בידך אפקיד רוחי ופי תהיה מאושר ומיושר מרוחך הנצח. לא אירא מחרב לשונות רמיה. למען חסדך עשה לשוני כחץ שחוט וכח זכרוני יהיה כפועל תמיד ונפשי תהיה מזומנת בהגדות האמתות וימינך הנאדרת תסעדני בקולות ובלמידה תרנני בזריזות בפתיחה ומבוא ומחשבה הועיל לי באגדה ובשמיעת רוחנית ונביאות בעצות נפלאות בהשכלות מגיעות הדברים הנכבדים. אמן.",
+                "ובהיות שאתה ה׳ אלקי האלקים ואדוני האדונים, מלך מלכי המלכים, ואני בשר ודם בושה סרוחה רימה גוף עפר גוף נגוף תכלית המיאוס והריחוק ועכ\"ז חטאתי לפניך איך יהיה לי פנים לבקש מחילה וסליחה לפני כסא כבודך. אף על פי שכל ימי היותי חי על האדמה יתהפכו דמעות עיני לימים ונהרות לטבול בהם תמיד לטהר חלאת עונותי ויעשו עצמותי כעצים למערכת לשרוף תמיד כל אברי ואשפוך דמי כדם הקרבנות והקטר חלבי בקרבי ויעלה עשן ממזבח לבבי מרתיחות אש הקודחת שנבערה בי מהתעניות והסיגופים. ואם אני בעצמי אשים תכונת תבנית צורתי במזבח, כדי שאש תמיד תוקד עליו לא תכבה. לא יספיק כל זה לתת לי מקום ופנים לבא לפניך שתמחול לי על כל מה שהכעסתיך. אך לקחתי חוזק בעצמי ועצה בלבי למצוא מקום ופנים לשוב אליך בשומי בדעתי שאדרבה כפי גדלך ומעלתך ורוממותך כך גודל ענותנותך ורחמנותך וכפי מעוט דלותי דקותי שפלותי ואפלתי והייתי כלא הייתי וכאלו לא היה הוויית מציאותי כך היה שיעור דעתי ושכלי בעת שחטאתי לפניך. שנמצא שהייתי כלא הייתי, גם ידעתי כי אשמתי לא תזיק לך ומחילתי לא תחסר ממך. אנא אלוקי מחול לי מה שלא יזיק לך ותן לי מה שלא יחסר ממך. ועוד נתחזקתי לבא אצלך ובטחתי שתרחמני לסלוח לי בעצת כליותי שיעצוני עזרוני באמרותם אמצוני בעצתם ובדבריהם העמידוני. ויענו ויאמרו לי. בן אדם מה לך נרדם בכובד עונותיך קום קרא אל אלהיך בתשובה ובוידויים שבוודאי יקבלך. שעל התשובה נתייסד עולמו ועל איש כמוך נקרא רחום וחנון נושא עון ועובר על פשע, לא על שומרי תורתו מאל\"ף ועד תי\"ו. ובשומעי דבריהם כי נעמו השלכתי מסוה הבושה מעל פני ונתעוררתי ונתחזקתי לבא לפניך לבקש מחילה וסליחה וכפרה, אע\"פ שלא הנחתי עבירה שלא עשיתי אשמתי בגדתי כו' עד סוף הוידוי. ויהי רצון מלפניך מלכי ואלקי שהכנעת אמירת הוידוי הזה לפניך יחשב כאלו דנתי בשבעה מדורי גהינם עד שיעור מירוק כל מה שחטאתי לפניך. ואם ח\"ו הרביתי לפשוע עד שהדין מחייב לנעול דלתי התשובה לפני. קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך כאשר קבלת למנשה ולשאר הפושעים כמוהו בשובם אליך. מחול לי מה שחטאתי והעויתי ופשעתי לפניך בין באונס בין ברצון, בין במזיד על דברי תורה ועל דבר סופרים. ועל כל גדר וסייג בין חמור ובין קל. שמכיר אני בסכלותי ואולתי ושטותי כי הסכלתי עשו ושטותי גרמה לי ועצת יצרי בלבלו דעתי וכהו עיני והייתי ממש כמשתגע וכאילו לא הייתי בין החיים, וכמעט אנוס ביצרי הייתי, ועל זה סמכתי שתקבלני בתשובה כמדתך לעשות חסד תמיד, כי על זה בראת עולמך דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.",
+                "ובהיות שהאדם אשר מחומר קרוץ מעותד לחטוא מתגרת יצרו בקרבו תמיד יום ולילה לא ישבות, לכן מפיל אני תחינתי לפי כסא כבודך, ה' אלקי ואלקי אבותי. אברהם יצחק ויעקב. שתעשה עמי אות לטובה, כמדתך להטיב תמיד ואינך חפץ במות המות. יודע אני נאמנה שאף על פי שמסרת הבחירה ביד האדם ללכת בדרך שלבו חפץ מטוב ועד רע, עם כל זה גלוי לפני כסא כבודך אחרית כל אדם אם יהיה טוב או רע, ואם יצא מן העולם צדיק או רשע. ואין ידיעתך מכריח לשום אחד משני הדרכים, לכן אם גלוי וידוע לפניך שחס וחלילה סופו למות חייב. מרצוני הטוב בלב שלם ובנפש חפיצה, רוצה אני שתכרית ימי ושנותי, ותן אותם תוספות על ימי עושים רצונך וכריתות ימי ושנותי יהיה מחילה וסליחה וכפרה על כל מה שהכעסתיך במעשי מיום היותי עד היום הזה, ואזכה לראות באור החיים ונפשי תהיה צרורה תחת כסא כבודך אמן.",
+                "ואם עתיד אני למות זכאי, זך בלי שמרים חף אני ולא עון בי, מעתה ומעכשיו הוסיף ימים על ימי ושנים על שני בבני חיי ומזוני, עוסקים בתורה ובמצות לשמה ושפע רב כדי לעבדך תמיד בשמחה רבה בלי עצבות כלל, ולהיות זוכה ומזכה אחרים עמי. ולפרסם ולרומם ולגדל אלקותך בכח אשר תתן לי ואזכה לראות בביאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ובבנין בית המקדש אמן. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.",
+                "ובהיות שענין הכעס הוא רע עד מאד כאשר הזכרתי בפרק דלעיל מזה (סימן ל״ו) והוא גרמא למנוע לאדם להכניע את לבבו הערל. אכתוב לך מענייני ביטול הכעס. שכתב בספרתוצאות חיים (דף צ״ו וצ״ז) וזה לשונו. הרוצה שלא יהיה כעסן ילך אחר עיקר הדברים הנאמרים או הנעשים לו להכעיסו. ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו, אלא אחר פעולת האומרים או העושה אותם. אם הוא כסיל ובער תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, כי יאמר שוטה הוא זה, דבריו לא בהשכל רק כציפצוף העופות או נביחת הכלב וכיוצא. ואם הוא חכם ומשכיל יחשוב ויכיר כי לטובתו אומר לו, ויקבל דבריו וישמח בהם. ואם הדברים או המעשים בלתי ראוים והגונים או באו מצד עצבו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או כסיל חכם או סכל ויזכירם. לא יסתכל אל המזכירים רק אל המעשים, הואיל והיא מכיר כי אמת הוא שאמרם או עשאם ותבא לו תועלת גדול בזה, כי יתקן את מדותיו. עוד עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו. שכאשר יהיה לאדם משא ומתן עם אחד לא טוב. יהיה מוסכם בלבו הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדיבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעליבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס. כן יעשה עד שינצל ממנו כמוצל משור המועד בימי ניסן, ובזה יהיו חייו חיים טובים. גם דברים המביאים את האדם לידי הכנעה ובטול הכעס. כאשר יחשוב בחליפתו יבוא אליו המות במהרה והפסק תאותיו ותקותו וצורת עמדי בקברות. וגם כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב לו מהעבודות האלהית, רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מהמצות השמיעיות והשכליות וקיצורו בהם, והפסק טובותיו ואמתלאותיו, יום החשבון וחרטתו במעמד הגדול, יכניע וישבר רוחו, וכמ״ש ומי מכלכל את יום בואו. והכי איתא בזוהר (פרשת מקץ דף ר״א ע״ב). כאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה. כמה יבוש ויכלם לעתיד בראות מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו מלמעלה פ' עבד ע״ג וכיוצא. ואין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מהכעס וע״י הכעס תסתלק ממנו הנשמה. עוד מהדברים המבטלים את הכעס, כי כאשר יספרו בגנותו אם יזכירו לו מה שעשה, יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנו ולזכות עצמו. ואל ישתדל להכלים המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו. אבל יאמר לו שאין זה אלא שיעור קטן מרוע מעשיו נגד מה שלא ידע ממנו ושאילו היה נגלה לו רוע מעלליו ועונותיו היה בורח ממנו. ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב. ואם מה שסיפרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו. עוד מהדברים המבטלים את הכעס הם כאשר יסתכל האדם כמה קלקולים נמשכים מהכעס. כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים. (ומעשה גדול בספר החסידים סי׳ תרנ״ח ע״ש, ובפרק קמא דגיטין ובפרק ב׳ דשבת דברים רבים כהמה על הכועס ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו). גם נראה לי לבטל הכעס. מיד בעת כעסו ישים נגד עיניו צורת בניו שמתו לו והשתנות פניהם שנשתנו בחלים. ואם לא מתו לו בנים, ישים נגד עיניו כאלו רואה בניו מתים מוטלים לפניו. מיד ישקוט מכעסו. ואם בחור הוא שלא נשא עדיין אשה, בעת התחלת כעסו ידמה ויצייר נגד עיניו חלל חרב שחוט לפניו, ועדיין מפרפר ודמו שותת ממקום השחיטה ומיד ינוח מכעסו. גם נראה לי לתיקון כל העבירות, אם ת\"ח הוא ישתדל להרבות חדושים בלימודו, ועל ידי החדושים נבנים עולמות ושמים חדשים כדאיתא בזוהר. ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו, הרי מתקן מה שקלקל, בונה מה שהרס. ואם אינו בר הכי לחדש, יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון ישתדל בכחו לשמש לת״ח המחדשים חדושי תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה גם לו חלק בחדושי התורה שמתחדשים מסבת הבנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק בתורה לחדש בה. וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים. וילך לשמוע לדרשנים האומרים חדושי התורה ויעצב בלבו, איך הוא לא זכה ויאמר בינו לבין עצמו, הלואי יהיה לו השכלה כדי לחדש כמוהו, אפילו חידוש אחד ולמות אחר כך. ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ובפרט שמתאוה לזכות לחדש, ואף על פי שאחר כך ימות. ונראה רמז לדבר אחר מעשה העגל שע״ג כולל כל עבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, הזכיר להם ענין שבת לרמוז להם שיקהלו קהלות ברבים לדרוש בשבתות ובמועד הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת כשארז\"ל ועשה זה כדי שעל ידי חדושי הדרושים יתקנו ויבנו החורבות שהחריבו בעשיית העגל. שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כ״א החדושי' שאדם מחדש בתורה. ולמפורסמות אינן צריכות להרבות בראיות. שהרי כשם שתחלת בנין העולם היה על ידי התורה כדרז׳׳ל, אמרה תורה בי היה מסתכל הקב\"ה וברא את העולם וכו'. כך תיקון ההריסות כי על ידי העונות אינו אלא כי אם ע\"י התורה הקדוש ברוך הוא יזכנו בה לעולם אמן סלה ועד. ואם אמור יאמר האדם מה יכולת יש בהבל היוצא מפי שאין בו ממש לתקן ולבנות בניינים. הבט וראה שיש כח בדבור היוצא מפי מלך שלטון להמית ולדחות, לבנות ולהרוס אע\"פ שבדבור עצמו אין בו ממש כי אינו אלא קול הבל שהוציא מפיו. וכן תראה הראיה אין בה ממש ומי שרואה בעין הרע בראייתו. והיענה מבטת בעיניה ראיה תדירית בביצה, ומכח הראיה מחממת אותם ומוציאה אפרוחיה. וכן הרוח אין בו ממש כי אם קול הברה נשמע ממנו ופועל לשבר הרים ולפרק סלעים ולהפיל אותם. כל שכן וק\"ו בן בנו של ק\"ו הבל היוצא מן התורה שבה נברא העולם שנבנים שמים מחודשים. וכל הדברים הרוחניים אין דעת האדם יכול לצייר נגד עיניו כפעולה הגופניות, כי אין לאדם לעסוק להשיג דעת הבורא כי יוציא כל זמנו לריק וכל שיחשוב שהשיג דבר, ימצא עצמו רחוק רחוק כדמות בן בחיי אביו שירצה להגיע למספר שניו של אביו, יוציא זמנו לריק. שכל שנה ושנה שיעבור עוד עליו, נמצא רחוק עוד משני אביו. כך הרוצה לחקור להשיג דעת המקום אין לו לאדם כי אם לקיים מה שצוה עסק התורה ומצותיה ודברי חכמים שפירשוה, כי דבריהם אמת כקדוש ברוך הוא ותורתו שהוא אמת, והם אמרו שעל ידי הבל היוצא מפי האדם נבנים שמים חדשים בוודאי שכך האמת. ואין לנו עסק כי אם לקיים דבריהם. וכחולה הזה שאין לו הכרח לידע בסממנים שנותן לו הרופא, כי אם לעשות מה שמצוה עליו, לאכול ולשתות מהן, בזה דוקא תלוי רפואתו ובריאתו. ומצאתי ראיה לדבר שהתורה הוא תרופה לכל חטא ועון. בזוהר בפרשת קדושים (דף פ׳ דפוס מנטובה) וז\"ל כל מאן דאשתדל באורייתא אע״ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא על עונותיו, ניחא ליה מכל קרבנין דעלמא, ועדיין וההוא עונשא אתקרע, ובגין דילעי בה לשמה, קוב\"ה אתפייס בהדיה. ת״ח לא אתדכי ב״נ לעלמין אלא במילין דאורייתא, בגין כך מילין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דההוא קיימה לדכאה לארץ מסאבין ואסותא באורייתא אשתכח ע״כ. וכן בתקונים (תקון כ\"ב דף מ\"ה ע\"א). עיין לקמן פרק מ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ראה <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יסתכל <b>ה</b>אילנות וצמחי האדמה, עשבים פרחים וציצים ומיני שושנים, בימי הקיץ עומדים דשנים ורעננים, והאילנות טעונים פירות וכל צמח האדמה נותנים ריח, עומדים בצביונם ובמקומותם, כל רואיהן מתעדנין בהם. מי יאמר ומי יחשוב שיכול ליפול בהם העקירות והיבשות והכלון. ועכ״ז עינינו הרואות שבהגיע זמן החורף הכל כלה ונפסד. כל העשבים והפרחים חוזרים לעפר דק וכל אילן עלהו יבול, והלוחלוחית סר מהם עד שחזר לעץ יבש. והאדם הנמשל לעץ דכתיב כי האדם עץ השדה. ונמשל לחציר, דכתיב כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. איך יבטח בהונו ובממונו ורוב בניו ובריאות גופו, שכשם שמעותד הכליון על העץ והחציר, כך יפול עליו. שבעוברו מחצי שניו ולמעלה נכנס לבחינת ימי החורף כאילן, ומתחיל בו העדר ואפיסת הכחות, וזיו פניו משתנים וטבעו מתהפך ומתחיל למאוס בחמדות העולם ובטעמי המאכלים, כאדם שמתחיל בו חולי מתחיל למאוס בכל מאכל אף שהוא מוטעם. וכיון שכן למה לא יתפוס האדם ההפך כדי לבא אל המנוחה. רצוני לומר שמיד בבואו בעולם יתפוס הטורח בעבודת הבורא, ויעמוד ערום מבלי לבוש בחמדות הגופניות. ויוציא כל זמנו על התורה ועל העבודה, כדי שכשיבאו ימי החורף הם הימים שיוצא מן העולם, יתחיל לפרוח ולטעון פירות מפרי מעשיו הטובים שעשה ולתת ריח כפרחים וציצים מחדושי התורה שחידש בעמלו. ולעמוד בצביונו ימים אין מספר, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול לעולם ועד, וכל אשר יעשה יצליח. גם יעשה האדם הפך האילן שבזמן שמתלבש בענפים ועלין ופירות, דהיינו בימי הקיץ זמן הטיול והתענוג, אז יפשוט עצמו האדם מכל התענוגים אף שהזמן גורם יתגבר על יצרו ויפשיט עצמו מכל חטא ועון. ובימי החורף שהאילנות מתפשטים מכל פרי ועלה, אז ישתדל להלביש עצמו בלימוד התורה בכל כחו. כי הלילות ארוכים והיום מעונן והמטר יורד ואין לו מקום לצאת ולבוא אנה ואנה, יוצא כל זמנו לעשות לבוש לנפשו מתורה ומצות. כי הזמן נותן לו יד ואין מקום ליצרו לפתותו בטיולי ובתענוגי הזמן, כי אינן נמצאים אז. ובפרט כראות האדם שאם יחטא בימי החורף יכפל עונשו כיון שאין הכנות לחטוא וחוטא, שאינו דומה החוטא בזמן הקיץ שנמצאים התענוגים והטיולים, שנמצא הזמן נותן לו יד סיוע לחטוא, שלא יהיה עונשו כל כך כהחוטא בימי החורף שלא נמצא בו להתענוגים והטיולים, שבוודאי החוטא בו יכפול עונשו, שהרי הוא עצמו מגרה יצר הרע עליו, ונראה דעל זה היה מתרעם הקב״ה על ישראל, באומרו אסוף אסיפם נאם ה׳ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. דקשה אומרו לאוספם ולהכריתם בזמן שאין פירות באילנות אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאינה ואפילו עלה נבל. לא כן שהרי בחדש אב גלו בזמן שאילנות טעונים פירות כדי שימצאו בדרכים לאכול ביוצאם בגלות וישבו בצל האילנות כארז״ל, דמזה הטעם הגלם בתדש אב. ועוד נדקדק בכפל אסוף אסיפם. אמנם הכוונה הוא שמתרעם הפסוק שחטאו בזמן שלא היה נותן להם הזמן יד לחטוא, דהיינו בימי החורף שאין פרי ואין עלה באילן לטייל ולהתעדן. ואין זו אלא שהיו מגרים הם עליהם את היצר הרע, לכן ראוים לעונש כפול. ושיעור הפסוק אסוף אסיפם בכפל, הרומז לעונש הכפול, משום שבזמן שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה וגם העלה נבל, דהיינו בימי החורף גם בזה הזמן, ואתן להם שהיא התורה יעברו, לכן אסוף אסיפם בעונש כפול. שאם רוב חטאתם היו בימי הקיץ, ימי תענוג שהזמן מסייעתם, החרשתי.",
+                "הנה כדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה אדם עצמו לאחת מן האבנים היקרות הסגלויות דמצד הגוף החומרי שלו הוא כאבן עצמה, דסוף סוף אבן דומם היא, אין בה לא טעם ולא ריח. ומצד נשמה הטהורה שבו הוא כסגולת האבן היקרה שיש אבן סגולתה להחכים הנושא אותה עליו. ויש אבן שגורם הצלחה לכל נושא אותה כנודע מחכמי המחקר בסגולת האבנים היקרות. (עיין ברבינו בחיי ז\"ל באבני האפוד). ובזה בבא יצרו לפתותו שיחטא ויעשה מה שלבו חפץ ולא יגיע לו מהעונש כיו ןשנשמתו ממקום קדוש חוצבה מתחת כסא הכבוד, והוא סגולה יקרה, איך יתכן שיפול בה עונש החרפה והכליון באומרו לו כן יתן דעתו אל הגוף דסוף סוף אבן דומם הוא ובאבן יפול השבירה וההפסד. ואם יבא לפתותו שלא לקיים שום תורה ומצוה כיון שהוא גוף עפר אבן דומם ומה שכר יכול להגיע לאבן. יתן האדם דעתו לסגולה הגנוזה באבן כמדובר שהיא בחינת הנשמה שבו שהיא חשובה ויקריה מעותדת לקבל שכר. ובזה פי' מוהר\"ש אוזידה ז,ל על משנת עקביא כו' הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. דלמה תנא ודר מפרש. דהוי ליה למימר מיד מאין באת בטפה סרוחה. אלא שחילק לרמוז על צד הגוף ונשמה, שאם יבא לחטוא באומרו שנשמתו ממקום עליון ולא יגיע לו עונש יחשוב שבא מטפה סרוחה. מה מעלה יכול להשיכ בקיום דתורה, יחשוב שנשמתו ממקום קדוש. וזהו דקאמר תחלה סתם מאין באת, לרמוז על הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד. תראנו משם יותר מפורש.",
+                "גם כדי שימנע האדם עצמו מלחטוא, יחשוב בדעתו שכשם שאם יגיע לו מכת חרב וכדומה, מרגיש צער גדול, ולכן משתמר עצמו שנגע לא יקרב באהלו. כך אין ראוי שיעשה הוא עצמו צער זה לחבירו, כיון שמכיר בגודל הצער. על דרך ואהבת לרעך כמוך. והנה כיון שאם ירעב או יוכה, מצטער מאד, איך יעשה כך אל חבירו. שהנה בחטאו, רעב כי יבא בעיר, דבר כי יבא, והן כל חולי וכל מכה, כי בחטאו נתפסים כולם בכל הרעה הבאה כיון שכל ישראל ערבים זה לזה. ובשומו כך נגד עיניו תמיד, שבחטאו מזיק לחבירו, מה שאינו רוצה לעצמו יפרוש מלחטוא, ואם יחטא יחזור מיד לתקן הנזק שגרם, כדי שלא להזיק לאחרים כאשר אינו רוצה לעצמו. והוא ע״ד שפירשו המפרשים ז\"ל על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה כשבא לתת לעני, יחשוב בנפשו שאם הוא עני ויתנו לו מעט מצטער הרבה, ובזה ירבה במתנות לתת די מחסורו אשר יחסר לו, אפי׳ סוס לרכוב עליו אם היה למוד בזה. וזהו את העני עמך. כלו׳ יקח העניות לעצמו, לחשוב אם הוא יהיה עני, ירצה שירבו לו במתנה כמדובר, ובזה ירבה לתת וכו׳. ועל זה אמרו חכמים ז׳׳ל, דכל התורה כולה תלויה בואהבת לרעך כמוך. מאי דסני לך לחברך לא תעביד. דכיון שאין עושה לחבירו מה שאינו רוצה לעצמו, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא תבא רעה לעולם על חטאו ונלקים כולם, והוא דבר שאינו רוצה לעצמו. נמצא שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה, שע״י כך אינו עובר על דבר מן התורה, ומקיימה כדי שיבא לעולם טוב ולא רע, דבר הרוצה לעצמו כמדובר, ילמוד אדם מחיה אחת שעורה טוב מאד, ובראותה עצמה בעת מיתתה עומדת על אם הדרך, מקום שעוברים שם ב״א, ומתה שם כדי שימצאו אותה ויהנו מעורה. ולמה לא יהיה יתרון אל האדם שהכל נברא בשבילו, שיהנו ממנו בחייו ובמותו. שבהיות האדם עובד האלהים מגין על דורו בזכותו, שנזונין בעבורו. על דרך שאמרו רבותינו זלה״ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו׳. וגם במותו מתפלל על החיים והקב״ה עושה בעבורו. כדאיתא בזוהר אלולי תפלתם של המתים על החיים לא היו קיימים. גם כשהחיים מזכירים הצדיקים המתים בעת צרתם, הקב״ה עושה בשבילם, שהרי במעשה העגל אמר מרע״ה בתפלתו, זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' ונענה. ואם חס ושלום ימות אדם חייב, מה יענה ליום הדין, שהחיה טוב ממנו, שהרי החיה יש הנאה ממנה במותו, מה שאין כן ממנו לא בחייו ולא במותו. ילמוד אדם מן הזמירה וויגאר״ה בלעז, שלא להפסיק פיו מעסק התורה, ולהלל ולזמר להקב״ה בלתי הפסק, ואע״פ שימות בעמלו, על דרך אדם כי ימות באהל. שהרי הזמירה בימי הקיץ משוררת באילן בלתי הפסק עד שמתבקעת כריסה ואינה חוששת על מיתתה כדי לזמר, ואף על פי שאינה מקבלת שום שכר על זה. כ״ש וק״ו שלא יפסיק אדם פיו מעסק התורה, ואף על פי שימות לא ישים לבו על זה, בערך דיש לו שכר בעמלו. וכמו שמבואר אצלי בחבור של הדרושים שחיברתי על מאמר חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳. דקשה לכאורה שעינינו הרואות שאדם החושש בראשו אף על פי שיעסוק בתורה אין כאבו עובר ממנו, ואיך אמר חש בראשו יעסוק בתורה כאלו בעסקו בתורה כאבו מתרפא, ואינו כן שעינינו רואות שאין הכאב עובר ממנו. אלא הכוונה לומר שאין עת שיכול האדם ליפטר מן התורה אפי׳ כשהוא חולה. וזה הוא חש בראשו יעסוק בתורה, כלומר אע״פ שיהיה לו מיחוש ראש יעסוק בתורה, וכן חש בכל גופו. ובעשותו כך שגם בשעת המיחוש והכאב עוסק בתורה ואינו חושש, רואה השם בצערו ומרפא אותו, שנאמר רפאות תהי לשרך וכו׳. אך אפי׳ בשעת החולי אין צריך להפסיק מזמר התורה, ק״ו מהזמירה שאינה חוששת על מיתתה כדי לזמר. ופי׳ החכם השלם כמהר״ר ידידיה אבולעפיה נר״ו בזה דע״ז כוון דהמע״ה בפסוק זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר הייתי כזמירתא לומר בלימוד חקיך בלי הפסק ולא חשתי על חיי כזמירה זו. והנה דורשו לשבח ונכון. וזהו שארז\"ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כלומר אפי׳ הדברים שתראה שהן מותר בעולם, כגון יתושים ופרעושים וכזמירה וכיוצא בה, דע שהרי הם בכלל הבריאה, כארז׳׳ל במדרש. ובראם לכבודו שילמדו מהם לירא את השם הנכבד והנורא ולעבדו ולדבקה בו. על דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. שכמה דברים נלמד מהם כנזכר ברז\"ל וכענין הזמירה כנזכר. גם אל ישים אדם לבו על שמשתנים פניו ומשחירים בעסק התורה והמצות, וכארז״ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן משחיר פניו עליה, דכתיב שחורות כעורב כו׳. בערך שע״י צער זה קונה אריכות ימים וזוהר וקירון פנים בעולם שכלו טוב שכלו ארוך. ילמוד מחיה א׳ שיש שביצים שלה מועילים לרפואה וכשרודפים אחריה ללוכדה בעבור הביצים יודעת שע׳׳ז רודפים אחריה, מה עושה עוקרת אותם בשיניה בעת הרדיפה ומשלכת אותם, ובזה נמנעים מלרדוף אותה וניצלת החיה בזה. הרי חיה זו אינה חוששת לצער השעה וסובלת אותו כדי לקנות חיים, כ״ש וק״ו שאין לאדם לחוס על צער השעה, עסק התורה והמצות כדי לקנות חיים ארוכים ותענוגי הנשמות בעולם שכלו טוב וארוך. ילמוד ג״כ מהשועל שהוא מלא ערמות וחתבולות לבקש מזונותיו ולשמור חייו להציל את עצמו מיד כל רודף אותו ומבקש מיתתו, והוא חכם וערום לעמוד על שמירתו. גם האדם ילמוד ממנו להיות ערום ביראה, חכם במושכלות אלהיות. יחשוב תחבולות כיצד יבא לידו קיום כל מצוה לשמור חייו שלא יפול ביד מלאך המות. ילמוד האדם מן הדבורה שמהפכת העשב בפיה לדבש מתוק, ומשליכה בפיה בכוורת להנאת העולם. שאם היתה מוציאה דרך בית הרעי היתה אסורה משום היוצא מן הטמא טמא (עיין בכל בו). כ\"ש וק\"ו שיש כח באדם על ידי עסק התורה להפוך בהבל היוצא מפיו המר למתוק, להפוך מדת הדין למדת רחמים, להמתיק הדינין ושיהנו כל העולם ממתקו ודבשו. ולכן הקב\"ה משבח לכנסת ישראל כשהם טובים, נופת תטופנה שפתותיך כלה. שעל ידי השפתים ששונים בתורה ממתיקין הדינים כדבש ונופת צופים, ומושך הנאה לכל העולמות. ופי' החכם השלם כמהר\"ר ידידיה אבולעפייא נר״ו שנלמוד גם מהדבודה שאינה מוציאה הדבש דרך בית הרעי מקום טמא, שיהיה תורתו בטהרה כדי שילמדו ממנו תורה. כארז״ל על פסוק כי מלאך ה׳ צבאות הוא. אם דומה ת״ח למלאך השם תורה יבקשו מפיו ואם לאו לאו. גם יש ללמוד אפי׳ מהנחש הרשע המקולל – לעבודת הבורא, שהרי הנחש טורח להזיק אע״פ שאינו מגיע לו שום תועלת, כארז״ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך כו׳. כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שראוי לאדם שיטרח להמשיך תועלת לו ולכל העולם, שהוא זוכה לשכר הצפון, ובשבילו ניזון העולם כנודע. ואם ח״ו יקלקל מעשיו, מזיק לו ולכל העולם, ואז הוא יותר רע ומר מן הנחש הארור. לפי שהנחש כשמזיק לאחרים אע״פ שאין לו תועלת גם נזק אינו מגיע לו. לא כן האדם המקלקל דרכיו שמגיע נזקו לזולתו ולעצמו, שנמצא מלבד שאין לו תועלת גם הגיע לו נזק רב ועונש קשה שמאבד שכר עוה״ב ונידון במשפטי גיהנם, וכמה מהביוש מגיע לרשע ביום הדין בהיותו גרוע מהנחש שאין לו תקנה, כארז״ל כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש. גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד או איזה חדוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו דזהו מביאו לטרוח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמוד מן הזורע זרע קטן כחרדל, זורעים אותו ונעשה אילן גדול השרשים וענפים ועלין ופירות ונוטעים מענפיו נטיעות עד שנעשים גנות ופרדסים לרוב. ומי גרם לכל זה, שלא הקטין האדם הזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה, כך החדוש בתורה אפילו קטן הוא בזריעה כמדובר, והדבר מובן. ומה טוב ומה נעים כל חדוש שיחדש האדם בתורה, אפי׳ חדוש קטן להעלותו כרגע על הספר בדיו למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד שאדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד לתת דין וחשבון על זה. משום שאומרים לו בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפי׳ עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפי׳ שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, וכיצד שכתבו, שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו, וזהו ג״כ כוונת התנא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול, והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך ע׳׳י חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שע׳׳י חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפי׳ קטן. וגם אין לבזות משמוע חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ילמוד אדם מן החתול לעשות אופנים שלא ליפול ביד נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות. אלא יעשה אדרבא שהנחש ימסור בידו. הרי החתול כשרואה נחש חופר חפירה בארץ שיעור אורכו ואח״כ מתחיל לעמוד נגד הנחש להורגו ומתחיל להכותו בצפורניו. וכראוהו שהנחש רץ כנגדו מיד מתפשט בתוך החפירה באופן שאין הנחש יכול להתקשר בו, ודוחקו להמיתו ומשם מן החפירה מכה בו בצפורניו עד שמחלישו וממיתו. כך יבקש האדם תחבולות כשׂכים בצדו, להנצל עצמו מיד הנחש הוא יצה״ר. דכשם שיש תחבולה להמית הנחש הידוע הבא משורשו, כך יש תחבולה לעקור השורש עצמו הוא נחש הוא יצה״ר ע״י התורה וקיום מצותיה, ובהזכרת יום המיתה כארז״ל, והקב״ה בעבור חסדיו ורחמיו הרבים ירחיקהו ממנו אמן.",
+                "ילמוד אדם דרך ארץ מסרטן של ים שאינו אוכל כי אם בשתי אצבעות . כי כמה מהדופי לאותם בני אדם האוכלים בכל האצבעות כאשר ראו עיני, ונמאסים כל האוכלים עמו עד שידם מסלקים מן האכילה מרוב המיאוס. ובפרט אם ת״ח הוא מחלל תורתו וגורם לכל רואיו שיאמרו טוב שלא היינו ת״ח, אוי להם ואוי על נפשם, שהתורה נהפך להם לרועץ (לצער), מדורות פתנים בקרבם, טוב להם שלא יצא שם חכם עליהם, טוב להם שלא יצאו לאויר העולם. ובדרז׳׳ל למדנו צניעות מן הגמל ולברוח מן הגזל מן הנמלה שבורחת מן הגזל. גם נלמד ממנה ביטול הבטלה, שכל היום טורחת למאכלה בזריזות, ושלשה בתים יש לה כדי לתת מאכלה באמצעות שלא ישלוט בה הרקבון. כלל העולה שאע\"פ שהתורה הקדושה דרכיה דרכי נועם ומודיעה לאדם דרכי החיים והדרך ארץ השלם והמעולה, עכ״ז נתן הקב״ה טבע מוטבע בב״ח מדברים מעולים כנזכר. כדי שיתפעל האדם על ידם לקיים דרכי התורה, בראותו שאם יעשה בהפך הוא פחות מהבעל חי בלתי מדבר ההולך על ארבע. שהרי נמצא בהם דברים מעולים מד״א ומהרחקת הגזל והנזק כמדובר, מה שאין בו. וע\"י כך ירוץ לתורה ללמוד ממנה להיישיר בדרכיו, לקנות שלימות המדות ודרכי נועם הנותנים עלוי והתרוממות לנשמתו לעלות בסולם התורה עד כסא הכבוד, מקום שמשם חוצבה להתקשר בקונו. כדאיתא בזוהר זכאה חולקא דצדיקייא דמתקשרים נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב\"ה, ע׳׳כ. והאדם מקדש ד׳ חלקיו שבו ע״י התורה שהתורה תתחלק לד׳: אותיות, נקודות, טעמים ותגין. וכל חלק מאלו נותן כח קדושה לד׳ חלקיו: עור ובשר עצמות וגידים. דארבע חלקי התורה מקושרים בד' אותיות הוי׳׳ה. שנכללים בהם י׳ ספירות בלימה. וכיון שאדם עוסק בתורה שהיא מתחלקת לארבעה דברים כנזכר, יושפע על ד׳ חלקיו ועל ד׳ יסודותיו, והכל מהשפעת י׳ ספירות הנכללים בד׳ אותיות השם הגדול כמדובר. שהנה עשר ספירותיו ית׳ נכללו בד׳ אותיות שמו הגדול, כנודע דקוצו של יו\"ד רמז לכתר. וגוף היו״ד רמז לחכמה. והה״א רמז לבינה . והוי״ו רמז לשש ספירות. והה״א אחרונה רמז למלכות. וכשרצה לברוא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ד׳ עמודים, רמז כי הם תחת ממשלת י׳ ספירות. וכן בעולם היצירה ד׳ מחנות שכינה וכן בעשיה ארבע יסודות רוחניים גשמיים בסוד אבי״ע אצילות בריאה יצירה עשיה. ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה די בראו מד׳ יסודות, שורשם ד׳ אותיות שמו הגדול. וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה, כל אחד לבדו בפרט, וכלם הרכבה אחת דרך כלל אברהם בחסד, בו מתגלה היו׳׳ד, יצחק בגבורה בו מתגלה הה״א, יעקב בוי״ו ובה״א אחרונה, יגל יעקב בה״א ישמח ישראל בוי״ו כמבואר בזוהר. וכשיצאו ישראל ממצרים וקרבו לסיני וזכו להיות מרכבה דרך פרט כל אחד לבדו, לכך אמר להם בלשון יחיד, אנכי ה׳ אלהיך. כי לכל אחד דבר (והרמב\"ן ז\"ל) ור\"ל ה׳ אלהיך. מושל עליך בד׳ יסודותיך, כל אות ביסוד שלו, יו״ד ביסוד המים, ה״א ביסוד האש, וי״ו ביסוד הרוח, ה״א ביסוד העפר, וכשהשרה שכינתו בניהם עשאם ד׳ דגלים, כלם יחד מרכבה דוגמת ד׳ מחנות שכינה שביצירה, חזר לדבר אליהם דרך כלל בפ׳ קדושים, אני ה׳ אלהיכם נגד אנכי ה׳ אלהיך. איש אמו ואביו תיראו נגד כבד את אביך. וכן כלם כמפורש בדברי רז\"ל. (ע׳ בס׳ החסידים דף ט״ו דברים צודקים לזה). הרי עיני כל משכיל רואה מעלת האדם, ושבעבורו נבראו כל הנבראים, ולכן כלם נותנים עזר וסיוע לאדם, שמהם ילמד להיישיר דרכו ולהעמיד ולקיים כל הבריאה כנז\"ל. כמה יש ללמוד מן החיות ומן הבהמות, כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ושלמה המע״ה מוכיח לעצל מן הנמלה, וכמה וכמה יש ללמוד מהם. עיין בחכמי המחקר בדברים הסגוליים המוטבעים בבריות אשר ילמוד מהם האדם לתקן מדותיו כדי שלא להיות פחות ונעדר מהם. כי חסרון גדול יגיע לנפשו ביום הדין, בנמצאה בהמה או חיה שלם ממנו, אוי לאותה בושה וכלימה. למה לא ילמד אדם משמים וארץ ימים ונהרות מדברות ואילנות ועשבים ובהמות וחיות ועופות ושקצים ורמשים, שכלם יודעים ומכירים לבוראם ואומרים שירה לפניו בכל יום, כל אחד השירה השייך לו כמבואר בספר פרק שירה. ולמה יגרע מהם להתרשל בעבודת בוראו כיון שהטיב הקב׳׳ה עמו להמשילו על כל הבריות להיות אדון עליהם, וכל שת תחת רגליו. דמה יאמר ומה ידבר ומה יענה ביום הדין הגדול. דאין טענה לומר הנחש השיאני ולא יכולתי, בהיות הוא אש ואני נעורת, ואיך הנעורת יעמוד בפני האש ולא יחזור לעפר דק. שהרי דנין לו כחסידים גמורים שאע״פ שהם בו״ד כמוהו עמדו נגד יצרם ובטלוהו בטול לגמרי, כי לא חששו לדבריו ולא הטו אזן נגד אהבתו יתברך הדבוקה בהם בצפורן לבשר, וכאזור לגוף ויותר. וכדרז״ל מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו, ואחר שסיים אמרו לו תלמידיו רבינו לא חסת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך, אמר להם תיתי לי שלא חסתי בו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמר לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמר לו הכניסני לתוך חורבה, ושמעתי בת קל שהיתה אומרת לו, לא על זה שלחתי אותך אלא על בן פלוני, ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קל בכי צועקים ואומרים בן פלוני נשכו הזאב עכ\"ל. וכאלה מעשיות רבות בתלמוד ובמדרשים מורים ומעירים על הדבקיות. וא\"כ איך יוכל האדם לפטור עצמו מן הדין לומר לא יכלתי לעמוד ביצרי, שאי אפשר לנעורת שיעמוד בפני האש, הרי כמה כמוך עמדו, והטעם שהתחילו לטהר עצמם ולהתחיל במלחמה עם יצרם והקדוש ברוך הוא עזרם כדרז״ל, בא לטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלולא הקדוש בדך הוא עוזרו לא היה יכול לו וכו'. ולמה גם כן לא נכנסת אתה להלחם עם יצרך כדי שיסייעוך מן השמים, אם כן חייב אתה. הבט וראה בדבקותו של חור עם הקב״ה שנהרג על קדוש השם כדי שלא לעשות העגל, כאומרם ז״ל וזכה שיצא ממנו בצלאל שעשה משכן להשראת שכינה בתחתונים, כדכתיב בפרשת פקודי ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ראה כמה הדבקות גורם, גם ילמוד האדם לדבקות בהקדוש ברוך הוא מן הבהמה שהיו באים מעצמם שיטוו מעליהם צמר למעשה המשכן. כאשר אמרו רבותינו ז׳׳ל חכמה ובינה, בהמה בהמה כתיב. גם ילמוד מצפרדעים במצרים שמסרו את עצמן לכבשן האש לקדש שמו יתברך כמו שאמרו חז׳׳ל. וכן פרים של אליהו, וכל שכן וקל וחומר דאדם בעל חכמה ובינה ומוכן לשבר שימות את עצמו על התורה ועל העבודה לקדש שמו יתברך. ואמרו במדרש פרשה מסעי אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו, בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל בחרו לכם הפר האחד כי אתם הרבים. נתקבצו ת״נ נביאי הבעל ות׳׳נ נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתב שם ויתנו לנו ב׳ פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישומו על העצים ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר ואנתחהו ואש לא אשים. מה עשה אליהו, אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחד הגדילים על מרעה אחד, והטילו להם גורלות, א׳ לשם וא׳ לשם הבעל, ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, ופר שעלה לשם הבעל, נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר וא״ל לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד מפרה אחת, ונתגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו פר פר אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב״ה מתקדש על אותו שעמי, גם מתקדש עליך. א״ל וכך אתה מיעצני, שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם, שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו. ואתה למד מאליהו שאמר להם ויתנו לנו ב׳ פרים. ועוד א״ל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. ובסוף כתיב ויקחו את הפר אשר נתן להם. כתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים לאליהו, שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. ומהיכן היו מביאים לו לחם ובשר בבקר ובערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוצא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע״א, הוי מעוף השמים יחכמנו. אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בה, מנין ממה שקראו בענין, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ״ל. צא ולמד קדושה מן החסידה, שאחר שמזדווגת עם בן זוגה טובלת בים, ועוד לה שמקנאת על הזנות. גם למד מן התורים ובני יונה שאינן כשאר העופות שמזדווגים בכל מה שמוצאים, אך להם יש זיווג מיוחד כנודע מרז״ל. גם ילמד אדם מן התרנגול שמפייס ואח״כ בועל כארז״ל. וכן תמצא ללמוד דברים רבים מן הבעלי חיים להיישיר דרכיך. ומה פנים ונשיאת ראש יהיה לאדם ביום דין אם ימצאו מעשיו מקולקלים, שנמצא פחות מהבעלי חיים הבלתי מדברים, כמדובר לעיל . צא ולמד לעשות חסד תמיד, ואפילו שיהיה טורח גדול, ואע״פ שלא יגיע לך תועלת מתרנגולתא ברא דאמרינן במסכת גיטין פרק ז׳ דתרנגולתא ברא נקיט שמירא משרא דימא, וניתן לו משום דנאמן בשבועתיה. ומאי עביד ביה ממטי ליה לטורא דלית בהו ישוב. ומנח להי אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרא דאילנא ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן נגר טורא, הרי כמה טורח לעשות חסד לעולם אף על פי שאין לו צורך ממנו, (ועיין עוד מעניינים אלו בפרק ל')."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בחר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יבקש <b>ה</b>דרכים היותר נאים ומשובחים לקיום המצות, כי עשייתם בדרך היותר נאות, והמשובה מאירים הנשמה ומסירין ממנה החלודה שנעשה עליה כמסך מבדיל מעשיית העבירות. כי העבירות מלכלכין נפשו של אדם, ושנאוי לפני השם ולפני כל מלאכיו עד שירחץ וינקה הטומאה שדבק בנפשו, והוא על ידי קיום המצות. ולכן אכתוב לך התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרנו ית׳, ולא ייעול בכיסופא לעלמא דאתי. והם י״ז תנאים (הביאם הרב בעל ספר החרדים ז״ל בדף ו׳ ע\"א באורך, לפי שמאריך בראיות על כל תנאי ותנאי). ואני אביאם בקיצור נמרץ כי אין כוונתי כי אם שידע האדם התנאי לקיימו לזכך נפשו, ואם ירצה לידע מקור כל תנאי יראהו בספר הנ״ל. (התנאי א׳) שיעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובתו כדפסקו הרי״ף והרמב״ם מצות צריכות כוונה. (התנאי הב׳ והג׳) לעשות המצוה ביראה ובאהבת רבה כדאמר רשב״י ז״ל כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פקודה היא. (התנאי הד׳) השמחה הגדולה במצוה. דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורונא דשדר ליה קוב״ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וגילה האר״י זלה״ה לאיש סודו שזכה לכל אותה חכמה בעבור השמחה שהיה משמח בעשיית כל מצוה. (התנאי הה׳) שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה. כארז״ל אם התחלת גמור. עוד אמרו המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו וקובר אשתו ובניו. (התנאי הו׳) הדקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודקדוקיה כמצותה. (התנאי הז') הריצה והרדיפה לקראת מצוה, דכתיב דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. (התנאי הח׳) כל מצוה שיכול הוא לעשותה בידו, יעשה בידו ולא ע״י שליח, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקים. (התנאי הט׳) המצוה שתבא לידו תחלה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחלה, כדאמרי׳ אין מעבירין על המצות. (התנאי הי׳) לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשניהן, כדאמרי׳ אין עושין מצות חבילות חבילות. (התנאי הי״א) שיזהר בכבוד המצות, דכתיב גכי מצות כסוי הדם, וכסהו בעפר. במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל. ומתנחומא פרשת ויגש. אמר רשב״י אמר הקב״ה הוו מכבדין את המצות שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותם כאלו לי כבדת, ואם בזית אותם כאלו לי בזית . (התנאי הי״ב) שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה ולא יאמר מחר אעשנה. וראיה מאברהם וישכם בבקר. ויהושע על שנתעצל נתקצרו מחייו עשר שנים. (התנאי הי״ג) הוא הדור מצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו. ודרשו רז״ל התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, סוכה נאה, טלית נאה. וכן בכל המצות. ואמרו הדור מצוה עד שליש במצוה. (התנאי הי״ד) שתהי' ממתין ומשתוקק מתי תבא המצוה לידו לקיימה, דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. (התנאי הט״ו) זריזות גדול במצוה, כי דבר שמצותו ביום יקדים בבקר לעשותה, וילפינן מאברהם, וכל מצוה שמצותו בלילה יקדים בתחילת הלילה. (התנאי הט״ז) שישתדל האדם לעשות המצוה בחברה ולא ביחיד, שכל המצות לימוד התורה נאמר חרב אל הבדים ונואלו. חרב על שונאיהם של ת\"ח שעוסקים בתורה בד בד, וכן בכל המצות יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית ע\"י רבים, כדאמרו במסכת יומא במצות קרבן פסח שחט השוחט וקבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה וכו'. (התנאי הי״ז) שלא יעשה המצוה חינם אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר פ' תרומה עכ\"ל בקיצור נמרץ, עיין במקומו יותר באורך כמדובר.",
+                "ובהקדמת הרוקח מצאתי דברים שייכים לחיבור הנכבד הזה המדריכים לאדם אל היראה ואהבת בוראו, וראיתי להביאם וז\"ל:",
+                "אין אהבה כאהבת השם. אין למד כלמד התורה. אין עטרה כענוה. אין זכר כשם טוב. אין ריוח כעשיית המצות. אין חן כקיום התורה, אין זכות כמזכה את הרבים. אין קרבן כשבירת הלב. אין חכמה כחכמת התורה, אין יראה כיראת הבורא. אין שמחה כשמחת מצוה, אין קדושה כפרישות, אין בקשה כסליחת העון, אין מדה כבושת הפנים. אין חסד כהוכחת חבירו. אין אמונה כהצנע לכת, אין דרך כגמילות חסדים. אין כושר כארך רוח. אין יושר כמיושר לשמים. אין חסיד כשמירה מן החנופה. אין תם כמכבד בני ביתו. אין מדה כעובר פשע. אין אמונה כאמונת היחוד. אין לקח כשבירת הלב. אין עבודה כעבודת האל, אין ערב כעריבת הדעת. אין רצון כדיבוק חכמים. אין לאהוב כלב טוב. אין לשנוא כגאוה. אין קשה כמחלוקת. אין רע כלשון רע. אין לרחוק כמדבר גדולות. אין שיחה בטילה בלי אשמה, אין ישיבת עמי הארץ בלי לצון. אין מושב לצים בלי עון. אין עמדית הרקים בלי זדון. אין כת פריצים בלי רשע. אין קלות ראש בלי ניאוף. אין מחלוקת בלא פשע. אין הרהור חטא בלי חילול השם. אין אשמה בלא איבה. אין לעג כמו ליצנות. אין עבירה כמו עזות. אין זדון כמו זדון שבועה. אין רשע כמו עין רע. אין תיעוב כחליקת לשון. אין שונא כיצה\"ר. אין אויב כחשק תאוה. אין אוהב אמיתי מן יצר טוב. אין למעלה מלב טוב. אין ערמה מן עומד בנסיון. אין זירוז מן הזכירה. אין רשף מן רשף היראה. אין חוזק מן החסידות בתחלתו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>קום <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יתעורר <b>ה</b>בוחר בדרכי הבורא ויראה מ\"ש הרב בעל עוללות אפרים, ויקנה בדרכיו מוסר טוב לנפשו, וז\"ל: הזכיר הנביא שלשה פעמים 'הוי'. א' הוי מושכי העון בחבלי השוא. ב' הוי חכמים בעיניהם. ג' גבורים לשתות יין. לפי שמצד שלש סבות אשר על פיהם יהיה כל חטאת וכל עון. סבה א' היא מצד קלות החטא בעיני האדם. כי כמה עבירות מצינו שבני אדם בעקביהם דשים ועוברים עליהם בכל יום, כרכילות ולשון הרע ושבועת שוא, ושחוק וקלות ראש וכאלה רבות, והן ראשי עבירות. ולסבת קלותם בעיני ההמון, ע\"כ פתאים עברו ונענשו, ושונין עד שנעשה אצלם כהיתר גמור. ונראה שלזה כוונו ז\"ל, שיצר הרע יהיה לעתיד בעיני הרשעים כחוט השערה, יראה כל חטא קטן, ולהיותו קטן, זה החלו עובר ושונה ומשלש עד שעושה חבילות חבילות של עבירות, עד שיעשה חוט זה כעבותות העגלה, וכארז\"ל יצה\"ר דומה תחלה לחוט של עכביש, ואח\"כ כעבותות העגלה, ובהפך זה בעיני הצדיק כל העבירות שוות, כקטן כגדול, כלם דומים בעיניו כהר גבוה, וחדל לעשות מסבה זו. ובדרך זו אמרו ז\"ל, כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. הסבה השנית היא להיות כל אדם חכם בעיניו, ודרך ישר בעיניו, וכל אחד מראה מ\"ט פנים טהור על השרץ שבידו, המטהר והמדמע קודש בחול וחול בקודש, ובסיבת היותו חכם בעיניו, אינו שומע בקול מוסרו לעולם, ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם, וסיבה זו גלויה וידועה, והיא ברבת בני עמנו. הסבה הג' היא להיות האדם שטוף בתאווה וחמדת הבלי העולם, הן באכילה ושתיה ומלבוש ועושר ונכסים וכבוד וזולתם. אלו הם המכים את האדם בסנוירים, באופן שטח מראות עיניהם, מראות מה תהא באחריתו, בחושבו כי לעולם חוסן. על שלש סיבות אלו בא כל יצור לכלכל משפט זה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, וסמיך ליה שלשה 'הוי' שהזכרנו. נגד הראשון סבת קלות החטא, זהו שאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה. ומפסוק זה למדו ז\"ל שהיצר הרע דומה לחוט, ועל הדרך שנתבאר. נגד השני סבת היותו חכם בעיניו, זה שנאמר הוי חכמים בעיניהם. נגד השלישי סבת היותו שטוף בתאוה, זהו שאמר הוי גבורים לשתות יין. המשיל כל החמדות למשתה היין המבלבל דעתו ושכלו של אדם. וכן אמר שלמה ע\"ה, למי אוי למי אבוי למי מדנים למאחרים על היין. היינו בשביל התענוגים ההם, הוא מאחר המוקדם ומקדים המאוחר. ע\"ד אומרם חז\"ל, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, וכאלה רבות בעניני אלהיים הראויות להקדים בזמן ובמעלה, והוא מאחר ומקדים טעימת מתיקת הבלי העולם אשר להם החיך יאמר לי לי עכ\"ל.",
+                "עוד כתב על פסוק (כי המצוה הזאת) אשר אנכי מצוך היום (לא נפלאת) וכו'. נראה לי שבא להורות שיש ארבע סיבות המונעים את האדם מדרכי התשובה. סבה ראשונה היא מי שעונותיו נפלאים ממנו, ואינו יודע במה שחטא, בודאי שלא יבקש לעולם רפואה למכתו, לא חלי ולא מרגיש, כמו שנתפאר דוד ע\"ה לאמר כי פשעי אני אדע. סבה ב' היא בהיפוך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בראותם כי עונותם רבו ראשם וגדלו עד לשמים. סבה ג' היא מצויה ברוב בני עמנו, הם השטופים בתאוות העוה\"ז, ומרחיקין זמן התשובה מיום אל יום עד אשר ימצא עת פנוי, ולעולם לא יהיה פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סבה ד' היא מצויה בסוחרים ותגרים, הדוחין ג\"כ התשובה עד מכרם הסחורה כפי חפצם, ונמצא עסק אחד גורר לו ולחבירו עד שימות בחטאו. וזהו כנגד סבה ראשונה אמר לא נפלאת היא. לא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו. כנגד השניה אמר ולא רחוקה היא. לא תמצא התשובה במי שמרחיקים עצמן בזמן, לאמר ליצרו הטוב לך ושוב ומחר אעשה כדבר המלך. וכן אמר שלמה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. כנגד השלישית אמר לא בשמים היא. לא תמצא דרך התשובה במתייאשין ממנה מצד שעונותיהם גדלו עד לשמים. כנגד הד' אמר ולא מעבר לים היא. לא תמצא התשובה בסוחרים לים כאמור. או יאמר ולא מעבר לים היא, על דרך ארז\"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם לעולם הבא, לכך אמר ולא מעבר לים היא. כי המליץ הבדרשי ז\"ל המשיל עה\"ז לים זועף, נמצא שעה\"ב היא מעבר לים, זש\"ה 'לא מעבר לים', כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והוא זירוז גדול לאדם שישוב אל ה' בבחרותו, כי לא תדע מה ילד יום עכ\"ל.",
+                "ונראה לי עוד ששה סיבות המרשלות לאדם מדרך תשובה, ולכל אחד ואחד סתירתה בצדה. והנם רמוזות בפסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו'. סבה ראשונה המונעות לחוטא לשוב, באומרו שאע\"פ שישוב, מעולם אינו יכול לחזור למעלתו הראשונה כמקודם החטא, שהייתי בכינוי 'ישראל' המורה על המעלה והצדקות כי אם בשם 'יעקב' המורה על השפלות והחטא, דכשלא הגונין מתכנים בשם יעקב כנודע, ולשלול זה אמר הנביא שובה ישראל. כלומר שובה בתשובה, ותזכה לשם ישראל כמקודם החטא. סבה ב' מתרשל אדם מעשות תשובה באומרו אע\"פ שאזכה לעה\"ב, איני יכול לזכות למעלה זו, שהיא לעמוד עם הצדיקים העומדים לפני השכינה. מדרגה גדולה מן המלאכים, שהמלאכים מבחוץ והם מבפנים נגד השכינה, מדרגה העליונה. והמלאכים שואלים לצדיקים מה פעל אל, מה הלכה חידש היום, לכן לשלול זה אמר עד ה' אלהיך. ר\"ל עם התשובה תשוב לעמוד עד ה' אלהיך, עד ועד בכלל, קרוב לו באופן שאתה מבפנים והמלאכים מבחוץ, כדאיתא במדרש פ' דברים (ד' רפ\"ו ע\"ד). סבה ג' מתרשל אדם מעשות התשובה בהיות מכיר בטבעו שאינו יכול לסבול תענית וסיגופים. לשלול זה אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כלומר בדברים בלבד תוכלו לשוב עד ה', בוידוי דברים כארז\"ל. סבה ד' מתרשל לפעמים לשוב, משום שמתבייש לעמוד בפני איזה חכם לשאול ממנו דרכי התשובה. לשלול זה אמר ושובו אל ה'. ירצה די שתשובו אל ה' ביניכם לבין עצמיכם, בלי שתצטרכו לשאול משום אדם, כי אין לבעל תשובה כ\"א עזיבת החטא ושלא ישוב בו לעולם ווידוי דברים. ודבר זה אין צריך לימוד מאחרים. סבה ה' לפעמים מתרשל החוטא לשוב, באומרו מכיר אני בעצמי שעשיתי חבילות חבילות חבילות של עבירות, ואימתי יכול אני לעשות כנגדם חבילות חבילות של מצות. לשלול זה אמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. מלמד שיאמרו לפניו ית' שיכפר כל עון, וקח אותם לטוב כאלו הם מצות, שיהפך העבירות למצות, יען שמצטערים מאד בעזיבת הרגל העבירות שבידם, ובזה נמצא דמיד בשובם נמצאים בידם חבילות של מצות מן העבירות שיתהפכו לזכיות. סבה ו' מתרשל בחושבו שכדי לעלות למדרגה שהעבירות יתהפכו לו לזכיות, צריך להרבות בקרבנות, ובזמן שאין קרבן יצטרך בהוצאות רבות במקום קרבנות, כגון לפזר מעותיו לצדקה, ובחושבו כך בא למנוע. לשלול זה אמר ונשלמה פרים שתפינו. כלומר שיח השפתים, ללמוד במעשה הקרבנות, יחשב כהקרבת כל הקרבנות, כארז\"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'.",
+                "והנני כותב כאן מ\"ש בספר אבן בוחן, וישא משלו על עוזבי ה'. העולם קרקע שוה, ובקצהו בור עמוק, גוב אריות אין מים בו, זולתי נחשים וצפעונים אשר אין להם לחש, רבים יהמו כדובים ככפיר ותנין. ואדם הסכל הולך סביב לו. עודנו מסתכל בתוכו צוחק ונופל. ובחמלת השם עליו אולי ישוב וניחם, הקרה לפניו מדי נפלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור, ונאחז בסבך השורש לבל ירד מטה פן יבלע, ובין כך ובין כך נשא עיניו וראה חור קטן ובו הלך דבש, ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד, ידו האחת מחזקת בשורש ובשניה ירדה הדבש להשיב אל פיו, ועודינו פעם אוכל ופעם חדל, והנה שתי חולדות, אחת לבנה ואחת שחורה, אוכלות תמיד שורש העשב, ואותו הפתי לפתותו הדבש שמצא, לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו, והוא לא ידע עד יעקר העשב מעיקרו ויפול פתאום לארעית גובא, ינותח לנתחים בתוך לבאים ואכלוהו ויאכלוהו ואין אומר השב. חסר תבונות נחרש ואאלפך חכמה, הנמשל בזה המשל המופלא, העשוי לרמז אחרית נבלים לבד. ובהפך הדין תהפך לשומרי דרך השם. אולם שהעולם קרקע שוה, כן היא באמת לעיני החוטאים, ברצפת בהט ושש, אין בו תלוליות וגומות, ובקצהו בקצה החיים, סוף של האדם, קבר פתוח שוחה עמוקה בתחתית מלאכי חבלה, יהמו כגורי אריות יכספו לטרוף נפש, רשע אִוְתָה רע, ובעוד אנשים ארורים פניהם למטה ונופלים עד קרוב לקרקע הבור הזה, כי גם בחיים קרוים מתים, אלא שהם מסתבכין בסבך עץ החיים הגשמיים, והם מוצאים סביבם ממתקי הזמן, כדבש למתוק אוכלים בהשקט ובבטחה, ושוכחים מבורות אדמה אשר תחתיהם, והעולם לא נתן בלבם שייראו, פן יפלו בתוך הבור אשר שם ערוב כבד ישלטו הדובים המה בנתחיהם. עודם נואשים מתוך הסכנה, והנה שתי החולדות הלבנה והשחורה, והם היום והלילה, מדקדקות חוטי חייהם אשר יתלו בהם, אשר ינתקו בהם באחרונה ויפלו לגמרי, אהה ליום בעת שחור ורגע וזעם, עת אשר אכלו צוף דבש פרי מעלליהם, יאכלו פרי נבלה ללענה עכ\"ל.",
+                "ואל יבטיחך יצרך לומר מה אעשה, שכל אשר תאוה נפשי מכל דבר רע איני יכול מלעבור לעשותה, זהו שקר ודבר כזב, מה תענה שאתה מתאוה להיות מלך, ואע\"פ שאינך ממלא תאותך אינך מת, וכן אתה מתאוה לשכב עם כל אשה שעיניך רואות, ואע\"פ שאינך יכול לעשות רצונך אינך מת. וכן כמה דברים שהרשע מתאוה ואינו יכול למלאות תאותו ואינו מת בשביל זה, וא\"כ איך תוכל להשיב ביום הדין, לא יכולתי לנצח תאותי שהייתי מת. ומה גם שקדם הצווי עליך, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. אפילו שנוטל את נפשך. נקוט האי כללא בידך, שכל עצת היצר עליך, לבטל מצוה ולעשות דבר נגד רצונו יתברך, אע\"פ שהוא בראיות חזקות וברורות המורים היתר, אל תאמן שהכל שקר וכזב, והם ראיות בנויות על קו תוהו ואבני בהו, אלא דחולשת שכלך אין מבין סתירת ראיותיו. הלא תראה בעיניך, אף כי חלוש הוא, איך כל ראיותיו שקר, שהרי צוה לך יוצרך שלא תאבה ולא תשמע דבריו בראיות ושלא בראיות, כי לא נתן ציוויו לשיעורי', א\"כ החיוב מוטל עליך, לקיים כל הכתוב בספר תורת משה ובתורה שבעל פה, ואין לשמוע לשום מסית לנטות ימין ושמאל. גם הנני מודיעך דרך בלימודך, באופן שלא ימצא יצרך פתח לבטלך. שאם ימצא סדק כחודה של מחט לבטלך, ירחיק הסדק כפתחו של אולם, ואז תלכד ברשתו באופן שלא תוכל לצאת, דע כשאתה לומד, אל תבחר חדרי משכיות האדמה וחלונותיו, מהן פונות לרוח ומהן לים ומהן לפרדסים ומהן להרים וגבעות. באומרך דזכות אויר כל זה מחכים, ומאיר לעינים להבין בעומק למודך. דע כי זהו בכלל פתוי היצר, כדי שתתענג עם הראיה והרוח הנושב לקרר חמימותיך ותתגרה בך השינה בתרדמה כל היום מרוב העונג ותתבטל מלימודך. ואף שלא תישן בתחילת לימודך, תתפתה לו שתביט בשכיות הכותלים והצורות שבו כדי שתתברך יוצרך, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו אם הצייר ישראל, ואם גוי שתברך ברוך שחלק מחכמתו לב\"ו, ואין כוונתו שתברך יוצרך רק לבטלך מלמודך המביא לידי מעשה, ולהכניסך ולהרגילך לשמוע לו, וכן פעמי' יתן בלבך לפנות אל עבר הים, באומרו ראית הים מאיר העינים ומחדד השכל. ופעמים לראות אל הפרדסים עד שיסיר מלמודך מכל וכל.",
+                "לכן כשתרצה ללמוד תורה, בחר לך מקום שפל קירות המקום בנין לבנים, והתקרה עצים קטנים. שעם זה אין מקום טוב שתתן עיניך כי אם על הספר שלפניך ועל כתיבת חידושך שבידך. יען שאם תחזור פניך אל קיר המקום, תדאג נפשך בראותך חורים חורים, מלאי' נמלים ובתוכם שריקות עכברים, ואם לתקרה תשא עיניך אשר תראה בית עכביש מפסיקים בין אויר הבית והתקרה, ועל ידי כך אינך מסיר עיניך מעל הספר, וכל דעתו ועינו על מה שכתוב לפניך, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כיון שאין יד ופתח ליצרך להסיר עיניך מעל הספר, באומרך ראה זה חדש, כי אין מקום לפנות בארבע רוחות הבית, שלא תבכה ותקונן על הראיה. והנה התנא הקדוש רמז מזה באומרו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' עד ועל הארץ תישן. רומז שאין התורה נקנית לא בתענוג המאכל והמשתה, ולא בתענוגי המקום כי אם על הארץ תישן, והשינה בבית מושבו היא, הרי רמז שישכן בבית החצרים ושפלים יותר סמוכים לארץ. ואני הכותב מעיד אני עלי שמים וארץ, שרוב מה שחנני השם לחדש בתורה למלאכת עול הדרוש שעלי, מדי שבת בשבתו, היום ת\"ל כמו שלשים שנה, היה במקומות שפלים ועל הארץ, ובתוך אנשים עניים נבונים שפלים ונמוכי הרוח, כי בודאי במקומות אלו שכינה שורה ומסייעת לאדם להבין ולחדש בתורה, הפך המבקש ללמוד בעליות הגבוהות, דבית גאים ישחק ה'. יש ענין אחר בהלומדי' במקומות השפלים ובתוך נבונים נמוכי הרוח, דכיון שהמקום שפל וכן העומדים אצלו, לבו שפל עליו ונכנע יצרו, ויוסר עם זה המסך המבדיל בינו לבין קונו על ידי רום לבבו, ושכינה שריא עליו, כדכתיב ואת דכא ושפל רוח. (אני עם דכא כארז\"ל). וכיון דשכינה שריא עליו, היא מדריכתו בדרך ההשכלה, בכל אשר ילמוד יצליח. ודע באמת שיותר יוכל האדם ללמד ולהרבות בתורה עם אנשים ת\"ח נמוכי הרוח, אעפ\"י שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה. לפי שכל עת שיאמר בפניהם מחידוש שך הלכה פסוקה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה, ודוחים דבריו בשתי ידים, וכראות זה כך, מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אינו משתדל עוד לחדש, באומרו שאין בשכלו להשיב עוד, ומאמת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה, ד'טפש' גזר עליו, וא\"כ מה לו ולצרה, לטרוח להבל ולבהלו ופורש עצמו למלאכה, לבקש פרנסתו דלזה נברא, אוי להם ואוי לנפשם לגורמים כך, לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה ונמוכי הרוח, ואע\"פ שאין חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר לפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו, ומגדילים החדוש כאלו היום ניתן מסיני, ובראות זה כך נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסיק גירסא מפומי', עד שמתגדל בתורה, ובאמת אז מחדש חדושים נפלאים, ויתמהו השומעים ומברכים ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכל זה גרם על שקבע תלמודו עם חכמים עניים ונמוכי רוח, צאו וראו שכך הוא, ולמפורסם אין צריך ראיה.",
+                "עוד לך כלל גדול, שלא ימצא יצרך פתח לשלוט בך בלכתך בלבדך בשוק, ואתה רואה נשים באות לקראתך, שים עיניך לארץ עד יעבורו, ואל תסתכל בהן, תדע שהראיה פתח להכניסך בהרהורים רעים, שתראה שיתגבר עליך בחוזק שתשא עיניך לראותם, ואם אין בראיה זו כלום, למה מתגבר עליך, עד שכמעט לא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה, כי אם מי שאהבת בוראו חקוקה בלבו, ואני כמה פעמים עשיתי תגר על הנשים היושבות בפתח החצרים לרוח היום, וכל עובר ושב מסתכל בהן בתאות יצרו, וכמה רעות נמשכות מזה כארז\"ל, עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה. ואם אמר יאמר האדם, מכיר אני בעצמי שיש בידי עבירות גדולות, סוגרות דלתי התשובה, וא\"כ לא עלי נאמרו הגדרים, ומה לי לראות או שלא לראות בעריות, דכאשר אבדתי אבדתי, דע שטועה אתה, שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וכמ\"ש החסיד בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י\"ו. כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ב\"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה, חוץ מצא מביתי, כענין אלישע אחר, אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של הקדוש ברוך הוא, אלא שרוצה לנסות אותך עד כאן.",
+                "ובכוונת המאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכו'. שנראה שאף שישוב אינו מתקבל, פי' הרב שני לוחות הברית ז\"ל דף צ\"ח ע\"ב בהג\"ה. שהענין שהקב\"ה חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ע\"כ הוא תובע בפה, ומקדים לבני אדם, ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כאלישע אחר, אינו הגון שהש\"י יפציר בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה. ולא שיפתח הש\"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה חוץ מאחר. וק\"ל עכ\"ל.",
+                "ונראה לי דמאמר זה מכריז ואומר לכל חוטא אף על פי שהגדיל לחטוא שישוב אל ה', משום דקאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע בכבודי ומרד וכו'. טעמא שידע בכבודו ומרד, מה שאין כן איזה חוטא בעלמא שאינו אדם גדול כאלישע שידע בכבודו, ובפרט בזמנים אלו דמי יודע בכבודו, וכיון שכן ישוב אל ה' וירחמהו, כיון שלא ידע בכבודו ומרד רק בחוסר ידיעתו.",
+                "עוד נראה כוונה אחרת במאמר, שהוא שורש ללמד ממנו כח התשובה, שהדברים אלו רומז הקב\"ה לאלישע אופן תשובתו ואל יתיאש מן הרחמים, וזהו שובו בנים שובבים חוץ מאלישע, כלומר חוץ מאלישע שאיני אומר שישוב, משום שידע בכבודי ומרד ויש עליו קטרוגים הרבה שאין מניחין לקבלם, משמע מכאן שרצונו ית' לשוב אלא שאין אומר לו שישוב, לטובתו שלא יקטרגו עליו, אך בעשות תשובה יש מקום לקבלו, דהיינו בחתירה שתחת כסא כבודו, דשם אין שייך קטרוג, ונכון,",
+                "ונוכל לומר שהוא גם כן ע\"ד הרף ממני ואשמידם. מי מעכבו דקאמר הרף ממני, אלא שפתח למשה (פתח) שיתפלל (כארז\"ל). גם בנדון זה, מה צורך לבת קול לצאת ולומר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. יניח הדבר בשב ואל תעשה, ואם יעשה תשובה אל יקבל אותו, דמה צורך להכריז שאינו מקבלו, אין זאת כ\"א לעוררו שישוב ואל יתיאש מן הרחמים שאין לו תשובה. גם ראוי להבין אומרו שידע בכבודי ומרד, שגם ירבעם היה גדול כאלישע ומרד, ואחזו הקב\"ה בבגדו וא\"ל חזור בך וכו'., יש לומר דידע בכבודו דקאמר, הוא שראה מעלת מט\"ט עד שטעה בשתי רשויות, ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת, ולכן אלישע שנכנס בפרדס וראה גדולת מט\"ט, עליו שייך לומר ידע בכבודי וק\"ל, באופן שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וא\"כ איך יוכל האדם לומר מכיר אני ברבוי עונותי ואין לי תשובה, ואעשה מה שלבי חפץ. לא זו היא הדרך, ולא זו היא העיר. אלא אעפ\"י שהרבה להאשים, יותר מעלה קונה עם התשובה, כיון שהורגל בעבירות ועכ\"ז שב אל ה', דקשה עליו כמות לשוב, עד שכמעט יכול למות כארז\"ל. מה שאין כן מי שלא הרבה לחטוא.",
+                "עוד אלמדך דרך בעשותך איזה מצוה, שלא ימצא יצרך מקום לעכבך ולמונעך ממנה, והוא בבא המצוה לידך, מיד קום רוץ לעשותה בלי שתחשוב עליה כלל, שאם תתעכב רגע לחשוב בה, יש לו מקום לבלבלך במחשבות ועצות רעות, משא\"כ כשמיד בבואה רצת אליה שוב אינו יכול כיון שאחז צדיק דרכו והתחיל במצוה. גם בבקר כשתעור משנתך מיד שתפתח עיניך השלך הכסתות מעליך וקום על רגלך ואל תחשוב אפי' רגע בענין קומתך, דזהו פתחו של יצר להתחיל לפתותך שלא תסכים לתפלה, גם לזרז אדם בעצמו לקום מיד על מטתו להשכים לבית הכנסת. ישים נגד עיניו שאם יאמרו לו שנפל אש בבית מיד יקום לברוח פן ישרף, ואע\"פ שהוא חורף גדול וכבדות השינה עליו וגשם ומטר, לא יחוש על כל זה כדי להציל עצמו משריפה, ואע\"פ שלא היה נשרף רק הגוף ולא הנשמה, כל שכן וקל וחומר שלא יתרשל לקום לעבודת בוראו להציל נפשו וגופו משריפת גהינם אשר אשו לא תכבה. ולא יחוש לא לצינה ולעריבות השינה ולא לשום דבר. וכן אם תשכב על מטתך ויבא עליך רוצח וחרבו שלופה בידו, מיד תקום לברוח בלי מתון לחשוב מה זה ועל מה זה. שים נגד עיניך שאם לא תקום להשכים לתפלה, חרבו של מלאך המות עליך בלי מקום לברוח להנצל ממנה כחרבו של בשר ודם, שעל ידי בריחה יכול אדם להציל עצמו ממנו. גם שים נגד עיניך שאם לך דבר מלך ושלטון שתשכים לפתחו, שרוצה לצוות לך דבר, בודאי שלא תישן כל הלילה עד הבוקר כדי שלא תכביד עליך השינה בבקר ולהשכים לפתחו כדי שלא לבטל דבריו. כל שכן וקל וחומר לקום באשמורת להשכים להקביל פני שכינה ולקבל שכר לעוה\"ב. ולא בלבד בעבור דבר מלך אתה משכים מיראת המלכות כראוי, אלא אפילו בעבור איזה דבר ריוח שיש לך, שאם יעבור השעה תפסיד, אתה משכים בלי איחור כלל ואינך חושש לא לצינה ולא לשינה, וגם אין מעכב לך גשם ומטר ושטף מים רבים. וכיון שכן לא תהיה כהנית כפונדקית, לקום באשמורת להתפלל לבוראך הזן ומפרנס אותך.",
+                "ילמד אדם מאיש שיש לו תשוקה לאשה וקבע לה זמן שיבא אליה באשמורת הבוקר שאז אין בעלה אתה בבית, לא יאחר רגע וכל הלילה לא יחשה מלשאול האור הבוקר ולא ישקוט לקום בצינת החורף לצאת לחוץ לראות אם האיר פני המזרח כדי למהר הליכתו שם, ואע\"פ שמסתכן בעצמו שאפשר יבא בעלה פתע פתאום ויהרגנו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, וגם מאבד נפשו ונותנה לחרפות, דהבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא, ועם כל זה אינו משים שום דבר נגד עיניו בערך אהבת תשוקתו. כל שכן וקל וחומר דצריך לעשות כל זה על אהבתו יתברך, שימשך לו הן בעליונים ובתחתונים וחיים בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הרבה עין לא ראתה. או איש אשר בו שבר רגל או שבר יד שנפל בלילה ונשבר, לא ישקוט מלבקש רחמים שיאור היום להשכים לפתח הרופא שיבקש לו רפואה. והנה אדם עושה כך לרפאות אבר אחד, איך לא יעשה כך להשכים רפואה לנפשו ולכל גופו, שכל אברים כלולים בו, להשכים לפני בוראו ולשאול ממנו סלח לנו אבינו כי חטאנו, שהוא רפואת הנפש, ורפאנו ה' שהיא רפואת הגוף. וכאן ודאי וגבי רפואת בשר ודם ספק. והרביתי במשלים אם שמן האחד מובן לכלם, משום ששנוי הדברים במלות שונות מושכין את הלב כנודע ומתפעלים יותר לשומעיהם, כי ברוב דברים לו יחדל פשע, כי ברוב השמיעה יחדל עצמו מלפשוע.",
+                "שמח לבי ויגל כבודי לפני בוראי, שפעם אחת הרביתי דברי מוסר ברבים ביום שבת קודש בשעת הדרש, והיה שם איש אחד שהיה מזמין לו אשת איש להלוך אצלה בליל מוצאי שבת, וכשמעו דברי המוסר ברבוי ומלות שונות, נשבע ליצרו ופירש ובליל מוצאי שבת בא להחזיק לי טובה וסיפר לי הענין והודה ולא בוש. הרי שבענין המוסר צריך לכפול הדברים המלות שונות שעל ידי כך עושים רושם, מה שאין כן בקיצור ובמהירות ובדרך העבירה.",
+                "כתה הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ארבע פעמים בשנה, שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, הקב\"ה מוחל לו על כל עונותיו. ואלו הם קודם עשרה בטבת. קודם י\"ז בתמוז. קודם ראש השנה. ובעשרת ימי תשובה עכ\"ל.",
+                "כתב בעל קיצור של\"ה ז\"ל, קודם עשרה בטבת הוא היינו ה' טבת ט' טבת וי' בטבת. כי בכלם אירעו מאורעות לישראל כנזכר בתענית צדיקים. אבל מה שכתוב קודם י\"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום ראשון מי\"ז בתמוז ויתענה י\"ז י\"ח י\"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום י\"ז, ואולי יחלוש וח\"ו יהיה מוכרח לאכול בצום של שבעה עשר. וידוע שהתענית הוא כקרבן כמו חלבו שיקריב ודמו להקב\"ה, על כן צריך להיות ממש דוגמת הקרבן להתודות שהוא הדיבור, שאם לא כן זבח רשעים תועבה. ומחשבה שצריך לשמו, כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין, שהמחשבה מפגלת הקרבן, כך צריך הבעל תשובה להיות חושב על מה הוא מתענה, ועל מה שהוא עושה תשובה, והמעשה הוא התענית שמקריב חלבו ודמו ע\"כ.",
+                "ועוד אמרו רז\"ל מדאמר קרא, זאת תורת העולה זאת תורת החטאת. כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבנות, על כן מי שאינו יכול להתענות וגמר בלבו לעשות תשובה, יעסוק בקרבנות ונחשב לו כאלו הקריב קרבן. ופשיטא מי שיוכל להתענות ועוסק גם כן בקרבנות שטובים שניהם כאחד.",
+                "כתב הזוהר שבהיכל נוגה יש כתות מלאכים שמכריזין ברקיע, כל מאן דמחייב נגיפה שיהא בנזיפה עד שיעשה תשובה קמי מריה, וכד תב בתשובה קמי קוב\"ה אלו מלאכים שראין ליה ואכריזו עליה שרא נזיפה מכאן והלאה צלותיה אעלת קמי קוב\"ה, ועד דלא שב בתשובה נזוף הוא דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סרסא ודחיין ליה לבר. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו לשוב מיד על מה שעבר כדי שיתירו לו מיד משמים ולא יהא בנזיפה. גם המרגיש במה שחטא מיד עושה תשובה, והרבה קל לו לשוב מעבירה אחת דאינה צריכה תעניות וסגופים הרבה, מה שאין כן כשאין שם על לב מה שחוטא שמרבה בכל יום להוסיף על חטאתו פשע, ונכבד המשא עליו כשרוצה לשוב מכלם, כרבם כן כובד סגופיו ואינו יכול לסבול ובועט בכל. לכן לתיקון זה יחשוב אדם לשוב בכל עת ורגע, ולא תזוז מחשבה זו ממנו, ומחשבה טובה קוב\"ה מצרפה למעשה, וכיון שכן בבוא לעשות תשובה בפועל, אין צורך כובד הסיגופים כל כך, כיון דקדמה לו המחשבה תמידית מקודם ונמחל קצת עם זה. ולכן בתשובה קצת בנקל מועיל, דהיינו מיעוט תעניות וסיגופים.",
+                "ובהיות שלא כל אדם מתעורר לעשות תשובה בראותו עצמו בריא אולם, רק בבוא ימי הזקנה, ורובם עד דכדוכה של מות. וכיון שנשתרשו כל חייהם בהבלי הזמן בעצת המסית סמא\"ל הרשע, הוא שטן הוא יצר הרע, בעת יציאת נשמתו יפתחו שיכפר בקונו וינצל. והאיש אשר הלך אחר עצתו כל חייו, בראות עצמו בצער המיתה, מתפתה ושומע לו וכופר בחושבו שעם זה ינצל מאותו צער. לא כן המוחזק כל חייו בהקב\"ה ובתורתו, בועט בעצת סמא\"ל הרשע שהורגל שלא לשמוע לו, ולכן בבוא אז לפתותו אינו נוטה אזן, אדרבה מקלל ומודיע לו שהבל הוא.",
+                "וסיפר לי חד מרבנים שאביו הרב ז\"ל הלך בשליחות, ובאחת הערים שנכנס היה כת בחורים כל ימינם אכילה ושתיה ומלאו תאותם מכל מה שלבם חפץ, לא היה עבירה שהשליכו אחרי גיום, שכלם עשו לא נזורו אחור, והיו כופרים בכל מה שכתוב בתורה, וא\"צ לומר בתורה שבעל פה. וחלה אחד מהם למות, וכשנכנס בחוליו התחיל לצעוק בקול מר והיה אומר לעומדים אצלו, הצילו אותי מזה העומד לפני וחרב שלופה בידו לחתוך בשרי חתיכות חתיכות. גם ראו שעושים למי שעשה עבירה פלוני כאשר עשיתי אני עם חבירי עושים לו כך וכך שפטים. וכן היה מזכיר כל מה שעשה עם חביריו, והיה צועק מר ואוי ואבוי, ומחלה ומשתטה לפני כל הבא לבקרו, שעשיר היה ומרבים העם לבא שיצילו אותו מהמשפטים שמורה לו המלאך המות לעשות בו ולכל העושה כמותו. ודברים כאלו רבים עד שהיו מרבים העם לבא לראות בעיניהם כל מה שאמרו רז\"ל שרואה הרשע בשעת מותו, והיו אנשים נשים וטף מהרהרים בתשובה. והיה בצעקה זו כמו ח' או ט' ימים ועד שאבי החולה קרא לחכמים והלכו אצלו ושאלו מה היה רואה, והיה מגיד להם שהי' רואה למה\"מ לא כדמיון כ\"א ראיה ודאית, ומראה לו המשפטי' המעותדין לו ולחביריו, והיה עושה לו הכעסות גדולות, אמרו לו החכמים שיאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ויתודה על חטאיו. והוא ענה חלילה לי מעשות זאת כדבריכם, משום שהשטן העומד כנגדו אומר לו שאם יאמר כן יעשה בו שפטים, ואם לא יאמר הוא יצילהו מצער חוליו, ואדרבה היה מחרף ומגדף כשהיו מפצירין אותו שיאמר שמע ישראל, והפצירו בו עד בוש ולא אבה לשמוע בקול מוריו. ויצאה נפשו באומרו איני אומר שמע ישראל, ונפנה והלך לחרפות. והחכמים פירשו מאצלו מיד שלא ידבק בלבושיהם מטומאתו עד כאן.",
+                "הרי כיון שהרשע מתדבק בחייו עם סמא\"ל, גם במותו מפתהו לכפור. לכן תקנו הקדמונים ז\"ל שימסור האדם מודעא בחייו שאם ח\"ו מסיבת בלבול דעתו יודה אל דברי המסית, יהיו דבריו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וקודם מסירת מודעא הזאת צריך האדם שישוב בכל לבו מהעבירות שבידו שעשה מנעוריו עד היום הזה. אע\"פ שכבר עשה תשובה ונתחרט ועזב את דרכיו המקולקלים, ועשה תשובה על כל העבירות שעשה, שמא לא עשה תשובה שלימה בכל לבבו, אבל עכשיו שמזכיר יום המיתה בוודאי צריך שישוב בכל לבבו כמו שאמרו בגמרא על פסוק רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם וכו'. ואם לאו יזכיר יום המיתה, כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו. לכן ישוב בכל לבבו.",
+                "וזה לשון המודעא:",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, האל הגדול הגבור והנורא, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כשתגיע אחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, עת פקודתי ברצון הטוב והפשוט ברחמיו ובחסדיו ובחמלתו עלי ליטול ממני נשמתי. שתהיה בעת הזאת דעתי צלולה ונכונה ומיושבת עלי ובשכלי כמאז ומקדם, להיות דבוק בו ובאחדותו ברוך הוא, ושלא לזוז מיראתו ואהבתו עד יציאת נשמתי מגופי עד ועד בכלל, ובקבלת עול מלכותו ואחדותו עלי, ה' אחד ושמו אחד. ותהיה גם כן דעתי צלולה ומיושבת עלי להצדיק דינו ברוך הוא אמת ודינו וגזרתו אמת. והכל הוא בחסד וברחמים עלי, ואעשה לו רצונו ברוך הוא הוא ביראה ובאהבה, כי רב ושליט הוא. ובאם שיהיה רצון הבורא ברוך הוא ורצונו הטוב והפשוט לאחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, כשתגיע עת הזאת ליסרני ביסורין קשים, ויהיה לי בלבול וטירוף הדעת חס וחלילה, הריני מצדיק דינו הקדוש והטהור של חסד ורחמים עלי, אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם באם שיבא חס וחלילה בעת הזאת המסית והמדיח המקטרג הגדול, יצרי הרע מנעורי להסית ולהדיח ולפתות אותי חס וחלילה לכפור בעושי יוצרי ובוראי מלך המלכים הקב״ה או בתורתו הקדושה והטהורה או במצותיה, הן מצות דאורייתא או מדברי קבלה או מדרבנן, תורה שבכתב או תורה שבעל פה או סייג וגדר ושמרת למשמרת חס וחלילה. הריני מוסר מודעא בצירוף קב״ה ושכינתיה לפניכם עדה קדושה במודעא גמורה בכל דיני מסירת מודעא שתקנו חכמים ז״ל, שיהא הפתוי ההוא שיסית וידיח אותי כאפס וכאין וכחרס הנשבר. באם שחס וחלילה אודה לו חלילה וחלילה מתוך צער ובלבול וטירוף הדעת ושכלי ולבי בל עמי, ואין אדם נתפס על צערו. אבל האמת מודה אני לפניכם בהודאה גמורה שאני מאמין באלהים הבורא ית׳ שמו, שהוא אחד ושמו אחד, ואני מקבל עלי עול מלכותו. שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וה׳ אלהים אמת ותורתו אמת, משה עבדו נאמן ביתו אמת ותורה שבכתב ושבעל פה אמת, וכל מצות דאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן אמת, וכל דקדוקי מצות אמת. ואני מאמין בהם באמונה שלימה, תהלות לאל ית׳ בלב שלם ובנפש חפצה, אל אחד נאמן, אדון כל המעשים ברוך הוא. ואין אני כופר חלילה וחלילה בשום מצוה מהמצות קטנה או גדולה מדאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן, רק את האלהים אני ירא. אני מאמין בי״ג עיקרים בכלל ובפרט. שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. ושיש שכר טוב לצדיקים לעוה״ב ועונש רע ומר לרשעים. ושיהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון הבורא יתברך שמו, שבידו להמית ולהחיות. ובביאת המשיח. והבורא יתברך שמו אינו גוף ולא דמות הגוף. והוא אור גדול ונורא מאוד. אור קדוש וטהור, אור קדמון אור צח אור מצוחצח. אור זך ונקי אור טמיר ונעלם. אור פשוט אין סוף ברוך הוא. והוא חי וקיים מקור מים חיים ה׳ וממנו תוצאות חיים. ויקוים בי מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. ונאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. לחיים טובים ולשלום תכתבנו אלהים חיים. אמן (יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי):",
+                "וטוב לאומרה ברבים כדי לזכות את הרבים, ואני המחבר קראתיה ברבים בתוך הדרוש ברב עם הדרת מלך. ואמרתי לעם שיתכוונו עמי במסירת מודעא זו לעת מצוא זו מיתה. שאפשר ימות אדם פתאום המיתה מצויה. לכן טוב לאומרה בחיים חייתו. גם כן אפשר דבעת חוליו תטרוף דעתו או לא ימצא בידו אז נוסח המודעא, לכן טוב לאומרה בהיותו בריא שדעתו מיושבת עליו כדי שימסרנה בלב טוב ובנפש חפצה בלי עונש כלל, כי סמוך למיתתו נראה כמוכרח. גם מצאתי בספר קיצור שני לוחות הברית (דף ק״נ ע״ב) וזה לשונו, מצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, וכתוב שם בשם הישיש הזקן המקובל ר׳ יהושע ז״ל שקבל מרבו ז״ל, כי האדם בשעת יציאת נשמתו, השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה׳ אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר שיבא לידי הודאה ח״ו, מאי תקנתיה להנצל ממנו. יכוין בי״ג עקרים. ואם אינו בשכלו או שאינו יודע על פה, יקראו לפניו בנו או אביו או אוהבו, והוא יודה להם וטוב לו: (ויאמר): אני מאמין באמונה שלימת במציאות הבורא יתברך שמו וביחודו אשר אינו גוף. והוא קדמון לכל. וראוי לעובדו לבדו. ונתן נבואה לבני אדם. ומשרע״ה היה אדון כל הנביאים. ומן השמים נהן לנו ה׳ את התורה על ידו. ולא תתחלף בשום זמן. יודע כל מעשה בני אדם. גומל טוב לצדיקים ורע לרשעים. ושישלח לנו משיחנו. ושיחיו המתים לקץ הימים. וכן אני מאמין כל אשר הורו וציוו לנו כל החכמים בתורה שבעל פה המקובל אצל כל ישראל. ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה, אני מתחרט וחוזר בי, ואני שואל מחילה מה׳ אלהי ישראל ומתורתו. עכ״ל:",
+                "אמר המחבר אליהו הכהן, כשהיה אדוני אבי ז״ל הולך לבקר את החולה, לא היה זז משם עד שהיה מכריחו לומר יגדל ששם הי״ג עיקרים. ועד עכשיו לא ידעתי טעמו של דבר, כי בודאי היה הטעם כדי להצילו שלא יכריחהו מלאך המות לכפור באלהי ישראל, דזהו תקנתו כמדובר. מצאתי מודעא לענין זרע לבטלה בספר קסת יהונתן (ועיין לעיל בקונטרס החידושים, תיקון לזרע לבטלה). וזה לשונו. סדר מסירת מודעא, דהיינו שצריכים להיות עדה שלימה עשרה אנשים מלבד אותו שמוסר מודעא, וצריכים להיות כשרים זה לזה, ולאותו המוסר מודעא. ונוהגין לעשות כן בין כסא לעשור או אף בתוך השנה מי שירצה. ונוהגין שכל אחד יתן נדבת לבו דבר מה לצדקה מקודם.",
+                "וזה לשון המודעא:",
+                "שמעו נא רבותי, אמרי פי את אשר עם לבבי, הלא ידעתם אשר קליפה קדמה לפרי צדיק עץ חיים. וע״כ מיום ברוא אלהים אדם הראשון לכל נוצר, תיכף בא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות בחלקלקות לשונו מדבר גדולות, מילין לצד עילאה ימלל, והסית אותי לאכול מעץ הדעת טוב ורע למרות את פי אלהי ישראל מלך מלכי המלכים הקב״ה וברוך שמו ומיוחד בפי כל בשמים ובארץ. ואחר נעלה ברוח סערה ואש מתלקחת בשמים וקטרג עליו עד אשר נגזר מיתה עליו ועל כל דורות הבאים עד ימות המשיח. ומאז ועד עתה זה דרכו כל הימים לרבות הלילות על משכבו סליקו רעיונים והרהורים רעים לשמים, ויצפון לדם ישרים לבלות שאול ואוצר רחם לאכזרי וכל מעשיו להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואלמלא הקב״ה עוזר לנו אין בידינו להתחזק עליו וכל ימי חיי האדם בצער גדול. והנה בכל מקום אשר המצא ימצא מקום מוכן לפרעון חובות ישנים וגם חדשים מקרוב, הוא בעצמו או גירי דיליה. והנה יודע לכם את אשר אמרו חז״ל אשר בשעת הסכנה הגדולה הלא היא בעת אשר הוא סמוך ליציאת נשמת האדם, ואז הזמן היותר נאות להשיב הפקדון אשר הפקד אתו כל ימי הבלו, לעשות תשובה ויתודה על עונו עד דכדוכה של נפש, ויקבל עליו עול מלכות שמים רבה וימסור נפשו רוחו ונשמתו לאשר נתנו. והוא לא כן ידמה, הפך עליו בלהות חלק משמן חכו והמה פתיחות לבלות שאול ואבדון נפשו לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובזה יערב ויבושם לך, והקל מעליך עול היסורים הקשים והמרים, וכל מגמתו להפילו שחת והוא ימשול בו בגופו, לעורר עליו דיני דינין קשים ומרים כלענה וראש, הכל לשוחטו בסכין פגום ולעשות טרפה ח״ו, מלבד שאר אונסים אשר יקצרו כמה יריעות מהכיל. והנה עם מה שאמרו חז״ל אין אדם נתפס על צערו, ואנוס רחמנא פטרו, מ״מ אם אינו עושה כלה עושה מחיצה בינו לבין אבינו שבשמים, ע״כ הנני מוכן ומזומן מהיום עד אחר מיתה למסור נפשי רוח ונשמתי לאל רחום וחנון עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ב״ה וב״ש, ובפניכם אני מוסר כל החלקים אשר הם המה בי מנפש ורוח ונשמה להקב״ה אשר בחסדו הגדול נתן אלי, וכל מה שעשה מהיום עד עולם נגד המסירת מודעא הזאת, הלא המה בטלים ומבוטלים ולא יהא ממש בדבורי ובמחשבתי או ברמיזתי ומכל שכן במעשה ח״ו, והנני מבקש מאת מעלתכם שתצרפו עמכם השכינה הקדושה והטהורה לבטל כל מה שעשה מהיום עד עולם נגד מסירת המודעא הזאת, ולא יהא ממש בדיבורי או ברמיזתי או במחשבותי לבטל אחת ממצות הקב״ה, ומכל שכן דבר היוצא מן הכלל כלו. כי אני הנני מוסר מהיום באהבה גמורה גופי ונשמתי לאל יחיד ומיוחד אשר האציל וברא יצא ועשה כל העולמות וכל הברואים. ובאם אשר יעלה על מחשבתי ח״ו נגד מסירת המודעא הזאת, בודאי כי הוא באונס גמור והכרח גדול. ובאם המלאך המשחית יבא לקטרג עלי מחמת אותה המחשבה יהיו דבריו למה ולא כלום ולא יעשה שום רושם כלל. גם אבקש ממעלתכם מאחר שאין צדיק בארץ בזמן הזה אשר לא קרה לו מקרה בלתי טהור בהוצאת זרע לבטלה באיזה אופן שיהיה. ואותן הטיפות המה חושבין אותי להם לאב ורוצין ליהנות ממני וממטתי אחר מיתתי באומרם כי אתה אבינו. בכן אבקש ממעלתכם תפלה שתעזרוני לבקש את פני ממה״מ הקב״ה להכניס לקדושה כל אותן הטיפות שיצאו ממני לבטלה. הן באונס הן ברצון בן בשוגג הן במזיד הן ער הן ישן הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים הקודמים. ע״י שם הקדוש היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו. בשילוב שם הוי״ה בניקוד שור״ק כזה (יחהבוו״ה), הנני מחרים ומנדה אותם המזיקים ושדין ולילין ורוחין שנבראו מטיפות קרי וזרע שלי כלם בכלל שלא יגעו בי או במטתי או בבגדי ולא ילוו אותו לקברי ולא יהיה להם רשות ליגע בי ובנפשי בשום אופן שבעולם. ואתם גם אתם תצרפו עמכם השכינה ותחרימו אותן באופן שלא יהיה להן כח לילך אחר מטתי ומכל שכן ליגע בי ובבגדי או בגופי או בנפשי. (אחר שאמר המוסר מודעא כל זה יאמרו העדה שלימה כולם בכלל):",
+                "בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, קבלנו המסירות מודעא זאת אשר מסר (פלוני ב״פ) גופו נפשו רוחו ונשמתו לעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל מה שיעשה מהיום נגד מסירת מודעא זאת, הן במעשה הן בדבור הן במחשבה, אנחנו מבטלים אותו המעשה או הדבור או המחשבה בצירוף קוב״ה ושכינתיה, ולא יעשו ב ו (בפלוני בן פלונית) שום רושם כלל. גם מחרימים אנחנו בית דין בצירוף קוב״ה ושכינתיה כל טיפות זרע שיצא (מפלוני בן פלונית) לבטלה עד היום הזה. גם אשר יצא ממנו בגלגולים הקודמים, גם אשר יצא ממנו לבטלה באונס מהיום עד אחר מיתתו, שלא יגעו (בפלונית בן פלונית), הן בו בעצמו בגופו או בנפשו הן בבגדיו הן במטתו. ולא ילוו אותו לקברו. וצדקו יהלך לפניו וכבוד ה׳ יאספו וינוח על משכבו בשלום. עכ״ל:",
+                "וכתב בספר טעמי המצות של הרב רבי מנחם הבבלי (סימן פ\"ו) והאריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה וכתב כשמוציא זרע לבטלה, בשערו אשר סביביו מתעטפים שם כחות הטומאה, משם נבראים רוחות רעות והמה נקראים נגעי בני אדם. ואחר מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, ואין צער גדול מזה רחמנא ליצלן, ותיקנו להקיפו י׳ טבולי יום, והם יריצוהו אל הבור עכ״ל. וכתב של״ה ואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה ת״ח ששום אחד מבניו לא ילווהו. ר\"ל א פי' בניו הנולדים לו מאשתו לא ילווהו ולא ילכו אחריו. אז גם בניו הנולדים לו משכבת זרע לבטלה מוכרחים ג״כ שלא ילווהו אותו. ע״כ:",
+                "וכתב הרקנט״י ז״ל בפ׳ ויחי, ואמרו קצת חכמי הקבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאבריו חוץ למטה. כי כל הנשאר ממנו חוץ למטה לא יאסף בקבורה העליונה, וזה ידוע ליודעי חן על מה מרמזת המטה, וסביב המטה מיני משחית, לפיכך צריך שיאסף אל עמיו ולא לחוץ לכחות הטומאה, וזה ענין האסיפה הנאמר בצדיקים. א״כ אותו אבר שהוא חוץ למטה נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה נשארת פגומה מקדושה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם. על כן העומדים אצל הגוסס יזהרו על כך, והזהיר ידבק בשכינה. והנה כשם שיש נגעים גופניים הבאים בגוף האדם, כי הם הנגעים הרוחניים הנעשים מן העבירות, פוגמים את הנפש. וכדוגמת טהרת ונגעי הגוף, כך טהרת נגעי ב״א הנעשים מן העבירות ופוגמים הנשמה. כשם שבנגעי הגוף ביום טהרתו והובא אל הכהן, כדכתיב בפ׳ מצורע, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. כך אין מציאות שיכולה הנשמה לראות פני הכהן הגדול ה׳ צבאות אם לא יטהר. לכן ישתדל האדם לטהר עצמו בעוה״ז, שאם לא יטהר ידחו נשמתו לחוץ עד שיטהר במשפטי גיהנם הקשים והרעים. רחמנא ליצלן. ויתן בלבנו אהבתו ויסייענו לטהר נשמתנו אמן יהי רצון. (וכיון שהבעל תשובה צריך התרה כתבתי לך זה) כל מי שעושה התרה אחר שמתירין לו יאמר:",
+                "יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, שכל הקללות והארורים ונדויים ונזופים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי או ששמתתי את עצמי או אשתי או בני ביתי או את אחרים אשר מזרע ישראל המה. או אחרים שקללו או שאררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או אשתי או את זרעי או את בני ביתי. יה״ר מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, אלהינו שבשמים ובארץ, שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם. וכל הקללות יתהפכו לברכה, כמ״ש ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:",
+                "ואחר כך כל העדה הקדושה יחזרו ויאמרו לו ג׳ פעמים בלשון הזה. כולם מותרים לך, כולם שרויים לך, כולם מחולים לך. כשם שאנחנו מתירין לך בבית דין של מטה כך יהיו מותרין בבית דין של מעלה ולא יעשו בך רושם כלל. וכל הקללות יהיו כולם לברכה כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:",
+                "גם מענין קרי מצאתי בספר חוקי חיים (דף קפ״ה ע״ב) אם ראה קרי ח\"ו, כשניעור משינתו יטול ידיו ויאמר. רבונו של עולם, עשיתי זה בלא כוונה רק בהרהורים רעים ובמחשבית, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי מחוק ברחמיך הרבים עון זה והצילני מהרהורים רעים וכיוצא בהם לעולם ועד. אמן כן יהי רצון. ובשעת נטילה יכוין כאילו טבל במים דכתיב ארחץ בנקיון כפי. ויעלה לו כאילו טבל:"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>דעתי <b>ה</b>מחשבות <b>ו</b>רצונות <b>ה</b>אדם שהם לשמוע דברי מוסר הבאים מילי מילי המושכים לבו של אדם. לכן ראיתי לחבר שני פרקים, פרק זה ושאחריו מדברי ספר התפוח מרבינו שלמה זצלל\"ה. שהוא מוסר דרך מליצה דברים נכוחים בשפה ברורה. וחלקתי הדברים לשני פרקים, יען שלא יכבד על הקורא, דכיון שיש ריוח בין הדבקים מתחזק לב האדם להיות קורא ושונה. וזה לשונו:",
+                "הבה נתחכמה לתור לנשמה מנוחה שלימה בשכבה ובקומה לעתיד לבא. והיה כי תבא לפני יוצרה לדעת הטובה היא אם רעה אם המצא טהורה ונאה. חפץ בה המלך ונקראה לפני השם להלך והוא בהיכל המלך. תחת כסא אדוניה והאיר אל עבר פניה. מזיו שכינתו תשבע קדושה וישם כתר מלכות בראשה. וראשית עבודתנו בהקיצנו משינתנו. נכין לבבנו ליחד אלהינו. ולכל פעולה נקדים התפלה. יחד עשיר ואביון תהלות לאל עליון. יתנו נעימות למחזיר נשמות. להודות לה׳ ולהלל לשם תפארתו ישיב הפקדון אשר אתו בלב שלם לקרוא כלם בשם אלהיכם אל עולם. איש איש לפי דעתו ושכלו אשר ימצא לו. בתפלה יכונן לבוא אל המלך ולהתחנן בית אלהים יהלך ימהר יחיש אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. זאת התורה כל אשר יקרא אל ה׳ ויבקשנו בית אל ימצאנו ושם ידבר תחנונים לא ישא פנים יכוף כאגמון ראשו לבקש על נפשו. כי תבא מעון ביתו שים כבוד תהלתו. דום מדברי הבל וְתִפְלָה ותן לאל תהלה. ורוממו תחת לשונך כבד ה' מהונך. עמוד לפניו במורא כי ה' עליון נורא, באימה ובפחד ורעדה לשמוע בקול תודה. את ה' תירא וגופך תרעד כי תשיתהו ברכות לעד. בוראך שָׁוֶה נגדך תמשילהו במעשה ידיך. תגיד מה מעשיו ומעלליו הוד והדר תשוה עליו. ועת התיצבך נגדו תכין לבך לעובדו. וקבל עול מלכותו וליחד אלהותו. אם לקראת אלהיך תכון אף ה׳ ישכון. כי תפגע בו וראך ושמח בלבו. ישמח יקח תפלתך, ימלא ה׳ כל משאלותיך. יתן לך כלבבך כי תשית אליו לבך.",
+                "ואחר התפללו תפלתו יצא אדם לפעלו ולעבודתו. ובכל מעשיו ועניניו לא ישכח את אדוניו. ויזכור בכל מפעליו ה' הנצב עליו. ויחשוב במחשבתו מה׳ כל משפטו לא יוכל לחחבא. כי מלאכיו יצוה. לכתוב גלוי ונסתר, ולהיות עדים בשטר. וכל רגעי שעותיך זכרה יום מותך מה היה ראשיתך ומה יהיה אחריתך. ותלבש חרפה מימי הפקודה. אשר יביאך אדון העולם במשפט על כל נעלם, ואת רוח הטומאה היא רוח הקנאה תעביר מעליך, וידעת כי שלום אהלך. יזהר ממנה בדבור במחשבה רשפיה רשפי אש שלהבת בחיים עצמות מרקבת. ואחריתה דרכי מות. ומשם יפרד חילוק הלבבות. רוב האיכות דברי ריבות. אש ולהבות. מים רבים לא יוכלו לכבות. שורש שנאת אח אחיהו היא קנאת איש מרעהו. ומן הקנאה תצמח שנאת חנם זו היא פתחו של גיהנם. השמר פן תכוה בגחלתה ואל תקרב לפתח ביתה. אשר בגאוה ינהיג עצמו בעליו אין עמו. ישלח אף ועברה למרבה המשרה. ממעלתו וכבודו יורידנו עמוק עמוק מי ימצאנו. ימח זכרו ושמו כאשר יבער הגלל עד תומו. פגע האסון יעורר כל איש צורר. למי תרחק ממקומה ואל ידבק בידך מאומה. כי הגבהות והגאוה המה מי מריבה. איעצך עצה טובה תזרעם כמו רוח. עליהם לבך אם נפתה, נבול תבול גם אתה. אם תבחר בם תפול ולא תקום כי ירחק ממך המקום. והאוחז במדות השפלות והענוה ששון ושמחה ימצא בה. לבו ורוחו בדכאו בשמים הכין כסאו. תחת כסא הכבוד מחיצתו כי שם ביתו. יתענג מזיו השכינה ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. יניח אדם הגאות לבעליה למאיר לארץ ולדרים עליה. את הכל יצר וברא האל הגדול הגבור והנורא. במעשיו בחכמה כלם מושל בגבורתו עולם. אין קצה לגדולתו ואין תכלית אל ממשלתו. אם מדת הענוה בגבולך רוח המושל יעלה עליך. וכל האוהב דברי בלע מארץ חיים יבולע.",
+                "איבה ישית יכריתה איש מעם רעהו ואשה מאת רעותה, וכפי עוותתו מאריך ברעתו. אותו על העצים יעריכו מפיו לפידים יהלוכו. נידון בגחלי רתמים ארכו לו שם הימים. כי הלכו רכילים עושה אורים גדולים. יחד עשירים ודלים. בעונש זה שקולים. בלשונם נתלים ולחומם כגללים. יפרוץ בם פרץ כמרגלים את הארץ. תקולע נפשם כי תצא מן הקצה אל הקצה. מפה ומפה מורים להם חצים כל אבריהם מפרקים ומרצצים. צריהם במהרה רצים והנוגשים אצים. נדונים בצינים פחים משלחי מדנים בין אחים. ביד פשעם משתלחים כמשפטם בחרבות וברמחים. בעמקי שאול קרואים, וינטשו בעמק רפאים. והמקבלים את דבריהם תועבת ה' גם שניהם נגד פניו מעלליהם חלץ מהם. כי מחזיקי ידם קרוב יום אידם. גם הם יקחו חלקם ואכלו את חוקם. נפש החוטאת בלשון הרע מטומאה נגועה ומדוכאה, והנה היא לא\"ה דוחים אותה והודפים את שר האופים, היו תהיה לנדה, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ירדנה בפרך יבא אידה היא העולה על מוקדה לאש תהיה לאוכלה כי רבים חללים הפילה. גם הליצנות תפר יראה וירא ה' כי שנואה. הן היא תועבה ומאוסה וירע בעיני ה' את אשר עשה. המחזיק בה משוקץ ומתועב אך בשרו עליו יכאב. מכונה נקרא נבל ונפשו עליו תאבל. יכין ללצים שפטים בעקרבים ושוטים. יובלו ליום עברות ויחנו במוסרות. לכן כל איש מה' ישאל אשר לא יתגאל. ומדת יראת הבושה מהור ימהרנה לו לאשה. תחשוך אותה מחטוא כי ה' אתו. חיי עולם יקנה ורצון שוכני סנה. נפש המרבה אשמה יוסף עצב עמה. כבודה ימיר בכלימה בעבור הרעימה. ועל כל פעולותיה דבריה ומחשבותיה ומעשיה נוכחת והיא כפורחת. תשכון הגויה יחידה בשחותו משכנתה ומגרת ביתה. גם הבשר יקרב למוסר לתת לו כפעלו והמת יהיה לו מות ואסון יקבהו יפרוש כנפיו יקחהו. עת בא חליפתו ישאהו על אברתו. נפש תנוד לבלי חוק, ותתצב אחותו מרחוק. מאור אל חשך יהדפהו באשר חללים שם הוא. ולרעיו ובני ביתו ישנא בדד ישב מחוץ למחנה. דבר ריע ואוהב נחוץ יוציאוהו ויניחוהו מחוץ. יכרו הקבר מהרה וישליכו אותו הבורה. ירה יירה בשחותו מזה ומזה לכסותו. אוהביו ורעיו ישכחו אותו ולא ידע איש את קבורתו. למכתו אין תרופה ובשר בשדה טריפה. לא יתהדר בריבו והונח במכאוב על משכבו. התולעים בקרבו עולים ויורדים בו. יגור באפלות במחשכים במצולות. ליחה ינוס ויכלה והוא כרקב יבלה. ומן החיל אשר עשה מאומה לא ישא. מעללי נפש והגוף ומעבידיהם עד האלקים יבא דבר שניהם. כצאן לטבח נלקחים בית שר הטבחים לכרות שם כירה לשתות שם מים ממרה, מים המרים שותים ויאכלו זבחי מתים, יחלק יפריד חברתם ויפץ ה' אותם. למשפט באות למות תוצאות. ואם הנשמה תיישר אורחותיה והעלה את נרותיה. בצד שכינה מקומה אצלה להיות עמה. והגוף אם יכשר על ספר הישר יכתב זכרונו, הוא ראשית אונו. השם יסעדנו לשומרו ירחמהו עושהו ויוצרו. ישכון לבטח בקרבו ולא יאכל את בשרו. באמת ובתמים ליוצרו אם יעבוד והיתה מנוחתו כבוד. כמה מעלות טובות לחשוב מחשבות. לקיים המצות תולדות ואבות. ולהתרחק מן העונות ומריב לשונות. ולעבוד הבורא ברצון ובאהבה בגילה ברינה ובשמחה רבה. חזק ואזור מתניך עשות רצונו כרצונך ותחשוב כל רעיונך הוא אביך קנך. תן בלבך להכיר יחודו אין עוד מלבדו. נוצר נפשך זוכרהו בכל דרכיך דעהו. לו תכין כל מחשבותיך והוא יישר אורחותיך.",
+                "העשיר אל ירום לבבו כי הרבה כספו וזהבו. הטובה הנתונה אליו יכירנה ותחת רגליו הגאוה ישפילנה. ויחשוב כי לא מחכמתו ירבה כבוד ביתו. וידע כי עושרו וכבודו הביא אלוה בידו. לו הכח והממשלה וכי הוא המושל הוא אלהיו וקונו. אדון לביתו ומושל בכל קנינו. וברצונו יקח הונו ממנו אל כל אשר יחפוץ יתננו. וישים האל תמיד נגדו לזוכרו כל ימי חלדו. יבין כי מאין יצרו ובראו מאחר עלות הביאו. יתן אל פניו מוראו אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו. ותמיד אל לבבו ישיב על שדה הארץ יחשב. רק העשיר בעושרו יתן לאלהים כפרו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>חקור <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יבקש <b>ה</b>דברים הנוגעים אל שמירת גופו, לעשות אופנים שלא ישלוט בו יד בעל בחירה, כגון שונאים בעיר או לסטים בדרך וכדומה משאר הנזקים, כדי להיות חי על פני האדמה לעבוד את בוראו בבריאות, כדי שיוכל לעובדו כראוי. לכן הנה נא הואלתי לכתוב בפרק זה הדברים המועילים לשמירה ולקבלת תפלתו, ודברים סגוליים המועילים לתקן נפשו וגופו.",
+                "כתב בספר חקי חיים דף קע\"ז ע\"ב, הרוצה ליסע למרחקים, יתן לו אוהבו איזה מטבע ויעשה בו סימן, דהיינו שיעקם אותו מעט על המזוזה, ויאמר לו בזה הלשון, הנני נותן לך מטבע זו שתהיה אתה שלוחי כשתבא למקום חפצך, תשליך אותו לצדקה בעבורי, ואז נקרא שלוח מצוה ואינו ניזוק באותו הדרך. וכשרוצה ליסע למרחקים יאמר פרשת עקידה. ואחר כך יאמר כשם שאברהם בעל החסד עקד את יצחק שהוא גבורה, כך השם יתברך יעקוד כל אויבי ושונאי ומקטרגי מעלי ומעל כל ישראל אמן. ויאמר פסוק וירדו כל עבדיך אלה וכו'. ויאמר תחנה זו, ירמ\"י או\"א שתשלח שרים ומלאכים הקדושים היוצאים מזה הפסוק, שילכו עמי בכל דרכי, ויצילו אותו מכל אויבי ומכל מיני פורענות המתרגשות ובאות, ויחסמו כל השונאים וכל הצוררים בשם הזה דאל שד\"י, שאמר לעולם די, שלא יוכלו לשלוט בי כל האויבים והשונאים לרעה ויצליח את דרכי. אמן.",
+                "קבלה אמתית, קודם שיסע לדרכו יקח שלשה אוהבים ויאמר לפניהם הפסוק הזה ששה פעמים, שיר למעלות אשא עיני וכו' עזרי מעם ה' וכו'. ובכל פעם יענו אחריו אל יתן למוט וכו'. יתן צדקה לעני קודם שיסע לדרכו ואז יתפלל התפלות, כמ\"ש צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. [ונאמר] והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וילמוד מעט קודם צאתו לדרך אם הוא בעל תורה, וכשבא אצל המזוזה ומנשקה, יעמוד ברגל ימינו בחוץ לאסקופה ורגלו השמאל ישאר בפנים. ויאמר בשמך ט\"ל אטל\"ה ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני, ה' ישמר צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. ואח\"כ יאמר אוריא\"ל ועורירי\"ן בשמכם אלך, ותבקשו ממלך מלכי המלכים הקב\"ה בעדי שלא יגיע לי שום מקרה רע ופגע רע. שמרי\"אל ישמרני, ברכי\"אל יברכני, ילוי\"אל ילוני. ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. שד\"י ישמרני שד\"י יצילני שד\"י יעזרני. ה' ישמור צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. לישועתך קויתי ה'. מימיני מיכא\"ל ומשמאלי גבריא\"ל ומלפני אוריא\"ל ומאחרי רפא\"ל ועל ראשי שכינת אל. אתה גבור לעולם יי'. יכוין ר\"ת אש שם זה אגל\"א. וכשיוצא משער העיר יאמר \"בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי כל העמים ילכו אשר בשם אלהיו ואני אלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד\".",
+                "דיני לויה עד חוץ לשער ולפחות ארבע אמות, וקודם שיחזור המלוה לביתו יאמר 'שד\"ה'. ויחזור פניו לארבע רוחות העולם, וכן פעם שניה יאמר 'השד\"ה', ולא יסתכל אחרי ההולכים, מובטח שלא ינזק ההולך עד שיחזור לראותו והוא סוד נעלם. ויאמר ברכת כהנים. ויאמר ירמ\"י אלהינו שבשמים שיקויים בך (או בכם) ברכת כהנים, (בכל) הכוונה והפירושים שדרשו רז\"ל, ואתם תלכו לחיים ולברכה ובהצלחה ולשמחה ולשלום בלי פגע רע למקום חפצך, ותזכו לחזור לבתיכם לחיים ולשמחה ולשלום אמן.",
+                "וההולך בדרך יאמר תפלת הדרך. ואח\"כ יסבב בידו או במקלו ויאמר ג' פעמים, יוה\"ך ישמרני יוה\"ך יצילני יוה\"ך יעזרני. ואם יש עדו אחר עמו יאמר לו ג' פעמים שלום עליכם, ויענה הוא עליכם שלום. ואח\"כ יאמר פסוק ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ר\"ם. וכשיאמר רא\"ם יכוין רפא\"ל אוריא\"ל מיכא\"ל. ואח\"כ יאמר חנוך ואליהו הלכו בדרך ולא הוזקו כך לא נזוק אנחנו ונלך בשם אלהינו לעולם ועד. ויאמר סימן לוי\"ה. דהיינו ל' פעמים לישועתך וכו' קויתי ה' וכו' לישועתך רויתי. ו' פעמים פסוק ויהי בנסוע וכו'. י' פעמים יברכך. ה' פעמים המלאך וכו'. ואח\"כ יאמר ז\"פ ויהי נועם. ויכפול בכל פעם הפסוק אורך ימים וכו'. ואח\"כ יאמר שיר למעלות אשא עיני וכו' ג\"פ, ואח\"כ יאמר פסוק זה ג\"פ. קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך. ג\"פ לאחור חרבך וכו'. ואח\"כ יאמר יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה שד\"י צבאות משגב לנו אלהי יעקב סלה ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה צבאות אשרי אדם בוטח בך ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו ג' פעמים. ואח\"כ יאמר ג\"פ אתה סתר לי, פנים ואחור. בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים ג\"פ לאחור \"עולמים וכו'\". ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ג\"פ לאחור \"בשלום וכו'\". מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. ולכוין ב\"ו ירו\"ץ גימט' שד\"י. ויאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים, חוסה נא וחמול עלי ותצילני מכל אויבים ולסטים שלא להרע לי ולכל הנלוים אלי לא בגופנו ולא במאדנו ולא בכל אשר לנו. וכן יהי רצון לפניך, אדון הרחמים והסליחות, הרוכב בערבות שתצילני מכל מיני אויבים ולסטים ושוללים ושודדים ומכל מיני כלי זיין ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם אמן סלה. ואח\"כ יאמר אדון עולם או אדיר איום ונורא. ולא יאמר קרב קץ נחמה רק קרב יום נחמה. כשפגע ביער קודם שיכנוס ליער יאמר שמך ה' ביער. ביער שמך ה'. ה' שמך ביער. קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד. יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה. כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם. אז ירננו עמי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך.",
+                "כתב בסוף ספר אורחות צדיקים: הרוצה ליסע ממקום למקום או מבית לבית לדור, אלו ימים בחדש הם טובים: ב' בחדש או ד' או ט' או י\"א ט\"ו ט\"ז י\"ט כ\"א כ\"ז כ\"ט בחדש. אבל יום א' וג' וכ\"ה בחדש אינן טובים ושומר נפשו ירחק מהם.",
+                "בשחרית קודם נטילת ידים יאמר, ראשו כתם פז וכו', ואח\"כ ירחץ עיניו ויאמר, עיניו כיונים על אפיקי מים וכו'. ואח\"כ ירחוץ לחייו ויאמר, לחיו כערוגת הבושם וכו'. ואח\"ך ירחץ שפתיו ויאמר, שפתותיו שושנים וכו'. ואח\"כ ירחץ מיעיו ויאמר, מעיו עשת שן וכו'. ואח\"כ ישים ידיו על עיניו ויאמר, ויתד תהיה לך על אזנך וכו'. ואח\"כ ירחץ פניו ויאמר, פני אריה אל הימין וכו'. ואח\"כ כשינגבם יגביה ידיו למעלה ויאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>היו <b>ה</b>דברים <b>ו</b>הצווים <b>ה</b>אלו על חיוב המוטל על החזנים.",
+                "ותחלה נקדים דברי בעל קצור שני לוחות הברית מדפוס אמשטרדם (דף נ\"ו ע\"א) וזה לשונו:",
+                "שמעתי רמז גדול על מעלת שכר החזנים לשם שמים. ואם ח\"ו אין כוונתם לשם שמים עונשם הרבה. כתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו'. צדיק כתמר יפרח סופי־תיבות קרח. יפרח כארז בלבנון סופי תיבות חזן. אם כוונתו לשם שמים יפרח כארז בלבנון, כלומר יעלה למעלה כארז בלבנון. וידוע שיסוד לבנון בגימטריא חקל רמז לחקל תפוחין כידוע למארי קבלה שיזכו לראות פני שכינה. וגם חקל אותיות חלק, שיהא לו חלק לעולם־הבא, ואם לאו יהיה כקרח ח\"ו. ועליהם נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.",
+                "על כן ראוי לכל חזן להתפלל תפלה זו שלא ישלוט בו יצר הרע המסיתו למצוא חן בעיני הבריות לבד ולבו בל עמו לשם שמים. ויתפלל תפלה זו קודם התפלה, ויכלול תפלתו עם כל חזני ישראל כדי שתהיה תפלתו תפלת רבים שמקובלת ביותר.",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, היה נא עמי ועם כל חזני ושלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, ידעם מה שישאלו. שלא יכשלו בלשונם ושלא יכלמו בם שאונם, ואל יאמרו דבר שאינו הגון שלא כרצונך. ושלא יהרהרו בתפלתם מחשבת חוץ. ואל יחר גרונם. ותן להם אמיצות כח ובר לבב וכח להפליא על עבודתם עבודת הקדש מלאכת שמים שלא יכשל כח הסבל. ואל יהיה להם רפיון ידים. וישלוט בהם יצר טוב ולא ישלוט בהם יצר הרע. ותן בלבם אהבתך ויראתך לעמוד לפניך ולשרתך ולשורר ולברך בשמך. ויהיה עבודתם לשם שמים בלב שלם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. אמן וכן יהי רצון.",
+                "כתב הט\"ז בשם הרא\"ש ז\"ל שאין מעלת השליח צבור תלוי ביחוס משפחה, ואפילו אם הוא ממשפחה בזויה והוא איש טוב, מכל־מקום טוב לקרבו מאותו שהוא איש מיוחס ואינו צדיק, דרחמנא לבא בעי, כדכתיב לרחוק ולקרוב. אבל אם שניהם שוים פשיטא שהמיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. גם צריך החזן להתפלל בנחת מלה במלה ולפי פירוש המלות ולא במהירות. ולא ישגיח על אותם קלי הדעת שאומרים לו למהר כדי שלא יאריכו בבית־הכנסת, כי עול בית־הכנסת הוא משא כבד עליהם. כי על ידי־זה שהוא מתפלל במהירות הוא מקצר בשבחו של מקום, ואינו יכול להתפלל בכוונה לפי פירוש המלות. וגם אם יש קצת יחידים שיראת אלקים נוגע בלבבם להתפלל בכוונה מוכרחים גם־הם למהר. כי כל חזן שמתפלל במיתון ובנחת יהיה לו שכר הרבה מאד בעולם הזה שיאריך ימים בנעימות ובטוב ובעולם הבא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מדה כנגד מדה. וכן יזהרו החזנים שלא ימשיכו ויאריכו בניגון בתוך התיבה, אלא יאמרו יחד התיבות השייכים לפי פירוש המשמעות וחיבור, ואח\"כ ינגנו בין התיבות. וכן אל ימשיכו הניגון באמן יותר מדאי, אלא כדי השיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן. כי מכח המשכת האמן שמאריך החזן שלא כדין והקהל שוהין ואין עונין אחריו אמן עד שיכלה הניגון מפי המנגן. הנה אם מפסיקין יותר מדאי בין קדיש ובין עניית אמן הוה בכלל אמן יתומה, שפירשו קצת מפרשים ז\"ל שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה, הוי אמן יתומה. על־כן יש ליזהר בזה. יש להזהיר החזנים ולהודיעם מה שכתב בזוהר פרשת נשא. כשאומרים ברכת כהנים, כשאומר יברכך ה' – יטה ראשו מעט כלפי ההיכל, וכשיאמר וישמרך ישא פניו להסתכל לצד ימין תחילה, והטעם לעורר מדת החסד. וכשיאמר יאר ה' יטה ראשו מעט כלפי ההיכל. וכשאומר ויחנך יהיה פניו נגד שמאל. שלום באמצע. וסימן יש\"א ראשי־תיבות י'מין ש'מאל א'מצע. ואם ח\"ו החזן מסתכל בשמאל תחילה הוא ח\"ו מעורר דין על הציבור. ע\"ש בזוהר שהאריך מאד שצריך החזן בתפלה להמשיך על הציבור חוט של חסד שהוא ימין, ואם החזן אינו עושה כן, יש לו עונש הרבה מאד ע\"ש שהאריך. עכ\"ל.",
+                "ונראה לי רמז נכון בשם חזן שהוא חי\"ת בתחלה ונו\"ן בסופו אותיות ח\"ן וזי\"ן באמצע, לרמוז אם החזן כוונתו להראות חן לציבור ולא לשם שמים, זי\"ן של מלאך המות מרקד בפניו ובו ימות. ומילוי אותיות חזן כזה, חי\"ת זי\"ן נו\"ן, האותיות אמצעיות כ\"ו שעולה מספר שם הוי\"ה. לרמוז שאם כוונתו לשמים שם הוי\"ה שורה עליו. גם חז\"ן נוטריקון חוזה נביא שהוא כחוזה וכנביא להגיד לצבור אם תפלתם מקובלת אם לאו, שהוא שלוחא דצבורא לידע על ידו אם תפלתם נתקבלה, אם שגורה בפיו אם לאו, סימן שלא נתקבלה וחוזרים בתשובה. וצריך החזן שלא ישנא לשום יחיד שבקהל ואע\"פ שעשה עמו רע, שאם יהיה שונא לו זהו סבה לטורדו מתפלתו, שבכל עת שרואהו בתפלתו מצטער ודואג וכוונתו מסתלקת ולבו בל עמו, ודברי תפלתו מן השפה ולחוץ. וגם כיון שהוא בשנאה עם חבירו איך מתפלל ויחד לבבנו לאהבה את שמך, שנמצא הוא כמרמה לקונו ח\"ו. ובמקום שיושפעו הקהל שפע ברכה בתפלתו הוא להפך ח\"ו. וגם גורם להמון העם שיוצאים ידי חובה בתפלתו שלא יצאו ונמצאו גורם להם שלא יצאו ידי חובת תפלה ונקרא חוטא ומחטיא. לכן כדי שיהיה דעת החזן צלולה עליו בשעת תפלה. צריך שיקדמוה מדות אלו. וותרן. ושלא יהיה מצר ליום מחר, מעביר על מדותיו. ומוחל על עלבונו. שפל ועניו וטוב לב ושמח. והטעם כיון שהוא וותרן מעולם לא ישנא לשום יחיד מהמתנדבים בעם ולא התנדב לו. דהוותרן הכל לפניו כאין. גם כשאינו מצער ליום מחר אם שאל הספקתו מגזברי הקהל או מאיזה יחיד ולא נתנו לו סיפוק כמה ימים ביחוד אין בלבו עליהם כיון שיש בידו פרנסת היום. גם בהיותו מעביר על מדותיו ומוחל על עלבונו, אף אם הקניטו איזה יחיד אין לבו עליו כדי שיצטער בראותו אותו בתפלתו. גם כשהוא שפל ועניו אפילו אם יחרפוהו לא ירגיש, וכמו שלא דברו עליו דמי. ובהיותו בכך מה שנאה יכול להיות לו עם שום יחיד. גם היות טוב לב אוהב כל אדם ואפילו טועים עמו ידונן לכף זכות. ובזה מעולם לא בא בשנאה עם אדם. גם לב שמח מסתפק בהכרחי ומשמח בחלקו, ואינו צר עין ומבטל הלשון הרע, שמדות אלו באדם מביאו לשנוא לכל אדם גדול ממנו בחכמה ובעושר ובאיזה ענין כנודע. ואע\"פ שכל הדברים הללו אסורין לכל אדם וצריך שיתרחק מהם בתכלית הריחוק, ובפרט ממדת הגאוה והקנאה. אך במי שהוא שליח צבור האיסור בכפל ועונשו בכפלים, לפי שמדות אלו מביאו להסיר דעתו מתפלתו ולבלבל כוונתו ולחשוב מחשבות בתוך התפלה בראותו שאין נודרים לו כיון שהוא נבל ולא וותרן מיד מצר ומקפיד ושונא. מה שאין כן החזן שהוא הפך מדות אלו כנזכר. גם בהיות החזן טוב לב ושמח, זהו סיבה שיחול עליו רוח הקודש בשעת תפלתו וממשיך בתפלתו שפע ברכה ורצון. על־דרך אין הנבואה שורה כי אם מתוך שמחה, דכתיב ויהי כנגן המנגן. ובזה יחול הברכה על הקהל. וכנודע מיצחק אבינו ע\"ה כשרצה להרך שאל שיעשה לו מטעמים כדי להמשיך שמחה ע\"י האכילה ושתיה, שעל־ידי כך ממשיך השפע בברכותיו כמו שפירשו ז\"ל.",
+                "גם כשהחזן גאה אינו קורא ליחיד לספר תורה בתואר הראוי לו, דהגאה מבזה הכל, ובזה קונה שונאים. ומה רצויה תפלה מפיו לפני המקום, כיון שהוא שונא ושונאים אותו. לכן צריך החזן להיות וותרן שפל ומעביר על מדותיו, ויחזק בהן כי שלש מדות אלו כוללות גם הנזכרות. דוק ותשכח הדבר ברור. וידע ההזן בי במקום שעולה להתפלל שהיא התיבה רומז לשכינה, ה\"א שבשם הוי\"ה, כן מקום שמניחים הספר תורה לקורא הוא רמז לה\"א אחרונה שבשם, והוא עומד בצורת וי״ו, והכל בכללות היא היו״ד שבשם, הרי שם הוי\"ה. וכיון שכן בכמה אימה ופחד צריך לעמוד וכל דעתו ומחשבתו יהיה בכוון תפלתו, להבין מה שמוציא מפיו ולקשר אהבתו ויראתו עם מי שמתפלל לפניו כדי שישמע תפלתו ויצאו כל הקהל ידי חובתו. גם כשמברך החזן בשמחות וגיל, או שאומר השכבה על שוכני עפר מיחידי הקהל, לא יגביה קולו כשמברך לעשיר וישפיל קולו ויגמגם דברו ויבליע שמות העניים כאלו הם בני בלי שם. שאז העניים מתביישים ברבים, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואוי להקהל שמוציא להם ידי חובה איש שאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה הרע והמר נולד לחזן שככה יעשה על היותו נבל נבהל להון ורע עין. וכיון שרואים שאין העניים מהמתנדבים בעם, באופן שיתקרב לו תועלת. כמשא כבד עליו הדבר היוצא מפיו לברכם או לקרוא להם בשם כתולדותם. או כשאומר על מתיהם השכבה. ומה יענה ביום הדין שבמקום הצדק שהוא הבית הכנסת ששם השראת השכינה, עושה בפניה כל אשר שנא ה׳ ושונא בפניו את אשר אהב. שהקב״ה אוהב עניים הוא, והוא מבזה אותם בפניו. היש עזות גדול לזה, היש עונש מספיק לזה. וכן תראה כמה חזנים שאין מתעסקים בעניי הקהל, לא בגילם ולא באבלם ושולחים שלוחים במקומם. כמלאך המות ששולח שלוחים להזיק כנודע. מטעם שאומר מה תועלת מגיע לי מזה העני. וכשמגיע איזה שמחה או אבל לאיזה עשיר אפילו מקהל אחר, משכימים קודם עלות השחר, ורצים באפלה ומסתכנים בעצמם לרוץ לרעה להכעיס את בוראם. שאם במקום שעוברים דרך שם יש כמה עניים אבלים מבקשים אחד למנין, אין נוטים אזן כדי למהר מהשכים לפתח העשיר לקונן על מתו בקול מר יתמרמר כאלו מתו ממש מוטל לפניו. קולם במר בוכה ולבם שמח בחושבם על שכר הקול שעתידין לקבל. וכל אחד מתחזק בקולו להתגבר על חבריו באומרו לפום צערא אגרא, ולי נוגע עוד מהחלק. והעשיר שמכיר שיש אבלים עניים בעיר ובאים רק אצלו. מכיר ברשעותם ומבזה אותם בלבו. וכשנותן להם השכר אינו נותן אחד מאלף ממה שחשבו ליקח. ויוצאים בפחי נפש ומחלקים ביניהם פרוטה לכל אחד כחילוק העני אשר ברחו ממנו. ונמצא אובדים שכר עולם הזה ושכר עולם הבא. והעשיר קנה עולמו בשעה אחת תחת אשר קנא לאלהיו לכבוד העניים. ומעשים הרעים הללו מונע מן החזן להיות וותרן ושלם במדות הנזכרים לעיל. ואיך לא יתן החזן נגד עיניו תמיד כי הוא במקום כהן גדול, דמתעסק בעבודה לכפר על העם, כי התפלות במקום תמידין תקנו. וכיון שכן כמה מהעונש יכול להגיע לו אם הולך חשכים ואין נוגה לו. דכמה פגם עושה באותה עבודה, והוא כאילו מועל בקדשים ממש. תחת שעל ידו ראוי שיתכפרו הקהל. ולכן צריך החזן גם כן להיות עיניו פקוחות להחזיר פניו לד' רוחות בית הכנסת, לראות אם יש מהמון העם מדבר איש את רעהו, או אחד מתנמנם. להרים קולו באותו צד כלאחר יד לעורר או להפסיק מלדבר. וידמה בדעתו כאלו עומד בבית המקדש עושה העבודה, והיחידים לפניו הם מאנשים אשר נמצאו במקדש וראו במעשה העבודה, שאם יטח יכולים למחותו. שעל ידי כך מטהר רעיוניו, כי מפנה כל מחשבות זרות ומתדבק באהבת הבורא שעומד בפניו ומדמה בדעתו כאלו בפניו רואה ומשגיח. ובזה נכנס יראה בכל לבו להתפלל בכל לבו, ואז תפלתו עולה כריח ניחוח לפני ה׳. גם יעשה החזן אופנים שלא יבא שום יחיד מהמון העם לקוץ בישיבתו בבית הכנסת מפני האיחור. כי יש מהמון העם דקשה להם הישיבה שם כמו שעומד בבית האסורים. לכן כדי שלא יבואו לחטוא, אל יאבד זמנו בניגונים להטעים קולו את העם, באומרו תי׳׳ר תי״ר תי״ר תי״ר כמה פעמים וא׳׳י וא״י כשיעור שעה. וביני ביני כל אחד מספר חלומו לחבירו שבצדו ממה שחלם בלילה כדי שיטיבהו. ומפסיק בין קדיש לברכו, ובכל המקומות שאין ראוי להפסיק. ובין כך וכך מתאחר הזמן – וכשמתחיל התפלה קץ בה. ומתוך צער ישיבתו שם הופך פניו בדאגה ואינו פותח פיו אפילו לענות אמן. לכן יקצר החזן מכל אלו הדברים, ומה טוב ומה נעים שלא לנגן כלל, ולהוציא כל אותו זמן לומר התפלה בנחת לאומרה מלה במלה בשפה ברורה. וגם תראה עוד חולי רעה, שכיון שנלאה החזן מחמת אריכות הניגון לומר תי״ר תי׳׳ר כמה פעמים, כשמתחיל התפלה ממהר בדיבורו משתי סיבות. כי נלאה מאריכות הניגון ורוצה להגיע למקום שמיוחד לו לנגן להשמיע קולו. וזה בידו לתקנו שלא יכשיל לאחרים. וכדי שלא יבא החזן לידי מכשול זה, אל יעשה החזנות כאומנות שאדם מתפרנס ממנו. דזהו מביאו לעשות דברים ולבקש אופנים במיני נגונים בחושבתו בדעתו שעם זה מוצא חן בעיני הקהל, וירבו בהספקתו, או לפחות יחזיקוהו לעולם ולא ימנו אחר תחתיו. אלא יעשה הענין לשם־שמים כאלו עושה בחנם על־ידי שבקשו ממנו בתחינה שיעשה. ויבטח בשם ה׳ וישען באלהיו כי הוא הזן ומפרנס, והוא מיישרו לעשות הטוב והישר בעיניו. דכיון שמשים בדעתו שעושה הדבר בחנם, עושה מה שלבו חפץ מהטוב, כי אין יראת בשר ודם מונעו מלעשות. גם צריך החזן שאם רואה שאין קולו ערב, אל ירבה בנגונים במקום שראוי. כמו נטילת רשות של ראש־השנה ויום־כיפור וכדומה, ובאריכות התיבה בסוף כל ברכה וברכה של עמידה. אלא יאמר במרוצה בהכנעה וביראה. דכיון שאין קולו ערב, קצין בקולו והם דואגים לשומעו. ומתוך כך באים להפסיק ולדבר. או לפחות לעשות רמזים כל אדם לחבירו כמצחקים ממנו. ונמצא גורם שחוטאים על ידו. גם יתפלל קודם שיעלה לתיבה שלא יבא מכשול על ידו, שיבאו מיחידי הקהל בעבורו להפסיק בתפלתם. ולא יקטרג השטן באותה תפלה. ושיתן לו הקב״ה צחות לשון שלא יבליע אות או תיבה מתפלתו, וח״ו יהיה קוצץ בנטיעות. דנוסח תפלות אנשי כנסת הגדולה תקנו על־פי המדות כלולות בהן שמות הקודש. ואם דובר ח״ו מלות שאין כהוגן שמוסיף או גורע, נמצא מפסיק בשמות וקוצץ בנטיעות, לכן יזהר שלא יאמר על פה, כי־אם עם הספר כדי שלא יבא להבליע תיבה או לדלג. גם יתפלל שהקב״ה יתן חנו עליו כדי שיתחבב תפלתו לכל שומע מפיו. וטוב לומר קודם שיתפלל י׳ פעמים פסוק ונח מצא חן בעיני ה׳. ומועיל מאד לחן והוא בדוק ומנוסה. וכן בכל דבר שאדם עושה. גם כשאומר החזן איזה פיוט כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון. יבחר שיהיה מהנגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד. ושיהיו דברי הפיוט דברים נוגעים אל הלב בלשון זך ונקי, ודברים מסודרים כראוי כאילו ברוח־הקודש נאמרו. כגון שירי הקדמונים ושירי כמהר״ר ישראל נאגא״ר זצ״ל אשר העיר עליו האר״י הקדוש ז״ל, שהיה ניצוץ דוד המלך ע״ה וברוח הקודש אמרן. ומה גם אם הם שירים מסודרים על פי הקבלה. לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותן לבם אל התפלה. מה שאין כך כשהפיוטים הם בניגון המעורר הריקוד והשמחה החיצונית, שמביא לשומעיהם לצחוק וקלות ראש ולפרוק מעליו עול מלכות שמים, ולהמליך יצרו עליו לטורדו, גם להרהורים רעים ולמחשבות זרות. והקולר תלוי על החזן הגורם. גם כשקורא הפרשה בתורה ידמה בעיניו כאלו התיבה שעומד בה הוא הר סיני, וכאלו אותה שעה מתקבלת מהר סיני וכאלו הקב״ה ופמליא שלו עומדים שם כשם שהיה בשעת מתן תורה. וכאלו הוא משה רבינו ע״ה האומרה, וכל הקהל העומדים סביב לסיני לשמוע מפיו תורה. ובהיותו מושרש בדבר זה, נכנס מורא בלבו ומכוין בקריאתו שלא להבליע תיבה או אות. בהיותו חושב שהוא כמתורגמן בין המקום ובין העם. ואל יהיה כוונתו בקריאתו להודיע את העם שהוא בקי בנגון הטעמים ובעריבות הקריאה, דמה מועיל לו זה כ״א לאבד שכר קריאתו. אך יעשה לשם שמים ודברים אלו מאליו באים. עוד צריך החזן כשיש חולה מיחידי הקהל שיכוין בתפלתו בברכת רפאנו שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה, שהרי ארז״ל שתפלת החולה עצמו מועיל מאד. והנה כיון שהחזן שלוחו של צבור הוא, ושלוחו של אדם כמותו, נמצא בהתפלל החזן עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל; דפעמים החולה אינו בדעתו להתפלל או שאינו יודע שתפלתו מועלת או שלא נזכר. ובהיות הוא מתפלל עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל. גם כשרואה החזן לאיזה יחיד נולד לו בן זכר, יגיל וישמח ויתן הודאה למקום, שהיוצאים ידי חובת תפלה על ידו פרים ורבים, אין זה כ״א שתפלתו רצויה לפני המקום. ואל ישמח בעבור התועלת המגיע לו ממה שנודרים לחזן ביום שבת קודש אבי הנולד וקרוביו דזהו מאליו בא. ומה לו לחוטא למנוע הודאה לבוראו בהיותו שמח לתועלתו ולא על מעלת תפלתו ומגלה למפרע שהתפלה היא בעיניו כאומנות לפרנסתו ולא על תועלת נשמתו. לכן כשמבקר החזן ליחידי הקהל בשבתות וימים טובים, אל יבקר לעשירים דוקא ולא לעניים, מהטעם שכתבנו שמעיד על עצמו שהתפלה כאומנות לפרנסתו, וראיה שמבקר דווקא למי שמגיע תועלת לאומנתו. שאם מבקר לכבוד שמוציאם ידי חובה, וכי לעשירים מוציא שמבקרם ולעניים אינו מוציא שאינו מבקרם. אין פחיתות גדול מזה שמעיד על עצמו. לכן יבקר לכולם או לא יבקר כלל, או מעט מזה ומעט מזה, כי אין לך מהדופי ומהפחיתות והגריעות והבזיון והחרפה כש״צ שרבים תלוים בו להוציאם ידי חובה. במקום היותו כשר עניו שגדול וקטן שוין לפניו עושה עצמו כעבד משרת בבית על פרנסתו שמכבד לרבו שלא ישלחהו מביתו. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. וכמה ביוש בעוה״ז ועונש לעוה״ב מגיע להקהל המקיימו עליהם לצאת ידי חובה על יד איש אשר בטחונו בבשר ודם, עליו אומר הקב״ה הכזה איש אבחרהו להתפלל לפני בעד הקהל הזה לכפר בעדו ולתת שאלתם ולמלאות בקשתם. הלא זה איש אשר אבחרהו לשרת לפני בעד הקהל. פתח תרצובות רשע התר אגדות מוטה. עניו שפל מעביר על מדותיו מוחל על עלבונו. לב טוב שמח בחלקו. וותרן טוב עין שמח בטובתו של חבירו, מרוחק מעין הרע מלשון הרע, שלם במדות, טוב לשמים, מקובל על הבריות, מרוצה לכל. ע\"י איש כזה אני מכפר בעדו ובעד כל הקהל. ואע״פ שלא יהיה ת״ח גדול, כיון שהוא ירא שמים ומסובב במדות אלו, די שיתכפר הקהל ע״י. ובלתי זו טוב להתפלל ביחיד מלשמוע תפלה מפיו. שהוא משל לצבור שהוצרכו לפייס למלך, ושלחו לפייסו ע״י איש שהמלך שונא אותו ומבקש להורגו. שבמקום פיוס מעלים חמת המלך עליהם בכפל ממה שהיה מקדם. (ועיין בזוהר פרשת נשא בעונש החזן שאינו הגון). וכתב הטור א״ח סימן נ״ג צריך שיהיה ש״צ הגון, דכתיב נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה. א״ר זוטרא בר טוביא אמר רב ואיתימא ר״א זה ש״צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה, ואיזה הגון – שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך, ומרוצה לעם ויש לו נעימה, וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים, ואם אין מוצאין מי שיש בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמע״ט. ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו כו'. וא״א כתב בתשובה שנהגו במקומות אלו למנות בזוי המשפחות לש״צ. ויש בדבר הזה ביזוי מצוה, כאלו אינו כדאי למיוחסין שבישראל, והוא כשאר אומנות. וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש כו׳. גם אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחוס שלו. ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. ולא כמו שעושים באיזה מקומות שאע״פ שיהיה רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות. והקב״ה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכתב הרב בית יוסף ז״ל בתשובה הרשב״א ז״ל. שאלת ש״צ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמיע קולו ערב, ומתגאה בכך אם ראוי למחות בו. תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם ש״צ זה שמח בלבו על שנותן הודאה להשי״ת בנעימה תבא עליו ברכה. שאחד מהדברים המחוייבים לש״צ הוא שיהיה לו נעימה, כדתניא בפרק ב׳ דתענית רבי יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב. אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה, כדאיתא בפרק אין עומדין. לפיכך ש״צ זה אם שמח ועומד ביראה, הרי זה משובח. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זח מגונה, ועליו נאמר נתנה עלי בקולה כו׳. ומ״מ כל מי שמאריך בתפלתו לא טוב עושה. ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ״ל.",
+                "ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר״ר אברהם אפומאד״ו ז״ל שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש״ץ אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה. ונהג כן שנים הרבה. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. ובעתוהו בחלום ואמרו לו איש אחד שהיה מכבד להקב״ה, והיה משמח בו מנעתו מלשמחו. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש״צ לשאול ממנו מחילה ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו ע״כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה. וכמה מהשבח והגדולה לש״צ שהזקין ותש כחו ונשתנה קולו, לומר להקהל הוא בעצמו למנות אחר תחתיו לסייעו. כי זהו עדות גמורה ומודעה רבה שכל השנים שירתו היה לש״ש, שהרי עכשיו שרואה שאינו הגון למלאכה הוא עצמו מבקש ראוי למלאכה. וכמה משובח ומעולה הוא לפני המקום. והדבר בהפכו. וטוב לשליח צבור שיאמר תפלה זו על קבלת התפלות. הביאו בעל ספר מרגליות טובות. וזה נוסח התפלה:",
+                "שמע ה׳ תחנתי, ה׳ תפלתי יקח. ואם ביום מנוחתי לא תשמע, ביום צרתי אקראך כי תענני. ואם למלך בשר־ודם אתפלל ואקרא כל היום ישמע תחנתי. גם אתה ה׳ טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום. ואם שמעת לחנה מפני שהתנדבה בנה לעבודתך והשאלתו לקדושתך שמע וקבל תפלתי שאני מתנדב כל אשר לי לעשות רצונך ועבודתך. שמעה ה׳ תפלתי ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. שאם שערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו. למה יאמרו מבלתי יכולת ה׳ לקיים משאלותינו אוטם אזנו משמוע, ואתם מתפללים אל אל לא יושיע. ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת וגו׳. וקיים בנו מקרא שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ולפחות קיים בנו והיה אחר שיקראו אענה ואחר שידברו אשמע שועתם וזעקתם, למה יאמרו הכסילים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. אנא אלהי אם חפצת שיאמינו אזן שומעת ועין רואה, ה׳ שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. שהנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט. הטה ה׳ אזניך ושמע, פקח עיניך וראה, ושמע את דבריהם אשר באו לחרף אלהים חי. למה יאמרו המינין עזב ה׳ את הארץ ואין לו עסק בנסתרותינו. לכן בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי. ואז יראו שאתה משגיח בפרטים ובוחן לבות וכליות, ולמה יאמרו כלו תפלות ישראל, בני אל חי, לפי שכלו חסדיו מרחם אותם ועת תפלתם חלף הלך לו. ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. ולמה יחרפו למערכות ישראל לומר אין בהם איש צדיק שישמע ה׳ תפלתו. שה׳ תפלת צדיקים ישמע וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וגם כי תרבו תפלה איננו שומע. ה׳ אלהים עד מתי עשנת בתפלת עמך, האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי, והקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה. מקול אויב מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני. ולמה יאמרו אין סגולה בלשון־הקדש להעלות תפלתכם לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומי בקש זאת מידכם והוא מצוה בלי תועלת ותם לריק כחכם. ועתה שמע אלהי את תפלת עבדך ואת תחנוני, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה ועשה בשביל אונאתי, דכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ויראו כל בשר כי פי ה׳ דבר. למה יאמרו הפיקורסים שאתה אכזרי משמוע תפלתנו. שמעה ה׳ בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ואם קרוב ה׳ לנשברי לב איה קרבתך לשברון לבי ורוחי אליך, קוה קויתי ה׳ אם לא תשמע. הטה אזניך אלי ושמע שועתי וחזק אהבתי עמך שאהבתי שישמע ה׳ קול תחנוני. ולמה יאמרו שאתה גאה. גלה נא ענותנותך לכל כי ימינך פשוטה לקבל תפלתנו ברצון, אהבה כי אתה שומע תפלת כל פה. ובמה יודע איפוא מציאותך עתה שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. עתה שהסתרת פניך ממנו עתה ששחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו. כמו שבימי קדם היינו מראים מציאתך לכל העולם אם לא תשמע שועתנו. ובמה יודע כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא עולם כמנהגו נוהג אם לא תאזין לתחנתנו. ואם למעני העומד בביתך היום לא תעשה, עשה למען שלמה עבדך אשר התפלל לפניך ושמעת את תפלת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. כן תעשה עמי העומד היום במקדש מעט בבית־הכנסת, וגם עיני ולבי שם כל הימים. ואם היו אשי ריח ניחוח לפניך תמידין ומוספין נדרים ונדבות שבבית מקדשך היו מקריבין. עתה שנחרב בית מקדשנו ונשלמה פרים שפתינו, תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ואל תראה פשעי ועונותי לסתום תפלתי מעלות אליך, כ״א שמוע תשמע תפלתי. האזינה תחנוני, באמונתך ענני בצדקתך ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ואם לא תשמע אתה ה׳ תפלתי, למי אפנה ולמי אתחנן ולמי אשא עיני וכפי, האם אשים בשר זרועי האם אבטח על משענת קנה הרצוץ משאר הנמצאים שיקבלו שועתי ותחנתי, הלא מידך הכל ומי זה אמר ותהי ה׳ צוה. אנא אלהי שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קרשך.",
+                "(עוד מצאתי בכ״י תפלה שיאמר הש״ץ בעת שממנים אוחו לשליח צבור): ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אתח הוא ה׳ אלהי האלהים אשר גדול אתה וגדול שמך בגבורה, האל הגדול הגבור והנורא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם. ממכון שבתך השמים תשגיח על כל יושבי ארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו של כל אחד ואחד. והשגחתך מפורסמת לעיני כל יצוריך בכללם וגם בפרטם, ובפרט על יציר כפיך הוא האדם אשר תפקדנו לבקרים תבחננו לרגעים, ודרכיו אתה רואה וכל צעדיו תספור. ואני עבדך בן אמתך לשמע אזן שמעתיך, ועתה ראתה עיני השגחתך עלי רימה ותולעה צל עובר ציץ נובל עפר ואפר כמוני. לעשות עמי חסד להקימני מעפר ומאשפות הרימותני להושיבני עם נדיבים נדיבי עמך, ומאחר עלות הביאותני לעמוד לשרת לפניך ולברך בשמך. ועתה מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. ואלו פי מלא שירה כים ולשוני רנה כהמון גליו ושפתותי שבח כמרחבי רקיע ועיני מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנו מספיקין וכו׳. לכן ידי שמתי למו פי, ולך דומיה תהלה, לפי שחנוניך הם חנונים ומרוחמיך הם מרוחמים ככתוב את אשר תחון יוחן וכו׳. לכן במתנת חנם אני מתחנן ומתפלל לפניך שתענה עתירתי ותשמע תפלתי ותתן לי קול נעים וערב וחזק מעתה ועד עולם. ואל יפסק קולו ואל יחר גרוני ולא אבוש במעני ואל אכשל בלשוני. ואהיה רצוי בעיניך ובעיני כל רואי. ונתתה לעבדך לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר, יעיר לי אזן לשמוע בלימודים. ויהיה ערבים דברי באזני שומעיהם. והאר פניך על עבדך והאר עיני בתורתך ודבק לבי במצותיך ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון ולא יבא לידי שום חטא ועון ותצילני מעין הרע ומיצר הרע משנאת הבריות. ואל ילעיגו הבריות עלי ולא על דברי, אלא תהיה עם פי בהגיוני ותורני מה שאומר בלי שום פקפוק. הסר ממני עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממני. וחנני ושמע תפלתי כי אתת שומע תפלת כל פה, יהיו לרצון אמרי פי וגו׳. וצריך השליח צבור לכוין בתפלתו שהקב״ה יכפר בעד הקהל שלא יגיע להם שום נזק. כי התפלה במקום קרבן, ומה קרבן מכפר אף התפלה מכפרת. לכן הש״צ שמוציא אחרים ידי חובה הוא במקום הכהן המקריב ומברך את העם. וכן תראה רמז בפרשת נשא בנשיא המקריב ביום ראשון בפסוק ולזבח השלמים בקר שנים אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב וכו׳. ״חמשה ״זה קרבן ׳׳נחשון ר״ת חזן. ומפסיק קרבן באמצע לומר שעכשיו שבית המקדש חרב ונפסק הקרבן החזן יכוין בתפלתו שהיא במקום קרבן, שהקב״ה יכפר בעד כל הקהל הקדוש גדולים וקטנים, להשפיע עליהם שפע רצון בבני חיי ומזוני אמן. ונרמז חזן בקרבן הראשון של נחשון בן עמינדב לרמוז שיאמר החזן בינו לבין המקום. רבונו של עולם עמי נדב להיות אני שליח שלהם במקום הכהן המקריב. שמע תפלתי וקבל עתירתי כאלו הקריבו הקרבן לפניך, דשלוחו של אדם כמותו, וכפר על כל חטאתם להשרות שכינתך בתוכם לעולם. אנס״ו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>גאולה <b>ו</b>השלימות <b>ה</b>מושג אז באותו זמן, ישים אדם בדעתו ויעלהו תמיד על זכרונו, וידבר עם לבו כמצער על כל פרטי אברי גופו, מהשלמות הנמנע ממה שמגיע לכל אבר ואבר על היותו בגלות. והוא הגורם במעשיו הרעים חורבן המקדש בכל יום, כאמרם רז\"ל כל מי שאינו נבנה המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. והטעם לפי שעונותיו הגורמים. ונמצא הוא מעמידו חרב, ולכן כאילו נחרב בימיו דמי.",
+                "לכן ידבר עם לבו – על כל אבר שבאבריו, יתחיל מראשו ויסיים ברגליו, וכה יאמר: ראשי ראשי! איך עונותי מונעים אותך מהיות מרכבה לשכינה, ודלת ראשך ארגמ\"ן (אוריא\"ל רפא\"ל גבריא\"ל מיכא\"ל נוריא\"ל), בהיות עונותי מעכבים הגאולה, אשר אז גילוי שכינה ומלכם בראשם. ולמה מצחי מונע אני לך מלהיות כתוב ונרשם עליך שם הוי\"ה, שעתיד הקב\"ה לרשום על כל אחד ואחד מישראל בזמן גאולתנו ופדות נפשנו, כדי שיתקיים \"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך\".",
+                "ועל מה אזני! מונע אני מכם לשמוע בקול מבשר מבשר ואומר, מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ולשמוע חידושי הלכות ורזי תורה הנגלין בגאולה. ולמה עיני! מעלים ומכסה אני מכם, מלראות באור הצפון לצדיקים שנגנז מששת ימי בראשית, שעתיד הקב\"ה להוציאה מנרתקו בימות המשיח, המעוכב על עונותי, שאדם מביט וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, וצדיקים מתרפאים בו. וגם מלראות את הנשמע כמתן תורה, כדכתיב על העתיד, \"וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר\". כלומר, יראו בעיניהם מה שפי ה' דבר, כמו בסיני רואים את הקולות, רואים את הנשמע.",
+                "וגם מלראות חידושי העולם ומלואו, כגון תחיית המתים, ואשה שתלד בכל יום, ושאין צער העיבור ולא צער הלידה. ושלא יצטרך התינוק לאחר לסייעו, כי מיד על רגליו יעמוד ובפניו ידבר פלאים, וכל עץ יטענו פרי מתוק לפה ומרפא לנפש. וכל עקר ועקרה יתרפאו, ואז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, ועינים הסתומות תפקחנה, ושלום רב בעולם ואין משחית ומזיק, ולא שום פגע רע בעולם. ולראות בנין בנוי בידי שמים בירושלים על תילה, וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב לה, ומלאכי מרום שומרים אותה דרך מעלה וכבוד. וחטה תתמר כתמר, והארץ תוציא לחם אפויה וכלי מילת, ונטפו ההרים עסיס. וכאלה רבות, אין חקר ואין מספר. מונע אני אתכם מלראות, מסיבת עונותי המעכבים ביאת גאולת ישראל.",
+                "ואוי ואבוי עליך אפי! במנעי ממך ריחות המתחדשים בביאת הגואל, מדשאים ופירות אשר תנתן אז להם הריח טוב שניטל מהם, וגם מלהריח מריחות גן עדן אשר אז יצאו משם לעולם, כמו שנאמר \"עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגו'\".",
+                "ומדוע פי! גורם עונותי בעיכוב הגאולה, למנוע ממך הכנסת אכילת הלויתן בסעודות הצדיקים, ויתר מיני התענוגים אשר יעלו באותה סעודה קדושה. ולמה חיכי! מעכב אני ממך טעימת יין המשומר בענביו, יין חכלילי, כל טועמו אומר לי לי. ועל מה לשוני! אני מעכבך משיר ורינון, דאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, ומלהיות מפיק מרגליות מחידושי רזי התורה דאז, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ומלספר תהלות ה' תמיד, על העבר ועל ההוה והעתיד.",
+                "ולמה צוארי! מעכב אני מלתלות עליך חרוזים הנעשים מחידושי תורה אשר יתגלו ויתפרסמו אז. ומדוע ידי! קושר אני אתכם מלשאת ולתת בסחורה מעורו של לויתן, שיתחלק לצדיקים לסחורה כאמרם רז\"ל. ולמה רגלי לנחושתים הוגשו, בהיותי מעכב אתכם מלעלות בית ה' בכל יום ויום, להקביל פני שכינה וללכת מחיל אל חיל, ללמוד וללמד ולשמוע חידושי הלכות שמתחדשים בכל יום.",
+                "וככלותו לדבר כל זה עם אבריו, יהפך עצמו לצד הנפש וידבר עמה וכה יאמר: צר לי עליך נפשי ואללי לי! וכאלה הגוף מדבר עמה ואומר: איך בחטאותי הכעסתיך ובעונותי צערתיך, ובפשעי העליתי חלודה, זוהמא מפסיק ביני וביניך, נתעבה עד קשה כחומת ברזל ונחשת, ואסרתיך שם במצוק ובמצור בחשך אפלה שיעור למשמש בה. ולא הנחתי לך חור קטן, ואפילו סדק כחודה של מחט, כדי שתכנס לך אור דרך שם, ובכל עת ורגע השמעתיך שם פחדים מטינופי העבירות שהייתי מחדש בכל יום, ולא נתתי לך מנוחה כלל, למלאות רצונך אפילו פעם אחד לעבוד ליוצר הנשמות, ולגרום עם זה קירוב גאולת השכינה, אשר בגאולתה ינוסו יגון ואנחה. וכל אברי היו משיגים כל המעלות והטובות והשלימות אשר יהיו בימים ההם כנ\"ל. וממך מנעתי השלימות הגדול והשלם, שאתה חלק אלוה ממעל! ואינך יכולה להדבק עם הנ\"ל עד מלאת ימי טהרה, ממה שישבת בתוך הטומאה בגוף טמא כמוני. ולאיש אשר עשה ככה בעולמו, מה סופו ומה אחריתו, אנשי לבב לא שיערוהו, וחכמים לא ימדוהו, ונבונים לא ישקלוהו. ובזה בעלות אדם בלבו הטובות המונע ממנו בעונותיו, ונזק והצער והתקלות הגורם לנפשו ולגופו בהיותם נידונין יחד ביום בואם לדין על מה שעבר. אם חטא נותן לבו לשוב, ואם לא חטא שוב אינו חוטא. כי לא דבר ריק וקטן, לשרש בלבו כי הוא הגורם העיכוב הגאולה, דבר הנוגע לגאולת השכינה ולתועלת עליונים ותחתונים, ותיקון ארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. והדברים השלימים הנוגעים לכל פרטי איבריו, מזדעזע וחוזר לאחוריו ושוב אינו חוטא. ולפחות אם יחטא, לא יהיה דרך זדון ומרד, כי אם דרך אונס, שאז אין החטא כבד ובנקל ימחק. ומה גם אם יעלה על לבבו שחטאו עושה פגם גדול, כי נשמתם של ישראל עמדו במעמד הר סיני ונתחייבו במצות, ואם כן פגם שעושה האדם, הוא פגם ודבר נרגש, על דרך אם פחות שבפחותים יקלל באדם גדול אינו נרגש מקללתו, מה שאין כן אם יקללהו גדול כמותו שמרגיש צער וקלון. לכן ישראל שנשמותיהן של כולם עמדו בסיני, כדכתיב בפרשת נצבים, \"כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה\". כאמרם רז\"ל פגם שלו נרגש.",
+                "ונראה דזהו כוונת פסוק \"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם\". דמלת כלכם אך למותר, אלא אמר כלכם, לרמוז שעמדו בנציבה זו, לא אתם בלבד אלא כלכם, גם כל הכלולין בכם, שהן הנשמות העתידות להיות עד סוף כל הדורות, וזהו כלכם לפני ה' אלהיכם כמדובר."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>נחמה <b>ו</b>גילוי <b>ה</b>משיח נעלמה מעיני כל חי, ומעיני השמים נסתרה – אלו המלאכים, כי לבא לפומא לא גלי. ובהיות שבפרק הקודם לזה דברתי מהדברים שיהיו באותן הימים, יחדתי סמוך לפרקו – פרק זה, שלא יוציא אדם זמנו לבקש קיצין ולומר בזמן פלוני יהיה הגאולה או בזמן פלוני, כי יוציא זמנו להבל, כי לא ישיג כולם מאחר שהדבר כמוס וסתום. ונפיק מזה חורבה, שהמון העם השומעים בראותם שבא הזמן המיועד ולא בא, בועט באמרו שוב אינו בא. כי אינם יודעים שכוונת הנותן את הקץ היה לומר, ראוי לבא בזמן פלוני אם יזכו, אך אם לא יזכו יתאחר עד זמן הקבוע להקב\"ה היודע הנסתרות. לכן אין לאדם כי אם לשרש בלבו אמונת עיקר ביאת הגואל, שהוא אחד משלש עשרה העיקרים. ויחשוב בלבו הישועות והטובות והמעלות השלמיות במושכלות הוגופניות המגיע לישראל באותן הימים, ויחשוק בחשק גדול ואהבה רבה ודבקות גדול, לאמר מי יתננו היות הגאולה בימי לבא באותם הימים, כאדם שיש לו חשוקה שנקשרה נפשו בנפשה, שכל חשקו ומחשבתו בה בלי פירוד ומקשר עמה כל מחשבתו, כן יהיה תאות נפשו על אותם הימים, כדי להשיג שלימות נפשו וגופו, להדמות לבוראו על ידי השגת סתרי רזי תורתו. ובזה נקרא שכל ימיו הוא מצפה הגאולה, ואם ימות אין דין עליו – צפית לישועה! כי אין קיווי גדול מזה. ובפרט שכוונת הקיווי אינו אלא כי אם כדי להבין ולידע סתרי תורה ולדבקה בה, ולהיות דומה לקונו כמדובר.",
+                "כי הנה כבר יש לו דמיון מעט לאלקים כמ\"ש בס\"ד, וכל שכן אז שיתרבה חכמתו ובינתו ויתרבה בשלמיות השכליות. הבט וראה בדמיון האדם לאלקים, בספר אורחות חיים (דף ר\"י ע\"ב) וז\"ל: ועתה שמע חכמה מופלאה, כמו שהאלקים עליון ומושל על כל האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה, כן האדם כל עת שיעשה רצון בוראו, כי למשה ע\"ה אמר הקב\"ה במעשה העגל, \"הרף ממני ואשמידם וגו'\" ובמעשה קרח בלעה האדמה אותם ואת כל אשר להם על פיו, ואליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דבריו, והוריד האש והרג לנביאי הבעל והחיה המת וגזר על אלישע להיות לו פי שנים ברוחו. וכן כל הקדושים אשר בארץ היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב\"ה כשעושין רצונו, לכן הזהר לקיים תורותיו וחקותיו ומצותיו כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלקים יודע ומבין אחור וקדם, כן האדם שנתן לו אלקים חכמה, וכמו שמספיק אלקים ונותן לחם לכל בשר, כן האדם מכלכל את בני ביתו ומשרתיו ובהמתו. וכמו שהאלקים משלם גמול טוב ורע כן האדם. וכמו שהאלקים עושה בנין העולם ומוסדות הארץ ונטיית הרקיע ומקוה ימים, כן האדם עשוי לבנות וליסד לחרוש ולזרוע ולהצמיח ולנטוע ולעשות כל דבר, אך ביגיעה ותלאה והכל ברצון הבורא. וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלקים, כך אין יכולת בריה לראות את הנשמה. וכמו שהאלקים יודע עתידות, כן גם האדם בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעשות בעמל צרכיו, וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף, אז יראה בחלומו עתידות ויראה רוחות המתים ומקומות שלא ראה, ודברים ותמיהות גדולות מה שאינו יכול לראות כשהוא ער. וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלקים, כך אין בריה מבני אדם שידע סתרי מחשבות לב האדם כי אם האלקים לבדו, ככתוב ה' יודע מחשבות אדם.",
+                "וברוב דברים ידמה האדם במעט מזעיר לאלקים. ולפי מיעוט הכח וקצרות החיים שנתן לו האלקים, הוסיף הקב\"ה יצה\"ר לטובתו ולרעתו, כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע, וכדי להתגאות לבנות ולנטוע ולהרוס ולעקור נטוע ולהרוג ולייסר לצבור הון ולהלחם ולשלול ולקצוף עד מאד. אם לא היה היצר הרע בשביל אימת המות, לא היה עוסק בפריה ורביה, ולא היה בונה בנין ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין, ולא היה נוטע וזורע, כי היה אומר בלבו, מאחר שנגזרה גזרת המות, מה לי לעמול לאחר, והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקב\"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם. ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש ליצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו, כי ישתמש ביצרו הרע לעשות הכל ביראת השם ברוך הוא בלא עון ופשע, זו היא טובתו, אשריו ואשרי יולדתו ע\"כ.",
+                "הרי אדם דומה מעט מזעיר לאלקים. וכל שכן בימות הגאולה, שירבה הקב\"ה לאדם חכמה ובינה, וישלימנו בתכלית השלימות כי אז יתגדל הדמיון, ומצד פנים זו יצפה לגאולה ולא להשגת מעלת הגופניות בלבד כמדובר. וכיון שממעלת העתידות לישראל לימות המשיח הם דברים תמוהים אשר עין לא ראתה, כמו אור הגנוז שאדם מביט וצופה מסוף העולם ועד סופו, וירושלים מיוסדת בנופך ספיר ויהלום, וכל אבן יקרה וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב, ומלאכים שומרי החומות דרך מעלה וכבוד, ועורו של לויתן על חומותיה מבהיק זיוו מסוף העולם ועד סופו, ובמאכל בשרו כלולים כל מיני מטעמים. וגלוסקאות וכלי מילת מן הארץ, וההרים יטפו עסיס. והרה ויולדת יחדיו, ואין צער הלידה ולא צער גידול בנים, ואשה תלד בכל יום ואין יגון ואנחה כי אם ששון ושמחה. ועושר רב מעלה וכבוד רב, ורוב חכמה ובינה ויופי וגדולה, ואין שליטת יצה\"ר כי אם לב בשר. ואין עקר ועקרה ואין מום בשום אדם, ובלע המות לנצח ותחיית המתים. ויזדמן לאדם לפניו כל מה שיתאוה לבו, ויכנס בגן עדן ויצא ויחזור ליכנס כשירצה. כי יפתח הקב\"ה שערי גן עדן כדי שיצאו משם לכאן ומכאן לשם כמ\"ש רבינו סעדיה גאון ז\"ל. וירושלים יתעלה ויתגדל עד כסא הכבוד כאמרם רז\"ל הביאו הילקוט. וכאלה רבות אין חקר ואין מספר, ובפרט שם הוי\"ה כתוב על מצחו של כל אחד ואחד, ועתידין שיקראו ג\"כ בשם הוי\"ה.",
+                "אם כן אין לאדם להתרעם על אריכות הגלות הזה, כי כפי המעלות המושגות אז אפילו לקטן שבקטנים, לא הגיע בעולם לגדול שבגדולים, אינו מהתימא האריכות. דלהשגה כזו צריך מירוק גדול ולפום צערא אגרא, ובפרט להשגת מעלות בלי פיסוק לעולם ועד. והוא משל לפועל שכפי שיעור גודל השכר סובל צער הפעולה ונקל בעיניו. הגם שיש לי טעם אחר לאריכות הגלות, שאדרבה לטוב לנו ולרחמים גדולים ומעלות אין מספר לעתיד, כי הנה ראה הקב\"ה שישראל מקיימים התורה והמצות בגלותם בטורח גדול ובהוצאות גדולות לכל מצוה ומצוה, ועכ\"ז אין ישראל בועטים ומוסרים נפשם, כדי שלא לעבור וסובלים עול המצות בכפלים מרוב הסייגים וגדרים שנתרבו, כי נתמעטו הלבבות ואין מבין, וכדי שלא ליכשל בא חומרא על חומרא וסייג על סייג, וכל אחד מישרראל שוקד ומחמיר עוד על עצמו. וכל זה מורה על הדבקות הגדול והחזק עם הקב\"ה. מה שאין כן בהיות ישראל על אדמתם, ומה גם שלא נכנסו אל הנסיון כמונו היום, בתוך הנסיון סבלנו הכל כמדובר, וערבה לה' והאריך גלותנו, כי שמחה רבה לפני כסא כבודו על קיום מצותיו ותורותיו מתוך צער ודוחק בשמחה ובטוב לבב כדפרישית. וגזרה חכמתו הרמה להאריך הגלות לראות בחשקנו עמו ובתורתו, כי שמחה רבה לפניו להראות אהבתנו עמו לכל צבא המרום במרום. ובשכר אריכות הצער להרבות בטובות סגוליות לא נראו כמותו, ואין צר וקטרוג יכול לקטרג, כיון שראו אהבתנו עמו ונכון.",
+                "אך שמעתי טעם אחר על אורך גלותנו, לפי שהקב\"ה גזר כל היום דוה. שהוא אלף שנים, שיומו אלף שנים, אך שיהיו אלו אלף שנים דוים עד מאד בלי השקט ומנוחה כלל. ובחמלתו עלינו כי ראה שלא יוכלו לסבול, האריך הגלות לחלק הצער והדוחק בשנים הרבה, כדי להקל מעלינו, ושיעור הגלות עד שישתלם הצער של אלף השנים הדוים שנתחלק למעוטים ביתר שנים נוספים על האלף, והוא יתברך יודע שיעור ההשלמה ע\"כ. ונראה דמזה הטעם אין אדם יכול להשיג יום הישועה אימתי, שאין ביכולתו לידע שיעור חילוק הצער של האלף הדוים, כמה שנים עוד צריך להוסיף עליהם כדי להקל מעליהם ודו\"ק.",
+                "עוד נ\"ל שהגזרה היא כל היום דוה האלף שנים והיו דוים ביותר, מכלל שיש שנים אחרים על האלף שאינם דוים. יקבל כל אחד מישראל עול הגלות עליו ואל יקוץ בתוכחתו של מקום, כי כל מה שהוא עושה לטוב לישראל הוא עושה, כי מה שהאריך הגלות לטוב לנו האריך כדפרישית. עד בא יבא עת גאולתנו ופדות נפשנו על ידו יתברך, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וכמאמר משה רבינו ע\"ה לישראל בפרשת וילך, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך וגו'. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. שהכוונה בראות משה שנגזר עליו למות, התחיל לפייס את ישראל, ואמר דעו כי בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. באופן שאין בי כח לצאת ולבא לפניכם לעשות צרכיכם. א\"כ אל תעצבו ממיתתי, דעו כי אחר מותי ה' אלהיך הוא בעצמו ההולך לפניך, אך לענין חילוק הירושות הוא על ידי יהושע, וזהו אומרו וירשתם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. כל שכן וקל וחומר הגאולה אחרונה הזאת, שתהיה על ידו יתברך ויתעלה שמו, שהיא גאולה שאין לה קץ ותכלית."
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "שבט מוסר",
+        "enTitle": "Shevet Musar",
+        "key": "Shevet Musar",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "שער",
+                "enTitle": "Title"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמת המחבר",
+                "enTitle": "Author's Preface"
+            },
+            {
+                "heTitle": "מפתחות הפרקים",
+                "enTitle": "Index"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5bfe93273553a78f6aec4a4967c583caed80f0a2
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,841 @@
+{
+    "title": "Shevet Musar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shevet_Musar",
+    "text": {
+        "Title": [
+            "ספר",
+            "<b>שבט מוסר</b>",
+            "הלז הנכבד ונחמד אשר חברו החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר\"ר אליה הכהן נר\"ו מתושבי ק\"ק אזמיר יע\"א. אשר פעל ועשה ורבים השיב מעון. ושבט פושעים וחטאים הגיע לפרשת דרכים. דרך סלולה לרבים. ליראי ה' ולחושבי שמו. פתח להם פתח פתוח כפתחו של אולם. להחזיק מוסר ה' ודרכיו הישרים. זכה וזיכה הרבים זכות הרבים תלוי בו:"
+        ],
+        "Author's Preface": [
+            "<b>הקדמת הרב המחבר</b>",
+            "אמר הצעיר אליהו בן החכם השלם המופלג בחסידות כמהר\"ר שלמה אברהם הכהן ז\"ל, זה ספר שבט מוסר אשר טפחתי ורביתי לייסר את עצמי ולאחרים כמוני, אולי בהיותי מזכה אחרים עמי, ירחם הקב\"ה עלי לקבלני בתשובה שלימה לפניו ולא הנחתי דבר גדול וקטון שלא כללתי בתוכו למוסר האדם המכניע נפש החוטא להביאו לשוב לבוראו להסתופף תחת כנפי התשובה, לכן מלבד פרק המוסר הוספתי לעשות ג' גדרים, א': להביא תיקוני העבירות מפי סופרים ומפי הספרים וקצת ממה שחנן הקב\"ה בדעתי, כי הבא לטהר מסייעים אותו. ב': סדרתי שלשה דרושים מדברים בענין התשובה ובהם נכללים כמה וכמה חדושים. ג': הבאתי מאמרים מדברים בענין התשובה, דכיון שהלוקח מוסר שב בתשובה כדי שידע עשיית התשובה כיצד יתקן המעוות וגם שידע מעלת התשובה והעושה אותה כמה מעלתו. גם כתבתי ביאור על אבינו מלכנו שאנו אומרים בעשרת ימי תשובה, ועל אדיר ונאור, מי אל כמוך שנוהגין לומר בלילי סליחות ויום הכפורים, וביאור גם־כן על למענך אלקינו שאנו אומרים קודם כל הקפה, יען כל זה הם דברים של תחינה ובקשה, שייך לכל שב בתשובה. גם כתבתי בסוף הספר כמה חידושים מופלאים שנשמטו מספר המופלא מדרש תלפיות שחברתי ותמצא בספר הזה ב\"ן פרקים כמספר שמי אליהו, והשם יזכני להדפיס כל מה שכתבתי מיום היותי עד היום הזה, לזכות את הרבים אמן ואמן, בזכות אבותי הקדושים אשר הוציאו ימיהם לזכות את הרבים. זכותם יגן עלי ועל כל ישראל. אמן."
+        ],
+        "Index": [
+            "<b>פרק א</b> מבואר בו ענין בריאת האדם והחסד שעושה הקב\"ה עם האדם ורשם בצורתו שמותיו הקדושים, וכל אבר ואבר שברא באדם למה משמש, וכל מה שברא בעולם ברא באדם, ופגם שעשה האדם הראשון בחטאו, וביאור מאמר אחטא ואשוב, ושיתרחק האדם מן התענוגים, וילמוד במה שלבו חפץ יותר, גמרא או דרוש או סוד שוודאי על זה נתגלגל, גם במצוה שיצרו מנגדו יותר, עליה יתגבר לקיימה כי זאת בא לקיים, ומי שלא למד בבחרותו ובזקנותו תכפוהו הטרדות, יתקן הדבר על ידי שירדוף לשמוע דברי חכמים ויעסוק עם בניו שילמדו תורה או יתן לעוסקים בה מממונו כזבולון עם יששכר, ומוסר לעשיר ומעלת אשה הכשרה. ועל מה נשתבח שלמה המלך ע\"ה ומעלה המגיע למקיים המצות. וביד האדם לעשות החומר צורה, ולקנות מעלת חנוך ואליהו ואותם שמנו חכמים שנכנסו חיים בגן־עדן.",
+            "<b>פרק ב</b> כולל בו מעלת נח הצדיק ורשעת דורו, וכמה מאריך הקב\"ה עם הרשע כדי שישוב ואל ימות חייב. וביטול סברת כת המינין האומרים שברא הקב\"ה את האדם להינקם ממנו ח\"ו, וגודל ענותנותו יתברך, ושילמוד האדם ממידותיו כדי לעבוד לבוראו ושיקנה האדם מדרגת המלאכים, וט\"ו דברים המרחקים הגאוה, וכמה תועלת מגיע לדכא ושפל רוח, ותוכחה מגולה על השותים במזרקי יין, ושלא יתגאה האדם כשהקב\"ה משפיע עליו מטובו. ומעלת השפלים שממלא הקב\"ה תאוותם אעפ\"י שלא התפללו על זה, ופסוק ואנכי תולעת ולא איש, והשפלות המגיע לגאה וכל ימיו מכאובים, והצער המגיע לו בחולייו.",
+            "<b>פרק ג</b> כולל בו לימוד המוסר שילמוד האדם מהמקריות הנופלים בגופו להיישר דרכיו, וכיצד יוכל האדם להתפאר ביופיו ולהתגאות בממונו, וכן בכל המדות שנראות רעות לעשותם על צד ההיתר שיקבל שכר עליהן, ולימוד מוסר מיום שעבר ושיכול להכין כל טוב לנפשו ע\"י מחשבה, ושלא יבעוט מנסיונות או יסורין הבאים עליו, ילמוד מאברהם אבינו ע\"ה.",
+            "<b>פרק ד</b> כולל בו שיזכור האדם החסדים שהקב\"ה עשה עמו מיום שנוצר ועד עתה, וירתת ויחזור לאחוריו מלחטוא לו, ודברים נכוחים שיביא לפני הקב\"ה כדי שיכפר לו, וענין עצה שיקח החוטא בנפשו ולעשות עינויים מקבילות לתקן אשר עיוה. ולימוד מדור המבול ומסדום – חסדיו ית', ואמונת יום דין וחשבון מעכב לאדם מלחטוא, ודברים שיחשוב אדם בדעתו כדי לבטל יצרו. ושאין לו לאדם להתהלל כי אם להדמות עצמו ליוצרו, גם לעולם ישים אדם נגד עיניו העתיד כהווה. וכמה דברים של אוי ואבוי לאדם, וכמה דברים שאשרי לאדם.",
+            "<b>פרק ה</b> כולל בו נחמה על המתיאשים מחייהם, וז' תשובות על מה עשה אלקים ככה בעולמו לברוא עניים, ועיין כמה מצות מקיים האדם בכל יום ויום והוא חושב שאינו מקיים, ותנחומים לעני ואביון ומוסר על עני שחזר מזלו לטובה והעשיר ומואס בחבריו העניים מקודם. ומוסר על מי שמשתדל לתת בתו לעם הארץ בעבור שאביו עשיר, ומעלת בן עני החכם וענין עצת אשה הרעה בעניינים אלו, וענין נישואי יצחק ברבקה. וענין החטא הגדול מהחפצים למות מתוך צערם ודוחקם. וצריך להיות אדם שמח תמיד בזוכרו איזה מצוה מקיים, וענין דופי הבטלה.",
+            "<b>פרק ו</b> כולל בו המקריות הבאות על האדם מדופי הזמן, וענין שבגדולי הדורות נמצאו בהם ממקריות הזמן בלתי נאמן, כדי שאם יקרה מהם לדורות הבאים אחריהם יקחו נחמה עמהם, כי לא טוב הוא מאבותיו, ומשל למי שהיה חייב לאוהבו, ושיש כת אנשים שסוברים שכיון שאין מכים לשום אדם ואין מחרפים ומגדפים ומתעסקים כל היום במלאכתם ומתפללים שחרית ומנחה וערבית ובאים לביתם ואוכלים וישנים, שעם זה קונים עולם הבא ושכר גדול, וענין מי הוא הנקרא טיפש ומי הוא הנקרא שוטה וכו', ומי הוא פיקח ומי הוא חכם. אופן להציל ממוקשי מות. וענין איך נשלם האדם ע\"י קיום המצות מכל מה שחסר ממנו, וענין מרקחת לרפואת הנפש, וענין למה אסר לנו הקב\"ה מה שאסר, וענין שלמדנו תשובה מהקב\"ה. תוכחה ממלחמת יצה\"ר עם האדם, ענין מי שמתודה אין דינו מסור אלא בידו של הקב\"ה לטוב לו, ענין שלא יאמר האדם עדיין יש לו זמן לשוב מחטאי.",
+            "<b>פרק ז</b> כולל כתר מלכות של ה\"ה מהרדב\"ז, ותוכחת מוסר של רבי יהודה החסיד ומרגניתא דבי רב, ואיזהו בן עולם הבא וזכרון יום המות.",
+            "<b>פרק ח</b> כולל בו לעשות אופנים להבריח אדם יצרו, ומשל למי שנטע כרם ומשל הקונה עבד, ויכוח אדם עם אבריו וגידיו, קישוט האברים עם המצות, העונש המגיע לאברי החוטא, גוף אדם היכל ה'. ענין שאל יבטח האדם שלא יגיע לו עונש, על שנשמתו מתחת כסא כבוד חצובה, ענין העונש המגיע למרגיזי אל, ענין הרשע מתחזק ברשעתו, בראות שאין מגיע לו רע כשחוטא גם בראותו צדיק במצור ובמצוק, ענין שישים אדם נגד עיניו חסדיו ית' שמו עמו בעבר ובהוה. העובד את בוראו, אחרים נלחמים עם קטגוריו והדבר בהפכו, ענין הרוצה מנוח לנפשו כיצד ימצאנה.",
+            "<b>פרק ט</b> כולל בו תחינה שיסדר החוטא לפני הקב\"ה, ז' מדורי גהינם, ענין אש גיהנם, וסיפור מגדולותיו יתברך על־דרך האלפא ביתא, ושיתפלל האדם להקב\"ה להכניע יצרו שלא לחטוא לפניו אע\"פ שלא יהיה לו שכר. ולימוד מן השמים ואילני הארץ שאין להם שכר ואין משנים את תפקידם. סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה. פסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותך. ביאור משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, טענות היצר לאדם להחטיאו, ענין הצער המגיע לעני, ענין כל מה שעושה העני הוא מגונה, וכפי האמת הדין עמו, ענין הצער המגיע לעני ביום ו' לבקש הוצאת שבת בימי החורף ויום סגריר, מוסר לעשיר שילמוד מהעני, גם ישים החוטא נגד עיניו כל מקריות הרעות שאפשר להיות בעולם הנפסד, ענין יעקב עם יוסף.",
+            "<b>פרק י</b> כולל בו ראיות לסתור על מאמר הרשעים – הקב\"ה ותרן, טעם למה הקב\"ה מוותר לאדם עד ג' עונות ולא עד ד', ענין צדדי ההיתר שמבקש היצר לאדם להחטיאו. החוטאים מתחלקים לד' כתות וסתירה לכל א' וא', כלל להכיר את הרשע, ענין התורה נקראת מאכל, וכן העבירה והפרש בין מאכל למאכל. ענין מאי דכתיב אוי על המחליף טוב ברע.",
+            "<b>פרק יא</b> כולל בו שילמוד האדם מיום הגשם הצער שיגיע לו בהולך מן העולם, וענין כיצד עם התורה מוצל מכל צרה, ומשל נאה על ת\"ח עניים, וענין כל־כך שמתמרק הגוף מתגדל אור הנשמה, ומשל הסכין וענין כשמבזין ת\"ח אם הוא עני או בעל מום ומשל נאה על זה, ועניים עמי ארצות שמתחרטים לשעבר על שלא עסקו בתורה, וענין כראות ת\"ח עם הארץ שאינו מכבד לומדי תורה, יחניף לו. וענין כראותם נשי עמי ארצות שאין מכבדים הת\"ח לבעליהן משתדלות עם בניהם שילמדו תורה, טעם למה עמי ארצות שונאים ת\"ח וסתירה לסברתם, ענין עמי ארצות חסידים וסיבה על שהם חסידים, מעלת חכמת החכמים ודברים סגוליים, ענין יוסף הצדיק באומרו לאחיו אל תרגזו בדרך, ותיקון לע\"ה.",
+            "<b>פרק יב</b> כולל בו סדר הנהגת העולם בסדר הנהגת האברים, יחשוב אדם בלבו הבזיון המגיע לו ביום הדין. ילמוד אדם לעבוד לבוראו ממה שאינו רוצה לעצמו. כשאדם חפץ לעסוק בתורה או לעשות מצוה, מזדמנין לו מונעים הרבה, עצה להבריח היצר מעליו, דבר המועיל לביטול היצר. הסיבה כשאין אדם יכול לבטל יצרו בשום דבר. סיבת השתרשות הגאוה, טעם הגאוה שמביא לאדם לעשות מה שלבו חפץ, הסיבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו. ענין הלוחם משלים וכו' ענין לידע מי נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה וכדומה, משל מהזכוכית לבנה שממשיך האש דלמעלה. לימוד מהשבטים הקדושים לטהר אדם מעשיו.",
+            "<b>פרק יג</b> מבואר בו הדברים שיתנהג בהן האדם להכניע לבבו הערל. הנהגות של ר' אשר, עוד קל\"ב הנהגות.",
+            "<b>פרק יד</b> מבואר בו כ\"ו דברים שיעשה אותם האדם וחי בהם דברים הרבה, ויתבאר בהם פירוש עונותיו ילכדונו את הרשע, ופירוש ברית כרתי לעיני. ופ' אל תהי בסובאי יין. ופ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. ופ' בית ישראל יושבים על אדמתם. ופ' ויבאו אל הגוים אשר באו שמה. ופ' וזכרתם את דרכיכם הרעים. ופסוק ויבאו המצורעים האלה. ופ' אבותינו חטאו ואינם. ופ' אולת שמחה לחסר לב. ופ' מה אנוש כי תזכרנו. ופ' לב חכם לימינו. ופ' ולרש אין כל כי אם כבשה, ופ' אור צדיקים ישמח. ופ' אשרי האיש אשר לא הלך. ופ' למה יתן לעמל אור. ופ' כי חיים הם למוצאיהם. ופ' אגר בקיץ וכו'. ופ' שש הנה שנא ה'. ופ' שאול ואבדון נגד ה'. ופ' פוקד עון אבות. וטעם אומרו והאלקים נסה את אברהם ולא ליצחק. ושאר פסוקים וענין גלגולים. וענין יסתכל אדם בפרעה שהקשה ערפו ונלקה.",
+            "<b>פרק טו</b> מבואר בו ויכוח הנפש עם הגוף וויכוח הגוף עם היצר וענין הפטירה. תפילה שרגיל בה האדם בכל יום, וויכוח אדם עם האדמה ותשובת האדמה לו, ושאין שליטה לארץ לבלות גוף הקדושים.",
+            "<b>פרק טז</b> מבואר בו צוואתו של רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו. עוד פ\"ב אזהרות שסידרתי.",
+            "<b>פרק יז</b> מבואר בו הדרכת הבנים קטנים בדרכי ה'. והנזק המגיע מהגאוה ומעלת הענוה ומקריות יום המיתה, ואיך החיים נמשכים מהענוה וענין מליץ טוב לאדם וענין מעלת העבד בעבור היותו עבד, וענין חיבוט הקבר וז' דינין שעוברים על האדם. וצורה בפסוקים ואלה המשפטים עד סוף הענין.",
+            "<b>פרק יח</b> מבואר בו תחינה להקב\"ה וגודל חסד בעולמו, ומגיד בשפלות ופחיתות האדם ומקצת שבחיו יתברך, ובקשה מהקב\"ה שהוא יטהרנו ויקרבהו אצלו, ותערומת האדם במזלות וכדומה, ואח\"כ רואה שאין לו מקום עם מי להתרעם. ושאין אבר באדם שלא הכעיס בו לבוראו, ודיני האדם ותולדותיו ופעולות הנפש והרוח והמלבוש שמתלבש הנפש לעמוד בגן עדן, ועניינים אחרים רבים, פאת זקנו ומעשה בנפש שנכנס בשור ובא אל בנו בחלום.",
+            "<b>פרק יט</b> מבואר בו לבקש רפואה בדמים קלים, כיון שחולי הנפש כחולי הגוף, ובו ו' סגולות לרפואת הנפש. ומסרה ג' ונשמע, וענין עון הגזל ועיקרי התשובה עשרים, ותיקוני העבירות והדברים השייכים לבעל־תשובה, מליצת מטטרו\"ן ענין לת\"ח שחטא במקום סגופים יעסוק בתורה. העולם נמשל לים סוער ונשמת האדם כתל שעומד עליו. צריך שלא להכביד התשובה לכל שואל אותה, הכל הולך אחר ההרגל וענינים הקלים והכבדים לתשובה.",
+            "<b>פרק כ</b> מבואר בו לקנות שלימות הנפש, לא יזוז מדעתו לחשוב באחרית כל דבר ויראה כי הבל הוא, ויחשוב דבצאתו מן העולם אינו מוליך עמו שום דבר, וענין שאחר שחוטא האדם אינו יכול למצוא להקב\"ה כי־אם אחר יגיעה רבה, וחמשה דברים יתן האדם בלבו. ודברי מוסר הנוגעים מן הגוף. ושלשים וששה דברים מספר הזהרת הקדוש. להרחיק האדם מן העבירה. ורמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור.",
+            "<b>פרק כא</b> מבואר בו שידמה אדם עצמו כאילו מוטל מת ועושים בו כל צרכי המת, וכיצד אשתו ובניו בוכים עליו והולכים אחריו עד הקבר, וכיצד נפשו רואה וכיצד נמסרת ביד הדנין אותה, וירגז ולא יחטא. מאמרר יזכור לו יום המיתה. וענין נורא דרך וידוי ותחינה לפני הקב\"ה בכל אבריו והרגשותיו. ודרך אלפא ביתא ותשרק\"ץ וא\"ת־ב\"ש. מסיפורי מקצת הילוליו של מקום. והשיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד. ותפלה קצרה מחכם אחד. ועצת הכליות לאדם. וענין נורא שאמר אדם לפני המקום בחייו דרך תנאי. ועניינים לביטול הכעס. ותיקון בכללות לכל העבירות. ענין בפרשת ויקהל למה הזכיר שם שבת. וענין שידע האדם ההבל היוצא מפיו כמה כח בו להרע או להיטיב.",
+            "<b>פרק כב</b> מבואר בו שילמוד האדם מוסר מהאילנות וצמח האדמה. וביאור פסוק אסוף אסיפם נאם ה'. וכדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה עצמו לאבל יקרה. וביאור מאמר מה דסאני לך וכו'. גם מבאר לימוד מוסר מכל הנבראים כנזכר שם. גם שלא יקל בעיני האדם איזה דבר חידוש שחידש בתורה אפילו קטן ויעלהו על הספר בדיו, פן ענוש יענש, ושם מבואר התועלת הנולד מחידוש אפילו קטן. ענין עשר ספירותיו יתברך נכללו בד' אותיות שמו הגדול. ומעלת האדם שבעבורו נבראו כל הנבראים. ענין שמכל הנבראים יש לאדם ללמוד לעבוד לבוראו. ומעשה בחסיד. וענין דביקותו של עם הקב\"ה וענין פרו של אליהו כו'.",
+            "<b>פרק כג</b> מבואר בו י\"ז תנאים שיזהר האדם בהם בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כמה מוסרים שהביאם הרוקח בהקדמתו, מה שנכבד בעיני האדם קיום המצות הוא פיתוי היצר, אין טורח בעשיית המצות כי מן השמים מסייעים אותו. ביאור פ' אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וענין כל אחד חייב לקיים מהמצוות מה שיכול לקיים. להבין אדם קצת במה פגם בגלגול ראשון שבה בזה העולם. ענין בתלמוד שהיו שואלים במה היית נזהר. מאמר אין לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. אם במקרא אם במשנה.",
+            "<b>פרק כד</b> מבואר בו מוסר לנשים. ובו עשרה תנאים שצריך שיהיו בנשים. והחורבה היוצא אם נוהגת במדות שמנו חכמים עליהן לגנאי, סקרנית, צייתנית וכו'. גם צריכה שתהיה זריזה בענין טבילתה. ומעשה של אלישע כהן גדול. ומה תחשוב האשה בשעה שמזדוגה עם בעלה. וצריכה שתטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ומה תכוין בטבילתה. ושלא תכעוס בימי עיבורה. גם תהיה נזהרת במאכלה בימי עיבורה, ושלא תיכנס במקומות של טומאה. גם אל תתיאש מן הרחמים אם היא עקרה או שנתעכבה מלדת. גם אל יפציר האיש והאשה בתפלה על ענין הבנים. ומה יכוין האיש והאשה כשמוסרים הבן למילה. והתועלת המגיע לאשה כשאינה יולדת לתת רשות לבעלה שינשא. גם כיצד תתנהג האשה עם בנה הקטן. וענין הנשים כשמתחברות יחד. הדברים השייכים לנשים שהולכות בבית הכלה. דברים השייכים למילדות. טוב שתטול האשה התרה קודם שתשב על המשבר. הוראה שתתן האשה אחר שתלד. גם כשתקום מן המטה מה תאמר. פסוק זאת תורת העולה.",
+            "<b>פרק כה</b> מבואר בו ויכוח עם העשירים הרקים הרוצים להתגבר על החכמים. טבע הממון לסמות עיני מי שהוא נעדר מעלת החכמים. שטות של מי שיש לו די סיפוקו ומבקש עוד. גם ילמוד אדם למאוס ברע מהרשע עצמו. בנקודות התורה נרמז שיבחר האדם השפלות. ענין למי שאין לו מי ידריכהו בדרך טובה מה יעשה. פסוק לך מנגד לאיש כסיל. פסוק מלפנו מבהמות ארץ. גם סימן לעושה איזה דבר שיבחין מעצמו אם ישר בעיני השם או לא. משנה הסתכל בג' דברים – מאין באת. גם שלא ירגיש האדם בטורח עשיית המצות, ענין גן־עדן של מטה. הצדיקים מתהפכים בגן־עדן לתינוקות ולבחורים ולזקנים. ז' היכלות בגן עדן. איך הממית עצמו על התורה הוא חי במיתתו. הממיתים עצמן על התורה, בזכות זה אוכלים בניהם בעולם־הזה. ילמוד אםד להמית עצמו על אהבתו יתברך. מאומה אחת שממיתים עצמם בידם לכפרת מלכם. יראה האדם אהבתו יתברך עמו שהבדילו מהמאכלים המזיקים ככתוב בפרשת שמיני.",
+            "<b>פרק כו</b> מבואר בו מהו גיהנם של מטה ושל מעלה. ועין גן־עדן של מטה ושל מעלה. וענין שטיפה והגעלה של הנשמות. ומה שדעתי נוטה בענין עונש הנשמה עם הגוף. ושהמזיקים המכים לאדם אחר מותו הם שנעשו ברוע מעשיו. וכמה בני אדם ראו פתח גיהנם שבמדבר ושבים. ואופן קיבול השכר על כל מצוה ומצוה כיצד. ומעשה רבי יהושע בן לוי שהעמידו אליהו על פתח גיהנם. וענין חוזק אש של גיהנם. ז' מיני גיהנם יש וסמיכות להבדיל בין הטהור לאשה כי תזריע.",
+            "<b>פרק כז</b> מבואר בו ג' סבות הגורמות לאדם לחטוא. ג' הוי – א' הוי מושכי עון. הוי חכמים בעיניהם. הוי גבורים לשתות יין. עוד ג' סבות. ששה סבות המונעות לאדם לעשות תשובה. משל של אבן בוחן. טענה למי שאומר איני יכול ביצרי לנצחו. אופן הלימוד כיצד ובאיזה מקומות ועם מי ילמוד. יעמוד בנסיון שלא להסתכל באשה. אל יתיאש אדם מן התשובה בעבור רוב חטאיו. ביאור מאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. מיד בבוא מצוה לאדם, יעשנה בלי שיחשוב כלל. ענין זריזות המתענה ג' ימים ידועים בשנה נמחלים עונותיו. כרוז שיוצא בהיכל נוגה ואומר כל דמחייב נזיפה יהא בנזיפה עד שישוב בתשובה. המרגיש שחוטא קל לשוב בתשובה. שאין אדם מתעורר עצמו לשוב בראות עצמו בריא. מעשה בבחור רשע מה שדיבר בשעת מיתתו. מודעא לבטל פיתוי סמא\"ל לאדם בשעת מיתתו שיכפור באלקי ישראל ח\"ו. מודעא לענין זרע לבטלה. ענין עון זרע לבטלה. בשעת המיתה אל יוציא אדם שום אבר מאבריו חוץ למיטה, והעומדים שם יעמדו על זה. כשם שיש נגעים גופניים יש רוחניים, מה יאמר האדם אחר שעושה התרה.",
+            "<b>פרק כח</b> מבואר בו מוסר דרך מליצה מספר התפוח. טעם שאדם לומד ענין מספר אחד ואינו טועם ממנו, ואם זה הענין עצמו לומד בספר אחר במלות שונות טועם ממנו. ביאור פסוק אחרי מות שני בני אהרן.",
+            "<b>פרק כט</b> מבואר בו תוכחה נאה. אזהרה לנפש עוד תוכחה יפה ומעולה. ענין של אחר ז\"ל. דברי מוסרים לקוטים. ביאור פסוק קדושים תהיו. ואמר יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה' אלקיכם.",
+            "<b>פרק ל</b> מבואר בו חיוב קיום המצות. אין אדם נקרא שלם עד שיקיים כל תרי\"ג מצות. כל המצות מתקיימים בסוד הגלגול. ומשל מגוף האדם. עוד ענינים אחרים כיצד יתקיימו כל המצות. מאמר לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק טוב אלא שלום. טעם שפעמים יראה אדם אחד מאבריו קל ומזורז יותר משאר איבריו. משל אחד לזרז אדם במצות. ענין קיום כל המצות תלוי בקיום מצות מילה. מאמר לא נקרא אברהם שלם עד שמל. הפוגם בריתו סותם מקור החכמה. ענין לקיום השותפות בהקב,ה יחזיק במדת החסד. כדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב\"ה מקור החסדים. לימוד החסד שעשה הקב\"ה עם ישראל, ההפרש מהחסד שעושה הקב\"ה לחסד האדם, ומה שאוכל ושותה האדם הוא חסד. העושה צדקה שלא לשם־שמים מקבל שכרו בעולם־הזה. הנותן צדקה קונה יראת שמים בלבו. טעם המתים שהכהן מטמא להם.",
+            "<b>פרק לא</b> מבואר בו שישתדל האדם שלא ישלוט בו יד בחיריי. היוצא לדרך מה יעשה. היוצא לדרך יתן צדקה קודם. ומה יאמר לפני המזוזה ובשער העיר. דיני לויה, תפילת הדרך. כשפוגע ביער מה יאמר, באיזה ימים בחדש יסע אדם מבית לבית, מה יאמר אדם בשחרית ואחר ברכת התורה. התועלת המגיע לקורא מזמור למנצח בנגינות בצורת המנורה. בימי העומר כשיאמר שליח־ציבור ברכת כהנים, יאמר היחיד למנצח. גם סגולות אחרות שיש במזמור זה. משלש שנים יעשה אביו טלית קטן לבנו. התפילה שיאמר האדם קודם הנחת תפילין וקודם התפילה מה יאמר. וגם בשעה שכורך הרצועה באצבע ומה יאמר קודם שיסיר התפילין וכשיוצא בבוקר מפתח ביתו מה יאמר ומה יעשה. התועלת שיש לנותן צדקה קודם תפילה, בבואו לבית הכנסת מה יאמר. דבר לזכך הנפש לבטל מחשבה רעה בשעת תפלה. מי שאינו מתכוין בתפילתו משליכין תפילתו לחוץ, המכיר בעצמו שאינו יכול לכוין בשמות ויחודים, יתפלל כפשוטו. מה יאמר קודם נפילת אפים. אל ארך אפים שאומרים שני וחמישי. יאמר בקירוב רגלים. הצדקה שנותנין קודם קריאת התורה יהיה מעומד, מה יאמר במנחה ובשבת בעת הוצאת ספר־תורה, ומה יאמר כשנוטל הספר־תורה וכשמנשקו, שכשהולך אחריו וכשעולה לספר־תורה. ומה יאמר בתפילת המנחה ובמוצאי שבת. קריאת שמע על מטתו. שם על הפרנסה. כשיטול מים אחרונים מה יאמר. חיוב של מים אחרונים. מה קורא קודם האכילה ואחר אכילה. מה יאמר קודם הלימוד. סגולה לתינוק שלא ינזק ושלא יפגום בריתו לעולם. תרופה למי שמתים בניו מיתה פתאומית. תרופה למי שמתים בניו קודם המילה. מה יכוין האדם כשאומר האל הקדוש. הרוצה לעמוד על שער תבואות. ענין מה ענין שמיטה אצל הר סיני.",
+            "<b>פרק לב</b> מבואר בו הברכות הבאות לעושים רצון יוצרו, והקללות הבאות לעוברים רצונו. ובפרשת בחקתי כולל בו השכר שמקבלים עושי המצות בעולם־הזה, וגם נרמז בה שכר המגיע להם בקבר מענין המנוחה ושכר המגיע לימות המשיח ולעולם הבא. ויכוח שיעשה האדם עם יצר הרע וענין שטר שיעשה עם יצרו להיותם שותפים לעבוד לבוראם ולחלק הריוח לפני בורא עולם. ענין אם אינו מגיע מהעונש לרשע בעולם הזה, אדרבא לרע לו, לכן ימהר בתרופת התשובה.",
+            "<b>פרק לג</b> מבואר בו הפגם שעושה החוטא בעליונים ובתחתונים שדיבר בזה מוהר\"ם גאלנטי בספר קול נגידים, ותראה דברים נפלאים. ענין השמחה המגיע לדומם וצמח ובעל חי מדבר ושאינן מדברים, כשאדם משתמש מהם לעשות רצון בוראו. ביאור מאמר אומרים ישראל לאומות העולם, יכולים אתם לעשות לנו דגלים כאשר עשה לנו אלקינו. וענין כונת הדגלים מה הם.",
+            "<b>פרק לד</b> מבואר בו הדרכים שיתנהג בהם הש\"ץ להשלמת נפשו ובמה יתדבק וממה יתרחק ותפלות שנוגעים לש\"ץ. עוד תפלה שיאמר בשעה שנתמנה לש\"ץ. רמוז חזן בפסוקי הקרבנות בפרשת נשא. בקרבן נחשון בן עמינדב. ולמה הפסיק בקרבן באמצע. ומעשה בש\"ץ זקן שהיה עושה תנועות בידיו כשהיה קורא בספר תורה.",
+            "<b>פרק לה</b> מבואר בו מהמלבושים שמתלבשת הנשמה, והם ג' מלבושים שדיבר בהם מוהר\"ר עובדיא המון מרוטנבורק זלה\"ה. ומעשה רבי יוסי הגלילי שהיה בא בכל ערב שבת בביתו אחר מותו וחשדו לאשתו שני תלמידים. בירור פסוק יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם (תהלים כב יט). ביאור מאמר \"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה\". מדרש אגדה וחצת ורחצת וסכת (רות ג ג). פסוק וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים (זכריה ג ג) וכל ההמשך. פסוק שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' (ישעיהו סא י). ענין שאול ודוד כשבאו מלבושיו כמדתו, ופסוק וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג). פסוק אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ (איוב לא יט). פסוק בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי (איוב ל יח). פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט יד). פסוק וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן (ישעיהו נט יז). פסוק אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כח יד). מדרש אגדה\" \"עוטה מעיל\" על שם וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ (שמואל א ב יט). פסוק ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כט יא). מאמר \"מלמד שנתעטף הקב\"ה כש\"ץ. פסוק תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף (תהלים קב א). פסוק בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי (יונה ב ח). פסוק לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר (איוב ז ה). ומאמר וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת (שמות כח מ). שתי כתונות לכל אחד בתיקון קושיא חזקה. פסוק אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם (במדבר יז ג). פסוק הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח כ). פסוק נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ויקרא ה כא). פסוק אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי כו' (בראשית כח כ). מאמר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א א). ווי לאותם הימים. פסוק יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם (תהלים לז יח). פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א). פסוק וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים (איוב מב יז). פסוק יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג (איוב ז ו). פסוק רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ (איוב יז א). פסוק יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ (איוב יז יא). פסוק כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (איוב טו כ) והנמשכים. ענין מחדושי התורה שאדם כותב נכנסים מאותם האותיות לנפשו היכלות וחופות בגן עדן.",
+            "<b>פרק לו</b> מבואר בו מעלת ישראל שנכנסים בהיכלות הפנימיים. ושישראל משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתונים. וענין כשישראל הם חוטאים חס ושלום, נמצא שהם מכניסים דמות בהיכל ומושלת שפחה בישא. ואין רשות לכל אדם לשחוט ולאכול. וענין הנפשות המתגלגלות בבהמות. מספר הקנה: כשמתאכזר השוחט לשחוט להראות בפני נשים והדיוטים. פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. פסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן. תפלה שיאמר השוחט בעת שמתחיל לשחוט. שיכוין אדם בברכתו כשהוא אוכל איזה דבר כדי לתקן ניצוצי קדושה. פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו מהאר\"י זכרונו לברכה. ענין הבודק וממעך את הסירכות. השוחט כשיברך על השחיטה, יראה שיהיה המקום טהור. שצריך שיהי' השוחט ירא שמים עד מאד כדי שהוא יתקן את נפשות המגולגלות בבהמות. פסוק וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. טעם שני השעירים. טעם פרו של אליהו. שצריך האוכל בשר לכוין לתקן. אזהרה לשוחט ולאוכל בשר בפרשת ראה בפסוק \"רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר\". טעם הקרבנות. בעל תשובה שלא יאכל בשר רק בשבת. פסוק אם עולה קרבנו מן הבקר. פסוק וכי תזבחו זבח תודה לה'. אזהרה לשוחט שלא יניח הסכינים בלילה תחת מראשותיו. אזהרה שיחליף את מלבושיו אחר שמשלים שחיטתו. שיחשוב השוחט בלבו שאם יגיע לו מה שעושה בבהמה על קידוש השם יקיים. הוראה שיתן השוחט שהוא ממזל מאדים ואינו הורג נפשות בני אדם כי אם בהמות. ענין אם נתנבלה בהמה על ידו ידאג ויצטער. ענין שיראה השוחט בעיני שכלו איך מחוייב בכל התפלות והכוונת השייכות לו. ענין החמשה דברים שהי\"ה וחלד\"ה דרס\"ה הגרמ\"ה עיקו\"ר. והחורבן היוצא מהפוגם בחמשה אלו או בא' מהן. מספר הקנה ומספר צפנת פענח מכתיבת יד. פסוק מבלתי יכולת ה' והנמשכים.",
+            "<b>פרק לז</b> מבואר בו מעלת השלום, ואיך רמזו באותיות שלום מעלתו. מאמר אין שלום אמר ה' לרשעים. מכאן שהקב\"ה אוהב את הרשעים. ענין מילת שלום נדרש לכמה פנים. שאפילו הרשעים צריכים שלום. המקומות שדברו רז\"ל בענין השלום. ענין איך השלום קיום הבריאה, בשלום נכלל כל מדות טובות המחזיק בשלום עם כל אדם יבא להיות בשלום עם בוראו. כל מלאכות שבעולם נעשית על־ידי השלום. ועניינים אחדים מענין השלום. איך המחלוקת מטריח גופו של אדם. ענין באבן היהלום שיש בו ג' אותיות של שלום. ענין האוהב השלום מקיים כל התורה כולה. ראשי־תיבות של שלום. פסוק דרכיה דרכי נועם בענין דופי המחלוקת מוסר שלא יכעוס אדם, כיון שעתיד לעבור עליו מאורעות המות. מאמר כל השונה הלכות בכל יום. מאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכו'.",
+            "<b>פרק לח</b> מבואר בו מוסר שיקח אדם בעצמו בראותו בחייו המקומות שעתיד להתגלגל בהם במותו. וענין השמות המכוערים שנקרא החוטא. אמר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. מאמר אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. פסיקתא טוב וישר ה'. למה הוא טוב מפני שהוא ישר. ענין ממנורת המאור שחולי הנפש כחולי הגוף. מאמר אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום. ענין ז' מעלות בענין התשובה.",
+            "<b>פרק לט</b> מבואר בו מעלת האדם עובד אלהים, וענין השמות שהצדיק ראוי שיקרא בהן, והם ארבעים טעמם. מאמר אל תקרי למד אלא לב מבין דעת. משנה איזהו מכובד המכבד את הבריות. מאמר כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. משנה דאשתמש בתגא חלף. פסוק מה רב טובך. משנה הכל צפוי והרשות נתונה. ענין ששואלים לאדם אחר מותו מה שמו.",
+            "<b>פרק מ</b> מבואר בו ענינים נפרדים מספר יש נוחלין, מועילין לגוף ונפש. ענין המניח בן תלמיד חכם שמצילו מגהינם. מעובדא אותו רשע שהניח בן רשע, וחכם אחד החזירו בתשובה. ענין כל מה שהקרוב עושה לנפש המת מועיל לו מאד. אדם שמקבל יסורין בעולם זה, כדי להקל מעונש המת, מועיל לו. ענין התוכחה, אם העובר הוא דבר של תורה.צריך להוכיחו עד הכאה. מעלת הקדיש והקדושה שבעבורן הקב\"ה זוכר גלות ישראל ומבקש לגואלם. מאמר המתפלל עם הצבור, אומר הקב\"ה, מעלה אני עליו כאיל ופדאני. ברכה בכוונה.. החפץ לבקש מהקב\"ה שאלה, יתקן תחלה המעשה המעכב השאלה. כל מצוה שיעשה האדם, צריך לציירה במחשבה שכליית רודם שיעשנה. כל מצוה שעושה האדם, יכוין לתקן אותו אבר שכנגדה, כשאדם כותב מצוה, יאמר יהי רצון כו' שיהא חשוב כאילו קיימתי אותה. צריך לומר בקדיש לעילא ולעלמי בוי\"ו. קבלה, האומר פרשת המן בכל יום אינו בא לידי עניות כשאומרו גם בתרגום. תירוץ על קושיא שכמה דברים אמרו רז\"ל כל העושה כך וכך יענש בכך וכך, ולפעמים אינו מתקיים. העוסק בכל יום בענין הקרבנות כאילו מתעסק בבנין המקדש. סגולה לשמירת אות ברית קודש. הרואה קרי שיטבול. מוסר שיבקש אדם על נפשו מקודם שיחלה. כל לילה יעשה האדם חשבון מעונותיו. המבקר את החולה צריך להזכירו שיפשפש במעשיו. כשמברך ברכת הלבנה, אל יסתכל בה כענין הקשת שאמרו רז\"ל. שלא לשכב שום תינוק במיטה עד שיהי' בן ב' שנים. לקנות אדם לו חבר ויבדקהו קודם. שיראה האדם את הנולד. ענין הבטחון. יהא אדם אוהב את השמא ושנא מה בכך. ענין כל מה שהנשמה יותר עליונה, פגמו עושה רושם גדול. שחייב אדם לקיים אפילו דקדוקי המחמירים כשיש יכולת בידו לקיים. שיתרחק האדם מדברים המסוכנים, דחמירא סכנתא מאיסורא. ענין גנות היין ומה גורם וטעם שכפל הדברים בפרשת מטות כמו איש כי ידור נדר וכן רבים שם.",
+            "<b>פרק מא</b> כולל בו שצריך האדם בהילוליו ושבחיו לקדוש ברוך הוא ותפילותיו וברכותיו לכוין הדברים לשורשם. וביאור מאמר עתיד הקב\"ה לדין העולם בעמק יהושפט. ושואלים לאדם עד אם ידע מעשה מרכבה. ונחה לצדיקים לת\"ח להלל לקב\"ה ותפלה מספר כבוד חכמים. משנה הע לג' דברים העולם עומד על התורה וכו'. פסוק על מה אבדה הארץ. פסוק אשרי האיש. מאמר שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו. פסוק לעשו תרצונך אלקי חפצתי. פסוק כי אתה תברך צדיק ה'. צריך האדם בכל עניניו לומר לשם יחוד קב\"ה. ולעשות הכנות לעבוד לבוראו, ומחשבה נחשב לו למעשה. פסוק כל היום חרפוני אויבי. פסוק תשימנו חרפה לשכנינו. ענין שהמקפיד על הדברים מונעו מהשגת השלימות. פסוק איש כי ידור נדר. וסמיכת פרשת נדרים לפרשת מסעי.",
+            "<b>פרק מב</b> כולל בו בענין האנשים המוציאים זמנם במיני שחוק ואומרים שמחדדים שכלם אוי להם ולנפשם. וענין היושבים בפתחים בערב שבת כמה מכשולים היו. וענין הבעלי בתים שאינן רוצים להשכיר בית לת\"ח. וענין בעלי בתים המשכירים בית לת\"ח שיאמר לו ספורים. וכיון שרואה שלא נעשה עצתו, שהת\"ח לומד כל הלילה, מגרשו. מאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. בשני יצריך. פסוק ונהמת באחריתך. מאמר נתגלה לר\"ע מה שלא נתגלה למשה רבינו ע\"ה. מאמר תכלית הימים הלילות. מעשה באדם א' שעשה תשובה נפלאה. וידוי מספר צדה לדרך. דברי תחינה.",
+            "<b>פרק מג</b> כולל בו שיזהר האדם מהדיבור בכל מה שיכול. ענין איך האדם בכל דיבור ודיבור היוצא מפיו עושה שם הוי\"ה. סוד מאמר המנבל פיו מעמיקים לו גהינם. וסוד איסור לדבר בבית הכסא. וביאור פסוק הוגעתם ה' בדבריכם. וטעם למה החמירה תורה במקלל אביו ואמו ממכה אביו וכו'. מאמר ד' כתות אינן רואים פני השכינה. מאמר כל הנותן לעני מתברך בו' ברכות, והמפייסו מתברך בי\"א. מאמר אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמוציאן מן הפה. פסוק קחו עמכם דברים. ענין למה בכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה. משנה הקנאה התאוה והכבוד מוצאים את האדם מן העולם. מאמר כל הרודף אחר הכבוד, כובד בורחת ממנו. מוסר שאל יבזה האדם לקטן ממנו. אין ההשתדלות מועיל להשיג מה שלא נגזר מאתו יתב', ונלמד מהתורה.",
+            "<b>פרק מד</b> כול בו תיקון זרע לבטלה. גם תיקון למי שאינו יכול לסבול יסורין. מה יעשה אדם כדי שלא יכשל בזרע לבטלה. תחבושת מג' סמנים כדי שיקנה מדת השפלות. לכמהר\"ר משה קורדובירו זלה\"ה. תפלה לקבלת עול מלכות שמים. ג' דברים מביאים לאדם לעול מלכות שמים. ענין שישים אדם ג' דברים נגד עיניו כדי להרחיק ממנו מדות רעות. פסוק ואתחנן אל ה'.",
+            "<b>פרק מה</b> כולל בו שיעשה האדם כ\"ב דברים שעמהם יהי' אהוב למקום. ענין יקיים אדם המצוה שיכול ואל יאמר כיון שאינו יכול לקיים כולם אינו מקיים מצוה א' שבא לידי, דמה מעלה ומוריד. משלים לענין השלימות. פרשת והיה עקב.",
+            "<b>פרק מו</b> כולל בו איך כל מעשה בראשית כלול באדם. ביאור פ' מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ביאור פסוק אני אמרתי אלהים אתם. ביאור פסוק את הברכה אשר תשמעון.",
+            "<b>פרק מז</b> מבואר בו לימוד מהבהמות לעבוד אדם לבוראו. כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ביאור פסוק שופטים ושוטרים תתן לך.",
+            "<b>פרק מח</b> כולל בו לימוד מהתינוק, לעבוד אדם לבוראו ואל יחוש להמחרפים אותו. לימוד מהתינוק ומהנואף והגנב כדי שלא יתבייש מהמונעים אותו בקיום המצות. ביאור פסוק כי תצא למלחמה.",
+            "<b>פרק מט</b> כולל בו שיחשוב בלבו שעונותיו גורמים גלות השכינה וחורבן בית המקדש. ענין שיתן נגד עיניו הרעה הנגזרה לכל פרטי הבריאה בעונותיו. ביאור פסוק יקימך ה' לו לעם קדוש.",
+            "<b>פרק נ</b> כולל בו שיצטער בלבו על החסרון המגיע לו לכל אבר ואבר בעוד שהמקדש חרב והטובות שנמנעים ממנו. ענין שיחשוב בלבו על צער נפשו בגופו. פסוק אתם נצבים היום כולכם.",
+            "<b>פרק נא</b> כולל בו שלא יחשב קיצין, כי אם יקוה בכל יום אל הגאולה. ענין איך יש לאדם דמיון בהקב\"ה. ענין שיחשוב אדם המעלות המגיע לו בימות המשיח. טעם על אריכות הגלות המר הזה.",
+            "<b>פרק נב</b> כולל בו שישפיל האדם עצמו בכל מה שיכול, שעל זה בראו הקב\"ה מן האדמה ועשהו מבשר ודם כדי שלא יתגאה, ובו כמה דברים שמהם נלמד השפלות והענוה. פסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. פסוק וזאת הברכה אשר ברך משה. מאמר אומר הקב\"ה על הגאה אין אני והוא יכולים לדור במקום א'. מאמר הרבנות מקברת לבעליה. בסדר אלפ\"א ביתא ך' ל' מ'. אותיות אלו הם כל\"ם ומל\"ך. למודים הרבה על השפלות. מאמר למה נמשלת תורה למים. דברים המביאים לאדם לעבודת הבורא להשגת החכמה מיעוט הדיבור. מעשה אברהם אבינו ע\"ה. טעם למה הקב\"ה מביא יסורין על הצדיק בלי עון, אעפ\"י שהוא הרבות שכרו. תירוץ על קושיא צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויכוח האדם עם יצרו."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<b>י</b>תברך <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתעלה <b>ה</b>עושה עולמו בששת ימים וברא חשך וממנה הוציא אור והבדיל ביניהם. ועשה רקיעים והתקין בהם מאורות להאיר על הארץ. וקבע ביבשה ימים ונהרות. וגזר עליהם להוציא דשאים ומיני פרחים ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי מכל מאכל אשר יאכל משונים בטעמיהם ונפרדים בגווניהם ומובדלים בריחם. ושם על הארץ בהמה וחיה ועוף יעופף ובימים ובנהרות דגים מינים ממינים שונים. הכל מוכן ומזומן לאדם אשר ברא מובחר מכל הבריאה. ונתן לו עילוי ומעלה על כל הנבראים, כי בצלם אלהים ברא אותו, והשליטו על כל אשר עשה, וקישט אותו והעמידו לפניו לעבדו ולשמור תורותיו ומצותיו. כדי להיטיב עמו ולהעלותו על כל צבא מעלה, שרפים ואופנים ומלאכים. ורמז בתכונת צלם תבניתו שמותיו הקדושים. דשם הוי\"ה רמוז בפניו, ושם שד\"י על ידי המילה כנודע<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ב' עינים הם ב' יודי\"ן, והחוטם צורתו וא\"ו גימטריא שלו כ\"ו כמנין הוי\"ה. ועיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ח' איך בעין האדם בלבד מרמז על שם ההוי\"ה ומעשה מרכבה וכל שיעור קומה. ושם שד\"י בגופו כשזוקף האדם ב' ידיו עד כנגד ראשו, היא כדמות שי\"ן וכשפושט זרוע אחד הוא כדמות ד', ובהתגלות העטרה ע\"י מילה ופריעה נראית כדמות יו\"ד</i>, והתקין בו רמ״ח איברים כמספר מצותיו של עשה, ושס״ה גידים כמספר מצותיו של לא־תעשה. ורמז בכל איבריו כל הבריאה אשר ברא עליונים ותחתונים, דכל מה שיש בעולם יש באדם, כמו שאמרו חז״ל, להראות כי כל שתה תחת רגליו. ויכוננהו בחכמתו הרמה והנשאה בתיקון איבריו ובבנין נאה ומשובח כמ״ש הסמ״ג (דף צ\"ו ע\"ב) ברא בו נקבים מבית ומחוץ, עשה לו נקבי עינים להביט ולראות בהם. עשה לאדם עפעפים לעצום עיניו ולישן ושלא להביט ברע, כמו שאמר דוד המלך ע\"ה עוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמיעה, עשה לו נקבי החוטם להריח ולהוריד בו דמעות העדפת ליחת הראש. עשה לו הפה למאכל ולדיבור, עשה לו השינים לטחון את המאכל, ועשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה, וכדי לחתך הדיבור. עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו גרגרת להעלות ולהוריד נשמת רוח חיים מן הלב מתוך הריאה אל הנחיריים ואל הפה, ולהוציא הברת קול הדיבור היוצא מתוך סמפוני הריאה<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">הם ורידים הגדולים</i> הבאה מנשמת רוח חיים. עשה לו הלב להיות לו בית מושב לרוח חיים ולחשוב מחשבות. עשה לו הקרב העליון והיא היא האיצטומכא לקבל המאכל והמשקה בתוכו, ולפרנס ולכלכל מטעם המאכל ומשקה כל הגוף להחיותו. ועשה לו הכבד לצד ימין עם המרה האדומה והדם מתבשל במקורות הכבד לחמום קרב העליון, ומחום הכבד והמרה האדומה והדם מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו מעיים לקבל פסולת המאכל והמשקה, ומתגלגל בתוכם בעקמומית לאט לאט עד שמגיע למקום הוצאת גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם הבטן התחתון בחומת לחותו ולחזקו ולהוציא צרכיו חוץ לגוף כדרך האדם. ועוד אמרו חכמינו ז\"ל הלב מבין והכליות יועצות. עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרירותה הקרביים והמעיים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום ריתוח הקרביים המתחממים ומרותחין מחום הדם והכבד והמרה האדומה. ועוד אמרו חז\"ל טחול שוחק. עשה לו עצמות של השדרה ושאר עצמות להיות בנין גופו חזק. שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם הם הוורידין להשקות הגוף והולכין מצד אל צד ומפה לפה, עשה מיתרים<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הם כמו רצועות וחבלים לבנים (האר פלאק\"ס) בל\"א, והם קושרים העצמות והחוליות יחד</i> שמחזיקים דבק העצמות והאיברים. עשה איברים וקשרים ודבקים וחוליות על השדרה, וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחוליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל אדם להתפשט ולכרוע ולזקוף ולעמוד ולישב. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולמיתרים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגין על ליחות הגוף והאיברים הפנימיים. עשה לו גלגולת הראש להיות מלך על כל האברים, ומוח הראש ששם ישכון יישוב דעת הנשמה והחכמה. עשה לו ליחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבשו המוח והעינים מחום הקרביים העולה מלמטה למעלה אל מקום הראש, עשה לו שערות הראש לחמם הראש שלא תתקרר בשביל שאין לו בשר בין העור ובין העצם של גולגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו, ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לו לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודן בבטן אמן עד צאתם לאויר העולם. כי לא יוכל הולד לקבל מזון ומחייה עוד שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים כדי למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות המלאכות כדי את האדם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם את הגוף להוליכו ולהביאו בכל מקום, ואחר צאתו לאויר העולם מגדלו ועוזרו בכל מיני עזר:",
+                "וכיון שכן, איך יוכל האדם לעשות מצוה כל כך שיוכל לגמול הטובות שעשה הקב\"ה עמו כבר, ומה שעושה עמו תמיד כל ימי חייו, ואיך יוכל יציר חומר לעבור על דבריו יתברך, לבטל אחד ממצותיו שהוא כמחריב דבר אחד מהבריאה אשר ברא אלהים בעבורו ולתועלתו, שהרי מספר תכוני צלם תבנית אבריו כמספר מצותיו, כל מצוה היא מיוחדת לאבר אחד, ובפוגמו באותו אבר כאילו מחריב פרט אחד מן העולם הנרמז באותו אבר. כי כל מה שברא בעולם ברא באדם, כדאמרינן באבות דרבי נתן (דף ה' ע\"ב) וז\"ל, הקב\"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים בחכמתו ובתבונתו ברא את העולם כולו, וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">יערות</i> בעולם ברא חורשים באדם זה שערו של אדם. ברא חיה רעה בעולם וברא חיה רעה באדם זה בני מעיו של אדם. ברא קורצין<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">מערות</i> בעולם, ברא קורצין באדם זה אזניו של אדם, ברא ריח בעולם ברא ריח באדם זה חוטמיו של אדם. ברא חמה בעולם ברא חמה באדם זה אורו של אדם. מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם זה הוא מים חוטמו של אדם. מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם זהו דמעות של עינים. נחלים בעולם נחלים באדם זהו הדמעות. חומות העולם חומות באדם אלו שפתותיו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">שהם כחומות להגן על הלשון</i>. דלתות בעולם דלתות באדם זה שיניו של אדם. ברא רקיטין בעולם<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">נ\"ל שצ\"ל רקיעים שהלשון מבדיל בין מים למים כמו הרקיע</i> ברא רקיטין באדם זה לשונו של אדם. ברא מים מתוקין בעולם ברא מים מתוקין באדם זה רוקו של אדם. ברא לסתות בעולם ברא לסתות באדם זה לחייו של אדם. ברא סתידראות בעולם<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">בונה וחוצב אבנים</i>, ברא סתידראות באדם זהו זרועותיו של אדם. ברא מגדלים בעולם מגדלים באדם זה צוארו של אדם. ברא יתידות בעולם ברא יתידות באדם זה אצבעותיו של אדם. ברא רחיים בעולם ברא רחיים באדם זהו קורקבן של אדם<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">שהוא טוחן כל מאכל</i>. ברא נמסים בעולם<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">נ\"ל שהוא מלשון וחם השמש ונמס, ופירושו דבר שגורם נימוח וטבע הטחול לעורר תאות האכילה מפני טעם החימוץ שבו, כדאיתא בשבילי אמונה נתיב ד'</i>, ברא נמסים באדם זה הוא טחולו של אדם. ברא אשפתות בעולם אשפתות באדם זה הוא כריסו של אדם. ברא בורות בעולם ברא בורות באדם זה טיבורו של אדם. ברא מים בעולם ברא מים באדם זה מי רגליו של אדם. ברא חיים בעולם<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">כלומר שמתיילדים באדמה מיני בעלי חיים כגון שרצים ותולעים</i> ברא חיים באדם, זה בניו של אדם. עצים בעולם עצים באדם זהו עצמותיו של אדם. גבעות בעולם גבעות באדם זהו עגבותיו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">הוא מלשון ותעגב על מאהביה, והוא ענין חשק ותאוה</i> עלי ומכתשת בעולם<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">מכתשת הוא כלי שכותשים בו בשמים מדברים אחרים ועלי הוא יד של המכתשת ונקרא כן ע\"ש שמעלין אותו</i> עלי ומכתשת באדם זה ארכובותיו של אדם. סוסים בעולם סוסים באדם זה שוקיו של אדם. מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקביו של אדם<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">נראה־לי שהוא על־דרך שאמרו חז\"ל רגלוהי דבר נש ערבין ליה וכו'.</i>. הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם, עומד דומה להר, נופל דומה לבקעה. הא למדת שכל מה שברא הקב\"ה בעולם ברא באדם עכ\"ל.",
+                "טעמו של דבר, להודיעו כי הוא כל העולם כולו ובשבילו ברא הכל, ובהיות פוגם באחד מאבריו, פוגם הוא בחלק העולם הנרמז בו, ואם עובר על כל המצות דאז פוגם בכל איבריו, נמצא פוגם ומחריב כל העולם כאשר אירע בדור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, שפרקו מעליהם עול אלהותו ועול מצותיו ונמצא כל פרט ופרט שבעולם פגום ונחרב העולם. ומה יענה האדם ביום שיעמידהו הקב\"ה לדין על כל מה שחטא לפניו וגרם חורב בדבר שברא בעבורו להטיב עמו, משל למלך שנתן חרב חדה לאוהבו להיות נשמר עמה מכל הקם עליו להזיקו, ובדבר שהטיב עמו השחית בהיכלו והכה בכותליו וכרת בעמודיו וזלזל כל מושב טוב שראה, היש מספר לעונשים הראוים לגזור עליו, כן האדם כיון שתקנו בוראו בתכלית התיקון לשמירת חייו, ורמז בו כל מה שברא בעולמו, להיות הוא עיקר הכל, בהיות כל העולם כלול בו כמדובר, דלזה נקרא עולם קטן, ובטובו אשר עשה עמו מכעיסו – יש כפרה לזה, ועם כל זה בחסדו הגדול חוזר להטיב עם האדם, דבשובו בתשובה לפניו מוחל עליו ומחזירו כבתחילה כשעה שיצא לאויר העולם וכנולד דמי, הבט ימין וראה באדם הראשון שהזמין מזונותיו קודם שברא אותו והכין שולחן לפניו ערוכה בכל ושמורה, ואח\"כ בראו ותיקן ממנו לחוה וקשטה והעמידה לשמש לפניו כשפחה, ונטע גן בעדן מקדם מכל עץ טוב למאכל ונחמד למראה ותאוה לעינים שיהנה מהם, והוריד מלאכי מרום לשמש לפניו והיו צולין לו את הבשר וצוננין לו את היין, ואחר אשר השליטו על כל הטובות וכל מעלות צווהו צווי קל – שלא יאכל מפרי עץ אחד בלבד, ולא עמד על צוויו ושמע לעצת המסית נחש הקדמוני אשר חירף וגידף כלפי מעלה כחכמינו ז\"ל הנחש מין היה, ואמר לחוה כל אומן סני לחבריה, וממנו אכל וברא עולמות, ולכך מצוה אתכם שלא לאכול, שלא תהיו כמוהו ולא עוד אלא שאחר שאכל העיז פניו נגד המקום באומרו הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי כו' וָאֹוֹכֵל, (וָאוֹכַל אינו אומר אלא וָאֹכֵל)<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">וָאֹכֵל הוא עתיד המהופך לעבר, משמע שאכל ועדיין עוסק באכילה ואינו רוצה להפסיק.</i> רוצה־לומר אכלתי ואוכל עוד, יש עזות גדול מזה, מלבד מה שבעט במה שהטיב עמו לברוא לו אשה לשמשו, ובטוב זה שהטיב עמו בעט ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וכו'. והפך עורף ולא פנים ועשה כל מה שלבו חפץ כאמרם חז\"ל אדם הראשון מין היה, כופר בעיקר היה, מושך בערלתו היה, ועשה פגם גדול בעולמות וגרם להם שנתלבשו בקליפות, וגרם מות לכל באי עולם, יש חוטא גדול מזה, ועכ\"ז בשובו בתשובה לפני בוראו מחל לו על כל מה שעשה, וביטל ממנו את גזרת \"ביום אכלך ממנו מות תמות\", ולא המיתו ביום שאכל כאשר אמר, ראה כח התשובה כמה היא.",
+                "ואם אמור יאמר האדם, כיון שאין דבר שיעמוד נגד התשובה אחטא ואשוב, כבר אמרו חכמים ז\"ל, האומר אחטא ואשוב (אחטא ואשוב) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו', טעמו של דבר לפי שהתשובה היא בית מנוס לחוטא לנוס ולהסתופף בצלה, וכיון שכן היא סניגור שלו לפני המקום עד שימחול לו, אך כשאדם חוטא על סמך התשובה, נמצא עושה התשובה שורש המחטיאים, ובהיות כך נעשית היא קטיגור שלו, ואנה ינוס לעזרה כשירצה לשוב, כי אין לו מקום שיוכל לנוס אל התשובה, שהרי עמה חטא והיא קטיגור שלו, אם כן אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הנה במקום שיתחכם האדם לבקש אופנים לחטוא ולהציל אחר כך מן החטא באומרו אחטא ואשוב, יחשוב אופנים שלא לחטוא כלל בשומו נגד עיניו דטעם החטא כמו רגע ועונשו אין מספר, ומנזקו גם אחרים ניזוקים עמו, הבט וראה מה כתיב בחוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל, הרי בעבור שהתאותה דבר אכילה שהנאתו כמו רגע, גרם לה מיתה ולאישה ולכל הבאים אחריו עד סוף כל הדורות, וגם לכל בהמה חיה ועוף, כל הקללות הנמרצות שנתקללו והנזוקים שגרמו במציאות העולם עצמו, שנתלבשו כל הדברים בקליפה ונתקלקלו צנורי ההשפעה, ראה בעיניך כמה חטא אחד גורם, ובשומו אדם כל זה לנגד עיניו, יבא לחשוב דכפי גודל הנזק הגורם בחטאו כך עונשו ויפרוש מלחטוא, ואם חטא יתקן את המעוות, ואם נתעצל מקיום המצות ישתדל בכל מאמצי כחו לקיימם ובפרט מצוה שנפשו מתאוה יותר בה מבאחרות, שבודאי על זו נתגלגל בזה העולם, ואם לא יחזיק בה לקיימה צריך להגלגל פעמים אחרים עד שיקיים אותה מצוה, ונמצא בכל פעם טועם טעם מיתה וכמה מהצערות העוברות על הנשמה מביעתותא דמלאך המות וצער של חיבוט הקבר וכדומה, ונפשו תובעת ממנו דין, איך מביאה בכל פעם בצערות אלו, כי נפשו לעולם נוטה לצד הטוב כיון שממקום קדוש חוצבה, איך האדם בבחירתו מכריחה לצד החומר ומכניס אותה בכלל העונשים, ואיך ולמה בעבור שעה אחת של קורת רוח להיות יושב ובטל ושלא לטרוח בקיום המצות, מכניס נשמתך בתוך העונשים ודוחקים וצערות זמן רב, לכן מי שחננו השם בעינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים שעברו חלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים אשר אחריהם רדפו ומן המטעמים אשר בהם חשקו ומן הטיולים אשר בהם דבקו ומיני דברי חשוקים (והיתולים) ודברי ליצנות אשר שיניהם שרקו ומהמושבות זכי האויר אשר בהם דבקו, ומרוב הון שקבצו וחטפו וגנבו וערקו, האם נמצא באחד מהם שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעוזבו את המנוחות אשר בהם הורגל והולך לאנחות במקום עפר רימה ותולעה, יזורה על נוהו גפרית, יוצע רימה תחתיו ומכסהו תולעה ואיה כל תענוגיו ונועם חשקתם, ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אתה אחר כל אלה הדברים הזרים, להשביע נפש מרורים ולמוסרה ביד צרים המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידן ולהשליכו בתוך גחלי רתמים בטיט היון של גיהנם, להשחירו ולהתיכו כאשר ניתך הזפת בפני האש, אשר על כן תן עצה אתה בנפשך לברור בדרך החיים בעסק התורה והמצות, וגם להצטער עצמך זמן קצוב הם חיי עולם־הזה כדי שתתענג זמן רב בלתי סוף ותכלית, ואל יעלה על דעתך כאשר עלה בדעת הרבה שנאבדו בידם באומרם כיון שמכיר אני בעצמי שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה, טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחוייב לעשות מה שנצטוה לעשות, ואם יבין יבין, שהרי והגית בו יומם ולילה כתיב ולא כתיב ותבין בו, וכן תמצא בדברי התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ואינו אומר אם הבנת הרבה אלא למדת אמרו, ותשתדל להבין ואם תבין תבין, ואם לא שכר לימודך בידך, וכמאמר התנא לפום צערא אגרא<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">לפי מה שהאדם מצטער על לימוד התורה, כן יש לו שכר</i> ומה גם שאמרו האדם איני לומד מפני שאיני מבין, הוא פיתוי היצר, יתמיד בלימודו וסוף הבינה לבא, שבראות קב\"ה חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעייני החכמה, דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה: והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ\"ש האר\"י זלה\"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז\"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ\"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">לשון תאוה</i> נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי\"ח ע\"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.",
+                "ואם אירע לאדם שלא למד בבחרותו ונשא אשה והוא מטופל בבנים, באופן שאין לו עוד פנאי לעסוק בתורה כל ימיו, אל יתייאש חלילה לומר כיון שלא למדתי תורה, שוב אין לי תקוה ואלך ואעשה מה שלבי חפץ, וכאשר אבדתי אבדתי, אל יעלה לו בדעתו כך, כי יש לאיש תקוה על ידי שמיעה, דשומע כקורא, וכדכתיב שמעו ותחי נפשכם, ילך (תמיד) לשמוע דברי חכמים וחדותם, ובשעה שהחכם דורש יתמיד שמיעתם לקבלם בחשק גדול, ויאמר בלבו יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתחשב השמיעה לי כקריאה, כי כבר אני דואג על מה שלא למדתי, ותן לי בנים עוסקים בתורתך יומם ולילה, כדי שישלימו מה שלא למדתי אני, ויחשב לפניך בעת למודם כאילו אני הלומד כי בני חלק ממני הוא, וישתדל עם בניו שיעסקו בתורה ויתן נפשו עליהם על זה, ויאהוב תלמידי חכמים לשמוע מעשיהם כיצד קיום המצות, ואם עשיר הוא יתן ממונו לת\"ח לחלק עמהם בשכר הלימוד כזבולון עם יששכר, ואל יחוס עיניו בממונו פן יצא מן העולם בידים ריקניות ויעזוב לאחרים חילו, ומה תועלת מגיע לו שאחרים יתענגו ממה שטרח וקבץ והוא בגהינם רובץ, ואם יאמר העשיר לא לחנם העשירני הקב\"ה כי אם שאני אהוב לפניו ושאתענג בממון שחנני בכל מיני תענוגים שברא בעולמו, ולמה לא אעשה מה שלבי חפץ, שנראה שאני בועט במה שהטיב עמי, ישים נגד עיניו כי טועה הוא, דידע איניש בנפשיה ומכיר הוא במעשיו הבלתי הגונים, ואיך יתכן שבעבור שהקב\"ה אהבו העשירו, ואפשר שהעשירו בהיות שנאוי לפניו על מעשיו, ויש מצוה אחת בידו בלבד, ובהיות שאינו מקפח שכר שום בריה, משלם לו בזה העולם כדי לטורדו מעולם הבא, או למה לא יאמר שהקב\"ה ברוב חסדיו לרחם עליו העשירו, ובראותו שהוא משולל מכל מצוה והטוב, מעכבו מלקיים המצות, לכך העשירו – להיות העושר לו לעזר ולהועיל לקנות עמה שלימות הנפש. נמצא שהעושר ניתן על אחת מב' בחינות, או לטורדו או להשלימו, לכן ידין העשיר בעצמו ויאמר אם לטורדני מעולם הבא העשירני, ראוי לו להרבות עמה בתורה ובמצות, ולפדות נפשו מיני שחת, כדכתיב כופר נפש איש עושרו, שפודה האיש את נפשו על ידי עושרו, ואם כדי להשלים נפשי עם העושר העשירני, ראוי לי להשלים עצמי, לקיים בעושרי תורה ומצות:",
+                "גם ישים בלבבו שהקב\"ה העשירו להשימו אפוטרופוס על העניים, ואם ימצא אפוטרופוס בלתי הגון שאוכל ממון העניים, יסיר אותו וישים אחר תחתיו, וכדאמרינן בילקוט רות על פסוק יתן ה' את האשה, מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו והיתה אשתו כשרה, לסוף נעשה שכיר, פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו זל\"ט בדמות ערבי, אמר לו יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, אמר ליה: קוסם אתה<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">שחשב בדעתו שמכשף הוא</i>, אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום, וחזר אצלו עד שלשה פעמים, בפעם שלישית א\"ל, אלך ואמלך<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">ואתייעץ</i> באשתי, הלך אצל אשתו ואמר לה, בא אלי אחד והטריח אותי עד שלשה פעמים, ואמר לי יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, מה את אומרת, אמרה־ליה לך אמור לו: הבא אותם עכשיו, הלך וכך אמר לו, אמר־ליה: לך לביתך ואין אתה מגיע לשם עד שתראה ברכה פרוסה בבית, והיו יושבים בניו לחפש בידים בעפר ומצאו ממון שניזונו בו בטובה שבע שנים, וקראו לאמן, ולא הגיע לשער עד שיצאת אשתו לקראתו, וכשראה אותה מיד הודה להקב\"ה ונחה דעתו עליו, ומיד הודו להקב\"ה, מה עשתה אשתו הכשרה, א\"ל מכל מקום כבר משך עלינו הקב\"ה חוט של חסד ונתן לנו ממון מזון שבע שנים, נעסוק בגמילות חסדים בשנים הללו, שמא הקב\"ה מוסיף לנו מאצלו וכן עשתה, ובכל יום ויום אומרת לבנה הקטן, כתוב כל מה שאנו נותנין וכן עשה, לסוף שבע שנים בא אליהו זל\"ט, א\"ל כבר הגיע שעה ליטול כל מה שנתתי לך, אמר לו: כשנטלתי לא נטלתי אלא ברשות אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי, הלך אצלה, אמר־לה כבר בא הזקן ליטול את שלו, אמרה־לו לך אמור לו, אם מצא בני אדם נאמנים ממנו תן להם פקדונך, וראה הקדוש ברוך הוא את דבריהם וגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה, לקיים מה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ\"ל.",
+                "הרי לך בהדיא שהעשיר אפוטרופוס שמינהו הקדוש ברוך הוא בינו ובין העניים, ואם רואה הקב\"ה שאוכל ממון העניים, לוקח העושר מידו ונותנה ביד אחר, לכן העשיר אשר חננו ה' דעת, ישים נגד עיניו שבממון העניים הנתון בידו, יכול הוא להרויח לקנות מקומו לעולם הבא, ולהסיר כל הקטרוגים מעליו, ולרחוץ מנפשו כל כתמי העונות הדבוקות בה ולנקות אותו ולהלבינה כשלג, כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ואיך ולמה יתגאה בממון שאינו שלו, והעולם אשר הוא בו כצל עובר, היום כאן ולמחר לקבר יובל, ולמה לא ישים העשיר נגד עיניו חכמת שלמה המלך ע\"ה ועשירותו ומעלתו אשר נחכם מכל האדם אשר על פני האדמה, ונתרבה בעושר עד אשר עליו נאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה, והשליטו הקב\"ה על העליונים ועל התחתונים ומלך מסוף העולם ועד סופו, וכל בהמות וחיות השדה ועוף השמים, ושדין ורוחין ולילין מוכנעים לפניו לעובדו, וכל מלכי ארץ ולאומים משמשים לפניו וכמו שכתוב באורך (גדולתו ומעלת ממשלתו) בתרגום יונתן בן עוזיאל באחשורוש, ועם כל המעלות האלו לא זחח דעתו עליו והושפל לפני בוראו לעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, וטרח להכירו כאשר צוה לו דוד אביו, דע את אלהי אביך ועובדהו, והוציא כל ימיו במושכלות וחיבר ספרים וגילה בהם רזא דרזין וסתרא דסתרין, וקיים כל המצות בלי חסר אפילו תג אחד, ומה שלקח נשים נכריות, טעמו ונימוקו עמו, להוציא (ניצוצות) מתוך הקליפות, ולכן אמרו רז\"ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, ועם כל העושר והמעלות שהשיג, יצא מן העולם נקי מנכסיו ולא הוליך עמו כי אם שלימות נשמתו אשר השלימה בעושרו, דאם זוכרים ומזכירים כל באי עולם חכמתו ועושרו ומברכים שמו הגדול, כלום היה אלא בשביל שקנה עולמו ובנה שם בגן אלהים מושבות משכיות החכמה לתענוגי נשמתו, ונשארו ספריו ומוסריו לתקן אחרים אחריו. שאם היה מוציא כל זמנו לתענוגי גופו בלי קניית שלימות נפשו, אף שנתעלה על כל המלכים ונתחכם מכל החכמים והעשיר מכל העשירים, במותו מניח הכל, ומי היה זוכרו ומזכירו לטובה, ומי היה מספר גדולותיו, דמה איכפת לדורות הבאים בזכירת הדברים שעברו להעלותם לזוכרו נגד עיניו, כיון שמהם עולה חרס בידו, ואין לו כי אם אבוד הזמן וחולשת המחשבה. לא כן בהיותו עסוק כל ימיו בשלמיות נפשו הכתובים על הספר בידו, בשלשה ספריו מטיבי הנשמות, שכל הבא בעולם אוחז בהם ללמוד שלימות ותיקון לנפשו וזוכרו ומברכו, ברוך מי שהדריכנו עד כה. ואתה האיש העשיר שים זאת נגד עיניך ואל יהיה הממון שבידך קרדום לכרות עמו כל עצי יער להגדיל המדורה בגיהנם, להכין אש בוער תמיד לצלות שם כל נתח טוב שבגופך, ולהרבות עשנו לסמות בו עיניך ולהשחיר את תואר פניך, ואל תקנה עמו קטרוגים לאבדך שיעשו נקמות בנפשך מה שלא יכול שום מזיק ומחבל לעשות: ולחפור עמה בורות עמוקות עד תהומא רבה, מה שאין כח לחפור אם יתקבצו כל פועלים שבעולם ויעסקו בחפירתם כל ימי עולם להפיל עצמך בתוכה בצאתך מן העולם, ולשוט דרך שם לצאת לים הדינין והמשפטים המשונים, ומה זכר תשאיר לבאים אחריך, אם תאמר שיזכירוך על מעיינות שעשית ובנינים שבנית וכרמים שנטעת ומלבושים יקרים שלבשת, מה תועלת עולה לך באשפתו של גיהנם אשר אתה מושלך בו ככלב מוסרח, האם יוכל הזכירה הזאת להושיעך משם ולתת מנוחות לנפשך, כי אז בזוכרם שמך על הפעולות הגופניות אשר בהם טרחת, תחיל תזעק בחבלים נפשך, ובקול תאניה ואניה ואין לך מושיע, תחת אשר טרח הקב\"ה עמך ליוצרך בבטן אמך ולשומרך תשעה חדשים שלא תצא נפל, והוציאך לאויר העולם בשלום והגדיל עמך חסדיו כל ימי חייך, והשפיע עליך מעושרו לגדלך, ואתה לא טרחת לכבודו כלום, ובטוב שהטיב עמך הכעסת אותו ולא השגחת למצותיו ולא בעסק חפצו ורצונו, להלוך בדרכיו הנעימים ככתוב בתורת משה והלכת בדרכיו התמימים, ככתוב בתורת משה עבדך והלכת בדרכיו. מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. במקום אשר הכין לך על זאת יותר מכל בני גילך<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">בני מזלך</i>, בהתעשר אותך עושר ונכסים, ולמה לא תקנה בעושרך בית מושב עיר חומה בעולם הנצח, במקום תרשישים ואופנים ותכין לך עבדים לשמשך שם, הם מלאכי רום הנעשים במעשיך הטובים, ובהבל היוצא מפיך בניחום אבלים, ובדברי פיוסים לעניים ונמוכי הרוח, ובקיום כל החיוב המוטל עליך להשלים לטוב לך, כדי לצאת מעולם הזה ולעוף השמימה, לבית תענוגי נפשך אשר חצבת, כמלך ההולך מהיכל להיכל, יותר ממנו שאין שטן ופגע רע, שבלכתו ממקום למקום, כן לא ישיגך פגע רע בצאתך מן העולם, כי כולם יברחו מפניך מיראתם שלא ישרפו משלהבת אש נשמתך הטהורה, תחת אשר עבדת את ה' אלהיך שנמשל לאש בוערה.",
+                "ונחזור למוסר הנוגע לכל אדם, יחד עשיר ואביון, האומרים פה אחד איך יוכל אדם (אשר) מחומר קורץ, ומטפה סרוחה כזרע להזדכך עצמו לעלות במעלות עליונות ולהבין במושכלות דברים נעלמים, היושבות ברומו של עולם, היאומן כי יסופר שהשחור יתהפך ללבן, היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">כתמים יש בעורו</i> ואם יעלה על לב שהעופרת יתהפך לזהב אופיר, ואבן מקיר ליהלום וספיר, אף שיעשו בהם כמה וכמה מהפעולות והשינויים. כך אי־אפשר לאדם אשר מעפר יסודו, ורוח חיותו להפך הוייתו לבחינת הרוחניות, ולשום כמלאכי שמים חיותו. כל זה פיתוי היצר הרע המצירו הסותם עיני שכלו. דלא ראי זה כראי זה, כי אדם נמשל לאבן נופך ספיר ויהלום, שבעת שממחצבם נחצבו אינן מאירות, שעליהם החלודה והקליפות שבו, ובהתעסק האומן בהם מעט מעט להסיר הקליפה מהם, אז הוא מגלה את הסתום, היא האבן היקרה אשר תחתיה חתום, ומבהיקה באורה. בזוהר תפארה. ומתנוצץ לעינים. כעצם השמים. כן דומה בדומה האדם, הנשמה שבו היא האבן היקרה, והגוף המסבבה היא הקליפה, והאומנים העוסקים לנקות הקליפה שהוא הגוף, הם התורה והמצות עד שמגלין זוהר האבן הגנוזה היא הנשמה הטהורה, הבט וראה בחנוך ואליהו ומשה רע״ה אשר עלו למרום בחיים חייתם ונכנסו בתוך להבות אש, וניתן לחנוך להיות ראש המלאכים, ולאליהו מלאך הברית ולמשה להלחם עם כת האבירים ולנצחם, ותורה לישראל הוריד. וכמה מהשלימים אשר מנו חכמים שנכנסו בגן־עדן בגוף ונפש<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">כמו אליעזר עבד אברהם, ורבי יהושע בן לוי</i>, ואף השלימים שלא נכנסו במותם, והם קבורים בקבריהם ואין הרקבון שולט בהם, מסבת שגופם נהפך לאור בהיר וכנשמה מאירה, ואין הרקבון שולט בו כי־אם בגוף בולט, והם נתהפכו לצורה. ואיך יפול בהם צרה. הרי שביד האדם אף שהוא בשר ודם להזדכך חומר שלו ולהעלותו בבחינת רוחניות על עסקו בתורה ובמצות, כי בטורח עסקו בהן מתמרק קליפת החומר מעליו, כי הזיע שמזיע בעוסקו בהן ממחה את החומר ומזכך אותו כשמש המכה ברוב חמימותו במחנות הזהב, ומהפך העפר מן האדמה לעפרות זהב, דיש זהב שנעשה מחמימות השמש המכה בכח באותו מקום (עיין בספר שער השמים) כך גם־כן חמימות עסק התורה שנמשלה לאש, כדכתיב אש דת למו. ועסק מצותיה מהפכים את (הגוף) מצותיה לצורה. כל זה ישים האדם נגד עיניו, לא יסור לבבו מלחשוב תמיד לדברים אלו הטובים והנעימים, ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בארצות החיים. כי אוהב דעת אוהב מוסר, והאוהב מוסר אוהב תורה, והאוהב תורה אוהב יראה, והאוהב יראה אוהב אהבה ואחוה, ומביאו לחקור בדרכי השם להדבק בו ולעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, ולמסור גופו על קדושת שמו יתברך, כי האהבה מקלקלת השורה. וכיון שקושר אהבתו ביוצרו אינו חושש על בריאות גופו המחליש לעבודת יוצרו, ולא על תואר יפיו להשחירו על עסק תורתו ולא על גובה קומת גופו להשחירו על קדושת שמו יתברך, אדרבה שמחה הוא לו מתי תבא לידי ואקיימנה כרבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ונפשו שמחה עליו כאשר אִוְּתָה נפשו כל ימי חייו למות כך על אהבתו יתברך, כמו שאמרו רז\"ל וכמה שלימים כמותו מתו על קדושת שמו יתברך, וזכו למחיצה שאין בריה יכולה להכנס בה, ובודאי שלא הביאם לכלל זה, כי־אם האהבה והתשוקה שהיה להם באהבתו יתברך מיום שעמדו על אדמתם ודעתם עד יום מותם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>שמים <b>ו</b>תגל <b>ה</b>ארץ, כי צדיק מצרה נחלץ זה נח, והוא יסוד עולם כי בלתו עמודי שמים ירופפו וכמעט כל הבריאה היתה חוזרת לתוהו ובוהו ברשעת פועלי און, הם דור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו סניף לכל צבא השמים לפרוק מעליהם עול מי שבראם, וילכו אחר שרירות לבם ויבחרו בכל רע ועלה בעצתם להרבות במטעת כרמים לשתות מן היין להשתכר עצמם, להמשיך תאות יצרם לכל אשר לבם חפץ, לבא על הנשואה ועל הזכור ולערב זרעם שלא במינם עם בהמה חיה ועוף, ועשו כל תועבות אשר שנא ה', והשם יתברך השפיע עליהם מרוב טובו, אולי יחזרו ויתנו לב לשוב מהחמדות שלא לאבד רוב השלוה והטוב אשר השליטם השם יתברך. וכראות כי לא היו שבים, הרעיש עליהם את ההרים והגבעות, אולי יכנס מורך בלבבם לשוב. וגם לזאת לא שמו לבם, והעמיד עליהם כרוז להכריז עליהם הרע העתיד לבא עליהם זה נח, וקבע להם זמן ק\"ך שנה בעשיית התיבה שעשה, אולי יתנו לב לשוב, ויתנו כתף סוררת ועוד הוסיפו לחטוא, וחזר וקבע להם זמן עוד ז' ימים מאבלו של מתושלח הצדיק, והשמיע ממרום לכל יושבי הארץ ההספד שעשו למתושלח בשמים, והיו יורדין דמעות של חיות הקדש למטה, כמאמר רבותינו ז\"ל (הביאו הילקוט סדר נח). וכוונתו יתברך היה שיכירו מעלת הצדיק כמה היא ואולי ישובו, כאשר ראה כי לא שבו מדרכם הרעה, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כלומר באתי עד קץ כל אחד ואחד מהם, וראיתי שאין צדיק עתיד לצאת מאחד מהם, ולכן הנני משחיתם את הארץ. רק אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, עשה לך תיבת עצי גופר, להסתיר עצמך מהקטרוג, והנך ניצול מכלם עם בניך הצדיקים כמותך ואשתך ונשי בניך עמך, ומכל הבריאה שלא השחית ינצלו עמך, וממך אני מייסד עולם כבתחילה.",
+                "ואתה בן אדם שים לבך לדבר הזה, לראותו ולהכירו גודל רחמנותו יתברך עם האדם, ועד כמה מאריך עמו שלא ימות חייב כדי להטיב עמו. הבט וראה כמה האריך עם אנשי דור המבול כדי שלא ימותו חייבים, וכל זה מכחיש (סברת) כת המינין שאומרים שהאדם לא נברא אלא לנקמה, כמו שכתב הרב ברוך בן ברוך ז\"ל (בספר קהלת יעקב פירוש על קהלת דף ל\"ד ע\"ג) וזה לשונו: יש סברא מהאפיקורסים בראותם מקרי הזמן ומאורעותיו הרעים והטובים, שבו הוא מזוג במי ראש ולענה, אמרו שהאדם לא נברא אלא לנקמה ממנו, ואם נותנים לו גדולה לאדם הוא כדי להשפילו ולהשליכו משמי מרומים, כדי שתכבד עליו הירידה, ומצינו שהאדם בעולם הזה לא ישקוט ולא ינוח מרוגזו, וכל ימיו ושנותיו מכאובים ויכלה ימיו בהבל ושנותיו לבהלה, והוא מעותד אל המקריים הרעים העתידים לבא עליו, הן מצד המערכה הן מצד סבובי הגלגלים המניעים את היסודות המחייבים רעות רבות והשחתות גדולות בזה המציאות, הן מצד התחלתו הפחותה הוא ההיולי הראשון<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> וכבר אמרו עליו שהוא סיבת ההפסד והכליון לפי שהוא לובש צורה ופושט צורה</i> היותו בלתי נמצא ומשתנה בכל רגע ורגע, והכל בכח ולא בפועל, ואם מצד השגותיו הם פחותות וחסירות, שהם מן המאוחר אל הקודם<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">כלומר שהשגת האדם להשיג בעליונים הוא קשה, לפי שהוא הולך בה ממטה למעלה ע\"י חקירת הטבע ועל־ידי זה בא לידיעת האל</i> ואיך יאמר שיגבר ויעלה אל השלימות איש אשר כזה, נגוע מוכה אלהים ומעונה ע\"כ. והנה מכל מה שכתבנו שהאריך הקב\"ה עם דור המבול כדי שישובו, מפיל ארצה הסברא הרשעה החשוכה והאפלה הזאת של האפיקורסים אלו ימח שמם בקברם. והכתוב מכריז טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ודרשו רבותינו ז\"ל ומרחמיו נותן לבריותיו, כלומר מלבד שהוא רחמן נותן לבריותיו מרחמיו שיתנהגו כמדתו לרחם כל אחד על חבירו. והעולם לא נברא אלא להטיב עם בריותיו, ואדם צועק בצרתו ומציל אותו, וכל התורה והנביאים מכריזים על גודל רחמנותו יתברך, והתלמוד והמדרשים מספרים כבור אל וענותנותו יתברך שמו אשר כביכול כמה מצטער בהגיע רעה על רשע, ואומר קלני מראשי כו'. וכתיב עמו אנכי בצרה. וכמה שמח בהיות משפיע ומטיב, כי כעסו עם הרשעים הוא מטעם שמונעים להשפיע טובו בעולם, וצער גדול הוא למי שטבעו ומדתו להיות ותרן, ומונעים ממנו מלתת ולהרבות להטיב, ועל זה כתיב נוקם ה' ובעל חימה. ורז\"ל פירשו מה שפירשו, עיין בע\"ז פרק א', אך כפי דרכנו זה הפסוק מכריז על האמור, דכיון שמדתו יתברך להטיב תמיד, ויש רשעים העושים מסך מבדיל בעונותיהם מלעבור השפע, מתמלא חימה לעשות נקמה בהם לאבדם, כיון שאינן שבים כדי שירד השפע ויתרבה טובתו לבריותיו, ואדרבה עשה את האדם מפחד תמיד, כדי שיהיה משועבד לעבודתו כדי להטיב עמו, ואם חטא לפניו מפחדו במקריות הזמן כדי שישוב לטוב לו.",
+                "ובהיות כן יש ריע אהוב נאמן שיאהוב את רעהו וישתדל בטובו, אעפ\"י שיצפה ממנו גמול – שאיש את רעהו יעזורו, או יש אח שיחזיק לאחיו כל כך אעפ\"י שבשר אחד המה אשר מבטן אחד נוצרו, ומצפה ממנו עזרה שולאחיו יאמר חזק, או יש אב ואם שישתדלו כל־כך בטובת בנו אף על־פי שמצפים ממנו כבוד והוד והדר ושיכלכל להם עד זקנה ועד שיבה, כהקב\"ה המשתדל כביכול להטיב עם בריותיו, אע\"פ שאין מגיע לו כלום, דכתיב אם צדקת מה תתן לו וכו' ומה מידך יקח. והוא מושל בכל ומלכותו בכל משלה, מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים, בורא יוצר ועושה הכל, וכתיב מי הקדימני ואשלם, ועכ\"ז ברא עולמו בלבד להטיב עם בריותיו, יש רחמן גדול ממנו, יש מרחם ומטיב כמוהו. ולמה לא יתבייש האדם ותכסהו בושה וכלימה לעבור על צוויו ולבטל אחת ממצותיו חלילה. ילמוד האדם ממדתו לעבוד ליוצרו. מדת האדם שלא יעברו על דברו, ולמה לא ינהג כן בבוראו שלא לעבור על דברו כאשר הוא חפץ בעצמו. מדת האדם שיתרבה כבודו ולמה הוא גם־כן לא ירבה בכבוד קונו. מדת האדם שיכבדו אותו בניו ולמה הוא לא ישתדל לכבוד האב של כלם ה' צבאות שמו, ולמה לא יתקנא האדם מהמלאכים שהם שוכני מרום, והוא בעפר מושבו בהיות לאל ידו להתגבר על מעלתם ולעלות על מדרגתם, כי מה מועיל קנאת אדם על חבירו, להתגבר על מעלתם לעלות על גבי חומר כמותו, היתפאר טיט על גבי טיט – לומר אני למעלה ממך, היש שבח לאבן אשר בראש פינה על היותה על חברתה, אין לשבח כי־אם יציר חומר נברא המתגבר במעשיו לעלות למעלה ממלאכי השרת, ולהכין מושבו תחת כסא הכבוד, וכיון שבידך בן אדם לעלות בסולם זו, איך ולמה תאחר עליתך, ולא די לזה אלא שאתה משבר מדרגות הסולם בקרדומות על־ידי מעשיך הרעים, שהם משברים וכורתים כחרב חדה, ואיך תוכל נשמתך לעלות דרך שם במותך, כי ברצותך לעלות תפול ממרומים לארץ נפילה בלי קימה, ואל מי תקרא לעזרה להקימך, האם העבירות שעשית יעזרוך או שהקטרוגים שמהם עשית יקימוך, ואם תשים פניך לרעיך אשר יפתוך לחטוא שיושיעוך, עוד מי לך פה שתוכל לדבר עמהם, ואם יצוייר שישמעו קולך, יברחו בהחבא מפחד שומעם קול כאוב אשר מארץ מצפצף, ולמה בהיות היכולת בידך להינצל מכל זה, לא תשתדל כדי לבקש ישועת נפשך, כי הרשעים שנאבדו מן העולם, קח אותם למראה וראה מה שהגיע להם, ופרוש מן דרכיהם. ראה דור המבול דשורש חטאתם היה הגאוה שנתגאו (כאמרם רז\"ל במדרש פרשת בראשית) (כי הגאוה הוא שורש לכל עבירות שבעולם עד שאומר הקב\"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד כארז\"ל), והתחזק בדבר הזה שלא לשמוע בקול יצרך לפתותך על הגאוה, ובנוצחך אותו על הדבר הזה תוכל לנצחו בכל, כי כיון שנעקר השורש הענפים נופלים מאליהם.",
+                "והנני מלמדך שלא תכנס ותכשל בטומאת הגאוה, תחילה שים נגד עיניך שאינך מלך, וכיון שיש מושל עליך נמצא אתה בחינת עבד, יש צחוק גדול מזה לפני השמש עבד מתגאה, ולמה תתן מקום להזכיר שפלותך, שנית אם לבשת בגדי משי ובהם אתה מתגאה, דע שאין פחיתות גדול מזה, שאתה מתגדל בדבר היוצא מתולעים, ואם עם מה שיוצא מהם משלים אותך – נמצא שאתה טפל להם. ואם בגדי צמר לבשת ובהם נתגאית – היאמן שבהמה גדולה ממך שעמה אתה מתגאה, ואם בכלי פשתן היוצא השדה שנה שנה נתעטפת, דע כי הוא צומח ואתה חי מדבר, מי גדול ממי, ואם־כן איך תוכל להתגאות בכל זה. שלישית שים נגד עיניך שלא תעמוד ביופיך ובכחך כל הימים אשר אתה חי על האדמה, ובבא ימי הזקנה לא תוכל לנהוג דרכי הגאוה, והיית צחוק לכל מכירך באמרם הזה האיש המשתבח, איך נפל ונשבר והיה לקש. רביעית חשוב בדעתך שדרכך כבהמה בשעה שאתה צריך לנקביך, וגוף המהפך כל פרי טוב הריח והגון לזבל ולסרחון – יש לו מקום שיתגאה. חמישית עלה על דעתך ימי החולאים הבאים עליך, אשר לבך נשבר בקרבך וכחך סר מעליך ולשונך לחכך דבקה וכמרורת פתנים בלשונך, ואתה כארמון נופל וכעי מפלה<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז היתה מעי מפלה</i> נופל על ערש דוי והרוח נודף והקדחת מלחך, ואפיסת הכחות גוברות, ודם שבלב מתמעט ומלאך המות לפתח רובץ. שישית אמור בלבך אדם אשר הודו והדרו עור דק אשר גופו מכסה, ואם יסתלק ויתהפך מה שבפנים בחוץ כל רואיו, עיניו יכסה מלהביט דבר מיאוס כזה, ואיש אשר אלה לו יתגאה. שביעית תן דעתך באיש המנוגע מה מיאוס לראותו ומה חרפה להביטו, וכיון שלאיש יקרה זאת, מה מקום יש לו להתגאות. שמינית בשומך נגד עיניך כי לא לעולם חוסן<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הממון והנכסים</i>, היש מבטיחך שתתנהג כל ימיך בגאותך, ואם היום או למחר נפול תפול, תמצא כל העולם שונאים שלך, ואין מנחם ואין מרחם עליך, וכאשר עשית כן יעשו לך. תשיעית שים נגד עיניך לכל הגאים שקדמוך מה עלה בידם, כי היו לקלון ולחרפה לכל באי עולם, ראה מה שאירע לנבוכדנצר שגאותו גרמה לו להתהפך לבהמה, והמן מרוב גאותו ירד לתחתיות ארץ, ודור המבול היו לקללה לכל באי עולם באומרם מי שפרע בדור המבול. עשירית שים תמיד נגד עיניך שגאותך אינך יכול לנהוג בה כי־אם בהקיץ, ובעת שתישן יכולים לסבבך צעירים ממך לימים, ועליך יצחקו ויתנו עליך רוק, ובפיהם ירימו קול בחירופים וגדופים ואתה מושלך כאבן דומם ואין קול ואין עונה, יש בזיון גדול מזה. אחד־עשר אם תרעב יש כח בגאותך להחזיקך ולהעמידך בלי אכילה ושתיה, לא כן כי־אם פניך משתנים וכחך סר מעליך, וכי איש אשר חייו תלויים על פת לחם יש לו מקום להתגאות. שנים־עשר אם המתגאה מתגאה בחכמתו, ישים נגד עיניו חכמת הראשונים כגון רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודואג ואחיתופל שהיו שואלים על מגדל הפורח באויר<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">משנה היא פרק ד' דאהלות, ופי' תיבה ארוכה כמגדל תלויה בחבלים, ויש מפרשים ראשו של למ\"ד למה היא גבוה מכל שאר האותיות</i> שלש מאות שאלות ותשובות, וחכמת רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר שלא למד עד שיחת מלאכים, שיחת שדין ושיחת תמרים, כמו שהאריכו רז\"ל בהפלאת תורתו וחכמתו, וכן בחכמת כל חכמי התלמוד (וכו'), ובעלות כל אלו החכמים בדעתו יכיר חסרונו ודקותו ושפלותו וישפיל גאותו, ואם מתגאה בעושרו יאמר בדעתו כיון שאם במציאות היה העושר כעושר המלכים ויועצי ארץ שהוא כלא חשוב, ואם מתגאה בגבורה יאמר בדעתו כיון שלא הגעתי לגבורת יהודה ושמשון אשר מקולם נפלו ערים בצורות ויעתק צור ממקומו, מה גבורה יש לי כדי שאוכל להתגאות, וגם יחשוב כי בזקנותו סר כחו מעליו, ואם ברוב בנים מתגאה, וכי כולם חכמים כולם נבונים, כולם עשירים כלם בלי מום הם, ועוד מובטח הוא שלא ימותו בחייו, הרי רבי יוחנן היה מכריז ואומר דין גרמא דעשיראה ביר<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">זה עצם של בן עשירי שמתו לו כל בניו</i> כאמרם חז\"ל, ועוד אם ימותו כולם מיתת עצמן היה לו לשמוח במיתתם, דאפשר אחד יפול במים ויחנק או יפול מן הגג, וכאלה מן המקריות שמתגלגלים בעולם או יתקצצו בחופתם. ואם ביופיו מתגאה – יכול להיות יפה יותר מיוסף ולא נתגאה, ואם יהיה בתכלית היופי, ישים בדעתו כי בימי הזקנה והשיבה פניו משתנים וקמטיו מתרבים וצעירים ישחקו בו, כי אז דומה לקוף כאחז\"ל במדרש קהלת. שלשה עשר ישים בדעתו תמיד בשורשו כי ילוד אשה הוא, ועבר במקום השתן ב' פעמים, א' כשהולידו אביו, ב' כשילדתו אמו, ולאיש אשר אלה לו נשאר לו צד להתגאות. ארבעה עשר גדולה מכולם, יזכור תמיד יום המיתה, ואז בלי ספק יכנע לבבו הערל ויחלש כחו ותסתלק גאותו. חמשה עשר יאמר בלבו מי שמקוה ברוב תאותו שיתהפך במותו מיד לרימה משום שאך בשרו עליו יכאב, איך יוכל להתגאות כמו שפירש החסיד כמוהר\"ר יוסף יעבץ ז\"ל על משנת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, כלומר תקותו שיתהפך מיד לרימה. הרי חמשה עשר דברים כמנין גאו\"ה שישים האדם נגד עיניו (לשבר גאון עוזו גם ישים האדם נגד עיניו) כי השפל לא יפול לעולם, שכן תראה שכל יושב על הארץ אינו יכול ליפול כיושב על הכסא שיפול וישבר מפרקתו, וכן יסתכל באילן שהשורש הטמון בארץ, המובחר שבו והענפים שמתפשטים כל כך ועולין – מתרככין ונחלשים כי דקות המה. ישים דעתו בשמיר שמשבר הרים וסלעים, ושמירתו היא בחלוש שבמתכות – תיבה של עופרת שהוא דבר רך ולא היה יכול לשברו. הנה הבהמות והחיות אשר כח אבנים כחן – ניצודים ונלכדים ביד האדם, והיתוש והשלשול מרוב דקותו ושפלותו אע\"פ שמזיקין אינו יכול לצודם. הבט וראה בארזים הגבוהים שמסיבת גובה קומתו קוצצין אותם לבניינים וחציר גגות הסמוכות לארץ אין מי שיגע בהם, ראה העפר הדק והנוצה – מרוב קלותם ושפלותם ברוח קימעא עולים למעלה, וראשי האילנות הגבוהים נוטים למטה, הבט בתורה וראה אברהם אבינו ע\"ה שהמשיל עצמו לעפר ואפר (דבר שלא יועיל לכל, דעפר ואפר מעורב אין שום הנאה ממנו, דכתיב ואנכי עפר ואפר), זכה להיות מרכבה לשכינה, מעלה שאין למעלה ממנה, וסמא\"ל שהיה בשמים ונתגאה ומרד בבוראו השליכו הקב\"ה לארץ. נבוכדנאצר נתגאה ואמר אעלה על במותי עב אך אל שאול ירד, הרי כל המתגאה ירד, והמשפיל עצמו עולה. ראה לנח על שלא נתגאה באנשי דורו זכה לעלות למדרגת אדם הראשון, יציר חומר, כפיו יתברך להיות אב לכל באי עולם, דכולם בשם בני נח מתכנים, דכל המשפיל עצמו מגביהים אותו מן השמים, כדאיתא בזוהר פ' חיי שרה דף קכ\"ב ע\"ב, תוספתא: זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">שמשפיל עצמו בעולם הזה</i>, כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב ויהיו חיי שרה וכו'. מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה, שנה דאיהו זמן זעיר, זעירו דשנין חד, אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה (דכתיב שנים), תא־חזי דלא רבי קב\"ה אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר נפשיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא עכ\"ל.",
+                "ואל יאמר אדם הנני קונה מדת השפלות כי רבה ויקרה היא, ואלך בדרך שלבי חפץ אחר תענוגי בני אדם לשתות במזרקי יין, ושפלותי יגן עלי, הבט וראה בנח אחר שהתורה העידה עליו מצדקותו ותמימותו, דכתיב נח איש צדיק תמים היה. ובהיות נח צדיק תמים כולל שפלותו וענותנותו, ועכ\"ז כיון שנמשך אחר היין כמה נתבזה עד שהכתוב קראו איש אדמה, כלומר איש כולו אדמה כאחד הריקים מחובר לחומר, והכתוב מילל עליו דכתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל וכו'. י\"ג ווי\"ן נזכרין בענין היין, לשון וי ויללה כאחז\"ל. שא נא עיניך וראה מה שכתב מוהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל במוסר היין פרשת נשא (דף רמ\"ה ע\"ג) וז\"ל:",
+                "תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם, ומה גם למתקדשים ומתוועדים אל החנות, כי יקראו איש את רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן נצב על עין המים באמור אליו, לך נרוה דודים עד הבוקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> כוסות יין</i>, כי במה יודע איפוא, כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש, כי כוס בידך מלא מסך אך שמריה אשתה למען בריתך, וגם עליך תעבור כוסי רויה ולקחתי מנחתי מידי למעני, ויהי הקשר אמיץ ביני ובינך אהבת עולם מעתה ועד עולם, כי נזכור אני ואתה יושבים צמדים שותים במזרקי יין, כוס מלא ברכת ה' מלא הין, וגם אתה אלי על הין הין, ופי פערתי ואשאפה פעם אחד ולא אשנה כי לזאת יקרא חפצי בך, וגם אתה קבעת כוס חמתי שתית מצית, ומי כמונו רעים אהובים אהבת עולם לא תשכח ויקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם, ויחמו בבואם לשתות, שתו ולעו וירום לבם, ויהיו כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעינו כמלך, כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר, ובגובה לבו ישתרר גם משתרר על השתיה כדת, גבורים לשתות יין. והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צדה ברך יברך, כי יראה על כל כוס וכוס תילי תילים של ברכות, זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">כלומר שמביא קצף הקב\"ה על העולם</i> כה לחי, תעמוד אחי בשמחתך ביום חתונתך, וזה ישיבהו ויאמר גם את בדם בריתך וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם, אך במרעיתם וישבעו יצא לבם, ויחלו לשתות בכלים מכלים שונים רבים ונכבדים מהראשונים, וימלאו את כליהם כאשר יכלו שאת עד יגר מזה, ואז יתהלל המתהלל באמת באמור מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה ורחבה, ובמדה שאדם מודד בו מודדין לכל אחד מהמסובין עד יצא מאפם, ומכל היוצא מפיהם, כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואזי למי, אוי למי אבוי, זה נופל כשוכב בלב ים וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו – עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה וימירו את כבודם כפי חזיר בצואה עוברת, ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום, והן זאת רעתם כי מר הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו – בגזל ועריות, כי ממשוך איש ביין את בשרו – יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות, כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו', וגם לץ היין הומה זימה כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה, כי בהשליך נפשו אחרי גוו נמשל כבהמות נדמו וכו' עד יחדיו ירננו, כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות, ומה ירמזון עינים אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם, כי מי שלח ידו ביין ונקה, כי אבינו הראשון חטא בו כאמרם חז\"ל, גפן היתה וכו' סחטה ענבים ונתנה לו, וימת הוא וכל זרעו, ונח מצא חן בעיני ה' ופשע ביין ונאשם, ואצילי בני ישראל (בני אהרן) שתויי יין נכנסו, עברו ונענשו, ומורם מהם כיוצא בהם. והן אמת כי אשר שתו וישכרו בימים ראשונים אשר היו לפנינו כאשר נכון היה הבית וארמון על משפטו, וחטאתם לא כבדה מאד כי רוב טובתם התעה אותם, ועל כן רבים שתו נימא, אך עתה כי הנה בעונותינו הרבים רבים ישתו לא נימא, כי אל ישמח ישראל אל גיל כעמים כו' כי יראה כי אזלת יד, כי נפלה עטרת ראשינו וגלינו מארצנו ושכינת עוזנו בקרב העמים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות ברע ובושת הפנים כיום הזה, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. ואף לזאת יחרד כל לב, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו יין להתהולל בו. ומי האיש אשר הוא יהודי ולו דמוע תדמע עינו לילה מאין הפוגות, כי עיניו רואות וכלות עכו\"ם אשר הבל המה, מעשה תעתועים מינייהו היא מלכי ואפרכי ועבדי השם אשר לו הגדולה ואין זולתו כי יוצר הכל הוא, נתונים תחת און עובדי כוכבים ומזלות, ומבטן מי יצתה הרעה הגדולה הזאת אם לא מרוע מעללנו אנחנו ואבותינו, כי מידינו היתה שפחה כי תירש גבירתה, ולו חכמו נשכילה זאת, קרענו את בגדנו ונלבש שק ואפר, ונצא בתוך העיר ונזעק זעקה גדולה ומרה עד פור התפוררה אדמתינו וגוייתנו, ויקרא זה אל זה ויאמר לכו ונשובה אל ה' בצום ושק ואפר, ואל תתן פוגת לו עד יכונן ועד יקים את סוכת דוד הנופלת, ולא די שלא יעשה כן, כי אם שתחת היותם כאבלים כל ימיהם, ולבלתי מלא שחוק מפיהם, הלא יאמרו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, ולא יאמרו איה ה', היש ה' בקרבנו אם אין. כי עונותינו היו מבדילים בינינו ובין אלהינו, הלא נכלם כי אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואבחר דרכי ואתנה שכר לאובד ויין למרי נפש, ואשבה משומם ואבכה בצום נפשי, ואפר כלחם אוכל ושקווי בבכי משכתי עד ישקיף וירא ה' משמים, לתקן עולם במלכות שדי וישמח ה' במעשיו וישראל ישמח בעושיו עכ\"ל.",
+                "גם שא נא עיניך וראה מה שכתב הסמ\"ג ז\"ל (דף י\"א ע\"ד) על פסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. במצותה כתוב וז\"ל: אזהרה בענייני גאוה וענוה, שלא יתגאו בני ישראל כשהקב\"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב\"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא ואומר בפרשת ואתחנן, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וכו'. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא שיש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתיב, הלה' תגמלו זאת וכו'. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואיך לא תגמלהו בטובה ושבח הכתוב הענוה, שנאמר והאיש משה עניו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">פירוש: למנעלה</i> שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשינן במסכת סוטה שכל המשפיל עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת, שנאמר לב נשבר ונדכה וכו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב\"ה וממלא רצונם, ואע\"פ שלא התפללו עליה, שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות, כלומר מה שחושבים בלבם. צאו וראו מה שפירש דוד מלך ישראל, ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו, לכך היה שפל לפני המקום שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים, כשקלל אותו שמעי בן גרא אמר הניחו לו, וכל זה גרמה לו הענוה היתירה. והאריכו רז\"ל בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה שנקרא תועבה, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא ר\"ל עם עניו, וכן תרגם יונתן עם ענוותן. ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רז\"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין – כי אם מקום עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות נחת רוח עכ\"ל.",
+                "ולמה יתלבש האדם בגאוה שהוא לבוש מלכו, דכתיב ה' מלך גאות לבש, בהיות דבר גלוי ומפורסם לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהלובש פורפירא של מלך מתחייב בנפשו, ונמצא זה הורג עצמו בידיו וידון במשפטי גיהנם עם חבריהם המאבדים עצמם לדעת. נקוט כלל זה בידך, שכל המתגאה כל ימיו מכאובים ודאוגים, כי הוא מרוב גאותו ורום לבבו כולם כאין נגדו, וכאילו חייבים לעובדו ולקום מפניו כעבד לפני רבו, ולישב ראש על כל נשא ורם, בין זקן ונשוא פנים, בין כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. ובעיני כל רואיו חשוב כקליפת השום, ואין מי שישגיח עליו לכבדו כנפל טמון, ובבואו במקום אנשים אפילו קטן שביניהם לא קם ולא זע, ואם ידבר אין שומע, ובראות בזיונו מחזיר עורף להלוך הלום, ואין אומר ואין דברים מאיש או תינוק לשלחו לשלום. ובראותו כך, כלימה תכסה פניו ומרורת פתנים בקרבו מרוב בושתו, כי כפי גאותו וחשיבותו בעיני עצמו, כל זה קוצים כשיכים בצדו. ונמצא שכל עת ורגע מתמלא עברה ולבו מלא דאגה, ורוב שמחתו תוגה. באומרו אך איש שר ואוהב, חושבים אותו כאויב. ומאורעות אלו תמיד לו ערב ובוקר וצהרים, עד שמרוב צערו נופל על ערש דוי. צועק אוי ואין עונה. וכדי שירחמו עליו מודה ומכריז, ואדם אין ואין פונה. באומרם לא כן בדיו<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> לא אמת כזביו</i>, אלא מפני שקרקע עולם הזיקתו והחיים הרחיקתו, מודה ועוזב – ובאמת הוא כוזב. ואם יקום ממטתו ישוב לשטותו, ומניחים אותו סולד בחילה אולי יהיה לו מחילה. ואם ימות באולתו, מיתתו כפרתו, והוא משתומם על המראה איך איש כמוני בדד, כאיש אשם שודד. ובראות כן על־ידי ממון כל רופא הוא דורשו, ואם אין לו מוכר לבושו. אולי יעלה רפואה למחלתו אשר גרם בגאותו, ולמה אתה בן אדם אתה בונה בגאותך, בית מושב רופאים ומשכנות וקינות המוזרות בלבנה<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> נשים המתקבצות לטוות לאור הלבנה</i>. הבאות להרים קינה באוי ואבוי. על כל בית ומבוי, בהבל שבפיהן מקוננות, ובלבן מלות שונות, בוכות בעיניהן, ושמחים בקרביהם. מצדיקות בפיהן, ברוך מי שגזר כך לכל בריה, ומתי יבא אכילת ההבראה, לקיים מצות מנחם אבלים, באומרן להן האדם הבל הבלים, קחו נחמה בלבבכם, כי כך יארע לכם, זקן ונער, חכם ואיש בער."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בין <b>ה</b>קורא <b>ו</b>יסתכל <b>ה</b>שומע, אתה בן אדם קח נא מפי מוסר ושים אמרי בלבבך, שא נא עיניך וראה בתכונת גופך וממנו תלמוד ליישר אורחותיך. יראו עיניך הליחה הנובעת מנחירך והמים הסרוחים המתהוים בגופך ומקום השתן והרעי היוצא ממנו בחיים חייתו. ובהתגבר על חום טבעי שבו קצת חמימות ממיני הקדחת המקריות המתגלגלות ובאות משנה פניו ותשלחהו לחרפות וארמון קומת הגוף תשפילהו לעי מפלה<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז, א: וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה</i>. ואם פרוח יפרח בעור בשרו שאת או ספחת או אם יקרהו מפגעי הזמן פצע וחבורה ומכה טריה משימהו כנבלה מוסרחת אשר מריחו ינוסו למרחקים בהכרזה וטמא טמא יקרא ועליו ישרוק הזבוב ויתגבר הרימה חמרים חמרים ותבאש ערשו ועל לובן סדיני מטתו בהרות בהרות ככתומי הנדה מדם הסרחון הנובע ממנו והוא כחלל דומם בלי הרגשת הדבור וכגולם בלי צורה וכנוד נפוח מבלי שיוכל עין רואה להעיד על צורת פניו עם החוטם והוא נוגח בקרבו לצמאון המים מאש הקודחת בו כתנור בוער ואין נשימתו נשמעת אפילו לקרובים אליו מרוב חולשתו ודקות הנשימה כדי שימלאו שאלת תאותו ויסלד בחילה ולא יחמול עד שיוצא נפשו חבל בחבל כחבלי היולדה. ואם יאריך בחוליו ימים רבים על מטתו, יראו עיניו כידו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">שברו</i>, וחמת שדי ישתה בימים הרבים ההם, ויצטמק גופו עד שיראו לחוץ בליטת עצמותיו ואבריו כאילו שתה מי המרים המאררים כסוטה. וישתנה צורתו ויתהפך כקוף בפני אדם וכל רואיו לא יכירוהו. ואפילו אשתו ובניו המורגלים עמו יכחשו בו לאמר אין זה אבינו אשר גדלנו ואשתו מיללת ואומרת אוי כי איננו, כי כקטון הנולד דמי, ותואר פנים אין לו וכנפל טמון בתוך מטתו מוצנע וחדל אישים בביטול ההרגשות ומניעות החושים עד יקוצו מפני חייו ומרבים עליו בתפלה בארבע פינות הבית לפנות הבית ממנו ולבערו מן העולם ושישוב לעפר כמו שהיה. ולאיש אשר אלה יקרה לו, איך יתפאר בתואר צורתו ואיך יתרומם בגופו המפואר וברום קומתו ואיך יתגדל בזרוע עוזו לאמר ידי אמה וכח עוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ואיך יתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו. ואיך ישרח בהתגבר על חבירו על שער בת רבים ויגיל בטובו ורוב בניו ואיך ישיש בכבוד שמקבל מאחרים. ואיך יתחזק בבריאותו. ואיך ירים קול בכעס על חבירו. ואיך ירגיל עצמו בטעימת המעדנים ובמשתה היין. ואיך יתאוה לטיולים בגנות ופרדסים תחת כל עץ רענן בשקתות המים במקום נהרים יאורים תחת צללי אלה ואלון לשמוע שריקות כל צפור כל כנף. ואיך יתקן ערשו בסדיני פשתן הדקים ואיך יתעדן בשינת השחר ואיך יערב לנפשו קול שרים ושרות, ואיך יתייפה בקשוטי היופי, ואיך ישמח בצחות לשונו. ואיך יחליץ עצמותיו בקלות המרוצה אשר ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. ואיך ימלא שחוק פיהו כיון שעל כל זה נופל הצער והדאגה והיגון והמניעה והביטול כנזכר לעיל. ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך ויבלו בטוב ימיך ושנותיך בנעימים ותקבל שכר טוב בעמלו בעולם הזה ובעולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך בעשותך כל הכתוב לעיל על צד ההיתר והרצון הטוב. יתפאר האדם בתואר צורתו ובצלם דמות תבניתו להלל לשבח ולפאר ליוצר יצורים אשר ברא את האדם מעין דוגמא של מעלה. ויכוין על כל רואיו שיעלו צורתו בדעתם עלי משכב להיות לו בני' יפים כמותו לעמוד ביצרם כיוסף וכר' יוחנן דהוה יתיב בשערי טבילה על הכונה הזאת כנודע. ויתרומם האדם בקומת גופו להיות עומד בפרץ על כל צרה שלא תבא על הצבור להראות קומה ולהטיל אימה על הקמים לצער רבים או יחיד. ויתגדל ברוב עוזו להחזיק ביד נמוכי הרוח ולכל נרדף בצרה ולעזור עני ואביון ולכל אלמנה ויתום. ויתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו תכלת וארגמן בתתו פיזור לאביונים ולהיות מחזיק ביד חושקי תורת ה' תמימה ולהרבות צדקות וג\"ח ולהטיל בכיס ת\"ח ולהלביש ערום מבלי לבוש ולפדות שבויים ולעשות נדבות לכל כלי הקדש ולהוציא הוצאות לקנות ספרים שילמדו אחרים ולזון ולפרנס לכל שואל ולקבוע ישיבות לחלוק עמהם כזבולון ויששכר. וישמח בהתגבר על חבירו בשער בת רבים אם כונתו לבטל דברי טועה אם דבר נגד עניי עמו או אם הבל יפצה פיהו בדברו דבר הגורם קלות בתורה בעצתו או איזה מהדופי ללומדיה וכדומה. ויגיל ברוב בניו ובטובו על שחננו השם בבנים ונתן לו יכולת לגדלם בתורה כדי שיעבדו אותו ויקדישו שמו בכל לבבם ובכל נפשם וישיש בכבוד שמקבל מאחרים בהיות זה גורם ליישר אורחותיו באמרו בינו לבין עצמו מאמר הפייטן חטאי אלו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מגבולי ואין מכבדים אותי כי אם בחושבם כי חסיד אני ואם ירגישו אחד מני אלף ממעשי המכוערים יברחו למרחקים פן יזיק להם טומאת הבל פי. ונמצא הכבוד מביאו לתיקון מעשיו וראוי שישמח וישיש בו כיון שמדריכו אל היושר, שלא יראו בו ערות דבר הגורם מניעת הכבוד. ויתחזק בבריאותו לקיים והגית בו יומם ולילה, שהתורה מתשת כחו של אדם. ולעמוד על קיום המצות ולשמש תלמידי חכמים ולהלוך בשליחות מצוה. וירים קולו בכעס על חבירו למונעו מעבירה ולשבור זרוע רשע ולייסר לעוברים רצונו של מקום. ויתענג בטעימת המעדנים והמשקים הערבים ניסוך יין במים הקרים על נפש עיפה ודבש וחלב תחת לשונו לברך לבורא הכל על כל מין ומין מעין ברכתו. ולענג שבתות וימים טובים כאחז\"ל קדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה ולשתות במשתה היין בסעודה של מצוה לגמרה של תורה וברית מילה וסעודת בת ת\"ח לת\"ח וכדומה. ויתאוה לטיולים בגנות ופרדסים לבקשת התבודדות<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">להיות ביחידות</i> לעיין ולהבין ולהשכיל במושכלות התורה להשיג סודותיה. ולשמוע שריקות קול צפור כל כנף לתת הודאה לבורא עולם ה' שהכל ברא לכבודו, וכולם אומרים לפניו שירה בצפצוף פיהם לפרסם כי אין אלוה מבלעדי ה', ויתקן ערסו בסדיני פשתן הדקין לנוח בהם בשבתות בחגים ובמועדים לכבוד השם ולכבוד היום המקודש. ויתעדן בשינת השחר כשעמד עם העומדים בבתי ה' בלילות ונדד שינה מעיניו כל הלילה על התורה ועל העבודה ויהי באשמורת הבוקר שגברה עליו השינה ונפל למשכב אז יישן וערבה שנתו. ויערב לנפשו שירים ושירות לזמר ולהלל לפני בוראו בספור מקצת נפלאותיו. ויתייפה בקישוטי היופי להיות מתוקן בהתפללו לפני בוראו על דרך הכון לקראת אלהיך ישראל, ולכוון שלא ימצא רבב על בגדיו ובכל עת יהיו בגדיו לבנים להתפלל בכסות נקיה ובגדים מיוחדים לזה. וישמח בצחות לשונו להיות דורש ברבים דברים ערבים לשומעיהם ולהגיד לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ולנצח בצחות לשונו ונועם שפתיו ומוצא דבר למינין ואפקורסים אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, להפיל דבריהם ארצה והבל הבלים שבפיהם ולהשימם לרפש וטיט ויסך בשרו בשמן ערב ומיני הבושם שיעור להעביר מעליו סרחון הזיעה וכדומה הגורם שלא יתקרב אדם אצלו בדברו אליו ויתרחק ממנו וימאס בדברי תוכחתו וחידושי תורתו ומוסריו. ויחליץ עצמותיו בקלות המרוצה לרוץ בדבר מצוה ואפילו קלה כדברי התנא הוי רץ למצוה קלה. ולמהר לברוח מן העבירה עד למרחקים ולרוץ להציל נפש עשוק מהרודף ולמהר הליכתו בכל דרך מצוה. ולדלג בהרים לבער קוצים מן הכרם. וימלא שחוק פיהו לשמח חתן וכלה ובשמעו ישועות השם ומפלת אויביו ובשמעו שמועות מגאולתנו ומפדות נפשנו ושמועות חדושי התורה ודקדוקי מצות שנתחדשו. ואם כה תעשה תשמח בעולם הזה ותקבל טוב לעולם הבא. הטה אזנך ושמע ללמוד מוסר מיום אתמול כי יעבור ליום שאתה עומד בו, כי כל מה שעשית אתמול בתענוגי גופך מה בידך תקח היום, ואם גם היום תעשה ככה, גם זה יעבור למחר עד שבסוף ימיו יעלה חרס בידך, ונמצא הוצאת כל ימי חייך להבל וריק והכינו אבריך כלי מות לשאת בידך בצאתך מן העולם לעשות נקמה בנפשך עמהם, פוק דון בנפשך ואמור בינך לבין עצמך היוכל ארץ לסבול לתקן ולהכין בעצמי נקמות לי, מה שאין צר ואויב יכול לשער לעשות, כי תחת אשר בידי וברשותי להוציא כל יום מחיי בתורה ובמצות ולקבוץ על יד מעט מעט כפי יכלתי והשגת דעתי, ואם איני מבין בתורה לפחות לחשוב מחשבות לעשות ומחשבה הקב\"ה מצרפה למעשה, ומעשי ומחשבותי בספר נכתבים כמעשה ממש, לקבל עליהן שכר משלם כמו מעשה, ונמצא אני מרויח בכל יום ומסגל טוב אשר עין לא ראתה אלקים זולתך במקום שאין היד שולט בו להשביע בצחצחות נפשי בצאתי מן העולם ואני בורא מלאכים במעשי ומחשבותי הטובים ללוות אותי בצאתי מן העולם ולהצילני מכל מזיק ומחבל ומשטין להכריז לפני בברוך אתה בצאתך ובשלום בואך עד הביאני אל המקום אשר הכינותי במעשי הטובים תחת כסא כבוד בוראי להתעדן מזיו שכינת עוזו, ואם כה תחשוב כל יום לשים בדעתך, דע באמת שתמאוס בחטאתך ותבקש הדרך הנותן מנוחות לנפשך. וכיון שביד האדם וביכולתו לתקן ולהכין כל טוב לנפשו ואפילו ע\"י מחשבה טובה בלבד כמדובר, והוא לא כן עושה, היש קץ לרעתו המגיע לנפשו בהתפרדה מהגוף הנגוף אשר שמע לעצתו לטנפה במעשיו המכוערים להטותו אל דרכי העונג וריבוי המאכלים להרבות הזבל בקרבו מרוב אכילה ושתיה יום יום, להעלות אודי העשן האף והחמה מהאכילה אשר הרבה הזבל והזוהמא, לטנף משכן המוח והלב ששם מושב הנשמה ולגרשה משם ולהמליך במקומה נפש חיוני כבהמה, דמותר אדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה. לכן בן אדם חמול עליך כי אין שום בריה יוכל להצילך ממשפטי חרון אף והחימה אשר טפחת ורבית מיום היותך על האדמה עד אשר חשכו מאורי שמש אורו שהוא פרידת הנפש מהגוף, כי ההצלה בידך מסורה וברשותך נתונה לשוב יום א' לפני מיתתך ולעשות לך הצלה אין כמוה כי בידך הכל ומידך נותנין לו שכר טוב מעמלך אשר עמלת בדברים בלבד באומרך חטאתי עויתי פשעתי על כל מה שאמרתי ודברתי בשפתי חלקות ועל מה שעברתי על המצות. וכיון שבדברים בלבד יכול אתה להציל ממות נפשך כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אם נתרשלת גם מזו היש קץ למשפטיך המוכנים לנפשך, הבט וראה באבינו הראשון אברהם ראש המאמינים אשר משלש שנים הכיר לבוראו וטרח ועמל כל ימיו לעשות רצון בוראו ומסר עצמו בכבשן האש באהבתו אותו ית' ונסיונות אחרים גדולים כמוהו אשר גירשו מארצו וממשפחתו ומבית אביו ואע\"פ שהבטיחו על הממון והשם והבנים שהדרך ממעטם, לא קיים מאמרו ית' בעבור מה שהבטיחהו כי אם וילך אברם כאשר דבר אליו ה' לקיים דברו בלבד ולא על־מנת לקבל פרס ואף שאחר שהובטח הגיע לו מהצרות, רעב כי בא עליו וירד מצרימה והגיע למות נפשו באומרו והרגו אותי ואותך יחיו ונלקחה אשתו בבית פרעה הרשע ומשם הצילה השם בנגעים גדולים. ואחר זאת לא שָׁלַו מרדיפת המלכים אשר רדפוהו, והשם הציל אותו ומיד שמע צרה כי נשבה אחיו ורדף ונסתכן להצילו. ולא שקט מזו כי אחר הדברים האלה הודיעו לו מגרות בניו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ושם הוגד לו גליות אחרות שעתידין בניו לעבור וידאג נפשו בקרבו מצרת זרעו. אחר זו נולד תיגרא<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">מחלוקת</i> בביתו משרה עם הגר, וקשה וצער גדול מחלוקת בבית, ממלחמת גוג ומגוג כאמרם רז\"ל עד שבא לכלל ששרה אשתו מסרה עליו דינה לשמים באמרה לו חמסי עליך והוא סבל ושתק. על כל זאת בא אליו צווי המילה לחתוך בשר ערלתו וקיבל באהבה ולא נתרשל אף שהכיר בצער הגדול אשר יעבור עליו להעביר על בשרו חרב חדה ועכ\"ז לא בעט ולא הרהר אחר מדותיו יתברך כיון שכל זה היה הפך מה שהובטח, ואדרבה הרבה אהבה על אהבתו ולא סר מדרכו יתברך כל ימי חייו וצוה כך לבניו אחריו, הבט וראה כמה טרח אברהם אבינו ע\"ה להשיג השלימות, ואתה אף שכל ימיך הלכת אחר ההבל, אם תשוב בדברים להתוודות עונותיך אפילו באחרית ימיך תשלים נשמתך, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אם לא תשמע לעצה זו, דון בנפשך אם יש מקום לרחם עליך ביום אשר יביאו אותך במשפט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>רים <b>ו</b>בורא <b>ה</b>ברואים, צורי מחסי וגואלי, בעלותי על לבבי החסדים והרחמים שהגדלת לעשות עמי מיום שיצרתני ועד עתה, ואני הסכלתי עשו לעבור על כל אשר צויתני לשמור, תסמר שערת בשרי ואחז בשרי פלצות, ויתפרדו כל עצמותי ואחזתני רעדה ואסלדה בחילה באומרי מה אשיב בעת שיביאוני לדין לפניך וירשיעוני בבית דיניך הצדק, מה ששורת הדיו נותן לקצוב עלי ממשפטי גיהנם, בהיותי כפוי טובה עם מי שהרבה להטיב עמדי טובות אשר לא יוכל רעיון לסופרם כי רבו עד שאין באין לכלל מנין, ובראותי הרע הגדול אשר עשיתי מת רוחי בקרבי בראותי שאין רפואה למכתי וכמעט נתייאשתי מן הרחמים, אך יעצוני כליותי לברוח ממך אליך קודם יחשכו כוכבי נשפי להסתופף ולהסתר עצמי בצל כנפיך, שתכפרני ברחמיך ותטבילני במי חסדך ותטהרני בגודל רחמיך, ותכין משכן נשמתי תחת כסא כבודך, כי ידעתי שלא יצרתני כי־אם להטיב עמדי כמדתך להטיב בלי הפסק רגע, ועל זה בטחתי לברוח אליך למסור עצמי בידך, כי ידעתי שתחשבני כשוגג או אנוס על עברי מצותיך, כיון שכל הגוף המטונף אשר מחומר קורץ, הם גרמו לי כל זאת, ונפשי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">נשמתי</i> אשר בקרבי גולה וסורה, לא יכלה למנוע בחירתי ולהצילני בעת בואי לעבור רצונך, כי לא יכלה לברוח ממני ולמונעני מחטוא לך, כי חיוב צוייך עליה להיות סגורה בקרבי עד זמן שגזרת עליה לשבת שכונה בי, ואני במעשי המכוערים והמטונפים גרמתי לבת־מלך<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">הנשמה שהיא בת מלכו של עולם</i> לסבול טינוף מעשי, כי הוצרכה לבא עמי במצור, להאיר באברי לחזקם ולאמצם, לפעול כפי רצוני ובחירת נפשי, והכנסתיה בחלאת טומאת עונותי, וכיון שכך הרביתי לפשוע, וכי יספיקו מימי המבול הרותחין לטהרני, ואם אש ששרף לסדום יכול להתיך עובי חלודת זוהמתי, וכי מכות שבאו על המצריים יוכלו למרק עונותי, ואם מכת הטחורים והעכברים שבאו על הפלשתים יכפרו (יכסו) על פשעי, וכי כל מכה וכל חולי שנברא מעולם אף שיבאו עלי כחדא מחתא<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בבת אחת</i> יוכלו לטהר ניאופי, ובראות עצמי מלא אשמות לא אוכל מלט, חשבתי מחשבות להתיעץ בנפשי, אף שהרעותי עמה לטמאה במעשי, ואומר לה נשמתי נשמתי הטהורה והחכמה אשר ממרומים ירדת לעשות שכונה במשכן בתי חומר<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הוא משל על הגוף שמחומר קרוץ</i>, ולך נגלו תעלומות חכמה ושערי בינה מסורים בידך, וממך לא נעלם מה־שכתוב בתורה \"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו\", ואף על פי שעשו עמהם רעות, כך גזרה חכמתו יתברך להטיב עמהם כיון שגרו בארצם, גם אע\"פ שהגדלתי לעשות עמך רעה, לא תתעב אותי למנוע עצה ממני, לייעצני בדרכי הישועה לשוב לקוני, כי אין לי פנים לשוב בלתי עצתך, לכן אל תמנע טוב ממני כי גר היית בארצי. ותען ותאמר לי, כן אעשה כדבריך כיון שבקרבך ישבתי ובלבך נתיישנתי עד שהורגלתי בעל כרחי להסכים ללכת במעגלותיך המסוכנים ובדרכיך המקולקלים עד שחייבתי ראשי למלכו של עולם (אבי שבשמים), וגם אני כמוך בהצטרכות רפואות להעביר ולטהר החלודה שהבאת עלי, וקודם שנתעוררת אתה גופי – לבקש ממני עצה על זאת, קדמתיך זמן רב בזאת, וגמרתי בעצמי ואמרתי (כי הצרי והרטיה המצטרך אל מכאובינו, אינו אלא דבר קל), כי כפי רוב רחמי בוראינו – כך גודל קבלת תשובתי, אף שנתגדל כל אחד מעונותי כרום המגדל שבנו פושעי עולם אחר המבול ובלבל השם לשונם למנוע פשעם, אולי ישובו להטיב באחריתם, ומשם למדתי רוב חסדיו כי חפץ ה' שיושיע אדם עצמו בצחות לשונו לומר לפניו וידוי דברים, דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ועל העצה הזאת אנו כותבים וחותמים לעשות, ואבא נבא אני ואתה לפני בוראנו בדורון דברים לפייס לפניו, וכה יאמר רבון כל העולמים אבינו אב הרחמן, כשם שהכרנו גודל חטאתינו ועונותינו ופשעינו, כך שמענו והכרנו וידענו גודל חסדיך וריבוי רחמיך ועוצם יכלתך, ועל זאת בטחנו להסיר מסוה הבושה מעל פנינו, לבא לדפוק בשערי חסידותיך שתושיע ותשמע צעקת המבקשים ישועת המחילה ושואלים רחמים מבריכת החסד<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> רמז לצינורות המשפיעים מספירה לספירה</i> להשפיע אל היסוד לתת למלכות החסדים, כי מלך רחמן אתה ורצונך וחפצך לרחם ולחונן לשבים אליך, כי על התשובה יסדת עולמך, כי אינך חפץ במות המת, ואם ח\"ו לא תועיל לנו התשובה, נמצא ח\"ו בראת דבר לבטלה, כי לצדיקים העושים רצונך אין להם צורך בה, ובהתקבל אותנו מתפרסם על ידינו שאתה רחום וחנון ארך אפים וכו', ואם חטאנו בגודל שפלותינו, אנו פעלנו כחומר ואתה פעול כאלהותך, כי אין אלוה מבלעדיך למחול, וכגודל פשעינו בכפלי כפלים גודל רחמיך, ואם ח\"ו מחייבים עונותינו לנעול דלתי רחמיך ממני, ריבון העולמים איך תראה בנין הגוף אשר יצרת בצלם אלקים, והנשמה אשר מאצלך חוצבה מבוזים ומכוסים במשרפות (במסרפות) סיד במשפטי שאול ואבדון, ומה תקוה לנו לצאת משם לעולם בהיותנו הגורמים כל זאת, על כן על חסדיך נסעדנו ועל רחמיך בטחנו שלא נשוב ריקם מלפניך בעשותנו הנוגע לנו לעשות כפי יכלתינו והשגת ידינו לתקן אשר העוינו והרשענו, ואתה עשה כאשר אתה אלקינו אשר בראתנו. במקום אשר אכלנו ושתינו במשתאות אשר לא כדת, אנו ממרקים אותה בתעניות וסיגופים עד שיתמעט הבשר שנתגדל מאותם המאכלים ויתך החלב שנתרבה מהם, ובמקום אשר ראו עינינו ראיות נכריות, יראו עינינו באור תורתך ולהסתכל בצורת אותיות קדשך המאירים את העינים, תורת ה' תמימה מאירת עינים. ואם שמעו אזנינו דברי ניוולים ודברים בטלים וכדומה, תמורת זה לעשות אזנינו כאפרכסת<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">הוא כלי שעל הריחיים שנותנין לתוכה החיטין לטחון</i> לשמוע תמיד בקול תורה ובדברי חכמים וחידותם. ואם הגדלנו לשוננו ברע ודברי חלקלקות, תמורת זה אנו רודפים בשיח שפתותינו לשים שלום בין אדם (לחבירו ובין איש) לאשתו. ואם ידינו גנבו וגזלו, תמורת זה אנו פושטים אותם לחונן דלים. ואם רגלינו רצו לרעה, ירוצו לכל דבר מצוה. ואם חשב לבבנו מחשבות זרות, לתקן זה יחשוב תמיד באלהותך להדבק בך, ובדרך זה אנחנו מתקנים כל מה שהרשענו. ובהיותנו בונים כל מה שהרסנו, אב הרחמים תן מרחמיך עלינו והושיענו, שאם כעבדים תחשבנו לפניך, וחונן כחונן הרב על עבדו. ואם כבנים אנו, רחמינו כרחם אב על בנים, שאע\"פ שמרבים אשמה ופשע מכסה על פשעיהם לקרבם אצלו, ובהתקבל אותי כי הרבתי לפשוע, ממני יראו וילמדו לשוב כל החוטאים שבעולם.",
+                "גם בן אדם, ראה גם ראה ענין סדום ועמורה ובזה תתחזק אל התשובה אף שהרבית לפשוע, כי לא תוכל להרבות בפשעים כאנשי סדום אשר העיזו להכריז בעריהם המחזיק יד עני ואביון ישרפו, ועל זה שרפו הנערה על שעברה על גזרתם והיו באים על הזכר ועל הבהמה ועשו כל תועבות שבעולם כאמרם חז\"ל בסנהדרין, ועכ\"ז לא אבדם הקב\"ה מיד עד שגילה הדבר לאברהם, אולי יבקש להם זכות, עד שאם היו בכולם עשר צדיקים היו ניצולים, ואם היו שבים היה מקבלם אף שגדלו עונותיהם לשמים. ודע שאין לומר שלא ידע הקב\"ה שלא היו שם בסדום עשרה צדיקים והיה יכול לאבדם מיד, אך הודיעו לאברהם כדי לפרסם עד כמה מגיעים רחמיו על הרשעים, כדי שילמדו הדורות לשוב ואל יתייאשו בעבור רוע העונות, אין דור רע בעולם כדור המבול אשר אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו רעות אשר לא יסופר כנודע, ועכ\"ז לא הרחיקם הקב\"ה מלקבלם עד שאמרו רז\"ל שהיה מרעיש עליהם את ההרים אולי ישובו. הרי שלעולם אין דלתי התשובה ננעלים וידו פשוטה לקבל שבים, וכיון שכן איך ימצא החוטא מקום להציל עצמו לאמר לא יכולתי לשוב כי יראתי שמא לא ירצה הקב\"ה בתשובתי, בראותו שדור המבול וסדום אם היו שבים היה מקבלם, וגם עשה עמהם אופנים שישובו. אך ראוי לכל אדם ובפרט לשב בתשובה שלא יחזור לקלקולו להחזיק בלבו אמונת יום הדין והנורא ושעתיד לתת דין וחשבון על כל מעשיו, ולחשוב בזה תמיד, לא יסור ממחשבה זו עד שירגיל כל־כך שידמה בעיניו שהיום או מחר מעותד לדין על חטאיו, וזהו מביאו שלא לחטוא ואם יחטא ואשם מסיבת תוקף יצרו המנגדו, מוכרח שמיד מתחרט וידאג על עונו ביודעו באמת שעתיד לתת דין וחשבון על מה שעשה, ויבקש רפואת התשובה ויסגף את עצמו בסיגופים שהם קשים כמות, ואם ישוב לחטוא, ישוב לחזור, כי אמונת הדין והחשבון מכריחו לזה, ובראות עצמו פעם ושתים בצער התעניות והסיגופין בעבור חטאיו, יפרוש מן העבירות וימאס בהן באומרו וכי בשביל תענוג רגע או שעה של עבירה אצטער בתעניות וסיגופים שהם קשים כמות ימים ולילות, מוטב לי לגעור ביצרי ולהצטער ממנו עדי רגע (מעט), מלהצטער זמן רב בסיגופי התשובה. גם כדי להרחיק האדם מן החטא, ישקול בדעתו שאין עונג החטא כגודל החרטה שעתיד להתחרט ממנה ולמאוס בחייו, איך ככה יעשה, כיצד: אם חשק באשה על רוב יופיה, תשים נגד עיניך כשתזקין ונתרבו בה הקמטים ופניה כקוף חוזרות ורום קומתה נכפפת ונעשית כחטוטרת הגמל וליחות החוטם נופלות מנחיריה תמיד, ופיה עקומה ונמוכה בלי שינים, וכשאוכלת פיה מלא רוק, ואם ישכב עמה בימי נעוריה, בראות אותה בזקנותה יקלל יומו וימאס חייו איך מלאו לבו להניע גופו בגופה והכניס ברית קדש בחמת מלא צואה ופיה מלא דם, גם ישים נגד עיניו שכל יופי האשה הוא עור דק עד מאד, ואם תתפשט עורה מחמת נגעים או מכה ותראה בשר חי תחתיה, וכמה מהמיאוס ליגע באותו הבשר הלח אשר היד נדבק בה מעובי הליחה, ובשומו כל זה בדעתו בעת שיפתהו יצרו על אשה, תמאס בעיניו ויתרחק ממנה כמטחוי קשת. ואם יצרו יפתהו לשכב עם זכר משכבי אשה, ישים נגד עיניו כשיתמלא זקן הנרבע ובפרט אם יפגעו שניהם בזמן הזקנה, כמה מהביוש והבשת והחרפה והכלימה והקלון בזוכרם איך שכבו זה עם זה, ועוד אין שום אחד מהם יכול להתפאר ברבים בפני חבירו על עשיית מצותיו, ואפילו עשה תשובה כי מגיע לו מן הקלון להתפאר עצמו בפני מי שהכעיס לבוראו עמו, כי עולה על זכרונו עת המעשה אשר טמא אותו וכלימה מכסה פניו, ובפרט אם הרובע עני והנרבע עשיר, איך יכול להתחנן לו שירחמהו, דמה יזכיר בפניו כדי שיכמרו רחמיו עליו, שאין לו פנים לזכור איזה זכות שבו, שאדרבא מעורר זכירת מעשיו הרעים והעשיר מוסיף עליו שנאה אשר טמאו הבזוי הזה, ואם הדבר בהפך שהרובע עשיר והנרבע עני בועט בחייו העשיר איך נגע בגוף הנגוף הזה. ומה גם בראות עצמו תכלת וארגמן לבושו, והעני הנרבע בבלואי הסחובות מטונף, מכסה את פניו ומעלים עיניו ממנו, כי נופלים פניו ארצה מהביט בו ותשלחהו לחרפות, ואיך בשים האדם נגד עיניו מקריות אלו אשר הם תחת האפשר להיות קרוב לודאי, יתגבר יצרו עליו לשכב עם זכר, כי מיד בעלות על דעתו כל זה יקרוש דמו בקרבו, ומה גם בחושבו גודל דופי והמיאוס והזרות מהמעשה עצמו. ואם עם בת עכו\"ם יפתהו לשכב, ישים מיד נגד עיניו כי הוא גוף אשר בעט בהקב\"ה ובתורתו ובעמו הקדוש, הוא גוף אשר שנא ה', (הוא גוף אשר נתהוה מסרחון הנידות), הוא גוף שנתגדל בשרו מאכילת השרץ והעכבר ומכל מין שרץ השורץ על הארץ, שעם זה פירש רבי עקיבא מגויה בעובדא שהביא אבות דרבי נתן דף ה' (סוף) ע\"ד<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> שסיפרו על רבי עקיבא כשהלך לארם הלשינו עליו אצל שלטון א', ושגר לו ב' נשים יפות נכריות כדי שישכב אצלם, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת אצלי וזאת אומרת אצלי, והוא לא פנה אליהן, הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו תמית אותנו משתתננו לאיש הזה, שלח וקרא לו, א\"ל מ\"מ לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים, לא בנות אדם כמותך הן, א\"ל מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים</i>, ואיך יתחבר בגוף טמא כזה אשר הבל פיה כריח השרץ המטונף אשר אכלה, ואיך יגע בגוף אשר בחייה זוהמה נמאסת, ואחר אשר תשכב עמה היא הולכת לפעור או לסקול למרקוליס וכדומה מהטינופים אשר הם עובדים, ובאיזה פנים אני יבא להתפלל לפני אל חי אחר שחשקתי ונדבקתי בגוף אשר שנא ה', היש מהביוש הגדול הזה לחשוק בבת עובדי כוכבים ומזלות, ובשומו כן נגד עיניו מובטח שיפרוש ממנה, והבא לטהר מסייעין אותו. ואם לבא על החיה והבהמה (יפתהו), ישים נגד עיניו איך ידמה צורתו צלם אלקים לצורת שור או חמור, שבהיותו מתאוה שכיבה זו, מתאוה להיות כמוה ולהיות עליה כדוגמת חמור עם חמורתו, והוא מהגנות והדופי והזרות והמיאוס, ובפרט בחושבו איך יחבק באהבת היצר עור מלא שערות, ואם היא עת להטיל גללים יטילם עליו בעת המעשה, זר מעשהו וישימהו כביב מלא צואה, ואיך ולמה מביא אני עצמי לבזיונות אלו, מוטב למות בהיותי אדם ולא להדמות עצמי לבהמה.",
+                "והנה בן אדם בעשותך כל זה, יתגבר וימלוך היצר הטוב בגופך, וגרש הצר הצורר בקרבך, באופן שלא יוכל עוד להרים ראש עד שיענה אמן בעל כרחו, ובהמשך זמן יתהפך לטוב, כי הצדיקים עושים החומר צורה, ויביאך זה לקנות דבקות גמור בהקב\"ה כאברהם אבינו ע\"ה שקראו אוהבי, דכתיב זרע אברהם אוהבי. על הדבקות שהיה עמו, על שמלאו לבו להקריב בנו רך ויחיד קרבן לפניו ולא איחר הדבר לעשותו, אף על פי שהיה חביב לו מנפשו, כי נגד אהבתו יתברך היה הכל לפניו אין, וביד האדם להיות כאברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים אשר בוראם מתפאר עמהם, שהרי אין דור ודור שאין בו שלשים כאברהם אבינו ע\"ה, שעליהם עומד העולם כאמרם רז\"ל, הרי ביד האדם הוא להשלים מנין הל'. ודע שאין אדם יכול להתפאר ולהתגדל עצמו כי אם בעשות התורה ומצוה, להדמות ליוצרו ושמלאכי השרת ישמשו לפניו ולמלוך על ש\"י עולמות, לזה יקרא אדם, כי מה יתהולל ברעה רשע, כי אין כחו מגיע כי אם לפעול מה שעקרב ונחש או חיה וכלב שוטה פועל, שהרי פעולת הרשע להכות ולקלל, אלה וכחש ורצוח וגנוב ודורס ובועט ומזיק לחבירו, ובמה יתפאר על זאת, שגם אבן נופל על האדם ושוברו, קוץ נכנס בו מכאיבו, עשב מר אוכל וממררו, או חתול נושכו ומסכנו, כלב שוטה נובח אחריו ומבעתו, או חיה רעה דורסו ומטריפו, נחש נושכו וממיתו, צרעה עוקצו ונופחו, יתושים ופרעושים מצערים אותו, רפש וטיט טובעו, מים מחנקו, אש שורפו, אבן סוקלו, שור מנגחו, אם־כן מה גדולה לעשות רשע להדמות עצמו לדומם ולצומח ולבעלי חיים המזיקים. בזאת יתהלל המתהלל, להלל לשבח לפאר ולרומם ליוצרו להדמות עצמו לשרפי מעלה, להטיב עם הכל להדמות לבוראו, דטוב ומטיב הוא לעסוק בתורה להדמות לידידיו. לרדוף אחרי המצות להדמות לחסידיו. לעשות צדקה וגמילות חסדים להדמות ליריאיו לשמש תלמידי חכמים ולפזר מממונו להם להיות דומה לאוהביו, לזה יקרא איש, מעשות דברים שאין בכל הבריאה יכולים לעשותו זולת מין האדם, אוי לאדם שאין משים כל זה נגד עיניו, אוי למי שהשעה מצחקת לו, אוי למי שבועט ביסורין, אוי מי שאינו חושב כי צל ימיו עלי ארץ, אוי למי שאינו חושב כי הוא נוד מלא ליחות, אוי מי שאינו חושב בחולאים ובצערים, אוי מי שאינו חושב כי עפר הוא ואל עפר ישוב, אוי מי שאינו חושב בביעתותא דמלאך המות, אוי מי שאינו חושב ביציאת הנשמה, אוי מי שאינו חושב בצער חיבוט הקבר, אוי מי שאינו חושב בצער הרמה והתולעה, אוי מי שאינו חושב ביום הדין, אוי מי שאינו חושב במשפטי גהינם. אוי למי שאינו חושב במיתות משונות ובגלגולי הנשמה. אוי לאדם שאינו משים תמיד נגד עיניו העתיד כהווה, פירוש ישים נגד עיניו הנולד להיות, כמאמר התנא שחכם יחשב הרואה את הנולד, והנולד הוא שעתיד להיות רימה ותולעה ומעותד לכל מקריות רעות. לכן כל איש חכם יתן נגד עיניו שאין בידו להשתמר עצמו מהמקריים היכולים לבא, ובזה יעמוד באימה ופחד וביראת אלקים נגד עיניו, שאפשר יבא עליו מיחוש הראש המבטל כוחות גופו, או אפשר שילקה בשחפת ובקדחת תמיד או בירקון או בעורון, או יתמלא כל גופו שחין פורחת או שאר חולאים שבעולם, או יחזור עליו הגלגל לבא לידי חסרון עד ככר לחם ולדפוק בדלתי שונאיו יען כי מזי הרעב מכריחו לזה, או אפשר יהיה מוכה אלקים כל ימיו על ערש דוי, אם־כן איך יכול אדם להתגאות בחכמתו ובגבורתו ועושרו ובבריאותו וביופיו וברוב בניו, כיון שהוא מעותד לכל מין חולי שבעולם, מעותד לכל בושה וכלימה, המעותד לבזיונות, מעותד לחרופים וגדופים. מעותד לשפלות, המעותד לשמוע קללות מאנשים אשר ידם תקיפה עליו, המעותד לבחור מות מחיים מתוך צער ודוחק, מעותד להיות שנאוי מאשתו ובניו אם יחזור עליו הגלגל לרעה, המעותד למיתת בניו בחייו, מעותד לראות בניו ובנותיו מתים בחופתם, המעותד לפחדים, המעותד לחתוך מבשרו חתיכות או אברים מחמת מכה או נגע, המעותד למות מיתה משונה סקילה שריפה הרג וחנק או חיה יאכלהו או דגי הים או קבורת חמור יקבר, המעותד לשפטים על־ידי בני אדם, המעותד ליסורים קשים, המעותד לראות ביעתתותא דמלאך המות, המעותד למות, המעותד לחיבוט הקבר הקשה, המעותד לרימה ותולעה, המעותד לחזור לעפר, המעותד לחזור באויר העולם אם הרבה בחטאות ואשמות, המעותד למשפטי גהינם, המעותד לגלגולים, וכיון שכן אוי מי שאינו משתדל לעשות החומר צורה, אוי מי שחפץ להיות בחינת בשר ודם נמשל כבהמה, אוי המתאוה לפעול בתוך מעיו ליחות סרוחות ורעי מהתמדת ריבוי אכילה ושתיה כבהמות יער וכשרץ השורץ על הארץ, אוי המתאוה להרבות בשינה להדמות לפגר מת, אוי האוהב הבטלה שדומה לאבן דומם, אוי המתאוה שיחה בטלה להדמות כאוב<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> מלשון אוב או ידעוני, והם משמיעים קול נמוך מתחת לארץ</i> מארץ מצפצף, אוי המתאוה למושב לצים ומיני היתולים ולצוד ציד להדמות עצמו כשאר האומות אשר בהם לא בחר ה', אוי לגוף שיוצא מן העולם ריק מזכיות ומלא עונות, אוי לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי למעיים שנהנו מן הגזל, אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר, אוי לעינים שלא הלכו באמונה, אוי לאזנים שלא קבלו תוכחות, אוי לפה שלא עסק בתורה, אוי לבשר שלא נתייגע ביראה, אוי ליצר שלא נכנע לפני בוראו, אוי ללב שלא עבד לבוראו שעתיד לעמוד בנזיפה. אשרי הנותן יראת בוראו נגד עיניו תמיד. אשרי העוסק בקיום המצות ובגמילות חסדים. אשרי המקיים והגית בו יומם ולילה. אשרי המדקדק במצות והמכוין בכוונתם. אשרי המחזיק ידי לומדי תורה ויד עני ואביון. אשרי האוהב לרדוף מצות. אשרי המשמש תלמידי חכמים דגדולה שימושה, אשרי המטיב עם כולם. אשרי מי שהוא עלוב. אשרי מי שהוא שפל ועניו. אשרי המעביר על מדותיו, אשרי מי שאינו כועס, אשרי השומע חרפתו ואינו משיב, אשרי המאמין בתורה שבעל־פה ובתורה שבכתב. אשרי המטהר ומקדש עצמו כשרפי רום. אשרי המקשר נפשו ורוחו בנשמתו ונשמתו בהקב\"ה. אשרי הראש שעליה תפילין ופאה. אשרי העינים המסתכלים בתורה ובצורות אותיותיה הקדושות. אשרי החוטם המריח כדי לברך לבוראו. אשרי הפה ולשון שאינן פוסקים תורה מהם ומרבים בדברי שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אשרי הגרון שמרבה בהרמת קול בשירים ותשבחות והלל לשבח ליוצרו. אשרי הלב החושב תמיד ביראת בוראו. אשרי הכליות היועצות לעשות כל טוב. אשרי הגוף הלובש ציצית ומתעטף בטלית. אשרי הזרוע שקושר תפלין. אשרי הרגלים ההולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולבקר חולים וללוות את המת ולהכניס כלה לחופה. אשרי העקבות שמתנענעים לקדושה. אשרי הרעיון והמחשבה החושבות אופנים להשיג השלימות. אשרי הידים העמלים בעבודה למצוא לחם חוקם באמונה. אשרי האצבעות הכותבים חידושי התורה ומראים לתינוק ללמדו ספר. אשרי אדם שבוראו משתבח ומתפאר בו. אשרי אדם שבוראו שואל בשלומו בכל יום כאבא אומנא, אשרי אדם שבוראו מבטל רצונו מפני רצונו דצדיק מושל יראת אלקים. אשרי אדם שבמותו מבטל כל גזרות קשות ומכפר לדור בעבורו. אשרי לאדם שכביכול מצטער במותו. אשרי אדם שבמותו מלאכים יוצאים לעומתו בהכרזה יבוא שלום כחתן הנכנס לחופה. אשרי אדם שעליונים ותחתונים מושפעים בזכותו וכולם בוכים ומתאבלים בהעדרו מן העולם. אשרי אדם שבוראו מתקן לו חופה בגן־עדן. אשרי אדם שבוראו מטייל עמו כביכול בגן־עדן. והנה כיון שביד האדם להשיג מעלות אלו, איך לא ישים נגד עיניו שאין ראוי לעזוב ההרבה בעבור המועט שהם תענוגי העולם הזה העוברים ואין בידו מאומה. ובפרט בראותו בחוש הראות המקריות הרעות המעותד לו כנזכר, ואין בכחו למונעם מלבוא עליו. לכן שמע עצה וקבל מוסר לעזוב מנוחות עולם הזה שאין בהם קיום, ויעבור פחד היסורין על פניך למען תשחק ביום אחריתך כשתנוח נשמתך בצרור החיים שהיא מנוחה ועידון אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>כליות, המבין בכל דרכי איש החושבים עלי משכב על רוע מזלם ומתרעמים על מדותיהם ומחכים למות באומרם מה זאת עשה אלהים לנו לגרוע מדרגתינו ממדריגת שרים, זהב להם, הממלאים בתיהם כסף ואנחנו בחוסר כל, ואב א' בראנו ולמה נשתנינו. אין מקום להתרעם ואין מקום להרהר על זה, כי אין דעת שיוכל להשיג דעתו יתברך ודרכיו, כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, והוא האדון הוא בלבד היודע מה שעושה, וכל אשר חפץ עושה בשמים ובארץ, אבל מה שאנו יודעים באמת שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. גם ידענו נאמנה, שכל מה שהוא עושה, אע\"פ שנראה רע בעינינו, הוא להטיב עם האדם, כי כל כונתו ית' שיעבדו אותו כדי להרבות בשכר ולהגיעו במדרגות המלאכים המקדשים שמו, וידיעה זו יביאנו לפתח התשובה כפי השגת שכלנו, כי האנשים אשר הם עניים אולי בגלגול אחר הרבו אשמה והחזירם בזה העולם שיסבלו צער העוני למרק כל מה שעשו לשעבר ולהטיב עמהם באחרונה ברב טוב הצפון לצדיקים, או הם אנשים שמכיר בהן בתכונת טבעם כפי חיוב מזל שנולדו שאם יהיו עשירים, יתרחקו מן היושר ויבחרו ברע לחטוא ולהחטיא אחרים עמהם עד שיחייב כובד עונותיהם לטורדם מעולם הבא באפס תקוה, לכן גוזר עליהם העוני לטוב להם, או אפשר שהם נשמות עליונות הגונות להגין על הדור ומצערן בעניות כדי שיסבלו עון הדור והדור אוכלים בעבורם על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו קב חרובין מערב שבת לערב שבת. או יהיה הסיבה שהוא יתברך חפץ לזכות את בריותיו ועשה עניים כדי שיזכו עמהם וינצלו מדין גהינם כשם שהשיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע בשאול לו אם הקב\"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו'. ובחר לגזור על אלו להיות עניים יותר מזולתם בהכיר בהם שאלו יסבלו העוני ולא יבחרו מחנק נפשם, מה שאין כן זולתם, והוא על דרך רז\"ל \"ראוי היה רעה לבא בימי שאול, ובראותו יתברך שהיו גרופית של שקמה ולא יוכלו שאת, הביאה בימי דוד שיוכלו לסבול\". או עשה עניים להבין משכן לשכינה דמאנין תבירין דילה הם, כדכתיב אני את דכא ועשה עניים דוקא אלו, בהיותם ראויים לפעולה זו כאשר הוא היודע, או אפשר שעשה עניים ועשירים לצורך ישוב וקיום העולם שיהיו עבדים ונעבדים, שאם לא כן מי יזרע ומי יקצור, וכן כל מלאכת היישוב וגם מתרבה הכבוד ובושת פנים בעולם, כי העניים לעולם מכבדים לעשירים ומתביישים מהם, מה שאין כן עשיר מעשיר, דשניהם שוין ובזה לא יחדל כבוד מקרב הארץ. וגם מתרבה המוסר והיושר דאין ספק שעשיר לא יוכל להוכיח לעשיר כמותו, אך כיון שיש מקום לייסר לעני על שאין ידו תקיפה, מתפרסם מציאות המוסר בעולם ומרגילים בו, ובזה יש מקום לקצת עשירים לייסר עשירים אחרים אשר הטו מני דרך בסייוע קהל העניים המיוסרים, וגם עם זה העשירים מיישרים אורחותם כדי שיוכלו לייסר שלא ימצאו מקום לומר לו טול קורה מבין עיניך. ואין מקום להקשות, סוף־סוף ומה חטאו אלו מאלו, שלאלו עשה עניים ולאלו עשירים, דכפי זה אין לדבר סוף, וכיצד יהיה כיון שמוכרח להיות עניים ועשירים מהסבה הנזכרת, ומה גם שלאלו שעשה עניים לא אבדו כלום שבשביל העניות אינם רואים גיהנם כרז\"ל, וגם מתרבה שכרם לעולם הבא יותר מהעשיר ובזה נשווה הדבר ביניהם, שהרי העשיר בעבור עשירותו בעולם הזה, נחסר לו לעולם הבא, והעני בעבור חסרונו בעולם הזה מתרבה שכרו לעולם הבא, הרי שניהם שוין לטובה, וגם אם העשיר נהג בעולם הזה כעני, שעזב תענוגי ההבל ועסק בתורה ובגמילות חסדים ונדבק בעניים להחזיק בידם, לא יחסר לעולם הבא בסיבת עשירותו, שהרי רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ולא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, וכי נאמר שבעבור עשירותו חיסרו לו מעולם הבא חלילה. או אפשר לומר מעין התשובה השלישית שעשה עניים לתועלת שאר ההמון, דבר או רעב כי יבא בעיר, או איזה מן הגזירות ויצעקו אל ה' בצר להם, כיון שהעני רוחו נמוכה ודעתו שפלה ורעתו רבה, צועק בקול מר הנפש חפצה ובדבקות גדול ושומע אל אביונים ה', ותפילתם לא בזה ומרחם על בריותיו בעבורם ולעולם הבא נותן להם שכר פעולתם שהם בעולם הזה כפועלים לפעול פעולת בעל הבית, ולערב יחלק שלל, וכמה מעלה להם שזכו להיות פועלים של מקום לפעול על ידם הצלת העולם ואע\"פ שמדת העני להתרעם כאשר שמעתי באומרו מה אני בעולם, הריני בו כדבר המותר שאין בו צורך, שהנני שוע בכור העוני ואני כמכשול לפני העשיר וכאבן נגף, ואף גם זאת מלבד צער החסרון והשנאה, נפשי עגומה ואוי לי מיוצרי כי מה אשיב ביום שיביאוני למשפט לפניו, כי אין בי יכולת לקיים שום מצוה, ויום הולך ויום בא ואיני מרויח לא ממון ולא מצוה, והריני כרע לשמים ורע לבריות. דע העני שטועה אתה מדרך השכל בדבר הזה, דע כי אין אדם בישראל יחד עשיר ואביון שאינם שוין בכל יום במצות אלו, מאור הבקר ועד לילה, מיד שקם ממטתו אפילו עני שבעניים מברך אל בוראו מאשר יצר ואילך, כי אין לזה מעצור בעבור העניות גם בצאתו מביתו מקיים מצות מזוזה, כי רבה היא בהיות מעמידה בפתח ואינו בועט להסירה, גם מצות מעקה וציצית ותפלה ועניית קדיש וברכו וקדושה וטלית ותפילין, ואחר זה תיקון לימודו מקרא או משנה כפי ידיעתו ונטילת ידים לאכילה וברכת המוציא וברכת המזון ואיזה גמילות חסדים אם בא לידו שהוא דבר שאין בו חסרון כיס, והזן את אשתו ובניו עושה צדקה בכל עת יחשב לו כאמרם רז\"ל, ואפילו על מה שהוא בעצמו אוכל, חסיד על זו יתקרי, דכתיב גומל נפשו איש חסד כרז\"ל על פסוק זה, וברכת אשר יצר כשעשה צרכיו, וערבית ומנחה וגם מקיים כל יום מצות לא־תעשה כיון שאין עובר עליהן, אלה המצות מקיים אפילו עני שבעניים בכל יום ושאר מצות עשה התלויים בממון כלולב וכדומה, מחשבתו לקיים נחשב למעשה ובהיות כן, מה מקום נשאר לעני לומר איני יכול לקיים שום מצוה בעבור עניותי, ואם־כן מה אני בעולם, הרי מוסיף בכל יום ויום שכר העולם הבא בהיות חוזר כל יום לקיימם, אלא כיון שהורגל בהן, נראה לו כאילו אינו עושה כלום ומשולל ממצות הוא, ומה גם שאף שלא יוכל לקיים כל זה האמור מסבת תוקף עניותו, הרי מקיים אותן במחשבה ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה כאמרם רז\"ל. ואתה העני כיון שבכל יום ויום בהיותך על האדמה אתה מוסיף מצות על מצות להרבות שכר עולם הבא, למה תקוץ מחייך אע\"פ שהם ימי צער, ולמה לא תשמח עם תוספת המצות שאתה מרויח בכל יום, אם בכל יום היית מרויח ממון, היית מצפה ליום מחר להוסיף עוד, אע\"פ שבמותך תניח הכל ואוכלים זרים חילך, כל־שכן וקל0וחומר בן בנו של ק\"ו, שיש לך לשמוח תמיד ולהתפלל לפני המקום על אריכות ימיך להוסיף עוד על שכר הנצחי. וביודעך זאת, ראוי שתסבול צער העוני באהבה, ושים בלבך שצער העניות מעט בערך השכר שאתה מרויח בכל יום שאתה חי, ואם תצטער שעניותך גורם לך מניעת כבוד הבריות, ואף גם זאת בזיון ושנאה, כדכתיב כל אחי רש שנאהו, שים נא נגד עיניך שכל הכבוד שמור לך לעולם הבא לפני רבי המעלה מלאכים וצדיקים קושרי כתרים, מה שאין כן כבוד אנשי עירך שהוא כבוד בשר־ודם שהיום כאן ומחר בקבר, ובפני אנשי חומר ומועטים, ומה בידך תקח מזה הכבוד ואם ישנאוך מסיבת עניותך, מה בכך ומה איכפת לך כיון שבוראך אוהב ומשרה שכינתו עליך, דכתיב אני את דכא, אם היית יודע שאהבת בוראך תלויה באהבה שלהם, שאם הבריות אוהבים אותך גם הוא אוהבך – ואם לאו לאו, אזי היה ראוי שתבחר מחנק נפשך, אבל אינו כן, ולמה תצטער ממניעת כבוד בשר־ודם ושנאתם ואהבתם. ואם צערך שאין דבריך נשמעין דכתיב וחכמת המסכן בזויה, שים נגד עיניך שהקב\"ה שומע בקולך שנאמר כי שומע אל אביונים ה'. ואם צערך על שאין מתחברים עמך להביאך עמהם במסיבה, ואתה יושב בדד, שים נגד עיניך שהשכינה גבך ללוותך, דשכינה שורה על מנין תבירין כנודע, ועוד יש לך גם־כן לשמוח שאם היית מיסב עמהם, מרבים בשיחה וברוב דברים לא יחדל פשע, ונמצא היותך בדד, פרח חטא ממך. ואם תצטער שאין מזמינין לך בשום סעודה כבדה או קלה, שים נגד עיניך תענוגי גן־עדן המוכנים לך וביתר שאת על צער תאות המאכלים שלא הזמינוך לאכול מהן. אך יש לחקור על מה שעיננו רואות מעשה בכל יום, הלא תראה ב' עניים אהובים כשבת אחים גם יחד בהיותם בחסרון הלבנה, רצוני לומר: בחסרון הלבנים, ואם מתעשר א' מהם, שוב אינו משגיח באוהבו העני, ואדרבא מואס בו ומתנכר עמו ועושה עצמו כאילו לא ידעו מעולם, במקום אשר היה ראוי להודות לשבח לבוראו שגדלו ורוממו ונתן יכולת בידו לרחם על אוהבו להחזיק בידו ולכסות חסרונו, יען אשר מקודם ימתיקו סוד ואיש את רעהו יעזורו בחסרונם, ולמה לא יתן בדעתו שעכשיו שהעשיר לא נתחדש בו דבר מחודש, ועדין שוה לחבירו בכל דבר, ועדין שוה לחבירו בכל איבריו. וכי יעלו בו אבר כנשרים לעוף בהם השמים. וכי נתחדש בגופו גבורת הארי וקלות הצבי, וכי נתרבו שיניו ושאר חברי גופו, וכי אם היה פיסח או סומא נתרפאו מומיו. וכי נתעלה וקנה שלימות המלאכים שלא לאכול ולשתות, ושלא להוציא רעי ומי שתן כמעשה הבהמה, וכי קנה חכמה ורוח הקדש, וכיון שהוא משולל מכל זה, אע\"פ שיעשיר כמו אז הוא עתה, ואם יחזור וירד מנכסיו חוזר לכמו שהיה, אם־כן איך יתגאה על חבירו הרש בעבור דבר שבא לידו דרך השאלה שהוא הממון, אף שבעניותם ישבו כשבת אחים גם יחד. אין זאת כי־אם מרוע לב מסבת פיתוי היצר הצורר המתחיל להרגילו אל המרידה בדברי חלקלקות לאמר הרחק מעל העני דרכך ואל יכנס לפתח ביתך מכמה סבות, חדא: דתשעים ותשע מתים מעין הרע ואחד מדרך ארץ, כמו שאמרו רז\"ל ואינו של העני הזה יכלה אותך ואת כל אשר לך. ובפרט מקנאתו לך ששניכם הייתם במצב אחד ואתה עלית למרומים והוא בין הדומים, טוב לזה שלא תכיר פניו, דחייך קודמין לחיי חבירך. סבה שניה: שבכל משתה של שמחה שתזמינהו, בראותך אותו תזכור ראשונות, הדלות והעוני שהיית בו ותאנח בשברון מתנים ויתהפך שמחתך לתוגה. סיבה ג': אם יארע פעם שלא תתן לו שלום מחמת טרדת שילוחך ממון לארץ מרחקים, מיד צעוק יצעק בבכיה וימסור דינו לשמים בקול מרה ויגיע אליך רעה, הלא טוב לך להתנכר עמו ולתת לו פסת יד על ידי אחרים. כל זה מפתהו יצרו לפתוח עמו בעבירה לשנוא למי שהקב\"ה אוהב שהקב\"ה אוהב עניים, ואחר זה מפתהו למנוע ממנו מתן בסתר בפיתויים אחרים וכיון שמכניסו ברשתו בעצת שנאת לעני חבירו, מפתהו אח\"כ בכל עון ופשע אשר מחייב יכולת הממון לעשותם. לכן אחי שמע מוסרי, ואל קש\"ב לדברי יצרך, תן הודאה לבוראך שהגדיל עמך להעשירך מה שלא עשה עם חבירך, ואמור בלבבך לא לחנם עשה אלקים ככה, כי אם לנסות אותי לראות אם אני בועט בעניים כיון שהכרתי בצערם, והדין נותן לרחם עליהם בכל יכולתי, ולהראות להם תמיד פנים צוחקות בכל עת ולקרבם בכל שמחה שיזמין לי הקב\"ה, ולחזקם בדברים טובים ודברי נחומים ולהקריבם אל התועלת, באופן שלא יגיע להם מהביוש כדי שיחזיק הקב\"ה הממון בידי בהיותו בנסיון שהכניסני, כי בעשותי הפך זאת יראה ה' ורע בעיניו ויחזיר הגלגל לכמות שהיה להשפילני, ויתרומם מזל העני חבירי, ומה פנים יהיו לי אחר־כך לבא אצלו שירחמני, מאחר שאני נתאכזרתי עמו ביום עלותי מאר\"ש מצרי\"ם, וגם שאר עשירים לא ירחמו עלי באומרם כאשר עשית כן יעשה לך. והנה בראותי דור הולך ודור בא ואיש אשר לו בת חביבה כבבת עינו, שלימה בכל ושמורה, ותדד שינה מעינו, בלילה לא ישכב וביום לא ינוח מלסבב בשוקים וברחובות לדרוש על בן העשירים לתתה לו במוהר ובמתן על כל אשר יגזרו עליו, סרסורי לדבר עבירה. לכן בני החכם, אל תקנא לבך בבני העשירים באותם שהם משוללים מכל חכמה. ורקים מכל דבר הנוגע לשלימות הנפש והגוף. ובהם לא כתב ולא לשון ואפילו לשון צחות. דברי בטלה ומלאים רשע ופשע. ועכ\"ז תכלת וארגמן לבושם, והזלים זהב מכיסם למלאות תאותם על כל דבר פשע בכל אשר תאוה נפשם החוטאת. ועכ\"ז כל איש אשר לו בת יחידה יפה וברה, מריבים עליו מי יזכה שיפול בחלקו הר האפל הזה ובמאזנים לעלות להרבות בממון. ולהרבות עמו במנחות ובמתנות. ואתה אשר הלוך הלכת בדרכי השם ונכסוף נכספת בעסק התורה והמצות ולא חסרת חכמה שלא למדת ושלימות שלא קנית. ועכ\"ז סחובי הבלאות לבושיך וטלאי על גבי טלאי מנעליך. ואין איש משגיח עליך, ואין מי יאמר מה מעשיך, ואין מי יחמוד לחכמתך הדבוקה בנפשך שאין יד שולט בה להסירה מעליך, ואפשר יסיתך יצרך להתרעם על מזלך לומר, תוהה על הראשונות, למה לא במזל בן העשיר נולדתי אף שאהיה רק כמוהו, כיון שחסרונו מעלהו וחכמת שלימותי הורידני עד תהום רבה, ולמה לא אבחר מחנק נפשי בראותי חמור עולה בסולם ואני בעמק הבכה. דע ההבדל בינו לבינך, ידוע תדע שיש כלי שיר עשוי מדלעת. ובה שקוע עץ ארוך, ובשערות של זנב הסוס מוליכין ומביאין בה, ומוליד נענוע ערב מאד לשומעיהם עד שמעורר לב נשים וטף ואנשים משוללי הדעת אל הריקוד ולשמוח באותו הקול, בחושבם שקול הערב ונעימות התנועות הוא מהכלי עצמו, והריק השומע קול הברה שבו. חומד וחושק בכלי זו, ואומר בלבו מי יזכני שיהיה כלי זה בחלקי בתוך ביתי יומם ולילה כדי להתייחד עמו, אני והוא יחד להודיע לי לשון נעימתו ועריבות דבריו ואשמחה ואגילה בשיריו ובזמריו. ומוציא הוצאות להגיע לו השעה ומצפה העת שהמנגן יניח לנגן להתייחד עמה חדר בחדר מרוב חשק אהבת הקול ששמע בו, ויהי העת שהמנגן סיים לנגן, והניח הלכי בזווית הבית תלויה. נתן זה החומד ממון הרבה להביא כלי השיר אצלו, והתחיל לנשקו ולחבבו, וקרב לפניו יקר המנחות, והתחיל לדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו, ואין קול ואין עונה ואין כס\"ף. ממשמש בכלי לעוררו, פוגע ידו בשערות זנב הסוס הקשור בו, ואז מתפרסם לו דדבר דומם הוא. וכי אומרים לאבן ולעץ הקיצה לדבר, מיד ממרט זקנו וטופח על פניו והולך ובוכה מצטער כל יומו לאמר איך אבד ממון וזמן וכח להלוך אחר דבר דומם, ומצטער על זה כל ימי חייו עד שמת ביגון ואנחה. כך בן העשיר המשולל מכל חכמה, דומה לכלי הניגון הזה, שהמנגן מקיש ומנענע בו, ואותו נענוע גורם להוליד נעימת קול הגורם הריקוד והשמחה, כשם שאב הבן מעטפו בבגדים החמודות וכסף וזהב יכסהו, ומושב הגדולים יניחהו, ואל בית המשתה יביאהו, וכל רואיו חומדים בו בחושבם כי ממנו הכל, וכשלימות לבושו כך שלימות חכמתו ומדותיו, וכל זה בעוד שאביו מנענעו בכח עשרו, ובמות אביו או מאבד ממונו, מתגלה חרפתו ומיעוט ידיעתו, ונשאר כעץ שתול במקום אשר חרבו מימיו הולך ודל עד שעליו נושרות כלם, ונשאר עץ יבש לא יועיל כי אם לבשל הקדירה להדליק המדורה והולך נע ונד. והיה כי ירעב בוחר להיות פחמי או בורסקי או נושא סבל, אוי לאב ואם שביד מי מסרו בתם ועל מי הוציאו ממונם, ווי אבדה נפש על שלא חשקו 'בת\"ח' כי אם לזה אשר עלה חרס בידם דאגה בעולם־הזה ומכשול לעולם הבא, והבת מיללת, ולאביה ואמה מקללת, כי בביתה – אין לחם ואין שמלה אין קול קידוש והבדלה, ובליל פסח אין הגדה בכל העדה, עד שכלם מתים ביגון ואנחה, ובאים לגיהנם עד עמוקה שוחה. אך אתה הבחור החכם השלם ודל דומה למרגניתא דלית בה טימי, דומה כנופך ספיר ויהלום הנתון בתיבה של עץ קטנה מהקלים שבעצים מושלכת בטיט חוצות, כל הרואה אותה עובר עליה ואם נכשל בה ירמסנה ברגליו, ואינו עולה על זכרונו מאמר התנא אל תהי בז לכל דבר עד שעבר אחד ירא אלקים וסר מרע וירם את התיבה. לקיים מה בתוכה, ויפתח את התיבה נתמלא הבית אורה, והעשיר עושר רב, עד שעלה למדרגת המלכים, ובאותו עושר סיגל מצות ומעשים טובים ושמחו הוא ואשתו ובניו וכל משפחתו בעולם הזה בעושר ובשם טוב ומתו בשמחה להלוך לנחול שכר עולם הבא. – כך האיש הנותן בתו 'לתלמיד חכם' אף שלבושו קרעים, ועטופו כלים רעים, ואין משים לבו על זה באומרו כי אין אל ודברים דבוקים בגופו, כי הוא רואה מה שבתוכו, ובהסיר אותו עיטוף מעליו מראה תוארו ואור תורתו, ובין מלכים יושב, מאן מלכי רבנן, ובקהל קדושים דורש וגזרת דינו בכל העולם הולך, והוא כמלך על כסאו כלם מוכנים לעובדו מכינים פרנסתו, מלמד דרך את העם לעבוד לבוראם להנחילם עולם הבא, אהוב למעלה ונחמד למטה, – אשרי אשה שככה לה, אשרי איש שכך בחר בחלקו, ואע\"פ שיהיה ריק מכל, חתנו החכם ירוממהו, ותורה ודרך ארץ ילמדהו, ובין חכמים יושיבהו, עד שנוהגים בו כבוד וקמים מפניו כתלמיד חכם, זהו בחייו, ובמותו דורש עליו בקבוץ רב וברוב עם הדרת מלך מספר שבחיו, עד שבכח תורתו שאומר עליו מרחיק מעליו כל צר ומשטין ומוסרו ביד מלאכי שלום להוליכו למנוחות שאננות. אם כן אתה הבחור החכם כיון שאתה נמשל למרגליות שבתיבה כמדובר איך יש מקום לעלות על לבך קנאה במי שהוא ריק מכל בעבור לבוש שעליו דבר שאינו דבוק עמו כחכמתך שדבוקה בנפשך, ואם לשעה אין דורש לך, האמת יורה דרכו וסוף הכבוד לבא, לא כן השקר שאין לו רגלים לנפילתה בלי תקומה על אחת וכמה. – והאיש הירא מהקב\"ה ובוחר בדברי חכמים וחידותם למסור בנותיהם לתלמיד חכם, שנמצא מוסרם ביד מלכים, דכתיב בתורה (משלי ח, ט\"ו) בי מְלָּכִים יִמְלֹּכו, ויזכה לבנים תלמידי חכמים, או מלומדי דרך ארץ יראי שמים, ומעולם אין בתו תבא לידי עוני, דתלמיד חכם אחזורי אפתחא אינו בא. וכמה הפליגו חכמים על זה, ודבריהם ידועים עד שאמרו רז\"ל \"כל הנותן בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ונותנה בפני ארי\", שדורס ואוכל, כך העם הארץ מכה ובועל. הביטו וראו באברהם אבינו ע\"ה גדול בענקים, מלך מלכים, כבד במקנה בכסף ובזהב ולא שלח לרבקה כי אם נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם, וכי אברהם שהיה מופלג בעושר שלח דבר מועט כזה. עוד להבין מה יוצא לכתוב בתורה מה ששלח לה, שהוא נזם זהב וכו' דמה יוצא מידיעה זו , אלא נכתב זה ללמדנו שהכלה ואביה ואמה, לא יקחו החתן לשם ממון כי אם עבור השלימות שבנפשו, ולכן אברהם אבינו ע\"ה שלח לה דבר מועט לרמוז לרבקה שלא יעלה על לבה לחשוק ביצחק בעבור רוב עשרו כי אם על שלימות נפשו וחכמתו של תורה, דבזה תזכה לבנים מקבלי תורה בסיני בשני לוחות אבנים כדברי רז\"ל במדרש דזו רמז לה אברהם בשני הצמידים כנגד שני לוחות התורה, ועשרה משקלם רמז לעשרת הדברות הכתובים בהם, כלומר אם תחשוק בו אף אם היה עני, ששולח מועט, רק בעבור צדקותו, מוטב ואם לאו אל תקרב לפתח ביתי, ורבקה הצדקת הבינה הרמז והודה נגד רצון אביה ואמה הרשעים החומדים ממון ומואסים בדרכי ה' כי חשקה ביצחק להתדבק עצמה בדוף הקדוש אשר מסר נפשו על אהבתו בהקב\"ה לזכות עמו לזרע מקבלי תורה. גם דע המשכיל כמה מהגנות והרע, אדם שמסבת צער או דוחק העניות מתאוה למות, זה נראה כאילו קיים כל החיוב המוטל עליו לקיים וכבר השלים עצמו וגורם לעורר הדין עליו למעלה לבקר פנקסו ומוצאים אותו חסר מכל וגוזרים עליו יסורין, תוספת על מה שיש לו. ומה גם שהמתאוה למות נראה כלועג על דברי חז\"ל שאמרו על כרחך אתה מת, וזה מורה שהמיתה אינה על־כרחו של אדם, והלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת כרז\"ל, גם המתאוה למות הוא כאילו קץ בקיום המצות ובעבודת בוראו, שאם הוא היה שמח לעבוד להקב\"ה בהיות עושה מצותיו בכל יום, לא היה חושב שום צער בעולם בערך מה שמרויח בכל יום לעבוד לבורא, דאין שמחה גדולה מזו, והוא משל לאדם שמובטח להיות מלך אחר שיעבוד שבע שנים עבודת פרך, שכל אותה עבודה חשוב בעיניו אין, בערך מה שעתיד להיות מלך. אך אם רואה אדם עצמו שיצרו מתגבר עליו בכל יום כדי להחטיאו ומתיירא פן ילכד ברשתו, אז יתפלל ליוצרו שיצילהו מיצר הרע, ואם באולי יצרי יפתני מצד בחירתי לחטוא לפניך מתאוה אני למות קודם זמני ולא להיות רשע לפניך רגע אחד, זה המתאוה המיתה על צד זה נקרא עובד אלקים, לא המתאוה ומתפלל עליה מתוך צער או דוחק המגיע לגוף. עוד מהרעה חולה, שהמתאוה למות באומרו שטוב מותו מחייו, נמצא אומר שהקב״ה ח\"ו עושה רעה במה שאינו ממיתו ושכוונתו להנקם מן האדם ח\"ו כסברת המינין, ולא נעלם שלא ברא הקב\"ה עולמו כי־אם להיטיב עס בריותיו, וכדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, וצריך שיחשוב שכל פרצה או תקלה, או מיני יסורין הבאים עליו הם לטוב לו, למרק איזה עון שבידו מגלגול זה או גלגול אחר, או להרבות שכרו למען ישחק וישמח באחריתו. ועוד המחכים למות מעידין בעצמם שאין מאמינים לא במשיח ולא בדין ולא בחשבון ולא בשכר ועונש. לפי שאם תקוע בלב עיקר צפית לישועה והיה מקוה לה יום יום, למה בוחר מות מחיים, שאפשר מחר יבא וינצל מצרתו. וגם אם מאמין בשכר הצדיקים ועונשי הרשעים אחר מותם, איך מתאוה למות להנצל מכל צרה, הן אמת שניצול מצער עולם הזה, אבל הולך בצער גדול ממנו כפלים, במשפטי גיהנם על מה שעשה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובפרט ביעתותא דמלאך המות ביציאת נשמתו וצער חיבוט הקבר, אין זאת אלא שכופר בכל זה וסובר שבמותו ישוב עפר כמו שהיה, ואין דין ואין חשבון על גוש עפר. ועל־זה אמר התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, כלומר אל יבטיחך כדי להחטיאך באומרו בלכתך שאולה תחזור לעפר ואין דין וחשבון על עפר, ונמצא שהשאול בית מנוס לך להנצל מכל עונש. כמו שפירשתי באורך בחיבורי פירוש על פרקי אבות אשר לי. גדולה מזו כל המתאוה המיתה בעבור שהוא בצער, נמצא כל היום בתערומות עם הקב\"ה שאינו ממלא תאותו וחושבו לאויב לו ח\"ו, וזה מביאו להיות תוהא על הראשונות ולמאוס בתורה ובמצות ולבו מלא כפירות. ובהיות שמאס בחייו שוב אינו מתאוה בעבודת הבורא, וכמת מחשב עצמו ואינו חש על חיי שום אדם, ותמיד הדאגה דבוקה בלבו עד שמרוב הדאגה, מתבלבל דעתו, ומכח שטותו כופר בפרהסיא, וכל מה שבלבו מוציא לחוץ עד שיכלו ימיו ברע וימות באין מוסר. לכן צריך האדם להיות שמח תמיד על איזה מצוה שקיים, ואיך עבד לבוראו עוד יום אחד. ויחשוב בדעתו כי הצער והדוחק שעומד בו – אין, בערך מה שהרויח מהמצוה בעבור שיהיה חי על האדמה. ובהיות דעתו על זה, לא ישגיח על צער ויהיה כרודף כל היום לבקש לקיים מצוה ויוציא זמנו בזה וישכח רישו. צא וראה אדון הנביאים ואב לחכמים משה רבינו ע\"ה שבקש להיות כחיות השדה וכעוף הפורח באויר (כדאיתא במדרש פ' וזאת הברכה) ושיניחנו הקב\"ה בעולם הזה ולא למות. ולמה כך, נתאוה כך כדי להיות בעולם הזה עוד כדי לעבוד לבוראו ולעשות מצותיו אעפ\"י שלא חסר דבר מן התורה שלא קיים, אלא היה םתאוה לחזור ולקיים מתוך אהבה וחבה שהיה עם קונו, ולא היה חושש על הצער להיות כחיה או עוף בערך עבודת הבורא, ועל זה הרבה בתפלות שיניחנו בזה העולם, לפי שכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, דכתיב במתים חפשי, וגם לא המתים יהללו יה. ומה משה רבינו ע\"ה שקיים כל התורה כולה ובמותו היה הולך תחת כסא הכבוד ובמדריגות שאין בריה יכולה לעמוד. ועל כל זה רצה לסבול צער גדול בעולם הזה ולא למות, לעבוד לבוראו עוד זמן. קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר כל אדם שהוא ריק מכל המצות ומלא עונות שבמותו מעותד לכל עונשים, שאעפ\"י שיעמוד בכל צער ודוחק שבעולם, צריך שלא יבקש למות, כי־אם לבקש רחמים על חייו, ולא יחוש לשום צער שבעולם בערך שמרויח בכל יום לקיים איזה מצוה, ולפחות מה שמתפלל לפניו תפלת השחר ותפלת הצהרים וערבית. ודע שהחולי הזה נולד באדם מהבטלה, שאדם שהוא בצער, אפילו עני החוזר על הפתחים כשמתעסק באיזה עסק העסק טורדו מלחשוב בעומק צער שהוא בו ומבטלו מלבקש למות. וכמה הגדילו רז\"ל לדבר על ענין הבטלה כמה רעה כנודע, וציוו שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובכלל כוונתם שהוא כדי שימצא במה יתפרנס, גם־כן למונעו מלחשוב מחשבות זרות ולהרגיש בצערו כדי שלא יבקש המיתה בפיו. ותלמיד חכם עסק תורתו מונעו מכל זה אם יהיה עוסק בה תמיד ולא יתעסק בבטלה, שהרי התורה בקשה מהקב\"ה שיעסקו בה מתוך דוחק כאמרם רז\"ל. ועינינו הרואות שעוסקים והולכים ואינם עוזבים אותה, אין זה כי אם שאין משגיחים בצערם מתוך מה שעובדים לבוראם בעסק תורתו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>כליות, ורואה בדאגת לבות בני אדם מסבת מקריות המאורעות רעות, גזר אומר על ידי נבוניו רבותינו חכמי התלמוד ז\"ל שאמרו \"אין אדם נתפס<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">באם נתרעם האדם על הקב\"ה על־ידי צערו, אין הקב\"ה מענישו</i> על צערו\", כאשר הוכיחו מאיוב שאחר שפער פיו והרחיב לשון כלפי מעלה עד שחבריו הוכיחוהו בדברים קשים לכבוד המקום ועכ\"ז חרה אף ה' בהם על שדברו עמו קשות, באומרו איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. ואע\"פ שאין אנו יכולים להכחיש הטבע המחייבו לאדם צער ודאגה בהגיע מהמאורעות הזמן ולבטלו מעסק מילי דשמיא בתורה ובמצוה, כמאמר החכם דרך הלצה \"תורתו של דואג מהשפה ולחוץ\", ירצה: תורתו של מי שהוא דואג מסבת איזה צער, לומר באין מבין, ודבריו לא בהשכל כי אם מן השפה ולחוץ, עם כל זה צריכים אנו לבקש אופנים ממיני תנחומים לאדם הדואג לבא עמהם נגד הטבע, כדי שיוכל האדם לעבוד לבוראו בשמחה, שהיא עבודה ראויה ולא ישגיח לשים לב אל המקרה שפגע בו. והנה עתה נזכיר קצת מהמקריות הבאים על האדם מדופי הזמן בלתי נאמן, כדי להזכיר אח\"כ נחמתם, אלו הן: טלטול, רדיפה מאחיו וקרוביו, מחורף מגודף, בנים שאין ממלאים מקום אבותיהם, חסרון בנים, בנים שאין הולכים בדרכי אביהם הצדיקים, בנים סוררים אויבים ושונאים לאדם, אניות, אומנות מגונה, בעל יסורין, מיתת בניו בחייו, כהות עינים, אשה רעה קשה מכולם, וכן רבים כאלו, רבו מספור, והנה אלו המקריות ויותר מהם, נתחלקו בגדולי עולם צדיקים גמורים, שהעולם נברא בעבור אברהם ראש המאמינים שפרסם אלהותו בעולם, היה נרדף מנמרוד ויצא בטלטול מארצו וממולדתו אל ארץ אשר לא ידע תמול שלשום, וכן יצחק ויעקב הגיע להם מהטלטול, יצחק לגרר ארץ פלשתים, יעקב לחרן, יצחק המנוסה כהו עיניו, וכן כמה מחסידי עליון חכמי התלמוד, כגון רב ששת ורב יוסף. יעקב בחיר שבאבות היה נרדף מאחיו עשו הרשע ומכל אנשי ביתו הקרובים. ויוסף הצדיק נרדף מאחיו הצדיקים. משה רבינו ע\"ה רדפו דתן ואבירם עד שנתחברו עם קרח ועדתו וחרפוהו וגדפוהו עד שחשדוהו באשת־איש כאמרם רז\"ל, גם הגיע לו צער שאליעזר וגרשם לא מלאו מקומו ויהושע ירש מקומו. ליהושע ראש הכובשים לא היו לו בנים כי אם בנות. בני עלי ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם. חזקיה הצדיק היו לו בנים סוררים. דוד ראש למלכים בקש בנו להורגו, גם נתרבו לו האויבים והשונאים כדואג ואחיתופל וכדומה, וביקשו להמיתו. הלל ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת וכאלה רבים פגע בהם מדת העניות. ואומנות מגונה כהלל העניו שהיה חוטב עצים, ור' יוחנן הסנדלר מתעסק במנעלים וכאלו מהשלמים שנתעסקו באומניות כאלה כנודע. רבינו הקדוש שלא הניח כמותו נתייסר בחולאים קשים שנים הרבה. ר' יוחנן מתו לו כל בניו בחייו. כמה מחסידי עליון פגעו באשה רעה כנודע מכמה מעשיות שבתלמוד ובמדרשים. כלל העולה שכל חולי וכל מכה וכל מיני מקרה רע שבעולם, תמצא שהגיע לקדושים אשר בארץ המה, ודוק ותשכח. ובהיות כן בפגוע א' מהנה לאיזה אדם או רבים יחד, כאשר באו לנחום איש גם זו כדאיתא בתעניות, וכמו שהגיע על איוב תם וישר וירא אלקים וסר מרע, אין לו מקום לדאוג ולהצטער על הדבר הקשה שבא עליו פן יחשדוהו לבלתי הגון כיון שפגעו בו מהחולאים והחסרונות, כי יש מקום לו להתגבר במענה פיו ולהשיב לחושדו דבר, הרי לחסידי עליון אירע כמוני ובהם יתנחם כל אדם ויסיר דאגה מלבו בנושאו קל־וחומר בעצמו, אם לידידי אהובי עליון הגיע להם כך וכך וקבלו בשמחה, אנכי עפר ואפר על אחת כמה וכמה, ובזה יקנה שמחה וחוזק בלבו ויסיר דאגתו ויעבוד לבוראו ויגיל ברעדה וילך בטח ולא יתייאש מחייו. ואתה בן אדם, אחר אשר ידעת שכל חולי או מכה ומקרה רע נתחלק בין חסידי עליון, למה תקוץ בחייך אם הגיע לך רדיפה או טלטול או חירוף או גידוף, או שונאים או אויבים או חולי או יסורין או מיתת בנים או מום או אשה רעה או בנים בלתי הגונים, הרבה במוסר עמהם עד יום מותם להחזירם למוטב, זאת החיוב עליך בלבד, ובזה את נפשך הצלת ואיש בעונו ימות, שהרי להם בא המאורע הרע להרבות שכרם ולך למרק עון, ולמה תקוץ ממנו כיון שהיית חייב לאותו מקרה, דזהו משל למי שהיה חייב לאוהבו חוב גדול וכראות אוהבו שנכבד עליו החוב, בא וציערו בהכות אותו וכונת הכאתו כדי שבעבור שהכהו למחול לו החוב, שבודאי ראוי לחייב הזה שישמח על המכה, ועליו לשבח לאוהבו על מה שהכהו. כך האדם חייב להקב\"ה על מה שחטא לפניו ועכ\"ז זן ומפרנס אותו כי אין בו מעשים לאכול מדיליה, וכראות הקב\"ה שמרבה החוב על האדם, מכהו ביסורין לנכות החוב. ובודאי שחיוב על האדם להודות להלל ולזמר על אותה מכה שבא עליו כי אין ספק שלטובתו בא. ובעלות זה על לבבך, תהיה כל ימיך בשמחה ולא יטרד לך דאגת המקרה למונעך לעבוד לבוראך כאשר יאות לעובדו, לעשות התמדה בתורתו ולרדוף אחר מצותיו לקיים אותם בדקדוקיה, ואל יעלה על דעתך כדעת השוטים אשר שמעתי באזני אומרים, מובטחים אנו לעולם הבא עם מה שאנו מתפללים שחרית מנחה ערבית ואין אנו עסוקין כל היום במלאכתנו ואין אנו גונבים וגוזלים ואין אנו רוצחים ולא זונים בנשי חברינו, ואין אנו מריעים לשום אדם, ובהבטחה זו אינם עוסקים בתורה ואין רודפים אחר מצותיה, ואין חוששין לכבוד חכמים כי אם לפניהם, ואין מרחמים על העניים כי־אם בעל כרחם, שהעניים גוברים עליהם ליקח מהם בחזקה. ואני אמרתי לשוטים אלו, דהן אמת דהמצות גדולות מה שאתם עושים, אבל אינם מספיקים להשלים נפשכם לכשתהיו ראויים לראות גן־עדן אפילו מרחוק, וכ\"ש וק\"ו שעדין לא הגעתם בקיום זה לכלל יהודים, משום שהשלש תפילות שאתם מתפליים, חדא: שההרגל בהן רגליכם מוליכות אתכם להתפלל, וראיה שהיא תפילה בלא כוונה, וכמה מחשבות ובלבולים בראשיכם ובמהירות כמשליך משא מעליו ובריבוי דברים כל איש עם חבירו בתוך התפילה מענייני הבלי הזמן, ועוד דהליכה זו להתפלל, כל אחד משום שמתבייש מחבירו שלא יקל בעיניו. ועוד שאילו הם מצות הכרחיות בקיומם, כיצד מוכרח הוא להתפלל כדי שלא להיות גרוע מגוים שהולכים לבית תפלתם, גם מוכרחים שלא לגנוב ולגזול ושלא לזנות מיראה שאם מתפרסם הדבר יהרגום, והם דברים קשים להשיגם ומסבת הסכנה הגדולה שבהן אדם מונע עצמו מלבקשם, גם מוכרחים שלא להרע לשום בריה, פן יתגבר עליו ויוציאהו מן העולם, לכן דעו כי אין אדם מובטח להיות מזומן לעולם הבא, וצריך להתפלל לפני הקב\"ה בכל כוונת לבו, ולמסור נפשו עליו, ולכוין שמתפלל אליו משום בחיוב הגדול המוטל עליו כי הוא אלוה שבראו ובידו להחיותו ולהמיתו, ובלתו אין אלקים ולעסוק בתורתו בכל כחו על מנת לקיים, ואם בעל מלאכה הוא לקבוע עתים לתורה, ובעת עשיית המלאכה יהא מחשבתו לתורה ואותה מחשבה מורה על החשק עליה, ואגב אורחיה מרויח דמחשבה זו מצרפה למעשה, כדכתיב לעשות רצונך ה' חפצתי ותורתך בתוך מעי, ירצה על ידי מה שאני חפץ במחשבתי בתורתך, נחשב למעשה כאילו היא בתוך מעי, גם ישתדל בכחו בנפשו ובממונו לקיים כל מצוה שאפשר לעשותו ושלא יניח גם שום מצוה מדברי קבלה ומדברי סופרים וגדרים וסייגים שעשו לתורה, והכל באהבה רבה ולהרבות בחסידות ולהיות טוב עם השמים והבריות ולתפוס דרכיו יתברך ללכת בהם, כדכתיב והלכת בדרכיו ולא יסור מלבו אהבתו יתברך ותורתו רגע, עד שאם יהרגוהו על אהבתו ימסור את נפשו בשמחה, זהו המזומן לחיי עולם־הבא, זולת כל זה הוא פיתוי היצר הרע המפתה לאדם להדמות לו שבדברים הנהוגות בנשים קונה אדם עולם הבא, כדי לסמות עיניו שלא יחקור ולא ידע ולא יבין עוד גודל החיוב המוטל עליו לקיים כדי לקנות שלימות הנפש, כדי שיזכה לעולם הבא, לכן כדי שלא ילכד האדם ברשתו של יצרר־הרע המפתהו על דרך זה, ילך עם חכמים ובמקום ישיבתם ובהתחברם יחד על כל מצוה, וכראות רוב מעשיהם ודקדוקי חסידותם יתחכם ויבין שצריך הרבה כדי להשיג שלימות לנפשו לזכות לעולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך, ומשם ואילך לא יטה אזן עוד ליצרו, כי הכירו לאויב לו בעצות הרעות והמקולקלות אשר יעץ לו בתחילה, וכבר הכיר כי הבל המה, מעשה תעתועים וכלי משחית לכלות נפשו ולהכינה ולהזמינה לשריפת אש בשאול תחתית, שהנה עתה שנתחבר על החכמים הכיר האמת, כי רגלים לה להאמין בה. אשריו לאדם המוציא כל ימיו בעבודת בוראו. אשריו לאדם שכל מחשבתו בהקב\"ה ובתורתו. אשרי אדם שנענוע אבריו בעסק התורה ובמצות. ודע כי אין טפש כי אם המתחכם בספרים חצוניים. אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם, אין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודברי בטלה. אין אלם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות. אין שוטה כהשותק בדבר מצוה. אין מפסיד כי אם המרויח עונות ופשעים. אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות. אין קונה שפלות כהמתגאה. אין ישן ונרדם כי אם הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה. אין עצל כהזריז לרוץ לרעה. אין עני כמתעשר מן הגזל. אין חלש כי אם המתגבר ביצרו לעשות מה שלבו חפץ. אין מכוער כי אם המקשט עצמו לעבירה. אין דאגה כי אם המשמח במשתאות של רשות. אין רוע מזל כי אם המתחבר עם אנשי מעלה מרגיזי אל. אין פחד כי אם המתייאש מן הפורענות. אין יראה כי אם מי שאין יראת אלקים נגד עיניו. אין זיע כי אם מי שאין מזדעזע ונבהל מקללת חכם. אין רתת כי אם מי שאינו מרתת מיום הדין. אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזכור יום המיתה. אין בהלה כי אם מי שאינו נבהל בעלות על לבו משפטי גהינם. לא כן העובד אלקים ובתורתו עוסק ואחר מצותיו רודף, הרי הוא חכם ופקח ושומע ובעל דברים ובן דעת ומרויח תמיד ובעל שם טוב ורם על כל מעלה והוא ער וזריז ועשיר וגבור ויפה ושמח ורום המזל, ובטוח מפחד ורתת וזיע ובהלה וחלחלה. ואתה בן אדם לסור ממוקשי מות יהיו עיניך פקוחות תמיד, להבין ולהשכיל איך הקב\"ה גומל לרשע רע כרשעתו, כי אין להקב\"ה לעשות ארובות בשמים ולהשמיע בקול מכריז ואומר הביטו וראו זה שהבאתי על החוטא הוא בעבור רשעתו, אלא יבין מעצמו על ידי רמז וישקול הפגע שפגע בו שהוא מעון החטא שבו נכשל, דלמה יגרע מן האילם שעושים בפניו רמזים והוא מבין, והוא כמו מעשה בפועל ואין מבין, ובהיות האדם שוקל תמיד העונש נגד החטא שבו נכשל או הפשע אחר פשע, ישתרש בלבו כי יש משגיח על כל דרכי איש והוא צעדיו יספור, ובזה יכנע לבבו הערל אל היראה בראות שיש רואה ויהיה בוחר בטוב ומואס ברע, וגם לא ימנענו בושת בשר־ודם מלקיים תורה ומצוה, שבהיותו מודה על השגחתו יתברך על כל מעשיו, יתאמת לו יום הדין והחשבון ויעצוהו כליותיו דאיך מעכב לו בושה של בשר־ודם לבטל מלקיים דברי אל חי אשר ביום הדין והחשבון יגררו בחבלים לאיש אשר ממנו נתבייש נפוח כנוד ופניו כשולי קדרה, ומסרחונו יברחו למרחקים, ומה יאמר ומה יענה אז, האם יולכ לומר רבש\"ע מזה נתביישתי ולא ממך, מה צרה יגיע לנפשו, זה ישים האדם בחיים חייתו ולא יכלם ולא יתבייש משום אדם שבעולם נגד אהבתו יתברך, כמאמר התנא הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים. עוד ישים אדם נגד עיניו כי יש לאל ידו להשלים עצמו בכל מיני שלמיות, כי הוא גרוע ממלאכי השרת ומחיות הקודש ומסגולות המעלות הנמצאים בדומם וצומח ובבעלי חיים, ולמה יתרשל כיון שכח בידו לעשות, לקנות כל שלימות החסר ממנו, ולכלול בו שלימות כל הבריאה אשר ברא אלקים. הנה יש יתרון למלאכי השרת מן האדם, היותם בעלי כנפים ויודעים בעתידות ורואים ואינם נראים, ובחיות הקודש מהירות הריצה, כדכתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועל ידי שמקיים האדם מצות ציצית, דכתיב בו על ציצית הכנף פתיל, קונה שלימותם להיות גם הוא בעל כנפים כמוהם ובהתחכמותו בתורה רואה את הנולד, דהחכם רואה הנולד כמאמר התנא, הרי יודע עתידות בחכמתו כמלאכים, ומגיע בכח תורתו למדריגת פנחס שהיה רואה ואינו נראה, כדברי רז\"ל על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ובהיות רץ במצות בהתמדה כדכתיב דרך מצותיך ארוץ, וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה, מדמה עצמו לחיות הקודש הרצות. ובדומם – הארץ מוציא עץ פרי עושה פרי ומיני צמחים ופרחים, ובכללה אבנים יקרות כנופך ספיר ויהלום המאירות, ולילה כיום יאיר מכח אורם המאירות וכמה מהסגולות המועילות מוטבע בהן כאבן האודם הנקרא רובין שמועיל להריון כמו שכתבו חכמי הטבע ול\"ה, ואבן האיסמיראלדה היא אבן קנאית שהנושאה עליו אם עושה זנות מיד נשברת מקנאה, ואבן הסאפירה סגולתה להחכים, והפירלה סגולתן לתת חן לנושאה עליו בעיני כל רואיו, וכן כל אבן ואבן, יש סגולה מיוחדת לכל אחת ואחת, ואדם על ידי עסק התורה וקיום מצותיה כולל בו כל אלו הסגולות, שעל־ידי חידושי התורה שמחדש בכל יום ופרפראות לחכמה, קונה שלימות הארץ המוציא פירות ומיני צמחים ובעסק התורה בלילה כיום ישים, קונה מאורות כל אבן יקרה, שחכמת אדם יאיר פניו על־ידי התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ובכח תורתו וצדקתו מתפלל על ההריון כדכתיב ויעתר יצחק לה' ויעתר לו ותהר רבקה אשתו וקונה סגולת הרובין. ובהיותו תלמיד־חכם מקנא על הזנות כפנחס וקונה סגולת האיסמיראלדה. ובעסק התורה חוט של חן משוך עליו, כדכתיב כי לוית חן הם לראשך כסגולת הפירלה, ותורתו מוסיף חכמה על חכמתו דכתיב יהב חכמתא לחכימין כסגולת הסאפירה דמחכים לכל נושא אותה עליו, וכן קונה על ידי התורה סגולות שאר אבנים טובות ומרגליות, דוק בסגולתם בספרי המחקר ותשכח סגולתם באדם העוסק בתורה, כי לא יכולתי לפורטם מפני יראת האריכות, שדי בזה לתכלית כונותינו. גם יש במיני עשבים מחולפים בסגולתם, יש מהם ממיתים ויש מהן מחיין לאדם כנודע מרז\"ל במדרש, דיש עשב מחיה מתים, ובהן סגולת הרפואות לאין חקר, ואדם בעסק התורה קונה סגולתם, ממית מי שראוי להמית על דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות ומחיה מי שראוי להחיות כאליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית ויחזקאל שהחיה בני אפרים ורבי יוחנן לרב כהנא ורבי חייא לעבדו של תלמי המלך, וכאלה רבי המעלה שהחיו מתים וכן עתיד להיות על ידי מלך המשיח ובעוסקים בתורה גם־כן סגולת הרפואות לרפא כל חולי וכל מדוה בתפלתם לפני הקב\"ה וכאלישע שרפא צרעת נעמן ובבעלי חיים בלתי מדברים בהמות חיות ועופות נמצא בהן התחכמות והמצאות כשועל וכדומה ומהן סגולת אריכות הימים כחול, כדכתיב וכחול ארבה ימים<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">עוף הוא ששמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, לפי שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנים הוא חוזר לנערותו</i>, ויש מהן בסגולת הגבורה כארי וכדומה, ובבהמות חכמות המלחמה בקרנותיו וכאשר תמצא בספר שער השמים. ועל ידי עסק התורה קונה אדם סגולת החול, דהתורה מאריך ימיו של אדם, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, וכתיב כי בי ירבו ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, וקונה גבורת הארי דכתיב אני בינה לי גבורה, ולוחם במלחמתה של תורה ומנגחים זה לזה בפלפולים, שעל זה נקראים בעלי תריסין כנודע, הרי על־ידי דבקות האדם בהקב\"ה ובתורתו, משלים עצמו מכל מה שחסר ממנו מסגולות הטובות הנמצאים בכוללות הבריאה כמדובר, ובהיות כן שביד האדם לעלות על כל הבריאה, אם ח\"ו לא יעשה בה, כמה מהבושה והכלימה מגיע לו סיום הדין בראות עצמו נעדר מהדומם והצומח ובעל חי הבלתי מדבר, ובהיות לאל ידו להשלים עצמו ולא עשה, זאת אשים על לבי, אני הכותב על כן אני אוחיל לעשות ולקיים. והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלישות תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי וכל מכה שלא יתקרב לאדם, לרבינו יהודה הריזי ז\"ל, הוא ז\"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי בתוספת על תוספת ביתר שאת ויתר עז. וזה המרקחת אשר עמה תתרפא רפואת הנפש והגוף, קח ששה שרשים, שורש יראת שמים ושורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות ושורש רחמנות, ושורש גמ\"ח וענפי אילני השכלות וחכמות אלקיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים ופרחי הצדקה ופיוס דברים לעניים וצמחי הענוה והשפלות ופירות האמת ועסק התורה ותכתוש הכל במכתשת החרטה והוידויים ותבשל הכל במי טבילה וטהרה. ותערבם בכף דמעות העינים וזרוק עליו בשמים של דקדוקי המצות והחסידות ויהי' מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה על כל העונות ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה, ובזה רֻטֲפַשׁ<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">פסוק הוא באיוב, ופירשו בו המפרשים: שהיא מלה מורכבת משתי מלות: רטוב ופש, כלומר רטוב ופרה, שתרגום של פרו ורבו הוא פושו וסגו</i>, בשריך מִנֹּעַר, תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי. ומרקחת זו רמזה חכם שבחכמים שלמה המלך ע\"ה בדברים מועטים באומרו בספרו הקדוש משלי חכמים וחידותם, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ופירשו דבריו הנעימים רבותינו הקדושים במדרש פקודי ה' ישרים משמחי לב, תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, וענק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, מוליגא ללב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים, כוס עיקרין לבני מעיים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ\"ח אבריו של אדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עכ\"ל. הכוונה: כל מצות ומצוה סגוליית לקיים אבר אבר א', ובהתקיים האדם כל המצות הנוגעות לקיים חיות לכל האברים, נולד מביניהם סגולה מחודשת מועילה לכל האברים יחד כצרי טריאק\"ה בלעז שהיא מכמה שמנים מעורבים, שאע\"פ שלכל סם יש סגולה בפני עצמה, אך בהצטרפות כולם יחד, מתחדש סגולה מחודשת מועלת לכל חולי ולכל מכה. הרי רמוזה המרקחת במאמר הנזכר שדברי תורה הם כמרקחת לראש ולצואר ולראשי האברים ללה ולעינים וכוס עיקרין לבני מעיים וכו', וכן למד הקב\"ה מוסר לאדם לקנות עמו שלימות המדות במה שאסר לנו אכילת העופות והבהמות הטמאות שמלבד הסוד הגנוס בזה, רמז לנו גם־כן ללמוד נזה נוסר על־דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו, כמו שהשיבו הזקנים לתלמי המלך, עיין בספר אמרי בינה, שנהנ התיר לנו הקב\"ה עופות הנאספים בבית ללמד לאדם שיהיה ביתיי ולא יוציא זמנו אנה ואנה, ואוכלת מאכל טוב חטים ושעורים ואין טורפין, ומהן ילמוד האדם להבחין באכילתו שלא יהיה כבהמה שטורפת ואינה מבחנת בין טוב לרע, הכל נמתק לחכה, והעופות הטמאות טורפות ואוכלות והם במקום שוממות, ופירש אותנו מכל זה וכן הבהמות הטמאות, ולכן הבדילנו מהם שלא נלמוד ממדותם. הגמל אע\"פ שמעלה גרה כיון שאינו מפריס פרסה טמא הוא, לרמוז לאדם שלא יאמר די להיות שלם במדה אחת אע\"פ שאהיה חסר משאר שלימות המדות, ידוע תדע כי לא שלם טמא הוא, וכן החזיר אע\"פ שמפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה טמא הוא לרמוז על האמור. והחסידה אע\"פ שטובלת אחר שמתחברת עם בת זוגו עכ\"ז טמא, טובל ושרץ בידו אין שייך בו טהרה, הבהמה הטהורה מעלה גרה היא, ללמוד לאדם ללעוס הדברים ולטחנן, ולבחון בהן קודם שיוציאם מן הפה, ומפריס פרסה שיבחון להפריס פרסותיו בהילוכו בין דרכי חיים לדרכי מות. הרי שמלבד סודי התורה שיש במה שהתיר ובמה שאסר, נלמד גם־כן מוסר לרפואת הנפש. הבט וראה כמה אופני לימוד עשה אלקים לפקוח עיני עורים שילמדו להיישיר ולהטיב דרכיהם, כדי להנחיל להם י\"ש עולמות, ואם אמור יאמר האדם הרביתי בחטאות ואשמות לפני מי שהרבה להטיב עמי, אשר בבטן אמי יצרני ושם שמרני ולא עשה אותי שפיר ומנפל הצילני והדליק נר על ראשי, ומסוף העולם ועד סופו הראני ושם תורתו למדני והוציאני לשלום לאויר העולם ופרנסני והזמין חלב בדדי אמי וגדלני ואחר אשר נשאני ומכל רע ופגע הצילני השלכתי כל הטובות אחרי גוי וכל חסדיו לא זכרתי ולפניו הכעסתי, וכל אשר שנא עשיתי, ואם־כן מה פנים נשארו לי לשוב אליו, כי בושתי וגם נכלמתי, זאת אשוב לך והחזק במוסר אל תרף, כי אוהב שבים הוא וממנו תלמד לשוב יען דפסיקתא רבה אמר הכי: שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל מה שברא קב\"ה לא נשבע עליהם אלא על התשובה, שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע, אמר הקדוש ב\"ה: אם מתביישים אתם לעשות תשובה, הנני ראשון שב, שנאמר כה אמר ה' הנני שב, ומה מי שאין בו חטא כביכול אומר הנני שב, בני אדם על אחת כמה וכמה שצריכים לעשות תשובה ע\"כ. ובראותך בן אדם עד כמה מגיע כח התשובה, מה מקום נשאר ליצרך לעכבך ממנה באומרו לך הרבית לפשוע אין לך תקוה, וכיון שכן עשה מה שלבך חפץ מהתענוגים ואל תאבד שתי עולמות, כי כל דבריו פיתוי מר ורע הוא לאבד אותך מן העולם הזה ומן העולם הבא, נקוט האי כללא בידך שמדת היצר להחטיא לאדם כדי לאבדו, וכיון שכן אף שתראה ממנו עצה לתועלתך, עשה הפך עצתו, כי אין תועלת נמשך מעצתו, ודע שלפעמים מייעץ היצר הרע לאדם בדרכי חיים וכונתו להחזיקו עמו ויחשבהו לאוהב לו, כדי להפך אחר כך העצה לעשות נגד החיים להוליכו בדרכי מות, עשה זו בני והנצל לך במה שהכניס עמל ליועצך בדרך החיים, ובבואו להטותך מדרך זה, אל תאבה ואל תשמע לו, ואמור לו כיון שהגיד שוה אינו חוזר ומגיד, והוא כבר העיד על הדרך ראשון שהדריכו כי טוב הוא, ואם־כן אינו יכול לחזור בו, ובראות יצרך כך, ירפה עצמו ממך בראותו כי מאבד זמנו עמך כי אין לו שומע. שים בן אדם נגד עיניך, מי שמע לעצת יצרו והצליח בסופו, מי הלך בדרכו ולא ראה חושך ולא אור, מי יערב דבריו ולא נדבק לשונו לחיכו. מי שר דברי עגביו<sup class=\"footnote-marker\">4</sup> <i class=\"footnote\">דברי אהבה וחשק לזנות</i> ולא ניחר גרונו, אף שלכאורה מועצותיו כדת נתונות כיונק משדי אמו שכל מיני מטעמים טועם בו, איך יראה בסופו שעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> הוא מין נחש ועיניו מאירות כאבנים טובות, ותינוק הגמול משדי אמו רואה האור מה שיש בחור הצפעוני, הוא חושב שהוא אבן או זכוכית ורוצה לשחק בו, ובא בסכנה, כך הוא הנמשל האדם השומע לעצת היצר הרע, והוא חושב שמייעצו לטובה ולבסוף נמצא שהוא לרעה</i> וְחֻר פָּתֶן צדה, ומוצא עצמו בתוך בור מלא נחשים ועקרבים ככל אשר זדה. אבל דע באמת כי לא יעשה ה' אלהים דבר בכל אשר צוך לעשות ולכל אשר אמר לך לשמור כי אם להטיב עמך, ואף שנראים הדברים לכאורה קשים בעיניך, לסוף ימתקו כנפת צופים בתוך חיכך. ומה רב טוב באוצרותיך בעולם אשר עדיין לא ראו עיניך. מוכתר בכתרי כתרים ומלאכים אשר עשית במעשיך. המה ישרתוך. ומי הוא אשר ימלאו לבו אחר שומעו גדולת המקום אשר ישב בו למרוד עיני כבוד יוצרו. ולשמוע ליצרו. אף שיתגרה בקרבו תמיד. וריבוי הפיתויים עליו יצמיד. כיון שניכר בו שכוונתו להשמיד. ולהשליך לשומעו בבור סיד. ואציג לפניך תוכחה מתגרת יצר טוב עם יצר הרע, וטוב לאומרה להכניע הלבבות.",
+                "אראה יומי הוא מתרחק והפועלים עצלים. ובעל הבית דוחק. השוכר את הפועלים: נתון בי יצרי אכזרי. מתגבר כאש אוכלת. אוי לי מיצרי ויוצרי שנים אוחזים בטלית: יצרי גוזר אקשיב קולו. ויוצר מזהיר לי אזהרות. מה יעשה איש אשר אלה לו. שני דייני גזרות: אש אויר מים אדמה. כלם ביצרי דבוקים. ארבע יסודי גם המה. ארבע אבות נזיקים: בראותי נפשי כסוחה. תהיה מרה באחריתה. גם היא אחר יצרי הלכה נערה שנתפתתה<sup class=\"footnote-marker\">6</sup> <i class=\"footnote\">היא הנשמה שנתפתה מעצת יצר הרע</i>: רצתי לקום בהשכמה. יצרי יעצני עצות. תישן על מטה נעימה. תפלת השחר עד חצות: הוכחתיו על רוע נאמו. והוא בתוכחתי יקוץ. דוממתי לפניו כמו מי שאחזו קורדייקוס<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> הוא מין חולה בלב, שהרוח דופקת בלב וזיעה קרה נגרת מהגוף</i>: מול יצרי אין אני יכול. ברוב טענות ומילין. אקרא בתורת אל. כי כל כתבי הקדש מצילין: שמעתי ותרגז בטני. כעת על לבבי אעיר. יום יטרוף נפשי שטני<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">לעת המיתה שיטרוף השטן נפשי, כי השטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות</i> הכונס צאן לדיר<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> משל המיתה כמי שכונס צאן לדיר</i>: על כי אין ידי לאל. מצוק יצרי ראש פתנים. מה אעשה כי יקום אל. השוכר את האומנים: ואזכור לילי ויומי. אשים יום מיתה לפני. כי לא במהרה חוטא מי שמתו מוטל לפניו<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">לומר שמזכיר תמיד יום המיתה</i>. אלה עצותיו מאסתים. לרדוף אחר המותרות. יועץ קח חזקת הבתים. בורות שיחין ומערות: לא אבחר דירה תחתונה. מעץ ואבן בנויה. אקנה בה דירה עליונה. הבית והעליה: לבי אעיר מתנומות. אשחר אל ולא אלין. כי שוחרי על עולמות. יש נוחלין ומנחילין: נפשי ולבי שניהם דרשו לאלהים בתשובה. ויאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:",
+                "ואתה בן אדם שים נגד עיניך, אם כשזה החוטא עושה העבירה חושב בדעתו שהאל יתברך רואה אותו מה שהוא עושה, מה מאד עזות פנים הוא זה, שמאחר שהוא יודע שהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך ולחטוא והוא רואה אותו, הגם לכבוש את המלכה עמו בבית אתמהא<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">לשון בתמיה הוא</i>, ואם יחשוב החוטא שאין הקדוש ברוך הוא כביכול רואה אותו, נמצא שהוא כופר ומכחיש בהמגביה לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וכי רם ה' ושפל יראה, והרי הוא כופר ומכחיש האמונה, ומי הוא זה שימלאנו לבו בשביל חטא א', דתענוגו רגע לכפור בעיקר, ועיין בספר החסיד בעל לוחות הברית זכרונו לברכה (דף רל\"ו ע\"א), שמזכיר שם להנצל מן החטא, קחם נא אליך וכתבם על לוח לבך ואל תנתקם מבין עיניך וזכור תזכרנו כל ימי חייך.",
+                "וטוב הרבה לחוטא שיתודה חטאיו לפני המקום, כי סגולת הוידוי ופרטיו היא לסלק ממנו כל הקטרוגים, כי כל המתודה אין דינו מסור כי אם בידו של הקב\"ה, ורחום הוא ונחם על הרעה ומום שבו יקדים לאומרו ואל יתן מקום לאחרים לאומרו, כי העושה כן הקב\"ה מעביר על כל פשעיו, דכתיב אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. וזהו עיקר הראשון של תשובה, כמו שאמר איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו, דרז\"ל אותו החטא עצמו אשר עשה יתודה עליו, וכן אמרו בפרק בתרא דיומא ר\"י אומר: וצריך לפרוט החטא עצמו, שנאמר (שמות לב, לא): \"אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב\". ופירש רש\"י \"צריך לפרש, כשהוא מתודה יאמר חטא פלוני חטאתי\" אשר לפי זה אין אדם יוצא ידי חובת וידוי באומרו אשמנו בגדנו וכו', ולכן כל אדם ישים אל לבו בשעת הוידוי ויפרש החטאים והעונות והפשעים שחטא ושהעוה ושפשע ויבקש מהן מחילה ממי שבידו היכולת למחול לו, ולא ישוב עוד לכסלה ויתבושש כל ימיו על העבד כדי שלא יתבושש עוד ביום הדין הגדול והנורא. ואל יאמר אדם מאחר שלעולם ידו יתברך פתוחה תמיד לקבל שבים, הן עוד היום גדול והשמש במרומים ועדיין יש שהות לחזור, כי אפילו בשעת מיתתי, והן כעת אעשה מן הרע בעת שאני יכול ולכשאפנה אשנה פרשה זו של תשובה שהיא פתוחה לפניה ולאחריה, גמור בכל לבבך מה שנמשך אחר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. זכור עת הנסיעה כי היא פתע פתאום בלי עת ידוע, רק כאשר יגזור אל חי תמים דעים וטרדות הזמן לעולם אינן נפסקות, והזמן קצר ובוגד והמלאכה היא מלאכת עבודת הבורא בתיקון הנפש, והשגת המעלות מרובות הם וכל מה שיתאחר האדם לתקן נפשו, היצר הרע הולך ומתגבר ומתקשה הלב מחמת שיורגל בעבירה, וכל העבירות יהיו בעיניו כהיתר ולא בנקל יוכל לטהר עצמו, כי אוי יהיו עונותיו ישנים וישכחם ולא יירא מהם, דכיון דדש דש<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> כיון שהורגל הורגל וקשה לפרוש</i>, ואם באולי לעת זקנותו ישוב, אין תשובתו מעולה ולא יקבל שכר עליה כאילו עשאה בימי בחרותו, כאשר הנה נא כוחו במתניו, ולזה רמזו בזוהר על פסוק מפני שיבה תקום, כלומר קודם שיבה שלך, תקום לשוב, על כן לאהבת הבורא יתדבר על יצרו בימי בחרותו בעוד שהוא מוצא ומצוי לו, ועודנו בידו וימנע עצמו מן הרע אשר התחיל להרגיל עצמו בו וימאס בלבו הרעות ויאמין שזו היא הרפואה האמיתית לכל מכאובי לבו בעונותיו, שאם לא כן לא יחוש אליה לעשותה בכל תיקוניה ופרטיה שרבו כמו רבו בין חכמי האמת רופאי הנפש, ומצאתם כי תדרשם בכל לבבך ובכל נפשך, ועיין עוד בספר אור קדמון שהוא ספר מעט הכמות ורב האיכות ותמצא שם דברי תשובה, דברים מנופים בי\"ג נפה, נוגעים לנפש ולבשר וגם מעוררים לב נרדמים ומקיץ לנמהרים, ואין צריך לומר שצריך כל שב בתשבה לאחוז תמיד בידו ספרי המוסר המלמדים לאדם דרכי התשובה כספר חובת הלבבות וראשית חכמה ושל\"ה והרבה ספרים כמוהו, זכותם יגן עלינו, אמן, נצח, סלה, ועד."
+            ],
+            [
+                "כתר מלכות של הגאון המופלא כמוהר\"ר דוד בן אבי זמרא<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">הרדב\"ז</i> ז\"ל:",
+                "והוא תפלה יקרה לצום, רם ונורא. באימה ובמורא. לפאר שמותיו. וסוד מחשבותיו. והוד מפעלותיו. ולה אין תמורה. תמלל גבורות. למדות יקרות. אשר בם סדורות. בשפה ברורה ועומק יסודות. ורזים וסודות. רמוזים והודות. ודרך ישרה לסקל מסילות. לעורכי תהלות. לנורא עלילות. לעתות בצרות. לך ה' הגדולה והגבורה. ותפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ:",
+                "אתה יסוד היסודות וסוד היסודות, עילת על כל העילות וסבות כל הסבות<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> עילה וסיבה הם שמות נרדפים ופירושם א'</i> הוה הויה קיימת. ומצוי מציאות נעלמת. לכל נמצא קודמת, ולכל סבה גורמת: אתה יחיד בכל דרכי היחוד יחוד שלם אמיתיי ולא כאחד המנייני<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">אעפ\"י שאחד המנייני הוא רומז לתחילה שאין תחלה לפניה, אעפ\"כ לא נוכל לרמז בזה על הקב\"ה, לפי שדבר המנוי הוא מורגש בחושים הגופניות</i> ולא כאחד היחסי<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">אחד היחסי הוא כמו שהוא בן עיר ירושלים, מצרים. או אחד השבט כמו ראובני שמעוני וכדומה, אעפ\"י שהמקום אחד או שבט אחד, אבל הוא כולל אנשים רבים</i> ולא כאחד המיני<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> כמו שאנו אומרים מין אדם או מין שורים, אעפ\"י שהמין א' הוא כולל אישים רבים, כי מצד אחד הוא נקרא אחד וגם נקרא רבים, לפיכך אין לדמות הש\"י לאחדים הללו</i>. אלא אחדות פשוטה מוחלטת אין ערוך אליך ואין דמיון, כאשר בא עליה המופת והנסיון, וכל חכמי לב עליה יתמהו, כי לא ידעו מה הוא אתה נמצא אבל לעצמך ולא אחר עמך, משגב לכל רעיון. נעלם מכל חוזה וחזיון. נסתר ברום חביון. עליון על כל עליון, וגם עם כל זה משגיח על כל דל ואביון: אתה הוא קדמון לכל קדמון. ואחרון לכל אחרון. ושנותיך אין להן תכלה ולא תחלה. ולא כליון וכל לשון אתן לסדר שבחיך ילאה, לכן אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני: ואם במכתב יכלה כל ספר וגליון ולך דומיה תהלה: אלקים בציון כי לך נאה שלילות התוארים והשבח כי לא יתמו עד נצח נצחים כי אין לך מקום קבוע ולא שם ידוע. כי אתה תמלא כל המקומות ומשלים כל השמות ומגיד כל תעלומות כי לך עוז ותעצומות: אתה אצלת אורות פנימיות. דקות מחשביות קדמוניות. נעלמות אשר לא נקבו בשמות: רק בשם אורות צחות מצוחצחות כחות אלהיות נשמות לנשמות, ומי ישיג סתרי תעלומות והשם המעיד עליהם הוא שם הוי\"ה המתמלא בעשר אותיות<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> מילוי הוי\"ה בעשר אותיות יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י, ולכן אמר שיש בו ג' יודין, והם רומזים לג' אורות עליונים והם אור קדמון אור צח מצוחצח, עיין בראשית חכמה דף קפ\"ו ע\"ב, ולפיכך אמר למעלה מחשבות קדמוניות אורות צחות מצוחצחות, ודוק</i> דקות באור השכל נרשמות ובמחשבות הלב נחקקות ובו שלשה יודי\"ן מעידין ומגידין כי אין זולתו ומבלעדו אין אלהים, ועל שם זה אמרו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, כי הוא קדמון בקדמותו ונעלם בהעלמותו, אין קדוש כה' כי אין בלתו: אתה הוא מסתתר בסתר, אתה עמוד האורה לא תשורנו עין של כל נוצר ונברא, ידע מה בחשוכא ועמיה שרי נהורא, לבושיה כתלגא חוורא ועתיק יומין נקרא היה הוה ויהיה, וזה שמו בתורה אהיה אשר אהיה יתברך ויתעלה. אתה חכם וממך החכמה הרשומה נודעת. ולהשיג תעלומה נבער כל אדם מדעת. ומעןי כל חי נעלמה, והוא ידע את מקומה. כי הוא יש מאין שנאמר והחכמה מאין תמצא, להחיות את בעליה, והראש אשר בראש הויה מעיד עליה. שהיו\"ד לכל האותיות יסוד, כן החכמה לכל ההויו\"ת יסוד, ונסמך אליה אות ה', כי בי\"ה ה' צור עולמים, והדברים סתומים וחתומים: אתה מבין כל תעלומות וסתר החכמה ורזי התבונה ממך לא נסתרה וכל עליונים ותחתונים מדעת נבערו, כי ממקור החכמה נאצלה התבונה, כדכתיב ואיזה מקום בינ\"ה, כי היא אות ה\"י ראשונה של שם הוי\"ה כי אמר והיה העולם והזוכה לה ואכל וחי לעולם. ושם המיוחד לה בכל המקרא שם ההוי\"ה בניקוד אלקים, וכאשר היו לאחדים מי ימלל גבורות ואין לנו עסק בנסתרות. ולך הגדולה אשר אין לה חקר ותכלה לא ראש ולא תחלה. פותח תמיד בהצלה. מרומם על כל ברכה ותהלה. אמרתי עולם חס\"ד יבנה. כי ללמד זכות לעולם פונה. והוא אשר גבר על ברואיך. והטוב הצפון ליראיך. ולשמו ב' אותיות אלקיות והוא אל למוצעות. לך הגבור\"ה הגמורה. אשר אין לה שינוי ותמורה. ערוכה בכל ושמורה להנקם מכל עושה רשעה, פן יצאו מרעה אל רעה, כי זה לעומת זה עשית. כדי שיראו מלפניך. וישובו מורדיך אליך, עדיך לעובדיך. וידעו כי אין בלעדיך. וידעו כי אין בלעדיך. ומי יעשה כמעשיך וכגבורותיך: לשמך הנרשם בכל המקרא אלהים חמש אותיות אלקיות. הליכות עולם צופיות. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ומי ימלל גבורות תוקף מפעלותיו: לך התפאר\"ת השלמה והדעת התמימה. ולא אתנו יודע עד מה. כי נבער כל אדם מדעת. אך ממך מקור הדעת נובעת. ובדעת חדרים נמלאו. ותהומותיו נבקעו. וראשו לרום יגיע ובין זרועות עולם מכריע. ושש קצוות מגיע. ויעש אלקים את הרקיע. לתת תפארת והדר לכל הגויות. ושמו המיוחד של ארבע אותיות. שהוא נורא תהלות. ולו נתכנו עלילות. לך נצחיו\"ת מקיימ' על שרי הימין מתרוממות. ולוחמת לבל יכנסו זדים בהיכל עונג זועמת מתקוממת וגם נצ\"ח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי הוא ענף הגדולה אשר אין לגדולתו חקר. עמוד הימיני אשר הבית נכון עליו לעד לנצח נצחים ונעימות בימינך נצח לקבץ נדחים והאובדים בעמק התמורות (והשלחים) מקור הנבואות. אל ההודאות. אדון הנפלאות. וזה שמו ה' צבאות: לך ההו\"ד וההדר והכבוד עוז והדר לבשת ובזרוע עוזו ים סוף הובשת. וכל שרי הסמא\"ל כבשת. ענף הגבורה הגמורה לדכא תחת רגליו סמא\"ל וחיילותיו. הצרים על שרי ישראל וצבאותיו. שומרי בריתו ועדותיו. והוד והדר הוא לכל חסידיו. וזה שמו אשר יקראו לו בכל הנבואות. אלהים צבאות בימינו נוראות. ובשמאלו נפלאות. ברוך אל ההודאות: לך סוד היסו\"ד הנעלם צדיק יסוד עולם. סוד הסולם אשר יעקב אבינו חולם. ראשו מגיע השמים העליונים וסופו מוצב ארצה חפץ בו כי כל בשמים ובארץ והוא ענף התפארת. שושבין בינו ובין עטרת תפארת. ומכריע בין הנצחים. ולא יפריד בין אחים. על כל קרא שמו שלום. ואמרתם כה לחי אתה שלום. וכל אשר לך שלום: לך המלוכה הנסוכה. שמורה בכל וערוכה. ובה היו כלם לאחדים וראש ואדון לכל הנפרדים והוא הכסא המתנשא הנושא את נושאיו ועומס את עומסיו בלי יגיעה ובלי עיפה והוא אפריון והנוה הנקרא ציון ושם חביון האור הצפון ושם יקוו המים הקדושים. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הם משרתיו אשר אליו כנשים. ומדרכי אנשים נפרשים. וקדושה יחד משלשים. לאל נערץ בסוד קדושים. גבורי כח לשמוע בקול דברו. ולהקים מאמרו עיני כל אליך ישברו לך מקוים. ומאור שפטיך חיים והווים. לא נעתקים ולא דווים. כי מדשן ביתך רווים. ואליך נכספים ומתאוים: ולעובדך נאספים ונלוים. ואיש את רעהו מלוים. ולוים שוים. ולהעריצך מזהירים ומצוים. באימה וביראה דברי אלהותך זה אל זה מספרים ומחוים. באין קנאה ומדון שקטים ושלוים. וכל צבא השמים משתחוים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חיות הקדש יקדישוך ואופנים יהללוך ואראלים יזכירוך. וחשמלים יאמירוך: ושרפים יעריצוך ומלאכים יאדירוך. ואלים ירוממוך. ובני אלהים ישבחוך. וכרובים יכבדוך. ואישים יברכוך. ושנאנים יגדלוך. ועירין וקדישין יפארוך. כי תפארת עוזמו אתה: שבעה היכלות כוננת להם לכל מדרגה ומדרגה כפי מעלתה וקורבתה ואלה שמותם לעלות ולראות את פני ה' צבאות: היכל א' נקרא לבנת הספיר ועליו נאמר כמעשה לבנת הספיר: היכל ב' נקרא עצם השמים ועליו נאמר וכעצם השמים לטוהר: היכל ג' נקרא נגה ועליו נאמר ונגה לו סביב: היכל ד' נקרא היכל הזכות ועליו נאמר זכות ומישור לפני כסאו ומי שיש לו זכות נכנס לשלום ויצא לשלום כי שם בית דין של מעלה: היכל ה' נקרא היכל האהבה על שם אברהם אבינו ע\"ה אהובו ושם נגנזה נשמתו ושם כבוד מנוחתו: היכל ו' הוא היכל רצון כי שם רצון שוכני סנה ועליו הכבוד העליון חונה ודרך שם קולו של משה רבינו ע\"ה ונבואתו ושם ידבר אתו: היכל ז' קדש קדשים ובו שלשה ראשים, הם הם הנגשים ואתה משפיע ומשביע לכל חי רצון, וכנגדם הכינות והזמנת שבעה היכלות כלולות בכל מיני זעם ועברה ומשלחת מלאכי צרה יומם ולילה לא תכבה אשם, זעום ה' יפול שם, הכל עשית יפה בעתו לתת לאיש כדי רשעתו ויראו מלפניך לעשות רצונך:",
+                "אנא האל בלי שני, מצוי בלי ממציא, קיים בלי שינוי, קדמון בלי עת וזמן, אחרון בלי גבול וקץ, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי להופיע ממקום החפץ ולהשפיע על כל מדותיך החמודות אשר בתפלתי סדורות, וכל שמותיך היקרים וכל מחנותיך הקדושים והטהורים רוח חן ונעימות, ויתגלגלו רחמיך הנעלמות על המדות הנסתרות והנגלות למלאת האוצרות אשר שם השאלות לתת לכל נוצר די סיפוקו להשלים את חקו ולכל גויה די מחסורה ולכל בריה די צרכה ולכל איש ואיש שאלתו ובקשתו, אם חיים הוא שואל כי עמך מקור חיים, ואם מזון הוא צריך לכל א' בך ואם בנים הוא הוא חפץ, אתה מבטל גזרתו ופוקד עקרות ורומז למלאך הממונה על ההריון כי שלשה אלה תלוים במזל העליון: ואם חכמה מבקש לא לחכמה יקרא ולא תבונה יתן קולו, אלא למי שהחכמה שלו, על זאת יתפלל כל חסיד אליך וישליך יהבו עליך להשפיע עליו מחכמתך ונחה עליו רוח חכמה ובינה. כי מפיך דעת ותבונה. ויכוין להמשיך לאוצר הדרום שפע חכמה כי ישא עיניו במרום לבקש משם שאלתו כי לא תשוב ריקם בקשתו וסוד הדברים הרוצה להחכים ידרים: ואם בעל תשובה הוא, תשובתו הרמתה כי שם ביתו. ושם אוצר בקשתו: ויזמין מחשבתו ועומק דעתו למי אל כמוהו נושא עון ועובר על פשע, לשארית נחלתו ויאיר פני הרצון אל מדת התשובה בשובה ונחת כי ידו פשוטה לקבל שבים, וזה סוד יום הכפורים בלשון רבים: ואם עושר הוא מתאוה כי קדמוהו ימי עוני ותקרב לשחת נפשו כי ירעב ולחם לא ישבע וילדיו אל אל ישועו לתת אכלם בעתו ורוח מבעתו ובולמוס אחזתו לא למדת הצפון יצפה, לא בכתב ולא בעל פה כי לא מצפון יאתה וגחלים על ראשו יחתה, אלא ישים מגמתו ותשוקתו אל אלוה נורא אשר הוא מלפניו העושר והכבוד לפתוח את הטוב אשר משם בקשתו ותנתן לו בקשתו, כי עיני כל אליו מצפים וצופים, על זה אמרו הרוצה להעשיר יצפין: ואם מן המצר יקרא בעת צרה, לא על שמאל יפנה ולא על ימין, אלא למדת הרחמים יעמיק את מחשבתו בשעת תפלתו להמשיך משלש עשרה מדות של רחמים פשוטות עליונות רוחניות אל י\"ג מדות תחתוניות בנוניות, כי שם פני הרצון תמיד מביטים ונוטים, ואז ישיבו הכל בשמחה ונסו יגון ואנחה כי היתה הרוחה: והתפלה נשמעת ונובעת כי המעין העליון נובע והחדרים נמלאו בדעת אשר לא יכזבו מימיו וטל אורות ירעפו שמיו: ואם יצרו עליו מתגבר ורוצה להכניע הצר הצורר אויבו אשר בקרבו, לא לנצחים יבקש לנצחו ולהבריחו מעליו ולהכריחו שישמע עליו עומד, נכחו אל אל אשר בידו נשמתו ורוחו לחזק את העמודים אשר הבית נכון עליו ובהם יתחזק וישען כנגד הצר הגדול אשר כח מכחו אויבו אשר בקרבו וימשיכנו אצל בית המדרש אצל למודי ה', אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ ואם חזק כשמיר מתרוצץ ויצא ממנו כלו חוצץ. ואם לחן הוא צריך, כי לפני מלכים יתיצב יכוין לעלות אל המחצב במעלות סולם מוצב מדריגה על פני הרצון למשוך משם רוח חן ותחנונים על מדת יוסף הצדיק וחפץ ה' בידו יצלח, כי יתן את חנו בעיני כל שר ומושל ולעולם לא יכשל: ואם הוא נגיד ומצוה לאומים ועמים תחתיו יפלו, ולפי רצונו יעלו ורבים צריכים אליו ועול כולם עליו והוא צריך להתחזק עליהם ותהי יראתו על פניהם דרך שערי צדק יעלה ויבא בזאת אל הקדש פנימה לבקש משם (את) מאת משלו הממלכה והמתנשא לכל לראש ומאתו ידרוש להשפיע בה ברכה: והיתה לה' המלוכה ובזה יעזור על ממשלתו ויאריך ימים על ממלכתו: ואני עבדיך בן אמתך, לא ידעתי בלשוני מלה. ודעתי קצרה. השגתי יש לה גבול ומסלה. ומשם לא תעלו. למעלה ולשבחיך אין קץ ותכלה. כי אתה נורא תהלה. ואיך יקיפנו בעל תכלית ותחלה: וכל שכן בריה קלה ושפלה. בים הגלות והדלות צלולה. ולכן לך דומיה תהלה: אבל כי מבקשי חכמה אני דורש. להבין סודותיה אני מחפש. ולפתוח לבי בטעמי מצותיך אני שואל. כי אין זולתך גואל. ולא אשכח דבר מכל מה שאני לומד. אני מתאוה וחומד. ועל משמרתי אני עומד. תנתן לי נפשי בשאלתי ורוחי בבקשתי. ואם המושג יקר ועמוק מי ימצאנו והמשיג נבער מדעת. אתה חונן לאדם דעת. וידעתי שאיני כדאי הקשתי לשאל. ועמוק משאול. קרוב הדבר אל הנשאל. כי הטוב לא ימנע טוב ואין טוב אלא תורה. ואם יחתום תורה. וינוד תעודה מי יהנה מהסעודה העתידה. התר התר חכם הרזים. כי אין בתוכנו נביאים וחוזים. והראנו נפלאות מתורתך: ואל יכלמו בי מבקשיך: אנא השם גל עיני ואביטה לדעת נתיבותיה. ולפרש תעלומיה. ולהבין אורחותיה. ולהשיג טעמי מצותיה וחקיה. כי בם חפצתי, חננתני תורה חונני למודה. חננתני נשמה. חנני דעת ומזימה. חננתני שכל. חנני בינה והשכל. חננתני אברים רבים. חנני להרגילם למעשים טובים. חננתני נכסים. חנני בהן לחון עניים אביונים תאבים. אנא האל ידעתי כי כפי גודל שלימותך כן גודל חסרוני. ולפי רוממותך קצרה לשוני. וכפי חכמתך נבער רעיוני. ולפי צחותך נלאה הגיוני. ולפי שבחיך קצר מעיני ותושיה נדחה ממני. ולכן עשה למענך לא למעני. כי יחיד ועני אני. ומשברי אל תבישני. אנא ה' כוף כח יצרי עוכר שארו אכזרי להשתעבד לפניך ולשוב בתשובה שלימה אולי אמצא חן בעיניך והיה לבי לשמור מצותיך ונפשי לעשות רצונך. ורוחי לשיח באמרתיך ולשוני תהגה צדקתך, העבר עיני מראות שוא, ואזני משמוע שקר, וכפי מתמוך בשוחד ובגזל ורגלי לטובה ירוצו, וכל שאר אברי לעבוד אל אל אחד יתברך ויתעלה: אנא אלהי אל באפך תוכיחני ובקצפך אל תדינני ובעל זעמך אל תייסרני כי מי יעמוד לפניך מאז אפך ובצל כנפיך תסתירני ואם אני כבן סורר ומורה, הורני השם דרכיך דרך לשכון אור לאור באור החיים, ואם אני איש און ורוע דרכים חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, על כן אמרתי אראה יה בארץ החיים, ואם כזאת וכזאת עשיתי, ממך לא כסיתי רק אליך חליתי כי עמך הסליחה למען תורא, ומי האיש הירא כמוני היום אברח מזעמך אליך. ואל רחמיך ואל תוכחות מוסרך. ואל נחומיך. ומאימת דינך אנוסה אל חמלתך ומפחדך אנוסה אל חסדך אשר אין להם קץ ותכלית ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך: אנא ה' אם זקנתי ושבתי ושובבתי עתה שבתי ונחמתי וכפי לפניך שטחתי לשחר את פניך להפיק רצוני ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו בעונם ואם היום לפניך מחר עיניך בי ואינני, לכן קבלני ורצני ומהר ענני ואחר כבוד תקחני: עם הצדיקים האספני ובמנוחת בעלית שובה תנחני ועם המנויים בחלד חלקם בחיים תמניני וזכני לראות בטובת בחירך וזכיני בטוב עמך ובבנין אולמך וכשם שראיתיו בחרבנו כך אזכה לראות אותו בבנינו ובשוב ארמון לשבת על כנו, הביטה וראה את חרפתנו כי לזרים נהפכה נחלתנו, טמאו את היכל קדשך וכל זב ומצורע בא אל מקום הכרובים אשר בזאת יבא אהרן אל הקדש ביום הכפורים בדם פרים ושעירים וקטרת סמים ארבעה פעמים לבד ולא בשאר ימים ועינינו רואות ונלאות ואין לאל ידינו כי עונינו ענו בנו ועתה ה' קנא לשמך הגדול המחולל בגוים ויחד שמך בכל החיים ואת בית תפארתך תרומם תחת אשר היה חרב ושמם: וחרבות ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן: ובא לציון גואל לקבץ נדחי ישראל יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: הנה כתבתי לך כתר מלכות הקדוש הזה בהיות כלול בו כמה מהמוסר בסופו ובו שבחו יתברך שמו, ומה שמחסיד לעשות עם האדם וטוב לאדם לאומרו למען יכנע לבבו הערל ואוסיף ידי לכתוב תוכחת מוסר של רבינו בחיי החסיד, הביאו בעל ספר אור קדמון וז\"ל: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, נפשי עוז תדרכי. וצורך ברכי. וחן לפניו ערכי. ושיחה לנגדו שפכי. והתעורר משנתייכי<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">משינת הבלי העולם</i> והתבונני ממקומייכי. אי מזה באת<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> מטיפה סרוחה</i> ואנה תלכי<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> למקום עפר רימה ותולעה</i>. נפשי אל תהי כסוס כפרד אין הבין וכשיכור נרדם ואיש נדהם כי ממקור בינה קורצת. וממעין החכמה לוקחת. וממקום קדוש הובאת ומעיר גבורים הוצאת מאת ה' מן השמים נפשי לבשי בגדי שכל והתאזרי אזור בינה ומלטי את נפשך מהבלי פגרך<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> גופך</i> אשר את מתגוררת בו ואל ישיאך לבך בנועם חמדותיו. ואל יסיתך בנועם תאותיו. אשר ימסו כמו מים יתהלכו למו וזכרי כי לא לעזר ולא להועיל ראשיתם כי אם לבושת וגם לחרפה אחריתם נפשי שוטטי ברחובות תבונתך וסובבי בחדרי חכמתך ובואי עד תכונת בנין משכיתך אשר בעפר יסודו: הלא הוא גוף נמאס ופגר מובס קרוץ ממעין נרפס וממקור משחת בנוי מטיפה סרוחה שרופה באש כסוחה<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> לשון קוצים כסוחים נכרתים</i> גולם כדמות תולעה והיה רק זעוה. עצור בבטן מטונף סגור ברחם מלוכלך נולד בצירים וחבלים. לראות עמל והבלים. כל היום התאוה תאוה. וסר ממוסר וממצוה. כל היום החשך הולך. דל אביון עני והלך. לא דעת לו מבלעדיך. ולא תבונה לו מבלתך. בחייו עפר ובמותו עפר בעודו תולעים יסובבוהו באחריתו רימה וגוש עפר יכסהו לא ידע בין ימינו ושמאלו טמון בארץ חבלו, לכן לכי את<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> נגד הנשמה אמר כן</i> ומלכי עליו כי לבני חכמה מלוכה תאות ועבד אויל<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> הוא הגוף </i>לחכם לב<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> זהו הנשמה</i>. ואל תלכי בשרירות לבך הרע ואל תבקשי במועצותיו ומאסי בבצע מעקשותיו אל תבטחי בעושק ובגזל אל תבהלי כי העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה. נפשי שיתי לבך למסלה דרך הלכת, כי הכל היה מן העפר, אמנם הכל שב אל העפר ולכל נברא ונוצר יש קץ ותכלית לשוב אל הארץ אשר ממנו לוקח. מהחיים והמות אחים שבתם יחד איש באחיו ואיש ברעהו ידובקו יתלכדו לא יתפרדו אחוזים בשתי קצוות גשר רעוע וכל ברואי תבל עוברים עליו. החיים מובאו והמות מוצאו. החיים בונה והמות סותר. החיים זורע והמות קוצר. החיים נוטע ומות עוקר. החיים מחביר והמות מפריד. החיים מאסף והמות מפזר. ודעי נא וראי כי גם עליך יעבור כוס ותצאי ממלון חדריך כרגע כי יקרך עת ופגע ותשובי אל בית עולמך ביום ההוא תרצי פעולתך ותקח משכורתך חלף עבודתך אשר יגעת בו בעולם הזה אם טוב ואם רע. לכן שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וקומי רוני למלכך. יומם ולילך שאי אליו כפים. והשתחוי לו על אפים. בכריעה על ברכים. ועפעפיך יזלו מים. אולי יתאו המלך יופיך. ויחון עליך בימי עוניך. בעולם הזה וישא פניו אליך וישם לך שלום אחרי שיבה למנוחייכי. כי מעולם גמל עלייכי. נפשי הכיני צידה לרוב אל תמעטי בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך ואל תאמרי למחר אקח צידה. כי פנה היום ולא תדעי מה ילד יום ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספוד וחשוב. ואל תאמרי מחר אעשה. כי יום המות מכל חי מכוסה. ומהרי בכל יום חקו: כי המות בכל עת ישלח חצו וברקו. ולא תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו. כי כצפור נודדת מקנה כן איש נוד ממקומו. ואל תדמי בנפשך כי אחרי צאתך ממסדר פגרך, תשובי לתוכחה ממושבה נצח, כי לא יתכן לך אז עשות טוב ורע ולא יועילך תשובה ממושבה ולא הנחם לך מרשע ואשמה ופשע כי העולם ההוא נכון לחשבון וספר כל חתום וסתום וצפון אשר ביד כל אדם חתום וערוך לשלם שכר טוב ליראי ה' ולחושבי שמו ולהנקם בו נקמת ברית משוכחי אל האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. נפשי אם חכמת חכמת לך, ואם לצת אתך תלין משגתך, שמעו מוסר וחכמי ואל תפרעי שיתי על לבך תמיד דברי קהלת בן דוד המלך סוך דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואל תשכחי, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי נעשהו וזכרי כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. בקשי את ה' קונך. בכל כוחך והונך. בקשי צדק בקשי ענוה אולי תסתרי ביום אף ה' וביום חרון אפו ותזהירי כזוהר הרקיע וכצאת השמש בגבורתו ותזרחי עליך שמש צדקה ומרפא בכנפיה ועתה קומי לכי התחנני לאדניך ושאי זמרה לאלהיך הללויה כי טוב זמרה לאלהינו כי נעים נאוה תהלה: תוכחת מוסר לרבי יהודה החסיד ז\"ל: אזכרה יום מותי. ומאין באתי ולפני מי עמידתי. באתי מליחה סרוחה. ואלכה אל עמק שוחה. ולפני מי מגיד אדם שיחה<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">כיוון למאמר התנא: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין וכו'</i>. גויתי תסרח. כי נשמתי תברח. תולעת תפרח. דרכי מיתה ארוצה. גולל ודופק לי למחוצה. שם אשכב ולא אצא חוצה. היום ההוא חשך וצלמות יגאלוהו. ושופו עצמותי לא רואו. וכדומן על פני השדה. תולעת בי תרדה. אין גואל ואין פודה. זרה רוחו לאשתי. לבני בטני נתעבתי. ובעיני כל נמאסתי. חביבי ורעי המה יעזבוני. ואקרא שמה אמי ואחותי לרימה. טרף אהיה לשיניהם. ויחפרו בי מעונותיהם. ויחנו עם ילדיהם. יחד יבאו גדודים. רמה ותולעה צמודים. לאכול עצמי וגידים. כל קרבי ירמסו. יחלידו וגם ידרסו ועל כל בשרי ועורי יבוסו. לא ארים ידי ורגלי. ולא אוכל לגרשם מעלי. אכול יאכלו עלי. מעניתם יאריכו. וכליותי יפלחו וידרכו. ומדרתי לארץ ישפכו. נמלה תורשיני תולע תאכלני. רגב ורימה תמתקני. סביבות שני רימה. תשכון כחומה. ועל ראשי אדמה. עיני תמקנה בחוריהן. ורמה תבא בהן ירבצו שם גוריהן. כי תאכלנו. ולא ישאר ממנו. נמלים שם יקננו. צמתו בבור הדרי ורימה תכסה כל אברי. ועל חלקת צוארי. קדקדי וכל קרבי מוחי וכל טובי תולעת תתעדן בי. רוחי חובלה. ונפשי נבהלה. ביד מלאכי חבלה. שאול ישאלוני והמה יעידוני. וכל לבי יועידני. תרחם נא נשמתי. ועל אברי וגויתי. ואבא בשלום אל מנוחתי: מרגניתא דבי רב, הביאה בעל אור קדמון ובעל ספר ראשית חכמה, הביאה מרבי מאיר לעורר ולתוכחת: אמר רב: אמר הקב\"ה לישראל לא יועילו בהם לא היסורין ולא התוכחות ולא ההתראות ולא הגלות ולא ההבטחה ולא טלטול ולא אריכות הרוח ולא ציווי ולא קללות ולא חכמות ולא נחמות ולא בושה ולא פחד ולא אימת עולם הבא ולא אימת חשבון ולא אימת דין ולא שמי המחולל בגוים. ומי שלא יועילו בו כל המעשים הללו, מאבד את בכיותיו ומונעים ממנו טובות הרבה ושנותיו מתקצרות וקונה שם רע ומזכירין לו עונותיו ועונות אבותיו ותפלתו אינה נשמעת וכל מעשיו מפורסמים ונותן עליהם דין וחשבון. וכל שמחה שישמח בה יצרו היא נעשית לאבל והם נתבעים ממנו בדינים חשוכים ובושה מרובה ומלאכים אכזרים, הה\"ד ומה תעשו ליום פקודה. ועוד הי' אומר אם אדם חוטא בעיניו, עיניו כהות, באזניו שומע חרפתו, בפיו אין דבריו נשמעים, בעצה עצתו מתמעטת. במחשבה פניו מוריקות. בלשונו יסורין באים עליו. בידיו יורד מכבודו. בלבו מת מדאגה, ברגליו שנותיו מתקצרות. חוטא ומחטיא קובר את אשתו ובניו בליצנות גזר דינו נחתם: וכי מה הנאה יש לאדם בחטאו וסופו לפרוש מעולם לעולם מחיים למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה רתוקה, מאור מתוק לרמה ותולעה ממטעמים מתוקים לטעם עפר: כמה עשירים יצאו מן העולם הזה בפחי נפש: כמה חכמים היתה להם חכמתם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה גאים נראה על ידם לתקלה: כמה זקנים לא ראו כבוד כמה בחורים נקברו בחופתן, וכי מה הנאה יש ממאכל שהוא מביאו לידי חולאים. מה שמחה שמביאה את האדם לידי דאגה ממלכות שהוא גורם למכאובים מרובים. מהשינה מתוקה שהיא גורמת למיתות משונות מהחטא שהוא גורם לעונות הרבה. ואיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירות ומהרהורים ומכל שררה ומכל שנאה ומהכיעור ומן הדומה לו, והמקיים את המצות ויש בידו מצוה על תומה וענוה, ומתרחק מן החטא ומתודה על עונותיו לפני הקדוש ברוך הוא. המתחבר לרשע הרי זה מרגיז אל, והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על ענייותן של עניים סוף הוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. והמרגיל להלבין פני חבירו פנקסו פתוח בו ביום, ואין לך קשה ממי שעוסק בדברי שקר: אוי למי שהעולם מטעה אותו: אוי למי שהשעה משחקת לו: אוי למי שיצרו הוא מנצחו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו לאדם שמהללים לו מהוניו. אשרי מי שהוא צנוע בעניניו. אשרי מי שמטה אזנו לשמוע דברי־תורה בכל יום ויום, תורת ה' תמימה עומדת בפני האדם בשעה שהוא עוסק במשנתו ואומרת לו ה' עמך גבור החיל. הנה באתי ללמדך על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבבך תצפנני. אשריך אם תקיימני. אשריך אם תשמעני ובכל יום בי יהיו זממיך<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">מחשבותיך</i>, כי בי ירבו ימיך, הרחק מן העבירה והדבק בתורה, וברח מן השררה. ותהיה בחכמתי תמיד כי היא ירגיעך וישביעך. ויניח לך. וזכור כי אתה טפה סרוחה. מזומן לעפר ושוחה. לכן התרחק מן המנוחה. ועבוד אלי בשמחה. ויהיה לך לחמלה. והרבה צידה לדרך כי הדרך שחוחה. ויהיה לך למשאת וארוחה. ואם את הדבר הזה תעשה לך יאירו כנוגהים וצוך אלהים כי תעבוד את אלהיך באהבה וחיבה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: בזכרון יום המות יאמר אל לבו:",
+                "לבי לבי הלא ידעת. כי לא נבראת. כי אם לשוב אל העפר מיום היותך. מדוע לא זכרת אחריתך. הלא תדע כי כל הימים אשר אתה על האדמה. כצל עובר אתה. וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה. ימיך חרוצים. וחייך קצוצים. וכל אשר יעבור עליך. יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך. ובל יום אתה קרב אל הקבר. ותעוף בלי אבר. ומדוע לא ידעת כי עפר אתה ולא זכרת כי מן האדמה נוצרת. ועל מי בטחת כי מרדת. ומדוע אתה נמהר ולא תעלה על על לבך יום המר. יום אשר תאבד עצתך. ונסרחה חכמתך. יום אשר ידבק לשונך בחכך. יום אשר ישאוך, על כתף יסבלוך. ואל ארץ תחתית ישליכוך ועל כל מעשה חשיבוך. ובאבק תרבה. ואשך לא תכבה. יום אשר תראה החשבון ערוך והספר פתוח. ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד השם שם תמצה שמריה. ותהנה נפשך בציריה. ומה תשיב על זדונותיך. הלא אז תראה פרי מעללך. ןתמצא גמולך. ואם תמות כמות הבהמה ולא היית עתיד לתת דין וחשבון היה לך לשמוח במותך. אך תלך למר ממות. למקום בושה וכלימה. ולבושך גוש עפר ורימה. ויזורה על גופך גפרית לבלתי השאיר לך שריד. הלא היום נורא ואיום. יום אשר אין לו פדיון. יום תמרר בבכיה. יום תאניה ואניה. יום חרדה וצעקה. יום שואה ואנקה. יום מספד מר. יום תערוך אבל משמר מול משמר. יום יחרה אף האל וקנאתו. ונתכה כאש חמתו: יום ירבו המעצבים והמכאובים. יום תהמה כדובים. יום כל איש ידיו על חלציו. יום אשר יאבדו חפציו. יום אשר תצא הנשמה. נשאר הגוף כלי מלא כלימה. מושלך כאבן דומם. לילה ויומם. ועתה אתה בן אדם על מי תנוס לעזרה. או מי יהיה עליך לסתרה. הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי. ומדוע דבר ה' בזיתי. ואחר שרירות לבי פניתי. במה אתכסה וערום אנכי. התקושש והתבושש והכלם מן חטאתי' ותן תודה לאלהיך. בעוד הנפש בגופך. בטרם יחשכו כוכבי נשפך. אנא האל החזירני בתשובה שלימה לפניך. כדי שנעשה רצונך כרצונך. וממשפטים קשים הצילני וממות גאלני ותביא משיח צדקנו ותסיר לב האבן מבשרנו. יראו עינינו וישמח לבנו. אמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י\"י</b> <b>ה</b>אלהים <b>ו</b>שמו <b>ה</b>מיוחד, ברא את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בה, וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים לדמותו לעליונים שיבין וישכיל ויגע לעבוד למי שבראו ולבקש אופנים ולמשול משלים בשכלו ובדעתו בשבתו ובלכתו. לברוח מיצרו לעבור ליוצרו להאיר את דרכו בלכתו אל סוכו בצאתו מעירו לקבל שכרו לנחול את חוקו בהשלים את חקו ממצות ותורה בדרך ישרה ולבא בשלום בגזרת יהלום<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">פירוש: שיבוא שלם בלי מום.</i> בגן עידונו ולישב על כנו בכבוד וגדולה ורוממות מעלה. בשמחה והלל. שבחות למלל. ולראות פני אל כשרי ישראל. ולזכות לכל זה ימשיל משל זה ויבין מה מהדופי וזרות הגדול לשמוע בקול יצרו ולפרוש עצמו מעבוד אלהים. וידוע ידע אריכות אפו של הקב\"ה עמו. משל לאדם שנטע כרם ויעזקהו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">פירוש: חפרו. מדברי רבותינו ז\"ל: מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או כפירוש רש\"י בישעיה ה' סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא.</i> ויסקלהו<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הוציא אבנים מתוכו, שרעים הם לגפנים.</i> ויטעהו שרק<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות.</i>. ויבן מגדל בתוכו<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">שיהא השומר בו לשמור.</i> וגם יקב חצב בו<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">הוא הבור שלפני הגת לקבל בו היין.</i> ויבן המגדל לאכול ולשתות בתוכו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ענבים רעים. ורבינו האי ז\"ל כתב באושים, הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם וידוע הוא מלשון המשנה בריש פרק־קמא דמעשרות האובשים בהקדם א' לב'.</i> וכראות שעמל לריק מיד חרה יחרה ואוחז קרדום בידו ומשחיתה עד בלתי השאיר לה שורש וענף מסיר סוכתו<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">גדר הסוכך ומגין עליו והוא העשוי מקוצים.</i> והיה לבער פורץ גדרו<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">העשוי מאבן או מעץ.</i> והיה למרמס ומשים אותה בטל לא יזמר<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">שלא יהיו כורתין הזמורות כמו שמנהג לעשות בכל שנה להרבות הפירות.</i> ולא יעדר<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">שלא יהיו חופרין סביב הזמורה ותולשין עשבים רעים.</i> שיעלה בה שמיר ושית<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">מיני קוצים הם.</i> וירמסו בה כל חיתו יער וכל זה בעבור שלא יצא רצונו בפועל כי הוא נטע כרם למשוך פרי הילולים ולשתות מיינו לשמוח לבו ויהי להפך. זה ישים אדם בלבו ויגעור ביצרו ומה אדם שנטע כרם ובעבור דטרח לריק כועס עליה לשחתה אעפ\"י שאין לה לא דעת ולא בחירה ורצון כי יוצר הכל בטל פריה, ק\"ו ובן בנו של ק\"ו הקב\"ה שטורח עם האדם להוציאו לאויר העולם ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו להצילו מכל רע ופגע ומקריות הזמן כדי שיעשה פרי מהתורה ומצות. ויקו לעשות ענבים מיין המשומר מחדושי תורה. ויעש באושים במעשים מכוערים. והיה ראוי שמיד ימיתוהו ומן העולם יבערהו באף ובחימה ובקצף גדול ואינו עושה כן אלא מאריך אפו וזן ומחיה למכעיסו ושומרו מכל פגעי הזמן אולי ישוב ויעשה פרי. שהברירה בידו לשוב ולהטיב דרכיו. ויתבושש האדם מכל זה ויחשוב ויאמר לא תהא כהנת כפונדקית<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">משנה היא בפרק ג' דדמאי, ופירושו הוא אם הפונדקית שהיא המוכרת מזונות, ויש לה בית מלון לאורחים נאמנת אינו דין שכהנת נאמנת, והנמשל הוא אם האדם כועס כך על כרמו, עאכ\"ו שיהא הקב\"ה כועס על האדם.</i>. אם הוא כועס על דבר דומם וצומח שהם משוללים מבחירה ורצון מוכרחים במעשיהם על שלא עשו רצונו משחית ומחבל משורש ועד ענף, ק\"ו הקב\"ה שהיה ראוי שיכעוס על החוטא מיד לעשות בו כליון חרוץ כיון שמסר הבחירה בידו לעשות מהטובות ולא עשה, ואם כן יחשוב תמיד בזה ויאמר אל לבו איש אשר אלוה זה לו, איך יעבור דברו לבטל רצונו כי סוף סוף אם איני שב לו עם מדותי ידינני, אתה כעסת מיד עד להשחית על שנתבטל רצונך, גם אני כמוך לכעוס עליך להשחית על שלא יצא רצוני לפועל עמל, וכן הקונה עבד ויחלש אפילו שרואה רבו שאינו עובדו כי סר כוחו מעליו, ומה בידו לעשות, עם־כל־זה מרבה חמתו עליו עד להשחית וגרש יגרש אותו חוצה בלי מחלה באומרו לא די שאינו מועיל לעבדני אלא דצריך אני לשמשו ולשים עיני השגחתי עליו לזונו ולפרנסו. והקב\"ה ברא את האדם עבד לעבדו בקיום מצותיו כדי להרבות שכרו והוא ברי אולם ובועט בו ובתורתו ומכעיסו יום ולילה לא ישבות ועכ\"ז אינו מוציא אותו חוצה מן העולם אלא כביכול משמשו לתת עיני השגחתו עליו להחיותו ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו מכל רע ופגע, מי יודע כן, מי שומע זאת ואינו יוצא לקראת נשק ללחום עם יצרו להתגבר עליו ולהפיל מועצותיו ארצה ולהדבק ביוצרו ברצונו ובחפצו ביראה ואהבה כיון שמכירו לאוהב ולמטיב לחונן ומרחם ומרבה לצפה לחוטא ולמזיד שישוב ויזכה לטובה מרובה. ויקנה מקומו ויצע הדומו בגנו ועדנו במצב נשמות נשאות ורמות: וכדי להסתלק היצר מעליו ידבר אדם באבריו ויוכיח עם גידיו וישפוט עם עצמותיו וכה יאמר להם על משכבי בלילות יבהלוני רעיוני ויתפרדו כל עצמותי. ורעדה אחזתני. וחלחלה הלבישני ואחז לבבי פלצות<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">רעדה.</i>. בשועי בשכלי משפטי שבילי וצעקתי אללי לי, בראותי במותי כליון חרוץ בגויתי. ודברתי עם ראשי ואמרתי. ראשי ראשי אם לא ידעת אם לא שמעת משפטי שמו אל המעותרים עליך. ביום אשר בקבר ישליכוך. בכלות העור אשר תכסה ובשרך מעליך נשאר עצם קדקדיך כדלעת יבשה נקובה וחלולה ונעשית חור פתן ומאורות צפעונים ונחש ועקרב שם פונים. נקרא זה אל זה ועונים. כאן מעון תנים. וביודעך מקרה זה במותך איך תשא כאש בחייך. כוף כאגמון<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">כמין מחט כפוף וצדין בו דגים.</i> ראשך עיני המאירות צופות פונות כמאורות בעוד אור החיים בכם. אם לא הבינותם. שהמות בנה בנין בכי וקינה לעורר עליכם בקול תאניה בשכון עליכם עננה ויחשכו כוכבי נשפכם. אוי ואללי לכם אריוך דמעותיך כי חשכה גדולה נפלה בארמנותיך. ויאפל הבית והעליה כארץ שוממה וציה. אוי לבית שחלונותיו פתוחות לתנין גלגלי עיניך ימסו כמים וישפכו לחוץ ונשארת כחורי הנמלים יוצאים ונכנסים. ואז אנא תראה ואנא תביט. כי הנה גלדי העין נתקרעו כגלדי בצלים מאליהם כלים וריח סרחון נודף וחברבר<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">מין נחש.</i> רודף ולקבוע דירתך בהם. וביודעך כי זאת במותך איך תשא עיניך עוד לראות בגנים וללקוט שושנים ומיני חדושי הבלי הזמן תחשכנה עיניך מראות ואל יראה עוד במאורות כיון שסופם נמשכות כבורות נשברות. חוטמי המהודרת לכבוד ולתפארת מה תועלת כי תריח בריח בשמים ופרחי שושנים אחר שבמותך תסריח ושני נחיריך כביבין<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">הוא צינור שיורדין שם כל השופכין והטינופות.</i> מתהפכים וכנחל שוטף נובע מהם כל מיני סירחון אשר תרצה לסתום ולא תוכל לברוח ואין מקימך כי המוח נימס בקדקדו ומשם מוצאו להשליך חוצה כל ליחה סרוחה ותולעה נסוכה ואנא תברח ואנא תנוס להנצל מן המיאוס וכיון דסופך לצרה זו וכזה וכזו מה כי תריח. ומה כי תסריח. כי אחר מיתך אינך תרויח. אזני המגינות את הראש איך בקבר יסתמו מעגלי השמיעה אין יוצא ואין בא כי אם שריקות השרצים ובתוכם רצים. וקול המולה מרימה ותולעה. וסוף סוף יתמלא עפר כבור מתמלא מחוליתו כתחלתו כך סופו עפר חזר אל העפר ונתמלא מקום לקחתו משם ולמי שמגיע לו כזאת במותו איך יעקב לו בחייו בקול שרים ושירות הם כשני ערים להופכם לקול פחדים. פי המהללת וכקולמוס לשונך במרוצה מדברת אם לא תזכור כי במותך תתהפכנה לאילמת בדד ושוממת ותחת מקור הרוק המתוק סירחון נובעת. לשונך שטוחה ופיך פתוחה והנה שבר בה עוברת ולזבובי מות מעברת והשינים הלבנות נקבצים לצד הפה עם עצם הלחיים כי נפרץ בנינם ונופלים מסדורם וכמקור נרפס ומעין נשחת כי מתהפכים מימיו רפש וטיט אבל משם מתהוה כל דבר נושך ממית בארסו ומושך ולפה אשר אחר מותו כזאת מגעת מה לה בחייו בדברים יגעת להמתיק דבריו ולעניים אמריו כיון שאחרי מות שתיקה בצרה וצוקה ועם רימה ימתיק סוד וכתולעה לחשות בלי קול ודבור ככינור השבור. חלקת צוארי הדרת ארמוני ראיתיך בקבר כנחש כרוך סביבי תכונת עצמיך כחרוז וענק. ומוטל כמגדל נהרס ונפרץ יסודו מפוזר רגמיו מפורר. עשוי כמו גל לאשפה יתגלגל הנמצא בתוכו גלולים בלכתו. ואיו הדרך רוממות קומתך. ועתה בנפילה במו גוי מעלה סביבך. שודדים משפחות. תולעים גדודים גדודים במותך כמו כן בחייך. למה כן לחבוק ולנשק צוארי ידידים. פנים מאירים אדומים ויפים רחיצה מצפים וליבון חפצים בקרים ועתים קשוטים מתאוים. והנה במותם דחוקות צמוקות מיופי רחוקות. שחורות נשברות מתהפכות כשולי קדרות. זרועי הרמות כארזים נטועות ואצבעותי הנעימות כאילנות סדורות. כטבעות ספיר ויהלום כלולים. ובמותם נפולות נשברים כפולות כקנים רצוצות. עלי חוץ מושלכות בחלול עצמם. כל רואיו ישתומם בראותם בתוכם יתושים מתהוים. ומיני שרצים הידיהם מלאים ובמיני גוריהם במעיהם הם באים ויורדים ועולים כזרזיר בסולם ובבטחה ובהשקט כמושב לעולם. תא חז\"ה ובך אחזה מוחך כשיש לבן מיופי הלובן אין כתם בו ואין פגם בקרבו מראה כמראות הצובאות כך מבהיק ומבריק ואין בו דבר לריק כי כל יופי בך נמצא וכל מבקש מצא ובמותך איך נהפך כלוח הקצבים מלאה עצבים מלוכלכת בדמים שחורות כדיו הם דומים מאסיפת זבובים נמאס לפנים כפרעוש וכנים ושטח החזה כשטח אשפה אשר חתול וכלב מת שם נספה כי הבשר שעליך נתמרק ונתך כמרק הנמאס ונשפך עלי ביב ועל טיט סרוחות. כריסי ברי כערימת חטים סוגה בשושנים בחייך ומלאת בו מלואת אוכל ומשקה לרוב לא יסופר האוצר אשר מלאת מכל מה שראו עיניך לא חסרת דבר הלא אספה לך המקריות אשר ישיגוך במותך בטנך כנוד יבקע והוא כבקעה וכשוחה עמוקה בעמק הבכה וזרמת סוסים מלאה גדושה כאשפה סרוחה ברחישת שרצים יתמה הרואה ויברחו בהחבא וכיון שכן למה תרבה צואתך להכין על פניך מסוה הבושת כשיתבקע בקבר ומתנך בצורתך הגללים שבה נכנסת ובמה תרחץ אז כי תצעק אי שמים והבור ריק אין בו מים<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">וכמו שדרשו חז\"ל: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.</i> רגלי ושוקי קלי המרוצה במהירות ובמרוצה בחיים חייתכם. ובאשפת קברכם כעצים יבשים וכמטות חלושים אפלים ודקים חלולות נקובות כחורי פתנים ומוחם נמסים מבפנים. כשתן נמאסים בשולים על אשים ובחורם קינן עכברים ואישים. אבל בן אדם ראשך בתפילין תעודה. ועיניך תמיד תחזינה מישרים באור התורה ואזנך תשמענה דברי תוכחה. וחוטמך יריח לברך לבורא. ופניך מאירים בתורה. ופיך יהגה אמת ולשונך יגדיל להודות שיר בשבחי המקום ושניך לא יאכלו גזול ועשוק. וחזך נתכסה בציצית ובבטנך לא הכנסת כי אם דברים המותרים ומלאת אותה מאכילת מצוה ורגליך לטוב ירוצו אז נתקדשו כל אבריך ונעשה בנין גופך דוגמת מקדש מוכן להשראת השכינה בו, כי כל כלי המקדש נרמזים בגוף כנודע<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">אמר מנחם בן שלמה לוי המפרש: נ\"ל שכיון למה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק הצלחה פרק א' וז\"ל: ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון הנגנזים בו לוחות העדות, והאריך שם ע\"ש. ובכתביו שכתב לבנו ר' אברהם ביאר יותר ואמר: דע בני אברהם ירחמך האל, כי המשכן וכליו בא המשל על גוף נכבד. והתחיל בארון, דע כי הארון הוא משל על הלב בלי ספק. והלוחות שהם נתונים בארון, בא המשל בהם על השכל האנושי שהוא נתון בלב. ואומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, בא המשל בזה על הריאה שהיא סוככת בכנפים על הלב להחיותו. והשלחן, בא המשל בזה על הכבד כמו שהשלחן שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף כך הכבד שמקבל עליו האצטומכא המונחת עליו שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף. והמנורה בא המשל בזה על המרה, כי כמו שהמנורה מאירה במשכן, כך המרה מאירה על הגוף כולו. ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, בא המשל בזה על החום הטבעי הנתון באדם שלעולם לא יחסר ממנו עד יום מותו. ומזבח הקטורת, בא המשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלקי שהוא נתון במוח. והמסך בא המשל בזה על המסך המבדיל בין איברי הנשימה לאיברי המאכל. והאדנים הם משל על הגידים והעורקים. והכיור והמים שבו משל על הליחות הנגררות בגוף. והיריעות בא המשל בזה העור המכסה את הגוף. והקרשים הם משל על בשר הגוף שהוא מחזיקו. ונראה שהקרשים ג\"כ משל על העצמות שהם דפני הגוף כלו. עכ\"ל. ונ\"ל המפרש שבוודאי לזה נתכיון החכם אבן עזרא שכתב בפ' תרומה ואם נתן לך השם חכמה בלבך, תבין סוד ארון והכפורת והכרובים וכו', ומסיים והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי העולם העליון כי האדם כדמות עולם קטן וכו' ע\"ש ותמצא שכיון לזה.</i> ובזה בהכניסך לקבר הוא דוגמת גניזת הארון הקדש ואין רמה שולט בו ואתה כחי ממש ביתר שאת וגופך גנוז בקבר שלם, עד בא עת התחייה ונשמתך למעלה מכל הצבא שבמרום מקום אשר עין לא ראתה וכו'. וכיון שבידך להעלות עצמך במעלות אלו למה תשמע לקול יצרך המתגרה בקרבך כי בעת צרה עזוב יעזוב אותך לחרדה ביד מלאכים אכזרים אשר אין להם חמלה. ואיך תראה ברעה אשר ימצא את עמך הם אברי גופך בראותך נקמות הגדולות המגיע להם ואין מציל, איך תראה כפיפות בראשך. סמיות בעיניך, חרישות באזניך. שחרות בפניך. סתמיות בחוטמך. אלמיות בפיך. כריתות בלשונך. שבירות בשיניך נעירות בצואריך חגרות ברגליך. מיד אשר אין מידם פדיון ואז תזעק אוי ואין עונה, צועק ואין פונה, מבקש פדיון ואין פודה תתחנן על ההצלה ואין מציל, ואנא תפנה ואנא תראה אוהב או קרוב או בן או בת שירחם עליך כי בכל מקום אשר תשא עיניך לראות היש מציל, שם תראה חרדה ופחד מחודשת ואימת מות ומלאכי חבלה כדמות החיות המשונות והשרצים הטמאים כי בעת רואך אותם והנה חשכה גדולה נופלת עליך ויתפרקו כל חוליות נפשך לפרקים ותרגיש צער ואימה בעת אשר נבהלת בצאת נפשך מן הגוף מראית מלאך המשונה הנראה לך להבריח נפשך ממסגר גופך ע\"י אימות ופחדים ורעדים, הטוב לך כי תעשוק אבריך למוסרם לגלות בלי פדיון בעבור תענוג היצר שהוא רגע, ונמצא אתה מחליף תענוג רגע בעבור נקמות אין חקר משפטים משונים אין מספר מיני מיתות משונות לרוב אין מנין, ובהיות שאין אתה מרחם על עצמך איך כשתבקש הצלה ורחמנות מהמלאכים האכזרים הממונים עליך יביטו לראות, לא יטו אזן ולא לב להבין ואתה לא חסת על עצמך ואיך המוטבעים באכזריות<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">שיש להם טבע להתאכזר.</i> ירחמו עליך, אדרבא ירבו חימה ילבשו נקמה יעלה רוגזם וחמתם בהתגברות בהם עד להשחית ולבלתי ישאיר בגופך שארית בראותם העזות לבקש מאחרים רחמים והוא לא ריחם על עצמו יען שבידו לרחם ולא ריחם, מה מקום הניח לאחרים שירחמו עליו ובפרט היות הבקשה עם מי ששונא שם רחמנות הוא שטן הוא מלאכי חבלה הוא יצר הרע, ואדרבא עושים עמו הכעסות שמורים לו מעין הצלה, כגון שיאחוז בחירגא דיומא<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">פירוש: מה שמתנסר מן הרקיע שנראה בחמה.</i> כדי שלא יפול לשוחה עמוקה עד התהום שמראים לו תחתיו, והוא בחושבו כי מקום האחיזה יש בו ממש, מיד ממהר לתפוס ובידו מאומה ונופל נפילה פתאומית בשאול תחתית אחר שהובטח אל ההצלה, דאין צער גדול מזה וכאלה רבות מההכעסות לאין מספר עד במרובה המצוקות והאימות מתאוה לכליון חרוץ בנפשו שתשוב לאין להיות בכלל אותם שלא חיים ולא נדונין כדי להציל מכאבי ומכאובי המשפטים כי אין לסבול, אוי לאדם שיוותר לו להיות כמקודם דלא הוה, או אחר שהיה ישוב לאין ולא יעמוד לדין על מעשיו, כך תצעק וכך תכריז על כל מכה ומכה הבאה עליך משבט המוסר מהממונים האכזרים אשר בידם את מסור מוסגר וקשור בבית מקור חשך וצלמות. צלמות ולא סדרים, כותליה מלאים זוהמא רותחת מסיגי עונותיך ומליחות סרחונות חטאתיך תחתיה אש גפרית אוכלת: ומלמעלה זפת וסיד רותח בוערת וצורות משונות בדמות השרצים המכוערות ושעירים מלאים עינים ושערות תראה בכל מקום שתפנה ואם אין בשום מקום תפנה עכ\"ז לא תציל כי הדמיונות המשונות בתוך עיניך ישימו: ואף אם עיניך תסיר לא תציל כי גזרת הבורא שתראה אשר לא תרצה, יען שבחייך הכעסת ובתשובה לא שבת כיון שהרשות נתונה לשוב. ואל תעלה על דעתך בן אדם לומר גופי ואברי היכל ה' היכל ה' היכל ה' הם<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">כמו שפירשתי למעלה שהמשכן וכליו הם רומזים לגוף האדם.</i> ואיך יפול בו הריקבון והפיזור והפירוד וההריסה והפחד והבזיון והרמה והתולעה כי מצלם אלהים יברחו כי זר הבא אל הקדש יומת, דע כי החטאים והעונות הפכו היכל לאשפה, ומעייני הישועה שבתוכו לביבין, כי נתרבו בהם ריח הסרחון מחלאת זוהמתן. ונשתחרו כותלי ליבון הסיר שעליהם ויופי משכיותה לבהרות בהרות כמראה נגעי הבתים המטמאים בהית והכלים והיה יצרך לארמון גופך כמטאטיה השמד לבער הקדש מן הבית וישימוה בתה ואריג קורי עכביש בכל זויותיה וציפוי רצפי יופיה שם למרמס והיה לבער ושולחניה טמא וזבח עליהם גורי פשעיה ושחיטתם תריבנה בשלח<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">פירוש: בחרבו, כמו וחייתו מעבור בשלח (איוב ל״ג:י״ח).</i> של מלאך המות מלאה דם בריבוי פגימותיה עד כי רעה התרועע כותליה פור התפוררה עמודיה מוט התמוטטה רצפיה ונתרבו טלטוליה בטלטולא דגברא ומעיניה מלאו דם. ועוד הוסיף יצרך חורבן בהיכל גופך והוציא כרוז בתוכו כל ידים תרפנה מעשות מצוה, וכל לבב ימס אם יחשוב ביראת בוראו ונבהלו צירים וחבלים יאחזון כי יולד יחילון אם בתורתו יעסוק. והמלמד תורה יהרג וכל גמול חסד יחנק, עד שגדלה הצעקה בהיכל אוי ארץ צלצל כנפים<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">פסוק הוא בישעיה י\"ח, ופירש רש\"י שם ארץ שהיא מצולצלת בכנפי עופות. והנמשל הוא כאן על האדם שיש לו כנפים לעוף בשמים בחכמתו לדמות למלאכי מעלה והוא משפיל עצמו ע\"י עונותיו.</i> אוי היכל וארמון המהודר לבני\"ם נפלו ושחרות נבנה, מעיינות נסתמו וביבין עמד משכיות כהו ובהרות באו עד שגדלה בו החלודה כפין כפין. ואתה בן אדם כיון שעונותיך גרמו להמליך אויב<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">היצר הרע.</i> בהיכל גופך ונמסר הבית והכלים<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">כל הגוף והאיברים.</i> ביד צר עד שצריך בהן שטיפה והדחה במימי היסורין והמשפטים סבול תסבול עד כי נבול מהרעות הבאות עליך. אוי לעינים המעותדים לראות בעל כרחם בקמי חבריו האברים. אוי לצואר המעותדת לסבול משאת החטאים בכובד אבן ונטל החול והעופרת. אוי לפה העתידה להגיד עונותיה לקבל עונשן: אוי לפנים שיסבלו ירקון הכלימה: אוי לשאר כל האברים הנמצאים במלחמה משפטים אלו. ואל יבטיחך יצרך שאדם אשר בצלם אלהים נברא אין יכול ליפול בו הרקבון והתולעה ולא ישלוט בו כאב המשפט כי החטאים גירשו צלם אלהים מעל פניך, תדע בהמה או חיה שמתה אין לה שינוי פנים כי כמו שהיתה בחייה כך צורתה המותה והטעם כי לא נסתלק ממנה במותה כי אם רוח חייונית הגורם לה תנועת ההליכה, לא כן האדם אשר בצלם אלהים נברא, כי חביב אדם שנברא בצלם ובמות אדם רשע מסתלק הצלם מעליו ופניו משתנות ונראה ההשנות בו בהיות שהגיע לו העדר במותו בהסתלקות הצלם, לא כן הבהמה אבל הצדיקים דאין הפרש בהם במותם לחיים כי אם הדבור בלבד כאמרם רז\"ל, אין פניהם משתנים במותם, אדרבא פניהם מאירים וכדכתיב במשה רבינו ע\"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה כי ה' אלהים עמהם לעולם. ישים אדם נגד עיניו תמיד במענה בלדד השוחי בסי' י\"ח העונש המגיע למרגיזי אל, ובזה יכניע יצרו וגרש יגרשהו מקרבו. אור רשעים ידעך<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">כלומר נשמת הרשעים יקפץ ממקומו.</i> ולא יגה שביב אשו<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">ולא ישוב להאיר עוד. רק יהיה בחשך הגהינם תמיד.</i> אור חשך<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">כי האור של גהינם יהא חשוך</i> באהלו<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">הוא הגהינם</i> ונרו עליו ידעך<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">הוא נשמתו יענש בו</i>. יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו<sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">ובעולם הזה יענש כשירצה ללכת בכח, יצרו צעדיך ולא יוכל להשלים חפצו.</i> כי שלח ברשת רגליו ועל שבכה יתהלך<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">שבכה הוא נעשה כמעשה רשת, כלומר ברשתו אשר טמן לאחרים ילכד בה.</i> יאחז בעקב פח יחזיק עליו צמים<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">שיחזקו עליו אנשים הצמאים לגזול ולעשוק.</i> טמון בארץ חבלו ומלכדתו עלי נתיב<sup class=\"footnote-marker\">35</sup><i class=\"footnote\">חבל מצודתו אשר ילכד בה. כמו שטומנים חבל למלכודת העופות.</i> סביב בעתהו בלהות והפיצהו לרגליו יהי רעב אונו<sup class=\"footnote-marker\">36</sup><i class=\"footnote\">הם בניו, כמו ראשית אונו.</i> ואיד נכון לצלעו<sup class=\"footnote-marker\">37</sup><i class=\"footnote\">ושבר יהא מוכן לאשתו שהיא נקראת צלעו ע\"ש חוה שנבראת מן הצלע.</i> יאכל בדי עורו<sup class=\"footnote-marker\">38</sup><i class=\"footnote\">כלומר: שיפול אח\"כ בחלאים זרים, באופן שיאכל בדי עורו, הם העצבים והוורידים.</i> יאכל בדיו בכור מות<sup class=\"footnote-marker\">39</sup><i class=\"footnote\">הוא ראש החלאים הממיתים כמו הקדחת הדקה.</i>. ינתק מאהלו מבטח ותצעידהו למלך בלהות<sup class=\"footnote-marker\">40</sup><i class=\"footnote\">הם השדים.</i>. תשכון באהלו מבלי לו יזורה על נוהו גפרית<sup class=\"footnote-marker\">41</sup><i class=\"footnote\">לפי ששכן באהל שלא היה שלו כי־אם מהגזל, לפיכך יזורה לשון פיזור על נוהו גפרית.</i>. מתחת שרשיו יבשו וממעל ימל קצירו<sup class=\"footnote-marker\">42</sup><i class=\"footnote\">יכרת קציר שלו.</i>. זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ. יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינידהו. לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו: על יומו נשמו אחרונים וקדמונים אחזו שער<sup class=\"footnote-marker\">43</sup><i class=\"footnote\">על יום רעה שלו יתמהו הראשונים שראו אותו בכבודו ובמפלתו, וגם האחרונים שישמעו ממנו יאחזם רעדה.</i>. אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל<sup class=\"footnote-marker\">44</sup><i class=\"footnote\">כלומר: זה הוא סופם של כל הרשעים.</i>. הנך רואה הרעות ואם לשעה תראהו בשלוה, דע שסוף־סוף מגיע לו כך, ודע שהרשע פועל הרשע בראות שמיד כשעושה הרעה אינו מגיע לו כאב הראש או העינים ואין מרגיש רע בשום אחד מאבריו ואין אחזתו אשא דגרמי<sup class=\"footnote-marker\">45</sup><i class=\"footnote\">אש הקדחת השורף בעצמות.</i> כקדחת תדירי ובזה מחזיק בטומאתו, זהו משל לאוכל דבש שנתערב בו סם המות שמחזיק לאכול מסבת מתיקות השעה, אבל ס\"ס עושה הסם המות פעולתו ופתע פתאום מת בלי תקוה, ועוד אל תבטיח במה שאינו מגיע רע לחוטא מיד שאם יהיה כך, נמצא הקב\"ה מבטל הבחירה שאין מקום לצדיק להחזיק לו טובה ולא לרשע שפירש מן העבירה, דמוכרח לפרוש משום שמיד נלקה ומה יכול לעשות, ועוד טעם שרוצה הקב\"ה לשלם לו בזה העולם איזה מצוה שעשה שאינו מקפח שכר שום בריה וטורדו מן העולם: ויש רשעים מואסים בטוב בראותם תלמידי חכמים וירא השם במצוק ובמצור ואדרבא זהו מצודה להם ללוכדם ביום הדין שהיה להם להיות הדבר הזה לפתח תקוה לקחת מוסר בנפש ולומר אם לעושים רצונו כך, לעוברים רצונו אעכ\"ו, ואם לא היום למחר, ויאמר הרשע בלבבו איך יתכן שאני מכעיס לבוראי והוא מטיב עמי, אין זו כי אם לשלם לי איזה זכות שבידי ולטורדני מעולם הבא ובחושבו כן ישוב מדרכו הרעה בראותו בעיניו כי מרה אחריתו: והפתח לרשע שיבאהו אל התשובה ירגיל עצמו לרחם על הבריות ובפרט על העניים שרחמנות זה יביאהו לרחם על עצמו באומרו אם על אחרים אני מרחם, ואיך איני מרחם על נפשי, ואל יקוץ מדברי העני המרבה עליו דברים בהתחננו אליו, ישים בדעתו אם אני קץ משעה אחת שמגיד צערו עאכ\"ו הוא שכל ימיו בצער ובדוחק תדירי, גם ישים תמיד נגד עיניו בחסדיו של הקב\"ה עמו לשעבר ובהווה, שאם ישים נגד עיניו מה שיוצרו ושמרו בבטן אמו, מה הודאות יספיקו להודות לו, ואם יזכור שהוציאו מאפלה לאורה, מה הילולים יספיקו להללו, ואם יבין שכל יום זן ומפרנס אותו, מה שבחים יספיקו לשבחו ואם ידע שמצילו תמיד מפגעים רעים מה הידורים יספיקו להדרו, ואם יתבונן נפלאות שעושה עמו בכל יום מה גדולות יכול לגדלו, ומה התרוממות יספיקו לרוממו אעכ\"ו כפולה שאפילו בעת שמכעיסו משמרו מכל רע ופגע ומחזיר לו נשמתו לבקרים אע\"פ שיודע שיחזור להכעיסו כיום אתמול, וכי יש אלוה גדול מזה, כל זה ישים אדם נגד עיניו וימנע עצמו מלחטוא, ואם חטא יתחרט וישוב ואם לא ישוב, על מי יבטח ביוצאו מן העולם. להלחם עם השטנים אשר פעל בחטאיו מי הוא היוצא למלחמה ומוליך עמו שונאיו לעוזרו, מי הוא שמרחם על עצמו ומרורות פתנים בקרבו, מי הוא המרחם על בניו ושוחטם בידיו. מי הוא המבקש עידונין ומנוחות לנפשו ושורפה באש עונותיו. מי הוא המבקש כסות בקרה ושוכב על השלג, מי הוא המבקש אריכות הימים ותבחר מחנק נפשו. מי הוא המבקש לשכון בטח ועורך מלחמות על עצמו. מי הוא הרוצה לשכב על כרים וכסתות ושוכב בין עקרבים, מי הוא שאוהב מאכלים ערבים ואוכל סם המות. מי הוא החפץ במשקים מתוקים ושותה מי ראש ולענה. מי הוא אוהב שינה מתוקה ושוכב בין הקוצים ועקרבים. מי הוא החפץ חיים והולך בדרכי מות: מי הוא המתאוה בגן אלהים וחופר למצא פתח ליכנס בגהינם שהרי האדם שעוזב עבודת הבורא נמצא יוצא מן העולם להלחם בקטרוגיו בעזר שונאיו היוצאים עמו, הם העבירות שעשה ונמצא אין מרחם על עצמו ושוחט בניו בידיו על שמתים בעונו וגורם שרפה לעצמו באש גהינם ונידון בצינים ופחים בגהינם אש ושלג ומתכסה שם בכסות חושך וגורם לעצמו קצרות ימים ונמצא מחנק עצמו בידיו על ידי חרבו של מלאך המות המנוול. ומכין משפטי גהינם בנפשו ויושב בין עקרבים בקבר ושם מאכלו כנחש עפר לחמו ושותה כוס התרעלה מהליחות היורדים ממותו ונכנסים בפיו ושכיבתו על הקוצים מנשיכת התולעים וגורם על עצמו מיתה עולמית ודין גהינם תדירי.",
+                "אשר על־כן הרוצה לנצח שונאיו מן העולם, הם השטנים והמקטרגים העומדים לטרוף נפשו, יצא מזויין בתורה ובמצות: הרוצה לרחם על עצמו יתאכזר עליו להתיש כחו על עבודת בוראו: הורצה לרחם על בניו ישעבדם בעול היראה ועסק התורה: הרוצה בעידונין ובמנוחות יברח מהם: הרוצה כסות בקרה יקום בעוד לילה בלילות הארוכים לעסוק בתורה: הרוצה באריכות ימים, יקצרם בעינו באומרו היום הנני כאן ומחר לקבר: הרוצה לישב בטח יכתת רגליו מעיר לעיר לבקש ממי ללמוד: הרוצה לישכב בלי פחד יקיים בעצמו אשרי אדם מפחד תמיד: הרוצה מאכלים ערבים פת ומלח יאכל: הרוצה במשקים מתוקים מים במשורה ישתה: הרוצה בשינה מתוקה ינעור כל הלילה לחדש חדושי תורה: הרוצה בחיים ימית עצמו על התורה לקיים אדם כי ימות באהל וימסור עצמו על קדוש השם: המתאוה בגן אלהים ימנע עצמו מטיולים בגנות ופרדסים: הרוצה להיות מכובד בשמים יבזה על התורה על דרך אם נבלת בהתנשא<sup class=\"footnote-marker\">46</sup><i class=\"footnote\">שדרשו על־זה רז\"ל: אם נבלת עצמך על דברי־תורה, סופך להתנשא.</i>: הרוצה להיות חביב בעיני המקום יהיה שונא כל עושה רשעה: הרוצה מלאכים יצאו לקראתו במותו, אל יצא לקראת חבירו לחלוק, ישמע חרפתו וישתוק: הרוצה לקנות שם טוב, יאבד שמו לבל יזכר בין מרגיזי אל: הרוצה לרוץ לראות כל מה שיש תחת השמים מנבראים ודברים משונים, ירבה בישיבה עם חברים החכמים והם יודיעו לו בחכמתם תבנית כל הברואים: הרוצה ללמוד חכמות חצוניות יאטם אזנו מלשומען: הרוצה להיות שורר על עמו יברח מן השררה: הרוצה בכבוד יברח ממנו: הרוצה בעושר יפזר מעותיו לעניים: הרוצה בגבורה יתיש כחו בתורה: הרוצה בחכמה ילמד מכל אדם: הרוצה להרבות בנים בני קיימא ימעט עצמו מבעילות אסורות: הרוצה לשכב בטח על הארץ ישב: הרוצה בית משכית וכותלי מבצר ירגיל עצמו לישב באהל כאורח נוטה ללון: הרוצה ריבוי יינות יזיר עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו בתעניות: הרוצה בתאות המשגל יזדווג עם אשתו מליל שבת לליל שבת: הרוצה ביופי ישחיר פניו על התורה: הרוצה בחן ילבש שחורים: המתאוה מלבושי רקמה ילבש שק על מתניו על עונותיו: המתאוה לקול שירים יקונן על סופו שעתיד לחזור לעפר ורימה: המתאוה לשחוק יבכה תמיד על מה שהכעיס לבוראו: המתאוה משתאות ימעט במאכלו: המתאוה לצחות לשון יחזק בפלך כי ברוב דברים לא יחדל פשע: המתאוה עצלות ינוח עצמו כל היום מלגמול חסד: המתאוה נשים לא יסתכל אפי' בפני אשתו: הרוצה לשמוח ידאג תמיד על כי מחומר קורץ והוויתי נפסדת: החפץ בברכה יתרחק מברכת רשע שהרי רבקה נעקרה שלא יאמרו ברכת לבן עשה פירות: החפץ לראות בחופת בניו ובנותיו ומשתדל על זה, יניח השתדלותו ויבטח בשם ה': הרוצה לקדש עצמו יתעסק במת מצוה שאין לו קוברים: הרוצה לשמור שבת יחללהו על פקוח נפש: הרוצה לקיים נפשות בישראל יבער מן העולם כל המוחזק למסור: הרוצה לכתוב ספר־תורה ימחק וישרוף ספרי מינין: הרוצה לקיים כל התורה יבטל עבודה־זרה. הרוצה להקביל פני שכינה, אל יסתכל בפני רשע: הרוצה להחיות נפשות רבים אל ירחם על מינין ואפיקורסים דרחמי רשעים אכזרי: הרוצה להעמיד תלמידים ימנעם מללמוד בספרים חצוניים: הרוצה לקרב הגאולה ידחיקנה מדעתו שאין בא כי אם בהיסח הדעת: החפץ במתנות ישנא אותם: המתאוה להיות כמלאכים ישים עצמו כבהמה לבל יתגאה: החפץ בשכר עולם־הבא יתרחק משכר עולם־הזה: החפץ בתחיית המתים ימית עצמו על התורה בעולם־הזה ואל יחיה מריבית ויחיה בתחיית המתים.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תודה <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יעזוב <b>ה</b>חטאים והעונות והפשעים שעשה ולא יפסיק מלבקש רחמים מה', והוא יתברך בודאי ירחם כי חנון הוא, וכה יאמר: אנא ה' אלקי ואלקי אבותי אשר בראתני, ואל יצא פעולתך לריק להחזירני כלא הייתי בעבור שהכעסתיך, כי גלוי לפניך כיון דמחומר יצרתני, שהחומר מטנף כל מקום אשר יגע, ועל־זה בראתני לעזרני בבואי לחזור ממעשי הרעים, כדי להטיב עמי, כי על־זה בראתני. ובאתי לפניך כי אין מי שיכול לתקן שברי כמוך, כי האומן שעשאני, הוא יודע מקום השבירה לתקן. ועוד אמרתי ועל־זה באתי, כי אין מי שמכיר צרת נפשי אלא אתה, והמכיר בצרה מהר מרחם, לכן קבלני בתשובה לפניך ועשה למענך אם לא למעני, כיון שטרחת בי כל כך עד שגדלתני לבא לכלל זה, לבא לפניך בתשובה, לכן רצה תשובתי ונקני מכל סיג וחלאה וחלודה שבנפשי, יען שלא יהיה הלבוש שהלבשתני מלא כתמים לפניך ואהיה מן השבים אליך בכל לב, אם תעזרני לשוב, כי אין בי כח לבדי לנצח מלחמה חזקה כזאת מיצרי הלוחם בקרבי בכל כלי זעמו, אבל מגערתך ינוס ויברח ובעזרתך בטחתי ובאתי עדיך: יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מיצר הרע אחר שובי לפניך, שלא יתגרה בי עוד בחזקה, רק לב לעשות בשר בלבד, שאם יתגרה בי אחרי שובי, הוא יתגרה בכל כחו לאבדני באופן שלא אשוב עוד, וכיון שמגדיל לעשות כל־כך מה שלא צוית לו, אף אתה הקהה את שיניו לגרשהו מעלי מכל וכל, ואם אי־אפשר זה, עמוד לימין אביון לעוזרני לבל יצא מחשבתו של רשע בפועל, ומכל צרה וצוקה שהביא עלי במועציו, על שהחטיאני לפניך, הצילני ותכונן מעשה ידי לעשות מלאכות השייכות להן במלאכת הקדש, כגון לכתוב ספרים ולקשור תפילין וציצית, ותרפא את מכותי ומכאובי אשר הכה בי אויבי מכות אכזרי, ולא ישמע בכי וזעקה בביתי, ולא שוד ושבר בגבולי מקול בכיה וצעקה מאברי הצועקים עלי לאמר, למה זה רמיתני באמור אלינו כל היום סייעוני לעבירה כי טוב לכם, ועתה הן צועקים אלי לאמר, הבא לנו רופא מובהק לרפא אותנו, ובקשתי ולא מצאתי אלא אתה, ובלתך אין רופא מכיר ברפואתם, לכן רפא את שברם ותפור הקרעים שגרמתי להן, כי אין תופר כמוך לתפור ישן להחזירו חדש ממש, ואהיה מן יראיך ומעושי רצונך באהבה ושלא על מנת לקבל פרס, כדי שתקבלני לפניך במקום קיבול שכר מכל מצות אשר אעשה לפניך מכאן ואילך ומכל אשר עשיתי מקודם, אך תשכילני שכל טוב מלפניך למען אשכיל לקיים מצותיך בכוונתם, כאשר עם רצונך למען אעשה כל המוטל עלי לעשות ולמען אפנה בכל דרכיך עד היום אשר תאספני אליך ותוציאני מן העולם משלום אל שלום על־ידי מלאכי שלום, ואמצא חן וחסד בעיניך ובעיני כל רואי, כדי שלא יעכבוני מלעבדך וכדי שיהיו דברי מקובלים בסופרי להם כי מקבל שבים אתה. ובעוד נשמתי בי בחיים אשר קצבת עלי, כונן מענה לשוני לייסר לאותם אשר נטו מיני דרך והלכו חשך ולא אור, כדי להיות מהמזכים את הרבים וטהר מחשבות לבבי שלא אהיה נאה דורש ואין נאה מקיים, וכאותם המחמירים על אחרים ומקילים לעצמם, והיה עם פי בעת הטיפי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מלשון הפסוק: אטיף לך ליין. ופירושו דיבור.</i>. ועם לבבי בעת מחשבי, כדי שיהיה פי ולבי שוין לטובה. והיה עם ידי בעת מעבדי שלא יצא תקלה ממעשי לא לי ולא לאחרים, ועם רגלי בעת שבילי, שלא לעבור במקום טומאה נעלמת ממני, ואל אומר לפניך דבר שאינו הגון ושלא כרצונך, כי איני יכול להוציא כל דברי במשקל מאזני צדק, ואל יבהלוני חלומות רעים, יען שלא ידאג לבי עלי לבטלני לעובדך בשמחה, כי אתה יודע רבון העולמים שרצוני לעשות רצונך, לכן הרחק ממאתים וארבעים ושמנה אברי, דבר המבטלני מדרכיך הטובים ומלוך עלי יצר טוב לשמור חקיך ולעשות רצונך בהתמדה, כי נהיתי ונחלתי להלחם ביצרי הרע מלחמה חזקה ועצומה כמלחמת גוג ומגוג מעודי עד היום הזה, כי לא נפל בו השינה והתרדמה אפילו רגע אחד, תמיד נלחם בחוזקה וכל זמן שמזקין כחו מתגבר עליו כמדת נחש וחזיר, ואף על פי שנתיישן עמי מצאתיהו שונא חדש, בקשתי אהבתו וכרתי ברית עמו שלא יזיקני ומצאתיהו מאחרי חופר גומות להפילני נפילה בלי תקומה, ראיתיהו ובחנתיו שאין לבטוח עליו, ובאתי בתפלה לפניך שתרחיקהו ממני או להופכו לאוהב לי לעשות חברה עם יצרי הטוב שילכו שניהם יחד לבית המדרש, וקבל תפלתי ככתוב שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וכו', ותשים חלקי מיושבי בית המדרש ותצילני כל ימי מלהכשל ליכנס בעצת רשעים ומלישב במושב לצים בבלי דעת, ותן לבי נשבר ונדכה ושפל רוח לפני כל בני אדם, כדי שלא ילכדני גאותי וכעסי לאבד מה שהרוחתי בתשובתי, ולמקללי נפשי תדום כדי שיהיו הקללות כצרי לרפואת כפרת כל מה שהעויתי לפניך, רבון העולם שמרה לפי מחסום שלא להשיב חרפי דבר, לסבול עונות נעורי ושלא יוכל שום בריה להזיקני כדי שלא יבטלני מלעובדך נגד המזיק. ויחד לבבי לאהבה וליראה את שמך, כי חפץ חסד אתה ויהיו דרכי מתוקנים נגד פניך, כדי שממני יראו וכן יעשו לעבדך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כדי לגלות ליראי שמך עומק סודי תורתך, ואתה יוצרי וגואלי עורך שולחן לכל בריותך ומלאת פני תבל תנובה לתת חיים לעם עליה ומזון להולכים בה, תמציא ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים מזונותי ופרנסתי שלימה בשופע גדול ובדרך כבוד בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, מידך ולא מיד בשר־ודם, וכדי שלא יהיה לי עיכוב המזונות סיבת ביטול מצותיך, ואל יעכב עלי שום קטרוג לפרנסתי כי בך בטחתי, שתרחיקם מלקטרג על מזונותי כיון שכוונתי בהם לבל יהיה עיכוב וביטול לעבדך, ותן לי בנים ובנות שיקדישו את שמך בעולמך, ותתפאר עמהם בפמליא שלך לומר ראו בריות אלו שבראתי בעולמי, וכל מלאכי רום יתאוו ויבאו לשמוע מפיהם חידושי תורה ויהיו יפים ומתוקנים בכל אבריהם בלי שום מום, ראויים להתקרב על גבי המזבח כאהרן קדוש ה', ואל ישלוט בהם לא עין הרע ולא בחירת בני אדם ולא שום פגע ונזק, אמן נצח סלה ועד, ואל יתחלל שמך בי, ואל תעשני שיחה בפי הבריות על איזה דבר דופי, אך שימני שיחה בפי הבריות לדבר מעשי הטובים כדי שילמדו לשמור ולעשות כמוני בראותם כח התשובה שקרבתני וקבלתני והגדלתני בריבוי מעשים טובים וזכיות אין מספר שיעור העונות שהרבתי שהפכת אותם לזכיות בתשובתי, ה' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני, ענני ה' ענני בעת ובעונה הזאת, ורחם עלי ועל נפשי ועל כל נפשות ביתי, וייחד לבבי לאהבה וליראה את שמך תמיד כל היום בלי פיסוק רגע, ותבשרני בשורות טובות ממעוניך, ותרפאני רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, וחנני דעה ובינה והשכל לדעת את שמך הגדול, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שומע תפלת השבים. ואם ח\"ו, רבש\"ע הרבתי לפשוע עד שגדלו עונותי לשמים ועשו פגם רב עד שרבו הקטרוגים עלי לאין מרפא, כי חייבו כובד עונותי לנעול לפני דלת התשובה ומדת הרחמים נהפכה לדין גמור, וכיון שכן כל דברי תחנונותי ישא רוח ותעניותי נחשבים לאין, כאיש המוסגר במאסר שאינו אוכל ושותה בעבור שאין לו, עכ\"ז רבש\"ע איני זז מחבבך, להיות מהמקוים רחמיך, ומלבקש ליכנס בחצרותיך, ומה גם שמודעת זאת דחוצפה כלפי שמיא מהניא, וחוצפא מלכתא בלא תגא כאמרם רז\"ל, לכן הנני עושה החיוב המוטל עלי, להתודות כדרך כל השבים ולבכות ולהתאבל על כל מה שהכעסתיך, כי ההפצרות מועיל, ואם לא יועיל לא יזיק, ואף אם תשליכני בשתי ידים מלפניך שלא לקבלני, עכ\"ז איני זז מתחת כנפי חסדיך, ואף שעם כל זה תחזירני לאין כאשר הייתי אין מקודם שיצרתני, די לי במה שנפקחו עיני לידע שיש דין וחשבון, ומנעתי עצמי מלהכעיסך במעשי המקולקלים ובטנופי מחשבותי, כי מה מעלה יותר גדולה מזו יכול אני להשיג אחר שידעתי כי אלקי עולם ה' אתה, ומה גם שאבותי סיפרו לי שדלתי תשובה לעולם פתוחים, אין מסגר להם, ועוד למדוני כי העולם על התשובה תכנת יסודותיו, וידיך פשוטות לקבל שבים ומתחת כסא כבודך פתחת פתח תקוה לקבל משם כל יוצא חייב בכל בתי דינין של מעלה ומטה. ואם יאמר האומר: הנה בכל זאת לא צדקת, כי כל זה נאמר על כל חוטא שבעולם ולא לך, משום שלא קדם חוטא כמוך, אדרבא זאת היא נחמתי ולמשיב נפשי ולחוזק והבטחה לשוב ושתקבלני בודאי, כדי לפרסם עמי בכל צבא המרום במרום וכל מלכי האדמה באדמה עד היכן מגיע כח התשובה לקבל חוטא אין כמוני במוקדמים ובמאוחרים. הכלל העולה, שאדרבא כל חלקי הסותר המה ינחוני, הורוני, החזיקוני, ואל התשובה הביאוני, ובזכות אשר עם חוטא כמוני נתפרסם כחה של תשובה, עשה עמי אות לטובה לעטרני ולהכתירני בין הצדיקים בגן־עדן, ויעבור כרוז לפני וכה יאמר: הביטו וראו מעלת השבים אשר פרסמו בעולם כי חנון ורחום אני, ארך אפים ורב חסד ואמת: ועתה אדון הסליחות כדי להכניע יצרי הערל, אשים נגד עיני תמיד עומק שבעה מדורי גהינם, כדי שיהיה מוראך על פני. והנם כתובים בספר רזיאל דף ל\"ה. ביום הששי ברא את האדם כו', וברא שאול תחתון ואבדון ובור שחת וטיט היון ושערי מות ושערי צלמות וגהינם. ורשעים שבהם מלאכי חבלה ממונים עליהם. מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך ש' שנים. מדור ב' אבדון עמקו מהלך ש' שנה. מדור שלישי בור שחת עמקו מהלך ש' שנה. מדור רביעי טיט היון עמקו מהלך ש' שנה. מדור חמישי שערי מות עמקו מהלך ש' שנה. מדור ששי שערי צלמות עמקו מהלך ש' שנה. מדור שביעי גהינם, עמקו מהלך ש' שנה. האש של שאול תחתית היא חזקה ס\"א מאש של אבדון. האש של אבדון חזקה ס\"א מאש של בור שחת. האש של בור שחת חזקה ס\"א מאש של טיט היון. האש של טיט היון חזקה ס\"א מאש של שערי מות. אש שערי מות היא חזקה ס\"א מן האש של שערי צלמות. האש של צלמות היא חזקה ס\"א מן האש של גהינם. וביודעי שאדם נידון בשבע מדורות אלו כפי כובד חטאיו, והם מלאים אש וברד רוח סערה וכו', חמת ה' עזה אש וגפרית בוערת בנחלי זפת. ונחשים ועקרבים משונים נושכים את הנפש, ושם צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> אשר אין שם דסרי העיתים, קור וחום וחורף ותופע, כלומר היום הוא כמו אופל הלילה.</i>. וצואה רותחת מחלאת סיגי הפשעים, אם־כן איך יתחזק יצרי עלי להחטיא אותי, ועם־כל־זה לא יכניע ויוציאני מדעתי לבלבל את שכלי למרוד לפניך, הבט משמיך וראה כי אין בידי עוד כח לעשות, אם לא שימינך תסעדני להצילני מידו, וכאמרם רז\"ל אלולי הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ובהיותך בעזרתי לעשות חסד עמי, תנוח מלחמת יצרי המתגרה בי, ואז באותו זמן שאני פנוי, חייב אני להודות להלל ולפאר ולשבח ולרומם ולברך ולגדל ולקדש וליחד ולהקדיש ולהמליך שמך עלי בקצת תואריך הכתובים בספר רזיאל: מלך אמת. מלך אביר. מלך אחד. מלך אחרון וראשון. מלך אמיץ: מלך ברוך. מלך ברור. מלך בחור. מלך בורא. מלך בוחן: מלך גדול. מלך גבור. מלך גאה. מלך גואל. מלך גבוה. מלך גנון: מלך דר במרומים. מלך דגול. מלך דיין. מלך דורש דורים. מלך דובר שלום. מלך דורש צדקה: מלך הדור בלבושו. מלך הוגה המולה. מלך הוד. מלך הדר: מלך ועד. מלך ותיק. מלך אומר ועושה: מלך זך. מלך זן. מלך זוכר נשכחות. מלך זוקף כפופים. מלך זוכר רחמים: מלך חסין. מלך חסיד. מלך חנון ורחום. מלך חי העולמים. מלך חי וקיים לנצח. מלך חזק. מלך חונן דלים. מלך חוקר כליות. מלך חי החיים. מלך חוצב להבות אש: מלך טוב ומטיב. מלך טוב וישר. מלך טהור ומנוזר. מלך טוב לטובים ולרעים. מלך טוב לקויו: מלך יחיד. מלך ישר. מלך יקר. מלך יודע ועד. מלך יושב בסתר. מלך יציב. מלך יתרונן. מלך כבוד. מלך כביר. מלך כונן בכסא צדק. מלך כובש כעסים: מלך לובש צדקה כשריון. מלך לעד לעולם. מלך לוהט. מלך לובש רחמים: מלך מוחל וסולח. מלך ממית ומחיה. מלך מכפר. מלך מעביר על כל פשע. מלך מכסה. מלך מהודר. מלך מוריד ומעלה. מלך מוריש ומעשיר. מלך משפיל ומרומם. מלך מטריף ומכלכל. מלך מפרנס ומעודד. מלך מרום ונשא. מלך מלא רחמים. מלך מלא זכיות. מלך מהולל בתשבחות. מלך מלכותו לנצח. מלך מושל על כל. מלך מפליא פלאות. מלך מצמיח ישועה. מלך מבטח ומשען. מלך מתיר אסורים. מלך מוציא אסירים. מלך ממליך מלכים. מלך משובח ומפואר. מלך נורא עלילה. מלך נערץ. מלך נשגב. מלך נשא ונפלא. מלך נאמן. מלך נכבד. מלך נעים ונחמד. מלך נוצר חסד. מלך נאה. מלך נושא עון. מלך נבון. מלך נצח נצחים. מלך סומך נופלים. מלך סובל עולמים. מלך סתר. מלך סתרך להבי אש וענני כבוד. מלך סולח עונות. מלך סגיא עוז וכח. מלך עזוז וגבור. מלך עליון ונורא. מלך עונה בצרה. מלך עובר על פשע. מלך עושה פלא. מלך עושה בראשית. מלך עתיק. מלך עריץ ואמיץ. מלך פודה ומציל. מלך פועל ישועות. מלך פותח ידו לכל. מלך צדיק וישר. מלך צח ואדום. מלך צופה עתים. מלך צור עולמים. מלך צבאי צבאות. מלך קדוש ונורא. מלך קרוב לקוראיו. מלך קנא ונוקם. מלך קונה שמים וארץ. מלך קדושתו למעלה. מלך רם ונשא. מלך רחום וחנון. מלך רם על רמים. מלך רוכב ערבות. מלך רוכב על כסא הכבוד ועל הכרובים ועל כנפי הרוח. מלך רוצה בתשובה. מלך שוכן שחקים. מלך שומע תפלה. מלך שדי. מלך שוכן במעלות. מלך תקיף. מלך תמים דרכו. מלך תולה ארץ על בלימה. מלך תהלתו במעלה ובמטה. מלך ששמו מלך מלכי המלכים הקב\"ה ולו המלוכה הרחמים והסליחות. מלך סולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואייכי. מלך עושה עמי ועם כל העולם אות לטובה בעבור שמו הגדול שנאמר מגיד דבריו ליעקב. וכיון שבהיותי פנוי מיצרי איני מתעסק כי אם להודות את שמך, אם כן גרשהו מקרבי הכניעהו השפילהו אבדהו. ואם תאמר יוצרי וגואלי להחזיקו בקרבי לתת לי שכר מצות בעבורו בהיותי עמו בעל בחירה, טוב להודות לפניך תמיד בלי קבלת שכר מהיותי רשע לפניך אפילו רגע כמימריה ונשמתי אשר בקרבי לובשת קדרות בחוטאי לפניך ומייללת ומקוננת עלי, איך השלכתי כתם בלבוש המלך שהיא מתחת כסא הכבוד חוצבה, ומי יכול לסבול לראות בכל עת נשמתי מתאבלת, טוב לי שיצרי חלל בקרבי, ולא בעינא לא הוא ולא שכרו, שאין טוב לאדם כי אם לעבוד לבוראו לפארו ולרוממו כמלאכים שבמרום. ואל יעלה בלב החוטא לומר כיון שנשמתי היא מן השמים וגופי מן הארץ, הם יליצו בעדי ביום הדין, זה אינו אם על עצמם אין יכולים, על אחרים לא כל־שכן דכתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, אדרבא הם יתבעו ממנו בדין אשר טמא חלק מהן, ואדרבא ילמוד החוטא מהם לתקן דרכיו כי ישא עיניו לשמים ורואה את השמש ואת הירח ואת הככבים זכים וברים עומדים ומשמשים ואין משנים תפקידם ואין להם שכר והוא מחומר קורץ, שפל ואפל מוכן לשכר, למעלות רמות ונשאות, שצריך לטרוח בכל מאמצי כחו לעבוד לבוראו ואל יאבד רגע מחייו כיון שזיכהו השם לשכר מה שלא זכו השמים וכל צבאם הזכים. ואפשר שלזה כיוון המשורר דוד המלך ע\"ה בפסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ירצה כי אראה שמיך וירח וככבים אשר כוננת, זכים ומבריקים באורם, ועכ\"ז לא זכו לשכר, אז אני אומר מה אדם מלשון מה רב טובך, כמה מעלת האדם מכל צבא המרום במרום, וראוי כי תזכור ותפקוד אותו תמיד לתת עיני השגחתך עליו. גם ילמוד אדם מן האילנות שטוענים פירות בכל שנה אע\"פ שאין להם קבול שכר על זה, וכל־שכן הוא שצריך שיוסיף כל שנה ושנה חבילות חבילות של מצות, כי בנפשו הוא עושה לקבל שכר טוב. ילמוד הרשע מן הזבובים שכשם ששורים על כל דבר נסרח, גם שורים על הדבש ולפחות ראוי לרשע לנהוג כך, שכשם שעושה עבירות שיעשה ג\"כ מצות, והוא לא כן עושה, כי־אם תמיד מרעה אל רעה ובורח מכל דבר מצוה כבורח מן הארי. גם תראה פחיתות הרשע, שהלואי יהיה כשממית, שהנה שממית בידים תתפש במקום האשפות, משום ששם מצויין הזבובים לרוב לריח הסרחונות המושלכים שם, וכונתה לתופשם כנודע, ועל כל זה לפעמים תתפש בהיכלי מלך אע\"פ שהוא מקום נקי בהעדר זבובין, והנה הרשע מצוי תמיד במקומות המטונפים בבית הזונה ובבתי טרקסאות<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">בתי שחוק וקלות ראש.</i> ובמושב לצים ואפילו במקרה אינו נכנס בהיכלי המלך הם בתי כנסיות ובתי מדרשות. והטעם הוא משום שבית הכנסת ובתי המדרש הוא לצדיקים כגן אלקים ולרשעים כבור שאול. גם תחת זאת רגזה ארץ, שהרשע יושב ובטל לילה ויום בדברי בטלה, ואם יפתח א' ספר לפניו ללמוד מיד בורח ונעשה להם דברי תורה כמו ויהי נועם לשדים להבריחם, והטעם הוא כי מתחלה בחרו להיותם מנודים ולא לעסוק בתורה כאשר שמעתי מהרב הגדול כמהר\"ר יהודה שאראף משם הרב הגדול כמוהר\"ר אברהם אסכנדראני ז\"ל על משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' דצריך להבין מה עלבון התורה איכא הכא, אלא העלבון היא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, כלומר מנודה ועכ\"ז אינו עוסק בה, נמצא שיותר חפץ להיות מנודה ולא לעסוק בתורה, יש עלבון לתורה גדול מזה, עכ\"ל. והנה כיון שמתחלה רצה להיות כל ימיו בנידוי מלעסוק בתורה, עכשיו כששומע דברי תורה הם לו כסם המות ובורח כאשר בורח השד מויהי נועם. ועוד נמשיל לך משל, סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה, משל לאדם שמתו לו בניו ואשתו ואבד כל ממונו והוא בתכלית הדאגה, אם יבא אדם בפניו בקול שיר ומזמור, יברח משמוע כי ידאג שקול השיר מוסיף על דאגתו, כך הרשע נקרא אבל כדכתיב גבי הבעל תשובה ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים מהלוין לאדם שמתאבלים עמו ברשעתו. ומה גם שהרשע נפשו עגומה ואבלה תמיד שהיא רואה ויודעת בעונשים המגיעים לה על מעשה הרשע, שאע\"פ שהוא לא חזי היא חזיא ומתאבלת. ולכן כששומע בקול שירים ושירות יש הוספת דאגה ואבלות לה ובורח. לכן כשהצדיק פותח בדברי תורה משמחים את הלב, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכמ\"ש רז\"ל שלשה קולות משמחים את הלב, קול כספים, וקול תורה וכו'. מסיר הרשע אזנו משמוע תורה, דמוסיף לו קול תורה דאגה על דאגתו ובורח כמדובר. ודע שהיצר מפתה לרשע שלא יעזוב את חסרונו בשומו בפיו טענה ליום הדין, וחי בהם כתיב ואם־כן לא יכול להניח הרגלו מהטיולים והמאכלים הערבים והמשקים המתוקים והשינה עד ארבע שעות ביום, פן ימות בהניח הרגלו אשר נרגל בו הרשע, ואינו מן הדין לאבד את עצמו בידיו. וטעמו ונימוקו עמו להינצל בזה דוחי בהם כתיב ולא שימות בהם. זהו טענה כוזבת, כי יש לו ללמוד מעשיר שהעני שאע\"פ שהורגל בתענוגים וטיולים ומאכלים ערבים ובמשקים מתוקים כמוהו, ועכשיו שהעני מאכלו פת סובין ושוכב על גבי קרקע ואינו מת, וחי בעולם. ואפשר שלפעמים עושה אלקים עשיר ירא שמים שירד מנכסיו להיות מוסר לרשע כמדובר, דכיון דירא שמים הוא, רוצה לזכותו שישובו רשעים בעבורו, ואם לא לדונם עמו להרבות שכרו לעולם הבא על הצער שסבל מעוני ומדלות, כשם שדן לרשעים שהלכו אחר יצרם לזנות, באומרם לו הרי יוסף.",
+                "ומה גם דכמה הרפתקי<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">מקרים וצרות.</i> שעובר על העני ואינו מת לאור יקום עני רואה עולליו שאלו לחם פורש אין להם, יצא לחוץ לבקש אינו יודע אנה יפנה ואנה ילך ומביט ורואה בפני כל עובר ושב אולי יכירו בצערו לתומכו ולסומכו, ואין משים על לב, כי אין נבואה בעובר ושב, והוא הולך ובא הולך ובא, סובב בעיר עד שברכיו כושלות מצום ויצרו צעדי אונו ודעתו על בניו העטופים ברעב אחוזים בבולמוס<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">הוא חולי מחמת רעבון עד שידיו ורגליו קרים ופניו ירוקים וחושיו נחלשים עד שכמעט לא נותרה בו נשמה.</i> ואשתו העניה בראותה בצרת בניה נשקפה בעד החלון לראות מדוע מתאחר פעמי רגלי בעלה לבא, שומעת פסיעות חושבת הנה בא מבטת ורואה איש נושא בר ולחם ומזון עובר הלאה, אומרת לא הוא, אין רע מזל כמוהו, חוזרת אצל בניה ביגון ואנחה ובאפס תקוה, צועקת אוי בני בשומעה קול צעקתם, אבי אבי ואין קול ואין עונה ואין קשב, ואביהם בחוץ מתגולל ברתיחת דמו בקרבו מפני זלעפות רעב ואצל כל פינה יארוב, חוזר מכאן ולכאן ודא עקא אף זו על צערו חמת המציק הכרג\"א<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">מס שנותנים למלך.</i> והחובות לאלפים ולרבבות ולבו בל עמו מצרת בניו ואשתו המצפים לו ואינו יודע אם ימצאם מתעלפים בחיים או מתים, וכל היום מוציא נפשו בשוקים וברחובות אולי ימצא דבר להחיותם ולרפא מכתם והנה לעת ערב והנה בהלה בהיותו בידים רקניות. וכראותו כי כלתה אליו הרעה מסיר מסוה הבושת מעל פניו ומעיז פניו וכלימה כוסה פניו עד שהם משתנים לגוונים ככרום<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">עוף אחד יש בכרכי הים ששמו כך, וכשהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין.</i> ומתקרב לחד מן קאמיא בחנות מוכר אוכל נפש ומתחנן לפניו ברוב חמלה שיפתח לו בצדקה עד ככר לחם וחוזר לביתו בלחם צר ובדאגה רבה. וכראותם אותו אשתו ובניו פונים לידיו שחייהם תלויים שם, וחוטפים וטורפים הלחם שבידו להשיב נפש ומיד רצים אל המים למלא כריסם מחסרון הלחם ונופלין כחולים בלי כח עד שהם משתכרים בשינה בחלומות מבולבלין מאדי החולשה העולה על ראשם ומצטערים בשינה יותר ממה שהצטערו ביום מחרפת הרעב, וכה דרכם כל הימים ואביהם בת טות<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">לן בתענית.</i> ושינה לא עבר בעיניו. בבוקר יקום ומאחר פעמי יציאתו לצאת מדלתי ביתו החוצה באומרו למה אעמול לריק, אתמול ערום יצאתי מן ביתי וערום שבתי שמה, ואם־כן למה אוסיף לצאת להרבות כאבי ולהוסיף כלימות והוא נחבא בכלים בתוך ביתו. וכראות אשתו ובניו כי אבדה תקותם ממנו יוצאים לחוץ להלוך ולחפש באשפתות העיר אולי ימצאו ממותרי קליפת הפירות המושלכים שם, והעצמים היבשים לגדר להשיב נפש, ואם אין שם מאומה מתפזרים על פתחי הנדיבים על פת לחם, ואמותם העניה נושאת על כתפה העולל והיונק שם על שכמה ויוצאה לבקש אוכל לנפשה כי חשכו עיניה, מראות בצרת בניה הקטנים ובעלה צועקת אחריה בצאתה, אולי יחנן השם ותמצא מזון גם לי גם לך, ונמצא אב ואם ובניהם נפרדים זה מזה כל היום בחוסר כל, והבעל מצפה לאשתו מתי תבא והנה באה ואין בידה מאומה, ואם באולי כביר מצאה ידה איזה דבר אכילה אוכלת בצינעה ובלב רך לקיים חייך קודמים לחיי חבירך. והאיש כראות כך ישן בדאגה ויללה במקום אכילה ובבקר חוזר ומתחזק לצאת לחוץ על המחיה ועל הכלכלה: וכיון שאלו קצת קורות העני, אין להאשים עליו אם הוא במיעוט דרך ארץ ומעשיו מגונים כי לבו בל עמו: ורע דרכיו של עני נראין מעוקלים ומגונים ועכ\"ז הם ישרים, כיצד בהיות שאין העשיר מכיר בדוחק העני כי לא נסה, אם רואה עני בימי החורף ביום סגריר<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">יום גשמים שהכל מסתגרים בבתיהם</i>. מרחם עליו וקראהו אל ביתו שיאכל וישתה ויחם לבבו, מיד בעלות בסולם רואה לעשיר יושב כמלך בגדוד בחדרי משכיתו ומצעות שתחתיו בגדים לבנים, מיד יושב רחוק ממנו לבל יתקרב אצלו לישב בצדו פן יטנף בטיט שברגליו המצעות בהרות בהרות והעשיר שאינו מכיר בזה קורא וחזר וקורא שעלה יעלה וישב בצדו ויסיר גלימתו והעני מפציר שלא לעלות כדי שלא יתגלה חרפתו מטינוף רגליו וכסותו ומיד העשיר חושבו לכבד ולמדות מגונות דאון ותרפים הפצר מונע דבריו עמו וכשמקרבו על שלחנו מאחר לשלוח ידו בקערה ובכוסו כי יכלם מגידול צפרנו כי לא היה בביתו מספריים לקצצן ומסמרטוטי הבלואים אשר סביב בזרועו. ובהיות נעלם זה מן העשיר חושבו לגאה כי דרך המתגאים לאחר לשלוח יד במאכל שבפניהם ומבזה אותו בלבו, וכששולח יד במאכל ממהר לשלחה אל פיו, כי לחם לא בא אל פיו כל היום, ובראות העשיר שטורף ואוכל שלא כמותו, אומר בלבו אוי למי שמביא עני בביתו. ואינו מבחין כי הוא קצת שבע מסעודת הצהרים ולכן אוכל בסעודת הלילה בנחת, אך העני הרעב מכריחו לטרוף ולאכול כי לא יכול לסבול רעבו וטורחו, ואחר שמאכלו בטורח ובמשא כי ניחם על מה שהביאו, רצה להשכיבו על מטה בסדיני פשתן הדקים וכשלג לבנים. כראות העני שהעשיר הופך ממנו פניו מיד קם ושוכב על־גבי קרקע יען שהטיב עמו להכניסו בביתו ואיך יגמול לו מהרעה למלא מטתו כנים, וכראות אותו העשיר על גבי קרקע חושבו לשוטה או בעל ערמות כי אין מכיר במשפחות הכנים שעליו ושרוצה לגמול חסד עם בעליו עד שגוער בו בחרון אפו שישכב על המטה אשר הכין לו פן ימות בצינה בתוך ביתו ויעלילו עליו שהרג את הנפש לבוז את כל אשר לו עד שמואס העשיר חייו ואומר יאבד יום שקראתיו ולביתי הבאתיו, תאלמנה שפתי הקורא עני בביתו טוב מזה יום מותו. וכראות העני כל הנזק שעשה בלילה אחד בבית העשיר, טינף מצעותיו בטיט שברגליו, הפציר שלא לשלוח יד בקערה, אכל שלא כהוגן מלא המטה כנים, מה עושה יקום בטרם יכיר איש את רעהו לפתוח פתח החצר ולברוח כדי שלא יתגלה חרפתו לעיניו לאור הבקר ובורח משם בלי תת תשואות חן חן לעשיר ולביתו על החסד שעשו עמו, וכשקם העשיר ורואה פתח חצרו פתוח והעני אינו בביתו צועק מר על העניים שהם משוללים מדרך ארץ ומלאים מדות מגונים ובאים בבתיהם לגנוב ולברוח, וכפי האמת אין להאשים על העני כי הוא מוכרח במעשיו ואע\"פ שדרכיו נראים מעוקלים ומגונים, עכ\"ז הם ישרים כמדובר דמה שמכריחו העניות לעשות עושה, אך העשיר שאינו יודע תעלומות עניותו, חושבו למגונה. גם דע גודל צער העני על קיום מצותיו יתברך, הנה בימי החורף שהימים קצרים וביום ששי ביום סגריר וקרח וצינה ומנעליו קרועים ואין פרוטה בכיסו להוצאת שבת, מה צער יש בנפשו, אין כמוהו בכל צער שבעולם ועכ\"ז אינו בועט ויוצא ומוסר עצמו למיתה לבקש הוצאות לכבוד שבת, וכן עומד על נפשו על קיום שאר מצות. ואתה חלל רשע בראותך בצער העני ואף אם היה עשיר וחזר עליו הגלגל ודחפו לחצר מות בסוג העניות סובל העניות וחי בחוסר כל ואינו מת ואיך תמות אתה בעוזבך גם את תענוגי זנותיך וטיולי זדוניך, חזור בך ותאריך ימיך וריבוי עונותיך יתהפכו לזכיות ונמצא אתה בלי עמל וטורח כתיבה מלאה ספרים ועליונים ותחתונים ישבחוך כי עזבת הרגלך על אהבת בוראך, וכה יאמרו לך אשרי האיש אשר הלך חשכים ונוגה לו הדליק נר מתוך החשך וידע שבילו ויצא לאויר צח ומצוחצח ועליון ממנו, לא חשך מהטוב הגנוז לצדיקים ולהעמידו בקהל קדושים. ישים הרשע נגד עיניו להכניע יצרו הרע כמה בחורים ובתולות מתים בחופתם ופעמים ממיתות משונות כגון שעולים בסולם ונופל הבית על כולם, או גזרת מלך עליהם להתיז את ראשם. גם ישים נגד עיניו אנשים שמפשיטים עור גופם בחיים חייתם באין חמלה צועקים ואין מושיע: גם ישים נגד עיניו שיש בני אדם שוחטים בניהם לעיניהם ואין לאל ידם לרחם עליהם, ישים נגד עיניו דיש אנשים מנוגעים עד שתולעים יוצאים ממנו ואין רפואה למכתם, ישים נגד עיניו בנים קטנים מתים מחולאים קשים ומתחננים בתנועות בלי דיבור ואב ואם רואים ומעיהם מתחתכין ואין יכולים להושיע: ישים נגד עיניו בחורים ובתולות שמגנין השמש ביופיין ונופל בהם סמיות עינים וחיגרות רגלים ואינם רואים עוד שמחה בעולם ובדאגה ויגון יוצאין מן העולם. גם ישים נגד עיניו זקנים מכובדים נופלים בגלות והולכים בגילוח הראש והזקן ומתים תחת משאם אבן ונטל החול. ישים נגד עיניו חורבן העולם במבול והפלגה וסדום, גם ישים נגד עיניו גזרת דור המדבר, ישים נגד עיניו צרת ישראל בימי המן. ישים נגד עיניו אנשים אוכלים בשר זרועם, גם ישים נגד עיניו קללות שבמשנה תורה. ישים נגד עיניו בני אדם שעושים כלים מעצמותם, גם ישים נגד עיניו מתים שמוציאים אותם מקבריהם ליקח מהם איזה איבר לאיזה תרופה. ישים נגד עיניו כמה אנשים ונשים לא ראו בנים מעולם וכל ימיהם ביגון ואנחה ולבסוף יוצאים מן העולם בלי חמדה וזרים יורשים את יגיעם. ישים נגד עיניו שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף ולבסוף חוזרים על הפתחים בבושת ובקלון, ישים נגד עיניו מוטלים עלי משכב כל ימיהם בחולי קשה, צועק בכאב תמיד עד שיוצא נפשו בחבלים. ישים נגד עיניו בני אדם נטבעים בימים ובנהרות מאכל לדגים ומהם נטרפים במדברות מחיות רעות וקבורת חמור נקברים, ומהם מתים מנשיכת נחש שרף ועקרב ומהם מלחומי רשף וקטב מרירי, גם ישים נגד עיניו אנשים טועים מדרך הישוב ומשתוממים בחורבות ובמדברות ומושבם עם החיות ואין מכירים עוד מיישוב ומתים פניהם אל הקיר. גם ישים נגד עיניו אנשים ונשים יוצאים מדעתם והולכים חשופי שת בשוקים וברחובות שם מושבם ושם הם ישנים וסביבם כלבים. ישים נגד עיניו הריסת מגדלים ונפילת ארמונים וחורבות בתים וחצרים ושריפת עיירות ומדינות וכרכים ושטיפת מים וחרבן איים ועקירת גנות ופרדסים וכסף וזהב לרוב ובגדים חמודים וכתרי מלכים מתבלאים וחוזרים לעפר. וגם ישים נגד עיניו שגם לעתיד שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, ישים נגד עיניו בני אדם שמאריכים בחוליים שנים וביום שמתרפאים וקמים ממטתם יוצאים לחוץ ונופלים ביד אויב וממיתם במיתות משונות, ישים נגד עיניו ספינות טובעות בים סחורות נאבדות. ישים נגד עיניו נשים מתאות לבנים ובסוף ימיהן יולדות ומתות בלדתן והנולדין מחזירין להן על המניקות ואין ומתים מבלי חלב או מתים הולדות מיד ביוצאם לאויר העולם ואמותיהן בדאגה כפולה יותר מקודם עיבורן, ישים נגד עיניו עקרה שתלד בן בזקנותה ומיד בצאתו מרחם אמו שוחטים אותו בגזרת מלך ליקח דמו לרפואה, ישים נגד עיניו יתומים ואלמנות סומך ותומך אין להן ומתים בלי חמלה. גם ישים נגד עיניו אנשים שרבו עליהם החובות ובוחרים מחנק נפשם או נופלים על חרבם או מן הגג וממיתים עצמם, ישים נגד עיניו בני אדם מתים פתאום בעת שמחתם. גם ישים נגד עיניו בנים מתים כאבן הנופל ביום הגשם בעת הרעם, גם ישים נגד עיניו בן ממית אב ואם בכעסו ואח ממית אח אחות ואח\"כ ממיתים אותו במיתות משונות, ישים נגד עיניו אב ואם שוחטים בניהם ומבשלם בידיהם לאוכלם מפני הרעב או שוחטים בן אחד להאכילו לשאר בניהם שלא ימותו ברעב. ישים נגד עיניו בני אדם נרדפים כל ימי חייהם. גם ישים נגד עיניו שרים נופלים ביד עבדים ומשתעבדים בהם בפרך. ישים נגד עיניו מלכים מורדים בהם העם ובורחים למרחקים להציל נפשם ובאים לכלל הדיוטות לגרר ביבין, גם ישים נגד עיניו קול צווחות ויללות על צרות ומיתות, גם ישים נגד עיניו צרת בנים שלא הכירו אב ואם ולא אח ואחות והם יחידים בעולם בלי סמיכה, צועקים בצרתם ואין עונה, ישים נגד עיניו איש ממית לאשתו ואשה לבעלה מסיבת מחלוקת ואיבה ושנאה. ישים נגד עיניו בני אדם נתפסים מסיבת בעבירה ומתים מרוב הבושה, גם יתן נגד עיניו ריבוי עם הנופלים במלחמות לאלפים ולרבבות והמתים במגפה לאין מספר, ישים נגד עיניו בן יחיד נפרד מאביו ואמו והלך למדינת הים והיה שם שנים רבים ומקוים אותו בכל יום ומכינים לו צרכי חופתו וביום בואו נפל מן הסולם ומת. ישים נגד עיניו באנשים החטאים בנפשותם שסופם לביזה ולהרג. ישים נגד עיניו אוננין ואבלים מאב ואם בכניסתם לחופה, ישים נגד עיניו חתן בעת שנתייחד עם כלתו מתה מיד מחמת בעילה. גם ישים נגד עיניו גרושים ושמדות שהיו בישראל ונקמות שעשו בחסידי עליון ובזיונות שעשו האויבים בנשים להביא עליהן בהמתן ולבקע כריסן ועוקרים בידם ולדותיהן ומלאים בורות מתינוקות חיים ומכסים עפר עליהם ומיריעות הספרים עשו למנעליהן וברצועות תפילין קשרו להן, ונקמות אין חקר ככתוב בספר טיט היון, גם ישים נגד עיניו גרושי הילדים באיי העקרבים, וקודם גירושם חתכו לשונם כמו שהובא בשבט יהודה, ישים נגד עיניו כל הגרושין והצרות הכתובות בדברי הימים ושבט יהודה, ישים נגדו המלחמות והצרות שהיו על ירושלים ללוכדה. ישים נגד עיניו חרבן שני בתי מקדשות. ישים נגד עיניו הריגת ביתר והצדיקים שנהרגו באכזריות גדול' כפלים כיוצאי מצרים כאשר בא במסכת גיטין ובמדרש איכה ובבן גוריון. ישים נגד עיניו במשפטי רשעים שבגהינם, ישים נגד עיניו בונים היכלות ומכינים סעודות ומתקנין מלבושים ומצעות ואחר תשלום הכנתם מתים ונמצא הכינו לבעלי נשותיהם, ישים נגד עיניו בחבלי משיח ובמלחמת גוג ומגוג ובהריגת משיח בן יוסף ובצרת ישראל בעת ההיא, ישים נגד עיניו המיתה המהלכת בכל יום בגזרת חטא אדם הראשון. והנה בשומו החוטא נגד עיניו את המאורעות הרעות והמיתות המשונות והנקמות וחורבות השוממות והנפילות וההריסות והאיבודים והעקירות והשפלות והשעבודים והמלחמות והחורבנות והמקריות המשונות אשר תחת כל השמים, אז יכנע לבבו הערל מהרעדה ומהפחד פן יפגע בו אחת מהנה או קצתם או כולם, ומה גם שבזכור אדם צרות רבות מזדעזע ונעשה בשרו חדודין חדודין ולבו מת בקרבו ומסתלק ממנו כל תאוה חומרית ומתאוה באור החיים ומתדבק בהקב\"ה ובתורתו ומקוה בכל יום מקום כבודו בגן־עדן כאשר תראה מיעקב אבינו ע\"ה שאע\"פ שהיה בחור שבאבות וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, עם כל זה בזכור צרת יוסף היה נכנע ולא היה נכנס עוד שמחה בלבו, ונהג אבלות ימים רבים ולא היה מקבל נחמה אע\"פ שהיה מובטח לעולם הבא, דאין שמחה רבה מזו, אף שיהיה על האדם כל צרות שבעולם עכ\"ז זכירת הצרה היה מכניע אותו, ק\"ו בן בנו של ק\"ו חוטא מלא עונות מעותד לכל משפטי גהינם, ואע\"ג דהוא לא חזי, מזליה חזי שבודאי בשומו נגד עיניו זכירת צרות המקריות שיכנע וישוב אל ה'."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>אמת <b>ו</b>מבין <b>ה</b>מחשבות מכיר בדעת הרשע שמתחזק לחטוא באומרו הקב\"ה ותרן, וכבר אמרו רז\"ל כל האומר הקב\"ה ותרן, יוותרו בני מעוהי, אך הנני מביא ראיה לרשע במופת חתוך, איך מחשבתו הבל ודבריו שקר ודבר כזב, אם האמת אתו שהקב\"ה מוותר על העבירות שהרשע עושה, מה צורך מבחירה ורצון, דלמה ברא יצר הרע שיכעיסהו הרשע כדי לוותר לו אח\"כ, זה דבר קשה לכל מי שיש לו מוח בקדקדו להאמינו. ואם תאמר עושה הקב\"ה לוותר כדי לפרסם חסדו עם החוטא שמוותר לו, אם כן קשה רשע וטוב לו, רשע ורע לו, מוכרח לומר דלזה ויתר ולכך טוב לו, ולזה לא ויתר ולכך רע לו, ועול בחוקו יתהרך ח\"ו, דלזה הוא מוותר להראות חסדו עמו ולזה אינו מוותר, דלמה אינו מוותר לו כדי שידע ויכיר בחסדו גם הוא, ואין לומר דיש הפרש בין החוטא להכעיס לחוטא מצד תוקף יצרו דקצת אנוס הוא, ולכן להחוטא להכעיס אינו מוותר ולחוטא מצד תוקף יצרו מוותר, זה אינו דהא קא חזינן רשע גמור חוטא להכעיס וטוב לו, אם־כן אין מקום להבדיל בין רשע לרשע, והדרא קושיא לדוכתין, למה מוותר לזה ולא לזה, אם־כן מוכרח שאין הקב\"ה מוותר ורשע וטוב לו ורשע ורע לו טעם אחר יש להם, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור כו' כמסקנת הגמרא מסכת ברכות, ועוד אם אמת שהקב\"ה מוותר כדברי הרשע, נמצא על מגן נברא גהינם, כבר מוותר על העבירות, ואם־כן רשעים אינם וגהינם למה, ועוד אם אמת כדברי הרשע, הרי התורה ונביאים וכתובים ותלמוד ומדרשים מעידים ומספרים פה אחד המקומות שהכעיסו הרשעים להקב\"ה וכעס עליהם והענישם, דמה לו לכעוס ולהעניש, דהיה לו לוותר, אם־כן מוכרח שאינו מוותר. עוד ראיה אם הקב\"ה ותרן, מה להם לצדיקים לצער עצמם להתגרות עם יצרם שלא לחטוא, שהיה להם לעשות מה שלבם חפץ והקב\"ה מוותר להם, לא תהיה כהנת כפונדקית, לרשע שאין לו מצוה מוותר, לצדיק לא כל־שכן. ועוד מצאנו אדרבא להפך, שהקב\"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה ולמה אם־כן מוכרח אתה חלל רשע להודות בעל כרחך שאין הקב\"ה מוותר אלא מאריך אפו לתת זמן לרשע אולי ישוב, וכיון שרואה שאינו שב גובים ממנו כל עבירות שעשה, אך בזה מוותר דוקא שלא לחשוב לאדם שלש עבירות כדכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה, וכשחוטא והולך משלש ואילך חוזר וכולל גם השלשה הכלל עונותיו כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל וטעמו של דבר נראה דכתב דוד הקטן, דלמה מוותר הקב\"ה עד שלשה וכו', אלא דיש לפני השכינה ג' מחנות של מלאכים וכל מחנה מעכב עון אחד שלא יעבור לפני השכינה, אך כשחוטא עון רביעי, עובר בתוך השלשה מחנות ועומד לפני השכינה, ולזה ועל ארבעה לא אשיבנו, עד־כאן. ובזה ניחא כשחוטא מרביעי ואילך שכולל גם השלשה כמדובר, דכיון דמעיז הרשע פניו לחטוא חטא רביעי, אף שיעמוד לפני השכינה גילה דעתו שגם הג' שחטא לא היו בעבור שיש מעכבים אותם בחוץ שלא יכנסו בפני השכינה, שהרי חטא חטא רביעי אע\"פ שיכנס, לכן בדין הוא לשלם לו גם על השלשה. עוד נראה טעם למה ועל ארבעה לא אשיבנה כו' מעין טעמו של דוד הקטן, כי הנה באדם יש שלשה מחיצות סביב חלל הגוף ששם הלב משכן הנשמה מחיצה אחת, עוד שניה בשר, עוד ג' עצמות עם גידים וכו' ואם־כן כל חטא מטמא מחיצה אחת, אבל כשחוטא חטא רביעי, נכנס ומטמא החלל שנוגע לנשמה, ולכן על ארבעה לא אשיבנה, כי כבר נטמא כל הגוף מבית ומחוץ, ומזה הטעם עצמו מעון רביעי ואילך כולל עמהם גם השלשה להעניש עליהם, דכיון דטומאה מבפנים בעון רביעי טומאה זו שמבפנים בוקעת ועולה בתוך העצמות והבשר והעור ומטמאין עוד ונמצא הכל צריך ליבון ומירוק, מה שאין כן אם לא היה חוטא עון רביעי, הנכנס לחלל וטמאו שרוב הקדושה שבחלל היה חזקה כל־כך שהיה יכול לדחות טומאת המחיצות לחוץ, לא־כן עתה בנטמא החלל כמדובר, ודוק. הכלל העולה שהיצר מבקש לרשע כמה צדדי היתר להחטיאו, ואחר שמחזיקו לחטוא מביאו לחטוא להכעיס, דכיון שהרגילו עד שנשתרש בעבירות, אינו יכול לפרוש וחוטא אפילו בזדון דקשה לו כמות להניח הרגלו. ואלה צדדי ההיתר המורה לו, משנולד עד י\"ג שנה אומר לו עשה מה שלבך חפץ שאינך חייב לא בבית־דין של מעלה ולא בבית־דין של מטה, מי\"ג עד כ' שמענישים אותו בבית־דין של מטה אומר לו כיון דכפי האמת אינך חייב לפני המקום שהרי אינו מעניש כי אם מעשרים שנה ואילך, אם־כן טעום מכל עבירה ואח\"כ תפרוש מלחטוא וכשעובר מעשרים שמענישים אותו בבית־דין של מעלה אומר לו עשה כל הבא לידך לעשות ואח\"כ חזור בתשובה כדי שתהיה חביב לפני המקום יותר, כיון שיש מצוה יתירה עליך מהצדיקים גמורים והיא מצות ושבת, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועוד שתמצא בידך חבילות חבילות של מצות מהחטאים שמתהפכים לזכיות כאומרם רז\"ל. ואם־תאמר אפשר יתפסו לך בבית דין של מטה בעבירה ויהרגוך, זה אינו דכיון שכונתך לחטוא כדי לקיים מצות התשובה, הקב\"ה מסייעך להעלימך מבית דין שלא תבא ליפול ביד ב\"ד, כדי שיצא כונתך הטובה לפועל, כי חפץ הוא בתשובת השבים אליו. ואחר שמחטיאו בעוברו מעשרים שנה ואילך בטענת התשובה, ורוצה לחשוב בתשובה, אומר לו אם עצתי תקח, טוב שתאריך זמן בעבירות כדי שתשתרש בהן ואז תשוב, דקשה הדבר לשוב ותקבל שכר הרבה, כי לפום צערא אגרא. ואחר שמשרישו בחטאים ומטביעו בבור טיט העונות והפשעים, אם רוצה לשוב אומר לו מה לך ולצרה לשוב עכשיו, כיון שהקב\"ה מקבל שבים עד דכדוכה של מות, וכיצד עושה לו כשרוצה לשוב סמוך למיתתו, מקשה את ערפו שלא ישוב וכיון שהוא בתכלית החולשה, אינו יכול לעמוד כנגדו ומת בלי תשובה וכמאמר רז\"ל רשעים אפילו בשעת מיתה מקשים את ערפם, והסיבה זו כמדובר וכיון שממיתו בלי תשובה, הולך לפניו הוא שטן הוא יצר הרע, ועושה לו מיני הכעסות ונקימות ומראה לו חשך ולא אור, ומראה לו דמיונות מכוערות וצורות מגונות. ומרוב הפחד והאימה רוצה להסתיר פניו שלא לראותם, ואינו יכול ומכריז יצרו לפניו ואומר ככה יעשה לאיש אשר שמע בקו ליצרו ולא עשה רצון יוצרו עד שמוסרו ביד הממונים המשחיתים העומדים על הנקמה שיעשו לו כמשפטו, ודע שהחוטאים מוחלקים לעשרים כיתות לעשות רצון יצרם ולכולם סתירתו בצדו, יש כת א' חוטאים באמרם הקב\"ה וותרן והסתירה מבוארת כמו שהזכרתי לעיל. כת ב' משימים בדעתם לומר כמה דוחק וצערים לנו, ויכפרו על מה שאנו חוטאים ובוטחים על־זה ומרבים לחטוא. והסתירה לזה שהקב\"ה מרבה בצערם כדי שימנעו מלחטוא, ונמצא במה שרוצה למונעם מלחטוא חוטאים לפניו ומכבידים עונשם עם זה. כת ג' אומרת אין הקב\"ה חפץ במות המת, וכיון שכן אע\"פ שאנו מרבים לחטוא, יזמין לידינו מצוה, בבוא לטהר מסייעין אותו. כת ד' מתחזקת לחטוא באומרם כמה רבבות של חוטאים היו בעולם ויש בהוה, ומה שהיה מאלו יהיה ממנו, ובזה מתחזקים לחטוא, והסתירה לזה מי שיש לו מוח בקדקדו אומר, כיון שפלוני עשה נקמות בעצמו, גם אני עושה בעצמי. כת ה' חוטאים באומרם כיון שרוב העולם חוטאים, היאמן שהקב\"ה יאבד כל הברואים אלו אשר פעלו ידיו, אלא מוכרח שירחם ברחמיו לכפר כדי לפרסם כי רחום הוא. והסתירה לזאת דכת דור המבול יוכיח, שכולם היו רשעים והחריב העולם בעבורם. כת ו' חוטאת באומרם אחטא ואשוב כי רוצה בתשובה הוא, והסתירה לזה מבוארת מדברי רז\"ל, האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כת ז' בוטחים לחטוא באומרם אנו מולידים בנים ואנו טורחים שיעסקו בתורה ויהיו צדיקים, וברא מזכה אבא ויצילנו מדינה של גהינם, והסתירה לזה שאפשר שלא יולידו, ואם יולידו אפשר יהיו רשעים כמותם, ואם יהיו צדיקים אי־אפשר להנצל מעונש, כיון שעל פניה זו חטאו. כת ח' בוטחים לחטוא בראות עצמם משורש היחס אביהם, כולם חסידים, כולם קדושים כולם טהורים, כולם מוסרים עצמם על קדוש השי\"ת, ואומרים לכבודם הקב\"ה מצילנו מגהינם, כי אין כבודם היותם הם בגן־עדן ובניהם וקרוביהם בגהינם, הסתירה לזו מבוארת מדברי רז\"ל, אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו וכו', אע\"פ שאין צדיקים כמותם ואביהם היו, כל־שכן וקל־וחומר קרוב לקרוב, ואדרבא הבא משורש צדיקים עונשו כפול, כיון שהיה לו ממי ללמוד ולא למד. כת ט' חוטאים שבוטחים בעצמם שהם צדיקים מלאים מצות בחושבם שקיום חייהם מצוה, ומה שמתעסקים כל היום בסחורתם מצוה, ומה שאין מכים ומקללים לשום אדם מצוה, ומה שבאים לביתם ומתחברים עם השכנים להרבות סיפורים באהבה ואחוה מצוה, ומה שישן וקם לאור הבוקר לעבודתו מצוה, ועל כן אומרים אם אנו חוטאים יתבטלו העבירות ברוב הזכיות, והסתירה לזאת מבוארת שאין נקרא מצוה אלא תרי\"ג האמורים בתורה ועסק התורה, ואף המקיימם אם חוטאים, אין הקב\"ה מנכה זו בזו, דזהו פירוש שאינו לוקח שוחד שהזכיר התנא. כת עשירי חוטאת באומרה מי רואני, עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, והסתירה לזו, כי מלא כל הארץ כבודו, וראיה מדור המבול דסברו סברא זו והרבו לחטוא שאמרו לאל סור ממנו וכו' עבים סתר לו ונאבדו מן העולם, והראה לכל באי עולם כי עיניו על דרכי איש. כת י\"א מתחזקת לחטוא באומרם אפשר שיבוא משיח בימי, והקב\"ה מוחל לדורו של משיח בעבורו כדאיתא בילקוט ישעיה ואני ניצול מכל עונש, הסתירה לזה אפשר שלא יבא ואם יבא אין לו שכר, אע\"פ שנמחל כמי שקיים המצות בגלותו, דאין קץ לשכרו ולמעלתו וכמה ביוש יקבל אז בנפשו. כת י\"ב כת רמאית חוטא ועושה תשובה על חטא ראשון ואומר כבר נמחל עון זה ואינו, אם־כן אני חוטא חטא אחר ואני חוזר בי, וכיון שמסתלק חוזר אני לחטוא ולשוב, באופן שאני עושה כן לטעום מכל חטא וביום מותי אין עון בידי, והסתירה לזו דכיון שכונת תשובת העבירה ראשונה כדי לחזור ולחטוא, אפשר ימיתנו הקב\"ה מיד כששב מעבירה ראשונה כדי שלא יחזור לחטוא ונמצא גורם לו קצצות חייו. ועוד שעל זה כיון השלם באומרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין כו', כיוון הכפל אחטא ואשוב אחטא ואשוב לכת הזו שעושה בערמה לחטוא ולשוב ולחזור לחטוא ולשוב כדי לסלק כל עון ראשון ראשון, כדי שבסוף לא ימצא בידו עון ועכ\"ז אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם־כן מה מועיל בתקנה זו. כת י\"ג מתחזקת לחטוא באומרה לית דין ולית דיין, והסתירה לזו דמצאנו ראינו כמה רשעים נתפשים בעונשים מעין חטאם כמכות המצריים שהוכו בעשר מכות, כל מכה מקבלת למה שעשו עם ישראל כדאיתא במדרש וכן נפל המן בשחת שכרה, וכן רבים לאין חקר וכל זה מורה באצבע דיש דין ויש דיין, ואם תראה חוטאים שאינם נלכדים מיד ברשת עונותם, הקב\"ה מאריך אף ולבסוף גובה ממנו, ואם מת בשלום הוא לרע לו לשלם לו בגהינם דקשה מדין העולם הזה על שחטאיו כבדים וקשים. כת י\"ד מתחזקת לחטוא בראותם שאע\"פ שכשלו בעונות ודרכיהם מקולקלים נושאים חן בעיני בני אדם ומצליחין במעשיהם, ובזה אומרים דרכינו ומעשינו רצויים לפני המקום, ובזה הולכים וחוטאים והסתירה לזו שאפשר שהקב\"ה רוצה לשלם להם בעולם הזה איזה מצוה שבידם לטורדם מעולם הבא או נושאים חן בעיני בני אדם רשעים כמותם, ואם בעיני הצדיקים מורין להם כך מפני שמחניפים לרשעים מפני דרכי שלום. כת ט\"ו חוטאים באומרם ידענו דמשפטי גהינם מוכנים לעוברי עבירה, עם כל זה חפצים אנו לטעום מתענוגי עבירות כי רב הוא, והסתירה לזו שאין התענוג נשאר מודבק בהם לעולם, כי הוא כהרף עין וכל דבר שאינו בר קיימא אין ראוי להחזיק בו, ומה גם שאין ראוי לאדם להחליף הרב במועט, שהתענוג דבר מועט ובזמן מועט ושכר עולם הבא רב אין חקר. כת י\"ו מתחזקים עצמם לחטוא באומרם משפט רשעים בגהינם י\"ב חדש, וכיון שכן הנני מתעדן בחטאים כל ימי בחלוף עונש י\"ב חדש, הסתירה לזה שקודם שיכנס בגהינם מגלגלין נפשו באויר שנים הרבה כדי רשעתו בעונשים, כפלים מגהינם ומכניסים נפשו בבהמות וחיות טהורות וטמאות ובשקצים ורמשים ובכל מקומות המטונפים וכאלה מן העונשים ובסוף נכנס בגהינם. כת י\"ז בראותם שנכשלו בעונות, אומרים כולנו אבדנו וכיון שכן אין לנו לירש שתי גהינם ועושים כל מה שלבם חפץ ונטבעים בעבירות, וזהו בחושבם שכיון שחטאו אבדה תקותם, לכן עושים אח\"כ כל הבא לידם. והסתירה לזה מבוארת, שהקב\"ה יסד העולם על עמודי תשובה, ואין דבר שיעמוד בפני התשובה וידו פשוטה לקבל שבים אף כי עונותינו רבו למעלה, ושערי תשובה לעולם פתוחים. כת י\"ח חוטאים מסבת שלא היה להם מי שילמדם להבחין בין טוב לרע ולא שמעו ולא הבינו, ולכך בחשיכה יתהלכו וחושבים שעליהם לא יפול עונש הדין, הסתירה לזו דגוי שאינו חוקר להשיג האמת ודרכי החיים, ולהכיר תורת משה ומצותיה, גהינם כלה והוא אינו כלה, כ\"ש וק\"ו הנולד מישראל, שאע\"פ שלא היה לו מי שילמדהו, כיון שגדל ראוי לו שיבקש ויחקור וילמוד תורה ומצות. כת י\"ט כת האנוסים הם החולים שמאכילים אותם דברים האסורים לרפואה וששים ושמחים באכילתם, באומרם כיון שבא הדבר לידינו דרך היתר, נטעום מן האיסור להתענג בו ואינו מגיע לנו עונש כיון שחכמים התירו לנו, ומי יתן והיה להיות חולים פעם אחרת להרבות באכילה זו, הסתירה לזו דהן אמת דמותר להם, אבל כיון ששמחים על הדבר מורים שיותר טוב מה שאסר הקב\"ה ממה שהתיר, וכאילו דבר ההיתר כמשא עליו וכדבר מאוס, ובהיות כן דבר בזוי וקל בעיניו קיום מצות הבדלה מן הבהמה הטהורה לטמאה ומכל מאכלי הטהורים לטמאים, ואין חטא גדול מזה ועונשו מרובה. כת כ' הנשים הן שמחות לומר, טוב שאנו פטורות ממצות שהזמן גרמא ומתלמוד־תורה ומה לנו ולצרה, שהרי מורים ומעידין בעצמן שאין התורה חביבה בעיניהן והמצות בזויות להן, שהרי שמחות על שאין חיוב הקיום עליהן, וראויות לעונשים רבים מן הסתירה המבוארת כנזכר, ואינן יודעות שחיוב התורה ומצותיה עליהן כאמרם רז\"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגד אלו האנשים, ולא עוד אלא שמקדים הנשים לאנשים, וחייבות בכל מצות לא תעשה ובעשה באותן שאין הזמן גרמא, רק באותן שהזמן גרמא דפטורות משום שעול בעליהן עליהן, חוץ מפסח וחנוכה ופורים שחייבות אע\"פ שהזמן גרמא, משום שנעשה הנס על ידם, פסח בשביל נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, חנוכה על־ידי יהודית, פורים על־ידי אסתר כמ\"ש התוספות, גם אע\"פ שפטורות מתורה שבעל פה, חייבות לעשות במאמצי כחן שילמדו בעליהן ובניהן ונחשב כאילו הן עוסקות בהיותן מעשין וגדול המעשה מן העושה. נקוט האי כלל בידך, כל אדם המטיל מום באנשים כשרים ומגלגל דברים לפרסם עליהם עונות נעורים או שמשמח על עבירות שעושים אחרים, דע באמת שהוא מלא עונות ולוקח נחמה לנפשו באומרו יש רבים כמוני, וכל אדם המשבח לאדם בתוך חבורה שיש שונא לו, אין רשע כמוהו, שאין כונתו לשבחו רק כדי שישמע השונא שבחיו ויהפכם לגנאי וירבה עליו חרופים ויעליל עליו דברי דופי ויתגנה בפני כל החבורה וירבו עליו שונאים ונמצא עושה מעשה זמרי ומצפה שכר כפנחס באומרו אני נתכוונתי לשבחו ולכן אפילו חדושי תורה לא יאמר אדם משם אומרו בחבורה שיש לו שונא, רק יתלה הדבר באילן גדול, והעושה בהפך עושה כאילו הקב\"ה ח\"ו אינו מכיר במחשבות האדם ותחבולותיו, וכל אדם שתראה כועס על חוטא אחד עד שמייאש אותו מן התשובה, דע שיש עבירה בידו ונוהג בה וכדי שיבטחו בו ולא ידקדקו אחריו כועס כל־כך על החוטא שיחזיקו אותו מקנא ובורח מן העבירה. ואם תראה אדם כעסן דע שהגאוה שבלבו גורם ושכינה אינה חשובה כנגדו ואל תתעסק עמו אפילו בדבר ריוח פן תפסיד חייך. ואם תראה אדם עצב כל ימיו, דע שמיעוט הבטחה שבו גורם לו העצבות, אל תשכון בשכונתו פן תסיר אותך מאחרי ה'. אם תראה אדם מלגלג על דברי חכמים הרחק ממנו וברח עד אחר העולם וצוה לבניך אחריך שלא יעברו במקום ההוא עד שיעבור עליו שריפת אש ושיבולת מים לטהרו. ואם תראה אדם מתעסק בלשון הרע, דע שהרבה דמים שפך: וכן אם תראה אדם אכזרי ואם תראה אדם קמצן ונבלה עמו, אל תרבה תחנוניך עמו שירחם עליך פן תוציא זמנך לריק ואם תראה אדם ליצן, דע שמטמא בחייו כבמותו ורבים הוציא מדעתם ובחרו מחנק נפשם ועליו אמרו רז\"ל אינו מקבל פני שכינה, ואם תראה אדם דובר שקרים בלום פיך מלדבר עמו כל חייך, פן תדאג תמיד ממראות רעות שתראה בדבריו כמראה סמא\"ל לרשע בעת מותו ואם תראה אדם בעזות מצח, סבול קללותיו וחרופיו פן אם תשיב אמריך לו, יוסיף עליך כהנה וכהנה עד שיעיד על אשתך שהיא זונה ובניך ממזרים ואם תראה אדם רוב ימיו במשתאות, דע שכל עבירה הבא לידו אינו מניחה וכל דבריו נבלות ואינו מדבר בשבח שום אדם ומורגל בפיו בזיון של ת\"ח ובזקנותו מוטל ברעב וסופו יורש גהינם, ודע בני שהתורה נקראת מאכל דכתיב לכו לחמו בלחמי והעבירה נקראת מאכל דכתיב אכלה ומחתה פיה וההבדל ממאכל למאכל, מאכל התורה דהיינו לימודה מאכל רוחני הוא, וכל עוד שאוכל מתאוה עוד לאכול ואינו שבע באופן שמעולם אינו קץ מאכילתה ומאכל עבירה הוא מאכל גופני וגס, ואחר שאוכל ושבע קץ באכילתו ומואס כל מאכל שבעולם והמשל לזה להנחת השלחן וסילוקה מאכל התורה בשעה שאדם עורך שלחנו לאכול והיא נקיה וטהורה ונחת שלחנו מלא דשן ואדם מתאוה לאכול כל מאכל שיביאו לפניו כי מחמת רעבו לא תשבע עינו. ומאכל הזנות ושאר עבירות בשעת סילוק השלחן שהיא מלאה קליפות ועצמות ומאוסה מהמרק שנשפך בה ואדם קץ לראותה ומואס בכל מאכל. כך הרשעים אחר שעושים העבירה ונשבעים ממנה, מיד מואסין בה, וזהו שאמרו רז\"ל רשעים מלאים חרטות והטעם שמיד שמלא תאותו יצרו מסתלק ממנו ועולה למעלה לקטרג עליו ובאותה שעה רואה בדופי המעשה שעשה ומתחרט עד שיחזור יצרו בקרבו לחזור להחטיאו, לא כן הצדיקים האוכלים לחמה של תורה, דכל עוד שאוכלים ממנה מתאוים עוד לאכול ואינו שבע, והטעם שכל עוד שאוכל אותו לחם, כל פרוסה ופרוסה שאוכל דוחה ומגרש חלק מיצרו לחוץ כי התורה כסם המות ליצר הרע ונשאר הגוף פנוי ממנו בבחינת הרוחניות ואין שביעה ברוחניות כי ראשון ראשון מסתלק למעלה להליץ בעדו לפני המקום. אוי לאדם המחליף לחמו של תורה בלחם עצבים או המחליף תענוגים רוחניים בתענוגים גשמיים המתהפכים לזבל, אוי העוקר נטיעות של גן־עדן לנטוע כאן גנות ופרדסים, אוי המוכר חלקו של עולם הבא, לקנות כאן חצרות ומקומות, אוי לגוף המתלבש מגז כבשים ועזים וממשי תולעים ואינו מתלבש בחלוקא דרבנן. אוי המכבד ביתו מן הזבל ומכל שרץ השורץ על הארץ ואינו מכבד גופו מן העבירות. אוי הקונה בממונו כלי זיין להשחית נפשו, אוי לכיס שמלאה לעולם ואינה מתרקנת לעמלי תורה ולפדיון שבויים ולשאר מצות. אוי המבקש ישוב לגופו ואינו מבקש ישוב לנפשו, אוי שוכן במשכנות און ואינו שוכן בבתי מדרשות. אוי לבית שכליו חדשים מבלי הכנסת אורחים בתוכה, אוי לבית שחלונותיו פתוחות לשוק של זונות, אוי לבית שספריו חדשים מבלי לומד בהם, אוי לבית שתיבותיה מלאות מבלי תת מהן לנדוניית היתומות, אוי המשתדל בנשואי בניו ובנותיו ואין משתדל בנשואי גופו בנפשו, כלומר לעשות החומר צורה. אוי המגרש האויבים מביתו ואינו מגרש אויבי נפשו מעליו, אוי הבונה היכלות לגוף ואינו בונה היכלות לנפש, אוי המחליף שמיעת קול שירי המלאכים בשמיעת שירי עוגבים. אוי לחצר שכל שכניו עמי ארצות, אוי לעיר שראשיה נערים ועמי ארצות ואכזרים וכל העם זוכרים מהם עונות נעורים, אוי הממית עצמו בידיו על־ידי עונותיו, אוי הממית בניו בחטאיו. אוי המכין צידה לדרכו גפרית ומלח וחרון אף, אוי הלומד אומנות להשביע גופו ולהרעיב נפשו (פירוש אומנותו לאכול ולשתות ולזנות ובזה מרעיב נפשו מכל טוב לעולם הבא). אוי לעיר שיושביה מועטין ומחלקותיה מרובים, אוי לעיר שיושביה מרובים ולומדיה מועטים: אוי המכיר כל דרכי עירו ואינו מכיר בדרכי תורתו, מכיר דרכ ביתו ואינו מכיר דרך בית תפלתו, אוי מכיר ומכבד מי שהולידו ואינו מכיר ומכבד למי שבראו, אוי משביע נפשו מלחם ומרעיבה מתורה, אוי למטה ששוכבין עליה כל הלילה, אוי ללילה שאין עוסקין בה בתורה שאין רינה של תורה נשמעת בה כי אם קול צווחה על היין. אוי ליום כשמוציא אורו להאיר לכל עושה רשעה ולא לעוסקים במצוה, אוי לחכם שמשתמש בתורתו, אוי לבעל מלאכה שמובטח בזרועו. אוי לרופא המבקר עשירים ולא עניים וגוזר רפואות בלי צורך לייקר הסמנים. אוי לסוחרים יוצאים כל היום בעסק סחורתם ולא בסחורה של תורה כי טוב סחרה מסחר כסף, אוי לאב ואם השוחקים מרשעת ילדיהן באומרם קטנים הם, אוי לבחורים שימי כחם מוציאים לריק. אוי לזקנים שבאו לכלל זקנה ואין מזכירין מיתה בפיהם. אוי לאדם האומר שלום עלי נפשי ואינו מצטרף בשום צרה עם הציבור. אוי לאדם שמשמח בגדולתו, ואוי ואבוי למי שהוציא כל ימיו בהבל וריק ומת בלי תשובה אוי לאותו גוף שיאכלהו תולעה ויתלבש בבושה וכלימה כגלימה. ונפשו עומדת נזופה וזעומה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>מעונן <b>ו</b>יום <b>ה</b>גשם נפשו של אדם עגומה עליו, בראות היום חשוך ומעורבב מקול הגשם וקולות וברקים ומרמס בטיט חוצות, ואע\"פ שיודע דכל זה הוא להביא חיים בעולם, שיורד הגשם להגדיל תבואות ולהפריח אילנות ולעשות ציצין ופרחים, ואחר כך חוזר השמש וזורח על הארץ כמו שהיה, ועם כל זה דואג ומתעצב בשעה שחשכה נפלה על ארעא. מכאן יחשוב אדם הצער והדאגה שישיג לו בבא ימי הרעה ימים המתקרבים למיתה, ובפרט היום ממש שבו יפטר מן העולם שהוא יום חשך ואפילה צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, מה דוחק צרה וצוקה ויגון ואנחה ירגיש נפשו מאין הפוגות. לכן לצאת מאפלה זו לאור גדול אין עוד אלא בעסק התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ויאיר לאדם בלכתו מן החיים לחצר מות, ובשכבו בקבר כזוהר המאורים, תדע שהרי אדם ישן על מטתו בלילה וחולם שהשמש זורח על הארץ ורואה אור גדול ונפשו שמחה ומתענגת באור זה כאילו הדבר בפועל ממש, הלא תראה בחוש הראות האור הנולד מן התורה כשאדם מחדש איזה חידוש בתורה נכנס שמחה בלבו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב ושמחת בכל הטוב ואין טוב אלא תורה כדברי רז\"ל במדרש שוחר טוב על־פסוק זה, וטעם שמחת הלב משום שאור התורה שלמד וחידש נכנס שם ומאיר באופן שהתורה כנר להאיר לנשמה לשמחה, וסמך לדבר נר ה' נשמת אדם, ירצה נר ה' שהיא התורה להאיר לנשמת אדם, וכשם שעל־ידי האור יכול האדם לעשות כל צרכי גופו להקריב התועלת ולהרחיק הנזק ולהציל עצמו מפח יוקשים ומליפול בשוחה עמוקה, כך התורה מאיר עיני האדם להציל נפשו מני שחת לראות באור החיים ומלמדו להועיל, לבקש דברים הגורמין הבריאות לנפשו ולגופו לעבודת בוראו, שלא יפול בו מקריות החולאים המבטלו מלעובדו, שהרי התורה מזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל, כי מכל מאכל המזיק הבדילו מלאכלו, כרופא זה העומד על האדם לאמר לו לא תאכל מאכל זה כי מזיק הוא, כך התורה ג\"כ מרחיקו ממאכל המזיקו ומקרבו למאכל הנותן בריאות לנפש ולגוף, וכן תורה שבעל פה גם־כן עיין בהרמב\"ם הלכות דעות ובראשית חכמה בחופת אליהו שקבץ דברי רז\"ל אל מקום אחד, ומזכיר שם הדברים שדברו לתועלת בריאות האדם מה יעשה ואיך יעשה, תראנו משם ובזה תדבק נפשך בשתי תורות בראות חיבתם עליך להדריכך בדרך החיים ולהבדילך מדרכי מות, לא כן דתות נמוסיות מלמדם תענוגי הגוף בכל מה שאפשר, ומבדילם מתענוגי הנפש כי כל דתם לעשות הפך תורת משה שנקראת חיים ונותנת חיים לעושיה, ואם תראה עוסקים בתורה מדוכים ולבושי סחובות מלובשים, דע טעמו של דבר כל דבר נחמד ויקר הערך ותאוה לעינים מכסים אותו מן העינים וחופים עליו מפה בלוי' ומבוזה כדי שלא ישלוט בו עין הרע, אבל מי שיש בו דעת ומכיר בחפץ המכוסה במפה בלוי' זו, מתאוה להיות כאותו דבר נחמד ויקר הערך, אע\"פ שיהיה מחופה בשק ואפר כי בבא במקום שאין עין הרע שולט בו כזרעו של יוסף דהיינו לעתיד, מסיר המכסה מעליו ומאיר שבעתים כאור החמה, ומשם נולד שרשע עם הארץ פוער פיו כגמל ומוציא ריח רע מפיו כצואה ומבזה ת\"ח, כי אין נפשו הבהמית משגת לראות כי אם הלבוש הקרוע שעליו ולא החפץ היקר שמחפה עליו. ובזה רואה הרשע עצמו בבגדי שש וארגמן ות\"ח בבגד קרוע מתחזק לצעוק עליו ככלב, וטומאת יצרו אשר עשה חלודה בנפשו הגדיל סמיות בעיניו מלראות מה שתחת לבושי רקמתו, שהוא גוף נגוף משולל מכל טוב דומה לחמת מלא צואה בחייו ובמותו לכלב מוסרח, מלא תולעים יוצאים מלשונו ונכנסים בטיבורו. ודע שכל זמן שמתמרק הגוף ע\"י עסק התורה מתגדל אורה של נשמה כסכין זה, כל זמן שמשחיזו במשחזת מתמרק החלודה שעליו ומתגלה צחצחות אור בהירותו, כך ת\"ח כשממרק ומחליש כחו ע\"י עסק התורה שנקראת אש, דכתיב הלא כה דברי כאש וכתיב אש דת למו, מתגלה אור שבנפשו עד שמכח המירוק מתגדל כ\"כ אור שלה, עד שמגיע למדרגת נשמה ורוח, וכל מדרגה ומדרגה להשיג צריך מירוק יותר גדול כנודע, ואם יש תלמיד חכם שמבזים אותו ליצני הדור, מטעם שהוא מכוער או בעל מום ומקלים בכבודו עד בוש על שהוא בזוי בלבושו, אל ישים לבו לדבר הזה בשומו נגד עיניו דכל זה בעולם עובר ובזמן קצוב ואח\"כ הולך אל המלוכה למלוך על י\"ש עולמות, דכתיב להנחיל אוהבי יש, וריבי רבבות של מלאכים עומדים לשרתו וכתר מלכות בראשו כדברי רז\"ל צדיקים עומדים ועטרותיהם בראשיהם ושכינה שורה עליו ופניו מבהיקים ומאירים מסוף העולם ועד סופו, והליצנים יראו ויבושו וילכו לחרפות. וזהו משל לאדם שאמרו לו, אם תסבול כמה ימים בבזיון לצאת בשוק בלבוש הבורסקי<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">מי שאומנותו לעבד עורות</i> ופניך מפוחמות וגם אוילים יצחקו בך, ובמלאת הימים האלה תמלוך על עם רב בעושר רב ובכבוד גדול, שאין ראוי לאיש זה לחוש על הבזיון שסובל בימים קצובים נגד המעלה הנמשכת אחר כך, מעלה אין למעלה ממנה ותמידי, ואדרבא ראוי שישמח מאותו בזיון כיון שגורם לו המעלה. גם הת\"ח שמבזים אותו, אין ראוי שיצטער על זה הבזיון שסובל בערך השכר והמעלה שעתיד לקבל בעבור שסבל הבזיון ולא פירש מן התורה. ואם יראה הת\"ח עמי ארצות מתחרטים על שעבר, שלא עסקו בתורה ועגמה נפשם עליהם על זה ומתאוים להדבק עם ת\"ח לשמוע תורה מפיהם ומחזיקים בידם שילמדו בעבורם לחלוק עמהם כזבולון עם יששכר, אז הת\"ח חייב לכבדם ולהתבייש מהם כדי להראות שעושים להם כבוד. אמנם אם העמי ארצות אין נוהגים כבוד בת\"ח כראוי, ואין מהם שום תועלת ואדרבא מבוזים בעיניהם התלמידי חכמים ומתאכזרים עמהם, אז התלמיד חכם אל יחניף לתת להם שום כבוד בעולם, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה ומרגיזי אל, אלא אדרבא יחשבם כבהמות וכאילו יושב בתוך ארוות סוסים שאין האדם מתבייש מן הסוסים כלל להלוך יחף או בלי גלימא או לדבר בקול רם או כיוצא מדברים כאלו שצריך האדם לנהוג מפני כבוד הבריות, וכשיראו העמי ארצות שבעיני הת\"ח הם חשובים כבהמה, יחזרו בהן וישתדלו על בניהם שילמדו תורה והנשים הארורות בראותן שפלות בעליהן שבעיני הת\"ח הם נחשבים כבהמות ומנועים מכל כבוד שבעולם, גם המה יעזרו ביד בעליהן על בניהם שישתדלו ללמד להם תורה מפני הכבוד שיש ללומדי תורה, גם בראותן בשפלות עם הארץ ובכבוד התורה, יחשבו בעת הזיווג בת\"ח שיהיה הולד הנוצר כמוהו כרבי יוחנן שהיה יושב בשערי טבילה כדי שיהיו להן בנים חכמים ויפים כמוהו. וכל המחניף את עם הארץ שאין ממנו שום תועלת בעולם ואדרבא מבזה ת\"ח, מביא רעה לעולם ומשפיל כתרה של תורה ומכבה את אורה ואין לו חלק לעולם הבא. והעון הזה מביאו בעולם הזה שיצטרך לעם הארץ ויצפה ממנו תמיד ויצא מאצלו בידים ריקניות.",
+                "והנני מודיעך בפעם הזאת טעם ששמעתי מעם הארץ א' למה העמי ארצות שונאים לת\"ח, משום שהת\"ח מונין לנו כבהמות לכן אנו שונאים לת\"ח. וראיה לדבר שאין מתערבין עמנו לאכול ולשתות ולדבר ואין מגלין לנו סוד מסודם ואין מתייעצין עמנו לשמוע עצה ממנו וכאלה מדברים אלו ואני השבתי לו, תדע למה ת\"ח שונאים לעמי ארצות וחשובים בעיניהם כבהמות, משום שאינם מתערבים עם ת\"ח ללמד מהם ואין מרבים עמהם בטובת הנאה כדי שיברו עמהם ואין מגלין מהמחשבות שבלבם כדי שהת\"ח יתקנם ואין מתייעצים עם ת\"ח לשמוע עצה, למען לא יכשלו בשום דבר מדרכי השם, ואין באים לאכול עמם כדי שילמדם הנהגי סעודה וברכותיה, ומטעם זה ת\"ח מונין אתכם כבהמות. ועוד אמרתי לו שאין הת\"ח יכול להתערב עם עם הארץ אפילו שיהיו בבית אחד משום שטבע כל אחד מובדל מחבירו כהבדל האור מן החשך וכשם שמים מתוקים ומים מלוחים וסרוחים בגוף אחד ואינם מתערבים זה עם זה כאמרם רז\"ל במדרש פרשת קרח דף רמ\"א ע\"ב וז\"ל: ברא הקב\"ה באדם מלא הסיט (פירוש שיעור קטן) יש בו כמה מעינות ואיםנ מתערבים זה בזה, מי עינים הם מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחים, מי הפה מתוקים, מפני מה מי עינים הם מלוחים, שבזמן שאדם בוכה בכל שעה היה מסתמא, אלא על־ידי שהם מלוחים פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים הם שמנים, שכשהאדם שומע שמועה קשה, אלמלא תופשה באזניו מתקשה ומת ומתוך שהם שמנים מכניס בזה ומוציא בזה: מפני מה מי החוטם סרוחים, שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחים שמעמידים אותו, מיד מת. מפני מה מי הפה מתוקים, אלא פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו, אם אין מי הפה מתוקים אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בה בתורה, דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, לפיכך מי הפה מתוקים, עכ\"ל לענינינו. הרי שכשם שיש מימות מחולפים בגוף האדם ואינם מתערבים זה עם זה, משום שכל אחת מובדלת מחברתה בדבר אחד ואם יתערבו יפסידו את הגוף ולא יהיה לו קיום וימות. כך אי אפשר לת\"ח שיתערב מדותיו במדות עמי הארצות אפילו יהיו בבית אחד, שאם יתערבו נמצא שהמה מתערבים מים מתוקים עם מים מלוחים ושמנים וסרוחים ויפסיד העולם. עוד אמרתי לו הנני מודיעך קושט דברי אמת, למה עם הארץ שונא ת\"ח, כאמרם רז\"ל יותר שונאים עמי הארצות לת\"ח מאומות העולם לישראל ונשותיהם יותר מהם וכו', משום שטבע האדם להיות מקנא בטובת חבירו והקנאה מביא השנאה, וביודעם עמי ארצות שת\"ח עוסקים בתורת אל ומובטחים לטובות הגנוזות לעולם הבא, ואף שעמי הארצות שאין בהם דעת כדי להבחין בזה, אע\"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, ומשם יוצא הקנאה ונולד ממנה השנאה. ועוד שונאים ת\"ח בראותם שהת\"ח מואסים בדרכיהם ובכל מעשיהם, ובזה אינם חשובים בעיניהן לכלום עד שאין מוסרים סודל עם הארץ ואין ממנים אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מתלוין עמו בדרך שעל חייו לא חס כל־שכן על אחרים כאמרם רז\"ל ובראותם כך מרבים בשנאה עם ת\"ח. עוד שונאים לת\"ח ביודעם שת\"ח מכירים ויודעים בעבירות שבידם ובהרהורי עבירות שבלבם ובדרכיהן החשוכים שהולכים כל היום ובתחבולותיהן ומחשבותם הרעים שחושבים תמיד לעשות, ובראותם שיודעים בגנותן נופל בהם השנאה. ועוד שונאים אותם בראותם עצמם משוללים מכל חכמה, לא עצה ולא תבונה ולא דעת ביראת ה', ות\"ח משכילין בכל חכמה לתורה ולתעודה ובקיאין אף בחדרי סעודה ויודעים ומכירים מהדברים שבעולם אשר תחת כל השמים מסגולות האבנים והאילנות והצמחים ומבהמות וחיות ועופות ודגי הים, וכיצד הויית כל אחד ואחד וטבע המוטבע בכל דבר, ולמה נברא ולאיזה דבר מועיל וכיצד הנהגתם, וחכמות אין חקר עד שמדבר למעלה מהשמים, ובראותם כך שונאים אותם ליקח חוזק בעצמם לכסות על חסרונם. גם שונאים אותם כדי להתרחק מהם שלא ימחו בידם מלעשות רצון יצרם. וגם נולד השנאה מחמת קנאה, איך מוצאים עצמם מלאים עבירות ות\"ח תורתו שומרה לו, כאמרם רז\"ל תבלין ליצר־הרע היא התורה, ועל הקנאה הזאת שונאין אותם. תדע שלעולם העמי ארצות מבקשים תועה על הת\"ח ומדברים עליהם מהדופי. וכשומעם איזה דבר גנאי על ת\"ח מחזיקים לקיימו עליו, ובכל מה שיכולים לבזותו מבזים אותו, כי יצרם מפתה להם על זאת כדי להרבות להחטיאם בשומו בלבבם, הרי ת\"ח יודע בכבודו של מקום ומורד, כ\"ש אתה ועונשך מועט או ולא כלום, מה שאין כן ת\"ח שידע ומרד, ותראה עמי ארצות מחזיקים לת\"ח לתם שאינו מכיר בשום דבר ולעצמם מחזיקים שהם יודעים ומבינים מעשה אדם ותחבולותיו, וכל זה אינו אלא כי אם מהעדר דעת שבהם, שאין להם דעת להבחין אם יודעים אם לא יודעים, וכיון שכן כל מה שמדברים וכל מה שהם עושים נחשב בעיניהם חכמה, וזהו טעם אחד ששונאים ת\"ח בחושבם שהם משכילים ומבינים, לא כן הת\"ח ונקל כבודם לעיניהם ובאים לשנאותם והודה האיש הזה שדברתי לו כל אלה הדברים, ונשבע באמת שרוב דברים אלו היו בלבו, וכן בודאי בלב חבריו ומסיבות אלו שונאים ת\"ח ובקש מה תקנתו ואמרתי לו שיתדבק כל ימיו בת\"ח לשמוע מפיהם וללמוד דרכיהם וישמשם כפי יכולתו, דגדולה שמושה, וישים נפשו בכפו לכבוד ת\"ח ואם שומע נוגעים בכבודם יחלוק עד הכאה, ולעולם ידבר בשבחם וידאג על מה שלא זכה לתורה, ובזה יזכה ללמוד מהם דרכי השם לעשות ולקיים, וגם יזכה לבנים ובני בנים ת\"ח ומביאים אותו לחיי עולם הבא, וכן קבל עליו לעשות. ויש עמי ארצות חסידים אשר עליהם אמרו רז\"ל ולא עם הארץ חסיד, והם אוהבים ת\"ח, רודפים אחר מצות, מבקשים לשמוע דברי תורה, קובעים מדרשים, נותנים מכיסם ומממונם שיעסקו בתורה בעבורם, אף על פי שרוב מעשיהם טעיות ושיבושים משום שאינן יודעים כיצד עשיית המצות, משום שלא למדו עכ\"ז נחשבים שוגגים ולא מזידים, ודע שכל מעשיהם הטובים האלו נמשך שנשמתם משורש עליון, גם נשמתם בעולם הנשמות היו באילן שכנים וסמוכים אצל אלו הנשמות של ת\"ח, ולכך אוהבים להם כמו שפירשו רז\"ל על פסוק ויש אוהב דבק מאח, והטעם שבאילן הנשמות היו נשמותם של האחים רחוקים זה מזה, אך בנשמת זה האוהב היו קרובים ע\"כ, וכן תראה עם הארץ דבק מאד בת\"ח אחד דוקא ומהנהו מנכסיו כל ימיו יותר מת\"ח אחרים, אין זו כי אם שנשמותיהם היו כשבת אחים גם יחד באוצר הנשמות. גם יש טעם אחר לאלו עמי ארצות חסידים שהוא מסבה שאביהם בשעת הזיווג הרהרו בחסידי ישראל והולד נולד כפי אותה המחשבה כנודע, ואילו היו עוסקים בתורה מצד בחירתם היו יוצאים אנשים חכמים חסידים, אלא שלא עסקו בתורה, אך נשאר בהם רושם המחשבה והם חסידים ומכבדים ת\"ח ויש טעם אחר לעמי ארצות החסידים, שהם נשמות מגולגלים אשר בגלגול שעבר כבר עסקו בתורה אבל לא נשלמו במידת החסידות, ובאו להשלים כל מה שחסרו, ומזומנים לעולם־הבא בהשלים עצמם במעשים הטובים האלו בגלגול זה, וברוך יודע הנסתרות. ויש טעם אחר שפעמים יש עמי ארצות מקנאים במעלת הת\"ח וחכמתם וכיון שרואין שאינן יכולים לעסוק בתורה, להגיע למעלתן מתדבקין במה שיכולים לעשות להדמות להם לנהוג בחסידות כפי דעתם ומבקשים לשמוע תורה ולרדוף אחר המצות ולקבוע מדרש שילמדו במקומו ומהנה ת\"ח כמדובר. ומתחרטים על מה שלא למדו תורה ומתאוים שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומוציאין ממון עליהם על זה, גם לאלו אשרי חלקם. ולהכיר בהם מאיזה סבה מהנזכרות הם חסידים, אם מסבת שהיו שכנים עם נשמות הת\"ח באוצר הנשמות או אם מסבת שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג או אם מסבת שהן נשמות מגולגלות ובאו להשלים מה שחסרו או אם הם מסבת קנאה. דע שעמי הארצות שמקטנותם אהבו ת\"ח הוא מסבת שהיו שכנים באילן הנשמות ואותם שבהמשך זמן קנו אהבה עם ת\"ח והולכים בדרכי השם, הוא מסבה שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג והמחשבה טובה פעל שחזרו בהם, ואם תראה שקונים חסידות ודרכי השם מיראת העונש, דע שהם חסידים בעבור שנתגלגלו להשלים מה שחסרו בגלגול שעבר, וכיון שכבר קבלו עונש יראת העונש טמון בנפשם ומתייראים ומבקשים להשלים עצמן כדי שלא יחזרו לעונשם, ואם מתפארים בחסידות ובמעשיהם הטובים שעושים, דע שהם מסבת קנאת הגדולה והמעלה, וכיון שכן בהגיעם לדמיון מעשיהם של ת\"ח וחושבים שהגיעו למדרגתם, הם מתגאים ומתפארים באומרם כולנו שוין. ונחזור למעלת התורה ונדבר בחכמת החכמים שנגלה להם תעלומות חכמה ויודעים ומכירין בכל מה שברא הקב\"ה בעולמו ובקיאין בכל, ולא מבעיא חכמי התלמוד שגדלה מעלתם ממלאכי השרת, אלא אפילו החכמים שבכל דור ודור. ואכתוב לך קצת רפואות ודברים סגוליים ומענין בריות משונות בטבעם ובהולדם, הבאים מפוזרים בספריהם כדי שתראה בעיניך שלא נעלם מהם דבר, חוץ מהדברים הבאים בתלמוד ומדרשים שאיני כותבם כי ידועים הם, ואיני מביא מהם כי־אם קצת שנראין נעלמים ואינן מפורסמים לכל. מי שבלע עלוקה, כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן ויפול העלוקה. במקום שיש נמלים יניח אגודת אזוב במקום שהם, או יזרוק עפר גפרית ויברחו כולם. מי שנשכו עקרב ימיץ העקרב ויניחנו על מקום הנשיכה ויקשור עליו ויתרפא. ובכלי חמדה כתב: יעביר על הנשיכה ברית של תינוק שעדין לא פגמו ויתרפא. ונראה לי טעם לזה, למה לנשיכת העקרב מועיל המילה לרפואה, אלא שאבריו של אדם נבראים על פי המזלות והמילה היא במזל עקרב, עיין בשלשלת הקבלה ומזה הטעם היתה מילתו של אברהם על־ידי עקרב כדאיתא בילמדנו (מ' תנחומא) סוף פ' לך לך, כשאמר הקב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה על ענין המילה אחזתו רעדה ונפל על פניו ובא עקרב ונשכו ונמצא מהול, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם ע\"כ. ופירש כמהר\"ר אברהם היכיני ז\"ל בעצם ראשי־תיבות בנשיכת עקרב צדיק מל. הפתן כיצד מתעברת, הנקבה פותחת פיה ומכניס הזכר ראשו תוך פיה וחותכה בשיניה ואוכלת ומתעברת משם, וכשמתגדלין ילדיה בבטנה מנקרין בבטנה ויוצאין ופתן זה הוא כמין נחש קטן, והאוכל מבשרו מוסיף לו כח, ופתן זה ממית בנשיכתו ואם צולין אותו באש ומכסין אותו באפר ומשימין אותו על הנשיכה יתרפא הנשוך. החולדה עיבורה מן האזן, עיין בספר אמרי בינה. ועורב מזריע בפיו והנקבה יולדת מפיה, עיין ספר ראשית חכמה דף ש\"פ ע\"ב. העכבר יש בכבד שלו וורדין כמנין ימות החמה, ושמעתי שבני מעיים שלו כשהם יבשים יש בהם ריח מור. הכלבים כשמרגישים בעצמם שמזיק להם האכילה, אוכלים עשבים שיש עליהן טל ומקיאין אותה אכילה. יש בריה בים שנקרא גלאוק\"ו והוא אוהב את האדם ומתיירא ממנו ובריה זו כשרואה מי שבא ליקח בניה, בולעם ובורח ואח\"כ חוזרת ומקיאן חיים. זבובים שנפלו למים ומתו, אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהן, חוזרין לחיותן, ואם תמלא צלוחית מים עד חציה ותשליך בתוכה זבובים ותסתום פי הצלוחית עד ארבעים יום, מתהפכים הזבובים לצפרדעים. ובבבא קמא פרק א' תניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ופירש רש\"י ז\"ל ערפד תרגום ירושלמי עטלף – ערפד. ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר ז' שנים נעשה חוח, חוח לאחר ז' שנים נעשה שד. שדרה של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים עכ\"ל. אם תתלה חרב באויר לעת ערב, באים העטלפים ונחתכים בחרב ונופלים, ושמעתי שדמם מועיל לחולי העין אם תשחטם בדינר זהב. דבורים אם תבשלם ואיזה אבר שתרחוץ במים ההם מתעבה האבר ובלי כאב כלל, וכדי שיחזור האבר כמקודם ישים עליו צרי אלטריאק\"ה בלעז. המים כבדים הם בימות הגשמים מימות החמה, מים חמין אם תשימם בשמש, מצטננין מהרה. מים מרים או מלוחים, אם תשליך בתוכם קמח חטים ויערבם בעץ אחד ויניחם בתוך ג' שעות נמתקים. מכתשת אפילו גדול מאד, אם תהפך פיו למטה ותשים בשוליו כמין עוגה של עיסה ותתן על העיסה וינטוזה אחת באש כדרך שמשימין על בשר החולה, תוכל להקים המכתשת בנקל ע\"י האוינטוז\"ה, אפילו יהיה המכתשת גדול מאד. עשב הנקרא אלטאמיס\"ה ונותן פרח כמין עשב הנקרא מאנסאניא\"ה, אם ישים אדם עליו זאת אלטימיס\"ה, לא יזיקנו השמש ולא ילאה בהליכתו, ואם תכתוש עשב זה ותשליכהו ביין, יתן בו גוון טוב וריח טוב ומעמידו שלא יחמיץ. השמן אם תתן בכלי שאתה מדליק אותו, גרעיני מלח יתקיים יותר. בהמה שאינה יכולה להשתין ישפשף באותו מקום שומין כתושין וישתין. השכרות ישקוט אם ישתה חומץ, גם ישקוט אם יאכל כרוב או שקדים המרים. הקיאה ישקוט אם מריח פת. בשר שיתלו אותה במסמר של נחשת, אינה נבאשת, ויותר נבאשת אם תשימנה לאור הלבנה יותר מאור השמש. צואת האזן אם תשים על נשיכת הדבורה יתרפא. קוראליש שנאבד הגוון שלהם, אם תשימם בחרדל כתושה, יחזרו לגוון אדמימותם. השינים נרקבים מאכילת דברים מתוקים או חמוצים. צואת החזיר אם תשליכנה בשורש אילן שקדים מרים או בשורש אילן של רמונים חמוצים נמתקין. אם ירד אדם בבור עמוק אפילו בחצי היום וישא משם עניו לשמים יראה הכוכבים. רמונים תפוחים ושאר פירות אם תשימם בתוך קמח, יתקיימו לחים ורטובים. אם תסוך שמן בראש התרנגול או תכרוך בצוארו זמורה, אינו קורא. החתול בת עינו מתגדל ומתחסר עם הלבנה. זנגבי\"ל מועיל ליתן תוך מאכל לחולי ההתעלפות, דיזמאיו\"ש בלעז ומועיל ג\"כ לחולשת הלב. ציפור דרור, אין בונה קן בבית, מסוכנת ליפול. רמונים מעץ אחד מספר הגרעינים שיש בגדולים יש בקטנים. ובכתר הרמון יש פיות, אם הפיות זוגות, גם הגרעינים שבתוכה הם זוגות והדבר בהיפוכו. קמח שנטחן באגושטו\"ס מתקיימת כל השנה. הזקנים שיש יבלת בפניהם יאכלו תאנים ויפלו. חרולים אורטיגא\"ש בלעז, אם תבשלם בשרשם ותרחוץ פניך באותם המים יתלבנו. בצים אם תשימם בתוך שמן יתקיימו הרבה. מין אדמה ייס\"ו בלעז אם תשרפהו באש ותתן ביין, ישמור היין שלא יחמיץ. חלמון של ביצה הנולד במילוי הלבנה, אם תשים אותן בכתמים שבפנים, יוסרו. הדמעות של שמחה הם קרים ושל בכיה הן חמין. מים הנוטפין משריגי הגפנים, אם ישתה אדם אותן מואס היין. עץ הנקרא אאועיל, אם תקח שני עצים ממנו ותשפשף זה עם זה בחוזק, אם תזרוק עליהם עפר של גפרית יעלה אש. אם תזרוק על המכה עפר יבש, יתרפא. כשאדם מודד יין כדי שלא יעלה אישקומ\"ה בלעז, ישפשף בורית או גבינה בפי הכלי מבפנים. לכתוב אותיות ירקרקות, יקח מין עשב רוד\"ה בלעז עם קרדינילי\"ו ושפרא\"ן הכל מעורב יחד. הדיו כדי שלא תתעכב כשתכתוב השלך בתוכה טיפה של מרה. לעשות דיו אדומה יקח עץ הנקרא באקא\"ם בלעז אדום ויעשהו עפר דק וישימהו בשמן של שמרי יין הנקרא טורט\"י בלעז. החומץ מכבה האש יותר מכל משקים. לעשות החומץ חזק, יבשל קצת מהחומץ וישליך על השאר ויתחזק. אם תשפשף סיד על אותיות, נמחקים והולכים. אותיות מטושטשות, אם תסוך עליהם שמן יוכל לקרותם. לזכירה יסוך רקתו במרה של קורא פידרי\"ש בלעז. אם בקיץ ירחץ אדם אזניו במים יצטנן כל הגוף. אם תסתום אזני רחלה בצמרה נמשכת אחריך. יאכל יונים בשעת מגפה או בחולאים אחרים. החולה שממשמש כסות המטה הוא סימן שימות. כלב השותה מים שבשלו בהם עשה איספאראגו\"ש בלעז מיד מת. רגלים קרים מתחממים אם תרחצם בשכר. יש דג קטן בים ועוקץ בשדרה ותוקע אותו בספינה ומעכבה. אם תסוך פניך בחלבון ביצה, לא יכה בהן השמש לשחררם. הדם באדם ובבהמה מתרבה ומתחסר עם הלבנה. פרי בינבריאו\"ש בלעז, אם תכסה אותם בחומר יוצרים, יתקיימו ימים רבים. כתמים שנפלו על בגד אדום יסירו אם תכבס הכתם במי רגלים ואח\"כ במים. ובמ' שבת שממית לעקרב זבוב לצרעה ע\"ש. יש ציפורים גדלים באילן הביאו הבית־יוסף הלכות טריפות והאוכלם מתחזקת תאות המשגל, ויש מקום מיוחד מגדל דגים ידועים מסוגלים גם לזה. ויש בריה מן האש אסלמנדר\"א כדאמרינן בחולין ומועיל דמו שלא ישלוט האש הסך ממנה. ויש עוף גדל באויר ואינו נח לעולם על עץ או על הארץ ואני ראיתי עוף זה והנושא נוצה שלו אין עין הרע שולט בו. ויש דגים שיוצאין ליבשה בערב־שבת בין השמשות ונוחים שם ואין חוזרין לים עד מוצאי שבת, כמ\"ש האפודי, והעושה לבוש מעור דג זה, אין עובר בו חץ וחנית. הנה כתבתי אלו הדברים משום שנוגעים לעבודת ה', שתדע שאין אלוק מבלעדו, והוא משנה הטבע כעיבור הפתן והחולדה ועורב ובריה שבים שבולע ילדיו ומקיאן חיים, ודג קטן מעכב הספינה בעוקצו, והכל הוא בגזרתו ית' ויש מהן דברי רפואות כדי שתהי' בריא לעבוד ה' כמ\"ש הרמב\"ם דברי רפואות לסיבה זו, ומהם דברים מרחיקין הנזק ומסירין מומי הפנים שלא יתבייש בין חבריו והמבטל השכרות ושנאת היין הגורם לעבירות והגורם קיום הפירות שלא ירקבו, והיין שלא יחמיץ והקמח שלא יתליע כדי שלא תטרד מעבודת ה' ומחיקת אותיות בנקל לסלק טעיות ותיקון קריאת אותיות מטושטשות. ומהם דברים מטבע המוטבע בבעלי חיים לבקש רפואתם כדי שידע האדם ויתן הודאה לבוראו שנתן חכמה לכל ברואיו, ומהם דברים סגוליים מועילים לאיזה הקדמה להבין דבר התורה, כי כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, דלכן צריך האדם לידע מכל הדברים ויכוין בידיעה זו שכונתו להבין דברים בתורה ולהלל ולשבח ולפאר למי שברא הכל ברצונו לצורך אדם כדי שיעבדו אותו להטיב עמהם בשני עולמות בשכר עבודת התורה והמצות אשר המה עושים. הבט וראה בעמודי עולם אשר עליהם נתייסד העולם הם שבטי י\"ה, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שהיו כ\"כ דבוקים בתורת משה בשכבם ובקומם ובלכתם בלי פיסוק רגע, תדע שהוצרך יוסף הצדיק להזהירם ולומר אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה כאמרם רז\"ל, והטעם שלא יטעה עליהם הדרך, ומדאיצטריך להזהיר להם על זה, מכלל שלא היו מפסיקים רגע מלימודם, אפילו בלכתם בדרך, כי נגד אהבת המקום ואהבת תורתו, לא היו חושבים טרדת הדרך וטרדת הרעב וכל־שכן טרדות אחרות לבטלם מן התורה, ואע\"פ שכבר היו חכמים מחוכמים יודעים בנגלות ובנסתרות בסודות עליונות, כ\"ש וק\"ו שאר בני אדם, שאם אפילו יחיה אלף שנים, לא יוכל להשיג כטפה מן הים ממה שהשיגו השבטים שצריך שלא יאכל ולא ישתה ולא ישן כדי שלא לאבד רגע מלימוד התורה ולחשוב בה, כי לא נברא אלא לזה, ואדם שהוא עם הארץ ואינו יודע ספר כלל, ילך בשבתות ובימים־טובים ובאיזה שעה מהיום בבתי מדרשות לשמוע ומה שישמע מסיפורי אגדות ודברי דרך ארץ, יספר בלילה לאשתו ולאנשי ביתו ובעת שמתכנסים השכנים בלילי טבת הארוכות. גם ידבר ממאורעות הנסים שאירעו בעולם ובזמנו ששמיעה זו מביאו לדבקות השם, ואם אינו בר הכי, גם לזו יספר ממקריות הרעות שאירעו בעולם או בזמנו שזה מביא לו ולשומעים לו לידי הכנעה שלא לחטוא ולזכור יום המיתה, וסיפורי אלה הדברים עושה פעולה לזכך האויר באותו הבל היוצא מפיו, הפך סיפורי דברי הבאי המעפשו ומזיק לבריות. ואל תקשה בעיניך איך הבל היוצא מפי אדם אחד יש בו כח לעשות שתי פעולות הפכיות, לזכך ולעפש, הבט וראה אם אדם נופח בהבל פיו בכלי זכוכית, מתעפש ומתחשך כשוכן עליו עננה, וכלי פארפור\"י אינו מזדכך וקונה בהירות כי אם ע\"י הבל פה שנופחין בו בשעה שעושים אותו, הרי הבל אחד מזכך ומעפש. גם־כן הבל מדברים טובים נותנים אור והדבר בהופכו, הלא תראה בדיבור עצמו דיבור ממית ודיבור מחיה, כגון מלך שאמר שיסירו ראשו של פלוני מעליו, או שגזר ואמר יסירו מכה זאת מעליו, מיד מרפאין אותו. הרי במילת יסירו ממית או מחיה, גם תראה הרוק ממית והרוק עצמו מחיה, רקק בפני חבירו דרך בזיון או דרך מיאוס, ממיתו. לחש ורקק על מיחוש עינו מרפאו. גם הבל דברי זנות ודברים בטלים מעפש האויר וממית הבריות והבל דברי תורה או דברי מוסר מזכך האויר ומחיה העולם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>חיד <b>ה</b>מיוחד <b>ו</b>בורא <b>ה</b>עולם ברא גבולים לכל לישוב עולמו, כי לכל הדברים יש גבולים, ארי מלך בחיות, שור בבהמות, נשר בעופות, ואדם מלך על כולם, וכולם קצתם מנהיגים ומשפיעים וקצתם מונהגים ומושפעים, והוא יתברך אדון הכל, והמלך המנהיג הראשון אין זולתו ראוי לכל המציאות כולו, מקצתם משתררים על קצתם ובזולת זה אין קיום והעמדה בכל המציאות כולו, וכן באדם עצמו בגופו יש אברים שהם ראשים על קצתם, קצתם עובדים וקצתם נעבדים, שהרי הידים והרגלים עובדים לשאר אברים ואם ירצו הרגלים לעשות פעולת הראש והראש פעולת הרגלים, יאבד הגוף. כן ראוי לכל קיבוץ אנשים שיהיו קצתם שרים וקצתם עבדים, קצתם מנהיגים וקצתם מונהגים, כי בזולת זה אי־אפשר שיתקיים הקיבוץ ובהיות שקרח רצה לעשות הפך זה, שיהיו כולם שוין באומרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ורצה שיהיו כולם שרים, נאבד מן העולם הוא וממונו וכל אשר לו ולא נשאר ממנו אפילו מחט אחד, מדה כנגד מדה כאשר היה בא העולם בלקיחת עצתו שלא היה נשאר ממנו כלום שהיה נחרב ועיין על זה בפירוש התורה לכמהר\"ר משה אלבילדה זצ\"ל. הנלמד מכל זה לעבודת הבורא, דכיון שהעולם קיומו ועמידתו להיות הבריאה כולה קצתם נעבדים ומונהגים וקצתם עובדים ומנהיגים ומוכרח הדבר, כן יבחר האדם להיות עובד לנעבד מכולם שהוא הקב\"ה, ובזה ינצל מהיות עובד אפילו למלך שהוא נעבד מכל הקיבוץ, ועוד עלה יעלה למדריגה להיות כבוראו נעבד מכל העובדים אותו עליונים ותחתונים ומלכם בראשם, לפי שהצדיק שותפו של הקב\"ה הוא, ועוד מעלה עושה הקב\"ה עם העובדים אותו, שמבטל רצונו מפני רצונם, דכתיב צדיק מושל יראת אלקים, ואם לא יחפוץ האיש לעבוד לבוראו יהיה עבד לכל העובדים ויחשוב בלבו הבזיון שיכול להגיע לו ביום הדין והחשבון להיות רצה עובד לעובדים ולא לנעבד מכלם ית' שמו, שהרי מלך שרים ועבדים ועבדי עבדים כלם עובדים למי שלמעלה ממנו עד שכלם והמלך עובדים להקב\"ה, והעובד להקב\"ה ינצל מלעבוד אפילו למלך וכמאמר התנא האלקי כל שיש עליו עול תורה פורקים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזה שאינו עובד להקב\"ה בוחר להיות עבד לעבדים ולא להיות נעבד מכל העובדים להקב\"ה, יש בזיון גדול מזה ויש עונש מספיק לזה. לכן ישים אדם זאת בין עיניו, לא יסור ממנו רגע וישתומם בחושבו מה אשיב לה' למאוס מלהיות עבדו ולבחור להיות עבד לטיפה סרוחה, צל עובר ולא ישוב, ומחשבה זו מועלת לקרבו לעבודת בוראו, הלא תראה אטימי לבא סתימי עיינין מתפארים להיותם עובדים למלך או שר, אף על פי שיודעים שמבטיח ואינו עושה, גוזר ואינו מקיים לפי שהיום כאן ומחר בקבר, ולמה לא יתפארו לעבוד לחי העולמים קיים לעולמי עד ולנצח נצחים, מבטיח ועושה גוזר ומקיים מעלה ומגדיל ומרים על ראש ככבים לעובדים אותו. ילמד אדם ממנו ומעצמו לעבוד לבוראו, ולהכיר גודל עונשו במנוע עצמו מלעובדו, יראה ממה שכועס הוא על עבדו בגזור עליו דבר לעשות ולא עשה, ואפילו היה ביטול גזירתו בשוגג, ואפילו אדם שאינו עבדו ואנו חייב לו, אם שאל ממנו דבר וביטל רצונו ולא השלים את בקשתו יורד עמו עד לחייו ומבקש להמיתו, וישא קל־וחומר ממדותיו, אם מדתו הוא לבקש המיתה לעוברים רצונו, אעפ\"י שהעוברים רצונו בשר־ודם כמותו שנופל בהם ולו הכליון חרוץ, שהיום בהוה ולאחר שעה כצל עובד, קל־וחומר העונש המעותד לו בעוברו רצון יוצרו אחר כמה חסדים שעשה עמו ובמקום להחזיק לו טובה, הרבה להכעיסו במעשיו היש קץ לעונשיו.",
+                "וידע האדם שבבא ללמוד תורה או לעשות מצוה, יזדמן לו מניעות הרבה ומעשה שטן הוא, אז יתגבר האדם בכחו לבטל רצון מנגדו כדי שלא יעשה עצמו שותפו של שטן כי הוא שותף אכזרי גזלן וגנב בסתר ובגלוי, מבקש לגנוב הקרן והריוח ולהשים עליו חובות הרבה עד שבעלי חובות ירדפוהו לחרפות לשים אותו בבור תחתיות עד יום מותו. ואל יעלה על דעת איש לומר, כיון שמזדמנין לי מניעות בבואי לעשות מצוה או ללמוד תורה, אין רצונו של מקום בתורתי ובמצותי, זה אינו ונהפוך הוא, אלא אדרבא כיון שיש מניעות זהו מודעא רבה שמעשיו רצוים לפני המקום והשטן מעכב בידו כאשר נצטוה, ואדם גם־כן יעשה ציווי לבטל רצון יצרו מצד בחירתו כדי שיקבל שכר בעשיית המצוה, שאם לכל עושה מצוה לא יבא עשייתה בצער ובטורח גדול וכל העם ינשקו ויחבקו אותו, מה שכר ראוי להיות לו, שהרי כולם יבקשו בעשייתה בעבור טובת הנאת הכבוד שמקבל, אך אחר הצער והטורח שעובר עד שיכנס להתחיל לעשות, מיד משם ואילך מסייעין אותו מן השמים, וכדברי רז\"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלמלא הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ומשלים לעשותה בלי שום מניעה ובשמחה מחמת מה שמתעדן בעשייתה, ועכ\"ז הקב\"ה משלם לו שכר גם על מה ששמח וקבל תענוד, בעבור מה שטרח ונצטער בהתחלתה מקטרוג השטן המנגדו במניעותיו הרבות, ועתה איעצך לעשות אופנים חוץ מהנזכר בפרקים דלעיל להבריח היצר מעליך, בבא היצר להסיתך לעשות עבירה מיד תצייר לפניך צורת אדם גדול, מכיר אותו ומתיירא ממנו וכאילו עומד לפניך ממש יושב על כסא דין בפנים זעומות ומלא חרון אף נגדך ותשתקע דעתך בדמיון זה, והדמיון פועל להפחידך כאילו הדבר ממש בפועל כאילו אותו אדם גדול עומד בפניך, ובזה יחלש היצר, כי מי הוא זה שרואה אדם בפניו ומתעורר לעבור עבירה בפניו ובפרט בפני אדם גדול שמוראו עליו, ומזה תמשך לחשוב ולהדמות נגד עיניך דשכינה כנגדך כי מלא כל הארץ כבודו, ויפול עליך אימה ופחד להכניע לבבך הערל, ואם בכל זה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו בעת בא עבירה לידו, כלבים שוטים צועקים וחיות רעות טורפים בני אדם וחותכין בשרם בשיניהם, רוצחים חרבות בידיהם שוחטים אדם בפניהם צורות מכוערות שורפות ומכלות כל טוב מבערות ודמיון רעש תפיל הבית עליו וממית ומשבר כל כליו, וכאילו נחש כרוך בעקבו עקרבים מסבבו, ובזה יזדעזע גופו וישוב אחור מלחטוא. ואם עד אלה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו שיושב בטיולין ועידונין ומעדנים ובמנוחות ושאננות והשקט ובטחה ויושב נצחי ומלכות וממשלה והלולא ושבחים וקול שיר וזמרה לפניו משבחים, וידמה נגד עיניו שאם יעשה העבירה מאבד כל זה והולך ערום ויחף חשופי שת, עני ונבזה חלוש ומכוער ירוק ומאוס מתועב ודחוי יחיד ושומם תמהוי ומשתומם בהול ומפוחד בזוי ונרמס שנאוי ומשוקץ מנוול ומשוגע מחורף ומגודף מבולבל ומקולל מצעירים ממנו לימים הרודפים אחריו, פוחזים ורקים נבזים אפלים ודקי' שפלים ומוכנעים, וידמה שאין לו מנוחת ישיבה נסבת רדיפה, מתמרק על רגלי בהתעלפות וחולשת לב רעב וצמא, צועק ואין עונה שואל ואין נותן, מתחנן ואין מרחם, בוכה ואין מפיס, מכה עצמו ואין מעכב, מילל ואין מנחם, נופל ואין סומך, כושל ואין תומך, ממשש ואין מדריך, יושב בחשך ואין מאיר, מתפלש בעפר ואין מנער, נרדם ואין מקיץ, חולה ואין מבקר, כואב ואין רופא, מנוגע ואין רטיה, נשוך מנחש ואין צרי, גוסס ואין רואה, מת ואין קובר, כלבים אוכלים אותו ואין גוער, עצמותיו נגררין באשפות ואין מקבץ, אשתו ובניו אחר מותו שואלים לחם ואין מביט. מתים ברעב ואין מצטער, נאבד הוא וכל אשר לו ואין זוכר, ובעלות כל זה בדמיונו שהעבירה מביאו לכל זה, יצטנן דמו ותתבטל יצרו בעזרת ה' ית'. ואם עד אלה לא נכנע לבבו הערל, ידמה כאילו רואה עצמו שחוט ומושלך באשפה וכלבים אוכלים בשרו ותולעים יוצאים ממנו, גם יריח ריחות רעות ויראה מינים מאוסים ויכנע, וסוף־סוף אם לא יועיל להכניעו, עכ\"ז ומביאו לכלל מעשה, יתחוב מחט בבשרו או יכה בידו על פניו בכל כוחו באופן שיכאב ויוסר יצרו מעליו שיותר טוב שיכה הגוף ולא הנפש, גם מועיל לביטול היצר הרע, שירוץ אל המים ובפרט אם הם מים קרים וישליך עליו כד של מים מראשו ועד רגליו ויכנע יצרו ועל הכל יעסוק בתורה בקול רם בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב ובקהלת שמהביל כל הדברים שבעולם ולא יפסיק מלימודו בקול רם, גם מועיל הרבה להינצל מיצרו בבא לכלל מעשה, ירים בקולו שיבואו אצלו אנשים כמו שעשה רב עמרם שהרים בקולו נורא בי עמרם, כמו שאמרו רז\"ל, ואם עכ\"ז לא הואיל לו דבר וחטא, אל יתיאש מן הרחמים לומר וכאשר אבדתי אבדתי ואעשה מה שלבי חפץ, דשערי תשובה לא ננעלו, וכל ימי חייו בכם פעם שיתגבר יצרו עליו, יעשה כל הכתוב שאם לא יועיל לו בפעם ראשונה ושנייה, יועילו בשלישית, סוף־סוף איזה פעם יואיל או יסייעו אותו מן השמים להצילו, בראותם לו נלחם עמו בדברים סגוליים להכניע, ואפילו לא סייעו אותו מן השמים על איזה סבה ידועה לפני בורא עולם, ובכל פעם ופעם שנלחם לא יכול להכניע יצרו וחטא, אעפ\"י כן אל יתיאש וישוב עד דכדוכה של מות. ואדם שאינו יכול להכניע יצרו בשום דבר שבעולם, נראה לי שהסבה היא משורש גאוה שבלבו, שהגאות שורש לכל העבירות כאשר הזכרתי הפרקים דלעיל, ולהסיר גאותו יטלטל עצמו מעיר לעיר ויכנע ויושפל, על דרך שאמרו חז\"ל מי שיצרו תוקפו עליו, ילך למקום אחר ויעשה מה שלבו חפץ וכו', שהכוונה שהדרך מכניע אותו ואז יעשה מה שלבו חפץ אם יכול, כלומר שאינו יוכל, גם ישים נגד עיניו שהגבהתו היא השפלתו, על דרך כל המוסיף גורע, שתי עשרי י\"ב, עשתי עשרי י\"א, גידול התיבה בהוספת אות הקטין מספרו מי\"ב לי\"א כדברי רז\"ל, והן גמל נמל. הוספת מספר אות הנו\"ן שהם חמשים מקטין לגמל ועושה אותו נמלה, גם תראה הכוכבים על היותם ברקיע יותר עליון מן הלבנה נראים דקים וקטנים והלבנה בעבור היותה ברקיע שפל ממנו, נראה גדולה, הרי נלמד שמתגאה גורם לו השפלה, שגורם הגאוה להחטיאו, ואין השפלה גדולה מזו, שבסופה נעשה מיאוס בעולם ואולי על ידי שיחשוב בגנות הגאוה יקטין ויושפל, וכיון שיושפל באמת, נתרפא, ובלתי הסרת גאוה מעליו אין רפואה למכתו ולחולי נפשו, כי הגאות מסמא עיני הרשע שלא יראה בנראה. כי הרשע אינו רואה בנראה, איך יראה בשאינו נראה (פירוש הנראה לעין שכל דבר עבירה הוא ענין מגונה וקשה, וסופו של רשע לא טוב, ועם כל זה מעלים עינו מכל זה ועושה מה שלבו חפץ, באופן שאינו רואה בנראה, אם־כן איך יראה במה שאינו נראה לחוש העין, הם משפטי גיהנם ושאר צערו' המגיעות לנפש כדי למנוע עצמו מלחטוא). ואני ראיתי כמה גאים מקטנותם, ונשתרש בהם הגאוה ומתו עמה כי לא ידעו ולא שמעו ולא למדו דבר להכניעה, ואחרים בבחרותם היו בתכלית הגאות וחזרו בהם עד תכלית השפלות והענוה והחסידות והכרתי בהם שנתחברו בתלמידי חכמים ושמעו מפיהם ולמדו וחזרו. וטעם הדבר שהגאות מביא לאדם לעשות כי מ שלבו חפץ, משום שהגאה מצד גאותו מחזיק עצמו שאין חכמה בעולם כמו חכמתו, וזהו הרשת שפורש לו השטן לצודו וללוכדו, דכיון שמשים בלבו שאין חכמה כחכמתו, כל מה שיעשה ישר בעיניו באומרו דאיך יתכן חכם כמוהו טועה, ואפילו אם מכיר טעותו לא ישוב אחור שלא לאבד שם חכמתו שנפל טעות בשכלו. ועוד בהיות מחזיק עצמו חכם ואין כמוהו, מפתהו יצרו שחביב לפני המקום על חכמתו ואינו מקפיד עמו על מעשיו, ומה גם שהמתגאה מתגאה גם על בוראו כנחש הקדמוני כמו שאמרו רבנן ז\"ל (כמו שאמרו בב\"ר על פסוק והנחש היה ערום. לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, וכשנגע הנחש באילן צווח אל תבואני רגל גאוה. שנתגאה ודיבר דלטורין על הקב\"ה, ואמר לחוה מאילן זה אכל הקב\"ה וברא עולמות, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות, דכל איניש סני בר אומנותיה). וכיון שכן הוא, איך יחוש שלא להכעיסו בעבור מצותיו, ואין אני מאריך בגנות הגאים כי כבר הארכתי בפרקים דלעיל.",
+                "ודע הסבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו לעשות מה שלבו חפץ ואינו נותן לב לשוב, שהרשע בעבירה ראשונה שבא לידו, לבו מרתת עליו לעשות פן ישיגהו לו מהרעות, והוא באימה ופחד להכניס בה, אך כשיצרו מכריחו לעשותה, אומר בלבו הנני ממלא תאותי ויעבור עלי מה, אף שיודע אני שעונשי אחורי תרעא קאי, ועושה אותה ביראה גדולה, ואחר שעיניו רואות שעשה העבירה ואינו מגיע לו שום נזק שבעולם, ואדרבא מצליח בכל משלח ידו ונושא חן בעיני כל רואיו ושאר מיני הצלחות שבעולם מזדמנים בידו. גם רואה רשעים כמותו בגדר ההצלחה ויצרו מפתהו על ידי מראות אלו שרואה שיסכים בדעתו דלית דין ולית דיין, וכשמכניסו בכפירה זו, משם ואילך עושה כל מה שלבו חפץ עד שמטביעו בטיט העונות, וזהו טעות גדול נראה לעינים, ופרסום הטעות יובן במשל אחד לאדם שרגם איקונין של מלך ורקק בפניו וקילל לשלטון ושיבר פתח בית האסורין והוציא אסיריו, ושמע המלך והעשירו עושר גדול וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, והצליחו על כל המעלות, וכי אינו ראוי שיחשוב אדם זה בלבו, היאמן שבעבור שהכעסתי למלך ראוי אני לכל זה הכבוד, זהו נמנע מכת הנמנעות, אין זאת כי דבר סתר לו, שעל ידי גדולות אלו מתנקם ממני בכפלים ומוכרח שכוונתו להגדילני ולהשפילני ולהענישני אחר־כך, ויורגש העונש בכפלים, על־דרך שאומרים דרך הלצה עני חשוב כמת, כלומר עני שהיה חשוב תחילה ובא לידי עניות, זה דוקא חשוב כמת, שאחר גדולה שפלות יורגש בכפלים, וכאמרם רז\"ל על פסוק היו צריה לראש. שהקב\"ה מגדיל לצר כדי להשפילו וכדי לאבדו אחר כך, וירגיש העונש מר ממות, והמן הרשע יוכיח שגידלו כדי שירגיש השפלתו בכפלים, כך הדבר בעצמו החוטא להקב\"ה ומצליח בידו, שהוא להאבידו ואדרבא צריך לבכות ולילל על אותה הצלחה, כי בזאת ההצלחה סם המות מעורב בה והיא פח ללוכדו ולהכניסו בים המשפטים, שאיך יתכן שבעבור שהרבה לחטוא לפניו מצליח בידו, לכן חלל רשע שאי בקו לקינה ואל תשכן עוד באהלך רננה, אמור אוי על הצלחתי, כי ירה בי חיצי מות, כי בה בטחתי, אויבי עלי המלכתי, כי בדרכיו הלכתי מועצותיו שמעתי, ואשר אהב יוצרי שנאתי, אוי כי בידי עצמי הרגתי טבחתי ולא חמלתי, כל זה אעלה על ראש שמחתי כל ימי חיי עד יום מותי, אולי ירחם עלי בוראי לרחם על נשמתי, ודע כי הלוחם משלים והמשלים לוחם, כי הלוחם עם יצרו בעולם הזה, ניצל ממלחמת מלאך המות עמו בצאת נפשו כי מת, כי הלוחם עם יצרו הרע עושה שלום עם יוצרו, והעושה שלום עם יצרו לוחם עם יוצרו, נמצא המלחמה עם יצרו שלום לעולם לגופו ולנפשו, שלום בעולם הזה שלום לעולם הבא, שלום לביתו שלום לבניו ולכל הבאים אחריו שמתעטרים באביהם בצדיק שנצח מלחמת יצר־הרע והשלים עם יצרו מלחמה לה' מדור דור, לכן יעמוד אדם כל ימיו במלחמה כדי שיהיה כל ימיו בשלום, ומלחמת אדם עם יצרו מחמת תדירי היא, יום ולילה לא ישבות ואם בבחרותו במלחמת יצרו יחזור להלחם עמו ולהתגבר עמו להפילו ארצה, כי אין דרך המלחמות שבעבור שמלך לחם במלך ונפל אחד ביד חבירו, שאינו חוזר להילחם אלא חוזר ולוחם וחוזר הגלגל על הנופל ומפיל את חבירו, גם אם לחם ביצרו ונפל, אל יתריע מזלי אלא יחזור להלחם עמו ויחזור עליו הגלגל לטוב לו, שצריך האדם לבנות עצמו ממצב למצב שאם היה במצב רע ישנה מצבו, ודע כי כל אדם שהיה המצב אחד בדעתו ובמדות ובמעשים מיום שנולד עד זקנותו, אין ספק דזה נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה, כי הבעלי חיים מיום שיוצאים לאויר העולם עד שובם אל האדמה הם בטבע אחד ובמצב אחד, כי אינם עולים ממדריגה למדריגה לא בדעת ולא בשום דבר, וזה הורגל זמן בבהמה, והטבע בנפשו טבע הבהמה, לכן צריך לזה להרגילו תמיד שישנה בעל כרחו עד שיתפשט נפשו ממדות הבהמות אשר הוטבע בה, כי ביאתו של אדם בעולם־הזה כדי שיעלה ממדריגה למדריגה, כי עיר פרא אדם יולד, ואם יעמוד עולם במדריגה אחד, בהמה יחשב שהאדם צריך לעלות ממדריגה למדריגה לקנות שלימות עד שיזדכך ויעלה למדריגת הרוחניות בגוף ובנפש וימשיך השפע על ידי הזדככותו בתחתונים, ואל תתמה שהרי זכוכית לבנה אם תשימהו נגד השמש ימשיך אש מלמעלה למטה, וזה גורם הזדככות הזכוכית, שאם תשים נגד השמש זכוכית עב ואין צריך־לומר אם תשים חרס שלא ימשוך שום דבר, וכל־שכן האדם שכל הבריאה בשבילו, שבהזדכה עצמו שימשוך שפע מלמעלה למטה. וכשם שבזכוכית הזך הזה הממשיך האש מלמעלה למטה, אם נפל בו כתם וכהה אותו, מפסיקו מלהוריד האש מלמעלה, אע\"פ שהוא שלם בזכותו, כך האדם השלם, מעכבו עון אם יש בידו מלהמשיך מלמעלה שפע בעולם שהוא כמו הכתם בזכוכית עד שיטהר עצמו מאותו עון שהוא ככתם לנפשו המכהה אורה, ילמוד אדם מהשבטים הקדושים שלא נמצא בהם שום פגע כלל ועיקר, רק על דבר מכירת יוסף, ואע\"פ שהיה קצת סבה מאת ה' ענין מכירה זו, כדי שירדו מצרימה ויצאו משם לקבל התורה וכדברי רז\"ל וישלחהו מעמק חברון. להשלים עצה עמוקה שבחברון שאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך. עם־כל־זה כמה נצטערו עצמם על מעשה המכירה, להסיר ולטהר כתם זה מעליהם והשפילו עצמם לפני יוסף ובקשו ממנו מחילה ובמות אביהם שלחו אחריו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, אע\"פ שרעה גמלנוך כל־שכן וקל־וחומר שצריך כל אדם לפשפש אם יש בנפשו איזה כתם לטהר ולהזדכך עצמו לתת נשמתו להקב\"ה זכה וברה כאשר נתנה לו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>זכר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>בורא <b>ה</b>כל, ברא בראש כולם תשובת השבים, והורה דרכי נוע' לחטוא וחפץ לשוב שיתנהג בדרכים אלו, למען סור ממוקשי מות ולהכניסו בדרכי חיים וחי לעולם, אשר על כך מלבד הדברים שכתבתי בפרקי׳ לעיל מדברים המכניעים את יצר הרע, נראה להוסיף ידי לכתוב עוד מהדברים שיתנהג בהם האדם כדי שיכנע לבו הערל, וישתדל באהבת הבורא ולא ישוב לכסלה. רוב ישיבתו של חוטא יהיה בין העניים ובתי כנסיות ובבתי מדרשות, יען שקונה שפלות בזה, והשפלות מכניעו ואינו מעוררו אל החטא בעבור שבית הכנסת ובית המדרש נקראים מקדש מעט, והם מסוגלים אל היראה כיון דשכינה שרויה שם ומוראת שכינה עליו, ונראה דעל־כן אמרו רז\"ל אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) משכהו לבית המדרש וכו'. והטעם כמדובר, דכיון דשם מקום השראת השכינה, מוראת השכינה עליו ונמנע לחטוא, ובפרט בראות שהחוטא בהיכל המלך עונשו קשה ובכפלים, ואדם מרתת ומזדעזע בחושבו משפטים הקשים, ועל כן הזהירו רז\"ל שלא יזוז אדם מבית־המדרש, ובפרט דשמיעת שם חדושי התורה מקדש את גופו וקונה כח קדושה, לדחות טומאת יצרו, גם ישיבתו בין העניים, על ידי ששומע כמה הרפתקי שעברו עליהם ומה שהם גם בהוה בצער גדול, נכנע לבו ובפרט מיראה שלא יגרום לו החטא להביאו לכללם, ורמז לדבר שמשיח עומד בפתחא של רומי בין העניים, דכיון שגדלה מעלתו אין כמוה כאמרם רז\"ל ירום ונשא וגבה מאד. ירום מאברהם, ונשא ממשה, וגבה ממלאכי־השרת. לכן מושבו בין העניים כאילו יושב שם לקנות שפלות ולא יתגאה במעלתו, ואע\"פ שדבר זה לא שייך בו, אך כדי ללמד לעולם שירבו ישיבה בין העניים כדי שלא יבואו לכלל גאוה ויקנו הכנעה להחריש כח יצר הרע.",
+                "ואלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, סדרם רבינו אשר ז\"ל,",
+                "שידבק האדם בהם לקנות שלימות לנפשו ודביקות בהקב\"ה בעשותם, עד שירגיל בהם הרגל תמידי ולא יפול בהן ביטול לעולם.",
+                "והם כ\"ג דברים, ואלו הם:",
+                "(א) שיפריש מעשר מכל ריוח שיזמין הקב\"ה לידו.",
+                "(ב) שיתן צדקה מיד מכל אשר תשיג ידו, ולסוף כל שנה זהוב וחצי.",
+                "(ג) שיתפלל ערב ובקר עם האבות.",
+                "(ד) שיניח תפילין בכל יום.",
+                "(ה) שיקבע מזוזה.",
+                "(ו) יקבע עתים לתורה.",
+                "(ז) שיהיה נאמן במשאו ובמתנו ובדיבורו.",
+                "(ח) שיכבד לומדי התורה בכל יכולתו.",
+                "(ט) שיוכיח את עמיתו ולא ישא עליו חטא.",
+                "(י) שידון את חבירו לכף זכות.",
+                "(יא) שימחול בכל לילה קודם שישן למי שחטא לו בדברים.",
+                "(יב) שישתדל להכניס שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.",
+                "(יג) שיזהר לאנשי ביתו על התפילה ועל נטילת ידים ועל ברכת הנהנין.",
+                "(יד) שיפרע התמיד בכל יום הששי.",
+                "(טו) שילמוד הפרשה בכל שבוע שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש\"י.",
+                "(טז) שיקרא איגרת התשובה שחיבר רבינו יונה בשבוע שחל ראש־חודש להיות בתוכה.",
+                "(יז) שיכבד יום השבת כברכת ה' אלקיו אשר נתן לו.",
+                "(יח) שיקבע סעודה שלישית בכל שבת אחר המנחה.",
+                "(יט) שיערוך שולחן בכל מוצאי שבת ויאכל אפילו דבר מועט.",
+                "(כ) שיסייע לחבירו לכל מה שיצטרך בגופו בדבריו.",
+                "(כא) שיתודה קודם שישן, מלבד הלילות שהן אסורות בהספד ובתענית ויתאבל על עונותיו על אורך גלותינו ועל חורבן בית מקדשינו שיבנה במהרה בימינו אמן.",
+                "(כב) שיעשה יום א' תענית בכל חדש ביום שקורין בתורה, ואם לא יוכל להתענות יתן ב' פשיטין לצדקה.",
+                "(כג) שיקיים בהצנע המעשים־טובים כי היא עבודת ה' הנבחרת לפניו.",
+                "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה, הנהגות אחרות:",
+                "(א) להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק.",
+                "(ב) וכן מהחניפות.",
+                "(ג) וכן משקר וכזב.",
+                "(ד) וכן מן הליצנות.",
+                "(ה) וכן מרכילות.",
+                "(ו) ומן הכעס.",
+                "(ז) שיזהר ממכשול נדרים.",
+                "(ח) שיזהר מאונאת הבריות.",
+                "(ט) שלא יכנה שם רע לחבירו.",
+                "(י) ולא יקראנו בכינוי שכינוהו אחרים, אם לא יהיה נזכר ונכבד בשמו. שלא יספר לשון הרע ולא יקבלהו.",
+                "(יא) שלא ישב גם יושבי קרנות ולא בבתי כנסיות עם עמי הארץ.",
+                "(יב) שלא יסתכל באשה שהיא אסורה לו.",
+                "(יג) שלא יסיח על כוס של ברכה.",
+                "(יד) שלא יספר מברוך שאמר עד שיסיים תפילת לחש ולא בעוד ששליח־ציבור חוזר ומתפלל תפילה, אלא־אם־כן בדברי־תורה או בדבר מצוה או לתת שלום או להחזיר.",
+                "(טו) שלא ידבר בקריאת ההלל ולא בעוד ששליח־ציבור קורא בתורה.",
+                "(טז) שלא יאכל פת בעלי בתים של כותים ולא של פלטר אלא־אם־כן לא יזדמן לו של ישראל.",
+                "(יז) שלא יסעוד בסעודת הרשות.",
+                "(יח) שלא יסיח שיחה בטילה ויזהר ללמוד בלילה עד שישן מתוך דברי־תורה ולא מתוך שיחה בטילה.",
+                "(יט) שלא יכניס עצמו בספק חשיכה, יזהיר בני ביתו על שמירת שבת ויקדים ערב־שבת להתפלל תפילת מנחה כדי שיקבל שבת מבעוד יום.",
+                "(כ) כשיגיע עת התפילה מג' תפילות שביום, יניח כל עסקיו ויתפלל, וראש כל הגדרים שישמור את עיניו מדבר שאינו שלו.",
+                "(כא) אל ידבר בין ברכת נטילה להמוציא ויקדים שלום לכל אדם.",
+                "(כב) לברך את בוראו שהשביע נפש שוקקה, ואם יקללהו בן אדם אל ישיב להם אלא יהא מן הנעלבים.",
+                "(כג) אל יצא לריב מהר ויתרחק מהשבועות ומנדרים, שבעון נדרים בנים מתים.",
+                "(כד) יתרחק מן השחוק ומהכעס, כי מבלבל דעתו של אדם, ויעבוד תמיד יוצרו באהבה ולא יניח דבר לעשות מענין זאת התקנה.",
+                "(כה) לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וגמור בדעתך באומרך את ה' אלהיך, למסור נפשך וממונך ובזה יקויים עליך דברי המשורר כי עליך הורגנו כל היום.",
+                "(כו) לבטוח בה' בכל לבבך, והאמן בהשגחתו פרטית, ובזה תקבל בלבך היחוד הגמור והשלם בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש וחוקר לב ובוחן כליות, כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, גם באנכי ה' אלהיך אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם, כי זהו סגולת ישראל על כל העמים, וזהו יסוד כל התורה כולה.",
+                "(כז) להרחיק גאוה וכעס, וגעור ביצר המשיאך ללכת בדרכי לבך, ואל תבט אל דרכיו אשר המה מצודים וחרמים להראותך כי דרכך ישר וזך.",
+                "(כח) מדבר שקר תרחק, ואל תוציא שם שמים לבטלה ולא במקום מטונף.",
+                "(כט) הסר ממך משענת הקנה הרצוץ, משענת בני אדם והצנע לכת עם אלקיך, ואל תשים זהב כסלך כי זו תחילת ע\"א, ופזר ממונך באשר הוא רצונו ובידו למלאות חסרונך.",
+                "(ל) דע את אלקי אביך, ודבריך במאזני צדק תשקול, והין צדק יהיה לך, ותקל בעניך הוצאת ממונך מהוצאת דבריך, ופיך אל ימהר להוציא דבר רע עד שתשקלו במאזני שכלך.",
+                "(לא) וידוי על עונותיך ערב ובוקר אל יחסר וזכרון ציון וירושלים בשברון לב.",
+                "(לב) זכור יום המות תמיד, וצידה לדרך הכן, ושים בין עיניך ב' דרכים אלו תמיד ויהיו מזומנים לך ליום הפירוד ומטתך בדמעה תשחה ויבהלוך רעיונך מידי זוכרך חרדת רבי־יוחנן בן־זכאי ז\"ל.",
+                "(לג) חבר טוב היה ליראי ה', והתחבר בחברתם ומפועלי און הרחק.",
+                "(לד) טוב וישר לך והמעט בעניך פעולתך הטובות ולהרבות בעיניך פשעיך להרבות חסדי יוצר מבטן ונותן אכלך ולא תשמש על־מנת לקבל פרס בעשותך מצותיו.",
+                "(לה) יום ולילה זכרו מפיך לא ימוש, בשכבך תשגה באהבתו ובקומך ובהילוכך תמצאנה והקיצות בו תשעשע, והוא יישר אורחותיך.",
+                "(לו) כוין בתפילתך כי היא עבודת הלב, ואם בנך ידבר לך ולא מלבו הלא יחר לך, ומה תענה טפה סרוחה לפני מלכו של עולם, ואל תהיה כעבד שמסרו לו מלאכה נכבדת לטובתו, ואיך יעמוד לפני המלך, ומה טוב לבקש סליחה באומרך סלח לנו בלא כוונה, ואם אי אפשר בכל התפלות ברכה ראשונה של י\"ח ופסוק ראשון של קריאת־שמע אל יחסר, כי לא יצא ידי חובת התפילה כשלא כיון בהם. (לז) למוד פרשיותיך עם הציבור שנים מקרא וא' תרגום ופירוש רש\"י כנ\"ל מהרא\"ש, ותדקדק בו כאשר תוכל וכן בגמרא כי כל העוסק בגמרא אין לך מדה טובה הימנה, ותלמוד־תורה כנגד כולם.",
+                "(לח) מכל מאכל אשר תאכל ומכל משקה אשר תשתה, אל תהנה בלא ברכה תחילה וסוף, ותכוין בה היטב וכסה ראשך כשתזכיר השם, ויעצים עיניך ואל תהיה כאמור \"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממנו\".",
+                "(לט) נטילת ידים לתפילה ולאכילה, ובעת צאתך מצרכיך ברך אשר יצר, ועל נטילת ידים אל תברך.",
+                "(מ) גדילים תעשה לך על כנפות כסותך, למען תזכור וקדש עצמך בכל דברים, והוי צנוע בבית־הכסא ועם ביתך, כי אפילו על שיחה קלה שבין איש לאשתו, עתיד ליתן עליה דין, ואל תנהג עצמך בקלות ראש, ויהי מורא שמים עליך והשמר מהסתכל באשה אפילו פנויה, ומזוזות בפתחי ביתך אל תחסר.",
+                "(מא) סוד אחר אל תגל, גם הדברים שהם שלא על־דרך סוד טמנם בלבך, ואם תשמע מאחר אל תאמר כבר שמעתי זה, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך.",
+                "(מב) ערב בקר וצהרים שמור עת התפלה ופתח לבך שעה א' קודם תפלה והוי מי' ראשונים, ואל תדבר שיחה בטלה בבית־הכנסת, ותפילין על ראשך וזרועך אל יחסר.",
+                "(מג) פלס מעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני במאכל ובמשתה ובכל מדותיך, ואל תט ימין ושמאל ורדוף אחר השלום.",
+                "(מד) קבע עתים לתורה קודם אכילה ושכיבה ועל שולחנך, והזהרת לאנשי ביתך להדריכה ע\"פ התורה, לשמור פיהם מלהתחלל, כי תחילת דינו של אדם קבעת עתים לתורה.",
+                "(מה) שמח בשומעת תוכחת מוסר כמוצא שלל רב, והוכח לחכם ויאהבך, כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ולמוכחים ינעם.",
+                "(מו) תחילת מעשיך הבט סופה, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, כי החכם עיניו בראשו.",
+                "(מז) הזהר שלא תסמוך בלבבך, ושמע עצה וקבל מוסר ותהי' זריז לעשות כל מה שמוטל עליך, ומכל משמר נצור לבך.",
+                "(מח) אל תקום ממיטתך כעצל, כי אם בזריזות לעבוד יוצרך.",
+                "(מט) אל תאחר מלכת לבית התפלה ושמור רגליך פן תהינה מטונפות, אל תשים לבך אחורנית בשעת התפלה והתכוין לברך ליוצרך.",
+                "(נ) אל תדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת כל עת שהחזן מתפלל ותענה אמן.",
+                "(נא) אל תנשה פגיעת המות שתבא פתאום ותזכיר מעמד יום הדין.",
+                "(נב) אל תתעסק במצוה כדי לקבל פרס, ואל תרחק מעבירות מפני העונש.",
+                "(נג) אל תתרשל במצוה אם בא לידך, ותעשנה לשם שמים בלא איחור.",
+                "(נד) אל תתרשל בברכת הלבנה, שאם לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים דים.",
+                "(נה) אל תעשה דבר שילעיגו הבריות שדרכם להעלים הטובות ולגלות הרעות.",
+                "(נו) אל תקלה אביך ואמך ואל תצער אותם וכבדם כפי יכולתך כל ימיהם.",
+                "(נז) אל תהי פניך זעומות נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים.",
+                "(נח) אל תשכח לענייך לתת צדה לדרך ולעשות לויה להם ותנחם בדברים.",
+                "(נט) אל תשים עיניך למי שעלה יותר ממך, אלא למי שהוא תחתך.",
+                "(ס) אל תבהל לקצוף משום דבר, והאריך אפך פן תאבד את חכמתך.",
+                "(סא) אם לא תוציא ממך חלק עקשות פה וניבול פה, דע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט.",
+                "(סב) אל תחזיק כעסך עם חבריך אפילו יום א', ותכניע לפניו קודם לבקש ממנו מחילה.",
+                "(סג) אל תדבר בצואר עתק, ואל תרים מצח שלא לקבל עליך יראת שמים.",
+                "(סד) אל תשיב למחרפך ולנבזיך, ותשים יד לפה ושתוק פן יחם לבבך.",
+                "(סה) אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם ואתה תשאר בכעס.",
+                "(סו) אל תתגאה על הבריות, ותהיה שפל רוח כארץ שהכל דשין בה.",
+                "(סז) אל תהי בז לכל אדם ולכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.",
+                "(סח) צדק צדק תרדוף כו' ואל תחסר מחצית השקל בכל שנה בפעם אחת, ובכל חדש ובכל שבוע כפי מסת ידך, ובכל יום לא תחסר מתנה מועטת לכל הפחות קודם תפלה, ואם הגיע למעשר טרף בביתך ככל אשר תמצא ידך לגמול חסד הן לחיים הן למתים הן לעניים הן לעשירים.",
+                "(סט) רצה באשר רוצה יוצרך, שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה, והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך אל עדותיו, וכל דרכיך השלך על ה' יהבך, ואל יקשה בעיניך מלהוציא לכבוד שבת ויום טוב ככל הצריך והשתדל לכבדם ולקבלם מבעוד יום, ולהתעדן בהם באכילה ושתיה וחציו בבית המדרש וכבדהו בכניסתו וביציאתו לערוך שולחן במוצאי שבת.",
+                "(ע) אל תישן כעצל שינה רבה, ותרגיל לעצמך להקיץ בהנץ החמה ולקול התרנגול קום ממטתך.",
+                "(עא) אל תתפלל בלא נקיות כפים ובלא טהרה, כי תפלתך לא תהיה נשמעת.",
+                "(עב) אל תתפלל כי אם בכוונת הלב ובנחת, כדי שישמע האזן.",
+                "(עג) אל תשכח צור ילדך ומחוללך ובכל דרכיך דעהו, ותביאהו לנגדך תמיד.",
+                "(עד) אל תרבה לשמוח וזכור כי רוח חייך, ואתה נוצר מן העפר ואחריתך רימה.",
+                "(עה) אל תאמר על שום מצוה אעשה אותה למחר, שמא לא תפנה לעשותה.",
+                "(עו) אל תפרד מהגיית חכמה ומוסר ומתאבק בעפר רגלי חכמים ותתחכם.",
+                "(עז) אל תניח דרך חסידות אע\"פ שילעגו עליך, ואל תיבוש לדבר מצוה.",
+                "(עח) אל תקפוץ ידך מליתן תמיד לעניים ולאביונים ומבשרך לא תתעלם.",
+                "(עט) אל תאחר מלרחוץ ולמהר ולהכין לפני העניים שולחן ולחם כי שמא הם רעבים.",
+                "(פ) אל תאחר מלהביא את המעשר לבית האוצר כי מתן בסתר יכפה אף.",
+                "(פא) אל תרים ידך אל חבריך ואף שהוא מקלל את אביך ואת אמך בפניך.",
+                "(פב) אל תביט למי שהוא קטון ממך בעבודה וביראת חטא כי אם לגדול ממך.",
+                "(פג) אל תוציא דיבה או לשון הרע על שום אדם ולא לזות שפתים או רכילות.",
+                "(פד) אל תהי נבהל להשיב בעזות מצח למי שאמר דברים אשר לא טובים.",
+                "(פה) אל תשמיע בחוץ קולך ואל תהי צווח כבהמה ודבריך יהיו בנחת.",
+                "(פו) אל תלבין פני חבריך ברבים כי העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "(פז) אל תראה יכולת אצל שום אדם אם ידך גברה כי תחליש.",
+                "(פח) אל תרדוף אחר הכבוד ואל תעלה במעלה שאינה ראוי לך.",
+                "(פט) אל תשתדל שיכבדוך בני אדם פן לא ירצו וישפילוך.",
+                "(צ) אל תרף ידך מלבקש רעים ואהובים ואל ימעט בעיניך שונא אחד.",
+                "(צא) אל תגנה מקח חבריך ואל תחליש דעתו כי זה מנהג לחסר דעת.",
+                "(צב) אל תאמר בצדקתי היתה זאת פן תקבל שכרך בעולם־הזה.",
+                "(צג) אל תטה את חברך מדרך טובה אל דרך רעה, כגון מסית ומדיח וכיוצא בזה.",
+                "(צד) אל תאכל אכילה גסה עד שתמלא כריסך כי הרבה חולאים באים על רוב אכילה.",
+                "(צה) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר פן תשכח את בוראך.",
+                "(צו) אל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא.",
+                "(צז) אל תתייחד עם שום אשה חוץ מאשתך ואמך ובתך, ואפילו עם שתי נשים.",
+                "(צח) אל תחמוד אשה ביפיה, כי ברוב טוב מעשיה יאשרוה השומעים.",
+                "(צט) אל תתן תפארת לעצמך, ואל תיקר גופך בעיניך ותקטין את עצמך.",
+                "(ק) אל תבהל את מעשיך.",
+                "(קא) אל תרבה לדבר דברים המועילים ובלא נזק, כי אם בקוצר לשון.",
+                "(קב) אל תרף ידך מלקנות לך חבר נאמן, ושמור אותו ואל תאבדהו.",
+                "(קג) אל תפתה את חבריך בדברי חלקות ובחניפות, ואל תדבר בלא לב.",
+                "(קד) אל תתחבר לאדם רע, חוטא וכעסן וכסיל, פן תביא כלימות עליך.",
+                "(קה) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה.",
+                "(קו) אל תעלה בדעתך לנצח את החכם, כי לא תרבה על חכמתך חכמה.",
+                "(קז) אל תהי קפדן לדבר מועט נגד שום אדם, פן תלקט שונאים על חנם.",
+                "(קח) אל תעשה בסתר מה שתתבייש בגלוי, ואל תאמר מי רואני.",
+                "(קט) אל תחשוב עון למי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר.",
+                "(קי) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה, ועברתם שמורה נצח.",
+                "(קיא) אל תסמוך לידי מתנות בשר ודם, ותעבוד לבקש מזונותיך.",
+                "(קיב) אל יהיה ממון שלך חביב עליך יותר מגופך, כדי לעבור על המכס וללכת יחידי.",
+                "(קיג) אל תתן בלבבך קנאה שהיא חולה רעה שאין לה רפואה.",
+                "(קיד) אל תהי רגיל לא בשבועה ולא בנדרים, שהרבה רעות באות על זה.",
+                "(קטו) אל תרגיל לישבע על גופך או על נפשך, ואפילו על דבר אמת.",
+                "(קטז) אל תאחר לעשות תשובה שלימה ולבקש רפואה על נפשך.",
+                "(קיז) אל תעמול לרוח, ואל תשמע דברים בטלים.",
+                "(קיח) אל תכנה שם רע לחבירך, שהמכנה שם רע אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "(קיט) אל תבטח בעושרך, כי הבוטח בעושרו מלקט שונאים ויכשול תחתיהם.",
+                "(קכ) אל תהי סרבן לאנשי עירך ובטל רצונך מפני רצון אחרים.",
+                "(קכא) אל תרגיל עצמך לאכול חוץ מביתך עם קבוץ הרבה שלא לסעודת מצוה.",
+                "(קכב) אל תשכור גופך בשכרות יין, פן תהיה מגונה ותנבל את פיך ותתחרט.",
+                "(קכג) אל תכעוס באשתך ואם רחקת אותה בשמאל, קרב מיד בימין בלי איחור.",
+                "(קכד) אל תבזה את אשתך, וכבד אותה ותסירנה מן החטא.",
+                "(קכה) אל תהי רגיל לישב עם הלצים פחותי נפש פן יחטיאך.",
+                "(קכו) אל תתעצל לבקש חכמה, וליסר את חבריך בסתר ובדרך כבוד.",
+                "(קכז) אל תדבר בלא עתו ובדבר שאין בו תועלת, ושמור פתחי פיך.",
+                "(קכח) אל תדבר עם סכל ומשוגע, שלא יקבל דבריך ויבזה אותם.",
+                "(קכט) אל תהי כופי טובה, וכבד למי שפתח לך פתח לבקש די ספוקך.",
+                "(קל) אל תוציא מפיך דבר שקר וכזב, ותהי נאמן לכל אדם.",
+                "(קלא) שלא תתעצל להקדים שלום לכל אדם.",
+                "(קלב) אל תרגיל עצמך לעמוד כי אם אצל חכם, ושמע והאזן את דבריו.",
+                "עד־כאן.",
+                "הא לך כ\"ג הנהגות של רבינו אשר ז\"ל, וקל\"ב אחרות שאם ירגיל בהן האדם, מובטח שאין חטא בא על ידו, ובא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, עוד הוסיף לכתוב כ\"ו הנהגות אחרות שחיברתי בימי בחרותי וסמכתיו על הפסוקים, וכאן אכתבם בקיצור נמרץ, כי אין כוונתי אלא על המוסר, ולפי שבאים על אופן אחר אייחד להן פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>מי <b>ה</b>בחרות <b>ו</b>ימי <b>ה</b>זקנה צריך אדם לערבבם יחד לטובה, רוצה־לומר שמה־שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר כיון שעד שבא לכלל זקנה ראה ספרים אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות.",
+                "א' יראה אדם ביסורין הבאים עליו או הפרצה או תקלה, לחקור ולפשפש ולשקול בדעתו איך הם מדה כנגד מדה על עבירות שבידו, וזהו מביאו לענות אמן בעל־כרחו, שהשגחתו ית' על הכלל ועל הפרט לשלם לאיש כמעשהו, שאם לא יסתכל בדברים ויפילם על צד הקרי וההזדמן, מעולם לא יכול לחזור מעונות שבידו ולהטיח דברים כלפי מעלה שבאו עליו רעות על חנם, וזהו רמז שלמה המלך ע\"ה באומרו עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. ירצה כפי האמת עונותיו ילכדונו את הרשע, אבל הרשע כיון שאינו מפשפש בעונות שבידו ובחבלי חטאתו יתמך היסורין הקשי' שבאו עליו, ומטיח דברים ואומר אין משגיח, שהרי לחטא שהוא שוגג באו עלי יסורים שייכים לעון שהוא מזיד, אין זו כי אם שנופלים הדברים דרך מקרה, אך כשמפשפש הרשע במעשיו ומכיר עונות שבידו, מכיר שהעונשים הבאים עליו, הם בש[י]ק[ו]ל כנגד העון, ואז אין יכול לכפור שאין משגיח.",
+                "ב' יתרחק האדם מן הדברים שאם יסתכל בהם ימשך עליו מן ההרהורים והמחשבות הרעות, ועל זה היה משתבח איוב באומרו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. דלא קאמר בבתולה – לומר לא־מבעיא שעשיתי סייג לעיני מלהסתכל בבתולה, אף על־פי שאין האיסור חמור, אלא אפילו על הלבוש שעליה לא נסתכלתי וזהו על בתולה, ירצה מה שעל הבתולה.",
+                "ג' כשאוכל לא תהיה כוונת אכילתו להרבות בשר גופו להיות שמן ודשן ובעל קומה, כי אם יכוין באכילתו להבריא גופו לעבודת בוראו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה על אומרו אל תהי בסובאי יין וכו'. ירצה מלבד האיסור להיות זולל וסובא הגורם לו רעות רבות, יש פינה אחרת לאוחזים במדה זו לכוין להרבות בשר גופם, ולזה מזהיר אל תהי בסובאי יין בזוללי לעשות בשר למו, לעצמם ולגופם, וזהו דקאמר למו שנראה מיותר, דהל\"ל אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר ודי. אלא אמר למו לרמוז מה דפרישית.",
+                "ד' יחשוב האדם תמיד בעונש הגדול של עבירות, וזהו יהיה לו סייג מלעשותם, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכו'. חוץ מפשוטו שהזנות מביא לאדם בעניות עד הצטרכות ככר לחם, ואפילו שיהיה עשיר גדול. יש־לומר עוד במעשה שהיה בעשיר מופלג שחשק באשה זונה ולא היה יכול לבא אצלה לפי שהיו מכירים בדבר, דאדם גדול מאי בעי אצל אשה עניה בערכו, מה עשה שינה את לבושו ולבש בגדי עני וגילה שער ראשו ויתנכר לכל מכיריו ועשה עצמו כחוזר על הפתחים, והיה בא לפתחה של זונה זו לזנות, וזהו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ירצה בעבור להשיג הנואף לזונה, מבזה עצמו להחליף שמלותיו היקרים וללבוש בגדי עוני, ולהביא עצמו לחזור על הפתחים לשאול ככר לחם, יש פחיתות גדול מזה שמביא העבירה לאדם.",
+                "ה' יזהר אדם מעשות דבר שמורה הדבר שמתיירא יותר מבשר ודם מהקב\"ה, וזה רעה חולה, והתורה החמיר בגנב מבגזלן, (שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה כשטבח ומכר ולא הגזלן) שהגנב מורה שמתיירא מבשר־ודם יותר מהקב\"ה, ועל זה מתרעם הנביא, בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו'. כלומר עיקר התערומת שדרכם היתה לעשות חטאתם בסתר מיראת ב\"ו יותר ממני, והוא כטומאת הנידה שהיא טומאה נסתרת, ידועה לבעלה בלבד לא לשום אדם, כך היתה דרכם לפני, היו נחבאים מכל אדם והיו עושים בסתר באופן שלפני בלבד היה טומאת חטאתם גלוים, היש כעס גדול מזה שמתיראים מב\"ו יותר ממני.",
+                "ו' ישים אדם נגד עיניו תמיד, שאין הקב\"ה עביד דינא בלא דינא, אלא כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, וכשיראה איזה עונשים באים על האדם, אעפ\"י שיהיה צדיק בעיניו, ידע באמת שבדין הביאה עליו, שאם לא ישרש בלבו אמונה זו, יבא לידי חילול ח\"ו שהקב\"ה פועל שלא כדין חלילה, או יתלה הדברים מבלתי יכולת ה', וזהו כונת פסוק ויבאו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ירצה ענין החילול הוא באומרם הגוים עם ה' אלה, כלם צדיקים כלם חסידים, ומארצו יצאו בתמיה, אין זו כי אם מבלתי יכולת ה' שלא יכול להצילם מיד אויב, אבל אם היו מודים שהקב\"ה עביד דינא וכל דרכיו משפט, לא היו באים לידי חילול זה.",
+                "ז' יזכור תמיד עונותיו ויהיו נגד עיניו, וידמה כל עונותיו מנגדים עליו, על־דרך וחטאתי נגדי תמיד. כלומר אמר דוד המלך ע\"ה היה נדמה לי תמיד כאילו חטאתי היה מנגד נגדי תמיד וכו'. ובחושבו החוטא כך, ישמור שלא לחטוא עוד, וזהו רמוז בפסוק יחזקאל סי' ל\"ו. וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעללכם אשר לא טובים וכו'. דקשה כיון שכבר אמר בפסוקים הקודמים וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ואת רוחי אתן בקרבכם כו' ושבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם וכו' והרבתי את פרי העץ וכו'. אם־כן מאחר שחזרו בתשובה לפניו וטיהר אותם, מאי וזכרתם את דרככם הרעים דקאמר, אלא הוא אשר דברנו, שצריך החוטא אחר ששב ליתן תמיד נגד עיניו עונות שעשה אשר עם זה יתבייש ויכלם ולא יוסיף למרוד עוד, לכן אחר ששבתם ואחר הטוב הנשפע מאתו ית' לכם, וזכרתם את דרכיכם הרעים, להיותם נגד עיניכם תמיד, ועל ידי כך ונקטתם תמיד על עונותיכם ומעללכם, ירצה תראו בעיניכם כי חייבים אתם כליה על העבר, וע\"י כך לא תוסיפו לחטוא ותכירו החסד שעשה עמכם הקב\"ה להטיב עמכם, אעפ\"י שהרבתם לחטוא לפניו.",
+                "ח' צריך אדם להרחיק ממנו איזה מדה רעה שנשתרש בו – עד תכלית הריחוק, וירגיל בזה זמן רב עד שתתרחק ממנו, כמו חמדת ממון וכדומה, כי בעוד שהמדה מושרשת בו, עיכוב גדול שיוכל לחזור בתשובה, הלא תראה במלכים ב' סי' ז' גבי המצורעים גחזי ובניו, דכתיב ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו עד אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. דקשה מה מועיל להם מה שהטמינו כיון שהיו מצורעים, מחוץ למחנה מושבם, ואם־כן מה מועיל היה להם לבושי הכבוד והכסף שהטמינו, אלא שנשתרש בגחזי ובניו המדה שעליה נלקה, כי אלישע קללו – צרעת נעמן ידבק בך ובזרעך, על שחמד כסף ובגדים מנעמן כנודע, עכ\"ז לא הסיר טומאתו ממנו, להפך טבעו מחמדת הממון, אף על־פי שלא היה לו עכשיו הנאה ממנו כיון שהיה מצורע, ואם הטמין עד לאחר שיתרפאו הוא ובניו, כאמרם רז\"ל שד' מצורעים אלו היה גחזי וג' בניו, אם כן מי שירפא אותם יזמין אז להם כסף ובגדים, אין זו כי אם רעה חולה שנשתרשו במידה הרעה של חמדנות ולא יכלו להסירה מהם, לכן הרוצה לשוב בתשובה, אם יש בו מדה מגונה מושרשת בו, צריך להקדים להרחיקה ממנו, שאם־לא־כן מדה זו יגרום לו לחזור לכל מעשיו הרעים.",
+                "ט' ירחיק אדם מכל מחשבה פגומה בשעת הזיווג, שאם ח\"ו פוגם, הבנים היוצאים ממנו הם בלתי הגונים, כנודע שהולד נוצר כפי המחשבה, והבנים בלתי הגונים מעכבים לאדם מעשות תשובה, כי מתביישים לחזור פן בראות אדם עושה עבירה צריך למחות בידו, ויאמר לו טול קורה מבין עיניך, לכן כל זה מתתקן לטהר מחשבתו בשעת היחוד עם אשתו, וזהו כונת פסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ירצה הם חטאו במחשבה בשעת הזווג כמדובר, וזהו גורם שאנו בלתי הגונים, ואעפ\"י שמתו ואינם בעולם, אנחנו עונותיהם סבלנו, וזהו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. ורצה מה שחטאנו אבותינו גרמו לנו.",
+                "י' יסתכל אדם תמיד במעשה הכסיל ויכיר גנותו, ובזה ירחק עצמו מאותו מעשה שלא לעשותו, שאדם עצמו העושה המעשה אינו יכול להכיר בגנות המעשה, כי כל דרך איש ישר בעיניו, אך בהיות המעשה באחר, יראה הרואה דופי המעשה ומתרחק ממנו, הרי נמצא שהכסיל הוא מלמד של חכם, שהחכם רואה מעשיו, מכיר בדופי שבהן ומתרחק מהם, הרי מכאן שהחכם לומר מהכסיל לתקן דרכיו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. ירצה למי שהוא חסר לב האולת שמורה היא לו, אך ואיש תבונה מבין בגנות מעשיו ומתרחק מהם, ובזה יישר לכת מיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר..",
+                "יא' יתן נגד עיניו תמיד החסד שעשה הקב״ה במין האדם שאע״פ שמחומר קורץ, המשילו על כל הבריאה משא״כ למלאכי השרת ובזכות החסד הזה, יבוש מלהכעיסו כיון שהרבה להטיב עמו, לגדלו ממלאכי השרת, וזהו דקאמר המשורר מה אנוש כי תזכרנו וכו'. אמרו רז״ל קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש וכו'. הכונה מה מלשון ונחנו מה שאמרו משה ואהרן שמיעטו עצמם יותר מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כו׳. ומלאכי השרת מיעטו לאדם בתכלית המיעוט ואמרו, כיון שמה אדם, שהוא דבר שאין בו ממש, למה תזכרנו ותפקדנו, ואומר דוד הכרתי חסדך ה' שעשית עם האדם, שאעפ\"י שותחסרהו לאדם, והוא מעט מזער מאלהים, כי המלאכים הם רוחניים נצחיים, ואדם עפר מן האדמה, ונמצא ותחסרהו מעט מאלקים, ועכ״ז החסד שעשית עמו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו כבוד והדר תעטרהו. מה שלא עשית למלאכי השרת, יש חסד גדול מזה..",
+                "יב' אל יחשוב אדם בקבלת שום שכר בעולם הזה מהמצות, שאם יחשוב כן, סופו לבעוט, שבראות שמרבה במצות, ואין מהן המשכת התועלת, בא לומר לית דין ולית דיין לשלם, אך יחשוב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והכל מוכן ומזומן לאריכות ימים של עוה\"ב. וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דקשה דהחכם והכסיל הלב מצד שמאל. ועוד לב חכם בימינו הל\"ל, מאי לימינו. אמנם הכוונה שגביה תורה היינו הקב\"ה, כתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והנה לב חכם נוטה לימין של הקב״ה, שיש בימינו אורך ימים שהוא שכר לצדיקים בעולם שכלו יום, בעולם שכלו ארוך. אבל לב כסיל נוטה לשמאלו של הקב״ה, דיש בשמאלו עושר וכבוד שהוא שכר עולם הזה, ולאיזה איש שעונותיו מרובים על זכיותיו לשלם לו שכרו בעה\"ז לטורדו מן העולם הבא, והכסיל בעשות מצוה, פונה למה שיש בשמאלו של הקב\"ה, דהיינו עושר וכבוד שיתן לו בעולם־הזה בשכר המצוה שעשה, ולזה לא אמר בימינו בשמאלו, שאינו חוזר לחכם ולכסיל עצמו, אלא חוזר לימינו ולשמאלו של הקב״ה כדפרישית.",
+                "יג' יסתפק האדם בהכרחי ואל יבקש המותרות, פן יסורו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאילו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבוד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקשת המותרות, ורמוז זה בשמואל סימן י\"ב, ולרש אין כל כי כבשה אחת קטנה. דקשה דהל\"ל ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמוז על חסידות, הרש מסתפק במועט כהרבה, ואין שבידו נדמה לו כאילו כל טוב בידו, וזהו אין כל, ירצה האין נדמה לו כל, וכמו שמבואר אצלי על פסוק אין לשפחתך כל בבית, כלומר מה שאין לשפחתך שום דבר בבית, נדמה לי שכל בבית, כיון שבעלי הוציא הכל לצדקה לזון הנביאים שנחבא, וזהו גם כן הנאמר במן, ועתה נפשנו יבשה אין כל, ירצה במן היה טועם אדם כל טעם שירצה, אך בעין לא היה רואה כי אם דבר א', מן בלבד, ונמצא שאין בה כלום ויש בה כל, וזהו אין כל משום שבלתי אל המן עינינו ודו\"ק.",
+                "יד' יתן אדם נגד עיניו תמיד, שעונותיו גורמים לו קצרות ימים, ונמצא שאם חוטא מאבד עצמו בידיו, לפי שכשחוטא קב\"ה מקצר ימיו ואותם ימים שקוצר ממנו מוסיפים לצדיקים שהגיעו זמנם לפטור מן העולם ומאריך ימיו, ונמצא שטרח הרשע לבא בעולם להרויח חיים לאחר ולא לו, וזהו כונת פסוק אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. דקשה דהל\"ל נר צדיקים כמו שאמר נר גביה רשעים, אמנם הוא אשר דברנו, שהקדוש ב\"ה מקצר ימיו של רשע, ומוסיפן על הצדיק העוסק בתורה, שנקרא אור, כי נר מצוה ותורה אור. ושיעור הפסוק אור צדיקים, דהיינו התורה של צדיקים, ישמח כשנר של רשעים ידעך, כלומר שמתים בקצרות ימים, כמו שמחייב מלת ידעך שהוא קודם זמנו, והטעם משום שאותם ימים של רשעים, מוסיפים על צדיק, ויש לו עדיין זמן לעסוק בתורה, ולכן אור צדיקים, כלומר תורת צדיקים שמח, בזמן שנר רשעים ידעך ויוצא מן העולם.",
+                "טו' שלא יחלוק אדם על דבר שמועה שייכה מדברי עולם הזה, דאינו יוצא מזה כי־אם איבוד זמן, גם בשומעו איזה חידוש מן התורה שאומרים לו, אע\"פ שלא ערבה לו, אל יבקש אופנים לסותרו ולומר לא כן האמת, רק יחזיק לו טובה שבא לומר לו חידוש, ויבקש ראיות להחזיקו, כי דרך של הכסיל בשומעו כל חידוש שיהיה, מיד חולק ואומר לא כן, וזהו מדה מגונה מאד, מביאתו לאדם להיות כפוי גם בטובתו של מקום כאמרם רז\"ל, ורמוז זה בפסוק משלי שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן וכו'. מי לא ידע דלב כסילים לא כן, אלא הכונה לומר בעת שפי חכמים יזרה דעת מחידושי תורה, ולב כסילים השומעים חולקים על השמועה ואומרים בלבם לא כן הוא האמת כמו שאמר, כי מדת הרשע לחלוק על כל דבר, כמו שמבואר אצלי בחיבור הדרושים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והיה כעץ שתול וגו'. לא כן הרשעים. דקשה פשיטא דלא כן הרשעים, שאם יהיו כן כצדיקים מה הפרש יש ביניהם, אלא הכונה דוד אמר דכל מי שאינו הולך בעצת רשעים וגו' יהיה כעץ שתול וגו'. אמנם הרשעים אומרין לא כן שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, אלא יהיה כמוץ אשר תדפנו רוח, על כן שחלקו על האמת לא יקומו רשעים במשפט לא חיים ולא נידונין.",
+                "טז' אל יהא אדם מיצר מה יולד יום, אלא לעולם יהיו פניו שוחקות ובדחן, שזו מורה על הבטחתו בהקב\"ה, ולכך הוא שמח תמיד, כי בוטח ביוצרו שאף אם יבוא רע, הוא ית' יתקנו, ועל כונה זו אמר אליהו לרבי ברוקא על שני אנשים בדחנין ומשמחים לדאוגים שמזומנים לעולם הבא, כדאיתא במסכת תענית, וכי בדבר זה קונה אדם עולם הבא – אלא שהיו בעלי הבטחה ומכניסים לאחרים למדה זו, ובעל הבטחה לעולם שמח, רמז לדבר \"וטוב לב משתה תמיד\". ירצה – מי שהוא טוב לב בוטח ביוצרו, לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה, אך מי שאינו בעל הבטחה, תמיד הוא עצב יומם ולילה, ועל זה אמר איוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש. ירצה – לעמל שיוצא לעבודתו עדי ערב ובלילה ינוח מטורחו, טוב לו שיהיה לעולם לילה ולא אור, ולזה אמר למה יתן לעמל אור, אבל למי שהוא מר נפש, שמרירתו עמו יומם ולילה ואין לו נחת רוח לא יום ולא לילה, למה לו חיים, טוב לו המות, וזהו וחיים למרי נפש, ירצה – ראוי שלא תתן לעמל אור ולא חיים למרי נפש.",
+                "יז' כשעושה אדם מצוה, יבין וידע שמתקנים עמה כל איבריו, שנכנס קדושת המצוה בקרבו ודוחה לחוץ טומאת היצר, ולכן יעשה אותה בשמחה רבה ובכל כחו שמעורר כונתו, על־דרך שאמרו רז\"ל העונה אמן בכל כחו, קורעין לו גזר דינו וכו'. ןכתב רש\"י ז\"ל בכל כחו ובכל כונתו, אלא דברי רז\"ל אין יוצאים מידי פשוטן וכונתם לומר בכל כחו ממש, והטעם משום שהקול מעורר כוונתו, וע לזה בא רש\"י ז\"ל לפרש שטעם אמרם בכל כחו, שעל־ידי כך בא לענות בכל כונתו, ובחיבור אחר פירשתי קרוב לזה על אופן אחר, והטעם בעשות המצות בכל כחו ובכל כונתו, מתנענעים כל אבריו ומתקדשים, שהם כמספר רמ\"ח מצות, ואם יש אבר שחטא בו ונגזר יסורין על אותו אבר, בזה יתכפר ותתבטל הגזרה ונמצא עשית מצוה בכחו ימצא חיים בכל איבריו, וזהו כונת שלמה המלך ע\"ה באומרו, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. דדרשו רז\"ל למוציאיהם בפה, ירצה העושה התורה בכחו להוציאה בפה, גורם לכל בשרו מרפא, שהקדושה נכנס בקרבו ומתרפאים כל איבריו אם חטא באיזה מהם.",
+                "יח' יתרחק אדם מעצלות בכל דבר וענין, כדי שירגיל אל הזריזות להיות מוכן וזריז לעבודתו יתברך, כי עצלה תפיל תרדמה במצות בוראו, ולהפלגת גודל הגנות של עצלות אפילו בדברים הגשמיים, אמר שלמה המלך עליו השלום, אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. ירצה ראה דופי העצלות עד כמה מביא לאדם להכביד איבריו כמת, כשהבן משכיל אוצר בקיץ, דהיינו בסוף הקיץ שמאסף פירות האילן, עדיין הבן מביש נרדם בקציר שהוא בתחילת הקיץ, שעדיין לא קצר תבואתו.",
+                "יט' יראה האדם במעשיו של רשע, כמה מהדופי יש בהן, שאפילו הוא בעצמו מודה ומעיד שמעשיו מגונים הם, אלא שאין יכול להסירם כיון שהורגל בהן, כאדם שלמ[ו]ד לאכול סם המות מילדותו, עד שהורגל בו מעט מעט ונעשה בו טבע, שיום שלא יאכל אין דעתו מיושב עליו, ואף על פי שיודע ומודה שהוא סם המות, אלא שהרגלו גורם לו, וכיון שכן בראות כל אדם שאפילו הרשע מודה בדופי מעשיו, איך ישמע לקול יצרו הרוצה הרגילו בהם, וזהו דקאמר שלמה ע\"ה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וי\"ו שבושבע מושך עצמו ואחד עמו, כלומר שש הנה שנא ה' שהם עינים רמות וכו' וידים שופכות דם נקי כדמפרש ואזיל השש האמורות, ושבע שהיא משלח מדנים בין אחים, תועבת נפשו של רשע, אלא כיון שהורגל בהן, אינו יכול לעזוב הרגלו, אע\"פ שמכיר ויודע בדופי שבהן.",
+                "כ' יתן אדם נגד עיניו תמיד חמלתו של הקב\"ה עליו, שמצטער כביכול בצרתו על משפטי הדינים המעותדים לבא עליו כפי חיוב הדין, וכביכול אומר קלני מראשי קלני מזרועי. ואע\"פ שאינו מגיע לו כלום מצדקתו של אדם או מרשעתו, דכתיב אם צדקת מה תתן לו, עם־כל־זה מצטער על צרת הרשע ומשמח בטוב הצדיק, וכיון שכן, איך יחטא האדם לפני אלהיו אשר כמה צער מצטער כביכול בעבורו, וזהו דקאמר שלמה המלך ע\"ה, שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. שלכאורה נראה פסוק זה משולל הבנה, שאין שום שייכות רישא לסיפא, אמנם הכוונה שאול ואבדון, שהוא גיהנם מוכן למשפטי הרשעים, הם נגד ה', ירצה נגד רצונו, כי הוא הוי\"ה בעל הרחמים, מצטער בצרתם של רשעים, ומזה הטעם אף וחימה יש לו, כביכול כשיש שני לבות לבני אדם, שהם יצר טוב ויצר רע, דרצונו שיהפך האדם יצרו הרע לטוב, כדי שלא יגיע לו שום נזק משום שמצטער מנזקו.",
+                "כא' יחשוב אדם בעת שבא לחטוא, כי לא לעצמו בלבד גורם רעה, כי גם לבניו גורם, ובראות כן יתגדל בעיניו צער בניו ויצטער וישוב אחור מלחטוא, שאדם מחבב לבניו יותר מגופו כנודע, דלזה כתוב והאלקים ניסה את אברהם, ולא קאמר ליצחק, לפי שיותר היה מרגיש אברהם מצער יצחק, ממה שהיה מרגיש יצחק בעצמו, ונמצא שהנסיון הגיע יותר לאברהם מיצחק. באופן שבהיות משים אדם נגד עיניו שעונו נופל על בניו, חושך עצמו מלחטוא. ורמז לדבר פוקד עון אבות על בנים וכו'. פוקד מלשון כי יפקד מושבך. ירצה חושך ומונע עון האבות, שלא יעשו אותו משבר על בנים, כלומר כדי שלא יפיל עונו על בנים, ולחמול אדם על בניו מונע עצמו מלחטוא.",
+                "כב' יחשוב אדם כשמוציא הוצאות לדבר מצוה, שמוציא פרוטה כדי ליקח דינר, שאז יעשה המצוה באהבה רבה, כי באמת כך היא המדה כאמרם רז\"ל, אדם נותן לעני פרוטה, הקב\"ה נותן לו פרוטות. וזהו רומז שלמה המלך ע\"ה בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, כלומר במקום שתים ימצא שלש, במקום צדקה וחסד ימצא שלשה חיים וצדקה וכבוד, בחיים כולל כל הטובות, ובצדקה כולל כל הגבורות, שמחיה מתים בצדקתו ומקרב גאולת ישראל, דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא. ובכבוד כולל כל המעלות, כי למי שמכבדים אותו נותנים לו כל מיני מעלה.",
+                "כג' ייסר אדם בניו ובנותיו מקטנותם להדריכם וללמדם דרכי השם, ואל יאמר כשיתגדלו יעזבו מדותם הרעים, כי כיון שמרגיל בהם, נעשה לו טבע שני, ושוב לא יחזור ממדותיו הרעות ומדרכיו המקולקלים, וזהו שרמז שלמה המלך ע\"ה באומרו חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הכוונה אל יעלה על דעתך בן אדם, להניח לנער שיעשה מהרעות ממה שלבו חפץ, באומרך כשיתגדל יראה בגנות המעשים ויניחם, דע באמת כי גם כי יזקין לא יסור ממנה כיון שהורגל, ושיעור הפסוק חנוך לנער על פי דרכו, ותראה כי אף שיזקין לא יסור ממנה, וכיון שכן אל תבטח להניח בנערותו בדרכיו, אלא מיד שבט מוסרך עליו. ועוד אם הנחת אותו לעשות כל רע, סוף שישנא אותך והדבר בהפכו, וזהו כוונת פסוק חושך שבטו שונא בנו. כלומר לבסוף בנו שונא אותו על שלא ייסרו בקטנותו, אמנם ואהבו בנו כששיחרו מוסר.",
+                "כד' אם ראה אדם שיסורים באו עליו, לא נשאר מקום בגופו שלא נלקה, אל יבעט מתוך צערו, לומר אעשה מה שלבי חפץ, כי הנה עתה לא נשאר מקום פנוי בגופי שיביא עוד יסורין, כי יכול להכביד יסורין שעליו או להביא על ממונו ועל ביתו ועל ארצו. וזהו שמתרעם הפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. מכך רגל ועד ראש אין בו מתום וכו' ארצכם שממה. הכוונה אמר הקב\"ה בכל איברים הכיתי אתכם אולי תשובו, ואדרבא על מה תוכו עוד, ויתר מפעמים אחרים תוסיפו סרה באומרם כבר נלקה כל הגוף ואין לו מקום להביא עליו מכה אחרת, שהרי כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה וכו'. ואם־כן על איזה אבר יביא מכה, על ארצכם ועל עריכם ועל אדמתכם. וזהו ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו'. ועל־ידי כך אתם מתים בפחי נפש, לכן כראות אדם ריבוי היסורין באים עליו, יפשפש במעשיו ויתחזק בתשובה, לא יעלה על דעתו מחשבות הרשעים, כי ימות באין משפט, וברוב אולתו ינחול גהינם.",
+                "כה' יתרחק בתכלית הריחוק על להיות מקנא בהצלחת הרשעים בכל משלח ידם, וחביבים בעיני ההמון נשים וטף ורשעים כמותם, שקנאה מביאו לבעוט בכל מה שטרח כל ימיו מתורה ומצות, לבחור הדרך הרע אולי יצלח, גם לא יפתהו יצרו לומר הנני יושב עמהם ואיני עושה כמעשיהם, רק להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, שכך דרכו של יצר הרע להתחיל בדרך היתר ולסיים באיסור. וזהו שאמר המשורר דוד המלך ע\"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כלומר הלך בתורת ה', ואשריו לו שלא פיתה אותו יצרו הרע, לעמוד בדרך חטאים ולישב במושב עם לצים, להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, אף שלא היה עושה כמעשיהם, כי אם בתורת ה' חפצו דווקא, ואפילו בדוחק ובצער סופו להצליח ולקיימה מעושר, שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים שהצלחתם תתהפך כמוץ אשר תדפנו רוח, וכן הזהיר שלמה המלך ע\"ה (משלי סי' כ\"ג) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאוו להיות אתם וכו' כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה. בחכמה יבנה בית ובתבונה יכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. הכוונה לומר אל תקנא באנשי רעה, כי לא יפול קנאה כי אם בראות בהם מצליחים, ועכ\"ז אני מזהירך שאל תקנא באנשי רעה, וגם אל יעלה על דעתך להשתתף עמהם באומרך ואיני עושה כמעשיהם, ואל תתאו להיות אתם בחברה, שאדרבא יגיע לך הפסד לא ריוח, כי כל מה שמבטיחים לך הבל יפצה פיהם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה, לכן החזק במוסר אל תרף, משום כי בחכמת התורה יבנה בית, ובתבונה של תורה יתכונן, ובדעת תורה ומצות חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, לכן אל תקנא לבך בחטאים מסבת הצלחתם, כי הבל הוא ובזמן מועט, כי יש אחרית לרשע וצדיק פרוח יפרח כו'.",
+                "כו' ישים נגד עיניו יומם וליל, מאורעות הבאות על האדם מענין גילגוליו, ובזה יכיר מהותו וישפיל קומתו ויכיר שפלות ודקותו. והנני משים נגד עיניך כמה דברים שמתגלגל בהם נפש הרשע למען זכור תזכור שלא לחטוא להנצל מהצערות האלו, כתב בכוונות האר\"י זצ\"ל דף כ\"ז ע\"א המשמש מטתו לאור הנר, מתגלגל בשעיר עזים. המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה. שופך דמים מתגלגל במים, וסימן על הארץ תשפכנו כמים.",
+                "גם מי שעונש עונו חנק מתגלגל במים. הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים שטוחנין על ידי המים ושם נידונים שניהם האיש והאשה. מדבר לשון הרע וכיוצא מתגלגל באבן דומם. מאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלי אילן והרוח בא ומגלגלתו והוא צער גדול. מי שלא נטל ידיו גם־כן מתגלגל במים, וזה הוא סוד \"אזי עבר על נפשנו המים הזדונים\". גם מי שאינו מקפיד בברכת הנהנין, מתגלגל במים. משכב זכור מתגלגל בארנבת שהוא אנדרוגינוס ובאים זכר על הזכר. ובספר נשמת חיים במאמר ד' פרק י\"ג דף ק\"ס ע\"ב כתב משם הרקאנטי שמביא בפ' נח ובפ' שמיני ז\"ל: ויש מהמקובלים אחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו שאם עשה אדם עבירה יתירה על זכיותיו, יתגלגל בבהמה טמאה, וזהו \"וגרה אינה מעלה טמא הוא לכם\", מי שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה גרה על זכיותיו, מתגלגל בטהורה, רק אם חטא בע\"ז בג\"ע וש\"ד באלו הג', אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה, וזהו סוד שפן גמל חזיר, ובפ' קדושים כתב ז\"ל: כבר הודעתיך סוד הבהמות טהורות וטמאות, וקצת חכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתגלגל בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים, ולזה רומז \"ולא תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש\", שבודאי יוכל אדם לשקץ נפשו בהם, וזהו \"ויקוץ בם\", ואמרו ז\"ל בעונש הבא על חמותו סופו להתגלגל בחסידה וחברותיה יהרגוה. הבא על דודתו סופו להתלבש בכותית ותתגייר, וזהו דודתך כלומר שסופה לשוב לדתנו ולתורתנו. הבא על אשת אחיו סופו להתגלגל בפרד, שנאמר \"ועיר פרא אדם יולד\" על שהפריד הבנין של מעלה. הבא על א\"א יתגלגל בחמור, וזהו סוד \"כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו\". הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית. הבא על הבהמה יתלבש בעטלף כי נתעטף בדבר עבירה. הבא על הכותית יתגלגל בקדרה יהודית, שנאמר \"וחייתם בקדשים\". הבא על הנידה יבא בכותית המשמשות מטותיהם נדות, כי כיון שעבר אדם עבירה ושינה בה הותרה לו. הבא על כלתו יתגלגל בפרדה, הבא על שתי אחיות יתגלגל בקדשה כותית שיבואו עליה שני אחים, הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל, וזהו שנאמר \"גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי\", שארו זו שאר אביך היא, והנה הוא חצוף בעריות וסופו להיות צנוע כגמל. הבא על אמו יתגלגל בחמירתה, וכלם דוקא אם לא שב בחייו, וכן אמרו שזהו סוד מה שאמרה תורה איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז ואל פתח מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך\". ורמז לדבר \"אדם כי יקריב מכם\", כי לפעמים המקריב נפש בהמה עמה מקריב נפש אדם, זהו סוד \"אדם ובהמה תושיע ה'\", לכך נצטוינו בשחיטה, ובסכין בלי פגימה, כי מי יודע אם גלגול מבשר אחיו כשיש שם גלגול נפש, וזהו סוד לא תאכל הנפש עם הבשר, ואמרו שבגלל הדבר הזה אמר דוד המלך ע\"ה \"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי\", והקב\"ה רצה להראות לכל אדם דוגמת גלגול מאדם אל הבהמה, בגדול שבמלכים אשר מלך בכיפה, הוא נבוכדנצר הרשע שבעוד חייו חיותו, הורידו מכסאו והשליכו לשדה, והיה הולך על ארבע כבהמה ונדמה לכל הבהמות כבהמה, יען שלח לשונו ודיבר נגד עליון, ואחר כל קצף הזמן אשר קצף בו, חזר והודיעו שהוא האלהים, כדכתיב \"ולקצת יומיא וכו'\", ובזה נראה לפרש פסוק \"לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע\", ירצה בעבור התאוה שמתאוה האדם בעשיית העבירות, יבקש נפרד, שמפריד עצמו מאדם לבהמה, שמתגלגל בבהמה חיה ועוף ושקצים ורמשים, וזהו \"בכל תושיה יתגלע\", כי בגלגולים נחלש ומתיש כח נפשו החטאה, וכמו־שכתבו המקובלים ז\"ל, שאע\"פ שכשמתגלגל האדם בצורת אדם אינו יודע בגלגול ראשון, מכל־מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, יודע בגלגול הראשון ומצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה, הרי מבואר כשיתבונן האדם בכל זה, יהיה לו סייג וגדר גדול מלמרות עיני כבודו, והנה הצגתי לפניך כ\"ו סייגים שהנזהר בהם יסיר מעליו כל סיגים, והם במספר שם הוי\"ה, כי מצד רחמיו המרובים, לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה, ואל יהא אדם קשה עורף לשוב, יסתכל בפרעה שנתקשה ונלקה במכות משונות עד שהוצרך בעל כרחו לשלוח לישראל לרע לו, שרדפו אחריהם ונטבעו בים סוף, לכן אל תהיה כפרעה וכל עדתו, אלא שוב מיד אל אלהינו כי מרבה לסלוח, ועיין ברוקח באורך תיקון על כל עבירה.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תעורר <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יעמוד <b>ה</b>מבין, לעורר את נפשו שידבר אל גופו וגופו ידבר עם יצרו.",
+                "וכה יאמר הנפש לגוף: גוף גופי הלא תדע רדיפת מצעך בקבר רימה, וכסותך תולעת, וכסת שתחת ראשך גוש עפר, וכיון שכן למה תרבה במאכלים להרבות בשרך להכין מטעמים לתולעים, ולמה תכין בגופך משכנות לנחשים ובתים לשרפים וחדרים לעקרבים ועליות מלאות כל טינוף לזבובים, ולמה את בונה מעיין מדמך להשקות כל שרץ על הארץ ונהרי נחלי מהתכת חלבך למצוץ מהם צפעונים, וחלונות שקופים אטומים מנחירי עיניך את פותח לחולדה פתוחות לחשך ואטומות לאור, ולמה אתה מעמיד עמודי מעצמות ארכבותך וזרועך להסתופף תחתיהם עכברים ומצלעותיך את כורת לוחות לישיבת צפעונים וגרונך מעפר לפתנים, ואזנך פשפשים ליתושים ופיך בית שער לכל זוחלי עפר ומעורקיך וגידיך את עושה חבלים לגררך לבור שאול ולטיט היון, ולמה את עושה צפורניך קרדומות לחתוך בהן עצי יער, להכין לשרפתך בגהינם, ופניך מאכלות לנקר בהם חלודת עונותיך ואצבעותיך יתדות לבקע כריסך לפלוט חוצה צואת פשעיך ולבער משם אשפתות זבליך אשר הרבת בריבוי מאכל תענוגי זנותיך, ולמה את מכין לשונך להיות חץ לזרוק בך לפלח כליותיך למה לא תחמול עלי, ולמה לא תרחם על צלם דמותך. עד כה יאמר ועד כה ידבר הנפש לגוף הנגוף.",
+                "והגוף ידבר עם יצרו וכה יאמר לו: מה לך יצרי תרדפני, ולאויב לך תחשבני, דע כי לא תהיה תפארתך מודעת ומפורסמת בדרך אשר תלך להלחם בי, שאתה אש לוהט ואני מוץ יסוער מגורן בכל עת, היתפאר האש באכול מוץ וקש, אתה רוח רעה חזק מאד ואני עשן מארובה הולך ואין חוזר, עוד היש לשבח לרוח חזק מפזר עשן. אתה ים סוער בזעם ובחמה, ואני קליפת אגוז או לוז וערמון בתוכה, שהוא דבר מה, היתפאר ים סוער שטבע קלפיה קטנה. אתה גלגל כולו ברזל בלא עץ ואני עפר דק ויבש, היתפאר גלגל ברזל לפרק עפר יבש. אתה גרזן חד ואני עץ נרקב ענף ושורש יחד. היתפאר הגרזן לחצוב עץ אכלו עש. אתה פטיש החזק משבר סלעים, ואני רך כמהין ופטריות, היש לשבח לפטיש המשבר כמהין, אתה מזויין בכל כלי זיין ואני חלוש וערום ובידי אין, היתפאר המזויין שנצח ערום וחלש. אתה נחש ממית ואני יונה הומיה, היתפאר נחש שנשך יונה חלושה. אתה ארי נוהם ופוסח ואני גדי נוסע, היש לשבח ארי טורף גדי. אתה נשר מתעבר ושוסע ואני צפור קטן וצולע. היתפאר נשר הורג צפור צולע ונשבר. אתה מלך זדוני ואני אביון ועני, בושת למלך להיות כועס על דל והלך. אתה זקן כועז ומתעבר ואני ילד הולך ועובר וכי ראוי שישוה זקן מלא דעת לדבר עם תינוק מוחו דק כדלעת. וגם עם אנשים גדולים אין לך לדבר כיון שסופו תאכלהו תולעת, לכן יצרי אע\"פ שאתה שנאתני, אני אהבתיך לתת לך עצה לבל יגיע לך בושת וכלימה מכל הצדדים, כאשר יעצו מלכות הנשים לאלכסנדרוס מוקדון כשהלך להלחם עמהן, אמרו אם אתה נוצחנו, מה גדולה מגיע לך לנצח נשים, ואם אנו נוצחים אותך, עוד כל ימי הארץ לא יהיה לך שם במלכים, ושמע לעצתם ונתרחק מלהלחם עמהן. גם אתה יצרי תן דעתך והתרחק מעלי כי לא תרויח כלום להלחם בי, שאם את נוצחני אין לך שום התפארות לנצח מוץ ועשן וקליפה דקה ועץ נרקב ועפר דק וערום וחלוש ודל והלך, ואם אני נוצח לך תכסך בושה ותלבשך כלימה ואל תבטח שאין החלש ממית את הגבור, דע מאמר רז\"ל במסכת שבת פרק המוציא {{צ|דה' אימות הם: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע על ארי (היא חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול וממנה מתפחד הארי), אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על עקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כלביא על לויתן (כלבית שרץ קטן), מאי קרא \"המבליג שור על עז וכו'\". הרי לך דברים קטנים וחלושים ממיתים גבורים גדולים וחזקים, וגם אתה כאחד מהם, וכמו שאמר רב עמרם ליצרו כשנצחו \"אתה אש ואני בשר, ויכול הבשר לדחוף האש\", כנודע מרז\"ל ואם תרצה עוד איעצך לטוב לך, שתתחבר ביצרי הטוב להיותכם שופתים כשבת אחים גם יחד לעבוד לבוראנו יוצרנו וגואלנו, שאף שלפתות צווך, גם בשותפות זה ירצך, ושמוע זו ישכון לבטח ושאנן מפחד פתאום.",
+                "ומצאתי בספר באר מים חיים מענין הפטירה, וראיתי לכותבו כאן לחבר את האהל מהדברים המכניעים לבו של אדם לקנות יראה ואהבת המקום, וז\"ל \"הקבצו ושמעו בני יעקב, שנקראים בשם ישראל, שמעו והאזינו ואל תגבהו והתמהמהו ותמהו, השבעתי אתכם לטוב לכם, האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם, מי האיש הירא ורך הלבב, אל יהיה שובב ילך באור ה' בעודנו עמו. בטרם בא יומו. וישוב לבית עולמו. פן ימות בימי עדנה. ולא ישיג ימי זקנה ואיש אחר יקח את כל אשר אתו וישלח בעמל ידו ולא ירד אחריו כבודו ולא יועיל בבניינו. ולא יצליח בקנייניו יעזבוהו רעיו ונאמניו. ולא יעזרוהו בניו. במותו בצאת נשמתו הם ישנאוהו. ולאויב יחשבוהו. ומתוכם ינידוהו ומבית יוציאוהו ועל לוח יסבלוהו ועל כתף ישאהו ולמקום ציה יוליכוהו ולמאה לארץ יורידוהו ובאבנים יסובבוהו, ושם יחיד יניחוהו וישכחוהו ולא יזכרוהו, והוא שוכב לבדו לא יהפך מצדו אל צדו ולא יריח באפיו באשו ולא תראנה עיניו. בהשתנות פניו ואזניו תחרשנה. וטוב להם שלא תשמענה. קולות התולעים בקרבו עולים ויורדים בו, שותים דמו ואוכלים חלבו ויכרתו עורו וימלאו גרונו וישתקשקו בלשונו על פיו יצאו ועל פיו יבואו וכלו כרקב יבלה, נמשל לאבן דומה ולא ידע מאומה, זה חלק ילוד אשה מכה אנושה. ישנה ולא חדשה. ככה משפט הראשונים וכן יקרה לאחרונים. כנערים ישישים. כאנשים כנשים. כאביון כמלך. כעשיר כהלך. כנכבד כנבזה. כשמן כרזה. כמות זה כן מות זה. איפה חכמי הנבונים אשר היו לימים ראשונים. בבוא פקודתם. נבערה תבונתם. איפה הגבירים. אנשי השם הגבורים. על מרכבות הולכים, יצא דבר מלכות מלפניהם. ויעשו רצונם בכל מחניהם יחד על עפר ישכבו. ואל עפר שבו. זאת אחרית בשר ודם. וזה סוף כל האדם מרעה אל רעה יצאו. וערומים ילכו כאשר באו. מהבל לאבל משבר לקבר. מנגע לפגע. מחולי למות. מלילה לגיא צלמות. מעצבון לרקבון. ואין תחת השמש יתרון כי אם חסרון. מלבד לירא את ה' השם הנכבד והנורא שהוא משגב לעתות בצרה. אשר בידו נפש כל חי. אשרי השם את לבו בעוד רוח אלהיו בקרבו לבררה וללבנה ולהשיבה אליו כאשר נתנה. והוא ברוב חסדו יחזיק יד עבדיו לשמור מצותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו\" עכ\"ל.",
+                "ירגיל אדם את עצמו בתפלה זו בכל יום:",
+                "ה' אלקים הפושט יד בתשובה לקבל השבים ומסייע לבא לטהר, פתח ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק בתורתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקם לנפשי להמיתני, אל ימשול בי, ורחקהו ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבי, ותשקיעהו בתוך מעמקי מים רבים, וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטנו, ועשה אשר אלך בחקיך, והסר לב האבן מקרבי, ותן לי לב בשר. אנא ה' אלקי, שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי ותחינתי ובקשתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך, ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי, ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מתחת כסא כבודך ורחמיך וחסדיך, יהיו מליצי לפנים, ושמע תפילתי כי אתה שומע תפלת כל המבקש רחמים ממך, כי מקור הרחמים אתה ואין זולתך מרחם ומושיע, ברוך החונן ומרחם ומושיע חנם.",
+                "ויכוח האדם עם האדמה אשר ממנה לוקח ברוב אונים ואמיץ כח: הפך בשובו אליה יעלה חוח. ארץ ארץ פניך שחורות ודמותך מכוער בגוונו, אין פניך כמעשיך. ואין דמותך כגבורותיך. הנה ממך יוצא וגדל כל מין אילן. בקומה ובצביונים כל אחד במצב ועל כנה בגזרת אל עליון. יושב ברום חביון. יוצאים ומבצבצים ממך פרחים וציצין ומיני בשמים נרד וכרכום קנה וקנמון לפני מלכים לעלות. כל עצי בשמים מור ואהלות ומיני עשב מריח ומסוגל לרפואה. גדל בכל פאה גנות ופרדסים. ויער מגדל עצים במיני פירות מחולפות. במראיהם ובשיעורם ובריחם ובכוונם ובטעמם. ובצורם ומיני שושנים. מינים ממינים שונים. ופירות משובחים זו מזו משונים בטעם לשבח ובריח להלל כלהו ולברך ברוך שברא כל אלו, וברדת הטל על רפידת מצעך לילה ויום תצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ומאכל לאיש נרדם. שוכב על מטתו בטל מעבודתו ומתרבים ונובעים ממך נהרי נחלי מים יפים מים צנונים ומעין גנים ברא מים חיים לנפש עיפה להשיב ולהחיות בהם נפש כל חי. וממך יוצא המשי וכל הכנת המלבושים. מלכים ושרים עליהם להשיב. לכסות בשר ערוה לכבוד ולתפארת. וממך כל אבן יקרה זכה וברה נופך יהלום וספיר. וכסף וזהב אופיר. כלל הכל ממך כל חמדה יוצא ובך כל איש חפצו עושה. ובראות כי כן האמת. ובתוכך נקבר כל מת. השאל ממך שאלות מדוע תתהפך מרחמן לאכזר במות אדם מלך ושר. גדול וטפסר. חתן וכלה. ועדה כלה. בהכניסך אכסנייא בצל קורתך למה לא תחמול עליהם וצלמות תכניס בהם. וחתנים וכלות המסתופפים בקרבך בקשוטי פארם. נכמר כתנור עורם. ובמקום רחיצת ידיהם במי וורדים לחלוחית סירחון בהם יורדים. ולבושי פארם בשבתך עמך משתחררים. ומיד מתחבלים. הולכים וכלים. מצנפת שעל ראשם נעשה קרעים מלאה כתמים. מטיפת הדמים תפארת העכסים והשביסי' מתהפכים רגבים גסים ובמקום נטיפות. מיני טנופות. ותחת הרעלות כוס תרעלות. והפארי' והצעדות והקשרים. מלוכלכות ברפש וטיט דרים. ובתי הנפש והלחשים. הפכת אותם לנחשים. הטבעות ונזמי האף. הפכת לחימה ואף. ולמה סדינים וצניפות ורדידים. שמתה תחתם קוצים ודרדרים. ובמקום מחלצות ומעטפות ומטפחות וחריטות גליונים רמה ותולעה פונים עולים ויורדים בהם במקום כיסוי מרוקי זהב שהיה עליהם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, ככה את עושה לכלות וחתנים ולבנות ובנים החביבים והיחידים. נעים ונחמדים. ויונקים שדים. בך רפו ידים: ובמקום יניקת חלב ומיני מתיקה, נפלה עליהם השתיקה וזקן ונכבד בך תכביד אנשי המנוחה קנו בך כאב ולחלחלה ברתת צרורה ושבירה רבה בעצם השדרה כל ריחות וגוונים מתהפכים בך סרחונים. כלל העולה בחיי האדם את טובה ומשכלת. ובמות האדם את מתהפכת ארץ משכלת. השיבני נא על אלו שאלות שממך שאלתי. והדברים אשר חקרתי. כיון שמדותיך להטיב לשמור חיי האדם ולגדלו בכל מיני מאכלים ומלבושים ותענוגים במדת בורא עולם דקאמר תוצא הארץ דשא וגומר. איך ולמה תתהפך לאכזר להאבידו במותו ולהסריח ריחו ולהסיר יופיו ותפארתו ובגדי חמדתו כי לבי בוער בקרבי לדעת זאת, כיון דגמירי לן דטבא לא חוי בישא.",
+                "והאדמה תשיב אמריה בנועם דברים: בן אדם שמע בגדולתי וגודל קדושתי, אני אם כל חי הייתי, ממני יצאו כל באי עולם כעולים בסולם ואלי ישובו כולם. כל ימי עולם אני טהורה ומכלה כל טומאה ביד רמה. אין כתם בי, קדושה בקרבי, בי נגנזים כתבי הקדש שבלים, ובי הרבה שבילים, גניזת כלי המקדש והארון ביום אף וחרון, ובוראי שמני פקיד נאמן להחזיר הגופות בכל זמן שיחפוץ להחיותם. ומשאול לעלותם. ואני שומרת מצותי \"תדשא הארץ דשא\" להוציא כל מין על פי מאמרו, ולברך שהכל נהיה הדברו בי נגנזים הגופות הקדושיםף בצביונם ובתואר יופים יושבים כחיים ממש, שוכבים במשכנים ואינן משתנים. ובשפתותיהם שונים כמעשיהם בחיים חייתם. בהיותם במושבותם. יעיד עלי תנא וגדול מעוז ומגדול. רבי בנאה הצדיק שלא הוציא זמנו לריק. ובא למדוד מערת שוכני חברון. בזריזות ולא בשברון וראה לאבות במערה. ברוב אורה. וגלגל עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ופניו כשושנה אדומה. עוד תוספת נמצא בי, ממני לוקחים עפר לכסות דם עוף וחיה ולהשקותו לסוטה לבער יונה פותה. ואם הקב\"ה קללני \"ארורה האדמה\". לא בי מצא דבר מה. כי הנחש הרשע גרם על אשר עם חוה נתן ונשא. והוא עונו ישא. כי שם מות בקרבה. ובהדי הוצא לקי כרבא, ובהיות כל זה ששמעת. למה בי עון שמתה. שאני מכלה הגויות. כעדות כל פיות. שקר מעידים. כמנהג כל זדים. כי הם המלכים (נ\"ל דג' המלחים, והם נוהגי הספינות) עצמם, כי העולם אשר הלכת עליו בחיים חייתך דומה לספינה בלב ים בגלים ודכים. והדרך אשר הלכת בו. אבדון נתיבו. ומלאת את הספינה משאות גדולות מטומאת רשעתך. ומשקים מלאים מחלאת זדוניך ונכנסת עם כל זה על כני. וטמאת את משכני. והסחורה שהבאת עמך מלאה הספינה גפרית ומלח ותצא אש משם ואילך, עד שהגיע אצלך. ועל עשנו ונשתחרר פניך והאש תתיך חלבך ודמך ונקרש כטיט וירם תולעים ויבאש ונפסד בגי חמדתך, נמצא את הגורם בנזקך ובחורבן גופך. ומה עלי תרעומתך, הישר דרכיך. ובבואך בקרבי תשוב לימי עלומך. כחתן שוכב על מטה חמודה. ישן וחולם כיושב בתוך קהל ועדה. במיני עדונים וקול נגונים. לכן בן אדם עצתי קח, טהר מעשים וכשיאמרו לך קרב הלום. תשכון בקרבי בשלום. הבט וראה ישראל כשהיו במצרים בלא תורה ומצות היו טבועים בכובד השעבוד בחומר ולבנים דחופים וסחופים ויהי בשלח פרעה את העם ונקרע לפניהם הים. ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. ונתקדשו בתכלית הקדושה, זכו לבא להר סיני וקבלו אש דת. והיו אוכלים המן לחם הנבלע באברים וקנו מדריגת הרוחניות, וכשמתו לא שלט בהם רמה ותולעה ולא כהתה עינם ולא נס ליחם והיו פניהם אדומים כי לא נשתנה תואר צלם דמות תבניתם. דומים כשוכבים על מטתם כדאמרינן בפרק בבא בתרא פרק המוכר את הספינה, אמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טעייא, תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי' (שהיו שוכבים בפנים צהובות כשתויי יין) וגנו אפרקיד (פניהם למעלה) ע\"כ. הרי בן אדם, שאין הארץ מבלה ומכלה גופות הקדושות, רק ברשעים שוטל הריקבון והכליה מסבת טומאת חלאת עונותיהם. שמכניסים עמהם. וזהו הגורם להם כליון חרוץ, נמצא הם מכלים ומבאישים את עצמם ולא אני כי האדמה ברא הבורא לא להמשיך ממנה רעה. כלל העולה שהאדם בידיו גורם מיתה או חיים לעצמו. עד כאן תשובת האדמה. לאדם אשר להבל דמה. ומייעצת ומדרכת לתת חיים להולכים בה.",
+                "ואני המחבר הנני מציג לפניך צוואת של רבי אליעזר הגדול זלה\"ה להורקנוס בנו, להדריכו בדרך הטוב והישר הנקרא אורחות חיים, ובעבור היותם דברים מזוקקים ומתוקים מנופת צופים יקרים ונחמדים מפנינים ומכל חפצים, אייחד להם פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>צדיקים <b>ו</b>יגילו <b>ה</b>חסידים אשר מניחים אחריהם דברים שבהם ידע ויכיר האדם לעבוד לבוראו, הביטו וראו רבי אליעזר הגדול ז\"ל מה שצוה להורקנוס בנו, להאירו בדרכי קונו וכיון לזה סמוך למיתתו, כי הדברים אז מתפעלים לשומעיהם עוד, כיון דשכינה למעלה ממטתו של חולה כאמרם רז\"ל, ולמד כן מיעקב בחור שבאבות שצוה לבניו סמוך למיתה מהטעם הנזכר. והקדושים שבכל דור אחזו דרכו.",
+                "אמרו, כשחלה רבי אליעזר הגדול ז\"ל, נכנסו חכמים אצלו, כיון שראה אותם אמר, תמה אני על חכמי הדור אם ימותו מיתת עצמם, אמרו לו רבי למה, אמר להם מפני שלא שמשתם אותי, לאחר כך נכנס רבי עקיבא בר' יוסף, אמר לו מפני מה לא באת לשמשני, אמר לו מפני שלא היה לי פנאי, אמר לו עקיבא תמה אני אם תמות מיתת עצמך, באותה שעה נתחלחלו אבריו של רבי עקיבא ונמס דמו בקרבו, אמר לו רבי, מיתתי מאי, אמר לו שלך קשה מכלם (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה) אמר לו רבי למדני, באותה שעה שנה לו שלש מאות הלכות פסוקות על בהרת עזה כשלג (בהלכות מראות נגעים). קרא להורקנוס בנו וישימהו על צד ימינו, בכה רבי אליעזר ואמר, בני עד היום הייתי מתנהג עמך ברוגז ולא הסברתי לך פנים כדי לכוף אותך ביראת קונך, ועתה בני הנני הולך בנועם ה' והדרו, בא ואלמדך אורחות חיים: פתח רבי אליעזר ואמר, ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'. בני שים נא כבוד לה' ותן לו תודה, וזכור כי מחומר עשאך והוא הוציאך לאויר העולם וכוננך בעצמות עצם אל עצמו, והכניסך בעולם הזה, ואתה לא הכנסת בו, כי הוא אינו צריך לך ואת צריך לו. בני, אל תאמן בעצמך עד יום מותך, הלכתא כרבנן הלכתא. אבל אל תאמן עצמך בשלות גופך בעולם הזה. כמה שכבו על מטתם ולא קמו. כמה שכבו על מטתם שמחים וטובי לב וקמו בחלאים רעים, כמה שכבו על מטתם בריאים וקמו במכאובים רבים. בני הוי זהיר להתאבק תמיד באבק עפר רגלי החכמים, ואל תסמוך על דעתך ואינך רשאי לומר קבלו דעתי. בני, ירא את ה' אלהי אביך ועבדהו, והוי זהיר בקריאת שמע של ערבית ובתפלה של שחרית, כמו־שאמר דוד המלך ע\"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. כמו שתקנו אבות הראשונים. ותפלת ערבית שים תחלה לכל התפלות, כי יעקב אבינו תיקנה, והקב\"ה עשאו ראש לכל האבות, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. בתחלה הזכיר שמו הקדוש עליו, ואח\"כ אלהי אברהם ואלהי יצחק. בני תהא קל כצבי, ואל תהי עצל לקרוא קריאת שמע בעונתה, ואל תעכב אותו לשיעור דרבנן, כי הזריזין והזהירין מקדימים למצות, וכל הקורא קריאת שמע בעונתה נותן כבוד לבוראו. בני הוי זהיר בקריאת שמע שעל מטתך, ולקדש עצמך ולברך לבוראך, ושכבת וערבה שנתיך ולאחר שתקדש עצמך בזה, אל תספר בדברים בטלים ואל תספר עם אשתך בדבר אחר, הואיל וכבר קדשת עצמך בקדושת קונך, כי נשמתך תעלה ואינך יודע היאך יקבלו לעמוד לפניו, והקיצות היא תשיחך. בני, הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם ונשמתך עולה באותה שעה, אם תזכה תכנס ביניהם, ואם לאו ידחו אותך לחוץ. בני, כשתעור תשנתך בחצות הלילה, אז תספר עם אשתך בקדושה ואל תנבל את פיך אפילו דרך שחוק, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון על שיחה שבינך לבין אשתך ובהקיץ משנתיך אל תפנה לבך בהרהורים רעים, כי ההרהור מביא לידי מעשה, הנה מה טוב ומה נעים כשהקב\"ה נכנס עם הצדיקים, שתהיה מצוי בתוכם למשוך חוט של חסד עליך להיות גורלך עם הצדיקים בגן־עדן, ואם תזכה ותהיה עמהם אשריך וטוב לך. הוי זהיר בכלי של מים סמוך למטתך, וכשתקום בבקר אל תקח חלוק ללבוש קודם נטילת ידים, לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו, כי רוח הטומאה שורה על הידים ואל תעביר אותה על עיניך, פן יכשלו רבים במראית עיניך כי אין ברכה שורה בראיית עין שקבל טומאה, ואי עביד להסתכל בשונאו, שונאו נמלא ואוהבו נכשל. הוי זהיר לנקות גופך ולפנות דירת נפשך שלא תשקציה ואל תגרום להיות נמאס. בני הוי זהיר בנטילת ידים, כי נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם, וכל המזלזל בנטיל תידים, הרי זה מנודה לשמים, וכל־שכן שאין לו חלק לעולם הבא. וכשתרחץ ידיך זקוף אצבעותיך למעלה וברך ליוצרך ואל תברך עד שתהיו הידים נרחצות, כי אסור להזכיר קדושת שמים בלכלוך הידים כשהם מזוהמות, ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. בני, אל תלבש בגדיך בלא ברכה, כי כשם שנהנה האדם לתת אוכל לנפשו וצריך לברך, כך צריך לברך על הנאת המלבוש בכל עת שלבש, ומי שלא ברך על מלבושיו, ילבש ברימה וגוש עפר בקבר, וקשה אותה רימה כמחט בבשר החי. בני הוי זהיר להתעטף בעטיפת מצוה (טלית מצוייצת), כסוי מצוה על גוף צדיק ינוח, וכל מי שאין לו כסוי מצוה על לבושו בגופו, קרא לבושו בגד בוגדים בגדו. כי מעיד עדות שקר בעצמו. בני הכון לקראת אלהיך ושים עטרת תפארת בראשך כשמן הטוב על הראש שהם התפילין, שם יוצרך ולוית חן הם לראשך, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וקשור על זרועך חותם תבניתו, הוא מראה דמות כבוד ה'. בת קול יוצאת בכל יום ואומרת, הכירו נושאי כליהם, שלשה מלאכים הולכים לפני האדם באותה שעה ומכריזין ואומרים תנו כבוד לדיוקנו של מלך ששכינת אל על ראשו. ואומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. בני אל תשכים בבית חבריך להזכיר עליו שם שמים לברכו, כתיב תחת שלש רגזה ארץ. ואחד מהם שפחה כי תירש גבירתה. וכל המברך נשמת חבירו קודם ברכת השם, מוריש לשפחה ירושת הגברתה.",
+                "בני, הוי זהיר שתהיה מי׳ ראשונים בבית הכנסת, להיותך נוטל שכר כנגד כולם, כנגד כל העשרה, כנגד כל הבאים, הלכתא כרבנן הלכתא. אלא נוטל שכר כנגד כל העשרה, וכל אחד מי׳ הראשונים שכרו כנגד כולם, והם כלל מאה. וזהו שנאמר \"ומשחרי ימצאונני\". בב׳ נונ״ין, אשרי הנמנה מהם. בני, כשתכנס לפני בוראך תכנס באימה וביראה, וכשאתה מתפלל, דע לפגי מי אתה עומד. בני, כל עצמותיך תרגיש לקדיש ובקדושה בכח גדול לכוף יצרך אצלו, משום כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני מחזק ממנו. ומשום תנו עוז לאלהים. למנצח בנגינות. בני, אל תשוח שום שיחה בבית המדרש, והט אזניך ושמע דברי חכמים, ואל תהי בז לכל דבר ואל תהי בז לכל אדם, כי כמה מרגליות ימצא באפקריסותו (בלבושו התחתון, והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו) של עני, אין אדם נכנס בתחומו של חבירו, ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה שחבירו מזומן לחדשו, כי הכל מוכן לפניו מיום שהתורה נבראת. בני, הוי זהיר לבקר את החולה, והמבקרו גורם להקל חוליו, וראה להשתדל עמו לשוב לקונו והתפלל עליו ובא. אל תכביד עליו ישיבתך, כי די לו מכובד חוליו. כשתכנס לחולה תכנס אצלו בשמחה ודבר עמו בשמחה, כי לבו ועיניו על הנכנסים עליו. בני, הוי זהיר בהוצאת המת לקוברו ולהכניסו ביד קונך, כי מצוה רבה הוא עליך, וכל העושה חסד חנם, הקב״ה עושה עמו חסד חנם. בני, הוי זהיר לנחם אבלים ולדבר על לבם כי לא היו ראוים להענש חבריו של איוב, אלא על שאמרו דברי קנטורין ולא דברי נחומים, דכתיב ולא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. בני, טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה לתת מוסר בנפשך ולשפוך דמעות מעיניך, כי כל השופך דמעות על אדם כשר, לא ישפוך דמעות על בניו כשהם קטנים. בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו כאילו קבל תורה מהר סיני, שנאמר ויתן אל משה ככלותו. כלתו כתיב ודאי, יום שנתנה תורה כיום שנכנסה כלה לחופה. בני, הוי זהיר לכבד לעני ולהפיק לו נפשך ולתת לו מתנה בסתר ולא בפרהסיא, והאכילהו והשקהו בביתך והעלי׳ עיניך מלהסתכל בו כשהוא אוכל, כי נפשו רעבה, ותיטוב עליו אוכל. בני, אל תדכא לעני בדבריך, כי ה׳ יריב ריבם, ועון זה גורם לכמה קנטורין למעלה, לגלות חטאיו לרעה, ומליץ לא נמצא עליו, וכל העושה כרצונו ודברים טובים, מונה לו כמה פרקליטין למעלה, וכולם מליצים עליו לטובה. בני, התקן צדה לנפשך, והדלק נר להאיר לפניך, ואל תניחהו להאיר לאחריך, שמא לא יוכלו אחריך להאירו, ואפילו שהוא לאחור, לעולם לא ידליקוהו ותשאר אתה בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (נ\"ל שרמז בזה שיעשה צדק׳ בממונו בחייו שיהיה מאיר לו לעולם הבא, כד\"א והלך לפניך צדקיך. ןלא יניח המעות אחריו, לומר שלאחר מותו, בניו יתנו ממנו צדקה, כי שמא לא יתנו) בני, אל תאטם אזנך מצעקת דל, למען ישמע ה׳ את קולך בזעקתך. כי כל האוטם את אזנו מזעקת דל, גם הוא יצעק ולא יענה:",
+                "בני, בכל תפלתך שים עצמך עני ואביון לפני בוראך, כי כמה הם מקטרגי' עליך כאשר ידע יעקב הענין, ראה שעשו דוגמתו למעלה, מיד אמר ויהי לי שור וחמור. כעני ואביון. ודוד המלך ע\"ה אמר הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני. כיון שעבר היום, ובמקום העניות הכניס עצמו בחסד בוראו, שנאמר לאחריו שמרה נפשי כי חסיד אני. וקיים בעצמך אל תתהדר לפני מלך. בני, הוי זהיר בעונג שבת לפי כחך, ולענגו במאכל ובמשתה ובסעודת הלילה אל תשים עצמך כעני, כי אם יותר מיכולתך, והיזהר בסעודה השלישית, והוי זהיר בדבורך ביום השבת, כי על כל אלה אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בני, אל תכנס לביתך פתאום, וכל שכן לבית חבירך, ואל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי כמה רעות גוררת האימה. בני, הסר כעס מלבך, כי הכעס בחיק כסילים ינוח, ואל זר שורה על ראשם. בני, אהוב את החכמים ורדוף אחריהם והשתדל לדעת לבוראך, כי גם בלא דעת נפש לא טוב. והוי זהיר לתת שלום לכל אדם, ודבר אמת. בני, הוי זהיר להיות צנוע בבית הכסא, ואל תפרע עצמך במקום מגולה, והוי צנוע בדבר אחד. בני, כשתשב על שולחנך לאכול, דע שאתה יושב לפני המלך, אל תהי חצוף ובלען. בני, הוי זהיר במים ראשונים ובמים אחרונים, כי שניהם לצורך, כשאוכלים בני הסעודה ואתה שותה, אל תרים קולך בברכת היין ואל תשיח בתוך הסעודה ואפילו בדברי תורה, והוי זהיר בדברי תורה לומר על השלחן, וכן שלחן שאין עליו דברי תורה נקרא קיא צואה בלי מקום. בני, הוי זהיר כשתכנס לחולה ואין לו, אל תכנס בידים ריקניות, כשיקום הוי מקדים לו המאכל ויחשב עליך כאילו את מקיימו ומשיב נפשו וגמולך ישלם לך נורא. בני, אל תגלה סודך לאשתך, הוי נאמן רוח אצל כל אדם ואל תגלה סוד בריבך עמו, כל־שכן בהיותו בהשקט עמך. בני, הוי זהיר לאכול את העשבים ואל תשאל מבני אדם, וכשתשאל תשאל ליוצרך כי בידו הכל. בני, תבחר מחנק נפשך ואל תצטרך לבריות, והוי זהיר להיות ל ךבנים ולגדל לתלמוד תורה, כי בשבילם תזכה לחיי עולם הבא, והוי זהיר מאשתך מחתנה הראשון (במסכת פסחים אמרי לה משום חשד, ואמרי לה משום ממון, ואיתא להא ואיתא להא). ואל תמנהו אפוטרופוס בביתה ואל תקרב לאשתו סמוך לוסתה והרחק מהכיעור ומן הדומה לו, ואל תלך אחרי אשה בשוק ואל תעבור בין ב' נשים, והוי זהיר שלא תקפיד לחכם שחמתו חמת עכשוב וחמת צפעוני שאין לו לחש, חמתו מות ורצונו חיים.",
+                "בני, אל תלך יחידי ואל תדין יחידי ואל תעיד יחידי, ואל תהי עד ודיין כאחד, כי אין יחידי ודיין זולתי אחד. בני, הוי זהיר מזעקת יתום ואלמנה, כי הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אל תהי להם קובע הואיל והוא קבע כל טוב שלהם, על־כן הוא קובע את קובעיהם נפש. בני, כל חטאתיך שים במשקל ותשובתה במאזנים ישאו יחד, ואחרי כן תן וידוי ותפלה להכריע השקל. בני, התרחק משכן רע ומאדם ששמועתו רעה, כשם שאומרים עליו מלמטה כך אומרים עליו מלמעלה. בני, בנפול אויביך אל תשמח, פן יראה ה' רוחע בעיניו והשיב מעליו אפו. אבל אם רעב שונאך האכילהו לחם. בני, אל תרדוף אחר השררה, כי הכל גזור מלמעלה ולכל אשר יחפוץ יתננה, בכל יום קורא הקב\"ה על זה בעצמו, ראו קראתי בשם. שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. בני, אל תבי כזבוב לחבריך על נגעו, שמניח מקום בריא ושורה על הנגע. כסה לחבריך על נגעו ואל תגלה קלקולו לעולם. בני, הוי רץ לדבר מצוה ולא תהי המצוה קלה בעיניך ואל תאמר זו קלה וזו חמורה, שאינך יודע מתן שכרן של מצות, כל מעשיך יהיו לשם שמים, בני, אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה, ואל תהי ביישן הרבה ואל תחמול על הרשע המקלקל שורות חכמים, אל תהי ביישן הרבה אפילו לשתות מים הנשארים מפיו של חבירך, כי ההבל יוצא מבית חללו ואינך יודע איזה חולי בגופו, בכל דבר הוי ביישן ובמקום דהיזק שכיח אל תהי ביישן. בני, לעולם הוי מנבל עצמך בבית במדרש ואפילו ששחקו עליך חבירך. בני, אל תשב בחבורת האומרים גנאי על חבריהם ובעלי לשון הרע, כי כל הדברים עולים ובספר נכתבים, וכל העומדים שם נכתבים חבורת הרשע חבורת לשון הרע. בני, אל תשתה מים שאולים. אל תאכל מיד כל אדם, הוי משתין בפני מאה ואל תשתה מים בפני אחד. בני, אל תבשל בקדרה שבישל בה חבירך (כלומר שלא תקח אשה אלמנה) וכל־שכן אם בשלו בה שנים ונסתלקו מן העולם, כי כבר מלאך משחית מכיר בה. בני, הוי זהיר באשה שאינה הגונה לך, אוי לו לפוסל את זרעו, אבשלום גרם כמה רעות לישראל, רדף אחר אביו להורגו ושכב את נשיו. אדוניהו אחיו הפליג על המלוכה ובקש לאשת אביו. בני, הוי זהיר שלא תשמש מטתך בשעה שהיא מנקת את בנה ואל תניח בנך בעריסתו יחידי בבית בין ביום בין בלילה. בני, אל תהי ישן בלילה יחידי בשום בית, כי בדברים אלו לילית מזומנת להזיק וכיון שאוחזת לאדם או לתינוק היא מוציאתו מן העולם.",
+                "בני, הוי זהיר לגדל בנך לתלמוד תורה ולא תסלקם ממנה, שכל המסלק בנו מן התורה יסתלקו ימיו מן העולם, מפני שהקב\"ה בוכה עליו בכל יום ויום. בני, הוי זהיר שלא תשתה מים מגולים בלילה כי מקטרגים משתכחים בעולם ובהם נוקשים בני אדם כצפרים בפח. בני, אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב וכל־שכן שלא תישן, ואל תישן לאור הלבנה, ועל־זה נאמר יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ביום מפני קטב מרירי ובלילה מפני אגרת בת מחלת, וכל שכן כשהלבנה בחידושה, ה' ישמרך מלכ רע ישמור את נפשך, השם ישמור צאתך מעתה ועד עולם. בני, אל תאכל בשר שנסנסה בעור שמסתלקת ההבל, בין צלי בין מבושל, ואל תאכל תבשיל מקדרה שלא בשלו בה שלשים יום. בני, הוי זהיר מכל מאכלך לתת חלק לבוראך והחלק שלו הוא של עניים, לפיכך טול מן היפה שיש בשולחנך לתת לקונך, ואל תקלל חרש ויראת מאלקיך. בני, דע כי בטחון הצדיקים הוא הטוב הגנוז מבחר תבל ארצו, והוא מקום גנוז וסתום ואין כל בריה יכולה לעמוד באותה מקום זולתי הרוחות הקדושות הטהורות המזומנות ליכנס לאותו מקום והמקום הוא מטע שעשועיו של הקב\"ה, ונראה קודם שנברא העולם, אינו מן העולם הזה. תם ונשלם שבח לבורא עולם.",
+                "ואלה הדברים שהייתי נזהר בהם אני המחבר, וראיתי לכותבם ומועילים הרבה לכל אדם ובפרט לתלמיד חכם שלא יבא חילול ה' על ידו, בני, הוי זהיר כשתבא בבית חבריך, אל תרים עיניך לראות בכלי ביתו ולא בשום דבר שבבית וכל־שכן שלא תסתכל בפני אשתו ובנותיו, גם לא תשפיל עיניך כל־כך יותר מן הראוי, שגם זו רעה חולה שנראה כערמה שיחזיקוהו חסיד, וכשתאכל על שולחן חבירך, אל תשבח מאכל שאכלת בבית אחר, שנראה שאתה פוסל מאכלו, וכל־שכן שאל תאמר מאכל זו מוטעם וזו לא. אל תבא בבית חבירך יחידי שאם יחסר איזה דבר, אע\"פ שיתביישו לחשוד בפניך, יחשדוך בלבם שאתה גנבתו. בני, אל תשבח אשתך בפני חבריך וכל־שכן בחברת אנשים, פן יבואו לשנאות נשותיהם וא לחשוק באשתך ולהרהר בה. בני, הוי זהיר בבית שאת רגיל ליכנס ותראה נוהגים בתוכה דבר מגונה, תהא מוחה בידם ואל תחניף שהקולר תלוי בצוארך, שאפשר שאינן יודעים בגנות הדבר ולכן עושים ואם יודעים ועושים אל תהיה ממחזיקים. בני, כשתכנס לבית חבירך ואת רואה בו דבר מגונה, אל תיסרהו בפני אשתו ואל תשבח עצמך בפני אשתו במדות טובות שיש בך, שמא תבא למאוס בבעלה ולחשוק בך. והוי זהיר בבית שתרגיל ליכנס אל תרבה בשאלות ואל תשבח להם בפניהם ואל תרבה שיחה עם אשתו ובנותיו וכל־שכן אחרי בעלה, ואם היא מתחלת לדבר עמך אחרי בעלה, תהיה תשובתך לה בקול רם ולא כמתלחש עמה, פן יחשוד בעלה שדבר סתר בינך לבינה. וכשתשב לאכול בשולחן אחד עם הבעל הבית ואשתו, אל תשאל דבר ברמיזות כי אם בפירוש, שקרוץ עינים יתן עצבת לבעלה שיחשוד שהרמיזה היה לדבר אחר עם אשתו. בני, הוי זהיר כשתלך באכסניא, אל תרבה ישיבתך בבית כל היום כי אם בעת האוכל ואפילו בעל הבית בביתו כל היום כלו, שאפשר שרוצה לעשות דבר שלא תדע, וכשמדבר עם אשתו אל תכניס בתוך דבריה, ואם תראה בעל הבית מדבר עם אשתו בלחישה לפניך, ובפרט על השולחן, חקור עצמך אם יש בך דבר מגונה במאכלך ומלחש שתבין ותפרוש ממנה. בני בלכתך באכסניא עם חברים, הזהר להם אם תראו בי דבר שאינו הגון במאכלי או בדברים אחרים אמרו לי להזהיר עצמי ממנו, שאין אדם רואה חוב לעצמו. הוי זהיר באוכלך על שולחן חבריך, אל תספר דופי משום אדם, פן יאמר למחר גם־כן יספר ממני על שולחן אחר. הזהר כשבעל הבית קונה כלים לביתו, כראותך אותם עשה עצמך שאינך יודע שקנאם מחדש. הוי זהיר כראות לבוש חדש על חברך שלא לעשות תמיהות ולשבחו פן יפול עליו כתם או יקרע ויחזיקך לעין הרע ויתרחק ממך לעולם. בני, הזהר עם האדם שנשאת חן בעיניו אל תרבה ישיבתך עמו, וכל־שכן שלא תרבה עמו בשאלות, פן ישבעך וישנאך, וכל־שכן עם אדם שלא נשאת חן בעיניו. הזהר שעם אדם שהוא כבדן, אל תדבר עמו אלא שלום בלבד, פן תבחר מחנק נפשך להנצל ממנו. בני, הזהר ותשמר מלשאול חסד של ממון מנבל וכילי, פן יכלה כחך ותאבד ימיך ולבסוף יעלה חרס בידיך. בני אל תתראה עצמך שבע בפנים רעבים. הוי זהיר מלדבר בדופי שום אדם בחברת אנשים או אפילו בפני א' פן יהיה אביו או אחיו או קרובו ואינך יודע, וביודעך תכסך בושה וישיגך כלימה ואינך יכול לתקן, דכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד.",
+                "בני, הוי זהיר כשמשבחים אותך ומגדלים אותך, השפל עצמך יותר ואל תכניס באזניך דברי שבחם, כי אדם יראה לעין והשם יראה ללבב, ומכיר אדם בעצמו ובפרט שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. בני, אל תזכור אהבת בנים בפני מי שהוא חשוך בנים, וכל־שכן שלא תשחק עם התינוק בפניו, ואם תבין בו שמקפיד שאתה חושדו לעין הרע עשה אופנים שאף שתשחוק עמהם יהיה על אופן מכוער או שיש לו מום באיזה אבר שבגופו, אל תסתכל בפניו ולא באבר שהמום בו. הוי זהיר כשתכנס במקום אנשים, אל תשב במקום יותר גבוה וגם לא על הארץ שהוא יותר שפל, השני הקצוות מורין גאוה. בני, הוי זהיר אם קללך חבריך וביזה אותך, אל תשנא אותו בלבבך, אדרבא עשה עמו חסד בכל אשר תמצא ידיך לעשות לשלם לו הטובה שבא לך על ידו, על ידי שקבלתה בזיונו וקללתו נמחלו עונותיך. בני, כשתלבש בגד חדש בעומדך בפני אנשים כסהו וכל־שכן בפני נשים, כי דבר מהדברים המגונות הבאים מפחיתות הנפש שבו להראות לאחרים כי הוא לבוש שני.",
+                "בני, הזהר שלא ליכנס בבית חבריך בשעת הסעודה, פן תכבד העיניך. בני, הזהר כשמביאים איזה דבר אכילה בפני אדם, עשה אופנים שיבין מהם שמעולם אין רצונך במאכל זה, או עשה אופן שיכיר בך שכבר אכלת כדי שלא תכבד עליו ישיבתך שם, ובפרט אם היא סעודה שאינה מספקת לבעליה. בני, הוי זהיר אם נתתה מתנה לאדם, לא תעבור לפניו גם המקבל לא יעבור לפני הנותן עד יעבור זמן, שלא יחשוב שתעבור כדי שיחזור ויתן, ויבא לבעוט ממתנה ראשונה. בני, הוי זהיר כשתתן מתנה לאדם, אל תביט בפניו פן יתבייש ונמצא במקום מצוה נתתה ממון לקנות עונשים לעצמך. בני, הוי זהיר שכל מצוה שאתה עושה יהיה ראשונה בעיניך שעל ידי כך תבא להרבות במצות, ואפשר שכל רמז זה התחלת התורה בראשית (כלומר שבכל יום יהיה בעיניך כאילו היום הוא פעם ראשונה שלמדת תורה, כמו שלמדו רז\"ל על־פסוק היום הזה ה' אלהיך מצוך). כך פירש החכם השלם ידידיה אבולעפיה. בני, הזהר אם נכשלת באיזה חטא, אל ימעט אותו חטא בעיניך. בני, הוי זהיר בראות עצמך עשיר ומלובש בגדים יקרים ויושב בשער בת רבים, אל תמעט אדם בעיניך כי הממון והלבוש והכבוד, אינן בכלל אבריך הדבוקים בגופך אלא נפרדים ממך, היום עמך ולמחר באחר שגלגל הוא שחוזר בעולם, וביארו ז\"ל למה נקראו זוזים, שזזים מזה לזה. בני, כשאתה במושב אנשים, בלום פיך מלדבר שאין שום כבוד נמשך מריבוי הדיבור, כי כל המרבה דברים מביא חטא, וברוב דברים לא יחדל פשע, והתנא (אמר ב)אבות: ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ואף על פי שהדברים ערבים לשומעים, דע שלא תקום משם בלי מסה ומריבה, אך תרבה בישיבתך בדברי תורה ומוסר או בסיפרוים המביאים לשומעיהם לידי יראת שמים. בני, הוי זהיר שכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא יישר אורחותיך. בני, הוי זהיר בכל דבר שאתה עושה, לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ותשרה ברכה בכל מעשה ידיך. בני, אל תבטח בחכמתך וכל דבר שאתה עושה ומצליח, דע שחכמתך לא עשה כלום, כי אם שרצונו יתברך כך, שהרי כמה חכמים יותר ממך, אין מועיל להם חכמתם להצליח, וכמאמר שלמה המלך ע\"ה וגם לא לחכמים לחם. בני, הוי זהיר בכל עת ורגע לזכור יום המיתה ויום הדין, וזו מניעה גדולה לאדם שלא לחטוא. בני, ביום שאתה מתענה, אל תתראה עצמך בפני שום אדם שאתה בתענית ואל תתגאה בתענית, פן תמעט דמך וחלבך חינם. בני, הוי זהיר בתועלת אחרים יותר מתועלתך, שאינו דומה עושה צדקה לעצמו מהעושה לזולתו, מורה על חיבוב המצוה, וגם אחרים רואים ומלמדים לעשות. בני, הוי זהיר בעשותך מצוה ותמצא בה מונעים הרבה כל כך שתראה מונעים בה, התחזק לעשותה שתועלת רבה מגיע לנפשך ממנה, והשטן מבקש למנוע טוב מבעליו, ובכל אותם המונעים נתלבש בהם השטן למונעם והם שלוחיו. הוי זהיר לתת מותר מאכלך לשכניך העניים, ואל תאמר בלבבך איך אני נותן להם שיורים, דמה דסנאי לך לבחרך לא תעביד, דזהו פיתוי היצר למונעך ממצוה ולהמית לעניים ברעב, שהדבר שלך מותר – לעני תחילת אכילה. בני, הוי זהיר אפ נכנס ויוצא אדם בביתך, אל תמנע ממנו אכילה ושתיה בכל יום כפי יכולתך. בני, הוי זהיר כי תראה ערום וכסיתו, ואפילו בסחובי בלואות שבביתך, שאם לפניך דבר קל ובזוי, לעני נדמה לו דבר גדול ונחמד, דיותר טוב להיות מכוסה בזה ולא ערום. בני, הוי זהיר כשתשמע בשבח חבירך, אע\"פ שאין אתה מכיר בו, הוי מסייע עם המשבח אותו. בני, הוי זהיר כשתראה חתן נכנס לחופה להקל בעיניו הוצאות הבית, שאין ביד האדם כלום, והקב\"ה הוא הזן ומזמין פרנסה לכל אחד בעתו, וזה מעשה בכל יום עם כל אחד ואחד, ובזה ילך לחופה בשמחה ויקנה בטחון בלבו וישען באלהיו, והוי זהיר בחתן הנכנס לחופה לסעדו כפי יכולתו ולשמחו ולכבדו בימי חופתו ולספר בשבחו באופן שתשמע נכלה וכל קרוביה. והוי זהיר לנחם למי שמתו בניו ובפרט למי שמת לו בן יחיד, דברים הנודעים ללב כדי שיכנסו דבריך באזניו ויקבל נחמה, כגון לומר לו אדם אינו חייב כי אם לעשות צוויו, שהוא לעסוק בפריה ורביה להוליד בנים בין חיי' בין מתי', מקבל שכרו והקב\"ה עושה מה שהוא חפץ לטוב לאדם, ואם מתו לא נאבדו, דמה לו שהם אצלו או שהם בעיר אחרת, שלעולם בניו נקראים, וסוף להתקרב אצלם ולהיות עמם, שנאמר שנים אין מספר. ועוד אם היו בעולם עמו, היה מקבל צער מחולאים או שמא יקדיחו תבשילו ברבים, ואז הי' מתאוה העדרם יותר ממציאותם, ועכשיו בטוח הוא בהם מכל נזק ובמותו יצאו לקראתו להגינו מכל צר ומסטין ולהכניסו לגן עדנו, כיון שכן מה לי להרבות בבכי' יותר ממה שנתנו חז\"ל ג' לבכי ז' להספד ל' לתספורת. ולעבור על דברי רז\"ל לקבל עונש בנפשו ועולה חרס בידו, שאין רוב בכייתו ישוב מתו בביתו, כי אין על האדם כי־אם לעשות צוויו ית', כי על־זה בלבד בא לעולם הזה, ועל הקב\"ה לעשות מה שהוא חפץ בעולמו וכדומה לזה, ירבה כמו לנחמו. והוי זהיר בעשיר שירד מנכסיו והחזקת בו, אם תוכל וכבדהו כמקודם וספר לו מה שאירע לכמה שירדו מנכסיהם והיו באפס תקוה ועכ\"ז חזרו לעושרם, ואם תראה שאין תקוה שיחזור לעושרו לפי הטבע וכפי השעה, הדריכהו בדרכים שנמשך מהם הנאה מאחרים, ובכל אופן היותר קרוב שלא יתבייש, והוי זהיר שלא להראות עניות לבני ביתך, וכל דבר ששואל אשתך הוי מבטיח לה לעשות, וקב\"ה יזמין לך כי עיניה תלויות בך, ועיניך תלויות בהקב\"ה, ואם לא בא לידך למלאות שאלתה, תתלה הדבר שלא נזדמן עדיין דבר טוב וממתי' עד שיבוא לידו וידחנה בדברים עד שתבין כי אין ידו משגת, כלל העולה: מפיך אל יצא אין בי יכולת, שתתבזה בעיניה וירבו הקטטות, אך כל־זמן שתבטיח אותה תהיה בשמחה כל אותו זמן, ואם כך לא תשמחנה מתי תשמח כיון שאין יכולת בידך, וביום שתרויח תן לה מאותם המעות, שעם זה תאמין לך כשתבטיח אותה, ותמשך עם זה זמן בשלום בבית, עד שירחמו מן השמים, ואל תספר מדוחקך עם בני ביתך, כי אין יכולים להחזיק בידך רק יהיו עצבים וחייהם בצער, אלא אמור להם התפללו עלי שיתן לי השם כדי להביא לכם. שבדברים אלו אין ניכר חסרונו, שאפילו על עשיר מוטל לומר כן. והוי זהיר כשהאכילה שלפניך מועט, משוך ידך כאילו אתה שבע כדי שתספיק לבני ביתך, והוי זהיר אם זקנה אשתך, שים נגד עיניך צלם דמות נערותיה, ובזה לא תתגנה בעיניך ולא תבא לתת עיניך באשה אחרת, ושים נגד עיניך בניך ובנותיך שיש לך או שהיו לך ממנה, והוי זהיר אף בימים שאתה עצב על איז' סיבה, אל תמנע מלהראות פנים שוחקות לאשתך, כדי שלא יראה לה שנכנס לך שנאה עמה, שהיא אינה יודעת בעציבותך, ואם תספר לה לא תאמין. בני, הוי זהיר מלהראות פנים שוחקות לבניך עד שישאו אשה, ולעולם יהיו תחת עול המוסר ולא תניחם בטלים רגע מתלמוד תורה ולמדם כתיבה ושיהיו בקיאין בברכת נשואין וברכת אבלים וחיזון וכאלה הדברים שיהיו גבר בגוברין בכל דבר שבקדושה, וללמדם אומנות כאמרם רז\"ל ולהזהירם שכל חייהם יעסקו בתורה ולהרגיל אותם מקטנותם במילי דחסידותא, שיעשה בהם טבע וכשיגדלו לא תכבד עליהם הדבר, ולא תנשק לאשתך ולא תצחק עמה בפני בניך, אפילו הם קטנים מוטלים בעריסה, ואין צריך לומר דברים אחרים, כי הראיה הרשם בדעתם וזוכרים עד יום מותם, והוי זהיר ממובחר במאכל תן בפי אשתך כדי שתהיה כל דעתך עליה ותגדל בניך בחיבה ותדריכם לתורה למלא רצונך כי רצונך בבנים בני תורה. בני, הוי רגיל בוותרנו' אפילו בדבר מועט שיש לך. בני, הוי זהיר אף בעת שיש עציבות בלבך לדבר עם כל אדם בפנים שוחקות. בני, הוי זהיר כשאתה בסעודה של שמחה שלא להזכיר אפילו דברי תורה שנזכר בהם דברי מיתה ואבילות וכדומה, אלא אם כן אתה רואה באותה סעודה אנשים משחקים עם נשים ח\"ו וכיוצא מדברים אלו, שאז תגלגל להביא דברים המכניעים את הלב כדי שיפרשו. בני, הוי זהיר מלהרבות דברים עם שכנותיך, דכיון שמצוין אצלך בנקל יפתך השטן לחטוא בהן. בני, הוי זהיר לעשות חסד עם כל אדם שבעולם בין ישראל בין גוי. בני, הוי זהיר מלהרוג שום בריה שבעולם לבד המזיקות שהתירו רז\"ל להורגם ככלב שוטה וכדומה, כי לכל עשב יש מלאך א' עליו כאמרם רז\"ל, ונמצא אז מסירו מממשלתו, כי זמן ניתן לו מן השמים על עשב בו עד עת שתצטרך לעוקרה לצורך האדם. בני, הוי זהיר שלא לצחוק משוטה או מאדם שיש בו מום, כי אינך יודע מה ילד לך. בני, הוי זהיר להיות קצת עצב כשעובר שבת ומועד, כדי שלא יראה שהיה עליך למשא. בני, הוי זהיר כשאתה מוציא הוצאות לסעודת שבת ומועד, הוצא אותם בעוד שאתה רעב שעל ידי כך תרבה בהוצאה, לפי שהרעב יראה לו שלא ישבע ומרבה לקנות, ובימי השבוע להפך, אחר שאתה שבע צא לקנות. בני, הוי זהיר כל הוצאה שאתה מוציא לדבר מצוה, יהיה בשמחה רבה ותזכה לעושר ולחכמה. בני, הוי זהיר אפילו בשעה שאתה הולך בשוק לחשוב בדברי תורה או בדבר מצוה לבקשה. בני, הוי זהיר כשתראה אדם עצב, אל תעבור עליו אלא שאל ממנו סבת עציבותו ולפחות אם לא תוכל לתקן צערו, עם מה שמדבר עמך מפיג צערו כדברי רז\"ל ישיחנה לאחרים. בני, הוי זהיר שלא לצאת לשוק בלי פרוטה בכיסך, רצוני לומר אם יש לך אם תניחם בבית, כי פרוטה אחת מציל נפשו ממות או ניצול עמה מיד רוצח או רואה עני מוטל למות, ובאותה פרוטה קונה לו פת ומחייהו. בני, הוי זהיר כשתבקר איזה קרוב או אהוב בחגים ובמועדים, בקר גם לשכן שכנגדו ולעניים שבחצר. בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט\"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. בני, הוי זהיר לקרב קרוביך העניים להשתתף עמהם בגילם ובאכלם ויהיו מראשי הקרואים בכל שמחה וגיל שיש לך. בני, הוי זהיר אם חננך השם בקול ערב אל תהי משורר שירי עגבים או שירי מלשונות הכותים, כי אם שירי שבח והילול לה'. ותוכחות מוסר המכניעים לב האדם יראתו יתברך. ויהיו ביראה ולא בקלות ראש ולא בפני נשים כדי שלא יהיה עריבות קולך לך לפח מוקש ללוכדך ביד יצרך. בני, הוי זהיר שלא ימצא כתם על בגדיך ובכל עת יהיו בגדיך לבנים משום הכון. בני, הוי זהיר לחצות היום חציו לתורה וחציו לגמילות חסדים. בני, הוי זהיר בכל מקום שתכנס לקבוע ישיבתך בין העניים שנמצא שם ובאמצעותך יכבדו אותם, כי באמצעות המוכן מקבל הבלתי מוכן, ואם מקום סעודה הוא בסבותך יאכלו גם הם ממובחר המאכלים. בני, הוי זהיר כשתכנס במקום סעודה, אל תרבה ישיבתך שם, ואין צריך לומר שלא תשתכר ואל תתעסק בדברי שחוק והיתולים. בני, הוי זהיר בהיותך במושב אנשים בשומעך מדברים בדופי שום אדם, קום ברח לך. בני, הוי זהיר מטיולים ומשתאות שהם חבלים לגררך לגהינם. בני, אל תקנא לבך בהצלחת הרשעים ובמעלתם וכבודם, כי המה יאבדו ואתה תעמוד. בני, הוי זהיר באשתך שלא תהיה יצאנית לבית המשתאות, ואין צריך לומר בטיולי פרדסים ובחברת נשים המנבלות פיהם, ולא יהיה המניעה דרך מחלוקת כי אם בדברי פיוסים ודברי מוסר כדי שתזכה לבנים מהוגנים. ואל תמנענה מלהלוך לבית אביה ואמה או בבית קרובותיה, דמניעה זו שורש לקטטות ומריבות בביתו של אדם, ואם מהליכתה שם נמשך עצות רעות וריבוי השאלות, אזור נא כגבר חלציך למנוע הליכתה שם, כי סופה לבא לידי גירושים. בני, דע שכל קלון ובזיון המגיע לך יותר הם מקרוביך ומכירך מאנשים מבחוץ. בני, הוי זהיר מלהתחבר עם כעסן ובעל מדות רעות לעשות שותפות עמו ושלא לשכון בשכונתו, פן יהיו כל ימיך מכאובים ותהיה עבד לו, וגם לא תשלוט בממונך. בני, הוי זהיר שלא להפציר על שום אדם ושלא תכפול הדיבור שני פעמים בדבריך עם שום אדם. בני, הוי זהיר מלדבר עם איש חכם בעיניו, כי תשחית עמו דבריך הנעימים ותצא מלפניו מחורף ומגודף, הרחק ממנו כמתרחק אדם מן הנחש. בני, אל תבקש גדולה ואל תחשוק כבוד, פן תאבד הגדולה והכבוד שבידך. בני, הוי זהיר מלעשות שותפות עם דמאי בחושבך שעל ידו תרויח, דע שלא תרויח כלום אלא ירויח ממונך לו ואתה תצא נקי מנכסיך. בני, הוי זהיר לבקש חתנים לבנותיך תלמידי חכמים ובעל מדות טובות ומן משפחות מיוחסים, ועל כל פנים עם הארץ לא תקח, שנמצא את מוכר בתך לשפחה ביד אכזרי, שאין לה פדיון לעולם וכל ימיה יגון ואנחה וקלון וחרפה ובושה וכלימה. בני, הוי זהיר מלבד החיוב המוטל עליך לבקר חולים, הזהר יותר לבקר חולים מיסורין קשים ורעים, יען תראה בעיניך ותכניע את לבבך הערל, שאע\"פ שהדברים הקשים והיסורין הרעים נשמעים, אין פועל השמיעה כראיה, אע\"פ שתהיה שמיעה מפי מגידי אמת, מי לנו גדול ממשה רבינו ע\"ה, הלא תראה שהקב\"ה אמר לו לך רד כי שחת עמך. ולא היה הדבר ההוא בספק כלל אצלו אחר שנאמר לו מפי השם יתעלה, עכ\"ז הסכים להוריד הלוחות ולא הניחם בהר, וכשקרב אל המחנה וראה העגל ומחולות, חרה אפו ושבר את הלוחות, הרי שנתפעל מחוש העין יותר ממה שנתפעל מחוש השמיעה, אע\"פ שכבר היה יודע הדבר באמת בלי ספק כלל. וכן תראה \"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו'\". ושמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק, עכ\"ז לא נתפעל מן השמיעה כל כך, עד שבא בעצמו אצל ישראל במדבר לראות בעיניו ניסי מתן תורה והמן והבאר והעננים המסבבם. בני, הוי זהיר שאל תוציא דבריך מפיך, אלא אם־כן תבלע אותם שבעה פעמים ואח\"כ עיין בה הרבה קודם שתוציאנה. בני, אל תצטער מדוחק השעה פן יבא עליך איזה מקרי ממקריות דופי הזמן ותצטרך להתפלל לחזור למצב שהיית בראשונה. בני, הוי זהיר למנוע רגליך מבית העשיר כשאין לך תועלת ממנו, פן תהיה הכנסה זו לך לפוקה ולמכשול בעת חסרונך, ובפרט בעת חולייך שכלם מסירים דעתם ממך להחזיק בידך, באומרם פלוני העשיר כבר עיני השגחתו עליו להספיק צורכו ותמות בלא עתך. ובבבא קמא פרק א' אמרו רז\"ל \"בתר מרי נסכי ציבי משוך\". (פירושו לך אחר על נכסים שציבי משוך ממנו, כלומר שיטב לך גם כן וציבי פירושו שומן, כהא דתנן במסכת חולין ד' קכ\"ד הנוגע בציב היוצא ממנו) שהכונה לך אחריו, משום דמשוך ציבי, אבל כשאין נמשך ממנו דבר, קום ברח לך ובמקום שתראהו הטה את הדרך. בני, אל יתמעט בעיניך אויב אחד אעפ\"י שיהיה לך אלף אהובים, לפי שהאויב האחד יכול להפוך לאלף אהובים לאויבים והאלף אינן יכולים להפך האויב האחד לאוהב. בני, הזהר כשתכנס בבית חברך, אל תאכל מביתו דבר בלי רשותו, שמא דבר אסור הוא שעשו משום רפואה, וכן אזהרה לבעל הבית שלא יניח בביתו דבר אסור במקום שהיד שולטת בו, פן יכנס חבירו בביתו ויאכל בבלי דעת. בני, במקום שתניח ממונך כדי שתתקשר נפשה של אשת' בנפשו של איש הלוקחה אחר מותך, בחייך פזר אותו לצדקה כדי שתתקשר נפשך עם השכינה. בני, הזהר הרבה בענין הצדקה בין כשיש בידך לעשות בין כשאין בידך, תן כפי יכולתך, ואם אין בידך כלום, עשה בגופך ואם חולה אתה בגופך, במקום שאתה שם הוי מצטער בינך לבין עצמך מצרת העניים, ואם באים לפניך פייס אותה בדברים והחזק לבבם עם הקב\"ה כי הוא בעל היכולת להשפיל ולהרים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וכיח <b>ה</b>מבין <b>ו</b>ידריך <b>ה</b>משכיל לבניו מקטנותם בדרכי השם, מיד כשהם קטנים שמתחילים לדבר, ירגילם לכל דבר שיאכלו שיאמרו אמן וכשיגדל יותר ירגילם בפסק כגון תורה צוה לנו וכדומה. כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי ספר נקרא אורך ימים קטן הכמות ורב האיכות, וכל הספר ג' פרקים, הפרק הראשון מדבר בחינוך ומוסר הקטנים. הפרק הב' מדבר בענין הגאוה. הפרק השלישי ידבר במדת הענוה. וראיתי לכלול הג' פרקים בפרק א' רק בהפסקה בין הפרקים לחבר את האהל להיות אחד בענין המוסר.",
+                "וזה לשון הספר, ראיתי בדור הזה הרבה בנים הולכים אחר שרירות לבם, בנים לא אמון בם, נתגדלו בלי תרבות ובלי דרך ארץ, אמנם אין להאשים הבנים על כך, כי הפשיעה היא מצד האב ואם שאינן חוששין לראות את הנולד ומונעים מוסר ומורא מן הקטנים, גם שיגדלו אינן מקבלין עוד מוסר, לכן כדי להסיר את המכשול מדרך עמנו, שמתי את לבי לסדר ספר קטן בענין חינוך ומוסר הנערים, ולא באתי כמזהיר רק כמזכיר הדברים איך יתנהגו, ובכלל זה אזכיר הנשים והזכרים שילכו כישרים, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אב ואם חושבים שהם אוהבים את בניהם אהבה שאין למעלה ממנה, ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה, ועל זה העיד שלמה המלך ע\"ה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. הקטן משעה שיש לו שכל להבין גערה אביו ואמו חייבים לגעור בו אם הוא עושה דבר שלא כהוגן, ועתה בזמן הזה לא די שאינן גוערים בו אלא הם שמחים ומתפארים על חכמת הילד שיודע להרע, ומלמדים אותו לקלל ולדבר דברים רעים, וגם כן ממלאים תמיד כל רצון הקטן, הן באכילה הן בשאר דברים, יש נותנין לילד ספר לשחוק בו והוא קורע הספר, והוא עון פלילי לעשות שחוק באותיות הקודש, ויש זקנים שאינן נוהגים כבוד בספרים, מניחים המחזור או התפילין במקום שהם יושבים וזהו זלזול גדול. הקטן יושב לאכול עם אביו ואמו ופושט ידו לאכול קודם כל המסובין, ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורה ובלי תרבות ובלי דרך ארץ עד שיגיע לבן ח' שנים או ט', אז אביו ואמו רוצים לתקן את אשר עותו כבר, ולא בא מידם, כי הנער מבקש למודו ואם לא יתנו לו, אז הוא בא לקלל אביו ואמו, ומי חייב בכל זה, הלא אהבת אב ואם ורחמנות שלא לשם שמים, והנה מאהבה זו והרחמנות נתהפכו לשנאה ולאכזרים לפי שמנעו מורא ומוסר מן הקטן, ועתה בגדלו הוא מטיל מורא עליהם ואין להם עוד רשות ליסר אותו לפי שיפחדו עליו שלא יצא מן הכלל ואם ישאל אדם למה אתם מונעים מוסר מן הקטן, אז משיבים המגפה מצויה ואנו מפחדים ליסר הקטן, והנה ראה והבן שקר התשובה הזאת, התורה אמרה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ואב ואם מונעים המורא מן הקטן, וזו סבה שלא יקבל מצות כבוד אב ואם, ולא זו בלבד אלא שגורמים להם שיבאו לידי חיוב מיתה כי המקלל והמכה אביו ואמו מות יומת, ואיך יעלה על הדעת שיענש הקטן בעבור שידריכו אותו ללכת בדרכי התורה, ח\"ו לחשב מחשבת און על משפטי השם ית', ועוד ראה שטות וסכלות התשובה הזאת, הילדים האמונים עלי תולע, ואשר לא נסו כף רגלם הצג על הארץ, ותמיד ממלאים כל רצונם, מהם מתים ממגפה או משאר מיני חולאים אם כן אין המוסר גורם המיתה רק החטא ממית ואדרבה בזכות המוסר הטוב ינצל מן המיתה. יש אומרים שטבע הרע הוא שולט ואינו מועיל המוסר, גם זה הבל ושקר, ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, ר\"ל אף על פי שהטבע הרע הוא קשור בלב הנער, עכ\"ז במעט מעט מוסר ירחיק ממנו האולת, ואמר עוד חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכן בהרבה מקומות הוא מזהיר על מוסר הבנים, אם כן ההרגל הוא שולט ולא הטבע, ואם אינו מורגל במורא ומוסר בקטנותו, גם לאחר שיגדל לא יחלוק מורא וכבוד לאביו שבשמים ולא לאביו ולאמו, ואיך יזכה לאורך ימים. אמנם המורא והמוסר הזה, צריך ישוב הדעת ולא חרון אף וכעס, אמרו רז\"ל אל יטיל אדם אימה יתירה על בני ביתו, ודע שכל מקום שאתה מוצא כעס ורוגז, שם המזיקים מוכנים להזיק, השם ישמרנו, ובפרט בזמן המגפה שאז מצוין הרבה מזיקים והמכה הבאה בכעס מכת המגפה מתדבקת עם המכה ההיא, ועיני ראו ולא זר, ולכן יהיה כל אדם מושל ברוחו ויהי נזהר מאד מן הכעס, ואם צריך להטיל מורא על בני ביתו יעשה תנועה כמי שכועס, אבל תהא דעתו מיושבת עליו, ויהי' נזהר מאד שלא יקלל אשתו ובני ביתו, וכן אסור לאדם להכות אשתו כי די לאשה שהיא סובלת צער הריון ולידה וצער גידול בנים, ועליה מוטל כל צרכי הבית, ואין ראוי לצער לה יותר על מה שיש לה כבר, ואם היא עושה דבר שאינו ישר בעיני בעלה, יתקן הדבר בדברים רכים המושכים את הלב ולא יכה ולא יקלל אותה. חייב כל אדם לכבד אשתו יותר מגופו כי אין בית אלא אשה. הנשים מקללים בני הבית במגפה ושאר קללות, צריך להזהיר אשתו ובני ביתו שלא ישלוט קללה על פיהם, לפי שהשטן הוא מקטרג, ועל הזכרת עון תחול הקללה השם ישמרנו. רבים נוהגים ללמד הקטן לקלל והוא שטות, ראוי ללמדו דברים טובים וברכות ומי יתן ויועילו הברכות, דברים רעים וקללות אינן צריכים לימוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו.",
+                "עוד יש מנהג רע, בעת שמוליכים הקטן לבית המדרש שמצווים למלמד לפני הקטן שלא יכו אותו, והקטן שומע שאין לרבו להכותו, אז הוא מוסיף זדון, אמנם המלמד אינו יוצא ידי־חובה אם אינו מטיל מורא על הנערים להדריכם בדרך הישר, וכאמרם רז\"ל לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ראוי הוא לחקור המלמד אם הנער שומע בקול אביו ואמו, ואם נזהר בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, ואם הוא מרוצה במה שישימו לפניו לאכול, ויצוה לו שילך לבית־הכנסת להתפלל ולענות אמן, ושלא ידבר בבית־הכנסת בשעת התפילה וכיוצא בזה ידקדק על הנערים לחנכם במצות ולהנהיגם בתרבות ובדרך ארץ, ומצד הזה מותר למלמד לקבל שכר מהנערים ולא שכר הלימוד. כל הנזכר לעיל הוא קל לעשות אבל אם אב ואם מכסים פשע הנער וזדונו, הנזק הוא שלהם, וסוף שיקבלו חרטה, בקיצור עצה היעוצה שירגילו אב ואם את הקטן במורא ובמוסר הטוב, וישימו לו לאכול על שלחן קטן לבדו, ובזה יתגדל בתרבות ודרך ארץ, וגם אחר שיזקין ינהוג אימה וכבוד לאביו שבשמים, וגם־כן באביו ואמו, ובזה יזכה לאורך ימים וימצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל יאמרו ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל. אחר שכתבתי ענין חינוך הנערים, ובלי ספק מי שממלא רצון הקטן סופו יעלה למדת הגאוה, על כן אזכיר הנזק המגיע לאדם ממדת הגאוה, ודע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל מדות הרעות, בעל גאוה אינו עושה שום מצוה לשם־שמים, רק כוונתו ליוהרא, ותמיד הוא חס על כבודו ולא כבוד הבורא וכל־שכן שאינו חס על כבוד שום בריה, והוא מתכבד בקלון חבירו ומוציא דיבה על כל אדם ומדבר בגאוה ומסתיר פניו מהביט אל עני ונכה רוח כי נראה לגזול ולגנוב, בעל גאוה רודף תמיד אחר השררה ורוצה שתהיה ידו על העליונה, ומתוך זה הוא בא לידי שנאה ומריבה.",
+                "צא ולמד מקורח, בעבור שנתגאה בעשרו, רדף אחר השררה וירד חיים שאולה הוא וכל אשר עמו. וראה כמה קשה כח הגאוה והמחלוקת, אפילו יונקי שדים שלא חטאו נאבדו עמו. אמר החכם הזורע גאוה וקטטה, יקצור דאגה וחרטה, ואמר אם תקום תדאג ואם תספח תשמח, הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. בעל גאוה לעולם אינו מודה על האמת, ולא די זה אלא שגם־כן מבקש לאמת השקר שלו, ועובר על לא תשא. הראב\"ד ז\"ל האריך מאד בענין השבועה, וכתב שלאו זה הוא קשה מכל לאוין שבעשרות הדברות, כי הרוצח או הגונב או הנואף למלאת תאותו הוא עושה עבירה בסתר ואינו יכול לעבור בכל עת שירצה, כי יפחד על נפשו, וזה עובר על לא תשא, לאו קשה שכתוב בו כי לא ינקה בלי שום הנאה שיגיע לו מזה, והוא מחלל שם שמם בפרהסיא בכל עת ובכל רגע, ואפילו לפני דיבור קל הוא מקדים השבועה ואין פחד אלקים לנגד עיניו, ואם לא היה בישראל רק עון זה מספיק להאריך הגלות, ואפילו השפל, כל אדם יחרד על הרגל הרע הזה, וכל הרגיל בעבירה זאת, ראוי וטוב היה לו לקבל עליו לתת פרוטה אחת לתלמוד תורה בכל פעם שמוציא שם שמים לבטלה, והשומע שם שמים מחבירו לבטלה, והשומע שבועה מחבירו, ראוי להזכירו שיתן הפרוטה לתלמוד תורה, ובדרך זה מעט מעט כל אחד ירחיק עצמו מהרגל הרע הזה ומן העונש הגדול, והעושה גם המעשה, תבא עליהם ברכת טוב. הנשים רגילות לישבע בחיי בעליהן ובניהם, אפילו על כל דבר הבל, גם זה מנהג רע הוא מאד, כי אי־אפשר שלא ישבעו לפעמי' לשקר, לכן כל אשה האוהבת בעלה ובניה, תסלק עצמה מן ההרגל הרע הזה. הנשים יש להן גאוה ואינן יודעות העונש והנזק הבא מגאוה זו, לכן ראיתי להודיע להן במה יכשלו כדי שירחיקו עצמן מן העון, יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה ויוצאה בחוץ בבגדי מלכות כדי להראות לכל את יפיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלקים בלבה, ראוי שתתקשט עצמה בביתה, כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת. אשה שהיא יוצאת בחוץ מקושטת היא חוטאת ומחטיאה אחרים, כי אפשר שיפגענה בו עם הארץ, ויעבור על לא תחמוד אשת רעך. ולא זו בלבד אלא בעת שיתחבר חיבור עם אשתו, יתן דעתו ביופי האשה שראה ביום, והבנים הבאים במחשבה זו נקראים בני תמורה, ואלו הבנים אי אפשר שיהיו טובים לפי שבאים במחשבת עון, והנה האשה היוצאה מקושטת גורמת מכשול עון ותקלה לאיש ההוא, והנזק הבא מגאוה זו, אנחנו בגלות בעונותינו והקמים עלינו רואים תכשיטי אשה מכסף וזהב, ומבקשים ממנו עלילות שקר, הש\"י יצילנו מידם ומכל רע אמן.",
+                "שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפילו שאין יד בעלה משגת, היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה, אמנם האיש שיש לו שכל, ראוי לו לראות את הנולד. גם ישים לבו על העבר, כי כמה גזירות רעות וקשות ושמדות עברו עלינו בעבור בגאוה, כמו שנזכר בספר שבט יהודה. יש אשה יושבת בפתח ביתה להניק את הילד והעובר דרך שם רואה אות' מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו דרכי צניעות, כל בת שכל תשים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי\"ת ירחם על כל בת ישראל. כל בת ישראל תבחר ללכת בדרך הישר בעיני אלהים ואדם כדי שתזכה לאורך ימים, ותזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות. בעל גאוה בועט ביסורין ואינו שם לבו לשוב להתפלל אל השם בעת צרתו, והוא יודע שהועילה התפילה לחזקיה המלך לאחר שנגזרה עליו המיתה, ועל ידי תפילתו ועל הדמעות שהוריד, הוסיף לא השי\"ת ט\"ו שנה. רבים מישראל אינם חוששין להתפלל עם הציבור כל ימי השבוע ובשבת הם באים רגע אחד, וגם ברגע ההוא אינם מכוונים לשמוע תפילת החזן ולא על עניית אמן, אבל הם פונים לדבר זה עם זה דברים בטלים, ובאמת כל המדבר בשעת התפילה, גדול עונו מנשוא, ולמה לא יקח קל־וחומר בעצמו, אם הוא בא לדבר עם הדיוט, הוא מכוין לשמוע את דברי חבירו כדי להשיב לו על דבריו, ולפני הקב\"ה אשר בידו נפש כל חי, הוא פונה עורף לדבר עם חבירו. יש לך עון גדול מזה. ראוי ונכון לעמוד בכל קהל איש א' להזהיר את העם ולגעור במי שמדבר בשעת התפילה. כל מי שאינו מכוון להתפלל, אינו מאמין בהשגחה ולא בשכר ועונש. בעל גאוה הוא מכפויי טובה, ואינו נותן שבח והודאה למקום, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הכלל העולה כל מי שיש לו גאוה, הקב\"ה והבריות אפילו בני ביתו שונאים אותו, לפי שהוא אכזרי וכעסן, אמר החכם מן התימה, איך יתגאה האדם והוא עובר תמיד על גשר רעוע ושבורה, ואין ראוי שישען ויבט עליו לב אדם, כי אינו יודע בשכבו ובקומו, מה יולד יום ולא יועילו להציל אותו, לא גאות החכמה ולא העושר ולא הגבורה. הגאוה היא חולי קשה וכבד מאד, מביאה את האדם לאיבוד עולם־הזה ועולם־הבא, לכן כל בעל שכל, יבקש לו רפואה לחולי זה קודם שיגבר עליו החולי וקודם שתקפות עליו הזקנה, כי יבחר במדת הענוה, כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה, ראשית דבר יראת ה', יסוד הענוה היא אדם המכניע ומשפיל את עצמו לפני הבורא יתברך בימי בחרותו בעודו בכחו והוא שמח בחלקו, ואם הוא עשיר נותן שבח והודאה לאל הנותן לו כח לעשות חיל, ומכיר החסד והטובות שעושה עמו הקב\"ה בכל עת ובכל שעה, אם עושה מצות הרבה, הם מעטים בעיניו ואינו מחזיק טובה לעצמו. ואם משבחין אותו על מעשיו הטובים, הוא מצטער על זה לפי שיודע ומכיר שאין מספיק לו כל המצוה שיעשה בערך על אחת מאלף הטובות שהקב\"ה עושה עמו בכל יום. בעל ענוה אינו רודף אחר הכבוד ולא אחר הנאת הגוף ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאר כל צורכי הגוף, רק תמיד הוא מכוין לעבודת הבורא ית', אוכל ושותה כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נושא אשה לקיים מצות השם ומלביש עצמו לכבוד השם וכל מעשיו הם לשם שמים. יש אדם בוחר במדת ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר ממה שיש לו כח לסבול, על אדם כזה אמר שלמה, ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. יש אדם מראה עצמו כעניו וחסיד שובע תועבות בלבו, וסופו תגלה רעתו לכל ויהיה ללעג וקלב וחרפתו לא תמחה בעה\"ז ובעה\"ב. בששה אותות ניכרת הענוה האמיתית, האות הראשון מי שמביישין אותו ויש בידו לנקום, והוא מוחל עלבונו, זה אות נאמן שהוא עניו. האות השני מי שבא לו נזק או צער וצרה, והוא מקבל עליו מאהבה, גם זה עד נאמן על הענוה. האות הג' הוא מי שמשבחין אותו על מעשיו הטובים, והוא מצטער על זה ואומר כל מה שעושה הוא כטפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות, ואם אין בו מה שמשבחים אותו, הוא גוער בזה המשבח אותו ואומר אינו אמת מה שדברת. גם זה עד נאמן לענוה. האות הד' הוא זה שנתן לו הקב\"ה עושר ובנים וכל אשר יעשה יצליח, והוא משפיל עצמו כנגד השם וכנגד עניים ומרודים, גם זה סימן מובהק לענוה. האות הה' הוא הרואה חובה לעצמו, אם עשה לחבירו דבר שלא כהוגן הוא מכניע עצמו לפניו ומפייסו, הן בממון בן בדברים, ענוה זו היא טובה מאד. האות הו' הוא המלביש עצמו בענוה ומדבר בנחת עם בני ביתו ועם כל אדם והוא נאמן במשא ובמתן ובכל עסקיו. כל אלו הדרכים מורים על אמיתיות הענוה. בכל המדות ילך האדם בדרך בינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון, אברהם אבינו היה אב המון גוים ואמר ואנכי עפר ואפר, משה אדונינו היה מלך על כל ישראל, ואמר ונחנו מה. וכתיב והאיש משה עניו מאד. כל עניו הוא רחמן וסבלן, ולומד מן כל אדם ודן את כל אדם לכף זכות, והוא אוהב שלום ורודף שלום ובכל עסקיו הוא רואה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הקב\"ה הוא אוהב הענוה יותר מקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. הרבה ענפים טובים מסתעפים מאילן הענוה, והאוכל מפירותיהן בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא. זה הכלל הענוה היא יתד שהכל תלוי בה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. בא אחי ודעי, שמעו נא לעצתי ואכלו מפרי עץ החיים, פרי הענוה ותזכו בזה לאורך ימים, ותמצאו חן ושכל טוב בעני אלקים ואדם.",
+                "דבר ידוע הוא שהעני מתרשל במוסר הנער, יותר מהעשיר, ואשה תחניף הילד יותר מהאיש, לכן כדי להציל זרע קודש מדינה של גהינם, ראיתי להזכיר עוד ולעורר אב ואם שלא יתרשלו במוסר הבנים, ובזה יזכו הם גם בניהם לאורך ימים, השם יזכנו לביאת משיחנו, במהרה בימינו אמן. ויקיים בנו מקרא שכתוב אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. אמן ואמן. עד כאן דברי ספר אורך ימים, ובפרקים דלעיל כבר הארכתי הרבה במעלת הענוה ובגנות הגאוה, אך כיון שהזכיר בעל ספר אורך ימים מענין הענוה, שהרבה ענפים טובים מסתעפים ממנה. הנני (ל)הראך שחיים נמשך לאדם על ידי השפלות והענוה, ומזקנים אתבונן, דפירשו על פסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, שהכוונה הבא להכות לחבירו ומשפיל את עצמו בפניו ונוטה לו לחייו שיכהו, מתבייש המכה איך השפיל זה לפניו ונמסר בידו, ומניח אותו, ושיעור הפסוק כשיתן האדם למכהו לחי, ישבע המכה בחרפה ואינו מכה אותו, הרי שפלות נתן לו חיים. הלא תראה דבר קשה נופל ממקום גבוה ונשברת, ונייר או נוצה נופלת ואינו נשבר, קלות שבהם הוא מצילם משבירה. עוד דע יש מקום בעולם שבא עליו רוח חזק מאד משבעים שנה לשבעים שנה ועוקר הרים ומשבר סלעים ועוקר האילנות וכ להבתים ובני אדם הנמצאים עומדים על רגליהם, ונושא אותם למרחקים, מקום שלא נודע, אך בראות אנשי אותו מקום שמתחיל הרוח הזה, נופלים שטוחים על הארץ, ואוחזים עצמם בעשב אחד רך מאד ובהיותם נאחזים באותו עשב, אין יכול הרוח להשיאם וניצולים, כי הרוח הזה אינו עומד כי אם כשיעור רביע(י) שעה, אך כל דבר רשה וכל דבר גבוה מפיל ומשבר ונושא אותם, ואין צריך לומר לאדם שנמצא עומד על רגליו ואפילו נופל אם אינו אחוז באותו עשב הרך דוקא, וזהו בודאי שעשה אלקים להראות לאדם מעלת השפלות, שאין דבר קשה יכול לעמוד בפני הרך.",
+                "תדע רמז נכון למעלת השפלות, שהרי העבד בעבור ירידתו שירד למדרגת עבד קנה שתי מעלות, מעלה ראשונה מתורה שבכתב שקוראהו עברי, שנאמר כי תקנה עבד עברי, כשם גדול בענקים אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ויגד לאברהם העברי. מעלה שניה מתורה שבעל פה שקראו אדון, שהרי אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. וכדי שתשפיל ותכניע לבבך הערל, אכתוב לך דברי המקובלים ז\"ל ממאורעות האדם בגופו ובנפשו, וז\"ל:",
+                "צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בעבודת אלקים, בשביל שבכל יום ויום מכריזים ואומרים עד מתי פתאים תאהבון פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובתכם. וכן התורה מכרזת כן, ואין מי שישגיח בה, והרי אדם הולך ואורח בעולם הזה, והוא סבור שלעולם יחיה על הארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר ליאסר בקולר ליפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשין, בקרב שאר נידונין, אם יש לו מליץ אחד, הוא ניצול מאותו דין הקשה, שנאמר אם יש מלאך מליץ מני אלף וכו'. ומי הוא המליץ, מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה, ואם לא נמצא לו מליץ יושר הוא יוצא חייב מן הדין שימות באותו חולי, ובאותה שעה שנתנוהו בקולר (סיגר הניתן בצואר השבויים), של מלך מלכי המלכים, בעוד שפותח את עיניו רואה שבאים אצלו שנים שכותבים לפניו כל מה שעשה בעולם הזה, וכל דיבור יתירה שדיבר בעולם הזה לבטלה כותבים לפניו, שנאמר להגיד לאדם מה שיחו. ורז\"ל אמרו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, הוא נידון עליו, והאדם בעצמו מורה על כל מה שעשה בזה העולם, וגם מעשה העבירה שעשה מעיד עליו ואומרת ביום פלוני ובמקום פלוני בזו השעה, עשיתי אותו עבירה פלונית, ונכתב ונרשם הכל בספר.",
+                "וקודם פטירתו כאשר ניתן בקולר של מלכו של עולם, כשלא נמצא לו מליץ יושר, מיד מלאך המות יורד ועומד בפניו מצד רגליו וחרב חדה בידו, וכשרואה אותו החולה ורואה שכל הבית מתלהט מזיו המלאך המות שהוא אש, וגם הוא מלא עינים ושאר הבריות אין רואים כי אם הוא לבדו, ואל תתמה על זה, שהרי לפעמים כמה בני אדם רואים מראה אחד ושאר בני אדם שהם אצלם אינו רואים, כמו שנאמר בדניאל שהוא לבדו ראה המראה, והיאך יכול לראותו, והכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אלא כיון שירד למטה לארץ, מתלבש במלבוש גופני כמו המלאכים שבאו אצל אברהם אבינו, ובאותו מלבוש רואהו, ושלשה טיפין תלוין בחרבו כמו שאמרו רז\"ל, ממנו מת, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, וכאשר רואה אותו האדם, מיד אוחז בשרו פלצות וכל אברי הגוף לא ישקטו מאימתו, ובפרט הלב שנוקש בקרבו כפעמון בשביל שהוא מושל בכל הגוף ונשמתו הולכת בכל אבריו ונוטלת רשות מכל אבר ואבר, כמו אדם הנפטר מחבירו שנוטל רשות ממנו, ואז נופלת זיעה על כל האברים ומכל אבר שהיא נוטלת רשות ומסתלקת ממנו, מיד מת אותו האבר, וכן כל האברים לאחר שנוטלת רשות מהם מיד מתים, באותה שעה אומרת הנשמה, אוי לי על עולם עובר שלא מצאתי שום עוזר לפדותי מן המות, אלא רפואתי הם התשובה ומעשים טובים, וקודם שיגיע אותה שעה, מתיירא האדם ורוצה להיסתר ואינו יכול להחבא ממנו, ואז פותח את עיניו ורואהו ומוסר עצמו ונשמתו ביד מלאך המות, באותו שעה נידון האדם בעולם הזה ובצאת נשמתו מן הגוף השכינה עומדת עליו, אם נמצא בו תורה ומעשים טובים. ואשרי לאדם שמדבק בשכינה ונשמתו זוכה לעלות למקום קדוש, ואוי למי שמרחיקין ממנו השכינה ולא מתדבקין בה, ובשעה שמוציאין לאדם בקבר, כל המעשים שעשה בעולם הזה כולם מוכנים ומזומנים ועומדים לפניו, ושלשה כרוזים מכריזים, אחד בפניו ואחד מימינו ואחד משמאלו. ואומרים זה הפלוני מורד בקונו המושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, מורד בתורה ובמצות, ראו מעשיו וראו דבריו, טוב היה לו שלא נברא. וקודם שיגיע לקברו כל המתים חרדים ורוגשים ממקומם בשבילו ואומרים, אוי לו לזה שנקבר עם המעשים הרעים שעשה שעומדים עליו בשעת פטירתו, ומקדימין והולכים לפניו עד הקבר, ושם עומדים על גופו.",
+                "וגם הנשמה הולכת ושוטטת עליו ומתאבלת על הגוף שנפרדה ממנו, וכאשר קברו אותו המלאך דומ\"ה, עומד וגם יוצאים מתחת ידו שלשה ממונים על חיבוט הקבר ושלשה שרביטים של אש בידם, ודנין הנשמה והגוף יחד, אוי לו על אותו דין, אוי לו על מעשיו הרעים. וכמה וכמה דינין שדנין לאדם כשיוצא מזה העולם. הראשון כשנשמתו יוצאת מן הגוף. השני כאשר מעשיו הולכים לפניו ומכריזים עליו. השלישי כשמכניסים הגוף בקבר. הרביעי דין של חיבוט הקבר. החמשה דין של תולעים ואחר שלשה ימים ששוכב הגוף בקבר, כריסו נבקעת ומעיו מבטנו ונוטלים המעיים על הטינוף שבהם וטורפים אותם על פניו ואומרי' לו טול מה שנתת במעיי' שלך ממה שאכלת ושתית ולא נתת מהם לעני מכל חגים ומועדים שעשית כל יום, כמ\"ש וזריתי פרש וכו'. ואחר ג' ימים דנין לאדם מעינים שלו ומידיו ומרגליו שעשו העבירות עד שלשים יום, ובכל השלשים יום דנין הנשמה והגוף יחד, ובשביל כך נמצאת הנשמה בארץ כל שלשים יום שאינה הולכת למקומה כאשר נדה שיושבת בחוץ כל ימי נדתה. הששי דין גהינם. השביעי שנשמתו הולכת ומטורפת לשוט בעולם ואינה מוצאת מקום מנוח עד שישלימו ימי עונשה, אלו הז' דינין פורחים ובאים על האדם, סימן לדבר ויסרתי אתכם שבע על חטאתכם. ויען כי החי יתן אל לבו לזכור יום המיתה ושבעה דינין הללו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח מרדת שחת ע\"כ.",
+                "וכיון דשבעה עידנין אלו יחלפון על האדם, צריך השתדלות נמרץ בעוד שיש בידו לתקן מעשיו ולצאת מן העולם־הזה טהור כדרך שבא טהור, משום דכיון שמת נעש' חפשי מן המצות, כאמרם רז\"ל ורמוז כל זה בפרשת משפטים, דגלגוליא תשים לפני כל אדם. כדאמרו בזוהר וכו' כי תקנה עבד עברי. ירצה כי תקנה את הגוף שהוא עבד עובר מזה העולם, וזהו אומרו עברי, שש שנים יעבוד בתורה ובמצות, משום דהיום לעשותם ואין מחר לעשותם, משום ש־\"ובשביעי\", ימי שנותינו בהם שבעים שנה. יוצא מן העולם לחפשי חנם, דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, לכן אם בגפו יבא בגפו יצא. כדברי רז\"ל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם כביאתך. מה ביאתך בלא חטא, כך יציאתך בלא חטא. באופן כשם שבא בגפו בלי חטא, כך בגפו יצא מן העולם בלי חטא, אם בעל אשה הוא. כלומר אם תלמיד־חכם הוא, שהתורה נמשלה לאשה כנודע מרז\"ל על פסוק מצא אשה וגו' ויצאה אשתו עמו. שהתורה יוצאה עם האדם ללוותו עד יום הדין, מה שאין כן הבנים והממון, ובלבד שתהיה תורה לשמה, שאם אדוניו – שהוא הקב\"ה, יתן לו אשה – ירצה שגזר עליו להיות חכם כאמרם רז\"ל שגוזרין עליו חכם או טיפש, וכן נגזר עליו להיות חכם, גרם שלמד והצליח. וילדו לו בנים או בנות – כלומר קיים מצות עשה ומצות לא תעשה. האשה – שהיא התורה שעסק בה, וגם ילדיה – שהן המצות שעשה. תהיה לאדוניה – ירצה תהיה לשמה, שמקיימה בעבור לקיים מצות בוראן ולא לקבל שכר, ויאמר שהוא יצא בגפו בלי שכר כרבי אבהו דקאמר אני אמרתי לריק יגעתי וכו'. ואם יאמר העבד – שהוא הגוף, \"הנשמה חוזרת למקומה תחת כסא הכבוד, ואני אהבתי כמוה את אדוני שהוא הקב\"ה, את אשתי שהיא התורה, ואת בני שהם המצות. לא אצא חפשי – מקבלת שכר כמותה. והגישו אדוניו אל האלקים – לפני בית דין של מעלה, וירשום בו סימן להקימו בתחיית המתים לשלם לו שכר, וכמבואר אצלי ענין זה באורך בחיבור פירוש על התורה, יען שאדם מעותד לחטא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הנני מסדר דרך לפני השב בתשובה, ליכנס בו לבא לפני בוראו שירחמהו ויקבלהו, כי רצוי גדול הוא ואייחד לו פרק בפני עצמו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בא <b>ה</b>מבקש <b>ו</b>החפץ <b>ה</b>פתח ליכנס בה לשוב אל ה' וכה יאמר:",
+                "רבש\"ע אדון הסליחות והרחמים, יוצרי מושיעי מגיני וקרן ישעי משגבי לעד. פשפשתי וחקרתי, ודרשתי וחקרתי ולא מצאתי דבר לבא לפניך בתפלה ותחינה שתמחול ותסלח ותכפר לעבדך בן אמתך, כי אם בהגיד לפניך שהכרתי שפלותי, דלותי ודקותי ואפלתי וחסרוני והכרתי מעט מזער מרוממותיך, ורחמיך וחסדיך הרבים. ידעתי שאתה אלהי האלהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים, מוכתר בכתרי כתרים. חי יחיד ומיוחד על כל המיוחדים, בורא יוצר ועושה, אין אלוה מבלעדיך, אין מלך זולתיך. אתה בעובר ובהווה ובעתיד, ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, כי מלכותך בכל משלה, ובכל דרכיך יושר צדק ומשפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר, אתה חפץ חסד, תמיד מצדיק בריותך, מורה חטאים הדרך ילכו בה למצוא חיים, מרחם חנם על כל מעשה ידיך, אתה מעינו של עולם משגיח בעליונים ובתחתונים, השגחתך על הכלל ועל הפרט. זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אבי יתומים ודיין אלמנות, האל הגדול הגבור והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביך ולשומרי מצותיך. אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. אינך מקפח שכר כל בריה, אפילו מהמכעיסים לפניך, מקבל שבים ומשלם שכר לכל צדיק י\"ש עולמות וש\"ם עולמות מתנה, שנאמר שם עולם אתן לו. כדאיתא באותיות רבי עקיבה, במתנה שלך תוספת על העיקר, אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' (אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך). ואני בשר ודם, אפר דם מרה, בושה סרוחה רימה ותולעה גוש עפר, נוד מלא צואה, כולו מלא בושה וכלימה, גוף נגוף מלא אספסוף, קצר ימים ושבע רוגז, רוח קימעא מפילני, צל פחד ואימה ממיתני, יסודי עפר, אחריתי רימה, דרכי ליסורין, נתיבתי לפשעים, מעגלי למיתה, לשוב לאין כאלו לא הייתי. אתה מלך מוכתר בכתרי כתרים, ואני דל ונבזה, אביון ובזה, בזוי ושסוי, שפל אפל ונופל, ונעדר וחסר, אתה מקור החכמות ואני טפש אויל, סכל כסיל ומשוגע, אתה מקור הבינות ואני מקור ההבלים והחסרונות והשיבושים והטעיות והמכשולות, אתה מקור החסדים ואני מקור הנבלות והכילות והקמצנות וההקפדות, אתה מקור הגבורות ואני מקור החולשה והתשות והחלאים, אתה מקור התפארת ואני מקור הכיעור והשחרות והדופי, והמומים והשינויים. אתה מקור הנצח לנצח נצחים, אין לך לא ראשית ולא תכלית, ואני מקור ההבל, קיר נטוי, צל עובר, שנותי אין וחיי אפס ותהו. אתה מקור ההוד הזיו וההוד וההדר, ואני מקור האופל והחשך והצלמות, אתה מקור היסודות ואני מקור העיקרות (וההמיסות) והנפילות והמכשולות. אתה מקור המלכות ואני מקור העבדות והשעבוד והסכלות והמשאות הכבדות.",
+                "וכיון שכן כל מה שאתה מוציא מאוצרותיך להשפיע על האדם, אינו אלא כי־אם על היותך מקור החסד והרחמים, כי מה אדם מקור החסרונות שישגיח עליו מקור השלמיות והמעלות, לכן אל תביא במשפט את עבדיך, כי לא יצדק לפניך כל חי, וכשם שנתגדלת, ונתרוממת על הכל, כך יתרוממו חסדיך ורחמיך על יתוש נתוץ כמוני, למחול לו על כל מה שחטא, ומה שעוה ופשע לפניך מיום שהוצאתני מרחם אמי עד יום מותי. ה' שמעתי שמעך יראתי, ואימת מות נפלו עלי, וכל עצמותי נתפרדו ונתפקקו כל חוליות שבשדרה, והייתי כלא היו, וכדבר שלא בא לעולם, ואיך אבוא לפניך לדין, כי לא נשאר ממני מאומה, ואם בכחך הגדול תחזור לברוא אותי ותעמידני בעל כרחי למשפט לפניך, מה אוכל להשיב כי־אם להגיד האמת שאני רשע ואתה צדיק, ועל כל החסד שגמלתני בצדקתיך, רעה גמלתיך, הנה מה שאני עתיד לומר לפניך ביום הדין, מעתה (בחיים חיותי אני) מודה בזה, ואם־כן למה לך להביא ולהעמידני לפניך לדין, רב הטומאה והמהומה, גדול השיקוץ והחלאה, מעוטף מבית ומחוץ בחלאת צואת עונותיו, יתגלגלו רחמיך וחסדיך עלי לקבלני בתשובה ולטהר טומאת עונותי, ואע\"פ שהקשיתי לשאול, כיון שכל הדעות מסכימים – כיון שהחוטא לפני מלך רם גדול כמוך, אין לו כפרה עולמית, אך בטחתי ועל זאת סמכתי, שכפי גודל רחמיך כך גודל שפלותי, שאין מחשבותיך ודעותיך כמחשבות ודעות בני אדם, שכל כך שהם מחייבים אתה מזכה, שהם מקור האכזריות ואתה מקור הרחמים, ואיך ישוו ויסכימו שני קצוות אלו יחד, ובהבטחה זאת השלכתי מסוה הבושה מעל פני ושמתי פני כחלמיש, לאחוז בכנפי רחמיך שתרחמני ותקבלני בתשובה שלימה לפניך, ואל תשיבני ריקם, ולך החסד ולי בושת הפנים, והמסך המבדיל שעשיתי בחטאתי, מחהו כענן ברוב צדקותיך, וחומת ברזל שבניתי בעונותי הרוס ברוב ענותנותיך, ומבצר נחושת שהחזקתי בפשעי, כלה ברוב חסידותך, ותטבילני במקוה רחמיך ותטהרני בים חסדיך, וכבסני במימי צדקתך ורחצני בטל ענותנותיך, להחיות אותי ולהחזירני בריה חדשה, ואם רבו עלי קטרוגים, לעכב ברוב רוע מעללי, קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך, והסתר אותי בצל כנפי רחמנותך, ואל תמסור יגיע כפיך ביד המשחית צלם דמות תבנית, צורתו כעורב וכשולי קדרה, עשה לכבוד שכינתך שנתנה עצה לברוא אותי, שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, חמול ורחם על עבד דופק בדלתי חסדיך ורחמיך בדמעות כמעיינות ואנחות בשברון מתנים, ומרירות, שאין כח במי שעפר יסודו לבנות מה שהרס בחטאיו, ומה שקלקל בעונותיו ומה שהחריב בפשעיו, אלא ברוב החרטות והוידוים ועזיבת דרכי טינופיו ואתה המתקן והבונה, תחשב לפניך הרצון למעשה והמחשבה לפועל, והדברים לבנין, ויחשב לפני כסא כבודך כאלו בניתי בידי ממש מה שהרסתי והחורבות שהחרבתי, כי בידך הכח והגבורה והמלכות והממשלה לעשות רצוני ומחשבתי ודיבורי מעשה ממש, ואם ח\"ו עם־כל־זה לא תקבלני בתשובה, כפי חיוב הדין על רוב פשעי ותעזבני, אני איני עוזבך ואיני מתייאש מרחמיך, כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה, ועמך הסליחה, ובראת התשובה רטיה מועלת לכל מין מכה וחולי. רבש\"ע אין עוד מענה בפי לדבר לפניך, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק. דאף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שאין לי על מי להתרעם עליו שגרם בחטאי כדי להשליך עליו חובתי ולהקל ממני המשא. שאם אני מתרעם על אמי שנתקשטה בפני אבי שיתן דעתו עליה, ומאותה שעה נתעברה ממנו ונמצא גרמה יציאתי בעולם. אין לי מקום להתרעם עליה, כי היא עשתה המוטל עליה במאמר פיך, ולי קדמה צוויך כבר את אביך ואת אמך. ואם מתרעם אני על המזלות שסייעו ליצירת אברי, איני יכול דמוכרחים במעשיהם היו שלא לשנות את תפקידם. ואם מתרעם אני על מלאך הממונה על ההריון איני יכול שעל זה שמת אותו וקיים צוויך. ואם על היום שנולדתי בו אני מתרעם, איני יכול כי בו פתחת דלתי בטן אמי והוצאתני בו ביום בעל כרחי. אם מתרעם אני על המילדת שקבלתני ותיקנה אברי איני יכול שדעתה היתה להחיותי נפש לעבדך. והוא עצמו מה שכיוונו אבי ואמי והמלאך הממונה על ההריון והמזלות והיום שנולדתי בו, להעמיד בריה מוכנת ומזומנת לעשות תורה ומצות לקיים רצון יוצרו. גם אין לי מקום להתרעם על שום אדם, כי לא נתיעצתי עם שום בריה לחטוא לפניך, כי נכנסתי חדר בחדר שלא יראני אדם שאפשר אם נתיעצתי עמהם היו מוחים בידי. כלל העולה שאיני מוצא על מי להתרעם שגרם בחטאי, כי־אם על עצמי בעצמי, כי פתאום ראיתי היה כמו ארב ומיד במעונותיו שכנתי רעם עלי בקול גאונו ולדברו לבי נטיתי, ראיתיהו צוררי ואויבי מבקשי רעתי, ועם כל זה לא עזבתיהו עד שהמשלתיהו עלי והכריחני בכל דרכיו הרעים והמקולקלין עד שנטבעתי בטיט היון עד צוארי וכשהגיע הטיט לפי ליכנס בגרוני, נתעוררתי לבקש הצלה לנפשי, כי ראיתי בצרה אשר מצא לי, ואמרתי אולי אוכל נכה בו. ובקשתי אופן הצלתי כיצד, ונטה לבי לכל אופני הצלה שיש תחת האפשר ולא מצאתי זולת לקרוא אליך תמיד. שאין מי יוכל לסלוח ולרחם אלא אתה יוצרי וגואלי כי אתה אדון כל הנשמות. נאה לאדון לכפר לעבד המתחנן לפניו אע\"פ שהרבה העבד לחטוא לפניו, שהעבד עשה כעבד בזוי והאדון צריך לעשות כאדון רב הפעולות, ובפרט לעבד אשר בשם ישראל יכונה, דשם אל נתן בשמו בשם שרי המרכבה מיכא\"ל גבריא\"ל. וגם אברי כל אחד מישראל הם כלי קודש להשראת השכינה, כדכתיב ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד שכינה שריא כאמרם רז\"ל. ואף על פי שיצאו לחולין בטומאת החטאים על ידי טבילת התשובה הם חוזרים לטהרתם. לכן נמסרתי בידך ריבון העולמים. שתטהרני במה שדינך הצדק מחייב, אך מפיל אני תחינה לפני כסא כבודך, שכשם שאתה עושה חסד עמי לקבלני בתשובה, לטהרני שיגדל חסדך עלי שלא יהיה טהרתי במים המרים, היסורין והחולאים הקשים, כי אם מירוק מעט מעט באופן שאפרע חובתי בלי הרגש, שאם ח\"ו יהיה טבילת טהרתי במים אדירים והיסורין הקשים יכנסו המים בגרוני ויחנקו אותי, ונמצא חרס בידי. ואע\"פ שהדין מחייב מירוק עונותי – רוב יסורין קשים, חלותי היא שיכופו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמי במדת החסד, שעל החסד נתייסדה עולמך, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ובהיותך רבש\"ע עושה חסד עם חוטא כמוני, שלא נשאר בי אבר שלא הכעסתיך בו, ממני יראו וכן יעשו כל החוטאים לשוב אליך, בנושאם קל־וחומר ממני שקבלתני. וכל שכן כל מי שלא חטא כמוני. ובזכות שממני הם ילמדו לשוב החוטאים אצלך. מחול והעבר פשעי מנגד עיניך כמדתך הטובה שאין אתה מקפח שכר שום בריה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והנני מעמיד לפניך – דיני האדם ותולדותיו למען דעת הצרות הצרורות העוברים עליו, שעם זה יכנע לב השומע וימנע את עצמו מלחטוא, הנה בעת יצירת האדם הוא ית' נותן כח אל כוכבי מעלה ומזלות ההולכים בעגולי השמים שיפעלו כחותם כל אחד כפ י תכונתו ומעלת מלאכתו עד הבריה שנבראת כפי השעות והרגעים שהולד יוצא לאויר העולם ושנבראת בבטן אמו. ובפרט נפסק הדין מהמזלות והכוכבים ההם ברשותו יתברך כמה יהיו ימי חיי זה הולד הנברא אז בעולם הגשמי כפי שיעור השנים שגזר הוא יתברך אל הנשמה לעמוד בגוף ההוא נגד רצונה בהיותה מתענגת מאז כשנבראה בששת ימי בראשית במראות צבאי מרום, וזה נקרא אפיסת הכחות. והנה אם לאיזו סיבה זה הולד ימות בלא עתו במיתה משונה, אם ברצונו או על ידי אויביו או דיינים. לא תוכל הנשמה לעלות תיכף אל דייני מרום לתת חשבון מפעולותיה בעולם־הזה, אם טובים או רעים, עד אם כלו הימים שיגזרו עליה ממרום להיות בעולם־הזה. אבל באולי היא תעמוד בגן עדן של מטה או מקום אחר בינוני אשר אינה מתענגת מאומה, ובאולי אינה מקבלת צער עד שישלימו כל הימים ההם. (ועיין במסכת חגיגה פרק א', מעשה מלאך המות על פסוק יש נספה בלא משפט וכו' יפה ע\"ז הדרוש). אולם יש להאמין כי לא נמנע ממנה צער בהמצאה שהיא משוללת מהתענוג שהיה לה בגוף בעולם־הזה אם היתה שוכנת בגוף זך ובעל מדות טובות ואיש חמודות וירא אלקים. ותוך זה לא תחזור מלתת זיו כחה הנהוג אל הרוח כאלו היתה בגופה ממש. כן אל הנפש עפי כחותיה הנהוגות. והנה הנפש אשר פעולותיה גסות הולכת אל הגוף בקבר ומשתדלת לפעול ואינה יכולה, כי נעדר משם כח הנשמה והרוח. ועם כל זה פועלת כפי כחה אף שם, מגדלת שערות הגוף וצפרנים וכיוצא באלה. ושם עומדת ובוכה אל הגוף וככלות הגוף תכלה גם היא ונעדר זיו של הנשמה מעליה מכל וכל. אולם כח הרוח מקבל גם היא מהנשמה כל משך החיים האלה כחה הנהוג כאלו יהיה הגוף חי וקיים והולך אל הגוף לפעול בו, וכראותה שאינו קם ולא זע חושב שאין זה גופה הקדום. ובכח זכותו וחסידותו הולך ומשוטט בעולם לבקשו במשך גלותו והתשוטטתו לרוב עונותיו. לפעמים יפגע בחבורות של מלאכי חבלה אשר גם הם משוטטים בעולם כנראה באיוב. ובראותם הרוח הזה לוקחים אותו ומצחקים בו ומשליכים אותו בכף הקלע מחבורה לחבורה, ולבסוף משימים אותו באיזה גוף של בני אדם אסור בבית האסורים, שם לא ידע בשכבו ובקומו זולת אחר הכנסו. והנה בהיותה עלולה ממלאכי חבלה, וגם אחר שנאסרה בגוף האדם לא תמנע הנשמה מלהשרות זיוה הנהוג בכל האפשר אל הרוח לקבל, וזה למען תוכל לעמוד ולחיות כל ימי הצער ההוא. ובזה האופן יש לרוח ההוא כח לעמוד בהיכל האסורים ההם ולפעול פעולותיה הרוחניות כמנהגם ממש אל הגוף הראשון שלה אם לרע אם לטוב. כאשר נמצא בזוהר פרשת תצא. כי המת בלא בנים רוחו הולך נע ונד עד שימצא פרוק ומנוחה. תכלית הדברים על הדבר הזה תוכל לקחת ההילוך שהרחבתי עד עתה. או הילוך אחר שאומר הזוהר פרשת ויחי ותרומה האומר בקוצר רב שהימים אשר הצדיק פועל איזה מצוה הולכים ומעידין עליו, ואז עושים לו מן השמים מלבוש טהור והולך לעמוד לגן־עדן כפי מדרגתו. וכן ימי הרשעים הולכים להעיד נגדו על חטאיו, ואז עושים לו מלבוש של טומאה והם נטרדים הולכים נעים ונדים ואין להם מנוחה. או שתוכל לקחת אליך הילוך אחר הנרמז ברמב\"ן בפרשת בראשית ואערכנו לפניך בקצרה. השם ית' ברא מן האפס המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש, אבל הוא כח מוכן לקבל צורה הנקרא אצל היונים היולי. ואחר ההיולי לא ברא דבר אחר אבל יצר ממנו הצורות ובפרט צורת האדם. באופן שכל חלק קטן או גדול שבגוף האדם ותמונתו ועד שער ראשו יהיה בו מן היסוד הדק ההוא, ואפילו שימות ויכלו החומרים העבים, עכ\"ז ישאר תמונת הגוף וכל אבריו מן היסוד הדק ההוא הפשוט אשר לא יפגשהו הראות וכל־שכן המישוש. והוא מעוטף בנפש החיונית, ואותה התמונה הוא חלק בגוף אשר יקבל שכר ועונש הנצחי, וזהו שנקרא ריח להיותו יסוד דק פשוט. וכפי דרכינו יוכל להיות זה הנכנס בגופות זרות ועושה מה שעושה עכ\"ל. עיין בשלשלת הקבלה (דף פ\"ז ע\"ב, ודף פ\"ח ע\"א) וכמה ענינים של רוחות ראיתי אני המחבר שנכנסו בגופות בני־אדם, ומגידים בעונשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגוף זה, תסמר שערת בשר האדם משמוע, והכל מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזוהר ובמדרשים ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאים ומבקשים מן החיים שיבקש להם אופני מנוחה על־ידי תפלה, אולי יועיל להם. ואע\"פ שדברי רז\"ל אינן צריכים חיזוק, כי הם אמתיים מעצמם, מכל־מקום כדי שיתפעל השומע אכתוב מה־שכתוב בספר החרדים (דף מ\"ב). מעשה היה בקשטיליאה שהיה מזומן לאנשי העיר שור לצחוק כמו שהם רגילים להכות בו ולענותו באותו היום. בלילה ההוא בא לאדם אחד יהודי בחלום וראה אביו ואמר דע בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינויים וליסורים קשים בצחוק העם. לכן בני פדני והצילני שאני אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וטרם יטרפוני, ואתה תפדני ולא תחוס על ממונך ותשחט השור ההוא כשר ותאכילנו לעניים בני תורה, כך הודיעני מן השמים והרשוני להגיד אליך, ובזה תחזור נפשי מגלגול בהמה לגלגול אדם ואזכה לעבוד את ה' בעו\"ה. ומעשים רבים כאלה אירע בישראל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכן כל איש יחרד ויהיה ירא ורך הלבב בעוד בחיים חיותו, שהרשות בידו וידע את אלהיו יכפר עונותיו וישיב חרון אפו ממנו. ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בגן־עדן, כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. על כן הנני כותב פרק בפני עצמו בענינים מועילים לתקוני נפש האדם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ראה <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יבין <b>ה</b>מבין במה־שכתב הרב בעל ספר החרדים בסוף ספרו (פרק ז') דף פ' ע\"א, וז\"ל:",
+                "יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים רפואה שיעשה הרופא חכם רפואה במאה פרוזים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה, ושמעתי מפי מגידי אמת שאירע בקשטיליאה שאחד משרי המלך הפרתמים, בלכתם לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל אחד ללכדו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה לא הרגיש בה, ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונתייאשו ממנו. והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים. והיה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה הזאת, וישאל מהם מה החולי הרע הזה פתאום (בא לאדוני), והיום שלשה ימים ראיתיו שאנן ושליו. ואמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה לו את המות. ואמר להם אל תיראו כי בעזר האל אני מרפא אותו, וילך הוא במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל אדוניו ויכתוש את העשבים במכתש, וישם על רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא, ביום השלישי נתרפא וקם על רגליו, וישתוממו הרופאים ויהללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים. ובזה אנו מבינים מה שאמר רבי אליעזר בפרקי אבות, ועקיצתם עקיצת עקרב (ונשיכתן נשיכת שועל). וכן שמענו כמה מיני חלאים שנמצא להם רפואות בעולם בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זו יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה', הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים, שאין כח לסבול הרפואות הקשות. והנה מצאנו לרז\"ל שאמרו:",
+                "\"כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו\". והחמירו בזה בזוהר ואמרו שצריך שיזעזע כל איבריו ולענות בקול. ומי שהוא רגיל לעשות כן, הנה הוא מבושר שנמחלו לו עונותיו, אם לא ישוב לכסלה. – הרי סגולה א'.",
+                "סגולה ב' – כל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עבד ע\"ז כאנוש מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ואל תקשי לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן המצות שהוא חייב בהן, דיש לומר על הזירוז הוא דמכפר וכן בעניית אמן.",
+                "סגולה ג' – יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול רם ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש ויסע משה את ישראל מים סוף, שהסיעם מעונותיהם שנמחלו על ידי השירה שאמרו, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נמחלו לו עונותיו. הנה שצונו לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב\"י ע\"ה שרוצה לומר שיאמר אותו בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולתה כל יום כשעה ראשונה למהדרין.",
+                "סגולה ד' – אמרו חז\"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע כו'. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו למה תסבלי יסורין בעוה\"ז ובגהינם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגדופיו, ולא תענה ותשמח ביסורין אלו, כי תועלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך. כמו שאמרו רז\"ל הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינן משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. פירש החסיד ששלש מדריגות פירש התנא זו למעלה מזו. ראשונה מי ששומע חרפתו ומשיב אבל אינו מכלים את חבירו בתשובתו. שנית שאינו משיב כלל אך לבו מר בקרבו. שלישית ששמח ביסורין, הם בדברים של חרפה אשר שמע, אולי גם השם יכפר עונותיו.",
+                "סגולה ה' – היא ההתבודדות שיפרוש במקום מיוחד שלא יראוהו בני־אדם וישא עיניו למרום, אל מלך יחיד עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועל־דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי, הרב החסיד הקדוש במוהר\"ר יוסף סאגיס ז\"ל וכך הוא היה עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושין כן בימיו. ודוק ותשכח כן בדברי הרמב\"ם והרמב\"ן וחובת הלבבות והר' יונה ז\"ל",
+                "סגולה ו' – ישמח בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם, כמו שאמרו חז\"ל שבזה ימחול עונותיו. וחייבים אנחנו לשמוע לקול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני. במסרה ג' ונשמע. א' נעשה ונשמע. ב' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ג' ונשמע פתגם המלך. קבלנו נעשה ונשמע עד עולם כל אשר יצונו וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן, ידרוש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקדש, דהיינו בית הכנסת שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים, למה כי לא לדרוש הכבוד כי אם למלך, הוא מלכו של עולם. וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך, על דרך שאמרו בכל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם, (ולא אמר בהדיא אחשורוש) הוא מלכו של עולם, אע\"פ שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. וכן אמר משה רבינו ע\"ה כשאמר ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגדולים, על דרך היקום אשר ברגליהם, שפירשו שהממון מקים האדם על רגליו. ותשמע הארץ הם העניים שפלים כארץ, ולמה כי לא תתנו לי הכבוד כי לה'. זהו שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אי־נמי ונשמע פתגם, כבר ידעתם מה שאמר בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דקשה למי מכריזים, והלא אין אנו שומעים כלום, אלא ודאי אף על־גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, (כמ\"ש במסכת מגילה), הכי־נמי אע\"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדכתיב נפלאים מעשיך (נפלא) לשון כיסוי. כמו כי יפלא ממך דבר, ואפילו־הכי ונפשי יודעת, שעם היותם נפלאים אפילו הכי נפשי יודעת, וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאזן נשמתו. ומכל־מקום לא יזכה לזה רק השומע לקול החכם המוכיח, והיינו דכתיב והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם שמוע למוכיח באזן בשר, תזכה לשמוע באזן הלב כרוז מלכו של עולם, והיינו ונשמע פתגם המלך. שעל־ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרו ודאי דנשמע קול המוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך. אמר הנביא ירמיה נחפשה דרכינו ונחקורה. זהו שאמר במקום אחר והיה עקב תשמעון. ואמרו רז\"ל אם תשמרו ותעשו אפילו מצות הקלות שאדם דש בעקבו. ואמר הכתוב עון עקבי יסובני. הכא נמי דרכינו אלו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבנו. ונשובה אל ה', שאם לא ידע החולי מחוליו איך יבקש רפואה. והנה חיפוש דרכינו, כמאמר רז\"ל רובם בגזל ומיעוטם בעריות, וכלם באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאד בחומרת הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב לשפיכות דמים. והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה נקרא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב ועין נואף שמרה נשף ויד ליד לא ינקה רע. מגהינם ואפילו הרהור בעבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא שהוא שקול כעבודה־זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפיכך הוא חמור יותר מכולם, וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך אדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון. מה אומנות יקח האדם כדי להנצל (עצמו) מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם ולא ידבר רק צדק שהיא התורה, כדכתיב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.",
+                "וזה לשון רבינו האי גאון ז\"ל בספר מוסר השכל:",
+                "שים לשונך בפיך אסורה, וכאלם היה בין החבורה. ואל תרפה ארי אסור בחבלך<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">דימה הלשון לארי טורף שהוא אסור בחבל</i>, ואם אותו תשלח ואכלך, ועל שלש תועבות אלה הזהיר הקב\"ה בקריאת שמע, שצונו לקרוא בכל יום פעמים כדי שנשמור נפשנו מאד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שנית ואספת דגנך ולא של אחרים, וכפל הדבר שלשה פעמים לחזק העין, כמו שאמרו רז\"ל 'מגל זו' – 'מזל זו' – 'מגל זו' שלשה פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי־נמי כפל 'דגנך', 'תירושך', ו'יצהרך' (לחזק). ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תיקונה ודברת בם. ופירשו רז\"ל בם מיעוטא הוא, (בם תדבר) ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא – לשון הרע. וכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ופירשו ז\"ל מן העולם הזה ומן העוה\"ב, וגם אלו נרמזו בקריאת־שמע, ויש לתת לב בכל יום בעת קריאת־שמע כדי להשמר מהם תמיד.",
+                "הכבוד: מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב אל תתהדר לפני מלך. וכתיב וה' אלהיכם מלככם. ואנחנו לפניו תמיד, דמלא כל הארץ כבודו, וכתיב האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו. וכתיב המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבושים, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואין נאה ההידור והכבוד אלא למלכו של עולם. שנאמר זה הדור בלבושו. וכתיב ה' מלך גאות לבש. ולרמוז זה מצות ציצית בבגדנו. והיה לכם לציצית. והיה הוא השם כי י\"ב צרופין יש לו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">כלומר לשם הוי\"ה</i>, וזה אחד מהם, לכם בהיפוך אותיות מלך, וראיתם בהיפוך אותיות ויראתם, כי העבד לא ילבוש גאות אלא יכוין בלבושיו להדר את המלך, כי אין לבא אל המלך בלבוש שק. ורבי פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קדש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">שיעמוד באימה וביראה ובחרדה</i>. כדאיתא במסכת ברכות משום אל תתהדר לפני מלך. לכבודך אלא לכבודו. ואנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, הרי הרחקת הכבוד. ולב שפל בפרשה שלישית של ציצית, והיינו דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו. פירשו במדרש דעל כנף הציצית קאמר, ולפי זה הארץ רמז לישראל שהם משפילין עצמן כארץ, ועליהם אמרו רז\"ל שאמר הכתוב דור הולך ודור בא, אלו עובדי גלולים, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו כי תהיו אתם ארץ חפץ. וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמם. והתאוה רמוזה בפרשה שניה דכתיב ואכלת ושבעת וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב וארי יפתי, שאם תמשכו היא גרמה לוסרתם מדרך השם מעט מעט עד שתעבוד אלהים אחרים, כענין שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. ופירוש צחוק כולל ע\"ז ג\"ע וש\"ד, כמו שלמדו מן הפסוקים וכן עולה עם המלה סמא\"ל, כי מיד בראות השטן כי האדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל העבירות. והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו עליו השלום בעת שנסתלק מן העולם צונו וזרזנו על יחוד השם, כדאיתא במסכת ברכות, וכדכתב הרמב\"ם ז\"ל. ונרמז בכתוב כדכתיב הקבצו ושמעו בני יעקב כו', דקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירוש האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו צוה אותם שיסירו מלבם קנאה שנאה ותחרות, כאלו הם איש אחד נפש אחת, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב\"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו. דהפסוק קשה להבין דהול\"ל והוא אחד מאי באחד, אלא רוצה לומר הוא יתברך אינו שורה כי אם בישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה דוגמת מלאכי השרת, דכתיב בהו כלם אהובים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו באבות דרבי נתן דהמלאכים מכבדים זה לזה, וכל אחד אומר פתח אתה, שאתה גדול ממני. וזהו לשון שמע שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם. וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת בני ישראל, ומדבר אליהם שמי ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלקינו עלינו ואומרים ה' אלקינו ה' אחד. עכ\"ל. וכיון שבמעשה העגל אבדו היחוד דשיתפו ואמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך, ואין דור ודור שאין לוקחים אונקי אחת של עגל, לכן צריך כל אחד מישראל כשמייחד השם באמרו ה' אלקינו ה' אחד, לכוון לתקן עון העגל ששתפו דבר אחר. ויעקב אבינו ע\"ה כשראה לעשו קרא קריאת שמע כדאיתא במגלה עמוקות. ע\"כ נראה לי דרמז לשרו של עשו שהוא סמא\"ל שאע\"פ שעתיד להחטיא לישראל בעון העגל ולאבד מהם היחוד באומרים העלוך לשון רבים, עכ\"ז אינו יכול עמו, שהרי הם עתידין לתקן עון זה ביחוד של קריאת שמע. ולרמוז לזה קרא קריאת שמע, וגם ישראל לא היו נוצחין במלחמה כי־אם בזכות יחוד השם שמיחדים בקריאת שמע כאמרם רז\"ל והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל. אמר רשב\"י אמר להם אפילו אין יש ביניכם זכות כי אם קריאת שמע שחרית וערבית וכו'. וקודם בואי לכתוב תיקוני כמה עבירות חמורות, נקדים לכתוב עשרים דברים שצריך שיתחזק בהם הבעל תשובה, וירגיל בהם עד שיעשו בו טבע שני, כדי שיקבל אח\"כ בשמחה סגופי העבירות ויוכל לסובלם ולא יבא לבעוט, כתב החסיד הקדוש רבינו יונה ז\"ל בספר שערי תשובה עיקרי תשובה עשרים:",
+                "הא' – החרטה על מעשיו הרעים שעשה, ולומר מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים נגד עיני ולא יגורתי מפני האף וחימה.",
+                "הב' – עזיבת החטא. יעזוב רשע דרכו ויגמור בכל לבו שלא ישוב בדרך ההוא עוד עד יום מותו.",
+                "הג' – היגון הגדול, יתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב ונפשו תהיה מרה לו כי הכעיס למי שבראו וברא השמש והירח והשמים והארץ, והכל מעשה ידיו.",
+                "הד' – הצער במעשה, כמו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם. בצום ובכי ובמספד.",
+                "הה' – הדאגה והפחד והעונש מהעונות שעשה וכמה רעה עתידה לבא עליו ואיך ינצל.",
+                "הו' – הבושה הגדולה שיבוש מהמלך ולא ישא פניו, שנאמר בושתי וגם נכלמתי. בושו והכלמו.",
+                "הז' – הכנעת הלב שיודע שהממרה על דבר המלך הגדול, שוודאי נגרע מערכו, והוא נתעב ונאלח ויהיה נבזה בעיניו נמאס כמוכה שחין ולא ישוב למגדף לו.",
+                "הח' – הכנעה במעשה שיהיו עיניו תמיד שחוח למטה לארץ ודיבורו בקול נמוך וידבר רכות ולא קשות.",
+                "הט' – שבירת התאוה הגשמית. יפרוש מן התענוגים ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו ולא יגש לאשתו רק לקיים מצות פריה ורביה.",
+                "הי' – ייטיב פעלו בדבר אשר זדה. אם הסתכל בעריות יתנהג בשחוח עינים תמיד ויכוין לעסוק בתורה ויאיר עיניו בתורה שבכתב. רצו רגליו אל עבירה ירוץ תמיד לדבר מצוה. לשון שקר מכאן ואילך ידבר אמת ופיו יפתח בחכמה. ידים שופכות דם או גזל שהוא ש\"ד, יפתח ידיו לעני ליתום ולאלמנה ויציל עשוק מיד עושקו. לב חורש מחשבות און, יטהר ויתבונן בגדולת יוצרו. שם מחלוקת בין איש לחבירו יבקש שלום וירדפהו תמיד.",
+                "הי\"א – חיפוש דרכיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, כדי שיזכור כל הדברים שחטא כדי שיתודה ויכנע ולא יוסיף לחטוא בהם.",
+                "הי\"ב – לחקור גודל כל אחד מעונותיו איזה חיוב מלקות או כרת או מיתת בית־דין, למען יכנע וימרר בבכי וכתיב ראי דרכך בגיא דעי מה עשית.",
+                "הי\"ג – שיהיו העבירות הקלות חמורות בעיניו. שאין לו להסתכל בקטנות העבירה אלא בגדולת המלך שצוה עליה.",
+                "הי\"ד – הוידוי בפרטות דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ויש לו להזכיר גם עונות אבותיו דכתיב והתודו אם עונם ואת עון אבותם.",
+                "הט\"ו – התפלה שיתפלל לה' ויבקש רחמים שימחול לו וימחוק עונותיו, שנאמר הרב כבסני מעוני. ומחטאתי טהרני.",
+                "הט\"ז – תיקון המעוות ישיב הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ופירוש עושק שהיה חייב ממון לחבירו ומעכב מלפרע לו. וכן אם ציער את חבירו בדברים או הלבין פניו או סיפר לשון הרע אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה.",
+                "הי\"ז – לרדוף תמיד פעולת החסד והאמת, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון. החסד צדקה וגמילות־חסדים והאמת שיחזיק ידי אנשי האמת וינשא ראשם ואנשי השקר ישפיל. ויקרא תמיד את ה' בכל עוזו.",
+                "הי\"ח – שיהיה חטאתו נגדו תמיד עד יום מותו, שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.",
+                "הי\"ט – עזיבת חטאו אם נזדמן לו אותו החטא יכבוש את יצרו ויברח כמפני חרב מפני יראת אלהיו. ואף אם לא יזדמן – בעת אמרו בכל נפשך יכוין אפילו הוא נוטל את נפשו בשלש עבירות בע\"ז ובג\"ע וש\"ד, שאם יבואו לידו ימסור נפשו ולא יחטא בעבור אהבת ה' ית'.",
+                "הכ' – להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר והשיבו מכל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה ע\"כ.",
+                "אלו תקוני קצת העבירות ביותר חמורות בקיצור נמרץ, דשאר תקוני כל העבירות הלא הם כתובים בספרי המקובלים, ומיראת האריכות לא יכולתי לכתוב כולם פה. החוטא בזרע לבטלה עון גדול, הוא עון של דור המבול, תשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב אבינו ע\"ה שהיה בן פ״ד שנים ולא ראה קרי. וקודם התעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה, ויכוין שהקב\"ה יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. חטא במשכב זכור יטבול ויתענה רל״ג תעניות כמנין זכור, ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו: זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי (איכה ג, כ). ואומר: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים לא, כג). הבא על כותית או על בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, פגמו גדול – יתענה רי\"ו תעניות וסגופים וטבילות ומלקיות, כל מה שיוכל המרבה – הרי תשובה משובחת. הבא על הנדה יתענה נ\"ט תעניות כמנין נדה, ועל כל אחד מאלו העבירות ילקה וילבש שק ויתפלש באפר ויעשה מספד מר יותר מאילו מת לו בנו יחידו בכורו מוטל לפניו. שהרי אין לאיש נכבד מנפשו, ועוד הרי המלאכים שהיו סביביו רחוקים ממנו ארבע אמות, יען כי מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכולם מנדין לרשע הזה אשר פגם בספירותיו, ועצב את רוח קדשו ובכל יום מכריזין עליו בשמים. הנשבע לשוא ולשקר יתענה שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו. המקלל את אביו ואמו או מבזה אותם בדברים או בלתי מכבד אותם, עון גדול הוא, יתענה ששים תעניות ושק ואפר יציע. אמרו הראשונים תשובה בראשי־תיבות ת'ענית ש'ק ו'אפר ב'כי ה'ספד. והתענית צריך צדקה, מה שהיה צריך לאכול ביום ההוא יתן לעניים. וכן אמר רבינו שלמה מלכו ז״ל תענית נוטריקון תת עני כארז\"ל אגרא דתעניתא צדקה; המדבר בבית הכנסת יתענה ארבעים יום בין רצופים בין מופלגים כנגד התורה שניתנה למ' יום, וזלזל בה בדברו בבית־הכנסת דברים בטלים ולא חשש לספר תורה העומדת בבית־הכנסת. הגורם איבוד ממון כאילו המית אותו ואת אשתו ואת בניו, צריך לפרוע כל מה שהפסיד לו בגרמותו, ויעשה שורה של בני אדם לבקש ממנו מחילה וילקה ויתענה יותר משתי שנים ויתודה כל ימיו שנחשב כאלו הרג לו ולאשתו ולבניו.",
+                "הולך רכיל אין לו תקנה כמו הנחש, לכן תשובתו לעזוב מעשיו הרעים עזיבה עולמית וישוב בתשובה שלימה, ויתודה כל ימיו ויהיו כל עסקיו בתורה ומצות, ולשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעסוק בעסק מחייתו. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, וצריך להתענות כמה תעניות וילקה, וגם יתודה כל ימיו. המכנה שם רע לחבירו שהוא בוש ממני, יבקש ממנו מחילה בפני רבים, וגם ילקה ויתודה לכל הפחות שלשים יום ויצטער כל ימיו על עון גדול כזה ולא יוסיף עוד. החונף ובעל גאוה יתענה מ' יום וילקה בכל יום. המנבל פיו עון פלילי הוא, ויתחרט ויתודה כל ימיו על רוע מעלליו ויתענה לפחות חצי שנה שני וחמישי ויחשוב תמיד בלבו שלא נברא פה לאדם כי־אם לעסוק בתורה ולדבר חפצי שמים. הגוזל או גונב ממון חבירו, יפרע לו ויבקש ממנו מחילה ויש לו ללקות על לאו זה ולהתענות כמה תעניות כי על כל עבירה צריך להתענות ארבעים יום, ועל כריתות ומיתות בית דין כפלים, ולצער ולסגף גופו. על לא תשא יותר מכל. ויתודה בכל יום, וכשמשיב הגזלה יזהר שלא לקבל פקדונות ויתן צדקה יותר מכל אדם, ויעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו וִיוַתֵּר משלו לעמלי תורה ואז ימצא כפרה . הלוקח רבית מישראל צריך להשיב הרבית לו או ליורשיו וילקה ויתודה ויתענה כל הפחות שנה תמימה. ולא ילוה אפי׳ לנכרי שנה תמימה בין ברבית קצוצה בין באבק רבית ואפילו רבית דברים אסור. וכל הנוטל רבית מישראל אינו קם בתחיית המתים כדאיתא בתנחומא, לכן יעשה תשובה גמורה. המאנה את הגר צריך לבקש ממנו מחילה וגם ילקה ויתודה ויתענה ארבעים יום. חטא בראית עין יבכה עד שיזלו עיניו פלגי מים. חטא במאכל ובמשתה מדברים אסורים או בריבוי תענוגים לבא תמיד במשתאות ובטיולים, ירבה בצומות עד שיחליש גופו עד שימרוק חלבו ודמו, וגם יתבודד בביתו ויתחבר תמיד עם העניים, חטא בחילול השם יודה על פשעיו נגד הרבים, ויאמר אל תלמדו ממני שאני חטאתי עויתי ופשעתי, רשעתי חללתי השם באולתי ויתענה כמה וכמה תעניות, וילקה ויתודה על עונותיו בכל יום עד יום מותו. (ועיין בתחלת הספר בקונטרס החידושים), כללו של דבר, התשובה אין לה קץ ותכלית. כל אותם ששנינו שאין להם חלק לעוה״ב מיירי כשלא עשו תשובה, אבל עשו תשובה כהוגן, אין לך דבר שיעמוד בפני התשובה. ואם בקשת לידע כחה של תשובה, צא ולמד מקין ומאחאב ומאנשי ענתות ומאנשי גינוה ומדוד מלך ישראל וממנשה ומיכניה המלך, שכל אלו עשו תשובה ונתבטלה הגזירה והשבועה. וכן מפרעה שמרד בהקדוש ב״ה ולבסוף עשה תשובה ומלך בנינוה, צא ולמד מריש לקיש ושתי רעיו שהיו גוזלים בהרים, ריש לקיש עשה תשובה וירש גן עדן וחביריו שלא עשו תשובה ירשו גיהגם. צריך כל אדם להתפלל שלא יאסף מן העולם בלא תשובה, כמו שהתפלל דוד המלך ע״ה אל תאסוף עם חטאים נפשי, שפירושו שלא יאספנו מעולם הזה בלא תשובה אלא יניחנו בעולם עד שיעשה תשובה שלימה להכין לעצמו צידה לדרכו, כי אין מעשה המצוה בשאול אשר הוא הולך שם. צריך בעלי תשובה שישיב רבים מעון, וילמד וידריך בני אדם בדרך ישרה ויזהירם בתשובה ויוכיחם ויודיעם עונשן ומתן שכרן, איך הקב״ה מקבל תשובה, כמו שאמר דוד המלך ע״ה בתפלתו גל עיני וכו' אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.",
+                "מליצת מטטרו\"ן.",
+                "מליצה זו אמר מטטרו\"ן שר הפנים: בני אל תחטא בעינים. פן תכשל בזה ובבא. וישקול במאזנים כעדים שנים. ואל חטטא באזניך. בשמע שוא לפניך שלא ישמע בפני אדוניך. בעת שתעמוד בתחנוניך. ואל תחטא באף ובריח פן תהיה מכל טוב קרח. כי מפניו לא תוכל לברוח. ואל תחטא בפיך ובלשונך כי בעל כנפים יגיד עונך. ולא תועיל כל הונך. לבא ולהתחנן לפני קונך. ואל תחטא במאכלך. ולא תקלקל מעלליך. כי גופך ושכלך לא תעמוד בגורלך. ואל תחטא בידך. כי איך תעמוד לפני שודדך. ככלות כחך וסודך. ומעשיך יעידו כנגדך. ולא תחטא בלבבך. ובעוות מחשבך. ובכליות קרבך. המלך<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> התייעץ</i> בקונך. יודע כל ענינך. ואל תחטא בשאר אבריך ויעידו על כל דבריך. הנה ככלות בשרך. יגידו אמריך ואל תחטא במשגל. ולא בראיה יופי שגל. כי האביונה<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">הוא כינוי לאבר המשגל</i> סופה לרגל. ואל תחטא ברגליך. ורוץ למצוה מעגליך. להרגיל עם צדיק רגליך. ואל תחטא ברוחך ובנשמתך רק עסוק בתורה כפי כוחך ואל תחטא לפני בוראך. זכור כי הוא בראך.. הלא הוא אביך הוא מוראך והוא יכלכלך. עד זקנה ושיבה לא יעזבך. עד כאן כתב בספר החרדים (בדף ס\"ו ע\"א).",
+                "וזה מצאתי בתוך ספר המקובל איש האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זצוקלה\"ה. בספר א' כתיבת יד נקרא בית מדות<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">אינו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס</i> מ\"כ כל מה שתמצא בדברי ראשונים תוכחות על עון סיגופים ויסורים קשים שלג וחרולים והפסקות עינויים, לא נזכררו אלא למי שאין בן תורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה'. זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע, יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' רכות כאשר ידבר העבד לרבו והבן לאביו ע\"כ.",
+                "שם דף ע״א ע״א: העולם ים סוער עגול תל עפר בתוכו, הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוע עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכה בחזקה גלי הים בתל ויהרס, ואם לא יהיה הוא נקשר באילן ישטפוהו בתל, היינו דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה שנאמר למות תוצאות. כדפירשו במסכת ברכות. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אליו היינו נשמה, אתה סתר לי ע״כ.",
+                "צריך לכל הבא לשאול תשובה, שלא להכביד עליו פן יתקשה בעיניו הדברים, ובסוברו שלא יוכל לסבול יבעט ויאמר כאשר אבדתי אבדתי. לכן צריך להקל בפניו דרכי התשובה ולומר אין לך אלא עזיבת המעללים הרעים בלבד, עד שירגיל זמן בזה, ואח״כ להרגילו בתענית מעט מעט, וכן בסיגופים השייכים לאותו עון שבידו, דכיון שכבר קבל עליו לשוב, מן השמים מסייעים אותו, ואח״כ כל מה שמכבידים עליו מקבל. רמז לדבר, על עון החמור של עגל הקיל הקב״ה בכפרתם וגזר לתת העשיר והעני מחצית השקל לכפר על נפשותם, ואח״כ סיגפנו בטלטולים וגליות וגזירות למרק עון העגל כנודע. ואם מיד בשובם הי' מודיעם על כל זה היו בועטים, אך הקיל הדבר בעיניהם במחצית השקל בלבד, ואחר שקבלו עליהם נטהרו, ומסייעים מן השמים לסבול עול הגליות וגזירות הרעות על העגל, וכארז״ל אין דור שאין לוקחים אונקיא מעון העגל. הקב״ה יעזרנו ויסייענו לשוב אליו כל ימי חיינו אנס״ו.",
+                "וכמו שכתב ר\"ת בספר הישר בדף י״ו ו״ז וז\"ל: ודע שלא יקוץ האדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואע״פ שיש בו טורח גדול, כי כן נראה כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. ע״כ אומר כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בעניינים קשים כי־אם בעניינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם אע״פ שהם קלים יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם. ובראותו כי תקוץ נפשו מהם, ימעט ויעשה קצתם ואל יניח הכל. והענינים הקלים הם כמו התפלה, והצלה שלו לעזור לעניים כפי יכלתו, ולבקר חולים וללוות מתים, אך העניינים הכבדים כגון להתענות בצומות, ולהמנע מכל תאוה כשנזדמן לו, ולהשמר מן האונאה והגזל והשבועה והכעס והקנאה. יש לאדם לחנך את נפשו ולהרגילה כאשר ירגיל האב לבנו, וללמד אותו דרך ארץ, כי הוא צריך בראשונה ללמד לו העסקים שהן קלים אשר אין בהם טורח ולא יגיעה, וכל אשר ילך יוסיף עליהם ואז לא יקוץ בהם הבן. אך אם בתחלה ילמדהו העסקים הכבדים, יקוץ בהם ויהיה לו סיבה למחוסר כל, ולא ישוב אליו עכ\"ל לעניננו. כן הבא לשאול תשובה, צריך להקיל מעליו עד שירגיל במועט, וילך ויוסיף כדפרישית, שאז לא יבא לקוץ ולבעוט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>סוד <b>ה</b>יסודות <b>ו</b>עיקר <b>ה</b>כל להשגת שלימות הנפש, שלא יזיז האדם מבין עיניו אחרית דבר. כי אחרית כל דבר העולם־הזה הבל המה, כי הכל היה מן העפר והכל חוזר אל העפר. ובעזיבת החמדות העוברות ובטלות לא יוציא זמנו לריק ולא יתום כחו להבל ויוציא זמנו באהבת הבורא, וההרגל יבטיחהו שלא יסור עוד לעולם אהבת הקדושה מלבו.",
+                "וכמו שכתב ר\"ת ז\"ל בספר הישר דף כ\"ו ע\"ב. וזה לשונו:",
+                "כשיחקור המשכיל על טובת עולם הזה, יכיר כי כל טובה אשר נחלקה לו לא יוליך עמו במותו ולא ירד אחריו כבודו, אך יניח הכל וילך כבודו נעור וריק. לבד מטובה אחת אם נחלקה לו, היא אהבת הבורא, זו לבדה תלך לפניו, והלך לפניך צדקך. ועל־כן אמר דוד המלך ע\"ה אם תדרשהו ימצא לך, ואמר ועת לדרוש את ה׳. ואמר הנביא דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ואנו צריכים לחקור ולשאול למה אמר בהמצאו, היש עת שימצא ועת אשר לא ימצא, וכשנתבונן בדבר הזה נכיר כי יש עתים אשר ימצא האל לדורשיו ועתים לא ימצא, ועל כן אמר דרשו ה׳ בהמצאו. העת הראשונה שיקנה האדם שכל, כמ ושנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כי טרם שיקנה האדם שכל לא יכיר את בוראו. ועל כן לא ימצא לו. והשנית טרם שיעשה עונות ויכעיס אלהיו, אז לבו ישר ונקי, ובלב זך ונקי ימצא האל, וכשיחטא לו ויעבור על םצותיו לא ימצא לו כי־אם אחר יגיעה רבה מאד, עד אשר יכנע וינקה לבבו מטומאתו בתשובה שלימה. והשלישית בשעה שהצבור מתענים, כי תפלת הקהל היא יותר מקובלת מתפלת היחיד, והרביעית טרם שיתחבר לאנשים רעים ולאפיקורסים ותאבד אמונתו ולא תוכל להרפא לעולם. והחמישית בעוד שהוא במרחב כי בעת צרה ישוב האדם בעל־כרחו ולא ימצא לו אלא אם יעשה למען שמו. ועתות הצרה הם בעת חוליו ובעת היותו ביד אויביו או במיצר ובעת היותו עני ואביון ובעת בואו בימים ובעת לכתו בדרכים מסוכנים ובעת עוברו בימים ובעת שתחלש כחו ותאבד עצתו. אלה החמש עתים אשר הקדמנו, כשיבקש אדם בהם אז בוראו ימצא לו גם בטרם שיקראנו ועננו כמו שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ועל כן יש למשכיל להזהר באלה העתים בטרם יאבדו מרשותו, ואז ינחם ולא יועיל לו. וראוי למשכיל לדעת ולראות כמה עתים נאבדו לו וכמה עתים נשארו לו וימהר באלה הנשארים לו לבקש מהם רצון אלהיו, בטרם יאבדו כאשר נאבדו האחרים, והשם יחזירנו לעשות הטוב בעיניו וימצא לנו בכל קראנו אליו עכ\"ל.",
+                "הרי בהתחיל האדם לעבוד לבוראו מקטנותו, נמצא עובדו זמן רב עד זקנותו, וזה אינו מביאו כי אם שמיד התחיל להשכיל בכל חמדות העולם כי הבל המה ומאס בהם מלהוציא זמן לרדוף אחריהם והרגיל רדיפתו אחר אהבת הבורא. ועוד שכל מואס רדיפת השגת חמדות הגשמיות, שחייו הם חיים – שאוכל ושותה ויישן וילבש במיעוט שיש בו, מה שאין כן החומד בהשגת הדברים הגשמיים שלבו בל עמו תמיד, ואינו אוכל ושותה וישן, שהנשמה היא טורדתו, ומה לו לאדם בחיים אלו, שאין למדת החמדה קצבה לומר כשאגיע למצוא חפץ פלוני ינוח, כי כל עוד שכביר מצא ידו, עוד נתוסף לו התאוה, כהשותה מים מלוחים' כל עוד ששותה מתרבה צמאו, וכדברי רז\"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכיון שכך איך לא יתן המשכיל נגד עיניו שמוציא זמנו לריק לטורח' להזמין לאדם מכל אשר מאסף תחת ידו בעולם העובר, אחר שבעת שמוציאים אותו לקוברו תלוי שבחו אם נזדמן מקום עפר תחוח או קשה במקום קבורתו. אם יתעכל בשרו מחר אם לא. אם במקום לח או יבש כדי שימהר לרום רימה כי טוב לו, כי אך בשרו עליו יכאב כי בעוד הבשר עליו יכאב מעקיצת הרימה. ולאיש אשר הכנות אלו למנוחות ושאננות לו, מה ירדוף אחר חמדות הגשמיות. האם מועילים לו במותו לומר בית בנו לפלוני במותו בחמודות שטרח להצילו מן הרימה. מטה מכסף ומזהב שמו תחתיו להצילו מתולעת, הלבישוהו רקמה להצילו מהרקבון. אדרבא אם כה יעשה לו צעוק יצעק יתאחד בשרו עליו ויכאב לאין מרפא. וכיון שכן מה לאדם להוציא ימי חייו בטורח השגת הדברים הגשמיים להכין לאחרים. ואפשר מכין לאדם שאינו כשר שיכעיס עם טורח ועמלו להקב״ה. כמו שעינינו הרואות כמה נחלו ממון אחרים ועשו עם אותו ממון כל התועבות אשר שנא ה׳, ונמצא זה הכין להזמין למכעיסי השם, וכמה מן העונשים והמשפטים יגיעו לנפשו כל זמן שזה מכעיס לבוראו בממונו במקום אשר היה ראוי לפזר ממנו לעניים ועמלי תורה, שכל זמן שמוציאים תורה מפיהם מנוחות ושאננות מגיעים לנפשם, ונמצא שהולך עמו יגיעו ועמלו, מה צער מגיע לנפש האדם שלא עסק עם ממונו כראוי לו לעשות. בספרם בין החיים צדקות וחסדים מן המתים שעשו בחייהם ואין מזכירים אותו ביניהם, ואם זוכרים ממנו מזכירם ומשחקים ואומרים אל ינוח נפשו של פלוני כשם שלא מצא אדם ממנו מנוחה בעודו בחיים, טוב מותו מחייו, ונפשו שומעת ומתאבלת ורוצה לחזור בזה העולם ואינה יכולה, דואבת בראותה ממונו והונו ביד אחרים ועל זרים מלבושיו, ונפשו ערומה מבלי לבוש בבושה, ואין מושיע לה וזכרה הטורח שטרח וכמה נסתכן להשיג כל דבר, וכמה חטא להשיגו ועכשיו זרים נהנים ממנו בלי עמל וטורח, חורק בשיניו ומכה על פניו ואין מנחם לו, כי כל מי שעושה הרעה בידיו אין מי שירחם עליו, ואתה בן אדם שים כל זה נגד עיניך וראה בשכלך כי הדברים אמתיים ממשמשים ובאים, ותנוח נפשך מטורח יגיעת השגת ההבל, ושים כל מגמת נפשך להכין מנוחות לנפשך בעולם שאין קץ ותכלית בו, ובחידושי תענוגיו דברים שאין אדם קץ בהם, כי מרגע לרגע מתחדשים לאין מספר.",
+                "ולמען תלך בדרך טובים, אכתוב לך ל״ו דברים שכתב בעל ספר אזהרות הקודש, והוא ספר מעט הכמות ורב האיכות. כדי שתקנה עמהם מעדנים לנפשך בעלותה למעלה ביוצאה מן הגוף, ותתלבש בלבוש זיו ואורה הנעשה מקיום ל״ו דברים אלו, וגם תציל את עצמך מל״ו כריתות שבתורה:",
+                "(א) יהא אדם זהיר לעשות כל מצוה בשמחה גדולה. כתב האר״י זלה״ה האדם שעושה מצוה בלא שמחה נענש, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה. והעיד עליו בעצמו האר״י זלה״ה שעל ידי זה זכה לרוח הקודש. וז״ל הרב מהר״ם אלשיך זלה׳׳ה לעושים לשמה יש הפרש לפי בחינותיהם, זה עובד בשמחה וזה שלא בשמחה, וגם לעושים בשמחה – זה עושה בשמחה מועטת וזה עושה בשמחה יתירה ממנו, וכל המוסיף יוסיפו לו שכרו. ועל דרך זה בחינות לאל דעות ה' אין מספר, ועבד היודע ברבו שאפילו הרעות שלו הן טובים לכפר עון ודאי יעבוד בשמחה.",
+                "(ב) יהא אדם זהיר בתפלתו בכוונה שלימה, שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא ומביא קרבן, ועכשיו תפלה במקום קרבן, על־כן ישים אדם אל לבו בשעה שעומד בתפלתו לבטל כל המחשבות זרות, שכשם שהמחשבה פוסל בקרבן, פוסלת גם כן בתפלה. וכתב בספר חסד לאברהם: עכשיו חיוני השכינה מספיחי תפלה, לכן כל מחשבתו של אדם לא יהיה עליו ועל צרכיו רק על השכינה, וזהו לשון ראשית חכמה: כל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה, ישים מגמת נפשו אל השכינה ויאמר תחלה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא וצרכיו ממילא בכלל הברכה.",
+                "(ג) יהא אדם זהיר בתפלתו וידע באיזה לשון יתפלל. כתב מוהר״ם אלשיך זלה״ה פרשת בהעלותך, אותם בני־אדם העומדים להתפלל על עצמם ואומרים רבונו של עולם, אל רחום וחנון אתה, ארך אפים ורב חסד, רחם עלינו, ומרבים בתפלה ובתתנונים, אותם בני אדם מעוררים מדת הדין עליהם לקטרג לעיין עליהם ונבדקים במעשיהם אם ראוים הם או לאו. אלא כל אדם שרוצה להתפלל על איזה דבר יקדים וידוי תכף בתחלתו בכלל ובפרט, ויאמר חטאתי וכו׳. ואחר זה ירבה בתפלה ותחנונים על צרכיו ואז יקרא וה' יענה.",
+                "(ד) יהא אדם זהיר כשמרים קולו בתפלתו או בתורתו, יתכוין מה שאמר ראשית חכמה בשער הקדושה לחטא קרי אין תשובה, ומכל מקום תשובתו הוא על ידי צעקה בתורה ותפלה, כמו שנאמר צעקו וה' שמע.",
+                "(ה) יהא אדם זהיר להתפלל תמיד על זרעו ועל זרע זרעו מעתה ועד עולם שלא יצא ממנו פסול. כמו שאמר בספר שני לוחות הברית ז\"ל: מעשה בחסיד אחד שהתפלל תמיד בחצות הלילה בבכיה שלא יצא ממנו שום פסול, וזכה ששבעה בניו היו ת\"ח גדולים. ומכל מקום שמזכיר בתפלתו יראת השם, יהי כוונתו בלבו על זרעו ועל זרע זרעו. כגון 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך' וכהאי־גוונא.",
+                "(ו) יבא אדם זהיר ביומא דדינא בעלמא, לא ידבר בר נש בפני עצמו, ולכן בראש השנה לא יתפלל אדם ביחיד. וכן כתב בזוהר פרשת בשלח אע\"פ דצדיקים אינון, אינון רשימין תחילה ומתפרעין מינייהו, לכן שומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(ז) יהא אדם זהיר להקדים לכל דבר תפלתו, כי מקודם בקל יותר לבטל הרעה, כמו שאמרו רז\"ל ה\"ה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, על כן נהגו אנשי מעשה קודם שעושים איזה שמחת נישואין בנו או בתו להתפלל שלא ישלוט מדת הדין ועין הרע. ומנהג נכון הוא.",
+                "(ח) יהא אדם זהיר בכוונתו בתפלתו לכוין נגד קודש הקדשים כמו שאמר בשלמה ע\"ה שבקש מהשם על זה שאותו מקום יצליח ויעשה פרי למי שיכוין להתפלל שם, וכן מפורש. והיא סגולה גם־כן לבטל הרהורים רעים שיחשוב בלבו כאלו עומד שם היום. עוד סגולה אחרת כתב ספר ראשית חכמה לבטל הרהורים רעים בתפלה שיחשוב בלבו כאלו עומד בגן עדן ויעלה בזכרונו אותם הצדיקים שהיה מכירן בחייהם יושבים שם והוא עומד נגדם מרחוק.",
+                "(ט) יהא אדם זהיר כשנותן פרוטה לעני לייחד שם הגדול. כי פרוטה היא יו\"ד של שם הוי\"ה ב\"ה, ובעל הבית הנותן פרוטה בחמש אצבעות הוא ה' ראשונה, וכשפושט ידו ליתן לעני, פשיטות ידו כדמות וא\"ו והעני המקבל ממנו בחמש אצבעות הוא ה\"א אחרונה שבשם, ובזה נשלם השם. כן כתב האר\"י זלה\"ה. ואם פתאום נזדמן לאדם עני ופרנסתו היא מצומצמת בידו, ידע שהקב\"ה רוצה להצילו מאיזה ורעניות [כמעשה שהובא בספר הזוהר פרשת בהר, עיין שם ושם תמצא מעשה נפלא].",
+                "(י) יהא אדם זהיר לחפש דרכיו ולתקן מעשיו מדי יום ביומו, ואלו נקראין בספר הזוהר מארי דחושבנא. דהיינו בכל לילה קודם שינה יחשוב אדם בלבו מה שקלקל באותו יום, ויעשה תשובה עליו בחרטה גמורה. הבט וראה מה שאמר בעל עשרה מאמרות [הביאו ספר זרע ברך חדש פרשת וילך] דאפילו כל פרטי תנועות האדם, ואפילו נודד עפעף עין או פוצה פה ומצפצף יחקקו למעלה ואפילו הרהור הלב. ע\"כ אל יאמר האדם שאין לחפש אלא על כ\"א מעבירות שיש בהן מעשה כגון גזל וכה\"ג. אלא שצריך לפרוש ולשוב גם מדעות הרעות מן הכעס מן הערוה מן הקנאה מן התאוה מרדיפות המאכלות וכה\"ג, מהכל צריך לשוב ואלו קשים יותר מן העונות שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם רגיל בהן קשה לפרוש, ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. וכשיבא איזה הרהור פתאום יגער בזריזות ויאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי.",
+                "(יא) יהא אדם זהיר בדיבורו היוצא מפיו לעשות משמרת למשמרתו. הבט וראה דוד המלך ע\"ה אמר אם אלהים הסיתך בי. אמר הקב\"ה מסית קראתני, חייך שאתה נכשל וכו'. שמכח זה נפלו אחר כך כמה אלפים מישראל בדבר כמבואר בכתובים.",
+                "(יב) יהא אדם זהיר בדיבור היוצא מפיו, יהא בדחילו ורחימו, הבט נא וראה מה שכתב ר\"ת בשם התקונים שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבא בגלגול אפילו קול ודבור שלא הוציא בדחילו ורחימו להיות השם שלם חוזר בגלגול. ועונש הגלגול הוא מר לנשמה יותר מגהינם, ק\"ו בן בנו של ק\"ו שומר פיו ולשונו שלא יטמא בלשון הרע, וכ\"ש בניבול פה ח\"ו, דאז טמא טמא יקרא. ולכן יחרד כל אדם חרדה גדולה מיום הדין הגדול והנורא ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ונשמתו כראוי. ולעשות משמרת ומסגרת לשקול את הדיבור קודם שיצא מפיו, ואז טוב לו.",
+                "(יג) יהא אדם זהיר במדת השתיקה לשם שמים, כי היא רפואה לכל. ראה תראה מה שכתב בספר החסידים סי' תתשמ\"ו וז\"ל: לולא שבני אדם מגידים מה שרואים היו רואים דברים הרבה כמו שרואים הבהמות שאין מגידות. וכתב שם אדם שינזק אם יגיד מה שראה תוך עשרה ימים סכנה לו. וכן כל אדם ישקול דיבורו קודם שיצא מפיו.",
+                "(יד) יהא אדם זהיר שלא לאכול בכל מקום, וכן איתא בזוהר שמות. בשביל שאכלו לחם רע עין היה הגלות ת' שנה. וכתב שם אדם הלהוט אחר מעיו והנאת גוף, ישחוט עצמו ולא יאכל אצל רע עין.",
+                "(טו) יהא אדם זהיר מאד מאד שלא ינדור אף בעת צרה. וכתב בספר החסידים אע\"פ דתוספות כתבו שנודרים בעת צרה, הני־מילי דורות הראשונים שהיו בטוחים בעצמם שלא ישנו את דבריהם מכל מניעות שבעולם, מה שאין כן דורות אחרונים. ואמרו בירושלמי הנודר – פנקסו פתוח עליו, שמשים עצמו חסיד שבטוח לקיימו. על כן שומר נפשו ירחק מהם פן ח\"ו יכשל בעון נדרים, כי חלוקים בענייני נדרים ק\"ו באם הוא רוצה להפר, כמה וכמה חלוקי דינים בהפרת נדרים שהעולם עתה אינן בקיאין בהם. וצריך ללמוד אותם בשולחן ערוך להיות בקי בהם אם ראויים להתירם אם לא, וכי לא דבר קטן הוא, על כן טוב להרחיק ממנו כמטחוי קשת שלא יכשל. הבט וראה מהתפארת ישראל – יעקב אבינו ע\"ה נכשל בזה, ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. ואם רוצה לקבל עליו, יאמר בלי נדר, ואפילו הכי מצוה לקיימו כמו שכתב בספר שני לוחות הברית ז\"ל. מ\"מ הוא בכלל מוצא שפתיך תשמור. ושב ורפא לו.",
+                "(טז) יהא אדם זהיר כשבא למדות חסידות ופרישות שלא לנטות ימין או שמאל ממילי דחסידות, שמתוך כך יכול להוסיף קדושה ורוח הקודש מסייעתו להתגבר ממדרגה למדרגה אף כשהוא אדם חלש, הוא הנותן ליעף כח, מה שאין כן כשסותר דבר אחד מהחסידות ופרישות, אז רוח הקדש מסתלקת ממנו ושוב לא יכול לעמוד בקדושתו מחמת חולשת הכח (ועיין מזה זוהר פרשת תרומה בפסוק תקחו את תרומתי).",
+                "(יז) יהא אדם זהיר כשמוכיח איזה אדם על מעשיו הרעים שלא להזכירו העבירה בפירוש כי־אם דרך רמז, כמו שכתב הזוהר פרשת קדושים ובתוספתא. וכן הוא בדרז׳׳ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, יכול אפילו מתבייש על ידו, ת׳׳ל ולא תשא עליו חטא, ומשמעות הזוהר שם דוקא בפעם ראשון יזכור רק דרך רמז.",
+                "(יח) יהא אדם זהיר שלא לדבר דלטורין על ישראל, אפילו ישראל אינן עושים רצונו, רצה הקב״ה לזכות את ישראל לדבר עליהם דבר טוב, וראיה מפורשת מאליהו הנביא כדאיתא ברז״ל ומגדעון. וכל שכן שירגיל אדם עצמו במדה זו לדון את חבירו לכף זכות לעולם. ואפילו בתוכחה יהא נזהר מלדבר שמץ רע על ישראל. שעל ידי שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'תרבות אנשים חטאים' יצא ממנו בן בנו שנעשה עבד לע״א. וכן נ׳׳כ הובא בספר החסידים באזהרה גדולה על זה.",
+                "(יט) יהא אדם זהיר להיות מן הנעלבים ואינן עולבים, ראה דוד המלך עליו השלום ששמעי בן גרא קלל אותו בקללה נמרצה, ורצה אבישי לפגוע בו ואמר לו דוד הנח לו כי אלהים אמר כו׳, אולי ירא ה׳ בעניי וכו'. ואף שסקל עליו באבנים ובעפר, אפילו הכי לא הניח לעשות לו דבר. ואמרו במדרש באותו פעם נמנו בבית דין של מעלה להיות דוד אחד מארבעה במרכבה.",
+                "(כ) יהא אדם זהיר במדת הענוה מאד, ויתרחק מהגאוה בדיבור ובמעשה ובמחשבה, דאפילו במחשבה נקרא תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב. וכל שכן בדבור וכל שכן במעשה. הבט וראה מה שאמרו רבינו ז׳׳ל בשביל שאמרו המלאכים 'משחיתים אנחנו' נדחו ממחיצתו, אף על גב שתוך כדי דבור חזרו ואמרו שה׳ שלחם. גם מה שאמרו רז\"ל בחזקיה עליו השלום, על ידי שאמר לישעיה 'מארץ רחוקה באו אלי' נענש. ראה תראה כמה תכבד העבודה, והשומר נפשו ירחק ממנו. וכתב בספר שני לוחות הברית, האדם המקבל בלבו להיות עלוב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, אין צריך רב ללמדו שהשכינה מלמדתו.",
+                "(כא) יהא אדם זהיר כשדורש ברבים וקונה שם טוב, לא יהנה לבו ח״ו מזה, כמו שמצינו ברז\"ל באחד מי׳ הרוגי מלכות ששאלו ממנו חביריו, מפני מה נענש במיתה חמורה כזו, וא״ל שמא כשדרשת ברבים נהנה לבך והסכים עמו. ע״כ מאד מאד יהא נזהר בו, ואם יבא איזה הנאה בלבו מחמת מספר שבחיו וערב לו, ישים אל לבו תכף בתוך הדרש, ויאמר לבי לבי הרחק מן הכבוד, כמה וכמה אנשים שהיה להם כבוד וגדולה, ועברו ומתו והיו כלא היו. וכן בכל מצוה או תורה לא יהנה ח״ו מן הבריות על אשר עשה אותו, רק ישמח שמחת מצוה על אשר זכה לעשות מצוה זו לשם שמים, ויאמר בפה מלא בתוך הדרש וכל שכן מקודם, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ועל ידי זה ינצל מהמכשול ומדין הקשה. וגם יראה להשמר מעין הרע בדרש, כי שכיח היזק ראיה בזה.",
+                "(כב) יהא אדם זהיר בכבוד הספרים, ובזיון שבא על אדם הוא בשביל ביזוי הספרים, כמ״ש רז״ל המכבד את התורה וכו'. וכתב בספר החסידים אדם שיודע שיפיח בשינה, אל ישכב תוך חדר של ספרים אם־לא שמכסה אותם.",
+                "(כג) יהא אדם זהיר כשבא לו בשורה טובה, יאמר בזריזות 'הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו'. כתב בעל שני לוחות הברית אע״ג דהיא הנאה מועטת יהיה עליו כמרובה וישבח ה׳ עליו.",
+                "(כד) יהא אדם זהיר לשמור נפשו שלא יהא גרמא בנזיקין בהלויית המת שלא יפגע בנשים. ובזוהר פרשת ויקהל נשבע הוא בשבועה גמורה ואמר דרובא דעלמא מתו בלא עתם בשביל שלא שמרו נפשם מזה. עיין שם באריכות, ושומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(כה) יהא אדם זהיר כשיוצא לדרך לפרוע נדריו ואל ישהה נדרו (כמו מעשה דההוא טעיא במדרש ילקוט קהלת). צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.",
+                "(כו) יהא אדם זהיר לחדש חדושי תורה ויראה להשיג יותר מהשגתו ויתפלל למי שהחכמה שלו. דכשם שחייב אדם בפריה ורביה, כך חייב אדם בפריה ורביה בתורה, שנאמר ישרצו המים. ואין מים אלא תורה. ויהא זהיר לחדש חידושים להיותם חקוק על לבו, והוא עטרה לראשו כשהולך לעולמו, וחרפה ובושה גדולה לנשמתו כששואלין אותו מה חידש בלמודו ואינו יודע. וזה רמזו רז\"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו׳. שמעתי אומרים על הרב רבי שמואל קאיידונובר ז\"ל שמצאו אותו חוזר חידושיו בעת קבוע.",
+                "(כז) יהא אדם זהיר לראות תמיד לרדוף אחר חבירו להחזירו למוטב, כמ״ש בזוהר דאלמלי הוו ידעי עלמא כמה שכרו גדול, היו רודפים אחריו תמיד כמי שרודף אחר כסף וזהב. ובפרט בעבירה המפורסמת בין המון העם בעונותינו הרבים בעבירות המפורסמות בתורה, הירא והחרד דבר ה׳ לקנאות קנאת ה׳ צבאות, לפקח עם אותם אנשים להדריכם בדרך ישרה, וגם להודיעם עונש העבירה כמה עונשו גדול מאוד, אולי ואולי יתנו מקום לדבר להרהר תשובה בלבם ולסור מדרכם הרעה, והחי יתן אל לבו, הלא סוף אדם למות, ומי יודע מה יולד יום והכל לפי חשבון. גם רוב המוני העם מניחים תפילין על המצח ולא על המוח, וצריך אזהרה גדולה על זה ולא יזידון עוד.",
+                "(כח) יהא אדם זהיר כשהוא חלוש ואוכל בזמן שראוי להתענות, יכוין לבריאות הגוף לעבודת בוראו, דזה כלל גדול בתורה, בכל דרכיך דעהו והוא ישר אורחותיך. דצריך האדם לשמור גופו וחי בהם, והיא היא עבודת הבורא שלא יהא ח״ו כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא. וכן יאמר בפה מלא כשיושם לפניו לאכול, אין אני אוכל להנאת גופי רק לבריאת גופי לעבודת בוראי, אף על פי שהקב״ה יודע מחשבות, מ״מ בזה הדיבור בורא מלאך חדש, גם מסלק מעליו מדת־הדין, וזהו ונשמרת מכל דבר רע. והכלל כל מעשיך יהיו לשם שמים וטוב לך.",
+                "(כט) יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעולם הזה. ועיקר חיבוט הקבר בא על זה. הבט וראה מה שאמרו רז׳׳ל במדרש הצור תמים פעלו. מעיד אני עלי שמים וארץ אין כל בריה יורד לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו. כי גם אמרו במדרש, אברהם לא שמח בעולמו, יצחק לא שמח בעולמו. ע״כ כל אדם יזהר שלא יתענג עצמו ביותר ולסגף עצמו כל מה דאפשר לתקן פגם העבירות, והחי יתן אל לבו כמה וכמה מעשים רעים עשה כל ימיו בעולם מיום הולדו, והפגם הגדול שקלקל האדם בעוה״ז בחטאו מנעוריו עד היום הזה, ושב ורפא לו.",
+                "(ל) יהא אדם זהיר לדבר דברי תורה אחר אכילתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ואם אין ספר מצוי לו יהא חקוק על לבו בעל פה איזה משנה או דין מש״ע, וראוי לומר דין זה מש״ע. אדם השומע ברכת המזון ולא אכל, כשאומר המברך נברך שאכלנו וכו׳, יאמר הוא ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ובעשרה יאמר ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ועל זה המחשבה טובה מצרף כאלו בירך במזומן. ואם אוכל עם אחרים ואומר דברי תורה על השולחן לשם שמים לזכות הרבים, מה טוב. ויזהר שלא ישהה אחר אכילתו הרבה בישיבה אחת בלי הפסק, רק ד׳ אמות, דקשה לגוף מאד.",
+                "(לא) יהא אדם זהיר שאינו יכול לסגף עצמו בתענית, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, כתב בשל״ה יבחר יום אחד על כל פנים בחודש ויתבודד בחדר וישפוך לבו לפני ה׳ בתפלה ותחנונים ווידוים כבן המתרצה בפני אביו ושב ורפא לו.",
+                "(לב) יהא אדם זהיר לקדש אכילתו, ויחשוב לו כקרבן ולכוין להוציא ניצוצי קדושה מהמאכל, ומאד מאד צריך ליזהר בברכת הנהנין. הבט וראה מ״ש האר״י ז\"ל כמה יש ליזהר בברכת הנהנין, שמא אביך מגולגל בו ונמצא אתה הורגו, דכמה וכמה נשמות מגולגלים בדומם צמח חי בלתי מדבר, ולכן כשמברך בכוונה מעלה הנשמה ממדריגה למדריגה. ולא כהמון עם החוטפים הברכה בשיניהם ומבליעים בלשוניהם והברכה לא כדת וכהלכה, אוי להם מיום תוכחה.",
+                "(לג) יהא אדם זהיר להתרחק מספק איסור אכילה ושתיה, כי כל עמל אדם לפיהו בשביל פיהו. בר\"ח חסידים הראשונים מרחיקין ע׳ דרבים מספק איסור אכילה ושתיה. ואותם אנשים המזידים, אוי להם ואוי לנפשם מיום הדין, וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.",
+                "(לד) יהא אדם זהיר לומר פרשת קרבנות בכל יום, כמו שאמרו רז״ל כל העוסק בתורת עולה וכו'. ובמדרש הנעלם אמרו האי מאן דמדכר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקורבניא ויכוין בהו, ברית כרותה דאינון מלאכי דמדכרין חוביא דבר נש לא יוכל למעבד ליה בישא אלא טבא עכ\"ל. גם בפרשת הקטורת ז\"ל הזוהר, אמר רבי שמעון אי בר נש ידעו כמה מעליא עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוי נטלי כל מלה והוי סלקי עטרה על ראשייהו ככתרא דדהבא.",
+                "(לה) יהא אדם זהיר בהסתכלות נשים. וכתב בר״ת הרואה אף שלא בכוונה באשת איש ונהנה בראיה נענש באותו העולם, קל וחומר בן בנו של ק״ו שלא יכוין להסתכל ולהנות ח״ו. אך כי לא נתנה תורה למלאכי השרת ולאו כל אדם זוכה להתבודד תמיד בחדרו שלא להסתכל בילוד אשה. ע״כ אותם אנשים המובלעים בין הנשים כבני ביתו, ישים אל לבו תחלה לבטל כל הרהורים וכל מחשבות זרות שלא יהנה ח״ו, שלא יענש לעתיד עין תחת עין. כמ״ש בזוהר ממונה אחד קאים על קברו ותבר ליה עיניו של זה, וכמה נחשים ועקרבים וכלהו עקצי ליה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם.",
+                "(לו) יהא אדם זהיר מכעס, כי עונשו מר מאד. האר\"י זלה\"ה הקפיד בענין הכעס יותר מכל העבירות, ואולי אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. בזוהר: דא איהו בר נש דמריד במריה, ואסור לאתקרבא בהדיה, כי במה הוא נחשב עבודת גלולים אתחשב, האי בר נש, ומאן דאתחבר עמיה כמה דמתחבר בע\"ג ממש, בגין דע\"ג ממש שריא בגויה, דעקר קודשא עילאה ושרי באתריה אל זר. עוד שם: ממונין נטלין אילין מילין בישין, כל אילן דזרק בר נש ברוגזא וסליק ואמר דא הוא קורבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, וכרוזא קראין בכל אילין רקיעיא ויי לפלניא דאזיל בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוז קארי זמנא תניינא אוי להם כי נדדו ממני, זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחייהו. עכ\"ל. הבט נא וראה עד כמה תכבד העבודה הפגם הגדול של מדה רעה כעס, על כן הירא והחרד לדבר ה' ישים אל לבו תמיד דברי הזוהר הנזכר לעשות גדרים ומשמרת למשמרת שלא יכשל עוד בפגם הגדול ונפשו כעפר לכל תהיה ושב ורפא לו.",
+                "הרי לך ל\"ו דברים שתתנהג בהם לסור ממוקשי מות, ואע\"פ שיש מהם קשים לכאורה לקיימם, ההרגל בהם נעשה טבע שני. הבט וראה רמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מה השמן הזה אינו יוצא כי־אם על־ידי כתישה, וזהו שמן זית זך כתית, ירצה נעשה זך על־ידי הכתישה, וזהו לדעת וללמד בני אדם שילמוד לכתת ולהרגיל את עצמו במצות, כדי שיאיר נשמתו לפני הקב\"ה. וזה להעלות נר תמיד. הנשמה שנקראת נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם. יעלה ויאיר לפני ה'. ובפרט שגוף האדם רומז אל המנורה: שתי אזנים ושתי זרועות ושתי ארכובות הם כנגד ששה קנים הבולטות מן הגוף, שלשה מול צד, והגוף עצמו קנה האמצעי, והדעת שבראש מאיר לכל. (עיין באורך בספר שני לוחות הברית, ואכלת כנפשך שבעך בענין דוגמת המנורה לגוף אדם, קראהו משם). הרי דעת האדם מאיר לאדם להדריכו בדרכי השם ולעשות אופנים לגרש מקרבו ביצר המונעו על־ידי ההרגל, כמדובר דכל הרגל נעשה טבע שני."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>מיתה <b>ו</b>יום <b>ה</b>קבורה. שים בן אדם נגד עיניך ותשוב כאילו בא עת פקודתך ואתה מת מוטל על גבי קרקע באמצע הבית, וכאילו אשתך ובניך ובני ביתך וכל אוהביך ורעיך יושבים אצלך ומסבבים לך בקינות ערוכות ובקול בכיה ממרר את שומעיהם. ונשמתך מרחפת, על גבי גופך הולכת מראש לרגלים ומן הרגלים לראות מקום לחזור ליכנס בגוף ואינה יכולה. מתאבלת ושותקת ודוממת כאשה עטופה שחורים על אלוף נעוריה, הולכת מבית לעליה ומן העליה לבית, לראות מקומות המורגלות לישיבתה ביושבה עם הגוף. משם נוסעת אל מקום אוצר חמדותיה ומלבושי תפארתה. ומצטערת ודואגת היאך תניחם והיא ערומה ונרתק גופו מבלי לבוש מוטל ערום כאבן שאין לה הופכים, וידמה גם נגד עיניו כאלו באים לרחצו במים קרים ואין חוששים עוד עליו על הצינה, ומלבישים אותו בתכריכין בלבד מכל עמלו אשר עמל, ומכל הטורח אשר טרח כל ימי חייו ושאר מלבושיו הנחמדים וממונו מוכן ומזומן לבעל אשתו. וידמה לו כאלו מניחין אותו בארון ועל כתף יסבלוהו, מוציאים אותו מביתו על מנת שלא להחזיר. ואשתו ובניו צועקים אחריו בקול יללה, אינו חוזר פניו אליהם ואין משיב להם כמו שהיה רגיל בחייו בצאתו מביתו, שאשתו ובניו היו שואלים ממנו בחזרתך תביא כל חמדה וכל מין מאכל, ועל כל דבר היה משיב להם הן הן. ועתה יוצא ושותק. יורדים עמו עד הקבר מכסים אותו בעפר על פניו ואינן יכולים להושיעו, צועקים אבי אבי ומשיב אין להם עד שמתיאשים ממנו וחוזרים לביתם בידים רקניות ממנו. הוא נשאר בקבר בדד מושבו, לחורב ביום ולקרח בלילה לשמיר ולשית יהיה ובנשף בערב יום עליו יצעקו כפירים אין מקום לנוס ואין חור להנצל שם. והנפש העלובה מטפסת ויורדת מטפסת ועולה על הגוף תוך קברו אולי תוכל ליכנס בו. טורחת בזה עד ג' ימים, בראותה כריסו מתבקעת מתיאשת ממנו, הולכת לבית ומבית לקבר עד ז' ימים. וכראותה כי אין תקוה פורחת באויר העולם לבקש מקום מנוח למצוא מרגוע לה, מפצרת לעלות למעלה מוצאת מסך מבדיל וחומת נחשת שעשה עם עונותיו שאינה יכולה לעבור. פוגעים אותה מלאכי חבלה דוחים ודוחפים אותה מיד ליד באימות ופחדים ובשפטים גדולים כפי רשעותה. ובתשלום השבעה הולכים בניו ואשתו לבקר את קברו, והנה עלה כלו קמשונים כסו חרולים וגדר אבניו של קברו נהרסה. אשתו נותנת עליו בקולה, אולי יעננה ובניו בבכיה ממשמשים על קברו, אולי ירגיש ואין קול ואין עונה. גומרים בדעתם אם יוכל היה לדבר, היה משיב שובו בנים (שובבים), שאיני חוזר עוד אליכם עד עולם, עוד לא תראוני פני נהפכו לעפר ויתפרדו כל עצמותי לא נשאר בו צורה ולא גוף ולא דמות הגוף. מיד חוזרים לביתם ומניחים לו שם. הוא מתעסק בדינו וחשבונו ומשפט נפשו והם מתעסקים בדרכי חיים במשתאות ומעדנים וטיולים ובנינים ונשואי בנים בנגונים בשמחות וגיל. הנה כל זה ידמה אדם תמיד נגד עיניו ויכניע יצרו. אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וכל זה כללו רז\"ל בדיבור אחד, לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר וכו'. עד יזכור לו יום המיתה. רמזו בזה שיזכור וישים נגד עינו כל מה שיגיע לו ביום המיתה עד קברו כנזכר. לכן לא אמר יזכור לו המיתה דמשמע שיזכור שימות בלבד. דמזה בלבד אינו מתפעל כל כך להכניע יוצרו. כ״א שיזכור וישים נגד עיניו כל הנעשה לו ביום המיתה, שבדמיון זה אולי יתפעל להכניע היצר הקשה כברזל והצר הצורר תמיד בלי השקט כלל. והנני מסדר לפניך בין אדם סדר נפלא ונורא, והוא דרך וידוי ותחינה ובקשה לבא עמה לפני יוצר הכל. ומה טוב ומה נעים שתהיה שגורה בפי כל אדם לאומרה תמיד. שמועלת לכמה מעלות הנשמה ולסליחה ולכפרה, וגם לשבח והלול לאל נורא עלילה. כאשר עיני הרואה יראו מישרים ושפת אמת תכון לעד:",
+                "ה' אלהי אשר יצרתני ובראתני ועשיתני והוצאתני מאין ליש. צור כל העולמים המתלבש בעשר ספירות בלימה. מוכתר בכתרי כתרים, מקום החכמה והבינה בעל החסד והגבורה תפארת ישראל. תפארתך לנצח נצחים הוד והדר לבשת. יסוד כל היסודות מלכותך בכל משלה. בראת שמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר בה על ידי שכינת עוזך. ומכל הבריאות עולה תמיד הלול וקילוס כתרים על ראשך. מודה אני לפניך צורי וגואלי, מושיעי מגיני, הודאה גמורה שלימה בכל רעיוני, וכל מחשבותי, ובחכמתי ובבינתי ובדעתי ובשכלי ובהשכלתי ובנפשי וברוחי ובנשמתי ובכחי ובגבורתי ובבריאותי ובאמצי ובחזקי ובגופי ובעודי ובבשרי ובדמי ובעצמותי ובגידי ובעורקי ובכל אברי ובדבורי ובמאמרי ובקולי ובהבל פי. ובראייתי ובהסתכלותי ובעיוני ובריחי ובטעמי ובמשושי ובעריכותי וכל תנועתי. בעמידתי ובקומי ובהילוכי ובמצבי ובשכבי ובהקיצי ובהתעוררי ובשארי כל הפרטים הנמצאים בגופי. בכולם מודה ומעיד אני שאם (יהיו) כל העולמות שבראת ויש בכחך לברוא, וכן המספר הזה יהיה חוזר חלילה לעד לעולמי עולמים, יהיו מלאים חרדל, כל חרדל וחרדל מתחלק לשיעור מספר מלא כל העולמות פיות. וכל פה ידבר תהלות בשיר ושבחות כולם בבת אחת תמיד לא יחשו לעד לנצח נצחים במרוצת הדבור, בשיעור שאדם דובר דיבור אחד הם אומרים אלף דברי שירה. עדיין אינן יכולים להניע לספר התחלת שבח אחד ממדותיך, כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שבח כל חמדה ואין לעלות על לב וברעיון ובמחשבה שבח מדותיך דאין חקר וקץ ותכלית, ולך לבדך גלויות. כי נעלית על כל השבחים ועל כל התהלות והגדולות ונתקדשת על כל הקדישות ונתרוממת על כל התרוממות. והתנשאת על כל התנשאות ונעלית על כל הברכות והטהרות ונתגברת על כל החסדים והצדקות והמשפטים והמוסרים. כי ממך הכל שאתה מקור לכולם, וממך נובעים ויוצאים ומתפזרים ומתפרדים למקומות אשר אתה חפץ. כי מלכותך בכל משלה ואין אלוה מבלעדיך, ואין צור זולתך אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. וכל הנאצלים והברואים והיצורים והנעשים מהמדרגה היותר גדולה שבשמי השמים עד שלשול קטן שבארץ, כולם מכירים ויודעים ומבינים ומגידים ומעידים על אלהותך ויחוד שכינתך כי אין זולתך אלוה, בורא ויוצר ועושה כרצונו. ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, וממך מקוים ומייחלים כולם חיות ומזון, ביודעים שאתה בראתם וחיותם ומיתתם בידך, ויודעים ומעידין באמת דסמא\"ל ובת זוגו הבל המה מעשים תעתועים וכאפס ואין נחשבו, הבל ואין בם מועיל, עבד רשע, מורד ברבו דרכו חשך וחלקלקות. המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו, הוא ובת זוגו המרשעת וכל חיילותיו. והאלילים כליל יחלוף ועובדיהם יכסו פניהם קלון בושה וכלימה תכסה עליהם. ואתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור, כי אתה המלך הגדול והקדוש אדון הכל דן כל נברא לתת לכל אחד כדרכיו וכפרי מעלליו, כי מלך אוהב צדקה ומשפט אתה, מלך אביר מלך ברוך מלך גדול מלך דגול מלך הדור מלך ותיק מלך זך מלך חנון. מלך טהור מלך ישר מלך כביר מלך לעד מלך מלכים. מלך נורא מלך סועד מלך עוזר מלך פודה מלך צדק מלך קדוש מלך רם מלך שומר מלך תמים. מלך תומך מלך שוכן עדי עד מלך רחום מלך קדמון מלך צייר מלך פוקד מלך עשיר מלך סומך. מלך נוצר חסד מלך ממית ומחיה מלך לומד זכות ישראל מלך כבוד, מלך יוצר מלך טהור מלך חומל מלך זוכה מלך ומזכה מלך המושיע מלך דובר צדקות מלך גואל מלך בורא מלך אדיר. מלך אמיץ מלך תם מלך בונה עולמות ומחריבן מלך שומע תפלה מלך גבור מלך רם ונשא מלך דובר שלום מלך קונה שמים וארץ מלך המתגאה על כל גאים מלך צח מלך ומולך לעד מלך פוצה מלך זוכר זכיות ישראל מלך עליון מלך חסיד מלך סובל ומאריך אפו, מלך טוב מלך נשגב מלך יראוי מלך מפוחד מלך כובש כעסו מלך לובש רחמים. מלך אחד יחיד ומיוחד על כל המיוחדים מלך בוחר בטובים מלך גומל חסדים מלך דורש עמו ישראל מלך המשפט המאיר לכל העולמות מלך וותרן זן ומפרנס בשפע מלך זכרן זכר עניים ושפלים. מלך חושק להטיב מלך טובל ומטהר טמאים. מלך יועץ מלך כהן מלך לוחם מלחמות ישראל מלך מנצח ומנוצח. מלך נעים מלך סוגר ופותח מלך עונה בעת צרה מלך פודה ומציל מלך צופה ומביט הכל, מלך קרוב לכל קוראיו מלך רוצה בתשובת השבים מלך שובר ארזים מלך תמים דעות:",
+                "ויאמר זהו השיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד לאדון אלוהי ישראל, גם כשהנשמה עולה למעלה פותחת פיה ואומרת תהלה ושירה וברכה ושבח וניצוח והלל והודאה למי שאמר והיה העולם. אזכרה אלהים ואהמיה כי בך נפשי חסיה. ועילום וניגון וגילה ורינה ודיצה וחדוה וששון ושמחה ואהבה ואחוה וריעות ונוי ונועם וענוה ואמת וצדק ויושר וסגולה ופאר ועוז ועילוז ועילוץ ונחת ומנוחה ונחמה שלום ושלוה ובטח והשקט ושאנן וטובה וחן וחסד ורחמים ויופי ותואר והדר וחמלה וחנינה וזיו וזוהר ועיטור ונוגה ואור ונפלאות וישע ורקח ממולח. מאור ואדירות ועריצות ועזר כח וגבורה ויקר וחוזק ותוקף וממשלה ואומץ זרועותיו וזיו וזוהר ומהוה ולקח טוב ולבבות ופדות ונביאה וקריאה וגבורה וחיל וגדולה וקדושה וטהרה ונקיות ומלכות והוד והדר וכבוד ותפארת לאדון אלקי ישראל מלכנו. אל מעוטר ברק אור אמתת הנמצאות אדון הענינים הנצחיים נתיב הידיעות והמושכלות מבוע החסדים סגולת הצדקות הבלתי משוערות נעימת הקולות פועל האורות והאפלות. בידך אפקיד רוחי ופי תהיה מאושר ומיושר מרוחך הנצח. לא אירא מחרב לשונות רמיה. למען חסדך עשה לשוני כחץ שחוט וכח זכרוני יהיה כפועל תמיד ונפשי תהיה מזומנת בהגדות האמתות וימינך הנאדרת תסעדני בקולות ובלמידה תרנני בזריזות בפתיחה ומבוא ומחשבה הועיל לי באגדה ובשמיעת רוחנית ונביאות בעצות נפלאות בהשכלות מגיעות הדברים הנכבדים. אמן.",
+                "ובהיות שאתה ה׳ אלקי האלקים ואדוני האדונים, מלך מלכי המלכים, ואני בשר ודם בושה סרוחה רימה גוף עפר גוף נגוף תכלית המיאוס והריחוק ועכ\"ז חטאתי לפניך איך יהיה לי פנים לבקש מחילה וסליחה לפני כסא כבודך. אף על פי שכל ימי היותי חי על האדמה יתהפכו דמעות עיני לימים ונהרות לטבול בהם תמיד לטהר חלאת עונותי ויעשו עצמותי כעצים למערכת לשרוף תמיד כל אברי ואשפוך דמי כדם הקרבנות והקטר חלבי בקרבי ויעלה עשן ממזבח לבבי מרתיחות אש הקודחת שנבערה בי מהתעניות והסיגופים. ואם אני בעצמי אשים תכונת תבנית צורתי במזבח, כדי שאש תמיד תוקד עליו לא תכבה. לא יספיק כל זה לתת לי מקום ופנים לבא לפניך שתמחול לי על כל מה שהכעסתיך. אך לקחתי חוזק בעצמי ועצה בלבי למצוא מקום ופנים לשוב אליך בשומי בדעתי שאדרבה כפי גדלך ומעלתך ורוממותך כך גודל ענותנותך ורחמנותך וכפי מעוט דלותי דקותי שפלותי ואפלתי והייתי כלא הייתי וכאלו לא היה הוויית מציאותי כך היה שיעור דעתי ושכלי בעת שחטאתי לפניך. שנמצא שהייתי כלא הייתי, גם ידעתי כי אשמתי לא תזיק לך ומחילתי לא תחסר ממך. אנא אלוקי מחול לי מה שלא יזיק לך ותן לי מה שלא יחסר ממך. ועוד נתחזקתי לבא אצלך ובטחתי שתרחמני לסלוח לי בעצת כליותי שיעצוני עזרוני באמרותם אמצוני בעצתם ובדבריהם העמידוני. ויענו ויאמרו לי. בן אדם מה לך נרדם בכובד עונותיך קום קרא אל אלהיך בתשובה ובוידויים שבוודאי יקבלך. שעל התשובה נתייסד עולמו ועל איש כמוך נקרא רחום וחנון נושא עון ועובר על פשע, לא על שומרי תורתו מאל\"ף ועד תי\"ו. ובשומעי דבריהם כי נעמו השלכתי מסוה הבושה מעל פני ונתעוררתי ונתחזקתי לבא לפניך לבקש מחילה וסליחה וכפרה, אע\"פ שלא הנחתי עבירה שלא עשיתי אשמתי בגדתי כו' עד סוף הוידוי. ויהי רצון מלפניך מלכי ואלקי שהכנעת אמירת הוידוי הזה לפניך יחשב כאלו דנתי בשבעה מדורי גהינם עד שיעור מירוק כל מה שחטאתי לפניך. ואם ח\"ו הרביתי לפשוע עד שהדין מחייב לנעול דלתי התשובה לפני. קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך כאשר קבלת למנשה ולשאר הפושעים כמוהו בשובם אליך. מחול לי מה שחטאתי והעויתי ופשעתי לפניך בין באונס בין ברצון, בין במזיד על דברי תורה ועל דבר סופרים. ועל כל גדר וסייג בין חמור ובין קל. שמכיר אני בסכלותי ואולתי ושטותי כי הסכלתי עשו ושטותי גרמה לי ועצת יצרי בלבלו דעתי וכהו עיני והייתי ממש כמשתגע וכאילו לא הייתי בין החיים, וכמעט אנוס ביצרי הייתי, ועל זה סמכתי שתקבלני בתשובה כמדתך לעשות חסד תמיד, כי על זה בראת עולמך דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.",
+                "ובהיות שהאדם אשר מחומר קרוץ מעותד לחטוא מתגרת יצרו בקרבו תמיד יום ולילה לא ישבות, לכן מפיל אני תחינתי לפי כסא כבודך, ה' אלקי ואלקי אבותי. אברהם יצחק ויעקב. שתעשה עמי אות לטובה, כמדתך להטיב תמיד ואינך חפץ במות המות. יודע אני נאמנה שאף על פי שמסרת הבחירה ביד האדם ללכת בדרך שלבו חפץ מטוב ועד רע, עם כל זה גלוי לפני כסא כבודך אחרית כל אדם אם יהיה טוב או רע, ואם יצא מן העולם צדיק או רשע. ואין ידיעתך מכריח לשום אחד משני הדרכים, לכן אם גלוי וידוע לפניך שחס וחלילה סופו למות חייב. מרצוני הטוב בלב שלם ובנפש חפיצה, רוצה אני שתכרית ימי ושנותי, ותן אותם תוספות על ימי עושים רצונך וכריתות ימי ושנותי יהיה מחילה וסליחה וכפרה על כל מה שהכעסתיך במעשי מיום היותי עד היום הזה, ואזכה לראות באור החיים ונפשי תהיה צרורה תחת כסא כבודך אמן.",
+                "ואם עתיד אני למות זכאי, זך בלי שמרים חף אני ולא עון בי, מעתה ומעכשיו הוסיף ימים על ימי ושנים על שני בבני חיי ומזוני, עוסקים בתורה ובמצות לשמה ושפע רב כדי לעבדך תמיד בשמחה רבה בלי עצבות כלל, ולהיות זוכה ומזכה אחרים עמי. ולפרסם ולרומם ולגדל אלקותך בכח אשר תתן לי ואזכה לראות בביאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ובבנין בית המקדש אמן. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.",
+                "ובהיות שענין הכעס הוא רע עד מאד כאשר הזכרתי בפרק דלעיל מזה (סימן ל״ו) והוא גרמא למנוע לאדם להכניע את לבבו הערל. אכתוב לך מענייני ביטול הכעס. שכתב בספרתוצאות חיים (דף צ״ו וצ״ז) וזה לשונו. הרוצה שלא יהיה כעסן ילך אחר עיקר הדברים הנאמרים או הנעשים לו להכעיסו. ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו, אלא אחר פעולת האומרים או העושה אותם. אם הוא כסיל ובער תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, כי יאמר שוטה הוא זה, דבריו לא בהשכל רק כציפצוף העופות או נביחת הכלב וכיוצא. ואם הוא חכם ומשכיל יחשוב ויכיר כי לטובתו אומר לו, ויקבל דבריו וישמח בהם. ואם הדברים או המעשים בלתי ראוים והגונים או באו מצד עצבו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או כסיל חכם או סכל ויזכירם. לא יסתכל אל המזכירים רק אל המעשים, הואיל והיא מכיר כי אמת הוא שאמרם או עשאם ותבא לו תועלת גדול בזה, כי יתקן את מדותיו. עוד עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו. שכאשר יהיה לאדם משא ומתן עם אחד לא טוב. יהיה מוסכם בלבו הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדיבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעליבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס. כן יעשה עד שינצל ממנו כמוצל משור המועד בימי ניסן, ובזה יהיו חייו חיים טובים. גם דברים המביאים את האדם לידי הכנעה ובטול הכעס. כאשר יחשוב בחליפתו יבוא אליו המות במהרה והפסק תאותיו ותקותו וצורת עמדי בקברות. וגם כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב לו מהעבודות האלהית, רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מהמצות השמיעיות והשכליות וקיצורו בהם, והפסק טובותיו ואמתלאותיו, יום החשבון וחרטתו במעמד הגדול, יכניע וישבר רוחו, וכמ״ש ומי מכלכל את יום בואו. והכי איתא בזוהר (פרשת מקץ דף ר״א ע״ב). כאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה. כמה יבוש ויכלם לעתיד בראות מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו מלמעלה פ' עבד ע״ג וכיוצא. ואין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מהכעס וע״י הכעס תסתלק ממנו הנשמה. עוד מהדברים המבטלים את הכעס, כי כאשר יספרו בגנותו אם יזכירו לו מה שעשה, יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנו ולזכות עצמו. ואל ישתדל להכלים המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו. אבל יאמר לו שאין זה אלא שיעור קטן מרוע מעשיו נגד מה שלא ידע ממנו ושאילו היה נגלה לו רוע מעלליו ועונותיו היה בורח ממנו. ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב. ואם מה שסיפרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו. עוד מהדברים המבטלים את הכעס הם כאשר יסתכל האדם כמה קלקולים נמשכים מהכעס. כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים. (ומעשה גדול בספר החסידים סי׳ תרנ״ח ע״ש, ובפרק קמא דגיטין ובפרק ב׳ דשבת דברים רבים כהמה על הכועס ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו). גם נראה לי לבטל הכעס. מיד בעת כעסו ישים נגד עיניו צורת בניו שמתו לו והשתנות פניהם שנשתנו בחלים. ואם לא מתו לו בנים, ישים נגד עיניו כאלו רואה בניו מתים מוטלים לפניו. מיד ישקוט מכעסו. ואם בחור הוא שלא נשא עדיין אשה, בעת התחלת כעסו ידמה ויצייר נגד עיניו חלל חרב שחוט לפניו, ועדיין מפרפר ודמו שותת ממקום השחיטה ומיד ינוח מכעסו. גם נראה לי לתיקון כל העבירות, אם ת\"ח הוא ישתדל להרבות חדושים בלימודו, ועל ידי החדושים נבנים עולמות ושמים חדשים כדאיתא בזוהר. ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו, הרי מתקן מה שקלקל, בונה מה שהרס. ואם אינו בר הכי לחדש, יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון ישתדל בכחו לשמש לת״ח המחדשים חדושי תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה גם לו חלק בחדושי התורה שמתחדשים מסבת הבנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק בתורה לחדש בה. וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים. וילך לשמוע לדרשנים האומרים חדושי התורה ויעצב בלבו, איך הוא לא זכה ויאמר בינו לבין עצמו, הלואי יהיה לו השכלה כדי לחדש כמוהו, אפילו חידוש אחד ולמות אחר כך. ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ובפרט שמתאוה לזכות לחדש, ואף על פי שאחר כך ימות. ונראה רמז לדבר אחר מעשה העגל שע״ג כולל כל עבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, הזכיר להם ענין שבת לרמוז להם שיקהלו קהלות ברבים לדרוש בשבתות ובמועד הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת כשארז\"ל ועשה זה כדי שעל ידי חדושי הדרושים יתקנו ויבנו החורבות שהחריבו בעשיית העגל. שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כ״א החדושי' שאדם מחדש בתורה. ולמפורסמות אינן צריכות להרבות בראיות. שהרי כשם שתחלת בנין העולם היה על ידי התורה כדרז׳׳ל, אמרה תורה בי היה מסתכל הקב\"ה וברא את העולם וכו'. כך תיקון ההריסות כי על ידי העונות אינו אלא כי אם ע\"י התורה הקדוש ברוך הוא יזכנו בה לעולם אמן סלה ועד. ואם אמור יאמר האדם מה יכולת יש בהבל היוצא מפי שאין בו ממש לתקן ולבנות בניינים. הבט וראה שיש כח בדבור היוצא מפי מלך שלטון להמית ולדחות, לבנות ולהרוס אע\"פ שבדבור עצמו אין בו ממש כי אינו אלא קול הבל שהוציא מפיו. וכן תראה הראיה אין בה ממש ומי שרואה בעין הרע בראייתו. והיענה מבטת בעיניה ראיה תדירית בביצה, ומכח הראיה מחממת אותם ומוציאה אפרוחיה. וכן הרוח אין בו ממש כי אם קול הברה נשמע ממנו ופועל לשבר הרים ולפרק סלעים ולהפיל אותם. כל שכן וק\"ו בן בנו של ק\"ו הבל היוצא מן התורה שבה נברא העולם שנבנים שמים מחודשים. וכל הדברים הרוחניים אין דעת האדם יכול לצייר נגד עיניו כפעולה הגופניות, כי אין לאדם לעסוק להשיג דעת הבורא כי יוציא כל זמנו לריק וכל שיחשוב שהשיג דבר, ימצא עצמו רחוק רחוק כדמות בן בחיי אביו שירצה להגיע למספר שניו של אביו, יוציא זמנו לריק. שכל שנה ושנה שיעבור עוד עליו, נמצא רחוק עוד משני אביו. כך הרוצה לחקור להשיג דעת המקום אין לו לאדם כי אם לקיים מה שצוה עסק התורה ומצותיה ודברי חכמים שפירשוה, כי דבריהם אמת כקדוש ברוך הוא ותורתו שהוא אמת, והם אמרו שעל ידי הבל היוצא מפי האדם נבנים שמים חדשים בוודאי שכך האמת. ואין לנו עסק כי אם לקיים דבריהם. וכחולה הזה שאין לו הכרח לידע בסממנים שנותן לו הרופא, כי אם לעשות מה שמצוה עליו, לאכול ולשתות מהן, בזה דוקא תלוי רפואתו ובריאתו. ומצאתי ראיה לדבר שהתורה הוא תרופה לכל חטא ועון. בזוהר בפרשת קדושים (דף פ׳ דפוס מנטובה) וז\"ל כל מאן דאשתדל באורייתא אע״ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא על עונותיו, ניחא ליה מכל קרבנין דעלמא, ועדיין וההוא עונשא אתקרע, ובגין דילעי בה לשמה, קוב\"ה אתפייס בהדיה. ת״ח לא אתדכי ב״נ לעלמין אלא במילין דאורייתא, בגין כך מילין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דההוא קיימה לדכאה לארץ מסאבין ואסותא באורייתא אשתכח ע״כ. וכן בתקונים (תקון כ\"ב דף מ\"ה ע\"א). עיין לקמן פרק מ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ראה <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יסתכל <b>ה</b>אילנות וצמחי האדמה, עשבים פרחים וציצים ומיני שושנים, בימי הקיץ עומדים דשנים ורעננים, והאילנות טעונים פירות וכל צמח האדמה נותנים ריח, עומדים בצביונם ובמקומותם, כל רואיהן מתעדנין בהם. מי יאמר ומי יחשוב שיכול ליפול בהם העקירות והיבשות והכלון. ועכ״ז עינינו הרואות שבהגיע זמן החורף הכל כלה ונפסד. כל העשבים והפרחים חוזרים לעפר דק וכל אילן עלהו יבול, והלוחלוחית סר מהם עד שחזר לעץ יבש. והאדם הנמשל לעץ דכתיב כי האדם עץ השדה. ונמשל לחציר, דכתיב כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. איך יבטח בהונו ובממונו ורוב בניו ובריאות גופו, שכשם שמעותד הכליון על העץ והחציר, כך יפול עליו. שבעוברו מחצי שניו ולמעלה נכנס לבחינת ימי החורף כאילן, ומתחיל בו העדר ואפיסת הכחות, וזיו פניו משתנים וטבעו מתהפך ומתחיל למאוס בחמדות העולם ובטעמי המאכלים, כאדם שמתחיל בו חולי מתחיל למאוס בכל מאכל אף שהוא מוטעם. וכיון שכן למה לא יתפוס האדם ההפך כדי לבא אל המנוחה. רצוני לומר שמיד בבואו בעולם יתפוס הטורח בעבודת הבורא, ויעמוד ערום מבלי לבוש בחמדות הגופניות. ויוציא כל זמנו על התורה ועל העבודה, כדי שכשיבאו ימי החורף הם הימים שיוצא מן העולם, יתחיל לפרוח ולטעון פירות מפרי מעשיו הטובים שעשה ולתת ריח כפרחים וציצים מחדושי התורה שחידש בעמלו. ולעמוד בצביונו ימים אין מספר, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול לעולם ועד, וכל אשר יעשה יצליח. גם יעשה האדם הפך האילן שבזמן שמתלבש בענפים ועלין ופירות, דהיינו בימי הקיץ זמן הטיול והתענוג, אז יפשוט עצמו האדם מכל התענוגים אף שהזמן גורם יתגבר על יצרו ויפשיט עצמו מכל חטא ועון. ובימי החורף שהאילנות מתפשטים מכל פרי ועלה, אז ישתדל להלביש עצמו בלימוד התורה בכל כחו. כי הלילות ארוכים והיום מעונן והמטר יורד ואין לו מקום לצאת ולבוא אנה ואנה, יוצא כל זמנו לעשות לבוש לנפשו מתורה ומצות. כי הזמן נותן לו יד ואין מקום ליצרו לפתותו בטיולי ובתענוגי הזמן, כי אינן נמצאים אז. ובפרט כראות האדם שאם יחטא בימי החורף יכפל עונשו כיון שאין הכנות לחטוא וחוטא, שאינו דומה החוטא בזמן הקיץ שנמצאים התענוגים והטיולים, שנמצא הזמן נותן לו יד סיוע לחטוא, שלא יהיה עונשו כל כך כהחוטא בימי החורף שלא נמצא בו להתענוגים והטיולים, שבוודאי החוטא בו יכפול עונשו, שהרי הוא עצמו מגרה יצר הרע עליו, ונראה דעל זה היה מתרעם הקב״ה על ישראל, באומרו אסוף אסיפם נאם ה׳ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. דקשה אומרו לאוספם ולהכריתם בזמן שאין פירות באילנות אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאינה ואפילו עלה נבל. לא כן שהרי בחדש אב גלו בזמן שאילנות טעונים פירות כדי שימצאו בדרכים לאכול ביוצאם בגלות וישבו בצל האילנות כארז״ל, דמזה הטעם הגלם בתדש אב. ועוד נדקדק בכפל אסוף אסיפם. אמנם הכוונה הוא שמתרעם הפסוק שחטאו בזמן שלא היה נותן להם הזמן יד לחטוא, דהיינו בימי החורף שאין פרי ואין עלה באילן לטייל ולהתעדן. ואין זו אלא שהיו מגרים הם עליהם את היצר הרע, לכן ראוים לעונש כפול. ושיעור הפסוק אסוף אסיפם בכפל, הרומז לעונש הכפול, משום שבזמן שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה וגם העלה נבל, דהיינו בימי החורף גם בזה הזמן, ואתן להם שהיא התורה יעברו, לכן אסוף אסיפם בעונש כפול. שאם רוב חטאתם היו בימי הקיץ, ימי תענוג שהזמן מסייעתם, החרשתי.",
+                "הנה כדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה אדם עצמו לאחת מן האבנים היקרות הסגלויות דמצד הגוף החומרי שלו הוא כאבן עצמה, דסוף סוף אבן דומם היא, אין בה לא טעם ולא ריח. ומצד נשמה הטהורה שבו הוא כסגולת האבן היקרה שיש אבן סגולתה להחכים הנושא אותה עליו. ויש אבן שגורם הצלחה לכל נושא אותה כנודע מחכמי המחקר בסגולת האבנים היקרות. (עיין ברבינו בחיי ז\"ל באבני האפוד). ובזה בבא יצרו לפתותו שיחטא ויעשה מה שלבו חפץ ולא יגיע לו מהעונש כיו ןשנשמתו ממקום קדוש חוצבה מתחת כסא הכבוד, והוא סגולה יקרה, איך יתכן שיפול בה עונש החרפה והכליון באומרו לו כן יתן דעתו אל הגוף דסוף סוף אבן דומם הוא ובאבן יפול השבירה וההפסד. ואם יבא לפתותו שלא לקיים שום תורה ומצוה כיון שהוא גוף עפר אבן דומם ומה שכר יכול להגיע לאבן. יתן האדם דעתו לסגולה הגנוזה באבן כמדובר שהיא בחינת הנשמה שבו שהיא חשובה ויקריה מעותדת לקבל שכר. ובזה פי' מוהר\"ש אוזידה ז,ל על משנת עקביא כו' הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. דלמה תנא ודר מפרש. דהוי ליה למימר מיד מאין באת בטפה סרוחה. אלא שחילק לרמוז על צד הגוף ונשמה, שאם יבא לחטוא באומרו שנשמתו ממקום עליון ולא יגיע לו עונש יחשוב שבא מטפה סרוחה. מה מעלה יכול להשיכ בקיום דתורה, יחשוב שנשמתו ממקום קדוש. וזהו דקאמר תחלה סתם מאין באת, לרמוז על הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד. תראנו משם יותר מפורש.",
+                "גם כדי שימנע האדם עצמו מלחטוא, יחשוב בדעתו שכשם שאם יגיע לו מכת חרב וכדומה, מרגיש צער גדול, ולכן משתמר עצמו שנגע לא יקרב באהלו. כך אין ראוי שיעשה הוא עצמו צער זה לחבירו, כיון שמכיר בגודל הצער. על דרך ואהבת לרעך כמוך. והנה כיון שאם ירעב או יוכה, מצטער מאד, איך יעשה כך אל חבירו. שהנה בחטאו, רעב כי יבא בעיר, דבר כי יבא, והן כל חולי וכל מכה, כי בחטאו נתפסים כולם בכל הרעה הבאה כיון שכל ישראל ערבים זה לזה. ובשומו כך נגד עיניו תמיד, שבחטאו מזיק לחבירו, מה שאינו רוצה לעצמו יפרוש מלחטוא, ואם יחטא יחזור מיד לתקן הנזק שגרם, כדי שלא להזיק לאחרים כאשר אינו רוצה לעצמו. והוא ע״ד שפירשו המפרשים ז\"ל על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה כשבא לתת לעני, יחשוב בנפשו שאם הוא עני ויתנו לו מעט מצטער הרבה, ובזה ירבה במתנות לתת די מחסורו אשר יחסר לו, אפי׳ סוס לרכוב עליו אם היה למוד בזה. וזהו את העני עמך. כלו׳ יקח העניות לעצמו, לחשוב אם הוא יהיה עני, ירצה שירבו לו במתנה כמדובר, ובזה ירבה לתת וכו׳. ועל זה אמרו חכמים ז׳׳ל, דכל התורה כולה תלויה בואהבת לרעך כמוך. מאי דסני לך לחברך לא תעביד. דכיון שאין עושה לחבירו מה שאינו רוצה לעצמו, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא תבא רעה לעולם על חטאו ונלקים כולם, והוא דבר שאינו רוצה לעצמו. נמצא שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה, שע״י כך אינו עובר על דבר מן התורה, ומקיימה כדי שיבא לעולם טוב ולא רע, דבר הרוצה לעצמו כמדובר, ילמוד אדם מחיה אחת שעורה טוב מאד, ובראותה עצמה בעת מיתתה עומדת על אם הדרך, מקום שעוברים שם ב״א, ומתה שם כדי שימצאו אותה ויהנו מעורה. ולמה לא יהיה יתרון אל האדם שהכל נברא בשבילו, שיהנו ממנו בחייו ובמותו. שבהיות האדם עובד האלהים מגין על דורו בזכותו, שנזונין בעבורו. על דרך שאמרו רבותינו זלה״ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו׳. וגם במותו מתפלל על החיים והקב״ה עושה בעבורו. כדאיתא בזוהר אלולי תפלתם של המתים על החיים לא היו קיימים. גם כשהחיים מזכירים הצדיקים המתים בעת צרתם, הקב״ה עושה בשבילם, שהרי במעשה העגל אמר מרע״ה בתפלתו, זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' ונענה. ואם חס ושלום ימות אדם חייב, מה יענה ליום הדין, שהחיה טוב ממנו, שהרי החיה יש הנאה ממנה במותו, מה שאין כן ממנו לא בחייו ולא במותו. ילמוד אדם מן הזמירה וויגאר״ה בלעז, שלא להפסיק פיו מעסק התורה, ולהלל ולזמר להקב״ה בלתי הפסק, ואע״פ שימות בעמלו, על דרך אדם כי ימות באהל. שהרי הזמירה בימי הקיץ משוררת באילן בלתי הפסק עד שמתבקעת כריסה ואינה חוששת על מיתתה כדי לזמר, ואף על פי שאינה מקבלת שום שכר על זה. כ״ש וק״ו שלא יפסיק אדם פיו מעסק התורה, ואף על פי שימות לא ישים לבו על זה, בערך דיש לו שכר בעמלו. וכמו שמבואר אצלי בחבור של הדרושים שחיברתי על מאמר חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳. דקשה לכאורה שעינינו הרואות שאדם החושש בראשו אף על פי שיעסוק בתורה אין כאבו עובר ממנו, ואיך אמר חש בראשו יעסוק בתורה כאלו בעסקו בתורה כאבו מתרפא, ואינו כן שעינינו רואות שאין הכאב עובר ממנו. אלא הכוונה לומר שאין עת שיכול האדם ליפטר מן התורה אפי׳ כשהוא חולה. וזה הוא חש בראשו יעסוק בתורה, כלומר אע״פ שיהיה לו מיחוש ראש יעסוק בתורה, וכן חש בכל גופו. ובעשותו כך שגם בשעת המיחוש והכאב עוסק בתורה ואינו חושש, רואה השם בצערו ומרפא אותו, שנאמר רפאות תהי לשרך וכו׳. אך אפי׳ בשעת החולי אין צריך להפסיק מזמר התורה, ק״ו מהזמירה שאינה חוששת על מיתתה כדי לזמר. ופי׳ החכם השלם כמהר״ר ידידיה אבולעפיה נר״ו בזה דע״ז כוון דהמע״ה בפסוק זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר הייתי כזמירתא לומר בלימוד חקיך בלי הפסק ולא חשתי על חיי כזמירה זו. והנה דורשו לשבח ונכון. וזהו שארז\"ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כלומר אפי׳ הדברים שתראה שהן מותר בעולם, כגון יתושים ופרעושים וכזמירה וכיוצא בה, דע שהרי הם בכלל הבריאה, כארז׳׳ל במדרש. ובראם לכבודו שילמדו מהם לירא את השם הנכבד והנורא ולעבדו ולדבקה בו. על דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. שכמה דברים נלמד מהם כנזכר ברז\"ל וכענין הזמירה כנזכר. גם אל ישים אדם לבו על שמשתנים פניו ומשחירים בעסק התורה והמצות, וכארז״ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן משחיר פניו עליה, דכתיב שחורות כעורב כו׳. בערך שע״י צער זה קונה אריכות ימים וזוהר וקירון פנים בעולם שכלו טוב שכלו ארוך. ילמוד מחיה א׳ שיש שביצים שלה מועילים לרפואה וכשרודפים אחריה ללוכדה בעבור הביצים יודעת שע׳׳ז רודפים אחריה, מה עושה עוקרת אותם בשיניה בעת הרדיפה ומשלכת אותם, ובזה נמנעים מלרדוף אותה וניצלת החיה בזה. הרי חיה זו אינה חוששת לצער השעה וסובלת אותו כדי לקנות חיים, כ״ש וק״ו שאין לאדם לחוס על צער השעה, עסק התורה והמצות כדי לקנות חיים ארוכים ותענוגי הנשמות בעולם שכלו טוב וארוך. ילמוד ג״כ מהשועל שהוא מלא ערמות וחתבולות לבקש מזונותיו ולשמור חייו להציל את עצמו מיד כל רודף אותו ומבקש מיתתו, והוא חכם וערום לעמוד על שמירתו. גם האדם ילמוד ממנו להיות ערום ביראה, חכם במושכלות אלהיות. יחשוב תחבולות כיצד יבא לידו קיום כל מצוה לשמור חייו שלא יפול ביד מלאך המות. ילמוד האדם מן הדבורה שמהפכת העשב בפיה לדבש מתוק, ומשליכה בפיה בכוורת להנאת העולם. שאם היתה מוציאה דרך בית הרעי היתה אסורה משום היוצא מן הטמא טמא (עיין בכל בו). כ\"ש וק\"ו שיש כח באדם על ידי עסק התורה להפוך בהבל היוצא מפיו המר למתוק, להפוך מדת הדין למדת רחמים, להמתיק הדינין ושיהנו כל העולם ממתקו ודבשו. ולכן הקב\"ה משבח לכנסת ישראל כשהם טובים, נופת תטופנה שפתותיך כלה. שעל ידי השפתים ששונים בתורה ממתיקין הדינים כדבש ונופת צופים, ומושך הנאה לכל העולמות. ופי' החכם השלם כמהר\"ר ידידיה אבולעפייא נר״ו שנלמוד גם מהדבודה שאינה מוציאה הדבש דרך בית הרעי מקום טמא, שיהיה תורתו בטהרה כדי שילמדו ממנו תורה. כארז״ל על פסוק כי מלאך ה׳ צבאות הוא. אם דומה ת״ח למלאך השם תורה יבקשו מפיו ואם לאו לאו. גם יש ללמוד אפי׳ מהנחש הרשע המקולל – לעבודת הבורא, שהרי הנחש טורח להזיק אע״פ שאינו מגיע לו שום תועלת, כארז״ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך כו׳. כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שראוי לאדם שיטרח להמשיך תועלת לו ולכל העולם, שהוא זוכה לשכר הצפון, ובשבילו ניזון העולם כנודע. ואם ח״ו יקלקל מעשיו, מזיק לו ולכל העולם, ואז הוא יותר רע ומר מן הנחש הארור. לפי שהנחש כשמזיק לאחרים אע״פ שאין לו תועלת גם נזק אינו מגיע לו. לא כן האדם המקלקל דרכיו שמגיע נזקו לזולתו ולעצמו, שנמצא מלבד שאין לו תועלת גם הגיע לו נזק רב ועונש קשה שמאבד שכר עוה״ב ונידון במשפטי גיהנם, וכמה מהביוש מגיע לרשע ביום הדין בהיותו גרוע מהנחש שאין לו תקנה, כארז״ל כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש. גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד או איזה חדוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו דזהו מביאו לטרוח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמוד מן הזורע זרע קטן כחרדל, זורעים אותו ונעשה אילן גדול השרשים וענפים ועלין ופירות ונוטעים מענפיו נטיעות עד שנעשים גנות ופרדסים לרוב. ומי גרם לכל זה, שלא הקטין האדם הזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה, כך החדוש בתורה אפילו קטן הוא בזריעה כמדובר, והדבר מובן. ומה טוב ומה נעים כל חדוש שיחדש האדם בתורה, אפי׳ חדוש קטן להעלותו כרגע על הספר בדיו למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד שאדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד לתת דין וחשבון על זה. משום שאומרים לו בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפי׳ עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפי׳ שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, וכיצד שכתבו, שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו, וזהו ג״כ כוונת התנא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול, והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך ע׳׳י חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שע׳׳י חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפי׳ קטן. וגם אין לבזות משמוע חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ילמוד אדם מן החתול לעשות אופנים שלא ליפול ביד נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות. אלא יעשה אדרבא שהנחש ימסור בידו. הרי החתול כשרואה נחש חופר חפירה בארץ שיעור אורכו ואח״כ מתחיל לעמוד נגד הנחש להורגו ומתחיל להכותו בצפורניו. וכראוהו שהנחש רץ כנגדו מיד מתפשט בתוך החפירה באופן שאין הנחש יכול להתקשר בו, ודוחקו להמיתו ומשם מן החפירה מכה בו בצפורניו עד שמחלישו וממיתו. כך יבקש האדם תחבולות כשׂכים בצדו, להנצל עצמו מיד הנחש הוא יצה״ר. דכשם שיש תחבולה להמית הנחש הידוע הבא משורשו, כך יש תחבולה לעקור השורש עצמו הוא נחש הוא יצה״ר ע״י התורה וקיום מצותיה, ובהזכרת יום המיתה כארז״ל, והקב״ה בעבור חסדיו ורחמיו הרבים ירחיקהו ממנו אמן.",
+                "ילמוד אדם דרך ארץ מסרטן של ים שאינו אוכל כי אם בשתי אצבעות . כי כמה מהדופי לאותם בני אדם האוכלים בכל האצבעות כאשר ראו עיני, ונמאסים כל האוכלים עמו עד שידם מסלקים מן האכילה מרוב המיאוס. ובפרט אם ת״ח הוא מחלל תורתו וגורם לכל רואיו שיאמרו טוב שלא היינו ת״ח, אוי להם ואוי על נפשם, שהתורה נהפך להם לרועץ (לצער), מדורות פתנים בקרבם, טוב להם שלא יצא שם חכם עליהם, טוב להם שלא יצאו לאויר העולם. ובדרז׳׳ל למדנו צניעות מן הגמל ולברוח מן הגזל מן הנמלה שבורחת מן הגזל. גם נלמד ממנה ביטול הבטלה, שכל היום טורחת למאכלה בזריזות, ושלשה בתים יש לה כדי לתת מאכלה באמצעות שלא ישלוט בה הרקבון. כלל העולה שאע\"פ שהתורה הקדושה דרכיה דרכי נועם ומודיעה לאדם דרכי החיים והדרך ארץ השלם והמעולה, עכ״ז נתן הקב״ה טבע מוטבע בב״ח מדברים מעולים כנזכר. כדי שיתפעל האדם על ידם לקיים דרכי התורה, בראותו שאם יעשה בהפך הוא פחות מהבעל חי בלתי מדבר ההולך על ארבע. שהרי נמצא בהם דברים מעולים מד״א ומהרחקת הגזל והנזק כמדובר, מה שאין בו. וע\"י כך ירוץ לתורה ללמוד ממנה להיישיר בדרכיו, לקנות שלימות המדות ודרכי נועם הנותנים עלוי והתרוממות לנשמתו לעלות בסולם התורה עד כסא הכבוד, מקום שמשם חוצבה להתקשר בקונו. כדאיתא בזוהר זכאה חולקא דצדיקייא דמתקשרים נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב\"ה, ע׳׳כ. והאדם מקדש ד׳ חלקיו שבו ע״י התורה שהתורה תתחלק לד׳: אותיות, נקודות, טעמים ותגין. וכל חלק מאלו נותן כח קדושה לד׳ חלקיו: עור ובשר עצמות וגידים. דארבע חלקי התורה מקושרים בד' אותיות הוי׳׳ה. שנכללים בהם י׳ ספירות בלימה. וכיון שאדם עוסק בתורה שהיא מתחלקת לארבעה דברים כנזכר, יושפע על ד׳ חלקיו ועל ד׳ יסודותיו, והכל מהשפעת י׳ ספירות הנכללים בד׳ אותיות השם הגדול כמדובר. שהנה עשר ספירותיו ית׳ נכללו בד׳ אותיות שמו הגדול, כנודע דקוצו של יו\"ד רמז לכתר. וגוף היו״ד רמז לחכמה. והה״א רמז לבינה . והוי״ו רמז לשש ספירות. והה״א אחרונה רמז למלכות. וכשרצה לברוא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ד׳ עמודים, רמז כי הם תחת ממשלת י׳ ספירות. וכן בעולם היצירה ד׳ מחנות שכינה וכן בעשיה ארבע יסודות רוחניים גשמיים בסוד אבי״ע אצילות בריאה יצירה עשיה. ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה די בראו מד׳ יסודות, שורשם ד׳ אותיות שמו הגדול. וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה, כל אחד לבדו בפרט, וכלם הרכבה אחת דרך כלל אברהם בחסד, בו מתגלה היו׳׳ד, יצחק בגבורה בו מתגלה הה״א, יעקב בוי״ו ובה״א אחרונה, יגל יעקב בה״א ישמח ישראל בוי״ו כמבואר בזוהר. וכשיצאו ישראל ממצרים וקרבו לסיני וזכו להיות מרכבה דרך פרט כל אחד לבדו, לכך אמר להם בלשון יחיד, אנכי ה׳ אלהיך. כי לכל אחד דבר (והרמב\"ן ז\"ל) ור\"ל ה׳ אלהיך. מושל עליך בד׳ יסודותיך, כל אות ביסוד שלו, יו״ד ביסוד המים, ה״א ביסוד האש, וי״ו ביסוד הרוח, ה״א ביסוד העפר, וכשהשרה שכינתו בניהם עשאם ד׳ דגלים, כלם יחד מרכבה דוגמת ד׳ מחנות שכינה שביצירה, חזר לדבר אליהם דרך כלל בפ׳ קדושים, אני ה׳ אלהיכם נגד אנכי ה׳ אלהיך. איש אמו ואביו תיראו נגד כבד את אביך. וכן כלם כמפורש בדברי רז\"ל. (ע׳ בס׳ החסידים דף ט״ו דברים צודקים לזה). הרי עיני כל משכיל רואה מעלת האדם, ושבעבורו נבראו כל הנבראים, ולכן כלם נותנים עזר וסיוע לאדם, שמהם ילמד להיישיר דרכו ולהעמיד ולקיים כל הבריאה כנז\"ל. כמה יש ללמוד מן החיות ומן הבהמות, כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ושלמה המע״ה מוכיח לעצל מן הנמלה, וכמה וכמה יש ללמוד מהם. עיין בחכמי המחקר בדברים הסגוליים המוטבעים בבריות אשר ילמוד מהם האדם לתקן מדותיו כדי שלא להיות פחות ונעדר מהם. כי חסרון גדול יגיע לנפשו ביום הדין, בנמצאה בהמה או חיה שלם ממנו, אוי לאותה בושה וכלימה. למה לא ילמד אדם משמים וארץ ימים ונהרות מדברות ואילנות ועשבים ובהמות וחיות ועופות ושקצים ורמשים, שכלם יודעים ומכירים לבוראם ואומרים שירה לפניו בכל יום, כל אחד השירה השייך לו כמבואר בספר פרק שירה. ולמה יגרע מהם להתרשל בעבודת בוראו כיון שהטיב הקב׳׳ה עמו להמשילו על כל הבריות להיות אדון עליהם, וכל שת תחת רגליו. דמה יאמר ומה ידבר ומה יענה ביום הדין הגדול. דאין טענה לומר הנחש השיאני ולא יכולתי, בהיות הוא אש ואני נעורת, ואיך הנעורת יעמוד בפני האש ולא יחזור לעפר דק. שהרי דנין לו כחסידים גמורים שאע״פ שהם בו״ד כמוהו עמדו נגד יצרם ובטלוהו בטול לגמרי, כי לא חששו לדבריו ולא הטו אזן נגד אהבתו יתברך הדבוקה בהם בצפורן לבשר, וכאזור לגוף ויותר. וכדרז״ל מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו, ואחר שסיים אמרו לו תלמידיו רבינו לא חסת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך, אמר להם תיתי לי שלא חסתי בו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמר לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמר לו הכניסני לתוך חורבה, ושמעתי בת קל שהיתה אומרת לו, לא על זה שלחתי אותך אלא על בן פלוני, ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קל בכי צועקים ואומרים בן פלוני נשכו הזאב עכ\"ל. וכאלה מעשיות רבות בתלמוד ובמדרשים מורים ומעירים על הדבקיות. וא\"כ איך יוכל האדם לפטור עצמו מן הדין לומר לא יכלתי לעמוד ביצרי, שאי אפשר לנעורת שיעמוד בפני האש, הרי כמה כמוך עמדו, והטעם שהתחילו לטהר עצמם ולהתחיל במלחמה עם יצרם והקדוש ברוך הוא עזרם כדרז״ל, בא לטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלולא הקדוש בדך הוא עוזרו לא היה יכול לו וכו'. ולמה גם כן לא נכנסת אתה להלחם עם יצרך כדי שיסייעוך מן השמים, אם כן חייב אתה. הבט וראה בדבקותו של חור עם הקב״ה שנהרג על קדוש השם כדי שלא לעשות העגל, כאומרם ז״ל וזכה שיצא ממנו בצלאל שעשה משכן להשראת שכינה בתחתונים, כדכתיב בפרשת פקודי ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ראה כמה הדבקות גורם, גם ילמוד האדם לדבקות בהקדוש ברוך הוא מן הבהמה שהיו באים מעצמם שיטוו מעליהם צמר למעשה המשכן. כאשר אמרו רבותינו ז׳׳ל חכמה ובינה, בהמה בהמה כתיב. גם ילמוד מצפרדעים במצרים שמסרו את עצמן לכבשן האש לקדש שמו יתברך כמו שאמרו חז׳׳ל. וכן פרים של אליהו, וכל שכן וקל וחומר דאדם בעל חכמה ובינה ומוכן לשבר שימות את עצמו על התורה ועל העבודה לקדש שמו יתברך. ואמרו במדרש פרשה מסעי אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו, בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל בחרו לכם הפר האחד כי אתם הרבים. נתקבצו ת״נ נביאי הבעל ות׳׳נ נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתב שם ויתנו לנו ב׳ פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישומו על העצים ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר ואנתחהו ואש לא אשים. מה עשה אליהו, אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחד הגדילים על מרעה אחד, והטילו להם גורלות, א׳ לשם וא׳ לשם הבעל, ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, ופר שעלה לשם הבעל, נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר וא״ל לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד מפרה אחת, ונתגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו פר פר אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב״ה מתקדש על אותו שעמי, גם מתקדש עליך. א״ל וכך אתה מיעצני, שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם, שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו. ואתה למד מאליהו שאמר להם ויתנו לנו ב׳ פרים. ועוד א״ל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. ובסוף כתיב ויקחו את הפר אשר נתן להם. כתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים לאליהו, שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. ומהיכן היו מביאים לו לחם ובשר בבקר ובערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוצא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע״א, הוי מעוף השמים יחכמנו. אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בה, מנין ממה שקראו בענין, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ״ל. צא ולמד קדושה מן החסידה, שאחר שמזדווגת עם בן זוגה טובלת בים, ועוד לה שמקנאת על הזנות. גם למד מן התורים ובני יונה שאינן כשאר העופות שמזדווגים בכל מה שמוצאים, אך להם יש זיווג מיוחד כנודע מרז״ל. גם ילמד אדם מן התרנגול שמפייס ואח״כ בועל כארז״ל. וכן תמצא ללמוד דברים רבים מן הבעלי חיים להיישיר דרכיך. ומה פנים ונשיאת ראש יהיה לאדם ביום דין אם ימצאו מעשיו מקולקלים, שנמצא פחות מהבעלי חיים הבלתי מדברים, כמדובר לעיל . צא ולמד לעשות חסד תמיד, ואפילו שיהיה טורח גדול, ואע״פ שלא יגיע לך תועלת מתרנגולתא ברא דאמרינן במסכת גיטין פרק ז׳ דתרנגולתא ברא נקיט שמירא משרא דימא, וניתן לו משום דנאמן בשבועתיה. ומאי עביד ביה ממטי ליה לטורא דלית בהו ישוב. ומנח להי אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרא דאילנא ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן נגר טורא, הרי כמה טורח לעשות חסד לעולם אף על פי שאין לו צורך ממנו, (ועיין עוד מעניינים אלו בפרק ל')."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בחר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יבקש <b>ה</b>דרכים היותר נאים ומשובחים לקיום המצות, כי עשייתם בדרך היותר נאות, והמשובה מאירים הנשמה ומסירין ממנה החלודה שנעשה עליה כמסך מבדיל מעשיית העבירות. כי העבירות מלכלכין נפשו של אדם, ושנאוי לפני השם ולפני כל מלאכיו עד שירחץ וינקה הטומאה שדבק בנפשו, והוא על ידי קיום המצות. ולכן אכתוב לך התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרנו ית׳, ולא ייעול בכיסופא לעלמא דאתי. והם י״ז תנאים (הביאם הרב בעל ספר החרדים ז״ל בדף ו׳ ע\"א באורך, לפי שמאריך בראיות על כל תנאי ותנאי). ואני אביאם בקיצור נמרץ כי אין כוונתי כי אם שידע האדם התנאי לקיימו לזכך נפשו, ואם ירצה לידע מקור כל תנאי יראהו בספר הנ״ל. (התנאי א׳) שיעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובתו כדפסקו הרי״ף והרמב״ם מצות צריכות כוונה. (התנאי הב׳ והג׳) לעשות המצוה ביראה ובאהבת רבה כדאמר רשב״י ז״ל כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פקודה היא. (התנאי הד׳) השמחה הגדולה במצוה. דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורונא דשדר ליה קוב״ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וגילה האר״י זלה״ה לאיש סודו שזכה לכל אותה חכמה בעבור השמחה שהיה משמח בעשיית כל מצוה. (התנאי הה׳) שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה. כארז״ל אם התחלת גמור. עוד אמרו המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו וקובר אשתו ובניו. (התנאי הו׳) הדקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודקדוקיה כמצותה. (התנאי הז') הריצה והרדיפה לקראת מצוה, דכתיב דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. (התנאי הח׳) כל מצוה שיכול הוא לעשותה בידו, יעשה בידו ולא ע״י שליח, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקים. (התנאי הט׳) המצוה שתבא לידו תחלה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחלה, כדאמרי׳ אין מעבירין על המצות. (התנאי הי׳) לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשניהן, כדאמרי׳ אין עושין מצות חבילות חבילות. (התנאי הי״א) שיזהר בכבוד המצות, דכתיב גכי מצות כסוי הדם, וכסהו בעפר. במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל. ומתנחומא פרשת ויגש. אמר רשב״י אמר הקב״ה הוו מכבדין את המצות שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותם כאלו לי כבדת, ואם בזית אותם כאלו לי בזית . (התנאי הי״ב) שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה ולא יאמר מחר אעשנה. וראיה מאברהם וישכם בבקר. ויהושע על שנתעצל נתקצרו מחייו עשר שנים. (התנאי הי״ג) הוא הדור מצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו. ודרשו רז״ל התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, סוכה נאה, טלית נאה. וכן בכל המצות. ואמרו הדור מצוה עד שליש במצוה. (התנאי הי״ד) שתהי' ממתין ומשתוקק מתי תבא המצוה לידו לקיימה, דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. (התנאי הט״ו) זריזות גדול במצוה, כי דבר שמצותו ביום יקדים בבקר לעשותה, וילפינן מאברהם, וכל מצוה שמצותו בלילה יקדים בתחילת הלילה. (התנאי הט״ז) שישתדל האדם לעשות המצוה בחברה ולא ביחיד, שכל המצות לימוד התורה נאמר חרב אל הבדים ונואלו. חרב על שונאיהם של ת\"ח שעוסקים בתורה בד בד, וכן בכל המצות יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית ע\"י רבים, כדאמרו במסכת יומא במצות קרבן פסח שחט השוחט וקבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה וכו'. (התנאי הי״ז) שלא יעשה המצוה חינם אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר פ' תרומה עכ\"ל בקיצור נמרץ, עיין במקומו יותר באורך כמדובר.",
+                "ובהקדמת הרוקח מצאתי דברים שייכים לחיבור הנכבד הזה המדריכים לאדם אל היראה ואהבת בוראו, וראיתי להביאם וז\"ל:",
+                "אין אהבה כאהבת השם. אין למד כלמד התורה. אין עטרה כענוה. אין זכר כשם טוב. אין ריוח כעשיית המצות. אין חן כקיום התורה, אין זכות כמזכה את הרבים. אין קרבן כשבירת הלב. אין חכמה כחכמת התורה, אין יראה כיראת הבורא. אין שמחה כשמחת מצוה, אין קדושה כפרישות, אין בקשה כסליחת העון, אין מדה כבושת הפנים. אין חסד כהוכחת חבירו. אין אמונה כהצנע לכת, אין דרך כגמילות חסדים. אין כושר כארך רוח. אין יושר כמיושר לשמים. אין חסיד כשמירה מן החנופה. אין תם כמכבד בני ביתו. אין מדה כעובר פשע. אין אמונה כאמונת היחוד. אין לקח כשבירת הלב. אין עבודה כעבודת האל, אין ערב כעריבת הדעת. אין רצון כדיבוק חכמים. אין לאהוב כלב טוב. אין לשנוא כגאוה. אין קשה כמחלוקת. אין רע כלשון רע. אין לרחוק כמדבר גדולות. אין שיחה בטילה בלי אשמה, אין ישיבת עמי הארץ בלי לצון. אין מושב לצים בלי עון. אין עמדית הרקים בלי זדון. אין כת פריצים בלי רשע. אין קלות ראש בלי ניאוף. אין מחלוקת בלא פשע. אין הרהור חטא בלי חילול השם. אין אשמה בלא איבה. אין לעג כמו ליצנות. אין עבירה כמו עזות. אין זדון כמו זדון שבועה. אין רשע כמו עין רע. אין תיעוב כחליקת לשון. אין שונא כיצה\"ר. אין אויב כחשק תאוה. אין אוהב אמיתי מן יצר טוב. אין למעלה מלב טוב. אין ערמה מן עומד בנסיון. אין זירוז מן הזכירה. אין רשף מן רשף היראה. אין חוזק מן החסידות בתחלתו.",
+                "שמע בני מוסר אביך אהוב בוראך אשר אספך להג תורה בכל לבבך עשה מצותיו בכל עת זכור יראתו בכל זמן ראה ברכהו בכל רגע הכר בוראך בארך בורך קדש עצמך במותר לך טהר עצת לב רעיונך נקה עצמך מכל חטא בכל מדה ומדה תן תודה נהג האמת ואהבת חסד ראשית חכמה יראת ה' בכל דרכיך דעה בוראך יראי השם תירא ותאהוב נגד עיניך אהבת קונך ותן שכר למרוצת רגליך יו\"ד כ\"ף כף למ\"ד <small>(נ\"ל שאמר בדרך מליצת הלשון יו\"ד כ\"ף פשוטה כ\"ף כפופה למ\"ד. ורמז בזה יו\"ד שהוא היצה\"ר כמו שדרשו חז\"ל על וייצר בשני יוד\"ין שרמז ליצ\"ט וליצה\"ר ואמר יצרך כפוף כלומ' הכניעהו ותלמוד המידה הזאת לכוף יצרך תמיד בלבבך)</small> המדה הזאת חמוד בלבבך ודע כי הוא רואה דרכיך יישר ועשה צדק הצנע לכת עם אלהיך חזק בתורה ובקש שלום ואמץ במעשים טובים בכחך אמץ ביחוד השם ובאהבתו. ועתה בני שמע בקולי ואשרי אדם שומע לי אהוב את ה' אלהיך לבך תשית לדעתו וליחדו עבוד עבודתך עדי ערב זכור אהבתו בכל עת ראה הוא נצב לקראתך השתחוה לו הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך טהר עצמך מכל חטא נהוג עצמך במידת תרומיות <small>(כלומר במדות חשובת ורמות)</small> אלמדך ואתה תוסיף לקח אשרי תמיד מפחד לבו בחשק בוראו עשות מזמותיו ליוצרו זוכר אהבת צורו רצון תאות עושו הומה בשיחות לבו קורא שונה ולומד טוען עול יראתו נבזה בעיניו ומואס בהבלי הנאת העולם נכא לבב מדכאהו רוחו הלא משפיל בכחו כובש יצרו יוצרו לנגדו תמיד נאמן רוח מכסה דבר וצדיק באמונתו יחיה ידבר בנחת עם כל הולך בתמימות לבו ומנהיג בניו כשורה דרך יושר מורה הוא מקרב קרוביו חסד רודף צדק זוכה ומזכה כח קיחת דברים טובים עושה בקשת אשתו מכבדה ודבק בה ומשיא לבניו ובנותיו סמוך לפרקן עינו טובה בשלו שמח בטובת אחרים ואוהב שכניו ורעיו ומלוה לעני בדוחקו ונותן צדקה בסתר ומעשיו לשם שמים ותמיד משכים ומעריב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולומד שם ומתפלל בכוונת הלב אשרי בניו נפשו בטוב תלין. בני לדברי הקשיבה אל תהרהר אחרי הבורא אל תאמר מה היה אל תדוש במופל' ממך ואל תחקור במכוסה ממך אל ימהר לבך לחשוב אל תדבר על צדיק עתק אל תפנה אל מדתך אל תשכח כל גמוליו אל תשלוט בך אל זר יצרך אל תתבייש במעשיך אל תפן אל אזן התאוה אל תתאו למטעמותיו אל תאמר אחטא ואשוב אל תעמוד בדר רע אל תמנע טוב מבעליו אל תוסף על דבריו אל יצא שבועה מפיך אל יגבה לבך עליך בגאוה אל תלך במראה עיניך אל תחשוב תרמית בלבבך אל תעוז פניך ולבבך אל תרבה תדבר גבוה אל תנשא עצמך אל תגביה לדבר בצואר אל תרבה לדבר דברים בטלים אל תתן תפארתך לעצמך אל תחרוש על רעך רעה אל תריב עם אדם אל תוכח לץ פן ישנאך אל תשאר בדרך רעים אל תשב במושב לצים אל תלך בדר אתם אל ישיאך יצרך לחטוא אל תהי חכם בעיניך אל תתחר במרעים אל תרף משמוע מוסר אל תהנה אם יכבדוך אל תבקש גדולה וכבוד אל תט ימין ושמאל אל תחמוד יופי אשה אל ישט דרכיה לבך. אל תקחך במתק דבריה אל יגע להעשיר אל תהיה רע עין אל תגלה סוד אל תקנא בעושה עולה אל תסגור דלתותיך מן הצדקה אל תונה עני ואביון אל תתן את פיך לחטיא את בשרך אל תטוס תורת אמך אל תט מאמרי פי אמת למוד פיך לך בדרך טובים עניו תהא בהילוכך זכור תתחסד בישבתך רבה להתגאות בביאתך תהא ערום בירא' סור מרע ועשה טוב כבד נא הוריך בקש שלום בין איש לרעהו תוכיח את עמיתך תדריכהו בנחת לשמים תזכה בכל דבריך הרחק מלצים ופוחזים תדבק ביראה שמים תשבר רוחך ותאותך תקרע סגור לבך תבכה אל רוב חטאתי' תודה ועזוב רשע תחנן לבורא על רוב פשעיך לסלוח לעוניך כרוב רחמיו התפלל אליו ליתן יראתו על פני' ליקח אהבתו בלבך לעובדו בשמחה תבקש רחמים על עצמך ועל אשתך ועל בני בתיך שלא יבא א' מהם לידי עבירה ולא לידי דבר מכוער וחטא ולא יהא להוט אחר גרונו ולא לעסוק בהבלי שוא כי אין חפץ לבורא באכילה ושתיה מה יתרון שיעמל לרימה ותולעה אם תחטא מעט יהא בעיני' הרבה ותשוב אם תעשה תורה ומעשים טובים תאמר לכך נוצרת הכר בוראך מי בראך ירא השם עושך חשוב כי מלא העולם כבודו לך בענוה וכובד ראש אל תתחבר ללצים אל תשב עם מדברים דברים בטלים יהא מורא' מלכך בין עיניך תן לבך כי רואה כל מעשיך חוקר לב ובוחן כליות יודע כל מחשבותיך חשוב כי הוא בראך ומפרנס הוא עשך לו עבד עולם על כן תהא יראתו על פניך השמר לך לבלתי תחטא התהלך לפניו והיה תמים וימלא לבבך נאמן לפניו כי אין לו חפץ בכסילים אנשי לצון ואנשים רקים ההולכים אחרי יצרם ומתפרנסים בחשק תאותם החושקים בעידון העולם שוא והבל ובאנשי לצון אין יראה הנה בבא עליהם רעה איך יצעקו לאל ולא ישמע תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו המדריך את עצמו בענוה וביראה הוא מתחכם ביראה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמלא את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עבד מלך כמלך ומכבדו כמקביל פני הכבוד. אדם ילוד אשה לבך תן הגמול והחסד שעשה עמך יוצרך מיום היות זרע ליחה סרוחה לבנונית ראה אל תהא כפוי טובה לו אביך ואמך עזבוך והוא אספך ובראך ושמרך עד אשר יצאת מבטל בעת שמחתך דעהו תעלה מוראו על לבבך ורעדו כל אבריך עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה כי ברוע פנים יטב לב וחשוב כי הבורא אצלך שויתי ה' לנגדי תמיד כשאתה מתפלל עמוד באימה וחשוב לפני מי אתה עומד לפני מי אתה מדבר אם דאגה בלבבך תשיחנה מדעתך בעת תפלתך כי בעומדך לפני מלך הגדול אין לחשוב דאגתך כי אם מוראו ואהבתו לפי שרבים חוטאי נפשם בבית תפלתם יושבים כאבלים ופיהם סתום בל ישוררו לה' צבאות ידונו באש לא נופח על זאת כי על כן בכל דרכיך דעהו אל תפנת יראת אלהים מלבך אם מזונותיך מצומצמים חשוב כי בנשימה שנתן באפי ובהבל פי ונתן לי עוני לטובתי לצרוף אוי בכור עוני אם יחוורו פניך <small>(אם יביישו אותך)</small> על עסק המצות חשוב דמך הנזרק כדמים הנזרקים ע\"ג המזבח אם יסורין באים עליך קבלם באהבה ובשמחה וחכם ביראתו כי הוא אדוניך ואתה עבדו קנוי לו. הוי מודה לו על כל מדה ומדה אם נתן לך עושר ונכסים וכבוד אל ירום לבך מאחיך האביון כי לא תדע מה יולד יום ושניכם יצאתם ערומים מן הבטל ובצאתך מן העולם על עפר השכב כמוהו במקום רימה ותולעה על פיך יצאו ועל פיך יבואו וגם בחייך שמא אתה תצטרך לבריות כמוהו. אם תתייסר בניך יהיו בעיניך כאלו הרגת' בחטאתיך ואל תתרעם על מדותיו כי כל סאון סואן בשולחו דיניו דע כי בקרבך קדוש לכך נהוג עצמך בקדושה ובפרישות ובטהרת ונשאתה מזכיר שם הנכבד והנורא ירעדו כל אבריך וכיון לבך אל בוראך קדוש לכך נהוג עצמך בקדושה ובפרישות ובטהרה וכשאתה מזכיר שם הנכבד והנורא ירעדו כל אבריך וכיון לבך אל בוראך כשאתה עומד בתפלה וקודם שיצא הדבור מפיך חשוב פי' ביאורו אם רעיונך בא לך באמצע תפלתך החרש עד שתכין לבך ביראת הבורא ודקדק כל תיבה ותיבה לנענע שפתיך ולהרגיש הדיבור שלא תטעה כאלו אתה מונה מעות שאתה נותן כוונה והבנה למנין כשאתה עומד בתפל' אמור מה אני ספון לתת עטרה למלך הכבוד להזכיר שמו הגדול ולבש חרדה כמ\"ש אברהם הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואני עפר ואפר הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאד אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אקרע סגור לבי ובוא פתחיו ביראה ובענוה כי כל מקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו מרום וקדוש אשכון את דכא ותפל רוח ע\"כ בעוד רוחך בתוכך חשוב ביראה בוראך גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבתך יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות ותסיר עצמך מן המהירות ומן העקשות ומן הגאוה ומן העצלות אחוז בענוה ובשלום ואל תקנא בעושי עולה כי אם ביראת ה' כל היום והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו הלא עיני השם המה משוטטות בל הארץ ודע כי מנוסה <small>(שדברים אילו באו לך לנסיון מאת השם)</small> יש בנוי ובגבורה ובכבוד ובקנאה ובחכמה ובעושר ובעוני ובתוקף יצר העביר' ודע כי המצוה והיראה מכבין את היצר וכתורה תבלין להסיר המחשבה רעה עכ\"ל.",
+                "<b>ואתה</b> בן אדם אל יפתוך יצרך לומר הים אני אם תנין אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש כי תשים עלי העול הכבד הזה לאמור כל הכתוב לעיל כי לא יספיקו לי ימי ולילי ובלי אכילה ושתיה ובלי שינה כדי שיוכל לקיי' ולשמור כל זה והלואי ואולי כי לא מלאך אני שאין לפניו אכילה ושתיה וגם לא שינה כי תשים עלי העול הכבד והקשה הזה כי לא אוכל שאת דע באמת כי אלה הדברים בכלל פתוי היצר הרע הם כי הוא אשר מכביד הדברי' בעיניך כדי שתבעינו בכל ולהכניסך ברשתו תדע שהרי רוב הדברים הנ' בפ' זה שמירתם בשב ואל תעשה רובם שתחשוב ביחודו ית' ואהבתי תמיד ולא תזיק לחברך ותתרחק מעשק ומרמה ותנוע' כדומה ודבר א' מאלו כולל כמה דברים מהנזכר עמה ונמצא שבנקל מתקיימים בהיות רובם בשב ואל תעשה כמדובר ומעט מזער מהם באים לכלל מעשה והוא לפרקים ובזמנים מחולפים כגון עשות משפט וצדק להציל עשוק מיד עושקו וכדומה שאינו זה מעשה בכל יום כשיזדמן. והגם שיאמר ויצוייר שכל הדברים הנזכרים כלם הם בכלל עשה ששייך טורח בהם למה תכבד הדבר בעיניך ואינך משים נגדך מעלת גודל השכר המזומני' לך ע\"ז בעולם שכלו טוב שעולם שכלו ארוך אשר עין לא ראתם אלהים זולתך. אם מלך בשר ודם יאמר לך כל מה שתמנה מדינרים מבקר עד ערב ביום אחד יהיו לך בודאי שלא תאכל ותשתה ולא תישן ולא תנוח ולא תשקוט רגע כדי שלא להפסיד באותו רגע מה שתוכל למנות מהדינרים ואינך חושש לכובד הטורח לחמדת הריוח ואעפ\"י שהוא דבר ספק שאפשר שאחר שטרחתה כל היום יחזור המלך מדבורו ואתה יוצא בידים רקניות ואף שיקיים דברו הריוח הזה הוא דבר שאפשר שלא יתקיים בידך כי תפסיד אותו או גנבים יבאו לך וגם במותך אינך הולכת עמך עכ\"ז אינך חושש לשום אחד מאלו הדברים ואת טורח כל היום כ\"ש וק\"ו בן בנו של ק\"ו שאין לחוש לטורח קיום המצות כיון דשכרו ודאי ומובטח בידך לעולם בחייך ובמותך שהוא דבר שאין יד זולתך יכול לשלוט בו ובו אין סוף וקת ותכלית ואדרבא צריך להקהל בעיניך הדברי' ולא לעול ולמשא דבערך רבוי וגודל השכר הוא דבר מועט אפילו שלא תנוח רגע מכל ימי חייך כטורם עשייתם ובפרט שאין עליך טורח כל המלאכה לגמור כי יש הרבה מסייעים לך בקיום כל דבר ודבר שאתה מקיים שהרי בא לטהר מסייעים אותו מן השמים קב\"ה וכל מלאכיו וכיון שכן מה נוגע לך מהטורח ומה גם שבהיות אדם שפל מאליו מתקיימים כל הדברים הנזכרים משום שנחשב לו כאלו מקריב כל הקרבנות כדרז\"ל על פ' זבחי אלהים רוח נשברה ובהיות נקי מכל חטא ועון ע\"י שפלותו דומיית המקריב כל הקרבנות קונה בחינת רוחניות בעצמו ומואס ברע ובוחר בטוב כטבע הרוחניי ובזה מאליהם מתקיימים כל הדברים. ונראה דזה יהיה כונת הפסוק בפ' ויקרא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבק' ומן הצאן תקריבו את קרבנכם שהכונה אדם כי יקריב שההקרבה יהיה מכם ומעצמכם וכיצד שתשפילו את עצמכם וזהו נקרא קרבן לה' ונחשב לכם בקניית השפלות כאלו הקרבתם כל הקרבנות שמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ודוק ובפירוש אפרשיות פרשת פנים הרבה על פסוק זה. הכלל העולה שהמכביד בעיניו קיום עבודת הבורא עצל יצרו הוא למונעו יתחיל ליכנס בעבודה ויראה איך מסייעי' אותו ויקל בפניו ומה גם שכל דבר הנעשה בשמחה אפי' דבר קשה יקל ועבודת הבורא צריך בשמחה וכיון שכן מה כובד ימצא בקיומו ועוד לא בשביל שאם אדם לא יכול לקיים כל לא יקיים כלל כל אחד ואחד יקיים מה שיכול ונמצא בין כל ישראל מתקיים הכל שכלם נפש א' כדרז\"ל על פ' בשבעים נפש ונוגע תועלת לכל א' במה שמקיים חבירו דזהו משל לאחר שאינו יכול לאכול מאכל טוב ליוקר מציאותו לא בשביל זה לא יאכל משא' המאכלי' שישיג ידו וימות כלל העולה דכשם שמבקש האדם אופני' שלא יגיע נזק בגופו כך צריך לבקש אופנים בכל יכולתו שלא יגיע נזק לנפשו שעם נזק הנפש גם לגופו מזיק כי כיון שגרם חלודה בנפשו אינה יכולה להאיר לגוף וכלה ונפסד ואף ע\"פ שכדי שלא יגיע נזק לנפש צריך מירוק הגוף אל יחוש לזה משום שע\"י מירו' זה עושה הנפש פרי והוא כמשל כל זרע הנזרע בארץ שאינו בא לחלל צמיח' כ\"א שתתמרק ותסריח ואחר כך צומח ויוצא פרח ויצץ ציץ וכיון שכן אם יחוש על בריאת הגוף מעולם לא יצמיח הנפש' שום צמיחה לעלות למדרגה רוח ומרוח לנשמה כנודע אשר על כן שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך לבקש אופן להבין על מה פגמת בגלגול שעבר ובאת לתקן דע שכל מצוה מכל המצות אשר התאוה נפשך לשקוע בה יותר מאחרות באמת שבה פגמת תחילה וישלחך משם עוד בעולם הזה להשלימה לכן אל תרף ממנה ועשה אותה בשלימות' כלליה ופרטיה ובכל גדרים וסייגיה ואל תכיר אותה מנגד עיניך מיד ודע שיזדמנו עליה הרבה מונעים בה והם שלוחי סמאל הרשע למנוע לך שלא תשלימנה ותקבל עליה עונש במותך ותחזור פעם אחרת בזה העולם תטעום טעם המיתה פעם אחר פעם על ידו הלא תראה בחכמי התלמוד דשואלים מהם במה היית נזהר חד אמר במצות ציצית וחד אמר בהשכמת בית הכנסת וכיוצא בזה וכו' דקשה הציצי' היה נזהר ולא בשאר מצות ח\"ו אלא שהיו משיגים בחכמתם הרמה על המצוה שבאים לתקן והיו שוקעים בה תדיר לתת עיני השגחתם עליה לקיימה בשלימות ואעפ\"י דשאר המצות היו מקיימים בשלימות אך המצוה שעליה באו היה כל מגמתם עליה לא היו פוסקים מלהזכירה ולבקש אופנים לקיימה בכל חלקי היותר נאות שאפשר ולכן אם לבך מתאוה ללמוד מקרא יותר ממשנה או בהפך וכן אם תאות נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה או קבלה יותר מתלמוד ממה שתאוה נפשך דע שעל זו באת ואחוז בה לעשת עיקר לימודך שם ואפשר דעל זה רמזו רז\"ל באומרכי אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ירצה באיזה חלקו התור' שתאו' נפשו יותר שם ילמוד כגון במקרא או במשנה או תלמוד או קבלה או אגדה משום שבודאי החלק הזה בא לקיים בפעם הזאת וכמו שראיתי בכתבי האר\"י זלה\"ה שמוהר\"מ אלשיך ז\"ל רצה ללמוד קבלה ואמר לו שבגלגול שעבר היה חכם בחכמת הקבלה ולא בא בגלגול זה כי אם להשלים עצמו בדרוש כי מקבלה אין לו צורך כי כבר השלים. וכפי זה נמצא שאף עפ\"י שתראה דברים רבים לקיים כנזכרי' לעיל וכדומה אל תפחד לך הריבוי לומר איך אני יכול לקיים כל זה דאפשר שרוב ככלם נשלמת בהן בגלגול שעבר ועכשיו באת על קיום קצם או כמה מהם והן אותם שתאוה נפשך בהם וגם שתראה הרבה מונעים לך עליה מלקיימה דכיון שעליהם באתה הזמין לך סמאל הרשע מונעים כדי שלא תשלים עצמך כמדובר לכן החזק עצמך במוסרי זו אל תרף נצרה כי היא חייך. וכל אדם שחושק ומתאוה נפשו לקבלה ולא לתלמוד או באגדה ולא לקבלה או תלמוד ויש לו דוחק ומצער לו על זה עתיד ליתן את הדין שגורם לנשמה זאת שלא יעשה שליחותה כדי להשלים חלק מן התורה שחיסר בפעם ראשו' שבא לעולם וכן ראיתי בחכמי האמת."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>אדם <b>ו</b>תגל <b>ה</b>בוחר אשה כפרה וממשפחתה כלם ברורים כלם צדיקים כי בהיותה משרש צדיקים טבע האב מוטבע בבן והיא מטבעה מושכת עצמה אל הטוב ואשת חיל עטרת בעלה מעוטרת באות של שם י\"ה כארז\"ל איש ואשה שזכו שכינה ביניהם יו\"ד של איש וה\"א של אשה כי בשם זה ברא ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא ותראה גודל מעלת האשה טובה שהיא אוצר הטוב והברכה והשמחה דהשרוי' בלא אשה משולל מכל זה כארז\"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא טובה בלא ברכה וכשם שאי אפשר שיקנה האדם עולם הבא כי אם עם העולם הזה כמאמר התנא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין כך אי איפשר לאדם להשיג שלימות לנפשו כדי לזכות לעול' הבא כי אם על ידי האשה טובה שאות ה\"א נתון בשמה שבה נברא העולם הזה כמדובר כי היא הכנה לאדם למצות דברי חפץ היא התורה שעה קונה האדם עולם הבא וגורמת השכינ' שתשרה ביניהם דאיש ואשה שזכרו השכינ' ביניהם כארז\" והיא מדריכתו אל הדרך הטוב שהאדם שומע צעקת אשתו וכעובדא דההוא רשע שהיה לו לאשה כשרה ועשהו חסיד וחסיד היה לו אשה רעה ועשהו רשע הרי האד' הולך אחר יצרו לכל אשר יחפוץ יטהו. ובהיות האשה כשרה וצנועה היא שוה לאיש בכל הדברים אעפ\"י שפטורות ממצות שהזמן גרמא ומת\"ת משום שהן סבה לאדם לעסק התורה וקיום המצות כנודע וכדרז\"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. והתור' גורם לקיום המצות דעל זה מסיק בגמרא דתלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה. ואלו תנאי האשה הכשרה כדי שתהיה חביבה על בעלה שלא יבא ליתן דעתו לחשוב באשה אחרת ח\"ו דזהו סיבה לבני' היות' בלתי הגוני'. תנאי א' תהיה האשה נקיה במלבושי' ויהיו בגדיה לבנים בכל עת ושלא ימצא עליה שום כתם מדבר מה כדי שלא תמאס בעיני בעלה דזהו סיבה לבטל אהבתו ממנה ולחשוב באחרת ח\"ו ואפי' תהיה עניה מחוסר' בגדים עם כל זה אות' סחובי הבלואות שלובשת יהיו מכובסים ומנוקים מכל כתם. תנאי ב' כל דבריה עם בעלה יהיו בנחת ודרך חן ושפה רפה לא בקול רם וכ\"ש שלא בכעס וחרון פן יבער כאש חמת בעל' עליה ויבא לקללה ולבזותה ולהכות' וכיון שעושה כן פעם אחת ירגיל בזה ובאים לפירוד לבבות וכל אחד יבחר דרך לחשוב הוא באשה אחרת והיא באחר והבנים הנולדים מביניהם בני מחשבה הם והנולדים לומדים ממעשה אביהם שבראות' לאביהם מכה ומקלל לאמם גם הם עושים כך לקללה ולהכות' לכן תהיה האשה סבלנית ולא כעסנית דמסבת רגע של כעס שכועסת על בעלה גורמת כל הרעה הנז' עליה ואע\"פ שבעלה יכעוס עליה תסבול דכמה זעמו רגע דהאיש אע\"פ שיכעוס מיד מתרצה ומפייס' אותה שהאיש נברא מן העפר ומיד מתפייס כארז\"ל. תנאי ג' אם תראה האשה שבעלה דחוק אל תרבה עמו בשאלות אע\"פ שהם צורך בית מאד יצמצם עצמה דכיון שרואה שאין בידו יכולת להביא מה תועיל שאלת ובראות שנוהגת' עמו באכזריות גם הוא מסיר אהבתו ממנה ומתאכזר עמה ושנאתו עמה שמרה נצח. ואם מתבייש ממנה מוכרח לעמוד על פרשת דרכים לגנוב ולגזול כדי למלאות שאלתה או לשים לדרך פעמיו בימים ומדברות או נופל מן ההר וימות או חיה דורסתו ויקבר שם ואין מעיד עליו ונשארה אלמנה חיה כל ימי חייה ובניו כיתומים לכן כראות האשה בעלה בדוחק תרבה עליו ברחמים לפני המקום ערב ובקר וצהרים שירחמו בזכותה או בזכותו או בזכות בניו בהצטרפות שלשתם יחד ואדרבא בימי דוחקו תראה לו פנים צוחקות ויפייסהו בדברים ויחזיקהו בהבטחות ובראות האיש אהבת אשתו עמו אף שהוא בחוסר כל נכנס שמחה בלבו ומסיר דאגתו ועל ידי כך יתעלה ומתרומם כוכב מערכתו בבני חיי ומזוני. תנאי ד' אם רואה האשה שאירע לבעל' איזה תקלה או עלילת ממון שהעלילו עליו והוא עצב ודאוג תדבר על לבו דברי תנחומים ויקבל הדברים הקשים בעיניו בדברים המושכים לבו של אדם בדברי חן ופנים צוחקות ותאמר לו אהבת עולם אהבתיך ראיתי פניך כראו' פני מלאכים אלהים ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך לכה דודי נרוה עד הבוקר נתעלסה באוהבים וכשמוע האי' דברי פיוסי' כי נעמו מסיר עצבותו מלבו ואם מזדקק עמה יהיו בניה טובים וחכמים מחכמים הפך המזדווג עם אשתו בעציבות ודאגה נוצר הולד משועמ' וטיפש כאשר אמרו חכמי המחקר. תנאי ה' שלא תהיה האשה עצלנית לא בצורכי ביתה וכ\"ש בדבו' היוצא מפי בעלה לפי שהעצלנו' גורם העניות לבית לפי שהעצלות מבטל הנקיית מן הבית היא וביתה בלי נקיות העניות עליהם כמשא כבד' שאף שיש מלבושים וכלים בבית כיון שמחמת העצילות הם מלוכלכים וקרועים כמלבושי וכלי העניים דומים. והאיש הנכנס לבית אע\"פ שיבא שמח מן השוק בראות עיפוש טומאת הבית בכמה מני מכשולים באמצע הבית המוך והכד וצפחת. ובכל זוית וזוית קדרות מכותמות שנשארו שם מבישל הלילה. וזהו מביאו לחמוד בית חבירו המנוקה מכל מכשול ומכל סירחון ומחמדת הבית ימשך לחמוד גם אשת חבירו הנזהר' בנקיות הבית ומוצא גורם האשה העצלני' לבעלה לעבור על לאו לא תחמוד בית רעיך לא תחמוד אשת רעיך. ובעלה מתפלל עליה תמיד שיעהו השם משמי מרומים. שבמועט ימים. תצא מן החיים. ובאי' לידי מריבה וקטטה הגורם חירוב הבית והכלים לכן תשליך האשה העצלות מעליה ותהיה זריזה במעשה ידיה ולשים עיני השגחת' בכל צורכי ביתה דווקא שתהיה ביתה נקיה כבית המלך אם ברב או במועט וישים עיניה בבגדי בעלה ובניה לנקותם מכל כתם ולקפלם כדי שלא יהיו בעלה ובניה בזויי' בעיני הבריות כי בראות אותם בזויי' לא יכבדו להם וגורמת לה קללה באומרם ארורה האשה שאינה מנקה בגדי בעלה ובניה. ועוד גורמת העצלות לשה שלא תדקדק בכתמי נדותה וגורמת פסול בבניה היותם בני הנדה וטורדת לעצמה ולבעלה מעולם הזה ובא ועונשה מרובה כי היא הגורמת. תנאי ו' תמיד האשה תצייר צורת בעלה כאילו הוא בפניה תמיד ודמות צורתו יחקוק בלבבה כאילו הוא מלך וכשהוא עני לבוש בלבושים קרועין תדמה בדעתה שהוא כמלך ששינה בגדיו כדי שלא יכירו אותו כדרך שהמלכים עושים כמו שמצינו בשאול כשהלך לבעלת אוב אשר זה יגרום להתגבר אהבתו עליה וזהו יגרום שבניה זכרים כמו שכתב רבינו בחיי ז\"ל שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר משם שכשגברה אהבת האשה על בעלה צרותו נגד עיניה ומרוב תאות' עמו מזרעת תחלה והולד נוצר כפי הצורה שנגד עיניה היינו בעלה ונוצר זכר כמוהו עיין שם יותר באורך. ועוד בהיותה האשה חושבת בבעלה ונותנת צורתו נגד עיניה אף כשהוא בחוץ תדמה לה שהוא בפניה ומונעת עצמה מכל דבר רע בחושבה שבעלה בפניה ורואה אותה שהדמיון פועל ועוד בהיותה חושבת בבעלה פונה לבה מלחשוב בדברים אחרים הגורמים מחשבת הזנות או השחוק וקלות ראש הגורמים זנות כנודע מרז\"ל שהדמיון פועל לה דבעלה רואה אותה לכן כל מחשבות האשה לא תהיה כי אם בצרכי ביתה ולצייר צורת בעלה כאלו הוא בפניה שם בבית ובזה לא תבא גם כן להרבות שיחה עם שום אדם בעולם ואפילו בקרובותיה. תנאי ז' לא תרבה האשה לדבר בפני בעלה רק תהיה ככלה בחופתה משום שהאשה כיון שדעתה קלה אין סדר לדבריה ורובם בלתי הבנה ובלי שום קשר וכראו' בעלה חוסר דעתה יבא לשנאותא או לבקש מיתתה אולי יזדמן לו אשה בעלת שכל שכל דבריה במאזנים לעולת שאינו יודע כי כלן שוות בזה כי לא ניסה ובמה יתקן זה שלא תרבה בדברים בפני בעלה כמדובר וכל שכן וק\"ו שלא תדבר בפניו דברי מאוסים ואל תוציא דברי תפלות מפיה עם בעלה.",
+                "ונראה אסור בענין הנשים המגדלות בניהן בשירי עגבים ודברי חשוקים לפי ששירים אלו מטמאים הגוף והנפש וגם האשה דעתה קלה ולוקחת אותם הדברים של אהבת זנונים כאילו עליה נאמרים ומדמה בדעתה כאילו ספור המעשה נעשה בה ומשם מגלגלת דעתה למחשבות זרות ויוצא צפע ופריו שרף מעופף צרת ממארת הזנות.",
+                "ועוד כיון שמרגלת האשה להוציא שירי עגבים מפיה נמשכה לדברי תפלות ומנבלת פיה. ויש נשים המדברות עם בניהן הקטנים דברי' נבלות במצחקות עמהם ימח שמם לעושות כן דזהו מורה על רוע מזגם שחומדות אל הזנות וגורמות חולה רעה שהבנים בהיותר גדולים שומעים ולומדים לדבר אותם דברי הטינוף ומטמאים פיהם שלא מדעתם. לכן תהיה האשה נזהרת בכל דבריה שיהיו דברי חן וחסד דברם נעימים ומשובחים. ואל תהיה כבדה בדבורה לכפול דבריה ב' פעמים ואל יזכיר דבר מיאוס בפני בעלה לפי שדבור של מיאוס גורם למאוס מעש' ידיה. תנאי ח' שלא תדבר האשה בשבח שום אדם לבעלה פן יבא בעלה לחושדה שנתנה עיניה בו ובחשק אהבתה עמו משבחו ויבקש המיתו כדי שלא תזנה אשתו עמו כי קנאת חמת גבר ונמצאת גורמת בשפיכות דם נקי. גם אל תספר בפני בעלה יופי שום אדם אפי' מקרוביו מהסבה האמורה רק אם הוא אביו ואחיו. ולא ביופי שום אשה אפי' אמה ואחותה כדי שלא יבא בעלה להרהר בהן וכל מה שיכולה האשה למעט בדבורה זהו מעלת חן על בעלה ויקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו לה. תנאי ט' תהיה האשה נזהר' בתיקון שערותיה ועשיית צפורניה ושלא יטיף דבר מנחיריה ואם יש בה איזה מום יכסה אותו מבעלה בכל מה שאפשר לכסות. ואם פרחה עליה איזה נגע אל יראה אותו לבעלה משום שנמאסת בפני בעלה ואם היא חולה יראה לבעלה פחות ממה שמרגשת מהחולי ותתחזק' בפניו שכל אלו הדברים גורמים שתתחבב בעיניו ומחשבתו עליה תמיד ובה זוכים לבנים הגונים עוסקים בתורה ובמצות. וגם תדמה האשה שאין גדול וחשוב בכל העיר כי אם בעלה דווקא ואפי' שהוא פחות שבפחותים ואומנותו בורסקי. ותהיה השתדלותה להפציר עמו שיקבע עתים לתורה בעתים שהוא פנוי ממלאכתו. וכל דעתה תהיה על בניה להדריכם בדרכי השם ועיין בראשית חכמה בדרך ארץ של נשים בדף שע\"ה ע\"א שהארך שם בעניינים אחרים ובהיות הספר מצוי ביד כל אדם לא הבאתי דבריו תראהו משם. תנאי י' תהיה האשה צדקנית ורחמנית על כל בני ביתה ועל העניים לתת להם אם יש לה ליתן או לפייסם בדברים. אך לא עם האנשים העניים דאסור להרבות עמהם בדברים פן יבאו להרהר עליה ותתרחק עצמה מהמדות אשר מנו חכמים עליהן לגנאי והוא שתתרחק בכל יכולתה מקלות ראש ולא תהיה סקרנית מלשון ומסקרות עינים. ולא צייתנית. ולא דברנית. ולא קנטרנית. ולא משמשנית. ולא פרסנית. פירוש יצאנית. משם שאם תהיה קלות ראש תבא לזנות כמאמר התנא צחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה כל שכן לאשה שדעתה קלהם ולא סקרנית שהרואה אותה מרמז' בעיניה ידמה שרמזה לו ויבא לפתות' ואפשר שיוכל לה. צייתנית דזהו גורם שתשמע עליה דבר שאינו הגון ותבא לידי קטטה ומריבה ומזלזלת עצמה ומאבדת כבודה. ולא דברנית שרבוי הדברים מביא אותה לגלות דברים נסתרים שבינה לבין בעלה ולא קנטרנית פרוש קנאית מפני שקנאה גורמת לה רעות רבות שבראות' בתכשיטי' חברתה ואין לה תאמר בלבה מי יתן שבעלה יהיה בעלי. וגורמת לה כל מיני חולאים רעים ונאמנים ועצמותיה נרקבין ובאה במחלוקת עם בעלה ואין מכבה ויוצאה מן העולם בלא זמנה. ולא יצאנית משום כשהאשה יוצאה מפתח ביתה גורם לאחרים שיכשלו עמה ופוגמת עצמה ומעשה דינה יוכיח וכל הרואים אותה אומרים ראו זאת האשה הומיה היא וסוררת בבית' לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות וכו' ובניה אינן מבעלה וגורמת פיסול בבניה וכשהם גדולים כל משפחה מיוחסת בודלת מהם ומוכרחים לשאת נשים שאינן מהוגנות כיון שיצא עליהם מהדופי' ומהכיעור ונמצא האשה היצאנית גורמת פגם לה ולבניה ולכל משפחתה וכל אלו התנאים האמורים בנשים צריך גם האדם ליזהר מהדברים הנוגע להם כמו הנקיות והכעס ודברי תפלות ודברי מאוסים וקנאה ותאוה וכדומה. גם צריכה שאשה שתהיה זריזה בענין טבילתה תהיה זהירה שלא תפגע בדבר טומאה ובבהמה טמאה כגון כלב או חמור וכמ\"ש בספר שערי דורא דף ס\"א ע\"א וז\"ל האשה היוצאת מן הטביל' חברתם תפגע פן יפגעו בה רשע או חזיר או כלב או חמור לקראתה כי בספר המקצעות כתב אם טבלה ופגעה בכלב או בכל דבר טמא אם האשה יראת שמים לא תשמש עם בעלה עד שתחזור ותטבול כדי שלא יהיה דבר רע יוצא ממנה או שלא יהיו לה בנים מכוערים דומים לכלב וכן אם פגעה בעל הארץ וכו'. מעשה באלישע כ\"ג שלא היה לו בנים מתקיימים נכנס לפני הקב\"ה ואמר לפני רבון כל העולמים מפני מה יש לצדיקים בנים ולי אין בנים א\"ל מפני שנוהגים בטהרה בשעה ששמו מטותיהן הלך והרצה הדברים לאשתו קבלו לעשות כן פעם אחת ירדה לטבול ופגע בה מצורע וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה חזיר וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה גמל וכו'. בששית כלב. בשביעין חמור. בשמינית סוס. בתשיעית עם הארץ. בי' ישמעאל ובכל פעם טבלה פעם אחרת נכמרו רחמיו של הקב\"ה ואמ' למט\"ט שר הפנים צדקת זו מצטערת לך ועמוד בפניה כדי תתעבר הלילה הזאת ותלד קדוש וטהור מיד ירד מטטרון שר הפנים וישב על פתח המקוה וראהו ורצתה לחזור ולטבול אמר לה דעי שאני מטטרון שר הפנים כבר בא עלבונך לפני קב\"ה והוא שגרני אצלך מיד שמחה שמחה גדולה הלכה ונתעברה את רבי ישמעאל בן אלישע כ\"ג והיה דומה דיוקנו למטטרון מה עשה מטטרון נעשה סנדק שלו (פירוש בעל בריתו) לפיכך כל שעה שהיה רוצה רבי ישמעאל לעלות אל הרקיע היה מזכיר השם שמס' לו מטטרון ועלה לכך אמרו בברכות שר' יוחנן היה יושב על שערי טבילה שלא יפגעו חמור או חזיר או כלב ופירש ר\"ח ומנהג שפוגעת בחברת' שהולכת עמה לבית הטביל' כשהי' עול' מן הטבילה ע\"כ ונ\"ל שאם אין לה אפי' אשה לפגוע בה תצייר צורת בעל' או צורת איז' צדיק או חסיד שמכיר לה נגד עיניה ותחשב לה כאו פגע באדם כשר תחלה גם צריכה האשה בשעה שמזדווג' עם בעלה שתחשב באיזה חסיד כדי שיהיו לה בנים חכמים וחסידים דמטעם זה היה רבי יוחנן יושב על שערי טבילה כדי שיפגעו ברו ויהיו להן בנים יפים וחכמים כמותו כנז' וטוב לבעל היכא דאפשר לשמור לאשתו בשעת הטביל' כדי שתפגע בו תחלה ולא תפגע ברשע או כלב או חמור ושמעתי שיש במלכות פיס מדינה של יהודי' שהטבילה בחצר היהודי' במקום מוצנע מטעם זה כדי שלא תפגע האשה בעלותה מן הטבילה ברשע או בדבר טמא כי אם ביהודי איש או אשה גם צריכה האשה שתזהר להיות טהורה תמיד כלומר שתטבול כשיגיע זמנה ואפי' אין בעלה בעיר חמשום שבהיותם באותה טומאה מתפשטת באבריה ומעפשת שכלה וכן מצאתי בשערי דור' טובלות אע\"פ שאן בעליהן בעיר וכן הנהיג רבינו שמעון ז\"ל את בתו לטבול אפילו בימי החורף בעל טבילתה אפי' שאין בעלה עמה ע\"כ. גם תזהר האשה שלא תעכב טבילתה שבבא זמנה לטבול אל תעבור רגע וכן אמרינן בירושלמי וכו' אסור לאשה לעמוד בלא טבילה וצריך שתדקדק האשה בטבילה שטובלת בה אם רואה אותה חסרה מה שלא היה כך מקודם שפשר שנחסר שיעורה גם תכוון בטבילתה שירחמוה מן השמים לתת לה הריון מטבילה זו מבר דכר ירא אלהים וסר מרע מוכן לעבודתו יתברך. ובחדשי עיבורה תבקש רחמים שיהיה מתוקן באבריו ולא יהיה נפל שפיר <small>(העור שהולד נוצר בתוכו)</small> וסנדל <small>(שלא תתעבר ולד אחר ויפחת צורת הראשון וי\"מ ברי')</small> או חולני כדי שלא יעכב חוליו לימוד התורה שהתפלה מועלת לבטל הגזירה אף אם נגזר על הולד הזה איזה דבר מהנזכרי' ולאה יוכיח שהפכה לדינה מזכה לנקבה כארז\"ל גם תזהר שלא תכעוס בימי עיבורה ואעפ\"י שהכעס רע בכל זמן כ\"ש וק\"ו בימי עיבורה שמזיק לולד שתתחלה ונחלש ואפשר שתפיל מרוב כעסה ונמצא הורגת בניה בידיה בכעסה ונמצא בשביל כעס רגע מצטער כל ימיה שאם יוצא הולד חולני כמה מצטערת עמו ואם תפיל אין צרך לומר שכל ימיה מכאובים גם תהיה נזהרת האשה בימי עיבורה בענין המאכלים עיין בראשית חכמה ז\"ל שהמאכלים הרעים מזיק לולד עיין שם מה תאכל לתיקן הולד ומה לא תאכל שהמאכל הרע מטפש לולד שכל מה שאמה אוכלת הולד טועם כארז\"ל וגם הולד מתאוה כפי מאכלה ומעשה אותה מלכתא יוכיח שהיתה אוכלת אתרוגים בימי עיבורה וילד' בת שהיתה מריחה ריח אתרוג כדאיתא במדרש. גם תהיה נזהרת בפרט בימי עיבורה שלא תכנס במקומות של טומאה ובמקומות שיש שם ריח רע לפי שהולד נוצר בפי ראות עיניה ועובדא דההיא מלכת' יוכיח שילדה בן כושי על שהיתה בחדר משכבה צורת כושית ונוצר הולד כפי הצורה שראתה באותה שע' כדאיתא במדרש גם אמרו רז\"ל עשרה דברים משכחי התלמוד דחד מהם העובר במקומות מריח רע והאשה העוברת בימי עיבורה במקומות אלו נוצר הולד טיפש או חסר דעת כי הריח רע מעפש דמו אלא תשב בימי עיבורה במקומות קדושה וטהרה בבתי כנסיות ומדרשות ותמיד לראות ת\"ח חסידים ואנשי מעשה ותשמע דברי תורה שהדברים נכנסים באזנה ומתקדש הולד בקרבה שהאזן לגוף כקנקן לכלים כארז\"ל שהולד שומע הכל ומבין כעובדא גבי אותה מעוברת שלחשו באזנה ביה\"כ ונח כנודע מרז\"ל ויצא צדיק גמור והדברים בהפכו' במעוברת אחרת שנתאוה ולחשו ולא נח והאכילוה ויצא הולד רשע לכן תהיה ישיבתה במקומות מקדושים בבתי כנסיות ומדרשות כדי שתשמע תמיד ד\"ת וכרז\"ל גבי יהושע בן חנינ' אשרי יולדתו דאמרו גרם לו להיות חכם כי מיד שילדו הגדילו בבי' המדרש דקל תורה נכנס באזני הילד ומקדש כל אבריו. גם אע\"פ שתהיה האשה גדולה בשנים ובן אין לה אל תתיאש מן הרחמים אלא בתפלה ומצות ומעשים טובים ואפשר תעיל לה איזה זכות שיחדשנה ה' להחזירה כימי נעוריה כאשר ידשה לשרה אמנו אחר צ' שנים ותפשטו קמטיה ולחנה אח' ק\"ל שנים כאחז\"ל גם אם היה לה בנים ופסקה מלדת ונתרבו עליה שנים אל תתיאש כי עוד השמש במרומים לחזור ללדת ויוכבד אם משה רבע\"ה ילדו מבת ק\"ל שנים כארז\"ל וכמה מהתמיה על אותם הנשים שעברו מבן ארבעים ולא ילדה שמתיאשות מן הרחמים ואינן שמין על לבן לנזכרות שחידשן הקב\"ה בזקנותן אלא לעולם תהיה בטחונה של אשה בהקב\"ה שיכול לדשה כאמהות שאעפ\"י דבית מטרין <small>(רחם שהולד מונח בתוכה)</small> לא היה להן וידלו גם צריכה האשה שלא תרבה בתעניות תמיד בעבור הבנים אלא תקבל גזרתו יתברך באהבה ותהיה מתפללת לפני הקב\"ה בלי תעניות כי התעניות נזק להולדה ומבטלת אותה מצורכי ביתה והמחלוקת מחרבה בבית דקשה מחלוקת בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג כארז\"ל. גם אין ראוי לאיש או אשה להרבות בתעניות ותפלות על ענין הבנים דכמה הפצירו על זה בתעניות ותפלות ויצאו להם בנים בלתי מהוגנים ומובדלים מבני אדם במדות משונות ומכוערות והורידו שיבת אביהם ביגון שאול'. ושמעתי מפי זקן חכם דלפעמים מונע הקב\"ה בנים מאיש ואשה אעפ\"י שהם צדיקים גמורים משום שרואה במזל שלהם שמחייב להיות להם בנים בלתי הגונים כאשר היה מחייב מזלו של חזקיה שלכך לא היה רוצה ליקח אשה כנוד' וכדי שלא לצער' מונע אותה מהם אך כשמרבים בתפלה הוצרך לעשות שאלתם ובקשתם שרצה למנעו ממנו על היותו בלתי הגון וראוי ומטעם זה תראה לפעמים חסידים שאין להם בנים הגונים והוא אל שמרבים בתפלה עליהם לכן טוב לגבר ולאשה שלא להרבות תעניות ותפלות פעם אחר פעם על ענין הבנים דאין טוב להפציר הרבה דכמה הפצירה והיה לרע להם. כמה מהמעלה והשכר לעולם הבא לאשה שנמצאת עקרה או שמתו בניה והיא זקנה לתת רשות לבעלה לישא אשה אחרת להוליד בנים וגורמת בזה קרב הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והיא גורמת לזה וגם טוב להם שבהתקרבה הגאולה אז עתיד הקב\"ה לחדשן כלבנה כארז\"ל על פסוק ועלהו לתרופה להתיר פה של מטה <small>(כלומר של עקרות)</small> וגם אז עתידה אשה שתלד בכל יום ולפעמי' בזכו' שמשתדל כשיולידו בעליהם בנים נפקדו' גם הן וכמה פעמים אירע זה ומעשה האמהות הקדושות יוכיחו שרה נתנה הגר לאברהם ולאה נתנה זלפה ליעקב ורחל בלהה וגרמו להרבות נשמות צדיקים בעולם וגם הן נפקדו הרי מבואר כמה מעלת הנשים הזריזות שתנשא בעליהן בראות עצמן עקרות או שמתו הבנים ואינה יולדת עוד. ואחר שזכתה האשה לבן ומגיעו השם לצאת לאויר תהיה תפלתה שיגיעהו למילה ותכוון בלבה דמוסרו למיתה לשמו יתברך ויסכים בלבה שאם יצוייר שיאמר לה שישחטו לשמו הרי מוסרו מעכשיו ותתפלל שתהיה מכתו תמה <small>(שיהא נולד מהול)</small> ותאמר יהי רצון מלפניך כשם שהוא רצוי לפניך עכשיו שאין בו לא חטא ולא עון כך יהיה תמיד לפניך שלא יפגום בריתו שאל תביאהו לידי נסיון ולא לידי בזיון ויהי בריא עול' לעבודתך ותמיד יהיה נגד פניו יראתך ולא יסיר דעתו ורצונו מלימוד תורתך ובעשיית מצותך ויהי כן עמך עד יום מותו ותזמין לו פרנסתו מידך ואל תביאהו לידי בשר ודם דזהו מסך מבדיל לו שיוכל לעובדך בהיות מכוסה בושת וכלימה לצפה מיד בשר ודם נבל וקפדן ומתנתו מועט זעיר שם זעיר שם וכיון שמצפה לאחרים חכמתו נסרחת ונפשו עליו נעצבת ובשרו עליו יכאב לא כן המקבל מידך הטובה הפתוחה והרחבה והמלאה ולא יצטריך מן הבריות עד יום מותו וכשיזכה לזקנה יהיה רצון שלא יבואו עליו יסורין לא כבדים ולא קלים ולא יארע לו חולאים בחייו ותצילהו מכל פגעים ומקרים רעים כדי שתמיד יהי מכון לעשות רצונך ותן ברצונו לכוון לעשות רצונך ולא יבא לידי שום מכשול דבר בעולם לא בדברי תורה ולא בדברי צורכו ולא יפול בו מום מחמת חולי או מכה ותגיעהו לזקנה בבנים ובנות שירא' בחופתן עוסקים בתורה ומצות ולא תהיה מיתתו מחולי כבד ומשונ' ויבא אל הקבר שלם בכל אבריו אמן על כה תהיה תפלה האם על הבן בעת שנותנו למילה דעת רצון היא. ",
+                "<b>גם</b> בענייני האשה איך תתנהג עם בנה כשהוא קטן מוטל בעריס' לא תשיר אותו שירי עגבים דמהבל תפלות היוצא מפיה נברא שטן כנודע ונמצא שאותו רוח רעה שנתהווה בדברים שורה על בנה אלא תשי' לו שירים המספרי' מאורעות המוסרים מענייני גן עדן וגיהנם והדין והחשבון וכשמתחיל התינוק לדבר ירגילהו בפסוקים כגון תורה צוה לנו וכדומה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל ויגד לו אמו שיש אלוה בעולם והוא בראו וייצרו והוציאו מאפלה לאורה והו' אדון הכל בור' כל הנבראים והו' שולט בעליוני' ובתחתונים והוא המחיה והממית ועתיד להחיות מתים וירגיל בפיהו י\"ג עיקרי התורה ותספר מענין גן עדן וגיהנם ושכל העוסק בתורה ניצל מגיהנם ונחל גן עדן ותדמה לפניו ענין גן עדן וגיהנם בעיניו שיוכל דעת התינוק לסבול ותאמר לו מגיהנם דברים המפחדים את הלב כדי שירשום בלבו פחד אלהים וערב ובקר וצהרי' ירגילהו שיאמר אמן קודם שיאכל וישת' כדי להרגילו ליתן הודאה לבוראו קודם אכילתו ושתייתו וכשיתגדל יותר ירגילהו בברכת נטילת ידים ואשר יצר וברכת הפירו' וכדומה ותמיד תהיה עיניה שלא תאכל בלי נטילת ידים וגם תדקדק עמו שלא יוציא מפיו דבר שאינו הגון ויכהן על כל זה ולא תחוש על בכיתו ואל תאמר עדיין קטן הוא שכיון שהורגל בקטנותו עוד לא יסור ממנו וכל הטורח שמטריח עצמה עכשיו בקטנותו משמחים לה באחרונ' שתשמח עמו בעה\"ז ובעה\"ב ואם ח\"ו תרגילהו בקטנותו הפך ממה שכתבנו נעש' לו הרגל טבע שני גם כי יזקין לא יסור ממנו וישחיר פני אביו ואמו בעה\"ז ובעה\"ב וכשירצו לייסרו כשמתגדל לא יוכלו לייסרו לכן יהי שבטו עליו תמיד ולא ירח' עליו כמאמר שהמ\"עה חשך שבטי שונא בנו וכל הדברים אלו בעוד שהבן קטן מוטל על אמו כי היא עמה בבית כי האב הולך לבקש מזונותיו. ובענין הנוגע לנשי' כשמתחברו' יחד לדבר צריך לאנשים להפריד החבילה כדי שלא ירגילו עצמן בדברי חלקלקו' ברוא' אותן מתעסקות בדברי תפלות וענינים רעים ובפרט אם יש אשה רעה מדבר' בתוכם ומספרת שמקללת לבעלה ואין יראתו עליהם והשומעות מלמדות לעשות ודעתן של נשים קלות ונמצא אחת מעיזה לכלן ומכנס' פירוד בין איש לאשתו לכן החיוב מוטל על השומעו' למחות ולשתוק פיה של אותה רשעה הדוברת נבלה וליסרה ולומר לה לא טוב הדרך שאת הולכת בו שהרי רצונו של הקב\"ה שהנשים תהיו תחת עול בעליהן שאין כוונת הזיווג למלאות תאות היצר כי אם ליחד הלבבות לפרות ולהרבות בנים לעבודתו וירבו עמה דברי מוסר באופן שיכנסו באזנה וישימו עליה עון אשר חטא על מה שעשתה לשעבר כדי שתשוב תחת עול בעלה ותסבול לעשות כל מה שגוזר עליה ובזה תזכה לחיי עה\"ב עם נשים באהל שרה ורבקה רחל ולאה וראוי לשתי נשים שמתחברו' ואין צריך לומר כשהן רבות שתדברו בענין מוסר בניהם הקטני' בהם ברשותם כיצד ידריכם ואיך דרך המוסר וגם תלמדו זו לזו בתיקון המאכלים והמלאכות השייכות לצורכי הבית לכבוד בעליהן וגם תלמדו זו לזו ענין שמירת הנדה שכל אלו הדברי' גורמים לבנים לצאת הגונים בהיות אמותיהן עוסקות בענינים אשר רצונו ית' בהן. עוד מהדברים השייכים לנשים ההולכות בבית החתן והכלה תהיה כוונת לכתן לשם לשמחם ולקיים משמח חתן וכלה ויצחקו לפני הכלה אך לא בפני החתן ובפני שום אדם שבעולם כדי שלא יבאו ליכשל בהן ח\"ו ואל יראו יופים ונוי מלבושן והליכתן בפני שום אדם רק תהיו שמורות בבית הכלה ואל תרקדו בפני שום אדם שאפשר הרואה אותה יחשוק בה בלבו מסיבת יופי הריקוד ונמצא ריקוד אשה אחת עשה בית חתנות בית שטנות רק תרקדו לפני הכלה באופן שלא יראה להן שום אדם וגם לא תרימו קולן בשירים בקול רם באופן שישמעון אנשים וקול באשה ערוה רק ישירו בקול נמוך ובזה תהיה המצוה שלימה על ידן. דברים השייכים למילדות העבריות שתתפללו שלא תבא תקלה על ידן ותאמרו בעת לכתן לבית האשה היושבת על המשבר יהי רצון מלפניך השם הגדול הגבור והנורא שלא תבא שום תקלה על ידי וזכרו לפניך זכיות האשה העני' הזאת אשר תחיל תצעק בחבליה ואם יש בה שום עון מחול לה ומרוק אותו במה שנצטערה בכאב החבלים ותעלה קול צעקתו עד כסא כבודך וסתום כי המקטרגים עליה ויכנסו לפניך כל המליצים בעדה טוב כמדתיך להטיב להגון ולבלתי הגון ויכמרו רחמיך עליה כי אתה עונה בעת צרה מלך רחמן ומרחם על כלם פודה ומציל שומע ועונה ותאמר המילדת לאשה דע בתי שאין הצלתך מסורה בידי כי אם במי שבראך ויצרך ושים בטחונך בו שמפתח החי' לא נמסר לשום ברי' לכן קום קרא את אלהיך שהוא אדוני' והשתחוי לו ודע שהצלתך מסורה בידו ועוד תאמר לה קודם שתשב על המשבר דע בתי שבעת הזאת האשה נפקד' ואם יש איזה עבירה בידך חזור בך שהוא אל רחמן חפץ בתשובת השבים כי לא יחפוץ במות המת. וטוב שתקבל האשה קודם. שתשב על המשבר איזה מצוה להיותה זריזה בה כגון ראש חדש משמרות הנשים או לקבל עליה לעשות פתילות להדליק בבתי כנסיות ומדרשות או לטוות צמר לציצית או לכבס טליתות של קודש ולנקות עשישות של בה\"כ ודברים הדומים לאלו וטוב לעשות לה התרה על הספק אם נשבע לעשות דבר או נדרה גם המילדת לא תזכיר שמו ית' כאשר נוהגות שכשנולד בן זכר אומר' הודו לה' כי טוב בידים מלוכלכות בדם ובשפיר ובשלי' אלא תרחוץ ידיה ותתרחק מעט ממקום ישיבת' שהטינוף שם ואז תאמר הודו לה' וגם טוב ליולדת שלא תזכיר השם רק תכוון לבה לאלהי השמים שירחמוה משום שהמקום מטונף ובהיות דקשה קצת' להזכיר ליולדת זאת דמתוך צערה מי יוכל לעכבה מלהזכיר השם לפחות ילמדו אותה שתזכיר השם בלשון לע\"ז דייו ואל תאמר שם הוי\"ה אך עכ\"פ המילדת לא תזכיר השם עד שתרחוץ ידיה כמדובר והחיוב מוטל לאנשים הנמצאים שם למחות ביד המילדת ולהזהיר' שתרחוץ ידיה קודם שתזכיר השם. וצריכה האשה אחר שילדה בן או בת שתתן הודאה להקב\"ה וכה תאמר. יהי רצון ה' אלהי ואלהי אבותי מלך רחמן ומרחם כשם שהצלתני מהצרה הגדולה הזאת ומן הסכנה העצומה זו כך יכמרו רחמיך להציל מן הסכנה זו לכל בנות אברהם יצחק ויעקב זרע אהובך וכשם שהצלתני עתה כך עשה עמי אות לטובה בכל פעם שאלד וכשתקום מהמטה תאמר יהי רצון שתזמין מזון עבדך התינוק הזה ברבוי חלב די מחסורו אשר יחסר לו ושים בלבבי העת שצריך להניק כדי לתת לו והקל מעלי השינה שבעת שיבכה פתח אזני כעדי לשומעו מיד ותצילני שלא תפול ידי עליו בעת השינה וימות ח\"ו עד כאן ראיתי לכתוב במוסרי הנשי' ולא הארכתי עוד בהיות שכבר קדמוני הרב החסיד בעל ראשית חכמה זלה\"ה. עיין בספרו הקדוש עוד ממשפטי הנשים. הכלל העולה שהכל תלוי בו שאיש ואשה יהיו בלב אחד בתכלית קשר אהבה כשלהבת קשורה בגחלת דגוף אחד חשבינן איש ואשה כדכתיב והיו לבשר אחד וגברא בלא איתתא פלגא גופא כארז\"ל ובהיותם בשר אחד נגע לא יקרב באהלם והבנים הנולדים כלם ברורים כלם צדיקים ורמז לדבר לקשר אהבה איש ואשה פסוק בפ' זצו זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו כתוב הוא לשון זכר וקרינן היא לשון נקבה כי הנה האשה בחינת קרבן עולה המכפרת על הרהור הלב כך האשה מזבח כפרה לאיש לכפר על כל הרהורי לבו שעל ידה אין מהרהר עוד בעבירה ושיעור רמז הכתוב זאת תורת העולה הרומז לאשה כמדובר כדי שתכפר על האיש צריך שיהיו נחשבים כאלו היא הוא והוא היא וזהו הוא העולה וקרינן היא מוקדה אהבת האיש על המזבח הרומז לאשה כל הלילה וגם אש המזבח תוקד בו אש אהבתה תוקד בו תמיד ועל ידי כך מתכפר עם האשה מכל הרהוריו שאם יש פירוד עמה ח\"ו מהרהר באשה אחרת ואיך יתכפר באופן שכדי שתשרה שכינה ביניהם ויבלו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים ולא יגיע להם שום נזק צריך יחוד גמור ביניהם ויבלו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים ולא יגיע להם שום נזק צריך יחוד גמור ביניהם כמדובר ברוך ה' לעולם אמן ואמן."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בכה <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יתאונן <b>ה</b>מבין על רעה חולה שיש תחת דופי הזמן בלתי נאמן דחכמה סופרים תסרח והרקים רמי הקומה ידועים ולהם מחזיקים לחכמים מחוכמים ודבריהם נשמעים והנני מדבר כנגד העשיר המשולל מחכמה ויראת חטא הרוצה להתגבר על החכם להודיע לו פחיתותו אולי ישוב ויכיר ערכו וישפיל עצמו. אתה בן אדם אל יבטיחך עושרך ושיעור גובה שיעור גופך לחשוב שרבוי בשרך היא משכן הדעת והבינה דע כי לא על רבוי הבשר וגבה הקומה תלויה החכמה כדי שתתגאה על ידידי השם הם החכמים להכניעם ולהכריחם לעצתך בראותך שדבריך נשמעים להמון דע שנשמעי' לחסרי הדעת הדומים לך מה לתן עם הבר הם החכמים אשר נגלו להם תעלומות החכמו' המעולות והמצות הנערכות אשר דבריה' מעולפות כספירי' וארשת שפתם כערוגת הבושם ודבריהם מסודרו' בצדק ובמשפט אין בהם נפתל ועקש ועם כל זה אין דבריהם מקובלות עליך בסוברך שגבה קומתך ורבוי בשרך מכרעת את החכמה דע באמת שחוסר דעתך מביאך לכל זה כי אינך מבין שאתה כפעמון בו כלי ריקם שמקשקש מצד עצמו ומצד רקות הכלי כך אתה מה ימריצך לדבר גדולו' רקות דעתך ורקות דעת ההמון אשר אתה בתוכ' ושומעי' לך בטעות רואם עושרך וגובה קומתך שאם אדם יתחשב על רוב עושרו וגובה קומתו ורבוי בשרו סוס אשר רוכב עליו המלך טוב ממנו כיון שהוא יותר גדול ועליו עושר רב מאבן יקרה וכלי חמדה וכן הגמל והשור רבי הכמות ומתרבים בבשר א\"כ עיניך הרואות שהכל תלוי בדעת ובחכמה ואם כן אפילו בחור חכם מלא דעת ובינה אף שהוא קטן הקומה ומועט בבשר צריך שתכניע לפניו ולעשות לבך האפרכסת <small>(כלי שעל הרחיים שזורקין בתוכן החיטים)</small> לשמוע מוצא שפתיו וטוב לך כי הוא מדריכך בדרך אשר תועיל לך עושרך גם לאחר מותך בלמדך לעשות עמה חסד וצדקה כאשר עשה מונבז המלך שגינז כל עושרו במקום שאין היד שולט בו דפיזר כל ממונו לצדקה וגינזה במרום. ואף דטבע הממון מחייב לאשר או לסמות את עיניו מלהכיר ערך העדר שכלו בראות שכלם מכבדים אותו ואחרי דברו לא ישנו עם כל זה אתה העשיר המשולל מיראת חטא מין אדם אתה לא כבהמו' יער ולמה תכסה עיניך בידך מלראות בעצמך ההבדל שבינך לבין החכם שהוא כהבדל האור מן החשך ולמה לא תבין דשלמות החכם דבוק עמו דהחכמה קשורה בלבבו ושלימותך היא העושר ובגדי חמודך שהם חוץ מגופך ואינן דבוקים עמך ואם כן שהממון חוץ ממך ודבר דומם ומלבושך מצמר ופשתי' וכלי מלת אינן דבוקים בגופך למה תתגאה עם מה שחוץ ממך ולמה תתפא' עם מה שאינו דבוק בגופך ועוד שצמר בהמה ומשי התולעי' נותנין לך מעלה שנמצ' מעלתך תלויה בבהמה ובתולעת שאם אינך תלבש מהם לא יכבדוך מה שאין כן החכ' שעור בשרו לבוש שלו ועושר החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה הגנוזה בקרבו. לכן שמעו אחי וריעי להגדיל בכבוד החכמים ולשמוע דברים הנותנין חיים לשומעיה' בעולם הזה ובעה\"ב דמה תועלת מגיע לאדם להחניף ולכבד לבעל ממון יותר מהחכם כיון שע\"י החכם קונה אדם שלימות בשני עולמות ועל יד העשיר מוציא זמנו לריק. ואם תאמר שפיתוי זה נמשך בראות שהחכם צריך מן העשיר והעשי' אינו צרך מהחכם כבר השיב חכם אח' על זה משום שהחכם חכמתו מחייבו להכיר מעלת העושר ומבקש אותה אבל בעל הממון אין לו חכמה להכיר מעלת החכמה כדי לבא אצל החכם לבקשה והיא תשובה נכונה. אמנם קושט דברי אמת שהחכם בחינת מלך הוא מאן מלכי רבנן וכיון שכן אין דרכו של מלך לעסוק במלאכה לאכול אלא אחרים טורחים בעבורו והמלך שלח אצלם ליקח ממון לכל צורכו כן הת\"ח בא ליקח מאותם שטורחים עבורו וכשם שיש כח ביד המלך להמית אשר ימרה את פיו מלתת לו כך החכ' כנודע נתן עיניו בו ונעש' גל של עצמות וזהו העם שהחכם שואל מן העשיר כמלך כמדובר אמנם העשיר אינו בא לשאול מהחכ' שאין החכם עוסק וטורח בשבילו כדי שיתן לו כשם שאין אדם רשאי ליקח מן המלך ודוק. והנה תראה שטות באדם שיש לו די סיפוקו ומשים לדרך פעמיו בימים ומדברות להרבות ממון להתגדל על חבירו דכיון דיש לו די סיפוקו במקום מושבו מה תועלת להסתכן בעצמו כיון שאם יבא עד תכלית כוונתו אין מעלתו על חבירו לעול' כי אם בחיי הבל שלו ובמותם יחד עשיר ואביון שוין יקח האדם מוסר מאצבעות ידיו שאח' ארוך ואח' קצר וזהו אינו אלא כי אם כשהם פשוטים שיכול לנענעם שהם בחינת חיי' אז ניכר הארוך והקצר אך כשכופף אותם תוך הכף שהם נפולים בחינת מתים כלם שוין אין היכר בין ארוך לקצר ועשה אלהים זה כדי שיהיה תמיד נגד עיני האדם העתיד להיות אחר מותו שכלם שוין קטון וגדול שם הוא ויזכור ויקח מוסר שלא יבקש להתגדל על חבירו וגם בנקודות התור' רמז הקב\"ה זה כדי שיראה האדם ויזכור מה שאחר מותו ולא יבקש גדולה לעצמו הרי השבא ב' נקודות זה על זה והצרי ב' נקודות שוין זה בצד זה והוא שהשבא מעומד בחינ' החי שהוא עומד והחי מבקש התגבר על חבירו לעלות עליו אך הצירי בנפילה בחינ' המת המוטל ואז כלם שוין זב בצדק זה ולכן מלת מתים היא בשבא שהוא בחינת חי כמדובר הם אנשים <small>(כלומר כשנקוד המ\"ם של מתים בשבא פירושו אנשים כמו דברים ב׳:ל״ד ונחרם את כל עיר מתם וגם שם ל\"ג מתיו מספר שהוא ג\"כ בשבא פירושו ג\"כ אנשי' שהם חיים וכשהוא בצירי הוא לשון מיתה)</small> ומתים בצירי מתים ממש דכיון שהנקודת בנפילה בחינת המת שנופל וכיון שבמית' הכל שוין למה יתגב' אדם על חבירו בחייו גם ילמוד אדם למאוס ברע ולבחו' בטוב מהרשע עצמו שהרי הרשע אחר שעושה העבירה מתחרט כארז\"ל רשעים מלאים חרטת הרי הרשע עצמו מעיד אחר שעושה העבירה שלא טוב עשה ודבר מאוס הוא וערות יש שהרי נתחרט לא כן העושה מצוה כשגומרה נכנס שמחה בלבו ומצפה לעשות אחרת מיד וגם תראה שאין רשע בעולם שאינו רוצה שבנו יהיה צדיק אלא שהוא חוט' שאינו יכול עם יצרו נמצא מעיד עם זה על הרע שהוא רע נמצא על הרעה יש שני עדים שאינו טוב שהם הצדיק והרשע הצדיק מעיד על הרע שאינו טוב וגם הרשע מעיד על זה בהיות שמתחרט אחר שעושה העבירה ושרוצה שבנו יהיה צדיק כמדובר וכיון שכן ישים האדם זו נגד עיניו למאוס ברע ולבחור בטוב דאין מקום ליצרו לפתותו שילך אחר הרע כיון שרבים הולכים ואחרי רבים להטות שהרי הרבים הרשעים מעידין בעצמם על מה שעושים שאינו טוב ודוק.",
+                "<b>והנה</b> באתי ללמד דרך למי שאין לו מי ידריכנו בדרך טובים והוא עצמו אינו יודע איזה דרך ישכון אור כדי להלוך בו ילמד מן הרשע ומן הבהמה ומן העוף להיישיר דרכיו תדע שהרשע כל מעשיו הם נגד רצונו יתברך דכיון שנלכד ברשת יצרו אינו מניחו לעשות טוב לכן ראה כל מה שהוא עושה ועשה אתה בהפך וזה הטוב והישר בעיני ה' הוא ישן עד ארבע שעות ההפך לקום באשמורת הוא אינו מתפלל ואינו מברך על מזונו ההפך להתפלל ולברך הוא מקלל אב ואם ההפך לכבדם הוא אכזר ההפך להיות רחמן וכל כלם ונראה דלזה כיון שלמה המלך ע\"ה לומר לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת ירצה אתם בן אדם שבל ידעת שפתי דעת להיות קורא ושונה ונלמוד מן הספר הדרך שתלך בו אלמדך כיצד תעשה לך מנגד לאיש כסיל ראה מה שעוה שהכסיל שהוא הרשע ועשה כנגדו.",
+                "<b>גם</b> יראה בגנות מעשה הבהמה ועוף שהנה אוכל כל מה שמוצא ואינו מבחין בין טוב לרע ואוכלת ומטלת הריר שבפיה בתוך מאכלה וחוזרת ואוכלת ממנה ומשתנ' ומוציא רעי ואוכלת והכל בשעה אחת ובפני כלם ושוכבת על הטיט ועל הצואה. והעוף טורפת בצפורניו ואוכלת ומנקרת בזבל ובאשפתות למצוא מהתולעי' הנמאסים לאכול ובראות כל זה לעין שהם דברים מכוערים יבא לתקן כל מעשיו להבחין באכילתו ולאכול בטהרה ולבחור מושב הנקיות למושבו ולהיות צנוע בדרכיו ושלא לטרוף כעוף ולברוח מכל דבר מאוס כדי שלא לדמות עצמך לבהמה ולעוף. ונראה דזהו מלפניו מבהמות ארץ ומעוף השמים החכמנו ירצה מלפנו מבהמות ארך לבחור הדרך הטוב בראות גנות דרכיהן ולעשות בהפך גם ומעוף השמים תחכמנו דבר אותנו רוע דרכיו כמדובר אנו מתחכמים לעשות בהפך. גם כלל אני מוסר לאיש אשר אין לו מדריך ומתבייש לשאול לחכם או שיושב במקום שאין למי לשאול דע שכל מעשה שאתה עושה ואפילו שהיה בו הפסד ממון נכס שמחה בלבך ובכל עת וזמן שאתה זוכר אתה משמח דע שאותו מעש' לרצון אלהי הוא ואחזק בו אלא תרף ותהיה רגיל בו לפי שסגולת המצוה להכניס שמחה בלב העושה אותה אע\"פ שהיה לו חסרון כיס בעשותה דפקודי' ה' ישרם משמחי לב הפך העושה דבר ואע\"פ שהרויח בה אחר המעשה נכנס עציבות רב בלבו ובכל זמן שזכר מתעצב דבר עברה היא שאין רצון הבור' בה ומטעם זה נפשו עליו תאבל וזהו העציבות שנכנס בלבו לכן בראות כך יתרחק מן הדבר הזה שלא להוסיף לעשות ועוד לעושה דבר שהוא ישר בעיני ה' אעפ\"י שעשה אותו בסתר חוט של חסד משוך עליו ונושאת חן בעיני כל רואיו ומפארי' אותו. וזאת ההבחנה רמזה התנא באומרו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם דה\"ל איזו דרך ישרה שיבור האדם מאי לו עוד להבין כוונת תפארת מעושיה ותפארת לו מן האדם אלא הוא אשר דברנו שיבא ללמד למי שמתבייש לשאול או שהו' במקום שאין ממי ללמוד כיצד יעשה לבחור הדרך הטוב והישר ואמר איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר שיבור לו מעצמו בלי שילמוד מאחרים ואמר שכל דבר שעשה ואחר עשותו יש תפאר' לעושי' עצמו כמו שנכנס שמחה בלבו וגם רואה שבא גם לו תפאר' מן האדם שהרי כל אדם שרואהו מפארו ואע\"פ שלא הכיר במעשיו ידע כי מה שעשה רצון אלהי ויכור לו זה הדרך להחזיק להלוך בו. כדי שלא ירגיש האדם בטורח עשיית המצוה ידמה עצמו כפועל כדי שישמח לעשות שהרי הפועל אינו מרגיש כל כך בטור' המלאכה בשומו נגד עיניו השכר שעתיד לקבל לסוף היום גם יעשה האדם המצות בשמחה ובטוב לבב בשומו נגד עינו השר העתיד. ואכתוב לך פה מענייני שכר העתיד למען תשים נגד עיניך ענין השכר כדי שתעשה המצוה בשמחה ואע\"פ שאין ראוי לעשות המצוה בעבור השכר אלא לעשותה לקיים דבר מלך שלטון מיהו בהתחלתו לקיים צריך שיזכר מהשכר עד שירגיל ויתחזק במצות והתרגל מציאו לעשות בשמחה אף שלא יקבל שכר. בענין גן עדן של מטה אמ' ר' יהושע בן לוי שני שערי כד כד יש בגן עדן ועליה ששים ריבוא של מלאכי השרת וכל אחד ואחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק ובשעה שהצדיק בא אצלם נפשטין מעליו הבגדים שהיה עומד עמהם בקבר ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני כבוד ושני כתרים נותנים על ראשו אחד של אבנים טובות ומרגליות וא' של זהב פרוים ונותנין שמונה הדסים בידו ומקלסין ואומרים לו לך אכל בשמחה לחמך ומכניסים אותו במקום נחלי מים מוקף שמונה ורדים והדסים וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו שנא' כי על כל כבוד חופה ומושכי' ממנו ארבע נהרות אחר של שמן ואחד של אפרסון ושל יין ודבש וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ושלשים מרגליות תלוים בו וכל אחד מבהיק זיו כזיו הנוגה. וכל חופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות וששים מלאכים עומדי' על ראש כל צדיק וצדיק ואמרים לו לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה שנא' ומתוקים מדבש ושותה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שעסקת בתורה שנמשלה ליין שנאמר אשקך מיין הרקח והמכוע' שבהם כדמותו של יוסף וכדמות רבי יוחנן ופרטי רמון של כס מוקף כנגד השמש <small>(נ\"ל שכיון המחבר להא דאמרינן בפ' הפועלים דף פ\"ד האי מאן דבעי מחזי שופרא ד\"רי וכו' עיין שם)</small> ואין אצלם לילה שנא' ואור צדיקים כאור נוגה ומתחדש עליהם לשלש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ונכנס למחיצת הקטנים ושמח שמחת קטנים. משמרה שנית נעשה בחור ונכנס למחיצת הבחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן ונכנס למחיצת הזקנים ושמח שמחת זקנים. ויש בג\"ע שמונים ריבוא של מיני אילנות בכל זוית הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים בכל זוית יש בו ס' ריבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים ועץ החיים באמצע וגופו מכסה כל גן עדן ויש בו ת\"ק אלף טעמים ואין טעמו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לזה. ושבעה ענני כבוד למעלה ממנו ומארבע רוחות מכין אותו וריחו נודף מסוף העולם ועד סופו ותחתיו ת\"ח מבארין את התורה וכל א' יש לו שתי חופות א' של כוכבים ואח' של חמה ולבנה ובין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד ולפנים הימנה עדן שבה יש י\"ש עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש יש בגימט' שלש מאות ועשר ובתוכו שבעה בתים של צדיקים ראשונה שם הרוגי מלכות כגון ר' עקיבא וחבריו ב' הטבועי' בים ג' ר' יוחנן ותלמידיו מה היה כחו שהיה אומר אם יהיו כל השמים יריעות וכל העולם לבלרין <small>(סופרים)</small> וכל היערים קולמוסי' אינן יכולי' לכתוב מה שלמדתי מרבותי ולא חסרתי אלא ככלב המלקק בים ד' אלו שירדה עליהם הענן וכסה להם ה' של בעלי תשובה במקום שב\"ת עומדים צדיקים גמורים אין עומדים ו' של רווקים <small>(בחורים)</small> שלא טעו טעם חטא מימיהם ז' של עניים שיש בהם מקרא משנה ודרך ארץ ועליהם הכתוב אומר וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו והקב\"ה יושב ביניהם ומבאר להם את התורה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי ולא פירסם הקב\"ה הכבוד המתוקן להם יותר ויותר שנא' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו עכ\"ל ודע באמת שאין אדם יכול להשיג לחיי התענוג הזה אלא א\"כ ממית עצמו בעה\"ז על דרך אדם כי ימות באהל דאין השגת החיים כי אם אחר מיתה כזרע הנזרע שאין יכול להגיע לכלל צמיח' אלא א\"כ נבאש ונסרח קודם שהיא בחינת מיתה לגבי דידי' כנזכר בפרק דלעיל וענין זה הראה לו הקב\"ה בטבע חיי אדם שהרי אם אין אדם ישן מיד מת כנודע מרז\"ל ולכן הנשבע שלא לישן מתירין לו מיד משום דאי אפשר לפי שימות והנה השינה אחד מס' מהמיתה כארז\"ל הרי תלויין חיי האדם במיתה שאם ממית עצמו ע\"י השינה שהיא ס' מהמיתה חי ואם לא מת ותלמוד מכאן דאין השגת החיים האמתיים הם חיי עה\"ב אלא א\"כ ממית עצמו על התורה ועל העבודה כדכתי' אדם כי ימות באהל באהלה של תורה כדרז\"ל וטעמו של דבר דידוע דאין שייך מיתה אלא לחומר וכיון שאדם ממית עצמו על התור' ועל קיום מצותיה מתמרק החומר ועולה לבחינת הרוחני' ונכנס בכלל החיים דכיון שאין חומר אין שייך מיתה כמדובר הרי אין השגת החיים אלא אחר מיתת החומר ודע שהממתים עצמם בעה\"ז הם משיגים בזה חיי עה\"ב ובניהם אחריהם משיגים חיי עה\"ז שבזכותם אוכלים בעה\"ז כארז\"ל אילו האבות היו אוכלי' שכר מצותיו בעה\"ז מה היו אוכלים בניהם אחריהם וכו' כך הוא המידה שכר מצות בהאי עלמא ליכא כל אחד אוכל בזכות אבותיו ומצותיו שמורו' לעה\"ב וכן חוזר לכל א' ואחד ובהיות שאוכל האדם בעה\"ז בזכות אבותיו יש לו פנאי לעשות תורה ומצו' לזכות לעה\"ב ולהניח לבניו אחריו שיאכלו בזכותו. ואם כן כמה צריך שישתדל האדם לעבוד לבוראו ולא יחוש על הצער שמקבל כיון שזוכה עצמו ולבניו אחריו להניח להם מקום שיפרנסו משם שהרי ניזונין בזכותו כמדובר צא ולמד ממה ששמעתי דיש אומה בעולם דמחזיקים למלכם שלהם לאלוה והמלך אינו מתראה לעמו כ\"א פעם א' בשנה וביום שיוצא וחוזר בעיר בכל מקום שעובר נשחטים בפניו כמה בני אדם הם בעצמם בחיי המלך והתועלת המגיע לאלו ששחטו עצמם על חיי המלך שהמלך פוסק פרנסה לבניה' אחריהם הרי אומה זו ממתים עצמם בידם על אהבת המלך ואהבת בניהם שיהיה להם ממה לאכול ואנו יודעי' באמת שכל אותה הממתי' עצמם הולכים לחרפות מיהו כבר עושים כך על אהבת המלך ובניו כל שכן וק\"ו אנו עדת ישראל הקדושי' שה' אלהינו ותורתינו אמת ועולם הבא לנו ולבנינו שצריך כל אחר להמית עצמו בעסק התורה והעצות על אהבת הבורא למלא רצונו שחפץ בקיום תורה ומצות ועד אהבת בניו שיאכלו אחריו בזכותו. ובפרט בראות האדם מה שעושה עמו הבור' מיום שנוצר בבטן אמו עד שיוצא לאויר העולם והשמירות ששומרו בחייו בעודו על האדמה מכל דבר רע ונתן לו מצות וחי בהן להבדיל מכל דבר המזיקו כרופא העומד על המלך תמיד להזהירו על כל מאכל המזיק שירחק ממנו כאשר תראה בפ' שמיני שצוה מזה תאכל ומזה לא תאכל דכל מה שאסר הם דברים מזיקים מזגו של אדם וסות' ומטמטם מעייני ההשכלה מפני דכ\"ש וק\"ו דצריך האדם להמית עצמו על אהבתו כיון שאנו עבדיו חייבים לעובדו ועכ\"ז נוהג עם האדם כאב עם בנו וגם מרבה בשכרו כאלו אין עלינו חיוב לעובדו ה' יחזיקנו בעבודתו עדי עד אמן בילא\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יגל <b>ה</b>רוצה לדעת מהו גיהנם כדי לשמוע ולהכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות לנחול חלקו בגן עדן ובהיות שבפרק דלעיל הזכרתי מענין גן עדן הנני כותב בפרק זה מענייני גיהנם ונקדים קודם דעת המפרשים ז\"ל בזה. כתב בספר אבקת רוכל וזה לשונו יש לך לדעת כי גיהנם של מטה בארץ כדוגמת גיהנם של מעלה וכמו שנתעוררו שיש ג\"ע למטה בארץ כדוגמת גן עדן של מעלה כמו כן יש גיהנם למטה בארץ הנקרא גיא בן הנום ועל זה נקרא גיהנם לפי הסוד הנוכן למשכלים יודעי חן והוא אש דלקת והענין הזה סוד גדול למוצאי דעה כי האש הגדולה הזאת מוכנת לנפשותם של רשעים להענישם שם והאמנם כי זאת האש נמשכת על דרך אור הבורא יתברך מעם המשכת האש היסודי של מעלה שהיא סוד שמאל הנקרא פחד יצחק. וזהו שעוררו רבותינו ז\"ל בפסוק מפחד בלילות אמרו מפחדה של גיהנם הדומה ללילה כי מאותו הפחד נמשך המשכת גיהנם של מעל' וזהו מה שאמרו ז\"ל גינם נברא בשני ואמנם כי לאחר שנמשכה משם המכת לגיהנם של מעלה משם נמשכת המשכ' גיהנם של מטה להיות הכל מעם סוד האש כיסודי אשר אמרו שהוא אש יסודי דק פנימי וחזק יותר משאר אשות ועל דקותו ותוקף גבורתו יש בו יכולת לשרוף רוח הנשמות אף על פי שהן דקות שבדקות שמעלה זאת האש גדולה יותר ממקום שיוצאות הנפשות משם וממנו שואף המקום ההוא ועל אותו האש נאמר הנה יום ה' בוער כתנור ע\"כ. ובדף כ\"ב ע\"ב כתב וזה לשונו ואמנם כי הנפשות כלם מהאש יצאו והאש תאכלם לאותם החוטאות ונכנסות בגיהנם של מטה ונידונות שם כדי רשעתם. וראיתי אומר כי דין הנפשו' אינו כך זולתי שנשמות של צדיקים עולות מיד אל המקום אשר וא שם האין בתחילה וניזונות שם מזוהר אספקלריא המאירה ואינן יורדות משם כפי הדעת שאמרנו ונפשות הרשעים רוצות לעלות אל המקום ההוא ומפני שהן חוטאות מעכבות אותן ונוטל אותם גלגל חמה שהוא סובב את כל העול' ורודף אותן ומטלטל אותם בסבוב כל העולם מעלה ומטה ונדחפות עד מלאות להם עונש כדי רשעתם ומביאים ראיה מפסו' ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. ובדף כ\"ג ע\"ב כתב דעת אחר שיש סוברים ואומרים כי הענין שאמר הכתוב נהר דור נגד ונפק מן קדמוהי שהנפשות העולות להיות צרורות בצרור החיים שנכנסו' באותו נהר של אש שהוא נהר דנור ואין זה נכון כי כבר אמרו רז\"ל שנר דנור אינו אלא מזיעת החיות הרי כי איננו גיהנם לפי אותו הרעה. והוא ז\"ל כתב כי הדרך המובחר הוא על המשכת שמרי היין מהיין המובחר והיין אינו מובחר כי אם כשהוא שוקט על שמריו וסודו ויאהב יצחק כו' אמנם כל כשתוכל לדעת סוד זה תדע מהו גיהנם של מעלה ותדע ענין חטא אדם הראשון ופתי סוד הנחש הקדמוני שפתה לאדם ולאשתו וזה כי ציד בפיו ואע\"פ כי יסוד גיהנם של מעלה הוא סוד הענין שאמרנו מסוד המשכת האש היסודי כפי אשר אמרנו עכ\"ל. והרב מנשה בן ישראל בספר נשמת חיים פרק כ\"ג ממאמר שני דף פ\"ב ע\"ב כתב בענייני גיהנם וזה לשונו צריך שתדע בענין הגיהנם שהוא כמו הלוקח כלים ישנים מן הנכרי יש מהם שצריכים שטיפה בלבד ויש מהם שצריכים שטיפה והגעלה ויש מהן שצריכים ליבון וכלי חרס שנשתמשו בו בחמין אין לו תקנה וישבר כך הענין עצמו בעונש הנפשות כי בהיות שהנשמה מלכלכת באמונות הרעות או בפעולות המגונות אם לא עשה תשובה ותכבס בנתר המצות נכתם עונה ועונותיה עושין בה רושם ולא תוכל להטהר מהלכלוך אם לא בגיהנם אבל העונש הזה אינו שוה לכל אדם כי יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים פעם אחת ושתים כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא ואלו הם הצריכי' שטיפה בלבד ואינה מתעכבי' שם בגיהנם אלא עוברים דרך העברה במהירות. והמקובלים גזרו העונש הזה כמעט לכל הקדושי' אשר בארץ המה לצרף הנשמה בגיהנם מכתמי' כמו שקבל מהם יוחני המדקדק גם כן ולכן תמצא שרבי יוחנן בן זכאי בכה קרוב למיתתו ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד לג\"ע ואחד לגיהנם ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי שח\"ו לא היה חושב שלא היה בן עולם הבא ומשים עצמו רשע כי איך יאמר לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי ואם בארזי' נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אבל פחדו ואימתו היה להכנס דרך שם אפי' בהעברה ויירא שמא יגרום החטא שהקדוש בה מדקדק עם החסידים שנאמר וסביביו נשערה מאד דייקא נמ וקתני ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואינו יודע באיזה דרך מוליכין אותי ראה נא איך קרא לשני המקומות האלו דרך ומעבר אשר באמצעות' מגיע הצדיק לבית עולמו ולמחוז חפצו שהוא הגן עדן של מעלה תחת כסא הכבוד אשר משם הנשמה חוצבה.",
+                "<b>וכן</b> כתוב בספרי ישמור רגליך מגיהנם וזהו רגלי חסידיו ישמור ונרא' מדברי חכמי האמת שהצירוף הוא הוא בנהר דינור שהוא הגיהנ' של מעלה כאשר כתבנו וזהו הדעת אשר דחה אבקת רוכל בקנה רצוץ ויוצאים מזה הכלל רבי עקיבא וחבריו הנהרגים על יחוד קדושה שמו של הקב\"ה כדאיתא בזוהר פ' אלה פקודי אינון נשמתין עולאין כגון רבי עקיבא וחברויה באילן לא אתקרבון לאתסחאה (לטבול) באתר דנכר דינור דהא כל שאר נשמתין אתסחוין תמן והא אוקמוה וכו'. וכל שכן הנהרגים בשביל להציל את ישראל כגון אותן שני אחים שנהרגו בלוד פפוס ולולייאנוס דאמרנין בגמרא דאין למעלה ממחיצתן דודאי אינם צריכים להצרף שם.",
+                "<b>אולם</b> הנשמות אשר צריכים שטיפה והגעלה ומתעכבים בגיהנם איזה זמן מועט הם מהבינונים והצריכים ליבון הם נשמות הרשעים כאשר הם כבגגד המנוגע אשר גובס ושב הנגע שאין לו תקנה אלא בשריפה. ויש בהם מדרגות כי יש שנידונים שנים עשר חדש משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. ואחר הימים האלו תשוב הנשמה למקומה זכה ונקיה ועל אלו נאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף. ובעבור זה אמרו בקדושין על ענין כיבוד אב ואם מכבדו בחיים מכבדו במותו ואומר כך אמר אבא מורי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י\"ב חדש לאחר י\"ב חדש אומר זכרן לחיי עולם הבא. ויש שנדונים יותר אבל לא בעונש כל כך חזק ככתוב בספר החסדים סימן מ\"ו ויש מן הרשעים שמפסדים את נשמתם ולא תספיק אש של גיהנם לצרפם וכן אחר קבלת עונשם יכרתו ויאבדו ועליהם נאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. והמדרגה התחתונה אשר היא בכלי חרס שאין לו תקנה הם הנשמות שנתלכלכו בדעות הרעות כאפיקורסים ומינים ומוסרים והם בעונש תמידיי ועליהם נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דראון לכל בשר וכו' ועניינים כאלו מהנפש והגוף תמצא בחובת הלבבות שער חשבון הנפש וברבינו יונה ז\"ל. ומה שדעתי נוטה בענין עונש הגוף עם הנשמה בגיהנם הוא באופן זה שכשם שהמצוה אשר עושה האדם נעשית גוף כמו שקבלנו מרז\"ל ובהשלמת קיום המצות נשלם ונגמר זה הגוף המשוכלל למעלה מסיבת המצוה בהפרד הנשמה מהגוף החומרי הזה עולה ונכנסת ומתלבשת בגוף של מעלה אשר עשה מהמצות שעשה כן מן העבירות שאדם עושה מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותה גו הטמא כנזכר ונידונים שניהם יחד וזה הגוף הטמא הוא כדמותו כצלמו כגו המושלך בקבר ובהיותם שתיהם מתכונה אחת כדרך התאומים ושמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע ג\"כ נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים כשחש ראשו של זה חש ג\"כ ראש של האחר. וזהו ענין רבי עקיבא שמצא אדם מת טעון קיסין ובורח על ההרים ושאל טיבו והגיד לו שהוא מת וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום זהו כוללות המעשה עיין במקומו באורך כי הנה הגוף הזה אשר מצא רבי עקיבא הוא הגוף הטמא שעשה מהעבירות לדון נפשו בתוכו כמדובר שגוף המת עצמו תמצאנו לעולם שם בקבר וכשדני' לגוף הטמא הנעשה מהעבירות מרגיש ג\"כ הגוף שבקבר מסיבת נפש הבהמית שנשארת עמו בקבר כמ\"ש חז\"ל ואחר השלמת עונשו במשפטי גיהנם מתעכל הגוף הטמא הנעשה מהעבירות והנשמה עולה למעלה וטובלת בנהר דינור ונכנסת בגוף הנעשה מן המצות אם עשה ואם לא עשה מגלגלין בזה העולם כדי שיקיים המצות לעשות גוף קדוש להתלבש בו אחר מותו זהו דעי בענין עונש הנשמה עם הגוף. ובענין מהו גיהנם של מטה הוא מקום גדול מחזיק רבבות וכל מה שמתרבים הרשעים ג\"כ גיהנם מתרחב יותר ויש שם כמה מיני מדורות זו קשה מזו לדון שם לכל אחד ואחד כפי העונש הראוי לו והוא למטה בארץ ושי בו ג' פתחים א' בים ואחד במדבר ואחד בישוב וכל אחד נכנס בפתח הראוי לעונש כפי מעשיו משום דיש הפרש וצער לנכנס בפתח זו מבפתח זו והאש הנמצא שם הוא גדול ס' פעמים מהאש של עולם הזה כארז\"ל אש של עה\"ז הוא אחד מס' מאש של גיהנם. ויש שם גחלים כהרים. וגבעות ונמצא בתוך גיהנם נהרי נחלי זפת וגפרית שנובעים מן התהום ויש שם כמה מיני מזיקים ומחבלים משונים ומכוערים להעניש את הרשעים ונראה שאלו המזיקים ומחבלים המכים אותם הם המזיקים והמחבלים שעשה ברוע מעשיו כארז\"ל והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור א' מלבד הממונים והמחבלים המוכנים שם להעניש לרשעים מיום שנברא גיהנם ונותנים כל מיני מכות משונות באותו גוף יש למי שתולין וחונקים אותו ויש למי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש למי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותו בקדקודי ראשיהם הכל כפי כבדות העבירה שעשה. וכמה מן החיים ראו פתח גיהנם שבמדבר מרחוק ואני שמעתי מפי קדוש מדבר החכם השל כמה\"ר חיים אלפיסי ז\"ל שספרו לו נחוי ימא שיש מקום בשפת הים הגדול אשר שפתו מגיע למדבר חרב ושמה רואים ממרחק בקיעה בארץ יוצא מתוכה להבו' אש עד לב השמים והספינ' מתרחקת הרבה כדי שלא יתהתך הזפת מחמימות האש ושהוא ז\"ל הלך בספינה בים הגדול ובלילה ראו להבות אש יוצאים מוך הים והלהב היה משבר הרים ומפרק סלעים בתוך הים והספינות העוברות בים זה יודעי' ומכירין המקום ומתרחקים הרבה משם וספרו לו אנשי הספינה שזה המקום הוא פתח גיהנם שבים והאש הזה אינו נראה ואני ראיתי בספר א' שיש מקום בעולם והוא מדבר שמם שההולכים שם שומעים קול צעקה וצווחה במקום אחד שבמדבר זה יוצאה מתוך הארץ ובפרט אם נוטים האזן סמוך לארץ מתחזקת הקולות כדומיית קולות המכין אותם וצועקים מתום צערם ואומרים ההולכים שם ששם תחתיו גיהנם שבארץ ומלך א' רצה לידע סבת הצעקה הנשמעת במקום הזה מהו וצוה לחפור חפירות עמוקות מאד ולא מצרו דבר אך הצעקה היתה נשמעת לעולם ע\"כ. ודברים אלו לא כתבתי ח\"ו להחזיק ידי רבותינו ז\"ל שאומרים שיש פתח לגיהנם בים ובמדבר כי דבריהם הם אמתיים מעצמם ואינן צריכין חיזוק כי כלם ברוח הקודש נאמרו אלא הבאתי אותם כדי להלהיב ולהכחיד הלבבות הנרדמות מלכלוך עונותיהם הרי לך ענין גיהנם של מטה. וגיהנם של מעלה הוא נהר דינור כסברת המקובלי' ז\"ל ונ\"ל עוד שהמדור שיש לכל אחד גדול מחבירו זהו גיהנם של מעל' עם אותו הצער והביוש והכלימה שמקבל בהיו' לחבירו למעלה ממנו במקום ובמעלה ביתר שאת ויתר עז וכארז\"ל כל אחד נכוה מחופתו של שחבירו וכו' ומקבל בושה מזה ועוד אמרו ועשן בחופה למה אלא לכל מי שעיניו צרות בת\"ח בעה\"ז וכו' הרי מקבל עונש בג\"ע עצמו והעונש הזה הוא אחר שקבל בגיהנם עונש על איזה עבירות שבידו וא\"ת למה לא קבל בגיהנם גם העון שהיה עינו צרה בת\"ח כשם שקבל עונש שאר עבירות וממתינים לו לעונשו בתוך ג\"ע התשובה כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכשם שבעה\"ז היה רואה לת\"ח בצערם ועינו צר ולא היה מרחם עליהם גם הוא יראה בעיניו מעלת הת\"ח ות\"ח יראו בצערם ואין מרחם כאשר עשה כן יעשה לו. וכשם שיש גיהנם למטה כך יש ג\"ע למטה כאן בארץ במקום מוצנע בעולם ובו כל מיני אילנות טובות אשר עין לא ראתה והן מוצאים פרח ויצץ ציץ וכל מיני מגדים מופלאי' בריחם ובצביונם כעובד' דרבה בר אבוה בבא מציע' פ\"ט שהולכיו אליהו בחומות ג\"ע ופשט טליתו ולקח מעלי האילנות וכשיצא לילך שמע בת קול אומר מי אכל עולמו כזה וניער טליתו אפי' הכי נשאר הריח דבוק בגלימא זביניה בתליסר אלפי דינרי פלגנהו לחתנוותיה ע\"כ גם בעובדא דר' יהושע ב\"ל שהוליכו המלאך המות בג\"ע בגוף ובנפש והוא בג\"ע של מטה הרי ג\"ע כאן בארץ במיני אילנות בפועל מופלאים בריחם כמדובר ושם מתעדנין הנשמות והנכנסים בגופם חיים כרבי יהושע וחבריו מרוחניו' הריחו' אמנם לא מאכילה ושתיה כשם שמת עדנין החיים שהאכילה ושתיה שם ע\"ד ויאכלו וישתו כשראו את אלהי ישראל שהראיה נחשב להם כאלו אכלו ושתו אמנם ניזונין מהריחות ומיני התענוגים הרוחניים אשר שכל המלובש בגוף אינו יכול לשערו גם יש לנשמות הצדיקים בחינת אכילה ברוחניו' כרז\"ל למה נקראו שחקים ששוחקים מן לצדיקים וכו' ובודאי שאינו דרך אכילה ממש אלא הוא אופן אשר אין שכל בני אדם יכול להבינו. והאמנם שנוכל ליישב אכילת המן הזה בגן עדן היא השגות עליונות כמו להכיר באחדותו יתברך ולהבין בסודי תורתו מעין מה שפעל לאוכלי המן במדבר כדפירש מוהר\"י אדרבי ז\"ל במאמר עם המן היה יורד אבנים טובות ומרגליו' וגדולי ישראל מלקטי' אותם דקשה למה דווקא גדולי ישראל ולא שאר העם כיון שלכלם היה יורד וכלם לוקטים מן אלא הכוונה לומר שהקב\"ה יהיב חכמתא לחכמין ועל ידי המן היו מזדככין והיו משיגים סודי רזי התורה וזהו דווקא החכמי' והגדולים כיון שכבר היה בהם חכמה וזהו דקאמר שהגדולים מלקטין אותם אבנים טובו' שהם לסודי התורה וזה לא שייך בשאר העם שאינן חכמים שהקב\"ה אינו נותן חכמה כי אם למי שיש לו חכמה כמדובר ועיין שם הענין יותר באורך גם אומרו כאן שוחקים מן לצדיקים רמז להשגה האחדות הקדוש והכנת הסודות שעתיד הקב\"ה לגלות להם כנודע מרז\"ל. תענוגי הריחות שהנשמה נהנה מהם כדרז\"ל על פסוק כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהגוף אינו נהנה והנשמה נהנה הוי אומ' זה הריח יש להם בגן עדן שמתעדנים מהריחות המשובחות ועובדא דרבי אבהו ורבי אלעזר בן פדת יוכיח שהראו להם שלשה עשר נהרי אפרסמונא דכיא שהוא ריח טוב שעתידים להתעדן בהן הרי שנהנות מהריח. ויש מעלה אחרת גדולה מזו והוא תכלית העונג והיינו כשנשלם זמן ישיבה הנשמה כאן בגן עדן של מטה ועולה לגן עדן של מעלה ונכנס בצרור החיים לראות פני מלך חיים אין תענוג יותר גדול מזה.",
+                "<b>ואופן</b> קבול השכר על כל מצוה ומצוה ראיתי בספר אחד דכך הוא אעפ\"י שהנשמה בגן עדן במדות הראוי לו בעבור איז מצוה שעשה כשבאים לתת לה שכר על מצוה אחרת לתת לה מדור יותר עליון מדקדקים אם קיים אותה כתקנה מעלין לה ואם לא מוצאין אותה החוצא שתקבל עונש כפי מה שגוזרי' בבית דין הצדק ואחר שתקבל עונשה מעלין לה לאותו מדור העליון יותר ובדרך זה בכל מצוה ומצוה וכל זה בגן עדן של מטה אמנם כשהנשמה עולה בגן עדן של מעלה אז כבר נתבררה ונצרפ' בכל מצוה ומצוה בג\"ע של מטה וזכתה למדור היותר עיון ועולה למעלה בצרור החיים ואינה צריכה עוד צירוף אלא עולה שם ממדרגה למדרגה להתעדן בכלם בלי שום בדיקה כשם שהיו בודקים כשהיתה בג\"ע של מטה כדפרשית זה דעתו בעניני ג\"ע וגיהנם כפי מה שראיתי והבנתי בדברי רז\"ל ומפיה ספרי' ודע שכללתי באלו הדברים ענינים הרבה ולא פרשתים באורך מיראת האריכות למען לא יקוץ הקורא כי כוונתי בחיבור זה שיהיה מובן לכל קורא בו ולא יקוץ בדברי ויקבל מוסר מסבת היות קורא בפי' ענין ג\"ע וגיהנם וקצת מפה שיש בתענוגי ג\"ע ועונש גיהנם והיות כונת זו אכתוב פה פיסקא אחת קטנה ממה שכתב הרב החסיד ז\"ל מעונש גיהנם למען יחרד ויפחד הקורא בו ולפחות יהרהר תשובה בלבו ומחשבה טובה הקב\"ה מגרסה כמעשה. כתב במס' גיהנם פרק ב' דף מ\"ז ע\"א משם רז\"ל וז\"ל אמר רבי יהושע בן לוי פעם אחת היית מהלך בדרך ומצאנו אליהו הנביא ז\"ל אמר לי רצונך תעמדני על פתח גיהנם אמרתי הין ראיתי בני אדם שתלוים בידיהם ובני אדם ברגליהם והראני נשים שתלויות בדדיהן והראני בני אדם שמאכלין אותם בשרם ובני אדם שמאכילים אותם גחלי רתמים ובני אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם אמר לי אלו שכתוב עליהם ותולעתם לא תמות. והראני בני אדם שמאכילים אותם חול דק והיו מאכילים אותם בעל כרחם דשיניהם נשברות והקב\"ה אומר להם רשעים כשאכלתם הגזל היה מתוק בפיכם ועתה אין בכם כח לאכול לקיים מה שנאמר שיני רשעים שברת. והראני בני אדם שמשליכין אותם מן האש לשלג ומן השלג לאש כרועה זה שרועה צאנו מהר להר ועליהם הכתוב אומר כלאן לשאול שתו מות ירעם. אמר רבי יצחק כל מלאך ומלאך מוכן ליפרע עונש עבירה שעשה זה בא ודן אותו והולך לו וכן השני וכן השלישי וכן כולם עד שמשלימין לכל העבירות שיש בידו עד כאן לשונו.",
+                "<b>והחסיד</b> בעל קצור לוחות הברית כתב בדף י\"ח עמוד ב' מן הברייתא דמעשה בראשית וזה לשונו אש של גיהנם חזק הוא אחד מעשים מן האש שבשערי צלמות וכל מדורא ומדורא האש חזק יותר ששים מחבירו עד שבשאול חציו אש וחציו ברד. והרשעים שבתוכו כשיוצאים מתוך האש לוחץ אותם ברד וכשיוצאים מן הברד לוחץ אותם האש ודולקן.",
+                "<b>גרסינן</b> התם שבעה מיני גיהנם ברא הקדוש ברוך הוא וכל גיהנם וגיהנם יש בו שבעה מדורין וכל מדור ומדור יש בו שבעה מדורות של אש ושבעה נהרות של ברד וכל אחד ואחד רוחבו אלף אמה ועומקן אלף אמה וארכו שלש מאות אמה וכל אחד ואחד מושכין ויוצאין זה אחר זה וכל רשע ורשע עוברים בהם ונשרפים בהם ומלאכי חבלה הממונים עליהם חוזרים ומחיים אותם ומעמידים על רגליהם ומודיעים להם כל מעשיהם שהם רעים וכל מעשיהם ודרכיהם שהם מקולקלין ואומרים להם אף עכשיו עברו לפנינו בנהר ברד ובנהרי אש ובנהר הלפידים ובנהרי שלג על שעברתם על דברי תורה ומצות שניתן לכם בר סיני ואתם לא יראתם מאש של גיהנם מן דינא של אבדון בואו ותנו חשבון על מעשיכם. ולא עוד אלא שבכל מדור ומדור יש בו שבעה אלפים סדקים וכל סדק וסדק יש בו שבעה אלפים עקרבים וכל עקרב ועקרב יש בו שלש מאות חוליות וכל חוליא וחוליא יש בו שבעה אלפים כדים מרים תלוים בו ויוצאים ממנה שבעה נהרות של סם המות ואדם הנוגע בו מיד נבקע וכל אבר ואבר שלו מיד נופל וכריסו נבקעת ונופלת על פניו וכמה מלאכי חבלה עומדים ונוטלים כל אבר ומחיי' אותם ומעמידים על רגליהם ונפרעין מהם עד כאן לשונו.",
+                "<b>ואתה</b> בן אדם רואה נתתיך בעונשי גיהנם ובתענוגי גן עדן והנה הנם לפנים שני דרכים דרך המות ודרך החיים בחרת בחיים למען תחיה וירשה חלקך ונחלתך בגן אלהים שהבחירה בידך נתונה לבחור את הדרך ישכון אור כי לא גזרו עליך צדיק ורשע כאשר אמרו חכמינו ז\"ל בפרשת תזריע אשה כי תזריע וילדה זכר דבשעת הטיפה המלאך הוליכה לפני המקום וגוזר עליה חכם או טיפש עני או עשיר גבור או חלש אבל צדיק ורשע לא קאמר ונראה דזהו ענין הסמיכות כתיב לעיל להבדיל בין הטהור ובין הטמא וסמך אשה כי תזריע וגומר ירצה היות הבחירה ביד כל אדם להיות טהור או טמא כלומר צדיק או רשע בעבור דאשה כי תזריע מוליכין את הטיפה לפני הקב\"ה ועל הכל גוזר אבל לא על צדיק ורשע ולכן ברשותו של אגדם להיות צדיק טהור או טמא ולהלך ברגליו וליכנס בתוך משפטי גיהנם או להלוך וליכנס בגן עדן מקדם לעלות בצרור החיים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>קום <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יתעורר <b>ה</b>בוחר בדרכי הבורא ויראה מ\"ש הרב בעל עוללות אפרים, ויקנה בדרכיו מוסר טוב לנפשו, וז\"ל: הזכיר הנביא שלשה פעמים 'הוי'. א' הוי מושכי העון בחבלי השוא. ב' הוי חכמים בעיניהם. ג' גבורים לשתות יין. לפי שמצד שלש סבות אשר על פיהם יהיה כל חטאת וכל עון. סבה א' היא מצד קלות החטא בעיני האדם. כי כמה עבירות מצינו שבני אדם בעקביהם דשים ועוברים עליהם בכל יום, כרכילות ולשון הרע ושבועת שוא, ושחוק וקלות ראש וכאלה רבות, והן ראשי עבירות. ולסבת קלותם בעיני ההמון, ע\"כ פתאים עברו ונענשו, ושונין עד שנעשה אצלם כהיתר גמור. ונראה שלזה כוונו ז\"ל, שיצר הרע יהיה לעתיד בעיני הרשעים כחוט השערה, יראה כל חטא קטן, ולהיותו קטן, זה החלו עובר ושונה ומשלש עד שעושה חבילות חבילות של עבירות, עד שיעשה חוט זה כעבותות העגלה, וכארז\"ל יצה\"ר דומה תחלה לחוט של עכביש, ואח\"כ כעבותות העגלה, ובהפך זה בעיני הצדיק כל העבירות שוות, כקטן כגדול, כלם דומים בעיניו כהר גבוה, וחדל לעשות מסבה זו. ובדרך זו אמרו ז\"ל, כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. הסבה השנית היא להיות כל אדם חכם בעיניו, ודרך ישר בעיניו, וכל אחד מראה מ\"ט פנים טהור על השרץ שבידו, המטהר והמדמע קודש בחול וחול בקודש, ובסיבת היותו חכם בעיניו, אינו שומע בקול מוסרו לעולם, ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם, וסיבה זו גלויה וידועה, והיא ברבת בני עמנו. הסבה הג' היא להיות האדם שטוף בתאווה וחמדת הבלי העולם, הן באכילה ושתיה ומלבוש ועושר ונכסים וכבוד וזולתם. אלו הם המכים את האדם בסנוירים, באופן שטח מראות עיניהם, מראות מה תהא באחריתו, בחושבו כי לעולם חוסן. על שלש סיבות אלו בא כל יצור לכלכל משפט זה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, וסמיך ליה שלשה 'הוי' שהזכרנו. נגד הראשון סבת קלות החטא, זהו שאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה. ומפסוק זה למדו ז\"ל שהיצר הרע דומה לחוט, ועל הדרך שנתבאר. נגד השני סבת היותו חכם בעיניו, זה שנאמר הוי חכמים בעיניהם. נגד השלישי סבת היותו שטוף בתאוה, זהו שאמר הוי גבורים לשתות יין. המשיל כל החמדות למשתה היין המבלבל דעתו ושכלו של אדם. וכן אמר שלמה ע\"ה, למי אוי למי אבוי למי מדנים למאחרים על היין. היינו בשביל התענוגים ההם, הוא מאחר המוקדם ומקדים המאוחר. ע\"ד אומרם חז\"ל, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, וכאלה רבות בעניני אלהיים הראויות להקדים בזמן ובמעלה, והוא מאחר ומקדים טעימת מתיקת הבלי העולם אשר להם החיך יאמר לי לי עכ\"ל.",
+                "עוד כתב על פסוק (כי המצוה הזאת) אשר אנכי מצוך היום (לא נפלאת) וכו'. נראה לי שבא להורות שיש ארבע סיבות המונעים את האדם מדרכי התשובה. סבה ראשונה היא מי שעונותיו נפלאים ממנו, ואינו יודע במה שחטא, בודאי שלא יבקש לעולם רפואה למכתו, לא חלי ולא מרגיש, כמו שנתפאר דוד ע\"ה לאמר כי פשעי אני אדע. סבה ב' היא בהיפוך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בראותם כי עונותם רבו ראשם וגדלו עד לשמים. סבה ג' היא מצויה ברוב בני עמנו, הם השטופים בתאוות העוה\"ז, ומרחיקין זמן התשובה מיום אל יום עד אשר ימצא עת פנוי, ולעולם לא יהיה פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סבה ד' היא מצויה בסוחרים ותגרים, הדוחין ג\"כ התשובה עד מכרם הסחורה כפי חפצם, ונמצא עסק אחד גורר לו ולחבירו עד שימות בחטאו. וזהו כנגד סבה ראשונה אמר לא נפלאת היא. לא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו. כנגד השניה אמר ולא רחוקה היא. לא תמצא התשובה במי שמרחיקים עצמן בזמן, לאמר ליצרו הטוב לך ושוב ומחר אעשה כדבר המלך. וכן אמר שלמה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. כנגד השלישית אמר לא בשמים היא. לא תמצא דרך התשובה במתייאשין ממנה מצד שעונותיהם גדלו עד לשמים. כנגד הד' אמר ולא מעבר לים היא. לא תמצא התשובה בסוחרים לים כאמור. או יאמר ולא מעבר לים היא, על דרך ארז\"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם לעולם הבא, לכך אמר ולא מעבר לים היא. כי המליץ הבדרשי ז\"ל המשיל עה\"ז לים זועף, נמצא שעה\"ב היא מעבר לים, זש\"ה 'לא מעבר לים', כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והוא זירוז גדול לאדם שישוב אל ה' בבחרותו, כי לא תדע מה ילד יום עכ\"ל.",
+                "ונראה לי עוד ששה סיבות המרשלות לאדם מדרך תשובה, ולכל אחד ואחד סתירתה בצדה. והנם רמוזות בפסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו'. סבה ראשונה המונעות לחוטא לשוב, באומרו שאע\"פ שישוב, מעולם אינו יכול לחזור למעלתו הראשונה כמקודם החטא, שהייתי בכינוי 'ישראל' המורה על המעלה והצדקות כי אם בשם 'יעקב' המורה על השפלות והחטא, דכשלא הגונין מתכנים בשם יעקב כנודע, ולשלול זה אמר הנביא שובה ישראל. כלומר שובה בתשובה, ותזכה לשם ישראל כמקודם החטא. סבה ב' מתרשל אדם מעשות תשובה באומרו אע\"פ שאזכה לעה\"ב, איני יכול לזכות למעלה זו, שהיא לעמוד עם הצדיקים העומדים לפני השכינה. מדרגה גדולה מן המלאכים, שהמלאכים מבחוץ והם מבפנים נגד השכינה, מדרגה העליונה. והמלאכים שואלים לצדיקים מה פעל אל, מה הלכה חידש היום, לכן לשלול זה אמר עד ה' אלהיך. ר\"ל עם התשובה תשוב לעמוד עד ה' אלהיך, עד ועד בכלל, קרוב לו באופן שאתה מבפנים והמלאכים מבחוץ, כדאיתא במדרש פ' דברים (ד' רפ\"ו ע\"ד). סבה ג' מתרשל אדם מעשות התשובה בהיות מכיר בטבעו שאינו יכול לסבול תענית וסיגופים. לשלול זה אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כלומר בדברים בלבד תוכלו לשוב עד ה', בוידוי דברים כארז\"ל. סבה ד' מתרשל לפעמים לשוב, משום שמתבייש לעמוד בפני איזה חכם לשאול ממנו דרכי התשובה. לשלול זה אמר ושובו אל ה'. ירצה די שתשובו אל ה' ביניכם לבין עצמיכם, בלי שתצטרכו לשאול משום אדם, כי אין לבעל תשובה כ\"א עזיבת החטא ושלא ישוב בו לעולם ווידוי דברים. ודבר זה אין צריך לימוד מאחרים. סבה ה' לפעמים מתרשל החוטא לשוב, באומרו מכיר אני בעצמי שעשיתי חבילות חבילות חבילות של עבירות, ואימתי יכול אני לעשות כנגדם חבילות חבילות של מצות. לשלול זה אמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. מלמד שיאמרו לפניו ית' שיכפר כל עון, וקח אותם לטוב כאלו הם מצות, שיהפך העבירות למצות, יען שמצטערים מאד בעזיבת הרגל העבירות שבידם, ובזה נמצא דמיד בשובם נמצאים בידם חבילות של מצות מן העבירות שיתהפכו לזכיות. סבה ו' מתרשל בחושבו שכדי לעלות למדרגה שהעבירות יתהפכו לו לזכיות, צריך להרבות בקרבנות, ובזמן שאין קרבן יצטרך בהוצאות רבות במקום קרבנות, כגון לפזר מעותיו לצדקה, ובחושבו כך בא למנוע. לשלול זה אמר ונשלמה פרים שתפינו. כלומר שיח השפתים, ללמוד במעשה הקרבנות, יחשב כהקרבת כל הקרבנות, כארז\"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'.",
+                "והנני כותב כאן מ\"ש בספר אבן בוחן, וישא משלו על עוזבי ה'. העולם קרקע שוה, ובקצהו בור עמוק, גוב אריות אין מים בו, זולתי נחשים וצפעונים אשר אין להם לחש, רבים יהמו כדובים ככפיר ותנין. ואדם הסכל הולך סביב לו. עודנו מסתכל בתוכו צוחק ונופל. ובחמלת השם עליו אולי ישוב וניחם, הקרה לפניו מדי נפלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור, ונאחז בסבך השורש לבל ירד מטה פן יבלע, ובין כך ובין כך נשא עיניו וראה חור קטן ובו הלך דבש, ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד, ידו האחת מחזקת בשורש ובשניה ירדה הדבש להשיב אל פיו, ועודינו פעם אוכל ופעם חדל, והנה שתי חולדות, אחת לבנה ואחת שחורה, אוכלות תמיד שורש העשב, ואותו הפתי לפתותו הדבש שמצא, לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו, והוא לא ידע עד יעקר העשב מעיקרו ויפול פתאום לארעית גובא, ינותח לנתחים בתוך לבאים ואכלוהו ויאכלוהו ואין אומר השב. חסר תבונות נחרש ואאלפך חכמה, הנמשל בזה המשל המופלא, העשוי לרמז אחרית נבלים לבד. ובהפך הדין תהפך לשומרי דרך השם. אולם שהעולם קרקע שוה, כן היא באמת לעיני החוטאים, ברצפת בהט ושש, אין בו תלוליות וגומות, ובקצהו בקצה החיים, סוף של האדם, קבר פתוח שוחה עמוקה בתחתית מלאכי חבלה, יהמו כגורי אריות יכספו לטרוף נפש, רשע אִוְתָה רע, ובעוד אנשים ארורים פניהם למטה ונופלים עד קרוב לקרקע הבור הזה, כי גם בחיים קרוים מתים, אלא שהם מסתבכין בסבך עץ החיים הגשמיים, והם מוצאים סביבם ממתקי הזמן, כדבש למתוק אוכלים בהשקט ובבטחה, ושוכחים מבורות אדמה אשר תחתיהם, והעולם לא נתן בלבם שייראו, פן יפלו בתוך הבור אשר שם ערוב כבד ישלטו הדובים המה בנתחיהם. עודם נואשים מתוך הסכנה, והנה שתי החולדות הלבנה והשחורה, והם היום והלילה, מדקדקות חוטי חייהם אשר יתלו בהם, אשר ינתקו בהם באחרונה ויפלו לגמרי, אהה ליום בעת שחור ורגע וזעם, עת אשר אכלו צוף דבש פרי מעלליהם, יאכלו פרי נבלה ללענה עכ\"ל.",
+                "ואל יבטיחך יצרך לומר מה אעשה, שכל אשר תאוה נפשי מכל דבר רע איני יכול מלעבור לעשותה, זהו שקר ודבר כזב, מה תענה שאתה מתאוה להיות מלך, ואע\"פ שאינך ממלא תאותך אינך מת, וכן אתה מתאוה לשכב עם כל אשה שעיניך רואות, ואע\"פ שאינך יכול לעשות רצונך אינך מת. וכן כמה דברים שהרשע מתאוה ואינו יכול למלאות תאותו ואינו מת בשביל זה, וא\"כ איך תוכל להשיב ביום הדין, לא יכולתי לנצח תאותי שהייתי מת. ומה גם שקדם הצווי עליך, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. אפילו שנוטל את נפשך. נקוט האי כללא בידך, שכל עצת היצר עליך, לבטל מצוה ולעשות דבר נגד רצונו יתברך, אע\"פ שהוא בראיות חזקות וברורות המורים היתר, אל תאמן שהכל שקר וכזב, והם ראיות בנויות על קו תוהו ואבני בהו, אלא דחולשת שכלך אין מבין סתירת ראיותיו. הלא תראה בעיניך, אף כי חלוש הוא, איך כל ראיותיו שקר, שהרי צוה לך יוצרך שלא תאבה ולא תשמע דבריו בראיות ושלא בראיות, כי לא נתן ציוויו לשיעורי', א\"כ החיוב מוטל עליך, לקיים כל הכתוב בספר תורת משה ובתורה שבעל פה, ואין לשמוע לשום מסית לנטות ימין ושמאל. גם הנני מודיעך דרך בלימודך, באופן שלא ימצא יצרך פתח לבטלך. שאם ימצא סדק כחודה של מחט לבטלך, ירחיק הסדק כפתחו של אולם, ואז תלכד ברשתו באופן שלא תוכל לצאת, דע כשאתה לומד, אל תבחר חדרי משכיות האדמה וחלונותיו, מהן פונות לרוח ומהן לים ומהן לפרדסים ומהן להרים וגבעות. באומרך דזכות אויר כל זה מחכים, ומאיר לעינים להבין בעומק למודך. דע כי זהו בכלל פתוי היצר, כדי שתתענג עם הראיה והרוח הנושב לקרר חמימותיך ותתגרה בך השינה בתרדמה כל היום מרוב העונג ותתבטל מלימודך. ואף שלא תישן בתחילת לימודך, תתפתה לו שתביט בשכיות הכותלים והצורות שבו כדי שתתברך יוצרך, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו אם הצייר ישראל, ואם גוי שתברך ברוך שחלק מחכמתו לב\"ו, ואין כוונתו שתברך יוצרך רק לבטלך מלמודך המביא לידי מעשה, ולהכניסך ולהרגילך לשמוע לו, וכן פעמי' יתן בלבך לפנות אל עבר הים, באומרו ראית הים מאיר העינים ומחדד השכל. ופעמים לראות אל הפרדסים עד שיסיר מלמודך מכל וכל.",
+                "לכן כשתרצה ללמוד תורה, בחר לך מקום שפל קירות המקום בנין לבנים, והתקרה עצים קטנים. שעם זה אין מקום טוב שתתן עיניך כי אם על הספר שלפניך ועל כתיבת חידושך שבידך. יען שאם תחזור פניך אל קיר המקום, תדאג נפשך בראותך חורים חורים, מלאי' נמלים ובתוכם שריקות עכברים, ואם לתקרה תשא עיניך אשר תראה בית עכביש מפסיקים בין אויר הבית והתקרה, ועל ידי כך אינך מסיר עיניך מעל הספר, וכל דעתו ועינו על מה שכתוב לפניך, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כיון שאין יד ופתח ליצרך להסיר עיניך מעל הספר, באומרך ראה זה חדש, כי אין מקום לפנות בארבע רוחות הבית, שלא תבכה ותקונן על הראיה. והנה התנא הקדוש רמז מזה באומרו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' עד ועל הארץ תישן. רומז שאין התורה נקנית לא בתענוג המאכל והמשתה, ולא בתענוגי המקום כי אם על הארץ תישן, והשינה בבית מושבו היא, הרי רמז שישכן בבית החצרים ושפלים יותר סמוכים לארץ. ואני הכותב מעיד אני עלי שמים וארץ, שרוב מה שחנני השם לחדש בתורה למלאכת עול הדרוש שעלי, מדי שבת בשבתו, היום ת\"ל כמו שלשים שנה, היה במקומות שפלים ועל הארץ, ובתוך אנשים עניים נבונים שפלים ונמוכי הרוח, כי בודאי במקומות אלו שכינה שורה ומסייעת לאדם להבין ולחדש בתורה, הפך המבקש ללמוד בעליות הגבוהות, דבית גאים ישחק ה'. יש ענין אחר בהלומדי' במקומות השפלים ובתוך נבונים נמוכי הרוח, דכיון שהמקום שפל וכן העומדים אצלו, לבו שפל עליו ונכנע יצרו, ויוסר עם זה המסך המבדיל בינו לבין קונו על ידי רום לבבו, ושכינה שריא עליו, כדכתיב ואת דכא ושפל רוח. (אני עם דכא כארז\"ל). וכיון דשכינה שריא עליו, היא מדריכתו בדרך ההשכלה, בכל אשר ילמוד יצליח. ודע באמת שיותר יוכל האדם ללמד ולהרבות בתורה עם אנשים ת\"ח נמוכי הרוח, אעפ\"י שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה. לפי שכל עת שיאמר בפניהם מחידוש שך הלכה פסוקה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה, ודוחים דבריו בשתי ידים, וכראות זה כך, מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אינו משתדל עוד לחדש, באומרו שאין בשכלו להשיב עוד, ומאמת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה, ד'טפש' גזר עליו, וא\"כ מה לו ולצרה, לטרוח להבל ולבהלו ופורש עצמו למלאכה, לבקש פרנסתו דלזה נברא, אוי להם ואוי לנפשם לגורמים כך, לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה ונמוכי הרוח, ואע\"פ שאין חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר לפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו, ומגדילים החדוש כאלו היום ניתן מסיני, ובראות זה כך נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסיק גירסא מפומי', עד שמתגדל בתורה, ובאמת אז מחדש חדושים נפלאים, ויתמהו השומעים ומברכים ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכל זה גרם על שקבע תלמודו עם חכמים עניים ונמוכי רוח, צאו וראו שכך הוא, ולמפורסם אין צריך ראיה.",
+                "עוד לך כלל גדול, שלא ימצא יצרך פתח לשלוט בך בלכתך בלבדך בשוק, ואתה רואה נשים באות לקראתך, שים עיניך לארץ עד יעבורו, ואל תסתכל בהן, תדע שהראיה פתח להכניסך בהרהורים רעים, שתראה שיתגבר עליך בחוזק שתשא עיניך לראותם, ואם אין בראיה זו כלום, למה מתגבר עליך, עד שכמעט לא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה, כי אם מי שאהבת בוראו חקוקה בלבו, ואני כמה פעמים עשיתי תגר על הנשים היושבות בפתח החצרים לרוח היום, וכל עובר ושב מסתכל בהן בתאות יצרו, וכמה רעות נמשכות מזה כארז\"ל, עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה. ואם אמר יאמר האדם, מכיר אני בעצמי שיש בידי עבירות גדולות, סוגרות דלתי התשובה, וא\"כ לא עלי נאמרו הגדרים, ומה לי לראות או שלא לראות בעריות, דכאשר אבדתי אבדתי, דע שטועה אתה, שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וכמ\"ש החסיד בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י\"ו. כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ב\"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה, חוץ מצא מביתי, כענין אלישע אחר, אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של הקדוש ברוך הוא, אלא שרוצה לנסות אותך עד כאן.",
+                "ובכוונת המאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכו'. שנראה שאף שישוב אינו מתקבל, פי' הרב שני לוחות הברית ז\"ל דף צ\"ח ע\"ב בהג\"ה. שהענין שהקב\"ה חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ע\"כ הוא תובע בפה, ומקדים לבני אדם, ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כאלישע אחר, אינו הגון שהש\"י יפציר בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה. ולא שיפתח הש\"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה חוץ מאחר. וק\"ל עכ\"ל.",
+                "ונראה לי דמאמר זה מכריז ואומר לכל חוטא אף על פי שהגדיל לחטוא שישוב אל ה', משום דקאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע בכבודי ומרד וכו'. טעמא שידע בכבודו ומרד, מה שאין כן איזה חוטא בעלמא שאינו אדם גדול כאלישע שידע בכבודו, ובפרט בזמנים אלו דמי יודע בכבודו, וכיון שכן ישוב אל ה' וירחמהו, כיון שלא ידע בכבודו ומרד רק בחוסר ידיעתו.",
+                "עוד נראה כוונה אחרת במאמר, שהוא שורש ללמד ממנו כח התשובה, שהדברים אלו רומז הקב\"ה לאלישע אופן תשובתו ואל יתיאש מן הרחמים, וזהו שובו בנים שובבים חוץ מאלישע, כלומר חוץ מאלישע שאיני אומר שישוב, משום שידע בכבודי ומרד ויש עליו קטרוגים הרבה שאין מניחין לקבלם, משמע מכאן שרצונו ית' לשוב אלא שאין אומר לו שישוב, לטובתו שלא יקטרגו עליו, אך בעשות תשובה יש מקום לקבלו, דהיינו בחתירה שתחת כסא כבודו, דשם אין שייך קטרוג, ונכון,",
+                "ונוכל לומר שהוא גם כן ע\"ד הרף ממני ואשמידם. מי מעכבו דקאמר הרף ממני, אלא שפתח למשה (פתח) שיתפלל (כארז\"ל). גם בנדון זה, מה צורך לבת קול לצאת ולומר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. יניח הדבר בשב ואל תעשה, ואם יעשה תשובה אל יקבל אותו, דמה צורך להכריז שאינו מקבלו, אין זאת כ\"א לעוררו שישוב ואל יתיאש מן הרחמים שאין לו תשובה. גם ראוי להבין אומרו שידע בכבודי ומרד, שגם ירבעם היה גדול כאלישע ומרד, ואחזו הקב\"ה בבגדו וא\"ל חזור בך וכו'., יש לומר דידע בכבודו דקאמר, הוא שראה מעלת מט\"ט עד שטעה בשתי רשויות, ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת, ולכן אלישע שנכנס בפרדס וראה גדולת מט\"ט, עליו שייך לומר ידע בכבודי וק\"ל, באופן שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וא\"כ איך יוכל האדם לומר מכיר אני ברבוי עונותי ואין לי תשובה, ואעשה מה שלבי חפץ. לא זו היא הדרך, ולא זו היא העיר. אלא אעפ\"י שהרבה להאשים, יותר מעלה קונה עם התשובה, כיון שהורגל בעבירות ועכ\"ז שב אל ה', דקשה עליו כמות לשוב, עד שכמעט יכול למות כארז\"ל. מה שאין כן מי שלא הרבה לחטוא.",
+                "עוד אלמדך דרך בעשותך איזה מצוה, שלא ימצא יצרך מקום לעכבך ולמונעך ממנה, והוא בבא המצוה לידך, מיד קום רוץ לעשותה בלי שתחשוב עליה כלל, שאם תתעכב רגע לחשוב בה, יש לו מקום לבלבלך במחשבות ועצות רעות, משא\"כ כשמיד בבואה רצת אליה שוב אינו יכול כיון שאחז צדיק דרכו והתחיל במצוה. גם בבקר כשתעור משנתך מיד שתפתח עיניך השלך הכסתות מעליך וקום על רגלך ואל תחשוב אפי' רגע בענין קומתך, דזהו פתחו של יצר להתחיל לפתותך שלא תסכים לתפלה, גם לזרז אדם בעצמו לקום מיד על מטתו להשכים לבית הכנסת. ישים נגד עיניו שאם יאמרו לו שנפל אש בבית מיד יקום לברוח פן ישרף, ואע\"פ שהוא חורף גדול וכבדות השינה עליו וגשם ומטר, לא יחוש על כל זה כדי להציל עצמו משריפה, ואע\"פ שלא היה נשרף רק הגוף ולא הנשמה, כל שכן וקל וחומר שלא יתרשל לקום לעבודת בוראו להציל נפשו וגופו משריפת גהינם אשר אשו לא תכבה. ולא יחוש לא לצינה ולעריבות השינה ולא לשום דבר. וכן אם תשכב על מטתך ויבא עליך רוצח וחרבו שלופה בידו, מיד תקום לברוח בלי מתון לחשוב מה זה ועל מה זה. שים נגד עיניך שאם לא תקום להשכים לתפלה, חרבו של מלאך המות עליך בלי מקום לברוח להנצל ממנה כחרבו של בשר ודם, שעל ידי בריחה יכול אדם להציל עצמו ממנו. גם שים נגד עיניך שאם לך דבר מלך ושלטון שתשכים לפתחו, שרוצה לצוות לך דבר, בודאי שלא תישן כל הלילה עד הבוקר כדי שלא תכביד עליך השינה בבקר ולהשכים לפתחו כדי שלא לבטל דבריו. כל שכן וקל וחומר לקום באשמורת להשכים להקביל פני שכינה ולקבל שכר לעוה\"ב. ולא בלבד בעבור דבר מלך אתה משכים מיראת המלכות כראוי, אלא אפילו בעבור איזה דבר ריוח שיש לך, שאם יעבור השעה תפסיד, אתה משכים בלי איחור כלל ואינך חושש לא לצינה ולא לשינה, וגם אין מעכב לך גשם ומטר ושטף מים רבים. וכיון שכן לא תהיה כהנית כפונדקית, לקום באשמורת להתפלל לבוראך הזן ומפרנס אותך.",
+                "ילמד אדם מאיש שיש לו תשוקה לאשה וקבע לה זמן שיבא אליה באשמורת הבוקר שאז אין בעלה אתה בבית, לא יאחר רגע וכל הלילה לא יחשה מלשאול האור הבוקר ולא ישקוט לקום בצינת החורף לצאת לחוץ לראות אם האיר פני המזרח כדי למהר הליכתו שם, ואע\"פ שמסתכן בעצמו שאפשר יבא בעלה פתע פתאום ויהרגנו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, וגם מאבד נפשו ונותנה לחרפות, דהבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא, ועם כל זה אינו משים שום דבר נגד עיניו בערך אהבת תשוקתו. כל שכן וקל וחומר דצריך לעשות כל זה על אהבתו יתברך, שימשך לו הן בעליונים ובתחתונים וחיים בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הרבה עין לא ראתה. או איש אשר בו שבר רגל או שבר יד שנפל בלילה ונשבר, לא ישקוט מלבקש רחמים שיאור היום להשכים לפתח הרופא שיבקש לו רפואה. והנה אדם עושה כך לרפאות אבר אחד, איך לא יעשה כך להשכים רפואה לנפשו ולכל גופו, שכל אברים כלולים בו, להשכים לפני בוראו ולשאול ממנו סלח לנו אבינו כי חטאנו, שהוא רפואת הנפש, ורפאנו ה' שהיא רפואת הגוף. וכאן ודאי וגבי רפואת בשר ודם ספק. והרביתי במשלים אם שמן האחד מובן לכלם, משום ששנוי הדברים במלות שונות מושכין את הלב כנודע ומתפעלים יותר לשומעיהם, כי ברוב דברים לו יחדל פשע, כי ברוב השמיעה יחדל עצמו מלפשוע.",
+                "שמח לבי ויגל כבודי לפני בוראי, שפעם אחת הרביתי דברי מוסר ברבים ביום שבת קודש בשעת הדרש, והיה שם איש אחד שהיה מזמין לו אשת איש להלוך אצלה בליל מוצאי שבת, וכשמעו דברי המוסר ברבוי ומלות שונות, נשבע ליצרו ופירש ובליל מוצאי שבת בא להחזיק לי טובה וסיפר לי הענין והודה ולא בוש. הרי שבענין המוסר צריך לכפול הדברים המלות שונות שעל ידי כך עושים רושם, מה שאין כן בקיצור ובמהירות ובדרך העבירה.",
+                "כתה הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ארבע פעמים בשנה, שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, הקב\"ה מוחל לו על כל עונותיו. ואלו הם קודם עשרה בטבת. קודם י\"ז בתמוז. קודם ראש השנה. ובעשרת ימי תשובה עכ\"ל.",
+                "כתב בעל קיצור של\"ה ז\"ל, קודם עשרה בטבת הוא היינו ה' טבת ט' טבת וי' בטבת. כי בכלם אירעו מאורעות לישראל כנזכר בתענית צדיקים. אבל מה שכתוב קודם י\"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום ראשון מי\"ז בתמוז ויתענה י\"ז י\"ח י\"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום י\"ז, ואולי יחלוש וח\"ו יהיה מוכרח לאכול בצום של שבעה עשר. וידוע שהתענית הוא כקרבן כמו חלבו שיקריב ודמו להקב\"ה, על כן צריך להיות ממש דוגמת הקרבן להתודות שהוא הדיבור, שאם לא כן זבח רשעים תועבה. ומחשבה שצריך לשמו, כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין, שהמחשבה מפגלת הקרבן, כך צריך הבעל תשובה להיות חושב על מה הוא מתענה, ועל מה שהוא עושה תשובה, והמעשה הוא התענית שמקריב חלבו ודמו ע\"כ.",
+                "ועוד אמרו רז\"ל מדאמר קרא, זאת תורת העולה זאת תורת החטאת. כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבנות, על כן מי שאינו יכול להתענות וגמר בלבו לעשות תשובה, יעסוק בקרבנות ונחשב לו כאלו הקריב קרבן. ופשיטא מי שיוכל להתענות ועוסק גם כן בקרבנות שטובים שניהם כאחד.",
+                "כתב הזוהר שבהיכל נוגה יש כתות מלאכים שמכריזין ברקיע, כל מאן דמחייב נגיפה שיהא בנזיפה עד שיעשה תשובה קמי מריה, וכד תב בתשובה קמי קוב\"ה אלו מלאכים שראין ליה ואכריזו עליה שרא נזיפה מכאן והלאה צלותיה אעלת קמי קוב\"ה, ועד דלא שב בתשובה נזוף הוא דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סרסא ודחיין ליה לבר. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו לשוב מיד על מה שעבר כדי שיתירו לו מיד משמים ולא יהא בנזיפה. גם המרגיש במה שחטא מיד עושה תשובה, והרבה קל לו לשוב מעבירה אחת דאינה צריכה תעניות וסגופים הרבה, מה שאין כן כשאין שם על לב מה שחוטא שמרבה בכל יום להוסיף על חטאתו פשע, ונכבד המשא עליו כשרוצה לשוב מכלם, כרבם כן כובד סגופיו ואינו יכול לסבול ובועט בכל. לכן לתיקון זה יחשוב אדם לשוב בכל עת ורגע, ולא תזוז מחשבה זו ממנו, ומחשבה טובה קוב\"ה מצרפה למעשה, וכיון שכן בבוא לעשות תשובה בפועל, אין צורך כובד הסיגופים כל כך, כיון דקדמה לו המחשבה תמידית מקודם ונמחל קצת עם זה. ולכן בתשובה קצת בנקל מועיל, דהיינו מיעוט תעניות וסיגופים.",
+                "ובהיות שלא כל אדם מתעורר לעשות תשובה בראותו עצמו בריא אולם, רק בבוא ימי הזקנה, ורובם עד דכדוכה של מות. וכיון שנשתרשו כל חייהם בהבלי הזמן בעצת המסית סמא\"ל הרשע, הוא שטן הוא יצר הרע, בעת יציאת נשמתו יפתחו שיכפר בקונו וינצל. והאיש אשר הלך אחר עצתו כל חייו, בראות עצמו בצער המיתה, מתפתה ושומע לו וכופר בחושבו שעם זה ינצל מאותו צער. לא כן המוחזק כל חייו בהקב\"ה ובתורתו, בועט בעצת סמא\"ל הרשע שהורגל שלא לשמוע לו, ולכן בבוא אז לפתותו אינו נוטה אזן, אדרבה מקלל ומודיע לו שהבל הוא.",
+                "וסיפר לי חד מרבנים שאביו הרב ז\"ל הלך בשליחות, ובאחת הערים שנכנס היה כת בחורים כל ימינם אכילה ושתיה ומלאו תאותם מכל מה שלבם חפץ, לא היה עבירה שהשליכו אחרי גיום, שכלם עשו לא נזורו אחור, והיו כופרים בכל מה שכתוב בתורה, וא\"צ לומר בתורה שבעל פה. וחלה אחד מהם למות, וכשנכנס בחוליו התחיל לצעוק בקול מר והיה אומר לעומדים אצלו, הצילו אותי מזה העומד לפני וחרב שלופה בידו לחתוך בשרי חתיכות חתיכות. גם ראו שעושים למי שעשה עבירה פלוני כאשר עשיתי אני עם חבירי עושים לו כך וכך שפטים. וכן היה מזכיר כל מה שעשה עם חביריו, והיה צועק מר ואוי ואבוי, ומחלה ומשתטה לפני כל הבא לבקרו, שעשיר היה ומרבים העם לבא שיצילו אותו מהמשפטים שמורה לו המלאך המות לעשות בו ולכל העושה כמותו. ודברים כאלו רבים עד שהיו מרבים העם לבא לראות בעיניהם כל מה שאמרו רז\"ל שרואה הרשע בשעת מותו, והיו אנשים נשים וטף מהרהרים בתשובה. והיה בצעקה זו כמו ח' או ט' ימים ועד שאבי החולה קרא לחכמים והלכו אצלו ושאלו מה היה רואה, והיה מגיד להם שהי' רואה למה\"מ לא כדמיון כ\"א ראיה ודאית, ומראה לו המשפטי' המעותדין לו ולחביריו, והיה עושה לו הכעסות גדולות, אמרו לו החכמים שיאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ויתודה על חטאיו. והוא ענה חלילה לי מעשות זאת כדבריכם, משום שהשטן העומד כנגדו אומר לו שאם יאמר כן יעשה בו שפטים, ואם לא יאמר הוא יצילהו מצער חוליו, ואדרבה היה מחרף ומגדף כשהיו מפצירין אותו שיאמר שמע ישראל, והפצירו בו עד בוש ולא אבה לשמוע בקול מוריו. ויצאה נפשו באומרו איני אומר שמע ישראל, ונפנה והלך לחרפות. והחכמים פירשו מאצלו מיד שלא ידבק בלבושיהם מטומאתו עד כאן.",
+                "הרי כיון שהרשע מתדבק בחייו עם סמא\"ל, גם במותו מפתהו לכפור. לכן תקנו הקדמונים ז\"ל שימסור האדם מודעא בחייו שאם ח\"ו מסיבת בלבול דעתו יודה אל דברי המסית, יהיו דבריו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וקודם מסירת מודעא הזאת צריך האדם שישוב בכל לבו מהעבירות שבידו שעשה מנעוריו עד היום הזה. אע\"פ שכבר עשה תשובה ונתחרט ועזב את דרכיו המקולקלים, ועשה תשובה על כל העבירות שעשה, שמא לא עשה תשובה שלימה בכל לבבו, אבל עכשיו שמזכיר יום המיתה בוודאי צריך שישוב בכל לבבו כמו שאמרו בגמרא על פסוק רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם וכו'. ואם לאו יזכיר יום המיתה, כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו. לכן ישוב בכל לבבו.",
+                "וזה לשון המודעא:",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, האל הגדול הגבור והנורא, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כשתגיע אחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, עת פקודתי ברצון הטוב והפשוט ברחמיו ובחסדיו ובחמלתו עלי ליטול ממני נשמתי. שתהיה בעת הזאת דעתי צלולה ונכונה ומיושבת עלי ובשכלי כמאז ומקדם, להיות דבוק בו ובאחדותו ברוך הוא, ושלא לזוז מיראתו ואהבתו עד יציאת נשמתי מגופי עד ועד בכלל, ובקבלת עול מלכותו ואחדותו עלי, ה' אחד ושמו אחד. ותהיה גם כן דעתי צלולה ומיושבת עלי להצדיק דינו ברוך הוא אמת ודינו וגזרתו אמת. והכל הוא בחסד וברחמים עלי, ואעשה לו רצונו ברוך הוא הוא ביראה ובאהבה, כי רב ושליט הוא. ובאם שיהיה רצון הבורא ברוך הוא ורצונו הטוב והפשוט לאחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, כשתגיע עת הזאת ליסרני ביסורין קשים, ויהיה לי בלבול וטירוף הדעת חס וחלילה, הריני מצדיק דינו הקדוש והטהור של חסד ורחמים עלי, אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם באם שיבא חס וחלילה בעת הזאת המסית והמדיח המקטרג הגדול, יצרי הרע מנעורי להסית ולהדיח ולפתות אותי חס וחלילה לכפור בעושי יוצרי ובוראי מלך המלכים הקב״ה או בתורתו הקדושה והטהורה או במצותיה, הן מצות דאורייתא או מדברי קבלה או מדרבנן, תורה שבכתב או תורה שבעל פה או סייג וגדר ושמרת למשמרת חס וחלילה. הריני מוסר מודעא בצירוף קב״ה ושכינתיה לפניכם עדה קדושה במודעא גמורה בכל דיני מסירת מודעא שתקנו חכמים ז״ל, שיהא הפתוי ההוא שיסית וידיח אותי כאפס וכאין וכחרס הנשבר. באם שחס וחלילה אודה לו חלילה וחלילה מתוך צער ובלבול וטירוף הדעת ושכלי ולבי בל עמי, ואין אדם נתפס על צערו. אבל האמת מודה אני לפניכם בהודאה גמורה שאני מאמין באלהים הבורא ית׳ שמו, שהוא אחד ושמו אחד, ואני מקבל עלי עול מלכותו. שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וה׳ אלהים אמת ותורתו אמת, משה עבדו נאמן ביתו אמת ותורה שבכתב ושבעל פה אמת, וכל מצות דאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן אמת, וכל דקדוקי מצות אמת. ואני מאמין בהם באמונה שלימה, תהלות לאל ית׳ בלב שלם ובנפש חפצה, אל אחד נאמן, אדון כל המעשים ברוך הוא. ואין אני כופר חלילה וחלילה בשום מצוה מהמצות קטנה או גדולה מדאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן, רק את האלהים אני ירא. אני מאמין בי״ג עיקרים בכלל ובפרט. שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. ושיש שכר טוב לצדיקים לעוה״ב ועונש רע ומר לרשעים. ושיהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון הבורא יתברך שמו, שבידו להמית ולהחיות. ובביאת המשיח. והבורא יתברך שמו אינו גוף ולא דמות הגוף. והוא אור גדול ונורא מאוד. אור קדוש וטהור, אור קדמון אור צח אור מצוחצח. אור זך ונקי אור טמיר ונעלם. אור פשוט אין סוף ברוך הוא. והוא חי וקיים מקור מים חיים ה׳ וממנו תוצאות חיים. ויקוים בי מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. ונאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. לחיים טובים ולשלום תכתבנו אלהים חיים. אמן (יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי):",
+                "וטוב לאומרה ברבים כדי לזכות את הרבים, ואני המחבר קראתיה ברבים בתוך הדרוש ברב עם הדרת מלך. ואמרתי לעם שיתכוונו עמי במסירת מודעא זו לעת מצוא זו מיתה. שאפשר ימות אדם פתאום המיתה מצויה. לכן טוב לאומרה בחיים חייתו. גם כן אפשר דבעת חוליו תטרוף דעתו או לא ימצא בידו אז נוסח המודעא, לכן טוב לאומרה בהיותו בריא שדעתו מיושבת עליו כדי שימסרנה בלב טוב ובנפש חפצה בלי עונש כלל, כי סמוך למיתתו נראה כמוכרח. גם מצאתי בספר קיצור שני לוחות הברית (דף ק״נ ע״ב) וזה לשונו, מצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, וכתוב שם בשם הישיש הזקן המקובל ר׳ יהושע ז״ל שקבל מרבו ז״ל, כי האדם בשעת יציאת נשמתו, השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה׳ אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר שיבא לידי הודאה ח״ו, מאי תקנתיה להנצל ממנו. יכוין בי״ג עקרים. ואם אינו בשכלו או שאינו יודע על פה, יקראו לפניו בנו או אביו או אוהבו, והוא יודה להם וטוב לו: (ויאמר): אני מאמין באמונה שלימת במציאות הבורא יתברך שמו וביחודו אשר אינו גוף. והוא קדמון לכל. וראוי לעובדו לבדו. ונתן נבואה לבני אדם. ומשרע״ה היה אדון כל הנביאים. ומן השמים נהן לנו ה׳ את התורה על ידו. ולא תתחלף בשום זמן. יודע כל מעשה בני אדם. גומל טוב לצדיקים ורע לרשעים. ושישלח לנו משיחנו. ושיחיו המתים לקץ הימים. וכן אני מאמין כל אשר הורו וציוו לנו כל החכמים בתורה שבעל פה המקובל אצל כל ישראל. ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה, אני מתחרט וחוזר בי, ואני שואל מחילה מה׳ אלהי ישראל ומתורתו. עכ״ל:",
+                "אמר המחבר אליהו הכהן, כשהיה אדוני אבי ז״ל הולך לבקר את החולה, לא היה זז משם עד שהיה מכריחו לומר יגדל ששם הי״ג עיקרים. ועד עכשיו לא ידעתי טעמו של דבר, כי בודאי היה הטעם כדי להצילו שלא יכריחהו מלאך המות לכפור באלהי ישראל, דזהו תקנתו כמדובר. מצאתי מודעא לענין זרע לבטלה בספר קסת יהונתן (ועיין לעיל בקונטרס החידושים, תיקון לזרע לבטלה). וזה לשונו. סדר מסירת מודעא, דהיינו שצריכים להיות עדה שלימה עשרה אנשים מלבד אותו שמוסר מודעא, וצריכים להיות כשרים זה לזה, ולאותו המוסר מודעא. ונוהגין לעשות כן בין כסא לעשור או אף בתוך השנה מי שירצה. ונוהגין שכל אחד יתן נדבת לבו דבר מה לצדקה מקודם.",
+                "וזה לשון המודעא:",
+                "שמעו נא רבותי, אמרי פי את אשר עם לבבי, הלא ידעתם אשר קליפה קדמה לפרי צדיק עץ חיים. וע״כ מיום ברוא אלהים אדם הראשון לכל נוצר, תיכף בא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות בחלקלקות לשונו מדבר גדולות, מילין לצד עילאה ימלל, והסית אותי לאכול מעץ הדעת טוב ורע למרות את פי אלהי ישראל מלך מלכי המלכים הקב״ה וברוך שמו ומיוחד בפי כל בשמים ובארץ. ואחר נעלה ברוח סערה ואש מתלקחת בשמים וקטרג עליו עד אשר נגזר מיתה עליו ועל כל דורות הבאים עד ימות המשיח. ומאז ועד עתה זה דרכו כל הימים לרבות הלילות על משכבו סליקו רעיונים והרהורים רעים לשמים, ויצפון לדם ישרים לבלות שאול ואוצר רחם לאכזרי וכל מעשיו להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואלמלא הקב״ה עוזר לנו אין בידינו להתחזק עליו וכל ימי חיי האדם בצער גדול. והנה בכל מקום אשר המצא ימצא מקום מוכן לפרעון חובות ישנים וגם חדשים מקרוב, הוא בעצמו או גירי דיליה. והנה יודע לכם את אשר אמרו חז״ל אשר בשעת הסכנה הגדולה הלא היא בעת אשר הוא סמוך ליציאת נשמת האדם, ואז הזמן היותר נאות להשיב הפקדון אשר הפקד אתו כל ימי הבלו, לעשות תשובה ויתודה על עונו עד דכדוכה של נפש, ויקבל עליו עול מלכות שמים רבה וימסור נפשו רוחו ונשמתו לאשר נתנו. והוא לא כן ידמה, הפך עליו בלהות חלק משמן חכו והמה פתיחות לבלות שאול ואבדון נפשו לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובזה יערב ויבושם לך, והקל מעליך עול היסורים הקשים והמרים, וכל מגמתו להפילו שחת והוא ימשול בו בגופו, לעורר עליו דיני דינין קשים ומרים כלענה וראש, הכל לשוחטו בסכין פגום ולעשות טרפה ח״ו, מלבד שאר אונסים אשר יקצרו כמה יריעות מהכיל. והנה עם מה שאמרו חז״ל אין אדם נתפס על צערו, ואנוס רחמנא פטרו, מ״מ אם אינו עושה כלה עושה מחיצה בינו לבין אבינו שבשמים, ע״כ הנני מוכן ומזומן מהיום עד אחר מיתה למסור נפשי רוח ונשמתי לאל רחום וחנון עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ב״ה וב״ש, ובפניכם אני מוסר כל החלקים אשר הם המה בי מנפש ורוח ונשמה להקב״ה אשר בחסדו הגדול נתן אלי, וכל מה שעשה מהיום עד עולם נגד המסירת מודעא הזאת, הלא המה בטלים ומבוטלים ולא יהא ממש בדבורי ובמחשבתי או ברמיזתי ומכל שכן במעשה ח״ו, והנני מבקש מאת מעלתכם שתצרפו עמכם השכינה הקדושה והטהורה לבטל כל מה שעשה מהיום עד עולם נגד מסירת המודעא הזאת, ולא יהא ממש בדיבורי או ברמיזתי או במחשבותי לבטל אחת ממצות הקב״ה, ומכל שכן דבר היוצא מן הכלל כלו. כי אני הנני מוסר מהיום באהבה גמורה גופי ונשמתי לאל יחיד ומיוחד אשר האציל וברא יצא ועשה כל העולמות וכל הברואים. ובאם אשר יעלה על מחשבתי ח״ו נגד מסירת המודעא הזאת, בודאי כי הוא באונס גמור והכרח גדול. ובאם המלאך המשחית יבא לקטרג עלי מחמת אותה המחשבה יהיו דבריו למה ולא כלום ולא יעשה שום רושם כלל. גם אבקש ממעלתכם מאחר שאין צדיק בארץ בזמן הזה אשר לא קרה לו מקרה בלתי טהור בהוצאת זרע לבטלה באיזה אופן שיהיה. ואותן הטיפות המה חושבין אותי להם לאב ורוצין ליהנות ממני וממטתי אחר מיתתי באומרם כי אתה אבינו. בכן אבקש ממעלתכם תפלה שתעזרוני לבקש את פני ממה״מ הקב״ה להכניס לקדושה כל אותן הטיפות שיצאו ממני לבטלה. הן באונס הן ברצון בן בשוגג הן במזיד הן ער הן ישן הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים הקודמים. ע״י שם הקדוש היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו. בשילוב שם הוי״ה בניקוד שור״ק כזה (יחהבוו״ה), הנני מחרים ומנדה אותם המזיקים ושדין ולילין ורוחין שנבראו מטיפות קרי וזרע שלי כלם בכלל שלא יגעו בי או במטתי או בבגדי ולא ילוו אותו לקברי ולא יהיה להם רשות ליגע בי ובנפשי בשום אופן שבעולם. ואתם גם אתם תצרפו עמכם השכינה ותחרימו אותן באופן שלא יהיה להן כח לילך אחר מטתי ומכל שכן ליגע בי ובבגדי או בגופי או בנפשי. (אחר שאמר המוסר מודעא כל זה יאמרו העדה שלימה כולם בכלל):",
+                "בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, קבלנו המסירות מודעא זאת אשר מסר (פלוני ב״פ) גופו נפשו רוחו ונשמתו לעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל מה שיעשה מהיום נגד מסירת מודעא זאת, הן במעשה הן בדבור הן במחשבה, אנחנו מבטלים אותו המעשה או הדבור או המחשבה בצירוף קוב״ה ושכינתיה, ולא יעשו ב ו (בפלוני בן פלונית) שום רושם כלל. גם מחרימים אנחנו בית דין בצירוף קוב״ה ושכינתיה כל טיפות זרע שיצא (מפלוני בן פלונית) לבטלה עד היום הזה. גם אשר יצא ממנו בגלגולים הקודמים, גם אשר יצא ממנו לבטלה באונס מהיום עד אחר מיתתו, שלא יגעו (בפלונית בן פלונית), הן בו בעצמו בגופו או בנפשו הן בבגדיו הן במטתו. ולא ילוו אותו לקברו. וצדקו יהלך לפניו וכבוד ה׳ יאספו וינוח על משכבו בשלום. עכ״ל:",
+                "וכתב בספר טעמי המצות של הרב רבי מנחם הבבלי (סימן פ\"ו) והאריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה וכתב כשמוציא זרע לבטלה, בשערו אשר סביביו מתעטפים שם כחות הטומאה, משם נבראים רוחות רעות והמה נקראים נגעי בני אדם. ואחר מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, ואין צער גדול מזה רחמנא ליצלן, ותיקנו להקיפו י׳ טבולי יום, והם יריצוהו אל הבור עכ״ל. וכתב של״ה ואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה ת״ח ששום אחד מבניו לא ילווהו. ר\"ל א פי' בניו הנולדים לו מאשתו לא ילווהו ולא ילכו אחריו. אז גם בניו הנולדים לו משכבת זרע לבטלה מוכרחים ג״כ שלא ילווהו אותו. ע״כ:",
+                "וכתב הרקנט״י ז״ל בפ׳ ויחי, ואמרו קצת חכמי הקבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאבריו חוץ למטה. כי כל הנשאר ממנו חוץ למטה לא יאסף בקבורה העליונה, וזה ידוע ליודעי חן על מה מרמזת המטה, וסביב המטה מיני משחית, לפיכך צריך שיאסף אל עמיו ולא לחוץ לכחות הטומאה, וזה ענין האסיפה הנאמר בצדיקים. א״כ אותו אבר שהוא חוץ למטה נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה נשארת פגומה מקדושה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם. על כן העומדים אצל הגוסס יזהרו על כך, והזהיר ידבק בשכינה. והנה כשם שיש נגעים גופניים הבאים בגוף האדם, כי הם הנגעים הרוחניים הנעשים מן העבירות, פוגמים את הנפש. וכדוגמת טהרת ונגעי הגוף, כך טהרת נגעי ב״א הנעשים מן העבירות ופוגמים הנשמה. כשם שבנגעי הגוף ביום טהרתו והובא אל הכהן, כדכתיב בפ׳ מצורע, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. כך אין מציאות שיכולה הנשמה לראות פני הכהן הגדול ה׳ צבאות אם לא יטהר. לכן ישתדל האדם לטהר עצמו בעוה״ז, שאם לא יטהר ידחו נשמתו לחוץ עד שיטהר במשפטי גיהנם הקשים והרעים. רחמנא ליצלן. ויתן בלבנו אהבתו ויסייענו לטהר נשמתנו אמן יהי רצון. (וכיון שהבעל תשובה צריך התרה כתבתי לך זה) כל מי שעושה התרה אחר שמתירין לו יאמר:",
+                "יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, שכל הקללות והארורים ונדויים ונזופים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי או ששמתתי את עצמי או אשתי או בני ביתי או את אחרים אשר מזרע ישראל המה. או אחרים שקללו או שאררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או אשתי או את זרעי או את בני ביתי. יה״ר מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, אלהינו שבשמים ובארץ, שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם. וכל הקללות יתהפכו לברכה, כמ״ש ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:",
+                "ואחר כך כל העדה הקדושה יחזרו ויאמרו לו ג׳ פעמים בלשון הזה. כולם מותרים לך, כולם שרויים לך, כולם מחולים לך. כשם שאנחנו מתירין לך בבית דין של מטה כך יהיו מותרין בבית דין של מעלה ולא יעשו בך רושם כלל. וכל הקללות יהיו כולם לברכה כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:",
+                "גם מענין קרי מצאתי בספר חוקי חיים (דף קפ״ה ע״ב) אם ראה קרי ח\"ו, כשניעור משינתו יטול ידיו ויאמר. רבונו של עולם, עשיתי זה בלא כוונה רק בהרהורים רעים ובמחשבית, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי מחוק ברחמיך הרבים עון זה והצילני מהרהורים רעים וכיוצא בהם לעולם ועד. אמן כן יהי רצון. ובשעת נטילה יכוין כאילו טבל במים דכתיב ארחץ בנקיון כפי. ויעלה לו כאילו טבל:"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>דעתי <b>ה</b>מחשבות <b>ו</b>רצונות <b>ה</b>אדם שהם לשמוע דברי מוסר הבאים מילי מילי המושכים לבו של אדם. לכן ראיתי לחבר שני פרקים, פרק זה ושאחריו מדברי ספר התפוח מרבינו שלמה זצלל\"ה. שהוא מוסר דרך מליצה דברים נכוחים בשפה ברורה. וחלקתי הדברים לשני פרקים, יען שלא יכבד על הקורא, דכיון שיש ריוח בין הדבקים מתחזק לב האדם להיות קורא ושונה. וזה לשונו:",
+                "הבה נתחכמה לתור לנשמה מנוחה שלימה בשכבה ובקומה לעתיד לבא. והיה כי תבא לפני יוצרה לדעת הטובה היא אם רעה אם המצא טהורה ונאה. חפץ בה המלך ונקראה לפני השם להלך והוא בהיכל המלך. תחת כסא אדוניה והאיר אל עבר פניה. מזיו שכינתו תשבע קדושה וישם כתר מלכות בראשה. וראשית עבודתנו בהקיצנו משינתנו. נכין לבבנו ליחד אלהינו. ולכל פעולה נקדים התפלה. יחד עשיר ואביון תהלות לאל עליון. יתנו נעימות למחזיר נשמות. להודות לה׳ ולהלל לשם תפארתו ישיב הפקדון אשר אתו בלב שלם לקרוא כלם בשם אלהיכם אל עולם. איש איש לפי דעתו ושכלו אשר ימצא לו. בתפלה יכונן לבוא אל המלך ולהתחנן בית אלהים יהלך ימהר יחיש אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. זאת התורה כל אשר יקרא אל ה׳ ויבקשנו בית אל ימצאנו ושם ידבר תחנונים לא ישא פנים יכוף כאגמון ראשו לבקש על נפשו. כי תבא מעון ביתו שים כבוד תהלתו. דום מדברי הבל וְתִפְלָה ותן לאל תהלה. ורוממו תחת לשונך כבד ה' מהונך. עמוד לפניו במורא כי ה' עליון נורא, באימה ובפחד ורעדה לשמוע בקול תודה. את ה' תירא וגופך תרעד כי תשיתהו ברכות לעד. בוראך שָׁוֶה נגדך תמשילהו במעשה ידיך. תגיד מה מעשיו ומעלליו הוד והדר תשוה עליו. ועת התיצבך נגדו תכין לבך לעובדו. וקבל עול מלכותו וליחד אלהותו. אם לקראת אלהיך תכון אף ה׳ ישכון. כי תפגע בו וראך ושמח בלבו. ישמח יקח תפלתך, ימלא ה׳ כל משאלותיך. יתן לך כלבבך כי תשית אליו לבך.",
+                "ואחר התפללו תפלתו יצא אדם לפעלו ולעבודתו. ובכל מעשיו ועניניו לא ישכח את אדוניו. ויזכור בכל מפעליו ה' הנצב עליו. ויחשוב במחשבתו מה׳ כל משפטו לא יוכל לחחבא. כי מלאכיו יצוה. לכתוב גלוי ונסתר, ולהיות עדים בשטר. וכל רגעי שעותיך זכרה יום מותך מה היה ראשיתך ומה יהיה אחריתך. ותלבש חרפה מימי הפקודה. אשר יביאך אדון העולם במשפט על כל נעלם, ואת רוח הטומאה היא רוח הקנאה תעביר מעליך, וידעת כי שלום אהלך. יזהר ממנה בדבור במחשבה רשפיה רשפי אש שלהבת בחיים עצמות מרקבת. ואחריתה דרכי מות. ומשם יפרד חילוק הלבבות. רוב האיכות דברי ריבות. אש ולהבות. מים רבים לא יוכלו לכבות. שורש שנאת אח אחיהו היא קנאת איש מרעהו. ומן הקנאה תצמח שנאת חנם זו היא פתחו של גיהנם. השמר פן תכוה בגחלתה ואל תקרב לפתח ביתה. אשר בגאוה ינהיג עצמו בעליו אין עמו. ישלח אף ועברה למרבה המשרה. ממעלתו וכבודו יורידנו עמוק עמוק מי ימצאנו. ימח זכרו ושמו כאשר יבער הגלל עד תומו. פגע האסון יעורר כל איש צורר. למי תרחק ממקומה ואל ידבק בידך מאומה. כי הגבהות והגאוה המה מי מריבה. איעצך עצה טובה תזרעם כמו רוח. עליהם לבך אם נפתה, נבול תבול גם אתה. אם תבחר בם תפול ולא תקום כי ירחק ממך המקום. והאוחז במדות השפלות והענוה ששון ושמחה ימצא בה. לבו ורוחו בדכאו בשמים הכין כסאו. תחת כסא הכבוד מחיצתו כי שם ביתו. יתענג מזיו השכינה ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. יניח אדם הגאות לבעליה למאיר לארץ ולדרים עליה. את הכל יצר וברא האל הגדול הגבור והנורא. במעשיו בחכמה כלם מושל בגבורתו עולם. אין קצה לגדולתו ואין תכלית אל ממשלתו. אם מדת הענוה בגבולך רוח המושל יעלה עליך. וכל האוהב דברי בלע מארץ חיים יבולע.",
+                "איבה ישית יכריתה איש מעם רעהו ואשה מאת רעותה, וכפי עוותתו מאריך ברעתו. אותו על העצים יעריכו מפיו לפידים יהלוכו. נידון בגחלי רתמים ארכו לו שם הימים. כי הלכו רכילים עושה אורים גדולים. יחד עשירים ודלים. בעונש זה שקולים. בלשונם נתלים ולחומם כגללים. יפרוץ בם פרץ כמרגלים את הארץ. תקולע נפשם כי תצא מן הקצה אל הקצה. מפה ומפה מורים להם חצים כל אבריהם מפרקים ומרצצים. צריהם במהרה רצים והנוגשים אצים. נדונים בצינים פחים משלחי מדנים בין אחים. ביד פשעם משתלחים כמשפטם בחרבות וברמחים. בעמקי שאול קרואים, וינטשו בעמק רפאים. והמקבלים את דבריהם תועבת ה' גם שניהם נגד פניו מעלליהם חלץ מהם. כי מחזיקי ידם קרוב יום אידם. גם הם יקחו חלקם ואכלו את חוקם. נפש החוטאת בלשון הרע מטומאה נגועה ומדוכאה, והנה היא לא\"ה דוחים אותה והודפים את שר האופים, היו תהיה לנדה, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ירדנה בפרך יבא אידה היא העולה על מוקדה לאש תהיה לאוכלה כי רבים חללים הפילה. גם הליצנות תפר יראה וירא ה' כי שנואה. הן היא תועבה ומאוסה וירע בעיני ה' את אשר עשה. המחזיק בה משוקץ ומתועב אך בשרו עליו יכאב. מכונה נקרא נבל ונפשו עליו תאבל. יכין ללצים שפטים בעקרבים ושוטים. יובלו ליום עברות ויחנו במוסרות. לכן כל איש מה' ישאל אשר לא יתגאל. ומדת יראת הבושה מהור ימהרנה לו לאשה. תחשוך אותה מחטוא כי ה' אתו. חיי עולם יקנה ורצון שוכני סנה. נפש המרבה אשמה יוסף עצב עמה. כבודה ימיר בכלימה בעבור הרעימה. ועל כל פעולותיה דבריה ומחשבותיה ומעשיה נוכחת והיא כפורחת. תשכון הגויה יחידה בשחותו משכנתה ומגרת ביתה. גם הבשר יקרב למוסר לתת לו כפעלו והמת יהיה לו מות ואסון יקבהו יפרוש כנפיו יקחהו. עת בא חליפתו ישאהו על אברתו. נפש תנוד לבלי חוק, ותתצב אחותו מרחוק. מאור אל חשך יהדפהו באשר חללים שם הוא. ולרעיו ובני ביתו ישנא בדד ישב מחוץ למחנה. דבר ריע ואוהב נחוץ יוציאוהו ויניחוהו מחוץ. יכרו הקבר מהרה וישליכו אותו הבורה. ירה יירה בשחותו מזה ומזה לכסותו. אוהביו ורעיו ישכחו אותו ולא ידע איש את קבורתו. למכתו אין תרופה ובשר בשדה טריפה. לא יתהדר בריבו והונח במכאוב על משכבו. התולעים בקרבו עולים ויורדים בו. יגור באפלות במחשכים במצולות. ליחה ינוס ויכלה והוא כרקב יבלה. ומן החיל אשר עשה מאומה לא ישא. מעללי נפש והגוף ומעבידיהם עד האלקים יבא דבר שניהם. כצאן לטבח נלקחים בית שר הטבחים לכרות שם כירה לשתות שם מים ממרה, מים המרים שותים ויאכלו זבחי מתים, יחלק יפריד חברתם ויפץ ה' אותם. למשפט באות למות תוצאות. ואם הנשמה תיישר אורחותיה והעלה את נרותיה. בצד שכינה מקומה אצלה להיות עמה. והגוף אם יכשר על ספר הישר יכתב זכרונו, הוא ראשית אונו. השם יסעדנו לשומרו ירחמהו עושהו ויוצרו. ישכון לבטח בקרבו ולא יאכל את בשרו. באמת ובתמים ליוצרו אם יעבוד והיתה מנוחתו כבוד. כמה מעלות טובות לחשוב מחשבות. לקיים המצות תולדות ואבות. ולהתרחק מן העונות ומריב לשונות. ולעבוד הבורא ברצון ובאהבה בגילה ברינה ובשמחה רבה. חזק ואזור מתניך עשות רצונו כרצונך ותחשוב כל רעיונך הוא אביך קנך. תן בלבך להכיר יחודו אין עוד מלבדו. נוצר נפשך זוכרהו בכל דרכיך דעהו. לו תכין כל מחשבותיך והוא יישר אורחותיך.",
+                "העשיר אל ירום לבבו כי הרבה כספו וזהבו. הטובה הנתונה אליו יכירנה ותחת רגליו הגאוה ישפילנה. ויחשוב כי לא מחכמתו ירבה כבוד ביתו. וידע כי עושרו וכבודו הביא אלוה בידו. לו הכח והממשלה וכי הוא המושל הוא אלהיו וקונו. אדון לביתו ומושל בכל קנינו. וברצונו יקח הונו ממנו אל כל אשר יחפוץ יתננו. וישים האל תמיד נגדו לזוכרו כל ימי חלדו. יבין כי מאין יצרו ובראו מאחר עלות הביאו. יתן אל פניו מוראו אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו. ותמיד אל לבבו ישיב על שדה הארץ יחשב. רק העשיר בעושרו יתן לאלהים כפרו.",
+                "רוכב שמים בעזרו ושמרו כרועה עדרו לאלפים דורות יוצא המאורות צדקתו שמושרה וערוכה והשאיר אחריו ברכה ואם עשות חסד יזכר הלא אלהים יחקר ואיש כמתנת ידו יצוה ה' חסדו הצדקה וג\"ח הם העומדים לו לאדם כי יותן בית צוקת ובית צרתן <small>(לשון צרה וצוקה)</small> וניצול בגינם מדינו של גיהנם כי מעשה הצדקה אלהים הבין דרכה וגדול ערכה על עולת התמיד ונסכה בכל עת אליו קרובה מת או נשבר או נשבה תלין בעדו ותתפשהו בבגדו מפני שודדו ויסגור ה' בעדו נותן צדקה בעין טובה לא תחסר כל בה אם ממונו לפי שעה יחסר יעשרינו המלך עושר. אשרי האיש לעצמו שולחן עורך לבוש החסד ומעיל צדקה כורך להכין לו צידה לדרך נפשו בחייו יברך בהיותם הממון שלו והראה את נפשו טוב בעמלו כי בניו אחריו בלא יודעיו ומכיריו רק לחלק הונו יתלחשו אחד באחד יגשו אין הון ועושר כמו לחנן עניים לאצור אוצרות בארץ החיים אין ריוח כעשיית רצון יוצרו ואין הפסד כמו המרת דברו וכל איש ישמח בחלקו גם העני בדוחקו יתן עוז למלכו ה' חפץ למען צדקו כי רישו ודלותו זה כל פרי הסיר חטאתו ליום עברה וצרה רש לא שמע גערה רק לגמרי לא ימרה רצון הבורא ויהיה ירא דברו ויפחד ויצדיק עליו ה' אחד כל עברה מגנה לאיש אשר יעשנה להלשינו לאדוניו וירק בפניו ואם המצות רבות אשה אל אחותה משולבות מקדמות לפניו להעידו איש על ידו יאירו כנרות מכריזות ואומרות מזה האיש לא נשכחנו הוא עשאנו ולו אנחנו ונשמע הקול בבואו לפני ברוך הבא בשם ה'. אמת ואמונה ודבר נכונה ולכת תמים הנאהבים והנעימים מזהב ומפז נחמדים לא יעברו מתוך היהודים להם ניתנה ירושה למאיש ועד אשה ובהם ניכרים מילדי העברים כתרים ועטרות לדבקיהם שכל טוב לכל עושיהם הם כעמודים ואדניהם אשר בית נכון עליהם איש אשר אלה לו יעשר ויקו' חילו יבא הריוח לרגלו איש לפתח אהלו העמודי העושר חצב האמונה אזור חלציו יצוה ה' ברכתו הון ועושר בביתו ילוה ה' לשרתו צנה וסוחרה אמתו במקום האמונה נחת היתה הרווחה והעושה רמיה מלאכתו ויצאה מביתו העושר יסודתו צדיק באמונתו וטעמו בשנותו הנה מטתו. שוא ודבר כזב ועולה בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה אשר יבחר בהן באש ישרפו אותו ואתהן כי השקר לחסרון היא חברון והחוסר לשקר מערב עד בקר ומבקר לערב דוב אורב השקר פתחת אותה חוברות אשה אל אחותה דבר שקרים לעושה רמיה ובגאות הלך ויחר ה' בם וילך. מצוה קלה אל תקל בעיניך כי למען עשותה צוה קוניך ואם בעיניך קטנה היתה לראש פינה גם מצוה קלה ברחובות תתן קולה בשפה ברורה לקרא להגיד לאדם יושרו ושום עבירה אל תחשבה צעירה כי אף היה על מאזנים כחומץ לשינים וכעשן לעינים וגם חטא הכל יכביד המשקל ואם בו תיקוש והאלהים יבקש ועל כל עון יושב בחשבון איש איש לפי עבודתו שכרו אתו ופעולתו החוקים והתורות קלות וחמורות ולהתרחק מן העבירות כל אלה אבנים יקרות נכוחים וישרים כלם אהובים כלם ברורים דרכי נועם דרכיהם חיים הם למוצאיהם ברכת טוב תבא עליהם אשר יעשה האדם וחי בהם אשרי הגבר אשר חיילים גבר ביתרון הכשר חכמה לשוב בתשובה שלימה יתאונן על חטאיו ויבכה בלב נשבר ונדכה עונותיו ופשעיו יביא אשר על ידו השני <small>(מי שיש בידו עבירות והוא מלשון הפסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו)</small> כי בעלי תשובה מונעי יצרי התאוה הקורעים לבבם על מריים וחובם מלאכי שלום יתחברו לעומתם ברוך יאמרו אשר נשאו לבו לקרבה לנתיב היושר ומסילת התשובה לעולם הבא עץ חיים היא למחזיקים בה התשובה ומעשים טובים לפני ה' קרובים לעולם נצבים הלא הם כתובים החוטא בשובו לה' בכל לבבו מחדש בטובו ויאמר המלך יבא לה' אלהיו בקראו ונשמ' קולו בבואו ימין פרושה לקראתו ויקוב חור בדלתו לה' ירצה במחתרת ימצא יקבל ברצון תשובתו והסיר את מוראתו נושא עונו ופשעו ותושע לו זרועו בעוזבו זדוניו יאר ה' פניו קרוביו יקראהו ויחוננו ויאמר פדעהו חטאיו כשנים אם תהיינה וישלחם לבנונה לשב ממעילות שיר למעלו' יענו לו במחולות מי משלנו אל מלך ישראל ללכת בנתיב השלום יואל נטו' הריב והרחיקהו בקש שלום ורודפהו כי הריב שבטו ומקלו על עפר מושלו באשר הוא חופף פריו שרף עופף שחת רשתו ותרמו ויאבק איש עמו מחלון וכליון אלמון ושכול על אודות האשכול בתים מלאים כל טוב לחרמה ישים והכה את הבית הגדול רסיסים <small>(עצים דקים)</small> גורם גילגול טלטול ונדה ישסה אוצר כל כלי חמדה איש מדון מרדף אותו והמדנים מכרו אותו המדון אל אשר יפנה וילך ויבא הלך אל מקום שהשלום הולך הוא יתן מעדני מלך ובכל אשר יהלוך הן לצדק ימלוך אוהבי השלום בחייהם בלא מרמה עם רעיהם גם אחרי מותם וירא וירץ לקראתם באהבה ובריעות אם יהיו השם עליהם יחייו אוהב האמת והשלום מרחיק חטאה בהמה שדמן חלקו ומאכלו בריא' בסוכו ובמעונתו חמד אלהים לשבתו מעלות השלום רבו מספר איה שוקל איה סופר אשר איננו מוחל על עלבונו כל ימיו מכאובים וכעס עניינו על רעהו במוסרו דינו למלא עונו לשנא גם בזה תחטא הנפש והוא מזכירי עון להתפס להענש תחלה <small>(כמו שאמרו חז\"ל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה)</small>ושמעה קול אלה והנטירה והנקימה ואף והחמה אף בהמה <small>(כמו בהם)</small> תאבד הנשמה אבדון בשאול מטה הנה היא ללוטה והעובר על מדותיו להשיב לאויביו כפעולותיו ומקבל צרות לכפרת עונותיו ויברך על רעותיו לקונה אותו לדורותיו יכפר יעביר חטאיו ולא ישבו בנתיבותיו אם כה מדתו שם אתה מוצא ענותנותו תרב גדולתו ה' הוא נחלתו כי הכובש יצרו כפול ומכופל שכרו ה' אלהיו בחרו ועליו יציץ נזרו וגם שלמה המלך אמר בחכמתו שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע ושם דרך יראה בישע הן זאת מחשב' טובה לכן אדם יחזיק טובה להרחיק פשע וחובה ומחשבת און ורעה רבה ועל דבר הצדקה וג\"ח מלקפוץ ידיו מלחונן עניים ומרודים ישים האדם אל לבבו הקב\"ה גזר עלי בחסדו להיות עשיר הנה מה אני חסר לפזר לאביונים ולעשות מצוה בממוני ברכת השם אשר נתן לי הלא הגוזר עלי להיות עשיר לו הכסף והזהב הוא ישלים החסרון ההוא כי לא יבטל גזירתו הטובה מעלי בעשותי רצונו וחפצו ודברו הטוב אשר יצא מפיו לא יושב אלי ריקם כי לא איש ויכזב ובן אדם ויתנחם ומדוע תרע עיני באתי האביון לאמץ לבבי מלתת מן הטוב אשר הטיב ה' לי במה שאינו חסר מאומה. ואם גזר עי להיות עני על עונותי לכלה פשעי ולהתם חטאתי בעה\"ז כ\"ש שטוב לי שאפזר ממוני בצדקות וג\"ח ולמצות להחיות נפשי לעשות רצון יוצרי ואהיה נשכר בכפלים ממה שיכלה בהבל ורעות רוח וזה יהיה חלקי מכל עמלי ולא יאבד לעולם כי הבאתיו אל בית העושר בין החיים מקום שיד ב\"ו איננה שולטת ואין לירא לאש תבער בו ונהרות שישטפוהו ותמיד עיני ה' בו גם לזרעי אחרי שמור צדקתי וחסדי ככתוב נוצר חסד לאלפים ואומר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. ומחשבה זאת תחדל את האדם מכמה עבירות אשר תאבד בהם את הנפש ולגנוב ולגזול ממון חבירו ומלהפסידו את שלו אע\"פ שהוא אויב לו ומבקש את רעתו יחשוב האדם ויאמר אם הקב\"ה גזר על אויבי להיות עשיר ושכר המצות שעשה הוא או א' מאבותיו אפילו אם הייתי לוקח לו כל ממונו ומפסידו כל אשר לו סוף דבר הן נגזר עליו להיות עשיר הוא ישלים מה שאחסרנו ולא את שונאי אני קובע כי את האלהים שמזקיקו אני לשלם לו ואם המלך חפץ ביקרו וגדולתו מי יוכל לבטל גזרתו ואם הוא ישקוט ומי ירשיע ואם הבורא גוזר על אויבי להיות עני למרק עונותיו הנה א\"צ שאחטא לקחת מוקש לנפשי להנקם ממנו כי גם אם ידי לא תהיה בו אראה נקמתי ממנו בגזרת היוצר אם המקום רוצה לגבות חובו ממנו מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בו וחילה לי לחטוא ויזכה אויבי כי הוא בצערו ועניותו תכופר חטאתו. ואנכי ברשעתי אאבד נשמתי אם אשלח ידו בגופו וממונו ואם אעש' בנפשי שקר כל דבר לא יכחד מן המלך כי נוטה אזן הוא ישמע יוצר עין הוא יביט ואומר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו. וחכם לב יקח מצות בממונו אשר נתן לו האלהים יעשה ממנו צדקות וג\"ח לקנו' את נפשו ולא ידאג לבו על מה שמחס' ממונו כי החסרון ההוא אינו אלא לשע' למה זה דומה לרחל הנגזות שאין חסרון צמרה ניכר אלא לשעה כי הוא חוזר וגדל כן הנותן צדק' וג\"ח מממונו אין בו חסרון אלא תוספות שמשתלחת בו ברכ' בממון ההוא כי ברית כרות' בממון שנותני' ממנו צדקות וגומל ממנו חסדי' שאינו חסר בכך שנא' נותן לרש אין מחסור וכו'. אבל האד' הנתן לדבר הרשות ותענוגו' בני אדם בימים שאין בהם חפץ ורצון הבורא וכ\"ש המוציאו בדבר עבירה ועיון הרי זה כגוזל למקום ברוך הוא ממונו יחסר תמיד ואין רואה בה סימן ברכה כי למה זה דומה לרחל שנחתך אחד מאבריה שאין גזעו מחליף לעולם וחסרונו ניכר לעד כי אשר ימנע מחפץ דלים ומלחונן אביוני' ויאמץ לבבו לקפוץ ידו מלתת להם ויאט' את אזנו מצעקת דלים סוף יאבד העושר ההוא בענין רע ותמיד יהיה הלוך וחסור ככתוב וחשך מיושר אך למחסור ואומ' ומעלים עיניו רב מאירות ואומר פעולות צדיק לחיים ותבואת רשע לחטאת לכן כל אשר נשמת רוח חיים באפיו בעוד נשמתו בו כל אשר תמצא ידו לעשות בכחו יעשה עד כאן כל זה מלוקט מספר התפוח של הרב הגדול והמופלא רבינו שלמה זצ\"ל.",
+                "<b>אמר </b>המחבר הצעיר אליהו הכהן אף ע\"פ דבפרקי' דלעיל לא יחסר מהם מדברי התוכחות הנזכרות בפרק זה אך כתבתיו בעבור מתק לשונו ושהתוכחות והמוסרים באים במלות שונות ותראה בני אדם שלומדי' ענין אחד מדרוש או ממוסר בספר אחד ואין טועמים ממנו ואינו נרשם הדבר בשכלם. הענין או דברי המוסר עצו לומדים אותו בספר אחר הבא בשינוי לשון ובמילות שונות וטועמים ממנו ונרשם הענין בדעתם ומגדים ומשבחי' אותו ענין ובהפך אם אחר למד ענין בספר שלמד זה וטעם הוא אינו טועם וטעם מהספר שלא טעם חבירו טעמו של דבר שכל הטעם מענין ספר שלמד יש לו איזה שורש לנשמתו בנשמת המחבר הספר וכיון שהם משורש אחד לכן טועם לשונו ונרשמים דברים בלבו לא כן מספר שלמד ולא טעם אעפ\"י שהענין אחד משום שאין לנשמתו שום קורבה ואחיזה בנשמת המחבר אותו ספר או אפשר גם כן שהוא חיבר הספר עצמו בגילגול שעבר ועל כן טועם ממנו יותר כיון שהיא בעל הספר וטועם מלשונו שכתב ולכן נרשמים הדברים בקרבו ואינו שוכחם כי הוא עצמו מי שאמרן והדבר בהפכו וזהו דאמרינן בר מזליה שיש להם התקשרות מסבת שורש נשמתם. וכן תמצא בבני אהרן הקדושי' בפ' אחרי מות אומרו אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו דשניהם היו בר מזל אחד ומה שהיה ערב לזה. ערב גם לזה. וכלם היו מסכמים יחד על ענין אחד כי נשמתם משורש אחד היו ושניהם שווין לטובה ונתקדש הבית על ידם וזה לא נשא אשה. וזה לא נשא אשה. ושניהם הסכימו ליכנס מחוסרי בגדים או למ\"ד שתויי יין נכנסו וכמה סברות בדרז\"ל דע שבעבו' היות נשמתם שורש אחד כל אחד היה מסכים לדעת חבירו ושניהם גוף אחד חשבינן להוא דגברא בלא איתתא פלגא גופא וכיון שלא נשאו נשים שניהם נחשבים גוף אחד. וזהו דקאמר ליה משה לאהרן אחי הייתי סבור או בי או בך הבית הזה מתקדש עכשיו שני בניך גדולים ממני וממך שהכוונה גדולים ממני וגם ממך כי אנחנו נפרדים והם שניהם כאחד נחשבו מסבת קורבת נשמתם מה שאין אנו וזהו כוונת הכתוב בקרבתם לפני ה' וימותו כלומר על יעלה על דעת איש שאיזה עון גרם מיתתם ח\"ו אדרבא על הקורבה שהיה להם עם הקב\"ה וימותו לקדש הבית על ידם כי לא מצא גדולי' מהם וכמו דקאמר משה רבע\"ה לאהרן ב' בניך גדולים ממני וממך וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו בעבור קרבתם עם ה' וימותו כמדובר ואומרם רז\"ל שתוי יין היו או למ\"ד מחוסרי בגדים טעו בשיקול דעתם כאשר פירשו המפרשים ז\"ל עיין במושבותם שהם לא כיוונו לחטוא חלילה דאיך אפשר דלזה כיוונו והיו גדולים ממשה ואהרן הכלל העולה דכיון דשורש נשמתם אחד היה ערב לכל אחד דעת חבירו ולכן כתבתי מוסרים אלו הבאים בשינוי לשון יען שימצא אדם מהמוסרים הכתובים בפרקים דלעיל ולא יערב לו וילמדהו כאן בלשון זה ויערב והדבר בהפכו השם יזכנו להבין ולטעום מכל ספר וספר אמן כן יהי רצון.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>אורו <b>ה</b>עינים <b>ו</b>יתפתחו <b>ה</b>אזנים לראות ולשמוע תוכחה אחרת יפה ואדרת אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי הלא הם יורוני ולבקרים יעירוני ולשחרים יזכירוני ויאמרו לי עד מתי עצל תשכב קום קרא אל אלהיך עד מתי מאנת לענות אם לא עכשיו אימתי השמר לך ושמור נפשך מאד בטרם תלך מעמך תמול בואך ומחר נוסעך ורוח אלהים ישאך על אשר לא תדע כי נכרי אתה וגם גולה את למקומך שוב יום אחד לפני מיתך כי כפשע בינך ובין המות ימיך חלומות שקר וחייך כענן בקר. בהאריכו תתקע ובהפלות' תסע ויש אשר יהיה הענן ימים מספר או יום או לילה ונעלה הענן ונסעת התקושש והתאושש והכלם והתבושש עד אנה כעור תגשש וכמו באפלה תמשש עני כמה ימי שני חייך כי תבלם בהבל ותאבדם בתהו הנה חייך הולכים ודלים עד המדרגה התחתונה ומאוייך מתגברים ועולים עד המדרגה העליונה עורה והקיצה רוצה הגביה השפל והשפלה הגבה <small>(שתגביה היצ\"ט שהוא שפל בעה\"ז והשפל היצה\"ר שהוא גבוה בעה\"ז)</small> פנה כל מעשיך שעשו ידיך ובעמל שעמלת תחת השמים גם אתה ידעת כי אין טוב בהם כמה שנים הלכת אחרי ההבל ותהבל נוטר כרמים היית ורחמך לא נטרת ועיני ה' המה משוטטים בכל הארץ לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר והנה עלה כלו קמשונים זקנת ושבת ושובבת ולא שבת בית האמת החרבת ובית און ישבת זה כמה שנים ה' אלהים עמך לא חסרת דבר לא בצדקתך וביושר לבבך גם שיבה זרקה בך ואתה בשרירות לבך הלכת הילדות והשחרות עברו רק הבמות לא סרו. השביעך ותבעט השקך ותשכב ותאכל ותותר גזלת אורן ועשית תורן בי מידות שידה ושידות לחם ובשר ומזג לא חסר ותרבץ ככשב עלי ארץ לדברי אהבים ולדמי ענבי' ומחה צלחת ומצא ספחה ואתה אל בור שחת והנושה בא לקחת ואתה מתעסק בגלגולי עצביך כסף וזהב הבלי תבל ליבבוך ואל משכיותם סבבוך פתי מדוע גנבוך אחרי אשר התעדנך וראשך דשנת מפרי עץ הגן אשר לא שתלתו ולא עמלת בו ולא גדלתו התעכרת והתנכרת ועברת ולא זכרת. האמירך ותמירנו העשירך ותסירנו ואותי השלכת כי מלכת על כן לא הארכת העל אלה התאפק ה'. קריצות פעמיך אחרי זממיך זה אומר ככה וזה אומר ככה ואתה תעשה מלוכה ונשים משלו בך אין כהה לשברך גנבוך התאוות ותקפוך התאוות ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש היש לך פה להשיב או מצח להרים ראש תשא עיניך לשמים ולבך בין תנור וכרים ותפלת' אך דבר שפתים לשון רכה ובלב לא זכה בלשונ' תהלה ובקרבך תהלה בפיך תפלה ובלבבך תיפלה עבודתך לא נקיה עושה מלאכת השם רמיה הסר מעלי המון שיריך הגנוב ורצוח והלוך שחוש ובמה ירבה לסלוח ואתה בלא כח דומה לחוח ותפלתך לא ריח ניחוח. הסר זנוניך והשלך נאפופיך ואל תאמר נער אנכי תנה לה' אלהיך כבוד בטרם יחשיך וינוס ליחך ויבש כחך ותקצר רוחך וישפל מצחך ויכבד טרחך ותהיה על לבך למשא כאבן מעמסה ובשרך ימס וחלבך יזוב ואפס עצור ועזוב הלנצח תרדוף ילדותך ותך אחר בחירותיך ועתה הלך הלכת כי נכסוף נכספת אל שעשוריך למה הקילות את רועך והתרצית את רעיך והאחים סביבותך פחים והריעים רעים ברעתם ישמחו כי ישבחוך ותשמוח כי ישחקו אליך ויקצוף האלהים על קולך השתומם והתבונן ותיבנה ותיכונן כי סרבי' וסלונים <small>(פסוק הוא ביחזקאל וכי' ממרים וממאנים וכמו קוצים הם עמך)</small> אתך ואל עקרבים אתה יושב ובמושב לצים ישבת ובדרך חטאים עמדת כי קינאת בהוללים ובחטאים גם פעמים רבות ידעת כי הכינות לבך ליצר ולא ליוצר ובטלת רצון היוצר מפני רצון היצר ועל מי בטחת כי מרדת בו הלא תירא מיום צרה מפחד פתאום מיום נורא ואיום משואת רשעים ממשפטים הרעים מגזרת מלכיות ממיני פורעניות ודקדוקי עניות ממקרה ופגע ומכל נגע כי יעצור השמים וכי יגרע נטפי מים ואל מי תשא עיניך בעונייך ופני מי תחלה בחוליי' כקרוב נפשך לשחת וחייתך לממתים בבואך ים בלכתך מדבר רעב כי יהי' דבר כי יהי' וכל מיני משחית כי יבעתוך בלהות כי יאחזיך ימי עוני הלא אז יכנע לבך הערל ותאמר קומה והושיעני ומצח אשה זונה היה לך בבקשת תקוה ועקב המן הגרן או מן היקב והוא רחום יכפר עון בצרה קראת ויחלצך צעקת אליו ויצילך בהביטך ימין ואין מציל שמאל ואין מכיר ותשוב בכל מאדיך ותבין בכל לבבך ותאמר חטאתי וישר העויתי ועתה שא נא חטאתי אך הפעם אם עול פעלתי לא אוסיף וכי היתה הרווחה וטענפ' את רגלך אחר רחצם אללי לך הכזה גמול עבד לרבו אם כהתל באנוש תהתלו בו האמור תאמר כי הסתר' הנה אלוה כל בשר הממנו יפלא כל דבר הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין לא יביט אוי לך בן אדם אבדת בן אנוש כי תשיב אל אל רוחך ותוציא מפיך מילין ובעת כעסך תשכח ה' עושך כעסת והתקצפת אי מי חרפת וגידפת ועל מי הרימות קולך קום אכול מפרי ידיך למה קרעת בגדיך האותי הכעס' הלא אותך למען בשת פניך אכלת בוסר <small>(פירות שלא נתבשלו כל צרכם) וקהו שיניך ותשא מרום עיניך והאמינו רעיונך כזה וכזה שמעו אזניך מתוכחות ראשית אוניך ולא יודע עול בשת מדוע רוחך סרה ועצתך נבערה קרבה עתך ורוח רעה מבעתך הפוך ידיך וחזק מתניך ותורך נוראות ימינך כי עשה תעשה וגם יכול תוכל ידיך לא אסורות ורגליך לא סגורות עיניך לא עורות ואזניך לא סגורות חזק והתחזק וצא מן ההפיכה והיתה לך נפשך לשלל וישוב בשרך לך יטהר עד מתי רעיונך פותחים על שתי הסעיפים נרפים הם נרפים תסב יצרך הרע אחורנית ואל תלך קדורנית גער בשטן ותרחיקהו ואל תנכהו וידעת את אשר תעשה לו כי לפתותך בא ועומד על ימינך לשטנך בקרבך הוא יושב ורעות עליך חושב והוא כגבור משכיל לא ישוב ריקם אתה תקרום והוא יפרום עד ישימך ערום עזוב הזמן ומעדנותיו ואל תתאיו למטעמותיו כי מות בסיר ומרה תהיה באחרונה תן לבך לראשיתה פן מה תעשה באחריתה עשה ואל תאח' ואל תהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום ומי יגיד לך כמה ימי שני חייך שוב יום אחד לפני מיתתך כי מת אתה ולא תחיה ומה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם לשיתו נגדך תמיד כי מימינו בל ימוט ובכל דרכיך לדעת אותו והעיר' ועוררה עד שתחפץ ושים אמריו כחותם על לבך ותהיה בעיניו כמוצת שלום והדרך הטובה אחת היא לדורשיה ברה היא למבקשיה כל מבקשיה לא יעפו על משכבך בלילות בקשיהו וכדורשי הלב דורשהו ואם תיגע אל תאמר יגעי ולא מצאתי כי הוא נמצא לדורשיו ונדרש לכל שואליו וקרוב לכל קוראיו באמת רק עונותיך מבדילים בינך לבינו לכן שוב והפצר בנפשך ועצר ברוחך וחזק בתומך ואל תרף עד יפתח השם עיניך ויגלה את אזניך ויטהר רעיוניך כי עתה יעיר עליך ושילם נות צדקך ותשא פניך מרום ובטחת כי יש תקוה. אזהרה לנפש להוציא מטיט ורפש.</small>",
+                "<b>ברכי </b>נפשי את ה' אל תשכחי כל גמוליו זכרי כי ממקום קדוש הוציאך לא לתוהו בראך וין לפניך החיים והטוב הרע והמות גם את האור והצלמות בחרי לך היום אם עבר' אם פדיון והתבררי והתלבני וצהרי מהרי תטהרי ותחליפי שלמותך והשליכי תעתועייך והבלי שעשועך והסירי את יינך מעליך ועל יפתוך יצרי בגוף הנגוף עוזבהו בטרם יעזבוך והכלימהו בטרם יכלימוך מה לך אחריו נמשכת והוא נחפז ללכת ולשוב אל עפרו כשהי' ואתה תשוב אל אלהים אשר נתנך עתה דעי וראי מה תשיבי שולחך דבר היעמוד לבך אם תחזקנה ידיך אם תתפתי בהבלו ותמשכי בחליו ותעזבי את צור מקורך ותסתמי עין מאורך. ברכי נפשי את ה' להתחברי עם מלאכי והתהלכי עם משרתיו ברוכיו ואל תקוצי לתוכחתו כי הוא חוננך הדעת ויחנך רואה ושומעת והטוב והרע יודעת. מה לך ולתולעת הלא ידעת כי תשוקתו אליך ועיניו עליך. הדומי ואל תדומי פן תשוה לו גם את העלי והגלי וגערי בחפץ הגוף ובארב' שפטים הרעים לכן תבואי בצור והטמני בעפר ותקעי לך יתד במקו' נאמן בחרי לך אורח חיים למעל' וסורי משאול מטה ותני לך מהלכי' בין המלאכים במושב עבדיו ובמעמד משרתיו ושרתי מלכותו ושלוחי מלאכותו ועושה מלאכתו בכל לב שאי יעיניך לקדושים אשר בארץ ותני לבך אל הטהורים אשר בשמים הביטי אל צור אשר ממנו חוצבת ואל הגזרה הפנימית אשר ממנה לוקחת הסבי פניך ושאי עיניך אל המנורה הטהורה אשר לפני ה' אשר ממאורה תיאורי ואל עבר פניה תאירי ויאר ה' פניו אליך וזרחה שמש צדקה ומרפא בכנפי' אז תראי האור הבהיר אשר חשך לא ישופהו ולילה לא יחליפהו המשיכי מבור התאוות התאמצי ואל תערוצי והתחזק להחזיקי בתומתך והתקדשי מטומאתך ברחי מן המות וצאי מן הצלמות ושאבי ממקור החיים ומעי' הישוע עד כאן אזהרה לנפש.",
+                "תוכחה יפה ומעולה הגיעה הנפש למעלה.",
+                "<b>הוי</b> יודע כי אין לך אויב ומבקש רעתך כיצרך הרע וכל רעיוניו עליך מחשב להרע לך כל היום להכין לך כלי מות להפילך בשחת יפעל וכל מזימותיו ועשתונותיו להדיחך מעל ה' אלהיך ולהשניאך בעיניו למען תיוקש לעשרות הרע בעיני ה' יתברך להכעיסו למען טורדך מחיי עולם לאסוף עם חטאים נפשך ולהניחך בקהל רפאים כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה והבא להורגך השכם להורגו וחזק ואמץ ותהיה לבן חיל ותצא למלחמה על אויביך ובתחבולה תעשה לך מלחמה עמו ובעלת על רוחך לעשות שום דבר נגד בוראך במעשה ובדבור בראית עיניך או בשמיעת אזניך או להימנע מעשות מצוה או בשתיקה דבר שאפשר בידך למחות בהילוכך במחשבתך בכל דבר אשר תוכל לחושב ולדעת שהוא נגד יוצרך בין תבין כי הוא יצר הרע המבקש להחטיאך. ובכן והשבות אל לבבך ואל יצרך איך אעשה הרע הזאת וחטאתי לאלהים האל הגדול הגבור והנורא נוטה שמים ומוציא במספר צבאם ויסד ארץ נותן נשמה לעם עליה נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה חכם לב ואמיץ כח יוצר כל מאין ברא כל במאמר בלי עמל ויגיע כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד עיניו משוטטות בכל הארץ צפות בכל מעללי איש ואזניו שומעות ותוכן לבות הוא יבין ואין כל דבר נעלם ממנו והוא יצרני מטפה סרוח' וידיו עשאני ויכוננוני למען ספר שמו בכל הארץ ולעשו' חוקותיו מצותיו ותורותיו כאשר ה' אלהי הרועי' אותי מעודי עד היום הזה ועשה לי כל צורכי ובכל לילה אני מפקיד רוחי בידו ובבקר מחזירה לי ומרבה להטיב עמדי עד אין די ספר ובחיי אנכי עפר ואפר רימה ותולעה אף כי אחרי מותי אשר קשוב הרוח אלהי' אשר נתנה ויביאני במשפט על כי נעלם אם טוב ואם רע ואיך יעלה על לבי בזוי רש ונקלה שפל מכל השפלים להמרות את פי ה' אלהי מלך גדול על כל אלהים הגומל עמי את כל הטובות האלו למען חסדו לשלם רעה תחת טובה לעשות הרע בעיניו להפעיסו וחדלת מחטוא לו למען כבודו לעשות לו החת רוח שישמח במעשה משרתיו עושה רצונו גבורי כח המושלים ביצרם ובזה תהיה נשכר על בכפלים אחת מניעת העבירה שלא יענש ועל צער כפית היצר למען יוצרך. ואחי החכם השלם כהר\"ר מיכאל הכהן ז\"ל פירש בזה כונת התנא וז\"ל זהו ממש כוונת המשנה במה שאמר לפום צערא אגרא בדרך לא מביעיא ל\"מ בעשית המצוה אלא בענין מצוה המנגד לו הוא שטן הוא יצר הרע מלאך המות יש לו שכר כדברי הספר הזה ע\"כ וטוב לך להצטער בעולם הזה שהוא הבל כדי לקנות עולם הבא שכולו טוב ושכולו ארוך וקיים ואם את הדבר הזה תעשה פעמי' שלוש ויכולת עמוד נגדו ויתנו ה' אלהיך בידך ולא יוכל לך מעתה כי תשכחו.",
+                "<b>ידוע</b> תדע כי יצר הרע המחטא לאדם הוא יצר התאוה הנכנס בלב הגנבים לגנוב ובלסטים ובאותה שעה נהנים מאד ודרכיהם ישרים לפניהם ואחריתם דרכי מות כי המלך תופסם ותלה אותם ואז שמח מאד היצר הרע כי נתקיים מחשבתו ונעשתה עצתו ונשלמה תאותו כי לכך נכנס בתחילה בלבם להתאיבם לעשות הרע כדי לטורדם לאבדם מן העולם עתה ראה גם ראה והביאה למוסר לבך ונצור נפשך מרע ולא תבא לו ולא תשמע אליו כי הרג תהרגנו ותכבוש אותו וזכור את בוראך ובכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.",
+                "<b>התרחק</b> ממדת הקנאה כי אין מדה רעה למעלה הימנה והיא אב לכל העבירות ושורש לכפור בבורא כאיש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא בחבירו היא מוציאתו מן העולם הזה שדואג ומצטער תמיד וסופו יורש גיהנם כי היא גורמת לאדם לעבור על כל מצות האמורות בתורה אם תדקדק יפה ואם רוח הקנאה יעלה עליך בראותך את חברך מצליח במעשיו בגופו ובממונו ואתה לא כן עשה זאת איפוא והנצל. שא עיניך לשמים ותן כבוד ושבח והודאה לאדון הכל אל אמת שאינו מקפח שכר שום בריה עושה רצונו בין רב למעט כי כפי מעשה האדם גמולו ישלם לו אמרת בלבבך לו יש מעשים טובים ומצות ביד חברי ועושה רצון קונו ועל כן גם יוצרו עושה רצונו ומשפיעו לו טובה ואני אולי הרבתי לפשוע נגד בוראי ואיני כדאי ואם אולת אדם תסלף דרכו על ה' יזעף לבו בתמיהא אך תקנא במעשיו הטובים ואמרת אעשה כן גם אני ותטיב מעלליך ועשה רצון יוצרך למען יאהבך ותמצא חן בעיניו ואם ידעת שאתה צדיק גמור וחברך המצליח רשע גמור אל ירע בעיניך על המקרי אשר אתה רואה אך חשוב בלבך אפשר שחבריך הרע המצליח עשה שום מצוה ובהצלחתו משתלם לו גמולו בעולם הזה כדי ליפרע ממנו לעולם הבא על רוב עונותיו ואני אף על פי שאני צדיק אי אפשר שלא חטאתי נגד יוצרי כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ועל אותו חטא הקב\"ה יפרע ממני בעולם הזה למען בהנחלתי חיי עולם הבא שהו' זמן ארוך ומאהבתו אותי מיסרני בעולם זה לכלות פשעי ולהתם חטאתי ולכפר עוני ככתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ואם גם אתה תצליח ויש לך די סיפוקך בריוח ובכבוד אך שאינך עשיר ואין לך רוב בנים כמוהו וקנאת בו הוי יודע שעונשך רב וגדול עוניך מנשוא כי אתה נוהג קלות ביוצרך ונראה שאתה חכם בעיניך לאמר לא יתכן דרך השם והיית רוצה שהיה מתנהג אחר דעתך ורצונך אך זאת חשוב יוצרך ברוך הוא מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה ואין להרהר אחריו ודי לי על הנשמה אשר נתן בי וחיים וחסד שעושה עמדי ועלי להודותו ולשבחו על כן ומה תקוה כי ירבה כבוד ביתו לא במותו יקח ירד אחריו כבודו ואין טוב לאדם כי אם לירא את השם הנכבד והנורא ולעובדו בכל לב לעשות רצונו במלאוי בלי חסרון דבר בכל יכולתו ולאהבה אותו ולדבקה בו ככתוב את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק כדבר הזה תדבר לך יצרך הרע במוצאך אותו. וראיתי לכתוב דברי מוסרי' לקוטים מדברי חכמים וחדות'. בעת המבחין יקל האדם או יקר המסתפק בחלקו חופשי והחפשי הוא עבד בדרושו יתר מחוקו האדם רודף ונרדף רודף מה שלא ישיג ונרדף ממה שלא ימלט אתמא על מי שקונה עבדים בממונו ואינו קונה בני חורין במתק לשונו חיי אדם שלשה אתמון עבר זמנו והיום הוא חולף ואינו ומחרתו אין מי יבינו למדנו חכמה להתגדל בה המשכילם לא לרמאות בה את הכסילין כבקשת די סיפוקך מעט יספיק לך פתיות האדם מחבלו והאל יעזרו על ידי שכלו לעבו' המלך בלא אמונ' יבא לידי סכנה אל תהא מהאנשים אשר בעת צרתם יחדלו מרעתם ובחלותם ינחמו על חטאתם הלמד בניו תור וחכמה בנערות' יצא טובתם בבחרות' כעצי השדה בתנובת' מי שירצה לעלות במעלות גדולות ישמור עצמו מן הנבלות מי שירצה העולם הזה ישבע ממרות והיוצ' ממנו נמלט מן הצרות האדם כבהמה אבוסה מעונות עמוס' ורובץ תחת המשא כשיקצוף השם על הקהילה יתן הון לנבליהם ולקופצים ידיהם כשאוהבם יתננו לנדיביה' החכמה קראה מהרה ולמדוני בטר' הבקשוני ולא תמצאוני. ההלוואה ראשיתם אהבה וסופה איבה ומריבה כל הרואה נסיעתו מנוער אל עדנה ידע כי יסע מעדנה אל זקנה התשובה לחטאי' כרפואה לחולאים מי שהחזיק בעת התאוה והשיכרות במפעליו לא ימצא ביום דין תואנה עליו. צריך הנפש אל המוסר כצורך הארץ אל המטר הנדיב ינדב נפשו לאויביו והכילו יצופן הונו מאוהביו. בהתיישר המידות הטובות בחברת הישרים כן ישחיתו בחברת האכזרים. מי שלא יסבול חטא אוהבו ישיבהו אויבו. טוב מהיות אלם ומשכיל מרוב דברים וכסיל. הרבה עשות חסדים כי הזמן מתהפך פעמים ישפיל הנכבדים ופעמים ירים העבדים. יושר וזכות יעמיד המלכות. הכן צידה ליום הפרידגה ומבחר הצידה יושר ועבדות האל יתברך. מבחר כל המעשים התשובה ממשובה נקיות מאכזריות וטהרה מעבירה. החכם נכבד ואם משפחתו בזויה ורבו חבריו בארץ נכריה. הפרישות מן העולם רפואה מן היגון והעושר מן החסרון. יתרון לכסיל עצמו מן המתוכח עמו. הנדיבות מקרבת אויבים והגניבה מרחקת אוהבים. בעת הזעם אלף אוהבים לא יצדיקוך ובעת רצון אלף אויבים לא יזיקוך. מי שמאריך לך שלומו ומונע ממך טובו בצורות המצויירות תמצא כמותו. מי שמתארח בבית הכילי לא יצטרך למרקח' המשלשלי'. האכילה עם האוהב או עם הנדיב מרקחת ועם השונא או עם הכילי קדחת. הקנאי ימיו מעטים מפני שדואג למה שלא יזיקהו ולא יעלהו וימות ביגון. מי שמאמין ברכלים לא ישארו לו אוהבים אפילו יהיה חביב וקרוב. כי טבע באולתו מי שגבר תאוותו על שכלו. אם תרצה שלא תדאג החשוב כל העול' כלו הפסד ומה שיעלה בידך ממנו חשוב אותו ריוח. חכם אחד עבר על אדם אחד שהיה להוט במלאכתו ואמר לו היאך הרוצותך בזה העולם אמר לו אני רודף אחריו אמר לו מה השגת ממנו א\"ל לא השגת ממנו כי אם מעט מזער א\"ל החכם אם השגת מזה העולם שאתה רודף אחריו כי אם מעט מזער מה תשיג מן העולם הבא שאינך רודף אחריו. שאלו לחכם מה טוב לאדם בזה העולם ואמר השכל והחכמ' ואם לא יקנה ממון שיחי' בו ואם לא ישא אשה טובה שתכסה על מומו ואם לא הקבר טוב לו אם תתחרט על הדבור פעמים רבות תתחרט על השתיקה פעם אחת תנה סודך ועצתיך על ההרים כי תראה סביבותיך ימות אדם בכשלון לשונו ולא ימות בכשלון רגליו הדבור בשקל כסף והשתיקה בככר זהב יפה אויל שותק מחכם ברוב דברים מי שלבו נר לשונו רחב סודך אסירך ואם תגלהו תהיה אסורו. שאלו לחכם היאך הסתרת הסוד ואמר אכחיד המגיד ואסתיר ההגדה. כשתירא מן החרטה אמור לאו קודם להן. לולי ג' דברים היו מתקני' ענייני האדם דברי חכם שאינ' נשמעת ותאוה שאינה נמנעת וגאות אדם עם נפשו קרן המשכיל הענוה וקרן הכסיל העזות מחול למי שהרע לך ותן למי שמנע ממך כי אם תקום תדאג ואם תמחול תשמח הסבל שלום והמהירות חרטה אל תחליף אהוב קדמון בחדש בעוד שלבו ישר עמך אל ימעט בעיניך שונא אחד אפילו יהיה שפל ונבזה כי פעמים יחנק אדם גדול בזבוב קטן על כן הזהר משנאת כל אדם ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים. האדם בלי חבר כשמאל בי ימין. שאלו לחכם א' את מי תאהב יותר את אחיך או את חברך והשיב כי איני אוהב אחי עד שיהיה חבירי. השמר מישיבת מי שלא תלמד ממנו טובה כי ישיב' החברה הרעה קנין המדות הרעות וישיבת החברה הטובה הוא קנין רוב הטובות. שאלו לחכם אחד מפני מה לא תאהב את היין אמר להם מפני שמעל בשליחותו שלחתיו אל הבטן והוא עלה אל הראש.",
+                "עד כאן מצאתי דברי חכמים ומוסריו.",
+                "<b>אמר</b> המחבר אליהו הכהן אף על פי שראש החכמים שלמה המלך ע\"ה לא הניח דבר מוסר שיכול להיות תחת השמים שלא כללו בדבריו הנעימים בספר משלי וקהלת עכ\"ז כתבתי מוסרים אילו שהיותם במילות שונות יחשוב אדם שהם חדשים מקרב באו וירוץ הקורא בהם. ומה גם שלא היה צורך בהם שחייב אדם להדמות לקונו כדכתיב בפ' קדושים קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם שצריך שיקדש עצמו ודומה לו לבוראו נגלים לו תעלומת חכמה ולא ימצא בו מדה מגונה יהיה שלם בכל. דכיון שהוא קדוש אין מסך מבדיל בינו לבין יוצרו ושכינה שריא עליו ומדריכו אל היושר ובהיות ששייך באדם אשר מחומר קורץ דברי דרך ארץ ומוסר באכילתו ושתיתו ובשאר דברים שדרכו כבהמה בתשמיש וצרכיו באופן שאינו יכול לבא עד תכלית הקדושה כהקב\"ה שהוא מקור הקדושה לזה קדושים תהיו האמור גבי ישראל חסר וי\"ו וקדוש האמור גבי קב\"ה מלא וי\"ו לפי שבקדושת ישראל יש חסרון קצת כמדובר מה שאין כן בהקב\"ה וזהו כוונת רז\"ל קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני השם אלהיכם קדושתי למעלה מקדושתכם הוא אשר דברנו דקדושתו למעלה יותר מקדושתינו בעבור דלא שייך באדם תכלית קדושה כיון שיש לו דברים שדרכו כבהמה כמדובר עם כל זה בשיעור הקדושהשניתן לו אם יתקדש עצמו מסיר המסך המבדיל ונגלים לו העלומות החכמות הרמות וכל שכן דברי דרך ארץ ומוסר באופן שלא יצטריך מי שילמד לו דברי מוסר דמאליו נגלים לו עם כל זה כתבתים לבחורים שעדין אינן משרושים בקדושה כדי שיתגלו להם וכיון שכן יש צורך להם ללמוד מהם וגם לכת הגדולים שאין מקדשים עצמם ובהיות כך צריכים ללמוד מאחרים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>דיעת <b>ה</b>מצות <b>ו</b>החיוב <b>ה</b>מוטל על האדם לקיימם בשלימות גדול הוא לכן ראיי להזכיר בפרק זה מזה הענין כתב החסיד בעל שני לוחות הברית ז\"ל בשער אהבה התורה רשום אלהות והעולם הוא האדם דהיינו ישראל שנקראו אדם מצד נשמתם הם רושם התורה ומתדבקים זה בזה דהיינו האדם הגופני הוא רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים וכן בנשמה יש רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים רוחניים נעלמים שהם תרי\"ג מצות התורה לא תעשה הן מצד הדין דוגמת גידים אדומים על מידת הדין ורמ\"ח מצות עשה הם ממידת הרחמים דוגמת רמ\"ח אברים לגנים המורים על הרחמים אלו מסתעפים מסוד רמ\"ח ושס\"ה נעלמים והנסתרים בסוד דמות אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו הנרמז בפסוק זה שמי וזה זכרי י\"ה עם שמי שס\"ה ז\"ה עם זכרי רמ\"ח ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו תרי\"ג מצות כי המצות הם קשר אחד אי אפשר להיות לאחת בלתי האחרות כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו שהרי המה באדם אחד רמ\"ח אברים ושס\"ה גידים ואם חסר אחד הרי הוא פגום. ואם כן כלל העולה אין האדם שלם אלא שהשלים כל התרי\"ג מצות כשחסר האדם ולא קיים כל התרי\"ג מצחות אז הוא פגום לפי שיעור חסרונו כן הוא שיעור הפגימות שפגם בנשמתו ואם לא קיים כלם נפל מידו השכר המוכן מקיומם. ואם כן מי הוא זה ואי זה הוא שקיים כל התרי\"ג מצות ואף אדון הנביאים משה רבינו ע\"ה לא קיימם כי יש ארבע סיבות שלא יוכל לקיים כלם הראשונה היא סבה נמנעת לגמרי כגון תורת כהנים שהם מצות הנוהגים בכהנים והם בכלל התרי\"ג מצות וכן יש מצות שהם בלוים ולא בכהנים וישראלים ויש שאין שייכן אלא ישראלים ולא כהנים ולוים. השנית שהם סיבה מי שיש לו בן חייב למולו אם אין לו בן לא חל עליו המצוה וכיון בהן. הסבה הג' מצות התלויות במקדש והתלויו' בארץ ישראל אינן חלין בחוצה לארץ ואף גם נתבטלו בחורבן המקדש אלא הענין הוא כך ידוע שכל המצות כלולות זו מזו וכל מצוה מתרי\"ג ברוחניותיה כלולית כל רוחניות התרי\"ג כי המצות תלויות במדות העליונים כמו שהמדות העליונים כלולות זו מזו כנודע ליודעי חן. על כן כל איש מישראל יקיים כל תרי\"ג מצות בפועל כל מה שיש לו לקיים ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר והוא שש ושמח בעבודת השם ית' ומוכן לקיים כל מה שאפשר לו לקיים אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים מאחר שהוא מוכן לקיי' ואין המניע' מצדו רק מצד אחר והנה על כל פנים נתקיימו התרי\"ג מצות בכל ישראל דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים וכן מצות היבום למי שבא לידו היבום וכן כלום ומי שלא היה אפשר לו לקיים כל מה שאפשר והוא עוסק בתורה לשמה ופירוש לשמה הוא כך כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה שגזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לעשות אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים ועל זה רמזו ז\"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. עד כאן לשונו.",
+                "<b>אמר</b> המחבר אליהו הכהן העולה על הדעת בענין זה שכל א' מישראל מקיים כל המצות בסוד הגלגול דמי שהוא ישראל מתגלגל בכהן ואחר כך בלוי ומקיים מצות המוטלו' על הכהנים והלוים וכן הכהן מתגלגל בלוי ולוי בכהן וכדאיתא בזוהר על פסוק והכהנים הלוים בני צדוק וכו' שהכהנים באים להיות לוים וכו'. אך יש בתשובה זאת קצת מהקושי בקיום מצות המלך דאיך אפשר כמה רבוא רבבות מישראל שכלם יתגלגלו להיותם מלכים כדי לקיים מצות המלך ובפרט בזה הזמן בהיותינו בגלות שאין מלך בישראל. ואפשר ליישב זה שבהיות האדם ת\"ח הוא בחינת מלך כארז\"ל מאן מלכי רבנן והתורה מכרזת ואומר בי מלכים ימלוכו ובהיות ת\"ח שהוא מלך מקיים מצות המלך שת\"ח אינו רודף אחר תאות נשים להרבות בהן ואינו מרבה סוסים דמואס בתענוגות בני אדם וכסף וזהב לא ירבה לו כי אינו חפץ בחמד' הגופניות וכותב ספרים לעצמו ודן את הדין ואינו מטה משפט ואינו לוקח שוחד דוק ותשכח כל האמור בפרשת מלך מקיים ובאופן זה יש מציאות בסוד הגלגול להיות כל אחד ת\"ח לקיים מצות המלך. אמנם מה שנראה לי עוד בזה שישראל מצד נשמת' הם נפש אחת כדרז\"ל על פסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש וגם בבחינת הגוף הם אחד שנאמר אדם אתם ונראה שהכונה לומר אתם ישראל כלכם אדם אחד ואין אומות העולם קרויין אדם כארז\"ל לפי שישראל כל אחד נרגש בצער חבירו כאלו הצער בגופו ממש לפי שכלם גוף א' אדם אחד דלכן נמשלו ישראל לשרביט של זהב שאם תניח קצה המט' באש נכוה קצה הב' כך ישראל נוגע לכל א' צער חבירו וגם ישמח בטובו בהיותם כלם גוף א' לא כן א\"ה שנמשלו לברזל שאם נכוה קלה א' קצה ב' אינו חם כארז\"ל לפי שכל א' וא' נחשב בפני עצמו מופרד כל א' מחבירו ולכן אינו מרגיש שום אח' בצער המגיע לחבירו וזהו הטעם דישראל ערבים זה לזה דכל אחד נתפס יגל חבירו בהיותם גוף א' וכשם שבגוף בהגיע נזק לאבר א' נתפסים שאר כל האברי' באותו כאב כך בחטא של א' נתפסים כלם וכיון שכן שכל ישראל כלם אחד מצד הנפש ומצד הגוף כמדובר כל מצוה שמקיים אחד ישראל נמצא שמקיימים כלם הרי שכל אחד ואחד מקיים מצות המלך ומצות הכהנים והלוים והלוים מצות ההנים והכהנים מצות הלוים ועל דרך זה מצות יבום וחליצה וגט. והמשל לזה לאברי הגוף דמה שעושה היד מגיע תועלת לשאר כל האברי' וכן מה שעוש' הרגל וכן כל אבר ואבר בהיות' כולם גוף אחד ולכן בהיות' ישראל באהבה ואחוה בלי פירוד אז נקראי' גוף א' ומצוה שעושה אחד נחשב כאלו מקיימים כלם וזהו הטעם לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק טובה לישראל אלא השלום וכו' משום שע\"י השלום נעשים גוף א' ונמצא מקיימים תרי\"ג מצות כל אחד וא' אך כדי שיחשב לאדם שמה שמקיים חבירו כאלו מקיים הוא גם כן צריך בתנאי שיחשוב במחשבתו בחשק כל המצות לומר מי יתנני להיות כהן לקיים גם מצות הכהנים וכן במצות הלוים והמלך ובשאר המצות שאין בידו לעשותם ובזה יחשב על כל אחד מה שמקיים חבירו שמוטל עליו לקיים דכשם שמקיים הכהן או הלוי המצות המוטלות עליהם בתכלס ורצונם כך הישראל חפץ ברצונו וכיון שכלם אחד נחשב רצון זה כרצון הכהן והלוי ממש ונחשב כאלו הוא ג\"כ קיים אותם וכן תרא' יעקב אבינו ע\"ה שאמר עם לבן גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי וכו' שהרי לא קיים מצות מלך ומצות כהנים ולוים ולא יבום וחליצ' וגט ולא מנו' התלויות בארץ בהיותו בחרן שהיה בחוצה לארץ ואיך אמר ותרי\"ג מצות שמרתי אלא כיון שהוא שורש נשמות ישראל שכלם יוצאי ירכו הם ובהיות עתידין לקיים בקבלת התורה נחשב כאלו כבר הוא קיים אותם שכח הענפים מובלעים וכלולי' בשורש ונמצא כל מה שהיו עתידין ישראל לקיים היה כלול בו המעשה עצמו ונכון ודוק. גם י\"ל דכיון דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ממש בהיות כל אדם חושב לומר אם הייתי מלך או כהן או לוי הייתי מקיים המצות המוטלות עליהם וכן בשאר המצו' כיבום וחליצ' נחשב לו כאלו קיימם וע\"ד זה אמר יעקב ותרי\"ג מצות שמרתי דכיון דכל מגמת פניו היה על קיום כל המצות אם החיוב היה מוטל עליו נחשב כאלו קיים כלם וכן בכל אדם והיותר פשוט בזה ע\"ד שאמרו רז\"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה גם הלומד במצות המלך ובמצות התלויו' בארץ ובמצות הכהני' ויבום וחליצה וכו' כאלו קיים אותם. אמנם נר' על אופן אחר דכיון שרמ\"ח אברים ושס\"ה גידים הם כנגד רמ\"ח מצות עשה ושס\"ה לא תעשה וכל מצוה היא נשמה לאבר שכנגדה וכשאדם חוטא פוגם האברים שלא יכול הנשמ' להאיר בה כי הפגם מסך מבדיל בין האבר לנשמה וכשאדם מקדש עצמו גורם שתאיר הנשמה לתת חיות לכל האברים שהם כמספר כל מצות התור' ובכלל גורם הארה וחיות גם לאברים שהם כנגד מצות התלויות בארץ ומצות המלך וכהן ולוי וחליצה ויבום וכדומה שאין בידו לקיימם בפועל ובהיות הוא גורם חיות בפועל מעשה שעושה לקדש עצמו ע\"י סגופים וטבילות לאברים שמצות המלך והכהנים תלוים בהם נחשב אות' מעשה של קדושה שקדש עצמו כאלו עשה מעשה בפועל לקיימם ונמצ' שכיון שאדם מקדש עצמו כאלו מקיים גם המצות שאין בידו לעשותם כגון מצות המלך וכדומה כמדובר ודוק. ודע וראה בעיניך בכח המצות שהן כנגד רמ\"ח אבריו של אדם של פעמים יראה אדם בעצמו באיזה אבר מאבריו קל ומזורז יותר משאר אבריו כגון ירגיש בידיו שהן חזקות ומזורזות למלאכה יותר משאר ימים או רגליו קלות לרוץ ועל דרך זה ירגיש ויראה יתרון באבר אחד או בשנים יותר משאר אבריו אין זה כי אם שעשה מצוה הנוגעת לאותו אבר ואז הנשמה האירה בו יותר משאר האברי' ומשם קנה אותו אבר כח וזריזות יותר משאר האברי' ואע\"פ שבעשיית מצוה אחת נוגע תועלת וחוזק והארה לכל האברים כי כל האברים מסייעים בדבר מכל מקום האבר המיוחד שהוא כנגד אותה מצוה מתחלת הנשמה להאיר בו תחלה ומושפע יותר ממנה ולכך הוא חזק ומזורז יותר ואם יראה איזה יום בריאות בכל גופו משאר הימים בודאי עשה מצוה שתקן עמה דברים גדולים ונפשו יודעת מאד ומרוב השמחה משפעת יותר בחוזק באבר שהמצו' לעומתו ומחוזק הארה מקבלים כל האברים יותר ומשם קונה כל הגוף בריאו' וחוזק. והנה כדי שיזרז האדם בעשיית המצות יתן נגד עיניו משל זה לאחד שרצה לעשות שותפו' עם עשיר מופלג והעשיר הוציא לקרן השותפו' תרי\"ג דרכמוני זהב והוא הוציא מאה זוזי כסף אע\"פ שנקר' שותפו עם זה מיהו אינו שותף לגמרי כיון שאין הקרן בשוה והריוח הנוגע לו מועט כפי שיעור הקרן ואם יוסף עוד על הקרן יתקרב יותר אל השותפות וכן בכל פעם שיוסיף עד שבזמן שהשוו במספר הקרן אז נקרא שותף לגמרי כך הקב\"ה מקיים המצות כארז\"ל והם תרי\"ג מצות לקרן ואדם העושה מצוה נעשה שותף עמו בקיום אותה מצוה בלבד עד עשות כלום נעשה שותפו לגמרי שהרי גם קרן שלו תרי\"ג כמו הקב\"ה וכיון שכן כשעושה אדם מצוה כמה צריך להשתדל לבקש אחרת עד שיקיים כלם להיות שותף עם הקב\"ה כביכול שווין בעשיית יען לא יגיע לו מן הבוז' שהשותף שהקרן שלו מועט מוכנע ומתביש משותף חבירו שהקרן שלו גדול לא כן בהיות הקרן שוה דמה שיש לזה יש לזה שאז באמת נקראי' שותפים שוין לטובה וכמה צריך האדם לרדוף אחר שותפות זה כיון שהוא בנקל והריוח גדול הוא בנקל שבהיות קורא בענין המצוה כשאין בידו לעשותם נחשב לו למעשה כדרז\"ל לעולם כל העוסק בתורת עולה וכו' והריוח גדול שמקבל שכר עליה כאלו עשאה בפועל ממש וידוע תדע שקיום המצו' תלוים בקיום מצות המילה וסמך לדבר מצות מילה מתחיל במ\"ם לרמוז שקיום המצות תלוים במילה כדכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ומילה מצות במ\"ם פתוחה כי המילה כמפתח לפתוח שערי החכמה שיושפע המהול ממנה להבין ולהשכיל אופן עשיית המצות כתקונן והערלה כדבר הסותם מקור המים המשקי' את הגן והסרתה הוא כמסיר אותו אבן נגף מעל פי המקור ויוצאים מים חיים ומשקי' לכל אילני הגן ומצמחים ומגדלים אותם ולכן לא נקרא אברהם אע\"ה שלם אלא עד שמל כארז\"ל כלומר לא היה שלימו' במצותיו מקודם אלא עד שמל כי מקדם היו מצותיו כאילנו' שהם כמושים מחסרו' מים וכבא המים עליהם מתעוררים אל הצמיחה כך היו אחר שמל ובהיות הוא ראשון לנכנסים בבריתו של קב\"ה ולפרסום היחוד בעולם וכל דורו בלתי טהור אין בהם קורא בשם שיתעורר לעבודתו ושיהיה ראוי ליכנס בבריתו ומתוך חכמה יתירה שהיתה בו הכיר את בוראו והוא בן ג' שנים וידע ענין היחוד והאלהו' ופרסם אותו בפי הכל וחזק האמונ' בלבבות שנא' ויקרא שם אברהם בשם ה' ודרשו רז\"ל כאדם המחזיק את התקרה כתיב הכא ויקרא שם אברהם וכתיב התם המקרה במים עליותיו ואז היה ליכנס בבריתו ראוי והגון עד שצוהו בכך ואע\"פ שהיה זקן בן צ\"ט שנים היה זריז במצוה ולא נתעכב ולא נתעצל בה כלל כי ידע בחכמתו הרמה כי בכל מצותיו שקיים לה היה בהן מהאר' הגדול' ולכן נזדרז מיד בעשייתה לקנות שלימות למצותיו שכבר עשה ולאותם שיעשה משם ואילך וכשם שהערלה סותם החכמה כמדובר כך האדם אע\"פ שמל עצמו אם פוגם בריתו בעריות חוזר וסותם מקור המים חיים ואין במה שמקיים אח\"כ מהמצות שלימות והארה עד שיחזור ויעשה תשובה הכלל העולה בשמור האדם בריתו הוא פתח שיזדמנו לו מן שמים מצות לעשות והן מאירות ומגינות לו ולכל העולם כלו ואז נקרא שותף לקב\"ה בעשיית המצות דמה השותף האחד המיוחד שהוא הקדוש ב\"ה טהור וקדוש כך המוציא המצות לקרן השותפות צריך להיות ג\"כ טהור וקדוש כדי שיהיה השותפות שלם וגם שבהיות האדם טהור בבריתו מיד מוציא לקרן השותפות תרי\"ג דרכמוני זהב כשותף האחר כי המקיים מצות המילה כאלו מקיים כל תרי\"ג מצות כארז\"ל ר\"ל ששקולה כנגד תרי\"ג מצות והטעם כי היא הגורמת לקיום כל המצות ונותנת להן שלימות והארה כמדובר גם לקיום השותפות עם הקב\"ה יחזיק במדת החסד כאשר החזיק בה אברהם אבינו ע\"ה ראש המהולים דכיון דהסרת הערלה היא פתיחת פתח ההשפעה להשקות את הגן צריך להיות האדם בעל חסד להשפיע לכלם וגם אדם שעושה חסד ומוצא רע <small>(שמשלמין לו רע בעבור שעשה טובה)</small> משום דיש כמה בני אדם כפויי טובה שלא די שאין מחזיקים תשואות חן חן לעושים עמהם חסד אלא אדרבא מבקשים ברעתתו עם כל זה אל יבעוט במדה עשות חסד עם טובים ורעים כיוסף הצדיק דזן מהולים וערלים וילמוד מהקב\"ה שעושה חסד תמיד ומוצא רע שהרי' מתן עושר לאדם ומכעיסו בעושר שנתן לו מרפא חולה מחוליו והולך ורצוח וגנוב ונאוף וכן לכל אדם בכל מדה ומדה שמטיב עמו מכעיסו ועכ\"ז הולך ומטיב בלי הפסק רגע וכיון שכן מה מקום יש לאדם למנוע עצמו מן החסד בעבור המשכח הרע כמדובר לכן החיוב מוטל עליו לעשות ויעבור מה שיעבור עלי וכדי שיתקים השותפות עם הקב\"ה בהיות עושה כמעשיו הכלל העולה שיעשה האדם המצות ויחזיק בהם אעפ\"י שיראה לו שלשעה ימשך לו רעה ממנה ח\"ו ואל יחוש ואל ישים על לב החיוב מוטל עליו לעשות וימשך מה שימשך שצריך ללמוד מהקב\"ה כמדובר ישים נגד עיניו שהעבד חייב לקיים מצות רבו ויהיה מה שיהיה כ\"ש וק\"ו מצות מי שבראו ובפרט שהם צווים ישרים וטובים וכדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב\"ה הוא מקור הצדקות והחסדים ותמיד בלא הפסק רגע עושה צדקה וחסד בעולמו על הכלל ועל הפרט וכיון שכן כשיזדמן ביד האדם לעשות צדקה וחסד מזלא שהקב\"ה עשהו שלוחו והשליח כמשלח על דרך שלוחו של אדם כמותו ואם כן שמחה צריך שיקח האדם בעצמו וכמה השתדלות וזריזות נמרץ לעשותו כיון שנעשה שליח של בוראו וכמה מהכבוד והמעלה יגיע לו מעליונים ותחתונים כי מלאכי עליון ישמרהו ויכבדהו ביודעם דשלוחו של מקום זה והמכבד לשליח כאלו מכבד למי ששלחו וגם חוט של חסד משוך עליו באופן שיפול חנו על התחתונים לכבדו ולנשאו ונמצא מכובד הוא מעליונים ותחתונים הבט וראה בשלית ששולח מלך למלך כלם חייבם בכבודו כמלך עצמו ששלחו משום דשלוחו של אדם כמותו והשליח עצמו כמה משתדל להיות שליח כדי לקבל הכבוד הזה כ\"ש וק\"ו מי שקונה שלימות לנפשו ומקבל כבוד ומעלה מן העליונים ומן התחתונים דצריך שישתדל בכל כחו והונו להיות שלוחו של מקום. מקום נתן לך ה' אלהיך ללמוד לעשות חסד מדגי הים שכל יום ויום הולך דג גדול לפומיה דלויתן לגמול עמו חסד שיאכלהו ויכלכל עצמו ונמצא מוסר עצמו למיתה כדי לגמול חסד ואעפ\"י שאין דגים בעלי בחירה וטבע הטביע בהן הקב\"ה שיעשו כך מיהו הטביע הקב\"ה טבע זה בהן למען תלמוד שהיה יכול לזון ללויתן על אופן אחר ולא שכל יום ויום ילך דג אחר לפיו כדאמרינן בפרק ה' דבתרא רב ספרא משתעי זמנא חדא הוא קא אזלנא בספינתא וחזינן ההוא כוורא דאפיק רשיא ממיא ואית ליה קרנא וחקוק עלייהו אנא בריה קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינן לפומיה דלויתן ע\"כ ופרש רש\"י לפומיה דלויתן שיאכלנו היום ע\"כ. ויש מקום במדבר שלא נמצא בו מי' מהלך כמה ימים ונמצאי' שם עופות ובלשון ישמעאל קוראין אותן שאקה קוג\"י ר\"ל שואבי מים גדולות עד מאד וברואן ששיירא עוברת שם הולכות למקום מים וממליאי' זקפיהן מים ובאין ומריקין אותם המים בחפירות הנמצאים בהרים ובארץ כדי שימצא מי' לעוברים שם ולא ימותו בצמא כמו שכתבו חכמי המחקר הרי טורחות בלי שכר כדי לעשות חסד ואע\"פ שאין להם לא שכר ולא תשלום גמול כ\"ש וק\"ו האדם שיש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא כדרז\"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם זה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וג\"ח וכו'. איתא בפרקי שירה בשעה שסיים דוד הע\"ה ספר תהלים זחה דעתו עליו אמר לפני הקב\"ה רבש\"ע יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותושבחות יותר ממני נזדמנה לו צפרדע אחת וא\"ל דוד אל תזוח דעתך שאני אומר שירות ותשבחות יותר ממך ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה ג' אלפים משל שנא' וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף ולא עוד אלא שאני עוסק במצוה גדולה שיש בשפת הים מין א' שאין פרנסתו כ\"א מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני לקיים מה שא' אם רעב שונאך וכו' עכ\"ל. הרי הצפרדע מוסרת עצמה למיתה כדי לעשות חסד כנז' ק\"ו האדם שיש לו שכר והוא מצווה והחייב מוטל עליו לעשות רצון יוצרו כעבד שחייב לעשות עבודת רבו וע\"ל בפר' כ\"ב עוד מענינים אלו הבט וראו כח החסד שמע' אומות לא בחר קב\"ה אלא לישראל ומכל ישראל בחר בלוים ומן הלוים בחר בכהנים והקדישם בקדושה כדי שיכהנו לפניו בקדושה ובטהרה ולכן הזהיר על הטומאה כמ\"ש בפרשת אמור לנפש לא יטמא כי אם לשארו קרוב אליו לאמו ולאביו וכו' ונר' בזה ב' טעמים משום שאלו הנזכרים כלם גוף א' חשבים להו שכלם משורש אחד ואגודה אחת הם לכן יטמאו זה לזה שהוא כמשל אבר אחד שמת באדם עצמו מחמת מכה או חולי דלא שייך טומאה בהיות נוגע באברו בהיות מחובר בגוף עצמו לבד האחותו הנשואה שכבר נפרד מהם ויתפרדה החבילה והלכה והיתה לאיש ונעשית עמו לבשר אחד ולכן לא יטמא בה וגם הכהן הגדול לא יטמא אפילו לאביו ולאמו כי הוא נפרד מהם ועלה לבחינה אחרת כי מלאך ה' צבאות הוא אך שאר הנזכרים שיטמאו זה על זה כלם גוף אחד הםץ טעם שני שהוא כענין יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שמוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באיסור גם בנדון זה כיון שאלו נפשם קשורה זה עם זה לא יוכלו לסבול שלא לראות זה את זה במותו ולבכות עליו וליפול על פניו על דרך ויקם אברהם מעל פני מתו דרך געגועים נופלים על פני המת החביב עליו וכדכתב ביוסף ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וינשק לו ולכן כדי שלא יבואו לעשו' באיסור מוטב להיות בהיתר ולכך צוה שיטמאו אלו אך הנשואה שהית' לאיש לא יטמא עליה שכב' נפרדה מהם ונתמעט אהבה וכהן גדול אפילו על אביו ואמו לא יטמא כי מלאך השם צבאות הוא וקנה בחינת רוחניות ודעתו צלולה וכבר נפרד קצת מהחומר וסובל ולא יבא ליטמא לכך נאסר עליו ליטמא אפי' על אביו ואמו אך גדול כח החסד שיטמא למת מצוה דכיון שאין לו קוברים יגמול עמו חסד של אמת לקוברו ולא יהיה קברו גופי חיות השדה ועוף השמים כלל העולה האוחז במדת החסד הוא סבה לקיום כל המצות דכיון שנשתרש לעשו' חסד אינו עובר על שום מצוה כדי שלא יבא רע לעולם בעבורי ומדתו עשות חסד עם כל העולם באופן שהחסד מביאו לקיים כל מצוה ושלא לעבור על שום מצוה של לא תעשה כדי לעשות חסד וכו'. פקח עיניך וראה התפרש שיש מהחסד שעוש' הקב\"ה עם האדם לחסד שעושה אדם עם חבירו חסדו יתבר' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כחסד שעושים עם המתים כי אנו לפניו בחינת מתים דלכן בכל צרה שלא תבא על הצבור היו יוצאים על הקברות לומר כמתים אנו נחשבים לפניך וכו' ומה המת אין יכול לשלם למי שעושה עמו חסד להתעסק בקבורתו כך אין לאנו יכולים לשלם להקב\"ה על החסד שעושה עמנו ונמצא דמה שהוא עושה עמנו הוא חסד של אמת שאין מצפה לגמול מהמת אבל מצפה גמול מהקב\"ה שישלם לו על החסד שעשה ואם יש לו קרובים למת יש תקוה שאפשר יתקרב לו תועלת מהם. גם ראה חסדו הגדול של הקב\"ה עם האדם שאפי' מה שאוכל ושותה האדם לשובע נפשו חושבו הקב\"ה חסד לתת לו שכר על זה כדרז\"ל על פסוק גומל נפשו איש חסד דמה שגומל האדם עם נפשו נקרא חסיד וגם אמרו רז\"ל שמעניש הקב\"ה לאדם רואה איזה פרי ומתאוה ואינו אוכל ממנו ראה רחמנותו שחפץ שלא יצטער נפשו וגם מה שזן האדם בניו ובנותיו הקטנים צדקה יחשב לו ונותן לו שכר על זה כדרז\"ל על פ' עושה צדקה בכל עת ואע\"פ שדם זן אותם על רוב חיבתו עמהם וטבע מוטבע בו לחבבם עכ\"ז משלם לו שכר כאלו אין חיוב עליו לזון אותם יש חסידות גדול מזה. ובהיות כן מה צד יש לאדם לפטור עצמו מעשות חסד תמיד עם טובים ורעים והלכת בדרכיו כתיב מה הוא חנון אף אחתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חסיד אף אתה חסיד ומה חסידותו לעשות חסד לטובים וגם עם מי שחטא לפניו אף אתה בן אדם עשה חסד עם מי שחטא לך ובזה הקב\"ה מוחל לך אף על פי שחטאת לו. ובמעלת הצדקה כתב החסיד בעל של\"ה בשם המקובלים ז\"ל שכל מי שעושה צדקה שלא לש\"ש יקבל שכרו מיד בעה\"ז אבל מי שנותן לשם שמים יקויים בו מה שדרשו רז\"ל בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד ר\"ל הקדוש ב\"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה כי צדקה בא\"ת ב\"ש ג\"כ צדקה וממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהם שכר וזוכה לבנים בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים ותורה נקראת עץ חיים ובעלי עושר דכתיב צדקה כמדובר שממציא לו מעות וכו' בעלי הגדה דכתיב כבוד זהו בעה\"ז ואחר מותו באים מלאכי שרת הממונים על הצדקה והולכים לפניו ומכריזין פנו מקום לפלוני דין דכתיב אני בצדק אחזה פניך ע\"כ בהג\"ה. פקח עיני שכלך ודע והבן שמלבד המעלות הידועות שיש בענין הצדקה כנודע מדרז\"ל בתלמוד ובמדרשים והספרי המוסר עוד בה שממשיך הבושת פנים לעולם ובושת פנים לגן עדן הפך שעז פנים לגיהנם והענין שכיון שיש נותנין צדקה המקבלים אותם קונים ביישנו' לעצמן שלעולם מתביישים מהנותנים כי מוראם עליהם וזהו מביאם שלא להעיז פניהם לעשות מה שלבם הרע חפץ ונעשה להם זו הרגל טבע שני ושוב אינן חוטאים וטוב בעולם גם הנותנים קונים יראת השם בלבם בראותם בשעת הנתינ' החסד הגדול שעושה הקב\"ה עמו היות הוא מהנותנים ולא מהמקבלים ובה מוראו יתברך על פניו מיראת שלא יחזור עליו הגלגל לרעה ומטיב מעכשיו גם בענין אחרים ונמצא מעשה הצדקה שלום בין הבריות לאביהם שבשמים כיון שעל ידה נטהרים עשירים ועניים שהוא כמקוה המטהר הטמאים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>חקור <b>ה</b>אדם <b>ו</b>יבקש <b>ה</b>דברים הנוגעים אל שמירת גופו, לעשות אופנים שלא ישלוט בו יד בעל בחירה, כגון שונאים בעיר או לסטים בדרך וכדומה משאר הנזקים, כדי להיות חי על פני האדמה לעבוד את בוראו בבריאות, כדי שיוכל לעובדו כראוי. לכן הנה נא הואלתי לכתוב בפרק זה הדברים המועילים לשמירה ולקבלת תפלתו, ודברים סגוליים המועילים לתקן נפשו וגופו.",
+                "כתב בספר חקי חיים דף קע\"ז ע\"ב, הרוצה ליסע למרחקים, יתן לו אוהבו איזה מטבע ויעשה בו סימן, דהיינו שיעקם אותו מעט על המזוזה, ויאמר לו בזה הלשון, הנני נותן לך מטבע זו שתהיה אתה שלוחי כשתבא למקום חפצך, תשליך אותו לצדקה בעבורי, ואז נקרא שלוח מצוה ואינו ניזוק באותו הדרך. וכשרוצה ליסע למרחקים יאמר פרשת עקידה. ואחר כך יאמר כשם שאברהם בעל החסד עקד את יצחק שהוא גבורה, כך השם יתברך יעקוד כל אויבי ושונאי ומקטרגי מעלי ומעל כל ישראל אמן. ויאמר פסוק וירדו כל עבדיך אלה וכו'. ויאמר תחנה זו, ירמ\"י או\"א שתשלח שרים ומלאכים הקדושים היוצאים מזה הפסוק, שילכו עמי בכל דרכי, ויצילו אותו מכל אויבי ומכל מיני פורענות המתרגשות ובאות, ויחסמו כל השונאים וכל הצוררים בשם הזה דאל שד\"י, שאמר לעולם די, שלא יוכלו לשלוט בי כל האויבים והשונאים לרעה ויצליח את דרכי. אמן.",
+                "קבלה אמתית, קודם שיסע לדרכו יקח שלשה אוהבים ויאמר לפניהם הפסוק הזה ששה פעמים, שיר למעלות אשא עיני וכו' עזרי מעם ה' וכו'. ובכל פעם יענו אחריו אל יתן למוט וכו'. יתן צדקה לעני קודם שיסע לדרכו ואז יתפלל התפלות, כמ\"ש צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. [ונאמר] והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וילמוד מעט קודם צאתו לדרך אם הוא בעל תורה, וכשבא אצל המזוזה ומנשקה, יעמוד ברגל ימינו בחוץ לאסקופה ורגלו השמאל ישאר בפנים. ויאמר בשמך ט\"ל אטל\"ה ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני, ה' ישמר צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. ואח\"כ יאמר אוריא\"ל ועורירי\"ן בשמכם אלך, ותבקשו ממלך מלכי המלכים הקב\"ה בעדי שלא יגיע לי שום מקרה רע ופגע רע. שמרי\"אל ישמרני, ברכי\"אל יברכני, ילוי\"אל ילוני. ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. שד\"י ישמרני שד\"י יצילני שד\"י יעזרני. ה' ישמור צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. לישועתך קויתי ה'. מימיני מיכא\"ל ומשמאלי גבריא\"ל ומלפני אוריא\"ל ומאחרי רפא\"ל ועל ראשי שכינת אל. אתה גבור לעולם יי'. יכוין ר\"ת אש שם זה אגל\"א. וכשיוצא משער העיר יאמר \"בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי כל העמים ילכו אשר בשם אלהיו ואני אלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד\".",
+                "דיני לויה עד חוץ לשער ולפחות ארבע אמות, וקודם שיחזור המלוה לביתו יאמר 'שד\"ה'. ויחזור פניו לארבע רוחות העולם, וכן פעם שניה יאמר 'השד\"ה', ולא יסתכל אחרי ההולכים, מובטח שלא ינזק ההולך עד שיחזור לראותו והוא סוד נעלם. ויאמר ברכת כהנים. ויאמר ירמ\"י אלהינו שבשמים שיקויים בך (או בכם) ברכת כהנים, (בכל) הכוונה והפירושים שדרשו רז\"ל, ואתם תלכו לחיים ולברכה ובהצלחה ולשמחה ולשלום בלי פגע רע למקום חפצך, ותזכו לחזור לבתיכם לחיים ולשמחה ולשלום אמן.",
+                "וההולך בדרך יאמר תפלת הדרך. ואח\"כ יסבב בידו או במקלו ויאמר ג' פעמים, יוה\"ך ישמרני יוה\"ך יצילני יוה\"ך יעזרני. ואם יש עדו אחר עמו יאמר לו ג' פעמים שלום עליכם, ויענה הוא עליכם שלום. ואח\"כ יאמר פסוק ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ר\"ם. וכשיאמר רא\"ם יכוין רפא\"ל אוריא\"ל מיכא\"ל. ואח\"כ יאמר חנוך ואליהו הלכו בדרך ולא הוזקו כך לא נזוק אנחנו ונלך בשם אלהינו לעולם ועד. ויאמר סימן לוי\"ה. דהיינו ל' פעמים לישועתך וכו' קויתי ה' וכו' לישועתך רויתי. ו' פעמים פסוק ויהי בנסוע וכו'. י' פעמים יברכך. ה' פעמים המלאך וכו'. ואח\"כ יאמר ז\"פ ויהי נועם. ויכפול בכל פעם הפסוק אורך ימים וכו'. ואח\"כ יאמר שיר למעלות אשא עיני וכו' ג\"פ, ואח\"כ יאמר פסוק זה ג\"פ. קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך. ג\"פ לאחור חרבך וכו'. ואח\"כ יאמר יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה שד\"י צבאות משגב לנו אלהי יעקב סלה ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה צבאות אשרי אדם בוטח בך ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו ג' פעמים. ואח\"כ יאמר ג\"פ אתה סתר לי, פנים ואחור. בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים ג\"פ לאחור \"עולמים וכו'\". ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ג\"פ לאחור \"בשלום וכו'\". מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. ולכוין ב\"ו ירו\"ץ גימט' שד\"י. ויאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים, חוסה נא וחמול עלי ותצילני מכל אויבים ולסטים שלא להרע לי ולכל הנלוים אלי לא בגופנו ולא במאדנו ולא בכל אשר לנו. וכן יהי רצון לפניך, אדון הרחמים והסליחות, הרוכב בערבות שתצילני מכל מיני אויבים ולסטים ושוללים ושודדים ומכל מיני כלי זיין ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם אמן סלה. ואח\"כ יאמר אדון עולם או אדיר איום ונורא. ולא יאמר קרב קץ נחמה רק קרב יום נחמה. כשפגע ביער קודם שיכנוס ליער יאמר שמך ה' ביער. ביער שמך ה'. ה' שמך ביער. קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד. יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה. כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם. אז ירננו עמי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך.",
+                "כתב בסוף ספר אורחות צדיקים: הרוצה ליסע ממקום למקום או מבית לבית לדור, אלו ימים בחדש הם טובים: ב' בחדש או ד' או ט' או י\"א ט\"ו ט\"ז י\"ט כ\"א כ\"ז כ\"ט בחדש. אבל יום א' וג' וכ\"ה בחדש אינן טובים ושומר נפשו ירחק מהם.",
+                "בשחרית קודם נטילת ידים יאמר, ראשו כתם פז וכו', ואח\"כ ירחץ עיניו ויאמר, עיניו כיונים על אפיקי מים וכו'. ואח\"כ ירחוץ לחייו ויאמר, לחיו כערוגת הבושם וכו'. ואח\"ך ירחץ שפתיו ויאמר, שפתותיו שושנים וכו'. ואח\"כ ירחץ מיעיו ויאמר, מעיו עשת שן וכו'. ואח\"כ ישים ידיו על עיניו ויאמר, ויתד תהיה לך על אזנך וכו'. ואח\"כ ירחץ פניו ויאמר, פני אריה אל הימין וכו'. ואח\"כ כשינגבם יגביה ידיו למעלה ויאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי.",
+                "<small>(אחר ברכת התורה יאמר פסוק זה)</small>",
+                "טוב אתה ומטיב למדני חקיך.",
+                "<small>(לאחר כלות ברכה המחזיר לפגרים מתים יאמר אלו ששה פסוקים) </small>",
+                "לנצור אורחת משפט ודרך חסידיו ישמור שמור רגליך באשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. הומ\"ז ועזרי\"ה ה' מחסי ומצודתי חוץ אגרת נעמה ולילית ומחלת וכל כת דילהון.",
+                "<small>(ואח\"כ יאמר אלו הפסוקים בכונה)</small>",
+                "אודך על כי נוראת נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ה' אלהי אתה ארוממץ אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן.",
+                "ואח\"כ יאמר אנא בכח וכו'. ואח\"כ יאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר. ואח\"כ יאמר שרפים עומדי' ממעל לו שש כנפים לאחד בשתים יכסה וכו' וקרא זה אל זה וכו'. ותשאני רוח עד הללויה וכו'. קבלת עול מלכות שמים יאמר.",
+                "הנני מוכן ומזומן לקבל עי אמונת אלהי עולם אשר טמיר ונעלם מכל חי מרוב קדושתו והנני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אחד יחיד ומיוחד ואין יחידות בשום פנים ברוך הוא אין בלתו והוא ברוך הוא ברא השמים ושמי השמי' וכל צבאם והוא ברא הים הגדול וכל התניני' הגדולים וכל אשר בו המה כנגד עולם הגלגלים רק כמו גרגיר החרדל וכל הגלגלים המה כנגד עולם המלאכים כמו גרגיר החרדל ומלאך גבוה שבגבוהי' הוא כנגד כסא הכבוד כמו גרגיר חרדל וכסא כבודו הוא כנגד כבודו ברו הוא גם כן רק כמו גרגיר חרדל והוא ברוך הוא אינו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו ראשון לכל ראשית ואחרון בי תכלית עילת כל העילות סיבת כל הסיבות שליט בעליונים ובתחתונים היה הוה ויהי' תקיף בעל היכולת בעלמא דין ובעלמא דאתי וכו' אין קדוש כה' וכו' ואין צור כאלהינו מי אלוה מבלעדי אלהינו ואן צור זולת אלהינו.",
+                "<b>כל</b> האומר מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר בצורת המנורה בכל יום בהנץ החמה לא יקרה לו שום מקרה רע וחשוב לפני הקב\"ה כאלו הוא מדליק נרות בבית המקדש. ובספר מנורת המאור כתוב לאמר בימי העומר כששליח ציבור אומר ברכת כהנים יאמר היחיד למנצח בנגינות מזמור שיר עד אפסח ארץ ויצליח במעשיו. אגרת הרמב\"ן ז\"ל ויסתכל בצורה המנורה ולא יהא ניזוק כל היום וכו'. ומסיים טוב לאומרו אפילו כל ימות השנה עכ\"ל וכל האומרו ז' פעמים בדרך ויכוין בו ילך לשלום ולהצלחה וטוב שכל אדם יסתכל בו קודם צאתו לדרך ובדרך יתפלל אותו כאמור. משנעשה הקטן בן שלש שנים יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין יותר מקובלים ז\"ל.",
+                "<small>בשעת בדיקת הציצית קודם ברכה יאמר אלו הפסוקים.</small>",
+                "<b>ברכי</b> נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. (ולאחר הברכה יאמר אלו הפסוקים).",
+                "<b>מה</b> יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ירויון מדשן ביתך ונחל עדנך אשקם. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדיך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ",
+                "<small>התפלה שיאמר קודם הנחת תפילין.</small>",
+                "<b>לשם</b> יחוד קודש בריך הוא ושכינתיה אני מניח תפילין כאשר צוני ה' אלהי להניח פרשיות קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע כנגד המוח והלב לידע ולהודות ולהלל בכל יום שהוא אל הוא היוצר הוא בורא והוציאנו ממצרים והרג את בכוריהם ואותנו הציל בכח שלשה שמות הקדושים הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י המרומזים בתפילין ארבע בתים הם ארבע אותיות שם הוי\"ה ובתוכם ארבע פרשיות דאותיות אדנ\"י ובתוך ד' פרשיות כ\"א אזכרות שם הוי\"ה כנגד שם אהי\"ה גימטריא כ\"א וכן בשל יד הבית הוא שם אדנ\"י ובתוכו ארבע פרשיות וכ\"א שמות והוא אחד ומיוחד בתכלית האחדות לו הכח והממשלה לעשות בעליוני' ובתחתונים. והנני משעבד לו לבי ומוחי ורוחי ונשמתי והנה מקבל עלי מלכותו ועול מצותיו לעובדו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי.",
+                "<small>כתב אור זרוע קודם התפלה יאמר.</small>",
+                "<b>רבונו</b> של עולם גלוי וידוע לפניך שאני בשר ודם ואין בי כח לכוון כוונת אמן כראוי לכן יהי רצון לפניך שתהא עולה כוונת אמן שלי עם כוונת אמן באותם השרידים היודעים לכוון עניית אמן כראוי.",
+                "ויאמר הוידוי אשמנו בגדנו גזלנו וכו' בכל יום ויבכה בדמעות על אותם אמנים שלא ענה עכ\"ל.",
+                "<small>ואחר שמניח תפילין יאמר זה.</small>",
+                "<b>ומחכמתיך</b> אל עליון האציל עלי ומבינתך הבינני ובחסדיך תגדיל עלי ובגבורתיך תצמיח אויבי וקמי ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה להשפיע טובך לבריותיך פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.",
+                "<small>כתב הרב נתן שפירה וז\"ל בשעה שכורך שלשה כריכות על אצבע האמצעי יאמר פסוקי' אלו.</small>",
+                "<b>וארשתיך</b> לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארזתיך לי באמונה וידעת את ה'.",
+                "וקודם שיסיר התפילין מעל ראשו יסיר מקודם שלשה כריכו' אלו מן האצבע האמצעי. ובבת וביום טוב שאין מניחין תפילין יאמר אחר עטיפת טלית גדול ד' פעמים אלו פסוקים.",
+                "<b>מה</b> יקר חסדיך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדיך ליודעך וצדקתך לישרי לב.",
+                "(כשיוצא בבוקר מפתח ביתו יניח יד ימין על המזוזה ויאמר)",
+                "ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני ה' ישמור צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם.",
+                "(ויאמר) שדי ישמרני מיצר הרע ומכל צרה וצוקה אמן.",
+                "ואח\"כ יאמר שמע ישראל עד ובשעריך. ואח\"כ יאמר לה' הישועה על עמך כו' שלשה פעמי' ה' צבאות. אנא ה' הושיע' נא אנא ה' הצליח נא. וקבלה אמתית שיעמוד על רגל הימין למפתן הפתח אם המקום נקי מכל צואה וטינוף לפני הפתח וברגל השמאל בתוך הבית ויאמר בשם שאלהי ישראל ובשם אגל\"א שהוא סגול' שלא ינזק כל אותו היום. ואח\"כ יאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. כתבו המקובלים ז\"ל בכל פעם ביום הן ביצאתו הן בכניסתו יניח ידו באצבעו על המזוזה ויאמר. שדי ישמרני מיצר הרע ומכל צרה וצוקה אמן סלה. שהיא סגולה שיצילהו הש\"י מיצר הרע. וביום השבת לא יאמר זה רק יאמר זכור את יום השבת לקדשו. וכתבו חכמי האמת על ידי שנותן אדם פרוטה לצדקה קודם תפלתו פודה תפתו מכל מקטרג. בבוא לבית הכנסת יאמר מזמור אלהים יחננו שבו ז' פסוקים ויקיף התיבה בכל פסוק ובשת יקיף התיבה פעם אחד בלבד ולא יותר. ובבוא על מקומו מתחיל לומר העקידה וא\"ל בר\"ח ושבת וי\"ט חקי חיים דף כ\"ג. שם דף ר\"ח ע\"א לפני התפלה יאמר.",
+                "<b>רבש\"ע</b> אני עבדך ובשעת התפלה בזמירות ובשמע ישראל אמסור נפשי על קידוש השם לקבל באות ד' מיתות בית דין ומוסר נפשי ובש\"ת אהיה כמו דוד שאמר חסיד אני ובתפלת לחש עבד אני ואז אומר הקב\"ה עבדי אתה אשר בך התפאר.",
+                "כתבו המקובלים שיסתכל בצורלת זה השם בשעת התפלה בזה יהו\"ה (בניקוד י\"וד בחיר\"ק ה\"א בשב\"א וא\"ו בקמ\"ץ) וזה גורם להביא יראה בלב האדם מן הש\"י ולזכך הנפש. כתב בספר הגן לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג' פמעים \"פי \"פי \"פי ר\"ת פלטי יוסף ואח\"כ ירוק ג' פעמים ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה ובודאי תלך המחשבה עכ\"ל. אך בתפלת י\"ח לא יעשה כך. ולכן אמרתי להעלות על שולחן מלכים תיקון אחר כפי שמצאתי שכתב אחד מתלמידי האר\"י זלה\"ה בסידור האר\"י זלה\"ה אני הצעיר בחנתי דרך נסיון להעביר יד ימינו על מצחו ג' פעמים ועוברים כל המחשבות ובלבד שיעתיק גם מחשבתו מהרהורים ואז יועיל ודאי עכ\"ל. כתב בזוהר פ' בשלח כל ברנש דאי לייחד' שמא קדיש' ולא אתכוין ביה בלבא ורעותיה בדחילו בגין דמתברכין ביה עילאי ותתאי רמאין צלותא לבר וכלא מכריזין עליו לביש וקב\"ה קרי כי תבאו לראות פני עכ\"ל. מי שאינו יודע בעצמו שיוכל לקיים זה אל יכוין כלל בשמו ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב. בספר ארחות צדיקים קודם נפילת אפים יאמר לדוד אליך ה' נפשי אשא כי עליך הורגנו כל היום אמותה הפעם אחרי ראו' פניך וידמה במחשבתו כאילו מת ועל ידי זה יש לו כפרה על היסורים שתולים עד יום המית' ע\"כ. דעת המקובלים שלא ליפול על תוך היד כי אם על הגב ע\"כ. מטה משה והוא רחום שאומרים שני וחמישי ושני יאמרו בקירוב רגלים זה לזה כמו י\"ח ברכות. רש\"ל אל ארך אפים שאומרים שני וחמישי ושני צריכים לאומרו מעומד דרך וידוי. הצדקה שנותנין קודם קריאת התורה יתן דווקא בעמידה וביד ימין באורחות צדיקים עיין בספר חקי חיים דף ע\"ד ע\"ב. כתב בספר החרידים דף נ\"ח לתפלת מנחה בשבת בשעת הוצאת ספר תורה יאמר תפלה זו במקום בריך שמיה כי באותו שעת עת רצון.",
+                "<b>ואני </b>תפלתי פתח לי שערי צדק צלותא דרעוא קמי עתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין יתגלי רעות דעתיקא קדישא כתר ומשחה דרבותא דאיתכלילו ביה אבא חכמה ואמא בינה עילאי ומן יובלא מהינה ירוק על דיקנא דאהרן חסד כהנא ולואי גבורה וישראל תפארת על הררי ציון נצח והוד יריקון כחדא על יוסף יסוד ודו מלכא מלכות ויקבלון מלכותא ההוא ינוקא עבדין וכל עמך בית ישראל ונשמתי דאיהי האיב לאיסתתאה בההיא משחא תריק עלי מינה ותתן בי חכמתא יקירתא ומנדעא וסוכלתנא בני חיי ומזוני רויחא ועותרא למפלח קמן ולזוג למטרוניתא כמה דאצטרך ותבשר לעבדך דאיהו זמין לחיי עלמא דאתי ובבעו מינך ובמטו מינך דלא אתפרש מינך ולא תתפרש מינאי בגין דלא אחובק מך ונחדי השת' למטרונית' עורי עורי ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין את הוא המחרבת מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה אמן וכי\"ר.",
+                "<small>(כשעולה לארון הקודש להוצאת ספר תורה יאמר)</small>",
+                "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.",
+                "<small>(כשנוטל הספר תורה בזרוע ימין יאמר)</small>",
+                "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.",
+                "<small>(כשנושק הספר תורה בפיו יאמר)</small>",
+                "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.",
+                "<small>(ואם מנשק רק בידיו יאמר)</small>",
+                "מצות ה' ברה מאירת עינים.",
+                "<small>(כשקורין אותו לס\"ת בשעת הילוכו יאמ')</small>",
+                "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך.",
+                "<small>(כשהולך השליח ציבור עם הספר תורה והוא הלוך אחריו יאמר) </small>",
+                "אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעון ואותו תעבדון ובו תדבקון.",
+                "<small>(כשבא האדם נגד ארון הקדש ישתחוה לפניו ויאמר)</small>",
+                "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.",
+                "<small>(כשפותחין הארון לומר שיר הייחוד דכך יש נוהגים יאמר)</small>",
+                "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.",
+                "<small>(קודם שמתחיל להתפלל תפלת מנחה יאמר)</small>",
+                "אדם הריני מזמן את פה שלי להודות ולהלל ולהתחנן אל בוראי מלך מלכי המלכי' הקב\"ה והריני מתפלל תפלת מנחה בדחיל' ורחימא בסוד שור שתיקן יצחק אבינו סבא קדישא ע\"ה שהשקריב את עצמו על גבי המזבח כשור ולייחד השכינה עם הקב\"ה בזרוע שמאל בשם כל ישראל ויכוון יאהדו\"נהי.",
+                "(ואם מתפלל מנחה ומעריב ביחד יאמר הריני כו' עד בשם כל ישראל והריני מתפלל ג\"כ תפלת מעריב ברחימו ודחילו בסוד לייחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ודשמאלא בשם כל ישראל כדלעיל. ואם מתפלל מעריב לבד אחר שהתפלל תפלה מנחה כבר יאמר כך הריני וכו' עד הקב\"ה.",
+                "והריני מתפלל תפלת מעריב בדחילא ורחימא בסוד נשר שתיקן יעקב אבינו סבא קדישא ע\"ה שמרחף על בניו כנשר וליחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ודשמאלא בשם כל ישראל כדלעיל. ואם מתפלל מעריב לבד אחר שהתפלל תפלה מנחה כבר יאמר כך הריני וכו' עד הקב\"ה.",
+                "והריני מתפלל תפלת מעריב בדחילא ורחימא בסוד נשר שתיקן יעקב איבנו סבא קדישא ע\"ה שמרחף על בניו כנשר וליחדא שכינה עם הקב\"ה בדרועא דימינא ובשמאלא בשם כל ישראל ויכוין כדלעיל. במוצאי שבת יאמר ומשמע ודומה כפי המסודר במעמדות עד אחר שיר למעלות אשא עיני טובים להצלחה מאד ואז אין צריך לאומרם בימי השבוע <small>(מקובלים)</small> קריאת שמע על המטה לקטנים יאמר להם המלאך הגואל עד בקרב הארץ. ופסוק שמע ישראל. וברוך שם כבוד וכו'. ופסוק שומרני כאישון בת עין ובצל כנפך תסתירני אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתיך. ברוך ה' ביום וכו' עד אל אמת מקובלי' כבר כתבתי לעיל שיתודה קודם שיאכל ובשת וי\"ט שאין תחנה יאמר פסוק. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך למען חייך.",
+                "<small>(קודם שיטול ידיו יתפלל על מזונותיו יאמר)</small>",
+                "<b>אתה</b> הוא ה' אלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדך לכל הברואים מקרני ראמים ועד ביצי כנים ככתוב טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעתו \"פותח \"את \"ידיך (יכוין ר\"ת גימטרי' פ\"א הוי\"ה אדנות ס\"ת חת\"ך שר הממונה על הפרנסה) ומשביע לכל חי רצון נותן לחם לרעבים לכל בשר כי לעולם חסדו. ובכן ירמ\"י או\"א היה הוה ויהיה שגם אנחנו בני אברהם יצחק וישראל עבדיךם עמך מצפין תמיד ישועתך ומחלים לחסדך כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עיניו אל ה' אלהינו עד שיחונינו שיהיה אני ובני ביתי וכל עמך בית ישראל בכלל הרחמים ובכלל חן וחסד שתתן לנו מזונותינו במלאוי ובריוח לחם לאכול ובגד ללבוש ויקוים בנו קרא שכתוב בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם לשובע ולברכה ולחיים משפע ברכה והצלחה משפע ברכה העליונה מתחת ידיך ולא מתחת ידי בשר ודם ויקוים בנו מקרא שכוב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ואח\"כ יאמר מזמור לדוד ה' רועי וכו' כתב האר\"י זלה\"ה כי יש במזמור הזה ז\"ן תיבות כי הש\"י זן ומפרנס לכל על ידי אותותיותיו במנין בריכה שישלח הש\"י ברכה במעשה ידינו ויכוין בניקוד' הוי\"ה הניקוד שב\"ה קמ\"ץ בניקודת יהבך שעול ע\"ב ויכוין שהשם יתברך ישפיע לנו מסיטרא דימינא שהוא חסד ע\"ב המקבל מחסד עליון שהוא המזל כי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזל וכשיטול ידיו מים אחרונים יאמר זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמר' מאל בזוהר מזהיר מאד במים אחרונים אפילו אינו אוכל רק פת צריך ליזהר בו וכן כתב האר\"י בסידור שלו ואף ע\"ג שכתב רמ\"א שאין אנו נוהגים ליטול מים אחרונים מ\"מ היר' והחרד יטול דוקא בצוננין ויטול בתוך כלי דזה חלקו מסמאל מן האכילה וכשנותנים לו חלק מן הקרבנות ומותר ליטול מים אחרונים על גבי קרקע שעליו רצפה דאין רוח רע שורה על גבי רצפ' ותחת הקרקע שרי אף ע\"ג קרקע ממש ורשב\"א כתב דמותר ליטול אחרונים בשאר משקים עיין בחקי חיים דף מ\"ד ע\"ב ובדף ס\"ב ע\"ב. אלו פסוקים טוב לומר אחר אכילה קודם בה\"מ והמה מסוגלי' עד מאד שלא יחסר מזונו כל ימי חייו. להודות להלל לשבח לפאר לרומם לדר ולנצח על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי עבדך משיחך בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. אשרי גבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי שוש אשיש בה' ותגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחת יכהן פאר וככלה תעדה כליה ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה' שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל וכו' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. ואח\"כ יאמר השיר של יום שהיו הלוים אומרים בבית המקדש. המנהג בארץ איטליא מי שאין לו פנאי ללמוד על שולחנו או שאינו יכול ללמוד לפחות ד' פסוקי' מתורה וג' מנביאים וג' מכתובים. ג' מתורה. ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. ועבדתם את ה' אלהיך וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. (ג' מנביאים) הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה שמעו שמוע' אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. (ג' מכתובים) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.",
+                "<b>כתבו</b> המקובלים מי שיש לו פנאי יאמר ואם אין לו פנאי יאמר המקצת קודם הלימוד יאמר רמ\"ב פ' אריא\"ל בגי' זכיר\"ה וטוב להשגחה ויאמר ח' פעמים אות ח' של תמניא אפי' ואח\"כ יאמר ירמ\"י או\"א בזכות ח' פ' שאמרתי פסוקים לפניך שתפתח לבי בתורתך ותצוה למלאכים הממונים על התורה שילמדני תורתך ויהא לבי כפתחו של אולם להגות בתורתך יהיו דברי תורתך מונחי' בפי כשלחן ערוך וכמעין נובע ויהיו דברי תורתך שמורי' בלבי שלא אשכח ואהיה כבור סיד שאינו מאבד טפה ואשחר ואערב ככתוב לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור כל הכתוב בהם אז תצליח ואז תשכיל ובזכות שמות היוצאים מפסו' תורה צוה לנו משה מורה קהלת יעקב שתפתח לבי בתורתך ויהיה כמעיין המתגבר לפלפל למהר להבין ולהשכיל ואהי' מחר לשמוע וקשה לאבד ולזכור ולידע ואזני תפתח לשמוע בתורתך אמן וכי\"ר. (ויאמר גם זה) רבון כל עלמין דאנת הוא מארי מבין וגלי רזין יהא רעוא דילך לסברא מילן בפומאי לקיימא כי האי קרא ואנכי אהיה עם פיך ודלא איעול בכסופא קדמך וקדם רישא מתיבתא דרקיע ואזכה למשמע מילן ורזין דאורייתא ערישי מתיבא עילאי.",
+                "<small>(מי שיושב ללמוד יאמר)</small>",
+                "<b>ירמ\"י</b> או\"א אברהם יצחק ויעקב שקראת שמו ישראל שתפתח לבי בתורתך ותאיר עיני ולבי שלא אשכח כל ימי חיי ולא אשכח דבר תורה לעולם ועד.",
+                "<b>מס'</b> רזיאל מצאתי סגולה לתנוק שלא יזוק יקח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד גם מצאתי אחר המציצה יאמר המוהל ק\"ל פ' אליהו ובזה מסלק סטר' אחרא וביותר מסלק לסמ' ואח\"כ יכוון את אליהו באופן זה אל יהו\"ה נביא ובזה מובטח שלא יפגום בריתו לעולם ע\"כ. מצאתי בס' הנהרות מי שמתים בניו מיתה פתאומית כשנולד לו תנוק אל ילבישנו כי אם כלי פשתן בלבד בלי עירוב בהן שום מין אחר ויחיה. וקבלתי מהחכם הש' הר\"ר יצחק צרפתי שהיו מתים לו בניו קודם המילה עד שמצא בס' א' שהתינוקות שמתים קטינים הוא מסיבת שיוצאין בחיכו כמין אבעבועות קטנות ומסב' זה אינן יכולים לינק ומתים לכן מיד בראותם שאינו יונק יקחו חתיכה של בגד פשתן דק ויכרוך באצבעו וישפשף בחיך התינוק ב' או ג' פעמים באופן שיבקעו אבעבועות ויתרפא והוא כן עשה והיו בניו משם ואילך. מצאתי כשאומר ברוך את ה' האל הקדוש יכוון לשלוב זה יאהדונה\"י והוא תקון לכעס גם יכוון בשים שלום והוא תועלת לתקן הזכירה יכוון בברוך אתה ה' המברך את עמו בשלום הוי\"ה בנקוד שורק ע\"כ. מצאתי כתוב קבלה מהרב רבי משה דרשן זלה\"ה הרוצה לעמוד על שער התבואה הרי לך סימן בדוק ונבנה על חכמת האצטגנינות חשוב בשנה שאתה יושב בה אמתי תהיה תקופת טבת נופלת בכמה ימים בחדש אם מעשרים יום ועד שלשים היא נופלת יהיה זול ואם מיום ראשון ועד עשרה ימים היא נופלת יהיה יוקר ואם מט\"ו יום ועד כ' היא נופלת יהיה השער בינוני ואם מעשרה ימים ועד ט\"ו יום היא נופלת יהיה יוקר גדול והכל בידי שמים. ובספר אחר כמו כן מצאתי כתוב וכתוב בו שאין מגלין זה אלא לצנועים ע\"כ. הרי כתבתי לך בפ' הנכבד הזה דברים נחמדים ויקרים להשיג בהם שלימות הנפש ושלימות הגוף כאשר עיני הקור' רואה ואל תקוץ לומר איך אני יכול לעמוד על כל זה כי הזמן בוגד ושולח לאדם לגדופי' לרדוף כל היום אחר פרנסתו ובבואו בלילה מרוב עמלו וישכב וירדם דע שהדברים מונחים לפניך כשולחן ערוך אם זיכך השם בטח ושלוה אשריך וטוב לך שתוכל לקיים כל הכתוב בס' ואם רוע מזלך דחפך לעמל וטורח אז תקיים מקצת מהם או אפי' אחד שעל הכל יש שכר דכל הדברים הללו כלם נאמרו למשה בסיני שאין דבר בעולם שאינו רמוז בתורה דוק ותשכח וכדרז\"ל על פסוק פרשת בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ כו'. שש שנים תזרע שדך כו' רש\"י ז\"ל מתורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמיטה נאמר כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן נאמר כללותיה ודקדוקיהן מסיני ע\"כ כללים נמסרו למשה מסיני שכלולים בו מה שתלמיד עתיד לחדש אצ\"ל הנוגעים לעיקר המצות אף דברי סייג או גדר או רמז או סגולה או רפואה שעמה משיג אדם שלימת הנפש הכל רמוז בתורה לכן אל יקל בעיניך מה שכתבתי באומרך רובם הם דברים שאינן מפורשים בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה דע דכל דבר היוצא מפי חכם החיוב עליך לקיימו כי לא מפיו דוקא יצאו הדברים כי כבר קדמה היציאה מפי משה רבינו ע\"ה אדון הנביאים וכללן בתורה דרך רמז באיזה פסוק או באות או בנקודה או בטעם ולא ניתן רשות לגלותו עד שבא החכם שעליו גזר צור עולמים לחדשו דזו חלקו מסיני וגילה אותו וכן דור הולך ודור שבא מחדשים עוד ממה שקיבלו מסיני שלא נגלו לראשונים דכל אחד ואחד מגלה חלקו דאין רשות לשום אחד ליכנס בתחומו של חבירו.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>מי <b>ה</b>עונג <b>ו</b>החיים <b>ה</b>נעימים בזמן שאדם עושה רצון קונו והיגון והדאגה והצער והיסורין הקשים והגלות והשעבוד כשעובר על המצות ככתוב בפר' בחקתי אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנ' הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כו' והשיג לכם דיש כו' ונתתי שלום בארץ כו' הרבה עמהם ברוב הטובות הנודעים לגוף בדברים הגשמים שהם הכנה להשגת שלימות הנפש לזכות לחיי עה\"ב והתחיל מגשמים ונתתי גשמיכם בעתם כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והנהרות והמעיינות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כלם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ועם זה לא יחלה אדם ולא יהיה משכלה ועקרה בבהמתם וימלאו ימיהם כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ובהיות האדם בריא משולל מכל חולי וצער ממקריות דופי הזמן אין הכנה גדולה מזו להשגת השלימות הנוגע לנשמה לקנות החיים הנצחים ולכך התחיל מענין הגשמים שהם ראש וסיבה לכל ההכנות ואמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו לא קאמרי יתן פרי כ\"א יתן פריו להראות על הפלגת ההצלחה וההשגחה עליהם בשמירת המצות שהעץ יתן פריו הנהוג ליתן ועם כל זה יכנס בו הברכה שאע\"פ שנתן פריו הנהוג לתת בכל שנה ולא יותר יספיק שהשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואין זו כ\"א השגחה ולא מקרי מה שאין כן אם יתן העץ פרי הרבה יותר מן הטבע שיכולם לומר דרך מקרי היה שהעץ פעם מרבה ופעם ממעט עוד טובה בשמירת המצות שעץ השדה יתן פריו מעצמו בלי רשות המלאך העומד עליו לומר לו גדל כארז\"ל אין עשב או עץ שאין לו מלאך וגם מהטובה שעץ השדה יתן פריו שלא יהיה טורח לעלות לאילן לעקור פרותיו אלא הוא מעצמו יתן פריו מלשון ולא נתן סיחון ירצ' עץ השדה יניח פריו ע\"ד ארז\"ל במס' כתובות לעתיד יתגדל עץ החטה כתמר וכו' וש\"ת יש להם צער קב\"ה ישלח רוח ויפול הסולת מן החטה ויצא האדם וילקט גם מהטובה שאכלתם לחמכם לשובע כל כך מוטעם יהיה הלחם שיאכל גם על השובע ע\"ד רווחא לבסומי שכיח. גם וישבתם לבטח בארצכם שאף שישב האדם על גבי קרקע לא יהיה נזוק גם לבטח מכל צר ואויב שיפול פחדם עליהם ולא יעוררו בהם מלחמה ובהזכרת הגשם בעתו והצלחת הצמח מפרי העץ וצמח האדמה ובריאות הגופים שלא יזוקו משום דבר אף שישכב על גבי קרקע והשקט המלחמות כלול באלה הדברים כל הטובות הגשמיות שאפשר להיות תמת כל השמים גם רא' מהטוב אשר נדר לשומרי מצותיו גם בשובם אל העפר נאמר ונתתי שלום בארץ כי גם במותם יעשה להם שלום עם האר שלא ישלוט בגופם לרקבן אלא בקברם בשלימות הגופות בחיים ממש יהיו ע\"ד ששכב ר' שמעון בעליה מוטל כשוכב עלי משכב והיה דן לבאים לפניו לדין כדאית' במציעה וכר' אחאי בשדה דרב נחמן שדבר עם הפועלים מקברו וזהו ושכבתם ואין מחריד לא חיבוט הקבר ולא ברקבון הגוף גם והזבתי חיה רעה מן האר שהיא הרמה והתולעה ונשיכת נחש ועקרב כמקרי גופי הרשעים אשר בם יקונן שרף ועקרב לא יקרי לכם וכל זה מחמת שחרב לא תעבור בארצכם דהיינו חרבו של מלאך המות כי מיתתכם יהיה בנשיקה בהיותכם שומרי מצותי. ובזה ורדפתם את אויביכם שהם המקטרגים עליכם ביום הדין ונפלו לפניכם לחרב בחרב פיפיות שבידכם מכח התורה שעסקתם בה ורדפו מכם חמשה מאה חמשה זכיות ירדוף מאה קטרוגים ומאה מצות רבבה קטרוגים ירדופו ונפלו כלם לפניכם לחרב בעבור החרב של עסק התורה שיש בידכם גם דעו שלקבלת השכר אני נותנו לכל אחד כפי הפני' בשעה שעשה המצות וזהו ופניתי אליכם כלומר הנני רואה פנייתכם וכפי הפניה יתחלקו שכרם מקצתכם והפרתי אתכם ומקצתכם והרבתי אתכם ומקצתכם והקמותי את בריתי אתכם. ואח\"ז רמז להם משכר סעודת הלויתן ויין משומר בענביו המוכן לצדיקים שומרי מצותיו ואמר ואכלת ישן נושן כפל לומר ישן נושן לרמוז על ב' דברים הישנים שהם מששת ימי בראשית היינו לויתן ויין המשומר וישן מפני חדש תוציאו דכל כך ירבה בתענוגים שאחר שישבעו מאכילת ישן שהוא לויתן ויין וכו' תוציאו כל זה מפניהם כדי לאכול מתענוגי החדשים ואחר זה רמז להם משכר עה\"ב בעולם הנשמות ואמר ונתי משכני בתוככם יתן להם משכן של מעלה היינו מקדש של מעלה וכדרז\"ל שהמשכן נקרא מקדש והמקדש נקרא משכן ישלטם בו שיתענגו בתוכו ברוב שלום ולא תגאל נפשי אתכם אע\"פ שאני דר עמכם במשכני תדיר לא תגאל נפשי אתכם ע\"ד הוקר רגליך אלא גם זו אעשה לגמול נפשיכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים כארז\"ל עתיד הקב\"ה לעשות מחול לצדיקים בג\"ע וכל א' מורה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה נגילה ונשמח' בישועתו וזהו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והייתי לכם לאלהים שאתם תאמרו הנה אלהינו זה ואתם היו לי לעם שאני אומר לכם למה אתם מתייראים הרי אני כיוצא בכם כדאיתא בילקוט שבעת שיושב עמהם במחול אומר להם כך וכדרז\"ל והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג\"ע כאח' מכם ולא תהיו מזדעזעין ממני יכול לא תיראו ממני ת\"ל אני ה' אלהיכם ע\"כ וזהו נמשך לכם על שהוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים המכריחם לע\"ז ואשבור מוטות עולכם ונכנסתם בעול מצותי על זאת ואולך אתכם קוממיות וכדרז\"ל קוממיות בקומה זקופה שאע\"פ שבעה\"ז המסתכל בשכינ' מת אמנם לעתיד בג\"ע כשאטייל עמכם בעבו' שיצאת' ממצרים וקבלתם עול מלכותי ואוליך אתכם בקומה זקופה שתהנו מזיו השכינה ולא תהיו נזוקין הרי רמז להם בעבור שמירת המצו' שיזכו לשכר גופני מהצלחות הגוף וגם מהטוב המגיע להם במותם בהיותם בקבר שלא ישלוט בגופם הריקבון והרימה ושיהיה מיתתם בנשיקה ולא ע\"י מה\"מ ושלא יוכל מקטרג לעמוד בפניהם ושיזכו באכילת לויתן ויין המשומר ולתת אותם בתוך מקדשו בג\"ע ולעשות מחול ולישב ביניהם בלי שיזדעזעו ויהנו עיניהם מזיו השכינה ולא יגיע להם שום נזק ובברכות בפ' תבא הבטיחם גם על השכר הגשמי ברכות בתכלית המעלות להכינם להשגת שלימות הנשמה ואמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ראה זאת המעלה הנהיה כמוה שאע\"פ שכל אומה ולשון מחזק עצמו שאין כמוה תחת כל השמים בחכמה ובמעלה ובהנהגו' מדיניות ובייתית עכ\"ז יודו ולא יבושו שאת ראש ועליון על כל השלמיות וזהו ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ וזה תשיג כשתשמע בקול ה' וכו' אמר ובאו אליך כל הברכו' האלה והשיגוך כלומר יגלגל הקב\"ה שישיגו לך כל הברכות כדי שתטעום מכלן כיצד יגלגל שתצא בפרקמטיא כדי שתטעום מאותה הצלחה יגלגל שתצא לדרך כדי שתרא' אויב' נגפים לפנים תטע' כרם וכל מיני נטיעה שתטעו' משמחת מטר בעתו וזהו ובאו עליך כל הברכות והשיגוך ודוק גם ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה אף על פי שחילוף האויר מזיק לאדם ואויר העיר עם אויר שדה מחולפים לא יגיע לך נזק בין היותך בעיר או היותך בשד' בכל מקום היה ברוך גם תשיג בקיום מצות ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שלא יגיע נזק בפרי אדמתך ולא תמות בהמתך לכפר על פרי בטנך להיות זה תחת זה אלא יחד יתקיימו לפניך בקומת' ובצביונם גם ברוך טנאך ומשארתך דכל כך אורחים יכניסו בביתך מסוף העולם ועד סופו באופן שלעולם יהיה טנאך מלא מעדנים ומשאתך מלאה עיסה ללוש להם פת חמה תמיד שהוא מאכל מלכים גם ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך בבואך ובצאתך בפרקמטיא שלך כארז\"ל והקדים ביאה ליציאה לרמוז על הבטחת גודל ההצלחה דמיד ביציאתך תדמה בעיניך כאלו באת' מרוב הצלחה הפרקמטיא שתמכור מיד ותרויח הרבה ותחזור מהר לביתך גם יתן ה' את אויביך נגפים לפנים יעשה הקב\"ה מלבד שיצילך מידם שלא יוכלו להזיקך גם תראה במיתת' כדי שלא יהיו בעול' כדי שלא תצטער לומר אפשר אחר זמן יקומו עלי לכן יעשה שבעיניך תראנה מפלתם שיהיו נגפים לפניך ואחר הנגיפה לא ימותו שם פן תבאש הארץ אלא בדרך א' יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך אחר שניגפו ושם במקום שנסו ימותו ויתמו עוד לך שיצו ה' אתך את הברכה באסמיך במעט שתכניס ימלאו אסמיך שבע כדי שלא הטריח לכנוס הרבה כאותו שלם במ' בענית <small>(אליעזר איש ברותא שהלך לקנות איזה דבר לנדונית בתו ופגע בו גבאי צדקה שהלכו לגבות לנדונית יתומה ונתן להם כל מה שהי' לו חוץ מזוז אחד וקנה בו חטים ונעשה לו נס שנתמלא האוצר כלו חטים)</small> שהכניס באוצר קב חטים ונתמלא גם ישלח את הברכה בכל משלח ידיך אע\"פ שאין הטבע מחייב שיש ריוח באותו דבר כיון שתשלח ידיך בו יתברך וזהו דוקא ביושבך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כי בצאתך ממנ' על רוב עונותיך יהיה בהפך ח\"ו עוד לך מהמעלה שיקימך ה' לו לעם קדוש שאף על פי שהוא קדוש ולפני קדושתו של קדושה נחשב לכלום כדרז\"ל קדושים תהיו יכול כמונית\"ל כי קדוש אני ה' אלהיכם קדושתי למעל מקדושתכ' וכו' עכ\"ז יקימך ה' לו דייקא לעם קדוש כאלו לו נחשב קדושתך שאין כמוה ושוה לקדושתו כביכול וכל זה כי תשמור את מצות ה' אלהיך כמה שהו שומר ומקיים גם אתה וכן שהקב\"ה שומר המצות כארז\"ל וגם והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה חנון כארז\"ל אז את שוה לו כביכול בענין עשיית המצות ולכן יקימך לו לעם קדוש כמדובר גם יתחייבו קיום המצות שירשום שם הוי\"ה על פניך באופן שנרא' לעין כל ויפול מוראך על רואך וזהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך שם הוי\"ה דייקא יהיה רשום עליך כל כך ברור שיוכל אדם לקרותו כאלו כתוב על הספר בדיו ובזה כל עמי הארץ יראו ממך פן תצא אש מהשם וישרפ' גם מהצלחת שאע\"פ שכל מי שמאריך ימים רואה ממקריות דופי הזמן כגון מיתת בנים או הפסד ממון וכדומה אמנם לך השומר המצות והותירך ה' לטובה מה שהותר לך בעולם שתאריך ימים יהיה לטובה בפרי בטנך ופרי אדמתך שלא תראה מית' פרי בטנך ופרי בהמתך גם לא בהפסד פרי אדמתך וזהו יהיה על האדמה לעין כל ועכ\"ש לא ישלוט בך עין הרע וזו אומרו על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כלומר לא יהיו הברכות במקום סמוי מן העין אלא על האדמה מקום מושבך לעיל כל גם הצלחה ומעלה גדולה תשיג בעשותך רצון יוצרך שיפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך שאם תטע כרם ומיני אילמת ובית תבנה וטבע העולם שמטר טוב לנטיעה ונזק לבנין עכ\"ש בבא המטר בעתו יהיה תועלת לנטיעה ולא יזיק הבנין וזהו ולברך את כל מעשה ידיך עוד לך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה כלומר כ\"כ עושר יהיה לך שתספיק להלוות לגוים רבים ולא תצטרך ליקח מאחרים בהלואה כדי להסתפק לתת להם גם רמז באומרו והלוית גוים רבים כלומר גוים רבי' המעלה והעוש' יבאו להלוות ממך וזהו גוים רבים ע\"ד דרז\"ל רבים קמים עלי רבי המעלה וזה גדולה לך אין כמוה שרבי המעלה כמלך ושרים שיבאו ליקח ממך כו' גם רמז באומר והלוית גוים רבים כלומר תלוה גוים ממש למלכים לעזור להם המלחמה שכל כך גוים עבדים יהיו לך משלל המלחמות שתלויה גוים למלכי' וזהו והלוית גוים רבי' גם ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כלומר לא תהיה ראש לשועלים שהוא זנב לאריות אלא והיית ראש לאנשי המעלה באופן שאינך זנב לאריות וזהו והיית לראש ולא לזנב גם בהיות שכל העולה בתכלית המעלה שאין למעלה ממנה מצפה ירידה לכן מה יעשה אלהים כדי שתעמוד לעולם במעלתך שהיית רק למעלה רק מיעוט ימעט מעט מעט ממעלתך כדי שלא תרד וכל זה כי תשמע בקל ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות הרי מונחים לפניך בן אדם המעלות אשר תשיג בהיותך שומר מצות בוראך ואיך תשליך כל הטובות האלו בידיך מעליך. ובהיות שיש בטבע הרשע לומר שרוצה באבוד כל הטובות כדי למלאות תאות יצרו הרע לכן הנני כותב גם חומרת העונשים הבאים על החוטא העובר על המצות כדי למלאות תאות יצרו אולי בשמוע כן ישוב וניחם על הרעה שלא לעשות. יען שטבעי האדם מתחלק לשני חלקים יש חלק בני אדם שמתפעלים באיבוד הטוב וכנגדם כתבתי מהברכות והמעלות משומרי המצות אולי בשמוע כך כדי שלא לאבד כל הטוב ההוא לא יחטא ויש חלק בני אדם שאין מתפעל להם אבדת המעלות אך מתפעל לו קבלת העונשים וכשומעו פורש עצמו מלחטוא לכן הנני מודיעו מהקללות שבפר' בחקתי ופ' תבא ואם תראה קצת ב\"א שכדי למלאו' תאות יצרם אינו מתפעל להם לא אבוד כל טובות שבעולם ואינו מתפעל להם שמוע' כל עונשי' שבעול' שיבאו עליהם לא דברה תורה במתים ימחו מספר חיים שהם פושעי ישראל בגופם ועיהם נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות אם מתו בלי תשובה או שלא הרהרו תשובה כלל. והנה לך הקללות והעונשים האמורים בפ' בחקתי המגיע לאדם בעוברו על מצוות יוצרו והולך אח יצרו מצוה עליו שחפת חולי שמשחף את הבשר וקדחת חולי מקדיח את הגוף ומחממו ומבערו כמו אש מכלות עינים ומדיברות נפש זורע לריק זרעו ולא יצמח ואם יצמח יאכלו אותו האויבים גם יזרע בנים ובנות ויפלו ביד אויבים ונתתי פני בו כלומר פונה אני מכל עסקי להרע לו כדרש\"י ז\"ל יהיה ניגף לפני אויביו ירדו בו שונאיו ינוס ואין רודף אותו כדי שלא יגיע עונש לנרדף משו' דקימא לן והאלהים יבקש את הנרדף אפילו צדיק רודף רשע ואם יוסיף לחטוא ישבור לו הקב\"ה גאון עוזו ויתן שמיו כברזל וארצו כנחשה ותם לריק כחו ולא יתן ארצו יבולה ועץ השדה לא יתן פריו ראוי ליתן כגון התפוח נותן תפוחים ועץ רימון נותן רמונים אלא פריו לא יתן אבל יתן פרי כאילני סרק שאין ראוי לאכילה ואם יוסיף לחטוא ישלח בו חית השדה ושכלה אותו ויכרי' בהמתו וימת אותו וישום דרכו ואם לא יחזור בכל זאת יביא עליו חרב נוקמת נקם ברית וישלח בו דבר ותנתן ביד אויב ותשב' מט' לחם ומחסרו' תעצי' יאפו הרבה נשים לחמם בתנור א' וכיון שלא נתחמם התנור כ\"כ מחסרון העצים כיון שהכניסו הלחם בו נתקרר התנור והלחם נתער' זה עם זה דכיון שהתחיל להתחמם נתפשט ונתערב ובזה מוכרחים אחר כך להשיב לחמם במשקל לחלק העיסה וכיון שנשקל אין הברכה שורה בדבר השקול ויאכלו אותה עיסה ולא יטבעו ואם בזאת לא יוסר הרשע יביאו החטא לאכול בשר בניו ובנותיו וישמיד במותיו ויכרית חמניו מן הע\"ז שעשה ויתן פגרו על פגרי גלוליו ויגאל נפשו לו ויתן עריו חרבה וישום המקדש ולא יריח בריח ניחוחיו וישום אתה ארץ ושממו עליה האויבים היושבים בה ואותו אזרה בגוים והריקתי אחריו חרב והיתה ארצו שממה ועריו חרבה ויהיה בארץ אוביו ויהיה מורך בלבבו בארץ אויביו וירדוף אותו קול עלה נדף ונס מנוסת חרב ויפול ואין רודף ויכשל באחיו כמפני חרב ורודף אין ולא תהיה לו תקומה לפני אויביו ונאבד בגוים ויאכל אותו ארץ אויביו והנשארים ממנו ימקו בעונם בארות האויבים וגם בעון אבותם אתם ימקו הן אלה הקללות המגיע לרשע כמותם ואעפ\"י שאמרו רז\"ל קללות שבתורת כהנים שהן אלו הנזכרות בלשון רבים נאמרו ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן ע\"כ ועיין בהרמב\"ן ז\"ל עכ\"ז דברת כאן בלשון יחיד דרך תחנה ותפל' לפני בורא עולם כיון שישראל נקראים נפש אחד אם כל אלו הקללות נתקיימו בחוטא אחד יחשב כאילו נתקיימו כלם בכלל האומה וראוים לגאולה כיון שקבלו עונשים. ואפשר לומר דלרמוז לזה קללות שבמשנה תורה באו בלשון יחיד לומר אם רבים חטאו ובאחד מהם נתקיימו הקללות או קצת מהקללות באחד וקצת באחר נחשב כאילו נתקיימו בכלם יחד. ואלה הקללות שבמשנה תורה שנאמרו בלשון יחיד בעוברך על מצות בוראך יבא לך ארורתה בעיר ובשדה ובטנאך ובמשארותך ובפרי בטנך ופרי אדמתך ובשגר אלפיך ועשתרות צואנך וארורה בבואך ובצאתך ומארה ומהומה ומגערת בכל משלח ידיך והשמדה ואיבוד ודבר ושחפת וקדחת ודלקת וחרחור וחרב ושדפון וירקון ורדיפה והשמים נחשת והארץ ברזל המטר אבק ועפר נגיפה ניסה זעוה נבלתך מאכל לעוף השמים ולבהמה שחין עפולי' גרב חרם שגעון עורון תמהון לבב ממשש בצהרים העדר הצלחה עשוק גזול ואן מושיע אש התארש ואיש אח' ישגלנ' בית תבנה לא חשב גו כרם תטע ולא תשב בו שוך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתונו' לאויבך ואין לך מושיע בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ואין לאל ידיך כל יגיעך ואכל עם אשר לא ידעת והיית עשוק ורצוץ משוגע ממראה עיניך אשר תראה שחין בברבים ובשוקים בלי רפואה גלות מלכך שמה משל ושנינה בעמם זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כרם תטע ויין לא תשתה זתים יהיו לך ושמן לא תסוך יהיה צלצל תולעת ארבה הגה יעלה מעלה ואתה תרד מטה הוא ילוך ואתה לא תלונו הוא ראש ואתה זנב כל זה על כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו אשר צוך. ואתה בן אדם ראה העונשים הבאים על החוטא בחטאיו ושים אותם נגד עיניך תמיד ודבר עם לבבך היינו יצרך הרע וכה תאמר לו וכי בעבו' תענוג רגע אני שומע לך לסבול כל הקללות והעונשים קשים המכוערים האלו אם תתן ערבון עד שולחי נשמתי ליוצרי שתוכל להצילני הנני מוכן לעצתך אבל שמוע שמעתי וגם ידעי מפי סופרי' מפי ספרים שאתה עבד כמוני עומד על צוויך לפתתני ואני על צווי למען שמוע לך אם כן מה לך יצרי תרדפני בחזק' ובהתמד' בלי הפסק רגע שעל כל כך לא נצטוית למה תתאכזר להפילני ביד העונשי' הקשים לראות נקמות בגופי ובנפשי דמה שכר תקבל ע\"ז ומה שמחה מגיע לך בראותך גופי מוכה ומעונה מלא נגעים ולה לא תחוש שהיית אכסנאי בו ימים ולילות ומה בצע כי תכל לרוס בנין גופי הבית אשר בה שכנתה להשימה בתה אם לא ידעת ושמעת שעל זאת ענוש תענש אם טוב אתה ממני אשר בצלם אלהים נבראתי ועם כ\"ז בעוברי על רצון יוצרי נכונו לי שפטים הנזכ' כ\"ש וק\"ו שגם עליך יעבור כוס בעוברך על רצון יוצרך כי לא על כבדות המלחמה אשר אתה נלחם בי צוך (וכדרז\"ל שנענש על כי הגדיל לעשות) אלהיך שתלחם עמי ומה תענה ביום אשר יביאך לדין לפניו על התוספות שהוספת מדילך אם טוב אתה ממני שבעוברי על לאו דאל תהי צדיק הרבה מענישים אותי ואתה עובר תמיד על לא תרשע הרבה לכן שמע לעצתי בא ונשתתף יחד כל ימינו בשבועת השם ביני ובינך שלא למעול מעל ביוצרנו והיוצא מפיו לעשות ולקיים בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו ושלא לזייף בשום דבר ולהרחיק היזק ולקרב התועלת לנשמה התשובה שמתחת כבודו ית' חוצבה והוא בעל הקרן להרויח ולחלוק בינינו חלק כחלק לאכול מפרי מעשינו בגן אלהים מקום שילום הפועלים ואם תחפוץ בלי צורמה ובלי תחבולה בלי אונס כלל בשותפות זה ענה בי ואני בך בבטול כל מיני מודעות שבעולם ונכתוב ונחתום שטר בשני עדים כשרים שמים וארץ וגם אנו על החתו' אדם ויצר שלא לעבור על כל הכתוב ונתברר שהריות אשר יזדמן לנו לחלוק בין שנינו לפני הדיין הגדול והנורא ה' צבאות שמו שופט בצדק ודן ברחמים ומחלק שכר ליראיו ומוסיף במתנות לאוהביו ובסי' טוב נתחיל בעסק השותפו' להלוך שנינו לבית המ' לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון ששם בפי' חכמיו לשמוע ממנו וללמד מהם איזה דרך ישכון אור ללכת באור ה' לשמור מצותיו חקתיו ותורותיו והנה זה פה עולם התחתון בשנת עולמים בחדש אלול (אני לדודי ודודי לי) ביום מיוחד בו והכל שריר ובריר וקיים כה ידבר אדם עם יצרו וכה יאמר לו מיום אל יום עד להופכו ליצר טוב וזהו דארז\"ל אם פגע בך מנוון זה מושכהו לבה\"מ אם אבן הוא נמות כו' הכוונה ל\"מ שלא תשמע לו לחטא אלא גדולת' להופכו ליצ\"ט ולהשתתף עמו להמשיכו לבה\"מ ולמרקו שאע\"פ שאבן הוא נמות ושניכם יחד לעבוד לבורא עולם ה'. ודע בן אדם שהקללות והעונשים הכתובים בתורה שעמהם יוסר רע אם לא הגיעו מהן לו בחייו המותו יסבול הנפש הצער בכפלי כפלים וכובד עונותיו חייבו שלא קבל עונשו בעה\"ז כמה מהשמחה מגיע לים במעשיך בלוקחך ממנה מלח למרק הבשר כדי שלא לעבור על כל קרבנך תקריב מלת ובלוקחך ממנה דגים להתענג בשבת קודש ולברך עליה על מעברות שעברו ישראל וברוך שברא הים הגדל ולראות על ידה מעשה ה' כדכתיב יורדי הים באניות המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולה וכמה ברכות יגעי לך ממנה כמה ששון ושמחה ישיגו לכל עץ פרי עושה פרי בלוקחך מהם פרי עץ דר להלל לבורא וליקח מהם הדס וערבה לקשר עם כפות תמרים להשלמת המצות וליקח מהם פרי הבכורים להביא למקדש ה' לכהנים הקדושים משרתי עליון וגם מהם תקח בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים מהם מן העצים ומהם מן העשבים וכמה ברכות יגיע לך מהם כמה מעלות טובות לעץ הגפן עליך בלוקחך ממנה יין לנסך על גבי המזבח ולקדש עליו בשבתות ומועדים ולברך עליו ברכת מזון ושבע ברכות ולשמח חתנים ולנחם אבלים ולהשקות לנהרגים מבית דין כארז\"ל נשים יקרות שבירושלם היו יוצאות בכוס של יין עם לבונה ולהבדיל עליו בין קודש לחול ולברך עליו על המילה ולרפא עמו ולשתות בשבתות ומועדים לשמחה וכמה ברכות יגיע לך מגפן היין בהיותך עובד אלהיך עמה ומה גם בהמשילך לישראל לה ולתלמידי חכמים לאשכלות שלה כמה ששון. ורינון לעשבי האדמה בלוקחם מהן ירקות לליל פסח חזרת תמכ' חרחבינ' מרור לעשות חובת הלילה כאשר צוה ה' אלהיך ולברך ברית פרחיה ובריתות המחולפות בשושנים ולהניח מהן בבית הכנסת בחג השבועות לסימן שבמתן תורה על כל דבור ודבור שהיה יוצא היה מתמלא העולם בשמים כארז\"ל ומהן תקח לתת בראש הכלות לקשטן כדי לחבבה על החתן ולרקד עמהן בפניה וליקח מהן לרפואות לבריאות הגוף לעבוד להקב\"ה וכמה מהברכות יגיע לך מהם. אז זירננו עצי היער בלוקח מהם עצים לבנין ביתיך לקבוע בה מזוזה ולבנות מהם מעקה ולהכין בהן בית הכנסת להתפלל ולבנות היכל לספר תורה ולעשות מהן לו עמודים ולאפות ולבשל בהן לעונג שבתות וימים טובים ולסעודות של מצוה ולעשות מהם אפר לכבס בגדיך לכבוד השבתות והמועדים ולקיים הכון להיות מנוקה מכל כתם ורבב על בגדיך כדי להתפלל בקדושה ובטהרה ברכות יגיעו לך מהם בעובדך על ידם למי שאמר והיה העולם. כמה שמחה יגיע להרים וגבעות בלוקח מהם אבנים לבנין בתי כנסיות ומדרשות לעסוק בהם בתורה ולעשות בהם נפש על קברי המתים ולציון לכהנים שיכירו מקום הקבורת כדי שלא יטמאו ולהעלות עליהם באש להבה להראות למרחקים קידוש החדש כמה ברכות מגיע לך מהם בעובדך על ידם לבורא עולם ומה גם בהתברך עליהם ברוך עושה מעשה בראשית. כמה מעלה מגיע לכל בעל חי בהמה ועוף בלוקחך מהם לקרבן וצפורים לטהרת המצורע ושלוח הקן ולשחוט להתענג מבשרם בשבתות ובמועדים ולעשות מעורם גולים לספר תורה וגידים לתופרה ועשרות לתפלין וקרן לשופר לתקוע ביובל ובראש השנה וצמר לצצית ובהמה טמאה ופטר חמור תפדה בשה. כמ מהברכות מהם עליך בעשותך מצות אלו על ידן ומה גם בלוקחך מהם דרך ארץ דכתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו וגם לקנות על ידם שפלות בראותך שתראוי לעשות לך על עונותי עושים בקרבן. כמה מהמעלות לתבואת השדה בהפרישך ממנה תרומה ומעשר וחלה ולקיים מצות לקט שכחה ופאה וליקח סולת למנחות ומהן לעשות לחם הפנים ומהן שעורים לקרבן הסוטה ולחם למאכלך לברך ברכת המוציא וברכת מזון ולקיים בו הכנסת אורחים כדכתיב באברים ואקחה פת לחם כמה ברכות יגיע לך ממנו ובפרט בתתך פרוסה לעני וגם לקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם. מקולות מים רבים כקול שמחה בלוקחך מהן לניסוך המים ולטהר הטמאים ולהשקות הסוטה על כי חרס במים חיים ולעשות מהם מקוה מים ולטבול בהן ידים לאכילה ולתן מהן מים אחרונים חלק לסטרא אחרא שלא יקטרג על סעודתך ולכמה דברים לעבודת הבורא בהן כמה ברכות יגיעו לך מהן בעוברך על ידם למי שיצרך. כמה מהששון והגילה לאדמ' בלוקחך ממנה עפר לכסות דם חיה ועוף ולכסות הערלה ולתת במי הסוטה ולקבור בתוכה ולגנז בה ספרים שבלו ולחרוש ולזרע בה ולקיים לא תחרוש בשור ובחמו' ושלא לזרוע בה כלאים ולהצניע בקרבה דבר ע\"ז כדי שיתבלה ותאבד שם כדי שלא יהנו ממנו כאשר עשה יעקב אע\"ה בכי ע\"ז שלקחו משכם וכמה ברכות רבות יגיעו לך מן האדמה בעשותך על ידה רצון יוצרך. כמה מעלה קונה האש בהיותך מברך עליו בורא מאורי האש ובהתקיים בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ולקיים בו מצות שריפה ולבשל לאפות מאל להכין לשבת כמה ברכות יגיע לך ממנו בעשותך עמו עבודת בוראך. כמה עלוי יש לכספך וזהבך בעשותך עמהם הוצאות לכל מצוה ולהחזיק ביד לומדי התורה ולעשות מהם כלי הקודש לשרת בו ולמלאכת שמים מלאכות אין מספר כמה ברכות לאלפים ולרבבות יגיע לך מהם בעשותך עמהם לכל מלאכת הקודש. כמה מעלות טובות מגיעים לאבנים טובות ומרגליות בלוקחך מהם לאפוד ולחושן לקשט בם כלות ולהתנאה מסגולתם לעבודת בוראך כגון הספיר להתחכם בתורה כנודע וכן כל אבן ואבן כנזכר בפרקים דלעיל וכמה ברכות יגיע לך מהם בהיותך מתרפא בהם כגון שממית לעקרב זבוב לצרעה וכאלה רבות כדרז\"ל כדי להיות בריא לעבודת גם תולעת המשי ושני התולעת בעשותך מהם למלאכת הקודש כגון שני התועלת לצבע כי המשכן ולקשר לשון השני על ראש השעיר ביום הכפורים כדי שיתלבן גם ושני תולעת לשרפת הפרה ותולעת המשי לעשות בגדי מלכות כדי לגדלו ולהדרו שיהיה אימתו עליו וכן למלבושי חתן וכלה וללבושי אשה שהתחבב על בעלה שלא תתן את דעתה באשה אחרת להיותך טהור בפני אלהיך כמה ברכות ותהלות יגיע לך מהם בהיותך עובד אלהיך באמצעות'. כמה שמחה מגיע לתרנגול בהרים קולו בחצות הלילה לעוררך משינתך ואתה עומד לקולו לעסוק בתורה כמה ברכות מברכן בהיותך עוסק בתורה בעבורו.",
+                "<b>כמה</b> עלוי מגיע לשר החמור והכלב בהיותם נותנים סימן למשמרות כמו שאמרו רז\"ל משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים וכו' ועל ידם אתה מבחין לידע את משמרות הלילה לעבוד לבוראך כמה מהברכות יגיע לך מהם שגרמו בפעולתם שעבדת את ה' אלהיך ומה גם לקיים על ידי הכלבים בשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו.",
+                "<b>כמה</b> מעלות טובות כפולות לימים ולשנים לשבתות ולמועדים ולראשי חדשים בהיותך מקיים בהם מצות בוראך לכל אחד ואחד בזמנו המגיע לו מחיוב המצה המוטל עליך לקיים בו וכמה מעלות ותהלות ושבחים יבאו לך מהם בהיותך עובד בהם לבורא הכל.",
+                "<b>כמה</b> ברכות מגיע לך משבעים אומות כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים ופירשו רבותינו ז\"ל מפי כל העמים בהיותך מתייסר על ידם להיותך דבק בה' אלהיך ומה גם שבעובדן להקב\"ה מושפעי' בסבתך כרז\"ל אין טובה בא אלא בשביל ישראל.",
+                "<b>גם</b> מצד עונות הנשמות שהן בקרבה באים ח\"ו להיות נפלים בסוד היום הרת עולם היום יעמוד ההריון שלא תפיל כדפי' מורי' ז\"ל בפירוש תפלות ר\"ה ולא זו בלבד אלא גם אל היסוד שבמקום שהיה נקר' נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים נקרא נהר יחרב ויבש גם מצד עונות מסתם השביל הפתוח ונפתח הסתום וטועמת מר ממות גם גורם לו ניסה בסוד ותנח בגדו אצלה וינוס בסוד עקרב בסוד עקרביתא עקר ביתא ולא זו בלבד אלא גם אל נצח והוד ב' שקתות המים ההוד נהפך למשחית כמ\"ש והודי נהפך עלי למשחית הוד ד' וה' וכל היום דוה ובזה נצח ישראל המנצח נצחוהו וז\"ש שרקו ויחרקו שן שהחירק הוא בנצח והשורק הוה בהוד כדפי' בתקונים תקון ע' ונהפך השפעתם לאויבים ולא זו בלבד אלא גם אל הת\"ת שמסתלק לעמעלה אל הבינה או אל הכתר מעשנן של אלו בסוד ואתה ה' אל תרחק וז\"ס אוי ואוי כדאי' בפ' אחרי גם אל התורה כי נחשכה ונתלבשה בעון אדה\"ר גם לכ\"ב אותיות הרשומי' בנשמה כדאי' בפ' פקודי כשאדם חוטא פוגם אותם כי על ידם נברא כדאיתא בספר יצירה המליך אות פ' וקשר לו כתר בראשו ולכך תקנו הקדמוני' הוידוי בדרך א\"ב אשמנו בגדנו כדי שיתקן האותיו' שפגם גם אל הגבורה כי בעון התחתונים כללות החסד שנכלל בה מהפכו לדין ומנהיג העולם בדין שנותנין כח לחצונים שיפעלו הדינין וזה עלבון הוא לה להתקשר בגבורו' חצונות גם אל החסד שמדתה לגמול חסד לעולם נפרדת ממדתה ומסכמת בגבורות והדין גובר על החסד והחסד נכנע תחת דיני הגבורה. גם לאבות הם דמיכין <small>(אם ישינים)</small> על חובי עלמא כמ\"ש בפ' ויחי וכ\"ש שאר הצדיקי' ששולטת עליהם השינה שלא ישגחו ויתפללו על העולם ולא זו בלבד אלא גם אל הבינה שהיא אם על בנים מסתלקת מעליהם ונעלמת בחכמה בסוד ס' כמבואר ריש פ' תרומה בדרוש אפרסמון אפריון וכמו שפיר בתקונים ג\"כ שלח תשלח תרין תרוכין <small>(ב' גרושים)</small> ותלכנה שתיהן נעמי ורות גם אל החכמה בסוד ויתעצב אל לבו מקום המחשבה כדאיתא בתיקונים אדם קדמאה שהוא בחכמה מאתר דאתגז' נשמתי' תמן חב מכאן ולהלאה דברו בהן ברצוא ושוב. הראית בן אדם עד היכן הגיע עלבונך מה לך נרדם קום משנתך ותחפש דרכיך הללו שפגמת ותחקור בדרישה וחקירה ושוב עד ב' אלהיך המקו' שפגמת וזהן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' אחת מג' ראשונות כי משם תוריד מים טהורים ותטהר את כל הכתמי' וזה תשובה הטוב ה' כלומר תשוב ה' לו' וא\"ו לה' ראשונה וה' ליו\"ד וזהו נשא לבבנו אל כפים כו' דע שהנשמה מסעותיה היו כעין מסעות האצילות והתורה ושלשתם אזלין כחדא האצילת והתורה והנשמה והענין כי המלכות כשנתאצלה וירדה מאת פני מאצילה בכל מסע ומסע היה נחתם שורשה ודיוקנה שם ע\"ד שמצני כחות' כדאי' בתקוני כד אתנטלת מחכמה אתקריאת חכמה כד אתנטלת מבינה אתקריא' בינה עד בואה למקומה כי נתרבא ונשתרבבה ומתחתמת כי כן דרך הרוחניית אינן נעתקי' ממקו' למקו' אלא משתרבבי' והולכים וכמו כן התורה ירדה מאת פני הכתר ונשאר שורשה ודיוקנה שם ומחמד עיני כל ספירה וספירה היא בחינת התורה שבה וכן נמי כשירדה מספירות התחתונות בכל א' נשאר שורשה שם והיא הבחינו' המובחרת שבספי' וכן כשירדה בעולם בי\"ע עד רדתה למטה וכמו כן הנשמה מקום מחצבה נשמה מבריאה רוח מיצירה נפש מעשיה ואי זכה יתיר יהבין לה נפש ממלכו' רוח מת\"ת נשמה מן בינה כשנשתלשל' משם ולמטה בכל ספירה וספירה נשאר שורשה ודיוקנה שם וכן משתלשלת ונחתמת בכל העולמות בריאה יצירה עשיה עד בואה לעולם השפל הה. והנה כשאדם מטיב דרכיו נעשים כל אותם השרשים של נשמתו צנורות להארה עליונה וז\"ש והתהלכתי בתוככם והוא סוד חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג\"ע שאמר הקב\"ה לירבעם ואמר מי ילך בראש אמר הקב\"ה בן ישי אי הכי לא בעינא הכונה שדוד יהיה ראש הצינור ותחתיו יהיה שורש נשמתו של ירבעם דמיון י' ראשונים הבאים לבית הכנסת שנעשים י' צנורות לקדושה והבאים אחריהם שואבים מתחת ידם של אלו וירבעם גסותו טרדו מן העולם שהיה נראה כנקבה מקבלת מדוד שהוא בראש במדרגת זכר. אמנם כשאדם חוטא בחטאו פוגם כל אותם שורשי נשמתו ונסתם אותם הצנורות ואין מימי ההשפעה נזחלין בהם וזהו שאמר בתקונים ובכמה דוכתי גרים למהוי ההוא נהר יחרב ויבש מסטרא דנשמתיה שחת לו לא <small>(כלומר שעשה השחתה לו לעצמו ולא לאלהים)</small> וזהו סוד נגע צרעת ומתרגימנן מכתש סגירו שסוגר הצנורות לבלתי המשך בהם ההשפעה כדפ' בפ' תזריע והנה כשאדם מטיב דרכיו אותם שרשי נשמתו הנסתמים בכל המקומות נעשים לו דרכים ונתיבו' ומסילו' ששדרך בם יעלה אל מקומו הראשון כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ואם הוא רשע ופושעים יכשלו בם ובעת שאדם מתעורר בתשובה ומעורר מים בוכים שמוריד דמעות על עונותיו מעורר מים עליונים מן לבנון העליון יורידם זרם כשטף מים רבים ומרחצים כל אותם הפחמים והפגמים שפגם בכח בחינה ובחינ' וזהו אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וזרקתי עליכם מים טהורים ואות' אבני נגף וצור מכשול שסגרו מעברות המים באותו זרם נשטפים ונשפכים מהמקור ההוא ויורדים ומתגלגלים עד ראש השעיר בסוד ונשא השעיר את כל עונותם כמבואר בזוהר ולכך אית' בתקוני' כל תפלה שאין בה וידוי יש בה קטרוג והטעם כי אין לקליפה חלק בה כי אם הודוי ואם אין ודוי אז מקטרג ואיוב יוכיח שקטרג עליו שהיו קרב והיו עולות כלן לגבוה ואין לו בהן חלק וכמו כן כשאין ודוי שגורם רחיצת הפגמים באותם מים שופכים נוטל לחלקו ועתה אינו עולה לקטרג עכ\"ל ואתה בן אדם אבריך ילבשו בושת בעלותך על לבבך העלבון אשר אתה גורם לקדושי עליון והפגם אשר אתה עושה במקומות הקדושים ולמה לא תתפחד ותתחרד חרדה גדולה עד מאד על שלא ישארו בגופך אבר מיוחד אל אבר מרוב הפחד והאימה איך טיפה סרוחה הבל שאין בו ממש גורם כמה פגמים כמו שרץ מטונף בהיכל המלך אעפ\"י שהוא דבר שאין בו ממש אבל פעל סירחון במקום שטינף. וכמה מהקללות מגיע לחוטא וחרמות ונדויים ושמתות מפי עליונים ותחתונים כיון שטינף בחטאו וביטל פעולות קדושו'. והנה לכל דבר יש דבר בהפכו חזור בך בן אדם ויתתקנו כל הדברים וישובו לקדמותם ויגיעו לך ברכות מפי כלם כי במעשיך הטובים ישמחו השמים ותגל הארץ כי ע\"י קיום המצות מגיע שלימות ושמחה לעליונים ולכל פרט ופרט שבעולם התחתון זה וכלם ישבחוך וכלם יעריצוך וכלם יברכוך כי כאשר אתה משפיע להם תיקון ושמחה כך הם יהללו ויברכו לך. גדולים מעשיך דגורמים שלא ישנו תפקידים כל צבא המרום במרום כנ\"ל בדברי הרב ז\"ל המניעה הגור' החוטא לכל צבא המרום שלא יתפעלו פעולתם ומלאכתם אשר המה עושים כמה מהשמח' מגיע לשמש וירח בהתברכך עליהם לבורא הכל ה' צבאות שמו על השמש במחזור הגדול <small>(שהוא מכ\"ח שנה לכ\"ח שנה והי' בשנת תק\"יז ויהי' בשנת תקמ\"ה אשרי המחכה ויגיע)</small> ועל הירח בכל חדש וחדש ואת מונה בה חדשים ושנים לקבוע מועדים כדי להקריב קרבנות ולהלל ליוצר יצורים על הגאולות ועל הטובות והחסדים שעשה עמנו דעליהם הוקבעו וכמה מהברכות יגיעו לך מהם כיון שעל ידם אתה מקיים רצון יוצרך. כמה מהגילה מגיע לכוכבי השמים אשר על ידם אתה מכיר ערכך ומשפיל גאותך לעבוד למי שבראך כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש וכו' וכמה מהברכו' יגיע לך משמים וכוכבים ואם לא יקבל עונשו בעה\"ז כי קל הוא יקבלם אחר מותו שיורגש עוד לכן יראה החוט' שאע\"פ שחוטא ואינו מגיע לו מהעונשי' ידע כי לרעותו הוא וימהר יחיש לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תחרד <b>ה</b>שומע <b>ו</b>יתפחד <b>ה</b>יודע <b>ה</b>פגם שעושה החוטא בעליוני' ובתחתוני' והביטול הגורם לקדושי עליון מלעבוד עבודתם ומניעת הטובות מכל הבריאה אוי לילוד אשה הגורם כך ואבו למי שמחומר קורץ הפועל זה הבט וראה בס' קול נגידים פי' על מגילת איכה להרב מהר\"ר אברהם גאלנטי ז\"ל על פי' נחפשה דרכינו דף ע\"א ע\"ג ז\"ל באתי להעירך בכמה דרכי' פוגם האדם ומעליב בחטאתו ממה שיכולתי ללקט בדברי מורי ז\"ל ובס' הוזהור ותקוני' וקצת מדרשים דע שהעלבון הנעשה מחטאת בני אדם מגיע עליהם רעה גדולה כמ\"שה חטאים תרוף רעה ביסודים ומיתת בנים קטנים שהם חשובים בגופו ואחרים כמש\"ה וחוטא אחד יעזבה טובה הרבה כגון שהיה העולם בכף מאזנים חטא והכריע לכף חובה אוי לו שהכריע עצמו ולאחרים לכף חובה גם פשתה הנגע בקירות הבית הקדוש והריסה המזבח וכלי הקדש והכרובים בכליבה וארון האלהים נלקחה ושפיכות דם חסידים והגרושים והגזרות והגליות והצדיקים נתפסים בעון הדור כ\"ז גורם החוטא ומגיע עלבונו לו ולאחרים הלא יצעקו אלה אליו שהביא עליהם הרעה והעלבון הגדול הזה גם לב\"ח כי ע\"י העון נעצר את השמים ובכן גם במות שדה עזוב כי לא היה דשא. גם לשרי נהרות ומעינות ודשאים וצמחים מגיע העלבון כי הר יחרב ויבש ומעין נרפש ומקור נשחת ובכן אין דשאים ואין צמחי' ונמצאו שליטתם בארץ להכות לעשב ואומר לו גדל בטל וגיבאי נהר' יוכיח שאר ר' פנחס בן יאיר ואם לאו גוזרני שלא יעבור בך מים לעולם מוצא שעלבון הוא לו שנחרב יבש הרי פגם ועלבון דרך כלל אגיע לעשיה גשמית. גם לעשיה רוחנית שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם כדרז\"ל במעשה קרח שמש וירח עמד זבולה מאי בעו בזבול וכו' ולא עוד אלא שבכל יום מכים אותם כו' גם לז' כוכבי לכת הממוני' ומנהיגי עולם בחסד וברחמים בחטאת בני אדם מחלישים כחם ואינן מנהיגים כ\"א בעלי הדין. גם למלאכים השוכנים באוירים ושברקעים שבכל אויר ואויר ובכל רקיע ורקיע כמה מלאכים ממונים לקבל תפלת ישראל בסטר מזרח גזרד\"יא ועמיה כמה סרכין ממנן דמחכאן לההיא צלותא <small>(כמה שרים ממונים שמצפים לתפלת ישראל)</small> וכן לסטר דרום ולד' סטרין כלם מנזקי' אותה תפלה ואומרים להקב\"ה יחוס לקבלך ועליך יתמלא רחמים וכן אם המתפלל הוא על שונאיו אשר רדפוהו עולה תפלתו לצפון פתחי ואמרי מרך ירמי סנאך לקמך <small>(הקב\"ה יפיל שונאך לפניך)</small> וההקש ע\"ז בכל ז' רקיעי וכדאי' בפ' ויקהל דף ר\"א ר\"ב ואתה ב\"א הבט ורא' חרפתך ובושת' שכמה מחנו' קדושים התקין לך ה' אלהים להנאתך ולטובתך להכניס תפלה יתוש נתוץ מיאוס תשש כח והנך רואה כי המלאכים הללו אין להם מלאכה אחרת כי אם לקבל ולעטר ולנשק תפלתך והיה כי יחטא ואשם לא נמצא מתיש כחם כי אין תפלתו נשמע' ולא נכנס' ונמצא בטים ממלאכתם אשר המה עושים אין לך עלבון גדול מזה ולא זו בלבד אלא גם בעולם היצירה עולם המלאכים בפתח היכל א' לבנת הספיר שם מלאך טהריאל העומד לקבל תפלת היחיד אם היא הגונה מכניס לפני המלך לדורון ואם לא דחי לה לבר גם למעלה מפתח זה יש שערי דמעה כשעולה תפלה בדמע' מזדמן אופן א' שרוכב על ת\"ר חיו' גדולות ונוטל אותה תפלה עם הדמעות ונרשמים בההוא פתחא וכשאדם חוטא כל הכחו' הללו בטלי ממלאכת' גם לחיה א' הנקרא בזק שמתקן התפות המתערבות בחד רקיע עד שבא סנדלפון שנוטל' וקושרן עטרה בראש צדיק וכן כל התורה והמצוה הנעשים בליל' אם יחטא אדם ולא יתפלל מה יגיע לידו לקשור עטרה מסטר' דיליה כי איננו גם למלאכים אחרים מגיע הפג' כמ\"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם וירדו לתקן ונתקלקלו גם לחשמל אחד ששמו אורפ\"ניאל שבהיכל עצם השמים מגיע עלבון החוט' כד אסגיאו זכאין החשמן הזה מאיר וזהיר במיני מאורות כמנין חשמול וסי' באור פני מלך חיים וכד אסגיאו חייבין נתחשך ואז כ\"ע בדין הבט וראה חרפתך גם לד' אופנים שבהיכל נוגה מגיע עלבון כשהנשמה היא חוטא' נטלין דינא מהיכל הזכות ויוצאים חוץ להיכל ממקום קדושת' להלקותה וכן כשאלו אפנים מנדין לאדם המוציא דבר נבלה מפיו ומכריזי' פ' מנודה הוא אזדהרו בפ' דנזופא לאו עלבונא איהו גבייהו דהא אמרי' בגמרא א\"ר יהושע ב\"ל מעולם לא נמניתי לנדות שום אדם ורבי פלוני היה נוהג נידוי בעצמו קודם ואח\"כ מנדה לחייב נידוי ולא עוד אלא גם לכתות קדושים הנקראים רצים שהם במקום א' שנקר' תא הרצים שמלאכת לרוץ להגין על ישראל משאר עמים ולהלחם עמם והם רצים לקראת רצים אחרים דסטרא אוחרא למהר איזה גזרה רעה על שונאיהם של ישראל וסי' הרצים יצאו דחופים והעיר שושן צהלה ושמחה וכשאלו גוברים והעיר שושן נבוכה והנה הכח שיש לאלו הרצים קדושים לרוץ הם תורה ומצות התחתונים העושים בהליכם ובמרוצת הרגלים כגון למהוי רהיט בפרקא וכיוצא וכשאדם אץ ברגלים וחוטא מחליש כח אותם הרצים ורצים דס\"א קודמים ונמצא זה החוט' יאבד טובה הרבה. גם למלאכים המלוין לאדם מגיע עלבון שמתאבלים עליו כשהוא חוטא כדאית' בסבא פ' משפטים גם בע\"ב סנהדרין שבהיכל הזכות אם זה חוטא במקום שהטייתם לטובה הטייתם לרעה וגם ענוש לצדיק לא טוב ועלבון הוא להם לעשות באופן שיטו להנהגת הדין גם בהיכל אהבה שהיו באים שם הנשמות וכד גרמו חובין והתחרב בית מקדשא לא עלו תמן נשמתין אחרנין גם בהיכל זה יש כתות קדושים שנקראים גפנים ורמונים שמגמת פניהם להכניס אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים ויורדים בשעת יחוד ק\"ש ועולים ומעידים וכשאדם חוטא במקום יחוד עושה פירוד כמה עלבון מגיע להם שאין להם פה להליץ. גם בהיכל הרצון ששם מרכבו ארג\"מן וכד גרמו חובין והתחרב ביתא מקדש' בא מיכאל אפטרופוסא רבה דישראל להליץ טוב והיתה טענתו תבירה קמיה סטרא אחר' כמו שאמר הכתוב השיב אחור ימינו מפני אויב. גם בהיכל קודש הקדושים ששם תרין כרובים מטט\"רון וסנ\"לפון שעל ידם נעשה יחוד בימות החול והעונות גורמים שלא היו פניהם איש אל אחיו ומנהיגים העולם בדין כדאי' בזוהר פ' אחרי מות שהיתה שנת בצורת וראה רשב\"י שהכרובים לא היו פנים בפנים ולא זו בלבד אלא גם לעולם הבריאה סוד כסא הכבוד מגיע הפגם שהנשמות חצובות משם וכד אסגיאו חייבים בעלמא אינן נמשכות משם ועוד שפגם הנעשה מהעונות פוגם שורש נשמתו של חוטא דהיינו בכסא וכביכול אין הכסא שלם וכדאיתא בתקונים דף ג' וכורסייא דיליה פגימא בחובין דישראל.",
+                "<b>גם</b> לאדם מלכות הרוכב על הכסא מגיע העלבון כמו שאמר הכתוב ובפשעכם שולחה אמכם וכן נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלים של מעלה וכן מיומא דאתחרב בית מקדשא דחוון לא אנעול קדמוהי והמלאכים כשהם משוררים הם משוררים לבר כמבוא' בזוהר פ' ויחי וכן כד אסגיאו זכאין נקרא שדה תפוחין וסוד העושר. וכד אסגיאו חייבים נקרא שדה ענתות כמו שאמר הכתוב עניה ענתות כמבואר שם וכן בפרשת תרומה האי עת סלקא ונחתא בגינייהו דישראל ואינה מתייחדת כמש\"ה ונרגן מפריד אלוף אלופו גימ' אלהים מפריד חסד אל מהאלהים העולה פ\"ו גם וכמה מהשמחה והששון והגילה והחדוה והדיצה והרינה מגיע לכללות כל הבריאה עליונים ותחתונ' בעוסקך בתורה באמצעותם כי כלם כלל ופרט הם הכנה לך שתוכל לעסוק בתורת אלהיך וכמה מהשבח וההילול וההודאה והברכה והשלום מהם עליך על התדבקותך בבוראך על ידם ומה גם היותך סבת קייומם שבשבילך נברא העולם שנ' בראשית שביל ישראל שנקראו ראשית ובעסק תורתך העול' קיים דכתיב אם לא בריתי וכו'. ואתה בן אדם הנה לפניך שני דרכים דרך החיים ודרך המות אם תשמע את ה' אלהיך ללכת בדרכיו תהיה מבורך מפיו ומפי כל הבריאה פרט ופרט וכלל ואם לאו יהיה הדבר בהפכו ח\"ו ולמה לא תכיר ערך מעלתך ותכלי' שפלותך ערך מעלתך שלא עשה אותך ה' אלהיך כאחד צבא המרום במרום כוכב או מלאך כי אם בעל בחירה כדי שתעלה עליהם ביתר שאת ויתר עז ולקבל שכר על מעשיך ולהיות מחיצתך לפנים מלאכי השרת ותכלית אופלותך כי בהיותך נוטה מיני הדרך הטוב והישר בעיני אלהיך הנה חשוב כבהמה דמותר אדם מן הבהמה אין לבד השמה הטהורה ובלתי נשמה טהורה את טיפה רוח' ליחה מאוסה גוש אפר רימה ותולעה ולמה לא תשים עיניך דבר קטון כמוך יתוש נתוש גורם במעשיך הריסה לכל הבנין היה עונש מספיק לתקן קלקולך שים נגד עיניך החיבה שחיבב הקב\"ה לישראל מכל אומה ולשון תכסך בושה וכלימה לחטוא בפני מי שהטיב עמך כל כך ולמה לא תכלם להיות פחות משור וחמור דידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ויותר פחות מהכלב שכל המשליך לפניו פעם אחד פרוסת לחם נסרך אחריו ואין רוצה לפרוש ממנו אף כי יכהו בשבט הבט וראה בחיבת הקב\"ה עם ישראל שהוליכ' בתהומות ובמדבר ושם הזמין פרנסתם במעדני מלך ורשם אות' בדגלים להיותם נכרים לעמו ועדת סגולתו עד שאמרו להם אומות העולם בואו עמנו ונעשו לכם מלכים ואפרכסים וישראל אומרים להם וכי יכולים אתם לעשות לנו דגלים כאשר עשה לנו אלהינו כדאיתא במדרש רבה דקשה דלמה שתקו א\"ה ולא ענו עוד וכי לא היו יכולים לומר גם אנו עושים לכם דגלים דמה דבר קשה הוא לעשות דגלים אלא כוונת הדגלים שעשה להם דבר שמלאכי השרת משתמשים בהם כאר\"ז במדרש כשירדו המלאכים לסיני ראו אותם בדגלים ואמרו רצונינו שיעשה גם הקב\"ה דגלים א\"ל הקב\"ה למשה עשה להם דגלים וענין דגלים אלו שהיו משתמשים בהם אותיות התורה עיין באורך בספר עמודיה שבעה וזהו דבר שאין אומות העולם היו יכולים לעשות גם רומז ענין הדגלים לשם אל שנתן בשמם על שקראם בשם ישראל כמלאכי השרת דשם אל בשמם כגון מיכאל גבריאל ואות הלמד היא כדמות דגל שיש מגדל פורח באויר בילא\"ו שלום על ישראל. "
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>היו <b>ה</b>דברים <b>ו</b>הצווים <b>ה</b>אלו על חיוב המוטל על החזנים.",
+                "ותחלה נקדים דברי בעל קצור שני לוחות הברית מדפוס אמשטרדם (דף נ\"ו ע\"א) וזה לשונו:",
+                "שמעתי רמז גדול על מעלת שכר החזנים לשם שמים. ואם ח\"ו אין כוונתם לשם שמים עונשם הרבה. כתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו'. צדיק כתמר יפרח סופי־תיבות קרח. יפרח כארז בלבנון סופי תיבות חזן. אם כוונתו לשם שמים יפרח כארז בלבנון, כלומר יעלה למעלה כארז בלבנון. וידוע שיסוד לבנון בגימטריא חקל רמז לחקל תפוחין כידוע למארי קבלה שיזכו לראות פני שכינה. וגם חקל אותיות חלק, שיהא לו חלק לעולם־הבא, ואם לאו יהיה כקרח ח\"ו. ועליהם נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.",
+                "על כן ראוי לכל חזן להתפלל תפלה זו שלא ישלוט בו יצר הרע המסיתו למצוא חן בעיני הבריות לבד ולבו בל עמו לשם שמים. ויתפלל תפלה זו קודם התפלה, ויכלול תפלתו עם כל חזני ישראל כדי שתהיה תפלתו תפלת רבים שמקובלת ביותר.",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, היה נא עמי ועם כל חזני ושלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, ידעם מה שישאלו. שלא יכשלו בלשונם ושלא יכלמו בם שאונם, ואל יאמרו דבר שאינו הגון שלא כרצונך. ושלא יהרהרו בתפלתם מחשבת חוץ. ואל יחר גרונם. ותן להם אמיצות כח ובר לבב וכח להפליא על עבודתם עבודת הקדש מלאכת שמים שלא יכשל כח הסבל. ואל יהיה להם רפיון ידים. וישלוט בהם יצר טוב ולא ישלוט בהם יצר הרע. ותן בלבם אהבתך ויראתך לעמוד לפניך ולשרתך ולשורר ולברך בשמך. ויהיה עבודתם לשם שמים בלב שלם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. אמן וכן יהי רצון.",
+                "כתב הט\"ז בשם הרא\"ש ז\"ל שאין מעלת השליח צבור תלוי ביחוס משפחה, ואפילו אם הוא ממשפחה בזויה והוא איש טוב, מכל־מקום טוב לקרבו מאותו שהוא איש מיוחס ואינו צדיק, דרחמנא לבא בעי, כדכתיב לרחוק ולקרוב. אבל אם שניהם שוים פשיטא שהמיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. גם צריך החזן להתפלל בנחת מלה במלה ולפי פירוש המלות ולא במהירות. ולא ישגיח על אותם קלי הדעת שאומרים לו למהר כדי שלא יאריכו בבית־הכנסת, כי עול בית־הכנסת הוא משא כבד עליהם. כי על ידי־זה שהוא מתפלל במהירות הוא מקצר בשבחו של מקום, ואינו יכול להתפלל בכוונה לפי פירוש המלות. וגם אם יש קצת יחידים שיראת אלקים נוגע בלבבם להתפלל בכוונה מוכרחים גם־הם למהר. כי כל חזן שמתפלל במיתון ובנחת יהיה לו שכר הרבה מאד בעולם הזה שיאריך ימים בנעימות ובטוב ובעולם הבא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מדה כנגד מדה. וכן יזהרו החזנים שלא ימשיכו ויאריכו בניגון בתוך התיבה, אלא יאמרו יחד התיבות השייכים לפי פירוש המשמעות וחיבור, ואח\"כ ינגנו בין התיבות. וכן אל ימשיכו הניגון באמן יותר מדאי, אלא כדי השיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן. כי מכח המשכת האמן שמאריך החזן שלא כדין והקהל שוהין ואין עונין אחריו אמן עד שיכלה הניגון מפי המנגן. הנה אם מפסיקין יותר מדאי בין קדיש ובין עניית אמן הוה בכלל אמן יתומה, שפירשו קצת מפרשים ז\"ל שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה, הוי אמן יתומה. על־כן יש ליזהר בזה. יש להזהיר החזנים ולהודיעם מה שכתב בזוהר פרשת נשא. כשאומרים ברכת כהנים, כשאומר יברכך ה' – יטה ראשו מעט כלפי ההיכל, וכשיאמר וישמרך ישא פניו להסתכל לצד ימין תחילה, והטעם לעורר מדת החסד. וכשיאמר יאר ה' יטה ראשו מעט כלפי ההיכל. וכשאומר ויחנך יהיה פניו נגד שמאל. שלום באמצע. וסימן יש\"א ראשי־תיבות י'מין ש'מאל א'מצע. ואם ח\"ו החזן מסתכל בשמאל תחילה הוא ח\"ו מעורר דין על הציבור. ע\"ש בזוהר שהאריך מאד שצריך החזן בתפלה להמשיך על הציבור חוט של חסד שהוא ימין, ואם החזן אינו עושה כן, יש לו עונש הרבה מאד ע\"ש שהאריך. עכ\"ל.",
+                "ונראה לי רמז נכון בשם חזן שהוא חי\"ת בתחלה ונו\"ן בסופו אותיות ח\"ן וזי\"ן באמצע, לרמוז אם החזן כוונתו להראות חן לציבור ולא לשם שמים, זי\"ן של מלאך המות מרקד בפניו ובו ימות. ומילוי אותיות חזן כזה, חי\"ת זי\"ן נו\"ן, האותיות אמצעיות כ\"ו שעולה מספר שם הוי\"ה. לרמוז שאם כוונתו לשמים שם הוי\"ה שורה עליו. גם חז\"ן נוטריקון חוזה נביא שהוא כחוזה וכנביא להגיד לצבור אם תפלתם מקובלת אם לאו, שהוא שלוחא דצבורא לידע על ידו אם תפלתם נתקבלה, אם שגורה בפיו אם לאו, סימן שלא נתקבלה וחוזרים בתשובה. וצריך החזן שלא ישנא לשום יחיד שבקהל ואע\"פ שעשה עמו רע, שאם יהיה שונא לו זהו סבה לטורדו מתפלתו, שבכל עת שרואהו בתפלתו מצטער ודואג וכוונתו מסתלקת ולבו בל עמו, ודברי תפלתו מן השפה ולחוץ. וגם כיון שהוא בשנאה עם חבירו איך מתפלל ויחד לבבנו לאהבה את שמך, שנמצא הוא כמרמה לקונו ח\"ו. ובמקום שיושפעו הקהל שפע ברכה בתפלתו הוא להפך ח\"ו. וגם גורם להמון העם שיוצאים ידי חובה בתפלתו שלא יצאו ונמצאו גורם להם שלא יצאו ידי חובת תפלה ונקרא חוטא ומחטיא. לכן כדי שיהיה דעת החזן צלולה עליו בשעת תפלה. צריך שיקדמוה מדות אלו. וותרן. ושלא יהיה מצר ליום מחר, מעביר על מדותיו. ומוחל על עלבונו. שפל ועניו וטוב לב ושמח. והטעם כיון שהוא וותרן מעולם לא ישנא לשום יחיד מהמתנדבים בעם ולא התנדב לו. דהוותרן הכל לפניו כאין. גם כשאינו מצער ליום מחר אם שאל הספקתו מגזברי הקהל או מאיזה יחיד ולא נתנו לו סיפוק כמה ימים ביחוד אין בלבו עליהם כיון שיש בידו פרנסת היום. גם בהיותו מעביר על מדותיו ומוחל על עלבונו, אף אם הקניטו איזה יחיד אין לבו עליו כדי שיצטער בראותו אותו בתפלתו. גם כשהוא שפל ועניו אפילו אם יחרפוהו לא ירגיש, וכמו שלא דברו עליו דמי. ובהיותו בכך מה שנאה יכול להיות לו עם שום יחיד. גם היות טוב לב אוהב כל אדם ואפילו טועים עמו ידונן לכף זכות. ובזה מעולם לא בא בשנאה עם אדם. גם לב שמח מסתפק בהכרחי ומשמח בחלקו, ואינו צר עין ומבטל הלשון הרע, שמדות אלו באדם מביאו לשנוא לכל אדם גדול ממנו בחכמה ובעושר ובאיזה ענין כנודע. ואע\"פ שכל הדברים הללו אסורין לכל אדם וצריך שיתרחק מהם בתכלית הריחוק, ובפרט ממדת הגאוה והקנאה. אך במי שהוא שליח צבור האיסור בכפל ועונשו בכפלים, לפי שמדות אלו מביאו להסיר דעתו מתפלתו ולבלבל כוונתו ולחשוב מחשבות בתוך התפלה בראותו שאין נודרים לו כיון שהוא נבל ולא וותרן מיד מצר ומקפיד ושונא. מה שאין כן החזן שהוא הפך מדות אלו כנזכר. גם בהיות החזן טוב לב ושמח, זהו סיבה שיחול עליו רוח הקודש בשעת תפלתו וממשיך בתפלתו שפע ברכה ורצון. על־דרך אין הנבואה שורה כי אם מתוך שמחה, דכתיב ויהי כנגן המנגן. ובזה יחול הברכה על הקהל. וכנודע מיצחק אבינו ע\"ה כשרצה להרך שאל שיעשה לו מטעמים כדי להמשיך שמחה ע\"י האכילה ושתיה, שעל־ידי כך ממשיך השפע בברכותיו כמו שפירשו ז\"ל.",
+                "גם כשהחזן גאה אינו קורא ליחיד לספר תורה בתואר הראוי לו, דהגאה מבזה הכל, ובזה קונה שונאים. ומה רצויה תפלה מפיו לפני המקום, כיון שהוא שונא ושונאים אותו. לכן צריך החזן להיות וותרן שפל ומעביר על מדותיו, ויחזק בהן כי שלש מדות אלו כוללות גם הנזכרות. דוק ותשכח הדבר ברור. וידע ההזן בי במקום שעולה להתפלל שהיא התיבה רומז לשכינה, ה\"א שבשם הוי\"ה, כן מקום שמניחים הספר תורה לקורא הוא רמז לה\"א אחרונה שבשם, והוא עומד בצורת וי״ו, והכל בכללות היא היו״ד שבשם, הרי שם הוי\"ה. וכיון שכן בכמה אימה ופחד צריך לעמוד וכל דעתו ומחשבתו יהיה בכוון תפלתו, להבין מה שמוציא מפיו ולקשר אהבתו ויראתו עם מי שמתפלל לפניו כדי שישמע תפלתו ויצאו כל הקהל ידי חובתו. גם כשמברך החזן בשמחות וגיל, או שאומר השכבה על שוכני עפר מיחידי הקהל, לא יגביה קולו כשמברך לעשיר וישפיל קולו ויגמגם דברו ויבליע שמות העניים כאלו הם בני בלי שם. שאז העניים מתביישים ברבים, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואוי להקהל שמוציא להם ידי חובה איש שאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה הרע והמר נולד לחזן שככה יעשה על היותו נבל נבהל להון ורע עין. וכיון שרואים שאין העניים מהמתנדבים בעם, באופן שיתקרב לו תועלת. כמשא כבד עליו הדבר היוצא מפיו לברכם או לקרוא להם בשם כתולדותם. או כשאומר על מתיהם השכבה. ומה יענה ביום הדין שבמקום הצדק שהוא הבית הכנסת ששם השראת השכינה, עושה בפניה כל אשר שנא ה׳ ושונא בפניו את אשר אהב. שהקב״ה אוהב עניים הוא, והוא מבזה אותם בפניו. היש עזות גדול לזה, היש עונש מספיק לזה. וכן תראה כמה חזנים שאין מתעסקים בעניי הקהל, לא בגילם ולא באבלם ושולחים שלוחים במקומם. כמלאך המות ששולח שלוחים להזיק כנודע. מטעם שאומר מה תועלת מגיע לי מזה העני. וכשמגיע איזה שמחה או אבל לאיזה עשיר אפילו מקהל אחר, משכימים קודם עלות השחר, ורצים באפלה ומסתכנים בעצמם לרוץ לרעה להכעיס את בוראם. שאם במקום שעוברים דרך שם יש כמה עניים אבלים מבקשים אחד למנין, אין נוטים אזן כדי למהר מהשכים לפתח העשיר לקונן על מתו בקול מר יתמרמר כאלו מתו ממש מוטל לפניו. קולם במר בוכה ולבם שמח בחושבם על שכר הקול שעתידין לקבל. וכל אחד מתחזק בקולו להתגבר על חבריו באומרו לפום צערא אגרא, ולי נוגע עוד מהחלק. והעשיר שמכיר שיש אבלים עניים בעיר ובאים רק אצלו. מכיר ברשעותם ומבזה אותם בלבו. וכשנותן להם השכר אינו נותן אחד מאלף ממה שחשבו ליקח. ויוצאים בפחי נפש ומחלקים ביניהם פרוטה לכל אחד כחילוק העני אשר ברחו ממנו. ונמצא אובדים שכר עולם הזה ושכר עולם הבא. והעשיר קנה עולמו בשעה אחת תחת אשר קנא לאלהיו לכבוד העניים. ומעשים הרעים הללו מונע מן החזן להיות וותרן ושלם במדות הנזכרים לעיל. ואיך לא יתן החזן נגד עיניו תמיד כי הוא במקום כהן גדול, דמתעסק בעבודה לכפר על העם, כי התפלות במקום תמידין תקנו. וכיון שכן כמה מהעונש יכול להגיע לו אם הולך חשכים ואין נוגה לו. דכמה פגם עושה באותה עבודה, והוא כאילו מועל בקדשים ממש. תחת שעל ידו ראוי שיתכפרו הקהל. ולכן צריך החזן גם כן להיות עיניו פקוחות להחזיר פניו לד' רוחות בית הכנסת, לראות אם יש מהמון העם מדבר איש את רעהו, או אחד מתנמנם. להרים קולו באותו צד כלאחר יד לעורר או להפסיק מלדבר. וידמה בדעתו כאלו עומד בבית המקדש עושה העבודה, והיחידים לפניו הם מאנשים אשר נמצאו במקדש וראו במעשה העבודה, שאם יטח יכולים למחותו. שעל ידי כך מטהר רעיוניו, כי מפנה כל מחשבות זרות ומתדבק באהבת הבורא שעומד בפניו ומדמה בדעתו כאלו בפניו רואה ומשגיח. ובזה נכנס יראה בכל לבו להתפלל בכל לבו, ואז תפלתו עולה כריח ניחוח לפני ה׳. גם יעשה החזן אופנים שלא יבא שום יחיד מהמון העם לקוץ בישיבתו בבית הכנסת מפני האיחור. כי יש מהמון העם דקשה להם הישיבה שם כמו שעומד בבית האסורים. לכן כדי שלא יבואו לחטוא, אל יאבד זמנו בניגונים להטעים קולו את העם, באומרו תי׳׳ר תי״ר תי״ר תי״ר כמה פעמים וא׳׳י וא״י כשיעור שעה. וביני ביני כל אחד מספר חלומו לחבירו שבצדו ממה שחלם בלילה כדי שיטיבהו. ומפסיק בין קדיש לברכו, ובכל המקומות שאין ראוי להפסיק. ובין כך וכך מתאחר הזמן – וכשמתחיל התפלה קץ בה. ומתוך צער ישיבתו שם הופך פניו בדאגה ואינו פותח פיו אפילו לענות אמן. לכן יקצר החזן מכל אלו הדברים, ומה טוב ומה נעים שלא לנגן כלל, ולהוציא כל אותו זמן לומר התפלה בנחת לאומרה מלה במלה בשפה ברורה. וגם תראה עוד חולי רעה, שכיון שנלאה החזן מחמת אריכות הניגון לומר תי״ר תי׳׳ר כמה פעמים, כשמתחיל התפלה ממהר בדיבורו משתי סיבות. כי נלאה מאריכות הניגון ורוצה להגיע למקום שמיוחד לו לנגן להשמיע קולו. וזה בידו לתקנו שלא יכשיל לאחרים. וכדי שלא יבא החזן לידי מכשול זה, אל יעשה החזנות כאומנות שאדם מתפרנס ממנו. דזהו מביאו לעשות דברים ולבקש אופנים במיני נגונים בחושבתו בדעתו שעם זה מוצא חן בעיני הקהל, וירבו בהספקתו, או לפחות יחזיקוהו לעולם ולא ימנו אחר תחתיו. אלא יעשה הענין לשם־שמים כאלו עושה בחנם על־ידי שבקשו ממנו בתחינה שיעשה. ויבטח בשם ה׳ וישען באלהיו כי הוא הזן ומפרנס, והוא מיישרו לעשות הטוב והישר בעיניו. דכיון שמשים בדעתו שעושה הדבר בחנם, עושה מה שלבו חפץ מהטוב, כי אין יראת בשר ודם מונעו מלעשות. גם צריך החזן שאם רואה שאין קולו ערב, אל ירבה בנגונים במקום שראוי. כמו נטילת רשות של ראש־השנה ויום־כיפור וכדומה, ובאריכות התיבה בסוף כל ברכה וברכה של עמידה. אלא יאמר במרוצה בהכנעה וביראה. דכיון שאין קולו ערב, קצין בקולו והם דואגים לשומעו. ומתוך כך באים להפסיק ולדבר. או לפחות לעשות רמזים כל אדם לחבירו כמצחקים ממנו. ונמצא גורם שחוטאים על ידו. גם יתפלל קודם שיעלה לתיבה שלא יבא מכשול על ידו, שיבאו מיחידי הקהל בעבורו להפסיק בתפלתם. ולא יקטרג השטן באותה תפלה. ושיתן לו הקב״ה צחות לשון שלא יבליע אות או תיבה מתפלתו, וח״ו יהיה קוצץ בנטיעות. דנוסח תפלות אנשי כנסת הגדולה תקנו על־פי המדות כלולות בהן שמות הקודש. ואם דובר ח״ו מלות שאין כהוגן שמוסיף או גורע, נמצא מפסיק בשמות וקוצץ בנטיעות, לכן יזהר שלא יאמר על פה, כי־אם עם הספר כדי שלא יבא להבליע תיבה או לדלג. גם יתפלל שהקב״ה יתן חנו עליו כדי שיתחבב תפלתו לכל שומע מפיו. וטוב לומר קודם שיתפלל י׳ פעמים פסוק ונח מצא חן בעיני ה׳. ומועיל מאד לחן והוא בדוק ומנוסה. וכן בכל דבר שאדם עושה. גם כשאומר החזן איזה פיוט כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון. יבחר שיהיה מהנגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד. ושיהיו דברי הפיוט דברים נוגעים אל הלב בלשון זך ונקי, ודברים מסודרים כראוי כאילו ברוח־הקודש נאמרו. כגון שירי הקדמונים ושירי כמהר״ר ישראל נאגא״ר זצ״ל אשר העיר עליו האר״י הקדוש ז״ל, שהיה ניצוץ דוד המלך ע״ה וברוח הקודש אמרן. ומה גם אם הם שירים מסודרים על פי הקבלה. לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותן לבם אל התפלה. מה שאין כך כשהפיוטים הם בניגון המעורר הריקוד והשמחה החיצונית, שמביא לשומעיהם לצחוק וקלות ראש ולפרוק מעליו עול מלכות שמים, ולהמליך יצרו עליו לטורדו, גם להרהורים רעים ולמחשבות זרות. והקולר תלוי על החזן הגורם. גם כשקורא הפרשה בתורה ידמה בעיניו כאלו התיבה שעומד בה הוא הר סיני, וכאלו אותה שעה מתקבלת מהר סיני וכאלו הקב״ה ופמליא שלו עומדים שם כשם שהיה בשעת מתן תורה. וכאלו הוא משה רבינו ע״ה האומרה, וכל הקהל העומדים סביב לסיני לשמוע מפיו תורה. ובהיותו מושרש בדבר זה, נכנס מורא בלבו ומכוין בקריאתו שלא להבליע תיבה או אות. בהיותו חושב שהוא כמתורגמן בין המקום ובין העם. ואל יהיה כוונתו בקריאתו להודיע את העם שהוא בקי בנגון הטעמים ובעריבות הקריאה, דמה מועיל לו זה כ״א לאבד שכר קריאתו. אך יעשה לשם שמים ודברים אלו מאליו באים. עוד צריך החזן כשיש חולה מיחידי הקהל שיכוין בתפלתו בברכת רפאנו שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה, שהרי ארז״ל שתפלת החולה עצמו מועיל מאד. והנה כיון שהחזן שלוחו של צבור הוא, ושלוחו של אדם כמותו, נמצא בהתפלל החזן עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל; דפעמים החולה אינו בדעתו להתפלל או שאינו יודע שתפלתו מועלת או שלא נזכר. ובהיות הוא מתפלל עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל. גם כשרואה החזן לאיזה יחיד נולד לו בן זכר, יגיל וישמח ויתן הודאה למקום, שהיוצאים ידי חובת תפלה על ידו פרים ורבים, אין זה כ״א שתפלתו רצויה לפני המקום. ואל ישמח בעבור התועלת המגיע לו ממה שנודרים לחזן ביום שבת קודש אבי הנולד וקרוביו דזהו מאליו בא. ומה לו לחוטא למנוע הודאה לבוראו בהיותו שמח לתועלתו ולא על מעלת תפלתו ומגלה למפרע שהתפלה היא בעיניו כאומנות לפרנסתו ולא על תועלת נשמתו. לכן כשמבקר החזן ליחידי הקהל בשבתות וימים טובים, אל יבקר לעשירים דוקא ולא לעניים, מהטעם שכתבנו שמעיד על עצמו שהתפלה כאומנות לפרנסתו, וראיה שמבקר דווקא למי שמגיע תועלת לאומנתו. שאם מבקר לכבוד שמוציאם ידי חובה, וכי לעשירים מוציא שמבקרם ולעניים אינו מוציא שאינו מבקרם. אין פחיתות גדול מזה שמעיד על עצמו. לכן יבקר לכולם או לא יבקר כלל, או מעט מזה ומעט מזה, כי אין לך מהדופי ומהפחיתות והגריעות והבזיון והחרפה כש״צ שרבים תלוים בו להוציאם ידי חובה. במקום היותו כשר עניו שגדול וקטן שוין לפניו עושה עצמו כעבד משרת בבית על פרנסתו שמכבד לרבו שלא ישלחהו מביתו. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. וכמה ביוש בעוה״ז ועונש לעוה״ב מגיע להקהל המקיימו עליהם לצאת ידי חובה על יד איש אשר בטחונו בבשר ודם, עליו אומר הקב״ה הכזה איש אבחרהו להתפלל לפני בעד הקהל הזה לכפר בעדו ולתת שאלתם ולמלאות בקשתם. הלא זה איש אשר אבחרהו לשרת לפני בעד הקהל. פתח תרצובות רשע התר אגדות מוטה. עניו שפל מעביר על מדותיו מוחל על עלבונו. לב טוב שמח בחלקו. וותרן טוב עין שמח בטובתו של חבירו, מרוחק מעין הרע מלשון הרע, שלם במדות, טוב לשמים, מקובל על הבריות, מרוצה לכל. ע\"י איש כזה אני מכפר בעדו ובעד כל הקהל. ואע״פ שלא יהיה ת״ח גדול, כיון שהוא ירא שמים ומסובב במדות אלו, די שיתכפר הקהל ע״י. ובלתי זו טוב להתפלל ביחיד מלשמוע תפלה מפיו. שהוא משל לצבור שהוצרכו לפייס למלך, ושלחו לפייסו ע״י איש שהמלך שונא אותו ומבקש להורגו. שבמקום פיוס מעלים חמת המלך עליהם בכפל ממה שהיה מקדם. (ועיין בזוהר פרשת נשא בעונש החזן שאינו הגון). וכתב הטור א״ח סימן נ״ג צריך שיהיה ש״צ הגון, דכתיב נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה. א״ר זוטרא בר טוביא אמר רב ואיתימא ר״א זה ש״צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה, ואיזה הגון – שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך, ומרוצה לעם ויש לו נעימה, וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים, ואם אין מוצאין מי שיש בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמע״ט. ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו כו'. וא״א כתב בתשובה שנהגו במקומות אלו למנות בזוי המשפחות לש״צ. ויש בדבר הזה ביזוי מצוה, כאלו אינו כדאי למיוחסין שבישראל, והוא כשאר אומנות. וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש כו׳. גם אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחוס שלו. ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. ולא כמו שעושים באיזה מקומות שאע״פ שיהיה רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות. והקב״ה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכתב הרב בית יוסף ז״ל בתשובה הרשב״א ז״ל. שאלת ש״צ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמיע קולו ערב, ומתגאה בכך אם ראוי למחות בו. תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם ש״צ זה שמח בלבו על שנותן הודאה להשי״ת בנעימה תבא עליו ברכה. שאחד מהדברים המחוייבים לש״צ הוא שיהיה לו נעימה, כדתניא בפרק ב׳ דתענית רבי יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב. אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה, כדאיתא בפרק אין עומדין. לפיכך ש״צ זה אם שמח ועומד ביראה, הרי זה משובח. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זח מגונה, ועליו נאמר נתנה עלי בקולה כו׳. ומ״מ כל מי שמאריך בתפלתו לא טוב עושה. ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ״ל.",
+                "ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר״ר אברהם אפומאד״ו ז״ל שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש״ץ אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה. ונהג כן שנים הרבה. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. ובעתוהו בחלום ואמרו לו איש אחד שהיה מכבד להקב״ה, והיה משמח בו מנעתו מלשמחו. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש״צ לשאול ממנו מחילה ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו ע״כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה. וכמה מהשבח והגדולה לש״צ שהזקין ותש כחו ונשתנה קולו, לומר להקהל הוא בעצמו למנות אחר תחתיו לסייעו. כי זהו עדות גמורה ומודעה רבה שכל השנים שירתו היה לש״ש, שהרי עכשיו שרואה שאינו הגון למלאכה הוא עצמו מבקש ראוי למלאכה. וכמה משובח ומעולה הוא לפני המקום. והדבר בהפכו. וטוב לשליח צבור שיאמר תפלה זו על קבלת התפלות. הביאו בעל ספר מרגליות טובות. וזה נוסח התפלה:",
+                "שמע ה׳ תחנתי, ה׳ תפלתי יקח. ואם ביום מנוחתי לא תשמע, ביום צרתי אקראך כי תענני. ואם למלך בשר־ודם אתפלל ואקרא כל היום ישמע תחנתי. גם אתה ה׳ טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום. ואם שמעת לחנה מפני שהתנדבה בנה לעבודתך והשאלתו לקדושתך שמע וקבל תפלתי שאני מתנדב כל אשר לי לעשות רצונך ועבודתך. שמעה ה׳ תפלתי ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. שאם שערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו. למה יאמרו מבלתי יכולת ה׳ לקיים משאלותינו אוטם אזנו משמוע, ואתם מתפללים אל אל לא יושיע. ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת וגו׳. וקיים בנו מקרא שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ולפחות קיים בנו והיה אחר שיקראו אענה ואחר שידברו אשמע שועתם וזעקתם, למה יאמרו הכסילים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. אנא אלהי אם חפצת שיאמינו אזן שומעת ועין רואה, ה׳ שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. שהנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט. הטה ה׳ אזניך ושמע, פקח עיניך וראה, ושמע את דבריהם אשר באו לחרף אלהים חי. למה יאמרו המינין עזב ה׳ את הארץ ואין לו עסק בנסתרותינו. לכן בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי. ואז יראו שאתה משגיח בפרטים ובוחן לבות וכליות, ולמה יאמרו כלו תפלות ישראל, בני אל חי, לפי שכלו חסדיו מרחם אותם ועת תפלתם חלף הלך לו. ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. ולמה יחרפו למערכות ישראל לומר אין בהם איש צדיק שישמע ה׳ תפלתו. שה׳ תפלת צדיקים ישמע וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וגם כי תרבו תפלה איננו שומע. ה׳ אלהים עד מתי עשנת בתפלת עמך, האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי, והקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה. מקול אויב מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני. ולמה יאמרו אין סגולה בלשון־הקדש להעלות תפלתכם לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומי בקש זאת מידכם והוא מצוה בלי תועלת ותם לריק כחכם. ועתה שמע אלהי את תפלת עבדך ואת תחנוני, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה ועשה בשביל אונאתי, דכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ויראו כל בשר כי פי ה׳ דבר. למה יאמרו הפיקורסים שאתה אכזרי משמוע תפלתנו. שמעה ה׳ בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ואם קרוב ה׳ לנשברי לב איה קרבתך לשברון לבי ורוחי אליך, קוה קויתי ה׳ אם לא תשמע. הטה אזניך אלי ושמע שועתי וחזק אהבתי עמך שאהבתי שישמע ה׳ קול תחנוני. ולמה יאמרו שאתה גאה. גלה נא ענותנותך לכל כי ימינך פשוטה לקבל תפלתנו ברצון, אהבה כי אתה שומע תפלת כל פה. ובמה יודע איפוא מציאותך עתה שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. עתה שהסתרת פניך ממנו עתה ששחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו. כמו שבימי קדם היינו מראים מציאתך לכל העולם אם לא תשמע שועתנו. ובמה יודע כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא עולם כמנהגו נוהג אם לא תאזין לתחנתנו. ואם למעני העומד בביתך היום לא תעשה, עשה למען שלמה עבדך אשר התפלל לפניך ושמעת את תפלת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. כן תעשה עמי העומד היום במקדש מעט בבית־הכנסת, וגם עיני ולבי שם כל הימים. ואם היו אשי ריח ניחוח לפניך תמידין ומוספין נדרים ונדבות שבבית מקדשך היו מקריבין. עתה שנחרב בית מקדשנו ונשלמה פרים שפתינו, תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ואל תראה פשעי ועונותי לסתום תפלתי מעלות אליך, כ״א שמוע תשמע תפלתי. האזינה תחנוני, באמונתך ענני בצדקתך ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ואם לא תשמע אתה ה׳ תפלתי, למי אפנה ולמי אתחנן ולמי אשא עיני וכפי, האם אשים בשר זרועי האם אבטח על משענת קנה הרצוץ משאר הנמצאים שיקבלו שועתי ותחנתי, הלא מידך הכל ומי זה אמר ותהי ה׳ צוה. אנא אלהי שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קרשך.",
+                "(עוד מצאתי בכ״י תפלה שיאמר הש״ץ בעת שממנים אוחו לשליח צבור): ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אתח הוא ה׳ אלהי האלהים אשר גדול אתה וגדול שמך בגבורה, האל הגדול הגבור והנורא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם. ממכון שבתך השמים תשגיח על כל יושבי ארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו של כל אחד ואחד. והשגחתך מפורסמת לעיני כל יצוריך בכללם וגם בפרטם, ובפרט על יציר כפיך הוא האדם אשר תפקדנו לבקרים תבחננו לרגעים, ודרכיו אתה רואה וכל צעדיו תספור. ואני עבדך בן אמתך לשמע אזן שמעתיך, ועתה ראתה עיני השגחתך עלי רימה ותולעה צל עובר ציץ נובל עפר ואפר כמוני. לעשות עמי חסד להקימני מעפר ומאשפות הרימותני להושיבני עם נדיבים נדיבי עמך, ומאחר עלות הביאותני לעמוד לשרת לפניך ולברך בשמך. ועתה מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. ואלו פי מלא שירה כים ולשוני רנה כהמון גליו ושפתותי שבח כמרחבי רקיע ועיני מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנו מספיקין וכו׳. לכן ידי שמתי למו פי, ולך דומיה תהלה, לפי שחנוניך הם חנונים ומרוחמיך הם מרוחמים ככתוב את אשר תחון יוחן וכו׳. לכן במתנת חנם אני מתחנן ומתפלל לפניך שתענה עתירתי ותשמע תפלתי ותתן לי קול נעים וערב וחזק מעתה ועד עולם. ואל יפסק קולו ואל יחר גרוני ולא אבוש במעני ואל אכשל בלשוני. ואהיה רצוי בעיניך ובעיני כל רואי. ונתתה לעבדך לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר, יעיר לי אזן לשמוע בלימודים. ויהיה ערבים דברי באזני שומעיהם. והאר פניך על עבדך והאר עיני בתורתך ודבק לבי במצותיך ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון ולא יבא לידי שום חטא ועון ותצילני מעין הרע ומיצר הרע משנאת הבריות. ואל ילעיגו הבריות עלי ולא על דברי, אלא תהיה עם פי בהגיוני ותורני מה שאומר בלי שום פקפוק. הסר ממני עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממני. וחנני ושמע תפלתי כי אתת שומע תפלת כל פה, יהיו לרצון אמרי פי וגו׳. וצריך השליח צבור לכוין בתפלתו שהקב״ה יכפר בעד הקהל שלא יגיע להם שום נזק. כי התפלה במקום קרבן, ומה קרבן מכפר אף התפלה מכפרת. לכן הש״צ שמוציא אחרים ידי חובה הוא במקום הכהן המקריב ומברך את העם. וכן תראה רמז בפרשת נשא בנשיא המקריב ביום ראשון בפסוק ולזבח השלמים בקר שנים אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב וכו׳. ״חמשה ״זה קרבן ׳׳נחשון ר״ת חזן. ומפסיק קרבן באמצע לומר שעכשיו שבית המקדש חרב ונפסק הקרבן החזן יכוין בתפלתו שהיא במקום קרבן, שהקב״ה יכפר בעד כל הקהל הקדוש גדולים וקטנים, להשפיע עליהם שפע רצון בבני חיי ומזוני אמן. ונרמז חזן בקרבן הראשון של נחשון בן עמינדב לרמוז שיאמר החזן בינו לבין המקום. רבונו של עולם עמי נדב להיות אני שליח שלהם במקום הכהן המקריב. שמע תפלתי וקבל עתירתי כאלו הקריבו הקרבן לפניך, דשלוחו של אדם כמותו, וכפר על כל חטאתם להשרות שכינתך בתוכם לעולם. אנס״ו:"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>קר <b>ה</b>אור <b>ו</b>לבוש <b>ה</b>עליון נעשה על ידי אור תורה וקייום מצותיה שעל ידי המצות נארגת לבוש יקר רוחני מאיר כעצם השמים לטהר אשר הנשמה בצאתה מזה העולם ערומ' מהלבוש הגופני מרחפת ומתבוששת בראות עצמה ערומה מיד לובשת הלבוש הבהיר והמאיר הזה אשר עשה בעולמו בתורה ומצות ומקבלת שמחה גדולה בראות עצמה בלבוש מלכות דוגמת האדם אם יהיה ערום מבלי לבוש כמה מהבושת מקבל לצאת בין אנשים ואם מזדמן לו לבוש כמה מרגיש מהשמח' וק\"ו בן בנו של ק\"ו אם נזדמנו לו בגדי מלכו' דאין קץ לשמחתו ולעונג שמקבל נשמתו בהיו' שהיה בתכלית השפלות ערום כאשר יצא מבטן אמו וזכה ללבוש בגדי מלכות שיוכל להתפאר עמהן בפני כל רואיו כך הנשמה היוצאת מזה העולם ערומה ומוצאת לבוש מלכות וכי יוכל דעת האדם החומרי להשיג שיעזר השמחה שמקבל הנשמה בלובשה בגדי יקר כמדובר. והנה נתייחדתי הפרק הזה לדבר בו בענין הלבוש העליון כיצד הוא ומהיכן נעשית ואמתי מתלבשת הנשמה בו ואם הוא לבוש אחד בלבד שיש לה או יותר כדי להודיע בזה מעלת העוסק בתורה ומצותיה הטובות והישרות ונקדים דברי הרב המקובל האלהי כמוהר\"ר עובדי' המון ז\"ל מברטנורה שדבר בסוד המלבוש בספר מקרא קדש ונעתיק לשונו לעשותו פרק בפני עצמו. וזה לשונו סוד המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן מי זוכה בו ומתי יזכה בו ומה יעשה ממנו וממה עשה הלבוש הזה וכמה לושי' הם מקובץ מפי סופרים ומפי ספרם וכו'. חכמי האמת אמרו כי ספירת יסוד נקרא איש הטעם כי נשמות הצדיקים הנקראים אנשים זוכות בו ושם סוד המלבוש השני יש לך לדעת כי המלבוש האחד הם היסודות הגופניים אבל הלבוש השני הם יסודות רוחניים והנשמות של צדיקים הם מתלבשות בה המלבוש אמנם גם הם מלאך אחד ששמו אורה ומעשה ר' אליעזר ור' יהושע מוכיח ונותנו למי שזוכ' בו עתה יש לי לבאר סוד המלבוש על מתכונתו יש לך לדעת כי יצירת האדם בצלם אלהים ולכבודו בראו ונפח בו נשמה עליונה מיסוד ונמשכת בתבונה משונה לקבל צורה כצורת גוף האדם ונתמלא זיו כבודו כדי להמשיל בכחו רוח שכל וידבק עמו בלכתו דרך חכמ' והשם עושה חסד עם נשמות הצדיקים והזמין להן מלבוש שני אור דק מאד ונפשות הצדיקים מתלבשות בו לעתים ידועים כגון שיש תוספות ברכה ושלום ורצון למעלה כי הנשמה בהתפרדה מן המלבוש הראשון היא רוחניות ביותר יותר ממלאכי השרת ואינן יכולין להכיר עצמן ואינן יכולין להתפלל בעדם ובעד זרעם עד שהם מזמין להם הלבוש השני ובזה המלבוש השני יש לה היכר ומתפללת בעדה ובעד זרעה כמ\"ש ר\"ל צערה דידהו ידעי צערא דאחרינא לא ידעי א\"כ נשמ' שזכתה לזה המלבוש יכולה להתפלל בעדה ובעד זרעה וכן בכתובת פרק הנושא רבינו הקדוש אחר מיתתו היה בא בכל ערבי שבתת לקדש לאשתו וזהו ידוע כשהנשמה ערומה לה יהיה לה יכולת באילו הענינים אבל רבינו הקדוש אחר מיתתו היה בא בכל ערבי שבתות לקדש לאשתו וזהו ידוע כשהנשמה ערומה לא יהיה לה יכולת באילו הענינים אבל רבינו הקדוש זכה למלבוש השני והיה לו כח כמלאכים וכן בבת פר' השואל הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן וכו' שמצאו לר' אחאי בר יושיאי ברוח חיים בקבר הכל מזה הענין כי אום צדיקים שזוכים בזה המלבוש קרויים חיים החופף על קברו תמיד ויש לך לדעת דודאי שהם עושי' שליחות השם כמלאכי השרת כמ\"ש עושה מלאכיו רוחות רצה לומר מהנשמות שהם רוחות עושה מלאכיו וכן הוא בוודאי כי אותם האנשי' שבאו לאברהם היו מזה הענין בעבור שכוחו היה יפה וזה הטעם שאברהם הזמין (רקנטי פר' וירא) להם אכילה ושתיה בודאי היה יודע כי המלאכים אינן אוכלים אמנם באילו שהיו נשמות של צדיקים שהיו בגופות אמר אברהם אי אפשר שלו ישאר להם יסוד גופני שממנו יתהוו לאכול ולשתות ולכן נקרא ואנשים וכן כל איש או אנשים הכתוב בפסוק הכל מזה הענין ולכן נקרא איש כמו המלבוש. ועוד טעם אחר למה נקרא איש כי העשיריה נקרא בית והיסוד נקרא איש והאיש יסוד הבית כי האיש מקיים הבית בדרך השפעה שנותן לה ע\"כ דברי הרב רקנטי זצ\"ל. ובספר מאירת עינים מצאתי דבר יותר באורך דע כי צורת האדם ודמותו זאת חביבה מאד לפני הקב\"ה ומרוב אהבתו תחיה תחיית המתים בגוף ונפש ממש כאשר היו בתחלה ואחר תחיית המתים יעה השם יתברך כל העתיד לעשות כגון יום הדין הגדול ויקבלן כל אחד כפי מעשיו גופות הצדיקים יתעכלו כחנוך ואליה ותשארנה נפשותיהן באותה צורה קיימת לעולמים גם בעת שצדיקים כשרוצה הקב\"ה לעשות שליחות על ידי נפשותיהן לבני אדם מלבישם לבוש העשוי בצורת הגוף והלבוש הוא אוירי ואחרי שעשו שליחותם מתפשטות ונשארות ערומות כבתחילה ואינן לובשת לבוש השני כל שעה שהם רוצות ואפילו לצדיקים אלא בשעה שהקב\"ה חפץ לעשות בנפש מנפשות הצדיקים איזה שליחות אז מתלבשת באותו הלבוש ואחר שעשו שליחתם מתפשטות ונשארות ערומות וכשהולכין בשליחותן אינן נראין רק לזכי הנפשות שכל כך גופם נקי מכל כתם חטא ועון שאינו חולץ ומונע אותו לראות המלבוש. ויש צדיקים גמורים וחסידים אשר חפץ בהם הש\"י שאין נפשותיהן נשארות ערומת אפילו שעה אחת בלי לבוש והוא כמעשה מערכת לחם הפנים על השולחןשלא היה שולחן פנוי מלחם הפנים אפילו רגע א' שנא' לחם פנים לפני תמיד והיו שני כהנים זה כנגד זה זה מוציא הישן וזה עורך החדש שלא יפסוק זה להוציא עד שזה עורך כן הנפשות לא תפסוק הנפש לצאת מהגוף בשרי עד שמתלבשת גוף אוירי וזה שאמר תחפף עליו כל היום זוהר פ' אמור וכך נשמתו של יעקב אע\"ה לא נשארת ערומה אפילו שעה אחת אלא הלבוש חופף על נשמתו תמיד ר\"ל שנשמתו צרורה בצרור החיים הלבוש אצלו תמיד מזומן ועומד ומחופף וכל שעה שנשמת יעקב רוצה ללבוש אותו לבוש לאלתר היא מתלבשת ועל כן אמרו רז\"ל יעקב אבינו לא מת כענין פ' ויחי קבלת הרמב\"ן ולמה זה ביעקב יותר מאברהם ויצחק מפני שהיתה מטתו שלימה כי באברהם היה ישמעאל וביצחק עשו ועוד כי ליעקב היה לו צער גידול בנים מה שלא היו לאבותיו וכיון שקבל צערם בחייו בעולם הזה בעודו בו גם לאחר צאתו ממנו סובל צער עונותיהם כי כשישראל בצע' הגלו' בעונותיה' מיד נשמ' יעקב אע\"ה לובש' המלבוש ומבקש' רחמי' לפני השכינ' וממשכ' רחמי' על ישראל נכח תפלתו ואחר שנעני' שבה בצרו' החיי' בלי לבוש כי הלבו' הזה היא צור' נברא' כצור' דמו' הגוף ואי אפש' לנשמה להתפלל ולהמשיך שפע אלא עם הלבוש הזה וע\"כ אמרו על נשמתו של יעקב עה החופף עליו כי היום (רקנטי פר ויחי) וזה שאמר המאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים רצה לרמוז מ\"ש מפני שהיה לו צער גידול בנים בחייו גם אחר כן מגין עליהם. ודע כי במלבוש הזה יש ענין גדול ותועלת לעולם שכ\"ז שהנשמה בגוף האוירי הוא הנקר' מלבוש זוכות ומזכות לבני העולם ויורד בזכותם שפע חסד ורחמים על העולם הזה כאלו היה בגוף החומרי כבתחלה ובלי לבוש אינן יכולים להתפלל ולא להשפיע דבר בעולם ומזה תבין מאמר א' פ' הפועלים אליהו הוה שכיח במתיבתא דר' יומא חרא נגה ליה ולא אתא א\"ל מ\"ט נגה ליה למר א\"ל עד דאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ומגנינ' ליה וכן ליצחק וליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי למשיחא בלא זמניה מה לו כל הצער הזה להקים אבות מקברם ולרחוץ ידיהם ואח\"כ יתפללו רק יתפללו כולם בעודם שוכבים בקברם או כל אחד לבדו ולמה לו כל הטורח זה רק כל זה הוא כמ\"ש כי המת בעודו בקבר מושכב אין לו יכולת להתפלל אל ה' לא בעדו ולא בעד אחרים אבל כשיתלבש נפשו בזה המלבוש רוחני אזי יש לו יכולת להתפלל בעדו ובעד אחרים ולהוריד שפע ורחמים בעולם כאשר נתחלה בחיותו לכן אליהו שהיה רוצה שהאבות יתפללו על זרעם היה מביא להם הלבוש ומלביש אותם בלבוש רוחני כל אחד לבדו ואז היה מתפלל ואח\"כ מפשיט אוו הלבוש ומחזירו לקברו כאומרו ומגנינ' ליה וכן ליצחק וליעקב וכ\"ז יובן ממה שמצינו בשבת פר' השואל הנהו קפולאי והיה אחאי בר יושי' חי בקבר ודבר עם ר\"נ וגם ר' דהוה אתי כל בי שמשי לביתי' וכן ר\"י הגלילי שהיה בא לביתו בכל ע\"ש וחשדו לאשתו ב' תלמידים ששמע קולו של ר' יוסי הגלילי שהיה עוסק בתורה ואמרו שהיתה עוברת עבירה והודיעו לב\"ד והביאוה ורצו להלקותה ואמרה שהוא ר' יוסי בעלה ולא האמינוה לשבת אחר בא כמנהגו ומצאה בוכה ומצטערת על שחשדוה בזה שחרית גלה עצמו לצבור בבית הכנסת והעניש רבים מהם ושוב לא בא לביתו כל אלו סודות רומזים למלבוש השני אשר מתלבשת הנפש תכף צאתה מן העולם ומה שאמרו שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים כנזכ' סוד הדבר כי ב' בני אהרן לא היו שלמים עדיין בבגדים העליונים כי כל צדיק יש לו מלבוש מתוקן ויתלבש בו כהוגן ואם עדיין לא נשלמו מעשיו ואינו ראוי לאותו מלבוש אזי לא ימלא אותו מלבוש מתוקן ואותו מלבוש יארג מן מצות וצדקות ומ\"טי הה\"ד וילבש צדקה כשריון וזה המלבוש אינו מתוקן אלא למי שהוא שלם מלמטה וקיים דמות השלשלת בזה העולם בפריה ורביה והוא שיש לו בת זוג אזי הוא שלם מלמעלה ומלמטה ואזי אותו המלבוש מתוקן לו כראוי ואם זה המלבוש אינו מתוקן לו בשביל שלא נשלם ממטה שאין נושי שלא קיים מצות פריה ורביה אז נפסד לו אותו מלבוש מלמעלה וב' בני אהרן נכנסו מחוסרי בגדים פי' בגדים העליונים שלא היו נשואים ולא קיימו פריה ורביה לכן הופשטו מאותה הבגדים ולא היו מתדמין ליוצרם ונכנסו לעשות העבודה ההיא לכן נענשו והלבוש הזה לידע ממה יעשה. עשה אזנך כאפרכסת ושמע כתיב ויקרבו יי ישראל למות יש להקשות למה אמר ויקרבו כנר' שהיו רחוקים עד עתה למרחוק ועתה נקרבו היה לו לכתוב ויבא יום ישראל למות עוד אמר ימי לשון רבים היה לו לומר ויקרב יום כי ביום אחד ימות האדם ולפעמים בשעה אחד עוד מצינו שלמעלה קראו בשם יעקב כמ\"ש ויחי יעקב ויהי ימי יעקב וכאן קראו ישראל אבל בהיות כשברא הקב\"ה את האדם על צד החסד ונפח באפיו נשמת רוח אלהים חיים בראו על תכלית שיהיה כלו שכל פשוט כמלאכי השרת אשר אין בהם עון אשר חטא רק לעשו' רצון בורא' והאד' גרם העון וחטא ועבר על צווי הקדוש ברוך הוא וגרשו מגן עדן לעבוד את האדמ' והשגיח עין חמלתו עליו לבלתי ידח ממנו נשמתו הטהורה נתן לו קצת מצות עד שבאו להר סיני ונתן להם תרי\"ג מצות וצוום על קיומ' למען יטב להם כי בקיום המצות יתעלה נפשם במעלה עליונה יותר ממה שהיתה מקדם כו' וכן מצינו כי המצות בכל יום מזהירין את האד' שלא יחטאו יעבור רצון בוראו כארז\"ל אמר ר' אחא רמ\"ח מצות בתורה כנגד רמ\"ח אברים שיש באדם ובכל יום ויום צווחין על האד' עשה אותנו כדי שתחיה בזכותינו ותאריך ימים ושס\"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום ויום שחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת גוזר אני עליך במי שהגיע ימיך ליום זה אל תעבור עבירה ביואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה הרי תרי\"ג מצות כלם מזהירין את האדם שלא יחטא לשמור מצותיו וחקותיו ותורותיו לטוב לו כל הימים לכן בשומרו מצות השם ללכת בדרך טוב הקב\"ה אין מקפח שכרו ופעולתו לפניו בעה\"ב כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא זאת ועוד מלבד שכר המעשה שנותן לו גם כן הימים אשר עשה בהם מצות אינן הולכות לאבוד, וחוזרות ריקם כי בהם משלים נפשו יותר ויותר כי בהסתלק נפשו מזה העולם נשארה ערומה בלי לבוש כי הגוף נקבר בקבר ונפשו עגומה בראותה כי אין לה לבוש כאשר היתה באמנה אתו זה ימים רבים אז הקב\"ה עושה לה לבוש אחד מכל אותם הימים שעשה בהם מצות ומתלבשת הנפש בגוף הזה ואז נחה שקטה ממכאובה ושבה אל בית אביה ובזה הלבוש היא הולכת בשליחותו של הקב\"ה כנ\"ל ולזה אמרו רז\"ל כי בכל יום ויום משנותיו של אדם אם עשה בו מצוה אחת אותו היום הולך לפני הקב\"ה ואומר רבש\"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועשה בי מצוה אחת אז אותה היום עומד לפני הקב\"ה עד בא יום פקודתו וכן כלם עבר עבירה אותו היום הולך לפני הקב\"ה ואומר רבש\"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועבר בי עביר' אז אותו היום יוצא מלפני הקב\"ה כי אינו יכול לעמוד לפניו אחרי הוטמאה כי הוא קדוש ומשרתיו הם קדושים ואינה יכולה לעמוד במחיצתו ובאחרית הימים בהסתלק נפש האדם מן העולם הזה לעולם העליון אז רואים אלו הימים ימי שנותיו של אדם אם נמצאו כלם טהורים שלא חטא בהם ואין בהם לכלוך עון כלם נכנסים לפני הקדוש ב\"ה בחצרות קדשו ולא יבושו ואז עושים מאותם הימים לבוש אחד ומלבישים אותם לנפש האדם אשר בא וקיים את מצותיו.",
+                "<b>ואם</b> נמצאו בהם ימים מלוכלכים בעון אותם הימים נכלמים בעצמן בראותם כי הוטמאו ואינן יכולים ליכנס בחצר בית המלך ואז אותם הימם הנשארים לא יספיקו ללבוש כי יהיה חסר כמו הבגד שחסר ממנו ולא יספיק לעשותו מעיל אינו עושה אות ואז הנפש חוזרת ריקם כי אין נותנין לה לבוש וזה סוד הכרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. ולכן בהיות שיעקב אבינו ע\"ה כל ימיו נזהר בהם והיו כלם בקדושה ובטהר' אז בהסתלקו מזה העולם תקף נקרבו כל ימיו לפני הקב\"ה בלי בושה כלל ואז נעשו אותם ימים לבוש א' ונתלבש נפש יעקב בה לכן אמר ויקרבו ימי אותם הימים של יעקב כולם נקרבו לפני קב\"ה בלי בושה כלל כי היו ימי ישראל ר\"ל מי שכל ימיו היה ישר עם אל וכל זה למדנו מדברי האיש האלהי רשב\"י ז\"ל (זוהר פ' ויחי) ת\"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי הוה זכאה כד בר נש נפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר מתלבש' ביה נשמתי' ואינון יומין דלא חב בהון בהון יזכא זכאין אינון צדיקיא דיומיהון זכאן ואשתארו לעלמא דאתי וכד נפקין מתחבראן כולהו ואתעבידו לבוש יקר לאתלבשא ביה ובההוא זכותא זכאן לאתענגא מענוג' דעלמא דאתי ובההוא לבושא זמינין לאתייא למקום וכל אינון דאית להן לבושא יקומון דכתיב ויתיצבו כמו לבוש מי לההוא חייב' עלמא דיומהון בחוביהון חסרין ולא אשתאר מנייהו במה דאתסין כד יפקון מהאי עלמא וחייבי עלמא דלא לאתלבש' בלבושא דיומהון עלייהו כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יב' טוב ווי לההוא דגרעי ימוי לעילא דכד בעו להלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים ביומוי חסרין מההוא לבושא ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם יומא על יומין חד על תרין דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין להתלבש בה ולא להוי ליה לה לבושא במה דיתכסי זכאין אינון צדיקיא דיומן דילהון נטירין אינון לגבי מלכא קדישא ואתעביד מנייהו לבושי יקר דאתלבש בהו לעלמא דאתי ת\"ח כאברה' דזכה מה כתיב אברהם זקן בא בימי' כד דאסתלק מהאי עלמא באינון יונין ממש דיליה על ואתלבש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום דכתיב בא בימים ביומין דיליה דכלהו הוו טהורים וקדשין באיוב מה כתיב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה דהא לא אשתאר לבושא להתלבשא בהו וכו' וגם אם תעיין בספר מראות הצובאות בענין מיתת מיתת בני אהרן שיש מהם אומרים שנענשו בשביל שנכנסו מחוסרי בגדים והסוד הוא מה שאמרנו שהיו מחוסרי בגדים העליונים שלא זכו עדיין למלבוש הזה בשביל שלא היו נשואים ולא קיימו מצות פריה ורביה כי המלבוש הזה נארג ממצות ומ\"ט שעשה האדם בזה העולם כל ימי חייתו והימים האלו נזכרים לפני הקב\"ה ונעשים מהם מלבוש לנפשו בהסתלקו מזה העולם לעולם העליון ובלבוש הזה נחלקו בו יש מהם אומרים כי אינו רק א' לבדו ובזה הלבוש הנפש הולך בשליחותו כפי מה ששולחין אותו במאמר השי\"ת ונראה לבני העולם כמו שהוכחנו לעיל אבל כפי מה שלמדנו מדברי רשב\"י כפי הנראה הם ג' כמו שיש לאדם ג' נפשות שהם נפש רוח נשמה כן כל א' (זוהר פרש' תרומה) יש לו לבוש בפני עצמו וכפי מעלת כל א' כן לבושו כי הנשמה עולה למעלה בצרור החיים את ה' אלהיו והרוח הוא בג\"ע והנפש היא לעולם בקבר (רקנטי פ' בראשי') וז\"ש ר' יצחק קשה רמה למת כחט בבשר החי וז\"ש החיים בעומדים להתפלל על קברות המתים ונענים מיד כי הנפש מודיע לרוח והרוח לנשמה ונשמה להקב\"ה ומיד נצלחים בתפלתם והדבר הזה ישנו ראיות גדולות ומובן למי שקרא ושנה וכו' ולכן כל אחד יש לו לבוש בפני עצמו ולהלבוש ההולך באיזה שליחות ונר' לבני אדם אינו רק לבוש הנפש לבד ובזה הוא משוטט בעולם אבל לבוש הרוח ולבוש הנשמה אינן יוצאין בו מאותו המקום אשר הם עומדים וז\"ל רשב\"י בפר' ויחי תנן אלף ת\"ק ריחין סלקין כל יומא מגינתא דעדן דמתבסמי בהו אינון לבושן דיקר דההוא עלווא דאתי דמתעטרי מן ימוי דבר נש אמר ר' יהודה כמה לבושין אינון אר\"א טורי דעלמא בהא אפליגו אבל ג' אינון חד דמתלבש' ביה נשמתא בגו צרורה דחיי בין פורפיר' דמלכא קדישא וחד לבושא דלבר דקאים ולא קאים אתחזי ולא אתחזי בהוא אתלבש' ביה נפשא ואזלת ושטאת בעלמא באבתא ובכל ריש ירחא אזלת ואתקשרת ברוחא דבגינתא דארעא דקיימא בין פרגוד' יקירא ועיניה אוליפת וידעת מה דידעת ושאת ואודע' ליה בעלמא ת\"ח בתרין קשורין אתקשרי נפשא (זוהר פר' ויחי) בכל ריש ירחא ושבתא בקשורה דרוחא בין ריחי דבוסמין בג\"ע בארעא ומתמן אזלת ושטאת ואתקשרי עם רוחא בנשמת' דצרירא בצרורא דחיי ומתזנת מאינון זיוון יקירין דהאי סטרא ודהאי סטרא הה\"ד ונחך ה' מיד והשביע בנחלאות נפשך מהו בצלצחות צחותא חד כד אתקשר ברוחא בגינתא דלתתא צחותא מן גו צחותא כד מתשראן נשמתא דלעילא בצרורא דחיי והיינו בצח חד צחות תרין דאינון לעילא ביקר' דנשמת' הא ודאי צחצחות ומהן ירית יקרא דא נפשך ממש זכאה חולקהון דצדיקים דזכו לכל מילין אילין בעלמא הדין ובעלמא דאתי ע\"כ ועתה שמע לקול הדברים האלו אל יליזו מעיניך כתבם על לבך תמיד אשריך וטוב לך כי תשמור לעשו את כל דברי התורה הזאת כל ימי חייך תבין את אשר מוכן לפניך אם בעל נפש אתה ורוח אלהים בקרבך קדוש אחריתך ישגא מאד ודעת לנפשך ינעם בלבוש מלכות ועטרת זהב ויהיו חיים לנפשך להתהלך לפני ה' באור החיים ולחסות תחת צל כנפיו אמן הנה לפי הנזכר דיש ג' מלבושים והאחד הוא שמתלבש הנפש כשנשלחת באיזה שליחות והוא נעשה מהימים אשר לא חטא האדם בהם ועשה מצות ומ\"ט נראה שיובן פסוק יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל דיש לדקדק אומרו בגדי לשון רבים וגבי לבוש קאמר לשון יחיד אמנם הכוונה מדבר על שלשה מלבושים הנזכרים שליצני הדור היו אומרים דוד אין לי חלק לעעול' הבא ח\"ו ואנו נוחלין בגדיו שעשה קודם שחטא בבת שבע ע\"ד נוטל חלקו וחלק חבירו וזהו אומרו יחלקו בגדי להם הם אותם הב' לבושים ולזה אמר בגדי דמיעוט רבים שנים ועל לבושי שהוא לבושי שעשיתי בטורחי במה שלא חטאתי בשו' יום ועשית מצות ומ\"ט והוא לבושי דייקא מוכן להלבישה על כל שליחות שישלחו לי יפילו גורל על מי יכול להנחילו וזה גם כן כוונת מאמר חז\"ל דרבי יוחנן הוה קרי למלבושיו מכבדותי מדבר על מלבושיו העליונים שפעל ועשה בימיו ובמצותיו שהם מכבדים לנפש רוח ונשמה שבלתם הנפש ערומה מתבושש' ונכלמה כנ\"ל ונר' דזהו ג\"כ כוונת מאמר במדרש רות ורחצת וסכת מע\"ז ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת ע\"כ רמזה נעמי לרות על קניית המלבושים העליונים שהנפש מתלבשת בעולם שכלו שבת ע\"י שמטהרת הימים ובקיום המצות וזהו ורחצת מע\"ז שע\"י כך תתדש' ובזה תזכה דשמת שמלותיך עליך ופירש לה שהם בגדי שבתא כלומר המלבושים שמתלבשת הנשמה בעולם העליון שכלו שבת ועם זה נכון פ' בזכריה סי' ג' ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וכו' ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות ויאמר ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבשהו בגדים ומלאך ה' עומד כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה נה הראה ליהושע שבעון שלא מיחה בבניו על שנשאו נשים שאינן הגונות לכהונה פגם בבגדים העליונים הנעשים מהזכיות וזהו היה לבוש בגדים צואים ובאותם בגדים צואים היה עומד לפני המלאך הראו לו במראה הנבואה המאורע המגיע לו לעולם הבא כמה מהביוש מגיע לנשמה על היותה לבוש בלבוש פגום ועומד לפני המלאך זהו הראו לו שיראה בעיניו כמה בושה היה בעולם הנשמות אם לא היה מתקן עון בניו אך כיון שתקן הראו לו בתקון לבושו וזהו הסירו הבגדים הצואים מעליו וכו' והלבש אותך מחלצות הם החלוקה שנעשה מן הזכיות וכמו שפירש הרד\"ק מחלצות הם חליפות בגדים נקיים וזה משל אל הזכיות כלומר כיון שיוסר העון יראו בך הזכיות וכן ת\"י ואלבישית יתך זכיות ע\"כ רומז התרגום בדברו אחד על הלבוש שנעשה מהזכיות כדפריש' וזהו וילבשהו בגדים שהראו לו בנבואה שהותקנו הבגדי' העליוני' וכיון דמלבושים אלו תלוים במצות שעל ידי המצות נעשים וכל כך שמוסיף בתורה ובמלות כך מוסיף אור גדול בלבושי' לכן מזהירו אם בדרכיו תלך וכו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שהם המלאכים שאין להם ישיבה והכונה כשם שהמלאכים עושים שליחות שנאמר עושה מלאכיו רוחות כך אתה על ידי מלבוש הנעשה מהמצות אתהתלך בשליחותי כמוהו כמדובר לעיל שעל ידי לבישת הלבוש הזה שמתלבש הולך בשליחות המקום כמלאכים וזה עצמו כונת פסוק בישעיה סימן ס\"א. שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה בהיות שירושלים שהם ישראל כשחטאו וגלו עשו פגם הלבוש העליון לכן בשוב' שעל ידי כך מתקני' אמר כיון שאיני ערום מהלבוש על ידי התיקו' א\"כ שוש אשיש בה' שאיני מתבייש לעמוד לפניו משום שתגל נפשי באלהי בלובשה הבגדים שעשיי על ידי הזכיות וזהו כי הלבישני בגדי ישע שאותם בגדים ישע הם לנפשי מעיל הצדקות שעשיתי יעטני כי על ידי הצדקות עשיתי מעיל לנשפי וכדברי התרגום מעיל דזכו עטפני כחתנא דמצלח וגם רומז כאן על ג' לבושי' באומרו כי הלבשני בגדי ישע בגדי לשון רבים מעוט רבים שנים ומעיל אחד הרי שלשה וגבי מעיל הזכיר צדקה לפי שהמעיל שמתעטף בו הוא רמז אל הלבוש שמתעט' הנפש כשרוצה להתפלל על צער החיים כנזכר לעיל ונמצא שמתעטפת עמו לעשות צדקה עם החיים ולזה אמר מעיל צדקה יעטני נקט גבי מעיל צדקה לרמוז על האמור.",
+                "<b>עוד</b> יתכן לפרש דע שפעמים זוכה האדם ללבוש הבגדים הנעשי' מהמצות כאן למטה בעולם זה וכמו שכתב הרב בעל שית יצחק בדף ח' ע\"ד כשאדם צדיק גמור וענה גופו לרצון קונו יזכה לבוש העליון אף בחיים ועל זה מרדכי ואסתר שנאמר ותלבש אסתר מלכות וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות עיין שם באורך מדף ז' עד דף ט' והנה נבא לענין שישראל לעיד יזכו בחיים חייתם ללבוש העליון וזהו שוש אשיש בה' כי הלבשני בגדי ישע ומעיל צדקה יטני דמשמע כאן בעולם הזה שעל הישועה שהיא כאן מדבר וקאמ' הלבישני ויעטני. ונבין עם זה ענין שאול בדוד דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו ואמרו רז\"ל כמדתו שאע\"פ ששאול משכמו ומעלה גבוה מכל אדם אתרמו לדוד מדיו ומשם התחיל לקנא בו והתחיל רודפו משם ואילך שנתיירא שלא יקח מלכותו וכו' דקשה דשאול בחיר שם במקום לתת הודאה ושבח להקב\"ה על נס הבגדים שאתרמז לדוד הקטן והוא פלא התחיל בקנאה ועוד מאחר שהוא משיח ה' והמלכות של הקב\"ה למי שרוצה נותנו אך נתירא שלא יקח דוד מלכותו כיון שאינו מהקב\"ה אינו יכול ואם לוקחו מהקב\"ה הוא איך יכול לבטלו.",
+                "<b>אמנם </b>לבא לענין נקדים גם מה שכתב בעל שיח יצחק בדף ח' עמוד א' הקב\"ה נותן לצדיקים ומוסיף על שלהם מאחרים הכונה כשאדם הוצרך להתלבש אחר פטירתו בלבוש שעושין לו מן המצות ומעשים טובים שלו אם אין די בשלו נותן לו הקב\"ה ירושה משל אחרים וזהו נקרא חלוקה דרבנן עיין שם יותר באורך הכלל העולה שמחלוקת אחרים שאבדו אותן על שמרדו משלי' חלוק הצדיקי' אם חסרה קצת ונבא לענין של שאול רוב אמונתו בשפר הנפש הביאו לחשוב מחשבות ולרדוף לדוד כי היה קנאת הנשמה כי לא היה מקנא על מלכותא דארעא שהנה כראות שדוד הוא הקטן והוא גבוה מכל אדם ואתרמו לו לבושיו אמר רמז רומזים לי מן השמים שמשלמים חלוקתו לעולם הבא עם חלוקתי כלומר מדיו שלי משלמים לו ולכך נכנס קנאה בלבו דאין קנאה כקנאת הנוגע לענין הנשמה וכיון שקנא הקנאה מביאו שיכנס בו רוח רעה ע\"ד עבירה גוררת עבירה שירדפהו גם להוציאו ממלכות של מטה ואע\"פ שהמלכות של הקב\"ה ולמי שחפץ נותנו רוח רעה שבו לא היה מניחו לחשוב זאת כדי שלא יחזור בו. וכיון דשאול היה נבוך שלא ירש דוד לבוש שלו לעולם הבא מהרמז הגדול שראה לכן כשהעלה לשמואל והבטיחו על החלוקה דרבנן באומרו מחר אתה עמי במחצתי מיד הודה לצאת למלחמה הוא ובניו אע\"פ שיכלו בחרב דהצדיק אינו חושש חיי עולם הזה בערך שכר הנפש כי כל צערו היה על אבוד החלוק' כמדובר וכיון שהבטחוהו על זה לא חשש על מלכותא דארעא ומסר עצמו למיתה וירש מלכותו דוד עם מה שמסר למיתה כיון שאם בורח היה ניצל כדאמרו רבותינו ז\"ל במדרש פרשת אמור וכו' זו מודעא רבה שרדיפתו לדוד לא בעבור מלכותו היה כי אם מקנאת רמז החלוק שהבין במדיו כדפרשית ונכון. וכפי הקדמתינו שמהמצות נעשין לבוש עליון ולפעמים זוכה הצדיק בעולם הזה כנזכר יובן פסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים פרשו רז\"ל כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וזהו בן זקונים ובתרגו' בר חכים הוא ליה אם כן כיון שהרבה עמו תורה יותר משאר אחים אהבו ועשה לו שהלבוש העליון יזכה בו בחיים חייתו וזהו ועשה לו כתונת פסים ואחיו הקדושים ראו והבינו הדבר מיד ויקנאו בו אחיו קנאת הנפש והתחילו לרודפו ולא יכלו דברו לשלום עד סיפור החלומות וגער בו אביו ואם כל זה ראה שויקנאו אחיו אז ואביו שמר את הדבר כלומר העלים מעיניהם הדבר של החלוקה דרבנן שהלבישו מחיים הפך שבעבור ויראו אחיו החלוקה ומשם הכירו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו לכן העלימה אולי יכול לתקן הקנאה שבהתבטל הסבה יתבטל המסובב ולא יכול. גם נקדים בהקדמה זו פסוק באיוב סימן ל\"א אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון הכונה היה משתבח עצמו שלא ראה רשע שלא הכניסו תחת כנפיו יתברך כדי לזכותו לחלוקה דרבנן ולא תהיה נפשו ערומה לעולם הבא מבלי לבוש ואין כסות לה ולהיות אביון תואב ללבוש זה וזהו אם אראה אובד שנאבד במעשיו עד שוא לעתיד מבלי לבוש ואין כסות לאביון וכי נשארתיהו אביון בלי כסות עם החלוקה לא עשיתי כן אלא הייתי עושה הכנות גופניות כדי שיוכל להבין במושכלות לעשות לבוש העליון וזהו אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם רומז על ההכנות כמדובר וקל להבין עוד שם בסימן הנז' רומז גם זה בפסוק ברוב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני הכוונה ברוב כח מעשית המצות יתחפש כתנתי שהוא הלבוש העליון אם נשלם או לא נשלם וכפי כתנתי כלומר כשיעור הכתונת שעשיתי יאזרני אם היא מאירה מאירה ואם חשוכה חשוכה כפי שיעור עשייתי אם רב אם הרבה.",
+                "<b>וזהו</b> גם כן כוונה פסוק באיוב סימן כ\"ט צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי הכונה צדק לבשתי כאן בעולם הזה שהרבתי בצדקות ובמעשים טובים ומהם נעשה לבוש העליון וילבשני בו לעולם הבא ועל ידי הלבשת לבוש זה היה כמעיל וצניף היה מוכן לי ללובשו כאדם שמוכן לו מעיל וצניף כך היה מוכן לי לבוש העליון שהלבישני כדי לתקן בו משפט כנזכר לעיל כשהנפש לובשת לבוש זה יכולה להתפלל על צער דידה ועל צער זרעו שבעולם הזה עד שמתקן המשפט הנגזר ונמצא מועיל למשפט להמתיקו וזהו ג\"כ כונת פסוק וילבש צדקה כשריון וכבגד עדים כל צדקותינו ירצה הצדקה שעשה בעולם הזה נעשה הבגד העליון וילבש אותה צדקה שנעה לבוש כשריון הוא כשריון שיש לו חורים חורים שנמצא חסר מהלבוש עצמו מקום החורים בעבור שהיא צדקה אחת ולא יכול לארוג כי אם כשיעור הזה אבל וכבגד עדם נעשה כבגד שהוא לבוש שלם כל צדקותינו כשהם רבו.",
+                "<b>וזהו</b> גם כן ענין בעלת אוב שהעל' לשמואל וראתה אותו עוטה מעיל וכו' הוא המעיל שהנפש מתעטף בו כדי להתראות לחיים כנזכר למעלה באורך ונראה לישב עם זה מאמר רז\"ל והוא עוטה מעיל על שם ומעיל קטן תעשה לו אמו ע\"כ דקשה אם הם דברי' כפשוטן שנראה במעיל על שם המעיל קטן שעשתה לו אמו קטנותו אין הבנה כלל שיותר טוב שיתראה בלבוש שמת בו שעם זה ניכר יותר משו' שראוהו מקרוב. אלא כוונת' ז\"ל לרמוז לנו מה שפרשנו שהיה עוטה מעיל שהיא החלוקה שעשה עם המצות שהנפש מתלבש בה לירד לזה העולם ופרשו דזכה למעיל עליון הזה על ידי אמו שהקדישתו לשמים מקטנותו והיה מחזקת בידו לזונו ולהלבישו דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו וכו' וזהו אומרם על שם וכו' כלומר זכה שנתעטף במעיל העליון זה על שם שמעיל קטן תעשה וכו' שאותו מעיל גרם לה או כלך בדרך זה על מעיל קטן תעשה לו אמו כלומר שמקטנותו הדריכתו במצות עד שמיד בקטנותו גרמה שעה למעלה מעיל קטן כפי כחו של קטן במצות שאינן כתקנן עד שנתגדל ועשה מצות בכל כוונתם ונתגדל גם כן כח אור הלבוש וזהו והוא עוטה מעיל כלומר גדול במעלה נמשך על שם מעיל קטן תעשה לו אמו ור\"ל והוא על דרך ארז\"ל רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו תלהו באמרו שהיא גרמה לו שלמד תורה שגדלו בבית המדרש ומיד שילדו כנודע. ובהקדמה זאת פירש שחכם השלום הר\"ר יוסף קמחי נר\"ו דזהו כוונת פסוק ה' יברך את עמו בשלום. בשלום הם אותיות מלבוש כלומר ברך את עמו שיתברכו בלבוש העליון הזה. וזהו כוונת מאמר רז\"ל מלמד שנתעטף הקב\"ה כשליח צבור ואמר למשה כשיבאו ישראל לידי צרה ויעשו כסדר זה אני מוחל להם וכו' הכוונה רמז לו ענין עטיפת הלבוש העליון כשמתעטפים נשמותיהם של ישראל כסדר שאני מראה לך ויתפללו לפני על צרתם של ישראל אני מוחל להם והעטיפה שאדם מתעטף כאן למטה בטליתו להתפלל היא רמז לעטיפת הנשמה שאינה יכולה להתפלל כי אם בלבישת טלית העיון שעשה במצות. וזהו כוונת פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני כו'. שמע תפלתי ושועתי אליך תבא וכו' רמוז לעטיפת הנשמה בלבוש העליון אחר מותו שנעשה עני וחפשי מן המצות שהמת נקרא עני ע\"ד שאמרו כז\"ל כל הרואה את המת ואינו מלוה אותו עליו הכתוב אומר לועג לרש הרי קורא אוו רש שבהתעטף בלבוש שפעל ועושה מהמצות יש לה פנים לבא לפני הקב\"ה ולהתפלל עליו ועל זרעו כמדובר. וזהו תפןלה לעני דהיינו המת כי יעטוף בלבוש העליון אז ולפני ה' ישפוך שיחו להתפלל ולומר אל תסתר פניך ממני ' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא ובלתי לבישת המלבוש אין לה פנים להתפלל. וזה דרמז יונה באומרו בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשיך הכונה בהיות שלפעמי' הנפש מתלבשת בלבוש זה בחיים חייתו של אדם כנזכר לעיל מספר שיח יצחק נראה שיונה זכה ללבוש זו כשהגיע למו' נפשו ממעי הדגה והתפלל עליו נפשו כי בלתי זו לא היה לו פנים להתפלל. וזהו בהתעטף עלי נפשי כלומר בראותי שנתעטף עלי נפשי בלבוש העליון אז את ה' זכרתי כי היהלי פנים לומר לפניו בכח ההתלבשות ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא זהו ותבא אלי תפלתי אל היכל קדשיך. ויובן גם פסוק באיוב לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע ויבאש הכונה היה מתרעם שבמקום שעשה מעשים ראוים לזכות להתלבש בחיים חייתו הלבוש העליון לבש בחיים חייתו לבוש של רימה וגוש עפר. וזהו לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע ויבאש או אפשר לומר בהפך שכוון לומ' בשר דווקא דהיינו החומר לבש רימה וגוש עפר לאפוקי נפשי שזכתה ללבוש החלוקה בחיים חייתו בסבת היסורין סבלתי ובזה נבין. מאמר חז\"ל ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כתונות לכל אחד וכו' דקשה דלמה לא פירשו על פסוק ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים מתנה א' לכל אחד שתי מתנות לשני עניים. אמנם בהיות שע\"י הכתונת זה בלובש' לשרת לפני המקום היו אורגים הבגד העליון שמתלבשת הנשמה לשרת לפני המקום לכן לרמוז לנו ע\"ז הוכרחו לפרש כאן שתי כתונות לכל אחד כלומר אחת שהיא שתים בכתונת שלובש כאן לשרת למטה זוכה ללבוש הנשמה כתונת למעלה לשרת שם לני ה' לעשות לשיחותו כנ\"ל לכן אמר הכתוב תעשה כתונות דמשמע כתונות לכל א' ובא הקבלה ופי' שתי כתונות לכל אחד כדי לרמוז על מה שפירשנו. ובחבור אחר פרשתי בתיקון קושיא זאת דכאן מוכרח לפרש ב' כתונות לכל אחד ואחד דאי אפשר שכיון הכתוב לומר כתונות לכל א' כיון דאין עניות במקום עשירות מה שאין כן גבי הדיוט ולכן מוכרח דמתנות לאביונים הוא שתי מתנות לשני עניים דגבי הדיוט שייך עניות כאן כתונות לכל אחד על דרך שפירשו ובחיבור אשר לי פירשתי. וזהו ג\"כ כוונ' פסוק גבי קרח את מחתות החטאים האלה בנפשות' רמז בזה שעל ידי מה שעשו חטאו בנפשותם מנעו הלבוש מנפשותם מלשון אני ובני שלמה חטאים שחסרוהו מנפשותם וניתן לצדיקים הנז\"ל וכן כוונת פסוק ונפש החוטא' היא תמות ירצה כיון שהנפש מחסרת לבושה היא תמות שעומדת ערומה בלי לבוש וכן תראה בכל מקום דקאמר נפש כי תחטא לרמוז על חסרון לבושה שעומדת בלי לבוש על עונה ותחטא לשון חסרון כמדובר. ובה יובן פ' אם יהיה אלהים עמדי כו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי כו' ירצה אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מע\"ז ומכל עון כאר\"ל אז אני זוכה להשלים לבוש העליון ובזה ושבתי בשלום כלומר ושבתי במלבוש שאותיות בשלום מלבוש אל בית אבי שהוא בצרור החיים ממקום שיצאתי משם ובהיות מלובש במלבוש העליון והיה ה' לי לאלהים להלבשני ולשולחני בשלחותו כנז\"ל.",
+                "<b>והנה</b> כבר דברנו מהמלבוש הנעשה ע\"י המצוה שרמוז בפסוקי' ובמאמרים ועתה נדבר מענין המלבוש שנארגת מהימים אשר בהם לא חטא כנזל בדברי הרב ז\"ל ונבין דזהו כוונת מאמר חז\"ל ויהי בימי אחשורוש ווי לאותם הימים שהכוונה כיון שהימים שאדם חוטא בהם אינן נכנסים לפני הקב\"ה ונדחים בחוץ והם נזופים וכו' וישראל באותם ימים של אחשורוש חטאו עד שנתחייבו כליה לזה אמר ווי לאותם הימים לפי שאינן נכנסים לתועלת הלבוש ובהפך בימים שעושה בהם מצות ומ\"ט. וזהו כוונת פ' יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה כו' כלומר הקב\"ה יודע ומכיר בימי התמימים שנעשה בהם מצות ונחלתם של ימיהם לעולם תהיה כלומ' לעה\"ב תהיה שנעשה מהם לבוש ונוחל אותם. וזהו כוונת פ' ואברהם זקן בא בימים דכיון שמהימים נעשה מלבוש להתכסות בו נמצא שבא בימים עצמן כאיש שבא בתוך הכסות לכסת עצמו. וזה ג\"כ פסוק וימת איוב זקן ושבע ימים ירצה מת שבע מהימים דכיון שלא חטא בהם ונעשו מלבוש הוא שבע מהם שמתלבש בהן ואיוב בזמן יסורין בחושבו שעל שלא מעשיו רצוים לפני ה' יסורי' באו עליו אמר ימי קלו מיני ארג ויכלו באפס תקוה כלומר ימי קלו כי לא באו לכלל אריגת מלבוש וזהו מני ארג על שלא ישרו בעיני השם ונמצא שויכלו באפס תקוה וזהו דקאמר גם בסימן י\"ז. רוחי חובלה ימי נזערו קברים ירצה כיון שרוחי חובלה בחטאים ועונות ימי נזערו כי נדחו ונמחו כי לא היו ראוים ליארג מהם מלבוש לפי שנטמאו וזהו גורם עלי דדקברים לי שאני אמות עכשו ומחזרני בגלגול כדי לתקן לשעבר ואני חוזר ולמות ולהיות נקבר דנמצא שני קברים לי. וזהו אומרו ג\"כ ימי עברו זמוי נתקו מורשי לבבי כלומר כיון שימי עברו מלפני הקב\"ה שנדחו לחוץ מאז זמותי נתקו מורשי לבי דזמותי ומחשבותי במורשי לבבי שחשבתי שיארג לי מלבוש בהיותי מחזיק עצמו צדיק נתקו כל אותם המחשבות ממני כי בראות עצמי בכובד היסורין שהביא עלי בודאי כי טעיתי בכל דרכי ולכן ימי עברו מלפניו ובזה נבין כוונת אליפז התמני סימן ט\"ו כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ קול פחדים באזניו בשלום שודד יבואנו לא יאמין שוב מני חשך וצפו הוא אלי חרב נדד הוא ללחם איו ידע כי נכון בידו יום חשך דיש להבין על מה מתחולל הרשע ועוד מאי כוונת ומספר שנים נצפנו לעריץ גם לשים לב קול פחדים באזניו מה פחדים הם וממי שומעים גם אומרו בשלום שודד יבואנו לכאורה נראה שאין לו שח ששלום עצמו אינו דבר כדי שיבא בה שודד וא\"כ מה כיון בזה גם להבין אומרו וצפו הוא אלי חרב מאי חרב זה גם להבין כוונת אומרו נדד הוא ללחם איו מה קשרים עם האמור שלכאורה יראה שאין לו קשר אמנם נראה דכיון שימיו של רשע בעבור שחטא בהם הם טמאים ונדחים מלפני קב\"ה והם נזונים ועתידין להעיד עליו ביום הדין לכן אמר כל ימי רשע הוא מתחולל שע\"י כל ימיו הוא מתחולל לפי שעתידין להעיד על חטאיו ועוד לרשע שמספר שנים שקוצב לו מיום שנוצר מתקצרים ממנו בחטאיו ומצפנו לעריץ שהוא הצדיק שמוספים אותם שנים על מי שהיה עריץ וחזק בעבודתו יתברך וא\"ת שהרשע מתחזק בטומאתו על שאינו יודע ואינו מכיר בעונש המגיע לו במותו ולכך עושה מה שלבו חפץ זה אינו שהרי קול פחדי' באזניו מחכמים המזהיר' לו ומדיעי' לו שבעת מיתת הרשע ג' כיתו' של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו חד אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים כארז\"ל וכו' ונמצא שמפחידים אותו כדי שלא יחטא ובמה מפחדים אותו באמור לו שבשלו' שודד יבואנו שבמקום שיצא לקראתו כת מלאני רחמים לומר יבא שלם שודד שהוא כת מ\"ח יבואנו לקבלו באין שלום אמר ה' לרשעים ועם כל זה ששומע קול פחדים אלו באזניו מקשה ערפו ואינו יאמין שוב מני חשך הם דרכיו המקולקלים ואף ע\"פ שיודע שאם אינו חוזר צפו הוא אלי חרב למות בחרבו של מה\"מ הפך שאם יחזור בתשובה ימות בנשיקה וא\"ת כיון שנשאר העונש לעתיד אין נרגש ממנו ולכך אינו חוזר משא\"כ אם היה מגיע לו צער בזה העולם היה חוזר בו לזה אמר נודד הוא ללחם איה כלומר אע\"פ שמגיע לו עניות בחטאיו עד שנודד ללחם שהוא קשה ממיתה ומעונש העה\"ז יודע שגם נכון ומוכן בידו יום חשך שהוא גיהנם עכ\"ז אינו שב ובא אליפז להודיע עד כמה מקשים ערפם ודוק ונר' שכשם שע\"י המצות והימים שאין אדם חוטא בהם נארג מלבוש כך מכל חדושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שיתעדן בהם הנשמה דלכן לרמוז שמהאותיות נבנים בניינים נקראים אבנים כדאי' בסי' ב' אבנים בונות הרי קורא לאותיות אבנים לרמוז על האמו' ובהיות כן ראוי לאדם שכל חדוש שמחדש יעלהו על הספ' כדי שיפעול למעלה הבנין ואפילו חידוש קטן אל יהא קל בעיניו לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים כ\"א ע\"י אבנים קטנים הנתנים בין אבן לאבן כן למעלה בבנין שנעשה מהאותיות שנתהוו מהכתיבה ואל תקשה לומר איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהוה בני למעלה ק\"ו הוא מהדבור שאין בו ממש ועכ\"ז גורם לפעול באדם דבר כנראה בפ' בהעלותך בענין מרים שלקתה בצרע' בעבור הדבור ומה דבור שאין בו תפיסה שהוא הבל פיו של אדם עושה רושם בגופו כתיבה שהוא מעשה נראה בעין לא כ\"ש שיפעול לבנות בניינים לנפשו ומה גם שמרובה מדה טובה ממדת פורענות ובהיות דבפרקים דלעיל הארכתי בזה קצרתי כאן תראהו משם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמחו <b>ה</b>שוחטים <b>ו</b>האזינו <b>ה</b>בודקים הדברי' השייכים להם ולבא לענין נקדים מ\"ש בס' הקנה ממעלת' של ישראל מכל אומה ולשון דלכן הקדישנו והבדילנו מכל המאכלות האסורות לבל נטמאו נפשו' ואח\"כ נזכי' מענין השוחטים וז\"ל דע בני כל הכחות החצוניים רואים יופי ההיכלות הפנימי' והמעדני' והתענוגי' והכתרים ונחלי אפרסמון וששון ושמחה ומתאוים ליכנס ולהדבק בהיכלי עונג הפנמיים כי כל מיני שמחות ותענוגי' וכל מעדנים ומיני כבד כלם הם בפנים ובחוץ אין נמצאי' רק עצמות וקליפי' ואין רשאים ליכנס בפנים ולצאת חוץ וישראל הם חלק ה' משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתוני' ונתן לו השם רשות לבא להיכל הקדש ולצאת אלא שיצוהו לשמור עצמו לבל יכניס טמאים בפנים ואל יוציא טהורים בחוץ ע\"י ביאות האסורות ומאכלו' האסורות וכל האברים המוצאים הטהרות ממחציתן הוא שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני וכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והוא שצוה לאדה\"ר לעבוד ולשמור את גן אלהים שנאמר לעובדה ולשמרה בואי וראה והבן כמה כחו יפה של אדם בקיום מצותיו כמה הורע כחו בעשות עבירה ואפי' כחוט השערה ולפי שישראל הוא רגלי מרכבות עליונות ע\"כ יש בו כח לצאת ולבא ובאמת בני כל הכחות החצוניות הטמאים השוכנים בחוץ ורואים ומשיגים מבחוץ מעלת היכל פנימי ומעדניו ותענוגיו ותפארתו וכבודו ואינן יכולים ליכנס שם בשום צד ואופן אלא ישראל לבד ר\"ל שר ישראל ע\"כ משתוקקי' ונכספים לידבק בישראל ואינן יכולים גם לידבק בישראל אומה קדושה רק בעשותה עבירה מעין אותו דבר שהם רוצי' והם משתדלי' תמיד להכשיל לישראל בעבירה כדי שימצאו מקור לידבק בהם וכשישראל עוברים עבירה אז הם נדבקים בו ונכנסים עמו בהיכל הקדש נמצא שצלם נכנס בהיכל וכל זה בעבור שאינן יכולים ליכנס אלא על ידי ישראל וזהו שאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע נמצא כל הטהרות וכל הטומאות דבוקות בישראל וישראל מתקן עולם או מחריבו ותבין מדרך אדם הראשון שהניחו בג\"ע וצוהו שלא להוציא טהורים לחוץ ולא יכניס טמאים בפנים ולא יערב טהורים עם טמאים לא במעשה ולא בדבור ולא במאכל ולא במשתה ונתגלגל הענין וטימא היכל הקדש הפנימי והנה מה שהיה תחלה בכלל טוב ובכלל ברכה נתקלל בו ונדבקה בו הקלל' ועל ידי ששתה יין הנקרא חמת תנינים יינם טימא עליונים ותחתונים. (וע\"ש דמצייר איך מטהרים ומטמאים ישראל ההיכל ע\"י פעולת' אם לטוב ואם לרע) ודע כי לצד צפון למטה למטה יש מדה אחת ונקראת מלכות הרשעה וכשמלכות ישראל שהיא כנסת ישראל הנקראת מלכות בית דוד יושבת על הכסא אז מלכות הרשעה נקראת שפחה כנגדה ואם ח\"ו יחטאו ישראל ויפרידו אלוף אז תחת ארבע לא תוכל שאת והם הארבע מלכיות ידועות ונקראות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה סביב לכן בני הזהיר השם לישראל בסיני לקיים המצות ושלא לעבור עבירו' כדי שלא תזוז מלכות בית דוד ממקומה ולעלות מלכות הרשעה וזהו ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא ואפילו הבהמה הטהורה לא התירה אותם לכל אדם חלילה רק מי שמלכותו בכל משלה ואם נמשל כבהמה נדמה נאסרו לו הוא שכתוב ומוראכם וחתכם יהיה על כל הבהמה ועל כל עוף השמים וכל דגי הים בידכם ניתנו ואין על אלא מלכות שנאמר נאם הגבר הוקם על כי אין לך דבר של בריה שאין מלך עליו בספירות בבהמות ובחיות ובעופות ובדגים ובנחשים וכיוצא באלו וכוונת הכתוב לומר כאשר תלך אצל מלך הבהמות והחיות והעופות וישלים עמך ולא ירע לך מסבת שירא מצלך אז נמסרים כל אשר תחתיו בידך לטהרו ולקרבו על ידי שחיטתה ואכילתך ועיין שם ענין נורא בענין הדגים. ודע כי כל הנבראים שביבשה הנאכלים אינן כלים ונאכלים רק לצדיקים שאימתם מוטלת על כל הבהמות ועל כל העופות שהכונה על מלכם ומי הוא הצדיק מי שצילו טהור ונקי וכלם יראים ממנו כדניאל בגוב אריות הוא שמכלה ואוכל וכמוהו אך לא יכלה אחרים מכל בעלי חיים. והאיר בזה עינינו אדם הראשון כי בהיות צורה קדושה דומה ליוצרו המלאכים משמשים לו וצולין לו בשר שהיו נמסרים בידו להעלותם כי אדם גדול מהם ומעלתו רבה ואחר שחטא הנה כבהמה נדמה הוא הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו כי אחרי שהוא והבהמ' אחד ושוים למה יהרוג מין את מינו קול דמי אחיך צועקים אלי ושופך דמו שלא כדין כי אינו ראוי בזה לכן אמר שלא לאכול הבשר אחר שחטא פן יוסיף על חטאתו פשע.",
+                "<b>והנה</b> דברים ק\"ו אם אדם הראשון יציר ראשון והביט מסוף העולם עד סופו והרא' לו הקב\"ה דדור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ומנהיגיו ודבר עם השם ועם כל זה בעבור שחטא אף כי שב בתשובה הקב\"ה המשילו כבהמה ואסר לו הבשר ק\"ו מי שלא היה לו כל מעלות של אדה\"ר ואדרבא הוא עז פנים וכל חוטא בחוץ בגזל וחמס ומורד בשם ובמצותיו תשובתו אינה תשובה משום שאם ישוב יתחרט וישוב ויבעט לא יום ולא יומים אלא בכל יום פעמים לא זו אף זו ואין צריך לומר זו כי שבע תועבות בלבו שאין לו לכלות ולאכול כל אשר נשמה באפו ואפילו שזה צורתו אדם וזה צורתו בהמה מי יודע אם למחר יתחלפו הצורות ותהיה אתה בהמה או טומאה רצוצה כי דנת שלא ברחמנות. ודע בני שגם לצדיקים לא הותר הבשר ההוא רק בשמיר' מעליא שאם נעלם מן העין ואפילו בשולחנו אין לאוכלו וראיה ממה דשאיל התם ואלא רב היכי אכל בשרא ומשיב אי בעית אומא דלא מעלים עינא מיניה וכו' וגם מעשה דרב הוא אזיל לבי רב חנן בר אבא חתניה ע\"ש עד לא אכל רב המנונא ההוא בשרא משום דאעלים מן העין בא וראה שגם הצדיקים היה להם צער גדול לאכול בשר והכוונה כי כחות הטומאה מבקשים לחול בגוף הצדיק ע\"י ששולטים וחלין בבשר כי בהפר' הנפש מהגוף כחות הטומאה הוא שאמרו מת צריך שמירה מכחות הטומאה ועל הבשר אמרו דילמא אחלופי מיחלף וע\"י חתימה או סימן אין לטומאה רשות לחול שם הוא שנאמר גבי יעקב ויאסף רגליו אל המטה כדי שלא ישאר אבר מאבריו בהפקר ויחולו שם ונמצא הוסיף טומאה על גיד הנשה כי אם הבשר בלא סי' וחתימה שלטי ביה דהוי כהפקר ועל כן האשמדאי הוא חתים באר מים שלו כי חשש ברוב טומאה ע\"ש באורך כלל העולה שלא הותר בשר רק למי שהוא צדיק דצלם אלהים על פניו ושר העוף והבהמה מתיירא ממנו ולכן אחר שחטאו ישראל בארץ וגלו כי העלו מלכות הרשעה וכל החיות מתגרות בהם עד שנסתלקו מדמות עליון שעל אותו הדמות אמר הקב\"ה ומוראכם וחתכם יהיה ושבו כבהמות נדמו באו רז\"ל שהם צדיקים כגמורים והרמיזו בדבריהם שאין לאוכל בשר והוא אומרם עם הארץ אסור לאכול בשר ואע\"פ שאמרו רז\"ל מי שקרא ושנה ולא שימש ת\"ח הרי הוא עם הארץ אפ\"ה גבי אכילת בשר אפילו למד ספרא וספרי וכולהו תלמודא ע\"ה הוא לגבי אדה\"ר ועל שנחלש צלו ונמשל כבהמה נאסר לו אוי לכם עמי הארצות וגם לומדי המצות בלא עיקר ידיעתא ומקילין בהם ואינכם יראים לחזור ולהחמיר אפילו כחוט השערה שלא להכניע מלכותינו ולהעלות מלכות הרשעה ע\"ש יותר באורך. וגם אמר וזבחת מבקר ומצאנך כאשר צויתיך ונתעוררו חז\"ל לומר שנצטוה משה ע\"פ בכל דיני שחיטה וע\"כ אמר שאול ושחטת' בזה ואכלתם ונראה שציום על פה ועתה בני שמע מה עושים בני השחיט' לוקחים הסכין ביד רמה ועומדים על הבהמה בקומה זקופה והבהמה מוטה ובוכה ומוסרה עצמה כי אין כוח בידה ואותו אכזרי אינו מביט בכפיי' הבהמה אבל הוא מביט בנשים ובהדיוטי ראוני שאני הרב הגדול שקול אני כסמאל הלוקח נפשות וא\"כ רואה המנות הנתונות לו ומנענה זנבו ושמח בהם ואשתו מקבלתם בסבר פנים יפות. ומתיהרת בשכנות ראו מעלתינו ומעלת הרב הגדול סמאל כה יחי וכה יאריכו ימים אם לא תביאם מעלתם לישחט גם הם כמותם כי הבט וראה כמה הוא גדול רבינו הקדוש ועל שלא חס באותו עגל ואמר לו לכך נוצרת נתיסר ביסורין קשים ותורתו לא הגינה עליו עכ\"ל לענינינו ע\"ש באורך נפלאות השם העולה מזה שצריך השוחט להיות צדיק גמור שלא יפגום צלם אלהים דאם לא כן נדמה כבהמה ונמצא שוחט בהמה לבהמה ונראה שעל זה מתרעם הנביא ישעיה בפ' שוחט השור מכה איש דכיון שהיו בלתי הגונים נמצא דכל שהיה שוחט השור כאלו מכה איש ממש משום דאין הפרש ממנו לשור כיון שאין בשוחט נשמה טהורה כי מותר אדם מהבהמה אין לבד הנשמה הטהורה וכו' ובלתי נשמה טהורה האדם והבהמה שוין ולמה ישחט זה לזה שנמצא ששוחט איש כמוהו בלתי נשמה טהורה. וכיון דכשהשוחט בלתי טהור הוא אז אותה שחיטה נקרא לבהמה מיתה משונה מה שאין כן בהיותו צדיק והגון שנקראת תיקון כל על ידי השחיטה בכשר על ידי צדיק מתתקנת ועולה למדרגת בעל חי מדבר ובפרט אם שיש מגולגל בה איזה נפש שחטא דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כלומ' אדם כי יקריב אותה בהמה שמקריב נעשה מכם על ידי שמקריבה קרבן לה' שעולה למדרגת אדם או הכוונה אומר הקב\"ה טעם אומרי' אדם כי יקריב כלומר שצויתי על ענין הקרבן משום שיש מגולגלים מכם בבהמה ובעוף לכן אמרתי לקרבו שעל ידי שחיטה בהכשר וכוונה מהכהן השוחט לה' מתקרב וזהו קרבן לה' ומטעם זה אמרתי מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ובהפך זה מתרעם הנביא ישעיה בסימן כ\"ב בפסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתו כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יסופר העון הזה לעם הזה עד ימותון. מתרעם על הרשעי' שבששון ובשמחת לבם בעבירות היו שוחטים בשר ושותים יין להרבות תאות המשגל וכיון שכן היו הורגים הבקר הריגה ממש ושוחטים צאן שחיטה דרך נקימה כרשע זה השוחט את חבירו דרך נקימה ולרמוז על זה נקט לשון הריגה גבי בקר כמו שאמר הרוג בקר כדי שתבין דשחיט' דגבי צאן אינו בהכשר כי אם שחיטת נקימה בסכין פגום ועושים כן באומרם אכל ושתו כי מחר נמות וכיון שאנו מעותדים למות למה נחוש על מיתת הבהמה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה להם ששחטו הבהמה דרך הריגה ולא ריחמו לתקנה עד ימותון הם במיתה זו שיתגלגלו בבהמ' ותהי נהרגת כדי שירגיש בצער שעשה ואח\"כ יכנס בבהמה אחרת ויתכפר בהכשר שחיטה. ולכן צריך כל שוחט לכוון בשחיטתו ולומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בעל הרחמים כלם חפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אע\"פ שהרבה להכעיסך ואם שולחת ברשת לרגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט שתתקן על ידי ברכה שברכתי על שחיטתה ועל ידי הכשר הסכין כאשר צותה לעשות ואע\"פ שאיני כדי והגון שתתקן על ידי קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה ולהחזירה מדרגת אדם כבתחילה כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכלית כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצות כדי להנחיל ג\"ע ולהרבות בשכרה וכיון שכוונתך זו רבון העולמי' אל תבט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט כדי שיהיה תקון מה יקרא על שמי כדי לזכות את נשמתי שנתת בי כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכיות לכן מפיל אני תחנתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת כדי שיתתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט כי בעל הרחמים אתה חפץ לזכות הנשמות ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל. גם יכוון כל אדם כשאוכל איזה דבר לכוון בברכתו כך כדי שיתתקן על ידו איזה ניצוץ המגולגלים. וכתב החסיד הרב בעל לוחות הברית כתב הר\"ח כל האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמם שורה רוח צד הקדושה שבה והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו שהרי הנפש היא רוחניי' אבל הענין שבאכילה עצמה יש צד קדושה ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה ועל זה חקרי הפלסופים לידע סיבת הנפש בגוף איך מתחברים על ידי האכילה וכי הנפש והנשמה בת אכילת היא ולא עתה בידם לידע הסיבה. אמנם הרב האר\"י זלה\"ה פירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כו' כי אין לך דבר שאין בו צד קדושה כשרז\"ל אין לך עשב מלמטה 'שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל הכונה בת ההשפעה מכאה מלמעלה כמ\"ש נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב מגוף ונפש המאכל הנגלה הוא הגוף וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל זהו הנפש שלו וכשהאוכל אוכלו אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש מחברים כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף וזש\"ה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם דאם כן מה תועלת לנפש הזה אלא כי על כל מוצא פי' ה' ר\"ל פי ה' היא השפעה מלמעלה לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו באוכל עצמו שלא יהיה צד איסור. והנה החומרות מצד הדין הם אלו ראשית הוא דבר גדול מאד מחמת בדיקות הסכין של שחיטה אע\"ג שרז\"ל אמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם יש מקומות שיש רבים מן העם נמצאים אצל שחיט' בלתי מומחי' ועוד ראינו במקצת כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין כי צריך לכוין את לבו במאד מאד בדיקתו הלא תראה כי יבדוק האדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כן ימצאנו כי הכין לבו באחרונה ובבחינת חוש המשמוש כפי כונת הלב. (הג\"ה)",
+                "<b>ועתה</b> בעונתינו הרבים בדור הזה יש ויש הרבה מעמי הארצות שנותנין להם קבלה אע\"פ שהם עמי הארצים גמורים וקלי הדעת שאין בהם יראת שמים כלל ויש שאין להם כלל נדן לסכין שלהם אלא מניחם כך אפילו לא במקום מוצנע והסכין צריך להיות חד וחלק וזה על פי הרוב אינו חלק אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת ויש מדברי בשעת הבדיקה ובודאי בשעה שהם מדברים אין להם כוונה על הבדיקה אלא מעברין באצבע בהלכה והבאה במהירות בלי כוונה ויש שוחטים ובודקים שהמה קלי הדעת ופשעים וידוע שכל מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגפה כי פגימ' הם אותיו' מגיפה ואם אין מת עתה במגיפה מתגלגל נשמתו שימות במגיפה. וגם נשמתו יתגלגל בכלה כי כל המאכיל נבלות וטריפות לישראל הוא גוזל מה ששייך לכלבים ועליו נאמר לכלב תשליכון אותו על כן מי שנגע יראת אלהים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים עוד שנית בענין משמוש בסירכות למעך בה שנוהגים העולם ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהילות ומעכים אפי' בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות הנזכר בתלמוד ובא\"י ובכל תפוצות ישראל היושבים במלכות ישמעאל כלם מטריפין ואינן ממעכין כלל הסירכות וע\"כ מי שיש בו יראת שמים לבלתי שומע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך במקום שהית' טריפה הסירכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שדרשו אחר זה. הג\"ה כתב רמ\"א בש\"ע בטי\"ד סי' ל\"ט סעיף י\"ז וז\"ל כבר נהגו בכל מדינות אלו למעך ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח עכ\"ל וכתב הט\"ז ע\"ז וראוי להזהיר השוחטים והבודקים שלא ימעכו כל כך בחזק' אלא לגלגל בין האצבעו' וקצת בדרך המיעוך וראיתי עוד לקצת בודקים אינן נזהרים למעך בנחת כי סומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סירכה גמורה אין נפוח עכ\"ל וכתב עוד בט\"ז וז\"ל דמה שאנו נוהגים לבדוק בנפיחה ושמים רוק או מים על מקום הסירכא וסומכין על זה להכשיר היינו על ידי נפיחה לפי שכבר עברה הסירכא על ידי משמוש כמו שכתוב בסעיף י\"ג ממילא לא היתה כאן סירכא כלל בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא דאם מבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין כאן סירכא ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ והם מאכילים טריפות לישראל דאם כן למה לן למיעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ אלא ודאי דלא מהני להקל דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא וזה מבואר וברור עכ\"ל.",
+                "<b>על</b> כן ראוי ונכון להודיע זה הדין על ברור לכל השוחטי' ובודקים להסביר להם ולהבינם היטב דמה שאנו נוהגים למעך ולמשמש דאנו אומרים דמה שהלך על ידי מיעוך ומשמוש בנחת לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא לא מהני משמוש שכי אין סירכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא לא מהני משמוש כי אין סירכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי קרום ואע\"ג שהלך הסירכ' על ידי משמוש ואינו מבצבץ מכל מקום טריפה אלא שאנו אומרים שלא היה סירכא מעולם אלא רירין ומכל מקום צריחך בדיקה לחומרא כדלעיל על כן אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה בודאי העושין כן מאכילים טריפות לישראל.",
+                "<b>כל</b> שוחט יזהר מאד אם שוחט או בפני הבית ברחוב העיר או בבית שיש תנוקות שמטונפים שיזהר לראות מקודם שלא יהא שם צואה עו טינוף ואם יש שם צואה ילך אל תוך הבית מקום נקי ויברך הברכה ואחר כך ישחוט בחוץ וצריך ליזהר בזה עד מאד עד כאן לשונו. בעל בפר שני לוחות הברית. זכרונו לברכה.",
+                "<b>כלל</b> העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמ' בתחלת השחיטה התפלה של מעלה וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגל' אם יש שם ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלת' להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה ואע\"פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה כרופא הזה שמצער חולה בהקזות והרקות וכוונתו לרפאו מחוליו ובהיות השוחט ירא אלהים לבו יטהו לכוון כל זה ולתקן הנפש המגולגת שם ויתפלל להקב\"ה יהיה רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה ביעקב אע\"ה כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע\"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות שלא לשולחם לו פן יקריבם לע\"ז ונמצא נאבדים ומה עשה וילן שם בלילה הוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וכו' כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו וזהו מן הבא בידו משם דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחם שלא תלך ולכן יעקב אע\"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו אלא ויקח מן הבא בידו מאליו עזים מאתים ותישים עשרים וכו' ופרש הכתו' הטעם משום שהיה מנחה לעשו אחיו שהיה עובד ע\"ז ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה. ומטעם זה מכל לומר שזהו היה ענין השני שעירים של יום הכפורים שהיו על פי הגורל איזה להשם ואיזה לעזאזל וכו' דמה צורך היה מגורל יחלקו השנים כפי ראות עיני הכהן איזה לה' וכו' אלא שהיה חשש אם היה מגולגל בהם איזה נפש ואם ילך לעזאזל תאבד לכן צוה הקב\"ה שיתחלקו בגורל ועל איזה מהם שיש בו נפש מגולגלת יעשה שיפול עליו הגורל לה' כדי שיתתקן ואין לומר אפשר שבשני השעירים יהיה נפש מגולגלת בכל אחד ואחד הולך לאיבוד דע שהקב\"ה דחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח מגלגל שלא יעלה על ידם השני שעירים מהנפשות מגלגלי' או שניהם פנוים מנפש אדם בקרב' או אחד מעובר מנפש אדם והאחד לא. גם זהו הטעם פרו של אליהו שתקע רגליו בקרקע שלא לילך לע\"ז שהיה נפש מגולגל בקרבו כנודע ולכן היה מכריחו הנפש שבקרבו מלילך פן יאבד עד שדבר לו אליהו באזנו שאדרבא מתקנת בזה משום שכשם שמתקדש שם שמים על ידי חברו כך על ידו כארז\"ל דכך אמר ליה. וכפי זה מתיישב המאמר הנזכר דקשה איך יתכן שדבר אליהו באזן הפר ונתפייס וכי הפר בעל דברים דשומע ומבין אלא שדבר עם הנפש שמגולגלת בקרבה המכריחו שלא חסך וכיון שכן דבר עם נפש אדם דשומע ומבין. והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה. ובא רמז אזהרה זו לשוחט ולאוכל הבשר בפרשת ראה דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכתיב שם כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר שהנה בפסוק ראשון הזכיר זביחה תזבח ואכלת בשר ובפסוק שני אינו מזכיר זביחה רק אכילה בלבד לרמוז לזובח שהוא השוחט בכל אות נפשך תזבח בכוונה לתקן איזה נפש אם נתגלגל בבהמה שזהו עצמו בכל אות נפשך שאם ח\"ו התגלגל בבהמה על איזה עון שיהיה השוחט מוכן לתקנ' בשחיטתו ויכוון שאתה מתאוה שימצא לנפשך שוחט ראוי והגון לתקנה גם אתה עשה כך ובפסוק שני שלא הזכיר זביחה רומז על האוכל הבשר שיכוון בברכתו לתקן איזה ניצוץ אם יש בה ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך ע\"ד ואהבת לרעך כמוך וזה יהיה טעם צווי הקרבנות כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגוגלים בבהמות וזהו אדם כי יקריב מכם כלומר מכם ממש מקרבי' כנז\"ל וזהו תקריבו את קרבנכם דהל\"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו ודי דאומרו את קרבנכם אך למותר אלא כיון לומר אלו שאתם מקריבים מן הבהמה זה קרבנכם ממש כלומר קרבו מכם מנפשותכם המגולגלות בהן ובמדרש תלפיות אשר לי כתבתי טעמים הרבה על ענין הקרבן. וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו לבד שבתות וימים טובים משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין כח לתקן לאחרים אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה יאכל בשר כי בכח התשובה יאכל לתקן. והו הרומז פסוק בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו על פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' כלומר יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה השוחט אותה יכוון לתקנה ולהקריב אותה לפני ה' כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה מגלגל בבהמה זו שיקריב לני ה' ורמז ג\"כ בפרשת אמור באומרו וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו הכוונה לרצונכם שימצא מתקן אם יתגלגל נפשותכם בבהמה ג\"כ אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אתם לזבוח לפני. וצריך השוחט שיזהר במאד מאד שלא יניח הסכנים בלילה תחת מראשותיו פן הרגל לימודו ביום יבא לעשות בלילה לשוכבים אצלו ח\"ו ושמעתי שאירע מעשה. גם צריך השוחט שיזהר אחר שמשלים לשחוט שיחליף מלבושו ולא יתפלל בהם גם שלא ימאס בעיני הבריות ובפרט בעיני אשתו ויקל בכבודו ומביאו זה לבעוט במצות ולבזותה בעיניו ח\"ו שהרי הכהנים בשעת הקרבן מלבושיהם אדומים וקצרים כדי שלא יטנפו בדם בשעת שחיטה ואם יפול טפת דם בלבוש שלא יראה הכתם כיון שהם אדומים וזרועם מגולים כדי שלא יטנף הבגד בהכניס זרועו בתוך הבהמה וכ\"ז לנוי המעשה וגם כדי שלא יראה המצוה בזויה גם אם יחשוב השוחט בשעה ששוחט שור וכשב או עז שאם נעשים בו כן על קידוש השם היה מקבל נחשב לו מחשבה למעשה דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה וכמה מועיל מחשבה זו לתקון אם יש נצוץ של קדושה מגולגל באותה בהמה להעלותה מיד למדרגת אדם כמו שהיה מקום שנכנס כאן. גם כיון שהשוחט הוא ממזל מאדים יתן הודאה לקב\"ה בכל יום שמתחיל לשחוט שנפל בחלק ישראל להציל מהיות שופך דמים כחיוב מזלו להרוג נפש וניצל בהיות שופך דם בהמה חיה ועוף ועושה מצוה וגם מקבל שכר ע\"ז ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם כדי לגבור על מזלו המחייבו להיות אכזר ובהיות נוהג ברחמנות אין יכולי' לומר עליו טוב שבטבחים שותפו של עמלק כדפירשו חז\"ל מה עמלק אכזר אף זה אכזר שהטוביות המורה באומנות הוא האכזריות ולכן כל כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה כאכזרי כעמלק אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות גם כשישחוט יהיה כמרחם באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק. ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו שמא איזה עון שבידו גרם לזה ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו מהטעם האמור ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב\"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה גם יתפלל בלבו שלא תפול מבשרה ביד א\"ה שיאכלו אותה אלא ביד ישראל דוקא כדי שאם יש בה ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באוכלם אותה דעיקר תיקונה עם הברכה שמברכים להקב\"ה באוכלם אותה ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים וירא שמים או בסעודת מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל מעשה שהביא בעל ספר החרידים ז\"ל צודק לענין זה תראהו משם ויראה השחוט בעיני שכלו איך מחויב בכל הכונות ותפלות אלו דאם לא כן נעשה שותפו של סמאל הרשע שהוא המוציא נפשות האדם והוא מוציא נפש של הבהמה וסמאל טוב ממנו משום דסמאל גורם לפעמים שבראות אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב\"ה אעפ\"י שהוא מנגדו שלא יתודה מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו מה שאין כן השוחט שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכר גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניס' למקומ' וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלהים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע וזכות הרבים לוי בו והדבר בהפכו ח\"ו. הבט וראה כמה מהרעה גורם השוחט שאין יראת אלהים נגד עיניו ופגום באחד מחמשה דברים שהיה חלדה דרסה הגרמה עיקור. כתב בספר הקנה שהיה במספר קטן עולה סמאל והכונה הפוגם בשהיה גורם התגברות כח לסמאל חלדה במ\"ק עם המלה עולה קטב מרירי שהפוגם בחלדה גורם שישלוט קטב מרירי בעולם דרסה במ\"ק כזה דר\"ס עולה י\"ב וה' של דרסה מתחלף בצ' שהיא במ\"ק ט' תן ט' על י\"ב הם כ\"א וארבע אותיות של דרסה עולה כ\"א גימטריא עוזא שר מנגד על ישראל הפגום בדרסה נותן כח לשר זה הגרמה במספר שוה עם המלה גי' חמור קליפה קשה הפגום בהגרמ' משליטה בעולם עיקור עם המלה במספר קטן עולה עזאל והם חמש' מדרגות כחות הטומאה המנגדות לשכינה הפוגם בחמשה דברים נותן בהם כח ח\"ו וגם שולטים על הנפשות המגולגלות בבהמה חיה ועוף ומאבדים אותה ובספר צפנת פענח מכתיב' יד כתב שהיה במ\"ק עם ארבע אותיותיו עולה קצף דרסה במ\"ק עולה י\"ז ועם ארבע אותיות עולה כ\"א כמספר חרון במ\"ק עולה י\"ז ועם ארבע אותיות עולה כ\"א כמספר חרון במ\"ק עיקור במ\"ק עולה חמה הגרמה במספר קטן עולה אף כזה האל\"ף מתחלה בתי\"ו שתי\"ו במספר קטן ד' והפ' מתחלף בו הרי עשרה ושני אותיות של אף עצמן עולה ט' תן ט' על יו\"ד הרי י\"ט הגרמה במספר קטן עולה י\"ט חלדה במ\"ק עולה משחית ראה החירוב היוצא מהפוגם בחמשה דברים אלו לעולם ולנפש המגולגלת בבהמה שהרי המשחית שמתחזק בפגם השהיה משהה ומעכב שבא לעולם והנפש שמגולגל' בבהמה המשחית של הפגום בחלדה מחליד הפשע הנפש' כהררי חשך ואפל' משחית שמתחזק מהפוג' מהגרמת שהוא אף מכרי' השפע מן הקדש' לסטר' אוחרא המשחי' שמתחזק מהפוג' בעיקור שהוא חמה מעק' ותולש השפע משורשו שבקדושה וכן עושים בנפשות המגולגלות בבהמה כמדובר אם כן ראה גם ראה בנזק הגורם הפוגם בענין השחיטה וישמעו השוחטים והבודקים ויחרדו ויאחז להם אימה ופחד ויקנו ענו' ויראת ה' באופן שהחוטאים גורמים לתת כח לכחו' הטומא' המנגדות לשכינה וזהו דקאמר משה להקב\"ה בפרש' שלח לך על פסוק מבלתי יכול' כו' אל הארץ אשר נטבע להם וישחט' במדב' ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וכו' סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ונקדים לדקדק לבא לענין מהו דנקט לשון שחיט' וישחט' במדבר ולא קאמר וימיתם ועוד מאי מלת ועת' גם להבין אומרו כאשר דברת לאמר ורש\"י ז\"ל פירש שהדבור הוא שה' ארך אפים לצדיקים ולרשעים גם להבין אומרו ה' ארך אפים. אמנם בהיות שכשישראל חטאים מתגבר סמאל הרשע השוחט בסכין פגום כנודע והמתים על ידו נקראים נבלה כארז\"ל בזוהר וכו' לזה אמר משה רבע\"ה להקב\"ה מוכרח למחול לשם משום שיאמרו יושב הארץ מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה על הארץ גבר סמאל וישחט' סמאל במדבר ובפרט היות המדבר מקום שליטת החצונים שימצאו מקום לסייע לדבורם מבלתי יכולת ה' ח\"ו שהרי כשנכנסו במדבר גבר סמאל וישחטם כמנהגו ואומנותו לשחוט הבריות. ועתה יגדל נא כח ה' אין ועתה אלא תשובה כארז\"ל כלומר על ידי תשובה שעשו ישראל שכבר נתחרטו ממה שעשו יגדל נא כח ה' ואל תשיבני ריקם רבון העולמים מהתעניות וסיגופים עשו לקבל משום שאתה דברת לאמר כלומר כבר דברת לי שהתשובה היא בדברים שנא' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הכל גלה הקב\"ה למשה כנודע וזהו כאשר דברת לאמר ויכולים לומר שגם כוון לומר בזה כאשר דברת לי שהתשובה בדברים אף שעתיד נביא אחד לאמר אותה מ\"מ גליתה לי ג\"כ שהתשובה בדברים אלו שייכות לרשעים דלצדיקים מה צורך מה א\"כ אם לא תכפר להם נמצא שעל מגן נקראת ארץ אפיים ורב חד וכו' לכן סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך ומה גם שכבר נשאת לעם הה ממצרים ועד הנה ואין אלא כי אם שנהגת עמהם במדותך אלו בחסד ובאריכות אפים וכו' ואם כן גם עתה נהוג עמהם כן ואל תמית אותם על חטא' פן יאמרו מבלתי יכולת ה' ח\"ו וגבר כח סמאל וישחטם כדפרשי' והקב\"ה יזכה אותנו לעובדו ולדובקה בו ולהצילנו ממיתת סמאל השוחט בסכין פגום ולהאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעמים כדי לקיים כל מצות שבתורה אנס\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תרחק <b>ה</b>מחלוקת <b>ו</b>יתקרב <b>ה</b>שלום לפי שהשלו' מהמדות השורשיות להשגת כל השלמיות כי היא יסוד ועיקר הכל לקיום כל הבריאה עד שבא מלת שלו' במספר אותיות ארבע בשם ארבע אותיות שהוא שורש כל השמות הקדושים לרמוז דכשם דשם הוי\"ה ממנו היו כל ההוי\"ות כך השלום ממנו נמשכי' כל השלמיות וכל הקייומים ולכן שמו של הקב\"ה שלום ולא מצא הקדוש ברוך הוא כי מחזיק טובה לישראל אלא השלום לפי שהשלום כולל כל הטובות בעולם.",
+                "<b>ראה</b> גדולת השלום באותיות שנתנו לו ארבע אותיות והן שי\"ן למ\"ד וי\"ו מ\"ם סתומה והכל מורים לסודות עליונים ואני אפשר שמץ מנהו כי כונתי להודיע לבני ישראל מעלת השלום השין מרובה בראשי' יותר מכל כ\"ב אותיות שבכל אות יש לה ראש אחד או שנים ובשין תלת ראשין המורי' למקומות עליונים כנודע ליודעי חן.",
+                "<b>גם</b> ניתן לו אות למד מגדל הפורח באויר מרים ראש למעלה מכל האותיות והיא דמות הרמת דגל לרמוז שהשלום מגדל ועוז והמחזיק בו מרים דגל ושולט על הכל.",
+                "<b>גם</b> נתן לו אות וי\"ו והיא נכלל בשמו של הוי\"ה והיא עץ החיים לומר המחזיק בשלום חיים יוסיפו לו מעביר עון וכסה פשעיו של אדם ומניחן לאורך ימים כמאמר רבותינו ז\"ל על פסוק חבור עצבים אפרים הנח לו אפילו ישראל עובדים ע\"ז ח\"ו כביכול אינו יכול עמהם אם הם בשלום אבל חלק לבם עתה יאשמו הרי שהשלום מניחם בחיי' גם ניתן בו אות מם סתומה שלמרב' המשרה לומר שהמשרה והגדולה והמעלה ניתן לאוהב שלום ראה גם ראה מעלת השלום שאפילו עשו הרשע שכתוב בו ואת עשו שנאתי רמז שלום בשמו כי עשו במספר שלום לרמוז על מעלת השלום שאפי' למי ששונא השם חץ שיעשה עמו שלום. וזהו כוונת מאמר רז\"ל אין שלום אמר ה' לרשעים מכאן שהקב\"ה אוהב את הרשעי' ע\"כ כפי דרכינו דשלום עולה מספר עשו לרמוז על מה דפרישית נמצא דבאומרו אין שלום אמר ה' לרשעים מכאן משלום הנזכר דוק בו ותשכח שהקב\"ה אוהב את הרשעים מדרמז שלום בשם עשו הרשע לומר שאם יעשה שלום עמו יאהבנו הפך מ\"ש ואת עשו שנאתי וא\"כ אל יתיאשו הרשעים מן הרחמים אף על פי שכתוב אין שלום אמר ה' לרשעים עי\"ל שרמז שלום בשמו של עשו אולי עם זה יוכלו ישראל לעמוד בצלו שלא ישלטו עליהם לכלותם עי\"ל לרמוז שעל ידו באים ישראל לעשות שלום עם בוראם משום כשאין הקול קול יעקב ידי עשו שולטים ובזה עושים תשוב העי\"ל לרמוז שאין האור ניכר אלא מתוך החשך אין מעלת השלום שהם ישראל ניכר בעולם אלא ע\"י מעשיו המכוערים של עשו א\"נ בא לרמוז שאם אין יצר הרע אין שכר ועונש לכן בשורש טומאה שהוא עשו דשרו סמאל הרשע המנגד לעובדי השם רמז שלום א\"נ בא להודיעך דמלכותו יתברך בכל משלה והוא הנותן חיות לחצוניי' בסוד ואתה מחיה את כלם ובהפסיק השפע מהם כלם כלים ונאבדים כרגע דאין בהם שום כח כי הבל המה לכן שלום שהוא שמו של הקב\"ה רמזו בעשו ראש הקליפה אי נמי שם עשו דרשו רז\"ל שאמר הקב\"ה הוא שוא שבראי בעולמי לכן רמז שלום בשם עשו להעיד עליו שאע\"פ שאין קיום בעולם בלחי השלום עכ\"ז בפני עשו היה השלום שוא לכן רמז שלום בשם עשו שדרש שמו הא שוא כמדובר א\"נ לרמוז שאין דבר של טומאה בעולם שאין בו ניצוץ של קדושה להחיותו וגם בדבר של קדושה צריך צד יצה\"ר כגון בענין תשמיש המטה שצריך לעורר התאוה באופן דזה בלא זה א\"א לכן רמז שלום שהו' מצד יצה\"ט בשם עשו שהוא יצה\"ר א\"נ רמז שלום בשמו לרמוז על הצדיקים שהיו עתידין ממנו כמו אנטינינוס ור' מאיר וכדומ'. ראה מעלת השלום יש באותיות שלום מלת שלו מלשון שול תשלו לה מן הצבתים לרמוז שהשלום מכסה על כל טעות ושגגה גם שלום אותיות מושל לומר שכל הרודף שלום הוא המושל על כל והם אותיות משלו לומר הבט לשעבר וראה בעיניך שהרודפים אחר השלום משלו בעולם כמשה ואהרן קרח ועדתו שנתרחקו ממנו והחזיקו במחלוקת נאבדו מן העולם גם בשלום יש אותיות משל לרמוז שכדי שיחזיק האדם במד' השלום יעשה כל דברים שבעולם שהם משול ובזה לא יקפיד על שום דבר שבעולם כיון שמהביל הדברי' גם אותיות שלום לשום לומר לאדם שאינו מספיק להיות לו שלו' עם כל אדם אלא יהיה עומד בפרץ לשום שלום בין אדם לחבירו בין איש לאשתו גם מה שרמז אותיות שלו בשלום כמדובר שהוא לשון של תשלו וכו' לומר שפעמים ישנה אדם מלדבר אמת כדי לשים שלום כארז\"ל משנין מפני השלום. ראה כח השלום אפי' הרשעי' צריכים לו שאם אין שלום בין הגנבים לא יצליחו וכן בין הרצחנים שאם אחר יחלוק וילשין עליהם אין יכולים להוציא כוונתם לפועל וכן בכל חוברי חבר לעשות איזה דבר.",
+                "<b>ראה</b> במעלות השלום במדרש פ' נשא דף רמ\"ה וישם לך שלום זה מלכות בית דוד שנקרא שלום שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ התורה נקרא שלום ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום גדול השלום שהקב\"ה שינה בדבר מפני השלום גדול השלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום שלאשה אמר הנה את עקרה ולא ילדת ולא ספר דבר למנוח גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב\"ה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו רבי אליעזר אומר גדול השלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום ברכת כהנים מסיים בשלום לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל תפלה אלא שלום גדול שלום שניתן לענוים שנאמר וענוים ירשו ארץ ויתענגו ברוב שלום גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר שאפילו ישראל עובדים ע\"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב\"ה אין השטן נוגע ביניהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו גדול שלום שאפילו המתים צריכין שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום ואומר בשלום תמות גדול השלום שניתן לעושה תשובה שנאמר בורא ניב שפתים שלום שלום ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקדוש ב\"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים בשעה שנפטר מן העולם שלשה כתות של מלאכים מקדימין לו אחת אומרת יבא שלום וכו' גדול השלום שמנעו מן הרשעים כשמת הרשע ג' כתות יוצאים הראשונה אומרת אין שלום וכולי גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך גדול השלום שניתן לעושה צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום גדול השלום ששמו של הקב\"ה קרוי שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום גדול השלום ששרים עליונים צריכין שלום שנאמר עושה שלום במרומיו הקב\"ה כשהולך לשלום יוצא באוכלסין הפך מלך בשר ודם וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחיד שנאמר ה' איש מלחמה. חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו ע\"ה לא נתן שכרו אלא שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכן את מוצא ביעקב אבינו שביקש מן המקום שלום שנאמר ושבתי בשלום וכן אתה מוצא באהרן שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום וכן את מוצא בפנחס שניתן שכרו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום ולא נמשלה התורה אלא בשלום שנא' וכל נתיבותיה שלום ואין הקב\"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר וישב עמי בנוה שלום וכן לא פרע מעמון ומואב אלא שמנע מהם שלום שנאמר לא תדרוש שלומם וכן ישראל מתברכים בכל יום בשלום שנאמר וישם לך שלום ע\"כ. ובמדרש ריש פרשת פנחס גדול השלום וכו' אם בא אדם מן הדרך שואים אותו שלום וכן שחרית שואלין אותו שלום ובאמש כך שואלין בשלום שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו התפלה חותמין בשלום וכו'. עוד דברים מפוזרים ברז\"ל בענין השלום בכל מקום שהשלום מצוי שם יראת שמים מצויה גם השבטים שינו מפני השלום אביך צוה לפני מותו ולא מצינו שצוה אלא שינו מפני השלום גם שואלים בשלום כל אדם מפני דרכי שלום אמרו רז\"ל הוי מקדי' בשלו' כל אדם גם מצינו בדוד שהיה רודף אחר השלו' עם שאול שנאמ' אני שלו' וכי אדבר המה למלחמה כתיב בקש שלום ורודפהו בקש אותו עם אוהבך ורדפהו עם שונאיך בקש שלו' במקומך ורדפהו במקומות אחרים בקשהו היום ורודפהו למחר <small>(בקשהו ביום ורודפהו בלילה בקשהו בעשירות' ורודפו בעניות' בקשהו בשמחתך ורודפהו בעציבות' בקשהו בהיותך עסוק ורודפהו בהיותך פנוי בקשהו בבחירותך ורודפהו בזקנותך בקשהו בבריאותך ורודפהו בחוליך בקשהו עם אוהבך ורודפהו עם שונאך בקשהו בישוב ורודפהו בדרך ובמדבר ובים בקשהו בחול ורודפהו בבת וי\"ט בקשהו בכל שעה ורודפהו בכל רגע בקשהו בעשירים ורודפהו בעניי' בקשהו בקרובים ורודפהו ברחוקים)</small> ואיזהו רדיפת שלום אמרו רז\"ל זה המדבר שלום בשעת המחלוקת ומבטל כבודו מפני רבים כדרך שעה משה רבינו ע\"ה ויקם משה וילך אל דתן ואבירם כו' והמבטל עסקיו ומטיל שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ובין רב לתלמידו. עוד אמרו על ענין השלום קידוש היום ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום הבית עוד אמרו דברים מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואח\"כ לוי וכן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ועוד אמר באגדה ט\"ו שמות חיבבן הקב\"ה ואלו הם כהנים לוים וישראלים סנהדרין והבכורות ותרומה המשכן והקרבנות ושמן המשחה ארץ ישראל ירושלים בית המקדש מלכות בית דוד כסף וזהב כהנים וכהנו לי הלוים ולקחת את הלוים לי וכו' ומכלם לא כפל אלא השלום שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה לי גדול כח השלום אפילו עליונים צריכים לו שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו גם אמרו הרקיע מים שנאמר המקרה במים עליותיו והכוכבים של אש שנאמר הללוהו כל כוכבי אור והן מרתחין את הרקיע ואין מכבין אותם ועוד אמרו גבריאל כלו אש מיכאל כלו שלג ועומדים זה אצל זה ואין מזיקים זה לזה עוד אמרו אין א' מהמזלות עולה לפניו אלא לאחריו כזה שעולה הסולם לאחריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני עולה ראשון ומתוך כך אין אחד מתקנא על חבירו ויש ביניהם שלום וכן צוה הקב\"ה על קרבן שלמים כדי שיתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמי'. ראה עד היכן הגיע מעלת השלום מעובדא דרבי מאיר שעה שירקדו <small>(נ\"ל דגרסינן שירוקו בפניו וכן הוא בויקרא רבה פ' ט' שר\"מ נתן רשות לאשה אחת לרוק ז' פעמים בפניו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו עיין שם)</small> בפניו כדי לשים שלום בין איש לאשתו וכמו שארז\"ל ואפשר שהולידו בן או בת עם אותו שלום ונתפשט מהם זרע רב וכמה זרעא מעליא והשלום גרם ראה בעיניך איך השלום קיום כל הבריאה הנה כל יחוד הוא שלום וכל פירוד הוא מחלוקת וכיון שכן קיר אבנים גדולות בעומדת ביחוד מתקיים הבנין ויש עוד שבונין בתים לישוב העולם ומגדלים והיכלות למושב המלכים ואם דרך משל אבן מקיר יצעק לבקש הפירוד באומרו למה אני תחת חברי ולא עליו יהרסה בנין ויפול ויתבטל הישוב ואם האילן שטמון בארץ שורשו יפריד היחוד מהארץ להתגבר עליה להראות שרשיו עליה ולא תחתיה בל יעשה פרי וכן כל צמח האדמה ונמצא מתבטל כל מזון העולם ואם אברי האדם העומדים ביחוד זה תחת זה אם יבקשו לבקש פירוד להתגבר זה על זה לא יחיה גבר אלא ימות מיד ויתבטל מין האדם מן העולם ואם אשה אשר היא תחת בעלה תפריד היחוד והשלום להתגבר עליו וכי יש עוד קיום ביניהם הלא חרוב יחרב הבית ואם המים אשר מתחת לארץ ירצו להתגבר ולעלות עליה וכי לא ישטוף העולם וכן כל הדברים ונמצא שביטול השלום מסבת בקשת הפירוד גורם חירוב לכל הבריאה. ראה מעלת השלום שנכלל בו כל המדות הטובות שהרי האוהב שלום מעביר על מדותיו ואינו מקפיד עם שום אדם אפי' הרע לו מאד כדי שלא לבא לידי מחלוקת וידוע שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו ונמצא תמיד חביב בעיני המקום כיון שאין בו עון שכבר העבירו אותם מעליו והשלום גורם. גם הקנאה מדה פחותה היא באה מגריעות הנפש שאם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעשרו אינו חפץ במה שגזר עליו הקב\"ה והמקנא חומס נפשו כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר מרוב קנאה הטמונה בו ואין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים ולכן חכמי ישראל היו מתפללים לא תהיה קנאתנו על שום אדם ולא קנאת אחרים עלינו עיין בר\"ח באורך בגנות הקנאה ומי שהוא אוהב שלום מבטל ממנו הקנאה והתאוה והכבוד דכיון שבכל אות נפשו אוהב שלום אינו מקנא ואינו מתאוה דבר שאינו שלו ואינו רודף אחר הכבוד שהם דברים מבטלים השלום ומביאים המחלוקת לכן מי שאוהב שלום מתרחק משלש אלה כבורח מן הארי ומן הנחש וכן מתרחק מכל מדות המגונות הגורמים הרחקת השלום ומשתרש בכל מדה טובה ונאה כי היא סבה לקרב השלום עם כל אדם ומה גם שהלשון הרע והכעס שהם שני זנבות האודים שורש לכל עבירות הנודע מרז\"ל מרוחק מהם כמסוף העול' ועד סוף כי לשון הרע הורג את הנפש והכעס כאלו עובד ע\"ז וגורם חירוף וגידוף לכל אדם ואם אדם אוהב שלום איך ידבר לשון הרע ויכאום על שום אדם שהוא דבר הפך השלום וסימן לאוהב שלום מדבר בשבח כל אדם ודן לכל אדם לכף זכות ומעביר על מדותיו ופניו צוחקות תמיד ומשמח בחלקו כדי שלא להתקוטט עם שום אדם להרבות הון לו. וכיון שמשתרש האדם בשלום עם כל אדם זהו מביאו להיות בשלום עם קונו שלא לחטוא לפניו להכעיסו כי השלום יטהו לדרך זה באומרו מה ראיתה לבקש שלום האדם ולא שלום מי שברא אותך ובזה מבקש מחילה על מה שעבר ואינו חוט' עוד לעתיד ובפרט בראות בעיני שכלו שאם אינו בשלום עם הקדוש ברוך הוא אין לו שלום עם נפש שלו כי הנפש החוטאת היא תמות ונמצא דכיון שאינו בשלום עם הקדוש ברוך הוא וחוטא לו חולק עם נפשו באופן שהשלום מביאו להשלים נפשו כי הוא שורש להסתעף עמו כל חמדת המדות הטובות דוק ותשכח כלל וכלל ופרט בכל מדה טובה ותמצא אותם בשלום. ותראה אותיות שלום הוא שילום כלומ' שילום מעשים יש להקדוש ברוך הוא לשלם לאדם מסבת השלום כי בעבור השלום עושה האדם מעשים טובים כמדובר ועל הקדוש ברוך הוא לשלם והוא רמז נכון.",
+                "<b>ראה</b> מעלת השלום שכל המלאכות הנעשין תחת השמים לקיום האדם והעולם הם על ידיהיחוד שהוא השלום כיצד כל מאכל וכל מלאכה נעשה על ידי להתחבר השתי ידים זה לזה ובזה נעשית כל דבר שאם לא יהיו הידים בשלום ויפול בהם המחלוקת לבל יתקרב זו לזו אלא יהיו נפרדות לעולם יפול הכליון באדם ובעולם כי איך יתקן כל מלאכה מאכילה ובנין וכל מלאכות אחרות הרי כי כל הקיום תלוי על השלום ובין בין שהרגים הם הפך הידים שהמלאכה שלהן הוא על ידי פירוד לפי שאין אדם הולך אלא אם כן יפריד רגליו זו מזו שאם יחברם יחד לא יוכל להלוך כתיב בהן רגליה יורדות מות הזכיר מות בהן כיון שנופל הפירוד בהן למלאכתן לרמוז לאדם שהשלם חיים והפירוד מות והוא רמז נכון להוכיח שהפירוד והמחלוקת הוא מות וממילא שהשלום הוא חיים. ראה גדולה מזו שאדם מיוסד מארבע יסודות אש ומים ורוח ועפר ואם הם בשלום יחד כשבת אחי' גם יחד יחייה האדם אך אם יחלוק יסוד אחד להתגבר על חבירו יבא רע לאדם שאם יתגבר יסוד האש יתגבר באדם החום טבעי והיא הקדחת המכלה את הגוף ואם יתגבר יסוד העפר יטמטם וכן כל יסוד בהתגברותו בגוף באדם עושה רושם בגוף לרעה לא כן בהיותם שוין בשלום ואם הם מתפרדים זה מזה מיד ימות האדם הרי משל נאה נראית לעין שהפירוד מות והשלום חיים. ראה ישראל כשהיו בשלום עם בורא' היו נטועים על אדמתם שקטים ושאננים אין שטן ואין פגע רע ונפל המחלוקת על ידי העבירות גלו מארצם אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר למות למות הרי השלום חיים והמחלוקת מות. ראה קרח ועדתו כשהיו בשלום עם משה רבע\"ה היו חיים רצו לחלו' גרמו להם המות ותדע כמה קשה המחלוקת לפני הקב\"ה דבמעשה העגל שהיו בשלום לא נפסק המן עד שהקריבו ממנה לפני העגל ובמחלקתו של קרח לא ירד באותו יום כארז\"ל ראה כמה אהוב השלום לפני הקב\"ה וכמה שנאוי המחלוקת. גם ארז\"ל בששת ימי בראשית נאמר בהם כי טוב לבד ביום שנתפלגו המים שלא נאמר כי טוב לפי שכל דבר מחלוקת שנאוי לפני המקום. ראה שמחלוקת מטריח גופו של אדם מכאיבו מצערו וכיון שכועס נכבדים עליו אבריו ועז פניו ישונה וחולאי' באי' עליו כנודע דלמפורסמות אינן צריכות ראיה אם העומד בשלום דבורו בנחת מעשיו בהשקט שמח וטוב לב פניו מאירות קל המרוצה ישן בבטחה חייו חיים ערבים ומתוקים עובד לבוראו דאין לו מניעה מלעובדו. ראה אותיות שלום הם ארבע לומר שגורם השלום קייום בדעתו של אדם להשכיל במושכלות בשם הוי\"ה שהם ארבע אותיות שבהן נברא כל הנבראים והשלום ג\"כ קייום ד' פינות העול' וקייום ארבע היסודות אש ומים ורוח ועפר שלא יפול בהם הפירוד כנזכר וגורם שלא נאמר עליו ועל ארבע לא אשיבנו כי מי שהוא מודבק בשלום שהן ארבע אותיות מעביר על מדותיו מפני השלום וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ונמצא שלעולם אין בידו עון כדי לבא לכלל ועל ארבעה לא אשיבנו תדע מעלת השלום שהרי היהלום היא אבן יקרה חשובה מכל אבנים טובות ומרגליות כנודע ואין ברזל ולא שום דבר שולט בו לשוברו כי אם מיניה וביה ביהלום אחר מתקנין אותו ולהעיד על מעלתו יש בשמו שלש אותיות של שלום שם לום ואם היו בשמו כל אותיות של שלום היה מתעלה בכפלי כפלים אעפ\"י שהיהלום מורה בשמו מלכות שיש בו אותיות הלום ואין הלום אלא מלכות כארז\"ל עכ\"ז לא נתעלה ביותר מציאותו ובגודל סגולתו כי אם בהיות בו אותיות של שלום והו' רמז נכון על מעלת השלום ואין דבר יכול לשוברו כענין השלום שבכל מקום שיש שלום אין שבירה ואין שום רע יכול לשלוט. גם שלום בר\"ת שלם למקום ומנוקה ממום כי האוהב שלו' הוא עם בוראו משום שמקיים כל התורה כולה שתלויה על ואהבת לרעך כמוך כארז\"ל לפי שהאוהב שלום אוהב לחבירו כמהו שנמצא שהוא שלם עם בוראו וגם מנוקה מכל מום ואעפ\"י שיהיה בעל מום חביב הוא בעיני כלום אין מי שיזכר מומו כאילו אינו גם ר\"ת של שלום שונא לחולקים ומנוקה מחטא גם שלום בר\"ת שמירה לעולם ומרפה מכותיו שהשלו' קיים העול' ושמירתו ומרפה מכותיו גם שלום ר\"ל שלוה לחיים ומנוחת מתים שהחיים יושבים בהשקט ושלוה על ידי השלום וגם עמו נותנין מנוחה למתי' שיוצאים לקראתו כת של מלאכים במאמר יבא שלום כנודע מרז\"ל גם ר\"ת שומר לחיי' ומחייה מתים שהשלום שומר את החיים מכל נזק ובתחית המתים כדי שיקומו משים הקב\"ה שלם בארבע יסודות שבאדם מחייה אותם גם ר\"ת שלום לשמים וחביב מהבריות שמי שהוא אוהב שלום טוב לשמים וטוב לבריות. בא וראה מעלת גדולת השלום שבגאולה אשר אנו מקוים המעל' שישיגו החיי' הי' השלום שיתרב' בין החיות המזיקות ובין האדם והחיות ובהמות שאינן מזיקות כדכתיב בישעיה סי' י\"א וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נהג בם ופרה ודוב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהם ואריה כבק' יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכיון שבא לידן יש לדקדק מה שייכות יש עם האמור אומרו כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו' אלא בהיות אמת שכל מזיק בין מבעלי חיים המדברים בין מבעלי חיים בלתי מדברים הוא מחוסר דעת שאין הדעת סובל להזיק דבר שברא הקב\"ה דאב א' לכלם אך לעתיד יתרבה הדעת בכל הבריא' ויבינו מעצמם כי הוא מהדופי והזרות להזיק וזהו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ולמה משום שמלאה הארץ דעה וכו' והדעת יכריח' שלא להזיק שעד עתה בהיות העול' מקולקל בעון אדה\"ר צנורי הדעת סתומים והבריו' מחוסרי דעת אמנם לעתיד שיתקן מה שחטא יזדכך האויר כל הבריות יקנו חכמה ודעת ויראו שאין ראוי להזיק כי אם שיתרבה השלום בעולם כלו ומה שאמר בכל הר קדשי לתלות הכבוד לירושלים וכן בכל העולם ומה גם שאז יתקדש כל העולם ויקרא הר הקדש שאז הקב\"ה מעביר כלולים מן הארץ כל העולם מתקדש. והראב\"ע ז\"ל פירש בענין לא ירעו ולא ישחיתו קרוב לה שפירשתי וז\"ל לא ירעו ולא ישחיתו הפתן והצפעוני כאילו כל ארץ ישראל לאה דעת ה' כי ידוע הוא כי ידוע השם לא ישחית לעולם רק יבנה ויתכן ע\"כ הכלל העולה לענייננו דלעתי' המעלה היא שיתרבה השלום ודברי המתרגם על פסוק וגר זאב עם כבש כו' ביומוהי דמשיחא דישראל יסגי שלמא בארעא וידור דיבא עם אמרא וכו' וכן תראה דכתיב שלום רב דכל מי שיש בו דעת הדעת מכריחו לאהוב שלום כדפי' ואומרו שלום רב ר\"ל מלבד דשומעי' חרפתם ואינן משיבים בעבור אהבת השלום אלא שמבקשים שלום עם אותם שחרפו אותם ולדרוש בשלומם ולבקש הנאתם כאלו היו אוהבים מעולם וזהו שלום רב והוא בעבור שהם אוהבי תורתך שכתוב בה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כלומר בכ נתיבה ואופן שיהיה צריך לאהוב השלו' וכתיב והאמת והשלום אהבו הלא תראה הנשמה אצולה מתחת כסא כבוד והיא צד אלהיות כארז\"ל מה הקב\"ה רואה ואינה נראה כך הנשמ' רואה ואינו נראה מה קב\"ה מלא כל העולם כך הנשמה מלא כל הגוף ועכ\"ז שוכנ' עם הגוף הנגוף ומתאוה ישיבתה עמו בגזרת הבורא שישכון בתוכו לאהבת השלום ק\"ו בן בנו של קו אדם גדול שירדוף אחר השלום להתדבק עם פחות ממנו ולדרוש בשלומו מפני אהבת השלום גדולה מזו כביכול הקב\"ה משרה שכינתו בתחתונים חומר עכור ומשם ילמוד אדם להשפיל עצמו מפני השלום וכמה מחכמי התלמוד שהיו שולחים להם שלמא מרקיע' מהם בכל ע\"ש לע\"ש ומהם בכל יום כארז\"ל ואע\"פ שיצדק האדם בכל המצו' אם צדקת מה תתן לו ועם כ\"ז גדול השלום שהגדול שולח שלום לקטן כ\"ש וק\"ו אדם למין האדם כמותו ואעפ\"י שיהיה קטן ממנו כלל העולה שאין דבר שיעמוד לעכב בשלום. ובמדר' סוף פ' שופטים א\"ת קב\"ה למשה שילחם עם סיחון שנא' ויתגר בו מלחמה והוא לא עשה כן אלא ואשלח מלאכים וכו' א\"ל הקב\"ה כך אמרתי להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהיו פותחין אלא בשלום שנא' כי תקרב אל עיר וכו' ומי קיים הפרשה זאת יהושע בן נון כשבא ליכנס לארץ שלח ג' גזרות מי שמבקש ילך ילך לו מי שמבקש לעשות שלום יעשה כל מי שמבקש לעשות מלחמה יעשה וכו' עוד שם הנני נוטה אליה כנהר שלום אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב\"ה על ישראל ושמעתי שהיה עסוק בשלומם שנאמר אשמעה מה ידבר ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ושאר עניני השלום הנז' שם הרי הם נזכרי' לעי' עוד לרז\"ל גדול שלום שלא התחיל קב\"ה לבראת דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום ואיזה זה האור שנ' ויאמר אלהים יהי אור ומנין שהוא שלום שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום עוד אמו גדול השלום מן הברכה ומן השמירה שהרי בברכת כהנים אחר שאמר יברכך וישמרך אמר וישם לך שלום עוד אמרו גדול שלום שהוא קודם לשבחו של הקב\"ה שכן מצינו כשב' יתרו אצל משה רבע\"ה לא פתח לו ביצאת מצרים ולא בקריעת ים סוף ולא בעשרת הדברות אלא בשלום שנא' וישאלו איש לרעהו לשלום עוד אמרו גדול השלום שבו נתבשר דוד שנא' ורוח לבשה את עמשאי ראש השלישי' עוד אמרו גדול השלום שאפילו עשה כמה מצות ולא עשה שלו' אין בידו כלום שכן מצינו ביהושע עקר ע\"ז מישראל ולפי שלא עלה בידו שלום כאלו לא עשה כלום עוד אמרו ראה כמה כח השלום כשפרע הקב\"ה לעמון ומואב מנע מהם השלו' שנ' לא תדרוש שלומם וחייבים אנו לדרוש את שלום ירושלם בית קדשנו ותפארתנו שנ' ודרשו את שלם העיר וכשיבא מלך המשיח יהיה בשלום שנאמר כי בשמח' תצאו ובשלום תובלון וכתב ושמתי פקודת' שלום וברכת הארץ בשלום שנ' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה א\"י מתרוממ' בשלום שנ' השם גבולך שלום ובזכו' שלום הקב\"ה מכין כסאו של דוד שנ' יפרח בימיו צדיק ורב שלום וכן בשלום מכין כסאו וכסא זרעו אחריו עוד אמרו על ענין השלום כתיב באהרן ויבכו את אהרן שלשי' יום כל בית ישראל אפי' נשים אפי' קטנים כו' תנא פ' אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחר מטתו מאן דהוה בעי לגרשה והדר ואיעברה עבור אהרן שהי' משים שלום ביניהם עוד אמרו כל הרגיל לתת שלום לחבירו ויום א' לא נתן עובר משום בקש שלום כו' ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקר' גזלן כו' מרגלא בפומ' דאביי לעולם יהא אדם ערום בירא' מענה רך משיב חימה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו אפילו אם גוי בשוק אמרו עליו על ריב\"ז שלא הקדימו אדם שלום בעולם ואפילו גוי בשוק עוד אמרו במס' גטין כמה דברים מפני דרכי שלום בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום מצודות חיה ועופות ודגים <small>(שאין להם תוך דלקני לי' כליו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ולא נפיק בדייני)</small> יש בהם גזל מפני דרכי שלום ור\"י אומר גזל גמור <small>(ונפיק בדיינים)</small> עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום אשה משאלת לחברתה החשודה על השביעי' <small>(שחשודה לשמור פירות שביעית ולהצניעם מזמן הביעור ואילך)</small> נפה וכברה וכו' עוד דברים אחרים מענין השלום וכבר נזכר לעיל ע\"כ לרז\"ל מענין השלום.",
+                "<b>ונראה</b> רמז הרודף אחר השלום קונה כתב שם טוב שהרי אותיות שלום שם לו לרמוז מי שאוהב שלום שומעו הולך מסוף העולם ועד סופו וכתב בעל מנורת המאור דף ק\"א ע\"ד כל הרוצה לרדוף אחר השלום צריך לו להרחיק עצמו מכל הדברים המסבבים קטטה ומריב' שהיא הפך השלום והסבה הרעועה מכל' היא הכעס כי כל אדם שמושל עליו כעסו לא יהא לול שלום לא מלמעלה ולא מלמטה לפי שברו' כעסו יחטא לשמים וגם יריב עם בני אדם הרגילים עמו וכן הזהירו רז\"ל על הכעס כל הכועס כל מיני גיהנם שולטי' בו ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטים בו גם אמרו כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות רב נחמן בר יצחק אמר כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו עוד אמרו כל הקורע כי בחמו כאלו עובד ע\"ז עוד אמרו לא תכעוס ולא תחטא הכלל העולה המדה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעה\"ז ובעה\"ב שלא יכעיס ויסבול עלבונו ויעביר על מדותיו וימחול למי שפשע בו ובזה ימחלו עונותיו מן השמים כנז\"ל אם תרצה עוד לידע בכח השלום ראה בגנות המחלוקת והגזרות המשונות המגיעות לבעלי המחלוקת ומשם תלמוד דבר בהפכו הרי קרח על שהחזיק במחלוקת מת הוא ועדתו במיתה משונה שבלעם הארץ מיתה שעדיין לא היה לעולמים ונפסק המן באותו יום וגם תינוקת שאין בהם חטא ועון מתו וגם אפילו מחט שלו נבלע בארץ וכמה זמנים האריכו בגיהנם כדאמרינן בבבא בתרא גבי ההוא טייעא דאחזי לרבה בר בר חנא בלועי קרח ושמע שהיו אומרי' משה ותורתו אמת וכו' ואעפ\"י דמשפט רשעים בגיהנם י\"ב חדש הם האריכו שם זמן עד שבאת חנה והתפלל עליהם כארז\"ל כו' אם כן ראה כמה קשה המחלוקת ושנאוי ומשוקץ לפני המקו' ובהפך ענין השלום כי כפי גודל עונש המחלוקת כך גודל שכר השלו' ויותר משום דגדולה מדה טובה ממדת פורענות. ואל יקל בעיניך אפילו מחלוק קטן משום שהשטן מצוי שם להגדילו לבעור כאש ולאכול מנפש ועד בשר כדאמרינן בדיני ממונות אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיון דרוח וכו' <small>(כשהנהר גדול פעמים יצא לשדות שעל אגפיו ואם אינו סותמו מיד הלך ומרחיב ואינו יכול לסותמו)</small> ובמס' גטין פרק הנזקין הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שימשי הוו קא מינצי בהדי הדדי איקלע ר' מאיר להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא שמעי' דקאמר ווי דאפקיה ר' מאיר לההוא גברא מביתיה ע\"כ פירוש שמעיה לשטן דקאמר ווי דאפקיה מביתיה ראה בעיניך שהמחלוקת מתגדל עד שהשטן עושה חזקה שם עד שמגדילו להרוג נפש לכן אין להקל אפילו על מחלוקת קל וצריך לבטלו מיד ולשים שלום במקומו. ולמה לא יהיה לאדם שלום עם כל אדם מי שעתיד להיות לו שלום בקב'עם אבני השדה ולמה לא יתחבר אדם עם חבירו באהב' מי שעתיד להתחבר פניו בקרקע למה לא ידבר דברי שלום דברים מתוקים לחיך מי שעתיד במותו ידבק לשונו לחכו ולמה לא יבקש שלום מי שעתיד לבקש מיד מלאך להניחו ואינו רוצה למה לא ירדוף אחר השלום מי שעתיד לרודפו רמה ותולעה ולמה לא יחבוק אדם לחבירו להראות אהבת שלום מי שעתיד לחבוק עפר ולמה לא ילבין פניו לחבירו להראות פנים צוחקות מי שעתיד להראות ליבון עצמותיו בקבר כשיתעכל הבשר מעליהם ולמה לא יאהוב גדול וקטן מי שילך למקום שקטן וגדול שם הוא ולמהלא ידבר רכות מי שאין מלה בלשונו במותו ולמה יגביר בקול כעסו על חבירו מי שאין יכולת לו להרים קול ביום הדין ולמה בכעסו יכה חבירו מי שעתיד לקבל מכות של מה\"מ ואין מציל ולמה יהיה שונא לחבירו מי שעתיד לשנוא כל חמדות שבעולם במותו ולמה יתנקם מחבירו מי שעתיד לעשות בו נקמות במשפטי גיהנם ולמה יבזה את חבירו מי שעתיד לקבל בזיונות על עונותיו ולמה יקום להרים יד בכעסו מי שעתיד להיות מוטל בלי קימה למה לא ירחם מי שעתיד לבקש רחמים בעת יציאת נשמתו ולמה ירדוף לאחרים מי שעתיד לאחרים מי שעתיד להיות נרדף ממלאכי חבל' למה יחרוק שן לאחרי' מי שיחרוק שיניו מצער המיתה למה ירמוז עיניו בחמה על חבירו מי שעתיד לראות מלאך המות מלא עינים ולמה יחרף בכעס מי שעתיד לשמוע חירופו על חטאיו ועונותיו ופשעיו מפי הדנין אותו עליהן ולמה יתחזק בכעסו גבר ימות ויחלש ולמה ילבין פניו בכעס מי שפניו מוריקות מטפה שמטיל מה\"מ למה ישמח המנצח חבירו מי שאינו יכול לנצח ביום דינו ולמה יברח אדם מהציל נפש כיון שאין יכול להציל נפשו ממות ולמה לא יכאיב וידאג מי שבשרו עליו יכאב למה לא יתאבל באבלו של חבירו מי שנפשו עליו תאבל למה לא יכס' ערום מי שמכסהו תולעה מה לא יתחבר עם חבירו בעת צרה מי שעתיד להיות בדד על הר גבוה בקבר למה לא ירחם עניים ואביוני' חממם בימי החורף מי שעתיד להיות לחורב ביום וכו' ולמה לא יאכיל מי שיהיה מאכל לתולע' ולמה יבעט ברגלו בכעסו דרך בזיון מי שרגליו בכבל בקבר למה יקלל מי שהיה מקולל במותו באין שלום אמר ה' לרשעים ולמה יהיה זדוני מי שעתיד לעבור עליו מים הזדונים למה ישתה יין ללוק עם חבירו בשכרותו מי שעתי' לשתות כוס התרעלה ביום צאת נפשו מגופו לכן יברח אדם מהכעס שהוא שורש המחלוקת וידבק בשלום שמו של קב\"ה נקרא שלום וכסא דוד יכון בשלום וירושלים יתבשר בשלוה כנ\"ל ובזה יהיה שלם לני הקב\"ה שלם בגופו שלם בנפשו ובזה נפשו תהיה צרורה בצרור החיים שהלא תראה שלם באותיות שלום וישאר ו' שהיא עץ חיים לומר על ידי השלום תהיה שלם ותתדבק בעץ החחים שהיא הויו. ולסיים עוד בענין השלום ולפרסם מעלת גדולת תפארתו וכח פעולתו הנה מפרש כוונת רז\"ל תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן עה\"ב שנאמר הליכות עולם לו א\"ת הליכו' אלא הלכות דיש להבין איך בעבור שיקרא אדם הלכות הוא מובטח לעה\"ב ועוד אם הכוונה לומ' הלכות עולם לו למה כתיב הליכות להבין זאת נקדים במעלת שלום אמר ר\"א אר\"ח ת\"ח מרבים שלום בעולם שנ' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך א\"ת בניך אלא בוניך דיש לדקדק דהל\"ל ת\"ח מרבים שלום מאי בעולם בודאי אם מרבים שלום הוא בעולם ולא חוץ מן העולם עוד להבין איך הוא הענין שמרבים ועוד צריכא למימר שהם המרבים השלום והטוב בעולם אמנם כתב האר\"י זל\"ה שע\"י הפלפול בהרמת קול שעושים החכמי' משברים הקליפות כי האויר מלא קליפות הוא ומשתברים מקולות הפלפול ומזדככין האויר לפי שהקליפות הן במסך מבדיל בינינו לשמים ע\"כ והנה אעפ\"י שלעיני הרואים נראה כמחזיקי' במחלוק' בהיותם נלחמים זה עם זה בהלכה דע\"כ נקראו בעלי תריסין כנודע לכן לשלול בזה בא לומר שאדרבה מחלוקת זה אינו אלא שלום וזה ת\"ח מרבים שלום בעולם דייק' לפי שהעולם מלא קליפות מפסיקים לירד השפע ובקול פלפולם משברים אותם ונמצא שמרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי ה' כלומר כשהם למודי ה' שלומדים ומפלפלים לשם שמים אז יש כח לשבר קליפות האויר בפלפולם ואז ורב שלום בניך שנחשב כאלו בונים אויר חדש זך ונקי מה שאין כח לבנות זה אם מפלפלי' שלא לשמה שנא' אל תקרי בניך אלא בוניך כלומר א\"ת בניך בלבד אלא קרא ג\"כ בוניך והכונה בניך הם בוניך האויר הזך לשבר הקליפות להעבר' השפע ולעשות מעבר לעלות הנשמה אל מקומה באופן שלא יעכבו אותה הקליפות ובזה נבא לענין תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עה\"ב משום שע\"י פלפול ההלכות משבר הקליפות המעכבו מלעלות הנשמה לעולם הבא ובהיות שונה הלכות בכל יום משברם ובזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא שמיד הנשמה הולכת שם דאין מעכב שנא' הליכות עולם לו כלומר על ידי ההלכות דמשבר הקליפות כמדובר עושה הליכות לעלות לעולם הבא וזהו הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות כלומר א\"ת הליכות בלבד אלא קרא ג\"כ הלכות והכונה על ידי ההלכות משבר הקליפות ומזכך האויר ועושה הליכות באופן שיעלה הנשמה למעלה בלי עכוב כמדובר ומי גורם כל זה השלום של ת\"ח דהיינו מחלוקת של שלום מה שעושים בפלפולם בהלכה לשמה ה' יברך את עמו בשלום בילא\"ו.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תחרד <b>ה</b>משכיל <b>ו</b>יתפחד <b>ה</b>מבין בנושאו עיניו בעוד נשמתו בו לרום השמים ובראותו ימה וקדמה נגבה וצפונה בשיעור הרחקתם שיעור ת\"ק שנה מן ד' קצותיו מקומות אשר עתידה לחזור ולזוב מכאן ולכאן הנפש החוטאת כעוף הפורח ולטרוח לעלות לרום שמיא ואינה יכולה בדורכם אותה מלמעלה להכביד כנפיה להפילה ארצה ואם היא נפש שכבדו עונותיה עליה דוחפים אותה בכף הקלע כזורק אבן לארבע פינות העולם ומתהומא דארעא עד רום רקיע ולהניחה ליפול באין סומך ואין תומך הולכת נעה ונדה בתוך החשך וממשמשת באפלה צלמות ולא סדרים לא זו בלבד יראה המשכיל כי אם יוסיף לראות בחיים חייתו בבהמות יער וחיות השדה גם בעוף השמים טהורים גם טמאים ובכל השרץ השורץ הארץ גופות אשר עתידה נפשו להתגלגל בתוכ' אם יחטא ואשם ותמות בחטא וידמ' בחייו במחשבתו וברעיונו כאילו עתה הוא מגולגל בתוכם ומה צער ודאגה יכול להגיע לו בהתהפך מצורת אדם לצורת הולך על ארבע או לדמות שקץ מרבה רגלים המתגלגל עצמות בטיט ורפש ובכל צואה יתגלע וירתח ויזדעז' וישוב לאחריו גם ישא עינו אל ההרים וגבעות ואבני השדה ולאבן מקיר ויחשוב אם ישקעו נפשו בהן על חטאתי' ויהי לאבן ותסמר שערת בשרו בחשבו בצער הגדול הזה המגיע לנפשו גם יסתכל בימים ונהרות באורת ומעיינות אם יתגלגל נפשו בהם להיותה נחנקת תמיד ולהיות שטופה בקלחות ובשקתות המים בלי מנוח ומרגוע רגע ויחרדו אבריך גם תאחז בשרך פלצות בראותך שוח' עמוק' וביב ורפש וטיט בחושבך אם יטבעו נפשך שם אם יחייבוה חטאתיה כמה מהקלון והבזיון והחרפה מגיע לה וכמה ירגיש מהצער גם בראותך אנשים מופים בשבט ברזל ובמכות משונות גם אם תהיה נפשך בצער זה התוכל לסבול ובחושבך כל זה בחיך יתפרדו כל עצמותיך ותחזור לאחריך ולא תחטא כי כל אלו מאורעות המגיעות לנפש החטאת במותה בחטאה בלי תשובה. ואתה בן אדם למה לא תחוס עיניך על נפשך הרכה והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ כי בת מלך היא לתתה בידך לגדופים לעשות בה נקמות כי מה תענה לאביה שבשמים כשיבקשנה ממך עוד מי לך פה להשיב ומצח להרים ראש וקודם לבא לזה למה לא תחשב כי אין אתה והכל אתה הנך אין אם תמות בחטאות ואשמות והכל אתה אם תמות בתשובה בנפש טהורה מנוחה מכל מום זכה וברא. וכיון שהיכולת בידך בן אדם להציל מצרת נפשך למה תתרשל ליכנס בהיכל מלך ולהתעדן עצמך בגן אלהים ולהיות מושל במלאכים אשר הם ישרתוך בהמליכך יוצרך להיות מלך בש\"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ובש\"ס עוד עולמות במתנה שנא' שם עולם אתן לו כדאיתא באותיות רבי עקיבא ולאיש אשר אלה לו למה לא ינו' ולא ישן כי אם לרוץ בכל כחו ולעשות לו אבר כיונה לעוף ולשכון אל המנוחה ואל הנחלה ולא להתאוות בישיבת דירה חשוכה ומסיבה טמאה רבת המהומה היא ישיבת העולם הה בלי תשובה למה בן אדם לא יעלה על רוחך דכל המאבד עצמו לדעת אין מקום לחוס ולרחם עליו ואתה מאבד עצמך בידיך ביודעך דרך אשר בו תוכל ברוח להציל ממות נפשך ומכל מאורע רע אשר יוכל לה להגיע ואתה מתרשל ואם תאמר הדרך קשה לא כן כי אם דרך מישור שלא יתנגפו בו רגליך בלכתך בתוכו דרך ישכון אור בלי פוק' ומכשול דרך שאין בו שטן ופגע רע דרך אשר הנכנס בתוכו מוצא עצמו באבר כנשרים לעוף ולשכון במקו' אשר אין מלאך ושרף יכול להגיע שם תח כסא אדון נשמות ה' צבאות שמו הוא דרך התשובה שנברא ליסוד עולם דרך סגוליי' להפך לאדם בריה חדשה אף לזקן ושבע ימים יתהפכו כנולד דרך תמן שובעא תמן ריוח הרבה ברגע א' דהשב העונות נעשים זכיות. גם יחשוב אדם בינו לבין עצמו ויאמר אם איני עוסק במצות בוראי בכל אשר צוני לשמור ולעשות שעל מנת כן בראני יצרני ועשאני נמצא שאני בעולם כדבר המותר אבן נגף צור מכשול מצר מקום דוחק מושב קוץ מכאיב מצער אחרים מזיק הרבים מעפש אויר מטמא מקום מטריח עולם כובד אבן נטל חול מכשול לעוברים ושבים קיר נטוי בנין רעוע דבר מאוס טמא הלב חסר דעת משחית ומחבל הכל מאבד הון מונע שפע עוצר מטר מיבש צמחים מונע טוב סותם דעות מסית מדיח מחרף מגדף מואס חיים גורם מיתות מוסיף פשעים גורם חולאים ממית ילדים מקצץ בחורים מהפתם מונע כבוד גורם כל רע מבזה כל מקלל חנם משטין חולק משלח מדנים בין אחים וכיון שבהיותי מונע עצמי מלעבוד לקוני אני מותר בעולם כדבר מכשול מכונה בכל רע ופגע הלא טוב לי לאחוז בכנפי המצות ולהתחזק עצמי בהן להחליף שמותי אלו הטמאים בשמות קדושים וכנויים טהורים בהיותי אז לעולם צורך ממני היותם מושפעים בצדקותי יקראו אותי אבן יקרה צור מעוז מרחיב מקום מכין מושב אב מרפא משמח אחרים מטיב לרבים מזכך אויר מטהר מקום עושה חסד לעולם נחמד בעיני כל אדם מדריך לכל עובר ושב קיר עומד בנין חזק דבר תאוה טהור לב מלא דעת מתקן כל מרויח הון גורם שפע מוריד מטר מצמיח צמחים גורם טוב מפקח דעות מקרב ליראה מיעץ לטובה בוחר חיים גורם חיות מרבה זכיות מרפא חולי' מגדל ילדים מכניס חתן לחופה נותן כבוד גורם כל טוב מכבד לכל מברך תמיד מליץ טוב משים שלום צדיק חסיד טהור ישר נאמן טוב לשמים טוב לבריות מגן עולם דגל העדה חומה נשגבה מגדל עוז מעמיד ומקיים עולם. ואיך ולמה אני אובד שמות וכנויים הקדושים אלו ממני בעבור לשמוע עצת יצרי השונא אותי ומבקש להמיתני היהיה כפרה על כל עונותיה ימצא מלאך מליץ אחד מיני אלף שיוכל להליץ טוב בעדי בעת שידין קוני לנפשי אם ימצא מנחם ומרחם אותי במשפטי גיהנם כי כלם יענו פה אחד טול מה שבחרת ושב במה שחמדת וסבול חטאתיך אשר אהבת ועצת שונאך אשר שמעת לכן טוב לי לבעוט בכל דבר שיצרי מיעצני ואעפ\"י שיראו עצות מתוקים כדבש הן אליה וקוץ בה וראוי להרחיקם ואין לי עוד כי אם להתדבק בכל לבבי ובכל נפשי בקוני לעובדו תמיד כל ימי חיי זה יחשב אדם בינו לבין עצמו ומעולם לא יבא חטא על ידו דבא לטהר מסייעין אותו מן השמים ובפרט בראות האדם שכל דרכי היצר הרע מרמה ותחבולי הוא שהרי מתחדש עליו בכל יום מעט מעט כדי להתגבר עליו אחר כך ללוכדו ברשתו להפילו לבאר שחת ומשם יבין המשכיל כי שונא הוא לו אעפ\"י שנראה לו כאוהב דאם לא כן למה לי לבא עמו בערמה שלא להראות פעולותיו מיד כי אם מעט מעט כדאמרינן במסכת סוכה פרק ה' אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום ויום שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום עד כאן. ופירש רש\"י ז\"ל כל היום רק רע מתוספת דיש לדקדק שמן הפסוק נראה בהפך דרק הוא מיעוט ומשמע דבכל יום מתמעט הרע שהוא היצר הרע ואף שכפי פשוטו י\"ל שהכונה היא שבכל יום מתחדש מעט עד שמתגבר אחר כך על האדם וזה רק רע כל היום כלומר מעט מעט בכל יום ויום אמנם עוד לאלוה מלין.",
+                "<b>והכונה </b>שבכל יום ויום מתחדש יצרו על האדם עד שידמה לו שכל מה שעושה מהעבירות הוא רק רע כל היום מיעוט רע לפי שכל כך שאדם יותר רשע כל עבירה חמורה נראה בעינו דבר קל לעשותם כדכתיב כשחוק לכסיל עשות זימה שאפילו הזימה שהוא דבר חמור נראה לרשע כשחוק מסיבת שקלה היא בעיניו מחמת ההרגל ושיעור הפסוק וכל יצר כלומר כל מי שהוא יצר שדבק עמו מחשבת לבו הוא רק רע כל היום שכל מה שהולך ועושה בכל יום הוא רק מיעוט רע אעפ\"י שיהיה דבר חמור וזו אינו אלא כי אם שנתחדש עליו תמיד עד שנתגבר ולכך דומ' לא הרע שעושה דבר מועט וקל אע\"פ שהוא חמור ודוק.",
+                "<b>עוד שם</b> אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש וכו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו תנא דבי רבי ישמאל בני אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים עכ\"ל נראה שבא רבי שמעון בן לקיש להזהיר לאדם שאל יבטח ביצרו מה שמראה לו שמבקש אהבתו כי שקר הוא כי דרכו לפתות לאדם בדרך אהבה ואחוה כי אין לו מקום לפתותו מיד בחזקה בעבירה מפורסמת פן יבעוט בו ולא ישמע עוד בקולו כי עדיין אין לו עליו חזקה אלא תחלה מתחל עמו להראות לו דרך היתר בכל מעשיו עד שמתחזק בו וכיון שעושה בו חזקה אז מתגבר עליו ומכריחו לעבירות גדולות ומפורסמות ומבקש להמיתו אם לא ישמע לו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו כשאינו חפץ לשומעו לא היה יכול לפי שהיה יכול להמיתו אם לא ישמע לו היוצא מכאן שאל יתפתה אדם מיצרו אפילו בדבר קל באומרו בחמורות איני שומע דכיון שמתחזק בו מביאו עד שערי מות להכריחו לחמורות כמדובר.",
+                "<b>וכוונת</b> תנא דבי רבי ישמאל לומר שאל ישלם אדם ליצרו רעה תחת רעה אלא טובה תחת רעה שאף על פי שהוא מבקש להמיתו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש לתקנו וזהו אם אבן הוא נמוח שנמוח טומאתו מעליו ויתקרב אל הקודש לעבוד לבוראו ולקבל שכר כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע כלומ' צריך אדם שיהפך יצרו הרע לטוב ויעבוד לבוראו. או יהיה כוונת המאמר לומר מה שחשב לעשות בך היצר הרע עשה לו אתה אם פגע בך מנוול זה דע שהוא להמיתך בא כמדובר לכן התגבר עליו ומשכהו לבית המדרש ושם תמיתהו בכח התורה אם אבן הוא נמוח וכלה ונאבד ובחבור אחר פרשתי פנים הרבה בכוונת מאמר זה.",
+                "<b>צא</b> וראה חסדו יתברך עם האדם ויכסך בושה לחטוא לו דאמרינן בפסיקתא טוב וישר ה' אמר רבי פנחס למה טוב מפני שהוא ישר ולמה הוא ישר מפני שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה עכ\"ל.",
+                "<b>הלא</b> כמו זר נחשב שואל על הקדוש ברוך הוא למה הוא טוב ולמה הוא ישר דכיון שהוא מקור הרחמים הוא טוב מכיון שהוא אל אמונה ואין עול הוא ישר כדכתיב אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא עוד להבין איך בעבור אומרו שהוא טוב בעבור היות ישר נמשך מזה לשאול ולמה הוא ישר.",
+                "<b>אמנם</b> בהיות שהתורה והחכמה והנבואה מחייבים שנפש החוטאת היא תמות וקשה לקבלו בתשוב' לבד הקדוש ברוך הוא שעושה טוב זה עם האדם שיעשה תשובה ויתקבל לזה שואל למה הוא טוב לקבל האדם בתשובה שהדין נותן כיון שחוטא ימות מיד ומתרץ מפני שהוא ישר וכיון שהוא ישר צריך לעשות היושר לקבלו בתשוב' משום שהוא גורם כביכול לאדם לחטוא בהיות שברא יצר הרע דכתיב ואשר הרעותי כביכול אומר הרעותי שבראתי יצר הרע כמו שאמרו רבותינו ז\"ל וכיון שכן היושר הוא לקבלו בתשובה ועכשיו שואל ולמה הוא ישר כלומר אעיקרא דדינא פירכא ולמה ברא יצר הרע שגורם שחוטא האדם וצריך להיות ישר לקבלו בתשובה וזהו ולמה הוא ישר שטוב שלא יברא יצר הרע כדי שהוצרך להיות ישר עם החוטא לקבלו בתשובה ותיר' מפני שהוא טוב ומדת הטוב להטיב לכן ברא יצר הרע כדי שיהיה האדם בעל בחירה ורצון להרבות לו שכר ולהטיב עמו בעול' הזה ובעול' הבא. ובראות השתדלותו יתברך להטיב עמו איך נשאר לו פנים לחטוא לפניו ואם חטא איך אינו שב מיד ברבוי התחנה ובפרט בראות שכולם מחייבים לו מיתה והקב\"ה מחייבו חיים כדי שישוב ויקבל שכר. ודע שתחלואי הנפש הם כחולי הגוף שמחולקים לכתות והכת הגרועה מכולם מי ששוקע בעבירות עד שמשתרש בהן ונעשין לו טבע מוטבע וחושב כי זה כל האדם ושעל זה נברא לעשות מה שלבו חפץ ונמשך בזה עד יום מותו והכת הטובה מי שמכיר מיד רוע מעשיו ומבקש מיד רפואה שהיא התשובה וכמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בהלכות תשובה שחולי הנפש כחולי הגוף עיין שם. ובעל מנורת המאור כתב עוד באורך בדף צ' ע\"ג וז\"ל כאשר מי שהוא חולה מחולי הגוף אם לא ירגיש מחליו ולא ירצה לבקש רפואה וימשך אחר הנאותיו שיטבע בגופו החולי עד שימות בסבתו בלי ספק כן יארע לחולה מחלי הנפש יש בני אדם שלא ירגישו מחולי' וידמו שהם בריאי' ואינם מבחינים בין טוב לרע ועל אלו נאמר דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו ואמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות ויש מי שירגיש בחוליו ובהיותו שקוע בתאות לא שם לבו לרפואה אלא לרוות צמאו ועל זה נאמר כי בשרירות לבי אלך וגם כמו שחולי הגופות ידמו למתוק שהוא מר ולמר שהוא מתוק וימאסו המאכל והמשתה ששומר הבריאות ויתאו לתאוות שמסבבות החולאים כך חולי הנפש ירצו במה שהוא רע ומואסים בטוב לנפש ובוחרים ברע ועל כיוצא בהם נאמר הוי לאומרים לרע טוב ולטוב רע וגם מי שמרגיש בחולי גופו ומתחרט מהדרך ההי' אשר בה נולד החולי בגופו וחפץ לרפאתו על כל פנים יבקש רופא לתת לו עצה בדבר ויברח מכל הדברים שיאמר לו כי בסבתם אירעו בגופו המקרים החדשים אשר שנו את מזגו ממה שהיה בבריאותו כך מי שהלך בדרך לא טובה ואח\"כ הרגיש בחולי נפשו ומתחרט על עונותיו יבקש רפואה לחוליו וילך אצל החכמים שהם רופאי הנפש ויתנו לו עצה בדבר נמצא שהחרטה אשר באה אל לבו מהדרך הרע אשר היה הולך והכיר רוע מעשיו וניחם מהם זה סיבת לו דבר התשובה וכמו שהיא בחלי הגוף שמי שהרגיש בשגיאה קטנה או במע' בשנוי מזגו ושב מיד מאותו הדרך שירפא מיד לפי שעדיין לא נטבע בגופו החולי כן מי שהרגיל ללכת בדרך ישרה ובא לידו חטא בשוגג או לתיאבון והרגיש בו מיד ונתחרט ממנו קלה בעיניו התשובה ולחזר ללכת בדרך טובה לפי שלא הורגל כל כך בתשובה וכן יארע לתלמיד חכם כדגרסי' בפרק מי שמתו (ברכות דף י\"ט) תנא דבי רבי ישמעאל אם ראית ת\"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא אימא ודאי עשה תשובה ע\"כ. ויש לדקדק במאמר זה דלמה הזכיר יום ולילה דהל\"ל אם ראית ת\"ח שעשה עבירה אל תהרהר אחריו וכו' אמנם נראה שבהיות שיש כיתה גרועה שנטבעים כל ימיו בעונות עד שימות בהן בסוברו שעל זה נברא מסבת שנשתרשו העבירו' בטבעו אך הנרגש מהעביר' אחר שעשאה ומתחרט מיד ואף כשעושה אותו מבקש אופנים שלא ירגישו בו בני אדם מזה יש תקוה שישוב ולא יחטא עוד בהיות דמה שחטא לא היה דרך בעיטה וכו' ונתן סימן בעל המאמר הזה ואמר אם ראית ת\"ח שעש עבירה בילה בהיות שבחר לעשותם בלילה כדי שלא יראו אותו בודאי שלא חטא דרך בעטה לומר דלית דין ולית דיין ח\"ו אלא שתקפו יצרו ולא יכול ובחר הרע במעוטו לחטוא בלילה שלא יכירו בו ויהיה חילו שמים ח\"ו לת\"ח כזה אל תהרהר אחריו שמא ביום עשה תשובה שבודאי מיד בלילה אחר שעשה העבירה עשה תשובה ולא המתין עד היום ואמר שמא סלקא דעתך אלא אימא ודאי עשה תשובה מיד בלילה ולא המתין לעשותה עד היום ובחבור אחר פרשתי מעין זה ושענין התשובה חק כענין פרה אדומה. ובענין ת\"ח החוטא דע באמת שכל מי שהוא ת\"ח כראוי וירא שמים אין חטא בא על ידו ואם אירא שחוטא באופן שלא יהיה חילול השם כלל כיצד הולך במקום אחר שאין מכירים אותו כארז\"ל או חוטא באופן שלא ירגישו בו אך החלול השם יוצא מאותם שכפי האמת אינן תלמידי חכמים ומרוב גאותם מחזיקים עצמן כתלמידי חכמי' גודלי' ומכרחים לרבים להחזיקם כת\"ח עד שמשתרש בלבם שהם ת\"ח גדולים ויודעי' כל התורה וכיון שכפי האמת אינן חכמים וכל מעשיהם טעיות ושבושים עושם דברים שלא כהוגן וכל פשע ועברה והוא חילול השם גדול באומרם העולם ראו שת\"ח החוטאים ומלמדים מהם לחטוא וגורמים בחירוב עולם ואין עון זהתלוי כי אם על אותה המחניף לאלו לפרסמ' לת\"ח ולכבדם כשיעור הכבוד שראוי לעשות לת\"ח גדולים יודעים התורה מאל\"ף ועד תי\"ו אלא צריך לכבד לכל אחד כפי שיעור כבוד השייך לו ובזה כשיחטא זה ת\"ח שאינו גדול בתורה אין חילול השם בדבר באומרם חוסר ידיעתו גר' לו שאם היה גדול בתורה בודאי שלא היה חוטא ובזה מתגדל כח התורה ומעלת תפארתה בהכירם קדושת התורה שהגדול בה משמרתו מלחטוא. והנני מעמיד לפניך שבעה מעלות בענין התשובה זו למעלה מזו לקוטות מספר מנורות המאור כתבם בארוכה והנני מעמידם בקצור נמרץ. המעלה הראשונה גדולה מכום היא התשובה שנעשים תכף למשובה והיא מקובלת מיד ועל זה אומרו בפרק חלק ובפרק אין עומדין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמרים יכולים לעמוד. המעלה ב' מי שהוטבע בחטא ימים רבים או שנים אבל שב בימי בחרותו בעודנו בתוקפו וגבורתו ונתחרט מאותו הדרך הרע וכובש יצרו ועשה תשובה גמור' עליו נאמר וזכור את בוראך במי בחורותיך ר\"ל בעוד שאתה בתוקפ' ורשאי לעשות העבירה כבראשונה ואינך עוזבה מסבת מונע אלא ביראת חטא ועל זה אמרו רז\"ל מחוז רב יהודה תשובה מעליא באותו פרק באותה אשה באותו מקום. המעלה ג' שעדין הוא בימי בחרותו אבל אינה מזדמנת לפניו העבירה כבראשונ או הוא בוש מבני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחלה וסר מדרך מעט ועליו נאמר והסירותי דמיו ושיקוציו מבין שיניו וגם עליו נאמר אשרי איש ירא את ה' ודרשו רז\"ל אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש. המעלה ד' השב מאימת צרות או מאימת מוכיחין או מאימת גזירה כמו שמצינו אנשי נינוה שאע\"פ שלא עוררו לבם לתשובה עד שהוכיחם יונה נינוה נהפכת ולכן שבו עכ\"ז נתקבלת תשובת' ועל דא אמרינן בתעניות לא שקולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. המעלה ה' המתחרט מחטאתיו מאחר שבאו צרות רבות עליו ושב בתשובה אעפ\"י שאינה מועילה בין איש לחבירו תשובה כזאת כמו שאמר יפתח מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם הקב\"ה ברוב חסדו על ברואיו מקבלתה כדכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ועל זה אמרו במשנה תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפרענות. המעלה ו' הוא בימי זקנותו כשאינו יכול ללכת בדרכי העברות מפני חלישות' אעפ\"י כן אם נתחרט על מה שעשה בבחורתו מקבלת תשובתו ועל זה נאמר תשב אנוש עד דכא ר\"ל עד הזמן שאדם נדכא ונחלש ואעפ\"י כן הוא אומר ששובו בני אדם ועל זה אמרו רז\"ל אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שום רשע. המעלה ז' היא הפחותה שבכלם מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו אשר בו מת בראות כי קרוב עתו למות שב ועל זה אמרו במס' אבות ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואעפ\"י שהתשובות האלו הם חלקות מקבלות הן לכל אחד ואחד כפי מעלתו בקדימ' ואיחור אבל העומד ברשעתו אפי' ביום המיתה ונפטר בלי תשובה זהו אפיקורו' גמור שאינו מאמין ביום הדין ומשחית גופו ונפשו ונדון בגיהנם לדורי דורות הקב\"ה יצילנו מרעות נפסדות וישים חלקנו עם אוהבי שמו הולכים בדרך אמת לעובדו בלבב שלם מיום בואנו לעולם עד יום צאת ממנו לזכות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן ואמן. בילא\"ו.",
+                "(והנני כותב לך בפרק שאח\"ז מעלת העובד השם ומקיים מצות ותראה כי האדם אפס ואין כשאין עובד לקונו ושהוא עיקר הבריא והכל בידו בעבדו למקום)."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תגדל <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתקדש <b>ה</b>יוצר את האדם והמשילו על כל מה שברא עליונים ותחתונים כל שתה תחת רגליו בהיותו דבוק עמו עוסק בתורתו ומקיים מצותיו בכל לבבו ובכל נפשו אז קונה בעצמו שמות קדושים ואלה שמות שנקרא בהן ומהם שראוי שיקרא בהם כפי פעולותיו וכפי מעשיו אור נערב בונה עולם גדולה דיין דעת צלול הוד והדר זקנה חכמה חיים טהרה יושר כבד לוחם מקדש מכריח מלאכים מבטל גזרות מהפך גזרה מעמיד עולם ממית ומחיה מוכיח מלך מושל מכתיר תורה משמח עליונים מציל נפשות מעורר נרדמים מטהר טמאים מדריך שבים מנור' טהורה ממשיך שפע מעל דלת בפני פורענות ספר תורה סופר סומך עולם מלא עזרה בצרה פודה נפשות צדקה קדושה רצון שמירה תמימות אלה שמות הצדיק והנני מפרש בס\"ד טעם כל שם ושם כדי להודיע מעלת הצדיק אולי כשמוע השומע עד היכן כחו מגעת יכנע לבבו הערל לבלתי שמוע לו כדי שלא לאבד מעלות אשר נזכיר ומשם יבין המבין ג\"כ דבר בהפכו מהדופי והגריעות והקלון והפחיתות והבזיון והביוש והחרפה המגיע למי שהוא משולל משמו' אלו הטהורים ונתחיל בס\"ד לפרש נקרא אור נערב ע\"ש שהעוסק בתורה שנק' אור דכתיב כי נר מצוה ותורה אור נותן הקב\"ה בעיניו מאור הנערב הגנוזה מששת ימי בראשית כמ\"ש הרב בעל ע\"ש מס' שערי אורה שמאותו אור מאיר הקב\"ה בעיני לומדי תורה שע\"י כך מרגילו בה ובזה כשיוציא לעתיד חמה מנרתק' דהיינו אור הגנוז לא יזוק מאותו אור כיון שכבר הורגל ובזה מתעדן עמה לא כן הרשעים שנדונין בה כיון שלא הורגלו בה ניזוקין מרוב האור ע\"ש באורך ועל זה נק' הצדיק אור נערב שבעיניו מאי' אור הנערב ולכן משה רבע\"ה אדון התורה נקר' טוב ע\"ש וירא אלהים את האור כי טוב שבעבורו נברא האור כמו שהוכיח רז\"ל מג\"ש דטוב טוב ועל שעמו הי' מאור הגנוז קרן עור פיו עד שויראו מגשת אליו.",
+                "<b>נקרא</b> בונה עולם ע\"ש שארז\"ל וכל בניך למודי ה' א\"ת בניך אלא בוניך לפי שהוא גורם בקיום עולם וקיומו בעוסקו בתור' שנא' אם לא בריתי כו' ודור המבול שהיו רשעים גרמו בהריסת בנין העולם נמצא שהצדיק מעמיד בנינו ולזה נקרא בונה עולם כי הוא בונה הולך ובונה בכל זמן שהוא חי על פני האדמה בונהו בכל יום בפעולותיו וקיום המצות חמורות וקלות האדמה בונהו בכל ים בפעולותיו וקיום המצות חמורות וקלות וכמ\"ש בספר יש נוחלין דף כ\"ב ע\"א האדם בכל פרטי פעולותיו ובדבורו ובמחשבותיו הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ע\"כ מי שנגע יראת אלהים בלבו יהיו הדברים האלו חקוקים בלבו בפחד ובמורא ויזהר וישמור מאד לנפשו שלא להקל ראשו על שום ענין הן צווי הן אזהרה אף על מה שהזהירו ממנו וצוו עליו חז\"ל אפילו קטנה שבקטנו' ואל ישים לבו לקלות המעשה ומהירות הדבור והפעולה ההפוכ' כמו רגע ונעשת בשעה קלה כי אם קטן הוא בעיניו הנה הוא ירום ונשא וגבוה מאד בדמותו ובו תלוים עולמות אין מספר ובשעה אחת קטנה קונה ובונה עולמות או מחריבם ח\"ו וכבר הזהורונו על זה רז\"ל אשר היו נהירין להו שבילי דשמיא כשבילי דמתא אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמור עכ\"ל ע\"ש באורך כללו של דבר שהצדיק בונה עולמות וע\"ז נק' בונה עולם נקרא גדולה ע\"ש שנותן גדולה לאחרים כדרז\"ל קרב לגבי דהינא ואידהן <small>(מי שמקרב עצמו למשוח בשמן יהא ג\"כ נמשחי כלומר מי שמקרב עצמו לצדיק ילמוד מעשים טובי' ממנו)</small> נקרא דיין לפי שהקב\"ה הוא דיין אמת וכשהדיין עושה הדין כאן למטה אין קב\"ה דן מעלה כארז\"ל במד' פ' שופטים אמר ר' אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין ומהו כן כשנעש' הדין למטה אין הדין נעש' למעלה וכשאין הדין נעשה למטה הדין נעש' למעלה ועוד ארז\"ל כד איכא דיינא בארעא אין מוסרין דין לעמים וכו' והטעם משום דכשנעשה הדין למטה אין משגיחין עליו מלמעלה לשומעו שכבר הניח דיין בארעא לדונו ונמצא שעל מגן מוסרו למעלה באופן שהקב\"ה שם לצדיק דיינא בארעא במקומו לדון כביכול וע\"ז נקרא הצדיק דיין נקרא דעת צלול על שהצדיק מבין בסתרי התורה רזין עליונים אשר אל דעות רמז בה והוא בדעתו הצלול מורה מקום אשר בו הסוד הנעלם ומגלה אותו גם בדעת מבין ויודע מה שיש ממעל לרקיע מענין ההיכלות והטובות הגנוזות לצדיקים ומענין המלאכי' שרפים ואופנים על מה עומדים ומה עושים ושיעור קומתם ומספר כנפיהם וגדולה מזו יודעים בשיעור קומה שעל זה שואל קב\"ה לאדם ידעת בשיעור קומ' עיין במדרש משלי הענין באורך באופן שהצדי' בדעתו הצלול משיג בנעלמות כמדובר ועל זה נקרא דעת צלול נקרא הוד והדר ע\"ש שהוא הודו והדרו של עול' וכדרז\"ל ויצא יעקב בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה וכו' וכל משפחה ומשפח' שיש בה צדיק מתעטרת כי זיו הדרו נטוי עליה עד סוף כל הדורול וחוט של חסד משוך על הצדיק ונושא חן בעיני כל רואיו מסבת הזיו וההוד וההדר שמרחפת על פניו אע\"פ שיהיה בעל מום החוט של חן וחסד שעליו מכסהו ומהדרו האדם היותר יפה שבעולם כי לאכי השם מלווין לו וע\"ז נקרא הוד והדר נק' זקנה לפי שהזקנ' תלויה בו ואן הוא תלוי בזקנה כארז\"ל זקן זה קנה חכמ' וכיון שכן והוא נער נקרא זקן נמצא שהוא עושה הזקנה ותלויה בו שבידו להיות זקן באיזה זמן שירצה ועוד שעל ידי התורה יודע מה שהיה מיום שנברא העולם ועד סופו כזקן מלא ימים שיודע מה שראה באורך זמנו ולכן נקרא זקנה שיותר יש לו מעלה מן הזקן שאע\"פ שראה הרבה אינו יכול לראות ולספר כי אם כשיעור חייו בלבד לא ממה שהיה קודם וממה שיהיה אחריו ותלמיד חכם יודע משנברא העולם ועד סופו ונמצא שהוא עצמו הזקנה ולכן נקרא זקנה. נקרא חכמה על שם שחכמת התורה רשומה בלבו לפרש אותה בשבעים פנים אשר ניתנה בלבד שהוא קב\"ה מקור החכמה מכיר בה לא מלאך ולא שרף כדכתיב ונעלמה מכל חי ומעוף השמים נסתרה ודרשו רז\"ל ונעלמה מכל חי אלו החיות ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים והצדיק נמסרו לו כל סתריה ונגלו לו סודותיה כהקב\"ה שהוא מקור החכמה ולכן נקרא חכמה. וכדרז\"ל בריש ילקוט משלי החכמה היכן מצויה ר' אליעזר ור' יהושע חד אמר בראש כו' וחד אמר בלב אל תקרי למד אלא לב מבין דעת לפי שהחכמה נתונה בלב וחוזר באותיות עכ\"ל והוא מאמר תמוה אך כונתו זאת שהאומר שהחכמה בלב מביא ראיה לדבריו בראות שלמד ר\"ת לב מבין דעת הרי בלב נתונה חכמה כדאי' באותיות ר\"ע באות ל' א\"ת למד אלא לב מבין דעת וזהו וחוזר באותיות כלומר חוזר באותיות למד שר\"ח לב מבין דעת באופן שהחכמה צפונה בלב הצדיק כי לרשע אין בו לא דעת ולא תבונה שאם היה בו חכמה היה בוחר בטוב ומואס ברע כצדיק לכן נק' חכמה וז\"ש איוב ועמכם תמות חכמה לפי שהוא בעל החכמה ומוליכה עמו נקרא חיים דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והחיים מסורים בידו שאם לא ירצה למות לא ימות לעולם כארז\"ל במדרש אין הצדיק מת עד שישאל המית' בפיו באופן שאם לא יזכיר המיתה לא ימות לעולם וגם אם לא פסיק גירסא מפיו לא ימות וכדרז\"ל גבי דוד המלך ע\"ה וגבי רבה בר נחמני דכל זמן שלא היו פוסקים תורה מפיהם לא היה יכל מלאך המות להתקרב אליהם נקרא טהרה על שם שהצדיק מעביר גלולים מן הארץ גם מורה לעם בין הטהור ובין הטמא כיצד ובין דם לדם וענין טומאה וטהרה ושיעור מקוה המטהר ונמצא הוא עצמו הטהרה שמטהר לאחרים וע\"ז נקרא טהרה נקרא יושר על שם כי משבר מתלעות עול להציל עשוק מיד עושקו ומורה היושר לכל אדם שאעפ\"י שכל דרך איש ישר בעיניו הוא מוכיח לכל אדם בראיות מופתיות שטועה הוא במה שחושב שהוא יושר ומסלקו מטעותו ומורה לו יושר של אמת וכדברי התנא שהעוסק בתורה נקרא צדיק חסיד ישר ונאמן וע\"ז נקרא יושר שהיושר אתו וממנו נובע ללמוד לכל אדם נקרא כבוד ע\"ש כבוד חכמים ינחלו שהכבוד נחלה לחכמים והוא שלהם ומי יוכל לשלוט בכבוד כי אינו שלהם אך הצדיק נותן מכבודו מתנה שמכבד לכל אדם וכדברי תנא איזהו מכובד המכבד את הבריות דהל\"ל איזהו מכבד המכבד את הבריות אלא כיון למ\"ש שהכבוד נחלה לצדיק והיא שלו שאינו מקבלו מאחר וכיון שכן לעולם הוא מכובד ולזה אמר איזהו מכובד כי הוא מכובד מעצמו בלי שיקבל כבוד מאחרים אלא משפיע מכבודו ומכבד לכל אדם נקרא לוחם ע\"ש שהוא לוחם תמיד יום וליל' במלחמת' של תורה וע\"ז נקראים החכמים בעלי תריסין וגם ע\"י שלוחם הצדיק במלחמת' של תורה לוחם מלחמות ישראל לפי שבעוסקו בתורה גורם שלא יפלו ישראל במלחמה דזכותו מגן עליהם וכדרז\"ל בפ' הנזקין גבי ר' צדוק שהתענה מ' שנה וכל אותו זמן לא יכול האויב לשלוט בהם באופן שהוא הלוחם בעדם ומצילם ע\"כ ראוי שיקרא לוחם נקרא מקדש ע\"ש שכל שכל מה שיש במקדש יש באדם כאשר האריכו מרז\"ל לפרש פרט ופרט איך כל כלי המקדש רמוזים באברי האדם עיין בספרי קדשם כי איני יכול להאריך הכלל העולה שנשמה הקדושה שבאדם אשר משכנה בלב היא דוגמת השכינה השוכנת בבית קדש הקדשים נמצא שהצדיק שנשמתו טהורה הוא דוגמת המקדש ושכינ' בקדש קדשים גם הצדיק מרכבה לשכינה כמקדש עצמו שהוא מרכבה לה ועליו שוכנת ועושהו מרכבתו גם נקרא מקדש ע\"ש שמכפר על דורו כמקדש שהוא במקום קרבן המכפ' על האדם שהרי כשהדור חייב לוקח צדיק ומכפר. נקרא מכריח מלאכים ע\"ש שהיכולת בידו להכריחם ע\"י שמות הקדש לעשות שליחותו כנודע ולפעמים מושלחים הם מן השמים למלאות רצון הצדיק כמו מלאכים שבאו לאברהם ואותם ששלחם יעקב שנאמר וישלח יעקב מלאכים ומלאך של מנוח וכדומה וכיון שמוכנעים לעבודת הצדיק יש לאל ידם להכריחם וע\"ש נקרא הצדיק מכריח מלאכים נקרא מבטל גזרות ע\"ש שכל גזרות קשות מבטלם בתפלתו כדמצינו בעגל שנתחייבו כליה ומשה רבינו ע\"ה בטלה בתפלתו וכן בכל דור ודור צדיקי' שבהם מתפללי' על כל צרה ומבטלים אותה ולזה א\"צ עוד ראיה דלמפורסמות א\"צ ראיה. נקרא מהפך גזרה שאם גזר הקב\"ה מיתה לאדם מהפך הגזרה ממיתה לחיים כעובדא דרשב\"י כשהיה במערה ובא מה\"מ בשליחותו של מקום לקחת נשמתו של ר' יצחק ולא הניחו רשב\"י וחזר עוד המה\"מ ולא הניחו עד שאמר הקב\"ה מה אעשה שאני גוזר והצדיק מהפך שנא' צדיק מושל יראת אלהים ולכן נקרא הצדיק מהפך גזרה נקרא מעמיד עולם לפי שעל ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום וגם על ג' דברים העולם קיים על התורה ועל העבודה ועל ג\"ח הדין והאמת והשלום מקיימו הצדיק וכן הוא שעוסק בתור' ובעבוד' שהם קרבנות שקורא בענין ונחשב למעש' כאז\"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה וכן עוסק תמיד בג\"ח נמצא הצדיק מעמיד ומקיים העולם וע\"כ נק' מעמיד עולם נקרא ממית ומחיה ע\"ש שממית ומחיה בדינו כסנהדרין שהיו גוזרין מיתה למי שחייב מיתה וחיים למי שראוי שיחיה גם יש כח ביד הצדיק להמית ולהחיות כר' יוחנן שנתן עיניו ברב כהנא והמיתו ואח\"כ הלך והחיה אותו ויש בירושלמי שהחיה אותו והלך לביתו וכן בכמה דוכתי' מהתלמוד נתן עיניו בו והרגו וגם ר' חייא החיה אותו עבד שהרג אנטונינוס כדאיתא במסכת ע\"ז הרי הצדיק ממית ומחיה ולכן נקרא ממית ומחיה נקרא מוכיח ע\"ש שהוא דוקא יכול להוכיח משום שדבריו נשמעים לפי שהוא מנוקה מכל חטא וכשאומר טול קיסם מבין שיניך אינן יכולים לומר טול קורה מבין עיניך מה שאין כן שום אדם שאינו צדיק שאין להוכיח לפי שאין דבריו נשמעים באומרם לו טול קורה מבין עיניך.",
+                "<b>נקרא</b> מלך דכתיב בי מלכים ימלוכו וכדרז\"ל מאן מלכי רבנן ע\"ש שהוא גוזר ואחרים עושים גם אפי' מלך אינו שולט על צדיק שאם גוזר עליו לעבור על דת נהרג ואין מקבל מאמרו עליו וכמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר למסים וארנוניות מלך אתה עלינו אבל לעבוד ע\"א את וכלב שוין כארז\"ל וקב\"ה הציל' ולא יכול ליגע בהם עוד ועל כן נקרא הצדיק מלך כי מולך ביצרו הוא וע\"י כך מולך כמלך שמלך גוזר לעבור ע\"א והוא מבטל מאמרו נקרא מושל ע\"ש צדיק מושל יראת אלהי' והוא בעבור שמושל ביצרו להתגבר עליו שלא לשמוע לו לכן נקרא הצדיק מושל. נקרא מעטיר תורה על שם שהצדיק משים כתר לתורה בהיותו מפרש דברים הסתומים מלתא בטעמא ואופן עשיי' מצותיה כיצד וזהו כתר לתורה שמתחבבת בעיניהם ביודעם דברים כי נעמו ושדרכיה צדק ומשפט ומשרים וזהו שארז\"ל כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העול' כלומר שמפרש דבריה ואופן מצותיה משום שיגיע לו כבוד או פניה אחרת נעקר מן העולם קודם זמנו כמאמר התנא ודאשתמש בתגא חלף כלומר קודם זמנו שלא יגיע לזקנה אלא תקבריה אמיה מדה כנגד מדה הוא לא נתן כתר לתורה לא יתעטר בזקנה דכתיב עטרת תפארת שיבה לפי שהמפרש טעמי התורה משום פניה שמגיע לו נמצא שלא עשה לכבוד התורה להעטירה כי אם לכבודו לקנות כתר לעצמו לכן לא יזכה לזקנה שהיא כתר כמדובר נקרא משמח עליונים על שם שדרשו רז\"ל במדרש פרשת נח מאי נח נח אלא נייחא לעליונים נייחא לתחתונים לפי שהעליונים מושפעים מתורתו של צדיק וכדרז\"ל גבי ירבעם שהיה רוצה הקדוש ב\"ה לסלקו מן העולם קודם שיחמיץ ולא הניחו מלאכי השרת על שהיו שמחים מהשפעת תורתו עיין שם במקומו באורך ועל כן נקרא משמח עליונים. נקרא מציל נפשות על שם שהצדיק על ידי תורתו וכשרון מעשיו ותיקוניו מונע לבא בעולם דבר וחרב ורעב וכל מיני רעות המכלים העולם נמצא שמציל נפשות ממות וע\"כ נקרא מציל נפשות. נקרא מעורר נרדמים ע\"ש שדורש ברבים ומודיעם שכרם של מצות ועונש' של עבירות ושומעים העם ומתעוררים אל התשובה כדי שלא לאבד שכר וגם מיראת עונשי משפטי גיהנם ואעפ\"י שלשעה עושים מיראה או לקבל שכר אחר כך יעשה מאהבה שמתוך שלא לשמה בא לשמה נקרא מדריך שבים על שם שהצדיק יורה חטאים בדרך שבראות אדם חוטא שב בתשובה כדי שיועיל תשובתו מלמדו את התשובה השייכה לכל עון ועון ומנין התעניות וענין הסגופים השייכים למה שחטא ומה יעשה וכיצד יעשה וכמה זמן ימשך ועל ידי כך נקראת תשובה שלמה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם במחיצתם ועל כן נקרא מדריך שבים נקרא ממשיך שפע על שם מה שכתבו המקובלים ז\"ל הביא דבריהם בעל שיח יצחק שהקב\"ה נותן לכל שואל מה ששואל כי שומע תפלת כל פה הוא ומיד השפע יורד מלמעלה לבא כאן לעולם הזה אך דרך ביאתו כאן עובר לבית דין שהוא מצד צפון ורואים אם ראוי השואל לזה מניחים לעבור השפע ואם לאו מעכבים אותו שם למתנות לצדיקים לעתיד לבא אבל אם יש צדיק בעולם אעפ\"י שאין השואל ראוי מניחין לעבור השפע לירד בעבור הצדיק ע\"כ למקובלים ז\"ל ועיין שם יותר בארוכה ובזה פירש הוא ז\"ל דזהו כוונת פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעל לחוסים בך נגד בני אדם ירצה מה רב וגדול טובך אשר צפנת מצד צפון ליראך ופעלת אותו טוב למתנות להם דהיינו אותו שפע שהיה נגד בני אדם שלא היה ראוי שירד להם ונתעכב שם ע\"כ ובזה נתבא' אצלי משנה הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה שהכונה הכל צפוי מל' צפון בבית דין של מעלה מהשפע המעוכב שם כמדובר ופעמים והרשות נתונה שירד השפע אעפ\"י שאין השואל ראוי משום שבטוב העולם נידון כלומר בעבור הטוב העולם נידון וכיון שיש טוב וישר בעולם בשבילו מורידין השפע אבל כשאין טוב בעולם הכל ששואל נותנין לו מהשפע כשיעור רוב המעשה שעשה אם מעט ואם הרבה והשאר גונזים אותו למעלה לצדיקים כמדבר העולה מזה שהצדיק גורם להמשיך מלמעלה שפע לכל שואל ואעפ\"י שאינו ראוי ולכן נקרא הצדיק ממשיך שפע וכן בלעם אע\"פ שהיה רשע הושפע בעבור ישראל שנא' וירא את ישראל ותהי עליו רוח אלהים נקרא נועל דלת בפני הפורענות על שם שמונע ונועל ביסוריו ששואל שלא יבא פורענות בעולם כדרז\"ל כל אותם שנים שהיה רבינו הקדוש באותם יסורין לא מת אדם קודם זמנו ולא הפילה אשה ולא הוצרכו עלמא למטרא דקשה יומא דמטרא כו' ועכ\"ז כדעקר אדם סוגלא עמישרא היה הגומא מליא מיא וכו' הרי שהצדיק נועל בפני הפורענות שלא יבא ועל כן נקרא נועל דלת בפני הפורענות. נקרא ספר תורה על שם שכל אותיות התורה שהן כ\"ב אותיות רמוזות ורשומות בגוף האדם כגון התפשטות הזרועות וי\"ו והראש צורת יו\"ד ושאר הגוף צורת יו\"ד גם כן הרי אל\"ף שהיא וי\"ו ושני יודי\"ן האחד מעלה ואחד פשוטה קצת כצורת שאר הגוף גם אדם מעומד וראשו כפוף קצת צורת זי\"ן ואם עומד בלי כפוף הראש צורת וי\"ו שתי זרועות למעלה והראש צורת שי\"ן אדם יושב כפוף צורת יו\"ד אדם יושב על הכסא ורגליו ירדו הוא צורת ל' וכן תמצא רמוז בו כל אותיות אלפא ביתא כאשר מבוארים אצלי ולא כתבתי לך כי אם ארבעה או חמשה אותיות אלו בלבד משום שאלו קל להבין שהם נראים לעין נמצא שהוא מלא אותיות כספר תורה וגם רמוזים בו שמות הקדושים כמו שהן מבוארים בחכמי הקבלה כספר תורה שהוא מלא שמות הקדש כי כל התור' כול' שמותיו של הקב\"ה היא וגם הצדיק מפרש דברי הספר הסתום ולכן צרך כבדו כספר תורה וכדרז\"ל הנהו בבלאו טפשאי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי תלמיד חכם משום שצריך לעמוד בפני ת\"ח כלפני הספר תורה ואם תדקדק הוא יותר מספר תורה שס\"ת עצמו אינו מפרש דבריו שאינו מדבר והת\"ח מפרש דבריו שהיא תורה שבעל פה ולכן נקרא הצדיק ספר תורה. ונקרא סופר על שם שארז\"ל הראשונים נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיו' שבתורה שהיו אמרים וי\"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה דרש דרש חצי של תיבות והתגלת של פסוקים יכרסמנו חזיר מיער עי\"ן דיער חציין של תהלים באותיות והוא רחום יכפר עון חציין דפסוקים (מ\"ס קדושין פ\"א) גם הוא סופר ומונה עיבורי' של חדש ושנה ותקופות ומולדות ודורש חשבונות וגימטריאות לתורה ועל כן נקרא הצדיק סופר. נקרא סומך על שם שסומכים וסובלים בעבורו כל איש צעור ודאוג ובעל חולי ויסורין שבראותם לצדיק סובל חולים וכל מיני יסורין ושותק ומקבל בשמחה ואינו בועט גם הן נוטלים ממנו סמך לתמוך עצמם ומקבלים בשמחה ונוטלים נחמה לעצמם ואינו בועטים כרבי יוחנן דהוה ליה בנים ומתו והיה מנחם לכלם דין גרמא דעשיראה ביר ונמצא הצדיק סומך לאחרים ולכן נקרא סומך. נקרא עולם מלא על שם שכל הריאה בשביל צדיק אחד ואין שאר מלאוי העולם אלא ללוותו שלא יהא יחידי בעולם כארז\"ל כי זה כל האדם ולא נבראו אלו כי אם ללוותו שלא יהא יחידי בעולם כארז\"ל כי זה כל האדם ולא נבראו אלו כי אם ללוות לה ונמצא שהוא גורם במלאוי העולם ולזה נקרא עולם מלא וגם נקרא כך לפי שהצדיק משמח בחלקו ודומה בעיניו תמיד שעולם מלא בחלקו וגם נקרא עולם מלא לפי שמונע הפורעניות לבא בעולם ואינן מתמעטים ועולם מלא בעבורו ולכך נקרא עולם מלא נקרא עזרה בצרה על שם כשיש איזה צרה ממלך ושלטון הצדיק הולך לפניהם ומפייס ומבטל הגזרה והוא מסיבה דטבע הצדיק להטיב עם כל העולם בין ישראל בין גוי כמדתו יתברך ובזה יתגלגל הדבר שאותו הגוי שהטיב עמו עול' למדרגת מלך או שלטון ואם גזר גזרה כיון שהטיב עמו יכול לפייס ועיין כמה מעשיו' מאלו במדרש קהלת דחד גוי עלה מן הים ערום שנשברה ספינתו וחלה מיהודים שמצא שם שירחמו עליו ולא רצו ובא רבי יהושע והוליכו לביתו והלבישו והאכילו ונת' לו כמה זהובים ושלחו לאחר ימים מלך וגזר כליה על אותו מקום שלחו לר\"י בממון הרבה לפייס כיון שהכירו המלך מחל בשבילו ובטל הגזרה ונתן לו הון רב ושלחו לשלום עיין שם עוד באופן שהצדיק עזרה בצרה הוא ועל כן נקרא כך גם הוא עזרה בצרה כשבא צרה על הציבור ח\"ו על היותם בלתי הגונים הצדיק נתפס בעולם והם נצולים ונמצא שהוא עזרה לעת צרה וגם באים אצלו בעת צרה שיעזר' בתפלה והקב\"ה עושה בזכותו ומצילם מכל צרה נקרא פודה נפשות על שם על ידי תיקוניו וכוונתיו פודה נצוצות מקדושה הטבועים בעמקי הקליפות כנודע גם יכולת בידו לפדות נפשות מגיהנם כרבי שאמר לאלישע אחר אם יגאלך טוב שהוא הקב\"ה יגאל ואם לא ג\\וגאלתיך אנכי חיה ה' שכבי עד הבוקר ואמר רבי מאיר אני נכנס להוציאו מגיהנם ונראה אם שומר הפתח יכול לעמוד בפני גם הצדיק במותו עובר דרך גיהנם ונאחזים בשוליו מהנשמות של רשעים שכבר הותקנו ופודה אותן משם ומוליכן אתו בגן עדן ועל כן נקרא פודה נפשות. נקרא צדקה על שם שהוא עצמו הצדקה כארז\"ל בהלל שבא לפניו עני בן טובים שהיה למוד לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו פעם אחד לא מצא ורץ הוא בעצמו נמצא שהוא עצמו צדקה נקרא קדושה לפי שהתורה נקרא מים והוא תמיד בתוכה ודבוק בהקב\"ה תמיד שנקרא מקוה שנא' מקוה ישראל ה' ודרשו רז\"ל מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב\"ה מטהר את ישראל וזהו דוקא כשהם דבוקים בו ובתורתו ולכן הצדיק שדבוק עמו ובתורתו אין טומאה חל עליו והוא מטהר אחרים ומקדש' כי גזע קדוה הוא לכן נקרא הצדיק קדושה כי הוא הקדושה עצמה נקרא רצון על שם שתמיד בלי הפסק רגע רוצה לעבוד לבוראו ולקיים מצות ולהטיב עם כולם עד שמרגיל בזה באופן שאינו מפסיק רגע מלרצות ונעשה כאילו הוא עצמו הרצון וכלן נקר' רצון נקרא שמיר' על שם שיכולים העולם למסור ביד הצדיק נשים לשמור כי יכול לעמוד ביצרו ולהתגבר עליו על ידי עשרת מיני' אופני הצלה מיצרו כעובד' דרב עמרם חסיד' באותם שבויות שמסרו בביתו לזומר' וכשראה שגבר יצרו עליו קרא נורא בי עמר' וכו' עד שיצא יצרו ממנו כלהבת אש כארז\"ל הרי שיש בידו אופנים להנצל מיצרו אף שיתגבר עליו נקרא תמימות על שם שמרגיל עצמו בתמימות כל כך עם הקב\"ה שלא להרהר אחריו עד שבא לכלל כאלו הוא עצמו התמימות על דרך שאמר דוד המלך ע\"ה ואהיה תמים עמו ואשתמר' מעוני לא אמר תם אלא תמים להראות תכלית התמימות כי הוא התמימות עצמו ובזה ואשתמר' מעוני שבעשות עצמי מקור התמימות אין עון וחטא יכול לבא על ידי לעולם לכן הצדיק כיון שעושה עצמו כאלו הוא עצמו התמימות נקרא אלהים על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה וכמו שנאמר אני אמרתי אלהים אתם אלא שגרם חטא אדם הראשון מה שגר' אך הצדיק שמשתדל בתורתו ובמעשיו לתקן עון אדה\"ר ראוי שיקרא אלהי' ובדין הוא שיטול זה השם לפי שהצדיק עושה פעולותיו שלהקב\"ה כארז\"ל מה הקב\"ה פוקד עקרות כך אליהו ואלישע מה קב\"ה מחיה מתים כך אליהו ואלישע מה הקהב\"ה עוצר גשמי' כך אליה ומה הקב\"ה מוריד גשמי' כך שמואל עיין בדרז\"ל באורך באופן שפעולותיו יתברך עושה הצדיק ולכן נקרא אלהים. הרי לך שמות אלו שראוי שיקרא בהן הצדיק כפי פעולותיו ומעשיו הטובים אע\"פ שהיינו יכולים לכנות לו שמות אחרים כי למעשיו ופעולותיו הטובות אין מספר וכן שמותיו כתבתי שמות אלו בלבד על דרך אלפא ביתא לפקוח עין הקורא מעלת הצדיק ושמותיו כפי פעולותיו כביכול כבוראו ששמותיו כפי פעולותיו כנודע ומשם ילמוד האדם לקרות לצדיק שמות אין מספר כפי המדה טובה שנוהג בה וכן תראה בזוהר שקורא לתלמידי חכמים מלא עיינין על שם שהם מלאים עינים לפרש סודי התורה כגון ענין בלק ואתונו של בלעם וכדומה שנראין ספורים ח\"ו והת\"ח מפרש הסודות הגנוזים וסתומים שם עיין בארוכה הרי קורא לצדיק כפי פעולתו וכן ברז\"ל בכמה דוכתי ת\"ח נקראו בנאים דכתיב וכל בניך למודי ה' אל תקרי בניך אלא בוניך וכן רבים שקורא אותו על שם פעולתו. והדבר בהפכו הרשע יש לו שמות אין מספר כפי פעולותיו ומעשיו הרעים רשע משחית מחבל רוצח משוקץ מתועב וכאלה משמותיו אין חקר לכן הודעתיך בשם של צדיק ושל רשע כדי שתראה מעלת הצדיק וגודל שמותיו הקדושים וגנות הרשע ושמותיו המכוערים והטמאים שעל ידי שיודע האדם אלו הענינים מתעורר אל התשובה לקנות לו שמות קדושים המעידין עליו ביום הדין על המעלת הטובים. ואפשר שעל ענין זה אמרו רז\"ל דשואלים לאדם במותו מה שמו שהכוונה לומר השם שקנה כפי פעולתו הטובה שעשה ומה שם הראשון שמזכי' נודע אם צדיק ואם רשע לפי הרש' מוכרח לומר משחית או מחבל וכדומה והצדיק יאמר שמו מתקן הכל או מדריך הרבים וכו' ובשם הראשון שיזכיר נכרי' שאר מעשיו ודנין אותו הן לרע הן לטוב בילא\"ו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>תפתחו <b>ה</b>אזנים <b>ו</b>יתפקח <b>ה</b>עינים לשמוע ולראות הדברים אשר אני מיחד בפרק זה והם ענינים נפרדים כוללים הרבה דברים מועלים לנשמה ולגוף כאשר עיני הרואה יראה משרים ובפרט דברים לתיקון המתים לפדות נפש' מעונשי משפטי גיהנם והם לקוטים בדרך קצרה ובלשון צח מספר יש נוחלי' ומספרים אחרים יען יקרא הקורא ויזדעזעו אבריו שלא לחטוא ואם חטא יתחרט ויתקן איתא במדרש רות הנעלם מעשה ברשע שהיו דנין אותו ביסורין ובגיהנם ביותר על רוב פשעיו שעשה והניח בן רשע כמותו וחכם אחד הכניסו בבית המדרש ולמדו תורה ואותו מת נתגלה לההוא חכם בחלום ואמר לו מן היום שידע בני פסוק אחד הקילו לי מדיני כיון שקרא ק\"ש הסירו וסלקו דיני מעלי בין ביום בין בלילה פעם אחת כי דנין את הרשעים בגיהנם ז' פעמים בכל יום דהיינו שלשה פעמים ביום וד' פעמים בלילה וכיון שזכה לקרות תלמוד אצל המלמד הסירו מעלי כל דין מכל וכל וכאשר נתחכם וקראו אותו רבי נתנו והתקינו לי כסא בין הצדיקים בג\"ע ובכל יום ויום שמחדש שום חדוש בתורה מעטרין אותי בעטרות גדולות וחשובות מאד של הצדיקים אשרי חלקו של המניח בן בעה\"ז ועוסק בתורה. כתב בס' חסידים שאין התפלה והצדקה מועלת כשאדם עושה בשביל נפש רשע ע\"כ י\"ל שלא אמרו כן אלא לגבי איש זר אשר לא מזרעו הוא אבל בן העושה בשביל אביו כיון דכרעא דאבוה הוא בודאי יועיל וכ\"ש אם צוה לו אביו שיעשה בעדו תפלה וצדקה אחר מותו שיועיל לו יותר ויותר ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כבוד אב ואם ובפרט אם תוך שבעה והשלשים יום שמדת הדין מתוחה על נפש המת אם ירבה בלימוד ותפלות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהיסורין והמשפטים של גיהנם וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמ' אביו ואמו לגמול להם חסד של אמת גם יכול אדם להקל דין ועונש מחבירו בעה\"ב כשהוא מקבל עליו יסורין בשביל המת ומתפלל בשבילו ומבקש מדיין אמת שופט צדק ית' שכנגד היסורין שהיא מקבל על עצמו יקל מעליו הפורענות והיסורין שמקבל עליו החי אפי' מעט נחשבים לשם הרבה ומנכין מנפש המת הרבה מן הפורענות וק\"ו בן בנו של ק\"ו הבן שהוא כרעא דאבוה כשעושה זה לאביו ולאמו ומקיים בזה כבוד אב ואם כמדובר וכמ\"ש בזהור שלאחר מותם מחויב הבן לקיי' כבוד אב ואם יותר ובודאי אין כבוד בעולם כזה וכן כשעושה זה התלמיד לרבו שמחויב בכבודו יותר מכבוד אביו וראוי ונכון לעשות לו כן ולא יהיה כפוי טובה מאחר שרבו מביאו לעולם הבא ישלם לו שכרו משלם להצילו מדינ' של גיהנ' ולהביא גם כן לעולם הבא מדה כנגד מדה. ענין חיוב התוכחה הוא שמה שהוא דרבנן או אינו כתוב בהדיא בתורה וגלוי וידוע לנו בבירור שלא יקבל השומע אז אל תוכח לץ ואמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין אבל דבר שהוא מפורש בתורה בהדיא צריך להוכיח על פניהם אפילו מאה פעמים ולביישם ולהלבינם עד שישובו מדרכ' הרעה או עד הכא' בענין הקדיש והקדושה איתא ברוקח בשם המדר' כשישראל עונין אמן יש\"ר אומר הקב\"ה מתי קבץ את שארית ישראל מבין האומות ואיתא בשיבולי הלקט בשם מדרש אומר הקב\"ה בשעה שאומרים בני קק\"ק אני מזכיר גלותם וממהר גאולתם ובמס' ברכות אמרו אמר הקב\"ה כל המתפלל עם הצבור מעל' אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות ונראה שהטעם הוא משום שהמתפלל עם הצבור משלים למנין עשרה אם אינו וגם אם יש עשרה גורם ברבוי העונין אמן יש\"ר וקדושה וממהר הגאולה כנזכר בענין שלא יאמר האדם היודע ברכותיו בלי כונה ומי שאינו בקי בכוונות יכוין שמברך לבוראו שבראו ואל יברך בפיו מצות אנשים מלומדת ולבו בל עמו וכתב בספר החסידים אל יברך אדם כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דבריו מפיו בלי הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח עבדו ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקב\"ה לישעיה ישעיה ראה היאך מעשה בני שאינן אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם הנוהג ומחזיק מנהג אבותיו ולא בלב שלם הם מנקים ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעין ומברכים ברכת המוציא שותין ומברכים כמו שהדבר שגור' בפיהם אך בעת שמברכין אינן מכוונים לברכני ועל כן חרה אף ה' בעמו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת החכמים היודעים ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה. בענין כשאדם רוצה לבקש מקב\"ה איזה שאלה יתקן תחלה דברים המעכבים שאלתו ובקשתו כדי שלא יהא תפלתו פלסתר כי בודאי אין סכל וטפש בעולם שיעלה על דעתו שהשם ית' יעשה שאלת המבקש כשיש בידו מכשול ועודו מחזיק בטומאתו והיינו בדברים המונעים והמעכבים עכ\"פ שאלו ותפלתו כי הוא בעצמו מונע אותה ממנו ודוחה אותה בשתי ידים הא למה זה דומה למי שמבקש מהמלך דבר ומביא עמו מקטרגי' המעכבים ומונעי' את שאלתו על כל פנים הנה בודאי שאלתו תשוב ריקם מן הדבר הזה ובודאי אין זו נק' בקשת ותפל' אלא חוכא ואטלולא ומעוררת ח\"ו מד\"ה עליו מלמעל' וכן כל דבר מצוה שבעולם אל יעשה אותה האדם בפתע פתאום בלי קדימת ציור ומחשבה שכלית רק קודם עשותו יעכב וישתה מעט כדי שיתיישב בלבו להרהר לעשות מצוה לש\"ש כגון אם מניח ציצית או תפילין או עושה סוכה ואוכל מצה או שאר כל דבר מצוה לא די לו שיהא סור מרע לבד שיהא דעתו פנויה ממחשבות רעות ומהרהור עסקיו רק צריך לעשות טוב לבנו' בניני המצוה על יסודות הקדושה דהיינו שמקודם יכין מחשבתו ויהרהר בלבו לעשות המצוה לקיים מצות בוראו שציונו בכך כדי לעשות לפניו נחת רוח בהיות מכוין בעת עשייתה שעושה לש\"ש גם כל דבר מצוה שעושה האדם באיזה אבר מאבריו כגון קשר תפילין וציצית בידיו יכוון לנקות ולטהר חטא ופגם שעשה בידים גם יכוין להוסיף גבורה וכח בקדושה עליונה המכוונת כנגד הידים וכן בכל מצוה ומצוה ומצאתי בכתבי הקדש מקדושים אשר בארץ הקדושה המה בענין כשאדם כותב מצוה יאמר יר\"מ ה' או\"א שיהא חשוב ומקובל לפניך כתיבת מצוה זו שהיא כך וכך כאלו קיימתי אותה כהלכתה בכל תנאיה ופרטותיה ויהא מתוקן אותו האבר מרמ\"ח אברים שמרומז מצוה זו מרמ\"ח מ\"ע עליו כדי שאזכה לעלות למעלה למקום שמצוה זו מרמזת שם בעולם העליון ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ע\"כ ואם כן לאו ק\"ו הוא כשמקיים המצוה בפועל ומכוין אף אם לא ידע פרטי סודתיה בודאי נטהרו ונתקדשו אבריו ונעשו מרכבה לקדושה העליונה כמ\"ש האבות הן הן המרכבה אך ורק בתנאי זה אם מקודם לכן תקן חטא האברים וחזר בתשובה שלמה כהוגן וכראוי. יש שמוחקין ו' של ולעלמי כדי לכוון החשבון ואין צורך כי מצאנו מלת שמיה חסר יוד בדניאל סימן ב' על כן יש לומר ולעלמי בוי\"ו כי הלשון יותר נכון ומבורר וכן מצאנו בתרגו' אונקל' לעלם ולעלמי עלמיא. כתב רבינו בחיי ז\"ל שקבלה ביד החכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום שלא יבא לידי חסרון מזונות ומצאתי בדברי מקובלים שסגולת פ' המן לאומרה שנים מקרא ואחד תרגום ואם בא לידי מדה זו שנחסר מזונו הוא לשלימות טובתו כי בעולם החסר נחסר לחמו ומזונתו והנה שכרו אתו ולפניו פעולתו אשר עין לא ראתה אלהים זולתו והנה צריכים אנחנו להרחיב קצת מאמרינו ולפרש דבורנו בזה ונאמר כי הנה בכל הצווים ובכל עניינים שבדבריהם ז\"ל שמתן שכרן כתוב בצדן שמי שיעשה כך שכרו בעה\"ז כך וכך או יזכה לזה ולזה והנה אנחנו רואים שבהרבה פעמים אף שמקיימים אותו הענין והצווי אשר פירשו שכרו ומהדרין מן המהדרין עם כ\"ז אינו מקבל אותו השכר המפורש בהדיא על אותו הענן ואעידה לי ב' עדים נאמנים את ר' יהודה בר אילעי ור' יהושע בן חנניה לדמיון שאר הדברים שכיוצא בהם אמרו בגמר' כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה והנה החסידים אנשי מעשה דורו של ר\"י בר אילעי לא היה להם בגד ללבוש רק טלית א' שיה הששה ת\"ח מתכסי' בה ועוסקי' בתורה וגם אמרו כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הרי ר' יהושע ב\"ח אשרי יולדתו אמר עליו ר\"ג מכותל ביתך ניכר שפחמי אתה שדירתו היתה שחור' ולא נאוה גם בענין הרעה ארז\"ל כל העושה כך יענש כך וכך כגון המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות וכאלה רבות ואנו רואים הרבה פעמי' אדם עובר ואינו נענש. אמנם אל תתמה על החפץ וכלל הענין הוא שהחכמים הודיעו ופירשו לנו שהמקיים זה הצווי או זה המעשה הטוב שהדין הראוי והשכר הפסוק לזה הוא כך וכך ר\"ל שהם הודיעו ופירשו לנו שכאשר יעבור האדם על זה הענין שזה דינו הראוי לו והשייך לזה לא זולת זה אכן הוא טוב לפני השם יתברך לענוש אותו באותו העונש המפורש ושקליה למטרפסי בהאי עלמא ולפעמים אין עונש לו בעולם הזה ולפתח חטאת רובץ ויענש לעולם הבא כנגד העונש השייך לאותה עבירה בעולם הזה. והדיין אמת שופט צדק יתעלה דינו החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הוא יודע המשפט על צד היותר טוב וישר לאדם לתת לה האיש העובר עונשו הפסוק בעולם הזה או יבא לידי סכנה הנזכרת בזה בעולם הזה ולאיש אחר העובר נותן לו כנגד אותו העונש או כנגד אותה הסכנה הראוי לו לבא בעולם הזה נותן עונשו בעולם הבא ואך שלום יהיה בימיו. וכן לענין השכר המפורש לפעמים הוא טוב בעיניו לתת לו אותו השכר הפסוק בעולם הזה ולקבל עולמו בחייו. ולפעמים הוא טוב בעיניו יתברך לתת לו כנגד אותו השכר הראוי לבא לו בעולם הזה נותן לו בעולם הבא והשם הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו הוא יתברך יודע לאיזה סיבה הוא טוב לאדם אחד ליתן שכרו בעול' הזה ולא לעכבנו ולאדם אחר הוא יותר טוב שלא ליתן שכרו בעולם הה ואפשר שהוא כענין שאמר שלמה המלך ע\"ה רש ועושר אל תתן לי פן אשבע ולחשתי ואמרתי מי ה' וכו' ולכן למי שיודע שיחטיא בהונו ובממונו מונע ממנו הטוב לטוב לו ולפעמים קצת בני אדם הם להפך שעניות מעביר אותו על דעת קונו ומתרעם כלפי מעלה על דוחקו ושלו תחבירו ולאיש כזה מטיב עמו בה העולם כדי שיקנה עולם הבא על כן הבוחן לבות וכליות אלהים צדיק הוא יודע דרכי המשפט וכל כוונתו להנאתו ולטובתו של אדם כמו שאמר הכתוב צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. גם קרוב אלינו הדבר מאד בתשובת שאלתינו זו שמי שמקיים איזה דבר שחכמים פירשו שכרו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו ובעל הגמול יתברך בודאי ישלם לו בעולם הזה אותו השכר מה שמפורש אך אמנם אם יבא איזה בעל דין לחלוק ויעכב בדבר שומעין לו דהיינו שמא יגרום החטא כארז\"ל גבי יעקב אע\"ה שנתיירא אחר שהובטח שמא יגרום החטא וכענין שאמר הכתוב עונותיכם הטו אלה וחטאתכם מנעו הטוב מכם וכן לענין העונשים והסכנות שהזכירו רז\"ל על פרטי עבירות ודאי מדת דינו חרוץ שאותו העונש או הסכנה יחול על ראש העובר כאשר יעבור אכן לפעמים יש לאדם מליצי יושר ופרקליטין טובים ואיזה זכות שתולה קללתו ויש זכות שתולה שנה ויש שתי שנים כדאמרינן בסוטה. ולפעמים יש לו זכות שמכפרים מחצה וגורמים שאינו נידון באותו העונש עצמו רק ממנו ולמטה וכן יש זכיות שמבטלין לגמרי אותה הסכנה או אותו העונש מהחוטא הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך שהם דברים אמתיים והכרחיים לידע ומהם אל יהא לבך נוטה. בענין הקרבנות אמרו כל מי שעוסק בפרשיות הקרבנות כראוי הנה הוא כאלו עוסק בכל יום בבנין בית המקדש וג\"כ כאלו בנה מזבח ומקריב עליו ממש הקרבנות והקב\"ה מוחל לו כל עונותיו וגם ינצל מכל הפגעים גם הוא סיבה לקיום עולם התחתון ולקיום עולם העליון וזוכה עוד לדברים הרבה הנזכרים במאמר הזוהר. דבר מסוגל לשמירת אות ברית קודש ששכרו מדת השלום הוא הצדיק הנקרא חי עלמין כתב בספר כנפי יונה כדי שלא יראה קרי יאמר הפסוק ויאמר ה' אל השטן י\"ח פעמים שיש בו חי תיבות ויאמר שלשה פעמים ביושר גד גדוד וכו' וג' פעמים להפך הרי חי חי הוא יודוך כי ג' פעמים ששה תיבות בגימ' ח\"י ויאמר שיר למעלות ויכוין בראשי ה' תיבות הבאים אחר ה' אזכרות שבאותו המזמור עם נקודות האותיות אותן עצמם של ר\"ת והוא שם קדוש עשצ\"יי בגימ' ציצית שיש בכחול הגין על האדם שלא תשלוט בו וכן בגימ' פת שכן טיפי הזרע נמשלים לפרורי לחם כדאית בר\"מ עכ\"ל וזה יאמר לאחר שקרא ק\"ש על מטתו ויזהר מאד שלא ידבר שום דבר ולא יהרהר שום הרהור רע. אתם בני אם המכשלה של רע לבטלה בידכם ואפי' באונס גמור תזהרו לטהר אתכם במי מקוה כדין וכדת בלי עכוב וח\"ו שתקילו בזה כלל ואין זה דומה לזיוג איש ואשתו כי בעונות זה הזיוג הוא עם לילית המרשעת ושאר כחות הטומאה והיא דבקה באישה החוטא ומוכנת ליפרע ממנו לעה\"ב רחמנא ליצלן ממנה ומכיוצא בה על כן כל מה דאפשר להקדים ליתן ריוח בין הדבקים הללו דבקי מיתה ולדחות מעליו הרוחות רעות והטומאות הרי זה זריז ונשכר וטוב לו בזה העולם ובעה\"ב וגם הלא ידעת כי האדם כצל עוף הפורח היו' כאן ומחר בקבר פן ח\"ו ימות וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא כי מי נדה לא זורק עליו טמא הוא ויתלוו ויתחברו עמו הטומאות כי מצא מין את מינו וינערו הרשעים אותו מן העולם הבא ע\"כ הקדימו עצמכם לכפרה ולטהרה מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. האיש הירא ונחרד לדבר ה' יזכור לאחריתו ואל ימתין עד שיחלה רק יהא לזכרון תמיד לנגד עיניו שלא ידע האדם את עתו ואין בטוח ברגעו ושעתו וכמשמעו כדגי' הנאחזי' במצודה רעה והועלו בחכה פתאום כרגע אחד כן בפתע פתאום בא עת פקודתם ותתהפך כחומר חותם כי איך ידע האדם את שנגזר עליו מהדיין אמת שופט צדק על כל רע בין בעיר בין בשדה בעניינים שהזכירו רז\"ל בתפלת הימים האדירים וכאשר שמענו וראינו דשכיחי מיתות משונות פתאומית בהרבה והרבה מבני אדם או יחלה פתע פתאום ויכבד עליו חוליו ואז בעת ההיא כאשר יראה חוליו ומיתתו קרובה לבא הכסיל יהא חובק ידיו ויאכל את בשרו על אשר לא תיקן את מעשיו וכל עניניו וודויו ותשובתו על צד היותר טוב קודם שיבא ימי הרעה ואלו היה נותן בעת ההיא את כל הון ביתו לקנות לו חיי שעה מעט אך אם יום או יומים יעמוד ויקום וילך בבריאות ובשלוה כדי שיוכל לתקן כל עניניו וכל מעשיו בוז יבוזו לו ואוי לו לגוף הנגוף בעת ההיא שהוא מוטל כאבן דומם ואוי לה לאותה הנשמה שאין לה כח ויכולת לתקן מעשיה בטוב בעת ההיא ותהא עונותיה על שכמה ובעל כרחה תצטרך לילך לבית עולמה ליתן חשבונה לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה ע\"ז ידוו כל הדווים ויבכו כל הבוכי' ע\"כ כל אדם זאת ישיב אל לבו מקודם בכל יום ובכל שעה ואתם חכם הרואה מקודם את הנולד אחר כך ביום הרעה שבפתי פתאום יהא מוטל כאבן דומם וככלי שאין חפץ בו לכן יודה לה' חסדו בכל יום ובכל שעה בבריאותו שיש כח ויכול' בידו תקן בתיקון כל מעשיו ווידויו ותשובתו על צד היותר טוב ויפה גם יסדר צוואתו לבני ביתו ולזולתם וכל הענינים שבעולם ועל כן החכם הרואה את הנולד יזהר בתשובתו השלמה ובווידויו בכל לילה קודם שילך לישן דבההיא שעתא פריש על עלמא אילנא דמותא ואל יסמוך על זה שיעשה כן תכף תמיד כשיעלה למטה כי שמא תכבד עליו חוליו בפתע פתאום וכעת שהוא נתן בקולרה דמלכא עילאה הוא טרוד מאד בטרדיו יסוריו וגם מכאוביו נגדו תמיד ולא יהא יוכל לתקן כל מעשיו וכל עניניו בטוב וגם לא יוכל לכוון בתשובתו בוידוי. ועוד אינו דומ' השב בתשוב' מתוך הדוחק והכרח שא\"א בענין אחר בראותו שאין לו חיי שעה כי בא יוו ונשפו ממנו פורח לשב בתוקפו וגבורתו בהלו נרו עלי ראשו ושמשו עליו זורח והוא ודאי כרחוק מערב ממזרח ע\"כ בעודו בתוקפו ובגבורתו יהיה תמיד נגד פניו יום מותו ובכל עת יהיו בגדיו לבנים ושכב בשלמתו. אנכי מצוה אתכם שתפשפשו מעשיכם כתוב בזוהר פ' קרח דף פ\"ה בכל ליחלה ולילה עד שלא ישכב ולא ישן צריך ב\"א לעשות חשבון ממעשיו שעשה כל אותו היום וישוב מהם לבקש עליהם רחמים ע\"כ והנה אל יהא דבר זה קל ורחוק בעיני בני אדם לומר מה פשעי ומה חטאתי כהיום הזה הרצוח וגנוב ונאוף ונשבע לשקר כי יצרו של אדם מתחדש ומתגבר עליו תמיד בלכ יום ובכל עת ובכל שעה וכל מיני תחבולות וערמומיות אחת לאחת ומבקש להפילו וצודה את נפשו לקחת ולהורידו לבאר שחת וכדגי' הנאחזי' במצודה רעה בו יוקשים בני אדם כי יפול עליהם פתאום על כן אם יפשפש בפרט כל מעשיו שעשה כל היום בלי ספק שימצא עון אשר חטא או בגוף או בממון או בדבור או במחשבה או במעשה או בינו ובין המקום או בינו לבין הבריות או בהתרשלות עסק התורה שהיא כנגד כלם וכארז\"ל כשם ששכר ת\"ת גדול מכל המצות כן עונש המבטלה גדול מכל העבירות או לא קיים המצוה בדיניהן ובדקדוקיהן כי רבים הם ולפחות עון עקביו יסובוהו דהיינו עבירות שאדם דש בעקביו וכאין נגדו שהן רבו כמו רבו שמא עבר על א' מהם כמו שיה מתיירא מזה דוד הע\"ה חסיד שבחסידים כמ\"ש עון עקבי יסובני. הנכנס אצל חולה צריך לןהזהירו ולהזכירו שיפשפש במעשיו ויחזור מהן ויתודה עליהם ויבקש מחילה לכל מי שחטא לו וגם הוא ימחול לכל מי שחט' עמו יעשה חשבונותיו אם חייב ממון לשום אדם לצוות שיפרעו לו אם אין לו לשעה לשלם ואל יתרשל מכל זה פן פתע תאום יכבד עליו חוליו ולא יוכל לדבר וימות בחטאיו וירד לבאר שחת לכן תכף יתעורר לכל הנזכר. בענין ברכת הלבנה כתב המקובל הגדל ר' טודרוס הלוי ז\"ל בספר אוצר הכבוד וז\"ל ושמעתי אומרים על מורי דודי ר' מאיר הלוי שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה כמו שהזהירו רז\"ל שלא להסתכל בקשת ואשריו ואשרי חלקו שזכה לתורה התמימה ולחכמה נימה ונעלמה והאריך בסוד הענין וכתבתי זה לאפוקי ממנהג רוב העולם שמסתכלים בה כשמברכין אותה כמעט כל משך אמירת כל הברכה והשייך לזה שיאן להסתכל בה כי אם כמו לגבי הקשת דהיינו כשרוצה לברך יראה אותה ואח\"כ יעלים עיניו ממנה. אחת מהצוואות של הגאון ר' שעפטל זצ\"ל לנותיו וכלותיו למען השם שלא לשכב שום תינוק במטה שלכם קודם שיהיה ב' שנים ובשעת ההריון תמיד תתפללו שיהיו להן בנים ירא השם ות\"ח וישתדלו בהדלקת נר שבת ויהיה כוונתם לש\"ש וידעתם כי השלום אהליכם. בענין לקנות אדם לו חבר לכל דבר אל תרפו ידיכם מלבקש רעים ואהובי' אנשי חיל וירא אלהים ואל תאבדם כי טובים השנים כי אי אפשר בלא חבר ואוהב שיתקן לו ענינו בעצתו שאף המשכיל שבמשכילים צריך לעצול זולתו ודרך צחות אני אומר כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגע עצמו. ואמר החכם אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין וכן אמרו רז\"ל חברותא או מיתותא ואמרו עוד רז\"ל בספרי על פסוק כי טובים השנים מן האחד מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו וע\"כ אמרו רז\"ל הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי. ונשמרת' מכל דבר רע ר\"ל חבר רע כסיל או כעסן פן תבואו על ידו לידי כלימה ח\"ו כי מי שיושב בין החכמים מכובד ומי שיושב בין הנבזים נבזה ואמר החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחן אותו אם הוא ראוי לחברה אם לא ואמר עוד ההבחנה הוא שתכעיסהו בתחלה ואם יודה לך על האמת בעת כעסו התחבר לו ואם לאו עזוב אותו. כתוב בספר החנוך פלוסוף אחד צוה לבנו לפני מותו ויאמר לו בני כמה אהובים קנית בחייך א\"ל קניתי אוהבים עד מאה אמר יה בני אמרו הפלוסופים אל תאהב ואל תהלל האוהב קודם שתנסהו ותחנהו ותדע באמת אם אוהב כי אני שנולדתי לפניך לא קניתי בכל חיי כי אם חצי אוהב ואתה איך קנית מאה ועתה לך ובחנם אם תמצא מכולם אחד סוף דבר בחנם ואין גם אחד שעמד בנסיון עד ששב אל אביו ויאמר לו אבי קרה לי כאשר אמר הפלוסוף רבים אהובים במספר ולעת הצורך הם מעטים ע\"כ אמר החכם סודך אסורייך ואם תגלהו אתה אסירו. עוד אמר אל תגל' לאוהבך מה שתסתיר משונאך אם לא בחנתו פעמים רבות להיות אוהב נאמן פן יהפוך להיות שונאך ויגלה סודך אל תשנאו רעיכם בלבבכם אם נאמר לכם עליה' לשון הרע או אבק לשון הרע רק אתם בעצמכם תווכחו עמהם התוכחת מגולה ואהבה אל תעברו על דעת חבריכם רק תמיד תבטלו רצונכם מפני רצונם כמו שאמר רבי יוסף מעולם לא עברתי על דעת חברי שמעו מסור ועצה לכל מי שנותן לכם עצה טובה ואל בינתכם אל תשענו דכתיב ותשועה ברוב יועץ פירוש ברוב פעמים ולא ברוב יועצים.",
+                "<b>אזהרת</b> ראיית הנולד תראו טרם היותו בראשיתו תראו מה אחריתו אל תבהלו מעשיכם וקודם עשייתכם שום מעשה הן קטן הן גדול התיעצו הטיב אם הוא ראוי לעשות אם לאו ועל זה ארז\"ל איזהו חכם הראוה את הנולד כי כל העושה בחפזון כוזב החכם יהיה או סכל יהיה אותו העושה וכבר שמעתי הדרשנים מליצים על זה הענין פסוק אני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב ר\"ל שכל דבר הנאמר ממני בחפזון ובתמהון הלב במהירות הלב והעיון הנה אני וכל אדם העושה זה הענין יהיה כוזב ולשון כוזב האמור כאן הוא מלשון היו תהיה כמו אכזב אש' לא יכזבו ממיו ואמר עוד על זה כי אקח מועד אני משרים אשפוט ולאו דוקא משפט אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם יקח זמן ועת לכל חפץ. ואל יעשה האדם דברי' מבוהלים ודחופים בחפזון מכל קדימה מלאכת מחשבת והתבוננות תכלית המעשים ההם וכשהאדם עושה מעשיו בנחת וחושב מחשבות טרם היותו הוא קיים וטוב ויפה וסימן לדבר בשובה ונחת תושעון וכן ארז\"ל מתון מתן ת' זוז שויא ואמר החכם מי שירוץ יכשל מי שימהר ילבט וכל המרבה לחשוב ימלט ואמר עוד על תבקש במהירות המעשה כי בני אדם ישאלו איך תיקן אותו ואל ישאלו בכמה ימים תיקן אותו וכן אל תשיבו דבר הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא רק אחר שמיעה והבנה היטב. קבלה ישינה היא אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה שיראה לו שיהיה רוח מקצת הבריות נוחה מזה וקצת אינם נוחים מזה רק חפצים שלא יעשה המעשה ההוא מכדי שקולי' הם דעות בני אדם בזה רוצה ואינו רוצה טוב לו לאדם להיות בשב ואל תעשה כי שב ואל תעשה בכמה מקומות עדיף ענין הבטחון הש\"י מטריף כל חוסיו ורחמיו על כל מעשיו אל תהיו הומים לאסוף ממון בתחבולות רק שישו ושמחו במה שחננכם הש\"י אם מעט ואם הרבה ואם יהיו מזונותיכם מצומצמים אמרו בלבבכם דיינו ברוח אפילו והקב\"ה מצרף העני בכור העוני כדי להטיבו באחריתו וכי ירחיב השם את גבולכם ויתן לכם עושר ונכסים וכבוד אל ירום לבבכם מאחיכם כי לא תדעו מה יולד יום כי הוא גלגל החוזר בעולם ואפילו בטוחים הייתם שימשוך לכם העושר והכבוד כל ימיכם מה בכן כי לא לעולם חוסן כי אם שנים רבים יחיה האדם ואילו חיה אלף שנים פעמים אחר שיש מספר לשנים יכלה המספר וסופו כלא היה אף כי ימי אדם כצל עובר וכעוף הפורח אם כן למה יתגאה אדם להבל דמה עפר מן האדמה ונחנו מה כי אין עסקנו ומאוויינו בתורת ה' תמימה על כן ביום טובה היו בטוב וביום רעה ראה ר\"ל אפילו ביום שמחתיכם ובמועדיכם בטוב לבבכם ביין תראו ביום רעה שאפשר לבא כמו רגע ח\"ו ותשימו על לבבכ' חרדת המות ומאורעות העולם ומכשוליו למען תזכרו ועשיתם את כל מצות ה' ולא תחטאו כמו שארז\"ל זכור את יום המיתה ולא תחטא ואמרו בלבבכם ביום שמחתכם כי כל העולם ומלואו וכל עושרו וכל מלכותו ואפילו עלה אדם מלכותו של שלמה הע\"ה הכל הבל גמור הוא זולת עבודת הש\"י אמר הפילוסוף אין דבר מועיל לאדם כמו שלא יבטח בטובת עולם הזה ולא יאמין בו ותתנו מלחמכם לדל בכל עת ביום שמחתכם ובמועדיכם וביום התענית גם כן אמרו חכמי המוסר אהוב את השמא ושנא מה בכך ר\"ל כל דבור וכל מעשה שאדם עושה בינו לבין עצמו בין בינו לבין חבריו יתעור' עצמו ויחשוב בלבו בשעת מעשה או גם אחרי כן תכף ומיד שמא יש בזה המעשה או בזה הדבור או בזה הענין מכשול עון אשר חטא ויצדד עצמו מיד לצד חובה ואל יהיה הכל כמישור לפניו ודרך אויל ישר בעינו לומר מה בכך ויהיה הענין קל בעיניו ובעצם וראשונה יתעורר בדבריו וידקדק אחר מעשיו ודבריו אם אין בהם אחת מאלו ראשי העבירות שהם בעונות שכיחי ושכיחי לרוב בקרב הארץ דהיינו גאוה כעס לשון הרע ליצנות שפת שקר שהם דגלי ורגלי המרכבה הטמא' ילאה הפה לספר בחומר חטאת' ובעול' פגם על כן לא יהא כסוס כפר' אין הבין שלא ידע במה יכשל רק ידקד' אחריהן ודבר זה ירגילוהו להיות סור מרע ובורח מן העבירה ואף אם הוא דבר שבקדושה שמא לא עשה הענין כהוגן ככל משפטו וככל חקתו והנה עינינו רואו' שהרבה והרבה מבני אדם עושים איזה מצוה בכללה אבל אין מדקדקים כלל לעשותה ככל דינה ומשפטיה כמו שפרשו חכמים הקדושים ע\"ה. כל מה שהנשמה יותר פנימיות ועליונות חטאו עושה רושם ביותר למעלה ושגגתו עולה זדון על כן החכם החסיד צריך פשפוש יותר במעשיו שלא ימצא אחריו מאומה ואם פשפש ולא מצא יתלה ויסתפק בעצמו פן ואולי הוא מתרשל באהבת וביראת אל כל היום בעניני דחסידותא כמו שהזכירו רז\"ל בהגדותיהם הנאהבים ומוסרם הנעימים וכאשר האריכו גם בשאר ספרי דחסידי ושמא כדבעי למעבד לא עבד כי בודאי מי יכול לילך מחיל אל חיל בתורה ובחסידות עד אשר יגיע למדרגת החסידים הגמורים והוא מתעצל ואינו עושה כן לא יצא ידי חובתו וחייב בדינו שמים כמו שאמרו רז\"ל בהדיא חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב ובויקרא רבה אמר ריש לקיש משל לעירוני פירוש בן עיר שאינו ממשפח' המלכים שיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו לפי שהיא מלמעלה ע\"כ ולזה אמרו בהספינה שכל אחד ואחד מהצדיקים נכוה מחופתו של חבירו שהיא גדולה מחופתו ואומרים אוי לאותה בושה וכו'.",
+                "<b>ומכאן</b> תשובה לכת המדברים והמצפצפים שאין אנו מחוייבים ליזהר מהענינים שלא לעשות או מעניני' לשמור ולעשות ולקיים כי אם אותן הדברים הכתובים בתלמוד באזהרה גמורה אבל הדברים והעניינים הכתובים בתלמוד שלא באזהרת גמורה וכן העניינים הכתובים בזוהר או בשאר ספרי דחסידי בודאי המקיימן קדוש יאמר לו אבל מי שאינו רוצה בקיומן אין בזה עון אשר חטא ואין עליו עונש. והנה לא הטיבו את אשר דברו כי מאמרים הנזכרים הם מתנגדים להם ואף שפטור מדין אדם חייב בדיני שמים ועתיד ליתן את הדין על אשר לא שמר ועשה את הדבר ועשה חת רוח ליוצרו יתברך במה שיהא יכולת בידו לעשות טוב. ורבותינו הקדושים והנמשכים אחריהם ע\"ה לכך לא הטילו חיובם ועונשם על כל קהל עדת ישראל כקטן כגדול לפי שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו ולא העמידו דבריהם חיובם על כל ישראל אבל במי שיש יכולת לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות ולקיים כל הכתוב בספר הזוהר ובשאר ספרי דחסידי הקולר תלוי בצוארו לעשות ולקיים ואי אפשר לו לפרוק עול מעל צוארו כמו שהזכיר ז\"ל במאמרי הזוה' על כן טהור ידים יוסיף אומץ. ומעתה יגדל נא הכח בדרכי השם ומעלה למעלה להעלות תמיד נר אלהים נשמתו טרם יכבה ויסור הצל כי בפתע פתאום בינו לבין המות ומשאול לא ינצל ואם העצל יתעצל איך יתנצל ויצל עצמו כשילך לבית עולמו בקום אלהים למשפט אתו עמו כי גדול יום ה' ונורא מאד מי יכילנו ומי יקום לפני זעמו והנה על פי הדברים האלה שזכרנו למעלה אם יפשפש האדם בפרטי כל מעשיו ובמדותיו ובפעולותיו שפעל ועשה כל היום וידקדק אחר כל דבריו ויבדוק בחורים ובסדקים ובכל המקומות שדרך להשתמש שם החומץ ובליעל אין ספק שיראה וימצא בגבולו השאור שבעיסה והמעכב וסימניך דאורייתא ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויבערנו ולהשם יתברך אשר לכבודו ברא והמציא כל נמצא והוא חוקר הכל ושוקל ובוחן כליות ולב חוקר אנחנו מחלים שיתן בלבנו אהבתו ויראתו כל הימים באמת ובתמים בענין דלא ניעול קמי נכלמים ונהיה מהמוצאים חן בעיניו ומרואי פניו. בענין דברים שצריך האדם לשמור מהם כדי להיות בריא לעבוד לבוראו בהיות דחמירא סכנתא מאיכורא אפילו ספק סכנה ירחיק עצמו אל ירחץ אדם ידיו שחרית במים מגולים ק\"ו בהדחת הפה שלא יהיו המים מגולים כ\"ש מגולים כל הלילה אמרו רז\"ל ארבע דברים העושה אותם דמו בראשו וחד מנהון המכבה את הנר בפיו וכן הוא בכל בו ויקנח אדם ידו בין דגים לבשר אל ישתה אדם שום משקה שהיה מגולה אפילו ביום כתוב בסמ\"ק סי' תע\"א וז\"ל כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים ולא יתן תבשיל תחת המטה אעפ\"י שהוא עוסק בסעוד הואפילו מכוסה בכלי ברזל משום רוח רעה שורה עליו ולא יאכל שום קלוף ובצל קלו ובוצה קלופה שעבר עליהם הלילה ויש בני אדם שאינן אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה ויש שאינם חוששים מאחר שלחם מעורב בתוכם ויש שמשימין קליפ' השומין לתוכה עכ\"ל. בענין שתיית יין ד' דברים צוה אליהו ז\"ל לרבי יהודא וחד מנהון לא תשתכר ולא תחטא וכו' ועלינו לקיים צוואת אליהו ז\"ל וירחיק האדם מאד מאד מן השכרות כי מתוך כך בא אדם לידי בזיון כי אין משוקץ ומתועב יותר ממנו וכל הועלם מגנין אותו כי לפעמים יעשה אדם דבר או ידבר דבר בשכרותו אם יתן לו איש הון רב לא יעשה אותו דבר ולא ידבר כזה כשאינו שכור וכל העבירות החמורות הן בעיניו ומישור והוא חוטא בבלי דעת והם לריק כחו וממונו וזמנו ומפסיד השכל גם תפילתו תועבה ובהיות שבכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים האריכו רז\"ל בגנות השכרות והרעות הגורם לנפשו ולגופו משום כך איני מאריך לך להסי' למי שנלקה בצרעת זו נאמר שאחר שיעבר היין מעליו ישים בדעתו הדברים שעשה ומה שדבר ויראה בשקוץ המעשים ובמיאוס הדברי' שעשה ושדבר ואולי עם זה יתרחק מן השכרות כדי שלא לשוב ליכשל באותם המאוסים שעכשו שהוא בדעתו אינו מאמין דכך עשה וכך דבר שנשפך דמו לשומ' ומואס בחייו בזוכרו ובוחר מחנק נפשו כי הוא מתבייש ומתכלם להביט בפני אותה אנשים שנמצאו בעת שנשתכר ועשה מה שעשה ודבר מה שדבר. ולפחות יועיל שאם יחזור לשתות יזכור מהדופי קצת וישב בדד וידום ולא ידבר טועה ולא יעשה מעשים מכוערים יראה האדם מה היין גורם שהרי חטאו במדין בפעור ובזנות בעבור היין כנודע מרז\"ל ונתגלגל הדבר של זמרי עם כזבי ונפלו מהם כ\"ד אלף לכן יעזוב השיכו' דרכו וישוב אל ה' וישתה מיינה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ויבא יין זה ויכפר על חמת' תנינם יינם ובא לציון גואל ויתקיים מקר' שכתוב יטפו ההרים עסיס שהשותהו יתחכם לתורה ולהבין במושכלות רמות ונעלמות מרזי התורה וסודותיה. הרי כללתי בפרק זה של ארבעים דברים רמים ונעלמים גלוים לכל קורא מספר יש נוחלין מועילים לגוף ולנשמה ובתוספת שלי באיזה דברים ואעפ\"י שיש רמז מכל פרט ופרט בפרקים דלעיל ממ\"ש כאן אך כיון שבאים כאן בשינוי לשון ויותר מפורש יערב לקורא וירשמו הדברים בלבו לקיים אותם כי כל כוונתי בחיבור זה לעשות אופנים לייסר את עצמי ולכל בן גילי וכיון שכן כל מה שיכולתי לעשות שירשמו הדברים בלב הקורא עשיתי והשם יעזרני להוציא כוונתי לפועל אנס\"ו וכן בפרשת מטות שכפל הדברים איש כי ידור נדר דה\"לל איש כי ידדור לה' וכן ואשה כי תדור נדר וכן ואסרה אשר אסרה דהל\"ל ואשר אסרה על נפשה וכן וכל איסר אשר אסרה וגם ואם היו תהיה לאיש ולא קאמר ואם תהיה לאיש כפל בדברים ללמד שאין דברים נרשמים אל הדעת כי אם על ידי לחזור עליהם פעמים הרבה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>\"י <b>ה</b>גדול <b>ו</b>הנורא <b>ה</b>מהולל בכל צבא המרום במרו' ובפי עמו ישראל ובפרט בפי לומדי תורתו אשר מכירים באמצעות התורה גדולתו והוד מלכותו ויודעים לכוין הדברים לפורשם בכח כוונתם ועל זה שואל הקב\"ה לאדם אם יודע שיעור קומה שלו וכאלה הדברים עיין במדרש משלי. ובמדרש שוחר טוב א\"ר ישמעאל בא וראה כמה כחו של יום הדין שעתיד הקב\"ה לדון את העולם בעמק יהושפט וכיון שת\"ח באים לפניו אומר להם כלום עסקת בתורה אל הן אמר ליה הקב\"ה הואיל שהודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית מכאן אמרו כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו מה ששנה יהא תפוס בידו שלא השיגהו כלימה ליום הדין היה רבי ישמעאל אומר אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וכו' בא מי שיש בידו מקרא ולא יש בידו משנה קב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם גוברים עליו כזאבי ערב והם נוטלים ומשליכים אותו לגיהנם בא מי שיש בידו שני סדרם או ג' אומר לו הקב\"ה בני כל ההלכות למה לא שנית אם אומר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון בא מי שיש בידו הלכות א\"ל תורת כהנים למה לא שנית בא מי שיש בידו ת\"כ הקב\"ה א\"ל בני למה לא למדת הגדה ולא שנית שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל עונותיהם של ישראל ולא עוד אלא בשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא אפי' אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהם בא מי שיש בידו הגדה הקב\"ה א\"ל בני גמרא למה לא למדת שכל הנחלי' הולכים אל הים והים אינו מלא ואי זה גמרא בא מי שיש בידו גמרא קב\"ה א\"ל בני הואיל ונתעסקת בגמרא צפית במרכבה צפית בגאותי שאין לי הנאה בעולמי אלא בשעה שת\"ח יושבים והוגים המון התלמוד וכי לא זהו הודי זהו גדולתי זהו סוד יופיי שבני מכירים את גדולתי מכאן היה רבי ישמעאל אומר אשרי ת\"ח שמשמר תלמודו בידו כדי שיהיה לו פתחון פה להשיב להקב\"ה ליום הדין ע\"כ. הרי שת\"ח שע\"י התורה יכולים להכיר ולידע בגדולתו של הקב\"ה ובהסוד יופיו כביכול יכולי' להלל לשבח ולזמר לקב\"ה כראוי בהיותם יודעים בשמות הקודש ויכולים לכוין הדברים אל שורשם ומקודם מה שאין כן שאר העם שאין יודעים מכל זה ואע\"פ שכל שירות ותשבחו' של כל ישראל עולים ונעשים עטרה בראש מלכא כנודע ואף שאינן מכוונים הדברים לשרשם דע שעולים בהצטרפות השירות והתשבחו' שאומרי' היודעים לכוין כי דברי היודעים לכוין הדברים אל שורשם נעשים ככנפים לשאת דברי השבח של שאר המון העם ולעלותם למעלה שיעשו עטרה כמדובר ובדברי היודע לכוין משתעשע קב\"ה ובהצטרפות' נעשים כלם עטרה וערבה לה לכן כדי שכל התפלות וההילולים והשירות והתשבחות של כל ישראל יעלו לרצון לפני ה' בין מאותם היודעים לכוין הדברים לשורשם בין מאותם שאינן יודעים וכן כל תורה ומצוה שיעשה מי שאינו יודע לכוין בסודות השייך בתפלותיו ולימודיו ויחשב כאלו מכוין בסודות השייכים לאותם התפלות והלימודים שמתפלל ושילמוד בכל ימי חייו יאמר בכל יום התפלה מה שהביא הרב בעל ס' כבוד חכמים ז\"ל דף כ\"ט ע\"א וז\"ל התפלה. רבש\"ע את יודע כי בשר אנחנו ואין בנו ולא בשום בריה כח להשיג ולכוין מעלתך וגדולתך כמו שנאמר גדול אדונינו ורב כח ולגדולתו אין חקר גם אם היינו יודעים צירוף שמותיך הקדושים וכוונת כל תפלה ותפלה לפי זמנה וכוונת כל ברכה וברכה שבתוך כל תפלה ותפלה וכוונ' ת\"ח כל לימוד ולימוד בפני עצמו וכוונת מעשה המצוה כל מצוה ומצוה בפני עצמה ובכל הזיווגים ויחודי מדות הקדושות העליונות הראוים לבא על ידיהם וכ\"ש כי בשר אנחנו ולא בינת אדם בנו ואין אנו יודעים הכוונת האלה לכן יהי רצון מלפניך יאו\"א שיהא חשוב ומרוצה לפניך תפלת שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ומעריב שאתפלל לפניך היום ובכל לימוד תורה שאלמוד היום וכל מעשה המצות שאעשה היום כאלו אתכוין בכל צרופי שמות הקדושים העולים מתוכם ובכל היחודים וזיווגי מדות הקדושות העליונות הראויות לבא על ידיהם ותצרף מחשבתי הטובה דרך כלל למעשה פרטיות לכל תפלה ותפלה שאתפלל היום ובכל למוד ולמוד שאלמוד היום ולכל מצוה ומצוה שאעשה היום ויעלו לפניך להיות עטרה לראשך עם שאר תפלות ולמוד תורה ומעש' המצות של בניך היודעים והמבינים כל כוונות שמותיך הקדושים הראוים לכל תפלה ותפלה ולכל למוד למוד ולכל מצוה ומצוה המעלים יחוד וזיווג מדות העליונות וקדושה מעלה ומעלה בכל העולמות אמן. ובאומרו תפלה זו אף מי שאינו יודע בכוונת יחשב לו כאו מכוין הדברים לשורשם.",
+                "<b>אמנם</b> במאמר הנזכר ראוי לשים לב כי כפי פשוטו לא שביק חיי לשום בריה כי לכאורה אין איש אפי מגדולי הדור ובפרט מדורות הללו שאנו בגלות המר הזה שיוכל להשיג כל אלו הדברים והלא אין הקב\"ה בא בטרונ' עם בריותיו ומה גם כיון שגלו ישראל אין לך בטול תורה גדול מזה כארז\"ל במסכת חגיגה וא\"כ איך שואל קב\"ה לאדם ביום הדין על כל חלקי התורה אם למד ובפרט במעשה מרכבה ובדברי' יותר עמוקים מזה כנזכר במדרש משלי תראהו משם כי כל השומע מאמרים אלו ורואה בעצמו שהוא משולל מכל זה מתייאש מן החיים בראות עצמו מוכן ומזומן למשפטי גיהנם ואפשר ח\"ו יבא לידי בעיטה לומר כאשר אבדתי אבדתי ויעשה כל מה שלבו חפץ בעבירות ועוד שאם דברי מאמר זה הם דברים כפשוטן נמצא סותר מאמר רז\"ל שאמרו אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים שנראה שבמיעוט שלמד האדם אע\"פ שלא השיג כל הנזכר במאמר כיון שלומד לשם שמים זוכה לעולם הבא ועוד מאמר אחר סותר זה דאמרו במדרש רבה יש מה שזוכה למקרא ויש מי שזוכה למשנה ויש לתלמוד ויש זוכה לכל כפי מה שנחלק לנפשו על הר סיני ועוד אמרו במשנה לפום צערא אגרא שנראה שתלוי השכר כפי מה שמצטער האדם בלימודו אעפ\"י שלא ישיג בכל חלקי התורה מקרא ומשנה הלכות וכו' ומעשה מרכבה וכו' והוא הפך הנ' במאמר זה ששואל הקב\"ה לאדם על הכל. על כן נראה דמוכרחים אנו לומר שכל אחד ואחד מישראל קבל חלקו מסיני יש מי שקבל מקרא לבד ויש משנה ויש תלמוד וכו' ויש מעשה מרכבה ויש כולם כמדובר מהמדרש יש מי שזכה למקרא וכולי ועל כל החלקים אלו אמרו רז\"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כולם שוין לטובה בהיות שכל אחד ואחד עסק בחלק השיעור שנתנו לו וכפי שיעור הצער שעבר עליו להשיג החלק שנתנו לו בסיני כך שכרו ועל זה אמרו לפוס צערא אגרא ובהתקיי' האדם החלק שנתנו לו בסיני זוכה לעולם הבא. וכל השאלות ששואל הקב\"ה לאדם ליום הדין אם יש בידו מקרא ומשנה כו' עד מעשה מרכבה והתרשלותו גרם שלא השיג כי אם מקרא בלבד או משנה בלבד או שניהם השיג ולא השאר. וכן מי שנתנו מסיני מקרא ומשנה ותוסר אחד מהם ראוי לעונש אך אם נתנו לאדם מקרא בלבד או משנה בלבד בהיות שלם בה קנה מקומו בגן עדן עמה באופן שכל השאלות עד מעשה מרכבה הם למי שנתנו לו בסיני חלק בהן ובמה יבחן זה שיש אדם שאפילו שיעסוק כל ימיו בתלמוד אינו מבין וחפצו ורצונו אינו כי אם במקרא או משנה או אגדה וכדומה או בהפך בודאי שעל הפרט שחושק ללמוד ומבין בו וזהו החלק שנתנו לו בסיני ואדם שמבין בכל פרט ופרט אם יאמרו לו ודאי שבכל חלקי התורה נתנו לו בסיני ובהיות עוזבם ואינו עוסק בכלם מעותד לעונש.",
+                "<b>ומדוייק</b> כל זה מדברי המחמר עצמו באומרו שאומר הקב\"ה הואיל והודית שעוסקת בתורה אמור לפני מה שקרית ומה ששנית וכו' דיש לדקדק דלמה לא אמר דרך כלל אמור לפני כל מה שלמדת דמשמע כל החיוב המוטל עליו עד מעשה מרכבה אלא שמפרש ואומר מה שקרית ומה ששנית אלא לרמוז שאין החיוב שוה לכל אדם יש מי שחייב לתת דין וחשבון אם קרא או שנה בלבד ויש מי שחייב על הכל.",
+                "<b>וכן</b> תדקדק דקאמר מכאן אמרו כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו ומה ששנה יהא תפוס בידו וכולי דהיה לו לכלול ולומר כל מה שקרא ושנה יהא תפוס בידוד אלא שרצה לרמוז שאם לא השיג דעתו כי אם מקרא בלבד יהא תפוס בידו כי זה חלקו מסיני ועמו יזכה לעולם הבא ואם לא השיג דעתו כי אם למשנה בלבד יהא תפוס בידו כי זה חלקו לזכות בו לעולם הבא ולכך חילק החלוקות כי כל אחת סוג בפני עצמו ודו\"ק.",
+                "<b>גדולה</b> מזו דקאמר בא מי שיש בידו מקרא ולא משנה הקב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם נוטלים אותו ומשליכי' אותו לגיהנם בא מי שיש בידו שני סדרים או ג' הקב\"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אם אמר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון כו' דקשה דלמה ממתינין מצירי גיהנם לשמוע אם אומר להם הניחוהו או לא דכיון שלא למד כי אם מקרא משנה ולא הלכות עד מעשה מרכבה ראוי שיקחו אותו כאשר עשו לראשון שחיסר משנה ונטלוהו. אלא ע\"כ לומר שאין חיוב כלם שוין כמדובר ולכן בכל פרט ופרט ממתינין מצירי גיהנם לראות מה רומז להם הקב\"ה שהוא ית' בלבד היודע מה חלק נתן לו בסיני וכיון שכן כיון שלמה מקרא ומשנה אפי' שחוסר כל השאר לא איכפת ולכן אינן יכולים לנוטלו בגיהנם ומה שהפך הקב\"ה מאותו שקרא מקרא ולא משנה אין זו ראיה לשני לנוטלו דשאני הראשון קבל מסיני מקרא ומשנה וחיסר משנה ולכך הפך פניו ממנו אבל השני כיון שקרא מקרא ומשנה אף שלא למד גמרא לא בשביל זה חייב גיהנם דאפשר דזו בלבד קבל מסיני ודוק ואפשר שעל כוונה זו ארז\"ל אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנא' כי אם כבתורת ה' חפצו כלומר אם חפץ לבו במקר' ומבין בה מה שאין כן שאר פרטי התורה ילמד מקרא שלבו חפץ שבודאי זו קבל מסיני וכן אם לבו חפץ במשנה ולא בגמרא וכן בכולם עוד ראיה ממי שעוסק בפרקמטיא ומחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם לעה\"ב כענין זבולן ויששכר כארז\"ל הרי זוכה לעה\"ב אע\"פ שאין בידו גמרא וכ\"ש מעשה המרכבה כי אם בכוונתו בלבד כמדובר וא\"ת ולמה בסיני נותנין לא' חלק במקר' ולאחד במשנ' ולא' בתלמוד ולא' בכולם לפי שכל א' קבל כפי שורש נשמתו לשעה ואח\"כ ע\"י גילגולים זוכין לה בכל כי בכל גלגול וגלגול מקיים פרט א' עד שלומד הכל עד מעשה מרכבה דכפי עילוי שורש נשמתו שקונה עם מה שלמד בגלגול ראשון מתנים לו בגלגול שני וכן בכולם ועוד כי אין לנו צורך להבין דעתו יתברך כי נורא הוא והוא היודע למה לזה חלק לו המקרא ולזה במשנה ולזה בכולם. אך הכלל העולה מכל זה שלא בעבור שלא השיג דעתו של אדם בגמרא או מעשה מרכבה זוכה למקרא או למשנה וכו' ועוסק בה תדיר כל ימיו יורש ח\"ו גיהנם על שאין בידו גמרא או קבלה כי כל דברי המאמר הנזכר מדבר על מי שביטל מלעסוק מה שחלקו לו בסיני כמו שהוכחתי מדברי המאמר עצמו ומה גם שכל מי שיאמר התפלה שהזכרתי לעיל בכל יום ויום נמצא שיש לו חלק עם אותם שעסקו בכל עד שבאו למעשה מרכבה ולהבין גדולתו ית' וכיוון שמותיו הקדושים כיון שמצטרף עמהם כנז' בתפלה אף שבא לידע בכוונת השמות ולא ידע מהם על שלא עסק בהם נחשב בהצטרפותו עם היודעים בה כאלו כיוון בהם ובפרט כי כל ישראל נפש א' הם כרז\"ל על ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב שבעים נפש דאינו אומר ע' נפשות ותמצא להרב בעל ס' כבוד חכמי' דף י\"ג שדבר בישוב מאמר זה ואם תלמוד דרך רהיטא תחשוב שהכל אחד אך כשתתיישב דעתך בלימודך תראה כמה הפרש יש מפירש לפירוש ושניהם כא' טובים. הנה המוסר היוצא מזה יחשוב אדם בדעתו שאם נותן לו שכלו להבין במקרא או במשנה ואינו עוסק בהן תדיר ומוציא זמנו בעוסק חכמות חצוניות כמה בושת וכלימה מגיע לו ליום הדין והנורא בראות בעיניו שבדבר שאינו קשה כגון מקרא או הגדה היה יכול לקנות עולמו ולא עסק בהם ונמסר ביד מלאכים אכזרים מצירי גיהנם וישך בשרו בשיניו ולא יוכל לתקן ובפרט בבא נגד עיניו החכמות החצוניות שעסק בהן והוציא בהן כל ימיו ואין לו תועלת עכשיו מהם להגין עליו אדרבא הן לו לשוד ושבר להענישו עליהן. גם איך יכול שום חכם שבעולם אעפ\"י שיהיה עמוק עמוק בתלמוד להקל בעיניו למי שיידע מקרא או משנה בלבד או הגדה ועוסק בה תמיד באהבה וביראה דאפשר לזה נתנו בסיני זו בלבד ובעסק זה קונה עולמו ויורש ג\"ע והוא בעל תלמוד מלא הלכות אפשר שבסיני נתנו לו חלק גם במעשה מרכבה וכיון דלא עסק בה יורד לגיהנם על שלא עסק בה כנזכר במאמר וא\"כ מה מועיל לו חכמתו כיון שיענש שם ורואה בעיניו למי שלמד מקרא מקבל שכר ואפש' שעל זה אמר התנא אל תהי בז לכל אדם וכו' ואפי' יהיה האדם שלם בכל פרטי התורה אין לו מקום להקל בעיניו ליודע פחות ממנו משום שזה קונה עולמו על ידי המקרא או הגדה שעוסק בה על עוסקו בחלקו מה שנתנו מסיני כמוהו שעוסק בעמוקו' שנתנו לו מסיני שיקנ' בו עולמו שנמצ' דשניה' שוין בקניי' עול' הבא זה בחלקו שקבל מסיני וזה בחלקו מה שקיבל מסיני ואפש' לפר' עם זה המשנ' על שלשה דברי' העול' עומד על התור' ועל העבוד' ועל גמילות חסדים כו' שהכונה לומר על ג' דברים הועלם עומד על התורה שהיא המקרא דסתם תורה היא תורה שבכתב ועל העבודה לרמוז על מעשה מרכבה שהוא דבר קשה להשיגה ועבודה קשה היא לאדם לעומק השגתה (עיין בילקוט חדש שהביא מהזוהר דדרש עבודה על ענין התורה בערך תורה סימן נ\"ו) ועל גמילות חסדים הרומז על ההגה שנלמד מום ההגדות כח הג\"ח מסיפורי המעשיות הבאים בתוכם כנודע ואדם מתוך שעוסק בהן לומד לעשות ג\"ח ובא לנו התנא לרמוז דכיון שמסיני נחלק לכל א' חלקו לזה מקרא ולזה מעשה מרכבה ולזה הגדה שלשתם גורמים בקיום העולם ואין להקל במי שיודע פחות מחבירו דכלם שוין כיון שכל א' מחזיק לקיים חלקו מקיימים העולם. וע\"ז יובן פ' על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם דיש להבין מאי לפניהם אלא כיון שהדור היה חייב טעו מאד בשיקול דעתם וכל ההמון בראותם שהיו בעלי מקרא ומהם בעלי משנה או בעלי הגדה ולא השיגו יותר בעמוקות כמעשה מרכבה וכדומה אמרו כיון שלא השגנו בעמוקות ולאדם שואלים ביום הדין על זה ובהיות חזר מזה ענוש יענה א\"כ מה מועיל מקרא ואגדה שבידנו ובעטו בכל ועשו כל מה שלבם חפץ ונסתתמו עיני שכלם מלהבין שכל אח' קונה עולמו בהיות עוסק בחלקו שקבל מסיני מקרא או משנה לכן בא הקב\"ה והודיעו טעותם שאבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניה שעזבו מה שנתתי לפני כל אחד ואחד כפי הראוי מצד נשמתו מקרא או משנה. וזהו ג\"כ כוונת פ' אשרי האיש וכו' כי אם בתור' ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה דקשה הל\"ל ובה יהגה מאי ובתורתו אלא הכונה אשרי מי שבתורת ה' חפצו שחפץ בה מצד אהבו בה ובתורתו שנתנו לו בסיני דהיינו חלק תורתו מקרא או משנה וכו' יהנה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' אשר פריו יתן בעתו בועלם הזה ועלהו לא יבול לעולם הבא ביום הדין שכל הבל פיו שהוציא בעסק חלקו ושעסק בה לא יבול. לא כן הרשעים דסוברים כיון שלא השגנו בעמוקות אין לנו תקומה ובועטים בכל והם כמוץ וכו' וזהו כוונת אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כלומר תלמודו שקבל בסיני מקרא או משנה וכולי. ובזוהר פרשת בראשית כשהאדם מחדש בדברי תורה כהוגן נעשים שמים חדשים וארץ חדשה אבל כשמחדש ואינו יודע על בוריו נעשה רקיע של שוא דק' דמה יכול לעשות כשאינו יודע על בוריו דמה בידו כיון דחוסר דעתו גרמה לו וכיון שכן למה נעשים רקיע של שוא. אלא כיון שזה כבר חידש כהוגן מורה שחלקו לו בסיני חלק יחד' וכיון שכן כשאינו מחדש על בוריו הוא גורם על שאינו עוסק כראוי לעסוק דאם היה עוסק כראוי היה מחדש על בוריו כיון שמסיני נתנו לו שיחדש כמדובר ונא מזיד הוא ועל זה נעשין רקיעים של שוא להענישו על פועל שפעל. ונבין בזה מאמר הביאו הי\"ח בערך מיתה סי' ע\"ז א\"ר יהושע ב\"ל בג' מקומות שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו הא' סוף דבר הכל נשמע.",
+                "<b>השני</b> להודיעך קושט דברי אמת השלישי צלמות ולא סדרים ע\"כ דראוי לשים לב לדעת על מה משמיע אדם תורתו סמוך למיתה ויש לומר דכיון שואלים לאדם ביום הדין אם עסק במקרא ובמשנה כו' עד מעשה מרכבה וזהו דוקא למי שחלקו לו בסיני שיהיה לו חלק בכל כדפרשית ולכן כל אחד משמיע תלמודו כלומר שיעור תלמודו שנתנו לו בסיני מקרא או משנה או הגדה לסתום פי המקטרגים שלא יתעוררו עליו כי אין ידו בכל חלקי התורה לכן מודיע ומכריז זה חלקי שנתנו לי בסיני ועסקתי בו וכאלו אומר ובעבור שלא נתנו לי חלק בנסתרות לא עסקתי בהן כי לא השיג דעתי להן. עוד נראה תשובה כוללת במאמר אשר בתחילת הפרק שאף שנאמר שכל אדם חייב בעסק מקרא משנה הלכות הגדות מעשה מרכבה לא יפול השאלה ביום הדין כי אם על מי שהיה לו פנאי לעסוק ונתרשל לא עסק דכיון שנתן לו הקדוש ב\"ה הבנה למה לא עסק בכל וראוי לעונש כי לא חש על כבוד קונו לידע גדולתו אבל למי שתכפוהו הצרות והדאגות והחסרונות והחולאים או שלא היה לו מי שילמדנו אין מקום לשאול לו צפית במרכבה כי אונס הוא וזוכה לעה\"ב עם המקרא או הגדה בלבד שעסק בה לש\"ש אך שיצטער כל ימיו איך לע עזרו הזמן לעסוק בכל זה ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ובזה המיעוט שלמד לש\"ש כדאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט זוכה לעה\"ב אע\"פ שלא יעסק בעמוקות הם מעשה המרכב' וסודי התורה וראיה מבעל תשובה שהוא גדל מצדיק גמור שעסק בכל התורה ואע\"פ שהבעל תשובה לא עסק בתורה אפי' במקרא וכ\"ש במעשה מרכבה ועם כ\"ז זוכה מיד לעה\"ב וכדרז\"ל גבי אלעזר בן דורדיא שיצאת בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזורק לחיי עולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכו' ולא עוד שקראו אותו רבי ע\"כ. הרי רבי אלעזר בן דורדיא שמת מתוך תשובתו ואף עלפי שלא היה בידו תורה ומעה מרכבה וזכה לעולם הבא מיד והוא בעבור שבתשובתו נתחרט על מה שלא עשה רצון קונו לעסוק בתורתו ולהכיר גדולתו והמחשבה נחשב לו למעשה. עוד ראיה לזה דאיתא בילקוט סי' ס\"ה א\"ר אלעזר אמרו ישראל לפני הקב\"ה אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי אמר להם הקב\"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעי' יומם ולילה ומייתי רבי יוחנן ראיה והיו לאות על ידיך וכו' למען תהיה תורת ה' בפיך א\"ר יהושע בן לוי לר' אלעזר תינח ביום בלילה דליכא תפילין מאי איכא למימר אלא מה אתם מקיימים ובתורתו יהגה יומם ולילה זה ק\"ש שאדם קורא שחרית וערבית מעלין עליו כאלו יגע בתורה יומם ולילה ע\"כ הרי בהדיא שאמרו ישראל אין לנו פני לעסוק בתורה ונתן להם שיקיימו מצות תפילין ויחשב להם כאו יגיעין בכל התורה והלא אין משיגים עמוקות ומעשה מרכבה בקיום מצוה זו ועכ\"ז זוכים לעה\"ב על המחשבה טובה שרוצים ליגע בתורה אלא שאין להם פנאי. גם כל אדם שאין לו פנאי לעסוק בעמוקות מסבת אונס כמדובר בודאי שזוכה לעולם הבא במה שקרא מקרא או משנה בלבד לשם שמים ובמחשבתו הטוב' שמתאוה לעסוק ואין פגע רע ולבו פנוי מכל טרדה ועמל לזה שואלים לו כל הנז' במאמ' דכיון שנתן לו הכנה למה לא השיג כל זה האמור דזהו גדולתו יתברך. ומדוייק זה מן המאמר דקאמר כיון שת\"ח באים לפניו אומר להם כלו עסקת בתורה כו' דקשה דכין דקאמר שת\"ח באים לפניו שנכנס בלשון רבם הל\"ל בלשון רבים ויוצא בל' יחיד לרמוז למה שפירשנו דהן אמת שכל תלמידי חכמים נכנסים לפניו אבל השאלה נופל על אחד המיוחד שהיה לו השקט ושלוה לעסוק בכל חלקי התורה ולזה דוקא שואל הקב\"ה ואומר לו הואיל שהודית אמור לפני מה שקרית כלומר על התלמידי חכמים שבאו לפני ולא הודו מסבת שלא היה להם פני לעסוק בכל חלקי התורה איני שואל דאנוסי' הם אבל אתה אחד המיוחד שנתתי לך פנאי אמרו לפני מה שקרית. גם נלמד מהמאמר הנכבד הזה כביכול כמה מצטער הקב\"ה בצער האדם שהרי כשבא לפניו מי שיש בידו מקרא ולא משנה הקב\"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברים בו וכו' ונוטלים אותו ומשליכים אותו לגיהנם שענין הפכת הפני' ממנו כאב שרואה בצרת בנו ידידו והופך פניו כדי שלא לראות בצערו כי מצטער מאוד לראותו גם הקב\"ה הופך מפניו כדי שלא לראות איך מצירי גיהנם נוטלים אותו לגיהנם וכביכול אינו מצילו משום שכך מחייב שורת הדין למוסרו ביד' כדי שיתמרקו בגיהנ' וכן תראה חמלתו ית' על האדם שעל כל דבר ששואל ממנו אומר לו בני בני שהרי אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית וכו' כמצטער על בנו איך לא עשה החיוב המוטל עליו וגרם לו רעה. ומצאתי סיוע לדברי ממה שפירשו המפרשים ז\"ל בפרשת וילך על פסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וכו' כביכול מסתיר פניו מתוך חיבתו עם ישראל כדי שלא לראות בצערם הבא עליהם על כל הרעה אשר עשה. וכפי הדרך השני הה שפירשנו במאמר דכיון שחפצו ורצונו של אדם לידע כל התורה כולה אלא שאין לו פנאי או שיאן לו מי שילמדנו ונחשב לו כאלו למד הכל ועל זה אינו נופל השאלה למה לא צפית במרכב' למה לא צפית בגאותי וכו' לפי שהמחשבה נחשב לו למעשה נוכיח הענין מפסו' לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בוך מעי יובן עם מה שפיר' חז\"ל על פ' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהכוונה כיון שאין פנאי לאדם ללמוד מסבת איז' אונס אך חפצו ורצונו ללמוד נחשב לו המחשבה כאלו ובתורתו יהג' יומם ולילה דמחשב' טובה הקב\"ה מצרפה למעשה וזה עצמו אומר כאן כיון שלעשות רצונך ה' חפצתי נחשב חפצי ורצוני למעשה כאלו ותורתך בתוך מעי ממשה כאלו עסקי ולמדתי כל התורה כולה וזהו גם כן כוונת פסוק במזמור ה' כי אתה תברך צדיק ה' כצנה רצון תעטרנו ירצ' כיון שהצדיק כל רצונו וכל חפצו לעבוד להקדוש ברוך הוא כראוי לעובדו אמר דוד כי אתה תברך צדיק ה' ומה היא הברכה דכצנה רצון תעטרנו כלומר הרצון תעטרנו כלומר הרצון שיש בו תעטרנו שיחשב למעש' באופן שעם הרצון שיש בצדיק מעטרו הקדוש ברך הוא כשם שמעטרו כשעושה מעשה ממש בהיות שהרצון שלו לעובדו וללמוד כל תורתו מחשב לו למעשה. ויש פסוקים הרבה מובנים מאליהם בהקדמה זו ולכך לא הארכי משום שכוונתי אל המוסר בלבד. לכן צריך כל אדם בכל עניניו ועסקיו שיחשוב תמיד שכל מה שעושה הוא לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתי' ולעשות מצוה אולי יהיה לו פנאי על ידי ענין או עסק שעוסק לעבוד לבוראו כראוי לעובדו ולעסוק בכל חלקי תורתו מקרא ומשנה וגמרא וכו' מעשה מרכבה וכדומה ובזה יחשב לו למעשה אם לא היה לו פנאי וינצל מיום הדין שלא ישאלו ממנה למה לא עסקת בכך וכך וגם כל החושב תמיד שאם היה לו פנאי לעסוק בכל התורה היה עוסק מרויח עוד שאינו חוטא דכיון שהוא עסוק במחשבה זו בלי הפסק אין לו זמן לחשוב במחשבות חצוניו' ומה גם שמחשבו' הקדושות דומים לחוץ את המחשבות החצוניות דכיון שבא לטהר מסייעין אותו והסיוע על שני נים הוא א' שמסייעי' אותו שיוכל לנצח יצרו לגרש מדעתו המחשבות זרות בכח המחשבו' הקדושות שניה שמסייעין אותו להוציא מחשבו בפועל לתת לו פנאי והכנה שיוכל לעבוד לבוראו כרצונו וחפצו ולעסוק בתורתו להשיג להכיר לבוראו על דרך שאמר דהמע\"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו שהכונ' שיעסוק להכיר אלהותו גם בדרך חקיר' כדי שביודעו כחו וגדולתו ומוכרח שמבלעדיו אין אלהים מתדבק עמו בכל לבבו ובכל נפשו ואז אין שום מנגד יכול להפך את דעתו כי זו היא המעלה של מי שמכיר לו ית' דרך חקירה כנודע ובהיות שיש סבה אח' טורדו לאדם מהשגת השלימות כאשר ראיתי בעיני והיא הקפד' האדם על שיחת אנשים הדוברי' עליו בשעת מריבה וקטטה ומצטער ודואג מאותו דברו ימים ולילות עד שעוז פניו ישונה ולבו בל עמו לעסוק בתורה ובמצות וכל זה שטות מבואר משום שאם היה מי שחרפו אוהבו היה לו לחשוב בטובות שעשה מקוד' ובהצלות שהצילו מכמה פגעים רעים בזמן שהיה אוהבו וגרם שהוא חי היום על פני האדמ' ויותר טוב שנמצא חי בעולם ומחורף עתה מלהיות מת אע\"פ שלא היה שומע חירוף זה שהרי בהיותו חי מצפה שיחזור לו לאוהב ויבקש ממנו מחילה ואף שלא יחזור הרי הוא בחיים לקיים תורה ומצות ולהעמיד בנים ובנות ואם מי שחירפו הוא זר יש לו לחשוב שאין חירופו תמידי אלא באותה שעה היה ויפרדו איש מעל אחיו כל איש אל מקומו יבא ואיך בעבור חירוף שעה יטרד לבו מהשגה השלימות שהוא לקנות חיים שאין להן קץ ותכלית שהן חיי עה\"ב כי אין החירוף נצחיי כדי שיצטער ממנו. ועוד ישים נגד עיניו כי היום או למחר שניהם אינם בעולם כי הילודי' למות וא\"כ מה מקום יש להצטער מגדופי בני אדם. והחכ' השלם כמהר\"ר ידידיה אבולפ\"יא נרו סמך כ\"ז במה שאמר דהמע\"ה במזמור ק\"ב במ\"ש כל היום חרפוני אובי מהוללי בי נשבעו כי אפר כלח' אכלתי ושקוי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני ימי בצל נטוי ואני כעשב איבש ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודור שהכונה שאמר דוד כל היום היו מחרפי' האויבים והוללים עד שנשבעו לחרפני בראותם אותי כי אפר כלחם אכלתי כו' מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני על עון בת שבע ולא הייתי שם על לבי שום דבר ממה שמחרפי' אותי מב' סבו' א' כי אמרתי ימי חצל נטוי ואני כעשב איבש כלומר שימי כצל נטוי והיום ומחר אני מת וכן מחרפי וכיון שכן מה מקום יש להקפיד על חירופם של אויבי שני' ואתה ה' דוק' נצחית לעולם תשב זכרך לדור ודור מה שאין כן האדם שאין נצחיות לא בו ולא בדבריו וכיון שכן אין להקפיד מחירופי בני אדם כי אין חירופו תמידי ונצחיי עוד יחשוב אדם בעצמו כי לא בעבור שחירפו חבירו חיסר לו אבר מגופו כי באבריו שהיה לו קודם שחירפו הוא אח' שחירפו ועוד כדי שלא להקפיד על מה שמחרפו חבירו יקפיד על מה שמחרף הוא נשמתו באיזה נבלות שדבר או איזה דברים בטלים ובמה שמתבטל מעסק התורה בהצטע' מדברי החירוף ועוד כדי שלא להקפיד ממה שחירפו חבירו יקפיד מתוכחות על עון שמוכיח התור' ואומרת לעוברים רצונו יתב' עם נבל ולא חכם בנים לא אמן בם וכו' וכן הנביא כי בית מרי המה וכאלה רבות. ויקפיד מכל זה ויתקן מעשיו וישתדל בקיום תורה ומצות ואפשר שע\"ז כיון דהמע\"ה במזמור מ\"ד באומרו תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותנו תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומחנק' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שחרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחיך כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות אם שחכנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה הנה אומרים ישראל להקב\"ה ראה דבקותנו ואהבתנו עמך אע\"פ שתשימנו חרפה לשכנינו וכו' ותשימנו משל בגוים וכל היום כלימתי נגדי מקול מחרף ומגדל שמחרפי' אותי תמיד כל זה באתנו כלומר עד כלל זה באתנו שיחרפוני וגדפוני כל היום ועם כל זה לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך כטבע האדם דבשומעו מחרפי' אותו דואג ומצטער וטורד עצמו מלעובדך ולהשיג שלימותו אני בטלתי הטבע ולא עשיתי כך כי לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחיך אעפ\"י כי דכיתנו במקום תנים כי התנים מדכים אותו ע\"י לחש דברים ולנו דכיתנו בדברים של חירוף וגידוף במקום תנים נכנסו במקום וסוג התנים ותכס עלינו בצלמות כל מר כל כך לא הקפדנו להצטער עצמנו נגד אהבתך כדי שלא יפול בה בטול שהיו כל המחרפים נגדנו כאלו כסה עלינו בצלמות ולא ראינו אותם מחרפים לנו ואדם שאינו רואה המחרף לו אע\"פ ששומע קול חרוף אינו מתבייש ואינו מקפיד ע\"ד סומא אין לו בושת כדי שיפעול דאגה בעצמו לבטלו המשגת השלימות וראיה וכי אם שכחנו שם אלקינו וכו' כדי לומר שנצטערנו מדברי החירוף לבעוט בך ח\"ו ואם תאמר לא מאהבת להקב\"ה זה כי אם בעבור שלא מצאת יד באומות העולם המחרפיך שיקבלוך אצלם כי כונם לאבדך מן העולם ולא יזכר שם ישראל עוד לזה אמר אלקים יחקו' זאת כי הוא יודע תעלומות לב ואם כן יודע שעל אהבתי עמו לא השגחתי לדברי מחרפי אותי ולמנוע עצמי מהשגת השלימו' כמדובר ועוד ראיה כי עליך הורגנו כל היום והוא מודעא רבה אהבתנו עמך וגם נחשבנו כצאן טבחה מה הטבח הזה שוחט כמה בהמות היו' וחשב מספר שישחוט מחר גם אנחנו עליך הורגנו היום מיד אויביך ונחשבנו העתידי' להרוג למח' כצאן הזה כמדובר ועכ\"ז לא שכחנוך אם כן עורה למה תישן ה' למה פניך תסתיר וכו' כי שחה לעפר נפשנו וכיון שבאנו לירידה תחתונה שמלבד גופינו גם נפשנו שחה לארץ קומ' עזרתה לנו כי אח' ירידה עליה ובפרט ירידה כזו אין כמוה וזה שאני אומר לך רבש\"ע ופדנו לא למעני אני אומר כך כי אם למען שמך שלא יתחלל משום שבראותם אומות העולם המחרפנו גודל שפלותנו ואין תשובה גדולה כשפלות שנחשב כאלו מקריב כל הקרבנות כדרז\"ל על פסוק זבח אלקים רוח נשברה וכו' אין תולין הגלות על עונותינו באומרם כי אין ויאמרו מבלתי יכולת ה' ח\"ו לכן עשה למען שמך שלא יתחלל גם כיונו לומר ועשה למען שמך כל מר עשה למען שמך שהוא חסר לגאלנו כדי שישלים. והחכם השלם כמה\"ר יוסף גאון פי' בפ' כי דכיתנו במקום תנים כו' כלו' דכיתנו במקום שהיו תנינים להמיתנו בנשיכתם ואם תאמר ותקדים למים ותנצל כארזל אם אדם קודם למים מת הנחש לזה אמר ותכס עלינו בצלמות כלו' זה אינו משום שתכס בצלמות כדי שלא יראנו מקום המים להקדים להן. גם יחשוב האדם בשומעו קול המחרפו שאינו מלאך או שרף כדי שיקפיד ממנו אלא הוא גוף נגוף מלא אספסוף שנאוי ומשוקץ לפני הקב\"ה כיון שמבזה חבירו והוא אהוב ונחמד בפני קונו בהיות נרדף שומע חרפתו ואינו משיב. גם יחשוב כי המחרפו הו' מתוך כעס וכרגע יעבור כעסו ומתחרט על מה שחירפ' וא\"כ למה לך להאריך זמן בצער ובדאגה על שחירפך ומי שחירפך בשמחה אע\"פ שחטא ואתה שלא חטאת למה תצטער להיות חוטא כמוהו כיון שהצער והדאגה מונע עצמך מן השגת השלימות כמדובר. ואין לאדם לעשות עיקר מדברים חצוניים ולא לנטות בהן אז לבד מדברים הנוגעי' למקום שיעשה מהן עיקר שלא לחללם ולקיים אותם על דרך איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו כלומר אסר איסר לקדש עצמו לעלות נפשו למדרגת רוח ומרוח לנשמה וזהו על נפשו לעלות נפשו בזה דוקא יעשה עיקר מהדברים ולא יחל דברו ככל היוצ' מפיו יעשה אבל בדברי חול אם נשבע להרע ימיר ויחל דברו והקדוש ב\"ה ישים חלקנו עם אותם המדברים שיחה של קדושה להשגת שלימות נפשם אמן ואמן נס\"ו. וסמך פ' נדרים לפ' מסעי לרמוז שיסע אדם עצמו מלנדור ויקיים הדברים בלי נדר כדכתיב ואם תחדל לנדו' ולא יהיה בך חטא באופן שכל מה שיוכל אד' למעט בדבורו ימעט."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>מחשבות <b>ו</b>בוחן <b>ה</b>לבבות יפרע מן האיש המוצי' זמנו להבל וריק כי בעת שהוא פנוי מעסקו במקום שילך לעסוק בתורה במה שיודע או להלוך לבית המדרש לשמוע דברי חכמים וחידותם כדי ללמד דעת וירא ה' מוציא זמנו לבטלה בשחוק האיסקא\"ק והבא למחות בידו משיב לו שכוונתו הוא לחדד השכל והאמת הוא שמאס בתורת ה' ובדרכיה ולא חפץ לבו ומשום זה בוחר בשחוק מעסק התורה בעבור שלא יחזיקוהו רשע שמגיע לו נזק משיב שכוונתו לחדד שכלו ואינו יודע שבתשובה זו מעיד על עצמו שהתורה היקרה בזויה בעיניו ח\"ו כהיות בדעתו שהשחוק מחדד שכלו יותר מהתורה שכתוב בה תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' מחכימת פתי וגו' ואם כוונתו כפי האמת לחדד דעתו היה לו לעסוק בתורה כי אין חכמה בחכמת התורה ואין חידוד גדול ממנה כי מפי עליון מקור החכמה נאמרו דבריה ויושר אמריה אם כן מוכרח שכופר בתורה בלבו ובמי שנתנה שהו הקב\"ה מלא כל הארץ כבודו שםא מודה על זה איך שוחק לפניו היאמן שהיודע שעומד בפני המלך עושה בפניו דברים של היתול כדי לחייב ראשו למלך. ועוד דהשקר מבואר במה שמשיב שמשחק כדי לחדד שכלו שאין אנו רואים שאחר שחידד שכלו הולך ועוסק בתורה להבין בה בחידוד האיסקא\"ק כ\"א בכל עת או יום שהוא פנוי מעסקיו עוסק בשחו' אוי לו ואוי לנפשו שדומה בדעתו שמרמה לקונו הזאת ישיב כשמביאים אותו לדין לפני בוראו שחקתי באיסקא\"ק כדי לחדד עמו שכלי להבין תורתך ולא ידחפו אותו מרום רקיע עד תהומא דארעא כזורק אבן מרגמה. וכתב בספר כבוד חכמים מרבינו יונה ז\"ל שכתב בשער היראה דברים דומים לזה על המוציא זמנו בדברי בטלה שהוא ככופר בעיקר שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו כי המאמין שעומד לפני קב\"ה לא יעש' לפניו דבר נגד רצונו וקשה בעיני דבר זה יותר מכל העבירות כי שאר עבירות אם יחטא פתאום ויצרו הטענו שלא שם יראת השם כנגדו אין עונשו גדול כ\"כ אבל זה שבזדון נפשו יושב שעה אחד או שנים ולפעמים כל היום לא יזכור השם בלבו לפני מי עומד ומשחק עומד ומכעיס ולא אבוש מגדולתו ולא אפחד מדינו והו' עובר על מ\"ש השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וא\"ת שזוכר את השם ואעפ\"כ עומד ומשח' הרי זה במזיד מבזה את השם ואת תורתו שאו' בלבו אין הקב\"ה מעניש למי שאינו עוזה רצונו והוא כופר בדברי חכמים והוא צדוקי והוא דומה לאותם שהיו עובדים ע\"ז נסתר ואמרו עזב אלקים את הארץ ואין רואה אותם ואלו עובדים ע\"ז בגלוי ואין מוחה אותם ע\"כ. ויש רעה חולה גדולה מזו שבשבתות וי\"ט שלא נתנו לישראל כי אם לעסוק בתורה ולקדש נפשם ויהי לעת ערב והנה בהלה מקצת אנשים אח' שמתפללים מנחה חטופה יושבי' בפתח חצריהם א' מזה ואחד מזה אחר אחד בתוך ומתחילים להכאיב הנשמ' יתירה קודם לכתב בדברי שחוק וחלקלקות ובדברי ביטול בכל מה שאפשר ולא זו בלבד אלא שכל העובר ביניהם צדיק הולך בתומו מרבים לדבר עליו ומטילים מום בקדשים כי ברוב דברים לא יחדל פשע ועוברים על לשון הרע ואם אשה היא העוברת לא יחסר ההסתכלות בה ועוברים על מה שאמרו ז\"ל דאסור להסתכל באשה וקרוב הדבר שבאים לידי הרהור ורואים קרי בלילה. ואם אשה רעה היא העוברת אפשר תתן נפשה לחשוק באחד מהם ותבא למאוס בבעלה והקולר תלוי על צוארם וכמה רעות נולדות מישיבות אלו מלבד הבטל' עד שמביאים הנשמה יתירה ובורחת מהם ונשבעת שלא לשוב להם עוד בשבת אחר אם כה יעשו כי במקום אשר היה ראוי ללוותה בעסק התורה אז בדברי יהידות ומוסר לפנש ובשמחה של מצוה בסעודה שלישית במאכלים ערבים ומשקים מתוקים לשם קב\"ה ושכינתי' לקיי' וקראת לשבת עונג כדי שתלך במ\"ש שמחה לספר ולהעיד עליהם למעלה מענין שמירת השבת מלווין אותה במאכלים המרים מדברי בטלה והיתול ושתוק אוי למי שעושה כן ואוי למי שיכול למחות ואינו מוחה ומעיד אני על שמים וארץ שכל פתח שהורגלו בה הישיבה כל שבת אחר המנחה חורבה ושממה נפל בה ובאו בעליהם לידי עניות ולא השאירו לעולליה' כלום ואני ברבים דרשתי על ענין זה ועשה רושם לשעה וצריך כל חכם שדבריו נשמעי' לשקוד על הדבר הרע הזה לבטלו ושכרו כפול ומכופל מן השמים כי לכל העם בשגגה בראותם שאין מוחה בידם וכדי למנוע החולי הזה שימנעו ישיבה זו צריך להודיע להם הרעה המגיע להם מישיב' זו שגורמי' מיתה לעצמם שאפשר עוברת אשה ביניהם בתחלת נדותה והרג נופל בהם ואם בסוף נדותה מחלוקת גדול נופל ביניהם כארז\"ל ומלבד העונש המעותד להם לעולם הבא בעוברם דברי חכמים שאמרו שלא יעבור איש בין שתי נשים ולא יניחו אשה שתעבו' בין שני אנשים. גם ראיתי להודיע בעונש של אותו בעלי בתים שבורחים מלהשכיר בית לת\"ל באומרם אין יכולת בידו לשלם שכירות הבית שבהיות ת\"ח איני יכול להוציא בדינא ודיינא ומה מידו אקח בביתו אין לחם ואין שמלה ואם אדבר עמו קשות עוד מעט וסקלוני והמינות של בעל הבית זה מפורסם מכמה פנים חדא שכ\"כ התור' בזויה בעיניו שחושב בדעתו בעבור שזה ת\"ח אין הקב\"ה משגיח עליו כמוהו שאם היה מודה שאדרב' השגחתו ית' עליו תמיד כדכתיב הנה עין ה' אל יראיו וכתי' עיני ה' אל צדיקי' וכתיב כי לא יעזוב את חסידיו וכתיב טרף נתן ליראיו. וכאלה רבות. ממה מתיירא שלא ישיג ידו לשלם שכירותו כאשר נתן לו השגת יד בעושר ובבתים.",
+                "<b>ועוד</b> שבעל הבית זה חושד בכשרים הוא והחושד בכשרים לוקה בגופו שהרי חושד לת\"ח כאלם וגזלן כעובר על דת שהרי פריעת בעל חוב מצוה ובהיות כן הת\"ח מצמצם במאכלו או מוכר כסותו כדי לשלם לקיים פריעת בעל חוב שהוא מצוה והוא חושדו בהפך ועוד דזה בעל הבית מעיד בעצמו שכחו ועוצם ידו עשה לו חילו וממונו שאם מודה שהוא מהקב\"ה מי שנתן לו יתן גם כן לת\"ח ומה בורח מלהשכיר לו ביתו ועוד הרי הוא בכלל ארור שמסיר הבטחתו מן הקב\"ה ושם בשר זרועו באומרו זה יכול לשלם וזה אינו יכול ולמ' לא יחשוב שאפשר שלעם הארץ כמותו שמשכיר ביתו יחזור עליו הגלגל לעניות ולא יוכל לשלם לו ובהיות אינו חושב על זה מעיד עליו דסובר אין משגיח ח\"ו וביד האדם העושר והיכולת ואוי לו מעלבונה של תורה והתורה צועקת עליו לפני הקב\"ה כי הרחיקה משכונתו כמי שמרחיק משכן רעח\"ו. ועונשו מפורש שקנאת השם יעשה זאת שיחזור הגלגל עליו לרעה וחורב בסוף יחרב ביתו וימכו' כל אשר לו ויבקש מקום ישיבה ואין ע\"ד על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי והתלמיד ח' עלה יעלה ויקנה שדות ויבנה בתים ומושב לעניים ויבא זה להתחנן לו לתת לו שכונה עמו וירחיקהו ממנו בדין לקיים הרחק משכן רע וילך נע ונד באפס מקום ואין איש מאסף אותו הביתה כאשר עשה כן יעשה לו כי כל מדותיו של הקב\"ה מדה כנגד מדה ובהיות ת\"ח מרחם וחונן אף למי שעשה עמו רעה בסוף יחמול עליו לתת לו מושב יען יכיר שבידו ית' היכולת והוא משפיל ומרים ומידו הכל ואם לא יבא ולא יהיה הדבר הזה אלא שימות בעל הבית הזה בישובו בעבור מה שהוא יתברך יודע אדרבא לרע לו להענישו במשפטי גיהנם כי קשה הוא כפלי כפלים מהעונשים של עולם זה ובעבור כי כבדה חטאתו הניחו לשלם לו אחר מותו ולת\"ח להרבות שכרו. גם יש בעל הבית משכיר ביתו לת\"ח באומרו ת\"ח יודעים מתוך הספרים מהמאורעות שעברו בעולם מענין מלכים ומלחמות ודברים הדומים לאלו ובלילי טבת הארוכות מתחבר עמו יחד עם שאר השכנים חוזר חלילה לילה בבית אחד אנשים ונשים וטף והוא יספר לנו סיפורים ונעבור זמן בזה עד חצי הלילה עד שיבא שינה לעינינו ותנומה לעפעפנו ונלך אז לישן וערבה שינתינו ועל דעת זה מקבל התלמיד א' בשכונתו בסבר פנים טובות וישמח בבואו וכרואו בתוך זמן זה שכוונת הת\"ח להתחזק בתור' ולהרבות למודו בלילי טבת הארוכות מיד צועק מר על הטעות שעשה להשכיר לו בית ועושה אופנים בדברי הכעסו' לגרשו עד שבורח מעצמו אוי לו ואוי לנפשו של בעל הבית זה כי מה יענה ומה ישיב ביום בא לדין לפני בוראו וכי ישיב גרשתיהו משכונתי על שלא ביטל למודו לספר לי ספורים חצוניים לעובר זמן היספיק גיהנם של אש ללבנו ושל שלג לטהרו ודע שכתבתי כל זה בהיות מעשה ממש שראו עיני כל זה ואמרתי להעלותו על הספר בדיו שאם יזכני השם להדפיס בעבור רחמיו שיקראו בו הבעלי בתים או ישמעו ויקחו מוסר. ובפרט אותם המרחקים תלמידי חכמים משכונתם יען שלא יכיר במעשיהם המכוערים והרעים וימחה בידם ואם לא יקבלו יגלו חרפתם בקהל במקום שאדרבה היה להם לבקש ת\"ח בשכונתם להאיר עיניהם בדרכי השם ולהביאם לכלל אדם כדי שישמחו בסופם. ורמז לדבר שאל ימנע בעל הבית מלהשכיר בית לת\"ח בעבור שאינו מספר לו ספורי הבלי העולם בלילה ולא בעבור שיכיר במעשיו הרעים ולא משום אבדת השכירות כמו שהוא סבור. אמרה תורה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ודרשו רז\"ל את לרבות ת\"ח צריך שתאהוב אותו בכל לבבך בשני יצריך שאף שיצרך תאב בסיפורו העולם. בטל רצונך. וגם בכל נפשך הקרב ת\"ח בשכונתך כדי שאדרבא יכיר בכתמי נפשך ויתקן עצמך ובכל מאדך בכל ממונך ואל תחוש לאבידת ממון היינו שכירות הבית וכו' שכל זה הוא פתוי היצה\"ר להכניסך במשפטי גיהנם וכמו שאמר שלמה הע\"ה במשלי סי' ה' ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך כלומר שאדם במותו מצטער מהרימה בעוד בשרו קיים כארז\"ל על פסוק אך בשרו עליו יכאב ואח\"כ ינוח אך דע שכל המתפתה מיצרו אח' כלות בשרו מעליו בקבר מוכן למשפטים אחרי' וזהו אומרו ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך כלומר אחר שתסלק הבשר מעליך ונהמת מצער משפטים אחרים הבאים עליך באחרית כשיכלה הבשר כמדובר. ואתה בעל הבית איך עולה על דעתך שהת\"ח יכול להוציא זמן הלילות בספורי ההבל עמך מאחר שאם יש לך איזה חשבון מענין סחורתך אתה מתבודד באות' לילה לעשות חשבון מדוייק כדי שלא להפסיד דבר מסחורתך ולמה לא תלמוד ממך לת\"ח שצריך להתבודד עצמו ימים ולילות להבין במושכלי התורה ושלא לאבד רגע בהבלי העולם וכיון שכתב האר\"י זלה\"ה בתנאי השגת החכמה שצריך למעט דבורו ולשתוק בכל מה שיוכל כדי שלא להוציא שיחה בטלה כארז\"ל סייג לחכמה שתיקה גם תנאי בדבר תורה שלא תבינהו תבכה עליו כל מה שתוכל. גם עליית הנשמה בלילה לעולם העליון ולא תשוט בהבלי עולם תלוי שתישן בבכיה גם צריך טבול בכל עת הצורך כדי שיהי' מוכן להבין סודי התורה גם צריך שיהיה עמל בתורה פרד\"ס שנ' או יחזק במעוזי ואל יחשוב שיגלו לו רזי תורה בהיותו רק דכתיב יהיב חכמה לחכימין ע\"כ. ולמי שכל החיובים האלו עליו יוכל להוציא רגע מזמנו לבטלה ובפרט בלילה שאין רינה של תורה אלא בלילה כארז\"ל. ובפרט מי שרואה חכמת ר' עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים עד שכמעט תשש כחו של משה רבע\"ה כדרז\"ל וכן אחז\"ל שלא נגלה למשה מה שנגלה לר\"ע ובראות האדם כך איך ינוח רגע מעסק התורה אולי יוכל להשיג ממנה מעט מזעיר. אך ענין המאמר תמוה מאוד שר\"ע היה יודע מה שלא השיג משה רבע\"ה ופי' בס' נגיד ומצוה וז\"ל כי ודאי משה רבע\"ה ידע כל מה שעתיד להתחדש בעולם בכל התורה אך היה יודע הסודות ההם בעל פה אמנם הרבה מהם לא היה יודע לדורשם ולהוציאם מהכתוב ע\"כ וכתב ה' צמח ז\"ל וגם זה תימא ונראה לי כי לא היה יודע לדורשם למיעוט' בחינת המקבלים שלא היה להם כח להבין הסוד אם היה מרבע\"ה רוצה לגלותו להם לא היו מבינים אותו כי אפילו יהושע שהיה משרתו הוצרך משה למסור לו התורה כמו שפי' הרב זלה\"ה על משה קבל תורה מסני ומסרה ליהושע כי בכח המוסר שהוא משה היה יכולת ביהושע מה שאין כן שהוא קבל תורה מסיני הוא בכחו קבלה בלא מסיר' וזהו יהושע שנשאר במקום משה כל שכן שאר חכמים. או נחזור למעלה שמשה רבינו לא היה יודע לדורשם ולהוציאם עד שבאו חכמים והיו דורשין בכל דור ודור וכן הענין ברבי עקיבא שאותם תלי תלים של הלכות היה דורשם על קוצי התורה י\"ל צמח על קוצי אותיות של תורה והיה אומר קוץ זה רומז לזה וזה לזה ואמנם ענין זה לא נגלה למשה אך הסוד עצמו ודאי שנגלה לו. צמח נ\"ל שמשה מלגאו שהוא בחינה יסוד דאבא המכוסה ויעקב הוא מלבר ממה שנגלה מיסוד דאבא לחוץ מן החזה דזעיר כנז' בדברי הרב זלה\"ה ולכן משה כל הדברים שהיה יודע שהוא מלגאו אבל ר\"ע שהיה מבחינת יעקב כנזכר בהרב ז\"ל והוא מלבר ולכן היו יכולים להבין דבריו שהיו בפי' והיה יודע לפרש כפי בחינת כח המקבלים שג\"כ חכמים היו דורשים לכל דור ודור כנ\"ל וכן בתחלה היה המשנה והתורה היו מבינים אותה ואח\"כ נתמעטו הדורות והוצרכו לעשות פירוש לדור הבא ואח\"כ בא רש\"י ז\"ל ועשה פירוש בתלמוד ובאו תוספת ואח\"כ רב אלפס ואח\"כ הרמב\"ם וכן על דרך זה כדי שיבינו כל הבאים אחריה מקוצר דעתינו בעונותנו הרבים עכ\"ל. ולעד\"ן לי עם מה שאמרו רז\"ל על פ' ויתן אל משה ככלותו מלמד שהיה מרע\"ה לומד התור' ושוכח עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ע\"כ באופן שע\"י שהקב\"ה נתן לו התורה במתנה נעשה בעל התורה והבין כל מה שעתיד ולהתחדש בתורה אך ר\"ע אעפ\"י שלא ניתן לו במתנה מרוב חכמתו וטורחו ועמלו נגלו לו כל מה שידע מרע\"ה על ידי המתנה וזהו שאמרו מה שלא נגלו למשה נגלו לר\"ע כלומר מה שלא נגלו למשה על ידי עמל וטורח כי אם על ידי מתנה נגלה לר\"ע בלי מתנה כי אם על ידי טורחו ועמלו ולכך תשש כחו של משה כשראה לר\"ע על שהשיג הוא בטורחו כל מה שהשיג הוא על ידי המתנה וכו' וקרוב לזה י\"ל עוד שאינו מתמיה על כל מה שהיג מרע\"ה הכל משום שקבל מפי של הקב\"ה ואע\"פ שכללים מסר לו הקב\"ה כארז\"ל ויתן אל משה ככלותו כללים מסר לו וכו' ומשה היה מבין בכללים ודורש מיהו בהיות שקבל הכללים פה אל פה מהקב\"ה היה לו בנקל להבין מתוכם כל מה שעתיד להתחדש בעולם מה שאין כן ר' עקיבא שקבל מרבו בשר ודם ונתחכם בטורחו ועמלו להשיג כל מה שהשיג מרע\"ה שקבל מפיו של הקב\"ה שהדבר קרוב להבין ונמצא שנגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה שלמשה נגלה בעבור ששמע מפי הגבורה ולר' עקיבא נגלה אע\"פ שלא שמע מפי הגבורה ודוק. עוד נראה מעין מה שפי' הרב צמח ז\"ל כנ\"ל ידוע שגרים הם בחינת התגין ולכן ר' עקיבא כיון שהיה מגריס היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים כי השגתו שם היה הרבה מאד ולכן היה יכול לפרסם ולהמתיק הדברים להבינם לאחרים מה שאין כן מרע\"ה שאף על פי שהיה יודע כל רמז וסוד שבכל קוץ וקוץ לא היה יכול לגלותם ולפרסמם כר' עקביא דשורשו שם וזהו נגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה כלו' משה היה יודע אבל לא היה יכול לגלות כר' עקיבא והוא על דרך מי שבאה נשמתו בזה העולם לתלמוד ולא להגדה אע\"פ שיודע הגדה אינו יכול לפרסמ' באופן שיהי' ערבה לשומעיה' כל כך כמי שבא נשמתו להגדה שלו ניתן לשון למודים לפרשה ולהבינ' לאחרים והדבר בהפכו משום שבכל הדברים על מה שהאדם בא בזה העולם ניתן לו מן השמים אימון דברים שיכונו הדברים בפיו מה שאין כן מי שלא בא על אותו דבר. גם ר' עקיבא שבא מהתגין נתגלה לו לשון לימודים שיוכל לגלותם לחוץ במתק לשונו מה שאין כן משה רבע\"ה שאע\"פ שיודע סודם לא ניןלו לגלותם כמו שניתן לר' עקיבא כמדובר. ונחזור לענין מאותם המרחקים ת\"ח משכונתם על שאינן מוציאים הלילות עמהם בסיפורי שיחה בטלה במקום אשר ראוי לבקש ת\"ח בשכר ללמוד עמו כל הלילות תורה ודרך ארץ ושיורה להם איזה דרך ישכון אור כדי לזכות באור החיים לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך בהיות שכל אדם ביום הולך אחר צרכיו ועסקיו אשר עליהם יחיה החיים הזמניים ומתוך כך אין לו פנאי לעסוק בדברי תורה כראוי ובלילה הוא שעת הכושר ללמוד וללמד בקביעות כמו שכתב בטור י\"ד סי' רמ\"ו ז\"ל אע\"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפי' מי שירצה לזכות לכתר תורה יזהר בכל לילותיו שלא יאבד א' מהן בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמים ותלמוד תורה ואמרו רז\"ל אין רינה של תורה אלא בלילה וכו' אשר אני מבין בזה מאמר מחודש מצאתיהו בס' ברית אברהם בדף ה' ע\"ב הביאו ממדר' וזה לשונו תכלית הימי' הלילות תכלי' הלילו' שבתות תכלית שבתות ראש חדש תכלית ראש חדש המועדים תכלית המועדים ראש השנה תכלית ראש השנה יום כפורים תכלית יום כפורים תשובה תכלית תשובה עולם הבא עכ\"ל ונר' בכוונת מאמר זה שבא להליץ בעד כל אשר ישראל יכנה שכל ימי חייו מוציא זמנו לחשוב בהקב\"ה כי בהיות האדם כל היום טרוד במזונותיו מצפה בתכלית הימים שהם כילות הוא פנוי מעסקיו כדי ללמוד וללמד בהן ותכלית הלילות מצפה לשבתות להתלבש בנשמה יתירה לזכות עמה להבין ולהשכיל בתורה ממה שלא יכול להבין בלילות בימי החול ובפרט שלא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה והטעם שבהן זוכה לנשמה יתירה ונתוסף לו חכמה ותכלית שבתות ראש חדש כלומר אחר השבתות חושב בראש חדש לקדש הלבנה ולזכות להקביל פני שכינה ותכלית ראש חדש מועדים להכיר בהם הנסים שעשה הקב\"ה עם ישראל אשר בהם פירסם אלהותו בעולם וכח גברותיו ושאין אלוה מבלעדו ועל ידי כך מקדש נפשו ומתדבק עצמו בהקדוש ברך הוא יותר ויותר ותכלי' מועדים מצפה ראש השנה שהוא יום הדין לחשוב בו לקנות מורא כדי שלא יכשל לעבור פי ה' בכל אשר צוהו ותכלית ראש השנה כדי לבא ליום הכיפורים שיתכפר עליו להיות מנוקה מכל חטא ותכלית יום כפורים תשובה שכיון שמצפה יום הכפורים כדי שיתכפר עליו זהו מביאו לתכלית התשובה שימצא תמיד שלם לפני בוראו ותכלית תשובה עולם הבא ירצה וכוונתו בתשובתו לזכות לעול' הבא באופן שכל ימי חייו יוצאים במחשבת הקודש ובהיות שזה המאמר הקדוש מעיד על כל איש ישראל שכל זמנו מוציא באלו המחשבות הטהורות נמצא המוציא את זמנו לריק כגון שמוציא לילותיו בשיחה בטלה מעיד בעצמו דלאו ישראל הוא לכן כל איש ישראל אשר בשם ישראל יכנה אל יוציא זמנו להבל וריק להרבות בדברי חול כי אינו יוצא מכל זה כי אם חולאים רעים לנפשו ולהכין כלי מות בידיו להרוג את נפשו במיתות משונות במשפטי גיהנם לתת חרב בידם של מלאכי חבלה לעשות בה כרצונם ואם עבר אדם והוציא זמנו להבל יתיעץ בנפשו ויראה כי לא עלה בידו שום תועלת באותו זמן כי אם תחלואי מות ויחזור בינו לבין קונו כי ידו פשוטה לקבל שבים. כדי שיוכל להכנע לבבו הערל יבקר חולים ויעמוד על המתים בשעת מיתתם ואז יכיר כי הכל הבל כמו שכתב בעל ברית אברהם דף י\"ב ע\"ב משם רבינו תם שיתעסק אדם בצרכי עניים וחולים ויקבור מתים וילך לקברות המתים בכל שבוע ויעמיד לבדו שם ויזכור לנפשו את המעמד ההוא ובזה לא יחטא כמו שהיה עושה איש א' שהיה בתכלית הרשע והפריצות והיו מכפרים תועבותיו למלך ויען איש אחד מהם ויאמר אדוני המלך כי עתה הפליג לעשות מאשר עשה בימיו ואני מעיד בפניך כי שמעתי אותו בחצי הלילה הולך לקברות לגנוב תכריכי המתים כי ביתי בקיר החומה ויצו המלך לשני נאמנים לחקור בדבר והלכו אחריו בלילה עד אשר ראהו כי נכנס לקבר אחד והוציא שלשלת של ברזל וקשר אותו על צוארו והיה מושך אותו בידו בחוזקה והיה אומר אוי לך הגוף נגוף וגויה עניה ונשמה שממה יחידה וגלמודה ושכל סכל ואנוש ענוש ואדם מאדמה מה תקותך ומה תהיה תשובתך ביום שכבך במקום הזה מדוע התמכרת וזדת ובמעמד הזה לא חשבת ועל מי בטחת איה עוזריך ואיה אוהביך ונאמניך ואיה איפה הם מכיריך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך אשר עשית ואתה תשא אתה זרעתה ואתה תקצור אתה מאסת ואתה תהיה נמאס הכנע נפש אולת דע יסודך והכר בוראך ראי ביתך גוש ורימה יכניעוך ותולעים יחלקוך ורשפי אש שלהב' יאכלוך ומה תעשי בבואך במקום הזה בית חשך וצלמת אנה תברח ואנה תמלט זה ביתך וזה מעוניך לבי ראה ביתך צר ואפל ואין נוגה לו מאוריו דואבי וכוכביו נדענים פה תהיה כאלו לא היית ותמיד כאלו לא היית די לך מכל אשר עשית וושב לאלהיך זכור המעמד הזה דאלו היית יכול להמלט ממנו היית ראוי לעשות רצונך וגם אני אודך כי תושיע לך ימינך אבל אחר שסופך למעמד הזה ופה תשכבי למעצבה דע כי אין לעמלך תרופה כי אם תשובה וכאשר נשמע הדבר למלך תמה ונפלא על תשובתו ונכנע המלך ממעשיו הרעים הוא ורבים מפריצי עמו עכ\"ל אשר על כן האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב בעולם הזה ובעולם הבא אל יוציא זמנו לבטלה שהבטלה מביאו לחשוב בכל עבירה אך יהיה כל מחשבות לבו בהקב\"ה בישיבתו ובלכתו בשכבו ובקומו וירויח עם זה שאינו חוטא ועוסק בתורה ובמצות ולפחות אם לא יוכל לעשות במעשה מרויח דמחשבה טובה יחשב לו למעשה וקונה עם זה רפואת לנפשו ולגופו וחיים ארוכים בב' עולמים חיים מתוקים ועריבים בועלם הזה וחיים בכל מיני עידונין בעולם הבא כי העובד אלקים אף שקשה לו בתחלה מפני חמת המציד יצרו הרע המנגדו וממרר חייו כדי למונעו מעבודת הקודש אמנם במסור את עצמו לעבוד לאלקיו יצרו מסור בידו ומשם ואילך חייו חיים מתוקים וערבים הפך ההולך אחרי יצרו הרע שנופת צופים בתחלתו ואחריתו מר כלענה וחד כחרב פפיות השם יזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים תורתו ומצותיו אנו וצאצאנו וצאצי צאצאנו כל ימי חיינו מעתה ועל עולם אמן נס\"ו.",
+                "<b>וכיון</b> שהזרנו בפרק זה ענין תשובה נזכיר גם כן סדר ודוי מספר צדה לדרך וז\"ל תפלה לעני כי יעטוף כעבד אל אדוניו צופה. ה' שפתי תפתח ואתה תהיה לי לפה. ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. אל זחלתי ואירא כי טמנתי עוני בחובי ולבי חלל בקרבי. יראה ורעד יבא בי. כי זממו חטאי ואשמי עמי. בילי וביומי בשכבי ובקומי. לחמו בלחמי הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואיך אבא אל שער המלך בלבוש כלימה וחרפה ובושה ומה יזכה ילוד אשה. כציץ נובל כצל עובר כאלון וכאלה. זבח שלמים אשמיו אשם גזלות שם מעילה אורחא רחוקא זוודין קלילא. ובמה יתרצה אל אדוניו. ושמים לא זכו בעיניו. וככבי לכת שבעה ומה יעשו יסודות ארבע. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. קצר ימים ושבע רוגז להבל דמה. מחובר מרבע אבות נזיקין נחשב במה. כל המחובר לטמא טמא. ואיך כמוני תולעת ולא איש אל בית המלך לבא יאבה. בן סורר ומורה זולל וסובא. ואירא כי ערום אנכי ואחבא. ולא נותרה בי נשמה. והשם סגר את רחמה. בעבור הרעימה כי יגורתי מפני האף והחימה ואפיל על פני ודום ואשמע קול באזני. דממה דבר בי ומלתו על לשוני. אולי יראה ה' בעוניי. ויאמר לי מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך. ואומר אם נא מצאתי חן בעיניך. אל נא תעבור מעל עבדך. לבך לשמים ולארץ עיניך. ותתחלחל להתודות ולהזכיר עוניך. אולי ישא פניך. וכשמעי אחזתני פחד ורעדה. וחרדתי חרדה. צירים אחזוני כצירי יולדה. זעם וצרה צרורה. רעמה שמה ושערוריה אוי לי אם אומרה אוי לי אם לא אומרה. שנסתי מתני. ואעש כאשר צוני לשוני. עט סופר מהיר להגיד עוני. בטרם אלך ואינני. ואקוד ואשתחוה לאל נורא ואיום. אולי יחנן ואמצא פדיום. את חטאי אני מזכיר היום. אבל אמרתי מי הוא זה ואי זה הוא ומה שמו. אשר נטפה מן הים כל ימי צבאו לילו ויומו. רואה את מומו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמי עכ\"ל. אלהי ואלהי אבותי תבא לפניך תפלתי. ואל תתעלם מתחנתי. שאין אני עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלהי ואלהי אבוי צדיק אני ולא חטאתי. אבל עוני אני מכיר. ואת חטאי אני מזכיר. והנני מתודה לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בכפיפת ראש בכרפיפה קומה בנמיכת רוח בחלישת חיל בשבירת לב בקידה. בבריכה בכריעה בהשתחויה באימה ביראה ברעדה. בפחד בחלחלה ביליל בגינוח בקינה ונהי בנאקה בצעקה בבכי. ובדמע על החטאות ועל העונות ועל הפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפני ה' אלהי בסתר ובמחזה כתובים משני עבריהם מזה ומזה. לא ראי זה כראי זה.",
+                "(לשון צדה לדרך)",
+                "את אשר אהבת שנאתי. ואת אשר אמרת המרתי:",
+                "את אשר בחרת ברחתי. ואת אשר בנית הרסתי:",
+                "את אשר געלת לבשתי. ואת אשר גזרת הפרתי:",
+                "את אשר דברת עברתי. ואת אשר דבקת הפרדתי:",
+                "את אשר הורית המרתי. ואת אשר החמרת הקלתי:",
+                "את אשר זכית חייבתי. ואת אשר זכרת שכחתי:",
+                "את אשר טהרת טמאתי. ואת אשר טמאת טהרתי:",
+                "את אשר ישרת עקשתי. ואת אשר יספת גרעתי:",
+                "את אשר כבדת בזיתי. ואת אשר כתבת מחקתי:",
+                "את אשר למדת שכחתי. ואת אשר לעגת שבחתי:",
+                "את אשר מאסת בחרתי. ואת אשר מחצת חתלתי:",
+                "את אשר נטעת עקרתי. ואת אשר נתצת בניתי:",
+                "את אשר סגרת פתחתי. ואת אשר סמכת הפלתי:",
+                "את אשר עזרת החליתי. ואת אשר עטרת גליתי:",
+                "את אשר פסלת הכשרתי. ואת אשר פגלת אכלתי:",
+                "את אשר צדקת סלפתי. ואת אשר צפנת חשפתי:",
+                "את אשר קדשת חללתי. ואת אשר קרבת רחקתי:",
+                "את אשר רחקת קרבתי. ואת אשר רצית מאסתי:",
+                "את אשר שכנת געלתי. ואת אשר שקצת חבבתי:",
+                "את אשר תקנת העותי. ואת אשר תעבת השחתי:",
+                "עד כאן לשונו.",
+                "<b>על</b> כן בושתי ונכלמתי ונאלמתי מרוב חטאתי ונפעמתי ונפלתי. מרוב עונותי כי רבות אנחותי. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ואת הרע בעיניו עשיתי. כמעט בכל רע הייתי ולעמורה דמיתי. ועתה אל נא כפר זדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. אנא ה' אלהי שמע את תפלת עבדך ואת תחנוניו וקבל את תשובתי ותחני ובקשתי ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר למליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך ואם בעונותי אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות תתור נא לי מתחת כסא כבודך ולא אשוב ריקם מלפניך כי אתה שומע תפלה. ותמיד ירגיל עצמו בתפלה זו להזהיר ולהזכיר עצמו על דבר התשובה ויאמר ג\"כ. אנא ה' אלהי ואלהי אבותי משם נא איזה זכיות אם עשיתי לפני כסא כבודך ויהיו נגדך תמיד והתועלת שנולד מהם בעולמך בין בעה\"ז בין בעה\"ב הם יהיו תמיד לפניך מליצים בעדי ויהיו כמסך מבדיל וכמו חומת נחושת ולסתום מלעבור משטין שיבא לפניך עלי כי אני בתשובה חפצתי. ובך תמיד חשבתי. ובקיום מצותיך חשקתי. ואע\"פ שמקודם לפניך חטאתי הנה עתה נתחרטית ובלבי גמרתי ואמרתי ומאוס מאסתי בכל מה שהרשעתי ואצלך ברחתי. ובצל רחמך חסיתי כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי. ויבטח אדם בשם ה' וישען באלהיו ואל יתייאש מן הרחמים וישים נגד עיניו כל המסעות שנסעו אבותינו במדבר ובכמה מהם הכעיסו לבוראם ועכ\"ז חזר וריחם עליהם כן נוהג עם איש חוטא."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>אדם <b>ו</b>חונן <b>ה</b>דעת אשר חנני לכתוב בפרק הקודם לזה מענין הדבור שלהשגת החכמה צריך האדם למעט בדבורו וישתוק בכל מה שיוכל כדי שלא להוציא שיחה בטילה כמו שאמרו חז\"ל סייג לחכמה שתיקה ומה גם דברוב דברים לא יחדל פשע אכתוב בפרק זה עד כמה מגיע המדבר דברים בטלי' ובפרט דברי נבלות כאשר ראיתי חולה רעה ורבה היא על בני אדם אשר המה מוציאים זרע לבטלה במה שמנבלים פיהם בדברי תפלות ולא שמו יראת אלהים נגדם רק כדי שישחקו השומעים וכן עושים השומעים יפטירו בשפה יניעו ראשם פיהם מלא שחוק עיניהם יזלו מים מרוב השמחה אשר שמעו מהלץ ובלתי ספק כשם שנפרעי' מן האומר ומדבר דברים כאלו כך נפרעי' מהשומעים ומהמשחקים שאלולי המה לא ידבר הלץ רק יהי' ככלב אלם שלא ידע לנבוח ועל השוחקים נאמר טוב כעס משחוק ולשמחה כזו מה זו ולמה זה וכדי שתדעו עד כמה תכבד העבודה הזרה הזאת אכתוב מה ששמעתי מר' ומורי שכל הדברים שאדם מדבר הם כמוסי' בלב ומיד כשעולה ברצונו של אדם לדבר מיד נאצלת הדבור מהלב וזהו בחינת עולם האצילות והוא בחי' יו\"ד של שם הוי\"ה וכשמגיע הדבור לחזה הוא בחינת עולם הבריאה והוא כנגד ה' שבהוי\"ה וכשעולה הדבור בגרון הוא בחינת עולם היצירה והוא כנגד ו' של שם הוי\"ה וכשמגיע הדבור לפה ומוציא לחוץ הוא בחינ' עולם העשיה והוא כנגד ה' אחרונה שבשם הוי\"ה ע\"כ הרי באדם רמוזים עולמות אבי\"ע ובכל דבור ודבור שמוציא מפיו מהו' שם הוי\"ה ראה מכאן עד כמה מגיע עונש המנבל פיו ומדבר דברים בטלי' שמצרף השם הקדוש באותו דבור הטמא שמוציא מפיו. ונראה דלכן אמרו רז\"ל כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם כו' ניתן לו העונש החמור הזה משום שהוא חמור ממעשה לפי שבכל דבור ודבור של נבלות צרף השם עמו כביכול. ונראה דזהו יהיה הסוד מה שאסרו חכמים ז\"ל לדבר בבית הכסא לפי שבכל דבור ודבור שמדבר רושם שם הוי\"ה כמדובר ואיך יוכל לדבר במקום מטונף. וגם זהו תרעומת הנביא באומרו הוגעתם ה' בדבריכם כלומר בדברים הבטלים והמטונפים הוגעתם הוי\"ה דייקא משום שבכל דבור שיוצא מן הפה עושה שם הוי\"ה. ובזה מתיישב קושית הרמב\"ן וכל המפרשים זל\"ה דלמה החמירה תורה במקלל אביו שהוא בסקילה חמורה מבמכה אביו שהוא בחנק שהוא קלה שאדרבא המכה נראה שעשה עבירה חמורה יותר ורבו התשובות על זה תבקשם ותמצאם בספרי המפרשים ז\"ל אמנם כפי הקדמתנו זו התשובה מבוארת שהמקלל לא חס על כבוד השם לפי שעם הדבור שהוציא מפיו לקלל צירף שם הוי\"ה עמו ולכן מיתתו חמורה שנמצא חטא עם השם ועם אביו מה שאין כן המכה שאינו מצרף השם בהכאה. וזהו טעם מאמר רז\"ל ד' כתות אינן רואים פני שכינה כת שקרנים וכת חנפים וכל לצים וכת מספרי לשון הרע. דק' יש עבירות יותר חמורות מאלו ולא אמרו עליהן שאינן מקבלים פני שכינה העושה אותן אלא הוא אשר דברנו שעם כל דבור ודבור שאדם מדבק מצורף עמו שם הוי\"ה ואלו ד' כתות הם חוטאים בדבור שהשקר והחנופה והליצנות ולשון הרע תלוים בדבור. ועם זה יבא על נכון מאמר חז\"ל כל הנותן לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך בי\"א ברכות דכמו זר נחשב שיותר שכר יהיה למפייס שיפטר ממנו וריקה נפשו מהנותן לו שממלא בטנו אלא כיון שהמפייסו עם כל דבור ודבור מדברי הפיוס מצרף עמו שם הוי\"ה ההוי\"ה עצמה נותן לעני יותר חיזוק מהמאכילו עגלים מפוטמים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם יוצא פי ה' דייקא עם מה שמוציא הוי\"ה בכל דבור ודבור שמדבר כמדובר. ומה טוב ומה נעים כפי הקדמה זו דרז\"ל באומרם אין דברי תורה מתקיימי' אלא במי שמוציאם בפה דכתיב כי חיים הם למוצאיהם וכו' שהנה כיון שבהוציא תלמוד בפה עושה עם כל דבור ודבור שם הוי\"ה ושם הוי\"ה בעצמו מעמיד את למודו בלבו שלא ישכח כי אין לפניו שכחה ואיך יפול שכחה בדבור שעמו נתהוה שם הוי\"ה. וחוץ מזה פי החכם השלם כה\"ר ידידי' אבולפייא נר\"ו שהטעם שהמוציא דברי תורה בפיו אינו שוכח כתבו מקובלים ז\"ל דשכחה בחינת קטנות בבחינת שם אלקים שהוא בחינת קטנות והוא בגרון. אך זכירה היא בחינת גדלות בשם הוי\"ה שהיא בחינת גדלות ולכן בעוד שאין אדם מוציא הדברים מן השפה ולחוץ שעדיין בגרון הם בחינת אלהים שהוא בגרון והוא בחינת קטנות בבחינת השכחה שהיא בחינת קטנות לכן שולט בו השכח' מה שאין כן כשמוציא הדברים בפיו שאז משלים ה' אחרונה שבשם הוי\"ה כפי הקדמתנו והוי\"ה בחינת גדלות כזכירה שהיא בחינת גדלות לכן שולט הזכירה בו ונכון. ומה נעמו דברי הנביא בזה באומרו קחו עמכם דברים וכו' דאיך יתכן דבאומרו האדם חטאתי עויתי פשעתי יתכפ' לו מה שעשה דמה פועלי' אלו דברים לכפר על כל עונותיו אלא כיון שהחוטא לא שם שם הוי\"ה נגד עיניו ועל ידי כך חטא לכן באמרו דברי הוידוי בכל דבור ודבור עושה שם הוי\"ה ונמצא מתקן מה שעיות שלא שם הוי\"ה נגד עיניו ועשה כאלו כביכול אינו שם לראותו ובדברי הוידוי מקרבו אצלו בפיו ובלבבו כמדובר ואין תיקון גדול מזה. וזה הטעם שבכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה כנודע דקשה כיון שיש מעשה שהוא תכלית הכל מה צורך אל הדבור אלא כיון שבכל דבור ודבור עושה שם הוי\"ה כמדובר א\"כ אם זה חסר מה מועיל המחשבה והמעשה שהרי שם הוי\"ה שמהוה עם הדבור מעמיד ומקיים המחשבה והמעשה כי הוא שורש וקיום הכל. כלל העולה מזה שהמדבר דברים בטלים ובפרט דברי נבלות כביכול מכניס הקדושה בתוך הטומאה דשם הוי\"ה מצרפו עם אותו דבור של בטלה. והנה בהיות דק' דברים גורמים לאדם רבוי הדברים והם הקנאה והתאוה והכבוד ואמרו רז\"ל דג' אלו מוציאים האדם מן העולם ונראה שהוא מטעם דק' אלו גורמים לאדם להרבות הדברים הבטלים מי שיש בו מדת הקינאה תמיד לא פסיק לשון הרע מפיו כדי להשפיל בעיניו הכל כל מי שהוא גדול ממנו בחכמה או עושר או כבוד או איזה מדה טובה וכל זה מסבת הקנאה גם התאוה כדי שיוכל להשיג תאותו מוכרח להרבות בדברים לאלפים ולרבבות עם כל אדם אולי יחנן בעיניהם להשיג על ידם תאות לבו וכן הכבוד הרודף אחריו מוציא זמנו שלא לדבר בשבח שום אדם בעולם כדי שימצא הוא גדול מכלם ויתרבה כבודו בהיות הוא יחיד בחכמה ובמנין וטועה הוא בזה שאם כל העולם כפי דעתו מחוסרי החכמה והמדות והוא השלם בלבד אם כן למי יראה שלימותו ורוב חכמתו ונמצא אז דומה למי שנמצא בין הסוסים ומתיפה עצמו ביניהם דאין שטות גדול מזה ואין הכרזה גדולה מזו שמכריז הוא בעצמו על מעוט שכלו ועל זה נאמר התנ' איזהו מכוב' המכבד את הבריות דכיון שמכבדם ומגדלם נמצא כשמכבדים אותו נקרא מכובד משום שמקבל כבוד מאנשי הכבוד והמעלה מה שאין כן המשפיל והמבזה לכל אדם אם יכבדוהו אינו מכובד כיון שבא לו הכבוד משפלים רקים ופוחזים ומחוסרי הדעת כאשר הוא העיד עליהם ובשומו בעל הרודף אחר הכבוד אלה הדברים נגד עיניו יקח מוסר לנפשו מלרדוף אחר הכבוד וימנע עצמו מלהרבות בדברים לבקשתו ועל זה אמרו רז\"ל כל ההולך אחר הכבוד הכבוד בורחת ממנו וכל הבורח מן הכבוד והכבוד רודף אחריו וכו' והטעם דכיון שרודף אחר הכבוד מרבה לדבר בדופי כל אדם ושאין בעול' כמותו אם כן כשיקבל כבוד מהם אינו כבוד לפי שהכבוד הוא שיכבדוהו אנשים גדולים ושלימים ולא רקים ופוחזים ונמצא שממנו ומסבתו של דבר בשבח שום אדם ברח ממנו הכבוד שאף שיכבדוהו אינו כבוד כמדובר. גם ישים נגד עיניו כל המשפיל ומבזה למי שהוא קטן ממנו בחכמה ובמנין אלה הדברים ויאמר למה אני מבזה ומשפיל לקטן ממני בחכמה כיון שאין רצוני שיבזה וישפיל אותי מי שיודע יותר מחכמתי. ובהיות שאדם משתנה מחבירו בידיעה ובקול ובמראה ובקומה למה יוציא אדם להבל זמנו בדברי חלקלקות להחטיא את עצמו לתת מהדופי בידיעת חבירו או בקולו או במראהו ובקומתו דבר שיכולת ביד אחרים לעשות כמותו ולדבר בדופי שבו במה שנשתה מהם בידיעה אז קול וקומה וכו' ולמה במקום שיתן הודאה ליוצרו על כחו הגדול לברוא צורות אלפים ולרבבות ואין צורה דומה לחברתה ולכל צורה וצורה חכמה ודעת ומראה וקומה בפני עצמה מוציא לריק זמנו לדבר בדופי המשונים ממנו. גם על זו אדרבא צריך להודות שיש בעולם בני אדם פחותי' בערך חכמתו שעם זה יוכר גדולת שכלו ובינתו שעם כלם יהיו שוין בדעת ובחכמה עם מי יוכל להתפאר בגודל השכלתו.",
+                "<b>ובמה</b> יוכר בין חכם לטיפש כדי לברך ברוך שחלק מחכמתו אם כן השפל בערכו נמצא מגדלו על דרך אין האור ניכר אלא מתוך החושך. ובהיות כך למה יבזה החכם לקטון בערך חכמו כיון שעל ידו יוכר מעלת רוממות מעלת בינתו כל זה ישים הרודף אחר הכבוד נגד עיניו ויסתום פיו מלדבר בדופי שום אדם. ",
+                "<b>והרודף</b> אחר הקינאה והתאוה ישים בלבו ויחזק את הדבר בנפשו דכשם שאינו תחת האפשר שיתוש יחרוש יחד עם השור. ושזבוב ימלוך על אנשים. ונמלה שילחם עם אריה. והפיל דעייל בקופא דמחטא. ואדם בלי ראש שיבין וישכיל. כך אי אפשר שישיג האדם דבר שאינו ברצונו יתברך שישיגהו ובהיות כך למה יטרח האדם להוציא להבל זמנו לרדוף להשיג מה שלא נגזר עליו להשיג כי כל ימיו יכלו בעמל וטורח ועצבו' ולא ישיגהו שמחה כל ימיו ויהיה מבוטל מעבודת בוראו משום שאינו יכול לבא לתכלית כוונתו להשיג אותו אף שיטרוח עד יום מותו הלא טוב לו לשמוח בחלקו ואם עליו נגזר טוב יבא מעצמו ואם נמצא שמח במצבו ועבד לבוראו בכל כוונתו ויישב דעתו. וכל מי שטורח למצוא דבר שלא נגזר עליו מן השמים דומה לתינוק שרוא' צלו בכותל ודומה בדעתו שאם ישלח בו יד יתפשהו ושולח ידו בכל ובידו אין וחוז' לתפוס עד כמה פעמים אולי יוכל להחזיק בצל כי אין דעתו משיג שיכלה הזמן ולא יעלה בידו מאומה ועוד כראות האדם שטרח על דבר אחד להשגיו ולא עלה בידו למה יחזור עליה עוד ביום שאחריו שהגיע לו תשות כח מיום הקודם דכל יום ויום שעובר על האדם נכנס למיתה והשיגתו אפיסת הכחות שהנה ראוי לדון בדעתו כיון שטרחתי על זה ולא מצאתי גזרה מן השמים היא ולמה זה אני מוציא בהבל ימי ושנותי באנחה טוב לי לשמוח בחלקי ובזה יבלו בטוב ימי ושנותי בנעימים. ומהתורה תלמוד שלא להפציר על דבר כאשר יסר משה רבע\"ה לישראל בפרשת אלה הדברים ע\"ז שחרה אף ה' עליהם בענין שליחות המרגלים שאחר שנגזר עליהם שלא יראו את הארץ זולת כלב בן יפונה ויהושע בן וכו' אמר ותענוה אמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו וכו' ויאמר ' לא תעלו ולא תלחמו וכו' ולא שמעו עלי ויצא האמרי וירדפם וכו' הרי שאון ותרפים הפצר לכן אל יפציר אדם על דבר להשיגו פן יאבד מה שבידו והדבר שמבקש לא יבא ולא יהיה הלא טוב לאדם לשמוח בחלקו ולעבוד לבוראו כמדובר וישיג הטוב בעולם שכולו טוב."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ודע <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>מבין <b>ה</b>נסתרות יעיד עלי שכל כוונתי לזכות הרבים ולהשיב רבים מעון לכן כיון שפרק הקודם לזה דברתי בענין ברית הלשון כי המדבר דברים בטלים הוא כזרע לבטלה אכתוב בפ' זה בענין תיקון זרע לבטלה ממש שמצאתי בספר עבודת בורא והיא תקון ע\"י תפלה ואע\"פ דבפרקים דלעיל כתבתי תקון על זה חזרתי לכתוב התקון הזה כדי שיבחר האדם מה שאוכל לעשות ואולי יועיל גם כן תפלה זו לתקון דברים בטלים שגם הם כזרע לבטלה כמדובר. וז\"ל הספר תפלה נאה מתוקן ומקובל לתקון קרי ולהוציא זרע לבטלה הועתק מכ\"י של הרב החסיד כמה\"ר מענדל פארכוס זצלה\"ל וזה סידורה. ישב על הארץ כמנודה ויקבל עליו נזיפה ויאמר'. הריני יושב לקבל נזיפה וניסוי שנתחייבתי מפי ב\"ד של מעלה על כמה חטאות ועונות ופשעים שחטאתי ושעוותי ושפשעתי לפניך אנכי נפוץ נבזה הרבתי אשמה אשמתי בתורתך בגדתי ביראתך פגמתי בספירותך השלכתי פגם בקדשיך והמי היוצאים לבית המלך הולכתים לבית הכסא מקום הטינופת אשת זנונים אהבתי הרסתי מזבחך חללתי בריתך בהנשאי הערלה על ברית הקודש פגמתי בכל כ\"ב אותיותיך והגברתי החצוניים. והנה אם נתחייבתי נידוי ונזיפה מפי בית דינך הצדק או מפי הקב\"ה או מפי שהכונה הרי ישבתי בדד וקבלתי עי הדין ואני מתודה ודוי ומתחרט ובוכה על עונותי חטאתי וישר העותי ולא אשוב בדרך הזה עוד התר התר יוצא בראשית סלח סלח אביר יעקב מחול מחול קדוש ישראל כי אדירי מלכים אתה וסייעני להיות מהשבים בכל לב אשר לחטאתם לא תזכור עוד. ואחר כך יאמר בכוונה גדולה א\"מרתי \"שמרה ד\"רכי \"מחטוא' ב\" לשוני ויכוון בר\"ת של זה הפסוק שעולה שני פעמים כד כד שהם שני חסדים המגולים מת\"ת דזעיר וסופפי תיבות גימ' ל\"ו הם ל\"ו אותיות פשוט ומילוי ומילוי דמילוי ככזה ידוד יו\"ד ק\"ה ו\"ו ק\"ה יו\"ד וא\"ו דל\"ת ק\"ה ק\"ה וא\"ו וא\"ו ק\"ה ק\"ה אחר כן יכוין אמרת\"י גימט' ט' פעמים אדני\" אשמר\"ה גימטריא לף לפי לפי יוד\"ד לפי יו\"ד אמא. ומלוי הוי\"ה של שם ע\"ב מזדווגא עמו כזה ו\"די\"יו דאבא דרכ\"י יכוין יוצא הטיפה דרכי בגימטר' יו\"ד ק\"י וי\"ו ק\"י יו\"ד ק\"א וא\"ו ק\"א יו\"ד ק\"י וא\"ו ק\"י יו\"ד ק\"ה ו\"ו ק\"ה מחטו\"א עם הכולל גימט' אדני\" בלשונ\"י גימט' א\"ף ק\"ה יו\"ד ק\"ה אל\"ף ק\"ה יו\"ד ק\"ה אל אדנ\"ה ובזה יתוקן פגם הקרי על ידי שם זה קגלם הוא באת\"בש דרכי והנקוד בר\"ת הפסוק דהיינו קמ\"ץ סגו\"ל שב\"א ציר\"י (ואם יכול ללמוד בתקונים מ\"ח מ\"ט מה טוב ומה נעים) ואחר כך יאמר אנא ה' חטאתי כזאת וכזאת עשיתי מים היותי על האדמה עד היום הזה והיום נשאתי את לבי ונדבה רוחי אותי לשוב אליך בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי להיות מודה ועוזב ולהשליך מעלי כל פשעי ולעשות לי לב חדש ורוח חדשה להיות זהיר וזריז ביראתך אתה ידוד אלהי הפותח יד בתשובה ומסייע לב אדם לטהר פתח את ידיך וקבלני בתשובה שלימה לפניך ועזרני נגד השטן הנלחם בתחבולות עלי ומבקש נפשי להמיתני געור בו לבלי יעמוד על ימיני לשטני ועשה למען שמך הקדוש שלא יתחלל ח\"ו על ידי ושמור תורתך תמיד לעולם ועד והסר לב האבן מקרבי ותן בקרבי לב בשר ורוח חדשה אנא יהו\"ה אלהי שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו ואל יעכב שום חטא ועון לתפלתי ותשובתי ויעמיד לפני כסא כבודך מליץ יושר להמליץ בעדי ולהכניס את תפלתי ותשובתי לפניך ואם בחטאי הרבים והעצומים אין מליץ יושר להמליץ בעדי חתור לי חתירה מתחת כסא כבודך וקבלני בתשובה שלימה לפניך ושמע את תפלתי כי אל שומע תפלת כל פה ברוך אתה ידו\"ה שומע תפלה עכ\"ל (שלשה שמות של שם הוי\"ה ב\"ה הנז' בתפלה זו הם בנקוד צירי). ואני אומר לתקון קרי וזרע לבטלה אם ת\"ח הוא ירבה בתורה ויטריח מוחו לחדש חדושים בתורה תמיד תמורת מה שטרח מחשבתו לחשוב מחשבות זרות לעקור הזרע מן המוחין ולהוציאו חוצה ונעה רוצח בניו בידיו חוץ מהפגמים אחרים שעשה לכן לבנות מה שהרס יטריח מחשבתו שהיא במקום המוחין לחשוב מחשבות לחדש חידושי התורה שנקראי' בנים ובונה בהם שמים חדשים שמים מחודשים ועל ידי כך הוא מחליש ומהתך צד הקליפה אשר נתעבה בחטאתו אשר חטא בהוצאת זרע לבטלה. ומחיה בניו אשר המית בזר מעשהו משום דחדושי התורה שמחדש בה נקראים בני הנפש ונעשים נשמה להחיות כל אותם בניו שהמית בידיו ובלבד שכל מה שמחדש יהיה לש\"ש ובכונה לתקן מה שעוות וגם יזהר עצמו מדברים בטלים שהם כזרע לבטלה כנודע ומעוררים העון שהוא בסוג שלו וידאג תמיד על מה שעשה וי בכה ויתחנן לפני בוראו להעביר על עונו. וסימן זה יהיה בידך אשר קבלתי אותו מפי סופרים ומפי ספרים שהעוה תשובה על עונו כל זמן שהעון יעלה על זכרונו ומרקד לפניו בידוע שעדיין לא נמחל וירבה בתשובה אך כיון שנשכח ממנו ואינו עולה בזכרונו ידע באמת שכבר נמחל לו שנתקבל תשובתו ועשה הקב\"ה שישכח לבשר לו שנתקבל תשובתו ע\"כ. ולכן כל המחדש בתורה לתקן מה שעוות כמדובר יהיה הסימן הזה בידו ואם עדיין עונו מרקד נגד עיניו ירבה לחדש חדושים בתורה עד שיבשרו לו מן שמים הסימן כמדובר ונראה שהכל תלוי כפי חוזק חשקת תשובתו ודבקותו בהקב\"ה שימחו לו וכפי הצער והדאגה שלוקה בנפשו והטורח אשר טורח לחדש חדושי התורה נכנס קצת במדרגת רוחניות ובזה בא לשכח הגופניות הגמור והמטונף ממעשהו זר והוא הסימן הנזכר ואז בודאי נמחל עונו ועליו נאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלקים את מעשיך ומצאתי סיוע לדברי בירושלמי סוף מס' ר\"ה דקאמר אמר קב\"ה כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם ועיין בתקונים תקון כ\"ב גם ס\"ה ע\"א ועיין לעיל סו' פרק כ\"ב. ואל תק' מדוד דקאמר וחטאתי נגדי תמיד שדוד כתב חטאו בכותלי ביתו לראותו ולזכור ממנו תמיד כמ\"ש בס' החסידים דעל זה נא' וחטאתי נגדי תמיד ע\"כ ומדאצטריך לכותבו לזוכרו מכלל שנשכח ממנו אלא מתוך חסידות התמיד להיות דואג כל ימיו אע\"פ שנמחל כתבו לזכור. ואם יהיה החוטא בעון זה עם הארץ יטריח ויזיע לרדוף אחר המצות וירבה בג\"ח בכל לבבו ובכל נפשו ויפנה כל מחשבתו תמיד לחשוב מתי יבא מצוה לידי ואקיימנה וישתדל בכל כחו להדריך בניו לתורה וישמש ת\"ח כדי שיוכלו לחדש בתורה ומה טוב ומה נעים אם מוציא מכיסו להחזיק ביד לומדי תורה ולעשות כזבולן ויששכר אם יש יכולת בידו ואם אין ידו משגת לזה יחזיק כפי השגת ידו ואחד המרבה ואח' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנה ע\"י כך מרבה בבני הנפש ונעשים נשמות להחיות הבנים אשר המית ומחליש ומהתך כח הסטרא אחרא כמדובר לעיל וסר עונו וחטאתו יכופר וקצת מזה כתבתי בפרקים דלעיל אך באופן אחר תבקשהו ותמצאהו. ות\"ח וכ\"ש הע\"ה כדי שלא יבא ליכשל במכשול הזה עוד יחשוב תמיד שהוא כאין והעדר טוב ממציאותו שהוא הבריה שפלה שבכל הנבראים שבעולם ויזכור כי הוא נסתעף מטפה סרוח' ואיך עבר במקום הטינופת ואיך הוא בעל ליחות ובעל מכאובות וכיעורי הונאת הצואה היוצא מגופו מלא טינוף צואת האף צואת האזן ואח\"כ יזכור בצוא' חטאיו ועונותיו ופשעיו אשר אין די להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה סרוחה אלא ראוי להרחיק ממנו מלא הארץ ויזכור במיעוט ידיעתו בעומק התורה ובסודיה א\"כ במה הוא נחשב הלא הנפל טוב ממנו ונוח לו שלא נברא משנברא. כ\"כ החסיד בעל לוחות הברית ז\"ל בשער האותיות. והאלהי כמהור\"ר משה קורדובירו ז\"ל כתב יעשה אדם תחבושת מג' סמני' כדי להשפיל עצמו שלא לחטוא א' שירגיל עצמו להיות בורח מן הכבוד כל מה שיכול שאם יתנהג שיכבדוהו בני אדם יתלמד בהם על צד הגאוה ויתרצה הטבע תמיד בכך ובקושי יוכל להרפא ב' שירגיל למחשבתו לראות בבזיונו ויאמר אם היות שבני אדם אינם יודעים גריעותי מה לי בזה וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך אם בהעדר הידיעה וחולשת היכול' ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו וכיוצא בזה עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס ג' שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורין ויאמר מה הם היסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרדוני מעבודת השי\"ת ין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו שהרי לא ימנע ממנו כחו ואינו בחולאים ולא ימנע אכילתו ומלבושיו ולא ימנעו חייו וחיי בניו ביתה א\"כ ממש יחפוץ בהם ויאמר מה להתענו' ולהסתגף גופי בשקים ומלקיו' המחלשים כחי מעבודת הבורא ואני לוקח אותם בידי יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם ולא יסיר כחי ולא יחלוש ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבא יחפוץ בהם ויעשה משלש סמנים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בהם כל ימיו עכ\"ל.",
+                "<b>והנני</b> מציג לפניך תפלה לקבלת מלכות עול מלכות שמים שטוב לאומרה בכל יום ובפרט הבעל תשובה הביאו בעל ס' עבודת בורא וז\"ל. הנני מוכן ומזומן לקבל עלי אמונת אלהי עולם אשר טמיר ונעלם מעין כל חי מרוב קדושתו. והנני מאמין באמונה שלימה שהבורא ברוך הוא יחיד ומיוחד ואין יחידות כמוהו בשום פני' ברוך הוא שאין בלתו יחיד אלהי הוא היודע דעת ומחשבות יצוריו נשמותיהן הוא האציל יחידי וברא ויצר ועשה כל העולמות ואין שני לו היה הוה ויהיה תקיף ובעל היכולות ומבלעדו אין אלהים הוא הבורא נשמים ושמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה וכל אשר תחתיה הימים וכל אשר בהם ברא לויתן עם כל התנינים הקטנים עם הגדולים וכל שרץ השורץ ורומש בתוך המים גבול שם לים שלא יעברו גליו. ברא הארץ וכל אשר עליה וכל אשר תחתיה ברא אדם ובהמה חיות השדה וחיתו יער כל צפור וכל כנף וכל אשר תעוף וכל השרץ השורץ ורומש על הארץ ברא הרים וגבעות ברא דומם צומח חי מדבר וכולם זן ומפרנס אות' מבצי כנים ועד קרני ראמים וכולם ברא לכבודו ברא כמה ארצות הנעלמים מבני אדם ובהם כמה מיני בריאות וכלם ברא בחכמה ובדעת והכל לכבודו. ברא כמה רוחות וכחות בין השמים והארץ שם עבים רכובו ומהלך על כנפי רוח. ברא שמים ושמי השמים וכל צבאם. ברא עולם הגלגלים ועולם התחתון כנגד עולם הגלגלים כטיפת חרדל וכל גלגל לפני חבירו הגבוה ממנו כטיפת חרדל. ברא עולם המלאכים אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות עד אין מספר לגדוד מעלה. וכולם ברא לכבודו להללו ולספר הודו ועולם הגלגלים כנגד עולם המלאכי' כטיפת חרדל. וכל מלאך לפני חבירו הגבוה ממנו כטיפ' חרדל ומלאך הגבוה שבגבוהים לפני כסא כבודו כאפס וכאין נחשב וכסא כבודו לפניו כמו כן ברוך הוא. והוא ברוך הוא אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו. ראשון לכל ראשית אחרון בלי תכלית עילת כל העילות סיבת כל הסיבות שליט בעליונים ובתחתו' היה הוה ויהיה תקיף ובעל היכולות בעלמא דין ובעלמא דאתי אין קדוש כה' ואין צור כאלהינו כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתו אלהינו (ויאמר מיד ז' פעמים ה' הוא אלהים) ויכוין נגד ז' ספירות גדולה גבורה ת\"ח נצח הוד יסוד מלכות ואח\"כ יאמר בדעת ובתבונה ובחכמה בראת עולמך אתה הוא ה' אלהים לבדך (ויכוין על ג' ספירות בינה חכמה כתר כי ר\"ת של אתה הוא ה' האלהים אהיה שהוא כתר ואח\"כ יאמר הוא אלהי וכו' יכוין שהוא מחבר האהל להיות אחד) הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים הוא אשר ברא שדין ולילין ורוחין וזיקין וכל כת דלהון ומציל בני אדם מהם שלא יזיקו אותם כאמור יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש ונאמר לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך הוא אשר ברא מידי יום ביומו אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות מלאכי השרת ומעביר אותם בנהר דנור כאמור חדשים לבקרים רבה אמונתיך. הוא שעתיד להחיות המתים ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהלתו בו אני מאמין ועליו השלכתי יהבי ואליו נשאתי את נפשי ורוחי ונשמתי. והנני מקבל עלי עול מלכותו ועול מצותיו לעבדו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי ע\"כ. אשרי להם ואשרי נשמתם מי שאומר כל זה בכל יום בכונה נכונה ועליהן אתמר זכאין חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי ע\"כ.",
+                "<b>וכדי</b> שיכנס האדם בעול מלכות שמים ראיתי לכתוב שלשה דברים המביאות לאדם לכל עון ופשע כדי שיסור מהן ויהיה נקי מכל חטא הביאם הרב בעל עוללות אפרים ז\"ל וז\"ל סיבה ראשונה ששוקע אדם עצמו בעבירות מצד קלות החטא בעיניו ודש אותם בעקב ועובר עליו בכל יום כגון רכילות ולשון הרע שבועת שוא שחוק קלות ראש שפת שקר לשון רמיה וכאלה הם רבים שונין ומשלשין בהם עד שנעשה להם כהיתר גמור והן ראשי עבירות.",
+                "<b>סיבה</b> שניה היא שכל אדם חכם בעיניו ובזה כל דרכיו ישרים בפניו ואומר יהודי אני ואני יודע תהלות לאל יתברך מה לעשות ומה להניח ואף שמראה מ\"ט פנים טהור על השרץ שבידו המטמאה ובסיבה זו אינו שומע לקול מוסר לעולם ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם.",
+                "<b>הסיבה</b> השלישית היא בהיות האדם רודף אחר הנאות חמדת הבלי העולם באכילה ושתיה ומלבוש עושר ונכסים וכבוד.",
+                "<b>אלו</b> ג' דברים המכים את האדם בסנורים וטח עיניהם מראות מה תהא באחריתו ועל חושבו כי לעולם חוסן עכ\"ל. ונראה לי המחבר שכדי יוכל האדם לעזוב המדות האלו ישים נגד עיניו ג' דברים אחד על מה שעבר מלשון הרע דבר ושחוק וקלות ראש וכדומה הזיק לאחרים ועלה בידו און כי לא הרויח בזה לא ממון ולא כבוד כי אם בזיון הגוף ואיבוד הנפש. ב' בהוה שמתגאה בשכלו והוא חכם בעינו יחשוב שכל הכבוד המגיע לו מזה וכל התענוג שמגיע לו בעשותו כל מה שלבו חפץ באומרו חכם אני ויודע אני שדרכי ישרים וטובים כלם כהרף עין כי הכבוד והתענוג המגיע לו מזה הוא כהרף עין כי הכל עובר כנודע. ג' יחשוב שהעתיד עדיין וא\"כ מה לו לסגף עצמו להנאות חמדת העולם שאינן בידו ומשתדל להשיגם כי כל דבר העתיד לבא ההשתדלות להשגתו תם לריק כחו וקודם בואו לידו אפשר ימות בלא עתו ונמצא הוציא בהבל זמנו על דרך אל תצר ליום מחר וכו' לכן אין טוב לכל אדם כי אם לחשוב תמיד בקיום המצות לומר מתי יבא לידי ואקיימנה אם באים לידו אשריו שמשלים נשמתו ואם אין באים לידו גם הוא אשריו דמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה ונמצא הוא רחוק מההפסד וקרוב לשכר. וישליך יהבו על הקב\"ה שהוא יזמין פרנסתו אך שירבה בתפלה ותחנונים לפני המקום שיעשה בקשתו כי לנו גדול כמשה רבע\"ה וכדי שימלא הקב\"ה רצונו ליכנס לארץ והרבה בתחנונים לפני המקום כדכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ואמרו רז\"ל מנין ואתחנן התפלל משה להקב\"ה ובא התשובה לו רב לך וכי חז\"ל רבנות יש לך אם לא תכנס עיין בספריהם הקדושים גם יתפלל האדם לבוראו על בקשתו ואם לא ישיבהו ידע שהוא לטובתו ואם ישבהו למלא את שאלתו מה טוב ומה נעים."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>וצר <b>ה</b>דם <b>ו</b>מקבל <b>ה</b>שבים נתן לנו תורה ומצות לקדש את נפשנו ולזכותנו לעולם הבא שמדתו להטיב לבריותיו ולבלתי ידח ממנו נידח אשר על כן כדי שיהיה האדם אהוב למקום אכתוב בפ' זה כ\"ב דברים שיזהר בהם כדי שיזכה בטוב הצפון לצדיקים הביאם הרב בעל ספר עבודת הבורא. א' בשחרית כשילך לבית הכנסת יאמר הריני הולך לבית הכנסת לשם יחוד קודש' ב\"ה ושכינתי' בדחילו ורחימו בשביל כל ישראל ליחד שני אותיות ראשונות של שם הוי\"ה עם ו\"ה ביחודא שלים ולהקים השכינה מעפרא ולייחדא עם קודש' ב\"ה בדרועא ימינא והריני מוכן ומזומן לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שכל תרי\"ג מצות תלוים בה ומיד יאמר שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. ובמנחה יאמר כנזכר רק שיאמר ליחדא שכינתא עם קודשא ב\"ה בדרוע שמאליה בשם כל ישראל. ב' צריך ליזהר שלא יזרוק שום ברכה מפיו בלי כוונ' ועליהם נאמר' ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ג' יהא זהיר מאד שלא יאמר הברכות והזמירות במהירו' ובהלעטה שעל זה אמרו בתקונים הבשר עודנו בין שיניהם וכו' וידקדק לומר כל תיבה ותיבה כתקונה וכן כל נקודה ונקודה. ד' לא יתפלל מיד כשיכנס לבית הכנסת אלא צריך לשהות מעט כדי שיתיישב על לבו לפני מי עומד ולפני מי הוא מתפלל ויזכור גדולתו ורוממותו של הקב\"ה. ה'. לא ידבר שום ש'יחת חולין אפילו קודם התפלה או לאחר התפלה. ו' יהא זהיר מאד שלא ירוק בבית הכנסת כלל רק עם יזדמן לו בהכרח איזהו ליחה שצריך לרוק יריק בתוך מטלית אחד או בתוך כסות ועל ידי זה ינצל מדין הרוק בפני חבירו ונמאס בה. ז' לא יכניס אצבעו בתוך האוזן או בתוך החוטם כי צריך נטילה כמבואר בש\"ע סי' ד'. ח' יהא נזהר שלא יתפלל על פה אלא אם כן באותם מקומות שצריך לסגור עיניו ויועיל מאד לכוונה. ט' התפלה יהיה הכל בשמחה גדולה ולא בעצבות כלל רק בעת שיזכור עונותיו אז יבכה על העבירות שבידו ויקח הדמעות מה שירדו מעיניו וישים אותם על מצחו ויאמר יכבה דמעותי את חרון אפו ויכוין ששערי דמעות שהם נצח והוד לא ננעלו. י' לא יתפלל בקול רם ואפי' בפסוקי דזמרה ובתפלה מיושב רק בהכנעה גדולה ובנחת ובנעימה כדי שירא' הכנעתו לפניו ברוך הוא. י\"א ילך במרוצ' לב\"ה ויאמר בבית אלהים נהלך ברגש ועיין לקמן בסמוך בסוד ברגש ויבדוק מנעליו שלא יהא שו' טינוף ח\"ו וע\"ז נאמר שמור רגלך באשר תלך אל בית אלהים. י\"ג יזהר להקדי' לבית הכנסת כדי שיתפלל עם הצבור ולא ידלג בפסוקי דזמרה כפי דעת הש\"ע בסי' נ\"ב כי הרב המגיד ובעל תולעת יעקב קוראין תגר על זה וכותבים כאילו הוא קוצץ בנטיעות ח\"ו ומהפך הצנורות ומחריב העולמו' ח\"ו וכל המשכים לבית הכנסת זוכה לרוח טהרה י\"ד צריך לקבוע לו מקום מיוחד בב\"ה שיהיה לו לישב עליו וצריך ליזהר שלא יהא עניו ביותר שלא יבחר מקום שפל ביותר כי ענוה ביותר גם זה גאוה רק מקום ממוצע לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך יותר מדאי. ט\"ו יכוין להיות בכלל צדי\"ק ולכן יענה כל יום צ' פעמים אמן ד' פעמים קדוש י' קדשים ק' ברכות ואז נקרא צדיק ובשבת ישלים ק' ברכות בפירות. י\"ו כשמתפלל י\"ח יסגיר את עיניו ויהיה תמיד במחשבתו כאילו אש גדול ונורא לפניו ואם ירא' לתוכו מיד ישרוף לו האש ויחבק ידיו זה על גב זה ימינא בשמאלא ושמאלא בימינ' כדי למתק הדין שהוא השמאל י\"ז צריך ליזהר שלא יוציא שני הגודלים לחוץ רק יהיו תמיד נכללים הגודל ימינו בידו של שמאל וגודל של שמאל בידו של ימינו. י\"ח ליתן צדקה קודם שיתפלל וצריך לומר אני בצדק אחזה פניך. ובש\"ע של האר\"י ז\"ל כתוב וז\"ל בהלכות צדקה מורי ז\"ל היה נוהג לתת צדקה כשהיה אומר ואתה מושל בכל כי בכל הוא היחוד הנקרא כל והוא הנותן צדקה אל השכינה ואל זה ראוי לכוין. גם יכוין במלת בכל שרומז לשכינה הנקרא בכל בסוד בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה והוא שם ב\"ן העולה בכ\"ל וצריך ליתן אותה מעומד ע\"ש. י\"ט צריך לכוין כשעונה אמן כמו שאחז\"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך והדבר ידוע שאמן כולל ב' שמות יהו\"ה אדנ\"ו שעולה כמנין אמן אבל העיקר שצריך לכוין כפי ענין הברכה לפעמים הוא מכוין בענית אמן שעונה כאלו הוא מעיד עדות שכן הוא הדברים מה שאנו מספרים שבחו של קב\"ה ולפעמים יכוין שהוא כמו תפלה ר\"ל אמן כי יעשה האל ברך הוא כמו שאמר ירמיה הנביא ועכ\"פ לא יענה אמן יתומה וחטופה כמבואר בגמ'.. ך' ראיתי רוב העלם אינה נזהרים מה שעונין הברכה של נטילת ידים אחר ברכת החזן בב\"ה אף שאומרים אותה בביתו בשעת נט\"י והדבר מבואר בש\"ע סי' מ\"ז שלא יאמר אותה ברכה כפל אם אמרה בביתו אכן בעמק הברכה מביא שהש\"ץ שרי ליה לומר כפל הברכה ויכוין בזה להוציא למי שאינו בקי ואינו מבין. כ\"א כתב בש\"ע של האר\"י ז\"ל צריך שיהיה עוסק בתורה מעוטף בטלית ותפילין ולא יסיח דעתו מן התפילין רק בעת שיעסיק בתורה שאז אין בו משום הסיח הדעת. כ\"ב ועסק התור' צריך שיהא עמל פרד\"ס ר\"ת שלא פשט רמז דרוש סוד.",
+                "<b>אמר</b> המחבר ואם אין אדם יכול לקיים כל זה משום איזה סיבה יקיים מה שיכול לקיים ואפי' אחת ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם בשלימות מה הוא מעלה ומוריד בקיום קצתם. משל לאדם שהיה בכיסו כ\"ב דינרים וניקב הכיס ונפלו כולם ולא נשאר כי אם דינר אחד וכי בשביל שנפלו כולם על שלא נזהר לשומרם ישליך האחד שנשאר אלא מה שיש בידו לשמור ישמור. ועוד שאפשר שעל אותה מצוה שיכול לקיים בא לזה העולם להשלים חקו מגלגול ראשון ונמצא שאם יבטל קיומה גורם עצמו גלגול אחר לכן כל מה שיכול האדם לקיים יקיים ואל יאמר כיון שאיני יכול לקיים כולם איני מקיים אפילו קצתם וכ\"ש א' או ב' דזהו פתוי היצה\"ר לטורדו מן העולם ולגרום לו גלגול אחר כמדובר שהרי מספיק קיום מצוה או גדר או סייג א' להשלים נפשו של אדם ולהצילו מדינה של גיהנם וכמאמר השלם בגמר' ע\"פ ופערה פיה לבלי חק למי שלא קיים אפי' חק א' הרי חק א' מצילו מגיהנם. משל למלך ששלח לא' למלחמה וצוה לו לעשות מאה צווים בענין המלחמה ולא היה בדעתו של מלך שיקיים כי אם צווי אחת מהמאה צווים שצוה לו אך צוה לו מאה אולי ממאה יקיים א' ונמצא משלים רצונו בקיום אחת מהם אעפ\"י שעבר על השאר וכיון שעם האחד השלים כוונת המלך מוכן ומזומן לקבל שכר מאתו. ג\"כ המלך שהוא הקב\"ה שולח לנשמה בזה העולם להלחם במלחמת יצר הרע וצוה לקיים במלחמה זו תרי\"ג מצות שבכללם רמ\"ח של עשה והרב' בהן מטעם שאם לא יוכל לקיים זו יקיים זו וכמו שפירשו חז\"ל על משנה ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה קב\"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' כלומר כדי שיזכו כולם הרבה במצות שעם זה מקיים כל א' המצוה שיוכל לקיים משא\"כ אם לא היה מרבה מצות כי אם היה מצוה כמנין ז' מצות בני נח מי שלא היה יכול בקיום השבעה הי' יוצא ריקם מן הועלם לכן הרבה להם תורה ומצות שכל א' יקיים אותה שיוכל ונמצא בין כל ישראל מקיימין כלם שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וא\"כ כפי זה איך יאמר אדם כיון שאיני יכול לקיים כלם איני מקיים אפי' אחד אלא יקיים מה שיכול ויזכה לעה\"ב אך בתנאי שיהיה לבו דבוק בהקב\"ה ובשומרי מצותיו ויתאוה תמיד להשיג ליכולת קיום כל המצות.",
+                "<b>ועתה</b> בן אדם שנתרשלת בחורתך בעסק תורה ומצות ועתה בזקנותך מתחרט על שעבר ואין בכוחך לקיים עכשיו כי אפס כח המשיג שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך התורה על שעבר והזהר מכל חטא והדבק נפשך בשומרי תורה ומצות להסתופף בצלם ולשמוע מפיהם תמיד ושים דעתך ותאותך בלי הפסק במיום התורה והמצות אע\"פ שאינך יכול לעשות ומחשבה טובה הקב\"ה יצרפנה למעשה ונמצא במותו יצא מן העולם טעון ממצו' ויזכה לחזות בנועם ה' על דרך יש קונה עולמו בשעה א'. לכן מי שתקפו יצרו ונתרשל בבחרותו בקיום המצות אל יאמר בזקנותו חלילה וכשאר אבדתי אבדתי ואלך ואעשה מה שלבי חפץ כי בידו לתקן כדפרישית וזוכה לחלקו בגן עדן כי יוצר האדם חפץ בתשובת השבים על איזה אופן שיוכלו לשוב ואדם יכול לשוב בהיות מתאוה בקיום התורה והמצות כדפרישית ויחשב למעשה על דרך שאמרה תורה והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם כו' ואהבך וברכך והרבך כו' שהכונה עקב השמיעה את המשפטים שיחשב כאלו ושמרתם ועשיתם אותם בפועל וע\"י כך ואהבת וברכך. משל לאדם שאכל כל ימיו עגלים מפוטמים וכל מיני תענוגי' שבעולם רק מאכל אחד מיוחד לאכילת המלך לא השתדל לאכול ממנו וכשקפץ עליו הזקנה ואין כל כי אפס כסף ובא לכלל עד ככר לחם ובזוכרו מהאכלים שאכל בבחרותו ולא היה מתאוה להם משום שכבר אכך מהם הרבה פעמי' וטעם טעמם אך כשהי' עולה על זכרונו המאכל המיוחד למלך שהיה יכול' בידו אז להשתדל ולהשיג לאוכלו ולא אכלו מתחזק עליו תאותו ומתרב' עליו התאוה יום יום עד שמרוב התאוה ועוז פניו ישונה ושומן בשרו שהרבה עם אותם המאכלים נתק ונצטמק עד שלא ישאר כי אם גויתו עור וגידים ועצמות בלבד ויוקטן שיעור קומתו ונהפך לשיעור קטן ושנולד דמי כתותי מכתת שיעורו. והנה בבא אדם זה למצב זו הרי נחשב כאילו לא אכל מימיו וכאילו מאכלו פת חרבה מים במשורה. והנמשל האדם שכל ימיו הלך אחר תאות יצרו ואכל והתענג מכל מיני תענוגים אך לא טרח לאכול מאכל א' מיוחד עולה על שלחן המלך שהיא תורה והמצות וכשבא לימי הזקנה חפץ לשוב בתשובה אך אין בידו ובכחו לעשות ישיבה ללמוד תורה ולא לרדוף אחר מצות מחמת אפיסת כחותיו בהיות שמצטער בנפשו מרוב תאותו על עסק התור' באומרו מי יוכל לעסוק בה ומרוב התאוה מהתך בשר גופו שהרבה בתענוגיו נמצא מקטין גופו כנולד דמי וחשוב לפני המקום כתינוק המתאוה נפשו הטהורה להתגדל וללמוד תורה ולקיים מצות ומת קודם שנתגדל שקב\"ה חושב לו למעשה מחשבתו הטהורה גם זה כיון שתאותו הקטין גופו ומתאוה בעסק התורה אף ע\"פ שלא עסק ומת נחשב כתינוק המת כדפרישית. לכן אל יתיאש שום אדם מן הרחמים אפי' השבים לעת זקנותם כי לכל יש תקנה כנ\"ל עד שהגדילו רז\"ל לומר עד דכדוכה של מות קב\"ה מקבל השבי'. וכדי שתבין בשכלך הדבר אייחד לך פרק א' ממעלת יצירת האדם עד היכן מגיע שרמוזים בצורת תבנית איברי גופו עליונים ותחתונים ולאיש אשר אלה לו מוכרח שהקב\"ה מבקש ומגלגל גלגולים לבקש הצלתו לבל ישחית צלם דמו' תבניתו בגיהנם בנהרי נחלי המתהפכים לזפת וגפרית ולכן אפילו במחשבה אם השב האדם בתשובה בעת דכדוכה של מות מקבלו דכביכול מצטער איך נשחת צורה זו ביסורי גיהנם אך האומר אחטא ואשוב בדכדוכה של מות תשובתו אינה מקובל' על דרך אחטא ואשוב כו' כי כל מה שאמרנו הוא דוקא במי שאירע שחטא מחמת תוקף יצרו אך לא לעשות הדבר בקום עשה לחטוא שאז אין לו תשובה כמדובר והשם ישים חלקנו עם עושי רצונו ועם השבים בתשובה בעודם איש אעפ\"י שהתשובה מועלת בכל זמן אמנם לא ראי זה כראי זה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמע <b>ה</b>אדם <b>ו</b>ישכיל <b>ה</b>מבין מעלת האדם וחשיבותו אשר בצלם דמות תבניתו כלל בו היוצר עליונים ותחתונים כמ\"ש בס\"ד ובהיות כן איך ימלא לבו של אדם לחטוא לפני בוראו ולגרום חירוב בבריאה שלימה וכיון שכתבתי בפ' קודם לזה שאל יתיאש אדם מן הרחמים אעפ\"י שהרבה לחטוא כדי להחזיק לבו אל התשובה עשיתי פרק זה סניף לפרק הקודם שיראה מעלתו וחשיבותו לפני הבורא אשר צייר בו כל הבריאה וכיון שכן מבקש שיתחיל אדם בתשובה כחודה של מחט ולפתוח לו פתח כפתחו של אולם יהיה התשובה באיזה זמן שיהיה. ונתחיל בציור האדם כתב בס' אורחת חיים דף רי\"ב ע\"א וכמו שאדם דומה מעט מזער לאלהים כן בנין גופו דומה לכל העולם. עשה לו גולגולת הראש כמו רקיע השמים שעל הרקיע הה. עשה לו תקרה העליונה של פה הנטועות בה שינים והמתלעות כדמות הרקיע הזה שעלינו. וכמו שמבדיל הרקיע הזה שעלינו בין מים העליונים למים התחתונים ג\"כ תקרה העליונה של פה מבדיל בין הליחה של פה ובין הליחה שבקרו' העליון. וכמו שהאלהים שוכן שכינתו הקדושה בשמים העליונים שקיה על המים דכתיב המקרה במים עליותיו וכן הכין את רוח נשמת חיים והדעת והבינה בקרם המוח של ראש הנקרם על המוח על הליחה וראה והבין האמת כי אם יקרע קרו' המוח או ינקב מיד ימות האדם על אשר בו מכין רוח חיים. וכמו ששיכן האל יתברך שכינתו הקדושה במערב כן שיכן את המוח אחרי הראש על האזנים ושיכון את רוח חיים על המוח. וכמו שמתקיים העולם ומתנהג בכח אל אחד כך מתנהג כל הגוף בכח רוח חיים א' שנתן לו האל יתברך ומתקיים בו להיות בריא ומקוים עד בא קיצו ואם יתערב בגופו מאומה רוח רע אחרת לא יתקיים להיות כבתחלה. וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמשה כוכבים כן ברא בראש האדם שבעה שימושים שתי עינים ושני אזנים ושני נחיריים והפה. העין הימנית דומה לחמה והשמאלית דומה למאדים. האף הימני דומה לכוכב והשמאלית דומה לנוגה. הפה והלשון והשפתים דומה לצדק. וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ כן נעשה בגוף האדם החזה והגויה. וכמו שמשיב הרוח באויר חללו של עול' כן תצא נשמת רוח חיים מן הריא' שבחזה ובגויה הוא חללו של גוף. וכמו שרקע הארץ על המים כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד ועל הבטן ועל המעיים ועל הטחול הוא הבשר שבין הריאה ועל הכבד ועל הטחול והמעיים והבטן. וכמו שעשה האל יתברך עופות ודגים וחיות ובהמות תמימים ורחמנים מלעשוק זה לזה. ויש שהם אכזרים וטורפים ובולעי' זה לזה כן עשה וגם בני אדם הטובים נדמו לעופות ולבהמו' הטובים שנאמ' יונתי תמתי ונאמר ואתם צאני צאן מרעיתי ובני אדם הרעים נדמו לחיות רעות לאריה דכתיב דמיונו כאריה יכסוף יטרוף. יש דומים לדובים וזאבים שנאמר כזאבי ערב. בעולם יש אילנות ועשבים ופירות טובות יש שיש להם ריח טוב ופירות טובים לתחייה ולרפואה ויש עשבים ושרשים ופירות להמית כעשבי סמי המות וכקוץ ודרדר הטובים נדמו לטובים כדכתיב כתפוח בעצי היער כשושנה בין החוחים. והרעים נדמו לרעים כדכתיב ובליעל כקוץ מונד כולהם. וכמו שעשה מתחת לארץ תהומות וטיט ורפש כן עשה לאדם הקר העליון והמעיים שמקבלים המאכל והמשתה. וכמו ששורצים על הרפש ומן המים והטיט שרצים ורמשים למיניהם כן נשרצים במעי האדם מרפש השמרים של המאכל ומשתה שרצים ורמשים תולעים ארוכים וקצרים גדולים וקטנים. וכמו שעשה מקוה ימים בעולם כן עשה מי רגלים הוא הנבל הוא השלפוחית. וכמו שעשה אדני הארץ למטה כן עשה יסוד כן בנין הגוף את עצמות העצה מזה ומזה ושתי ירכיים. וכמו שעשה אבנים מפולמות המשוקעים בתהום אשר מביניהם המים יוצאים כן עשה שתי כליות לצאת ולעבור מביניהם מתוך גידיהם את מי הרגלים הוא השתן אל השלפוחית וגם לחלוח הזרע עובר ויוצא מביניהם על בצי הערוה. וכמו שהתהום קורא אל הצתהו' כדכתיב תהום אל תהו' קורא כך קורא קרב עליון אל אצטומכאו אל המעיי' להקבילם שאר המאכל והמשתה והמעיים קורא אל גידי הכליות שהם כצינורים להקבילם המים מי הרגלים הם המתמצין ונפרדים מן המאכל המעיים ללכת אל השלפוחית וצנורי הכליות קוראין אל השלפוחית להקבילם המים ההם להוליכם להקוותם בתוך השלפוחית שהוא דומה לתחתון שהוא תחתון לכל התהומות. ועוד אותם מעי קורא אל מעי האיצטומכא לקבל אליו הצואה והגלל. וכמו שעה האלהים נהרות להשקות העולם כן עשה בגוף האדם ורידין הן גידי אדם המושכים את הדם להשקות את כל הגוף. וכמו שיש בעול' מים צלולים ועכורים מתוקים ומלחים ומרים כך באדם מעיניו יוצאים מים מלוחים מנחיריו יוצאים מים קרים ומגרונו מים חמין ומפיו מים מתוקים ומאזניו מים מרים ומי השתן הם מרים וסרוחים בעולם יש רוחות קרים וחמין כן באדם כשפותח פיו ונופח אז הרוח חם וכשסוגר פיו ונופח אז הרוח קר. רעמים בעולם קול באדם. ברקים בעולם ברקי' באדם פניו מאירים כברק. מזלות בעולם והחוזים בככבים יודעים מהן עתידות כך יש אותות באדם כשיש שחין לאדם <small>(נ\"ל שנ\"ל כשיש אדם בלא שחין ובלא כנים ובלא פרעושים כי כשאין לאדם אחד מאלו הדברי יכולים הבקיאי' בזאת החכמה לראות בסימני הגוף ובשירטוטי העתידות של אותו האדם אבל כשיש א' מאלו הם משנים הסימנים)</small> בלא שחין ובלא כנים ובלא פרעוש בזה יודעים הבקיאין בחכמה זאת עתידות וכן בשרטוטי האדם ובתואר פניו יודעים עתידות והחכמה הזאת היתה ביד חכמים הקדמונים אבל מן האחרונים נשתכחה וכן יכולין החכמים לידע עתידות מן האילנות והעשבים וזהו מה שארו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת דקלים פי' היה בקי לראות בתנועת הדקלים ומזה היה יודע עתידות. וכאשר יוצאים מצד דרום והוא צד ימין של עולם החום בטללי ברכה וגשמי ברכה כן יצא בצד ימינו של אדם החום מן המרה התלויה בכבד וכן יוצא לחלות הדם מן הכבד שבצד ימין האדם וכמו שיצא הרע לעולם מצד צפון בעולם כן יצא הקור מצד שמאל האדם מן הטחול ומן המרה השחורה השוכנת בטחול בתוכו. וכמו שיצא הרעה לעולם מצפון כן יצא כל חולי רע וקשה מן המרה השחורה השוכנת בטחול מצד השמאל. וכמו שבצד צפון של עולם מדור כל המזיקין והזיקין והזועות והרוחות והברקים ורעמים מצויים כך הוא מקור המרה השחורה בטחול בצד שמאל שממנה תולדות כל חולי רע וקשה כמו השחפת רביעית <small>(נ\"ל דג' וקדחת רביעית)</small> וכל מיני שיגעון והפחד והרעד של אברים. וכמו שעולים הנשיאים שהן כעשן מן הארץ ומעלים המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ כן עולה עשן קרב העליון ומעלה לחלוח אל הפה ואל הראש ומן אותו הלחלוח העולה מן הקרב יזלו הדמעות וריר הנחירים ורוק הפה. וכמו שברא בעולם הרים כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים וקשרי הזרועות והארכובות על ברכים מקשרי הקרסולי' ושאר הקשרים של כל האברים וכמו שברא בעולם אבנים וצורים שים כן ברא באדם השינים והמלתעות שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים כן ברא באדם עצמות קשים ורכים. וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה ליחה ורכה כן ברא באדם הבשר כנגד הארץ הרכה והעור כנגד הארץ הקשה. וכמו שהאילנות והעשבים העושים פרי לזרע ויש שאינן עושים פרי וזרע כך יש בני אדם שמולידין ויש שאינן מולידין. וכמו שמצמיח עשבים מן הארץ כך מצמיח האדם שער הראש והזקן. וכמו ששרצים חיות ורמש ביער ובארץ כך שורצים בראשו של אדם ובשערו וכמו שברא האלהים בעולם התלי <small>(פי' הם שתי הנקודות המחוברות הגלגלים הנקראות ראש תלי וזנבו הא' שבמערב נקרא ראש ושבמזרח זנב ויש מהתוכנים קראוהו תנין לפי שהוא בצורתו שבאמצע הוא רחב והלך וחסר אל שתי הקצוות ועליו הכתוב אמר ברוח שמים שפרה חוללה ידו נח בריח)</small> ונטהו ברקיע ממזרח ועד מערב מקצה אל קצה והכוכבים והמזלות וכל דבר שבעולם אדוקים בו כך ברא בגוף האדם את הכל המוח הלבן אשר בתוך חולית השדרה והוא נטוי מקצה מוח הראש ועד עצם העצה ושנים עשר הנתחים והצלעים וכל אברי הגוף אדוקים בו מפה ומפה כמו שיש בשנה שס\"ה ימים כך יש באדם שס\"ה גידים סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה הכל רמוז באדם מעט מזער והיודע סוד הדבר יבין נפלאות השם יתעל על כן נקרא האדם עולם קטן ובעבור אשר גוף האדם הוא מצוייר דוגמת עולם העליון ועולם התחתון לכן ניתצן בו הנפש שהוא דומה מעט מזער. וע\"כ אמר וכשם שנפש ממלא כל הגוף ומכלה את הגוף ואינו אוכלת וסובל' את הגוף והיא יחידה בגוף והיא טהורה ורואה ואינה נראה ואינה ישנה כך הקב\"ה ממלא עולמו ומכלה את הכל שנאמר המה יאבדו ואתה תעמוד והקב\"ה אין לפניו שינה שנא' הנה לא ינום ולא ישן והוא יחיד וגבור וטהור והוא רואה הכל ואין מי שרואהו לכן תבא הנפש שיש בה כל המדות הללו ותשתבח לקב\"ה שיש בו כל המדות הללו הנפש יושבת וחושבת מי בראה ואז היא לובשת ענוה ויראת השם יתברך לכן צריך האדם לראות את עצמו להבין ענינו איך שרשו וגזעו ואיך נוצר מטינוף זרע ואח\"כ חתיכת בשר ונפוח בו רוח עליונים מרוקם בעצמות וגידים דם ומוח ולבוש עור ובשר ונוצר וקלסתר פנים ורימת אפים ואיך נקובים נחיריו לפנים ולגרון ולנשימה ולהריח ואזניו לשמוע וחורי עינים לראות ובתוך העין יש כמה צבעים וריסי עיניו פה וגרון וחיך ולשון ושפתים לפתוח ולסגור והמלתעות הלחיים ואצל ידים ורגלים וחלל הגוף ואצבעות וקשריהם וצפרניהם ויכוין איך כל א' משונה מחברו ואיך היה אסור ט' חדשים בבטן אמו ויצא ערום עור חרש וחיגר כל אלה יחשוב ויאמ' בלבו מי פתח פיך ועיניך ואזניך ומי עשה לך כל תיקוני גופך מי השחיר שערותיך בימי בחרותך ואפי' תרחץ בכל נהר שבעולם לא היה מועיל ללבן ובימי זקנותך הוא מתלבט מאילו כאלה וכאלה תחשוב ותהיה עניו ושפל רוח וירא שמים עכ\"ל.",
+                "<b>ונראה</b> עם האמור שעליונים ותחתונים רמוזים באדם כמדובר כוונת דוד הע\"ה מה אנוש כי תזכרנו כו' ותחסרהו מעט מאלהי' וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם וגם בהמות שדי הכוונה אמרו מלאכי השרת להקב\"ה מה אנוש בראותם שכלול בו עליונים ותחתונים מכל שיש בעולם מבהמות וחיות ועופות ואילנות ודשאים ועשבים וימים ונהרות והרים וגבעות ושהוא דמי מעט מזער לאלהים כנז' בתחלת הפרק וכו' תמהו אמרו מה אנוש מה מעלה יש לאנוש זה כי תזכרהו כו' עד שתחסרהו מעט מאלהים שעשית לו מעט מזער ממך וכבוד והדר תעטרהו בהמשיל בו עליונים תמשילהו במעשה ידיך שכל מעשיך שעשית בעולמך כללת בו כל שתה תחת רגליו צונ' ואלפים כולם וגם בהמות שדי שבהיותם רמוזים בו נמצא דשתה אותם תחת רגליו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ בהיותך עושה באדם אשר בארץ כדוגמת עליונים ותחתונים ודמי לך ג\"כ מעט מזער וכיון שהאדם שכלול בו כל הבריאה משבח ומרומם לך נמצא אדיר שמך בכל הארץ כי כוללות כל הבריאה יחד משמחים ומשבחים ומרוממים והוא האדם אשר בארץ שבו כל הבריאה כמדובר. גם כפי האמור שאדם דומה מעט מזער מאלהים וכלול בו כל הבריאה יובן פסוק אני אמרתי אלהים אתה ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו כלומר אמר הקב\"ה אני אמרתי אלהים אתם שהרי נתתי בכם בחינות שתהיו דומים לי ועוד כין שכללתי בך כל הבריאה נמצא כשם שאני מקומו של עולם כך אתם בהיו' כל הבריאה כלול בכם והוא מקיימ' וכל זה שאמרתי אלהים אתם הוא בעבור שבני עליון כולכם אכן כאדם הראשון תמותון בעבור חטאו דכיון שאמרתי אלהים אתם שדמיתי לכם אלהי היה ראוי שלא ישלוט בכם מיתה ושלא יצא זבל ממה שאתם אוכלים ושיהיה על דרך אוכלי המן שהיה נבלע באברים ולא היו צריכים לנקביהם ועל דרך כשהיה אדם הראשון בגן עדן היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו את היין ובודאי הגמור שהיה מאכל רוחני מובלע באברים באופן שלא היה מוציא זבל אך כיון שחטא נגזר עליו מיתה וגם לדורות לכן כאדם הראשון תמותון וכאחד השרים מיוחד שבשרים הוא סמאל הרשע שהפילו הקב\"ה לארץ כנודע תפילו שאם לא היה חטא אדם הראשון הייתם כמותי כי כך אמרתי אלהים אתם על שדמיתי אתכם לי ובכם כללתי כל הבריאה כדי שתהיו מקומו של עולם כמוני. והיוצא מזה שאדם העושה המצות ישמח בעשייתם בהיות שבקיום המצות מדמה עצמו ליוצרו ויקבל עשיית המצות במקום קבלת השכר דמה שכר גדול יש מזה שבעשייתם מדמה לבוראו כארז\"ל הקב\"ה קיים המצות תחלה כו' וזהו דרמז בתורה באומרו בפרשת ראה והברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהול\"ל את הברכה אם תשמעו כמו שאמר בקללה והקללה אם לא תשמעו אלא הוא אשר דברנו שהברכה והשכר היא השמיע' עצמה בעשיית המצות שיאן שכר גדול מזה שזכה לקיים המצות להיות דומה ליוצרו וכן פי' החסיד ר' יוסף יעבץ במשנה ששכר מצוה מצוה שהכונה שכר המצוה היא המצוה עצמה שזכה לקיים אותה ועשה רצונו יתברך יש שכר גודל מזה. ובאבות דרבי נתן תמצא מאמר קרוב למה שכתבתי בפרק זה שהעולם מצוייר באדם."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שמח <b>ה</b>מקיים <b>ו</b>העושה <b>ה</b>מצות כמו שלל רב בעשייתה דמה שכר גדול יש תחת האפשר כי אם שזכה שנעשה המצוה על ידו שעם זה דומה ליוצרו כאשר כתבתי בשלהי פרק דלעיל ובהיות שכתבתי לעיל שאדם דומה מעט מזער לאלהים אייחד לך פרק בפני עצמו על ענין זה והוא דלמה ברא קב\"ה בריה בעולם והיא הקוף שיש לה קצת צורת אדם כנודע וכל השתדלות שלה להדמות לאדם וכל מה שרואה שהאדם עושה גם היא עושה כמוהו כי לא לחנם עשה אלהים לברוא בריה כזו כי אם שילמוד האדם על דרך מלפנו מבהמות ארץ למדנו צניעות מן הגמל והרחקת מהגזל מן הנמלה כאומרם ז\"ל והנה הלימוד מהקוף (מיימ\"ונה בלע\"ז) הוא שכשם שהקוף בעבור ראות עצמה בקצת אבריה דומה לאדם כגון אזניו ואצבעותיו וצפרניו וכולי משתדל בכל כחו להדמות לאדם בכל דרכיו ולכן כל מה שרואה שסוף סוף אינו יכול לבא לתכלית כוונתו ועולה חרס בידו עכ\"ז כל זמן שרואה מה שעושה האדם עושה כמותו באומרו אולי יעלה על ידי דבר ק\"ו בין בני של ק\"ו האדם שיש בו מעט מזער מאלהים שישתדל בכל מאמצי כחו ולהוציא כל ימיו וליליו להדמות ליוצרו בכל דרכיו על דרך והלכת בדרכיו לעשות כל מה שהוא עושה מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא צדיק אף אתה צדיק וכו' ולקיים המלו' כאשר הוא יתברך מקיי' אותם כארז\"ל אמר הקב\"ה אי איני כמלך ב\"ו שגוזר על אחרים לעשות והוא אינו עושה אני קיימתי מצות וקץ תחלה כו' <small>(כמו שאחז\"ל עד אברהם לא הי' זקנה וכתיב והוא יושב ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב\"ה שב ואני אעמוד ממילא קיים הקב\"ה תחלה מפני שיבה תקום)</small> ועוד אמרו מה הקב\"ה גומל חסדים שהכניס חוה לאדם אחר שקשטה ככלה מה הקב\"ה מלביש ערומים ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם מה הקב\"ה קובר מתים דכתיב ויקבור אותו בגי אף אתם כן וכו' וע\"י כך מדמה עצמו כמוהו וקונה מעלה לעשות כמעשיו ממש ולפעול פעולותיו כאשר הוא פועל כארז\"ל מה הקב\"ה מחיה מתים אף אליהו ואלישע החיו מתי' מה הקב\"ה פוקד עקרות אף אלישע כן מה קב\"ה עוצר גשמים אף אליהו כן מה הקב\"ה מוריד גשמים אף שמואל הוריד גשמים וכו' הרי פועל לעשות כל מה שהוא יתברך עושה להדמות לו לפועל כמותו ואיך לא ילמוד מן הקוף להוציא כל זמנו לראות כל מה שהוא כביכול עושה ולעשות כמוהו להדמות לו כיון שהמעשה פועל להיות מגיע למדרגתו רצוני לומר לעשות פעולותיו ק\"ו ומה הקוף משתדל לעשות כל מה שהאדם עושה אולי יכול להדמות לו ואע\"פ שרואה שס\"ס אינו יכול לבא לתכלית זה עם כ\"ז כל זמן שרואה לאדם עושה דבר עושה כמותו באומרו אולי האדם שבעשותו כמעשיו של הקב\"ה כמדובר יבא להיות כמוהו עאכ\"ו שלא יאבד רגע מימיו מעשות מעשיו והוא קיום מצותיו ולהלוך בדרכיו כמדובר. ועוד יש לאדם ליקח מוסר מהקוף שהנה בדור הפלגה נתחלקו לשלשה כתות והכת שאמרה נעלה לשמים ונשב שם נעשו קופין רוחין ולילין עיין ענין זה באורך בילקוט פ' נח. ונראה דכיון שהקופין היו מתחלה בני אדם מזה הטעם שיש להם קצת דמיון לאדם וכל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו משום שמבקשים להדמות למה שהיו תחלה ולחזור לקדמותם ועולה חרס בידם וא\"כ למה יחטא האדם להביא עליו יסורים מכוערים ועוז פניו ישונ' באופן שמתבייש מבני אדם ומתאוה להיות כמו שהיה ואינו יכול או במות ויורד לגיהנם ונהפך פניו כשולי קדרה ותסלד בחילה ומבקש לחזור בזה העולם כמו שהיה כדי להיות מהקדושים ואינו יכול דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם דמיון הקוף שרוצה לחזור לכמות שהיה ואינו יכול. ואתה בן אדם כיון שעיניך הרואות ענין הקוף למה לא תקח מוסר לעצמך ממנה שאדם צריך לדון הדברים בינו לבין עצמו בראות בעיניו כל מה שברא קב\"ה בעולמו ליקח מהם מוסר כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. וזהו דרמז בפרשת שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק כיון לומר שיתן האדם שופטים ושוטרים לעצמו וזהו תתן לך שיתן לעצמו שופטים ושוטרים שהשופטי' ושוטרים של אדם הן חכמתו ועצתו אשר נתן לו הקב\"ה בכל שעריו שישער בחכמתו כך ראוי לעשות וכך אין ראוי ובזה ושפטו את העם שהם אברי הגוף משפט צדק על דרך עיר קנטה זו הגוף ואנשים בא מעט אלו האברים כדרז\"ל וזהו תתן לך בכל שעריך כלומר בכל שיעורים שתוכל לדון בשכלך ובחכמתך וזהו לשבטיך ובזה ושפטו את העם האברים משפט צדק שלא לחטוא לבוראו בשום א' מהם אלא שיתעסקו תמיד בצדק."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>בינו <b>ה</b>לבבות <b>ו</b>יתעוררו <b>ה</b>רעיונות לדברי הפרק הזה אשר אני עורך לפני כל אדם יחד עשיר ואביון שבהיות שדברינו בפ' הקודם לזה שילמוד האדם מהקוף להשג' השלימות כקוף זה שמשתדל להדמות לאדם כדי להגיע למדרגת שלימות האדם כך ישתדל האדם להדמות לבוראו כאשר פירשנו באורך. נבאר כאן לימוד אחר מהתינוק לעבוד לבוראו על איזה אופן שיכול ואעפ\"י שיגיע לו מהביוש והבזיון שהרי התינוק ממלא רצונו בכל אופן שיכול אע\"פ שמתבזה עמו ואינו חושש לשום דבר נגד מלאוי תאות גופו ואף אם לפני מלכים יתייצב עושה צרכיו כבהמה ולא בוש כיון שהו תאות גופו וכן בראותו מאכל כנשר יטוש עלי אוכל נופל עליו וחוטף ואוכל ואם שינה תפול עליו במקום שיהיה על רפש וטיט משים משכבו כלל העולה כעיר פרא אדם יולד וכדרכיו נוהג ועושה בכל אשר רוצה למלא תאות גופו ויצרו ואינו מבין לאשורו. ממנו יראה כל אדם ללא תאות נפשו בעבודת הבורא לעבדו בכל לבבו ונפשו ומאודו על איה אופן שיכול ואע\"פ שיגיע לו מהביוש והבזיון מהמנגדים עליו אל יחוש כיון שעולה בידו מילוי תאות נפשו כתינוק זה שאינו חושש לדבר נגד מילוי רצונו ואף שהתינוק חסרון ידיעתו גורם לו זר מעשהו והאדם הגדול דעתו מעכבתו עכ\"ז נגד קיום עבודת בוראו ישים עצמו כתינוק בבי דעת וידמה עצמו כמוהו ממש. תדע שבערך האדם שהוא בר דעת התינוק כבהמה נחשב כך לפני הבורא שהוא מקור הדעת והחכמה אפי' חכם שבחכמים פחות מבהמה יחשב ובהיות כן למה יתבייש וממי יתבייש בבואו למלא נפשו כי יעקב לעבוד למי שבראו יחשוב עצמו כבהמה באותה שעה ואל יחוש לשום דבר. ובהדיא ארז\"ל במדרש והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם כו' ואהבך וברכך והרבך כו' ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך כלומר אמתי יתקיימו בך כל התנאים האלו כשתשים עצמך כבהמה הוא אשר דברנו שכדי שיוכל לעבוד למי שבראו לא יוכל כי אם כשישים עצמו כבהמה שממלא תאות גופו על איזה אופן שיכול ואין שייך בה ביוש ובזיון וכזה התינוק הנמשל בה כך אל יחוש אדם לשום ביוש וכלימה ובזיון מחירוף וגידוף נגד עבודת בוראו כבהמה וכתינוק זה כמדובר. וכדי שלא יתבייש האדם איך חוזר לאחור להיות מדמה עצמו כתינוק כיון שהוא עכשיו בגדר שלימות הדעת והמידות. ישים נגד עיניו שלמצב תינוק עתיד לחזור בזקנותו כארז\"ל על פסוק ויום המות מיום הולדו מה יום הולדה בחליטין אף יום מותו בחליטין פי' כשם כשנולד מגדילין אותו במאכלים רכי' כך חוזר בזקנותו שאינו יכול לאכול כ\"א דברים רכים כתינוק כי אז אין לו שינים כתחלת ברייתו והנה בהיות שעתיד לחזור כתינוק ממש ממה יתבייש עכשיו להדמות לתינוק דמיון בלבד לעבוד למי שבראו ולהשלים נפשו להצילה מפחדי גיהנם. ולהעלותה תחת כנפי כסא הכבוד שנשמות צדיקים הנה הנם. גם ילמוד אדם לעבוד לבוראו ואל יבטל עבודתו מפני הבושה מהנואף והגנב שהנה הנואף אם יאמר לו תשוקתו שרצונה בעבור אהבתה שישחיר פניו ויצא לחוץ לעיני כל אדם ובזה היא תתרצה לו ימהר לעשות הדבר ולא יעבור בבל תאחר למהר עשות רצונה ולא יחוש לשום בושה בעולם ולא שיקל כבודו וגם סובל הבושה והכלימה המגיע לו אם יתפשוהו שוכב עמה וכן הגנב כדי למלאת תאות יצרו אינו חושש לבושת המגיע לו כי ימצא כי הוא ביוש גדול כדכתיב כבושת גנב כי ימצא ק\"ו בן בנו של ק\"ו שלא יחוש האדם לשום בושת וכלימה מהמתלוצצים עליו בעבודת בוראו כדי למונעו ובפרט שבאמת המה יאבדו והוא יעמוד בכבוד גדול כי המצור תחלתה מר וסופה מתוק מנופת צוים וכבוד והדר תעטרהו משא\"כ העבירה תחלתה מתוק וסופה מרה כלענה ובושת וכלימה לכן ישים אדם נגד עיניו שעשיית המצות כל התחלות קשות ומיד אחר שמתחיל מסייעים לו מן השמים באופן שקל מהרה נמצאין מקויימות בידו וששון ושמחה ישיג לו והמביישים ומתלוצצים לו יסוגו אחר בבושת וכלימה ופניהם כשולי קדרה. וזהו שכתוב בפרשת כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו כיון בזה לרמוז שיתחיל הוא תחלה להלחם עם אויביו ומיד שמתחיל מסייעין לו מן השמים לבא עד תכלית כונתו לעבוד לבוראו בקיום תורתו ומצותיו וזה הוא כי תצא למלחמה על אויביך שהוא היצר הרע שאין גדול מזה ומיד ביציאתך מסייע לך הקב\"ה שנותנו ה' אלהיך בידך מוסרהו בידו לכופו ואז ושבית שביו כל העבירות שעשית מקודם בעצתו יתהפכו לזכיות כארז\"ל גדולה תשובה שעונו' נעשין לו כזכיות וזהו ושבית שביו."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>י <b>ה</b>אלהים <b>ו</b>אדוני <b>ה</b>אדונים בחמלתו על עמו וצאן מרעיתו חשב מחשבות לבלתי כלותם ובראותו שהרבו לפשוע לפניו הטיל כעסו על מקדשו ושילח' בגלות ושלח שכינתו עמהם ללוות' ולהגין עליהם לבל ישלוט עליהם צר ואויב לכלות אותם וקבע להם זמן עד שיתקנו מה שקלקלו לפניו ובהיות שהעולם נידון אחר רוב זכיות למה לא יחשוב כל האדם לומר כיון שברוב זכיות נקרא דור שכולו זכאי ובזה בן דוד יכול לבא איך אני חוטא שאפשר חטא זה מכריע כף העונות ונמצא אני גורם בגלות שכינה וישראל וידבר עם לבו בינו לבין עצמו ויאמר איך לא תחמול על גלות השכינה ועל חילול שמו הגדול ועל חירוף תורתו וגידוף קדושיו וחסידיו בין העמים ככלב מוסרח באומרם אליהם כל היום עם בלי תורה חסרי הדעת אוהבי שקר ורודפי כזב ואם עליכם משגיח איך אין מציל אתכם מידינו והיך אין גואל אתכם מרשותנו יש חלול השם גדול מזה ולמה לא חמול גם על חרבן ביתו ושוממות היכלו ועל צעקת ארצו שבאו עליה זרים ובעלוה. ולמה תגרום לאומה שלימה להלוך נעה ונדה בלי מלך וממלכה מעם לעם דחופה וסחופה ולמה לא תבכה על ביטול הוד הכהונה והקרבנות והלוים בשירם וישראל במעמדם ועל בטול התורה והיופי וההוד וההדר והכבוד שהושפל. ולמה בחטאתיך אתה גורם עיכוב הגאולה שעם זה המתים צועקים עליך בהיותך סבת איחור התחיה. וכל עקר ועקרה מעורר דין עיך על איחור פקידתם לפי שבביאת הגואל יתפקדו כארז\"ל על פסוק ועלהו לתרופה <small>(ודרשו חז\"ל לתרופה להתיר פה של מטה והם עקרות)</small> וכן כל אלם וחיגר וסומ' בקול מה מבקש ממך דין על איחור רפואתם שאז הקב\"ה מרפאם ואתה המעכב בעוניך. וכן כל אילן סרק צועק עליך בקול מר כי אז עתיד לתת פרי ובך תלוי המניעה ואין צריך לומר שמש וירח אשר לעתיד יתרבו באורם כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. ועתה בסבתך בחשך ידמו בערך האור שהעתידין לקבל ולמה לא תשים נגד עיניך קצרות חיי האדם ומיתת חתנים וכלות בחופתם אשר מאורעות אלו בימי הגלות כי אריכות ימים על האדמה כתיב כמו שאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכ' על האדמה ולמה לא תחמול על צער ישראל לבקשת מזונותיהם הגורם להם בביטול תורה ומצות ופוסק הדבקות בהקב\"ה כי בגאולה הקב\"ה מוציא לחם מן הארץ כארז\"ל עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות מן הארץ וכלי מילת וכן כל חמדה ואתה המונע בעונותיך הגאולה והדברים מתאחרים. ולמה לאחר נקמת חסידי עליון וכל קדושים אשר בארץ המה אשר מסרו נפשם על קידוש השי\"ת ושפכו דמם כמים ואין קובר והם צועקים על נקמת דמם תמיד לפני יוצר יצורים יומם ולילה אין הפסק על צעקתם ואין ביטול בבכיתם ומה מחילה יש לגורם מלכותו יתברך שלא יתפרסם משום שאז בגאולת ישראל והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. ומה תקומה יש למי שהשכינה מבקש ממנו פורקן ואין פודה אותה כי בשובו מחטאיו מקרב גאולתה והוא מרבה לחטוא להאריך גלותה. גם ארץ ושמים אשר עתידין להתחדש עומדים עליך בקללה על איחור התחדשם ומפי עוללים ויונקי' קללות בקלא דלא פסיק על מניעת חידושי תורה מפיהם שאז ומלאה הארץ דעה אל ה' כו' ולא יהיה תינוק ותנוקת שלא ידעו את הק' ובחידושי סתרי תורתו. גם הרה ויולדת יחדיו תחיל תצעק על חבליה שינוח על ראשיך על אשר אתה מעכבן בחילה ולא תחמול עליהן מנוע עצמך מלחטוא להביא הגאולה ולגרום הצלתן מרשת חבליהן. ומלאכי שלם ממרומים צועקים עליך בקל בכיה לאמר עד מתי לא תכניע יצרך למנוע מלחטוא ולעכב שלימות עולם מלא עליונים ותחתונים בחטאתיך קום קרא אל אלהיך ושוב אליו בכל לבבך ורפא ירפא מעשיך כל קוקול ידיך כל זה ידבר כל אדם אל לבו בכל יום אולי יכנע לבבו הערל בהעלות על זכרונו רעו' הגורם בחטאיו ועל הצועקים עליו שגורם בצערם ויטיב מעשיו לגרום גאולה עולם לכלם ויפצחו ברינ' כי אז ימלא פה כל עצב וכואב שחוק כי ימחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ויהיה עליון על כל מלכי ארץ ויתקיים בו כל הברכות הכתבות בפ' תבא אשר בכללם ברכת יקימך ה' לו לעם קדוש דקשה מאי לו אלא ר\"ל שאעפ\"י שהוא יתברך קדוש ואן למעלה מקדושתו כדכתיב כי קדוש אני ה' אלהיכם ודרשו רז\"ל קדושתי למעלה מקדושתכם עכ\"ז לרומם לישראל קא' יקימך ה' לו לעם קדוש כלומר לו ג\"כ יהיה קדושתך לפניו כדבר גדול אע\"פ שבערך קדושתו קדושתך לאין יחשב עכ\"ז יקימך ה' לו לעם קדוש שגם לו ולפניו תחשב לקדוש כמדובר. ובהיות שכתבתי בפרק זה הרעות הגור' החוט' לכל הבריאה בהיות מעכב הגאולה בחטאיו כי בזמן הגאולה יתקיימו כל הטובות והברכות והישועות והחוטא מאחרם מלבא איייחד פרק שאחר זה פרק קטן הכמות אמנם הוא רב האיכות מדבר על הטובות שמונע האדם בעצמו מעליו בהיות מאחר בחטאיו גלוי הגאולה."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>גאולה <b>ו</b>השלימות <b>ה</b>מושג אז באותו זמן, ישים אדם בדעתו ויעלהו תמיד על זכרונו, וידבר עם לבו כמצער על כל פרטי אברי גופו, מהשלמות הנמנע ממה שמגיע לכל אבר ואבר על היותו בגלות. והוא הגורם במעשיו הרעים חורבן המקדש בכל יום, כאמרם רז\"ל כל מי שאינו נבנה המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. והטעם לפי שעונותיו הגורמים. ונמצא הוא מעמידו חרב, ולכן כאילו נחרב בימיו דמי.",
+                "לכן ידבר עם לבו – על כל אבר שבאבריו, יתחיל מראשו ויסיים ברגליו, וכה יאמר: ראשי ראשי! איך עונותי מונעים אותך מהיות מרכבה לשכינה, ודלת ראשך ארגמ\"ן (אוריא\"ל רפא\"ל גבריא\"ל מיכא\"ל נוריא\"ל), בהיות עונותי מעכבים הגאולה, אשר אז גילוי שכינה ומלכם בראשם. ולמה מצחי מונע אני לך מלהיות כתוב ונרשם עליך שם הוי\"ה, שעתיד הקב\"ה לרשום על כל אחד ואחד מישראל בזמן גאולתנו ופדות נפשנו, כדי שיתקיים \"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך\".",
+                "ועל מה אזני! מונע אני מכם לשמוע בקול מבשר מבשר ואומר, מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ולשמוע חידושי הלכות ורזי תורה הנגלין בגאולה. ולמה עיני! מעלים ומכסה אני מכם, מלראות באור הצפון לצדיקים שנגנז מששת ימי בראשית, שעתיד הקב\"ה להוציאה מנרתקו בימות המשיח, המעוכב על עונותי, שאדם מביט וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, וצדיקים מתרפאים בו. וגם מלראות את הנשמע כמתן תורה, כדכתיב על העתיד, \"וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר\". כלומר, יראו בעיניהם מה שפי ה' דבר, כמו בסיני רואים את הקולות, רואים את הנשמע.",
+                "וגם מלראות חידושי העולם ומלואו, כגון תחיית המתים, ואשה שתלד בכל יום, ושאין צער העיבור ולא צער הלידה. ושלא יצטרך התינוק לאחר לסייעו, כי מיד על רגליו יעמוד ובפניו ידבר פלאים, וכל עץ יטענו פרי מתוק לפה ומרפא לנפש. וכל עקר ועקרה יתרפאו, ואז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, ועינים הסתומות תפקחנה, ושלום רב בעולם ואין משחית ומזיק, ולא שום פגע רע בעולם. ולראות בנין בנוי בידי שמים בירושלים על תילה, וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב לה, ומלאכי מרום שומרים אותה דרך מעלה וכבוד. וחטה תתמר כתמר, והארץ תוציא לחם אפויה וכלי מילת, ונטפו ההרים עסיס. וכאלה רבות, אין חקר ואין מספר. מונע אני אתכם מלראות, מסיבת עונותי המעכבים ביאת גאולת ישראל.",
+                "ואוי ואבוי עליך אפי! במנעי ממך ריחות המתחדשים בביאת הגואל, מדשאים ופירות אשר תנתן אז להם הריח טוב שניטל מהם, וגם מלהריח מריחות גן עדן אשר אז יצאו משם לעולם, כמו שנאמר \"עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגו'\".",
+                "ומדוע פי! גורם עונותי בעיכוב הגאולה, למנוע ממך הכנסת אכילת הלויתן בסעודות הצדיקים, ויתר מיני התענוגים אשר יעלו באותה סעודה קדושה. ולמה חיכי! מעכב אני ממך טעימת יין המשומר בענביו, יין חכלילי, כל טועמו אומר לי לי. ועל מה לשוני! אני מעכבך משיר ורינון, דאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, ומלהיות מפיק מרגליות מחידושי רזי התורה דאז, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ומלספר תהלות ה' תמיד, על העבר ועל ההוה והעתיד.",
+                "ולמה צוארי! מעכב אני מלתלות עליך חרוזים הנעשים מחידושי תורה אשר יתגלו ויתפרסמו אז. ומדוע ידי! קושר אני אתכם מלשאת ולתת בסחורה מעורו של לויתן, שיתחלק לצדיקים לסחורה כאמרם רז\"ל. ולמה רגלי לנחושתים הוגשו, בהיותי מעכב אתכם מלעלות בית ה' בכל יום ויום, להקביל פני שכינה וללכת מחיל אל חיל, ללמוד וללמד ולשמוע חידושי הלכות שמתחדשים בכל יום.",
+                "וככלותו לדבר כל זה עם אבריו, יהפך עצמו לצד הנפש וידבר עמה וכה יאמר: צר לי עליך נפשי ואללי לי! וכאלה הגוף מדבר עמה ואומר: איך בחטאותי הכעסתיך ובעונותי צערתיך, ובפשעי העליתי חלודה, זוהמא מפסיק ביני וביניך, נתעבה עד קשה כחומת ברזל ונחשת, ואסרתיך שם במצוק ובמצור בחשך אפלה שיעור למשמש בה. ולא הנחתי לך חור קטן, ואפילו סדק כחודה של מחט, כדי שתכנס לך אור דרך שם, ובכל עת ורגע השמעתיך שם פחדים מטינופי העבירות שהייתי מחדש בכל יום, ולא נתתי לך מנוחה כלל, למלאות רצונך אפילו פעם אחד לעבוד ליוצר הנשמות, ולגרום עם זה קירוב גאולת השכינה, אשר בגאולתה ינוסו יגון ואנחה. וכל אברי היו משיגים כל המעלות והטובות והשלימות אשר יהיו בימים ההם כנ\"ל. וממך מנעתי השלימות הגדול והשלם, שאתה חלק אלוה ממעל! ואינך יכולה להדבק עם הנ\"ל עד מלאת ימי טהרה, ממה שישבת בתוך הטומאה בגוף טמא כמוני. ולאיש אשר עשה ככה בעולמו, מה סופו ומה אחריתו, אנשי לבב לא שיערוהו, וחכמים לא ימדוהו, ונבונים לא ישקלוהו. ובזה בעלות אדם בלבו הטובות המונע ממנו בעונותיו, ונזק והצער והתקלות הגורם לנפשו ולגופו בהיותם נידונין יחד ביום בואם לדין על מה שעבר. אם חטא נותן לבו לשוב, ואם לא חטא שוב אינו חוטא. כי לא דבר ריק וקטן, לשרש בלבו כי הוא הגורם העיכוב הגאולה, דבר הנוגע לגאולת השכינה ולתועלת עליונים ותחתונים, ותיקון ארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. והדברים השלימים הנוגעים לכל פרטי איבריו, מזדעזע וחוזר לאחוריו ושוב אינו חוטא. ולפחות אם יחטא, לא יהיה דרך זדון ומרד, כי אם דרך אונס, שאז אין החטא כבד ובנקל ימחק. ומה גם אם יעלה על לבבו שחטאו עושה פגם גדול, כי נשמתם של ישראל עמדו במעמד הר סיני ונתחייבו במצות, ואם כן פגם שעושה האדם, הוא פגם ודבר נרגש, על דרך אם פחות שבפחותים יקלל באדם גדול אינו נרגש מקללתו, מה שאין כן אם יקללהו גדול כמותו שמרגיש צער וקלון. לכן ישראל שנשמותיהן של כולם עמדו בסיני, כדכתיב בפרשת נצבים, \"כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה\". כאמרם רז\"ל פגם שלו נרגש.",
+                "ונראה דזהו כוונת פסוק \"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם\". דמלת כלכם אך למותר, אלא אמר כלכם, לרמוז שעמדו בנציבה זו, לא אתם בלבד אלא כלכם, גם כל הכלולין בכם, שהן הנשמות העתידות להיות עד סוף כל הדורות, וזהו כלכם לפני ה' אלהיכם כמדובר."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>ום <b>ה</b>נחמה <b>ו</b>גילוי <b>ה</b>משיח נעלמה מעיני כל חי, ומעיני השמים נסתרה – אלו המלאכים, כי לבא לפומא לא גלי. ובהיות שבפרק הקודם לזה דברתי מהדברים שיהיו באותן הימים, יחדתי סמוך לפרקו – פרק זה, שלא יוציא אדם זמנו לבקש קיצין ולומר בזמן פלוני יהיה הגאולה או בזמן פלוני, כי יוציא זמנו להבל, כי לא ישיג כולם מאחר שהדבר כמוס וסתום. ונפיק מזה חורבה, שהמון העם השומעים בראותם שבא הזמן המיועד ולא בא, בועט באמרו שוב אינו בא. כי אינם יודעים שכוונת הנותן את הקץ היה לומר, ראוי לבא בזמן פלוני אם יזכו, אך אם לא יזכו יתאחר עד זמן הקבוע להקב\"ה היודע הנסתרות. לכן אין לאדם כי אם לשרש בלבו אמונת עיקר ביאת הגואל, שהוא אחד משלש עשרה העיקרים. ויחשוב בלבו הישועות והטובות והמעלות השלמיות במושכלות הוגופניות המגיע לישראל באותן הימים, ויחשוק בחשק גדול ואהבה רבה ודבקות גדול, לאמר מי יתננו היות הגאולה בימי לבא באותם הימים, כאדם שיש לו חשוקה שנקשרה נפשו בנפשה, שכל חשקו ומחשבתו בה בלי פירוד ומקשר עמה כל מחשבתו, כן יהיה תאות נפשו על אותם הימים, כדי להשיג שלימות נפשו וגופו, להדמות לבוראו על ידי השגת סתרי רזי תורתו. ובזה נקרא שכל ימיו הוא מצפה הגאולה, ואם ימות אין דין עליו – צפית לישועה! כי אין קיווי גדול מזה. ובפרט שכוונת הקיווי אינו אלא כי אם כדי להבין ולידע סתרי תורה ולדבקה בה, ולהיות דומה לקונו כמדובר.",
+                "כי הנה כבר יש לו דמיון מעט לאלקים כמ\"ש בס\"ד, וכל שכן אז שיתרבה חכמתו ובינתו ויתרבה בשלמיות השכליות. הבט וראה בדמיון האדם לאלקים, בספר אורחות חיים (דף ר\"י ע\"ב) וז\"ל: ועתה שמע חכמה מופלאה, כמו שהאלקים עליון ומושל על כל האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה, כן האדם כל עת שיעשה רצון בוראו, כי למשה ע\"ה אמר הקב\"ה במעשה העגל, \"הרף ממני ואשמידם וגו'\" ובמעשה קרח בלעה האדמה אותם ואת כל אשר להם על פיו, ואליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דבריו, והוריד האש והרג לנביאי הבעל והחיה המת וגזר על אלישע להיות לו פי שנים ברוחו. וכן כל הקדושים אשר בארץ היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב\"ה כשעושין רצונו, לכן הזהר לקיים תורותיו וחקותיו ומצותיו כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלקים יודע ומבין אחור וקדם, כן האדם שנתן לו אלקים חכמה, וכמו שמספיק אלקים ונותן לחם לכל בשר, כן האדם מכלכל את בני ביתו ומשרתיו ובהמתו. וכמו שהאלקים משלם גמול טוב ורע כן האדם. וכמו שהאלקים עושה בנין העולם ומוסדות הארץ ונטיית הרקיע ומקוה ימים, כן האדם עשוי לבנות וליסד לחרוש ולזרוע ולהצמיח ולנטוע ולעשות כל דבר, אך ביגיעה ותלאה והכל ברצון הבורא. וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלקים, כך אין יכולת בריה לראות את הנשמה. וכמו שהאלקים יודע עתידות, כן גם האדם בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעשות בעמל צרכיו, וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף, אז יראה בחלומו עתידות ויראה רוחות המתים ומקומות שלא ראה, ודברים ותמיהות גדולות מה שאינו יכול לראות כשהוא ער. וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלקים, כך אין בריה מבני אדם שידע סתרי מחשבות לב האדם כי אם האלקים לבדו, ככתוב ה' יודע מחשבות אדם.",
+                "וברוב דברים ידמה האדם במעט מזעיר לאלקים. ולפי מיעוט הכח וקצרות החיים שנתן לו האלקים, הוסיף הקב\"ה יצה\"ר לטובתו ולרעתו, כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע, וכדי להתגאות לבנות ולנטוע ולהרוס ולעקור נטוע ולהרוג ולייסר לצבור הון ולהלחם ולשלול ולקצוף עד מאד. אם לא היה היצר הרע בשביל אימת המות, לא היה עוסק בפריה ורביה, ולא היה בונה בנין ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין, ולא היה נוטע וזורע, כי היה אומר בלבו, מאחר שנגזרה גזרת המות, מה לי לעמול לאחר, והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקב\"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם. ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש ליצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו, כי ישתמש ביצרו הרע לעשות הכל ביראת השם ברוך הוא בלא עון ופשע, זו היא טובתו, אשריו ואשרי יולדתו ע\"כ.",
+                "הרי אדם דומה מעט מזעיר לאלקים. וכל שכן בימות הגאולה, שירבה הקב\"ה לאדם חכמה ובינה, וישלימנו בתכלית השלימות כי אז יתגדל הדמיון, ומצד פנים זו יצפה לגאולה ולא להשגת מעלת הגופניות בלבד כמדובר. וכיון שממעלת העתידות לישראל לימות המשיח הם דברים תמוהים אשר עין לא ראתה, כמו אור הגנוז שאדם מביט וצופה מסוף העולם ועד סופו, וירושלים מיוסדת בנופך ספיר ויהלום, וכל אבן יקרה וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב, ומלאכים שומרי החומות דרך מעלה וכבוד, ועורו של לויתן על חומותיה מבהיק זיוו מסוף העולם ועד סופו, ובמאכל בשרו כלולים כל מיני מטעמים. וגלוסקאות וכלי מילת מן הארץ, וההרים יטפו עסיס. והרה ויולדת יחדיו, ואין צער הלידה ולא צער גידול בנים, ואשה תלד בכל יום ואין יגון ואנחה כי אם ששון ושמחה. ועושר רב מעלה וכבוד רב, ורוב חכמה ובינה ויופי וגדולה, ואין שליטת יצה\"ר כי אם לב בשר. ואין עקר ועקרה ואין מום בשום אדם, ובלע המות לנצח ותחיית המתים. ויזדמן לאדם לפניו כל מה שיתאוה לבו, ויכנס בגן עדן ויצא ויחזור ליכנס כשירצה. כי יפתח הקב\"ה שערי גן עדן כדי שיצאו משם לכאן ומכאן לשם כמ\"ש רבינו סעדיה גאון ז\"ל. וירושלים יתעלה ויתגדל עד כסא הכבוד כאמרם רז\"ל הביאו הילקוט. וכאלה רבות אין חקר ואין מספר, ובפרט שם הוי\"ה כתוב על מצחו של כל אחד ואחד, ועתידין שיקראו ג\"כ בשם הוי\"ה.",
+                "אם כן אין לאדם להתרעם על אריכות הגלות הזה, כי כפי המעלות המושגות אז אפילו לקטן שבקטנים, לא הגיע בעולם לגדול שבגדולים, אינו מהתימא האריכות. דלהשגה כזו צריך מירוק גדול ולפום צערא אגרא, ובפרט להשגת מעלות בלי פיסוק לעולם ועד. והוא משל לפועל שכפי שיעור גודל השכר סובל צער הפעולה ונקל בעיניו. הגם שיש לי טעם אחר לאריכות הגלות, שאדרבה לטוב לנו ולרחמים גדולים ומעלות אין מספר לעתיד, כי הנה ראה הקב\"ה שישראל מקיימים התורה והמצות בגלותם בטורח גדול ובהוצאות גדולות לכל מצוה ומצוה, ועכ\"ז אין ישראל בועטים ומוסרים נפשם, כדי שלא לעבור וסובלים עול המצות בכפלים מרוב הסייגים וגדרים שנתרבו, כי נתמעטו הלבבות ואין מבין, וכדי שלא ליכשל בא חומרא על חומרא וסייג על סייג, וכל אחד מישרראל שוקד ומחמיר עוד על עצמו. וכל זה מורה על הדבקות הגדול והחזק עם הקב\"ה. מה שאין כן בהיות ישראל על אדמתם, ומה גם שלא נכנסו אל הנסיון כמונו היום, בתוך הנסיון סבלנו הכל כמדובר, וערבה לה' והאריך גלותנו, כי שמחה רבה לפני כסא כבודו על קיום מצותיו ותורותיו מתוך צער ודוחק בשמחה ובטוב לבב כדפרישית. וגזרה חכמתו הרמה להאריך הגלות לראות בחשקנו עמו ובתורתו, כי שמחה רבה לפניו להראות אהבתנו עמו לכל צבא המרום במרום. ובשכר אריכות הצער להרבות בטובות סגוליות לא נראו כמותו, ואין צר וקטרוג יכול לקטרג, כיון שראו אהבתנו עמו ונכון.",
+                "אך שמעתי טעם אחר על אורך גלותנו, לפי שהקב\"ה גזר כל היום דוה. שהוא אלף שנים, שיומו אלף שנים, אך שיהיו אלו אלף שנים דוים עד מאד בלי השקט ומנוחה כלל. ובחמלתו עלינו כי ראה שלא יוכלו לסבול, האריך הגלות לחלק הצער והדוחק בשנים הרבה, כדי להקל מעלינו, ושיעור הגלות עד שישתלם הצער של אלף השנים הדוים שנתחלק למעוטים ביתר שנים נוספים על האלף, והוא יתברך יודע שיעור ההשלמה ע\"כ. ונראה דמזה הטעם אין אדם יכול להשיג יום הישועה אימתי, שאין ביכולתו לידע שיעור חילוק הצער של האלף הדוים, כמה שנים עוד צריך להוסיף עליהם כדי להקל מעליהם ודו\"ק.",
+                "עוד נ\"ל שהגזרה היא כל היום דוה האלף שנים והיו דוים ביותר, מכלל שיש שנים אחרים על האלף שאינם דוים. יקבל כל אחד מישראל עול הגלות עליו ואל יקוץ בתוכחתו של מקום, כי כל מה שהוא עושה לטוב לישראל הוא עושה, כי מה שהאריך הגלות לטוב לנו האריך כדפרישית. עד בא יבא עת גאולתנו ופדות נפשנו על ידו יתברך, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וכמאמר משה רבינו ע\"ה לישראל בפרשת וילך, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך וגו'. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. שהכוונה בראות משה שנגזר עליו למות, התחיל לפייס את ישראל, ואמר דעו כי בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. באופן שאין בי כח לצאת ולבא לפניכם לעשות צרכיכם. א\"כ אל תעצבו ממיתתי, דעו כי אחר מותי ה' אלהיך הוא בעצמו ההולך לפניך, אך לענין חילוק הירושות הוא על ידי יהושע, וזהו אומרו וירשתם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. כל שכן וקל וחומר הגאולה אחרונה הזאת, שתהיה על ידו יתברך ויתעלה שמו, שהיא גאולה שאין לה קץ ותכלית."
+            ],
+            [
+                "<b>י</b>שתבח <b>ה</b>בורא <b>ו</b>יתעלה <b>ה</b>יוצר אשר יצר את האדם בחכמה ובראו מן האדמה מדבר יותר שפל שהכל דשין בה ותקינו מבשר ודם דבר רך כדי שילמוד מעיקר בריאתו למאוס בגאוה ולבחור בשפלות כי הוא היסוד כדי שיוכל לעובדו הפך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולכן כשנתגאו בזמן הבית גרמו חרבן שהגאות שרש לכל העונות כנודע וא\"כ אינו חוזר בנינו כ\"א בקנית מדת השפלות לתקן המעוות שמסבת הגאות נסתלקה שכינה מביניהם כרז\"ל שאו' הקב\"ה על המתגאה אין אני והוא יכולין לדור במקום א' שנא' אותו לא אוכל כו' ולכן צריך לאחוז במדת הענוה כדי שתחזור השכינה כי אינה שורה כ\"א על מאנין תבירין שנאמר את דכא ודרשו רז\"ל אני את דכא. והנה כדי שתכנס במדת העונה והשפלות ולא תתגאה בא איזה מעלה לידך שים נגד עוניך ענין הסולם שאם תטה אותה ותשפילנה תוכל לעלות בה ואם תעמידה בקומתה לא תוכל לעלות ואם תפציר לעלות תחזור לאחור ותכול ארצה ותמות כך בבא דבר של מעלה לידיך דרוך עליה והשפל אותה בעיניך ואל תתגאה בה ובזה תוכל ליכנס ולעלות באותה מעלה ותחיה ולא תמות דכיון שהמעלה דבר שפל בעיניך לא תבא להתגאות עמה ותוכל להתקיים. גם ראה ב' דברים אשר מהם תלמוד לקנות מדת השפלו' שים תמיד בין עיניך שאם תאריך זמן לעמוד על רגלך ימס לבבך כמים ותתעלף ותפול לארץ ותחלה לא כן אם תשפיל קומתך לישב או לשכב שתמצא מרגוע לנפשך ותקנה בריאות באבריך. הרי שבהתרומם עצמך לעמוד בקומה זקופ' המות מסבבך ואם תשפיל קומתך להיות יושב החיים עמך הדבר הב' אם תמצא על הארץ נופך ספיר כלום תוכל לקחתם אם לא תשפיל קומתך לתפוש בהן הרי שבהשפיל עצמך אתה זוכה להן. ",
+                "<b>ובהיות</b> שבפרקים שבתחלת הספר דברתי בהם בענין השפלות לכם סיימתי הספר בענין עצמו כדי שיהיה נעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו לפי שהשגת השלימות וקיום התורה והמצות הכל תלוי אם יאחוז האדם במדה שבה נשתבח אדון הנביאים משה רבע\"ה שנא' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ועל ידה יתבנה המקדש כי היא תיקון על מה שנחרב. גם למוד ענוה מהבורא מענין המקדש אשר עזב השמים ושמי השמי' ובא להשרות שכינתו עם שוכני בתי חומר ובמקום מעט הכמות בין בדי האדן והוא כדי שילמוד האדם כל כך גדול שיהיה כך ישפיל עצמו. דע מעלת השפלות עד כמה מגיע שהיא הגורמת מציאות השלום בעולם וידוע שאין מדרגה גדולה לפני המקום כשלום עד שהוא בעצמו נקרא שלום ולא מצא כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום והעולם יסדו על השלום שהוא אחד מרגלי העולם והגורם השלום הוא השפלות שכיון שאדם אוחז בפלך השפלות שוב אינו מקפיד בשום דבר עם חברו בעולם ובזה הכל שלום באופן שהשפלות שרש להצמיח השלום בעולם וכיון שכן וכי יש דבר גדול כשפלות והענוה כיון שהיא מדה שורשית להצמיח דבר שאין גדול ממנה בעליונים ותחתונים שהוא השלום. הנה תראה רמז על מעלת השלם עד כמה הגיע דכתוב בפ' האזינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו דהנה כי שם עולה במספר שע\"ו עם ארבע אותיות ושני תיבות של כולל כמספר שלום שעולה שע\"ו לרמוז כשיש שלום אז ה' אקרא אבל כשאין שלום ח\"ו בא אדם לשכח להקב\"ה שלא לקרותו כי המחלוקת מושך את הכעס המסלק מעליו השכינה וגם עוז פניו ישונה שמסתל' מעליו צלם אלהים והשכחה מצויה ומביאו לשכח אם יש אלהים שופטים בארץ. וכן תראה בפרשת וזאת הברכה כשבא מרע\"ה לברכם אער ה' מסיני בא הזכיר ענין מתן תורה שישראל קבלו התורה מכל אומה ולשון לרמוז שראוים לברכה על שקבלו התורה שנקראת שלום שנאמ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וגם היו באותו מעמד בשלום בלב אחד ועל זה ראוים הם לברכה. והגאולה תלויה בשלום כארז\"ל הביאו הילקוט פ' נצבים דף תקל\"ה ע\"א דבר אחר אתם נצבים אימתי כשתהיו אגודה אחת וכו' וכן את מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת שנאמר ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדיו מארץ צפון כו'. ובזה שכתבנו לעיל שהקב\"ה עזב השמים ושמי השמים לדור עם התחתונים והשרה שכינתו בין בדי הארון כדי שילמוד כל אדם לאחוז במדת השפלות יבא על נכון כונת מאמר חז\"ל כל מי שיש בו גאוה אומר הקב\"ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו ע\"כ הכונה כיון שכוונתו יתברך בהשרות את שכינתו בתחתונים כדי שילמוד האדם עמנו להשפיל את עצמו הנה כיון שלא השפיל עצמו נמצא שלא הועיל בתקנתו כלום לכן אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם אלא צריך לסלק שכינתי למעלה כלום באתי למטה כי אם כדי שילמוד ממני שפלות וכיון שמתגאה ואינו לומד איני דר אתו דמה מועיל דירתי עמו כיון שאינו לומד. ובזה יובן מאמר רז\"ל הרבנות מקברת את בעליה וכולי הטעם הוא דכיון שהשרה שכינתו בתחתונים ללמד שפלות זה שנוהג ברבנות ואינו לומד צריך שבעבורו יסלק שכונתו בעליונים ונמצא זה מזיק לאחרים שאין להם ממי ללמוד לכן מה הקב\"ה עושה כדי להיות כאן למטה כדי שילמדו אחרים מסלק לזה מן העולם כדי להיות כאן עם התחתונים כי הוא תברך רוצה שילמדו אחרים ולא בעבור אחד שלא למד יסלק שכינתו ויאבדו אחרים לכן ממית לזה שאינו לומד ונוהג ברבנות ויושב עם התחתונים כדי שילמדו כמדובר. הנה ראה בחוש הראות איך השפלות מציל לאדם ממות נפשו שהנה רעב כי יהיה בעיר בהיותו שפל דופק בדלתי עשירים ומשפיל לפניהם ומתפרנס וחי בעולם משא\"כ מי שנוהג ברבנות שגאותו מחייבו שלא להשפיל עצמו ומת ברעב ונמצא ממית עצמו בידיו וכן מלחמה כי יבא בעיר אין תפארתם להרוג לנמוכי הרוח שמשפילים עצמם כעפר דמה גדולה קונים בהריגת פרעוש א' אלא כל מגמתם בהריגה אותם המתגאים ובוטחים בגבורתם לעמוד כנגדם הרי גאות אדם ישפלנו ויגיענו לשערי מות. וכן אין אדם דוחק ומצער אלא לגדול ממנו באומרו שאם יניחנו יתגבר עליו ומבקש המיתו נמצא הרבנות מקברת את בעליה דכיון שנוהג ברבנות מבקשים להוציאו מן העול'. הרי אפי' המלך אם ישפיל עצמו יתקיים מלכותו ואם יגאה להכביד עולו על עמו מורדים בו וראיה מרחבעם בן שלמה על שנטה לעצת הנערים להכביד בעול העם נחלק מלכותו ורמזו הקב\"ה למוד זה בסדר אותיות אלפא ביתא ך' ל' מ' סדר קריאתם הם מלת כלם ואם תקראם לאחור נקראים מלך לומר אם ישפיל המלך עצמו ויחזור לאחור מלמלא תאותו למלוך בחזק על עמו יהיה עליהם לעולם מלך ואם ירצה שיעבור גזרת עולו הלאה הרי כלם יכלה מלכותו. ילמוד אדם שפלות מאברי גופו שהראש הוא מובחר הגוף ומלך עליו כי שם מקום החכמה והדעת והעקבים הם האבר יותר שפל ובזוי מהגוף כלום יתגאה הראש עליהם שלא להשגיח עליה' להניחם להלוך על הגחלים או על הקוצים וברקנים אם כה יעשה יגיע חולי או איזה נזק בהם ונפל למשכב ונמצא גם הראש נופל עמהם אך בהשגחתו עליהם אע\"פ שהם שפלים לשומרם משוחה עמוקה ומכל נזק גם היא נשמרת כנודע. גם הבט וראה שאם כסף אז זהב שהם המתכות החשובים והמעולים תשחקם לעפר תזרע בה לא יעלה צמח ואם על עפר שמזבלין אותו בזבל שהוא הדבר יותר שפל ונמאס מזרע יעלה בו עץ פרי עושה פרי וכל מה שושן ופרח מחולפים בתארם ובריחם ובגוונם לברך עליהן לבורא הכל הרי הדבר השפל מצליח. והמעולה בהפך כדי שיראה האדם וילמוד לבחור בשפלות ולמאוס בגאות כי סוף השפלות מעלה וכבוד בעיני אלהים ואדם. וסוף הגאות שפלות ומיאוס ושפיכות דם וכן תראה הפצירה פיס (לימ\"ה בלע\"ז) משחק כל דבר קשה כברזל וכדומה וישימם לעפר דק ובספוג שהוא דבר רך אינו שולט לשוחקו וכן כל סכין חד יחתוך הכל לבד המוך שהוא רך אין שולט בו לחתכו כל זה עשה אלקים שילמוד האדם מדת השפלות כדי שיהיה קיום העולם העומד על השלום הנולד מהשפלות דכיון שאדם מחזיק עצמו שפל מתרבה השלום כי אינו מקפיד לשום דבר שבעולם ובזה אינו בא לידי קטטה ומריבה עם שום אדם בעולם. גם ילמוד האדם מהנמלה ידרוך עליה רגל אדם לא יוכל להמיתה ודקותה ושפלותה גורם שכיון שהיא מעט הכמות אין בה תפיסה שישלוט בה כף רגלו של אדם משא\"כ כל דבר שיש בו בליטה ששולט בו הדריכה ומרמסתו הלא תראה האדם ברוח פיו שאין בו ממש מכבה את הנר ומהפך אור לחשך ומונע אור מכמה אנשים המשתמשים לאורו הרי דבר שאין בו ממש שולט על דבר ממש ופועל פעולה גדולה שמונע מאנשים אורה וזהו לימוד לאדם שהשפל שנחשב לאין והדבר שאין בו ממש כל יכול. גם ראה איך המשפיל עצמו קונה חיים והדבר בהפכו שהנה מלך שנטבע בנהר בכובד מלבושי מלכותו שעליו מכסף וזהב וכל אבן יקרה אם יתגאה שלא להפשיט' ולהשליכם מעליו לשים עצמו כאחד הרקים והשפלים ערום בלי לבוש יכבדו עליו מלבושיו ויטבע בנהר ויחנק ובשים עצמו ערום שוה לאחד השפלים המבוזים יכול לשוט ולצאת ונמצא עם השפלות קונה חיים עוד ראה איך החיים קשורים וגם השפלות לפי שמי שהוא שפל מקבל תוכחה כי הגאה אינו מקבל עליו עול המוסר דאגתו גורם לו לשרש בטבעו כי אין כמוהו ואיך יתכן 'טועה הוא בשום דבר ובזה מואס כל המוכיח לו וכיון שכן מואס בחיים לפי שהחיים דבקים עם התוכחה כמ\"ש רבי' בחיי בריש פ' נצבים וז\"ל החיים דבקים עם התוכחה והמית' דבקה עם מי ששונא התוכחה החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב ודרך חמס תוכחות מוסר וכתיב אורח לחיים שומר מוסר וכתוב מרפה לשון עץ חיים יאמר כי רפואת הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים. והמיתה דבקה במי ששונא את התוכחה הוא שכתוב מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות יאמר כי עוזב אורח הוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחה יהיה נפשט במוסר רע ייסרנו השם יתעלה למען ישוב מדרכו הרעה אבל מי שהוא שונא התוכחה לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה ועל כן היה נשפט במיתה אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טוב המדות ושאתת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות ועל זה אמר הכתוב אל תוכח לץ פלי שאנך הוכח לחכם ויאהבך. המוכיח לחברו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי שהרי צדיק ורשע שני הפכים ומי שנמלט מדרך הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון וזה הנמלט ממדת הרשע הוא באמצע ומפני זה ראוי המוכיח לגלות את הנוכח כל האמת בענינינו ובמעשיו כי היא התוכח העקרית ע\"כ. באופן כי החיים דבקים עם התוכחה והתוכחה אינה מקבלה כי אם מי שהוא שפל כמדובר הרי שהחיים שוכנת עם השפל שעל ידי כך הוא מקבל ושומע מוסר מכל המייסרו יהיה מי שיהיה ראה עד כמה מגיע מדת השפלות שעמה אדם זוכה לתורה אשר עם התורה זוכה לעה\"ב כדאמרי' בפ' א' מתעניות למה נמשלה תורה במים ביין ובחלב לומר לך מה שלשה משקים הללו אין מתקיימים כו' אלא במי שדעתו שפלה עליו. ודע וראה כיצד התורה מתקיים במי שדעתו שפלה עליו ולא במי שהוא גאה מי שדעתו שפלה אינו מתבייש לומר לא הבנתי ואז המלמדו חוזר לו למודו עד שיבינהו. גם אם רואה לקטן ממנו שיודע יותר הוא עצמו הולך אצלו ללמוד ממנו גם שפלותו גורם שיכיר שאינו יודע וחוזר תמיד ללמוד וע\"י כך התורה מתקיים בו משא\"כ מי שיש בו גאות שגאותו גורם לו להעלים מה שלא הבין וכ\"ש וק\"ו שאע\"פ שיכי' בקטן שיש בו חכמת שלמה הע\"ה אינו משפיל את עצמו להלוך אצלו וגם מעלם לא יוכל להכיר בחוסר ידיעתו כדי לבקש ללמד שגאותו מפתהו דאיך אפשר שיש בו חסרון הידיעה כיון שהוא רב בחכמה.",
+                "<b>והנני</b> מציג לפניך הדברים המתלוין עם השפלות שמביאים לאדם לעבודת בוראו הביאם בעל ספר תפוחי זהב וז\"ל דברים המקדשים לאדם ענוה שפלות הרחקת גאוה והכעס והקפדה והזהר בברכת הנהנין להזהר לקו' בחצות לילה להיות תפילין דר\"ח עליו בשעת הלימוד ועיון בהלכה בכל יום וליזהר בטבילת קרי להיות מעשרה ראשונים ואחרוני' בבית הכנס' וליזהר בטלית ותפילין מן המובחר. ולקיים עונה משבת לשבת וליזהר במים ראשונים ואחרונים כראוי. עוד כתב להשגת החכמה למעט בדבור רק דבור מצוה והפרח ולבכות על דבר תורה שאינו מבין ולהתודות בלילה מה שעשה ביום ולישן מתוך בכיה וליזהר מעצבות ובפרט בשעת התפלה והתורה רק וגילו ברעדה כתיב טהרה טבילה יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט וליזהר מקלות ראש וליזהר לרחוק מבשר ויין כל מה דאפשר ולקדש עצמו בשעת תשמיש ולהשלים מלת צדי\"ק בכל יום (צדי\"ק ר\"ת צ' תשעים אמנין ד' ארבע קדושות י' עשרה קדישין ק' מאה ברכות בכל יום) וליזהר מהגאוה וללמוד תורה מעוטף בטלית ותפילין עכ\"ל.",
+                "<b>עוד</b> כתב בשער היראה יום ראשון וז\"ל להסיר לבו מדת האכזריות ונקמה והכעס והקנאה שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששורשו שורש הדין. ואעפ\"י שמדות יצר הרע הם רבות השרשים הם שלשה הגאוה וקושי עורף והרתחת האדם לדבר קשות סימן לדבר רוח רעש אש אשר לא בהם ה' אמנם בקול דממה דקה שם נמצא המלך וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם להיות דבריהם בחשאי ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך עכ\"ל. הרי שאין השגת השלימות כי אם בהרחקת מהגאוה ולבחור בשפלות ואף על פי שיש דברים המתלוין עמהם אמנם דע שהשפלות הוא שרש להמשיך לכלן.",
+                "<b>אך</b> כיון שהגאות על הרוב נמשך לאדם בראות עצמו בחור בכחו ובגבורתו ובפרט אם הוא יפה עינים וטוב רואי מתגאה בכחו וביופיו ורועה רוח ורודף קדים לרדוף אחר שרירות לבו. אך כל זמן שיצר גאותו מתגבר עליו ישים נגד עיניו איזה זקן שבימיו ויסתכל בו כי עוז פניו ישונה מרבוי הקמטים וסר כחו מעליו והולך על שלש מדוכה וכפוף מרתת בלכתו כמשא בביתו אין כח בו לדבר ולא דבר רך לשבר אינו טועם מאכל ומים בוחר מות מחיים. וישים נגד עיניו כי כך עתיד להיות אם יגיע לזקנה ויכלם ויתבושש בינו לבין עצמו באומרו מי שעתיד לבא במצב זה איך הוא מתפאר בכח ויופי כי מה יענ' לכל שואל בזקנותו היכן כחך ויופיך אשר עמהן הכעסת לבוראך והתגברת על חברך והיית רע לשמים ולבריות. וגם ישים נגד עיניו שבבא למצב הזקנה זכור יזכור מכל אשר עשה בבחרותו וימאס בכל מעשיו כמדת הזקן שהוא מואס בדרכי הבחורים כנבלה מוסרחת ואז יראה בעיניו פרי מעשיו המתועבים ויכסהו בושה וכלימה בלי יוכל לתקן מה שעיות ובשומו כל זה נגד עיניו ישפיל עצמו עד עפר ואז השפלות יבאהו אל הירא' לעבוד לבוראו בכל לבבו ובכל נפשו.",
+                "<b>וכדי</b> שתראה מעלת השפלות הנני כותב לך מעלת אברהם אבינו ע\"ה מה שהגיע לו עם נמרוד הרשע מיום הולדו עד שנתפרסם בעולם ועכ\"ז לא נתגאה והשפיל עצמו עד אומרו ואנכי עפר ואפר כ\"ש כל אדם שאף עפ\"י שיחי אלף שנים ברוב גדולות לא יוכל להשיג אחד מיני אלף מה שהשיג האדם הגדול בענקים אברם הוא אברהם.",
+                "(מעשה אברהם אע\"ה ממה שאירע לו עם נמרוד)",
+                "<b>אמרו</b> שקודם שנברא אברהם היה נמרוד כופר באמונת האל יתברך והיה מתגאה בעצמו ואומר שהוא אלוה ואנשי זמנו הקדמונים היו עובדים ומשתחוים לו והיה זה המלך תוכן וחכם וראה בחכמת הכוכבים שיולד אדם א' בימיו ויעמוד כנגדו להכחישו מאמונתו ולנצחו ויחרד חרדה גדולה ומפחיו מה עשה שלח אחרי השרים והפחות שלו והגיד להם הדבר ואמר להם מה תיעצוני לעשות בזה הילד שעתיד לבא. אמרו לו העצה שאנו מסכימים על זה הוא שתבנה בית גדול ותשים שומר בפתחו ותכריז בכל מלכותך שכל הנשים שהן מעוברות שיבואו לשם ואחרי בואם יבואו גם כן החיות ויהיו אצלם לשמור עד זמן לדתם ובבוא האשה ללדת יראו אם בן הוא ישחטוהו על בטנה ואם בת היא וחיה ותתן מתנות לאמה ותלבישנה בגדי מלכות ותקרא לפניה ככה יעשה לאשה אשר תלד בת. ויהי בשמעו עצתם שמח שמחה גדולה עד מאד והכריז בכל מדינות מלכותו שיבואו כל האומנים לבנות בית גדול למלך גבהו ששים אמה ורחבו שמוני' אמה ואחר כלות לבנות הבית הכריז שיבאו כל הנשים המעוברות לבית ההוא להיות שם עד שתלדנה שם והפקיד פקידים להביאם לשם גם הפקיד על הבית שומרים לשמור את הפתח לבלתי ילכו. גם הפקיד עליהן נשים מילדות להולידן וגזר עליהן שהבן היולד ישחטו אותו על חזה אמו שיולדה והבת שילבישו את אמה בגדי שש משי ורקמה ויוציאנה משם ויעשו לה כבוד הרב' כי כן צוה המלך ויוליכוה לביתה בכבוד. אמר המגיד שנהרגו על הדבר ההוא יותר משבעים אלף זכרים וכראות מלאכי מעלה הריגת אלו הילדים אמרו לפני הקב\"ה רבש\"ה הלא ראית מה שעה הרשע הכופר נמרוד בן כנען אשר הרג כמה ילדים ושפך דמם ארצה על לא חמס בכפיהם אמר להם מלאכים קדושים ידעתי וראיתי כל לא אנום ולא אישן ורואה אני ויודע הנסתרות והנגלות אבל אתם תראו מה אעשה לרשע הכופר הזה כי אשים ידי עליו ליסרו. אמר המגיד שבזמן ההוא הלכה אם אברהם אע\"ה ולקחה איש תרח שמו ותהר ממנו ויהי כמשלש חדשים ותגדל בטנה ופניה מוריקות אמר לה תרח בעלה מה לך אשתי פניך מוריקות ובטנך גדולה אמרה לו בכל שנה ושנה אירע לי זה החולי שיאמרו לו קו\"לצני אמר לה תרח הראיני בטנך שיראה לי שאת מעוברת ואם כך הוא אין ראוי לעבור את מצות אלהינו נמרוד שם ידו על בטנה עשה לה הקב\"ה נס והלך הילד למעלה תחת החזה ופשפש בידיו ולא מצא שום דבר אמר לה צדקת מה שאמרת ולא נראה הדבר ולא נודע עד שנשלמו חדשי הילד ומרוב פחדה יצאה מן העיר והלכה דרך המדבר קרוב לנהר אחד ומצאה שם מערה גדול' ונכנסה לשם. ולמחר אחזוה חבלי יולדה ותלד בן ותראה את המערה כלה מאירה כשמש מאור פני הילד ושמחה שמחה גדולה והוא היה אברהם אע\"ה ופתחה פיה ואמרה אוי שילדתיך בזמן הזה שמלך נמרוד הרג בעבורך ע' אלף זכרים ואני אפחד עליך מאד שאם ידע בך יהרגך ועל זה יותר טוב שתמות במערה הזאת ולא יראוך עיני שחוט על החזה שלי ולקחה מלבוש אשר עליה והלבישה אותו ועזבתו במערה ואמרה יהי אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך והלכה לדרכה. אמר המגיד שאברהם אע\"ה בעודו במערה ילד קטן ולא היה לו מינקת שתניקהו בכה ושמע הש\"י בכייתו באשר הוא שם ושלח לגבריאל המלך לחיות אותו ולתת לו חלב כי היה מוציא לו חלב מאצבעו הימין והוא היה יונק ממנו עד שהיה אברהם בן עשרה ימים והתחיל ללכת בארץ ויצא ממערה וילך על שפת הנהר וכשבא השמש ויצאו הככבים אמר אלו הם האלהים אח\"כ כשעלה עמוד השחר לא ראה הככבים אמר לא אעבוד את אלו כי אינם אלהים ואחר כך ראה השמש אמר זה אלי ואנוהו. וכשבא השמש אמר אין זה אלוה ראה הירח אמר זה אלי ואעבוד אותו כשהחשיך אמר אין זה אלוה יש להם מניע עודנו מדבר והנה בא המלאך גבריאל ואמר לו שלום עליך אברהם א\"ל עיך שלום א\"ל מי אתה א\"ל אני גבריאל המלאך שליח מן הקב\"ה בשעה ההיא הלך למעיין אחד שמצא שם ורחץ פניו ידיו ורגליו והתפלל שם לאל יתברך בכריעה והשתחויה. אמר המגיד אם אברהם אע\"ה זכרה אותו ובכתה בכיה גדולה ויצתה מן העיר לבקש את בנ' במער' שעזבתו שמה ולא מצאתו והרבת לבכות עוד עליו והיתה אומרת אוי לי כי ילדתיך טרף לחיות השדה לדובים או לאריות או לזאבים והיתה הולכת על שפת הנהר ומצאה את בנה ולא ידעתהו כי גדל מאד בקומה אמרה לו שלום עליך והשיב לה ועליך שלום מה את הולכת באלו המדברות אמרה לו אני יצאתי מן העיר לבקש את בני אמר לה ובנך מי הביאו הנה אמרה לו הייתי הרה מארח אישי ובזמן הלידה פחדתי על בני שהיה בבטני שלא יהרגני מלכנו נמרוד בן כנען כמו שהרג מספר ע' אלף ילדים ובאתי אל המערה אחד בזה הנהר ואחזני צירי יולדה וילדתי בן ועזבתיהו במערה והלכתי לביתי ועתה באתי לבקש ולא מצאתיו. אמר לה אברהם אלו הדברים שאמרת שעזבת ילד כמה ימים יש לו אמרה לו כמו עשרים יום אמר לה וכי יש בעולם אשה שתעזוב את בנה קטן במדבר לבדו ותבא לבקש אותו אחר עשרים יום אמרה היא אולי יחנן האל אמר לה אני בנך אברהם שבאת לזה הנהר בעבורו אמרה לו בני גדלת מאד כ\"כ והלכת על רגליך ודברת בפיך וכל זה בעשרים יום אמר לה כן שיודע לך אמי שיש בעולם אל גדול ונורא חי וקיים רואה ואינו נראה והוא בשמים מלא כל הארץ כבודו אמרה לו בני וכי יש אל אחר מבלעדי נמרוד אמר לה כן אמי אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד בן כנען ועל זה תלכי לנמרוד ותודיעי אותו כזה הדבר הלכה לעיר ואמרה לאישה תרח איך מצאה בני ותרח היה שר וגדול בבית המלך נמרוד והלך לבירה מקום אשר המלך שם והשתחוה למלך ופניו ארצה ובזמן ההוא כל המשתחוה למלך לא היה מרים ראשו עד שיאמר לו תרים ראשך. א\"ל המלך הרם ראשך ושאל חפצך א\"ל יחי אדוני המלך ובאתי לבשר אותך על מה שראית בחכמת הככבים שיולד ילד במלכותך שיפסיד אמונתך והרגת בעבורו ע' אל זכרים אבשרך שהוא בני ואמו היתה הרה ולא ידעי בהריונה כי אמרה לי חולה הייתי מחולי קולצנ\"י ובקשתי בטנה ולא מצאתי שום עובר.",
+                "<b>ויהי</b> כאשר נשלמו חדשי הילד הלכה מן העיר לנהר ומצאה שם מערה ותלד שם בן ועזבה אותו לחיות השדה ואחר עשרים יום הלכה אליו ומצאתה מהלך על שפת הנהר ומדבר כאדם גדול ואומר שיש אלהים בשמים רואה ואינו נראה א' ואין שני. וכשמוע מנרוד אלו הדברים חרד חרדה גדולה עד מאד ויאמר ליועציו ושריו מה לעשות מזה הילד אמרו מלכנו ואלהינו כיצד תפחד מילד קטן ויש בכל מלכותך אלף אלפי אלפים שרים שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ושוטרים אין מספר הקטן שבשרים ילך ויביאנו ושימנו בבית הסוהר אמר להם הראיתם מימיכם ילד מעשרים יום הולך על רגליו ומדבר בפי' ובלשונו מבשר ואומר שיש אלוה בשמים אחד ואין שני לו והוא רואה ואינו נראה. אמר המגיד שכל השרים שהיו שמה תמהו תמיה גדולה מאלו הדברים ובין כך ובין כך בא השטן בדמות אדם לבוש משי שחור והלך והשתחוה לפני המלך נמרוד עד שאמר לו המלך הרם ראשך ושאל חפצך אמר לו מה אתה דואג וכלכם תמהים מילד אחד קטן איעצך עצה מה לעשות אמר לו המלך מה עצתך אל תפתח אוצרות כלי המלחמה ותתן לכל השרים והסגנים והפחות ולכל אנשי המלחמה ותשלחם אליו שיבא לעבוד אותך ויהיה תחת ידיך. אמר המגיד שצוה המלך לכל השרים ולכל<b> </b>אנשי המלחמה שיבואו ויקחו כלי זיין מאוצרות המלך וילכו להביא לאברהם וכראות אברהם אבינו שבאו אליו עם רב אחזהו רעדה ופחד גדול מפניהם ויצעק לאלהי השמים שיצילהו מידם כי הוא המציל עני מחזק ממנו ואתה תצילנו מהם וישמע אלהים את צעקתו וירא את דמעותיו וישלח לו את מלאך גבריאל להציל אותו מידם אמר לו המלאך מה לך אברהם ומה אתה בוכה א\"ל פחדתי מאנשים האלו הבאים עלי להרגני א\"ל לא תירא ולא תפחד כי האלהים עמך והוא יצילך מכף כל אויביך. אמר המגיד שהקב\"ה צוה לגבריאל שישים ענן וערפל בינו וביניה' בראותם הענן והחשך והערפל פחדו פחד ושבו אל נמרוד מלכם ואמרו לו נסעה ונלכה ממלכות זה וכשמוע המלך כך נתן מעות לכל שריו ועבדיו ונסעו משם למדינת בבל. ויהי אחרי נוסעם ויאמר אלהים לגבריאל לך אמור לאברהם שילך אחרי האויב נמרוד לבבל אמר לו אברהם אין לי צידה לדרך ולא סוס לרכוב עליו ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה א\"ל גבריאל המלאך אין אתה צריך לשום דבר לא לצידה לדרך ולא לסוס לרכוב עליו ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה ולא רכב וגם פרשים כי על כתפי תרכב ואני אשאך ואגיעך על בבל ויקם אברהם וירכב על כתפו של גבריאל כהרף עין באותה שעה מצא עצמו בשערי מדינת בבל וא\"ל המלאך יכנס למדינה ותקרא בקול גדול ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אחר אחד ואין שני אין לו דמות הגוף ואינו גוף והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד ואני אברהם עבדו נאמן ביתו הלך אברהם אבינו ע\"ה וכנס בתוך המדינה והכריז בקול גדול לכל אנשי המדינה ה' הוא האלהים אחד ואין שני והוא אלהי השמים והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד העידו כלם אנשים ונשים וטף על זה שהוא אמת וגם תעידו שאני אברהם עבדו נאמן ביתו. ויהי הוא הולך בשוקים וברחובות ומכריז מצא אביו ואמו וגם מצא למלאך גבריאל אמר לו המלאך אברהם תאמר לאביך ולאמך שיאמינו גם הם ויעידו בזה שאתה מכריז שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ויהי כשמוע אברהם את דבר המלאך אמר לאביו ולאמו אתם עובדים לאדם כמוכם ותשתחוו אליו לדמות דמות נמרוד הלא ידעתם כי יש לו פה ולא ידבר עין ולא יראה אזן ולא ישמע ולא ילך ברגליו ולא יש בו תועלת לא לעצמו ולא לאחרים. ויהי כשמוע תרח את דבריו לקח אותו בדברים והביאו אל ביתו ויספר לו כל המאורע שביום א' הלך מהלך מ' יום וכשומעו זה הלך אצל נמרוד וא\"ל תדע אדונינו המלך הנער בני אשר היית בורח מפניו הנה בא ושאלתיו כמה זמן יש שהוא הולך בזה הדרך א\"ל אמש נסעתי משם והיום הגעתי הנה ויהי בשומעו ככה ויחרד חרדה גדולה עד מאד ויאמר לפני כל השרים והיועצים והחכמים להביא לו עצה על זה הילד מה לעשות עמו ויענו לו פה אחד יחי המלך נמרוד לעולם ויצוה ויכריזו שיכריז בכל המדינה משתה ושמחה שבעת ימים וכל איש ימשח בביתו וילבש ויצא בכל מיני לבושים ומשכיות ושיהיה כל המדינה צהלה ושמחה וגם תעשה בחצר בית המלך החיצונה והפנימית ובכל מדינות מלכותך ועוצם יכולתך הגדול יבא כל אדם ויעבוד אותך ויאמר המלך לעשות כן ותנתן דת בבבל בשוקים וברחובות וילבשו כלם כלי יופי ויתקנו אותם בכל לבושי שש ומשי ורקמה וכל מיני משכיות כסף איש איש כאשר השיג ידו. ויעשן כן.",
+                "<b>ויהי</b> אחרי כן כשבת מלך נמרוד על כסא מלכותו שלח אחרי אברהם ויבא אליו ואביו תרח עמו ויעבור אברהם לפני הפחות והסגנים עד שהגיע לכסא המלך אשר הוא יושב עליו ויתפוס בכסא והניע אותו ויקרא בקול גדול כדברים האלה אי נמרוד הנגעל הכופר בעיקר וכופר באל חי וקיים ובאברהם עבדו נאמן ביתו תמיד ותאמר כמוני שה' הוא האלהים אחד ואין שני ואינו גוף והוא חי ולא ימות לא ינום ולא ישן ותעיד על עצמך ותאמין שאני אברהם והוא ברא את כל העולם כדי שיאמינו בו וישא את קולו באלו הדברים והנה הדמותם שהיו שם עומדים נפלו על פניהם וכראות המלך והשרים במפלתם וגם צעקת אברהם נפלו כלם על פניהם ארצה עם מלכם נמרוד וימס לבו ונשאר כמו שתי שעות וחצי ארצה וימס לבו בקרבו גם פרחס נשמתו ממנו ואחר שתי שעות שב רוחו ונשמתו אל גופו ויקץ משינתו ויאמר המלך הקולך זה אברהם או קול אלהיך ויאמור לו קול זה קול בריה קטנה מכל בריות שברא קב\"ה בשעה ההיא אמר המלך נמרוד באמת אלהיך אברהם אלוה גדול וחזק מלך מלכי המלכים ואמר לתרח אביו שישא את בנו ויסר מעליו וילך לעירו וילכו שניהם יחדיו. ויהי אחרי כן ויגדל אברהם עד שהיה מבן עשרים שנה ותרח אביו חלה ויאמר אל בניו הרן ואברם בחייכם בני תמכרו לי אלו השני דמותם שאין לי מעות להוצאותינו הלך חרן ומכר את הדמותם הביא מעות להוצאות אביו וילך אברהם ויקח שני הדמותם אחרי' למכרם ושם חבל על גרונם ופניהם ארצה והוא היה סוחב אותם וצעק ואומר מי הוא זה שיקנה דמות איןבו תועלת לא לעצמו ולא למי שיקנהו לעוהבדו וגם יש לו פה ולא ידבר עין ולא יראה רגלים ולא ילך אזן ולא ישמע וכשמוע אנשי המדינה את דברי אברהם תמהו עד מאד והוא הולך בא ופגע זקנ' אחת ותאמר לו בחייך אברהם תבחר לי דמות אחד טוב מאד וגדול לעבדו ולאהבו אמר לה אברהם זקנה זקנה איני יודע בהם תועלת לא בגדול ולא בקטן לא לעצמם ולא לאחרים אמר לה והדמות הגדול אשר לקחת מאחי הרן לעבדו היכן הלך אמרה לו באו גנבים בלילה הוא וגנבו אותו בעודי בבית המרחץ אמר לה א\"כ כיצד תעבוד לדמות כי אף לעצמו לא הציל מן הגנבים כ\"ש יציל לאחרים מרעתם ולך הזקנה השוטה וכיצחד תאמרו שהדמות שעבדת שהוא אלוה אם הוא אלוה למה לא הציל את עצמו מיד הגנבים אלא שהוא דמות אין בו תועלת לא לעצמו ולא למי שיעבוד אותו אמרה לו הזקנה א\"כ אברהם כדבריך למי אעבוד אמר לה תעבודי לאלהי האלהים ואדוני האדונים בורא שמים וארץ הים וכל אשר בם והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ואלהי מזרח ומערב דרום ופצון ומי הוא נמרוד הכלב שיעשה עצמו אלוה לעבוד אותו. אמרה הזקנה מכאן ולהלן לא אעבוד כי אם אלהיך אלהי אברהם ואם אעבוד אותו מה תועלת יהיה לי אמר לה כל מה שגנבו ישוב לך וגם תציל נפשך מגיהנם אמרה הזקנה מה אומר כדי להציל את נפשי משחת א\"ל תאמרי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת א' ואין שני ממית ומחיה הוא חי לא יראה מות וגם אני אברהם עבדו נאמן ביתו אמרה הזקנה מכאן ולהלן אני אומרת כדבריך ואעיד על עצמי שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואתה אברהם נביאו ואאמין בשי\"ת ובך. אמר המגיד ששבה בתשובה ונתחרטה על שעבדה את הדמות ואמרו שגם מצאה הגנבים והשיבו לה הנגיבה וגם הדמות מה עשתה זאת הזקנה לקחה אבן בידה והכתה על ראש הדמו' ואומרת אוי לך ולמי שיעבוד אותך עוד כי אין בך תועלת ולא למי שיעבוד אותך ויצאה מביתו בשוקים וברחבות והיא צועקת ואומרת מי שרוצ' להציל נפשו משחת ויצליח בכל מעשיו יעבוד לאלהי אברהם. אמר המגיד שהזקנה בכל יום היתה זועקת עד שהשיבה בתשובה אנשים ונשים הרבה שמע המלך שמועה זו שלח אחריה והביאוה לפניו אמר לה מה עשית כי שטית מאחרי עבודתי למה לא תעבידי אותי שאני אלהיך ואני יצרתיך אף תמכתיך בימיני. השיבה ואמרה אתה מן הכוזבים ואתם כופר בעיקר באל א' ואין שני ואתה אוכל מטובו ותעבוד אל אחר ותכפור בו ובתורתו ובאברהם עבדו. ויהי כשמוע המלך את דבריה צוה להרוג אותה והרגו אותה ופחד ורהב לבבו מדבריה ותמה על עצמו ולא ידע מה יעשה עם אברהם שהפסיד אמונתו כי רוב המון העם האמינו באלהי אברהם וכראות השרים שלו היגון אשר שם בלבו ובשומעם דבריו אמרו לו קום מהרה והלכת אל המקום אשר היית הולך פעמים אחרות ותכריז שכל אנשי המדינה יעשו ז' ימים משתה ויום טוב וישימו עליהם כל החפצים ובגדי משי ורקמה ואבנים טובות ואבנים יקרות שהום וישפה ודברי' אחרים וכל כלי זהב וכסף ומאכל ומשתה וכל מיני מגדים וכראות אברהם את גודל העושר ותוקף אנשי רוב המדינה ורוב עושרם יבא ליכנס תחת אמונתיך. ויהי כשמוע השמועה נמרוד שמח שמחה גדולה ויבא עצה וצוה שיכריזו אל כל אנשי המדינה ללכת אל המקום אשר היו רגילין לבא שם שנה בשנ' בגן ויביאו שם הדמות' ויעשו שם ימי משתה ושמח' ויום טוב יותר ממה שהיו רגילים מקודם. ויהי בתוך ימי המשתה ויאמר המלך לתרח אבי אברהם להביא את בנו לראות גדולתו ועושר כבוד מלכותו ורוב שריו ועבדיו ויאמר תרח לבנו בני אברהם בא עמי למועד המלך נמרוד אלהינו אמר אברהם איני יכול לצאת לשם א\"ל תרח א\"כ תשב עם הדמותם עד בואנו משם ויעש כן וילך תרח וישב אברהם עם הדמותם וגם דמות המלך היו שם וירא אברהם אשר הלך המלך אל בית הועד אשר לו ויקח בידו גרזן ובראותו דמות המלך יושבים אמר ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים וישליכם מעל כסאם ארצה ויך בהם מכה גדולה בגדול החל ובקטן כלה לזה קטע רגלו ולזה כרת ראשו ולזה שבר עיניו ולזה שיבר את רגליו וכלם נשברים ויצא אברהם וישלמו ימי המשתה ויבא המלך אל ביתו וקודם זה כששיבר אותם שם הגרזן ביד גדול הדמות. וכראות המלך את צלמיו שבורים אמר מי היה כאן ומי הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ויענו כל העם בוכים ויאמרו אדונינו המלך תדע לך שאברהם היה יושב אצלם ושמענו שהיה משבר להם. ויצו המלך להביא את אברהם לפניו ויביאו אותו ויאמר לו המלך ושריו למה שברת את אלהינו אמר אני לא שרתי אותם לא שבר אותם כי אם הגדול שבהם הלא תראה היות הגרזן בידו ואם לא תאמיני שאל ממנו והוא יגיד ובשומעו דבריו חרה לו עד מות ויאמר להוליכו לבית הסוהר ויצו אל שר בית הסוהר לבלתי תת לו פת לאכול ולא מים לשתות. אמר המגיד שאברהם אע\"ה בעודו בבית הסוהר נתן עיניו לשמים ויאמר ה' אלהי אתה יודע הנסתרות ואתה ידעת כי לא הגעתי עד הנה כ\"א על עבודתך והקב\"ה שמע את תפלתו ושלח לו המלאך גבריאל להושיעו מיד זה וא\"ל שלום עליך אברהם אל תירא ואל תחת כי ה' אלהיך עמך בשעת ההיא נר' לו מעין מים חיים א' ושתה מהן והביא לו המלאך כל מיני מאכל לאכול וישב עמו שם כדי ללוותו שנה תמימ'.",
+                "<b>ויהי</b> אחרי השנה ההיא באו שרי המלך ויעציו לאכול ולשתות עם המלך ויאמרו למלך לבנות לו גדר גדול ולהכריז בכל מדינתו שכל מי הוא חפץ לעבוד בעבודת הלך שיביא אל הבית הזה עצים הרבה עד שימלא כל המקום עצים פה לפה ואחר כך יבעירו העצים באש עד שתעלה השלהבת לשמים ותשליך בתוכה לאברהם ובזה יאמינו בך לעולם ולא תפסיד אמונתך. וישמח המלך על העצה הזאת יעוצה שמחה גדולה מאד ויצו לכל העם לאמר כל איש ואשה נער וזקן אשר בכל מדינות המלך יביאו עצים אל הבית הזה הגדול אשר בנה עד מלאת אותו ויעשו כן כל העם וימהרו להביא את העצים אל הבית ההוא כי נתן להם זמן עד מ' יום ובכל זאת אברהם עומד בבית הסוהר ויצו המלך לעשות כבשן גדול בתוך הבית אשר בנה וידליקו את העצים בתוכו והנה עלה השלהבת עד לשמים עד שכל העם פחדו מרוב האש ושלח אל שר בית הסוהר לאמר לו תביא לי את אויבי אברהם והשליכהו לתוך זה הכבשן של אש ויבא שר בית הסוהר לפני המלך להשתחוות לפניו ויאמר לו איך תשאל ממני אדם שזה לו עכשיו שנה תמימ' שעמד בבית הסוהר ולא הביא לו שום אדם לא לחם ולא מים ולא שום מאכל בעולם אמר לו עכ\"ז תלך בבית הסוהר ותצעק אליו אם ישיבך תביאנו ואשליכנו באש ואם מת יותר טוב ותקברו אותו ולא יזכר שמו עוד הלך שר בית הסוהר לפתח הבור ויקרא בקול גדול וחזק אברה' אתה חי או מת ויען אותו אנכי חי אמר לו מי נתן לך אכילה ושתיה עד הנה אמר לו האכילני והשקני מי שהוא יכול על כל הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עושה נפלאות לבדו וגם הוא אלקי נמרוד ואלקי תרח אלקי כל העולם הוא זן ומפרנס לכל ראוה ואינו נראה והו' בשמים ממעל ונמצא בכל מקום ומשגיח כל הפרטים. ויהי כשמוע שר בית הסוהר את דבריו ויאמן גם הוא באלקי אברהם ויאמר אלקיך אברהם הוא האלקים ואני אעיד על זה וגם אתה עבדו ונביאו באמת ונמרוד הוא משקר ויהי באומרו כך ויגידו למלך לאמר הנה שר בית הסוהר מעיד על אלקי אברהם שהוא אמת ואברהם עבדו אמת ויתמה המלך מאד וישלח אחריו ויאמר לו מה לך שר בית הסוהר איך כפרת בי ואמרת שאלקי אברהם אמת וגם אברהם עבדו אמת. אמר לו שכן הוא האמת ואתה המלך נמרוד כופר באמת ובראות המלך את דברי שר בית הסוהר נתעצבן אל לבו מאד וימלא חמה ויצו לפגוע באיש הזה להמיתו ויצעק שר בית הסוהר בפגוע בו ויאמר ה' הוא האלקים הוא אלקי כל העולם ואלקי נמרוד הכופר. אמר המגיד שהסייף לא היה חותך בצוארו ויותר שהיה מכה בסייף היה משבר הסייף תמה המלך ויצר להביא את אברהם ולהשליכו בתוך כבשן האש הלך א' מן השרים והביאו לניו ואמר לו המלך תשליכהו לתוך האש הגדולה ויקום להשליכו ותצא אש מן הכבשן ותשרוף אותו ויקום שר א' מלפני נמרוד להשליך אותו באש גם כן נשרף וכל מי שיהי לוקח אותו להשליכו באש היה שורפת אותו עד שמתו רבים אין חקר ואין מספר. ויבא השטן בדמות איש וישתחו לפני המלך ויאמר לו המלך מה לך תשאל ומה תרצה אמר לו איעצך עצה להשליך לאברהם בתוך כבשן האש תעשה תחבולה והבה לי עצים הרבה ומסמרות וחבלים ואני אעשה לך טראבוק\"ו שמתוך תנועתו תשליכהו בתוך כבשן האש מרחוק ולא ישרף האש לאיש ההוא וישמח המלך מאד על העצה הזו ויצו לעשות כן ויעשו הטראבו\"קו ואחר אשר השלימו לעשות נסו אותו בפני המלך שלשה פעמים עד שמרחוק השליכו בו אבנים לתוך האש והוא הנקרא טראבוק\"ו ויקחו את אברהם וקשרו זרועותיו ידיו ורגליו בקשר חזק וישימו אותו בתוך הטראבו\"קו להשליכו. וכראו' אברהם אע\"ה איך קשרו אותו נשא עיניו לשמים ואמר ה' אלקי אתה רואה את אשר הוא עושה בי הרשע הזה גם מלאכי מעלה אמרו לפני הקב\"ה רבש\"ע מלא כל הארץ כבודך הלא ראית מה עשה מלך נמרוד בעבדך ונביאך אברהם אמר הקב\"ה איך לא אדע ואנכי יודע כל הנסתרות אבל אראה אני לכם נקמה בנמרוד הכופר ואציל את אברהם עבדי אמר המגיד שהשטן בא אצל אברהם בדמות אדם וא\"ל אברהם אם תרצה להציל מאש נמרוד השתחוה אליו והאמן בו ויהי כשמוע אברהם את דברי השטן ויאמר לו יגער ה' בך השטן פחות נבזה ארור כופר ויצא מלפניו. ותא אמו של אברהם לנשק לבנה קודם שישליכו אותו לכבשן האש ותאמר לו בני השתחוה לנמרוד ותכנס תחת אמונתו ותנצל מכבשן האש. אמר לה אברהם אמי אמי תלכי מעלי ודחה אותה מעליו ויאמר לה אמי אש נמרוד תכבה אותו המים אבל אש אלקי לעד לעולם אינו מכובה ומים לא יוכלו לכבותו וכששמע' דבריו דברי מצודקי' אמרה לו האלקים אשר אתה עובד הוא יצילך מאש נמרוד. ויהי אחרי כן וישימו אותו בכף הטראבוק\"ו להשליך אותו בתוך הכבשן מלאכי השרת בקשו רחמים מלפני הקב\"ה לרדת להצילו מאש נמרוד. ויבא אליו גבריאל ויאמר לו מה אברהם האצילך מזה האש אמר ליה האלקים אשר אני בוטח בו אלקי שמים וארץ הוא יצילנו וכראות הקב\"ה כוונתו הטובה פנה אליו ברחמים ויאמר לאש ההיא קרה ושלוה על עבדי אברהם. אמר המגיד שהאש נכבה בלא מים והעצים הציצו ציץ וכלם הוציאו פירות כל עץ יתן פריו ושב הכבשן כמו גנת ביתן המלך והמלאכים יושבים עם אברהם בתוכו ויפן המלך וירא את הגן ואת המלכים יושבים עם אברהם בתוך הגן ויאמר לאברהם כשוף גדול אתה יודע שהאש אינה שולטת בך ולא עוד שאתה מראה לעם שאתה בתוך גנת ביתן ויענו כל שרי נמרוד יחדיו למלך לא אדונינו אין זה כשוף כי אם יכולת אולה גדול אלהי אברהם ואין שלוה אחר מלבדו ואנחנו מעידים על זה. וגם שאברהם עבדו באמת ויאמינו בשעה ההיא כל שרי נמרוד וכל עמו בה' אלהי אברהם ויאמרו ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד עכ\"ל.",
+                "<b>הרי</b> עיניך הרואות מעלת אברהם אע\"ה עד שקראו קב\"ה אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי ועכ\"ז לא נתגאה היש בכל באי עולם שיוכל להתגאה כמוהו ועכ\"ז השפיל עצמו עד עפר ואמר ואנכי עפר ואפר מי לנו גדול כמשה אדון הנביאים שהתורה מעידה עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ורכב ערבות ועשה מלחמה במלאכים והנחיל תורה לישראל והשפיל עצמו יותר מאברהם באומרו לקרח ועדתו ונחנו מה דבר שאין בו ממש כארז\"ל דמשה ואהרן השפילו עצמם יותר מאברהם דעפר ואפר יש בו ממש ומה דבר שאין בו ממש וישמע כל אדם ויוסיף שפלו' לעצמו בנושא ק\"ו מיסודי עולם שהשפילו עצמם כ\"כ והשפלות מביאו לאדם לא לבעוט ביסורין אם באים עליו דכיון שמחשיב עצמו אין גומר בדעתו שעונותיו גרמו לו ואפילו שיכיר בעצמו שלא חטא מעולם גומר בדעתו שהם יסורין שבאו עליו להרבות שכרו שלפעמים הקב\"ה מביא יסורין על צדיק על לא חמס בכפיו להרבות שכרו לעולם הבא. והנה ראה ראיתי מקשים על זה וכי קצרה ידו יתברך ח\"ו להרבות בשכרם בלי יסורין כיון שאינם ראוים להם ועיין בספרי המפרשים ז\"ל.",
+                "<b>והנראה</b> לכאורה לע\"ד שאם ירבה הקב\"ה בשכר הצדיקים על דרך מתנת חנם בלי יסורין יתביישו הצדיקים משום מאן דאכיל דלאו דילי הבהיל לאסתכולי באפיה דמטעם זה יצא תחלה לבא בעולם זה כנודע ואם יקבל עכשיו בחנם מה הואיל בתקנתו. אבל עוד לאלוה מילין.",
+                "<b>ואגב</b> יתבאר הקושי העצום צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו אשר נתחבטו בו הררי עולם. דע שיש גלגול ויש עיבור גלגול הוא שהנשמה אחר מותה חוזרת בעולם השפל זה ונכנסת בגוף כאשר היתה בתחלה כבואה בראשונה והוא כדי שישלים איזה מצוה או מצות שחיסר מלקיים ושיסבול יסורין ויחזור לטעום טעם מיתה וחיבוט הקבר על הסבה הידועה לפני בורא עולם דיין האמת. ויש סוד העיבור כי יש נשמה שיצא דינה שלא יחזור בזה העולם בגוף מיוחד לה כדי שלא יחזור לטעום טעם מיתה ושאר הדינין הנמשכים אחריה כחיבוט הקבר וכדומה מה עושה הקב\"ה גוזר שיתלבש זאת הנשמה באיזה גוף מהחיים וישב שם עד מלאת ימי טהרה על ידי הצער והיסורין שסובלת בזמן עיבורה בגוף זה וכשנשלמת מסתלקת מגוף זה ועולה למעלה ויורת מקומה בג\"ע ונמצא זו שלא חזרה לטעום טעם מיתה וחיבוט קבר וכדומה כי לא חייב הפגם שבידו על זה כי אם עיבור בגוף אחר דרך השאלה עד זמן מה כמדובר. והנה בבואה נשמה זו להתעברת בגוף זה אם הוא צדיק צריך הקב\"ה להביא יסורין על הצדיק הזה אעפ\"י שאין בידו עון אשר חטא כדי שיצטער הנשמה שנתעברה בו כדי להיות לה הצער מירוק על פגם שבידה וכיון שאין ביד הצדיק עון כלל ונלקה על חנם בעבור הנשמה אשר נתעברה בו צריך הקב\"ה להרבות שכרו לעה\"ב יען שנצטער כדי לתקן את הנשמה המתעברת בו. וזה מה שארז\"ל שהקב\"ה מביא יסורין על צדיק בלי עון כדי להרבות זכרו וק\"ל. וזהו סוד צדיק וטוב לו צדיק ורע לו שהנה צדיק וטוב לו הוא צדיק שלא נתעבר בו שום נשמה מעולם ולכן כל ימיו שלוה והשקט ובטח עד עולם שכך מחייב הדין שראוי הצדיק להיות בשלוה. צדיק ורע לו הוא צדיק שנתעברה בו נשמה בהיות' משורש נשמתו וכדי למרקה צריך הקב\"ה להביא יסורין על צדיק זה כדי לצער לנשמה המעוברת בו כדי למרק' ולהשלימה ועל מה שנצטער בעבור אחרים מרבה הקב\"ה שכרו בעה\"ב על הפעולה שנעשה על ידו שנתקנה נשמה וחזרה למקומה וכו'. רשע וטוב לו הוא רשע שנתעבר בו נשמה כדי שיסבול צער גדול בהיותה בתוך גוף הרשע הזה בהיות עושה דברים רצים והוא נגד רצונה כי בהיותה בעולם זה בראשונה מאסה בדרכים אלה והורגלה בדרכי תורה שדרכיה דרכי נועם ועכשו שדין של מעלה חייב שתתעבר בגוף הרשע זה בעבור איזה פגם שבידו שיתמרק בקבלת צער ראות עושה זה שנתעבר בו דברים אשר לא כדת ובתשלום זמנה שכבר נתמרקה מסתלקת ממנו ועולה למעלה ומיהו כיון שע\"י רשע הזה נשתלמה אותה הנשמה משלם לו הקב\"ה שכרו בעולם הזה וזהו רשע וטוב לו. רשע ורע לו הוא רשע שלא היה בו עיבור נשמה כמדובר ולכן רע לו דכך מחייב הדין שלא יהיה טוב לרשע. ובזה מתיישב בכמה צדיקים שפעמים בשלוה וטוב להם ובקצת זמן ביסורין ורע להם הוא אשר דברנו והוא שבזמן שיש בהם עיבור נשמה רע להם כדי שיתמרק אותה נשמה וכשמסתלקת מהם טוב להם. וזהו גם כן ברשעים דקצת זמן טוב להם שהם בשלוה וקצת זמן רע להם דקודם שתתעבר בהם נשמה רע להם ואחר שתתעבר בהם נשמה טוב להם לשלם להם פעולם שנשלמה על ידם כדפרישית.",
+                "<b>ואפשר</b> לומה דכל זה רמזוהו רז\"ל באומרם צדיק וטוב לו צדיק גמור כלומר הנשמה שנתעברה בו היא נשמת צדיק גמור ולא נתעברה בו כי אם להדריכו ולזמרו לבל יכשל בשום דבר כיון שהוא התחיל לנהוג עצמו בזה וזה הוא צדיק גמור ירצה הוא צדיק מצד עצמו והמתעבר בו גמור ומושלם ג\"כ ולא בא אלא להדריכו כמדובר. צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור כלומר הוא צדיק אבל מי שנתעבר בו אינו גמור וכיון שצריך לגמור ולהשלים עצמו צריך להביא עליו יסורין כדי שיתמרק המתעבר בו.",
+                "<b>רשע</b> וטוב לו רשע שאינו גמור ירצה הוא רשע והמתעבר בו אינו מושלם וגמור ונגזר עליו שיתעבר בו לסבול צער מעשיו המכוערים ועל כן טוב לו שמשלם שכר פעולתו כדפרישית.",
+                "<b>רשע</b> ורע לו רשע גמור הכוונה הוא רשע ונתעבר בו נשמה של שלם גמור משורשו אולי יכול להדריכו בדרך טוב ולא יכול ועל כן ורע לו יען שלא שמע עצת הגמור שנתעבר בו וזה הוא רשע גמור כלומר הוא רע ונתעבר בו גמור ומושלם להדריכו בדרך ישרה ולא רצה.",
+                "<b>וזהו</b> הטעם דפעמים תראה רשע אין כמוהו ברשעות דפתע פתאום חוזר בו ומתחרט מכל הרעות שעשה ועושה תשובה ונעשה צדיק אין כמוה הנשמה שנתעברה בו מדריכו ושמע לעצתה.",
+                "<b>דרך</b> שני אמשול משל לבא לענין משל לשני מלכים האחד מלך גדול רם ונשא מלכותו בכל משלה מקור השלמיות והשני מלך שפל בתכלית השפלות מחוסר מכל שלימות רק אין עליו כי אם שם מלך כי אינו משורש המלוכה כ\"א שמרד ומלך מעצמו ויתלקטו עמו אנשים רקים ופוחזים וכל מר נפש והולך נע ונד מהר להר ומגבעה לגבעה לפצות לעוברים ושבים בדברי חלקלקות ונודר להם מתנות נשיאים ורוח וגשם אין מתהלל במתת שקר שיניחו למלך הגדול והנורא שמלכותו בכל משלה ויבואו אצלו ומי שיאן בו דעת מתפת' ממנו ומתקרב עצלו מסמיות עינים שיש לו מלהסתכל שאין למלך זה מלכות בפני עצמו כי מה שמולך הוא בתוך ממשלת המלך הגדול ומפתו אוכל ומימיו שותה אלא דמורד ואומר כי המלכות שלו והמלך האדיר והגדול מרוב יכולתו וממשלתו משחק ממנו ולכל איש הפורש ממנו ומתחבר עם המלך השפל מעשירו עושר גדול ברוב שלוה והשקט להראות גדולת מלכותו עם זה כאילו אומר אין מלכותו תלוי ברוב עם כי הממלכה שלו הוא והרוצה לפרוש יפרוש כי אין שום חסרון מגיע לו מפרישותו ואדרבה לאנשים אשר עמו תחת ממשלתו אינו מעשירם כדי שלא יראה שהם מחזיקים מלכותו ואם ירצו לעובדו מצד הטוב במה שהוא טוב מוטב ואם לא הרשות נתונה שאם רוצה לפרוש ממנו יפרוש ולכן כל אנשיו מהם עשירים מהם עניים לרמוז שאיני מסביר להם פנים כדי שיעבדוהו יתגדל מלכותו דאין מלכותו תלוי בהם דמטעם זה לכל הפורש ממנו ומתחבר עם המלך השפל מצליחו ומעשירו לומר הרי החזקתי בידיך שתבא בחברת מלכך לבא להלחם עמי אם תוכל ואז תראה משפלות ובזוי מלכך אשר בחרת ואיך מלכותו הבל ואין בו מועיל. והנה הנמשל מובן מעצמו ומיהו אפרשנו קצת שהנה המלך הגדול הוא הקב\"ה שהמלכות שלו הוא ומלכותו בכל משלה ולהראות על זה כל המתחבר עמו שהוא הצדיק ורע לו כדי שלא יראה שתלוי מלכותו בחברת רבוי אנשים עמו ומחזיק בידם כדי שלא יפרשו ממנו כי המלכות שלו היא ואין צורך לו מאנשים וכמו שפירשו חז\"ל על פסוק ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם שבשעה שהביא מבול לעול' וימח את כל היקום ולא נשאר בריה אז וישב ה' מלך לעולם לומר שאין מלכותו תלוי ברוב עם כמלך ב\"ו שתלוי מלכותו באנשים שאם אדם אין על מי ימלוך. והמלך השפל הוא סמאל הרשע דמרד ברבו ועליו נאמר לא תשתחוה אל אחר דא סמאל כי איתא בזוהר המפתה לאדם למרוד במלך האמת ויתחבר עמו והוא רשע וטוב לו דכיון שפירש מהקב\"ה ומתחבר עם סמאל מעשירו הקב\"ה עושר גדול כאילו אומר הנה החזקתי בידך שתבא עם מלכך אשר בחרת בו להלחם עמי ותראה רפיון כח ושפלות ממשלת המלך אשר בחרת לחסות בצלו וזו היא הסיב' צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי הצדיק אינו מעשיר אותו הקב\"ה ואין נותן לו מנוחה שלא יראה שמחזיק ביד כל המתחבר עמו כאילו מלכותו תלוי בהיות עמו רוב עם וכל הבוחר להיות עמו בעבור שהוא מלך אמת ואין מלך כמוה יהיה וכל הפורש יפרוש שאין מעלתו תלויה באחרים כמלך ב\"ו כו' כדפרישי' ולכן רוב המתחברים עמו עניים ורע להם שאם יתעשר לכל המתחברים עמו שהם הצדיקים נראה שמבקש אנשי' לעזרת מלכותו ושוחדם בממון כדי שלא יפרושו ממנו ושיתקבצו עמו רבים לכן אינו מעשיר לכל הצדיקים ומה שמעשיר לזה יותר מאחר לפי שרואה דבקותו עמו אין סוף ומתו כך אף שיבואו עליו כל יסורין שבעולם אינו פורש ממנו לכך מעשירו אך לצדיק שרואה בו צד מה שמץ טינא בלבו אינו מעשירו כדי שלא יאמר דשוחדו בממון כדי שלא יפורש ממנו כדי שיתגדל מלכותות וזהו שרמזו רז\"ל בדבריהם הנעימים צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור והוא כדפרישית ורשע וטוב לו הוא רשע שאינו גמור והלך ודבק בסמאל הרשע ומעשירו הקב\"ה לומר לו ראה שאיני מצטער מפרישותך כי אין מלכותי תלוי בעם הנני מחזיק בידך שתבא עם מלכך כנגדי ובהיות רשע שאינו גמור נותן לבו בטעם העושר שנולד לו כשנתחבר בסמאל ומבין טעמו של דבר ונותן לב לשוב אל ה' וזהו שאמרו רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור ולזה כשפורש מקב\"ה אינו מעשירו כי יודע הקב\"ה דרוב רשעתו סותם שכלו ואם יעשירנו טח לבו להבין כי העשירו הקב\"ה כדי לרמוז שאינו מצטער על שפירש ממנו ודבק באחר לפי שאין מלכותו תלוי בעם וכיון שאינו מבין מה צורך להעשירו וזהו רשע ורע לו רשע גמור דוק והבן במה שכתבתי דענין נאה ונחמד הוא לכל מי שאוכל יטעם לו הקב\"ה יגלה כבוד מלכותו במהרה בימינו אמן כדי להבין סודי תורתו ויתקי' תורה חדשה מאתי תצא אנס\"ו.",
+                "<b>מוסר</b> השכל בתערומת האדם עם יצרו הרע וכה יאמר לו יצרי יצרי אתה היית תחלת כל תחלואיכי וצרה ויגון טעמתי כי מיום שידעתיך עוד טובה לא ראו עיני כי אויל ביום יודע כעסו שעל כל מה שהבטחתני מצאתיך כוזב ותחת לשונך מרמה ותוך כי עד ארגיעה לשון שקר בדברי חלקלקות באת אצלי וחשבתיך לאוהב נאמן ומצאתיך אויב שונא נוקם ונוטר יצאת לשטן לי בכל משלח ידי מששתי את כל כי מה מצאתי מלאים חלאת טומאתך נסתכלתי בעיני שכלי ראיתי שכל מחשבותיך עלי להכרית מארץ זכרי ולהכניסני במבואות אפלות ליפול בשחת לא אוכל קום אשר משם דרך למשפטי גיהנם ארץ חשך וצלמות. כי ראיתי טומאת המעשים שהכרחתני לעשות והנה עלה מהם צחנת עד לברוח למרחקים להנצל מארס הריח אשר ממנו מתהוה שרש כל החולאים הממיתים אשר בראותי כן גזרה חכמתי לעשות אופנים לתקן מה שעויתי על ידך ולצאת מרשותך ושלא להביאתך עוד לעולם כי מות נמשך ממך ופשטים לאין מספר. ונתיעצתי עם נפשי רוחי ונשמתי וכה אמרו לי לעשות משערות ראשי מחטים לתפור בהם הקרעים שעשיתי על ידיך במלבושי הנשמה. ומגבות עיני לעשות חצים וזרועותי כקשת נחושה לזרוק על לבי חצי שנונים לפתוח פתחים להוציא דרך שם טומאת המחשבות אשר החביא יצרי הרע בקרבו. ולפשוט עורי מעלי בתער השכירה ולהעבידו עיבוד לשמה לתקן ממנו מגילות ארוכות מארץ מדה ומעצמותי קולמוסים לכתוב בדמי עליהם כל מה שהרבתי מהחטאים ועונו' ופשעים לפני מי שהרבה עמי חסדים לאין חקר ואין מספר ה' צבאות שמו כדי שיהיו פרושות לפני נגד עיני תמיד לכסה כלימה פני בהיותי קורא בהם דברים הזרים והמעשים המכוערים אשר עשיתי לפני מי שרואה ואינו נראה. ואמרו לי עוד יועצי הנז' הקדושים והטהורים לעשות מגידי מלקות לתפרו בעורקי ללקות עצמי מלקות ארבעים כל עת ורגע שיעלה על זכרוני מה שהכעסתי לבוראי בעצת הבוגד יצרי הרע אשר אבדתי זמני לרוץ אחריו כאיל ויחמור ובסוף הכרתי שהייתי כרץ אחרי החמור כל על כל המעשי' שהדריכני לילה ויומם מצאתיהו עביט של מי רגלים. ולטבול עצמי לטהר חלאת זוהמתי שהטיל בי הצורר יעצוני לעשות חלל גופי מקום מקוה ארבעים סאה ולמלאתו ממימי דמעות עיני. ולהתיך חלבי בחום להב הסיגופים להדליק ממנו מדורה להיותי נידון באש ובמים יחד יומם ולילה לא יכבה. ובמלאת ימי טהרתי לעשות ממעי עבותים חדשים לקשור עצמי בהם כדי להיות מוכנע לעבודת בוראי כאשר ידריכני יצרי הטוב והטהור ולא לצאת עוד לרשות אחר.",
+                "<b>עוד</b> הוסיפו לדבר יועצי נפשי פקח עיניך ועשה אותם כשני אבוקות כשמש וכירח מאירות לפני ה' תמיד בעסק תורתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ושפחותיך ממללות במרוצה כברק להרבות בתפלה ותחנות אולי יחנן ה'. ולשונך כעני סופר מהיר ברבוי דברים לפייס מדת הדין וראשך עלך כמגדל דוד וגופך כחומת ברזל נשגבה וחזקה לסבול צער הסגופים למרק טעימת עבירו' שעבר' ואת אשר אלהיך הכעסת שוב ואל תתרשל עד זמן שתרא' בעצמך שימחו כל עונותיך ואח\"כ לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כל זה יעצני נשמתי רוחי ונפשי וראיתי שדברי קדש הם נחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים ישרים משמחי לב. ויהי כשומעי חשתי ולא התמהמהתי ועשיתי רגלי קלות כאילות לברוח מעצת יצרי הרע דמיונו כאריה יכסף לטרוף נפשי ולמסרה לחצר מות וככפיר יושב במסתרים ללוכדני בפח מוקשים ולהושיבני הצלמות גמרתי בלבי להלחם עמו בחזקה וביד חזקה. ולהפיל כל בנין שעל ידו בניתי וכל קנין אשר עמו קניתי. בהסתכלותי שכלם בנוים על קו תהו ואבני בהו ראיתי בעיני שכלי בתים שעמו בניתי ומשכיות שבהם תקנתי במום סיד הלבן בקירות הבתים הזפת השחור סחור סחור ויסודותיה בחשך יוסדו ובמקום תקרה צלמות כולו מות. והבית מלאה גלגולם מעשה אלילים עד שעלה צחנתו נתרבה סרחונו עד לברוח למרחקים או לעלות שחקים להציל מריח הרע באש אין כמוהו דבר רע. מאנה לנגוע נפשי ולא בחפצי. השלכתיהו אחור לבל אראה ברעתי ולא בצרתי. לכן בחרתי בעצת נשמתי רוחי ונפשי בכל לבבי ובכל חפצי לעשות כאשר צווני. שבאמת ידעתי כי לא רמוני ובדרך החיים הדריכוני. ובעשותי עצתם אין פגע ואין שטן ואל עזרי עזרני והצילנו מיד אויבי יצרי הרע אשר בי סרח. והראני יוצרי מקום לברוח ואריכות זמן לשוב אליו כי אל חפץ חסד הוא עוזר לשבים ומסייע למתקרבים. ותומך וסומך למדבקים עמו גם לבאים מבחוץ שבתחלה לא היו בכלל עמו. כאשר נהג עם החוטאים ששבו מיום שברא אדם על הארץ ועד עולם. ברוך המקרב אליו השבים כאב המקרב את בנים לאוהבם ולעדן נשמתם בגן עדנו מקום אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ומתנהג עמהם כאילו מעולם לא חטאו. ולא מדרך שטו. שבריה חדשה חישבם ביום שידובר בם.",
+                "<b>ואחר</b> עשותי עצת נשמתי והשלכתי מעלי כל אשמתי עשיתי שליח לנפשי שגם היא יעצני לטובה לעלות ראש להלוך במקום להבת שלהבת לפני בוראי ולשמוע מאחרי הפרגוד מה נעשה בדיני אחרי שובי וישמע את הקול כה אמר ' שמעתי את תפלתך ראיתי דמעתך הנני מוסיף על ימיך ושובע שמחות על פניך נעימות בימינך נצח. כה בשרני נפשי וכה העיד רוחי ונשמתי עדים נאמנים ראוי לסמוך בהם ואין לנטות מעליהם.",
+                "<b>תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.</b>\n"
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738",
+            "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8"
+        ],
+        [
+            "Shevet Musar, Fiyorda, 1761",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001188109"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שבט מוסר",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Acharonim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "שבט מוסר",
+        "enTitle": "Shevet Musar",
+        "key": "Shevet Musar",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "שער",
+                "enTitle": "Title"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמת המחבר",
+                "enTitle": "Author's Preface"
+            },
+            {
+                "heTitle": "מפתחות הפרקים",
+                "enTitle": "Index"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019 .json b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019 .json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb975c479219de9b62a6c96966ecd2fbda5ce234
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019 .json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Ma'amar Mezakeh HaRabim",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019 ",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "מאמר מזכה הרבים",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "\"And those that bring many to be righteous will be like stars forever\" (Daniel 12:3).",
+            "Just as in a time when a person recognises his deficiency, commensurate with the level of his recognition, will he become awakened and stirred to seek an avenue to correct his deficiency. Then, he will try every endeavour that will bring close this goal, and will stand by it. Therefore, all the more so, when a person recognises the tremendous lacking that there is in this world, from the precarious teaching of this young generation - that many dead have fallen and all the mighty are slain - it requires one to awaken and girdle all of his strengths to stand in the breech to remove the obstacle and raise up the real goal (- the purpose of our existence). And, so, it is in this time, when the stronghold of the doctrine of Sin, has spread even over the children of the Torah academies, and we find all pathways of the Torah desolate, and the only remnants are but a treasured few who stand on their watch, and don’t move from their place. Surely, know; if there are no lambs, there are no goats’, and it is possible, with the passing of time, that the Torah could be forgotten from Yisrael, heaven forbid. Because of this, a person is required to awaken from his deep slumber and contemplate on the dangers which hover right in front of his face. With strength and purpose, he must go out and to work with every talent and passion to do all that is within his power.",
+            "Know, that those who are close to feeling the splendour of the Torah and Awe of the Almighty are only those who think in the Torah of Hashem, day and night, only those who understand the heights of perfection, and the deficiencies of the crooked and viral educational system that continues without reproach. Because of this, the obligation is placed on them to do in this matter all that is in their abilities, and not to exempt themselves with any reason or excuse, and not have remorse over their own time and self-improvement. Because this responsibility is comparable to saving the life of the entire world.",
+            "Know, because this service is not clear to them - its roots, and its branches, its obligation and its starting points - it is therefore met with excuses and self-exemption. Because of this, we find an obligation to explain this matter and all areas of error in order that a person should recognise that he is unable to exempt himself from this in any manner. And we understand that there are ten questions that have not been clarified sufficiently in the matter of this service, of “Bringing Merit to the Many”.",
+            "1) Is there an educational track to prepare educators in community service until they are fit for this?",
+            "2) Is there a need to carry the additional burden of the physical duties and the like?",
+            "3) Is there what to push this matter to the greats of the generation, and strengthen an individual's case to be exempt?",
+            "4) Is there anything that will allow an individual to exempt himself from community services?",
+            "5) Does the Torah obligate being exiled from place to place in order to spread the Torah?",
+            "6) Is it in the ability of individuals to impact the enter world without any substantial means except with his spirit?",
+            "7) Is it obligatory to such an extent to look into all matters of the children and to investigate all of their on-goings to correct them?",
+            "8) Is community service counterproductive to self-improvement?",
+            "9) Is it optimal for one to understand the peticulars of the people before taking action?",
+            "10) Is it optimal for one to become a community servant, while refusing to accept upon himself its responsibility?",
+            "Because of all these questions and doubts, the one who wants to begin cannot begin, and stalls those who have already begun. Therefore, we find an obligation to explain these matters, one by one, according to the sources of Chazal."
+        ],
+        [
+            "Chazal bring down that when Rebbi Chananiya and Rebbi Chiya debated, Rebbi Chananiya said to Rebbi Chiya, “Would you content with me if, heaven forbid, the Torah were forgotten from Yisrael that I would return it with my sharp intellect? Rebbi Chiya said to Rebbi Chananiya, “Would you content with me that my labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael. What did I do? I went and sowed flax, twisted nets, trapped deer, fed the flesh to orphans, made parchment from their skin, wrote the five books of the Torah, went to a town and taught five children the five books, taught six children the six orders of the Mishna, and I said to them, 'Until I return, teach each other and review with each other.' And my labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael.” And, on this, Rebbi said, “How great is this act of Chiya” (Bava Metziya 85b).",
+            "If we contemplate on the key greatness of his action, we find that it was specifically that he gave himself over completely to community service, to seek only the benefit and good of the community with no regard for himself. With regards to himself, it was also beneficial in his effort towards his own self-perfection in as much as he attended to the public. And his whole aim was only to intend with his actions that they will be self-perpetuating in this world. Because it wasn’t enough for him to effect with his abilities alone, rather, the source of his actions was to create training of workers which, even without him, they would do [the work of community service], and bring benefit wherever they may be. Since he designed it to be that they should “teach each other”, through this, each one came to be educated that it should be his goal to bring benefits [to the community] and exemplify it. Like a doctor of the king, that his entire function and objective is to make every precaution that the king does not come to disease. He achieves this through instructing the practices that improve health, and through training all those in the court to recognise the signs of disease and the matters of prevention. This was the entire intent of Rebbi Chiya, looking towards the future, and to make efforts like these so that it shouldn't come to a disease, through forgetting the Torah, heaven forbid, by the means of a prearranged education of community workers, [so] that they are able to stand in the breach and to spread Torah and Awe of Hashem wherever they may be. Through a connected network, every \"son of Torah\" that comes to learn will enter in such a way as to prepare him for this great work, by bringing a change in his outlook, and will also cause a desire in him to be from the type of teachers that bring advancement.",
+            "And if we contemplate on Rebbi Chiya’s actions, that he designed it that they would, “teach each other”, there is in this a great foundation to uphold the public. For all the unresponsiveness encountered in community service, comes by what is found [in] some stubborn ones who stand on their principles with a different outlook, and they become unresponsive to all those who encounter them. And how great is “Chiya’s deed” that designed and trained them that they should all be of one outlook, that all their discussions and thoughts will be solely to “teach each other”. And it will be the “each other” paradigm which causes there to be instilled in “the teaching” a life-spirit that enabled them to go higher and higher. On the one side, they were all students of each other, and, on the second side, they positively influenced one another. Therefore, the outgrowth of this is a great benefit towards his intent to train community workers. And therefore he said with assurance in his era, “My labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael.",
+            "And if we ponder even further, we will be amazed, since wasn't Rebbi Chiya the one that arranged the Braisos, the foundation of the Six Orders of the Mishna! Yet, he gave over all of his abilities to create training for teachers for community service who are now beginning to enter into the vineyard of Hashem, this being the 4 square cubits of Jewish law and Awe of heaven. Perforce, it is found that even these [- even those of Rebbi Chiya's calibre -] should be trained to be community workers. And secondly, through the “teach each other” [method], they make the community fitting to be included for this matter, until it is found from these services, of establishing the Torah and the Awe of Hashem, they uphold the general goal and its detail as well. And all this was achieved only because his intent was looking solely towards the benefit of the public. And even though this matter was revolutionary, he still stood firmly on this, because he had foresight and saw that from this would be an outgrowth in Torah and Awe of Hashem everywhere. And, as such, it was good for him to endure in every aspect of endurance, as they said, “he sowed flax, etc.” all for the good of the public. [It is therefore] required of all who train and serve to teach that it will be good for him to be a community worker, and it will assist in the pursuit of self-perfection. And he shouldn't look towards his own success alone. For, with the measure of how much one is able to remove his own honour and situate himself for the public, with the same measure will he be successful wherever he goes. And as the verse said, “Train the youth, according to his way, so when he becomes old, he will not be removed from it” (Mishlei 22). “From it” refers to from the training. And what is this training that he should be able to fulfill also in his old age? I say this training is of community service - that his desire is to do better in this matter. And the Gra writes that there is education at the level of 'for the sake [of Heaven]' - and, on this, Rebbi said, “How great is this act of Chiya” (Bava Metziya 85b), that he desired only the good of the public. And he succeeded in his actions, that Torah would not be forgotten from Yisrael, through establishing education of teachers of community services according to their level that they will be involved in it all their lives. And with this, we remove the first question; is there an educational track to prepare educators in community service; was it not Rebbi Chiya who did this, [by] training the young to teach each other and was successful in his efforts."
+        ],
+        [
+            "And there is even more to wonder, was it not Rebbi Chiya who was a foundation of the Six Orders [of the Mishna]?!? How was he not worried about his honour and his time, to give over all of this for community service, to the point that it was befitting to him to also do material labours, such as trapping the deer, feeding the meat to children, making parchment and writing the portions. But we see that this was the main part of his innovation. For, he was the first and only one that discovered within his mind this path and in these details, and how could he do this matter and not prevent himself from getting involved in material labours also? And, in any event, the design of his program was to do so.",
+            "It’s mind-boggling how much for the sake of heaven there was in this situation. He didn’t say: “This I want, this I can do, this is in accordance with my honour”. Instead, all what the public expressed, he did with fervour, that which was desirable in the eyes of Hashem, even though the external actions were completely banal, completely unembellished, and completely unadorned. He didn’t look towards aesthetics, rather, since he understood that which would bring him closer to the goal, to not allow Torah to be forgotten from Yisrael, he wasn’t bashful before anything, and he didn’t hesitate even from the tip of the Yud from such means.",
+            "It’s befitting for us to know that the act that Rebbi Chiya did, even though that it is apparent that we do not comprehend their essential purpose, what would become of it if these material aspects came from another person and another source. Truthfully, from his innovation and from giving over himself, it is recognised that Rebbi Chiya did not call these things [arbitrary] “actions”, rather “foundations” which through this specifically he would be able to establish the matter, even though we are not able to determine the reason and the intention, whether there was no other way, or whether he ignored other resources, [or] in order to prevent a worry of a lacking in the fulfillment of his lofty efforts, [or] to save himself from worry from unknown theft with the help of heaven. As they say in the name of the Gra: if a person learns in a house where a piece of the roof was acquired through theft, there will be a lacking in his success. Whatever the case may be, still, how great was his act that were all done with the recognition that they will accomplish the matter. And on this, it was not difficult for him to achieve the material aspects because of the principles of annulment [- that he had given himself over to the needs of the community], they were equal to him in actions to do everything without the slightest objection. ",
+            "So must the community worker feel in this time, for the entire state of Torah and Awe [of Hashem] is in danger. And, perforce, we need to set up all that is in our abilities and do all these matters with conviction, to establish places of Torah and not refuse himself from rebuke, and make his face like flint, and every man will assist in any work there is in his capacity, also these services that have no attraction in them, he should not object from doing them, and should not worry about his own honor, since the things that come out from them are needed to be done, and he should not look to those who say and curse when dealing with this matter. And if he feels that if he deals with them there will be a greater fulfillment, he won’t rely these matters on someone else, in order to remove himself, and not to say it is small, rather he should be concerned on his obligation to be fastidious on the purpose and not to let it slip from his grasp things that are not sweet. Since there is a great difference between the material that brings about the spiritual, from the spiritual that brings about the material. Therefore, anyone who is able to do the material labour in a matter more desirable to achieving the true purpose, it's forbidden for him to remove himself from it, since on this Rebbi said, “How great is this act of Chiya” that he did not look towards superficiality, rather he did everything that was needed for the purpose. For also the material labours require to be carried out with a prepared pure heart for the sake of heaven – only then, will it develop from this, the great spiritual purpose. And if not, it is possible for the material to consume the spiritual. Therefore, we call this [one of] the principles of spirituality of the masses, and if so, there is a need to recognise for this great calling and to give weight to this great study how to practice in this profession. And with this, we remove the second question if there is a need to also carry the yoke of material labour. Was it not Rebbi Chiya who was involved in this work, and it was a great foundation in supporting the community, and everyone is obligated to assist and help with his spirit and with his mind and it will be desirable in the eyes of Hashem. "
+        ],
+        [
+            "And if we observe further the act of Rebbi Chiya, wasn’t he able to easily find giants of Torah that knew all six [Orders of] the Mishnayos and could learn with all of them together? [Instead,] what was it to him that it should be done with the concept of “teach each other” and to make each one of his students fit and obligated to learn with his friend and his friend to him? Therefore, we need to say, it was only through making all of them obligated [to each other], that he would succeed in his lofty goal, for only through this would they continuously grow . And the intellect obligates this. For the moment a son of Torah accustoms his thinking only to consider himself and to possess only what is good for him, automatically, it doesn't flow from a pure heart, and, automatically, he imagines proofs that support [his own outlook]. Therefore, just as he sets his imagination for himself, he self-defines his spirituality since they are codependent on each other. And he goes out from the sort who bring improvements to those concerned of reaching “the ideal world” of a higher outlook in spirituality. And, furthermore, his self-actualization does not stand on strong foundations, [since] it is distant from all compromise and [lacks the ability to] dodge wrong. But in the moment that the son of Torah removes himself from all influences of the world and from the influences that vex one's life, and desires the point of truth, and is concerned with there being an “ideal world” of spirituality which includes everyone being concerned with establishing the state of completeness of his friend, and he weighs with the scale of righteousness to know what there is in him to increase his friend, and what there is of his friend to increase himself - then there isn’t any greater support to Torah than this. And on this Rebbi said, “How great is this act of Chiya” – that he made them educators in community service, also in the place of giants, in order to grow Torah and strengthen it, for through the mouths of many there is in an ability of the students to have influence over these [matters], which until now would have been completely lost because it is not in the power of the greats to completely cover the entire world with such quality and quantity. ",
+            "And a person shouldn’t say “I will wait until I am forty years of age in comprehension” or “[until] most of my years should pass without sin and [only] after this I shall give myself over to community service.” If one says this, it will never be enough for [him] to enter into community service. Rather, he will also come to lose his own self-actualization that he had attained in the days of his sharpness. For while he is still considering [involving himself in] community service or not, his ego will overpower him and he will fall into its trap, [and reach the point of no return]. Therefore, there is a need for everyone to feel obligated to act on everyone, on those around him that can save him from the trap that is laid for him. For, if he who knows him doesn’t take pity on him, who will take pity on him? For the test is overcome when all who enter it are educated in community service, under the banner of perfection, he might be on his own without a doubt of falling into the trap laid out before all the youths of the generations. Through this, he will not need to rely on another, when the necessity is illuminated, when there is no number to the miserable ones who have erred in the way of life, and it is necessary to do what is available to him in order to save himself from the vicious flow of water that is flowing in the streams, including the Orthodox youth, and to enter into a place of refuge - the network of seekers of perfection, that all their aims are to learn and to teach, to observe and to do. And to save from the entrance of the street is like saving from the mouth of a lion, for all that approach, do not return. Therefore, everyone needs to feel that he is obligated to act also in a time where there are giants [of Torah], for it’s not within their power to envelop the entire world. Therefore, the zealots in this are praiseworthy, and there is no place for the third question."
+        ],
+        [
+            "And on the question if there is the possibility to exempt oneself from doing community service or not, there are two considerations, because public service is separated into two levels. ",
+            "1) There is a path to return the hearts of people to Torah through sharp analysis, and great depth and straight understanding, which the heart of the highly intellectual are pulled after them. And this obligation is placed on the giants and geniuses of the generation. And on this, Rebbi Chananiya said,  “Would you debate with me if, heaven forbid, the Torah were forgotten from Yisrael that I would return it with my sharp intellect?\" And from this [obligation], many people are able to exempt themselves from this obligation – for there are not many who are so wise. ",
+            "2) And there is a second path to service in community service through connecting to friends, like the design of Rebbi Chiya, that which he called “I will learn with each other” and “I will teach with each other”  and to make on these foundations Yeshivos and community centers in every place, in urban populations, cities, and rural villages to surround the enter young generation under the banner of Torah and Awe [of Heaven] in every place. And this obligation is placed on each and everyone, because each individual is able to support the establishment of Torah. This one is able to say [Torah] lectures, and this one is able to make committees, and this one is able to draw and to bring close, and this one is able to be involved in the physical matters, and this one is able to travel and gather the youths within the surrounding area, and this one is able to organize for them lodgings and seek out for them [their personal preferences, and this one is able to oversee the learning of Torah and the like. ",
+            "And on this, the verse says, \"Cursed be the ones that do not establish the words of this Torah.\" And our sages explain that if it was a doubt whether he had in his ability to strengthen or not to strengthen, he is still included in the curse (Talmud Yerushalmi, Sotah, Chapter 4 Halacha 4). And the matter is clear, that the curse does not encompass the one who is not beautiful in sharp analysis, because, from this, he is able to remove himself from it by saying that it’s not in his ability, rather the curse encompasses the one who does not assist in the second path of connecting to friends because this is within his ability for in every single city it is possible to make groups of [learning] Shabbos observance and fixing ritual bathhouses, and similarly in every matter, that is applicable to strengthens [Judaism]. And it’s needed for everyone to fear perhaps he stands under this curse because he didn’t do what was in his ability to do or what he was needed to do.",
+            "Therefore, a person needs to rise from his stagnation and feel that any shortage of this work will cause a shortening of his life, heaven forbid. Because the Torah screams, \"Cursed be the ones that do not establish [the words of this Torah]\", and on this Rebbi Chiya said, “Would you debate with me that my labor for Torah [has insured] that it will never be forgotten from Yisrael, etc.” And a person needs to walk in his footsteps to do all that which is necessary for the public. And then he will be consoled two-fold; that he will merit and see the rising of the value of Torah and Awe [of Heaven] and he will save himself from the curse."
+        ],
+        [
+            "And how much does the Torah demand from the [community] worker, that he should be removed from his rest and go from place to place to spread Torah and Awe of Hashem? We see from what our sages told to us [in Tanna DeBei Eliyahu]; \"And maybe you will say about the 70,000 men that were killed in the valley of Binyamin, because of what were they killed? Because there was the High Court of the Sanhedrin that Moshe, Yehoshua and Pinchas placed to go out, and to tie ropes of iron at their waists, to lift their clothes above their thighs and to return to every city of Yisrael, one day in Lachish, and one day in Chevron, one day in Bais El, one day in Yerushalayim, and, so, too, in all places of Yisrael, and they should teach Yisrael one matter in the first, second and third years in order to exalt and make special His name of the Holy One, Blessed is He. But they did not do this. Rather, each one entered into his own vineyard, and said, 'Peace be upon you' , in order that the strain should not increase upon them. Therefore, in the valley of Binyamin where they were not toiling in Torah and basic etiquette 70,000 men were killed. Who was it that killed all of these? Only the great assembly that was appointed by Moshe, Yehoshua and Pinchas\"  (Tanna DeBei Eliyahu, Chapter 11).",
+            "It disturbs the mind how much obligation comes on the community worker, for the Torah placed on him the responsibility of the entire world, and he is not able to remove himself with what he does sitting and working in [just] one place. Rather, he needs to travel from place to place, also in the times when conditions of travel are very difficult, such as where there isn't a horse or wagon to ride, still, then, he is obligated to lift his clothes above his thighs and go by foot from place to place to establish places of Torah there. And if we contemplate on what Chazal said, that they were tie ropes at their waists etc, and they should go by foot? About who [is this obligation on]? Is it possible that they did not have any reason that burdened their days? Are we not speaking about the Great Assembly, that it should be so obvious as to place blame [on them] if they were [only] to be sitting, judging and returning the word of G-d in their place? How much must be accomplished to merit to reaching this lofty place. How many nights did they treat like days to become accustomed to the Torah of Hashem and Awe of Hashem? How much life and strength did they remove from the best days of their lives for the sake of the Torah? How many non-stop tests did they endure in order to acquire the acquisition of perfection? And if they were burdened with this until now, where is their sin in this if they rest a bit and they severe themselves from their troubles, and prevent themselves from constant disruptions, and they returned to their expounding and to the requests of their place?",
+            "In any event, we find in Chazal that it is specifically on them that the responsibility and all the accusations was placed on, and it is only they who are liable for all the great perversion, guilt and straying [found] in the world. Perforce, we need to understand when [there is] a place that exists a danger of the absence of the Torah and Awe of Hashem causing destruction of the soul and the substance of all of Yisrael, heaven forbid, then, no arguments help, and, then, there is no taking honour or rest for one’s self, whoever he is. We can illustrate with this; to the captain who goes out on a ship with 70,000 men that didn’t know to avoid boring and drilling holes in the walls of the boat. If, at that moment, the captain doesn't put his heart to this issue, instead, he sits in his quarters, under the burden of his own labour, with directing the boat, is there not a greater crime than this?! What good is all his work at this time when the entire boat and its passengers stand in danger? And even more so, the danger of the boat is his danger, and the loss of the people is also the loss of himself. Do we not understand that obligation is solely placed on him since he knows the danger that comes from the drilling? Therefore, it is on him to trouble himself to go from corner to corner and from room to room to command with a strict warning that they must be careful of drilling and from doing any matter that might come to even the slightest puncture. And he cannot wait until the question comes to him if it is permitted to drill or not, since if all of them ask except for one of them, it is still possible for the boat to be in danger through his puncturing, and at that time he will not be able to exempt himself. Rather, it is on him to bother without a doubt to make them all knowledgeable and forewarned. And if he does not do this, it is found that he is the one that killed all 70,000 men that were on the boat.  ...",
+            "This is exactly what Chazal said, that they feel the loss of life of everything. And, at this moment, it is impossible for a person, whoever he is, to [only] look at himself, since he is also in danger. Since, at the moment where there is no world, there aren't individuals, \"if there are no lambs, there are no sheep\". Therefore, Chazal said the burden is specifically placed upon them all the more so because they have achieved treating nights like days on Torah and Awe of Hashem, the obligation is on them even more so to teach the sons of Yisrael Torah and basic etiquette. And specifically on them that they removed all their days and allotted their strengths for the matter of the truth, they specifically know the lengths that is good to travel from place to place, without horses, wagons, and without provisions. Rather, with simple and heavy exertion to tie the ropes of iron at their waists and to raise their clothes above their thighs (Yiddish) and go by foot from place to place, to Lachish, Chevron and Yerushalayim, and not on a short-term basis. Rather one year, two years, or three years, until they have covered with their community service the entire world, until no place remains unturned, whether a urban city, a rural city or a village. And only those who have not yet looked at the consent of the world and not on any impediment or delay, only those people are obliged to endure continuous attempts, not to stop their work, but to establish places of Torah, even where they are not known, also in places that they do not receive you with drums and flutes, also in a place where their beginnings are bitter.   ",
+            "And if you will say that since the trouble is so large and the travails are so many, it is not such a big sin if one puts only a small empty effort. Please look and see if they do not do this, what does Chazal say on them? That they killed 70,000 men. How awesome is this, and what will we answer on the day of death? Since there is no response or apology that will reduce this obligation, since the obligation is as long as the length of the earth and wide as the sea. ",
+            "Therefore, all who has the ability to raise up the Torah, do not bury his hand in the dish, nor turn to his vineyard first, and do not give in to tranquility. Instead, he should gird his strengths to be exiled from place to place to establish a foundation of Torah and Awe of Heaven. For who will be among the defendants against the abandonment of the Torah and the Awe of Hashem? Only the servants that have in their power to rise up and have assurance in Hashem that He will fill their requests. Therefore, it is placed upon them the obligation until they encompass all the places under the flag of Torah. And, in this, we resolve the fifth question that a person is obligated to go into exile from place to place and disseminate the Torah, and it is impossible for him to be exempt from this, not with any claim or refusal. "
+        ],
+        [
+            "And what of our question, “Is it in an individual’s ability to impact the entire world, without any substantial means, with only his own life’s credibility?” We are able to admire and see the plausibility of this matter, from that which our Sages of blessed memory tell us (Yalkut Shmuel Alef): “Elkana, his wife, children, sisters and all his relatives would go up with him [to Shiloh] for the Jewish Holidays and they would sleep in the streets of a city. It caused excitement in the country and they would ask them where they were going? And they would say, “To the house of G-d in Shiloh, that, from there the Torah and commandments emanate. Why don’t you come along with us and we will go together?” Instantly, their eyes flowed with tears, and they said to them, “Can we go with you?” And they’d respond, “Of course.” That year, they came with five households. The next year, there were ten households, until everyone went up. The Holy One blessed be He says to him, “Elkana, you have caused Israel’s verdict to be favourable, and you trained them in the commandments, and the public merited by your hand. [Therefore,] I will bring a son from you that will arbitrate for Israel favourably and will educate them in the commandments.” From here, we learn that Shmuel was Elkana’s reward.”",
+            "If we contemplate this, we will be amazed at how much this whole matter depended only on an individual. Was it not this commandment, which was in neglect, and almost forgotten, the thing itself which would initiate life (again) for the entire world! How hard this must have been, to turn the heart of man to something he was unaccustomed to, and all the more so to something so burdensome, and, even more than this, to something that involves selflessness. And, if it's hard to stir one man, how much more so a group of people, and, even more, so a city or an entire country. If we look at this commandment to go up to Yerushalayim for the holidays, it is a commandment that, in it of itself, is irregular - and it is burdensome and requires selflessness. And it’s not a burden just to the individual or to one city, but to the whole province. There are so many [excuses] to reject [doing] it. [Yet,] who accomplished all this? Who caused all of this? Just one worker, and Elkana was his name. Here we have the strength of the individual, who was able to return the glory of old to the entire world.",
+            "And if we contemplate on this, what gave him such great strength? With what resources could he accomplish this? Which committees accomplish this? What degree of honor was given to everyone? Which positions were given to each one to achieve this? What kind of publicity and rallies were done in the world to awaken this idea? Indeed, our Sages of blessed memory tell us that no committees were made, no honor was accorded, no money [was awarded] and no rallies were made. Rather, all this work [came about] through is own life , through his actions alone, with his upholdance of the Torah. This, they all saw, and they were drawn after him, like iron to a magnet. He took the path of “[one who] gives over himself and his household for upholding the Torah.” With this, he affected the entire world, just as our Sages of blessed memory tell us that [Elkana] and his family would pass through a city and wouldn’t enter a house. Instead, they would sleep in the street in order to make holy the name of heaven. And when the people of the city became interested, gathering in wonder to ask what was going on, then, he would say with strength and courage, “[We are going] to the house of G-d in Shilo.” At that time, Elkana stood beside the men, and his family [stood] beside the women, and convinced them with words that would sink to their innermost recesses: “And, you, why don't you come with us? You have abandoned the source of the living waters, the house of G-d in Shiloh, exchanging them for drum, harp, flute and wine parties.” He reminded them of the heights they had reached, and how they had become accustomed to depravity now, to the point that he caused them all to cry and ask, “Can we go with you?” And he responded, “Yes.” Recognize, when he came to the second city, his numbers were even greater, and it continued to increase until the time came that everyone was going up [to Shilo]. On this path, Elkana returned the glory of old, for at the moment they all saw his dedication and his giving over of his life and his families in order to go up for the Jewish Holidays, they were all affected and followed after him, releasing them all from the trap of ‘a sin done twice [feels] like its permissible’, [and bring them] to the great light - and the entire merit of the masses depended on this.",
+            "We [can take away] from this, when [one’s] selflessness is very strong, the individual is able, when it is his desire and his actions are true and he has great willpower, to be like a locomotive, with many cars [being pulled] behind him. Therefore, it is possible for one that has perfect perseverance to return the entire world to what it turned away from.",
+            "Therefore, each and every endeavour, if he gives out his strengths and his family for the sake of truth, then, this individual, too, will be able to have an effect on the whole world. Because, in truth, there are many people in the world who are in pursuit of the truth, all of them inclined to uphold the Torah and its ways towards perfection. But there is none amongst them that will stand on the real fact that they need someone to look to and someone to learn from. But when an individual becomes a ‘light to Israel and a mighty hammer’, then he has the ability to go around to all places; places of Torah, to groups who uphold the commandments and groups who study the laws, as long as as the individual remains alone, not turning his head around to see if the masses are chasing after him, but stands firm on the principals of truth, in the end, the masses will come. For only the true individual who gives over all his strengths and greatness to round up the masses towards the proper truth, like Elkana did, only he will merit to see communities of truth in which all their movements are bound to the will of G-d. And, in truth, we see that all ideas only evolve from individuals, however, the permission is in the hand of each person to be like our teacher Moshe, to bring merit to the masses, or to be like Yeravam ben Navat, and bring sin to the masses. But this is solely placed in the hands of individuals. Therefore, there's no doubt that a sincere individual is required to push the whole world to the side of merit. And a person is required to be in a place of Torah to supervise all of his actions, because just one action can lead to righteousness or wickedness, heaven forbid. Every individual needs to feel his obligation to remove all his fictitious desires and give himself over to make holy the name of heaven, with all his abilities. And, with this, we remove the sixth question."
+        ],
+        [
+            "What can we satisfy [our question of] whether we are obligated to sort out all matters of the children, to get involved in all their needs? We can explain that this matter is a clear obligation, as we find it from our Sages of blessed memory (Taanis 24a):",
+            "“Rav once came to a place where he decreed a fast, but rain did not fall. The prayer leader descended before him [to lead the services] and said: “He Who makes the wind blow,” and the wind blew. [He continued] and said “And Who makes the rain fall”, and the rain fell. [Rav] said to him: What is your occupation? He said to him: \"I am a teacher of children, and I teach to the children of the poor [the same way as I] teach to the children of the rich, and anyone who cannot possibly pay, I do not take anything from him. And I have a fishpond, and any child who neglects his studies, I bribe him with the fish and calm him, and soothe him until he comes and reads.”",
+            "How great are [this teacher's] actions! Besides dedicating himself to teaching the poor children like the wealthy children, and that anyone who couldn't afford to pay, he took nothing, what's even more [impressive] is that he exerted himself in all manners of bringing [the student] close, to return the hearts of those who stray [back] to the Torah. Obviously, it was enough that he exerted all his strength with those who desired [to learn], those who inclined their ears like a receiver, is this not also a great effort to [give] understanding and improvement. But, the one who strays, who makes himself stubborn, is it also necessary to chase after him and to encourage him non-stop?",
+            "But how wondrous was this teacher's virtue and dedication, that he taught for free, even more so, [to resort to] giving him a reward in order that he desired to learn. Indeed, the real worker finds in this place the main purpose for his efforts, work and discernment. For it says about those who desire [to learn], “The wise will hear wisdom and desire to add more ” (Mishlei 1:5), he will be driven by his desire to chase, to achieve and to understand. But the one who strays, when he is insistent of his own thoughts, and does not recognize his deficiencies, or, if it is too hard for him to separate [from his way], [then] if the worker leaves him, it is possible [for him] to descend to the deepest depths where there is no cure for his ailment. Therefore, only one certified in his dedicated service will approach him in conversation, until he recognizes what is before him, until he sees the area [in which] he has made a mistake, until he achieves an inclination of truth, and until he allows himself to clarify to the point of seeking truth all the days of his life. And not to be categorized among so many who merely begin [the path, but do not finish it], but to be of the group that stays strong until completion. Therefore, the moment he adjusts himself to this goal, his merit will be exceedingly great until “You will decree and it will be fulfilled” (Iyov: 22;28).",
+            "From this we can understand how great is the merit of those who bring close the hearts of people to their Father in heaven, and we should understand just how he achieved this by way of “the fishpond”,  with bribery, encouragement and direction to all those who did not have a desire, for the focus of public service is to intervene with the hearts of the students and to desire that they not carry on in stubbornness, for this is the starting point of all sin. For at the moment an inkling of jealousy enters, if he cannot overcome his character, then he will be able to diminish any encounter that may be of help to him, and he will always refuse to include himself with his friend in a matter (pertaining to a) mitzvos, and he will diminish others with false claims and hold them back. Therefore,  it is on the (community) worker to direct these [children], to heal them from their sickness with the “fishpond”, to guide and appease, so as to return his heart in a pleasant manner, and to work incessantly and to teach without confusing the mind. It's worthwhile to work to understand everyone's intuitions, even at a time where he may not recognize an external hindrance, and also at a time when he sees him go out with drums and dancing to call (upon) those who would hinder or restrict him, because everything has its limits, and he needs to know all the things that will enable him to turn over and relive his irritation.",
+            "And he should not say, “I only took this work upon myself to teach over a particular lesson or the concept of the Awe of G-d, but is too hard for me to be responsible for all his [other] actions - how he deals with his friends and how he deals with acquaintances - for this would interfere with my own endeavors.” Don’t talk this way, for if he becomes accustomed in this manner,  it won't be long [before] he will see that there is no one to give over lessons or concepts to, quite the contrary, it is understanding these things that will help him, for through this he can know who is far and who is close and what to tell them or what to hold back on. How often we see someone become slightly incensed, resulting in emotional distance leading to a mental distancing, until, Heaven forbid, it brings a full change and separation. Because of this, the worker must consider this great fundamental of this profession, that there is no getting away from, and the focus is to direct all their activities so that there does not remain any faults. As one wise man said, “I recognize the new ones when they connect with the old ones.” And he said further, “it is harder to endure in times when there is a little bit than to endure in times where there is nothing at all, for dividing what there is without inflexibility, is much harder.” Help doesn't come from recognizing this alone, rather from due diligence and honing in (with the purpose) to fix each and every precept, as was explained in Taanis, in which two things were done; learning with those who desire, and be dedicated to making (others) desire with constant aspiration. And with this we remove the seventh question, if we need to deal with [all] matters of the children. Is this not the foundation that upholds the community, so as not to fall apart from problems within (our community), and from this the worker will merit that which is desired, until the point that, “you will decree and it will be fulfilled” (Iyov: 22;28)."
+        ],
+        [
+            "And of the fear, that perhaps [community service] will counter his own self-improvement, we can see from Rebbi Prayda that, from this specifically, he merited to become “Rebbi Prayda”, as is made clear in Chazal (Eruvin 54b); Rebbi Prayda had a particular student who he would teach him four hundred times, and then [the student would] comprehend it. One day, when Rebbi Prayda was needed for a certain Mitzvah, he [first] taught his student [the usual four hundred times], [but the student] didn't comprehend it. Rebbi Prayda asked the student, “Why is this time different”, and the student replied to him, “Since I heard them say to Rebbi that he is needed for a certain Mitzvah, I have been distracted and thought to myself, ‘Now the Master will leave’.” Rebbi Prayda said to him, “Give me your attention, and I will teach you again.” He taught him another four hundred times and [the student] comprehended it. A heavenly voice burst out and said: “Is it better to you that four hundred years are added to your life, or that you and your generation merit the world to come?” He responded, “I prefer that I and my generation merit the world to come.” The Holy One, Blessed be He, then said: “Give to him both” (Eruvin 54b).",
+            "We can see explicitly, that only through this, was he deserving of all the estime , and, in truth, it became implicit, that every worker put his face to the ground, for all of his self-sacrifice is only like the garlic peel in comparison to the self-sacrifice of Rebbi Prayda. With all of this, you further wonder, how was it fitting to give up this time for such a student? How was he not concerned about his own self-improvement?  Yet, it is the opposite question that he places on you; why do you look at this as a burden, chore or squandering, a personal loss, don’t you not see [from this story] the opposite! For, only through patience and self-sacrifice, he merited the great height in the service of Hashem and the fixing of his character traits. And you, that it is so difficult to give of yourself to assist the community, that you're constantly calculating how this may be of a loss [to your personal self-improvement], isn’t the end result that you are not in the service of Hashem, and you are not fixing your character traits? For a person is not able to go towards success in Torah and the Awe [of Hashem], unless his heart is pure, and his head isn’t confused with machinations and similar falsehoods. Therefore, it is only his inability to leave his imaginings, that will stop him from serving with self-sacrifice, rather, he will only seek easy situations and matters relating to his reward in this world. From this, it is certain, he will not be able to come to greatness and true perfect. Furthermore, it is worthwhile for us to know, that the matter most difficult in the service of Hashem, is to know the usage of one’s character traits in their proper place and in their proper time, for this brings him close to mistakes and the common stumbling blocks, for if a person only lives with self evaluation, and wants to consider the truth through his own thoughts, then, he will not come to know the truth. But when a person makes himself a worker for the community, and assists to seek out perfection, then he will need to use his character traits in accordance with the situation, and what the matter obligates from him. And the community is able to give to him boundaries and parameters in all of his character traits, and change them, and put them to use without any doubt, since it isn’t concerning himself, rather with the matter. And this was the way of Rebbi Prayda, that this student obligated him to use his strength of patience, eight hundred times, and he knew with confidence that it was necessary to act as such. This is not so for a person that acts based on his own reasoning, for he is not capable of obliging himself with such great patience as he should be.              ",
+            "Therefore, the true path in using character traits only comes through community service, for, there, it is required to act in accordance with the matter, in strengths and its opposite strengths, and without any contradiction. For sometimes the matter obligates using pride, and other times, humility, sometimes harshness, and other times mercy, sometimes generosity, and other times stinginess, sometimes privacy, other times publicly, sometimes learning a novelty, and other times to guard the old, sometimes a matter close to one’s nature, other times distant from one’s nature, sometimes dealing with the young, and other times dealing with the old, sometimes with someone that he wants [to work with], other times with someone who opposes his will [to work with], sometimes spiritual work, and other times physical work, sometimes with speech, and sometimes with silence; all in accordance with what is essential to his obligation. In this way it is comparable to the manner of a wheel, that a wheel is round, with none of its spokes protruding outward from its normal position. For if any of the spokes protrude outward from its normal position, it would not be possible to turn, because the spoke sticking out will hinder its movement. This is exactly how he acts in accordance with his own thoughts, he will always fail when there is a character trait that is hindering him, without any direction of how to straighten it out.",
+            "But whoever gives over himself to the community, like Rebbi Prayda, and with self-sacrifice, then the community fulfills his completeness with the strength of the work, with straightness, with character traits, big and small, all because of the good of the matter, like Rebbi Prayda that gave his patience in accordance with the student’s abilities, and it is because this student was one who had a hard time grasping the concepts, that his student brought out his patience from the strength of the work, until [he taught it] eight hundred times. This is the desired path in the use of character traits, that it looks into the matter and not into himself, and he will do for the community in an area that is opposite to his nature, in the same manner of an area that is in line with his nature. And with this, the eighth question is removed, for, it is just the opposite: community service guides self-improvement, and gives him a path to understanding and tolerance, to be able to tolerate and to carry out like the Torah demands from us."
+        ],
+        [
+            "As for someone that wants to understand human psychology before taking action, this too is [a] problematic [position to take] from this [story of Rebbi Prayda]. For we can ask the following question; How do we judge a youth, whom you studied with fifty times and did not achieve [understanding], is there an answerable solution? Is the intellect not at fault because it is in great doubt, and in part the decision already leans negatively [because of this inability to understand the lesson]. If he taught him a hundred times and he doesn’t understand, even more so that it is difficult to believe that there is any solution, and even more so after two hundred times, and even more so after three hundred times, that through this you will certainly say that he is throwing his labour into the dead sea (he is wasting his time), and even more so after three hundred and ninety-nine times, that there is no answerable solution.  ",
+            "Yet, what do we see from the story of Rebbi Prayda? That he learned with him three hundred and ninety-nine times, with still no understanding. Then, he learned with him another time and saw that he achieved, and he obtained, so that afterwards it was not perceivable that he did not understand it originally. And from where did Rebbi Prayda know that there is an end to the lack of understanding of this student? Did he know this at the onset? No, and no! He went in order to accomplish, and learned with him, time after time until he learned with him to such an extent until he came through his effort to understand the limit of the effort. And, had he not understood with the four hundredth time, he would have learned with him again, the proof being, that the moment the student was distracted, he learned with him further until it was eight hundred times. We can take away from this, that accomplishment only comes through discernment, because only through toil did he know how much he would have to toil. It is understandable from this that if a person behaves in a way that when he immediately sees that the situation is difficult to succeed in, that he immediately relieves his hands and pushes [such a situation away] with both hands, it is only because this is not at level of the faithful worker, rather this behaviour can cause many casualties.",
+            "How many hundreds of children are mischievous, following their heart because they see a void before them without a solution. And the truth of the matter is the opposite, only someone who can turn their minds around, only after he reaches perfection will he then be stirred to see that which was taught to us by Chazal, “do not despise regarding any person” (Pirkei Avot 4:3), and the tale of Rebbi Prayda proves that he uncovered this path for achieving perfection.    ",
+            "And on this question, we find many times that if there is neglect to work with one of which there is uncertainty, that he will not come to achieve, for it is difficult for him to separate from his assumptions, from his customs, from his desires, from his path, and so forth. Know, just like in the case of a sick person, it happens that after warming to a high degree it could suddenly become a turning point, and we don't say to despair for the patient, similarly, in regards to the sick soul, we don’t say despair from all sick people, though his speech is foul-smelling, but we must be patient  and provoke him countless times, and, in the end, an impression will come, for it is known that the nature of an impression happens the first time, for if not, an impression wouldn't happen on the last time, for in fact it is the first impression, and, perforce, that there was an impression at the first time, but it that was not apparent until the last time. So, too, with the impression of achievement, it does not become filled until after many times, but, in truth, there is an impression even with the first time, and the general matter is that patience is the foundation for the worker, and all who invest themselves in patience will merit to see the limits of the toil with each and every instance.       ",
+            "There is further to be astounded at how much Rebbi Prayda gave over towards the good of the community, that at the time that he was asked which one he desired more, if to live for an extra four hundred years, or that he and his generation should merit the world to come, he preferred for himself and his generation the world to come. From this, one must see his goal was only to benefit the community. And the Holy One, Blessed be He, repays measure for measure, in accordance that he gave up of his own life, so he was given an additional four hundred years to live."
+        ],
+        [
+            "As for those with no desire to accept the responsibility on themselves, reasoning that the responsibility is more weight than the worker can handle, this is a mistake. We can bring a proof against this, in what we find in the Torah, that Moshe our master requested helpers from The Holy One Blessed is He, saying \"I am not able to carry this burden alone etc.\" And The Holy One Blessed is He responded to him \"Gather for me seventy men… and I will draw from the spirit which is on you etc.\" This is perplexing. Was it not his intention in his request that The Holy One Blessed is He give him helpers, as if to say, give additional strength from what he already has, and [in Hashem's response] what did he give him!? It is possible to answer that he supplied him seventy men, but he did not supply him with seventy additional units of power on top of his own strengths, because he drew from his Moshe's spirit and gave it to them!? What is this situation comparable to? To a vessel, compartmentalized by placing a second tube inside. The vessel is not widened by doing this. Similarly with this 'addition', it did not bring any more qualities,  rather it is the measurement and weight that Moshe had on his own, just now it is made amongst seventy men as well, without increase. And we find that the power afforded them comes about through retraction from Moshe, as it writes \"and I will draw…\", even though there are those who say it is similar to one candle lighting another (Sifri), in any event, this is in the sense of a commandment like we find by the Chanukah lights, and he is puzzled, what was the intention of his question to add in strength?",
+            "In truth, we need to understand that this itself was being made clear to Moshe by The Holy One Blessed is He, that there is a known amount of help from Heaven that is given over to those of the masses who desire to serve Hashem in his wings, and this prepares one to carry the responsibility accepted upon himself, to carry the yoke of all the groups of the wise who seek perfection, and the servant doesn't merit this by himself or through his own greatness, but only commiserate to the burden he carries. Therefore, at the time Moshe, our master, carried the responsibility by himself, he, himself, received exclusively the help of Hashem, but when he requested for assistance, The Holy One Blessed be He said to him “perforce, these men will also benefit from this degree of Heavenly assistance, since they are also carrying the responsibility. This is what is meant when it said “And I will draw from the spirit…",
+            "We discover through this, that within the very reason for the request, that being that he desired the outcome to lighten his load, it actually causes, that through this, it detracted from his strength. And the opposite is true, with any acceptance of responsibility, that itself will cause that it will be easier on him, because the giving of one's energy is the source of additional acceptance [of divine help], through which the servant needs to be able to withstand his duties so as not to remove from himself the yolk of burden, for he will merit through this all the Heavenly assistance that is given over to the masses to save them from any challenges, whether they be material or spiritual, physical or intellectual. So the servant should not say “I am not able to carry this alone”, for it is fitting for him to realize that anything he carried until now was not carried with his own strength or actual hands, but only through the assistance of Hashem.",
+            "Therefore, the moment he wants to remove a part of his responsibilities, his loss will be twofold. The first, the mental preparation and the self sacrifice with which he entered into this burden, through which afforded him the Heavenly assistance, and secondly, the help of Hashem which gives him elevation to be able to carry the burden of the masses. And so it appears, the challenges, which encounter any community seeking perfection, are overcome through continuous miracles, and no other situation reveals Divine Influence as this does. How many times do questions arise, of pressing time, which, with all the power of conjectured answers, still appear to have no route to salvation, whether they be material or spiritual, and yet after that we see with flair, that the issue itself sprouted the resolution and opens us to a sliver of hope, actually something from nothing. The worker who carries the burden and bears all the issues associated with this topic, and stands firm in his duties, with firm trust, will merit and see the salvation of The Holy One Blessed is He. He will be able to uphold large communities, even during moments when times are increasingly difficult. And the person who recuses himself from accepting responsibility, thinking he will lighten himself of the situation, he will always remain non relevant, unable to carry anything. And this is what the Midrash says “that because Moshe said “How will I carry this alone”, they were punished, destined to say “Woe, how she (Yerushalayim) sits alone.” It is only through accepting upon yourself responsibility, even though the beginning is bitter, however, the end will be sweet, for you will merit to see the communities who seek perfection lifted up through Heavenly assistance, in any place, at any time, at any moment."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019.json b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed1c0efbd836c8229f63903eba8f8ab2b7c39d23
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019.json	
@@ -0,0 +1,24 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Ma'amar Mezakeh HaRabim",
+    "versionSource": "http://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "מאמר מזכה הרבים",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        []
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/merged.json b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..268b3752115f43986a0107a50a733457c26b087c
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "title": "Ma'amar Mezakeh HaRabim",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ma'amar_Mezakeh_HaRabim",
+    "text": [
+        [
+            "\"And those that bring many to be righteous will be like stars forever\" (Daniel 12:3).",
+            "Just as in a time when a person recognises his deficiency, commensurate with the level of his recognition, will he become awakened and stirred to seek an avenue to correct his deficiency. Then, he will try every endeavour that will bring close this goal, and will stand by it. Therefore, all the more so, when a person recognises the tremendous lacking that there is in this world, from the precarious teaching of this young generation - that many dead have fallen and all the mighty are slain - it requires one to awaken and girdle all of his strengths to stand in the breech to remove the obstacle and raise up the real goal (- the purpose of our existence). And, so, it is in this time, when the stronghold of the doctrine of Sin, has spread even over the children of the Torah academies, and we find all pathways of the Torah desolate, and the only remnants are but a treasured few who stand on their watch, and don’t move from their place. Surely, know; if there are no lambs, there are no goats’, and it is possible, with the passing of time, that the Torah could be forgotten from Yisrael, heaven forbid. Because of this, a person is required to awaken from his deep slumber and contemplate on the dangers which hover right in front of his face. With strength and purpose, he must go out and to work with every talent and passion to do all that is within his power.",
+            "Know, that those who are close to feeling the splendour of the Torah and Awe of the Almighty are only those who think in the Torah of Hashem, day and night, only those who understand the heights of perfection, and the deficiencies of the crooked and viral educational system that continues without reproach. Because of this, the obligation is placed on them to do in this matter all that is in their abilities, and not to exempt themselves with any reason or excuse, and not have remorse over their own time and self-improvement. Because this responsibility is comparable to saving the life of the entire world.",
+            "Know, because this service is not clear to them - its roots, and its branches, its obligation and its starting points - it is therefore met with excuses and self-exemption. Because of this, we find an obligation to explain this matter and all areas of error in order that a person should recognise that he is unable to exempt himself from this in any manner. And we understand that there are ten questions that have not been clarified sufficiently in the matter of this service, of “Bringing Merit to the Many”.",
+            "1) Is there an educational track to prepare educators in community service until they are fit for this?",
+            "2) Is there a need to carry the additional burden of the physical duties and the like?",
+            "3) Is there what to push this matter to the greats of the generation, and strengthen an individual's case to be exempt?",
+            "4) Is there anything that will allow an individual to exempt himself from community services?",
+            "5) Does the Torah obligate being exiled from place to place in order to spread the Torah?",
+            "6) Is it in the ability of individuals to impact the enter world without any substantial means except with his spirit?",
+            "7) Is it obligatory to such an extent to look into all matters of the children and to investigate all of their on-goings to correct them?",
+            "8) Is community service counterproductive to self-improvement?",
+            "9) Is it optimal for one to understand the peticulars of the people before taking action?",
+            "10) Is it optimal for one to become a community servant, while refusing to accept upon himself its responsibility?",
+            "Because of all these questions and doubts, the one who wants to begin cannot begin, and stalls those who have already begun. Therefore, we find an obligation to explain these matters, one by one, according to the sources of Chazal."
+        ],
+        [
+            "Chazal bring down that when Rebbi Chananiya and Rebbi Chiya debated, Rebbi Chananiya said to Rebbi Chiya, “Would you content with me if, heaven forbid, the Torah were forgotten from Yisrael that I would return it with my sharp intellect? Rebbi Chiya said to Rebbi Chananiya, “Would you content with me that my labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael. What did I do? I went and sowed flax, twisted nets, trapped deer, fed the flesh to orphans, made parchment from their skin, wrote the five books of the Torah, went to a town and taught five children the five books, taught six children the six orders of the Mishna, and I said to them, 'Until I return, teach each other and review with each other.' And my labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael.” And, on this, Rebbi said, “How great is this act of Chiya” (Bava Metziya 85b).",
+            "If we contemplate on the key greatness of his action, we find that it was specifically that he gave himself over completely to community service, to seek only the benefit and good of the community with no regard for himself. With regards to himself, it was also beneficial in his effort towards his own self-perfection in as much as he attended to the public. And his whole aim was only to intend with his actions that they will be self-perpetuating in this world. Because it wasn’t enough for him to effect with his abilities alone, rather, the source of his actions was to create training of workers which, even without him, they would do [the work of community service], and bring benefit wherever they may be. Since he designed it to be that they should “teach each other”, through this, each one came to be educated that it should be his goal to bring benefits [to the community] and exemplify it. Like a doctor of the king, that his entire function and objective is to make every precaution that the king does not come to disease. He achieves this through instructing the practices that improve health, and through training all those in the court to recognise the signs of disease and the matters of prevention. This was the entire intent of Rebbi Chiya, looking towards the future, and to make efforts like these so that it shouldn't come to a disease, through forgetting the Torah, heaven forbid, by the means of a prearranged education of community workers, [so] that they are able to stand in the breach and to spread Torah and Awe of Hashem wherever they may be. Through a connected network, every \"son of Torah\" that comes to learn will enter in such a way as to prepare him for this great work, by bringing a change in his outlook, and will also cause a desire in him to be from the type of teachers that bring advancement.",
+            "And if we contemplate on Rebbi Chiya’s actions, that he designed it that they would, “teach each other”, there is in this a great foundation to uphold the public. For all the unresponsiveness encountered in community service, comes by what is found [in] some stubborn ones who stand on their principles with a different outlook, and they become unresponsive to all those who encounter them. And how great is “Chiya’s deed” that designed and trained them that they should all be of one outlook, that all their discussions and thoughts will be solely to “teach each other”. And it will be the “each other” paradigm which causes there to be instilled in “the teaching” a life-spirit that enabled them to go higher and higher. On the one side, they were all students of each other, and, on the second side, they positively influenced one another. Therefore, the outgrowth of this is a great benefit towards his intent to train community workers. And therefore he said with assurance in his era, “My labour for Torah has insured that it will never be forgotten from Yisrael.",
+            "And if we ponder even further, we will be amazed, since wasn't Rebbi Chiya the one that arranged the Braisos, the foundation of the Six Orders of the Mishna! Yet, he gave over all of his abilities to create training for teachers for community service who are now beginning to enter into the vineyard of Hashem, this being the 4 square cubits of Jewish law and Awe of heaven. Perforce, it is found that even these [- even those of Rebbi Chiya's calibre -] should be trained to be community workers. And secondly, through the “teach each other” [method], they make the community fitting to be included for this matter, until it is found from these services, of establishing the Torah and the Awe of Hashem, they uphold the general goal and its detail as well. And all this was achieved only because his intent was looking solely towards the benefit of the public. And even though this matter was revolutionary, he still stood firmly on this, because he had foresight and saw that from this would be an outgrowth in Torah and Awe of Hashem everywhere. And, as such, it was good for him to endure in every aspect of endurance, as they said, “he sowed flax, etc.” all for the good of the public. [It is therefore] required of all who train and serve to teach that it will be good for him to be a community worker, and it will assist in the pursuit of self-perfection. And he shouldn't look towards his own success alone. For, with the measure of how much one is able to remove his own honour and situate himself for the public, with the same measure will he be successful wherever he goes. And as the verse said, “Train the youth, according to his way, so when he becomes old, he will not be removed from it” (Mishlei 22). “From it” refers to from the training. And what is this training that he should be able to fulfill also in his old age? I say this training is of community service - that his desire is to do better in this matter. And the Gra writes that there is education at the level of 'for the sake [of Heaven]' - and, on this, Rebbi said, “How great is this act of Chiya” (Bava Metziya 85b), that he desired only the good of the public. And he succeeded in his actions, that Torah would not be forgotten from Yisrael, through establishing education of teachers of community services according to their level that they will be involved in it all their lives. And with this, we remove the first question; is there an educational track to prepare educators in community service; was it not Rebbi Chiya who did this, [by] training the young to teach each other and was successful in his efforts."
+        ],
+        [
+            "And there is even more to wonder, was it not Rebbi Chiya who was a foundation of the Six Orders [of the Mishna]?!? How was he not worried about his honour and his time, to give over all of this for community service, to the point that it was befitting to him to also do material labours, such as trapping the deer, feeding the meat to children, making parchment and writing the portions. But we see that this was the main part of his innovation. For, he was the first and only one that discovered within his mind this path and in these details, and how could he do this matter and not prevent himself from getting involved in material labours also? And, in any event, the design of his program was to do so.",
+            "It’s mind-boggling how much for the sake of heaven there was in this situation. He didn’t say: “This I want, this I can do, this is in accordance with my honour”. Instead, all what the public expressed, he did with fervour, that which was desirable in the eyes of Hashem, even though the external actions were completely banal, completely unembellished, and completely unadorned. He didn’t look towards aesthetics, rather, since he understood that which would bring him closer to the goal, to not allow Torah to be forgotten from Yisrael, he wasn’t bashful before anything, and he didn’t hesitate even from the tip of the Yud from such means.",
+            "It’s befitting for us to know that the act that Rebbi Chiya did, even though that it is apparent that we do not comprehend their essential purpose, what would become of it if these material aspects came from another person and another source. Truthfully, from his innovation and from giving over himself, it is recognised that Rebbi Chiya did not call these things [arbitrary] “actions”, rather “foundations” which through this specifically he would be able to establish the matter, even though we are not able to determine the reason and the intention, whether there was no other way, or whether he ignored other resources, [or] in order to prevent a worry of a lacking in the fulfillment of his lofty efforts, [or] to save himself from worry from unknown theft with the help of heaven. As they say in the name of the Gra: if a person learns in a house where a piece of the roof was acquired through theft, there will be a lacking in his success. Whatever the case may be, still, how great was his act that were all done with the recognition that they will accomplish the matter. And on this, it was not difficult for him to achieve the material aspects because of the principles of annulment [- that he had given himself over to the needs of the community], they were equal to him in actions to do everything without the slightest objection. ",
+            "So must the community worker feel in this time, for the entire state of Torah and Awe [of Hashem] is in danger. And, perforce, we need to set up all that is in our abilities and do all these matters with conviction, to establish places of Torah and not refuse himself from rebuke, and make his face like flint, and every man will assist in any work there is in his capacity, also these services that have no attraction in them, he should not object from doing them, and should not worry about his own honor, since the things that come out from them are needed to be done, and he should not look to those who say and curse when dealing with this matter. And if he feels that if he deals with them there will be a greater fulfillment, he won’t rely these matters on someone else, in order to remove himself, and not to say it is small, rather he should be concerned on his obligation to be fastidious on the purpose and not to let it slip from his grasp things that are not sweet. Since there is a great difference between the material that brings about the spiritual, from the spiritual that brings about the material. Therefore, anyone who is able to do the material labour in a matter more desirable to achieving the true purpose, it's forbidden for him to remove himself from it, since on this Rebbi said, “How great is this act of Chiya” that he did not look towards superficiality, rather he did everything that was needed for the purpose. For also the material labours require to be carried out with a prepared pure heart for the sake of heaven – only then, will it develop from this, the great spiritual purpose. And if not, it is possible for the material to consume the spiritual. Therefore, we call this [one of] the principles of spirituality of the masses, and if so, there is a need to recognise for this great calling and to give weight to this great study how to practice in this profession. And with this, we remove the second question if there is a need to also carry the yoke of material labour. Was it not Rebbi Chiya who was involved in this work, and it was a great foundation in supporting the community, and everyone is obligated to assist and help with his spirit and with his mind and it will be desirable in the eyes of Hashem. "
+        ],
+        [
+            "And if we observe further the act of Rebbi Chiya, wasn’t he able to easily find giants of Torah that knew all six [Orders of] the Mishnayos and could learn with all of them together? [Instead,] what was it to him that it should be done with the concept of “teach each other” and to make each one of his students fit and obligated to learn with his friend and his friend to him? Therefore, we need to say, it was only through making all of them obligated [to each other], that he would succeed in his lofty goal, for only through this would they continuously grow . And the intellect obligates this. For the moment a son of Torah accustoms his thinking only to consider himself and to possess only what is good for him, automatically, it doesn't flow from a pure heart, and, automatically, he imagines proofs that support [his own outlook]. Therefore, just as he sets his imagination for himself, he self-defines his spirituality since they are codependent on each other. And he goes out from the sort who bring improvements to those concerned of reaching “the ideal world” of a higher outlook in spirituality. And, furthermore, his self-actualization does not stand on strong foundations, [since] it is distant from all compromise and [lacks the ability to] dodge wrong. But in the moment that the son of Torah removes himself from all influences of the world and from the influences that vex one's life, and desires the point of truth, and is concerned with there being an “ideal world” of spirituality which includes everyone being concerned with establishing the state of completeness of his friend, and he weighs with the scale of righteousness to know what there is in him to increase his friend, and what there is of his friend to increase himself - then there isn’t any greater support to Torah than this. And on this Rebbi said, “How great is this act of Chiya” – that he made them educators in community service, also in the place of giants, in order to grow Torah and strengthen it, for through the mouths of many there is in an ability of the students to have influence over these [matters], which until now would have been completely lost because it is not in the power of the greats to completely cover the entire world with such quality and quantity. ",
+            "And a person shouldn’t say “I will wait until I am forty years of age in comprehension” or “[until] most of my years should pass without sin and [only] after this I shall give myself over to community service.” If one says this, it will never be enough for [him] to enter into community service. Rather, he will also come to lose his own self-actualization that he had attained in the days of his sharpness. For while he is still considering [involving himself in] community service or not, his ego will overpower him and he will fall into its trap, [and reach the point of no return]. Therefore, there is a need for everyone to feel obligated to act on everyone, on those around him that can save him from the trap that is laid for him. For, if he who knows him doesn’t take pity on him, who will take pity on him? For the test is overcome when all who enter it are educated in community service, under the banner of perfection, he might be on his own without a doubt of falling into the trap laid out before all the youths of the generations. Through this, he will not need to rely on another, when the necessity is illuminated, when there is no number to the miserable ones who have erred in the way of life, and it is necessary to do what is available to him in order to save himself from the vicious flow of water that is flowing in the streams, including the Orthodox youth, and to enter into a place of refuge - the network of seekers of perfection, that all their aims are to learn and to teach, to observe and to do. And to save from the entrance of the street is like saving from the mouth of a lion, for all that approach, do not return. Therefore, everyone needs to feel that he is obligated to act also in a time where there are giants [of Torah], for it’s not within their power to envelop the entire world. Therefore, the zealots in this are praiseworthy, and there is no place for the third question."
+        ],
+        [
+            "And on the question if there is the possibility to exempt oneself from doing community service or not, there are two considerations, because public service is separated into two levels. ",
+            "1) There is a path to return the hearts of people to Torah through sharp analysis, and great depth and straight understanding, which the heart of the highly intellectual are pulled after them. And this obligation is placed on the giants and geniuses of the generation. And on this, Rebbi Chananiya said,  “Would you debate with me if, heaven forbid, the Torah were forgotten from Yisrael that I would return it with my sharp intellect?\" And from this [obligation], many people are able to exempt themselves from this obligation – for there are not many who are so wise. ",
+            "2) And there is a second path to service in community service through connecting to friends, like the design of Rebbi Chiya, that which he called “I will learn with each other” and “I will teach with each other”  and to make on these foundations Yeshivos and community centers in every place, in urban populations, cities, and rural villages to surround the enter young generation under the banner of Torah and Awe [of Heaven] in every place. And this obligation is placed on each and everyone, because each individual is able to support the establishment of Torah. This one is able to say [Torah] lectures, and this one is able to make committees, and this one is able to draw and to bring close, and this one is able to be involved in the physical matters, and this one is able to travel and gather the youths within the surrounding area, and this one is able to organize for them lodgings and seek out for them [their personal preferences, and this one is able to oversee the learning of Torah and the like. ",
+            "And on this, the verse says, \"Cursed be the ones that do not establish the words of this Torah.\" And our sages explain that if it was a doubt whether he had in his ability to strengthen or not to strengthen, he is still included in the curse (Talmud Yerushalmi, Sotah, Chapter 4 Halacha 4). And the matter is clear, that the curse does not encompass the one who is not beautiful in sharp analysis, because, from this, he is able to remove himself from it by saying that it’s not in his ability, rather the curse encompasses the one who does not assist in the second path of connecting to friends because this is within his ability for in every single city it is possible to make groups of [learning] Shabbos observance and fixing ritual bathhouses, and similarly in every matter, that is applicable to strengthens [Judaism]. And it’s needed for everyone to fear perhaps he stands under this curse because he didn’t do what was in his ability to do or what he was needed to do.",
+            "Therefore, a person needs to rise from his stagnation and feel that any shortage of this work will cause a shortening of his life, heaven forbid. Because the Torah screams, \"Cursed be the ones that do not establish [the words of this Torah]\", and on this Rebbi Chiya said, “Would you debate with me that my labor for Torah [has insured] that it will never be forgotten from Yisrael, etc.” And a person needs to walk in his footsteps to do all that which is necessary for the public. And then he will be consoled two-fold; that he will merit and see the rising of the value of Torah and Awe [of Heaven] and he will save himself from the curse."
+        ],
+        [
+            "And how much does the Torah demand from the [community] worker, that he should be removed from his rest and go from place to place to spread Torah and Awe of Hashem? We see from what our sages told to us [in Tanna DeBei Eliyahu]; \"And maybe you will say about the 70,000 men that were killed in the valley of Binyamin, because of what were they killed? Because there was the High Court of the Sanhedrin that Moshe, Yehoshua and Pinchas placed to go out, and to tie ropes of iron at their waists, to lift their clothes above their thighs and to return to every city of Yisrael, one day in Lachish, and one day in Chevron, one day in Bais El, one day in Yerushalayim, and, so, too, in all places of Yisrael, and they should teach Yisrael one matter in the first, second and third years in order to exalt and make special His name of the Holy One, Blessed is He. But they did not do this. Rather, each one entered into his own vineyard, and said, 'Peace be upon you' , in order that the strain should not increase upon them. Therefore, in the valley of Binyamin where they were not toiling in Torah and basic etiquette 70,000 men were killed. Who was it that killed all of these? Only the great assembly that was appointed by Moshe, Yehoshua and Pinchas\"  (Tanna DeBei Eliyahu, Chapter 11).",
+            "It disturbs the mind how much obligation comes on the community worker, for the Torah placed on him the responsibility of the entire world, and he is not able to remove himself with what he does sitting and working in [just] one place. Rather, he needs to travel from place to place, also in the times when conditions of travel are very difficult, such as where there isn't a horse or wagon to ride, still, then, he is obligated to lift his clothes above his thighs and go by foot from place to place to establish places of Torah there. And if we contemplate on what Chazal said, that they were tie ropes at their waists etc, and they should go by foot? About who [is this obligation on]? Is it possible that they did not have any reason that burdened their days? Are we not speaking about the Great Assembly, that it should be so obvious as to place blame [on them] if they were [only] to be sitting, judging and returning the word of G-d in their place? How much must be accomplished to merit to reaching this lofty place. How many nights did they treat like days to become accustomed to the Torah of Hashem and Awe of Hashem? How much life and strength did they remove from the best days of their lives for the sake of the Torah? How many non-stop tests did they endure in order to acquire the acquisition of perfection? And if they were burdened with this until now, where is their sin in this if they rest a bit and they severe themselves from their troubles, and prevent themselves from constant disruptions, and they returned to their expounding and to the requests of their place?",
+            "In any event, we find in Chazal that it is specifically on them that the responsibility and all the accusations was placed on, and it is only they who are liable for all the great perversion, guilt and straying [found] in the world. Perforce, we need to understand when [there is] a place that exists a danger of the absence of the Torah and Awe of Hashem causing destruction of the soul and the substance of all of Yisrael, heaven forbid, then, no arguments help, and, then, there is no taking honour or rest for one’s self, whoever he is. We can illustrate with this; to the captain who goes out on a ship with 70,000 men that didn’t know to avoid boring and drilling holes in the walls of the boat. If, at that moment, the captain doesn't put his heart to this issue, instead, he sits in his quarters, under the burden of his own labour, with directing the boat, is there not a greater crime than this?! What good is all his work at this time when the entire boat and its passengers stand in danger? And even more so, the danger of the boat is his danger, and the loss of the people is also the loss of himself. Do we not understand that obligation is solely placed on him since he knows the danger that comes from the drilling? Therefore, it is on him to trouble himself to go from corner to corner and from room to room to command with a strict warning that they must be careful of drilling and from doing any matter that might come to even the slightest puncture. And he cannot wait until the question comes to him if it is permitted to drill or not, since if all of them ask except for one of them, it is still possible for the boat to be in danger through his puncturing, and at that time he will not be able to exempt himself. Rather, it is on him to bother without a doubt to make them all knowledgeable and forewarned. And if he does not do this, it is found that he is the one that killed all 70,000 men that were on the boat.  ...",
+            "This is exactly what Chazal said, that they feel the loss of life of everything. And, at this moment, it is impossible for a person, whoever he is, to [only] look at himself, since he is also in danger. Since, at the moment where there is no world, there aren't individuals, \"if there are no lambs, there are no sheep\". Therefore, Chazal said the burden is specifically placed upon them all the more so because they have achieved treating nights like days on Torah and Awe of Hashem, the obligation is on them even more so to teach the sons of Yisrael Torah and basic etiquette. And specifically on them that they removed all their days and allotted their strengths for the matter of the truth, they specifically know the lengths that is good to travel from place to place, without horses, wagons, and without provisions. Rather, with simple and heavy exertion to tie the ropes of iron at their waists and to raise their clothes above their thighs (Yiddish) and go by foot from place to place, to Lachish, Chevron and Yerushalayim, and not on a short-term basis. Rather one year, two years, or three years, until they have covered with their community service the entire world, until no place remains unturned, whether a urban city, a rural city or a village. And only those who have not yet looked at the consent of the world and not on any impediment or delay, only those people are obliged to endure continuous attempts, not to stop their work, but to establish places of Torah, even where they are not known, also in places that they do not receive you with drums and flutes, also in a place where their beginnings are bitter.   ",
+            "And if you will say that since the trouble is so large and the travails are so many, it is not such a big sin if one puts only a small empty effort. Please look and see if they do not do this, what does Chazal say on them? That they killed 70,000 men. How awesome is this, and what will we answer on the day of death? Since there is no response or apology that will reduce this obligation, since the obligation is as long as the length of the earth and wide as the sea. ",
+            "Therefore, all who has the ability to raise up the Torah, do not bury his hand in the dish, nor turn to his vineyard first, and do not give in to tranquility. Instead, he should gird his strengths to be exiled from place to place to establish a foundation of Torah and Awe of Heaven. For who will be among the defendants against the abandonment of the Torah and the Awe of Hashem? Only the servants that have in their power to rise up and have assurance in Hashem that He will fill their requests. Therefore, it is placed upon them the obligation until they encompass all the places under the flag of Torah. And, in this, we resolve the fifth question that a person is obligated to go into exile from place to place and disseminate the Torah, and it is impossible for him to be exempt from this, not with any claim or refusal. "
+        ],
+        [
+            "And what of our question, “Is it in an individual’s ability to impact the entire world, without any substantial means, with only his own life’s credibility?” We are able to admire and see the plausibility of this matter, from that which our Sages of blessed memory tell us (Yalkut Shmuel Alef): “Elkana, his wife, children, sisters and all his relatives would go up with him [to Shiloh] for the Jewish Holidays and they would sleep in the streets of a city. It caused excitement in the country and they would ask them where they were going? And they would say, “To the house of G-d in Shiloh, that, from there the Torah and commandments emanate. Why don’t you come along with us and we will go together?” Instantly, their eyes flowed with tears, and they said to them, “Can we go with you?” And they’d respond, “Of course.” That year, they came with five households. The next year, there were ten households, until everyone went up. The Holy One blessed be He says to him, “Elkana, you have caused Israel’s verdict to be favourable, and you trained them in the commandments, and the public merited by your hand. [Therefore,] I will bring a son from you that will arbitrate for Israel favourably and will educate them in the commandments.” From here, we learn that Shmuel was Elkana’s reward.”",
+            "If we contemplate this, we will be amazed at how much this whole matter depended only on an individual. Was it not this commandment, which was in neglect, and almost forgotten, the thing itself which would initiate life (again) for the entire world! How hard this must have been, to turn the heart of man to something he was unaccustomed to, and all the more so to something so burdensome, and, even more than this, to something that involves selflessness. And, if it's hard to stir one man, how much more so a group of people, and, even more, so a city or an entire country. If we look at this commandment to go up to Yerushalayim for the holidays, it is a commandment that, in it of itself, is irregular - and it is burdensome and requires selflessness. And it’s not a burden just to the individual or to one city, but to the whole province. There are so many [excuses] to reject [doing] it. [Yet,] who accomplished all this? Who caused all of this? Just one worker, and Elkana was his name. Here we have the strength of the individual, who was able to return the glory of old to the entire world.",
+            "And if we contemplate on this, what gave him such great strength? With what resources could he accomplish this? Which committees accomplish this? What degree of honor was given to everyone? Which positions were given to each one to achieve this? What kind of publicity and rallies were done in the world to awaken this idea? Indeed, our Sages of blessed memory tell us that no committees were made, no honor was accorded, no money [was awarded] and no rallies were made. Rather, all this work [came about] through is own life , through his actions alone, with his upholdance of the Torah. This, they all saw, and they were drawn after him, like iron to a magnet. He took the path of “[one who] gives over himself and his household for upholding the Torah.” With this, he affected the entire world, just as our Sages of blessed memory tell us that [Elkana] and his family would pass through a city and wouldn’t enter a house. Instead, they would sleep in the street in order to make holy the name of heaven. And when the people of the city became interested, gathering in wonder to ask what was going on, then, he would say with strength and courage, “[We are going] to the house of G-d in Shilo.” At that time, Elkana stood beside the men, and his family [stood] beside the women, and convinced them with words that would sink to their innermost recesses: “And, you, why don't you come with us? You have abandoned the source of the living waters, the house of G-d in Shiloh, exchanging them for drum, harp, flute and wine parties.” He reminded them of the heights they had reached, and how they had become accustomed to depravity now, to the point that he caused them all to cry and ask, “Can we go with you?” And he responded, “Yes.” Recognize, when he came to the second city, his numbers were even greater, and it continued to increase until the time came that everyone was going up [to Shilo]. On this path, Elkana returned the glory of old, for at the moment they all saw his dedication and his giving over of his life and his families in order to go up for the Jewish Holidays, they were all affected and followed after him, releasing them all from the trap of ‘a sin done twice [feels] like its permissible’, [and bring them] to the great light - and the entire merit of the masses depended on this.",
+            "We [can take away] from this, when [one’s] selflessness is very strong, the individual is able, when it is his desire and his actions are true and he has great willpower, to be like a locomotive, with many cars [being pulled] behind him. Therefore, it is possible for one that has perfect perseverance to return the entire world to what it turned away from.",
+            "Therefore, each and every endeavour, if he gives out his strengths and his family for the sake of truth, then, this individual, too, will be able to have an effect on the whole world. Because, in truth, there are many people in the world who are in pursuit of the truth, all of them inclined to uphold the Torah and its ways towards perfection. But there is none amongst them that will stand on the real fact that they need someone to look to and someone to learn from. But when an individual becomes a ‘light to Israel and a mighty hammer’, then he has the ability to go around to all places; places of Torah, to groups who uphold the commandments and groups who study the laws, as long as as the individual remains alone, not turning his head around to see if the masses are chasing after him, but stands firm on the principals of truth, in the end, the masses will come. For only the true individual who gives over all his strengths and greatness to round up the masses towards the proper truth, like Elkana did, only he will merit to see communities of truth in which all their movements are bound to the will of G-d. And, in truth, we see that all ideas only evolve from individuals, however, the permission is in the hand of each person to be like our teacher Moshe, to bring merit to the masses, or to be like Yeravam ben Navat, and bring sin to the masses. But this is solely placed in the hands of individuals. Therefore, there's no doubt that a sincere individual is required to push the whole world to the side of merit. And a person is required to be in a place of Torah to supervise all of his actions, because just one action can lead to righteousness or wickedness, heaven forbid. Every individual needs to feel his obligation to remove all his fictitious desires and give himself over to make holy the name of heaven, with all his abilities. And, with this, we remove the sixth question."
+        ],
+        [
+            "What can we satisfy [our question of] whether we are obligated to sort out all matters of the children, to get involved in all their needs? We can explain that this matter is a clear obligation, as we find it from our Sages of blessed memory (Taanis 24a):",
+            "“Rav once came to a place where he decreed a fast, but rain did not fall. The prayer leader descended before him [to lead the services] and said: “He Who makes the wind blow,” and the wind blew. [He continued] and said “And Who makes the rain fall”, and the rain fell. [Rav] said to him: What is your occupation? He said to him: \"I am a teacher of children, and I teach to the children of the poor [the same way as I] teach to the children of the rich, and anyone who cannot possibly pay, I do not take anything from him. And I have a fishpond, and any child who neglects his studies, I bribe him with the fish and calm him, and soothe him until he comes and reads.”",
+            "How great are [this teacher's] actions! Besides dedicating himself to teaching the poor children like the wealthy children, and that anyone who couldn't afford to pay, he took nothing, what's even more [impressive] is that he exerted himself in all manners of bringing [the student] close, to return the hearts of those who stray [back] to the Torah. Obviously, it was enough that he exerted all his strength with those who desired [to learn], those who inclined their ears like a receiver, is this not also a great effort to [give] understanding and improvement. But, the one who strays, who makes himself stubborn, is it also necessary to chase after him and to encourage him non-stop?",
+            "But how wondrous was this teacher's virtue and dedication, that he taught for free, even more so, [to resort to] giving him a reward in order that he desired to learn. Indeed, the real worker finds in this place the main purpose for his efforts, work and discernment. For it says about those who desire [to learn], “The wise will hear wisdom and desire to add more ” (Mishlei 1:5), he will be driven by his desire to chase, to achieve and to understand. But the one who strays, when he is insistent of his own thoughts, and does not recognize his deficiencies, or, if it is too hard for him to separate [from his way], [then] if the worker leaves him, it is possible [for him] to descend to the deepest depths where there is no cure for his ailment. Therefore, only one certified in his dedicated service will approach him in conversation, until he recognizes what is before him, until he sees the area [in which] he has made a mistake, until he achieves an inclination of truth, and until he allows himself to clarify to the point of seeking truth all the days of his life. And not to be categorized among so many who merely begin [the path, but do not finish it], but to be of the group that stays strong until completion. Therefore, the moment he adjusts himself to this goal, his merit will be exceedingly great until “You will decree and it will be fulfilled” (Iyov: 22;28).",
+            "From this we can understand how great is the merit of those who bring close the hearts of people to their Father in heaven, and we should understand just how he achieved this by way of “the fishpond”,  with bribery, encouragement and direction to all those who did not have a desire, for the focus of public service is to intervene with the hearts of the students and to desire that they not carry on in stubbornness, for this is the starting point of all sin. For at the moment an inkling of jealousy enters, if he cannot overcome his character, then he will be able to diminish any encounter that may be of help to him, and he will always refuse to include himself with his friend in a matter (pertaining to a) mitzvos, and he will diminish others with false claims and hold them back. Therefore,  it is on the (community) worker to direct these [children], to heal them from their sickness with the “fishpond”, to guide and appease, so as to return his heart in a pleasant manner, and to work incessantly and to teach without confusing the mind. It's worthwhile to work to understand everyone's intuitions, even at a time where he may not recognize an external hindrance, and also at a time when he sees him go out with drums and dancing to call (upon) those who would hinder or restrict him, because everything has its limits, and he needs to know all the things that will enable him to turn over and relive his irritation.",
+            "And he should not say, “I only took this work upon myself to teach over a particular lesson or the concept of the Awe of G-d, but is too hard for me to be responsible for all his [other] actions - how he deals with his friends and how he deals with acquaintances - for this would interfere with my own endeavors.” Don’t talk this way, for if he becomes accustomed in this manner,  it won't be long [before] he will see that there is no one to give over lessons or concepts to, quite the contrary, it is understanding these things that will help him, for through this he can know who is far and who is close and what to tell them or what to hold back on. How often we see someone become slightly incensed, resulting in emotional distance leading to a mental distancing, until, Heaven forbid, it brings a full change and separation. Because of this, the worker must consider this great fundamental of this profession, that there is no getting away from, and the focus is to direct all their activities so that there does not remain any faults. As one wise man said, “I recognize the new ones when they connect with the old ones.” And he said further, “it is harder to endure in times when there is a little bit than to endure in times where there is nothing at all, for dividing what there is without inflexibility, is much harder.” Help doesn't come from recognizing this alone, rather from due diligence and honing in (with the purpose) to fix each and every precept, as was explained in Taanis, in which two things were done; learning with those who desire, and be dedicated to making (others) desire with constant aspiration. And with this we remove the seventh question, if we need to deal with [all] matters of the children. Is this not the foundation that upholds the community, so as not to fall apart from problems within (our community), and from this the worker will merit that which is desired, until the point that, “you will decree and it will be fulfilled” (Iyov: 22;28)."
+        ],
+        [
+            "And of the fear, that perhaps [community service] will counter his own self-improvement, we can see from Rebbi Prayda that, from this specifically, he merited to become “Rebbi Prayda”, as is made clear in Chazal (Eruvin 54b); Rebbi Prayda had a particular student who he would teach him four hundred times, and then [the student would] comprehend it. One day, when Rebbi Prayda was needed for a certain Mitzvah, he [first] taught his student [the usual four hundred times], [but the student] didn't comprehend it. Rebbi Prayda asked the student, “Why is this time different”, and the student replied to him, “Since I heard them say to Rebbi that he is needed for a certain Mitzvah, I have been distracted and thought to myself, ‘Now the Master will leave’.” Rebbi Prayda said to him, “Give me your attention, and I will teach you again.” He taught him another four hundred times and [the student] comprehended it. A heavenly voice burst out and said: “Is it better to you that four hundred years are added to your life, or that you and your generation merit the world to come?” He responded, “I prefer that I and my generation merit the world to come.” The Holy One, Blessed be He, then said: “Give to him both” (Eruvin 54b).",
+            "We can see explicitly, that only through this, was he deserving of all the estime , and, in truth, it became implicit, that every worker put his face to the ground, for all of his self-sacrifice is only like the garlic peel in comparison to the self-sacrifice of Rebbi Prayda. With all of this, you further wonder, how was it fitting to give up this time for such a student? How was he not concerned about his own self-improvement?  Yet, it is the opposite question that he places on you; why do you look at this as a burden, chore or squandering, a personal loss, don’t you not see [from this story] the opposite! For, only through patience and self-sacrifice, he merited the great height in the service of Hashem and the fixing of his character traits. And you, that it is so difficult to give of yourself to assist the community, that you're constantly calculating how this may be of a loss [to your personal self-improvement], isn’t the end result that you are not in the service of Hashem, and you are not fixing your character traits? For a person is not able to go towards success in Torah and the Awe [of Hashem], unless his heart is pure, and his head isn’t confused with machinations and similar falsehoods. Therefore, it is only his inability to leave his imaginings, that will stop him from serving with self-sacrifice, rather, he will only seek easy situations and matters relating to his reward in this world. From this, it is certain, he will not be able to come to greatness and true perfect. Furthermore, it is worthwhile for us to know, that the matter most difficult in the service of Hashem, is to know the usage of one’s character traits in their proper place and in their proper time, for this brings him close to mistakes and the common stumbling blocks, for if a person only lives with self evaluation, and wants to consider the truth through his own thoughts, then, he will not come to know the truth. But when a person makes himself a worker for the community, and assists to seek out perfection, then he will need to use his character traits in accordance with the situation, and what the matter obligates from him. And the community is able to give to him boundaries and parameters in all of his character traits, and change them, and put them to use without any doubt, since it isn’t concerning himself, rather with the matter. And this was the way of Rebbi Prayda, that this student obligated him to use his strength of patience, eight hundred times, and he knew with confidence that it was necessary to act as such. This is not so for a person that acts based on his own reasoning, for he is not capable of obliging himself with such great patience as he should be.              ",
+            "Therefore, the true path in using character traits only comes through community service, for, there, it is required to act in accordance with the matter, in strengths and its opposite strengths, and without any contradiction. For sometimes the matter obligates using pride, and other times, humility, sometimes harshness, and other times mercy, sometimes generosity, and other times stinginess, sometimes privacy, other times publicly, sometimes learning a novelty, and other times to guard the old, sometimes a matter close to one’s nature, other times distant from one’s nature, sometimes dealing with the young, and other times dealing with the old, sometimes with someone that he wants [to work with], other times with someone who opposes his will [to work with], sometimes spiritual work, and other times physical work, sometimes with speech, and sometimes with silence; all in accordance with what is essential to his obligation. In this way it is comparable to the manner of a wheel, that a wheel is round, with none of its spokes protruding outward from its normal position. For if any of the spokes protrude outward from its normal position, it would not be possible to turn, because the spoke sticking out will hinder its movement. This is exactly how he acts in accordance with his own thoughts, he will always fail when there is a character trait that is hindering him, without any direction of how to straighten it out.",
+            "But whoever gives over himself to the community, like Rebbi Prayda, and with self-sacrifice, then the community fulfills his completeness with the strength of the work, with straightness, with character traits, big and small, all because of the good of the matter, like Rebbi Prayda that gave his patience in accordance with the student’s abilities, and it is because this student was one who had a hard time grasping the concepts, that his student brought out his patience from the strength of the work, until [he taught it] eight hundred times. This is the desired path in the use of character traits, that it looks into the matter and not into himself, and he will do for the community in an area that is opposite to his nature, in the same manner of an area that is in line with his nature. And with this, the eighth question is removed, for, it is just the opposite: community service guides self-improvement, and gives him a path to understanding and tolerance, to be able to tolerate and to carry out like the Torah demands from us."
+        ],
+        [
+            "As for someone that wants to understand human psychology before taking action, this too is [a] problematic [position to take] from this [story of Rebbi Prayda]. For we can ask the following question; How do we judge a youth, whom you studied with fifty times and did not achieve [understanding], is there an answerable solution? Is the intellect not at fault because it is in great doubt, and in part the decision already leans negatively [because of this inability to understand the lesson]. If he taught him a hundred times and he doesn’t understand, even more so that it is difficult to believe that there is any solution, and even more so after two hundred times, and even more so after three hundred times, that through this you will certainly say that he is throwing his labour into the dead sea (he is wasting his time), and even more so after three hundred and ninety-nine times, that there is no answerable solution.  ",
+            "Yet, what do we see from the story of Rebbi Prayda? That he learned with him three hundred and ninety-nine times, with still no understanding. Then, he learned with him another time and saw that he achieved, and he obtained, so that afterwards it was not perceivable that he did not understand it originally. And from where did Rebbi Prayda know that there is an end to the lack of understanding of this student? Did he know this at the onset? No, and no! He went in order to accomplish, and learned with him, time after time until he learned with him to such an extent until he came through his effort to understand the limit of the effort. And, had he not understood with the four hundredth time, he would have learned with him again, the proof being, that the moment the student was distracted, he learned with him further until it was eight hundred times. We can take away from this, that accomplishment only comes through discernment, because only through toil did he know how much he would have to toil. It is understandable from this that if a person behaves in a way that when he immediately sees that the situation is difficult to succeed in, that he immediately relieves his hands and pushes [such a situation away] with both hands, it is only because this is not at level of the faithful worker, rather this behaviour can cause many casualties.",
+            "How many hundreds of children are mischievous, following their heart because they see a void before them without a solution. And the truth of the matter is the opposite, only someone who can turn their minds around, only after he reaches perfection will he then be stirred to see that which was taught to us by Chazal, “do not despise regarding any person” (Pirkei Avot 4:3), and the tale of Rebbi Prayda proves that he uncovered this path for achieving perfection.    ",
+            "And on this question, we find many times that if there is neglect to work with one of which there is uncertainty, that he will not come to achieve, for it is difficult for him to separate from his assumptions, from his customs, from his desires, from his path, and so forth. Know, just like in the case of a sick person, it happens that after warming to a high degree it could suddenly become a turning point, and we don't say to despair for the patient, similarly, in regards to the sick soul, we don’t say despair from all sick people, though his speech is foul-smelling, but we must be patient  and provoke him countless times, and, in the end, an impression will come, for it is known that the nature of an impression happens the first time, for if not, an impression wouldn't happen on the last time, for in fact it is the first impression, and, perforce, that there was an impression at the first time, but it that was not apparent until the last time. So, too, with the impression of achievement, it does not become filled until after many times, but, in truth, there is an impression even with the first time, and the general matter is that patience is the foundation for the worker, and all who invest themselves in patience will merit to see the limits of the toil with each and every instance.       ",
+            "There is further to be astounded at how much Rebbi Prayda gave over towards the good of the community, that at the time that he was asked which one he desired more, if to live for an extra four hundred years, or that he and his generation should merit the world to come, he preferred for himself and his generation the world to come. From this, one must see his goal was only to benefit the community. And the Holy One, Blessed be He, repays measure for measure, in accordance that he gave up of his own life, so he was given an additional four hundred years to live."
+        ],
+        [
+            "As for those with no desire to accept the responsibility on themselves, reasoning that the responsibility is more weight than the worker can handle, this is a mistake. We can bring a proof against this, in what we find in the Torah, that Moshe our master requested helpers from The Holy One Blessed is He, saying \"I am not able to carry this burden alone etc.\" And The Holy One Blessed is He responded to him \"Gather for me seventy men… and I will draw from the spirit which is on you etc.\" This is perplexing. Was it not his intention in his request that The Holy One Blessed is He give him helpers, as if to say, give additional strength from what he already has, and [in Hashem's response] what did he give him!? It is possible to answer that he supplied him seventy men, but he did not supply him with seventy additional units of power on top of his own strengths, because he drew from his Moshe's spirit and gave it to them!? What is this situation comparable to? To a vessel, compartmentalized by placing a second tube inside. The vessel is not widened by doing this. Similarly with this 'addition', it did not bring any more qualities,  rather it is the measurement and weight that Moshe had on his own, just now it is made amongst seventy men as well, without increase. And we find that the power afforded them comes about through retraction from Moshe, as it writes \"and I will draw…\", even though there are those who say it is similar to one candle lighting another (Sifri), in any event, this is in the sense of a commandment like we find by the Chanukah lights, and he is puzzled, what was the intention of his question to add in strength?",
+            "In truth, we need to understand that this itself was being made clear to Moshe by The Holy One Blessed is He, that there is a known amount of help from Heaven that is given over to those of the masses who desire to serve Hashem in his wings, and this prepares one to carry the responsibility accepted upon himself, to carry the yoke of all the groups of the wise who seek perfection, and the servant doesn't merit this by himself or through his own greatness, but only commiserate to the burden he carries. Therefore, at the time Moshe, our master, carried the responsibility by himself, he, himself, received exclusively the help of Hashem, but when he requested for assistance, The Holy One Blessed be He said to him “perforce, these men will also benefit from this degree of Heavenly assistance, since they are also carrying the responsibility. This is what is meant when it said “And I will draw from the spirit…",
+            "We discover through this, that within the very reason for the request, that being that he desired the outcome to lighten his load, it actually causes, that through this, it detracted from his strength. And the opposite is true, with any acceptance of responsibility, that itself will cause that it will be easier on him, because the giving of one's energy is the source of additional acceptance [of divine help], through which the servant needs to be able to withstand his duties so as not to remove from himself the yolk of burden, for he will merit through this all the Heavenly assistance that is given over to the masses to save them from any challenges, whether they be material or spiritual, physical or intellectual. So the servant should not say “I am not able to carry this alone”, for it is fitting for him to realize that anything he carried until now was not carried with his own strength or actual hands, but only through the assistance of Hashem.",
+            "Therefore, the moment he wants to remove a part of his responsibilities, his loss will be twofold. The first, the mental preparation and the self sacrifice with which he entered into this burden, through which afforded him the Heavenly assistance, and secondly, the help of Hashem which gives him elevation to be able to carry the burden of the masses. And so it appears, the challenges, which encounter any community seeking perfection, are overcome through continuous miracles, and no other situation reveals Divine Influence as this does. How many times do questions arise, of pressing time, which, with all the power of conjectured answers, still appear to have no route to salvation, whether they be material or spiritual, and yet after that we see with flair, that the issue itself sprouted the resolution and opens us to a sliver of hope, actually something from nothing. The worker who carries the burden and bears all the issues associated with this topic, and stands firm in his duties, with firm trust, will merit and see the salvation of The Holy One Blessed is He. He will be able to uphold large communities, even during moments when times are increasingly difficult. And the person who recuses himself from accepting responsibility, thinking he will lighten himself of the situation, he will always remain non relevant, unable to carry anything. And this is what the Midrash says “that because Moshe said “How will I carry this alone”, they were punished, destined to say “Woe, how she (Yerushalayim) sits alone.” It is only through accepting upon yourself responsibility, even though the beginning is bitter, however, the end will be sweet, for you will merit to see the communities who seek perfection lifted up through Heavenly assistance, in any place, at any time, at any moment."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Maamer Mezake Es HaRabim. Trans. Meisels and Kutnowski, Ontario, 2019 ",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מאמר מזכה הרבים",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/Piotrk\303\263w, 1924.json" "b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/Piotrk\303\263w, 1924.json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..91dd6f5d31be8e2ff7ebfa7ac08097bbddd97d51
--- /dev/null
+++ "b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/Piotrk\303\263w, 1924.json"	
@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Ma'amar Mezakeh HaRabim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL01",
+    "versionTitle": "Piotrków, 1924",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "פיעטרקוב: דפוס ה’ פאלמאן, תרפ\"ד",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מאמר מזכה הרבים",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. (דניאל י״ב:ג׳).",
+            "כשם בשעה שהאדם מכיר את חסרונו, אז לפי מדרגת הכרתו יתעורר לבקש דרך לתקן חסרונו, ועושה כל ההשתדלות שמקרבין המטרה ועומד על זה, כן וכל כאשר מכיר האדם את החסרון הגדול שיש בהעולם מסכנת החינוך של הדור הצעיר, אשר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי׳, צריך להתעורר ולאזור כל כחותיו לעמוד כפרץ להסיר המכשלה ולהרים המטרה האמתית. ואמנם בזמן הזה, כאשר מצודת השיטה של עבירה פרוסה גם על תינוקות של בית רבן, ונמצא כל דרכי התורה שוממין ולא נשארו רק יחידי סגולה העומדים על משמרתם ולא זזו ממקומם. אמנם ידוע אם אין גדיים אין תיישים. ויכול, ח״ו, בהמשך הזמן לישכח תורה מישראל. אי לזאת צריך האדם להתעורר מתרדמתו ולהתבונן בסכנות המרחפות מול פניו, ולצאת בעוז ותעצומות ולעבוד בכל כשרונו והרגשתו ולעשות כל מה שבידו.",
+            "אמנם מי קרוב יותר להרגיש בהעדר התורה והיראה, רק אלה ההוגים בתורת ד׳ יומם ולילה, רק אלה המבינים מעלות השלימות וחסרונות החינוך המוטעה והמותעה הפרוסה באין מוחים. אשר על כן מוטל עליהם החוב לעשות בענין זה כל מה שבידם, ולא יפטרו את עצמם בשום אופן וטענה ואמתלא ולא יחוסו על עתם וזמנם ועבודתם של עצמם. כי זה כמו פיקוח נפש של כל הכלל.",
+            "אמנם לפי שלא נתברר להם עבודה זו שרשי׳ וענפי׳, חובתה והתפתחותה לכן הם משתמטים בטענות ופוטרים עצמם, אשר על כן מצאנו חוב להסביר הענין הזה וכל מקומות הטעות כדי שיכיר האדם שלא יכול לפטור את עצמו מזה בשום אופן. ושמענו כי יש עשרה שאלות שלא נתבררו כל צרכן בענין העבודה של ״מזכה את הרבים״:",
+            "א) אם יש דרך החינוך לעשות מחונכים בעבודת הרבים עד שיהי׳ ראוי לזה?",
+            "ב) אם צריכים להיות נושא בעול גם בעבודת הגשמיות וכדומה?",
+            "ג) מה שדוחה הדבר הזה אל הגדולים שבדור ומחזיק עצמו לאינו מחויב?",
+            "ד) אם יש אופן שיכול אחד לפטור את עצמו מעבודת הרבים?",
+            "ה) אם התורה מחייבת להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה?",
+            "ו) אם יש ביד יחידים לפעול על כל העולם כולו בלא שום אמצעים צדדיים כ״א ברוחו?",
+            "ז) אם מחויבים כ״כ לעיין בכל מילי דצעירים ולפשפש בכל תהלוכותיהם לתקנם?",
+            "ח) אם עבודת הרבים סתירה לעבודת עצמו?",
+            "ט) מה שרוצה להבין הכרת בני אדם קודם המעשה?",
+            "י) מה שרוצה להיות עובד ברבים אבל הוא מסרב מלקבל עליו האחריות?",
+            "מפני כל השאלות והספקות האלה לא יתחיל מי שצריך להתחיל ויתרשלו גם אלה שהתחילו. לזה מצאנו חובה לבאר הדברים האלה אחת לאחת לפי מקורי חז״ל."
+        ],
+        [
+            "איתא במחז״ל, כי הוו מינצי רבי חנינא ורבי חייא אמר לו רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קא מינצית, ח״ו אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה בפלפולי. א״ל רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא, וגדלינא נשבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא, ומקרינא חמשה ינוקי חמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרא, ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי, ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה לא תשתכח מישראל, והיינו אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, עכ״ל (בבא מציעא פ״ה, ע״ב).",
+            "אם נתבונן על עיקר גדלות מעשיו נמצא שהיתה בזה אשר הפקיר עצמו לעבודת הרבים, לבקש רק תועלת הרבים וטובת הרבים ולא הי׳ שום נוגע עם עצמו, כי מצד עצמו הי׳ יפה לו להיות גם עבד למבקשי השלימות, וכמו שמש לרבים, וכל מגמתו הי׳ רק לכוון במעשיו שיהיו מעשים נצחיים בעוה״ז, אשר על כן לא הי׳ די לו להשפיע ביכלתו לבד, אלא עיקר מעשיו הי׳ לעשות חינוך של עובדים אשר גם בלעדו יעשו ויביאו תועלת בכל מקום שהם, במה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״, אשר עי״ז בא כל אחד לחינוך להיות מגמתו להביא תועלת ודוגמתו, כמו רופא של מלך אשר כל תעודתו ומגמתו לעשות כל הזהירות שלא יבוא לידי מחלה, ע״י שמסדר להם ההנהגות המועילות לבריאות, וע״י שמחנך כל בני החצר שיכירו ענין המחלה וענין השמירה, כן הי׳ כל כוונת רבי חייא לראות את הנולד ולעשות עובדות כאלה שלא יבא לידי מחלה, לידי שכחת התורה ח״ו, ע״י שסדר מקודם חינוך של עובדים, שיכולים לעמוד בפרץ ולהרביץ תורה ויראה בכל מקום שהם, ע״י אמצעים של התאחדות חברים, אשר כל בן תורה שבא ללמוד יכנוס כמו אל מכונה גדולה הפועלת בקרוב להחליף השקפתו, ואשר ירצה גם הוא להיות מסוג המחונכים להביא תועלת.",
+            "ואם נתבונן במעשיו מה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״ יש בזה יסוד גדול לקיום הרבים. כי כל הקרירות בעבודת הרבים בא ע״י מה שנמצא איזה עקשנים העומדים על מדותיהם בהשקפה אחרת ומקררין לכל מי שפוגש עמהם. וכמה גדולים ״מעשה חייא״ אשר סדר וחינך אותם שיהא כולם בהשקפה אחת, אשר כל שיחתם והגיונם יהיו רק ״אתנו אהדדי״, והי׳ ה״אהדדי״ הסבה שנתנה הרוח חיים בה״אתנו״ שילכו מעלה מעלה, והיו כלם מצד אחד מתלמדים זה מזה, ומצד השני משפיעים זה על זה. לכן נצמח מזה תועלת עצום לכוונתו לחנך עובדים. ולכן אמר בתקיפות ״אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל״.",
+            "ואם נסתכל עוד יותר נתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מסדר הברייתות, יסודי הש״ס, מסר כל יכלתו לעשות חינוך של מחונכים בעבודת הרבים מאלה שהתחילו עכשיו ליכנס בכרם ד׳ זו ד׳ אמות של הלכה ויראת שמים, בע״כ שמצא כי גם אלה צריכים להתחנך להיות עובדים. ועוד שנית, כי ע״י ״אתנו אהדדי״ באו לכלל ראוי לדבר זה, עד שמצא בעובדות האלה שיש בהן קיום התורה והיראה, וקיום הכלל והפרט. וכל זה השיג רק מפני שהי׳ כוונתו רצוי להביט רק על תועלת הרבים, אעפ״י שהי׳ הדבר הזה לחידוש, מ״מ עמד חזק על זה, מפני שהי׳ לו הבטה רחוקה על העתיד וראה כי מזה יצמח תורה ויראה בכל מקום. והי׳ יפה לו כמו כן לסבול כל מיני סבלנות, כמו שאמרו זרענא כיתנא וכו׳, הכל לטובת הרבים. כן צריך כל מחונך ועובד להתלמד שיהי׳ יפה לו להיות עבד לרבים, ושמש למבקשי השלימות ולא יביט כי אם על התועלת בלבד. כי במדה זו כמה שיכול להפקיר מכבודו וממצבו בעד הרבים, במדה זו יצליח בכל אשר יפנה. ואמר הכ׳ ״חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כ״ב:ו׳), ממנה—מן החינוך. ואיזהו חינוך? שיכול להתקיים גם בימי זקנותו, הוי אומר זו חינוך של עבודת הרבים, דהיינו שירצה רק טובת הדבר. וכתב הגר״א שיש חינוך במדרגת הלשמה, וע״ז אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, שרצה רק טובת הרבים. וע״כ הצליח במעשיו שלא תשתכח תורה מישראל ע״י שהעמיד חינוך של מחנכים בעבודת הרבים לפי מדרגתם שיהיו עובדים כל ימי חייהם. ובזה סר השאלה הראשונה אם יש חינוך להתחנך בעבודת הרבים, הלא רבי חייא עשה כן וחינך צעירים לאתני אהדדי והצליח במעשיו."
+        ],
+        [
+            "ועוד יותר יש להתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מיסודי הש״ס, איך לא חס על כבודו ועל זמנו למסור כ״כ לעבודת הרבים, ע״י שהי׳ יפה לו גם לעשות עובדות גשמיות, כמו לצוד צביים והאכיל הבשר לינוקא ועשה קלפין וכתב פרשיות. ואנו רואים כי פה הי׳ עיקר חידושו. כי רק הוא הי׳ הראשון שחתר בשכלו הדרך הזה והאמצעים האלו, ואיך עשה הדבר הזה ולא מנע מלהתערב גם בעובדות גשמיות ועכ״פ סדר הדברים איך לעשות.",
+            "מבהיל הרעיון כמה לשם שמים יש במצב הזה. לא אמר: זה אני רוצה, זה אני יכול, זה לפי כבודי. אלא כל מה שהרבים דורשים עשה בהתלהטות, אשר כך נרצה בעיני ד׳, אעפ״י שחיצוניות המעשים המה בלי שרק, בלי כחל ובלי פרכוס. לא הביט על הברק החיצוני, אלא כיון שהבין אשר כך קרובה אל המטרה שלא תשתכח תורה מישראל, לא חת מפני כל, ולא מנע אפילו כקוצו של יו״ד מאמצעים כאלה.",
+            "וראוי לנו לדעת כי אותם המעשים שעשה רבי חייא, אעפ״י שלכאורה אין אנו מבינים הכרח מטרתם, מה מני יהלוך אם יבא הגשמיות ממי שהוא וממקור שהוא, אמנם מחידושו ומסירת נפשו ניכר כי רבי חייא לא קרא הדברים האלה ״מעשים״ אלא ״יסודות״ אשר על זה דוקא יכול הענין להתקיים, אעפ״י שאין אנו יכולים להחליט הטעם והכוונה, אם מפני שלא מצא דרך אחרת, ואם מפני שהפקיר מקורים אחרים כדי להזהר מחשש העדר התועלת למטרתו הנעלה ואם להנצל מחשש גזל המפריע לסייעתא דשמיא, כמו שאומרים בשם הגר״א אם האדם לומד בבית שיש בגנו מסמר אחד של גזילה יחסר לו בהצלחה. איך שהוא, אבל כמה גדולים מעשיו שעשה הכל מה שהכיר שיהי׳ תועלת להענין, וע״כ לא הי׳ קשה לו להעמיד המצב הגשמי על יסודות של הפקר, והיו לו השתוות המעשים לעשות הכל בלי שום סרבנות כלל.",
+            "כה ממש צריך העובד להרגיש בתקופה הזאת שכל מצב התורה והיראה עומדת בסכנה, וע״כ צריכים להקים בכל מה שבידנו ולעשות כל דבר הן ברוח והן בחומר להקים מקומות של תורה ולא ימנע עצמו מן התוכחה, ויעשה פניו כחלמיש, וכל איש יסייע בכל עובדא שיש בידו גם עובדות כאלה שאין להם בדק לא יסרב מלעשותם, ולא יחוס על כבודו, כיון שהדבר דורש ממנו יצריך לעשות, ולא יביט על האומר והמעורר כי אם על הדבר. ואם הוא מרגיש אשר אם יעסוק הוא יהי׳ התועלת יותר גדול, לא יסמוך בדבר זה על מי שהוא, כדי לסלק את עצמו ואל יאמר קטנות הוא אלא ירגיש חובתו לדקדק על התועלת ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. כי יש חילוק גדול אם הגשמיות בא מן הרוחניות ובין אם הרוחניות בא מן הגשמיות. ע״כ כל מי שיכול לעשות בעובדות הגשמיות באופן יותר נרצה להמטרה האמתית אסור לו להסתלק מזה, כי ע״ז אמר רבי גדולים מעשה חייא שלא הביט על הברק החיצוני, אלא עשה הכל למען התועלת, כי גם לעבודת הגשמיות צריכים לגשת בהכנה של לב טהור ולשם שמים. רק אז יצמח מזה תועלת גדול להרוח. ואם לאו יכול הגשמיות לאכול את הרוחניות, ע״כ נקרא זה מיסודות של הרוחניות מהרבים וא״כ צריכים להכיר זה למקצוע גדול ונכבד להתלמד מגדולים איך להתנהג במקצוע זה. ובזה סר השאלה השני׳ אם צריכים להיות נושא בעול גם בעבודת הגשמיות. הלא רבי חייא עסק בעבודה זו ויסוד גדול הוא בתועלת הרבים ומחויב כל אחד לעזור ולסייע ברוחו ובמוחו והוא נרצה בעיני ד׳."
+        ],
+        [
+            "ואם נסתכל עוד במעשה רבי חייא נמצא, הלא הי׳ יכול למצוא בנקל גדולי תורה שיש בכרמו כל שיתא מתניתא וילמדו עם כלם יחד ולמה הי׳ לו לעשות בענין שיהא ״אתנו אהדדי״ ולעשות כ״א מתלמידיו לראוי ומחויב ללמוד עם חבירו וכן חבירו אליו? וע״כ צריכים אנו לאמר כי רק ע״י שיעשה את כולם למחויבים אז יצליח מטרתו הרוממה, כי רק עי״ז יתרבה נמשכים. והשכל מחייב כן. כי בשעה שהבן תורה מורגל לדעת שהוא צריך לחשוב רק אודות עצמו ולרכוש רק מה שיפה לו, בע״כ שאין זה נובע מטהרת הלב, וע״כ שיש לו דמיונות שמסייעים לו, לכן כשם שמייחד דמיונותיו לעצמו כן מייחד רוחניות שלו לעצמו, כי הא בהא תליא, ויוצא מסוג מביאי תועלת הדואגים בעד ״עולם מיוחד״ של השקפה גבוהה ברוחניות. וגם עבודת עצמו אינה עומדת על יסודות חזקות רחוק מכל פשרות ונדנוד רע. אבל בשעה שהבן תורה מסלק את עצמו מכל השפעת העולם והשפעת שאלות החיים ורוצה הנקודה האמתית ודואג שיהי׳ עולם מיוחד של רוחניות אשר כל אחד דואג בעד קיום מצב השלימות של חבירו ישקל במאזני צדק לדעת מה שיש לו יתרון על חבירו ומה שיש לחבירו יתרון עליו, אז אין לך יסוד גדול להרבצת התורה גדול מזה. וע״ז אמר רבי כמה גדולים ״מעשה חייא״, שעשה אותם למחונכים בעבודת הרבים גם במקום גדולים כדי להגדיל תורה ולהאדירה, כי על פי רוב יש ביד התלמידים להשפיע על אלה אשר בלעדם היו נאבדים לגמרי. כי אין בכח הגדולים להקיף כ״כ הכמות והאיכות בכל העולם כולה.",
+            "ואל יאמר האדם אמתין עד שאהי׳ בן ארבעים לבינה או שיעבור רוב שנותי ולא אחטא ואח״כ אמסר נפשי לעבודת הרבים. אם יאמר כן, לא די שלא יבא לכלל עבודת חרבים, אלא שיאבד גם עבודת עצמו שהשיג בימי חרפו. כי בעוד שהוא חושב אם לעבוד ברבים אם לא, יתגבר עליו יצרו ויפול במצודה שהכל דשין בה ואין אומר השב. ולכן צריך כל אחד להרגיש חיוב לפעול. על כל מי שסביב לו להצילו מפח טמנו לו, כי אם הוא שיודע ממנו לא יחוס עליו, מי יחוס עליו? כי הנסיון מוכיח כי כל מי שהכניסו אותו המחונכים בעבודת הרבים, תחת כנפי השלימות, הי׳ עלול מצד עצמו בלי שום ספק ליפול בהמצודה הפרוסה לפני כל צעירי הדור, אשר על כן אינו צריך לסמוך על אחר, כי ההכרח נורא, כי׳ אין מספר להאומללים התועים בדרכי החיים וצריך לעשות מה שמוצא ומצוי לפניו להצילו משטף מים הזדונים השוטפים בזרמים גם צעירי החרדים, להכניסו למקום מפלט, היא חבורת מבקשי השלימות, אשר כל מגמתם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. והמציל מפי הרחוב כמציל מפי ארי, כי כל באי׳ לא ישובון. וע״כ צריך כל אחד להרגיש כי הוא מחויב לעשות גם בשעה שיש גדולים, כי אין בכחם להקיף כל העולם כולו. ע״כ הזריזות בזה משובח ואין מקום להשאלה השלישית."
+        ],
+        [
+            "ועל השאלה אם יש אחד שיכול לפטור את עצמו מלעבוד עבודת הרבים אם לאו, יש בזה שני אופנים. כי עבודת הרבים נחלק לשתי מדרגות.",
+            "א) יש דרך להחזיר לבות בני אדם אל התורה ע״י פלפולא חריפא, והעמקה נפלאה והבנה ישרה, אשר לב בעלי שכל נמשכים אחריהם. והחיוב הזה מוטל על גדולי וגאוני הדור. וע״ז אמר רבי חנינא בהדי דידי קא מינצת ח״ו אי משתכח תורה מישראל מהדרנא בפלפולא. ומזה יכולים הרבה לפטור עצמם מחיוב זה, כי לא רבים יחכמו.",
+            "ב) ויש דרך שני לעבוד בעבודת הרבים ע״י דיבוק חברים, כמו שסדר רבי חייא שיהא ״אקרי אהדדי ואתני אהדדי״, ולעשות על יסודות כאלה ישיבות וקיבוצים בכל מקום, הן בכרך והן בעיר והן בכפר לסבב כל הדור הצעיר תחת דגל התורה והיראה בכל מקום, והחיוב הזה מוטל על כל אחד ואחד, כי כל אחד יכול לסייע בהקמת התורה. זה יכול להגיד שיעורים, וזה יכול לעשות וועדים, וזה יכול להמשיך ולקרב, וזה יכול לעסוק בגשמיות, וזה יכול, לנסוע לקבץ נערים בהסביבה, וזה יכול לסדר להם אכסנאות ודרישתם הפרטיות, וזה יכול לנהל ת״ת וכדומה.",
+            "וע״ז אמר הכ׳ ארור אשר לא יקום את דברי התו׳ הזאת, ופחז״ל והי׳ ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור (ירושלמי סוטה פ״ד ה״ד), והדבר מובן, כי הקללה אינה סובבת על מי שאינו מהדר בפלפולא, כי מזה יכול ליפטר ולומר כי אין זה בידו, אלא הקללה סובבת על מי שאין מסייע על דרך השני של דיבוק חברים שזה יש בידו, כי בכל עיר ועיר יכולים לעשות חברות של שמירת שבת ותיקון מקוואות, וכן בכל דבר ודבר שנוגע לחיזוק הדת. וצריך כל אחד לפחד אולי הוא עומד תחת הקללה לפי שאינו עושה מה שבידו לעשות או כדבעי למיעבד לא עבד.",
+            "ע״כ צריך האדם לקום מתרדמתו וירגיש כי אם יקצר בעבודה זו אז ח״ו יקצר את חייו, כי התורה צווחת ״ארור אשר לא יקים״, וע״ז אמר רבי חייא בהדי דידי קא מינצית אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל וכ׳ וצריך האדם לילך בעקבותיו לעשות כל מה שנחוץ לרבים ואז יתנחם בכפלים, שיזכה ויראה בהרמת קרן התורה והיראה ויציל את עצמו מן הקללה."
+        ],
+        [
+            "ועד כמה תובעת התורה מן העובד שיפקיר מנוחתו להיות גולה ממקום למקום להרביץ תורה ויראה, אנו רואים ממה שספרו לנו חז״ל (תב״א פי״א): ושמא תאמרו אותן שבעין אלף איש שנהרגו בגבעת בנימן מפני מה נהרגו, לפי שהיו להם לסנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס הי׳ להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי׳ בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל ערי ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתים ושלש כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה, והם לא עשו כן, אלא נכנסו כ״א לכרמו וכ׳ ואמר שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהם הטורח, לפיכך בגבעת בנימן שלא היו עוסקין בתורה ודרך ארץ נהרגו בהם שבעים אלף איש. ומי הרג את כל אלה אלא סנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס, עכ״ל.",
+            "מבהיל על הרעיון עד כמה מגיע החיוב על העובד, כי התורה מטילה עליו אחריות של כל העולם כולו, ולא יכול לפטור נפשו במה שהוא יושב ועובד על מקום אחד, אלא צריך לנסוע ממקום למקום גם בעת שתנאי הנסיעה קשים ביותר שאין סוס ואין רכב לרכוב עליו, גם אז הוא מחויב להגבי׳ בגדיו למעלה מארכובותיו ולילך ברגליו ממקום למקום לייסד שמה מקומות של תורה. ואם נסתכל על מי אמרו חז״ל שהי׳ להם לקשור חבלים במתניהם וכ׳ ולילך ברגל? על מי? אפשר על אותם שלא טעמו טעם טורח מימיהם? הלא אנו מדברים אודות סנהדרין הגדולה, אשר לכאורה איזה אשמה הי׳ אם היו יושבים על מקומם וישפטו על מקומם וישיבו דבר ד׳ על מקומם. כמה יגיעות יגעו עד שזכו להמעלה הזאת, כמה לילות כימים עשו עד עכשיו להגות בתורת ד׳ ויראת שמים, כמה חיים וכוחות הפקירו ממבחר חייהם למען התורה, כמה נסיונות רצופים סבלו למען קנות קניני השלימות. ואם כה סבלו עד עכשיו איזה חטא יש כאן אם ינפשו מעט ויקצרו בטרחות, וימנעו נפשם מנדידות רצופות וישיבו להדורשים ולמבקשים על מקומם?",
+            "מ״מ מצינו בחז״ל אשר דווקא עליהם מוטל האחריות, ודוקא עליהם כל הטענות ורק מהם תובעים כל עון וכל אשמה וחטא שנעשה בהעולם הגדול, ובע״כ צריכים אנו להבין כי במקום שיש סכנה של העדר התורה והיראה הגורם אבדון הנפש והחומר של כל ישראל ח״ו, אז לא יועיל שום טענות, ואז אין חולקין כבוד ומנוחה לעצמו, יהי׳ מי שיהי׳. והדמיון בזה לרב החובל המוליך ספינה עם שבעים אלף איש שאינם יודעים שאסור לעשות חריץ וקדיחה בתוך כותלי הספינה, ואז באותו שעה אם רב החובל לא ישים לב לזה, אלא יושב בחדרו תחת עול עבודתו בתנועת הספינה, הלא אין לך חטא גדול מזה. מה יועיל כל עבודתו אשר כל הספינה ואנשי׳ עומדים בסכנה? ועוד יותר, אשר סכנת הספינה היא סכנתו ואבדון אנשי׳ גם אבדון נפשו? הלא שם אנו מבינים כי החוב מוטל רק עליו שיודע הסכנה הבא מהקדיחה, לכן עליו לטרוח מזוית לזוית ומחדר לחדר לצוות באזהרה חמורה שיזהרו מקדיחה ומכל דבר שיכול לבוא על ידו לידי חריצה כל שהיא, ולא ימתין עד שיבואו אליו בשאלה אם מותר לקדוח אם לאו, כי אם ישאלו כולם חוץ מאחד מהם יכול הספינה להיות בסכנה ע״י החריץ שלו, ובשעה זו לא יכול לפטור נפשו, אלא עליו לטרוח בלי שום ספק ולעשות כל הלימודים והאזהרות, ואם לא עשה כן נמצא שהוא הרג כל אותם שבעים אלף איש שהיו בספינה.",
+            "כן ממש אמרו חז״ל שהי׳ להם להרגיש הפיקוח נפש של הכלל כולו. ובשעה זו אי אפשר לאדם, יהי׳ מי שיהי׳ להביט על נפשו, כי גם הוא בסכנה. כי בשעה שאין עולם אין יחידים, אם אין גדיים אין תיישים. לכן אמרו חז״ל אשר רק עליהם מוטל הטורח, ואדרבה, מפני שיגעו לילות כימים על התורה ועל היראה חובם יותר גדול ללמד את בני ישראל תורה ודרך ארץ. ודוקא אותם שהפקירו כל ימיהם ומבחר כוחותיהם למען האמת, דוקא הם יודעים ערכה אשר יפה בעדה לנסוע ממקום למקום, לא בסוסים ולא במרכבה ולא במכונה, אלא בטרחה פשוטה וכבדה לקשור חבלים של ברזל במתנים ולהגבי׳ הבגדים למעלה מארכובותיהם (אויפהויבען די פאלעס) ולילך ברגל ממקום למקום — ללכיש ולחברון ולירושלים, ולא על זמן קצר, אלא לשנה ושתים ולשלש, עד שיקיפו בעבודתם כל העולם כולו. עד שלא ישאר מקום מופנה, הן בכרך והן בעיר והן בכפר. ודוקא אותם שלא הביטו עד עכשיו על הסכמת העולם ולא על כל מניעה ועיכוב, רק אותם האנשים מחוייבים לסבול נסיונות רצופים, ולא להפסיק בעבודתם אלא ילכו ליסד מקומות של תורה, גם במקום שאין מכירים אותם, גם במקום שלא יקבלום בתופים ובמחולות, גם במקום שתהלתם מר.",
+            "ואם תאמר, כיון שהטורח כ״כ גדול והנסיונות מרובין, אין החטא גדול כ״כ גדול אם יהי׳ השתדלותם במדה קטנה ומחוקה? הבט נא וראה אם לא עשו כן, מה אמרו עליהם חז״ל — שהרגו שבעים אלף איש. כמה נורא החיוב הזה ומה נענה ליום פקודה. כי אין טענה והתנצלות להקטין החוב, כי האחריות ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.",
+            "ע״כ כל מי שיש בידו להקים את התורה אל יטמון ידו בצלחת ולא יפנה אל כרמו ראשונה ולא יאהב המנוחה, אלא יאזור כוחותיו להיות גולה ממקום למקום ליסד מקומות של תורה ויראת שמים. כי מי יהיו מן הנתבעים על שפלות התורה והיראה? רק העובדים שהי׳ בידם להקים ולבטוח בד׳ שימלא משאלותיהם. ע״כ מוטל עליהם האחריות עד שיקיפו כל המקומות תחת דגל התורה. ובזה נפתר השאלה החמישית שהאדם הוא מחויב להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה, ואי אפשר לו להפטר מזה לא בשום טענה ומענה."
+        ],
+        [
+            "ומה ששואלים אם יכול היחיד לפעול על כל העולם כולו בלי שום אמצעים מצלצלים, כי אם בחייו האמתיים? נוכל להתפעל ולראות בחוש יכולת הדבר הזה, ממה שספרו לנו חז״ל (ילקוט ש״א): אלקנה ואשתו ובניו ואחיותיו וכל קרוביו הי׳ מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו, ואומרים לבית ד׳ שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד, מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נלך עמכם, ואומרים להם הן, עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב״ה אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני מוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנכם במצוות, הא למדת שבשכר אלקנה שמואל, עכ״ל.",
+            "ואם נתבונן בזה נתפעל עד כמה כל דבר תלוי רק ביחיד. הלא המצוה הזאת שהיו בהתרשלות וכמעט שנשכח, אותו הדבר עצמו נעשה לדבר חי בכל העולם כולו. כמה קשה הדבר להשיב לבו של אדם אל דבר בלתי מורגל, וכ״ש אל דבר שיש בו טורח, וכ״ש אל דבר שיש בו הפקרות, ואם על אדם אחד קשה לפעול כ״ש על חבורה, וכ״ש על עיר וכ״ש על מדינה כולה. ואם אנו רואים מצוה זו לעלות לרגל לירושלים, היא מצוה שיש בזה היפוך ההרגל, ויש, בזה טורח ויש בה הפקרות, ולא טורח של יחיד ולא של עיר אחת, אלא של מדינה כולה, כמה יש בה מן הנמנעות. ומי עשה זה, ומי גרם כל זאת? רק עובד אחד ואלקנה שמו. הרי לנו כח היחיד, שיכול להחזיר עטרה ליושנה בכל העולם כולו.",
+            "ואם נתבונן בזה במה הי׳ כוחו גדול? איזה אמצעים עשה? איזה אגודה עשה? איזה תוארי הכבוד נתן לכל אחד ואחד? איזה מצבים נתן לכל אחד בעד זה? איזה פרסומים ואסיפות עשה בעולם לעורר הענין הזה? ואמנם ספרו לנו חז״ל שלא עשה אגודה ולא חלק כבוד ולא ממון ולא עשה אסיפות, אלא פעל כ״ז בחייו במעשיו של עצמו, בקיום התורה שלו. זאת ראו כולם ונמשכו אחריו כברזל אחר אבן השואבת. הוא לקח דרך של ״להפקיר את עצמו ובני ביתו בעד קיום התורה״, בזה פעל על כל העולם כולו, כאשר מספרים חז״ל כשעבר הוא ומשפחתו דרך עיר לא נכנסו לבית, אלא לנו ברחוב כדי לקדש שם שמים, וכאשר הרגישו בני העיר והתלקטו בפליאה לשאול מה זה ועל מה זה, אז אמרו בעוז ותעצומות לבית ד׳ בשילה, ובאותה שעה עמד אלקנה לצד האנשים ומשפחתו לצד הנשים והוכיחו אותם בדברים יורדים חדרי בטן: ואתם למה לא תבואו אתנו? עזבתם מקור מים חיים זה בית ד׳ בשילה, והחלפתם על תוף וכנור וחליל ויין משתיהם, וזכרו להם המעלות שהשיגו אז, ואיך הנהגתם מקולקלת עכשיו, עד שגעו כולם בבכי ושאלו ״נלך עמכם״ ואמרו להם הן. ומובן כאשר באו אל עיר שני׳ אז הי׳ המספר יותר גדול ונמשכו עי״ז הרבה עד שבהמשך הזמן עלו כולם, ובדרך זה החזיר אלקנה עטרה ליושנה, כי בשעה שראו כולם מסירת נפשו והפקרות כל חייו ומשפחתו כדי לעלות לרגל נתפעלו כולם והלכו אחריו והוציא את כולם ממצודת עבר ושנה נעשה כהיתר אל אור גדול וכל זכות הרבים תלוי בו.",
+            "הרי לנו מזה כי גדול כח ההפקרות שיכול היחיד בכוונתו הרצוי׳ ובמעשיו האמתיים וברוחו הכביר להיות כמו לאקאמאטיוו המושך כמה וכמה עגלות אחריו. כן יכול בהמשכתו התמימה להחזיר כל העולם כולו אל מה שסרו ממנו.",
+            "וכן כל עובד ועובד אם מפקיר כוחותיו ומשפחתו בעד האמת אז גם אם הוא יחיד יכול לפעול על כל העולם כולו. כי אמנם יש בעולם הרבה נמשכים אחר האמת, עד שכולם נוטים לקיום התורה ולדרכי השלימות, אלא שאין להם מי שיעמידם על האמת הנכונה, שיהי׳ להם על מי להביט וממי להתלמד. אבל כשהיחיד הוא נר ישראל ופטיש החזק אז יש בידו לסבב בכל מקום ומקום תורה, וחברות של קיום המצות ולימוד הלכות, ובלבד שהיחיד יהי׳ יחיד ולא יחזור ראשו לאחוריו לראות אם הרבים רודפים אחריו, אלא יעמוד חזק על נקודת האמת וסוף הרבים לבוא. כי רק היחיד האמיתי אשר מוסר כל עוזו וגדלו לסבב הרבים אל האמת הנכון, כמו שעשה אלקנה, רק הוא זוכה לראות את הרבים האמתי אשר כל מגמותם קשור אל רצון ד׳. וכאמת אנו רואים אשר כל האידעעס נתפתחו רק מיחידים, אלא שהרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבנו לזכה את הרבים, או כירבעם בן נבט להחטיא את הרבים. אבל הדבר מונח רק בידי היחידים. ע״כ אין ספק שהיחיד האמיתי צריך להכריע את כל העולם כולו לכף זכות וצריך האדם בהיות במקום תורה להשגיח על כל המעשים כולם, כי בפעולה אחת יכול להצדיק או להרשיע ח״ו. וצריך כל יחיד להרגיש חובתו להפקיר כל תשוקותיו המדומות ולא יכסוף אלא לקדש שם שמים בכל יכלתו. ובזה סר השאלה הששית."
+        ],
+        [
+            "ומה שמסתפק אם מחויבים לפשפש כ״כ בכל מילי של הצעירים ולעיין בכל צורך מצרכיהם, יש לנו לברר כי דבר זה מחויב ומוכרח וכן מצינו בחז״ל (תענית כ״ד):",
+            "״רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתי מיטרא, נחית קמי׳ שליחא דצבורא אמר משיב הרוח אתי זיקא אמר מוריד הגשם אתי מיטרא. אמר לו מאי עובדך, אמר לי׳ מקרי דדרדקי אנא ומקרינא לבני ענייא כבני עתירא, וכל דלא אפשר לי׳ לא שקילנא מיני׳ מידי ואית לי פירי דכוורא (מחילות של דגים) וכל מאן דפשע משחרינא לי׳ מינייהו ומסדרינן לי׳ ומפייסינן לי׳ (מתקנן כסדר) עד דאתי וקרי׳, עכ״ל.",
+            "כמה גדולים מעשיו, אשר מלבד שמסר נפשו ללמוד עם בני עניים כבני עשירים וכל דלא אפשר לי׳ לא שקל ממנו דבר, עוד התגבר בכל מיני התקרבות להשיב לבו של הפושע אל התורה, אשר לכאורה די הי׳ מה שיגע בכל כוחו עם המבקש אשר משים אזנו כאפרכסת, הלא גם אז היגיעה גדולה להבינו ולשכללו, אבל הפושע שעושה עצמו לקשה עורף, האם גם אותו צריכים לרדפהו ולחזקהו בלי הרף?",
+            "אבל כמה נפלא תום לבבו ומסירת נפשו שלמד בחנם וגם עוד נתן לו שכר כדי שירצה ללמוד. ואמנם כי העובד האמיתי מוצא דוקא במקום זה עיקר התחייבות השתדלותו ועבודתו וערמימותו, כי על המבקש נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳), יש לו המשכה מצד מבוקשו לרדוף, להשיג ולשמוע. אבל הפושע, כשהוא מתעקש על דעתו ואינו מכיר חסרונו או שקשה לו לפרוש אם יניח אותו העובד יוכל לרדת מתהום אל תהום ואין רפואה למכתו אשר על כן רק שם תעודת המבקש העובד לבוא עמו בדברים, עד שיבין מה שלפניו, ועד שיראה מקום הטעות, ועד שישיג נטי׳ אל האמת, ועד שיוותר משלו אחר הבירור ועד שיתבונן להיות מבקש האמת כל ימי חייו, ולא יהיו מכת רבים מתחילים, אלא מכת החזקים המתמידים, ולכן בשעה שהתנהג באופן זה הי׳ זכותו גדול מאד עד ״ויגזר אמר ויקם לך״.",
+            "מזה יש לנו להבין כמה גדול זכות מי שמקרב לבות בני אדם לאביו שבשמים, ויש לנו להבין ממה שהי׳ משתדל ע״י ״פירי דכוורא״ לשחד ולפייס ולסדר כל מי שלא הי׳ שבע רצון, כי העיקר בעבודת הרבים לפשפש בלבות התלמידים והמבקשים שלא ישאו בתוכם הקפדות, כי זה ראש כל חטאת, כי בשעה שנכנס טינא של קנאה, אם לא יעבור על מדותיו, יכול בכל פגישה לקרר כל דבר המביא תועלת, ותמיד יסרב מלהיות נמנה עם חבירו לדבר מצוה, ויקרר גם אחרים בטענות שוא ומדוחים. לכן על העובד להשגיח על אלה לרפא מחלתם בפירי דכוורא ולסדרו ולפייסו, שישוב לבו נח ושקט ויעשה בלי הפסק וילמוד בלי ערבוב המוח, וראוי להעובד להבין לב כל אחד ואחד גם בעת שלא ניכר הקפדתו בחיצוניותו, גם בעת שהוא רואה שהוא יוצא בתופים ובמחולות לקראת מי שהקפדתו או קנאתו עליו, כי לכל דבר יש גבול, וצריך לדעת כל הדברים במה שיכולים לכפר ולשכך הרגזתו.",
+            "ואל יאמר העובד הן עלי מוטל רק להגיד שיעור או הענין ביראת שמים, אבל קשה עלי לפקח על כל מיליו איך יתנהג עם חביריו ואיך יתנהג בהאכסניא, כי זה מפריע לעיוני, אל יאמר כן, כי אם יתנהג כדבריו עוד מעט יראה כי אין לו בעד מי להגיד השיעור או הענין, ואדרבה הידיעה בדברים האלה יוכל לסייע לו שעי״ז ידע מי לרחק ומי לקרב, מה להגיד ומה לשתוק. וכמה פעמים אנו רואים בחוש אשר בהקפדה כל שהוא נעשה פירוד לבבות ומזה בא לידי פירוד הדעות עד שיכול ח״ו לבוא לידי שנה ופירש, אשר על כן יחשב העבודה במקצוע הזה ליסוד גדול שאין לזוז ממנה ועיקר להשגיח על כל התאגדותם שלא יהא תלוי בחסרון. ואמר חכם אחד אני מכיר את החדשים כשבאים להתחבר עם הישנים. ואמר עוד קשה יותר לסבול הזמן שיש מקצת מלסבול הזמן שיחסר בכלל, שאז החלוקה באופן שלא יהי׳ הקפדות קשה ביותר, ואין התועלת יוצא מהכרה לבד, אלא מהשתדלות וחריצות לתקן כל ענין וענין, כמו שמבואר בתענית אשר שתים עשה, למד עם המבקשים והשתדל לעשות מבקשים ולהתמיד זמן ביקושם. ובזה סר השאלה השביעית עם צריכים לעיין במילי דינוקא. הלא זה יסוד קיום הרבים, שלא יהרס ממפריעים הפנימים ומזה זכה העובד הנרצה עד ״ויגזור אומר ויקם לך״."
+        ],
+        [
+            "ומה שמפחד שמא יהי׳ סתירה לעבודת עצמו יש לנו מראי׳ מרבי פרידא אשר מזה גופא זכה להיות ״רבי פרידא״, כמבואר בחז״ל (עירובין נ״ד): רבי פרידא הוי לי׳ ההוא תלמידא דהוו תני לי׳ ארבע מאה זימני וגמר, יומא חדא בעיוה למילתא דמצוה תנא לי׳ ולא גמר, א״ל האידנא מאי שנא, א״ל מהאי שעתא דאמרו לי׳ למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי אמינא השתא קאי מר, א״ל הב דעתך דאתני לך תנא לי׳ ארבע מאה זימני אחריתא וגמר, נפקא בת קול ואמרה לי׳ ניחא לך דליספי על חייך ארבע מאה שנה, או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי, אמר לי׳ בעינא דאזכה אנא ודראי לעלמא דאתי, אמר להן הקב״ה תנו לו זו וזו״, עכ״ל.",
+            "הרי לנו בפירוש אשר רק עי״ז זכה לכל המעלה, והי׳ צריך באמת כל עובד להטיח פניו בקרקע, כי כל מסירת נפשו כקליפת השום נגד המסירת נפש של רבי פרידא, מכל זאת עוד ישתומם איך הי׳ יפה להפקיר הזמן על תלמיד כזה איך לא חס על עבודת עצמו? אדרבה הקושיא הוא עליך, למה תביט על זה כעל וותרנות ופזרנות והפסד לעצמו, הלא שם אתה רואה ההיפוך, כי רק ע״י הסבלנות והמסירות נפש זכה למדרגה גדולה בעבודת ד׳ ותיקון המדות, ואתה שקשה לך למסור כל נפשך בעד הרבים ותמיד אתה מחשב חשבונות שמא יהי׳ הפסד, הלא הסוף שאין לך עבודת ד׳ ואין לך תיקון המדות, כי לא יכול האדם לבוא אל ההצלחה בתורה ויראה, אלא רק אם לבו טהור ומוחו אינו מבולבל בדמיונות שוא ושקר, וא״כ רק זה מה שלא יכול להפקיר דמיונותיו יעבוד במסירת נפש,. אלא יבקש רק במקום קל וקרוב אל שכרו בעה״ז, מזה ודאי לא יכול לבוא לידי גדלות ושלימות האמיתי. ועוד ראוי לנו לדעת כי הדבר היותר קשה בעבודת השם הוא לדעת השתמשות המדות במקומם ובזמנם ובזה קרוב הטעות ומצוי המכשול, וזה רק אם האדם חי על השערתו של עצמו, ורוצה לכוון האמת בדעתו, אז אין לו ידיעה אמתית, אבל בשעה שהאדם נעשה עבד להרבים ושמש למבקשי השלמות אז הוא צריך להשתמש במדותיו לפי הגבול שהדבר מחייבו והרבים יכול לתת לו גבול וקצבה בכל מדותיו והפוכם ומשתמש בטח בלי שום פקפוק כלל, כיון שאינו נוגע עם עצמו אלא עם הדבר. וזה הי׳ דרכו של רבי פרידא, שהתלמיד הזה חייב אותו שישתמש בכח סבלנותו עד שמונה מאות פעמים וידע בטח כי פה צריך להתנהג כך, לא כן האדם שעושה על דעת עצמו אז לא יכול לחייב את עצמו בסבלנות גדולה כ״כ.",
+            "לכן הדרך האמיתי בהשתמשות המדות הוא רק בעבודת הרבים, כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות ובהיפוכי כוחות ואין שום סתירה. כי פעם מחייב הדבר להתנהג בגאוה ופעם בשפלות, פעם באכזריות ופעם ברחמנות, פעם בפזרנות ופעם בקמצנות, פעם בהצנע ופעם בפרסום, פעם ללמוד חדשות, ופעם לשמור הישנות, פעם לדבר קרוב אל הנטי׳, ופעם רחוק מהנטי׳, פעם עם חדשים, ופעם עם ישנים, פעם עם מי שרוצה ופעם עם מי שנגד רצונו, פעם עבודה רוחנית ופעם עבודה גשמית פעם לדבר ופעם לשתוק, הכל לפי התועלת שהדבר מחייב, ואז דוגמתו כמו אופן עגלה שהיא עגולה סביב ואין שליבה אחת יוצא חוץ לשורת האופן. כי אם הי׳ שליבה אחת יוצאת חוץ לשורת האופן, לא הי האופן מתגלגל, כי השליבה הקיצונה מעכבת התנועה. כן ממש המתנהג לפי דעתו, אז תמיד נכשל במדה הקיצונה שבו, ואין לו דרך על איזה מצב ישאר. אבל מי שמוסר עצמו לרבים, כמו רבי פרידא ובמסירת נפש, אז הרבים מוציאים שלימותו מכח אל הפועל בישרות ובמדה גדולה וקטנה, הכל לפי טובת הענין, כמו רבי פרידא שמסר סבלנותו לפי כשרון התלמיד, וכאשר יזדמן תלמיד שיש לו תפיסה קשה, אז הוציא לו תלמידו סבלנותו מכח אל הפועל, עד שמונה מאות פעמים. וזהו הדרך הנרצה בהשתמשות המדות, שיביט על הדבר ולא על עצמו, ויעשה ברבים במקום ששם נגד נטיתו כמו שעושה במקום שיש לו נטי׳. ובזה סר השאלה השמינית, כי אדרבה, עבודת הרבים מיישרת את עבודת עצמו ונותן לו דרך להבין ולהסביר, לסבול ולישא כמו שהתורה דורשת ממנו."
+        ],
+        [
+            "ומה שרוצה להבין הכרת בני אדם קודם המעשה, ג״כ מופרך מהכא. כי אם נשאל שאלה איך יהי׳ משפט הנער שלומדים עמו חמשים פעמים ואינו משיג, אם שוב יש לו תקנה? הלא השכל מחייב כי הוא ספק גדול, וכמעט שההכרעה על צד השלילה, ולפי זה אם לומדים עמו מאה פעמים ואינו מבין, כ״ש שקשה להאמין בתקנתו, וכ״ש אחר שתי מאות פעמים, וכ״ש אחר שלשה מאות, שעל זה ודאי נאמר שזורק יגיעתו בים המלח, וכ״ש אחר שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ששוב אין לו תקנה.",
+            "ומה אנו רואין ממעשה דרבי פרידא? אשר למד עמו שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ועוד לא הבין, למד עמו עוד פעם וראה כי השיג ותפס עד שאח״כ לא הי׳ ניכר שלא ידע מקודם, ומאין ידע רבי פרידא כי יש גבול להעדר ההבנה בתלמיד הזה? האם הי׳ לו ידיעה קדומה? לא ולא, הוא הלך בתמימות ולמד עמו פעם אחר פעם עד שלמד עמו כ״כ עד שבא ע״י יגיעתו לידי ידיעת הגבול של היגיעה, ואילו לא הי׳ מבין בפעם הארבע מאה, הי׳ לומד עמו עוד, והראי׳, כי בעת שקרה אשר התלמיד הסיח דעתו למד עמו שוב עד תמניא מאה, הרי לנו מזה שרק התמימות מביא לידי ערמימות, כי רק ע״י היגיעה ידע עד כמה להתייגע, ומובן מזה אם יתנהג האדם באופן אשר מיד כשרואה כי הוא קשה לקבל תועלת מיד יבטלו ביד וידחפהו בשתי ידים, מלבד שאין זה מדרגת העובד הנאמן אלא יכול ההנהגה הזאת להפיל רבים חללים.",
+            "כמה מאות נערים הלכו שובב בדרך לבם מפני שראו ביטולם בפניהם בלי שום תקנה, ובאמת הדבר להיפוך, רק מי יכול לדעת ההפוך, רק אחר היגיעה בתמימות ואז רואה בחוש מה שהורונו חז״ל אל תהי בז לכל אדם (אבות פ״ד מ״ג), ומעשה לרבי פרידא יוכיח אשר הוא גלה הדרך הזה מיגיעתו התמימה.",
+            "ועל ההקשה הזאת נמצא כמה פעמים שמתרשלים לעבוד עם אחד שיש לו עליו חשד שלא יבא לידי תועלת כי קשה לו לפרוש מהנחותיו מהרגלו מרצונו מדרכו וכדומה, אמנם כמו אצל החולה יארע אשר אחר שיעלה החמימות למדרגה גבוה יכול פתאום להיות משבר, ואין אומרים נואש לחולה הזה כן בחולי הנפש לא נאמר נואש לכל חולה, אעפ״י שדיבורו מבאיש ריחו אבל אנו צריכין לסבול ולעוררהו פעמים אין מספר וסוף הרושם לבא, כי כבר מפורסם טבע הרושם שבא בפעם הראשונה, כי אם לא כן לא הי׳ בא בפעם האחרונה, יען כי אז הי׳ הוא הראשונה, ובע״כ שיש רושם בפעם הראשונה, אלא שאינו ניכר עד הפעם האחרונה. כן הרושם על מקבל התועלת, אינו בא במילואו עד לאחר פעמים רבות, אבל באמת גם בפעם הראשון הי׳ רושם, וכלל הדברים שהסבלנות יסוד להעובד, וכל מי שמוסר נפשו בסבלנות יזכה ויראה הגבולין של היגיעה עם כל אחד ואחד.",
+            "ועוד יש להתפעל עד כמה הי׳ רבי פרידא מסור לטובת הרבים, אשר בשעה ששאלו אותו איזה מהם חפץ יותר, אם לחיות ארבע מאות שנה, או שיזכה הוא ודורו לעלמא דאתי ובחר יותר הוא ודורו לעלמא דאתי. מזה יש לראות מגמתו רק לטובת הרבים, והקב״ה משלם מדה כנגד מדה, לפי שהפקיר חייו לכן נתן לו גם ארבע מאות שנה לחיות."
+        ],
+        [
+            "ומה שאינו חפץ לקבל עליו האחריות, בטענה שהאחריות מכביד יותר על העובד, זהו טעות. והבי׳ בזה, כי מצינו בתו׳ שמשה רבנו בקש מהקב״ה עוזרים, ואמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת וכו׳, ואמר לו הקב״ה אספה לי שבעים איש וכו׳ ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכו׳ (במדבר י״א:י״ז), והוא תמוה, הלא כוונתו בשאלתו שיתן לו הקב״ה עוזרים, זאת אומרת, כוחות נוספות על מה שיש לו, ומה נתן לו הקב״ה? ואמנם שהוסיף לו שבעים איש, אבל לא הוסיף לו שבעים כחות נוסף על כוחותיו, כי האציל מרוחו ונתן עליהם. משל למה הדבר דומה, לכלי שמרכיבין לתוכו צנור שני, אין הכלי יתרחב על ידי זה. כן בהוספה זו לא בא יתרון באיכות, אלא אותו המדה והמשקל שעשה משה לבדו נעשתה עכשיו ע״י שבעים איש ג״כ, בלי תוספות. ונמצא שהכוחות בא להם מצד כי נגרע ממנו, כמ״ש ואצלתי וכו׳, אעפ״י שיש מ״ד שהוא כמדליק נר מנר (ספרי), אבל עכ״פ יש בזה משום אכחושי מצוה כדאשכחן בנר חנוכה (שבת כ״א), והוא תמוה, הדא כוונתו בשאלתו הי׳ על תוספות כוחות?",
+            "אמנם צריכים אנו להבין שזה גופא בירר לו הקב״ה שיש מדה ידועה של סייעתא דשמיא הניתן בעד הרבים הרוצים לעבוד ד׳ בכנופיא, וזה מוכן בעד נושא האחריות המקבל עליו לישא עולו של כל חבורת חכמים מבקשי שלימות, ולא יזכה העובד זה מצד עצמו ולא מצד מעלותיו, אלא מצד שהוא נושא אחריות, לכן בשעה שמשה רבנו. נשא לבדו קבל הוא לבד העזר השם, אבל בשעה שבקש עוזרים אמר לו הקב״ה שבהכרח יזכו גם המה מאותה מדה סייעתא דשמיא, כיון שגם המה נושאי האחריות, וז״ש ״ואצלתי מן הרוח וכו׳״.",
+            "ונמצא לפי זה שאותו הטעם שרוצה על ידו להקל מעליו משאו, הוא גורם שעי״ז מגרע כוחו, ואדרבה. בזה שמקבל עליו כל האחריות זה גופא גורם שיהי׳ נקל אצלו, כי הנתינה היא קבלה, אשר על כן צריך העובד לעמוד על משמרתו ולא יפרוק מעליו עול האחריות, כי יזכה עי״ז לכל הסייעתא דשמיא הניתן בעד הרבים להצילם מכל נסיון, הן בחומר והן ברוח, הן בכח והן במח, ואל יאמר העובד לא אוכל שאת לבדי, כי ראוי לו לדעת אשר כל מה שנשא עד עכשיו לא בכוחו ועוצם ידו נשא, כי אם על ידי עזר השם. א״כ בשעה שהוא רוצה לסלק חלק מן האחריות אז מפסיד כפלים, הא׳ הכנת לבו ומסירת נפשו במה שנכנס תחת עול הזה, אשר עי״ז זוכה לעזר השם, והב׳, העזר השם הניתן ממרומים שיכול לישא עול הרבים.",
+            "וכן מראה הנסיון אשר כל רבים מבקשי השלימות עומדת על ניסים רצופים ואין לך מקום יותר נגלה השגחה פרטית כמו שם. כמה פעמים יארע שאלות דוחקות את השעה אשר כלתה כח ההשערה לפותרן עד שנדמה שאין דרך להמלט הן בחמר והן ברוח, ואח״כ אנו רואים בחוש, כי מזה גופא צמח הישועה ונפתח מפת תקוה, ממש כמו יש מאין. והעובד הנושא בעול וסובל כל השאלות העומדות על הפרק, ועומד על משמרתו בבטחון חזק זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה, יש לו היכולת לעמוד ברבים גדול, גם בשעה שתנאי הזמן קשים ביותר והאדם המסרב עצמו מלקבל אחריות הוא סובר כי להקל מצבו מכוון, אבל תמיד ישאר דבר טפל ולא יכול לישא כלל. וז״ש במדרש, שבשביל שאמר איכה אשא לבדי נענשו ואמרו איכה ישבה בדד וכו׳, ורק המקבל עליו אחריות, הגם שתחלתו מר, אבל סופו מתוק שזוכה לראות רבים מבקשי השלימות עומדת על סייעתא דשמיא בכל מקום, בכל עת ובכל שעה."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..766542c915ebc6f765bdb88c2ac7351e0f8b62e2
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ma'amar Mezakeh HaRabim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "title": "Ma'amar Mezakeh HaRabim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ma'amar_Mezakeh_HaRabim",
+    "text": [
+        [
+            "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. (דניאל י״ב:ג׳).",
+            "כשם בשעה שהאדם מכיר את חסרונו, אז לפי מדרגת הכרתו יתעורר לבקש דרך לתקן חסרונו, ועושה כל ההשתדלות שמקרבין המטרה ועומד על זה, כן וכל כאשר מכיר האדם את החסרון הגדול שיש בהעולם מסכנת החינוך של הדור הצעיר, אשר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי׳, צריך להתעורר ולאזור כל כחותיו לעמוד כפרץ להסיר המכשלה ולהרים המטרה האמתית. ואמנם בזמן הזה, כאשר מצודת השיטה של עבירה פרוסה גם על תינוקות של בית רבן, ונמצא כל דרכי התורה שוממין ולא נשארו רק יחידי סגולה העומדים על משמרתם ולא זזו ממקומם. אמנם ידוע אם אין גדיים אין תיישים. ויכול, ח״ו, בהמשך הזמן לישכח תורה מישראל. אי לזאת צריך האדם להתעורר מתרדמתו ולהתבונן בסכנות המרחפות מול פניו, ולצאת בעוז ותעצומות ולעבוד בכל כשרונו והרגשתו ולעשות כל מה שבידו.",
+            "אמנם מי קרוב יותר להרגיש בהעדר התורה והיראה, רק אלה ההוגים בתורת ד׳ יומם ולילה, רק אלה המבינים מעלות השלימות וחסרונות החינוך המוטעה והמותעה הפרוסה באין מוחים. אשר על כן מוטל עליהם החוב לעשות בענין זה כל מה שבידם, ולא יפטרו את עצמם בשום אופן וטענה ואמתלא ולא יחוסו על עתם וזמנם ועבודתם של עצמם. כי זה כמו פיקוח נפש של כל הכלל.",
+            "אמנם לפי שלא נתברר להם עבודה זו שרשי׳ וענפי׳, חובתה והתפתחותה לכן הם משתמטים בטענות ופוטרים עצמם, אשר על כן מצאנו חוב להסביר הענין הזה וכל מקומות הטעות כדי שיכיר האדם שלא יכול לפטור את עצמו מזה בשום אופן. ושמענו כי יש עשרה שאלות שלא נתבררו כל צרכן בענין העבודה של ״מזכה את הרבים״:",
+            "א) אם יש דרך החינוך לעשות מחונכים בעבודת הרבים עד שיהי׳ ראוי לזה?",
+            "ב) אם צריכים להיות נושא בעול גם בעבודת הגשמיות וכדומה?",
+            "ג) מה שדוחה הדבר הזה אל הגדולים שבדור ומחזיק עצמו לאינו מחויב?",
+            "ד) אם יש אופן שיכול אחד לפטור את עצמו מעבודת הרבים?",
+            "ה) אם התורה מחייבת להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה?",
+            "ו) אם יש ביד יחידים לפעול על כל העולם כולו בלא שום אמצעים צדדיים כ״א ברוחו?",
+            "ז) אם מחויבים כ״כ לעיין בכל מילי דצעירים ולפשפש בכל תהלוכותיהם לתקנם?",
+            "ח) אם עבודת הרבים סתירה לעבודת עצמו?",
+            "ט) מה שרוצה להבין הכרת בני אדם קודם המעשה?",
+            "י) מה שרוצה להיות עובד ברבים אבל הוא מסרב מלקבל עליו האחריות?",
+            "מפני כל השאלות והספקות האלה לא יתחיל מי שצריך להתחיל ויתרשלו גם אלה שהתחילו. לזה מצאנו חובה לבאר הדברים האלה אחת לאחת לפי מקורי חז״ל."
+        ],
+        [
+            "איתא במחז״ל, כי הוו מינצי רבי חנינא ורבי חייא אמר לו רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קא מינצית, ח״ו אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה בפלפולי. א״ל רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא, וגדלינא נשבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא, ומקרינא חמשה ינוקי חמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרא, ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי, ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה לא תשתכח מישראל, והיינו אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, עכ״ל (בבא מציעא פ״ה, ע״ב).",
+            "אם נתבונן על עיקר גדלות מעשיו נמצא שהיתה בזה אשר הפקיר עצמו לעבודת הרבים, לבקש רק תועלת הרבים וטובת הרבים ולא הי׳ שום נוגע עם עצמו, כי מצד עצמו הי׳ יפה לו להיות גם עבד למבקשי השלימות, וכמו שמש לרבים, וכל מגמתו הי׳ רק לכוון במעשיו שיהיו מעשים נצחיים בעוה״ז, אשר על כן לא הי׳ די לו להשפיע ביכלתו לבד, אלא עיקר מעשיו הי׳ לעשות חינוך של עובדים אשר גם בלעדו יעשו ויביאו תועלת בכל מקום שהם, במה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״, אשר עי״ז בא כל אחד לחינוך להיות מגמתו להביא תועלת ודוגמתו, כמו רופא של מלך אשר כל תעודתו ומגמתו לעשות כל הזהירות שלא יבוא לידי מחלה, ע״י שמסדר להם ההנהגות המועילות לבריאות, וע״י שמחנך כל בני החצר שיכירו ענין המחלה וענין השמירה, כן הי׳ כל כוונת רבי חייא לראות את הנולד ולעשות עובדות כאלה שלא יבא לידי מחלה, לידי שכחת התורה ח״ו, ע״י שסדר מקודם חינוך של עובדים, שיכולים לעמוד בפרץ ולהרביץ תורה ויראה בכל מקום שהם, ע״י אמצעים של התאחדות חברים, אשר כל בן תורה שבא ללמוד יכנוס כמו אל מכונה גדולה הפועלת בקרוב להחליף השקפתו, ואשר ירצה גם הוא להיות מסוג המחונכים להביא תועלת.",
+            "ואם נתבונן במעשיו מה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״ יש בזה יסוד גדול לקיום הרבים. כי כל הקרירות בעבודת הרבים בא ע״י מה שנמצא איזה עקשנים העומדים על מדותיהם בהשקפה אחרת ומקררין לכל מי שפוגש עמהם. וכמה גדולים ״מעשה חייא״ אשר סדר וחינך אותם שיהא כולם בהשקפה אחת, אשר כל שיחתם והגיונם יהיו רק ״אתנו אהדדי״, והי׳ ה״אהדדי״ הסבה שנתנה הרוח חיים בה״אתנו״ שילכו מעלה מעלה, והיו כלם מצד אחד מתלמדים זה מזה, ומצד השני משפיעים זה על זה. לכן נצמח מזה תועלת עצום לכוונתו לחנך עובדים. ולכן אמר בתקיפות ״אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל״.",
+            "ואם נסתכל עוד יותר נתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מסדר הברייתות, יסודי הש״ס, מסר כל יכלתו לעשות חינוך של מחונכים בעבודת הרבים מאלה שהתחילו עכשיו ליכנס בכרם ד׳ זו ד׳ אמות של הלכה ויראת שמים, בע״כ שמצא כי גם אלה צריכים להתחנך להיות עובדים. ועוד שנית, כי ע״י ״אתנו אהדדי״ באו לכלל ראוי לדבר זה, עד שמצא בעובדות האלה שיש בהן קיום התורה והיראה, וקיום הכלל והפרט. וכל זה השיג רק מפני שהי׳ כוונתו רצוי להביט רק על תועלת הרבים, אעפ״י שהי׳ הדבר הזה לחידוש, מ״מ עמד חזק על זה, מפני שהי׳ לו הבטה רחוקה על העתיד וראה כי מזה יצמח תורה ויראה בכל מקום. והי׳ יפה לו כמו כן לסבול כל מיני סבלנות, כמו שאמרו זרענא כיתנא וכו׳, הכל לטובת הרבים. כן צריך כל מחונך ועובד להתלמד שיהי׳ יפה לו להיות עבד לרבים, ושמש למבקשי השלימות ולא יביט כי אם על התועלת בלבד. כי במדה זו כמה שיכול להפקיר מכבודו וממצבו בעד הרבים, במדה זו יצליח בכל אשר יפנה. ואמר הכ׳ ״חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כ״ב:ו׳), ממנה—מן החינוך. ואיזהו חינוך? שיכול להתקיים גם בימי זקנותו, הוי אומר זו חינוך של עבודת הרבים, דהיינו שירצה רק טובת הדבר. וכתב הגר״א שיש חינוך במדרגת הלשמה, וע״ז אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, שרצה רק טובת הרבים. וע״כ הצליח במעשיו שלא תשתכח תורה מישראל ע״י שהעמיד חינוך של מחנכים בעבודת הרבים לפי מדרגתם שיהיו עובדים כל ימי חייהם. ובזה סר השאלה הראשונה אם יש חינוך להתחנך בעבודת הרבים, הלא רבי חייא עשה כן וחינך צעירים לאתני אהדדי והצליח במעשיו."
+        ],
+        [
+            "ועוד יותר יש להתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מיסודי הש״ס, איך לא חס על כבודו ועל זמנו למסור כ״כ לעבודת הרבים, ע״י שהי׳ יפה לו גם לעשות עובדות גשמיות, כמו לצוד צביים והאכיל הבשר לינוקא ועשה קלפין וכתב פרשיות. ואנו רואים כי פה הי׳ עיקר חידושו. כי רק הוא הי׳ הראשון שחתר בשכלו הדרך הזה והאמצעים האלו, ואיך עשה הדבר הזה ולא מנע מלהתערב גם בעובדות גשמיות ועכ״פ סדר הדברים איך לעשות.",
+            "מבהיל הרעיון כמה לשם שמים יש במצב הזה. לא אמר: זה אני רוצה, זה אני יכול, זה לפי כבודי. אלא כל מה שהרבים דורשים עשה בהתלהטות, אשר כך נרצה בעיני ד׳, אעפ״י שחיצוניות המעשים המה בלי שרק, בלי כחל ובלי פרכוס. לא הביט על הברק החיצוני, אלא כיון שהבין אשר כך קרובה אל המטרה שלא תשתכח תורה מישראל, לא חת מפני כל, ולא מנע אפילו כקוצו של יו״ד מאמצעים כאלה.",
+            "וראוי לנו לדעת כי אותם המעשים שעשה רבי חייא, אעפ״י שלכאורה אין אנו מבינים הכרח מטרתם, מה מני יהלוך אם יבא הגשמיות ממי שהוא וממקור שהוא, אמנם מחידושו ומסירת נפשו ניכר כי רבי חייא לא קרא הדברים האלה ״מעשים״ אלא ״יסודות״ אשר על זה דוקא יכול הענין להתקיים, אעפ״י שאין אנו יכולים להחליט הטעם והכוונה, אם מפני שלא מצא דרך אחרת, ואם מפני שהפקיר מקורים אחרים כדי להזהר מחשש העדר התועלת למטרתו הנעלה ואם להנצל מחשש גזל המפריע לסייעתא דשמיא, כמו שאומרים בשם הגר״א אם האדם לומד בבית שיש בגנו מסמר אחד של גזילה יחסר לו בהצלחה. איך שהוא, אבל כמה גדולים מעשיו שעשה הכל מה שהכיר שיהי׳ תועלת להענין, וע״כ לא הי׳ קשה לו להעמיד המצב הגשמי על יסודות של הפקר, והיו לו השתוות המעשים לעשות הכל בלי שום סרבנות כלל.",
+            "כה ממש צריך העובד להרגיש בתקופה הזאת שכל מצב התורה והיראה עומדת בסכנה, וע״כ צריכים להקים בכל מה שבידנו ולעשות כל דבר הן ברוח והן בחומר להקים מקומות של תורה ולא ימנע עצמו מן התוכחה, ויעשה פניו כחלמיש, וכל איש יסייע בכל עובדא שיש בידו גם עובדות כאלה שאין להם בדק לא יסרב מלעשותם, ולא יחוס על כבודו, כיון שהדבר דורש ממנו יצריך לעשות, ולא יביט על האומר והמעורר כי אם על הדבר. ואם הוא מרגיש אשר אם יעסוק הוא יהי׳ התועלת יותר גדול, לא יסמוך בדבר זה על מי שהוא, כדי לסלק את עצמו ואל יאמר קטנות הוא אלא ירגיש חובתו לדקדק על התועלת ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. כי יש חילוק גדול אם הגשמיות בא מן הרוחניות ובין אם הרוחניות בא מן הגשמיות. ע״כ כל מי שיכול לעשות בעובדות הגשמיות באופן יותר נרצה להמטרה האמתית אסור לו להסתלק מזה, כי ע״ז אמר רבי גדולים מעשה חייא שלא הביט על הברק החיצוני, אלא עשה הכל למען התועלת, כי גם לעבודת הגשמיות צריכים לגשת בהכנה של לב טהור ולשם שמים. רק אז יצמח מזה תועלת גדול להרוח. ואם לאו יכול הגשמיות לאכול את הרוחניות, ע״כ נקרא זה מיסודות של הרוחניות מהרבים וא״כ צריכים להכיר זה למקצוע גדול ונכבד להתלמד מגדולים איך להתנהג במקצוע זה. ובזה סר השאלה השני׳ אם צריכים להיות נושא בעול גם בעבודת הגשמיות. הלא רבי חייא עסק בעבודה זו ויסוד גדול הוא בתועלת הרבים ומחויב כל אחד לעזור ולסייע ברוחו ובמוחו והוא נרצה בעיני ד׳."
+        ],
+        [
+            "ואם נסתכל עוד במעשה רבי חייא נמצא, הלא הי׳ יכול למצוא בנקל גדולי תורה שיש בכרמו כל שיתא מתניתא וילמדו עם כלם יחד ולמה הי׳ לו לעשות בענין שיהא ״אתנו אהדדי״ ולעשות כ״א מתלמידיו לראוי ומחויב ללמוד עם חבירו וכן חבירו אליו? וע״כ צריכים אנו לאמר כי רק ע״י שיעשה את כולם למחויבים אז יצליח מטרתו הרוממה, כי רק עי״ז יתרבה נמשכים. והשכל מחייב כן. כי בשעה שהבן תורה מורגל לדעת שהוא צריך לחשוב רק אודות עצמו ולרכוש רק מה שיפה לו, בע״כ שאין זה נובע מטהרת הלב, וע״כ שיש לו דמיונות שמסייעים לו, לכן כשם שמייחד דמיונותיו לעצמו כן מייחד רוחניות שלו לעצמו, כי הא בהא תליא, ויוצא מסוג מביאי תועלת הדואגים בעד ״עולם מיוחד״ של השקפה גבוהה ברוחניות. וגם עבודת עצמו אינה עומדת על יסודות חזקות רחוק מכל פשרות ונדנוד רע. אבל בשעה שהבן תורה מסלק את עצמו מכל השפעת העולם והשפעת שאלות החיים ורוצה הנקודה האמתית ודואג שיהי׳ עולם מיוחד של רוחניות אשר כל אחד דואג בעד קיום מצב השלימות של חבירו ישקל במאזני צדק לדעת מה שיש לו יתרון על חבירו ומה שיש לחבירו יתרון עליו, אז אין לך יסוד גדול להרבצת התורה גדול מזה. וע״ז אמר רבי כמה גדולים ״מעשה חייא״, שעשה אותם למחונכים בעבודת הרבים גם במקום גדולים כדי להגדיל תורה ולהאדירה, כי על פי רוב יש ביד התלמידים להשפיע על אלה אשר בלעדם היו נאבדים לגמרי. כי אין בכח הגדולים להקיף כ״כ הכמות והאיכות בכל העולם כולה.",
+            "ואל יאמר האדם אמתין עד שאהי׳ בן ארבעים לבינה או שיעבור רוב שנותי ולא אחטא ואח״כ אמסר נפשי לעבודת הרבים. אם יאמר כן, לא די שלא יבא לכלל עבודת חרבים, אלא שיאבד גם עבודת עצמו שהשיג בימי חרפו. כי בעוד שהוא חושב אם לעבוד ברבים אם לא, יתגבר עליו יצרו ויפול במצודה שהכל דשין בה ואין אומר השב. ולכן צריך כל אחד להרגיש חיוב לפעול. על כל מי שסביב לו להצילו מפח טמנו לו, כי אם הוא שיודע ממנו לא יחוס עליו, מי יחוס עליו? כי הנסיון מוכיח כי כל מי שהכניסו אותו המחונכים בעבודת הרבים, תחת כנפי השלימות, הי׳ עלול מצד עצמו בלי שום ספק ליפול בהמצודה הפרוסה לפני כל צעירי הדור, אשר על כן אינו צריך לסמוך על אחר, כי ההכרח נורא, כי׳ אין מספר להאומללים התועים בדרכי החיים וצריך לעשות מה שמוצא ומצוי לפניו להצילו משטף מים הזדונים השוטפים בזרמים גם צעירי החרדים, להכניסו למקום מפלט, היא חבורת מבקשי השלימות, אשר כל מגמתם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. והמציל מפי הרחוב כמציל מפי ארי, כי כל באי׳ לא ישובון. וע״כ צריך כל אחד להרגיש כי הוא מחויב לעשות גם בשעה שיש גדולים, כי אין בכחם להקיף כל העולם כולו. ע״כ הזריזות בזה משובח ואין מקום להשאלה השלישית."
+        ],
+        [
+            "ועל השאלה אם יש אחד שיכול לפטור את עצמו מלעבוד עבודת הרבים אם לאו, יש בזה שני אופנים. כי עבודת הרבים נחלק לשתי מדרגות.",
+            "א) יש דרך להחזיר לבות בני אדם אל התורה ע״י פלפולא חריפא, והעמקה נפלאה והבנה ישרה, אשר לב בעלי שכל נמשכים אחריהם. והחיוב הזה מוטל על גדולי וגאוני הדור. וע״ז אמר רבי חנינא בהדי דידי קא מינצת ח״ו אי משתכח תורה מישראל מהדרנא בפלפולא. ומזה יכולים הרבה לפטור עצמם מחיוב זה, כי לא רבים יחכמו.",
+            "ב) ויש דרך שני לעבוד בעבודת הרבים ע״י דיבוק חברים, כמו שסדר רבי חייא שיהא ״אקרי אהדדי ואתני אהדדי״, ולעשות על יסודות כאלה ישיבות וקיבוצים בכל מקום, הן בכרך והן בעיר והן בכפר לסבב כל הדור הצעיר תחת דגל התורה והיראה בכל מקום, והחיוב הזה מוטל על כל אחד ואחד, כי כל אחד יכול לסייע בהקמת התורה. זה יכול להגיד שיעורים, וזה יכול לעשות וועדים, וזה יכול להמשיך ולקרב, וזה יכול לעסוק בגשמיות, וזה יכול, לנסוע לקבץ נערים בהסביבה, וזה יכול לסדר להם אכסנאות ודרישתם הפרטיות, וזה יכול לנהל ת״ת וכדומה.",
+            "וע״ז אמר הכ׳ ארור אשר לא יקום את דברי התו׳ הזאת, ופחז״ל והי׳ ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור (ירושלמי סוטה פ״ד ה״ד), והדבר מובן, כי הקללה אינה סובבת על מי שאינו מהדר בפלפולא, כי מזה יכול ליפטר ולומר כי אין זה בידו, אלא הקללה סובבת על מי שאין מסייע על דרך השני של דיבוק חברים שזה יש בידו, כי בכל עיר ועיר יכולים לעשות חברות של שמירת שבת ותיקון מקוואות, וכן בכל דבר ודבר שנוגע לחיזוק הדת. וצריך כל אחד לפחד אולי הוא עומד תחת הקללה לפי שאינו עושה מה שבידו לעשות או כדבעי למיעבד לא עבד.",
+            "ע״כ צריך האדם לקום מתרדמתו וירגיש כי אם יקצר בעבודה זו אז ח״ו יקצר את חייו, כי התורה צווחת ״ארור אשר לא יקים״, וע״ז אמר רבי חייא בהדי דידי קא מינצית אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל וכ׳ וצריך האדם לילך בעקבותיו לעשות כל מה שנחוץ לרבים ואז יתנחם בכפלים, שיזכה ויראה בהרמת קרן התורה והיראה ויציל את עצמו מן הקללה."
+        ],
+        [
+            "ועד כמה תובעת התורה מן העובד שיפקיר מנוחתו להיות גולה ממקום למקום להרביץ תורה ויראה, אנו רואים ממה שספרו לנו חז״ל (תב״א פי״א): ושמא תאמרו אותן שבעין אלף איש שנהרגו בגבעת בנימן מפני מה נהרגו, לפי שהיו להם לסנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס הי׳ להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי׳ בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל ערי ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתים ושלש כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה, והם לא עשו כן, אלא נכנסו כ״א לכרמו וכ׳ ואמר שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהם הטורח, לפיכך בגבעת בנימן שלא היו עוסקין בתורה ודרך ארץ נהרגו בהם שבעים אלף איש. ומי הרג את כל אלה אלא סנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס, עכ״ל.",
+            "מבהיל על הרעיון עד כמה מגיע החיוב על העובד, כי התורה מטילה עליו אחריות של כל העולם כולו, ולא יכול לפטור נפשו במה שהוא יושב ועובד על מקום אחד, אלא צריך לנסוע ממקום למקום גם בעת שתנאי הנסיעה קשים ביותר שאין סוס ואין רכב לרכוב עליו, גם אז הוא מחויב להגבי׳ בגדיו למעלה מארכובותיו ולילך ברגליו ממקום למקום לייסד שמה מקומות של תורה. ואם נסתכל על מי אמרו חז״ל שהי׳ להם לקשור חבלים במתניהם וכ׳ ולילך ברגל? על מי? אפשר על אותם שלא טעמו טעם טורח מימיהם? הלא אנו מדברים אודות סנהדרין הגדולה, אשר לכאורה איזה אשמה הי׳ אם היו יושבים על מקומם וישפטו על מקומם וישיבו דבר ד׳ על מקומם. כמה יגיעות יגעו עד שזכו להמעלה הזאת, כמה לילות כימים עשו עד עכשיו להגות בתורת ד׳ ויראת שמים, כמה חיים וכוחות הפקירו ממבחר חייהם למען התורה, כמה נסיונות רצופים סבלו למען קנות קניני השלימות. ואם כה סבלו עד עכשיו איזה חטא יש כאן אם ינפשו מעט ויקצרו בטרחות, וימנעו נפשם מנדידות רצופות וישיבו להדורשים ולמבקשים על מקומם?",
+            "מ״מ מצינו בחז״ל אשר דווקא עליהם מוטל האחריות, ודוקא עליהם כל הטענות ורק מהם תובעים כל עון וכל אשמה וחטא שנעשה בהעולם הגדול, ובע״כ צריכים אנו להבין כי במקום שיש סכנה של העדר התורה והיראה הגורם אבדון הנפש והחומר של כל ישראל ח״ו, אז לא יועיל שום טענות, ואז אין חולקין כבוד ומנוחה לעצמו, יהי׳ מי שיהי׳. והדמיון בזה לרב החובל המוליך ספינה עם שבעים אלף איש שאינם יודעים שאסור לעשות חריץ וקדיחה בתוך כותלי הספינה, ואז באותו שעה אם רב החובל לא ישים לב לזה, אלא יושב בחדרו תחת עול עבודתו בתנועת הספינה, הלא אין לך חטא גדול מזה. מה יועיל כל עבודתו אשר כל הספינה ואנשי׳ עומדים בסכנה? ועוד יותר, אשר סכנת הספינה היא סכנתו ואבדון אנשי׳ גם אבדון נפשו? הלא שם אנו מבינים כי החוב מוטל רק עליו שיודע הסכנה הבא מהקדיחה, לכן עליו לטרוח מזוית לזוית ומחדר לחדר לצוות באזהרה חמורה שיזהרו מקדיחה ומכל דבר שיכול לבוא על ידו לידי חריצה כל שהיא, ולא ימתין עד שיבואו אליו בשאלה אם מותר לקדוח אם לאו, כי אם ישאלו כולם חוץ מאחד מהם יכול הספינה להיות בסכנה ע״י החריץ שלו, ובשעה זו לא יכול לפטור נפשו, אלא עליו לטרוח בלי שום ספק ולעשות כל הלימודים והאזהרות, ואם לא עשה כן נמצא שהוא הרג כל אותם שבעים אלף איש שהיו בספינה.",
+            "כן ממש אמרו חז״ל שהי׳ להם להרגיש הפיקוח נפש של הכלל כולו. ובשעה זו אי אפשר לאדם, יהי׳ מי שיהי׳ להביט על נפשו, כי גם הוא בסכנה. כי בשעה שאין עולם אין יחידים, אם אין גדיים אין תיישים. לכן אמרו חז״ל אשר רק עליהם מוטל הטורח, ואדרבה, מפני שיגעו לילות כימים על התורה ועל היראה חובם יותר גדול ללמד את בני ישראל תורה ודרך ארץ. ודוקא אותם שהפקירו כל ימיהם ומבחר כוחותיהם למען האמת, דוקא הם יודעים ערכה אשר יפה בעדה לנסוע ממקום למקום, לא בסוסים ולא במרכבה ולא במכונה, אלא בטרחה פשוטה וכבדה לקשור חבלים של ברזל במתנים ולהגבי׳ הבגדים למעלה מארכובותיהם (אויפהויבען די פאלעס) ולילך ברגל ממקום למקום — ללכיש ולחברון ולירושלים, ולא על זמן קצר, אלא לשנה ושתים ולשלש, עד שיקיפו בעבודתם כל העולם כולו. עד שלא ישאר מקום מופנה, הן בכרך והן בעיר והן בכפר. ודוקא אותם שלא הביטו עד עכשיו על הסכמת העולם ולא על כל מניעה ועיכוב, רק אותם האנשים מחוייבים לסבול נסיונות רצופים, ולא להפסיק בעבודתם אלא ילכו ליסד מקומות של תורה, גם במקום שאין מכירים אותם, גם במקום שלא יקבלום בתופים ובמחולות, גם במקום שתהלתם מר.",
+            "ואם תאמר, כיון שהטורח כ״כ גדול והנסיונות מרובין, אין החטא גדול כ״כ גדול אם יהי׳ השתדלותם במדה קטנה ומחוקה? הבט נא וראה אם לא עשו כן, מה אמרו עליהם חז״ל — שהרגו שבעים אלף איש. כמה נורא החיוב הזה ומה נענה ליום פקודה. כי אין טענה והתנצלות להקטין החוב, כי האחריות ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.",
+            "ע״כ כל מי שיש בידו להקים את התורה אל יטמון ידו בצלחת ולא יפנה אל כרמו ראשונה ולא יאהב המנוחה, אלא יאזור כוחותיו להיות גולה ממקום למקום ליסד מקומות של תורה ויראת שמים. כי מי יהיו מן הנתבעים על שפלות התורה והיראה? רק העובדים שהי׳ בידם להקים ולבטוח בד׳ שימלא משאלותיהם. ע״כ מוטל עליהם האחריות עד שיקיפו כל המקומות תחת דגל התורה. ובזה נפתר השאלה החמישית שהאדם הוא מחויב להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה, ואי אפשר לו להפטר מזה לא בשום טענה ומענה."
+        ],
+        [
+            "ומה ששואלים אם יכול היחיד לפעול על כל העולם כולו בלי שום אמצעים מצלצלים, כי אם בחייו האמתיים? נוכל להתפעל ולראות בחוש יכולת הדבר הזה, ממה שספרו לנו חז״ל (ילקוט ש״א): אלקנה ואשתו ובניו ואחיותיו וכל קרוביו הי׳ מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו, ואומרים לבית ד׳ שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד, מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נלך עמכם, ואומרים להם הן, עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב״ה אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני מוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנכם במצוות, הא למדת שבשכר אלקנה שמואל, עכ״ל.",
+            "ואם נתבונן בזה נתפעל עד כמה כל דבר תלוי רק ביחיד. הלא המצוה הזאת שהיו בהתרשלות וכמעט שנשכח, אותו הדבר עצמו נעשה לדבר חי בכל העולם כולו. כמה קשה הדבר להשיב לבו של אדם אל דבר בלתי מורגל, וכ״ש אל דבר שיש בו טורח, וכ״ש אל דבר שיש בו הפקרות, ואם על אדם אחד קשה לפעול כ״ש על חבורה, וכ״ש על עיר וכ״ש על מדינה כולה. ואם אנו רואים מצוה זו לעלות לרגל לירושלים, היא מצוה שיש בזה היפוך ההרגל, ויש, בזה טורח ויש בה הפקרות, ולא טורח של יחיד ולא של עיר אחת, אלא של מדינה כולה, כמה יש בה מן הנמנעות. ומי עשה זה, ומי גרם כל זאת? רק עובד אחד ואלקנה שמו. הרי לנו כח היחיד, שיכול להחזיר עטרה ליושנה בכל העולם כולו.",
+            "ואם נתבונן בזה במה הי׳ כוחו גדול? איזה אמצעים עשה? איזה אגודה עשה? איזה תוארי הכבוד נתן לכל אחד ואחד? איזה מצבים נתן לכל אחד בעד זה? איזה פרסומים ואסיפות עשה בעולם לעורר הענין הזה? ואמנם ספרו לנו חז״ל שלא עשה אגודה ולא חלק כבוד ולא ממון ולא עשה אסיפות, אלא פעל כ״ז בחייו במעשיו של עצמו, בקיום התורה שלו. זאת ראו כולם ונמשכו אחריו כברזל אחר אבן השואבת. הוא לקח דרך של ״להפקיר את עצמו ובני ביתו בעד קיום התורה״, בזה פעל על כל העולם כולו, כאשר מספרים חז״ל כשעבר הוא ומשפחתו דרך עיר לא נכנסו לבית, אלא לנו ברחוב כדי לקדש שם שמים, וכאשר הרגישו בני העיר והתלקטו בפליאה לשאול מה זה ועל מה זה, אז אמרו בעוז ותעצומות לבית ד׳ בשילה, ובאותה שעה עמד אלקנה לצד האנשים ומשפחתו לצד הנשים והוכיחו אותם בדברים יורדים חדרי בטן: ואתם למה לא תבואו אתנו? עזבתם מקור מים חיים זה בית ד׳ בשילה, והחלפתם על תוף וכנור וחליל ויין משתיהם, וזכרו להם המעלות שהשיגו אז, ואיך הנהגתם מקולקלת עכשיו, עד שגעו כולם בבכי ושאלו ״נלך עמכם״ ואמרו להם הן. ומובן כאשר באו אל עיר שני׳ אז הי׳ המספר יותר גדול ונמשכו עי״ז הרבה עד שבהמשך הזמן עלו כולם, ובדרך זה החזיר אלקנה עטרה ליושנה, כי בשעה שראו כולם מסירת נפשו והפקרות כל חייו ומשפחתו כדי לעלות לרגל נתפעלו כולם והלכו אחריו והוציא את כולם ממצודת עבר ושנה נעשה כהיתר אל אור גדול וכל זכות הרבים תלוי בו.",
+            "הרי לנו מזה כי גדול כח ההפקרות שיכול היחיד בכוונתו הרצוי׳ ובמעשיו האמתיים וברוחו הכביר להיות כמו לאקאמאטיוו המושך כמה וכמה עגלות אחריו. כן יכול בהמשכתו התמימה להחזיר כל העולם כולו אל מה שסרו ממנו.",
+            "וכן כל עובד ועובד אם מפקיר כוחותיו ומשפחתו בעד האמת אז גם אם הוא יחיד יכול לפעול על כל העולם כולו. כי אמנם יש בעולם הרבה נמשכים אחר האמת, עד שכולם נוטים לקיום התורה ולדרכי השלימות, אלא שאין להם מי שיעמידם על האמת הנכונה, שיהי׳ להם על מי להביט וממי להתלמד. אבל כשהיחיד הוא נר ישראל ופטיש החזק אז יש בידו לסבב בכל מקום ומקום תורה, וחברות של קיום המצות ולימוד הלכות, ובלבד שהיחיד יהי׳ יחיד ולא יחזור ראשו לאחוריו לראות אם הרבים רודפים אחריו, אלא יעמוד חזק על נקודת האמת וסוף הרבים לבוא. כי רק היחיד האמיתי אשר מוסר כל עוזו וגדלו לסבב הרבים אל האמת הנכון, כמו שעשה אלקנה, רק הוא זוכה לראות את הרבים האמתי אשר כל מגמותם קשור אל רצון ד׳. וכאמת אנו רואים אשר כל האידעעס נתפתחו רק מיחידים, אלא שהרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבנו לזכה את הרבים, או כירבעם בן נבט להחטיא את הרבים. אבל הדבר מונח רק בידי היחידים. ע״כ אין ספק שהיחיד האמיתי צריך להכריע את כל העולם כולו לכף זכות וצריך האדם בהיות במקום תורה להשגיח על כל המעשים כולם, כי בפעולה אחת יכול להצדיק או להרשיע ח״ו. וצריך כל יחיד להרגיש חובתו להפקיר כל תשוקותיו המדומות ולא יכסוף אלא לקדש שם שמים בכל יכלתו. ובזה סר השאלה הששית."
+        ],
+        [
+            "ומה שמסתפק אם מחויבים לפשפש כ״כ בכל מילי של הצעירים ולעיין בכל צורך מצרכיהם, יש לנו לברר כי דבר זה מחויב ומוכרח וכן מצינו בחז״ל (תענית כ״ד):",
+            "״רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתי מיטרא, נחית קמי׳ שליחא דצבורא אמר משיב הרוח אתי זיקא אמר מוריד הגשם אתי מיטרא. אמר לו מאי עובדך, אמר לי׳ מקרי דדרדקי אנא ומקרינא לבני ענייא כבני עתירא, וכל דלא אפשר לי׳ לא שקילנא מיני׳ מידי ואית לי פירי דכוורא (מחילות של דגים) וכל מאן דפשע משחרינא לי׳ מינייהו ומסדרינן לי׳ ומפייסינן לי׳ (מתקנן כסדר) עד דאתי וקרי׳, עכ״ל.",
+            "כמה גדולים מעשיו, אשר מלבד שמסר נפשו ללמוד עם בני עניים כבני עשירים וכל דלא אפשר לי׳ לא שקל ממנו דבר, עוד התגבר בכל מיני התקרבות להשיב לבו של הפושע אל התורה, אשר לכאורה די הי׳ מה שיגע בכל כוחו עם המבקש אשר משים אזנו כאפרכסת, הלא גם אז היגיעה גדולה להבינו ולשכללו, אבל הפושע שעושה עצמו לקשה עורף, האם גם אותו צריכים לרדפהו ולחזקהו בלי הרף?",
+            "אבל כמה נפלא תום לבבו ומסירת נפשו שלמד בחנם וגם עוד נתן לו שכר כדי שירצה ללמוד. ואמנם כי העובד האמיתי מוצא דוקא במקום זה עיקר התחייבות השתדלותו ועבודתו וערמימותו, כי על המבקש נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳), יש לו המשכה מצד מבוקשו לרדוף, להשיג ולשמוע. אבל הפושע, כשהוא מתעקש על דעתו ואינו מכיר חסרונו או שקשה לו לפרוש אם יניח אותו העובד יוכל לרדת מתהום אל תהום ואין רפואה למכתו אשר על כן רק שם תעודת המבקש העובד לבוא עמו בדברים, עד שיבין מה שלפניו, ועד שיראה מקום הטעות, ועד שישיג נטי׳ אל האמת, ועד שיוותר משלו אחר הבירור ועד שיתבונן להיות מבקש האמת כל ימי חייו, ולא יהיו מכת רבים מתחילים, אלא מכת החזקים המתמידים, ולכן בשעה שהתנהג באופן זה הי׳ זכותו גדול מאד עד ״ויגזר אמר ויקם לך״.",
+            "מזה יש לנו להבין כמה גדול זכות מי שמקרב לבות בני אדם לאביו שבשמים, ויש לנו להבין ממה שהי׳ משתדל ע״י ״פירי דכוורא״ לשחד ולפייס ולסדר כל מי שלא הי׳ שבע רצון, כי העיקר בעבודת הרבים לפשפש בלבות התלמידים והמבקשים שלא ישאו בתוכם הקפדות, כי זה ראש כל חטאת, כי בשעה שנכנס טינא של קנאה, אם לא יעבור על מדותיו, יכול בכל פגישה לקרר כל דבר המביא תועלת, ותמיד יסרב מלהיות נמנה עם חבירו לדבר מצוה, ויקרר גם אחרים בטענות שוא ומדוחים. לכן על העובד להשגיח על אלה לרפא מחלתם בפירי דכוורא ולסדרו ולפייסו, שישוב לבו נח ושקט ויעשה בלי הפסק וילמוד בלי ערבוב המוח, וראוי להעובד להבין לב כל אחד ואחד גם בעת שלא ניכר הקפדתו בחיצוניותו, גם בעת שהוא רואה שהוא יוצא בתופים ובמחולות לקראת מי שהקפדתו או קנאתו עליו, כי לכל דבר יש גבול, וצריך לדעת כל הדברים במה שיכולים לכפר ולשכך הרגזתו.",
+            "ואל יאמר העובד הן עלי מוטל רק להגיד שיעור או הענין ביראת שמים, אבל קשה עלי לפקח על כל מיליו איך יתנהג עם חביריו ואיך יתנהג בהאכסניא, כי זה מפריע לעיוני, אל יאמר כן, כי אם יתנהג כדבריו עוד מעט יראה כי אין לו בעד מי להגיד השיעור או הענין, ואדרבה הידיעה בדברים האלה יוכל לסייע לו שעי״ז ידע מי לרחק ומי לקרב, מה להגיד ומה לשתוק. וכמה פעמים אנו רואים בחוש אשר בהקפדה כל שהוא נעשה פירוד לבבות ומזה בא לידי פירוד הדעות עד שיכול ח״ו לבוא לידי שנה ופירש, אשר על כן יחשב העבודה במקצוע הזה ליסוד גדול שאין לזוז ממנה ועיקר להשגיח על כל התאגדותם שלא יהא תלוי בחסרון. ואמר חכם אחד אני מכיר את החדשים כשבאים להתחבר עם הישנים. ואמר עוד קשה יותר לסבול הזמן שיש מקצת מלסבול הזמן שיחסר בכלל, שאז החלוקה באופן שלא יהי׳ הקפדות קשה ביותר, ואין התועלת יוצא מהכרה לבד, אלא מהשתדלות וחריצות לתקן כל ענין וענין, כמו שמבואר בתענית אשר שתים עשה, למד עם המבקשים והשתדל לעשות מבקשים ולהתמיד זמן ביקושם. ובזה סר השאלה השביעית עם צריכים לעיין במילי דינוקא. הלא זה יסוד קיום הרבים, שלא יהרס ממפריעים הפנימים ומזה זכה העובד הנרצה עד ״ויגזור אומר ויקם לך״."
+        ],
+        [
+            "ומה שמפחד שמא יהי׳ סתירה לעבודת עצמו יש לנו מראי׳ מרבי פרידא אשר מזה גופא זכה להיות ״רבי פרידא״, כמבואר בחז״ל (עירובין נ״ד): רבי פרידא הוי לי׳ ההוא תלמידא דהוו תני לי׳ ארבע מאה זימני וגמר, יומא חדא בעיוה למילתא דמצוה תנא לי׳ ולא גמר, א״ל האידנא מאי שנא, א״ל מהאי שעתא דאמרו לי׳ למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי אמינא השתא קאי מר, א״ל הב דעתך דאתני לך תנא לי׳ ארבע מאה זימני אחריתא וגמר, נפקא בת קול ואמרה לי׳ ניחא לך דליספי על חייך ארבע מאה שנה, או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי, אמר לי׳ בעינא דאזכה אנא ודראי לעלמא דאתי, אמר להן הקב״ה תנו לו זו וזו״, עכ״ל.",
+            "הרי לנו בפירוש אשר רק עי״ז זכה לכל המעלה, והי׳ צריך באמת כל עובד להטיח פניו בקרקע, כי כל מסירת נפשו כקליפת השום נגד המסירת נפש של רבי פרידא, מכל זאת עוד ישתומם איך הי׳ יפה להפקיר הזמן על תלמיד כזה איך לא חס על עבודת עצמו? אדרבה הקושיא הוא עליך, למה תביט על זה כעל וותרנות ופזרנות והפסד לעצמו, הלא שם אתה רואה ההיפוך, כי רק ע״י הסבלנות והמסירות נפש זכה למדרגה גדולה בעבודת ד׳ ותיקון המדות, ואתה שקשה לך למסור כל נפשך בעד הרבים ותמיד אתה מחשב חשבונות שמא יהי׳ הפסד, הלא הסוף שאין לך עבודת ד׳ ואין לך תיקון המדות, כי לא יכול האדם לבוא אל ההצלחה בתורה ויראה, אלא רק אם לבו טהור ומוחו אינו מבולבל בדמיונות שוא ושקר, וא״כ רק זה מה שלא יכול להפקיר דמיונותיו יעבוד במסירת נפש,. אלא יבקש רק במקום קל וקרוב אל שכרו בעה״ז, מזה ודאי לא יכול לבוא לידי גדלות ושלימות האמיתי. ועוד ראוי לנו לדעת כי הדבר היותר קשה בעבודת השם הוא לדעת השתמשות המדות במקומם ובזמנם ובזה קרוב הטעות ומצוי המכשול, וזה רק אם האדם חי על השערתו של עצמו, ורוצה לכוון האמת בדעתו, אז אין לו ידיעה אמתית, אבל בשעה שהאדם נעשה עבד להרבים ושמש למבקשי השלמות אז הוא צריך להשתמש במדותיו לפי הגבול שהדבר מחייבו והרבים יכול לתת לו גבול וקצבה בכל מדותיו והפוכם ומשתמש בטח בלי שום פקפוק כלל, כיון שאינו נוגע עם עצמו אלא עם הדבר. וזה הי׳ דרכו של רבי פרידא, שהתלמיד הזה חייב אותו שישתמש בכח סבלנותו עד שמונה מאות פעמים וידע בטח כי פה צריך להתנהג כך, לא כן האדם שעושה על דעת עצמו אז לא יכול לחייב את עצמו בסבלנות גדולה כ״כ.",
+            "לכן הדרך האמיתי בהשתמשות המדות הוא רק בעבודת הרבים, כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות ובהיפוכי כוחות ואין שום סתירה. כי פעם מחייב הדבר להתנהג בגאוה ופעם בשפלות, פעם באכזריות ופעם ברחמנות, פעם בפזרנות ופעם בקמצנות, פעם בהצנע ופעם בפרסום, פעם ללמוד חדשות, ופעם לשמור הישנות, פעם לדבר קרוב אל הנטי׳, ופעם רחוק מהנטי׳, פעם עם חדשים, ופעם עם ישנים, פעם עם מי שרוצה ופעם עם מי שנגד רצונו, פעם עבודה רוחנית ופעם עבודה גשמית פעם לדבר ופעם לשתוק, הכל לפי התועלת שהדבר מחייב, ואז דוגמתו כמו אופן עגלה שהיא עגולה סביב ואין שליבה אחת יוצא חוץ לשורת האופן. כי אם הי׳ שליבה אחת יוצאת חוץ לשורת האופן, לא הי האופן מתגלגל, כי השליבה הקיצונה מעכבת התנועה. כן ממש המתנהג לפי דעתו, אז תמיד נכשל במדה הקיצונה שבו, ואין לו דרך על איזה מצב ישאר. אבל מי שמוסר עצמו לרבים, כמו רבי פרידא ובמסירת נפש, אז הרבים מוציאים שלימותו מכח אל הפועל בישרות ובמדה גדולה וקטנה, הכל לפי טובת הענין, כמו רבי פרידא שמסר סבלנותו לפי כשרון התלמיד, וכאשר יזדמן תלמיד שיש לו תפיסה קשה, אז הוציא לו תלמידו סבלנותו מכח אל הפועל, עד שמונה מאות פעמים. וזהו הדרך הנרצה בהשתמשות המדות, שיביט על הדבר ולא על עצמו, ויעשה ברבים במקום ששם נגד נטיתו כמו שעושה במקום שיש לו נטי׳. ובזה סר השאלה השמינית, כי אדרבה, עבודת הרבים מיישרת את עבודת עצמו ונותן לו דרך להבין ולהסביר, לסבול ולישא כמו שהתורה דורשת ממנו."
+        ],
+        [
+            "ומה שרוצה להבין הכרת בני אדם קודם המעשה, ג״כ מופרך מהכא. כי אם נשאל שאלה איך יהי׳ משפט הנער שלומדים עמו חמשים פעמים ואינו משיג, אם שוב יש לו תקנה? הלא השכל מחייב כי הוא ספק גדול, וכמעט שההכרעה על צד השלילה, ולפי זה אם לומדים עמו מאה פעמים ואינו מבין, כ״ש שקשה להאמין בתקנתו, וכ״ש אחר שתי מאות פעמים, וכ״ש אחר שלשה מאות, שעל זה ודאי נאמר שזורק יגיעתו בים המלח, וכ״ש אחר שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ששוב אין לו תקנה.",
+            "ומה אנו רואין ממעשה דרבי פרידא? אשר למד עמו שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ועוד לא הבין, למד עמו עוד פעם וראה כי השיג ותפס עד שאח״כ לא הי׳ ניכר שלא ידע מקודם, ומאין ידע רבי פרידא כי יש גבול להעדר ההבנה בתלמיד הזה? האם הי׳ לו ידיעה קדומה? לא ולא, הוא הלך בתמימות ולמד עמו פעם אחר פעם עד שלמד עמו כ״כ עד שבא ע״י יגיעתו לידי ידיעת הגבול של היגיעה, ואילו לא הי׳ מבין בפעם הארבע מאה, הי׳ לומד עמו עוד, והראי׳, כי בעת שקרה אשר התלמיד הסיח דעתו למד עמו שוב עד תמניא מאה, הרי לנו מזה שרק התמימות מביא לידי ערמימות, כי רק ע״י היגיעה ידע עד כמה להתייגע, ומובן מזה אם יתנהג האדם באופן אשר מיד כשרואה כי הוא קשה לקבל תועלת מיד יבטלו ביד וידחפהו בשתי ידים, מלבד שאין זה מדרגת העובד הנאמן אלא יכול ההנהגה הזאת להפיל רבים חללים.",
+            "כמה מאות נערים הלכו שובב בדרך לבם מפני שראו ביטולם בפניהם בלי שום תקנה, ובאמת הדבר להיפוך, רק מי יכול לדעת ההפוך, רק אחר היגיעה בתמימות ואז רואה בחוש מה שהורונו חז״ל אל תהי בז לכל אדם (אבות פ״ד מ״ג), ומעשה לרבי פרידא יוכיח אשר הוא גלה הדרך הזה מיגיעתו התמימה.",
+            "ועל ההקשה הזאת נמצא כמה פעמים שמתרשלים לעבוד עם אחד שיש לו עליו חשד שלא יבא לידי תועלת כי קשה לו לפרוש מהנחותיו מהרגלו מרצונו מדרכו וכדומה, אמנם כמו אצל החולה יארע אשר אחר שיעלה החמימות למדרגה גבוה יכול פתאום להיות משבר, ואין אומרים נואש לחולה הזה כן בחולי הנפש לא נאמר נואש לכל חולה, אעפ״י שדיבורו מבאיש ריחו אבל אנו צריכין לסבול ולעוררהו פעמים אין מספר וסוף הרושם לבא, כי כבר מפורסם טבע הרושם שבא בפעם הראשונה, כי אם לא כן לא הי׳ בא בפעם האחרונה, יען כי אז הי׳ הוא הראשונה, ובע״כ שיש רושם בפעם הראשונה, אלא שאינו ניכר עד הפעם האחרונה. כן הרושם על מקבל התועלת, אינו בא במילואו עד לאחר פעמים רבות, אבל באמת גם בפעם הראשון הי׳ רושם, וכלל הדברים שהסבלנות יסוד להעובד, וכל מי שמוסר נפשו בסבלנות יזכה ויראה הגבולין של היגיעה עם כל אחד ואחד.",
+            "ועוד יש להתפעל עד כמה הי׳ רבי פרידא מסור לטובת הרבים, אשר בשעה ששאלו אותו איזה מהם חפץ יותר, אם לחיות ארבע מאות שנה, או שיזכה הוא ודורו לעלמא דאתי ובחר יותר הוא ודורו לעלמא דאתי. מזה יש לראות מגמתו רק לטובת הרבים, והקב״ה משלם מדה כנגד מדה, לפי שהפקיר חייו לכן נתן לו גם ארבע מאות שנה לחיות."
+        ],
+        [
+            "ומה שאינו חפץ לקבל עליו האחריות, בטענה שהאחריות מכביד יותר על העובד, זהו טעות. והבי׳ בזה, כי מצינו בתו׳ שמשה רבנו בקש מהקב״ה עוזרים, ואמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת וכו׳, ואמר לו הקב״ה אספה לי שבעים איש וכו׳ ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכו׳ (במדבר י״א:י״ז), והוא תמוה, הלא כוונתו בשאלתו שיתן לו הקב״ה עוזרים, זאת אומרת, כוחות נוספות על מה שיש לו, ומה נתן לו הקב״ה? ואמנם שהוסיף לו שבעים איש, אבל לא הוסיף לו שבעים כחות נוסף על כוחותיו, כי האציל מרוחו ונתן עליהם. משל למה הדבר דומה, לכלי שמרכיבין לתוכו צנור שני, אין הכלי יתרחב על ידי זה. כן בהוספה זו לא בא יתרון באיכות, אלא אותו המדה והמשקל שעשה משה לבדו נעשתה עכשיו ע״י שבעים איש ג״כ, בלי תוספות. ונמצא שהכוחות בא להם מצד כי נגרע ממנו, כמ״ש ואצלתי וכו׳, אעפ״י שיש מ״ד שהוא כמדליק נר מנר (ספרי), אבל עכ״פ יש בזה משום אכחושי מצוה כדאשכחן בנר חנוכה (שבת כ״א), והוא תמוה, הדא כוונתו בשאלתו הי׳ על תוספות כוחות?",
+            "אמנם צריכים אנו להבין שזה גופא בירר לו הקב״ה שיש מדה ידועה של סייעתא דשמיא הניתן בעד הרבים הרוצים לעבוד ד׳ בכנופיא, וזה מוכן בעד נושא האחריות המקבל עליו לישא עולו של כל חבורת חכמים מבקשי שלימות, ולא יזכה העובד זה מצד עצמו ולא מצד מעלותיו, אלא מצד שהוא נושא אחריות, לכן בשעה שמשה רבנו. נשא לבדו קבל הוא לבד העזר השם, אבל בשעה שבקש עוזרים אמר לו הקב״ה שבהכרח יזכו גם המה מאותה מדה סייעתא דשמיא, כיון שגם המה נושאי האחריות, וז״ש ״ואצלתי מן הרוח וכו׳״.",
+            "ונמצא לפי זה שאותו הטעם שרוצה על ידו להקל מעליו משאו, הוא גורם שעי״ז מגרע כוחו, ואדרבה. בזה שמקבל עליו כל האחריות זה גופא גורם שיהי׳ נקל אצלו, כי הנתינה היא קבלה, אשר על כן צריך העובד לעמוד על משמרתו ולא יפרוק מעליו עול האחריות, כי יזכה עי״ז לכל הסייעתא דשמיא הניתן בעד הרבים להצילם מכל נסיון, הן בחומר והן ברוח, הן בכח והן במח, ואל יאמר העובד לא אוכל שאת לבדי, כי ראוי לו לדעת אשר כל מה שנשא עד עכשיו לא בכוחו ועוצם ידו נשא, כי אם על ידי עזר השם. א״כ בשעה שהוא רוצה לסלק חלק מן האחריות אז מפסיד כפלים, הא׳ הכנת לבו ומסירת נפשו במה שנכנס תחת עול הזה, אשר עי״ז זוכה לעזר השם, והב׳, העזר השם הניתן ממרומים שיכול לישא עול הרבים.",
+            "וכן מראה הנסיון אשר כל רבים מבקשי השלימות עומדת על ניסים רצופים ואין לך מקום יותר נגלה השגחה פרטית כמו שם. כמה פעמים יארע שאלות דוחקות את השעה אשר כלתה כח ההשערה לפותרן עד שנדמה שאין דרך להמלט הן בחמר והן ברוח, ואח״כ אנו רואים בחוש, כי מזה גופא צמח הישועה ונפתח מפת תקוה, ממש כמו יש מאין. והעובד הנושא בעול וסובל כל השאלות העומדות על הפרק, ועומד על משמרתו בבטחון חזק זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה, יש לו היכולת לעמוד ברבים גדול, גם בשעה שתנאי הזמן קשים ביותר והאדם המסרב עצמו מלקבל אחריות הוא סובר כי להקל מצבו מכוון, אבל תמיד ישאר דבר טפל ולא יכול לישא כלל. וז״ש במדרש, שבשביל שאמר איכה אשא לבדי נענשו ואמרו איכה ישבה בדד וכו׳, ורק המקבל עליו אחריות, הגם שתחלתו מר, אבל סופו מתוק שזוכה לראות רבים מבקשי השלימות עומדת על סייעתא דשמיא בכל מקום, בכל עת ובכל שעה."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Piotrków, 1924",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL01"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מאמר מזכה הרבים",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e76b638cbd2c7ff3e8b79c1ccad0dfa2182a86b7
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,670 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Ohr HaTzafun",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "אור הצפון",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": {
+        "Bereshit": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "But behold, if we examine [it], for example, with the claim against our mother Sarah that she listened from the opening of the tent, we will find that it it very, very slight. What did Sarah's ears hear? The conversation of the angels that were sent from God, may He be blessed, to announce to her that a son would be born to her, which are prophetic words. And there is a certainly a very high level in this, and only a prophet is fit to hear words like these from the mouths of supernal angels. And not only that, but the words were concerning her, that she would bear a son. And the listening was also unintentional; for the ears are one of three things that are not in the control of a person (see Tanchuma, Toldot 12). And indeed Sarah did not descend from her level of extra understanding that was given to her beyond that of a man as a result of this. For behold even after this story, it was said to Avraham, \"everything that Sarah says, listen to her voice\" (Genesis 21:12). And the Sages, may their memory be blessed, said (see Rashi there), \"We learned [from this] that Avraham was secondary to Sarah regarding prophecy.\" So it then comes out that there was a blemish here that is beyond our ability to comprehend. And it is only the Holy One, blessed be He, who examines hearts and evaluates thoughts, who discovered that there was some lack with this, such that she did not reach her full perfection, according to her level."
+            ],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [],
+            "XXIV": [],
+            "XXV": [],
+            "XXVI": [],
+            "XXVII": [],
+            "XXVIII": [],
+            "XXIX": [],
+            "XXX": [],
+            "XXXI": [],
+            "XXXII": [],
+            "XXXIII": [],
+            "XXXIV": [],
+            "XXXV": [],
+            "XXXVI": [],
+            "XXXVII": [],
+            "XXXVIII": [],
+            "XXXIX": [],
+            "XL": []
+        },
+        "Shemot": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [],
+            "XXIV": [],
+            "XXV": [],
+            "XXVI": [],
+            "XXVII": [],
+            "XXVIII": [],
+            "XXIX": [],
+            "XXX": [],
+            "XXXI": [],
+            "XXXII": [],
+            "XXXIII": [],
+            "XXXIV": [],
+            "XXXV": [],
+            "XXXVI": [],
+            "XXXVII": [],
+            "XXXVIII": [],
+            "XXXIX": [],
+            "XL": [],
+            "XLI": [],
+            "XLII": [],
+            "XLIII": [],
+            "XLIV": []
+        },
+        "Vayikra": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": []
+        },
+        "Bamidbar": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": []
+        },
+        "Devarim": {
+            "I": []
+        },
+        "Miscellany": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [
+                "",
+                "...next after a greeting with love and respect among all the Kaddish group, it is enough in the shadow of the wisdom of the great Talmud house where Torah and prayer are held."
+            ]
+        }
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אור הצפון",
+        "enTitle": "Ohr HaTzafun",
+        "key": "Ohr HaTzafun",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "בראשית",
+                "enTitle": "Bereshit",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "יש ואין בבריאה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדות ודעות",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ספר תולדות אדם",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם, החטא וקיום העולם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מתן שכרן של מצוות",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח הירידה והעליה באדם",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ותפרעו כל עצתי",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האור הרוחני שבגוף",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדת החסד",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לא יגורך רע",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק במעשים",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השלימות תמיד בראשיתה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות התביעה בקצה השלמות",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבדות וחרות",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר המדות",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח של נטיה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשי אבות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בין אדם למקום ובין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושג החסד שבתורה",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נושא עון",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הסייגים",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעמקי האמונה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדעת שבמעשה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה מדת החכמה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחו של הרהור",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בנתיבות החסד",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נימוסים של תורה",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך ארץ קדמה לתורה",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוקרת החסד והכרת הטובה",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מריבה במושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לשון התורה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מניעת חסד",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין מכירת יוסף",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק בהנהגה",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלבנת פנים",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דמות הגוף",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום הדין",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המלכת חבר",
+                        "enTitle": "XL"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שמות",
+                "enTitle": "Shemot",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בחינת הצדיק",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קרבת האדם לאלהים",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבת אחים",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של שמיעה",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך התשובה",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר הבריאה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח ישראל בבריאה",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר הדין",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכות וחובה",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חידוש מעשי בראשית",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכר ליציאת מצרים",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח הבחירה",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חורבן ובנין",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת אלהים",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת דרישות התורה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת הרוממות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי חסד ה'",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנוחת השבת",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת ועונג התשובה",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של נקודה רוחנית",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גשם ורוח",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הנסתר שבנגלה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צירוף הבריות",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוף השוחד",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההשתתפות שבין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג המצוות",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שרשי המדות",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השראת השכינה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מבחן המעשים",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הבחינה",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קושיות עורף",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי תענוגות האדם",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טומאת החטא וטהרתו",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מסירות נפש",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חכמה וחסד",
+                        "enTitle": "XL"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הכוחות האלוקיים שבאדם",
+                        "enTitle": "XLI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם והבחירה",
+                        "enTitle": "XLII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "היצר הרע",
+                        "enTitle": "XLIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "העולם הזה והעולם הבא",
+                        "enTitle": "XLIV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ויקרא",
+                "enTitle": "Vayikra",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "התורה והמעשה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקדוק האמת",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמלות בתורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה המדה של מעשי האדם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין תחילה וסוף בחכמה",
+                        "enTitle": "V"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "במדבר",
+                "enTitle": "Bamidbar",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "השתוקקות רוחנים ושיבושה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות תביעות התורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיוב מניעת המחלוקת",
+                        "enTitle": "IV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "דברים",
+                "enTitle": "Devarim",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "נצחיות התורה והאדם",
+                        "enTitle": "I"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שונות",
+                "enTitle": "Miscellany",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "עומק רחמי ה'",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך חיי האדם",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבודתנו בראש השנה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת יום הדין ותקנתו",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך הדיבור וההרהור",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיים",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הרהורים לעשרת ימי תשובה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הפיכת דרך ארץ לדרך שמים",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמחת החג",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טעמן של ברכות",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצנע לכת",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת חסד",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מקורו של חסד ושכרו",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערכו של חסד",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ישראל",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד; ביטוי אמונה",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ביחס לרעים",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צלם אלהים",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הקדמה בשם \"ראש דבר\" מאת מרן לספר \"עץ פרי\"",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/merged.json b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2093c1c454cbae0e411c23034217bac805bfdbfd
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,672 @@
+{
+    "title": "Ohr HaTzafun",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ohr_HaTzafun",
+    "text": {
+        "Bereshit": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "But behold, if we examine [it], for example, with the claim against our mother Sarah that she listened from the opening of the tent, we will find that it it very, very slight. What did Sarah's ears hear? The conversation of the angels that were sent from God, may He be blessed, to announce to her that a son would be born to her, which are prophetic words. And there is a certainly a very high level in this, and only a prophet is fit to hear words like these from the mouths of supernal angels. And not only that, but the words were concerning her, that she would bear a son. And the listening was also unintentional; for the ears are one of three things that are not in the control of a person (see Tanchuma, Toldot 12). And indeed Sarah did not descend from her level of extra understanding that was given to her beyond that of a man as a result of this. For behold even after this story, it was said to Avraham, \"everything that Sarah says, listen to her voice\" (Genesis 21:12). And the Sages, may their memory be blessed, said (see Rashi there), \"We learned [from this] that Avraham was secondary to Sarah regarding prophecy.\" So it then comes out that there was a blemish here that is beyond our ability to comprehend. And it is only the Holy One, blessed be He, who examines hearts and evaluates thoughts, who discovered that there was some lack with this, such that she did not reach her full perfection, according to her level."
+            ],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [],
+            "XXIV": [],
+            "XXV": [],
+            "XXVI": [],
+            "XXVII": [],
+            "XXVIII": [],
+            "XXIX": [],
+            "XXX": [],
+            "XXXI": [],
+            "XXXII": [],
+            "XXXIII": [],
+            "XXXIV": [],
+            "XXXV": [],
+            "XXXVI": [],
+            "XXXVII": [],
+            "XXXVIII": [],
+            "XXXIX": [],
+            "XL": []
+        },
+        "Shemot": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [],
+            "XXIV": [],
+            "XXV": [],
+            "XXVI": [],
+            "XXVII": [],
+            "XXVIII": [],
+            "XXIX": [],
+            "XXX": [],
+            "XXXI": [],
+            "XXXII": [],
+            "XXXIII": [],
+            "XXXIV": [],
+            "XXXV": [],
+            "XXXVI": [],
+            "XXXVII": [],
+            "XXXVIII": [],
+            "XXXIX": [],
+            "XL": [],
+            "XLI": [],
+            "XLII": [],
+            "XLIII": [],
+            "XLIV": []
+        },
+        "Vayikra": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": []
+        },
+        "Bamidbar": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": []
+        },
+        "Devarim": {
+            "I": []
+        },
+        "Miscellany": {
+            "I": [],
+            "II": [],
+            "III": [],
+            "IV": [],
+            "V": [],
+            "VI": [],
+            "VII": [],
+            "VIII": [],
+            "IX": [],
+            "X": [],
+            "XI": [],
+            "XII": [],
+            "XIII": [],
+            "XIV": [],
+            "XV": [],
+            "XVI": [],
+            "XVII": [],
+            "XVIII": [],
+            "XIX": [],
+            "XX": [],
+            "XXI": [],
+            "XXII": [],
+            "XXIII": [
+                "",
+                "...next after a greeting with love and respect among all the Kaddish group, it is enough in the shadow of the wisdom of the great Talmud house where Torah and prayer are held."
+            ]
+        }
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אור הצפון",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אור הצפון",
+        "enTitle": "Ohr HaTzafun",
+        "key": "Ohr HaTzafun",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "בראשית",
+                "enTitle": "Bereshit",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "יש ואין בבריאה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדות ודעות",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ספר תולדות אדם",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם, החטא וקיום העולם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מתן שכרן של מצוות",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח הירידה והעליה באדם",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ותפרעו כל עצתי",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האור הרוחני שבגוף",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדת החסד",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לא יגורך רע",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק במעשים",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השלימות תמיד בראשיתה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות התביעה בקצה השלמות",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבדות וחרות",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר המדות",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח של נטיה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשי אבות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בין אדם למקום ובין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושג החסד שבתורה",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נושא עון",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הסייגים",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעמקי האמונה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדעת שבמעשה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה מדת החכמה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחו של הרהור",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בנתיבות החסד",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נימוסים של תורה",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך ארץ קדמה לתורה",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוקרת החסד והכרת הטובה",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מריבה במושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לשון התורה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מניעת חסד",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין מכירת יוסף",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק בהנהגה",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלבנת פנים",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דמות הגוף",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום הדין",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המלכת חבר",
+                        "enTitle": "XL"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שמות",
+                "enTitle": "Shemot",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בחינת הצדיק",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קרבת האדם לאלהים",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבת אחים",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של שמיעה",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך התשובה",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר הבריאה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח ישראל בבריאה",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר הדין",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכות וחובה",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חידוש מעשי בראשית",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכר ליציאת מצרים",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח הבחירה",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חורבן ובנין",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת אלהים",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת דרישות התורה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת הרוממות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי חסד ה'",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנוחת השבת",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת ועונג התשובה",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של נקודה רוחנית",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גשם ורוח",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הנסתר שבנגלה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צירוף הבריות",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוף השוחד",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההשתתפות שבין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג המצוות",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שרשי המדות",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השראת השכינה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מבחן המעשים",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הבחינה",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קושיות עורף",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי תענוגות האדם",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טומאת החטא וטהרתו",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מסירות נפש",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חכמה וחסד",
+                        "enTitle": "XL"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הכוחות האלוקיים שבאדם",
+                        "enTitle": "XLI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם והבחירה",
+                        "enTitle": "XLII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "היצר הרע",
+                        "enTitle": "XLIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "העולם הזה והעולם הבא",
+                        "enTitle": "XLIV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ויקרא",
+                "enTitle": "Vayikra",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "התורה והמעשה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקדוק האמת",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמלות בתורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה המדה של מעשי האדם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין תחילה וסוף בחכמה",
+                        "enTitle": "V"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "במדבר",
+                "enTitle": "Bamidbar",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "השתוקקות רוחנים ושיבושה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות תביעות התורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיוב מניעת המחלוקת",
+                        "enTitle": "IV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "דברים",
+                "enTitle": "Devarim",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "נצחיות התורה והאדם",
+                        "enTitle": "I"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שונות",
+                "enTitle": "Miscellany",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "עומק רחמי ה'",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך חיי האדם",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבודתנו בראש השנה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת יום הדין ותקנתו",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך הדיבור וההרהור",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיים",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הרהורים לעשרת ימי תשובה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הפיכת דרך ארץ לדרך שמים",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמחת החג",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טעמן של ברכות",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצנע לכת",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת חסד",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מקורו של חסד ושכרו",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערכו של חסד",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ישראל",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד; ביטוי אמונה",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ביחס לרעים",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צלם אלהים",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הקדמה בשם \"ראש דבר\" מאת מרן לספר \"עץ פרי\"",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/Wikisource.json b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/Wikisource.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..65b164fa0f5dc1d924b01c66973b907a8c771b98
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/Wikisource.json	
@@ -0,0 +1,2660 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Ohr HaTzafun",
+    "versionSource": "https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F",
+    "versionTitle": "Wikisource",
+    "status": null,
+    "license": "CC-BY-SA",
+    "versionNotes": "Nabatian Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אור הצפון",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": {
+        "Bereshit": {
+            "I": [
+                "<big><strong>יש ואין בבריאה</strong></big><br>א. <b>לפי</b> השקפה שטחית על הבריאה, נראים בה שני כחות נפרדים: \"שמים וארץ\", כלומר: כח רוחני בשמים וכל אשר בו ממעל, וכח גשמי על כל אשר בארץ מתחת. ולפי זה מתחלקות גם פעולות עבודתנו לאלהים, בפעולות גשמיות של ידים ורגלים וכדומה ובתנועות רוחניות בלב ובשכל. אבל לכשנעיין נבחין שאין הנחה זו נכונה, כי אף חומר ארצי המגושם ביותר יש לראות בו את הכח הרוחני כיסוד כל מהותו והוייתו. תדע שאין שום אפשרות להראות באצבע על איזה חומר שהוא ולומר כי זהו עצמו של החומר, שהרי השיעור הפחות ביותר ממנו, אם תרצה להפשיטו מכח הרכבתו וחיבור חלקיו, הנה יתפורר ויתפזר עד היותו לעפר ואפר, ואף אותם החלקים מורכבים עוד מחלקים זעירים רבים מאד שאין בכח חושיו ועיניו של האדם לראותם ולהרגיש מציאותם מרוב דקותם עד כדי \"אין\" ממש.",
+                "<b>ברור</b> איפוא, שגם כל המשתקף לפנינו בארץ, הוא אותו כח רוחני שמיימי הבלתי מושג, כח טמיר ונעלם המהוה ומחבר את כל החלקים החמריים עד היותם לגוש אחד ולצורה אחת, ותמיד הכח הלזה מעמידם ומקיימם.",
+                "<b>מהו</b> אותו כח ואיך נקראנו? הוי אומר ככתוב: \"ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו\" (משלי ג:יט), כלומר: יסוד הארץ המחזיק אותה והמקיימה תמיד, הוא \"חכמה\", היינו כח רוחני בלתי מושג, כדברי הכתוב (איוב כח:יב)! \"והחכמה מאין תמצא\" וגו׳. \"אין\" הוא הכח הרוחני הנצחי הטמיר והנעלם שממנו, ובו תימצא החכמה אשר עליה נתיסדה תבל ומלואה, והיא מהוה את כל עורקי מציאותה לעולם.",
+                "<b>והוא</b> מה שכתוב בתורה הקדושה: \"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו׳\", שכל הבריאה נוצרה מתהו ובהו, ועיקר יסודה הוא איפוא ב\"אין\", היינו הכח הרוחני הנעלם והבלתי מושג, ואותו כח הוא המחיה ומקשר תמיד את העולם ומעמידו על תילו, כנאמר \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", \"והחכמה מאין תמצא\". ואם הדברים המהוים חומר מוצק לעינינו אינם אלא \"אין\", הלא בעצם רוחני ודאי שיש לראות בו את הכח הנעלם שהוא בלתי מושג, וכל מה שירבה האדם להסתכל בשמים וישא למרום עיני שכלו, עליו להכיר שכל העולמות מתקיימים על אותו יסוד הנעלם שנקרא \"אין\". ולראות בו את הכח האלהי המהוה את כל הבריאה בבחינת יש מאין. ומכאן יש להתפלא על אותם חכמי ארץ שמכירים ויודעים גם מערכות צבא השמים ומסילותיהם, שמהראוי היה שהם יראו את הכח הרוחני בבריאה.",
+                "<b>הרבה</b> יותר מהמון העם אשר יודעים רק ארבע אמותיהם, ויבואו להכרה האמיתית ביסוד וקיום כל העולמות, ולדעת ה׳ יתברך, ומהי הסיבה שלא יבינו כל זאת ואל פעל ה׳ לא יביטו?",
+                "<b>אכן</b> טעם הדבר פשוט, שהרי באמת עין האדם הבהירה צריכה לראות אף בכל דבר חומרי את המציאות הרוחנית שבו, את האין, שהוא כח רוחני נעלם, ובכל זאת רוב בני האדם בגלל הגשמת חוש ראייתם אין מכירים את האמת הלזו. ומדמים כי גשם וחומר לפניהם, ומתוך כך הורגלו לראות את החומר ואת הגשם אף בעצמים רוחניים כשמים ושמי השמים, וממשמשים בהם על פי מושגיהם הארציים המוחשיים, ולכן אף אותם חכמי ארץ לא יצאו מכלל זה וטחו עיניהם מלראות נכוחה.",
+                "<b>מזה</b> נשתרבבה הטעות גם בלימוד התורה וקיום מצוותיה. לכאורה מי לא יבין כי היא כולה רוחנית מופשטת, ומדתה רק בכח הנעלם אשר אין לו דמיון כלל אל המושגים המוגבלים כבולי החומר, ובכל זאת אם יזדמנו לפנינו שני בני אדם, האחד מרים קולו ומתנועע הרבה בתפלתו ובלימוד התורה, והשני מתפלל וגורס גרסתו בלא תנועות חיצוניות, נעריך את הראשון יותר מהשני. ועוד ענינים דומים כאלו. הרי שאנו מגשימים הכל, ובעינינו נראה ונעדיף את הפעולות החומריות מעל הנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה ונעלמת בתוך מעמקי הלב.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (נדרים פא.): \"מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת וגו׳ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחלה\". וכתב הר\"ן ז\"ל: \"מדכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי, מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד, ומצאתי במגילת סתרים של הר׳ יונה ז\"ל, דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו, לא הלכו בה, כלומר: בכוונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז\"ל והם נאים וראויים למי שאמרם\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שבאותה שעה שעסקו תמיד בלימוד התורה הקדושה וקיום מצותיה, על פי עדות חכמים ונביאי אמת, בכל זאת נתבעו כעוזבים את התורה. מכאן שהעיקר בלימוד ועסק התורה אינה בצורה החיצונית, כי אם בכח הרוחני הפנימי והנעלם, שהוא מכוסה ומופלא אף מעיני החכמים והנביאים.",
+                "<b>הוא</b> מה שאמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת יב:יד) \"כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע\". כל יסוד העולם הוא כאמור, הכח הנעלם. כמו כן האדם בחיר היצורים שנברא בצלם אלהים, עיקר עצמיותו הוא כחו הנפשי הפנימי הבא מכח הנעלם. וגם התורה ומצותיה - כל מהותן בכח הנעלם שבהן. ומשום כך כל הצוויים לאדם בלימוד התורה וקיום מצוותיה חלים על עצמיותו ופנימיותו. ולכן כשהקדוש ברוך הוא מביא את האדם במשפט, הרי הוא בוחן כל מעשה, לרבות מעשה הטוב, מה הכח הנעלם שבו. לפי שיפוט זה משתנים, איפוא, כל מושגי השיקול של האדם והמעשים. ומשום כך נמצא שאף אדם שנראה כעוסק בתורה, נידון לפעמים על אשר עזב את התורה, ובמדה כזו עד אשר בגללה אבדה הארץ.",
+                "<b>והנה</b> אבות העולם, כל מעשיהם לא עשו אלא בכח הרוחני הפנימי. יעקב אבינו ע\"ה נאבק עם מלאך אלהים ונצחו. ודאי שלא היתה כאן מלחמה של כחות גופניים. רק מלחמה רוחנית שכלית, ויעקב אבינו הכריע את המלאך תחתיו בכחו הרוחני הנעלם. בתפלת גשם אנו אומרים: \"יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים כנאבק לו שר בלול מאש וממים\", השוו כאן את המעשה שגלל את האבן למאבקו עם המלאך, כי כשם שנצח את המלאך בכחו הרוחני, כך היה יפה לו כח זה בגוללו את האבן. הרי שגם גבורתו זו שגלל את האבן מעל פי הבאר -- אבן גדולה שכל הרועים היו צריכים להתאסף לגוללה, והוא הסירה לבדו כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה ע:יב) שהעבירה כמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול -- גם כחו הגדול הלזה לא בא אלא מכחו הרוחני הפנימי, בדומה לנצחונו על המלאך, ולכן ציינו כאן \"יחד לב\" ללמדנו שכל עיקרו של גלילת האבן לא בא אלא מתוך יחוד הלב, ומה ערך יש לאבן הכבדה ביותר לעומת כח רוחני של יחוד לב.",
+                "<b>ומה</b> היה יחוד לבו של יעקב אבינו? הוי אומר כוונתו הגדולה לעשות חסד עם הרועים. להדמות אל הבורא יתברך במדותיו: מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. והרי כתוב (תהלים פט:ג): \"עולם חסד יבנה\" היינו שכל הכח הנעלם שעל יסודו נבנו ומתקיימים כל העולמות הוא \"מדת החסד\". מכאן יש להבין, מה יפה היה כחו של יעקב אבינו במעשה הסרת האבן מעל פי הבאר. שאם אמנם לא עמל ולא נתייגע כלל בזה, והיה רק כמעביר פקק מעל פי צלוחית, אבל היה כאן ביחוד לבו נקודה פנימית של מדת החסד שהוא הכח הנעלם המהווה יסוד כל הבריאה, וגדול הוא איפוא מעשה זה מנצחונו על המלאך, שהרי גם כל עולמות המלאכים עצמם קיימים על מדת החסד. וזהו שאמר הפייטן בתחלה: \"יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים\", ואחר כך: \"כנאבק לו שר בלול מאש וממים\", להודיעך שכחו גדול בזה יותר מבזה. ואת הזכות הזאת של מעשה החסד אשר עשה יעקב אבינו ע\"ה אנו מזכירים בכל הדורות ומתפללים: \"בעבורו אל תמנע מים\"!",
+                "<b>נמצא</b> איפוא, שאין להעריך שום מעשה לפי הממדים השגרתיים בין המון בני האדם, כי יש אשר במעלות העליונות ביותר רואין בהן בשמים - עזיבת התורה, ולעומת זה יש מעשה קטן בלא עמל ויגיעה, והוא מהווה יסוד כל הבריאה, כי הכל הולך אחר מצפוני הלב והנעלם!",
+                "<b>ומכאן</b> עד כמה צריך האדם להזהר בכל מעשה קל, כי אין אתה יודע ערכם של מעשים ואיזה מהם מניע יותר את הנקודה הפנימית של הנעלם.",
+                "ב. <b>כבר</b> נתבאר למעלה שאין השמים והארץ שני כחות נפרדים: עצם רוחני ועצם גשמי, אלא כשם שברא ה׳ את השמים כעצם רוחני, כך ברא את הארץ בעיקרה רוחנית. וזהו שאמר הכתוב (משלי ג:יט): \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", כלומר: שכל יסוד הארץ הוא חכמה שהיא רוחנית. וכן האדם בתחלת יצירתו היה אף גופו בבחינת עצם רוחני, כדברי הכתוב (בראשית א:כז): \"בצלם אלהים ברא אותו\". אמנם לאחר שחטא האדם ירד מערכו ונתגשם, ואתו נתגשמה כל הבריאה, ומאז נראה הכל לעיני האדם כגשם וחומר. ברם כל זה אינו אלא כסות עינים, אבל בעצם מהותה, נשארה הבריאה רוחנית ואין מציאות אחרת כלל. ואכן יש אשר אף לעינינו הגשם ניכר כרוחני. הנה השמש שהיא נקראת גשם חמישי, והיא דומה בעינינו כרוחנית. ובאמת כל אורה אינה בא אלא מהרוחניות שבה, וכן כל הבריאה אף שהיא נראית גשמית, אינה במציאותה אלא רוחנית.",
+                "<b>וכן</b> מצינו באדם הראשון שאף לאחר התגשמותו וכל הירידות שירד, נשאר אורו גדול מן השמש. איתא בגמרא (בבא בתרא נח.): \"רבי בנאה כד הוי מציין מערתא וכו׳ כי מטא למערתא דאדם הראשון וכו׳ יצתה בת קול ואמרה וכו׳ בדיוקני עצמה אל תסתכל. ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשתי עקביו ודומים לשני גלגלי חמה\". הרי שאדם הראשון גם לאחר שחטא, וגורש מגן עדן ונתמעטה קומתו, ואף לאחר שיצאה נשמתו ושב לאדמתו - בכל זאת האירו עקביו כגלגלי חמה. ואם עקביו שהם האברים הנמוכים באדם כך - כמה היו מאירים איפוא האברים החשובים יותר, ומכל שכן כמה מאירה היתה הדיוקני עצמה שלא הורשה רבי בנאה להסתכל בה. ועל אחת כמה וכמה האיך היה גופו מאיר ומזהיר בעודו בחייו ורוחו ונשמתו בקרבו. ומעתה מי יוכל לשער ולהעריך עוצם גדלו ותקפו של אדם הראשון לפני החטא, בעוד היה עומד על הארץ וראשו מגיע השמימה, מיסב בגן עדן ומלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין. ואמנם מכאן טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט טו:כג). והלא מבואר בתורה שגופו נברא מעפר מן האדמה, והאיך נהפך לרוחני מזוכך כזה, עד שמלאכי השרת שהם כולם שכלים נבדלים רוחניים טעו בו עד כדי כך שבקשו לומר לפניו קדוש? אלא על כרחך שאין בעולם גשם, כפי שאנו מתארים לנו, ואף העפר מן האדמה אינו אלא עצם רוחני.",
+                "<b>וכשם</b> שהבריאה כולה שהיא רוחנית, נבראה בצורה הנראית לעינינו כגשם וחומר, כן המצוות אף על פי שהן בעיקרן רוחניות התלבשו בצורה גשמית, כי הרי עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות אבנים, וכן כל המצוות אין לקיימן רק באמצעות המעשים הגופניים. והנה התורה נבראה קודם שנברא העולם (ראה פסחים נד.), לפני שהיתה מציאות של גשם, והאיך אפשר לחברה עם הגשמיות? אלא מכאן שאף לאחר הבריאה אין בהויה אלא רוחניות בלבד ורק אנו אין לנו תפיסה בה כי אם על ידי מושגים גשמיים.",
+                "<b>ובאמת</b> זאת חובתו של האדם, להעלות את עצמו ואת כל הבריאה אתו אל המציאות האמתית ולקיים את התורה בצורתה הרוחנית. וזוהי מהות התשובה, כי הלא אמרו חז\"ל (פסחים נד.) שגם התשובה נבראה קודם שנברא העולם, כדברי הכתוב (תהלים צ:ב): \"בטרם הרים יולדו וגו׳ ותאמר שובו בני אדם\" ואם כן איפוא אינה אלא רוחנית, וכל מטרת האדם בתשובתו לחזור אל השכל לזכך חומרו ולהאיר את הכל למקורם הרוחני כמלפני החטא.",
+                "<b>ולפי זאת שביארנו</b> שיש לקיים את המצוות בעצמיותן הרוחנית, מתרחבים כל המושגים שלנו לגבי קיום התורה, ויש למדוד אותן בקנה מדה אחר. הנה למשל, אנו חושבים את הגזל רק בגזל ממון ממש, אבל אצל האבות אנו מוצאים שראו מעשי גזל גם במושגים רוחניים. כתוב בתורה: (בראשית טז:ה) \"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו׳\". ופירש רש\"י: דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק\". והנה אברהם אבינו עסק כל ימיו בחסד, ועל אחת כמה וכמה שגמל לשרה אשתו רק חסד, וגם בזאת שנשא את הגר לו לאשה היה בזה משום עשיית חסד עם שרה אשתו, כמו שאמר הכתוב (שם): \"ותאמר שרי אל אברם וגו׳ בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי\" וכל תביעתה מאברהם לא היתה אלא מה שלא מיחה על כבודה. ובכל זאת יש בזה משום חמס. הרי שחמס אינו רק בגזל ממש בלבד, אלא גם במניעת חסד בדיבור, כי מכיוון שלפי דעתה של שרה היה צריך להטיב לה בזה ושתק, חמס ממנה את הדיבור. ועל אחת כמה וכמה שאם אדם מדבר עם חבירו ואינו מתבטא בסגנון נאה יותר שהיה יכול לבטא, יש בזה משום חמס, כי הוא מונע מאת חבירו החסד של שיחה נאה בקום עשה.",
+                "<b>ומדוגמא</b> זו אנו למדים על כל המצוות והמעשים, שהם נמדדים בקנה מדה אחרת לגמרי וכל מושגיהם מתעלים לדרגות רוחניות עילאיות."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>מדות ודעות</strong></big><br><b>לפי</b> המושגים שלנו הדעות והמדות הם שני ענינים נפרדים. במושג דעה אנו מבינים אמונה והכרה בה׳ יתברך, ובמושג מדות - את הדברים שבין אדם לעצמו ולחבירו. הדיעה עיקרה בהבנת השכל, והמדות - בהרגשת הלב. לדעתנו הדיעה חשובה יותר במעלה מהמדות, שהרי בלי ידיעת ה׳, והכרה בגדולתו יתברך, מה חשיבות וערך למעשיו של האדם? ומזה שאנו מתייחסים לדיעות ומדות כאל שני ענינים נפרדים, באנו להבדיל בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לעצמו ולחבירו, וחושבים שאפשר להאמין בה׳ להכיר אותו ולעבדו, מבלי להיות שלם במדות ולדקדק במצוות שבין אדם לחבירו. וכן להיפך. אפשר לאדם להיות בעל מדות טובות וזהיר בדברים שבין אדם לחבירו, מבלי להיות שלם בדעות ולדקדק במצוות שבין אדם למקום, ואין קשר בין זה לזה. אולם השקפה זו מוטעת ביסודה, כי לפי האמת הדעות והמדות שורש אחד להן, ודבר אחד הן ממש. באין מדות אין דעות, ובאין דעות אין מדות.",
+                "<b>כתוב</b> (בראשית ב:טז): \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\" ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם, סנהדרין נו:): \"ר׳ יהודה אומר אדם הראשון לא נצטוה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר ויצו ה׳ אלהים על האדם\" הרי שהמצוה הראשונה והיחידה שנצטוה עליה אדם הראשון לדעת ר׳ יהודה היתה רק על הדיעה בלבד, ולא מצינו בזה שום ענין של מדות. והנה למעלה בפרשה שם כתוב: \"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה וכו׳, כיוון שהגיע לפסוק זה אמר: רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהה! אמר לו: כְתוֹב והרוצה לטעות יטעה וכו׳, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו וכו׳ אומרים לו למד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לברא את האדם נמלך במלאכי השרת\".",
+                "<b>הרי</b> יש כאן הוראה מפורשת למדה של דרך ארץ, ולא עוד אלא שהיא הוכנה מראש עוד קודם בריאת האדם, ואף לא באה לו כצווי ואזהרה, אלא שכך נוצר, כלומר: שהמדה הזאת של דרך ארץ הוטבעה בצורתו ובצביונו של האדם בתחלת יצירתו על פי מאמרו של הקדוש ברוך הוא: \"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\". ולכאורה הרי לא נצטוה האדם, כאמור, רק במצוה יחידה שלא לעבוד עבודה זרה בלבד? אלא בעל כורחנו אנו למדים מכאן שחובה ללמוד מהבורא יתברך ולהתדמות אליו במדותיו - כלולה במצוה זו של \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\", והדעות והמדות איפוא אחת הן.",
+                "<b>ובאמת</b> הלא הכרחי הדבר, כי האיך אפשר לאדם לדעת את עצמיות ה׳ יתברך, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אלא שכל ההכרה שלו הוא רק במדותיו, וההכרה במדותיו היא ההתדמות אליו. וזהו שאמר הכתוב (שמות טו:ב): \"זה אלי ואנוהו\" ופירשו חז\"ל (שבת קלג:): \"הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\", כלומר: על ידי זה שהאדם יתדמה לקונו כביכול, להיות רחום וחנון כמותו, הוא בא לידי הכרתו. ולכן כדאי היה לכתוב \"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\" ללמד על מדת דרך ארץ, למרות שיכול לצאת מזה פתחון פה למינים, שהוא טעות בדעה, ובכל זאת אמר הקדוש ברוך הוא: הרוצה לטעות יטעה, מפני שמבלי הידיעה שהקדוש ברוך הוא נמלך במלאכי השרת, שהגדול צריך להמלך בקטן, גם כן יש טעות בהכרת ה׳ יתברך. ויש להעדיף, איפוא, לגלות את הידיעה הזאת.",
+                "<b>וכשם</b> שאי אפשר לדעת את ה׳ בלא שלימות המדות, כך אי אפשר להיות שלם במדות בלי ידיעת ה׳. אין המדות מתפרשות בפעולות הטובות והרגשת הלב בלבד, כפי ההשקפה השגרתית. אנו רגילים להגשים כל דבר. ומשום כך אנו רואים במדות רק את המעשים וההרגשות החיצוניות. אבל באמת עיקרן ושרשן של המדות הוא בצלם האלהים שבאדם, וכל מהותן ושלימותן הן בהדמותן למדות ה׳ יתברך. וכשם שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מקור הרוחניות ואין בהן שום מושג גשמי חס ושלום, כך מדותיו של האדם נובעות ממקורן הרוחני - מחלק אלוקי שבו, וככל אשר הוא מתעלה בהכרת ה׳, הוא מתעלה בשלימות המדות.",
+                "<b>והנה</b> אף לאחר שניתנה תורה עם תרי\"ג מצותיה ובכללן הרבה מצוות התלויות במדות, אמרו חז\"ל (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת \"וצדיק באמונתו יחיה\". ולכאורה האיך נכללות המדות ביסוד האמונה שהיא הדיעה? אלא מכאן שכל ערכן של המדות, כאמור, אינו אלא בהדמותן למדות ה׳ יתברך, ואין איפוא להגיע אליהן רק לאחר השגת האמונה, כלומר! בהכרת מדותיו של ה׳ יתברך.",
+                "<b>יסוד</b> זה מפורש בתורה (שמות לג:יג) כאשר בקש משה את ה׳ ואמר: \"הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳ ויאמר הראני נא את כבודך\", השיבו ה׳ יתברך: \"ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך וגו׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳\". הרי שעל בקשתו של משה לדעת את ה׳, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא במדותיו שהוא רחום וחנון וכו׳, כי ידיעת ה׳ והכרת מדותיו אחת הן, כאמור, ואם ברצוננו לדעת את ה׳ עלינו להכיר מדת טובו, שהוא רחום וחנון, ארך אפים וכו׳.",
+                "<b>והנה</b> מה שהעביר הקדוש ברוך הוא את כל טובו על פניו של משה והראה לו את דרכיו, הכוונה היתה לחייב את האדם שילך בהן: \"מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\". ומכיון שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מושגי חכמה עליונים, אם כן מה שעל האדם להתדמות בהן אל ה׳ יתברך הוא במושגי החכמה. הרי שכל הפעולות היוצאות מהמדות צריכות לצאת ממקור החכמה. ומשום כך לא אמרו \"מה הוא מרחם אף אתה תרחם\" אלא: \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום\", כלומר: הוי דומה לו במדותיו - במקורן הרוחני - להיות רחום כמותו, כי אין תכלית המדות בפעולות הרחמנות בלבד, אלא בהתדמות מציאות האדם ועצמיותו להחכמה העליונה כביכול, כי בצלם אלהים עשה את האדם, ויש בו ממדת קונו. נמצא כי מושגי החכמה האלו הם הנקראים מדות.",
+                "<b>וכשם</b> שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אין להן תכלית, כן אין תכלית למדותיו של האדם, כי הלא עוד בשירת הים הגיעו משה רבינו וישראל להשגה זו של \"זה אלי ואנוהו\", היינו שהכירו את מדותיו של ה׳ יתברך, ובאו להתדמות אליו בהן, ובכל זאת עוד ביקש משה: \"הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳\", וה׳ יתברך נגלה עליו במדותיו, כאמור. הרי כמה עמוקים הם מושגי החכמה של המדות שיש לחקור ולחקור אותם ולהתעלות בהם בהתדמות אליו עד בלי סוף וקץ.",
+                "<b>וזו</b> היא משמעות הכתוב (תהלים פט:ג): \"עולם חסד יבנה\", היינו, שכל העולמות התחתונים והעליונים עם כל הכוחות הרוחניים והשכליים הנבדלים הכלולים בהם - כולם נבראו במדת החסד, ובה נוצרה הבריאה כולה. ומכיון שנתחייב האדם להיות דומה אל ה׳ יתברך במדותיו, הרי שגם עליו לברוא עולמות כמותו: מה הוא וכו׳ אף אתה וכו׳.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין גם את הקשר שבין חטאו של אדם הראשון לחטא דור הפלגה. אמרו חז\"ל (בראשית רבה לח) על הפסוק \"וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם\": \"בני האדם - אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר \"האשה אשר נתת עמדי\", אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול\". ולכאורה במה כפה כאן אדם הראשון את הטובה? הלא לא היה בתשובתו אלא דברי התנצלות על חטאו בעץ הדעת כדי להציל עצמו מן המיתה, וכוונתו היתה בזה כי צריך היה לשמוע בקולה, שהרי הכתוב אומר (בראשית ב:כב) ביצירת האשה \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע וגו׳\", ואמרו חז\"ל (נדה מה:): \"בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש\", ויפה טען האדם בהתנצלותו שמכיון שניתנה בה בינה יתירה ממנו, היה לו להכנע לדבריה ולשמוע בקולה. אולם מדברי התנצלותו שהוסיף ואמר: \"אשר נתת עמדי\", והיה די לו לומר: \"האשה נתנה לי\", נשמע כאילו לא ירד לעומק הערכתו את הטובה שעשה עמו הקדוש ברוך הוא בזה שנתן לו את האשה לעזר כנגדו, שיסתייע על ידה לשמוע יותר בקול ה׳, ולהכיר טובתו של מקום, אלא אדרבה נכשל על ידה מה שציית להוראתה ואכל מעץ הדעת, מכאן אמרו שכפה אדם הראשון את הטובה.",
+                "<b>ומתוך</b> כפיית טובה זו גרם שבני בניו לאחר כמה דורות, בדור הפלגה, כפרו באלהים חיים. ואף כי פגימתו של אדם הראשון היה רק במדה - שכפה את הטובה כאמור, והאיך יצא מזה בדור הפלגה קלקול בדיעה - שמרדו בה׳ ויצאו להלחם כנגדו? אלא הוא אשר אמרנו שהמדות והדיעות אחת הן. ובחטא של אדם הראשון בכפייתו את הטובה, היה באמת פגם בדיעה - במצוה הראשונה של \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\" שבה נכללו כאמור גם המדות. וקלקול זה נשתלשל לאחר כמה דורות עד שאנשי דור הפלגה באו למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול, ובנו מגדל לעלות השמימה ולעשות להם שם. נמצא איפוא, שבפגם כל שהוא באיזו מדה, הוצף העולם בכפירה באלהים, שגרמה לפילוג ובלבול בעולם וחורבן רוחני לדורות.",
+                "<b>ומינה</b> קל וחומר, במדה טובה המרובה חמש מאות פעמים, כמה עולמות בונה האדם ומקיימם על ידי מדותיו הטובות, ומרבה הכרה וידיעה בה׳ יתברך לדורי דורות."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>ספר תולדות אדם</strong></big><br>א. \"<b>זה</b> ספר תולדות אדם וגו׳\". כתב הרמב\"ן ז\"ל: \"ולפי דעתי ירמוז לכל התורה, כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם, על כן אמר בכאן \"ספר\" ולא אמר ואלה תולדות אדם וכו׳. וטעם \"ויקרא את שמם אדם\", מפני ששם \"אדם\" כלל לכל המין האנושי וכו׳ ועליהם הוא אמר \"זה ספר תולדות אדם\". למדים אנו מדברי הרמב\"ן כי התורה כולה על מצותיה והלכותיה משקפת דמותו של המין האנושי בכללו, כיצד עליו להתנהג ומה יש לו לעשות בעולמו, וספר תולדות אדם הראשון הוא ספר תולדות כל אדם.",
+                "<b>והנה</b> ה׳ יתברך הטביע באדם חכמה כה רבה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: \"חכמתו מרובה משלכם\" (ראה ילקוט שמעוני כג:ב), וברא בשבילו את הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, והמשילו עליהם, כמו שכתוב (תהלים ח:ו): \"ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו וגו׳\", ומילא לו כל העולמות בתענוגות לאין שיעור, והכל עבורו ובשבילו, כמו שאמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני יג): \"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳? אמר להם אם כן צנה ואלפים כולם למה נבראו, צפור שמים ודגי הים למה נבראו, מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים מה הנייה לבעליו וכו׳\". גופו של אדם הראשון, אמרו עליו חז\"ל (ילקוט שמעוני כ:י), שמתחלה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדזעו ונתייראו מלפניו וכו׳. וכתוב \"ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו\", ואמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני כב:ה): \"הניח לו והגין עליו ועידנו מכל אילני גן עדן\". ואמרו עוד (סנהדרין נט:): אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננים לו יין\".",
+                "<b>הרי</b> כמה היה מתענג ומתעדן אדם הראשון בגן עדן, שכל הנאות עולם הזה הן כאין וכאפס נגדו, ושם הניחוהו בתחלת בריאתו שבע עונג ונהנה בחייו מזיו השכינה, והגיע להשגות שכליות ודרגות חכמה נפלאות יותר מן המלאכים, עד שהם טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג:ב). וההשגות השכליות המופלאות האלו שהן התענוג האמיתי והעידון הגדול ביותה באו לו לאדם הראשון בלא שום טורח והתאמצות, אלא כמו אויר לנשימה שיש לכל נברא תמיד ללא הפסק וללא יגיעה, וכך הלך והתעלה מרגע לרגע בשכלו והכרתו את ה׳ כמו שנאמר על המלאכים: \"ובני רשף יגביהו עוף\" (איוב ה:ז וראה רש\"י שם). וכמו שכתוב (משלי ח:ל) \"ואהיה אצלו אמון וגו׳ משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני האדם\" (עי׳ רש\"י שם ובריש ויקרא רבה, ואבות דרבי נתן לא:ג).",
+                "<b>ותענוגות</b> נפלאים אלו, הגשמיים והרוחניים, כולם היו אצלו שלמים בתכלית, נצחיים לאין סוף, כי לפני חטאו היה עומד לחיות לעולם, כמו שאמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני לד:ז): \"הן האדם היה כאחד ממנו\" - \"כאחד ממלאכי השרת וכו׳, ר׳ ברכיה אמר כאליהו, מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה\". הרי ששלמים היו אצלו כל תענוגיו ועידוניו אלו עד תכליתם.",
+                "<b>וכל</b> העולמות הללו נבראו לאדם עוד קודם שנצטוה על המצוה, כי הרי לא ברא ה׳ את האדם וציוה לו מצותו לפני שהושלמה הבריאה, בעוד היה מים על הארץ, כדי שעל ידה יבואו להשתלמות הבריאה ושבשכרה יזכה לגן עדן, אלא שהכין לו מתחילה את כל העולם כולו, השכינו בגן עדן וההנאהו ועידנו בכל, ואחר כך ציוה לו על המצוה. הרי שכל אותו העולם הגדול, על גן העדן וכל תענוגותיו וכל עידוניו, לא ניתנו לאדם כשכר עבור קיום מצוה, אלא הם היו תנאי תחילת יצירתו של האדם עצמו, בבחינת עולם הזה שלנו.",
+                "<b>והנה</b> כל תכלית הבריאה הלזו לאדם הראשון לא היתה אלא כדי שיקיים מצוה קלה אחת שנצטוה עליה: \"מכל עץ הגן וגו׳\" (ראה מאמר ג), ולא עמד האדם בקיומה אלא שעה אחת בלבד. שהרי מיד חטא ואכל מעץ הדעת, ובגלל זה, גורש מגן עדן ונתקלל וקלקל כל הבריאה אתו. רואים אנו מכאן, כמה גדול ערכו של קיום מצוה אחת, שהרי כדאי היה לברוא את כל העולם המופלא הלזה רק כדי שיקיים אדם אחד, מצוה אחת, ולשעה אחת.",
+                "<b>כל</b> הדברים האלה אמורים לגבי כל המין האנושי. ולא תאמר כי רק אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ורק לפני החטא, זכה למדרגות נעלות אלו, אבל לאחר חטאו שנפל ממדרגתו אי אפשר שיגיע לדרגות רמות כאלה, ועל אחת כמה וכמה בדורות שלאחריו שהלכו וירדו. אלא כל אדם ובכל הדורות ראוי הוא שבשביל מצוה אחת יבראו לו כל העולמות כולם כמו לאדם הראשון בתחילת בריאתו קודם החטא, כדברי הרמב\"ן \"ששם אדם כלל לכל המין האנושי\", ועליהם הוא אומר \"זה ספר תולדות אדם\". וכן דברי חז\"ל: \"חביב אדם שנברא בצלם\" (אבות ג:יד) על כל אדם נאמר. וכך שנינו בפירוש במשנה (סנהדרין ד:ה) \"לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם\". אותו העולם שנברא לאדם הראשון, חייב כל אדם לומר בשבילי נברא, בשביל כל אדם ובכל דור. ואף כי אין אנו רואים זה בעינינו, כן הוא האמת. ועובדה היא שבמשך הדורות קמו אנשים שהגיעו למדרגות עליונות כאלה, כגון משה רבינו, דוד המלך, וחזקיה שהיה ראוי להיות משיח. וכן ראוי כל אדם לכך. מצינו בחז\"ל (ברכות יז): \"כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר׳ אמי ואמרי לה מבי ר׳ חנינא אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי עולם הבא וכו׳\", כלומר: שתראה בחייך את העולם שנברא עבורך, והוא עולמו של אדם הראשון קודם החטא. וכן פירש בשיטה מקובצת שם: \"׳כי הוי מיפטרי וכו׳ עולמך תראה בחייך׳, פירוש: כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומגיע לקצת עולם הגשמות בחייו. והברכות האלה מברכין אחד לחבירו\". ואם חז\"ל השתמשו לברך איש את רעהו בברכה זו, הרי שכל אדם ראוי להגיע לידי כך.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעיקר תכלית הבריאה היתה בשביל הדורות הבאים, כפי שמצינו בחז\"ל (בראשית רבה א): \"בראשית\" בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית\". והרי בתחילת הבריאה לא היו עוד ישראל בעולם? אלא ע\"כ הכוונה היא על שם העתיד - בשביל ישראל שיקבלו את התורה כשיגיע הזמן.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, אנו אומרים בתפלה: \"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\". מעשה בראשית הוא בריאת שמים וארץ וכל צבאם, כמו שהיתה בתחילת יצירתה, ובריאה כזו ממש מחדש הקדוש ברוך הוא בכל יום תמיד גם בשבילנו, ולא רק בשביל כל המין האנושי יחד, אלא לכל יחיד ויחיד, כמו לאדם הראשון שהיה יחידי בעולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהעולם שמתחדש לנו הוא גדול מעולמו של אדם הראשון, כפי דברי הכתוב: \"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם\" (קהלת יב:יג), ופירשו חז\"ל (ברכות ו): \"כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה\". והרי בתוך העולם כולו נכללים גם בני האדם לאלפי רבבותיהם אשר על פני האדמה, וכבר נתבאר מה גדול הוא ערך כל אדם יחיד בכל דוד ודור, שכדאי הוא שבשבילו לבד יברא כל מעשה בראשית, כי כל אדם נברא בצלם אלהים, וכל אחד לבדו יש בו תכלית היצירה כולה, ונמצא שכל אותו המין האנושי כולו, שכל אחד מהם תכלית כל העולמות, עומד לשימושו של כל יחיד ירא ה׳ ושומר מצוותיו. הרי שהעולם של עכשיו גדול יותר משל אדם הראשון שלא היה לו צוותא כזו.",
+                "<b>וכמו</b> שאדם הראשון זכה בכל רק עבור מצוה אחת שנצטוה, כן כל אדם ראוי לכך, כאשר נתבאר. וקל וחומר לאחר שניתנה לנו התורה הקדושה על תרי\"ג מצוותיה. ובאמת הרי אנו מחכים בכל יום שיתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה יא) \"כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים\", והיינו כעולמו של אדם הראשון, שכל הארץ תהיה מלאה דעת - שהשכל לא יהיה זקוק ליגיעה ועמל בכדי להשכיל ולהבין, אלא שההשגות ילכו ויתרבו מאליהם גל אחר גל, כדברי הכתוב \"אורח חיים למעלה למשכיל\".",
+                "<b>אולם</b> מכאן יש ללמוד גם לאידך גיסא. אדם הראשון לאחר שלא עמד בקיום מצותו, גורש מגן העדן, נתמעטה קומתו, נקנסה עליו מיתה, לו ולכל דורותיו, ונתקללה כל הבריאה אתו. וכן כל אדם בכל הדורות. הרי, כאמור, נבראים ומתחדשים עבור כל יחיד כל העולמות, אם כן בכל רגע שהאדם מחסר מעבודתו לאלהים, הוא מאבד אותם ומחריבם במו ידיו לו ולכל העולם כולו, כדברי הכתוב (איוב ד): \"לרגעים תבחננו\". וכשם שברגע אחד ראוי האדם לזכות לכל העולמות כולם, ולבוא ל\"עולמך תראה בחייך\", כן אם יסיח דעתו לרגע ולא ינצל אותה למטרת עבודתו לה׳ יתברך, הוא מקלקל אותם ומאבדם חס ושלום.",
+                "<b>והנה</b> הרמב\"ן בגלותו לנו שספר תולדות אדם הראשון הוא תולדות כל אדם ואדם, בא ללמדנו בזה שנדע איך להעריך את האדם ואת כל רגע ורגע בחייו, הן לחיוב והן לשלילה, ואם נדע את הסוד הזה נוכל להגיע למדרגות העליונות ולמטרת המין האנושי. ואמנם ראינו גם בדורות האחרונים, יחידי עולם שהגיעו למדרגתם הרוחנית בבחינה זו של \"עולמך תראה בחייך\" כגון האר\"י והגר\"א ז\"ל, כי הם הכירו את ספר תולדות אדם. הם ידעו שבעבורם ובשבילם נבראו כל העולמות, והבינו למה ראוי האדם להגיע ברגע אחד, וכמה עלול הוא לאבד כמו כן ברגע אחד. וכבר אמרו חז\"ל (מגילה ו) \"אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי תאמין\". הרי שהמציאה תלויה ביגיעה. ומשום שהם הבינו וידעו בבירור מה שאפשר להשיג ביגיעה - עמלו ושאפו לכך וזכו למעלות עליונות. אבל אנו אין מכירים גדולתו של אדם ואין מבין את ערכו של רגע. לכן כל יגיעתנו והשגותינו מצומצמות ואין אנו מוצאים איפוא ביגיעתנו אלא רק בהתאם למושגינו.",
+                "<b>אם</b> כן, איפוא, זאת היא חובת האדם להתבונן ולהכיר מהו ערכו. וכמה יקר ערכו של רגע בחייו. ואם יבין כך האדם ויעמול להשיג אשר ראוי לו להשיג, אז - \"אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי, תאמין!\"",
+                "ב. <b>כמבואר</b>, נבראו כל העולמות במעשה בראשית בגלל מצוה אחת של אדם הראשון. אם נתעמק יותר בדבר, נראה שנבראו לא רק בשביל קיום המצוה, כי אם בשביל כח הבחירה במצוה, כלומר: משום האפשרות שיש לו לבחור בטוב. שאם נאמר שכל תכלית הבריאה נבראה לשם קיום מצוה ממש, הרי ראוי היה לברוא את האדם ביום הראשון בתחלת בריאת העולם, ולאחר שיקיים את המצוה ישלימו לו תענוגות הבריאה ויכניסוהו לגן עדן, ולמה הכין הקדוש ברוך הוא מראש את כל מעשה בראשית והניחו בגן עדן ועידנו בכל, עוד קודם שנצטוה על המצוה? מכאן אנו רואים שכדאי היה לברוא את כל הבריאה לצורך האדם משום כח הבחירה שלו בלבד. ואמנם בזה רוממותו של האדם שהוא גדול מן המלאכים, כי המלאכים אינם נקראים בוחרים ואין להם האפשרות לחטוא, ואילו האדם בכחו לבחור בטוב וברע. ומשום כח זה נבראו בשביל אדם הראשון כל העולמות כולם. ולא משום שבחר בטוב, שהרי עדיין לא נצטוה ולא בחר בכלום, אלא משום שהוטבעה בו רוממות כזו שיש לו הכח לבחור.",
+                "<b>והנה</b> גם לאחר שחטא אדם הראשון, קיים הקדוש ברוך הוא את העולם בשבילו, וכן הוא מקיים את הכל אף בשביל הרשעים בכל הדורות. ואף כי נתמעטה הבריאה בחטאי הדורות, כגון: לאחר חטאו של אדם הראשון, וכן בדור המבול ובדור הפלגה וכו׳. בכל זאת נשאר עוד עולם גדול מלא כל טוב. והמאורות יוכיחו. שאף על פי שנתקטנו, אנו עוד מברכים עליהם: \"לעושה אורים גדולים\". כמו כן מצויים בכל הדורות אנשים אשר עלו לגדולה ושלטו בעולם שלטון רב בתור מלכים בכיפה ונהנים מכל תענוגי הבריאה בכל תקפם, ועוד, הרי ה׳ יתברך \"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\" כלומר: שהוא בורא ומחדש תמיד את כל העולם בשביל כל בריותיו. לרבות הרשעים. ואין לומר שבורא את העולם בשביל הצדיקים ואילו הרשעים נהנים ממילא. בבחינת \"נר לאחד נר למאה\". כי הרי מוכח ממעשי האותות והמופתים במצרים שכל העולם נברא ומתחדש בשביל כל אדם ואדם. ויש שהשמש זורחת לאדם אחד ולא לשני, כמו שאירע במצרים לישראל ומצרי שנמצאו בבית אחד בעת מכת חושך וכדומה (ראה להלן המאמרים בענין יציאת מצרים). ומכאן שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום את כל העולם גם לטובת הרשעים ובשביל כל אחד ואחד מהם. ובמה הם זוכים לכך? על כרחנו אנו צריכים לומר שכל העולמות נבראו לבני אדם לא משום שהם בוחרים, כי אם משום שיכולים לבחור, כלומר: מפני כח הבחירה שיש בהם. ומכיון שיש גם לרשע הכח הזה. נבראו בשבילו עולם ומלואו.",
+                "<b>ואף</b> הרשע הגדול ביותר שכל שנותיו עוברות עליו ברשעותו, עדיין מעניקים לו כל הטוב שבעולם, כי כל זמן שהנשמה באפו, עוד לא נעקר מקרבו כח הבחירה וראוי הוא לבחור בטוב ביותר. ולא עוד אלא שכוח בחירתו של אותו רשע חשוב יותר, כי אם הוא בוחר בטוב, יש לבחירתו ערך יותר גדול, כי לאחר שהוציא במשך כל ימיו את כוח בחירתו לרע בפועל, ואחר כך הוא מתגבר על השתרשותו בחטא ומשתמש בכוח בחירתו לטובה, הלא מתעלה הוא בזה למעלה גדולה עד מאד. ואם הוא מתחרט על העבר וחוזר בתשובה, הרי הוא מתקן גם את כל מעשיו למפרע, והזדונות נהפכים לו לזכיות (ראה יומא פו:). ונמצא איפוא שכוח בחירתו הוא לא רק לבצע באותה שעה מעשים טובים, כי אם גם להפוך לטובה את כל המון פעולותיו במשך כל שנות חייו, ויש לו, איפוא, ערך הרבה יותר. ואכן מוצאים אנו דוגמא בנבוזראדן שנהג ברשעות ואכזריות איומה כל ימיו, ולבסוף עשה תשובה ונעשה גר צדק, ותיקן כל מעשיו בעבר והגיע למדרגה גדולה כזו עד שנחשב לתלמידו של אברהם אבינו ע\"ה (ראה סנהדרין צו:).",
+                "<b>ובאמת</b> כך נברא האדם בתחילה, שיהיה לו כח הבחירה גם לאחר החטא, על ידי התשובה. אנו אומרים בתפלת נעילה ביום הכפורים: \"ועל התשובה מראש הבטחתנו\" כלומר: שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על התשובה. ולפי דברי הרמב\"ן שכל התורה היא \"ספר תולדות אדם\", הרי שנברא האדם בתחלת יצירתו בצורה כזאת, שבכוחו לחטוא ולשוב בתשובה, וכאן היא כאמור גדולתו של אדם. גדול הוא בזה יותר מן המלאכים. כי אף הרשע ביותר, לאחר שחטא והשחית נפשו בחטאים המגונים ביותר, יש בו כח בחירה לתקן את כל מעשיו ולהפך לטובה גם את כל מה שבחר במשך כל ימיו לרע.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שאף בתשובה קלה יכול האדם להפך כל מעשיו לזכות, כמו שמצינו בבני קרח, שירדו חיים שאולה. וכשעשו תשובה נתבצר להם מקום בגיהנם, כמו שאמרו חז\"ל (מדרש תהלים מה): \"\"רחש לבי דבר טוב\" - להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם, אלא כיון שרחש לבם בתשובה, הקדוש ברוך הוא קיבלם, וכן הוא אומר (דברי הימים א כח:ט) \"כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין\", וכל מחשבות לא נאמר, אלא וכל יצר מחשבות, עד שאין אדם צר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין וכו׳. כך בני קרח לא היו יכולין לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא בפיהם עד שרחש לבם בתשובה וקיבלם מיד. ולמה לא היו יכולין לומר שירה בפיהם, לפי שהייתה שאול פתוחה מתחתיהם ואש מלהטת סביבותיהם וכו׳ ולא היו יכולין להתוודות בפיהם עד שרחשו תשובה בלבם וכו׳\". הרי שתשובתם תשובה שדופה היתה, שכבר היו בשאול ואש היתה, מלהטת סביבותיהם, ובכל זאת הגיעו לדרגה כה גבוהה שזכו להמנות בין חבריו של דוד המלך ולהיות רבותיו של שלמה החכם מכל אדם.",
+                "<b>ולאחר</b> שיש לרשעים כח בחירה גדול כזה, ראויים הם בשביל כח בחירתם שהקדוש ברוך הוא מקיימם עלי תבל ובורא להם עולמות עולמות של טובה וברכה והנאות ועידונים לאין שיעור.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. אמרנו שהמלאכים אינם נקראים בוחרים ואינם חוטאים. סיבת הדבר בזה שהם קרובים להקדוש ברוך הוא ורואים גדולתו יתברך לכן אין בהם האפשרות להמרות את דבריו ולהתקומם כנגדו. והנה הרמח\"ל ז\"ל בספרו \"מסלת ישרים\" מייעץ לאדם להגיע בדרך זו למדת הענוה שהיא גדולה מכולם, דהיינו שיצייר האדם את גדולת ה׳ לנגד עיניו, ולעומת גדולת ה׳ יתברך יכיר את האפסיות של עצמו. ובדרך זו השיג גם משה רבינו ע\"ה להיות עניו מכל האדם אשר על פני האדמה משום שהיה קרוב לאלהים, כי עלה השמימה והכיר את גדולתו יתברך. לכאורה יש כאן שני הפכים בנושא אחד, שהרי הרמח\"ל אינו מדבר באנשים פשוטים שאין להם במה להתגאות, אלא ודאי בגדולי הדור הוא עוסק, שהם עומדים בראש כל העם ועל פיהם יצאו ויבואו, שהעם זקוק לו והוא אינו זקוק לאף אחד לשום דבר. ואם הגיעו למדרגה רמה כזו שהנם באמת גדולים מכל בני האדם, האיך יתכן שיהיו ענוים מכולם? ואותה התמיהה ישנה גם לגבי משה רבינו. אכן כבר עמד על שאלה זו אדמו\"ר ר׳ ישראל ז\"ל, והסביר כי אם האדם מכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הוא מתבטל מלפניו יתברך יותר מכל בני האדם על הארץ שאינם מכירים כל כך את גדולתו של הקדוש ברוך הוא ואינם מגיעים להתבטלות כזו. ובדרך זו הגיע גם רב יוסף למדרגת ענוה, עד שבזמן שאמרו חכמים שמשמת רבי בטלה ענוה, אמר הוא: \"לא תיתני ענוה דאיכא אנא\" (ראה סוטה מט:).",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שבכל מה שהאדם קרוב יותר להקדוש ברוך הוא ומכיר יותר את גדולתו, קשה לו יותר לחטוא. ואם כן אדם הראשון שהגיע למדרגה הגדולה ביותר והכיר את ה׳ בהכרה נפלאה כאמור - האיך יכול היה לחטוא? ואם המלאכים אין להם האפשרות לעבור פי ה׳ משום הכרתם וקרבתם לאלהים, על אחת כמה וכמה שאדם הראשון אשר חכמתו מרובה משלהם, לא יוכל לעבור על ציויו של מקום? אלא שכאן גם התשובה מינה ובה, מכיון שמדרגת האדם גדולה משל המלאכים, יש בו גדלות יתירה כזו שאף על פי שהוא מגיע להכרה הגדולה ביותר, יש לו עוד כח בחירה חופשית וביכלתו לעבור על רצון ה׳ יתברך ולבחור ברע. ואמנם מתוך כח בחירה הלזה הוא עומד במדרגות נעלות מאד.",
+                "<b>וכח</b> זה טבוע בכל אדם שנברא בצלם אלהים, ואף אצל הרשעים ביותר, ואם כי הרשעים מתרחקים מאד מה׳ יתברך. אבל מאידך גיסא גדול כח הבחירה שלהם, כי לאחר שהשתמשו ברע בפועל הרי נקל להם יותר לבחור ברע. נמצא שכח בחירתו של זה, נתון בידו יותר ועולה כאמור על כח בחירתו של אדם הראשון, מצד חופש בחירתו ברע, ומצד אפשרותו להפוך את הכל לעומת זה - לטוב, כמו שאמרו חז\"ל (ברכות לד) \"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים\" וראוי הוא איפוא להחזיק בשבילו את כל העולם.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת דברי הרמב\"ן שהכתוב \"זה ספר תולדות אדם\" מרמז לכל התורה, שכל התורה כולה ספר תולדות אדם ושהשם אדם כלל כל מין האנושי, כי כל הדורות, למרות כל ירידותיהם ונפילותיהם, ראויים הם שנבראו בשבילם כל עידוני הבריאה כמו לאדם הראשון, בגלל כח הבחירה שיש בהם."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>האדם, החטא וקיום העולם</strong></big><br>א. <b>אדם</b> הראשון, בחיר היצורים ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, גם יצירת גופו עוד טרם נזרקה בו הנשמה, היתה רוחנית - שכלית. על יצירת כל אבר ואבר היה נמלך הקדוש ברוך הוא עם בית דינו איך לברוא אותו, כמו על בריאת האדם בכללו, כדאיתא בחז\"ל (בראשית רבה יב): \"כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידן על מכונן, שנאמר: ׳הוא עשך ויכוננך׳\". ואם הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנו איך להעמיד את גופו, הרי מובן כמה חכמה רוחנית יש בו.",
+                "<b>עוד</b> בהיותו גולם מוטל, כבר היה מבחר הברואים, וכל מכמני ומחמדי החכמה שבכל היצורים שקדמו לו - לא היו אלא משמשים הממציאים ומכינים את הדרוש לו. הוא היווה את צורת הבריאה כולה, לרבות גם המלאכים, כי כבר אז ראה, ידע והבין את כל הבריאה, חכמתה ואיכותה, והקיף בשכלו את כל מרחבי המציאות, מתחלתם ועד סופם, בשעה קלה, כדאיתא בחז\"ל (בראשית רבה כד:ב): \"׳זה ספר תולדות אדם׳ - אמר ר׳ יהודא בר׳ סימון עד שאדם הראשון היה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, שנאמר: ׳גלמי ראו עיניך׳ (תהלים קלט:טז), גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון\". הרי טבועה חכמה נשגבה בגופו של אדם הראשון.",
+                "<b>ולאחר</b> זה נופחה בו נשמה, ככתוב \"ויפח באפיו נשמת חיים\" - ו\"מאן דנפח מדידיה נפח\". נזרקה בו נשמה אלהית, נשמה שמוצאה מן החכמה העליונה, אשר כל גופו וחכמת הארץ ומלואה, בגשמיות הן לנגדה. עם ירידת כבוד ה׳ של הנשמה לשכון בגוית הגוף, נתמזגה החכמה התחתונה \"הגוף\" עם העליונה - \"הנשמה\" והיו לאחד. כשם שלוקחים שלהבת קטנה ומחברים אותה לאבוקה גדולה, הרי היא מתדבקת ונבלעת בתוכה כל כך עד שאין להכיר אותה לבדה במצבה הקודם, כך התאחדו החכמה הטבועה בגוף עם החכמה העליונה של הנשמה, נתוספו לו הכרות על הכרותיו הקודמות, והקודמות קבלו צורות חדשות, התנשאו בגובהן עד אין שיעור ושגבו בבהירותן עד אין ערך וכדכתיב: \"ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדד תעטרהו\" (תהלים ח).",
+                "<b>ומכאן</b> הגיע לחכמת קריאת שמות לכל הנבראים, עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו העיד עליו: \"חכמתו מרובה משלכם\" - משל המלאכים. חז\"ל גלו כי בקריאת השמות היתה גנוזה חכמה עצומה מרובה יותר מחכמת מלאכי השרת ורחוקה מהשגתם, שכן השם צריך להכיל בתוכו כל מהות נושא השם הזה, כל תועליותיו, מעלותיו ומדותיו המיוחדות לו ואינן נמצאות זולתו, והמלאכים לא הגיעו למדריגה זו ולא ידעו לקרוא את השמות (בראשית רבה יז). אבל אדם הראשון הקיף בשכלו ובהכרתו את כל טבע הבריאה בשעה קלה - ומצא בכל אחד מהם את טבעו המיוחד לו לבדו בנגלהו ובנסתרו, ושהוא יחיד בענין זה. חכמה נשגבה זו היתה, למעלה מהשגת מלאכי השרת, שכלים נבדלים, ובזה נוכחו לדעת כי חכמתו מרובה משלהם. ולא עוד אלא ש\"טעו בו מלאכי השרת ובקשו לאמר לפניו! קדוש\" (ילקוט שמעוני בראשית כג), מפני שנתמזג אצלו הגוף עם הנשמה והיו לאחד, עד שמלאכי מעלה לא הכירו את חלקו הגופני וחשבוהו לבורא.",
+                "<b>וכפי</b> גדלותו כן היה גודל הכבוד והעונג שלו, כי העולם הזה היה לו כמו עולם הבא, נהנה מזיו השכינה ומלאכים משרתים לו בגן ה׳, כדאיתא באבות דרבי נתן פ\"א: \"אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדים לקראתו, מסננין לו יין וצולין לו בשר וכו׳\".",
+                "ב. <b>והנה</b> האדם הגדול הזה מעת שנכשל בחטאו הדק, נהפך עליו גן העדן לגיהנם, כפי שאמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"לאחר שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, כל עץ שהיה נוגע בו וכל עשב שהיה דורך עליו היו מכריזים כנגדו ואומרים \"אל תבואני רגל גאוה\" (תהלים לו) וכן אמרו (סנהדרין לח): \"אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר \"למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים\". כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר ׳אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך׳\" (תחלים קלט).",
+                "<b>ומה</b> היה חטאו? מלאכי השרת, שכלים נבדלים, לא הכירו חטאו. לפי דעתם צריך היה לעשות מה שעשה, ולפי השגתם, גם אחר החטא נשאר באותה הגדולה אשר היה מתחילה בעיניהם כשבקשו לומר לפניו קדוש, כפי שאמור במסכת שבת נ\"ה: \"שאלו מלאכי השרת מלפני הקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? \". וגם הוא בעצמו, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, בחיר היצורים, חלק אלוה ממעל, לא ראה שום שמץ דופי במעשיו, כפי שהתנצל ואמר: \"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל\", כלומר: מחויב היה לשמוע בקולה, מפני שהיא גדולה ממנו, כדכתיב: \"ויבן אחת מצלעותיו\" - \"מלמד שבינה יתירה ניתנה לה\" (נדה מה:). ומכאן מקור ההלכה: \"בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימין\", לעומת בן שמגיע לגדלות רק בי\"ג שנה ויום אחד. ורק הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ראה בו חטא, כי אף אמנם חטאו היה למעלה מהשגת מלאכי השרת, אבל לא למעלה מהשגת האדם, שחכמתו מרובה משלהם, ושומה היה על אדם הראשון לעמוד על זה.",
+                "<b>והנה</b> בגלל חטא רק כזה שהוא למעלה מהשגת המלאכים, ירד אדם הראשון מגדולתו ונתמעטה חכמתו. וגרם עליו ועל כל הדורות קללות ומיתות, וכל הבריאה נתקלקלה בגללו. נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מגן עדן -עידון נצחי, לעולם הזה - עולם מקולקל, כי האדם הוא צורת הבריאה, ואם נתמעטה הצורה נתמעט כל החומר ולקתה כל הבריאה כולה. וגם לא הועילו לו כל הסיגופים הנוראים שסגף את עצמו; כדאיתא בעירובין יח: \"כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה ק\"ל שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה\"; הרי כמה חטא אחד, אחד בחיים ואחד בעולם, וחטא דק אשר הוא למעלה מכל ההשגות - בכחו להחריב עולמות נפלאים מלאים חכמה כבירה, לרבות חכמת האדם המרובה מכל חכמת מעשה בראשית.",
+                "ג. <b>לפי</b> הנחה זו, שחטא קל יחיד בעולם קלקל את הבריאה כולה. מתעוררת השאלה: כיצד יש לנו זכות קיום בעולם? הלא עזרא הסופר בחיר ה׳ עוד בשעתו אמר: \"עוונותינו עברו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים\", ומה נענה אנן אבתריה?: הרי בכל הרף עין אנו נכשלים בעוונות וחטאים, במעשינו, בחושינו, ובמחשבותינו, \"כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\". ונוסף לזה עוד נזקפים עלינו עוונות האבות. ואם נצרף את העוונות מכל הבריות ומכל הדורות, הרי יעלה החשבון לאין שיעור. ואם כן באיזו זכות אנחנו מתקיימים ועוד מתענגים על טוב העולם? הלא כל הבריאה היתה צריכה מזמן ליהפך לתהו ובהו. אולם אם נתעמק בזה נמצא את פשר הדבר. אם נסתכל בירידתו של אדם הראשון לאחר החטא. שהיה אצלו בבחינת גיהנום, נראה שלפי מושגינו היה נחשב לגן עדן ממש. אדם הראשון אף אחרי שנתמעט יחד עם כל הבריאה. חי בעונג ועידון מה שאין לנו מושג בהם. חז\"ל מספרים: שבימי המבול היו עומדים הבריות במדריגה נישאה. \"שהיו זורעים אחת לארבעים שנה ומהלכים מסוף העולם ועד סופו בשעה קלה ומתלשים ארזי הלבנון בהליכתם והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר\" (בראשית רבה לד). ואם לאחר עשרה דורות שהיו מכעיסים. היתה הברכה מצויה אצלם כן. כמה ברכה ותענוגים היו מצויים אצל אדם הראשון אחרי חטא יחיד בעולם. אלא לעומת גדולתו ורוממותו של האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ולפי בריאתו בתחילה להתענג בעדן ועידון נצחי - נחשבים כל התענוגות הללו כלא כלום ובשמים רואים בזה גיהנם.",
+                "<b>והנה</b> כל בני האדם בכל הדורות, אחרי כל הירידות וההקטנות. עוד צפונים בקרבם הכחות האלוקיים של אדם הראשון, כי זוהי צורת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים והוא בבחינת חלק אלוה ממעל. והדורות המאוחרים עוד עולים בכוחותיהם על הדורות הקודמים, כפי שהכתוב אומר: \"עטרת זקנים בני בנים\" (משלי יז). כל אדם יש בו כדי להגיע למעלה נשאה זו כמו אדם הראשון קודם החטא, ויש בכחו לקבל את כל העונג והטובה שהיה לו לאדם הראשון, שנהנה בכל רגע, בבת אחת, בכל החושים. מכל תענוגי גן עדן ומכל העולם שהיה רואה מראשו ועד סופו. ובאמת היו תקופות שהכוחות חזרו וניערו להיות במדריגת אדם הראשון, כפי שאמרו חז\"ל, שכשקבלו ישראל את התורה, פסקה זוהמתם והיו כל בני דור המדבר כאדם הראשון קודם החטא (ראה שבת קמו). הוי אומר, כי גם להם היה הכח האלהי שהיה לאדם הראשון. להקיף בהכרתם את כל הבריאה וכל המציאות, ואף לאחר כמה דורות של מורדים ומכעיסים שקדמו להם.",
+                "<b>גם</b> הדורות שלנו. אחרי כל הירידות וכמעט שאין זכר לראשונים, בכל זאת החכמה האנושית הרוממה והנשאת לא ניטלה ממנו עד היום הזה, - בהיותנו יוצאי חלציהם, אלא שלהם היתה גלויה ומפורסמת ואצלנו היא חבויה וגנוזה. חז\"ל גילו לנו שגם בתוכנו טמון וחבוי האדם העליון, ומשקיפים עליו כמו על אבות העולם. אנשי כנסת הגדולה התפללו להקדוש ברוך הוא שיחמול עליהם בזכות האבות וילמדם להבין ולהשכיל, ולהגיע למדריגות אהבת השם ויחודו, משום - \"שלא נבוש לעולם ועד\". הרי מכאן שאם לא יגיעו לתכלית השלימות כפי שאפשר על ידי זכות אבות, בסיעתא דשמיא. הרי זו בושה לעולם ועד! וברכה זו קבעו גם בשבילנו, וגם אנו מבקשים שנגיע לתכלית השלימות, כמו שבקשו אנשי כנסת הגדולה. ואם לאו - בושה היא לנו. רואים אנו מזה שמציאות האדם אינה משתנית, שהרי גם אנו לאחרי כל ההקטנות שנתמעטו הלבבות שאי אפשר לנו אפילו לצייר בשכלנו השגת אנשי כנסת הגדולה, בכל זאת יש בכחנו לעלות למדרגתם, ואנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא באותו הנוסח שבקשו הם, ואם לאו - בושה היא לנו לעולם ועד.",
+                "<b>כן</b> אנו מתפללים בברכת הצדיקים \"ושים חלקנו עמהם ולא נבוש כי בך בטחנו\", כלומר: אם לא יהיה חלקנו עם הצדיקים בושה היא לנו.",
+                "<b>ונפלא</b> הוא שגם בענין העדר תענוג מתענוגות הגשמיות מוצאים אנו אותו המבטא של \"בושה לעולם ועד\". בברכת המזון אנו מבקשים: \"פרנסנו וכלכלנו והרויחנו, והרוח לנו מכל צרותינו ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו׳ כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד\". הרי שלאחרי כל הירידות שירדנו, אם נקבל פרנסתנו על ידי מלאך ואפילו על ידי אדם - \"בושה\" היא לנו. ולא עוד אלא שיש בזה גם \"כלימה\", שהוא העונש החמור ביותר, שהרי בזמן שדוד המלך קלל את אויבי השם, אמר: \"ישובו יבושו רגע\" ולא הזכיר \"כלימה\". בושה היא בעולם הזה, וכלימה היא בזה ובבא.",
+                "<b>ובכללה</b> של אותה הבושה נכנסה גם הבקשה: \"ונא אל תצריכנו וכו׳ ולא לידי הלואתם\". כי אם האדם מוכרח להגיע להלואה - אף שנותנים לו בכבוד - בושה נצחית לו. וכן בכל התנאים שאנו מבקשים: \"מידך המלאה - הפתוחה - הקדושה - - והרחבה\" - אם לא יתמלאו במלא מובנם, בושה וכלימה היא לנו לעולם ועד. הוי אומר, שהאדם אינו יורד מערכו הרם ותמיד הוא במציאותו העילאית. ואם כי טמונה וגנוזה היא ואינה נגלית, נערך הכל לפי גדלותו האמיתית, ולפי מדה זו מודדים גם את יסוריו ותענוגותיו. ויש לפעמים שאף אי נעימות שהאדם בעצמו אינו מרגיש העדר בזה חושבים לו לצער ועונש. ומשום כך אמרו חכמינו ז\"ל! עד היכן תכלית יסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים\" (ערכין טז:) וכן פירשו את כל התוכחה: \"והיו חייך תלויים לך מנגד, זה הקונה פת פלטר\" (מנחות קג:).",
+                "<b>והנה</b> לפי זאת נמצא שאנו נמצאים בגיהנם איום כל ימי חיינו!...",
+                "<b>אמנם</b> אין אנחנו מרגישים בצער ובסבל כזה. נולדנו. בעולם מקולקל ולא ראינו טובה בעינינו, חסר לנו המושג האמתי בגדלות האדם ובעונג. הראוי. לו, ונדמה לנו שכל ההנאות שיש לאדם בזמננו. לפי צביונו, קומתו ומצבו הנוכחי, יש בהן עונג גדול, ומאושר האדם אם נפל בחלקו מטוב העולם. אבל בשמים לא חושבים כך. שם מתיחסים אל האדם כפי צורתו האמתית, ואם לאדם הראשון נחשבו תענוגותיו הגדולים לגיהנום, על אחת כמה וכמה התענוגות שלנו - שהם נחשבים לקללות איומות. כל חיינו נחשבים לפי קנה המדה של האדם האמתי כיסורים נוראים. אנו נוצרים בכלא ובבית האסורים, מתעברים תשעה חדשים בחושך ואפלה, נולדים בדם ושפיר ושליא ויוצאים לאויר העולם בצעקות מרות. ביסורים, בצער גידול וכו׳ וכו׳, בזמן שאנחנו שמחים על הוולדו של האדם, בוכים בשמים לגורלו המר, כי נפל משמים ארץ. תחת שמשל בעליונים ובתחתונים והיו מתיראים לגשת אליו. הנה הוא עכשו נמצא בעולם מקולקל של פורעניות ופגעים, וכולם מושלים עליו. ואפילו אם יהיה מלך בכפה כשלמה בשעתו - יזעקו עליו מן השמים \"איכה\", איכה נפל ממעלתו ומדרגתו ואיכה נתמעט.",
+                "<b>מברכים</b> אנו את האדם שיזכה לחיות מאה ועשרים שנה, והיא הברכה החשובה ביותר אצלנו, ובאמת הלא קללה היא, אחרי שבטבעו נברא לחיות לנצח...",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. כאמור, הבושה היא העונש החמור ביותר בעולם, והוכחנו שאם אדם אינו מקבל את צרכיו הגשמיים ישר מאת ידו של הקדוש ברוך הוא בכל תנאי הכבוד הראויים לפי ערך גדולת האדם כמפורש לעיל, הרי יש בזה כל דרגות הבושה והכלימה לעולמי עולמים, העולות אף על דרגות הבושה החמורות בירידות הרוחניות. והנה כמה נמצאים דורותינו במצב בושה זה, אשר רוב הבריות מתענים להשיג פרנסתם וצרכיהם בדרכים שונות ביגיעה רבה, ואם מקבלים הלואה או מתנת בשר ודם הרי כבר רואים בזה הצלחה ואושר ולא פעם אחת ולא יום אחד, אלא במשך כל ימי חייהם על האדמה מתענים הבריות בהתבזות זו, שבכל אחת יש בהן מעין איבוד עולמו של אדם הראשון וגירושו מגן העדן.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שלפי הממדים האמתיים שיש למדוד את האדם לפי ערכו, הרי מתגלגל הוא במדרוני הגיהנם יום יום ושעה שעה. וגדולים פי כמה היסורים שהדורות הללו מקבלים, ממה שהיה מקבל אותם היסורים אדם הראשון. שהרי הוא זכה גם לעדן העידונים של העולמות העליונים שהושכן בהם, וראויה שעה אחת של קורת רוח ותענוגים אלה לחפות על כל יסורי העולם, וכעין זה מצינו בר׳ אלעזר בן עזריה שאמר: \"לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר יתבריה\" (ברכות כח). אבל לדורותינו שלא ראו אור מעולם ושרויים מעודם בחושך וצלמות, כמה קשים חיים מעונים ודוויים אלו ואותם יסורי הגיהנם הבלתי פוסקים. ואם אין אנו מרגישים את כל הגיהנם הזה, הרי הקללה היא עוד יותר גדולה, שירדנו כל כך שאיבדנו כל הרגשה בגדלות האדם ואין אנו יודעים כלל את ערכו האמתי.",
+                "<b>כל</b> אחד ואחד ממנו צפונים בו כוחותיו של אדם הראשון ויש בכחו לקבל כל הטובה כמו אדם הראשון. ואם יחסר לנו פרט קטן נחשב בשמים לסבל ועונש מר. כל אדם בן מלך הוא, בנו של מלך מלכי המלכים, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא אשר ברא כל העולמות בשבילו ככתוב: \"בני אתה אני היום ילדתיך\", וראוי הנו לתענוגות הגדולים ביותר , תענוגות של גן עדן, ואם יש לו צער משהו או אף שלילת התענוגות הרי יש בזה יסורים נוראים וירידה עצומה בבריאה כולה. ועל אחת כמה שאנו שקועים ביסורים בפורעניות ופגעים שונים ורחוקים מכל מושג: של נצח ותענוגות רוחניים. אין כל תמיהה, איפוא, כיצד אנחנו מתקיימים אחרי חטאי הדורות, כי אמנם קיום עולם זה, לפי ערכו של האדם ולפי ממדי שמים, אינו קיום אנושי כלל, ואין לך בריאה של תהו ובהו יותר מזה."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>מתן שכרן של מצוות</strong></big><br>א. <b>איתא</b> בתורת כהנים (ויקרא ה): \"ר׳ יוסי אומר אם נפשך לדעת מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא על מצוה אחת, בלא תעשה אחת ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי איזו מדה מרובה, מרובה מדת הטובה או מדת פורענות? הוי אומר מדת הטובה, אם מדת פורעניות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפגולין והנותר והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות\".",
+                "<b>כבר</b> אמרנו למעלה כמה עולמות של עונג ועידון הכין הקדוש ברוך הוא לאדם עם בריאת שמים ארץ, וכמה נענש לאחר שחטא בעץ הדעת: נתמעטה קומתו ודמותו, נתקלקלה כל הבריאה, נתקללה האדמה שתצמיח קוץ ודרדר ושהאדם יוציא ממנה את לחמו בזיעת אפו וכו׳ וכו׳. ולא לבד חטאו של אדם הראשון גרם שהעולם יתקלקל, אלא חטאו של כל יחיד ובכל הדורות משחית ומקלקל בעולם, כמו שמצינו בקין שעל ידי חטאו הוסיף העולם להתקלקל, ככתוב (בראשית ד): \"כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך\". ומובן, איפוא, כמה נתקלקל העולם וירד ערך הבריאה עד דור המבול, לאחר שהיו הולכים וחוטאים לפני הקדוש ברוך הוא, ולא איש אחד ולא דור אחד אלא עשרה דורות, דור אחר דור, היו מכעיסים ובאים עד שנגזר עליהם ועל כל היקום כליה.",
+                "<b>והנה</b> רואים אנו שבכל זאת גם לאחר הקללות והירידות האלו, היו להם, לדור המבול, עוד שפע רב של טובה שאי אפשר לתארה. אמת במדרש (בראשית רבה לד): \"אמר רבי אחא מי גרם להם לדור המבול שימרדו, שהם זורעים ולא קוצרים יולדים ולא קוברים\". כלומר, בזה שהיו זורעים היה הכל גדל מאליו בלא שום טורח ועמל עד שהיה מתבשל מאליו וראוי מיד לאכילה. וכן היו יולדים ולא מתו בניהם קודם זמנם ומוסיף רבי יצחק: \"אחת לארבעים שנה היו זורעים, ומהלכים מסוף העולם ועד סופו ומתלשין ארזי לבנון בהליכתם, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר\". עוד איתא שם (בראשית רבה לו):\"רבי לוי אמר: לג׳ ימים היתה אשה מתעברת ויולדת וכו׳, ורבנן אמרי: ליום אחד וכו׳. ואמר רבי לוי: כשהיתה אחת יולדת ביום, היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טיבורא: בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדלק לי נר לחתוך טיבורא דילך. עובדא הוי בחד איתתא דילידת בלילה, אמדה לברה: זיל אדליק בוצינא דניקטי שורך, נפק ופגע ביה שידא שמנון. אמר ליה: זיל גלוג לאמך וכו׳. אמר ליה: זיל את וגלוג לאימך דלא קטעת אמא שורי, דאלמלא דקטעתיה הוינא מחי יתך וקטיל יתך\".",
+                "<b>הרי</b> לפנינו באיזה מצב נמצאו בני האדם בימי דור המבול. מצינו במסכת שבת (ל:): \"אמר רבן שמעון בן גמליאל עתידה אשה שתלד בכל יום וכו׳, לגלג עליו אותו תלמיד וכו׳\". הרי שדבר כזה שתלמידו של רבן שמעון בן גמליאל תמה עליו ולא היה יכול לתאר לעצמו שיהיה כן אף לימות המשיח, היה מצוי ורגיל בדור המבול, כאמור במדרש הנ\"ל, שבזמנם היתה אשה מתעברת ויולדת ביום אחד, ולא עוד אלא שמיד עם יציאתם לאויר העולם היו מהלכים ועושים כל מלאכה, וגבורתם של תינוקות בני יום אלו היה כה מופלא ששדים ורוחות נחשבו בעיניהם ככלום.",
+                "<b>מעתה</b> הרי הדברים קל וחומר. אם בדור המבול לאחר כל הקללות והירידות בבריאה, עוד נמצא העולם במצב נפלא כזה, אם כן איזו צורה היתה לעולם בדורות שלפניהם, שעדיין לא הגיעו לירידה והשחתה שכזו, ובדור לפני לפניהם וכו׳ וכו׳ עד לדורו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וכל זה לאחר החטא של אדם הראשון. ומכאן אפשר ללמוד על אחת כמה וכמה, מה היתה צורת העולם קודם שחטא אדם, בעת שהבריאה היתה בשלימותה כפי שברא אותה ה׳ יתברך, ולא היו בה שום קללה ושום רעה. הרי ודאי שאין בכח אנוש לקבל כל מושג כמה מן הברכה והאושר היו שרויים בכל נקודה קטנה בעולם. ואמנם נאמר על הבריאה: \"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\". ויש דברים שהוכפל עליהם \"כי טוב\".",
+                "<b>וכל</b> העולמות והעידונים המרובים והנפלאים האלה עוד לא הספיקו בשביל האדם, עד שנטע לו הקדוש ברוך הוא גן בעדן. והגן והעדן שתי בחינות מיוחדות הן, גן לחוד ועדן לחוד, כמו שכתוב: \"ויטע ה׳ אלהים גן בעדן\", כלומר: שבתוך עולם העדן שכולו עונג ועידון בלא שום שם תוספת לווי אחר, נטע הקדוש ברוך הוא בשביל האדם גן, היינו, עוד סוג מיוחד של תענוגים מלבד העולם של עדן. ועוד אמרו חז\"ל (בראשית רבה טו) \"למה הוא מזכיר שם מלא - ה׳ אלהים - בנטיעת הגן (כלומר: שבבריאה בתחלת יצירתה נאמר רק \"בראשית ברא אלהים\", וכאן כתוב \"ויטע ה׳ אלהים\")? שמתחלת בריאתה היא צריכה כיון וכו׳\" (ראה פירוש רש\"י בבראשית רבה שם). הרי שהיתה נטיעת הגן בצורה מיוחדת.",
+                "<b>ויש</b> להבין כי המרחק בין עולמו של אדם הראשון, אשר היה אצלו בבחינת עולם הזה, לבין גן העדן שהניחו בו הקדוש ברוך הוא, הוא כמו המרחק שאנו מציירים לעצמנו בין העולם שלנו עם כל העינויים והיסורים שבו, לבין העולם הבא אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ויש להוסיף שכל העידונים הגדולים והנפלאים הללו ניתנו מתחלה לאדם הראשון לנצח נצחים ולכל דורותיו אחריו באין שיעור וסוף.",
+                "<b>והנה</b> לאחר שחטא אדם הראשון ועבר על מצות \"לא תעשה\" שנצטוה שלא יאכל מעץ הדעת, נטרד וגורש מהגן והעדן ומכל התענוגים המופלאים, ויצא נזוף וידיו על ראשו, מקולל ומנודה, נתמעטה קומתו, דמותו וצורתו, שלו ושל כל מין האנושי, ושל כל הדורות אחריו, ואתו נתקללה כל הבריאה שתעלה קוץ ודרדר וכו׳. וגם נטלו ממנו חיי עולם והוטלה עליו קללת המות, ויצאה הגזירה: \"כי עפר אתה ואל עפר תשוב\". עונש המות, מלבד שלילת החיים שיש בו, ומה גם שנות חיים ארוכים בלי סוף וקץ, הרי עצם הפחד הנורא מפני מלאך המות מי ישערנו! וכבר היה מעשה ברב כהנא (ראה בבא קמא קיז) שהלך לעולמו, ואוקמי רבי יוחנן, ולא רצה לחיות עוד, הואיל וחליף שעתא חליף, ופירש רש\"י: שלא רצה לקבל עליו עוד פעם צער מיתה. וכן אמרו חז\"ל (מועד קטן כח) דרב נחמן איתחזי ליה לרבא וסיפר לו כי צער מיתתו היה כמשחל ביניתא מחלבא, ואף על פי כן אם היה אומר לו הקדוש ברוך הוא לבוא עוד פעם בעולם לא היה מקבל עליו, משום פחדו המרובה של מלאך המות.",
+                "<b>וכל</b> העונשים והמיתות האלו, לא על אדם הראשון לבדו נקנסו, ולא למשך זמן מסוים, כי אם לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות - לרבות רבבות בני אדם בכל דור. הרי כמה גרם חטא קל אחד של אדם הראשון. מה נורא ואיום הוא ומי ידענו?",
+                "ב. <b>ומכאן</b> נוכל ללמוד גם גודל מתן שכרן של מצות. אף אם רק נשוה את מדת הטוב למידת פורענות, כמה ראוי לפי זאת להיות שכרו של אדם שמקיים ציוויו של מקום ואינו עובר על אזהרה אחת של מצות לא תעשה. ושכר זה אינו בדין שיתחיל מהעולם הזה שלנו, אלא מהגן והעדן שהושכן אדם הראשון. שזה היה בבחינת עולם הזה שלו, כי הלא ברור שאם לא היה אדם הראשון עובר על מצות לא תעשה שנצטוה עליה, ודאי שהיה נוטל שכרו, והיה עולה לגנים ועידונים יותר נעלים, שהמרחק ביניהם הוא במרחק מהבריאה שנתקללה על ידי חטאו, עד לגן עדן שזוכה אדם בשכר שלא עבר על אזהרת ה׳ יתברך וקיים מצותו.",
+                "<b>ועוד</b> יש למדוד את המדה טובה כנגד כל מדת הפורענות שקיבל אדם הראשון בעונש עבירתו, כלומר: יש לעשות חשבון השכר גם כנגד צער פחדו מפני מלאך המות, כנגד צער המיתה עצמה, כנגד שלילת החיים שיש בה, כנגד יסורי הגיהנום שנבראו עבור החוטא (וכבר כתב הרמב\"ן בשער הגמול שאילו היה לו לאדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו, עדיין אין זה מגיע לרגע אחד של יסורי גיהנום), וגם כנגד גירושו מהגן והעדן וכו׳ וכו׳, כי הלא צריך להשתלם לו הכל במדה טובה בשכר שקיים את מצות ה׳ יתברך, כנגד מדת פורענות שהביא עליו אדם הראשון על ידי חטאו כנ\"ל. והכל יש לתת לא לשעה ולא לדור אחד, כי אם לדודי דורות ולנצח, כשם שנקנס אדם הראשון בעונשים לדורי דורות.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר רבי יוסי בתורת כהנים: \"אם נפשך לדעת מתן שכרן של מצות צא ולמד מאדם הראשון\". אם על עבירה אחת של אדם הראשון כך, שהפסיד את כל העולמות של גני העדן שלו עם כל עדוני הבריאה, ובאה עליו קללת המות על הפחד והיסורין שעמה, הרי לעומת זה כמה צריך האדם לעלות בשכר קיומו אזהרה אחת, וכמה הוא מביא חיי נצח לעולם לו ולכל דורותיו אחריו. וכל מה שאמרנו הוא אם נשוה מדת הטובה למדת הפורעניות. אולם הרי אמרו חז\"ל שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות חמש מאות פעמים, ואם כן יש לכפול את כל השכר הזה פי חמש מאות, והרי נגיע לממדים שאין כל תפישה בהם.",
+                "<b>וכשנעמיק</b> בזה יותר, יתבאר לנו עוד חידוש נפלא. ידוע שחטאו של אדם הראשון היה דק מן הדק, עד שגם מלאכי השרת השכלים הנבדלים לא הרגישו בו, כמו שאמרו חז\"ל (שבת נה) שהם תמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על האדם?\" ולכאורה מה תמהו המלאכים, הלא מפורש נאמר לו \"כי ביום אכלך ממנו מות תמות\"?! אלא בעל כרחינו שבעיני המלאכים לא נראתה שום עבירה במעשהו זה של אדם הראשון, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות הוא ראה בזה חטא. דיש להבין את חטאו לא בחיוב כי אם בשלילה, כלומר: שבתכיפות עלייתו של אדם הראשון בשכלו והכרתו את ה׳ מרגע לרגע באורח חיים למעלה להשכיל, חל הפסק מה בסדר עלייתו זו, שלא עלה באותה מדה כפי שהיה ראוי לה. ומשום שהיתה לו אפשרות לעלות יותר ולא עלה, בזה היה נעוץ החטא. ואם על תביעה דקה כזו נענש אדם הראשון בעונשים חמורים כאלה, כאמור לעיל, אם כן לעומת זה הרי גם השכר שהבאנו בחשבון על קיום אזהרת לא תעשה, יש לחשב גם לגבי מעשה כזה שבעיני המלאכים לא היתה נראית בו כל מעלה, ואף באדם שהוא רע והמעשה שלו כולו רע, אלא שבעומק לבו יש עוד מקום לרדת לדיוטא תחתונה יותר, והקדוש ברוך הוא רואה בו שהאיט בירידתו קימעא, - ראוי הוא להיות שכרו משתלם לו באותו שיעור שתיארנו. ומה נפלא הדבר, שבשלילת ירידה אף במדה דקה כזו שמלאכים אין בכחם להשיגה, עומד אדם לקבל שכר גדול במדה כנגד מדה של עונשי אדם הראשון ולהביא חיים, עידון ועידונים, לו ולכל העולם כולו, ולדורותיו ודורות דורותיו עד אין סוף כנ\"ל. ואם כה גדל השכר בהאטת הירידה, אם כן מה השכר בהפסקת מה של הירידה?! ומה לפי זה חשבון השכר בהסתייגות ממש מלעבור על לא תעשה?!....",
+                "ג. <b>והנה</b> כל החשבונות הללו המה רק ביחס למצות לא תעשה של אדם הראשון שנצטוה עליה בתחלה לפני קבלת התורה, שהיה דינו כבן נח. ואף לא כבן נח ממש, שהרי לחד מאן דאמר בגמרא (סנהדרין נו:) לא נצטוה אדם הראשון אלא על מצוה אחת של עבודה זרה בלבד, אבל נח שנצטוה על ז׳ מצות, הרי כל מצוה ומצוה נתחזקה ונכפלה פי כמה כפי שיתבאר להלן. אבל לאחר מתן תורה הרי כל המצוות קבלו ערך אחר שאפילו בן נח המקיים שבע המצות לאחר קבלת התורה משום שככה נצטוה נח, אינו, לפי דברי הרמב\"ם פ\"ח הי\"א מהלכות מלכים, לא מחכמיהם ולא מחסידיהם, אלא צריך הוא שיקיימם בכוונה מכוונת משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה על הר סיני, הרי שיש הבדל רב בין בן נח המקיים מצוה. משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה, לבין בן נח המקיים משום שנח נצטוה כך, וההבדל גדול כל כך כמו בין איש בער לאיש חכם וחסיד, כמו שכתב הרמב\"ם בלשונו שאינו לא מחכמיהם ולא מחסידיהם. מעתה צא ולמד כמה המרחק בין אדם המקיים מצוה מבין ז׳ מצות לאחר שנצטוה משה בסיני, לבין קיום מצותו של אדם הראשון.",
+                "<b>וכל</b> זה בבן נח המקיים מצוה. ועל אחת כמה וכמה באדם מישראל המקיים מצוה. ולא כדין בן נח שנצטוה על ז׳ מצות בלבד אלא כדין שנצטוה על ששת מאות ושלש עשרה מצות, ולא רק בחיוב אלא אף בשלילה, כי הרי אדם מישראל היושב רגע ואינו עושה שום דבר רע קיים בבת אחת כל המצות לא תעשה שבתורה, שהרי לא אכל פיגול, לא אכל נותר, ולא לבש שעטנז וכו׳ וכו. ועוד יש לחשוב את העבירות החמורות ביותר, שהרי נזהר גם מהן. כמו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע שהוא כנגד כולם (ראה ערכין טו:). ויש לעמוד במיוחד על חומרת לשון הרע, שהרי מצינו בירושלמי (ברכות א:ב) \"רבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי אישתעי באורייתא, וחד דעביד כל צורכיה. חזר ואמר ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דלטוריא דיליה, אילו הויין תרין פומין על אחת כמה וכמה\". הרי רצה רשב\"י בתחלה לבקש שתי פיות לאדם כדי שלא יצטרך לבטל מתלמוד תורה בעת שהוא עוסק בצרכי גופו כאכילה ושתיה וכדומה, והיה מרויח בזה הרבה מאד בקיום המצוה הגדולה כנגד כל המצות כולן, שיוכל לעסוק בה בפיו השני. ולא רק שהיה מרויח בכמות, אלא גם באיכות, כי הרי יהיה זה הבל פה שלא טעם טעם חטא. וכבר אמר ריש לקיש (שבת קיט:): ש\"אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא\". הרי שהלימוד של תינוקות שהם אינם מבינים בתורה אלא מעט מאד צורת האותיות בלבד, ובכל זאת עדיף לימודם מהלימוד והעיון הרב בתורה של רב פפא ואביי עם כל עמקותם וערכם הגדול מאד. ואם כן לוא נוצר באדם פה מיוחד רק ללימוד התורה הקדושה, הרי היה זה לימוד בפה שלא נפגם על ידי חטא ועבירה וערכו היה גדול לאין שיעור. ועם כל זה חזר רשב\"י ואמר מכיון שיש חשש שהאדם ידבר בגלל זה לשון הרע יותר, אין זה כדאי, ויותר טוב שיהיה לו רק פה אחד בלבד. הרי מכאן שכדאי להפסיד לימוד תורה ובמעלה נפלאה כזו בכמות ובאיכות כנ\"ל, ובלבד למעט מעוון לשון הרע. אם כן איפוא היושב ואינו מדבר לשון הרע כמה גדול שכרו!... וכל זה כשמקיים אזהרת לא תעשה ואינו עובר עליה בשלילה. מעתה קל וחומר, המקיים באותה שעה מצות עשה אחת בפועל, אף הקלה ביותר, כמה גדול שכרו, כי בקיימו מצות עשה הרי לא לבד שלא עבר על ציווי ה׳ באותה שעה, כי אם גם קיים רצונו יתברך בקום ועשה. ולא עוד אלא שודאי לא נאבדה ממנו באותה שעה גם זכותו הגדולה שקיים יחד עם זה כל אזהרות לא תעשה שבתורה, שהרי בזמן זה לא עבר שום עבירה. וכל שכן אם לומד תורה באותה שעה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, כמו שאמרו חז\"ל (ירושלמי פאה א:א): \"כל חפציך לא ישוו בה. שאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה\". הרי נמצא שבעת עסקו בתורה, כאילו קיים בפועל את כל התורה כולה - גם המצות עשה שבה וגם מצות לא תעשה. ומי יוכל לבוא לעומק שכרו.",
+                "<b>וכל</b> זה אף אם ילמוד רק צורת האותיות שבתורה כתינוק הלומד בתחילה בבית הספר, שהרי גם על תלמוד תורה כזו נאמר \"כל חפציך לא ישוו בה\". וקל וחומר כשלומד ומבין מה שלומד, אפילו תיבה אחת, נמצא מקיים כל התורה כולה, וכל שכן תיבה אחר תיבה כשנצרף אותן ביחד, ושורה אחר שורה, הלא נכפל הכל בכמות ובאיכות לאין שיעור ותכלית, והרי מגיעים אנו לפי חשבון זה לממדים אין סופיים ומאבדים כל מושג במתן שכרם. וזה מה שאמר הכתוב (תהילים לא):\"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך\": \"עין לא ראתה אלהים זולתך\" (ישעיה סד) ."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>כח הירידה והעליה באדם</strong></big><br><b>אמרו</b> חז\"ל (בראשית רבה יז): \"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל. אמרו לו: ואתה מה שמך? אמר להם: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? (אמר) נאה לך להקראות ה׳ - שאתה אדון לכל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון\".",
+                "<b>מהמאמר</b> הזה אנו למדים כי בקריאת השמות לברואים היתה גנוזה חכמה עצומה שמלאכי השרת לא היה בכחם להשיגה, ובה נתגלה כי חכמתו של האדם מרובה משל המלאכים. השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיוחדת לו בלבד שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם. ונמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדם הראשון על כל פרט ופרט בכל בריה מבין כל אלפי רבבות הנבראים בעולם אם יש דומה לו, ובחן את כל מהותם ותכונתם.",
+                "<b>ולא</b> רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו, אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים, והאופנים, אשר אין מספר לגדודיהם, וגם להם להשכלים הנבדלים קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים.",
+                "<b>ועוד</b> שאלו ה׳ יתברך: \"ולי מה נאה להקראות?\" והשיב: \"אדני, שאתה אדון לכל\", והיינו שלאחר שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקדוש ברוך הוא - אדון, כלומר, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו יתברך על הכל.",
+                "<b>והנה</b> בשעה שהקדוש ברוך הוא שאל את האדם: \"ולך מה נאה לקרוא?\" אמר: \"אדם, כי מן האדמה נלקחתי\". ולכאורה תמוה הדבר, שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שלוקח מן האדמה?",
+                "<b>אולם</b> בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו, כי אמנם הכיר אדם הראשון שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקדוש ברוך הוא התפאר בו ואמר: \"ראו שחכמתו מרובה משלכם\", ושהמלאכים טעו בו וחשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג). אבל הוא גם הכיר מהצד השני, שמכיון שנברא מן האדמה מוטל עליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ואם הוא שוהה רגע מבלי לעלות במדה שהוא ראוי לה, הריהו יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים, עד שאומרים לו: \"יתוש קדמך\" (ראה בראשית רבה ח). ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה - מחריב עולמות עליונים ותחתונים, וקונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו. ומשום כך קרא לעצמו \"אדם\", משום שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעליתו, עלול הוא בכל רגע להיהפך לאדמה שממנה לוקח, כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו \"עפר אתה ואל עפר תשוב\". בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה.",
+                "<b>וכן</b> מצינו אצל משה רבנו ע\"ה אדון הנביאים, שעם כל מעלותיו הנפלאות למאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה׳, והקדוש ברוך הוא העיד עליו: \"בכל ביתי נאמן הוא\", ונקרא בתורה \"איש האלהים\", אמר על עצמו: \"ונחנו מה\". ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת: \"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה\".",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה, שאף תוך הכרה זו, בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמות, שכן אמרו חז\"ל (גיטין נו): \"ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו\". חז\"ל קובעים למעלתו של ר׳ זכריה את הענוה, שהיא כאמור צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת על ידי סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש, כי זוהי מהותו של האדם כי מן האדמה לוקח.",
+                "<b>ואמנם</b> בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה גלומה גם עצם גדולתו, כי כשם שהוא עלול על ידי העלם כלשהו בשלבי עלייתו - לרדת בבת אחת למדריגות הפחותות ביותר, כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור, והתלין של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח! סיפרו חז\"ל (עבודה זרה יח) שאמר לרבי חנינא בן תרדיון: \"רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא? אמר לו הן. השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת וכו׳ אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי עולם הבא\". הרי תלין זה עסק כל ימיו ברציחה ובודאי היה מהאנשים השפלים ביותר, ובכל זאת בגלל מעשה קטן זה של נטילת הספוגין מעל לבו של ר׳ חנינא שקירב את מיתתו ומיעט את יסוריו, התרומם בבת אחת למעלה עליונה כזו עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור, ובת קול מן השמים הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנינא בן תרדיון והכריזה ששניהם מזומנים לחיי עולם הבא!...",
+                "<b>זהו</b> כוחו של האדם וכזאת היא מהותו."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>ותפרעו כל עצתי</strong></big><br><b>אמר</b> הכתוב (משלי א): \"יען קראתי ותמאנו וגו׳ ותפרעו כל עצתי\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יח) שפסוק זה נאמר על יצירת האשה.",
+                "<b>מצינו</b> שיצירת גוף האדם חשובה בכמה מעלות מכל הבריאה. על יצירת הבריאה נאמר (תהלים לג): \"בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם\", כלומר: הכל שבבריאה של מעלה ושל מטה נבראו בציוויו של מקום, כדברי הכתוב: \"ויאמר אלהים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יב): \"בהבראם\" - \"בהא בראם. ומה הא זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון. כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בדבר ה׳ - וכבר שמים נעשו\". אבל ביצירת האדם כתוב: \"ויאמר ה׳ אלהים נעשה אדם\". והיינו בבחינת פעולה ומעשה ובהכנה רבה, כביכול. וכן כתוב בבריאתו: \"וייצר ה׳ אלהים את האדם\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יד): \"כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתיים, כך בתחלה: \"ואד יעלה מן הארץ\", ואחר כך - ׳וייצר את האדם׳: וכן הוא אומר: ׳ואיש תרומות יהרסנה׳ - זה אדם הראשון, שהוא גמר חלתו של עולם\"; וכן אמרו בירושלמי (שבת ב:ו): \"אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב: ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה׳: ועוד אמרו (בראשית רבה שם): \"׳מן האדמה׳ - ממקום כפרתו נברא וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד\". הרי שלאחר שנבראה כל הבריאה, שיש בה חכמה עצומה לאין שיעור, כדכתיב (משלי ג): \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", הרים הקדוש ברוך הוא חלת עפר מיוחדת מן האדמה הזאת - ממקום כפרה, והיא היותה החומר ליצירת גופו של אדם הראשון.",
+                "<b>ועוד</b> אמרו. (בראשית רבה יב): \"מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב) - ׳עשהו׳ לא נאמר, אלא ׳עשוהו׳, כביכול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנין על כל אבר משלך ומעמידך על מכונך, שנאמר (דברים לב): \"הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ הוא עשך ויכוננך\", מכאן שלא רק יצירת גופו של אדם בכללו היתה בבחינת פעולה ומעשה יותר מכל הבריאה, אלא שעל יצירת כל אבר ואבר שבו נמנו כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו ועשוהו, מה שאין כן כל יצורי הבריאה שנבראו, כאמור, רק בציווי לבד, ואף עולם המלאכים בכלל, כמו שאמרו חז\"ל (תנחומא בראשית יב): \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - לרבות את המלאכים\".",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שיצירתו של האדם עולה גם על בריאת עולם הבא, חז\"ל אמרו (בראשית רבה שם) שבשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כדכתיב. (ישעיה כו): \"כי ביה ה׳ צור עולמים\" - עולם הזה בה\"א ועולם הבא ביו\"ד. הרי שגם עולם הבא נברא באות אחת בלבד. ואילו ליצירת האדם נתוספו, כאמור, יצירה ומעשה.",
+                "<b>ויש</b> ביצירת האדם עוד מעלה נוספת, שהוא נוצר מיצירה אחרת שקדמה לו. כל הבריאה נבראה יש מאין, ואילו גופו של אדם נבראה מן היש - מהעפר. נמצא, איפוא, שהאדם אף מצד חומר גופו בלבד הוא כלפי הבריאה בבחינת צורה לגבי חומר, וכקודש לגבי חול - כתרומה הנגבהת מן העיסה, (ראה בראשית רבה יד), וכדברי הכתוב (בראשית ב): \"וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה\", כלומר, שעל גופו בלבד, שהוא בא מן העפר; כתוב: \"וייצר\".",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, נופחה בו נשמה רוחנית עילאית, חלק אלוה ממעל, כדברי הכתוב (שם): \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ו\"מאן דנפח מדיליה נפח\". בזה נתגבשה שלימות צורתו של האדם הנבחר, ככתוב: \"ויהי האדם לנפש חיה\".",
+                "<b>והנה</b> יצירת האשה עולה על יצירת האיש, כי היא לא נבראה מן העפר, אלא מגוף האדם ולאחר שכבר ניתנה בו הנשמה. אדם הראשון אחרי שהושלם כולו, שימש החומר לבריאת האשה. ועוד, שלא כל האיברים שבאדם נמצאו ראויים לבריאתה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה יח): \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע - התבונן מהיכן לברוא אותה. לא ברא אותה מן הראש שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית וכו׳, אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר: אשה צנועה\". הרי שהיה רצון שמים, כביכול, ליצור את האשה בצורה. נעלה יותר מכל המציאות בזה ובבא, ונבחר אבר מיוחד באדם שיש בו כל המעלות כדי לבראותה, וכן מצד חלק הרוחני עלתה האשה על האיש, כדברי חז\"ל (נדה מה): \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע - מלמד שניתנה בה בינה יתירה יותר מן האיש\".",
+                "<b>ומה</b> נפלא הדבר, שבפגם קטן שנתגלה פעם באשה, ראה הקדוש ברוך הוא הפרעה, כביכול, בכל תכניתו בבריאה, כמו שסיימו שם חז\"ל: \"ואף על פי כן - ותפרעו כל עצתי. לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראש - ׳ותלכנה נטויות גרון׳: ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: \"ומשקרות עינים\": ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: \"ושרה שומעת פתח האהל\".",
+                "<b>והנה</b> אם נתבונן, למשל, בתביעה על שרה אמנו ששמעה פחח האהל, נמצא אותה דקה מן הדקה. מה שמעה אזנה של שרה? שיחת המלאכים שנשלחו מאת ה׳ יתברך לבשרה כי יולד לה בן, שהם דברי נבואה, ובודאי יש בזה משום מדריגה גדולה עד מאד, ורק נביא ראוי לשמוע דברים כאלו מפיהם של מלאכי עליון. ולא עוד אלא שהדברים עצמם מתייחסים אליה, שהיא תלד בן. וגם השמיעה היתה שלא בכוונה, שהרי האוזן היא אחד משלשה דברים שאינם ברשותו של אדם (ראה תנחומא תולדות יב). ואכן לא ירדה שרה בזה ממדריגתה בבינה היתירה שניתנה בה יותר מבאיש, שהרי אף לאחר מעשה זה נאמר לאברהם (בראשית כא): \"כל אשר תאמר אליה שרה שמע בקולה\", ואמרו חז\"ל (ראה רש\"י שם): \"למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות\". נמצא, איפוא, שהיה כאן פגם שאין במושגינו לעמוד עליו, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות גילה שהיה בזה איזה חסרון, שלא הגיעה לתכלית השלימות לפי מדריגתה.",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן, מה נורא הוא קלקול ופגם של חטא אחד אפילו הקל ביותו. שהרי לפי האמור, כל ענין התביעה על שרה אמנו לא היה אלא על חסרון משהו בקצה השלימות ופגם דק מן הדק עד אין נבדק, ובכל זאת כינו אותה: צייתנית, והקדוש ברוך הוא קורא עליה: \"ותפרעו כל עצתי\", כלומר: כל עצתו של הקדוש ברוך הוא שהתבונן מהיכן לברוא אותה, כאמור, הופרעה ולא נתקיימה כביכול.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מופלא הדבר, שבאותו מאמר מנו חז\"ל בין הנשים שהפריעו עצתו של הקדוש ברוך הוא ביחד עם שרה לאה ורחל, גם את בנות ציון. והנה חטאיהן של בנות ציון מתוארים בצורה חמורה מאד, כדברי הכתוב (ישעיה ג): \"ותלכנה נטויות גרון וגו׳ ומשקרות עינים\", והנביא תולה בהן את חורבן המקדש וחורבן הארץ, וכן מבואר בחז\"ל (ילקוט שם): \"לפי שהיה ירמיהו הנביא מחזר עליהן ואומר להן: בנותי! עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים. והן היו אומרות: ימהר יחיש מעשהו למען נראה דוכס רואה אותי ונוטל אותי לאשה: איפרכוס רואה אותי ונוטלני לו לאשה\". וכאן נאמרו שתי התביעות ביחד, כאילו הן שוות: התביעה על שרה אמנו ששמעה דברי נבואה פתח האהל, עם התביעה על בנות ציון שהלכו נטויות גרון וכו׳ ולא היה איכפת לדהן אם יחרב המקדש וילכו בני ישראל בגלות, ובטחו בעצמן להינשא לערלים, מהרסים ומחריבים, אויבי ה׳ ועמו: על שתיהן מתאונן הקדוש ברוך הוא במאמר אחד: \"ותפרעו כל עצתי\"?",
+                "<b>מכאן</b>, מה נורא הוא עומק דין שמים ומה גדול כח הרס החטא, שנתבע כל אדם על כל פגם ושוקלין עליו את הקלי קלות כחמורי חמורות.",
+                "<b>ואמנם</b> גם חטאיהן של בנות ציון אין לפרש כפי פשטותם של הדברים, שהרי אמרו חז\"ל (נדרים פא.): \"דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה, על מה אבדה הארץ, עד שפירשה הקדוש ברוך הוא בעצמו: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי\". וראה מה שכתב הר\"ן ז\"ל שם: \"דמדלא ידעו החכמים והנביאים לפרש החטא, שמע מינה שהיו עוסקין בתורה תמיד, אלא שהקדוש ברוך הוא יודע מעמקי הלב פירשה וכו׳\". הרי שהחטאים שגרמו לחורבן הארץ לא השיגם השכל האנושי עד שפירשם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואם כן, איפוא, אין לפרש תיאור חטאיהן של בנות ציון כפי הנראה מפשוטו של מקרא. אבל על כל פנים בלשון התורה נתבעו בצורה החמורה ביותר, כאמור, ואילו על שרה אמנו, גם בתורה לא הודגשה במיוחד שום תביעה על חטא כל שהוא בשמיעתה זו ששמעה פתח האהל. ובכל זאת נאמר גם עליה: \"ותפרעו כל עצתי\", שלא נתבעה בזה כעל חסרון שלימות במעלה, אלא כאילו סתרה וקלקלה כל עצתו של הקדוש ברוך הוא, ושיש בזה משום פירכא לכל צורת הבריאה הנעלה ביותר, הן של האדם, שהוא למעלה מכל הברואים, והן של האשה, שיצירתה עולה עוד על האיש, כמו שנתבאר. והרי כמה חמור כל פגם איזה שהוא במדריגתו של האדם, שנתבעים עליו כמו על חטא ופשע ממש, והוא מהרס את הבריאה ומקלקל את העולם.",
+                "<b>והנה</b> כשנעמיק עוד בזה, יתבאר לנו חידוש נפלא בגדלות האדם, שהרי לאחר שבנות ציון נתבעות בלשון התורה על ירידתן בדרגות נמוכות ביותר, עד שתולין בהן את חורבן המקדש והארץ, כאמור, ובכל זאת נכללו גם הן ביחד עם האמהות באותה התביעה: \"ותפרעו כל עצתי\", כלומר: שהקדוש ברוך הוא מתאונן גם עליהן על שלא הגיעו לתכלית כוונת הבריאה, ולא באו לשלימות הבינה היתירה שניתנה באשה יותר מבאיש, היינו צורת החכמה העליונה שבבריאה שהטביע הקדוש ברוך הוא בהן בתחלת יצירתן. למדים אנו מכאן שאותה המדריגה הנעלה שהוטבעה באדם בתחלת יצירתו לא אבדה ולא נתמעטה בכלום, ואף בשעת כשלונו בחטאיו הגרועים ביותר, רואים בו בשמים את דמותו הראשונה במלוא שיעור קומתה כאילו לא נפגמה כלל, וכאותה התביעה שנתבעו האמהות על פגם כל שהוא בקצה השלימות העליונה, כן יתבע כל אחד ואחד, בכל דוד ודור, על שלא הגיע לשלימות המעלות העליונות ביותר כפי שנברא האדם בתחלת יצירתו.",
+                "<b>זהו</b> מה שאמרו חז\"ל (תנא דבי אליהו כה): \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לפי מה שנתבאר אין זה בבחינת שאיפה בעלמא, כפי המקובל, אלא זוהי חובה ממש, וכמו שאמרו: \"חייב וכו׳\", באשר אף לאחר כל הירידות של האדם בפועל ועל אף כל חטאיו, נשאר במציאותו צלם האלהים אשר בו בכל יפעת הדרו על כל המעלות העליונות שהוטבעו בו בתחלת יצירתו כיציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכל הירידות והנפילות המתהוות באדם מדור דור, אינן אלא קליפות חיצוניות גרידא שמתדבקות בו על ידי חטאיו וחטאי הדורות, אבל בכחו להסירן ולגלות את מהותו האמיתית הפנימית והנצחית המושרשת בו עד היום במקוריותה בכל השלימות ללא שינוי ופגם כלל. ולכן חייב כל אדם באשר הוא, לדקדק ולהיזהר שלא יחסיר כלום ממעלותיו הטבועות בצלם האלהים אשר בקרבו, כדוגמת אבותינו אברהם יצחק ויעקב."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>האור הרוחני שבגוף</strong></big><br>א. <b>למעלה</b> הבאנו מאמר חז\"ל על הפסוק \"הוא עשך ויכוננך\": שהקדוש ברוך הוא ובית דינו היו נמלכין על כל אבר ואבר שבאדם. ומזה יסוד מוצק לדברינו בגדולת האדם אף מצד גופו בלבד, שכל אבריו הנראים לעינינו רק כבשר גידים ועצמות, באמת הם חלקי חכמה עליונים - מושגים רוחניים, שנמלכו עליהן כביכול הוא ובית דינו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמושגי חכמה אלו הנקראים \"אברי האדם\" ממולאים בחכמה רבה עוד יותר משל מלאכי השרת, כמו שהבאנו מאמרם ז\"ל על הפסוק \"כי ביה ה׳ צור עולמים\": שכל בריאת שמים וארץ ועולמות המלאכים בכלל נבראו באות אחת בלבד, ואילו יצירת האדם קדמה לה הכנה רבה כביכול בהמלכה ויצירה ועשיה כמו שנתבאר.",
+                "<b>בחכמה</b> מרובה כזו נוצר גופו של אדם עוד קודם שניתנה בו הנשמה, כמו שכתוב: \"וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה\", וכאמור, ואחר כך כתוב: \"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\" ומתרגמינן: לרוח ממללא. נמצא שעל ידי זה שנופח בו הנשמה העליונה - חלק אלוה ממעל, נעשה כל האדם לנפש חיה ולרוח ממללא, כלומר: כל איבריו, הבשר הגידים והעצמות שבו, שגם מתחלה נבנו במושגי חכמה עליונים, כאמור, עלו ונתעלו עכשיו לעליונות גדולה ויתירה מאז, כי ניתוסף בהם כח חדש עליון שבעליונים, היא הנשמה הטהורה שנופחה באפו, \"ומאן דנפח מדיליה הוא נפח\". ואמרו חז\"ל (ברכות י): \"מה הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם, כך הנשמה ממלאת את כל הגוף\".",
+                "<b>לפי</b> זה, הוי אומר שמחוץ לעצם החכמה שבגופו של אדם הראשון, האירה לו נשמתו את כל חדרי גופו, והיה זך ומצוחצח כולו ממש, ולא היה בו כלל המושג \"גשם\" כפי שאנו מתארים אותו. תדע, שהרי אמרו חז\"ל כי מלאכי השרת טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש, והפיל עליו הקדוש ברוך הוא תרדמה וידעו כי אינו אלא אדם נברא, ואם היו מכירין בו איזה גשם שהוא, האיך טעו לחשוב אותו לבורא? אלא ודאי שכל גופו ואבריו היו חלקי חכמה רוחניים עליונים.",
+                "<b>הנה</b> מבואר בראשונים שכל מה שהוזכר בתורה: \"יד ה׳\": \"עיני ה׳\": \"אזני ה׳\" וכדומה, לא בא אלא לשבר את האזן שלנו. ומזה גופא יש ללמוד מה שאמרנו, כי אברי גוף האדם רוחניים הם בעיקרם ומלאים חכמה אלהית, שהרי עצם המשל \"לשבר את האזן\" בדמות האיברים הנמצאים באדם, על כרחך בא ללמד ונמצא למד שאיבריו של אדם מושגי חכמה עליונים הם שיש להם דמיון להקדוש ברוך הוא, כביכול, שאם לא כך, אין מקום כלל למשל כזה אף לשבר את האזן. ונמצא מכאן, שאותם חלקי חכמה אשר צומצמו באדם בתמונת יד ורגל וכדומה הם בבואה של החכמה העליונה שאין לנו בה כל מושג ותפישה.",
+                "<b>וכל</b> זה שאמרנו על ערכם של אברי האדם אינם באדם הראשון לבד, כאמור, אלא כל אדם, כל המין האנושי, נוצר בצלם אלהים ובחכמה רוחנית עליונה. אמרו חז\"ל (בראשית רבה לו) על אנשי דור המבול שהתינוקות שבהם היו מהלכים מיד כשנולדו ונלחמו עם שדים, ומעשה היה בתינוק שנולד ושלחתו אמו להביא צור לחתוך בו את טבורו ופגע בו שד אחד ואמר לו: \"לך ואמור לאמך שאלמלא לא האיר השחר הייתי הורגך\". והשיב לו התינוק: \"לך אתה ואמור לאמך אלמלא כבר נחתך טבורי הייתי אני הורג אותך\". והרי לחימה זו עם שדים אינה ודאי מלחמה גשמית אלא רוחנית. ועל כרחך אתה אומר שאף לאחר שחטא אדם, שנתמעטה קומתו ונתגשם, וכן בכל הדורות שלאחריו שהיו מכעיסים ובאים ונתגשמו יותר ויותר, לא היתה, התגשמות זו אלא כיסוי חיצוני בלבד, כקליפה על הפרי, אבל בתוך האדם נשארה מציאותו האמיתית בכל מצב שהוא.",
+                "<b>וכן</b> אתה מוצא אף בעשו הרשע, שהיה רחוק יותר מעשרים דורות מאדם הראשון, ועברו תקופות אחר תקופות של התמעטות, ובכל זאת אמד לו יעקב: \"ראיתי פניך כראות פני אלהים\" (בראשית לג). הרי שיש לראות גם בפניו של רשע כעשו \"פני מלאך\". אלא שבני האדם נתכסו בקליפה חיצונית על ידי החטאים, כאמור, ולאור חושי עינינו לא נראית עצמיותם הרוחנית.",
+                "ב. <b>אכן</b> גם לאחד שחטא האדם והתגשם, התקין הקדוש ברוך הוא שמתוך ההתגשמות עצמה יאיר אור חדש על האדם ויתגלו בו מקורות חכמה עליונים אשר יהיה בכוחם לחדור דרך כיסוייו החיצונים ולהחזירו לקדמותו הרוחנית.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם\" (בראשית ג) ואמרו חז\"ל: \"בתורתו של ר׳ מאיר מצאו כתוב: \"כתנות אור\" (בראשית רבה כ). פירוש הדברים שהכותנות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם, שהן לכאורה כסוי גשמי, היה בהן אור רב שהוסיפו חכמה לאדם וגילו לו מעלות והלכות חדשות כדי להאיר ולהעלות את גופו. עד שלא חטא כתוב: \"ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו\", כי היו מוארים בחכמה העליונה בכל אבריהם, מכף רגלם ועד קדקדם, ללא שום הגשמה ולא היה מקום כלל לרגש של בושה. אבל לאחר שחטאו ונדבק בהם משהו מן ההתגשמות, נתגלה בהם רגש של בושה: \"וידעו כי ערומים הם\". והנה תפר להם הקדוש ברוך הוא כתנות והאיר להם בזה את עצם גופניותם, שעמדו מתוך כך על מעלת הבושה ונתחדשה להם תורת הצניעות שיש בהן משום מדריגה רוחנית עילאה וניתן להם מקום לחזור מתוך עצם התגשמות זו לאורם הקדמון ולמקור חכמתם העליונה.",
+                "<b>ולאחר</b> כמה דורות, כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל תורה שלמה של תרי\"ג מצוות כנגד כל אבר ואבר שבאדם, הוסיף להם אור אלהי, כדברי הכתוב: \"כי נר מצוה ותורה אור\" (משלי ו), שמטרתו להרבות חכמה עליונה ולהחדירה בכל המחיצות הגופניות והקליפות החיצוניות שנתדבקו באדם על ידי החטאים, כדי לחשוף בהן את הנפש החיה והרוח ממללא של האדם הקדמוני.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר עד כמה בכוחו של האדם להפוך את העצמים הנראים לנו כגשמיים למטרות רוחניות עליונות. הכתוב אומר (ישעיה מג): \"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו\". אמרו חז\"ל (ילקוט סב): \"וכי כל בריותיו אין משבחין אותו, והלא כבר נאמר (מלאכי א): ׳ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים׳ (שם ד)? מכאן שאין ערב לו אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב כג:א): ׳ונעים זמירות ישראל׳; ואומר: ׳כי יעקב בחר לו׳ (תהלים קלה): ואומר: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳\" (שם כב). וכן אמרו בירושלמי (סוכה ה:ד): \"אף על פי שיש לו להקדוש ברוך הוא כמה קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מאי טעמא?ונעים זמירות ישראל׳: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳\".",
+                "<b>והנה</b> התואר \"נעים זמירות ישראל\" נאמר על דוד המלך ע\"ה (ראה שמואל שם). הוא הגיע לשיא המדריגה לזמר זמירות ישראל ולספר תהלתו של הקדוש ברוך הוא עד שנאמר עליו: \"נעים זמירות ישראל\". וחז\"ל המשילו עליו \"משל לחבורה שהיתה, מבקשת לומר הימנון למלך, אמר להם! כולכם נעימים וכו׳, ומי מנעים זמירותיהם של ישראל? דוד בן ישי\" (ילקוט שם). ובמה הביע דוד את זמירותיו ותהלותיו לפני ה׳? על ידי נבל וכנור, כדברי הכתוב: \"עורה כבודי, עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אודך בעמים ה׳ אזמרך בלאומים\" (תהלים נז). והרי הכלים האלה, הנבל והכינור, עשויים מעצמים גשמיים. מעץ דומם ומגידי בהמה מתה, ובכל זאת היה בכוחו של דוד על ידי נגיעת אצבעותיו והנעת המיתרים להשמיע צלילים כה נפלאים ולהביע קילוסים לפני הקדוש ברוך הוא שהיו חביבים לו מכל התהלות והתשבחות שבעולם ושהם תכלית היצירה.",
+                "<b>הוי</b> אומר שיש באברים של האדם אור כה רב, שבכוחם להפיח רוח בדברים הגשמיים הפשוטים ולדובב אותם בחכמה עליונה עד כדי להנעים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הבריאה."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>מדת החסד</strong></big><br>א. <b>אמר</b> הכתוב (תהלים פט): \"עולם חסד יבנה\". וכן הוא אומר (תהלים קג): \"וחסד ה׳ מעולם ועד עולם\". כל העולם כולו, השמים והארץ וכל צבאם, נבראו במדת החסד, וכל פעולותיהם הן חסד. מדה זו היא הגלגל המניע את כל מערכות העולם, על ידה נבראו ועליה הם מתקיימים. ושומה על האדם להטביע בנפשו את. המדה הזאת. עליו להתבונן בבריאה שנבראה בשבילו, כדי ללמוד ממנה דרך חייו על הארץ. וכשם ש\"בעולם חסד יבנה\", כן עליו לעמול כל ימיו בחסד, להשכיל ולהגיע למדריגה רמה כזו שישתוקק ויתאמץ תמיד להטיב ולמלא עונג ועידון לכל הברואים בכל אשר יוכל.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז\"ל (סנהדרין לז): \"לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם\". הרי עד כמה מגיעה מדת חסדו וטובו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם על תענוגיו ועידוניו בשביל כל יחיד ויחיד, ועוד הוסיפו חז\"ל שכל אדם חייב לדעת ולהרגיש זאת. והרי תכלית בריאת האדם היא שילך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (דברים כח): \"והלכת בדרכיו\", ואמרו חז\"ל (שבת קלג): \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳\"ונמצא שחייב כל אדם לספק לכל אחד ואחד תענוגות עולם ומלואו כאילו היה יחידי בעולם. ולא עוד, אלא שיש לו לאדם ללמוד מהבריאה להטיב מבלי לגרוע חסדו במאומה אף למי שמכעיס כנגדו ומבזהו, כמו שהקדוש ברוך הוא מכריח את הבריאה להטיב גם להרשעים, אף שהיא סובלת מזה. אנו מתפללים: \"ונפשי כעפר לכל תהיה\". ויש מפרשים: מה העפר הכל דורסים עליה והיא סובלת אותם ומצמחת ונותנת חיים לעולם, כך על האדם ללמוד ממנה לסבול את הכל ולגמול חסד עם הכל, באין יוצא. וכן אנו רואים מהשמש והירח, שהרי אמרו חז\"ל (נדרים לט) שבכל יום ויום אינם רוצים לצאת ולהאיר, מפני שמשתחוים להם עובדי כוכבים, והקדוש ברוך הוא מורה בהם חצים שיאירו לעולם. הרי שהקדוש ברוך הוא אינו מונע את טוב הבריאה אף מהרשעים והמכעיסים כנגדו. וכן יש על האדם ללמוד לעצמו, לבל ימנע חסדו משום איש, אף מאלה שמרגיזים ומצערים אותו, ואפילו אם הוא צדיק בדינו. והרי הדברים קל וחומר! אם כל העולם כולו על כל מערכות צבא השמים והארץ, לא יחשכו נגהם וטובתם גם מהרשעים ביותר, על אחת כמה וכמה האדם, שהכל נברא לשמשו, והוא תכלית הבריאה, שיש לו לדעת ולהתבונן ביסוד זה של \"עולם חסד יבנה\" ולא ימנע לעשות חסד משום בריאה בעולם.",
+                "ב. <b>והנה</b> היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. כתוב בתורה (שמות ו): \"וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל\", ואמרו חז\"ל (ספרי פ׳ בהעלותך): \"זה שאמר הכתוב: ׳האנכי הריתי את כל העם הזה וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק׳ היכן דיבר? תלמוד לומר ׳ויצום אל בני ישראל׳. אמר להם: הוו יודעים, בני סרבנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים\". הרי עד כמה יש לסבול בני אדם ולשקוד בטובתם, אף אם בתוך אותו זמן הם בועטים בחסד שגומלים אתם והם משיבים רעה תחת טובה בקללות וסקילת אבנים וכדומה.",
+                "<b>והדברים</b> האלה אמורים לא רק ביחס לבני ישראל לבד, אלא גם ביחס לגויים, והרשעים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם באים על ענשם, כנאמר שם: \"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים\", ואמרו חז\"ל (שמות רבה ז) כי שני ציוויים יש כאן: \"אל בני ישראל - להנהיגם בנחת וכו׳\", כאמור, \"ואל פרעה - לחלוק לו כבוד בדבריהם\". והרי הדברים נפלאים, שבאותה אזהרה שנצטוה משה כלפי ישראל, נצטוה גם כלפי פרעה. מצד אחד עומדים בני ישראל, שנקראו בנים למקום, כשהם נרדפים על צואריהם על ידי המצרים הרשעים, וזועקים אל ה׳ שיצילם משעבודם: ומצד שני עומדים המצרים עובדי האלילים ומענים את בני ישראל בעינויים קשים ומרים. וכשעלתה שועת בני ישראל אל ה׳ והוא שולח את משה ואת אהרן לגאול אותם ולהעניש את משעבדיהם אלה, הרי באותה שליחות עצמה שהוא מצוה אותם לסבול את ישראל ולהנהיגם בנחת, הוא מזהיר אותם לחלוק כבוד גם למענם ומשעבדם, לפרעה מלך מצרים, ולא רק יחס של כבוד סתם, אלא כבוד של מלך. ואמנם מצינו שכן עשה משה. לאחר כל תשע המכות שנחתו על ראשו של פרעה והוא הקשה את לבו ולא שלח את בני ישראל, ובא משה ומתרה בו על המכה האחרונה הגדולה ביותר, ופרעה עומד ברשעו, מתחצף ומגרש את משה מעל פניו ומאיים עליו להמיתו, אמר לו משה: \"כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו׳ וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו׳\". ואמרו חז\"ל (שמות רבה ז): \"לא אמר עליו, אלא על עבדיו, אף על פי שהיה לו לומר: אתם ומלככם - הוא בעצמו, שנאמר ׳ויקם פרעה לילה׳ ולכך לא פירסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות\".",
+                "<b>הרי</b> מכאן עד כמה יש להתייחס בכבוד ולדקדק בביטויים נאים גם כלפי הרשעים הגדולים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם מבצעים את מעשי רשעותם ובאים להזהירם על ענשם.",
+                "<b>ולא</b> רק ברשע שהוא חי, חס הקדוש ברוך הוא על כבודו, משום שבכחו לשוב ולהטהר, אלא אפילו כשכבר מת הרשע ואבד סברו ובטל סיכויו, אין לשער ולהעריך גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליו. מצינו באותם המצרים שלאחר שלא שבו מדרכם הרעה ורדפו אחר בני ישראל, ונענשו ונטבעו בים סוף, \"בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומדים שירה?\" (מגילה י) הרי לפנינו שאף רשעים גמורים כאלה כמו המצרים שה׳ המיתם להפרע מהם ולתת את נקמת בני ישראל במצרים, בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן ומונע ממלאכי השרת מלשיר את השירה שהם שרים לפניו בכל יום, ועוד תמה עליהם האיך עולה דבר כזה על דעתם: \"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?\". וכמה מתגלה כאן גודל מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא לברואיו, שבעת מפלתם של רשעים הוא רואה את עצמו, כביכול, כאב שכול שמתו בניו, ואינו סובל כי ישירו לפניו!...",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שגם אחר מפלתם זו, חס הקדוש ברוך הוא על כבודם ודאג שלא יבואו לידי בזיון. אמרו חז\"ל (מכילתא בשלח): \"׳נטית ימינך תבלעמו ארץ׳ - מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים. אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי ׳ארורה האדמה׳, ועכשיו האיך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסין? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, שנאמר ׳נטית ימינך׳, ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: ׳נשבע ה׳ בימינו׳\". כשאנו קוראים בשירת הים את הפסוק \"נטית ימינך תבלעמו ארץ\", אנו מבינים בו ביטוי לנקמה הגדולה שנקם ה׳ ברשעים הללו והבליעם באדמה. אבל לפי דברי חז\"ל הנ\"ל, נראים הדברים כי אין כאן ענין של נקמה ועונש, אלא חסד ורחמים גדולים לתת כבוד למצרים ולזכותם בקבורה כדי שלא יהיו מוטלים כבזיון כדומן על פני האדמה. ולא עוד אלא ששינה הקדוש ברוך הוא את הטבע בגללם ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם (ראה רמב\"ן שם). וזהו שאמר הכתוב (תהלים כה): \"כל ארחות ה׳ חסד ואמת\", כי אף בתוך דין אמת זה שנקם ה׳ מהמצרים את נקמת בני ישראל ובאו על ענשם כראוי להם, נטה להם חסד וריחם עליהם שלא יבואו לידי בזיון והשביע את הארץ שתקבל אותם.",
+                "<b>ובהיות</b> שאנו חייבים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, גם עלינו להרגיש את החסד הזה, ויחד עם דברי השירה שאנו שרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו על - הים ועל גאולתנו ופדות נפשנו, עלינו לשיר גם על הנס ועל החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למענינו ולרודפינו המצרים, שהביא אותם לקבורה, ועוד אנו מזכירים ביחד את שני המאורעות האלה, פתיחת פי הארץ למצרים וקריעת הים לישראל: \"נטית ימינך תבלעמו ארץ: נחית בחסדך עם זו גאלת\"!",
+                "<b>חז\"ל</b> תיקנו להוסיף ברכה רביעית מיוחדת בברכת המזון לכל אחד מישראל, בכל דור ודור, כמה פעמים ביום, כדי להודות לה׳ יתברך על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. והנה כעין אותה ברכה והודאה אנו שרים בכל יום בשירת \"אז ישיר\" גם על הנס והחסד של קבורת המצרים.",
+                "<b>את</b> החובה הזאת למדים אנו מן הבריאה, כמבואר לעיל. כשם שהבריאה מטיבה אף עם הרשעים ותוך רשעותם, כך גם עלינו לסבול את הכל ולהטיב עם הכל בכל הנסיבות, כפי שאנו מתפללים: \"ונפשי כעפר לכל תהיה\". ומתוך כך עלינו להתייחס כן גם למצרים, למרות שהם הציקו לבני ישראל ועינו אותם בכל הנגישות האכזריות, עלינו לחוס על כבודם ולהביע את שמחתנו והודאתנו לה׳ יתברך על החסד שעשה אתם וציוה על הארץ שתקבלם.",
+                "ג. <b>וכשנסתכל</b> עוד, נמצא, כי לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא מרבה חסד לרשע אף באותו זמן שהוא מעניש אותו על רשעתו, אלא שגם העונש עצמו נהפך עליו לחסד, כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (תהלים לג), כלומר: אין שום מקום בעולם ואין דבר שיארע בו שיהא פנוי מחסד.",
+                "<b>מצינו</b> באדם הראשון, שבתחלת יצירתו. קודם שחטא בעץ הדעת, לא היה זקוק לשום עמל ויגיעה להשיג את צרכיו, הן הגשמיים והן הרוחניים, כמו שאמרו חז\"ל (סנהדרין נט): \"אדם הראשון מיסב בגן עדן היה ומלאכים מסננים לו יין וצולין לו בשר\". כמו שהשמש מאירה לנו תמיד מבלי שנזדקק לשום פעולה כדי לקבל את האור, וכמו שאנו נושמים את האויר המצוי לנו בכל מקום בלי כל מעשה, כן השיג אדם הראשון גם את מזונותיו וכל צרכי גופו. ובאותו דרך השיג אדם גם את עליותיו הרוחניות מבלי כל טירחה ויגיעה, וזוהי בחינת \"גן עדן\" כמו שאמרו חז\"ל: \"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה\" (ברכות יז).",
+                "<b>אבל</b> לאחר שנכשל בחטאו. נתקלל ונאמר לו: \"בזעת אפך תאכל לחם וגו׳\". ואמרו חז\"ל (ברכות נח): \"כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר. ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל\". ולכשנתבונן נראה כמה חסד טמן הקדוש ברוך הוא בעונש זה עצמו. עד שאותה קללה נהפכה עליו לברכה. מצינו בחז\"ל (בבא מציעא לח): \"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו\". ופירש רש\"י: \"קב שלו חביב עליו על ידי שעמל בהם\". הרי שהטביע הקדוש ברוך הוא באדם שיהיה חביב עליו עמלו עד כדי כך, שאף מדה מרובה של תשעה קבים שהשיג בלא עמל, אינם חביבים עליו כמו קב אחד שהוא משיגו מתוך יגיעה וטירחה. נמצא שאותה קללה \"בזעת אפיך תאכל לחם\" הומתקה לו לאדם ונהפכה עליו לעונג, שהוא משתוקק לה ואי אפשר לו בלעדה.",
+                "<b>וכן</b> הדבר גם בענינים הרוחניים. אדם הראשון היה שרוי בלא חטא שתי שעות בלבד, ובשתי שעות אלו השכיל לדעת את ה׳ ועלה במעלות הרוחניות יותר ממלאכי השרת, כפי שאמרו חז\"ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: \"חכמתו מרובה משלכם\". אבל כשחטא ירד ממדריגתו ירידה עצומה. והרי לכמה עמל זקוק אדם כדי לעלות בסולם הרוחניות להשכיל ולהבין ולהגיע לאיזו מדריגה שהיא. וכבר אמרו חז\"ל (שבת פג): \"אדם כי ימות באהל\" (במדבר יט) -\"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה\". והיינו שלאחר חטאו של אדם הראשון שוב אין אדם יכול לזכות לכתרה שלי תורה שתתקיים בידו אלא ביגיעה רבה כזו עד שימית את עצמו עליה. והנה דווקא בזה צפונות כל הברכות. ואדרבה העמלות בתורה משמשת כתנאי עיקרי בהשגת השלימות. מצינו בפרשת \"ואם בחוקותי תלכו\", שפירשוה חז\"ל (תורת כהנים שם): \"על מנת שתהיו עמלים בתורה וכו׳ מלמד שהקדוש ברוך הוא מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה\". הרי שרק על ידי העמלות בתורה אפשר לאדם להגיע למעלות הרוחניות העליונות, ובשכרה הובטחו לנו כל הברכות המנויות בפרשה: \"ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם וכו׳ וכו׳\". הא למדנו מה רב הוא החסד בעונש ובקללה עצמה, שענין היגיעה נהפכה לאדם, איפוא, לברכה גדולה ולהישג של אושר, עונג. ועידון, שאין למעלה הימנו.",
+                "ד. <b>אולם</b> נתבונן עוד ונראה מה רבו חסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שאם כי לפי מושגינו אנו רואים בקללות - ברכה ועונג, כאמור, אבל הקדוש ברוך הוא אינו מעלים עיניו מהפורעניות הטבועה בהן מעיקרן ואינו חפץ בכאלו. אמרו חז\"ל (תנחומא תזריע): \"זה שאמר הכתוב (תהלים ה) ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב בריה וכו׳. ובמה חפץ? - להצדיק את בריותיו וכו׳. אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך, שנאמר: ׳ויקרא אלהיס לאור יום ולחשך קרא לילה׳. וכן את מוצא, כשברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר: ׳ויברך אותם אלהים׳ וכשקללן לא הזכיר את שמו עליהם, אלא, ׳ואל האשה אמר׳; ׳ולאדם אמר׳\". הרי שעם כל הברכות והתענוגות החבויות בקללה \"בזעת אפך תאכל לחם\"׳ ועם כל הדרגות הנפלאות בתורה והכרת ה׳ יתברך, שהאדם זוכה על ידי העמל, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בהם ואינו מייחד שמו עליהם, מפני שמעיקרן באו דרר קללה ועונש ואין בהם חסד מלא.",
+                "<b>וצא</b> וראה עוד כמה מגיעה מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא, שהרי האדם אינו מרגיש שום צער בעונשים אלה, כאמור, ועוד נהנה ומתענג עליהם. אבל בשמים סופרים ומונים כל טיפה של עונג כזה ומניחים אותה בגנזי הפורעניות, אשר על ידיהם מתכפר האדם ומוחלים לו עוונותיו.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד בזה, אמרו חז\"ל (תנחומא שם): \"על שלשה דברים הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עליהם ואף על פי שהן לרעה: על המסית זה הנחש שהסית את האשה וכו׳\". הדי שהנחש גרוע מהכל ועבירתו חמורה ביותר, ומשום כך נתקלל בראשונה ובקללה חמורה משל אדם וחוה, וגם לא נשאל למה עשה כך, כדרך שנשאלו הם, וחז\"ל למדים מזה שאין טוענין למסית. והנה על אף הכל נעוצה גם בתוך קללה זו ברכה גדולה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה כ) \"קללתו של הקדוש ברוך הוא יש בה ברכה אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנחש: ׳על גחונך תלך׳ האיך היה בורח לכותל וניצול\". וכן אמרו (יומא עד): \"בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשד ודם, מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. קלל את הנחש, עולה לגג - מזונותיו עמו! יורד למטה - מזונותיו עמו\".",
+                "<b>ומעתה</b> הדברים קל וחומר. אם בקללות ורעות כאלה טובה וברכה בה מרובה יש בהן, על אחת כמה וכמה מה רב הטוב שצפן הקדוש ברוך הוא לבריותיו בברכה ממש, ובדבר שכתוב בו מפורש! \"כי טוב\"! שהוכפל בו \"כי טוב\" ו\"טוב מאד\". והרי נפלאים הדברים, כמה גדלה הטבתו של הקדוש ברוך הוא עם ברואיו ומה רבו חסדיו בעולמו. וכמה על האדם ללמוד מכאן ללכת בדרכיו ולהעמיק את מעשי החסד שלו לאין שיעור, ושיהיה כולו חסד."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>לא יגורך רע</strong></big><br>א. <b>הקדוש ברוך הוא</b> שהוא מקור הטהרה והשלימות וכל מדות הטוב והחסד, אין מקום במחיצתו לשום נטיה אחרת כל שהיא. וכל נקודה הקלה ביותר שאינה לפי מדת השלימות והטוב, נקראת בשמים בשם רע ורשע. ועל כגון דא נאמר (תהלים ה): \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\".",
+                "<b>ובהיות</b> שהאדם מצווה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהידבק במדותיו, הרי גם עליו להטביע בתוכו את כל שלמות הטוב ולהרחיק ממחיצתו כל מה שעלול להקרא לפי אותם המושגים העליונים בשם \"רע\". ורק אם הוא מגיע למדרגה זו ראוי הוא להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>לכשנתבונן</b> נראה, עד היכן מגיעה מדת טובו של הקדוש ברוך הוא וכמה מרחיק ממחיצתו כל מה שיש בו פגימה דקה בשלימותה.",
+                "אמרו חז\"ל (פסחים ג): \"לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות בתורה ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: \"מן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳\".",
+                "ובתנחומא (וישלח) מוסיף: \"זה שאמר הכתוב \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\". מהו לא יגורו רע? - אין דבר טומאה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳אמרות ה׳ אמרות טהורות׳ (תהלים יב). תדע לך שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח וכו׳, ׳מן הבהמה הטמאה׳ אין כתיב כאן, אלא ׳מן הבהמה אשר לא טהורה׳. וכן אתה מוצא כשבא לפרסות, אף על פי שהוא מזכיר על הבהמה ׳טמאה׳, אינו מזכיר תחלה אלא סימן טהרה, שנאמר (ויקרא יא): ׳ואת הגמל כי מעלה גרה׳, שהוא סימן טהרה, ׳ואת החזיר כי מפריס פרסה׳ שהוא סימן טהרה. וכל כך למה? שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הוי לא יגורך רע׳\".",
+                "<b>ויש</b> להתבונן, הרי בבעלי חיים דיבר הכתוב, שאין להם דעת ואין מרגישים בחרפתם? ועוד איזו גנות יש במלה \"טמאה\"? והלא כל הכוונה אינה אלא לסמן אותם, וכמו שנאמר בפרשת שמיני: \"טמאים הם לכם\", וזוהי עצמיותם ומהותם, ואין אנו רואים בזה כל גנאי. וגם היה הכרח לציינם בשמם לטובתם, כדי שיכיר אותם נח ויכניסם לתיבה להצילם מהמבול. נתאר לנו, אם אחד חש להציל בריה ונותן לשלוחו את סימניה כדי שיכירנה - האם יעלה על דעתנו למתוח עליו בקורת על אשר לא דקדק להתבטא על אותה הבריה בלשון יותר נקיה?",
+                "<b>וכמה</b> נפלא הדבר שמתגלה כאן בתורה, שגם בכזה יש משום הוצאת דבר מגונה, ולשם מניעתו עיקם הכתוב שמונה אותיות. והרי שמונה אותיות בתורה הקדושה, עולמות שלמים הם. חז\"ל אמרו (בראשית רבה יב) על הפסוק \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם\" - \"בהא בראם\", כלומר: כל העולם כולו נברא באות אחת - בה\"א. הרי שכל אות בתורה עולם מלא הוא. והנה אם יסתכל אדם בבריאה, בשמים ובארץ ובכל הנמצא בהם, כמה ישתומם ויתפעל מחסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שנתן להם עולם כזה ומלואו לענגם ולעדנם לאין שיעור, וכל העולם הזה נברא באות אחת בלבד. ומעתה כמה עולמות כלולים בשמונה אותיות בתורה, בחיבור אות לאות ובהצטרפן יחד לכמה תיבות. ואם עיקם הכתוב כאן שמונה אותיות כדי להתבטא בלשון נקיה ובבטוי יותר נאה אף לגבי בעלי חיים שאין להם דעת -- הרי מכאן כמה יש להיזהר בכבודה של כל בריה ובריה!",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שבתנחומא דרשו על זה את הפסוק \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: שאם לא היה הכתוב מעקם שמונה אותיות אלו, לא היה בזה משום חסרון בשלימות בלבד, אלא גם משום \"רע\", כאילו היו מריעים לבהמות בביטוי זה. והיה ראוי לומר על כגון דא \"לא יגורך רע\".",
+                "<b>ואם</b> ביחס לבעלי חיים כך, ביחס לאדם שהוא בחיר היצורים על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא להתבטא עליו בלשון שיש בה שום משמעות של איזו פגיעה שהיא. ולא עוד אלא אף בשעה שבא להציל את חבירו ממות ולהביאו לחוף מבטחים וצריך להזכיר את שמו לשם הצלתו -- עליו לדקדק ולבטא את שמו בביטוי הנאה ביותר שיש למצוא. ואם לא יזהר בכך, הרי עליו ועל כיוצא בו נאמר: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: שהרע גר בקרב האדם הזה ומצא משכן בתוכו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ בו ואין מכניסים אותו במחיצתו.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד, שאף במקרה שאין לאדם שום יד בגרמת הצער לחבירו ואינו עושה שום מעשה הכרוך בזה, אלא שעל ידו, אף שלא בפעולתו ושלא באשמתו, נגרם איזה צער שהוא לחבירו, הוא נקרא רע ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "אמרו חז\"ל (שבת קמט): \"אמר ר׳ יעקב ברא דבת יעקב, כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, דכתיב \"גם ענוש לצדיק לא טוב\" (משלי יז). אין ׳לא טוב׳ אלא ׳רע׳. וכתיב: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. צדיק אתה ה׳ ולא יגור במגורך רע\". כאן מדובר במי שלא עשה שום מעשה רע, כמו שמצינו בגמרא (בבא בתרא כב) דנח נפשיה דרב אדא בר אהבה, והתאוננו רב דימי, אביי ורבא, שעל ידם נענש. וביארו בתוספות שם שדאגו משום הא דאמרינן \"כל שחבירו נענש על ידו\" וכו׳. ואף על פי שהם לא עשו לו כלום, אלא להיפך, רב אדא פגע בהם, והם גם לא ביקשו עליו שיענש, אלא שנענש מן השמים בגלל פגיעתו בהם, ובודאי לטובתו הוא לנקותו מהחטא, ובכל זאת דאגו משום \"כל שחבירו נענש על ידו וכו' \". הרי שאף במקרה שמענישים אדם על אשר פגע בכבודו של צדיק, בכל זאת מכיון שהצדיק היה הסיבה לעונשו של אותו אדם, נאמר עליו \"לא יגורך רע\", ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> עוד. נראה, כי לא זו בלבד שחסרון כל שהוא בשלימות הטוב נקרא רע, ואין לו מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, אלא אפילו דבר שיש בו מתכלית הטוב, כגון דברי תוכחה שנאמרו מפי הגבורה בתורה או בנביא. שהם באים להשיב את האדם לדרך החיים האמתיים ורצופים תענוגים ועידונים נצחיים, ובכל זאת מכיון שלגבי קנה המדה של האדם בתחלת יצירתו מעורב בהם. בדברי התוכחה, צער ועלבון לאדם. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם משום: \"לא יגורך רע\".",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט שופטים ו): \"התחיל גדעון מנסה בגיזה וכו׳, אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם בצרה ואני אייחד שמי? וכתיב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳. וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מייחד שמו, שנאמר: ׳כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך׳ (ירמיה ב), אבל בדברי תוכחות כתיב: ׳דברי ירמיהו׳. וכן משה. על כל דיבור ודיבור כתיב: וידבר ה׳, וכשבא להוכיח כתיב: ׳אלה הדברים אשר דבר משה\" (דברים א).",
+                "<b>ומה</b> נפלאים הדברים! הרי תכלית כל העולם היא התורה, כמו שנאמר (ירמיה לג): \"אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי\". ודברי התוכחות שבתורה הלא הם חלק מהתורה, שאם חסרה בספר תורה אות אחת מהם, הוא נפסל כמו בשאר חלקי התורה. וכן דברי תוכחות של ירמיהו הנביא, דברי נבואה הם שציוהו הקדוש ברוך הוא להשמיעם לישראל. ודברים אלו לאחר חטאי הדורות הכרחיים הם גם מצד עצמם, כי הם מהוים אמצעים להביא לידי תשובה ומעשים טובים, אשר זוהי תכלית הכל. כמו שאמרו חז\"ל (ברכות יז): \"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים׳, וכן אמרו (אבות א:יז): \"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה\". וכן (קידושין מ) \"גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה\". ואין האדם בא לידי מעשה אלא על ידי היראה, שהיא צורת כל התורה, כמו שנאמר (דברים י): \"ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה\". התורה והיראה אחת הן ואין להפריד ביניהם, כי \"אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה\" (אבות ג:יז). וכן כתוב: \"למען תלמד ליראה\", (דברים יד), הרי שצורת הלימוד היא היראה, וכל מי שאין לו יראה גם תלמוד אין לו. ודואג האדומי יוכיח! מצינו בגמרא (סנהדרין ה): \"לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר ׳הוא ימות באין מוסר׳\" (משלי ה). ולכאורה מה ענין מוסר לתלמוד? אלא מכאן, כי מוסר, שהוא ההוראה למעשה, ותלמוד תורה אחד הם, ואם הכתוב אומר שדואג, שהיה ראש הסנהדרין, מת בלא מוסר, בגלל זה שנכשל במעשה, בודאי ששכח תלמודו וגם תורה לא היתה לו, כי באין מעשה אין מוסר, ובאין מוסר אין תורה. ומה הם האמצעים המביאים לידי יראה במעשה? הוי אומר דברי תוכחות שבתורה. נמצא, איפוא, שהתוכחה היא תכלית כל התורה כולה.",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, עם כל ערכם המיוחד של דברי התוכחות בתורה, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם, ואין כתיב כאן \"וידבר ה׳\", אלא \"אלה הדברים אשר דיבר משה\", כאילו היה משה אומרם מפי עצמו חס ושלום. וכל כך למה? משום שהם קשורים בהרגשה של צער. אנו איננו ממצים כלל את המושג \"רע\" ומפרשים \"רע\" על דבר שהוא היפך הטוב, אבל לפי המבואר הרי גם תורה שלימה, כאותן התוכחות שבמשנה תורה שבדברי הנבואה, שהם תכלית החסד ושלימות הטוב וצורת כל התורה, גם עליה נאמר: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: אין הקדוש ברוך הוא חפץ להרשיע את בריותיו ואינו מייחד שמו על דברי תוכחה.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שהרי כל דברי התוכחה בפרשה זאת שבמשנה תורה לא הוזכרו אלא ברמזים קלים, כמו שפירש רש\"י: \"׳אלה הדברים׳ - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכד סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל\". ואיפה הם הרמזים של דברי התוכחה? כתוב בתורה: \"במדבר בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב\", ופירש רש\"י: \"׳במדבר׳ - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר: ׳בערבה׳ - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: ׳מול סוף׳ - שהמרו בים סוף וכו׳\". הרי שדברי התוכחה נתכסו ונאמרו ברמזים דקים כאלה, ובכל זאת לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליהם.",
+                "<b>וכל</b> כך למה? משום שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלא תענוגים אין קץ, והכניס בו את האדם להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו, מבלי כל נדנוד של צער ואי-נעימות כל שהיא, ולפיכך גם בדברי תוכחה תוך רמזים הקלים ביותר, ואף אם אין האדם מרגיש בכך ועוד מתענג עליהם, אין מודדים לו לפי הרגשתו, כי אם לפי מציאותו בתחלת יצירתו, ומכיון שלפי קנה מדה זו חסר בהם מן התענוג השלם, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזה ואינו מייחד שמו עליהם, \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\".",
+                "ג. <b>אמרו</b> חז\"ל (ברכות סא): \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג זמן קריאת שמע היה, וכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל קרא את שמע. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳ובכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?\" הרי שעם כל תענוגותיו הרוחניים של רבי עקיבא בדביקותו לבוראו בכל ימי חייו, עדיין לא שבעה נפשו בהם והצטער צער רב מתי יגיע לידו התענוג הגדול והעידון הנפלא ביותר של אהבת ה׳\"בכל נפשך\", בשעה שנוטל את נפשך. ומובן, שכאשר בא לידו של רבי עקיבא לקיים מה שהצטער עליו כל ימיו, הגיע באותה שעה לידי שלימות האושר ותכלית העונג האמיתי, ובודאי לא הרגיש כלל את יסוריו בסריקת בשרו במסרקות של ברזל, כי התפשט מכל גשמיותו והתדבק תוך אהבה עצומה בשכינה כביכול, עד שיצאה נשמתו ב\"אחד\" מתוך כלות הנפש, ומיתתו היתה. כמיתת נשיקה. ועל כגון זה יש להמליץ את הכתוב (שיר השירים ז): \"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים\", אלו הם תענוגי האהבה היפים והנעימים ביותר.",
+                "<b>והנה</b> על כל זה אנו קוראים קינה על יסוריו של רבי עקיבא, ורואים בהם אחת הפורעניות הגדולות ביותר, ולדברי חז\"ל (סנהדדין סח) היה בזה משום עונש קשה לרבי עקיבא. כשחלה רבי אליעזר הגדול ונכנסו אליו תלמידיו ובתוכם רבי עקיבא, הוכיח אותם על אשר לא באו ללמוד אצלו בשעת נידויו ואמר: \"תמיה, אני אם ימותו מיתת עצמן\", ואל רבי עקיבא אמר: \"שלך קשה משלהם\", ובודאי שביסורים אלו נתקיים העונש הזה. ולכאורה יש להבין הרי כאמור לא הרגיש רבי עקיבא ביסוריו ומצא בהם את התענוג הגדול ביותר שהיה משתוקק ומצטער עליו כל ימיו? אולם הוא אשר אמרנו, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בתכלית הטוב. ויצר בשביל האדם תענוגות מבלי שיהיו קשורים בשום צער כל שהוא, ואף צער כזה שיגרום לו הנאה. הקדוש ברוך הוא ברא בשביל האדם את גן העדן, מקום עונג ועידון שמימי נצחי, ומיד עם יצירתו הכניסו לגן עדן זה שיהיה מתענג ונהנה מזיו השכינה ויעלה בתענוגיו מרגע לרגע בלי סוף ושיעור. ולפי ממדים אלה. אין לראות בהנאתו של רבי עקיבא תענוגות, אלא יסורים ופורעניות שיש לבכות ולקונן עליהם.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר (תהלים קמה): \"צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו\". יש שתי בחינות בהנהגת ה׳ יתברך עם ברואיו: צדיק וחסיד. הבחינה של צדיק נערכת לפי מעשיו של האדם, ואם כי יש בזה צדק מלא, אינה אלא בהתאם למדריגתו של איש זה בתורתו וביראתו. אולם הבחינה של חסיד, יש בה הטוב השלם לפי המושגים העליונים, כפי שניתן לאדם הראשון בתחלת יצירתו קודם החטא. ומשום כך אנו משבחים לפניו ואומרים: \"הודו לה׳ כי טוב\" ואין אומרים \"הודו לה׳ כי צדיק\", כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה מעיקרה להנהיגה במדת הטוב השלם שיהיה הכל חסד גמור לעולם ללא שמץ של רע, ורק חסד זה בא במחיצתו ובו חפץ הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם שילך בדרכיו ושגם הוא יעשה מעשים לענג את הבריות שהם אך טוב וחסד, בלי שיהיו כרוכים באיזה צער שהוא. ואף בכזה שאין האדם מרגיש בו, כי אם אין המעשים חדורים רק טוב וחסד, עלולים הם להידחות ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא ולא יחפוץ בהם חס ושלום.",
+                "<b>ואכן</b> העניק הקדוש ברוך הוא לאדם את היכלת הזאת למלא את כל העולם חסד ללא כל תערובת רע, כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. חז\"ל אומרים: \"הקדוש ברוך הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: ׳בראשית ברא אלהים׳ בי ראשית ברא, ואין ראשית אלא תורה שנאמר (משלי ח): ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳\" (ילקוט שם). נמצא, שכל העולם על כל טובו וחסדו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא מכוח חכמת התורה. והרי התורה הזאת ניתנה לנו, ואם כן, איפוא, יש גם לנו אותה האפשרות לברוא עולמות של חסד על ידי העיון שלנו בתורה. ואמנם כן גילה הקדוש ברוך הוא בפירוש לישעיהו: \"ואשים דברי בפיו לנטוע שמים וליסוד ארץ\" (ישעיה נא). וביארו חז\"ל: \"רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי - שלשתם בפסוק אחד: \"ואשים דברי בפיך - אלו דברי תורה וכו\" (ירושלמי תענית ד:ב). הרי שאדם העוסק בתורה בורא את העולם ומקיים אותו. וכן כתוב גם בירמיהו: \"אם לא בריתי - חוקות שמים וארץ לא שמתי\" (ירמיה לג). והסבירו חז\"ל: \"אלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ\" (פסחים סח).",
+                "<b>נמצאנו</b>, איפוא, למדים מכאן, שיש בכוחנו על ידי לימוד התורה שלנו ללכת בדרכיו של ה׳ להטיב בכל עת עם כל העולם, לרבות רשעי האומות ולקיים בידינו את כל הבריאה על כל חסדיה ותענוגותיה לכל ברואי תבל כבימי בראשית.",
+                "ד. <b>לאחר</b> שבאנו לידי כך, שאין מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא לשום צל של רע, יש ללמוד מכאן כמה צריך אדם להיזהר כשהוא עומד לפני ה׳ יתברך בתפלה שלא יהיה חס ושלום בכלל \"לא יגודך רע\".",
+                "<b>חז\"ל</b> חייבו להסמיך גאולה לתפלה ואמרו: \"כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו\" (ברכות ט). טרם שפותח האדם בתפלה, עליו להכיר קודם ביציאת מצרים ושהוציאנו מבית עבדים, כדי שיבין שהוא נתון כולו תחת השגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא, כפי שמשתקף ביציאת מצרים, וכך לאחר שבא לידי הכרה זו ראוי לו לעמוד לפני ה׳ ולהתפלל לפניו על כל צרכיו שזו עיקר התפלה. ומשום כך אסור להפסיק בין גאולה לתפלה לשום דבר ואף לאמן ולקדושה, כדי לא להסיח דעת לרגע מהכרה והבנה זאת ומדברי סמוכין אלו.",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה תיקנו חז\"ל להפסיק לאמירת הפסוק: \"ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך\". והגמרא מפרשת \"כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא דמיא\" (שם). ולכאורה הרי כבר התפלל האדם מיד עם קומו שכל פעולותיו ומצעדיו נתונים ברשותו של מקום ואינו יכול להזיז שום אבר ולעשות כל תנועה בלעדו, כגון בברכות \"מתיר אסורים\": \"זוקף כפופים\": \"המכין מצעדי גבר\", ולמה צריכים לייחד בקשה מיוחדת לפני תפלת שמונה עשרה שה׳ יפתח את שפתיו? אלא מכאן שהתפלה יש לה ערך מיוחד ושהקדוש ברוך הוא צריך לייחד את שמו עליה, ומשום כך על האדם לבקש מה׳ שיפתח במיוחד את שפתיו לשם הגדת תהלתו, כלומר שהוא ייחד את שמו על תפלתו.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה צריך האדם להיזהר בשעת תפלה שלא יכשל בשום דבר, כדי שלא יגרום שה׳ לא יכניס תפילה זו במחיצתו ולא ייחד שמו עליה, בבחינת \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\". וכמה חוטאים האנשים שמיד עם סיום תפלת שמונה עשרה לפני חזרת הש\"ץ ותוך חזרת הש\"ץ, הם מדברים דברים בטלים, והרי הם עושים בזה רשע בעת התפלה שה׳ מייחד שמו עליה. ואף אם הם עוסקים בדברי תורה או מצוה והם מבלבלים בזה אחרים, יש בזה משום מעשה רע וכאמור בדברי תוכחה שעם כל ערכם הרב לא נעלמה גם גרמת הצער שבהם ושבגלל זה. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם. ומצינו עוד שהחולץ תפילין בפני המלך הוא מורד במלכות, כהא דירבעם שחלץ תפיליו בפני שלמה (ראה סנהדרין קב). והרי חליצת תפילין מצוה היא ובמערבא מברכין עליה (ראה נדה נא), אלא בפני המלך שאני. וכן גם כשהאדם עומד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, עליו להיזהר שלא יפנה לדברים אחרים ואף לדברי תורה ולא יבלבל אחרים בכך, שלא יחשב כמורד במלכות.",
+                "<b>וכמה</b> סותר אדם זה את עצמו, שמתחילה התפלל לפני ה׳: \"ה׳ שפתי תפתח\" ומעמיד את עצמו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ומיד הוא פוער פיו לבלי חוק ומדבר דברים בטלים או מבלבל את שכניו ועושה רע לעצמו ולאחרים.",
+                "<b>ובאמת</b> עומדים בני האדם תמיד בכל מקום ומקום תחת עין השגחתו של הקדוש ברוך הוא ויש להם לדקדק על כל תנועותיו ומעשיו כאילו הם נמצאים במחיצתו, כביכול.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (עבודה זרה יח): \"גזרו על ר׳ חנינא בן תרדיון, עליו לשריפה וכו׳ ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה, בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו. מיד דקדקה בפסיעותיה\". ופירש רש\"י \"דקדקה לפסוע פסיעות נאות, וכתיב: ׳כל כבודה בת מלך פנימה׳\" (תהלים מה). והנה בעצם דקדוק פסיעותיה, כנראה, לא היה משום גנות ודרך גאוה חס ושלום, אלא אדרבא פסיעות של צניעות ודרך ארץ היו, כראוי לבתו של ר׳ חנינא בן תרדיון, ולא נתבעה משום \"כל כבודה בת מלך פנימה\" אלא על אשר דקדקה בפסיעותיה יותר לאחר ששיבחוה גדולי רומי, ונמצא שתוספת דקדוקיה לא היתה לשם שמים בלבד כי אם גם מכוח שבח הבריות (ראה מסלת ישרים טז).",
+                "<b>והנה</b> נורא הדבר שבגלל ליקוי קל זה נהפך כל המעשה של בת ר׳ חנינא בן תרדיון, שהיה בו משום קידוש שם שמים, לפשע חמור עד שנתחייבה עליו עונש מר כזה. וכל כך למה? משום שעל האדם לדעת כי הוא עומד תמיד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו והוא מסתכל במעשיו, ולכן כל מה שיש לו להשלים בדקדוק מעשיו, עליו לקימם לרצונו ולכבודו של הקדוש ברוך הוא בלבד ולא משום כל סיבה אחרת. וזוהי כוונת דבריה של אותה צדיקת שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: \"גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו\" (ירמיה לב), ופירש רש\"י: \"על כל דרכי בני האדם, - אפילו על דקדוק פסיעות\".",
+                "<b>ואם</b> בכל מקום ומקום יש לנהוג בדקדוק כזה בכל תנועה ומעשה, על אחת כמה וכמה שיש לדקדק ולהיזהר במעשינו בארץ הקודש; ארץ קדשנו נקראת במיוחד מחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ועיני ה׳ פקוחות עליה בכל עת ובכל שעה כדברי הכתוב (דברים יא): \"תמיד עיני ה׳ אלהיך בה\". הדר בארץ ישראל הריהו כשכן בביתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, ו\"אינו דומה מטנף בפלטין של מלך למטנף בחוץ\", וכמו שנאמר (ירמיה יב): \"הוי על כל שכני הרעים\". ומשום כך כשחטאו אבותינו גורשו מן הארץ ויצאו לגולה, אף כי חטאם היה דק מאד, עד שלא היה בכח חכמים ונביאים להשיג במה חטאו (ראה נדרים פא), כי במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שאני.",
+                "<b>ומכאן</b> יש לנו ללמוד לעצמנו. אנחנו שזכינו בעזרת ה׳ יתברך לשוב לארץ חמדה ולהיכנס למחיצתו זו של הקדוש ברוך הוא, עלינו להיזהר מאד שלא ניקרא חס ושלום \"שכנים רעים\" ולא נהיה בכלל \"לא יגורך רע\". עלינו לדקדק בכל הנהגתנו דקדוק חמור, שכל מעשינו יהיו שלמים ללא כל פגם וללא כל כוונה זרה, כדי שנהיה שכנים טובים בפלטין של הקדוש ברוך הוא כראוי למחיצתו של מלך מלכי המלכים."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>הדקדוק במעשים</strong></big><br><b>נהוג</b> בעולם, כשאדם הולך לקיים מצוה ועל אחת כמה והמה מצוה רבה ודחופה, לא ישים לב לדקדק תוך מעשה זה אם יש בו פגיעה משהו בעניני סדר העולם או במדת דרך ארץ וכדומה, כי על כן הרי הוא נדחף לעשות מעשה גדול ומצוה רבה, ומה לו לדייק בדברים פעוטים. אולם לא כן אנו מוצאים בדברי חז\"ל. מדבריהם אנו למדים שיש ליזהר הרבה שלא תפגע מעלה אחת בחבירתה אפילו כמלוא נימא, ואין להסיח הדעת כלום, תוך עשיית מצוה אחת, מכל מעלה ומדה קטנה או גדולה הכרוכות בעקבותיה.",
+                "<b>איתא</b> בגמרא (חולין ס): \"דרש ר׳ חנינא בר פפא \"יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו\" - פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: ׳למינהו׳ באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בעירבוביא למה אמר \"למינהו\"? ועוד קל וחומר, ומה אילנות שאין דרכם לצאת בעירבוביא אמר הקדוש ברוך הוא: ׳למינהו׳ אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. פתח שר העולם ואמר: \"יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו\".",
+                "<b>והנה</b> הדשאים, הרי היה לפניהם בגידולם קיום מאמר ה׳ יתברך: \"תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע\", ומה להם בשעת מעשה זה - הטעון זריזות יתירה לקיום מאמר הקדוש ברוך הוא להדשא דשא ולהזריע זרע - להקפיד על עניני סדר ונוי שלא נצטוו עליהם כלל? אלא מכאן אנו למדים שכל בריה יש לה לדקדק כי בעת קיומה מצות ה׳ יצא הכל בשלימות, ולא יפגע שום דבר ממקומו ומצביונו.",
+                "<b>ואין</b> הנהגה זו בבריאה משום מעלה טובה בלבד, כי אם חובה גמורה, ואם לא נוהגים כן בדקדוק וזהירות יתירה, יש בזה משום ליקוי וחסרון הראוי לתגובה ולעונש. כתוב בתורה (בראשית ח): \"וישלח נח את היונה מאתו לראות הקלו המים וגו׳ והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים\". יונה זו הביאה לנח בשורה גדולה שהמים הולכים ומתמעטים ושוב יתקיים עולם ומלואו, ועוד מעט וישתחרר מהעול הכבד שהוטל עליו, בהיותו בתיבה סגורה ומסוגרת, לטפל בכל ברואי העולם שהיו אתו בתיבה. וכמה צער היה לו לאותו צדיק שם, כפי שאמרו חז\"ל (סנהדרין קח) שסיפר שם בן נח לאליעזר עבד אברהם ואמר: \"צער גדול היה לנו בתיבה וכו׳ האי אורשינא אשכחיניה אבא דהוי גני בספנא דתיבותא, אמר לו מאי טעמא לא בעית מזוני? אמר לו: חזיתו דהות טרידא, אמינא לא אצטרך, אמר לו: חיישת מצערי, יהא רעוא דלא תמות, שנאמר (איוב כט): \"ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים\" והנה אם בירך נח את צפור החול בגלל מעשהו זה, יש להבין למה לא בירך את היונה על בשורתה הגדולה אליו? והם הדברים קל וחומר?.",
+                "<b>אולם</b> אמרו חז\"ל (בראשית רבה לג): \"והנה עלה זית טרף בפיה\", מהו טרף? קטיל, כמה דאת אמרת (בראשית לז): \"טרף טרף יוסף\", אמר לה אילו לא קטלתיה אילן רב הוי מתעביד\". הרי שהיונה תוך מעשה הטוב שלה שבישרה לו על מעוט המים, גרמה איזו פגיעה שהיא בבריאה, שטרפה את עלה הזית וגרמה שלא יצמח יותר, ומשום כך לא היתה ראויה לברכה. ואפשר שבגלל מעשה זה איבדה לעצמה חיים לעולם, כמו שמצינו בצפור החול שמברכתו של נח הרי הוא מרבה ימים לעולם. ואף על פי שהיונה מילאה בזה את שליחותה ששלח אותה נח לראות הקלו המים, וכוונתה היתה לטובה, להוכיח לו על אמיתות בשורתה, בכל זאת יש במעשה זה פגם, שהופסק על ידו צמיחתו של עלה אחד שבכחו היה להוסיף אילן אחד, על ריבוא רבבות האילנות שבעולם. ומשום כך יש במעשה זה בחינה של \"קטלא\" כאמור ואיבדה את ברכתו של נח.",
+                "<b>מעתה</b> אם בצמחים ובבעלי חיים שאין בהם דעת ותבונה ולא נצטוו בזה כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר באדם המחונן בשכל אלהי, בחכמה ובבינה, כמה יש לו להיות זהיר מאד אף בעת שהוא מקיים מצוות נשגבות - שלא יפגע משהו בסדר העולם, ואף בדבר הנראה פעוט ביותר בעיניו. והרי רואים אנו כמה חמורה היא כל פגיעה אף בדומם ובצומח. ומזה כמה יש לאדם לדקדק ולהיזהר בכל מעשה ומעשה אשר הוא עושה."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>השלימות תמיד בראשיתה</strong></big><br>א. <b>אמר</b> הכתוב (משלי כב): \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\". ויש להתבונן, האיך אפשר לומר כי דיו לזקן וחכם שיעשה מעשיו ויעבוד את ה׳ לפי אותה הדרך שנתחנך בה בעודו נער?",
+                "<b>והנה</b> חז\"ל אמרו (סוכה מב): \"קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי תורה? \"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב\" (דברים לג). רואים אנו כי הקטן משיתחיל רק למלל בפיו חייב אביו מיד ללמדו את התורה. ולא שיתחיל אתו בהקדמות והכנות כדי להכשירו לתורה, אלא תיכף מלמדו את התורה עצמה: \"תורה צוה לנו משה\". ואף שאינו תופס כעת את הדברים אשר הוא אומר, אבל לכשיתגדל וילך, יתוסף כח שכלו ויחד עם זה תתרחב גם הבנתו בתורה ויתעמק בה יותר ויותר.",
+                "<b>אותה</b> התורה \"תורה צוה לנו משה\", לומד ילד קטן המתחיל לדבר, ולומד אותה גם חכם מופלא וזקן יושב בישיבה, כן האלף בית שלומדים התינוקות בבית רבן, לומדים אותו כל גדולי החכמים, כי באותיות אלו שניתנו מאת ה׳ כלולות כל החכמות, ויש ללמוד וללמוד בהם עד אין סוף. אין לתורה לא תכלית ולא ראשית. משום כך כולם באין יוצא, הן התלמיד והן הרב, לומדים אותה התורה. וכל אחד לפי שכלו וכפי אשר יתעמק, ימצא לעולם טעם וחידוש ומקום לעלות בה יותר ויותר.",
+                "<b>וזהו</b> שאמר שלמה המלך ע\"ה: \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\". כלומר, אין בחינוך התורה ראשית ותכלית, ויש לחנך מיד את הנער בתורה עצמה על פי דרכו שהוא מבין בה, ולא בהכנות והקדמות, וגם כי יזקין לא יסור ממנה מללמוד אותה התורה עצמה שהתחיל ללמוד בה בעודנו נער, ואף כי גדל שכלו והתרחבה בינתו הרבה, יש מקום להפוך ולהפוך בה ולעלות באותה התורה למעלה לאין שיעור. כללו של דבר: הכל לומדים: \"תורה צוה לנו משה\".",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט מלאכי ג): \"זכרו תורת משה עבדי\" - \"והלא תורת ה׳ היא? שנאמר: ׳תורת ה׳ תמימה׳ אלא מפני שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה, שנאמר: ׳ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום׳ וגו׳ וכן כתוב: ׳ואשב בהר ארבעים יום׳ וגו׳. הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו\". הרי מצינו שמפני מסירת נפשו על התורה זכה משה שתיקרא על שמו כאילו הוא צוה עליה, וכמו שכתוב \"תורה צוה לנו משה\"; \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שכל ישראל כשקיבלו את התורה בהר סיני ביקשו ללמוד אותה דוקא מפי משה, כמו שכתוב (דברים ה): \"קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשד ידבר ה׳\". ואמנם משה התנגד לזה, וטען כי יפה היה להם ללמוד מפי הגבורה ולא ממנו (ראה רש\"י שם), אבל הקדוש ברוך הוא השיב לו: \"הטיבו כל אשר דברו\". הרי לנו, עד לאיזו מדריגה הגיע משה רבנו ע\"ה, שמלבד שידיעתו בתורה היתה כה עצומה, שישראל לומדים את התורה מפיו כאילו היו שומעים מפי הקדוש ברוך הוא, נעשתה התורה בגלל מסירות נפשו עליה, ממש משל משה, ואומרים לישראל: \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל זה עומד משה ואומר (דברים ג): \"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו׳\". פירוש, שעדיין בהתחלה הוא עומד, כנער המתחיל ללמוד צורת האותיות בבית רבו, שאינו יודע בתורה ולא כלום. הוא אשר אמרנו שהתודה נצחית היא ואין לה לא תכלית ולא ראשית, וגם משה רבן של כל ישראל, הוא שקיבל התורה מסיני והיא נקראת על שמו: \"תורת משה\", גם הוא לומד וחוזר ולומד: \"תורה צוה לנו משה\". הרי הוא המצוה והמלמד, והוא עצמו גם המקבל והלומד, ולעולם ממש בלא סוף, ועדיין עומד בתחילתה.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר הכתוב: \"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כי אותה התורה שלומד הנער, גם כי יזקין ימשיך בה, משום שלעולם עודנו עומד בהתחלתה.",
+                "ב. <b>וכשם</b> שאמרנו לגבי התורה שאין לה תחילה וסוף והאדם עומד בה לעולם בהתחלתה, כן גם השתלמותו של האדם אין לה שיעור וקצבה, וכמה שיעלה בה הוא נמצא תמיד במצב של התחלה ובכל סטיה קלה עלול הוא לרדת בבת אחת למדריגות התחתונות ביותר.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר הכתוב (משלי טו): \"אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה\". אם אין האדם משליט את חוקו בדרגת עלייתו כפי כחו לעלות ולעלות בה תמיד, הריהו יורד ומאבד גם את כל מדריגותיו שכבר עלה בהן. ויסוד זה אחד הוא לתינוק ולנער, לזקן וחכם גדול. אף אם יעמוד במדריגות הגדולות ביותר ויאיט קצת מעליתו, הריהו מאבד את כל ערכו.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים מנח. הכתוב אומר (בראשית ט): \"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"׳ויחל נח׳ - נעשה חולין. למה? - ׳ויטע כרם׳? לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא - ׳ויטע כרם׳. אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא ׳איש צדיק׳, נקרא ׳איש האדמה׳, אבל משה משנקרא ׳איש מצרי׳ נקרא ׳איש האלהים׳\".",
+                "<b>ונתבונן</b> נא. הקדוש ברוך הוא מעיד על נח בתורה: \"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\", ובחר בו להיות המכלכל והמפרנס לכל ברואי העולם אשר אתו בתיבה, למשך שנה תמימה. ואכן דקדק נח ומילא את תפקידו באמונה כשלוחו של מקום. ואף כי סבל הרבה וצער גדול היה לו בתיבה: \"בריה שדרכה לאכול ביום היה מאכילה ביום: בלילה, היה מאכילה בלילה, ולא נתן שינה לעיניו כל אותם י\"ב חדשים\" (ראה ילקוט שם). בכל זאת לא יצא מעצמו מן התיבה ולא זז פסיעה אחת עד שנצטוה: \"צא מן התיבה\" וגו׳. וכמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה לד): \"כתיב: ׳אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח׳ (קהלת י). אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר רבי יודן אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי וכו׳\". ועוד אמרו חז\"ל (שם): \"משל לפרנס שיצא מן המקום והשיב אחר תחתיו. מכיון שבא, אמר: צא ממקומך! כך נח - ׳צא מן התיבה׳! ולא קיבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד): ׳כי מי נח זאת ליה׳\". הרי לפנינו כמה מסר נח נפשו לפרנס את כל ברואי העולם בתיבה, במקומו של ה׳ יתברך כביכול, ובכמה דעת ותבונה פעל והציל את כל הדורות הבאים אחריו מכליון של מבול שנית עד עולם.",
+                "<b>והנה</b> מיד בצאתו מן התיבה התחיל להתעסק למעשה בישובו של עולם, בידעו רצונו של מקום כי \"לא לתהו בראה לשבת יצרה\". ובמה התחיל? אמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכלותיה עמה ושתל מפירותיה ואכל ושמח בלבו, שנאמר (שופטים ט): ׳משמח אלהים ואנשים׳\". ואם נח מוצא לפניו גפן מגן עדן׳ למה יהסס מלנטוע אותה בארץ ולענג את בריותיו של הקדוש ברוך הוא בפירותיה? ועוד שהיין, כאמור. משמח אלהים ואנשים. כלומר: שראוי לנסכו על גבי המזבח וגם משמח לב בני אדם. ועוד אמרו חז\"ל (בבא בתרא יב:): \"הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר (זכריה ט): ׳ותירוש ינובב בתולות׳\". ובכן, איפוא, מה החטא שמצאו בנח בזה שנטע כרם?",
+                "<b>אכן</b> אם כי היין יש בו מעלות יתירות, כאמור, אבל גבול יש לשתייתו, שאם ירבה בו האדם, בא על ידו מפקחות הלב לאבידת הדעת. ואמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"בשעה שהיה הולך ליטע. פגע בו שידא שמדון. אמר לו שותפי עמך, אלא איזדהר דלא תיעול בחלקי, ואין את עלת בחלקי אנא חביל בך\". נמצא כי אמנם עצם נטיעת כרם יש בו משום מעשה טוב, אבל סכנה רבה יש בזה. כי עלולים בני אדם להרבות בשתיית יינו ולעבור את הגבול מחלק הטוב שבו לחלקו של שטן ולרדת למדרגות פחותות מאד. כשם שכתוב על השותה במדה: \"ותירוש ינובב בתולות\", כן כתוב על מי שעובר על המדה: \"זנות יין ותירוש יקח לב\" (הושע ד). ומכיון שיש מקום שתצא תקלה מזה, היה צריך נח לנהוג בזה בזהירות יתירה. מצינו שהתורה חייבה לפעמים פרישות מן היין. כמו שאמרו חז\"ל (ברכות סג): \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כי \"הרבה יין עושה\". והתורה הוסיפה סייגים רבים לנזיר, שלא יאכל ענבים לחים וכל היוצא מגפן היין משום \"לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב\" (שבת יג). ולכן היה חייב נח להיזהר מאד בנטיעת הכרם, למרות כל ערכו ותועלתו וישוב העולם שיש בו, ולהתחיל בנטיעה אחרת. ומשום שלא נהג בזהירות מופלגת זו. קוראים אחריו בתורה: \"ויחל נח איש האדמה\", על ידי זה נעשה חולין ונתהפך מ\"איש צדיק\" ל\"איש האדמה\".",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד אלא שלבסוף גם הוא עצמו שתה מן היין ונשתכר \"ויתגל בתוך אהלו\" ונתבזה. ואמרו חז\"ל (בראשית רבה לו): ׳ויגל׳ אין כתיב כאן, אלא ׳ויתגל׳ - שגרם גלות לו ולדורות\". עוד אמרו (שם, וראה סנהדרין ע): \"לעולם אל תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב ווין י\"ד פעמים. הדא הוא דכתיב: \"ויחל\": \"ויטע\": \"וישת\" וכו׳\", כלומר, שהתורה מתאנחת על נח \"ווי\" ארבע עשרה פעם. ולא נגמרה עוד בזה הפרשה של נטיעת הכרם, כי השתלשלו הענינים ובעת שכרותו של נח קלקל חם בנו, ויקלל אותו ויאמר: \"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו\". ידוע מה פחותה היא דרגתו של העבד ש\"בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה\" (גיטין יג). וכתוצאה מאותו מעשה נטבעה פחיתות של עבדות בטבעם בדמם ובנפשם של בני חם לדורי דורות, ושליש העולם של האנושיות נהפכו לעבדי עולם. ופחיתות זו נשתרשה כה עמוק בנפשותם, עד כי גם קדושת התורה אין בכחה להוציאם מקללה איומה הלזו, כמו שמצינו באליעזר עבד אברהם. חז\"ל אמרו על אליעזר: \"זקן ביתו מושל בכל אשר לו\" - \"שהיה שליט ביצרו במותו\" (בראשית רבה נט). וכן פירשו: \"דמשק אליעזר\" - \"שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים\" (יומא כח). ובכל זאת כשעלה במחשבתו של אליעזר להשתדך עם אברהם, אמרו לו: \"אתה ארור ואני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך\" (ראה בראשית רבה נט). ורק על ידי ששימש את רבו באמונה יצא לבסוף מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כמו שכתוב: \"בא ברוך ה׳\" (בראשית כד). אבל זולת זה לא הועילה לו כל תורתו וצדקתו להוציאו מהקללה שנתקלל כנען אבי אביו.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאף אדם המגיע למדריגות הגדולות ביותר כמו נח שכתוב עליו: \"את האלהים התהלך נח\", ברגע שנמצא בו פגם כל שהוא, הריהו מפסיד מיד את מעלותיו ויורד בבת אחת, ולא רק הוא בעצמו כי אם זרעו וזרע זרעו על סוף כל הדורות. וזה הוא הכלל \"חנוך לנער על פי דרכו, כי גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כי עלול האדם גם לעת זקנה לסור מכל מדריגותיו.",
+                "<b>אבל</b> לא כן מצינו במשה רבינו. הוא הוא האיש שנתעלה על כל בני דורו, ובו בחר ה׳ להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת תורה לעמו, היה בשמים ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ולמד התורה מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ולאחר כל זה הוא אומר להקדוש ברוך הוא: \"אתה החילות להראות את עבדך\". לא סר כל ימיו מנער ועד זקנה מלהתחנך ולהתלמד ולעלות אורח חיים למעלה למשכיל תמיד בלא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, והלך והתעלה יותר ויותר והשיג את המעלות העליונות בשלימותן.",
+                "<b>והנה</b> בסוף אותו מאמר שהבאנו שחביב משה מנח. כתוב במקום אחר (ילקוט דברים לג): \"משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים וכו׳. דבר אחר שהכריע על מדת הדין. הקדוש ברוך הוא אומר: ׳אכנו בדבר׳ ומשה אמר: ׳סלח נא׳ ויאמר ה׳: ׳סלחתי כדבריך׳. דבר אחר, האיש הזה אם מבקש להפר נדרה של אשתו מיפר, ואם מבקש מקיימו, שנאמר: ׳אישה יקימנו ואישה יפרנו׳ אף משה אמר: ׳קומה ה׳, ׳שובה ה׳. אמר ריש לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקדוש ברוך הוא, משה גוזר עליו ועושה וכו׳, זהו שאמר הכתוב: ׳רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה׳ - זה משה שנתעלה על כל האדם. כיצד? אדם הראשון אומר: אבי גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא, ומשה אומר לו: אותו כבוד שניתן לך נטל ממך, דכתיב: ׳אדם ביקר בל ילין׳ אבל אני זיו פנים שניתן לי לא כהתה עינו ולא נס ליחה. נח אומר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול: ומשה אומר לו: אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני, כתיב: וינחם ה׳ על הרעה\".",
+                "<b>ומכאן</b> יש להוסיף עוד במשמעות הכתוב: \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כלומר: כל עבודתו של האדם הוא להתחנך ולעלות בה תמיד כדי שלא יפול ממדרגתו, ואז יצליח להיות סופו אלים כמו שנאמר על משה רבנו. ולהיפך חביב משה מנח, כי נח משנקרא איש האלהים נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים עד שמשה גוזר והקדוש ברוך הוא עושה."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>דקות התביעה בקצה השלמות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: \"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח\" תיאור זה מורה על מדרגה גדולה מאד שהיתה לנח. כלומר: שעל כל צעד ושעל ובכל פסיעה ופסיעה התהלך נח את ה׳, ולא הסיח דעתו אף רגע כי לפני האלהים הוא עומד, בכל מעשה קל ובכל תנועה קלה, בשכבו ובקומו, בשבתו ובלכתו, בדיבורו ובמחשבתו, שיוה את ה׳ לנגד עיניו, כדברי הכתוב (תהלים טז): שויתי ה׳ לנגדי תמיד. ואכן בגלל זה נאמר עליו: \"צדיק תמים היה בדורותיו\".",
+                "<b>ואמנם</b> במעלותיו אלה ראו חז\"ל תולדותיו של נח, וזו לשונם: \"אלה תולדות נח: נח. אתמהא? לא היה צריך קרא למימר אלא, אלה תולדות נח: שם׳. אלא נייחא לו, נייחא לעולם, נייחא לאבות, נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה, נייחא לעולם הבא, ׳ואלה תולדות נח׳ - הדא הוא דכתיב (משלי יא): ׳פרי צדיק עץ חיים׳ מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים\" (בראשית רבה ל). לא ציינו חז\"ל בתולדותיו של נח את מעשיהם של הבנים כי אם את מעשיו עצמו, שהיה צדיק תמים ואת עצם מציאותו שהביא נחת לכל העולמות, עד שאותם המלאכים שקטרגו על בני האדם וטענו: \"מה אנוש כי תזכרנו? \" כיון שבא נח נחו מקטרוגם (ראה רש\"י שם).",
+                "<b>והנה</b> נח הלך והשתלם בעבודת ה׳ ועלה במדות הטוב והחסד מעלה מעלה עד שבזמן שנכנס לתיבה עמד, כביכול, במקומו של הקדוש ברוך הוא, כפי דברי חז\"ל (ראה לעיל במאמר \"השלימות תמיד בראשיתה\"), שזן ופרנס את כל ברואי העולם אשר אתו בתיבה י\"ב חדשים שלמים, ולא עוד אלא כלכל את כל אחד בעתו ובמקומו ומנע מהם כל טרחה וצער כל שהוא. את שדרכו לאכול ביום האכילו ביום, את שדרכו בלילה האכילה בלילה וכו׳ וכו׳ והשביע את רצונה של כל בריה בבחינת ׳עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו׳ (תהלים קמה). ואף כי לא נצטוה אלא ׳להחיות אתך׳, והיה יכול לצאת ידי חובתו בזימון פרנסתם והכנסת מזונם בתיבה בלבד ודיו, אבל הוא השכיל והבין לקיים את הציווי ׳להחיות אתך׳ בשלימותו, עד שטרח לפניהם בכל כחו ואונו כל י\"ב חדשים אלה להחיות אותם כדרך שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל אחד ואחד בעתו ובזמנו ובמאכלו שהורגל בו וכו׳ וכו׳, בבחינת \"ישמע חכם ויוסף לקח\".",
+                "<b>וכמה</b> צער נצטער אותו צדיק להשלים מצותו זאת במלוא מובנה. חז\"ל מוסיפים (תנחומא נח:ב): \"׳ולוקח נפשות חכם׳ - זה נח וכו׳. ורבותינו אומרים: כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד: הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם, מה שלמד היה אוכל. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י\"ב חודש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו, הרי - ׳ולוקח נפשות חכם׳\".",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז\"ל (סנהדרין קח:): \"אמר לו אליעזר לשם רבה: כתיב ׳למשפחותיהם יצאו מן התיבה׳ אתון היכן הוויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה לאכול ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד חות יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מיניה אכלה, מיכן ואילך הוה גביל לה חזרא, כי מיתלע אכלה וכו׳. אורשינא (מין עוף הנקרא חול) אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא, אמר ליה לא בעית מזוני? אהר ליה: חזיתיך דהוית טרידא, אמינא לא אצערך, אמר ל יהא רעוא דלא תמות, שנאמר ׳ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים\".",
+                "<b>ואמנם</b> היה לו לנח גיהנום בתיבה הזאת בדבר הזה בלבד שהיה צריך לדור עם כל החיות הטורפות, נחשים ועקרבים וכו׳ כמו שכתבו חז\"ל: \"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת\" (כתובות עב). וגם שדים היו בתיבה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה לא): \"אפילו רוחות נכנסים עם נח אל התיבה, שנאמר: ׳מכל החי׳\". ולא די בזה, אלא שהעמיד עצמו לשרותם, לזונם ולכלכלם ולא נתן שינה לעיניו וכו׳ כנ\"ל, ויסורים גדולים אלו הרי נתרבו ונעשו קשים יותר מיום ליום ומחודש לחודש, כפי סברתו הידועה של הגאון ר׳ יוסף דב זצ\"ל מבריסק על ההלכה \"משלשין בממון ואין משלשין במכות\" (מכות ה), משום שכל מכה הבאה אחרי המכה הקודמת לה\" קשה יותר מאשר המכה שלפניה. ועם כל זה, לא רצה נח לצאת מהתיבה כאשר יבשה הארץ, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: \"צא מן התיבה\", כי אמר: \"כשם שנכנסתי בתיבה ברשות כך איני יוצא אלא ברשות, ואמר ר׳ יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי\" (ילקוט נח ח). (אגב יש להתבונן מכאן עד כמה מגיעה מדת דרך ארץ. שכדאי היה לנח לסבול יסורי גיהנם אלו אף לאחר שכבר יבשה הארץ ולא היה לו שום ציווי על זה, רק משום מדה זו של דרך ארץ שלא נאה לצאת בלא רשות לאחר שנכנס ברשות).",
+                "<b>כוחות</b> אלה הם למעלה מהשגותינו ואינם אלא כוחות רוחניים כבירים למעלה מכל מושג גשמי. והנה כמה היה ראוי נח לקבל שכר ושלטון על כל ברואי העולם בשכר כוחותיו ופעולותיו אלה, למדנו בנבוכדנצר שבשכר ארבע פסיעות שרץ לכבודו של מקום להשיב את השליח ששלח בלאדן לחזקיהו ולשנות את נוסח הספרים להקדים שלום הקדוש ברוך הוא לשלום המלך, זכה למלכות בכפה על כל דרי העולם ולהטיל אימה על כל הבריאה עד שבמשך כל ימיו לא נמצא שחוק בפי כל בריה (ראה סנהדרין צו ושבת קמט). ואם בשכר ד׳ פסיעות כך, לאיזה כבוד ושלטון פי כמה וכמה היה ראוי נח לזכות בשביל זה שהתהלך כל ימיו לפני האלהים ובשכר הצער הנורא והטרחה הרבה שסבל בתיבה במשך שנה שלימה לשם קיום רצונו של מקום.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שלאחר כל עבודתו וטרחתו של נח, לא נוקה מעונש קשה, כפי שאומרים חז\"ל (בראשית רבה ל): \"אחר כל השבח הזה, ׳הן צדיק בארץ ישלם׳ בא לצאת ונשתלם. אתמהה? דאמר רב הונא משום רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, קל וחומר, אף כי רשע וחוטא׳ - זה דור המבול\". וחז\"ל פירשו למה נענש בעונש כה חמור, גשמי ורוחני כאחד (תנחומא ט): פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע שנאמר: ׳וישאר אך נח׳ - ׳אך׳ שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר: ׳הן צדיק בארץ ישלם׳\". רב הונא בשם רבי יוסי אומר: יצא גונח וכוהה דם מן הצינה, לפיכך הוא אומר: ׳הוציאה ממסגר נפשיה וכו׳\".",
+                "<b>מכאן</b> כמה דורשים מן האדם השתלמות לאין שיעור, וכמה גדול כח ההרס של כל פגם קטן ואפילו אם אינו אלא בהפסקת העליה במעלת השלימות, עד שמביא לידי עונשין איומים ונוראים. הרי נח שהתורה העידה עליו שהתהלך את האלהים והתעלה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא וזן ופירנס כל הבריות הנמצאות בעולם שהיו אתו בתיבה בזמנם ובעתם, תוך צער ויסורי גיהנם ממש, עד שנאמר עליו; \"פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם\"׳ ובכל זאת על שאיחר פעם בשנים עשר חדש את מזונותיו של הארי שלא נתן לו טרפו בזמנו, עקב טרדתו הגדולה ותוך סבלו המר שהיה גונח ושותת דם מפני הצינה, נענש בעונש כזה שנשתלם בגופו ונעשה צולע ונוטל ממנו השלטון והאימה מעל הבריות עד שהכישו הארי, וגם לקה במובן הרוחני שבגלל זה שנעשה בעל מום נפסל לעבודה להקרבת קרבנות לפני הקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>מצינו</b> עוד בחז\"ל (בראשית רבה ל): \"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח\" אצל אברהם כתיב: ׳התהלך לפני והיה תמים׳ (בראשית יז). משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: הלך עמי, ואמר לגדול: בא והלך לפני: כך אברהם שהיה כחו יפה - ׳התהלך לפני והיה תמים׳ אבל נח שהיה כחו רע - ׳את האלהים התהלך נח׳\". במקום אחר (תנחומא ה) מוסיפים חז\"ל ומסבירים: \"׳את האלהים התהלך נח׳ - שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו והיה לפניו דרך משוקע בטיט והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט. אבל אברהם כתוב בו ׳התהלך לפני׳: ובאבות כתיב: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שם מח), שהיו מרווחים לשכינה והיו מקדימים והולכים לפניו לעשות רצונו\".",
+                "<b>הרי</b> לפנינו שאחרי כל אותם המעשים הנפלאים והכוחות העצומים שראינו בנח, בהליכתו בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לעשות חסד עם כל העולם כולו לזונם ולפרנסם ולכלכלם וכו׳ וכו׳, ושמשום כך אמנם נאמר עליו השבח הגדול \"את האלהים התהלך נח\", בכל זאת יש במעלה גדולה זו עוד תביעה כי רק את האלהים התהלך נח ולא לפני האלהים, שכחו היה רע והיה צריך סעד!... כי למעלות הרוחניות אין קץ וסוף והאדם נתבע לעלות ולעלות תמיד בלא הפסק כלל.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שמכיון שלא הגיע למעלתו של אברהם אבינו ולא היה כחו יפה כמוהו להתהלך לפני הקדוש ברוך הוא, כבר היה צריך סעד שלא ישתקע גם הוא במעשה דור המבול...",
+                "<b>עוד</b> מצינו בחז\"ל (זהר וירא דף קו): אמר ר׳ יהודה: מאן חמי אבא דרחמנותא כאברהם, תא חזי: בנח כתיב: ׳ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳ עשה לך תיבת עצי גופר׳, ואישתיק ולא אמר ליה מידי ולא בעי רחמי, אבל אברהם בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא: ׳זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו׳ ארדה נא ואראה וגו׳, מיד כתיב: ׳ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע׳\". ולא עוד אלא שבגלל זה שנח לא התפלל על דורו מיחסים לו את כל המבול. כתוב במקרא: \"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ\" (ישעיה נד). ואמרו חז\"ל שלפיכך נקרא המבול \"מי נח\", משום שלא התפלל על דורו (ראה זוהר נח דף סג).",
+                "<b>ואולם</b> כפי שמספרים חז\"ל, התקין נח את התיבה מאה ועשרים שנה בפרהסיא והוכיח לאנשי דורו באמרו להם כי עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם וכו׳, כדי שיחזרו בתשובה. והם ביזו אותו ולעגו לדבריו (ראה בראשית רבה ל). והוא לא שם לב לדבריהם והוכיחם עוד והשתדל שישובו. אבל הוא נתבע על אשר לא מסר נפשו עליהם בתפלה. כמו שעשה אברהם אבינו בהתפללו על אנשי סדום. ויש להוסיף שהרי מן הדין לא נצטוה נח כלל על התפלה, באשר איננה משבע מצות שנצטוו בני נח, ובכל זאת על אשר לא הגיע למדרגה העליונה של אברהם אבינו בזה, נתבע כה קשות ונחרת עליו בתורה לעולמי עד ב׳ פעמים \"מי נח\", כאילו נח הוא שהביא את המבול בידיו על בני דורו והשחית והשמיד את כל העולם כולו. וכל זה מפני שלא הגיע לקץ מעלת ההשתתפות בצער בני האדם במסירות נפש כאברהם אבינו ולא התפלל עליהם.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו עד כמה חובת אדם לעלות בסולם מעלות הרוחניות בתמידות ורציפות ללא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, ושחסרון מעלה בשלימות הטוב לא זו בלבד שנתבע האדם על אשר לא הגיע לכך, אלא רואים אותו כאילו הוא פועל רע בידים.",
+                "<b>חז\"ל</b> מעבירים קו הקבלה גם בין נח למשה: \"תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳ועתה הניחה לי וגו׳ ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳, מיד אמר משה: וכי אניח לישראל בגללי, עכשיו יאמרו כל בני העולם שהרגתי להם לישראל כמו שעשה נח דכיון דאמר לו הקדוש ברוך הוא שינצל בתיבה הוא ובניו וכו׳ לא ביקש רחמים על העולם ונאבדו, ובגלל זה נקרא המבול על שמו, כמו שכתוב: ׳כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח׳ וכו׳ מיד ׳ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וכו׳. ולא הניח להקדוש ברוך הוא עד שמסר נפשו למות, כמו שכתוב: ׳ועתה אם תשא את חטאתי ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת׳, והקדוש ברוך הוא מחל להם וכו׳\" (זהר נח דף סז). הרי נתבע נח על אשר לא מסר נפשו על בני דורו ולא בקש את ה׳ שמוטב שימחה גם הוא ביחד עם כל בני העולם מאשר יביא את המבול. כמו שעשה משה ואמר: \"מחני נא מספרך\", ומכיון שלא עשה כך נחשב כאילו הוא הרג את העולם והמבול נקרא על שמו. ומכאן שכדאי היה לנח להמחות מן העולם מאשר יכתבו עליו \"מי נח\" שכאילו הוא הביא את המבול.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מופלא שגם אברהם שהוא כן מסר את נפשו שהתפלל על אנשי סדום, ובגלל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא: \"אהבת צדק ותשנא רשע\" (תהלים מב), כלומר, \"אהבת לצדק את בריותי ותשנא להרשיעם\" (בראשית רבה מט), ובכל זאת עדיין לא יצא ידי חובתו לגמרי - ביחס למדרגתו של משה. אמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ אלעזר: אף אברהם לא עשה בשלימות. נח לא עשה כלום לא זה ולא זה (כלומר, לא לטובת הצדיקים ולא לטובת הרשעים). אברהם תבע דין כראוי שלא ימות זכאי עם חייב, ולא השלים שלא בקש רחמים בין כך ובין כך, אבל מי עשה בשלימות כראוי? משה, שמכיון שאמר הקדוש ברוך הוא: ׳סרו מהר מן הדרך וגו׳ ואף על פי שכולם חטאו לא זז משם עד שאמר לו: ׳סלחתי׳ ובגלל זה לא היה בעולם איש שיגן על דורו כמשה שהוא רעיא מהימנא\" (זהר וירא דף קו).",
+                "<b>הרי</b> עד כמה גדולה דקות התביעה על בני האדם הגדולים והשלמים ביותר, שעם קצה מעלותיהם העליונות יש עוד מקום לדרוש התעלות יותר עליונה לאין סוף ושיעור."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>עבדות וחרות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: \"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו וכו׳ וייקץ נוח מיינו וכו׳ ויאמר: ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו\" (בראשית ט). ורגילים לפרש כי נוח כעס על חם בגלל אותו מעשה וקללו שיהיה עבד אבל באמת אינו כן, כי מה לו לאב לקלל את בניו. אלא שבחטאו זה של חם, שראה ערות אביו והגיד לאחיו, נהפך למציאות אחרת במובן הרוחני וירד לדרגה של עבד שהוא אדם פחות המעלה, ונוח שהכיר את העובדה הזאת, רק גילה אותה בעולם והכריז: \"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו\", כלומר, מעתה ירד כל זרעו של חם לדורות עולם לדרגה נמוכה של עבדי עבדים. הוי אומר, שבעבדות זו לא היתה הכוונה בשעבוד הגופני בלבד כי אם בעיקר במושגים הרוחניים.",
+                "<b>מכאן</b> אנו רואים מה נורא כוח ההרס של חטא, שהוא יורד ומשתלשל לתוך מעמקי טבעי האדם ומשנהו למציאות אחרת. אף חטא יחידי קל כזה של חם, שראה ראיה אחת שלא כהוגן ושנעשה מאליו בלי פעולה מכוונת, כי הלא העינים הן מהאברים שאינם ברשותו של אדם, היה בכוחו ליצור טבע חדש ולהפכו למהות אחרת, למציאות של \"עבדא בהפקירא ניחא ליה\", ולא רק אותו בלבד אלא אף את זרעו ולדורותיהם אחריהם.",
+                "<b>ופרעה</b> ועמו יוכיחו? הרי פרעה וכל עם מצרים שמוצאם מזרע חם שלטו בכפה על כל העולם ושלטונם היה מלא עד שעבד לא היה יכול לברוח משם (ראה מכילתא שמות יח). וארץ מצרים היתה ברוכה מאד והתענגו בה על כל תענוגי העולם, כדכתיב: \"כגן ה׳ כארץ מצרים\" (בראשית יג). הם גם עמדו במעלות חכמה גדולות, שהיו בקיאים בחכמת הכישוף, כפי שמסופר בחז\"ל שבזמן שאהרן השליך את מטהו לפני פרעה ויהי לנחש, \"קרא לתינוקות מאסכולה שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא שקרא לאשתו ועשתה כך וכו׳ ואפילו לתינוקות של ד׳ וה׳ שנים קרא ועשו כן\" (ראה שמות רבה ט). ופרעה בעצמו הגיע לידי מעלות עליונות כאלה, עד שהיה בכוחו להתפתות לחשוב את עצמו לאלוה ולומר, \"לי יאורי ואני עשיתיני\" (יחזקאל כט). וחכמי מצרים הכירו אותו בתור כזה והאמינו בו. והנה עם כל זה נחשבו פרעה וכל עם מצרים לעבדי עבדים בהיותם מצאצאיו של חם. הרי שעבדות זו - משמעותה במושגים הרוחניים בשלבים העליונים ביותר.",
+                "<b>ואמנם</b>, היה פרעה עוד רחוק מאד מההכרה השלמה, שהיא החירות האמתית ומהתענוגים העליונים הראויים לאדם. אדם הראשון מיד עם יצירתו השיג את כל הבריאה כולה עד שקרא לכל הברואים שמות, מה שלא השיגו המלאכים, והכיר גם בבורא, כביכול, שהוא אדון לכל (ראה לעיל במאמר \"כח הירידה והעליה באדם\"). ומתוך חכמה זו התענג על ה׳ בתענוגים הגדולים ביותר. אולם פרעה הכיר רק במזל אחד מן המזלות שהוא מזל טלה, ואם כי הגיע מתוך זה לידי מדריגות גדולות בחכמה ולתענוגים גדולים, כאמור, אכל הוא לא בא להשגה והכרה בכל המזלות ובגבוהים מעליהם בחכמה ובגבורה, כמו הגלגלים וכל דרגות המלאכים, השרפים, האופנים וחיות הקודש, ובכל העולמות העליונים והתחתונים שברא ה׳ יתברך, עד לידי ההכרה האמתית לדעת את ה׳ מקור הכוחות כולם. שהוא יוצרם ומנהיגם ומחיה אותם בכל עת ובכל שעה. ומתוך כך נשארו המצרים עוד רחוקים מאד מההכרה השלמה ומהתענוגים העליונים האין סופיים, והם נחשבים, איפוא, לעובדי עבודה זרה. שזוהי מציאות של עבדות, בחינת עבדי עבדים.",
+                "ב. <b>ומצאנו</b> עוד יותר מזה, שאף חסרון דק בקצה מעלת השלימות העליונה שבכחו של האדם להגיע, וגם אצל האדם הגדול ביותר. עלול לחולל מהפכה בכל מהותו ולשנותו לסוג אחר. אמר הכתוב (בראשית טו): \"ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה וגו׳ ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו׳\". ואמרו חז\"ל (נדרים לב): \"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו׳ מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ׳במה אדע כי אירשנה׳\". והנה אברהם אבינו ע\"ה, האדם הגדול בענקים, נאמר עליו: \"ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט), היינו שלבו נעשה כולו אמונה, כל חלל לבו של אברהם היה מלא אמונה בה׳ יתברך ובודאי כי באמרו \"במה אדע\" לא היה שום חסרון באמונתו חס ושלום, ולא משום כך ירדו בניו למצרים. תדע שהרי כששלח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו ע\"ה לגאול את ישראל ואמר: \"והן לא יאמינו לי\", אמרו חז\"ל (שמות רבה שם): \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין: מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳: בני מאמינים, דכתיב ׳והאמין בה׳\". ואתה אין סופך להאמין, דכתיב ׳יען לא האמנתם בי׳\". הרי שלא היתה שום תביעה על אברהם באמירתו \"במה אדע\" על חסרון באמונה, והוא נשאר ראש המאמינים כמו שהיה, ואדרבה ה׳ הוכיח בזה את משה על שאמר \"והן לא יאמינו לי\", והמטה נהפך לנחש בגלל חשדו זה להראות לו שתפש אומנותו של נחש (ראה רש\"י שם), אלא שלפי תומת ישרו של אברהם אבינו וגודל דעתו, ראו בשמים איזו תביעה כל שהיא עליו במה שהתבטא בביטוי כזה שיש לפרש משמעותו כבקשת הוכחה לדבריו של ה׳ יתברך. ואף על פי כן נענש כה נוראות שנגזר על בניו כעין אותה גזירה שנגזרה על חם - שיהיו עבדים ארבע מאות שנה, כלומר: על ידי ביטויו \"במה אדע\" נתרשמה בו מציאות כזאת שסיבבה ירידת הדרגה בבניו עד כדי עבדות מסויימת של ארבע מאות שנה, ולא עוד שנשתעבדו במצרים, אצל אותם עבדי עבדים מבני בניו של חם.",
+                "<b>הוי</b> אומר מכאן, כי אף חטא כזה של אברהם, חטא דק מן הדק עד אין נבדק, שגם אברהם אבינו בשכלו הבהיר לא עמד עליו, היה בכחו לשנות את מציאותו ולהטביע סוג עבדות בבניו, המתבטאת בפחיתות ההכרה והדעת שהלכה וגדלה במשך הדורות עד שהגיעה לדרגה כזאת שמלאכי השרת טענו: \"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה\", (ילקוט ראובני בשלח), כאילו זרעו של אברהם וצאצאי חם, שניהם עומדים במדריגה אחת: אלו עבדים ואלו עבדים.",
+                "<b>והנה</b> לכשנתבונן בזה נראה כמה מופלא הדבר, שהרי כידוע הגיע אברהם אבינו למדריגות העליונות ביותר בהכרת כל הבריאה ובידיעת ה׳ יתברך - שהוא רם על הכל, היינו שחקר בשכלו הגדול והבחין בכל הברואים ברואי מטה וברואי מעלה, וידע את כוחותיהם, גבורתם, חכמתם והשפעתם, עד שבא לידי הכרה וידיעה ברורה בכל שפע הטובה והחכמה שבהם כי כולם באין יוצא אין להם משלהם כלום, והם אפס ותוהו. והגיע עוד להכיר כי כל ההכרות וההבחנות בהם, וכן כל ההנאות, התענוגים והעידונים בהכרתם, אין בהם ממש לעומת ההכרה האמיתית בה׳ יתברך, הממציאם והמנהיגם והמחדש אותם בטובו בכל עת. והוא מה שאמרו חז\"ל (בראשית רבה ריש לך): \"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת וכו׳, כו׳ לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם\". הרי שהגיע אברהם לתענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא, והוא: \"להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו יתברך\". ועוד אמרו חז\"ל: \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ׳ויאמר אדני אלהים במה אדע וכו׳\" (ברכות ז). הרי שאברהם הגיע להכרת אדם הראשון בה׳, כאמור, שהוא אדון לכל, ועוד השיג יותר וקראו אדון.",
+                "<b>אולם</b> מכיון שבאותו רגע שהגיע להשגה הגדולה ביותר, אמר \"במה אדע כי אירשנה\", נפל איזה טשטוש קל, דק מן הדק עד אין נבדק, בהכרתו הגדולה של אברהם ופגם מה בהשגותיו העליונות, חלה הפרעה כל שהיא בשלמות החירות לפי המושגים העליונים ובתענוגותיו הנצחיים וסובב בחינת מה של עבדות בזרעו. הכתוב אומר: \"וצדיק באמונתו יחיה\" (חבקוק ב), כלומר: חיותו של האדם היא האמונה, זאת היא מציאותו בחיים ובה מקור העונג והעידון האמתי ליהנות מזיו שכינתו יתברך ואם יש איזה טשטוש כל שהוא באמונתו של האדם אף בשלבים הגבוהים ביותר, הרי יש כאן פגיעה בחירותו, איננו עוד בן חורין במלא מובנה העליונה של המלה ויש בו משהו מבחינת העבדות.",
+                "<b>ואמנם</b> הגזירה של \"ועבדום\", לפי הבחינה שהסברנו, התחילה כבר מיצחק אבינו ע\"ה, ולמרות מדרגותיו העליונות בתור \"עולה תמימה\" וברכותיו הרבות שברכו ה׳ יתברך, ראו בו בשמים איזו בחינה קלה של עבדות. וכן אצל יעקב אבינו ע\"ה ובניו אחריו, שבהם כבר נתגשם השעבוד יותר, שיצאו מהארץ הנבחרת וירדו למצרים, ועם היותם שם בכבוד וגדולה, כי נתקיימו שם חלומותיו של יוסף, \"ויוסף הוא השליט במצרים\", בכל זאת בשמים נחשבה יציאתם מן הארץ - כגלות, והשתהותם במצרים - בבחינה של עבדים למצרים.",
+                "ג. <b>ובאמת</b>, גם לאחד הירידה הגדולה, שכבר נגזרה על בני ישראל במצרים גזירת קושי השעבוד ממש, ככתוב (שמות א): \"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים וגו\", התגלה שעבוד זה בעיקר במעמדם הרוחני, בטשטוש הכרתם הגדולה ובירידתם השכלית במושגים העליונים, כי הסבל הגופני ודאי שלא תפש מקום אצל בני ישראל, שאף לאחר ירידתם היו במדריגה רמה ונשגבה, אלא שעיקר הסבל התבטא במובנים הרוחניים. מצינו בחז\"ל (שמות רבה א): \"דרש רבי עקיבא בשכר נשים צדקניות וכו׳ וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר \"תחת התפוח עוררתיך\", והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם וכו׳, ומלקט להם ב׳ עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר \"ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור\", וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורין וחורשין על גביהן, שנאמר \"על גבי חרשו חורשים וגו׳\", ולאחר שהולכין, מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר \"רבבה כצמח השדה נתתיך\", וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים בבתיהם, שנאמר \"ותבואי בעדי עדיים\", אל תקרי עדי עדיים אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר: ׳זה אלי ואנוהו\".",
+                "<b>והנה</b> זכו תינוקות אלה למה שזכו משה ובני ישראל לאחר מתן תורה על ידי התפלות, והכאות בצור וכדומה, מבלי כל עמל וטרחה ורק מתוך החסד הרב של הקדוש ברוך הוא לטובתם והנאתם, כאמור. והאיך יתכן שאנשים שעוד בימי ינקותם זכו לגדולה כזאת, לתענוגים ועידונים נפלאים ולהשגות נעלות כאלה, יהיו נטרדים ונאנחים על הלבנים שנושאים על כתפותיהם?! אלא ודאי שכל עיקר סבלותם ועינוייהם היה שעבודם הרוחני שנפגמה שלימותם בהשגות העליונות לפי ערך מדריגתם, והרגישו חסרון בחיותם המקורית של \"וצדיק באמונתו יחיה\".",
+                "<b>ואמנם</b> כן פירשו חז\"ל (תיקוני זוהר שם) את הפסוק \"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וגו׳\" בפרך, דא פירכא, בעבודה קשה, דא קושיה, בחמר, דא קל וחומר, ובלבנים, דא ליבון הילכתא, ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא\". הרי מפורש מכאן כי עיקר השעבוד היה בזה שנטשטשו אצלם השגותיהם וחסרה להם צלילות הדעת הדרושה להלכה, כפי דברי חז\"ל: \"שמעתתא בעי צלותא\" (מגילה כה), והבהירות בהכרת ה׳ יתברך וידיעת תורתו, והיו זקוקים להגיע למעלות הכרותיהם דרך פירכא, קושיה וקל וחומר. וזאת היתה גזירת העבדות שנגזרה על ישראל. משום שאברהם אבינו התבטא \"במה אדע\", באו בניו לידי כך, כאמור, ולא הגיעו איפוא לתענוגים הרוחניים המופלאים במלואם, אשר זוהי בחינת עבדות לפי ערך מדרגותיהם.",
+                "<b>וזהו</b> פירושו של הכתוב: \"על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם\". הלא בפשוטם של דברים מתפרש פסוק זה בתיאור השעבוד והעינוי האיום ביותר שסבלו בני ישראל במצרים - שחרשו המצרים את שדותיהם על גבי גופות ישראל. ואילו לפי דברי חז\"ל הנזכרים נמצא להיפך, שהכתוב הודיע כאן את הנסים שקרו להם שהיו נבלעים בקרקע וכו׳. אולם לפי מה שאמרנו, לא בחרישה על הגוף הכתוב מדבר, אלא שעינוים וסבלם היה בזה שגילוי השכינה לא בא להם אלא תוך בליעתם בבטן האדמה, ומשם באו לידי הכרה במציאות ה׳.",
+                "<b>ומתוך</b> כך, מתוך שעמדו במדרגות כה גבוהות, וכל עיקר השעבוד לא היה אלא בחוסר בהירות בהשגות העליונות כאמור, לכן גם גאולתם ופדות נפשם באה רק על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כפי דברי חז\"ל (בהגדה של פסח) על הפסוק \"ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳\", \"ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור - אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא השליח, אני ה׳ - אני הוא ולא אחר\". הרי כל הפגם של \"במה אדע\" לא היה אלא בקצה השלימות העליונה ביותר, חסרון דק כזה שאף מלאכים ושרפים לא השיגו אותו ולא עמדו עליו. אם כן גם בחינת העבדות שנתהותה מאמירה זו היתה למעלה מהשגתם של המלאכים (ראה ילקוט בשלח רמא), ולא היה, איפוא, כל מקום שהגאולה תהיה על ידי המלאכים, ורק הקדוש ברוך הוא הוא ולא אחר, בחן מדריגתם של בניו, הן בעת שעבודם והן בשעה שחזרו לשלימותם בהשגת אמונתם בו והכרתם אותו. ועוד, שהשלמת הכרתם בשלביה העליונים וגמר תקון הפגם \"במה אדע\" לא יכלו לבוא אלא על ידי התגלות הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לפניהם, כי רק אז הגיעו לשלימות המדריגה של \"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויאמינו בה׳\" (שמות יד), שמתוך כך באו משעבוד לגאולה ונעשו ראויים לקבל את התורה מן השמים ולהיות לו עם סגולה.",
+                "<b>וזאת</b> היא הבחינה של יציאת מצרים, שנתעלו אבותינו ויצאו מבחינת העבדות הרוחנית, כאמור, והגיעו למדרגת בני חורין במושגים העליונים של שלימות האמונה וההכרה בה׳ יתברך, ונקראו גאולים.",
+                "ד. <b>והנה</b> יש להתבונן, הרי בשנה האחרונה כבר לא נשתעבדו בני ישראל בשעבוד ממש למצרים, כמו שאמרו חז\"ל: \"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים\" (ראש השנה יא), והגיעו, איפוא, להשלמת מדריגתם באמונה ונעשו ראויים לגאולה, ומה הטעם שהשהה הקדוש ברוך הוא אותם במצרים חדשים אלו? והלא רואים אנו שכשיצאו ממצרים יצאו בחפזון גדול, כמו שנצטוו (שמות יב) \"וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳ ואכלתם אותו בחפזון וגו׳\", כדי שלא תתעכב יציאתם מארץ מצרים אף רגע, ומהו הדבר שהניח אותם הקדוש ברוך הוא להיות במצרים במשך כל השנה של נחיתות המכות על המצרים זו אחר זו? והלא דיה היתה גם מכה אחת להכריח את פרעה שיעזבם לנפשם ולהוציאם? אכן הטעם מפורש בתורה: \"בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ\" (שם ט). וכן כתוב: \"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה׳\" (שם י). הרי מבואר שכל השתהותם של אבותינו במצרים במשך השנה הזאת היתה \"למען תספר וכו׳ וידעתם כי אני ה׳\".",
+                "<b>ולכאורה</b> הרי כבר הכירו את ה׳ והיו מאמינים בני מאמינים, כדברי הכתוב: \"ויאמן העם\" (שמות ד)? אלא שעדיין לא הושלמה מדריגתם באמונה ולא תוקן לגמרי הפגם \"במה אדע\", עד שלמדו בשנה הזאת את היסוד הגדול של השגחה פרטית וחידוש הבריאה לכל יחיד, ובכל מכה ומכה שהוריד הקדוש ברוך הוא על המצרים הושרש בתוך לבות בני ישראל עיקר האמונה כי ה׳ יתברך בורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בשביל כל יחיד ויחיד. הנה במכת דם אמרו חז\"ל שהיו מצרי וישראלי שותין בכלי אחד וזה היה שותה דם וזה מים (ראה שמות רבה ט). והרי לנו בריאת מעשה בראשית בשביל כל יחיד, שאותם המים בספל הקטן נתחלקו ונתהוו לזה מים ולזה דם. וכן במכת חשך, שהיו ישראלי ומצרי יושבים יחד במרתף אחד ולזה נעשה חשך כעובי דינר ולישראלי אור גדול, כלומר, שלישראל פעלה שמש ומרפא בכנפיה, ולמצרי היה חשך ואפילה. וכן יש לראות בכל המכות כולן. וזהו \"וידעתם כי אני ה׳\", שה׳ יתברך מנהיג כל בריה בעולם ומשגיח עליו בפרטי פרטות, ובורא את כל העולמות בשביל כל אחד במיוחד. חידוש זה למדו אבותינו במצרים בשנה הזאת, כדי להגיע למדרגה השלמה בהכרתם ולהיגאל לגמרי מפגם עבדותם הרוחנית, ורק אז נעשו ראויים לקבלת התורה.",
+                "<b>וזהו</b> פירוש הדיברה הראשונה שבעשרת הדברות: \"אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים\" - \"הוצאתיך\" לכל יחיד, כלומר שהקדוש ברוך הוא הוא אלהים של כל יחיד ויחיד ממש, שהוא בורא, מחדש, משגיח ומנהיג את הכל לכל פרט ופרט במיוחד. ויסוד אמונה זה המתבטא ב\"אנכי ה׳ אלהיך, שהוא עיקר ההכרה בו - התגלה ביציאת מצרים.",
+                "<b>ולא</b> את בני ישראל לבד רצה הקדוש ברוך הוא להביא לידי אמונה שלימה זו, על ידי המכות במצרים, כי אם גם את פרעה והמצרים. כמו שמפורש במקראות: \"וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי ידי על מצרים\" (שם ז): \"בזאת תדע כי אני ה׳ (שם); \"למען תדע כי אין כה׳ אלהינו\" (שם ח). ועוד כמה מקראות ובמשך שנים עשר חדש אלו לימד הקדוש ברוך הוא לפרעה ולמצרים את דרכי ההשגחה. ואמנם הועילו המכות, ואותו פרעה שאמר מתחלה: \"מי ה׳ אשר אשמע בקולו וגו׳ לא ידעתי את ה׳\" (שם ה), הוא עצמו בא להכרה גדולה בה׳ יתברך ואמר: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\" (שם ט), והם גם הם אמרו: \"אנוסה מפני בני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים\" (שם יד).",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן כמה גדול ערכה של האמונה בה׳, שהרי כדאי היה לישראל לשהות שנים עשר חדשים נוספים במצרים, וגם נוח היה למצרים לסבול כל כובד המכות, שכל אחת היתה, קשה מחברתה, ובלבד שיבואו להכרה וידיעה שלימה בהשגחת ה׳ יתברך.",
+                "<b>והנה</b> באמת לא החזיקה הכרתו של פרעה מעמד אלא זמן קצר בלבד. חז\"ל מספרים שפרעה נשקע בים והעלהו הקדוש ברוך הוא משם והלך לנינוה ונעשה מלך עליהם והוא שהחזיר את נינוה בתשובה. וכן דברי המדרש (ילקוט יונה): \"אמר רבי נחוניה בן הקנה: תדע לך התשובה מפרעה שמרד בקודשא בריך הוא מאד: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ ובלשון שחטא, בו בלשון עשה תשובה: ׳מי כמוכה באלים ה׳. והצילו הקדוש ברוך הוא מן המיתה לספר כוח גבורתו, שנאמר: ׳ואולם בעבור זאת העמדתיך׳ ומלך בנינוה\" ואנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים ומתעבין במשכב זכור, ושלח הקדוש ברוך הוא יונה להתנבא עליה להחריבה, ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק והכריז בכל עמו שיצומו כל העם ג׳ ימים וכו׳\". ועוד שם: כיון שראה הקדוש ברוך הוא ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי\".",
+                "<b>אולם</b> כל ימי תשובתם נמשכו רק ארבעים יום, כפי שאומרים חז\"ל שם, ולאחר זה שבו לדרכיהם הרעים. ובכל זאת כדאי היה להם לישראל לסבול שנה נוספת במצרים וכדאי היה להם לפרעה ולמצרים, לספוג מכות גדולות כאלה במצרים ועל ים סוף במשך שנים עשר חדש, כדי שאנשי נינוה יגיעו להכרה בה׳ לפחות לימים אחדים, כי אין שיעור לערך האמונה בה׳ יתברך וזוהי כל תכליתה של הבריאה וראויים כל הסבל והיסורים בגללה אם בכוחם להביא למטרה זו.",
+                "ה. <b>את</b> היסוד הזה מצינו גם ביונה הנביא. אמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"יונה ברח לחוץ לארץ מקום שאין השכינה נגלית שם, כי אמר: הגויים קרובי תשובה הם ולא רצה לחייב את ישראל, לפיכך ברח. מה עשה הקדוש ברוך הוא הטיל סערה והטילו את יונה לים ובלעו הדג. \"וימן ה׳ דג גדול\", נכנם לתוך פיו כאדם שנכנס לבית כנסת גדולה והיו שתי עיניו כחלונות, אמר: פנסאות מאירות ליונה. ר׳ מאיר אומר מרגלית היתה תלויה במעיו של דג ומאירה ליונה כשמש הזה שמאיר בגבורה וראה יונה כל מה שבימים ותהומות וכו׳, והראהו שאול תחתית שנאמר: \"מבטן שאול שועתי\" והראהו גיהנם וכו׳. והיה יונה ג׳ ימים וג׳ לילות במעי הדג ולא התפלל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הרחבתי לו מקום במעי דג זכר כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל, אני מזמן דגה מעוברת שס\"ה אלפים רבבות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני וכו׳. מיד פלטו ובלעתו הדגה והיה בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטנוף. מיד כיוון לבו בתפלה וכו\"",
+                "<b>הרי</b> שכוונתו של יונה הנביא היתה לשם שמים, למסור נפשו עבור ישראל כאמור, ובכל זאת היה בבריחתו משום חוסר הכרה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, עד כמה חשובה לפניו האמונה של בריותיו בו, כמו שנאמר: \"מי כמוכה באלים ה׳\", ופירשו חז\"ל (גיטין נו): \"מי כמוכה באלמים\", שמכעיסין לפניו והוא שותק ומאריך אפו אולי יחזרו בתשובה, ומשום כך הרעיש הקדוש ברוך הוא את כל העולמות, נתהפכו סדרי תהומות והובקעו ארחות ימים וכו׳ וכו׳, עד שלבסוף מינה דג שיבלע את יונה, והעבירו בימים ובתהומות, והראהו שאול תחתית, והראהו גיהנם וכו׳, וכשיונה לא שינה את דעתו במעי הדג הזה ולא התפלל, הקיאו הדג ובלעתו הדגה ונמצא שם בדוחק רב וסבל יסורי גיהנם ממש, כפי שהתפלל ואמר \"מבטן שאול שועתי\". וכבר אמרו חז\"ל (עירובין יט): \"ג׳ פתחים יש לו לגיהנם וכו׳ אחד בים, שנאמר ׳מבטן שאול שועתי׳\": הרמב\"ן בשער הנמול נותן לנו תיאור כמה נוראים הם יסורי הגיהנם שאף אם יסבול אדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו בלי הפסק, עדיין אין זה מגיע ליסורי גיהנם של רגע אחד בלבד, ואם כן אנו יכולים לתאר לנו מה גדולים היו יסוריו של יונה הנביא במעי הדגה - בבטן שאול, שזהו המדור התחתון של הגיהנם. ובגיהנם הזה שהה יונה בעודנו בחיים, שהיסורים קשים יותר, שהם בבחינת \"חיים שאולה\" שנאמר בעדת קרח (במדבר טז). ולא רק רגע אחד, ולא יום אחד כי אם שלשה ימים ושלשה לילות, עד שבא לידי הכרה והתפלל לה׳.",
+                "<b>לימד</b> הקדוש ברוך הוא בזה את יונה הנביא, וגילה לו את היסוד הזה שאמרנו, שכדאים הם כל יסורי השאול שהגיעו לו כדי להביא את אנשי נינוה הגויים לידי הכרה בה׳, לידי אותה ההכרה שהורה להם פרעה, שהיה מלך נינוה באותו זמן: ואף אם לא תתקיים תשובתם אלא ארבעים יום בלבד, וגם אם יצא מזה קטרוג על ישראל, בכל זאת אין למנוע הדבר הזה, באשר זוהי, כאמור, תכליתו של עולם, וזוהי מטרת חיי אנוש עלי אדמות.",
+                "ו. <b>וכשנעמיק</b> בדבר יותר, נראה שהיסורים האלה אם הם מביאים לידי אמונה והכרה שהן תכליתה של הבריאה אינם יסורים כלל כי אם תענוגות, באשר רואים בהם שלוחיו של מקום. וכבר אמרו חז\"ל (חולין ז): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, הרי שבכל נקיפת אצבע יש לראות רמז מלמעלה. וכמה יש לאדם לשמוח על דבר זה שמלמדים אותו מן השמים שדרכו לא טובה ושעליו להיטיב את מעשיו.",
+                "<b>והנה</b> פרעה הרגיש בדבר הזה ושמח מאוד על המכות והיסורים שבאו עליו. איתא במדרש: \"ויהי בשלח פרעה\" כששלח פרעה את העם מי צווח ווי? פרעה. משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת. הלך ושדרו אצל עשיר אחד. וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזו מדינה הוא, היה משלח איגרת אצל אותו האיש ואומר לו: שלח את בני. פעם אחת וב׳ וג׳. היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו. אמרו לו שכניו: למה אתה צועק? אמר להם: כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב אגרת לי והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו. עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי, אינו נזקק לי בדבר. לכך אני צועק. כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי היה הקדוש ברוך הוא זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר: \"כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח עמי\" (שמות ט). והיה פרעה שומע מפי משה: שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם. כשירד הקדוש ברוך הוא למצרים והוציא את ישראל, שנאמר: \"וארד להצילו מיד מצרים\" (שם ג) התחיל פרעה צועק: ווי ששלחתי את ישראל. לכך נאמר: \"ויהי בשלח פרעה\" (שמות רבה כ)",
+                "<b>הרי</b> מפורש כי כל אותן המכות הקשות והעלבונות והיסורים שבאו על פרעה במצרים ראה בהם כבוד גדול לעצמו וראה בהם אושר ותענוגות שיש לו קשר עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכי הוא לבדו מטפל בו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. ונמצאים הדברים הפוכים, שבזמן שהיה מושל בכפה במצרים ושליט גדול בעולם והפעיל כל חכמת הכשפים בארמונו ובמדינתו וחשב את עצמו לאלוה, לא היה אלא נחות דרגה, עבד עבדים, כי עבד למזל טלה. והרי זו חשכת השכל ופחיתות במדריגה והיה רחוק מאד מתכליתו ומטרתו. אבל לאחר שבאו עליו המכות והיסורים, שנהרס שלטונו וכולם שחקו על משבתו, ונאלץ להכיר בה׳. שאמר: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\". דוקא אז השתחרר מפחיתות מדריגתו והרגיש בשמחה ובתענוגות החיים האמתיים עד שלא רצה להפרד מזה וצעק: ווי ששלחתי את ישראל, ווי שהפסדתי את הגילוי הזה שהתגלה לפני ה׳ במכות וביסורים שהביא עלי, כלומר: בתוך אותו גיהנם הרגיש טעם של גן עדן.",
+                "ז. <b>לפי</b> כל האמור יוצא, שכל מעשה יציאת מצרים בא, להביא לידי אמונה שלמה בה׳ יתברך, בלי שום פגם וטשטוש, הן בהשגחה הכללית שה׳ בורא ומנהיג הכל והן בהשגחה פרטית שה׳ יוצר את כל הבריאה כל רגע בשביל כל יחיד ויחיד, שיש בזה משום השתחררות גמורה מכל צל של פחיתות העבדות, וללמד שאמונה זו היא חיותו האמתית של האדם בבחינת \"וצדיק באמונתו יחיה\" ושכל היסורים שבעולם אם הם מביאים לידי אמונה זו אינם אלא תענוגות עליונים ואין אושר גדול מהם בעולם.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז\"ל: \"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים\" (הגדה של פסח). על כל אדם בכל הדורות להעביר בנפשו את התהליך הזה של יציאת מצרים, להשתחרר מכל שעבוד נפשי זר שהטביע הפגם של אמירת אברהם אבינו \"במה אדע\" ולהגיע לידי ההכרה השלמה הן בהשגחה הכללית והן בהשגחה הפרטית, אשר זוהי תכליתו ותענוגותיו של האדם עלי תבל ואין כלום בעולם זולתם. \"וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח\" (שם) כל מי שמתעמק יותר ביסוד זה של יציאת מצרים ומתעלה בהכרה זו באמונה, הריהו מוציא את עצמו יותר מעבדות לחירות עולם, למדריגת הגאולה ופדות הנפש.",
+                "<b>וחובה</b> זו אינה בליל הפסח בלבד בזמן אמירת ההגדה, כי אם בכל יום ובכל שעה. חייב אדם להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי תמיד עליו לעמוד במדריגה של עלית האמונה, בהבהרת השכל וההכרה ובגאולת הנפש. ולא עוד אלא שתיקנו חז\"ל לסמוך גאולה לתפלה (ראה ברכות ט). אין אדם יכל לעמוד להתפלל לה׳ לפני שהוא מעביר לפניו כל תהליך יציאת מצרים ובא, כאמור, לידי אותה ההכרה השלמה בכל יסודות האמונה בהשגחה הכללית והפרטית וגואל את נפשו מכל טשטוש של שעבוד ועבדות.",
+                "<b>ומשום</b> כך גם תיקנו חז\"ל שלפני שהאדם שופך תפלתו לפני המקום, עליו להתבונן בפרוטרוט בכל מה שעבר על בני ישראל במצרים ועל הים ולומר: \"ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם וכו׳ וכו׳\", ומתוך כך יבוא לכל אותן ההכרות האמורות, שיש בהן גאולת הנפש האמתית והחירות הגמורה, ולקריאה הגדולה שקרא פרעה בעת קריעת ים סוף: \"מי כמוכה באלים ה׳\" (ראה ילקוט יונה), ורק אז הוא ראוי לעמוד בתפלה לפני ה׳ יתברך.",
+                "<b>ואף</b> האדם הגדול ביותר זקוק להתבוננות זו ביציאת מצרים ולסמיכת גאולה לתפלה, כי לעולם יש לעלות ולעלות ביסודות האמונה היוצאים ממנה לאין שיעור. כתוב שחזקיהו המלך בחוליו אמר בתפלתו: \"זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי\" (ישעיה לח). ופירשו חז\"ל: \"מאי והטוב בעיניך עשיתי׳? שסמך גאולה לתפלה\" (ברכות י). הרי שגם חזקיהו שהגיע למדריגות העליונות ביותר, שבקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח (ראה סנהדרין צד), ואף לאחר שבאותה תפלה העיד על עצמו שהתהלך לפני ה׳ באמת ובלב שלם, עוד מצא זכות גדולה לעצמו שסמך גאולת מצרים לתפלתו, - שבגללה תתקבל לפני המקום - וראה בזה המעשה הטוב בעיני ה׳, בהא הידיעה, כדבריו: \"והטוב בעיניך עשיתי\".",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו שביציאת מצרים כלולים כל יסודות האמונה בשלביה העליונים אשר על ידה יתוקנו כל הפגמים בנפש ויושלמו כל המעלות ובה תלויה גאולת האדם השלמה, ומי שזוכה להשיג מדריגה זו במלואה להתבונן בה תמיד ולעלות בה ללא הרף הרי עשה בזה תכלית הטוב בעיני ה׳."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>חומר המדות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> במקרא (בראשית יא:ד): \"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם\". ואמרו חז\"ל: \"נחלקו לשלש כתות. אחת אומרת: נעלה ונשב שם: ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה: ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה וכו׳ ר׳ נתן אומר כולם לעבודה זרה נתכוונו\".",
+                "<b>חז\"ל</b> יחסו עבודה זרה זו לאדם הראשון. הכתוב אומר: \"וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם\". ושאלו חז\"ל (בראשית רבה לח): \"בני האדם - אלא בני מי שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: \"האשה אשר נתת עמדי\", אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול\".",
+                "<b>הרי</b> שעוד בכפית הטובה של אדם הראשון ראו בשמים שורש של עבודה זרה, ואם כי הפגם במדה זו באדם הראשון היה בשיעור הקל ביותר, שלא נתגלה אלא בביטוי שעלול להתפרש כך, כפי שמבואר במאמרים הקודמים (ראה לעיל במאמר \"מדות ודעות\"), הוכר בזה בלבד מקור לכפירה ומינות.",
+                "<b>ואולי</b> יש להסביר בדרך זו את מאמר חז\"ל: \"אדם הראשון מין היה\" (סנהדרין לח:), שחז\"ל דנו אותו על שם סופו. מכיון שהתורה יחסה את חטא דור הפלגה בעבודה זרה לאדם הראשון, הרי שכבר היה בו שורש של אותו חטא שכמוהו כמינות.",
+                "<b>ומכאן</b> יצא לנו חידוש גדול שפגם קל בהכרת טובה יש בו כבר משום מינות ועבודה זרה.",
+                "<b>מצינו</b> חומר של מדת כפיית הטובה גם בבלעם, שבכל שנאתו לישראל ורצונו לקלל אותם הודגשה התביעה בעיקר במדה זו. חז\"ל פירשו על דבריו של בלעם \"מן ארם ינחני בלק\" (במדבר כג) \"שאמר לו בלעם לבלק: השוינו שנינו להיות כפויי טובה, שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר: ׳ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה׳: ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט: ואילמלא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב וכו׳, ואילולא אבותם, אני ואתה לא עמדנו בעולם\" (ילקוט בלק כג).",
+                "<b>הרי</b> חז\"ל מצאו בבלעם את שלש המדות הרעות: \"עין טובה, רוח גבוהה נפש רחבה\", ש\"הן כוללות כל הפחיתיות\" שבאדם (ראה ר׳ יונה על אבות ה), ומציינים אותו בתור אבי בעלי המדות המגונות בעולם. ובכל זאת טעה בלעם בכל דרכיו ומעשיו, וחשב שהוא תמים עם ה׳ ועושה רצונו, כפי דבריו: \"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳\" (במדבר כב:יח), וכן אמר: \"אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר\" (במדבר כב:לח). אולם עם כל זה עמד על חסרונו בכפיית טובה. הרי שמדה זו היא הגסה ביותר שלא יכל היה להתעלם ממנה. ולא עוד אלא שהוכיח בזה גם את בלק, האיך הוא בא לבקשו לקלל את ישראל בזמן שהוא חייב טובה לאבותיהם של אלו. ואם כי טובה זו באה לפני דורות רבים לאבות אבותיו, ובכל זאת ראה בזה חובה רבה שבגללה היה צריך בלק לוותר על כל טענותיו לישראל וחששותיו מהם שיבואו להחריב את עמו ואת ארצו. ואם לא הרגיש במדה זו בשיעור דק כזה ראה בכך אף בלעם השחתה רבה.",
+                "<b>מכאן</b> שמדת כפיית טובה היא המושחתת ביותר והיא ראשית הזדון והרשע.",
+                "ב. <b>ואולם</b> לא רק מדת כפיית טובה היא שורש המינות וכל מעשי השחיתות, כי אם כל המדות. ואף בשעה שחטא ישראל בעבודה זרה, לא נתבעו אלא משום ליקוי המדות. מצינו בחטא העגל שה׳ אמר עליו למשה: \"עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וגו׳\" (שמות לב). ובכל זאת כשהיה בא להענישם, כתוב: \"ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא\" (שם). הרי ראו את עיקר החטא של עבודה זרה לא בעצם העבודה כי אם במדה שהניעה אותה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאם המדות הן כשורה לא תתכן כלל אשמת עבודה זרה, אמרו חז\"ל (ילקוט נח יא): \"גדול השלום שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר (הושע ד): ׳חבור עצבים אפרים הנח לו׳, אבל משנחלקו מהו אומר (שם י): \"חלק לבם עתה יאשמו\".\" הרי מכאן שאשמת עבודה זרה חלה רק במקרה שהם לקויים במדותיהם ולבותיהם נפרדים זה מזה. אבל אם מדותיהם מתוקנות ויש ביניהם יחסי חבירות ושלום אף אם זה לשם עבודת אלילים אין מדת הדין שולטת בהם.",
+                "<b>ולכאורה</b> הרי גם בדור הפלגה שררו ביניהם יחסי שלום ואחדות, כדברי הכתוב: \"ויהי כל הארץ שפה אחת\". ולא עוד אלא שאמרו חז\"ל שאף על פי שחטא דור הפלגה בעבודה זרה היה קשה משל דור המבול, בכל זאת \"מכיון שדור המבול היו שטופין בגזל וכו׳ לא נשתיירה מהן פליטה\" אבל אלו מכיון שהיו אוהבים זה לזה, שנאמר: ׳ויהי כל הארץ שפה אחת׳ נשתיירה מהם פליטה\" (ילקוט שם). ואם כן, איפוא, אם היו אוהבים זה לזה, היאך שלטה בהם בכל זאת מדת הדין, כי אם אמנם נשתיירה בהם פליטה אבל יתרם נענשו (ראה שם), ולמה לא הונח להם? אולם לא היתה אחדות שלימה ביניהם כפי דברי סוף אותו כתוב, שאם כי היתה להם שפה אחת אבל גם \"דברים אחדים\". וכבר הזכרנו למעלה דברי חז\"ל שנחלקו לשלש כתות, ואף על פי שכולם לעבודה זרה נתכוונו, כאמור, היו ביניהם חילוקי דעות בעצם שיטותיהם בעבודה זרה, ומכיון שלא השלימו, הרי שמדותיהם לא היו מתוקנות, וכאמור לעיל ראו בהן בשמים ליקוי במדת הכרת הטובה, כפי דברי חז\"ל על סמך כינוים \"בני האדם\", ומשום כך באה עליהם הפורעניות. אבל באפרים שלטה אחדות גמורה שהיו שלמים במדותיהם, אין כביכול יכול לשלוט ביניהם.",
+                "ג. <b>ובאמת</b> לא תיתכן כלל באומות העולם שלמות המדות ואחדות גמורה, וזו היא רק נחלתם של ישראל בלבד. כל העמים עוד מחלחל בהם חטאו של אדם הראשון, כי \"גויים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם\" (ראה שבת קמו.), ואין בכוחם לבוא לידי אחדות ואהבה הדדית שלמה, ואף בזמן שאוהבים זה את זה ומאוחדים לפעולה אחת, אין זה אלא בצורה חיצונית הנראית לעין אבל בתוך תוכם אינם חושבים על טובתם של זולתם ויש לכל אחד מטרה אחרת וכוונתם לטובת עצמם. אבל בני ישראל. לאחר שעמדו בהר סיני ופסקה זוהמתם (שם), ועקרו מתוכם את החטא של אדם הראשון, בכוחם להגיע לשלמות המדות ולאחדות גמורה.",
+                "<b>ולכן</b> הדגישו חז\"ל שישראל אם עובדים עבודת אלילים ושלום ביניהם, אין הקדוש ברוך הוא כביכול יכול לשלוט בהם. אבל באומות העולם לא יתכן שלום גמור כזה, ואף אם הם מתאחדים - לא בטלה עבודת אלילים שלהם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אף המעשים הטובים של הגויים אינם שלמים, כי כל אימת שאין המדות שלמות - לא יתכנו מעשים שלמים, הכתוב אומר: \"צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת\" (משלי יא). לאומים מכיון שבתוך תוכם אין מדותיהם שלמות. אף במעשי החסד שלהם יש להם כוונות רעות, כפי שאמרו חז\"ל: שכל צדקה וחסד שגויים עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתגדל בו, ואחרים אומרים - להתיהר בו ולשם כוונות גרועות יותר (ראה בבא בתרא י). לעומת זה \"צדקה תרומם גוי\", בישראל - אף אם הוא נותן צדקה לשם אותה הכוונה כמו הגויים כגון: בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה בעולם הבא, בכל זאת הריהו צדיק גמור, משום שבתוך תוכו לבו שלם ובעמקי מחשבותיו הוא מכוון לשם שמים.",
+                "<b>ומכאן</b> שאם ישראל אוהבים זה את זה אהבתם שלמה, ומשום כך אף אם הם מכוונים לעבודה זרה אין מדת הדין שולטת בהם.",
+                "<b>וזהו</b> כללם של הדברים: הכל תלוי במדות. סטיה מן המדות מגיעה עד מינות ועבודה זרה: ולעומת זה, אם המדות מתוקנות אין מקום לחול אף לאשמת עבודה זרה."
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>כח של נטיה</strong></big><br><b>קוראים</b> אנו בקריאת שמע פעמים ביום: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\". ואמרו חז\"ל בספרי (דברים יא): \"כיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה וכו׳ כיון שפוסק מדברי תורה כאילו הולך ומדבק בעבודה זרה \". דרעיון זה רחוק מהבנתנו כי האם בזה שסר לרגע מן התורה נדבק מיד בעבודה זרה? אולם מפרשתו של אדם הראשון אנו למדים על יסוד זה, כאשר יתבאר.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו למעלה על גדולתו של האדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיה מלא חכמה עד מאד, כפי שהקדוש ברוך הוא העיד עליו ואמר למלאכי השרת: \"חכמתו מרובה משלכם\", ואף לאחר שחטא ונכשל: בעץ הדעת, אין לשער גדולתו ותוקף דעתו למעלה למשכיל, עד שאברהם אבינו האדם הגדול בענקים נתאוה להקבר במערת המכפלה מפני שאדם הראשון קבור שם. (פרקי דרבי אליעזר לו). ויש להתבונן משום מה נענש בעונשים כה נוראים שגורש מגן עדן ונקנסה עליו מיתה לו ולכל דורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? והלא חטאו היה כאמור, דק מן הדק עד אין נבדק, עד שמלאכי מעלה השכלים הנבדלים לא הרגישו בו מאומה מן החטא, ותמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על האדם?\" (שבת נה). ואף הוא בעצמו שחכמתו, כאמור, מרובה משלהם, לא הבחין היכן נעוץ היה חטאו, וטען לפני ה׳: \"האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל\", כלומר: מכיון שהיא נתנה לו מותר היה לו לאכול. כי בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש (נדה מה), ואם היא הורתה הלכה שמותר, לא היה לו לפקפק בדבר. ולא עוד אלא שאם גם חוה בעצמה אכלה, ודאי דבר המותר הוא ולא היה לו לחשוש כלל. וברור כי זאת היתה התנצלותו של אדם הראשון על אכילתו מעץ הדעת, כי הלא לא דיבר אדם הראשון חס ושלום דברים בטלים לפני הקדוש ברוך הוא, ואם הוא טען \"האשה אשר נתת עמדי וגו\", ודאי היתה כוונתו בזה לומר: \"הרי אתה נתת לי את האשה לעזר, ואתה הוא שנתת לה בינה יתירה ממני, חייב אני לשמוע בקולה, ובטוח הייתי שלא אכשל על ידה\". ואם כן איפוא, למה נענש?",
+                "<b>אולם</b> כבר אמרו חז\"ל על התנצלות זו שאמר: \"האשה אשר נתת עמדי\" - שכאן כפר בטובתו של מקום\". בזה שהדגיש ואמר \"אשר נתת עמדי\", היתה כאן כפירה בטובה, כלומר: בתוך עומק לבו של אדם הראשון היתה. איזו פגימה בהכרת טובתו של מקום. אמנם המלאכים לא הבחינו בזה ואף הוא לא הרגיש בכך, אבל ה׳ יתברך שהוא חוקר לב ובוחן כליות העיד כי היה בזה איזה פגם בתוך לבו של אדם הראשון מכח מדה או דעה. וזהו שאמר הכתוב \"ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה\" ואמרו חז\"ל (סנהדרין לח): \"איכה - אן נטה לבך\" כלומר: היתה, כאן איזו נטית לב צדדית.",
+                "<b>והנה</b>. נטיה זו כנקודה קטעה וכתם דק בתוך לבו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, הכתה שורש פורה ראש ולענה בכל מין האנושי. לאחר כמה דורות. בדור הפלגה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא רוב טובה והם מרדו בו ובנו מגדל לעלות השמימה ולהקים שם עבודה זרה וכו׳, כתוב: \"וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה לח) \"בני האדם מה תלמוד לומר? וכי בני חמורים וגמלים היו? אלא בני אדם הראשון שכפר בטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי\". הרי שכל המקור לעבודה זרה היה בדבור של אדם הראשון שאמר: \"אשר נתת עמדי\". בנטיה קלה זו בתוך עומק לבו של אדם הראשון נעוץ השורש שממנו יצאה המרידה הגדולה של כל הדוד ההוא כנגד הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שגם עליו עצמו אמרו חז\"ל (סנהדרין שם): \"אדם הראשון מין היה, שנאמר איכה וכו׳\", ולכאורה יש לתמוה היאך אפשר להעלות על הדעת כי האדם הגדול שאת חטאו לא הכיר שום נברא. כאמור, היה באכילתו מעץ הדעת משום מינות? ואמנם מצינו עוד שחז\"ל אמרו (עירובין יח): \"חסיד גדול היה וכו׳\". אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים. אף כי חסיד גדול היה ועמד בחסידותו כל ימיו, וגם חטאו היה דק מאד וכו׳ כנ\"ל, בכל זאת מכיון שבתור עומק פנימיות חדרי לבו נתגלתה איזו סטיה כלשהי והפסק כלשהו בעליתו התמידית בניגוד לכלל \"אורח חיים למעלה למשכיל\", ראו בה בשמים כעין מינות. ואף כי בדבריו שאמר \"האשה אשר נתת עמדי וגו׳\", היה פסק הלכה שהוא מחויב לשמוע בקולה, בכל זאת \"כל לבבות דורש ה׳\" (דברי הימים א, כח) פירוש: ה׳ דורש שכל הלב של האדם יהיה שלם עם ה׳ יתברך, ואם ה׳ החוקר לב ובוחן כליות מוצא פגם כזה, אין לבבו שלם עם ה׳ וקוראים לו מין. ואולם תביעה דקה כזו אפשר לתבוע רק מאדם, כי דוקא מתוך כך שהאדם גדול לאין שיעור וראשו מגיע השמימה יש מקום לתבוע אותו על פגימה קלה כזו שמלאכי השרת אינם יכולים אף להשיגה.",
+                "<b>הנה</b> אמרו חז\"ל (בראשית רבה ח:י) שמלאכי השרת טעו בו באדם ובקשו לומר לפניו קדוש והרי יש בזה טעות חמורה עד מאד לחשוב על נברא שהוא בורא, ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, ובכל זאת לא מצינו שהמלאכים נענשו, כמו הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם, שהיו מלאכים, ומשום שחטאו הפילו אותם משמים לארץ (ראה ילקוט בראשית מד). ולמה לא באו מלאכים אלה על עונשם ולא השליכו אותם ארצה? אלא מכאן שהמלאכים אף על פי שגדולים הם מאד בשכלם שהוא שכל נבדל רוחני טהור, מוגבלים הם בשכלם, ומכיון שראו באדם חכמה רבה ונפלאה כזו שהיא למעלה מהשגתם, עלולים היו לטעות בו ולחשוב עליו שהוא בורא, ואינם נתבעים על זה. אבל לא כן האדם, הוא עולה עליהם במדרגות רבות, שתובעים אותו על אשר לא הבחין והכיר אף את הנטיה המוטעה הקלה הצפונה בתוך מעמקי לבו, והוא נענש עליה בעונשים איומים כאלה, שנטרד וגורש מגן עדן, נתמעטה קומתו ודמותו, ונקנסה עליו מיתה לו ולדורי דורותיו. ולא עוד אלא שנטיה קלה זו נחתמת כעבודה זרה וקוראים אותו מין.",
+                "<b>הוא</b> הדבר אשר אמרנו, כי השגותיו של האדם גדולות הן לאין שיעור. מצינו בחז\"ל (בראשית רבה ח): \"בשעה שקרא האדם שמות לכל הברואים, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני מה שמי? אמר: לך נאה להקראות ה׳, שאתה אדון לכל, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳, זהו שמי שקרא לי אדם הראשון\", רואים אנו כמה גדול האדם שקרא שמות לכל הברואים, היינו שהכיר את הבריות כולם, והתאים להם שמות לפי טבעם ומהותם. וגם את המלאכים הכיר אדם הראשון עם כל הכחות המופלאים שיש בהם כמו: מיכאל באחת, גבריאל בשתים וכו׳ (ראה ברכות ד). כי אצלו לא נחשבו המלאכים יותר משאר הנבראים, ואף כי הם נבדלים מכולם בשכל נבדל מכל מקום עומדים הם, ככתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ועוד הגיע האדם למעלה עליונה כזו שקרא את הקדוש ברוך הוא בשם, ואמר: \"לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל\", היינו שהסתכל אדם הראשון בכל חלל העולמות בשמים ובארץ ובכל היצורים והבחין והכיר בכל דבר קטן וגדול את אדנותו יתברך, ואמרו \"אתה אדה כל\"!",
+                "<b>ומכיון</b> שכך, משום שיש בו באדם כחות נעלים ונפלאים כאלו, להכיר את כל הבריאה במהותה האמתית, אסור היה שתחול בו איזו נטיה שהיא שתוכל להטעותו, ומשום זה נתבע עליו ונענש בעונשים כה איומים ונוראים. ולא על כגון זו בלבד האדם נתבע, לא רק שלא יבוא הוא עצמו לידי טעות. אלא יש בכחו להיות מאיר ובא כנכון היום, עד שלא יחול שום טשטוש שהוא בשכלו הגדול, שלא יתכן אף רצון מאיזה צד שהוא לבוא ולהטעותו, כי במקום האור אין שליטה כלל לחושך.",
+                "<b>מצינו</b> בחז\"ל (שבת נה): \"כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר: ׳ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו כלבב דוד אביו׳, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא, אלא מה אני מקיים: ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳? ההיא כר׳ נתן וכו׳ הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך וכו׳\". רואים אנו שגדולתו של האדם מגיעה עד כדי כך, שאם בקשו נשיו להסירו מאחרי ה׳ ללכת אחרי האלילים, כבר קוראים עליו: ׳ולא היה לבבו שלם עם ה׳ וש׳נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים׳, כלומר: שבשמים רואים בזה לבד שנשיו בקשו להטותו - איזו נטיה בתוך לבו לאלהים אחרים, שאם לא כן, לא היה יכול להיות מקום אף לרצון מצד נשיו לבקש להטעותו. וכזה היה גם חטאו של אדם הראשון, אף כי ודאי חסיד גדול היה ואסור לומר אחרת. (עי׳ ר\"ח לסנהדרין שם), אלא שגם נטית לב כלשהי דקה מן הדקה תוך חסידותו אשר לא הכירו בה לא המלאכים ואף לא הוא בעצמו, ורק הקדוש ברוך הוא לבד הכיר בה, אף על פי כן גרמה לאחר כמה דורות לדור הפלגה של מינים בעולם.",
+                "<b>ולא</b> רק לאדם הראשון ולשלמה החכם מכל אדם - נאמרו הדברים הללו, אלא כולנו בני אדם אנחנו, בני אדם הראשון, וגם בנו מוטבע הכח הזה. וזהו מה שאמר הכתוב (דברים יא) \"וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\", כי אם יש מקום בלבו של האדם לאיזה פיתוי שהוא הגורם לסור מן התורה, הרי זה נקרא \"וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\", ויש בזה משום מינות. והם הם דברי הספרי שהבאנו שאם האדם פוסק מן התורה מיד נדבק בעבודה זרה. וכן אמר גם משה רבינו ע\"ה בתורה (שם כט): \"פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים\" וגו׳, כלומר: אם יש בלב אדם איזה שורש שהוא אשר פונה מעם ה׳ אלהיו, כבר רואים בו כאילו הוא הולד לעבוד את אלהי הגויים. עד כדי כך שקולה וחמורה כל נקודה שלילית בלבו של האדם, ובכחה להכריע במהותו ולהוליכו שולל. למדים אנו מזה כמה צריך אדם להזהר בכך, כי אין שום אדם מובטח מזה. ויש אשר אף תוך לימודו מוסר בדביקות והרהורי תשובה, עלול הוא שתימצא בלבו איזו נטיה לא טהורה, ורואים בה שורש של מינות הגורמת הטעאות רבות והתכחשות בה׳. על כל אדם, איפוא, לשים תשומת לב רבה לזה לשרש אחרי כל הטיה כלשהי ויהיה כל לבו דבוק בתורה ובה׳ יתברך."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>מעשי אבות</strong></big><br><b>חייב</b> אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנא דבי אליהו כה). מעשי האבות הם חכמה. המיוחד שבמעשיהם לא בעצם המעשים כי אם בהכרה ובחכמה שבהם. ויש אשר אדם יעסוק כל הימים באותם המעשים ועדיין אינם בגדר מעשי האבות, משום שאינם חדורים אותה החכמה.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן במה מצטיינים המעשים של האבות? והנה אמרו חז\"ל (בראשית רבה לד): \"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני הוא בעל העולם\".",
+                "<b>ויש</b> להבין הרי כולם ראו את הבירה הדולקת, ובודאי שאלו גם הם: מי כאן בעל הבירה? ולמה לא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא כדרך שנגלה לאברהם אבינו?",
+                "<b>אלא</b> שאברהם אבינו לא הסתכל בבריאה לבד, אך התעמק בחכמת הבריאה והכיר את יסוד החסד שבה. הוא ראה את השמש הנפלאה האיך היא מאירה על פני תבל ומועילה לכל הנמצאים עליה, וכן הירח והכוכבים וכו׳. כולם מטיבים ומועילים לברואי מטה ללא הפסק, לא ישנו מתפקידם ולא ימעטו מהטבתם, ואין במציאותם כל מקום לתגמול ושכר חלף עבודתם. כן ראה לפניו את כדור הארץ בכל היקפו - גשר עצום הנרקע על פני המים - המחזיק עליו כל יושבי חלד, אשר ימצאו בו את מזונותיהם וטרפם בתבואה ופירות, בעשבים ובאילנות וכו׳ וכו׳. והארץ הזאת עומדת לעולם לכלכל ולזון להטיב ולהועיל, וכל מהותה ומטרתה אך טוב וחסד. וכשהתבונן בזה אברהם אבינו מצא כי יש מקור לכל מעשי חסד אלו, שבירה זו דולקת במצות הבורא יתברך הוא אשר ברא את השמש והירח וכו׳ להועיל ולהטיב לכל הנבראים כולם, והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, להאציל לעולם שפע של הטבה וחסד.",
+                "<b>מכאן</b> למד אברהם אבינו גם לעצמו - בתור נברא אשר בראו ה׳ על פני האדמה - ללכת בדרך זו, לעשות אף הוא כמעשיהם להטיב עם הבריות, להנאותם ולענגם בכל אשר יוכל, וראה כל תכליתו וחובתו בעולמו לעשות רק חסד לשם חסד וכמו השמש המאירה לעולם כן יצא והאיר אף הוא ממזרח צדק, וכירח וככוכבים אשר לא יאספו נגהם, לא חשך גם הוא עמל ויגיעה לעשות תמיד חסד בארץ. וכשם שאין במעשי החסד של הבריאה שום מקום לתגמול ושכר, כך לא ביקש אברהם שום שכר והנאה חלף עבודתו, כי המבקש שכר ותשלום אין הטבתו ראויה להקראות \"חסד\", שאין זה אלא כמעשה חליפין לתועלתו ולהנאתו. ומתוך כך שראה והתבונן בבירה זו הדולקת והכיר את מעשי החסד בהבריאה, חייב את עצמו גם הוא לעשות כן.",
+                "<b>ולא</b> הסתפק אברהם אבינו במעשי חסד לבני אדם שהם מצויים לפניו ובדברים שהם מרגישים את חסרונם, אלא חזר אחר בני אדם כדי שיוכל להטיב עמהם, ואף בהנאות שאינם משתוקקים להם כלל על כל פרטי תענוגיהם. אמרו חז\"ל (אבות דרבי נתן ז): \"יהי ביתך פתוח לרווחה, כיצד? מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לדרום למזרח ולמערב ולצפון, כגון איוב שעשה ארבעה פתחים לביתו וכו׳ כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית: הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו, וכן לכל רוח וכו׳, אף על פי כן אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב! עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם, אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסין אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים - האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין, אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן לתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין - האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר - האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳\".",
+                "<b>אברהם</b> אבינו לא חיכה שיבואו אליו אורחים ושיהיו זקוקים לטובתו, אלא הקדים פני אורחים והגיש להם מאכלים שלא הורגלו בהם כלל, כדי לענג אותם בכל התענוגות שבעולם. ועוד לא נחה דעתו בזה, אלא שבנה פלטרין גדולים על הדרכים והמציא להם תענוגיהם מבלי שיאלצו לטרוח אף טירחה כל שהיא, ויוכלו להגיע להם דרך כל הרוחות וימצאו הכל מוכן לפניהם.",
+                "<b>ומנין</b> למד אברהם אבינו הנהגה זו? הסתכל בבריאה וראה כמה טובות המציא הקדוש ברוך הוא לברואיו אף בדברים שלא היה עולה על דעתם כלל לבקשם ולחפש אחריהם. כשם שאדם הראשון הכה אבן על אבן והוציא אש, כך אפשר שהיו עושים כל דורותיו ומסתפקים באור זה בלבד מבלי להרגיש צורך בשמש ובירח ובכוכבים, וכדומה לזה היו מסתפקים בלעדי עוד הרבה דברים. ולא חיכה ה׳ יתברך עד שיבוא האדם ויבקש אור בעדו או להרקיע לו את הארץ על המים וכו׳. וכן לא השהה את מזונותיו עד שירעב ויצמא ויבקש, אלא עד שלא נברא האדם כבר הוכנו לו השמים והארץ וכל צבאם עם טרפו וכל צרכיו וכל תענוגותיו, \"כדי שיכנס לסעודה מיד\" (ראה סנהדרין לח), ואחר כך ברא הקדוש ברוך הוא את מקבל הטובה - את האדם - ומילא לו את העולם בכל העינוגים והעידונים שלמעלה מכל מושגיו בכדי שיוכל ליהנות מהם.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאחז\"ל, שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: \"עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם וכו׳\", כי אברהם אבינו מיצה כל לימודו מהבירה הדולקת להשתדל גם הוא להכין לבני אדם אף תענוגות שלא עלה על דעתם לבקשם ולא חסרו להם כלל, והיה הולך ומהדר בעולם וכו׳, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר וכו׳.",
+                "<b>ועוד</b> לא הסתפק אברהם בזה ושאל: \"תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג\"? כלומר: שהתעמק והתבונן ללמוד לא רק מהבירה הדולקת כי אם גם מהבורא יתברך עצמו כביכול, וראה חובתו לא רק לעשות חסד בארץ, אלא אף להיות בורא חסד, כבעל הבירה. רואים אנו שאברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום שלישי למילתו, שסכנתו מרובה וכאבו גדול, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים, אינו מוצא מנוחה לנפשו ויושב כחם היום בפתח ביתו ומצפה בכליון עינים, אולי יעבור מי שהוא דרך ביתו שיוכל להעניק לו מטובו וחסדו. ולכאורה מה ראה לעשות כן? הלא הבין כי ביום שרב כזה לא ילך שום איש בדרך, ואין מי שיהיה זקוק לביתו ולטובתו, ובודאי גם לא חסרו לו אורחים ששהו בביתו מהימים הקודמים, כי הלא היו באים אליו מכל קצוי ארץ לחסות בצל קורתו ובלי ספק היו מתעכבים בביתו זמן רב, ואם כן למה הצטער כה אברהם אבינו לחפש אחר אורחים חדשים?",
+                "<b>אכן</b> הוא הדבר אשר אמרנו, כי אברהם הגיע ללמוד מבורא העולם שהוא מקור החסד, וכשם שמדת חסדו של הקדוש ברוך הוא חייבה לברוא מתחלה את כל ברואי העולם כדי להטיב עמהם, לגמול חסד מבלי אשר יהיו לה מבקשים, כן עיצב אברהם אבינו בעצמיותו מדה זו של יצירת מקבלי החסד וישב בחם היום והצטער הרבה על אשר אין לו אפשרות זו, עד שחייב שינוי הטבע ונשלחו לו מלאכי השרת בדמות אנשים כדי שיוכל לבצע מדה זו מכח אל הפועל.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט שם בשם תנדב\"א): \"האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שהטריח, פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו, שנאמר: ׳והוא עומד עליהם ויאכלו\". רואים אנו מזה שה׳ יתברך שינה את הטבע של המלאכים והם התחילו לאכול, משום שאברהם אבינו הצטער על שאין באפשרותו להטיב היום, ומן התימה, וכי משום כך צריך לשנות את הטבע ולברוא להם פה וקיבה? ולמה לא היה די בזה כאותה דעה בגמרא (בבא מציעא פו) שהיו נראים כאוכלים, ושוב לא יצטער אותו צדיק? אלא שאברהם שנגלה עליו בעל הבירה וכו׳ למד דרכי טובו של הקדוש ברוך הוא, שהוא ברא את עולם החסד וברא את האדם כדי שיהנה מהחסד הזה, והשתוקק גם הוא ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שתתהוה מציאות כזו שיהיה לו עם מי להטיב, וישב בפתח האהל גם כחם היום וחיכה לאורחים. וכשראה שאין אפשרות להוציא לפועל את מדת חסדו הצטער צער גדול בנפשו, עד שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מלאכים בדמות אנשים ופתח להם פיהם לקבל חסדו של אברהם אבינו ואכלו ממש, כדי שיוכל להדמות גם בזאת לקונו לברוא מקבל חסד שיוכל לבצע על ידו את מעשה החסד.",
+                "<b>ולכשנתמנה</b> ונשאל, מה להם ולמלאכים לאכילה? שכל נבדל, אם גם נוצרו בו פה וקיבה, כלום הנאה יש לו אם יאכל לחם וחמאה, והאיך יצוייר בכלל שדבר רוחני זך כמלאך אלהים מיסב על השלחן ולועס ואוכל פת? הנה עד שאנחנו תמהים על המלאכים נתמה על בן אדם, שהרי הוא מצד שכלו ושרש נשמתו גדול הוא ממלאכים, כמו שמצינו בחז\"ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: \"חכמתו מרובה משלכם\", ואף על פי כן כשבראו ה׳ יתברך בעולם הטביע בו טבע של אכילה ושתיה כפי צורך חיותו וקיומו. מעתה הוי אומר בעל כרחך כי טובה היא לאדם וחסד גדול עשה אתו ה׳ יתברך שיאכל ויהנה ויברך לה׳ יתברך ויתעלה בזה ויבא לתכלית הטוב. כן גם המלאכים בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שטרח, עלו במדריגתם ופתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו.",
+                "<b>ומכאן</b> למדנו טיבם של מעשי אבות - אשר כל מעשיהם לא נבעו אלא ממקור החכמה - שמתוך הכרתם את ה׳ יתברך וההתדמות אליו ללכת בדרכיו. נעשו בעצמם למקור הטוב והחסד, ומתוך כך גרמו הנאה לבריות בכל פרט קטן כמדת הקדוש ברוך הוא אלהי הטוב והחסד.",
+                "<b>ומכיון</b> שאברהם אביבו הגיע מתוך הבריאה להכיר את ה׳ כדי להידמות אליו ולהוות מקור הטבה וחסד. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא והציץ עליו ואמר: \"אני בעל הבירה\", וגילה לו את עצם חכמת מדות הטוב והחסד, כדי שיראה דוגמה להתנהג לפי מדותיו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא בבריאה, בחינת מה הוא אף אתה.",
+                "<b>ולכך</b> כיונו חז\"ל במאמרם: \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב\"׳ שיש לנו ללמוד שכל מעשינו הטובים לא יהיו מעשים סתם כי אם יהיו מעשי חכמה ויהוו מקור מדות הטוב. כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. ישנם אנשים עושים מעשים גדולים אבל לבם אינם מהוה מקור הטוב ולכן הם רחוקים ממעשי האבות, נחוץ לשנות את כל מקור המעשים. ואין להסתפק אף במעשי חסד כדוגמת איוב שנעשו לפי הדרישה והצורך, אלא יש לפעול חסד בתור מטרה לעצמה, ולכן נחוץ להטיב עם הבריות אף מבלי שיהא צורך בכך ואף להמציא את מקבל החסד וליצור בו את הרצון לכך, כפי מעשיו של אברהם אבינו, וכדוגמת מדות הטוב של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ויש</b> לנו אפשרות להגיע למדריגה זו, אם נוסיף מחשבה והתבוננות למעשינו.",
+                "<b>ואמנם</b> יש שאנו עושים מעשים גדולים שיסודותם בהררי קודש, כדוגמת מעשי האבות, אבל אנו אין מתבוננים בהם ולא עומדים על מהותם, ומתוך כך הם מאבדים את עיקר ערכם. והנה דוגמאות אחדות. חז\"ל תיקנו במוצאי שבת קודש לומר מזמור \"יושב בסתר עליון\" שהוא שיר של פגעים כדי שלא יזיקו אותנו המזיקים, וכבר אמרו חז\"ל (ברכות ו): שאלמלי ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. ואף על פי שאין אנו רואים אותם כלל ואין מרגישים בהם תיקנו חז\"ל שנתפלל להנצל מהם, הרי שאנו עושים מעשה חסד אף מבלי שידרשו ממנו ומבלי שנרגיש הצורך בכך. יש עוד טעם לתקנה זו, כדי להאריך בתפלה ולהשהות חזרתם של הרשעים לגיהנם. והנה יש באמירת מזמור זה הטבה גדולה לחיים ולמתים. ואילו היה האדם מתבונן ומשים לבו לזה הרי בכל מלה ומלה שהוא מוציא מפיו נמצא גומל חסדים ומטיב לבריות בתפלתו עליהם והולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לחונן את הרשעים יורדי גיהנם ולהצטער בצרתם, אף שלא רואים את סבלם ואין איש דורש דבר זה ממנו, והלא הן הן כאמור דוגמת מעשי האבות. אבל דא עקא כי אנו אומרים תפלה זו ולא מרגישים כלל כי יש כאן משום הטבה וחסד בדרגות עליונות, אלא יוצאים אנו ידי חובתנו בזה כמצוה שביננו לבין המקום בלבד.",
+                "<b>וכן</b> במה שנהגו לברך איש את דעהו בכל פעם בנוסח הראוי לזמנו כגון: צפרא טבא: שבתא טבא: שבוע טוב. וכדומה. יש בזה משום ברכה ותפלה לכל אחד, בשבת - שתהיה לו למנוחה ועונג, ובמוצאי שבת - שיצליח במעשיו במשך כל השבוע ושינצל מהפגעים המצויים בימות החול, ואילו היו מצרפים לזה כוונה והתבוננות בפירוש המלות האלה, ולא היו אומרים אותם רק מתור הרגל ושיגרא, הרי תוכם רצוף אהבה וחסד עם הבריות בהתאם לתנאיו ולמצבו של כל אדם, ולכל מה שעלול להתרחש אתו לעתיד, וכמה משתנים בכך פני אותם הדברים עצמם ומקבלים צורה מסוגם של מעשי האבות, כמדובר.",
+                "<b>נמצא</b>, אפוא, כי החובה של האדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. אינה לעשות דוקא מעשים גדולים כדוגמת האבות, אלא להחכים אותם המעשים שהוא עושה, שיהיו נעשים בשימת לב הראויה ומתוך הכרה להידמות להקדוש ברוך הוא כדי להוות מקור הטבה וחסד כמטרה לעצמה."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>בין אדם למקום ובין אדם לחבירו</strong></big><br><b>מקובל</b> בעולם כי המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו הם שני ענינים נפרדים. אפשר לאדם להיות גומל חסד עם הבריות אף ללא הכרה ואמונה בה׳ ומבלי לקיים מצוות שבין אדם למקום: וכן להיפך, אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אף מבלי להיות טוב לבריות. אולם אין זה נכון. המצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לבריות קשורות אלו באלו ולא תיתכן כל הפרדה ביניהן.",
+                "<b>כשאדם</b> מטיב עם הבריות ובאותה שעה הוא מתכחש למקום. הריהו דומה למי שגומל חסד עם אדם אחד ולמי שהוא מקור הטוב והחסד הוא גומל רעה ובודאי שאין הטבתו נובעת ממדת החסד. ואם כי אין נפקותא לה׳ יתברך בהתכחשותו אליו ואין כלל מושג של גמול רעה כלפי המקום, כביכול, אבל יחס זה מצד האדם פוגם במדת הטבתו ומוכיח שכל מעשי הטבתו אינם נובעים ממקור החסד.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לא רק שבזה נפגמה מדת הטבתו של אותו האיש אלא שכל מעשי החסד שלו אין להם כל ערך, ובמקום להוות הטבה וחסד הם מהוים רשעות ואכזריות.",
+                "<b>כשאדם</b> מקיים מצוות שבין אדם לחבירו מתוך הרגשת טבעו בלבד, ללא הכרה בה׳ ומבלי לקשר אותן עם מקור הטוב והחסד ולדמותן למעשי החסד של ה׳ יתברך, קנה המדה של מעשיו מצומצם מאד והן מעוטי צורה ודמות הן במרחב ובמעוף והן בגישה וביחס. מושגי החסד של האדם מצד הרגשת עצמו מוגבלים והוא מסתפק במעשים פעוטי ערך. ולא עוד אלא לכשנדייק בהם נמצא שאין זו הטבה כלל אלא רשעות, כי הוא מונע מחבירו את כל גדולת החסד ואת כל השפע האלהי האצור בתוכו, ובמקום לתת את טובתו של מקום הריהו נותן לו את טובתו הוא המוגבלת. והוא דומה למי שיכול לתת לחבירו עולם מלא ואינו נותן לו כי אם דבר פעוט ואין לך עלבון גדול מזה. אך לעומת זה אם אדם בא אל המצוות שבין אדם לחבירו מתוך זה שהוא מכיר בה׳ והוא מקיים אותן לא מתוך הרגשותיו ומושגיו המצומצמים כי אם לאחר הסתכלותו בשפעת החסד הפרושה בכל הבריאה ומתוך רצון להידמות בזה לה׳ יתברך וללכת בדרכיו, הרי ממדי החסד שלו הם שמימיים, מעין חסד של הקדוש ברוך הוא, ויש להם מעוף אחר וגישה אחרת, והם מקבלים צורה נשגבה ודמות עילאה.",
+                "<b>וזוהי</b> דמות החסד של האבות. האבות לא עסקו במעשי חסד סתם, כי אם הכירו קודם את ה׳ הטוב והמטיב שחסדו מלאה הארץ, והם הבינו שעל האדם ללכת בדרכיו ולקחו דוגמה ממנו, כשם שהוא שופע חסד לכל הברואים ללא גבול וללא הרף, כך השתדלו הם להטיב בעולם בממדים הגדולים ביותר. אברהם אבינו הגיע במדת החסד לשיאה, עד שמיחסים את המדה, הזאת אליו, בדברי הכתוב: \"חסד לאברהם\" (מיכה ז), והוא משום ששאב ממקור החסד ותפש, כביכול, את מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא. בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו והסתכל בבירה וראה אותה מלאה טוב ועונג לאין שיעור וכל יסודה הוא החסד, כדברי הכתוב: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט), וכל שפע החסד הזה אינו מיועד לכל הברואים בכללם אלא בשביל כל יחיד ויחיד, כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם בשביל אדם הראשון כשהיה יחידי בעולם, וכן בורא אותו בכל הדורות בשביל כל אדם ואדם. ומתוך זה למד אברהם ללכת בדרכי הבורא והתחיל לעשות חסד עם הבריות כדוגמת הבורא. וככל אשר עלה יותר בהכרת ה׳ כן עלה יותר במעשי החסד שלו, עד שהגיע בהטבתו לממדים כאלה שהתדמה ממש למדת חסדו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>כבר</b> הוסבר לעיל בארוכה מדת הכנסת אורחים של אברהם, שהגיע בה לשיא ועלה על כל אנשי החסד בעולם בכל הדורות. חז\"ל אומרים שסעודת אברהם היתה חשובה משל סעודת שלמה המלך בשעתו (ראה בבא מציעא פו:). וההבדל היה לא באיכות הסעודה בלבד כי אם בכל היחס והגישה. נציין דוגמה אחת. חז\"ל מספרים שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם, שחט לכל אחד מהם פר מיוחד כדי שיוכל להאכילו לשון בחרדל. עובדה זו שהיה מוכן לבזבז שור שלם כדי להוציא מתוכו את הלשון ולהגיש אותו למאכל לאיש אחד, מוכיחה על גישתו והערכתו את האדם ועל דמות החסד שלו, בפעולה זו היה ערך הרבה יותר ממה שהיה מאכיל למי שהוא שור שלם, כי בכך הוא מגלה גם את יחסו הנשגב אל האדם שיש להטיב לו בשיעור נפלא כזה. ויש ביחס זה בלבד עונג גדול שאין כמותו. ומנין בא אברהם למדת חסד מופלאה כזו? מתוך התדמותו למעשי החסד של הקדוש ברוך הוא בעולם, שברא את כל הדר הבריאה על כל תענוגותיה המרובים והמגוונים בשביל כל יחיד ואף במטרה להאכילו מתוך כל שפע הטובה הזאת סעודה אחת בלבד.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו שדוקא מתוך הכרה בה׳ והסתכלות במעשי החסד שלו בבריאה יש להגיע למדת החסד בשיעור הגדול ביותר שהוא למעלה מכל מושגי האדם. ומכאן שמי שמטיב עם הבריות ללא הכרה בה׳ נמצא שמעשיו פעוטים מאד והוא מונע מהן את החסד באותם הממדים הגדולים ויש בזה משום זלזול באדם ואין הוא מטיב כי אם מריע.",
+                "<b>ומתוך</b> זה שאברהם נגש אל החסד כאמור, בעקבות הכרתו בה׳ בא גם למעשי חסד רוחניים, לקרב את הבריות לשמים ולזכותם במצוות שבין אדם למקום. כפי שהכתוב אומר: \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\", כלומר שעשה נפשות לה׳ והכניסם תחת כנפי השכינה. אברהם ראה שגמר יצירתו של האדם היה בזה שהפיח בו נשמה כדכתיב: \"ויפח באפיו נשמת חיים\", הרי שזו עיקר יצירתו ובזה החסד הגדול ביותר. ומתוך זה בא גם הוא להכרה שבעיקר יש לעשות נפשות.",
+                "<b>ובאמת</b> לא יתכן חסד עם הבריות בענינים חמריים בלבד, והעושה כן דומה למי שרואה אדם ישן בתוך בית בוער באש והוא מרחם עליו ואינו רוצה להקיצו ולהפריעו משינתו. והרי אין לך אכזריות גדולה מזו, כי מה יועילו רחמיו בשעה שאינם אלא לרגע ומיד אחר זה תתפשט הדליקה ותשרוף אותו. כן אם מטיבים לאדם בעניני גופו בלבד ולא דואגים למצבו הרוחני, כי אז הרי מעלימים עין מאשרו האמתי והנצחי. ומה התועלת בכל הטבתו אם היא לחיי שעה בלבד ועוזבים את כל חיי העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאם האדם עוסק במצוות שבין אדם לחבירו בלבד, הוא מונע מהבריות עולמות של חסד. חז\"ל אומרים על הפסוק \"בהבראם\" שבאות הא ברא ה׳ את כל העולם (מנחות כט), ואם באות אחת שבתורה נברא עולם מלא כל טוב ותענוגים לאין שיעור, הרי מכאן כמה עולמות של טוב וחסד כלולים בכל מצוה שבתורה, ואם האדם מחסיר אפילו מצוה אחת הרי הוא מונע עולמות של חסד מהבריאה והורס כל מעשי בראשית. נמצא שאם אין האדם מקיים את המצוות שבין אדם למקום הוא מחריב את העולם ומונע את שפע טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא מהבריות ופוגע איפוא בצורה חמורה מאד גם בענינים שבין אדם לחבירו.",
+                "<b>ועוד</b>. הרי כל חטאו של אדם הראשון היה במצווה שבין אדם למקום, כי לא נצטוה כי אם במצוה אחת כדכתיב: \"ויצו ה׳ אלהים\" ופירש ר׳ יהודה שה׳ ציוה לו על אלקותו (ראה סנהדרין נו), והנה ברגע שפגע במצוה זו בצורה הדקה ביותר, נהפך גן העדן לגיהנום וכל הבריאה נתקללה וירד חורבן לעולם, ומכאן שכל אדם אם הוא לקוי במצוות שבין אדם למקום, הרי הוא מחריב עולמות ומהפך את הטוב לרע ונמצא שאף אם הוא מטיב עם הבריות אינו מביא להם טובה כלל כי אם גורם להם הרס ומעמיק להם את הגיהנום.",
+                "<b>וכשם</b> שאין לקיים מצוות שבין אדם לחבירו בלי מצוות שבין אדם למקום, כך אין לקיים, כאמור, מצוות שבין אדם למקום בלי מצוות שבין אדם לחבירו, הכתוב אומר: \"בכל צרתם לו צר\" (ישעיה סג), כלומר, שאם הבריות סובלות הרי גם הקדוש ברוך הוא נמצא אתם בצרתם. הקדוש ברוך הוא רוצה בטובתם של הבריות בממדים העליונים ביותר, ומשום כך ברא עולם של חסד מלא כל טוב ותענוגים לאין לשיעור. ועוד לא הסתפק בזה והושיב את האדם בגן עדן שאחרי כל התיאורים אי אפשר לנו לקבל כל מושג על תענוגותיו ומעדניו, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים. ואם חסר לאדם משהו מאותם התענוגים יש צער להקדוש ברוך הוא והוא משתתף בסבלם.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר בחטא דור המבול: \"ויתעצב ה׳ אל לבו\" (בראשית ו) כפי שחז\"ל מתארים עוד חי דור זה בתענוגים גדולים מאד. חייהם נמשכו קרוב לאלף שנה, זרעו אחת לארבעים שנה וכו׳ כפי שמסופר במאמרים הקודמים, ולפי מושגינו כיום היינו רואים בזה גן עדן. ובכל זאת התעצב הקדוש ברוך הוא על מצבם זה, משום שחסר להם מהחסד שרצה להעניק לבריותיו במדה הגדולה ביותר, מתענוגי גן העדן של אדם הראשון שגורש מתוכו.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שאדם המקיים מצוות שבין אדם למקום ואיננו גומל חסד עם הבריות ומונע מהם את הטבתו, הריהו לא רק פוגע בבין אדם לחבירו כי אם גורם צער גדול גם למקום ומביא סבל להקדוש ברוך הוא, כביכול, המשתתף בצרתם ובסבלם והוא פוגע ממילא גם במצוות שבין אדם למקום.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז\"ל: \"לעולם חייב אדם לומר: מתי יגיע מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\", כי אם האדם רוצה לקיים חובתו בעולמו עליו ללכת בדרכי האבות לקשר את מעשי החסד עם הכרה בה׳ ולקיים אותם מתוך התדמות למעשי הקדוש ברוך הוא ואז יקיים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחבירו ויביא אושר לכל העולם ויהפוך אותו מגיהנום לגן עדן."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>מושג החסד שבתורה</strong></big><br><b>הבאנו</b> לעיל את דברי הרמב\"ן על הפסוק: \"זה ספר תולדות אדם\", כי תולדות האדם זהו ספר התורה. ולכאורה הרי תולדות אלה באו להם לקדמוני הדורות מכוח שכלם הם, מתוך חכמת האדם, ואיך אנחנו מקיימים אותם בתור תורת ה׳ שניתנה למשה בחורב. אלא שקדמוני הדורות כיונו בתולדותיהם ובמעשיהם לדעת העליונה ולחכמת ה׳ ולא לפי מושגי הפילוסופיה האנושית, ומשום כך נתהוו כחלק מתורת ה׳. תולדות אלה נמסרו למשה בחורב ביחד עם שאר חלקי התורה וגם עליהם נאמר: \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>וכמו</b> תולדות האדם כן גם מעשי האבות היו מכוונים לחכמת ה׳ ולדרכי ה׳ והם נהפכו לעיקרי התורה שמשה כתב מפי ה׳, עד שחז\"ל אמרו: \"לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\", כלומר שהם תכלית כל התורה.",
+                "<b>והנה</b> עיקר תולדות האדם ומעשי האבות התבטאו בפעולות החסד, אשר הן היוו תורת החיים שלהן ונקבעה לתורת ה׳ לכל הדורות. את התורה הזאת, תורת החסד, למדו מעצם הבריאה. בכל הבריאה מתגלה חסד ה׳ כדברי הכתובים: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט): \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (שם לג) \"חסד ה׳ מעולם ועד עולם\" (שם קג) ועוד ועוד. ומתוך דרכי ה׳ בבריאה למדו קדמוני הדורות ואבות העולם את תורת החסד ועסקו בה כל חייהם.",
+                "<b>ה׳</b> המציא לאדם הראשון עולם של חסד, כדברי הכתוב: \"כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים, ודגי הים וכו׳\" (תהלים ח). וממנו למד גם הוא לעשות מעשי חסד עם כל הנבראים ולהשגיח עליהם. ואף על פי שנצטוה במצוה אחת בלבד: \"ויצו ה׳ אלהים\", הרי זוהי משמעותה של אותה המצוה, כי אם יכיר את הבורא, שמתגלה בעולם על ידי מדת החסד והרחמים, ילך בדרכיו ויעשה חסד (ראה בראשית רבה ח, שמלאכי השרת קיטרגו על בריאת האדם וחסד אמר שיברא מפני שהוא גומל חסדים).",
+                "<b>וכן</b> עסק נח בחסד בזה ששימש את כל הנבראים שהיו מצויים אתו בתיבה, כפי שהאריכו בזה חז\"ל (ראה לעיל במאמר \"דקות התביעה בקצה השלמות\"). וגם הוא למד את תורת החסד מהקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד. ומנוח למד אברהם אבינו בקל וחומר. אמרו חז\"ל: \"כשאמר אברהם למלכי צדק (שהוא שם בן נח) כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אילולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים ומכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אותה שעה: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אכילה שתיה לויה\" (ילקוט תהלים לז). וגם ביעקב אבינו מצינו שעשה חסד עם כל הברואים ואף עם הגויים כדברי הכתוב: \"ויחן את פני העיר\" (בראשית לג). ואמרו חז\"ל: \"מטבע תיקן להם וכו׳ שווקים תיקן להם וכו׳ מרחצאות תיקן להם\" (שבת לג).",
+                "<b>במעשי</b> חסד אלה מיצו האבות את תכליתם ואת תורת חייהם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שתורת חסד שלהם עוד יפה מתורה שלנו. אמרו חז\"ל: \"יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא\" (בראשית רבה ס). ולכאורה היאך יתכן דבר זה ששיחתם של עבדי האבות יפה יותר מהתורה, אלא ששיחתם התבטאה במעשי חסד כי לא רק מעשיהם היו של חסד אלא כל שיחותיהם שדיברו וחזרו ושנו היוו דברי תורה במסכת החסד. ולא דברי תורה סתם כי אם עמקי התורה והחכמה. חז\"ל אמרו: \"דמשק אליעזר - אמר ר׳ אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים\" (יומא כח). הלשון דולה נופלת על הוצאה ממעמקים, כדברי החכם: \"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה\" (משלי כה). חכמתו של אברהם היתה. עמוקה בתוך כליותיו, כפי שאמרו חז\"ל: \"זימן הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה\" (אבות דרבי נתן לג). ומתוך מעמקי כליותיו היה דולה אליעזר. ומה היתה. חכמתו של אברהם? חכמת החסד. הרי שתורת החסד שלהם היא חכמה עמוקה מאד. ושהיא יפה מתורתם של בנים.",
+                "<b>ובאמת</b> מתבטאה כל צורת התורה שלנו בחסד, כדברי חז\"ל: \"תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים\" (סוטה יד). כשם שרצונו של הקדוש ברוך הוא בבריאה משתקף במעשי חסד, כן גם בתורה מתגלה רצונו בחסד. ובזכות החסד קיים כל העולם כדכתיב: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט). אמנם שנינו: \"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים\" (אבות א), אבל כאמור, צורת כל הדברים, הן של התורה והן של העבודה, הוא החסד והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם. ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה ובנין בית המקדש? אלא בעל כרחנו שהיה קיים על החסד שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה אבות דרבי נתן ד: \"העולם לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסר יבנה וכו׳. פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל, אמר לו: בני! אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזו? זו גמילות חסד, שנאמר (הושע ו), \"כי חסד הפצתי ולא זבחי\".</i>",
+                "ב. <b>אולם</b> בדרכי ה׳ כתוב: \"כל אורחות ה׳ חסד ואמת\" (שם כה), כלומר חסד ה׳ קשור באמת. לא כל מה שנראה לעינינו כמעשה חסד הוא חסד אמת, כי רק חסד הנובע ממדת האמת ראוי להיקרא חסד. ומשום כך אומר המקרא: \"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם\" כי שתי המדות קשורות זו בזו. אין אמת בלי חסד ואין חסד בלי אמת.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה חז\"ל עבודה זרה יז: \"כל העוסק בתורה בלבד (בלי גמילות חסרים כנ\"ל) דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר: \"וימים רבים בישראל ללא אלהי אמת\" (דברי הימים ב טו); וראה חז\"ל (תנהומא וירא א) \"כל ארחות ה׳ הסרד ואמת\" – \"הקדמתי חסר לאמת\".</i> וחסדו של אברהם אבינו היה קשור באמת.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה כי אברהם ישב כחום היום לאחר שהקדוש ברוך הוא הוציא את החמה מנרתיקה וחכה לאורחים. לכאורה היה אברהם פטור ממצות הכנסת אורחים, משום שהיה חולה אנוש, ביום השלישי למילתו, שהוא הזמן המסוכן ביותר. וגם לא היתה אפשרות כלל שיבואו אורחים בחום כזה שהיה דומה לגיהנום, ולפי מושגי השכל האנושי לא היה כאן כל מקום למעשי חסד. ולא עוד אלא שאברהם שלח את אליעזר עבדו לחפש אורחים והביא לו תשובה שאין אורחים. אבל אברהם אמר: \"לית הימנותא בעבדי\" ויצא בעצמו (ראה בבא מציעא פו:). אברהם למד את מדת החסד מדרכי הקדוש ברוך הוא וידע כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (תהלים קלג), אין שום מקום פנוי מחסד הקדוש ברוך הוא ואף בגיהנום זה יש מקום לחסד. ולכן ישב אברהם פתח האוהל וחיכה לאורחים כי היה בטוח שיזדמנו לו מעשי חסד. ואף אם אין כל אפשרות שילכו עובדי דרך בחום כזה, הבין אברהם שבודאי יבוא שינוי הטבע שתיוצר כעין דרך חדשה למעשה חסד בתוך אותו הגיהנום, וה׳ יברא ברואים מיוחדים שיוכל להיטיב עמהם, ואברהם השתוקק ללכת בזה בדרכי הקדוש ברוך הוא. כשם שהכין הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה לפני שהיה אדם בעולם ואחר כך יצר את האדם שיקבל אח חסד הבריאה (ראה סנהדרין לח), כך השתוקק אברהם ללכת בדרכי ה׳ לעשות חסד לפני שעוד היה עם מי להיטיב ורצה שיווצרו ברואים שיוכל לבצע עליהם את מדת טובו וחסדו. (ראה לעיל במאמר \"מעשי אבות\").",
+                "<b>ואמנם</b> יצא מגיהנום זה חסד לשעה ולדורות, לעולם הבא ולעתיד לבוא, כי שלח ה׳ מלאכים ושינה את טבעם שאכלו ממש, כפי דעה אחת, כדי שאברהם יוכל לגמול אתם חסד, ומכל פעולה שעשה אברהם עם המלאכים יצאה ממנה טובה לישראל לכל הדורות ואף לעתיד לבוא. אמרו חז\"ל: \"בשכר ׳חמאה וחלב׳ זכו למן: בשכר ׳והוא עומד עליהם׳ - זכו לעמוד הענן: בשכר \"יוקח נא מעט מים\"- זכו לבארה של מרים\" (בבא מציעא פו:). ולא עוד, אלא ש\"כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו\" (שם), כלומר שבזכות חסדו של אברהם למלאכים, טיפל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בבניו וגמל להם חסד למעלה מדרך הטבע. ועוד, שבזכות זו יפרע להם הקדוש ברוך הוא גם לעתיד לבוא (ראה ילקוט בראשית יח). הרי שהגיהנום הזה שה׳ הוציא חמה מנרתיקה, נהפך לגן עדן ומשם דוקא זכו אבותינו במדבר לאכול את המן, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, כדכתיב \"לחם אבירים אכל איש\" (תהלים עח, וראה יומא עה), ונעשו להם נסים בצאתם ממצרים ועוד יזכו לנפלאות גם להבא.",
+                "<b>ומנין</b> בא אברהם לידי הכרה זו? משום שהכיר את דרכי ה׳ ואת מדת טובו וקבל מושגים אחרים בחסד והוא ידע שאין מקום פנוי מחסד ה׳, ואף אם אין למי להיטיב ואף בגיהנום עצמו. ובאמת כבר אמרו חז\"ל: \"וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב - זה גן עדן: מאד - זה גיהנום\" (ילקוט בראשית טז). הרי שעל הגיהנום נאמר טוב מאד, כי גם הוא כולו חסד ה׳. ועוד אמרו חז\"ל: \"אלו בני האדם העוברים על רצונו של הקדוש ברוך הוא וכו׳ ומצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם: יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים\" (עירובין יט). אף הרשעים הנמצאים בגיהנום ורואים את אכזריות הדין בכל תקפה, מכירים את החסד של ה׳ שבתוך הגיהנום עצמו, שהרי יש להם שם קשר עם ה׳ שהוא נפרע מהם ויש בזה משום חסד רב, והם משבחים את הדין היפה, ועוד מקדימים את המלה \"יפה\" ל\"דנת\". וזוהי כוונת הכתוב: \"הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו\", כי טוב ה׳ מתבטא בזה כי חסדו הוא לעולם, בכל מקרה ובכל מקום, לרבות הגיהנום. אין מציאות שאין בה חסד ה׳.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שאין משמעות החסד לפי המושגים שאנו מתארים לנו, במעשים הנראים לנו לטובים, אלא שהחסד קשור באמת ואף במעשים הנראים לנו כאכזרים ואף בסבלי הגיהנום הקשים ביותר, אם הם לפי מדת האמת הרי יש בהם חסד ה׳, ודוקא על כגון דא נאמר: \"טוב מאד\".",
+                "<b>ומתוך</b> מושגים אלה בחסד הכיר אברהם שגם ציווי ה׳ על מעשה העקידה נובע ממדת החסד. לכאורה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: \"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו׳ והעלהו שם לעולה\" (בראשית כב), היה צריך אברהם לראות בזה נגוד לחסד ולהשיב: \"אתמול אמרת לי: ׳כי ביצחק יקרא לך זרע׳ ועכשיו אתה אומר: ׳והעלהו שם לעולה׳\" (ירושלמי תענית ב:ד). הרי כל מטרתו של אברהם היתה לעשות חסד בעולם ושבנו יצחק ימשיך אחריו במדה זו, שזו תכלית הבריאה, ואם יעלה את יצחק לעולה, הלא תיבטל כל תכניתו ותיפסק מדת החסד בעולם. אבל אברהם שהכיר את דרכי ה׳, ידע שאין החסד נערך לפי מושגי בני האדם, ואף במעשה העקידה שנראה כמעשה אכזרי וכסותר את תכליתו במעשי החסד, גם בו יתגלה חסד ה׳, כי כשם שיצא חסד בגיהנום, יצא חסד מכל פעולה ומכל מאורע, ואברהם השכים בבקר והזדרז לקיים מצות ה׳.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לאחר מעשה העקידה: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה\", ולא אמר לו: \"עתה ידעתי כי חסיד אתה\", למרות שמדתו של אברהם היתה החסד כי חסדו של אברהם לא היתה לפי מושגי בני האדם כי אם חסד המשולב באמת, חסד הקשור בהכרת ה׳ וביראת ה׳. אברהם למד את דרכי החסד, כאמור, מדרכי ה׳ יתברך המתגלות בבריאה, וחסד ה׳ נובע מחכמה, כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" ו\"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", כלומר שהחסד הוא חכמה. ואין חכמה אלא יראה, כדברי הכתוב: \"ראשית חכמה יראת ה׳\". הוי אומר, שיראה וחסד היינו הך, אין חסד בלי יראה ואין יראה בלי חסד. אם האדם הוא ירא ה׳, הוא הולך בדרכי ה׳ ועושה חסד, ואם אינו עושה חסד חסר לו ביראה.",
+                "<b>ואמנם</b> מפורש בדברי חז\"ל שיראת אברהם התבטאה בחסד. איתא במדרש (שמות רבה א) \"ותיראנה המילדות את האלהים וגו׳\"- \"קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמו שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳. אמרו: אברהם אבינו ע\"ה פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילם אלא להרוג אותם? אנו נחייה אותם\". הרי שהמיילדות פירשו את יראת ה׳ של אברהם במעשי חסד שלו וממנו למדו גם הן לירא את ה׳ במעשי חסד.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה עוד חז\"ל (זוהר במדבר קמה): \"וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו\" (תהלים קג) – \"כמה גדולה היראה לפני הקדוש ברוך הוא שבכלל היראה ענוה ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא, ישנו בכולם ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות\".</i>",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם פרשת סדום. כתוב בתורה: \"ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד\" (בראשית יג). והנה מבואר שהיו לקויים במדת החסד, כדברי הכתוב: \"הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה\" (יחזקאל טז). ובכל זאת מתארת אותם התורה כ\"רעים וחטאים לה׳\". הרי שיראה וחסד היינו הך, ואם היו לקויים במדת החסד, הם ממילא לקויים גם ביראת ה׳ ונקראים רעים וחטאים לה׳ מאד.",
+                "<b>ומשם</b> אנו גם למדים שמשמעות החסד אינם לפי המושגים שלנו. הכתוב אומר שהתביעה על סדום היתה שלמרות שהיתה גאון שבעת לחם ושרויה בשלוה לא החזיקה יד עני ואביון, כלומר שביחס למצב היותם שבעים ושלוים לא מילאו את חובתם להחזיק את העניים. משמע שאף אם היו מחזיקים יד עני ואביון, אבל לא בשיעור הראוי לפי ערך עשירותם ושלותם,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ראה רמב\"ם הלכות מתנות עניים פרק ו׳ הל׳ ח׳ שהחזקת יד עני ואביון זו היא המעלה השמינית, המעלה הגדולה ביותר בצדקה. ויש בזה אריכות דברים בשיחות אחרות.</i> יש בהם רשעות סדום וראויים הם לגזר הדין של הפיכתם וחורבנם. אמנם כפי שמשמע מדברי חז\"ל רחוקים היו אנשי סדום לגמרי מחסד וצדקה, אבל הכתוב בא להדגיש שבעוון זה בלבד שלא עשו צדקה לפי ערך מצבם די היה להרשיעם ולשחתם מן העולם. וכעין זה פירש על אותו פסוק ר׳ יונה בספר \"שערי תשובה\" (ג:טו) כי \"מצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה׳ מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועוות הדין וגילוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות\".",
+                "<b>הרי</b> יש לנו מושג חדש בחסד, עד כמה מגיעה בזה חובתו של האדם שאף אם הוא עוסק בחסד אבל אם חסרה לו בזה השלימות בהתאם לשיעור שהוא חייב בו, יש בכך השחתה רבה המביאה לידי השמדה מן העולם.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים להיפך, לצד החיוב, שמעשה חסד עלול לשנות את גזר דינו של האדם ולהפוך את כל מדריגתו. אנו קוראים באיכה (ד:ו): \"ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים\". הרי שעוון ישראל גדל מחטאת סדום והם היו ראויים להיהפך כמו סדום ועמורה. והגמרא (סנהדרין קד) שואלת: \"וכי משוא פנים יש בדבר (כלומר, הואיל וישראל רעים יותר מסדום, למה לא נהפכו כסדום, רש\"י)? ואמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתוב: ׳הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם וכו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה וגו׳\", ואילו בירושלים כתוב: ׳ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהם היו לברות למו׳\". ומבואר במדרש רבה (איכה ד): \"כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה ובנה (ראה שם המפרשים) יום אחד כיון שמת בנה של שכנתה, היתה, נוטלת אותו ככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בישלו ילדיהם למצוות\". ומשום זה מסיים הכתוב: \"לא חלו בה ידים\" (ראה רש\"י מדר׳ בראשית כח).",
+                "<b>רואים</b> אנו מכאן שאף שבני ישראל ירדו למדריגה כזו שהיו גרועים יותר מסדום והיו ראויים שתבוא עליהם מהפיכת סדום כרגע, ובכל זאת משום שנתגלתה בהם מדת חסד שהיתה אשה מוסרת ככרה לחברתה כדי לנחם אותה באבלה, ואם כי לכאורה נראה מעשה זה כאכזריות, שחטפה את הככר מפיה של בעלה ובנה, עד שהכתוב מתאר אותו בצורה חמורה כזו \"שבישלו ילדיהן\", אבל מכיון שאכזריות זו מהולה בחסד שיש בה ממדת אברהם אבינו, נהפכה עליהם הגזירה ולא הושחתה כסדום, והכתוב אומר עליהם: \"לא חלו בה ידים\", ומפרש ר׳ יוסי, אמר הקדוש ברוך הוא \"לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי\" (שם). וזכותם מגיעה עד לידי כך שבניגוד לאנשי סדום - הם ודורותיהם אחריהם ממשיכים את קיומם עד היום, ועוד יזכו. להביא חיים לכל אנשי תבל ויצא מהם משיח שיגאל את האנושיות ויתקנו את כל העולם במלכות שדי.",
+                "<b>הרי</b> לנו שבחסד הקשור באמת תלוי קיום העולם, כי מצד אחד אם בסדום חסרה מדת החסד במדריגותיה הגדולות, שאינה לפי ממדי האמת, נקראים רעים וחטאים לה׳ מאד ונהפכו ונשמדו מן העולם: ומצד שני אם בישראל נמצאה נקודה של חסד שיש בה ממדת האמת, שהיא ממדותיו של אברהם אבינו, אף כשהיו רעים וחטאים יותר מסדום, ניצלו מן הפורעניות וזכו לחיי עולם להם ולכל ברואי תבל, ומכאן אנו גם למדים שאין החסד נערך לפי המושגים שלנו, כי מקור החסד בחכמה וביראה, ויש שאף שלעינינו נראה איזה מעשה כחסד אין זה אלא אכזריות ועושיהם הם רעים וחטאים לה׳ מאד: ויש להפך שמעשה שנראה לנו כאכזריות, מוצאת בו הנבואה זיקה לחסד שתלויות בו זכויות רבות, והוא מביא חיים לכל הדורות עד עולם.",
+                "<b>וכה</b> הם דברי הנביא: \"הוי האומרים לרע טוב וטוב רע\" (ישעיה ה). יש שאין בני האדם מבחינים ורע נראה להם כטוב וטוב לרע, כי אין מקורו של טוב רק בחכמה ויראה ואם אין המעשים נובעים מחכמה ויראה אף אם נראים לנו כטובים אינם אלא רע. אין בחינת הטוב אלא זה שהוא מכוון אל האמת, חסד של אברהם אבינו.",
+                "<b>היוצא</b> מדברינו שחיב האדם לומר: \"מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי\" שעלינו לעשות חסד בבחינת החסד של אברהם אבינו שהתדמה בו למדות ה׳ יתברך, שיעשה חסד אף אם לא ידרשו בני האדם ממנו ואף בזמן שאין זקוקים לאותו חסד כי כך חסד הבורא, ושהחסד יהיה לא לפי מושגי בני האדם כי אם לפי מושגי היראה. ומכאן עוד, שעיקר החסד הוא במעשים רוחניים, כי זו היתה גם עיקר פעולתו של אברהם אבינו, כדברי הכתוב \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\", שעשה נפשות לה׳, וגם בזה שהאכילם והשקם היתה, עיקר מטרתו לחנכם במצוות, כפי שהיה אומר להם בשעה שעמדו לברכו: \"וכי משלי אכלתם, והלא ממי שלו כל העולם כולו אכלתם. הודו וברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם\" (ראה ילקוט בראשית כא). זו הצורה האמיתית של חסד ואיו לך חסד גדול מזה.",
+                "<b>וחסד</b> זה נתון בראש ובראשונה בידי לומדי תורה, כי יש אפשרות לכל אחד לסייע לחבירו בלימוד ואין לך נדבה גדולה מזו. ואל יאמר הגדול האיך אלמוד עם קטן ממנו, כי גם הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם ברואיו הקטנים ביותר. ואם אנו רואים עוולה אצל חברינו אסור לנו להתעלם ולחשוב שאין זה מענינינו ואין לנו לצער אותו, כי זוהי מדת החסד להיטיב עם כל אחד ברוחניות. ולהיפך אם אדם יעלים עיניו ולא ירצה לגרום לו עגמת נפש, אין זו הטבה כי אם אכזריות גדולה, כפי שהתבאר לעיל, אלא עלינו לכוון מעשינו במדת החסד לפי מושגיו האמיתיים שיהיו בבחינת אורחות חסד ואמת."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>עומק הדין</strong></big><br><b>אמרו</b> חז\"ל (פסחים נד): \"ז׳ דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין וכו׳\". רגילים לפרש את המושג עומק הדין ביחס לעונש העבירות, שהקדוש ברוך הוא מעמיק את הדין ומעניש את העבריינים בעונשים קשים ומרים. אולם באמת מכוונת משמעותו של עומק הדין גם לגבי עצם הדין שתובעים מן האדם שיש בו עומק רב. ויש אשר נדמה לאדם שכבר מיצה את הדין ואין הדבר כן, כי חובה עליו לעשות לפנים משורת הדין. וגם בזה יש מדריגות מדריגות שאין להם קצבה וגבול, וכמה שיעשה האדם בחומרות על גבי חומרות, יש אשר עדיין איננו יוצא ידי חובתו.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (בבא מציעא פג.): \"רבה בר רב הונה תבירו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימיייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, \"למען תלך בדרך טובים\" כתיב. יהיב להו גלימייהו. אמר ליה: עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב להו אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, \"ואורחות צדיקים תשמור\". ויש לדייק בדבר, הלא רבה שאל את רב אם הדין כן, והיאך השיב לו רב שאמנם כן הדין בהסתמך על הפסוק \"למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור\", והרי במקרא זה משמע בפירוש שאינו מדבר אלא בחיוב לפנים משורת הדין, דהיינו דרך טובים ואורחות צדיקים, אלא מכאן שגם החובות שלפנים משורת הדין מוטלות על כל אדם ואין לו להסתפק בדין לבד כי אין גבול לחובותיו וכל אחד חייב להתעמק בזה יותר ויותר, עד שלא רק שפטר רב את הסבלים לשלם מה שהזיקו מבחינת \"דרך טובים\", אלא שעוד חייב את רבה בר רב הונה לשלם להם את שכרם, משום \"אורחות צדיקים\" וגם בזה ראה דין ממש, כפי שאמר כך בפירוש.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לא רק שיש חיוב על כל אחד למצות את כל העומק בלפנים משורת הדין, אלא שאם אינו עושה כן רואים בזה בשמים משום גזל.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (חולין פט): \"קשה גזל הנאכל שאפלו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו. שנאמר: \"בלעדי רק אשר אכלו הנערים\". והרי מופלא הדבר. אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמשה, ועל פי ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם, ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו: \"תן לי הנפש והרכוש קח לך\" (בראשית יד), אלא שאברהם ויתר להם והכריז: \"הרימותי ידי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל\" (שם) מצד לפנים משורת הדין, והיתה בזה מדת חסידות רבה, עד שאמרו חז\"ל: \"בשכר שאמר אברהם אבינו, אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין\" (חולין פט). ואם כן, איפוא, היאך קראו לזה שאכלו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו?",
+                "<b>אולם</b> מכיון שאף בדבר שמצד הדין אינו חייב להחזירו כלל ומותר לו לקחת לעצמו, נשארת עליו עדיין חובה לעשות לפנים משורת הדין לפי החומרות העמוקות ביותר, וכפי שאמנם קיים אברהם לגבי כל השלל, ואם הוא לא נהג כן אף לגבי חלק פעוט ולא לעצמו כי אם לזה שכבר אכלו הנערים, הרי זה נקרא גזל ורואים בזה על אברהם ביקורת כה חמורה שלא יכל לעמוד בנסיון ובאים לידי מסקנה שקשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו.",
+                "<b>מצינו</b> עוד. כתוב בתורה שהמבול בא לעולם בעון הגזל, כדברי המקרא: \"ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס\" (בראשית ו). \"ואמר רבי חנינא: חמס - אינו שוה פרוטה וכו׳ וכן היו אנשי המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה נוטל פחות משוה פרוטה, ועד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין (ראה מדרש רבה שם), והרי מפורש שנזהרו לגזול דבר השוה פרוטה ודקדקו לקחת דוקא דברים שאין בהם ערך שלא חייבים עליהם בדין, ובכל זאת ראו בזה בשמים השחתה גדולה עד שהקדוש ברוך הוא הביא בגללה כליה על כל העולם והשחית את כל היקום.",
+                "<b>ולא</b> רק על הגוזלים פחות משוה פרוטה באה כליה כי אם גם על הנגזלים ואף הם נכללו בכלל אנשי החמס, משום שהגיבו על עושקיהם יותר על המדה ועברו על חמס דברים. חז\"ל אומרים: כתוב במקרא: \"מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים\" (איוב לה): מרוב עשוקים יזעיקו - אלו הנעשקים: ישועו מזרוע רבים - אלו העושקים. אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו. אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, עד שנחתם גזר דינם, ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם\" (בראשית רבה לא). ופירש הגר\"א שחימוס הדברים, שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הדברים שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הגזלן במדה חריפה מדי ופגע בו בדיבורו הריהו חמסן וגם הוא נקרא שטוף בגזל, וכשם שנחתם גזר דינו של העולם על גזל הממון כך גם נחתם גזר דינו על דברים. ומכאן כמה עמוק הדין שמענישים את האדם בצורה חמורה כזו גם על תגובת דברים כנגד עושקו, שגם היא נכללת בכלל חמס ונאמר עליה \"ותשחת הארץ\".",
+                "<b>ואם</b> נציין בדברי חז\"ל נמצא דברים מתמיהים עוד יותר. שנינו (בבא מציעא מד) שהקונה מחבירו פירות ונתן לו מעות ולא משך את הפירות יכול לחזור בו \"אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו\". הלוקח הזה מותר לו מצד הדין לחזור ואין עליו לפי ההלכה כל חיובים לגבי חבירו, כי לא עשה שום קנין של ממש אלא שאינו עומד בדיבורו, ובכל זאת מטילים עליו קללה איומה כזו שתבוא עליו הפורעניות של דור המבול שנגזרה עליהם בגלל העושק החמור של חמס.",
+                "<b>ויש</b> לציין שבקללה זו של \"מי שפרע\".מזכירים ביחד עם דור המבול גם את דור ההפלגה, ואם כי דור ההפלגה לקו בכפירה בה׳ והכריזו מלחמה כלפי שמים, השוו להם את דור המבול, ומשמע מכאן שלא נפלו מהם ברשעותם וחטאם היה דומה לשלהם וקשורות הן העבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום. ולאחר כל זה, משוים את החטא של מי שאינו עומד בדיבורו לחטא של דור המבול והפורעניות שחלה עליהם ראויה לבוא עליו.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שמתוך השואות הפורעניות של מי שאינו עומד בדיבורו לפורעניות של דור המבול, מוכח שגם בדור המבול נכלל בחטא החמס אי-העמידה בדיבור (ראה שיטה מקובצת בשם הרא\"ש בבא מציעא מח), ומכאן שאף על עבירה זו בלבד ראוי היה שיחתך גזר דינו של המבול.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה מגיע עומק חיובו של האדם בדינו, שאף לאחר שיצא ידי חובתו מצד הדין עוד מוטלת עליו חובות רבות למעלה מן הדין ובחומרה כזו שהוא עולה על כל השערתנו ומושגינו ואם לא מיצה את כל עומקן עד תכלית צדקותן נתבע עליהן בצורה דומה לעצם הדין."
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>נושא עון</strong></big><br>א. <b>כבר</b> נתבאר בדברינו (ראה מאמר \"מדות ודעות\"), ששלש עשרה המדות הן יסוד הידיעה וההכרה שעל פיהן יוכל האדם להכיר את ה׳ ולהשיג מגדולתו ורוממותו ושהן סוד הבריאה וההנהגה שה׳ ברא את עולמו בחסד ומנהיגו בחסד וברחמים.",
+                "<b>מהותן</b> של המדות מתבארת בגמרא: \"ה׳ ה׳ - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\" (ראש השנה יז:). כבר לעצם הבריאה בראשיתה, שיתף הקדוש ברוך הוא מדת הרחמים, בעוד שבמחשבה עלה לברא את העולם במדת הדין. \"ברא אלהים - ולא אמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין. והיינו דכתיב: \"ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים\" (רש\"י, בראשית א).",
+                "<b>והנה</b>, לאחר כל זה, אין מדת הרחמים עצמה שבה נברא העולם מועילה \"לאחר שיחטא האדם\", ואפילו \"לאחר שיעשה תשובה\", זקוקים עוד למדה שניה של רחמים, של \"אני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\".",
+                "<b>מכאן</b> יש לנו ללמוד עומקו של חטא וכמה הרס וחורבן הוא גורם, שהוא מחריב עולם מלא שנברא במדת הרחמים ומזקיק כעין בריאת עולם חדש במדת רחמים שניה.",
+                "<b>והנה</b> בא וראה מה עמוקה היא התהום של ההרס והחורבן הנוצרת בעטיו של החטא, עד שגם אחרי כל החסד שהטביע הקדוש ברוך הוא במדותיו, לכמה מדות זקוק היה כדי להגיע למדת \"נושא עון. אין די במדת \"ה׳ קודם שיחטא\", במדת \"ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\", ואחריהן במדות \"ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים\", שכל אחת מהן מכילה עולמות עולמות של חסד ורחמים, בלי גבול ותכלית, ורק לאחר כל העולמות הללו באה מדת \"נושא עון\", שאף היא כקודמותיה מכילה עולמות מלאים וכחות יצירה חדשים, ואחרי כל זאת אמרו חז\"ל (ראש השנה יז.): \"נושא עון ועובר על פשע - למי נושא עון למי שעובר על פשע\" כלומר שמדת \"נושא עון\" איננה באה לכל אדם, אלא למי שעובר על פשע, שכן עוד זקוק האדם לזכויות גדולות למאד כדי לזכות למדה הזאת של \"נושא עון\". רק על ידי המדה. של \"כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו\" (שם) יש תקוה לאדם שיזכה לנשיאת חטאו.",
+                "ב. <b>וכמה</b> קשה להגיע למדת \"עובר על פשע\", דהיינו שיעבור האדם על מדותיו וימחול למי שפגע בו וגרם לו רעה, כאלו לא קרה שום דבר. אמנם, מורגלים אנו לומר בפינו: \"מוחלים אנו\", אבל עינינו רואות לפי חז\"ל כמה חסד ורחמים וחמלה וחנינה דרושים כדי להגיע למדה זו, שלא יחוש בפגיעתו של חברו ויהיה \"עובר על פשע\". וכבר האריך בעל \"מסלת ישרים\" (יא) כי \"השנאה והנקימה קשה מאד להימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם\" כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש׳ כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה, חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו ולא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם\". ולבסוף מסיים בעל \"מסלת ישרים\" ומסביר עוד שדורשים מן האדם שלא ישאיר בלבו שום רושם מהרעה שגמל לו חבירו ויחדש לו חיבה כבראשונה בלי כל שינוי\" ומשום כך \"באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: ׳ואהבת לרעך כמוך׳ כמוך - בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש\".",
+                "<b>בא</b> וראה מה עלה לו לשאול המלך. שאול שהיה בחיר האומה, כפי שהעיד עליו הכתוב: \"ויגבה מכל העם משכמו ומעלה\" (שמואל א י:כג), וגם אחרי חטאו קראו לו \"משיח ה׳\". ואף דוד עצמו שנרדף על ידו קראו כך והמשיל עצמו כנגדו כ\"כלב מת\", כ\"פרעש\". וגם אחרי שחטא \"קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי ושיצרתי כו׳, יודע באמת שיהרג ויצא למלחמה ונטל שלשת בניו עמו ושמח על שמדת הדין פוגעת בו\" (מדרש שמואל כד). והנה שאול זה, בחיר ומשיח ה׳\" מצא עצמו נפגע בעטיו של דוד, וכתוצאה מזה היתה לו עין עליו: \"ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה\" (שמואל א יח:ט) ואם כי עינו של שאול היתה עין טובה, אלא שהתורה מצאה שעיין אותו במקצת. ומכאן השתלשלו כל היחסים שבינו לבין דוד.",
+                "<b>הרי</b> כמה קשה אף לבחיר האומה לעקור לגמרי כל הרגשה כלפי פגיעה ולהיות עובר על פשע מבלי להשאיר עיון כל שהוא.",
+                "<b>ואף</b> דוד המלך ע\"ה לא הגיע לשיא המדה הזאת. אמנם דוד נזהר מאד מלפגוע בשאול על אף רדיפותיו אותו, למרות שהיו לו כמה הזדמנויות לכך. ולא עוד אלא שבעת שנפגשו במדבר זיף ואבישי אמר לו: \"סיגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו\", נשבע דוד שלא יגע בו (ראה שמואל א, כו). בכל זאת מצאנו שעוד נשארה איזו תביעה על דוד ביחסו לשאול. הכתוב אומר: \"וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול\" (שמואל ב כב:א). ואמרו חז\"ל (מועד קטן טז:) \"אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד! שירה אתה אומר על מפלתו של שאול. אילמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו\". הרי שעם כל ויתוריו של דוד לשאול, עדיין לא מיצה את כל אותה המדה להיות עובר על פשע, כי לא די שיעבור האדם על מדותיו ויסלח לחבירו שגמל לו רעה, אלא שיאהב אותו כמותו ממש במדה כזו שאף לא יוכל לשמוח על הצלתו הוא אם היא כרוכה בצערו של חבירו שרדף אותו.",
+                "<b>ואכן</b> קלה מדה זו \"רק למלאכי השרת ולא לשוכני בתי חומר\", כדברי \"מסלת ישרים\" דלעיל, ואף אישים עליונים כשאול ודוד נתבעו עליה.",
+                "<b>אולם</b> יהונתן בן שאול הגיע למדריגה שלא נמצא בו כל רגש של פגיעה מצד דוד כלפי אביו ושאל בתום לבבו: \"למה יומת מה עשה\" (שמואל א כ:לב). הוא הגיע לכך משום אהבתו הגדולה לדוד שהיתה למעלה מדרך הטבע. ואכן היה צורך בכוחות עליונים לבוא לידי מדריגה כזו, שלמרות שדוד עמד ליטול את כסא ממלכתו, לא זו בלבד שהשוה את דוד לעצמו אלא עוד הגדילו עליו ואמר לו: \"אתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה\". ומהי מלכות ישראל? הרי זו מלכות גם בארץ וגם בשמים, כמו שכתוב: \"וישב שלמה על כסא ה׳\" (דברי הימים א כט:כג). ושאול אביו הוא שזכה למלכות זו ונקרא משיח ה׳. ובכל זאת ויתר יהונתן על מלכות זו ומסרה לדוד מרצונו הטוב. אלא שיונתן הגיע למדריגת \"ואהבת לרעך כמוך\" בשיעור כזה שאהבתו לדוד היתה גדולה יותר מאהבת נשים, כפי שקונן עליו דוד: \"נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים\" (שמואל ב א:כו). ורק הודות לכך אצר כוחות כאלה שהתגבר על כל רגשותיו והתעלה למדת עובר על פשע בכל שיא מדריגתה.",
+                "<b>ועם</b> כל זה, עם כל הקושי הרב להגיע למדה זו, לא מצא הקדוש ברוך הוא להיות \"נושא עון\" רק למי שהגיע לידיכך, למי שעובר על פשע. והכל משום שאין להעריך גודל ההרס והחורבן שהעוון גורם עד שנדרשות זכויות ומעלות לאין שיעור שבכוחן לעמוד כנגדו, כנגד העוון, ולשאת אותו.",
+                "ג. <b>והנה</b> מוטל על האדם להתדמות לקונו ולהגיע למדה זו של \"נושא עון\" לאחר שיגיע לכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, \"ה׳ ה׳ אל רחום וחנון\" וכו׳ וכו׳. וכפי שנתבאר (במאמר \"מדות ודעות\"), תכלית בקשתו של משה רבנו ע\"ה, אדון הנביאים: \"הודיעני נא את דרכיך\", היתה כדי להיות דומה לו, \"מה הוא אף אתה\". ובהיענות לבקשה זו נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בשלש עשרה מדותיו של רחמים. הרי שחייב האדם להכיר את י\"ג המדות, כדי להדמות לקונו ולדבקה בו, \"מה הוא אף אתה\".",
+                "<b>ולאחר</b> שנתבאר כמה רחוקה המדה\"נושא עון\", שמלבד שהיא מהמדות האחרונות הבאה אחרי כל מדות הרחמים הקודמות, אינו זוכה לה רק מי שעובר על פשע - למרות הקשיים הרבים להגיע לכך - מה תוחלת לאדם להידמות לה׳ יתברך במדה זו?",
+                "<b>ברם</b> מוצאים אנו שה׳ גילה לאברהם שעל האדם להגיע למדת \"נושא עון\" אף במקום שהעוונות גרמו שמדת הדין גברה על מדת הרחמים של הקדוש ברוך הוא ואינה חלה עוד מצדו מדת \"נושא עוון\". כתוב בתורה שלפני שה׳ הפך את סדום אמר: \"המכסה אני מאברהם אשר אני עושה\" (בראשית יח), ורימז לו בזה שיתפלל עליהם, כפי שאמרו חז\"ל: \"כשחטאו הסדומיים גילה לאברהם ללמד עליהם זכות\" (ראה תנחומא וירא ח). ולכאורה הרי היה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שאין בסדום עשרה צדיקים ותפלתו של אברהם לא תועיל, מה התועלת איפוא בזה שילמד עליהם זכות?<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">וכבר עמד על תמיהה זו ספר הבהיר סי׳ נז</i> אלא מכאן שאף במקום שמדת \"נושא עוון\" של הקדוש ברוך הוא אינה חלה עוד, יש עוד מקום לפני האדם להשתמש במדה זו ולעשות מצדו הכל שבכוחו - להיות נושא עוון. ומשום כך גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם שעליו להיות רחום וחנון מבחינת חובתו, \"ואהבת לרעך כמוך\" ולהתרומם למדריגה של נושא עוון אף לגבי הרשעים והחטאים הסדומיים, למדות שפקעו כל זכויותיהם, ולהתפלל עליהם. ואכן הגיע אברהם למדריגה זו, השפיל את עצמו לעפר ואפר - עם כל מסירת הנפש שהיתה בזה (ראה מדרש תהלים קטז) - ונשא מצדו את עוונם והרבה עליהם תפילה.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שיש דרך לאדם להגיע למדת נושא עון בזה שיהא מתפלל על הרשעים. אף אם הם רעים וחטאים לה׳ מאד כאנשי סדום, שהיו מושחתים הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.",
+                "ד. <b>יש</b> עוד דרכים להפעיל את מדת \"נושא עוון\" אף מצד הקדוש ברוך הוא. הרי באיזו זכות בקש אברהם שהקדוש ברוך הוא ישא להם? בזכות עשרת הצדיקים. ואת מי היה מונה בין צדיקים אלה. את לוט ואשתו ובנותיו וחתניו (ראה בראשית רבה מט), ואלמלי היה נשלם המנין של עשרה צדיקים כדוגמת לוט ובני ביתו, היה ה׳ מציל בזכותם את סדום ועמורה כפי שאמר \"ונשאתי לכל המקום בעבורם\". כלומר שהיה נוהג בהם במדת \"נושא עון\".",
+                "<b>ומי</b> היה לוט זה ומה צדקתו? הלא עליו הכתוב אומר (בראשית יג): \"ויסע לוט מקדם\" - \"הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו\" (בראשית רבה מא). וכן אמרו חז\"ל על הכתוב: \"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה\" - \"שכל הפסוק הזה לעבירה נאמר\" (ראה נזיר כג). וכל עצמו לא ניצול אלא בזכותו של אברהם. ומה היתה זכותו כלפי אברהם? \"שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר שהיה חס עליו. לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו\". (ראה רש\"י בראשית יט). ולוא היו עשרה אנשים עושים כמעשה לוט. היו מצילים בזכותם את כל סדום. הרי שבגלל שתיקה כזו. היתה. חלה מדת \"נושא העוון\" של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> בוא ולמד מכאן מה גדול כחה, של בלימת פה. הרי אלמלי היה לוט מגלה על אברהם היתה בכך רשעות עצומה עד מאד. הנה נלוה אדם אל דודו וגיסו, גואלו ואיש חסדו, אשר הליכתו עמו הביאה לו \"צאן ובקר ואהלים\" (בראשית יג:ה ראה רש\"י). והנה בשעה שהלה שרוי במבוכה בחשש של סכנת נפשות, ולמרות שלא היה נדרש מבן לויתו דבר אלא להחריש, לא היה האחרון עוצר ברוחו ומגלה את צפוניו, ללא שום טובת הנאה לעצמו, וגורם בכך לקיפוח חייו של מיטיבו הגדול ולנפילת אחותו בידי חלאת אדם. הלא היתה בזה - לוא נהג כך - רשעות וסכלות גדולה מאד. ואף על פי כן, כיון שנמנע לוט מזאת בעוד שהיה לאל ידו, הפך לבחינת צדיק שזכותו, בצירוף עוד תשעה כמותו, עשויה להגן לא על עצמו בלבד אלא על ערים מלאות אנשים רעים וחטאים.",
+                "<b>מתוך</b> העונש שנענשו אנשי סדום, שנידונו בגיהנם בעולם הזה, למדים אנו גודל רשעם ובאיזו מדה היו ראויים לעונש, עד שלא די היה בגיהנם שלאחר מיתה, אלא שכבר מחיים נידונו ביסורי הגיהנם. ובסדום זו, אלמלי נמצאו בה עשרה צדיקים כלוט, שחז\"ל פירשו שזכותו היתה. שהסתייג מלהלשין על איש חסדו ומיטיבו, היה נושא הקדוש ברוך הוא לכל המקום בעבורם. ולא עוד אלא שלא היו נענשים אפילו בעניות, אלא הערים היו נשארות על תלן כפי שהיו קודם לכן, \"כגן ה׳\", כלומר, שתחת גיהנם מחיים כפי שהיו ראויים, היה ניתן להם גן עדן מחיים. וכל זה בזכות מעשה בשלילה של עשרה מהם שהיו שותקים ולא מגלים דבר שעלול היה לפגוע במיטיביהם, כדוגמת לוט. בזכות עשרה שכאלה היה הקדוש ברוך הוא נושא עון, עון שנגזר עליו גיהנום מחיים, ומשאיר את החוטאים בחיים בתנאים של גן עדן, הרי כמה גדול מעשה בלימת פה, שלמרות שמדת נושא עון אינה מופעלת, כאמור, אלא בזכות עובר על פשע, הרי כמו כן שתיקה זו בכוחה להפעיל מדה זאת.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד. אמרו חז\"ל: \"האמנם אלם צדק תדברון וגו׳ - מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר: צדק תדברון (חולין פט.). והנה זכותו של לוט, כאמור לעיל, היתה בשתיקה. בבחינת \"אלם\", ואף על פי כן עשויה היתה זכותו להפעיל מדת נושא עון. והרי לומדי תורה, בשעה שעוסקים בתורה, לא זו בלבד שהם מסתייגים מדבורים רעים, בבחינת \"אלם\", אלא שבה בשעה הם מקיימים גם \"צדק תדברון\". נמצא שזכותם של לומדי תורה היא גם בשלילה וגם בחיוב וגדולה מזכותו של לוט שנתלה באברהם אבינו ע\"ה. ואם עשרה כלוט היו מפעילים מדת נושא עון ומצילים מכליון, על אחת כמה וכמה שבודאי נושא הקדוש ברוך הוא עון בזכות לומדי תורה, וכל בן תורה מגין על חבירו ועל העולם כולו.",
+                "<b>מעתה</b> יש בידינו דרך לזכות למדת נושא עון של הקדוש ברוך הוא ולהגן על העולם כולו. הרי שתיקתו של לוט ועוד תשעה כמותו היתה, כאמור, נושאת לא עוונם בלבד כי אם גם עוונם של כל חמשת ערי סדום, למרות רשעותם ושחיתותם האיומה, כל שכן שלימוד התורה מפיות מאות לומדי תורה ראוי לישא עוון של כל רשעי תבל ולקיים בזכותם את כל העולם."
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>עומק חיובי התורה</strong></big><br>א. <b>בתורה</b> כתוב: \"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק\" (בראשית כא). ואמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ שמואל בר נחמני, כל אותם שלשים ואחד מלכים שהרג יהושע, כולם היו במשתה של אברהם אבינו, שנאמר: \"ויעש אברהם משתה גדול\": משתה שגדולים היו שם (ילקוט יהושע כב).",
+                "<b>והנה</b> תמוה מאד הדבר, היאך היה אברהם מיסב עם מלכים אלה שהיו משבעה עממים שאיבדו את זכות קיומם בעולם וישראל נצטוה עליהם: \"לא תחיה כל נשמה\"? והרי \"נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים אלא אם כן היו יודעים מי מיסב עמהם\", ועל אחת כמה שאברהם לא היה לו להתחבר עם רשעי עולם אלה שנגזרה עליהם כליה ומצוה להחרימם.",
+                "<b>ולכאורה</b> היה אפשר לחשוב שאולי אברהם לא היה מיסב עמהם, אלא מרוב ענותנותו ומדת חסדו עם הבריות הזמין אותם, כדי להיטיב עמהם ולכבדם, כדרך שנהג לגמול חסד עם כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל.",
+                "<b>אבל</b> מדברי חז\"ל משמע שאברהם לא רק היטב אתם במשתהו, אלא עוד התכבד בהם עד כדי כך שהמשתה שלו נקרא בתורה גדול משום שהשתתפו בו אותם גדולי עולם. ויש להבין איזה כבוד ראו כאן בהשתתפות מלכי כנען אלה רשעי אומות העולם?",
+                "<b>אולם</b> מכאן שנפש האדם גדולה מאד וצפונים במעמקיה כוחות מופלאים, ועל אף כל ירידותיהם של מלכים אלה ושלילת זכויותיהם כבני אדם, עדיין היה להם עדך רב, ולכבוד גדול נחשב אף לאבי העולם, האדם הגדול בענקים, הימצאם במחיצתו והשתתפותם במשתהו.",
+                "<b>ואמנם</b> רואים אנו מבתם של אותם העממים רחב הזונה. שלמרות שגם עליה נגזר הצו: \"לא תחיה כל נשמה\" הגיעה למדריגות עליונות מאד בהכרה ובאמונה עד שמצאו בהן יתרון עליה רק במשה רבינו.",
+                "<b>שנו</b> חז\"ל: \"יתרו אמר: עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל אלהים\" (שמות יח), אמרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, לכך אמר: ׳מכל אלהים׳ - נתן ממש בעבודה זרה. נעמן הודה בדבר יותר, שנאמר: ׳הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל׳ (מלכים ב ה:טו). רחב הודתה בדבר יותר מהם, אמרה: ׳כי ה׳ אלהים הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת׳ (יהושע ב). אמר הקדוש ברוך הוא לרחב: את אמרת, ׳על הארץ מתחת׳ ניחא בארץ, שמא בשמים ממעל - את אמרת מה שלא ראית בעיניך, חייך שבנך עומד ורואה מה, שלא ראו הנביאים, שנאמר: ׳נפתחו השמים ואראה מראות אלהים וכו\" (יחזקאל א). רחב שיירה בחללו של עולם. בא משה ואמר: ׳כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ו), אפילו בחללו של עולם (ילקוט יהושע ר). הנה רואים אנו אילו מעלות גדולות באמונה השיגה רחב עד שעלתה בה על של יחדו ושל נעמן, ורק משה רבינו גדול הנביאים עלה עליה במושגי האמונה.",
+                "<b>וחז\"ל</b> אומרים עוד. שבשעה שרחב הורידה את המרגלים בחבל, אמרה: \"רבונו של עולם! בשלשה חטאתי לפניך: בחלה, בנדה, ובהדלקת הנרות. בשלשה מחול לי: בחבל, בחלון ובחומה. ומה שכר נטלה על כך? ר\"א אומר: זכתה שיצאו ממנה שמונה נביאים, ואלה הם: ירמיהו, חלקיהו, שריה, מעשיהו, ברוך בן נריה, חנמאל, שלום. וכתיב: ׳ומשפחת בית עבודת הבוץ לבית אשבע׳ - אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוץ. רבי יהודה אומר \"אף חולדה הנביאה היתה מבניה של רחב\" (ילקוט יהושע ט).",
+                "<b>הרי</b> זכתה רחב שבשכרה יצאו מחלציה נביאים וכוהנים רבים.",
+                "<b>והנה</b> נפלא הדבר עד היכן מגיע עומק ערכו וגדולתו של האדם, שרחב זו, מבנות הכנענים, שירדו לדיוטות האחרונות ואיבדו זכות קיומם, נתגלו בה כוחות כה גדולים בהשגות עליונות שלא רק השלימה דרגת בן נח כי אם גם של ישראל ובשלבים העליונים ביותר, ועוד הורישה כוחותיה לדורותיה אחריה ויצאו ממנה כהנים ונביאים שהשיגו מה שלא ראו נביאים אחרים.",
+                "<b>וכשם</b> שצפונים כוחות כאלה ברחב, כך היו מצויים בכל נפש ונפש, אף של שבעה עממים. ומשום כך גם לא נשלל ערכם של ל\"א מלכים לפי הערכת התורה ובעיני אברהם, והתיחס, אליהם לא לפי מדריגתם בפועל כי אם לפי עצמיותם המקורית וכוחותיהם האלהיים החבויים, והיה, איפוא, כבוד גדול בהשתתפותם במחיצתו של אברהם עד שכל המשתה קבל ערך אחר.",
+                "ב. <b>והנה</b> מופלא הדבר, שלמרות שרחב הגיעה להשגות כה עליונות והשלימה את עצמה למדריגות גדולות כאלה, לא בטל גם מעליה הלאו \"לא תחיה כל נשמה\", ובני ישראל נענשו על אשר לא קימו בה: \"החרם תחרימם\". חז\"ל אומרים: \"אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי, ׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ והיה את אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כי החרם תחרימם׳, והמה לא עשו כן אלא, ׳ואת רחב הזונה ואת אביה ואמה החיה יהושע׳ הרי ירמיה מבני בניה של רחב ועשה להם לישראל דברים של שכים בעיניהם, שנאמר: ׳דברי ירמיהו׳ (שם טו).",
+                "<b>יש</b> לציין שבני ישראל היו מחויבים לנהוג כך עם רחב, מתוך הכרת הטובה שעשתה להם בזה שהצפינה את שני האנשים ומסרה נפשה להצילם מהרודפים אחריהם ועזרה בכך לכיבוש יריחו. והרי כתוב בשופטים, שבשכר זה שאיש אחד הראה לבית יוסף את מבוא העיר בית אל, גמלו לו חסד רב. וחז\"ל אומרים: \"במה הראה להם? חזקיהו אמר: פה עקם להם: רבי יוחנן אמר: באצבע הראה להם. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה. היא לוז שצובעים בה תכלת: היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות בה. זקנים שבה, בזמן שדעתם קצה עליהם הם יוצאים חוץ לחומה והם מתים\" (ילקוט שופטים א). ומכאן עד היכן מגיע שכר חסד כל שהוא, שהרי אותו האיש לא טרח בכלום להראות להם את מקום מבוא העיר ורק עזר להם בתנועה קלה, בפה או באצבע, ובכל זאת זכה בשכר זה שנהפך כל גורלו לטובה, ובמקום שהיה מוטל קודם תחת הגזירה: \"לא תחיה\", העניקו לו משמים ולכל דורותיו אחריו חיים במדריגה כזו שלא היתה, שליטה למלאך המות בעירו, וכל המהפיכות בעולם בכל התקופות לא נגעו בהם. ואם בשכר חסד כל שהוא כך, על אחת כמה שהיו חייבים לגמול טובה רבה לרחב שטרחה כל כך הרכה בשבילם ומסרה נפשט להצלתם.",
+                "<b>אולם</b> זה רק נוגע לגבי הכרת הטובה מצד ישראל שחיבים היו לנהוג בה כמו שנהגו. אבל במה שנוגע לרחב, עדיין היה מוטל לגבה הצו: \"החרם תחרימם\", וישראל נתבעו על אשר באו לידי מצב כזה שלא יכלו לקיים את החובה הזאת כלפיה ונענשו על כך.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדולים החיובים המוטלים על בני נח. שאף רחב עם כל השגותיה הגדולות באמונה, שרק משה רבינו עלה בהן עליה, ועם כל תשובתה השלמה שתיקנה מה שקלקלה במשך ימי חייה, ועד כדי כך שהיתה ראויה שיצאו ממנה נביאים וכהנים רבים, ובכל זאת לא השלימה עוד את חוקה ועדיין נשארה במדריגה שיש להחרימה מן העולם.",
+                "<b>ואמנם</b> בעל כרחנו שהפגם שנשאר ברחב היה דק למאוד, והתוצאות שנגרמו על ידו יוכיחו: לפי דברי חז\"ל האמורים. הרי בגלל זה שהחיו בני ישראל את רחב, נתקיימו בהם דברי הכתוב: \"והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם\", ויצא ממנה ירמיהו הנביא שעשה להם דברים של שכים בעיניהם. יודעים אנו כמה דאג ירמיהו והצטער על ישראל כל ימי חייו, ולא בא לידי דברי תוכחתו אליהם אלא מתוך אהבתו הגדולה אותם. בהידמותו למדות הקדוש ברוך הוא \"את אשר יאהב ה׳ יוכיח\" (משלי ג). ואין חסד גדול יותר מתוכחה כי היא מביאה לחיי עולם, כדברי המקרא: \"אוזן שומעת תוכחת חיים\" (שם טו). ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו שליחות זו, וציוה להוכיחם ולהתרות בהם שישובו בתשובה כדי להצילם מסכנת האבדון והחורבן האיום שנשקף להם, ואמרו חז\"ל: הכובש את נבואתו חייב מיתה בידי שמים (ראה סנהדרין פט.). ובודאי שלא יכל ירמיהו למנוע את דברי תוכחותו והיה בהם משום טובה גדולה לישראל. אולם עם כל זה נחשבה הופעתו של ירמיהו כעונש לישראל וחזון הנבואה שלו כשכים וצנינים. משום שדבריו לא נאמרו בלשון נחמה כי אם בלשון תוכחה וגרמו בסגנונם אי נעימות.",
+                "<b>ואם</b> דברי ירמיהו הם השכים והצנינים כתוצאה מהתורשה של רחב, כמה קל הוא איפוא הפגם שמצאו בה וכמה דקה התביעה עליה. ובכל זאת מכיון שלא הושלם בה פגם זה. לא יצאה מכלל שבעה העממים ולמרות השגותיה ומעלותיה העליונות. כאמור, לא בטלה מעליה גזירת הקדוש ברוך הוא: \"החרם תחרימם\".",
+                "ג. <b>והנה</b> לפי דברים אלה משתנים כל מושגינו על הממדים של חיובי התורה. כאמור, היו דברי התוכחה של ירמיהו חדורים שפע של אהבה וחסד לישראל לאין שיעור ומכוונים לאשרם ולטובתם, ובכל זאת הם מתוארים בתורה בגלל לווי איזו אי-נעימות כשכים וצנינים, ומכיון שירמיהו יצא מבני בניה של רחב ודברי תוכחתו באו בתורשה ממנה, היתה היא חייבת למפרע החרמה והשמדה מן העולם על אשר לא עלתה יותר ולא השלימה עד הסוף את הפגעים הדקים שנותרו בנפשה משרשם של שבעה העממים, והיותה, איפוא, הסיבה שלאחר כמה דורות נגרמה לישראל תוך טובתם ואושרם אי נעימות זו. הרי כמה גדולות ההשלמות העליונות הנדרשות מכל אדם אף בתור בן נוח, כדי שתהיה לו זכות קיום בעולם, שהוא כמרחק ה\"יש\" מן ה\"אין\".",
+                "<b>ואם</b> כך חייבת להיות מדריגתו של בן נוח, כמה גדולה היתה, לעומת זה מדריגתו של אברהם אבינו, שה׳ מצא את לבבו נאמן לפניו ובחר בזרעו להיות לו לעם סגולה. ועל כמה וכמה, מה עליונות המדריגות שחייבים להגיע אליהן בני ישראל שה׳ נגלה עליהם בהר סיני ונתן להם תורה משמים.",
+                "<b>ומכאן</b> שכל החיובים שהתורה מטילה על בני ישראל, עשרת הדברות וכל המצוות והאזהרות, אינם לפי מושגינו המקובלים כי אם לפי מושגים וממדים אחרים לגמרי, מושגים וממדים דקים כאלה שקשה לנו לתפשם.",
+                "<b>הנחה</b> זו משתקפת בדברי חז\"ל במקומות רבים בצורה חריפה מאד. כבר אמרו חז\"ל \"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה\" (זהר במדבר קעט). הרי לנו מושג אחר לגמרי בעבודה זרה, שאם אדם מרגיש בנפשו איזה כעס, ואף אם אינו מוציאו לכלל ביטוי למעשה, רואים אותו כאילו עובר העבירה החמורה ביותר, כעובד אלילים רחמנא לצלן.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> בדברי חז\"ל, נראה שבזה עוד לא מתמצה כלל המושג \"עבודה זרה\" ושעומק דקותו מגיע לחומרה גדולה הרבה יותר.",
+                "<b>מסופר</b> על המלך עוזיהו: \"וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר קטורת על מזבח הקטורת\" (דברי הימים ב כו:טז). כפי שמוכח מדברי הנביאים וחז\"ל, הגיע עוזיהו למדריגות עליונות מאד. כתוב עליו בנביאים: \"ויעש הישר בעיני ה׳\" (מלכים ב טו:ג). ועוד מייחסים את צדקותו של בנו יותם אליו, כדכתיב (מלכים ב טו:לד) \"ויעש הישר בעיני ה׳, ככל אשר עשה עוזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה׳\". וחז\"ל מספרים על יותם שראוי היה להוות יסוד העולם עד סוף כל הדורות: \"אמר ר׳ ירמיה משום רשב\"י, יכל אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי - מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו\" (סוכה מה). ואם מיחסים את יותם בזה שעשה הישר בעיני ה׳ ככל אשר עשה עוזיהו אביו, הרי כמה גדולה היתה מדריגתו של עוזיהו. ומתוך אהבתו ותשוקתו הגדולה לאלהים לא הסתפק עוזיהו בכל עבודתו לה׳ ורצה לשמש בבית המקדש ככהן גדול ולהקטיר קטורת לכבוד קונו (ראה ילקוט מלכים ב יד): הוא חשב שדברי התורה: \"והזר הקרב יומת\" לא נאמרו על מלך, כדבריו: \"הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך ונאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו\" (תנחומא יג). ובכל זאת עם כל כוונותיו הקדושות והעליונות, מכיון שטעה ולא כיון להלכה, ראו בזה גאות מושחתת, כדברי הכתוב: \"גבה לבו עד להשחית\", ודנו אותו כמועל בה׳ ונענש בעונש איום כזה שהיה מצורע כל ימיו וישב ב\"בית החפשית\" (עשה לו בית בבית הקברות, רש\"י מלכים טו) ונחשב כמת.",
+                "<b>מצינו</b> בעוד מקום בדברי חז\"ל שאפשר להווכח מהם על דקות חטאו של עוזיהו. אמרו: \"בשנת מות המלך עוזיהו׳ (ישעיה ו) - וכי מת היה? אלא שנצטרע ומצורע חשוב כמת. ׳וארא את ה׳ יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל׳ - אלה שמונים כהנים שהיו עם עוזיהו וכו׳. ׳שרפים עומדים׳ - שעתידה האש לשרוף את עוזיהו כשם ששרפה לקורח ועדתו, ׳ממעל לו׳ - מן המעל שמעל, ואמר לו: צא שמעלת, והארץ פתחה פיה לבלעו וכו׳. ומנין שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, שנאמד ׳זכרון לבני ישראל למען לא יקרב איש זר׳. אמר לו משה: ׳אף מזרע אהרן?׳ אמר לו: ׳אשר לא מזרע אהרן הוא׳. - כקורח ועדתו אתה עושה לו: ׳ולואי יהיה כקורח ועדתו׳. - ומה אתה עושה לו? - כמו שצרעתי את ידך, ׳כאשר דבר ה׳ ביד משה לו\" (ילקוט ישעיה ו).",
+                "<b>הרי</b> משווים כאן חז\"ל את עונשו של עוזיהו לעונשו של משה, כשם שמשה נענש בצרעת כך נענש עוזיהו בצרעת. ובודאי היה גם דמיון לתביעות עליהם. יודעים אנו כמה היה משה רחוק מן הגאוה וכבר העידה עליו התורה: \"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה\" (במדבר יב), ואם מדמים את עוזיהו למשה, בודאי היה גם עוזיהו רחוק מן הגאוה בתכלית הריחוק עד שלא נמצא בעולם כדוגמתו. ומתוך זה מובן שמיחסים מדריגתו העליונה של יותם לעוזיהו. ברם עם כל זה, מכיון שלא העמיק יותר במדת ענותנותו, ומתוך כך בא להשתוקק להקטיר קטורת לפני ה׳ ככהן גדול, ואף כי בכוונה לכבוד שמים, נתבע בצורה חמורה כזאת עד שנאמר עליו: \"גבה לבו עד להשחית ומעל בה׳ אלהיו\" ועונשו הגיע עד לידי כך שנעשה כל ימיו כמת, שהארץ פתחה פיה לבלעה שנבקע ההיכל בגללו וכו׳ וכו׳.",
+                "<b>הרי</b> כמה עמוקות הן הדרישות מן האדם לפי המושגים והממדים של התורה וכמה נידונים הפגמים הדקים ביותר לחומרי חמורות. ומכאן שאף האדם שהגיע למדריגות העליונות ביותר, יש עוד מקום למצוא בו נקודה שיש בה תביעה משום מעילה בה׳ ועבודה זרה. ולא רק רחב מבנות שבעה העממים עם כל השגותיה והשלמותיה נשארה בכלל משוללי זכות החיים בגלל פגם כל שהוא, אלא גם צדיקי עולם מבני ישראל המהוים יסוד כל הדורות, עלולים בגלל תביעה דקה להיקרא בבחינת מתים בעודם בחיים. אם כי באותה שעה הם עדיין נשארים אנשים עליונים."
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>חובת הסייגים</strong></big><br>א. <b>מסופר</b> בתורה שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, הציע לפניו מלך סדום: \"תן לי את הנפש והרכוש קח לך\" (בראשית יד). ואמנם לפי ההלכה ולפי נוהגי העולם הגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים המנצחים והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה, ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו והציע לפניו, כאמור, שיקח אותו לעצמו (ראה לעיל במאמר \"עומק הדין\").",
+                "<b>אולם</b> אברהם אבינו שנכנס למלחמה זו וחרף את נפשו למות על מצות פדיון שבויים כדי להציל את לוט אחיו, בא לידי הכרה שאין לו ליהנות כלום ממצוה זאת והחליט לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את כל השלל למלך סדום. ולא הסתפק אברהם בהחלטה בלבד, כי חשש שמא יתקפהו פתאום היצר של חמדת ממון ולא יוכל לעמוד נגדו, ומיד קפץ ונשבע למלך סדום: \"הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר מאד, כי הלא אברהם הגיע לידי החלטתו להשיב את הרכוש למלך סדום מבלי כל ציווי והשפעה משום צד כי אם מתוך תבונת עצמו, מתוך הכרתו השכלית הגדולה ודעתו הרחבה, ובכל זאת לא סמך על הכרתו ודעתו ומצא מקום לחשוש שמא יצרו יתגבר על שכלו עד שראה הכרח לעשות סייגים לנפשו ולגדור את עצמו בשבועה חמורה בשם ה׳ שלא יהנה מרכוש סדום. ולא רק מצא לנחוץ להישבע כדי לגדור את נפשו משלל של אבנים טובות ומרגליות, שיש בו משום נסיון גדול, אלא לא האמין בעצמו שעם כל הכרתו החזקה יוכל לעמוד בפני נסיון אף לגבי הנאה פעוטה של איזה חוט או איזה שרוך נעל, שאין אדם מתאוה להם כלל ואיש חשוב מתבייש להתכופף ולהרימם מן הארץ, וראה צורך להרים את ידו לה׳ בשבועה להסתייג גם מחפצים קלים כאלה.",
+                "<b>ויש</b> לציין כאן את זהירותו המופלאה של אברהם אבינו בעניני גזל. בתחילת אותה הפרשה כתוב: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט\" (שם יג). ופירשו חז\"ל שהריב בין רועים אלה היה בזה ש\"בהמתו של אברהם היתה. יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה. יוצאת זמומה, ואמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל וכו׳ (ראה מדרש רבה שם). אמנם רועי לוט מצאו היתר לזה, כפי שמסופר שם, אבל אברהם לא הסכים להיתר זה, ולאחר שרועי לוט לא נשמעו להם החליט אברהם להתרחק מלוט ואמר לו: \"הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה\". אברהם חשש להימצא במחיצה אחת עם לוט משום שלא דקדק בעניני גזל, ודרש ממנו שיתרחק ממנו לצד אחר של העולם, אם האחד ילך לשמאל ילך השני לימין. עד כדי כך הגיעה זהירותו והתרחקותו של אברהם מכל חשש של גזל. ובכל זאת, עם כל זהירותו הרבה, כשבא לידו הנסיון של שלל מלך סדום, ואם כי לא היה בזה כל חשש של איסור גזל ולא החמיר בכך אלא משום חשבונות של חסידות, לא האמין בעצמו שיוכל לעמוד בנסיון זה אף לגבי חוט ושרוך נעל וראה צורך לסייג את עצמו בשבועה ובהרמת ידו לה׳ אל עליון.",
+                "<b>ואם</b> יש הכרח בסייגים ובגדרים כאלה כנגד היצר לגבי אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים עם כל כוחותיו העצומים, לגבי כל אדם על אחת כמה וכמה. ואם בהחלטה הבאה מצד ההכרה השכלית בלי ציווי כלל כך, כמה צריך אדם להגדיר את עצמו כנגד יצרו בדברים שלא הגיע אליהם מצד הכרתו כי אם מצד ציווי של מקום. וכבר אמרו חז\"ל: \"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה\" (בבא קמא פז), כי למצווה יש אגרא טפי, משום שעליו לדאוג ולהצטער יותר לעמוד כנגד יצרו (ראה תוספות קידושין לא ובעבודה זרה ג). ואם כן איפוא כמה יש לאדם הבא מצד הציווי לטכס עצות בנפשו ולקבל עליו סייגים וגדרים כדי שיוכל לעמוד כנגד יצרו אף בדברים הקלים ביותר.",
+                "<b>וכן</b> פירשו חז\"ל את הפסוק \"והיו הדברים האלה על לבבך\" ש\"מכאן היה ר׳ יאשיה אומר צריך להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם\", והוא מביא ראיה בין השאר גם מאברהם שאמר \"הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון וכו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך\" (ראה ספרי ואתחנן).",
+                "ב. <b>הבה</b> נתבונן מה עמוק תוכנן של מצוות התורה, כמה רבות הן דרגותיהן ומה גדול ההבדל בין דרגה לדרגה. הכתוב אומר על אברהם: \"וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי\" (בראשית כו). ולמדים מכאן חז\"ל שאברהם קיים את כל התורה כולה \"אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבעל פה\" (יומא כח). אברהם לא הסתפק בשבע המצוות שנצטוו בני נח אלא הוסיף מדעתו מצוות אחר מצוות בחינת \"תן לחכם ויחכם עוד\" עד שהשיג את כל התורה.",
+                "<b>אולם</b> יש הבדל גדול בין מצוותיו שבא אליהן מתוך הכרתו לבין מצוות בני נוח ובין שבע מצוות בני נוח לבין תרי\"ג המצוות שנצטוינו עליהן בהר סיני.",
+                "<b>הרמב\"ם</b> פוסק (הל׳ מלכים ח:יא) שגר תושב צריך לקבל ולקיים את שבע המצוות של בני נח \"מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו עליהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהן\". ולכאורה לא מובן הדבר, כי מה ההבדל אם מקיימים את המצוות האלה משום שנצטוה עליהן נח או נצטוו עליהן בהר סיני. אנו יודעים שאינו דומה מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, ומשום כך אנו מבינים להבדיל בין המצוות שקיים אותן אברהם אבינו מתוך הכרת עצמו לבין המצוות שמקיימים אותן לאחר נתינתן מסיני. - אבל ביחס לשבע המצוות, הרי נצטוו עליהן לפני קבלת התורה מסיני על ידי נח וכל בן נח נקרא לגבן מצווה ועושה, ומה היתרון איפוא בזה שיקיימו אותן, כפי דברי הרמב\"ם, מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו עליהן על ידי משה רבינו?",
+                "<b>אולם</b> באמת אין כאן ההבדל בציווי של המצוות, כי אם בצורת המצוות. לאחר שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על שבע המצוות, אין להן עוד אותה הצורה והכוונה שהיו להן קודם, כי אם לא כן, לא היה צורך לצוות עליהן שוב, אלא שהועלה ערכן והן קיבלו מושגים אחרים ומושכלות חדשים. בשעה שמצוות אלה היו בתוקף ציוויו של נח בלבד, היתה לכל מצות משמעות פרטית מבלי קשר עם המצוה השניה, אבל כשנצטוו עליהן בתורה ביחד עם שאר תרי\"ג המצוות, מהוה כל אחת מהן חלק מהתורה האלהית כולה ובכל אחת נכללו כל תרי\"ג המצוות, ומשמעותה היא, איפוא, בעלת מושגים אחרים ומסוג אחר לגמרי.",
+                "<b>כדי</b> להבין את הדבר ביותר בהירות. כדאי לתת דוגמה ממקום אחר. בפרשת הנשיאים כתוב שהקרבנות של כל הנשיאים היו אחידים ללא שום הבדל בין אחד לשני, ובכל זאת חוזרת התורה שתים עשרה פעם על אותם הדברים וכותבת את הקרבנות של כל נשיא לחוד מלה במלה (ראה במדבר ז). וכבר עמד הרמב\"ן על טעם הדבר (ראה שם פירושו) ואמר שלכל נשיא ונשיא היו בהקרבת קרבנו מחשבות אחרות וכוונות אחרות, ומשום כך נחשבים קרבנותיהם כשונים, אין העיקר בחומר הדברים כי אם בצורתם, ומכיון שהיה שינוי צורה בקרבנו של כל נשיא ביחס לכוונה ולמחשבה, נחשב כל קרבן כאילו הוא מסוג אחר, אם כי כתוב עליו בתורה באותה לשון ובאותן המלים, וזה דומה כאילו היה כף של אחד משל עץ, של השני - משל עופרת, של השלישי - משל כסף. של הרביעי - משל זהב וכו׳ ואי אפשר בשום אופן לכוללם יחד.",
+                "<b>ואם</b> מחשבתו וכוונתו של אדם מהפכות אותו המעשה לסוג אחר, על אחת כמה ששבע המצוות שחזר עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה בתוך כל תרי\"ג המצוות, אם כי נשנו באותן המלים, קיבלו משמעות עליונה יותר וממדים רחבים יותר, ומאז יש להן דמות אחרת לגמרי.",
+                "<b>ובזה</b> מובנים דברי הרמב\"ם שעל גר תושב לקיים את שבע המצוות של בני נח מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה ולא מהכרע הדעת, כי לאחר מתן התורה יש להן, כאמור, משמעות אחרת ודרגה אחרת ואינן מאותו סוג המצוות. ומי שלא מקיימן באותה משמעות, אין בו, כאמור, לא חסידות ולא חכמה.",
+                "<b>ואם</b> כה רב ההבדל בין מצוות התורה לבין מצוות בן נח שגם עליהן נצטוו מפי ה׳, כמה רב המרחק בין מצוות התורה לבין מצוה שקיים אותה אברהם אבינו מדעתו, מדעת נברא, שהיתה אצלו, כאמור רק בבחינת \"תן לחכם ויחכם עוד\".",
+                "<b>וכל</b> זה אינו אמור אלא כלפי הדרגה הראשונה של מצוות התורה. אבל באמת יש למשמעות מצוות התורה דרגות רבות מאד המגיעות לעומק רב לאין שיעור וכשם שההבדל בין מצוות בני נח לבין מצוות התורה מהוה סוג אחר, כך מהוים ההבדלים בין דרגה לדרגה מרחקים עצומים וסוגים אחרים. הכתוב אומר: \"אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים\" (תהלים יב). הכתוב מתאר את עומק הדרגות של המצוות, שהן טהורות, שהן צרופות, שהן מזוקקות, ולא רק פעם אחת בי אם שבעתים. שבע פעמים שבע. וכל הבדלי הדרגות האלה מהוות צורות אחרות. עד שיש לכל מצוה ומצוה מ\"ט פנים (ראה ילקוט שם).",
+                "<b>ומעתה</b> נעשה חשבון כמה רבים ועצומים המרחקים בין סוגי המצוות: כמה רב ההבדל בין מצות אברהם אבינו שהגיע אליה מדעת עצמו. מדעת נברא. לבין מצוה שנצטוה עליה נח מפי ה׳, מדעת העליונה של הבורא: כמה המרחק מסוג זה עד לידי מצוה שניתנה בסיני אף בדרגתה הראשונה: וכמה עולה ערכה לאין שיעור במשמעותה העליונה עד לידי הפן הארבעים ותשעה.",
+                "<b>ומעתה</b> נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר. כי אם אברהם אבינו עם כל מדריגותיו וכוחותיו העצומים ראה צורך להגדיר את עצמו ולהישבע בה׳ על מצות שאינו מצווה עליה, ושהגיע אליה מדעת עצמו, ושאינה אלא לפנים משורת הדין ויש בה משום נסיון מועט, במצוה שנאמרה מפי דעת עליון, ונצטוו עליה, ושמשמעותה מגיעה לידי עומק של ארבעים ותשעה פנים, ושחייבים עליה מצד הדין ועוד יש בה נסיון קשה, על אחת כמה וכמה שיש לכל אדם לטכס עצות ותחבולות ולעשות גדרים וסייגים בשלשלאות שונות לכבול את המוח ואת הלב ואת החושים שלא יכשלו בה ושיוכלו לעמוד בה כנגד היצר. ומכאן כמה גדול חיובו של לימוד המוסר והדרכים השונות לחיזוק העבודה והיראה."
+            ],
+            "XXIV": [
+                "<big><strong>מעמקי האמונה</strong></big><br><b>הכרת</b> ה׳ הוא יסוד כל התורה ויש לה מדריגות לאין שיעור, וכמה שיחתרו ויתעמקו בה וישיגו את שיאיה העליונים ביותר, לא מגיעים לקצה, באשר אין סוף למושגיה ולמעמקיה. ולאחר הכל, לאחר שיא ההשגות העליונות, עדיין זקוקים לאמונה. אין האמונה נחלת ההמונים, כפי הדעה השטחית המקובלת, אלא כל אדם, אף הגדול ביותר, אין בכוחו להגיע, כאמור, לסוף ההשגות, כדברי הכתוב: \"כי לא יראני האדם וחי\" (שמות לג), והוא זקוק בהכרח לאמונה.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה - לאחר שהיה דבר ה׳ אל אברהם במחזה והבטיח לו על הזרע - \"והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה\" (בראשית טו).",
+                "<b>חז\"ל</b> תיארו לאיזו מדריגה עליונה בהכרה הגיע אברהם אבינו. בן שלש שנים הכיר את בוראו מדעתו ומחכמתו כנגד דעתם של כל בני העולם, ומשום כן קראו אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר (בראשית רבה מב). אברהם מסר נפשו על הכרתו, בגללה השליכו אותו לאור כשדים ועמד בעוד נסיונות רבים, עד שנאמר עליו: \"ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט). ולא הסתפק בהכרה שלו בלבד, אלא שמרוב אהבתו את ה׳ שוטט בתבל, ובכל מקום בואו בנה מזבחות וקרא בשם ה׳ והפיץ אמונה והכרה בבורא בין כל בני העולם. והכרתו בה׳ הגיעה למדריגה כזאת, שבגללה נאמר עליו שהקנה לה׳ שמים וארץ, כדברי הכתוב: \"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ\" (בראשית יד: וראה רש\"י שם יט). הוא גם זכה שה׳ נגלה אליו וציוה לו ציוויים ואזהרות וגילה לו את כל עתידו ודורותיו אחריו ושזרעו יהוה תכלית העולם.",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל מדריגותיו אלה בהכרת ה׳ ובגילויים שה׳ נתגלה לפניו היה עוד מקום לציין את אמונתו, כדברי הכתוב: \"והאמין בה׳\". ולא עוד אלא שהכתוב מוסיף על זה: \"ויחשבה לו צדקה\", כלומר \"הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו\" (רש\"י שם). ואף לאחר שהגיע למדריגה עליונה זו באמונה, עדיין לא הגיע לשיאה, ובשעה שהקדוש ברוך הוא המשיך באותו מחזה להבטיח לתת לו את הארץ הזאת לרשתה ואברהם שאל: \"במה אדע כי אירשנה\", מצאו בו פגם באמונה, כפי שאמרו חז\"ל: \"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם! כל העולם כולו בדיבורי הוא עומד ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר ׳במה אדע׳ (פרקי דרבי אליעזר מח). ופגימה זו היתה כה חמורה עד שהביאה עונש נורא כזה, שיהיה בניו עבדים במצרים ויענו אותם ארבע מאות שנה.",
+                "<b>אנו</b> למדים מדברי התורה וחז\"ל, שהתביעה היתה דקה מן הדקה ואי אפשר לנו לעמוד עליה, שהרי התורה מעידה באותו מעמד, כאמור, שהאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. וחז\"ל אומרים שלא שאל אות אלא אמר לפניו שיודיענו באיזו זכות יתקיימו ההבטחות (ראה רש\"י שם), אלא מכיון שהתבטא בביטוי כזה שאפשר לפרש את משמעותו כאילו שאל על עצם ההבטחה, (ראה מדרש תנחומא קדושים יג, שנענש על אשר הוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע האיך מוציאו) התגלה פגם באמונתו, וזרעו במשך כמה דורות נזדקקו לרדת לגלות מצרים ולהיצרף שם בבור השעבוד והעינויים ד׳ מאות שנה כדי לתקן את הפגם הזה.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה מגיעים מעמקי האמונה, שאף אברהם אבינו עם כל השגותיו ומדריגותיו העליונות בה, עוד היה ראוי לעלות בה יותר ויותר ועדיין נמצא בה פגם כזה שהיה זקוק לזיקוק וצירוף קשה של ארבע מאות שנה.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> עוד בדבר, נמצא שעדיין רחוקים אנו מלמצות בזה את מעמקי האמונה. לאחר שעברו ארבע מאות השנה. ומשה הופיע לפני העם במצרים ודיבר אליהם ועשה לעיניהם את האותות, כתוב בתורה: \"ויאמן העם\" (שמות ד). וחז\"ל מפרשים: \"מכאן שישראל מאמינים הם\" (שבת עו.), כלומר שצירופם במצרים הושלם. ואותו הפגם באמונה שהתגלה באברהם אבינו תוקן. מאז הלכו בני ישראל והתעלו עוד ועוד בהכרה ובאמונה על ידי האותות והמופתים במצרים. התורה מספרת שגם המצרים עלו על ידי המכות - בהכרתם ממדריגה למדריגה. עוד במכות הראשונות הכירו \"כי אצבע אלהים היא\" (שם ח). במכה השביעית הוסיפו בהכרתם ואמרו: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\" (שם ט). ולבסוף הגיעו לידי כך שנכנעו לציווי ה׳ ושלחו את בני ישראל מארצם. ואם המצרים עלו על ידי המכות במדריגות כאלה בהכרת ה׳, על אחת כמה וכמה שבני ישראל, שה׳ אמר עליהם למשה שהם מאמינים בני מאמינים (ראה שמות רבה ד), הלכו והתעלו בהשגותיהם באמונתם והכרתם לאחר כל מכה ומכה.",
+                "<b>והנה</b> כשהגיעו לים סוף והים נבקע לפניהם, הגיעו להשגות עוד יותר עליונות באמונה, כדברי הכתוב: \"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו\" (שמות יד). וחז\"ל אמרו שבזכות אמונה זו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה (ראה מכילתא שם). כן אמרו חז\"ל שעל הים ראו פי חמש מאשר ראו במצרים, כי על עשר המכות שבמצרים כתוב \"אצבע אלהים היא\" ובאשר על הים כתוב \"היד הגדולה\" (ראה בהגדה דברי ר׳ יוסי הגלילי ור׳ אליעזר ורבי עקיבא).",
+                "<b>עוד</b> אמרו: \"׳זה אלי ואנוהו׳, ר׳ אליעזר אומר: אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים\" (מכילתא בשלח שם), כלומר שהשגותיה של הפחותה שבפחותות אף לא מבני ישראל השיגה מראות האלהים העליונים יותר מיחזקאל הנביא במעשי מרכבה וכל הנביאים, ואם שפחה השיגה כך, בת ישראל אף הפחותה ביותר. שהיא מסוג אחר לגמרי עד שהיא מברכת: \"שלא עשני שפחה\" השיגה עוד יותר, ובן ישראל אף הדיוט שבהדיוטים, המברך: \"שלא עשני אשה.\"׳ השיג יותר מבת ישראל. וכל שכן החשובים מישראל. ושבעים הזקנים ואהרון ובניו. ועל אחת כמה וכמה לאילו השגות עליונות הגיע משה רבינו.",
+                "<b>ובכל</b> זה עוד לא הגיעו לשיא ההשגות, כי כאמור. אין להן סוף ושיעור. לאחר קריעת ים סוף הביא ה׳ את בני ישראל להר סיני. ושם כתוב: \"ויבואו מדבר סיני וכו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר\" (שם יט). ואמרו חז\"ל כתוב \"ויחן\" בלשון יחיד ולא כבכל מקום \"וסעו ויחנו\" בלשון רבים. ללמדך ש\"כאן הושוו לב אחד\" (ראה ילקוט שם), כלומר שנעשו כולם בדעה אחת ונתאחדה הכרתם כאילו היו איש אחד. ונמצא שהכרתו של כל אחד נכפלה בששים רבוא פעם.",
+                "<b>וזה</b> היה לפני קבלת התורה עם גישתם להר סיני בלבד. ולאחר זה באה קבלת התורה מפי הגבורה בכבודו ובעצמו, ובדברה הראשונה השמיע להם קול אלהים: \"אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים\", לא פנה אליהם בלשון רבים כי אם בלשון יחיד וכאילו ייחד שמו על כל יחיד ויחיד.",
+                "<b>וגם</b> לאחר קבלת התורה הלכו והתקרבו יותר ויותר לאלהים. כשירד משה מסיני ציוה לו הקדוש ברוך הוא להקים משכן לה׳ בתוך בני ישראל, שצורתו תסמל בריאת שמים וארץ וכל צבאם ויהיה דומה למקום השכינה למעלה, איתא במדרש רבה (שמות לה:ו): \"ועשית קרשים למשכן – \"אמר רבי אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה. אמר לו: אדוני המלך! איך יכול אני לעשות כמותה? אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי. כן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ׳וראה ועשה׳. אמר לפניו: רבון העולמים! אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו. אמר לו: ׳כתבניתם׳ - בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כן עשה למטה, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳ כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה - למטה, אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלה שרפים עומדים, אף למטה עצי שטים עומדים: ומה למעלה כוכבים, אף למטה כן\". ועוד אמרו חז\"ל (שם מח): \"בג׳ דברים נברא העולם שנאמר: \"ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו\" (משלי ג), ובג׳ דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר: \"וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת\" (שמות לה, וראה ברכות נה).",
+                "<b>הרי</b> שבני ישראל התרוממו להשגות עליונות כאלה שהעלו את העצמים הגשמיים לגורמים רוחניים עילאיים שהקימו למטה מקום לשכינה כדוגמה שלמעלה, והתדמו לקונם במדה כזו עד שבאותם ג׳ הדברים שברא הקדוש ברוך הוא את העולם עשו הם את המשכן. ולא רק החשובים מישראל כי אם גם הנשים טוו בחכמה זו את העזים, וכמה מדריגות מהן עד זקני ישראל, ולמעלה מהם בצלאל בן אורי שהוא עשה את הכל בחכמתו וחז\"ל אמרו עליו למה נקרא שמו בצלאל - \"בצל אל היית\" (ראה ברכות נה.).",
+                "<b>ולאחר</b> שעשו את המשכן, ירדה השכינה למטה וקבעה מקום בתוך בני ישראל. צא וראה מה גדולה קדושתו של אהל מועד, שהרי משה רבינו עלה לשמים ושכן בענן ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו כשהקים את המשכן כתוב בתורה: \"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן\" (שמות מ). הרי שקדושת המשכן עלתה על של מקום השכינה בשמים. והשראת השכינה לא הצטמצמה בין קדשי המשכן בלבד, כי אם התפשטה ללבות בני ישראל בכל מקום שהם. \"ושכנתי בתוכו\" לא נאמר אלא \"ושכנתי בתוכם\", בתוך לבם של בני ישראל. מכאן לאיזה שיא של השגות אלהיות הגיעו בני ישראל במדבר, שקצרה דעתנו לתארן ולפי מושגינו אין למעלה מהן.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר, שלאחר כל זה מצא החוקר לב ובוחן כליות שעדיין לא הושלמה אמונתם ושיש עוד מקום לביקורת חריפה על הכרתם עד כדי כך, שהכתוב מתבטא עליהם: \"ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי\" (תהלים צד). ולא הסתפק הכתוב לתבוע אותם על קוצר השגה בלבד, אלא מציגים אותם כ\"תועי לבב\", כאילו לא ידעו ממציאות ה׳ יתברך כלל, כדוגמה שמכנים את אומות העולם שאינם מכירים בה׳ בשם \"תועים\" ושאנו מודים לה׳ בכל יום שאין אנו כמותם \"ושהבדילנו מן התועים\".",
+                "<b>עד</b> כדי כך חותרים מעמקי האמונה ואין להם שיעור ואין להם תכלית.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. הנה משה רבינו, שהכתוב מעיד עליו: \"בכל ביתי נאמן הוא\" (במדבר יב) ובודאי התעלה בדרגות האמונה בכל מאורעות מצרים וים סוף יחד עם כל בני ישראל פי כמה וכמה, עד שחז\"ל אמרו עליו שהוא שקול כנגד ששים רבוא מישראל. ועוד שנתרומם מהארץ עד לידי שמים ועלה לרקיע וניצח את המלאכים שקיטרגו עליו ואמרו להקדוש ברוך הוא: \"תנה הודך על השמים\" וזכה לקבל את התורה מאת האלהים והורידה לארץ. וגם בבנין המשכן הוא היחידי שנמצא ראוי להקימו, כדברי חז\"ל שכל החכמים לא היו יכולים להקים את המשכן עד שבא משה והקים אותו (ראה שמות מ:יח ומדרש תנחומא שם). ואף לאחר שהוקם המשכן ואיש לא יכול לבא לתוכו כי \"כבוד ה׳ מילא את המשכן\", היה משה היחידי שה׳ קרא אותו שיבא אל אהל מועד כדכתיב: \"ויקרא ה׳ אל משה\" (ויקרא א) ומשה היה נכנם ויוצא באוהל מועד \"והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה\" (שמות לג). ולא עוד אלא \"דבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו\" (שם), ועוד הכתוב אומר: \"פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט\" (במדבר יב). והאם יש אפשרות להגיע להשגות עליונות יותר ממשה רבנו, ואמנם מעיד הכתוב: \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים\" (דברים לד).",
+                "<b>והנה</b> אף במדריגה זו של משה בהשגת אלהים, נמצא עוד מקום לפגם באמונה עד שהכתוב טוען כנגדו: \"יען לא האמנתם בי\" (במדבר כ). ופגם זה היה כל כך חמור שנענש עליו בעונש מר כזה שלא זכה להיכנס ולהכניס את ישראל לארץ.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא, שאין סוף ושיעור להכרת ה׳ וכמה שאדם אף העליון ביותר יעלה לשיא השגותיה העליונות, עדיין לא הגיע לתכליתה ועודנו זקוק לאמונה ולעלות יותר ויותר, ואם נמצא בה איזה פגם כל שהוא הרי הוא בבחינת לא מאמין ותועה לבב.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין דברי חבקוק \"וצדיק באמונתו יחיה\". חז\"ל אמרו (מכות כד): \"דרש ר׳ שמלאי, תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה וכו׳ בא דוד והעמידן על אחת עשרה וכו׳: בא ישעיה והעמידן על שש וכו׳: בא מיכה והעמידן על שלש וכו׳: בא חבקבוק והעמידן על אחת, שנאמר\" וצדיק באמונתו יחיה\". ופירש רש\"י: \"והעמידן על אחת עשרה, שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עליהם עול מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן וכו׳ כדי שיזכו אם יקיימו י\"א מצוות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו\".",
+                "<b>ולכאורה</b> כשאנו מעיינים במאמר זה תוקף אותנו יאוש כי אם בדורו של דוד היו מוכרחים לצמצם את התורה ולהעמידה על אחד עשר יסודות משום שקצרה ידם לקיים את כולה, ולאחר כמה דורות הוכרחו לצמצמה עוד יותר עד שלבסוף העמידוה בדורו של חבקוק על נקודה אחת והיא האמונה, ואם כן אנן יתמי דיתמי לאחר שנתרחקנו מדורו של חבקוק עשרות עשרות דורות, מה נענה אבתרייהו, כמה משוללים אנו מן התורה ובמה נוכל לזכות לאיזו אחיזה שהיא ביסודותיה?",
+                "<b>אולם</b> לאחר שעמדנו על זה שכל אדם ללא יוצא מן הכלל זקוק לאחר כל השגותיו גם לאמונה, אם כן איפוא יש אף לאדם הדל שבדלים, ואף בדורותינו הירודים שלנו, מקום אחיזה באמונה. וזו היתה כוונתו של חבקוק הנביא: \"וצדיק באמונתו יחיה\", כי עיקר החיות היא האמונה אשר הכל זקוקים לה, ונמצא שגם לנו אפשרות לזכות על ידה ביסוד התורה ומצוותיה שהן עומדות על אחת, שהיא האמונה, ושגם עלינו ראוי לקרא את דברי חבקוק: \"וצדיק באמונתו יחיה\"."
+            ],
+            "XXV": [
+                "<big><strong>הדעת שבמעשה</strong></big><br><b>רבים</b> מן הראשונים חייבו להגיע לדעת אלהים על ידי חקירות עליונות ועיונים עמוקים ביחוד ה׳. אולם באמת יש בעצם קיום המעשים הטובים גילוי רב של דעת ה׳ וחכמה עליונה.",
+                "<b>כתוב</b> בירמיהו (כב:טו-טז) שהנביא הוכיח את המלך יהויקים וטען כנגדו: \"אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וכו׳ דן דין עני ואביון, אז טוב, הלא היא הדעת אותי, נאום ה׳\". הרי מקרא מפורש הוא, כי דוקא המעשים הטובים של צדקה ומשפט וחסד עם העניים, היא היא דעת ה׳.",
+                "<b>וכן</b> מצינו בחז\"ל שאמרו: \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\" (תנא דבי אליהו). לא אמרו שישאף שתגיע דעתו לדעת אבותיו אברהם יצחק ויעקב כי אם שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו. הרי שזוהי המדריגה הגדולה ביותר וכי שיא הדעת והחכמה בא עם הקיום המעשי. המעשים הטובים אינו קיום מצות בלבד, אלא הם הם המהוים תורה וחכמה, וזוהי דעת האלהים.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן במעשי האבות וניוכח שדוקא בביצועם בפועל הגיעו לידי תכלית התעלותם והביאו להתגלות ה׳ לכל הדורות. ומשום כך פירטה התורה כל פרט ופרט שבכל מעשיהם, כי כל נקודה חיובית זעירה שבהם יש לה ערך רב וזכותה פועלת לדורי דורות, ולעומתם כל נקודה שלילית שבביצוע המעשה - רישומה ניכר לשלילה לדורות.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (בבא מציעא פו): \"אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו; וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. \"ואל הבקר רץ אברהם\" (בראשית יח) - \"ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים\" (במדבר יא): \"ויקח חמאה וחלב\" - \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים\" (שמות טז): \"והוא עומד עליהם תחת העץ\" - \"הנני עומד לפניך שם על הצור\" (שם יז): - \"ואברהם הולך עמהם לשלחם\" -\"והי הולך לפניהם יומם\" (שם יג): \"יוקח נא מעט מים\" - \"והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם\" (שם יז).",
+                "<b>הרי</b> שבשכר כל פרט שבמעשה חסד של אברהם, זכו בניו לאחר כמה דורות להתגלות ה׳, ולא עוד אלא שהופיע לפניהם בכבודו ובעצמו. לכאורה לא עשה אברהם עם המלאכים כי אם מעשים רגילים, כגון שהוא עמד עליהם תחת העץ, או שהלך עמהם לשלחם ולווה אותם בדרכם, והנה בשכר פעולה פשוטה זו, התגלה הקדוש ברוך הוא לפני בניו ועמד לפניהם על הצור או הלך לפניהם במדבר להראות להם את הדרך. ומכאן כמה יש בכל פעולה מעשית של חסד - חכמה ודעת אלהית, עד שהיא מביאה לידי התגלות לדורות.",
+                "<b>ומכאן</b> גם לצד השלילי, אם חסרה נקודה כל שהיא במעשה אברהם, שלא עשהו בעצמו, כי אם על ידי שליח, נתמעטה התגלות ה׳ ולא זכו בניו לאותה מדריגת ההכרה והדעת, כי לעומת החשיבות בכל פרט שבמעשהו של אברהם וההשפעה החיובית הכבירה שבו, כן היתה, ניכרת שלילת ההשפעה בהעדרו של כל פרט ונקודה שבאותו מעשה. בשכר זה שאברהם לא הושיט להם בעצם ידיו את המים לרחוץ את רגליהם ואמר להם בלשון אדיבה: \"יוקח נא מעט מים\", וכנראה הגישם להם על ידי אחד מעוזריו, לא המציא הקדוש ברוך הוא בעצמו מים לבניו במדבר, כי אם אמר למשה: \"והכית בצור ויצאו ממנו מים\", כלומר ששלח את משה להוציא להם את המים מן הצור.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן, באיזו אהבה ומסירות נפש קיבל אברהם את האורחים וגמל אתם את מעשי ההטבה והחסד. אברהם כבר היה באותו זמן זקן ושבע ימים, בגיל תשעים ותשע, ועמד ביום השלישי למילתו שיש בו כאב רב, כדאמר ר׳ חנינא בן דוסא: \"כל הנימולין - ביום השלישי כואב הוא להם, שנאמר (בראשית לד): \"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים\" (פרקי דרבי אליעזר כט), וכן \"אמר רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא: כשנימול אברהם, ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו\" (שם וראה ילקוט שם פב), והיה טרוד בתחבשותיו וקאסר ושרי (ראה בבא מציעא פו). ובאותו יום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה והרתיח את כל העולם עד ששום בריה לא יכלה לצאת ולבוא בעולם (ראה שם ופרקי דרבי אליעזר שם). ועם כל זה, לא התחשב אברהם לא בכאביו וטרדותיו ולא בחום הרותח, ורץ לקראת האורחים - למרות שחשב אותם כערבים המשתחוים לאבק רגליהם - ועשה כל המאמצים לשרת אותם במהירות האפשרית, ודוקא בעצמו, כדכתיב: \"וימהר אברהם\": \"ואל הבקר רץ אברהם וכו׳ וימהר לעשות אותו\" וכו׳, והכין להם את המאכלים הטעימים ביותר, שחט להם שלשה פרים \"כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל\" שהוא \"מעדן מלכים ושרים\" (ראה בבא מציעא פו: ורש\"י שם). ורק בדבר אחד לא טיפל אברהם בעצמו, בהגשת המים לרחיצת רגליהם, ובודאי לא היה סיפק בידו משום טובתם של האורחים, כדי שהוא יוכל להשתחרר ולהחיש את הכנת המאכלים בשבילם. אבל משום שסוף כל סוף לא עסק בנקודה זו למעשה בעצמו, בידיו וברגליו ממש, נגרם ממילא העדר בהתגלות ה׳ לבניו.",
+                "<b>והוא</b> אשר אמרנו, כי המעשה הוא הדעת ובכל פרט ופרט שבו כלולה תורה וחכמה לאין שיעור, ואם חסרה איזו נקודה שהיא אף באופן ביצוע המעשה, נרשם ממילא חסרון בדעת ה׳ ובהתגלות ה׳.",
+                "<b>והעדר</b> זה בהתגלות ה׳ שלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוציא להם את המים כי אם על ידי שליח, לאו מילתא זוטרתא היא.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה לאחר מעשה העגל, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"ושלחתי לפניך מלאך\". השיב לו משה: \"אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה\" (שמות לג). משה התרצה יותר שכל העם ישאר במדבר ציה וצלמות, \"במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון כו׳\" (דברים ח) ולוותר על כניסת הארץ ועל כל היעודים התלויים בה ובלבד שה׳ בעצמו ילך לפניהם ולא מלאך הרי כמה גדול המרחק בקרבת ה׳ אם הקדוש ברוך הוא בעצמו הולך לפניהם או על ידי שליח.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה חכמה ודעת כלולה במעשה אברהם, עד שכל נקודה שלילית באיזה פרט שהוא בביצועו, הסבה הבדל עצום כזה בהתגלות ה׳ שבין הופעתו בכבודו ובעצמו לבין פעולתו על ידי שליח.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ויש להוסיף שמסיבת הוצאת המים על ידי שליח, נתגלגל הדבד שנתבעו בעניני אמונה, כדברי הכתוב: ׳יען לא האמנתם בי וכו׳ (במדבר כ)</i>",
+                "<b>וכל</b> זה הוא אף במעשה אברהם, שקיים את כל המצוות מעצמו, לפני נתינת התורה ומבלי להיות מצווה ועושה. ועל אחת כמה וכמה, כמה דעת ה׳ כלולה בכל מעשה מצוה לאחר שניתנה התורה לישראל ומקיימים אותה בתור מצווה ועושה (ראה בבא קמא פז, דברי ר׳ חנינא \"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה\"), והוא אשר דיבר הנביא, כאמור, על המעשים הטובים שעושה האדם: \"הלא היא הדעת אותי\"."
+            ],
+            "XXVI": [
+                "<big><strong>קנה מדת החכמה</strong></big><br><b>לפי</b> מושגינו בהערכת בני האדם, כשאנו מכירים באחד שהוא עולה בהכרתו מחבירו, אנו מציינים אותו כחשוב מרעהו, אבל אין אנו מחלקים אותם לסוגים מיוחדים, אולם לפי מושגי ההערכה של התורה וחז\"ל, כל הבדל קטן בהכרה בין איש לרעהו מהוה מרחק עצום ביניהם עד שלא רק קובע אותם לסוגים נפרדים, אלא למהות אחרת עד שאחד כלפי השני הוא כחמור לגבי אדם.",
+                "<b>בשעה</b> שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו ושני נעריו עמו, שהם ישמעאל ואליעזר, כתוב בתורה: \"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור\" (בראשית כב). ואמרו חז\"ל: \"מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה שאותו מקום שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקריב את בנו שם. אמר ליצחק: בני: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמר לו: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, שבו לכם פה עם החמור\" (בראשית רבה נו). ואמרו עוד: \"ומנין שהעבדים דומים לבהמה? מהכא, שבו לכם פה עם החמור - עם החמור\" (שם).",
+                "<b>ומי</b> היו הנערים האלה? ישמעאל ואליעזר, שהיו מחניכו ביתו של אברהם אבינו ועמדו במדריגות גדולות מאד בהכרתם ובהשגותיהם. אולם מכיון שלא הגיעו בפעם הזאת לשיא הכרתם של אברהם ויצחק ולא השיגו במדריגת רוח הקודש מה שהשיגו הם, גבה הר ביניהם עד שנקבעה להם דרגה של חמורים. ולא להם בלבד כי אם לכל זרעם וזרע זרעם עד עולם. ולא רק בהשקפה כי אם להלכה ולמעשה, כפי שנפסק לדורות.",
+                "<b>הרי</b> מכאן כמה ערכה של כל השגה בהכרה, עד שההבדל בין השגה אחת לשניה במקרה אחד בלבד הוא כהבדל בין אדם לחמור, ולא של אדם סתם, אלא כהבדל שבין איש המעלה הגדול ביותר, בדרגותיהם של אברהם ויצחק, עד דרגת חמור ממש.",
+                "<b>אברהם</b> הלך והתעלה כל ימיו מדרגה לדרגה. חז\"ל אומרים: \"בן שלש הכיר אברהם את בוראו\" (נדרים לב), ובמקום אחר שנינו שבן ארבעים או בן ארבעים ושמונה הכיר את בוראו (מדרש רבה יד). והסביר הרמב\"ם (ראה הלכות עבודת זרה א:ג) שעוד מילדותו התחיל אברהם לשוטט בדעתו ולחשוב יום ולילה על גלגל העולם מי מסבב אותו. וכך הלך והתעלה מהכרה להכרה, כי הרי בעוד היותו בן שלש נאמר עליו שהכיר את בוראו, ובכל זאת המשיך להוסיף הכרות על גבי הכרות עד שהגיע לגיל ארבעים ושמונה ובא לשלמותה. ואף אז עדיין לא השלים את מדריגתו והמשיך להתעלות משלב לשלב, ורק בהגיעו לשנת התשעים ותשע ציוה לו הקדוש ברוך הוא על המילה ואמר לו: \"התהלך לפני והיה תמים\" (בראשית יז), כלומר, שעל ידי המילה נעשה שלם (ראה תוספתא נדרים ב).",
+                "<b>וגם</b> ישמעאל ואליעזר למדו מאברהם והתעלו ביחד אתו בהכרתם. חז\"ל אומרים שאליעזר נקרא דמשק משום שדלה והשקה מתורת רבו (ראה רש\"י בראשית כב), וכן נימול ביחד עם אברהם. כמו כן שנינו על ישמעאל שהתעלה מאד במעשה המילה, עד שטען כלפי יצחק שהוא חביב ממנו שנימול בן י\"ג שנה ולא מיחה (בראשית רבה נה), והתפאר כנגדו ש\"נתן נפשו על המילה וקיבל עליו\" (ראה תנחומא ישן וירא מב).",
+                "<b>אולם</b> במעשה ההליכה אל העקידה התבלט ההבדל בין אברהם ויצחק לבין ישמעאל ואליעזר. אמנם בתחילה הלכו במשך שלשה ימים כולם יחדו, אבל ביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק (ראה חז\"ל במדרש רבה נו, כמה ערך נתנו לראיה זו של היום השלישי). וגם יצחק ראה את המקום, כלומר הוא ראה והשיג מה שראה והשיג אברהם, ומשום כך נמצא ראוי לעקידה. חז\"ל אומרים שלאחר שיצחק השיב לאביו שהוא רואה את עמוד הענן שבהר \"הבין אברהם שנרצה הנער לעולה\" (פדקי דרבי אליעזר לא). אבל ישמעאל ואליעזר לא ראו ולא השיגו את הכל מה שאפשר היה להשיג. ומשום שעמדו ולא המשיכו להתרומם ולהתעלות עם אברהם ויצחק בשיא החזות ורוח הקודש, נמצאו שאינם ראויים ללכת יחד אתם ואמר להם אברהם: \"שבו לכם פה עם החמור\" כלומר, שבגלל זה בלבד נקבעה להם דרגה של חמור.",
+                "<b>יסוד</b> זה בא ללמד גס עלינו. גם אנו, אף לאחר שיצאנו ממצרים לחירות עולם, שקבלנו את התורה ואי אפשר לנו לרדת למדריגה של עבדים, בכל זאת גם לגבינו יש הבדל בין השגה להשגה כאותו מרחק שבין אדם לחמור. \"אמר ר׳ זירא אמר רבא בר זימנא: אם ראשונים כמלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ושל ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים\" (שבת קיב). הרי שר׳ זירא ראה הבדל בדרגה של דורו לגבי הדרגה של הדור שלפניו כהבדל בין חמור לבני אדם. ואם כי גם דורו של ר׳ זירא עמד במדריגה גדולה מאד בהשגת החכמה שלפי מושגינו אנו אין לנו בה כל תפישה, בכל זאת מכיון שהשגותיו של הדור שלפניו היו גדולים משל השגותיהם הם, שהם תפשו סברה אחת חשובה יותר (ראה שם), ראו בזה מרחק עצום ביניהם, כי כאמור רב מאוד ערכה של כל השגה והכרה עד שכל הבדל בין זו לזו מהוה מהות אחרת לגמרי, מהות הרחוקה מחבירתה כמרחק האדם מן הבהמה.",
+                "<b>ואין</b> תימה בדבר, כי הרי מרחקי חכמת ה׳ הם עצומים ללא גבול וללא שיעור. כמה חכמה מכיל גלגל אחד שבבריאה וכמה יש להתענין ולהתעמק בו כדי להשיג אותו. והרי ישנם בעולם גלגלים רבים ובכולם משתקפת חכמה ללא סוף, ונמצא איפוא שממדי החכמה הם ללא שיעור. ואם בחכמת העולם כך, על אחת כמה שבחכמת התורה, שבאות אחת ממנה נברא כל העולם, אין שיעור לממדי מושגיה ויש מרחקים עצומים בין דור אחד למשנהו או בין איש לרעהו אף כדי מרחק שבין אדם לבהמה, ואף אם גם הדור הפחות או האדם הפחות נמצא במדריגה גדולה מאד.",
+                "<b>ומכאן</b> יש לראות גם את הצד השני, שאם אחד משיג משהו יותר מחברו בהכרתו ובהשגתו, הריהו עולה עליו בממדים אחרים ומהוה מהות אחרת. וגם זה יש ללמוד מדברי חז\"ל באותו ענין. כתוב בגמרא שם שרבי חזקיהו שאל איבעיא בהלכה ורבי יוחנן תלמידו פתרה לו מתוך סברא ידועה, וקרא עליו ר׳ חזקיה בגלל סברתו זו: \"לית דין בר אינש\", כלומר, שאינו בן אדם אלא מלאך (ראה רש\"י שם). הרי שבגלל סברתו זו בלבד שתפש מה שלא תפשו אחרים, התעלה למדריגה אחרת. והובלט הבדל ביניהם כהבדל בין מלאך לבני אדם.",
+                "<b>הרי</b> כמה חשובה כל השגה בהכרה ובחכמת התורה, שהוא מעלה למהות אחרת ולעולמות אחרים."
+            ],
+            "XXVII": [
+                "<big><strong>כוחו של הרהור</strong></big><br>א. <b>יסוד</b> העולם הוא קיום המצוות, ולא דוקא המצווה כולן אלא כל מצוה ומצוה יש לה ערך רב עד שראוי לברוא בגללה את כל העולם, ואדם הראשון יוכיח, שנצטוה על מצוה אחת בלבד ונברא בשבילו עולם גדול מלא תענוגות לאין שיעור. וכבר עמד על יסוד זה הרמב\"ם. שנינו (מכות כג): \"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות\" ומפרש הרמב\"ם בפירושו על משנה זו: \"מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי\"ג מצוות כראוי וכהוגן וכו׳ הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו מאותו מעשה\". הרי שמתוך מצוה אחת ראוי אדם להגיע לשלמותו.",
+                "<b>והנה</b> לעומת זה, אם יחסיר מצוה אחת הריהו מאבד את כל עולמו. הכתוב אומר (ישעיה ה): \"לכן הרחיבה שאל נפשך ופערה פיה לבלי חק\" - \"אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד\" (סנהדרין קיא: וראה גירסת ילקוט שם: \"אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד\"). הרי לדברי ריש לקיש אם תחסר לו מצוה אחת, הריהו מיורשי גיהנום. ומכאן כמה ערך למצוה אחת לדברי שניהם, כי לריש לקיש הרי בהעדר מצוה אחת הוא מאבד את כל עולמו ולרבי יוחנן בקיום מצוה אחת הוא זוכה לעולמו.",
+                "<b>ואם</b> יש ערך כה רב למצוה, הרי אם יש חסרון באיזו מצוה, כמה יש בגללו מהעדר השלמות ומן הפגם באדם. ואם במצוה יחידה כך, בעיקרי האמונה שהוא יסוד כל התורה וכוללת כל המצוות כפי דברי חז\"ל \"בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה\" (מכות כד) - על אחת כמה וכמה שכל פגם בשלמותה פוגם בכל האדם אף תוך כל מעלותיו העליונות.",
+                "ב. <b>הבה</b> נתבונן בענין נסיון העקידה שנתנסה בה אברהם אבינו ע\"ה. לכאורה לשם מה היה עוד זקוק אברהם אבינו לנסיון זה הקשה מכולם? הלא ה׳ יתברך אינו צריך לבחון את האדם לשם ידיעתו, כי הוא חוקר לב ובוחן כליות, אלא ודאי תועלת הנסיון היא לצורך האדם עצמו, כדי להעבירו ולצרפו בכור הנסיון, ואם כן לא היה צורר לאברהם בכך, כי הרי כבר נאמר: \"אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרתי באברם והוצאתו מאור כשדים וגו׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט), ונמצא שכבר עמד אבינו אברהם בנסיון אור כשדים, ובירר דביקות לבו ואמונתנו הגדולה באלהים, שהפיל את עצמו לכבשן האש רק למען כבודו יתברך, ואם כן למה היה זקוק לנסיון נוסף של העקידה? ואם כדי להודיע לבאי עולם ולקדש את השם על ידי העקידה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, האם לא היה די בזה שאברהם מהלך בעולם כולו וממליך את הקדוש ברוך הוא על הכל, כמו שנאמר בתורה שהיה נוטע אשל ובונה מזבחות בכל מקום ומקום וקורא בשם ה׳? ועוד אמרו חז\"ל (ברכות ז): \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה מי שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה\" (בראשית טו), פירוש: שהודיע אדנותו יתברך בעולם כולו שהוא אדון כל. ואמנם זכה אברהם להכניס נפשות רבות תחת כנפי השכינה ולהרבות כבוד שמים בעולם, ובני דורו הכירו את ה׳ ושאברהם הוא עבדו הנאמן, כמו שמצינו בבני חת שאמרו: \"נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו׳\", ואם כן איפוא מה היתרון בעקידה שאמר לו ה׳ להעלות בנו יחידו לעולה לפניו.",
+                "<b>עוד</b> יש להתפלא, שרק לאחר העקידה נאמר לו: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה\" - \"עתה\" ולא קודם לכן? אתמהה! והאם לא הוכיח עדיין אברהם בכל הנסיונות הקודמים שירא אלהים הוא? ואם כדי להודיע לאחרים, כאמור, הרי היה צריך להיות כתוב: \"עתה הודעת וכו׳\" ולא \"עתה ידעתי\".",
+                "<b>אכן</b> בדברי חז\"ל אנו מוצאים פתרון לשאלה זאת, שלא היה כאן נסיון בלבד אלא היה בזה גם משום כפרה. איתא בתנחומא: \"אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה לאמר אל תירא אברהם\" (שם): \"ילמדנו רבנו, העולה על מה היתה באה? כך שנה ר׳ ישמעאל: העולה באה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. ורשב\"י אמר: על הרהור הלב, שנאמר (איוב א): ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וגו׳ אתה מוצא, אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין. ומה היה אומר? ר׳ לוי אמר: כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה, עזרני הקדוש ברוך הוא באותם המלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ושוב אין לי שכר בעולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיון שהרהרת אחר מעשי, עולה אתה צריך. לפיכך: ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו׳ והעלהו שם לעולה\".",
+                "<b>צא</b> ולמד מה עשה אברהם ומה פעל בעולם באמונתו ודביקותו בה׳ יתברך, עד שבא מתוך כך להרהר שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה. כתוב: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: \"לזרעך אתן את הארץ הזאת\" ואברהם פרידה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו, \"לזרעך נתתי\", אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, ׳והכנעני והפריזי אז יושב בארץ׳, עד עכשו נתבקש להם זכות בארץ\". הרי שהיתה כאן מחלוקת בהלכה. רועי לוט טענו שכבר יש להם זכות בארץ ואין צורך שבהמתם תצא זמומה, ואילו רועי אברהם עמדו על כך שכל אימת הכנעני נמצא בארץ עדיין אין להם זכות ויש בזה משום גזל.",
+                "<b>אולם</b> אברהם דקדק ואמר: \"אל נא תהי מריבה ביני ובינך הפרד נא מעלי\", כלומר: אברהם ראה בזה מריבה. הוא הכיר כי אין מחלוקת זו של רועי לוט כולה לשם שמים, שאינה כמחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא מעורבת בזה גם איזו נטיה אישית של חמדת ממון, והרי זו מריבה, ומכיון שכך, אין אברהם יכול לדור עם לוט בכפיפה אחת, על אשר לא מיחה ברועיו. עד כה הגיעה טהרת לבו של אברהם אבינו. ולעומת זה, לוט נטה מדרך ה׳. הרי היה לו לשוב בתשובה ולהתחנן לפני רבו שיקרבנו ויחזור למוטב, אבל הוא לא בא לידי כך, אלא נשא עיניו וירא את כל ככר הירדן והנה כולה משקה, ויצא מלפני רבו, שביתו היה כמדור לשכינה, והתיישב בין אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ובזה נתגלה לוט כתינוק הבורח מבית הספר והלך מדחי אל דחי, עד שאמר: \"אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו\" (ראה בראשית רבה מא). ובכל זאת כשנשבה לוט במלחמה, כתוב: \"וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו\". לא היסס ולא פקפק אברהם ומסר נפשו עליו כעל אח דבוק אליו באהבה וחיבה, ונכנס בסכנה בגללו להלחם עם ארבעה מלכים להצלתו. לא היה לאברהם שום נגיעה עצמית בזה, אלא רק כוונה קדושה לעשות חסד, להלוך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו\".",
+                "<b>והנה</b> הולך אברהם ומפעיל חסדו הגדול עם לוט, ומתרחשים לו נסים גלויים במלחמתו עם המלכים, שזרק עליהם קש ונעשו גירים, עפר - ונעשו חרבות. והוא קידש בזה שם שמים בעולם, כמו שכתוב: \"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וכו׳ ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ\", ופירשו חז\"ל (סוטה ד): מלמד, שהקנהו אברהם להקדוש ברוך הוא שמים וארץ\", כלומר: על ידי מעשה זה של מלחמתו עם המלכים השליט את כבוד ה׳ יתברך על כל העולם - על השמים והארץ. ואם כן מה היה כאן לאברהם להרהר שמא קיבל בכך שכרו בעולם הזה? אדרבא, הלא בפעולה זו הרבה כבוד שמים עד שהקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ.",
+                "<b>אולם</b> אברהם אבינו עוד מצא כאן מקום להתגדר. והרי כך אמרו חז\"ל: \"לעולם אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו\" (תענית כ), ומכאן חשש אברהם אבינו, שמא עם כל מסירות נפשו לכבוד שמים בלבד ולא זולת זה כלל, עלול שינכו לו מזכיותיו מכיון שמסר עצמו לסכנה ונעשו לו נסים. ואמנם הפחד הזה עצמו יש בו משום מצוה, שכן אמרו (ברכות ס): \"אשרי אדם מפחד תמיד\" - \"בדברי תורה קאי\" וכל הגדול יותר, עליו לפחד יותר שמא לא יצא ידי חובתו. ובאמת דורשים חז\"ל את הפסוק הזה על אברהם אבינו, לגבי אותה המלחמה (ע׳ מדרש תנחומא על הפסוק אחד הדברים הנ\"ל).",
+                "<b>ונמצא</b> שאף אברהם אבינו שטרח ועמל במשך כל ימי חייו רק לכבוד ה׳ יתברך, וקרא בקול גדול לכל העולם והודיעם שיש אלהים אחד יחיד ומיוחד ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לחסות בצל כנפי השכינה (ראה יד החזקה הל׳ עבודה זרה א) ובודאי שכרו לעולם הבא גדול מאד, ובכל זאת היה לו מצד הדין ומצד מעלת השלמות לחשוש ולפחד שמא ינכו לו מזכיותיו בגלל הנסים שנעשו לו במעשה זה של קידוש שם שמים במלחמתו האמורה. ולא רק שהיה לו לחשוש לניכוי שכר, שיש בו על כל פנים שארית גם לעולם הבא, אלא שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה ושוב אין לו שכר כלום בעולם הבא. ושבחוהו את אברהם על פחדו זה והכתוב אומר עליו: ׳אשרי אדם מפחד תמיד\". ולעומת זה הבטיח לו הקדוש ברוך הוא: \"אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד\". כלומר, שהגיע לשיא השלמות ולא הפסיד את שכרו.",
+                "<b>אולם</b> מדת הדין מצא כאן עוד מקום, על אף שלמותו ומדרגותיו העליונות של אברהם אבינו, לתבוע אותו על פחדו זה ולמצוא בתוך מעמקי לבו הנאמן איזה שמץ של הרהור על מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ואם כי שומה היה אברהם אבינו, כאמור, לפחד שמא ינכו לו מזכיותיו, אבל \"לפום גמלא שיחנא\", ובזה שדקדק ואמר: \"כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה וכו׳ ושוב אין לי שכר בעולם הבא\", התגלה פגם מה בעומק הכרתו בחסד ה׳ שהוא מעולם ועד עולם, וראו בכך הרהור אחר מדת הדין.",
+                "<b>והנה</b> בגלל פגם דק זה של אברהם, חייבו אותו לכפר על עצמו בקרבן עולה. ואיזו עולה? את בנו יחידו שחנן לו ה׳ לאחר מאה שנה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו \"כי ביצחק יקרא לך זרע\", ועליו הושתת לעתיד יסוד כל בית ישראל: בקבלת התורה. בירושת הארץ, בבנין המקדש, ובכל יעודי אחרית הימים של ימות המשיח ועולם הבא, בכל זאת \"אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה׳\"ואין שום דבר יכול לעמוד כנגד התביעה הזאת שנתבע אברהם, וכמו שאיוב בשעתו העלה עולות על הרהורי הלב של בניו, כך אברהם אבינו נתחייב על אף הכל להעלות את בנו יחידו לקרבן עולה כדי לכפר על הרהורו.",
+                "<b>הרי</b> כמה עמוקה היא מדת הדין! נורא הוא ומי יכילנו!",
+                "<b>ובאמת</b> היה בעמידתו של אברהם בנסיון העקידה תיקון על אותו הרהור במדה כנגד מדה. כי בהעלותו את יצחק בנו על גבי המזבח הלא היה לו מקום להרהר ולטעון: \"אמש אמרתי לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי לשחטו ולהקריבהו עולה\" (ראה בראשית רבה נו). ומכיון שלא הרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא והלך בתומו ועוד הזדרז והשכים בבקר ויחבוש את חמורו וכו׳ לקיים רצון ה׳ יתברך, הנה גילה בזה אמונתו הגדולה באלהים, ובטחונו השלם בו עד למדרגה מופלאה כזאת שעל אף עקידתו את יצחק, יתקיימו כל הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ואין שום מקום להרהר אחר מדותיו. ובזה תיקן אברהם מה שפגם בהרהורו ונמצא לבבו נאמן לפניו.",
+                "<b>ואמנם</b> משום כך נאחז אברהם כל כך במעשה העקדה ורצה דוקא לשוחטו ולשפוך דמו, עד שנאלץ מלאך ה׳ מן השמים לקרוא לו \"אברהם אברהם\" - ב׳ פעמים, ואמרו חז\"ל (בראשית רבה נו): \"למה ב׳ פעמים? שפסלו מלאכי השרת את הסכין ורצה אברהם לחונקו\"... מפני שידע שבזה ימצא כפרתו והשלמת מדריגתו.",
+                "<b>והוא</b> מה שנאמר לו אחר מעשה העקידה: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני\", כלומר: עתה באת לשלימות העליונה באמונתך ובהכרתך שכל הנהגתו בעולם הוא חסד ואמת מעולם ועד עולם.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם כמה גדול כוחו של הרהור, שאף במעלות העליונות ביותר אם נמצא בהן איזה הרהור קל שאיננו במדריגת השלמות, הוא פוגם בערך המעלות וזקוקים להביא עליו כפרה, כמו שמצינו בבניו של איוב וכפי שהסברנו שעל זה בא תיקון מעשה העקידה של אברהם אבינו.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם תקנות חז\"ל של תעניות בה\"ב, שאנו עומדים בהן כעת.",
+                "<b>כתוב</b> בטור או\"ח (תצב): \"נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמשי ושני אחר הפסח והחג וכו׳ וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו׳ והעלה מספד עולות כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו׳, ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו\".",
+                "<b>ובאמת</b> לא רק ימי המועד בלבד הם ימי משתה ושמחה, כי אם גם הימים הנוראים. אמנם לכאורה נראים לנו הימים הנוראים שהם ימי יראה ותשובה כימי עצבות וימי החג כימי שמחה והם ניגודים אלו לאלו. אבל באמת אין הדבר כן כי בעצם מהותם צורה אחת להם והיא החדוה והשמחה בה׳.",
+                "<b>כתוב</b> לגבי ראש השנה שאמר נחמיה לכל העם: \"היום קדוש הוא לה׳ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ מעוזכם\" (נחמיה ח). הרי שצורת הימים הנוראים איננה בבכיה וצער כי אם בשמחה ובחדוה\" מטרת הימים הנוראים היא בהתעלות בהכרת ה׳ ובתשובה, ועיקרה של תשובה היא תיקון הלב, כדכתיב: \"לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה\" (תהלים נא), היינו שיכיר את עצמו ויבין את ערכו ומצבו, ומתוך כך יבחין בין טוב לרע ויתקן את עצמו, ואין לך שמחה ועונג יותר גדול מזה. ואף שלמה המלך החכם מכל אדם כשאמר לו ה׳: \"שאל מה אתן לך\", לא ביקש מכל שכיות וחמודי תבל אלא הבחנת הלב, כדכתיב: \"ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע\" (מלכים ג). הרי שאין בכל העולמות עונג ושמחה שישוו לשמחה ותענוג של תיקון הלב, וזהו יסודם ועיקרם של הימים הנוראים.",
+                "<b>ומאידך</b>, גם בימי החג צריכה להיות השמחה משולבת ביראה כדברי חז\"ל: \"וגילה ברעדה\" (תהלים ב) - \"במקום גילה שם תהא רעדה\" (ברכות ל), כלומר, שמתוך השמחה יתעלו ביראה.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שצורת הימים הנוראים והחגים אחת היא, אלא שבימים הנוראים הצורה החיצונה היא ברעדה והפנימית בגילה, ואילו בחג - הצורה החיצונה היא בגילה והפנימית ברעדה ושתיהן משלימות זו את זו. כל ארבעים הימים החל מראש חודש אלול, הכוללים גם את ימי הסליחות וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, הם ימי הכנה ועליה ממדריגה למדריגה ובקדושה למעלה מקדושה. וימי החגים הם המשך לעליה זו ומביאים לתכליתה שהיא השמחה בקודשא בריך הוא, כדברי הכתוב: \"נגילה ונשמחה בו\" (תהלים קיח), ופירשו רז\"ל: \"אמר ר׳ אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש, ׳נגילה ונשמחה בך׳ (שיר השירים א) בך בתורתך\" (ראה פסיקתא הובא בילקוט שמעוני תהלים תתעו). ומפני זה אנו מסיימים בשמיני עצרת את שמחת החג בשמחת התורה שזוהי שיא השלימות לשמוח בה׳ ותורתו. ושמחה זו והריקודים הם מעין עולם הבא שחז\"ל מתארים אותו שיעשה בו הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים (ראה תענית יא).",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר למרות ששמחה זו היא שיא המעלות, חששו הקדמונים שמא יגיעו מתוך שמחה זו לידי חטא ותיקנו כאמור, תעניות בה\"ב.",
+                "<b>האם</b> יתכן שתוך מעלות עליונות כאלו יגיע אדם לידי הרהור חטא, ובמדה כזו שמצאו לצורך להכריז בגללו צום ותפלה במקום הקרבנות ולקבוע לתקונו ימים מיוחדים לתשובה ולכפרה?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שאף במדריגות העליונות ביותר של עליה ואצל אישים עליונים, יש לחשוש, כאמור, שמא כוונתם לה׳ תוך עליתם העליונה - אינה שלמה בתכלית השלימות. ואם הכונה אינה כולה לה׳ לא די שאינה מצוה, אלא היא נגד ה׳ ונקראת חטא. וגם זה למדו מאיוב, כי הרי בניו של איוב עסקו בשמחה של מצוה, (ראה ויקרא רבה צו) ולא היה בהם שום דופי כי אם הרהור הלב, כדברי רשב\"י: \"אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכו׳ ממי אתה למד מבניו של איוב\" (שם) ובכל זאת העלה עליהם איוב עולות כמספר כולם ואמר אולי חטאו בני.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם לגבי שמחת החג יש בהרהור זה שאינו מכוון לה׳ ולתורתו משום חטא ואם מתגלה חטא בשמחה עילאה זו, הרי מתגלה שכל העליה והעבודה בכל הימים הנוראים וימי החג לא היתה, שלימה כדבעי ויש להתחיל הכל מחדש, לחזור על כל התשובה והוידויים, לעסוק בצומות ובתפלות ולתקן את כל עבודת הימים הנוראים והחגים.",
+                "ד. <b>וכשנדקדק</b> בדבר נראה עד היכן מגיע חומרת הפגם בשלימות הכונה לשם ה׳ ותורתו שאין בזה משום חטא ופשע בלבד, אלא שפוגם בצורת תכליתה ומטרתה של כל הבריאה.",
+                "<b>לכשנסתכל</b> בעולם נראה שכל בני האדם, לרבות הגויים, עוסקים בישובו של עולם שיש בו משום צדקה וחסד. הם בונים ערים, סוללים דרכים, גושרים גשרים ועושים לתיקונו של עולם, אנו לא מבינים להעריך כראוי את חשיבות בנינה של עיר. אבל באמת חשוב דבר זה מאד לפני המקום שמציינים מאורע זה בתורה, כמו שכתוב: \"ויהי בונה עיר\" (בראשית ד). ומצוה רבה היא כי \"לא תהו בראה לשבת יצרה\" (ישעיה מח). ואף מה שהעמים נלחמים איש ברעהו, סבורים הם שעושים לטובת האנושיות ולמען תיקון העולם בדרכי הצדק והיושר, בהתאם לשיעור הבנתם. ולכאורה אם הם עוסקים בהטבה ובחסד, וכידוע הרי ההטבה הקטנה ביותר מקורה בדעה עליונה ויש בה משום התדמות לדרכי השם,\"למה קוראים אותם רשעים ומביאים עליהם פורעניות?",
+                "<b>ואמנם</b> אומרים חז\"ל: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים הגויים וכו׳. אמר להם הקדוש ברוך הוא במה עסקתם. אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו וגו׳ הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם וגו׳\" (ראה עבודה זרה ב). הרי שהגוים יבקשו את שכרם מהקדוש ברוך הוא על אשר עסקו בישובו של עולם כדי לאפשר לישראל לעסוק בתורה.",
+                "<b>אלא</b> שהקדוש ברוך הוא משיב להם שעשו לצורר עצמם, כלומר שכוונתם לא היתה לשם ה׳ כי אם לתועלת עצמם. הרי מכאן שאף הקדוש ברוך הוא יסכים להם שעזרו במעשיהם לישראל לעסוק בתורה, אבל מכיון שלא כוונו במעשיהם אלו לה׳ ולתורתו יתחייבו בדינם ויצאו בפחי נפש, כי לא מילאו את תכלית הבריאה, והם נקראים רשעים ונענשים על מעשיהם.",
+                "<b>ואם</b> אומות העולם שכל מעלתם היא בזה ש\"חביב אדם שנברא בצלם\", בכל זאת נתבעים הם לכוון את כל מעשיהם לשם חזוק התורה ובלא זה הם רשעים ופושעים, על אחת כמה וכמה בני ישראל שנקראו בנים למקום וקבלו את התורה, שהם נתבעים ומחוייבים לכוון בכל מעשי המצוות והעבודה לשם ה׳ ותורתו ואם יש פגם בשלמות כוונה זו סיכלו את מטרתם ותכליתם.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדול חומר העון אם כוונת שמחת החג איננה שלימה לשם ה׳ שיש בה גם משום הנאת עצמן. ולא עוד שאף אם הכוונה תהיה שלימה לה׳ אבל אם שמחה זו לא תביא חזוק לתורה נפגמה צורתה ותכליתה, שהיא כאמור \"נגילה ונשמחה בך\" \"בך בתורתך\". וזוהי הבחינה: אם אחר החג עוסקים בתורה ביתר עוז ומרץ, הרי היתה, השמחה בטהרתה ושלימותה, אבל אם חס ושלום מתעיפים ונחלשים מחמת השמחה והריקודים. סימן שהשמחה לא היתה לגמרי בו, כי הרי כתוב: \"וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים\" (ישעיה מ), נמצא איפוא שהשמחה הביאה לידי תוצאות הפוכות שלא די שלא נתחזקו בתורה אלא שגרמה לרפיון בתורה. ובמקרה כזה התביעה עלינו חזקה יותר מעל האומות, כי יש בה גם ביטול תורה שהוא כנגד כולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אם אין השמחה מביאה לידי חיזוק התורה יש בה משום חמורי חמורות, חז\"ל אומרים: \"ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה. על מה אבדה הארץ, על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי\" (ירוש׳ חגיגה א:ז פתיחתא דאיכה רבתי). ובמה התבטאה עזיבתם את התורה? אמרו חז\"ל: \"דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו: אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה\" (בבא מציעא פה), ומפרש רש\"י: \"וכיון דלא מברכי, גליא דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם\".",
+                "<b>הרי</b> עצם מעשה קיום מצות תלמוד תורה היתה בתכלית השלימות, רק הקדוש ברוך הוא היודע מעמקי הלב מצא שכונתם היתה פגומה כפגימה דקה מן הדקה שעין החכמה והנבואה לא הרגישה בה, והיא שלא היתה חשובה בעיניהם כפי ערכה ולא ראו חובה לברך עליה כראוי (ראה רש\"י שם ור\"ן נדרים פא). ובכל זאת היא חמורה מעבודה זרה ומגילוי עריות ושפיכות דמים ובגללה אבדה הארץ.",
+                "<b>ואם</b> פגימה דקה זו שלא היתה, אלא בכוונה לשמה כך, על אחת כמה אם מתגלה איזה לקוי בעצם הלימוד, הן בכמות והן באיכות, דהיינו אם מתחזקים בשקידת לימוד התורה אבל לומדים לפי נטיית הלב והרצון, כגון שמתמסרים בכל העוז והמרץ בפלפולה של תורה בלבד ומזניחים את הבקיאות, או שעוסקים בבקיאות ומזניחים את הפלפול. וגם זו נקראת תאוה. אם כי היא תאוה רוחנית, ונמצא שיש בלימוד גם משום הנאה עצמית, שהיא כאמור, מהפכת את הכל לרעה, ויש לחשוש שסניגורו יהיה קטיגורו חס ושלום ובמקום שכר על מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם יהא נתבע על עזבו את התורה.",
+                "<b>ולפי</b> זה נמצא, איפוא, שאנו במצבנו אין אנו זקוקים לתעניות בה\"ב משום האסמכתא של הקדמונים מאיוב שחשש אולי חטאו בניו מתוך שמחה: וגם לא מאסמכתא של התוספות ממאמר הגמרא סקבא דשתא ריגלא (קידושין פא) שמא באו לידי הרהורי עבירה, כי אין אצלנו רק חשש לפגם במדריגת \"נגילה ונשמחה בך\" \"בתורתך\", אלא חסר לנו העיקר שהשמחה גרמה לרפיון בתורה, ומתגלה בזה ליקוי \"ביסוד ההכנות של ימי האלול והימים הנוראים ויום הכפורים, ועלינו לפשפש במעשינו ולחזור ולחדש ולחזק את הקבלות של יום כפור.",
+                "<b>אמנם</b> אין בני הישיבות חייבים להתענות, כדברי חז\"ל: \"תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שימעט במלאכת שמים\" (תענית יא), ומוסיף רש\"י \"שעיקר תפקידו לימוד התורה\", וכפי שבארנו שכל מטרת התענית היא להביא לידי חיזוק בלימוד התורה, ואם יבואו על ידי התענית לידי רפיון בלימוד התורה, הרי מכזיבים את כל מטרת התענית אבל חייבים אנו לעסוק בימי בה\"ב בוידויים ובתשובה, לתקן את הליקויים שמתגלים בנו בעבודתנו בימים הנוראים ובימי החג ולהתחזק בלימוד התורה.",
+                "<b>ואם</b> נתרפה בימי בה\"ב, אין אנו עוברים על תקנת הקדמונים בלבד, אלא אנו נקראים פורשים מן הציבור, אם כי אין זה אלא מנהג בעלמא, והוא מהעבירות החמורות ביותר מדאורייתא, כפי שקובע הרמב\"ם (הלכות תשובה ג:יא): \"הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן וכו׳ אין לו חלק לעולם הבא\", ולא עוד אלא מכיון שמטרת התענית היא כאמור, התשובה וחיזוק לימוד התורה, הרי הפרישה בימי בה\"ב איננה רק ממנהג הקדמונים אלא מענין התשובה והתחזקות בלימוד שהוא עיקר יסודה של התורה ותכלית כל הימים הנוראים והחגים, ונמצאים פורשים מהציבור מהדרכים העיקריות שבדאורייתא ואי אפשר לתאר עד כמה מגיעה חומרת הדברים.",
+                "<b>ואם</b> כן, איפוא, עלינו להשתמש בימי בה\"ב כדי להתחזק בלימוד התורה ובזה נתקן את כל עבודתנו בתשובה של ימי האלול ושל ראש השנה ויום הכפורים, ונעלה את כל מעשינו ומדריגתנו, ונגיע לידי שיא המטרה שהיא חדות ה׳ ולידי \"גגילה ונשמחה בך\".",
+                "ה. <b>עמדנו</b> במאמר הקודם ששיא המעלות היא חדות ה׳ והיא תכלית עבודת הימים הנוראים והתשובה, ואף צום יום הכיפורים צורתו היא השמחה והעונג.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בדברי הנביא לגבי צום יום הכיפורים, שהוא הצום היחידי מן התורה: \"הכזה יהיה צום אבחרהו. יום ענות אדם נפשו וכו׳ הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע וכו׳\" (ישעיה נח). הרי שאין כוונת הצום בעינוי ובסיגוף בלבד אלא בפתוח חרצובות הרשע. כלומר בתשובה על המעשים הרעים ובתיקון המדות והדעות. וכבר אמרו חז\"ל: \"יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי העולם הבא\" (אבות ד:יז) שהוא שיא עידון העידונים, אין לנו מושג בחיי העולם הבא, אבל כדי לתת לנו תיאור מה, הקדימו חז\"ל ש\"יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה\", כלומר שכל תעגוגות העולם הזה כמה שאנו יכולים לתאר לנו, אין מגיעים לעידון של שעה אחת בעולם הבא. ועם כל זה, אין להשוות את כל העידונים יחד של כל חיי העולם הבא מימות אדם הראשון והאבות עד היום לעונג של שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים. הרי כמה מרובה הוא, איפוא, העונג של יום התשובה ותיקון המעשים, יום הכיפורים.",
+                "<b>ובאמת</b> לא ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם כי אם לענג את הבריות ועוד לפני שיצר את אדם הראשון הכין לו כל תענוגי תבל \"כדי שיכנס לסעודה מיד\" [שימצא הכל מוכן ויאכל מה שיחפוץ\" רש\"י] (סנהדרין לח.). וגם הצו הראשון והיחידי שצוה הקדוש ברוך הוא את האדם היה: \"מכל עץ הגן אכל תאכל\", ורק מעץ אחד, עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. וכמו כן לא באו כל ציווי התורה על האדם כי אם לענגו ולשמחו. ואף לא ציותה התורה אלא צום אחד בשנה בלבד, כלומר שעל האדם לאכול ולשתות כל ימות השנה, פרט ליום אחד.",
+                "<b>וגם</b> לגבי אותו יום אמרה תורה (ויקרא כג) \"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב\", ואמרו חז\"ל: \"וכי בתשעה מתענים, והלא בעשירי מתענים? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי\" (ראש השנה ט), הרי שציותה התורה שיש לאכול ולשתות בתשיעי ולבלות אותו יום בעונג, כדי להשלים את העונג של העשירי. וכבר נתן ר׳ יונה גירונדי בספרו \"שערי תשובה\" (ד:ח-י) שלשה נימוקים על הדבר: א. \"כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו\": ב. כדי לקבוע \"סעודה לשמחת המצוה וכו׳, ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים\": ג. \"למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכיפורים וכו׳\". נמצא שדוקא דאגתו ויגונותיו על עונותיו מביאות לו שמחה רבה, ושהתורה חייבה את האדם עובר לצום לקבוע יום שמחה ויום אכילה ושתיה כדי לחזק את גופו שלא יסבול מהצום ולא יופרע תענוגו.",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים כמה הדגישה התורה שיום צום הכיפורים צריך להיות מוקף בשמחה ועונג, ואף שמחה ועונג גופניים של אכילה ושתיה, ולא עוד אלא ששמחה ועונג זה משלימים ומכפילים את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם תשיעי וגם עשירי. ועוד הוסיפו אחריו שבעת ימי שמחה של חג, כדי למלא את העונג שחסר לו מחמת הצום ולא תסוח דעתו משמחה.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה, העונג של עצם התשובה לפתח חרצובות רשע שהוא תכלית היום, כפי שהסברנו, ובחרצובות רשע אין הכוונה לחבילות חטאים ממש, אלא אף בפגם במחשבה אחת ואף לרגע אחד. שנינו שכל צורתו של האדם הם השכל והמחשבה, כפירוש רש\"י על הכתוב \"בצלמנו כדמותנו\" - \"להבין ולהשכיל\", ואם האדם נכשל אף בהרהור אחד הוא פוגם בצלמו, בצלם האלהים שבו, ומכיון שעיקר מהותו של האדם הם, כאמור, התענוגים והעידונים על ה׳ יתברך אשר למטרתם נוצר מתחילת בריאתו, הריהו פוגע בזה בתכלית העידונים שלו, ואין לך חרצובות רשע גדולות מזה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה אם האדם חוזר בתשובה מאותו הרהור ומתקן את פגמו, הריהו משלים את צלם האלהים שבו שהוא עידון העידונים, ועוד מוסיף תענוגים ללא שיעור, כפי שאמרנו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא במשך כל הדורות מאדם הראשון עד היום הזה.",
+                "<b>ואם</b> בתיקון מחשבה אחת ברגע אחד מגיע האדם לעידון נצחי כזה, מכל שכן אם אדם זוכה לפתח כל חרצובות הרשע ובמשך כל יום הכיפורים, שהוא יום סליחה וכפרה לכל עונותינו, ונמצא שיום הכיפורים הוא יום שמחה ועונג ללא שיעור וללא גבול.",
+                "<b>ועונג</b> זה אינו ליום הכיפורים בלבד, אלא נמשך לכל ימות השנה, לכל שעה של תשובה. בכל פעם שאדם מתוודה על חטאיו ואומר \"אשמנו\", וכן בכל יום באמירתו \"סלח לנו\" בשלש תפילותיו, הריהו ממשיך בתשובה ושירה בעולמות. של תענוג ועידון עידונים. ומשום כך מתחילים מיד לאחר תפילת נעילה \"והוא רחום יכפר עון\", כדי לא להפסיק מהתשובה ולהמשיך בתענוגי אותו יום. ומתוך כך באים להמשך השמחה בימי שמחת בית השואבה ששואבים בהם רוח הקודש ומגיעים לשיא העונג. ופה יש עוד להוסיף את הכלל \"שכר מצוה מצוה\" כי מצוה זו מוסיפה עוד שכר על גבי שכר ללא סוף.",
+                "<b>ומכאן</b> גם לימי בה\"ב, שנתקנו, כאמור, בגלל הרהורי מצוה בלתי מושלמים, שבאים לתקן את התשובה של הימים הנוראים וימי החג, כמה יש בהם מן האושר הנצחי וכמה הם מוסיפים לאדם עונג ללא שיעור, אשר הוא יפה מכל תענוגות העולם הזה והעולם הבא ולמעלה מכל תיאורינו ומושגינו."
+            ],
+            "XXVIII": [
+                "<big><strong>בנתיבות החסד</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה: \"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו\" (בראשית כג:יט) - \"הדא הוא דכתיב: ׳רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׳ (משלי כא:כב). ׳צדקה׳ - זה אברהם, שנאמר: ׳ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה׳ (בראשית יח:יט): ׳וחסד׳ - שגמל חסד לשרה וכו׳. אמר ר׳ שמואל בר׳ יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אומנתי - גומל חסדים, תפסת אומנתי, בא לבוש לבושי. - ואברהם זקן בא בימים\" (בראשית רבה נח ט).",
+                "<b>לכאורה</b>, הדבר תמוה ביותר, שאברהם נקרא בשם \"רודף צדקה וחסד\" על שום שנתעסק בקבורתה של שרה אשתו. כלום בגדר חסד הוא זה כשאדם מתעסק בקבורתה של אשתו? והרי \"אשתו כגופו\". ומי לא היה עושה כמעשה אברהם בפרט זה? הן לולא עשה זאת, היה בזה משום רשעות שאין כדוגמתה. כלום משום כך יקרא בעל חסד?",
+                "<b>ואפילו</b> אם נאמר, כי גם במעשה כזה יש משום חסד, מה לכאורה ערכו של מעשה כזה בין מעשי אברהם, עמוד החסד, שכל חייו חסד ושמסר נפשו על החסד (ראה לעיל במאמר \"מושג החסד שבתורה\" האיך מסר נפשו ביום שלישי למילתו באותו גיהנום שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה לגמול חסד עם האורחים שנדמו לו כערבים, ועוד)? לכאורה היה ראוי אברהם שיקרא \"רודף צדקה וחסד\" - עבור אותה הכנסת אורחים, או עבור שאר מעשי החסד שלו כל ימיו. והנה מגלים לנו חז\"ל שדוקא בעבור מעשה החסד הזה של קבורת אשתו, זכה אברהם להיקרא בתואר \"רודף צדקה וחסד\".",
+                "<b>אולם</b> נתבונן נא במהות החסד, מה ענינו של חסד לאמתו? החסד מתגלה לנו בראשונה - מעצם הבריאה. כל הבריאה כולה ענינה חסד. \"עולם חסד יבנה\". הכל מכוון לחסד. כל היצורים כלם יונקים בלי הרף מחסדו של הבורא, וכל הבריאה כולה אומרת שירה לפניו, על חסדיו שבכל הוויתה בכל רגע ורגע עם כל יצור.",
+                "<b>ותכלית</b> כולם הוא האדם. ואף זה חסד להם. \"עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם\" (מסילת ישרים א). כולם משמשים לאדם, כולם נוצרו כדי להטיב עם האדם. להנאות את האדם. לשם כך נברא כל העולם כלו, כל העליונים והתחתונים, כל מלאך בעליונים וכל עשב בתחתונים. הכל הוא למען בחיר היצורים, האדם, שגדול הוא כל כך, עד שצריך הוא לכל העולמות, ואם יחסר איזה עשב או איזה מלאך ואף רגע אחד, יהא חסר לו לאדם (ראה סנהדרין לח: \"אדם נברא בערב שבת וכו׳ כדי שיכנס לסעודה מיד\", עיין רש\"י שם).",
+                "<b>ואף</b> על פי כן לא די לאדם בהנאתו שלו בלבד, אין היא מספקת אותו, - אם רק הוא לבדו נהנה, - אף מכל הבריאה על כל שפעתה וטובתה, כי אכן זוהי גדולתה של מדת החסד. גדולה ומקיפה היא כל כך. שניתנה לו לאדם היכלת הכבירה להנות ולשמוח לא רק משמחותיו והנאותיו של גופו בלבד, אלא שכל שמחה והנאה, בין אם היא של רעהו, או של כל נברא מכל המון הנבראים, כקטנה וכגדולה, כל אלו תהיינה שמחותיו והנאותיו שלו. כי אמנם ניחן הוא בכוח ענקים זה להיות שותף לבריאה כולה, וביחוד בשמחת האדם בזה שיאהב לרעהו כמוהו.",
+                "<b>אך</b> כלום די לו לאדם אף בזה. הלא לאחר ככלות הכל ועם כל ההיקף שבהנאה ושמחה זו, הרי איננו אלא בבחינת מקבל שזוהי נהמא דכיסופא. וכלום זוהי שלמות ההנאה? ולפיכך הוטבע בו באדם הרצון לפעול חסד וניתנה לו גם היכלת להטיב ולהנאות את הברואים, בבחינת נותן, שאליבא דאמת נתינה זו היא בעצם שיא הקבלה וההנאה שמקבל מזולתו. וכבר אמרו חז\"ל: \"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית\" (ילקוט שמעוני רות ב).",
+                "<b>וגם</b> בכל זה עוד לא די. ניתנו לו לאדם מצוות, וניתנה לו היכולת להיות מצווה ועושה. וזהו החסד הגדול ביותר. \"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להן תורה ומצוות\" (מכות כג: סוף אבות): \"לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות\" (בראשית רבה מד). ובכל ההנאות שהוא נהנה בהיותו אוהב את הבריות וגומל חסד עמהם - הריהו גם מקיים את מצוות האהבה והחסד, והריהו עובד ה׳ ואף מקבל שכר על כך. ולא עוד אלא שיש במעשי החסד משום התדבקות בקונו והליכה בדרכיו, (עי׳ שבת קלג: \"הוי דומה לו\" - ועי׳ רש\"י שם: ירושלמי פרה רפ\"א: ספרי, בענין \"והלכת בדרכיו\"). ואם כן, כל מעשה חסד, ואפילו קטן שבקטנים - הנאתו ללא שיעור. ולכשנתבונן עוד בדבר, נראה שאפילו אם יתן אדם לזולתו את כל העולמות כולם, עדיין אין כאן חסד גמור, שהרי האדם סובל מזה שהוא נזקק לזולתו, כמו שאמרו חז\"ל: \"רבי יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרווייהו: כיון שנצטרך אדם לבריות - פניו משתנות ככרום, שנאמר (תהלים יב:ט): ׳כרום זלות לבני אדם וכו׳. ר׳ אמי ור׳ אסי דאמרי תרווייהו: כאילו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר (תהלים סו:יב): ׳הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים׳\" (ברכות ו:). החסד הגמור הוא דוקא אותו חסד שגומלים לאדם - באופן שלא יהא צריך לבריות, שלא יצטרך לבוא באש ובמים, - והיינו - כשמתפללים עליו והתפילה מועלת שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו חסד. (ראה רש\"י שבת קכז: ד\"ה ה\"ג הני \"ועיון תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב (משלי יא:יז): ׳גומל נפשו איש חסד׳\"). וחסד זה - הוא החסד האמתי. אבל כשהאדם עצמו נותן לחבירו, עם כל החסד שיש בזה, אין כאן עוד חסד גמור, שהרי, כאמור, בה בשעה שהוא מקבל חסד זה הריהו \"נדון באש ובמים\". והיה ראוי מצד מקבל החסד שלא יהא נצרך כלל לחסד כזה, ל\"מתנת בשר ודם\".",
+                "<b>וזו</b> שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים - מפני מה אינו מפרנסן? - אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם (בבא בתרא י.). ואם כן, רק מצד עושה החסד, כדאי הדבר שתהא מציאות כזו שאדם יהא נזקק לחסדו של רעהו. והרי זה מחסדיו של מקום על בריותיו, שיצר להם מציאות כזו שיש בה מקום לכך, ובזה ינצלו מדינה של גיהנם, אבל במה שנוגע למקבל החסד, אין זה עוד חסד אמתי.",
+                "<b>והנה</b> עיקר קיום רצונו של מקום הוא, כשתהא מצות החסד נעשית כך - שתהא כולה חסד, שאף מצד המקבל לא תהא איזו לקותא בחסד. וככל שפחותה במעשה החסד המידה של \"ביאה באש ובמים\" - מתקיים בה, במדה יותר גדולה, רצונו של מקום. ומתוך כך חובה מיוחדת לגמול חסד עם הקרובים כדברי הכתוב: \"ומבשרך לא תתעלם\" (ישעיה נח), ועוד יש להקדים צדקה לקרובים (ראה בבא מציעא עא ושו\"ע יו\"ד רנא:ג), שהרי ככל שקרוב המקבל יותר להנותן - פחותא הזילותא שלו כשהוא מקבל ממנו. ומתוך כך, דוקא משום גמילות חסד עם אשתו שהיא כגופו, זכה אברהם לתואר \"רודף צדקה וחסד\", ונאמר לו מאת הקדוש ברוך הוא \"תפסת אומנותי - בוא לבוש לבושי\", שבחסד כזה, עם הקרוב ביותר, שפחותה בו הזילותא ביותר - הריהו מתדמה לקונו ביותר. ולא עוד אלא שאם האדם גומל חסד עם עצמו, מתקיים בו ביתר שאת רצונו של מקום, הרוצה בחסד גמור, באשר אין בו כל פגם, וללא זילותא כל שהיא.",
+                "<b>ומכאן</b> הערך המיוחד של \"גומל נפשו איש חסד\". כשמתעלה אדם לאותה מדריגה שמעשיו עם נפשו ואף עם גופו שהוא כנפשו, נעשים בתור חסד, יש בה משום מצוות גמילות חסד העילאה ביותר. וכבר אמרו חז\"ל: \"גומל נפשו איש חסד - זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו וכו׳ אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך? - אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא? אמר להם: והדין נפשא עלובתא, לאו אכסניא הוא בגו גופא?!\" (ויקרא רבה לד; ועי׳ גם תענית יא).",
+                "<b>והנה</b>, כאמור, רצונו של מקום בבריאת עולמו הוא להנאות את הבריות, בבחינת \"הרחב פיך ואמלאהו\" (תהלים פא) ושתהא הנאתם שלמה וגמורה ללא פגם כל שהוא, ונמצא איפוא שדוקא אם האדם גומל חסד עם נפשו ועם הקרובים לו ביותר, וכוונתו לשם מעשה חסד, הריהו מגיע בזה בתור נותן לשיא ההנאה ללא כל פגם וזילותא, והוא מעמיד את עצמו במקום הקדוש ברוך הוא ותופש אומנותו בתור בעל מדות הטוב והחסד."
+            ],
+            "XXIX": [
+                "<big><strong>נימוסים של תורה</strong></big><br>א. <b>לפי</b> מושכלם הראשון של בני האדם, רואים בעניני הנימוסים - מנהגי בני אדם בלבד ולא מיחסים להם ערך רב. אולם בדברי חז\"ל אנו מוצאים שהם ראו בזה תורה שלמה שגם עליהם יש ציווי ה׳ יתברך. ולא עוד אלא שעוד הקדימו תורה זו לתורה שניתנה למשה בחורב, כפי שדורשים מן הכתוב: \"לשמור את דרך עץ החיים\" (בראשית ג) \"׳דרך׳ זו דרך ארץ ואחר כך ׳עץ החיים׳ זו תורה\" (ויקרא רבה פט).",
+                "<b>עניני</b> דרך ארץ יש להם דרגות שונות והם מתחילים מנימוסי בני אדם רגילים ומגיעים עד המדריגות העליונות ביותר. חז\"ל אומרים שהתורה באה ללמדנו דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה (ראה מדרש תנחומא וירא יא ובבא מציעא פו). כל מדינה יש לה נימוסים משלה וחובה על כל אדם הבא למדינה זו לנהוג לפי נימוסים אלה. למשל בארץ אשכנז מדקדקים מאד על הנימוסים החיצוניים: באופנת התלבושת, בצורת הדיבור והתנועות ובכל סדרי ההליכות והנוהגים היום יומיים. בעיני אחדים הבאים ממדינה אחרת, נראים הדברים לפעמים כמגוחכים ששמים לב לענינים פעוטים כאלה. אבל האשכנזים רואים בנימוסים אלה עיקר גדול, ואם הם רואים שאחרים לא נוהגים בנימוסיהם מביטים עליהם בבוז ויש להם מזה סבל רב. מספרים שפרופסור גרמני אחד התעלף פעם כשראה אדם שחסר לו כפתור בבגדו. ולכן על כל אדם הבא למחיצתם שישמור גם הוא על נימוסיהם. וכבר הזהירו על זה חז\"ל: \"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה\" (שמות רבה מז). ואין זו חובת נימוס של בני אדם בלבד כי אם מדברי תורה וחסידות שיש עליהם, כאמור חובה רבה ועוד קודמים לתורה.",
+                "<b>חובת</b> נימוסין זה אינה נגמרת במנהגים רגילים של הבריות כי אם מטילה על האדם חובות עליונות. איתא בגמרא (בבא מציעא פו) \"אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם\". כשעלה משה לשמים ונמצא במחיצתם של מלאכי מעלה היה צדיך לנהוג כמנהגי שמים וללכת בדרכיהם של השכלים הנבדלים ולהתפשט מהענינים הגשמיים. ובאמת כל אדם הרי מעצם ברייתו ראשו מגיע שמימה. חז\"ל אומרים: \"שאדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר (דברים ד): \"למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים\" (סנהדרין לח). חומרו היה זך ומופשט מכל הגשמה ומקום משכנו היה בעולמות העליונים עד שמלאכי השרת חשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (בראשית רבה ה), ואם כן איפוא, עליו היה ללכת בדרכי העליונים ולנהוג כמותם.",
+                "<b>ולא</b> רק אדם הראשון כי גם לאחר כמה דורות אנו מוצאים בתקופה שלפני המבול את הנפילים בארץ שחז\"ל אומרים עליהם שקראו אותם ענקים מפני שהיו עונקים גלגל חמה. ולמה קראו אותם נפילים שהיו מלאכים ומשום שקטרגו על דור המבול נפלו וירדו לארץ והיו מעורבים מאנשים ומלאכים. מצד אחד היו על פני האדמה כאנשים ומצד שני היתה להם היכולת לעלות לשמים. ומסופר באחד מהם שראה ריבה אחת ושמה איסטהר. \"נתן עיניו בה. אמר לה: השמעי לי, אמרה ליה: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותה שם והזכירה ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה הכוכבים האלה כדי שתזכו בהם לעולם\" (ילקוט רמד). הרי שיש בכוחו של כל אדם - אם מתגלה לו הסוד שבדבר זה - לעלות לשמים ולקבוע שם מושבו, משום שהוא בעצם יצירתו, כאמור, ראשו מגיע השמימה. ואם כן, איפוא, על כל אדם לראות עצמו כאיש שמים שמקומו בין המלאכים, ומוטל עליו משום מדת דרך ארץ לנהוג תמיד כמנהגי בני השמים שהם מלאכי מעלה ולעשות כמעשיהם.",
+                "<b>ולכשנדקדק</b> נמצא שלא מספיקים מנהגי מלאכי מעלה בלבד. כתוב בתורה שבזמן שבני ישראל יצאו ממצרים \"ה׳ הולך לפניהם\" (שמות יג). וכן כתוב: \"ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם\" (דברים ד), כלומר שכל בן ישראל נמצא תמיד בקרבת ה׳ ודבוק בו. והרגשה זו היא מחובתו של כל אדם בכל הדורות, לראות תמיד את עצמו לפני ה׳ בכבודו ובעצמו, כדברי המקרא: \"שויתי ה׳ לנגדי תמיד\" (תהלים טז: וראה שו\"ע או\"ח יא:א). ואם הוא עומד לפני ה׳ הרי הוא כאילו בא למחיצתו, לקרתא דיליה, ועליו לנהוג בנימוסא דקרתא של ה׳.",
+                "<b>ידוע</b> לנו שאם אדם נמצא בקרבתו של מלך, עליו לפנות את לבו מכל הדברים שבעולם ולעסוק רק בעניניו של המלך, כי כך הם דרכי הנימוס. חז\"ל אומרים שאוריה החתי נתחייב מיתה משום שאמר לדוד: \"ואדוני יואב\" (שמואל ב יא:יא). ובאמת הרי היה בזה משום כבודו של המלך שהוא מכבד גם את עבד המלך וקורא לו: \"אדוני\". ובודאי היתה גם כוונתו של אוריה לכך, שהרי קרא גם לדוד \"אדוני\" (ראה שם), ובכל זאת היתה בזה משום מרידה, כי במחיצתו של המלך מתבטלת כל האדנות ואין ממדת דרך ארץ להזכיר בנוכחותו שום אדונים אחרים אף מהממונים של המלך, כי אם לראות את כבוד המלך בלבד. ואם אוריה לא עמד על זה והזכיר בפניו אדנות אחרת הריהו מורד במלכות וחייב מיתה.",
+                "<b>ומתוך</b> כך אנו מבינים את דברי חז\"ל על ירבעם בפרשם את הפסוק: \"וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה\" (מלכים א יא:כז) - \"שחלץ את תפיליו בפניו\" (סנהדרין קא). הרי יש בתפילין משום כבוד והדר, ועליו היה לעמוד לפני המלך בכל הודו והדרו ואף בתפילין שעל ראשו, ואם מיעט מכבוד זה וחלץ את תפיליו בפניו הרי יש בזה משם הרמת יד במלך ומרידה במלכותו.",
+                "<b>ואם</b> במחיצתו של מלך כך, על אחת כמה וכמה במחיצתו של ה׳ יתברך שיש להתפנות לפניו מכל חפצי העולם, לשים כל מעינו רק בעניני מלכותו בלבד ולעמוד לפניו בכל היראה והכבוד ללא כל שיור לגבי שום דבר אחר עלי תבל. ואם ממעטים בזה במשהו, הרי זו מרידה במלכות שמים חס ושלום.",
+                "<b>הרי</b> רואים אנו אצל האשכנזים בנימוסים החיצוניים שלהם כמה שהם נזהרים בהם, ואם אחד אינו מדקדק בזה כחוט השערה, הם מביטים עליו, כאמור, בבוז ומרגישים בזה סבל וצער, כפי שמסופר מהפרופסור שהתעלף מזה שראה אדם בלי כפתור בבגדו. ואם הם מדקדקים כל כך בדברים בטלים שלהם, משום שהם מוגבלים בדעתם ואין להם מושגים אחרים, הרי עלינו ללמוד מהם קל וחומר בן קל וחומר לדקדק בדרכי נימוס הנוגעים לעניני הנפש, ועל אחת כמה בעמדנו, תמיד, כאמור, לפני ה׳ יתברך שעלינו להתקשט לפניו בחיצוניותנו ובפנימיותנו בכל הדקדוקים וההדורים ולא ניכשל בשום דבר שיש בו משום פגיעה כל שהוא בכבודו ומשום סטיה מנוהני הנימוס ודרך ארץ הראויים בקרבתו.",
+                "<b>ומהם</b> דרכי הנימוס במחיצתו של ה׳? הוי אומר לקיים מצוותיו בתכלית השלימות וההידור ולהתנהג במדותיו, כי זוהי ההתנאות לפני ה׳, כפי דרשת חז\"ל: \"זה אלי ואנוהו\" (שמות טו) - \"התנאה לפניו במצוות\": ויש שדרשו: \"הוי דומה לו - מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\" (שבת קלג). אלה הם הנימוסים הנהוגים בקרתא של ה׳ יתברך ועל האדם הנמצא תמיד בקרבתו ללכת בדרכי ׳נימוסים אלה, עליו להתנאות בפנימיות לבו בכל ערכי השלמות כדי שיהיה ראוי לעמוד במחיצתו. הכתוב אומר: \"זה אלי ואנוהו\" בלשון יחיד שכל אחד צריך להרגיש שהוא אל שלו והוא נמצא בקרבתו ועליו לדקדק בפניו בכל תנועה והנהגה שלו.",
+                "<b>ואם</b> בכל עת ושעה כך, על אחת כמה בזמן שהאדם עוסק בתורה שעליו להרגיש שעומד לפני ה׳ הכתוב אומר: \"עדותיך שיחה לי\" (תהלים קט), כלומר שבשעה שהוא עוסק בעדותיו של ה׳ הרי כאילו הוא משוחח אתו, וכמה עליו להזהר באותה שעה להיות מהודר ומקושט לפני ה׳ כראוי לו ולדקדק בכל נוהגיו ונימוסיו שיהיו הגונים לפניו.",
+                "<b>וכן</b> גם בעמדנו לפני ה׳ בתפילה. אנו אומרים בתפילה את השירות והתשבחות של דוד נעים זמירות ישראל, ועלינו להרגיש שאין אנו חוזרים על דבריו של דוד אלא שבכל הדורות אנו עומדים לפני ה׳ ואומרים ביחד עם כל מלאכי מעלה שירה של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: \"דור לדור ישבח מעשיך\" (תהלים קמה), שכל הדורות הולכים ומשבחים את ה׳ ולא עוד אלא ששירתנו גדולה משל המלאכים ואין הם פותחים בשירה עד שאנו מתחילים, כדברי חז\"ל (חולין צא): \"אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: \"ברן יחד כוכבי בוקר\" והדר - \"ויריעו בני האלהים\" (איוב לח), כוכבי בוקר הם ישראל המשולים לכוכבים, ובני האלהים הם המלאכים. וגם זה מדרכי הנימוס לומר שירה לפני האלהים כשם שנהוג לומר שירה לפני המלכים. וכמה יש לדייק באותה שעה בכל ההוד וההדר ובדקדוקי השלימות בנוהגים החיצוניים, במחשבה ובכוונת הלב ובכל המדות הנאות והטובות, כיאות לפני מלך מלכי המלכים.",
+                "ב. <b>אולם</b> האדם נקרא \"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה\", ויחד עם זה שהוא חייב לנהוג תמיד, כאמור, בנימוסי שמים משום שהוא נמצא בכל עת ובכל שעה במחיצתו של מלך מלכי המלכים, עליו גם לדקדק בנימוסי הארץ, בענינים של דרך ארץ של מטה. ביחד עם הימצאו ברום שמים, הרי רגליו עומדות על הארץ ועליו להיזהר גם בנימוסים הפשוטים שהם ממנהגי ארץ. ואכן כן הוטל על האדם מתחילת ברייתו. כתוב אצל אדם הראשון: \"תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי\" (תהלים ח). הרי שאדם הראשון, עם מדריגתו הגדולה שהגיעה עד שמים ועם התהלכו עם המלאכים אישי מעלה. היה מוטל עליו לטפל גם בעניני הארץ ובכל הבהמות והחיות ברואי מטה.",
+                "<b>למדנו</b> גם ביעקב אבינו שכאשר שלח את יוסף לדותן, ציוה אותו לראות את שלום אחיו ושלום הצאן (בראשית לז). מצד אחד אמר לו להתענין בשלום אחיו, שהם היו אנשי מעלה ושבטי יה, שיש בזה משום נימוסי שמים, שהם ההתדמות למדת החסד של הקדוש ברוך הוא: ומצד שני אמר לו לדאוג גם לשלום הצאן שהם עניני דרך ארץ של מטה. ולא עוד אלא שיעקב ציוה את יוסף על שתי הפעולות האלה בבת אחת, והשוה את שלום הצאן לשלום האחים.",
+                "<b>וכן</b> מצאנו באליעזר עבד אברהם, כאשר בא לבחון את רבקה בת בתואל אם הגיעה לשיא השלמות והיא ראויה להיות אחת האמהות שממנה יבנה העם הנבחר, עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שאליעזר בבחינתו את רבקה לא הסתפק בזה בלבד שלאחר שיאמר לה: \"הגמאיני נא מעט מים מכדך\" (בראשית כד) היא תשקה אותו ואת אנשיו, אלא קבע לו תנאי שהיא תשיב: \"שתה אדוני וגם לגמליך אשאב\", ורק אז יהיה בטוח שהצליח בדרכו. ואמנם רבקה השיגה את היסוד הזה של דרך ארץ שהוא מורכב משני הצדדים, שיש ללכת בדרכי ה׳ ולעשות חסד עם הבריות בעלי צלם אלהים ויחד עם זה לנהוג נימוסי ארץ לדאוג גם לגמלים הפשוטים. ורק לאחר שאליעזר נוכח כי רבקה משיגה שהשלמת האדם נגמרת דוקא בתפישת שני היסודות הללו יחד, מצא אותה נאמנה לתעודה הגדולה המוטלת עליה ואמר: \"אותה הוכחת לאדוני ליצחק\".",
+                "<b>ובאמת</b> היתה זו גם דרכו של משה רבנו כשעלה למרום. הבאנו לעיל את דברי חז\"ל שמשה לא שינה ממנהגי המקום וכשעלה למחיצתם של המלאכים לא אכל לחם משום שגם המלאכים אינם אוכלים. ולכשנעיין בדבר נראה. שמחיצתם של המלאכים לא היתה עליה למשה רבנו כי אם ירידה. כתוב בתורה שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר חטא העגל: \"הנני שולח מלאכי לפניך\" (שמות כג) השיב לו משה: \"אם אין פניך הולכים אתנו אל תעלנו מזה\" (שם לג, וראה רש\"י שם). הרי ראה משה שלפי ערכם של בני האדם רק ה׳ בעצמו צריך ללכת אתם, אבל אם ילך מלאך לפניהם הרי זה עלבון בכבודם וירידה במדה כזו עד שהחליט לוותר על כל העליה לארץ ולהישאר במדבר.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים שגם בעת שעלה משה לקבל את התורה ניצח את המלאכים. אמרו חז\"ל: \"בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו וכו׳ חמדה גנוזה שנגנזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳ תנה הודך על השמים וכו׳\". ומסופר אחר כך שמשה החזיר להם תשובה, ו\"מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר: ׳ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ׳ ואילו ׳תנה הודך על השמים׳ לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳ - בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות\" (שבת פח). הרי שהמלאכים הודו שמשה גדול מהם ורק בני האדם ראויים לקבל התורה ולא הם, והם פייסו אותו על שקראוהו אדם נוצר מאדמה שהוא לשון שפלות (ראה רש\"י שם). ולפי זה מה שנהג משה במחיצת המלאכים כמותם שלא אכל לחם, לא היה בזה עליה מצדו למדריגתם כי אם להיפך, ירידה, שירד ממדריגתו העליונה שהיא גדולה משל המלאכים ונהג כמותם, וזהו מה שאומרים חז\"ל שמשה אמר \"נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה\" (ספרי האזינו) כי זה היה נסיון קשה מצד משה לרדת אל המלאכים, אלא שחייב היה לנהוג כן משום תורת דרך ארץ: \"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה\" (ראה שמות רבה מז). ומכאן שגם משה רבינו ביחד עם התנהגותו בנימוסי שמים העליונים ראה חובה לאדם גם לרדת ממדריגתו ולנהוג גם בעניני דרך ארץ פשוטים הראויים לקטנים ממנו.",
+                "<b>ובאמת</b> מנהג זה לנהוג גם במעשי דרך ארץ הפשוטים הוא מנימוסי שמים, כי גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יורד כביכול משמים ארצה ומטפל בבריותיו הנמצאים בארץ, ממציא לכולם את צרכיהם הגשמיים ומשביע לכל אחת את חפצה ורצונה. ולכן מחובתו של אדם ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו במנהגי דרך ארץ כי גם הם מדרכי שמים, מדרכי הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ומשום</b> כך חייב אדם לחלק כבוד למלך בשר ודם, אם כי הוא עומד תמיד לפני מלך המלכים ואין שום מקום, כאמור, לאדנות אחרת במחיצתו, כי כן הוא רצונו של מקום וכך הוא דרכו. כמו כן אנו מברכים לפני המלך את הברכה: \"שחלק מכבודו לבשר ודם\", כי יש לראות גם בזה כבוד שמים. ומשום כך נהגו גם הנביאים לחלוק כבוד למלכים ולהשתחוות לפניהם אפיים ארצה, אם כי היו בעלי רוח הקודש ושליחי ה׳ והם בעצמם משחו מלכים, כי אלו הם ממנהגי דרך ארץ וממנהגי עמים גם יחד וכן הוא גם דרכו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>כן</b> שנינו: ;משיב מפני הכבוד\" (ברכות יג), שאם אדם עומד בעצם קריאת שמע ומופיע איש לפניו ואומר לו שלום, חייב הוא להשיב לו שלום משום דרכי נימוס. הרי שאף אם האדם עוסק בענינים רוחניים הגבוהים ביותר וקורא לפני ה׳ את פרשת שמע כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, חייב הוא באותה שעה להיזהר במנהגי דרך ארץ ולהשיב שלום לכל אדם.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה. הגמרא מספרת שבשעה שרבי היה מעביר ידיו על פניו היה מקבל עליו עול מלכות שמים (שם יג:). ומבאר הערוך למה העביר ידיו על פניו \"שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה\" (שם בגליון). כלומר, בשעה שרבי היה קורא \"אחד\" הרי היה צריך לחשוב שהשם אחד בכל רוחות העולם: מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה, מטה, והיה מסבב את עיניו לכל צד, ואין זה מדרכי הנימוס, ולכן היה מכסה את עיניו בידיו. הרי רואים אנו שאף באותה שעה שעוסקים בעניני שמים יש לדקדק גם בנימוסים הפשוטים ביותר שלא יראו את עיניו מסובבות:",
+                "<b>ומכאן</b> שאכן כל הנימוסים הפשוטים אף כפתור בבגדו יש בו ערך גדול שאין לאדם לוותר עליהם בשום מקרה אף ברגע שהוא עוסק בענינים שברומו של עולם, משום שזוהי דרכו של אדם עלי ארץ. וזוהי תורת דרך ארץ שקדמה לתורה מסיני וגם על תורה זו נצטוינו מסיני."
+            ],
+            "XXX": [
+                "<big><strong>דרך ארץ קדמה לתורה</strong></big><br>א. <b>אין</b> אנו מוצאים בתורה ציוויים מפורשים על מדות ותכונות, ורבים תמהים לסיבת הדבר, כי הלא הענינים האלה הם עיקרים יסודיים בהנהגת האדם ולמה לא צוותה התורה עליהם. אמנם מדות רבות נכללות במצוות התורה ורבים הציוויים והאזהרות שאי אפשר לקיימם כהלכתם בלי שלמות המדות והתכונות. האם אפשר לאדם להגיע למדריגה: \"ואהבת לרעך כמוך\"׳ שזה כלל גדול בתורה, מבלי אשר יטביע קודם בעצמו ובנפשו מדות הטוב והחסד? התורה מזהירה עוד אזהרות ביחס לזולת, כגון: \"לא תקום\"; \"ולא תטור\": \"לא תשנא את אחיך בלבבך\" וכדומה, והאם יש בכוחו של אדם שלא השתלם במדותיו לעקור מתוכו כל רגש של טינא ונקמה לאיש אשר גמל לו רעה ויתיחס אליו כאילו לא עשה לו כלום. וכן עוד מצוות ואזהרות רבות. אבל עם זה לא ציותה התורה על המדות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר.",
+                "<b>אולם</b> כשנתבונן נראה שהמדות והתכונות הם הקדמה לתורה. והוא היסוד הראשון במהותו של האדם אשר בלעדו איננו ראוי כלל לתורה. האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלהים וכחלק אלו׳ ממעל, וכשם שהקדוש ברוך הוא שלם בכל מעלותיו ומדותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומדותיו.",
+                "<b>ולא</b> רק האדם נברא בתור שלם כי אם כל ברואי העולם נבראו שלמים בכל תכונותיהם. בתחילת יצירתם לא הוטבעו בשום בעלי חיים כל נטיות רעות או תכונות מזיקות וכולם שפעו אך טוב וחסד. ואחרית הימים תוכיח, הנביאים מנבאים שבאחרית הימים יגיעו למצב של שלום ואהבה בין כל הברואים. וכל הארץ. תימלא דעה: \"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ימריא יחדיו וכו׳, ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשוע יונק על חור פתן וכו׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעת את ה׳. כמים לים מכסים\" (ישעיה יא). נבואה זו אומרת שהבריאה תחזור לשלמותה כמו שהיתה בתחילת יצירתה והרי שכל בעלי החיים אין בתכונותיהם הטבעיות שום כוחות רעים וממקור יצירתם הם טובי מזג.",
+                "<b>וכך</b> פירש גם הרמב\"ן בפסוק: \"והשבתי חיה רעה מן הארץ\" (ראה פירושו על ויקרא כו:ו): \"כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית\", כלומר שלא היה שום רע בחיות לפני חטאו של אדם הראשון ולא היו מזיקות כלל וכלל.",
+                "(<b>ואמנם</b> תלוי מצבם של בעלי החיים בבחירת האדם, כשם שאנו למדים כאן שהחטא מוריד את מדריגת בעל החי והוא שגורם שיהפך למזיק ולחיה רעה, כן גם בכוחו של האדם להעלות את בעל החי. הנה מצינו בחמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל מן הטבל (ראה חולין ז), ובודאי משום שנמצא בביתו של פנחס בן יאיר שהתנהל לפי דרכי החסידות העליונות, מעין אחרית הימים).",
+                "<b>ודבר</b> זה אנו למדים גם מן התורה. בעת שהקדוש ברוך הוא ברא את בעלי החיים כתוב בתורה: \"תוצא הארץ נפש חיה\" (בראשית א). והרי בארץ גנוזים מדרך יצירתה הטבעית כוחות רוחניים גדולים (ראה לעיל במאמר \"יש ואין בבריאה\"). ואם היא הוציאה מתוכה את בעלי החיים הנקראים \"נפש חיה\", בודאי שגם בהם טבועות מדות ותכונות רוחניות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שגם לאחר חטא אדם הראשון, ולאחר חטאי כל הדורות, למרות שכל הבריאה וגם בעלי החיים בכללם הולכים ומתמעטים מדור לדור, עוד נשארו בטבעם של בעלי החיים תכונות ומעלות טובות בשיעור כזה שראוי לאדם ללמוד מהם. \"אמר רבי יוחנן אילמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול\" (עירובין ק). ודברי הכתוב יוכיחו (איוב לה): \"מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו\" (ראה שם מאמר ר׳ חייא ובפירוש רש\"י שם: \"שנתן בהם חכמה להורות לנו\"). וכן גם מצינו ששלמה החכם מכל אדם מיעץ ללמוד מבעלי חיים: \"לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם\" (משלי ו) ואם האדם עם כל חכמתו ועליונותו ראוי לו ללמוד מבעלי חיים, הרי בודאי שתכונותיהם אלה יש בהן מעלה יתרה. ואם לאחר כל חטאי הדורות והירידות הממושכות כך, הרי כמה היו שלמים בטבעם בתחילת יצירתם ולא היה בהם שום פגם וליקוי. והוא מה שאמר הכתוב: \"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\" כי לא היה בבריאה שום רע והכל היה בתכלית השלמות.",
+                "<b>ואם</b> בעלי החיים נבראו במעלות גדולות כאלה. על אחת כמה האדם שהוא מבחר היצורים כולם ובו כלולים כל הכוחות, שטבועות בו מתחילת יצירתו כל מדות השלמות העליונה. ודברים אלו אמורים בגופו של האדם טרם שנופחה בו נשמה ממעל, בדומה לבעלי החיים שאין בהם אלא גוף והנפש הבהמית, וכפי שמשמע מדברי חז\"ל על הכתוב \"גלמי ראו עיניך\" (תהלים קלט, וראה לעיל במאמר \"האדם, החטא וקיום העולם\"). ומכאן כמה מהמדות והתכונות נטבעו באדם לאחר שנופחה בו נשמה מאת האלהים, ככתוב: \"ויפח באפיו נשמת חיים\" - \"מאן דנפח מדיליה נפח\", ונעשה מטבעו דומה במדותיו למדות הקדוש ברוך הוא שנברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו.",
+                "<b>ומכיון</b> שכך, אין כל מקום להזהיר את האדם בתורה על המדות והתכונות, כי הרי במציאותו הטבעית הוא כבר שלם בכל המעלות בתכלית השלמות והוא יסוד האדם ובתור שכזה, בתור האדם השלם, באה התורה ומלמדת אותו להשגות ומעלות עליונות יותר.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת דברי חז\"ל: \" עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ לתורה\" (ויקרא רבה ט:ג), כי כל המדות והתכונות הטובות כלולות בדרך ארץ והן הוטבעו באדם מטבעו ואינו זקוק עליהן למתן לתורה, ואילו מתן התורה בא להוסיף עליהן ולצוותו להמשיך לעלות לדרך שמים, למדריגות העולות על המעלות שהן בבחינת דרך הארץ.",
+                "<b>ואמנם</b> מצינו בדברי חז\"ל שבשעה שבאו לקבל את התורה טענו לפני הקדוש ברוך הוא שכל הדורות כבר קיימו את התורה קודם לכן במסגרת דרך ארץ. אמרו חז\"ל: \"׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות יט), ראוי היה לומר ׳נשמע ונעשה׳, אלא אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים: עד שלא שמענו קימנו. ׳אנכי׳ - קים יעקב, שנאמר: ׳ויאמר יעקב אל ביתו וכו׳ הסירו את אלהי הנכר׳ (בראשית לה): ׳לא תשא׳ קים אברהם, שנאמר ׳הרימותי ידי אל ה\" (שם יד): ׳זכור׳ קים יוסף, שנאמר: ׳וטבוח טבח והכן (שם מג): ׳כבד׳ קים יצחק שנעקד על גבי המזבח: ׳לא תרצח׳ קים יהודה - ׳מה בצע כי נהרוג את אחינו׳ (שם לז): ׳לא תנאף׳ קים יוסף באשת פוטיפרע: ׳לא תגנוב׳ קימו השבטים - ׳ואיך נגנוב כסף וזהב׳ (שם מד): ׳לא תענה׳ קים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים: אף הוא קים ׳לא תחמוד׳ - ׳אם מחוט ועד שרוך נעל׳\" (שם יד).",
+                "<b>וכאן</b> יש להוסיף שאמנם ניתן לאדם כוח הבחירה ובידו לרדת ממדריגתו שישחית את מדותיו ומעלותיו ויאבד את כל צורתו בתור אדם אף מסוג דרך ארץ, ויש בכוחו להגיע אף למדריגה של בעלי חיים ועוד פחותה מהם. ואמנם מצינו. שנבוכדנצר מלך בבל נהפך לחית השדה למשד שבע שנים ואכל עשב כשור וכל צורתו נשתנתה לשל בעל חי (ראה דניאל ד). אבל במקרה כזה שהוא מקלקל את מדותיו. הרי הוא יוצא מכלל אדם וכאילו עובר מהמציאות אל ההעדר והוא בבחינת מאבד את עצמו לדעת. ועל בחינה בזו אין מקום בתורה לצוות לו ולהזהירו, כי התורה ניתנה לאדם ובאדם משתעי קרא, ולא לכזה שיוצא מכלל האדם.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> נראה שגם תורה זו הנקראת דרך ארץ, שקדמה לתורה מסיני, תורה שלמה היא המקיפה את כל האדם, והדורות הקדמונים מצאו מקום להתגדר ולהתעלות בה. על יסוד תורה זו באו כל התביעות והעונשים החמורים על הדורות ההם על אשר לא דקדקו בה ונכשלו בה ולא קימו כראוי את תורת דרך הארץ שהיא יסוד האדם, ומכאן גם הרקע לכל חטאי היחידים שבתורה, שלא נזהרו בה כיאות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שגם בתורה זו, תורת דרך הארץ של האדם, דקדקו עם אישי הדורות כחוט השערה, ותבעו מהם תביעות דקות מן הדקות, אשר אנחנו אף לאחר קבלת תורה מסיני אין לנו מושג בהן.",
+                "<b>והרי</b> דוגמאות אחדות:",
+                "<b>כתוב</b> בתורה באבימלך שלאחר שלקח את שרה ואלהים בא אליו בחלום הלילה ואמר לו: \"הנך מת על האשה אשר לקחת\", טען אבימלך: \"הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת\", והשיב לו אלהים בחלום: \"גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וכו׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך\", (בראשית כ). ופירשו חז\"ל מה היה חטאו של אבימלך: \"׳נביא הוא׳ וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר, על אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא?\" וחז\"ל באים לידי מסקנא: \"מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\", ומפרש רש\"י: \"שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד׳ מדקאמר לו רחמנא נביא הוא, דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג\" (בבא קמא צב: וראה רש\"י שם).",
+                "<b>הנה</b> רואים אנו מכאן שחייבו את אבימלך בתור בן נוח ללמוד מדת דרך ארץ ולהתנהג בה, ומתוך כך היה צריך לשאול את אברהם על עסקי אכילה ושתיה ולא על עסקי אשתו. וחיוב זה חמור עד כדי כך שמכיון שלא למד דרך ארץ ולא התנהג עם אברהם לפי מדה זו, נתחייב מיתה הוא וכל אשר לו. ועוד הוסיפו חז\"ל שאבימלך היה בגדר \"אומר מותר\", משום שלא ידע הלכה זו, ובכל זאת מכיון שיכול היה לדעת באמצעות אברהם אבינו ונכשל בזה, חייב מיתה, אם בדיני אדם או בדיני שמים (ראה מכות ט).",
+                "<b>ועוד</b>, כתוב בתורה: \"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ\". (בראשית לד). ופירש רש\"י: \"בת לאה ולא בת יעקב? על שם יציאתה נקראה בת לאה שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ׳ותצא לאה לקראתו׳\" (ראה רש\"י שם ומדרש תנחומא וישלח ז, וראה גם לשון בראשית רבה פ: \"כאמה כבתה\").",
+                "<b>והנה</b> מופלאים הדברים כמה נתבעו על פגיעה דקה מן הדקה במדת דרך ארץ. הרי כל התביעה כאן על דינה לא היתה אלא על אשר עברה על דרכי הנימוס: \"כל כבודה בת מלך פנימה\" (תהלים פה), כי הכתוב מדגיש שיצאה לראות בבנות הארץ ולא בבני הארץ, ואין כאן שום עבירה מלבד מדת דרך ארץ. ובכל זאת מתבטאים עליה חז\"ל בצורה כה חמורה שהיתה יצאנית ונענשה על כך בעונש כה חמור שנתפשה על ידי חמור בן שכם וטימא אותה, עד שיעקב לאחר כל ההרפתקאות והצרות הרבות שעברו עליו לא יכול לסבול יותר ואמר: \"מי שאמר לעולמו די, יאמר ליסורי די\" (תנחומא מקץ).",
+                "<b>ועוד</b>, שהקדוש ברוך הוא ראה בפגם דק זה הרס בכל צורת הבריאה. חז\"ל אומרים שבשעה שהקדוש ברוך הוא עמד ליצור את האשה \"התבונן מהיכן לברוא אותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית וכו׳ ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם וכו׳, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה: תהא אשה צנועה. אף על פי כן ׳ותפרעו כל עצתי׳ (משלי א). לא בראתי אותה מן הראש. והרי היא מיקלת ראשה וכו׳ ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית שנאמר \"ותצא דינה\" (בראשית רבה יח, וראה לעיל במאמר \"ותפרעו כל עצתי\"). הרי שהיתה בפגיעה דקה זו במנהגי דרך ארץ הפרעה בכל תכניתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, משום שמדה זו היא יסוד האדם ואם יש פגיעה במהות האדם בטלה כל תכליתה של הבריאה.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, התורה מטילה אשמה גם על לאה וקוראים אף אותה יצאנית שנאמר \"ותצא לאה לקראתו\" (בראשית ל).",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים שלאה עשתה ביציאתה מעשה גדול מאד ו\"צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים\". ומיציאה זו יוצא לימוד לדודות ש\"כל אדם שאשתו תובעתו הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היה כמותן, שנאמר: ׳הבו לכם אנשים חכמים ונבונים׳ וכתיב: ׳ואקח את ראשי שבטיכם׳ ולא כתיב: ׳נבונים׳: וכתיב: ׳יששכר חמור גרם׳ וכתיב: ׳ומבני יששכר יודעי בינה לעתים׳\" (נדרים כ), כלומר שבדורו של משה לא נמצאו בני בינה ואילו הבנים שיצאו מלאה היו בני בינה.",
+                "<b>נמצא</b> שלאה חידשה כאן מדעתה הנהגה מופלאה שיש בה משום רוממות וקדושה ושראו בה, בהנהגה זו, מקור לתולדות הדעה והבינה במדה, כזאת שאף דורו של משה הנקרא \"דור דעה\" עם כל השגתם העליונה לא הגיעו אליה. ואכן יצאו ממנה בזכות יציאה זו בני יששכר שהצטיינו בכל הדורות בבינתם הגדולה והעמידו מאתים ראשי סנהדראות (ראה דברי הימים א יב).",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה, מצאו פגם ביציאתה זאת, תוך זריזות ושמחה של מצוה\" וראו בה, איפוא, ניגוד להנהגה של \"כבודה בת מלך פנימה\". ובגלל אותו פגם מגנים אותה בביטוי מעליב כזה וקוראים אותה יצאנית. ולא עוד אלא שתולים בה קלקלתה של דינה, כאמה כבתה, ומכריזים עליה: יצאנית בת יצאנית.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה דקדקו בהנהגותיהם של אישי הדורות הקדמונים אף ללא תורה מסיני, משום החובה הגדולה המוטלת עליהם בתור אדם ומשום תורת דרך ארץ בלבד.",
+                "ג. <b>תביעה</b> מעין זו ובצורה חריפה יותר ביחס למדת דרך ארץ, אנו מוצאים גם כלפי עשיו.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה על עשיו, בשעה שבא אל אביו יצחק לקבל ממנו את ברכתו: \"ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך\" (בראשית כז). ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"על ידי שאמר לו יקום, אני נפרע לו בו בלשון ׳יקום אלהים ויפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו׳\" (תהלים סח).",
+                "<b>חז\"ל</b> מספרים נפלאות על הצטינותו של עשיו בכבוד אב. הכתוב אומר: \"בן יכבד אב\" (מלאכי א) ואמרו חז\"ל: \"דא עשיו, לא הוי ברנש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי\" (זהר תולדות). היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: \"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית\" (שם), למה קוראים אותם חמודות? \"שחמד מנמרוד והרגו ונטלן\", ובגדים אלה היו משל אדם הראשון \"שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה. היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו\", ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך \"שבהם היה משמש את אביו\" (ראה פרקי דרבי אליעזר כד ובבראשית רבה שם). \"ואמר ר׳ שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות\" (בראשית רבה סה). אנו יכולים לתאר לנו כמה היה גדול כיבודו של רבן שמעון בן גמליאל לאביו עד שהוא מעיד על עצמו: \"לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי\" (דברים רבה א), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדריגתו של עשיו אף באחד ממאה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצוות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו מעשיו. כתוב בתורה שבשעה שיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו אמר: \"הנני\" (בראשית לז), ואמרו חז\"ל: \"נוהג באביו כבוד ומורא. אמר לו יוסף ליעקב: אבא: יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם\" (ראה \"תורה שלמה\" שם בשם מדרש אגדה). \"ומעשיו למד יוסף. כשאמר לו יעקב: ׳לכה ואשלחך אליהם׳, היה יודע ששונאים לו אלא אמר: עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו\" (ראה שם בשם ספרי חסידים).",
+                "<b>והנה</b> קרה מקרה, ובודאי היחידי בחייו, שתוך הגישו לאביו את המטעמים שהכין לו ופנותו אליו שיאכל מהציד שהביא לו, החסיר מלה אחת בדבריו ובמקום לומד: \"יקום נא אבי\" כפי שדורשת מדת דרך ארץ וכפי שהתבטא יעקב כלפי אביו: \"קום נא שבה\", אמר: \"יקום אבי\". מציינים שבאותו יום \"עשיו בא בצער גדול שלא נפל בידיו כשאר הימים אלא צבי בלבד, לאחד שנצטער. תדע לך שכן, כשבא ועשה מטעמים בא בנזיפה אל אביו ואמר ׳יקום אבי׳\" (ראה מדרש הגדול שם). וחז\"ל מספרים ש\"כל אותו היום היה עשיו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן. וכל כך למה? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות\" (בראשית רבה סז). ובכל זאת לא ויתרו לו לעשיו על אשר נכשל בלשונו ודילג בדבריו מלה אחת שהיה בזה משום פגם במדת דרך ארץ, והענישו את כל דורותיו אחריו בעונש חמור כזה עד שקללו אותם שבזמן שיבואו להילחם עם ישראל יבוא אלהים ויניס ויפיץ אותם מפני ישראל.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מגיעים דקדוקיה וחומרה של מדת דדך ארץ.",
+                "<b>ואופייני</b> הדבר שתבעו מעשיו שמדת דרך ארץ היתה צריכה להיות טבועה בנפשו עד כדי כך שאף בשעת סכנה לא יתכן שיכשל בה, וכפי שאמרו חז\"ל: \"אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו\" (סנהדרין צב:). לפי ההנחה שקבענו שמדת דרך ארץ היא עצמיותו השרשית של האדם, אין לו לאבד עצמיותו בתור אדם בשום מקרה שבעולם ואף במצבים המסוכנים והחמורים ביותר.",
+                "<b>מסופר</b> בתחילת אותה פרשה: \"ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום\" (בראשית כה). באותה שעה אחזתו לעשיו בולמוס מרוב עייפותו בשדה, וכל מי שאחזתו בולמוס פוסקים להלכה שמאכילים אותו נבילות וטריפות ומאכילים אותו ביום הכיפורים, כי הוא נמצא במצב של סכנה. ועוד ש\"לא היה יכל להשיב ידו אל פיו\" (ראה תורה שלמה שם) ובודאי גם לא יכל להבחין מהו התבשיל ורק הרגיש במראהו שהוא אדום. ומשום כך התבטא \"הלעיטני נא מן האדם האדם הזה\".",
+                "<b>ובכל</b> זאת בגלל ביטוי זה, שאם כי איננו לשון מגונה אלא שאיננו בכלל שיחה נאה ואינו הולם את מדת דרך הארץ. נקבע לעשיו ולכל דורותיו אחריו שם גנאי: \"אדום\". ואף על פי שהיה מותר לעשיו לעבור באותה שעה על כל האיסורים משום שנמצא\" כאמור, במצב של סכנה. אבל הוא היה צריך להיות מושרש ומושלם במדת דרך ארץ שתיהפך אצלו לטבע ושלא יוכל לזוז ממנה בשום מצב, ומכיון שנכשל בזה הוכח שחסרה לו שלמות במדה זו ונתגלתה פחיתותו שהוטבעה בו לדורות עולם. ותואר זה שבא לו בגלל אותו ביטוי נזכר לו לעשיו בכל התקופות, עד שכאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לנקום ממנו על מעשיו הרעים מתארים אותו בדברי הנביא: \"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים\": \"מדוע אדום ללבושך\" (ישעיה סג) ועוד, כאילו רואים בזה את מקור כל רשעותו והוא הקובע את טיבו ומהותו.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שראו את מדת דרד ארץ כיסוד ותובעים עליה גם את בני נוח ואף לפני מתן תורה - ובצורה החמורה ביותר.",
+                "<b>ולאור</b> השקפה זו מתגלה לנו שגם אומות העולם עומדים בדין על זלזולם במדה זו. חז\"ל אומרים: \"בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון\" (ראש השנה טז). הרי שגם אומות העולם נכנסים לדין, ולכאורה דינם הוא משום שאינם מקיימים את שבע המצות שנצטוו עליהן. אבל לפי שהוכחנו, באים אומות העולם בדין, ובדין חמור מאד, על אשר אינם נזהרים גם במדת דרך ארץ, באשר זוהי תורת האדם וכל אשר בשם אדם יכונה חייב לדקדק בה בדקדוק מופלג.",
+                "ד. <b>ואמנם</b> מצינו כמה האבות הקדמונים דקדקו במדת דרך ארץ והיו מוכנים לוותר בגללה על ההישגים הגדולים ביותר.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי\" (בראשית כח:טז). ופירש רש\"י: \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\". לאחר ארבע עשרה שנה שעשה יעקב אבינו בבית מדרשו של שם ועבר ללא שינה כלשהי (\"וישכב במקום ההוא\" - \"לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה\" - רש\"י על פי בראשית רבה), משתנים לו עתה סדרי בראשית: \"כי בא השמש\" - \"ששקעה לו חמה פתאם, שלא בעונתה, כדי שילין שם\" (רש\"י חולין צא:): ודוקא שם, במקום ההוא: \"ויפגע במקום\" - \"ללמדך שקפצה לו הארץ\" (שם): ואבני המקום מריבות זו עם זו וכל אחת מהן אומרת: \"עלי יניח צדיק את ראשו\" (שם).",
+                "<b>ובכן</b> הכל מכוון מלמעלה לכך שיעקב אבינו ילין בלילה ההוא במקום זה. ובאמת גם שם לא ישן יעקב ושינה זו לא היתה כי אם משנה. \"וייקץ יעקב משנתו\"- רבי יוחנן אומר \"ממשנתו\" (בראשית רבה סט:ז), אלא שמשנה זו היתה צריכה להישנות בצורת חלום הבא כאילו תוך שינה, \"שהשקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא\" (שם סח:י). ובתוך שינה זו הוא רואה חלום של נבואה, שיש בו משום השגת חכמה אין סופית. תעלומות הבריאה מתגלות לפניו. \"סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו\" - \"עולים ויורדים ביעקב וכו׳. מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן קל\"ח שנה וכו׳ אמר רבי חמא בר חנינא, על ידי שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו וכו׳, היכן חזרו? – כאן\" (בראשית רבה סח:יב). כלומר, שעל ידי מאורע זה מצאו את תיקונם. ובמחזה נבואה זה מובטחת לו הבטחה נצחית, אשר בה תלוי כל קיומו של עולם והויתו, כל תולדות עם ישראל ונצחיותן של ישראל, הבטחת הזרע, הארץ וכו׳.",
+                "<b>ואחרי</b> ככלות הכל, לאחר כל הנסים הגלויים המגלים רצונו של מקום שיעקב אבינו יישן במקום ההוא, לאחר כל הגילויים הנשאים שנתגלו לו בחלום נבואתו זה, בתור \"שינה\" זו כביכול, אומר יעקב אבינו: \"אם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה\". אף על פי ששינה זו היתה, כאמור, כעין משנה, ולמרות שהודות לה דבקה נשמתו בה׳ והשיגה חזיונות מופלאים כאלה, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון בזה, כי הרי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של \"שינה\" והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ - שינה במקום קדוש - והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במדת דרך ארץ. הדא הוא ששנינו: \"דרך ארץ קדמה לתורה\".",
+                "<b>ומצינו</b> שגם חז\"ל הלכו בדרך זו, לוותר על הישגי התורה בגלל מדת דרך ארץ.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (יבמות קה:) שחכמים ובתוכם רבי ישמעאל ברבי יוסי ישבו בבית מדרשו של רבי והתווכחו בהלכה. \"אדהכי אתא רבי למתיבתא. אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו. רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל\". והקפיד אבדן על אשר הוא פוסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי ישמעאל שבא ללמוד תורה מרבי והשיב לו אבדן: \"וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי\", כלומר בגלל הנהגתו זו אינך ראוי ללמוד תורה מרבי. בינתיים באה יבמה לפני רבי. אמר רבי לאבדן שילך לבדקה אם היא גדולה. לאחר שיצא, אמר רבי ישמעאל לרבי: \"כך אמר אבא: \"איש\" כתוב בפרשה אבל \"אשה\" בין גדולה בין קטנה\". אמר רבי לאבדן שיחזור כי כבר הורה זקן. \"קמפסע אבדן ואתי. אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש, יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, היאך יפסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתך\".",
+                "<b>רואים</b> אנו מכאן, שלמרות שאבדן בא ללמוד תורה, בכל זאת לא נתן לו רבי לחזור למקומו כדי שלא יעבור על מדת דרך ארץ. וגם רבי ישמעאל אילולא היה העם צריך לו לא היה מתקרב לשמוע את דרשתו של רבי והיה מוותר על לימוד התורה מפיו, כדי לא לפגוע בדרכי הנימוס. הוא אשר אמרנו שמדת דרך ארץ קודמת לתורה באשר זהו יסוד האדם והיא אינה נדחית איפוא מפני שום ערכים רוחניים והישגי תורה."
+            ],
+            "XXXI": [
+                "<big><strong>הוקרת החסד והכרת הטובה</strong></big><br>א. <b>רגילים</b> הבריות לחשוב שהתגמול בעד חסד שאדם מקבל מחבירו צריך להיות בהתאם לערך החסד והטובה, כי אי אפשר לדרוש ששיעור השכר יעלה על מדת הטובה. אולם בתורה ובדברי חז\"ל אנו רואים השקפה אחרת לגמרי, שבעד כל טובה שאדם מקבל מחבירו, אין שיעור לגמול ולשעבוד שהוא חייב לו במשך כל ימי חייו ולדורי דורות, באשר יש ערך רב לכל פעולת חסד והיא נוגעת במדות הקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויגל את האבן מעל פי הבאר\" (בראשית י:כט). ואמרו חז\"ל: \"כמו שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול\" (ראה רש\"י על פי בראשית רבה).",
+                "<b>הרי</b> שחסד זה שעשה יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר היה לגבי יעקב - מעשה קל שלא היה, כאמור, אלא כמעביר פקק מעל פי צלוחית, וגם מתיחס הוא לגבי רחל שהיא בת אחי אמו שמחובתו היה לעזור לה, ובכל זאת אנו מזכירים מעשה זה בתפילתנו על הגשם עד היום הזה בין מעשי האבות הגדולים שבזכותם אנו מבקשים את ברכת הגשמים, שכן יסד הפיטן באותה תפילה: \"יחד לב וגל אבן מפי באר מים - בצדקו חון חשרת מים\".",
+                "<b>ולכאורה</b> מופלא הדבר. בעת תפילת הגשמים אנו עומדים בשעה גדולה מאד, בשעה שכל העולם זקוק לרחמים גדולים, למפתחות גשמים שבהם תלויים כל חיי העולם, והם שקולים כתחית המים שאף מפתחותיהם הם לא נמסרו לשליח (ראה תענית ב), ו\"גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ\" (שם ז: ט:), וצריכים לזכויות גדולות לזכות בהם, כי \"אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל\" (שם ז:). ומשום כך אנו מזכירים בתפילה זו את זכויות האבות כדי להיתלות בהם. ובתוך שאר הזכויות מזכירים גם את גדולתו של יעקב ש\"נאבק עם שר בלול מאש וממים\". שהגיע לגובה רוחני כזה שגבר על שר של מעלה. ותמוה לכאורה. היאך אנו מזכירים לגבי ענין מכריע כזה ויחד עם זכויות גדולות כאלה את המעשה של יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר בשביל רחל, שלא היה לגביו, כאמור, אלא מעשה קל?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שכל מעשה חסד, ערכו גדול מאד ותלויות בו זכויות רבות לאין שיעור, ואם כי לכאורה מילתא זוטרתא היא הרי יש בו משום \"והלכת בדרכיו\", כדברי חז\"ל \"מה הוא חסיד אף אתה חסיד\" (ספרי סוף פרשת עקב), וכלולה בו דביקות בה׳ לא פחות מבהשגות הגבוהות של מאבק יעקב עם \"שר בלול מאש וממים\". ויקר מעשה זה בעיני הקדוש ברוך הוא כמו המעשים הגדולים ביותר, עד שאנו מבקשים מאתו בכל הדורות שזכות זו תעמוד לנו לעולם ושבשכרה יעניק לכל זרעו לדורי דורות אחת הברכות הגדולות. ברכת הגשמים, שהיא דורשת זכויות רבות ובה תלוי, כאמור קיומו של כל העולם.",
+                "ב. <b>ולא</b> רק מעשה חסד של יעקב, שבא בכוונת לב מיוחדת כפי שמציין הפיטן: \"יחד לב וגל אבן\", יש לו ערך רב כזה וזוקק גמול לדורות, אלא כל מעשה טוב, ואף משל כל אדם, לרבות בני אומות העולם, אין שיעור לערכו. ומכאן החובה הגדולה המוטלת על כל מקבל חסד להכיר טובה לנותנה ולהביע לו תודות רבות.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה (בראשית סג) שכאשר נאותו בני חת לבקשתו של אברהם לתת לו אחוזת קבר כדי לקבור את שרה, השתחוה אברהם לפניהם כמה פעמים והביע להם הודאה רבה. ובאמת היה במעשה זה מצד בני חת משום חשיבות וכבוד לעצמם, שאברהם אבינו, שנקרא בפיהם \"נשיא אלהים\", בא בשכנותם וקנה שדה בגבולם. ואמנם חז\"ל מפליגים בערכה של קניה זו: \"ויקם שדה עפרון\" - \"תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך\" (ראה רש\"י שם). ובני חת גם נהנו ממכירת אחוזה זו שקבלו תמורתה כסף מלא, \"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר\", וגמלו איפוא בזה חסד עם עצמם יותר מאשר עם אברהם. ואף על פי כן הכיר להם אברהם טובה במדה מרובה כזאת, והשתחוה להם לאות תודה כמה פעמים. ולא די בהכרתו ובהודאתו של אברהם אלא שאמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ אליעזר: כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשרה פעמים כתוב: בני חת, בני חת, עשרה - כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק - כאילו מקיים עשרת הדברות\" (בראשית רבה נח).",
+                "<b>הרי</b> מכאן כמה גדול ערכו של כל מעשה חסד. ואף בצורה הקלה ביותר. ויהיה העושה מי שיהיה, וכמה הוא מחייב הודאה והכרת טובה לאין שיעור.",
+                "<b>עובדה</b> זו אנו מוצאים גם במעשה חסד של יתרו עם משה. כתוב בתורה שלאחר שבנות יתרו סיפרו ליתרו אדות משה שהצילן מיד הרועים, אמר להן יתרו: \"למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם\" (שמות ב). \"אמר ר׳ סימון אין כאן חסד. בשכרו האכילו דכתיב: ׳דלה דלה לנו׳. ואימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא? בימי שאול, דכתיב \"ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים\" (שמואל א, טו:ו), וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, והלא עם משה בלבד עשה? אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מבני ישראל מעלה עליו הכתוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והרי דברים קל וחומר: ומה אם שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה\" (ראה ילקוט שמות, ויקרא רבה לד).",
+                "<b>הרי</b> מציינים חז\"ל שיתרו היה חייב לשלם שכר למשה על אשר דלה להן, ולא דלה להן מים בלבד אלא יש מפרשים שהרועים השליכו אותן לתוך המים ומשה הוציאן, והשכר שיתרו פרע למשה לא היה אלא בזה שהאכיל אותו לחם, ובכל זאת מכיון שסוף כל סוף יתרו גמל לו טובה, ראו בזה כאילו עשה חסד עם משה. ולא רק עם משה בלבד, אלא עם כל בני ישראל, ומעשה זה נשמר לו. ליתרו. לדורות. עד שלאחר מאות שנים כאשר בא שאול להילחם בעמלק ומצא בשכנותו את הקיני, שהם מצאצאיו של יתרו, הציל אותם שאול בשכר אותו חסד. כנראה ראויים היו הקיני להיספות יחד עם עמלק מפני שנתחברו עמהם. ובכל זאת עמדה להם זכות של מעשה יתרו עם משה, למרות שלא נחשב כחסד גמור, והגין עליהם. וכבד למדים חז\"ל בעצמם קל וחומר, שאם חסד כזה שאינו אלא שכר - כך. העושה חסד אמתי. על אחת כמה וכמה שאין שיעור לערכו, שתלויות בו זכויות לדורות וכל הדודות חייבים להכיר טובתו ולהשיב לו גמול לעד לעולם.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד. לאחר שה׳ שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים כתוב בתורה: \"וילך משה וישב אל יתר חותנו\" (שם ד). ואמרו חז\"ל: \"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳ועתה לכה ואשלחך אל פרעה׳ אמר לו: רבון העולמים! איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו חייב לו\" (שמות רבה שם). ומשום כך שב משה אל יתרו, כי לא ראה לעצמו היתר ללכת למצרים אלא ברשותו של יתרו.",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים. עמדה כאן לפני משה בעית גאולתם של ישראל, הצלתם משעבודם הקשה במצרים, הוצאתם מטומאת המצרים ומתועבותיהם, וקיום כל היעודים שהובטחו להם, יעודי התורה, הארץ, בית המקדש וכו׳. ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התגלה לפניו והטיל עליו את התפקיד הנשגב הזה. ובכל זאת לא יכול היה משה לעבור על חובתו כלפי יתרו משום הכרת הטובה שגמל אתו והרגיש בעצמו שחייב לו נפשו ומשועבד אליו, עד שטען כלפי הקדוש ברוך הוא שאינו יכול לקבל את שליחותו, ולא נאות לבסוף לקבל עליו את תפקיד גאולת ישראל עד שיתרו נתן לו רשות לכך.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מחייב כל מעשה חסד הכרה ושעבוד, עד שאין דבר בעולם שיכול להכריע אותו.",
+                "ג. <b>ומדה</b> זו של הכרת הטובה וערך החסד אינה לפנים משורת הדין ושל אנשי מעלה בלבד, אלא מהרגשתם הטבעית ומחובתם הרגילה של כל בני האדם, לרבות רשעי העולם, ומי שאינו מדקדק בה, רואים בו ירידה ופגם בכל מדריגת אישיותו.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף\" (שמות א), ואומרים חז\"ל: \"למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה? אלא שאמרו המצרים לפרעה: בואו ונזדווג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם. עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והיאך נזדווג להם. אילולא יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, ולפיכך כתיב: ׳ויקם מלך חדש׳\" (שמות רבה שם).",
+                "<b>הרי</b> פרעה מלך מצרים שהיה עובד אלילים וידוע ברשעותו והתכחשותו לאלהים, ובכל זאת ראה את עצמו משועבד ליוסף ולאחיו ולדורותיהם אחריהם בגלל הטובה שגמל אתם בשנות הרעב, ולא הסכים בשום אופן להתנכר להם עד שויתר על כסא המלוכה במשך שלשה חדשים.",
+                "<b>אנו</b> יכולים לתאר לנו כמה גדול הנסיון לוותר על כסא המלוכה, ולא מלכות סתם כי אם מלכות מצרים שהיתה באותו זמן מושלת בכפה בכל העולם. ואינו דומה ויתור על המלוכה בתחילה למי שמתפטר מכסא המלוכה לאחר שכבר ישב עליו. חז\"ל למדים דבר זה משאול המלך שלמרות שבתחילה היה נחבא אל הכלים וברח מן המלוכה, לבסוף כשעלה בקש להרוג את דוד (ראה מנחות קט:). והדברים האלה אמורים אף לגבי שאול שהיה כבן שנה לחטא ומשכמו ולמעלה גבוה מכל העם, ועל אחת כמה וכמה אצל כל אדם. ואכן מכאן הכריז ר׳ יהושע בן פרחיה על עצמו: \"בתחילה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי: עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין\" (שם). ר׳ יהושע שנא כל כך את הרבנות עד שמי שהיה אומר לו לעלות לגדולה, היה מתנקש בו בצורה חמורה מאד, ולבסוף שכבר נתמנה לנשיא היה מוכן להתנקש במי שהיה אומר לו לרדת. ואם בקדושי עליון ובורחים מן הכבוד במדה כזאת - כך, על אחת כמה וכמה באנשים רגילים וברודפים אחר הכבוד, כמה שהם נלחמים על כבודם ונשיאותם. ועם כל זה, עם כל הקושי הרב שבצעד כזה, מצא פרעה הכרח נפשי להתגבר על עצמו ולהתפטר מכסא המלוכה ובלבד לא לכפור בטובתו של יוסף שגמל אתו ועם עמו. הרי כמה ראה אף פרעה הרשע חובה להעריך מעשה חסד ולשמור הכרה ואמונים לעושהו ולדורותיו אחריו.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים שאף מי שיש בו מדת הכרת הטובה בשיעור גדול כזה אבל אם היא איננה עומדת בפני כל נסיון ולחץ, הרי כאילו בטלה בזה כל המדה, מכיון שפרעה לא החזיק מעמד אלא שלשה חדשים בלבד ולבסוף הושפע מטענותיו של עמו שיש בויתורו לישראל משום סכנה לקיום מלכות מצרים פן יתווספו על שונאיהם ויגרשו אותם מן הארץ (ראה רש\"י שם), אומר עליו הכתוב: \"אשר לא ידע את יוסף\", כאילו לא הכיר בטובתו כלל וכלל.",
+                "<b>ומכאן</b> עוד, שאם נפגמה מדת הכרת הטובה, מתערערים יחד עם זה כל יסודות האמונה וההכרה. \"אמר ר׳ אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכן כתב עליו המקרא, כלומר, היום - ׳אשר לא ידע את יוסף׳: למחר הוא עתיד לומר: ׳לא ידעתי את ה׳\". הרי שמיד עם ערעור הכרת טובתו של יוסף, ראו בו מיד את סופו שיהיה כופר בה׳ ונתחייב מיתה וכליה, באשר שורש אחד לשני הדברים, ומי שאינו מבין להעריך מעשה חסד של חבירו, אינו מכיר בחסדו של ה׳ יתברך בורא העולם וכופר בטובתו ולבסוף יבוא לכפור גם בו בעצמו.",
+                "<b>שיא</b> המדה. בהכרת הטובה משתקפת בציווי התורה: \"ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו\" (דברים כג). התורה מספדת היאך התיחסו המצרים לישראל במצרים, כמה העבידו אותם בכל עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמה לחצו ועינו אותם, ובכל זאת מכיון שהם גם נהנו ממצרים שנתנו להם לישב בארצם, ואם כי גם בזה כיונו לטובת עצמם, יש להכיר בטובה זו לעולם. ולא רק שאסור לתעב אותם, אלא שיש לזכות אותם שיבואו לאחר שלשה דורות בקהל ישראל. וכבר למדים מזה חז\"ל קל וחומר לכל הבריות: \"אמר רבי אלעזר בן עזריה המצרים לא קיבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר, והרי הדברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לזכות - כך, מי שנתכווין לזכות על אחת כמה וכמה\" (ספרי שם).",
+                "ד. <b>ומדה</b> זו של הערכת החסד והכרת הטובה חייבת להיות כה מושרשת באדם, עד שהוא צריך להרגיש אותה לא לגבי בר דעת בלבד, כי אם גם לגבי כל דבר שיש לו ממנו איזו טובת הנאה שהיא, לרבות בעלי חיים, צומחים ודוממים, אם כי טובתם באה מאליהם ולא שייכת לגבם כל הודאה.",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים: \"בירא דשתית מיניה מיא לא תישדי ביה קלא\" (בבא קמא צב:). וחושבים אנו שאינו אלא משל. ואולם ממקורות שונים מוכח שהדברים מכוונים גם פשוטם כמשמעם, שאף בור ממש ששתית ממנו מים לא תשליך בו אבן. ומוצאים אנו שמן הראשונים נהגו כן הלכה למעשה.",
+                "<b>מסופר</b> בשיטה מקובצת בשם אחד מתלמידי הר\"י אבן מיגש (שם) שבעירו של הרי\"ף קרה מקרה בעשיר אחד שירד מנכסיו והוזקק למכור מרחץ שלו כדי לשלם את חובותיו, ופנוי לרי\"ף שיכנס בדין בענין זה, ואמר הרי\"ף: \"לא אדון ולא אורה במרחץ הזה. לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד בו, לפי שנתהניתי ממנו\". הרי שהכיר הרי\"ף טובה לאותו מרחץ משום שהתרחץ בו ונהנה בו, עד שלא הסכים לפעול שום דבר שעלול להיות כאילו פגיעה במרחץ זה.",
+                "<b>ולמדים</b> הנהגה זו מדברי חז\"ל. שנינו לגבי מכות מצרים: \"מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן? אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך לפיכך לקו על ידי אהרן\" (תנחומא וארא יד, וראה גם בשמות רבה שם, וראה שם בשיטה מקובצת המקשר את מעשה הרי\"ף לדברי חז\"ל אלה).",
+                "<b>במקום</b> אחר מצינו שמשה לבד עמד על נקודה זו. אמרו חז\"ל: \"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: היכן מצרים שותים? אמר לו - מנילוס. אמר לו - הפוך אותו לדם. אמר לו - איני יכול להופכו. יש אדם שותה מן הבור משליך אבן לתוכה?\" (שמות רבה כ).",
+                "<b>מעשה</b> זה של הפיכת היאור לדם ויצירת הכנים מן העפר, הרי בא לשם אותות ומופתים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא ומטרתו היתה להביא את המצרים לידי אמונה בו, וכפי שבאמת באו חרטומי מצרים על ידי מכת הכנים לידי הכרה שאצבע אלהים הוא. ובכל זאת לא היה צריך משה לוותר בגלל זה על מדת הכרת הטובה שלו ולא פגע ביאור ובעפר.",
+                "<b>במקרה</b> אחר מצינו שמשה נתבע על שלא עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שבשעה שמשה בא להוציא מים מן הסלע, לא דיבר אל הסלע כי אם הכה אותו (במדבר כ). ואמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"מה עשה הסלע לבני, שנאמר ׳ויניקהו דבש מסלע׳ (דברים לב), ואחר טובתו הכית אותו, אין אתה כשר לעמוד על בני וכבר מניתי אחר תחתך\" (ילקוט שם).",
+                "<b>והדברים</b> מפליאים מאד. הלא משה בא כאן לעשות לטובתם של ישראל לתת מים לעם השרוי בצמא, ובכל זאת מכיון שעבר על פרט אחד, שלכאורה הוא פעוט מאד בעינינו, שהכה את הסלע והתעלם מטובתו שהניק דבש לישראל, ואם כי לא לו במיוחד אלא להעם בכללו, נמצא הוא לבלתי ראוי להנהיג את ישראל.",
+                "<b>כשם</b> שמשה הכיר בחסדו של יתרו כלפיו, כאמור, וויתר על פעולתו לטובת גאולתם של ישראל ובלבד לא לפגוע בו במשהו אף בשלילה, וכשם שלא הסכים, כאמור, להלקות את היאור והעפר למרות התועלת הרבה שבמעשה זה, בגלל הטובה שקיבל מהם, כך היה צריך להסתייג מבלי להכות את הסלע שהביא טובה לישראל, ומכיון ששגה בזה והכה את הסלע ונפגמה במדת מה מדתו בהכרת הטובה, לא עמדו לו כל מדריגותיו העליונות בתור איש האלהים ואשר ה׳ דיבר אתו פה אל פה, ופסלו אותו מלהיות מנהיג על ישראל.",
+                "<b>הרי</b> כמה צריכה להיות מפותחת באדם המדה להוקיר כל מעשה חסד וכמה מחובתו להכיר טובת הנאה שהוא מקבל ממי שהוא, יהיה מי שיהיה, ולראות את עצמו משועבד לגמול טובה תחת טובה, ללא כל חשבונות, ולא רק מצד עצם מקבל החסד ולמטיב עצמו כי אם אף מצד זרע זרעם של מקבלי החסד ולכל הדורות של המטיבים אחריהם לדורות עולם.",
+                "<b>ואם</b> לבריות כך, על אחת כמה שחייב אדם להוקיר חסדו של הקדוש ברוך הוא ולהשתעבד לו על כל טובה וטובה שהוא מקבל ממנו בכל רגע ורגע לאין סוף וללא שיעור.",
+                "(<b>לידי</b> מסקנה זו ללמוד קל וחומר מהדומם על חובת הכרת הטובה לאדם ולהקדוש ברוך הוא, מגיעים גם באותה שיטה מקובצת וכדאי להעתיק את הדברים בלשונם: \"ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יצא משורת המוסר ודרך ארץ וכו׳.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">בשיטה מקובצת מוסיף כאן אותו תלמיד בשם הר\"י אבן מיגש ש\"אפשר לפרש במה שאמרו: לא לידון אינש למאן דרחים ליה - לשתי סיבות, האחד שלא יטה לזכותו, והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה\".</i> ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוה יתברך שממנו נשפט הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו\".)"
+            ],
+            "XXXII": [
+                "<big><strong>מריבה במושגי התורה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה \"ויחר ליעקב וירב בלבן. ויען יעקב ויאמר ללבן, מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי\" (בראשית לא). הכתוב מציין כאן שיעקב עשה מריבה בלבן, והבה נתבונן מהי מריבה בלשון התורה.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו לעיל על המריבה בין רועי אברהם לבין רועי לוט שלא היתה. אלא בדברי הלכה, שבהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה (ראה לעיל במאמר \"חובת הסייגים\"), ובכל זאת, מכיון שלא היתה נקיה מנגיעה עצמית, נאמר על זה בתורה: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט\". ואברהם נרתע בגלל ריב זה והתריע כלפי לוט: \"אל נא תהי מריבה ביני וביניך\" (שם ג), ובא לידי כך עד שלא רצה להיות אתו במחיצה אחת ונפרד ממנו מרחק רב כדי להתרחק מן המריבה.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה שאפילו נענה על ריב, אם הוא מפריז במדת מה בהגבתו, נאמר עליו כאילו הוא רב. כבר הבאנו לעיל (ראה מאמר \"עומק הדין\") את דברי חז\"ל על דור המבול שאף הנגזלים נקראו \"רבים אלו על אלו\", מלשון מריבה, משום שהיו מחרפים את עושקיהם, ומביא הגר\"א אסמכתא לכך (ראה פירוש מהרז\"ו על בראשית רבה לא) מהכתוב: \"ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל\" (משלי כה, וראה דברי רש\"י שם שאם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך, מכל מקום סוד אחר אל תגלה וכו׳). הרי קוראים איש מריבה אף את האיש שעושקים אותו והוא נאלץ להשיב, אלא שהוא מוסיף דברים שאינם מן ההכרח ודנים אותו בעונשים חמורים כאלה עד כדי מחייתו מן העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא מצינו בדברי חז\"ל שלא רק מה שיש בו משהו מדין ודברים של מריבה אלא הימנעות מחיפוש דרכי השלום כמוה כמחלוקת. חז\"ל אומרים: \"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם\" (במדבר טז) - \"אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקורח וכעדתו׳\" (סנהדרין קי).",
+                "<b>משה</b> ניסה לפייס את קורח שבא לחלוק עליו בפרשה ארוכה ולא נתפייס כמו כן שלח משה לקרוא לדתן ולאבירם כדי לבוא אתם בדברים, והם השיבו לו בחוצפה גדולה: \"לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳. העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה\". ולאחר כל זה קם משה וויתר על כבודו בתור רבן של כל ישראל והלך לביתם כדי לקרוא להם לשלום, והנה אומרים חז\"ל שאם משה לא היה הולך לביתם, היה עובר על לאו \"ולא יהיה כקורח וכעדתו\".",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים. המחלוקת של קורח ועדתו מתוארת בתורה ובדברי חז\"ל כמחלוקת החמורה ביותר בדברי ימי ישראל המשמשת לדוגמה של גנאי ושמצה לדורות ושהיה צורך לברוא בריאה מיוחדת עוד מימי בריאת העולם (ראה אבות ה:ו) כדי להענישם ולבלוע אותם חיים. והנה קובעים חז\"ל שאם משה לא היה עושה כל המאמצים לנסות את כל דרכי השלום כדי לשדל אותם שימנעו מן המחלוקת, היה נקרא בעל מחלוקת כקורח ועדתו. אנו היינו רואים בהעדר מאמץ כזה לכל היותר - שלילת מעלה ברדיפת השלום, בהתאם לכתוב: \"בקש שלום ורדפהו\" (תהלים לד), אבל בתורה רואים בזה משום מחלוקת חמורה מסוגו של קורח ועדתו ושחלה עליה האזהרה: \"ולא יהיה כקורח וכעדתו\".",
+                "<b>הרי</b> עד כמה דק המושג של מריבה ומחלוקת בתורה וכמה החמירה עליו.",
+                "<b>ועדיין</b> לא מצינו את כל חומרת הדברים.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויאמר ה׳ אלי רב לך\" (דברים ג) \"אמר ר׳ לוי: ברב בישר, ברב בישרוהו. ברב בישר - ׳רב לכם׳ (במדבר טז), ברב בישרוהו - ׳רב לך׳\" (סוטה יג:). ופירש רש\"י \"שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה\" משה רבינו עשה הכל, ולא חס על כבודו, כאמור, כדי לפייס את החולקים עליו ולהשלים אתם, אבל כנראה נמצא פגם מה בביטויו כנגדם \"רב לכם בני לוי\". ולא נוקה מפגם זה עד שהקדוש ברוך הוא דן אותו מדה כנגד מדה, ובעת התחננו לפניו שיזכהו להיכנס לארץ דחה את דבריו וציוה עליו להפסיק מתפילותיו באותו ביטוי: \"רב לך אל תוסף דבר\".",
+                "<b>עד</b> כדי כך מחייבת התורה את האדם להתרחק מן המריבה והמחלוקת ומקפידה על כל תגובה ועל כל ביטוי שיש בו משום משמעות בלתי רצויה.",
+                "ב. <b>ולאור</b> זה מתבהרים לנו דברי חז\"ל על מריבתו של יעקב. אמרו חז\"ל: \"קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מניין? ׳ויחר ליעקב וירב בלבן׳ מה את סבור שמא מכות או פצעים היו שם, ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו וכו׳; ולא ענותנותן של בנים - מדוד, שנאמר (שמואל א כ:א): \"ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן: מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך, כי מבקש את נפשי\", מזכיר שפיכות דמים בפיוסו\" (בראשית רבה עד).",
+                "<b>אנו</b> למדים מכאן גדלותם של האבות. על יעקב אבינו עברו בביתו של לבן הארמי תלאות רבות. מן הרגע הראשון שיעקב דרך על מפתן ביתו, התחיל להתנהג אתו בערמה וברמאות: נותן לו את לאה במקום רחל: מקפח את שכרו, למרות עבודתו הקשה והנאמנה, כפי שיעקב מתאר אותה: \"הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני\" (בראשית לא:מ): מחליף משכורתו עשרת מונים ומעליל עליו עלילות שונות (ראה בראשית לא:א-ב והמפרשים שם). ואחרי כל זה, לאחר שיעקב לוקח את שלו ועוזב את ביתו, כפי שה׳ ציוה לו, לבן רודף אחריו ומתנפל עליו בטענות ומריבות ומרמז לו שיש לאל ידו לעשות עמהם רע (ראה חז\"ל על הפסוק \"ארמי אובד אבי\" (דברים כו) שלבן ביקש לעקור את הכל), ועוד בודק בכל אוהליו וממשש בכל כליו שמא ימצא בהם דבר גניבה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה הראה יעקב גבורה נפלאה, ולמרות כל הקיפוחים והנגישות במשך כל עשרים השנה שהיה בביתו של לבן, אינו מגיב עליהם כלום ואינו בא כלפיו בשום תביעות ותלונות. ואף לאחר שלבן רודף אחריו להורגו ומתגולל עליו בעלילות ובעלבונות קשים, יעקב אינו תוקף אותו ולא בא אליו בטרוניות, אלא מדבר אתו בלשון רכה ובדברי פיוסים, ועוד הוא מתנצל לפניו כאילו הוא הנאשם: \"מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי וכו׳ וכו׳\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שעם כל זה, קרויים בתורה אותם דברי ההתנצלות והפיוסים של יעקב בשם מריבה: \"וירב יעקב\". אמנם לגבי יעקב. מריבה זו כשרה היתה וחז\"ל מכריזים עליה לשבח: \"קפדנותם של אבות\". אבל במקרה אחר לא בדומה של יעקב, יש גם בהתנצלות משום פגיעה בזולת. כשהאדם מתנצל בפני מי שתובעו ומזכה את עצמו, הריהו מחייב בהכרח את חבירו כי אם הוא צדיק בדינו נמצא שחבירו אינו צדיק ויש בזה משום עלבון וחסר כאן ממדת השלמות. חז\"ל קובעים שהמדה, הראויה היא: \"עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים\" (שבת פח), כלומר שאין להשיב כלל על עלבון וחרופים, ואף לא בהתנצלויות ובפיוסים. ואף פיוסיו של יעקב, עם כל הצדק וההגינות שבהם, מתארת אותם התורה בלשון \"וירב\" והם נקראים בפי חז\"ל: \"קפדנותם של אבות\".",
+                "<b>ועוד</b> באו חז\"ל והוסיפו, שבמה דברים אמורים שדברי התנצלות ופיוסים במקרים דומים לשל יעקב - אם כי הם מתוארים בלשון מריבה וקפדנות - כשרים הם, אם אין בהם ביטויים של פגיעה, אבל אם מוסיפים להם נימה של פגיעה, למרות שהדברים נאמרים לשם פיוס ומתוך ענוותנות - פסולים הם. ודוד המלך יוכיח! כאמור בנביאים, התנצל דוד לפני שאול וטען כנגדו: \"דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך\" (שמואל א כד:יב) ועוד השפיל את עצמו וקרא עליו:\"כלב מת אחרי פרעוש אחד\" (שמואל א כד:טו). וגם לפני יונתן שפך את לבו לשם בקשת שלום וטען: \"מה עשיתי מה עווני ומה חטאתי לפני אביך\" (שם כ). וכנראה שהיתה בדבריו נימה של ענוותנות יותר משל יעקב, כי את דברי יעקב כינו חז\"ל: \"קפדנות\" ואת דבריו תיארו כענוותנות, אבל כיון שהזכיר יחד עם דברי התנצלותו וענוותנותו את העובדה שהוא מבקש את נפשם, ובודאי כיוון לשם תועלת כדי להעמיד את יונתן אוהבו על הסכנה שהוא נמצא בה כדי שיעזרהו להצילו מידיו, ובכל זאת היה צריך להסתייג מביטוי זה שיש בו שוב הזכרת שפיכות דמים המטילה אשמה על שאול, כדרך שנהג יעקב במריבתו עם לבן, ומכיון שלא נמנע מזה מצאו חז\"ל פגם בכל דברי התנצלותו וענוותנותו עד שאמרו עליהם \"ולא ענוותנותם של בנים\".",
+                "<b>ונמצא</b> שלא רק מי שמשיב בשעת מריבה דברים מיותרים שיש בהם משום עלבון נקרא בעל מריבה, ולא רק מי שאינו עושה הכל מה שאפשר לשם סיום ושלום הריהו כמחזק במחלוקת, אלא אפילו מי שמפייס בכל דרכי הפיוס והענוותנות, אלא שבשעה שהוא מפייס הוא מזכיר מה שאין ראוי להזכיר, נפסלים כל דברי הפיוס שלו וכל ענוותנותו והם גרועים מדברים שנקראים בתורה מריבה וקפדנות.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים על עומקן של המדות. מדת הענווה היא מהחשובים ביותר, כדברי חז\"ל: \"ענווה גדולה מכולן\" (עבודה זדה כ:). ואילו הקפדנות היא מדה גרועה מאד, עד שחז\"ל אומרים: \"לעולם יהא ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, הרי שהזהירו אף מקפדנותו של שמאי שהיתה לשם שמים. ובודאי רב מאד המרחק בין שתי המדות האלו, מקצה אחד אל השני.",
+                "<b>והנה</b> חז\"ל מכנים כאן את דבריו של דוד: \"ענותנותם של בנים\" ובודאי ירדו לעומק כוונתם וראו בהם משום מדת הענותנות. ובכל זאת מכיון שמצאו פגם כל שהוא בביטוי פיוסו ובקשת השלום, לא רק נפגמה מדת הענווה אלא העדיפו עליה מדת הקפדנות של יעקב, עד שהכריזו: \"קפדנותם של אבות ולא ענוותנותם של בנים\".",
+                "<b>וכן</b> מצד השני לגבי מדת הקפדנות. לכאורה נראו כאן דברי קפדנות כדברי הכתוב: \"ויחר אף יעקב וירב בלבן\" אבל מכיון שהיה צורך בהם וחכמת יעקב חייבה במקרה זה את הקפדנות הזאת, נהפכה קפדנות זו למדה טובה שהיא נעשית עדיפה מענוותנות."
+            ],
+            "XXXIII": [
+                "<big><strong>לשון התורה</strong></big><br>א. <b>התורה</b>, תורת ה׳ יש לה שפה אחרת וסגנון אלהי אשר אינו מזדהה תמיד עם לשון בני האדם. יש אשר התורה נותנת לעבירות מסוימות תיאורים חמורים ומלבישה אותן בצורה של מעשי פשע כבדים למאד, ובאמת אינם אלא משגים דקים במחשבה או בכוונה שאין אנו רואים בהם כל קשר עם אותם מעשי הפשע. ואמנם לפי מושגי התורה, כל משגה דק פשע כבד הוא ומעריכים אותו בשמים כחומרי חומרות.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו\", ומיד באותו פסוק כתוב: \"ויהיו בני יעקב שנים עשר וכו\" (בראשית לה). ואמרו חז\"ל: \"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ויהיו בני יעקב שנים עשר׳ מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים, ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתיב כאלו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: ׳ארור שוכב עם אשת אביו׳ ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ - עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמו היתה צרה לאמו, שפחת אחות אמו תהא צרה לאמו, עמד ובלבל את מצעה\" (שבת נה:).",
+                "<b>הרי</b> מוכיחים חז\"ל שראובן לא חטא ואסור להעלות על הדעת שאמנם נכשל בעבירה, ולהיפך הוא עסק במצות גדולה, במצות כיבוד אם, וכאשר ראה שלאחר שמתה רחל \"נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו\" (ראה רש\"י בראשית לה:כב). והוא בודאי ראה במעשה זה שהוא ממלא את חובתו כלפי אמו, באשר חשב שהיא ראויה לרשת את מקומה של רחל ולא בלהה שפחתה. והנה בלשון התורה תואר מעשה זה כאחת העבירות החמורות ביותר, עבירה של גילוי עריות שחייבים למסור עליה את הנפש, וכתוב עליו: \"וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו\"",
+                "<b>אותו</b> ביטוי אנו מוצאים גם בדברי הנביאים ובצורה עוד חמורה יותר.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד\" (שמואל א ב:כב). ואמרו חז\"ל: \"כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה׳ וכו׳ אלא מה אני מקיים ׳אשר ישכבון את הנשים׳? מתוך ששהו את קיניהם שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום\" (שבת נה). ורש\"י פירש: \"שהיה מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי וכו׳ וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והם היו שוהים מלהקריבם, והנשים לא היו יכולות לסמוך עליהם שיקריבום והיו שוהות שם ולא היו חוזרות לבעליהן עד שראו קיניהן קרבים ויהיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה, לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה\".",
+                "<b>הנה</b> מפרשים לנו כאן חז\"ל שלא חטאו בני עלי, אלא שהתרשלו בעבודתם בהקרבת הקרבנות, והם לא היו מעכבים את הנשים אלא שהנשים בעצמן חששו מלסמוך עליהם והיו שוהות שם עד למחר. ובכל זאת מתארת לנו הנבואה את חטאם בצורה חמורה כזאת וכותבת עליהם בביטויים קשים כאלה: \"אשר ישכבון את הנשים\".",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה הוא לשון התורה והנבואה.",
+                "ב. <b>ואמנם</b> אם התורה והנבואה מתארת את המעשים הללו בשפה חמורה כזו, הרי ראו בהם באמת משום עבירות חמורות מאד וראויים הם לתיאור חמור כזה.",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים על הפסוק \"וישב ראובן אל הבור\" (בראשית לז) שראובן עזב קודם את המקום משום שעסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו\" (ראה בראשית רבה ורש\"י שם).",
+                "<b>הרי</b> שראובן הכיר שביצע פשע כבד וגזר עליו תעניות וסיגופים. ולא עוד אלא שחשב שבגלל עבירה זו יצא מכלל בני יעקב. הכתוב אומר: \"וישמע ראובן ויצילהו מידם\", ומפרשים חז\"ל מה שמע, אמר: הוא מונה אותי עם אחי דכתיב: ׳ואחד עשר כוכבים׳ ואיני מצילו?\" (ילקוט שם). הרי שראובן חשב שאין למנותו בכלל האחים ורק לאחר ששמע שבחלומו של יוסף במשל הכוכבים נמנה ביניהם, נוכח שלא יצא מכללם והרגיש חובתו כלפי יוסף. ואם כי ראובן היה הבכור שבאחים, שמח שלפחות השוה אותו יוסף עם כולם והיה מוכן לוותר על השפלתו להשתחוות ליוסף.",
+                "<b>ואמנם</b> בגלל חטא זה הוטלו עליו עונשים כבדים מאד. בברכתו של יעקב לאחיו אמר: \"ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עוז, פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה\" (בראשית מט), ופירש רש\"י שראוי היה להיות יתר על אחיו בכהונה (שאת הוא לשון נשיאת כפים) ובמלכות (מלשון עוז למלכו) ובגלל אותו מעשה שבלבל יצועי אביו שהיה בזה גם משום בלבול שכינה (ראה שבת נב), לקחו ממנו את כל היתרונות הללו שהיו ראויים לו (ראה בראשית רבה שם שניטלה ממנו גם הבכורה). הכהונה והמלכות הלא הם המדריגות הגדולות ביותר שאנו יכולים לתאר לנו, שכלולים בהן עבודת הקודש בבית הבחירה לעמוד ולשרת לפני ה׳ והישיבה על כסא ה׳, ומדריגות אלה עוברות בירושה לכל הדורות ועד לימות המשיח ואחרית הימים שאז יגיעו לשיא המעלה. ובגלל מעשה זה של ראובן שללו ממנו את כל המעלות האלה לדורות עולם, ומסרו אותן לאחיו לוי ויהודה.",
+                "<b>ושנינו</b> עוד. גם משה בברכתו לשבטים עמד על חטאו של ראובן והתפלל עליו: \"יחי ראובן ואל ימות\" (דבריט לג), ופירשו: \"יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא\" (ראה רש\"י שם) ו\"אילולא שבטים לא נתרצה המקום לראובן\" (ספרי שם). נמצא שבגלל מעשה בלהה ראוי היה ראובן להפסיד גם חלקו בעולם הבא אילולי לא עמדו השבטים על כך ולא התפלל משה עליו.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה כל שגגה ואף כי לא היתה כי אם בעומק ההשגה וגם אם כל המעשה נעשה בכוונה טובה ולשם מצוה רבה ואף לאחר שהכתוב בעצמו מעיד שלא היה כאן כלל משום חטא.",
+                "<b>ואותו</b> הדבר אנו רואים במעשי חפני ופנחס. אנו קוראים בדברי הנביא אילו עונשים חמורים יבואו על בני עלי בגלל הנהגתם: \"הנה ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים\" (שמואל א ב:לא-לג). וחז\"ל מספרים שאמנם כל היוצאים מבית עלי היו מתים בנעוריהם (ראה ראש השנה יח), ש\"משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה, באו והודיעו את רבי יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם\". ואף רבה ואביי שבאו מבית עלי, לא עמד להם לגמרי זכויותיהם הגדולות \"ורבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין ואביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין\"). וגם חפני ופנחס נכרתו בדמי ימיהם ומתו שניהם ביום אחד, כפי שהתנבא עליהם אותו איש האלהים.",
+                "<b>הרי</b> מופלאים הדברים שעונשים איומים כאלה הגיעו להם ולכל דורותיהם אחריהם, בגלל הנהגתם זו שחז\"ל העידו עליה שלא היה בה שום חטא.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדולה התביעה על כל סטיה קלה אף אם אין בה חטא וכמה יש בה משום חומר העון עד אשר בגלל איזה שהוא קשר עם איזו עבירה רואים בה את העבירה עצמה, ואשר מתוך כך תיארה התורה את אותם המעשים של ראובן או של חפני ופנחס - שהיה בהם איזה מגע שהיא בעניני העריות - כאילו עברו עליהם וכותבים עליהם בדברי התורה והנבואה בביטויים של \"שכיבה\" ממש."
+            ],
+            "XXXIV": [
+                "<big><strong>מניעת חסד</strong></big><br>א. <b>אמרו</b> חז\"ל (סנהדרין צט:): \"והנפש אשר תעשה ביד רמה - זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ׳ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז׳ (בראשית לו)?\" ופירש רש\"י: \"דבר שאינו צריך הוא, וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך\".",
+                "<b>והנה</b> לאחר זה באים חז\"ל ומפרשים למה באמת היה צריך משה לכתוב דבר זה בתורה: \"אחות לוטן תמנע מאי היא: תמנע בת מלכים הוות, דכתיב: ׳אלוף לוטן אלוף תמנע׳, וכל אלוף מלכותא בלא תגא היא. בעיא לאגיורי. באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעו להו לרחקה\" (סנהדרין שם). ומוסיף רש\"י: \"לרחקה מתחת כנפי השכינה, שהיה להם לגיירה\".",
+                "<b>והרי</b> הדברים מופלאים. מסופר בתורה ובחז\"ל כמה אברהם היה משוטט בעולם כדי להרבות אמונה עלי תבל, להפיץ שם ה׳ בין הבריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. הכתוב אומר: \"והנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב), ומפרשים חז\"ל: \"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים\" (בראשית רבה לט). תעודה זו היתה תכלית חייהם, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע, צריכים להסביר את הסיבה שבודאי הכיר בה שאינה ראויה לכך. הרי תמנע גילתה מעלות גדולות מאד, שעזבה בית מלכות והשתוקקה להידבק בזרעה של אומה זו, ולאחר שלא קבלוה הסכימה להשפיל את עצמה עד כדי להיות שפחה לאומה זו ונעשתה פלגש לאליפז. אלא שאברהם ברוח קדשו הכיר בפנימיות נפשה שיש בה שורש רע ואסור לקבלה בגיורת. שנינו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"אם יבואו אחד מכל אומות העולם ומתגייר, שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבל אותו\" (ילקוט ריש שמואל ב). ויש לשער שאברהם הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש שחיתותו ומשום כך לא קיבל אותה. וכן גם יצחק ויעקב באו לידי אותה ההכרה ופסלוה מלקבלה לגיור.",
+                "<b>אולם</b> התורה מגלה שהיתה כאן שגיאה, ושעם כל שורש הרע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגיירה ולא להרחיקה מתחת כנפי שכינה. ומשום שלא כיונו לדעת התורה ולא עשו כן, באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם שיצא ממנה עמלק שהצר לישראל בכל הדורות.",
+                "<b>למדנו</b> בתורה ובחז\"ל כמה שחיתות היתה טבועה בעמלק וכמה הרע לזרעו של אברהם. הוא הראשון שבא להילחם בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והכתוב מציין עליו: \"אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים\" (דברים כה). והוא ששונא לישראל ומציק לו בכל הדורות, וישראל נצטוה במצוה מיוחדת למחות את זכרו מהעולם, וגם ה׳ הכריז עליו מלחמה עד עולם, כדברי הכתוב: \"מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור\" (שמות יב). ולא עוד אלא שכל זמן שעמלק קיים, אין השם שלם ואין הכסא שלם, כדכתיב \"יד על כס יה\" (ראה רש\"י שם). וכל זה לא בא אלא מתוך כך, שאברהם יצחק ויעקב מנעו חסד מתמנע ולא קיבלו אותה לקרבה תחת כנפי השכינה.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד ואף מנפש אחת, עד שהיא מביאה פורעניות קשה כזו לישראל ולעולם לכל הדורות ומגעת עד כסא הכבוד. והתורה כתבה לנו לשם כך דבר שאינו צריך, על לוטן ועל תמנע, כדי ללמדנו את היסוד הזה המגיע לרומו של עולם.",
+                "<b>בדומה</b> לזה מצינו לגבי יעקב אשר מנע מלתת את דינה לעשו. הכתוב אומר: \"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו\" (בראשית לב). ושואלים חז\"ל (בראשית רבה שם): \"ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: עינו של עשו רעה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳למס מרעהו חסד׳ (איוב ו) מנעת חסדך מן אחיך, ונסבתיה לאיוב ולא גירתיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת דרך איסור. הדא הוא דכתיב: ׳ותצא דינה בת לאה׳\".",
+                "<b>חז\"ל</b> מתארים את רשעותו של עשו ומספרים עליו שבאותו יום שמכר את הבכורה עבר על חמש העבירות החמורות ביותר (בבא בתרא טז), ובאותה שעה יצא לקראת יעקב כדי להילחם בו, ויצר ליעקב מאד והיה נאלץ להשתמש בתכסיסים שונים לדורון, לתפילה ולמלחמה כדי להינצל ממנו, או להציל לפחות מחנה אחד לפליטה. ולכאורה היה בודאי צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לאשה לרשע זה, ובפרט בשעה זו שנמצא בסכנת השמד מצד אותו רשע בעצמו, הוא יחד עם כל בני ביתו.",
+                "<b>אולם</b> עם כל זה, רואה התורה ביעקב מניעת חסד מאחיו. למרות כל החששות והסכנות, לא עשה יעקב כהוגן בזה שסגר את דינה בתיבה והעלימה מעינו של עשו. החסד הוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן ברא את העולם וכל אדם חייב להידמות למדותיו אשר זוהי תכליתו בחיים. ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה. ואולי היתה גם מחזירתו למוטב ומביאה אותו לחיי העולם הבא. ומכיון שיעקב הסתייג מחסד זה, נאמר עליו \"למס מרעהו חסד\". ובא עליו עונש חמור כזה שתפשו את דינה וטמאו אותה והביאו עליו ועל ביתו חרפה נוראה כזו.",
+                "<b>חמורה</b> מאד היא, איפוא, מניעת חסד מהזולת, אף אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים, וגוררת אחריה תוצאות ועונשים קשים וכבדים.",
+                "ב. <b>ויתכן</b> כי באמת לא היה יעקב חייב לתת את בתו לעשו הרשע, כי הרי אמרו חז\"ל; \"כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי\" (פסחים מט:), ועל אחת כמה וכמה לרשע, ולא לרשע תם אלא לעשו המופלג ברשעותו, כאמור. ולא עוד אלא שמסתבר שגם אסור היה לו ליעקב למסור את דינה לעשו, כי כשם שהוא חייב לעשות חסד עם אחיו, הרי הוא חייב לעשות חסד עם בתו ולא לכפות אותה לפני ארי כזה. ואמנם עשה יעקב חסד עם דינה שסגר אותה בתיבה כדי להצילה מידי עשו שלא ישים עיניו בה ויקחנה. אלא שהתביעה כלפי יעקב היתה כאן בדרך אחרת.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים בתורה שיש שתובעים את הבריות לא רק על פגם במעשה כי אם גם על פגם במחשבה אף אם המעשה הוא כהוגן. דוגמה לרעיון זה אנו מוצאים לגבי דור המדבר. חז\"ל אומרים: \"תנו רבנן, מהו ׳בנסוע הארון ויאמר משה׳ - פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימנים מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה. פורעניות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳ פורעניות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳ ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳\" (שבת קטז). ותוספות הביא שם את דברי המדרש \"שנסעו מהר סיני דרך שלושת ימים, כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים\".",
+                "<b>והנה</b> תמוה הדבר. איזו פורעניות יש כאן בזה שנסעו מהר סיני, והרי חייבים היו לעזוב את המקום כדי להמשיך בדרכם למטרתם להגיע לארץ הבחירה. ולא עוד אלא שחז\"ל אומרים ש\"מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד\" (ראה רש\"י שם). ועוד אמרו חז\"ל שהמהלך משם לארץ ישראל ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו זכו ישראל - לשלשה ימים היו נכנסים\", (ראה ילקוט שם). וגם \"ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים\", כלומר \"היה מקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם\" (רש\"י שם). ואם כן האיצו בהם שיסעו מהר מהר סיני עד שבני ישראל התלוננו על כך ואמרו: \"אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזאת שלשה ימים שלא נחנו מעמל הדרך\" (שם), והיתה בזה מעלה גדולה שיחישו להיכנס לארץ הקודש. והיאך קוראים נסיעה זו \"סרו מאחרי ה׳\". ומתארים אותם כתינוק הבורח מבית הספר?",
+                "<b>אולם</b> בעל כרחנו שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה, ולהיפך זו היתה, עליה גדולה. והם היו חייבים בכך, אבל יחד עם זה היו צריכים להרגיש קושי להיפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה, ובשמים הכירו שפרידה זו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי הדרוש. בזמן שעזבו את ים סוף כתוב: \"ויסע משה את ישראל מים סוף\" ופירש רש\"י בשם מכילתא: \"הסיעם על כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וכו׳, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם\". ואם לגבי ביזת מצרים כך, על אחת כמה וכמה כאן בשעה שהיו נאלצים לעזוב את הר ה׳, בודאי שהיה ראוי שיהיה צורך להסיעם בעל כורחם לפחות במחשבה. ומכיון שכתוב \"ויסעו\" ולא \"ויסע\", משמע שלא היתה, פרידתם כל כך קשה עליהם. ואם כי נסעו לארץ הבחירה לתכליתם הקדושה והיו מצווים ונדחקים לכך על ידי השכינה, קוראים את הזריזות הזאת \"סרו מאחרי ה׳\". אמנם המעשה היה כשורה וההליכה היתה אחרי ה׳ אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדדיגתם, קיבל כל המעשה צורה הפוכה עד שתיארו אותם כסרים מאחרי ה׳ וכבורחים מבית הספר וציינו את המעשה בתור פורעניות קשה, עד שהיה צורך להעתיק את הפרשה ממקומה ולעשות סממניות כדי להפרידה מפורעניות אחרת.",
+                "<b>ולפי</b> אותו רעיון אפשר לפרש גם את התביעה על יעקב במניעתו את דינה מעשו אחיו. יתכן שיעקב נהג כהוגן במה שהעלים את דינה מעיני עשו ועשה בזה חסד עם דינה בתו, כאמור, אלא שתוך עשותו חסד עם דינה, היה גם צריך להרגיש צער בנפשו על אשר אין בידו לגמול חסד עם עשו. ואולי גם הרגיש בצער זה, אבל בשמים ראו שלא הצטער במדה הדרושה, בהתאם למדריגתו. ולפיכך אף על פי שהמעשה הזה של יעקב היה כולו חסד. אבל מכיון שהוכר פגם במחשבתו לגבי מניעת חסד מעשו, נהפך כל המעשה מחיוב לשלילה, מחסד לאי-חסד, עד שקוראים עליו: \"למס מרעהו חסד\", ובא עליו עונש כה קשה וחמור וחרפת עולם על כל ביתו.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> במאמר הקודם על דקותה של לשון התורה שאף אם היא מתארת מעשי עבירה מסוימים בבטויים חריפים מאד אינם לפי מושגינו כי אם משגים דקים מאד. ואם התורה בעצמה מתארת את המשגה בצורה קלה, ועל אחת כמה אם היא רק מרמזת עליו ברמז דק בתוך דברים אחרים, בודאי שאינו לפי מושגיגו כי אם איזה פגם כל שהוא.",
+                "<b>והנה</b> מעשה זה של אברהם באי קבלתו את תמנע ומעשה יעקב בהעלימו את דינה מעשו, לא נזכרים כלל בתורה אלא רז\"ל לומדים אותם מאיזה רמז של כתוב מיותר או להיפך מהעלם הכתוב (ראה לעיל במדרש חז\"ל שלמדים שיעקב סגר את דינה בתיבה מזה שהתורה לא הזכירה את שמה). ואפשר להבין כמה היו הפגמים הללו במעשיהם דקים מן הדקים, שקשה לנו לתפוש אותם במושגינו. ובכל זאת נורא הוא באיזו חומרה ראו אותם בשמים ואילו תוצאות איומות ועונשים מרים באו בגללם. הרי כמה דקדק הקדוש ברוך הוא עם אבות העולם וקדמוני הדורות כחוט השערה ועמד עמהם על כל פגם כל שהוא הן במעשה והן במחשבה.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים מה גדול ערכו של כל מעשה חסד. כי אם כה החמירו בפגם כל שהוא במניעת חסד, הרי כמה מרובה חיובו של חסד וכמה שכר וזכויות טובות תלויות בו לדורות עולם."
+            ],
+            "XXXV": [
+                "<big><strong>דין מכירת יוסף</strong></big><br><b>כשאנו</b> לומדים פרשת מכירת יוסף, קשה לנו להשתחרר מהתפישה המקובלת בין ההמונים כאילו היה כאן מעשה אכזריות מצד האחים כלפי יוסף עצמם ובשרם על לא דבר בכפו, וכאילו מתוך קנאתם בו בגלל כתונת הפסים, כמשמעות הכתוב, התנכלו להמיתו, השליכוהו לבור ומכרוהו לישמעאלים וגרמו צער כזה לאביהם הזקן שנפשו היתה קשורה בנפשו של יוסף.",
+                "<b>כדי</b> להוציא טעות זו מהלב, כדאי לציין את דברי המפרש הקדמון רבינו עובדיה ספורנו שכל האחים היו צדיקים גמורים, כי אחרת לא יתכן ששמותיהם יהיו חרותים על חושן המשפט לפני ה׳ לזכרון, אלא שהם הוציאו על יוסף משפט מות על יסוד ההלכה \"הבא להרגך השכם להרגו\". האחים שבטי יה ישבו על כס המשפט וירדו לעומק הדין, ולפי מיטב השגתם העליונה הכירו בו כרודף ומצאוהו חייב (ראה ספורנו בראשית לז:יח). אמנם הם שגו במשפטם, אבל הרי \"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות\" (בבא בתרא קלא). והלא אף לגבי שמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרן - עם כל חזונו ורוח הקודש שבו - אומר עליו הכתוב: \"כי האדם יראה לעינים\" (שמואל א טז:ז), ואי אפשר, איפוא, לבוא עליהם בתביעה על כך.",
+                "<b>וגם</b> מה שכתוב לגבי ראובן: \"וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש\" (בראשית לז:כא), פירש ספורנו שלא התנגד לעצם פסק הדין, אלא שטען כנגדם שאין למהר בביצועו והוא הצילו מידם \"במניעת הפעל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון, שיבוא בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים\" (ראה ספורנו שם). כלומר, משום שראובן נכשל על ידי פחזותו במעשהו שבלבל יצועי אביו, כפי שציין עליו יעקב בברכתו שהיה \"פחז כמים\", למד מתוך כך שאין למהר בהוצאה פתאומית לפועל את פסק הדין על יוסף, כי עלול להיות לפעמים מעוות לא יוכל לתקון, ועיכב בידם לבצעו מיד.",
+                "<b>והוכחה</b> לכך שהאחים פסקו מה שפסקו מתוך הכרתם המלאה שהם עושים משפט צדק, מוכיח ספורנו גם מתוך כך שלאחר שהשליכוהו אל הבור כתוב עליהם: \"וישבו לאכל לחם\" (בראשית לז:כה) - \"שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירע תקלה על ידם וכו׳, וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה\".",
+                "<b>וכן</b> הוכיח הספורנו על שיטתו, מזה שבזמן שיוסף הציק לאחים והם באו לידי הכרה שחטאו במעשה יוסף, אמרו איש אל אחיו: \"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו\" (בראשית לז:מב), כלומר. הם לא התוודו על עצם המעשה במכירתם את יוסף אלא במה שהתאכזרו כלפיו שהתחנן לפניהם והם לא שמעו לו.",
+                "<b>ואכן</b> מצינו גם בדברי חז\"ל שהאחים באו לידי המעשה של מכירת יוסף מתוך זה שהוציאו עליו משפט על התנהגותו כלפיהם והם כיונו לדין שמים, עד שחז\"ל דורשים על זה את הכתוב (משלי יז): \"פלס ומאזני משפט לה׳\" (ראה בראשית רבה פד:ז).",
+                "<b>וכן</b> מצינו בדברי חז\"ל, שלא ראו חטא בזה שישבו לאכל לחם, אלא להיפך שהיתה בהסיבה זו זכות גדולה שעל ידה \"כלכלו את כל העולם בשני הרעב\", ודרשו \"לאכל לחם\" - להאכיל לחם לכל באי העולם\". וכן אמרו: \"עבירתם של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם\" (שם ד:יז).",
+                "<b>ויש</b> עוד הוכחה לכך. חז\"ל אומרים שלאחר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים \"החרימו וקללו את כל מי שיגלה ושיתפו להקדוש ברוך הוא עמהם\" (ראה בראשית לז:לג ברש\"י בשם תנחומא ובילקוט שם). ואם שיתפו להקדוש ברוך הוא בחרמם וקללתם, הרי היו בטוחים שלא נמצאה בפסק דינם כל כוונה רעה וכל שגגה ושכיונו לדין אמת עד שהשכינה מסכימה לדעתם. ואכן הסכימה השכינה עמהם וכך גזרה ההשגחה העליונה והכל היה מוכרח להיעשות כן על ידי האחים, כדברי הכתוב: \"אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב\" (בראשית נ:כ). אלא שבשמים מצאו איזה פגם בלבותם שהיה בהם משהו מן הקנאה, כפי שגילה הכתוב: \"ויקנאו בו אחיו\" (בראשית לז:יא), והם לא עמדו על פגם זה, וכאמור \"כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב\", ואם כי פגם זה בלבותם לא גרם כל הטיה והטעאה במשפטם ודינם היה דין אמת לאמתו לפי ראות עיניהם. מצאה בהם התורה עילה לתביעה כל שהיא, בהתאם למדריגתם בתור שבטי יה.",
+                "<b>וברור</b> שגם יוסף לא היה בו שום פגם של כוונה רעה בהנהגתו עם אחיו וכל מחשבותיו ומעשיו כלפיהם היו מכוונים לטובתם. התורה מעידה על יוסף שהיה \"בן זקונים\" (בראשית לז:ג), כלומר בר חכים (ראה אונקלוס שם). וכבר אמרו חז\"ל \"שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב וכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו\" (בראשית רבה שם). ולא לחנם אהב אותו יעקב מכל בניו, כי ראה בו השלמת כל תכליתו בעולם. בגללו אהב את רחל, בגללו עבד את לבן כל השנים, והוא היה צריך להעביר את תורתו לכל דורותיו אחריו.",
+                "<b>וגם</b> בזה שיוסף הביא דבה לפני יעקב על האחים, לא היתה לו כוונה רעה, כפי שחשבו האחים, כי אם כיון לתועלתם ולתיקונם וכדי להוכיחם בדברים שלפי דעתו עשו שלא כהוגן. וכן אמרו חז\"ל: \"׳ויבא יוסף את דבתם׳, ולהלן הוא אומר: ׳ויוציאו דבת הארץ׳, לפי שהוציאו מלבם, אבל ׳ויבא׳ ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם\" (ראה תורה שלמה שם בשם לקח טוב).",
+                "<b>אולם</b> אם כי כוונתו היתה לטובה, כאמור, מצאה התורה בדבריו משהו מעין דבה רעה ודרשו עליו את הכתוב: \"פלס ומאזני משפט לה׳\" (משלי טז) והענישו אותו מדה כנגד מדה, שנמכר לעבד, שנתבזה על ידי אשת פוטיפרע ונחבש בבית האסורים שתים עשרה שנה וכו׳."
+            ],
+            "XXXVI": [
+                "<big><strong>הדקדוק בהנהגה</strong></big><br><b>כפי</b> שקבעו חז\"ל, היה הגורם שהשתלשלו ממנו כל הדברים במכירת יוסף - יחסו של יעקב כלפי יוסף. הכתוב אומר: \"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים\". יעקב גרם בזה קנאת האחים שממנה הסתעפה כל הפרשה האמורה וחז\"ל לומדים מכאן: \"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים\" (שבת י), כלומר שבגלל מעשה זה בא העונש הנורא הזה של שעבוד מצרים. בעלי התוספות העירו שם, \"שאף על גב שבלאו הכי נגזר, דכתיב ׳ועבדום ועינו אותם׳, שמא לא נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק\". ומפרש מהר\"ם בארוכה שלולא מעשה כתונת הפסים, יכולה היתה הגזירה להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כמו שנתקיימה מהזמן שנולד יצחק שממנו מתחיל המנין של ד׳ מאות השנה, עד מעשה זה ושעבוד מצרים היה נדחה לדור אחרון, ובגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו מיד למצרים והתחילו שנות השעבוד.",
+                "<b>הרי</b> שמעשה זה ששינה יעקב את יוסף משאר האחים. היא הסיבה הראשונה שגרמה לשנאת מה בין האחים ויוסף והסבה את הסתבכות כל הדברים עד שהורידה אותם למצרים והביאה עליהם את השעבודים והעינויים.",
+                "<b>והנה</b> נתבונן נא מה היה הפגם במעשהו של יעקב בכתונת הפסים.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת (בבא בתרא קלג): \"הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנה\". ולפי מסקנת הגמרא אין לשנות גם בן בין הבנים ואף מבן רע לבן טוב, משום שפוסקים כשמואל דאמר לרב יהודה: \"לא תיהוי כי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא\" (שם). ואם כי לכאורה הוא עושה בזה מעשה הגון, ואמנם \"רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב\", בכל זאת פוסקים כחכמים שאין לנהוג כן.",
+                "<b>והנה</b> הטור מוסיף על זה את דברי חז\"ל (שבת יג) \"שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יביא לידי קנאה\" (ראה טור שו\"ע רפב). ומשמע מדבריו שגם הטעם בזה שלא יעביר את נכסיו מבניו הוא כדי לא להטיל קנאה (ראה בית יוסף שם).",
+                "<b>והנה</b> נראה כמה מדריגות בדבר. לפי דברי המשנה אף אם הוא כותב נכסיו לאנשים זרים ומעביר את ירושתו מבניו - אינו עושה בזה שום איסור, כי הנכסים הם שלו וברשותו למסור אותם למי שמוצא חן בעיניו, אלא שאין זו הנהגה נאה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם הוא איננו מעביר ירושתו מבניו אלא שמעדיף בן אחד על השני - הרי פגם בהנהגתו עוד יותר קל. ועל אחת כמה שאם איננו משנה כלל בירושתו בין הבנים אלא שהוא מהנה לאחד מהם בדבר מועט יותר מהאחרים, בודאי שהפגם הוא מועט מאד.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין כמה דק היה הפגם בהנהגתו של יעקב שעשה ליוסף כתונת פסים שלא היה בו אלא משקל שני סלעים מילת. ובודאי היתה כאמור, כוונתו לטובה כדי לתת לו פרס על הצטינותו, כפי שהכתוב מציין \"כי בן זקונים הוא לו\" וכפי שמתרגם אונקלוס \"ארי בר חכים הוא ליה\" (ראה בראשית לז). ועוד שרצה לעורר בין האחים קנאת סופרים, שחכמינו ז\"ל דרשו אותה לשבח ואמרו: \"קנאת סופרים תרבה חכמה\" (בבא בתרא כא.). ובכל זאת בגלל משגה קל בהנהגתו זו שהיה בה שינוי בן בין הבנים, נסתבכו הענינים בצורה חמורה כזו שיוסף חשד באחיו בדברים שלא היו בהם והביא אותם לידי קנאה ושנאה באיזו מדה שהיא, כפי שהכתוב מעיד: \"ויקנאו בו אחיו\": \"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום\", ומכאן נשתלשל ונתגלגל הדבר שירדו למצרים ונשתעבדו בניו וכל דורותיהם אחריהם בכל עבודות הפרך ובעינויים הקשים והמרים.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאמרו חז\"ל (שבת פט): \"ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו\". הרי שבגלל אותו פגם דק היה ראוי יעקב לולא זכותו לעונש עוד יותר קשה מזה.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה חמור כל שינוי מהנהגה טובה, ואף שלא נמצאה בו כל עבירה אף מדרבנן ואין בו אלא מהדרגות האחרונות הגובלות עם הדברים שאין רוח חכמים נוחה מהם."
+            ],
+            "XXXVII": [
+                "<big><strong>הלבנת פנים</strong></big><br><b>אנו</b> קוראים בתורה שאף על פי שהוציאו את תמר לשריפה, בכל זאת לא גילתה שהיא הרה מיהודה, והכתוב אומר: \"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה\" (בראשית לח). חז\"ל דורשים מהמלה \"מוצאת\" כאילו כתיב \"מוצת\" בלי אלף (ראה בבא מציעא נט. וכתובות סז: וראה תוספות שם בשם ר\"ח שגריס \"מוצת\" - בלי אלף מלשון \"ויצת אש בציון), כלומר שכמעט כבר הציתו אותה שהיתה קרובה לאש, ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיא היתה מוכנה להישרף ובלבד לא לבייש אותו. ומכאן לומדים חז\"ל: \"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים\" (שם).",
+                "<b>כבר</b> עמדו חז\"ל על החומר הרב שבהלבנת פנים ואמרו: \"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים\" (בבא מציעא נח:), ומנו אותו בין השלשה היורדים לגיהנם ואינם עולים, ואף למדו מדברי דוד המלך שנוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ראה שם נח ונט).",
+                "<b>והנה</b> כאן באים חז\"ל ולומדים מתמר שראוי לאדם למסור נפשו על הלבנת פנים, וכמו שיש דין בשפיכת דמים ש\"יהרג ואל יעבור\" כן יהרג ולא ילבין. וכבר הסביר ר׳ יונה גירונדי (ראה שערי תשובה ג:קלח) שאף על פי שאין בהלבנת פנים משום רציחה ממש אבל יש בו אבק רציחה \"כי פניו יחוורו ונס מראה האודם וכו׳ (ראה חז\"ל בבא מציעא שם; \"דאזיל סומקא ואתי חיוורא\") ודימו אבק הרציחה אל הרציחה\".",
+                "<b>והנה</b> במעשה תמר, הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה ולדון אותה בשריפה ולהטיל עליה ועל בית אביה (ראה חז\"ל בראשית רבה פה שתמר היתה בתו של שם ומשום שהיתה בת כהן נתחייבה בשריפה) אות קלון לדורות עולם, וגם כל שאיפותיה וחזיונותיה שיצאו ממנה מלכים וגואלים (ראה שם שנצנצה בה רוח הקודש שהיא תוציא מלכות וסנהדרין ומלד המשיח ו\"היתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת\") היו עולים בתוהו, ובכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתיד דורותיה והפקירה את עצמה ואת עובריה לשריפה, ובלבד לא להכסיף את פניו של יהודה. ומכאן שעל האדם לא רק להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא להלבין את הזולת אלא אף יקבל עליו ועל ביתו יחד עם זה גם קלון עולם ואל ילבין פני חבירו.",
+                "<b>ומכאן</b>, מתמר, למד גם מר עוקבא וקיים בנפשו הלכה זו. מסופר בגמרא (כתובות סז:): \"מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יום אחד אמר: איזול אחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהה ליה למר עוקבא לבי מדרשא. אתא דביתהו בהדיה. כיון דחזייה (העני) דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו. רהוט מקמיה. עיילי לההוא אתונא דהוה גרופא נורא. הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא וכו׳. ומאי כולי האי? דאמר וכו׳ נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת\".",
+                "<b>הרי</b> נהג מר עוקבא כן למעשה והפיל את עצמו לתוך תנור אש ובלבד שאותו העני לא יראה אותו ויגלה שהוא הוא הזורק לו כל יום את מטבעות הכסף ויתבייש בפניו. ומופלא הדבר, שהרי כאן אף אם היה תופש את מר עוקבא, לא היה מר עוקבא עושה שום מעשה של הלבנת פנים אלא היה נעשה ממילא גורם בלתי ישר להתביישותו, ועוד שהלא כוונתו של מר עוקבא במעשהו זה היתה לשם חסד, לשם מצוות צדקה מסוג המעולה ביותר שהעני \"נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה\" (ראה בבא בתרא י: שמיחסים אותו למר עוקבא). ולא עוד אלא שהעני ויתר על בושתו, שהרי רץ לראות את מטיבו, בודאי כדי להכיר לו טובה ולהודות לו. ובכל זאת מכיון שהיה הדבר כרוך בהלבנת פנים באיזה שיעור שהוא, מסר מר עוקבא נפשו על כך ועשה מעשה בעצמו ליפול לתוך האש כדין רוצח שיהרג ואל יעבור.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה היא הלבנת פנים שאף גורם דגורם שלה, ואף אם סיבתו היא רדיפת צדקה וחסד, נהגו בו כדין רציחה ומסרו נפשם כדי להינצל ממנו.",
+                "<b>ומכאן</b> יש ללמוד שיתכן שאף מעשה מצוה המהודר ביותר, תהיה כרוכה בו עבירה חמורה השקולה כשפיכות דמים ושיאבדו בגללה את כל החלק בעולם הבא.",
+                "<b>ואולי</b> זו היתה כוונת תשובתו של דוד למוכיחים אותו, שהם היו אומרים לו: \"דוד\" הבא על אשת איש מיתתו במה?\"והוא עונה להם: \"מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא\" (בבא מציעא נט.), כי דוד הסביר להם בזה כמה הם לא מרגישים שבדברי התוכחה שלהם, שהם בודאי מכוונים בהם לשם שמים, כרוכה עבירה קשה של הלבנת פנים שהיא חמורה מהעבירה שהם חושדים אותו בה ובאים להוכיח אותו עליה, ובמקרם שיקבלו שכר על מצוותם הם מאבדים בגללה את חלקם בעולם הבא."
+            ],
+            "XXXVIII": [
+                "<big><strong>דמות הגוף</strong></big><br>א. <b>אנו</b> מוצאים בתורה ובנביאים שהכתוב מחשיב מאד את הכבוד שמחלקים מלכי בשר ודם, לרבות נכרים, ואף הרשעים ועובדי כוכבים, כאילו שיש בזה משום גדולה רבה. בצורה כזו מתארת לנו התורה את גדולתו של יוסף: \"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך\" (בראשית מא:מב). דוגמה כזו בגדולה אנו מוצאים גם כלפי מרדכי: \"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ ארגמן\" (אסתר ח:טו).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אף בשעה שהנביאים מנבאים על גדולתו של ישראל באחרית הימים, הם מתארים אותו בצורה כזאת: \"כה אמר ה׳ אלהים, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך\" (ישעיה מט:כב-כג).",
+                "<b>וגם</b> בחז\"ל שנינו שהעריכו מאד כיבודו של מלך אף אם הוא נכרי וראו בזה מעין התשגמותה של אותה נבואה לאחרית הימים. מסופר בגמרא (זבחים יט.): \"אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא [כך שמו ומלך פרס היה, רש\"י], והוה מדלי לי המיינא, ותיתייה ניהליה [אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה וכנגד אצילי ידיו, והפשיט למטה כדי לנאותו, רש\"י], ואמר לי - ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ כתיב בכו [וצריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו: ׳ולא יחגרו ביזע׳]. כי אתא קמיה דאמימר, אמר ליה אקיים בך, והיו מלכים אומניך׳\".",
+                "<b>ולכאורה</b> מהי הגדולה בכך, אם מלכי הגוים מכבדים או משרתים את ישראל? והרי הגוים נקראים עם הדומה לחמור ונאמר עליהם: \"אשר בשר חמורים\" (יחזקאל כג:כ), והיתכן שאדם יתגאה בזה שהחמורים שלו מכבדים אותו, כלום יש בזה משום גדולה?",
+                "<b>אולם</b> לא כן הדבר. גדול מאד הוא כיבודו של אדם המשמש כמלך, כי לאחר שהקדוש ברוך הוא העניק לו גדולה והכתירו למלך, יש ערך רב בכיבודו, ואף אם הוא נכרי ורשע. ואף מקרה יחיד שמלך עוזר במשהו בתיקון הלבוש לישראל, ואף פעם אחת בלבד, כמעשה דרב הונא בר נתן, יש בזה גדולה רבה ומעין קיום היעוד: \"והיו מלכים אומניך\".",
+                "ב. <b>ואם</b> בכיבודו של מלך בשר ודם, יש גדולה כזו והכתובים מציינים את הכבוד והתפארת בזה, כמה גדולה וכבוד יש לאדם שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, בכבודו ובעצמו הלבישו, ולא לבוש סתם כי אם בשר גידים ועצמות שהם עצם ברייתו. ובתוך אותם בשר. גידים ועצמות נפח נשמת חיים משל עצמו, כביכול, כדברי המאמר: \"מאן דנפח מדיליה נפח\".",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו וכו׳ ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו\" (בראשית א:כו-כז). ולכאורה, הרי אין לאלהים צלם ודמות, אינו גוף ואין לו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. וכיצד אפשר להבין שברא את האדם בצלמו ובדמות תבניתו? אלא הכונה היא במובן החכמה האלהית שהעניק לאדם שהוא בבחינת צלם האלהים. והיכן הטביע את החכמה הזאת? בגוף האדם, בראשו, בידיו, ברגליו ובכל אבריו. וזהו מה שאמר הכתוב לאחר שנופחה בו נשמה: \"ויהי האדם לנפש חיה\" (בראשית ב:ז), שכל גופו נעשה נפש חיה. הוה אומר שכל אבר ואבר של האדם אינו עצם גשמי של בשר ודם כפי שהוא נראה לעינינו, אלא שהוא טבוע כולו מציאות רוחנית וחכמה אלהית ויש בו משום צלמו ודמותו של הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>ומושג</b> זה שגור גם בפינו, אם כי איננו יורדים לעומקו. כשאנו רוצים לתאר אדם בעל כשרון אנו רגילים לומר שיש לו מוח חריף או שהוא בעל מוח. והרי המוח אינו אלא עצם דק, והיאך אנו רואים בו חכמה ושכל? אלא שכך הוא עצם בריאתו, שה׳ הטביע בבשר המוח מציאות רוחנית זכה והשכין בו חכמה עליונה כדוגמת צלם דמות תבניתו, כביכול. ואין הדברים אמורים כלפי המוח בלבד, שהבריות רגילים לראות בו את משכן החכמה והשכל, אלא כלפי כל אברי האדם, שכולם מהוים את צלם האלהים. ומכאן טעו בו מלאכי השרת, השכלים הנבדלים, ו\"בקשו לומר לפניו קדוש\" (בראשית רבה ח:י), באשר ראו גם בגופו מציאות רוחנית זכה וחכמה אלהית עליונה עד שלא מצאו הבדל בין דמות האלהים לבין האלהים וחשבו אותו לבורא העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שכל אדם הוא בבחינת עולם קטן. הכתוב אומר: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט\" (קהלת ט:יד) ואמרו חז\"ל: \"עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו האברים\" (נדרים לב:). וכשם שהעולם הגדול מלא חכמה אלהית לאין שיעור, כן מלא העולם הקטן - זה האדם על כל אבריו - חכמה אלהית לאין שיעור. וכמה גדולה יש, איפוא, באדם ובכל אבריו אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הלבישו בתפארת כזו שהוא מצלמו ומדמותו ומהחכמה האלהית שלו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שקודשא בריך הוא בעצמו משבח את האדם ואומר: \"ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי\" (בראשית רבה יב:א). הרי אם מלך יפאר אפיו של אדם, כגון אם ישבח את עיניו שהן יפות או אבר אחר, אף על פי שיופיו זה לא יעמוד בו זמן רב, בכל זאת ישמח בזה האדם כל ימי חייו ויזכור שבח זה לעולם. ועל אחת כמה שמלך מלכי המלכים ברא בו אברים יפים, ולא יפים בגשמיותם בלבד אלא שבכולם, כאמור, טבועים חכמה עליונה וצלם אלהים והוא מעמיד אותם לראוה ביופים ובעליונותם. ואף אם ירד האדם במשך הדורות, ואף אם חטא חטאים רבים, לא נגרע ערך עצמיותו וגדלותו, ותפארתו נשארת לעולמים.",
+                "<b>ומשום</b> כך תמה חבקוק על אשר הכתוב מציין את גדולתם של יוסף ומרדכי ודניאל בזה שמלכי אומות העולם מכבדים אותם. חבקוק טען כלפי הקדוש ברוך הוא: \"כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל\" (חבקוק א:ד) - \"נבוכדנצאר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור ונבוכדנאצר ממליך לצדקיה ומלביש לדניאל ארגוונא? אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא מלביש את מרדכי? פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור ופרעה ממליך את יוסף?\" (ילקוט שם). לאחר שכל כך גדול הוא האדם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלבישו בדמותו ובתבניתו, ועל אחת כמה צדיקים וגדולי הדור, איזו גדולה וערך יש לעומת זה, אם מלך בשר ודם ערל וטמא, עם כל ערכו בתור אדם, מכבד אותו או ממליך אותו. כי אכן אין שיעור לגדולתו של האדם, באשר הוא צלם האלהים ומוכתר כולו חכמה אלהית ותפארת עולם.",
+                "ג. <b>כל</b> האמור עד כה ביחס לערכם של גוף האדם ואבריו, הוא מצד עצם טבעם בלבד אף כשלא בוצעו על ידם שום מעשים טובים. אולם אם איזה אבר שהוא של האדם פעל איזו פעולה טובה, הרי הוא מתנשא למעלות עליונות מאד עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מקלס ומשבח אותו.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת: \"אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים\" (ידים ג:ה). ומה תוכנו של שיר השירים? הרי קילוסם של אברי האדם, כגון: \"נאוו לחייך\", \"עיניך יונים\", \"שערך כעדר העזים\", \"שניך כעדר הקצובות\", \"כחוט השני שפתותיך\", \"כפלח הרמון רקתך\", \"כמגדל דוד צוארך\" וכו׳ וכו׳. וכבר פירשו חז\"ל שבכל אבר שמקלסים אותו מכוונים בזה למעשים מסוימים שבוצעו על ידו (ראה הדרשות במדרשי חז\"ל).",
+                "<b>והרי</b> הדוגמה האופיינית ביותר: הכתוב אומר: \"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב\" (שיר השירים ז:ב). ודרשו חז\"ל: \"מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל\" (סוכה מט:). הפעמים הן מהאברים הקטנים ביותר של האדם, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא משבח אותן ואומר שירה עליהן, משום שעל ידן נעשתה הפעולה של העליה לרגל. ואם באבר קטן כך, כל שכן באברים החשובים, ועל אחת כמה וכמה בכל האברים כולם. הרי שדוקא מתוך האברים, אברי הגוף, על ידי פעולותיהם הטובות, מתבטאת שירה וזמרה עליונה עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו מזמר עליהם ומקלסם. ושירה זו אינה שירה סתם כי אם שיר השירים, והיא עולה בקדושתה על כל הכתובים עד שהיא לעומתם קודש קדשים וכל העולם אינו כדאי כיום שניתנה בו שירה זו.",
+                "<b>והכל</b> משום שאברי גוף האדם הם צלמו ותבניתו של הקדוש ברוך הוא ובכולם טבועה חכמת אלהים ובכל מעשה טוב קט שנעשה על ידם משתקפת תפארת הבריאה ודמות הנוי והיופי של הקדושה העליונה וכל העולם מתמלא כבוד ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה שבכוחו של כל אדם להאיר את כל העולם ולמלאו כבוד ה׳. הרי, כאמור, מהוה כל אדם עם אבריו עיר קטנה - כלומר עולם קטן, ועל ידי המעשים הטובים שמבצעים אבריו נותן ביטוי לחכמת הבורא הטבועה בכל אבר ואבר. וכל עולמו מתמלא תפארת ואורה. ומתוך עולמו הוא בתור צלם אלהים מתגלית החכמה האלהית שבכל הבריאה שהוא העולם הגדול המלא כבוד ה׳ וכולו אומד הוד והדר ושירת קודש הקדשים.",
+                "<b>ואמנם</b> מצינו שקדמוני הדורות האירו את העולם במעשי אבריהם. הכתוב אומר: \"מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו\" (ישעיה מא:ב) - ואמרו חז\"ל שזהו אברהם שהעיר את האומות לבא תחת כנפיו על ידי הצדק שעשה בעולם (ראה ילקוט תהלים תתסט). והנה במה העיר אברהם את העולם במעשי הצדק שלו, במעשי האש\"ל, אכילה שתיה לינה (ראה שם) שביצע באמצעות ידיו ורגליו ושאר אבריו הגופניים (דוק \"יקראהו לרגלו\"), ומכאן העיר את כל העולם לעבודת ה׳ וקירבם תחת השכינה.",
+                "<b>ואכן</b> כך משמע מדברי חז\"ל: \"ואל הבקר רץ אברהם\" - \"ורוח נסע מאת ה׳\", \"ויקח חמאה וחלב\" - \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים\", \"והוא עומד עליהם תחת העץ\" - \"הנני עומד לפניך שם על הצור\", \"ואברהם הולך עמם לשלחם\" - \"וה׳ הולך לפניהם יומם\" וכו׳ (בבא מציעא פו:).",
+                "<b>חז\"ל</b> מציינים שבזכות מעשיו של אברהם עם המלאכים, הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדריגות רוחניות עליונות שאכלו את המן שהוא \"לחם אבירים\" וה׳ נתגלה לפניהם על הצור וליוה אותם בדרכם בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. ומה היו מעשיו של אברהם? התורה לא מציינת את חכמתו והשגותיו של אברהם כי אם את המעשים הגשמיים שביצע על ידי אברי גופו: רץ ברגליו להביא את הבקר, לקח בידו את החמאה והחלב, עמד עליהם תחת העץ בגופו ובכל אבריו. ודוקא ממעשים גופניים אלה יצאו השגות רוחניות עליונות. הרי שבכל אברי הגוף טבועה, כאמור, חכמה אלהית ובכל מעשה טוב שמבוצע על ידם מושגים הישגים רוחניים גדולים המאירים לכל הבריאה לשעה ולדורות ושכינת ה׳ מתגלית בעולם.",
+                "<b>ומנין</b> למד אברהם אבינו את התופעה הזאת? אברהם הסתכל בבריאה וראה שאף על פי שהיא לכאורה גשמית, אדמה וחול, עץ ואבן וכו׳, היא טבועה חכמה רוחנית עליונה, והכיר מתוכה את הבורא, חכם הרזים, המתגלה מתוך כל העצמים הללו. ומתוך העולם הגדול למד גם על עצמו, העולם הקטן, שלמרות היותו מורכב לכאורה מאברים גופניים, טבועה בהם חכמה רוחנית עילאה, וגילה בו את צלם האלהים השרוי בתוכם. וכשם שהעולם הגדול מונהג על ידי מעשי החסד של הבורא, כביכול, שהם נראים לכאורה גשמיים, כך הנהיג אברהם את העולם הקטן שלו על ידי מעשים גופניים, בידיו וברגליו ובכל אבריו, והביא אותם לידי תכליתם הרוחנית העליונה.",
+                "<b>ועל</b> זה דרשו חז\"ל בסוף אותו מאמר: \"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב\" - ׳בת נדיב׳: בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: ׳נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם׳\" (סוכה מט:). הקדוש ברוך הוא מקלס ואומר שירה על מעשיו של אברהם אבינו שעשה על ידי פעמיו והניח בזה את היסוד של עם ה׳, עם אלהי אברהם.",
+                "<b>וכמה</b> נפלא הדבר שבזמן שהקדוש ברוך הוא מקלס את פעמיהם של ישראל אינו מיחסם משום צלם אלהים שבהם אלא משום שהם \"בת נדיב\", משום שהם צאצאי אברהם אבינו, באשר אברהם העלה את ישראל על ידי מעשיו למדריגה העליונה ביותר.",
+                "ד. <b>ומתוך</b> כך אנו באים גם לצד השני. אם אברי גופו של האדם הם עצמים רוחניים אלהיים ואם בכל מעשה טוב שלהם מתגלית חכמה אלהית עליונה המטביעה השפעה על כל הבריאה, הרי גם לצד השני, אם האדם מבצע מעשה רע באבריו, הוא מביא לעצמו ולכל הבריאה ירידה רוחנית איומה ומחולל חורבן בעולם. וככל שהאדם גדול יותר ועומד במדריגה גדולה יותר, כן פועל מעשה רע שנעשה על ידי אבריו פעולה מסוכנת יותר ומביא הרס גדול יותר.",
+                "<b>דוד</b> נעים זמירות ישראל מתלונן: \"למה אירע בימי רע עון עקבי יסובני\" (תהלים מט:ו). דוד מביע יראתו שמא עקביו לא מילאו את תעודתם ובמקום שיעשו מעשים גדולים שתתגלה על ידם חכמת ה׳ וישפיעו שפע של רוחניות בבריאה שה׳ יקלס אותם וישיר עליהם: \"מה יפו פעמיך\", הם סטו מן המסילה והלכו בדרכים לא נכונות וגרמו עוונות שיסובבו אותו ויגרמו ירידה והרס לבריאה.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד הלכה למעשה, כמה אנו צריכים להיות זהירים בכל המעשים שלנו אף בענינים הגופניים, שבידינו להכריע אותם לטובה או לרעה. הנה בימי הששי - לאחר הצהרים מבטלים מלימוד. ולכאורה הרי ביום זה לאחר חצות נולד אדם הראשון (ראה אבות דרבי נתן א וסנהדרין לח) שחכמתו היתה כה גדולה ולכבוד יום ההולדת שלו היו צריכים ללמוד יותר ולעסוק יותר בחכמה. אולם אם עוסקים בשעות אלה לצרכי שבת, ואם כי הם לצרכי הגוף, לרחיצת ידים ורגלים, להלבישם ולהנעילם וכדומה יש בהם כאמור ערך רב. ואף כי אין להעריך אותם לעומת לימוד תורה, אבל הלא כבר אמרו חז\"ל: \"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד\" (שבת י.). ואם כי תפלה אינה אלא מדרבנן ועיקרה בקשת צרכי \"חיי שעה\" (ראה שם) ואילו לימוד תורה הוא מדאורייתא, בכל זאת מותר לבטל מתורה לשם תפלה, כי כל דבר יש לו זמנו. כן גם ביום ששי לאחד חצות, מיוחד זמן זה לצרכים הגופניים לכבוד שבת ולטיפול באברים של האדם ואפשר לזכות במעשים אלו להישגים רוחניים גדולים."
+            ],
+            "XXXIX": [
+                "<big><strong>יום הדין</strong></big><br><b>אנו</b> מתארים לנו שקשה ביותר הוא דינו של האדם, שמענישים אותו על עוונותיו. אבל אם נעיין בדברי חז\"ל נראה שיום הדין בו יופיע האדם לפני הקדוש ברוך הוא ויכיר כמה חטא לפניו במשך כל ימי חייו - הוא קשה וחמור הרבה יותר מהדין עצמו.",
+                "<b>ויאמר</b> יוסף אל אחיו אני יוסף וגו׳ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה). אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה: בלעם חכם של אומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, שנאמר: ׳ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא׳ (במדבר כה). יוסף קטנו של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. הדא הוא דכתיב: ׳ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו׳, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח עם כל אחד ואחד לפי מה שהוא, וכו׳ על אחת כמה וכמה\" (בראשית רבה צג:י).",
+                "<b>הרי</b> באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם. כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים או אולי נאבד לגמרי מן העולם. וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה. והם גם נוכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה. ולהיפך זו היתה סיבה לעליתו לגדולה ומתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון. כפי שיוסף טען לפניהם: \"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותו הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם\".",
+                "<b>ובכל</b> זאת, בשעה שיוסף התודע לפניהם נבהלו מפניו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. מרוב הבושה שהרגישו כלפיו על אשר מכרוהו. ואף על פי שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד הרגיע אותם. באמרו: \"וישלחני אלהים לפניכם לשים לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה\", עם זה לא יכלו להירגע ולא מצאו מלה בפיהם לענות אותו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהאחים היו מרוצים יותר לוא לא היה יוסף מדבר אתם דברי נוחם ופיוסים אלא היה מתאכזר כלפיהם ומעניש אותם קשות, כי אז היו רואים בזה ספוק מה שלפחות באו על ענשם, וכפי שטענו לאחר מכאן: ׳\"לו ישטמנו יוסף והשב ישים לנו את הרעה אשר גמלנו אותו (בראשית נ), כלומר: \"הלואי שישטום אותנו וישיב לנו רעה\". אבל לאחר שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד ניחם אותם, לא היה גבול להתבישותם ולבהלתם האיומה מפניו.",
+                "<b>ואם</b> כלפי בשר ודם ובנסיבות כאלה, כך - כמה נורא יום הדין והתוכחה כשהאדם יופיע לפני מלך מלכי המלכים והוא יוכיחו על מעשיו, ולא על מעשה אחד בלבד כי אם על כל מעשיו במשך כל ימי חייו, ועוד שאין לו שום פתחון פה לפניו ולא שום תקוה וניחום. כמה איומה תהיה הבושה והבהלה מלפני הקדוש ברוך הוא מיום הדין בלבד, מעצם הופעתו לפניו ומעצם הכרתו כמה חטא לפניו ופשע כנגדו. אין לתאר ואין לשער כמה נורא ואיום הוא היום הזה. ואולי קשה הוא מהדין עצמו, כי הדין והעונש שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא מביא הקלה להרגשת בושתו, כאמור לעיל. (ושמא משום זה הרשעים מצדיקים עליהם את הדין ואומרים: \"יפה דנת וכו׳ ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים\" (עירובין יט).",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז\"ל: \"בשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינם יכולים לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם וכו׳. צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם אני יוסף אחיכם, מתו כולם ולא יכלו לענות אותו וכו׳, הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה\" (תנחומא דברים א).",
+                "<b>הרי</b> כבר עמדו חז\"ל על כך כמה נורא יהיה היום שהקדוש ברוך הוא יתגלה, ואם כי יש בכך הנאה עצומה לאין שיעור, כפי שחז\"ל רואים בזה גילוי טובתו של הקדוש ברוך הוא, בכל זאת עצם הכרת האמת תגרום בהלה גדולה כזו עד שאם היא תבוא בבת אחת ימותו כולם. ועל אחת כמה ביום דינו של אדם בשעה שהוא יעמוד בפני תוכחתו של הקדוש ברוך הוא, והיא תבוא בבת אחת, כמה נורא ואיום הוא אותו יום ומי יכילנו."
+            ],
+            "XL": [
+                "<big><strong>המלכת חבר</strong></big><br><b>שנינו</b>: אמר רבי יוחנן: \"טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ׳לבן שנים מחלב׳ (בראשית יט), אל תקרי לבן שנים אלא לבון שינים\".",
+                "<b>נתאר</b> לפנינו איזה הנאה גורם אדם לחבירו בשעה שהוא משקהו חלב, ובפרט בזמן שחבירו מעולף מצמאון וקר לו, והוא בא ומשקה אותו חלב חם ומרווה, ואם נראה אדם שמשכים כל יום בבוקר וחוזר עד הערב על בתי העניים והחולים ומשקה אותם חלב, כמה נעריך את האדם הזה ובאילו תוארים של טוב ומטיב נכתיר אותו. הרי לא נמצא כדוגמתו. והנה באים חז\"ל ומגלים לנו שיש לכל אדם היכולת ובלי טרחה יתירה לגמול חסד עם חביריו במדה עוד יותר גדולה, והיא להלבין להם שינים ולהראות להם פנים מאירות ומסבירות, כי הנעמה זו גדולה יותר מהשקאת חלב.",
+                "<b>ובאמת</b> עדיין לא יוצאים בכך ידי החובה \"ואהבת לרעך כמוך\", עם כל הנעימות הרבה בקורת הרוח שגורם בזה לחבירו, כי לפי מושגי חז\"ל דורשים מן האדם שיתנהג עם חבירו בכבוד וביחס כזה, כאילו שהוא ממליך אותו עליו.",
+                "<b>ההלכה</b> אומרת שלפני התפילה אסור לאדם ליתן שלום לחבירו, כדברי חז\"ל ש\"כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשה במה\" (ברכות יד). ומחלקים הפוסקים לפי מסקנת הגמרא בין פוגשו בשוק לבין משכים לפתחו, דבמשכים לפתחו מחמירים יותר (ראה שו\"ע או\"ח פט). ובודאי הטעם שבדבר, שמשכים לפתח חבירו ומברכו בשלום, כמוהו כנוהג בו מלכות, ואם הוא עשה כך לפני התפילה, הריהו כאילו עושה את חבירו במה ומקדים להמליך אותו עליו לפני קונו. ויש בזה משום פגיעה בכבוד מלכו של עולם.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאם האדם משכים לפתחו של חבירו, עליו לחלק לו כבוד ולנהוג בו כאילו הוא ממליכו עליו. ולכשנתבונן נראה, כי יחס זה נדרש לא רק מהמשכים לפתח חבירו. שנינו שבשעה שמביאים אדם לדין שואלים אותו: \"המלכת את קונך? המלכת את חבירך?\" (ראה ראשית חכמה שער היראה בפרק חיבוט הקבר ד׳ בשם חז\"ל). הרי שחובה על כל אדם להגיע לדרגה כזו ביחס לחבירו עד שימליכו ממש עליו, ובשיעור כזה שהוא ממליך עליו את בוראו, כי הרי שואלים אותו באותו הסגנון כלפי חבירו כמו כלפי קונו.",
+                "<b>כדוגמה</b> עד כמה צריכה להגיע חובת הכבוד כלפי מלך, אנו מוצאים מהיחס של יעקב כלפי יוסף.",
+                "<b>בזמן</b> שבישרו ליוסף שאביו חולה והוא בא לבקרו, כתוב בתורה: \"ויתחזק ישראל וישב על המטה\" (בראשית מז). ופירש רש\"י: \"אמר אף על פי שהוא בני מלך הוא, אחלק לו כבוד. מכאן שחולקים כבוד למלכות\". והנה לכאורה היה צריך יעקב להציג לפני יוסף את חולשתו ומחלתו כדי שיבקש עליו רחמים. חז\"ל אמרו: \"תניא, ׳וטמא טמא יקרא׳ (ויקרא יג), צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים\" (חולין עח). ולמדים מכאן שאף \"אילן שמשיר פירותיו סוקר בסיקרא וכו׳ כי היכי דליחזי אינשי וליבעי רחמי עילויה\" (שם). ואם באילן כך, כמה יש לפרסם פגעי בהמות וחיות שיש בהם משום צער בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה באדם, שאם הוא נופל למטה, שיש לפרסם את מחלתו כמה שאפשר כדי שיבקשו עליו רחמים.",
+                "<b>ואמנם</b> כך נהגו חז\"ל למעשה. מסופר בגמרא שרבא כשהיה חולה, היה אומר לתלמידיו שיצאו ויכריזו בשוק, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים (נדרים מ.).",
+                "<b>ובאמת</b> זוהי מטרת מצוות ביקור חולים, כדי שיתפללו עליו. ומתוך כך אמרו חז\"ל: \"לא ליסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה (וכסבור המבקר שנתרפא ואין צריך לבקש רחמים עליו, ר\"ן שם): בתרייתא תקיף חולשיה (וכסבור שהוא מאפס תקוה ומתיאש מן הרחמים, ר\"ן שם) \". וכן פוסקים להלכה (ראה שו\"ע יו\"ד שלה:ד). ואם כן, איפוא, לא היה צריך יעקב להתחזק ולישב על המטה כאשר בא אליו יוסף לבקרו, אלא להיפך היה צריך לגלות לפניו את חולשתו.",
+                "<b>אלא</b> שיעקב ראה חובה לחלק ליוסף שבא לבקר אותו - כבוד של מלכות אף על פי שהוא בנו, ובגלל זה ויתר על כל התועלת והחשיבות שיש בפרסום מחלתו ובבקשת רחמים עליו. והדברים אמורים כאן במחלה אנושה, שגרמה לבסוף להסתלקותו מן העולם, והיה זקוק איפוא לרחמים מרובים, ובכל זאת לא התחשב יעקב בזה והתחזק וישב על המטה ובלבד למלא את חובתו לחלק כבוד למלכות.",
+                "<b>ולפי</b> האמור, שכל אדם צריך להתיחס לחבירו כאילו הוא מלך עליו, הרי יש ללמוד מיעקב באיזה יחס של כבוד מלכות יש להתנהג כלפי כל איש ואיש, וכמה יש לו לוותר על כל נוחיותיו ועניניו החיוניים ביותר כדי להסביר פנים לזולת ולהנעימו בכל המקרים והמצבים ואף על כל הנסיבות והתנאים.",
+                "<b>ומכאן</b> לאיזה שיא מגיעה החובה \"ואהבת לרעך כמוך\", שכמוה כיחס האדם כלפי מלכות, ולא רק מלכות בשר ודם אלא כאמור, כיחס האדם כלפי קונו, שהוא מלך מלכי המלכים."
+            ]
+        },
+        "Shemot": {
+            "I": [
+                "<big><strong>בחינת הצדיק</strong></big><br><b>הכתוב</b> אומר: ״ה׳ צדיק יבחן״ (תהלים יא). ואמרו חז״ל: ״במה הוא בוחנו? במרעה הצאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: ׳ויקחהו ממכלאות הצאן׳ (שם עח), מהו ממכלאות צאן? כמו ׳ויכלא הגשם׳ (בראשית ח), היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי וכו׳. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע״ה רועה צאנו של יתרו, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות (מין ירק). כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי, ׳ומשה היה רועה׳״ (שמות רבה ב).",
+                "<b>הרי</b> שה׳ בוחן את הצדיק אם הוא ראוי להיות מנהיג מתוך הנהגתו עם בעלי החיים, עד כמה שהוא מתעמק בצרכיהם ויודע לדאוג לתקנתם. לאחר שדוד המלך ע״ה הבחין בין דרישותיהם המיוחדות של כל סוגי הצאן, איש לפי כוחו, והנהיג שקודם ירעו הקטנים, בעוד שנמצא עשב רך, ואחר כך ירעו הגדולים שבכוחם לאכול גם את הקשה, מצא הקדוש ברוך הוא שהוא הראוי להיות גם רועה ומנהיג לעם. וכן משה רבינו, שעקב אחר הגדי כדי להיווכח מהי סיבת בריחתו, ולאחר שהבחין שהוא עייף וצמא, ריחם עליו והרכיבו על כתיפו, נתגלה בזה שהוא מבין ומבחין צרכה של כל בריה, ומצא אותו הקדוש ברוך הוא ראוי להיות רועה על ישראל. ולמה בחן אותם דוקא ביחסם לבעלי חיים, משום שמתוך כך מתגלית מדת החסד והרחמים שחוננו בהם. והלא לגבי הקדוש ברוך הוא כתוב: ״ורחמיו על כל מעשיו״ (תהלים קמה), לרבות כל הברואים (ראה בבא מציעא פה במעשה דרבי בעגלה ובבני חולדה); ועוד שכתוב: ״עיני כל אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ (שם), שדואג לכל אחד לחוד לפי צרכו ועתו. ולכן רק אדם ההולך בדרכיו של ה׳ וגם הוא מרחם על כל הברואים ויודע לבחון ולהתעמק בצרכיו של כל אחד ואחד מהם, עומד במבחן זה ונמצא ראוי לתפקיד של רועה ומנהיג.",
+                "<b>ומזה</b> נבין למה התרעם אליאב בן ישי על דוד, כאשר בא דוד למערכת המלחמה עם גלית הפלשתי ונטש את הצאן שהיה רועה, כדכתיב: ״ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן החנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת״ (שמואל א יז:כח). ואף על פי שדוד נטש את הצאן על שומר, כפי שמסופר שם (ראה שם כ), לא הסתפק מה, כי אי אפשר להשוות שמירתו של שומר משנה לשמירתו של דוד, באשר הוא הבחין, כאמור, בצרכיו של כל צאן וצאן וידע לדאוג לכל אחד לפי הראוי לו. אמנם מצאו פגם באליאב על פנייתו זו לדוד (ראה פסחים סו), אבל לא היה זה אלא משום שחרה אפו ונמצאה בו איזו זיקה לכעס, אבל אין תביעה עליו על עצם טענתו כלפי דוד.",
+                "<b>מצינו</b> גם לגבי נח, שהקדוש ברוך הוא המשיל עליו כאילו מינה אותו לפרנס העולם במקומו (ראה בראשית רבה לד), שנבחן על ידידיהם שלו לבעלי החיים והבחנתו בצרכיו ובדרישותיו של כל אחד מהם. חז״ל מספרים שנח לא נתן שנה לעיניו כל אותם שנים עשר חודש (שם) והיה ממציא לכל אחד את מזונו הראוי לו ובזמנו הקבוע: ״כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד: הגמל תבן והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל; יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ויש בשתים ויש בשלש, ויש בשליש הלילה ויש באמצע ויש בקרות הגבר״ (תנחומא נח ב; ראה סנהדרין קח; וראה ילקוט תהלים עז שאברהם למד מידת החסד מנח; וראה מאמר ״דקות התביעה בקצה השלמות״). מתוך יחס זה של נח לבעלי החיים נבחנה מדת הרחמים והחסד שלו שהיא דומה למדות הקדוש ברוך הוא ונמצא ראוי לעמוד במקומו להיות פרנס העולם.",
+                "<b>וכן</b> מצינו גם לגבי יעקב אבינו שדאג לשלום צאנו, כדברי הכתוב: ״וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם ויאמר ישראל אל יוסף וכו׳ לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר״ (בראשית לז). וכנראה סמך על יוסף שהוא יודע לבחון מה שדרוש לצאן, שהרי גם בו נאמר: ״יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן״ (שם). ולא עוד אלא שיעקב השוה את שלום הצאן לשלום בניו, כאילו דאג לאלו ולאלו באותה המדה. ועוד שהרי ידע יעקב שבניו שונאים את יוסף ושנשקף לו סבל בשליחות זו, ובכל זאת לא התחשב בזה בגלל מסירותו ודאגתו לבניו, ובאותה המדה גילה מסירות ודאגתו לצאן, באשר בזה נבחנת מדריגתו של האדם עד כמה שהוא דומה למדות הקדוש ברוך הוא."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>קרבת האדם לאלהים</strong></big><br>א. <b>הרמב״ם</b> אומר ב״יד החזקה״ (הל׳ עבודת זרה א:א): ״בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול וכו׳. אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון הא׳ ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו וכו׳. כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וכו׳. ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר וכו׳ והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכו׳ וכו׳. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא וכו׳ והחכמים שהיו בהם וכו׳ מדמין שאין שם אלו׳ אלא הכוכבים והגלגלים וכו׳ עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו״.",
+                "<b>טעותם</b> הראשונה בימי אנוש היתה, שהאדם הנמצא למטה בארץ רחוק מאלהים ואין לו אפשרות להתקשר אתו באופן ישיר אלא באמצעות שמשיו שהם הכוכבים והגלגלים הנתונים במרום. ובמשד הימים נשתבשו וטעו שכאילו הכוכבים והגלגלים הם השליטים בעולם וכל גורלם של בני האדם בידיהם, ועליהם להשתחוות להם ולעובדם. ואמנם הושפע על בני האדם באותה התקופה שפע רב של טובה, כפי שאמרו חז״ל, שנתעברו ונולדו ביום אחד וברגע שנולדו כבר היו חזקים וגבורים (ראה בראשית רבה לו:א), והיו זורעים אחת לארבעים שנה ומהלכים מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה וכו׳ וכו׳ (שם לד:יא). ואף בתקופה מאוחרת יותר לאחר שפחתו והלכו, כתוב על ארץ סדום שהיתה ״כגן ה׳״ (בראשית רבה יג), כלומר כגן עדן, והם ידעו את הסוד איד למשוך השפעה מן הכוכבים וטעו לחשוב שכל זה בא להם מכוח עבודתם וכניעתם להם.",
+                "<b>אולם</b> כשבא אברהם אבינו, העמיק לחשוב שלא יתכן שהטובה הזאת באה להם מאת הכוכבים עצמם, וכי בידם נמסרה ההשפעה על העולם והשלטון על בני האדם. ומאחר שאברהם אבינו בא לידי כך ואמר: ״תאמר שהעולם בלי מנהיג״? כלומר, החל לחפש את מנהיגו של עולם, מיד הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר: ״אני הוא בעל העולם״ (ראה בראשית רבה לט:א). הקדוש ברוך הוא גילה לו בזה שהוא קרוב אל האדם, כי האדם גדול מכל הכוכבים והמזלות שלא נבראו אלא לשמו, ואין עליו, איפוא, לבוא במגע אתו, כביכול. באמצעותם, כי אם בקשר ישיר, וברגע שהוא פונה אליו מיד הוא מתגלה לפניו.",
+                "<b>ולאחר</b> שאברהם הכיר שהקדוש ברוך הוא הוא מנהיגו של עולם, הבין שאין רע מלפניו והכל טוב וחסד, ואף הפורעניות שבאות על העולם שניראות לנו לכאורה שיש בהן רע, אין בהן אלא חסד מאת הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (תהלים קיח). חסד ה׳ הוא לעולם ובכל מקום, ואף בתוך הפורעניות, קרוב ה׳ אל האדם ומטיב עמו.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי משה רבינו. כתוב בתורה - לאחר שנתגלה ה׳ לפני משה בתוך הסנה: ״ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה׳ כי סר לראות ויקרא אליו ה׳ מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני״ (שמות ג). ופירשו חז״ל: ״רבי יוחנן אמר, ה׳ פסיעות פסע משה באותה שעה; רבי שמעון בן לקיש אמר, הפך פניו והביט (שמות רבה ב:יא; וראה בתנחומא נוסח אחר: ״רבי יוחנן אמר, ג׳ פסיעות פסע ורבי שמעון בן לקיש אמר, לא פסע אלא צוארו עקם״). ומכיון שפסע משה פסיעות אחדות או רק הפך פניו ועקם צוארו כדי לראות פלא ה׳ מיד התגלה לפניו וקרא לו. הרי מכאן כמה קרוב ה׳ אל האדם ואין ביניהם שום מחיצות ואינו זקוק לשום אמצעים ומתווכים, אלא ברגע שהוא פונה אליו הוא מתקרב ומתוודע לפניו.",
+                "<b>ומכאז</b> הכיר גם משה שחסד ה׳ הוא לעולם ואף בתוך הפורעניות קרוב הוא אל האדם. חז״ל אומרים: ״ר׳ יהושע אומר, מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, שכל זמן שישראל שרויין בצרה כאילו צרה לפניו, שנאמר: ׳בכל צרתם לו צר׳ (ישעיה סג); ואומר: ׳עמו אנכי בצרה׳ (תהלים צא); ואומר: ׳כל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו׳ (זכריה ב). ירדו למצרים, שכינה עמהם וכו׳; עלו - שכינה עמהם וכו׳; שרויין בצער, כביכול שרוי עמהם בצער, שנאמר: ׳מתוך הסנה׳״ (מכילתא דרשב״י שמות ב; וראה בתנחומא שמות יד נוסח אחד: ״למה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה ׳עמו אנכי בצרה׳ - הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים״). הרי כמה קרוב האלהים אל האדם, שבכל צרותיו, כביכול, משתתף עמו ומגין עליו.",
+                "<b>ובאותו</b> הזמן הבטיח הקדוש ברוך הוא למשה שזו תהיה הנהגתו עם ישראל בכל הדורות, שבכל הפורענויות שיבואו עליהם לא יתרחק מהם ויהיה מוכן להושיעם. חז״ל אומרים: ״אמר לו (למשה) הקדוש ברוך הוא, אתה אמרת ׳הנני׳, ולא ידעת מה הוא, חייך בכל עת שתקרא אותי מיד אני מזמן לך וכו׳ ועליו אמר ישעיה ע״ה (נח:ט): ׳אז תקרא וה׳ יענה תשוע ואומר הנני׳״ (ראה תורה שלמה, שם). קרוב ה׳ לישראל בכל עת ובכל זמן, ובכל רגע שיפנו אליו, בכל צרותיהם ומצוקותיהם, יופיע לפניהם ויאמר: ״הנני״, כלומר, יתגלה לפניהם עד שיכירו בו הכרה חושית כאילו שרוי עמהם.",
+                "ב. <b>ומצינו</b> עוד יותר מזה, שלא רק לפנייה כמו של אברהם אבינו שמסופר עליו שהסתכל בעולם, כמו שמסתכלים בבירה, וכמו של משה שכתוב שסר לראות - הקדוש ברוך הוא מתגלה, אלא אף לקראת כל רחש שהוא, הבא מתוך מצב מדוכדך ביותר ומצד רשעים גמורים - הקדוש ברוך הוא מוכן להיענות ולהתגלות ולהשפיע עליהם כל טובו וחסדו.",
+                "<b>ובני</b> קורח יוכיחו. חז״ל אומרים על הכתוב: ״רחש לבי דבר טוב״ (תהלים מד) - ״להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה, קיבלם הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש הפצה כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין׳ (דה״י א כח:ט) - ׳כל מחשבות׳ אינו אומר אלא ׳כל יצר מחשבות׳, עד שאין האדם יצר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין. ולמה לא יכלו לומר בפיהם שירה? שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם, ככתוב: ׳ואש יצאה מאת ה׳ וכו׳ (במדבר טז); ואומר: ׳ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם׳. לכך נאמר: ׳רחש לבי׳״ (ילקוט תהלים תשמט).",
+                "<b>החטא</b> של קורח ובבניו הגיע לחומרה כזו, שה׳ ברא בריאה חדשה כדי להעניש אותם: ״ופצתה הארץ פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה״ (במדבר טז). שאול הוא המדור השביעי שבגיהנום הנקרא שאול תחתית (ראה עירובין יט). וכבר אומר הרמב״ן שכל יסורי איוב במשך כל חייו אינם מגיעים לרגע אחד של גיהנום, והדברים אמורים לגבי המדור הראשון שבגיהגום. וכל המשפט במשך י״ב חודש שבגיהנום במדורו הראשון אינו מגיע לרגע אחד שבמדור השני, וכן בכל מדור לגבי המדור שלאחריו - עד המדור השביעי. והנה בני קורח התגלגלו על פתחי הגיהנום ממדור למדור על כל יסוריהם האיומים, שאין לנו כל תיאור עליהם, ועדיין לא שבו בתשובה. ורק כשהגיעו לשאול תחתית שהוא המדור השביעי, כשכבר היו שרופים וכסוחים ולא יכלו לפצות פיהם, חלף במוחם איזה רחש כל שהוא להתעוררות של תשובה, כדכתיב: ״רחש לבי דבר טוב״, והרחש הזה אף לא היה, כאמור, בבחינת מחשבה, ובכל זאת כבר הבין אותו הקדוש ברוך הוא והתקרב להם עד כדי כך ש״כעין עמוד נתבצר להם בגיהנום ועמדו עליו והיו כל ישראל רואים אותם, ובאותה שעה פתחו ואמרו שירה״ (ילקוט במדבר תשנב: וראה תשעז: ״רבי שמואל בן נחמן אמר, לא היו שלשתם עומדים במקום אחד, אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלושה עמודים, והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודיא, אית דאמרין תלתא בני קורח״).",
+                "<b>הרי</b> כמה קרוב אלהים אל האדם, ואף הגרוע ביותר, שהוא נמצא אתו אף בדיוטה האחרונה של ירידתו, ומוכן להיענות לכל הגה ולכל רחש המתעורר בקרבו אף מתוך קצה דכדוכו וכלות גופו ונפשו, ולהעלותו לפדות ולישועה.",
+                "ג. <b>מתוך</b> כך נבין מזמור אחר המיוחס לבני קורח. כתוב: ״מזמור לאסף (ראה בבא בתרא טו תוספות ד״ה על ידי, שאסף הוא אחד מבני קורח; וראה רש״י במדבר טז שמביא תנחומא שאסף הוא מכ״ד משמרות שמוצאם מקורח) אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו ירושלים לעיים וכו׳ וכו׳״. (תהלים עט). ושואלים חז״ל: ״וכי מזמור הוא? וכו׳ זה שאמר הכתוב ׳שמחה לצדיק עשות משפט׳ (משלי כא), הצדיקים פורעין חובן ומזמרים להקדוש ברוך הוא וכו׳, כך אמר אסף לא מוטב שהפיג הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו״ (ילקוט תתכד). והנה סוף כל סוף קשה, הרי אסף נותן תיאור רחב על חורבן ירושלם, על טומאת בית המקדש מקום השכינה, על שפיכת דמם של עבדי ה׳ וחסידיו, ואיך אפשר לומר שירה על חורבן נורא כזה? אלא שהצדיקים שמחים ומזמרים גם על הפורעניות ועשיית המשפט, משום שהם רואים קרבת אלהים בכל מקום ובכל מאורע, שגם בתוך הפורעניות עצמן, ה׳ אינו עוזב אותם ואינו מכלה חמתו עליהם, אלא מרחם עליהם וכל הפורענויות אינן אלא חסד מאת הקדוש ברוך הוא לזכותם ולטובתם.",
+                "<b>וכן</b> אומר הכתוב: ״המאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״ (איכה ה), כלומר, בלשון שאלה, האם מאסתנו? דבר זה לא יתכן, אלא רק קצפת עלינו, בבחינת קצף חיצוני בלבד, כמו קצף על פני המים, כי הקדוש ברוך הוא קרוב לישראל ותוכו רצוף אהבה, ואף בזמן שכעס על ישראל והביא עליו את החורבן אין זה אלא בשטח החיצוני ולרגעים בלבד, ולאחר זמן מה, יתפזר הקצף ותתגלה שוב קרבתו ואהבתו, ועל כגון דא יש לומר שירה גם בתוך עצם החורבן וההרס.",
+                "<b>ועל</b> זה אומר הכתוב: ״הללו בתקע שופר״ (תהלים קנ). לכאורה הלא תקיעת שופר באה בעת מלחמה וחורבן והיא מטילה אימים, כדברי הכתוב: ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?״ (עמוס ג), אלא שבאותו זמן ה׳ שורה בתוכם ואינו מסיר חסדו מהם ובזה עצמו הוא מיטיב עמהם, ויש לומר על זה הלל ושירה.",
+                "<b>ולכן</b> דרשו חז״ל: ״והנה טוב מאד״ - ״זה הגיהנום״ (בראשית רבה ט), כי ה׳ שרוי עמהם אף בתוך הגיהנום, כמו שאומר דוד המלך ע״ה: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי״ (תהלים צא), וכל הגיהנום אינו אלא לטובתם, לזככם ולצרפם. ומשום כך מצדיקים הרשעים עליהם את הדין בגיהגום ומהללים ומשבחים את ה׳ ואומרים לפניו: ״יפה דנת; יפה זכית; יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). אין לראות כלל הבדל בין גן העדן לגיהגום, וכמו שגן העדן הוא מתוקן יפה ומהווה עונג ועידון לצדיקים, באותה המדה מתוקן יפה הגיהנום ומהווה עונג ועידון לרשעים. כי קרוב אלהים לבני האדם, אף לרשעים גמורים, ושרוי אתם בתוך צרתם, ואינו מסיר חסדו מהם בשום מקום שבעולם ובשום מקרה ומצב, והוא מוכן להיענות להם לכל קריאה ולכל פניה ומבין כל הגה ורחש שבלבותיהם."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>שבת אחים</strong></big><br>א. <b>כשהקדוש ברוך הוא</b> אמר למשה ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, סירב משה וטען לפניו: ״בי ה׳ שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד), ואמרו חז״ל: ״את סבור שמא עיכב משה שלא רצה לילך, אינו כן אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה וכו׳. כל השנים האלה היה אהרן מתנבא, עכשיו אני נכנס לתחומו של אחי שיהיה מיצר. לכך לא היה רוצה לילך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא איכפת לאהרן בדבר הזה, לא דייר שאינו מיצר אלא עוד שמח. תדע לך שאמר ליה וגם יצא לקראתה שנאמר: ׳והוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׳, אינו אומר ׳ושמח בפיו׳; ושמח בלבד, אלא ׳ושמח בלבו״, (תנחומא שם).",
+                "<b>הדברים</b> מופלאים. הקדוש ברוך הוא שולח את משה לגאול את ישראל מעבדות לחירות, להצילם מעבודת פרך קשה המכלה את הגוף והנפש ומעינויים איומים ונוראים, כדי לבחור בהם לממלכת כוהנים וגוי קדוש ולתת להם תורה מן השמים, שהיא עילת חוקות שמים וארץ להכניסם לארץ הבחירה ולהקים בה את בית המקדש, מקום השראת השכינה, ויש איפוא, בשליחות זו פיקוח נפש של אומה שלמה, עם הסגולה, וגם מטרת כל הבריאה ותכלית מעשה בראשית. והנה משה רבינו, אוהב ישראל, רעיא מהימנא, המוסר עצמו עליהם ונותן בעדם דמו ונפשו (ראה ספרי האזינו) ואומר: ״ימות משה ומאה כיוצא בהם ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (ילקוט שמעוני ואתחנן תתכא) - משה זה מסרב לקבל עליו את התפקיד הנשגב הזה. ולמה? משום שהוא חושש שמא יגרום בזה צער לאהרן אחיו. בשעה גדולה זאת שעומדת לפני משה משימה כבירה וזכות נצחית נפלאה כזו והקדוש ברוך הוא מתגלה לפניו באורח פלא ומטיל עליו את המשימה הזאת, הוא אינו מתעלם מצער כל שהוא של יחיד ומוותר בגללו על שליחותו ייעודו, על כל הישגיו וזכויותיו.",
+                "<b>ועוד</b>, שאם אהרן היה באמת מצטער על כך, הלוא היה צעד זה לא כשורה, כי אין מן הדין שיחיד יעמוד על זכויותיו הפרטיות בשעת הרת עולם זו הקשורה בגאולת כלל ישראל ובתכלית כל הבריאה, ובכל זאת התחשב בזה משה רבינו וסירב בגללו מלקבל את המשימה הגדולה הזאת שהטיל עליו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: ״שלח נא ביד תשלח״.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה שיש לעמוד על כל צער משהו של הזולת, ושאין לוותר עליו בשום נסיבות שבעולם, באשר האדם נברא בצלם האלהים והוא חלק אלו׳ ממעל, וכל הפוגע בו כאילו פוגע בשכינה, כביכול (ראה חז״ל: ״הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה״, סנהדרין נח).",
+                "ב. <b>ומכאן</b> אנו גם למדים עד היכן עמוקים כוחותיו של האדם.",
+                "<b>נאמר</b> על אהרן, אבי הכהונה, שהיה ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ (אבות א:יב), וכל מעשיו היו חסד ושלום. חז״ל דורשים על הפסוק: ״ויפגשהו בהר האלהים וישק לו״ (שמות ד) - את הכתוב: ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו״ (תהלים פה), ״חסד זה אהרן וכו׳ אמת זה משה וכו׳ צדק זה משה וכו׳ שלום זה אהרן״ (ילקוט שם). לא תיארו חז״ל את משה ואהרן כבעלי חסד ואמת וצדק ושלום, אלא ראו אותם כאילו התפשטו לגמרי מעצמיותם והפכו למציאות אותן המידות בעצמן וכל מהותם התגלמה בהן. בפגישות ובנשיקות בין משה ואהרן לא נפגשו והתנשקו שני אנשים אחים, כי אם נפגשו והתנשקו המדות חסד ואמת וצדק ושלום. עד כדי כך הגיעו רום מעלותיהם של משה ואהרן. ״וגדול מה שגאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: ׳ואנכי עפר ואפר׳ (בראשית יח:כז); ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז): ׳ונחנו מה׳״ (חולין פט). ועוד שמשה הצביע על אהרן ואמר עליו: ״ואהרן מה הוא כי תלינו עליו״ (במדבר טז; וראה ילקוט שם), כלומר, שבטלה אנוכיותו של אהרן וכל כולו לא היה אלא קדושה וטהרה ומעלות רוחניות עליונות. והנה לאחר כל זה כיצד עלה על דעת משה לחשוש על אותו מלאך החסד והשלום, שבשעה רוממה זו יהיה מיצר על אשר לא הוא כי אם משה זכה לגאול את ישראל?",
+                "<b>אלא</b> מאחר שמשה חשש לכך, הרי מכאן כמה עמוקים צפוני האדם, שיתכן שאף באהרן המופשט לגמרי מעצמיותו, יסתתר בחביוני נפשו פנימה איזה כוח טמיר ונעלם של צער פרטי בהקשר עם אותו ענין אלהי נשגב זה. ״שמים לרום וארץ לעומק ולב האדם אין חקר״. כשם שאין שיעור לגדולתו של האדם בתור צלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא, כן אין שיעור למעמקי לבו של האדם ולכוחותיו היורדים ונוקבים עד תהום הנפש.",
+                "<b>ואמנם</b> ראה הקדוש ברוך הוא מעלה יתירה באהרן בזה שהתרומם מעל כל זיקה דקה מן הדקה לטובת עצמו, ולא רק שלא נמצא בו שום שמץ של צער או קנאה במשה, אלא עוד שמח בכל מצפוני לבו על אשר משה אחיו זכה לכך. וזכות גדולה היתה לאהרן במעשה זה, כדברי חז״ל: ״הלב ששמח בגדולת אחיו יבוא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כח): ׳ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים ויהיו על לב אהרן׳״ (תנחומא שם)."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות</strong></big><br><b>שכלו</b> של האדם הוא עמוק מאד וקשה לו מאד לרדת לסוף דקותו. ויש אשר פגם כל שהוא בשיא הבנתו, ואף אצל גדולי העולם ברום מדריגותיהם העליונות, מערבב את דעתו, ולא רק פוגם את חכמתו אלא עוכר אותה עד שהיא מקבלת צורה אחרת ונהפכת לבערות וסכלות.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל (שמות רבה ו): ״וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה׳ וגו׳״ - ״הדא הוא דכתיב: ׳ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו׳. הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו׳. כיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שלא יניח אותם פרעה וכו׳ ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקדוש ברוך הוא והתחיל לומר ׳למה הרעות לעם הזה׳. ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה - של הוללות וסכלות היה וכו׳, ועל דבר זה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה. הדא הוא דכתיב: ׳וידבר אלהים אל משה׳. ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים. הדא הוא דכתיב: ׳ויאמר אליו אני ה׳״.",
+                "<b>משה</b> רבנו ע״ה עומד לפני הקדוש ברוך הוא ולא מתרעם חס ושלום אלא מתחנן לפניו ״למה הרעות לעם הזה״. וכבר דרשו חז״ל על עמידתו זו של משה את הכתוב ״תחנונים ידבר רש״, כלומר שהיה מדבר בלשון רכה (ראה סנהדרין מד. ורש״י שם). ומשה בעצמו ראה בתפילתו זאת שהיא באה מעומק החכמה וממקור החסד והרחמים, כפי שהכתוב אומר עליה: ״ופניתי אני לראות חכמה״, וכוונתו היתה להציל את ישראל משעבודם המר. ובכל זאת בא הכתוב ומטפח על פניו ואומר שאותה החכמה ואותה הדעת של הוללות ושל סכלות היה, ומשה נתבע על זה בצורה חמורה עד שמדת הדין רצתה לפגוע בו. ולא עוד אלא שלא פלט מן הדין לגמרי, כפי שאמרו חז״ל על הפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וגו׳״ (שמות ו:א): ״עתה תראה אשר אעשה לפרעה - במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ״ (שמות רבה ה:כג). הרי לנו שאף שלא פגעה בו מדת הדין מיד, מכל מקום כבר יצא עליו הדין הנורא שלא יכנס לארץ אשר כל כך נתאוה לה, ולמרות שהתנפל לפניו יתברך בחמש מאות וחמש עשרה תפלות כמנין ״ואתחנן״, לא נענה.",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן שאף משה רבינו ע״ה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו ״בכל ביתי נאמן הוא״ (במדבר יב) וחז״ל מתארים אותו כרועה הנאמן, וכל כוונתו היתה רק לטובת ישראל, משום שלא היה יכול לראות בצערן, ונתן נפשו עליהן, כעדותו של הקדוש ברוך הוא עליו, ושמשום כך אמנם חזר ונהג עמו במדת הרחמים, ובכל זאת מכיון שבניסוח תפילתו היה נראה כמהרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא ומתחכם על גזירותיו, נפגמה חכמתו ורואים אותה בהוללות וסכלות.",
+                "<b>וכן</b> אתה מוצא באותו המאמר לגבי שלמה המלך ע״ה: ״על שלמה כיצד? כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל וכו׳ עמד שלמה המלך ואמר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור וכו׳. מה כתיב בו (מלכים א יא:ד): ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳. אמר רבי שמעון בן יוחי נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה. ולכך אמר שלמה על עצמו: ׳ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות׳ (קהלת ב:יב). אמר שלמה: מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמו שאני יודע את התורה, אותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו, למה? כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזירותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו׳, שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי״ (שמות רבה ו:א).",
+                "<b>והנה</b> אמר הכתוב (מלכים א יא:א): ״והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וגו׳ בהם דבק שלמה לאהבה״, ופירש רבי יוסי בן חלפתא (ילקוט משלי לא): ״לאהבה - לאהבן לגיירן ולקרבן תחת כנפי השכינה״. הרי גלוי לפנינו, שכל כוונתו של שלמה לא היתה אלא כדי לקדש שמו הגדול יתברך בעולם, לגייר גרים ולקרבם תחת כנפי השכינה כמעשיו של אברהם אבינו ע״ה. על המלך שלמה נאמר: ״ויחכם מכל האדם״, וה׳ הבטיח לו: ״כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך״ (מלכים א ג:יב), ועליו בישר נתן הנביא לדוד אביו (שמואל ב ז:יג): ״הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן״, ובודאי כל חייו היו מסורים למטרה קדושה זו להיות אהוב לשמים ולקדש שמו יתברך בעולם. ״ונתן לו ה׳ חכמה רבה ועושר גדול וכסא מלכות״, ולא מלכות סתם, אלא שמלך על העליונים ועל התחתונים, ככתוב (דברי הימים א כט:כג): ״וישב שלמה על כסא ה׳״ (ראה סנהדרין ב). ובנשאו נשים רבות - בנות מלכים - היתה מטרתו להשפיע עליהן מרוחו, ושהן כבנות מלכי המדינות יעבירו מרוחן על בתי המלכות, ומהם תתפשט השפעה זו על כל האומות המשועבדות להם, ובדרך זו יצליח לקרב את כל בני דורו לאביהם שבשמים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. הנה מלכת שבא באה לפני שלמה רק לשעה, וכתוב בה (מלכים א י:ד): ״ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה וגו׳ ולא היה בה עוד רוח ותאמר אל המלך וגו׳ יהי ה׳ אלהיך ברוך״, וחז״ל קוראים עליה את הפסוק: ״אליך גוים יבואו מאפסי ארץ״ (שמות רבה כז), ועל אחת כמה וכמה ששלמה חשב שבשיו שתעמודנה לפניו תמיד בבית מלכותו ודאי שתושפענה על ידו מרוחו, ותהיה לו האפשרות לבצע את התפקיד הקדוש שנטל עליו, אשר יש בו ממעשי האבות להפיץ דעת אלהים בעולם, ושזו חובתו של כל אדם, כמו שאמרו חז״ל (תנא דבי אליהו כה): ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״.",
+                "<b>ומה</b> נורא הדבר, שבאותה שעה ששלמה עומד בחכמתו הגדולה במעלות העליונות של עבודת ה׳ יתברך ועוסק בתיקון העולם במלכות שדי, רואים בשמים שאותה הבינה ואותה הדעת אינה אלא הוללות וסכלות. ולא עוד אלא שבמקום בנין הבית לה׳, כפי שהבטיח לו ה׳ על ידי נתן הנביא, גרם לחורבנו, כפי שאמרו חז״ל: ״באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה וכו׳ ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים״ (ילקוט משלי לא).",
+                "<b>אמנם</b> חז״ל אמרו (שבת נו:): ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״, כי הוא חשב שכל מה שאמרה תורה לא ירבה לו נשים אינו אלא רק משום שלא יסור לבבו, אבל הוא בחכמתו ובכוונתו הגדולה לאלהים - ירבה ולא יסור, ככתוב (משלי ל): ״נאם הגבר לאיתיאל״, וביארו חז״ל (שמות רבה ו) שאמר? ״אתי אל ואוכל״. הדי שדקדק הרבה, העמיק והכין את לבו החכם והנבון שלא יסירו הנשים את לבבו, ובודאי לא היתה לו שום נגיעה וצד פניה בזה. ואף על פי כן מכיון שהתורה אמרה ולא ירבה וגו׳ ולא יסור וגו׳, היה לו לדקדק עוד יותר ולא להכניס עצמו בסכנה שמא יכשל. ואדרבה דוקא משום שכאן גילתה התורה הטעם, היה לו לחשוש יותר. אמרו חז״ל (סנהדרין כא): ״מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי ב׳ מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם״. הרי שכל מצוות התורה יש להן טעמים אלא שלא נתגלו, ואם במצוה שלא ירבה לו נשים נתגלה טעמה, הנה באה התורה להזהיר שיש כאן סכנה גדולה יותר, ועל האדם להתעמק עוד ולמצוא שאין להכניס עצמו בזה. אולם שלמה על אף חכמתו ודקדוקו הרב, ביאר את גילוי הטעם שיוכל למלט נפשו וירבה ולא יסור, וראה משום כך חובה לעצמו להשפיע על ידי ריבוי נשיו על כל תושבי תבל לקרבם לשמים.",
+                "<b>והנה</b> לא היה כאן אלא משגה קל בקצה עומק שכלו של שלמה אשר אי אפשר לעמוד עליו, כפי שאמרו חז״ל (שבת נו:): ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״, ובכל זאת באותו זמן שהיה עוסק בקידוש שם שמים ובגמילת חסד עם כל בני העולם, ראו בשמים פגיעה בחכמתו הגדולה עד שקראו אותה הוללות וסכלות. ולא עוד אלא שכתבו עליו: ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו״, שחז״ל ראו בזה עונש נורא עד שאמרו (שמות רבה שם): ״נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין, שלא נכתב עליו המקרא הזה״.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. רבותינו אמרו (שמות רבה שם): ״באותה שעה עלתה יו״ד שב״ירבה״ ונשתטחה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבון העולמים! לא כד אמרת, אין אות בטילה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו׳. אמר לה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל. ומנין שביטל אות מן התורה וחזרה לתורה שנאמר: שרי אשתך לא תקרא שמה שרי וגו׳. והיכן חזר - ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ושלמה שהרהר לבטל אות מן התורה מה כתיב בו (משלי ל): דברי אגור בן יקא - שאיגר דברי תורה והקיאן וכו׳״. ויש להתבונן, האם בזה ששלמה פירש במקרא שאין האיסור של ריבוי הנשים חל עליו, הוא מוחק אותה מן התורה? ואם אות זו מחוקה לגבי שלמה, האם מחוקה היא לגבי כל העולם? אלא בזה ששלמה המלך ע״ה, שנתן לו ה׳ לב חכם ונבון, עלה בדעתו שהוא ירבה ולא יסור, הריהו מהרהר שמכיון שהתורה כתבה טעם הדבר אין זו גזירה כללית ויתכן שהוא בחכמתו הגדולה יתגבר על כך והיא לא חלה עליו, ונמצא שלא ירד לסוף חכמת התורה.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמר הקדוש ברוך הוא: ״שלמה ואלף כיוצא בו יבטלו וקוצה ממך איני מבטל״, כי שלמה עם כל חכמתו המופלאה שאין דוגמתה ועם כל קרבתו לאלהים ואף אלף חכמים כמותו, אין בכוחם לרדת לסוף עמקותה של אות אחת בתורה ואף לקוצר, אחת ממנה. והרי רואים אנו שאף הקדוש ברוך הוא בעצמו כשהוציא יו״ד אחת משמה של שרי כפי שחייבה חכמתו יתברך, היה הכרח להוסיף אותה לשמו של יהושע, וכל שכן ששום חכמות שבעולם אינן יכולות לפגוע במשהו בקוצה אחת שבתורה ואף אם זה נוגע רק לאי הכללתה לגבי החכם הגדול ביותר. ואם יכול לעלות במחשבתו של שלמה הרהור כזה, שהיו״ד מ״לא ירבה״ יתכן שאינו כולל גם אותו עם כל חכמתו הרבה, הריהו כאילו מוחק אות מן התורה, וגורם כי אף שאין בזה אלא שיקול דק מאד שאנו למדים אותו רק מהקדוש ברוך הוא בעצמו בענין היו״ד של שרי, אין זה פגם בלבד ורק בחכמתו זו, אלא כל חכמתו ודעתו אינן אלא הוללות וסכלות.",
+                "<b>ואמנם</b> לבסוף כתוב עליו שלעת זקנתו הטו נשיו את לבבו והוא הכיר בעצמו שמכיון שהחכים על דברי תורה והרהר אחר גזירתו של הקדוש ברוך הוא, נכשל ואמר שאותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>כוחה של שמיעה</strong></big><br>א. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם היאך פגם קל עירבב את חכמתם של גדולי עולם משה ושלמה עד שראו אותה בשמים כאילו של הוללות וסכלות. ולכשנתבונן בדברי חז״ל נראה שהגורם העיקרי לפגיעה זו היתה קליטת אוזן לדברים לא הגונים, ומכאן אנו למדים כמה עלולה לגרום שמיעה קלה ומה רב כוחה.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל על הפסוק ״וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה״ (שמות ו:ב): ״הדא הוא דכתיב: ׳כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה׳ וכו׳. אמר רבי יהודה בר סימון: כי העושק יהולל חכם - זה משה, עושק - שעשקו אותו דתן ואבירם, יהולל חכם - עירבבו אותו, ויאבד את לב מתנה - וכי תעלה על דעתך שהיה משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו: ׳ירא ה׳ עליכם וישפוט׳, ואף הוא מקפיד ואומר: ׳ומאז באתי אל פרעה׳, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הכתבתי עליך שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי וכו׳. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר: וידבר אלהים אל משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם? הדא הוא דכתיב ׳ויאמר אליו אני ה׳״ (שמות רבה שם).",
+                "<b>חז״ל</b> מגלים לנו בזה, שבעצם דבריו של משה שאמר ״למה הרעות לעם הזה וגו׳ ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה״, שלא היתה, כאמור, אלא תפילה ובקשה, לא היה כל פגם חטא, אלא כל התביעה היתה ששמע את דברי העושק של דתן ואבירם שאמרו: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו״ והם שעירבבו אותו ופגמו את דבריו.",
+                "<b>והנה</b> לא יתכן שמשה רבינו הושפע אף במשהו מדבריהם, שהלא ידע רשעתם של דתן ואבירם, כדברי הכתוב (שמות ב): ״ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים וגו׳ ויאמר אכן נודע הדבר״, ואמרו חז״ל (שמות רבה א:לה): ״היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויין לגאולה, לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים״. כלומר שהוא ראה בהם את המקור של השחיתות עד שתלה בשני רשעים אלה, דתן ואבירם (ראה שמות רבה לעיל שם) כל שעבודם של ישראל. אלא שמשה הטה אוזן לדבריהם כדי להיודע על סבלותם של ישראל ולהשתתף בצערם. וזו היתה גדולתו של משה, כמו שהתורה מציינת (שם ב:יא): ״ויצא אל אחיו וירא בסכלותם״, ואמרו חז״ל שבזכות זו אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אתה הנחת עסקיך והלכתי לראות בצערן של ישראל וכו׳ אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך״ (שמות רבה א:לב). ולא עוד אלא שגם דתן ואבירם לא נחשב להם עון על דבר זה כי באו מתור צער (פסיקתא זוטרתא שם). אבל מכיון שסוף כל סוף קלטו אזניו של משה את דבריהם שהניסוח שלהם לא היה כראוי ואף שלא היה אותו מקרה אלא פעם אחת, פגמו דבריהם בבקשתו ובתפילתו על ישראל שיצאו ממקור החסד והרחמים, וגרמו ערבוב בחכמתו ובתורתו.",
+                "<b>וכן</b> מצינו בשלמה. כבר הבאנו במאמרנו הקודם את דברי חז״ל ששלמה נשא נשים נכריות כדי לקרבן תחת כנפי השכינה ושיוכל להשפיע על ידן על כל ממלכות הגויים להפיץ שם שמים בעולם והוא סמך על חכמתו שהוא ירבה נשים ולא יטה. ולבסוף אמר עליו הכתוב שנשיו הטו את לבבו ונתערבבה חכמתו והוא הודה שנכשל.",
+                "<b>הגמרא</b> בשבת (נו:) מביאה: ״ר׳ נתן רמי, כתיב ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳, והכתיב ׳כלבב דוד אביו׳, כלומר כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא. הכי קאמר ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים׳ ולא הלך״. ומפרש רש״י: ״הטו ללכת ולא הלך״. ועל זה אמרו חז״ל שהאומר שלמה חטא אינו אלא טועה. ולכאורה אם לא הושפע מהנשים הללו כלום ולא הלך אחרי דבריהן ולא היה בו שום חטא, מה היתה התביעה עליו. ואי אפשר לומר שלא היה צריד שלמה אף להטות אוזן לדבריהן, כי הלא רצה להכיר את דיעותיהן כדי להשפיע עליהן להחזירן למוטב, וזו היתה כאמור מטרתו בנשאו אותן, ואיזה פגם מצאו איפוא בוז אלא שסוף כל סוף מתוך זה שנשיו דיברו אליו וניסו להטות את לבבו ואזניו קלטו את דבריהן, נעשה עירבוב בחכמתו. ועירבוב זה הביאו לידי כך שנאמר עליו: ״ויעש הרע בעיני ה״ על אשר ״היה לו למחות בנשיו ולא מיחה״.",
+                "<b>הרי</b> לנו כמה גדול כוחה של שמיעה, שאף החכמים הגדולים ביותר, כל חכמתם התערבבה ונפגמה על ידי זה שלאזנם הגיעו דגרים לא הגונים, ואף כשהיו חייבים להקשיב להם לשם מטרות נשגבות.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים גם מדיני התורה. התורה מזהירה להתרחק מאיש מנוגע כדי שלא יטמא אותו, ואף על פי שהנגע אינו אלא בגוף וגם הוא אינו נוגע בו אלא בגופו, בכל זאת עוברת ממנו הטומאה אליו. ולא עוד אלא אף אם אינו נוגע בו ורק נכנס לאוהל המנוגע, הריהו נטמא על ידו. וטומאה זו משפיעה גם על הנפש, עד כדי כך שאם הוא נוגע בקודש הוא פוסל אותו ואם הוא אוכל תרומה או קדשים או נכנס למקדש הרי הוא גורם טומאה וחייב על זה מיתה בידי שמים. הרי עד כמה התקרבות לטומאה שאינה אלא בגוף פוגמת בנפש. ומכאן אנו מבינים למה כשחייכה התורה את האדם לשמור על בריאות גופו, כתבה בלשון ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״, כי הגוף קשור עם הנפש ואם יש פגיעה בגוף היא פוגעת גם בנפש.",
+                "<b>ואם</b> התקרבות הגוף לנגע שבגוף יש בה פגיעה חמורה כזו בנפש האדם, על אחת כמה וכמה חמורה הפגיעה בהתקרבות הנפש ולא למנוגע בגוף אלא למנוגע בנפש. ומשום זה כה הקפידו חז״ל על שכנות רעה ואמרו: ״אוי לרשע ואוי לשכנו״ (ראה תנחומא קרח ד, ששכנותם של דתן ואבירם לקרח ושכנותו של קרח לבני ראובן גרמה להסתבכותם במחלוקת במשה ואהרן), ויש שראו את הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם - בשכן רע (אבות ב:ט), וגם תיקנו שיתפללו בכל יום: ״שתצילנו משכן רע״, כי אין לשער כמה יש בכך מקליטת הרע. ואף שאינו מתחבר עם השכן, כי על חבר רע הרי מדברים חז״ל לחוד, אלא גר בקרבתו וקולט לפעמים את קולו, גם קליטת האוזן גורמת ויש בזה מגע בנפש. ולא עוד אלא אף אם יש כוונה להשפיע על השכן הרע ולהוכיח אותו, בכל זאת אגב חילופי דברים יש לחשוש לערבוב, כי גדול פגם השמיעה ובכוחה להפוך חכמה לסכלות. וכבר אומר הכתוב (משלי כא:טז): ״אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח״, מתוך זה שאדם נמצא בקהל רפאים הוא תועה מדרך השכל.",
+                "ב. <b>וממדת</b> פורענות למדה טובה. כשם ששמיעה רעה עלולה לפגוע פגיעה כה חמורה ולהפוך חכמה להוללות וסכלות, כן בכוחה של שמיעה טובה להביא ברכה לנפש ולהפוך הוללות וסכלות לחכמה. כמו שאמרו חז״ל: ״אוי לרשע ואוי לשכנו״, כן אמרו: ״טוב לצדיק טוב לשכנו״ (ראה תגחומא שם, שבגלל שכנותם של שבט יהודה, יששכר וזבולון - למשה ואהרן זכו להיות בני תורה ומהם יצאו מחוקקים, יודעי בינה לעתים ומושכים בשבט סופר), ויש שראו את הדרך הטובה שידבק בה האדם - בשכן טוב (אבות שם), כי אף אם איננו מתחבר אתו, עצם שמיעת קולו יש בה מן התועלת.",
+                "<b>מצינו</b> בתורה שהיא מצווה על יסודות האמונה בלשון שמיעה, כגון ״שמע ישראל״, ״והיה אם שמוע תשמעו בקול ה׳ אלהיכם״ וכו׳, וכן לגבי שמירת המצוות, כגון: ׳והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי״ ובעוד מקומות רבים. הרי שיש גורם עיקרי בעצם השמיעה, כבר עמדנו על כך שעיקר גדולתו של האדם בצלם האלהים שבו הוא שניתן בו הכוח ״להבין ולהשכיל״ (ראה רש״י בראשית א:כו) ובזה הוא עולה על המלאכים שהקדוש ברוך הוא אמר להם ״חכמתו מרובה משלכם״ (בראשית רבה יז:ה), ומנין באה לו חכמה זו, מהשמיעה שיש לו מגע עם הנפש.",
+                "<b>ובשמיעה</b> אין הכוונה דוקא לכל תרי״ג המצוות, כי בכוחה של כל שמיעה קלה ואף במצוה אחת להביא חכמה רבה בלבו של האדם. הרי בני נח נצטוו בשבע מצוות והיו חייבים להגיע על ידן לכל המדריגות שבכוחו של אדם להגיע. ועוד שאדם הראשון נצטוה לדברי ר׳ יהודה רק במצוה אחת: ״ויצו ה׳ אלהים״ (סנהדרין נו), שלא היה בה שום מעשה כי אם שמיעה בלבד, ובכל זאת הגיע מכח השמיעה למצוה יחידה זו למדריגה שחכמתו היתה גדולה מן המלאכים והם רצו לומר לפניו שירה. ואף לאחר שניתנה התורה ונתחייבו בתרי״ג מצוות, לא נחלש כוחה של המצוה הראשונה או של שבע המצוות. וכוח זה ישנו בכל מצוה שבתרי״ג המצוות, כי בכל אחת מהן כלולות כל המצוות, ובאפשרותו של אדם להשיג שלימותו על ידי כל אחת ואחת מהן. וכבר אומר הרמב״ם על מאמרו של רבי חנניא בן עקשיא (מכות ג:טז): ״מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה אחת מתרי״ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא יעשה אותה לשמה מאהבה וכו׳, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אותם אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וכו׳ וזכה לחיי העולם הבא״.",
+                "<b>ואם</b> כן איפוא יש בכוחה של שמיעה טובה אחת ואף במצוה אחת להביא חיות בנפשו של אדם, כדברי הכתוב (ישעיה נה:ג): ״שמעו ותחי נפשכם״. ואף באדם שהוא מלא הוללות וסכלות ורחוק מכל תרי״ג המצוות (כדוגמה ההפוכה ממשה ושלמה), שמיעה אחת במצוה אחת בכוחה להביא אור בכל מחשבותיו והרהוריו ולהפוך את הכל לחכמה ודעת. וראוי הוא להגיע על ידי כך למדריגה העליונה של ״האדם שחכמתו גדולה מן המלאכים עד שכדאי הוא שיאמרו שירה לפניו."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>דרך התשובה</strong></big><br><b>בפרשיות</b> המדברות על יציאת מצרים אנו קוראים, כי ה׳ הביא את המכות על פרעה ועל המצרים כדי להביא אותם לידי תשובה ויכירו באלהי השמים והארץ, כפי שאומרים הכתובים: ״וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי ידי על מצרים״ (שמות ז); ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שם ח); ״כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו׳ בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ״ (שם ט), ועוד כתובים רבים דומים. וכן אמרו חז״ל שמשה ״היה מורה לפרעה שיעשה תשובה, שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו שיעשה תשובה״ (שמות רבה יב). ויכולים אנו לבוא מתוך כך לידי הנחה שזוהי דרך התשובה, כי האמצעי להניע את הבריות לידי הכרה בה׳ ולחזור ממעשיהם הרעים הוא על ידי זה שיביאו עליהם יסורים.",
+                "<b>אולם</b> לא כן הדבר. על האדם להגיע לידי תשובה לא על ידי ההכרה בעונשים וביסורים שה׳ מביא עליו, כי אם על ידי הכרה בחסדים הרבים שה׳ גומל עם בריותיו. ולא עוד אלא שמספיק החסד של עצם התשובה, שה׳ מקבל את השבים אליו לאחר שחטאו לפניו, שהאדם יבוא על ידי הכרתו בחסד זה בלבד - לידי תשובה. הרי לפי ההגיון אין כל מקום לתשובה, כי לאחר שהאדם מתכחש לבוראו והולך אחר שרירות לבו ומשחית את דרכו, היתכן שיוותרו לו וימחו את פשעיו וחטאותיו. וכבר אמרו חז״ל (ירושלמי מכות ב): ״שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ׳חטאים תרדף רעה׳ (משלי יג). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ׳הנפש החוטאת היא תמות׳״ (יחזקאל יח). ורק הקדוש ברוך הוא בטובו הגדול ובחסדיו המרובים נוהג עם בריותיו נגד ההגיון של החכמה והנבואה וסולח ומוחל לשבים אליו, כפי שמסיים אותו מאמר: ״שאלו להקדוש ברוך הוא חוטא מהו עונשו? אמרה להם יעשה תשובה ויתכפר לו״.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהקדוש ברוך הוא הניח את התשובה ביסוד הבריאה, כפי שאומרים חז״ל שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם (ראה פסחים נד), וכפי שמוסבר טעמו של דבר בזוהר (ויקרא סט): ״עד לא ברא קדשה בריך הוא עלמא ברא תשובה, אמר לה לתשובה: אנא בעינא למברי בר נש בעלמא על מנת דכד יתובון לך מחוביהון דתהוי זמינא למשבק חוביהון ולכפרא עלייהו״. עד כדי כך מגיע חסדו של הקדוש ברוך הוא שברא את העולם בתחילה על מנת כן שתינתן לבריותיו שיחטאו לפניו האפשרות לשוב אליו ולהיטהר לפניו.",
+                "<b>וטבעי</b> הדבר, שהחוטא המכיר כמה השחית דרכו לפני ה׳ ופשע כנגדו ויודע שלמרות כל זה ה׳ מוכן למחול לו על כל עוונותיו, ולא עוד אלא שהוא נותן יד לפושעים וימינו פשוטה לקבל שבים, הרי עצם ידיעה זו צריכה להביא אותו לידי הכרה בגדולתו של ה׳ ומדת טובו וחסדיו הרבים ולהניע אותו לתשובה. ואמנם זוהי דרך התשובה שהיא מחובתו של כל אשר בשם אדם יכונה ושלא נסתתרה בינתו הרגילה.",
+                "<b>אולם</b> לא כלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא משום בריה שבעולם והוא המציא דרך לתשובה גם לסכלים ולכסילים. הכתוב אומר: ״כי לא אחפוץ במות המת נאום ה׳ אלהים והשיבו וחיו״ (יחזקאל יח). ה׳ מרחם גם על האדם שירד לידי דרגה כזו שהוא בבחינת מת, שכבר איננו מוכשר כלל לחשוב ולשים לב למעשיו של זה והוא משתוקק אף לתשובתו ותחיתו. ולנבערים מדעת אלו, מצא ה׳ את הדרך להביא יסורים על גופם כדי להקיצם מתרדמתם ולעורר אותם לחזור מדרכם הרעה. וכן אומר הכתוב: ״שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים״ (משלי כו). ודוק בדבר החכם שהוא מדמה את הכסילים לסוס ולחמור, כי כשם שאין עצה לדרבן את הסוס והחמור ולהוליכם בדרך הנכונה כי אם על ידי שוט ומתג באשר אין בהם דעה, כך אין דרך להחזיר את הכסיל הנבער מדעת ממעשיו הרעים כי אם על ידי שבט נוגש.",
+                "<b>ובדרך</b> זו נהג הקדוש ברוך הוא עם פרעה והמצרים. חז״ל אומרים: ׳שבט לגו כסילים׳ - זה פרעה והמצרים, שכיון שנתכלה במכות, שלא בטובתם שלחו את ישראל״ (שמות רבה כ). לפרעה ולמצרים, שאי אפשר היה לשכנעם על ידי דברי הסברה ותוכחה, לא היתה עצה אחרת כי אם להכותם בשבט ולהביא עליהם מכה אחר מכה עד שהכירו בה׳ ונכנעו לו. ולא עוד אלא ששינה את הטבע בכל המכות האלה כדי שיבוא על ידן לתשובה (ראה ספורנו שמות ט:טז, על הפסוק ״בעבור הראותך את כבודי״ - כדי שתחזור בתשובה ״כי לא אחפוץ במות המת״).",
+                "<b>והנה</b> גם בדרך זו של שכנוע על ידי מכות, אין הכוונה שמתיר סבל המכות ויראת העונש יבוא לידי תשובה, אלא שמתוך המכות יכיר את חסד ה׳, כי יווכח מהן כמה טוב ומטיב הוא ה׳ שאינו חפץ במות המת ורוצה להצדיק את בריותיו אף לאחר שחטאו כנגדו, והוא אינו מסתפק בזה שברא את התשובה והודיע עליה לבריותיו כי אם עוד ממציא דרכים שונות ומביא עליהם יסורין, כדי להדריכם ולהניע אותם לבוא לידי תשובה (ראה תנחומא וארא יא).",
+                "<b>אולם</b> טבעם של הרשעים שעורפם קשה ולבם כבד שגם המכות אינן מועילות להביא אותם לידי הכרה בחסד ה׳, ורק מתוך סבל המכות והיסורין הם באים לידי חרטה, ולכן חרטה זו אינה אלא לשעה. ברגע שבאים עליהם היסורים הם מתחרטים ומצדיקים את ה׳, אבל לאחר שהיסורין עוזבים אותם הם חוזרים לדרכם הרעה.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים אצל פרעה שבשעה שהיתה באה עליו המכה אמר: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט), ולאחר שהסירו ממנו את המכה כתוב: ״וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו״ (שם ח; וראה שמות רבה י:ו; יב:ז). פרעה לא הכיר מתוך המכות את חסד ה׳ ורק ראה בהן עונש על מעשיו ואמר ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״. הוא הצדיק את ה׳ שמביא עליו את היסורין כי הם בתור רשעים ראויים לכך, ומשום כך לא בא על ידן לתשובה. וברגע שהן עזבו אותו חזר לדרכו. וכבר אמר החכם מכל אדם: ״אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו אולתו״ (משלי כז), ופירשו חז״ל: ״מי שהוא מכה את האויל, עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו, שוכח את הראשונות״ (תנחומא נח:יח; וראה גם בראשית רבה לח: ״ועד הוא סליק ועד הוא נחית לא תסור מעליו אולתו״).",
+                "<b>ויפה</b> מאד המשל במכתשת, כי לפעמים מגביהים את העלי לגובה יותר כדי להנחית מכה יותר גדולה, ואולם האויל לא מרגיש בזה ולהיפך מכיון שיש כאן הפסקה יותר גדולה בין מכה למכה הוא רואה בזה יותר רווחה ושוכח את ההכאות יותר ויותר.",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז״ל שמשל זה נאמר על פרעה שהתנהג כאויל זה שבשעה שראה רווחה לרגע חזר לדרכו כבראשונה ולא השתנה במאומה (ראה תורה שלמה בשם מדרש הגדול על הפסוק וירא פרעה כי היתה הרווחה). ולא רק פעם אחת, כי אם חמש פעמים אחת אחרי השניה, בכל חמשת המכות הראשונות, הקשה את לבבו ומיד לאחר שסרה ממנו המכה חזר כלעומת שהיה.",
+                "<b>והנה</b> בחמשת המכות האחרונות כתוב שה׳ הכביד את לבו, כי לאחר שהתגלה שפרעה לא הגיע לידי הכרה בטובו ובחסדו של ה׳ מתוך המכות הראשונות, ונמצא שאף אם היה נכנע ושולח את ישראל, לא היו משיגים את מטרתן שיבוא על ידן לידי אמונה בה׳ ולידי תשובה, ומשום כך חיזק ה׳ את לבו שלא ישלח את ישראל ויביאו עליו עוד מכות ויותר גדולות וכאלה שהן נוגעות לגופו ממש, כדי לאחוז באמצעים יותר נמרצים כי אולי יועילו הם לשכנע אותו ולהביא אותו לידי הכרה בחסד ה׳ (ראה ספורנו שמות ז:ג).",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים בעיר נינוה, שרצה הקדוש ברוך הוא שישובו אליו ושלח את יונה הנביא להזהיר אותם שבעוד ארבעים יום נינוה נהפכת (יונה א). כנראה לא מצא הקדוש ברוך הוא אותם ראויים לדרך תשובה אחרת וראה הכרח להשתמש כלפיהם באיומים שיביא עליהם יסורין ויכלה אותם. ואמנם אנשי נינוה עמדו במדריגה גדולה יותר ולא היו זקוקים שיביאו עליהם את השבט ממש כמו שהביאו על המצרים, ומתוך האזהרה בלבד שבו אל ה׳. אולם לבסוף גם הם מתוך שהחרטה באה מתוך האיום והפחד, לא עמדו בתשובתם כי אם ארבעים יום בלבד ולאחר כך חזרו לדרכיהם (ילקוט יונה), כי דרך של תשובה שאינה באה מתוך הכרה בחסדיו של הקדוש ברוך הוא אין לה, כאמור, יציבות ואינה בת קיימא.",
+                "<b>סיכומם</b> של הדברים, שדרך תשובה על ידי יסורים אינה אלא לכסילים ולאומות העולם. אבל לגבי ישראל אין זו הדרך להביא אותם לידי תשובה כי ניתנה להם תורה וממנה הם יכולים ללמוד על מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ורחמיו המרובים, ובעיקר על חסדו הגדול בעצם קבלתו התשובה, כאמור, ומתוך הכרה זו עליהם להגיע לידי תשובה שלמה שתהיה יציבה ואיתנה ששום רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזה."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>מוסר הבריאה</strong></big><br>א. <b>ספר</b> המוסר החשוב ביותר לאדם היא היא הבריאה עצמה, אלא שאין האדם מסתכל בה ואיננו מקבל לקח ממנה. אולם אם רק יתבונן בסדרי העולם, משטרו ותולדות מנהגי הברואים ימצא בהם חכמת מוסר לאין שיעור.",
+                "<b>לפעמים</b> מתעוררת אצלנו שאלה על בריות מסוימות למה נבראו בעולם. למה נבראו הבריות הקטנות והשפלות אשר כל ימיהן הן נרדפות על צואריהן וכל חייהן אינם אלא צער וסבל? וכן מה הצורך והתועלת בחיות האכזריות הדורסות וטורפות ולכאורה אינן מביאות אלא נזק בעולם? אולם חז״ל נותנים לנו תשובה על כך.",
+                "״<b>רבותינו</b> אמרין: מהו ׳ויתרון ארץ בכל היא׳? אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון זבובים ופרעושים ויתושים הן היו בכלל ברייתו של עולם, שנאמר: ׳וירא אלהים את כל אשר עשה [והנה טוב מאד]׳ (בראשית א). ורבי אחא בן רבי חנינא אמר אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון נחשים ועקרבים הן היו בכלל ברייתו של עולם אמר להן הקדוש ברוך הוא לנביאים מה אתם סבורין, אם אין אתם הולכין בשליחותי וכי אין לי שליח, ויתרון ארץ בכל היא, אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב ואפילו על ידי צפרדע. תדע לך שכן, שאלולא הצרעה היאך היה הקדוש ברוך הוא פורע מן האמוריים? ואילולא הצפרדע היאך היה פורע מן המצריים?״ (שמות רבה י).",
+                "<b>הרי</b> לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריות הללו, מן הזבובים והיתושים ועד הנחשים והעקרבים, כדי שישמשו לו שלוחים בזמן הצורך להיפרע מן הרשעים, וזהו מה שאמר הכתוב (תהלים קיט): ״למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך״, כל היצורים עומדים מוכנים לעשות רצונו של מקום לבצע את משפטו בעולם. בשליחות זו, באו הצפרדעים והכניס והארבה וכל החיות הרעות להיפרע מן המצרים במצרים. בשליחות זו באה הצרעה לפרוע מהאמוריים בזמן שבאו משה ויהושע לכבוש את הארץ. בשליחות זו נכנס יתוש לתוך חוטמו של טיטוס והיה נוקר את מוחו, לאחר שהחריב את בית המקדש. ובשליחות זו באות כל הבריות והחיות הרעות בכל הזמנים כדי לעשות רצונו של מקום ולהביא פורענות לעולם (ראה בראשית רבה י, מקרים רבים בכגון אלה).",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל (סנהדרין לז:): ״מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו וכו׳, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו וכו׳״. הרי שמתפקידן של החיות הרעות לבצע דין ארבע מיתות למי שנתחייב בהן.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר שהחיות מקיימות את שליחותן באמונה ויודעות לדייק להיפרע רק מהחייב ולא לנגוע במי שאינו חייב. ומה לא רק שהם מבצעים משפט אמת אלא גם מלמדים צדק בעולם. אמרו חז״ל: ״מהו ׳הנני מביא מחר ארבה בגבולך - ולא בגבול בני חם, ועל זה נאמר (ישעיה כו). ׳כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו׳, שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים״ (שמות רבה יג). וכן נאמר במכת הצפרדעים ובכל המכות (ראה שם י). הרי עד כמה היצורים הללו בזמן שמילאו את שליחותו של הקדוש ברוך הוא להיפרע מן המצרים, נזהרו למרות טבעם לטרוף ולדרוס שלא יעברו על גבול המצרים ולא יפגעו באחרים, ומתוך המשפט שהם הביאו לארץ באו ללמד צדק כמה המשפט הוא מדויק שהוא מעניש רק את מי שנתחייב בזה ואינו נוגע באחר כמלא נימא.",
+                "<b>ואמנם</b> פרעה בא מתוך זה לידי הכרה כמה שה׳ מדקדק במשפטו. אמרו חז״ל: ״מהו כן שאמר (פרעה) ה׳ הצדיק, כשהיו המכות באות, לא היו באות אלא בארץ מצרים וכו׳ ולא היתה נוגעת בשדה אחרת״ (שם טו). לכאורה היה פרעה צריך להכיר מתוך המכות שה׳ הוא הגבור והשליט בעולם והוא מעניש את בריותיו על כל מעשיהם הנפשעים, ולמה בא פרעה לידי מסקנה אחרת ואמר: ״ה׳ הצדיק״. אלא שפרעה לא ראה את הדין והעונש בלבד כי אם הסתכל עד כמה הוא דין צדק וכמה הוא נזהר להעניש את החייב בלבד ולא נוגע באחרים ומתוך כך הוא בא לידי הכרה שה׳ הוא הצדיק, שמשפטו הוא משפט צדק ואמת.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים כמה הברואים השפלים ביותר, ואף החיות הרעות והטורפות, ממלאים תפקיד חשוב בבריאה להביא משפט בעולם, ולא עוד אלא שתוך ביצוע המשפט להעניש את הרשעים הם כובשים את טבעם ועומדים על קו הצדק מבלי לנטות ממנו במשהו.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמרו חז״ל: ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, בצביונם נבראו״ (חולין ס), ופירש רש״י: ״לדעתם, שהודיעם שיבראם והם ניאותו; לצביובם, בדמות שבחרו להם״. כל הברואים ניאותו להיברא בצביונם ואף החיות הרעות הסכימו שיבראו אותן טורפות ודורסות, כי הן ראו בזה מילוי שליחות גדולה וקיום רצון ה׳ להעניש את הרשעים ולעשות משפט צדק בעולם.",
+                "<b>ומעתה</b> נפתח לפנינו ספר מוסר גדול. צא ולמד קל וחומר מהברואים! מה הם שטבעם להשחית ולחבל והקדוש ברוך הוא שולח אותם לבצע מעשי השחתה כדי להעניש את הרשעים, בכל זאת באותו זמן שהם באים לקיים שליחותו של מקום הם נזהרים לא לעבור את הגבול שהוקצה להם ואינם נוגעים באחרים כמלא נימא, על אחת כמה וכמה שהאדם מבחר היצורים חייב להיזהר בכל מעשיו לא להיכנס בתחום חבירו ולא לפגוע בזולת בשום דבר. ואם הברואים שומרים כל כך על תנועותיהם ומדקדקים לקיים רק מה שההשגחה מטילה עליהם, על אחת כמה שעל האדם לדקדק בכל תנועה ופסיעה שלו ולא להניע שום אבר רק לפי רצונו של מקום. וכבר מצינו אצל האבות כמה שדקדקו בכל הנעת אבר. שנינו כמה פעמים לגבי אברהם אבינו: ״וישא את עיניו וירא״ (ראה בראשית יח:ב; כב:ד), וכי שייך משא לגבי עינים? אלא שאברהם דקדק בכל נידנוד עפעף שלא יעבור את הגבול המותר לו ושיהיה מכוון רק לראות מה שהוא חייב לראות לכבוד קונו ולעשות רצונו של מקום. וכן שנינו אצל יעקב: ״וישא יעקב רגליו״ (שם כט). יעקב אבינו איננו מרים סתם את רגליו אלא מתוך זהירות רבה לא לפגוע בגבול חבירו ומתוך מחשבה וכוונה תחילה לקיים מצוותיו של מקום. וזוהי הכוונה של הברכה שאנו מברכים בכל יום: ״המכין מצעדי גבר״, שהאדם יזהר בכל צעדיו ופסיעותיו ויכוון אותם לקיים את שליחותו בעולם שהטילה עליו ההשגחה העליונה. ולא עוד אלא שאף באותו זמן שהוא מקיים מצוות ה׳ ידקדק לא לפגוע בזולת ויהיו מעשיו שלמים.",
+                "<b>ויש</b> ללמוד מכאן גם למעשה בהליכותינו יום יום. הנה עומדים אנו ומתפללים לפני ה׳ ובגמר התפילה פוסעים לאחורינו שלוש פסיעות. ויש להיזהר לא להיכנס בתוך ד׳ אמות של מתפללים אחרים ועל אחת כמה וכמה לא להפריע להם. או בזמן שאנו מתלהבים בתפלה ומרימים לפעמים את קולנו, להיזהר לא לבלבל אחרים בתפילתם, וכל שכן בתפילת שמונה עשרה שאם כי חייבים להשמיע באזניים מה שמוציאים בשפתיים, אבל אין להשמיע לאזני אחרים ולבלבל אותם. ומי שאינו נזהר בכך הרי נכנס בגבולו של חבירו ועושה מעשה הגרוע ממעשי הברואים הרעים ביותר.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> נראה שיש ללמוד מבעלי החיים מוסר עוד יותר נעלה. בעלי החיים אף האכזריים ביותר עוד לא נגמר תפקידם בזה שהם עושים שליחותו של מקום לבצע משפטו בעולם. יסוד הבריאה הוא החסד כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ וכל הנבראים הם שותפים בבנין זה ופועלים חסד. בשעה שאותם בעלי החיים האכזריים נפרעים מן הרשעים ומענישים את העושקים הם מצילים באותו זמן את העשוקים מידיהם ומטיבים עמהם הטבה רבה.",
+                "<b>הנה</b> לדוגמא, בשעה שהצפרדע והארבה והערוב התפשטו בארץ מצרים להביא מכות על המצרים, הרי הביאו ריוח והצלה לבני ישראל ועזרו לשחרר אותם מידי מעניהם ולוחציהם ומשעבודם הקשה. מספר בני ישראל באותו זמן היה ששים רבוא איש, הגברים לבד מגיל עשרים עד ששים, וביחד עם הנשים, הקטנים והזקנים מינו בודאי כמה מיליונים, ונמצא שאותם הברואים תוך עשותם שפטים עם המצרים גמלו חסד של הצלת נפשות עם מיליונים אנשים.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים עוד שתוך פורעניות זו שהביאו על המצרים, הם גם גמלו טובה עם המצרים עצמם ועם שכניהם. אמרו חז״ל: ״המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היתה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצרים. המצרים אומרים עד כאן תחומנו, והכושים אומרים עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסים לתוכו, הדבר ידוע שאין השדה של כוש, שנאמר ׳את כל גבולך׳ - ולא של אחרים״ (שמות רבה י). הרי שברואים מזיקים אלה ממלאים גם תפקידים לגמול חסד עם הבריות ולהביא שלום בעולם.",
+                "<b>ונפלא</b> הדבר שעם כל זה הברואים עדיין לא באו לידי תכליתם בחסד כזה שבא תוך ביצוע המשפט, כי סוף כל סוף קשור תפקיד זה ברשעותם של הבריות ולא כך היא מטרתה של הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם שלא יארע בו חטא ולא יהיה צורך במשפט כלל. ואם אמנם לאחר שהבריות עוברים על רצונו של מקום מצוה היא להענישם ולהיפרע מהם, ובכל זאת זה שהוטל עליו שליחות זו, רואים בו חובה, כי מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל לגבי מצות מעקה: ׳״כי יפול הנופל ממנו׳ (דברים כב) - ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב״ (שבת לב). כלומר שזה שנפל מהגג כבר נתחייב מיתה וראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, וכמו שפירש רש״י: ״דכתיב: ׳קורא הדורש מראש׳ (ישעיה מא), שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וזמן פורענותם״, ויש כאן משום ׳למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך׳ (תהלים קיט:צא)״, ובכל זאת קוראים על האיש הזה שעל ידו נעשה המשפט ומגגו נפל - ״חייב״. ואם כן לא די שיש לברואים אלה רק תפקיד זה אם כי הוא מביא גם חסד, כי ממון שהוא קשור עם המשפט והוטל עליהם לבצע אותו על אף כל הצדק שיש בו, הרי הם בבחינה זו של חייבים שמגלגלים על ידם חובה. ויש למצוא זכות לקיומם במעשי חסד שכולו טוב ואין בו כל מגע עם איזה משפט או חובה שהיא.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים שנח לא רצה לקבל את העורב לתיבה משום שלא ראה בו שום צורך בעולם ובודאי משום שהוא אכזרי כידוע שהוא מתאכזר אף על בניו. ״ואמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלהו שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו אימתי? אמר לו: ׳עד יבושת המים מעל הארץ׳, עתיד צדיק אחד לייבש את העולם ואני מצריכו לו. הדא הוא דכתיב (מלכים א יז:ו): והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב״ (בראשית רבה לג). הרי שלולא חסד זה שעתיד העורב לגמול עם אליהו הנביא לא דאו בו זכות קיום. ואף על פי שהעורב האכזרי הזה בודאי ממלא לפעמים שליחותו של מקום להעניש את הרשעים כשאר הברואים מאותו סוג, כאמור לעיל, בכל זאת לא די לקיים אותו בעולם משום תפקיד זה בלבד עם כל הערך הרב שיש בכך, כי תכלית הבריאה היא חסד שלם בלא כל תערובת של איזה צער שהוא, ורק בזכות זו שהוא עתיד לגמול חסד שלם ואף שזה רק במקרה אחד בלבד, ראוי הוא להתקיים בעולם.",
+                "<b>וכמה</b> תוכחות מוסר יש ללמוד מכאן לבני האדם. הרי אותם בעלי החיים נבראו מטבעם אכזרים והוטל עליהם להביא בעולם משפט וצדק ותוך פעולתם זו הם גם גומלים חסד, ובכל זאת מותנה זכות קיומם בזה שיעשו פעולות חסד שלמות - ואם כן האדם שנברא בצלם אלהים ותכליתו להידמות לקונו במדות הטוב והחסד, כמה מוטל עליו להשתדל כל ימיו להטיב עם הבריות ולרדוף חסד שלם ללא כל קשר עם איזה פגיעה שהיא אף אם תהא מחוייבת ומוצדקת.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים אילמלא ניתנה תורה, אפשר היה ללמוד כל המדות הטובות מבעלי החיים (ראה עירובין ק:). והנה כמה מלאה הבריאה משפט וצדק וחסד וכמה יש לאדם ללמוד ממנה ולקחת מוסר למעלות העליונות ביותר. והדא הוא דכתיב (איוב לה): ״מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו״."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>כוח ישראל בבריאה</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה שאמר ה׳ למשה: ״החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב). ואמרו חז״ל: ״משה הראה את החודש לישראל ואמר להם כזה תהיו רואים וקובעים כך לדורות״ (מכילתא שם). מכאן שקביעת החדשים והמועדות נמסרה לישראל. וכן דורשים: ״אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש״ (ויקרא כג) - ״אם קריתם אתם - מועדי, ואם לא - אינם מועדי״ (ילקוט שמות קצא). ומעשה בר׳ יהושע שרצה לקבוע את החודש שלא כרבן גמליאל, ״שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר ליה יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: ׳אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם׳ - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו״ (ראש השנה כה). ועוד מסופר בחז״ל: ״מתכנסים מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו: רבונו של עולם! אימתי ראש השנה? והוא אומר: ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה״ (ילקוט שמות קצא).",
+                "<b>הרי</b> מכל זה שכל קביעת הזמנים תלויה בישראל ומה שהם גוזרים אף הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו יכול לשנות. ואף על פי שהכתוב אומר: ״יהי מאורות ברקיע השמים וכו׳ והיו לאותות ולמועדים ולימים ושבים״ (בראשית א), וכן כתוב: ״עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו״ (תהלים קד), ברם ניתנה הרשות לישראל לקבוע לפיהם את הזמנים על פי דעתם.",
+                "<b>ועוד</b> שהתורה נתנה להם את הכוח לשבות בזה מסדר הבריאה. חז״ל אומרים שאדם הראשון מנה את החדשים לפי החמה (ראה מכילתא בא), וכן מנו האבות הראשונים (ראה מכילתא דרשב״י וב״תורה שלמה״ פ׳ בא לא). והנה ציותה התורה לישראל למנות לפי הלבנה ולשבות בזה את כל הסדר והחישוב של החדשים. ולא עוד אלא שבהם תלויה קביעת החודש, ואם בית דין אומר מקודש החודש, אף אם אינו מכוון לפי מולד הלבנה, הרי זה מקודש, בין אם הם שוגגין ובין אם הם מזידין, ומונים לפיהם את החדשים והמועדות (ראה ראש השנה כה).",
+                "<b>וכן</b> לגבי השנים. איתא בגמרא: ״ר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם״ (שם יא), ואם כן היו צריכים למנות את השנה מתשרי. והנה מסרה התורה לישראל למנות את השנה מחודש ניסן, כדכתיב ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״. ועוד, שהם רשאים לעבר את השנה ולהוסיף עליו חודש, דכתיב: ״שמור את חודש האביב״ (דברים טז) - ״שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן״ (סנהדרין יג וראש השנה כא). וגם זה תלוי בשיקול דעתם של בית דין, שאם עיברו את השנה הריהי מעוברת ומונים לפי זה את כל חישוב המועדות והשנים.",
+                "<b>וקביעה</b> זו של ישראל אינה רק לגבי חישוב הזמן בלבד אלא גם משנה את מציאות הבריאה. לפי חישוב זה אנו קובעים את גיל הנערות והבגרות, אם כי הוא ענין של מציאות. למשל, אם עיברו את השנה, אין הנער או הנערה נעשים גדולים עד שימלאו להם י״ג שנה ויום אחד או י״ב שנה ויום אחד - לפי חשבון העיבור. ולפי זה נמצא לפעמים שנער שנולד מאוחר מחבירו מקדים אותו בגדלותו, כגון אם הם נולדו בשנה מעוברת, האחד בימים האחרונים של אדר ראשון והשני בימים הראשונים של אדר שני, והשנה שהם מגיעים לגיל שלש עשרה אינה מעוברת ויש בה רק אדר אחד, זה שנולד בשני נעשה גדול קודם הראשון.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. חז״ל אומרים: ״בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעבר, בתולותיה חוזרין ואם לאו אינן חוזרין. ודורשים על זה את הכתוב: ״אקרא לאלהים עליון לא׳ גומר עלי״ (תהלים נז), כלומר יש דברים שגוזרים בית דין של מטה ומסכים הקדוש ברוך הוא מלמעלה (ראה ירושלמי נדרים סוף ו:ח וילקוט תהלים תשעה). לפי חוקי הטבע, בת שלש שנים ויום אחד הנבעלת, בתולותיה אינם חוזרין, בכל זאת אם בית דין מעברים את השנה ולפי חישוב העיבור עדיין לא הגיעה הילדה לשלש שנים ויום, טבעה משתנה בהתאם לחישוב זה ובתולותיה חוזרין. הרי שחישוב הזמנים שנמסר לישראל קובע את סדרי הטבע והבריאה הקשורים בזה.",
+                "<b>וכשם</b> שנמסר לישראל לקבוע את הזמנים ואת כל התוצאות המסתעפות מהם, כן יש אשר נמסר להם גם הכוח לכוון את עצם מהלך השמש והירח בהתאם לרצונם. הרי מצינו שבזמן מלחמת ישראל עם האומות, העמיד יהושע את השמש ואת הירח, כפי שמסופר שאמר יהושע: ״שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד וכו׳ ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים״ (יהושע י). וכן מצינו שישעיה הנביא השיב את השמש ממהלכה, בדברי הכתוב ״וישב את הצל וכו׳ אחורנית עשר מעלות״ (מלכים ב כ:יא).",
+                "<b>ועוד</b> שבזמן יציאת מצרים נמסרה לכל יחיד מישראל השליטה בזריחת השמש. בזמן שהביא הקדוש ברוך הוא מכת חושך על המצרים, כתוב: ״ויהי חושך ואפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים וכו׳ ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם״ (שמות י). ומפרשים חז״ל שלא רק בארץ גושן אלא גם בערי המצרים בכל מקום שבא ישראל היה להם אור, ״ולמה? כדי לקיים את ההבטחה שנאמרה לאברהם: ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ והיו ישראל נכנסים לתוך בתיהם של המצרים והיו רואים בהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכשבאים לשאול מהם והם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם, היו ישראל אומרים להם הרי הוא במקום פלוני״ (שמות רבה שם). הרי שבכדי לקיים הבטחת ה׳, ניתן הכוח לכל אחד מישראל לכוון את זריחת השמש, ובכל מקום שהלך, אור השמש נלוה עמו. ומנין שאב ישראל את הכוח הזה לשלוט במאורות השמים, הלא מתוך מצוה אחת של התורה או מתוך הבטחה אחת שנכתבה בתורה, ואם כן איזו שליטה יש לו בעולם מכוח התורה עצמה ואיזה אור באפשרותו להפיץ בעולם על ידי לימוד התורה. הכתוב אומר: ״כי נר מצוה ותורה אור״ (משלי ו), הרי שגם התורה נקראת אור, ואורה הלא גדול לאין שיעור מכל אורות השמים. כתוב בתורה: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ (בראשית ב), ודורשים חז״ל ״בהבראם - ב״ה״ בראם״ (ילקוט שם). הרי באות קלילא אחת שבתורה נברא כל העולם שנכללים בו גם כל צבאות השמים: השמש והירח ומיליוני הכוכבים והמזלות. ואם באות קלילא כך, כמה באות גדולה וכל שכן בתיבה, ואם כן כמה עולמות לאין ערך ושיעור נוצרים בכל אותיות התורה, ואילו אורות למעלה מכל מושגי בני האדם הם מפיצים עלי תבל. והרי נורא הוא, איפוא, הכוח שנמסר לישראל על ידי לימוד התורה.",
+                "<b>ולפי</b> זה כמה גדולה היא החובה עלינו לא להפסיק רגע מלימוד התורה, ובפרט בזמננו אנו שהדורות מתרפים בתורה והחושך יכסה ארץ, ולא רק שלא רואים את הדרך אלא אף אין מי שיראה את הדרך. חז״ל מסבירים את הדבר במשל נאה: ״אמר ר׳ יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה ׳והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה׳, וכי מה איכפת ליה לעיור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרת לו, בני! אבוקה זו למה לך? אמר לי, כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים״ (מגילה כד:). בדורותינו נתקיימה תוכחה זו ״והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה״, כי אין אף מי שיראה לנו את הדרך ואנחנו נמצאים באפילה גמורה, ולכן אין שיעור לחובת לומדי התורה להתחזק להפיץ אור בעולם.",
+                "<b>אנחנו</b> עומדים בימי ניסן ורגילים לקרוא ימים אלה בין הזמנים. אולם לפי שדיברנו, הרי בחודש זה שהוא ראשון לכל חדשי השנה נשתנה חישוב הזמן לגבי ישראל מאשר נמנה מימי אדם הראשון, ונעשה חידוש בבריאה, ולפיו, לפי חודש זה, קובעים את ימי ראש השנה וכיפורים, וממנו היסוד לחודש אלול וימי התשובה, ואם כן דוקא בזמן זה היו צריכים להגביר חילים בתורה, וכמו שבמצרים היה אור לישראל בכל מושבותם, אף על פי שבכל הארץ היה חושך ואפילה, כך חובה עלינו למרות החושך והאפילה השוררים בעולם, להאיר לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם על ידי לימודנו ושקידתנו בתורה שהיא כולה אור ובכוחה לפזר את כל העננים שבעולם."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>חומר הדין</strong></big><br><b>הכתוב</b> אומר: ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר ה׳ לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״ (שמות יב). ואמרו חז״ל: ״מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע״ (מכילתא שם; וראה בבא קמא ס). ורש״י מוסיף: ״ולילה רשות לחבלים היא״.",
+                "<b>הלא</b> נורא הוא! כל הנסים ונפלאות, כל המכות אשר הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, הלא לא באו אלא לשם זה, שידעו את ה׳ וישלחו את ישראל. ומכת בכורות, האחרונה למכות, היא היתה ה״מכה בפטיש״ להכרה זו. ויציאת מצרים כשלעצמה לא באה אלא כדי שישראל יעבדו את ה׳ ויקבלו את התורה, שהרי תכלית כל הבריאה כולה היא שישראל יקבלו את התורה, תורת ה׳, וילמדו אותה לכל באי עולם. וה׳ הבטיח לישראל שיוציאם ממצרים ויתן להם את התורה, כדכתיב: ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״ (שמות ג). והנה, ברגע האחרון, בשעה שכבר עמדו על סף הגיעם לתכליתם - עמדה בדרכם סכנה כזו, שאלמלא היו נותנים מן הדם אשר בסף על שתי המזוזות ועל המשקוף, היה המשחית שולט גם בבתיהם, ואז הלא היו בכדי כל הנסים והנפלאות, וכל הבטחות ה׳ יתברך על הגאולה ועל קבלת התורה - היו בטלות ומבוטלות.",
+                "<b>וכל</b> כך למה? - משום ש״מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע״. וחז״ל מוסיפים עוד: ״ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה שנאמר (יחזקאל כא): ׳והכרתי ממך צדיק ורשע׳״ (בבא קמא ס.). ומה הטעם שבדבר? משום שמדת הדין חמורה מאד ובזמן שהיא שולטת בעולם אין אדם בארץ אשר יצדק לפניו. והצדיק, ששגגות נעשות לו כזדונות, עליו חרי האף גדול יותר. ועל כן, אינו מבחין המשחית בין צדיק לרשע ועל כן הוא מתחיל מן הצדיקים תחילה. חז״ל הוסיפו ללמוד ממקרא זה הלכה למעשה: ״אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר: ׳ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר׳״ (שם:). ופירש רש״י: ״מפני המזיקיך וכו׳.״ ואף הלכה זו אינה מחלקת בין צדיקים ורשעים, וכבר סיפרו לנו חז״ל שהלכה זו קיימו דוקא גדולי וצדיקי עולם: ״וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ ׳וישכם אברהם בבקר׳ (בר׳ ל); ׳וישכם יעקב בבקר׳ (שם כח); ׳וישכם משה בבקר׳ (שמות לד); ׳וישכם יהושע בבקר׳ (יהושע ג); ׳וישכם שמואל לקראת שאול בבקר׳ (שמואל א טו:יב). והרי דברים קל וחומר: ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ - שאר בני האדם על אחת כמה וכמה״ (מכילתא). גם האבות והנביאים, ואף בלכתם לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, - גם הם היו מתיראים מפני מדת הדין העלולה להשתלט עליהם, ודווקא מצד שלמותם וגדלותם, והיו נוהגים בדרך ארץ ויוצאים לדרכם בשעה שלא ניתנה רשות למחבלים ולמזיקים.",
+                "<b>הנחה</b> זו אנו מוצאים בעוד מקומות:",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים״ (בראשית ח:א). ואמרו חז״ל: ״אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין. כל מקום שנאמר ה׳ מדת רחמים: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון׳ (שמות לד:ו), וכתיב: ׳וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו:ה), וינחם ה׳ כי עשה את האדם (בראשית ו:ו), ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ (בראשית ו:ז); אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים. כל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין: ׳אלהים לא תקלל׳ (שמות כב:כז); ׳עד האלהים יבא דבר שניהם׳ (שמות כב:ח), וכו׳. ׳ויזכר אלהים את נח׳. מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה, ויזכר אלהים את נח, והדין נותן בזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה״ (בראשית רבה לג:ג).",
+                "<b>נתבונן</b> נא ונראה עד היכן הדברים מגיעים:",
+                "<b>ה׳</b> יתברך גמר בדעתו להשחית את כל העולם, כי נשחתה הארץ ותמלא חמס, ולנח צוה לעשות תיבה ולהכניס בתוכה את כל משפחתו ומכל החי מכל בשר למינהו, כדי להינצל ממי המבול ולחיות זרע על פני כל הארץ. ומפני מה בחר בנח? מפני שהיה צדיק. הכתוב אומר: ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״ (בראשית ז), ודורשים חז״ל, ״מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו״ (עירובין יח) - הרי שזכה נח להינצל ממי המבול מפני שהיה צדיק תמים. נוסף לזה היתה הבטחת ה׳ יתברך בשבועה, שנח ומשפחתו ישארו בחיים אחרי המבול, כמו שכתוב: ״והקימתי את בריתי אתך ובאת אל התבה״ וגו׳ (שם ו), ופי׳ אבן עזרא: ״לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול״. והרמב״ן מוסיף עוד: ״ויותר נכון בדרך הפשט כי ענין ׳והקימתי את בריתי׳ לאמר: בעת שיבא המבול תהיה בריתי קיימת אתך שתבא אל התבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתהיו שם והתקיימו לצאת משם לחיים, והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלי תנאי ושיור״ (ראה פירושם שם). ואחרי כל אלה, היה זקוק נח לזכירה מיוחדת ולהפוך מדת הדין לרחמים כדי לשכר את מי המבול ושיצא מן התיבה בשלום. ואלמלא כן - עלולים היו המים לגבור עוד על הארץ ולשטוף גם את התיבה וכל הנמצאים בתוכה, למרות ההבטחה הקודמת, בדבר ה׳ או בשבועה, שישארו בחיים.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו, שאם ה׳ יתברך דן במדת הדין - אין אדם בארץ אשר יצדק לפניו. ואפילו נח, שהתורה מעידה עליו שהיה צדיק תמים וה׳ יתברך הבטיח לו להצילו ממי המבול, עדיין איננו מוגן ממדת הדין בזמן שניתנה רשות למשחית לחבל, ועלול הוא להימחות ביחד עם כל היקום, ורק בזכות הזכירה המיוחדת נהפכה עליו מדת הדין למדת הרחמים.",
+                "<b>חז״ל</b>, אנשי כנסת הגדולה, הדגישו השקפה זאת במטבע של תפילה: ״וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול... ככתוב בתורתך ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים״. הם הדגישו, שזכירתו של נח לפני הקדוש ברוך הוא היתה באהבה ובפקידה מיוחדת של דבר ישועה ורחמים.",
+                "<b>נתבונן</b> עוד: במה זכה נח להפוך את מדת הדין למדת הרחמים? בזה ״שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חדש״. מדה כנגד מדה. נח ריחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא וטיפל בם וזנם ופרנסם שנים עשר חדש - בעבור זה אף הקדוש ברוך הוא ריחם עליו.",
+                "<b>על</b> נח היתה מוטלת בתיבה עבודה בלתי אנושית. הוא נמצא במצב כזה, שכל ימיו ולילותיו היה עסוק בכלכלת הבריות ולא נתן כל הזמן שנה לעיניו. לתיבה נכנסו מכל המינים של החיות והברואים שישנם בעולם, ומספרם הגיע בודאי לאלפים. ונח היה מטפל בהם בכל אחד ואחד לחוד לפי מזגו וטבעו. ולא ראי טבעו של זה לטבעו של זה. יש מהם מי שאכילתו ביום ויש מי שאכילתו בלילה. יש מי שמזונו זה ויש מי שמזונו אחר. ועל נח היה מוטל לספק לכל מין ומין מזונו ובעתו. ולא עוד אלא שהיה מצטער צער רב כשלא היה יודע מה להאכיל לאיזה מין שהוא והיה מחפש עצות ותחבולות להיוודע מהו מזונו ולספקו לו. ״אמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה אליעזר לשם רבא: כתיב ׳למשפחתיהם יצאו מן התבה׳, אתון היכן הוויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתבה. בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה, האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה, יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מיניה אכלה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא, כי מיתלע אכלה״ (סנהדרין קח:). טיפול מסור כזה בחיות ובברואים לא יאומן כי יסופר.",
+                "<b>נח</b> התדמה ממש לקונו והתעלה למדרגת ״מה הוא אף אתה״. נאמר אצל הקדוש ברוך הוא: ״ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ (תהלים קמה). וכשם שהקדוש ברוך הוא משביע רצונה של כל בריה ובריה, מקרני ראמים ועד בצי כנים, וממציא לה את אכלה ובעתה - כד נח, במשך שנים עשר חדש, יומם ולילה, היה משביע רצונה של כל בריה ובריה בעתה ובזמנה. אין פלא, איפוא, שמדת רחמים כזו בכוחה להפוך את מדת הדין לרחמים.",
+                "<b>אבל</b>, הסתכל לאידך גיסא: לאחר היותו צדיק תמים, לאחר הבטחת ה׳ יתברך להחיותו ולהצילו ממי המבול, והעולה על כולנה - מדת רחמיו המרובה על בריותיו של הקדוש ברוך הוא והתדמותו לקונו, - אחרי כל אלה, לא בדין זכה אלא ברחמים, ונאמר עליו: ״אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים״. ולמה? משום שאף לאדם השלם שבשלמים כמעט מן הנמנע לזכות בדין, כי ״מי יצדק לפניך בדין״.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי יעקב. כתוב: ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״ (בראשית לב). ואמרו חז״ל: ״שהיה מתירא שמא יגרום החטא״ (סנהדרין צח:). הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב שיהיה עמו כמו שכתוב: ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״ (בר׳ כח:טו) ושממנו יקום עם ישראל, שהם תכלית הבריאה. ובכל זאת כשנמצא בסכנה לא סמך על כל צדקותיו והבטחת ה׳ אליו ונתיירא שמא יגרום החטא. ומהו החטא? הלא יעקב בחיר שבאבות ידע את נפשו! אבל שגיאות מי יבין. אפשר שלפי מדריגתו הוא לא השתלם כראוי ואין מי שיצדק לפניו. וכשמגיע לדין בין יעקב ועשו - יעקב מפחד: שמא חטא קל כל שהוא עלול להכריע את הכף שלא לטובתו ויבטלו כל ההבטחות. ואיננו רואה דרך אחרת כי אם לפנות בתפילה ובבקשת רחמים לפני קונו: ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״!",
+                "<b>הם</b> דברי חז״ל: ״אמר רבי יודן אמר לו המקום ׳שוב אל ארץ אבותיך׳, אף על פי כן, ׳ויירא יעקב מאד׳, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רב הונא בשם רבי אחא אמר, ׳הנה אנכי עמך׳ - ׳אם יהיה אלהים עמדי׳, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רב הונא בשם רבי אחא אמר ׳ויאמר כי אהיה עמך׳ ואין דבר רע מזיקך וכתיב ׳ויהי בדרך במלון׳ אלא שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רבי פנחס בשם רבי חנין דצפורין אמר, ׳ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה״, והלא כבר נאמר: ׳הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה׳, אלא אמר הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון (בראשית רבה עו). לאחר כל ההבטחות שהובטחו לצדיקי עולם פסקו חז״ל ש״אין הבטחה לצדיק בעולם הזה״. אין מי שיצדיק לפניו בדין, כי חמור הדין מאד ושגיאות מי יבין, ועלול הוא שמעשה קל שבקלים שבידו יהפוך את הכל, ובפרט בזמן שמדת הדין שולטת וניתנה רשות למשחית לחבל, ואשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת רחמים."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>זכות וחובה</strong></big><br><b>איתא</b> בחז״ל (בראשית רבה פז): ״שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הדא הוא דכתיב ׳והים ראה וינס׳ (תהלים קיד), בזכות ׳ויעזב בגדו בידה וינס החוצה׳״ (בראשית לט:יב). כלומר, הנסים הגדולים שהצילו את ישראל ממצרים ופתחו לפניהם את הדרך בכניסתם לארץ ישראל, אותה התופעה הגדולה שהפליאה את כל העולם והחרידה עמים רבים מפחד אלהי ישראל, כדכתיב: ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען״ (שמות טו), כל זה בא בזכותו של יוסף. ואילמלא זכות זאת חסרה היתה אותה שירת הנצח של משה ובני ישראל בספר התורה, תורת ה׳, שהיא חיינו ואורך ימינו עד סוף כל הדורות לעולמי עד ולנצח נצחים.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדול היה יוסף וכמה השפיע לדורות מעשה אחד של אותו צדיק עולם.",
+                "<b>מצינו</b> מעלות רבות ביוסף. מיד בצאתו מבטן אמו ראה בו יעקב את המלאך המושיע את ישראל מיד עשו, ״שאין זרעו של עשו נמסר אלא בידי זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א): ׳והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו״ (בבא בתרא קכג). ״היה זיו איקונין שלו דומה לו״. ומשום כך אהב אותו יעקב בחיר האבות מכל אחיו שבטי יה ומסר לו את כל מה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר (בראשית רבה פד). מפני גדולתו לקח את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ועשה לו כתונת פסים ״לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה וכו׳ כי היכי דלשתמען מיליה״ (ספורנו בר׳ לז). גדול היה בחכמה מעשרה אחיו ונאמר עליו (קהלת ז): ״החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים (בראשית רבה צג). וכן דורשים חז״ל על הכתוב: ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו״ (בר׳ מא) - ש״אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין מוצאים כזה״ (בראשית רבה צ). והוא עמד בנסיונות יותר גדולים מכל האבות ועל כן נאמר עליו מה שלא נאמר על אברהם שהוא תחילה לאבות: ״ויהי ה׳ את יוסף ויט אליו חסד״ (ראה שם צג).",
+                "<b>אין</b> איפוא פלא שכה גדולה היתה זכותו של יוסף שבגללו נקרע הים לבני בניו והזדעזע כל העולם.",
+                "<b>ברם</b>, מופלא הדבר שבצדיק עולם זה מצאה התורה פגם כל שהוא שנקרא בשפת התורה בשם הבאת דיבה: ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם״ (בר׳ לז). אין כל ספק שבאותה דיבה לא היה אף נדנוד קל של לשון הרע, ואי אפשר היה לפי ראות בני האדם, אפילו של גדולי העולם, למצוא בה אף שמץ קטן של רע. ואדרבה, כל הדברים האלה היו רק לשם שמים, כדי לקיים מצוות תוכחה וכדומה, שאלמלא כן היה יעקב אבינו נתבע שקבל לשון הרע מיוסף. ובכלל, ידועה השקפת חז״ל שכל דברי הביקורת המפורשים בתורה, נביאים וכתובים - על האישים הנזכרים בהם, הם כל כך דקים ועדינים עד שכל בדיה שבעולם, גם החכמים היותר גדולים, גם נביאי ה׳ ואפילו מלאכי השרת, לא היו מכירים בהם, זולת התורה הנתונה מפי ה׳ כביכול ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״.",
+                "<b>והנה</b> לא עמדו ליוסף כל זכויותיו ונענש על הבאת דיבה זו בעונשים גדולים, כמאמר חז״ל: ״אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי - חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אלא שוחטין ואוכלין שנאמר ׳וישחטו שעיר עזים׳; אתה אמרת מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים - ׳לעבד נמכר יוסף׳; אתה אמרת תולין הן עיניהן בבנות הארץ - חייך שאגי מגרה בך את הדוב שנאמר ׳ותשא אשת אדניו וגו׳...״ (בראשית רבה פד).",
+                "<b>כל</b> הצרות הגדולות והמראות הללו באו על יוסף הצדיק בשביל פגם דק מן הדק שאין כל בריה יכולה לעמוד עליו ואף יעקב אבינו לא הכיר בו. ועוד, שכל היסורים הגדולים הללו לא הספיקו למרק את הכתם הקל הזה, ומאות שנים לאחר מכן הזכירו לו את אותו הפגם ומצאו לו סמוכין להוצאת הדיבה של המרגלים.",
+                "<b>הנה</b> כי כן, קוראים אנו בתורה בפרשת מרגלים, בין שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ: ״למטה אפרים הושע בן נון, למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי״ (במדבר יג), ומפרשים חז״ל: ״כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן שמו על מטה מנשה שהיה ממוציאי דבה על הארץ ולא על אפרים שלא הוציא ובכל המקומות נזכר על מטה אפרים״ (דעת זקנים במדבר יג).",
+                "<b>אמור</b> מעתה, שכל המעלות אי אפשר להן לחפות על פגם קל ביותר; תם כל היסורים הגדולים הממרקים עוונותיו של אדם, אפשר שיחד עם הזכויות שנקבעות לדורות לא יתעלמו לאחר דורות רבים גם מהפגמים וישקול למטרפסיה עבורם. הוי אומר שעצמיות האדם נצחית היא, ועל כן פעולותיו נצחיות, וכמו בזכויותיהם כן גם בפגמים הקלים שבהן יש מעין נצחיות."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>חידוש מעשי בראשית</strong></big><br>א. <b>בשעה</b> שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני, הכריז בדברתו הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ). ומכאן שביציאת מצרים נתגלה יסוד חדש בהכרת הבורא.",
+                "<b>גם</b> ממעשה בראשית יש להכיר את בורא העולם כדברי הנביא: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (ישעיה מ), וכפי שאומרים חז״ל על אברהם אבינו, שהסתכל בבירה ואמר מי כאן בעל הבירה? כמו כן אפשר להכיר מהבריאה את גדלות האדם, שראוי הוא שנברא בשבילו עולם כזה. חז״ל אמרו: ״לפיכך נברא אדם יחידי וכו׳, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז). כל העולם על כל הדומם הצומח והחי אשר בו לאלפיו ולרבבותיו. נברא בשביל כל אדם יחיד, והכל נמסר לרשותו שישתמש בהם וישלוט עליהם, כדברי הכתוב: ״כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים ובהמות שדי״ (תהלים ח). ולא רק ברואי מטה כי אם גם כל צבאות השמים המלאכים והשרפים, נבראו בשביל כל אדם יחיד. ומכאן שאדם הוא מבחר היצורים וגדול מעל הכל כדברי הכתוב ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים שם).",
+                "<b>אולם</b> מיציאת מצרים אנו למדים יסוד חדש בבריאת העולם, כי לא רק שהעולם נברא בשביל כל יחיד והבריאה פועלת בשביל כל אחד בהשגחה פרטית מיוחדת, אלא כל העולם מתחדש תמיד ונברא בכל רגע ורגע לכל יחיד ויחיד לפי צרכו ושעתו. הכתוב אומר: ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״. הרי שלא נברא העולם פעם אחת והוא קיים לעולם, אלא שבכל רגע ה׳ בורא מחדש את כל העולמות ואת כל הברואים כמו בתחילת היצירה במעשה בראשית, ואת כל זה הוא בורא ומחדש כל רגע בשביל כל אדם ואדם.",
+                "<b>ומעשי</b> יציאת מצרים יוכיחו!",
+                "<b>כתוב</b> בתורה (שמות ז): ״ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו׳ ועל כל מקוה מימיהם ויהיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים״. ואמרו חז״ל (ילקוט שם): ״מהו על כל מקוה מימיהם? אפילו מה שהיה בקיתון נעשה דם, ואפילו מה שהיה מצרי רוקק מתוך פיו נעשה דם, שנאמר: ׳והיה דם בכל ארץ מצרים׳. אמר רבי לוי ממכת דם העשירו ישראל, כיצד? היו המצרי וישראל יושבים בתוך בית אחד והיתה הגיגית מלאה מים, והיה המצרי הולך למלאת הקיתון מתוכה ונעשה דם, וישראל הולך ושותה מים מתוך הגיגית. והיה המצרי אומר תן לי מידך מעט מים, והיה נותן לו, נמצא ביד מצרי דם. והיה אומר לו בא אני ואתה ונשתה מן הקערה, והיה ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה המצרי לוקח מישראל מים (בדמים) היה שותה מים״. הרי נתגלה כאן שנתחדש מעשה בראשית לכל אחד ואחד, והכל נוצר במיוחד לכל אחד בצורה אחרת. לגבי ישראל היוה אותו הנוזל באותה הקערה - מים ולגבי מצרי היוה אותו הנוזל - דם. ונמצא איפוא שהעולם נברא בכל רגע לכל אחד ואחד במיוחד.",
+                "<b>וכן</b> במכת דבר. כתוב בתורה: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״ (שמות ט). ואמרו חז״ל (שמות רבה יא:ד): ״מהו ׳ולא ימות מכל לבני ישראל דבר׳? אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומת עליו שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכן ידעו דינו של ישראל. ׳וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד׳. מהו ׳עד אחד׳? אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי לא מתה״. הרי שלא רק בארץ גושן לא היה הדבר, אלא אף בארץ מצרים ובאותה הרפת עצמה, אם היתה זו בהמתו של מצרי היתה מתה, ואם של ישראל לא נפגעה בכלום. ונמצא שמצד אחד, מה שגוגע למצרים השתולל הדבר ועשה שמות והשחית את כל בהמה ובהמה; ומצד שני, מה שנוגע ליהודי לא שלט הדבר כלל והכל התנהל כסדרו.",
+                "<b>אותה</b> התופעה התגלתה גם במכת חושך. הכתוב אומר (שמות י) ״ויהי חושך ואפלה בכל ארץ מצרים״. ואמרו חז״ל שהיה עוביו כעובי של דינר והיה בו ממש, וכל מצרי שישב לא היה יכול לעמוד, עמד לא היה יכול לשבת, ככתוב: ״לא ראו איש את אחיו ולא קמו מתחתיו״. אולם לגבי ישראל כתוב: ״ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם״. באותה שעה שהמצרים היו מגששים באפלה וממשמשים את החושך בידים, היו בני ישראל מטיילים ברחובות מצרים והיו נכנסים לחדרי חדריהם של המצרים ורואים את גנזיהם ואוצרותיהם ועושים בהם כטוב בעיניהם.",
+                "<b>וכן</b> מצינו במכת ברד. הכתוב אומר: ״ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט), ומפרש רש״י: ״נס בתוך נס, האש והברד מעורבים והברד מים הוא ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם״. הרי נבראה כאן ברגע זה בשביל המצרים בריאה חדשה, שהאש והמים שהם תמיד ניגודים זה לזה, באו כאן בכפיפה אחת ולא הפריעו אחד לשני. ואילו לגבי בני ישראל כתוב: ״ובארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד״. וכבר מציין הרמב״ן: ״שהיה ראוי שירד הברד גם על ארץ גושן שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גושן בעבור ששם בני ישראל״, כלומר שבאותו זמן ובאותה סביבה שבשביל המצרים נתחדש מעשה בראשית ונבראה בריאה של תערובת מאש וברד, נברא בשביל ישראל מזג אויר טוב ולא היה לא אש ולא ברד;",
+                "<b>ותופעה</b> כזו ראו גם בקריעת ים סוף. אותו ים שלפני רגע ראו אותו סוער וזועף, נהפך פתאום לאחר רגע לשטח יבש ובכל מקום שדרך ישראל היתה יבשה, כפי שאומר הכתוב: ״ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״ (שם יד); ואילו המצרים שהלכו באותו זמן במקום זה, סער עליהם הים והטביע את כולם ו״אחד מהם לא נותר״. הרי נתחדשה כאן הבריאה בכל רגע ולכל אחד במיוחד, בשביל יהודי היתה יבשה ובשביל מצרי היה ים.",
+                "<b>ומכאן</b>, מיציאת מצרים, למדים את היסוד הזה לתמיד, שכל העולם מתחדש בכל רגע לצורכו של כל יחיד, אלא שבמצרים היתה תופעה זו בגלוי והכל ראו את האותות והמופתים והיד הגדולה; ואילו בכל הזמנים פועלת עובדה זו של התחדשות הבריאה לכל יחיד בדרך נסתרת. אנו משבחים את ה׳ בברכות השחר שהוא ״רוקע הארץ על המים״, ואין הכוונה שבתחילת הבריאה רקע הארץ על המים ועשה את היבשה לצורך כל הברואים שהיא קיימת לעולם, אלא כתוב רוקע בלשון הוה שבכל רגע ורגע הוא רוקע את הארץ על המים, ועוד שיצירה זו לא נעשית בפעולה אחת ובצורה אחת לכל הברואים אלא הוא רוקע את הארץ על המים בכל רגע לכל אדם ואדם במיוחד. נמצא שמה שראו בנס של קריעת ים סוף שה׳ עשה יבשה בתוך המים, היא עובדה הפועלת בטבע בכל רגע שהוא רוקע הארץ על המים ולכל אחד ואחד במיוחד.",
+                "<b>וכן</b> גם ביצירת השמים. חז״ל אומרים: ״מאי שמים? במתניתא תנא אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע״ (חגיגה יב), כלומר שה׳ לקח אש ומים וחיברם יחד והרכיב מהם את השמים. ולכאורה הרי אש ומים מתנגדים זה לזה, המים מכבים את האש והאש מיבשת את המים, ואין הם יכולים להתקיים ביחד, אלא שהקדוש ברוך הוא בורא ומחדש אותם בכל רגע ורגע, וכאמור לא באופן כללי בשביל כל הברואים אלא במיוחד בשביל כל יחיד ויחיד. והרי שאותו נס בתוך נס שהתגלה, כאמור, ביציאת מצרים, במכת ברד שה׳ עירב אש ומים ביחד ועשו שלום ביניהם, פועל בטבע בכל רגע בעצם התהוותם וקיומם של השמים.",
+                "<b>וכמו</b> הדוגמאות הללו, כן כל היצירה כולה שבמעשה בראשית מתחדשת ונבראת בכל רגע ורגע ולתועלתו וצרכו של כל יחיד ויחיד. וזוהי כוונת חז״ל ש״כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז), כי אמנם כל העולם נברא בכל רגע במיוחד בשביל כל אחד ואחד.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, מיציאת מצרים אנו למדים שלא רק הבריאה בכלליותה מתחדשת בכל רגע בשביל כל יחיד, אלא כל חלק ממנה, כל גרגיר קטן וכל נקודה זעירה, מתחדשים במיוחד בכל רגע לכל אדם. הלא במכת דם, התגלה חידוש הבריאה בכל טיפה וטיפה, ליהודי היתה טיפה זו מים ולמצרי היתה טיפה זו דם; וכן בקריעת ים סוף, בכל רגב אדמה שדרך יהודי היתה יבשה ובכל רגב שדרך מצרי היה ים. ומכאן שלא רק הבריאה כולה אלא שכל חלק קטנטן שבבריאה הולך ומתחדש במיוחד בכל רגע, לובש צורה ופושט צורה, כפי צורכו של כל יחיד ויחיד.",
+                "<b>ההלכה</b> אומרת (שו״ע או״ח רכא) שאם התענו וירדו גשמים, יש לברך ברכת הודאה בנוסח כזה: ״מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו״. הנה הדגישו כאן חז״ל שאין להודות רק על הגשם בכללו אלא יש לראות את הנס בכל טיפה וטיפה, כי בכל טיפה מתהוית בכל רגע התחדשות הבריאה ומחיבור כולן ביחד מתהוה הגשם. וכן בכל פרט ופרט שבבריאה, כל גרגיר, כל פירור וכל נקודה זעירה הולכים ומתחדשים בכל רגע, וכל אחד מהוה יצירה לכשעצמה, והקדוש ברוך הוא בחכמתו הרבה מצרף בכל רגע את אלפי אלפים ורבואי רבבות הגרגירים והפירורים והטיפות, ומרכיב בהם את עצמי הבריאה שיש בכל אחד מהם משום יצירה חדשה, וכל העצמים האלה ביחד מהווים את יצירת העולם בכלליותו. וזהו מה שאומר הפיטן: ״הכל יכול וכוללם יחד״ (בפיוט ״וכל מאמינים״ בתפילת מוסף שבימים הנוראים), שמלבד שכל חלק וכל פרט שיש בכל אחד מהם מהוים בריאה בפני עצמה, הקדוש ברוך הוא מחברם וכוללם לחטיבה אחת וליצירה אחת וכל אחד משלים את השני, ומכולם יחד מתהוה הבריאה הגדולה והמופלאה הזאת, והכל - בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד.",
+                "ב. <b>ומעתה</b> נגיע אל יצירת האדם. כשם שכל הבריאה כאמור, הולכת ומתחדשת בכל רגע, כדברי הכתוב: ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״, כן גם יצירת האדם שהוא מבחר היצורים שבמעשה בראשית, הולכת ומתחדשת בכל רגע. ולא רק שהוא בכללו, אלא כל אבר ואבר שבו, כל חלק קטנטן שבגופו, כל פירור שבבשרו וכל טיפה שבדמו, הולכים ומתחדשים תמיד, ללא הרף, והקדוש ברוך הוא בחכמתו מחברם ומצרפם בכל שעה ושעה וכוללם ביחד ומתקין מהם את הבנין הנפלא של האדם המהוה את צלם דמות תבניתו.",
+                "<b>ואם</b> גופו של האדם הולך ומתחדש בכל רגע, הרי גם מוחו ושכלו, דעותיו ומחשבותיו, מתחדשים ונבראים תמיד, ולא הכל בכללו אלא כל הגה וכל רחש בפני עצמו, וכולם מתקבצים בקיבוץ אחד הנקרא מחשבה, ומחשבה למחשבה מתחברת ומושכל למושכל מצטרף, עד שנכללים כולם ביחד ומהם מתהוית השכלת האדם וחכמתו המרובה. המחשבה שהוגה ברגע זה אין זו שחשב לפני רגע וחכמתו שהוא משיג עתה אין זו שהשיג קודם, אלא הן הולכות ומתחדשות ללא הרף. אם אנו רואים לפנינו חכם גדול במדעים או גאון בקי בש״ס, אין עלינו להבין שחכמתו ובינתו הן המשך מאליו מידיעותיו שרכש במשך כל שנות חייו, שהלכו ונצטרפו אחת לאחת, כעין הבנין שמוסיפים עליו אבן על אבן ונדבך על נדבך כי האם הכרחי שמה שידע אתמול צריך הוא לדעת היום, והרי עובדות לפנינו שרבים מבני האדם שוכחים את ידיעותיהם, וזה שכיח אף בחכמים גדולים, כפי שאומרים חז״ל; ״הזהרו בזקן ששכח תלמודו״ (ברכות ח), אלא יש לראות בכל חכם ובכל גאון, שהקדוש ברוך הוא בטובו הגדול מחדש בכל רגע את ידיעותיו מאלף ועד תו, הן בכמותן והן באיכותן, הן בפרטיותן והן בכלליותן, בבחינת ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״. אם היו אומרים לנו שיש לשנן לגאון גדול את האלף בית, היה הדבר מעורר בנו צחוק, אבל באמת כן הוא הדבר שגם ידיעת האלף בית שכל אדם לומד בינקותו מתחדשת בכל רגע אצל כל אחד ואחד עד שמצטרפת ידיעה לידיעה והולך ונוצר החכם והגאון.",
+                "<b>וזה</b> מה שמבקש דוד המלך ע״ה: ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך״ (תהלים נא), כי אם אין הקדוש ברוך הוא מחדש בכל רגע את שטף מחשבתו של האדם, נעלמות ממנו כל ידיעותיו וחכמתו ואין באפשרותו לפתוח שפתיו ולהגיד תהלתו, ועליו להתפלל תמיד על כך. וזו משמעותו של הכתוב: ״בורא ניב שפתים״ (ישעיה נז), שהקדוש ברוך הוא בורא בכל רגע את ניב שפתיו של האדם, את כל הגותו ומחשבתו ואת כל הבנתו וכוח ביטויו.",
+                "<b>לאור</b> הנחה זו שהאדם מתחדש בכל רגע, אין זה הכרחי שהוא יתחדש כמו שהיה ועלול להיות שידיעותיו מתמעטות, וכבר הצבענו על העובדות שיש שאף זקן וחכם שוכח תלמודו, כלומר שידיעותיו אינן מתחדשות. והנה גילו לנו חז״ל שזה תלוי באדם עצמו. אם האדם שוקד על דלתות התורה ומשנן את ידיעותיו, הקדוש ברוך הוא מחדש אותן בכל יום, ואם הוא מתרפה בלימודו, לא כל ידיעותיו מתחדשות והן הולכות ומתמעטות. חז״ל אומרים: ״אם יום תעזבני יומיים אעזבך׳ (ספרי עקב וירושלמי סוף ברכות), אם האדם אינו לומד תורה יום אחד, היא עוזבת אותו ליום נוסף, כלומר היא ממעטת להתחדש אצלו.",
+                "<b>וכשם</b> שעלול שידיעותיו של האדם יפחתו ויתמעטו בהתחדשותה כן יתכן להיפך, שיתחדשו ביתר תוקף וילכו ויתווספו. וגם זה תלוי באדם עצמו. אם האדם מתעמק בתורה ומתאמץ להוסיף על ידיעותיו והבנתו, היא מתחדשת אצלו רגע רגע בצורה חדשה, בבחינת פושט צורה ולובש צורה. יצירתו של האדם אינה קופאת לעולם, אלא הקדוש ברוך הוא הטביע בה כוח שעל ידי השתדלותו היא הולכת ומתחדשת בצורה רחבה ועמוקה יותר והוא הולך ועולה ללא שיעור וללא סוף. וזהו מה שאמרו: ״תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתווספת עליהם״ (שבת קנב).",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום״ (קידושין ל). מכיון שיצירתו של האדם מתחדשת, כאמור, בכל רגע והוא נעשה אחר, הקדוש ברוך הוא הטביע בו שעם התחדשותו ילך ויתגבר בו יצרו מרגע לרגע. ולעומת זה, בכוחו של האדם לגרום שגם יצרו הטוב יתגבר בו עם התחדשותו בכל יום, על ידי כך שיתחזק בתורה ובמעשיו הטובים. ובזה נבין דברי חז״ל שאמרו: ״אפילו כל העולם אומרים צדיק אתה היה בעיניך כרשע״ (נדה ל:), כי מכיון שהאדם מתחדש בכל רגע, ובכללו גם יצריו הרעים והטובים, הרי אי אפשר לו לדעת ברגע זה מה שיהיה ברגע השני ואף אם הוא עכשיו צדיק, הרי עלול שעם התחדשותו ברגע שלאחר כך, אם לא יעשה את המאמצים הדרושים, יתגבר עליו יצרו ויהיה רשע.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאומר הכתוב: ״לרגעים תבחננו״ (איוב ז), כי מכיון שמתחדש האדם בכל רגע, הוא נבחן מחדש בכל רגע ורגע ואי אפשר לשפוט ממדריגתו ברגע זה מה תהיה מדריגתו לאחר רגע, כי עלול הוא להתהפך כל רגע מצדיק לרשע ומרשע לצדיק.",
+                "<b>ובאמת</b> כל חידוש הבריאה תלוי בחידוש האדם. כאמור, כל הבריאה מתחדשת בשביל כל אדם ואדם, ואם כן הכל תלוי באדם. אם הוא מתחדש בצורה נעלה יותר, גם הבריאה שנבראת בשבילו מתחדשת בצורה יותר נעלה והוא הולך ועולה, ומעלה אתו את כל הבריאה. ואם הוא מתחדש בצורה פחותה יותר. גם הבריאה מתחדשת בשבילו בצורה יותר גרועה והוא הולך ויורד, ומוריד אתו את כל הבריאה. ונמצא שהאדם בונה ומחריב עולמות. בידו לחדש ולהעלות את ״עצמו ולבנות את כל העולם אתו ובידו למעט את עצמו ולהחריב את העולם כולו.",
+                "<b>והכל</b> למדנו מיציאת מצרים. בנס יציאת מצרים נתגלה לנו, כאמור. החידוש הזה שכל העצמים של הבריאה מתחדשים בכל רגע ובשביל כל אדם ואדם, לכל אחד כפי שהוא ראוי לו. וזהו יסוד האמונה שעלינו ללמוד לכל הדורות: ״זכר ליציאת מצרים״.",
+                "ג. <b>לפי</b> הנחה זו מתגלה לפנינו כמה אחריות מוטלת על כל אדם, כי לאחר שנתברר שכל הבריאה על כל רבוא רבבות יצודיה ועל כל היקום אשר בה בשמים ובארץ, נוצרת בכל רגע במיוחד לכל יחיד, ואף לכל אחד מאתנו, כמה גדול הוא ערכו של אדם שכדאי הוא שיבראו בשבילו לבד עולמות גדולים ונפלאים כאלה, וכמה צריך כל אחד להשתדל להיות ראוי לכך. ואם נמצא חלילה שאיננו כדאי לכל זה, כמה מוזר ומגוחך הדבר. משל למה הדבר דומה? למלך שיצא למסעותיו ופתאום נזכר ששכח את כלבו, וציוה לשלוח רכבת מיוחדת בלויית אלפי חיילים להביא אליו את הכלב. ועל אחת כמה וכמה במלך מלכי המלכים וביחס לכל העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא כמה על כל אחד להיות זהיר בכל פעולה קטנה, בכל תנועה ובכל תנודה, כי אם כל העולם נוצר בשבילו במיוחד, הרי בכל היסח דעתו שלו עלול הוא להעמיד בסכנה את כל הבריאה.",
+                "<b>למדנו</b> מאדם הראשון כמה החטא היחידי שלו, שלא היה בו, כפי שמוסבר במאמרינו, כי אם היסח דעת קל בשטף עלייתו, גרם הרס וקלקול בבריאה כולה והביא מיתה למין האנושי לכל הדורות. אנו יכולים לחשוב שאין זה אלא לגבי אדם הראשון. הואיל והוא נברא יחידי וכל העולם לא נברא ולא התקיים אלא בשבילו, וכמו כן עמד במדריגה כה גדולה עד שהקדוש ברוך הוא אמר עליו למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״, והם ביקשו לומר לפניו שירה, והיה מיסב בגן עדן ללא שום טרדה וצרכים גשמיים, משום כך היתה גם עבודתו חייבת להיות גדולה יותר משל כל מלאכי השרת. ומכיון שהסיח דעתו במשהו מעבודתו התקלקל הוא ויחד עמו נתקלקל כל העולם שכל קיומו לא היה אלא בשבילו ובזכות מדריגתו. וכמו כן בכל הדודות ישנם ל״ו צדיקים שעומדים במדריגות רוחניות גדולות שבשבילם ובזכותם קיים העולם והם אחראים לבריאה. אבל שאר בני האדם לא נבראו אלא לשמשם ולהיות להם לצוותא ואין להטיל עליהם אחריות על הבריאה. אולם לאחר שאנו למדים, כאמור, מיציאת מצרים, שכל העולם נברא בשביל כל יחיד ויחיד, יהיה מי יהיה, בדומה לאדם הראשון, הרי כל יחיד אחראי לכל העולם ואם הוא מסיח דעתו לרגע מעבודתו, מקלקל הוא את עולמו שנברא בשבילו ומביא הרס וחורבן לבריאה כולה.",
+                "<b>שנינו</b>: ״בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש, משל למה הדבר דומה למלך ואיפרכוס שהיו בקרונין והיו בני מדינה מבקשים לומר המנון ולא היו יודעין איזה הוא. מה עשה המלך? נטלו ודחפו והוציאו חוץ לקרונין וידעו הכל שהוא איפרכוס. כך עשה הקדוש ברוך הוא והפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם וכו׳. ׳ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם״ - תחילת מפלות שינה״ (ילקוט רמז כג). והנה בודאי שהתרדימה שהפיל ה׳ על אדם היתה לרגע קט, כי הלא בשעה השביעית של יומו הראשון נגמרה יצירתו ועמד על רגליו, ובשעה השמינית כבר נזדווגה לו חוה שה׳ ברא מן הצלע אשר לקח ממנו בשעת תרדמתו (ראה אבות דרבי נתן א), ובודאי שלא היה בה בתרדימה זו, אלא טשטוש קל בשכלו, ובכל זאת כבר הוכרה בו בזה ירידה כה גדולה עד שהמלאכים הבחינו מיד שאינו אלהים כי אם אדם. ולא עוד אלא שהתורה מתבטאת על שינה זו בלשון נפילה, שזו היא נפילה במדריגה עד שחז״ל למדים מכאן שתחילת מפלות שינה.",
+                "<b>ואמנם</b> אנו רואים מיעקב כמה התנזר מהשינה, שי״ד שנה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר לא נתן שינה לעיניו, כפי שחז״ל דורשים: ״וישכב במקום ההוא״ (בראשית כח) - ״במקום ההוא שכב אבל י״ד שנה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר לא שכב״ (בראשית רבה שם). ואף בזמן שהגיע לבית אל לאחר י״ד שנה ושכב במקום ההוא, לא היתה זו שינה אלא - משנה, כפי שדרשו חז״ל: ״וייקץ יעקב משנתו, רבי יוחנן אומר ממשנתו״ (שם סט) ונתגלו לפניו מחזות אלהים מופלאים וכל תעלומות הבריאה.",
+                "<b>ולאו</b> דוקא לגבי שינה, אלא לגבי כל הצרכים הגשמיים מצינו שגדולי הדורות הקדמונים פרשו מהם כמה שאפשר. הרי מצינו שמשה רבינו בזמן שעלה להר סיני, ״ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה״ (שמות לד). ואף האבות בודאי שלא פסקו לרגע מעבודתם הרוחנית וכל עניניהם הגשמיים נעשו על ידי אחרים, כמו שאמרו חז״ל על אדם הראשון, ש״היה מיסב בגן עדן ומלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין״ (ראה סנהדרין נט).",
+                "<b>אמנם</b> אין הדרגות האלה שייכות לבני דורותינו ואסור לנו להתמודד עם הקדמונים, אולם לאחר שהסברנו שגם אנחנו בשביל כל אחד מאתנו נברא העולם בכל רגע וכל הבריאה תלויה בהנהגתו, גם עלינו לנצל כל רגע למטרתנו הנצחית ולמעט כמה שאפשר בעיסוקינו הגופניים. והרי כבר אמרו חז״ל: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״, והכוונה היא לכל אדם ולכל הדורות, ובודאי שגם אנחנו באפשרותנו להתרומם מעל הענינים הגשמיים ולעסוק בעבודה רוחנית בדרגות העליונות ביותר.",
+                "<b>אנו</b> מתפללים בשבת בתפילת ״יקום פורקן״ על עצמנו: ״דלא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא״, הרי יש אפשרות שגם אנחנו נגיע למדריגה כזאת שנבין שכל העולם נברא לכל אחד מאתנו וכל אחריות הבריאה מוטלת עלינו, ונעסוק איפוא ללא הפסק וללא הרף בלימוד התורה ובעבודת ה׳.",
+                "<b>וזאת</b> היא הכוונה של הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שכל אחד יכיר שה׳ הוא אלהים לכל אחד במיוחד, וכמו ביציאת מצרים כן בכל הזמנים נבראת בריאת העולם בשביל כל אדם, וידע איפוא את האחריות הגדולה המוטלת עליו כלפי כל העולם בכל תנועה קלה ובכל היסח הדעת שלו ויתמודד להגיע למדריגות העליונות של האבות הקדמונים."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>זכר ליציאת מצרים</strong></big><br><b>בקידוש</b> יום של שבת כתוב: ״זכרון למעשה בראשית כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים״. וראה בטור (או״ח רעא) שפירש: כשהשבת תחילה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים״. וכוונתו פשוטה, שהרי שבת קבוע מששת ימי בראשית ואינו זכר ליציאת מצרים, אלא בעל כרחך לזכר יציאת מצרים משמשים מקראי הקודש. אבל בשם הרמב״ם מביא הטור: ״שהשבת זכר ליציאת מצרים, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלף קדמון. מחדש, חפץ ויכול, על כן כתוב בדברות השניות ׳וזכרת כי עבד היית במצרים וגו׳ על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות וגו׳, שאם יעלה על לבבך ספק על השבת שמורה על החידוש ועל החפץ ועל היכולת, תזכור מה ראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה לזכור. והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרנו בו ויאמרו כי ה׳ מחדש בכל זמן אותות ומופתים ועושה הכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית״.",
+                "<b>והנה</b> לפי מאמרינו הקודמים יובנו דברי הרמב״ם, כי אמנם על ידי האותות והמופתים ביציאת מצרים נתגלה יסוד האמונה במעשה בראשית שהוא הולך ומתחדש בכל רגע ורגע בשביל כל יחיד ויחיד, ואם כן יציאת מצרים היא זכר לשבת, כי היא מוכיחה שהשבת שהוא יום הזכרון לבריאת העולם, אינו זכרון לששת ימי בראשית בלבד כי אם לחידוש מעשה בראשית בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד. ולפיכך השבת מהוה גם זכר ליציאת מצרים, כי מאחר שיציאת מצרים גילתה חידוש זה במעשה בראשית, הרי השבת מורה על כך ומהוה זכרון לחידוש זה, ונמצא, איפוא, כדברי הרמב״ם שהשבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת.",
+                "<b>ולאחר</b> שבאנו לידי הנחה זו שכל הבריאה הולכת ומתחדשת בכל רגע בשביל כל אדם ואדם, וגם כל אדם הולך ומתחדש בכל רגע, הן בגופו והן בחכמתו ובידיעותיו, הרי שהבריאה מתחדשת בכל רגע בשביל האדם המחודש. וכוונת הבורא בזה היא שהאדם לא יעמוד במקום אחד ויתחדש כמו שהיה, אלא שבהתחדשותו ילך ויעלה וייהפך לאדם חדש, לאדם עילאי יותר, ויחד עם התחדשותו והתעלותו, הוא יעלה אתו את כל הבריאה שגם היא לא תתחדש כמו שהיתה אלא תתחדש ותתעלה כראוי לגבי האדם המחודש, וחוזר חלילה. ונמצא שהאדם ילך ויתעלה לעולם ללא סוף וללא שיעור, באשר הוא צלם אלהים ושרשו ממקור הנצח שהוא למעלה מכל מושגי שיעור ומדה.",
+                "<b>ואמנם</b> כן שנינו לגבי אדם הראשון.",
+                "<b>יכולים</b> אנו לשער מה היתה גדולתו של אדם הראשון מיד בתחילת יצירתו, שכן ראוי היה שה׳ ברא בשבילו לבד, עולם גדול כזה עם רבוא רבבות יצורים קטנים וגדולים, דוממים, צומחים ובעלי חיים, כל צבאות השמים אשר לא יספרו מרוב. ואת כל היקום הזה העמיד הבורא למשמעתו של האדם, כדברי הכתוב: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו׃ צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי׃ צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים׃״ (תהלים ח:ז-ט). ואכן שנינו כי עוד ביום ברוא ה׳ את האדם אמר למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״ (ילקוט בראשית כג).",
+                "<b>וענק</b> אנושי זה לא נשאר עומד במעלת חכמתו, כי אם התעמק בבריאה הנפלאה אשר לפניו, ירד לעמקי תהומות ועלה לרום שמים והכיר מתוכם את מציאותו ואחדותו של ה׳, כמו שמצינו אצל האבות הקדמונים שהכירו את ה׳ מתוך התבוננותם בבריאה, וכמו שחז״ל מספרים לגבי אברהם אבינו שהסתכל בעולם והיה אומר: ״תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני הוא בעל העולם״ (בראשית רבה לט:א).",
+                "<b>ועדיין</b> לא הסתפק אדם הראשון בהסתכלות כללית זו, אלא חדר לתכונתו של כל יצור ויצור שבבריאה. ויש בזה חכמה עמוקה לאין שיעור. גם אנו רואים לפנינו את כל ברואי העולם, אבל אין לנו מושג מהו סוד מהותם. למשל, אנו רואים שהשמש מאירה, אך אין שום איש יודע בבירור את תכונת השמש, ומה שחוקר אחד אומר היום, בא חוקר שני למחר וסותר את דבריו. הרמב״ם כותב כי כל הכוכבים והגלגלים כולם בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם במדריגה נמוכה מן המלאכים (ראה הל׳ יסודי התורה ג:ט). ומי יודע מהי תכונתם של צבאות שמים אלה. וכן בכל ברואי הארץ, שהרי יש בכל אחד נפש חיה, ועדיין לא בא האיש שאמר שהוא יודע את כולם ואת נפשם ותכונתם. אבל אדם הראשון כתוב עליו: ״ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה״ (בראשית ב:כ), כלומר שהוא ירד לעומק תכונת נפשם של כל בהמה, חיה ועוף לאלפי מיניהם, והכיר את מהותם ותכליתם וכיון לכל אחד את השם האמתי הראוי לו, כפי שהכתוב אומר: ״וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו״ (בראשית ב:יט), ופירש רש״י: ״הוא שמו לעולם״. והרי יש בזה חכמה נפלאה ועמוקה שהיא למעלה מכל מושגינו.",
+                "<b>וכאן</b> נתגלה שחכמתו מרובה משל מלאכי השרת. חז״ל אומרים ש״הקדוש ברוך הוא הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף ואמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים; העבירם לפני אדם, אמר לו זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל״ (בראשית רבה יז). הרי כמה חכמה עמוקה טבועה בכל יצור, עד שהמלאכים השכלים הנבדלים עם כל השגותיהם העליונות לא היה בכוחם לרדת לסופה ולקבוע את מהותם ושמותיהם. והאדם העמיק עוד חקר בבריאה וברגע קטן עף בשכלו הגדול בכל שבעה הרקיעים וירד גם לעומק תכונתם של המלאכים עצמם שהם שכלים נבדלים, ואף על פי שראה בהם רק שכל ולא גשם, לא טעה בהם והכיר שהם נבראים והבחין את תכונותיהם וכוחותיהם למשך אלפי שנות קיומם ונתן גם להם שמות. ובזה נתגלה המרחק הרב שבין האדם למלאכים, כי בזמן שהוא הכיר בהם שאינם אלא נבראים, הם לא הכירו בו שהוא מורכב מחמרים ארציים, מעפר מן האדמה, וחשבוהו לבורא העולם ורצו לומר לפניו שירה, עד שהקדוש ברוך הוא היה צריך להפיל תרדימה על האדם כדי לגלות להם את טעותם (בראשית רבה ח:י). ולעומת זה, לא טעה האדם כלל בעצמו, וכשאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה מה שמך? אמר לו, אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (שם יז). אדם הכיר את חלק הגשם המוטבע בקרבו שבא מן העולמות התחתונים, ועם כל עליונותו - מקורו מחומר מן האדמה (ראה המאמר ״כוחות הירידה והעליה באדם״).",
+                "<b>ועוד</b> התעלה אדם הראשון, ובשעה שהקדוש ברוך הוא שאל אותו: ״ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל בריותיך. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ הוא שמי שקרא לי אדם הראשון״ (שם). השיג אדם לא רק את ברואי העולם העליונים והתחתונים ולא רק את מציאות עצמו, כי אם הכיר גם את בורא העולם והבין שהוא למעלה מכל מושגי בני האדם ואי אפשר לכנותו בשום שם אלא שהכל בטל לעומתו והוא האדון והשליט בכל. וה׳ הסכים על ידו שהוא כיון אל האמת וזה שמו לעולם.",
+                "<b>והנה</b> כאן מתעוררת תמיהה גדולה. הכתוב אומר: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ (בראשית ב:טז), ודורשים מכאן חז״ל על המצוות שנצטוה אדם הראשון. ״אמר רב יהודה אמר רב: אלהים אני - לא תקללוני; אלהים אני - לא תמירוני; אלהים אני - יהא מוראי עליכם״ (סנהדרין נו:). והרי תמוה מאד. לאחר שאדם הגיע, כאמור, למעלות וההשגות העליונות ביותר עד שהמלאכים חשבוהו לבורא, והוא בא לידי הכרה בה׳ שהוא האדון לכל בריותיו ואין זולתו ומתוך הכרה זו קבע לו שם שהוא בעצמו כביכול הסכים על ידו, איזה מקום יש לצוות עליו: ״אלהים אני״ ושלא ימיר אותו באחר.",
+                "<b>אולם</b> לפי דברינו בראשית מאמרנו, שכל אדם מתחדש בכל רגע ביחד עם חידוש כל מעשה בראשית, וכוונת הקדוש ברוך הוא בזה הוא שעם התחדשותו ילך ויתעלה בכל רגע. מובנים הדברים, כי עם כל השגותיו העליונות של אדם הראשון, אין לו להישאר באותה המדריגה ועליו להוסיף השגות על גבי השגות ללא הרף וללא קץ. ועוד הוסיף לו הקדוש ברוך הוא בציוויו: ״אלהים אני״ - התגלות חדשה בחובתו להתעמק בהכרתו ולהתעלות בהשגותיו ללא סוף שה׳ הוא האלהים, ואם לא ימשיך להתעמק ולהתעלות לפי ציווי זה בהתאם למדריגתו, הריהו מחסיר בהכרתו ובהשגותיו באלהים וכאילו ממיר אותו באחר.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר רב יהודה אמר רב: ״אדם הראשון מין היה שנאמר ׳ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה׳ - אן נוטה לבך״ (שם לח), ולכאורה דבריהם תמוהים מאד, כי היתכן לומר על אדם הראשון, שהגיע כאמור להכרה ולהשגה עליונה כזו בה׳, שהיה מין (ראה פי׳ ר׳ חננאל שם שעמד על כך). ועוד הרי אמרו חז״ל שאברהם אבינו נתאווה להיקבר במערת המכפילה במקום שנקבר אדם הראשון (ראה פרקי דרבי אליעזר לו ועוד), ואם היה מין חס ושלום, הרי אין קוברים צדיק אצל רשע (ראה סנהדרין מז) ולמה נתאוה אברהם לכך?",
+                "<b>אולם</b> לפי דברינו אין כל סתירה בדבר, כי אמנם גדולה מאד היתה מדריגתו של אדם הראשון בהכרתו ובהשגותיו בה׳, למעלה מכל מושגינו ולמעלה מכל השגת המלאכים, אבל הרי, כאמור, אמר רב יהודה אמר רב שאדם הראשון נצטוה להמשיך להתעמק ולהתעלות עוד בהכרתו ובהשגותיו שה׳ הוא אלהים ולא יחשב כאילו ממיר אותו באחד, ומכיון שחלה הפסקה או האטה בהתעלותו בהתאם להתגלות זו שבציווי ה׳ עליו, ראו בו לדברי רב יהודה בשם רב כאילו נפגמה במדת מה הכרתו וכינוהו בשם מין.",
+                "<b>ואין</b> ניגוד איפוא בין מאמר זה למאמר אחר של חז״ל כי ״אדם הראשון חסיד גדול היה״ (עירובין יח), כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. אכן חסיד גדול היה אדם הראשון בממדים כאלה שעולים על כל מושגיגו ותיאורינו, אבל יחד עם זה מכיון שלא המשיר להתעלות בהשגותיו בהתאם לציוריו ולמדריגתו, כאמור, דורשים חז״ל שמין היה.",
+                "<b>כאמור</b>, נתגלה לפנינו היסוד הזה שכל הבריאה הולכת ומתחדשת בכל רגע בשביל כל אדם - על ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים, ומשם אנו למדים שהאדם אשר הבריאה מתחדשת בשבילו בכל רגע, גם הוא מתחדש בכל רגע. ולאור התחדשות זו באה הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שילכו ויתעלו יותר ויותר לפי התגלות זו בהכרה ובהשגה בה׳. אין להסתפק עוד בהתגלות מעשי בראשית ובציווי של ה׳ כבורא שמים וארץ שנצטוה אדם הראשון, כי ביציאת מצרים ובציווי ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הופיע ה׳ בהתגלות חדשה למעלה מכל ההשגות הקודמות, ומאז יש להמשיך ללא סוף בהתעלות בממדים אחרים ובמושגים עליונים אחרים. וכשם שלגבי אדם הראשון, כשלא המשיך להתעלות בהשגותיו לפי מצות ה׳ עליו כבורא שמים וארץ, נמצאה פגם בהכרתו, כן לגבינו לאחר התגלות ה׳ ביציאת מצרים, אם לא נמשיך להתעלות בהכרתנו ובהשגותינו לפי הדברה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, יהיה זה פגם ביסודות אמונתנו. כי כאמור, גילתה לנו הדברה ״אנכי״ השגה אחרת בה׳ והכרה חדשה."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>כוח הבחירה</strong></big><br>א. <b>כבר</b> אמור במאמרים הקודמים על כוח הבחירה שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם עם תחילת בריאתו. והנה מופלא הדבר עד היכן מגיע כוח בחירה זה באדם, הן לצד הרע והן לצד הטוב. מצד אחד יש כוח באדם שאפילו בשעה שהוא נמצא במצב כזה שהוא רואה את ה׳ בחוש ממש, עלול הוא להתיצב כנגדו ולמרוד בו; ומצד שני, יש בכוחו שלמרות שהכל נמצא בהסתר והוא התרחק לגמרי מה׳, לבוא לידי הכרה ואמונה חושית בה׳ בשלבים הגדולים ביותר.",
+                "<b>כוח</b> בחירה זה נתגלה ביותר בפרעה מלך מצרים. מדברי חז״ל אנו למדים שפרעה היה חכם גדול מאד. כפי שמסופר בחז״ל היו כל המצרים בקיאים בחכמת הכשפים עד כדי כך שאף תינוקות בגיל ארבע וחמש שנים ידעו להפוך את מטה אהרון לנחש ואת הנחש למטה (ראה שמות רבה ט). ואם התינוקות כך, מה גדולה היתה חכמתם של המבוגרים, ועל אחת כמה וכמה של החכמים ושל חרטומי מצרים. ואם פרעה עשה עצמו אלוה (ראה שם) וחכמי מצרים וחרטומיהם האמינו בו, בודאי עלה הוא בחכמתו על כולם. והנה פרעה זה ראה בחוש את נסי ה׳, חז״ל מספרים שלפלטין של פרעה היו ארבע מאות פתחים, ועל כל פתח עמדו אלפים שומרים ואריות ונמרים ואיש לא יכול היה להיכנס בלי רשותו של המלך. והנה משה ואהרן עברו ועמדו פתאום לפני המלך כשהכפירים מלווים אותם בשמחה, ותוארם כתואר בני אלהים, עד שפרעה נבהל מפניהם (ראה ילקוט שמות ד). והלא הכיר כי אין זה מדרך הטבע והבין כי שלוחי אלהי העבדים המה ובכל זאת התחצף כנגד ה׳ ואומר: ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו וכו׳ לא ידעתי את ה׳״ ועוד דרש שישלח לו דורון כמו ששלחו לו כל מלכי האומות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאף לאחר שראה את האותות והמופתים הגדולים שעשה ה׳ במצרים והמכות הרבות שהנחיתו על ראשו, בכל זאת עוד הכביד את לבו ולא נכנע מפני ה׳.",
+                "<b>וכבר</b> הסבירו חז״ל את הדבר במשל. ״כתיב: ׳כבד לב פרעה׳, אמרו: הדבר דומה לארי וחיות ושועל שהיו הולכים בספינה וחמור גובה מכס מן הספינה. אמר להם החמור, תנו לי מכל. אמר לו שועל לחמור, כמה עזין פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכם? אמר לו החמור, מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכנים. אמר לו הארי קרבו לי הספינה ויצא וטרפו לחמור ונתנו לשועל, אמר לו סדר לי אבריו של שוטה זה. הלך השועל וסדרן. ראה לבו, נטלו ואכלו. כשבא הארי, מצא אבריו נתוחין, אמר לו לבו של שוטה זה היכן הוא? אמר לו: אדוני המלך, לא היה לו לב, שאם היה לו לב לא היה נוטל מכס מן המלך. אף כך פרעה הרשע, אם היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים, תן לי דורון, ושכח מה שעשו לו העכברים ועדיין היה אומר מי ה׳ אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה׳״ (ילקוט וארא קפב).",
+                "<b>הרי</b> רואים אנו מכאן, עד היכן הגיע כוח בחירתו של פרעה לרעה, שלמרות שראה בחוש את הנסים הגלויים שעשה ה׳ במצרים לנגד עיניו ולמרות חכמתו הרבה, היה בו העוז להתחצף ולעמוד כנגד ה׳, כדוגמת החמור השוטה שראה לפניו את מלך החיות והעיז כנגדו לא לתת לו להיכנס לספינה ולדרוש ממנו מכס.",
+                "<b>ואולם</b> אנו מוצאים כאן גם את הצד השני של המטבע, כי למרות חוצפתו האיומה של פרעה כלפי שמים והתמרדותו כנגד אלהים עד שתיארוהו כאילו אין בו לב, עדיין לא ניטל ממנו כוח הבחירה לטובה כי מי ״אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״ (קהלת ט). ואותו פרעה הרשע חזר לבסוף בתשובה ובא לידי הכרה בה׳, כפי שמציינים חז״ל: ״הפה שאמר ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳, הוא הפה שאמר: ׳ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים׳״ (מכילתא בשלח א).",
+                "<b>ועוד</b> אמרו חז״ל: ״תדע לך כוח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳, ובאותו לשון שחטא בו, בו בלשון עשה תשובה, שנאמר: ׳מי כמוך באלים ה׳ וכו׳. והעמידו הקדוש ברוך הוא מן המתים וכו׳ והלך ומלך בנינוה, והיו אנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים איש לרעהו ועשו מעשי זימה וכאלו מעשים רעים, וכששלח הקדוש ברוך הוא ליונה להינבא עליה להחריבה, שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו שלשת ימים״ (פרקי דרבי אליעזר מג). אותו פרעה שמרד בה׳ והתחצף כנגדו, ציוה ״ש״יקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה״ ואמר: ״מי יודע ישוב ונחם אלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד״ (יונה ג).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהוא ירד לעומקם של יסודות התשובה ולימד הלכות תשובה לדורות, ולא רק לאומות העולם כי אם גם לישראל מקבלי התורה, ובזמן שהיו גוזרים תענית על הציבור, היה הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין: ״אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם ׳וירא אלהים את שקם ואת תעניתם׳, אלא ׳וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה׳״ (תעגית טז).",
+                "<b>וכן</b> מסופר שלאחר מפלתו של סנחריב, קיבלה מצרים עליה עול מלכות שמים והלכו ובנו במה והקריבו קרבן לשם שמים לקיים מה שנאמר (ישעיה יט): ״ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים״ (ילקוט מלכים ב רלו). ועוד שעמדה זכות למצרים מכוח זה לדורות רבים, והנביאים מנבאים עליה שלאחר שיבוא החורבן על ארצה עוד תוסיף לקום, וכמו שניבאו לישראל: ״ושבתי שבות עמי ישראל״ (ירמיה ל), כן ניבאו ״ושבתי את שבות מצרים״ (יחזקאל כט). וכבר אמרו חז״ל שמכיון שכתוב ״ושבתי״ - הפירוש הוא שהשכינה שרויה עמם, כביכול, בצרת גלותם וכשנגאלים הוא ישוב עמהם (ראה רש״י דברים כט).",
+                "<b>ומפרעה</b> אנו למדים לכל אדם עד כמה מגיע כוח הבחירה שלו בין טוב בין למוטב מן הקצה עד הקצה. וכבר לימדונו חז״ל שבכל אדם טבועים כוחות אלהיים מופלאים ניגודיים זה לזה, זה לעומת זה עשה אלהים. מצד אחד טבוע בו ״אל זר״ כפי שדורשים חז״ל: ״לא יהיה בך אל זר״ - ״איזהו אל זר שבגופו של אדם? זהו היצר הרע״ (שבת קה:). בכוחו לרדת לעמקי תהום ולחפור את גופו למציאות של רע, ליצר הרע בעצמו, עד כדי כך שהוא רואה את ה׳ לפניו בחושיו ובכל זאת הוא מתמרד כנגדו; ומצד שני טבוע בו חלק אלו׳ ממעל, שעל אף ירידתו האיומה ביותר, יש בו כוח הבחירה להתרומם מעל כל רשעתו ולהפוך אותו היצר הרע ליצר טוב, את ה״אל זר״ שבגופו למלאך טוב, ולהתעלות עד רום שמים.",
+                "<b>ומפרעה</b> אנו גם למדים שרצונו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, הוא שהבריות ישתמשו בכוח הבחירה שלהם ויהפכו את הרע שבהם לטוב. וזוהי המדריגה הגדולה ביותר כדברי חז״ל: ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״ (יומא סו.). הרי רואים אנו מפרעה שה׳ שלח לו שלוחים ושינה בגללו את כל טבע הבריאה באותות ומופתים נפלאים שלא היו כמותם מעולם, כדי להביא אותו לידי הכרה בה׳, כפי שאומר הכתוב: ״אני שולח את כל מגפותי אל לבך וכו׳ בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ (שמות ט). וחז״ל דורשים על פרעה את הכתוב: ״וכל חפצי אעשה״ (ישעיה עו), שה׳ הביא עליו כל המכות משום שהוא חפץ להצדיק את בריותיו. וכן דרשו עליו את דברי יחזקאל: ״החפץ אחפוץ במות הרשע וכו׳ הלא בשובו מדרכיו וחיה״ (יחזקאל יח), כי לא אחפוץ במות המת וכו׳ והשיבו וחיו״ (שם יג) ואם כי פרעה היה בבחינת מת, כפי שחז״ל דורשים ש״רשעים בחייהם קרואים מתים״ (ברכות יח), וכבר פג לבו ולא היתה בו שום הרגשה, כאמור, בכל זאת עשה ה׳ תחבולות שונות שישתמש בכוח בחירתו שישוב מדרכיו הרעים ויקום לתחיה. ומכאן אנו למדים לגבי כל בני האדם שרוצה ה׳ בתשובת הרשעים לבל ידח ממנו נדח וכל חפצו הוא להצדיקם, שלאחר כל ירידתם ושחיתותם יתגברו על כוחותיהם הרעים ויבחרו בטוב וישובו אליו ויחיו.",
+                "ב. <b>את</b> היסוד הזה שעיקר רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא שישתמשו בכוח הבחירה ויהפכו את הרע לטוב, אנו מוצאים גם לגבי דורות אחרים.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״שקר החן - זה דורו של משה; והבל היופי - זה דורו של יהושע; יראת ה׳ היא תתהלל - זה דורו של חזקיהו; יראת ה׳ היא תתהלל - זה דורו של ר׳ יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקים בתורה״ (סנהדרין כ).",
+                "<b>ולכאורה</b> לא מובנים הדברים, כי הרי בדורו של משה בזמן קבלת התורה הגיעו בני ישראל למדריגה הגדולה ביותר, שעמדו בהר סיני ושמעו את קול ה׳ מדבר מתוך האש, ״וכל העם רואים את הקולות״ - ממש בחוש, ועוד, שענה כל העם קול אחד ואמרו: ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״ (שמות כג), ואמרו חז״ל: ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו״ (שבת פח), ועוד אמרו חז״ל: ״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם״ (שם קא). והאיך אמרו חז״ל על דור זה, ״שקר החן״; ואילו על הדורות המאוחרים יותר, על דורו של חזקיה או על דורו של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי אמרו: ״יראת ה׳ היא תתהלל״.",
+                "<b>אולם</b>, פירושו של מאמר זה הוא, שאם כי אמנם דורו של משה, דור מקבלי התורה, עמדו במדריגות הגדולות ביותר, אבל הרי ה׳ הופיע לפניהם בהר סיני והם ראו ושמעו את קול ה׳ בחוש, ונפשם יצאה בדברו, ולא היו זקוקים איפוא להשתמש הרבה בכוח הבחירה כדי להתגבר על ״אל זר״ שבהם והגיעו למה שהגיעו. אבל עד דורו של חזקיהו עבר הרבה זמן ממתן תורה, והם לא ראו ולא שמעו דברות ה׳ בחוש. אמנם, כתוב בתורה: ״קול גדול ולא יסף״ (דברים ה), ומתרגם אונקלוס: ״קל רב ולא פסק״, כלומר, שקול ה׳ נשמע לנצח ולא פסק ממנו עד היום, ומשום כך אנו מברכים: נותן התורה, שהוא לא רק נתן לנו אז את התורה אלא הוא נותן את התורה בכל הדורות, ולפי זה גם בדורו של חזקיהו היה נשמע אותו קול ה׳ בחוש, אבל מדברי חז״ל משמע שבכל מאורע, כעבור זמן - אין הדבר נרגש עוד כל כך בחוש.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת, שאין דנים דיני נפשות בערב שבת ובערב יום טוב, ומפרשת הגמרא הטעם שהרי צריכים להלין את הדין, ואם ידחה עד למחרת השבת או למחרת יום טוב, אף על פי שסופרי הדיינים היו כותבים את הכל - ״ליבא דאיניש אינשא״, ומפרש רש״י: ״אף על גב שזכור לו ליסוד הטעם, נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה״ (ראה סנהדרין לה). ואם אנו רואים שבמשך יום אחד משפיעה השכחה על הלב שלא תהיה ההרגשה כל כך חושית כבראשונה, על אחת כמה וכמה שבדורו של חזקיהו, לאחר שעברו כל כך הרבה דורות מזמן הופעת ה׳ בהר סיני, לא הרגישו עוד בחוש את נתינת התורה.",
+                "<b>ועוד</b>, הרי בדור שלפני חזקיהו, בימי אחז אביו, חלה ירידה גדולה בישראל, כי הכעיס אחז את ה׳ ועשה במות ומזבחות בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ביהודה וזיבחו וקיטרו לאלהים אחרים ושכחו את תורת משה (ראה מלכים ב טז, ודברי הימים ב כח).",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל זה, בא חזקיהו והשתמש בכוח הבחירה שהטביע ה׳ באדם להפוך את הרע לטוב והסיר את הבמות והחזיר את כל העם למוטב והשפיע שכולם יעסקו בתורה במדה כזאת, עד ״שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפטרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה״ (סנהדרין צד), כלומר, שהגיעו למדריגת דורו של משה שהרגישו בחוש את קבלת התורה. ובזה שהם הגיעו למדריגה זו על ידי הגברת כוח הבחירה שלהם, הם עדיפים ממקבלי התורה מסיני שראו את מתן התורה בחוש מבלי להשתמש בכוח הבחירה להיהפך מרע לטוב - עד שאותו דור של מקבלי התורה, עם כל החן והיופי שבו הוא לגבי דורו של חזקיהו שקר והבל, ועליהם נאמר: ״שקר החן והבל היופי״; ואילו על דור חזקיהו נאמר: ״יראת ה׳ היא תתהלל״.",
+                "<b>ודורו</b> של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי, הגיע למדריגה עוד יותר גדולה. עד תקופה זו, עברו דורות רבים מאד מזמן מתן התורה, וההרגשה החושית בקבלתה נעשתה עוד יותר קהה. ועוד, שבשעה שבימי חזקיהו ישבו בני ישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, הרי בדורו של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי, - נמצאו בגולה ועברו עליהם צרות רבות וסבל רב, וכפי שחז״ל מתארים, הגיעו למצב של עניות מרודה כזו עד שלא היה להם במה לכסות את גופם, וששה התכסו בטלית אחת. וכידוע, עניות גורמת לעבירות רבות, וכנראה היה הדור הזה ירוד מאד במצבו הרוחני והתורה נשכחה מישראל, ובודאי היתה הבחירה מרע לטוב קשה עליהם ביותר. ובכל זאת, לא השגיחו תלמידי ר׳ יהודה בר׳ אילעאי על כל הצער והעוני ועל כל הירידה הרוחנית, והתגברו על כל הקשיים וההפרעות והשתמשו בכוח הבחירה שלהם להפוך את הרע לטוב ועסקו בתורה במדה הגדולה ביותר, שהיה בה משום חידוש קבלת התורה בחוש, הרי בודאי שהם עומדים במדריגה גדולה מכל הדורות הקודמים, ובכללם גם דורו של חזקיהו, עד שכולם הם כנגדם בבחינת שקר והבל.",
+                "ג. <b>ולפי</b> זה, נוכל להבין שדוקא בדורות האחרונים, בדורות הירודים ביותר, יופיע משיח ה׳ ויחזיר את כל העולם למוטב.",
+                "<b>חז״ל</b> מתארים את דורו של משיח, שישכחו את התורה, שהרשעה תתגבר בעולם, שהמלכות תיהפך למינות ובית הועד יהיה לזנות, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת וכו׳ (ראה סוטה מט:). ואם בדור זה יקום אדם שכוח הבחירה שלו יהיה כל כך חזק שיתגבר על השחיתות שבעולם, להפוך את הרע לטוב ולתקן את כל הבריאה - הרי הוא עולה בכוחותיו על קודמיו ועומד במדריגה גדולה יותר מכל קדמוני העולם. ואמנם כן דורשים חז״ל: ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״ (ישעיה נב) - ״הנה ישכיל עבדי - זה מלך המשיח; ירום - מן אברהם וכו׳; ונשא - ממשה וכו׳; וגבה - ממלאכי השרת וכו׳״. וכן הוא אומר: ״מי אתה הר הגדול וכו׳ (זכריה ד), שהוא גדול מן האבות״ (ילקוט תעו), כי הודות לכך, שהוא יתאמץ בכוח הבחירה שלו להחזיר את התורה לקדמותה כאילו קיבלוה עכשיו וכולם ירגישו אותה בחוש, הרי אין לשער את גדולתו.",
+                "<b>ומשום</b> כך, מבינים למה שלח ה׳ נביאים בדורות הקדמונים השכם והערב, משום שרצונו, כביכול, היה בזה שישתמשו בכוח הבחירה שלהם לחזור למוטב כי זה, כאמור, כל חפצו.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים על דור החורבן: שלא ידעו סיבת החורבן, ודבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב׳יה בעצמו: ״על עזבם את תורתי״, ופירשו חז״ל: ״שלא ברכו בתורה תחילה״ (נדרים פא), וכנראה, שהיו עוסקים בתורה ולא היה בהם שום פגם, עד שאף החכמים והנביאים לא מצאו בהם כל ביקורת. מספרים על האר״י הקדוש, שהיה מכיר בכל אדם את עוונותיו ופשעיו, ואם הנביאים וחז״ל לא הכירו בהם חטא, בודאי שהיו שלמים. אלא במה התבטאה עזיבתם את התורה, שלאחר שעברו דורות רבים מזמן מתן תורה ולא שמעו את קול ה׳ מדבר מתוך האש, לא הרגישו את קבלת התורה בחוש ולא יכלו לברך ״נותן התורה״ כאילו הוא נותן התורה בכל עת. ואמנם, בני אדם לא יכלו להכיר בזה, ורק הקדוש ברוך הוא בעצמו היה צריך לגלות את הדבר, ובכל זאת ראו בזה בשמים ירידה גדולה על אשר לא התאמצו בכוח הבחירה שלהם להגיע לאותה המדריגה של הרגשת קבלת התורה בחוש, ובגלל זה בא עליהם עונש חמור כזה - שאבדה הארץ.",
+                "<b>ורק</b> משיח ישראל הוא אשר ישתמש בכוח הבחירה בשיעור כזה שיתגבר על ירידת כל הדורות וההתרחקות מן התורה, ויחזיר את קבלת התורה לקדמותה, שכולם ישמעו את קול ה׳ שאינו פוסק כאילו ה׳ נותן עכשיו את התורה. בזה הוא יתקן את הבריאה לבל ידח ממנו נדח, ויקומם את חורבות הארץ ויחזיר את העולם לשלמותו.",
+                "<b>ואת</b> היסוד הזה אנו למדים מיציאת מצרים. הרמב״ן מפרש כי ה׳ הופיע ביציאת מצרים במופתים גלויים כדי ללמד לכל הדורות שאין טבע בעולם והכל מתנהל על ידי השגחתו הפרטית, וזוהי מצות זכירת יציאת מצרים (ראה בפירושו סוף פ׳ בא). כמו כן לימד אותנו הקדוש ברוך הוא לדורות על ידי המכות שהביא על פרעה, שכל חפצו הוא שהאדם ישתמש בכוח הבחירה שלו להפוך את הרע לטוב, שאינו חפץ במות המת, אלא שאף הרשע המושחת ביותר ישוב אליו ולא ידח ממנו נדח. ומזה נלמד תשובה לדורות שיגיעו למדריגה של הרגשת קול נותן התורה שאינו פוסק לעולם ויחדשו את קבלת התורה בחוש מפי ה׳, וזהו יעוד המשיח ותיקון העולם."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>חורבן ובנין</strong></big><br><b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם על הערך הרב של כוח הבחירה שבאדם ושעיקר חפצו של הקדוש ברוך הוא שהאדם יתגבר על הרע ויבחר בטוב. ובאמת, כוח זה הוא עיקר דמותו של האדם והוא הוא בחינת צלם אלהים שבו.",
+                "<b>התורה</b> מגלה לנו כי הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם דמות תבניתו, כדברי הכתוב: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו״ (בראשית א). אמנם הכתוב אומר קודם: ״ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״, ומשמע שכאילו ברא אותו גם כדמות המלאכים, אבל חז״ל כבר ביארו שזה לא בא אלא ללמד דרך ארץ - ״שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן״ (ראה בראשית רבה ח). ובאמת לא נברא האדם כי אם בצלמו של הקדוש ברוך הוא ובזה הוא עולה על המלאכים, כפי שאמרו חז״ל: ״כתיב ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם׳, מה תלמוד לומר ׳אשר יצר׳, כביכול הקדוש ברוך הוא מתגאה בעולמו ואומר: ראו בריה שבראתי וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א). וכן כשהמלאכים שאלו: ״אדם זה מה טיבו? אמר להם הקדוש ברוך הוא: חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז). והנה יש להתבונן, מהי עליונותו של האדם על המלאכים, שרק הוא נברא בצלם אלהים וחכמתו מרובה משלהם?",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ - ״מכאן שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי״ (בראשית רבה ט). וכן דרשו חז״ל על הכתוב ״דבר צוה לאלף דור״׳ (תהלים קה), שאלף דור עלו במחשבה להיבראות ותתקע״ד דורות מהם נמחו (שם כח). והוא מה שאנו אומרים: ״אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא״, כלומר, שעוד טרם בריאת עולמנו - כבר מלך ה׳, והיינו על כל העולמות שברא לפני כן והחריבם. והרי נמצא מכאן שהעולם לא נברא אלא מתוך החורבן, שמתוך שברא עולם אחר עולם ואמר עליהם: ״יתהון לא הניין לי״ והחריב אותם, ברא את עולמנו שאמר עליו: ״דין הניין לי״ וקיים אותו, ובעל כורחנו שגם בחורבן העולמות יש חכמה רבה, שמתוך חכמה זו צמח בנין העולם הקיים, שהכתוב אומר עליו: ״בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג). אין זה, איפא, חורבן כלל אלא זוהי דרך החכמה, שעל ידי הנסיובות השונים של בנין העולמות וחורבנם הוקם היסוד שממנו נתבסס העולם. והרי זה דומה ל״הוה אמינא״ ומסקנה שבדברי תורה, שגם ב״הוה אמינא״ יש התעמקות והבנה ואין לבוא למסקנה אלא מתוך שקלא וטריא שב״הוה אמינא״.",
+                "<b>והנה</b> כוח זה שייך רק לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא מושל בכל ובידו לברוא ולהחריב ככל אשר עולה בדעתו, כביכול, ומתוך חורבן העולמות הוא בא לידי החכמה שבה יסד ארץ. אבל בברואים אחרים, ואף במלאכים שאין להם בחירה ואין בכוחם כי אם למלא צו ה׳ שהוטל עליהם - אין לגבם כל המושג של חורבן, וחסרה להם, איפוא, כל התפתחות החכמה שבאה מתוך החורבן. אמנם, המלאכים שהם שכלים נבדלים מחכימים מיום ליום והם מתעלים ומתגדלים, אבל חכמתם אינה באה מתוך החורבן שרק מתוכו אפשר לבוא לידי בנין אמיתי, כפי שמצאנו לגבי הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>אולם</b>, כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם יצר אותו בצלמו, בצלם אלהים, שלא יהא מוכרח לקיים צו ה׳ כדוגמת ברואים אחרים, אלא שיהיה טבוע בו כוח הבחירה ויוכל לפעול ככל העולה ברצונו, בדומה להקדוש ברוך הוא, ובידו להחריב וגם לבנות. ונמצא, איפוא, שכשם שהקדוש ברוך הוא בא לחכמת יסוד הארץ, כביכול, מתוך תתקע״ד עולמות שבראם והחריבם, כן בא האדם אל חכמת היצירה ובנין העולם מתוך החורבן שהוא, כאמור, בבחינת ״הוה אמינא״׳ ומסקנה, באשר כל זה אינו אלא התפתחות והתעמקות החכמה. וזהו עיקר משמעותה של דמות האדם שנברא בדמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא ובחכמה זו הוא עולה על המלאכים שלא נבראו בדמות זו.",
+                "<b>וזוהי</b> משמעותו של הכתוב: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב), כלומר, שגם עפר מן האדמה לאחר שה׳ הפיח בו נשמת חיים הפך לנפש חיה כוח זה הוטבע רק באדם שעל ידי בחירתו, יוכל להפוך גם את החומר הגשמי לרוחני לבוא גם מתוך החורבן אל הבנין. מה שאין כן המלאכים שהם שכלים נבדלים ואין בהם שום חומר, ואין בכוחם להפוך עפר מן האדמה לנפש חיה ולבוא לבנין מתוך החורבן.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמרו חז״ל: ״אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה״ (סנהדרין יז). וכן מספרים חז״ל ש״תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים״ (עירובין יג). הרי מכאן, שאי אפשר לכוון לאמיתות החכמה אלא מתוך ״הוה אמינא״ שהוא בניגוד למסקנת האמת.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמרו חז״ל אף על דברים שאין הלכה כמותם: ״אלו ואלו דברי אלהים חיים״ (שם), כי כל הסברות שמחדשים בתורה אף אלה שאינן לפי הלכה, דברי חכמה הם ומתוכן מתבררת ההלכה ובאים לידי המסקנה.",
+                "<b>לכשנסתכל</b> בדברי ימי עולם, נראה שכל התפתחות הדורות והישגיהם הרוחניים באו לאחר ירידה ושפל, כלומר, בנין העולמות מתוך חורבנם. הנה אדם הראשון, מיד עם יצירתו הניחו הקדוש ברוך הוא בגן עדן וברגע אחד הכיר את כל העולם וכל הנמצאים בהם עד שקרא שמות לכולם, ואף להבורא בעצמו קרא שם שהסכים על ידו; ואילו לאחר שעה קלה חטא בעץ הדעת והביא מיתה לעולם, וה׳ גרש אותו מגן העדן וישם את להט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים. האם לא היה בזה חורבן העולם? אולם לאחר חורבן זה בא גם התיקון. חז״ל אומרים שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם את דוד בן ישי ״מושלו לעתיד לבוא״ ולקח משנותיו שבעים שנה והוסיף על ימיו, שנאמר (תהלים סא): ״ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור״ (ילקוט תהלים תתמג). הרי שמשנותיו של אדם הראשון לאחר חטאו, בא כל קיומו של דוד שממנו יצאה מלכות בית דוד וממנו יצמח לעתיד לבוא מלך המשיח שיביא את הגאולה לעולם.",
+                "<b>כמו</b> כן לאחר אדם הראשון קמו עשרה דורות, מאדם ועד נח, שהשחיתו את העולם כדברי הכתוב: ״ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס״ (בראשית ו), והקדוש ברוך הוא ניחם על אשר ברא את העולם והביא את המבול ומחה את כל היקום מעל פני האדמה והנה בסוף עשרה דורות אלו, בא נח שמצא חן בעיני ה׳ והכתוב אומר עליו: ״איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח״ (שם), והוא ובניו הקימו דורות חדשים שמהם נמשך קיומו של העולם, והם נצטוו על שבע מצוות של בני נח המהוות את החובות האנושיות היסודיות של האדם עלי תבל.",
+                "<b>וגם</b> עשרה הדורות מנח ועד אברהם היו דורות של כפירה באלהים ועובדי עבודה זרה, שבאו להילחם בה׳ ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ (שם יא). אולם מדור הפלגה זה, בא אברהם אבינו ותיקן את העולם,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (קהלת רבה ג): ״היה ראוי אברהם להיבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם אברא תחילה את אברהם, שאם יקלקל אין מי שיתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל זה, יבוא אברהם אחריו ויתקן״.</i> נתץ את כל אליליהם והפיץ בעולם את האמונה באל יחיד בשמים ובארץ, והיה ראשון לאבות שמהם יצא עם ישראל שבו בחר ה׳ להיות לו לסגולה ושבשבילו נברא העולם.",
+                "<b>כן</b> אנו רואים בדורות המאוחרים יותר, בדורות בני יעקב שהיו משועבדים למצרים, ששקעו במ״ט שערי טומאה וחז״ל אמרו עליהם: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח). והנה, לאחר ירידה זו, התגלה ה׳ באותות ובמופתים וכולם באו לידי הכרה ואמונה בה׳ במדריגות הגדולות ביותר, שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי - ראתה שפחה על הים, וזכו לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע עד שיצתה בת קול ואמרה: ״מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו״ (שבת פח).",
+                "<b>המלאכים</b> לא הגיעו למדריגה של קבלת התורה. חז״ל אומרים: ״בשעה שעלה משם למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא וכו׳, חמודה גגוזה שגנוזה לך תתקע״ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם וכו׳, תנה הודך על השמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וכו׳, אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה״ (שם פח). המלאכים קדמו אלפים שנה למתן תורה, והם עם כל גדולתם הלכו והתחכמו מדור לדור, ובכל זאת משום שלא נבראו בצלם אלהים ולא הוטבע בהם כוח בחירה שיוכלו גם לעשות רע ולהחריב עולמות ולבנותם שוב - אינם במדריגה כזאת שהיו ראויים לקבל את התורה. אבל למשה אמר ה׳: ״אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה״, כי רק בני האדם שהם למעלה מן המלאכים אוחזים בכסא כבודו של ה׳, שנוצרו בדמות תבניתו של האלהים ובכוחם גם לבחור ברע, להפוך עפר מן האדמה לנפש חיה ולהחריב עולמות ולכנותם, רק להם ניתנה התורה ורק הם הראויים להגיע לבירור התורה מתוך שקלא וטריא ושיקולים של ״הוה אמינא״ ולהשיג את אמתת חכמת התורה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהמלאכים אינם יכולים לסבול את הרע. מובא בספרים שהמלאכים לאחר שהם יורדים לארץ למלא שליחות ה׳, הם טובלים בנהר דינור, כי זוהמת העולם השפל נדבקת בהם ואינם יכולים לחזור למדריגתם במרום לפני שהם מטהרים ממנה. ואולי משום כך כשרצה הקדוש ברוך הוא לנגוף את מצרים, ארץ התועבה והטומאה, כתוב: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ה׳״ - ודרשו חז״ל: ״אני ולא מלאך, אני ולא שרף״ (ראה הגדה של פסח), כי אילמלא שלח המלאכים למצרים, היו נדבקים בזוהמת מצרים ולא היה בכוחם להיטהר ממנה; ואילו בני ישראל ישבו בתוך טומאת מצרים מאתים ועשר שנה, ובכל זאת היו מצויינים שם בתור גוי מיוחד, ולבסוף יצאו ממצרים ואף הפחותים שבהם השיגו מדריגות הנבואה הגדולות ביותר. ורק מתוך כך שהיה להם כוח בחירה להפוך רע לטוב, טומאה לטהרה וחורבן לבנין, ראויים היו להתרומם מעל הכל ולהתעלות למדריגות החכמה האלהית שניתנה להם ממרום, ולקבל תורה מפי הגבורה.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים גם בדור המדבר, שלאחר שעשו את עגל הזהב נצטוו לעשות את המשכן. הכתוב אומר: ״עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו״ (שיר השירים א), ואמר רבי מאיר: ״עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל: ׳אלה אלהיך ישראל׳ (שמות לב:ד)״ (שיר השירים רבה א:יב). ומוסיפים שם חז״ל: ״היא דאתיה דרבי מאיר למימר - סיריי (לשון סרחון) נתן ריחו, אלא מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן״, כלומר, מכיון שלא כתוב ״נרדי הבאיש ריחו״ אלא ״נרדי נתן ריחו״, על כרחך פירושו ״שמהנרד יצא ריח טוב הימנו המשכן״ (ראה שם פירושו של עץ יוסף). וכן אמרו חז״ל: ״יבא עגל המשכן ויכפר על עגל הזהב״ (ספרי דברים א). חז״ל מתארים מעשה העגל כריח רע, כביכול, במסבו של הקדוש ברוך הוא ברקיע, באותה שעה שמשה היה במרום וה׳ נתן לו את התורה, והם אומרים שהביאו בזה חורבן גדול לכל הדורות, ש״אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון״ (סנהדרין קב.). והנה דוקא לאחר חורבן זה, זכו ישראל שהקימו את המשכן שהקריבו בו קרבנות והקטירו קטורת לה׳ והיה בו משום השלמת בנין העולם, כדברי חז״ל: ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ (במדבר ז) - ״להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו? עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת ומשהוקם המשכן נתבסס העולם״ (ילקוט שם תשיא). הרי אנו שוב רואים שההישגים הרוחניים שיש בהם משום בנין העולם באים לאחר ירידה וחורבן.",
+                "<b>גם</b> בתקופת הנביאים אנו רואים תופעה זו. הנה בדורו של אחז המלך, היתה ירידה איומה בישראל שזיבחו וקיטרו בבמות ועשו הרע בעיני ה׳: ואילו בדור שלאחריו, בדורו של חזקיהו, הגיעו למדריגה כזו שמספרים חז״ל ״שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה״ (סנהדרין צד:). ועוד, שיש שאמר ״אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו״ (שם צח:), כלומר, שהגיעו בימי חזקיהו לשלמות רוחנית כזאת שכבר לא היו זקוקים להשלמתם של ימות המשיח.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין שגם אין להתפלא האיך אפשר שתבוא הגאולה וימות המשיח לאחר הירידות הגדולות במשך כל הדורות. ולא עוד אלא שאמרו חז״ל שבעיקבתא דמשיחא חוצפה ישגה וכו׳ ומלכות תיהפך למינות וכו׳ ובית ועד לזנות וכו׳ וכו׳ (ראה סוטה מט:), ואיך יתכן שדוקא בתקופה זו יתגלה המשיח. אלא הוא אשר אמרנו שזו דרכו של עולם, שהקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם, ומתוך חורבנם מוקם עולם יותר נעלה ויותר מרומם. וזוהי גדולתו של האדם שנברא בצלם אלהים, שגם הוא בכוחו לבוא מתוך הרע אל הטוב ומתוך חורבן העולם לתיקון העולם, ולאחר כל הירידות הגדולות ביותר הוא מתרומם שוב ומתעלה ומעלה את כל העולם עמו. וזהו מה שאמר הכתוב: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם״ (יחזקאל לו), למרות ששקעתם בכל הטומאות והגילולים הרי אני שוכן ביניכם, כדברי הכתוב: ״וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם״ (ויקרא טז) כלומר, ״אף על פי שהם טמאים - שכינה ביניהם״ (ספרא שם), ומשם אזרוק עליכם מים טהורים ואטהר אתכם, מתוך הטומאה תבואו אל הטהרה, ותגיעו למדריגתו של אדם הראשון לפני החטא.",
+                "״<b>זה</b> ספר תולדות האדם ביום ברא אדם בדמות אלהים עשה אותו״ (בראשית ה). מכוח זה שהאדם בעשה בדמות אלהים שהוא בונה עולמות ומחריבם ויש גם בידו הבחירה להחריב ולבנות, משתלשלים תולדות האדם בכל הדורות, שהוא בא מן החורבן אל הבנין ומן הטומאה אל הטהרה ומתוך הירידה אל העליה. ומכאן צמח נח מתוך דור המבול; אברהם מתוך דור הפלגה; דור מקבלי התורה מתוך טומאת מצרים וכו׳ וכו׳. וכן תבוא גאולת העולם והשתלמות הבריאה והאדם מתוך התמוטטות כל הדורות ושחיתות המין האנושי, ומשם ננבוא לתיקון העולם במלכות שדי וליעודי נביאינו: ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא).",
+                "<b>והם</b> הם דברי חז״ל: ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ (איוב יד) - ״כגון אברהם מתרח; חזקיה מאחז; יאשיה מאמון; מרדכי משמעי; ישראל מאומות העולם ועולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן? מי ציוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם (ילקוט שמעובי איוב תתקל וחומר)."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>יראת אלהים</strong></big><br><b>אנו</b> קוראים בתורה: ״ויאמר ה׳ אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק״ (שמות יז). וכן נצטוינו בפירוש: ״זכור את אשר עשה לך עמלק וכו׳ והיה בהניח לך מכל אויביך וכו׳ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח״ (דברים כה).",
+                "<b>יש</b> מהראשונים הסוברים שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא. הרמב״ן פוסק שזכירת עמלק היא מצות עשה שחייבים בה יום יום. אחרים אומרים שמכיון שכתוב ״לא תשכח״, הרי בא זה ללמדנו שהזכירה צריכה להיות בשעור כזה שלא תישכח מלבנו (ראה ספר החינוך תרא). אנו נוהגים לקרוא פרשה זו פעם בשנה, כי כידוע, עבידי אינשי לשכוח לאחר שנים עשר חודש (ראה ברכות נח) ולכן עלינו לחדש זכירה זו בכל שנה.",
+                "<b>והנה</b> עיקר המטרה היא מחיית עמלק, כפי שמשמע מדברי הכתוב כאשר יניח לנו ה׳ מכל אויבינו נמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ולפי זה אין זו אלא הילכתא דמשיחא, כי בדורותינו אין ידנו תקיפה ואין לנו הכוח והשלטון להילחם בעמלק, וגם לא ידוע לנו מי הוא עמלק, כי הרי ״עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות״ (ידים ד:ד). אולם מלבד מצות המחייה, יש גם מצות זכירת עמלק שאנו חייבים בה בכל הדורות. ולכאורה מה התועלת במצוה זאת אם אין בידינו לקיים את מטרתה שהיא המחייה?",
+                "<b>אנו</b> מוצאים עוד מצווה זכירה בתורה, כגון ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד). מטרת הזכירה הזאת היא להעמיד אותנו על חומרת עוון לשון הרע. יודעים אנו שמרים עמדה במדריגה גדולה מאד, עד שהכתוב מדמה אותה למשה ואהרן, כדכתיב: ״ואשלח לפניו את משה אהרן ומרים״ (מיכה ו). וכשדיברה עם אהרן במשה, לא נתכוונה אלא לשבח (ראה ספרי שם) ולא הרהרה אחרי משה, אלא באה לברר את ההלכה אולי גם אהרן חייב בהנהגה כזאת. אבל בשמים הרגישו שנתערב בדיבורה גם משהו שאפשר לכנותו בשם לשון הרע ובא עליה עונש חמור כזה. ומשום כך באה התורה וציוותה לנו שנזכור את אשר עשה ה׳ למרים כדי להזהיר אותנו על החומרה הרבה שבאיזה אבק קל של לשון הרע. אבל בזכירת עמלק, מה התועלת שיש בה?",
+                "<b>אולם</b> חז״ל כבר גילו לנו שמצות זכירת עמלק באה לא רק כדי לעורר את ישראל למחוק את עמלק, כי אם גם כדי להזכיר לישראל את החטא שגרס לבואו של עמלק. והם מבארים את הדבר במשל: ״משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נושך אמר המלך: כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר, ינשכנו הכלב. ובא בנו של המלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטאו של בנו שעשה, הוא אומר לו, זכור את שנשכך הכלב. כך, כל זמז שהקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר חטא של ישראל מה שעשו ברפידים, שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו״, הוא אומר להם: ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ (ילקוט רסד בשם פסיקתא). הרי שמצות זכירת עמלק, כוונתה להזכיר לישראל את החטא שניסו את משה ואמרו לו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ (שמות יז).",
+                "<b>והנה</b> יש להתבונן מה היה כאן חטאו של ישראל. הרי למדנו שישראל הגיעו אז למדריגות הגדולות ביותר, ואיך יתכן שהם באו לבחון אם יש ה׳ בקרבם.",
+                "<b>מצאנו</b> בחז״ל עוד יותר מזה. הכתוב אומר: ״זכור את אשר עשה לך עמלק וכו׳ אשר קרך בדרך וכו׳ ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים״ (דברים כה). ומפרשים חז״ל ש״אתה עיף ויגע״ מכוון לישראל ואילו סוף הפסוק ולא ירא אלהים מכוון לעמלק (ראה ספרי שם). אולם במכילתא (א:ח) שנינו ש״אחרים אומרים״: ״׳ולא ירא אלהים׳ - אלו ישראל״, משום שישראל לא היה ירא אלהים בא עמלק להילחם בהם.",
+                "<b>והנה</b> הדבר מופלא מאד. הרי לפי רוב המפרשים מכוונים דברי התורה: ״ולא ירא אלהים״ - לעמלק, שהיה מקור הרשע והשחיתות בעולם. התורה מספרת שכל העמים נזדעזעו מהאותות והמופתים שעשה ה׳ במצרים, כפי דברי הכתוב: ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען״ (שמות טו); ואילו עמלק לא נרתע ופסע ארבע מאות פרסה ובא להילחם בישראל (ראה מכילתא א). ואף על פי שריתח עצמו ברותחין הפשירם בפני אחרים (רש״י דברים כה). ואם כן פירוש הדברים ״ולא ירא אלהים״ - שלא היתה בעמלק יראת אלהים כלל וכלל, ואיך יתכן שאותם הדברים מכוונים לפי דעת אחרים לישראל?",
+                "<b>התורה</b> וחז״ל מספרים לנו שישראל עמדו אז במדריגות גדולות מאד באמונה וביראה. חז״ל אומרים שבזמן שמשה אמר להקדוש ברוך הוא: ״והם לא יאמינו לי״ (שמות ד) אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״הם מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הם מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳; בני מאמינים - ׳והאמין בה׳׳; ואתה אין סופך להאמין שנאמר: ׳יען לא האמנתם בי׳״ (ילקוט קעב), ואם כי חוסר האמונה שמצא הקדוש ברוך הוא במשה היה בדקי דקות שאי אפשר לנו להשיג אותו, בכל זאת ציין הקדוש ברוך הוא את ישראל כאילו הם עומדים באמונה במדריגה גדולה ממנו, שהם מאמינים בני מאמינים. ועוד, שלאחר שראה ישראל את האותות והמופתים במצרים ועל ים סוף, העיד עליהם הכתוב: ״ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שם יד), ונוסף על זה, שהלכו אחרי ה׳ במדבר, שהקדוש ברוך הוא מציינם על כך לשבח ביותר ואומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״, וגומר ״קודש ישראל לד״״ (ירמיה ב), כלומר, שמכאן הגיעו למדריגת קודש, ואם כן לאחר שהיו במדריגות גדולות כאלה, באמונה וביראה, איד אפשר ליישב את דברי הכתוב שישראל לא היה ירא אלהים, ובא לגסות אם יש ה׳ בקרבכם, ועוד משתמשים באותו ביטוי שמשתמשים לגבי עמלק.",
+                "<b>אולם</b> ישנן מדריגות שונות ביראת אלהים והן נערכות לגבי כל אדם ביחס למדריגתו הרוחנית. החכם מכל אדם אומר: ״והאלהים עשה את האדם שייראו מלפניו״ (קהלת ג), ודרשו חז״ל: ״לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשביל ישראל שייראו מלפניו״ (שבת לא). עצם קיומו של העולם וקיומו של האדם, מחייב את כל בני ישראל לבוא לידי יראה, כי הרי הכל תלוי בהשגחתו המתמדת של ה׳, ואם יפסיק לרגע את השגחתו - הכל יהפך לאפס ואין. ה׳ מכלכל את כל בריותיו, מגדל ומחזק את הכל ומחיה את כולם, ואינו מסיר חסדו לרגע מהם. כאשר ישא האומן את היונק, כך נושא ה׳ את האדם כל ימיו, ואם יסיח, כביכול, דעתו ממנו לרגע, מיד הוא מת, כדברי הכתוב: ״התעיף עיניך בו ואיננו״ (משלי כג). ואף בשעה שהאדם מסיח דעתו מעצמו, כגון, שהוא ישן או לוקח סם תרדימה, הקדוש ברוך הוא זוכר אותו, כי אלמלא זה לא היה קיים. ומשום כך אנו מתפללים כל ערב: ״השכיבנו ה׳ אלהינו לשלום והעמידנו לשלום״. ואפילו הגיבור ביותר, ואף שמשון הגיבור היה חייב להתפלל תפילה זו, כי בלי עזרת ה׳ לא היה בו כוח, לא לשכב ולא לעמוד, וכפי שהכתוב מספר שכאשר ה׳ סר מעליו, מיד כשהקיץ משנתו מצא שתש כוחו (ראה שופטים טז). ומחובתו של כל אדם ואדם להרגיש ללא ״הפסק שכל חיותו באה לו מה, ואסור לו להתעלם לרגע מזה שה׳ משגיח עליו ללא הרף ואינו מסיח דעתו, כביכול, ממנו, ואז יימצא תמיד במצב של יראת ה׳. ואם האדם מסיח דעתו ממחשבה זו, יש בזה, איפוא, היסח דעת מיראתו את ה׳. הכתוב אומר: ״כי אם ביראת ה׳ כל היום״ (משלי כג), ומפרש המאירי: ״בלי הפסק״, כי אסור שיהיה לאדם היסח דעת מהשגחתו המתמדת של ה׳ עליו ומיראתו אותו.",
+                "<b>והנה</b> מדת היסח הדעת של כל אדם ואדם כלפי הקדוש ברוך הוא, שרואים בה, כאמור, שלילת האמונה, נמדדת במדת החסד שה׳ גומל אתו, ובמדת קירבתו שלו לאותו אדם. בה במדה שהקדוש ברוך הוא קרוב אליו יותר, עליו להרגיש בה יותר, ואם לא ירגיש בכך באותה המדה, רואים בו כאילו הסיח דעתו לגמרי מהקדוש ברוך הוא ואין בו כלל יראת אלהים.",
+                "<b>ובזה</b> נבין דברי קהלת בן דוד שביטל את העולם וכתב: ״הבל הבלים הכל הבל״. הרי קהלת היה החכם מכל אדם והכיר את חכמת הבריאה עד יסודה. הוא ירד לחכמתם של כל היצורים שנבראו בששת ימי בראשית, הדוממים, הצומחים ובעלי חיים, והבין שפתו של כל אחד מהם, ואף השיג את העולמות העליונים המלאים חכמה לאין שיעור, ואת כל השכלים הנבדלים שגם הם חלק ממעשי בראשית, והוא בעצמו כותב שמתוך בריאת האדם והעולם, אפשר להכיר את ה׳ ולבוא לידי יראה מלפניו, שהוא תכלית כל החכמות, שנאמר: ״ראשית חכמה יראת ה״, (תהלים קיא). והנה תמוה מאד שחכם זה מבטל עולם פלאים זה ואומר שהכל הבל.",
+                "<b>אולם</b> ביאור הדבר אנו מוצאים בסוף דבריו בספרו קהלת: ״סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״. לאחר שה, בחר בישראל לעם סגולה ונתן להם את התורה והמצוות, עליהם להכיר את הקרבה הגדולה הזאת מאת ה׳ אלהיהם, ואסור להם להסיח לרגע דעתם מקרבה זו, ומתוך כך לבוא לידי יראה בעלת מדרגה גדולה ביותר. ואם יסיחו דעתם מזה ויסתפקו ביראה הבאה מתוך הכרתם בה, בתור בורא עולם בלבד, הרי אינה נחשבת לגבם ליראה כלל והיא בבחינת הבל הבלים.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם חטאם של דור יוצאי מצרים, שדוקא משום שעמדו במדריגות כאלה באמונה ויראה, באה עליהם התביעה. חז״ל מפרשים כוונת הדברים שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״. ״ר׳ יהודה אומר: אמרו ישראל, אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו - נעבדנו, ואם לא - לא נעבדנו. נחמיה אומר: אם מספק הוא לבו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין המדינה חסרה כלום - נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו. ורבנן אמרו: אם מסיחין אנו בלבבנו והוא יודע מה אנו מסיחים - נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו״ (ילקוט בשלח יז). מובן שאי אפשר לפרש את הדברים כפשוטם, שלאחרי כל הנסים שראו בעיניהם, החלו לפקפק ביכלחו של הקדוש ברוך הוא. אלא בודאי היו להם חששות אולי אינם ראויים עוד שימשיך הקדוש ברוך הוא לעשות להם נסים כאלה.",
+                "<b>והנה</b> חששות אלה באו להם מתוך היסח הדעת מאת הקדוש ברוך הוא במדד, שהם היו חייבים בה לפי מדריגתם. לאחר שה׳ עשה לישראל נסים גלויים במצרים ועל ים סוף וגילה להם קרבה גדולה כזו, שהשכין בתוכם את שכינתו וכל הנהגתו אתם היתה שלא בדרך הטבע, ולאחר שהם הכירו בכך, כפי שהכתוב אומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״, אסור היה להם להסיח את דעתם מקרבה זו ומההנהגה הנסית שהקדוש ברוך הוא גילה להם, ולא היה להם לנסות אם יש ה׳ בקרבם אם אין, לפקפק אם הם ראויים לכך ושהקדוש ברוך הוא ימשיך בזה, ואם לא עמדו במדריגה זו, רואים אותם כאילו הסיחו דעתם לגמרי מהקדוש ברוך הוא ופקפקו במציאותו וכאילו אין בהם יראת אלהים כלל וכלל. ומשום היסח דעת זה, בא עליהם עונש כזה שהוא קשה מעונשו של עמלק. על עמלק גזר המקום שיקבלו את עונשם לעתיד לבא; ואילו ישראל קיבלו עונשם מיד, שבא עמלק להילחם בהם ״והיה כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק״.",
+                "<b>ולשם</b> כך באה מצות זכירת עמלק. לפי האמור בדברי חז״ל שהזכרנו, לא באה הזכירה רק להזכיר את עמלק, כי אם להזכיר לישראל את חטאם שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״, כלומר, הזכירה היא ליראת ה׳ נוסף על המצוה ״את ה׳ אלוקיך תירא״, להזכיר לישראל לכל הדורות איזו מדריגה גדולה של קרבה יש להם מאת ה׳ ואיזו דרגה של יראה תובעים מהם, שאסור להם להסיח לרגע דעתם מה׳ באותה המדה שה׳ מתקרב אליהם, ואם אינם במדריגה כזו, לא נחשבת יראתם כלל."
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>חומרת דרישות התורה</strong></big><br>א. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודש על מצות זכירת עמלק ושעיקר כונתה להזכיר לישראל את החטא שלהם שגרם לבואו של עמלק, והבאנו את משל חז״ל במלך והכלב.",
+                "<b>והנה</b>, מצינו בדברי חז״ל שהם תולים את הסיבה שבא עמלק להילחם בישראל בזה שהתרפו מלימוד התורה. הכתוב אומר: ״ויבוא עמלק וילחם ברפידים״ (שמות יז), ודרשו חז״ל: ״אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם״ (ילקוט שם בשם מכילתא; וראה בכורות ה:).",
+                "<b>הנה</b> נתבונן מה משמעותו של רמז זה שברפידים לפי מושגי התורה. כבד עמדנו במאמרינו הקודמים על לשון התורה, כמה היא שונה מהמושגים שלנו וכמה היא מתארת כל פגם דק בתור חומרי חמורות (ראה מאמר ״לשון התורה״). והנה נציין עוד מקומות אחדים. אנו קוראים ביחזקאל (יח:ו) ״אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ולאשה נדה לא קרב״. לנו נראה שהנביא מדבר כאן בעבירות החמורות ביותר: עבודת גילולים, אשת איש ואשה נדה. אולם חז״ל באים ומפרשים: ״אל ההרים לא אכל - שלא אכל בזכות אבותיו; ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל - שלא הלך בקומה זקופה; ואת אשת רעהו לא טימא - שלא ירד לאומנות חבירו; ואל אשה נדה לא קרב - שלא נהנה מקופה של צדקה״ (סנהדרין פא). הרי לנו שלשון הנביאים שונה לחלוטין מלשוננו, ולמרות התיאורים החמורים ביותר, אין הכוונה אלא לפגמים דקים שהם בבואה דבבואה של אותם החטאים.",
+                "<b>ומכאן</b> באיזו חומרה מתיחסת הנבואה אל כל ליקוי נפש קל. ההולך בקומה זקופה אינו בעינינו כי אם לכל היותר נגוע קצת במדת הגאוה, והנה הנביא מתאר אותו כעובד גילולים; היורד לאומנות חבירו, אנו רואים בו ליקוי בזהירותו בממונם של אחרים, ואילו בלשון הנבואה מכנים אותו כמטמא אשת רעהו; וכן הנהנה מן הצדקה שאין בזה אלא פגם דק, כפי שרש״י מבאר ״שהוא דבר גנאי לאדם הגון״, ובכל זאת בלשון הנביא הוא מקבל תיאורו כבא אל אשה נדה.",
+                "<b>ואם</b> לשון הנבואה כך, על אחת כמה וכמה חמורה לשון התורה. חז״ל אומרים שהנבואה אינה באה אלא לפרש את התורה. ״אמר רב אבא בר חנינא: אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם כי אם חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד״ (נדרים כב), כלומר, שאם לא חטאו ישראל והיו עומדים במדריגותיהם היו מבינים את הכל מדברי התורה עצמה, אבל משום שנפלו ממדריגתם, לא היה עוד בכוחם להשיג את התורה במקורה מגודל דקות הענינים, והיה הכרח שיבואו הנביאים ויפרשוה להם. ואם אנו מוצאים שבלשון הנבואה מתוארים פגמים דקים - בתיאורים חמורים כאלה, הרי על אחת כמה וכמה לאילו פגמים דקים מכוונים התוארים בתורה, אף החמורים ביותר, וההבדל ביניהם כהבדל המושגים שבין תורה לפני שחטאו ישראל לבין תורה לאחר שחטאו ישראל.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים גם על האזהרות שבתורה, שלמרות שהתורה מביעה אותן בלשון חמורה, כגון: ״לא יהיה לך אלהים אחרים״; ״לא תרצח״; לא תגנוב״, אין הכוונה רק לעבודה זרה, לרצח ממש או לגניבה ממש, אלא אף לאיזה צל של צל שיש לו איזה מגע שהוא עם העבירות הללו. ואם האזהרות החמורות שבתורה מכוונות לצל צלן של העבירות, הרי לאיזה פגם כל שהוא מכוונת התורה אם גם בה לא באה האזהרה או התביעה אלא בצורה קלה, וכל שכן שאינה נזכרת אלא באיזה רמז שהוא.",
+                "<b>ומכאן</b> נבוא להבין את הרמז שבמלה ״רפידים״. אנו מוצאים בדברי חז״ל פירוש על המושג הנקרא בלשון הנביאים עזיבת התורה. הנביא ירמיהו מתאר את הסיבה שבגללה בא החורבן לישראל ואומר: ״מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ וכו׳ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט), ומפרשים חז״ל: ״דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו וכו׳ שאין מברכין בתורה תחילה״, כלומר, שהחכמים והנביאים לא ירדו לעומק הדברים ולא יכלו להשיג מה היה חטאו של ישראל שהביא עליו חורבן כזה, ורק הקדוש ברוך הוא בעצמו הבוחן כליות ולב, הוא גילה את חטאם, שלא היו מברכים בתורה תחילה. ומבאר רש״י ״כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים מתוך שהם זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה, אינן זהירין לברך״. הרי שלמרות שכתוב בפירוש ״על עזבם את תורתי״ - אין הכוונה לעזיבת התורה ממש, כי להיפך הם היו זהירים לעסוק בתורה ורגילים בה, ועד כדי כך שהחכמים והנביאים לפי המושגים העמוקים ביותר שבחכמה ושבנבואה לא מצאו שום פגם בלימודם, אלא הכוונה לאיזה פגם דק מן הדק, ולא בעצם לימוד אלא בברכת התורה, שרק הקדוש ברוך הוא בעצמו גילה אותו. ובכל זאת משתמש הנביא בתיאור הפגם הדק הזה בלשון חמורה כזאת ואומר: ״על עזבם את תורתי״, שמשמעותה כאילו היה ספר התורה מונח לפניהם והם הלכו ועזבו אותו ולא רצו לעיין בו. זוהי משמעות לשון הנבואה. וכבר אמרנו שאם לשון הנבואה חמורה כל כך, על אחת כמה וכמה לשון התורה. ולפי זה אם היה כתוב בתורה שעמלק בא להילחם בישראל על עזבם את התורה, הרי היה הפגם המרומז בזה דק הרבה יותר ממשמעותו בלשון הנביאים, כאמור. ואם היה כתוב בתורה שבא עמלק על ביטול תורה ולא על עזיבה לגמרי, היתה משמעותו על פגם עוד יותר דק, וכל שכן אם היה כתוב שרפו ידיהם מן התורה. והנה לפי חשבון זה, כמה דק הפגם שאף בלשון התורה לא נזכר עליו שום ביטוי על איזה רפיון שהוא מהתורה, ורק כתוב שם המקום בו בא עמלק להילחם בישראל והוא רפידים, אלא שבשם המקום הזה אפשר למצוא רמז שרפו ידיהם מן התורה. הרי בעל כורחנו, שלפי המושגים שלנו ואף לפי מושגי החכמה והנבואה, אי אפשר כלל להשיג ולהעלות על הדעת כלל איזה פגם משהו מצא כאן הקדוש ברוך הוא במדריגתם של ישראל בתורה.",
+                "<b>והנה</b>, פגם דק זה שאין לנו כל מושג בו, גרם לבואו של עמלק שפגם בשלמותה של הבריאה במדה כזאת עד שהכתוב אומר: ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז), ודורשים חז״ל שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק (רש״י שם וילקוט רסח בשם פסיקתא), כלומר, שפגם זה פגע בשמו ובכסאו של הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>והפגם</b> הזה הביא עונש כה חמור על ישראל שבא עמלק להילחם בהם ולהשמידם מן העולם, והעונש נשאר לדורות שעדיין קיים עמלק ומיצר לישראל ולא יכלה מן העולם עד בוא המשיח.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעלינו לזכור לעולם את הפגם הדק הזה ושכל זכירת עמלק לא באה אלא לרמז לישראל כמבואר במשל בכלב, שיזהרו בכל הדורות לעקור אותו מתוכם. ואף בדורותינו שאין מלך בישראל ואין בכוחנו לקיים מצות מחיית עמלק, בכל זאת עלינו לזכור אותו כדי לעורר אותנו על הפגם הזה של רפיון התורה ולתקן אותו.",
+                "ב. <b>ועדיין</b> לא ירדנו בזה לעומק הדברים.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בנביאים (שמואל א טו), שה׳ שלח את שאול המלך להחרים את עמלק ושאול קיים את דבר ה׳ והכה את עמלק והחרים את כל העם לפי חרב. ובעל כרחנו עלינו לקבוע, שאם ניתנה רשות לשאול ודורו להשמיד את עמלק בזמנם, בודאי שהם תיקנו את הפגם הזה של רפידים ונעשו ראויים לכלותו מן העולם.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה במלחמת דור יוצאי מצרים בעמלק: ״ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב״ (שמות יז), ומפרש רש״י על פי מדרש תנחומא, שהרג את ראש גיבוריו והשאיר את החלשים, ולמה לא הרג את כולם? משום שעשו על פי הדיבור, כלומר, שלא ניתנה להם רשות להשמיד את עמלק לגמרי (ראה שם שפתי חכמים). הרי שדור זה, מכיון שלא נוקה לגמרי מהפגם הדק הזה של רפיון ידים מן התורה, לא היה ראוי להחרים את עמלק, והיה זקוק לזכירת עמלק כדי להזכיר לו את הפגם כנ״ל. אבל שאול המלר שנאמר עליו: ״בן שנה שאול במלכו״ (שמואל א יג:א), ופירשו חז״ל: ״כבן שנה שלא טעם טעם חטא״ (יומא כב:), הוא עלה כנראה לדרגה כזו שתיקן את החטא של דור יוצאי מצרים ולא היה בו שום פגם דק מן הדק, ואותו הדור לא היו זקוקים עוד לאותה זכירה של עמלק, ונמצאו, איפוא, ראויים להחרים את עמלק. ואמנם נלחם שאול והעם אשר עמו במסירות נפש בעמלק וה׳ עזר על ידם להחרים אותו לפי חרב, עד שבא שאול אל שמואל ואמר: ״ברוך אתה לה׳ הקימותי את דבר ה׳״ (שם טו).",
+                "<b>אולם</b> יחד עם זה הביא שאול את אגג מלך עמלק חי לפני שמואל, כדי שהוא בעצמו ישפוט אותו, וגם העם לקח אתו ממיטב הצאן והבקר למען זבוח לה׳. והנה כפי שמשמע מדברי חז״ל, פסק שאול כך להלכה. הכתוב אומר: ״ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל״, ומפרשים חז״ל - ״על עסקי נחל. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה - כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: ׳אל תהי צדיק הרבה,״ (יומא כב). הרי שכל טעותו של שאול היתה בדרשותיו בתורה ומרוב צדקותו ומדת ענוותנותו ורחמנותו (ראה ילקוט קכא שקוראים אותו: ״רחמן על האכזרים״). ועוד שכתוב אחר כך: ״ויחמול שאול והעם על אגג״. ״ואמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל״ (ילקוט שמעוני שמואל א קכא:ג). כתוב על דואג שהיה ״אביר הרועים אשר לשאול״ (שמואל א כא:ח), ופירשו שהיה אב בית דין (ראה רש״י ורד״ק שם). ואמרו עוד: ״למה נקרא שמו דואג האדומי? שהיה מאדים פני הכל בהלכה״ (ילקוט קלא). ואם דואג פסק כן להלכה, סמך שאול על דבריו. ובכל זאת, מכיוון שהיה כאן משנה ולא כיוון לאמיתה של הלכה, אמר לו שמואל: ״למה לא שמעת בקול ה׳ ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה׳״ (שמואל א טו:יט). לא נתבע שאול שלא קיים את המצוה בשלמותה אלא שמאס את דבר ה׳ ולא קיימו כלל, שה׳ ציוה לו להחרים את עמלק והוא לא החרימם, וה׳ הענישו בעונש קשה כזה, שכשם שהוא מאס את דבר ה׳ כן מאסו ה׳ מהיות מלך על ישראל. ולא עוד אלא על אשר לא עמד מיד על טעותו, ואף לאחר שהוכיחו שמואל על כך לא השיג את הפגם מרוב דקותו והשיב: ״אשר שמעתי בקול ה׳״ - אמר לו שמואל: ״כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר״, כלומר, שהחטא הזה כמוהו כעובד עבודה זרה (ראה רד״ק שם).",
+                "<b>והנה</b> נוראים הדברים. הרי שאול הגיע, כאמור, למדריגה כזאת שהתעלה אף על אותו פגם דק מן הדק שנסתמן בדור יוצאי מצרים ונמצא ראוי להשלים את שמו וכסאו של ה׳ שפגע בו עמלק, כביכול, ובכל זאת מכיון שטעה בשיקול דעתו ואף לא הכיר מיד במשגהו הדק במדריגה שלו, לא רק מאשימים אותו שהשאיר את הפגם בשמו ובכסאו של ה׳ לעולם, אלא נמצאה עליו מיד תביעה, שהנביא נתן לה תיאור חמור נורא כזה שכאילו יש בו בעצמו איזה מרי הדומה לאון ותרפים.",
+                "<b>הרי</b>, עד כמה דקים למאד המושגים של אזהרת התורה ״לא יהיה לך אלהים אחרים״ ולאילו ממדים איומים מגיעות הדרישות מן האדם."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>יראת הרוממות</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳״ (דברים י). ויש להתבונן, מהי יראה זו שה׳ יתברך שואל מעמנו? והנה חכמינו אומרים שאין הכוונה ליראת העונש, כי יראה זו אינה אלא לעמי הארץ ונשים וקטנים, אלא ליראת הרוממות. ולכאורה לא מובן לנו הדבר, הרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם את היראה מפני העונשים וכל העונשים לא באו לעולם אלא לשם מטרה זו כדי להביא את האדם לידי יראה, כפי שאמרו חז״ל (ברכות נט): ״לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר (קהלת ז): ׳והאלהים עשה שיראו מלפניו׳״. ובודאי זוהי המטרה של כל הצרות והפורעניות הקשות המתרגשות בעולם בכל רגע, כדי שבני האדם ייראו מלפניו. וכן מצינו בחז״ל: ״נכונו ללצים שפטים״ (משלי יט) - ״אמר הקדוש ברוך הוא, עד שלא בראתי את האדם, התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משל לעבד רע שהיה במכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהוא רע, לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם״ (ילקוט שם). ומכיון שכך, למה לא מחשיבים יראה זו ואינה אלא בשביל נחותי דרגה? והיאך אפשר לדרוש מהאדם שיעקור טבעו ולא יירא מהעונש?",
+                "<b>אולם</b> לכשנעיין בדבר, נראה שיש גם ביראת העונש משמעות אחרת, ואם האדם ירד לעומק משמעותה, כמוה כיראת הרוממות, והיא היא דרגת היראה הרצויה והנעלה ביותר.",
+                "ב. <b>הכתוב</b> אומר: ״ויאמר אלהים בעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א). ומפרש רש״י ״לפי שהאדם בדמות המלאכים נברא ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם״. ויש לתמוה, הרי המלאכים הם בעלי כוחות גדולים שיש להם היכולת לראות ולשמוע מסוף העולם ועד סופו, ואם כן גם האדם שנברא בדמותם היה צריך להיות ענק שיעניק חמה בקומתו, בצביונו ובדעתו, ובעל כוחות עליונים שיראה וישמע מסוף העולם ועד סופו; ואילו בסופו של דבר, אנו רואים לפנינו את האדם כגולם קטן על הארץ, מדתו קטנה ודעתו פחותה, ואינו רואה ואינו שומע יותר מבתוך מחיצתו וכל כוחותיו מוגבלים ומצומצמים. והיכן איפוא, גדולתו שהקדוש ברוך הוא חשש שהמלאכים יתקנאו בו?",
+                "<b>אולם</b> לאמיתו של דבר, כוחות האדם מטבע תולדתו הם עליונים מאד בדומה למלאכים, ועוד יותר מהם. חז״ל אומרים: ״אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה״ (סנהדרין לח); ״אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה״ (שם). וכן חכמתו ותבונתו היתה עד להפליא. ״עד שהיה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו״ (בראשית רבה כד:ב), והקדוש ברוך הוא כאילו התפאר בו לפני המלאכים ואמר להם: ״חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז:ד).",
+                "<b>ואם</b> תאמר, למה אנחנו לא רואים את האדם בגדולה זו? התשובה היא, שבשעה שהאדם חוטא, הוא מושך עליו מסך ומסתיר את כוחותיו עד שעיניו חדלות לראות כראוי, אזניו פוסקות לשמוע כיאות, אבריו נחלשים וכל תפארת גדולתו כאילו מתכסית בערפל ודמותו ממועטת ומצומצמת.",
+                "<b>את</b> ההנחה הזאת מגלים לנו חז״ל בדברים מפורשים. הכתוב אומר: ״אדם כי יהיה בעור בשרו״ (ויקרא יג). ושואלים חז״ל: ״למה אינו אומר ״דבר אל בני ישראל״ כמו שכתוב בכל הפרשיות כולן אלא אדם כי יהיה? וכו׳ וכו׳ זה שאמר הכתוב (חבקוק א) ׳איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא׳. זה הכתוב מדבר באדם הראשון וכו׳, כיצד? בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון בראו כדמותו וכו׳ וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו וכו׳ והיה שולט בכל העולם כולו וכו׳ לכן נאמר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה אדם הראשון וכו׳ וכו׳. דבר אחר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה בן אדם שהוא שולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, דכתיב: ׳תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו׳ (תהלים ח:ז). ׳ממנו משפטו ושאתו יצא׳ - שבשעה שהוא חוטא, מביא עליו הקדוש ברוך הוא יסורין מגופו. למה? שאין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשסרח עליו עבדו, מביא את הכבלים וכובלו, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מגופו של אדם רודה אותו. ומנין? ממה שכתוב בענין: ׳אדם כי יהיה בעור בשרו׳״ (תנחומא תזריע ז ח).",
+                "<b>לכאורה</b> אנו מפרשים את הכתוב: ״איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא״ - לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא בורא כל העולמות והוא החורץ משפט לכל הברואים. והנה מגלים לנו חז״ל ש״איום ונורא הוא״ - זה האדם שנברא בדמותו של הקדוש ברוך הוא ובכוחות עליונים והוא השליט בכל העולם, וממנו, מן האדם עצמו, משפטו יצא. אין הקדוש ברוך הוא מביא משפט על האדם כדברי הכתוב: ״כי לא אל חפץ רשע אתה״ (תהלים ה). הוא אינו חפץ לחייב שום בריה (ראה תנחומא שם), אלא על ידי זה שהאדם חוטא, הוא בעצמו מוציא עליו משפט וגורם שמביא נגעים בעור בשרו ויסורים בגופו. הוא בעצמו בגלל חטאיו מוריד את דמותו מגדולתו, שהוא כדמותו של הקדוש ברוך הוא ושליט בכל מה שנברא בעולם, וגורם שעיניו תהיינה מכוסות ואזניו תהיינה סתומות ומקבל צורה כגולם קטן וחלש.",
+                "<b>אולם</b> עם כל זה, עם כל התמעטות דמותו של האדם בגלל חטאיו, אין טבע תולדתו משתנה ובכל זמן שיתרומם מעל חטאיו, יעמוד שוב על דמותו הראשונה כבתחילת יצירתו ויראה מסוף העולם עד סופו וישלוט בכל מה שנברא בעולם. ואמנם במשך הדורות הגיעו אישים מסויימים למדריגות כאלה שנפקחו עיניהם ואזניהם, וכוחותיהם התעלו למעלות עליונות בדומה לבני אדם הקדמונים.",
+                "ג. <b>מצאנו</b> בחז״ל שהם מתארים את שיעור קומתו של אברהם אמינו שכוחותיו הגיעו לממדים כאלה שהם למעלה מכל המושגים שלנו. והנה מה שדורשים חז״ל: ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיה מא:ב) ״מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? ׳צדק יקראהו לרגלו׳, חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך וכו׳. רבי לוי בשם רבי יוסי בר זימרא אמר: פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין. רבי יודן בר סימון אמר: מיל, שנאמר (שם) ׳אורח ברגליו לא יבוא׳. רבי נחמיה אמר בשם רבי אבהו: לא נתאבקו רגליהם אלא כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת״ (בראשית רבה מג).",
+                "<b>הרי</b> לנו, לאיזו מידה הגיעה גדולתו וגבורתו של אברהם. ולמה הגיע אברהם לידי כך? משום שהוא התעלה במדריגתו ברוחניות מעל כל דורותיו. אברהם נולד בדורו של נמרוד שהיו עובדי עבודה זרה וגדל בבית תרח שהיה גם הוא עובד אלילים. ואילו הוא בעודנו בן שלש שנים (לפי דעה אחת) הכיר את בוראו (יומא כה). ולא עוד, אלא שהכירו מעצמו, כדברי חז״ל: ״לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם״ (בראשית רבה לט:א); הוא שנקרא אברהם העברי ״שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד״ (שם מב); הוא אשר ״התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלהים אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד וכו׳״ (רמב״ם הל׳ ע״ז א:ג). והוא אשר עשה נפשות לה׳, כדברי הכתוב: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב). ואם היה בכוחו לעשות נפשות ולהכניסם תחת כנפי השכינה, בודאי עשה בתחילה את עצמו ומזה בא לעשות אחרים.",
+                "<b>ולאחר</b> שהגיע למדריגה כזו אין פלא על גדולתו וגבורתו, כי מי שהעיר ממזרח להפיץ בעולם אמונה באל יחיד ״וצדק יקראהו לרגלו״, כלומר שהוא מכריז על הצדק בעולם, עינים אחרות לו ואורות העולם מתגלים לפניו, ורגלים אחרות לו, שכל פסיעה שלו היא כמה מילין, וכל הכוחות שלו אחרים המה. אדם זה ״איום ונורא הוא״ וראוי הוא שיאמרו עליו: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״.",
+                "ד. <b>ואף</b> לגבי הגר שפחת שרה אנו מוצאים שנתגלו בה כוחות גדולים. כתוב בתורה לאחר שברחה משרה: ״ותלך ותתע במדבר וגו, ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים״ (בראשית כא). לא כתוב שנבראה לה באר מים, אלא ״ויפקח ה׳ את עיניה ותרא באר מים״, כלומר באר המים כבר נמצאה כאן במדבר, כפי שחז״ל אומרים שבאר זו נבראה בבין השמשות (פרקי דרבי אליעזר ל), ואילו היה האדם בדמותו הטבעית היה רואה את הבאר, כי עיניו רואות מסוף העולם ועד סופו, אבל משום שחטא, סתם את עיניו ואינו רואה, ונמצא שהוא הולך על פי הבאר הנובעת מים זכים וטהורים ומת בצמא. אבל כאן גרמה זכותו של אברהם שהסיר ה׳ את הסתימה מעיניה ומיד נתגלתה לפניה באר המים ותלד ותמלא את החמת מים ותשק את הנער. והוא מה שאמרו חז״ל: ״הכל בחזקת סומים עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ׳ויפקח ה׳ את עיניה׳״ (בראשית רבה גג), כלומר אין צורך אלא בפקיחת העמים בלבד.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (ילקוט בלק קכז) שדרשו כן גם על הפסוק: ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״ (במדבר כב).</i>",
+                "ה. <b>בדומה</b> לזה אנו מוצאים בדור יוצאי מצרים, שכאשר באו למדבר הכה משה בצור ויצאו ממנו מים (שמות יז), כלומר שכבר היו שם המים מתחילת בריאת העולם, אלא לא זכה העם לראות אותם ובא משה וגילה אותם לפניהם, וכבר אומרים חז״ל שזו היא בארה של מרים שנבראה בערב שבת בין השמשות (אבות ה:ו), ובזכותה נתגלתה באר זו לישראל במשך כל ארבעים השנה שהיו במדבר, ולפיכך: ״מתה מרים נסתלק הבאר״ (תענית ט), כלומר שהפסיקו לראות עוד את הבאר. וכבר פירשו חז״ל על הכתוב ״יען לא האמנתם בי״ (במדבר כ), שזו היתה תביעתו של הקדוש ברוך הוא למשה: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה היה לך ללמוד מהגר דכתיב ׳ותרא באר מים׳ ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו, העליתי לו הבאר, ישראל שיש להם זכות אבות וזכות התורה שקיבלו וזכות מצוות על אחת כמה וכמה״ (ילקוט תשסד), כלומר שראויים היו ישראל שבזכות מדריגתם, יהיו עיניהם פקוחות ותתגלה לפניהם הבאר.",
+                "<b>ויש</b> לעמוד כאן על עוד נקודה. הכתוב אומר: ״משמע אלהים את קול הנער״ (בראשית כא), ואומרים חז״ל: ״יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל״ (מדרש רבה שם; וראה רש״י שם). והנה מופלא הדבר, שדור המדבר עם כל גדולתם והנסים הרבים שעשה להם הקדוש ברוך הוא במשך ארבעים שנה, בכל זאת כשמתה מרים נסתלקה הבאר ״ולא היה מים לעדה״, והיו זקוקים שידבר ה׳ אל משה ויקח את המטה וידבר אל הסלע (במדבר כ); ואילו בישמעאל, מיד שנשא קולו שמע אליו ה׳ ויפקח את עיניה של הגר ותרא באר מים? מכאן שיש אשר קול אחד בלבד, אם הוא יוצא מתוך הלב, בכוחו להפוך את האדם ״ולהחזירו לדמותו המקורית שתיפקחנה העינים ויראו מה שניתן לראות, וה׳ החוקר לב הוא מבחין בין קול לקול, מי הראוי שייהפך לפניו חושך לאור וכמה שהטבע יתגלה לפניו.",
+                "ו. <b>תופעה</b> זו אנו מוצאים גם אצל יצחק ויעקב. כתוב בתורה על יצחק: ״וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״ (בראשית כז), ואמרו חז״ל: ״אין לך דבר שריחו קשה מן השטף של עזים וכו׳ אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר ליה: ׳ראה ריח בני כריח השדה׳; ובשעה שנכנס עשיו אצל אביו נכנסה עמו גיהנום, הדא מה דאמר: ׳בא זדון ויבא קלון׳״ (בראשית רבה סה:כב).",
+                "<b>מצד</b> אחד אנו רואים כאן, כמה היה מפותח חוש הריח של יצחק, כי שום איש לא הרגיש כל הבדל בין ריחו של יעקב לבין ריחו של עשיו, ואילו יצחק הבחין כאן בין גן עדן לבין גיהנום. הרי כאמור, שחושיו של האדם בטבעם הם מופלאים מאד וכוחותיו מגיעים מסוף העולם ועד סופו, אלא שהאדם בעצמו מטשטשם, אבל יצחק אבינו התרומם למדריגה שחזר לדמותו הטבעית וחושיו נפקחו במדה כזאת שהבחינו במהותו של עשיו את ריח הגיהנום שנלוה עמו; ואילו ביעקב - חדרו מבעד לשטף העזים שריחו קשה והבחינו בו ריח גן העדן.",
+                "<b>ומצד</b> שני נפלא הדבר, כמה שהכל נתון ברשותו של האדם עצמו. הרי לפנינו שני אחים, יעקב ועשיו, שמוצאם מאותו האב ומאותה האם, והם גדלו בבית אחד ובדרך חינוכית אחידה, והנה אחד מהם, יעקב, הפכה כל מהותו גן עדן, ואחד מהם, עשיו, הפכה כל מהותו - גיהנום.",
+                "<b>יעקב</b> התרומם למדריגה נפלאה כזו שבכל מקום שהלך נלוה גן העדן עמו, שאף עורות גדיי העזים שלבש על ידיו ועל צוארו שריחם רע, התבשמו ממנו ונדף מהם ריח גן עדן. ולפי ההנחה שהסברנו, לא יצר יעקב את ריח גן העדן שנדף ממנו, אלא ריח זה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו, ובא בתורשה מאדם הראשון שהושיבו הקדוש ברוך הוא בגן העדן,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״היה צריך לומר ׳ראה ריח בגדי בני׳, אלא אמר לו, ׳ראה ריח בני׳, מלמד שריחן של צדיקים מעין העולם הבא״ (תנחומא ישן תולדות טז).</i> אלא שהאדם על ידי חטאיו מגרש את עצמו מגן העדן ומעבר את ריחו, אבל יעקב שהיה איש תם ושלם בכל מעשיו, חזר ועמד על דמות יצירתו הראשונה, ולכן נדף ממנו ריח גן עדן.",
+                "<b>ועוד</b>, שכתוב ״וירח את ריח בגדיו״, שגם מהבגדים שלו נדף ריח גן עדן. וכבר אמרו חז״ל שבגדים אלה היו בגדי אדם הראשון ונטלו ריח מגן עדן (תנחומא ישן תולדות טז), ויש אומרים שהם כתנות העור שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה בששת ימי בראשית (ראה פרקי דרבי אליעזר כד; וראה תורה שלמה כז טו), וגם יעקב שעמד באותה המדריגה והיה ראוי לאותם הבגדים, כשלבש אותם עמדו בטבעם כפי שעשה אותם הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה ונדף מהם ריח גן העדן.",
+                "<b>ואילו</b> עשיו על ידי מעשיו הרעים, לא רק שעכר את ריח גן העדן הנודף מן האדם בטבע יצירתו, אלא ״בא זדון ויבוא קלון״, הביא עליו את הגיהנום ובכל מקום שהלך נלוה אתו ריח הגיהנום.",
+                "<b>והנה</b> אמנם ״איום ונורא״ הוא האדם, כי מצד אחד בידו לעמוד במדריגה כזו שהוא נמצא תמיד בתוך גן עדן, כדוגמת אדם הראשון, ובכל מקום שהוא הולך, בא גן העדן עמו; ומצד שני ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, בידו להשפיל את עצמו עד לידי דרגה כזו שהוא נמצא תמיד בשאול תחתית, והגיהנום אינו מרפה ממנו לרגע ומלווה אותו בכל מקום.",
+                "ז. <b>ולא</b> רק ביחידים הדברים אמורים, כי גם דורות שלמים העלו את עצמם לדמותם הטבעית.",
+                "<b>צא</b> וראה באבותינו יוצאי מצרים, אשר שר של ים טען עליהם: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ״ (ילקוט ראובני בשלח), ובכל זאת לאחר שהלכו ונצטרפו ונזדככו במדבר מפסח ועד עצרת ואחר כך התקדשו עוד שלושת ימים, הוסרה קליפתם שנדבקה בהם בימי גלותם במצרים, וחזרו לכוחותיהם וחושיהם הטבעיים, עד שנפתחו אזניהם ושמעו ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד), וכן נפקחו עיניהם ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ). ועוד, שהכתוב אומר עליהם לאחר מתן תורה: ״ויראו את אלהי ישראל וכו׳ ויחזו את האלהים״ (שם כד), שכל מושגיהם התעלו למדריגות כאלה עד ש״נסתכלו והציצו״ בדמותו, כביכול (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ומכאן</b> מובן מה שאמרו חז״ל ש״בזמן שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם״ (שבת קמו), ועוד ״שנתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עוורים ופסחים שהיו בישראל״ (רש״י שם; וראה תנחומא יתרו ח).",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו, שהאדם בטבעו כל אבריו יש להם כוחות גדולים למאד, ורק בגלל חטאיו ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, עיניו מפסיקות לראות, אזניו מפסיקות לשמוע וכל גופו מתכסה מומים ונגעים. אבל בשעה שעמדו על הר סיני, שהגיעה למדריגה עליונה כזו שפסקה זוהמתם וחזרו למצבו של אדם הראשון בתחילת יצירתו, הרי ממילא התרפאו כל מומיהם, כוחותיהם וחושיהם נפקחו וראו ושמעו הכל מה שיש במציאות הבריאה ללא כל מסך וללא כל הסוואה.",
+                "<b>מצינו</b> גם בדורות מאוחרים יותר, שהיו אנשים שהגיעו למדריגות כאלה שעיניהם נפקחו וכל מראות השמים נתגלו לפניהם. מסופר בגמרא ששמואל אמר: ״נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא״ (ברכות נח). הרי שחושי ראייתו היו כל כך בהירים, שכמו שהיו ברורות לפניו הדרכים של מקום מושבו נהרדעא, כן היו מוארים ונהירים לפניו שבילי השמים. ואם שמואל כך, בודאי שכל התנאים עמדו במדריגה כזו.",
+                "ח. <b>ומצינו</b> עוד, שכשעלה רצון מלפני ה׳, פקח גם עיניהם של רשעים. כאשר בא סנחריב מלך אשור להילחם בחזקיהו מסופר: ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים״ (מלכים ב יט:לה). ״ואמר ר׳ יצחק בר נפחא: אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו״ (סנהדרין צה). הרי שמחנה אשור שהיו רשעים, ובכל זאת כשהיה צורך בכך, נפקחו אזניהם והגיעו להן קולות שבני האדם לא רגילים לקלוט אותם, ושמעו שירה משמים, שירה של חיות הקודש. ודוק שר׳ יצחק בר נפחא לא אמר שאזנים נבראו להם, אלא ״אזנים גילה להם״, כלומר שחוש שמיעה כזה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו ובכוחו לקלוט שירה משמים, אלא בגלל חטאיו ירד ממדריגה זו ואזניו נסתתמו, וכאן עשה הקדוש ברוך הוא נס וגילה את אזניהם שחוש השמיעה שלהם יפעל כפי כוחם הטבעי. אלא שהם לא היו ראויים לכך מצד מדריגתם, ולכך לא עמד בהם כוח לשמוע שירה זו ומתו כולם.",
+                "<b>אולם</b> יש כאן לציין מה שאמרו חז״ל: ״ששרף אותם מבפנים והניח בגדיהם מבחוץ שכבודו של אדם זוהי כסותו, ולמה הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם על שהיו בניו של שם שנאמר ׳בני שם עילם ואשור׳ (בראשית י). אמר הקדוש ברוך הוא: חייב אני לשם אביהם שנטלו בגדיהם וכיסו ערות אביהם וכו׳, לפיכך הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם ושרף את גופם״ (תנחומא צו:ב; וראה סנהדרין צד שלדברי רבי יוחנן, כזאת היתה גם שריפת בני אהרון שהגוף נשרף תחת הבגדים). הרי שאם כי בני אשור היו רשעים ולא היו ראויים לשמוע שירת המלאכים ונשרפו כולם, אבל משום שירשו בתולדתם מבני שם מעלה מסוימת שנתגלתה על ידי בגדים, גרם הדבר שקליטת אזניהם לשירת המלאכים לא השפיעה שגם בגדיהם ישרפו.",
+                "<b>וכבר</b> מצאנו דוגמה לזה מהמאמר שהבאנו מיעקב, שלאחר שחזר למדריגת האדם בראשית יצירתו ונדף ממנו ריח גן עדן, השפיע ריח זה אף על בגדי עורות גדיי העזים שלבש וגם מהם נדף ריח גן עדן. כמו כן בבני אשור שנפתחו אזניהם וחזר להם חוש השמיעה הטבעי, אף על פי שגופם לא יכול היה לעמוד בכך משום רשעתם ונשרפו, אבל משום מעלתם שירשו מבני שם לא השפיע הדבר על בגדיהם.",
+                "ט. <b>ואם</b> יתכן שבני אשור הרשעים יחזור להם לרגע משום מה חוש השמיעה הראשוני, על אחת כמה שבני ישראל ראויים שיפקח חוש אזניהם כבתחילת יצירתו ושגם יהיה בהם הכוח לעמוד מה. וכבר אמר הנביא: ״הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם״ (ישעיה נה). הרי שהם ראויים לשמוע והשמיעה הזאת תחיה את נפשם. ולא עוד אלא שכתוב כאן: ״הטו אזנכם״, כלומר שיש בהם בטבעם אזנים כאלה הראויות לשמוע כדי להביא אותם לתחיה, אלא שהם סתמו אותן ואינם שומעים, ואין עליהם אלא להטות את אזניהם ולהחזיר להם את חוש השמיעה הטבעי ואז ישמעו ויבינו ותחי נפשם.",
+                "<b>ומצינו</b> שלא רק לגדולים אלא אף בעודם עוברים במעי אמם, כבר יש בהם חוש שמיעה מופלא למאד. הגמרא מביאה את ההלכה שמעוברת שהריח עוברה ביום הכיפורים מריח של תבשיל ומתאוה לו ואם לא תאכל שניהם מסוכנים, מאכילים אותה עד שתשיב נפשה (יומא פב.). ומסופר: ״ההיא עוברה דארחא (שהריחה ויום הכיפורים היה, רש״י), אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה (באזנה שיום הכפורים הוא היום אולי תוכל להתאפק) ואילחישא (קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו). קרי עליה: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך׳ (ירמיה א). נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דר׳ חנינא, אמר להו: לחושו לה ולא אילחישא. קרי עליה ״זורו רשעים מרחם״ (תהלים נח). נפק מיניה שבתאי אצר פרי״ (שם:).",
+                "<b>הרי</b> יש אשר עובר בעודו ברחם אמו, כבר יש לו חוש שמיעה מופלא כזה, שבזמן שלחשו לו שיום הכיפורים היום, פסק מתאותו. אלא שהעובר השני בימי ר׳ חנינא, היו אזניו סתומות ולא האזין כלום.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד בקל וחומר, שראוי כל אחד אף בדורותינו לחזור לחוש אזניו הטבעיות ולקלוט את כל הקולות הנמצאים בבריאה. וכמו בחוש השמיעה, כך בכל הכוחות והחושים, ואמנם ניבאו נביאינו, שבאחרית הימים יגיעו למדריגות גדולות כאלה, שהרי כתוב: ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עינו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח״ (ישעיה יא). ומפרשים חז״ל ״דמורח ודאין״<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ראה שם שבר כוזיבא אמר לרבנן שהוא משיח, ואמרו לו: ״נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו״.</i> (סנהדרין צג), כלומר שחוש הריח של משיח ה׳ יהיה כל כך מפותח, שמהרחה לבד ישפוט בני האדם. הרי שאף באותו דור שחז״ל מתארים אותו שתהיה ירידה רוחנית והוצפא יסגא והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳ (ראה סוטה מט:), בכל זאת יגיע מלך המשיח למדריגה כזו שחוש הריח יהיה כל כך מפותח אצלו. הרי שגם בדורותינו נמצאים בבני האדם כל הכוחות והחושים כבתחילת יצירתם, אלא שהם סתומים, ואם רק יתרוממו למדריגה יותר גדולה ויפקחו את עיניהם ואזניהם, יראו וישמעו ויבינו הכל שבעולם<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ואמנם המציאו היום שאפשר לשמוע ולראות מסוף העולם ועד סופו ואף מקצות השמים על ידי רדיו וטלביזיה, אלא שזקוקים באמצעים ובמכשירים.</i> ויחזרו למצבו של אדם הראשון ודור המדבר. וזוהי כוונת דברי הכתוב על תקופה זו: ״ומלאה הארץ דעה כמים ליס מכסים״ (ישעיה יא).",
+                "י. <b>והנה</b> מצינו שבני אדם נענשו על אשר טושטשו אצלם החושים האלה ולא עמדו במדריגה כזו שיהיו פקוחים כבתחילת יצירתם. כפי שחז״ל מבארים היתה זו התביעה על המרגלים.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה שהמרגלים אמרו: ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו וכו׳ וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות הם ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״ (במדבר יג). ואומרים חז״ל שעיקר התביעה היתה עליהם בגלל דברים אלה שאמרו: ״כשראו אותם (את הענקים והנפילים) נתיראו. מיד הלכו ואמרו כי חזק הוא ממנו. אמר רבי שמעון בן לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו העוון נגזרו עליהם מידות קשות. מה הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה: לך ואמור להם, אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: ׳לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו׳ (ירמיה יא) - לקול המולה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם? הציתם אש עליכם, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם. אמרו: ׳ונהי בעיגיגו כחגבים׳, אמר הקדוש ברוך הוא: ויתרתי עליהם. אלא ׳וכן היינו בעיניהם׳ - מקפיד אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים. מה גרמו לעצמם? כמספר הימים אשר תרתם את הארץ - ארבעים שנה״ (תנחומא שלח ז; ובמדבר רבה טז).",
+                "<b>הרי</b> שכל החטא היה בראיה שלהם, שלא ראו כראוי. כאמור, איום ונורא הוא האדם וגודלו מגיע מהארץ ועד לשמים והוא השליט בכל העולם, וה׳ חננו בכוחות וחושים מופלאים שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו, וכיצד ירדו כל כך ממדריגתם ונסתתמו עיניהם וחושיהם עד שהם ראו את עצמם כחגבים?",
+                "<b>ואם</b> הקדוש ברוך הוא ויתר על זה, אבל הוא הקפיד ביותר שלא הכירו כלל בגדלות האדם והיו בטוחים שגם בעיני הגויים הם נראים כחגבים. ואולי נפקחו עיני הגויים וחוש ראייתם הטבעית חזר אליהם והם ראו אותם כמלאכים, כפי מציאותם הטבעית?",
+                "<b>ועוד</b> גרוע מזה. מתוך שטושטש חוש ראייתם, העריכו את הנפילים לפי מדת גופם וגבורתם הפיזית שהיו עונקים את החמה בגובהם, עד שהתבטאו ״כי חזק הוא ממנו״ וכיוונו כלפי מעלה. וכי לא הבינו שאין הכוח בבשר ובעצמות ושלא זה קנה המדה. ועובדה היא שלסוף נטשה כל גבורתם והם נסו מפני בני ישראל. ומשום שהחשיבו המרגלים את הכוח הגופני, הרי התעלמו מיסוד האמונה ״כי ה׳ הוא הנותן לך כוח לעשות חיל״ (במדבר ח), והרי זה גובל עם הכפירה, כי כשם שאומר המקרא שאדם המחשיב את כוחו ועוצם ידו של עצמו ומתגאה בכך, כמוהו כשוכח את ה׳, דכתיב: ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך (שם), כמו כן אם הוא מחשיב כוחם של אחרים, הריהו שוכח את ה׳ וכופר בכוחו. וכל זה בא להם, למרגלים, משום שנסתמו עיניהם ולא ראו את הדברים כמו שהם במציאות בתחילת יצירתם, לא לגבי עצמם ולא לגבי אחרים, ובגלל זה העניש את כל העם שפנו לדבריהם, שהחשיבו להם יום לשנה, ונשארו במדבר ארבעים שנה ומת כל הדור ההוא.",
+                "<b>והרי</b> מכאן שהדברים שעמדנו עליהם אינם השקפה בלבד, אלא תובעים את האדם על אשר איננו במדריגה כזאת שכוחותיו וחושיו יעמדו במציאותם הראשונית, ומענישים אותו על אשר עיניו אינן רואות ואזניו אינן שומעות בהתאם ליכולת שהטביע בהם הבורא בתחילת יצירתם.",
+                "יא. <b>סיכום</b> הדברים שהאדם נשאר לעולם במציאותו כבתחילת יצירתו וחושיו וכוחותיו מופלאים מאד, ובכל הדורות נאמר עליו: ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח), ואיום ונורא הוא האדם, אלא ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, - הוא בידיו מביא עליו עונשים ונגעים ומצמצם את דמותו ומשפיל עצמו למצב של גולם קטן וחלש. אבל בכל עת וזמן, בכוחו של כל אדם לחזור ליצירתו הראשונית ולשוב למדריגתו העליונה הטבעית. כל אדם נתון בכל הדורות בגן עדן מצד אחד ובגיהנום מצד שני. מצד אחד, בכוחו להעלות את עצמו במצב רוחני כזה שימשוך עליו את ריח גן העדן מקדם שהיה שרוי בו אדם הראשון; והצד שני, בכוחו להשפיל את עצמו עד כדי כך שבכל מקום שילך יתלווה אתו הגיהגום.",
+                "<b>וזאת</b> צריכה להיות יראת העונש, לא שיפחד מסבל העונשים שיבואו עליו, אלא שיפחד מהשפטים שהוא מביא על עצמו המטשטשים את טבעו ותכונותיו ומגבילים את כל כוחותיו, וכמוה כיראת הרוממות, מרוממות עצמו, שהוא מוריד כל ערכה, מדכא את צלם האלהים שבו וממעט את דמות האלהית המופלאה.",
+                "<b>ועוד</b> לא די שמשפטו ושאתו ממנו יצא, אלא מביא משפט גם על ה׳, כביכול. חז״ל אומרים: ״אילולא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ׳כי באש ה׳ שופט׳ אין כתיב כאן, אלא ׳כי באש ה׳ נשפט׳ (ישעיה טו). הוא שדוד אמר (תהלים כג): ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי׳״ (ילקוט שם). הרי שאם האדם חוטא אינו רק מביא משפט על עצמו אלא מכנים, כביכול, גם את ה׳ במשפט, ובתוך הגיהנום שיוצר לעצמו, הוא גורם שגם ה׳ עמו, כמו כן כתוב ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא), וכן אומר הנביא: ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה סג), כלומר, שה׳ כביכול סובל יחד עם עמו בצרותיו, ולא רק עם עמו אלא עם כל יחיד ויחיד (ראה ילקוט שמואל ב קמו<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ראה גם מאמר חז״ל על הכתוב: ״מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו״ (שמואל ב ז) - שאילולא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית״ (ילקוט שם).</i>). ואם כן הרי אין יראה גדולה מזו, שבזמן שהוא מביא עונשים על עצמו ומפחית את דמותו, יחד עם זה הוא גם מיצר את ה׳ ופוגע בדמותו, כביכול. וזה מה שאמר הכתוב (קהלת ג): ״והאלהים עשה שייראו לפניו״."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם בדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה״ (שמות יג). הרי מופלא הדבר שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול הנהיג את בני ישראל במדבר, הוא סלל לפניהם את הדרך והוא הוליד עמוד אש לפניהם להאיר להם.",
+                "<b>מכוח</b> חידוש זה, שיכנע אונקלוס הגר את הגדודים הרומאים לקבל עליהם עול מלכות שמים. מסופר בגמרא (עבודה זרה יא): ״אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גינדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלי, אמר להו: אימא לכו מילתא. בעלמא גיפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא (כלומר, כל שר נוטל ומוליך אבוקה לפני השר הגדול ממנו, וכן משר לשר עד לפני המלך). קומא מי נקט נורא מקמי אינשי (האם מלך נוטל אבוקה לפני אנשיו)? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: ׳וה׳ הולך לפניהם יומם וכו׳״. איגיור כולהו.",
+                "<b>הדר</b> שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר לחו: לא תישעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא דמנחא אפיתחא, אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ; ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרם מבחוץ, שנאמר (תהלים קכא); ׳ה׳ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם׳. איגיור״.",
+                "<b>אותה</b> השוואה אנו מוצאים גם במסכת אחרת (מנחות לו): ״אמר רבא: מצוה להניחה (המזוזה) בטפח הסמוך לרשות הרבים, מאי טעמא? וכו׳ רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה. אמר רב חנינא: בוא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ; מדת הקדוש ברוך הוא אינה כן. עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר (תהלים קכא): ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך׳״.",
+                "<b>המאמרים</b> האלה מלמדים אותנו את שיעור קומת בני האדם, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כביכול, כאילו עומד על יד פתחו של כל יהודי ויהודי שיש בו מזוזה ושומר את ביתו.",
+                "<b>וכבר</b> עמד בעל הטורים על כך. לאחר שהטור עמד על ערכה של מצות מזוזה ומביא דברי חז״ל שכל הזהיר במצות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב (דברים יא) ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה״ וכו׳ (ראה שבת לב), הוא מוסיף: ״וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ׳ה׳ שומרך וכו׳, מלך בשר ודם בפנים ועבדיו שומרים אותו מבחוץ ואתם ישנין על מטתכם והקדוש ברוך הוא שומר אתכם מבחוץ״ (טור יו״ד רפה). ותמהו הבית יוסף והב״ח על תוספת זו שהרי אריכות ימיו וימי בניו חביבה לאדם משמירת הבית?",
+                "<b>ומתרץ</b> הבית יוסף: ״משום דאריכות ימים הוא נס נסתר ושמירת הבית הוא נס נגלה, שהדרים בשאר הבתים שאין בהם מזוזה ניזקין, והדר בבית שיש בו מזוזה ניצול, קרי לשמירת הבית גדול. אי נמי משום דשמירת הבית הוא היפך מנהג מלך של בשר ודם שהוא מבפנים ועבדים משמרים אותו מבחוץ - קרי ליה גדול״ (שם).",
+                "<b>לפי</b> התירוץ הראשון גדול ערכה של מצות מזוזה, משום שבה מתגלה כמה הקדוש ברוך הוא מייחד השגחתו לכל איש ואיש המקיים מצוותיו ומשמר את ביתו באופן מיוחד בדרד נס נגלה, בשינוי הטבע מכל הבתים אשר מסביבתו. ובתירוץ השני מוסיף עוד, שאין זו שמירה סתם אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כאילו עומד על פתחו של בית ובית שיש שם מזוזה ואומר לדרים בו שישכבו במנוחה והוא ישמור עליהם, ומשום כך ״קרי ליה גדול״, כי בזה מתגלית גדולתו ויקרתו של האדם.",
+                "<b>ומכאן</b> התפעלותם של גדודי היוונים, שהביאה אותם, כאמור, לידי קבלת עול מלכות שמים, משום שהכירו את גדולתו של האדם, שהקדוש ברוך הוא שהוא מלך מלכי המלכים מטפל בעצמו בכל יחיד ויחיד.",
+                "<b>עמדנו</b> במאמרינו הקודמים על כך, שהקדוש ברוך הוא לא יצר את הבריאה פעם אחת שתהיה קיימת לעולם ומאילך הוא הולך ומנהיג אותה, את אותה הבריאה שיצר, אלא שהוא יוצר אותה בכל רגע ורגע, כמו שאמרו: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, ולא שבורא אותה באופן כללי לכל הבריות, אלא במיוחד בשביל כל אדם ואדם.",
+                "<b>אולם</b> אין חידוש זה ניכר בנגלה, ואינו אלא בבחינת נס נסתר, כי לכאורה נראה שהעולם ומלואו עומדים וקיימים מששת ימי בראשית ובשביל כל הברואים בכללם, אבל מחובתו של האדם להכיר, שכמו במזוזה רואים בדרך נס נגלה שהקדוש ברוך הוא משמר במיוחד כל בית ובית, כן בכל הבריאה ובכל יצורי תבל, הקדוש ברוך הוא בורא כל דבר בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד במיוחד, כלומר שהאדם יראה את הנסתר כאילו הוא נגלה.",
+                "<b>הנה</b>, למשל, כשאדם קם בבוקר ומוצא בסיס למטה להעמיד כפות רגליו על הקרקע ואת השמים מתוחים למעלה, צריך הוא להרגיש שברגע זה ה׳ מבדיל בין מים למים ויוצר את הרקיע מעל לראשו ופורש את היבשה מתחת לרגליו, ובכל צעד שהוא צועד, ה׳ מכין לו את המקום לדרוך עליו. ואין הבדל לגבי הקדוש ברוך הוא אם הוא בורא את כל הרקיע וכל כדור הארץ לכל ברואי עולם בבת אחת, או שבורא קטע של רקיע או קטע של יבשה לכל אחד ואחד, כי מי שאינו יכול לברוא את הבריאה, אינו יכול לברוא גם חלק ממנה, ומי שיכול לברוא הכל, יכול גם לברוא חלקים חלקים, והכל בריאה אחת היא.",
+                "<b>כמו</b> כן, כשהאדם פוקח את עיניו ומוצא את השמש זורחת לפניו, עליו להרגיש שה׳ בורא את השמש בשבילו בכל רגע ורגע, וכאילו הוא מאיר לפניו בשמש זו המיוחדת לו בכל מקום שהוא הולך ולכל פינה שהוא פונה.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ראה בראשית לב: ״ויזרח לו השמש״; וראה שם פירש רש״י: ״ויזרח לו - לצרכיו״.</i> הוא פותח את חלון ביתו, והנה ה׳ מחדיר את קרני השמש לתוכו; הוא יוצא לחוץ, והנה ה׳ מזריח את השמש ומפזר אורה על דרכו, וכמו שאמרו: ״הפותח ככל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה וכו׳ ומאיר לעולם כולו וליושביו״ (תפלת שחרית בשבת), כלומר, בכל רגע הוא מוציא את החמה לכל אחד ואחד ומאיר לפניו.",
+                "<b>וכן</b> בכל מצרכי המזון שהאדם מסתפק בהם. כשאדם יושב לאכול ולשתות ומוצא את מזונותיו שהביאו מהחנות ערוכים על שולחנו, הוא חושב שהכל מוכן מראש. אבל לא כן הדבר, כי עליו להרגיש שבכל רגע ה׳ מחדש את ארבעה היסודות שמהם מורכבים כל הדברים, וברגע זה הוא מרכיב אותם ויוצר בשבילו את המזון הדרוש לו.",
+                "<b>ומשום</b> כן תיקנו חז״ל ברכות הנהנין על כל מצרך בכל פעם שהוא בא ליהנות ממנו. לכאורה הרי חמור מאד העוון של מוציא שם לבטלה, ולמה אין להסתפק בברכה בפעם אחת בחייו על כל מין ומין שנברא בעולם? אלא שהקדוש ברוך הוא בורא אותם בכל רגע ורגע ועל האדם לברך על כל יצירה ויצירה של כל מין ומין: בורא פרי העץ; בורא פרי האדמה; בורא מיני מזונות וכו׳ וכו׳.",
+                "<b>ומאותו</b> הטעם מברכים את ברכות הנהנין לא בלשון עבר: ״שברא״, אלא בלשון הווה: ״בורא״, שברגע זה הוא בורא אותם בשבילו. וכן בכל הברכות תיקנו חז״ל שיברר בלשון הווה: ״רוקע הארץ על המים״; ״המכין מצעדי גבר״; ״יוצר המאורות״; ״פוקח עורים״ וכו׳ וכו׳, כדי שירגיש האדם, כאמור, שברגע זה ה׳ רוקע בשבילו את הארץ ומכין צעדיו; ברגע זה הוא יוצר בשבילו את מאורות השמים ופוקח את עיניו ליהנות מאורם וכו׳ וכו׳. ומכאן גם יכיר את גדלות האדם, שה, אינו מסיר השגחתו הפרטית ממנו לרגע ומעניק לו בכבודו ובעצמו את כל הדרוש לו לצורך חייו והנאתו.",
+                "ב. <b>הגישה</b> הנזכרת כלפי הבריאה, בכוחה לעזור לאדם לעמוד בנסיונות החיים ולהינצל מן החטא. לפי שקובעים חז״ל, קשה מאד לאדם בדורותינו להחזיק מעמד בכל הנסיעות הקשים והמכשולים הרבים העומדים בדרכו על כל צעד, הן בדעות ובמדות והן במעשים. הוכחנו מדברי חז״ל שבכל סטיה קלה שהאדם סוטה במדותיו, הוא נקרא מין, וכל שכן בדעות (ראה כמה מאמרים בזה לעיל). ועוד, שלא המדרש עיקר אלא המעשה, וכפי שדורשים חז״ל על הפסוק ״חכמת המסכן בזויה״, שהמסכן הוא מי ״שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים״ (ילקוט קהלת ט), ומנין נשאב כוחות להתגבר על יצרנו המסובב אותנו מכל צד ולקיים מה שמוטל עלינו.",
+                "<b>אולם</b> לפי האמור, אם ירגיש האדם שכל הבריאה על כל יצוריה מתחדשים בשבילו בכל רגע, לא יתכן שיחטא. אם ירגיש שבכל צעד שהוא צועד, ה׳ בורא בשבילו ברגע זה את האדמה שידרוך עליה ואת השמש שתאיר לפניו; בכל הגאה שהוא נהנה, ה׳ יוצר בשבילו באותו רגע את אותו המצרך לשם הנאתו, וכו׳ וכו׳, יירתע מלהשתמש בהם כנגד רצון בוראם. וכמו בכל הנבראים מסביב לו, כן גם בתור עצמו, בכל גופו וכל אבריו, הלא ה׳ יוצר אותם כל רגע: הוא יוצר לו עינים בכל רגע שיוכל לראות: יוצר לו פה בכל רגע שיוכל לאכול; יוצר לו בכל רגע רגליים שיוכל לדרוך וכו׳ וכו׳, וכיצד יעלה על דעתו להגיע איזה אבר, להרים יד ורגל, או לעשות איזו תנועה - שלא על דעת קונו.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין דברי הכתוב: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ (בראשית כב), ולכאורה הרי זה מיותר, כי אם רצה לראות, הרי מובן שנשא את עיניו, אלא הכתוב בא ללמדנו שאברהם הרגיש בכל ניד עינים שה, מטביען בו בכל רגע, ודקדק לא להניען סתם, כי אם בכוונה מיוחדת ולשם מטרה מסוימת, בהתאם לרצון יוצרן ובוראן.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי יעקב שהכתוב אומר: ״וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם״ (שם כט), כלומר, שיעקב בשעה שרצה ללכת, הרגיש שה׳ בורא לו באותו רגע את רגליו ומכין לפניו את הקרקע לדרוך עליה, וכיוון בכל פסיעה ופסיעה לאיזו מטרה הוא נושא את רגליו.",
+                "<b>עלינו</b> ללמוד, איפוא, ממעשי האבות, שנתרגל גם אגו בהרגשה זו, ואז נהיה בטוחים, כאמור, שנשקול כל מבט עינים ונמדוד כל צעד ושעל.",
+                "<b>וכך</b> צריך כל אדם להרגיש גם בכל דעותיו והגיונותיו, כי גם את כשרון המחשבה ה׳ מעניק לו בכל רגע, ולא רק בענינים שהוא מחדש באותה שעה אלא אף בהיותו חוזר על ידיעותיו ותבונתו שרכש לו מכבר. הרי לכאורה, מופלא הוא כוח הזכרון שבאדם, כי האם מתוך שלמדו אתמול צריכים לדעת גם היום? אלא שה׳ מחדש בכל רגע במוחו של כל אחד, ואף לחכם הגדול ביותר - את כל הידיעות שספג אותן בזמן מן הזמנים, החל מקריאת אלף בית שלמד בינקותו עד מדריגת החכמה שהוא עומד בה בשעה זו.",
+                "<b>ולכן</b> אין לאדם להסתפק בלימוד התורה בברכה אחת לכל החיים. בזמן שהוא מגיע לגיל שלש עשרה ומתחייב במצוות, אלא הוא חייב לברך בכל יום ויום, ודוקא בלשון הווה: ״המלמד תורה לעמו ישראל״; ״נותן התורה״ וכדומה, כדי להרגיש שידיעות התורה שרכש בעבר אינן מונחות אצלו כבקופסה אלא ה׳ מעניקן במוחו בכל רגע ורגע.",
+                "<b>ואם</b> כך ירגיש האדם, כמה ידקדק בכל הגה ובכל הרהור שיהיו מכוונים לרצונו של ה׳ יתברך וכמה יזהר מבלי להעלות על לבו שום מחשבה זרה או בטלה.",
+                "<b>ולאור</b> כל האמור, ירגיש האדם גם את האחריות הגדולה המוטלת עליו, מאחר שה׳ יוצר בשבילו בכל רגע את כל העולם ומלואו ומטביע בו את שכלו וכל אבריו וחושיו, ויכיר את המטרה הגדולה אשר לשמה נוצר. וילד ויתעלה בכל רגע ורגע."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>ממדי חסד ה׳</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בירמיהו (ב:ב): ״הלך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״. החסד שעשו בני ישראל בזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר בארץ לא זרועה, הוא כל כך גדול שה׳ זוכר אותו לעולם וזכותו עומדת להם לכל הדורות. וגם אנו מזכירים את הכתוב הזה בתפילת הזכרונות בראש השנה, שה׳ יזכור לנו תמיד את הזכות הזאת.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן איזה חסד ונסיון כה גדול היה כאן מצד ישראל, שה׳ מחשיב אותו כל כה התורה מספרת לנו על האותות והמופתים שעשה ה׳ לישראל במצרים, שראו בחוש שכל הבריאה משמשת לכל אדם ואדם במיוחד, עד שבאותו כלי מצא זה מים וזה דם; או שבאותו חדר היה לזה חושך ולזה אור, כאילו שיש לכל יחיד שמש לעצמו, והיתה כאן התגלות יותר משל הנס של העמדת השמש על ידי יהושע שאמר: ״שמש בגבעון דום״ (יהושע ו), באשר שם היה הנס כללי ולפעם אחת, כי באותה שעה שעמדה והאירה לישראל עמדה והאירה לכל העולם, וכאן התגלה שהשמש האירה במיוחד לכל יחיד לפי צרכו וכפי הראוי לו.",
+                "<b>וכבר</b> אומר הרמב״ן, שהנסים האלה של יציאת מצרים שה׳ לא הראה אלא פעם אחת, באו כדי לגלות לנו את יסוד האמונה של ההשגחה הפרטית שיש לכל יחיד מאת ה׳, והוא מסביר ש״מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד״ (ראה בפירושו סוף פ׳ בא), כלומר, שעלינו ללמוד מהנסים המפורסמים האלה שה׳ גילה לנו ביציאת מצרים, שנראה בכל הדורות את יד ה׳ בכל סדרי הבריאה שהם בהסתר, כמו שראה הדור ההוא בעיניהם שאין טבע בעולם כלל, והכל אינם אלא נסים הנעשים על ידי השגחתו הפרטית של ה׳ לכל יחיד ויחיד.",
+                "<b>ולידי</b> הכרה זו באו גם בקריעת ים סוף. אנו קוראים בתורה שה׳ אמר לבני ישראל בזמן שבאו לים סוף: ״מה תצעקו אלי דבר אל בני ישראל ויסעו״ (שמות יד), כלומר, כמו שהלכתם עד עכשיו כן תלכו גם הלאה, כי גם לגבי יבשה אנו אומרים: ״תקע הארץ על המים״, וכאילו יש לכל אחד גשר מיוחד על המים בכל צעד וצעד שלו, ואין איפוא הבדל בין ים ליבשה. וכבר פירשו כאן חז״ל, שאמד להם: ״לאדם הראשון שהוא יחידי עשיתי לו יבשה ולעדת בני ישראל קדושים אלו איני עושה יבשה״ (מכילתא בשלח ב). ואמנם לאחר שעברו בתוך הים ביבשה, שר כל אחד מהם ביחד עם משה: ״אשירה לה׳ כי גאה גאה וכו׳ עזי וזמרת יה וכו׳ זה אלי ואנוהו״ (שם טו). כל אחד ראה לפניו את השגחתו הפרטית של ה׳ שרקע לו את הארץ על המים וגיבש לו יבשה בתוך הים עד שהראה באצבע: ״זה אלי״, כלומר יחוד אל לכל אחד בפועל בשבילו במיוחד (ראה במאמרינו הקודמים שזוהי גם משמעות הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שנאמרה בלשון יחיד).",
+                "<b>והנה</b> לאחר שהגיעו בני ישראל מתוך הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף לידי הכרה זו שאין טבע כללי בעולם, והכל מתנהג מאת ה׳ לפי השגחה פרטית לכל יחיד ויחיד, איזה נסיון היה בזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר בארץ לא זרועה, הלא לגבי ה׳ אין הבדל בין ארץ זרועה ללא זרועה, והוא יכול להמציא להם כל הדרוש להם במדבר בדיוק כמו שממציא להם במקום ישוב?",
+                "<b>אלא</b> מכאן, כמה הקדוש ברוך הוא בנה את העולם כולו בחסד וברא את הכל כדי לענג בהם את הבריות ללא כל צער וסבל כל שהוא, ולכן למרות שבידו של הקדוש ברוך הוא להמציא להם גם במדבר כל התענוגות שבעולם, אבל עצם העובדה הזאת שהם נמצאים במקום לא מיושב, יש בזה משום אי נעימות כל שהיא, ואם הם היו מוכנים לוותר על זה הרי ראה בזה הקדוש ברוך הוא מצדם נסיון גדול ואהבה וחסד עמו, כביכול, וזוקף אותו מעשה לזכותם לדורות עולם. ולא עוד אלא שמכאן זכו לקדושתם המיוחדת, כפי שכתוב בפסוק שלאחרי זה: ״קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ (ירמיה ב), מכיון שעשו החסד הזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר ולא התחשבו באי הנעימות הכרוכה בכך, התרוממו למדריגה של קדושה, והם כנגד כל האומות כדוגמת ראשית התבואה, שנעשית תרומה וקודש לגבי שאר התבואה (ראה המפרשים רד״ק ומצודת דוד שם).",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. אנו קוראים בתורה באיזה מצב של תענוגות נמצאו בני ישראל במדבר, שהערבה נהפכה להם ממש כעדן. הם לא היו זקוקים לשום עמל וטרחה כל שהיא להשיג את לחמם, אלא הקדוש ברוך הוא המטיר להם לחם מן השמים בצורה של מן שמצא כל אחד על יד פתח ביתו, ובמן הזה הרגישו כל הטעמים שבעולם. הכתוב אומר: ״טחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו כטעם לשד השמן״ (במדבר יא), ופירש רש״י שאין הביאור שטחנו ושדכו ובישלו אותו ממש, כי הם לא היו זקוקים לשום עבודה וטיפול, אלא ״שהיה משתנה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולבישולין״.",
+                "<b>ועוד</b> אמרו חז״ל ש״המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהיו רוצים, ואפילו אוכלים אותו כל היום כולו אינו מזיקם״ (ראה ילקוט שם). בדרך טבע, אף אם יהיו לפני אדם כל המאכלים שבעולם, הרי אינו מרגיש בכל מאכל כי אם טעם של אותו מאכל בלבד ואין באפשרותו ליהנות מכמה מאכלים בבת אחת, ויש אשר הם גם ניגודיים זה לזה ומזיקים אותו, ועוד שאין הנאתם נמשכת רק זמן קצוב. והנה באכילת המן הרגישו בבת אחת הטעמים של כל המאכלים שבעולם ביחד, והנאה זו נמשכה כל היום וללא כל יגיעה שהיא, ואף ללא לעיסה בשינים ואף ללא הפרשת פסולת, אלא ״היה נבלע במאתים ושמונה אברים״ (ראה יומא עה:).",
+                "<b>וכן</b> אומר הכתוב: ״ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב), ופירשו חז״ל כי ״היה להם במשך כל ארבעים השנה יום אחרון כיום ראשון ולא היו חסרים כלום, כל מלה שהיו אומרים היתה מתמלאת״ (ראה ילקוט שם תתח), כלומר שאיפשר להם ליהנות בבת אחת מתמצית כל התענוגות שבעולם ובהמשך כל הזמן ללא הרף וללא פגם כל שהוא.",
+                "<b>כמו</b> כן סיפקה להם בארה של מרים את כל הצרכים שבעולם הקשורים עם המים, ״שהיו מימי הבאר יוצאים ונעשים נהרים נהרים ומקיפים את כל המחנות ומגדלים להם כל מיני מעדנים מעין העולם הבא״ (ראה ילקוט פקודי תכו), ועוד ש״ה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה״ (שמות יג), ופירשו חז״ל שהיו ״שבעה עננים, ארבעה מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, ואחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו וכו׳, והיה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, מכבד ומרביץ לפניהם״ (מכילתא שם).",
+                "<b>ואמנם</b> כן היה ה׳ טוען כלפי ישראל: ״הדור אתם ראו דבר ה׳ המדבר הייתי לישראל״ (ירמיה ב), ופירשו חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אמרתם למשה ׳למה העליתנו ממצרים׳, המדבר הייתי לכם, וכי כמדבר עשיתי לכם? בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא מוצא שלוה כשם שהיה בפלטין שלו או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשים אתכם, שנאמר ׳ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים׳; שבעה עננים היו מלמעלן ומלמטן ומארבע רוחות העולם ואחד מפניהם וכו׳, וכתיב ׳ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם׳, התינוק כל זמן שהוא גדל לבושו ושמלתו גדלים עמו וכו׳ וכו׳״ (ילקוט במדבר א).",
+                "<b>ועם</b> כל זה אומר הכתוב: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך וכו׳ ויענך וירעיבך׳ (דברים ה). והרי תמוהים ומופלאים הדברים מאד מאד, כי היתכן שלאחר כל התענוגים והמעדנים שהיו לישראל במדבר שנהפך להם לגן עדן ממש, רואה בזה התורה עינוי ורעב. אלא הוא אשר אמרנו שאין גבול וקצבה לחסד ה׳ ולרוב הטובה והעונג שהוא רוצה לגמול עם בריותיו, ואם בתור אלפי התענוגות האלה היתה מהולה אי-נעימות כל שהיא באכילת המן, כפי שמבארים חז״ל, הרי הקדוש ברוך הוא רואה פגם קטן זה בשלמות העונג - כעינוי וכרעב. ומהי אי-הנעימות? ״חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו״, ואילו הם לא היה להם פת בסלם ״ואוכל היום ודואג למחר״; ״וחד אמר, אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל״, ואילו הם אם כי ״טעמו באכילת המן טעם כל המינים אינם רואים אלא מן״ (ראה יומא עד ורש״י שם). ואם כי נקודה זעירה זו של אי-נעימות בטלה בתוך שפע מעדני התענוגות הנפלאים שהיו להם, כמתואר, הקדוש ברוך הוא אינו מתעלם ממנה ומעריך אותה במדה חמורה כזאת עד כדי כך שכותבים עליה ״ויענך וירעיבך״.",
+                "<b>הערכה</b> דומה לזו לגבי כל אי נעימות שהיא אנו מוצאים גם בפירוש חז״ל לדברי התוכחה שבתורה.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך״ (דברים כח), ״ואמר רבי חנון: ׳והיו חייך תלואים לך מנגד׳ - זה הלוקח תבואה משנה לשנה (שאין לו קרקע לזרוע והיו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה, רש״י); ׳פחדת יומם ולילה׳ - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת; ׳ולא תאמין בחייך׳ - זה הסומך על הפלטר״ (מנחות קג:).",
+                "<b>ולכאורה</b> תמוהים לנו הדברים מאד, וכי איזו קללה יש בזה אם אדם לוקח את תבואותיו מהחנווני בכל ערב שבת, וכל שכן אם הוא לוקח משנה לשנה? והרי רוב רובם של בני האדם נוהגים בימינו כך שקונים מזונותיהם מהקמעוני בכל יום ויום ואינם מרגישים בזה כל צער, ואם אדם מכין מזונותיו לשנה שלמה, הרי הוא נחשב בעינינו לעשיר גדול. והיאך רואה התורה באנשים כאלה שחייהם תלויים להם מנגד ושאינם מאמינים בחייהם?",
+                "<b>אולם</b> קנה מדתו של הקדוש ברוך הוא בממדי התענוגות של האדם ובמושגי חיים שהוא הטביע בו - הוא אחר לגמרי, כי הוא מלא חסד וחפץ בתענוגותיהם המלאים של בני האדם, שלא יהיה בהם כל נדנוד צער של דאגה או פחד, והוא רואה באדם אשר אין לו קרקע לזרוע ואוצרותיו אינם מלאים תבואה שיספיקו לו לכל השנים - מניעה גדולה בשלוותו ובמנוחתו הדרושה לו, עד כדי כך שמתארים את חייו - שהם תלואים לו מנגדו, ולא עוד אלא שזו מהקללות האחרונות שבתוכחה וכנראה מהחמורות ביותר.",
+                "<b>ומצינו</b> בחז״ל דעה עוד חמורה מזה. ר׳ ברכיה אומר ״והיו חייך תלואים לך מנגד״ - זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים; ״ופחדת יומם ולילה״ - זה שהוא לוקח לו חטים לשנה; ״ולא תאמין בחייך״ - זה שהוא לוקח מן הסדקי. ומתיבין רבנן לר׳ ברכיה - והלוקח מן הפלטר מהו? אמר להם: לא דיברה תורה במתים״ (איכה רבה א). הרי שלדברי ר׳ ברכיה מי שסומך על הפלטר ואין לו פת בסלו, אין התורה רואה בזה עינוי ורעב בלבד, אלא שחייו אינם חיים כלל והוא נחשב למת.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שלא רק הקדוש ברוך הוא מעריך את האדם לפי ממדים אלה, אלא על כל אדם להרגיש כך. אם התורה הזהירה את בני ישראל בדברי תוכחה אלה, שאם לא ישמעו לקולו, יחולו עליהם אותן הקללות שיבואו לידי כך שיהיו נאלצים לקנות תבואה לשלש שנים או לשנה אחת או מן הסדקי, הרי בודאי שהם הרגישו במחסור זה וראו בו קללה איומה ועונש חמור עד כדי כך שזה צריך להפחידם ולהרתיעם מלחטוא.",
+                "<b>והתוכחה</b> הזאת הרי אמורה לכל הדורות וגם לדורנו בכלל, ואם כן גם עלינו להרגיש בחיים כאלה - קללת הדור ועינויים קשים ומרים.",
+                "<b>יסוד</b> זה כמה הקדוש ברוך הוא מעריך צער כל שהוא של כל בריה אנו מוצאים גם בענין הבכורות. הכתוב אומר: ״ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל״ (במדבר ג). ופירוש הדברים הוא, מכיון שבזמן הכות ה׳ את הבכורות במצרים נפחדו בכורות בני ישראל, שילם להם ה׳ את שכרם תמורת אותו הצער בזה, שהעלו אותם למעלה יתרה מכל ישראל והקדישו אותם בקדושה מיוחדת.",
+                "<b>ובאמת</b> הרי הבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיפלה בזה בין מצרים לבין ישראל (שמות יא). ועוד ציוה להם לקחת מדם הפסח ולתת על המזוזות ועל המשקוף, והיה הדם לאות על הבתים אשר הם שם ופסח עליהם, ולא יהיה בהם נגף בהכות בארץ מצרים (שם יב). ואם כן לא היו צריכים לחשוש כלל שמא יכללו גם הם במכת הבכורות, ולהיפך, הרי היתה להם בזה שמחה רבה שראו את המכה הגדולה שהנחית ה׳ על בכורי מצרים; ואילו להם לא אינה כל רע, ומכאן צמחה הישועה לישראל שפרעה קם בחצי הלילה ושלחם מארץ מצרים. אולם עם כל ההבטחות והאותות, כנראה לא סרה מלבם הרגשת הפחד לגמרי ונגרמה להם איזו אי נעימות כל שהיא, ובהיות שה׳ מלא חסד ללא שיעור, זכו בשביל כך שנתקדשו בקדושת הבכורות.",
+                "<b>ואמנם</b> הרגשה זו של פחד בדומה של מכת הבכורות, הרגישו כל בני ישראל בכל המכות שלקו המצרים, אבל בגורלם של בכורות ישראל נפלה הרגשה זו בפעם נוספת מכל שאר העם במכת בכורות, ובשכר אי ״נעימות נוספת זו העניק להם הקדוש ברוך הוא תוספת קדושה על ״קודש ישראל״ שזכו לו כל העם בשכר לכתם אחריו במדבר, והקדישם לעצמו כדברי הכתוב: ׳כי לי כל בכור בבני ישראל וכו׳ הקדשתי אותם לי׳ (במדבר ח).",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד כמה הקדוש ברוך הוא מעריך את נסיונותינו וסבלותינו, כמה יש בהם מקיום דברי התוכחה האיומים ביותר, איזו זכות תיזקף על חשבוננו בגללם ולאילו מעלות יתרות נגיע בשכרם.",
+                "ב. <b>חז״ל</b> אומרים: ״על שלושה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק וכו׳״ (חגיגה ה). והרי בודאי שאין כוונת חז״ל שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, אינו רשאי לעסוק בה, כי הלא ״כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין וכו׳״ (רמב״ם הלכות תלמוד תורה א:ח), אלא שהקדוש ברוך הוא בוכה על הצער שיש לו בשעה שהוא לומד. ואין כאן הכוונה לצער גדול דוקא, כי אם גם על צער כל שהוא, על כל איזו אי נעימות שהיא. חז״ל אומרים: ״לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן״ (מכילתא בשלח). וכבר תיארנו במאמרנו הקודם, כמה עונג ועידון עדנים היו לאוכלי המן במדבר, הן מעצם אכילת המן והן מענני הכבוד ובארה של מרים וכו׳ וכו׳, ואם אנו אומרים ״לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן״ - פירוש הדבר שאם יחסר לאדם משהו מהעונג הזה שה׳ העביק להם במדבר, הוא נחשב כמו שאי אפשר לו לעסוק בתורה והקדוש ברוך הוא בוכה עליו.",
+                "<b>והנה</b> נתבונן בא איזה עונג יש לאדם העוסק בתורה. אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד:יז). ואם כן אי אפשר כלל לשער איזה עונג ואושר יש ברגע אחד של לימוד תורה שהוא יפה מכל תענוגות העולם הזה ואף מכל תענוגות הנצח של העולם הבא. ואם כל רגע של לימוד תורה סתם כך, על אחת כמה וכמה לימוד תורה מתוך צער, כדברי חז״ל ״לפום צערא אגרא״ (שם סוף ה:כג). וכבר החשיבו חז״ל מאד לימוד תורה מתוך צער שהוא עולה בערכו לאין שיעור על לימוד תורה מתוך מנוחה. חז״ל אומרים: ״׳שקר החן והבל היופי׳, ׳שקר החן׳ זה דורו של משה ויהושע, ו׳הבל היופי׳ זה דורו של חזקיהו, ׳יראת ה׳ היא תתהלל׳ זה דורו של ר׳ יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכנסין בטלית אחת ועוסקין בתורה״ (סנהדרין כ). הרי שלימוד התורה מתוך עניות ודוחק, ערכו גדול יותר מלימוד התורה של כל הדורות ואפילו משל משה ויהושע, ועד כדי כך שהוא מטיל עליהם צל כזה שהם מקבלים תיאור של שקר והבל.",
+                "<b>ואם</b> כן אין לבו כלל מלים ומושגים לתאר את עונגו של אדם זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה והוא עוסק, ובודאי שלא רק שאינו שם לב לצער שיש לו אלא שעוד שמח עליו שמחה רבה, כי בגללו עולה ערך לימודו כל כך עד שכל הדורות הן בבחינת שקר והבל לעומתו. אולם הקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד אינו מתעלם, כאמור, משום דבר הפוגם במשהו מכליל התעגוגות, כי הוא שם את האדם מיד עם תחילת יצירתו לתוך גן העדן שהכין לו, שהכיל את כל התענוגות שבעולם ללא כל פגם כל שהוא. ולפיכך אף אם יש לאותו אדם העוסק בתורה מתוך צער - עונג נצחי כזה; ואף אם יש לו גם כל תענוגות העולם הזה בדומה לאוכלי המן, אלא שבתוך אלפי התענוגות חסר לו משהו מאותו שיעור הראוי לאדם, ואף אם אינו מרגיש בו כלל, הקדוש ברוך הוא אינו מתעלם מזה ורואה בו שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ובוכה על אותו פגם כל שהוא בכליל תענוגותיו.",
+                "<b>והרי</b> יחד עם זה הקדוש ברוך הוא גם נהנה ושמח, כביכול, בתורתו של זה, ועוד יותר מתורתם של משה ויהושע וחזקיהו, ואומרים עליו: ״יראת ה׳ היא תתהלל״, ובכל זאת לא נעלם ממנו גם אותו חסרון כל שהוא בשלמות עונגו של אותו אדם, ובתוך המצב של ״עוז וחדוה במקומו״ נשאר מקום לבכייה, כביכול.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שבכייתו זו של הקדוש ברוך הוא על אותו פגם בשלמות תענוגותיו של אותו איש, דומה לבכייתו של הקדוש ברוך הוא על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק. אנו מבינים איזה אסון ממיט עליו אותו אדם שאינו עוסק בתורה, שהוא מאבד את כל עולמו ומפסיד חיי נצח ותענוגות עד. והנה כשם שהקדוש ברוך הוא בוכה על אדם זה, הוא בוכה על זה שעוסק בתורה אלא שחסר לו משהו מתענוגות העולם שהוא ראוי להם והקדוש ברוך הוא רוצה להעניק לו. עד כדי כך מגיעה מדת החסד של הקדוש ברוך הוא כלפי בריותיו.",
+                "ג. <b>והנה</b> מצד שני, אם אין לאדם זה העוסק בתורה כל התענוגות שהקדוש ברוך הוא ברוב חסדו יעד לבריותיו, יש בהכרח גם פגם בתורתו, כי אם אמרו חז״ל: ״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן״, הרי שאם אין לאדם כל תענוגות המן וכל העידונים שהיו לאוכלי המן במדבר, כפי שתואר לעיל, אין התורה שלו שלמה.",
+                "<b>מצינו</b> בחז״ל שקבעו את הכלל הזה לעובדות מעשיות לגבי עצמם. מסופר בגמרא (מנחות קג:) שרבי ביבי אמר הלכה ומתיב עליו רבי יצחק בר ביסנא ושתק רב ביבי. ״אמר ליה רבי זריקא, מאי טעמא לא קא מהדר מר? ואמר ליה, היכי אהדר ליד. דאמר רבי חנין: ׳והיו חייך תלואים לך מנגד׳ - זה הלוקח תבואה משנה לשנה; ׳ופחדת יומם ולילה׳ - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת; ׳ולא תאמין בחייך׳ - זה הסומך על הפלטר, וההוא גברא על פלטר סמיך״. ופירש רש״י: ״אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו״. הרי שחז״ל הכירו בעצמם שאם אין להם כל השלוה הדרושה באותה המדה המדוברת, אין דעתם מיושבת להתעמק בתורה. וכן מצינו בעוד כמה מקומות בחז״ל. ואם כן הקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק - לא רק בגלל זה שחסרים לו התענוגות הגשמיים של אוכלי המן, אלא גם על זה שהתורה שלו חסרה ויש פגם בתענוגותיו הרוחניים הנצחיים שלשמם ברא הקדוש ברוך הוא את האדם.",
+                "<b>ולפי</b> זה אין לנו לפרש את תחילת המאמר שהקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהכוונה היא רק על מי שאינו עוסק בתורה כלל. אלא אף מי שעוסק בתורה ואיננו מתעמק בה בכל כוחו ואינו משיג בה כמה שאפשר לו להשיג, הרי הקדוש ברוך הוא רואה אותו חסר התענוגות הרוחניים השלמים לאדם ובוכה עליו.",
+                "<b>וכבר</b> גילו לנו חז״ל משמעותו של בכי. איתא בגמרא (בבא מציעא נט): ״אמר ר׳ אלעזר ביום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה וכו׳ שנאמר: ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי; ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר, ״שמע תפילתי ה׳ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש״, ופירש רש״י שמשום שכתוב ״אל דמעתי אל תחרש״ ולא ״ראה דמעתי״, משמע שהוא בטוח שעל דמעותיו של אדם אין הקדוש ברוך הוא עובר בשתיקה ומקבלן תמיד. ואם חז״ל אומרים שהקדוש ברוך הוא בוכה ומוריד דמעות על מי שאין תורתו שלמה, הרי מכאן כמה גדולה חמלתו עליו וכמה חסר אדם זה מתענוגותיו המיועדים לו.",
+                "<b>אנו</b> אומרים בברכה השניה שבברכות קריאת שמע המכוונת ללימוד התורה: ״אהבה רבה אהבתנו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו״, כלומר שהקדוש ברוך הוא חומל עלינו חמלה גדולה ויתרה בזה שנתן לבו את התורה ולימד אותנו חוקי חיים.",
+                "<b>ולכאורה</b> צריכים לכתוב קודם חמלה ואחר כך אהבה, כי הרי חמלה - פירושה שמרגיש את הצער שלנו, ואחרי זה באה האהבה שהיא בחיוב, אלא הכתוב בא להדגיש לבו להיפך, שהחמלה נובעת מתוך אהבה, מכיון שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו באהבה רבה כזו, הוא מצטער מאד שאי אפשר לו להטיב אתנו עוד יותר והוא חומל עלינו בגלל זה חמלה גדולה ויתרה.",
+                "<b>ואפשר</b> להמשיל את הדבר לסיפור שבמדרש, שרבן גמליאל ברך את בתו שילדה בן זכר: ״לא ישלה ווי מפומך״, וכשבתו שאלה אותו למה הוא מקלל אותה הסביר לה: ״מן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מפומך, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכיל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבני כנשתא״ (בראשית רבה כו:ד), כלומר שמתוך גודל אהבתה את בנה, תדאג תמיד ותחמול עליו שמא חסר לו דבר מרוב הטובה שהיא רוצה להעניק לו. כן הקדוש ברוך הוא מגודל אהבתו לישראל הוא חס עליהם תמיד ומלא חמלה גדולה ויתרה, שמא חסר להם משהו מהעונג הרב שהוא הכין בשבילם בעולם. ומתוך כך מתוך אהבה וחמלה גדולה זו, הוא נתן לנו את התורה ומלמד אותנו חוקי חיים.",
+                "<b>ואין</b> המדובר כאן בלימוד תורה סתם, כי הרי כתוב אחר כך: ״בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו״, הרי משמע שהחמלה הזאת אמורה גם לגבי המדריגה של אבותינו, שאם לא גגיע אליה הרי הקדוש ברוך הוא חס ומצטער עלינו.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדול צערו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, על מי שאינו זוכה ללימוד התורה בשלמותו על כל המעלות הגדולות הקשורות בו והתענוגות העליונים הכרוכים בהן.",
+                "ד. <b>מצינו</b> עוד מאמרי חז״ל המגלים לנו כמה הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו מצטער על אשר אין ישראל נהנים מהגדולה והטובה הרבה שהוא הטביע בבריאה בשבילם.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״הקדוש ברוך הוא טופח שתי ידיו זו על גב זו ואומר למה לא נתמלא כל העולם כאברהם יצחק ויעקב וכמשה ודוד״ (אליהו רבה ו). הקדוש ברוך הוא הטביע בכל אדם כוחות גדולים מאד שיוכל להגיע למדריגות רמות ונישאות כמו האבות הקדמונים ולהשיג תענוגות עליונים, ואם אין בני האדם מתאמצים בכל כוחותיהם לבוא לידי כה חמלתו עליהם רבה מאד עד שהוא מוחא כף על כף ומביע צערו הגדול, כביכול, על שחסרה להם הטובה הזאת.",
+                "<b>ולא</b> מסתפק הקדוש ברוך הוא אף אם יגיעו למדריגות גדולות מאד, כי המאמר הנזכר לעיל נאמר שם על דור הדעה שבמדבר, אלא שהוא מתאוה, כאמור, שיגיעו למדריגת אברהם שהוא ראשון לאבות. למדנו לאיזו גדולה הגיע שלמה המלך שישב על כסא ה׳ שכל העמיס נכנעו לממשלתו ושמו יצא לכל העולם בחכמתו ובעושרו, כפי שמתואר בדברי הנביאים, ובכל זאת לא היה מסתפק הקדוש ברוך הוא אם היה העולם נתמלא כשלמה, אלא דוקא כאברהם וכדומה לו. ואמנם חכמתו של שלמה גדולה משל אברהם דכתיב: ״ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי וכו׳״ (מלכים א ה:יא), ופירשו חז״ל שהאדם - זה אדם הראשון ואיתז האזרחי - זה אברהם (ראה רש״י שם). אבל אברהם השיג יותר ממנו עד שאנו מתארים בברכה ראשונה שבתפילה שבחי ה׳ מתוך מעשי האבות, כפי שאמרו חז״ל ״הגדול״ על שם אברהם, דכתיב ״לגוי גדול״, גוי של אל הגדול (ראה מחזור ויטרי כב), וכן אומרים ״אלהי אברהם״ שמיחסים את ה׳ לאברהם, ועוד שחותמים את הברכה בו בלבד: ״מגן אברהם״ (ראה פסחים קיז). כן מצינו שגם בתענוגות הגשמיים עלה אברהם על שלמה, כמסופר במשנה שאמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו: ״אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב״ (בבא מציעא פג), והגמרא לומדת מכאן ״דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה״ (שם פו:). ומכיון שכן, אין הקדוש ברוך הוא מסתפק בגדולתו של שלמה, ואף אם היה העולם מתמלא כשלמה, היה עדיין טופח ידיו זו על גב זו ומצטער למה חסרה להם המדריגה של אברהם, הן ברוחניות והן בגשמיות שלו.",
+                "<b>הרגשת</b> צער כזו אנו מוצאים גם אצל הנביאים. אנו קוראים בחבקוק (א:ד): ״כי רשע מכתיר את הצדיק״, כלומר חבקוק קורא תגר על עלבון הצדיק שהוא מוכתר על ידי רשע, ופירשו חז״ל (ילקוט שם), שהכוונה היא על מרדכי הצדיק שאחשורוש הוא שמלבישו בגדי מלכות, כדברי הכתוב: ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדלה ותכריך בוץ וארגמן״ (אסתר ח), ולכאורה הרי יש בזה כבוד גדול מאד, כי המלך בעצמו, ומלך כאחשורוש שהיה מושל בכל העולם, הלבישו בבגדי מלכות יקרים כאלה. אבל לפי ערכו האמתי של האדם, כפי שהסברנו, ולפי גודל החסד שהקדוש ברוך הוא הטביע בבריאה לטובת האדם, אין גבול לגדולה ולטובה שהוא חפץ להעניק לו שאף כבוד מלכות הגדול ביותר, אם יש בו פגם שהוא בא על ידי רשע, הרי יש בו משום עלבון ופחיתות ויש להצטער ולקרוא תגר על כך.",
+                "<b>ודברים</b> אלה אינם אמורים דוקא באדם שמדריגתו כמרדכי הצדיק, כי הקדוש ברוך הוא רואה כל אדם מישראל אף הפחות שבפחותים, שהוא ראוי להיות כגדולי עולם, חז״ל אומרים: ״׳ראשך עליך ככרמל׳ (שיר השירים ז) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לכרמל וכו׳; ׳ודלת ראשך כארגמן׳ - אמר הקדוש ברוך הוא: הדלים שבכם חביבין עלי כדוד וכו׳, ויש אומרים כדניאל״ (ויקרא רבה לא). הרי שכל אדם אף מן הרשים והדלים ביותר ראוי לכבוד ולגדולה מרובה מאד לתענוגות ועידונים שהם למעלה מכל מושגינו, ואם איננו מגיע לכך וחסר לו מתענוגות אלה, עלבון הוא לאדם והקדוש ברוך הוא מצטער על כך וטופח ידיו זו על גב זו, למה אינם משיגים גדולה זו ותענוגות אלה.",
+                "<b>אין</b> שיעור, איפוא, לחסד ה׳ ואין גבול ומדה לתענוגות הגדולים, תענוגות גן עדן בעולם הבא, תענוגות רוחניים ותענוגות גשמיים, שהוא ברא וממציא בשביל כל אדם ואדם, ואם חסר לו משהו מאותם התענוגות בממדים הגדולים ביותר, הרי רואה הקדוש ברוך הוא בזה סבל לאדם ומצב של קללה ותוכחה. ועוד שגם על האדם שהקדוש ברוך הוא הטביע בו כלי קיבול כזה - להרגיש כל פגם שהוא בכליל התענוגות האלה ולשאוף לכל הישגי השלמות באותם הממדים.",
+                "<b>וכמה</b> נורא הוא לפי זה, אם האדם איננו מגיע למדריגה שהקדוש ברוך הוא רוצה והוא מחסר מטובתו הוא, וגורם ביחד עם זה צער איום, כביכול, להקדוש ברוך הוא על אשר הוא, האדם, מונע בכך את חסדו של הקדוש ברוך הוא ממנו."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>מנוחת השבת</strong></big><br>א. <b>חז״ל</b> אומרים שאדם לאחר שחטא בעץ הדעת, כשהגיע יום השבת אמר: ״מזמור שיר ליום השבת״ ושב בתשובה (ראה בראשית רבה סוף כב ועוד). ויש להבין מהו הקשר בין התשובה ויום השבת.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו על החכמה הרבה הנמצאת בבריאה, כדברי הכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג). הבריאה היא התגלות של החכמה העליונה, רוח אלהים מרחפת בכל, ובכל עצם ובכל חפץ משתקפים פלאים נשגבים. חכמי כל הדורות חוקרים ודורשים לגלות את הכוחות הנפלאים הנמצאים בבריאה, בכלליותה ובכל חלקיה ופרטיה לאלפיהם ורבבותיהם, מחדשים בה חידושים רבים ומוצאים בה המצאות חדשות וגילויים חדשים לאין שיעור. ועדיין אי אפשר לומר שזו חכמת אמת, והרי מה שמצאו ראשונים באו אחרונים והכחישום, ומי יודע אם בזמן מן הזמנים לא יכחשו גם את חכמת האחרונים. ולא עוד אלא שעם כל זה, עדיין לא עמדו אף על מקצתה של החכמה. חז״ל מספרים שיש עשב אחד בעולם שאפשר להחיות מתים על ידו וצפרים מסוימות יודעות את הסוד הזה ומשתמשות בו (ראה מדרש קהלת ה). הרי כמה תעלומות חכמה נפלאה טבועות בכל פרט ופרט שבבריאה, שאף כוח של תחית המתים שנשתבחו בו הנביאים וחז״ל, נמצא באחד העשבים שאנו רומסים אותו ברגלים, מבלי אשר ירגישו בו כלל, ועל אחת כמה וכמה בכל ההיקף של הבריאה כולה.",
+                "<b>וכל</b> זה הוא בחלק הבריאה הנראה לעינינו, בכדור הארץ שאנו נמצאים בו. ועל אחת כמה בעולם הגלגלים הנסתרים ממנו, כמה תעלומות חכמה לאין שיעור טבועות בהם. ולא עוד, אלא שישנן בעולם זה דרגות רבות בהבדלים עצומים בין אחת לרעותה. הרמב״ם קורא את הגלגלים בשם גשם חמישי, ולמעלה מהם המלאכים שהם שכלים נבדלים אשר ״אין מספר לגדודיו״, וגם במלאכים ישנם סוגים שוגים לאין שיעור, זה למעלה מזה. ועל כולם בא האדם שהוא כותרת הבריאה, אבי אבות החכמה, שהקדוש ברוך הוא אמר עליו: ״חכמתו מרובה משלכם״. וכבר העיד הקדוש ברוך הוא על הבריאה שהיא טובה מאוד, כדברי הכתוב: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ (בראשית א), וטוב של הקדוש ברוך הוא הרי אין סוף לערכו ולשיא חכמתו.",
+                "<b>והנה</b> אדם הראשון הכיר את כל הבריאה על כל תעלומותיה וסודותיה, שהרי קרא שמות לכל הברואים, ועוד קרא שם לעצמו שחכמתו, כאמור, מרובה מעל הכל, ואף קרא שם להקדוש ברוך הוא והוא הסכים על ידו. הרי כמה גדולה היתה חכמתו, שהכיר את הבריאה כולה עד תומה ומיצה את עומק חכמתה.",
+                "<b>עם</b> כל זה, עדיין לא הושלמה צורת הבריאה ולא הושלמה עוד חכמתו של האדם עד יום השבת, וגם עוד לא עמד איפוא על עומק סוד התשובה, עד יום השבת. הכתוב אומר: ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה״, כלומר שרק ביום השבת נגמרה יצירת הבריאה של ששת ימי המעשה. וביום השבת הושלמה גם חכמתו של אדם הראשון, והוא בא לידי הכרה שכל השגתו בבריאה עד עכשיו עם כל גדולתו הנשגבה, עדיין אינה שלמה, ורק עם בוא השבת השיג בבריאה את צורת הבריאה. ואז התחיל לומר שירה ולזמר לא׳ עליון: ״מזמור שיר ליום השבת״. ומתוך הכרת צורת הבריאה הגיע לידי תשובה: ״טוב להודות לה׳״, כלומר טוב להתוודות לפני ה׳, כי עצם ההתעלות של הכרה זו היא היא התשובה. והתשובה באה מתוך שירה. התחיל בשיר: ״מזמור שיר״, גמר בשיר: ״ולזמר לשמך עליון״, אמצעו בשיר: ״טוב להודות לה׳״. וכבר דרשו חז״ל: ״טוב להודות לה׳ - אמר אדם, בי ילמדו כל הדורות שכל מי שהוא משורר ומזמר לשם עליון ומודה פשעיו ועוזב ניצל מדיגה של גיהנום״ (ילקוט תהלים צב). אדם הראשון לימד בזה תשובה לכל הדורות, שכל מי שבא לידי הכרה בצורת הבריאה ומזמר ומודה לה׳, הוא בא גם להודות על פשעיו ומתרומם למדריגה של תשובה.",
+                "ב. <b>והנה</b> מפליא ביותר שלא מגיעים לידי הכרה בצורת הבריאה על ידי איזו פעולה כי אם דוקא על ידי השלילה, על ידי הימנעות מעבודה ואפס המעשה. לא נצטוינו על שום עבודה חיובית בשבת אלא במנוחה בלבד. הקדוש ברוך הוא קידש את היום משום שבו שבת ממלאכה, כדברי הכתוב:״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו״ (בראשית א), ובשביתה זו הושלמה, כאמור צורת הבריאה. וכן דורשים חז״ל על פסוק זה: ״מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה״ (רש״י בראשית ב; וראה תורה שלמה שם בהערה כג). הרי שבמנוחה הושלמה הבריאה.",
+                "<b>וגם</b> אותנו ציוה הקדוש ברוך הוא לשבות ביום השביעי שביתה מוחלטת מכל מלאכה ולנוח בו ״מנוחה שלמה״ ללא כל עמל ויגיעה. ומתוך מנוחה זו עלינו להגיע לידי עונג שבת, אשר זוהי עצמיותה של השבת, כפי שנצטוינו: ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח), עונג שלא בא מעבודה ויצירה כי אם להיפך, שבא משביתה מכל עבודה ויצירה, שבא ממנוחה. ואף בשינה מקיימים מצות המנוחה, שהרי גם השינה בשבת תענוג (ילקוט ראובני ואתחנן).",
+                "<b>ועונג</b> זה של מנוחת השבת גדול יותר מעונג כל החכמות והיצירות, ואף מעונג חכמת התורה. ידוע לנו כמה עונג יש לחכמים מבקשת החכמה בלבד, עד שהם מזניחים את כל חמודות תבל, עוזבים את בתיהם ומשפחותיהם, נודדים במדבריות שוממים ומסכנים את עצמם, כדי לחקור את הטבע. וכמה גדול תענוגם כשהם מגלים איזה חידוש וממציאים המצאה חדשה, וכל שכן כשהם מצליחים לגמור את יצירתם ולקבוע לה את צורתה השלמה. וכמה יש, איפוא, עונג ועידון בגמר הצורה השלמה של הבריאה כולה. ועם העונג הזה מתאחד האדם על ידי המנוחה ביום השבת שבו הושלמה צורת הבריאה. ואף השינה בשבת מביא את האדם לידי עונג זה, ואם כי השינה הוא אחד מששים למיתה (ברכות נז) ו״תחילת מפלה שינה״ (בראשית רבה יז), ויש להתוודות לפני השינה כמו שמתוודים לפני המיתה ואומרים: ״והאר עיני פן אישן המוות״, אבל בשבת יש בשינה מעליותא, כי האדם מתאחד על ידי מנוחת השינה עם עונג השלמת צורת הבריאה והוא מתרומם ומתעלה למדריגת עילאה.",
+                "<b>ומשום</b> כך נדחית גם מצות תלמוד תורה מפני עונג שבת. חז״ל מספרים: ״ר׳ זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן, אמר ליה במטותא מינייכו לא תחללוניה״ (שבת קיט), ומפרש רש״י: ״כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון, לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים״. הרי שלימוד תורה בשבת, לא רק נדחה מפגי עונג שבת, אלא אם הוא גורם ביטול תענוגים יש בו גם משום חילול שבת. ולא עוד אלא שגם שינה בשבת דוחה מצוות תלמוד תורה. שהרי גם בתלמידי חכמים אומרת ההלכה: ״שינה בשבת תענוג״. ואף על פי שבלימוד תורה כרוך עונג רב, כדברי הכתוב: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש וכו׳ הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים״ (תהלים יט), בכל זאת עונג המנוחה של שבת גדול הימנו, באשר הוא קשור בהתגלות הצורה של הבריאה והשלמת ההכרה, ויש בו משום עידון ועידוגים אשר כל העולם לא נברא אלא בשבילו."
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>עונג שבת ועונג התשובה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו׳ ויקדש אותו״ (בראשית רבה ב). השבת אינה בריאה חדשה, שהרי לא כתוב שה׳ ברא את השבת, כי אם להיפך: ״ויכל אלהים ביום השביעי״, שבו נגמרה הבריאה של ששת ימי בראשית, אלא שבשבת נשלמה הצורה של כל הבריאה, היינו שביום זה לבשו כל ששת ימי המעשה צורה, ומהי הצורה שנקבעה ביום השבת? קדושה, שכן כתוב: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״ (שם). כלומר שביום השבת עם גמר הבריאה נתקדשו כל העולמות העליונים והתחתונים שנבראו בששת ימי המעשה בקדושת השבת, ונמצא איפוא שצורת כל הבריאה היא קדושה.",
+                "<b>ובמה</b> מתבטאת קדושת השבת? בעונג, שהרי נצטוינו לשמור את השבת ולקדש אותו כדברי הכתוב: ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ), ואיך עלינו לקדש את השבת? על ידי זה שנבלה בו בתענוגים. ולא עוד אלא שיש לקרוא את השבת בשם עונג, כדברי הנביא: ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח). הרי מתגלה לנו שמהות הקדושה הוא עונג ונמצא שצורת כל הבריאה היא עונג ועידון.",
+                "<b>וכשנעמיק</b> עוד, יתברר שששת ימי המעשה הם בבחינת חומר לשבת, וכשם שהשבת הוא גמר הבריאה כן הם ששת ימי המעשה התחלה לשבת. אי אפשר לשבת בלי ששת ימי המעשה, שהרי שבת הוא יום השביעי, ומשום כך כתב הרמב״ן שחובת זכירת השבת לקדשו אינה על יום השבת בלבד, כי אם על כל ימות השבוע, כי כל ימות השבוע הם חלק מהשבת. ולכן מונים את כל הימים לא בשמות בפני עצמם, אלא מקשרים אותם לשבת: אחד בשבת: שני בשבת: שלישי בשבת וכו׳ (ראה רמב״ן שמות כ:ח).",
+                "<b>והנה</b> אי אפשר לנו לתאר בשום אופן את העונג של ששת ימי המעשה, שהרי אין בכוחנו לתפוש את העונג ממה שנברא על כדור הארץ אף ביום אחד, כגון: מאורות השמים, הפירות, הצמחים, הבריות השונות, ועוד שבכל יום ויום, מלבד העונג ממה שנברא בו, הלך ונתווסף עונג בזה שהצטרף והשלים כל מה שנברא בימים שלפניו. ועל אחת כמה וכמה, העונג של היצירה מכל ששת ימי המעשה ביחד שהושלמה בהם כל הבריאה. וכל זה נתקדש בקדושת שבת שהיא צורת כל הבריה, כלומר, שהעונג והעידונים שנבראו בכל יום ויום, לא היו עד השבת אלא בבחינת חומר, ואילו בשבת קיבלו צורתם. ואם כן כמה רב הוא העונג והעידון של יצירת ששת ימי המעשה לאחר שקיבלו צורתם, שהרי התענוגים שלהם הוא חול לגבי העונג של יום השבת שהוא יום קדושה מופשטת ללא כל לבוש.",
+                "<b>וכשם</b> שכל ימי בראשית הלכו והוסיפו בכל יום על השלמת הבריאה עד השבת, כן הוסיפו הימים לאחר שבת בראשית, אף לאחר שנתקדשו בצורה של קדושה - עוד השלמות והשלמות בכל יום ויום, והשבת שבאה לאחריה הוסיפה עליהם עוד קדושה על קדושה ועונג על גבי עונג, עד שהקודמים נחשבים בבחינת חול לגבי הבאים, וכן בכל שבוע ושבוע ובכל שבת ושבת עד לאין סוף ושיעור.",
+                "ב. <b>והנה</b> הקדושה של יום השבת באה דוקא על ידי תענוגים גשמיים, כגון אכילה ושתיה, שהרי חז״ל דורשים: ״זכור את יום השבת לקדשו״ - ״זכרהו על היין״ (פסחים קט), כלומר שקדושת השבת באה על ידי שתיית יין, ואם אין לו יין או שהפת חביב עליו יותר, מקדש על הפת. ועוד שאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן אמרו חז״ל ״שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה״ (ירושלמי שבת טו), וזה טיבה של הנשמה היתרה שבשבת, ש״אוכל ושותה ואין נפשו קצה עליו״ (רש״י ביצה טז), הרי שקדושת השבת מתפשטת גם על התענוגים הגשמיים, עד שגם הם נעשים קודש ואי אפשר לקדש את השבת כי אם רק על ידם. ונמצא שכל הבריאה שהיא קדושה אינה מתבטאת כי אם על ידי תענוגים גשמיים.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם התשובה אינה באה אלא על ידי תענוגים גשמיים, שהרי עיקר התשובה היא לתקן את הפגם שפגם בקדושה, ואם קדושה היא עונג, הרי הפגם בקדושה הוא העדר העונג ואין לתקנו אלא על ידי השלמת העונג, כלומר, על ידי תענוגים גשמיים. וכן מצינו בדברי הכתובים. אנו קוראים בס׳ עזרא (ט:ו) שעזרא בא לידי הכרה עמוקה מאד בחטאיו, עד שאמר: ״אלהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים״. ולכאורה היו צריכים להתאבל ולהצטער על החטאים ולהתענות ולהסתגף עליהם. והנה אנו רואים להיפך, כי כשהגיע ראש השנה, שהוא יום הדין וראשון לעשרת ימי התשובה, אמר עזרא אל העם: ״אל תתאבלו ואל תבכו וכו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו״ (נחמיה ח). הרי שדוקא על ידי התענוגים, ותענוגים גשמיים, כגון אכילת משמנים ושתיית ממתקים, יש להגיע אל התשובה. והוא מוסיף ״כי קדוש היום לאדוננו״, כלומר, על ידי התענוגים הגשמיים האלה תקדשו את היום ותתקנו את הפגם שפגמתם בקדושה, ודוקא משום שקדוש היום, הוא הגורם להתענג בתענוגים גשמיים.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא לגבי יום הכפורים שהוא היום הקדוש ביותר והכתוב מזהיר אותנו: ״לפני ה׳ תטהרו״, כלומר, עליכם להיטהר ולשוב בתשובה לפני ה׳, גם על יום זה ציותה אותנו התורה לכבדו, כמו שהגמרא מספרת: ״אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא, מאי דכתיב ׳ולקדוש ה׳ מכובד׳? אמר ליה, זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה״ (שבת קיט). הרי שגם לשם קדושת יום הכפורים, יש להשתמש בעינוגים וכיבודים גשמיים, כגון כסות נקיה, ועל ידי כך להיטהר ולהתכבד ולבוא לידי תשובה וקדושה.",
+                "<b>ועוד</b> אומרים חז״ל: ״תני חייא בר רב מדיפתי ׳ועניתם את נפשותיכם בתשעה׳, וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי״ (יומא פא:). הרי שעיקר צורת התענוג הוא העונג, ובזה שיקדים יום לפניו להתענג באכילה ושתיה, השלים בזה את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם ביום התשיעי והוסיף על הקדושה.",
+                "<b>ואמנם</b> מוצאים אנו שבכוחו של אדם להעלות גם ענינים גשמיים למצב של קדושה. הרי מקדיש אדם חתיכת בד לשם פרוכת לארון הקודש או למעיל לספר תורה, ואף אם האדם המנדב הוא רשע, מקבלים החפצים האלה ערך של קדושה והכל מנשקים אותם. וכן אם אדם נודר בהמה לקרבן, הרי היא נעשית קדושה ועולה לריח ניחוח לה׳, ולא עוד אלא מי שנהנה ממנה הוא מועל בקודש.",
+                "<b>ובאמת</b> אין במציאות הבריאה ערכים גשמיים, כי כל העצמים בעולם הם מתחילת בריאתם - רוחניים, אלא שהאדם בירידתו מהפך אותם לגשמיים. והרי ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננין לו יין״ (סהנדרין נט:), ומתוך כך היה נהנה מזיו השכינה. ומה שהמלאכים אינם אוכלים ושותים, אין זה מתוך גודל מדריגתם, אלא להיפך משום שלא נתעלו למדריגה כזאת ואין להם היכולת להתענג מהבריאה הגשמית שברא ה׳. ואותם שלושה המלאכים שבאו לאברהם אבינו ואכלו ושתו, התעלו בהשראתו של אברהם והגיעו למדריגה שיהיו ראויים ליהנות מתענוגים גשמיים, כפי שאומרים חז״ל ש״בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח, פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו שנאמר: ׳עומד עליהם תחת העץ ויאכלו׳״ (ילקוט וירא יח).",
+                "<b>ובתוך</b> כך אנו יכולים להבין כי ביום השבת, או בימים הטובים ובימים הנוראים, שהם ימי מנוחה וקדושה, מתעלים כל התענוגים הגשמיים לרוחניים, והאדם מתעלה על ידם למדריגות רוחגיות עילאיות ובא לידי השגה בצורת הבריאה ולידי הכרה עליונה שהיא היא התשובה.",
+                "ג. <b>ולאחר</b> שבאנו לידי כך שצורת השבת והתשובה הוא העונג, נבין למה הגיע אדם הראשון לידי תשובה דוקא ביום השבת. חז״ל אומרים: ״׳ויצא קין מלפני ה׳׳ - רבי חמא בשם רבי חנינה בר רבי יצחק אמר: יצא שמח וכו׳, פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי, מיד עמד ואמר: ׳מזמור שיר ליום השבת׳״ (בראשית רבה כב:יג). הכרתו של אדם הראשון בחומרת החטא היתה כל כך גדולה, עד שלא עלה על דעתו שיתכן תיקון לחטא. והנה נתוודע לו מקין שיש אפשרות להתפשר, שמתחילה נגזר על קין להיות נע ונד, ולאחר התשובה הקיל עליו ונשארה הגזירה להיות נע בלבד, וזה היה חידוש גדול אצל אדם הראשון עד שטפח על פניו וקרא בהתפעלות: ״כך הוא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי״.",
+                "<b>ולכאורה</b>, כיון שבא לידי הכרה שהתשובה מועילה ואפשר לתקן את החטא, היה לו להתוודות ולשוב מיד, ולמה התחיל ממזמור שיר ליום השבת? אלא שאדם הראשון הכיר שהתשובה באה על ידי העונג, ולכן קשורה התשובה עם השבת שהוא יום עונג, והתחיל לזמר. אמר שירה וזמרה קודם לוידוי, לפני שאמר ״טוב להודות לה׳״, ואמר שירה וזמר לאחר הוידוי, לאחר שאמר ״טוב להודות לה׳״. וגם עצם המושג וידוי הוא שם נרדף להודאה ושידה, כי אין התשובה והוידוי ענין של צער כי אם של עונג אשר זוהי גם צורת השבת ויש לשיר ולזמר על כך.",
+                "<b>לכאורה</b> אפשר למצוא סתירה לדברים אלה, שהרי הרא״ש מביא בשם רב נוטראי גאון שביום טוב שני של ראש השנה ואף אם חל בשבת מותר לשבת בתענית (ראה רא״ש סוף מס׳ ראש השנה, וכן בטור או״ח תקצז; וראה שם שרב האי גאון והרא״ש חולקים על כך), הרי שלדבריו התשובה באה על ידי תענית וסיגופים ולא על ידי עונג.",
+                "<b>אולם</b> אין בזה כל סתירה, שהרי כתב ר׳ יונה גירונדי בתחילת ספרו ״שערי תשובה״, שהעיקר השלישי של התשובה הוא היגון, והוא מסביר שעיקר היגון שיבוא מטוהר הנפש ומאת טוהר הנשמה העליונה, כמו שכתוב (ישעיה נז): ״כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״ (ראה שערי תשובה א:יג), ויגון כזה אינו אלא עונג ועידון. הרי גם אצל הקדוש ברוך הוא אנו מוצאים מושג של עצבות, כביכול, כמו שכתוב: ״ויתעצב אל לבו״ (בראשית ו), והאם יתכן שבאותו זמן לא נתקיים מה שנאמר ״עז וחדוה במקומו״ (דברי הימים א טז:כז)? אלא שעצבות כזו שהיא לפי המושגים הרוחניים, אין בה ניגוד לחדוה, וכן גם יגון הנשמה שהזכרנו יש בו משום עונג, ויגון מותר בשבת. וכמו כן התענית שמביאה לידי יגון כזה, עונג הוא בשבילו (ראה ב״ח או״ח תקצז שהוא מתרץ בזה את תמיהת הרא״ש על רב נוטראי גאון מדברי עזרא שציוה לישראל בראש השנה: ״אכלו מעדנים ושתו ממתקים״, ״דהיינו עונג דידיה דיתיב בתענית״).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שגם היסורים שסובלים הרשעים בגיהנום עונג הוא בשבילם, משום שהם יודעים שביסורים אלה הם מצטרפים ומזדככים מעוונותיהם ואין אושר גדול מזה, כמו שאמרו חז״ל: ״אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב ׳עוברי בעמק הבכא׳ (תהלים פד). ׳עוברי׳ - אלו בני אדם שעוברים על רצונו של מקום; ׳עמק׳ - שמעמיקים להם גיהנום וכו׳ שמצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם! יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תקנת גיהנום לרשעים, גן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). שנינו שיסורי גיהנום נוראים מאד עד שכל יסורי עולם הזה אינם שוים לרגע אחד של יסורים בגיהנום. ועוד שכאן אמור שמעמיקים להם גיהנום. והנה משוים חז״ל את היסורים האלה של הגיהנום לעונג ועידון של הצדיקים בגן עדן, וכשם שאומרים ״יפה תקנת״ על גן העדן לצדיקים, כך אומרים ״יפה תקנת״ על הגיהנום לרשעים. ולוא היו מעלים את הרשעים מגיהנום ומושיבים אותם בגן עדן, לא היו מתקיימים, וכמו שאמרו חז״ל שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונין בה״ (נדרים ח), הרי שאינם יכולים לסבול תענוגיהם של הצדיקים והוא עינוי בשבילם, ורק בגיהנום הם מתקיימים ועוד מתענגים בו ורואים בו תקנה יפה. וזהו החסד שגמל הקדוש ברוך הוא עם האדם, שלאחר שקלקל את עצמו על ידי החטא ואינו יכול לקבל את העונג והעידון של הבריאה שלפני החטא, ברא לו עולם אחר, עולם של יסורים ועינויים הנקרא גיהנום, שהרשעים מוצאים בו עוגג בצורה אחרת, בזה שעוונותיהם מתמרקים והם מתכפרים, מצטרפים ומיטהרים לפני ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> גם נבין מה שאמרו חז״ל: ״אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו׳ והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה״ (עירובין יח:). ולכאורה הרי אמרו חז״ל שאדם הראשון אמר שירה וזמרה, ואיך יתכן שבאותו זמן סיגף את עצמו בתענית ובסיגופים כאלה? אולם באמת התענג אדם הראשון גם לאחר החטא ואמר שירות ותשבחות לה״ תוך הנאה רוחנית עילאה. אלא שהתדמה לקונו ויצר לעצמו לאחר החטא צורר. אחרת של חיים שאנו קוראים בלשוננו סיגופים בבחינת הגיהנום לרשעים, וגם בהם מצא עונג וסיפוק בזה שהוא מזדכך על ידם, כשם שהרשעים רואים תקנה יפה בגיהנם, ואמר מזמור שיר טוב להודות לה׳ (תהלים צב).<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">ראה סנהדרין הא שרבי עקיבא אמר לרבי אליעזר ״חביבין יסורים״, משום שהם מכפרים: וראה בבא מציעא פד: רבי אליעזר ברבי שמעון שמאותו הטעם הזמין עליו יסורים בכל ערב וקרא להם: ״אחי ורעי בואו״, ועוד ועוד.</i>",
+                "<b>וזוהי</b> הבחינה של יגון הבא מטוהר הנפש והנשמה שהזכיר ר׳ יונה גירונדי לא שיצער את עצמו, אלא ייצור לו צורה אחרת של תענוגים הבאים מתוך יגון הנפש. ומי שאינו מגיע למדריגה כזו שיתדמה לקונו ליצור מהעונשים שהוא מעניש את עצמו כדי לתקן את חטאיו עינוג ועידונים והוא סובל מסיגופיו צער ממש, לא די שאין לו תשובה אלא התרחק ממנה בתכלית הריחוק, כי התשובה היא עונג ועידון והעדר העונג הוא חטא."
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>כוחה של נקודה רוחנית</strong></big><br>א. <b>הרוחניות</b> בין לצד הטוב ובין לצד הרע, אין מודדים אותה לפי הכמות. מעט מן הרוחניות לצד הטוב, לא רק בקום עשה אלא אפילו בשלילה, בשב ואל תעשה, בכוחה להביא לידי הקדושה הגדולה והעילאה ביותר ולהשלמת כל הבריאה. וכן להיפך. נקודה זעירה לצד הרע, אף ללא כל מעשה, עלולה להשחית את כל הבריאה ולהרוס את העולם.",
+                "<b>ויום</b> השבת יוכיח! ביום השבת שבו נשתלמה הבריאה, לא נוצרה שום בריאה חדשה, ולהיפך הופסקה הבריאה של מעשה בראשית והשתררה שביתה גמורה. ומתוך שביתה זו התחוללה הקדושה, שזוהי עצמיותו של השבת: מנוחה וקדושה, כדברי הכתובים: ״וישבת מכל מלאכתו וכו׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו״ (בר׳ ב); וכן ״וינח ביום השביעי על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ (שמות כ). מתוך המנוחה והשביתה באה הקדושה.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים שאדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, לאחר שנכשל ועבר על מצות ה׳, הגיע לידי תשובה ביום השבת (ראה לעיל המאמרים על מנוחת השבת ועונג שבת) לפי שידע כלל על התשובה, משום שעל ידי השתוררות המנוחה עם כניסת השבת, השיג את קדושת היום ובא לידי תשובה שהתבטאה בסיגופים ותעניות במשך מאה ושלושים שנה עד שנעשה בשרו שרטון (עירובין יח). ואף כשבא להודות לה׳ על השגתו זו, לא נתן שבח והודאה לה׳ על התשובה, כי אם על השבת ואמר: ״מזמור שיר ליום השבת״, משום שמנוחת השבת היא שהביאה אותו לידי תשובה.",
+                "<b>ואף</b> לאחר שציוה ה׳ על שמירת השבת, לא ציוה להתקדש בו על ידי מעשי מצוות ופעולות מסוימות, כפי שהיה נראה לנו לכאורה, אלא נצטוינו בו על המנוחה בלבד; ועל ידי המנוחה, על ידי שלילת המעשה, עלינו לקדש את עצמנו ולהגיע לידי ההכרות הנשגבות והנעלות ביותר.",
+                "<b>וכן</b> מצינו שמשה רבינו בזמן שתיקן לבני ישראל בעוד היותם במצרים את יום השבת ליום המנוחה (ראה שמות רבה א על הפסוק וירא בסכלותם), לא ציוה להם לקיים איזו מצות או עבודה מיוחדת ביום זה כי אם לנוח בלבד באשר עצם המנוחה היא המביאה לידי התעלות וקדושה. ועוד שבני ישראל נצטוו על השבת במרה לפני קבלת התורה, ונמצא שהעליה על ידי השלילה קודמת לחיוב.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו לומדים שהרוחניות לא נערכת לפי המעשה. כל נקודה דקה שבה אף באפס מעשה, יש לה ערך רב ובכוחה להביא את האדם לידי מדריגות רמות ונעלות.",
+                "<b>וכמו</b> שכל מעלה קטנה ברוחניות אף בדרך של שלילה, מעלה את האדם, כן להיפך, כל העדר קט ברוחניות, פוגם עולם מלא של חכמה וקדושה. וגם זה למדנו מאדם הראשון. חז״ל אומרים שהמלאכים ראו באדם הראשון כוחות רוחניים וחכמה כה נפלאה עד שטעו בו וחשבוהו לבורא (בראשית רבה כג), ומה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל עליו תרדימה, ומזה הכירו את טעותם שלא הוא הבורא, כי ״לא ינום ולא יישן שומר ישראל״ (תהלים קכא).",
+                "<b>והנה</b> ברור שלא היתה זו תרדמה ממש. חז״ל אומרים שחכמתו של אדם הראשון היתה מרובה משל המלאכים אף לאחר שהפיל עליו ה׳ תרדימה, שהרי כשחטא, שאלו מפני מה קנס מיתה על האדם ולא השיגו את חטאו. ואם לגבי המלאכים נאמר שאין שינה לפניהם, כל שכן שלא היתה אז שינה לפני אדם הראשון. אלא ודאי שלא היה זה אלא טשטוש קל בשכלו האלהי. ובכל זאת עמדו המלאכים מתוך טשטוש קל זה על טעותם והכירו שאינו בורא כי אם נברא. ועוד, שחז״ל אומרים על תרדימה זו: ״תחילת מפלה שינה״ (בראשית רבה יח), וכן אנו מברכים על השינה: ״המפיל חבלי שינה״, הרי שזוהי מפלה. ועוד, שהשיגה היא אחת מששים במיתה (ברכות נז), והיא מהפכת את כל עצמיותו של האדם, שהרי עצמיותו היא שהוא מושל על כל הברואים, כדכתיב ״תמשיליהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח); ואילו בשעה שהוא ישן, הכל מושלים בו אפילו הפחותים שבברואים, כגון זבובים ויתושים וכו׳.",
+                "<b>הרי</b> שפגם קטן ברוחניות במובן השלילי, מפיל את האדם מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ממדריגה שהוא נראה כבורא עד לידי מדריגה של נברא, ומבטלת את כל עצמיותו של האדם.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים קל וחומר. מה אם טשטוש קל כזה ברוחניות במובן השלילי ואצל אדם אחד בלבד, עושה רושם כל כך גדול וגורמת מפלה כזאת. על אחת כמה. פשעים כבדים ולא רק בשלילה כי אם בחיוב, ולא מאדם אחד כי אם מהמוני בני אדם, כמה חורבנות והרס מביאים לאדם ולעולם.",
+                "<b>ומכאן</b> גם נלמוד לצד השני, כמה עליה קלה ברוחניות מביאה ישועה לעולם וכמה היא מעלה את הבריאה. ולא פלא, איפוא. איך תבוא הגאולה לאחר הירידה האיומה בעולם שחז״ל מתארים בעקבתא דמשיחא, כי לעומת זה, כל נקודה קטנה בהתעלות רוחנית אף של אדם יחיד, מקיימת את העולם, מצמיחה תשועה גדולה ומביאה לידי ימות המשיח.",
+                "ב. <b>את</b> היסוד הזה אנו מוצאים גם לגבי רבי עקיבא. חז״ל מספרים שעד גיל ארבעים היה עם הארץ גמור ושבא תלמידי חכמים, עד שאמר על עצמו: ״כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור״ (פסחים מט). ואף לאחר שהתחיל ללמוד, נכשל במעשיו אף באלה שהתכוון לשם שמים - בחמורי חמורות של שפיכת דמים, כפי שמספר רבי עקיבא בעצמו: ״אמר רבי עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו בד׳ מילין, שהבאתיו למקום בית הקברות וקברתיו. וכשבאתי והרציתי דברים אלה לפני רבי אליעזר ורבי יהושוע, אמרו לי, כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו היית שופך דמים״. ורבי עקיבא לומד מזה קל וחומר: ״ומה שבשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי כרשע; בשעה שלא נתכוונתי, על אחת כמה וכמה״ (מסכת דרך ארץ זוטא ח).",
+                "<b>ומה</b> גרם לרבי עקיבא שהשתנה פתאום וגדל לחכם הדורות? שנינו (אבות דרבי נתן ו): ״מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתמיד נופלים עליו בכל יום. אמרו לו: עקיבא! אי אתה קורא, ׳אבנים שחקו מים׳? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשים כברזל - על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה״.",
+                "<b>ולכאורה</b> מה ראה כאן רבי עקיבא, שכל כך התעורר מזה וחולל מהפיכה בנפשו? רבי עקיבא הכיר מה רב ערכה של כל טיפה קטנה רכה שברכות, שאף כשאינה נראית ואינה ניכרת כלל, בכוחה לחקוק ולשחק אבנים גדולות וקשות. ומזה למד כקל וחומר, כמה גדול כוחה של כל נקודה קלה ברוחניות ואיזה רושם עז היא עלולה לפעול בפנימיותו של האדם, למרות שאינה ניכרת ונראית לעין.",
+                "<b>ואמנם</b> מה גרמה תזוזה רוחנית זו ומה היה סופו של רבי עקיבא? הוא יצא משפלות ומאפילה לאור גדול, לאור החיים הרוחניים הנצחיים. הוא עקר את טבעו הקשה של שבאה עזה לתורה ולומדיה, שהיה מושרש בו מזה ארבעים שבה, והתמסר בכל בפשו ומאודו ללימוד התורה, עד ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו, והגיע למדריגה עליונה כזו שמשה רבינו מקבל התורה מפי הגבורה לא הבין את תורתו. והרי מה שאמרו חז״ל על רבי עקיבא: ״בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! מי מעכב על ידך (מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, רש״י)? אמרו לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם! הראהו לי. אמר לו, חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר (שצריך טעם, רש״י), אמרו לו תלמידיו, רבי! מניין לך? אמר להם, הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו (של משה, רש״י). חזר לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם! יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו׳״ (מנחות כט:).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאהבתו העצומה של רבי עקיבא לה׳ הגיעה לממדים כאלה, שהשתוקק למסור נפשו על קדושתו ואמר: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק ׳בכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו״. ולבסוף כשזכה לכך וסרקו בשרו במסרקות של ברזל, לא הרגיש כלל ביסוריו וקיבל בשעה זו עול מלכות שמים תוך אהבה ושמחה ״והיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד״ (ברכות סא).",
+                "<b>הרי</b> כמה פעל על נפשו של רבי עקיבא הרושם הרוחני הקל שהתעורר בו מהסתכלותו בטפטוף המים, ולאיזה גבהות עילאה הביאה אותו התבוננות מעטה זו. ולפי זה יתכן שגם בדורותינו, בדורות של בורים ועמי הארץ, עלולים רשמים רוחביים מסוימים לחולל מהפיכה בלבות בני האדם ולהעלותם למדריגות עליונות, והכל יכירו בגדולתו וגבורתו של ה׳ ויקבלו עליהם את עול מלכותו ומלאה הארץ דעה והיה ה׳ למלך על כל הארץ."
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>גשם ורוח</strong></big><br>א. <b>הנה</b> דור המדבר הגיע למדריגות המופלאות ביותר. הוא הדור אשר ראה כל האותות והמופתים שעשה ה׳ במצרים ובקריעת ים סוף; הוא הדור אשר זכה לחזות בהופעתו של ה׳ בהר סיני, לשמוע את דברות קדשו ושקיבל מידו את התורה; הוא אשר עמד על סודם של מלאכי עליון וקראו: ״נעשה ונשמע״, שהקדוש ברוך הוא תמה על כד ואמר: ״מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו״, ועוד ועוד.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהנבואה הכתירה אותם בשם ״דור דעה״, כפי לשון הכתוב: ״דרדע״ (מלכים א ה:יא), שחז״ל פירשו ש״זה דור המדבר שהיו כולם מלאים דעה״ (ראה ילקוט שם), ומשמעותו של התואר ״דור דעה״ היא שכל מהותם היתה דעה. בדומה לזה מצינו לגבי דוד המלך ע״ה שאמר על עצמו: ״ואני תפלה״ (תהלים קט), שהכוונה היא שכל עצמיותו היתה תפלה, וכך גם משמעותו של דור דעה, שכל מציאותם ועצמאותם היותה דעה.",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה, כעס הקדוש ברוך הוא עליהם ואמר: ״ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי״ (תהלים צה). עם כל מדריגותיהם המופלאות, עם היותם ״דור דעה״, דור שכולם מלאים דעה, אשר בעינינו נראה שאי אפשר להיות גדול מזה, עדיין לא הפיקו רצון מאת ה׳, והוא קורא אותם ״תועי לבב״ ובמשך כל ארבעים השנה שנמצאו במדבר היו לו לזרא והוא קץ בהם.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר, שבאותו הזמן הקדוש ברוך הוא מזהיר את הדורות הבאים אחריהם ואומר: ״אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר״ (שם), כלומר שלא ילכו בדרכיהם, שלא יקשו לבבם כמותם ולא יהיו ״תועי לבב״. והדברים אמורים כלפי כל הדורות, לרבות גם דורותינו, וגם עלינו חלה האזהרה הזאת. והנה תמוה הדבר למאוד, כי האם יתכן שאנו, דור היתום, הרחוקים מדור המדבר אלפי מדריגות, ואין בכוחנו להתמודד להגיע אף לחלק קט מרוממותם, היאך מזהירים אותנו שלא נלך בדרכיהם ונתרומם מעל למדריגותיהם?",
+                "<b>אכן</b> נכון הדבר. בידינו ובכוחנו להגיע לכך, כי יש לדורותינו יתרון על אותו הדור ויש בנו מה שלא היה בהם.",
+                "<b>דור</b> המדבר, שהיה, כאמור, כולו ״דור דעה״, היה מופשט לגמרי מהעולם הגשמי. הם חיו כאילו בשמים, בין עמוד הענן ועמוד האש, ומרוחקים מכל תנאים גשמיים, ואף לא היו להם מצרכי אכילה, וניזונו מהמן הנקרא ״לחם אבירים״ (תהלים עח), כלומר: לחם מן השמים. ודוקא משום כך ראו פגם במצבם, כי בהיותם במדריגות העליונות של ״דור דעה״, היו זקוקים דוקא לפעולות הנראות בעינינו בגשמיות, כדי להתרומם על ידו למדריגות יותר גדולות.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים מיום השבת. חז״ל אמרו: ״לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה ועל ידי זה שהפה מסריח התירו לו לעסוק בהם בדברי תורה״ (ירושלמי שבת טו:ג), כלומר שמתוך אכילה ושתיה יכולים להגיע לעונג הרוחני ולקדושה העילאה של שבת יותר מאשר תוך לימוד תורה. ולא עוד אלא שראו בלימוד תורה בשבת המביא לידי מניעת העונג של אכילה ושתיה - חילול קדושתה (ראה שבת קיט; וראה לעיל במאמר ״עונג שבת״). וכן הסביר רש״י, שהנשמה היתרה שהקדוש ברוך הוא נותן באדם בערב שבת (ביצה טז) - מהותה היא: ״רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו״ (שם), כלומר, שהנשמה היתרה שואפת עונג וקדושה מתוך ריבוי אכילה ושתיה שהיא אינה קצה בהן, ודוקא מתוך זה מגיע האדם למדריגות הרוחניות שעליו להשיג ביום השבת.",
+                "<b>וזאת</b> היתה תלונת דור המדבר: ״אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא). הלחם הקלוקל - פירושו: המן, שלפי שהיה נבלע באברים קראוהו קלוקל (ראה רש״י שם). ודוקא משום כך שהיה רוחני ולא היה להם מאכל גשמי כגון לחם ומים, שיש בהם אכילה ושתיה במובן הרגיל, התלוננו שלפי מדריגתם הם, לפי המדריגות העליוגות שהם השיגו, חסר להם האמצעי שיוכלו להגיע על ידו לשיא המטרה הרוחנית שהם מיועדים לה.",
+                "<b>אולם</b> לעומת זה, הדורות שלאחריהם שנכנסו לארץ וזכו לאכול מפריה ומתגובתה הגשמית, להם ניתנה האפשרות להגיע לשיא המדריגות, וכן כל הדורות אחריהם. ולכן הזהיר להם הקדוש ברוך הוא: ״אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר״ כי דוקא הדורות הללו, עם כל המרחק הרב שביניהם לבין דור המדבר, הודות ליתרון זה שהם נתונים בעולם הגשמי ובתנאים גשמיים, בכוחם לכוון ולהעלות את ההנאות הגופניות למשימות רוחניות ולעלות על ידן למדריגות יותר גדולות מדור המדבר, דור הדעה, שנמנעה מהם האפשרות הזאת.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה בשבתות, שבהן ניתנה הנשמה היתרה, בודאי שהדורות שלנו שיש בהם התנאים של אכילה ושתיה, בכוחם להתעלות על ידם לקדושה עילאה ולהגיע לרוחב לב פתוח לרווחה ולמנוחה נפשית עליונה.",
+                "ב. <b>לאחר</b> הנחה זו שיש בכוחו של אדם להגיע על ידי עצם עונג שבת למדריגות של קדושה ונשמה עילאה יותר מאשר על ידי פעולות רוחניות ולימוד התורה, נבין למה ויתרו חז״ל על מצוה של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, משום גזירה של זהירות בשמירת שבת.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״מדאורייתא מישרא שרי (לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת), ורבנן הוא דגזור ביה וכו׳ גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים״ (ראש השנה כט:). ולכאורה תמוה הדבר. תקיעת שופר היא עיקר צורתו של ראש השנה. חז״ל אמרו: ״אמר הקדוש ברוך הוא וכו׳ אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר״ (ראש השנה טז.). ועוד אמרו חז״ל, שאין תוקעין בשופר של פרה משום שקטיגור דעגל הוא ואין קטיגור נעשה סגיגור. ואף על פי שדין זה לא נאמר אלא בבגדי זהב של כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ואילו שופר מבחוץ הוא, ״כיון דלזכרון הוא כמבפנים דמי״, ופירש רש״י: ״כיון דלזכרון קאתי כבגדי כהן גדול שלפנים דמי״ (ראה ראש השנה כו, ורש״י). הרי שתקיעת השופר בראש השנה כמוה ככניסתו של כהן גדול בפני ובפנים קודש הקודשים בעצם יום הכיפורים. ואם כן איפוא היאך ביטלו חז״ל ביום הדין האיום והנורא הזה, שכל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, מצוה גדולה זו שכל זכותם של ישראל תלויה בה, - בגלל חשש רחוק, שמא יימצא פעם יהודי אחד בעולם שישכח וייכשל בגלל זה במלאכה אחת בשבת בשגגה? ובמה נזכה איפוא, ביום זה בדין?",
+                "<b>אולם</b> כפי האמור, שערכה של השבת עולה על כל הפעולות הרוחניות, ובכוחו של אדם לעלות בה על ידי עצם מהותה לקדושה עילאה ולמדריגות העליונות ביותר, מובן הדבר שיש לדחות אף מצוה גדולה כתקיעת שופר בראש השנה - מפני חשש רחוק ביותר של פגיעה בשבת, כי ראויה היא שמירת השבת בלבד - וכל שכן זהירות חמורה זו לרומם את ישראל ולזכותם בדין יותר מאשר המצוות הגדולות ביותר, ואף ענין שכלפני ולפנים דמי."
+            ],
+            "XXIV": [
+                "<big><strong>דקות חיובי התורה</strong></big><br>א. ״<b>בשעה</b> שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה לילוד אשה בתוכנו? אמר להן הקדוש ברוך הוא: לקבל תורה בא. אמרו לפניו וכו׳ מה אנוש כי תזכרנו... תנה הודך על השמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם! מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו, אחוז בכסא הכבוד וכו׳. אמר להן: תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: ״לא יהיה לך וכו׳ לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב״, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?״ (שבת פח:).",
+                "<b>רבים</b> שואלים וכי בשביל הציוויים הללו: ״לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב וכו׳״, היה צריך הקדוש ברוך הוא לרדת משמים להר סיני לתת אותם לבני ישראל? והרי ציוויים אלה, כל בר דעת רגיל מבין אותם ועומד עליהם מעצמו, ואיזה חידוש נתחדש להם במתן תורה זו? והאם בשביל ציוויים אלה היה צריך משה לעלות למרום ולמסור את נפשו כדי להורידם לארץ? ומהי הקנאה שהמלאכים קנאו בו ורצו לשרוף אותו בהבל פיהם משום שלא נתנו אותם להם, וכי לא יבלו להשיג אותם מעצמם בשכלם הם?",
+                "<b>ברם</b> מתוך השאלה נבין את התשובה, כי כשאנו רואים שהיה צורר בהופעתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ובמעמד נשגב כזה, בקולות ובברקים אשר זעזע את כל העולם - כדי לתת את התורה, הרי מכאן שהיא לא באה לצוות ציוויים שאנו מבינים בשכלנו האנושי, כי אם יש בו אור אלהי שהוא למעלה ממושגינו.",
+                "<b>אולם</b> עלולים היו הבריות לטעות ולחשוב שהתורה על כל ציווייה ואזהרותיה, לא ניתנה אלא לדור ההוא; לדור של יוצאי מצרים שגדלו בארץ הטומאה והתועבה והיו שקועים בעבודת פרך בחומר ובלבנים, להם צריכים היו לצוות שלא ירצחו איש את רעהו, שלא יגנבו ולא ינאפו, אבל לאחר שנתפתחו ועלו במדותיהם ובמעלותיהם, הם מבינים בשכלם הם מה שעליהם לעשות בתור בני אדם תרבותיים ואינם זקוקים עוד לציוויי התורה. כדי למנוע טעות זו, העלה הקדוש ברוך הוא את משה למרום וגילה שהמלאכים, השכלים הנבדלים שאין להם חומר וגשם, משתוקקים לקבל התורה, ומכאן נלמד שציוויי התורה ראויים לבעלי השכלים הגבוהים ביותר, שהם למעלה ממושגי בני האדם ואף ממושגי המלאכים, ובמקום שנגמרות ההשגות של הנבראים, שם מתחילה התורה.",
+                "<b>אמנם</b> התורה מצוה: ״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנוב״ וכדומה, אבל גם במושגי רציחה, ניאוף וגניבה, ישנם שלבים רבים זה למעלה מזה לאין שיעור, וכדאי להסביר הדבר מתוך דוגמאות מחיי העולם.",
+                "<b>אנו</b> רואים בעולם שמושגי בני האדם בבחינת טוב ורע שונים הם. למשל, אצל עם הצוענים לא מוכרת הגניבה לחטא והיא אצלם תופעה רגילה שלא רואים בה שום פגם. לעומת זה, אצל עמים אחרים, שהם תרבותיים ומפותחים יותר, רואים חטא חמור בגניבה ומענישים עליה בעונשים כבדים. ברם בדברי כזב ושקר, גם הם אינם מכירים כעוול, ולהיפך האדם המוכשר לבדות בדיות ומבין תכסיסי ערמה כדי לרמות בני האדם - לחכם ייחשב בעיניהם. וישנם עמים העולים בתרבותם יותר ומכירים בשקר - חטא חמור מאשר גניבה, כפי הפתגם הגרמני הידוע: ״השקר גרוע מהגניבה״. הרי רואים אנו, כי ככל אשר תתפתח הכרתו של האדם, יגדל קנה המדה במושגיו על החטא. וקנה מדה זה אפשר להגדיל פי מאה ופי אלפים עד שיתקבלו מושגים אחרים לגמרי בהשקפותיו של האדם על מושג עוול ופגיעה בזולת ועל מושגי צדק ויושר.",
+                "<b>ומכאן</b> נוכל לקבל איזו תפישה במושגי התורה על רציחה וגניבה. כי יש אשר לפי המושגים שלנו העדינים ביותר, נראה לנו איזה מעשה - כצודק וישר, ואילו לפי מושגי התורה, הרי זה נחשב חטא ועוון; ויש מעשה שבעינינו - אם נגדיל אותו בזכוכית מגדלת - אינו אלא פגם דק מן הדק, רואים בו לפי קנה המדה של התורה - רציחה, ניאוף, גניבה וכדומה.",
+                "ב. <b>לפי</b> כלל זה יבוארו לנו מאמרי חז״ל רבים, והרי דוגמה. חז״ל אמרו: ״מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מצפרדעים, מה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו: ׳ובאו ועלו בביתך וגו׳ ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם; אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה״ (פסחים נג).",
+                "<b>ויש</b> להבין, למה היו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים, ולא למדו מאברהם אבינו שנתן להפיל אותו באור כשדים על קדושת השם?",
+                "<b>אלא</b> מכאן אנו למדים על עליונות המושגים בחיובי האדם. ידוע לבו שהקדוש ברוך הוא הטביע במזגו של כל בעל חי דעה הדרושה לו לצורר קיום גופו, ודעה זו היא פחותה ביותר. והנה לימדה לנו התורה שגם הצפרדעים, שהם יצורים קטנים ופחותים, מוטבע בהם המזג הזה לבוא באש ובמים וליהרג בגזירת בוראם. ולכן סיפרו לנו חז״ל שחנניה מישאל ועזריה כשבאה לפניהם שאלה של מסירות נפש על קידוש השם, לא היו זקוקים לחייב את הדבר מתוך שכלו האלהי של האדם וללמוד אותו מאבות העולם, אלא מצאו מעשה כזה אף בבעלי חיים הפשוטים ביותר.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים שאל יחשוב אדם שמסירות בפש על קדושת השם היא מהמדריגות העליונות ומי שהגיע כבר הגיע לתכליתו, אלא זוהי דרגה נמוכה שלא דרוש לה שכל האדם ואף לא שכל בעלי חיים ממדריגה גדולה, וכל שכן לא תורה מן השמים, אלא גם הדעה הפחותה של צפרדע מחייבת אותה, ומי שלא מוסר עצמו הרי גרוע מהצפרדע. ונמצא, איפוא שכדי שיחול עליו שם אדם, עליו עוד לעלות לדרגות רבות אחרי הדרגה של מסירות נפש, ולאחר שהגיע לדרגת אדם, עליו להתחיל להשתלם לפי שכלו האנושי ממדריגה אחר מדריגה עד כמה שידו מגעת, ורק אז, לאחר שנגמרות השגותיו, מתחילים הציוויים של התורה, כלומר ה״אלף בית״ שלה, שהוא למעלה ממושגי בני האדם ולמעלה ממושגי המלאכים, שהם שכלים נבדלים, ומשם יש עוד לעלות ולעלות לאין שיעור. עד כדי כך מגיע קנה המדה של התורה.",
+                "ג. <b>אולם</b> לפי זה אינה מובנת תשובתו של משה רבינו שהחזיר למלאכים שתורה זו אינה ראויה להם משום שאיו בהם יצר הרע של רציחה וגניבה וכדומה. לפי שאנו מסבירים, הרי אין משמעותם של ציוויי התורה - לפי מושגינו הרגילים, כי אם למעלה מתפישתנו ומתפישת המלאכים, ומשום כך הם השתוקקו להם וקנאו בו, ובמה דחה אותם?",
+                "<b>אלא</b> שיש הבדל רב בין חטאיו של אדם לבין חטאיהם של המלאכים. האדם הוא חלק אלו׳ ממעל ובידו הבחירה לבחור בטוב או ברע להעלות את עצמו או להוריד את ערכו. ולא עוד אלא שהוא מרכז הבריאה, ובידו הנהגת כל העולם כמו שאמר הקדוש ברוך הוא: ״הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים״ (ראה רש״י בראשית ג:כב), והכל תלוי בבחירתו. כשהוא בוחר בטוב, הוא מחדיר טוב בכל הבריאה ומעלה אתו את כל הנבראים; וכשהוא בוחר ברע, הוא מחדיר רע בבריאה ומשחית את כל הנבראים. ולפי זה, בכל משגה קל של האדם אף במושגים הדקים ביותר, מכיון שיש במעשה זה בחירה שלילית, הרי זו סטיה מתעודתו ותכליתו וכמוה כחמורי חמורות, והיא גם משתקפת בבריאה בצורה החמורה ביותר. לדוגמא, כשאדם נוגע באיזו נימה שהיא, הגובלת עם אבק של רציחה, אף שאין בזה אלא פגם דק מן הדק, רואים בו בחירה בכיוון של רציחה, הנכללת בגדר הציווי ״לא תרצח״, והוא פוגם באותו כיוון בבריאה כולה כאילו רציחה ממש.",
+                "<b>משל</b> למה הדבר דומה? ללבו של האדם שהוא מרכז חיותו, אם יתגלה בו ליקוי כל שהוא, הרי נפגע כל האדם, וכל האברים שבגופו היונקים חיותם ממנו מתרופפים, ומאיימת עליהם סכנה של הרס כל קיומם, כמו במחלה האנושה ביותר.",
+                "<b>וכן</b> להיפך, כשאדם עושה מעשה טוב אף הקל ביותר, או נמנע ממעשה רע אף ההחלטי ביותר, מכיון שיש במעשה זה בחירה חיובית, הרי בנטיה זו לצד הטוב, משתקפת מדריגה גדולה המעלה את אישיותו ואת הבריאה כולה לשלבים העליונים. לדוגמא, אם אדם מרסן את עצמו ואינו רוצח במובנה הפשוט של המלה ומקיים הלאו ״לא תרצח״, הריהו נוגע בשרשים העליונים של מושג זה וכאילו מסתייג מרציחה במובניה הדקים ביותר.",
+                "<b>ולכן</b> גם בזה שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על קדושת השם, אם כי זה ממזגם של הצפרדעים, מכיון שהגיעו לכך בכוח בחירתם בתור בני אדם, הריהו מעשה גדול למאד הנוגע בשלבים העליונים של התעלות האדם.",
+                "<b>אבל</b> לא כן במלאכים שלא נחשבים לבוחרים ואין להם קשר עם הבריאה. אמנם מצינו גם לגבי מלאכים מושג של חטא, אבל החטא שלהם נעדר כמו שהוא בתור פגם בהעדר ובשלילה, שמונע מהם את עלייתם ממדריגה למדריגה, כגון ממלאך לשרף וכדומה, ואין פגיעתם אלא כלפי עצמם ללא כל השפעה על נבראים אחרים. ומשום כך, אם כי השתוקקו המלאכים לציוויי התורה במושגיה העליונים, אבל מכיון שלא שייך לגבם כל מגע לא בחיוב ולא בשלילה עם הציוויים האלה בפשטותם ובעשייתם, כגון רציחה, ניאוף, גניבה וכדומה, כמו לגבי בני האדם, לא היה מקום לצוות אותם עליהם."
+            ],
+            "XXV": [
+                "<big><strong>מושגי התורה</strong></big><br><b>המושגים</b> האנושיים והערכים הכלליים אינם מסוימים מטבעם; הם כוללים הרבה צורות וגוונים שונים. הם מתפשטים ומתרחבים לפי דקות המחשבה, עומק ההכרה והתפתחות הטעם. כמעט שכל אחד מטיל לתוכם תוכן מיוחד, פחות או יותר עמוק, וקובע בהם צורה כרצונו. ולפיכך גם הניבים - המסמנים ומבטאים אותם, אי אפשר שיהיו קבועים ומוגבלים; צריכים הם לכלול בתוכם הרבה הוראות לכל הבחינות האפשריות למושגים האלה. למשל, אנו אומרים: ״אני ראיתי את פלוני״ - מושג הראות, בהוראתו הראשונה, הצטמצם עד כדי הראייה הפשוטה, ראיית הפנים ממש. אולם, הכרת האדם התפתחה לדעת, כי כמעט אפשר לראות ולקרוא מתוך צלם - דמותו של האדם כשהוא מצויר על גבי הלוח, כל מה שאנו רואים וקוראים מתוך פניו ממש. ויחד עם הכרה זו, התפתח גם מושג הראות והניבים המסמנים אותו, ואנו אומרים: ״אני ראיתי את פלוני״ - בראותנו רק את התמונה הפוטוגרפית שלו. ערך הראייה התפתח והתרחב עוד, עד שאפשר לנו להתבטא: ״אני ראיתי את פלוני״ - בקראנו את מכתבו, בראותנו רק את חתימת ידו, מפני שבודאי יש גם בזה איזה סימן ורמז לצורתו, הופעת אישיותו, ראייה אצילית דקה פנימית.",
+                "<b>וכל</b> מה שהמושגים יותר עתיקים ומשותפים למספר יותר גדול של אנשים, גם התוכן הממלא אותם, נעשה מפותח יותר, מתעמק ומתפשט.",
+                "<b>מובן</b> שגם מושגי התורה הנצחית, שנקבעו בצורות של אזהרות וציוויים, הנועדים לאלפי דורות, צריכים לכלול בתוכם כל האופנים וההוראות האפשריים. וחייבים אנו מצד השכל, לחקור ולמצוא את תוכנם האמתי, עד כמה שהוא משתקף לנו מתוך דברי חז״ל ורבותינו הראשונים.",
+                "<b>ניקח</b> לדוגמא, את מושג הרציחה שנקבע בדיברה ״לא תרצח״. בהוראתה הפשוטה, היא באה לציין את מעשה הרציחה ממש, שחייבים עליו מיתה בידי אדם. וכן גם המושגים הבאים אחריו: ״לא תנאף״; ״לא תגנוב״ וכו׳. והלב תוהה: אמנם דיבור זה קבוע לדורות אין מספר, אבל הן בפעם הראשונה ובאופן ישר, הוא נאמר לדור המדבר, דור דעה, דור של נביאים, שאמרו עליו: ״מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי״, והקדוש ברוך הוא גגלה אליהם בעצמו, לא על ידי שליח, להשמיעם את דברותיו. מובן, איפוא, שצריך שהדברות האלו תכלולנה בתוכן את המושגים היותר רמים, דקים ואצילים - ראויים למי שאמרם ולנזהרים עליהם. אמנם אנו שומעים אזהרות לעבירות פרועות וגסות: ״לא תרצח״, ״לא תנאף״ וכו׳, אבל על כרחנו, צריכים אנו לבוא לידי מסקנה ש״דיברות״ אלה, ודאי הן מלות הקיבוץ להרבה בחינות ואופנים דקים: ״אביזרייהו״, בבואה דבבואה של רציחה וניאוף, רמזים קלים לחטא זה או אחר, ורק בתוך ההכרה העליונה, - בתור תורה של נביאים - הם משתקפים ונראים בדמות רציחה פשוטה, כניאוף וגניבת נפשות.",
+                "<b>מובן</b> שאין מושג הרציחה שוה - למשה רבנו ולפחות מישראל, אבל נראה עד היכן מגיע פירושו, שנשמע מתוך דברי חז״ל? - אנו מוצאים: ״המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, דאזיל סומקא ואתא חיורא״. הם רצו לצייר ולהבליט בזה את מעשה הרציחה ממש באופן מוחשי - שפיכת הדם, להורות כי הדבר הוא בעיניהם כרציחה פשוטה. הוראה זו מורה על מדריגה גבוהה מאד מאד של הכרת החטא. ברם על כל פנים יש בזה מעשה רע ומגונה כשהוא לעצמו - הכוונה לבייש ולצער אדם מישראל.",
+                "<b>אולם</b> ביטוי יותר נאמן להכרת החטא אפשר לנו לראות במעשה המובא במסכתא שמחות פ״ח, ובאבות דרבי נתן, רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל שיצאו ליהרג, והיה רבי ישמעאל מצטער ובוכה... אמר רבן שמעון וכי על שאנו נהרגים אני בוכה, אלא על שאנו נהרגים כשופכי דמים... אמר לו (רבי ישמעאל), שמא בסעודה היית יושב... והתורה אמרה, אם ענה תענה אותו וכו׳ והרגתי אתכם בחרב וכו׳ (שמות כב).",
+                "<b>ובמדרש</b> מסופר, כי נזכר רבן גמליאל באשה אחת שבאה לפניו לשאול, והוא היה לובש באותה שעה את מעילו או קושר את שרוך נעלו, ואמר לה להמתין רגע אחד עד שיכלה את מלאכתו, והצדיק את דינו על עצמו. לפנינו מצד אחד, נשיא ישראל; ומצד שני, אשה אחת פשוטה שבאה לפניו לשאול איזו שאלה, ואפשר שרואה היא את הנשיא בפעם הראשונה בחייה והשהיה בביתו איזה רגעים יתרים, נעימה לה ודאי מאד ולכבוד תיחשב לה, כל מלה ומלה יתרה שהיא שומעת מפיו, ודאי שהיא יקרה לה מאד ותישאר בלבה למזכרת נצח להתגאות בהן: היא דיברה עם הנשיא פנים בפנים... אמנם יודעים אנו, שכל הנצרך לבריות נדון באש ובמים, אבל הן היא לא לבקש נדבות באה, כי אם לשאול שאלה. אם נאמר לה לעצמה שצער הוא לה להמתין איזה רגע מיותר בבית הנשיא, לא תבין בשום אופן. אולם ירדה תורה לסוף דעתה, כל ישראל בני מלכים הם, ודאי שיש איזו זוית קטנה בלבה אשר מרחף בה איזה צל של אי-נעימות בהמתנה זו, אף על פי שאין היא מכרת בה, ואדרבא, נדמה לה לאושר. אי-נעימות זו נהפכת ומקבלת בעיניהם צורה של עינוי אלמנה שדינו ליהרג בחרב, והוא בהרג בסוף כשופך דמים. הנה לפנינו מושג הרציחה בתוך הכרתם של חז״ל. ומושג זה ניתן גם לנו, כי הרי צריכים אנו לומר: ״מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו״.",
+                "<b>עוד</b> דוגמא, במושג הגזילה. מובנה הראשון - אלמות גסה פראית, החטיפה מיד ממש, כדברי הכתוב: ״ויגזל את החנית מיד המצרי״. אולם בדברי חז״ל אנו מוצאים תמונה אחרת לגמרי למושג זה.",
+                "<b>איתא</b> בחולין (קלג.): ״אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא: חבובי קא מחביבנא מצוה. כיון דשמענא להו, ׳ונתן׳ - ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי (ופירש רש״י הייתי דורש בפה מלא, שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה). כיון דשמענא להא דתניא, ׳ויטו אחרי הבצע׳ – רבי מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, ואי יהבי לי שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא ׳הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקים׳, משקל נמי לא שקילנא״ (ובתוספות ״שלא אקרא גרגרן, ולא אגזל ממי שצריך יותר ממני, אף על פי שגם הוא לא היה עשיר״).",
+                "<b>הנה</b> במעשה זה, כבר אין שום רמז לעבירה. אדרבא, אכילת תרומה מצוה היא לעצמה, שאביי היה מזדרז בקיומה, ומתוך חיבוב מצוה היה חוטף את המצוה - המתנה. כיון ששמע משמעות הכתוב, שאין ליטול מעצמו, שוב לא חטף, והיה מוכרח להסתפק בבטוי יותר קל לחיבוב המצוה - בבקשתו ובתורתו עליה, והיה שואל בפה מלא: הבו לי מתנה; הבו לי מצוה. ומובן, שהוא היה רואה במעשהו זה את המדריגה העליונה במעלות התורה והמצוה. אולם ר׳ מאיר היה רואה את כל זה מצד אחר ולפניו נגלה בדמות אחרת לגמרי. אין כאן לא חיבוב ולא מצוה, כי אם עבירה, והעבירה היא מהיותר גסות - גזילה פשוטה, ונקבעה בקבלה לדורות: ״ויטו אחרי הבצע״. מכיון ששמע כך לא היה מבקש עוד, אבל כשהיו נותנים לו קיבל, עד ששמע להא דתניא: הצנועים מושכין את ידיהם שוב לא קיבל; לא רצה ״לגזול״ ממי שצריך יותר ממנו.",
+                "<b>הוא</b> נוכח, מתורתו של ר׳ מאיר, להכיר צורת גזילה בקבלת חלק שזיכתה לו תורה, ואף על פי שהאכילה מצוה וגם הוא לא היה עשיר, מכל מקום כיון שיש עניים יותר ממנו, הרי הוא גוזלם.",
+                "<b>והנה</b> מלבד הכרתם הגדולה והעמוקה - ברע ובחומר העבירה המשתקפת מתוך המאמרים האלה, גילו לנו חז״ל על ידי זה עולמות של תורה חדשים ותורה לפנים מתורה. כאן בני אב לכל התורה, לכל הציוויים והאזהרות, התביעות והתוכחות הפרטיות והכלליות שבה. בזה מלמדים אותנו את שפת המקרא האמיתי, ״לא תרצח״, מהו לא תרצח? והם משיבים, לא תבייש, לא תצער. והצער? - אף על פי שאין המצער מכיר בו ואין המצטער מרגישו, ואולי עוד נכון לחשב את הצער הזה לעונג ולנחת, ירדה תורה לסוף דעת בני האדם ומצאה כאן איזו אי נעימות קלה, ואם צערת בכעין זה - רצחת, ואתה נדון עליו.",
+                "<b>וכך</b> אנו צריכים וחייבים לחקור ולעיין עיון רב בכל ציווי ואזהרה ובכל מלה יתירה שבתורה, למצוא פשר דבריהם בתוך דברי חז״ל ורבותינו הראשונים, ולדמות מילתא למילתא."
+            ],
+            "XXVI": [
+                "<big><strong>הנסתר שבנגלה</strong></big><br>א. <b>אין</b> לנו כל מושג ותפיסה נכונה בטרמינולוגיה של התורה הכתובה. כל מונח שבתורה הנהו כל כך רחב ועמוק, הכולל בתוכו מושגים כה דקים, עדינים ואצילים, אשר אין לבן תמותה שום השגה לעמוד על החוט המקשר את המושג אל הניב, את הרעיון אל המלה הכתובה, בלי פירושי חז״ל שגילו לנו רזי וסודי תורה.",
+                "<b>תורת</b> הנסתר היא מקצוע מיוחד בתורה, אבל גם תורת הנגלה - בבחינת ״נסתר״ היא לפי השגותינו אנו. אין קץ וגבול לדרגות והשלבים הרוחניים האצורים במלה אחת של תורה, בעולמות אין סופיים של חכמה נשגבה שהיא ספוגה בהם.",
+                "<b>נקה</b> לנו לדוגמא מושג של ״מרמה״, ״עושק״, ו״גזל״. מה הבנתנו אנו בפירושן של המלים האלו ומהו מושגן האמיתי המקורי שבתורה.",
+                "<b>כתוב</b>: ״כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב״ (הושע יב). ״׳כנען׳ - זה אליעזר; ׳בידו מאזני מרמה׳ - שהיה יושב ושוקל בתו אם ראויה אם אינה ראויה; ׳לעשוק אהב׳ - לעשוק אהובו של עולם - זה יצחק. אמר: ׳אולי לא תאבה האשה, אתן לו בתי׳. אמר לו אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך״ (ילקוט שמעוני חיי שרה קז). אליעזר עבד אברהם - ״זיו איקונין שלו (של אליעזר) דומה לו (לאברהם)״ ו״שליט ביצרו כמותו״ (שם קו), והוא מילא את שליחותו בהצטיינות יתירה. שום פגימה ומעילה בשליחות לא היתה למעשה. התורה בעצמה מעידה על ישרותו ונאמנותו, ש״בעבור ששימש אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך״ (שם קט), וכינו אותו בשם ״ברוך ה׳״. אך אם בתוך תוכו תססה משאלה: ״אתן לו בתי״, ובלי שום תוצאות למעשה כי אם רצון גרידא, והרצון כשלעצמו כולו קודש לה׳, שהרי כתוב ״ובו תדבק״, ופירשו חז״ל: ״וכי אפשר להידבק בו, כביכול, אלא הידבק בתלמידי חכמים״, בכל זאת, מכיון שהיתה חסרה פה איזו שלמות בפנים הנפש, הוכתר בשמות גנאי של ״מרמה״ ו״עושק״.",
+                "<b>אם</b> המחשבה הטהורה הזאת הופיעה בלבו בשעת ביצוע התפקיד שהיה מוטל עליו למלאותו בתור שליח - פגם הוא ונחשבת לתביעה עליו שאף על פי שמחשבה כזו היתה מחויבת המציאות, אבל אם היתה שלא בזמנה ושלא במקומה - פסולה היא ואינה רצויה ולזאת יקרא מרמה ועושק.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים במושג ״גזל״ (ראה במאמר הקודם דברי אביי שראה גזל בזה שיקח מתנות כהונה ממן שיש מי שצריך יותר ממנו).",
+                "<b>ועד</b> היכן הדברים מגיעים בזה, מלמדנו המאמר הבא: ״כל היודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר, ׳בקש שלום ורדפהו׳, ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר: ׳ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם׳״ (ברכות ו), ופירש רש״י: ״גזילת העני - שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו״.",
+                "<b>צא</b> וחשוב את המרחק הרב בין ליסטים מזוין במובנו הפשוט של ״לא תגזול״ - עד לידי השתמטות מהשבת ברכת שלום שאינו אלא ביטוי מוסרי שגם זה כלול באותה המלה ״גזל״.",
+                "<b>במושגים</b> דקים כאלה מפרשים גם את הלאו ״לא תנאף״. כתוב על בני עלי הכהנים: ״ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד״ (שמואל א ב:כב). ופירשו חז״ל: ״מתוך ששהו את קיניהן ולא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום״ (שבת נה). הרי לא היה כאן אלא חוסר זריזות מצד בני עלי, וזה גרם שהנשים בעצמן היו ממתינות עד למחרת כדי שתראינה בעיניהן שקיניהן קרבים ויהיו טהורות לקדשים וליכנם לעזרה (ראה רש״י שם), ובכל זאת מכיון שהיו צובאות בפתח אוהל מועד בתוך מחיצתם של הכהנים קצת יותר מכפי הדרוש, ולא חזרו לבעליהן, מתארים הדבר בבחינת ״אשר ישכבוך, וכאילו יש בזה משום ״לא תנאף״.",
+                "<b>במעמד</b> של התפשטות הגשמיות, במצב רוח מרומם וקדוש, במקום משכן כבוד ה׳ וברום הפסגה של המעמד האנושי, גם פגם קטן כזה לחטא ייחשב ודנים אותו כחמורי חמורות.",
+                "<b>ומהו</b> לא תרצח בתורה שמימית? הלבנת פנים, שיש בו ״אזיל סומקא ואתי חיורא״. ולא הלבנת פנים הבאה מתוך שרירות לב רע ומדות משחתות, כי אם אף במעשה תמר ויהודה. יהודה הוא שגרם שיוציאו את תמר לשריפה, והמעשים שלו גרמו לו אותה הבושה, בכל זאת החליטה תמר לקפח את פתיל חייה היא, ובלבד לא להלבין פניו ברבים. היא ראתה בזה מעשה רציחה ופסקה לעצמה ״יהרג ועל יעבור״, כבדין שפיכת דמים, שמוטב שתיהרג היא ולא תגרום לו ״אזיל סומקא ואתי חיורא״.",
+                "<b>השגותינו</b> מצומצמות, תפיסתנו מוגבלת, לבנו אטום והרגשותינו קהות ומאובנות מלהבין בחכמה האין סופית בלי הפירושים והביאורים של התורה המסורה על התורה הכתובה, ואך בתורה שבעל פה גילו לנו את התורה שבכתב.",
+                "ב. <b>והנה</b> מהדברים האמורים אנו למדים, לכאורה, כי בלי התורה ופירושיה, אין באפשרותו של האדם להגיע למושגים כאלה בחיובים המוטלים עליו. אולם חז״ל מגלים לנו ששכלו של האדם כה רב וכה עמוק שמתוכו לבד יכול הוא להשיג את מושגי התורה. חז״ל אמרו: ״אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרד ארץ מתרנגול״ (עירובין ק:), כלומר, גם בלי אש דת מהשמים, בכוחו של האדם לעמוד מעצמו על סעיפי החכמה ועיקרי הדעת הגלויים בתורת ה׳. גם בלי שיערו על האדם רוח ממרום, באפשרותו בתור ״בעל שכל״, בתור דמות רוחנית נשגבה, לעמוד על מצוותיה ואזהרותיה של התורה, מתוך הבריאה עצמה. אף אם לא ניתנה התורה, היה בכוחו לקחת לו למורה ולעשות לו לרב - את עצם הבריאה, את מהות ההויה, לאזן ולחקור טבעם ודרכם של כל יציר וכל נברא, כל חי וכל צמח, ולאסוף ולקבץ יד על יד עיקרי תבונה ויסודי דעת המוטבעים בהם, ועל פיהם לגבש וליצור את תורת חייו, תורת האדם לפי מושגיה העליונים. כי כשם שאין לנו השגה בתורה הכתובה, כך אין לנו השגה בגדלותו של האדם. אנו רואים את ה״הילל בן שחר״ אחרי נפילתו משמים ארצה. אנו רואים את ענק הרוח, אחרי שנתכווץ ונתקטן. מכירים אנו את האדם אחרי שירד מגדולתו הרוחנית ואחרי שמהמאור הרוחני הגדול בשאר רק זיק קטן. אבל בתורת חז״ל אנו למדים מהי גדולתו של האדם וכמה עליונים מושגיו.",
+                "<b>ועם</b> כל זה עדיין לא נגענו בשיא עליונותו של האדם. כל המושגים האמורים אינם אלא אחרי התמעטות האדם, לאחר שנפל ממדריגתו והגיע למצב שעליו ללמוד מהטבע ומהבריאה. אבל לפי עצם מציאותו השמימית, שנאמר עליו ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח), מושגיו הם למעלה מהם לאין שיעור, שאין לבו כל תפישה בהם.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״היה ר׳ מאיר אומר: כשהיו ישראל זכאים, היו מעידים בעצמם וכו׳, קלקלו בעצמם וכו׳ העיד בהם שבט יהודה ובנימין וכו׳, קלקלו שבט יהודה וכו׳ העיד בהם הנביאים וכו׳, קלקלו בנביאים וכו׳ העיד בהם השמים וכו׳ קלקלו בשמים וכו׳ העיד בהם את הארץ וכו׳, קלקלו בארץ וכו׳, העיד בהם הדרכים וכו׳, קלקלו בדרכיו וכו׳ העיד בהם ההרים וכו׳, קלקלו בהרים וכו׳ העיד בהם הגויים וכו׳ קלקלו בגויים וכו׳ העיד בהם את הבהמה וכו׳, קלקלו בבהמה וכו׳ העיד בהם את החיה וכו׳, קלקלו בחיה וכו׳ העיד בהם את הדגים וכו׳, קלקלו בדגים וכו׳ העיד בהם את הנמלה, שנאמר ׳לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם׳. רבי שמעון בן אלעזר אומר עלוב היה אדם זה שצריך ללמוד מן הנמלה, שצריך ללמוד ולא למד״ (ירושלמי כלאים ט:ג).",
+                "<b>הרי</b> כמה קלקל האדם וכמה מדריגות ירד עד שהוא צריך ללמוד ולחכם מהנמלה. אבל לוא זכה האדם, היה עומד בכמה וכמה מדריגות יותר גבוהות ולומד מעצמו, שהוא מבחר הבריאה ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וגם בקרב האדם עצמו, הרי יש חלק גבוה יותר, שהוא ״נשמת חיים״, חלק אלוה ממעל. והרי אין סוף ושיעור למושגים העליונים שהיה מגיע להם. ואחרי הכל, עדיין לא היה מגיע לשיאי המושגים, וניתנה לו תורה משמים שהיתה מונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא כדי ללמוד ממנה חכמה אלהית ולדעת מה חובתו בעולמו."
+            ],
+            "XXVII": [
+                "<big><strong>חסד התורה</strong></big><br><b>עמדנו</b> במאמרינו הקודמים, עד כמה התורה דורשת להיזהר בממונם ובצערם של הבריות בשיעורים כאלה שאי אפשר להעלותם כלל על הדעת, ושכל האזהרות בזה, אין להשיגן כלל לפי שכל האנושי, כי דקדוקיהן יורדים ונוקבים עד תהום הנפש, והן נמדדות כחוטי שערה דקים מן הדקים.",
+                "<b>כמו</b> באזהרות על השלילה, כן גם בציוויים החיוביים, ובפרט במצוות ההטבה והחסד ביחס לבריות דרישות התורה הן בממדים כאלה שאין לשכל האדם מבוא ותפישה בהן, ואילולא לא גילו לנו חז״ל, אי אפשר היה לקבל מושג עליהן.",
+                "<b>הנה</b> לפנינו מצות השכל היותר פשוטה ומוסמכת אליבא דכולא עלמא, מצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ובכל זאת אחרי ההסתכלות, נמצא שגם בזה השגת האדם כאין ואפס נחשבת לעומת הלימודים הנשגבים היוצאים מדברי חז״ל.",
+                "<b>תורת</b> האהבה היוצאת מהשגת האדם, היתה מעמידה בודאי כסא כבוד לאיש הטוב העוסק תמיד בכלכלת העניים והאביוניים, ומשתדל בעצמו השתדלות גדולה בהטבת מצבם ותקנת חייהם. ואם היינו רואים לפנינו איש, אשר הגיע במדת החסד לידי מדריגה כזאת, שהוא אוסף אל ביתו המון גדול של חולים אומללים, רעבים ועזובים - לרפאם ולפרנסם, מתהלך עמהם כריע וכאח ומספק כל צרכיהם הגשמיים והרוחניים בכבוד גדול וביחסים נלבבים, ומה גם אם לבסוף עוד נותן להם במתנת חנם חלק גדול מהונו ועושרו, הרי בודאי שאיש כזה היה נחשב בעינינו לרם המעלה, מעין האדם העליון, והיינו מציגים אותו למופת כסמל האידיאל הנשגב והנאצל ביותר.",
+                "<b>אולם</b> תורת אהבה עמוקה ורחבה לאין שעור מזו של המחשבה האנושית, נשגבה ונאצלה באין ערך ממנה, אנו מוצאים בתורת ה׳.",
+                "<b>התורה</b> האלוקית, לא רק שלא תעמיד למופת את האהבה הנזכרת ולא תרים אותה על נס בתור אידיאל נשגב ונאצל, אלא עלולה עוד למצוא בה צללים מרובים וצד שלילי רב. אפשר שבשפע הטוב שאדם זה מעניק למסכנים האלה, יש אונאה עצמית גדולה, ושכל האהבה הזאת נובעת ממקור אכזב, ממקור אהבה עצמית. ויתכן שמכיון שהוא הבריא והשביע אותם והוא שהכשיר אותם שיהיו ראויים לקבל טוב, על כן הוא רוצה להמשיך להטיב עמהם, ויש לו קורת רוח מיוחדת בזה שרואה את עצמו במרכז הטוב והחסד הזה. ויתכן שלבריאים ולשבעים שלא היו זקוקים מתחילה לטובתו ולא היתה לו יד באושרם וטובם, לא היה רוחש כל אהבה כלל.",
+                "<b>על</b> פי התורה האלהית יוצא שאהבה כזו, אפילו אם תגדל הרבה בכמותה, ואפילו אם יתן להם כל מה שיש לו בעולם ולא ישייר לעצמו כלום רק אותה ההנאה הקטנה, ההרגשה שהוא הנהו הנותן ושעל ידו באה לחבירו כל הכבודה הזאת (מעין ״רק הכסא אגדל ממך׳), גם האוהב הזה לא רק שאינו נחשב לאוהב, אלא עוד נחשב כשונא, כי מצות ״ואהבת לרעך כמוך׳ פירושה שיהא בלתי תלוי בך ושאתה לא תרגיש עצמך כבעל הטובה, ומי שמרגיש הרגשה כזאת אינו אוהב וקרוב להיות שונא (רמב״ן על התורה הוציא לימוד זה מסמיכת שני הכתובים לא תשנא וגו׳ ואהבת וגו׳).",
+                "<b>ומפני</b> מה סוברת התורה האלהית כך? מפני מה היא מביטה בשלילה כל כך גדולה על אוהב נשגב ונאצל זה?",
+                "<b>מפני</b> שהאהבה שהתורה דורשת יש לה אופי אחר ובאה בדרך אחרת לגמרי.",
+                "<b>אוהב</b> זה שאנו דנים עליו כאן, בא לידי אהבתו לא על ידי הכרה גבוהה בחשיבותם של הנאהבים, אם ראויים הם לזה או לא, כי לו היו נאהביו אלה עשירים ומתענגים על רוב טובה, לא היה מצטער כלל עליהם למה אינם עשירים יותר ולמה אין לאל ידם להוסיף עונג על עונגם, ולואי שלא היה מקנא בהם. אך הדחיפה הראשונה שהמריצתו להתקרב אל האנשים האלה, באה מזה שצערם ויסוריהם היו גדולים כל כד עד שנכמרו רחמיו עליהם. ויתכן עוד שלא מדת החמלה פעלה בזה, אלא שכלתה האכזריות שבו, שהרי גבול יש גם לאכזריות האדם, אשר גם האכזר הפראי לא יעבור עליו בשויון נפש, וכשקשה לו להתאכזר יותר, הוא מרחם.",
+                "<b>אהבה</b> זו, אף אם תגיע לבסוף לידי מדה כזו, שתהיה טהורה ונאמנה מבלי כל פניה ונטיה פסיכולוגית, אי אפשר לה שתבא אלא בתורת נדבה, ובשום אופן אין כל רשות לנאהב זה לתבוע עליה בדין.",
+                "<b>לא</b> כן היא האהבה אשר התורה האלהית מלמדת אותנו עליה. אהבה זו מקורה בהכרה גבוהה במהותו ובדמותו של האדם.",
+                "<b>יודעת</b> היא התורה האלהית שהאדם במהותו ומציאותו המקורית, הוא רם ונשא, נשגב ונעלה עד אין שיעור, מפני שנברא בצלם אלהים וצריך להיות מושל בכל הבריאה ורודה בכל ההוויה, מעמקי תהום עד רום שמים, שהכל ישתחווה לו והכל יכרע לפניו ברך. רבוא רבבות מלאכי מעלה ״חלים ומרקדים לפניו״, צולין לו בשר ומסננין לו יין שמים. וכשאתה פוגע בכבודו של אדם עילאה זה, הרי אתה פוגע בכבודו של מלך מלכים מושל בעליונים ותחתונים. וכשתבוא לכבדו בכבוד הראוי לו, אין אתה מספיק לעולם, ואפילו אם תערוך לפניו שולחן מלכים מושלים בכיפה, ואפילו ״אם אתה עושה לפניו כסעודת שלמה בשעתו״, לא תוכל לצאת ידי חובתך. ולמה? - מפני שהוא קדוש ונאצל עד אין שיעור.",
+                "<b>וכשאתה</b> רואה אותו במצב פחות והוא שקוע כולו בעולם גשמי זה, עובד בזיעת אפים ויגע ביגיעת בשר ורוח למצוא בעצמו טרף ביתו ולהשיג מאכלו לאכול ״עם חמור באבוס אחד״ (ראה פסחים קיח), והוא שמח עוד בחלקו זה, ואינו יודע כלל את מקור מחצבתו, - הרי צריך אתה לנוד לו ולנחמו. לקראת מצב כזה אתה צריך להתמלא צער עמוק, ודאגה גדולה צריכה להתקיף אותך על האי שופרא דנפלה משמי שמים לעמקי תחת.",
+                "<b>ואפילו</b> כשאתה מוצא אותו תופס מקום בראש בעולם, והרי הוא מושל בכיפת הארץ מסוף העולם ועד סופו, גם או עליך לראות כבודו לבלתי מספיק ועליך לבכות בקול: ״נפל משמים מלאך ה׳״.",
+                "<b>אהבה</b> הבאה בדרך זו לא תהיה לעולם נדבה, ולעולם לא ירגיש בנפשו אוהב כזה, שחסד הוא עושה עם אהוביו. ואפילו אם מעשי חסדיו עם האדם כחול ימים ירבו, לא יחזיק טובה לעצמו ולא יאמר לחסדיו די, מפגי שיודע הוא שכטיפה מן הים נחשבים המעשים שהוא עושה עמו לעומת הראוי לו לפי מציאותו.",
+                "<b>אהבה</b> זו לא תבדיל בין העני שבעניים לבין העשיר שבעשירים. וכמו שיש להצטער בצער העני שאין לו בעולמו כלום, כן יש להשתתף בצערו של המושל בכיפה, אשר כל כבודו כאין ואפס נחשב לעומת אותו הכבוד הגדול שהיה מיועד אליו בראשית יצירתו.",
+                "<b>חוטי</b> השקפה זו משתזרים בכל המצוות ביחס לבריות ומפיקים את כל התורה כולה, וכך הם משתקפים ובולטים בדברי חז״ל מקבלי התורה שבעל פה.",
+                "<b>ומה</b> שמעורר לתשומת לב מיוחדת הוא זה, שהשקפות מעין אלו לא באו בצורת אידיאלים נאצלים, אשר רק יחידי סגולה, חסידים ואנשי מעשה הוגים בהם, - כי אם באו בסגנון של הלכה קבועה, אשד גם הפחות שבישראל אינו רשאי לפטור עצמו מלהשתמש בה בשוק ובחיים היום יומיים.",
+                "<b>וכבר</b> היה ״מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבבו, צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב״ (בבא מציעא פג.)",
+                "<b>ידע</b> רבי יוחנן ״שכל ישראל - אפילו הפשוט שבפשוטים - בני מלכים הם״ (שבת קיא), ועל כן צריו להיות היחס אליהם בכל כמו אל בן מלך, לכבדם בכבוד מלכים ולערוך לפניהם שולחן מלכים. ולא עוד, אלא ששולחן מלך סתם, ואפילו כשולחן המלך שלמה בשעתו, מעט הוא לפניהם, שהרי בני נשיא האלהים אברהם המה, אשר שולחנו גדול משולחן שלמה, ובשעה שהיה לו לרבי יוחנן עסק עמהם, התיחס אליהם ביחס הראוי לערכם.",
+                "<b>ואף</b> על פי שפועליו אלה לא ידעו כלל מגדולת אבותיהם, ובודאי שלא הרגישו כל צורך בסעודה מעין סעודתו של אברהם, אבל מכיון שרבי יוחנן ידע את ערכם מי ומה הם, היה מוצא את עצמו כגוזל זכותם ומקפח שכרם, אם לא ימציא להם את הראוי להם.",
+                "<b>ומעשה</b> זה הלא הוקבע במשנה כדין פשוט מדיני שכירות פועלים, אשר כל ישראל חייבים בקיומו.",
+                "<b>אהבה</b> הבאה מתוך ההשקפה הנזכרת, מוכרחת היא סוף סוף להביא לידי אותה המדריגה הגבוהה והרמה להמליך את חבירו ולהכניע עצמו לפניו הכנעה שלמה, כעבד לפני המלך, שהרי כך ״שואלין לו לאדם: המלכת את חבירך עליך בנחת רוח״ (תדב״א), ושאלה זו נשאלת יחד עם השאלה: ״המלכת את קונך עליך״ (שם), כי השוו מלכות חבירו למלכות קונו, כביכול.",
+                "<b>הנה</b> לפנינו אחד המושגים הקלים בפירוש התורה במצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ומכאן יש ללמוד לכל היחס אל האדם ולכל מצוות התורה בעניני חסד עם הבריות."
+            ],
+            "XXVIII": [
+                "<big><strong>צירוף הבריות</strong></big><br><b>חז״ל</b> אמרו שהרואה דבר ערוה בחבירו, אינו רשאי להעיד עליו יחידי, משום שלא מקבלים עדותו של עד אחד ואינו אלא כמוציא עליו שם רע. ״ואמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאותו (הרואה יחידי דבר ערוה אף על פי שאינו רשאי להעיד לו מותר לשנאתו שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע, רש״י), שנאמר ׳כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאר׳ (שמות כג). מאי שונא? אילימא שונא נכרי, והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי. אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למיסניה וכו׳? אלא לאו כי האי גוונא דראה ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאותו שנאמר (משלי ח): ׳יראת ה׳ שנאת רע׳״ (פסחים קיג).",
+                "<b>והנה</b> תוספות שם ד״ה שראה מקשה: ״ואם תאמר דבאלו מציאות (לב:) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון שמצוה לשנאותו, ויש לאמר כיון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו דכתיב ׳כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם׳ (משלי כג) ובאין מתוך כך לידי שבאה גמורה ושייך כפית יצר״.",
+                "<b>והרי</b> דברים מופלאים. האדם הזה חייב מן התורה לפרוק את משאו של חבירו משום ״עזוב תעזוב עמו״ וגם משום צער בעלי חיים דאורייתא, כפי שהגמרא אומרת שם, והנה נזדמן לו באותו מקום עוד אדם שיש לעזור לו לטעון את משאו, שאין בזה משום צער בעלי חיים ומצות פריקה עדיפא, והאדם הזה הוא יודע בו בודאי שהוא רשע, כי ראה בו דבר ערוה, והוא חייב לשנאותו משום הכתוב ״יראת ה׳ שנאת רע״, ובכל זאת מכיון שיש חשש שמבחינה פסיכולוגית, על יסוד הכלל: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״ - עלול להתערב בכוחותיו הפנימיים של נפשו משהו משנאה אישית לאותו רשע, נוסף על השנאה שהוא מצווה עליה, נידחות בגלל חשש זה כל המצוות שהוא חייב בהן: מצוות הפריקה, שבאת הרשע וצער בעלי חיים, והוא חייב להיפנות דוקא לאותו רשע שלא כשורת הדין ולעזור לו לטעון את משאו. ולמה? כדי לעקור מתוך נפשו כל נטיה לאותה מדה רעה.",
+                "<b>כבר</b> אמרו חז״ל: ״אמר רב: ׳אמרת ה׳ צרופה׳ (תהלים יח), הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות״ (בראשית רבה מד). אבל כאן אנו רואים שיש אשר לפעמים צריך אדם לוותר על מצוות שהוא חייב בהן ולקיים מצוה שאיננה מחובתו, בשעה שעל ידי מצוה זו יש לו סיכויים לבוא לידי כפיית היצר והוא קרוב יותר להגיע לצירוף נפשו.",
+                "<b>הוי</b> אומר שכל מטרתה ותכליתה של התורה אינה אלא לעקור כל זיק של רשע מתוך לבו של האדם ולהביא אותו לידי צירוף וזיכוך."
+            ],
+            "XXIX": [
+                "<big><strong>סילוף השוחד</strong></big><br>א. <b>התורה</b> מזהירה: ״ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים״ (שמות כג).",
+                "<b>פסול</b> השוחד והנגיעה אינו גזירת הכתוב מסוג החוקים שהתורה לא גילתה את טעמם. טעם הפסול הזה מפורש בתורה: ״כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״. ובגמרא (כתובות קה): ״מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי בגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו, מאי שוחד שהוא חד״. זאת אומרת, שפסול השוחד יסודו בכוח פסיכולוגי הטבוע בנפש האדם, שכאשר הוא מקבל מחבירו איזו טובת הנאה שהיא, מתקרבת דעתו אליו כל כך עד ש״הנותן והמקבל נעשים לב אחד״ (רש״י שם), עין .שכלו של המקבל לוקה בעיורון ואי אפשר לה לראות שום חובה לנותן, כוח השיפוט שבו מתבלבל ודבריו יוצאים מסולפים.",
+                "<b>לכאורה</b> חושבים שהדברים אמורים באנשים רגילים, אולם מדברי חז״ל אנו למדים שזה פוגם גם בגדולי גדולים, בגדולי עולם, ואין איש אשר יכול לומר שהוא בקי מזה.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל שם: ״׳כי השוחד יעוור עיני חכמים׳ (דברים טז) - אפילו חכם גדול ׳ויסלף דברי צדיקים׳ - אפילו צדיק גמור״.</i> נציין דוגמאות אחדות.",
+                "<b>בין</b> המצוות שנצטוו בהן בני ישראל בשעת כניסתן לארץ ישראל, ישנה מצוה למנות להם מלך. והנה הרמב״ם מפרט את כל הסגולות הדרושות למלך בישראל ואת ההתנהגות העליונה שהוא חייב בה (ראה בפרקים הראשונים של הלכות מלכים).",
+                "<b>המלך</b> צריך שתהיה בו יראת שמים. ״כל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנים אותו״. כמו כן צוהו הכתוב ״להיות לבו בקרבו שפל וחלל ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי ויהיה הוגן ומרחם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ויתנהג בענוה יתרה״.",
+                "״<b>בעת</b> שיושב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שיניחו לו אבותיו... אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס... למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר ׳והיתה עמו כל ימי חייו׳״.",
+                "<b>המלך</b> אסור להרבות לו נשים ולהרבות לו סוסים ולהרבות לו כסף וזהב ולשתות דרך שכרות, ״אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר ׳והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו׳... על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ׳ולא יסור לבבו׳, שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם, שנאמר ׳כל ימי חייו׳״.",
+                "״<b>ובכל</b> יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק״.",
+                "<b>ומי</b> המה המעמידים את המלך? מי המה המבינים ללבו ויורדים לסוף דעתו אם ראוי והגון הוא באמת למלאות את התפקיד הגדול הזה? - לשם זה חקקה התורה חוק מיוחד: ״אין מעמידין מלך בהתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא״... לא סמכו על חכמת הסנהדרין אף על פי ש״אין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה בעלי דעה מרובה״. כדי לרדת לסוף דעתו של לב מלכים אשר אין חקר לו, היתה דרושה גם הגושפנקה של נביא ה׳.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שבשעת המלכת בן ישי למלך על ישראל לא הספיקה גם הגושפנקה של נבואת שמואל הרואה, עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול בחר בדוד עבדו ומצא אותו נאמן למלך על ישראל.",
+                "<b>ועל</b> כן נאמר עליו: ״וה׳ עמו״ - ״שהלכה כמותו בכל מקום״. הגע בעצמך: אין מקום אשר יטעה, אין מקום שלא יכוון בו אל האמת המחלטת. עד כדי מדריגה כזו היתה צריכה חכמתו וצדקתו של המלך להגיע.",
+                "<b>והנה</b> נקבעה הלכה ש״אין מושיבין מלך בעיבור שנה״, כלומר: פסול הוא להיות דיין בעיבור שנה, מפני שהוא נוגע בדבר ונוגע פסול לדין. ומהי הנגיעה שבשבילה הוא פסול? ״משום אפסניא״ (סנהדרין יח:). ״המלך מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה נוח לו שיהיו כל השנים מעוברות״ (רש״י שם); או מפני ״שההוצאה שנותן לחיילותיו חודש בחודש והוא נוטל המס בשנה ומפזר להם בכל חודש וחודש, אם יוסיפו חודש צריך ליתן משלו, לפיכך דוחה את העיבור״ (הערוך שם; וראה רמב״ם הל׳ קידוש החודש ד:יא).",
+                "<b>מעתה</b> צא ולמד, עמוד והסתכל, כוחות נפש האדם ומדותיו עד כמה הם מגיעים: מלך ישראל שהעמד על ידי סנהדרין של שבעים ואחד אנשים ״חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה ובעלי דעה מרובה״, בהסכמת הנביא או בהסכמת מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, כביכול, שהוא הנהו ירא שמים באמת; בעל מדות טובות וענוה יתרה ומרוחק מכל הנאות העולם המסירות את לבו של האדם מתורת ה׳; ספר התורה פתוח לפניו תמיד ואינו מסיח דעתו אף רגע מכל הכתוב בו ומן המחשבה שלבו הוא לב כל קהל ישראל ואחריות כל העם כולו עליו - איש כזה פסול לדין עיבור השבים מפבי שהוא חשוד לעוות הדין, ולמה יעוות את הדין? משום שעל ידי זה ירויח חודש אחד ממשכורת חיילותיו.",
+                "<b>וההלכה</b> הזאת הרי קבועה לדורות עולם, מבלי שימצא אף מלך אחד שיוכל לעמוד בפני כוח הבטיה הזאת ולהוציא את עצמו מן הפסול הזה.",
+                "<b>אמור</b> מעתה שכוחות נפש האדם ומדותיו המה כל כך חזקים וקשים, עד שאין כל כוח בעולם שיעמוד נגדם, ואין כל עצה אחרת רק להכירם ולהתרחק מכל נגיעה והשפעה שלהם.",
+                "<b>גילוי</b> יותר עמוק ומפליא בטיב תכונת כוחות נפש האדם יוצא לנו מדברי תורתנו הקדושה ודברי רז״ל הבאים להלן.",
+                "<b>מלבד</b> כתר המלכות שזכתה בו כנסת ישראל, זיכו אותה גם בכתר הכהונה. ואם כי כתר המלכות גדול הוא מאד עד שאפילו ״נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה״, עולה כתר הכהונה עליו בבחינות רבות.",
+                "<b>מלבד</b> זה ששבט הכהנים בכללו נתקדש בקדושה מיוחדת ״ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם... שנאמר וקדשתו...״ (רמב״ם הל׳ כלי המקדש ד:א), יש לכהן הגדול שהוא ראש לכל הכהנים חשיבות מיוחדת בזה שאינו מחויב לעמוד לפני המלך ״אלא המלך עומד לפני כהן גדול״ (רמב״ם הל׳ מלכים ב:ה).",
+                "<b>מעלות</b> יתרות צריכות להימצא בכהן גדול, שלא הטילה התורה את חיובן על המלך, ועל כולן צריך הוא להיות בעל רוח הקודש והשכינה שורה עליו, ״וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו״ (יומא עג: וראה רמב״ם כלי מקדש י:י) וגם מסתלק מן הכהונה הגדולה.",
+                "<b>והנה</b>, גם הכהן הגדול, זה האיש הקדוש מרחם אמו ושכינה מדברת מתוך גרונו, האיש אשר גם המלך צריך לעמוד לפניו ויש בו מעלות יתרות על מלכי יהודה - גם הכהן הגדול הזה אין מושיבין אותו בעיבור השבה מפני הנגיעה. ומהי הנגיעה? לא נגיעת אפסניא, משכורת של חודש לחיילות של מלך, אלא נגיעה עצמית פעוטה: ״משום צינה״ (סנהדרין יח:), כלומר, ״שמא לא תהא דעתו נוטה לעבר השנה כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור והוא טובל ביום הכפורים חמש טבילות״ (רמב״ם הל׳ קידוש החודש ד:יא; וראה רש״י שם). והרי הקור לא גדול ביותר בארץ ישראל אף בחודש מרחשון, ובשעת הצורך היו מטילין גם מים חמין לתוך המקוה כדי להפיג צגת מי המקוה (ראה תוספות שם שמפרש משום כך שהטעם הוא משום קרירות הרצפה שהיה עומד יחף), ובכל זאת יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו לעשות היפך האמת ויסלף את דבריו לבלי לעבר השגה אף במקום שיש צורך בזה.",
+                "<b>אמור</b> מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם אף החכם והצדיק ביותר אי אפשר לו להשתחרר מעיוורון השכל וסילוף האמת אם רק יהיה נוגע בדבר.",
+                "<b>בידיעה</b> הנכונה עד כמה ביד כוח הנגיעה של האדם להטות את דעתו ולסלף את האמת, תלויים גופי תורה והלכות גדולות כרוכות בה.",
+                "<b>הנה</b> כי כן מוצאים אנו שגדולי התנאים והאמוראים השתמשו בידיעה זו להלכה למעשה ופסלו את עצמם מלהיות דיינים בשביל נגיעות היותר קטנות. ״אמימר הוא יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה אתא ההוא גברא שקליה אמר ליה פסלינא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, אמר ליה פסילנא לך לדינא״ (כתובות קה:).",
+                "<b>מה</b> נורא הוא הדבר להעלות על הרעיון, שגדולי האמוראים עלולים להטות דין ולסלף משפט בשביל נגיעות קלות כאלו. ועוד יותר מבהיל הוא הרעיון כשמעלים על הלב את המסופר בחז״ל על מר עוקבא שהיה אב בית דין בימי שמואל, וכשהיו יושבין בדין ישב מר עוקבא למעלה לשמואל, ובשעת פטירתו מצאו שבעת אלפי דינר זהב שעשה צדקה ובזבז שליש נכסיו, וכי ברח לתנור של אש בוערת שלא יבויש על ידו אותו עני שהרגיש בו כשהלך לעשות עמו צדקה בסתר, קיים בנפשו פשוטו ומשמעו מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו׳ (בבא מציעא נט).",
+                "<b>ומעתה</b> הגע בעצמך: קדוש עליון זה, אשר הגיע למדריגת מסירות נפש למיתה ובלבד שלא ייפגע חבירו על ידו פגיעה כל שהיא, מלאך ה׳ כזה חשש לשפוט משום שיש בכוח הנגיעה של קבלת ההנאה הפעוטה מכיסוי הרוק לפניו, להטות את דעתו לעוות משפט ולהוציא ממון מחבירו שלא כדין כדי למסור אותו למהנהו זה.",
+                "<b>מה</b> נורא הרעיון הזה!",
+                "<b>אמנם</b> יש אולי לומר שאמוראים אלה חששו לזה רק משום מדת חסידות, מפני הזהירות הגדולה החמירו על עצמם יותר מן הצורך.",
+                "<b>והנה</b> באו בגמרא עוד שתי עובדות מעין אלו שאירעו אצל שנים מגדולי התנאים אשר הביאו אותם לידי הכרה ברורה שחששות אלו אינם רק חששות מדומים ופחד שוא אלא מציאות חיה וקיימת. ואלו הן העובדות:",
+                "״<b>ר׳</b> ישמעאל ברבי יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בה׳ בשבתא. אמר ליה מאי שנא האידנא? אמר ליה דינא אית לי, אמיגא אגב אורחא אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, אמר ליה פסלנא לך לדינא. אותיב זוגא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי, אמר, תפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה״ (כתובות קה).",
+                "״<b>ר׳</b> ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה מהיכא את? אמר ליה מדוך פלן, ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה, אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב אורחא אייתי ליה למר. אמר ליה פסלינא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר תפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה״ (שם קה:).",
+                "<b>הנה</b> לפנינו שנים מגדולי התנאים ואחד מהם רבי ישמעאל בן אלישע, זה האיש אשר בו נתנו התנאים הרוגי מלכות את עיניהם לעלות למרום לשאול אם יצאה הגזירה מאת ה׳, ואשר ״שאל מאת האיש לבוש הבדים ונם לו וכו׳ כי שמעתי מאחורי הפרגוד כי בזאת אתם נלכדים״. תנאים אלה בחנו את הדבר על ידי עובדות שאירעו להם בעצמם, ומתוך בחינה באו לידי הכרה שאלמלא היו בורחים מן הנגיעה היו נכשלים, והכריזו את הכרזתם: ״ומה אני כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה!״",
+                "<b>אפשר</b> לו לאדם להגיע למדריגה רמה עד כדי לעלות לשמים ולשמוע מפי המלאכים מה ששמעו מאחורי הפרגוד, ואי אפשר לו להינצל מהטיית דין וסילוף משפט במקום שהוא נוגע אף בנגיעה היותר קטנה.",
+                "ב. <b>עם</b> המון הגילויים העמוקים והנפלאים בגודל כחה של השפעת השוחד והנגיעה האמורים בפרק הקודם - טרם נסתיימה פרשה סתומה ועמוקה זו. כל כמה שמהפכים יותר בדברי התורה ורז״ל מתגלים יותר אפיקי מחשבה רחבים ללא גבול ופתחי הכרה גבוהים לאין תכלית.",
+                "<b>לפי</b> הטעם שבתורה שהשוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים יוצא, שהפסול על ידי השוחד והנגיעה אינו מיוחד לשופטים ודיינים קבועים ממוני הציבור בלבד, שהרי אותו עיורון השכל וסילוף הדברים הבאים מהשפעת השוחד והנגיעה על ידי הכוחות הפסיכולוגיים השולטים בנפש האדם אינם מבדילים בין נפש השופט והדיין הקבוע לבין נפשו של אחד העם.",
+                "<b>הנה</b> כי כן מצאו חז״ל את עקבות השפעת השוחד גם באהבת יצחק אבינו לעשיו בנו. וכן אמרו: ״אבן חן השחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל״ משלי יז), - ״השוחד למה הוא דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת שוברת. מדבר ביצחק שנאמר, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו׳, מהו, ׳כי ציד בפיו׳? היה צד את יצחק הצדיק - בפיו. אתה מוצא כל עבירות שהקדוש ברוך הוא שונא, כולן היו בעשיו... כשהיה בא עשיו מן החוץ, היה אומר לאביו: אבא! המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה בני זה כמה מדקדק במצוות. והיה אומר לו אביו: בני! היכן היית היום הזה? והוא אומר לו בבית התלמוד, לא כך היא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך היתרו, ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו, על כן אהבו... ועוד על שהיה מביא ציד ומאכילו, וכתיב, כי השחד יעוד פקחים׳״ (תנחומא תולדות). עוד אמרו: ״מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו - זה יצחק על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו״ (ילקוט שמעוני תולדות קיג). וכן אמרו (בראשית רבה צד:ה): ״ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – אמר רבי יהושע בן לוי, חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה, (למה לא נאמר לאלהי אביו אברהם כי הוא היה הראשון שהודיע אלהותו, מתנות כהונה) ולא אמרו לי, בר קפרא ור׳ יוסף בר פטרוס, חד מנהון אמר: מה אבא היה להוט אחר גרונו (לפיכך אהב את עשו כי ציד בפיו, שם), - אף אני להוט אחר גרוני (שירד אל יוסף לכלכלו שם, שם)״. כלומר, יעקב הרגיש בעצמו שנופל הנהו למצודת השפעת השוחד, אלא שלא היתה לו כל עצה אחרת זולת התפילה לאלהי אביו יצחק, שאף הוא בשעתו היה נמצא במצב כזה.",
+                "<b>אמנם</b>, אסור להעלות על הדעת את המחשבה, שאבות העולם אהובי עליון אשר עלו למעלה ממדריגות מלאכי השרת, שהם ילכדו חס ושלום במלכודת השפעת השוחד. ובודאי כל דברי חז״ל אלה לא נאמרו אלא בבחינת: ״דברה תורה כלשון בני אדם״. אבל יחד עם זה אנו למדים שיש איזו בחינה שנקראת בשפת התורה בשם: ״השפעת השוחד״ והיא שולטת גם במלאכי ה׳ כמו האבות הקדושים.",
+                "<b>דברי</b> חז״ל אלה נוקבים ויורדים עד עמקי כוחות נפש האדם ומטילים פחד נורא על כל איש האוהב את האמת וירא מפני סילוף הצדק. מכאן אנו רואים עד כמה אין לשום אדם בעולם כל מפלט ואפשרות של השתחררות משליטת השפעת השוחד, וכי ענין זה אינו שייך רק לדיינים בלבד אלא לכוח השיפוט של כל אדם ואדם באשר הוא.",
+                "<b>והרי</b> לאמתו של דבר, כל איש ואיש הוא בבחינת דיין תמידי כל ימי חייו (עיין באגרת המוסר לרב ישראל סלנטר), כי כל מעשי האדם, כל רעיונותיו ומחשבות לבו, כל תנועות גופו ונפשו, הבאים מתוך בחירתו, במה שנוגע בין אדם למקום ובין אדם לחבירו ואף במה שנוגע בינו לבין עצמו - כלם תלויים הם בשיקול דעתו והכרעת שכלו לשפוט עליהם ולהכריע עד כמה מתאימים הם למסלול החיים המותווה על פי תורת ה׳, מקור האמת והצדק, המקיף את כל החיים כולם. ואם כן הוא הדבר, הרי כל הליקויים הפסיכולוגיים הבאים מהשפעת השוחד והנגיעה על השופטים והדיינים, חלים גם על כל אדם בכל הדברים המסורים לכוח השיפוט שלו על הענינים הנוגעים לו לעצמו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שההשפעה השלילית הבאה על ידי השוחד והנגיעה, שולטת יותר על בן אדם סתם, מאשר על השופט והדיין הממונה. זה האחרון הנהו רק מושפע מרחש של איזו טובת הנאה שקיבל ממשחדו, ואילו האדם הפרטי הריהו עצמו וגופו בעל הדבר שהוא משוחד ממנו ונוגע בו.",
+                "<b>גילויי</b> התורה בשליטת השוחד והנגיעה מטילים צל גדול על כל כנותן ויושרן של דעות האדם ומחשבותיו הבנויות על שכלו, ומעוררים ספיקות והרהורים אם יש קורטוב של אמת בכל השקפת עולמנו. איך אפשר לו לאדם להיות הוגה דעות ישרות ואמתיות, בשעה שהוא מלא שוחד ונגיעות כרמון, מדעות וסברות עקומות הקרובות לנטיותיו הפסיכולוגיות ומכוחות גפשו הגורמים לו עיוורון שכלי מוחלט ומסלפים את דבריו סילוף גמור.",
+                "<b>רק</b> הוגי דעות וחושבי מחשבות שאין להם ידיעה נכונה עד כמה גדולה השפעת נטיית המדות והדעות לשחד את שכל האדם ולהביאו לידי עיוורון וסילוף, יכולים להתפאר שהנם אוביקטיביים בדעותיהם והאמת נר לרגלם. רק אנשים כאלה שלא זכו ליהנות מאור תורת המוסר ואינם בקיאים בנפתולי כוחותיו הפסיכולוגיים של האדם, יכולים להאמין באמתות דעותיהם ומחשבות לבם. לא כן אלה אשר יגעו בתורת המוסר ומצאו בה הרבה מן הידיעות העמוקות והרחבות, שנגלו להם מדברי התורה ורז״ל, בהבנת כוחות נפש האדם ונפתוליהם, הללו יודעים להעריך את ערך האוביקטיביות הזאת וכמה מן התמימות והמגוחך ישנה בהתפארות זאת.",
+                "<b>הדעה</b> המשוחדת פועלת באדם שלא בידיעתו ושלא מדעתו, ומלבד זה שהיא מעוורת את עיני השכל של האיש המשוחד עד שאינן רואות את השקר והזיוף שבקרבה, עוד מתקשטת היא בקישוטי האמת והצדק ויוצרת חבילות חבילות של נימוקים וראיות המוכיחים את צדקה, מבלי שבעליה ידע וירגיש כלל ששרוי הוא בטעות שהטעתהו דעתו המשוחדת. בטוח הוא בנפשו שהולך הנהו בדרך האמת ואינו יודע שנפל בפח אשר הדעה המשוחדת פרשה לרגליו.",
+                "<b>דבר</b> זה מדברי חז״ל המובאים במאמרנו אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המדות והדעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי תלים של רעיונות ודעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון."
+            ],
+            "XXX": [
+                "<big><strong>ההשתתפות שבין אדם לחבירו</strong></big><br><b>אמרה</b> תורה: ״וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם״ (שמות כג). רגילים אנו לפרש את הכתוב, כאילו אומר לנו: מאחר שידעתם כי לא נעים להיות גר, על כן לא תלחצו את הגרים. כלומר, דבר שבעצמו עונית על ידו אל תלחץ בו את חבירך.",
+                "<b>אמנם</b> לפי עומק פשוטו של מקרא, הפירוש הוא אחר לגמרי: הרי חובת האדם להרגיש בשמחת חבירו ובצערו, כשם שהוא מדגישם כשהם נוגעים בו, כמו שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך׳ - כמור ממש, ודבר זה אי אפשר עד שיביא את עצמו לידי הרגש חבירו, שירגיש בקרב נפשו השמחה והצער באותה מידה עצמה שחבירו מרגיש בהם. והנה בלחץ הגר, אי אפשר לאדם להכיר כהוגן מה טעמו כי אם בהיותו בעצמו גר כמותו. על כן מעירה התורה, כי בנדון זה יש לנו הכרה שלמה בלחצו, מפני שעמו היינו בצרה, גם לנו היה לחץ כזה, ורק על ידי ההזכרה הזאת נוכל להגיע עד סוף האזהרה של לחץ הגר.",
+                "<b>הכלל</b> הזה אינו משמש בתור עצה טובה בלבד, לא עצה בעלמא היא זו לזכור לחץ עצמו בכדי להטיב לגר, כי אם זהו עצם החיוב.",
+                "<b>יחס</b> כל נמצא לזולתו אינו גמור, בלתי אם בהרגישו את עצמו וזולתו במצב אחד. צריך שיהיו שניהם במצב אחד ממש ורק אז יקרא שיש להם יחס ביניהם. לפיכך שנינו: ״כשאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי״ (סנהדרין עו). מקור הטוב מתאחד עם האדם להשתתף כביכול בהרגש שלו על ידי קלני וכו׳... כלומר, שיחיה שם למעלה כביכול אותו רגש שהאדם שקוע בו, כי רק על ידי זה באה ההשתתפות.",
+                "<b>והנה</b> אין לו שעה בעולם שלא יהא בה שמחה וצער בבת אחת, שמחה מאיש זה וצער מאיש אחר, ועל כן בודאי שאין במקור הטוב שמחה שלמה ותמיד מתערב בה צער. לפיכך אמרו חכמינו ז״ל: ״ישמח ה׳ במעשיו״ - ״שמח׳ לא נאמר, אלא ׳ישמח׳״ (ויקרא רבה כ), רק לעתיד לבוא תהיה כל הבריאה כולה שלמה ושמחתה שלמה בלי שום תערובת קלקול וצער, ואז - ״ישמח ה׳ במעשיו״, שמחה בלבד! אולם עכשיו לא לבד שאין השמחה שלמה מפני שבשעת שמחה מאיש זה, יש צער מאיש אחר, אלא גם בלא זה אין השמחה גמורה מצד אדם זה עצמו בעל השמחה, דתנא דרבי אליהו: ״הקדוש ברוך הוא מוחא כף על כף ואומר, מתי יתמלא כל העולם כולו כאברהם אבינו!״ הנה לפי זה אף כי יגיע אדם לידי מעלה רמה שבוראו ישמח בה (כדאיתא: קודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא), ואף אם יגיע בגדולתו למעלת שלמה מלך ישראל, המאושר בחכמה ובכל טוב מכל האדם, אף על פי כן באותה שעה עצמה אין קץ לצער שמצטערים עליו למעלה, עד שאמרו חז״ל: ״מוחא כף על כף״ (כביכול, לשבר את האזן, כאדם שאין לו תנחומין והוא בוכה ומצטער ומכה בכפות ידיו להכריז ברבים על צערו הנורא), מדוע לא זכה אדם זה להיות כאברהם? מדוע לא הגיע המאושר הזה למדרגה היותר רמה...?",
+                "<b>והנה</b> נתחייבנו ללכת בדרכי ה׳ וללמוד ממדותיו. ולכן אף אם יראה אדם את חבירו בתכלית האושר שבזמננו, ואפילו אם יראנו שהוא דומה לשלמה מלך ישראל בכל גדולותיו בחכמה ובמלכות בעושר ובכבוד - והן צריך הוא להכניס בלבו שמחה רבה ונפלאה על אושר חבירו - מכל מקום, באותה שעה עצמה הוא צריך להצטער ולמחוא כף על כף: מתי יהא זה כאברהם אבינו, בין בגוף בין בנפש בין בחכמת בין בהצלחה!! ואכן נזכרה הלכה זו במשנה למעשה: ״שאם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אין אתה יוצא ידי חובתך״ (בבא מציעא פג.) - אין יוצאים ידי חובה לגבי פועלים במזונותיהם בלתי אם יגיעם לאושרו של אברהם אבינו, ואם לא עלתה ביד אדם לעשות כן, אף אם ירוממם על כמעלת שלמה מלך ישראל - אין זה מספיק.",
+                "<b>לפיכך</b> הורו לנו חכמים ז״ל, תורת השמחה ובקשתה בסעודת חתן וכלה, על פי הכללים המבוארים בזה. אם יסב איש בסעודת שלמה מלך ישראל היושב על כסא מלכותו והוא חכם ועשיר מכל האדם, וה׳ נראה אליו, ולשמחתו ואושרו ביום חתונתו ושמחת לבו אין כל דמות בכל העולם, הורו לנו חז״ל שעוד יצטער האיש הסועד מסעודה זו ויפיל תפילה תחינה לפני קונו: ״שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״, מפני שהוא צריך להרגיש שאין שמחת השמח שלמה כלל, וצריך הוא למחוא כף אל כף: ״מדוע לא הגיע שלמה המלך למדריגתו הברוכה של אדם הראשון קודם החטא?!״... כי השמחה שתהיה לעתיד לבוא היא היא השמחה השלמה שהיתה לבחיר הנבראים קודם חטאו, כי אז תשוב כל הבריאה לתיקונה, ורק על מצב זה נאמר ״ישמח ה׳ במעשיו״, כי זוהי שלמות האדם כפי הכוונה האמיתית, ורק המצב הזה ראוי לשמחה גמורה.",
+                "״<b>שמח</b>״ לא נאמר, אלא ״ישמח״. צריכים להתבונן עד היכן הדברים מגיעים. כי הנה לפי דברי חז״ל הללו, לא היתה שמחה, כביכול, לפני הקדוש ברוך הוא, מראשית הבריאה ועד עתה, וגם היה לא תהיה עד לעתיד לבא. ובזה נכלל גם זמן מתן תורה. אמנם אז נשתלמו ישראל שלמות גמורה ופסקה זוהמתם, כדברי חז״ל, וחזרה עטרת האנושיות ליושנה כמעלת אדם הראשון לפני החטא, והקדוש ברוך הוא נתגלה לפניהם, וכולם שמעו מפי הגבורה דברי אלהים חיים - ואף על פי כן, גם על אותה שעה, קאי האי כללא ״שמח לא נאמר״. אכן במתן תורה היתה שמחת ישראל גמורה ושלמה בלי שום פגם, ואביהם שבשמים, כביכול, נענע להם בראשו ושמח עמהם, אבל במסתרים לא הגיעה עוד השמחה האמיתית לעצם טהרתה, מפני שהיתה עדיין האפשרות ״לסור מן הדרך״ (וכמו שהיה אחר כך). מציאת האפשרות לסור מן הטוב, גם זו לא טוב הוא, והשמחה נפגמת בכך. ורק לעתיד לבוא, כשתגיע האנושיות לרום תכליתה בלי הצורך בהעמדת נסיון, כלומר בלי אפשרות לסור הצדה - אז ישמח ה׳ במעשיו. ועל כן, גם בתקופת האדם הראשון קודם החטא, לא היתה שמחה לפניו – כמו שכתוב ״שמח לא נאמר״ שלא היתה שום שמחה בעבר - וגם זה מפני שהיתה אז האפשרות לחטוא ולהתקלקל (אפס, כי אדם בעצמו היה שרוי בשמחה גמורה, מאחר שהוא בשעת טובו לא הכיר עדיין כלל מציאות המהות של לא טוב, על כן מברכינן שפיר בברכת חתנים: ״כשמחך יצירך׳ וכו׳, כי האדם לגבי דידיה היתה אז שמחה גמורה, ואי אפשר לתקן ברכה לברך את החתן בשמחה לעתיד לבוא, שהרי מציאות האדם של עתה היא לבל יהיה כמו לעתיד לבוא, רק כשמחת אדם הראשון בלבד).",
+                "<b>לפי</b> זה נבין כי חוב האדם לשמוח בשמחת חבירו, איננו שיהא מלא שמחה מאושר חבירו, שהרי זה אינו מתאים כלל אל האמת, כי לפי השקפה נכונה אין חבירו מאושר כלל בחלקו, וכל זמן שלא הגיע למעלת אברהם אבינו בגוף ונפש, עודנו חסר ועני, והרבה יש להצטער עליו - ואיככה ישמח זה על מצבו דהאידנא? אלא שחובת השמחה היא רק בתור ״נשיאת עול עם חברו״, כלומר, מאחר שהוא עתה סוף כל סוף במצב זה, צריכים אנו, לכל הפחות, להטיב את לבו ולשמחו בכדי שישכח רישו, ולא יעלה על דעתו מה שחסר לו. ועל כן צריך שתהא בלבנו דאגה וצער עליו, ובפנינו - השמחה."
+            ],
+            "XXXI": [
+                "<big><strong>עונג המצוות</strong></big><br><b>כל</b> המצוות שציונו הקדוש ברוך הוא אינן אלא לענג בהן את הבריות, ואי אפשר לנו לתאר כלל לפי המושגים שלנו את שפע העונג והעידון שיש בהן. חז״ל אומרים ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קידושין לט:). הרי שכל התענוגות שבכל כדור הארץ ובכל חללו של עולם, על כל המוני הברואים והיצורים ועל כל מאורות השמים וצבאותיהם, אין בהם כדי סיפוק שכר אף למצוה אחת בלבד. ואף גן העדן שהקדוש ברוך הוא הניח בו את האדם הראשון, שהעירונים שנכללו בו, כפי שמתארים חז״ל, היו למעלה מכל מושגינו, גם הוא אין בו כדי לשלם שכר בשביל מצוה אחת. ולמה? משום שבכל מצוה יש עונג כזה שאין לו גבול ואין לו שיעור, וכל תענוגות תבל אינם כלום לגביו.",
+                "<b>והעונג</b> הזה אינו בא כשכר למצוה אלא הוא עצם מציאותה, כי גם המצוה אינה ציווי בלבד כי אם מציאות ממש. והוא מה שאומר הכתוב: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ), הם לא שמעו את הקולות כי אם ראו אותם ממש בעיניהם כמו דבר שבמציאות. ולכן ענו בני ישראל: ״נעשה ונשמע״ (שם כד), והקדוש ברוך הוא אמר על זה: ״מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו שהקדימו נעשה לנשמע״ (ראה שבת פח.), משום שראו במצוות מציאות ממש שיש בה עשייה. לפי זה אין הפלא שאמרו ״נעשה ונשמע״, כי לאחר שהגיעו למושגים כאלה שראו את הקולות, כלומר את מציאות המצוות והגיעו לעונג בלתי ישוער שהוא למעלה מכל התענוגות והעידונים שבעולם,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (תנחומא דברים א) ״שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות להם בציון וכו׳. במדבר כתיב: ׳וכל העם רואים את הקולות׳; ובציון כתיב: ׳קול ששון וקול שמחה׳״.</i> השתוקקו לשמוע עוד ולהשיג יותר ויותר מתענוגי ה׳ בלתי הסופיים.",
+                "<b>ואם</b> כל המצוות כה על אחת כמה מצות שבת השקולה כנגד כל המצוות (שמות רבה כה:טז) שעיקר מצותה היא העונג, כדברי הכתוב ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח), - שהיא מציאות של מקור עונג אין סופי. ואף קדושת השבת פירושה: מציאות של עונג, לרבות התענוגים הגשמיים, שהרי ציותה התורה ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ), ואמרו חז״ל ״זכרהו על היין״ (פסחים קו), כלומר שהעונג של שתיית היין מהוה קדושת השבת.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם העבירה אינה אזהרה בלבד, אלא אף היא מציאות המונעת את תענוגותיו של האדם, היא מהווה מחיצה הגוררת בעד האדם מלהשיג את מציאות העונג האין סופי. ואין לך אסון גדול מזה, כי היא שוללת מן האדם תענוגות עליונים נצחיים כאלה שהם, כאמור, למעלה מכל מעדני תבל. ולפי זה נמצא שהעונשים הבאים לכפר על העבירות, מסירים את הגורם המונע את האדם מלהתענג על ה׳ בתענוגות מופלאים כאלה, והרי הם לטובתו ולאושרו.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל יוצאין ליהרג, אמר ליה רבן שמעון לר׳ ישמעאל: רבי! יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר ליה ר׳ ישמעאל: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהיית עוטף טליתך, ואמרה תורה, ׳אם ענה תענה אותו׳, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר ליה נחמתני״ (ילקוט שמות שמט). הרי אנו רואים שרבן שמעון בן גמליאל לא דאג כלל על שהוא יוצא ליהרג, כי אם כל דאגתו היתה שמא עבר עבירה חמורה (ראה אבות דרבי נתן לח בנוסח אחר, שאמר רבן שמעון בן גמליאל לרבי ישמעאל: ״אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים וכמגלי עריות וכשופכי דמים״), והיא תמנע ממנו ליהנות מהתענוגים העליוניים הנצחיים אשר יסורי המוות אינם כלום לגבם. ולאחר שר, ישמעאל אמר לו שיכול להיות שנתחייבו על עבירה קלה, ועונש ההריגה בא לכפר עליה - אמר לו״נחמתני״, כי הוא שמח על זה מאד וראה ביסודי המוות אושר גדול, שעל ידי כך ימורק עוונו ויזכה להתענג על ה׳ בתענוגים המופלאים הבלתי סופיים.",
+                "<b>ואם</b> בכל העבירות כך, על אחת כמה במי שנכשל בחילול שבת, שנמנע ממנו העונג המופלא של מצוה זו השקול כנגד כל תענוגות התורה כולה. ואם ימצא דרך שיכופר לו עוון זה, הרי נעשה ראוי לאותו תענוג נצחי, ואין לך אושר גדול מזה. ונמצא כי מה שהתורה אמרה ״מחלליה מות יומת״ (שמות לא) אין זה עונש כלל, אלא הריהו לטובתו של האדם, כי המיתה מכפרת עליו ויהיה זכאי לעונג אין סופי לנצח נצחים."
+            ],
+            "XXXII": [
+                "<big><strong>שרשי המדות</strong></big><br>א. <b>שנינו</b>: ״אמר רבי יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות כד:ז), אמר הקדוש ברוך הוא: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים (דברים ה:כו). שמעו ישראל ושתקו וכו׳ כך כיון שאמר הקדוש ברוך הוא מי יתן וכו׳ היה להם לומר: רבונו של עולם! אתה תן, לפיכך אמר משה: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת״ (דבראשית רבה ז).",
+                "<b>הרי</b> שבאו כאן בתביעה על ישראל, שלמרות שהגיעו למדריגה כזו שאמרו ״נעשה ונשמע״, לא ביקשו שיעמדו במדריגה זו לעולם. וחז״ל גילו לנו שורשו של ליקוי זה: ״אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ׳מי יתן והיה לבבם זה להם׳ - היה להם לומר תן אתה!״ (עבודה זרה ה), ומפרש תוספות שם: ״לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן, לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך״.",
+                "<b>והנה</b> הדבר מופלא מאד, בני ישראל עמדו בשעת מעמד הר סיני במדריגה העליונה ביותר שאנו יכולים לתאר לנו, בני ישראל השיגו לאחר צאתם ממצרים את מעלות הנבואה הגבוהות ביותר, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה״ (מכילתא טו). וכשעמדו על הר סיני, נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד והגיעו למצב שהתפשטו לגמרי מגשמיותם עד שפסקה זוהמתם וחזרו למדריגתו של אדם הראשון לפני החטא, וכולם שמעו וראו את קול ה׳ מדבר אליהם. וחז״ל אומרים שהקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול, שמח בהם במעמד זה עד שקראוהו ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״ (שיר השירים ג), ועוד שהשתוקק שמצב זה ימשך לעולם והתפלל עליהם: ״מי יתן והיה לבבם זה להם וכו׳ כל הימים״.",
+                "<b>והנה</b> בתוך מצב עילאי זה, עוד נמצא פגם במדותיהם של ישראל, שלמרות שה׳ גמל אתם את כל החסד המרובה הזה, החל מהוצאתם ממצרים ועד מתן תורה, והעלם למדריגות עליונות כאלה, לא רצו להחזיק לו טובה וכאילו כפו בה. עד לידי שרשים עמוקים ודקים כאלה, מגיעים כוחות היצר שבאדם שהם יורדים ונוקבים עד תהום הנפש ומטילים דופי בשיא עליונותו.",
+                "<b>ומשה</b> רבינו גילה את שורש המדה הזאת ממקור קדמון, ממקור ראשית בריאת האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. ומשום כך כינה משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה: ״כפויי טובה, דכתיב (במדבר כא) ׳ונפשנו קצה בלחם הקלוקל׳״, ופירש רש״י: ״קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאים לחוץ קראוהו קלוקל, ורגנו על כך. והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכים לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות״; ״בני כפויי טובה, דכתיב: ׳האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל׳״, ופירש רש״י: ״אשר נתת עמדי - לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר״, כלומר, אדם הראשון מצא מקום להתלונן על עצם הטובה שהקדוש ברוך הוא עשה אתו וכאילו כפה בה, וממנו ירש דור המדבר את המדה הזאת וגם הם רגנו על אותה טובה גדולה שה, גמל אתם.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן איזו כפיית טובה מצאו כאן באדם הראשון. למה ברא הקדוש ברוך הוא את האשה? משום שאמר: ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב). אין הכוונה לענינים גופניים כי הרי ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננין לו יין״ (סנהדרין נט). ולא חסר לו איפוא, מאומה, וכל ישותו היתה רוחנית עילאה עד שהמלאכים ביקשו לומר לפניו קדוש, אלא שהקדוש ברוך הוא ראה שיש לעשות לו עזר רוחני לסיוע במעלותיו הגבוהות ולהוסיף לו חכמה ובינה, וכפי שהכתוב אומר אחרי זה: ״ויבן את הצלע״, ופירשו חז״ל: ״שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באשה יותר מבאיש״ (נדה מה:), ובודאי שבזה שאמר אדם הראשון: ״האשה אשר נתת עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל״ - היתה כוונתו שהוא סמר על בינתה של האשה שפסקה לו שיש לו לאכול מעץ הדעת, אלא שתוך הדברים שציין ״אשר נתת עמדי״ - מצאו איזו משמעות דקה מן הדקה שכאילו יש כאן איזו כפייה כל שהיא בעצם הטובה של נתינת האשה.",
+                "<b>והכוח</b> הדק הזה של אדם הראשון השתלשל מדור לדוד עד שעקבותיו ניכרו לאחר אלפיים שנה בדור המדבר, דור הדעה, שלמרות שהגיעו למדריגה שפסקה זוהמתם שהטיל בהם הנחש, עוד נשאר בהם אותו פגם דק של כפיית טובה, שקראו את המן ״לחם הקלוקל״. ומכאן גם נבעה הנטיה לכפיית טובה בבני ישראל במעמד הר סיני שעם כל רום הכרותיהם בחסד ה׳ ובאותו רגע מרומם שהכריזו נעשה ונשמע, פעפעה בקרבם, ומנעה מהם מלהחזיק טובה להקדוש ברוך הוא ולא אמרו ״תן אתה״.",
+                "<b>ועוד</b> יותר, שחז״ל מציינים כי ״אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר ׳ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה׳ וכתיב ׳ולא נתן ה׳ לכם לב וגו׳״ (ע״ז שם), ופירש רש״י: ״אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה״.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה עמוקים כוחות הנפש שבאדם, שכל פגם כל שהוא יורד ונוקב בשרשי חביונותיו וחוצב במעמקיו, עד שהוא עובר בתורשה מאבות לבנים לאלפי דורות, ועלול לחטט אף בגדולי גדולים ולחולל בהם ליקויים ומגרעות.",
+                "ב. <b>ומצינו</b> עוד יותר מזה. הכתוב אומר: ״וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך וכו׳ סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה״ (שמות לב), ואמרו חז״ל: ״׳עברו מן הדרך אשר צויתים׳ אין כתיב כאן, אלא ׳סרו מהר מן הדרך׳, כשהיו בסיני היו שושנים וורודין, עכשיו נעשו סריות, נעשו כזבים, לא עשו לא שעה ולא שעתים אלא מיד סרו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אחד עשר יום היו עם הקדוש ברוך הוא וכל יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל וכו׳. רבי מאיר אומר אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם ׳נעשה ונשמע׳ ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר (תהלים עח): ׳ויפתוהו בפיהם ובלבם יכזבו לו״ (שמות יב).",
+                "<b>הרי</b> עד כמה חדורים שרשי הכוחות הרעים בעמקי נפשותיהם של בני האדם, שלמרות שהגיעו למדריגות עליונות כאלה, כאמור, שעמדו לפני ה׳ בהר סיני באימה וביראה וברתת ובזיע, והשתמשו ברז זה שמלאכי השרת משתמשים בו ואמרו ״נעשה ונשמע״, באותה שעה כאילו כיזבו לה׳ בפיהם, ובלבם תיכננו את מעשה העגל וכיוונו לעבודת כוכבים.",
+                "״<b>עקוב</b> הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו׳ (ירמיה יז). אין סוף למזמות הרשע העקובות המושרשות בתוך לבו של האדם, שעם כל שיא מעלותיו והתעלויותיו לרום הפסגה, הן אינן מרפות ממנו ונוקבות בו עד תהום הנפש, מחדירות בו מחשבות כוזבות וכוונות זדוניות, חותרות תחת כל יסודות אמונתו והכרתו ומסירות אותו מדרך ה׳."
+            ],
+            "XXXIII": [
+                "<big><strong>השראת השכינה</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה). ה׳ נתן כוח לבני ישראל להקים לו בית בארץ, שירד משמים מגבהי מרומים וישרה שכינתו בתוך המקום הזה למטה. זוהי גדולתם של ברואי מטה בלבד העולים במדריגתם על כל ברואי מעלה. לגבי המלאכים, מלאכי עליון, אנו קוראים שהם מקדישים את ה׳ בשמי מרום ואומרים: ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״, אבל אינם יודעים היכן מקומו ושואלים זה לזה: ״איה מקום כבודו?״ ולעומתם עונים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, כלומר, נעלם מהם מקומו של ה׳ כביכול. והם מברכים אותו בכל מקום שהוא. ואילו בני ישראל השוכנים עלי ארץ, בכוחם לעשות שהקדוש ברוך הוא ירד משמים, ויצמצם עצמו, כביכול, בתוך אוהל קטן בנוי מארבעים ושמונה קרש שהם מקימים בשבילו. וזו לשונם של חז״ל: ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳עשה לי משכן׳, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים והוא אומר: ׳עשה לי משכן׳ וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום וחמשה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכיבתי בתוך אמה על אמה״ (שמות רבה לד:א).",
+                "<b>הקדוש ברוך הוא</b> כלל בתוך המשכן את כל הבריאה ואת כל הנעשה בששת ימי בראשית, כפי שחז״ל פירטו: ״בשביעי כתיב ׳ויכולו השמים והארץ׳, ובמשכן כתיב: ׳ותכל כל עבודת המשכן׳; בבריאת העולם כתיב ׳ויכל אלהים׳, ובמשכן כתיב ׳ויהי ביום כלות׳ וכו׳ וכו׳״ (מדרש תנחומא פקודי). ולא רק העולמות התחתונים אלא כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, כפי שאמרו חז״ל: ״׳כי כל בשמים ובארץ׳, אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו׳ וכו׳, למעלן - ׳שרפים עומדים ממעל לו׳ (ישעיה ו), ולמטן - ׳עצי שטים עומדים׳ (שמות כה); למעלן - כרובים שנאמר: ׳יושב הכרובים׳ (ישעיה לז), למטן - ׳ויהיו הכרובים׳ (שמות כה) וכו׳ וכו׳; למעלן - ׳כסא ה׳׳, למטן - ׳כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו׳ (ירמיה יז); למעלן - ׳נוטה שמים כיריעה׳ (תהלים קד), ולמטן - ׳עשר יריעות׳ וכו׳ וכו׳. ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח כל מה שלמעלן וירד בשל מטן, שנאמר: ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳״ (שמות רבה לג; וראה גם סוף לה).",
+                "<b>כמו</b> כן היו כל הכלים דוגמה של מעלה. לגבי המנורה כתוב שאמר ה׳ למשה: ״וראה בתבניתם אשר אתה מראה בהר״ (שמות כח), ואמרו חז״ל שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש (ראה רש״י שם), הרי שהמנורה היתה כדוגמת מנורת אש מלמעלה. וכן אמרו חז״ל ״כשעלה משה למרום, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן ואמר לו כמותן עשה״ (שמות רבה י). ומשום שבמשכן נכלל כל מה שיש בשמים ובארץ, ציוה הקדוש ברוך הוא שיקים אותו בצלאל שידע את כל סודות הבריאה, כפי שאמרו חז״ל: ״יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ״, כתיב הכא: ׳וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת׳, וכתיב התם: ׳וה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה׳, וכתיב: ׳בדעתו תהומות נבקעו׳״ (ברכות בה). ועוד שעל חכמתו נקרא שאמר לו משה: ״בצל אל היית״ (שם).",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, עוד לא הספיקה כל חכמתו של בצלאל, ו״בשעה שגגמרה מלאכתו של המשכן לא שרתה שכינה עליו והביא אותו לבצלאל ואהליאב וכל חכמי לב ולא יכלו להעמידו עד שבא משה רבינו והעמידו שנאמר: ׳ויקם משה את המשכן׳״ (שמות מ; וראה תנחומא שם). ולמה? משום שלמרות כל החכמות שבעליונים ותחתונים שהיו כלולים במשכן, לא על ידם באה השראת השכינה כי אם על ידי התורה וחוקיה, ורק משה רבינו שהוא קיבל את התורה מסיני והוא שנתן אותה לישראל, הוא הראוי להשכין את השכינה, ורק לאחר שהוא הקים את המשכן כתוב: ״ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שם).",
+                "<b>וכך</b> אנו מוצאים בבית המקדש. רק שלמה המלך שאלהים נתן לו ״חכמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים״ (מלכים א ה:ט), הוא שהיה ראוי לבנות אותו. וגם שלמה עשה הכל למטה כנגד מה שנמצא למעלה, כפי שדרשו חז״ל: ״למעלן - ׳זבול וערפל׳ וכו׳, ולמטן - ׳אז אמר שלמה: ׳ה׳ אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך״׳ (מלכים א ח:יג), שהרי גם בבנין בית המקדש היו כלולים כל מעשה בראשית. ובכל זאת לאחר הכל, אמר הקדוש ברוך הוא: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (שם ו). השראת השכינה אינה תלויה בכל החכמות של כל הברואים שלמעלה ושלמטה, כי אם בחוקות התורה ובמשפטיה. אם ישמרו את התורה, אז ישים ה׳ משכנו במקדש שהכינו לו, ואם לא ישמרו את התורה לא תשרה השכינה בתוכם. ולא רק משום שזה תנאי להשראת השכינה, כי אם משום שלימוד התורה ושמירת התורה זוהי השכנת השכינה. ואמנם כתוב לגבי המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ודרשו: ״׳ושכנתי בתוכו׳ - לא נאמר, אלא, ׳ושכנתי בתוכם׳, בתוך בני ישראל״. אין השכינה שורה בתוך הבית על כל החכמה והתבונה והדעת הכלולות בהוויתו, אלא בתור לבותיהם של ישראל, כי העיקר היא מדריגתם הרוחנית עד כמה שהם לומדים את התורה ומקיימים אותה ושם שוכנת השכינה, בתוך לבו וראשו של כל אחד ואחד. וזוהי גדולתו של האדם, שבכוחו על ידי רוממותו הרוחנית להוריד את השכינה מלמעלה שתצטמצם בתוך ד׳ אמותיו של תורה ושם מקום כבודו.",
+                "<b>מצינו</b> בעוד מקומות, שחז״ל ראו עיקר גדולתו של האדם לא בהשגותיו בחכמות הבריאה ובסודות ההויה של העליונים והתחתונים, אלא דוקא בידיעותיו ובחריפותו בהלכות התורה, ואף משה רבינו עם שיא השגותיו בכל רזי העולם, לא עמדו לו זכויותיו אלא בשל יסודות ההלכה המיוחסים לו.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם! הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד (שצריך טעם, רש״י), אמרו לו תלמידיו: רבי! מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו״ (מנחות כט).",
+                "<b>הרי</b> שלא עמדו למשה כל השגותיו האלהיות בשעה שלא ירד לעומק דרשותיו של רבי עקיבא בהלכה ותשש כוחו, ורק לאחר שמסר רבי עקיבא שגם ההלכות אין מקורן אלא ממשה מסיני - נתישבה דעתו. והוא אשר אמרו חז״ל: אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד, (ברכות ח), ורק במקום זה הוא משרה את שכינתו.",
+                "<b>ומכיון</b> שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, למרות שהם נבדלים ומרחפים בעולמות העליונים, אין הם יודעים איה מקום כבודו, ורק ישראל ברואי מטה שקיבלו את התורה ולומדים אותה ומקיימים מצוותיה, הם בכוחם לעשות מקדש לה׳ לקבוע את מקומו בתוכם, בתוך מוחותיהם ולבותיהם, ולהשכין שכינתו בקרבם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שבכוחו של האדם להאציל מזיו השכינה גם על אחרים, ולהטיל קדושה על כל חפץ ועצם. הנה מעבד אדם קלף מעורה של בהמה, חותך ממנו גוילין וכותב עליהם דברי התורה. ועל ידי כוונותיו לשם קדושת התורה הם נהפכים לדבר שבקדושה. ולא עוד אלא שגם התשמישים שהאדם מייחד לספר התורה, המעיל שהוא עוטפו בו, הארון שהוא גונזו בתוכו, השולחן שהוא מניחו עליו וכדומה, מקבלים קדושה על ידו ואסור להשתמש בהם לצרכי חולין, ואף נתון בידי האדם שיעור הקדושה של כל דבר, אם תהיי זאת קדושה חמורה או קדושה יותר קלה. כשהוא כותב על הקלף דברי הנביאים, יש להם קדושה יותר קלה ואסור להניח אותם על הקלף שכתב עליו דברי תורה, וכן אסור להניח גמרא על ספר נביאים וכדומה.",
+                "<b>ומנין</b> לו הכוח הזה? הכוח הזה בא לו מתוך כך שה׳ הטביע בו היכולת לעשות משכן לה׳ ולמשוך על ידי מעשיו, על ידי לימוד התורה וקיום התורה, את השכינה כביכול שתשרה בתוכו, בתוך מוחו ולבו, והוא בעצמו נהפך למקום מקדש, לעצם של קדושה. ומתוך כך יכול הוא להאציל מקדושתו על כל העצמים, למשוך את כוח הקדושה על כל חפץ שהוא רוצה ובמדה שהוא מכוון.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ראה מסילת ישרים פ׳ כו</i>",
+                "<b>ואם</b> יש הבדלי קדושה בחפצים שמתקדשים על ידי האדם עד שאסור להניח ספר שכתב בו נביאים על ספר שכתב בו תורה, כאמור, על אחת כמה שהאדם בעצמו שהוא מקור הקדושה צריך להיזהר מלבא במגע עם אנשים הפחותים ממנו במדריגת הקדושה, כגון חסיד עם צדיק, וכל שכן שיש להתרחק מאנשים שאינם מהוגנים. ומכאן נבין למה הקפיד ריש לקיש לא לדבר עם שום אדם שאינו ברום המעלה, ואף לא דיבר עם ר׳ אלעזר שהיה ״מרא דארעא דישראל״ וקבעו מתוך כך ״דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיא בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי״ (ראה יומא ט:). ריש לקיש לא נהג כך משום גאוה חלילה, אלא משום שהכיר מעלתו שהוא בבחינת ספר תורה שנכתב בקדושה ובטהרה ושכינת אל על ראשו, והוא בעצמו אינו רשאי לזלזל בקדושה זו.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו מוצאים גם בהלכה: ״כתוב בתורה לגבי נגעים: ״וחלצו את האבנים״ (ויקרא יד), ודרשו חז״ל: ״מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים. מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״ (תורת כהנים שם). ולכאורה מה צריך השכן לסבול מנגעי חבירו והלא מדברים כאן אף במקרה שלא ראה את חבירו ולא שמע אותו, ומה פשעו ומה חטאתו? אלא שעליו היה לשמור על מעמדו הרוחני, על מדת הקדושה השרויה בתוכו, ולבדוק מי גר בשכונתו ולהתרחק ממי שהוא במדריגה פחותה ממנו, ומכיון שלא נזהר בזה וזלזל בעצמו, נפגעה מדריגתו ונעשה ראוי שיפגעו בו הנגעים שלקה בהם חבירו.",
+                "<b>חז״ל</b> אמרו עוד: ״הזהרו בגחלתם (של חכמים) שלא תיכוה וכו׳ וכל דבריהם כגחלי אש״ (אבות ב:י). הוי אומר, כפי שאמרנו, שתלמידי החכמים הם בבחינת מקדש ה׳ ושכינה שורה בתוכם והם בבחינת גחלי אש של קדושה, ויש לשמור שלא תיהפך לאש של גיהנום רחמנא לצלן.",
+                "<b>ודרושה</b> בזה זהירות רבה שהיא כחוט השערה. הכתוב אומר: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם לפני האלהים״ (שמות יח), ואמרו חז״ל ״מכאן שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה נהנה מזיו השכינה״ (ברכות סד), כלומר, שתלמיד חכם אף שהוא אוכל לחם, יש בסעודתו משום זיו השכינה, והם בבחינת ויאכלו וישתו ויחזו את האלהים. אולם מצינו גם להיפך, שאמרו חז״ל על אצילי בני ישראל, לאחר שכתוב עליהם: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כג) - ״שהיו ראויים להשתלח בהם יד וכו׳ שזנו עיניהם מן השכינה״ (ויקרא רבה כ), ולא היתה בהם הרתיעה הדרושה בפני קדושת ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> למעשה, כמה שבני הישיבה צריכים להזהר מבלי להתחבר עם מי שאינו מוכר להם, אף אם לא ידוע עליו שאינו הגון, כי כל מגע אתו עלול לפגוע במדריגתם ולהשפיע עליהם לרעה, וכל שכן שלא יתרפו מדברי תורה, שכל הפורש מהם פורש מן השכינה ונהפך בזמן קצר לאחר, עד שלא נשאר בו כל היכר שהיה בו פעם משהו מן הקדושה. ואשרי המחזיק בתורה ומתקרב אל השכינה.",
+                "ב. <b>כתוב</b> אחד אומר: ״רם על כל גויים ה׳ על השמים כבודו״, ובכתוב השני כתוב: ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״ (תהלים קיג). ויש הבדל גדול ביניהם. בפסוק הראשון מובעת דעת הגויים שהם רואים את התרוממותו של ה׳ בזה שכבודו על השמים, ודעה זו מוטעית היא, כפי שמבואר בפסוק השני, כי באמת אין הבדל לגבי ה׳ בין השמים והארץ והוא גבוה מעל הכל, אלא שהוא יורד מגובהי מרומים ומשפיל לראות גם בשמים וגם בארץ. ולהיפך מקום כבודו הוא דוקא על הארץ, כפי שהכתוב אומר: ״מלא כל הארץ כבודו״, כי את ״הארץ נתן לבני אדם״ והוא משרה את שכינתו ביניהם.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״מהו ׳ולכבוד אהיה בתוכה׳ (זכריה ב), והלא אין כבודו של הקדוש ברוך הוא אלא במרום, שנאמר: ׳על השמים כבודו׳? אמר רבי יהושע בן לוי: להודיע שבחן של ישראל לכל באי עולם שבשבילם הקדוש ברוך הוא מוריד שכינתו משמי מרום ומשרה אותה בארץ״ (ילקוט שם).</i> ומשום כך אמר ה׳ לישראל: ״ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם״, ולאחר שהוקם המשכן כתוב: ״ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שמות מ). וכן נאמר בכתובים רבים: ״ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד וכו׳ וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ (ויקרא ט); ״ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את קול ה׳ מדבר אליו מעל הכפורת״ (במדבר ז), ועוד.",
+                "<b>אולם</b> לפי זה, לכאורה, עכשיו שאין לנו משכן ומקדש אין שכינת ה׳ בתוכנו. אלא הוא אשר דיברנו, כי השראת השכינה אינה תלויה בבתים של המשכן והמקדש שהקימו לד, כי אם בלימוד התורה ובשמירת חוקיה ומצוותיה, כמו שאמר ה׳ לשלמה: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (מלכים ו). והלא גם בזמן שהיו המשכן ובית המקדש קיימים, אילו לא היו הכוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם - לא היה כבוד ה׳ שרוי בבתים האלה. הוי אומר, שהעיקר הוא בקיום התורה ובמצוותיה וכל השראת השכינה אינה תלויה אלא בזה. ומכאן שבכל מקום ובכל זמן שבני ישראל לומדים את התורה ומקיימים אותה - שכינה עמהם. וכן אמרו חז״ל בפירוש: ״עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: ׳אלהים נצב בעדת אל׳ וכו׳ וכו׳. ומנין אפילו שנים? שנאמר ׳אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע׳. ומנין אפילו אחד? שנאמר ׳בכל מקום אשר אזכיר שמי אבא אליך וברכתיך״ (אבות ג:ב). ולא עוד אלא שחז״ל אומרים: ״עשרה קדמה שכינה ואתיא״ (ברכות ו), אם באים עשרה ללמוד, השכינה קודמת לבא לפני שיופיעו כל העשרה, משום שכתוב ״נצב בעדת אל״ - ״מעיקרא משמע״ (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ולפי</b> זה כמה גדול עונשו של ביטול תורה של יחיד וכל שכן של רבים, כי הרי בהתכנסם ללמוד תורה, הם מורידים את השכינה שתשכון בתוכם וכאילו מקימים משכן ומקדש ה׳ ועוד יותר מזה, וברגע שהם מבטלים מלימודם הרי הם מסלקים את השכינה, כביכול, ומחריבים את בית מקדשם.",
+                "<b>ועוד</b>, שהם מגרשים את עצמם מגן העדן, כי מה היה גן העדן? שה׳ היה שרוי בתוכו, כדמצינו לגבי אדם וחוה שלאחר שחטאו כתוב: ״וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלד בגן״ (בראשית ג), ופירשו חז״ל: ״שהיתה שכינה מתהלכת ממנו על שחטא״ (פסיקתא זוטרתא; וראה גם בבראשית רבה יט). והנה כשרבים לומדים תורה אלהים נצב על גבם, כאמור, והרי הם בגן עדן, וכשהם מפסיקים את לימודם, שכינה מתהלכת מהם והם מסתלקים מגן העדן.",
+                "<b>ואין</b> המדובר בלימוד תורה לכל היום, כי אם בלימוד של כל רגע וכל מלה. חז״ל אומרים: ״עלמא אמאי קא מקיים - אקדושא דסידרא״ (סוטה מט), ופירש רש״י: ״סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיתו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקים בתורה״. והנה מופלא הדבר מאד, כי הרי גם לתפילה יש ערך רב, כפי שאמרו חז״ל שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת ועשרה שמתפללים שכינה עמהם (ברכות ו), אלא שחז״ל הוסיפו ש״אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, דכתיב ׳אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב׳״ (שם ח). ומשום כך תיקנו בסוף התפילה שיאמרו ״קדושה דסידרא״, כלומר פסוק וחצי מדברי הנביאים ותרגומם, שיש בזה משום לימוד תורה, כדי שילכו מחיל אל חיל, מתפילה ללימוד (ראה ברכות סד). ועל קטע קטן זה אומרים: ״ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו׳ ונתן לנו תורת אמת״ ומתפללים ״תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל״, כלומר שבזכות לימוד מועט זה תתקבלנה תפילותינו לפני ה׳. ולא עוד אלא שדוקא על פסוק ומחצה זה שאף ילד קטן יודע פירושו הפשוט, קיים כל העולם משום שזה לימוד תורה.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד שאף לימוד אות אחת יש לו ערך רב. חז״ל אומרים: ״הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני״ (מנחות ל). ומהו ההבדל בין לוקח לכותב? משום שהקונה ספר תורה בשוק, מקבל אותו מן המוכן ואינו יגע בזה והריהו כחוטף מצוה, במקום אשר הכותב משקיע יגיעה עד שהוא רוכש אותו, וכמוהו כמקבל תורה מסיני כי בודאי היה מוכן גם לטרוח וללכת למדבר כדי לקבלה (ראה טור או״ח רעא:א בשם נימוקי יוסף״). והנה רב ששת מוסיף: ״אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו״. הרי שאף יגיעה של אות אחת חשובה לגבי הקדוש ברוך הוא שאף הוא כמוהו כמקבל תורה מסיני.",
+                "<b>ולפי</b> האמור, הרי בלימוד תורה אף בפסוק אחד, והוא הדין אף באות אחת, מקיימים את כל העולם, את השמש, הירח והכוכבים ואת כל היקום. ולא רק מקיימים את העולם, כי אם גם בונים עולמות חדשים, כפי שדרשו חז״ל על הפסוק ״כל בניך לימודי ה׳״ - ״אל תיקרי בניך אלא בוניך׳ (ברכות סד), היינו שתלמידי החכמים בונים עולמות. ועל אחת כמה כשלומדים תורה ברבים, שיושבים תלמידי חכמים בצוותא ומנגחים זה לזה בהלכה ומשיבים זה לזה בשאלות ותשובות, וביחוד בלימוד בישיבה שהוא מקום תורה מיוחד, שבאמור, שרויה בו שכינת ה׳ ונמצאים במחיצתו ובקירבתו, כביכול, שנאמר על זה: ״קרבת אלהים לי טוב (תהלים עג), ו״אין טוב אלא תורה״ (ברכות ה).",
+                "<b>ומכאן</b> גם להיפך, כמה מחריבים את העולם בביטול תורה, אף בביטול של רגע אחד ואפילו אות אחת, ומכל שכן בביטול תורה דרבים ובמקום השראת השכינה. ויש להתחזק, איפוא, ולנצל כל רגע לתורה ולהשרות בזה ללא הרף משכן כבוד ה׳ בתוכנו."
+            ],
+            "XXXIV": [
+                "<big><strong>מבחן המעשים</strong></big><br><b>במאמרנו</b> הקודם עמדנו שאין המלאכים יודעים היכן שכינתו של ה׳ יתברך ולכן הם שואלים זה לזה: ״איה מקום כבודו״, ולעומתם משיבים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, כלומר, מכל מקום שהוא נמצא. וקוראים זה לזה ואומרים: ״מלא כל הארץ כבודו״. אבל האדם שהוא גדול מהמלאכים ונאמר עליו ״חכמתו מרובה משלכם״, בכוחו להשכין את כבוד ה׳ בתוך המשכן למטה, בתוך מחנה ישראל, בתוך ראשו ולבו של עצמו ושל כל אחד ואחד.",
+                "<b>ומשום</b> כך אין המלאכים הנמצאים בשמים, יורדים לעומקם של מעשי בני האדם בארץ שהשכינה שורה עליהם, ואינם מבחינים בין מעשה למעשה ברום מעלתם. ולכן כשחטא אדם הראשון שאלו: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ אבל אדם הראשון שנמצא בארץ שנאמר עליה ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, עליו לרדת לעומקו של לב האדם ולהבדיל בין מעשה למעשה, והוא נתבע על אשר שגה במעלות העליונות של השראת השכינה, כביכול.",
+                "<b>וכשם</b> שאדם הראשון היה חייב להבחין במצוה היחידה שנצטוה עליה, כן אנו חייבים להכיר בכל תרי״ג המצוות - את כל ההבדלים שיש בכל אחת מהן על כל עומקן ודקדוקן ולהבחין את טיבו המוחלט של כל מעשה ומעשה.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ (בבא קמא טו). ולכאורה, אם המטרה הוא המעשה, הרי המעשה עיקר ולא התלמוד. אולם באמת אין כלל במעשים, אף במעשים הטובים, ובכל מקרה יש לבחון מה כאן הטוב ומהו - הרע. והרי גם עצם הכלל הזה שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ושיש משום כך לבטל תלמוד תורה כדי לקיים מצוה - אינו קבוע. הנה במקום שאפשר לקיים את המצוה על ידי אחרים, אין לבטל מתלמוד תורה (ראה ירושלמי פסחים ג:ז; מובא ברא״ש כתובות יז). ואם כן, איפוא, הכל תלוי בתלמוד, כי ״לא עם הארץ חסיד״ (אבות ב:ה), ובלי התלמוד לא יודעים להבחין ולהבדיל באיזה מקום וזמן מעשה זה ראוי ובאיזה מקום וזמן אינו ראוי, ועלולים להפוך טוב לרע ורע לטוב.",
+                "<b>הכלל</b> הזה עובר כקו בכל התורה ואף לגבי המדריגות הגדולות ביותר. הרי עיקר תכליתו של האדם היא היראה, כדברי הכתוב: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואה מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך״ (דברים י). ולמדנו שתפקידו של היראה הוא לומר שירות ותשבחות לפני ה׳, כדברי הכתוב: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיה מג), וכן נאמר בפרקי הלל: ״יאמרו נא יראי ה׳ כי לעולם חסדו״. ואולם באמירת הלל יש מדריגות רבות והבדלים גדולים מאד ביניהן. גם הגויים אומרים הלל, כדכתיב: ״הללו את ה׳ כל הגויים״, אבל יש הבדל רב בין ההלל של ישראל, שכתוב עליהם לחוד: ״יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו״. וכמדת ההבדל בין הגויים לבין ישראל, כך ההבדל בין אמירת ההלל של ישראל לבין אמירת ההלל של הכוהנים, שכתוב עליהם במיוחד: ״יאמרו בא בית אהרון כי לעולם חסדו״. ואותו המרחק יש בין בית אהרון לבין יראי ה׳, שהם מגיעים לשיא המעלה באמירת הלל. ואם כן הרי ההלל שאומרים יראי ה׳ הוא המעשה הגדול ביותר, ובכל זאת אומרים חז״ל: ״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״ (שבת קיח). אותו מעשה שבמקומו ובשעתו יש בו שיא המעלה של היראה, הרי לא במקומו ובשעתו, הוא נהפך לשלילת היראה, ולשיא הפחיתות שכמוהו כחירוף וגידוף רחמנא לצלן.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת הכתוב: ״נחפשה דרכינו ונחקורה ונשוב אל ה׳״ (איכה ג). לכאורה, הרי ניתנה לנו התורה ותרי״ג מצוותיה, ואנו יכולים לברר לפיה אם אנו מקיימים אותן או לא, ומה יש כאן לחפש ולחקור? אלא מכאן שגם המצוות עצמן צריכות חקירה ובדיקה אם מקיימים אותן במקומן ובזמנן הראוי.",
+                "<b>הבחינה</b> הזאת בטיב המעשים היא יסוד היראה. ומשום כך ראה דוד המלך ע״ה צורך ללמד לבו היראה ואומר: ״לכו בנים שמעו לי יראת ה׳ אלמדכם״, ומהו מלמד לנו? ״נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו״ (תהלים לד). הוא מגלה את הפרטים: ״נצור לשונך״: ״בקש שלום״, ויחד עם זה הוא מביא את הכלל: ״סור מרע ועשה טוב״, כלומר שיש לסור מהרע בתוך המעשה הטוב עצמו, שיש לבחון אימתי יש לאחוז בו, במעשה הטוב, ואימתי הוא רע ויש לסור ממנו.",
+                "<b>הנה</b> נקח את הפרט: ״נצור לשונך מרע״. הכתוב אומר: ״האמנם אלם צדק תדברון״ (תהלים נח), ודורשים חז״ל: ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר ׳צדק תדברון׳״ (חולין פט). הכתוב ״נצור לשונך מרע״ מכוון, שינצור לשונו שלא לדבר דברים בטלים כי אם דברי תורה, וזהו עיקר משימתו של האדם. אולם יש אשר נאמר ״נצור לשונך מרע״ אף על דברי תודה עצמם, כגון, הדיבור בדברי תורה בזמן התפילה, כפי שאמרו חז״ל: ״זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד״ (שבת י), ואף על פי שתפילה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם (ראה שם), ואמרו: ״תלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א), והעוסק בתורה - שכינה כנגדו, בכל זאת בזמן תפילה אסור לעסוק בדברי תורה, כי גם התפילה בזמן שחייבים בה אם כי אינה אלא בקשה לשעה, יש בה חיי עולם. ולא רק עצם התפילה כי אם גם פסוקי דזמרה, כפי שאומר ר׳ יוסי: ״יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום״, והגמרא מפרשת שהכוונה היא לפסוקי דזמרה שהם חביבים בשעתם יותר מן ההלל (ראה שבת קיח). ומי שמדבר בשעת פסוקי דזמרה בדברי תורה, עם כל ערך המצוה שיש בהם, הרי זו עבירה ונאמר על כגון דא: ״סור מרע״.",
+                "<b>ונמצא</b> איפוא שאזהרת דוד ע״ה ״נצור לשונך מרע״ - אינה על רכילות לשון הרע ודיבורים אסורים אחרים בלבד, אלא לפעמים גם על דיבורים שיש בהם משום מצוה רבה, במקרה שאינם בשעתם ובמקומם. ומשום זה צריכים לבחון את כל המעשים, לחפש דרכיהם ולחקור אותם, ודבר זה צריך הרבה תלמוד. ומשום כך אמרו: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״, כי רק על ידי התלמוד, כאמור, אפשר לבחון אימתי הוא מעשה טוב ואימתי הוא רע.",
+                "<b>את</b> כושר הבחינה הזה דורשים מן האדם בכל השקפותיו ובכל מעשיו. אנו אומרים בהלל הגדול: ״לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו״ וכוללים בזה את כל המאורות, ובכל זאת מפרטים לאחרי זה כל אחד לחוד: ״את השמש לממשלת היום כי לעולם חסדו״; ״את הירח והכוכבים לממשלת הלילה כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו). מוטל עלינו לראות חסד מיוחד של ה׳ בעצם ההבדלה של המאורות, לכל אחד בזמנו״ ליום לחוד וללילה לחוד, כמו שאומר הכתוב: ״ויבדל אלהים בין האור ובין החושך״ (בראשית א), ויש להוסיף על כל אחד מהם ״כי לעולם חסדו״ במיוחד. ולא עוד אלא שיש להבדיל גם בלילה עצמו, בין האור של הירח לבין האור של הכוכבים.",
+                "<b>וכשם</b> שה, הבדיל בין המאורות, כך הבדיל בין המעשים ואף בתוך המעשים הטובים עצמם. חז״ל אומרים: ׳ויבדל אלהים בין האור ובין החושך׳ - בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים; ׳ויקרא אלהים לאור יום׳ - אלו מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלו מעשיהם של רשעים״ (בראשית רבה ג). כשם שהבדיל בין האור והחושך כך הבדיל במעשיהם של הבריות, אילו מהם דומים ליום ואילו מהם דומים ללילה, לכל אחד לפי מהותו ודרגתו.",
+                "<b>וההבדל</b> בין בני האדם כל כך גדול עד שיש להרחיק אלו מאלו, כשם שהבדיל האור מן החושך. שנינו שאין קוברים רשעים אצל צדיקים, משום שבחייהם היו שונים אלו מאלו. ואף ברשעים עצמם אין קוברים זה אצל זה, כדברי חז״ל: ״אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל״, ומשום כך הנהיגו ש״שני בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ונשרפים״ (סנהדרין מו.). כמו כן מקפידים בצדיקים שיקברו אותם בקברות מיוחדים ובשכנותם של צדיקים אחרים השוים במעלתם. ואם לאחר מיתה כך, על אחת כמה בחייהם שיש להרחיק את הרשעים מן הצדיקים, ואף בין הצדיקים עצמם יש להבחין במדרגותיהם ולהבדיל זה מזה (ראה במאמרנו הקודם בנוגע לריש לקיש).",
+                "<b>וכושר</b> הבדלה זה הוא יסוד הדעת, כפי שאמרו חז״ל: ״אם אין דעה הבדלה מנין?״ (ירושלמי ברכות ה:ב). אין לראות חושך ואור משמשים בערבוביה, אלא יש להבדיל ולהבחין בין דבר לדבר, בין אדם לאדם, בין מעשה למעשה, בין מקום למקום ובין זמן לזמן.",
+                "<b>והכושר</b> הזה של ההבדלה מוטבע, כאמור, רק באדם, באשר הוא צלם אלהים, וכשם שהקדוש ברוך הוא מבדיל בין אור לחושך, כן האדם מחונן בכוח זה להבדיל בין המעשים הרומים לאור לבין המעשים התמים לחושך. אבל המלאכים שהם שכלים נבדלים אין להם הכושר להבדיל בדקות של המעשים.",
+                "<b>תפקיד</b> זה של בחינת המעשים הוא הקשה ביותר, כדברי הכתוב ״כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ד). אין הכוונה שאין צדיק שלא יבצע מעשה חטא ממש, אלא שלא יבחין בין המעשים הטובים ושלא יחטא במעשה הטוב עצמו. בחינה זו היא מחכמתו של האדם בלבד, שנאמר עליו: ״וחכמתו מרובה משלכם״, והיא, כאמור, יסוד היראה והדעת."
+            ],
+            "XXXV": [
+                "<big><strong>עומק הבחינה</strong></big><br>א. <b>כדי</b> שהאדם יוכל להגיע לתכלית השלמות שזו חובתו בעולמו, עליו לחדור לתוך עמקי נפשו, לחטט בכוחות נפשו הצפונים בפנימיות פנימיותו ולבחון בהם כל מגרעת, כדי שיוכל לישרם ולתקנם, עד שה׳ שנאמר עליו ״חוקר לב ובוחן כליות״ (ירמיה יז:י) יעיד שאין בהם שום פגם. וזוהי כוונת הכתוב: ״על כן יאמרו המושלים באו חשבון״ (במדבר כא:כז) וכפי שדורשים חז״ל: ״על כן יאמרו המושלים ביצרם באו ונחשוב חשבונו של עולם״ (בבא בתרא עח:), כלומר, על האדם הרוצה למשול ביצרו לעשות חשבונות בנפשו ללא סוף וללא הפסק והיסח דעת, ולהכיר את חסרונותיו הדקים ביותר, כדי שיוכל לעקרם ולשרשם ולהשתלט על כוחותיו ורצונותיו ולהביא אותם לידי שלימות מוחלטת.",
+                "<b>ואם</b> אדם אינו מגיע למדריגה כזאת ומשייר בעמקי נפשו פגמים שאינו מבחין בהם ואינו מתקן אותם, הריהו נתבע עליהם כעל עוונות ופשעים חמורים. חז״ל אומרים: ״אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר ׳מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים׳״ (עבודה זרה ד:), ופירש רש״י: ״כלומר, גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת המלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה״. הרי שעמדו בני ישראל באותו זמן במדריגה רמה כפי שהכתוב מעיד עליהם שהיה ״לבבם ליראה אותי״ (ראה רש״י שם), וגם לאחר שנכשלו במעשה העגל, שלא אירע, כאמור, אלא למטרה נשגבה, באו לידי תשובה, ותשובה כזו שבאה להורות לדורות, ובכל זאת מכיון שנרשם בהם משהו משום קשיות עורף, כפי שהכתוב אומר: ״כי עם קשה עורף אתה״ (שמות לג:ג), וקשיות עורף זו גרמה להם שלא ירדו לתוך עמקי כוחותיהם עד הסוף ועדיין נשארו בצפוניהם פגמים דקים שלא הכירו בהם ולא שירשו אותם - לא נמחל להם לגמרי וכל הדורות סובלים את עוונם, חז״ל אומרים: ״אמר רבי יצחק, אין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר ׳וביום פקדי ופקדתי׳״ (סנהדרין קב.). השיור הזה של קשיות עורף המהוה עוון העגל שלא בחנו בו אותו הדור ולא עקרו אותו מלבם ומנע אותם מלהכיר לגמרי בחטאם ולשוב עליו, נשאר מושרש לדורי דורות ובגללו באות בחלקן הפורענויות בעולם.",
+                "<b>ומשום</b> כך נצטוינו במצות עשה לזכור כל יום את מעשה העגל, כפי שדורש הרמב״ן מהכתוב: ״זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר״ (דברים ט:ז), כדי להזכירנו תמיד לחטט בתוכנו ולעקור את הרושם הזה.",
+                "<b>ולשם</b> תיקון זה, בא גם הענין של פרה אדומה. אמרו חז״ל ״פרה אדומה, מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה? אמר רבי אייבו, משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך. אמר המלך, תבא האם ותנקה את צואת בנה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל״ (ילקוט חוקת תשנט). הרי שכל ענין פרה אדומה בא לתקן את מעשה העגל. ועוד, שגם בדורותינו אנו חייבים לקרוא פרשת פרה אדומה לפני חג הפסח, ויש אומרים שזו מצות עשה מדאורייתא (תוספות ברכות יג והרא״ש שם), ובודאי משום אותו הטעם.",
+                "<b>נמצאנו</b> למדים, כמה חמור הדבר אם אין האדם יורד בכל שיא יכולתו לתוך עמקי חביון נפשו ומצפוניו, ומשאיר בהם אי אלו שיורים ורשמים פגומים שלא בחן בהם ולא הכירם.",
+                "<b>וזוהי</b> גם כוונת הכתוב: ״הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי״ (ירמיה ב:לג), כלומר, שכל המשפט בא על האדם בעיקר על אשר אינו מודה בחטאו, וכל אימת שעוד נשאר בקרבו, בפנים פנימיותו, איזה פגם שהוא, והוא אינו יורד עד תכליתו ואינו מבחין בו, הרי אינו מכיר בחטא זה וכמוהו כאומר ״לא חטאתי״. ודוק בדברי הכתוב שלא נאמר: ״הנני שופט אותך״ אלא ״הנני נשפט אותך״, כלומר שגם הקדוש ברוך הוא, כביכול, נמצא נשפט יחד עם האדם על תקלה זו, בבחינת ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא:טו), כל אימת שישנו באדם איזה חסרון שהוא, אף דק מן הדק, והוא אינו מבחין בו כדי לשרשו, הקדוש ברוך הוא מצטער על כך, כביכול, צער רב ואומר: ״קלני מראשי קלני מזרועי״ (סנהדרין מו.).",
+                "<b>ומכאן</b> נבין דברי חז״ל על הכתוב: ״עוון עקבי יסובני״ (תהלים מט), כי ״עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין״ (עבודה זרה יח), כי דוקא העבירות הללו שהן דקות וקלות, והאדם לא מרגיש בהן ודש אותן בעקביו, הן שמביאות עליו את הדין, משום שהוא אינו מבחין בהן ואינו חושב אותן לחטא, וממילא לא יבוא להתחרט עליהן ולשוב בתשובה.",
+                "ב. <b>ומאידך</b> גיסא, אם כה חמור חוסר ההבחנה והחדירה של האדם בעמקי מצפוניו, הרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, וכמה חשוב, איפוא, כל הרהור קל שבאדם שיש בו משום ביקורת על מעשיו ותזוזה לתשובה. ובני קורח יוכיחו! אמרו חז״ל: ״למנצח לידותון לבני קורח מזמור וכו׳ רחש לבי דבר טוב״ (תהלים מט) - ״הודיעך שלא יכלו להתודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה, קיבלם הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳ואתה שלמה בני, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין׳, וכל מחשבות אינו אומר אלא ׳וכל יצר מחשבות׳. עד שאין האדם יצר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין. למה לא יכלו לומר בפיהם שירה? שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם וכו׳ לכך אמר: ׳רחש לבי׳״ (ילקוט תהלים תשמט).",
+                "<b>הרי</b> שבני קורח שכבר נמצאו בשאול תחתית ובאישה של גיהנום, לא היה עוד בכוחם לומר משהו בפיהם ולחשוב מחשבה שלמה, ורק לבם רחש איזה רחש כל שהוא שהיה בו דבר טוב, בכל זאת מצא בהם הקדוש ברוך הוא איזו תזוזה שהיא והכיר בתשובתם. וזהו מה שאומר הכתוב: ״כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות הוא מבין״. כל משהו ברחש לב וכל נטיה כל שהיא במחשבה, הקדוש ברוך הוא בוחן הלב וחוקר הכליות מעריך אותם ורואה בהם התחלה להכרה ולתשובה. ומיד שבני קורח הגיעו לידי כך, נתבצר להם מקום בגיהנום ונתאפשר להם לאמר שירה, כדברי הכתוב: ״למנצח לידותון לבני קורח מזמור״.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדול הוא ערך ההבחנה ומה רב כוחה של הכרה, וכשם שכל המשפט בא מצד אחד על כל שיור קל בהכרת החטא שהוא בבחינת ״לא חטאתי״, כן אין שיעור להערכה מצד שני לכל רחש קל בהכרת החטא."
+            ],
+            "XXXVI": [
+                "<big><strong>קושיות עורף</strong></big><br><b>כשחטאו</b> בני ישראל במדבר בחטא העגל, כתוב בתורה: ״וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך וכו׳ עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וכו׳״. לאחר זה מתחיל הכתוב שוב: ״ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי וכו׳ ויחר אפי בהם ואכלם״ (שמות לב). והנה תמוה מאד, כי הרי ה׳ אמר למשה שבני ישראל חטאו חטאה גדולה כזאת שעבדו עבודה זרה, עשו להם עגל והשתחוו לו ואמרו עליו: ״אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״, ובכל זאת לא גזר כליה בגלל זה, ורק מאחר שראה אותם קשי עורף אמר למשה שהוא רוצה לכלותם. ולכאורה זה נדמה לנו כמי שרואה אדם עושה מלאכה בשבת שחייבים על זה סקילה והוא בא לייסרו על אשר עבר איזה מנהג קל. אולם מכאן אנו רואים שליקוי במדה גרוע מחטא ואף מחטא חמור ביותר כמו עבודה זרה. והדברים ברורים ומובנים.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו על כך שכל גדולתו של האדם הוא בזה שיש לו כוח הבחירה, שה׳ הטביע בו חופש היכולת שאינו כבול לרצון ה׳ ובידו לנהוג כאוות נפשו. והכוח הזה, כוח הבחירה, הוא הוא בחינת צלם האלהים שבאדם, באשר האלהים בלבד הוא בעל היכולת ואין זולתו. והודות לכוח זה ראוי האדם להידמות לקונו, כפי דברי הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״, ודורשים חז״ל: ״ואנוהו - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו׳ ״ (שבת קלג; וראה שם רש״י הדורש: ״לשון אבוהו - אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו״). ולא עוד אלא שרוממותו של ה׳ בעולם תלויה, כביכול, באדם, כפי שמשמע מדברי אותו הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״ - זה אלי״ תלוי ב״אנוהו״. בזה שאדם מתדמה לקונו במדותיו הוא מביא נוי להקדוש ברוך הוא ומכתיר אותו לאל, באשר על ידי כך משתקפת בו, באדם, תפארתו וגדולתו.",
+                "<b>ומשום</b> כך אומר הכתוב על ישראל: ״מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו״ (דברים ד), ודורשים חז״ל: ״הקדוש ברוך הוא כביכול עושה את ישראל עיקר - ׳אשר לו גוי קרוב׳ אינו אומר, אלא ׳אשר לו אלהים קרובים אליו׳ ״ (ילקוט שם), כלומר הקדוש ברוך הוא מתיחס בזה שהוא קרוב לישראל והם המגדלים אותו, כביכול, וכן כתוב: ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט), ואומרים חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב ׳את ה׳ האמרת היום׳״ (ילקוט שם). ישראל נותנים כביכול כוח לה׳ והוא מתפאר ומשתבח על ידם. וגם מלאכי השרת מקלסים את ה׳ בזה ואומרים: ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״ (תהלים פט; וראה ילקוט שם). ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, שנאמר ״ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית לג; וראה מגילה יח). והכל משום כוח הבחירה שהוטבע בהם שבידם להידמות למדות ה׳, שרק הודות לכך משתקף בו צלם האלהים ומתגלית דמותו, כביכול.",
+                "<b>ולאו</b> דוקא ישראל, אלא כל אדם הנברא בצלם אלהים והוטבע בו כוח הבחירה ראוי להגיע לגדולה זו. והרי גם יעקב, בעוד לא היה עם ישראל, קיבל את השם הזה על ידי מעשיו והוא שהטביע את השם ישראל לכל דורותיו אחריו. וכן בידו של כל אדם ואדם בכל הדודות להשיג מדריגה כזאת. ובזה גדול כוחו של האדם על המלאכים, באשר להם אין כוח הבחירה ואין באפשרותם להידמות לה׳ ומשום כך אין הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר בהם.",
+                "<b>והנה</b> נמצא לפי זה שאדם העובר עבירה, אינו פוגע בצלם אלהים שבו, כי החטא אינו נובע מכוח הניגוד שבאדם כי אם דוקא מכוח העצמאות שבו, מכוח הבחירה שחונן בו שהוא דומה בזה לקונו. ואם הוא משתמש בכוח זה לרעה ובוחר בניגוד לרצון ה׳, אין זה אלא משגה ולא משנה מעצמיותו בתור אדם, וכשם שבחר היום ברע, בידו מחר להשתמש באותו הכוח ולהתגבר על יצרו ולבחור בטוב. ומטעם זה ברא ה׳ את התשובה עם תחילת בריאת העולם, כדברי הכתוב (תהלים צ) ״בטרם הרים יולדו וכו׳ ותאמר שובו בני אדם״ (ראה פסחים נד), כי זה קשור בזה. אם ה׳ הטביע באדם את כוח הבחירה שיש לו היכולת גם לחטוא, הרי היה הכרח לברוא יחד עם זה גם את התשובה, שיהיה בידו לחזור מהחטא ולבחור בטוב. וזה וזה, הן חופש הבחירה והן כוח התשובה, הם מהות עצמיותו של האדם שנברא בצלמו ובדמותו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>אולם</b> לעומת זה, אם האדם לקוי במדותיו, הרי זה ניגוד לעצמיותו בתור אדם ופגיעה בצלם אלהים שבו, באשר האלהים הוא מקור כל הטוב ועל האדם הנברא בדמותו ובצלמו להיות דומה לו, וככל אשר מדותיו מקולקלות הריהו משונה מטבע ברייתו ומתרחק ממהות האדם ונפגמת איפוא על ידו דמות ה׳ המשתקפת באדם.",
+                "<b>ומכאן</b> מובן למה לא אמר ה׳ לכלות את בני ישראל בגלל עצם חטא העגל, משום שלא היתה זו אלא עבירה מכוח בחירתו שהוא דומה בזה לאלהים ואין בזה פגיעה בעצמיותו, אבל לאחר שה׳ ראה שהעם לקוי במדותיו, ונפגמה, איפוא, עצמיות האדם שבהם ודמיונם לאלהים, אין להם זכות קיום בעולם ונגזר עליהם לכלותם.",
+                "<b>ואם</b> בכל המדות כך, על אחת כמה מדת קשיות העורף, שבעצם מהותה היא מנוגדת לבחירה, כי כל ערכה של הבחירה הוא שהאדם חפשי בדעתו לבחור כרצונו, אבל לאחר שהוא קשה עורף, ניטל ממנו חופש רצונו ואיננו בעל בחירה, ואין בכוחו איפוא גם לעשות תשובה, והרי נתערער בזה היסוד של עצמיות האדם ואין לו כל תקנה.",
+                "<b>ומשום</b> כך גם שיבר משה את הלוחות, ואף על פי שמסר נפשו עליהם ולא אכל ולא שתה בגללם ארבעים יום וארבעים לילה וראה בהם תכלית העולם, אבל לאחר שמצא את בני ישראל לקויים במדותיהם ופגומים בעצמיותם, ולא עוד אלא שהם קשי עורף, לא ראה אותם עוד ראויים לעשרת הדברות ואין למי לתת את הלוחות."
+            ],
+            "XXXVII": [
+                "<big><strong>ממדי תענוגות האדם</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה שלאחר שישראל חטאו בעגל אמר ה׳ למשה: ״לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם יצחק ויעקב וכו׳ ושלחתי לפניך מלאך וכו׳ לא אעלה בקרבך וכו׳ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו״ (שמות לג). הרי אנו רואים מכאן לאילו מדריגות עליונות מיועד ישראל, וראוי הוא שדוקא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ילך לפניו, ואם לאו, אם ישלח לפניו מלאך, אף אם יהיה המלאך הגדול ביותר, הרי זה ״דבר רע״ שיש להתאבל עליו.",
+                "<b>מצינו</b> בדומה לזה בעוד מקומות. חז״ל אומרים: ״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח: ׳ואל הבקר רץ אברהם׳ - ׳ורוח נסע מאת ה״; ׳ויקח חמאה וחלב׳ - ׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים׳; ׳והוא עומד עליהם תחת העץ׳ - ׳הנני עומד לפניך שם על הצור׳; ׳ואברהם הולך עמם לשלחם׳ - ׳וה׳ הולך לפניהם יומם׳; ׳יוקח נא מעט מים׳ - ׳והכית בצור ויצאו ממנו מים׳״ (בבא מציעא פו:). הרי מכאן שעל ידי מעשה של אברהם הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדריגות כאלה שה׳ יעמוד לפניהם וילך לפניהם, והוא בכבודו ובעצמו, כביכול ימציא להם את כל תענוגותיהם, ואם במקרה אחד נתן ה׳ את המים על ידי שליח, על ידי זה שמשה הכה בצור, היה בזה משום עונש על אשר אברהם עשה על ידי שליח, ויצאו מזה תקלות רבות לדודות.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לאחר שה׳ אמר למשה שישלח מלאכו לפניהם השיב לו משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״, כלומר, שמשה ראה בהעלאה על ידי מלאך - ירידה גדולה כזו בשביל ישראל, עד שכדאי יותר להישאר במדבר ולוותר על כל העליה לארץ הק׳ עם כל המעלות הקשורות בה. ואף על פי שזה היה לאחר שישראל כבר חטאו בעגל וירדו ממדריגתם, בכל זאת עוד ראה משה שאם ה׳ בעצמו לא ילך עמהם יש בזה נחיתות דרגה בשבילם, וראוי להם יותר למות במדבר.",
+                "<b>ואין</b> פלא בדבר. ״האדם לא נברא אלא להתענג על ה׳״, כי הוא צלם אלהים, חלק אלוה ממעל, ותענוגו צריך להיות מתוך התקרבותו והתקשרותו עם ה׳ בעצמו, כביכול, ללא כל אמצעי. ומשום כך הכניסו הקדוש ברוך הוא מיד עם בריאתו בתוך גן ה׳, גן העדן, שנכללו בו, כפי שחז״ל מתארים, כל עידון העידונים שבעולם והיה יושב ונהנה מזיו השכינה. כמו כז אמרו חז״ל: ״ישראל ואורייתא והקדוש ברוך הוא חד הוא״, כלומר שעצמיותו של ישראל מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא ללא כל הפסק ומחיצה. ולכן אם האדם לא יזכה להתענג על ה׳ בעצמו ורק על ידי מלאכו ושליחו, הרי הוא מתרחק בזה מה׳ ואין בזה תענוג כי אם צער ועלבון, והמיתה טובה הימנה.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין את סירובו של ירבעם בן נבט לחזור אחרי ה׳. הכתוב אומר: ״אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה״ (מלכים א יג:לג). ושואלים חז״ל: ״מאי אחר? אמר ר׳ אבא אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר ליה: מי בראש? - בן ישי בראש, - אי הכי לא בעינא״ (סנהדרין קב). ולכאורה תמוה הדבר מאד, שהרי חז״ל אומרים על ירבעם ש״תורתו לא היה בה שום דופי״ וכל תלמידי החכמים דומים לפניו כעשבי השדה וכל טעמי תורה מגולים לו (שם), והקדוש ברוך הוא בעצמו פונה אליו ומציע לו מדריגה נפלאה כזאת, שאי אפשר לבו להעלותה על דעתנו, שהוא יטייל עמו בגן עדן - היתכן שירבעם לא יסכים לו וידחה את הצעתו משום שבן ישי יהיה בראש? אלא הוא אשר אמרנו, שהאדם ראוי למדריגות עליונות כאלה שידבק בה׳, כביכול, ללא כל הפסק מחיצה כאילו הם ״חד״, כביכול, ולא יהיה בו שום פגם וחסרון העלול להפרידו מהקדוש ברוך הוא, ומכיון שה׳ אמר לירבעם שבן ישי גדול ממנו והוא יהיה בראש, ואילו הוא עדיין יש בו פגם שאינו ראוי למדריגה כזו, הרי יש בזה פחיתות ועלבון, ואם כי גם הוא ראוי לטייל עם הקדוש ברוך הוא בגן עדן, אין כל התענוגים האלה שוים בעיניו עד כדי כך שהוא אומר ״אי הכי לא בעינא״.",
+                "<b>מצינו</b> עוד. הכתוב אומד: ״והנכם ככוכבי השמים לרוב״ (דברים א), ואמרו חז״ל (ילקוט ישעיה כד): ״אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, למה לא משלת את בניך כחמה ולבנה שהם גדולים מן הכוכבים? אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבוא, שנאמר: ׳וחפרה הלבנה ובושה החמה׳ (ישעיה כד), אבל הכוכבים אין להם בושה, וכן ישראל - ׳וידעתם כי בקרב ישראל אני וכו׳ ולא יבושו עמי לעולם׳״ (יואל ב). והרי נפלא הדבר! יודעים אנו כמה החמה והלבנה מושלים בקרב תבל ומענגים את כל בני העולם, שהם מלאים זיו ומפיקים נוגה ושמחים בצאתם וששים בבואם, ונדמה לנו שאי אפשר לתאר דבר יותר נאה ומלא עידון עידונים יותר מהם, ובכל זאת מכיון שלעתיד לבוא, לאחר אלפי שנים, תהיה להם בושה, אין להשוות להם את ישראל, כי הלא הם במדריגה עליונה כזו שה׳ בעצמו מכריז ״בקרב ישראל אני״; הוא, כביכול, שורה בתוכם, והם ראויים, איפוא, לתענוגים העליונים ביותר ללא כל פגם וכתם, ללא כל הפסק והפרעה וללא בושה לעולם.",
+                "ב. <b>והתענוגים</b> העליונים הראויים לאדם אינם מבחינה רוחנית בלבד, כי אם גם מבחינה גשמית. ה׳ ברא את האדם שיהיה שלם בתכלית ולא יחסר לו שום חפץ ושום הישג שבעולם, לרבות כל ההנאות והתענוגים הנראים לגו גשמיים. הרי בגן העדן שה׳ הכניס את האדם, לא חסר שום תעגוג מתענוגות העולם, כפי שהכתוב אומר שהצמיח בו ״כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל״, ולא עוד אלא שחייב את האדם שיהנה מהם וציוה לו: ״מכל עץ הגן אכול תאכל״ (בראשית ב). וכן אמרו חז״ל: ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין״ (סנהדרין גט:), ולא רק בגן עדן אלא כל העולם מלא תעגוגות ומעדנים לאין שיעור, וממינים שונים וגוונים שונים, והכל הרי לא נברא אלא בשביל האדם, כפי שאמרו חז״ל (סנהדרין לח): ״אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? כדי שיכנס לסעודה מיד״, כלומר, ״שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ״ (רש״י שם). ולתענוגים האלה ראויים בני האדם בלבד, כי המלאכים אינם ראויים לתענוגים גשמיים, והקדוש ברוך הוא הטביע במיוחד טבע כזה באדם, משום שרצונו להטיב עם הבריות ולהעניק להם חסד לאין שיעור.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״אתה מוצא שלש שמחות. כתיב בחג: ׳ושמחת בחגך׳; ׳והיית אך שמח׳; ׳ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים׳. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונת ואין אתה יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה, ולפיכך אין כתוב שם שמחה וכו׳. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת וכו׳, ולמה כתוב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונים״ (ילקוט ויקרא תרנד). ולכאורה לא מובנים לנו דברי חז״ל, כי הרי אנו מדברים בשמחת החג שהיא רוחנית, ולמה קשרו אותם עם עניגים גשמיים? אלא כאמור, ברא הקדוש ברוך הוא את האדם לא לשם תעגוגים רוחניים בלבד כי אם גם לשם תענוגים גשמיים, ולא רק משום זה שאם יחסרו לו התענוגים הגשמיים יופרעו גם תענוגיו הרוחניים, אלא משום שהקדוש ברוך הוא רוצה בהנאת האדם השלמה ושמחתו השלמה שתכלול את כל רגשותיו וחושיו ללא כל שיור. ומכיון שבחג הפסח עדיין הוא שרוי בספק על מצב תבואות השנה ואינו בטוח בתענוגותיו הגשמיים, אין לצוות אותו על מצוות שמחה. אם היא אינה כוללת גם שמחה גשמית אין זו השמחה שרוצה הקב׳יה. ורק בחג השבועות לאחר שכבר הכניס האדם את התבואה לאוצר והוא בטוח בהנאותיו הגשמיות, יש מקום למצות שמחה. ואולם גם בחג השבועות, מכיון שעדיין מקננת איזו דאגה בלבו על דבר פירות האילן, ועוד חסר לו הבטחון בכל תענוגותיו הגשמיים, גם אז יש עוד פגם בשמחתו ואי אפשר לצוות אותו כי אם פעם אחת. ורק בחג הסכות לאחר שהושלמו כל הנאותיו הגשמיות נצטוו על שמחה שלמה.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה כל כוונתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, בבריאה שיתענג האדם עליה במלוא תענוגותיה, הרוחניים והגשמיים, ובשיאם המלא ללא כל פגם וחסרון, ושידבק בקודשא בריך הוא בו בעצמו, שהוא מקור השלמות ושורש כל התענוגות, ללא כל אמצעי ומחיצה וללא כל הפסק לעולם."
+            ],
+            "XXXVIII": [
+                "<big><strong>טומאת החטא וטהרתו</strong></big><br><b>כאמור</b> במאמרנו הקודם, אם אדם אינו מגיע למדריגות העליונות ביותר בקרבת ה׳, הרי זה אסון גדול בשבילו ויש בזה פגיעה בהיותו בתור אדם. ולכן אמר משה: ״אם איו פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שמות לג:טו), כלומר אם לא נזכה למדריגה להיות בקרבת ה׳ בעצמו, כביכול, לא כדאי לנו לעלות לארץ וטוב לנו יותר למות במדבר.",
+                "<b>ומכאן</b> על אחת כמה וכמה, אם יש באדם איזו זיקה של חטא בודאי שיש פגם בחיותו. ומזה נבין מה שאמר דוד המלך ע״ה: ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים קט), כלומר שדוד ראה את עצמו בגלל חטאו בבחינת מת. והנה מופלא הדבר. חז״ל אומרים: ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ברכות יח). ואם במיתתם כה כל שכן בחייהם, שהם במעלה הגדולה ביותר של החיים. ואם הדברים הללו נאמרו בכל הצדיקים, על אחת כמה וכמה בדוד מלך ישראל המהוה קנה המדה של צדקות, אשר לפיה מעריכים בכתבי הקודש את מדריגת מלכי יהודה עד כמה שהלכו בדרך דוד אביהם. ועוד שנאמר עליו בפירוש: ״דוד מלך ישראל חי וקיים״, שאף לאחר מיתתו הוא נשאר חי וקים לעולם. ועם כל זה, בגלל איזו פגימה דקה שנמצאה בדוד, שאי אפשר לקראותה בשם חטא, כפי שחז״ל מעידים: ״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״ (שבת נו), אמר דוד על עצמו שהוא בבחינת חלל, שהוא דומה למת.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> נוכל להסביר את הדבר. אנו רגילים לחשוב שמושג המיתה הוא הפסקת החיים. אבל לא כן הדבר. אמנם אצל בעלי חיים שכל חיותם היא התנועה החושית של האברים שבזה הם עולים על הדוממים והצומחים, מיתתם מתבטאת בהפסקת תנועה זו. אולם בני האדם חיותם היא חיי השכל, כדברי הכתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב), לא נקרא האדם נפש חיה אלא לאחר שה׳ נפח בו נשמת חיים מלמעלה, ״מאן דנפח מדיליה נפח״, ולכן אם האדם חוטא הריהו פוגם בשכלו, בנשמה שה׳ נפח בקרבו, וכמוהו כפגם בחיותו, בנפש החיה שבו, והוא נעשה בבחינת חלל.",
+                "<b>וכך</b> מסבירים חז״ל את תפילתו של דוד שאמר: ״תחטאני באזוב ואטהר״ (תהלים נא) ״וכי נטמא דוד? אלא העוון שהוא חלל הנפש וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי״ (ילקוט שם). העוון פוגם בחיותו של הנפש והריהו נחשב כמת, וכשם שהמת מטמא כך החטא מטמא. ומכאן באים חז״ל לידי מסקנא ״שכל העובר עבירה כאילו נטמא בנפש מת״ (שם). וכמו שהוא זקוק להיטהר מטומאת מת, כך הוא זקוק להיטהר מטומאת החטא.",
+                "<b>ומצד</b> שני, כשם שפגם בשכלו של האדם כמוהו כמיתה ומביא טומאה, כך הגברת השכל כמוה כהגברת החיים. ולכן נקראת התורה חיים, כמו שאנו אומרים: ״ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו״. התורה נוטעת בתוכנו חיי עולם. וכל מי שאין בו תורה, חסר בו מן החיים, כפי שחז״ל אומרים: ״עמי הארצות אינם חיים״ (כתובות קיא). וכך הם דורשים את הכתוב ״כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל״ (ישעיה כו) - ״כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו״ (שם).",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, התורה יש בה כוח חיות כזה שלא רק מי שלומד אותה קשור עם החיים, אלא אף מי שמחזיק בה, הריהו נאחז באילן החיים ומתחיה על ידה, כדברי הכתוב ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ (משלי ג). ועוד אמרו חז״ל: ״כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה״, ועליו נאמר: ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״ (כתובות קיא). התורה היא סם החיים וכל מי שיש לו מגע עם תורה הריהו נוגע בחבל החיים ומתדבק במקור החיים.",
+                "<b>ולמדנו</b> עוד. חז״ל אומרים: ״נשים במאי זכיין (פי׳ לעולם הבא)? באקרויי בניהו לבי כנישתא וכו׳״ (ברכות יז). אף נשים שבעצמן אינן לומדות ופטורות מתלמוד תורה, אבל בזה שהן מביאות את בניהן לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, הן מקבלות קשר עם התורה. ואם כי תורה זו אינה אלא למתחילים, לימוד אלף בית, בכל זאת תורה היא ויש בה סגולות החיים, והנשים זוכות על ידה לחיי עולם. כי זה לעומת זה עשה אלהים, כשם שכל פגם דק ברוממות העליה הרוחנית, פוגם בחיותו של האדם ומפיל אותו לארץ רפאים, כך כל מגע קל עם השכלת התורה והחכמה מעלה את האדם בסולם החיים ומכניסו לעולם הנצחי.",
+                "<b>ולפי</b> זה אפשר להבין למה תיקנו חכמינו לקרוא לפני חג הפסח פרשת פרה לפני פרשת החודש, כי לכאורה פרשת החודש נוגעת להכנות לחג והיא קודמת, ואילו פרשת פרה שבאה ללמד דיני הטהרה אין ענינה אלא בערב פסח שיש להיטהר לשם הקרבת קרבן הפסח. אולם כפי שביארנו, אין מדברים כאן על טומאת מת ממש, כי אי אפשר לנו להיטהר ממנה בזמננו, אלא בטומאת החטא, שכמוה, כאמור, כטומאת מת, וכשם שהיו חייבים להיטהר מטומאת המת לפני הקרבת קרבן הפסח, כן יש להיטהר מטומאת החטא. ובמה אפשר להיטהר מטומאה זו על ידי לימוד תורה שהוא סם החיים. ומשום כך, בזמן שאנו מתחילים לעסוק בתורה ולדרוש בהלכות פסח שלשים יום לפני החג, עלינו ללמוד גם דיני הטהרה מטומאת המת, כדי להתעורר על ידם לטהרה מטומאת העבירות, הבאה על ידי לימוד התורה."
+            ],
+            "XXXIX": [
+                "<big><strong>מסירות נפש</strong></big><br><b>חז״ל</b> אומרים שבשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה התנגדו לו מלאכי השרת וטענו כנגדו לפני הקדוש ברוך הוא: ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳ אשר תנה הודך על השמים״ (תהלים ח), עד שמשה התיירא שמא ישרפוהו בהבל שבפיהם והיה נאלץ לאחוז בכסא כבודו כדי להתגונן מפניהם. והנה לבסוף החזיר להם תשובה וניצח אותם עד ש״כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳״ (ראה שבת פח, פט).",
+                "<b>ולכאורה</b> תמוה כיצד משה שהוא בשר ודם ואשר המלאכים לא הבינו איך הוא בא למחיצתם ושאלו: ״מה לילוד אשה בינינו״ - ניצח את השרפים והאופנים וחיות הקודש שהם שכלים נבדלים ושוכני מעלה?",
+                "<b>התשובה</b> היא שהוא זכה לכך משום שמסר נפשו על התורה, כפי שחז״ל אומרים: ״אמר משה לישראל שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה, שנאמר: ׳ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה׳ (שמות לד) וכו׳ - נתתי נפשי עליה, כוחי נתתי עליה״ (ספרי האזינו לב). רק זכות זו של מסירות נפשו עמדה לו שניצח את המלאכים והוריד את התורה מן השמים.",
+                "<b>והנה</b> לאותה מסירות נפש היה זקוק משה לכפר לבני ישראל חטא העגל, כי גם שם כתוב: ״ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״ (דברים ט). חז״ל אומרים שישראל לא היו ראויים לחטא העגל אלא שכוונתם היתה לשם שמים: ״אמר ר׳ יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה״, וכשם שדוד לא היה ראוי לאותו מעשה אלא שבא ללמד תשובה ליחיד, כך לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא שבאו ללמד תשובה לצבור (ראה עבודה זרה ד), כלומר ״שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה״ (רש״י שם). הרי שישראל חטאו בעגל מתוך כוונת טובות כדי ללמד תשובה לעם ומסרו נפשם על כך, וכבר למדנו שאף שעוברים חטא חמור אם הכוונה לשם שמים התורה מגינה עליו. אנו מוצאים במקושש עצים, שחז״ל אמרו עליו שכיון לשם שמים ומסר נפשו כדי לפרסם בעם שחייבים מיתה על חילול שבת, ומשום כך כשרבי עקיבא גילה שזה צלפחד, אמר לו ר׳ יהודה: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו״ (שבת צו:), ואם כן גם במעשה העגל לאחר שכוונתם של ישראל היתה לשם שמים ומסרו נפשם על זה, הרי לא היה בזה חומר כל כך גדול, ובכל זאת היה משה צריך למסור נפשו באותה הצורה שמסר נפשו על התורה ולהתנפל לפני ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה ללא לחם ומים כדי לכפר על חטא זה.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמור כל חטא דק שאין עליו תשובה אלא על ידי מסירות נפש. ואם כן כמה יש לנו לדאוג על עוונותינו וחטאותינו שאינם לשם שמים והתקנה היחידה להם היא מסירות נפש ללימוד התורה. ואמנם בדורותינו כשלימוד התורה מוזנח וישנם מכשולים ונסיונות קשים, בודאי יש צורך במסירות נפש כדי לשקוד בתורה, ועל ידי מסירות נפש יש תקוה שנצליח להתגבר על כל המאבקים והמכשולים, כמו משה רבינו בשעתו במלחמתו עם המלאכים, ונזכה לקבל את התורה ולהתכפר על פשעינו וחטאותינו."
+            ],
+            "XL": [
+                "<big><strong>חכמה וחסד</strong></big><br>א. <b>גדולתו</b> של הקדוש ברוך הוא מתגלית בבריאה על ידי מדת החסד המהוה את יסוד העולם כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט). אולם באמת אין לתאר את הקדוש ברוך הוא באיזו מדה, כי הוא למעלה מכל מושגינו ואין לו דמות ותבנית, אלא שמדת החסד היא גילוי של חכמתו יתברך והחסד והחכמה אינם שני מושגים נפרדים כי אם חד הוא. ואמנם הכתוב אומר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), מדת החסד שבה נבנה העולם, כאמור, היא היא החכמה שבה נוסדה הארץ.",
+                "<b>מצינו</b> לגבי אברהם שהתדמה לקונו ותפש אומנותו שהיא מדת החסד כדכתיב ״חסד לאברהם״. ומתוך התדמותו לקונו במדת החסד בא לידי הכרה בה׳. והרי מכאן שהיינו הך, שהחסד של הקדוש ברוך הוא בא ממקור החכמה ומי שמתדמה לקונו והולך בדרכיו בא לידי הכרת חכמתו.",
+                "<b>את</b> מדת החסד של הקדוש ברוך הוא, מגלה לגו התורה בשלש עשרה המדות, כמו שאמר ה׳ למשה: ״אני אעביר כל טובי לפניך׳ (שמות לג). והנה כשנתבונן בהן נראה שכולן יסודן בחכמה. המדה האחרונה של י״ג המדות היא ״ונקה״ ובה השיא של חסד ה׳. אמרו חז״ל: ״אי אפשר לומר׳נקה׳ שכבר נאמר ׳לא ינקה׳, ואי אפשר לומר ׳לא ינקה׳ שכבר נאמר ׳נקה׳, הא כיצד? מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין״ (יומא פו.). הרי שמדות הקדוש ברוך הוא מקורן בחכמה, ולכן אף מדת טובו בשיאה האחרון המחייבת לנקות את החטא, אינה חלה אלא על השבים בלבד ולא על שאינם שבים, כי כל אימת החטא קיים אין מקום למדת החסד וכאמור, החכמה והחסד חד הוא.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי כל י״ג המדות. המדות הראשונות הן: ה׳, ה׳, ומפרשים חז״ל: ״אני קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״ (ראש השנה יז:), כלומר, המדה הראשונה של החסד מתבטאת בבריאת העולם קודם שחטא אדם הראשון. והנה עיקר החסד מתבטאת בעונג החכמה. נתאר לנו כמה היה האדם מתענג לוא היה מכיר את חכמת כל הנבראים, את הדוממים והצומחים ובעלי החיים, את אשר מעל הארץ ואת אשר מתחת לארץ. הלא עונג זה הוא כעין עולם הבא שגם שם יושבים הצדיקים ונהנים. והרי כל זה נברא בשביל האדם. ולא עוד אלא גם השמים וכל צבאם וכל העולמות שאין שיעור לחכמתם נבראו בשביל האדם, ועל הכל נאמר: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח). ועוד, שמילא את האדם עצמו בחכמה ובתבונה עד שהמלאכים טעו בו ובקשו לומר לפניו שירה, והטעות לא באה מתוך איזה מעשה של האדם אלא מתוך עצם מציאותו וגדולתו. והרי לאיזו הכרה אפשר להגיע מתוך חכמה זו של העולם וכמה יש בזה מן העונג והעידון. הנה גם היום אין שיעור לעונג שהאדם יכול לשאוב מחכמת הבריאה ולבוא מתוכה לידי הכרה, למרות שנתקללה וירדה מגדולתה ירידה אחר ירידה מדור לדור, ועל אחת כמה בזמן שהיתה בעיצומה מתחילת הבריאה. וזוהי חכמת החסד.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו), כלומר, מעשה קריעת ים סוף בעת יציאת בני ישראל ממצרים הוא חסד עולמים. והרי היה זה ים קטן וכנגדו עמדו שש מאות אלף רגלי הצועקים אל ה׳ שיושיעם מידי המצרים הרודפים אחריהם, ובכל זאת ראו בזה חסד עולמים. ומתוך חסד זה הכירו את חכמת ה׳ ובאו לידי הכרה, כדכתיב: ״ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳״ (שמות יד). וכמה קטן חסד זה לעומת עצם בריאת היבשה, שאמר ה׳ ״יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה״ (בראשית א), שבקע את כל הימים שבעולם והבדיל בינם לבין היבשה והעמיד את הארץ. כמה חסד עולמים וחכמה יש בבריאה זו ולאיזו הכרה בגדולתו של הקדוש ברוך הוא צריכים להגיע מתוך כך. וזה הכל נעשה ביום אחד ובשביל אדם אחד. ואם כך בפרט אחד, כמה רב החסד ועצומה החכמה בכל הבריאה שנבראה בששת ימי בראשית. ומעשי בראשית אלו מחדש ה׳ בטובו בכל יום תמיד - במשך קרוב לששת אלפים שנה בשביל כל אדם ואדם. כמה יש לומר על זה ״כי לעולם חסדו״ ולאיזו הכרה צריכה להביא חכמה זו.",
+                "<b>וזוהי</b> המדה הראשונה ממדות טובו של ה׳ קודם שיחטא האדם. אולם לאחר שחטא האדם אף שיעשה תשובה, לא היה מקום לפי המדה הראשונה של טוב ה׳ לקיום הבריאה, כי אין החכמה מחייבת חסד כזה לגבי אדם החוטא. והיה צריך הקדוש ברוך הוא, כביכול, להתגלות בעוד מדה של חכמה שגם היא נקראת: ה׳, כלומר, באותו שיעור כמו המדה הראשונה המקיימת עולם חכמה כזה, כדי להחזיק את קיומו של אותו עולם גם לאחר החטא כשיעשו תשובה. וזה חסד יותר גדול מעצם הבריאה, כי יותר נקל לברוא עולם לפני החטא מאשר להחזיקו לאחר החטא.",
+                "ב. <b>והנה</b> לא מספיקה מדה אחת לקיים את הבריאה לאחר החטא, אלא הוסיף הקדוש ברוך הוא עוד מדה על מדה ועוד מדה על מדה: ״א׳ רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת וכו׳, וכו׳, כדי למצא מקור בחכמה לא להחריב את העולם.",
+                "<b>והבה</b> ונמשיך להתבונן במדות טובו של ה׳. כתוב: ״נושא עון ופשע וחטאה״, ופירש רש״י: ״עוונות אלו הזדונות, פשעים אלו המרדים שאדם עושה להכעיס״, ולבסוף כתוב ״חטאה״ שהיא השגגה. ולכאורה לפי מושגי החסד שלנו, יש לחונן יותר את החטא בשגגה ולשאת את עוונו מאשר לשאת את עוון המזיד והמורד. הרי מוצאים אנו לגבי קין שאמר לאחר שהרג את הבל אחיו: ״גדול עוני מנשוא״ (בראשית ד), ופירשו חז״ל שאמר קין להקדוש ברוך הוא: ״לעליונים ותחתונים אתה סובל ולפשעי אי אתה סובל״ (ילקוט שם), כלומר קין הכיר שיותר קל להקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולם, העליונים והתחתונים, מלסבול עוון ופשע שהם מרידה בה׳. ולפי מושגינו חטא בשגגה אינו כל כך חמור ומדת החסד חלה עליו יותר. ולמה כתוב בראשונה עוון ופשע ולבסוף חטאה?",
+                "<b>אולם</b> לפי מושגי החכמה שהיא מקור החסד, יותר קשה לשאת את השגגה מאשר המזיד והמורד, כי המזיד והמורד - אמנם עוונו גדול מאד כי הוא ממרה את רצונו של הקדוש ברוך הוא, אבל מצד שני הוא לפחות יודע את ה׳ ומכיר בו ואינו פוגם בעצם יסודות החכמה, אלא שיצרו תוקפו ומעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו והוא מתקומם כנגדו; אבל לעומת זה החוטא בשגגה הלא הוא מתעלם מה׳ לגמרי ומסיח דעתו מעצמו ומחובתו בעולמו, והרי הוא פגום בידיעתו ובהכרתו ומהוה ניגוד ליסודות הבריאה שהיא החכמה, ויותר קשה שתחול עליו מדת החסד באשר הוא בבחינת ״פסיק רישיה ולא ימות״? מהותו המשוללת מחכמה, מבוגרת לקיומו שכל כוחו אינו בא אלא מתוך מדת החסד היונק ממקור החכמה. וכאילו הוא עוקר בעצמו את שורש חיותו,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">בשיחה אחרת הסביר מרן את הסיבה שקשה לשאת חטאו של השוגג יותר משל המזיד, משום שהמזיד עם כל רשעו הרי הוא עושה את הרע מתוך דעתו ורצונו ואינו מאבד לפחות את כוח בחירתו, אבל השוגג החוטא מתוך העלם וחוסר דעה ומחשבה, הרי מזניח את כוח בחירתו המהוה עיקר מהותו של האדם וצלם האלקים שבו והוא מאבד את עצמו.</i> אלא שהקדוש ברוך הוא בטובו הגדול מוצא מדה בחכמה לגמול חסד גם לשוגג זה ולשאת את חטאו. ולאחר כל עולמות החסד הללו הנובעים מחכמת ה׳, באה חמדה האחרונה ״ונקה״, שמנקה את החטא ומוחק אותו לגמרי. אולם רק למי ששב בתשובה, אבל מי שאינו שב בתשובה, דללו בשבילו כל מעינות החכמה ותמו כל עולמות החסד ואין לו תקנה.",
+                "<b>ומכאן</b>, למעשה, כמה נורא הוא חטא האדם, הן במזיד והן בשוגג, שהוא מהוה ניגוד ליסוד הבריאה שהוא החכמה ושולל כל מדות החסד וחותר תחת קיומו של העולם.",
+                "<b>ויש</b> לעמוד גם על הצד השני של המטבע. כשם שמצד אחד החטא מהוה, כאמור, ניגוד לכל חכמת הבריאה ושם לאל את כל מדות החסד של הקדוש ברוך הוא שעליו הושתת העולם, הרי רואים אנו מצד שני, כמה חסד מחייבת חכמתו של הקדוש ברוך הוא בשעה שהאדם עושה תשובה מהחטא, כי הוא מעורר את מדת טובו לקיים שוב את הבריאה כמו לפני החטא ולהוסיף עוד מדה על מדה ממקור טובו הנצחי ובלתי הסופי.",
+                "<b>ומהי</b> התשובה? שהאדם מכיר את חטאו ואומר: ״חטאתי״, הכתוב אומר: ״הנני נשפט אותד על אמרך לא חטאתי״ (ירמיה ב). הרי שכל המשפט בא על אשר לא מכירים את החטא ולא אומרים ״חטאתי״, אבל ברגע שהאדם אומר: ״חטאתי״. אין מקום למשפט. וכן אנו מוצאים גבי בלעם שלאחר שהמרה את פי ה׳ והלך עם שרי בלק, למרות שה׳ גילה לו דעתו שלא ללכת עמהם, הרי ברגע שאמר למלאך ה׳ שבא כנגדו להמיתו: ״חטאתי״, מיד ניצל ממות (במדבר כב).",
+                "<b>ובכן</b> אמירתו של האדם ״חטאתי״ נחשבת לתשובה והיא מחדשת את כל מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ומקיימת את כל הבריאה על כל עולמות החסד שבו. וכמה מחסיר, איפוא, האדם ומהרס את כל החסד הנצחי של הבריאה אם אינו אומר ״חטאתי״.",
+                "<b>ואם</b> באמירת ״חטאתי״ כן, על אחת כמה כשהאדם אינו חוטא כלל ועוד מקיים רצונו של הקדוש ברוך הוא ועושה מצוה, כמה הוא מעורר מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ומשפיע עולמות של חסד לעצמו ולכל הבריאה כולה.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדולתו של האדם שהוא המניע את כל פעולות חכמתו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שמצד אחד החטא שלו עלול להרוס את כל הבריאה ולמנוע את מדות טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא; ומצד שני אמירה שלו שהוא חוזר מהחטא, וכל שכן קיום מצוה על ידו - מעורר עולמות של טוב וחסד כה רב בכל הבריאה."
+            ],
+            "XLI": [
+                "<big><strong>הכוחות האלוקיים שבאדם</strong></big><br><b>מהחובה</b> המוטלת על האדם להידמות לקונו ״מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון וכו׳ וכו׳״ אנו למדים על גדולתו ורוממותו, אשר אין להן ערך ושיעור, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.",
+                "<b>בלעם</b> בן בעור, נביא אומות העולם, מונה את שבחם של ישראל ואומר: ״עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג). אולם באמת אין זה אלא שבח מועט לישראל, כי בכל אדם טבועים מעצם יצירתו כוחות הרבה יותר גדולים מכל היצורים והברואים. הרי התורה מגלה לנו שהאדם הוא בחיר היצורים ונברא בצלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא, ואיך יתכן שלא הטביעו בו כוחות גדולים יותר מבעלי החיים.",
+                "<b>ואמנם</b> מוצאים אנו בבני האדם העליונים שהכילו כוחות כאלה. התורה מספרת לנו על אנשי מעלה שעפו יותר גבוה מהנשר והגיעו עד לרקיע השמים: חנוך עלה בעודנו בחיים על השמים; משה רבינו עלה למרום (ראה ילקוט קהלת תתקעט שחז״ל דורשים את הפסוק: ״לא לקלים המרוץ״ - על משה, שהיה עולה לרקיע כנשר); אליהו הנביא עלה בסערה השמימה (מלכים ב ב; וראה מדרש הגדול בראשית רבה: ״שלושה עלו במרום ואלו הן: חנוך ומשה ואליהו). כמו כן יש שמיהר לרוץ מהצבי: ״נפתלי אילה שלוחה״ (בראשית מט). ומספרים חז״ל ש״בשעה שרצו לקבור את יעקב במערת המכפלה אמר עשו לבני יעקב: הבו לי איגרתא, אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזל? ניזל נפתלי דקליל כאיילתא״ (סוטה יג; וראה גם בבראשית רבה ר פצ״ח). כן כתוב על עשהאל שהיה ״קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה״ (שמואל ב ב:יח), ואמרו חז״ל: ״מה היתה קלותו? שהיה רץ על סאסי שיבוליא ואינם משתברין״ (קהלת רבה ט). ומצינו עוד שהשוו גבורתם לשל חיות: יעקב בברכתו לבביו אמר על יהודה: ״גור אריה יהודה וכו׳ וכו׳ כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו״ (בראשית מט); על דן אמר: ״יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח״ (שם), ופירשו חז״ל שכיוון לשמשון. כן מסופר על עוג מלך הבשן שעקר טורא בר תלתא פרסי והביאו על ראשו כדי להשליכו על מחנה ישראל (ילקוט סוף חוקת). הרי אילו כוחות עצומים גנוזים בטבעו של האדם שהוא עולה בהם על כל היצורים.",
+                "<b>ואכן</b> דורשים מכל אדם מישראל להתאזר בכוחות גבורה מופלאים אלה ולנצלם לעבודת בוראו, כפי שאמרו חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה:כ).",
+                "<b>אולם</b> בעיקר דורשים מהאדם, כאמור, שיעלה בכוחותיו הרוחניים ויגיע למדריגה כזו שיהיו דומים לכוחותיו של הקדוש ברוך הוא, כביכול. הרי בשלוש עשרה המדות שהתורה מגלה לגו, גנוזים גבורותיו ונוראותיו הנפלאות של הקדוש ברוך הוא ועולמות עולמות של טוב וחסד לאין שיעור המקיפים את כל הבריאה. חז״ל דורשים: ״ה׳ ה׳ אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״, (ראש השנה יז:), כלומר, ששני השמות הראשונים הן שתי מדות, אחת שהוא מרחם קודם שיחטא ואחת שהוא מרחם לאחר שיחטא וישוב (ראה שם רש״י ותוספות). הרי כמה עצום המרחק בין המדה הראשונה למדה השניה, שיש צורך להוסיף על מדת החסד והרחמים האלהית המכיל שמו של הקדוש ברוך הוא שברא בה את כל העולם - עוד מדת רחמים בקנה מדה אלהית כזו שמכיל שם ה׳, כדי להחזיק את העולם לאחר שחטא האדם. וכמו המרחק בין מדת רחמים ראשונה לבין מדת רחמים שניה, כן המרחק בין כל מדה ומדה בשאר מדות הקדוש ברוך הוא העולות אחת על רעותה בטובן ובחסדן. והנה לאחר כל זה חייב אדם להטביע בקרבו את כל המדות האלהיות האלה ולהגיע למדריגה כזו שיהיה בבחינת ״דומה לו״, כפי שחז״ל דורשים נוטריקון על הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו) - ״אני והוא״, כלומר ״אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו״ (ראה רש״י שבת קלג).",
+                "<b>ואמנם</b> אין זה אלא בכוחו של האדם בלבד ואיו שום בריה בעולם, לרבות מלאכי מעלה, שיכולים להשיג מעלות כאלה. כתוב בתורה שאמר ה׳ למשה: ״הנה אנכי שולח מלאכי לפניך לשמרך בדרך וכו׳ השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם״ (שמות כג). ה׳ גילה למשה שהמלאכים אין בהם המדה ״נושא עוון ופשע וחטאה״, שהיא האחרונה שבמדות וקשה מכולן (ראה מאמרנו ב״ספר תולדות אדם), וברגע שימרו את פיהם לא יוותרו להם. אבל מהאדם דורשים שיגיע גם לשיא המדה הזאת, כי אין גבול לכוחות המופלאים הטבועים בו, באשר הוא נברא בצלם אלהים והוא חלק אלו׳ ממעל וביכולתו להידבק בדרכיו ולהידמות אליו בכל.",
+                "<b>ובאמת</b> גם המדה ״נושא עוון״ היא לאחר שחטא האדם ואינה אלא למי שעובר על פשע (ראה ראש השנה יז). ואם חייב האדם להתדמות לקונו, הרי עדיין לא מספיקה מדה זו עם כל שיאה, כי עליו להתדמות למדה של שם הראשון ״ה׳״ שהיא, כאמור, לפני שחטא האדם, שבה, במדה זו, ברא את כל מעשי בראשית, כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״. ובזה כלולים כל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא. והרי אין לזה שיעור ותכלית.",
+                "<b>ולאחר</b> שהאדם מגיע למעלות כאלה הוא בבחינת ״איום ונורא״, בדומה להקדוש ברוך הוא (ראה תנחומא תזריע ח; ובילקוט שם תקנו: ״איום ונורא הוא״ (חבקוק א) - ״זה אדם השולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם״) והוא מטיל מורא על כל הברואים. חז״ל אומרים: ״מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח), ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר: זה תפילין שבראש״ (ברכות ו). ואם בתפילין כן מפני שכתוב בהם שם ה׳, על אחת כמה בשעה שאדם מתדמה למדה אחת של הקדוש ברוך הוא, כי אז לא רק שם ה׳ נקרא עליו אלא טבוע בקרבו בתוך תוכו. הרי אף במלאך שה׳ שלח לפני ישראל, שאין בכוחו להידמות להקדוש ברוך הוא, אומר הכתוב: ״השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר וכו׳ כי שמי בקרבו״ (שמות כג), וכל שכן באדם המדמה עצמו לה׳ במדה אחת ממדותיו. ועל אחת כמה וכמה בשעה שהאדם מגיע לשיא מדריגתו ומטביע בתוכו את כל י״ג המדות. הרי הוא דומה ממש להקדוש ברוך הוא, כביכול, והוא שליט בעולם ואימתו מוטלת על כל הברואים וזוהי משמעותו של הכתוב: ״כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא״ (דברים ז), האל הגדול והנורא נמצא ממש בקרבו של כל אדם ואדם, ולאיזו מדריגה של אושר ועונג מגיע האדם בשעה שהוא מכיר את גדולתו ורוממותו ועוסק בעבודה זו להתדמות לקונו ולהטביע ה׳ בקרבו. אנו עומדים כעת בימי בה״ב שתיקנו חכמים להתענות בהם. ובעל ״אור זרוע״ כותב שמי שלא יכול להתענות ימעט לפחות בתענוגים. אבל באמת אין לך תענוג גדול מזה שבימים אלה, כי הרי אומרים בהם סליחות שעיקרן הן שלש עשרה מדות, והכוונה היא לא להסתפק באמירתן בפה בלבד, כי אם להתבונן בהן ולהשתדל להטביען בתוכו ולהתדמות לה׳, כביכול, ונמצא איפוא שימי בה״ב צריכים להיות אצלנו ימי תענוג ועידן עידונים, ואשרי מי שזוכה לכך."
+            ],
+            "XLII": [
+                "<big><strong>האדם והבחירה</strong></big><br>א. <b>היום</b> ברכו את מי שיקבל עליו להתענות בה״ב. מקור דין זה הוא בטור שו״ע או״ח סי׳ תצב וז״ל: ״נוהגין באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג וכו׳, וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ אולי חטאו בני וכו״, ובשביל שימי המועד הס ימי משתה ושמחה - אולי חטאו. ועושים אותם כמו תענית ציבור לקרות ויחל״.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן הרי ימי החג עוברים על האדם בקיום מצוות רבות יותר מבכל ימות השנה. הנה בחג הפסח אנו טובלים ממש במצוות. בעריכת הסדר בליל פסח בלבד, ישנן עשרות מצוות, ואחר כך בכל ימות החג וימי המועד ובכללם יום השבת. ועוד, שאמרו חז״ל שכל המצוות כשמקיימים אותן בשבת וביום טוב נוספת עליהן קדושה (ראה זבחים צא), ואם כן למה דוקא לאחר ימים קדושים כאלה צריכים להתענות?",
+                "<b>אולם</b> סמכו את התעניות על מקרא דאיוב. כתוב אצל איוב: ״והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם״, ופירשו חז״ל שחשש שמא חטאו בהרהור ומשום כך הקריב עולות כי עולה מכפרת על הרהור הלב (ראה תנוחומא לד:י). והנה חז״ל אמרו: ״גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם״ (בבא בתרא ט), ובגלל זאת חשש שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי הרהור עבירה. והטור מסיים שם שלפיכך גם אנו מתענים ״בשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה ואולי חטאו״, ובודאי כוונתם שגם אצלנו החשש על חטא שבהרהור שתוך קיום מצוות יום טוב ניכשל באיזה הרהור קל, ומכיון שאין אנחנו יכולים להקריב קרבנות אנו נוהגים להתענות.",
+                "<b>אכן</b> מי יכול להעריך גודל חורבן חטא דק אפילו במחשבה והרהור קל. הנה אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, חטאו היה דק מן הדק עד אין נבדק, שאפילו מלאכי השרת לא ידעו ולא הכירו במה חטא ושאלו להקדוש ברוך הוא: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ (עי׳ בראשית רבה שם). בתחילה קודם שנברא אמרו מלאכי השרת: ״מה אנוש כי תזכרנו וגו׳?״ וכן אמרו, שיביא שקר לעולם (שם ח), ובכל זאת לאחר שנברא עלה כל כך בעיניהם עד שביקשו לומר לפניו קדוש. ואף אחרי חטאו, עדיין ראו אותו בגבורתו כמו קודם החטא שהרי תמהו ושאלו ״למה קנסת עליו מיתה?״ ולא טענו הלא אמרנו ״מה אנוש וגו׳״. ומכאן כמה דק היה חטאו, ובכל זאת תבעו את האדם על זה ואדם בעצמו הכיר וידע מה חטא, למרות כל דקותו, והבין למה בקנסה עליו מיתה. ורק התנצל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואכל״, כלומר, מכיון שאתה נתת אותה לי, וכתיב ״ויבן את האשה״ ואמרו חז״ל (נדה מה) ״בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש״, ומשום כך כשהיא נתנה לי אכלתי, כדוגמה מה שנאמר באברהם שה׳ אמר לו: ״כל אשר תאמר אליד שרה שמע בקולה״.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל שאדם פגש את קין ושאלו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. כיון ששמע אדם הראשון כך, התחיל טופח על פניו ואמר: כך הוא כוחה של תשובה ולא הייתי יודע. באותה שעה אמר אדם הראשון ״מזמור שיר ליום השבת״ (ויקרא רבה י). ואמרו עוד חז״ל: ״אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שהכיר בחטאו עמד ושב בתענית מאה ושלשים שנה והעלה זרזירי תאנה על בשרו וכו׳״ (עירובין יח). הרי שאדם הראשון למרות שהחטא היה כל כך דק שהמלאכים לא יכלו להשיג אותו, הוא הכיר בו וראה בו חומרה כזו עד שחשב מתחילה שלא תיתכן עליו תשובה, וגם אחר כך התענה בעינויים קשים כאלה ובמשך זמן רב כזה כדי להתכפר עליו.",
+                "<b>וכאן</b> היא גדולתו של האדם. המלאכים הם בבחינת עומדים שאין להם בחירה. הם רואים לפניהם את גודל קדושתו של הקדוש ברוך הוא ובהכרח מקיימים תמיד את רצונו מבלי אפשרות לבחור אחרת. מה שאין כן האדם. ה׳ ברא את האדם בצלם דמות תבניתו, וכשם שהוא רבון כל העולמים ובידו לפעול ולעשות בכל העולמות כרצונו, כן הטביע כוח באדם לקבוע את דרכו על הארץ ולבחור בחיים או במות, בטוב או ברע, ובזה עולה גדולתו וקדושתו על המלאכים.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: ״והתקדשתם והייתם קדושים״ (ויקרא כ). ואמרו חז״ל: ״משל שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים. לעת ערב בא ליתן שכרם. נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד, אמרו לו: אדוננו המלך! לא כולנו שמרנו כאחד וכו׳. אמר להם המלך: אלו שכורים הן ודרכם לשתות יין וכו׳. כך העליונים, לפי שאין יצר הרע מצוי בהם - קדושה אחת שנאמר: ׳ובמאמר שאילתין קדישין׳ (דניאל ד:יד). אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמדו. הדא הוא דכתיב: ׳דבר אל בני ישראל׳, וכתיב: ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳״ (ויקרא רבה כד:ח). הרי משום שיש באדם יצר הרע ובכוחו לבחור ברע, הוטבעה בו קדושה גדולה משל המלאכים והוא עומד במעלה עליונה מהם.",
+                "<b>כבר</b> הסברנו באיזו מדריגה עליונה עמד אדם הראשון ומה גדולה היתה בינתו ותוקף דעתו וכן שחכמתו מרובה משל המלאכים. רק שעה אחת לאחר בריאתו מצאנו אותו מתהלך בקומתו מהארץ עד לרקיע ומראש העולם ועד סופו ויודע ומבין כל תכונת הנבראים כולם, לרבות מלאכי השרת, עד שקרא שמות לכולם. ובאותה שעה הגיע במעלתו להפליא עד כדי לקרוא שם גם להקדוש ברוך הוא והוא הסכים על ידו. ומצינו עוד שהיתה בו גדלות יתירה מאברהם אבינו וממשה רבינו, שאברהם אבינו הכיר את בוראו - לדעה אחת בהיותו בן שלש שנים, ולדעה אחת בהיותו בן ארבעים ושמונה; ואילו אדם הראשון הכיר מיד עם בריאתו כי הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. כמו כן מצינו במשה רבינו כשעלה למרום, רצו מלאכי השרת לשרפו בהבל פיהם ותמהו מה לילוד אשה בתוכנו? ואילו אדם הראשון הניחו ה׳ בגן עדן ומלאכים היו מסננין לו יין וצולין לו בשר, ורצו לומר לפניו קדוש.",
+                "<b>והנה</b> לאחר שעמד במדריגה עליונה כזו כתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״. ואמר רבי יהודה שלא נצטוה אדם הראשון אלא על עבודה זרה בלבד. ומפרש רש״י: ״אלהותו ציוה על האדם שלא ימירנו באחר״, וכן דורש יהודה אמר רב: ״אלהים אני - לא תמירני״ (ראה סנהדרין נו:). הרי שבמדריגות העליונות ביותר, יש עוד מקום להזהיר את האדם שלא ימצא בו פגם בדקות שבדקות שבהכרה, ואם לא יעמוד בזה הריהו כאילו החליף את ה׳ באחד והוא נקרא עובד עבודה זרה. אמנם המלאכים שאין להם כוח בחירה, אינם יכולים להגיע למדריגה גדולה כזו ואין להם מושג בדקות כזו, שהרי שאלו: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״, אבל האדם משום שיש בו כוח בחירה בדומה לכוח בחירתו של ה׳, כביכול, קדושתו והשגתו עולה על של המלאכים, כאמור, והוא עלול במדרגותיו העליונות ביותר שאין למלאכים מושג בהן לשגות בהכרתו במדה כזו שהיא נקראת עבודה זרה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאין סוף לכוח בחירתו של האדם, וככל שיעלה יותר במדריגות הכרתו, כן יתגבר גם כוח בחירתו ושוב יחול עליו הצו שלא ימירנו באל אחר באותה דקות המדריגה, ואם לא יעמוד בה הריהו גם אז נחשב כעובד עבודה זרה.",
+                "<b>והנה</b> כוח הבחירה שלנו גדול משל אדם הראשון, כי הרי אדם הראשון נצטוה בציווי אחד בלבד (לדברי ר׳ יהודה בסנהדרין שם); ואילו אנו זכינו בתרי״ג מצוות. ואם כן כוח בחירתנו כפול ומכופל משל אדם הראשון בשש מאות ושלוש עשרה פעם. ולא עוד אלא שבכל מצוה ומצוה שלנו כלולות כל תרי״ג המצוות, ונמצא שציוויינו הם תרי״ג פעם תרי״ג מרובים משל אדם, ובאותה המדה הולך וגדל גם כוח הבחירה שלנו. וככל אשר עולה כוח בחירתנו, מתרבות, כאמור, גם מדריגות קדושתנו, וכל סטיה קלה בה פוגעת יותר ברום המעלות ואין לשער את חומרתה וגודל קלקלתה.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין למה תיקנו להתענות בה״ב, כי דוקא לאחר שחוגגים בטהרה ובשמחה את ימי החגים, חג הפסח וחג הסוכות, ודוקא משום שטובלים במצוות כה מרובות ומתעלים בקדושה יתרה, כל הרהור קל וכל היסח דעת - חמור מאד והוא פוגם בכל מדריגתו של האדם, והוא זקוק בהכרח לתשובה חדשה ולחיזוק רוחני מחודש.",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל (סוטה מט:): ״בעיקבתא דמשיחא חוצפה יסגי וכו׳״. ולכאורה לא מובן האיך יתגלו פעמי המשיח בחושך הגדול הלזה בזמן שחוצפה יסגי. אנו היינו מבינים דורו של משיח בזמן הנביאים או לכל הפחות בזמן התנאים והאמוראים, אבל דור ירוד שבזמנו חוצפה יסגי וכו׳, מה לו ולמשיח צדקנו? האיך יבואו ימות המשיח בתקופה ירודה כזו?",
+                "<b>אכן</b> לכשנוסיף להתבונן בדברים שאמרנו למעלה, נבין מאמרם ז״ל באר היטב ומפורש. צא ולמד מהימים הראשונים, חזור לאחוריך בהתחלת הבריאה וראה לפניך את אדם הראשון, שהיה שרוי בתוך גן העדן ומלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין, ומדרגתו הרוחנית מגיעה למרומים עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו קדוש וכו׳ וכו׳, ובודאי לא חסר לו כלום מהיעודים הצפויים לנו בימות המשיח. מה כתיב בימות המשיח: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו׳ ונער קטן נוהג בם וכו׳, ושעשע יונק על חור פתן וכו׳, לא ירעו ולא ישחיתו וכו׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא), והאם לא היו לו לאדם הראשון ימים טובים כאלה? הרי כל הנבראים ברואי מעלה ומטה שנבראו עבורו עמדו למשמעתו. ״כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים ובהמות שדי״ (תהלים ח). ודאי התענג האדם על ה׳ ונהנה מזיו שכינתו יתברך, וראה עולמו בחייו. ואנו היינו אומרים כי כאן מצא האדם תכלית חייו על הארץ, והמה הם הימים שה׳ יתברך הטוב והמטיב רצה להעניק לאדם מטובו וחסדו, והביאם עליו כאשר אמר. אבל ראה שלאחר כל טובות וחסדים אלו ושהניחו הקדוש ברוך הוא בגן עדן לעבדה ולשמרה, כתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו״ (בראשית ב), כלומר, דע כי כל אלו הטובות שהטבתי עמך וכל החכמה שנתתי לך עדיין אין זו התכלית, וכל זה אינו אלא כהכשר ומבוא לגבי העיקר שהוא ״ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳״, כי בזאת בוחר אתה מעצמך ומדעתה לכך נבראת והוא תכליתה אם תבחר בטוב בקיום מצוותך ותעלה בה מעלה אחר מעלה, בזאת ורק בזאת הגעת לתכליתה כי השתמשת בבריאה למטרה הנכונה להגיע לתכלית נרצית זו. נמצא שכל הטובה הגדולה שניתנה לאדם הראשון בגן העדן, מטרתה ותכליתה היא הבחירה שלו במצוה היחידה שנצטוה בה. ועוד שהרי ה׳ יתברך ידע שאדם הראשון יחטא ויקלקל, ונמצא שכל העולמות הללו והטובות המרובות לאין שיעור, לא נבראו עבורו רק לשעה האחת הזאת, שנכנס בה האדם בסוג בחיר היצורים להיותו יכול לבחור לעצמו לקיים ציוויו של מקום במצותו האחת שנצטוה בה. ומעתה צא ולמד קל וחומר בבני ישראל שניתנה להם תורה על תרי״ג מצוותיה, שלכל אחד ואחד מהם היכולת בידו לבחור לעצמו דרך חיים בתרי״ג מצוות, הרי כמה עולמות נבראים מתחדשים ומתקיימים בשביל האדם הלזה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כשאנו עומדים בקיום מצוות התורה לא רק לשעה אחת בלבד.",
+                "<b>ואם</b> לחשך אדם לומר, שאני בדידן שריבוי המצוות קל עלינו לקיימם יותר, הרי דברי חז״ל מכחישים אותו. שנינו: ״דרש ר׳ יהודה בן פדווא מי יגלה עפר מעיניה אדם הראשון, שלא יכלת לעמוד בצוי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה ג׳ שנים״ (בראשית רבה כא). ואם כן משתבח ר׳ יהודה בבנים כנגד אדם הראשון, למרות שחטאו היה כל כך דק שהמלאכים לא הבחינו בו. ומכאן אתה למד, במה עולמות מתקיימים על ידי כל אחד ואחד מישראל עבורו ובשבילו לצורך בחירתו בדרך חייו, שהוא קיום התורה ומצוותיה.",
+                "<b>ומכיון</b> שבאנו לידי כך שעיקר תכלית הבריאה היא בבחירתו של האדם בטוב, נבין מה שאמרו חז״ל שבעיקבתא דמשיתא חוצפה יסגי, שדוקא בזמן זה יתגלה המשיח. אם כל עולמו של אדם הראשון נברא רק עבור השעה האחת של בחירתו בקיום המצוה האחת שנצטוה בה, על אחת כמה וכמה בזמן של קושי ההשגה וההכרה בדרכי ה׳ יתברך, בדור שבו חוצפא יסגי ויתרבה טמטום הלב וגסות השכל, והבחירה תהיה קשה מאד, שאם אז יבחר אדם בדרך החיים לקיים רצון ה׳, ולא במצוה אחת ולא לשעה אחת, הרי כמה טובה הוא מביא לעולם וכמה הוא ראוי להביא לימות המשיח.",
+                "ג. <b>הוכחנו</b> במאמרנו הקודם, כי האדם זוכה לעולמות העליונים ביותר ברגע אחד של בחירה בטוב, ואמנם לא רק בבחירה בטוב אלא אף ברגע של הימנעות מרע בכוחו לזכות את כל העולם.",
+                "<b>ולמדים</b> אנו חידוש זה מיצר הרע. הנה היצר הרע שהוא מלאך, אמרו עליו חז״ל כי ״הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות״ (בבא בתרא טז). ואין גבול לרשעותו של מלאך זה, וכבר אמרו חז״ל: ״קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע״ (קדושין ל:). הוא המתעה לכל ברואי העולם, רבבות רבבות בני האדם שבכל דור ודור. ובאותו רגע הוא נמצא בכל קצות תבל, בלב כל איש ואשה, בידיהם, ברגליהם ובכל אבריהם, ומדבר עם כל אחד ואחד ומפתה אותם על כל פסיעה ופסיעה. והוא גם השטן העולה לרקיע ומשטין על כל אחד ואחד, ובאותו רגע שהוא עולה לשמים לקטרג, הוא נשאר גם למטה על הארץ בלבות בני האדם. ועוד שרשעתו כפולה ומכופלת, כי הרי הוא הוא שמסית את האדם בארץ ומפחד, אותו לחטא, ובאותו רגע הוא עולה לשמים ומקטרג עליו על אשר נשמע לו ונתפתה על ידו.",
+                "<b>ואין</b> גבול לקטרוגו של השטן, ואף על גדולי הדורות וצדיקי עולם, רמה ידו. ראה מה שנאמר באיוב: ״והיה האיש ההוא תם וישר ירא אלהים וסר מרע״ (איוב א). ואמרו חז״ל (בבא בתרא טו): ״גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳ (בראשית כב); ובאיוב כתיב: ׳תם וישר ירא אלהים וסר מרע׳״ (א:ח). ואף על פי כן קיטרג השטן עליו, כפי שאומר הכתוב: ״ויבא גם השטן בתוכם וכו׳ ויען השטן את ה׳ ויאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכח בעדו וכו׳ ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך״. הרי כמה גדול כוח קיטרוג השטן שאף לאדם גדול כזה שנאמר עליו יותר ממה שנאמר על אברהם, מצא השטן מקום להשטין עליו. וקיטרוגו גם עשה פירות, כפי שמספר הכתוב: ״ויאמר ה׳ אל השטן הנה כל אשר לו בידך״. ואם באיוב כך, כמה מועיל קטרוגו לגבי כל בני האדם וכמה חורבנות ושואות הוא ממיט על העולם.",
+                "<b>והנה</b> ונראה מצד שני, כמה פועלת לטובה הימנעותו של השטן מלקטרג. איתא בגמרא (יומא כ): ״אמר רמי בר חמא, השטן בגימטריא תלת מאה שיתין וארבעה הוי. תלת מאה שיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני״. אמנם גם ביום הכיפורים השטן מסית את בני האדם, שהרי כמה עבירות הם עוברים ביום הכיפורים, אלא שביום זה אינו מקטרג. והנה הודות להימנעותו זו מלקטרג יום אחד בשנה, מצליחים בני האדם שה, יכפר עליהם את עוונותיהם ובזכות זו מתקיים העולם, כי לולא זה לא היתה חלילה תקומה ליושבי תבל. הרי על חטא אחד אמר קין: ״גדול עווני מנשוא״ (בראשית ד)״ ועל אחת כמה וכמה על ריבוי העוונות של כל בני אנוש.",
+                "<b>צא</b> וראה מה רב ערכה של כפרת עוונות. אומרים אנו בהגדה של פסח: ״על אחת כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו וכו׳״ ואנו הולכים ומונים את כל המעלות הטובות שעשה ה׳ אתנו: ״שהוציאנו ממצרים וכו׳ וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו״. הרי רואים אנו שהמעלה הגדולה ביותר היא שניתנה לנו האפשרות לכפר על עוונותינו וכל ההישגים של יציאת מצרים ומתן תורה וכל המעלות תלויים בזה, ואם כן מה גדול ערכו של יום הכיפורים שניתן לנו בכל שנה לכפר על עוונותינו. הרי כמה רב כוחו של אותו מלאך השטן שבגלל הימנעותו באותו יום מקיטרוג, אף תוך הסיתו לרעה, באה לנו הצלחה גדולה כזו שכל קיומו של עולם וכל גאולתה של האנושיות תלויים בה.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד גם על האדם כמה טובה הוא מביא לעולם בהימנעותו מחטא ליום אחד ואף בפעם אחת. הרי כל חטא וחטא של האדם מביא קיטרוג רב על כל הבריאה ומכריע הכל לרעה,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (אבות ד:א) שכל העובר עבירה קונה לו קטיגור; וראה דרשת חז״ל על הפסוק ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט), שעל האדם לראות את עצמו שאם ״עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה״ (קדושין מ:).</i> ועוד שכל קיטרוגו של היצר הרע בא מכוחו של חטא האדם, ובכל הימנעותו של האדם מעשות רע - הוא מסייע לקיומו של כל העולם ומשפיע שפע טוב על כל ברואי תבל.<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (תורת כהנים ה) שלמדים קל וחומר מאדם הראשון שהרי עבר על מצות לא תעשה אחת בלבד ״וכמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות; השב מן הפיגולין והנותר והמתענה ביום הכפורים - על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות״: וראה שכרן של מצוות.</i>",
+                "<b>ומכאן</b> נבין היאך מתקיים העולם בדורותינו. אנו רואים שהרשעה גדלה עד לשמים והעוונות והפשעים עלו למעלה ראש. פסו אמונים מבני אדם וכולו סר, יחדיו נאלחו, ובזכות מי איפוא מחזיק ה׳ את עולמו ואינו מחזירו לתוהו ובוהו רחמנא לצלן? אלא הוא אשר אמרנו שאף בהימנעותו של האדם מעשות רע, ואף של יחיד ולרגע אחד, הוא מסייע לקיום העולם ולכל שפע הטובה אשר בו.",
+                "<b>ואין</b> גם פלא, איפוא, שלמרות שחז״ל אומרים שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי, בכל זאת יתגלו באותו הדור עקבות המשיח, כי אין גבול לגדולתו של האדם ולמרות כל ירידותיו ושחיתותו, יש לו הכוח על ידי הימנעותו לרגע מרע לחולל מהפיכה בעולם להביא את המשיח.",
+                "<b>אלא</b> מעתה יקשה, לאחר שעמדנו על כך בקל וחומר מאדם הראשון שבשביל בחירתנו אף לשעה אחת בקיום מצוותינו אנו ראויים להביא ימות המשיח, ועוד למדנו מקל וחומר מכוחו של השטן שאף בבחירתנו בהימנעותנו בלבד לזמן מה מהרע - בידינו לחולל מהפיכה ולהביא את הגאולה בעולם, אם כן למה באמת מתמהמה המשיח ובן דוד עדיין לא בא?",
+                "<b>אולם</b> עלינו לראות גם את הצד השני. הרי מימות אדם הראשון הולכים הדורות ויורדים מטה מטה והרשעה בעולם הולכת וגוברת, ובפרט בדורותינו האחרונים שהעוונות רבו מלמנות וחטאותינו עצמו מלספור, והם מביאים חורבן והרם לעולם, כמו שלמדנו מחטאו של אדם הראשון, ואם כן אין בכוחה של בחירתנו לטובה במעשינו הטובים המסוימים או בהימנעותנו מרע לפעמים, להתגבר על השחיתות הרבה שמלאה הארץ ולהכריע את העולם לכף זכות. אדם הראשון שכאשר הוא בא לעולם, עדיין היתה כל הבריאה בתומתה ובטהרתה ולא נודע בה כל חטא, ומשום כך היה בכוחו על ידי בחירה אחת לטוב לזכות לחיי גן עדן ולעולמות של תענוגים ללא סוף. אבל אנו לאחר ריבוי העוונות של כל הדורות והשחתת העולם, זכות גדולה היא לנו שיש בכוחנו הודות לבחירתנו, לקיים את העולם שלא יתמוטט לגמרי חס ושלום, ושלא ימנע ה׳ מהבריות את קיום החיים וחסדו הרב שהוא מעניק להם.",
+                "<b>ובאמת</b> אנו רואים שבחירתנו פועלת הרבה בעולם, כי גם בדורותינו בעולם של כפירה ושחיתות נשמע קול יעקב ומאות צעירים מסתופפים בבתי המדרשות ועוסקים בתורת חיים, והרי זה מעין גן העדן של אדם הראשון ביחס לערכנו ויש בו ניצוץ של ימות המשיח. אולם החטא גורם ומעכב את בוא הגאולה. ומי יתן והיינו שבים בתשובה, כי אז היינו עוקרים את השפעת הרע והיה נשאר עולם בלי חטא כבימי אדם הראשון קודם החטא, וממילא היינו מביאים על ידי בחירתנו בטוב את ימות המשיח. ואם דורנו לא הגיע לידי מדריגה כזאת, אין זה פוטר את כל יחיד שהוא יעשה תשובה על ידי חרטה על העבר וקבלה להבא ויעקור את החטא, ואז בכוחו מצדו הוא להביא על ידי בחירה כל שהיא שלו - לחידוש העולם כבימי אדם הראשון ולהביא גאולה אמיתית עלי אדמות. חובה עלינו, איפוא, באמרנו סליחות ווידוי, שנדע מה ערכה של תשובה ומה בכוחנו לפעול על ידה בעולם.",
+                "ד. <b>כבר</b> עמדנו על כך שעיקר מעלתו של האדם הוא כוח הבחירה שבו. ובאמת כל עצם ברייתו של האדם הוא כוח הבחירה ולולא זה איננו כלל בבחינת אדם.",
+                "<b>כפי</b> שאנו רואים את מציאות האדם, הוא מורכב מחלק שכלי ומחלק בהמי. ההבדל בין שני החלקים רב מאד והם ניגודיים זה לזה. החלק הבהמי אין לפניו אלא תאוותו והגאתו הרגעית ללא כל מחשבה והבחנה, כדוגמת הבהמה שאינה רואה אלא את אבוסה אשר לפני עיניה ואוכלת ממנו כאוות נפשה; ואילו החלק השכלי חושב מחשבות, בוחן כל דבר בחשבון ובדעת ויודע להשכיל בחכמה ובתבונה. והנה הבורא יתברך הרכיב בחכמתו את שני הכוחות הניגודיים האלה לגוף אחד ויצר מהם את מציאות האדם, מציאות של כוח שכלי וכוח בהמי כאחד.",
+                "<b>יש</b> חושבים שתעודתו של האדם להשתמש בכוח הבחירה שחונן בו, כדי להכניע את הכוח הבהמי תחת הכוח השכלי וייהפך לכוח שכלי בלבד. ברם לא כן הדבר. אם האדם יתהוה לכוח שכלי, הוא חדל להיות אדם והוא נהפך לשכל נבדל, ואין זו כוונתו של הבורא יתברך ביצירתו של האדם. כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם הצביע עליו לפני המלאכים ואמר להם: ״ראו בריה שבראתי וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א); ״חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז). הרי שהאדם עולה על מדריגת המלאכים, שהם שכלים נבדלים, ויש לו תעודה יותר נשגבה ועליונה משלהם. אלא תעודתו היא שעם היותו מציאות מורכבת מחלק שכלי ומחלק בהמי, יתעלה למדריגות רוחניות עילאיות ומציאות זו כמו שהיא בכל הודתה תתנהג בדרכי החכמה והדעת העליונה.",
+                "<b>ותפקיד</b> זה קשה מאד ודורש מאמצים רבים וממושכים. משל לאדם הרוכב על חמור שהוא מוכרח להחזיק כל הזמן את הרסן בידו כדי לעצור בו כדי שלא יפיל אותו לבורות ולפחתים ולהנהיג אותו למקום שהוא רוצה, כן על האדם לא להרפות לרגע מהחלק הבהמי שבו ולהנהיגו בדרכי השכל. ולא עוד אלא שכאן דרושים מאמצים הרבה יותר גדולים מרוכב על חמור, כי הרי החלק הבהמי אינו נפרד מן האדם אלא הוא טבוע בעצמיותו, בכל אבר ואבר שלו, ועליו להחדיר את שכלו בכל חלקי גופו, כמו בראש כן גם בידיים וכמו בלב כן גם ברגליים, ובכל קטע וקטע שבו, לקשר את כולם במחשבותיו ולכוון אותם לפי דרכי החכמה והדעת.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת הכתוב: ״ויצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי לנפש חיה״ (בראשית ב). יצירת האדם הורכבה מהעפר ומבשמת החיים ביחד, חלק העפר וחלק הנשמה אינם כוחות נפרדים באדם אלא שניהם התלכדו לחטיבה אחת ועל ידי מזיגת שניהם היו לנפש חיה. מציאות נפש החיה לא נתהוותה אלא על ידי ההרכבה המשותפת של נשמת החיים והעפר מן האדמה; נשמת החיים פעלה בחלק העפר וחלק העפר פעלה בנשמת החיים, ומשניהם נוצרה המציאות העליונה של האדם.<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (ברכות י): ״כשם שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם כך הנשמה ממלאה את כל הגוף״.</i>",
+                "<b>ומשום</b> כך כששאל הקדוש ברוך הוא את האדם: ״ואתה מה שמך? אמר לו: אני ראוי להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (בראשית רבה יז), כלומר שחלק האדמה שבו שנתמזג עם נשמת החיים, הוא המהוה את מציאותו בתור אדם. ולכאורה למה לא הזכיר אדם גם את חלק הנשמה שנברא ממנו, אלא שעיקר מציאותו הוא דוקא מצירוף חלק האדמה אל נשמתו שנופחה לו מעל, כלומר, צירוף חלק הבהמי עם החלק השכלי. אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה״ (חולין ה). ולפי מה שדיברנו זוהי כוונת הדברים, שאף על פי שבני האדם הם גדולים בדעת כאדם הראשון (ראה רש״י שם), עיקר גדולתם בזה שהם מצרפים לחלק הדעה שלהם את החלק הבהמי. וכאן טבוע כוח בחירתם, שעליהם למזג את שני החלקים הניגודיים האלה ולהוות מהם מציאות עליונה של אדם.",
+                "<b>ובזה</b> עולה האדם על המלאכים וחכמתו מרובה משלהם, כאמור, שהם אינם אלא שכלים נבדלים בלבד וממילא אין להם כוח בחירה; ואילו האדם הודות למזיגה שבו הוא דומה ליחידו של עולם, כמו שאמר הכתוב: ״הן האדם היה כאחד ממנו״ (בראשית ג), כלומר ״הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים״ (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ומשום</b> מזיגה זו שבאדם טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה בראשית רבה ח, ט), כי אין לומר שלא יכלו להשיג את החלק השכלי שבו כי הרי גם הם שכלים נבדלים, אלא לאחר שראו את הרכבו מחלק העפר וחלק הנשמה המהוה מציאות של כוח בחירה, שאינו אלא כוח אלהי ראו בו יצור למעלה מהשגתם וביקשו לומר לפניו קדוש.",
+                "<b>והדברים</b> האלה מפורשים בדברי חז״ל: ״אמר ליה אנטיגנוס לרבי, גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר, נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר; ונשמה אומרת, גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר ליה חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: בכורות נאות היכן הן? אמר ליה חיגר: כלום יש לי רגלים להלוך בהן; אמר ליה סומא: כלום יש עינים לראות. מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: ׳יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדון עמו׳, יקרא אל השמים מעל - זו נשמה; ואל הארץ לדון עמו - זה הגוף״ (סנהדרין צא.).",
+                "<b>הרי</b> מכאן כי מציאות האדם שיש לו כוח הבחירה הוא דוקא בהרכב הגוף והנשמה. הנשמה לבד אין לה כוח בחירה משום שהיא שכל נבדל כמו המלאכים; והגוף לבד הרי הוא כעפר בעלמא ואינו אלא כוח דומם, ורק הודות למזיגה של הנשמה שהיא החלק השמימי ביחד עם הגוף שהוא החלק הארצי, מתהוה מציאות האדם שיש לו כוח הבחירה.",
+                "<b>וכשם</b> שכל האחריות על האדם חלה רק בהרכב החלק השכלי עם החלק הבהמי, כאמור, כן בקיום המצוות לא די בחכמה ובהכרה בלבד שזה בא רק מכוח השכלי, אלא על האדם לבצע אותן דוקא במעשים ממש על ידי אברי הגוף ובפעילות גשמית, כדי לשתף גם את החלק הבהמי, ורק אז הוא מקיים חובתו ״בתור אדם בהתאם למציאותו, ועל זה נאמר ״אדם ובהמה תושיע ה׳״."
+            ],
+            "XLIII": [
+                "<big><strong>היצר הרע</strong></big><br>א. <b>היצר</b> הרע הוא מלאך המיוחד להחטיא את האדם, הוא בעצמו הנהו נמצא ככל שאר הנמצאים, מכריז ומודיע ומוכיח על הטוב הגדול שהשקיע הקדוש ברוך הוא בכל דבר שנברא. אברהם אבינו הכיר את בוראו בהוכחה אשר מצא לכך בכל דבר שנברא, את שר הבירה הכיר על ידי הבירה; כי אכן כל נמצא הוא עד חי על מי שהמציא אוהו וממילא מובנת גם התכלית אשר בשבילה המציאו, כי באין תכלית לא היה הקדוש ברוך הוא ממציאו, ומכיון שיש בזה תכלית - על כרחך התכלית היא השגת הטוב, כי הלא הממציא הוא מקור הטוב. נמצאנו למדים כי היצר הרע בעצמו מעיד ומוכיח במציאותו, כי עיקר כל המציאות כולה הוא טוב! היצר הזה שהוא מיוחד לרע - מייחד ביחוד שלם את הטוב, את ההיפך ממנו, ומעיד עליו כי הוא הוא נקודת התיכוניות של כל המציאות, כלומר תכלית הכל! הרי לך פרדוכס של שני הפכים בנושא אחד: היצר הרע הוא היצר הטוב, כי כמו היצר הטוב כן גם היצר הרע מסכים ומכריח בכל מיני הכרח רק את הטוב.",
+                "<b>אך</b> באמת אין לפנינו שני הפכים כלל. אנחנו בטעויותינו המורגלות רואים בזה הפכיות. אולם בעיקר הדבר אין לך אחדות אמיתית גדולה מזו. היצר הרע איננו כח ניגודי מול היצר הטוב, כי אם כח מלאכי הממשיך הלאה הלאה את פעולות הטוב של היצר הטוב, ועוד ביתר שאת מן היצר הטוב עצמו. כי מהו היצר הרע? - הוא הכרח להערים ולפאר את הרעה בקישוטי הטובה האמיתית ולהפוך לניוול כלפי חוץ את הטובה כאילו היא רעה אמיתית. ובבגדי ערמה אלה הוא מביא גם את הטובה וגם את הרעה אל האדם למען יבור לו אחת משתי אלה; וכאן מתחלת חובת האדם: צריך הוא להעמיק חקר ולחתור חתירה תחת ההשקפות המזדמנות לו לכאורה ולמצוא את ערומי היצר הרע. צריך האדם להתערם עוד יותר מערמת היצר הרע - לעולם יהא אדם ערום ביראה! (ברכות יז.).",
+                "ב. <b>על</b> כן זהו המובן האמיתי. הכוח המיוחד של היצר הרע הוא חכמה יותד עמוקה במקצוע שלה מן עצם החכמה. כי עצם החכמה הוא דבר שבטבע, שהרי החכמה היא בטבעה מתחלת ברייתה ״חכמה״; והערמה להסתיר את החכמה ולעשות מטוב רע ומדע טוב הוא דבר שלמעלה מן הטבע, כוח רוחני נפלא לשנות ממש מעשי בראשית בנוגע לדעות בני האדם. והכוח הזה שמו ״יצר הרע״. אך האדם צריך להיות גיבור ולהתגבר עליו בכוחו ולנצחו תכלית נצחון, כלומר: להסיר את כסות הערמה. ובערמתו זאת תכון החכמה האמיתית המבדלת בין טוב לרע בהבדלה נכונה בדעת המבדיל - הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>הרי</b> לנו שלש דרגות: החכמה, היצר הרע והאדם. החכמה הפשוטה היא הטוב העצמותי; החכמה השניה שעל גבה היא זו של היצר הרע לעשות מלא חכמה חכמה ומחכמה לא חכמה; והחכמה השלישית העולה על גביהן וגוברת עליהן - היא חכמת האדם הגדול, גדול הבריאה כולה, המשיב את הכל לאמת בתשובה שלמה להכיר את הלא חכמה ללא חכמה ואת החכמה לחכמה, את הרע לרע ואת הטוב לטוב."
+            ],
+            "XLIV": [
+                "<big><strong>העולם הזה והעולם הבא</strong></big><br><b>שני</b> עולמות ברא הקדוש ברוך הוא. האחד הוא מה שאנו קוראים עולם הבא והשני הוא העולם הזה. כיצד אנו מבינים את ערכיהם של שני העולמות הללו? העולם הבא הוא עולם השכל, עולם הנשמות, שבו יושבים הצדיקים ונהנים מזיו השכינה; ואילו העולם הזה הוא העולם העכור, הגם, שבו מושלות בכיפה התאוות השפלות, ולא נברא אלא מפני שהוא הוא הפרוזדור שממנו נכנסים לטרקלין שכולו חיים, חכמה עליונה. כך הן בעינינו צורות העולמות לפי ההבנה השטחית.",
+                "<b>אך</b> אם בעל נפש אתה, אם עודך מרגיש בעצמך כי נפשך לא תמלא מהמלים היבשות, ואינך מוצא די ספוקך בגלמי הדברים שראו עיניך בימי ילדותך, והנך מבקש לרדת לעומקם של דברים לפי רוח התורה, - אז בוא ואגלה לך סוד הבריאה ואז תבין ותראה עולמך בחייך.",
+                "<b>כשברא</b> הקדוש ברוך הוא את העולמות לא ברא אלא חכמה בלבד. כל הבריאה כולה לא היתה אלא התגלות של חכמה עליונה, בה במדה שחפץ הקדוש ברוך הוא להטיב עם ברואיו, שהרי גם העולם הזה שאנו מדמים שהוא עולם ההגשמה כתוב עליו: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״. הגע בעצמך: אלמלא חטא אדם הראשון ולא היה נגזר עליו שימות, הרי היה חי אז בעולמו לעולם ולא היה עובד לעולם אחד כלל, ולאיזה מן העולמות היינו קוראים אז ״עולם הבא״ ולאיזה - ״עולם הזה״? איזה הבדל היינו מוצאים אז בין העולמות? וכי האם ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ והושיב את האדם עליה על מנת שיחטא ויגזר עליו עונש מיתה ועל עולמו עונש חורבן? הרי בראו על מנת שלא יחטא ויחיה ויקום לעולם ועולמו עמו. ואם כן, הלא עין בעין תראה שלא נברא בין העולמות עולם בזה שישמש רק לפרוזדור, כלומר: שכל עצמותו ומהותו של העולם יהיה אך זה שהוא מכין ומכשיר לעולם אחר, אלא שכל העולמות כולם תוכן אחד וצורה אחת להם.",
+                "<b>אך</b> זה שאנו מוצאים בתורה שיש הבדל בין העולמות: יש עולם שקורין לו טרקלין ויש עולם שקורין לו פרוזדור. - עליך לדעת כי אך שמות של חכמה הם. יש מדריגה בחכמה הנקראת ״טרקלין״ ויש מדריגה בחכמה הנקראת ״פרוזדור״. ולא מפני זה נקרא העולם הזה פרוזדור, מפני שאינו אלא לשמוש הטרקלין ואינו טרקלין בעצמו. אלא מפני שהוא טרקלין כזה שתמצא בו גם מעלת הפרוזדור. ומפני מה שינה הקדוש ברוך הוא את צורת העולם הזה מצורת שאר העולמות? מפני מה הוסיף בו מעלה כזו שאינה נמצאת בכל העולמות? - מפני שהמעלה הזאת היא תכלית כל הבריאה והנבראים כולם; מפני שכל עיקר כוונת הבריאה לא היתה אלא בשביל נברא כזה שבכוח חכמתו יהיה בידו להוסיף חכמה על חכמתו ולעלות ממעלה למעלה וממדריגה, ומדריגה, ולא יהיה כאותם המלאכים שהם שכלים נבדלים, שהם מוכרחים בשכלם, ואין להם היכולת לזוז ממנו אף זיז כל שהוא, ומשום כך אין להם גם האפשרות לעלות ממדריגתם והם עומדים בה כל הימים. ולמען תת האפשרות לנברא הזה והוא האדם להגיע אל תכליתו, ברא הקדוש ברוך הוא מין מדור מיוחד של חכמה בשבילו שתהיה בו סגולת העליה. והוא גן העדן ששם בו הקדוש ברוך הוא את האדם. לכן אינו דומה מדור החכמה הזה, והוא העולם שברא הקדוש ברוך הוא בשביל האדם, - לכל עולמות החכמה שברא הקדוש ברוך הוא, מפני שכל עולם ועולם הוא אך מציאות של חכמה הקיימת לעולם במידה שגילה הקדוש ברוך הוא מחכמתו, טרקלין של חכמה, כל מלאך ומלאך וטרקלינו, אבל לא כן מדת החכמה של הטרקלין המיוחד לאדם. כי מאחר שהטיב הקדוש ברוך הוא לאדם שיהיה בכוחו לעלות ממעלה למעלה, אין עוד מדת חכמה קבועה ומסוימה לטרקלין החכמה שלו, שהרי מכיון שהוא זוכה אך לעמוד שעה קלה בחכמתו ולא לסור ממנה, מיד מקבל הוא שכרו על זה ועולה ומעלה את עולמו עמו ממדריגתו למדריגה גבוהה יותר. ומדת השגת החכמה שהיתה לו לטרקלין בשעה הקודמת - היא היא הנעשית מפרוזדור לטרקלין החכמה שהוא נכנס בו בשעה שלאחריה. וכך היא דרכו של האדם לעלות מטרקלין לטרקלין עד אין סוף.",
+                "<b>לפי</b> זה אין לפנינו פרוזדור וטרקלין, אין עולם עכור וגס שאינו בעצמותו כי אם שימוש לטרקלין, אלא יש לפנינו עולם החכמה שצפונה בו סגולת העליה, שזוהי בחינת פרוזדור, ומפני זה הוא נקרא פרוזדור.",
+                "<b>ואך</b> מפני זה אנו רואים בגדולי העולם, והם האבות שהגיעו למדריגות היותר גבוהות שבידי האדם להגיע, שלא פרשו מן העולם הזה שהוא בעינינו עולם ההגשמה, ובכל גדולתם עסקו בו ימים ושנים, עד שמצאנו את יעקב אבינו, בחיר שבאבות, שהיה רועה כ״א שנה את צאן לבן הארמי. והוא מפני שבגדולתו ראה את עולמו בחייו, ומצא בדברי החולין שנראים בעינינו כל כך פשוטים וגשמיים - תלי תלים של חכמה, עד שהמלאכים נשלחו מן השמים לבשר לו על אודות הצאן, עקודים נקודים וברודים, ואנו לדורי דורות בשעה שאנו עומדים בתפילה אנו נתלים בזכות המקלות.",
+                "<b>ומפני</b> כן אין אנו מוצאים בתורה במקום שנזכר בו שכר מצוה, שתזכיר במפורש את השכר הניתן לאדם לאחרי מותו, כי אם האדם אינו רואה בחייו את עולמו, זוהי ירידה בשבילו באשר האדם השלם שפסקה זוהמתו ושב לצורתו האמתית - הוא הוא עולמו הבא האמתי בהוה, ו״יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״."
+            ]
+        },
+        "Vayikra": {
+            "I": [
+                "<big><strong>התורה והמעשה</strong></big><br>א. הורונו חכמינו שלימוד תורה עולה על הכל, ושכרו מרובה מאד, וכדבריהם במשנה לאחר שמינו את כל המעלות: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א:א). וכשם שלימוד תורה חשוב מהכל כך ביטול תורה חמור מהכל ובאים בעוונו העונשים הקשים ביותר. וכבר אמרו: ״ויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה״ (ראה ירושלמי חגיגה א). ונראה לנו שהדברים אמורים בלימוד התורה בלבד ואין זה קשור בקיום התורה. תלמוד תורה לחוד ומעשה לחוד, שני ערכים אלה מושגים נפרדים הם. אמנם חז״ל אומרים: ״ולא עם הארץ חסיד״ (אבות ב:ה), כלומר שמי שאינו חכם בתורה גם אינו יכול להיות חסיד במעשה. אבל להיפך יתכן, שאף מי שהוא חכם גדול בתורה אינו מדקדק בקיומה למעשה. כך היא העובדה לגבי חכמות העולם, שישנם אנשי מדע שהשתלמו במקצועות מסוימים וקיבלו תוארים אקדמאיים, ולמעשה אינם עוסקים בהם ואין זה פוגע כלל בידע שלהם.",
+                "אולם לא כן הדבר לגבי תורת ה׳. תורת ה׳ אחוזה ודבוקה בקיום מצוותיה, וכל ערכה הוא במעשה ואין להפריד ביניהם. ולא עוד אלא שיש להקדים המעשה ללימוד, כמו שהכריזו אבותינו בהר סיני: ״נעשה ונשמע״ התנאי קודם ללימוד התורה הוא המעשה. וזוהי משמעותו של המושג תורה, שגיזרתו מלשון הוראה, כלומר, שהיא מורה לנו ומלמדת אותנו מה לעשות. בה במדה שחסר במעשה, חסר בתורה, כי בלי מעשה חסרה כל המשמעות שבתורה. ולפי זה מה שאמרו חז״ל: ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״ (אבות א), אין הפירוש שבלי המעשה אין המדרש עיקר, אלא בלי המעשה אין לו ערך כלל.",
+                "והנה דואג ואחיתופל יוכיחו! כתוב על דואג: ״נעצר לפני ה׳ וכו׳ אביר הרועים אשר לשאול״ (שמואל א כא:ח), כלומר: ״עוצר עצמו לעסוק בתורה ואב בית דין״ (רש״י שם), וחז״ל דרשו עליו את הפסוק: ״איה סופר איה שוקל״ (ישעיה לג), שהיה סופר כל אותיות שבתורה ושוקל כל קלים וחמורים שבתורה וכו׳. כן כתוב על אחיתופל שדוד קראו: ״רבי אלופי ומיודעי״ וכמו כן שאלו דואג ואחיתופל שלש מאות או ארבע מאות שאלות במגדל הפורח באויר וכו׳. ובכל זאת ״לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהילכתא״ (סנהדרין קו:). הרי שאף שהיו גדולי עולם בתורה, אבל מאחר שנמצאו לקויים במעשה, מסיבת פגם במדות כפי שמסופר בנביאים ובחז״ל, ואם כי זה לא היה אלא בשיעור כל שהוא, כי אחרת לא היו נותנים להם לעמוד בראש העם, ובכל זאת גרם פגם זה גם בתורתם עד כדי כך שלא יכלו לכוון שמועה להלכה, ומתוך כל ארבע מאות או שלש מאות השאלות במגדל הפורח באויר לא פתרו אף אחת מהם (ראה שם).",
+                "הוא אשר דיברנו, שלימוד התורה והמעשה חד הוא ואם חסר במעשה, פגום גם הלימוד וחסר בהבנת התורה ואין בזה אלא מה שיש בזה.",
+                "ולא רק התורה אלא כל חכמת ה׳ בבריאה לא נתגלתה אלא במעשה היצירה, במעשה בראשית. ולכן דורשים חז״ל על הכתוב ״בראשית ברא אלהים״, שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, (רש״י בראשית א:א) כי מהי מטרת התורה, ללכת בדרכי ה׳ ובמדותיו: ״מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון״ (שבת קלג:), ואין מכירים את רחמי ה׳ וחסד ה׳ אלא מתוך מעשי הבריאה, ואם חסר בהליכה בדרכיו, חסר בהכרת חכמתו בבריאה, וגם להיפך, אם חסר בהכרת חכמת הבריאה, חסר בהליכה בדרכיו.",
+                "ב. ועוד יותר מזה, אף קדושת האדם שלכאורה נראית לנו כמעלה מופשטת, גם היא תלויה כולה במעשה. כתוב בתורה: ״זאת החיה אשר תאכלו וכו׳ אך את זה לא תאכלו וכו׳ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא). הרי רואים אנו שכל הקדושה תלויה במעשה, שבזה שלא יאכלו מהבהמות הטמאות ושקצים ורמשים, יתקדשו לפני ה׳. ולא עוד אלא שמדמים עצמם בזה להקדוש ברוך הוא שהוא קדוש.",
+                "ואין הקדושה באה למי שפורש מהמאכלות האסורות מטעם שנפשו קצה בהם בגלל אצילות ועדינות, כי עם כל הערך שבדבר אינו אלא בבחינת יורש נחלת אבותיו, והריהו דומה לבנו של נסיך היורש את תואר אביו שאם כי הוא גם ממשיך בנימוסיו ובדרך אצילותו של אביה אבל לא משום שהוא משיג אותם מזכויות עצמו אלא מכוח הירושה ויחוס אבות. ואין התורה מסתפקת בכך, אלא שחייבים אנו לעצב את עצמותנו על ידי מעשינו, כלומר. להפוך את מציאותנו לחטיבה של קדושה על ידי קיום המצוות של מעשי הפרישות.",
+                "וזה מה שאמרו חז״ל: ״לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו׳, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר על כך״ (ספרא כ). אמנם באופן טבעי צריכה נפשו של אדם שמקורה מגנזי מרומים לקוץ בשקצים וברמשים ובכל המאכלות האסורות ובפרט אדם שעולה במדריגתו הרוחנית ונפשו מתעדנת, אבל אין זו עוד ההתעלות והקדושה שה׳ דורש מן האדם, אלא חובה עליו להינזר ממאכלות אלה ולפרוש מהם למעשה כדי לקיים גזירותיו, ורק אז בא לידי קדושה. ולכן אף שאמר הקדוש ברוך הוא ליוצאי מצרים: ״אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט), כלומר, שעל ידי קבלת התורה יהפכו לגוי קדוש, ובודאי יגיעו בזה למדריגה כזו שנפשם תקוץ במאכלות האסורות מפאת עדינות נפשם, בכל זאת עדיין לא ישיגו בזה מדריגת הקדושה אלא לאחר שיפרשו ממאכלות האסורות למעשה לשם קיום גזירותיו של הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״, רק על ידי התקדשותכם למעשה׳ משום שאתם חייבים להידמות למדותיו של הקדוש ברוך הוא ״מה הוא קדוש אף אתה קדוש״ - רק אז תהיו קדושים.",
+                "ומשום כך אנו מוצאים בקורח שאמר ״כל העדה כולם קדושים״ (במדבר טז) ומשה רבינו לא חלק עליו בזה, ובכל זאת ירש גיהנום וירד חיים שאולה, כי לא מספיקה המדריגה של קדושה מכוח המדריגה הטבעית של כל עדת בני ישראל בזה שקיבלו את התורה (ראה רש״י במדבר טז:ג בשם תנחומא שכולם קדושים כי ״כולם שמעו דברים בהר סיני מפי הגבורה״), אלא יש לקנותה, כאמור, על ידי קיום מעשי של מצוות ה׳ יתברך וזוהי תשובתם של ישראל לאחר מתן תורה: ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״ (שמות כד:ג).",
+                "וכלל זה אנו למדים גם מברייתא דרבי פנחס בן יאיר שמתחילה מתורה: ״תורה מביאה לידי זהירות וכו׳״ ורק לאחר מעשים רבים המביאים לידי מעלות אחר מעלות מגיעים לידי קדושה שזוהי המדריגה האחרונה."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>דקדוק האמת</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה שאם אחד רואה נגע צרעת בביתו ״ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית״ (ויקרא יד). ואמרו חז״ל: ״אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר ״. נגע נראה לי בבית. אלא כנגע נראה לי בבית״ (נגעים יב:ה). ויש מפרשים הטעם משום שהכהן הוא שצריך לראות את הנגע ולקבוע שהוא טמא, ואם בעל הבית מקדים את הכהן ואומר שהוא נגע, אם כי הוא תלמיד חכם וברור לו הדבר והוא בטוח שהכהן יקבע שזה נגע, בכל זאת זה מיחזי כשיקרא והוא בבחינת דובר שקרים (ראה שם בתוספות יום טוב בשם גבורת ארי).",
+                "<b>ולכאורה</b> גם קשה לו לומר ״כנגע נראה לי״, מאחר שאינו מסתפק בזה כלל, אבל כל זמן שהכהן לא קבע, אין התורה מרשה לו לפסוק ולגזור וזוהי דרך האמת.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה חייבה התודה לדקדק ולהיזהר מלבטא איזה ביטוי שהוא שעלול להישמע כאילו יש בו פגיעה כל שהיא במדת האמת.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. מדובר כאן אף במקרה שהכהן הוא עם הארץ ואינו מבין בנגעים והוא סומך על בעל הבית שהוא תלמיד חכם ופוסק לו אם זה נגע או לא. ויש בידו של בעל הבית לרמות את הכהן ולפסוק שלא כהלכה שאין זה נגע, ואז לא היה הכהן מכריז שהבית טמא, ולפי הדין היה באמת טהור, כי כאמור כל זמן שהכהן לא מטמא את הנגע הרי איננו טמא, והיה מציל את ביתו שלא ינתצו אותו, ובעל בית זה עומד בנסיון, אינו מתחשב בהפסד ממונו ומגלה את האמת לאמתה ומוכן לפסוק בהלכה שנראה לו נגע ודאי בבית. בכל זאת אם ממשמעות ביטויו בדברי האמת שלו הקובעים שזה נגע וגורם לו הפסד כה מרובה, נשמע משהו שאינו תואם כולו את האמת הגמורה, אין זה ביטוי כראוי ואפשר לכוללו בכלל דובר שקרים.",
+                "<b>ומכאן</b> יש ללמוד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר על אחת כמה וכמה שיש להתרחק מכל שמץ של דבר שקר."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>עמלות בתורה</strong></big><br>א. ״<b>אם</b> בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו״ (ויקרא כו:ג). ואמרו חז״ל: ״יכול אלו המצוות, כשהוא אומר ׳את מצוותי תשמרו׳ הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים, ׳אם בחוקותי תלכו׳, להיות עמלים בתורה; וכן הוא אומר: ׳ואם לא תשמעו לי׳ (ויקרא כו:א) - יכול אלו המצוות, וכשהוא אומר, ולא תעשו את כל המצוות האלה׳, הרי מצוות אמורות, אם כן למה נאמר, ׳אם לא תשמעו לי׳, להיות עמלים בתורה״ (ספרא בחוקותי א). הרי שכל הברכות והקללות כולן תלויות בעמלות התורה. אם תהיו עמלים בתורה, תתקיימנה כל הברכות האמורות; ואם לא תהיו עמלים בתורה, תתקיים כל התוכחה על צ״ח קללותיה והעולם יהיה חרב ושמם.",
+                "<b>חז״ל</b> פירשו מהי עמלות בתורה. כתוב שם: ״ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם״ - ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שכתוב (דברים ה): ״ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם״ (ראה רש״י ויקרא כו:ג), כלומר שאין העמלות בתורה ושמירת המצוות שני ענינים נפרדים, אלא תנאי הוא בעמלות התורה שתכלול בירור ההלכה על כל פרטיה ותהא מכוונת כדי לקיימה למעשה. ובעמלות זו דוקא תלויות כל הברכות והקללות וכל קיומו של העולם.",
+                "<b>והדברים</b> קל וחומר. אם בלימוד המצוות, תנאי הוא שיהיו עמלים לברר את הלכותיהן על כל פרטיהן על מנת לקיימן, כל שכן שבשעת עשיית המצוות חייבים להתאמץ ולעמול לשמור אותן ולקיימן בכל פרטיהן ודקדוקיהן.",
+                "<b>הנחה</b> זו אנו מוצאים בכמה מאמרי חז״ל.",
+                "<b>חז״ל</b> אמרו: ״גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה״ (עבודה זרה ג ועוד), ופירשו שם בתוספות הטעם ״מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים המצוה״, היינו שהיא נאלץ להצטער ולהיות עמל כדי לקיים המצוה, והודות לעמלות זו מקבלת המצוה ערך אחר והוא מתגדל על ידה.",
+                "<b>וכן</b> פירש הרמב״ם הטעם במאמר בן הא הא ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה:כג): ״לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח, עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה״.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שאמר רבי עקיבא: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו״ (ברכות סא:), שלכאורה היה צריך רבי עקיבא לומר שכל ימיו היה משתוקק לקיים פסוק זה ולא לומר שהיה מצטער, אלא מכאן שיש ללמוד המצוות תוך דאגה וצער להיות עמל על מנת שיוכל לקיימן.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות ו), כלומר, שדרכה של תורה היא על ידי צער ועמילות.</i>",
+                "<b>ומטעם</b> זה דיבר הנביא בחומרה יתרה על מי שמקיים התורה כמצות אנשים מלומדה, כפי שכתוב: ״יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא׳, (ישעיה כט), כי כשעושים המצוות מתוך הרגל ושיגרא ואינן אלא בפה ובשפתים בלבד, אף כשיש בהן כיבוד ה׳ ויראת ה׳, הרי חסרים בהן הטורח והיגיעה ואין מצטערים על קיומן, וכאמור, אם לא עמלים בתורה יש פגם גם בלימודה וגם בקיומה, ונאמרו על כך כל דברי התוכחה שבתורה.",
+                "ב. <b>ואם</b> בכל המצוות כך, על אחת כמה במצות קריאת שמע שחרית וערבית שעיקר תוכנה הוא קבלת עול מלכות שמים, שחייבים לטרוח ולעמול ללמוד כל הלכותיה ולקיימה בכל תנאיה.",
+                "<b>הפוסקים</b> קבעו במצות קריאת שמע שיקרא בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע״ (ראה שו״ע או׳ח סא:א), ואם לא כיוון בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו. וזהו הטעם שתיקנו לקרוא ברכות לפניה כדי שיתבונן תחילה בגדולת ה׳, כגון: ״פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות וכו׳״. וכן דרשו חז״ל על הפסוק ״כי לא יבינו אל פעולות ה׳ ואל מעשה ידיו״ (תהלים כח) - ״׳כי לא יבינו אל פעולות ה׳,׳ זו קריאת שמע, שהן קורין יוצר אור, ׳ואל מעשה ידיו׳, כמו שנאמר ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים׳״ (ילקוט שם), כלומר, שלפני קריאת שמע צריך להתבונן בפעולות ה׳ ובמעשי ידיו כדי שמתוך כך יבוא להכיר אותו ויקבל עליו את עול מלכותו. ואם יחסיר אותה ההתבוננות הדרושה והכוונות המיוחדות, כדי שיקבל עול מלכות שמים בכל לבו ובאימה ויראה, כפי שמחייבת ההלכה, הריהו מחסיר בעמלותו בתורה ונאמרו עליו כל דברי התוכחה חס ושלום.",
+                "<b>וזה</b> מה שמסיים אותו כתוב: ״יהרסם ולא יבנם״, ודרשו חז״ל: ״יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא״, כי אם אינו מתבונן לפני קריאת שמע בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, חסר כאן בקבלת עול מלכותו ובקיום המצוה כהלכתה, ואינו יוצא ידי חובתו בעמלות התורה, והרי מביא בזה הרס וחורבן.",
+                "<b>ועוד</b>, שהרי התורה קבעה זמנים לקריאת שמע, ואמרו חז״ל: ״הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה״ (ברכות ט) ופירשו בגמרא: ״שלא הפסיד ברכות״ (שם י:). ולכאורה קשה, שאם עבר זמן המצוה למה קורא הברכות? אלא מכאן שגם כשאינו אלא לומד פרשה זו מבלי לקיים בזה מצות קריאת שמע, צריך להיות בכל התנאים של ההתבוננות בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, כדי להיות עמל בתורה ועל מנת לשמור ולקיים.",
+                "<b>ומכאן</b> שבזה שעבר זמן קריאת שמע, יש סתירה גם בעצם הדין של קורא בתורה, כי כשאיחר הזמן לא באונס ואינו מקבל עליו לתקן את המעוות בעתיד, אין לימוד זה על מנת לשמור ולקיים, שהרי באותה שעה הוא עושה היפך מזה וחסרה עמלותו בתורה.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד. חז״ל אומרים: ״בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה״ (מכות כד). רואים אנו שהאמונה היא יסוד כל תרי״ג המצוות, שהעמידו את כולן עליה, ורק מי שמושרש באמונה נקראים חייו בשם חיים. ואם אנו רוצים לקבל מושג מה זה חיים, צא ולמד מאדם הראשון, שהוא הראשון שבו נפח אלהים ״נשמת חיים״. ומסופר בתורה שבתחילת יצירתו שמו אותו בגן עדן, במקום של עידון העידונים וכל התענוגות שבעולם, וחכמתו היתה גדולה משל המלאכים. הרי שזאת היא צורת החיים שה׳ יתברך הטביע באדם בהתאם לדמותו הטבעית. וכל אדם ואדם ראוי מטבעו לצורת חיים כזו של גן עדן על כל תענוגיו ועידוניו. ובידו להגיע לחיים כאלה על ידי האמונה, כדכתיב ״וצדיק באמונתו יחיה״ על ידי אמונה יגיע למושג החיים האמתי שהוא ראוי לו.",
+                "<b>לאור</b> זה שכל ערכי החיים תלוים באמונה, נבין למה כה חמור כל פגם קטן באמונה, מצד אחד: ולמה כה רב חשיבותה של כל עליה באמונה, מצד שני.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו ראשון למאמינים היה, הוא הפיץ בעולם את האמונה בקל אחד, והכתוב מעיד עליו: ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו), וכן כתוב עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. ובכל זאת כששאל: ״במה אדע כי אירשנה״ (שם), אם כי לא היה זה אלא פגם בביטוי שפתים והשהייה לרגעים בלבד, בכל זאת הביא בזה פורענות גדולה וירידה רוחנית על דורותיו אחריו בגוף ובנפש, שהשתעבדו ארבע מאות שנה במצרים בחומר ובלבנים וירדו למדריגה פחותה, עד שהמלאכים טענו: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח).",
+                "<b>ומצד</b> שני אנו רואים שבשעה שבני ישראל הגיעו לאיזו מדריגה באמונה וכתוב עליהם ״ויאמן העם״ (שמות ד), זכו לגאולה (ראה מכילתא בשלח ו) ואם כי אמונה זו היתה עדיין קלושה והיה עוד חסר בה הרבה, שהרי כתוב: ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״ (שם ו), ורק לאחר מכן כשהגיעו לים העידה עליהם התורה שבאו לידי אמונה שלמה, ככתוב: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד), בכל זאת ראו בה בשמים ערך רב, והיא היא שהביאה ליציאת מצרים המהוה יסוד עיקרי בתורה.",
+                "<b>והכל</b> הוא, כאמור, משום שמהות החיים היא האמונה, שכל פגיעה קלה בה פוגעת קשות בכל מערכי החיים ובמקור החיים שהוא חי העולמים, וכל אחיזה קלה בה היא אחיזה בסנסיני החיים ומקשרת עם שרשי הבריאה ויסודי תבל.",
+                "<b>ומעתה</b> נלמד גם לימינו. אמנם דורותינו ירודים מאד, בכל זאת מנצנצים גם בזמננו פה ושם נצנוצי אמונה מובהקים, שהרי קיימים בכל עיר שבני ישראל חונים בהן בתי כנסיות ובתי מדרשות ורבים מתפללים בהם בכל ימות השנה ובפרט בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ובכוחה של אמונה באיזו מדריגה שהיא להביא כאמור לידי הגאולה.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין שאף על פי שאמרו חז״ל שדורו של משיח יהיה במצב ירוד מאד, ׳שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳ (סוטה מט:), אבל מכיון שעדיין יהבהבו בו אורות האמונה פה ושם, יזכו לבואו של משיח ולגאולה השלמה.",
+                "<b>ובאמת</b> אין אנו יודעים דרכי ה׳, וכפי שמשמע מדברי חז״ל, תבוא העליה מתוך הירידה עצמה. חז״ל אומרים שעד שברא הקדוש ברוך הוא את עולמנו היה בונה עולמות אחרים ומחריבם, ש״אלף דור עלו במחשבה להיבראות תתקע״ד דורות מהם נמחו״ (בראשית רבה כח: וראה המאמר ״חורבן ובנין״). ואם מתוך החורבן עצמו בא הבנין, הרי יש לראות גם בחורבן שלבי הבנין, כמו ב״הוה אמינא״ שבהלכה שגם זו נקראת תורה. ולפי זה נמצא שאין כל תימה שבתוך הדור של מינות וחוצפה, יזרח אורו של משיח. ואמנם ראינו בדורות שלנו, שלמרות הפורענות הגדולה שניתכה עלינו על ידי המלחמות וההתנגשויות השונות של העמים, באו גם תשועות רבות שניצלנו מאבדון חס ושלום ושוב שוקמו קהלות ישראל והתקיימו הישיבות וכו׳ ובתוך המצוקות עצמן נתגלו גאולות שונות.",
+                "<b>ומשום</b> כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות בלשון הוה: ״גואל ישראל״: ״מקבץ נדחי עמו ישראל״: ״בונה ירושלים״: ״המחזיר שכינתו לציון״ וכדומה, ולא בלשון עתיד כי בכל זמן, בכל המצבים ובכל הנסיבות, עלינו לראות שה, פועל באותה שעה עצמה בגאולת ישראל ובקיבוץ נדחי ישראל וכדומה. ומי שאינו מכיר בזה, חסר לו ביסודות האמונה.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמרו חז״ל: ״כל העונה אמן יתומה יהיה בניו יתומים: חטופה יתחטפו ימיו: קטופה יתקטפו ימיו״ (ברכות מז), והיינו שחוטף לענות ״אמן״ לפני גמר הברכה או מאחר לענות או אינו מדקדק כביטוי ״אמן״, ומגיע עונש כה חמור על כך, כי הרי בברכות מתבטאים עיקר יסודות האמונה. וזהו באמת פירושה של המלה ״אמן״, ואם הוא אינו מדקדק באמירתו או משתהה בזה, הרי זה פגם באמונתו, ומי שפגום באמונה פגומים כאמור כל חייו, וכל ימיו חטופים וקטופים.",
+                "<b>ואם</b> בתפלות ובברכות שאינן אלא מדרבנן, מי שאינו מדקדק בהן עונשו כה חמור, משום שיש בזה פגם באמונה שהוא יסוד החיים, על אחת כמה וכמה בברכות קריאת שמע וכל שכן בקריאת שמע עצמה שהיא מדאורייתא, שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, כמה חמור הדבר אם לא מכוונים בהן כראוי ולא עמלים להגיע על ידן לידי אמונה שלמה וקבלת עול מלכותו בלב שלם. וכמה שקול הדבר משני הצדדים. אם השהייה קלה בביטוי שפתיים בעניני אמונה, הביאה שעבוד מלכות כה קשה לארבע מאות שנה, אילו פורעניות, חלילה, עלולה להביא התרשלות בעצם קבלת עול מלכות שמים; ומצד שני׳ אם אמונה קלושה הביאה לידי יציאת מצרים, איזו גאולת עולם אפשר להביא על ידי עמלות באמונה והתעמקות בה וקבלת מלכות שמים במלוא הכוונה ובכל תנאיה.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה:כ), כלומר, שיש לעשות כל המאמצים כדי לקיים מצוות ה׳, ולא רק מאמצים רגילים של בני אדם, אלא באפשרותו של אדם להגביר חילים ולאמץ כוחותיו עד כדי עזות של נמר, גבורה כארי וקלות כצבי וכנשר וכדומה.",
+                "<b>וזה</b> מה שראה בישראל אף בלעם הרשע שהיה שונאם בנפש וקרא עליהם: ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג), ופירשו חז״ל שכוונתו לגבורתם בעמלותם בקיום המצוות, ואמר: ״אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות ועומדים משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא ונעשים כאריות״, וכן דורשים על סוף הפסוק: ״לא ישכב עד יאכל טרף״ שקורא קריאת שמע על מטתו ומתגבר בזה על כל המחבלים הבאים לטורפו (ראה במדבר רבה שם), כלומר, שתוך עמלותם לקיים מצוות ה׳ ולקבל עול מלכותו, הם נעשים״ כארי וכלביא ומתגברים על כל המפריעים והמחבלים."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>קנה המדה של מעשי האדם</strong></big><br>א. <b>כבר</b> עמדנו פעמים רבות על עליונותו של האדם שחכמתו מרובה משל המלאכים, ולפי ערך גדולתו כן יש להעריך את מעשיה הן לחיוב והן לשלילה. כל פעולה חיובית זעירה שמעירות, בכוחה להגביהו עוף עד שמי שמים; ומאידך גיסא, עלול כל פגם קטן להשפילו עד לעפר. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), ובראשה האדם שהוא בחיר היצורים ותכלית הבריאה, וכל ניד וזיע שלו פועל בחכמת הבריאה כולה ובתכלית כל היצירה.",
+                "<b>שנינו</b>: ״מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו, שנאמר ׳וילך מנוח אחרי אשתו׳ (שופטים יג:יא). מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב: וילך אלקנה אחרי אשתו (שמואל א ב:יא), וגבי אלישע דכתיב: ׳ויקם וילך אחריה׳ (מלכים ב ד:ל), הכי נמי אחריה ממש? אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכי נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה. אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן עם הארץ היה, אפילו בי רב לא קרא, שנאמר: וילך אלקנה ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש׳ ולא לפני האיש״ (ברכות סא:). ופירש רש״י: ״עם הארץ, לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו: ׳לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו׳, ולמאי דקאמר רב נחמן שהלך אחריה ממש, אם כן אפילו בי רב עם תינוק של בית רבן נמי לא קרא״.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר. מנוח גדול הדור היה, כתוב עליו: ״ויהי איש אחד״ (שופטים יג), ודרשו חז״ל: ״כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים, שקול הוא כל״א צדיקים כמנין ויהי; ׳איש אחד׳, כל מקום שנאמר אחד, גדול הוא, בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד, דכתיב: ׳ה׳ אחד׳, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם: ׳אחד היה אברהם׳ (יחזקאל לג), לא היה באותם הימים כיוצא בו וכו׳״ (במדבר רבה י). ועוד שנענה ה׳ לתפלתו ושלח אליו שזב את מלאך האלהים. שנאמר: ״וישמע האלהים בקול מנוח ויברא מלאך האלהים עוד״. ובודאי היה ראוי לכך שזכה שיצא ממנו שמשון שהושיע את ישראל ושיעקב אבינו אמר עליו בברכותיו לבניו: ״דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל״ (בראשית מט), ודרשו חז״ל על פסוק זה ״ששמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים״ ו״מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל״ (סוטה י). ואם כן היאך אפשר לומר על מנוח זה, שהיה עם הארץ ואפילו בי רב לא קרא?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שמלבד סוג עם הארץ שלא קרא ולא שנה, שהוא בור ממש מבחינת ידיעת התורה. שלא למד כלום ואינו יודע כלום, אבל יש סוג עם הארץ לא בכמות החכמה אלא באיכות החכמה, ביסוד חכמת הבריאה, והריהו דומה בזה למי שלא קרא בי רב.",
+                "<b>הסבר</b> הדבר, שכאמור, ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ וכל שכן יצירת האדם שכולה בחכמה, ואם אדם נוהג לא בדרך ארץ, כלומר, לא לפי כללי החכמה שנוסדה הארץ, הריהו פוגם ביסוד חכמת הבריאה.",
+                "<b>חז</b>״ל אומרים (עירובין יח): ״דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר ׳אחור וקדם צרתני׳ (תהלים קלט)״ ולפי דעה זו ״חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן״ (רש״י שם). ושואלת הגמ׳ לדעה זו ״הי מינייהו סגי ברישא, אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא דזכר סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו״. ופירש רש״י שם: ״דגנאי הוא לו״ (ראה שם:).",
+                "<b>הרי</b> קבעו חז״ל שדרך החכמה היא שהאיש ילך בראש, ואם האדם נברא בשני פרצופים זכר ונקבה, בודאי נברא בצורה זו שחלק הזכר יצעד קודם, ואחרת גנאי הוא לאדם ופגיעה בדרך ארץ.",
+                "<b>ולאור</b> זה נבין עד כמה פגע מנוח בחכמת הבריאה. אמנם מנוח נמצא באותה שעה במצב מיוחד, כי הרי התפלל והשתוקק שהמלאך ישוב אליו להורותו ״מה נעשה לנער היולד״. ובשעה שהמלאך נראה לאשתו והיא מיהרה אל מנוח לבשר לו על כך, הרי אפשר לתאר את שמחתו, וכמה נחפז ללכת אחרי אשתו שתראה לו את המקום בו הופיע המלאך, ובכל זאת מכיון שבאותה שעה לא דקדק במדת דרך הארץ ופגע בנוהגי החכמה, נתגלה שלא ירד לעומקה של חכמת הבריאה, ואם יש פגם בחכמה, הרי בזה נעכרת כל החכמה, ואף תוך ריצה זו למטרה קדושה - קוראים אחריו בשמים בשם הגנאי הגדול ביותר: ״עם הארץ״.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמר הכתוב? ״יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט״ (קהלת י). אף על פי שיש חכמה במדה מרובה ביותר וכנגדה יש סכלות מעט מאד׳ בכל מות הסכלות מכריעה את כל החכמה והיא נהפכת לבורות (ראה אבן עזרא שם ועוד).",
+                "ב. <b>יסוד</b> זה שכל פעולה קטנה של האדם, הן בחיוב והן בשלילה, נוגעת בכל חכמת הבריאה, מצינו בכמה מקומות בתורה ובחז״ל.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו רבות במאמרינו על גדולתו וחכמתו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. והנה מצד אחד נצטוה רק על מצוה אחת, כדברי הכתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ (בראשית ב), ופירשו חז״ל (סהנדרין נו:) שאמר לו: דע שאלהים אני ואל תמירני באחר. ובכל זאת היה בכוחו להגיע במצוה זו בלבד למדריגות העליונות ביותר של החכמה, ולהשיג תכליתו בעולם, כמו בכל תרי״ג המצוות שנצטוינו לאחר מכן. ויכולת זו ניתנה לכל אדם, באשר הוא אדם, ובכל הדורות, שאף לאחר קבלת התורה על כל מצוותיה, לא גרע כוחו להגיע על ידי כל מצוה ומצוה לתכלית החכמה ולמטרתו העליונה.",
+                "<b>וכן</b> מצד השני. כשפגע אדם הראשון במצותו היחידה, ואם כי היתה זו פגיעה דקה מן הדקה שאף המלאכים לא ירדו לעומקה ותמהו למה קנסו עליו מיתה׳ כמבואר במאמרים הקודמים, נפגעה בזה כל חכמתו וחכמת כל הבריאה והביא ירידה ומיתה לעצמו ולכל הדורות, ונשתנו סדרי בראשית וכל דמותו של האדם. וכן עלול כל אדם ובכל הדורות להפוך על ידי כל סטיה קלה את כל חכמתו לבורות ולעם הארצות ולפגוע בכל חכמת הבריאה.",
+                "<b>ולכן</b> מתחילה התורה מבראשית, כדי ללמדנו מאדם הראשון את הכלל הזה לשני צדדיו, כאמור, כי גדול הוא האדם לאין שיעור וחכמתו מרובה, ובו משתקפת כל חכמת הבריאה ותכלית העולם, וכל ניד וזיע שלו נוגע בכל יסודות החכמה ומעורר מהפיכה בכל היקום בין לטוב ובין למוטב.",
+                "<b>ויש</b> לנו ללמוד מכאן גם הלכה למעשה. דרשו חז״ל על הכתוב ״מעוות לא יוכל לתקון״ (קהלת א), שלפי דעה אחת: ״זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר״; ולפי דעה אחרת: ״זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית״ (חגיגה ט). ולכאורה יש לתמוה, היאך אפשר להשוות זה שאינו קורא קריאת שמע בזמנה למי שבא על הערוה, שזו מן העבירות החמורות ביותר שאמרו עליהן: ״ייהרג ולא יעבור״? אלא כאמור, גדול הוא האדם ומרובה חכמתו ויש בכל סטיה קלה שלו פגיעה בכל חכמתו ובכל חכמת הבריאה כמו בעבירה חמורה.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמר הכתוב: ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״ (דברים יא), ואמרו חז״ל: ״כיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק לעבודה זרה (ספרי שם), כלומר, שאם סר רק משהו מהתורה, הריהו כאילו עובד אלהים אחרים, כי לא תלוי הדבר בחומר העבירה, כי אם בעצם סטייתו מן החכמה.",
+                "<b>ומתוך</b> זה אף כשיקדים אדם לקרוא קריאת שמע בזמנה שלא בברכותיה, הרי זו פגיעה בחכמה. חז״ל אמרו: ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ (נזיר ב). והנה אסרה התורה בנזיר לא רק יין כי אם גם ״מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ (במדבר ו). והטעם הוא ״משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב״ (שבת יג). ולמדים מכאן שחייבה תורה לעשות גדרים והוסיפה גדרים על גדרים, כדי שלא יבואו לעצם העבירה, וגם זה מדרך החכמה, וכל מי שפוגע בגדר העבירה הריהו מזלזל בכללי החכמה וכמוהו כפוגע בעבירה עצמה. והוא הדין בכל התקנות שראו חכמים לתקן בקיום המצוות, שמי שמזלזל בתקנה, הריהו פוגע בחכמה וכאילו אינו מקיים את המצוה בשלימותה. ואם חז״ל תיקנו שיקראו ברכות לפני פרשת קריאת שמע, הרי מי שאינו קורא את הברכות יחד עם קריאת שמע בזמנה, אינו מקיים המצוה כתיקונה ויש בזה משום עיוות החכמה והוא בבחינת ״מעות לא יוכל לתקון״, שהשווהו חכמינו למי שבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר. וכאמור, מי שפגע בחכמה, אף אם הוא גדול הדור הריהו נקרא בפי חז״ל: ״עם הארץ״.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> על כך שכל פגם קטן בחכמה, אינו רק פוגם בחכמה, אלא מאבד כל ערכה עד שאין זו עוד כלל במסגרת של חכמה, והרי זה משול לבגד שנקרעו שוליו, שאין אומרים שיש איזה פגם בבגד אלא מתארים אותו כבגד קרוע, כאילו כולו קרוע. וכן אם יש איזה מום באבר אחד של אדם, הרי כאילו נקרא בעל מום ואף מקבל שם אחר, כגון במום ברגל - נקרא חיגר, במום ביד - נקרא גידם וכדו,. ועל אחת כמה וכמה בחכמה שאם יש בה איזה פגם שהוא, אי אפשר לכנותה עוד בשם חכמה.",
+                "<b>וכלל</b> זה אמור לא רק בחכמה, כי אם בכל דמותו הרוחנית של האדם, שכל פגם מהפך אותו לאחר והורס כל מעמדו.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום״ ובאו לידי מסקנה ששלש הברכות הן: שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה, ושואלת הגמ׳ שעבד היינו אשה, כלומר יש הבדל בין גוי לישראל כי גגוי הרי אינו בן ברית והכתוב אומר על זה ״הבדלתי אתכם מן העמים״ (ויקרא כ). כמו כן יש הבדל בין ישראל לעבד, כי ישראל חייב בכל המצוות: ואילו עבד אינו חייב במצוות אלא באשה. אבל מה ההבדל בין עבד לאשה? ומתרצת הגמרא: ״עבד זיל טפי״ (ראה מנחות מג:).",
+                "<b>הרי</b> לפנינו שאף על פי שאין כל הבדל בין עבד לאשה בחיוב המצוות והם עומדים לכאורה באותה מדריגה, אבל בזה שיש בעבד איזה פגם, שהוא מזולזל יותר שאינו מדקדק במדת דרך ארץ, אין רואים אותו כאילו הוא רק פגום במקצת, אלא קובעים אותו כסוג אחר בסוגי בני האדם, כמו הבדל בין גוי לישראל, וחייב ישראל לברך ברכה מיוחדת שלא עשהו כסוג זה.",
+                "<b>ודבר</b> זה אמור לא רק בעבד אלא גם בישראל, אם הוא פוגם במדת דרך ארץ, אף כשיהיה מהגדולים שבגדולים, נפגמה כל אישיותו והוא מאבד כל עולמו. חז״ל אמרו (יומא פו.) ״ארבעה חלוקי כפרה וכו׳ עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין וכו׳ אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת״. הרי שחילול השם חמור יותר מחייבי כריתות ומיתת בית דין. ושואלת הגמרא: ״היכי דמי חילול השם וכו׳, אביי אמר וכו׳ מי שקורא ושונה ומשמש תלמיד חכם ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו׳ פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו״.",
+                "<b>וכן</b> מסביר גם הרמב״ם: ״ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם גדול בתורה ומפורסם בחסידות וכו׳, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם כגון וכו׳ שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות וכו״ (הלכות יסודי התורה ה:יא).",
+                "<b>והנה</b> מדובר כאן אף במי שלא עבר עבירה, שלא גנב ולא גזל ולא הונה את הבריות, ואף אינו גונב דעת הבריות, ועוד שהוא תלמיד חכם גדול וקורא ושונה ומדקדק בכל המצוות שבין אדם למקום, אבל מכיון שאינו מדקדק במדת דרך ארץ ואין דיבורו בנחת עם הבריות, הריהו גרוע מחייבי כריתות ומיתות בית דין ותקנתו קשה משל כולם.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שפגם במצב הרוחני אינו פגם במקומו בלבד, אלא הורס את כל האדם ועוכר את כל אישיותו ומעמדו."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>אין תחילה וסוף בחכמה</strong></big><br><b>כבר</b> עמדנו בשיחותינו על כך שיתכן שאף גדול הדור, אם יש איזה פגם שהוא בחכמתו, נקרא בלשון חז״ל בשם עם הארץ (ראה המאמר הקודם ״קנה המדה של מעשי האדם״).",
+                "<b>ואמנם</b> חז״ל מציינים סוגים שונים של בני אדם כעמי הארצות. מצד אחד אנו מוצאים בדברי חז״ל סוג עם הארץ שלא רק אינו במקרא ובמשנה אלא אינו יודע בטיב משא ומתן, והוא נקרא בור (ראה אבות ב:ה בפירושי הראשונים); יש עם הארץ שחשוד על שפיכות דמים שאסור להתלוות עמו בדרך (פסחים מט:); ויש שקוראים עם הארץ למי שאינו מקיים מצוות, כפי שאמרו חז״ל: ״איזהו עם הארץ?... כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית... כל שאינו מניח תפילין... כל שאין לו ציצית בבגדו... כל שאין לו מזוזה בפתחו״ (ברכות מז:).",
+                "<b>ומצד</b> שני אנו מוצאים שחז״ל מכנים עם הארץ למי שאינו במדריגה גדולה של חכמה ובהידור המצוות: ״כל שאינו אוכל חולין בטהרה״; ״כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתורה״, או מי ״שאפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים״, ויש אומרים שזה אף נקרא בור (ראה סוטה כב). וכבר ציינו שם בתוספות ״דהרבה עניני עם הארץ הן״. וכל אלה נכללים לדברי חז״ל בסוג עם הארץ.",
+                "<b>מאידך</b> גיסא מצינו שגם בתלמידי חכמים ישנם סוגים שונים. מצד אחד אמרו חז״ל: ״איזהו תלמיד חכם? כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במס׳ כלה״ (תענית י). ופירש רש״י: ״בכל מקום - בכל הש״ס ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי״.",
+                "<b>ומצד</b> שני אמרו שמי שמקדש אשה ואומר ״על מנת שאני תלמיד חכם - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלים אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלא״. ומפרש רש״י שאף אם יודע רק באחד מן המקומות ואפילו במס׳ כלה שהיא קלה (ראה קידושין מט ורש״י שם). וכן אמרו: ״איזהו תלמיד חכם וכו׳ זה המקפיד על חלוקו להופכו״ (שבת קיד), כלומר, שהוא מדקדק כראוי בהלכות דרך ארץ.",
+                "<b>ובאמת</b> אין ניגודים בדברי חז״ל אלה. החכמה אין לה גבול והיא בלתי סופית, ובדבר שאין לו סוף אין לתאר בו גם התחלה ולא יתכן בו כלל לא שיעור ולא מדה. ולכן יש להעריך את החכמה בקנה מדה אחר לגמרי. יש מי שצעד צעד אחד בחכמה, או שיודע דבר חכמה אחד, אף שאין בו יותר מזה כלום, נקרא חכם: ולהיפך, יש שאף החכם הגדול ביותר, כשהוא עושה מעשה שיש בו פגם בחכמה או שהוא מחסיר מהחכמה, הריהו כאילו שאין בו חכמה כלל ונקרא עם הארץ.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שמוסרים בשם הגר״א מוילנא שאמר שכל התורה נרמזת בעשרת הדברות ועשרת הדברות נרמזות במלה הראשונה שבתורה ״בראשית״, ואף באות ב׳ שב״בראשית״ ובדגש שבבית. הרי ה׳ נותן התורה הוא ראשון והוא אחרון, אין ראשית לראשיתו ואין סוף לאחריתו, ומלא כל הארץ כבודו מעולם ועד עולם. וכמו שלו, כביכול, אין ראשית ואחרית, כן אין לחכמתו ראשית ואחרית. ואם כן גם התורה שהיא חכמת ה׳ לא תיתכן בה התחלה וסוף, ועוד במלה הראשונה, -בראשית״, ואף בדגש שבאות ב׳ שב״בראשית״ נכללת התורה כולה.",
+                "<b>לפי</b> זה אפשר גם להסביר דברי רבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא). ריש לקיש אומר שהכתוב: ״הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק״ (ישעיה ה) - נאמר ״למי שמשייר אפילו חוק אחד״, כלומר, שאף מי שנמנע מלשמור אף חוק אחד נידון בגיהנום (ראה רש״י שם), ״אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד״, כלומר, שאף מי שאינו לומד אלא חוק אחד בלבד אינו נידון בגיהנום.",
+                "<b>ולפי</b> האמור שאין סוף לחכמה ויש להעריך את האדם בקנה מדה אחר, יש לפרש שריש לקיש ורבי יוחנן אינם חולקים ויש מקום לדברי שניהם. יש אשר אדם אף הנמצא ברום המעלה, עושה מעשה אחד לא כראוי או מחסר מלימודו ומחכמתו, הריהו פוגם בזה בכל חכמתו ומעלותיו ויורד לגיהנום, כדברי ריש לקיש: ויש אשר אדם, אף פחות המעלה, עושה מעשה טוב, או משיג דבר חכמה אחד, הריהו מתעלה בזה וניצל מדינה של גיהנום, כדברי רבי יוחנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא.",
+                "ב. <b>לאור</b> הדברים האמורים, נבין את ההבדלים בין איש לאיש ביחס לשכר ועונש, שמצינו בתורה ובדברי חז״ל.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו, נחשב ״האדם הגדול בענקים״, עמד בכל הנסיעות שניסהו הקדוש ברוך הוא, עד שהעיד עליו: ״עתה ידעתי בי ירא אלהים אתה״ (בראשית כב) ונאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. והנה אברהם זה כשאמר לפני ה׳: ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו), אם כי ברור שלא פקפק בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא, אלא בודאי חשש שמא יגרום החטא, אבל מכיון שמצאו איזה פגם בביטויו, העניש אותו הקדוש ברוך הוא בעונש קשה למאד לדורותיו אחריו ואמר לו: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״ (בראשית שם).",
+                "<b>ולעומת</b> זה מצינו בנבוכדנצר הרשע שבשכר מעשה טוב אחד זכה לשכר גדול לו ולדורותיו. מסופר בחז״ל (סנהדרין צו) שמרודך מלך בבל שלח אגרת לחזקיהו מלך יהודה וכתב: ״שלמא למלכא חזקיהו; שלמא לקרתא ירושלם: שלמא לאלהא רבא״. והעיר לו נבוכדנצר שהיה סופרו: ״קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף?״ אמרו לו: ״קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא״. ורץ אחר השליח להחזירו ארבע פסיעות ואתא גבריאל ואוקמיה. ואמר רבי יוחנן ״אילמלי בא גבריאל והעמידו לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל״, ובשכר ד׳ פסיעות אלה זכה למלכות בכיפה במשך שלשה דורות, ועם ישראל היה שרוי אצלו בגולה. וערכה של מלכות זו לא היה מבחינת הגדולה והכבוד בעולם הזה בלבד, כי אם ניתנה לו ההזדמנות והאפשרות לעשות חסד עם הבריות ולקנות עולמו מכל הבחינות, גם לפבי חיי הנצח והעולם הבא. ואכן מצינו כך בדברי חז״ל: ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו משום ר׳ שמואל בר נחמן ור׳ יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, ׳אשר הגלה מירושלם עם הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל׳, הוה אמר: שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי ברם הכא מת הוי״ (בראשית רבה מט). כלומר כל עוד היה חי לא גינו אותו משום שהיתה לו האפשרות לשוב בתשובה ולתקן עולמו. אמנם נבוכדנצר החמיץ הזדמנות זו ונשאר רשע עד יום מותו, אבל מצד השכר שהגיע לו ניתנה לו ההזדמנות והיכולת הזאת. הרי זכה איפוא נבוכדנצר בשכר ד׳ הפסיעות, הוא ודורותיו להצלחה כזו, לגדולה וכבוד של מלכות בכפה בעולם הזה ולאפשרות להגיע לחיי העולם הבא.",
+                "<b>ולכאורה</b> נראים הדברים - של אברהם אבינו מצד זה ושל נבוכדנצר מצד זה - כסתרי אהדדי. אולם לפי האמור אין בזה סתירה בלל, כפי שהסברנו שהחכמה אין לה תחילה ואין לה סוף ואינה נמדדת בקנה המדה שלנו. אברהם אבינו כשמצאו בו פגם דק מן הדק בשיא מעלותיו, גרם לדורותיו עונש חמור מאד, ואילו נבוכדנצר מאחר שביצע איזו פעולה כל שהיא שיש בה מן הטוב, זכה הוא ודורותיו לשכר כה מרובה.",
+                "ג. <b>את</b> הסוד הזה אנו מוצאים גם בפרשת אהרן ומרים. מסופר בתורה: ״ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית״ (במדבר יב). ואמרו חז״ל (בילקוט שם בשם ספרי ומדרש ילמדנו): ״זהו שאמר הכתוב: ׳ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל,. אמר שלמה, לא אמר הקב׳׳ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם וכו׳. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, ובאחיה הקטן ממנה ובינה לבין עצמה, שנאמר, וישמע ה׳ - כך נענשה, המכוון לדבר בחבירו לגנאי וכו׳ על אחת כמה וכמה״.",
+                "<b>מצינו</b> עוד כתוב: ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד), ואמרו חז״ל: ״וכי מה ענין זה לזה (לפרשת נגעים)? סמכו ענין ללמדך שאין נגעים באים אלא בגלל לשון הרע. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם - כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה״ (ספרי שם).",
+                "<b>הרי</b> מפורש שלא נתכוונה מרים לדבר בגנותו של משה אלא לשבחו, ולטובתו ולטובתה של צפורה אשתו ולשבחו של מקום, ודקדקו היא ואהרן בדיבוריהם כפי שאמרו חז״ל שהיו ״יושבים ונושאים ונותנים בדבר״ (ילקוט במדבר שם). ומצאו שמצד ההלכה הם חייבים להגיב על כך, וכפי שמשמע מהכתוב שאמרו: ״הרק אך במשה דיבר ה׳״, ואמרו חז״ל (ספרי שם) שטענו: ״והלא אף עם האבות דיבר הקדוש ברוך הוא ולא פירשו מפריה ורביה, והלא גם בנו דיבר ה׳ ולא פרשנו מפריה ורביה״. אלא שהקדוש ברוך הוא השיב להם: ״לא כן עבדי משה וכו׳ פה אל פה אדבר בו״, ופירשו שם: ״פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה״. אבל הם חשבו שפרש מעצמו ומדעתו, ולכן מצאו לחובתם לחוות דעתם בהתאם להלכה המקובלת מדוד דור.",
+                "<b>מרים</b> נמנית בין שבע הנביאות שקמו לישראל, כדברי הכתוב: ״ותקח מרים הנביאה״ (שמות טו), מרים היא מאותן המילדות העבריות שכתוב עליהן: ״ותיראנה המילדות את חאלהים... ותחיינה את הילדים״ (שמות א). הכתוב מעיד עליה שהיתה יראת אלהים ומתוך יראתה המרתה את פקודת פרעה להמית את הילדים וסיכנה בזה את עצמה; מרים התנבאה עוד לפני שנולד משה שאמם תלד בן שיוציא את בני ישראל ממצרים; והיא שכתוב עליה בשירת הים: ״ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה (שמות טו), ובזכותה ירדה לישראל הבאר שסיפקה להם מים שהיו להם כל הטעמים כמו שהיו למן, ועוד ועוד. והנה נורא הדבר למאד שלמרות כל גדולתה, כשדיברה במשה דברים שראתה בהם חובתה ומתוך כוונה לשבחו ולטובתו, כאמור, נפגם בזה כל כך ערכה שה׳ נזף בה ודנו אותה כאחד ממספרי לשון הרע ומוציאי דבה, שנהיתה מצורעת כשלג ונסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים על המצורע: ״מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳ (ויקרא יג)? אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו ולכן נאמר ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳״ (ערכין טז). וכן אמרו: ״למה מביא המצורע בטהרתו עץ ארז? לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, ״ושני תולעת ואזוב״ - מה תקנתו? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב״ (רש״י ויקרא שם).",
+                "<b>והנה</b> מרים שהעריכה את משה כשאר הנביאים בלבד ואמרה: ״גם בנו דיבר״ - ראו אותה בשמים כאילו היתה בה גסות הרוח, כאילו החשיבה עצמה יותר ממשה רבנו ומתוך כך באה לדבר עליו לשון הרע ודנו אותה כאחד המצורעים לשבת בדד ולהיסגר מחוץ למחנה, עד שאהרן אמר עליה: ״אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו״ (במדבר יב).",
+                "<b>וכן</b> מצינו באהרן. הקדוש ברוך הוא בעצמו מעיד על נאמנותו של אהרן למשה אחיו ושלא היתה בלבו שום קנאה עליו כשעלה לגדולה והקדוש ברוך הוא שלח אותו לגאול את ישראל ממצרים, למרות שאהרן היה מנבא לישראל במשך כל השנים, וכשמשה הגיע למצרים אומר הכתוב על אהרן: ״הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו״ (שמות ד), שמחה בכל הלב, ללא כל שמץ של עין רעה או קנאה חס ושלום, ומשם זכה לשאת את השן המשפט על לבו (רש״י שם).",
+                "<b>ובודאי</b> כשדיבר עם מרים על דבר משה, נבעה שיחה זו מתוך אהבה שלמה ונאמנות גמורה למשה אחיהם ומתוך בירור ההלכה ודרך התורה, ובכל זאת לקה גם בצרעת כפי שדרשו חז״ל על הכתוב: ״ויפן אהרן אל מרים״ - ׳״שנפנה מצרעתו״ (ספרי במדבר יב) וכן נאמר בגמרא על הכתוב: ״ויחר אף ה׳ בם וילך״ - ״מלמד שאף אהרן נצטרע״ (שבת צז וראה שם). כלומר שגם את אהרן ראו כאילו מתגאה על משה אחיו ומדבר עליו לשון הרע.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו בתחילת שיחתנו, שהחכמה אין לה תחילה וסוף, ויש אשר פגיעה קלה בחכמה פוגעת בכל החכמה, כי הלא באהרן ומרים נתגלה בדיבורים, כאמור, וזה פגם דק מן הדק ברום מעלותיהם, ובכל זאת דנו אותם כאילו ירדו מגדולתם ונפגעה כל חכמתם בצורה כה קיצונית וחמורה."
+            ]
+        },
+        "Bamidbar": {
+            "I": [
+                "<big><strong>השתוקקות רוחנים ושיבושה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה שבני ישראל במדבר לא מצאו סיפוק באכילת המן והתלוננו: ״נפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא), ועוד קודם לכן טענו: ״מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה׳ אין כל, בלתי אל המן עינינו״ (שם יא).",
+                "<b>ותמוה</b> הדבר למאד. הרי מדובר כאן בדור המדבר. דור ש״היו כולם מלאים דעה״ (ילקוט שמעוני מלכים א ה, לפי דרשת חז״ל מהמלה ״דרדע״); דור שראה את כל הניסים והנפלאות במצרים? דור שראה את קריעת ים סוף והגיע למדרגות עליונות, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים״ (מכילתא בשלח ג); דור מקבלי התורה מסיני ששמע ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד), והיתכן ש״יתאוו תאוה לאכול דוקא בשר ויתגעגעו לאבטיחים ושומים ובצלים? הרי לא היינו מאמינים כזאת על איזה רב שהוא בישראל וכל שכן על גאון וצדיק, ואיך מתקבל על הדעת שאותו דור הגיע למצב ירוד כזה?",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהמן היה מאכל מובחר למאד והיו טועמים בו טעמים שונים, כדברי רש״י: ״משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושליך, וכדברי הכתוב: ״טחנו בריחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות״ (במדבר יא), והיה נבלע באיברים (ראה רש״י שם כא), ומה הרע שמצאו בו שנפשם קצה בו ולמה התאוו דוקא למאכלים גשמיים פשוטים?",
+                "<b>אולם</b> כבר עמדנו על כך שלאמתו של דבר אין דברים גשמיים בעולם, אלא שהאדם מגשם אותם במעשיו. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג); ״והחכמה מאין תמצא״ (איוב כח), כלומר, כל המציאות היא חכמת ה׳ ומהוה מושגים רוחניים. אם האדם מגיע למדריגה רוחנית עליונה, הוא הופך את כל פעולותיו הגשמיות לעבודת ה׳. הלחם שהוא אוכל הוא כעין קרבן לה׳; השולחן שהוא סועד עליו הוא כמזבח, היין שהוא שותה - כאילו מנסך נסכים (ראה יומא עא. ״הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין״; וראה ״מסילת ישרים״ כה) וכו׳. וזה מה שאמר הכתוב: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים׳׳ (שמות יח) וכן: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שם כד) ועוד ועוד. (ראה מאמר ״עונג שבת ועונג התשובה״).",
+                "<b>והנה</b> דור המדבר השתוקק להגיע למדריגה זו. הם לא הסתפקו במן, שהוא ״לחם מן השמים״ (שמות טז), שבעצמו היה מזון רוחני, והם רצו מאכלים גשמיים פשוטים, בשר ודגים אבטיחים וקישואים וכו׳, שיהפכו אותם ללחם שמים, כאכילה לפני האלהים, כאילו אכילת קרבנות וניסוך נסכים. הם שאפו לקדש את המזון הגשמי ולהתעלות להתפשטות מוחלטת ולהתקדשות עילאה.",
+                "<b>אולם</b> אם כך הדבר, מה היה חטאם, למה חרה אף ה׳ בהם והביא עליהם עונש כה חמור? אלא שאין אדם צריך להתאוות יותר ממה שה׳ דורש ממנו. אם הקדוש ברוך הוא המטיר להם מן מן השמים ולא המציא להם במדבר מזון גשמי, הרי זה רצונו, ועליהם להשיג מאכילת המן מה שניתן להשיג, ואם הם לא מצאו סיפוק בכך, הבחין בוחן הלבבות שבשרשים הפנימיים של ליבותיהם חבויות נטיות בלתי רצויות, שהתבטאו עליהם בלשון התורה: ״התאוו תאוה״ וכאילו התגעגעו לקישואים, לאבטיחים, לשומים ולבצלים.",
+                "ב. <b>בדומה</b> לזה נבין גם את חטאו של ירבעם בן נבט.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״תפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? - בן ישי בראש. - אי הכי לא בעינא״ (סנהדרין קב.).",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים על ירבעם שלא מצאו בתורתו שום דופי, שחדש דברים שלא שמעה אוזן מעולם, כל תלמידי חכמים היו דומים לפניו כעשבי השדה, ושכל טעמי תורה היו מגולים לפניו כשדה (ראה שם). ואיך יעלה על הדעת שבשביל כבוד מדומה, שהוא לא יהיה כראש, יוותר על האושר הרוחני הנצחי הגדול ביותר שבעולם, שהוא קרבת אלהים, לטייל עמו בגן עדן, ולמרוד בו ולומר ״לא בעינא״?",
+                "<b>אולם</b> לא הכבוד המדומה של ״מי בראש״ הסיר את לבבו מאחרי ה׳, אלא דוקא מתוך גדולתו ועליונותו השתוקק להגיע לשיא המדריגה ללא שיעור וללא הגבלה. הוא לא יכול היה להסכים להיות מוגבל בעלייתו שלשאר לעולם במדריגה פחותה מבן ישי, ואם לא יוכל להגיע לשיא ההתדבקות בה׳, ראה בזה קיפוח תכלית חייו בעולם בתור צלם אלהים, בתור אדם עליון. (ראה מאמר ״ממדי תענוגות האדם״).",
+                "<b>מצינו</b> הרגשה זו גם אצל משה רבינו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לאחר חטא העגל: ״ושלחתי לפניך מלאך״ (שמות לג), אמר משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שם), כלומר, שאם לא יגיעו למדריגה להיות קרובים לה׳ שהוא בעצמו ילך לפניהם, הם מוותרים על כל הבטחות ה׳ להכנס לארץ הבחירה לחיות שם כעם קדוש, ולמות במדבר. (ראה המאמר ״ממדי תענוגות האדם״).",
+                "<b>לאור</b> זה היתה דרישתו של ירבעם להיות בראש, לכאורה, עילאה. אולם ירבעם עבר בזה על המדה. אם הקדוש ברוך הוא קבע שבן ישי בראש, ששושלת מלכות בית דוד בראש, אין דורשים ממנו יותר, והיה צריך להסתפק בכך,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">והרי זה דומה למה שאמר משה רבינו לקרח ועדתו: ״רב לבם בני לוי... המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל וכו׳ ובקשתם גם כהונה״ (במדבר טז); וראה מאמר ״עומק חיובי התורה״ שזה היה גם חטאו של עוזיהו המלך, שמרוב גדילתו השתוקק יותר מהראוי לו להקטיר קטורת לפני ה׳ למרות שלא היה כהן גדול, וכתוב עליו בגלל זה ״גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו״ ונענש שהיה מצורע כל ימיו.</i> ואם לא התרצה, גילו בשמים שבתוך תוך מעמקי נפשו מעורבת נטיה כל שהיא לכבוד (ראה מסילת ישרים יא: ״ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד״), ואם כי נטיה זו היתה דקה מן הדקה, הטעתה אותו ושבשה את השתוקקותו הרוחנית העליונה, וסובבה את דעתו מה׳ ללכת בדרכים לא רצויות לה׳ שהיו להם תוצאות חמורות מאד."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל</strong></big><br>״<b>ויהי</b> בנסוע הארון וכו׳״ (במדבר י) ״פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זו מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן? להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳; פורענות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳, ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳״ (שבת קטו). ומפורש במדרש ילמדנו, ״שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים. כתינוק הבורח מבית הספר והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשה ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקדוש ברוך הוא: לא נסמוך פורענות לפורענות אלא נפסיק פרשת ׳ויהי בנסוע הארון׳״ (ראה תוספות שם).",
+                "<b>הדברים</b> מופלאים מאד. הרי כתוב באותה פרשה: ״ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וכו׳ על פי ה׳ יסעו ועל פי ה׳ יחנו״ (במדבר ט), ועוד שלפני כל מסע היו תוקעים בחצוצרות (שם), ואם כן כשבני ישראל נסעו מהר סיני, בודאי עלה הענן מקודם, ונסעו על פי ה׳. ואמנם כתוב בתורה: ״וענן ה׳ עליהם יומם בנסעם מן המחנה״. ועוד, שכתוב ״דרך שלשה ימים״, ופירש רש״י: ״מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד״; ״וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה״ - ״זה הארון היוצא עמהם וכו׳ ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם״.",
+                "<b>הרי</b> לפי כל האמור עשו בני ישראל הכל על פי ה׳, וכדי להכניסם מהר לארץ ישראל, כפי שנועד להם, ומה היה כאן, איפוא, הפורענות שהקדוש ברוך הוא היה צריך להפריד בינה לבין פורענות המתאוננים, ולמה תיארו אותם כתינוק הבורח מבית הספר?",
+                "<b>אלא</b> בעל כורחנו שהפירוש הוא שאמנם עצם פעולת הנסיעה מהר סיני היתה כהוגן ועל פי ה׳, אבל בשמים ראו בתוך מצפוני לבם שלא הרגישו את הצער הדרוש על אשר עליהם להינתק מהמקום שלמדו בו תורה. ואמנם גם הליכתם היתה לשם מצוה, כדי להיכנס לארץ ולקיים מצות ישיבה, כפי שנצטוו עליה, אבל היה צריך להיות קשה להם לפרוש ממצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם, שכל הפורש ממנה כפורש מן החיים.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים בתורה דוגמא הפוכה. כשבני ישראל עברו בים סוף כתוב: ״וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף״ (שמות טו:כב). ומביא רש״י בשם מכילתא: ״הסיעם בעל כורחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו׳, הוצרך להסיען בעל כורחם״. אין לפרש את הדברים שבני ישראל היו להוטים אחר הכסף והזהב, כי הרי דור המדבר נקרא ״דור דעה״ והגיעו למדריגות עליונות בנבואה, כפי שחז״ל אמרו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ראתה שפחה על הים, ובודאי הכסף והזהב לא נחשבו להם לכלום. אלא שראו בזה קיום רצון ה׳ כדברי הכתוב: ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ (שמות יא), ומפרש רש״י: ״הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ׳ועבדום וענו אותם׳ קיים בהם, ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ לא קיים בהם״. ואם זה רצון ה׳, הרי כל המרבה בזה משובח. וכשהיו צריכים להמשיך בדרך למדבר היה משה נאלץ להפסיק אותם ממצוה זו ולהסיעם בעל כורחם.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה שכך היה צריך להיות בעזבם את הר סיני, שראוי היה להיכתב: ״וַיַּסַּע״ שהיו צריכים להסיעם מההר שלמדו בו תורה בעל כורחם, שאמנם הרגלים ילכו אבל הראש ישאר בהר סיני, כלומר שעם הליכתם לארץ ישראל היתה צריכה להיות כל מחשבתם קשורה לתורה שלמדו בסיני. ואם לא נמצאו במדריגה זו ראו בזה פורענות.",
+                "<b>ולכאורה</b> נראה לנו שאחרי הכל אין בזה אלא חטא דק, שלא עמדו באותה המדריגה הגדולה הנדרשת מהם, אבל מדברי חז״ל אנו למדים שהתייחסו לזה בחומרה רבה, ושכאלו השוו פורענות זו לפורענות השניה של המתאוננים שהיתה מהעבירות הקשות ביותר ושקיבלו עליה עונש גדול מאד. ועוד, שהיה צורך לשנות מדברי התורה ולהעביר לכאן פרשה ממקום אחר ולהעתיקה שלא במקומה, כדי שלא יבואו שתי הפורעניות סמוכות זו לזו.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו בשיחותינו איזה ערך יש לכל אות שבתורה, כדברי הכתוב ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיה כו) וכפירוש חז״ל ש״אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה׳ ואחד בי׳״ (מנחות כט:). והנה בגלל חטא זה שפרידתם מהר סיני לא היתה עליהם כל כך קשה, היה הכרח לעקור ממקומה פרשה שלמה מן התורה, שיש בזה פגם בכל התורה ומהוה מהפיכה בכל העולמות (ואמנם אומר רבן שמעון בן גמליאל ש״עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה״ - ״לעתיד שיהו כל הפורעניות במלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל״, שבת קטז ורש״י שם), כדי להפסיק בין פורענות זו לפורענות של המתאוננים, ומשמע שלולא זה לא היה יכול העולם לעמוד בפני הקטרוג הגדול שסמיכות זו היתה גורמת.",
+                "<b>הרי</b> כמה מתייחסת התורה בחומרה רבה כזו לפגם קל כזה שנסיעתם מהר סיני - אם כי נעשתה על פי צו ה׳ לשם קיום מצות ישוב ארץ ישראל- היתה יותר מדי קלה עליהם, ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיה קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים (ראה על נושא זה במאמר ״מניעת חסד״).",
+                "ב. <b>ויש</b> לעמוד כאן על עוד נקודה. למרות שבאמת חטאו בני ישראל וסמכו פורענות לפורענות, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה כתוב בתורה קיטרוג גדול כזה עליהם כפי שהם ראויים לו, ועשה שינוי בסדר כתיבת התורה. שגרם פגם בכל התורה, בילבל פרשיותיה ועקר פרשה אחת ממקומה והעבירה למקום אחד. הרי כמה גדולה היא אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל וכמה חס על כבודם היקר לו מהכל ואין דבר העומד בפני זה.",
+                "<b>ועוד</b>, שלא כתב כאן הקדוש ברוך הוא פרשה רגילה שכל מטרתה תהיה להפסיק בין פורענות לפורענות בלבד, אלא בחר דוקא פרשה ״ויהי בנסוע״ כדי לגלות בה באותו זמן את חיבתו לישראל. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא, נכתוב צרה אחר צרה, לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב, ויהי בנסוע הארון׳״ (ילקוט במדבר י). לא די שהקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו לישראל העביר לכאן פרשה ממקום אחר כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, אלא כתב ביניהם ״פרשה של כבוד״, שלמרות הכל הוא עוד דואג באותו זמן לכבודם. ומה כתוב בפרשה זו? ״ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ וכו׳ ובנוחה יאמר שובה ה׳ וכו׳״ (במדבר י), כלומר, שהשכינה היתה שורה בתוכם. ואמרו חז״ל: ״בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שיסעה היה הארון מזעזע עצמו וכו׳ ביקש משה להודיע לישראל שהשכינה עמם״ (ילקוט שם), וכמו שאומר הכתוב: ״וארון ברית ה׳ הולך לפניהם״. ועוד, ״לפי שהיה מקדים לפניהם וכו׳ היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר׳ (רש״י שם בשם תנחומא). הרי גילה להם הקניה שזה שהפסיק בפרשה זו בין פורענות לפורענות, שלמרות חטאיהם ולמרות הפורענות המגיעה להם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם ויכבד אותם, אין השכינה מסתלקת מהם והיא מלוה אותם בצאתם ובבואם.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה מהרש״א במס׳ שבת קטו שהנו״ן מורה על פורענות ונפילה כמו שכתוב בפרק קמא דברכות שמטעם זה לא נכתוב נו״ן באשרי, ולכן באו כאן הנוני״ם הפוכים שתתהפך הנפילה לטובה. כפי שנרמז בפסוק ״סומך ה׳ לכל הנופלים״. וזה מזדהה עם הדברים האמורים, שבין הפרשיות של פורעניות, ה׳ מכניס פרשה של כבוד ושל השראת שכינתו בתוכם כדי להפוך את הרעה לטובה.</i>",
+                "<b>וגם</b> מזה עלינו לקחת מוסר, כי חייב אדם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ויש ללמוד מכאן כמה צריך אדם לכבד את חבירו, ואף כשרואה שהוא עושה מעשה רע, לא יצרף מעשה למעשה ולא ימנע מלאהוב אותו, ואף על פי שחייב להוכיחו יזהר מלצערו ומלביישו ויטכס עצות לא רק לא להשפילו כי אם להיפך להעלות כבודו בעיני הבריות."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>דקות תביעות התורה</strong></big><br><b>עמדנו</b> בשיחתינו הקודמת כמה דיבורה של מרים במשה על אף כוונתה לטובה ולמרות דקות שגגתה, פגע בה ונענשה בגללו בעונש קשה כזה, כאחד ממוציאי הדיבה ומספרי לשון הרע במלוא חומרתם. (ראה המאמר הקודם ״אין תחילה וסוף בחכמה״).",
+                "<b>מעשה</b> מרים מהוה אזהרה לכל בני האדם. לא על מרים לבד בא מעשה זה ללמד כי אם על הכלל כולו, על כל אדם ואדם. התורה מזהירה: ״זכור את אשר עשה ה׳ למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד). לפי מושגינו, נחשב דיבור בחבירו כלשון הרע רק כשיש בו משום גנות, כשמוצא בחבירו איזו עוולה, אבל מי שיושב ומספר בשבחו של חבירו ומונה את מעלותיו, אלא שהוא שוגה ואיננו מעריך אותו כערך גדולתו, ובפרט כשחבירו אינו מקפיד כלל על כך, לא עולה כלל על דעתנו לראות בדיבור זה איזה פגם. והנה מגלה לנו התורה ממעשה מרים, שאף שאין בדיבור על חבירו שום גנאי עליה אלא שלא העריכהו כראוי והוא מכוון לטובה, ואף שחבירו אינו מקפיד על כך, כי הרי כתוב מיד באותה פרשה ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב), כלומר שמשה לא הרגיש כלל שדיבור זה פוגע בו, ובכל זאת יש בזה משום לשון הרע בכל חומר הדין.",
+                "<b>ומופלא</b> ביותר, שבאותה לשון שהתורה הזהירה ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כה), הזהירה גם על זכירת מרים. עמלק נמנה על רשעי אומות העולם הגרועים ביותר, שהתורה אמרה עליו: ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז), כלומר, שכל עוד יש עמלק בעולם אין שם ה׳ שלם ואין כסאו שלם, והתורה מזהירה אותנו שלא ננוח ולא נשקוט בכל הדורות עד שנמחה זכר עמלק. והנה אף על דיבורה של מרים, שלמרות שלא היה בו שום גנאי ולא גרם שום פגיעה או הקפדה כי אם טעות בהערכה וכל הכוונה היתה לטובה, ציותה התורה באותו סגנון שנזכור לעולם להיזהר מכמות זו שלא יהיה בנו שום מעשה הגובל עם איזה שמץ של דיבה או לשון הרע.",
+                "<b>ולמה</b> באמת החמירו כל כך בעוון לשון הרע? מפני שפוגעים בכבוד האדם. חז״ל אמרו: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״ (אבות ג:יד) שהוא חלק אלוה ממעל.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז״ל: ״כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות, מאי טעמה? שופך דם האדם באדם דמו ישפך׳, מפני מה? ׳כי בצלם אלהים עשה את האדם״ (בראשית רבה לד:יד). ולא דוקא בשופך דמים אלא בכל פגיעה שפוגעים באדם כאילו פוגעים בקודשא בריך הוא, כביכול, כפי שאמרו חז״ל: ״הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה״ (סנהדרין נח:). ולכן גם מי שמדבר סרה בחבירו ופוגע בכבודו, אף שחבירו אינו מרגיש בזה כלל, כאילו מדבר בשכינה ופוגע בכבודו, כביכול. וכן אמרו חז״ל על הכתוב: ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״ - ״מה תלמוד לומר בעבדי? אלא לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי״ (ספרי זוטא במדבר). ואין הכוונה כאן למשה דוקא, כי הרי, כאמור, הזהירה התורה לכל אדם שלא יעשו כמעשה מרים, ואם כן כל מי שמדבר ובכל מי שמדבר, הוא פוגע בצלם האלהים וממילא גם במקור הצלם, כביכול.",
+                "<b>ועוד</b>, בזה שאדם מוציא מפיו דברי רכילות ולשון הרע, הוא פוגע בעצמו, בצלם אלהים שלו עצמו, ואף אם אינו מקפיד על כך ואינו מרגיש בזה, חביב האדם שנברא בצלם בעיני ה׳ והוא מקפיד על כבודו ורואה פגיעה באדם כאילו פגיעה בו, כביכול. וראיה לדבר מעצת המרגלים. המרגלים, נענשו על אשר הוציאו דיבה על הארץ כדברי הכתוב: ״וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳״ (במדבר יד), ואמרו חז״ל עוד: ״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה מרים על עסקי דבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר״ (במדבר רבה שם). ומה היתה הדיבה הרעה שהוציאו? שאמרו ״ארץ אוכלת יושביה״, הרי שאף שלא דיברו רעה בשום אדם כי אם בארץ לבד, הוכיחו אותם ממרים ונענשו בעונשים קשים ומרים. ובעל כורחנו שחטאם היה בזה שפגעו בעצם, שלא שמרו את לשונם והוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, ובזה שפגעו בכבוד האדם, בכבוד עצמם, פגעו בשכינה, כביכול.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה צריך האדם לשמור על כבודו ועל מעשיו שיהיו נאים ושלא תצא מהם פגיעה בכבוד שמים. התורה מזהירה אותנו ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ (דברים ד), שחייבים לשמור על בריאות הגוף, ועל אחת כמה שיש לשמור על הנפש שלא תיפגם חס ושלום. כבר אמור במאמרנו הקודם שמי שאין משאו ומתנו נאה ואין דיבורו בנחת הוא מחלל את ה׳, כי בזה שהוא גורם שדמות האדם לא תהי, נאה הוא מטיל צל על מי שהוא נברא בצלם דמות תבניתו דאין לך חילול השם גדול מזה. ונמצא איפוא שאף על פי שעבירות אלה הן בין אדם לחבירו, הן נוגעות בעבירות החמורות ביותר שבין אדם למקום.",
+                "<b>והנה</b> חז״ל דורשים יסוד זה מהכתוב: ״ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה׳ אלה״ (יחזקאל לו). כמו בעם ה׳ שאינם מתנהגים כראוי יש חילול כבוד שם שמים - משום שעם ה׳ המה, כן בכל יחיד שאין הליכותיו נאות ואין התנהגותו עם הבריות מתוקנת, מכיון שהוא נברא בצלם אלהים, יש בזה פגיעה בכבוד הקדוש ברוך הוא, כביכול, וחילול שמו (ראה יומא פו).",
+                "<b>ומכאן</b> גם להיפך. שמי שנזהר בדיבורו ושיחתו נאה, הרי שומר על כבוד האדם, ומקדש שם שמים, והוא מקיים בזה את הכתוב: ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ (דברים ו:ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט:ג): ״ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (יומא פו.)."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>עומק חיוב מניעת המחלוקת</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ (במדבר טז). ואמרו חז״ל: ״מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקרח וכעדתו׳״ (סנהדרין קי). משמע מכאן שאם משה לא היה הולך אל דתן ואבירם לנסות שוב להשפיע עליהם להסתייג מהמחלוקת, היה עובר על הלאו ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״, כלומר, היה עושה מעשה קורח ועדתו.",
+                "<b>הדברים</b> האלה לכאורה תמוהים מאד. משה נהג כאן בלכתו לדתן ולאבירם מנהג חסידות שאין דוגמתה. הרי משה לא בא לריב עם דתן ואבירם, אלא הם רבו אתו בכל הזדמנות. דתן ואבירם הם אותם ״שני אנשים עברים נצים״ שאמרו למשה במצרים ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי״ (שמות ב וראה רש״י שם), ובגללם היה משה נאלץ לברוח ממצרים הם שפגעו במשה ואהרן בצאתם מבית פרעה ואמרו להם: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״ (שם ה ורש״י שם); הם שכתוב עליהם בפרשת המן: ״ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וכו׳ ויקצוף עליהם משה״ (שם טז ורש״י שם): והם שאמרו עליהם חז״ל: ״הם ברשעם מתחילתם ועד סופם״ (מגילה יא). וגם לגבי מחלוקת קורח כתוב עליהם: ״הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח״ (במדבר כו), כלומר, הם הצו את ישראל על משה (רש״י שם). ולמרות כל זה ניסה משה לפייס אותם בדברים שונים ושלח במיוחד לקרוא להם, והם השיבו לו בעזות פנים: ״לא נעלה וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ (שם טז).",
+                "<b>והנה</b> הגיעו למצב של שחיתות כזו עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע״. ולמרות כל זה לא השלים משה עם גזירת ה׳, ואף על פי שבתחילה כתוב עליו ״וישמע משה ויפול על פניו״, ופירשו חז״ל שמאחר שזה כבד היה בידם סרחון רביעי (קודם חטאו בעגל, כמתאוננים ובמרגלים) נתרשלו ידיו (ראה רש״י ושם תנחומא), בכל זאת התאמץ והתחזק והתפלל עליהם, ככתוב: ״ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״ (במדבר טז:כב), וה׳ התרצה להם ואמר למשה: ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״ (במדבר טז:כד), וזו היתה כבר גזירתו האחרונה של ה׳. ברם משה נהג במדת חסידות עליונה ולפנים מכל שורת הדין, ולמרות גזירת ה׳, הלך לביתם של דתן ואבירם כדי לעשות עוד נסיון אחרון, אולי ״ישאו לו פנים״ (במדבר רבה שם), ואולי יצליח לשכך את המחלוקת ולהביא לידי שלום, עד ש״יצאו נצבים פתח אהליהם״ - ״בקומה זקופה לחרף ולגדף״ (רש״י שם בשם תנחומא).",
+                "<b>ואמנם</b> היתה למעשה זה של משה השפעה רבה, כפי שאמרו חז״ל: ״לפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם, זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גהינום, שלשה בני קרח ואון בן פלת״ (ילקוט שם רמז תשנב).",
+                "<b>וכנגד</b> זה אנו מתארים לנו את קרח בדמות הפוכה, כדוגמה הגרועה ביותר של בעל מחלוקת שלא לשם שמים (ראה אבות ה:יז: ״איזוהי מחלוקת שלא לשם שמים? מחלוקת קורח ועדתו״), שבגלל רדיפת הכבוד שלו שרצה להיות נשיא במקום אליצפן בן עוזיאל, הסית את כל העדה נגד משה ואהרן. ולא רק עליהם חלק כי אם על ה׳, כדברי חז״ל: ״אמר רב חסדא החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו) ׳בהצותם על ה׳״ (סנהדרין קי). ומעשהו היה כה חמור עד שהיו צריכים לברוא בריאה חדשה שתפצה האדמה פיה לבלוע אותו שירד חיים שאולה.",
+                "<b>ונשאלת</b> איפוא השאלה, איך אפשר לומר שאם משה לא היה נוהג במעשה החסידות ולא היה הולך לדתן ואבירם, היה עושה מעשה קורח ועובר על לאו ״ולא יהיה כקרח וכעדתו״?",
+                "<b>אלא</b> בעל כורחנו שגם החטא של קורח לא היה כלל וכלל כפי שאנו מתארים אותו, ולא היה אלא משגה דק אשר רק לפי מושגי התורה ולפי מדריגתו של קורח ראו בו חומרה כזו.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן בגדלותם של הדורות הקדמונים. כבר עמדנו בשיחותינו על גדולתו של האדם שנברא בצלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא ונאמר עליו ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח), והוא גדול מכל מלאכי השרת, לרבות החשובים ביותר, וכששאלו המלאכים להקדוש ברוך הוא: ״אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם״ (ילקוט שמעוני בראשית כג). וזה נאמר בכל אדם, בכל מי אשר בשם אדם יכונה. וכל שכן אדם מישראל שכל אחד מהם הפשוט ביותר מברך בכל יום ברכה מיוחדת: ״שלא עשני גוי״. ואם בהדיוט כן, קל וחומר באדם מישראל העוסק בתורה והוא במדריגת תלמיד חכם, ועל אחת כמה וכמה במי שגדול בתורה אף בדורנו בש״ס ובפוסקים בחריפות ובבקיאות. ונמשיך להתבונן לפי זה מהי מדריגת חכמי התורה בדורות שלפנינו. כשאנו מעיינים בספרי האחרונים, אנו מתפעלים מחריפות מוחותיהם ומעומק והיקף חידושיהם, והם אינם אלא מפרשים את דברי קודמיהם, וקודמיהם מפרשים את דברי האחרונים קודמיהם וקודמי קודמיהם, והאחרונים מפרשים את דברי הראשונים דרגה אחרי דרגה, ואין שיעור לעומק הדברים ולהרחבת ההבנה וההשגה. ומעתה נחשוב כמה גדולתם של הגאונים, של רבנן סבוראי, של חכמי התלמוד, שנאמר עליהם שהקטן שבהם היה יכול להחיות מתים, וכל דור היה גדול מהדור שלפניו עד שר׳ זירא אמר: ״אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״ (שבת קיב). כלומר, שדור אחד לעומת השני היה מסוג אחר לגמרי כהבדל בין אדם לחמור. וכן מדור לדור. ואם לגבי דורות האמוראים כך, על אחת כמה וכמה לגבי דורות התנאים. וכך אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוסי בן חלפתא: ״כשם שבין זהב לעפר כך בין דורנו לדורו של אבא״. יש שבעה סוגי מתכת, זה מעולה מזה עד לזהב, והנה העריך ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שדורו של אביו היה בשבע מדריגות יותר גדול ממדריגת דורו, כמו ההבדל בין זהב לעפר. וגם רבי כשהיה מבקש להשיב על דברי ר׳ יוסי היה אומר: ״אנו העלובים משיבים על דברי ר׳ יוסי; שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורנו לדורו של ר׳ יוסי (ירושלמי גיטין ו:ז). ודברים אלה אמורים בדור אחד. ואם כן כמה התרחקו דורות התנאים הראשונים מהתנאים האחרונים, ולמעלה מהם, אנשי כנסת הגדולה והדורות של הנביאים. ומעתה נעשה חשבון באיזו מדריגה עמד דור המדבר, דור יוצאי מצרים, שראה את כל האותות והמופתים שנעשו להם במצרים, ושחז״ל אמרו עליו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה ראתה שפחה על הים, שעמדו על הר סיני וראו ושמעו את קול ה׳ מדבר אליהם, שהיה שרויים תמיד תחת כנפי השכינה, שענני הכבוד סככו עליהם יומם ולילה וארון ברית ה׳ הולך לפניהם וכו׳ וכו׳. וקורח היה מגדולי אותו הדור, כפי שכתוב בתורה על כל אותה העדה שהוא עמד בראשם: ״נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם״, וגם חז״ל מעידים עליו במיוחד שפיקח היה (תנחומא במדבר טז), וכן אמרו: ״קורח חכם גדול היה ומטועני הארון היה״ (שם). האם לאחר כל זה אפשר לנו לקבל איזה מושג שהוא בגדולתו של קורח. ואם הוא בא לחלוק על משה, היה זה מתוך טענות ותביעות וכוונות כנות, וכפי שבאמת אמרו חז״ל שלפי חשבונו מתוך יחוס משפחתו היה צריך הוא להימנות לנשיא בני קהת במקום אליצפן בן עוזיאל. ועוד, שהיה לו רוח הקודש וראה ברוח הקודש ששלשלת גדולה יוצאת ממנו: שמואל הנביא שהוא שקול כנגד משה ואהרן וכ״ד משמרות יעמדו מבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקדש (ראה תנחומא שם). אלא ש״עינו הטעתו״, כלומר, היתה פה איזו טעות בחזונו של קורח וכל חטאו לא היה אלא דק מן הדק.",
+                "<b>ובעל</b> כורחנו לפרש כך, כי הרי קורח ועדתו העמידו עצמם במבחן והתמודדו עם משה ואהרן והם לקחו מחתות ונתנו עליהן קטורת להקריב לפני ה׳ ולהווכח עם מי הצדק, וקורח היה בטוח שהוא יהיה האיש הקדוש אשר יבחר ה׳ (ראה תנחומא שם). וראיה מוכחת היא גם מבני קרח. חז״ל מספרים ששלשה בני קרח לאחר שירדו לגיהנום, נתבצר להם שם כעין עמוד וחזרו בתשובה (ילקוט במדבר תשנב), והם היו לנביאים שאמרו שירות ותשבחות לפני ה׳ בתוך זמירות דוד המלך, כפי שמצויין במזמורים רבים שהם מיוחסים לבני קורח. ולכאורה היאך נהפכו פתאום מבעלי מחלוקת שנמנו על עדת קורח לנביאי ה׳? אלא בעל כורחנו שגם קודם היו במדריגה של נביאים ובעלי רוח הקודש, ורק טעות דקה הכשילתם, ולאחר שעמדו על טעותם חזרו למדריגתם. ומבני קורח נבין גם מדריגתו של קורח, אלא שהוא נשאר בטעותו הדקה הזאת, כאמור, ולא נמנע מן המחלוקת, ולכן נחתם עליו שם בעל מחלוקת לדורי דורות ונגזר עליו דין איום כזה שלא נשמע כמוהו בעולם.",
+                "<b>ולפי</b> זה נוכל להבין את ההשוואה בין משה לקורח, שאם משה היה מסתפק בכל פיוסו כלפי דתן ואבירם ועולה מעל אהלם, כפי שאמר לו ה׳, ולא היה נוקט במדת החסידות ללכת לביתם של דתן ואבירם, היו רואים אותו כאילו עשה איזה משגה דק בזה שלא ניסה הכל כדי למנוע את המחלוקת והיה בזה כדוגמת מעשה קורח ועדתו.",
+                "<b>ומה</b> שיש לנו ללמוד מכאן הוא שלמרות שחטאו של קורח לא היה אלא לפי מדריגתו הוא, בכל זאת מזהירה התורה גם אותנו שגם אנחנו לא ניכשל בזה, ומצווה את כל אחד מאתנו בלאו מפורש: ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. לאחר כל הירידות של הדורות, כאמור, לא מוותרת התורה על הדמות האלהית שאדם נוצר בה ודורשת ממנו שיעמוד במדריגה שהוא ראוי לה, בהתאם ליצירתו המקורית, כמו שדורשים מאת משה רבינו, שנתרחק מכל זיק של מחלוקת ועשה כל המאמצים להביא לידי שלום. ומי שאינו עומד במדריגה זו ואינו מתנהג באותה מדת חסידות להיות אוהב שלום ורודף שלום, הריהו כאילו מחזיק במחלוקת ועושה מעשה קורח ועלול לעבור על הלאו מדאורייתא ״ולא יהיה כקורח ועדתו״."
+            ]
+        },
+        "Devarim": {
+            "I": [
+                "<big><strong>נצחיות התורה והאדם</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ (דברים ו). ופירשו חז״ל (ספרי שם): ״לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה (רוצה לומר מחשיבה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה״, כלומר, כמו שניתנה היום. וכן אמרו חז״ל: ״בכל יום יהיו בעיניך חדשים״ (רש״י דברים כו ועוד).",
+                "<b>אין</b> הכוונה שיהיו נחשבים בעיניכם כחדשים כאילו ניתנו היום, אלא שהאמת היא שהתורה ניתנת בכל יום ויום. וכן תירגם אונקלוס את הפסוק ״קול גדול ולא יסף״ (דברים ה): ״ולא פסק״, וכפירוש רש״י ״שקולו חזק וקיים לעולם״, כלומר, שקול ה׳ שהשמיע את עשרת הדברות אינו פוסק לעולם והוא מצווה אותנו תמיד ללא הפסק בכל יום ויום, ואכן הם תמיד חדשים ממש.",
+                "<b>ולכאורה</b> יש להבין, איך אפשר לחייב את האדם שהוא קרוץ מחומר ובן תמותה לקלוט את קול ה׳ הנצחי המצוה עליו בכל יום? אולם הרי האדם נברא בצלם אלהים ונופחה בו נשמה נצחית שאינה נספית לעולם ובכוחו לשמוע את קול ה׳ שאינו פוסק לעולם ולקלוט תמיד את ציוויי התורה הנצחיים. ואף על פי שהוא נוצר בחלקו גם מעפר מן האדמה, גם חלק זה נצחי. הכתוב אומר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), היינו, שגם הארץ יסודה בחכמה הנצחית של ה׳, ואם כן גם גוף האדם הנוצר מן האדמה הוא כוח רוחני נצחי, ומאחר שהתאחד עם נשמת החיים שנופחה בו ממעל, וכתוב בו: ״ויהי האדם לנפש חיה״ כלומר, שכל האדם נעשה נפש חיה, הרי בכוחו ומחובתו של אדם זה להקשיב תמיד לדבר ה׳ הנשמע ללא הרף ולקיימו כדיוטגמא חדשה שניתנה באותו רגע.",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז״ל (חולין קמב): ״אין לך כל מצוה ומצוה בתורה שאין שכרה בצדה שאין תחית המתים תלוי בה, שנאמר (דברים כב): ׳למען יטב לך ולמען יאריכון ימיך׳ לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך״. מהו עולם שכולו טוב, שאין בו שום משהו של רע׳ ועולם שכולו ארוך שכל רגע שבו אין לו סוף? הרי זה העולם הנצחי. ואם האדם המקיים מצוה אחת - זוכה בשכרה לעולם נצחי זה, הרי שהתורה היא נצחית, וגם האדם למרות שהוא מורכב גם מחלק העפר, הוא נצחי. וזה פירושה של תחילת המאמר, שאין לך מצוה שאין תחית המתים תלוי בה, כלומר ערכה נצחי ושכרה נצחי. ואם מדובר בנצח, הרי אין בו אתמול ומחר אלא הכל הווה.",
+                "<b>ולפי</b> זה פירוש הכתוב ״אנכי מצוך היום״, שכשם שה״אנכי״ הוא למעלה מן הזמן, כך ציוויו אל האדם אינם במסגרת הזמן ולעולם הם בבחינת ״היום׳ ובכל יום ויום המה כחדשים.",
+                "<b>ולפי</b> זה, כשאדם פורק מעליו עול מצוות, אין הפירוש שהוא פורק עול שהוטל עליו בזמן קדום בעת נתינת התורה, אלא העול הוא חדש תמיד הנובע מציווי השם שאינו פוסק לרגע. וזו כוונת הוידוי ״על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול״, שאנו פורקים מאתנו בכל רגע את העול הנצחי המוטל עלינו לעולם.",
+                "ב. <b>מאחר</b> שבאנו לידי כך שגם גוף האדם הוא מיסודו כוח רוחני ולאחר שנתחבר עם נשמת החיים נעשה גם הוא ל״נפש חיה״ וקולט חכמתו הנצחית של ה׳, נבין מה שאמרו חז״ל על אברהם אבינו: ״אם אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה״ (בראשית רבה פח:א). אף על פי שהכליות הם אברי הגוף, בשר ודם, בכל זאת היה בטבען לנבוע תורה וחכמה ולשמש לו כרבנים, ומכוח זה גדל אברהם ונעשה ״האדם הגדול בענקים״. ודברים אלה אמורים לפני הופעת ה׳ בהר סיני והשמעת דברות קדשו.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים עוד בחז״ל שאמרו: ״שתי כליות יש בו באדם, אחת מעצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה״ (ברכות סא) וכן אמר דוד המלך: ״יסרוני כליותי״ (תהלים טז), כלימר, שכליותיו מיסרות אותו ומלמדות אותו. כמו כן אמר דוד המלך: ״ותורתך בתוך מעי״ (תהלים מ), כלומר, שמעיו קלטו תורת ה׳.",
+                "<b>והנה</b> גם דור יוצאי מצרים כשעמדו על הר סיני. כתוב עליהם: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ:טו) וכן כתוב: ״ואת קולו שמענו״ (דברים ה:כא), ולכאורה היאך עיניו ואזניו הגשמיות של האדם בכוחם לראות ולשמוע קול ה׳, שהוא מושג רוחני עליון? אלא שגם גופו של האדם רוחני. בכוחו להתרומם למדריגה כזאת שעיניו ואזניו יתפקחו. ויראה וישמע קולות אלהים נצחיים. שהם למעלה מן הזמן ואינם פוסקים לעולם.",
+                "<b>אמנם</b> בהיות שהאדם נתון בגוף, שמקורו מן העפר, עלול הוא בכל מדריגותיו להימשך אחרי יצריו הגופניים וצריכים להזהירו גם על העבירות הקשורות בתאוותיו החומריות. כגון: לא תגנוב, לא תנאף, לא תחמוד. אולם מצד שני, בכוחו של הגוף להתרומם מעל מאוייו ולהיהפך לנפש חיה הדבוקה בנשמת חיים שהיא חלק אלוה ממעל, בצלם אלהים.",
+                "<b>אכן</b> חז״ל אמרו: ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצאה נשמתן של ישראל, שנאמר: ׳נפשי יצאה בדברו׳ (שיר השירים ה). ומאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם״ (שבת פח:). כלומר, שגופו של האדם לא היה בכוחו לעמוד בהתעלות רוחנית כזו ולא נשארה אלא הנשמה בלבד. וכדוגמה זו אנו מוצאים בחיל סנחריב. שאמרו חז״ל: ״אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו״ (סנהדרין צה). הם. לא נפתח בהם אלא חוש השמיעה בלבד ולא שמעו אלא מפי חיות הקודש. כך מקבלי התורה שנפתחו בהם כל חמשת החושים. וקלטו את ״קול אלהים מדבר מתוך האש״, על אחת כמה שגופם לא יכול לסבול ולהכיל את נשמתם. אולם האדם שלא היה ״נפש חיה״ אלא על ידי הרכבו עם הגוף. תעודתו שגם הגוף יגיע לאותה המדריגה הרוחנית הנצחית העליונה. ולכן החיה הקדוש ברוך הוא את גופם בטל של תחית המתים, כלומר, עורר בו את כוחו הנצחי הטבוע בו מתחילת ברייתו ונעשה גם ראוי לאותם המושגים הרוחניים הנצחיים שהוא בבחינת כניסה לגן עדן בחיים חיתו.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (שבת קמו) ״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן״, כלומר, פסקה זוהמתו של הנחש והגיעו למדריגת אדם הראשון לפני החטא בעודו שרוי בגן עדן.</i>",
+                "<b>ולפי</b> זה נבין את דברי הכתוב: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כד). לכתוב זה יש שני פירושים בחז״ל. ר׳ הושעיא אומר: וכי קלורין עלתה עמהן לסיני דאת אמרת, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו׳? אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה: ר׳ יונתן אומר: אכילת ודאי דכתיב, באור פני מלך חיים׳״ (ילקוט שם). הרי שלדברי ר׳ יונתן העלו את עניניהם הגופניים למדריגה כזו שלא היה כל ניגוד ביניהם לבין המדריגות הרוחניות העליונות ביותר, ויחד עם אכילה ושתיה ממש חזו את האלהים, והכל היה באור פני מלך חיים, באשר גם בגוף טבוע מתחילת יצירתו, כאמור, כוח רוחני עליון.",
+                "<b>אמנם</b> מדריגה זו דורשת זהירות רבה ויש בזה סיכון רב. ואכן לא החזיקו הזקנים ואצילי בני ישראל מעמד, כפי שאמרו חז״ל: ״משה לא זן עיניו מן השכינה, דכתיב: ׳ויסתר משה פניו׳, ונהנה מן השכינה וכו׳, נדב ואביהו זנו עיניהם מן השכינה, ויחזו את האלהים׳ ולא נהנו מן השכינה, וימת נדב ואביהו׳״ (ילקוט שם). נדב ואביהו התערבה בהם הנאה עצמית, כעין מזון עיניים, ולפיכך ראויים היו להישלח בהם יד.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל לגבי הזקנים שמתוך ״שהקלו ראשם באוכלים ושותים, ראויים היו להישרף באותה שעה, אלא מפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגוע בהם בו ביום וכו׳״, אבל לאחר זמן גבה מהם. נדב ואביהו אף הם נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד. והזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה, שנאמר: ׳והאספסוף אשר בקרבם התאוו תאוה׳ וכו׳ ואין אספסוף אלא סנהדרין וכו׳. מה כתיב שם באותה שעה: ׳ותבער בם אש ה׳״ (תנחומא בהעלותך טז), כלומר, שמתוך זה שבאכילתם ובשתייתם בשעה שחזו את האלהים לא הגיעו למדריגה שלא יהיו עיניהם זונות מן השכינה, פעלה בהם אותה הנטיה בשעת אכילת השליו ונפרע מהם מה שהיו ראויים באכילה הראשונה.",
+                "<b>אולם</b> אין מן הנמנע שאדם יגיע למדריגה כזאת שבהנאותיו הגופניות יתעלה ויתקדש ויהיה בבחינה כזו שלא יהא זן מן השכינה. ואמנם משה רבינו הגיע לידי כך, וכן מצינו שחז״ל אמרו על אברהם אבינו ״שהיה גבוה יותר מענקים שהיה גובה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתיתו כנגד שבעים וארבעה אנשים״ (מסכת סופרים כא), כלומר, כנגד שבעים וארבעה הזקנים (שבעים הזקנים וארבעה בני אהרן), שזכה באכילתו ושתייתו מה שהם לא זכו.",
+                "<b>ומכאן</b> פשוט הוא שלא היו המלאכים ראויים לקבל את התורה, באשר הם שכלים נבדלים בלבד ולא שייכים להם כל ציודי התורה הקשורים דוקא עם ה״נפש החיה״ המורכבת מנשמת חיים ביחד עם עפר מן האדמה. וזה מה שהשיב להם משה רבינו כשבאו לבקש שיתנו להם את התורה: ״כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? (ילקוט שמעוני תהלים ח). כלומר, שהם מופשטים ולא טבועים בהם שום יצרים רעים שמקורם בחלק העפר שבאדם.",
+                "ג. <b>כאמור</b>, נטבעו גם בגוף האדם סגולות רוחניות עילאיות ובכוחה של נשמת החיים שבו להעלות אותו על כל הרגשותיו ומאווייו הגשמיים למדריגות העילאיות ביותר. ומתוך כך יתכן גם להיפך, שהרגשותיו הגופניות ישפיעו על נשמת החיים שבו. יחלצו אותה מתוך האבדון ויחזירו אותה למקורה הרוחני.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו וכו׳ נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו׳ אמר לו (ר׳ אליעזר): עקיבא, זו מנין לך? אמר מקרא אני דורש, ׳בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם וכו׳ ויעש הרע בעיני ה׳,׳ וכתיב: ׳גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה׳ – היינו, חזקיה וסיעתו כתבו משלי, מכלל דחזקיה היה מלמד לכל וכדאמרינן נעץ חרב על בית המדרש (רש״י) - וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו, לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר ׳וידבר ה׳ אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה׳ עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה, ובהיצר לו חילה את פני ה׳ אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו וכו׳ וידע מנשה כי ה׳ הוא האלהים׳. הא למדת שחביבין יסורין״ (סנהדרין קא).",
+                "<b>הרי</b> שכל התורה שלימד חזקיה למנשה בנו וכל העמל והטורח שהשקיע בזה ועל כל השפעתו הרבה לכל בני דורו שהחזירם למוטב, עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא ידעו בדיני טומאה וטהרה - לא הועילו למנשה ועשה הרע בעיני ה׳, וכדברי הכתוב ה׳ דיבר אל מנשה והוכיחו על מעשיו, וגם לזה לא הקשיב. ואם כן, איפוא, התרוקן מכל זיקה ויחס לה׳ ולתורתו ואיבד את כל ישותו הרוחנית. ומה השיבו פתאום למוטב לאחר שקיעתו והתכחשותו הגמורה במשך שנים רבות? יסורי הגוף, כלומר: דוקא הרגשותיו הגופניות הן הן שגרמו להתעוררות מחשבותיו ופנייתו אל ה׳ אלהי אבותיו עד שנכנע לפניו והכיר שה׳ הוא האלהים.",
+                "<b>ואמנם</b> חז״ל אומרים: ״היו מלאכי השרת סותמין את חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו לפני המקום ואומרים לפניו: רבון העולמים, אדם שהעמיד צלם בהיכל, כלום יש בו תשובה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם איני מקבלו בתשובה, הרי הדלת נעולה כנגד כל בעלי תשובה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו״ (ילקוט מלכים רמו).",
+                "<b>מלאכי</b> השרת לאחר שראו התרוקנותו הגמורה של מנשה מכל זיקה רוחנית עד שהעמיד צלם בהיכל ה׳, לא הבינו שאדם זה יש בו עוד כושר לחזור להכרת אמת ולשוב אל ה׳ אלהיו. אולם ה׳ שהוא שיצר את האדם והטביע בו את כוח הבחירה, ידע שבכוחו של האדם לשוב לעולם למקורו, ושאף יסורי הגוף ראויים להניעו משקיעתו הרוחנית, לעורר את נשמת החיים שבד ולהשיבו לתחיה גמורה ולתשובה שלמה ליוצר נשמתו ולתורתו הנצחית.",
+                "<b>ומעתה</b> נלמוד מכאן לקח גם לעצמנו, כי על אף ירידתנו הרוחנית והשתקעותנו בתאוות הגופניות, בכוחנו להתרומם על הכל ולבוא לידי מדריגה שנשמע תמיד את קול ה׳ ולקבל התורה שניתנת לנו בכל יום ולחזור אל ה׳ בתשובה שלמה."
+            ]
+        },
+        "Miscellany": {
+            "I": [
+                "<big><strong>עומק רחמי ה׳</strong></big><br>א. <b>אמרו</b> חז״ל: ״׳אתם נצבים היום׳ - זה שאמר הכתוב ׳הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד׳ (משלי יב). כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה; דור המבול וכו׳; סדומים וכו׳; מצרים וכו׳: בבל וכו׳; אבל ישראל נופלים ועומדין וכו׳. למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים וכו׳, מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו. מיד קרא אותן משה והיה מפייסן וכו׳. מפני מה הגויים נתחייבו כליה ואנו קיימין? לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין, מבעטים בהן ואינן מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא וכו׳. אבל ישראל כשהיסורין באין עליהם הם נכנעים ומתפללים שנאמר ׳כוס ישועות אשא וגו׳ צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא׳ (תהלים קטז). לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שקללות הללו באות עליכן הן מעמידות אתכם וכו׳. לכך נאמר: ׳אתם נצבים׳״ (ראה תנחומא נצבים וילקוט שם).",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן שאף הקללות שמקלל הקדוש ברוך הוא, הן מלאות חסד רב וצפונה בהן טובות רבות, כי ה׳ הוא רחום וחנון ומקור הטוב והחסד, ועם כל חרון אף על בריותיו הממרים את פיו והענישו אותם, הוא חס עליהם ובתוך הפורעניות עצמן הוא ממציא להם פתח של נחמה ורווחה. אמנם הגויים אינם מבינים את חסדו של הקדוש ברוך הוא ומבעטים ביסורין, אבל ישראל מכירים את הקדוש ברוך הוא שהוא מלא חסד ורחמים והם רואים בתוך הצרה והיגון כוס ישועות ובתוך הקללות גם מק׳ לברכות, והם מתייצבים על ידי זה.",
+                "<b>הנה</b> מצינו באדם הראשון שאף לאחר שקיללו הקדוש ברוך הוא, היה העולם מלא עונג ועידון ואדם משל בכיפה על כל הברואים, וכל הבריאה עמדה לשרותו ולפקודתו, ואין שיעור ותיאור לממדי תענוגותיו והנאתו בכל שטחי החיים, אין שום מלך בכיפה יכול לתת לבנו יחידו כל כך הרבה טובה כמו שהיה לאדם הראשון לאחר החטא. אלא לעומת הברכות שהוענקו לו קודם, נחשב מצבו לאחר מכן בבחינת קללות. ואולם לאחר ירידתו לא היה מסוגל לקבל את רוב הטובה שחננו ה׳ בתחילת יצירתו, והתמעטות הטובה היתה ברכה בשבילו, משום חסד מיוחד מאת ה׳.",
+                "<b>כן</b> מצינו בתקופת נח, שלמרות שהקדוש ברוך הוא הביא מבול על העולם וגזר כליה על כל היקום, לא מנע באותו זמן גם את חסדו מאת ברואיו וציוה לנח להכניס אל התיבה מכל בעלי החיים להחיות אתו ולקחת מכל מאכל שיהיה להם לאכלה (בראשית ו). והנה הבין נח מזה את דרכו של הבורא שלמרות הפורענות הקשה שמביא על כל היקום, רצונו גם לעשות חסד עם בריותיו, ולמד מכאן ללכת בדרכיו ולעשות כל מאמץ גם הוא להטיב עם הבריות. ולא הסתפק באגירת המזון בלבד, ושכל בריה תתפרנס במה שתמצא בעצמה כדי להחזיק חיותה, אלא נאמר עליו: ״ולוקח נפשות חכם״ (משלי יא), והוא נרתם בכל כוחו להמציא לכל מין ומין את מזונו החביב עליו ובזמנו הרגיל, מי בשעות היום ומי בשעות הלילה, עד שחז״ל אמרו: ״שנים עשר חודש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו׳ (תנחומא נח ב). ולא עוד אלא שהיה חייב בכך, ואם איחר פעם, קיבל עונש חמור. חז״ל מספרים שפעם שהה לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: ״יישאר אך נח״ - ״אך, שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו״ (שם ט), היינו שבגלל ששהה פעם בפעולת החסד, קיבל מיד עונש חמור כזה שלא רק סבל בגופו ונעשה בעל מום, אלא נפגם גם ברוחניותו ונפסל להקריב קרבנות. ובאמת קיבל נח עליו ברצון את הגיהנום הזה, משום שהבין שזה רצון הבורא שיחד עם הביאו קללה על בריותיו, הוא עושה אתם חסד ומרחם עליהם, ולכן הלך בדרכיו והעמיד עצמו במקומו להיות פרנס העולם. ולא עוד אלא שלא ראה בסבלו שום יסורין, כי אם הרגיש בו עונג ועידון, באשר ידע שהוא מקיים בזה רצון הבורא להטיב עם הבריות, ואין לך תענוג גדול מזה, ובכל שהיה לו קשה יותר לקיים, היה העונג גדול יותר והגיהנום שלו נהפך לו לגן עדן.",
+                "<b>כלל</b> זה אנו מוצאים גם במהפיכת סדום ועמורה. מסופר בתורה שלפני שה׳ הפך סדום ועמורה, אמר לאברהם: ״זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה״ (בראשית יח). והנה אברהם שהכיר מדות טובו של הקדוש ברוך הוא שאינן נמנעות מאת שום אדם בעולם ובשום מקרה, הבין מזה שגילה לו הקדוש ברוך הוא על הפורענות שעתיד להביא על סדום ועמורה, שיש בה מקום גם לחסדי ה׳ ושיש, איפוא, לעורר רחמיו שיתנהג אתם בדרכי טובו ויסלח להם בזכות הצדיקים הנמצאים ביניהם, והוא סיכן עצמו לעמוד כנגד הקדוש ברוך הוא ולתבוע ממנו דין פעם אחר פעם, אף התבטא לפניו בביטויים נועזים: ״חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (ראה ילקוט תהלים תתקכח, שלאברהם בלבד שתק הקדוש ברוך הוא על דברים קשים כאלה), ולא עוד אלא אמר ״ואנכי עפר ואפר״, כלומר, עשה עצמו עפר ואפר ובלבד שיוכל לבקש רחמים עליהם. ואם כי היו ״רעים וחטאים לה׳ מאד״ והיו ראויים לאותה פורענות. בכל זאת לא התייאש אברהם אבינו בהכירו את רחמי ה׳ והתפלל שאולי בזכות הצדיקים שבתוכם, יימלטו גם הם.",
+                "<b>ועוד</b>, שאברהם אבינו שהכיר שרצונו של הקדוש ברוך הוא שילכו בדרכיו, הלך גם הוא בדרך זו, ולמרות שהיו רעים וחטאים ריחם עליהם ומסר נפשו לבקש מה׳ שיחוס עליהם. ואמנם משום כך גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם על הפורענות שעתיד להביא על סדום ועמורה, אף על פי שכבר נגזרה עליהם הגזירה ולא היה כל מקום להשיבנה, כדי ללמדו את מדת החסד להתפלל עליהם עד כדי מסירות נפש.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם את דרכו של משה רבינו שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא אחר מעשה העגל: ״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם״, השיב לו משה: ״ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״ (שמות לב). ועוד אמרו חז״ל שאמר: ״ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (דברים רבה ז). משה הבין מזה שאמר לו ה׳ ״הניחה לי״, שאין לפי מדותיו של הקדוש ברוך הוא להביא עליהם כליה, והזדרז משה והתפלל עליהם כדי לעורר רחמיו של הקדוש ברוך הוא, והקריב לגמרי את עצמו בשביל ישראל עד כדי כך שאמר שימותו אלף משה ואל תפול צפורנו של אחד מישראל. ואמנם זה היה רצונו של הקדוש ברוך הוא שילך בדרכיו ובמדת טובו ויבקש עליהם לעורר רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואפילו שהיו חוטאים וחרה אפו של ה׳ עליהם, בכל זאת, לא מנע חסדו מהם וסלח להם, באשר זוהי מדת טובו של הקדוש ברוך הוא, שבתוך רוגזו וכעסו, כביכול, ובתוך כל הפורעניות והקללות, הוא חותר חתירה תחת כסא הדין למצוא מקום לחסד ולחנינה.",
+                "ב. <b>והנה</b> נח, עם כל הכרתו בדרכי החסד של הקדוש ברוך הוא כלפי בריותיו ועם כל הליכתו באותם הדרבים של הקדוש ברוך הוא, כאמור, עדיין לא השיג אותם בכל היקפם ועומקם, שיש מקום לרחמי ה׳ גם על הרשעים הגמורים ואף לאחר שנגזרה עליהם כליה. ולכן בשעה שגילה לו הקדוש ברוך הוא שהוא עומד להביא מבול על הארץ לשחת כל בשר. לא עמד כנגדו לבטל את הגזירה ולבקש רחמים עליהם, כפי שמציעים חז״ל ״אישתיק ולא אמר ליה מידי ולא בעי רחמי״ (זהר וירא דף קו). אמנם נח הוכיח לבני דורו, וכפי שאומרים חז״ל, בנה את התיבה מאה ועשרים שנה כדי להזהיר אותם שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא מבול לעולם ושיחזרו בתשובה, והם לעגו לו וביזו אותו (ראה בראשית רבה ל), אבל עם כל זה לא השיג נח שאחרי כל שחיתותם ומרידתם, עדיין לא תמו רחמי הקדוש ברוך הוא ויש עוד מקום להרבות תפילה ותחנונים לפניו ולא להניח לו לקיים את הגזירה האיומה הזאת למחות את כל היקום אשר על פני האדמה. והואיל ונח לא עמד על הכרה זו ולא עמד בפרץ במלוא כוחו לבטל את הגזירה, ראוהו בשמים כאילו הוא אחראי להבאת המבול על העולם. כתוב במקרא: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ (ישעיה נד), ואמרו חז״ל ש״לפיכך נקרא המבול, מי נח, משום שלא התפלל על דורו״ (ראה זוהר נח דף סז).",
+                "<b>ואף</b> אברהם אבינו שתפש אומנותו של הקדוש ברוך הוא להיות גומל חסדים וכאמור, מסר נפשו בעמדו כנגדו בתפלתו על אנשי סדום. גם הוא עדיין לא ירד לעומקן של מדות טובו של הקדוש ברוך הוא עד סופן, שעם כל רשעותם וחטאתם של אנשי סדום ואף לאחר שה׳ גזר עליהם להמטיר עליהם גפרית ואש ולהפוך את עריהם לשממה ולחרבות עולם. אין עוד להתייאש מהם ויש מקום למצוא פתח לעורר חסדי שמים לחונן אותם ולדחות את הגזירה. ובזמן שהתפלל לפני ה׳, טען רק לטובת הצדיקים: ״האף תספה צדיק עם רשע״; ״חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע״ (בראשית יח). אבל לא התפלל על הרשעים עצמם. וכך אמרו חז״ל: ״אמר ר׳ אלעזר אף אברהם לא עשה בשלמות, נח לא עשה כלום לא זה ולא זה. אברהם תבע דין כראוי שלא ימות זכאי עם חייב, ולא השלים שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך״ (זוהר וירא דף קו).",
+                "<b>ורק</b> משה רבינו ירד לעומקן ולסופן של מדות החסד של הקדוש ברוך הוא והתפלל לפני ה׳ על כל העם. למרות שחטאו וה׳ גזר עליהם כליה. ולא עוד אלא שהקריב את כל עצמו בשביל כל אחד מהם, יהיה מי שיהיה. ואמר: ״ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (דברים רבה ז), ולא זז משם עד שה׳ אמר לו ״סלחתי״. ועליו אמרו חז״ל ש״עשה בשלמות כראוי״ (זוהר וירא שם), באשר הוא הכיר דרכי החסד של הקדוש ברוך הוא ולא עזב עד שעורר אותם עד קצותם והציל בזה את ישראל מכליה. (מאמרי חז״ל הנזכרים כאן מובאים גם במאמר ״דקות התביעה בקצה השלמות״ ביחס לחובת החסד של האדם).",
+                "<b>והנה</b> כשאנו עומדים בימים הנוראים לפני יום הדין, והקדוש ברוך הוא גילה לנו שכל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, חובה רבה מוטלת ראשית כל, על מי שחושב שיצא זכאי בדין וייכתב לאלתר בספרן של צדיקים גמורים, שיתפלל על כל בני האדם, לרבות הנכרים, וכל שכן על בני ישראל, שה׳ יעשה אתם חסד וירחם עליהם ויגזור עליהם גזירות טובות ויציל אותם מכל הפורעניות המתרגשות לבוא לעולם. ועל אחת כמה וכמה, אנחנו בעצמנו, שאין יודעים איך אנו נחשבים לפני המקום ואם אנו ראויים לזכות בדין, שעלינו להכיר במדות טובו של הקדוש ברוך הוא ולעורר רחמיו עלינו ועל כל יושבי תבל שיתנהג במדת החסד וידין את כל בריותיו לכף זכות. ולא עוד אלא שעל כל אחד לחשוש שאם לא יתפלל כראוי, לא רק שיסבול בעצמו אלא ישא גם באחריות כל הפורעניות הבאות לעולם, כי יתכן שבכוח תפילתו הוא יכול לבטל את הגזירות הרעות, ואם יתרשל בזה, הרי עלולים ליחסן על חשבונו. ואם יש לכל אדם לפחד מחומר הדין של עצמו, הרי אין לשער כמה רבה צריכה להיות אימת הדין מאחריות זו. ובידינו לתקן את הדבר על ידי תפילותינו ותחנונינו לפני ה׳ לעורר רחמיו על כל העולם.",
+                "<b>אנו</b> קוראים לפני ראש השנה בפרשת השבוע את התוכחה, אולם על ידי ההכרה בחסד הקדוש ברוך הוא ועל ידי תפילותינו ובטחוננו, בכוחנו להפוך את הקללות לברכות ושהן יחזקו אותנו, ולא כאומות העולם שאין מכירים בחסד ה׳ ומבעטים ביסורין והם כלים על ידי הקללות. ולא עוד אלא שנקבל הכל באהבה ובשמחה משום שבזה מתמלא רצון הבורא, ובזה בלבד נהפוך הקללות לברכות, באשר אין תענוג גדול מאשר קיום רצון ה׳."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>ערך חיי האדם</strong></big><br>א. <b>אין</b> לתאר בחרט אנוש ערך רגע אחד של חיי בן אדם ואין לשער את כוחו. כמה הוא יכול לעשות ולפעול ברגע אחד בחייו. את הכלל הזה אנו למדים מיצירתו של אדם הראשון. לפני שיצר הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון הכין בשבילו עולם גדול המכיל אלפים ורבבות נבראים לאין שיעור, דוממים, צומחים ובעלי חיים מכל הסוגים ומכל המינים הממלאים את כדור הארץ ובימים ובנחלים, ועליהם כל צבא השמים: השמש, הירח, רבבות הכוכבים וכל הגלגלים, והטביע בכולם חזיונות טבע נפלאים וכוחות אדירים בממדים עצומים, והכל כדי שיוכלו לשמש את האדם שיתענג בהם וימשול עליהם. והתפאר הקדוש ברוך הוא ביציר כפיו זה, האדם, והציגו לפני המלאכים: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי)״ (בראשית רבה יב:א).",
+                "<b>והנה</b> ידע הקדוש ברוך הוא שבאותו יום שיברא האדם, יחטא וירד מגדולתו ויהיה הכרח לגרשו מגן העדן שנטע בשבילו על כל תענוגיו ועידוניו, למעט דמותו ושיעור קומתו, להביא עליו קללה ולקלל בגללו את הבריאה ולהפחית צורתם של כל הנבראים, ובכל זאת היה כדאי לברוא תבל ומלואו על כל גדולתם, הודם ותפארתם בשביל שעה אחת של חיי אדם הראשון, שהיה יחיד בעולם, לפני שחטא (ראה אבות דר׳ נתן א:ח, שבשעה תשיעית הכניסו לגן עדן, בשעה עשירית צוהו ובאחד עשר סרח). הרי כמה ערך יש לשעה אחת של חיי בן אדם, עד שכדאי לברוא בגללה את כל העולמות, עליונים ותחתונים. ולמה? מפני שיש באדם כוח הבחירה לבחור בטוב וברע, שאינו מצוי בשום נברא בעולם כי אם בו בלבד, אשר הוא תכלית הבריאה.",
+                "<b>במדה</b> כזאת ובשעור הזה יש להעריך חיי כל אדם ואדם ובכל הדורות. כתוב במקרא: ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת״ (איוב לג), ואמרו חז״ל: ״אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות, ניצול וכו׳. ור׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות, ניצול״ (שבת לב) ופירש רש״י: ״באותו מלאך שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה, ניצול באחת של זכות וכו׳, דהא ׳מלאך׳ כתיב, מכלל דהשאר מגידים עליו חובה״, כלומר שהמלאך המליץ הוא אחד מיני אלף המעידים עליו חובה, וגם מלאך זה מליץ עליו זכות רק בחלק אחד מני אלף, ויוצא שהזכות הוא חלק אחד ממיליון, ובכל זאת חוננים אותו ופודים אותו מרדת שחת. הרי מכאן כמה ערך יש לרגע חיים של בן אדם. שאם רק מוצאים בהם איזו נקודה טובה שהיא, אף שאינה אלא חלק מיליוני משל חובה, כדאים הם החיים האלה שמצילין בגללם את בעליהם מרדת שחת ודנים אותו לזכות.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בתפילת הימים הנוראים: ״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום וכו׳ ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. הרי המלאכים הם שכלים נבדלים והם כוחות רוחניים עליונים ויש בהם מדריגות מדריגות: כרובים, שרפים, אראלים, אופנים, חיות הקודש וכו׳, וכתוב עליהם: כולם עומדים ברום עולם וכו׳ כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כלם קדושים״, ובכל זאת הם רועדים מיום הדין, לא מדין של בני האדם אלא מדין עצמם ״מיום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין״, באשר גם המלאכים נפקדים בדין על כל פגם דק מן הדק, כדברי הכתוב: ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה״ (איוב ד).",
+                "<b>והנה</b> אותם המלאכים אף שיודעים חומר החטא והדקדוק על כל פגם דק, בכל זאת מעריכים לעומת זה את חיי האדם שבגלל איזו נקודה חיובית שהיא שמוצאים בהם כדאי להמשיך את קיומם ואת קיומו של כל העולם, כמו שנברא בתחילת יצירתו, כאמור, בשביל רגע חיים של אדם יחיד בעולם.",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל: ״בא' בתשרי נברא אדם הראשון ובו ביום חטא ובו ביום עמד לדין ויצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כן עתידים בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס. אימתי? בחודש השביעי באחד לחדש״ (ויקרא רבה כט).",
+                "<b>ולכאורה</b> לא מובן מהו הדימוס שיצא בו אדם הראשון, הלא כאמור הביא אדם בחטאו עליו ועל כל העולם אסונות רבים וקללות נמרצות, גורש מגן העדן, כל הבריאה התקוממה כנגדו ובכל מקום שהלך קראו נגדו: ״אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני״ (תהלים לו; וראה בראשית רבה טו, שהכתוב מכוון לאדם הראשון), והביא מיתה על כל העולם, והיאך אומרים חז״ל שיצא בדימוס מלפני הקדוש ברוך הוא?",
+                "<b>אולם</b> כפי שהסברנו את הערך של רגע בחיים, מובן הדבר, כי הדימוס היה בזה שנשאר בחיים, ואין אושר גדול יותר מעצם החיים שהם תכלית כל הבריאה. ואמנם תיקן אדם הראשון הרבה בחייו, חזר בתשובה ויצאו ממנו דורות רבים ונאמנים, אבות העולם וחסידי ארץ, ועוד שמסר מחייו שבעים שנה לדוד נעים זמירות ישראל שממנו יצא משיח, ישראל שיחזיר את כל האנושיות למוטב ויתקן את העולם במלכות שדי ומלאה הארץ דעה את ה׳, ואכן יצא אדם אחרי חטאו בדימוס רב בזמן שעמד בדין לפני הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> כשם שאדם הראשון עמד בדין בו ביום שנברא לאחר שחטא, ודנו אם כדאי להמשיך קיומו של העולם בשבילו, כך מעמידים לדין בכל הדורות את בני האדם ביום שנברא העולם, ודנים אם הם ראויים שיתקיים בשבילם, וכשם שאדם הראשון יצא בדימוס בזה שזכה לחיים שכדאי בשבילם לקיים את העולם, כך הבטיח הקדוש ברוך הוא לבניו שיצאו בדימוס מלפניו ויזכו בחיים. ומשום כך אנו קובעים עיקר בקשתנו בימי הדין לזכות לחיים ומיד בברכות הראשונות של שמונה עשרה, אף שאסור להפסיק בהן בשום דבר, התירו לנו להפסיק בבקשה זו ואנו מתפללים: ״זכרנו לחיים וכו' וכתבנו בספר החיים״ וכדומה, משום שאין לשער גודל ערכם של החיים, כדברי הכתוב; ״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״ (קהלת ט) ובהם אפשר לתקן הכל על ידי הבחירה בטוב ולזכות בדין.",
+                "ג. <b>אולם</b> מצד שני, כשם שיש בידי האדם לנצל כל רגע שבחייו לבחור בטוב ולזכות לכל הטוב שבעולם, כך אם הוא אינו מנצל את רגעי חייו לתקן את עצמו ונשאר בו איזה פגם, הריהו מאבד את חייו והוא בבחינת מת, כדברי חז״ל: ״רשעים בחיים קרויים מתים״ (ברכות יח:). ואין הדברים אמורים ברשעים גמורים, אלא בכל סטיה קלה, עלול אדם להיקרא מת. הכתוב מכנה את צדקיהו המלך: ״חלל רשע נשיא ישראל״ (יחזקאל כא; וראה ברכות שם), כלומר, גם רשע וגם מת. מצד אחד אומרים חז״ל שצדקיהו היה צדיק גמור, ומפרשים ש״מלך הכושי״ זה צדקיהו שהיה משונה בצדקותיו מכל דורו״ (ראה רש״י ירמיה לח:ו), וחז״ל אומרים עוד, שכל העולם התקיים בזכותו (סנהדרין קג), כלומר שבזכותו העניקו חיים לכל ברואי העולם, אבל מצאו בו חטא שנשבע לנבוכדנצר שלא יגלה שאכל ארנבת חיה והתיר שבועתו שלא בפניו (נדרים סה). אמנם סנהדרין התירו לו שבועתו ובדיעבד חל ההיתר (ראה ר״ן שם), אבל לכתחילה אין לעשות כן, למרות שסודו גרם לו לבטל ממלאכת שמים, כמבואר שם. ומשום פגם זה מכנים אותו ״חלל רשע״.",
+                "<b>הרי</b> כמה תלוים חייו של אדם בחוט השערה, שאף שמצד אחד זכה צדקיהו שכל העולם התקיים בשבילו, אבל מכיון שנמצא בו פגם קט, הרי כאילו נהפכו כל חייו מזכות לחובה ורואים אותו כמשולל מן החיים, ולא רק כרשע כי אם גם כמת.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמור באדם הראשון שמצד אחד אמר עליו הקדוש ברוך הוא למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״, והוא קרא שמות לכל הנבראים עליונים ותחתונים, מה שלא ידעו המלאכים, ואף כיון שם להקדוש ברוך הוא בעצמו; ומצד שני אמר על עצמו: אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (בראשית רבה יז:ה), כלומר, מצד אחד אין ערוך לגדולתו וחכמתו ובגלל רגע של חייו כדאי לברוא את כל העולם הגדול הזה; ואילו מצד שני הוא עלול ליפול ממדריגתו בכל רגע בגלל כל סטיה קלה ולאבד את עולמו עד שבעודנו בחייו נקרא מת.",
+                "<b>כמה</b> צריכים אנו, איפוא, להיזהר שאף שהובטח לנו שנצא בדימוס בדיננו ונזכה לחיים, שהחיים לא יפגעו בשום מעשה רע או מחשבה רעה ולא יאבדו את ערכם, ונעשה כל המאמצים לנצל אותם לשוב בתשובה שלמה ולתקן את עצמנו."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>עבודתנו בראש השנה</strong></big><br>א. <b>עזרא</b> הסופר אמר: ״אלהי, בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש וחטאתנו גדלה עד לשמים״ (עזרא ט). חז״ל אמרו על עזרא שראוי היה שתינתן תורה על ידו (סנהדרין כא:), ואפשר להבין כמה גדולה היתה מדריגתו ועד כמה היה רחוק לפי מושגיגו מן החטא, ובכל זאת הוא רואה את עצמו כולו מלא אשמה עד שעוונותיו רבים למעלה מראשו וחטאותיו גדולות עד לשמים, היינו בין בכמות ובין באיכות, כי ברוב גדולתו ידע כמה שמדקדקים בשמים על כל חוט השערה ועל כל פגם דק, והיה מבויש ונכלם לפני ה׳.",
+                "<b>והנה</b> כשהגיעו ימי הדין, היה צריך עזרא לכאורה לזעוק ולבכות לפני ה׳ ולהפיל לפניו תחנונים שיסלח לו על עוונותיו ופשעיו. אולם אנו קוראים להיפך. כשבא ראש השנה קרא אל העם ואמר: ״אל תתאבלו ואל תבכו וכו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ היא מעוזכם״. וכתוב אחרי כן שנאספו ראשי האבות אל עזרא ״ולהשכיל אל דברי התורה״ (נחמיה ח). הרי שדרך התשובה היא לא על ידי אבלות ובכיות ולא על ידי עצבות, אלא על ידי חדות ה׳ וההשכלה בדברי התורה.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו פעמים רבות בשיחותינו שאדם נברא בצלם אלהים, היינו ״להבין ולהשכיל״ (ראה רש״י בראשית א: כו) ושחכמתו היתה מרובה משל המלאכים. ואף על פי שחטא אדם הראשון וירד מגדולתו ובכל דור הלך המין האנושי ונתגשם עד שנאמר עליו ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא), אבל לא נשתנה בעצם יצירתו ובכוחו לחזור בכל זמן למציאותו המקורית כבתחילת בריאתו. ואמנם קמו בדורות הקדמונים אנשים שהגיעו לאותה המדריגה. נאמר על אברהם אבינו שהיה ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד) ותיקן את כל הדורות שלפניו? כתוב על משה רבינו שהיה ״איש האלהים״ (דברים לג) ולא קם כמותו? מסופר על דור המדבר שהיה ״דור דעה״ ולפני קבלת התורה פסקה זוהמתם (שבת קמו); חז״ל דורשים על שלמה המלך שכתוב עליו ״ויחכם מכל האדם״ (מלכים א ה יא) - אפילו ״מאדם הראשון״ (ילקוט שם).",
+                "<b>והכוח</b> הזה טבוע בכל אדם ובכל הדורות, שאף על פי שנולד ״עיר פרא״, הוא יכול לעלות מעלה מעלה עד למדריגה גדולה משל המלאכים. וראוי הוא לזה בכל גיל ובכל זמן, ולא יאמר הנה כבר באתי בימים ולא אוכל עוד לעלות ולהשתלם. וזה מה שאמר הכתוב: ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב), כלומר, שיש לחנך את הנער שגם כשיזקין ילך וישתלם יותר ויותר. ואף כשלא למד בנערותו וה״עיר פרא״ שבו הלך והתגשם בתוכו יותר ויותר, בכל זאת בכוחו להתחיל ללמוד בבגרותו ולהתגבר על הפרא שבו וילך וישתלם. הנה מצינו שר׳ אליעזר הגדול התחיל ללמוד בהיותו בן עשרים ושמונה שנה, ור׳ עקיבא התחיל ללמוד בהיותו בן ארבעים, ויצאו מהם גדולי התנאים.",
+                "<b>זוהי</b> העבודה המוטלת על האדם בימי הדין וזוהי דרך התשובה, להתעמק בשכלו, להשתלם בחכמה ובדעת ולעלות מעלה מעלה בהתאם לתכלית יצירתו. והעיקר לבוא עד חקר לבו, כי יש אשר ימלל אדם חכמה וידבר גבוהה גבוהה, ואין זה אלא בפיו, ועליו נאמר: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט). לא מדובר כאן על דברים מן השפה ולחוץ אלא אף שהוא באמת מכבד את ה׳ בפיו ובשפתיו וה׳ מעיד על כך: ״בפיו ובשפתיו כבדוני״, ואף אם הוא בוכה וצועק, אבל אם אין הדברים מגיעים לעמקי הנפש ואינו משכיל בדברי התורה שתהיה חדות ה׳ מעוזו, הרי לבו רחק מהם, ועל כגון דא כתוב: ״הנה רחקיך יאבדו״ (תהלים עג), רחוק הוא מה׳ ורחוק הוא ממטרתו וסופו אבדון רחמנא לצלן, כי ״רחמנא לבא בעי״ (סנהדרין קו:), להבין ולהשכיל, להבין בלב ולהתפתח בשכלו, שזוהי כאמור המהות של ״צלם האלהים״.",
+                "ב. <b>התורה</b> נותנת לנו תיאור על דמותו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, על ידי שלש עשרה מדות הטוב והחסד: ״רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה״ (שמות לד). ומאחר שהאדם נברא בצלם האלהים, עליו להידמות לקונו בכל מדותיו: ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום; מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים״ (שבת קלג:). וזהו פירוש המושג ״להבין ולהשכיל״. אין דרגתו השכלית באה לידי שלמותה אלא בהשתלמותו במדות ובהתדמותו לקונה וכל אימת שיש פגם במדותיו הריהו פגום גם בשכלו ובתבונתו וחסר הוא בעצמיותו בתור אדם, היינו בצלם אלהים שבו.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר (משלי יז): ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״ ואמרו חז״ל: ״אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים״ (יומא עב:). שלמה המלך החכם מכל אדם קורא לאנשים מסוג זה ״תלמידי חכמים״ שהרי אומר ״לקנות חכמה״, כלומר, שהוא קונה חכמה, אבל מכיון שאין לו לב, אין בו מדות טובות, אין בו גם יראת שמים, והריהו כסיל, החכמה שלו נחשבת לסכלות. ועל זה כתוב, כאמור: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט), כי אף שהוא חכם בפיו ובשפתיו ומכבד את ה׳, אבל אין בו מדות טובות, הריהו כאילו אין לו לב והוא רחוק מה׳.",
+                "<b>וזוהי</b> העבודה המוטלת עלינו בראש השנה, לשמור לבנו שלא תגונב בו שום מדה רעה, שום קנאה, שום שנאת חנם וכדומה. לדוגמה, כתוב ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם״ (תהלים קג). ואם כן צריך כל אחד להשתדל שגם הוא יהיה כולו חסד וכל מחשבתו תהיה להטיב עם הבריות, לרבות גם עם הרעים. אנו אומרים בפיוט ״וכל מאמינים״ על הקדוש ברוך הוא: ״הטוב ומטיב לרעים ולטובים״, וגם עלינו ללכת בדרכיו ולהטיב לכל הברואים ללא יוצא מן הכלל. ולא עוד אלא שעלינו לראות בכל אדם רק את הצד הטוב ולדון כל אחד לכף זכות, ואם לא נלך בדרך זו ונראה באנשים גם את הרע, הרי יש בזה זיקה של שנאת חנם, והיא מהעבירות החמורות ביותר.",
+                "<b>הבאנו</b> לעיל דברי עזרא על ראש השנה ״כי חדות ה׳ היא מעוזכם״. רק אם נלך בדרך זו להשכיל בדעתנו ולהשתלם במדותינו, נבוא לידי חדות ה׳. מסופר במס׳ ברכות (ל:): ״אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר: וגילו ברעדה׳ כתיב. אמר ליה, אנא תפילין מנחנא. ר׳ ירמיה הוה יתיב קמיה דר׳ זירא. חזייה דהוה קבדח טובא. אמר ליה, ׳בכל עצב יהיה מותר׳ כתיב. אמר ליה אנא תפילין מנחנא״. הרי רואים אנו ששמחה של קיום מצוה מפזרת כל רעדה וכל עצב ומביאה את האדם לידי בדיחות הדעת. ואם כן אין לנו בראש השנה לבכות ולהצטער אלא לעסוק בחכמה ובדעת ובתיקון מדותינו, שזו עצמיותו של האדם ומהות צלם האלהים שבו, ועבודה זו תביא אותנו לידי שמחה וחדוה ונמלא בזה את חובתנו בראש השנה שנאמר עליה: ״כי חדות ה׳ היא מעוזכם״."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>חומרת יום הדין ותקנתו</strong></big><br>א. <b>חז״ל</b> אומרים שאדם הראשון נברא בראש השנה וזה מה שכתוב: ״זה היום תחילת מעשיך״. ״בשעה תשיעית נצטוה, בעשירית עבר, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: זה סימן לבניה כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס, אימתי? בחדש השביעי באחד לחדש״ (ויקרא רבה כט:א).",
+                "<b>הרי</b> שיום הדין של ראש השנה מקורו ביום הדין של אדם הראשון. מיום הדין שלו, יש ללמוד על יום הדין שלנו, עד היכן מדקדקים בו, על איזה מעשים תובעים בו ומה רבה חומרתו.",
+                "<b>והנה</b> כבר עמדנו כמה פעמים בשיחותינו שחטאו של אדם הראשון היה דק מאד, שאף מלאכי מעלה שהם שכלים נבדלים לא יכלו להשיגו ושאלו את הקדוש ברוך הוא: ״למה קנסת מיתה על האדם?״ (שבת נה:), וגם אדם הראשון בעצמו לא הבין את החטא והשיב לקודשא בריך הוא: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואכל״. כלומר, שהאשה שניתנה בה בינה יתרה מן האיש היא הורתה לו לאכול. ולא עוד אלא שגם בהתנצלותו זו מצאו שלא התבטא בדבריו כראוי, שאמר ״האשה אשר נתת עמדי״, שיש מקום לדייק מהם שכאילו הוא כפוי טובה לה׳ בזה שנתן לו את האשה הזאת, כפי שאמרו חז״ל שבגלל זה נקראים בני ישראל: ״בני כפויי טובה״ (עבודה זרה ה, וראה רש״י שם שלשון גנאי הוא שתולה קלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר). ועל חטא דק זה שנכשל אדם הראשון קבעו לו יום דין ודנו אותו בחומרה כזו שנתקלל כל העולם בארבעים קללות והביא מיתה לכל המין האנושי.",
+                "<b>עלינו</b> ללמוד מכאן על יום הדין שלנו בכמה וכמה דרגות של קל וחומר. הרי אדם הראשון נצטוה רק במצוה אחת והיה צריך ללמוד על כל שאר החיובים מדעת עצמו, ואילו לנו ניתנה התורה שבה גילה הקדוש ברוך הוא את חכמתו באותיות, וכלל בידינו שעצם האותיות מחכימות, ונצטוינו בה על כל פרטי הנהגתנו והליכותינו, וזכות זו העניק ה׳ רק לנו, לעם ישראל, ולא לאחרים, בדברי הכתוב: ״לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום״ (תהלים קמז), ואף אבותינו אברהם יצחק ויעקב לא קיבלו את התורה, ולא עוד אלא שבמשך הדורות הלכה התורה ונתרחבה ונוספו עליה דרשות חז״ל על כל אות ותג ופירושים של ראשונים ואחרונים. ובכן אם אדם הראשון נתבע על שנכשל פעם אחת בחייו באי-דקדוק בדיבורו שהמלאכים לא יכלו להשיגו, ונענש עליו הוא וכל העולם בעונשים חמורים כאלה, בכמה ובכמה תגדל התביעה עלינו אף אם היינו נכשלים פעם רק בכגון זה. ומה נאמר ומה נדבר אם אנו מלאים חטאים ועוונות לאין שיעור, ולא רק בדיבור כי אם במעשים בכל אבר ואבר מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, ולא חטאים ועוונות קלים כי אם קשים וחמורים למאד.",
+                "<b>ואין</b> לטעון שאנו במדריגה פחותה ואי אפשר לנו להתמודד עם מדריגת אדם הראשון, שהרי אנו מוצאים גם בדורות שלאחריו הגיעו הקדמונים לאותה המדריגה, כמו נח ואברהם, אם כי נמצאו בדורות של עובדי אלילים והיו צריכים להילחם נגד כל העולם. וכמו כן אומרים חז״ל שבעקבתא דמשיחא יהיה המצב הרוחני ירוד מאד, ״בית הועד יהיה לזנות והמלכות תיהפך למינות״ (סוטה מט) ובכל זאת יגדל באותו דור משיח ישראל שיהיה צדיק כדוד אביו. ובכן גם מאתנו יתבעו ביום הדין למה אין אנו מגיעים למדריגה כזאת ולמה אנו בשפל המדריגה. הרי נורא הוא למאד לפי זה יום הדין ומי יכילנו! כל בני האדם נסקרים לפני ה׳ בסקירה אחת וכל אחד נבחן לפי מעשיו ומחשבותיו, ״איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא״ (חבקוק א), כלומר, כל אדם לפי מדריגתו ולפי מה שהוא ראוי באשר הוא אדם, צלם אלהים, איום ונורא, קובע לו בעצמו את משפטו וחותך גזר דינו לפי מעשיו והנהגתו אם לטוב ואם להיפך רחמנא לצלן, ומי שאיננו מגיע לאותה המדריגה שבכוחו להשיג אותה, הרי מאבד עולמו ואיום ונורא משפטו.",
+                "<b>ומהי</b> התקנה בדבר? \"אם עשה חבילות של עבירות, יעשה חבילות של מצוות כנגדן\" (ויקרא רבה כה:א). ולא רק חבילות, אלא אם רואים אנו את האדם במדרגתו של אדם הראשון, הרי כשם שעל ידי סטיה קלה החריב אדם הראשון את העולם, כך יכול כל אדם על ידי כל פעולה טובה לקיים את כל העולם. ולא רק בפעולה כי אם גם בעין טובה. אם הוא מביט בעין טובה על קיבוץ גדול של אנשים, הרי משריש הוא בתוכו המדה של עין טובה שזוהי מדתו של אברהם אבינו. כמו כן אם הוא מתפלל ומבקש רחמים על כל באי עולם, לרבות הרשעים ואף רשעי גויים, כמו שאנו אומרים בתפלתנו: ״מלוך על כל העולם כולן בכבודך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו״ וכו׳ וכו׳, הרי הולך הוא בזה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ויזכה בזה בדין.",
+                "ב. <b>ובאמת</b> אפשר לזכות בדין גם על ידי שמירת שבת כהלכתה. חז״ל מלמדים אותנו שעל ידי תקיעת השופר אנו מעלים זכרוננו לפני ה׳ לטובה; ״אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה? בשופר״ (ראש השנה טז.). והנה חכמינו העריכו מאד את תקיעת השופר ואמרו שמשום כך פסלו חכמים קרן פרה לשופר ״לפי שאין קטיגור נעשה סניגור״ ויש לו אותו דין של כהן גדול שאין נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, ואף על פי ששופר מבחוץ הוא, ״כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי״ (ראש השנה כו.), כלומר, שאם יתרוממו באותה שעה של תקיעת השופר ויקבלו עול מלכות שמים, כמוהם ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים לעבוד העבודה.",
+                "<b>ולכאורה</b> בזמן שראש השנה חל בשבת ואין תוקעים בשופר, במה אנו מעלים זכרוננו לפני ה׳ לטובה? ולא עוד אלא שאמרו חז״ל: ״כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה״ (שם טז). אלא שכבר פירש בה״ג: ״לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא״ (תוספות שם), וטעמו של דבר כי בשבת אין זקוקים לתקיעת שופר, שהרי עצם יום השבת קודש קדשים הוא, כפי שאומר הכתוב: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״, ויום השבת הוא גם לזכרון מעשה בראשית ויציאת מצרים וכבפנים דמי, ואפשר להתרומם בו למדריגות נעלות ולהגיע בו לאותן המעלות שמגיעים על ידי תקיעת השופר, שהיא בבחינת לפני ולפנים, ולזכות בזה שיבוא זכרוננו לפני ה׳ לטובה."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>ערך הדיבור וההרהור</strong></big><br><b>כבר</b> עמדנו על כך (ראה המאמר הקודם ״חומרת יום הדין ותקנתו״) שתבעו את אדם הראשון על אשר לא דקדק בדיבורו כראוי והתבטא כלפי הקדוש ברוך הוא: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל״. שאפשר לפרשו שכאילו הוא כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שנתן לו אשה זו. משגה קל זה בדיבורו, שנכשל בו אדם הראשון פעם אחת בחייו, גרם השפעה רעה על כל המין האנושי, עד שמייחסים לו כל חטא הכפירה של דור הפלגה (ראה בראשית רבה לח).",
+                "<b>עובדה</b> זו מלמדת לנו. כמה חמור הוא ענין הדיבור וכמה רעה עלול להשפיע בעולם. ואם באדם הראשון שלא הוזהר על הדיבור - כך, אנחנו שיש לנו אזהרות רבות על הדיבור - על אחת כמה וכמה!",
+                "<b>חז״ל</b> דורשים על הפסוק ״ודברת בם״ - ״בם ולא בדברים אחרים״ (יומא יט), כלומר שעצם הדיבור שלא בדברי תורה, עבירה היא, כי יש בזה ביטול מצות עשה של תלמוד תורה. והרי אמרו: ״תלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א:א), ואם כן גם עונש ביטול תלמוד תורה כנגד הכל. וזה אמור בדברים בטלים סתם שאין בהם שום סרך של איסור, ועל אחת כמה וכמה אם יש בהם גם איזה סרך של איזה איסור שהוא.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז״ל: ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים את עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר: צדק תדברון״ (חולין פט.). הרי רואים אנו כמה חמור הוא הדיבור, שחז״ל רואים עיקר אומנותו של אדם בזה שימנע עצמו ממנו לגמרי, ויהיה כאלם. ולא עוד, אלא שאם לא היינו מוצאים פסוק מפירש ״צדק תדברון״ שבדברי תורה כן חייבים לדבר, היינו אומרים שלעולם יעשה עצמו אלם אף מדברי תורה.",
+                "<b>והנה</b> מצינו בדוד המלך ע״ה שאמר על עצמו: ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״ (תהלים לח), כלומר, הוא השתמש בכלי הביטוי וההאזנה שלו רק לדברי תורה בלבד ולגבי ענינים אחרים היה כאלם וכחרש. וכמו כן אמר: ״תבא לפניך אנקת אסיר״ (תהלים עט), שראה עצמו כאילו כולו אסיר ואין לו רשות להשתמש בכל אבריו וחושיו רק לעבודת ה׳.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהוזהרנו גם על ההרהור. אנו קוראים בפרשת קריאת שמע: ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ודרשו חז״ל: ״ובכל נפשך - בכל נפש ונפש שברא בך״ (דברים רבה ב). משמעותה של המלה נפש היא מחשבה. וכן פירש הרמב״ן את הפסוק ״ונפש כי תחטא״ (ויקרא ד): ״בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגה, הזכיר כאן נפש״. והיינו שחייב האדם להשתלט על המחשבה שלו, על כל הרהור והרהור שעולה על לבו. על כל נטיה ונטיה שבשכלו, ולכוונם לאהבת ה׳. ואם בהרהור כך, על אחת כמה שיש לשעבד את הדיבור רק לעבודת ה׳. ואמנם אין הדיבור נובע אלא מתוך הרהור, ואין לחכות בהכוונתו לדברי תורה ולעבודת ה׳ עד שיצא לפועל, אלא בעודנו באבו בבחינת הגות ומחשבה ונקרא עודנו ״נפש״, כלומר הנפש השכלית, יש לכוונו ולשעבדו לאמונה ולדעת.",
+                "<b>ועוד</b>, שאם יש היסח הדעת מהרהור אחד, הרי זה פוגע בכל הנפש, כפי שמשמע מדברי הרמב״ן האמורים, שאם המחשבה שוגגת בדבר אחד, הרי נאמר על כך במקרא: ״ונפש כי תחטא״, כלומר כל הנפש חוטאת, באשר אין לאדם להשאיר שום משהו בעצמו שלא יהיה משועבד לעבודת ה׳, ואם נשאר בו משהו או רגע שאינו מרגיש שעבוד זה, הרי כמוהו כמורד במלכות שמים.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה רבינו יונה ב״שערי תשובה״ ג:רא: ״המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו... וכי הוא השליט על לשונו... כענין שנאמר ׳שפתינו איתנו מי אדון לנו׳ (תהלים יב:ה). והוא הדין לגבי כל תנועה ולגבי כל הגה.</i>",
+                "<b>וזוהי</b> עיקר חובתנו בראש השנה. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם״ (ראש השנה טז.). אין הכוונה באמירה בלבד, כי אף אם יאמר אלף פעמים אין בזה כלום, אלא שיקבל עול מלכות שמים על כל אבריו וחושיו ועל דיבוריו והרהוריו בכל עת ובכל שעה. ואם יחסיר מלהמליך את הקדוש ברוך הוא אף על דיבור אחד או הרהור אחד, ואף לרגע אחד, כמוהו כאילו לא קיבל עליו כלל עול מלכות שמים."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>חיים</strong></big><br><b>״בראש</b> השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון״ (ראש השנה טז).",
+                "״<b>בו</b> ביום שנברא האדם עמד בדין לפני הקדוש ברוך הוא על שאכל מעץ הדעת ואמר לו כשם שעמדת לפני בדין ויצאת ממני בדמוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ולצאת בדמוס״ (ראה ויקרא רבה כט).",
+                "<b>אדם הראשון</b> חרד מפני עומק הדין על חטא קל, דק מן הדק, למלאכים לא נבדק, כי אחרי שיצא הדין שאלו המלאכים מאת הקדוש ברוך הוא: ״למה קנסת מיתה על אדם הראשון?״ (ראה שבת נה). לא רק שמעצמם לא עמדו ע״ז, גם אחרי שמקור הרחמים והחסד חרץ עליו משפט מות, לא יכלו להשיג חטאו ושאלו ״למה קנסת״? חטא זה חולל מהפכה נוראה כזו. ״אתמול מסוף העולם ועד סופו ועכשיו בתוך עץ הגן״ (בראשית רבה יט). נתקטן ונתמעט, ירד פלאים, גרם מיתה לעולם, אם כן איך אפשר לעולם להתקים? הבטיחו הקדוש ברוך הוא כשם שיצאת בדמוס, כך עתידין בניך לצאת בדמוס. ובאיזה דמוס יצא אדם הראשון? הלא כמה ירידות ירד, מאיגרא רמה נפל, בקללות נתקלל הוא וכל הבריאה כולה.",
+                "<b>בחיר</b> היצורים שנברא להתעדן ולהתענג מזיו השכינה בלי שום מחיצה ומסך מבדיל, לעלות למרומי רמים בלי שום הפסק, תמיד, נצח, נתרחק בכמה הרחקות. ״כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע״ (שם). פשט צורתו העליונה הנצחית ולבש צורה אחרת, מוגבל הוא, שנותיו ספורות הנה.",
+                "<b>וכי</b> זה הוא הסמל לחנינה, לדמוס? הלא אין לנו די מלים לתאר את עומק ירידתו של האדם העליון ואת המשפט הנורא אשר נחרץ עליו, אלא אף אחרי כל הירידות והנפילות, כח נפלא אצור בקרבו, שבעזרתו יכול הוא לתקן את עוות חטאו, לפשט את כל העקמומיות, ללבוש את צורתו האמתית בלי צמצום ומעוט קומה, יכול הוא לשוב לאיתנו להתעלות עם כל הבריאה. ואם יש בו כח נפלא זה, כיון שנשאר חי כבר זכה בדין בדמוס יצא, נתנה לו אפשרות לתקן את כל הקלקולים, להתרומם לאותה המדרגה של קודם החטא - החיים הוא הדמוס.",
+                "<b>ובאמת</b> תיקן אדם הראשון את כל הבריאה, הניח ע׳ שנים לבנים - לדוד המלך (ראה שם ובחידושי הרד״ל) אשר ממנו יצא משיח צדקנו שיתקן את כל הבריאה בחמריות וברוחניות, היוצא לנו מזה כל מי שיחובר אל החיים יש בטחון. אושר האדם הוא החיים, אם בחיים חיתו אין קץ וגבול לאפשריותיו, לצאת בדמוס הוא להשאר בחיים, וכל הבקשות בתוך התפלה על חיים הם, והתירו להפסיק בתוך שלש ראשונות, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, שעת סכנה היא ומפני הסכנה התירו להפסיק בשבח ולבקש רחמים על חיים.",
+                "<b>אבל</b> אנו מחויבים לדעת שאף אם אלף שנים יחיה האדם ומטרתו וחובתו ישכח, לא זכה ולא הרויח. החיים כשהם לעצמם, אם לא יפק מהם התועלת הנדרשת, תיקון החטאים, מילוי החסרונות והפגימות ולעלות עליה תמידית - אין בהם ממש אינם חיים. ״רשעים בחייהם קרואים מתים״ (ראה ברכות יח). ולא רק הטובעים בעמקי מצולה של חטאים ופשעים נקראים מתים, אלא אף אם צדיק גמור הוא ורק פגימה דקה יש במעשיו, רשע הוא, מת הוא. צדקיהו מלך ישראל שבשבילו לא החזיר הקדוש ברוך הוא את העולם לתהו ובהו (ראה סנהדרין קג), כשנמצא פגם קל על צדיק יסוד עולם זה, עבר על אסור לכתחלה, לא שמר את שבועתו לנבוכדנצר, אף על פי שסנהדרין התירו את השבועה, אבל מכיון שלכתחלה אסור להתיר שלא בפניו (ראה נדרים סה ותוספות גיטין לה), ורק בדיעבד הותרה, לא היה לו להשתמש בהתר זה, ובשביל העלם קל זה נקרא חלל רשע. זו היא המדה לרשעות שעל ידה האדם העושה, למת יחשב.",
+                "<b>אנחנו</b> צריכים לחשב חשבוננו של השנה שעברה, אם תקננו ושפרנו מדותינו ודעותינו, אם השתמשנו באוצר החיים לעלות מעלה באורח חיים, ואולי חס ושלום הוספנו בחטא, נשתרשנו בחטא, חשבונות אלו צריכים אנו לחשב לתקן ולהחיות את השנה שעברה, וכמו שעל ידי חטא קל, פגם מועט, הבדל שבין לכתחלה ודיעבד, צדיק יסוד עולם כצדקיהו, נקרא חלל רשע, קל וחומר במדה של טובה, דהא מדה טובה מרובה, בתקון ושפור מעשה כל דהו, הרשע המת מתהפך לצדיק חי ויכול הוא לזכות את עצמו ואת כל העולם כולו בדין להזכר לחיים טובים."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>הרהורים לעשרת ימי תשובה</strong></big><br>א. <b>אנו</b> עומדים כעת בשבת תשובה, שהיא מעשרת ימי תשובה. וכבר אמרו חז״ל: ״שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו׳: צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה״ (ראש השנה טז:). מי הם בינונים? מצינו שרבה אמר: ״כגון אנו - בינונים״ (ברכות סא:). כנראה שרבה סובר שכל אחד באיזו מדריגה שהיא, צריך לחשוב על עצמו שהוא בינוני כדי שלא יתייאש מן התשובה. ולכן גם אנחנו חושבים עצמנו כבינונים ומתפללים בכל עשרת ימי התשובה שה׳ יחתמנו לאלתר לחיים טובים׳ ולשלום.",
+                "<b>בתפילותינו</b> לחיים טובים אנו מכוונים גם לחיים גשמיים טובים וגם לחיים רוחניים נעלים, והנה אין שיעור לחיים גשמיים טובים, כי אין אדם מסתפק לעולם, מי שיש לו מנה רוצה מאתים ומי שיש לו מאתים רוצה ארבע מאות (ראה קהלת רבה א:יג), ולעולם רואה עצמו בבחינת ״מי ישפל״, כי הרי יש יותר עשירים ויותר מכובדים ממנו. ואולם מצד השני, יכול אדם בכל מצב שיימצא לראות אנשים שהם יותר עניים ויותר שפלים ממנו. ומכיון שאם יביט למעלה ממנו לא ימצא סיפוק לעולם ולא ימצא את אושרו, עליו לכוון למטה ממנו ואז ירגיש עצמו במצב ״מי ירום״, שהוא מורם מחביריו שהם במצב יותר שפל ממנו. וזהו העשיר האמתי, שהוא שמח בחלקו ומאושר במה שיש לו.",
+                "<b>אולם</b> לא כן בחיים הרוחניים, כי דורשים ממנו שיהיה מושלם בכל המעלות ואסור לו להסתפק לעולם, ואם לא השיג איזו מעלה וכל שכן אם יש בו איזה פגם שהוא, הרי הוא בבחינת ״מי ישפל״, כי עדיין לא הגיע לתכליתו בחיים. ועל זה יתפלל כל אדם לעת מצוא שיסייעו לו מן השמיים לעלות במעלות הרוחניות ושיכלל באלה שיגזרו עליהם שיהיו בבחינת ״מי ירום״, שיתרומם למדריגות העליונות בתורה וביראת שמים.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל: ״׳ויקרא לאור יום׳ - אלו מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלו מעשיהם של רשעים״ (בראשית רבה ג:י), יום הוא בזמן שהשמש זורחת וזה נקרא אור, ולילה הוא בזמן שהלבנה מאירה וזה נקרא חושך. הכתוב קורא גם את השמש וגם את הירח: ״שני המאורות הגדולים״ (בראשית א:טז; וראה רש״י שם שמדובר לפני התמעטות הלבנה). וגם לאחר התמעטות הלבנה נאמר עליהם: ״את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו׳ ויתן אותם וכו׳ להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה״, כלומר שגם ללבנה ניתן הכוח להאיר על הארץ ולמשול והיא נקראת ממשלת הלילה. ועוד שהכתוב גומר על שניהם, לרבות הלבנה: ״וירא אלהים כי טוב״. כמו כן כלל נעים זמירות ישראל את שניהם בתור מאורות גדולים בתהלותיו על חסדי ה׳: ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו וכו׳ לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו; את השמש לממשלת היום כי לעולם חסדו; את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו). וכן אנו אומרים על שניהם בכל יום בברכות קריאת שמע שבתפילת שחרית: ״ברוך את ה׳ יוצר המאורות״.",
+                "<b>ואמנם</b> מאירה הלבנה בלילה על פני כל היקום ומביאה שפע של טוב וחסד לכל ברואי עולם, ובפרט בימים שבאמצע החודש שהיא זורחת במלא תוקפה, וכל יצורי תבל נהנים ומשתמשים לאורה לכל צרכיהם, ובכל זאת הואיל ולעומת השמש הוא בבחינת ״המאור הקטן״ ואין לה אותו הזוהר והתוקף, נקבע לה שם חושך ולילה.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שחז״ל מכנים מעשים הדומים לאור הלבנה ״מעשיהם של רשעים״, כלומר אף מעשים גדולים שהם מאירים ומזהירים, כדוגמת מאור הלבנה, והם בבחינת ״כי טוב כי לעולם חסדו״ ויש בהם ברכה ותועלת רבה, אבל אם אינם בכל תוקף זהרם ואינם מגיעים לדרגתם העליונה של מעשי הצדיקים שהם בבחינת זריחת השמש, רואים אותם כלילה וחושך, והם נקראים מעשיהם של רשעים.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שאמרנו על צדקיהו המלך. חז״ל אומרים שכל העולם היה קיים בזכותו, כפי שאמרו חז״ל (סנהדרין קג): ״ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיהו, נסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו״. הרי שהיה מאיר בחכמתו ובצדקתו לכל העולם. ובכל זאת מכיון שנתגלה בו פגם כל שהוא, כאמור. שהתיר את שבועתו של נבוכדנצר שלא בפניו, שלכתחילה אין לעשות כן, כאילו הפך כל אורו ללילה ולחושך ומכנים אותו בשם ״חלל רשע״ (ראה לעיל מאמר ״ערך חיי האדם״).",
+                "<b>רעיון</b> זה אנו מוצאים גם בדברי החכם מכל אדם. הכתוב אומר: ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״ (משלי יז). ואמרו חז״ל: ״אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים״ (יומא עב:). הרי מופלא הדבר שאף אלה ששלמה המלך קורא אותם תלמידי חכמים והם עוסקים בתורה לקנות חכמה, אבל הואיל ואין בהם לב, כלומר, אין לבם חדור ביראת שמים, הם בבחינת ״כסיל״. וכבר נאמר על כגון זה: ״והכסיל בחושך הולך״ (קהלת ב). תלמיד חכם זה עם כל חכמתו ותורתו, מכיון שאינו שלם, אין נחשב אורו לכלום והוא הולך בחושך וכל מעשיו חשכים, כדוגמת מעשי רשעים הדומים ללילה.",
+                "<b>ואמנם</b> יש דמיון בין החטא לחושך הלילה. היום אינו מחשיך בבת אחת אלא מתחילת שקיעת החמה האור הולך ודועך לאט לאט עד שהחושך מתגבר לגמרי ונעשה לילה. כך דרכו של החטא שאף כשאינו אלא בדברים קטנים הוא הולך ומחמיר יותר ויותר.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל. הכתוב אומר: ״לפתח חטאת רובץ״ (בראשית ד) - ״׳חטאת רובצת׳ אין כתוב כאן אלא, חטאת רובץ׳, בתחילה הוא תשה כנקיבה ואחר כך הוא מתגבר כזכר״ (בראשית רבה כב). בתחילה, בפתח דרכו, נראים מעשיו פגומים לכאורה רק בענינים דקים, אבל אותם ענינים דקים רובצים בו והופכים לחטאים גדולים. ואף כשהוא חכם וצדיק פוגמים המעשים הדקים האלה בכל חכמתו וצדקתו ועושים אותו לכסיל, עד שנאמר עליו: ״הכסיל בחושך הולך״ וכל מעשיו הם בבחינת לילה.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה ״מכתבו של רנ״צ״</i>",
+                "<b>ולפי</b> זה, מה שאמרו חז״ל ש״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ (תנא דבי אליהו כה), אין זה רק כדי להגיע למדריגה גדולה, אלא אם לא יגיע לידי כך הרי מעשיו עודם רחוקים מאד מתכליתם, ועודם עלולים לדיות כאמור, בבחינת לילה."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>הפיכת דרך ארץ לדרך שמים</strong></big><br>א. <b>מדרכו</b> של עולם נהוגים בין הבריות נימוסים מקובלים, הן בחברה והן בינם לבין עצמם, כגון בהליכותם, בישיבתם, בהנהגתם וכדומה, וכמו כן באכילתם, בשתייתם. בשנתם וכדו׳. נימוסים אלה נקראים ״דרך ארץ״. ובני האדם מדקדקים בהם ואינם רואים בזה כל עול. לעומת זה אנו רואים שביחס לתורה ושמירת המצוות. בני האדם רואים בהן עול ומחפשים דרכים להשתמט מלדקדק בהם. וחז״ל היו צריכים לתקן וידוי מיוחד על כך: ״על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול״.",
+                "<b>אולם</b> לכשנעיין בדבר, נראה את ההיפך. בעניני דרך ארץ יש עול קשה. אלא משום שהאנשים מרגישים בזה טעם, הם משלימים עם הסבל וגם הסבל נהפך להם לעונג. אנשים עורכים טיולים במרחבי תבל, ולפעמים גם במדבריות ובמקומות שוממים, והם משוטטים בדרכים משובשות שיש בזה משום עינוי. כדברי הכתוב: ״ענה בדרך כוחי״ (תהלים קב), ובכל זאת הם מחבבים את הטיולים ומתענגים מהם. כמו כן נהנים האנשים מסעודות ומשתאות, למרות שזה כרוך בעמל ובטרדה, לבזבז זמן על כך, לבצע האכילה והשתיה באמצעות כלים שונים: סכינים, מזלגות, כפות וכדו׳, לפעול להביא האוכל לפה. ללעוס ולבלוע וכדו׳. לפי דברי חז״ל היתה זו אחת מהקללות שנתקלל בהן אדם הראשון, כי לפני החטא היה מקבל מזונו מאליו, כמו שאנו שואפים אויר לריאתנו ללא כל פעולה וטרחה. ובכל זאת אנשים מוצאים עונג באכילתם, למרות שזה עול וקללה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה הרי העונג והאושר האמתי הוא הדביקות בה׳, ההתדבקות בחכמה העליונה שאין תענוג ושמחת נפש גדולים הימנה. וזה בא מאליו, ללא כל טרחה, ואין בזה כל עול. ואמנם כשאדם חוטא, נעשית מחיצה בינו לבין הקדוש ברוך הוא והוא מתרחק מהעונג הזה, אבל ה׳ נתן לנו את יום הכיפורים למחילה ולסליחה שנוכל להיטהר לפני ה׳ ולחדש חושינו ורגשותינו ולאפשר לנו להתענג מזיו שכינתו. האם יש, איפוא, יום של עונג ועידון יותר גדול מיום הכיפורים, שהוא מחזיר אותנו לעולם התענוגות האמתיים?",
+                "<b>ואמנם</b> יום הכפורים הוא יום שכולו רוחני ואין בו אכילה ושתיה. אבל ה׳ ציוונו להעלות גם את מנהגי דרך ארץ לדרכי שמים ולהפוך את האכילה והשתיה לתענוגים רוחניים. חז״ל אומרים: ״כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בתשיעי ועשירי״ (ראש השנה ט). אכילה ושתיה זו בערב יום הכיפורים היא הכנה ליום הכיפורים, או משום שמחתו שהגיע זמן כפרתו, או כדי שיהיה כוח להרבות ביום הכפורים בתפילה ובעבודת התשובה (ראה שערי תשובה לרבינו יונה ד). והרי מטרתו רוחנית, ולא עוד אלא שקשה עליו האכילה באותו יום, שהוא דואג על חטאיו ומלא יראה ופחד מאימת יום הדין, ואינה אלא לשם מצוה. בתנאים כאלה נהפכת הפעולה הגשמית, שהיא לכאורה דרך ארץ, לפעולה רוחנית ואינה נחשבת כלל לאכילה כי אם לתענית, ומעלה עליו הכתוב כאילו התענה גם ביום תשיעי. ואותו עונג רוחני אמתי שיש ביום הכיפורים ביום סליחה וכפרה והטהרות לפני ה׳, יש גם ליום התשיעי כיום אכילה ושתיה.",
+                "<b>ועוד</b> נצטוינו לחוג שמונה ימי חג לאחר יום הכיפורים ולשמוח בהם ודוקא על ידי אכילה ושתיה, כי אין שמחה אלא בבשר ויין. הכתוב אומר: ״זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״ (תהלים קיח) ״ואמר רב אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש: ׳נגילה ונשמחה בך׳״ (ילק׳ש שם), בימי החג יש להגיע לעונג האמתי ולשמחה העילאה ביותר בה׳ בעצמו, כביכול, ועל האדם להשיג מדריגה כזו שגם האכילה והשתיה יהפכו לו לעונג רוחני ולשמחה בהקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>כן</b> אנו מוצאים גם בנימוסי בני אדם אחרים, שכאשר הם מכוונים לשם שמים, יש להם ערך רב והם מביאים למדריגות עליונות ולעונג רוחני שלא ישוער.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (סנהדרין צו) שכאשר שלח מרודך בלאדן מלך בבל אגרת שלום לחזקיהו המלך כתב בתחילה: ״שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא״. והעיר להם נבוכדנאצר, שהיה סופר המלך באותו זמן, שאם הם קוראים לה, ״אלהא רבא״, למה הם כותבים אותו בסוף? אלא כך צריכים לכתוב: ״שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה״. אמרו לו: ״קרינא דאיגרתא ליהוי פרוונקא״. ורץ נבוכדנאצר אחר השליח ותיקן את נוסח האגרת כדבריו. ואמרו חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא, אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך שלשה מלכים קוזמוקטורין (תופשי העולם) שליטין מסוף העולם ועד סופו״ (ראה ילקוט שמעוני רמד).",
+                "<b>מסופר</b> הרבה במדרשי חז״ל על שלטונו של נבוכדנאצר בעולם שהיה מושל בכיפה בכל העולם והטיל אימה על כל בני האדם עד ש״כל ימיו לא נמצא שחוק בפה כל בריה״ (שבת קמט:) ולא רק על בני האדם משל כי אם על כל יצורי תבל, כפי שתיארו חז״ל: ״שמשל אפילו על חיות השדה ועל עוף השמים ולא היו יכולים לפתוח את פיהם כי אם ברשותו״ (ילקוט ריא בשם פרקי דר״א). ולא עוד אלא שעלה גם במעלות רוחניות עליונות עד שאמר שירות ותשבחות לפני ה׳ כדוד המלך נעים זמירות ישראל, ולולא עיכבו בידו, היה עוד עולה עליו, כפי שאומרים חז״ל: ״אמר ר׳ יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא בא מלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים״ (סנהדרין צב:) ופירש רש״י: ״שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד ואילו אמרן, הקדוש ברוך הוא הייה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד״.",
+                "<b>והנה</b> הגיע נבוכדנאצר לעונג הגדול ביותר שאדם יכול להגיע. ואנו יכולים לתאר, הן מבחינת השררה והכבוד שאין למעלה מהם, והן מבחינה רוחנית, להשיג השגות עליונות כאלה ששירות דוד בן ישי הן בטלות לעומתן.",
+                "<b>ולמה</b> זכה נבוכדנאצר לכל זה? משום שפסע שלש פסיעות כדי לתקן הנוסח של האגרת ולהקדים שם ה׳ לשמו של חזקיהו, שלכאורה אין זה אלא מעשה של נימוס רגיל, אבל מכיון שעשה פעולה זו לכבוד ה׳, נהפך מעשה דרך ארץ זה לדרך שמים ולתנופה כבירה כזו עד שהעלה אותו לגבהי מרומים מכל הבחינות וזכה לעידון עידונים כזה.",
+                "ג. <b>ומתוך</b> שמדת דרך ארץ יש לה ערך כה רב במקומה הראוי. יש להקפיד על כך ככל האפשר אף בענינים הנוגעים לעבודת ה׳, מסופר בגמ׳ (ברכות יג:) על רבי יהודה הנשיא ״שהיה שונה לתלמידיו לפני זמן קריאת שמע וכשהגיע זמן קריאת שמע היה מעביר ידיו על פניו ומקבל עליו עול מלכות שמים״. ומפרש הערוך שהטעם שהעביר ידיו על פניו הוא ״שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה״ (ראה שם בשולי הדף). פירוש הדבר׳ שהרי בזמן שגומרים ״אחד״ שבקריאת שמע צריכים להמליך את ה׳ למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים (ראה שם), ונמצא שבאותה שעה מסבבים את העינים לכל צד, ואין זו ממדת דרך ארץ.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאף בשעה שעוסקים בקבלת עול מלכות שמים, אין לוותר באותה שעה על סטיה כל שהיא במדת דרך ארץ, ואף ר׳ יהודה הנשיא, שאפשר לתאר לאיזו מדריגה של המלכת ה׳ ונכונות למסירות נפש הגיע באותו זמן, בכל זאת דקדק בזה והעביר ידיו על עיניו שלא יראו בהן אי אילו תנועות שאינן נאות.",
+                "<b>מצינו</b> עוד בספר תהלים (קמח) כשדוד קורא את כל ברואי העולם, מן השמים ועד קצות הארץ, שיהללו את שם ה׳ הוא מתחיל בברואי הארץ מן התנינים החיות והבהמות ככתוב: ״הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכו׳, החיה וכל בהמה וכו׳״, ואילו את האדם הוא מונה לבסוף: ״מלכי ארץ וכל לאומים וכו׳״, ואומרים חז״ל טעם הדבר, שמשום שהם נבראו קודם האדם, אף קילוסם בא בראשונה (ראה ויקרא רבה יד:א וראה שם עוד: ״כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דיכתיב: ׳זאת תורת הבהמה׳ ואחר כך: ׳אשה כי תזריע׳״).",
+                "<b>הרי</b> למדים אנו מכאן שאף כשבאים לקלס את ה׳, יש לשמור על מדת דרך ארץ ולתת זכות קדימה לאלה שנבראו תחילה והם ותיקים יותר בעולם. כך נהג הקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול, בזמן שבא ללמד תורה לישראל והקדים תורתם לתורת האדם. וכך יש לנו לנהוג בבואנו לשבח ולספר תהלותיו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ויש</b> לנו לקחת דוגמה לכך גם ממלאכי השרת, חז״ל אומרים (חולין צא:): ״אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנאמר: ׳ברן יחד כוכבי בוקר׳ והדר: ׳ויריעו כל בני האלהים׳״. הרי המלאכים נוהגים מנהג דרך ארץ כלפי ישראל, שהם עולים עליהם, ולא מקדימים אותם בשירה. ומכאן עלינו ללמוד לשמור על מדת דרך ארץ בכל מקום, ואף בעבודת הקודש, בתפילותינו ובלימוד תורתנו, שהיא בבחינת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, כי דרך ארץ היא היא דרך שמים."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>שמחת החג</strong></big><br><b>לכאורה</b> נראה לנו שיש הבדל גדול בין הימים הנוראים לבין ימי הרגלים, שכן הימים הנוראים הם ימים של תוגה ומרירות ואילו הרגלים הם ימי שמחה וששון. ואולם לא כן הדבר. כבר עמדנו על כך שגם על ראש השנה כתוב: ״ואל תעצבו כי חדות ה׳ היא מעוזכם״ (נחמיה ח), וכן לגבי יום הכיפורים, לא ההכאה על הלב עיקר, ולא הבכיות והצעקות, אלא ההכרה בערך עצמו, כדברי הכתוב: ״לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה״ (תהלים נא), דהיינו שיכיר את מצבו וערכו, וכמה הוא רחוק מתכליתו ויכניע לבו לאלהים. וכן מצינו ששלמה המלך התפלל לה׳ ואמר: ״ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע״ (מלכים א ג:ט). ואם לבבו יבין את ערכו, יעשה כל המאמצים לתקן את עצמו ולהתעלות עד כמה שידו מגיעה. והאם יש שמחה וחדוה גדולה מזו? על כגון זה אמר הכתוב: ״וגילו ברעדה״ (תהלים ב). ומהו ההבדל בין הימים הנוראים לבין הרגלים? שבימים הנוראים הפנימיות היא בשמחה והחיצוניות היא ברעדה.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה שה׳ אמר למשה: ״ומות בהר אשר אתה עולה שמה וכו׳ על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל״ (דברים לב). ופירש רש״י: ״גרמתם שלא אתקדש, אמרתי לכם ׳ודברתם אל הסלע׳ והם הכוהו והוצרכו להכות פעמיים, ואילו דיברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים: ומה הסלע שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר ואם חטא אינו לוקה - כך מקיים מצוות בוראו, אנו לא כל שכך (רש״י שם; וראה רש״י במדבר כ).",
+                "<b>והנה</b> יש להבין מה ההבדל בין דיבור להכאה. הרי הסלע הוא דומם ולמה אין אותו נס ואותו קידוש השם כשיוצאים ממנו מים על ידי הכאה כמו על ידי דיבור? והרי הפיטן אומר בתפילת הגשם: ״על הסלע הך ויזובו מים בצדקו חן חשרת מים״, כלומר, שאנו מבקשים שה׳ יתן לנו מים בכל ימות השנה בזכות קידוש השם של ההכאה על הסלע שגרמה להוצאת מים. יתכן שהפיטן מכוון לנס הראשון של ההכאה על הצור שאירע ברפידים (ראה שמות יז), ששם לא היה כל חטא בדבר. אבל בכל אופן שם אמר ה׳ בפירוש למשה שיכה בצור והיה בו קידוש השם. ולמה שונה כאן במי מריבת קדש שבהכאה על הסלע לא היה קידוש השם?",
+                "<b>אולם</b> יש הבדל בין חכמים להמוני העם. לגבי חכמים אין הבדל בין דיבור להכאה. כתוב לגבם: ״תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה״ (משלי יז). החכם מושפע מדברים ואינו זקוק לשבט ולהנאה, ולכן ברפידים כשהנס נעשה ״לעיני זקני ישראל״ בלבד (ראה שמות יז:י; וראה רמב״ן במדבר כ:יג), לא היה משה זקוק להוציא מים על ידי דיבור דוקא והכה בצור, כי לגביהם אין כל הבדל בין זה לזה ויש בשניהם אותו קידוש השם.",
+                "<b>אבל</b> לא כן הדבר באנשים פשוטים וכסילים שעליהם היה הדיבור אל הסלע עושה רושם יותר גדול מהכאה, כי לא היו רואים שום פעולה גשמית ורק דיבור בלבד, ובכל זאת היו יוצאים מים מהסלע. וכן מצינו שלגבי כסילים כתוב: ״בדברים לא יוסר עבד״ (משלי כט). על עבדים שהם בדרגה פחותה וכן על כסילים לא משפיעים הדברים, אלא ״שבט לגו כסילים״ (שם כו). להם דרוש שבט ממש, הם נרתעים רק מפעולה מעשית על ידי הכאה והלקאה. ולכן לוא היה משה מדבר אל הסלע, היה בזה יותר קידוש השם לגבי פשוטי העם, כי בענינים של דיבור אין להם תפישה, והם היו מתפעלים יותר בראותם שעל פי דיבור בלבד הסלע מוציא מים, ושם שמים היה מתקדש יותר.",
+                "<b>והנה</b> בגלל זה שמשה ואהרן גרמו שלא יתקדש יותר, אומר עליהם הכתוב: ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל״ (במדבר כ), כלומר. שיש בזה משום חוסר אמונה, לא רק חוסר אמונה בתוך המוני בני ישראל, אלא בהם בעצמם.",
+                "<b>והנה</b> בנמשל לזה, רואים ההמונים קידוש השם בעיקר בימים הנוראים על ידי הפעולות החיצוניות, על ידי זעקות התפלה ובכיות הוידויים ועל ידי התמרמרות הלבבות והתעוררות התשובה. אולם יש להשתדל שגם בימי החג, זמן שמחתנו, תתגלה פנימיות הלב אף ללא אמצעים חיצוניים? שתתרומם הנפש מתוך שמחת החג בלבד, שיאכלו וישתו ויהנו מעונג יום טוב ככל האנשים, ובאותו זמן תהיה זו שמחה רוחנית, שמחה של תורה והתלהבות של קדושה, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה נעים זמירות ישראל: ״הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה״ (תהלים קנ), כלומר, שלא יהיה הבדל בתהלות ה׳ אם הן בתקע שופר ובתרועה ואם הן בתוף ומחול, ואז יהיה קידוש השם יותר גדול, שגם פשוטי העם יכירו בקדושת התורה ורוממות היראה בצורתן האמתית ובכל הודן ותפארתן."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>טעמן של ברכות</strong></big><br>״<b>האדם</b> לא נברא אלא להתענג על ה׳״ (מסלת ישרים א). תענוג זה לא רק על עולם הבא נאמר אלא גם על העולם הזה. מוקף הוא האדם עונג ועידון בלי גבול ובלי תכלית. כל העולם כולו הוא מקור של עונג ונועם. כל פרט ופרט של המציאות, כל תנועה ותנועה של הבריאה, כל חויותיו של האדם בדרגות התפתחותו, כל צעד וצעד בדרך השתלמותו, כל זה מחולל ומוליד כביר של אלפי תענוגים הנאה ושמחה לאין שיעור. רק ההרגל שבא מתוך קביעות ותמידיות הוא המקהה את הרגשת הנועם, הוא המחליש ופוגם את התענוג.",
+                "<b>יש</b> והאדם רואה בעיניו את הדר הטבע ושלל צבעיו המרהיבים את העין, שומע הוא את שירת היקום, חש הוא כל הד קול, מרגיש הוא איך שהוא מתאחד ומתקשר לחיים הסובבים אותו, ובכל זאת אין זה מעורר בו את השמחה הגדולה, את התענוג וההנאה בלי מצרים שאפשר להרגיש בזה, יען כי מורגל הוא בזה לראות ולשמוע תמיד את אותן המראות והחויות, ולכן אין בו החוש לעורר את השמחה הפנימית.",
+                "<b>חסד</b> גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם והשלימו בחושיו מיזם היולדו ומעולם לא הרגיש צער חסרונם, ולכן אינו מרגיש גם את ההנאה מחסדי ה׳ אלו.",
+                "<b>כדי</b> להוציא את האדם מהרגלו, כדי לחדש את חושי הרגשתו שיחוש וירגיש את נועם הבריאה וחסדי ה׳ הממלאים כל חללא דעלמא, קבעו לנו חז״ל סדרן של ברכות.",
+                "״<b>המחדש</b> בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, זו ההכרה כאילו כל הבריאה כולה זה עתה נבראה מחדש, כאילו האדם רק עכשיו נולד, כאילו עוד לפני רגע היה העולם תוהו ובוהו, והאדם כגוף בלי נשמה, כעור בל יראה אור וכחרש לא ישמע, בלי דעת והכרה, בלי שכל להבין. רק לפתע פתאום נגה עליו אור ה׳ ויוציאהו למרחב, הוציאהו לאור עולם, הפיח בו רוח חיים, פיתח בו חושים לראות ולשמוע ולהרגיש, הכניס בו שכל מבין ורוח משכלת, פתח זרעותיו ויחלץ עצמותיו לקראת החיים.",
+                "<b>הכרה</b> עמוקה זו, כמה עונג ושמחה, כמה אוצרות של הנאה ועידון מקופלים בה - וזאת ילמדונו הברכות. ״המחזיר נשמות לפגרים מתים״; ״מתיר אסורים״; ״פוקח עורים״; ״זוקף כפופים״, כל ברכה וברכה כשהיא נאמרת מתוך כוונה והתבוננות עמוקה, כמה מרנינה היא ומהנה את האדם בהרגישו בחוש כוחות חדשים וחיים חדשים כאילו זה עכשיו יצא לאויר העולם.",
+                "<b>אולם</b> הכרה זו גם היא איננה עוד הכל. משנה עונג ושמחה כפולה ומכופלת ירגיש האדם בהסתכלות עמוקה בהתפתחות שכלו בפרט ויחרש בקרבו רגשי העונג מפרטיות עלייתו ממדרגה למדרגה, מתינוק דחד יומא שהוא בבחינת שוטה אינו מרגיש כלום, עד מדרגת האדם הגדול שעלה במעלות העליונות של החכמה. התפתחות השכל היא המקור היותר גדול והמהוללת הכבירה ביותר של תענוג ושמחה לאין סוף.",
+                "<b>כל</b> איש העוסק בתורה ומתענין בלימודה יודע ומרגיש כמה גדולה ההנאה כשהוא שומע דבר חידוש בלימוד התורה, ומה גם כשעולה בידו לחדש בעצמו איזה חידוש בהבנתה. גילויי שכל היותר קטנים מענגים הם את נפש האדם וגורמים לו תענוג גדול. מה גדול ששון לבם של ההורים כששומעים את ילדיהם מתחילים לפטפט אף הברות קטועות. משנה עונג הם מתענגים כשהם עולים עוד מדרגה וכבר יודעים לחבר את ההברות עד כדי מלה שלימה: ״אבא״, ״אמא״. עונג יותר גדול הם מתענגים כששכלם מתפתח עוד, וכבר מבינים את צורת האותיות וקוראים ״אלף״ ״בית״ וכן כהנה אלפי אלפים ורבוא רבבות מדרגות לאדם, זו אחר זו, מדי עלותו בסולם ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה למדרגה, עד היותו לאיש גדול וחכם, כל התפתחות קטנה תגרום שמחה חדשה.",
+                "<b>אולם</b> מכמן שההרגל שולט בכל, ומתיש תמיד את כח הרגשת העונג של ההתפתחות המושגת, על כן ישכח האדם את התענוג והשמחה שבכל ההתפתחות הארוכה שעברו עליו ואשר כבר נתרגל בהם, ואין לו בעולמו רק את השינויים הקלים והפסיעות הקטנות אשר עוד טרם הספיק כח הרגשתם להיחלש ולהתקהות.",
+                "<b>אילו</b> עמד טעם הרגשת העונג של ההתפתחות התמידית בעין, ריחו לא היה נמר וטעמו לא היה פג על ידי ההרגל, כי אז היה מרגיש האדם את טעם כל ההנאות והתענוגים של כל מדרגות ההתפתחות ביחד, וגם ברגע האחרון של יום מותו היה מרגיש את הנאת ההתפתחות הראשונה בהיותו תינוק בר חד יומא, דהרי זה כאילו בפעם אחת התחיל לפטפט הברות קטועות, ובעוד רגע הוא מדבר, וכבר התחיל ללמוד ״אלף בית״ ותיכף מקרא, משנה, גמרא, ומיד הבין ללמוד בעצמו בלי עזרת מורה, ומיד לחדש חידושים, והיה בקי בש״ס בבלי וירושלמי ונעשה לגדול בישראל, וכן הלאה והלאה, וכל שמחת ההתפתחות שבאה לו לאדם זה לאט לאט, מדרגה אחרי מדרגה, היתה לפניו כאילו היו באות כל השמחות וההנאות כולן פתאום, ונצברו כולן יחד, מה גדולה היתה הנאת החיים של כל אדם ומה רב היה עינוגו התמידי אחרי הרגשה מקפת כזאת...",
+                "<b>והנה</b> תחית ההרגשות העמוקות האלו, היא על ידי סדר הברכות שקבעו לנו חז״ל. מתוך סדרן של ברכות יוצא לנו חידוש ההרגשות בכל ההכרות השונות. אותו האדם הגדול העומד על מרום פסגת המדרגות היותר עליונות בהכרת החכמה והוא משבח ואומר שירה על ההוד והנועם שבגילוי שכיגה ונתינת התורה בברכת ״המלמד תורה לעמו ישראל״, אותו האדם עצמו אינו מסיח דעתו מלהרגיש הרגשה עמוקה וחדשה גם בהכרה היותר נמוכה וזעירה, ובין המון ההרגשות לאלפי אלפים ורבוא רבבות שהוא יודע ומרגיש בכל עת ובכל רגע, אינו שוכח מלהביע את שמחת לבו וחדות נפשו גם על ההכרה מעין הבנת ה״שכוי להבדיל בין יום ובין לילה״, ומרוב עונג והנאה הוא מביע את תודתו וברכתו להבורא אשר נתן לו הכרה זו. אולם בכל האמור עוד טרם נגמר מילוי ההנאה ומידת העונג שאנו מקבלים על ידי סדר הברכות. עוד רב טוב צפון בו, ועוד נועם גדול נכון לאדם המתבונן בו ומכוון בו כוונה הוגנת.",
+                "<b>יודעים</b> אנו, שכל דבר המענג אותנו בהשגתו, אין לנו להביט רק לעצם השגת הדבר, כי אם גם על האופן שהוא מושט לפנינו. מאכל טוב כשהוא מושט על ידי ידים מגואלות, לא ינעם לנו כלחם ומלח המושטים לנו על ידי שר וגדול, ומה גם אם האדם היותר חשוב יטריח עצמו להלבישנו ולהנעילנו ולרחצנו, ובכבודו בעצמו יושיט לנו כל צרכינו. ומה תגדל ההנאה ומה ירבה העונג כשאנו מעלים על לבנו בסדר הברכות שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא ״אוזר ישראל בגבורה״; ״עוטר ישראל בתפארה״, ומטפל עמו כמו האב בבנו יחידו, נושאו על זרועותיו וממלא כל חפציו. והרי מבלעדי הקדוש ברוך הוא אין לו לאדם כח לעשות כלום, ורק הוא, כביכול, מלביש אותו ומפשיטו, מכניס ומוציא״ מאכיל ומשקה את כל אחד ואחד, ומה גדול הוא העונג ביודענו ובהרגישנו את כל אלה.",
+                "<b>באופן</b> כזה הכרת מלכות שמים, איננה עול ומס שחפץ הקדוש ברוך הוא להטיל על האדם כי אם - דרישה של התבוננות והסתכלות בחסדי ה׳ וטובו הממלאים את כל חללא דעלמא, למען יהנה מידיעת אושרו ויתענג מחסדי ה׳ הסובבים אותו, ומה ה׳ אלהיך שואל מעמך, כי אם ליהנות ולהתענג מטוב ה׳ וחסדו כל הימים, והיה הנאתכם עבודתכם ותענוגיכם מם שלכם, וההכרה וההרגש בטוב חסדי ה׳ ברוב עומקם ורחבם - תשלום החסד."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>הצנע לכת</strong></big><br><b>בא מיכה והעמידן על שלש וכו׳ עשות משפט - זה הדין, ואהבת חסד - זה גמילות חסדים, והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה. (מכות כד.)</b>",
+                "<b>היסוד</b> השלישי שהעמיד מיכה לאחד מיסודי התורה - הצנע לכת - אינו מעורר בנו שום ספק מה הוא, הלא הוא: שלא יפרסם האדם את מעשיו הטובים לבני אדם. איש כזה שאינו מפרסמם אלא מצניעם ועושה מה שעושה מן הטוב בהסתר ובחשאי, זהו צנוע.",
+                "<b>אם</b> נניח שכך הוא, הרי זה סותר את שני יסודות הקודמים לו: עשות משפט - ואהבת חסד ״עשות משפט זה הדין״, ודבר המסור לבית דין הוא ענין של פרסום, ואינו עולה על הדעת לומר שיעשה בהסתר ובצנעה. ומה גם את זה שחשב מיכה הנביא לעמוד השני: חסד, אשר כפי רוב המעשים שנעשים וכפי רוב מקבלי הטוב כן תגדל אהבת החסד, וכל מה שיגדל החסד ויתפשט יותר, כן יודע ויתפרסם יותר. למשל, חסדו של אברהם אבינו ע״ה שביתו היה פתוח לרווחה לארבע רוחותיו, לכל עובר ושב האכיל, השקה והיטיב עמו, לאלפי אנשים הראה חסדו והיטיב עמהם, האפשר להצניע מעשיו ולהיות צנוע? לבד זאת, מצינו בחז״ל חוב על המיטיב שיגלה ויודיע לחבירו את החסד שעשה עמו, כאמרם ז״ל: ״הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו״ (שבת י: וראה ביצה טז), מפני שזה חלק גדול וחשוב במעשה החסד, ש״מתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה חיבה וריעות בישראל״ (רש״י שם בביצה גבי הנותן פת לתנוק). אם כי אין לגלות, כמובן, למי שאין לו שום שייכות ישרה לזה, בכל אופן לא שיסתר הדבר מבני אדם וישאר נעלם. ואם כן מהו המובן של הצנע לכת שנוכל לומר על זה כי נסתם ונעלם מאחרים ורק העושה הוא לבדו יודע מזה?",
+                "<b>אמנם</b> מתוך דברי חז״ל הנזכרים מתבאר לנו דבר חדש, כי לא רק בדברים מכוסים ונסתרים מעינינו יהיו העושה לצנוע, כי הלא הצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, ומעשים כאלו אינם נעשים בהסתר ובהצנע, כי מבטלין תלמוד תורה עליהם בכדי להשתתף בהם להרבות בכבודם, ודוקא את זה חשבו לעיקר גדרו של הצנע לכת, דברים הנעשים בקולי קולות יהיו בהצנע. ודברים הנעשים בצנעא למדו שם בקל וחומר: ״והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת׳ דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה״ (מכות שם וראה סוכה מט).",
+                "<b>היוצא</b> לנו מזה, כי אין הצניעות רק במה שיכסה ויעלים את המעשה עצמו של הטוב, אלא במה שיכסה את החלקים המצטרפים אל כל מעשה מסיבת כחות הנפש של העושה. חלקים אלה נמצאים למרבה במעשים היותר גלויים ומפורסמים, כי כל מעשי האדם הנראים לנו, ואשר אנו מעריכים אותם ומחליטים עליהם הרצוים הם או אינם רצוים, עשה מצוה או עבר עבירה, בטל מצוה או נזהר מעבירה, השקפתנו בזה רק על דבר מסוים. כשאומרים מעשה זה רצוי, כונתנו על כל המעשה כמו שהוא עתה גמור ומסויים לפנינו. אבל האמת היא כי כל המעשה הוא צירוף מהרבה חלקים דקים, כל תנועה של אבר מאברי האדם הוא חלק מהמעשה והיא מביעה את חפץ לב עושיה, בה ועל ידה משתקפים הנימים היותר דקים שבנשמתו ומגלה לנו את עומק לבו. ושונים הם חלקי מעשה אלה אצל כל איש ואיש כפי מעלת נפשם וגודל רוחם ותכונותיהם. יש ששני אנשים עושים דבר טוב אחד, אבל זה שואף לפרסום וזה לא, זה שואף לגמול וזה לא. תוצאת מעשיהם אחת, נעשה מעשה הטוב, אבל אופני העשיה שונים הם, וחוסר ההבעה של פרסום העושה אינה חסרון כלל במעשה הטוב. מעשה המשפט והחסד נעשה בשלמות גמורה כל אחד כראוי לו, אף אם הוא מהדברים הנעשים בפרהסיא גם מבלי חלקים אלה. ולא לבד שאינו מחסר במעשה החסד מאומה אלא אדרבה מוסיף שכלול והשלמה, כי בהתערב דגש של אהבת עצמו או בקשת תועלת לעצמו במעשה חסד לחבירו, הרי זה פוגם באהבת חבירו וממעט את החסד, וכל מה שיטהר האדם את לבו מאהבת עצמו שכל מה שיעשה לטובת חבירו יהיה נקי מאיזה פניה עצמית, אזי יגיע למדת החסד בשלמותה, ואהבת חבירו תהיה בלי פגימה כל שהיא. וכן בדברים הנעשים בפרהסיא כמו הכנסת כלה, צריך להתעמק ולבקש את הטוב והנאה שבדבר, לא למעט בשמחה ולא להסתיר מעשיו, אלא מהו ההצנע לכת, ״אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו״ (לשון רש״י סוכה, שם), לכוון את המדה שהיא נאה ביותר, ותנועה הכי קלה במעשיו תהא לשמח רק את חבירו ולא את עצמו, וזה אינו נראה מוצנע ומכוסה מבני אדם.",
+                "<b>השקפה</b> כזאת על הצנע לכת מביאה שינוי ערכין בדבר ומרימה למדרגה עליונה. הצנע בתוך פרסום הוא במחשבה ובמעשה. מחשבת האדם והרגשותיו הפנימיות שונות הן אצל בני אדם, ושינוי זה מתבלט בכל מעשה ופעולה, וכפי ערך הרגשותיהם כן יתרבה או יתמעט ערך ההצנע לכת, כי כוונת והרגשת הלב נעלמות מאחרים, זהו רק חלק המחשבה שבמעשה, זכותה - גדלותה - וטוהר ההרגשה, המובא בחובות הלבבות שער יחוד המעשה מה שהוא ז״ל קורא לו ״חלק המצפון״, מלה היותר מכוונת להענין, וההצנע שבמעשה, להסתיר ולהצניע כפי האפשר חלקים ממנה אף בדברים שחובה היא לעשותם בפרסום, שלא יעשה ויראה שום תנועה קלה מכל רמ״ח אבריו שאינה חלק ממעשה הטוב עצמו, ועל זה נאמר - הצנע לכת - הצנע את עצמך אף במעשיך היותר מפורסמים.",
+                "<b>מדה</b> זו של הצנע לכת, לבד מה שיש בה בריחה מן הכבוד, וענוה שגדולה מכל המדות, יסוד מדה זו הוא טהרת הלב ויחוד המעשים לשמו יתברך, ומדה זו אינה מעלה פרטית אלא תכלית השלמת האדם, עבודת ה׳ בלב שלם וטהור. ומפני זה חשבה מיכה הנביא לאחד משלשה יסודי התורה."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>חסד התורה</strong></big><br><b>מדה</b> זו של חסד, השכל מחייבה גם בלא ציווי התורה, ולמה ציותה התורה עליה? אלא שהחסד של תורה שונה לגמרי מאותו חסד שהשכל מחייבו. שכל האנושי מחייב להרגיש את צער חבירו, עניו, חלישותו, ולהשתדל להטיב עמו, להפג צערו, להעשירו, ולחזקו. אבל התורה דורשת מהאדם לא להסתפק בחיוב זה, אלא להרגיש גם בצער חבירו מה שחבירו בעצמו איננו מרגיש, מפני סיבת מצבו הפרטית שנתחנך בו, או מהשפעת המצב הכללי של סביבתו, ולהטיב עמו אף בזה, כי בתוך תוכו, בעומק עמקו של לבו, יש יסוד להרגשת חסרון זה, כשישתחרר מטבע חינוכו או מהטבע אשר ירושה היא אצלו מדור דור מהשפעת הצרות והסבל שכל עמו חי בהם זה מאות שנים. הרגשה עמוקה כזו מחייבת התורה, כל איש ישראל חייב להרגיש אותה, ולהשתדל להטיב לחבירו לפי המדה שהיא מחייבת, כי גם הרגשות אלה חלק מהחיים המה. ובעומק פנימיותו האדם מרגישם ודורש מלואם.",
+                "<b>איתא</b> בבבא מציעא פג: ״מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני! אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא וכו׳ צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד״. פועלים אלו שלא טעמו טעם עושר מימיהם ורובם עניים בני עניים הם, אם יש להם לחם צר ומים לחץ בכל יום, שמחה גדולה היא אצלם. לאנשים אלו אם אתה נותן להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך, דרישה יותר גדולה יש להם בענין מזונות, דרישה שגם שולחן מלכים אין בכוחו למלאותה, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב. האם יודע הוא הפועל מדרישת נפשו זאת? לא ולא! מרחק גדול מבדיל בינו ובין ידיעת הרגשה זו. אבל התורה מרגשת אותה עד עומקה ואומרת עליו שסעודת שלמה אינה נקראת מזונות אצלו, ואם בנו פסק עמהם לתת להם מזונות, מוכרח היה לחזור אצלם ולומר להם שאין להם עליו אלא פת וקטנית בלבד.",
+                "<b>עומק</b> הסתכלות התורה בנפש האדם ובהרגשותיו נותן מקום לחסד של תורה, מה שאין בשכל האנושי שום מבוא בו, חסד כזה מצינו אצל אבותינו הקדושים שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה.",
+                "<b>איתא</b> בגמרא (שם פו): ״למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה, והכתיב ״ויהי לחם שלמה וגו׳״, ומתרץ: התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל וכו׳, ולמה לי תלתא תסגי בחד? אמר ר׳ חנן בר רבה כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל״. אורחים אלו שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק רגליהם (ראה רש״י שם), האם לא תספיק להם סעודה של חמאה וחלב ובשר של בן בקר רך וטוב? - אבל אברהם אבינו מצא לנחוץ להמציא להם גם עונג בסעודה מה שלא היה בסעודת שלמה בשעתו, להאכיל לכל אחד לשון בחרדל. המצאת עונג כזה היא תוצאה ישרה מעומק הסתכלות בנפש האדם והרגשותיו. נפש זו שנחצבה משמי מרום - ״חביב אדם שנברא בצלם״ (אבות ג:יד) - אין קץ לעשירותה ועומק דרישותיה, ובכן אין האדם רשאי להגביל את רוחב לב זה, אלא אדרבא חייב להעמיק לחפש את מצפוניו ולגלותם. חוב על האדם לנער את האבק העבה שנצבר עליו זה כמה ממצביו השונים ומהשפעת חיי הפשטות והגסות של הסביבה אשר חי בתוכה. עבודה רבה היא - גילוי נסתרות אלו. רק אמון פדגוג יכול לפענח נעלמות כאלה, שהמה לפעמים גם ירושה של הרבה דורות. אבל אותו האדם המכיר את חבירו כמו שהוא באמת ומודדו במדה של גדלות הראוי לו, אין קץ וגבול למעשה החסד שהוא מוצא חובה בנפשו לעשות לו. ואם אותו מקבל הטוב אינו מוצא את עצמו לראוי ומסוגל לטובה כזו, כי עוד לא התרומם ממצב פשטותו והגשמתו, ראוי הוא לרחמים גם על חסרון הרגשה זו, כי העשיר שאינו יודע מעשרו הלא עני הוא, אבל האם בשביל זה יגרע חלקו? לא! האדם שבא לכלל הכרה כזו צריך ליתן לחבירו לכל הפחות כל מה שבמוחו וביכלתו לתת, ואם ביכלתו של אברהם היתה לענג אנשים בעונג יותר גדול מסעודת שלמה בשעתו, הלא חובה עליו למלא את הדרישה העשירה של נפשות אלה.",
+                "<b>אהבת</b> חסד של אברהם אבינו נפלאה היא ביותר. כשאנו מעיינים באיזה מצב היה אז, חולה מסוכן, שלישי למילתו, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו (ראה בבא מציעא פו), ולכאורה אדרבא יטריח עצמו ויטול שכר יותר, כי לפום צערא אגרא, אלא שהיה מסוכן כל כך ששינה הקדוש ברוך הוא סדרי בראשית כדי שלא להטריח אותו צדיק, אבל אהבת חסד של אברהם לא הניחה לו להיות יום בלא אורחים, לא פטר עצמו בטענת אונס אפילו כגון זו, ״שדריה לאליעזר למיפק לברא, נפק ולא אשכח, אמר: עבדא לית ליה הימנותא״ (שם) - עבד זה שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, לית ליה הימנותא׳ אם איננו מוצא אורחים. נפק איהו, לא המתין עד שהאורחים יבאו אצלו ואז יתן להם את סעודתו היותר חשובה משולחן מלכים, אלא רדף אחריהם, המציא להם פתחים בכל צד כדי שלא יצטרכו לפסוע גם פסיעה יתרה סביב ביתו, שלח שלוחים אליהם, הלך בעצמו לחפשם, ובאיזה זמן ומצב, בשעת סכנה כזו שמן השמים פטרוהו מעשית חסד, ולא פטור בלבד, יודע היה הקדוש ברוך הוא שאברהם לא יחדל מעשות חסד בשביל פטור שלו, לכן הוציא חמה מנרתיקה שאורחים החפצים להנות מסעודתו של אברהם לא יוכלו לבא שמה, אבל אהבת החסד שלו הציקתו כל כך עד שראה הקדוש ברוך הוא בצערו הגדול ממה שחסר לו עם מי להטיב, ושינה עוד פעם סדרי בראשית להמציא לו מלאכים בדמות אנשים כדי שייטיב עמהם. זו מדרגת אהבת חסד של תורה.",
+                "<b>ומה</b> שמפליא ביותר הוא מה שאמרו (שם): ״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח״. נראה כאילו היתה גם איזו תביעה על אברהם על שלא עשה הכל בעצמו בלי שום שליח. גם במצב סכנה כזה שהיה פטור וכמעט אסור, אבל אם עשה בעצמו היה לו לעשות הכל. אף שלצורך האורחים יותר טוב שיעשו רבים משיעשה יחיד, כי אז נעשה הכל במהרה כמו דקמא קמא דמטיא איתי לקמייהו (שם) אבל בשביל כבודם יותר טוב הוא שיעשה הכל בעצמו, ובאיזה אנשים הכתוב מדבר, באותם שכערביים נדמו לו, שאבק רגליהם הוא סמל גדלות אלקות שלהם, לאנשים כאלה דרוש מתן כבוד כזה שנשיא אלהים יטריח עצמו עבורם בכל פרט ופרט גם בשעת סכנה גדולה.",
+                "<b>על</b> חסד של תורה כזה אמרו חז״ל: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ (ראה ילקוט ואתחנן תתל). חובת איש ישראלי להשלים מעשיו כמו שהשלימו אותם אבותינו הקדושים. חובה עליו להכיר את דרישת לב חבירו היותר עמוקה, דרישה שאין חבירו יודע ממנה כלל ואין לו הרגשה בחסרונה, דרישות כאלה צריך האדם להכיר אותן ולמלא אותן בכל גודל יכלתו.",
+                "<b>מדה</b> זו של אהבת חסד, לבד מה שחידשה התורה בה דברים שאין מקבל הטוב מרגיש בחסרונם, ישנם גם חידושים גדולים באותם דברים שאדם מדגיש בחסרונם, דעת בני אדם בעשית חסד הוא באופנים כאלה להציל עשוק מיד עושקו, חולה מחליו, עני מעניו. על אנשים אומללים האלה מרגיש האדם חובה להטיב את מצבם. אבל לעשיר, ומה גם לעשיר מופלג, לא לבד שאין האדם מרגיש חמלה ורחמים עליו, על מה שחסר לו נגד עשירים יותר מופלגים ממנה אלא דרכם של בני אדם עוד להתקנא בו על אותו מעט שיש לו. אבל התורה אומרת: ״גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שצדקה לעניים, וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים״ (סוכה מט). אהבת חסד צריכה להיות גם לעשירים היותר גדולים, להמציא להם אותו התענוג והעושר שיש לעשיר יותר גדול ממנו, מפני שגם עשיר מרגיש את עצמו עני לעומת עשירים יותר מופלגים שישנם בעולם. ולא חסד בלבד, אלא גם צדקה שהיא רק לעניים ולא לעשירים, גם אותה מצוה אינה דוקא לעניים מדוכאים שאין להם אף מזון סעודה אחת וכדומה, אלא גם לעניים כאלה שנחשבים אצלנו לעשירים, שיש להם בית וכלי בית הרבה ואפילו הם של כסף וזהב, אבל אין להם קרן כדי שיתפרנסו הם ובני ביתם מהריוח (יו״ד רנג), ומכיון שדעתם רחבה ביותר חפצים הם גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, דברים הראוים לעשיר היותר מופלג בעולם, אם יחסר זאת לאדם, חובה של צדקה להמציא לו את כל אלה. ״אשר יחסר לו״ כתיב, כדאיתא בכתובות (סז:) והובא בהרמב״ם פ״ז מהלכות מתנת עניים (ה״ג) להלכה.",
+                "<b>דבר</b> גדול כזה אף אם דעת האדם היתה עומדת עליו, היה נקרא מכבד את הבריות. לא בנקל הוא להבין במאמר חז״ל ״הזהרו בכבוד חבריכם״ (ברכות כח) אופן כזה, להמציא לחבירו עבד לרוץ לפניו שהוא מעין כבוד של שרים גדולים, אבל בכל אופן נתינה של כבוד היא, והתורה אמרה אחרת, כל דבר שחסר לאדם והוא כבר מרגיש בחסרונו, יהיה איזה כבוד שיהיה, אין זה נתינת כבוד אלא נתינת צדקה שהרי עני הוא באותו דבר. זו היא צדקה שהיא רק לעניים, ומזה נוכל להבין מהו החסד שעליו צותה התורה אף לעשירים."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>אהבת חסד</strong></big><br>״<b>כי</b> באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד״. האהבה לחסד מתנה חשובה היא מאת ה׳ יתברך לעמו ישראל, שנטע בלבבם אהבה לחסד, הנאה מעשית חסד, והם מתאוים להנאה זו תמיד. ועל ידי מדה טובה זו נכרים הם בין שאר האומות, ומובדלים מהם: ״גומלי חסדים״, אוהבים לעשות חסד עם בני אדם. ולא גומלי חסדים רק מתוך הכרה שהוא מקיים מצוה מעשית כמו ציצית ותפילין, ולא רק מפני שהוא אוהב את הבריות, שמח בטובתם והוא נהנה ומתענג לראותם שמחים וטובי לב, נהנים מטוב העולם, ובשביל זה עושה חסד עם אלה שאוהבם, כדי שיתענג לראותם בשלותם אחרי שימלא מחסורם, אלא גומלי חסדים מתוך נטיה נפשית פנימית, אהבה לחסד. הוא נהנה הנאה מרובה בעת שעושה חסד, מיצירת חסד בעולם, מה שהוא מהפך את הרע לטוב, מעני לעשיר, מאומלל למאושר. הוא אוהב את החסד כמו שהוא אוהב חכמה, והוא עושה חסד אף עם אלה שאינו מכירם ואינו אוהבם ואף עם הפחותים שבבני אדם, מפני שמעשה החסד הוא העונג היותר גדול בשבילו, והוא מתאוה ומשתוקק להנאה זו כמו להנאות אחרות. וכל מה שמרבה להטיב ולעשות חסד, הנאתו מתגדלת ותשוקתו מתחזקת להוסיף במעשה החסד, להרחיב את פעולותיו ולשכללם עד שכל לבו ונפשו מסורים לאהבה זו ולמעשים אלו. והוא מדקדק בפעולותיו שיהיו בתכלית השלמות, שהחסד יהא שלם ומשוכלל, שלא יהא בו פגם, ושיהא נקי מכתם. כשעושה חסד עם חבירו הוא נזהר שלא ירגיש חבירו שהוא מקבל חסד ממנו ״מתנת בשר ודם״, כי הלא יצטער מזה ויעלב, הצער יפגום את ההנאה שבחסד, ונמצא שלא עשה עמו חסד שלם, על כן הוא נזהר שלא יפגום את החסד בהבלטה זו שהוא נותן לו, שלא ירגיש חבירו את היד הנותנת, שלא יתערב בהנאת חבירו אף צער כל שהוא. וזהו העונג הכי גדול בשביל נותן החסד, אם חסדו הוא שלם בתכלית ההטבה, אם עלה בידו להנאותו באופן זה שלא ידע מי הנאהו, ונדמה לו כי הוא נהנה משלו ולא נתנו לו כלל, מפני שאז הנאתו יותר גדולה, והחסד הוא לפי ההנאה.",
+                "<b>ולא</b> רק בזה הוא נזהר שלא יכניס ויערב צער בהנאה, אלא אף אם בנוגע למקבל החסד יצא ידי חובתו על צד היותר טוב, שכשיעשה עמו חסד לא ירגיש ויעלים ממנו שהוא נותן לו, עדיין הוא נזהר שהחסד יהא שלם ונקי מסיגים ופסולת, שלא יכתים את החסד בכוונה ומחשבה צדדית בנטיה לכבוד ופרסום. כי בהתערב מחשבה זרה או רגש פסול, הם מקטינים את החסד, מגרעים ממנו, גוזלים הודו ותפארתו. האוהב את החסד, המתענג ממנו הנאה רבה, משתדל בכל כוחו שיצא מתחת ידו חסד שלם ומשוכלל כאוות נפשו, נקי משמץ מחשבה שלא לשם חסד. מיום ליום, מפעולה לפעולה, הוא מתחכם במה לשכלל ולהדר את החסד. אדיר חפצו ותשוקתו לחסד שלם ומשוכלל, ותשוקה זו נובעת מעמק הנשמה הישראלית. על כן אנו רואים גם אצל אלה מבני עמנו שנתרחקו מתורתנו הקדושה, בכל זאת נדיבי לב המה גם בצנעא, עושים חסד בהסתר ובעצה לבל יוודעו לאיש מעשיהם.",
+                "<b>אהבה</b> כזו לחסד, שמקורה הנשמה הישראלית, איננה מסתפקת בחסד של חיי שעה במה שימלא לחברו את מחסוריו החמריים, כל צרכי החיים ותענוגיו, אלא כשמהנאהו הנאה חמרית תשוקתו מתחזקת, צמאונו לחסד מתגבר להטיב עמו לעד ולנצח, להחיות את נפשו לעשות עמו חסד רוחני, להשכילו, ללמדו דעה ובינה, להוסיף לו הכרה ודעת אלהים, כי הלא זה כל האדם, דא חסר מה קני, עיקר החסד הוא רק ברוח ובנפש. ואמרו חז״ל: ״משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, למה שהיא בת מלך, כך הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני מלך אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים״ (קהלת רבה ו). כל מעדני החיים ותענוגיו אינם כלום אצלה, ומה היא הנאתה? התעלות רוחנית, התרוממות. ובשביל זה האדם האוהב חסד משתדל להשפיע דעת ויראת אלהים על כל שומעיו, שיפקחו את עיניהם, יראו ויבינו את האמת, מלמד את חבירו תורה, כי אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, מזכה את חבירו במצוות כי אין ערום אלא מן המצוות, וזהו עיקר החסד, חסד רוחני שהוא לעד ולנצח. חסד כזה מצינו אצל אברהם אבינו שהגיע לשלמות המדה של אהבת חסד, נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה ולויה לכל עובר אורח בלי שום הבדל כלל, והספיק את כל צרכיהם. אורחים אלה שעזבו בתיהם והלכו בדרך, חסר להם שלוותם ותענוגיהם, ובביתו של אברהם אבינו התענגו על כל טוב יותר מאשר היה להם בבתיהם. לא הסתפק אברהם אבינו בחסד זה שעשה עמהם שבני אדם נהנים ומתענגים מטובו, עדיין חסר להם העיקר, אינם יודעים את עצמם, רום ערכם, נהנים מן העולם ואינם מכירים את בורא העולם. וכי זו היא הנאה, אם אדם ביקר לא יבין נמשל כבהמות? הנאה של בעל חי אינה הנאה אצל אדם. ואם כן עדיין לא עשה עמהם חסד, אותו החסד שהם זקוקים לו. לכן התאמץ להשכילם, ללמדם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא מנהיגו, רום מעלת ערך האדם שלא נברא אלא להתענג ולהתעדן מזיו שכינתו, לחזות בנועם ה׳, תורה זו היה מלמדם. עשה נפשות, אותם שמקודם כבהמות נדמו, נעשו בני אדם שחכמתם מרובה. ״את הנפש אשר עשה״.",
+                "<b>זהו</b> חסד אברהם, לא רק להזמין להם תענוגים. עיקר החסד הוא במה שמעלהו למעלה באורח חיים ומצילו מבאר שחת. זהו הסמל לחסד אמתי שבן אברהם משתוקק לו, לעשות חסד מעין חסד אברהם, נהנה ממעשה החסד ומשתוקק לו, להטיב עם בני אדם שיהיו מאושרים לעד לעולם.",
+                "<b>אהבה</b> כזו לחסד מתנה היא מאת הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>מקורו של חסד ושכרו</strong></big><br><b>רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: ביום שנמול אברהם ביום השלישי, כאב היה לו מאד כדי לנסותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נקב חור אחד בגיהנם והרתיח את היום כיומן של רשעים.</b> (פרקי דרבי אליעזר כט)",
+                "<b>אברהם</b> אבינו הסתכל בבירה. חקר ודרש עד שנגלה לפניו בעל הבירה, הכיר את בורא העולם ומנהיגו, למד את דרכיו, הנהגתו בעולמו, עד שהגיע לאותה הנקודה המרכזית הנראית ביצירת העולם, הויתו, סדורו והנהגתו: ״עולם חסד יבנה״, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, תוכנו וצורתו חסד. כל פרט וחלק מהבריאה מלא חסד מיוחד באופיו שאין בזולתו. והבריאה כולה היא הרכבה נפלאה של חסד בחסד. ״חסד ה׳ מלאה הארץ״.",
+                "<b>ומכיון</b> שנברא האדם בצלם אלהים, חובתו ומטרתו ללכת בדרכי ה׳, להדמות לקונו, ״מה הוא אף אתה״. כמו שהקדוש ברוך הוא בנה עולמו בחסד, אף האדם חייב לבנות את העולם בחסד. מדה זו צריכה להקיף את כל מעשיו ומפעליו. הקדוש ברוך הוא מטיב עם בריותיו, משביע לכל חי רצון׳ לכל אחד ואחד לפי טבעו, תכונתו ורצונו, אף האדם מחויב להטיב לכל היצורים לכל אחד באופן וסגנון המתאים לו. ולא דבר קל הוא למלא חוב כזה. נחוץ להתחכם ולהתעמק במהותו של מקבל הטוב, בכחות נפשו, בטבעו וברגשותיו, ולעשות עמו חסד הראוי לו. ואחרי שהתעמק אברהם אבינו במהותו של האדם הנברא בצלם אלהים, הכיר שכבוד ותעגוג מלכים הוא החסד הראוי לכל אדם, היה גומל חסד לכל איש, מכניס כל אורח בביתו, מאכילו, משקהו ומכבדו בכבוד מלכים. אברהם אבינו, אב העולם, משמש את הפחות שבפחותים המשתחוה לאבק רגליו.",
+                "<b>מה</b> עשה הקדוש ברוך הוא לנסותו? נקב חור מתוך גיהגם והרתיח את העולם. העולם נהפך לתנור לוהט, גיהנם. בני אדם לא יצאו בדרך ואינם זקוקים לחסד של הכנסת אורחים. פטור הוא ממצוה זו לפי השגתנו. חוב הוא להטיב למי שחסר לו הטוב, וביום זה שכל אחד ישב בביתו אין מקום לחסד של הכנסת אורחים לכאורה. מה עשה אברהם אבינו? ישב בפתח האוהל, יושב ומצפה, מדת חסדו לא הגיע לקצה, תורת חסדו לא נסתימה, מפני שלמדה ממקור החסד. ותורה זו אומרת עשה חסד כחסדו של הקדוש ברוך הוא מה הוא אף אתה.",
+                "<b>לא</b> זהו חסד שלם אם יש כבר מצפה לחסד וזקוק לו. חסד הוא כחסדו של הקדוש ברוך הוא, שברא את האדם בכדי להטיב עמו. יצר את החסד עוד קודם בריאת האדם. מה הקדוש ברוך הוא הזמין עולם נאה קודם שברא את האדם, הכין את החסד והטוב, אף אתה. גם האדם מחויב להכין את החסד, לצפות לאפשרות עשות חסד, ואם איננו יכול למלא תפקידו זה לא הגיע לשלמותו. ״שדריה לאליעזר למיפק לברא. נפק ולא אשכח. אמר לא מהימנא לך, היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי. נפק איהו״ (בבא מציעא פו). נשתנה הטבע, גיהנם בעולם׳ אין עובר ושב׳ ניטלה ממנו האפשרות להטיב. להדמות לקונו. מוכן ומזומן הוא לעשות חסד אבל לברוא מקבל חסד אין בכוחו. את החלק הראשון של מעשה החסד קיים בשלמות, הכין את החסד, אבל את החלק השני איננו יכול להשלים. ישב בפתח האהל והצטער. השתוקק לעשות חסד שלם מעין חסד הקדוש ברוך הוא. ראה הקדוש ברוך הוא בצערו ושלח לו מלאכים בדמות בני אדם. עזרוהו מן השמים לעשות חסד שהוא כחסד של הקדוש ברוך הוא, יצרו בשבילו יצירה מיוחדת, מלאכים, אוכלים כבני אדם, בכדי שיוכל להטיב עמהם.",
+                "״<b>האומר</b> שלא אכלו המלאכים אצל אברהם, לא אמר כלום. אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח. פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו. שנאמר: ״עומד עליהם תחת העץ ויאכלו״ (תנא דבי אליהו רבה יב).",
+                "<b>זכה</b> לחסד מעין חסד של הקדוש ברוך הוא, חסד שהוא למעלה מיכולת האדם. יצירה חדשה בכדי שיוכל לעשות חסד כחפץ לבו ותשוקתו להדמות לקונו.",
+                "<b>הכרתו</b> של אברהם אבינו בחסד ה׳ היתה בהירה ועמוקה. הוא ראה את חסד ה׳ המלא בכל העולם. אף הגיהנם כולו חסד כמו הגן עדן. ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ - זה הגיהנם״ (ראה בראשית רבה ט). המקום הכי נורא שהוא מפלצת לבני אדם, מקום שבו נשפטים בעונשים קשים ומרים. אינו אלא חסד עולם כמו הגן עדן בלא שום הבדל. גם מתוך הגיהנם נשמע הקול! ״יפה דנת יפה חייבת״. יפה, וטוב להם. הם מרגישים את חסד ה׳ שעושה עמהם. על ידי היסורים, הכרתם בגדלות הבורא מתבהרת ומזדקקת, הריחוק בינם לבין האמת הולך ופוחת ומרגע לרגע הם מתקרבים למקור העדון והעונג. כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת״, כל מלה הוסיפה והגדילה את הנסיון (ראה בראשית רבה נה), ובכל זאת באותה הזריזות, באותה שמחת הנפש ושלמות הלב שהיה מאכיל רעב ומשקה צמא, הלך לעקד את בנו יחידו, מפני שהכיר בחסד ה׳ המלא בכל הבריאה ממדור העליון שבגן עדן עד מדור התחתון שבגיהנם, רצון הקדוש ברוך הוא הוא רק להטיב עם בריותיו לעשות עמהם חסד, ואם הקדוש ברוך הוא מצוה לשחוט בנו יחידו אהובו, הרי זה חסד נצחי כמו ההבטחה ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. גם זה לא היה אלא נסיון בעומק הכרתו בחסד ה׳ המלא בכל הבריאה, והוא עמד בנסיון.",
+                "<b>כשעמד</b> בנסיון העקדה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״. ״עולם חסד יבנה״: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״. הבריאה נוסדה בחסד וחכמה, אין בעולם אלא חכמה וחסד, חכמה היא יסוד בנין החסד, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו אינו אלא חסד מחכמה, ומה הוא אף אתה, כשם שחסדו של הקדוש ברוך הוא הוא ממקור החכמה, אף החסד של אדם אינו חסד שלם אם איננו נובע מחכמתו. ומה היא החכמה? יראה. ״ראשית חכמה יראת ה׳״. יראה היא צורת החכמה, הכרה שלמה ומקיפה בגדלות הבורא יתברך שמו ובחסדו.",
+                "<b>חסרון</b> ביראה הוא חסרון בחסד. חסרון בחסד הוא חסרון ביראה. אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד, נבא עליהם יחזקאל הנביא: ״גאון שבעת לחם וגו׳ יד עני ואביון לא החזיקה״. התביעה היא על חסרון בחסד והתורה מעידה עליהם רעים וחטאים לה׳, יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו, מפגי שהיינו הך, חסרון בחסד מעיד על חסרון ביראה, חסרון בהכרת חסדו של הקדוש ברוך הוא, בחסד ה׳ המלא בכל העולם, ובחסד ה׳ עמהם בפרט, גאון שבעת לחם, הרי יש כאן חסרון ביראה, רעים וחטאים לה׳. וחסד אברהם היה בתכלית השלמות, מקורו - חכמה זו יראה, הכרה בחסד ה׳ שהוא מעולם עד עולם, תחלתו חכמה ויראה וגם סופו.",
+                "״<b>ר׳</b> עזריה בשם רבי יהודה: בתחילה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלין ושותין, אמר להם ברכו. אמרו לו מה נאמר? אמר להם: ברוך אל עולם שאכלנו משלו״ (בראשית רבה מט). חסדו של אדם שמקורו יראה מביא את מקבל החסד לידי התעלות רוחנית. הוא איננו מסתפק במה שמהנאהו בהנאה חמרית, אלא יחד עמה מזכהו בהנאה נצחית, הכרה בגדלות הבורא ובחסדו, שאין כאן חסד של אדם אלא של ה׳ יתברך, ״שאכלנו משלו״. מעשה החסד של האדם הוא אמצעי להסביר את חסד ה׳ יתברך, זהו חסדו של אברהם אבינו לא רק חמרי אלא גם רוחני, נצחי. וחסד זה שהוא מעין חסדו של הקדוש ברוך הוא, ממקור החכמה, הקיף את כל מעשיו ומפעליו בחיים, מנתינת לחם לרעב עד העלאת בנו יחידו על גבי המזבח. אותה ההרגשה של חסד בעת שהיה מאכיל רעב, הרגיש גם בעת שהעלה בנו יחידו. כולם ממקור החכמה שצורתה יראה נבעה ונתעלה למדרגה זו עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״.",
+                "<b>לשכר</b> חסדו של אברהם זכו כל ישראל. אחרי כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל בצאתם ממצרים, לא היה ראוי להם במדבר אלא רעב וצמא (ראה מכילתא דרשב״י וארא), ועל ידי חסדו של אברהם זכו לכל הסגולות.",
+                "״<b>אמר</b> הקדוש ברוך הוא לאברהם וכו׳: אתה אמרת ׳ואקחה פת לחם׳, חייך שאני פורע לבניך וכו׳, ׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים׳״ (בראשית רבה מח). בשביל פת לחם למלאכי השרת, זכו כל ישראל ששים רבוא ללחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו.",
+                "״<b>בשכר</b> קתון של מים שרחצו ידיהם, נתן הקדוש ברוך הוא לישראל באר מ׳ שנה״ (ילקוט וירא יח). ״בשכר ׳והוא עומד עליהם׳, זכו לעמוד הענן״ (בבא מציעא פו).",
+                "<b>לעונג</b> מלאכים וכבוד מלכים זכו בארץ מדבר אשר בתהו ילל ישימון, בשביל החסד שעשה עם מלאכי השרת, מפני שחסד אברהם היה בתכלית השלמות מעין חסד הקדוש ברוך הוא, היה יושב ומצפה לחסד, הכין את החסד, קודם שהיה מי שהוא זקוק לחסד, חסד מתוך חכמה ויראה, מתוך עומק הכרתו וגודל השגתו בחסד ה׳ יתברך הממלא את כל הבריאה.",
+                "<b>זה</b> חסד וזה שכרו, חסד עולם עם כל ישראל עד סוף כל הדורות, שלא רק במדבר אלא גם בארץ כנען זכו, וגם לעתיד לבא נזכה לחסד ה׳ ולרוב טוב - בשכר חסדו של אברהם. ״רבי אלעזר בשם רבי סימאי אמר: וכו׳ אתה אמרת ׳יוקח נא מעט מים״ חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב ׳אז ישיר וגו׳, עלי באר ענו לה׳. הרי במדבר, בארץ כנען מנין? ׳ארץ נחלי מים וגו׳, לעתיד לבא מנין? תלמוד לומר ׳ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו׳״ (בראשית רבה מח). נפלא הדבר, שכר החסד הוא חסד עולמי נצחי. כמה גדול כחו של חסד כמה גדול!",
+                "<b>ולא</b> רק חסד של אברהם אבינו שעמד בכל הנסיוגות והקדוש ברוך הוא מצא את לבבו נאמן לפניו, אלא אף אם העושה חסד, רשעתו יתרה על רשעת סדום ועמורה, החסד מגין עליו מכליון וזוכה לחסד עולם.",
+                "״<b>רבי</b> יהושע בר נחמיה משום רבי אחא אמר: נאמר בשבט יהודה ובנימין מה שלא נאמר בסדומיים. בסדומיים כתיב: ׳וחטאתם כי כבדה מאד וכו׳ (בראשית יח:כ), אבל בשבט יהודה ובנימין כתיב: ׳ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד׳ (יחזקאל ט:יט). אמר רבי תנחומא: אמר כתוב חורי אית לן: ׳ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים׳ (איכה ד:ו), אותם לא פשטו ידיהם במצוות ואלו פשטו ידיהם במצוות וכו׳ (שיר השירים רבה א:ד). ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳ (איכה ד:ו) וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי. כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמתה אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות. הדא הוא דכתיב ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳. וכל כך למה? בשביל שהיו לברות למו״ (איכה רבה ד). זהו כחו של חסד. אף אם ״ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה״ הגין אליהם והצילם מחורבן סדום ועמורה ונשתיר מהן פליטה. ״לולא ה׳ הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו״ (ישעיה א:ט), ושריד זה הוא עם ישראל, עם הקדוש, לו העתיד והנצח, רם ונשא וגבוה מאד.",
+                "״<b>חייב</b> אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב״. חסד כחסדו של אברהם, תורת חסד כתורת חסדו של אברהם שלמדה ממקור החסד, תחילתה וסופה יראה."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>ערכו של חסד</strong></big><br><b>אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, וכתיב: ויאמר ה׳ אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך.</b> (שבת קכז)",
+                "<b>השגתנו</b> בחיוב החסד דלה ומצערה היא, ורק אחרי התבוננות מרובה בדברי חז״ל הק׳ עיון אחר עיון, עומק בתוך עומק, נוכל להכיר עד היכן מגיע חיוב החסד, ואז נקבל מושג אמתי בערך החסד. ואם ערך הענין גדול הוא, הרי גם פעולה קטנה, מעשה קל, אין קץ לחשיבותו.",
+                "״<b>עולם</b> חסד יבנה״. - הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בכדי להטיב עמו. ״ויפח באפיו נשמת חיים״ - היא רוח השם הגדול - מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו (לשון הרמב״ן בראשית ב:ז). ובשביל אדם זה, שנברא בצלם אלהים, נוצרו כל היצירות של חסד, עולם מלא תענוגים ועדונים. שפע של חסד והטבה למען יוכל לזכות לאשר הנצחי, להתענג ולהתעדן מזיו השכינה - לדבקה בו.",
+                "<b>ובמה</b> יכול הוא לזכות לאותה העליה אשר עין לא ראתה? מה הוא התפקיד אשר הוטל על העליון לכל הנבראים - הנברא בצלם אלהים? להדמות לקונו - ״מה הוא אף אתה״.",
+                "<b>כמו</b> שבכל היצירה, ביצירת האדם, ביצירת העולם הנברא בשבילו, הנקודה הפנימית העקרית היא חסד ה׳ יתברך עם האדם: בראו בצלמו, שמהו עליון לכל הנבראים, גדלו מן המלאכים השכלים הנבדלים ויצר בשבילו תענוגים ועדונים - ״אף אתה״. האדם מחויב להדמות ליוצרו, מטרתו בעולם חסד, רק חסד. זהו תפקידו הרם, ורק על ידי מלואו, בכוחו להתעלות למדרגה הנשאה.",
+                "<b>חסד</b> היא הנקודה אשר אליה ירוכזו כל המעשים והפעולות והיא המטרה, בה טמון סוד גדלותו של האדם - ״הוי דומה לו״.",
+                "<b>חסד</b> הוא העיקר, השורש. ממנו יניקתו, קיומו וגידולו של האדם, וכל המעשים שאדם עושה הם הענפים. ואם אינם יונקים ממקור קדוש זה אין להם ערך וחשיבות, לא נתגדל ולא נתעלה עושם. רק בזה כחו גדול - בחסד. הוא מקור גדולתו וזה כל האדם.",
+                "״<b>הוי</b> דומה לו״ - עשה אתה חסד כמו שעשה הקדוש ברוך הוא עמך, השתדל להטיב לחבירך כמו שהטיב לך. כל מה שבכחך לתת - תן לו כל ההנאות שבעולם, כל התענוגים והעדונים, ועדין לא יצאת ידי חובתך. המציא בשבילו הנאה ועדון, ולא רק בתענוגי עולם הזה׳ בהנאות חמריות לשם רוחניות, אלא גם ברוחניות טהורה מגשם וקליפה, תזכהו, החכימו והשכילו, האר את שכלו, זכך את לבו. ולא רק נתינה מעין זו שהמקבל הרויח וגם הנותן לא הפסיד - ״ומתלמידי יותר מכולם״ (תענית ז), אלא גם נתינות אחרות, ויתורים רוחניים בשביל חבירו, ענין הכי נעלה וחשוב יחיד במינו ויש מאושר אחד בעולם שיכול לזכות בו - מחויב הוא לוותר על זה לטובת חבירו. מפני מה? מפני שבאמת אין כאן שום ויתור. עיקר העיקרים הוא חסד - להטיב עם חבירו. ואם הוא עושה חסד גדול כזה, ענין רוחני יחידי בעולם שהוא יכול להשיגו מוסרו לחבירו, הלא גם חסדו שעשה עם חבירו הוא יחידי בעולם, זיכה את חבירו ברוחניות כזו שרק אחד בעולם יכול לזכות בה. והחסד הוא לפי גודל וחשיבות המתנה שנתן לחבירו.",
+                "״<b>העבר</b> רצונך מפני רצון חברך שכן עשתה רחל ללאה ודוד לשאול״ (מסכת דרך ארץ זוטא א). על רוחניות כזו ויתרה רחל אמנו, להיות אשת יעקב אבינו בחיר האבות, דמות האדם שבמרכבה. ״כי יעקב בחר לו״, שהוא יקים י״ב שבטי יה. יסוד עם ישראל הנבחר, נקי וטהור מפסולת וסיגים - עם שלו העתיד הנצחי, על זה ויתרה רחל אמנו, מלהיות אם לעם קדוש זה, בכדי להטיב עם אחותה הבכירה, מפני שנקודת החסד שיש בויתור זה לזכות את לאה בטובה גדולה כזו, ביעקב אבינו ערכה הרוחני יותר גדול וחשוב מאשר היתה זוכה בעצמה להיות אשת בחיר האבות ואם לעם ישראל, עם הנבחר.",
+                "<b>ועדין</b> לא נאמדה המלה האחרונה. לא רק ויתור של רוחניותו בשביל חבירו, שיזכה לאותו ענין נעלה שהוא מוותר עליו, אלא מחויב הוא לוותר גם על רוחניות היותר גדולה וחשובה בשביל הנאה חמרית לחבירו, הנאה גשמית פשוטה לאדם פשוט וגס. ״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר ׳וירא והנה שלשה אנשים׳״ (רמב״ם הלכות אבל יד:ב).",
+                "<b>אכן</b> נפלא הדבר לוותר על רוחניות כזו של קבלת פני שכינה. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני ופמליה שלי נגלים לך, הדא הוא דכתיב ׳וישא עיניו וירא׳, וירא בשכינה, וירא במלאכים״ (ילקוט וירא יח). ויתר אברהם אבינו על עליה רוחנית זו, שזה עכשיו זכה לה - לקבל את פני השכינה ופמליה שלה, ובשביל מה? בשביל הכנסת אורחים, אורחים שכערביים נדמו לו המשתחוים לאבק רגליהם. נטל רשות מהקדוש ברוך הוא, הניחו והלך לקבל האורחים (לשון רש״י שם). אין כאן וויתור. גדולה הכנסת אורחים - לתת פת לחם לערביים, להשקותם ולכבדם, ענין זה יותר חשוב יותר נעלה אף מהקבלת פני שכינה.",
+                "<b>כדאי</b> לוותר עליה בשביל חסד, מפני שזה כל האדם, יסוד קיומו, סוד גדלותו ועליתו הבלתי מוגבלת.",
+                "<b>אף</b> קודם שניתנה תורה וגילתה לנו את עומק חיוב החסד, היה צריך האדם להבין ולהשכיל מדעתו שמעשה החסד איננו רק מעלה עליונה לפנים משורת הדין, אלא חסד הוא עמוד שעליו העולם נשען ונותן לאדם זכות הקיום על פני תבל, ואף שלא נצטווה, צריך הוא להגיע לידי הכרה זו על ידי הסתכלות מקיפה עמוקה וחודרת במרחבי הבריאה בכלל ובכל נברא ונברא בפרט. ואז יראה ויכיר שכל הנבראים נבראו לשם חסד, כל אחד מהם הוא חלק ונדבך בבנין הנהדר של חסד - ״עולם חסד יבנה״.",
+                "<b>כל</b> נברא ממלא את תפקידו בשבילו נוצר באמונה ובשמחה, השמש מאיר לכל העולם ״ישיש כגבור לרוץ אורח״: הארץ נותנת פירותיה לכל. ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ עפר הכל דורסים עליו ואף על פי כן הוא עושה חסד ומצמיח פירותיו לכל (ראה אבודרהם).",
+                "<b>הלכות</b> חסד צריך האדם ללמוד מכל נברא ונברא. כשם שכל נברא עושה חסד לפי עצמותו ואיכותו, כן גם האדם צריך לעשות חסד בעולם כפי גדלותו ויכולתו, והלא הוא עליון לכל הנבראים, הוד הבריאה, תפארת היצירה, ועליו למלא את תפקידו לפי רוממותו. ״והארץ נתן לבני אדם״ - עולם מלא ברשותו הוא, עולם של תועלת ותענוג, ויכול הוא להשתמש באוצר זה למטרה נעלה זו.",
+                "<b>אבל</b> ישנה השקפה יותר עמוקה ורחבה ויותר עשירה. תורת חסד איננו צריך ללמוד אצל הנבראים. חסד של נברא אינו מסמל את החסד הראוי לאדם, העלית לכל הנבראים, תורת חסד צריך הוא ללמוד אצל מקור החסד - ״מה הוא אף אתה״.",
+                "<b>האדם</b> נברא בצלם אלהים וחייב הוא להדמות לקונו. בבריאה מתגלה חסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו - ״חסד ה׳ מלאה הארץ״, וכמה שנקיף ונתעמק באותה ההכרה הנפלאה של חסד, לא השגנו אף מקצת מן המקצת מגודל ועומק החסד שבבריאה, שכל הפרטים והחלקים מצטרפים ומתלכדים לכוון אחד - לנקודת חסד. כל נברא היותר קטן, יתוש, תולעת, מביא חלקו בתוך כלל הבריאה, על ידו מקבלת היא צורתה המלאה והשלמה. והאדם המתבונן בזה בא לידי הכרה שחסדו צריך להיות מעין חסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו ושואף לחסד מעין זה. ולפי גודל הכרתו, בירורה, עומקה והיקפה, כן הם מעשי חסדו.",
+                "<b>כשהוא</b> מתעמק וצולל בתוך הכרה זו ותופס את נקודת החסד כמות שהיא, את החסד שבתוך החסד, חסד לפנים מחסד, חסד להמציא חסד, אז יכול הוא לעלות מעלה להשתלם ולהשתכלל להיות איש חסד אמתי, לרכז כל מעשיו, פעולותיו ותנועותיו, הגיונותיו ומחשבותיו, חידושיו ויצירותיו למטרה אחת ששמה חסד.",
+                "<b>זו</b> היא חובתו של האדם להדמות לקונו. ואם לא מילא חובתו פוגם הוא את עצמו, שולל הוא את גדלו ותפארתו. נברא הוא בצלם אלהים ובכחו להדמות לקונו, והוא מכווץ בקרבו את כוחו הנפלא הזה, משפיל ערכו הרם עד הדיוטה התחתונה. ״יתוש קדמו״ - שיש לו זכות קיום בעולם, ומי שאינו עושה חסד אבד זכות קיומו, כמו שמצינו אצל אנשי סדום שלא נשתיר מהן פליטה, ועוונם היה שלא החזיקו יד עני ואביון. ולא רק אם איננו עושה חסד כלל, אלא אף אם הוא עסוק בחסד ורק בחסד יום ולילה, ואיננו פוסק אף רגע אחד, ועל ידי מחשבה תחלה בהתחכמות והתעמקות בצרכי מקבלי החסד, בכל זאת אם ימצא בתוך החסד איזה פגם כל דהו, עון פלילי הוא ונענש ע״ז בעונש מר.",
+                "״<b>אמר</b> רבי לוי: כל אותן שנים עשר חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. רבי עקיבא אמר: אפילו שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דאמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי: פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע שנאמר ׳וישאר אך נח׳ (בראשית ז:כז), ׳אך׳ שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר ׳הן צדיק בארץ ישולם׳״ (תנחומא נח ט:א-ב).",
+                "<b>נפלא</b> הדבר. אדם זה הפליא לעשות חסד, קודם שנכנס אל התיבה התחכם להזמין עבור כל בריה אותו מאכל שהיא רגילה בו ״שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות״ והיו שם מינים לאלפים והכין עבור כל אחד מזונותיו לפי טבעו והרגלו. ואחרי שנכנסו אל התיבה נעשו הוא ובניו שמשים לשמש את כל החי אשר בתיבה, לתת להם לחם חוקם בעתם, שתי שעות בלילה, שלשה שעות בלילה, שנים עשר חודש לא טעמו טעם שינה. היש לנו ציור יותר חי ממעשה החסד? לשמש בעלי חיים בחיבה גדולה כזו שנים עשר חודש עד שלא הספיקו לטעום טעם שינה, פירנס אותם בחמלה ובחכמה רבה עד שעוף אחד לא יכול לראות בצערו של נח. ״אורשינה אשכחיני אבא דגני בספנא דתיבותא, אמר ליה לא בעית מזוני? אמר ליה חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך וכו׳״ (סנהדרין קח:) כל כך היה נח מצטער להמציא לכל אחד מזונו עד שהעוף התחבא בפנה וסבל רעבון בכדי שלא יטריח את נח.",
+                "<b>ובכל</b> זאת כשנמצא איזה פגם בתוך חסד נפלא זה, היסח הדעת לשעה קלה ״שהה לזון את הארי״, חיה טורפת, לא הרעיב אותו אלא אחר את השעה הראויה, ויתכן שכל חטאו היה מה שנתן בשוגג לבעל חי אחר קודם, הקדים חסד לחסד, על חטא זה היסח הדעת מעשות חסד עם חיה טורפת - נענש בעונש גופני שנעשה בעל מום ובעונש רוחני שנפסל מלהיות כהן להקריב קרבן לה׳, אבד את תפארת כהונתו. נפלא הדבר עד היכן מגיע חיוב החסד אף שלא נצטוה עליו. העלם כל שהוא בתוך החסד, חסרון בשלמות החסד - עון גדול הוא ורק ״צדיק בארץ ישולם״.",
+                "<b>מי</b> מחייב לעשות חסד במדה נפלאה כזו אם לא המצוה להדמות לקונו! כשם שחסדו של הקדוש ברוך הוא הוא בתכלית השלימות, אף האדם מחויב להדמות גם בזה לקונו, והעלם קל, היסח הדעת כל דהוא ירידה היא, השפלת גדלות וכבוד האדם, שנברא בצלם אלהים. זו היא השלמות שבחסד, חסד טהור ומזוכך בלי פגם כל שהוא, מתוך רכוז המחשבות והכוחות שיצא מתחת ידו חסד שלם ומשוכלל.",
+                "<b>אבל</b> מאידך גיסא נצוץ של חסד בתוך להבה של אכזריות איננו נאבד. כחו גדול, ואורו מבהיק, גם הוא חסד איתא בגמרא שאמרו (סנהדרין קד): ״ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום״ וכי משוא פנים יש בדבר? אמר רבא אמר רבי יוחנן! מידה יתרה היתה בירושלם שלא היתה בסדום דאילו בסדום כתיב: ״הנה זה היה עון סדום וגו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה״ ואילו בירושלם כתיב: ״ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם״ ופירש רש״י ״וכי משוא פנים יש בדבר הואיל וישראל רעים יותר מסדום למה לא נהפכו כסדום וכו׳ ׳מדה יתירה לטובה דבירושלם כתיב ידי נשים רחמניות וכו׳ היו לברות למו, שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה, אלמא רחמניות היו, ואילו בסדום כתיב יד עני ואביון לא החזיקה״ ומדה זו כפרה עליהם שלא נהפכו״.",
+                "״<b>ויגדל</b> עון בת עמי מחטאת סדום״ היו יותר רעים מאנשי סדום שלא נשתייר מהן פליטה ובשביל מה זכו להשאר בארץ החיים לזכות לכל הטוב הצפון להיות לאור עולם ״ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם? בשביל מידה יתירה לטובה שהיתה בהם: ״היתה מזמנת חברתה לאכל את בנה״ וכי יש אכזריות יותר גדולה מזו ׳בישול ילדים׳ אבל בתוך האכזריות חי נצוץ של חסד ובכוחו להצילם מחורבן סדום ועמרה׳ מכליון נצחי.",
+                "<b>כמה</b> פוגם העלם כל דהו את החסד הכי גדול כחסדו של נח, ומה רב זהרו של נצוץ חסד אחד!"
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>חסד ישראל</strong></big><br><b>ואמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל יורדי גיהנם הם כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה. מזוני, מיזן נמי לא זנוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב, ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.</b> (ביצה לב.)",
+                "<b>אם</b> נשקיף על ענין החסד רק מנקודת השקפה זו שהוא ענין של חובה כמו כל המצוות שבתורה ולא יותר אין אנו אלא טועים.",
+                "<b>אף</b> כשיתברר לנו שחסד הוא עיקר העיקרים, כלל הכללים׳ שגם קודם שנצטוה עליו האדם, מחויב היה להגיע בחקר שכלו לידי הכרה זו שתפקידו בעולם הוא רק לעשות חסד ושגם אחרי מתן תורה - תרי״ג כללי חכמה, תחלתה חסד וסופה חסד, קוי יסודה היא חסד, גם אחרי ברור זה עדיין לא יצאנו ידי חובתנו. אצל זרע אברהם תופס ענין החסד מקום אחר לגמרי בתוך הנשמה הישראלית בעומק עומקה.",
+                "<b>מי</b> כעמך ישראל גוי אחד בארץ - וכל הגוים כאין נגדו. מאין ליש רב הוא המרחק, ומה היא המחיצה המבדלת בינם לבין ישראל עם קדוש? מדת החסד. ״בני ישראל גומלי חסדים הם״ וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. בידוע, והלכה מפורשת היא: ״וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא״ (רמב״ם הל׳ אסורי ביאה יט:יז).",
+                "<b>כל</b> המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהן לכתחלה, אבל אם אינו גומל חסד, סימן גבעוני יש בו וחוששין לו ביותר.",
+                "<b>בן</b> ישראל אף היותר פשוט והיותר גרוע גומל חסד מפני שהוא מיוצאי חלציו של אברהם אבינו. מדת החסד ירושה היא אצלו, נטיה טבעית לחסד.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו נתעלה במדת החסד עלוי אחר עלוי. מדה זו נתדבקה ונתאחדה בו, נעשתה לקנין נפשו. לחלק מעצמיותו - ״חסד לאברהם״. החסד הוא לאברהם, שלו הוא והנחילו ליוצאי חלציו עד סוף כל הדורות. ומי שהוא מזרע אברהם, גומל חסד הוא, איננו יכול לסלק את עצמו מנחלה זו. הוא והנחלה אינם שני דברים נפרדים. האהבה הפנימית לחסד היא יסוד הנשמה הישראלית, אי אפשר להיות ישראל בלי אהבה לחסד, בלי תשוקה טבעית להטיב עם בני אדם. ואם רואים אנו אדם המוחזק לישראל ואינו גומל חסד חוששין לו ביותר, סימן גבעוניות הוא, איננו מזרע אברהם אבינו האוהבים לעשות חסד מתוך נטיה טבעית. ואלו מזרע אברהם שאינם עושים חסד לוחמים הם נגד טבעם נגד עצמיותם, וגם אז לא עקרו מנשמתם נטיה זו. כח זה חבוי בתוך נשמתם פנימה. אם הוא התגבר על טבעו ולא עשה חסד, יעשו בניו או בני בניו חסד. הערכה זו מעמידה את חסד ישראל על בסיס אחר. לא דבר שבחובה הוא - בן ישראל חייב לגמול חסד, אלא בן ישראל איש חסד הוא. אהבה זו סגולת נפש הישראלית היא, ואם לא יעקם את לבו, אם לא ישתדל להרוס ולעקור סגולה זו מתוך פנימיות נפשו, יעשה חסד מתוך דחיפה פנימית נפשית, מורשת עולם שירש מאביו ואביו מאבי אביו עד אברהם אבינו - אב מזכה את בנו בחכמה.",
+                "<b>האומר</b> סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני צדיק גמור הוא, אם ישראל הוא. ואם גוי הוא חסדו אינו חסד (ראה ראש השנה ד). ״כרש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל״ מחדש ניסן (ראה שם ג). הוא צוה לתת לכהני המקדש כל מה שחפצים מאוצרו. אבל כיון שאמר: ״ומצלין לחיי מלכא ובנוהי״ - שלא לשם שמים עשה, כי אם להנאתו (רש״י שם), החמיץ, נפסלה כשרותו ומנו לו כמלכי הגויים. אף שאמר קודם ״די להון מהקרבין ניחוחין לאלהא שמיא״, בכל זאת כיון שעירב עוד כוונה, פסל את נדבתו, שלא לשם שמים עשה. הוא רצה שיתפללו עבורו בבית המקדש, והלא גם זו מעלה גדולה היא, שהרי שלמה המלך התפלל: ״אתה תשמע וכו׳ ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ בעצם הדבר אין כאן שום חטא, ביקש שיתפללו עבורו במקום שהתפלה נשמעת, אבל מאחר שחשב מחשבה זרה בעת עשיתו דבר טוב זה, רשע הוא, רק להנאתו התכון לא לשם שמים. אם גוי אומר על מנת, תנאי כפול הוא, כשאין התנאי מתקים תוהה הוא על הצדקה, על החסד שעשה - ״חסד לאומים חטאת״. וישראל אף אם אמר על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא, הרי זה צדיק גמור בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכון אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו (רש״י פסחים ח). כיון שהוא אינו תוהה על החסד אף אם לא יתמלא התנאי, חסדו חסד שלם הוא, בלי שום פגם, טהור מכוונה זרה. את החסד הוא עושה מתוך דחיפה טבעית לחסד הזורמת מיסוד נפשו. אין אנו מאמינים לו אם הוא אומר שהוא עושה חסד בשביל מטרה אחרת, צדיק גמור הוא, עצמיותו היא השאיפה לחסד טהור ושלם.",
+                "<b>ואחרי</b> ברור השקפה זו שהאהבה לחסד אצל בן ישראל ירושה טבעית היא מדור דור, עבודתו במקצוע זה היא לא להמציא כוח חדש בנפשו כמשפט הגרים.; אלא להוציא כח נפלא זה אל הפועל."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>חסד - ביטוי אמונה</strong></big><br><b>אמר ר׳ יהודא ללמדך שכל הכופר בגמילות חסד כאלו כופר בעיקר.</b> (קהלת רבה ז)",
+                "<b>כמה</b> פרשיות נכתבו בתורה המספרות את חסדי אברהם, את הטובות שגמל לבני אדם, ולא רק הכללים אלא גם הפרטים ופרטי הפרטים של כל מעשה ופעולה. ״וירא וירץ לקראתם וכו׳ יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ וכו׳״. פרטים מסדר הכנסת אורחים של אברהם אבינו - פרשיות מן התורה הם, שאם תחסר אות אחת מהם ספר תורה פסול הוא. כל אות משלימה את התורה, ובהעדר אות אחת מפרטי סדר הכנסת אורחים של אברהם אבינו הספר תורה נפסל, חסרון יש בשלמותו - בשלמות כל התורה.",
+                "<b>וקודם</b> העיון בעמקי סתרי גלויות אלה, עומדים אנו משתאים. באות אחת נברא העולם. ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ - ב״ה״ בראם (בראשית רבה יב). באות קלילא נוסדו שמים וארץ. ועל חסד אברהם לא אות ולא אותיות וגם לא פסוק ולא פסוקים אלא פרשיות שלמות נכתבו. אות מהם משלימה את כל התורה. ועל כל קוץ של אות יש תלי תלים של הלכות (ראה שיר השירים רבה ה), גופי עיקרי תורה מרומזים בהם, כי הלא הלכות שבת חגיגות ומעילות מקרא מועט והלכות מרובות והיתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו והן הן גופי תורה (ראה חגיגה י).",
+                "<b>ויותר</b> נתפלא כשנעיין ונראה ברוב פרשיות התורה אשר בהן אברהם אבינו נזכר שהן רק במעשי החסד, ועל דבר אמונתו והכרתו לא נכתבו פרשיות בתורה, בן ג׳ כבר הכיר את בוראו - שה׳ הוא האלהים ואין עוד מלבדו, יחיד היה אברהם, הוא מצד אחד וכל העולם כנגדו - רודפים אותו, דנים אותו לשריפה בכבשן האש. אברהם אבינו הפיץ תורתו, עשה נפשות, העמידם על האמת שה׳ הוא יחיד ומיוחד ואין לו דמות ואין לו גוף. ד׳ מאות פרקים במסכת עבודה זרה למדם (ראה עבודה זרה יד), הרס וסתר את האמונות הטפלות, הורם והדריכם בדרכי אמת. ועל דבר מעשיו אלה לא מצינו פרשיות בתורה.",
+                "<b>הוי</b> אומר מכאן שמחסד אברהם אבינו צריכים אנו להבין את גדלותו ״אשר בחרת באברם״. במעשי חסדו כלולים ואצורים רוממותו והתעלותו של אברהם אבינו, אמונה של אב המאמינים, הכרה של אברהם אבינו שבן ג׳ כבר הכיר את בוראו. פרשיות אלו של חסד הן הן פרשיות של שלימות אמונתו ורום הכרתו מפני שמעשי החסד הם בטוי אמונתו והכרתו. כי הלא אין לנו מושג במהות הבורא, אלא בדרכי הבורא שהם חסד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם לשם חסד, ״עולם חסד יבנה״, ומנהיג את עולמו בחסד, ״ארחות ה׳ חסד ואמת״. כשבקש משה: ״הראני את כבודך״, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי וכו׳, אני אעביר כל טובי על פניך״. יכול הוא האדם להשיג רק את טוב ה׳. ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״׳ גלה הקדוש ברוך הוא למשה רבנו את הי״ג מדות שבהם מנהיג את עולמו. במדה הראשונה יש נצחיות של טוב וחסד ה׳ בלי גבול ותכלית, ובמדה שאחריה כלול חסד ה׳ עוד יותר גדול, לפנים מאותו החסד שבמדה הראשונה.",
+                "״<b>ה׳</b>, ה׳, - אמרו חז״ל: ״ה׳ קודם שיחטא, ה׳ לאחר שיחטא״ (ראה ראש השנה יז:), נמצא שהמדה הראשונה כוללת חסד ה׳ של בריאת העולם וקיומו קודם החטא. נשתדל נא להשיג ולהבין מה מחסד ה׳ הכלול בבריאת העולם וביצירת האדם, כי הלא לא למענו ברא הבורא יתברך את הכל, איננו צריך לבריותיו - ״אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא״, ולשם מה ברא עולם ומלואו? בשביל האדם בכדי להיטיב עמו. שמים וארץ וכל אשר בהם, עליונים ותחתונים, ברואי מעלה ומטה, צבא השמים, מלאכי מרום כל שתה תחת רגליו, הוא מושל בכל, לשרתו נבראו. ולא העולם והנבראים באשר הם עתה אחר שחטא אדם הראשון, אחרי הירידה שנתקלקלו ונתגשמו, וגם האדם אשר בשבילו נבראו ירד פלאים נתקטן ונתכווץ, אלא כמו שהיו קודם החטא בקומתם ובצביונם, בהודם ותפארתם, ״אמר רבי יצחק בר מריון: כתיב ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳, בוראן משבחן ומי מגנן, בוראן מקלסן ומי נותן בהם דופי, אלא נאין הן ומשובחין הן, שנאמר ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳״ (בראשית רבה יב). עולם מלא תענוגים ועדונים, שפעות של טוב וחסד, תועלת והנאה נוצרו בשביל האדם נזר הבריאה ועדונים, שפעות של טוב וחסד, תועלת והנאה נוצרו בשביל האדם נזר הבריאה, בשביל אדם הראשון קודם החטא שהיה מסוף העולם ועד סופו. ויכול היה לקבל את כל ההנאות התענוגים והעדונים, ליהנות מכל מחמדי הבריאה מנועם טוב ה׳. ולא עוד אלא שהזמין הקדוש ברוך הוא עולם נאה זה קודם יצירתו. ״אדם נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללו והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחיו, שנאמר: ׳חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה׳ - אלו ז׳ ימי בראשית, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה׳ - אלו ימים ונהרות וכל צרכי עולם, ׳שלחה נערותיה תקרא׳ - זה אדם וחוה״ (סנהדרין לח). על פרט אחד מחסד ה׳ אנו אומרים: כי לעולם חסדו - ״לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו. הקדוש ברוך הוא קרע את הים סוף לפני יוצאי מצרים, הרי הוא חסד עולמי - לעולם חסדו. ואז הלא שש מאות אלף רגלי מלבד טף ונשים עם ערב רב הלכו בטוחים בחסדי ה׳ ובהבטחתו שהבטיחם להוציאם מארץ מצרים. ובמעשה בראשית, הלא בשביל אדם אחד אמר הקדוש ברוך הוא יקוו המים וגו׳ ותראה היבשה, ואין זה אלא פרט אחד קטן מחסדי ה׳ שבמעשי בראשית, התהוות הבריאה וכל הנבראים, סדרי הבריאה אשר על אדני חסד הוטבעו. וכל אלו בשביל אדם אחד נבראו, ״לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז), בשביל כל אחד ואחד כדי שיתענג ויתעדן בטוב וחסד ה׳ הממלאים את כל ההויה.",
+                "<b>ומה</b> רב הוא חסד ה׳ אשר ביצירת האדם, שבראו הקדוש ברוך הוא בצלמו, בצלם אלהים עליון לכל הנבראים, גדול אפילו מן המלאכים. חכמתו מרובה. ״אמר רבי אחא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן: נעשה אדם, אמרו לו: מה טיבו, אמר להן: חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה את החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור וכו׳״ (בראשית רבה יז). אדם הראשון השיג את מהותו של כל נברא, הקיף את כל הבריאה כולה, כל הנבראים ביחד, והבין את מהותה, ומהות כל חלק, כל חוליה ממנה, השיג השפעתם ההדדית של כל חלק על חבירו ועל הכלל כולו, והבין שבלעדי נברא אחד היה מורגש חסרון, פגם בכל הבריאה ועל ידו היא משתלמת. קרא שמות לכל הנבראים. השם מורה על עצמיותו ומהותו של כל נברא ועל תכונתו, ולחכמה רבה זו לא זכה אלא אדם הראשון. הביא לפניהם, לפני מלאכי השרת, ולא היו יודעין. חכמה זו כשהיא לעצמה עונג ועדון רב היא, ומדריגה של חכמה זו אינה אלא שליבה אחת בסולם מעלות החכמות וההשגות של האדם, כי הלא בתחילת יצירתו, ברגעים הראשונים, זכה להשגות אלה. ועל ידי השגות אלה נתעלה להשיג השגות יותר עמוקות, יותר עליונות, וכה נתעלה ונתגדל מרגע לרגע. באמת גדלות זו - מסוף העולם ועד סופו חננו הקדוש ברוך הוא בגדלות וברוממות כזו עד שמלאכי מרום טעו ובקשו לומר לפניו קדוש. (ראה בראשית רבה ח). לא יכלו להשיג את תכלית גדלותו ולא ראו שהוא נברא. ואדם זה הכניס הקדוש ברוך הוא לגן עדן, מקור כל התעגוגים, לחם אבירים אכל, מלאכים צולין לו בשר, והיה הולך וגדול, מתעלה ומתרומם, בלי שום הפסק, מחיל אל חיל בהשגות ועליות נצחיות ומתעגג בתענוגים אין סופיים.",
+                "<b>ועדיין</b> לא תמו חסדי ה׳. נתן לו כח הבחירה, סגולה זו שיוכל לבחור בטוב וברע, מפני שאחרי כל התענוגים והעדונים, ההשגות והעליות, היה מרגיש האדם בנתינה זו מעין נהמא דכסופא. אמנם בחינה זו היא כבר למעלה מהשגתנו, אלא לפי חסד הבורא יתברך עם האדם נקרא זה נהמא דכסופא. ובשביל זה ניתנה לו סגולת הבחירה, האפשרות לבחור בטוב וברע. ואם בחר בטוב אזי שכר בחירתו הוא נוטל.",
+                "<b>מה</b> גדול ורב הוא חסד ה׳ עם האדם מפני שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות חסד אתו שיתענג ויתעדן בעונג ועדון שאין בהם צל של פגם, שהוא כבר למעלה מהרגשתנו, נתן לו אותו הכח להיות בוחר. ובכחו גם לבחור ברע, להשפיל את עצמו והבריאה כולה עד הדיוטה התחתונה, ולרדת מטה מטה בעמקי שאול תחתיות, להפוך טוב לרע, גן עדן לגיהנם, עד שהקדוש ברוך הוא אומר: ״אין אני והוא יכולין לדור בעולם״ (ראה סוטה ה). הוא ״דוחק את רגלי השכינה״ (חגיגה טז). ובשביל מה נתן לו כח זה? כדי להוסיף בתענוג של האדם שירגיש ששכרו הוא נוטל, גמול מעשיו הטובים שעשה מתוך בחירתו בטוב.",
+                "<b>חסד</b> זה כלול במדה הראשונה מי״ג מדות, ומזה נשכיל להבין את גודל חסד ה׳ אשר בי״ב מדות האחרות. המדה השניה כוללת בקרבה חסד הקדוש ברוך הוא לאחר שיחטא האדם, ולולא חסד ה׳ אף אם ישוב אל ה׳ בתשובה היותר נעלה כמו התשובה של אדם הראשון שישב בתענית ק״ל שנה (ראה עירובין יח) וסבל יסורי גיהנם שנתגרש מגן עדן, בכל זאת אין מקום לתשובתו - אבד זכות קיומו. שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה? אמרה: נפש החוטאת תמות. אין מקום לתשובה. אלא שהקדוש ברוך הוא ברב טובו, גם אחרי שחטא האדם והפר טוב לרע, השחית וקלקל את הבריאה, הורידה והשפילה, לא הכיר בחסד ה׳ הכלול במדה הראשונה, גם אז לא ידח ממנו נדח, הקדוש ברוך הוא מקבלו בתשובה - ה׳ לאחר שיחטא ויעשה תשובה. וכן בכל מדה יש נצחיות של חסד אין סופי למעלה מהנצחיות של חסד הכלולות במדות הקודמות, הטוב כי לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו. אין קץ ואין גבול לחסדו - חסד ה׳ מעולם ועד עולם.",
+                "<b>בן</b> ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו. והכרה זו פשטה צורה ולבשה צורה יותר עליונה. וכה נתעלתה ונזדככה הכרתו בעלוי וזכוך בלתי נפסק. ראה והשיג, הקיף והבין את חסד הקדוש ברוך הוא אשר בהתהוות היצירה וקיומה. צורת הבריאה - חסד, צורת ההשגות והעליות במעלות החכמה גם כן חסד. היש - חסד, והמטרה - חסד, הבריח התיכון של היצירה הוא חסד. והוא גם המפתח הנועל שערים ופותחם. ומפתח זה בידו ניתן. ביד האדם, בכחו, להתעלות ולהעלות את כל היצירה בעלוי בלתי מוגבל. ובמה? בחסד, כי אין ביצירה אלא חסד, ומה הוא אף אתה.",
+                "<b>וכה</b> התעלה והשתלם בחסד מתוך התעלות והשתלמות הכרתו בדרכי ה׳ יתברך. גדלו והתגדלו יחד אמונתו והכרתו עם מעשי חסדו, שלובים וצמודים. סוף מעשי חסד מתוך אמונה והכרה תחלה. האמונה היא הצורה, והמעשים הם בטויה. וכמו בהביעו דעת האמונה, לא כבשה בלבו ולכבשן אש השליכוהו, כן בעת שהרתיח הקדוש ברוך הוא את העולם כגיהנם, לא יכל לכלוא ולכבוש את בטוי אמונתו, צמאה נפשו לחסד, ישב בפתח האהל והצטער. וכשראה את האורחים ״וירץ לקראתם״, רץ לגיהנם כדי לעשות חסד ולא שינה את הסדר מכפי הרגיל: ״יקח נא מעט מים״, ״רחצו רגליכם״. לא החסיר אף משהו בתענוגם ובכבודם מפני יסורי מחלתו וצער גיהנם, כי אותם המעשים הם בטוי אמונה, אמונה של אב המאמינים אשר גם במו כבשן אש היתה, אור כשדים נצחה, ומכל מדרגה נוספת במעלות האמונה, נוצר צמאון חדש אשר התבטא בחסדים יותר גדולים, וכשם שאין קץ ותכלה לאמונה והכרה, כך אין גבול וקצב לחסד, גבוה מעל גבוה ורום מעל רום. עד אין סוף.",
+                "<b>פרשיות</b> התורה מחסד אברהם, צורתם שלימות, אמונתו והמעשים הם בטוי והתגשמות הצורה. ומפני שהאמין ועלה במעלות אמונה והכרה, עשה חסד והשתלם בחסד. וכל הכופר בגמילת חסד כאלו כופר בעיקר. נבל שלא עשה חסד לא נקרא רע אכזרי, אלא ״אמר נבל בלבו אין אלהים״ - כפר בעיקר, מפני שכל המאמין אמונתו מתבטאת בחסד."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>חסד ביחס לרעים</strong></big><br><b>מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. אמר רבי ראובן: ישנים היו אומות העולם מלבא תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא. ומי העירן לבא תחת כנפיו? אברהם, שנאמר מי העיר, ולא תאמר לאומות העולם בלבד, אלא אף הצדקה היתה. ישנה והעירה, כיצד? אברהם פתח לה. פונדק והיה מקבל העוברים והשבים, שנאמר ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אמר ר׳ אלעזר מהו אשל? אכילה, שתיה, לויה.</b> (ילקוט תהלים קי)",
+                "<b>אברהם</b> אבינו האיר לעולם באור של חסד ואהבה. במעשיו הטובים ובחסדיו הרבים שגמל עם כל בן אדם, ברוב טוב עונג ועדון שהעניק לבריות, הפיץ את תורת החסד בעולם. כל מי שנכנס לבית אברהם אבינו היה יוצא שבע תענוגים וכבוד מלכים, והיה הולך לדרכו ומספר בשבחו של אברהם אבינו ובשבחה של מדת חסדו.",
+                "<b>וקרני</b> האור למרחקים הגיעו. מסוף העולם ועד סופו צלצלה שירת הבריות אשר זכו לטעום מנועם חסד אברהם, ותהי שירה זו למנגינה כבירה שהעירה את הבריות, הפיחה בם חיים, הלהיבה בלבותיהם אהבה בין איש לרעהו, רחמים וחמלה לכל יצור.",
+                "״<b>ויהי</b> אור״ - הוארו הלבבות באורו של אברהם אבינו. נתרבו תלמידיו אשר למדו דרכיו והשתדלו להדמות לו, כל אחד התברך בלבבו: ״מתי אגיע למעשי אברהם״.",
+                "<b>אבל</b> פנה אחת בחשכתה הקדירה את פני העולם, לא חדרו שמה קרני אור חסד אברהם, לא שמעו אותה השירה הנעימה של אהבה. סתמו אזניהם ואטמו לבותיהם מתוך רב טוב שהעניק להם הקדוש ברוך הוא. ״תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב בהם? ׳ארץ ממנה יצא לחם וגו׳״ (סנהדרין קט). הם לא שמעו קול שועת עניים ותחנונים, בחלל האויר נשארו ועלו השמימה - ״הכצעקתה הבאה אלי״.",
+                "<b>ומכיון</b> שהאהבה לבריות לא קננה בלבם, תפסה שנאה מקומה. תכלית שנאה שנאו את העני הרעב המושיט ידו לפת לחם, המעורר המון רחמים והשתתפות בצערו. כגזלן כרודף נדמה להם - ״אמרו: וכו׳ למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו מממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שנאמר: ׳פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו״ (שם).",
+                "<b>ומכיון</b> שנטו מדרך החסד, גם דרכי המשפט נתעותו. הרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע. חוקים של עוות הדין והמשפט חקקו חכמי סדום ועל פיהם שפטו שופטיהם. וכה העמיקו לרדת ולהשפיל עד שגזרו: אסור לגמול חסד, מי שעושה חסד מתחייב בנפשו. ״ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מלתא, שפיוה בדובשא ואוקמוה על איגר שורה, אתא זבורי ואכלוה, והיינו דכתיב: ׳ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה׳. ואמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה״ (שם). למדרגה זו של רוע לב ואכזריות ירדו. נתנוה מאכל לזבורי בשביל שהאכילה עני רעב.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו בונה את החסד בעולם - הצדקה היתה ישנה והעירה, עשה לה פונדק, מלמד תורה זו לרבים. ואנשי סדום מתאכזרים ומפיצים חוקי אכזריות ורשע, הורסים מה שאברהם אבינו בונה. אברהם אבינו יוצר אור, מעורר אהבה רחמים לאומלל ונדכה, ואנשי סדום מחייבים מיתה למי שאינו יכול להתאכזר וגומל חסד.",
+                "״<b>ויאמר</b> ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה - רבי חנינא אמר: רבה והולכת״ (בראשית רבה מט). רשעתם מתגברת להחשיך את העולם. וגזר להם הקדוש ברוך הוא כליה. מקור הרחמים והחסד חרץ עליהם משפט זה - ״אמר הקדוש ברוך הוא אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של ריבה אינו מניח אותי מלשתוק״ (ראה שם). ומשפטם נחרץ אחרי התראה של כ״ה שנה – ״אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עיקר שלותה של סדום לא היתה אלא נ״ב שנה, ומהן עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הדים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו. הדא הוא דכתיב: ׳המעתיק הרים ולא ידעו׳ ובסוף ׳אשר הפכם באפו׳״ (שם).",
+                "<b>כשגילה</b> הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את העונש הצפוי לסדום, לפי מושגנו היה לו לשמח במשפט ה׳ על הרשעים המהרסים ומחריבים את העולם, הסותרים את בניני החסד שהוא בונה ומפיצים חוקי אכזריות. ״באבד רשעים רנה״ - חורבנם ריוח והצלה לעולם, מיתת רשעים טוב להם ולעולם. אבל אברהם אבינו לא נעכרו רחמיו, רשעתם ואכזריותם לא חסמה בפני זרם האהבה והרחמים, ואברהם אבינו בעל החסד - ״חסד לאברהם״ - נעשה סניגור לאותם שדנים דין מות את מי שגומל חסד, גם עליהם רחם והשתדל למצא בהם זכות - ״כרחם אב על בנים - מאיזה אב? תני ר׳ חייא: כרחמן שבאבות, זה אברהם אבינו. אתה מוצא שכשהתפלל על סדום ועמורה, אמר לפניו: נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם וכו׳״ (ילקוט תהלים קג). ולא הסתפק בתפלה אחת אלא הרבה לבקש ולהתחנן עבורם. השתמש בחסד העליון שניתנה לו הרשות לדבר עם ה׳ גם לטובת סדום. ״ויגש אברהם ויאמר וכו׳ ר׳ אליעזר פשט לה: אם למלחמה אני בא. אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא״ (בראשית רבה שם). לכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה (רש״י). הכניס את עצמו לסכנה לדבר קשות כמו איוב מרוב יסוריו (ראה שם), כדי להציל את הרשעים בוזי דבריו ומחשיכים אורו בעולם.",
+                "<b>ולולא</b> נגש אברהם לבקש ולהתחנן עבורם ולדבר קשות, היה זה פגם במדת חסדו והיה נתבע על חורבנה של סדום, כמו שמצינו אצל נח שתובעים אותו על שלא התפלל על דור המבול, אף על פי שרשעים היו, על כל עבירות שבתורה עברו - ״וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה״ - בכל זאת היה לו להתפלל ולבקש רחמים עליהם. ״אמר רב הונא בשם רבי יוסי: ק״כ שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה אמר לו: ׳עשה לך תבת עצי גופר׳. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים, והיו אומרין לו: ארזין אלו למה? אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן. כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהם מבול שנאמר: ׳וימח את כל היקום׳״ (תנחומא נח ה), ק״כ שנה התרה בהם והוכיחם על מעשיהם הרעים, בכל זאת לא יצא ידי חובתו. כשנגזרה הגזירה ולא עשו תשובה, צריך היה להתפלל וללמד סנגוריא עליהם, ומכיון שלא התפלל, לא עשה עמהם חסד זה, מתיחס המבול אליו. נח שבזכותו ובמסירת נפשו ניצול העולם מכליון גמור, שדאג בעד קיום כל מין ומין מחי וצומח, ועל ידו נבנה העלם מחדש - הוא נתבע על חרבן העולם, המבול נקרא מי נח - ״כי מי נח זאת לי״ (ראה זוהר נח סז). תולין בו הקלקלה, העונש המגיע להם עבור מעשיהם הרעים נקרא על שמו, כאלו הוא גרם לזה, מפני שלא התפלל. ואף על פי שאם היה מתפלל לא היתה תפלתו נשמעת, כי הלא לא היו שם עשרה צדיקים, בכל זאת כיון שלא ידע היה לו להתפלל ולבקש רחמים.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מגיע גודל חיוב החסד אפילו עם הרעים שברעים, מתנגדיו ושונאיו בוזיו ומלעיגיו, אשר ברשעתם הורסים ומקלקלים את אשר במסירת נפשו בנה ותקן, וגם אסור להתחבר עמהם אף לדור בשכנותם, שהרי אברהם אבינו נתרחק מפלשתים, ובמושב לצים לא ישב (ראה עבודה זרה יט), שלא חטאו בלצנות אלא לאחר מאות שנים, - ועל אחת כמה וכמה נתרחק מסדומים (ראה שם), אשר רשעתם עד לשמים הגיעה, ובכל זאת עשה עמהם חסד, והתפלל עליהם, מפני שמחויב הוא לסבול גם אותם, כמו שה׳ יתברך ברב טובו סובל את החוטא, ואיננו מסיר חסדו ממנו אף בעת חטאו, כן גם האדם, מה הוא אף אתה."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>עומק הדין</strong></big><br><b>תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן וכו׳ עומק הדין.</b> (פסחים נד)",
+                "<b>״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״.</b>",
+                "<b>״אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות״.</b>",
+                "<b>בכדי</b> שנוכל להשיג איזה מושג בעומק הדין שהוא נעלם ומכוסה מבני אדם, צריכים אנו לעיין באופני החקירה והדרישה שבהם האדם נחקר ונדרש, ושעל ידיהם מתגלות העמוקות והנסתרות אשר בשבילם האדם נדון.",
+                "<b>הבחינה</b> הראשונה היא הבנת המעשים - ״המבין אל כל מעשיהם״. לפי השקפה ראשונה פלא הוא מה שאנו משבחים את הקדוש ברוך הוא בהבנה זו, הלא גם בני אדם אשר רק לעינים יראו, יודעים ומעריכים את כל מעשה ופעולה אם טובה היא או לא. הוי אומר שהבנת המעשים עמוקה היא מאד מאד, והערכתנו אם טובים או רעים המה, אינה מתאמת עם המציאות האמתית. לא כל מה שנדמה לנו לטוב, כן הוא, יתכן שהוא רע, ומה שהערכנו לרע, טוב הוא. ואף אחרי שהאדם זוכה להיכנס בהיכל המחשבה פנימה, מתבונן ומתעמק בעמקי חקר נפשו, מתחיל להתיר את הקשרים והסבכים, בא לידי חשבון הנפש, בקורת המעשים, חיפוש הדרכים, אין בכחו להתרומם מעל לגבולי מושגיו, להשתחרר מהמועקות אשר בהם הוא נתון, אם מושגיו הערכותיו והשקפותיו לא נשתנו ולא נתחלפו, כי הם הם החומר למחשבותיו והגיונותיו. ואם אלה לא ישתנו שנוי עקרי ויסודי, מושגיו בטוב ורע לא נתעמקו, הערכותיו והשקפותיו לא קבלו צורה יותר בהירה, החכמה והגדלות מאין תמצא, הרוממות והעליה מאין תוצר?",
+                "<b>חייב</b> הוא להחליף כל מושגיו והערכותיו אשר כבר הכו שרשים עמוקים בלבו, ולהשיג מושגים יותר קרובים אל האמת בטוב ורע, הערכות עמוקות, השקפות נכונות, על ידי התבוננות עמוקה בדברי חז״ל הק׳, כי אחרי העיון ויגיעה רבה בדבריהם הקדושים מתגלים לנו אוצרות של חכמה, גנזי נסתרות, חדושים נפלאים לא שערנום מקודם. אופקים שקודם ראינו שם אור שמש וזהרי טוהר, מתברר לנו ששקועים הם בצל ובענן, לא זרחה עליהם השמש מעולם. ובה במדה שמושגינו מתבהרים ומזדככים, מכירים אנו שהמחיצה בין טוב לרע מתקטנת ומתקצרת, אין בינם אלא כחוט השערה. קשה לצמצם, לכוון, לסמן את הגבולים בקוים ישרים. הרע נכנם בתוך תחומי הטוב, והטוב נבלע בתוך תחומי הרע, ובשביל זה השבוש מצוי, ועלול הוא האדם לטעות ולהשתבש, נדמה לו שפניו לטוב מועדות ובאמת כבר חלף ועבר את חוט השערה - בתו הרע הוא.",
+                "״<b>קץ</b> כל בשר בא לפני״ - ״אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו, אלו רבים על אלו בחמוס ממון, ואלו רבים על אלו בחמוס דברים״ (בראשית רבה לא). הנגזלים שבדור המבול מה חטאו, ולמה נגזרה גם עליהם הגזרה, משום שגם הם חמסו - ״מלאה הארץ חמס״, צעקו יותר מדאי על הגזלנים. הלא מותר לו לעשוק למחות, לזעוק מרה על עושקהו, אבל מכיון שהרים קולו יותר מכפי הראוי, איננו רק נגזל אלא גם גזלן. את כל אשר לו לקחו הגזלנים, עלוב הוא ונדכה, וגם חמסן. חמס את הגזלנים, וגם עליו נחתם הגזר דין של כליה, נמחה מתחת השמים יחד עם הגזלן, מפגי שגם הוא בהרמת קולו, בצעקתו היתירה - גזל וחמס, שניהם חטאו ושניהם נענשו באותו עונש מר. הרי לנו ציור של העברת הגבולים מטוב ורע. בהרמת קול, בצעקה יתירה, נהפך הנגזל והנדכה, לגזלן לחמסן של דור המבול.",
+                "<b>כששלח</b> יעקב אבינו את בניו מצרימה, אמר: ״ואל שדי יתן לכם רחמים״, ואמרו חז״ל: ״מה ראה יעקב לברכם באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב אבינו, עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו וכו׳ לפיכך היה מתפלל לאל שדי ואומר מי שאמר לשמים וארץ די יאמר ליסורי די״ (תנחומא מקץ י). מקודם אמר יעקב: ״לא ירד בני עמכם״. ״אמר לו יהודה: אבא! אם בנימין הולך עמנו, ספק נתפס וכו׳ ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב. מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי״ (ראה תנחומא שם ח). גם לדברי יהודה היה כאן ספק של פקוח נפש, סכנת נפשות עבור בנימין, אלא שהודאי מכריע את הספק. כששלחם יעקב בדרך של סכנה זו, תמך את ברכתו בזה שנרדף הוא מעשו אחיו עוד מבטן אמו. והנביא הושע (יב:ג) מתנבא: ״וריב לה׳ עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו במעלליו ישיב לו בבטן עקב את אחיו״. הקדוש ברוך הוא תובע מעם ישראל על שעקב בבטן את אחיו - ״ריב לה׳ עם יהודה״.",
+                "<b>יעקב</b> אבינו אשר נרדף כל ימי חייו מעשו אחיו, אשר עברתו שמרה נצח (עמוס א וראה בראשית רבה סז), רדפו ורב עמו עוד בבטן אמו, יעקב אבינו הנקרא מותמם מרחם, תובעים אותו על מעלליו - ״בבטן עקב״, חטא של תינוק בעת לידתו. אמנם נרדף הוא, אבל דין שמים אומר שגם רדיפה יש כאן - ״וידו אוחזת״. נפלאים הדברים.",
+                "<b>הקדוש ברוך הוא</b> מבין אל כל מעשיהם.",
+                "<b>עד</b> כאן הבנת המעשים הנראים והנגלים לפנינו לכאורה, ובכל זאת הם סתומים וחתומים. וכמה רחוקים אנו מלהבין בחינה של ״וה׳ יראה לבב״. בכדי שנוכל להשיג מושג כל שהוא במהותה, נחוץ להבין מקודם עד כמה האדם רואה לעינים, ואחרי שנשכיל לדעת עומק מדה זו עד קצה, נבין ששם מתחלת המדה של ״וה׳ יראה ללבב״.",
+                "<b>ועד</b> היכן היא ראית עינים של בן אדם רואים אנו אצל אברהם אבינו. ״׳אשרי האיש אשר לא הלך׳ - זה אברהם אבינו וכו׳ ׳ובמושב לצים לא ישב׳ - שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו, שנאמר: ׳ויהי כי טוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו׳״ (עבודה זרה יט).",
+                "<b>כח</b> הליצנות שהיה טמון בלבות אבות אבותיהם נתגלה ויצא לפועל רק בימי שמשון. ומכיון שהרגיש אברהם אבינו בכח זה צפה וראה את התוצאה - ליצנות. לצים הם, והורה הלכה ״ובמושב לצים לא ישב״. הלצנות של יוצאי חלציהם נזקפה על חשבונם מפני ששורש כח זה מלבבם ינק, וכה נתגלגל כח זה מאבות לבנים עד שגדל ועשה פרי של לצנות, קראו את שמשון לשחק לפניהם. לפי ראות עינינו אין אנו מוצאים גם אצלם חטא של לצנות, כי הלא דרך המנצחים לשמח בנצחונם ולבזות את שונאיהם, וגם הם רצו לבזות את שמשון הגבור אויבם ומחריב ארצם, צוו לו שישחק לפניהם, והם לא התלוצצו כי אם שמחו בנצחונם, אבל כיון שגרמו ללצנות, השתתפו בלצנות, לצים המה, ולא רק הם. אלא גם אבות אבותיהם׳ ולולא נפרד מהם אברהם אבינו, לא היה נקרא עליו הפסוק ״ובמושב לצים לא ישב״, מחויב היה להרגיש בכח זה, להבין את התוצאות, ולהתרחק מהם, זו היא מדת בשר ודם למצא את הגרעין, את השורש, ולראות את הנולד ממנו, מהסיבה הראשונה, את אשר יסובב ממנה, מהכח את הפעולה, ולהתחשב עם הכח כמו עם התוצאות, והאדם השלם אשר לו עינים, יראה ויבין מרמז קל מרמיזא דרמיזה את כל ההשתלשלות וההתפתחות, תולדותיהם ותולדות תולדותיהם המתפשטים מכח הסיבה הראשונה.",
+                "<b>ולא</b> כן מדת הקדוש ברוך הוא. האדם מסתכל בלב חברו על ידי רמזי מעשיו, מהמעשים הוא דן על מה שחבוי וטמון בסתרי לבבו, ולפי ידיעה זו אחרי שמצא את השרש מעריך הוא את התוצאות. אבל הקדוש ברוך הוא דן את המעשים לפי הלב ״ה׳ יראה ללבב״, כביכול מסתכל ישר בלבו. של אדם והלב מגלה ומבאר את תוכן המעשים. ״היוצר - רואה - יחד לבם מבין אל כל מעשיהם״.",
+                "<b>כשבא</b> שמואל הנביא לבית ישי למשוח את אחד מבניו למלך על ישראל, ראה את אליאב ויאמר: ״אך נגד ה׳ משיחו״. ברור הדבר, שמואל הנביא אשר נכתר בשם הרואה, כשרצה למשח מלך על ישראל שכסאו נכון יהיה עד עולם, וממנו יצא משיח צדקנו, הסתכל לא רק בתוך תוכו של האדם העומד לפניו, אלא גם בכל מה שיש איזה קשר ויחס לאדם זה, כי הלא בזה תלוי העתיד והנצח של עם ישראל, שהוא תכלית כל היצירה. בחנו, בדקו ומדדו באמת העתיד והנצח, אם מתאים הוא וכל יוצאי חלציו עד סוף כל הדורות למלא תפקיד זה, ולא מצא שום דופי ופגם - ״אך נגד ה׳ משיחו״׳ והקדוש ברוך הוא ענה לו ״כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב וגו׳״. ״אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן? מאליאב, שנאמר: ׳ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן וגו׳ כי למען ראות המלחמה ירדת׳. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכולהו כתיב: ׳לא בזה בחר ה׳״ ובאליאב כתיב: ׳וכי מאסתיהו׳ מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא״ (פסחים סו:). ופירש רש״י: ״לא בחר, משמע מעולם, אבל מאסתיהו משמע, השתא מאסתיהו, מפני שהוא רגזן, מאסו, מכלל שמתחלה נבחר, ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן, מאסו״. אף ששמואל הנביא כיוון לדעת המקום דמעיקרא הוי חזי, לא נמצא בו שום פגם, שלם היה בתכלית השלמות, ראה עד מקום שהאדם יכול לראות, וכח נעלם זה של רגזנות היה חבוי ונסתר בעמקי תחום הנפש, טמון וגנוז לפני ולפנים, לא שלטה שם גם עינו של שמואל הנביא, והכתוב מעיד על זה שאין בכח אנוש לראות בסתרי עומק אלו ורק ה׳ יראה ללבב, זו היא מדת הקדוש ברוך הוא, ואת אליאב דנו לפי מדה זו, לפי מה שהקדוש ברוך הוא רואה את הלב. ובמה חטא אליאב? הלא הוא אחיו הגדול, דוד מחויב לכבדו, ואליאב צריך לחנכו, וכשראה שעזב את הצאן הוכיחו מפני שחשב שירד לראות את המלחמה. אבל בשמים מצאו בזה נצוץ של רגזנות, והורידוהו מגדולתו, בשביל חטא זה הפסיד מלכות ישראל, ולא לאחר החטא אלא קודם דקודם, מעת שנולדה הסיבה הראשונה, מעת שצמח בלבו שורש הכח של רגזנות, כח שהיה חבוי, גנוז בתחום הנפש, יותר נעלם מכח הלצנות של פלשתים שהרגיש בו אברהם אבינו, וכח זה של רגזנות רק ה׳ הרואה ללבב הכירהו, ובכל זאת הורידוהו מגדולתו, כי האדם נדון על כח של מדה, רעה או שורש של חטא אשר גם עינו של שמואל הנביא לא שזפתו. נפלא הדבר! שמואל הנביא איננו יכול לראות את זה, קצרה השגתו מפני שהוא למעלה מהשגת אנוש, האדם יראה לעינים - לב האדם סתום וחתום, אין העין רואה את כל הלב, ובכל זאת האדם נדון על זה, בשביל חטא כזה מורידין אותו ממלכות ישראל, מפני שהוא חייב לראות את לבו בלבו, אף שעדין לא גדל הכח ולא עשה פרי, בכל זאת צריך הוא לעמוד על הסיבה הראשונה, אשר יוליד כח זה, שיצא לפועל אחר זמן רב, זו היא הבחינה של וה׳ יראה ללבב.",
+                "<b>ויש</b> עוד בחינה יותר עמוקה. אני ה׳ חוקר לב, כביכול, חוקר את לבו של אדם, הסתכלות יותר עמוקה וחודרת, בסתרי תעלומות הנפש, נוספת היא על הבחינה ״וה׳ יראה ללבב״, ובוחן כליות הוספה היא על הבחינות הקודמות. מה נורא ואיום הוא יום הדין! מדרגה הראשונה ראית הלב של הקדוש ברוך הוא, עמוקה כבר מראית הנביא, אחריה חקירת הלב. ואם בראית הלב, יודעים אנו שתחילתה היא הגבול להשגת בן אדם, הרי חקר לב אין לנו כבר שום מושג בזה, ונוסף לזה בוחן כליות, ובאופני חקירה ודרישה אלו דנין את האדם, אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו.",
+                "<b>עד</b> כאן שמענו מצוי עומק דינו של אדם, אם מעשיו הם בתכלית השלמות, ואם לבבו טהור וזך או לא. אבל אם הגיע אדם למדרגה זו שבשלמות שכביכול מסתכל בלבו, ומעיד עליו שהוא שלם, לכאורה איננו צריך לדאג ולפחד מאימת הדין. אבל אחרי העיון מתברר לנו שגם אדם שלם זה איננו יכל לומר זכיתי.",
+                "״<b>ויהי</b> היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה׳ ויבא גם השטן בתוכם וכו׳״. ״אותו יום ראש השנה היה, ובא השטן להשטין עליו״ (ראה רש״י איוב א). הקדוש ברוך הוא העיד עליו: ״אין כמוהו בארץ איש תם וישר וכו׳״. ״אמר ר׳ יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳, ובאיוב כתיב: ׳תם וישר ירא אלהים וסר מרע׳״ (בבא בתרא טו). גדול מה שנאמר באיוב. - אל מדרגות עליונות שבשלמות עלה שגם אברהם אבינו לא הגיע עליהם, שלם בתכלית השלמות - ״איש תם וישר״׳ ובכל זאת מצא השטן מקום להשטין. ״החנם ירא אלהים, הלא אתה שכת בעדו ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו״. גם השטן הודה שבמצבו זה אין בו שום פגם, אלא שאם ישתנה מצבו מהקצה אל הקצה, תפגם שלמותו בשביל שמדרגתו העליונה, שלמותו הנפלאה קשורה ותלויה באשרו - ״הלא אתה שכת בעדו״. ״לא עבד איוב את המקום אלא מאהבה״ (סוטה כז), ובכל זאת קטרג השטן. נסהו בנסיון מר שיצא נקי מכל נכסיו, בניו נהרגו. ״ערם יצאתי וגו׳ ה׳ נתן וה׳ לקח״. שנוי מצב כזה: ״הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם״, - ״אמר רבי יוחנן: מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב בעולם הזה מעין עולם הבא, שנאמר: ׳ונגש חורש בקוצר׳״ (ילקוט איוב א). בנסיון כזה נסהו ממצב של מעין עולם הבא למצב של עניות ואומללות שאין כמוהו אם יעמד בצדקתו ובישרתו, אם לא ירד ממדרגתו העליונה. ועדין קטרג השטן בראש השנה שלאחריו, אולם גע אל עצמו ואל בשרו וכו׳, אף שעמד בנסיון הקודם, אבד עשירות של מעין עולם הבא, שיכל את בניו, בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים, ועוד פעם נסהו ביסורים קשים ומרים. יסורי יציאת הנפש - ״אך את נפשו שמור״ - ״שלא תצא״ (רש״י איוב ב). ״שבור חבית ושמור יינה״ (בבא בתרא טז). יסורים שאין החי יכול לסובלם. בנסיון זה נתנסה איוב, שהקדוש ברוך הוא העיד עליו שהוא גדול מאברהם אבינו, מפני קטרוג השטן, הרי שדנין את האדם לא רק לפי מצבו העכשוי, אלא בדין שמים מתחשבים עם שנויי המצבים אשר יכולים לפעול על האדם, אף שאין דנים את האדם אלא באשר הוא שם (ראה ראש השנה טז), במדרגתו העכשוית, אבל מתחשבים עם כל שנויי המצבים אשר יכולים להיות, באשר הוא שם לפי מדרגתו, באופן זה, שכל שנויי המצבים לא יזיזוהו ממקום עליותו, אף שנוי מצב של מעין עולם הבא, למצב של עניות ויסורי מות.",
+                "<b>וכאשר</b> מצרפים אנו את כל הבחינות האלו: המבין אל כל מעשיהם, וה׳ יראה לבב, אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות, ואחרי כל בחינות אלה, אף אם ימצאו שלם ותמים אין בו דופי, אין דנין אותו לפי מצבו זה, אלא לפי כל המצבים אשר בכחם לעשות איזה שנוי בקרבו - יכולים אנו להשיג איזה מושג מעומק הדין המכוסה מבני אדם."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>צלם אלהים</strong></big><br>א. <b>כל</b> דרכי הנהגת החיים, בין החיים החומריים, בין החיים המוסריים, בין חיי הצבור בין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מדת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו, בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו, ומזלזל בכל החיים כלם, עד כדי כך שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב, גם על דבר הקל שבקלים: לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מיקר ומחבב את החיים, ובכל כחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו.",
+                "<b>כללו</b> של דבר: ההכרה בערך עצמו, היא בחינת החיים, ומדת העליה לכל האדם אשר על פני האדמה. ולכן העיקר הגדול מעיקרי חיינו הוא, להכיר ולדעת ערכו של האדם כפי שהעריכה אותו התורה, מפני שאך היא היא האמת לפי המציאות, ואך בהכירנו את האמת הזאת, תתבסס העבודה אצלנו, ואך אז יהיה בידנו קנה המדה האמתי למוד על פי כל מעשינו ותנועותינו, בכל הנהגתנו הכללית והפרטית.",
+                "״<b>הוא</b> היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: בצלם אלהים עשה את האדם״ (אבות ג:יד).",
+                "<b>חיבה</b> יתירה זאת הנודעת לנו, היא היא המגלה לנו גדולת האדם וערכו, חשיבותו כלפי עצמו, וחיבתו אצל בוראו יתברך שמו, כי כשנתבונן בשימת לב, בטיבו וערכו של תואר צלם אלהים, ונחקור לדעת עד היכן הדברים מגיעים, אז נמצא, כי באמת עולה הוא לאין שיעור וערך על כל טוב ונעלה, שישנם ונמצאים בכל המציאות כולה, בכל מעמקי ומסתורי הבריאה של רום ותחת.",
+                "<b>ואך</b> אז נבין, כי חקירת כל חכמי לב החוקרים מימות עולם, לדעת ולמצוא סגולת נפש האדם, והולכים ומודדים בחכמתם גדולת האדם וערכו, לא תגיע מדתם והכרתם אף לעקבה של אותה הגדולה, של צלם אלהים, שהאצילה התורה להאדם, כי הרי כגודל הערך וההכרה שאפשר להעריך ולהכיר ברוממותו הבלתי משוערת של האלהים בורא העולם יתברך שמו, הוא גודל ערך התואר המתואר בו האדם בהתדמות מה להבורא יתברך.",
+                "<b>מתוך</b> הכרת הערך כגון זו, אפשר לנו להבין את העבודה המוסרית הגדולה המוטלת עלינו, היא תורת חובת הלבבות שאנו מוצאים על פי תורתנו הקדושה, תורה מוסרית גדולה ונשגבה, שאין דוגמתה בכל תורות המוסר, שהשיגו ועשו חכמי עולם על פי שכל האנושי.",
+                "<b>כי</b> אך מתוך אספקלריא מאירה זו, עלינו להסתכל על המצוה הגדולה של ״והלכת בדרכיו״ (דברים כח:ט), וכמו שדרשו חז״ל: ״זה אלי ואנוהו״ - ״הוי דומה לו, מה הוא רחום אף אתה כו׳״ (ראה שבת קלג), הכוללת בה כל תורת המוסר וההשתלמות על ידי ההתדמות לו יתברך שמו, ולא תעמוד לפנינו השאלה, איך יתכן הוא ציור ההתדמות של האדם החלש וחדל אונים הלזה לקונו?",
+                "<b>כי</b> אז נכיר ונדע, כי אין מצוה זו של ההליכה בדרכי ה׳ - אך גזירת מלך הגוזרת על האדם, להיות מה שהוא אינו כלל, כי אם, המצוה הגדולה הלזו, אך מתאימה היא, עם הידיעה והחיבה יתירה הנודעת לנו, בדמותו וצלמו של האדם, כמחייבת את האדם, שיהיה מה שהוא ראוי להיות באמת מראשית יצירתו, ולהוציא אל הפועל מה שיש בו בכוח, להתדמות אל מה שדימהו יוצרו.",
+                "<b>הכרת</b> חיבה יתירה זו, צריכה היא שתהיה אצלנו כחותם על לבנו, לבלתי הסיח דעת ממנה אף רגע, ועלינו להתאמץ בכל עוז להשפיע על נפשנו, שנחבב את עצמנו באותה החביבות היתירה שמחבב אותנו הבורא יתברך. העולה על חיבת כל הנבראים כולם שברא בעולמו, ובכל כוחנו נשתדל להשתלם ולהיות האדם כצורתו האמיתי, ברו כתוכו, בזה שנוציא אל הפועל כל מה שיש בכוחנו, להנהיג את כל תנועות החיים, על פי ההתדמות אליו יתברך שמו, עד שנהיה אותו האדם אשר בו מתפאר הקדוש ברוך הוא ואומר: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א).",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל: ״כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות, ומאי טעמא? ׳שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם׳״ (בראשית רבה לד).",
+                "<b>כשנעמוק</b> בדבריהם נמצא: כשבאה התורה להזהיר באזהרת עונש מיתה, על אותה המצוה השכלית הגלויה לכל, שהשכל מכריחה ובשום אופן אי אפשר לכפור בה, היא האזהרה של שפיכות דמים, לא די לה להתורה לבא להאדם בטענת אותו הטעם הפשוט של ישוב העולם, שלא לתהו בראה ולשבת יצרה, ואם איש את רעהו חיים יבלע, הרי העולם חרב ונהפך לתהו ובהו, וגם לא בטענת אותו הטעם היותר עמוק, שכל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא, כי בכל אלה, עוד לא מצאה התורה די ספוק חומר צורת האזהרה הלזו, וכשבאה להרחיק את האדם מאותה העבירה החמורה שבחמורות, ולהזהירו בעונש מיתה עליה היא מאיימת עליו בהצד היותר חמור שבה, ומה הוא החומר הגדול הלזה, העולה על כל חומרות צדדי הרציחה? היא הידיעה שכל השופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות. הרי אין החומר של הרציחה, רק מה שהוא מחריב את הישוב, וגם לא מה שהוא מאבד עולם מלא, אלא הצד היותר חמור שבעוון זה הוא מה שחילל קדושתו של האדם, ופגע בדיוקנה של מעלה, וכאלו הוא ממעט את הדמות, והוא עולה בחומרו, על ההשחתות והחורבנות שהוא משחית ומחריב בידים ממש בשפיכת דם האדם.",
+                "<b>מתוך</b> הכרה בהירה זו בחומר עוון הרציחה, נשכיל להבין משפטי צדק ששפטו חז״ל לומר: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים״ (בבא מציעא נט). ״וכל המלבין פני חברו ברבים, והקורא לחברו בכנוי, והמתכבד בקלון חברו, אין להם חלק לעולם הבא״ (ראה פירוש המשנה סנהדרין י). שהרי עבירות הללו פוגעים הם בכבוד האדם החביב שנברא בצלם אלהים, והורו חז״ל שזלזול כזה בשאט נפש בכבוד חבירו׳ עולה הוא בחומרו על כל העבירות שבעולם, ״שכל הסוטר לועו של ישראל׳ (שהם נקראים אדם לשון רש״י שם) כאלו סוטר לועו של שכינה״ (סנהדרין נח), והרי הוא בכל מה שנאמר: ״את ה׳ הוא מגדף, הכרת תכרת הנפש ההיא״. ואף השוגג ומוטעה לחשוב שהם עבירות קלות, גם כן מתחייב בנפשו, כיון שאינו יודע ומכיר חביבותו וקדושתו של האדם, הרי אבד את צורת האדם, ״והרי הוא בעל נפש גרוע, שאין בה שלמות ואיננה ראויה לעולם הבא, שנאמר: אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו״ (ראה פירוש המשנה שם).<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הערת המערכת: ראה שם שהרמב״ם מביא את הפסוק ״אל תהיו כסוס כפרד אין הבין״ (תהלים לב).</i>",
+                "<b>השקפה</b> עמוקה ורוממה הורו לנו חז״ל, השקפה, המעלה את שכלנו אל אותו הגובה הראוי לו בהכרת ערכו של האדם, והוא, שמלבד חשיבותו של האדם כלפי עצמו, שהוא בריה נפלאה בכל הבריאה כולה, וחיבתו אצל בוראו יתברך שמו, שהוא מתפאר בו: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א), יש לו להאדם חשיבות וערך יותר גבוה, בזה שהוא מציאות של קדושה וכבוד אלהים, עד שהוא נחשב לדיוקנה של מעלה ואיקונין של מלך שכל הפוגע בו הרי הוא כממעט את הדמות.",
+                "<b>הכרה</b> רוממה זו צריכה היא לברוא בנפשנו גיל ורעדה כאחד. כשאנו מתבוננים ומסתכלים בהכרה זו, ודאי הוא שתמלא נפשנו שמחת הנפש וגדלות הדעה, על רום גדלות האדם וקדושתו, יחד עם זה רגשי יראת שמים וחרדת קודש יקיפו אותנו, רצון בוער להשתלמות ועבודה מוסרית יוולד בלבנו, עבודה מוסרית - שיהיו כל תנועות החיים שלנו נכונים ורצויים לפי רום ערך קדושת האדם, בהתעלות השכל, קשוט המחשבות, טכסיס המדות, וסדרי הנהגת המעשה, על פי ההשתדלות לדמות צורה ליוצרה, שלא לגרום חלילה פגם בדמותו הנכבד, עלבון בכבוד ה׳ החופף עליו, ושלא יאמרו משל הקדמוני: ״למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מנוהו מלך, ואחד יצא לליסטיות, כל הרואה אותו בקלקולו אומר הוא המלך. צוה המלך והורידוהו״ (ראה סנהדרין מו).",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהיראה צריכה היא שתעלה על השמחה לאין שיעור וערך, כי השמחה גם היא, אך מכפילה היא את היראה בכפלי כפלים, כדוגמה מה שאירע ליעקב אבינו ע״ה, באותה שעה שלן במקום המקדש, ודבר ה׳ אליו הגיע בבשורת הברכות המרובות בנחלה בלי מצרים, וכשהקיץ משנתו, תחת לשמוח בברכת ה׳ אשר אתו, ובההבטחות הנפלאות שהובטח, נתירא יראה גדולה מקדושת המקום, באמרו: ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״, כן אנחנו, כשאנו באים לידי הכרת גדולת האדם ומקומו בעולם, ושמחה בלי מצרים תמלא נפשנו, באותה שעה עלינו להתירא יראה גדולה, וגם לנפשנו נאמר: ״אכן יש ה׳ בקרבנו, אין האדם אלא דיוקנה של מעלה, מה נורא הוא האנכי שבקרבי, ואנכי לא ידעתי!״"
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>הקדמה בשם ״ראש דבר״ מאת מרן לספר ״עץ פרי״</strong></big><br><b>הרעיון</b> הנשגב אשר העיר את לבות רבותינו גאוני דורנו, ראשי גולת אריאל, לחבר את הספרים הנכבדים האלה ולקובען על ידנו, הוא הבת קול היוצאת מהר חורב המכרזת ואומרת: ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״, כי קרא ה׳ לרעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה׳. כי איש אשר יראת ה׳ נגעה בלבו, הלא במסתרים תבכה נפשו ועיניו תרדנה מים, לראות בעלבונה של תורתנו הקדושה, אשר בעוונותינו הרבים ירדה פלאים ומונחת בקרן זוית, אין תומך בידה ואין מי יחזיק במעוזה. לפנים בישראל היו שוקדי תורה, ובתי כנסיות ובתי מדרשות היו מלאים תמיד מפה אל פה לומדים אשר תורתם אומנותם ובעלי בתים אשר קבעו עתים לתורה, חבורות חבורות הרביצו תורה ברבים בשיעורים קבועים לתורה ולתעודה, ועוד אצל כל איש ישראל מכספו ומפתו להחזיק על שולחנו לומדי תורה בחורי תלמידי הישיבות ולומדים הגונים למען הגדיל תורה ולהאדירה.",
+                "<b>אבל</b> בימינו הנה צרכי החיים נתרבו על אחת שבע והדברים אשר היו נחשבים לפנים למותרות נהיו עתה להכרחיות וכל עמל אדם לפיהו. חפשיות הדעות תפרוצנה בארץ הממיתים כל רגש דעת קודש ואהבת התורה מלבבות בני הנעורים. והלומדים המעטים, הנה ממחסור, מעוני ומדלות ומצרכי החיים המרובים והקשים אשר עליהם, מוכרחים המה לדאבון לבבם להניח את התורה ולבקש טרף חוקם לתחיות נפשם ונפשות בני ביתם. על כן תפוג תורה וחכמה מאין תמצא, ומה יהיה אחרית כל אלה? מי יורה דעה ומי יבין שמועה! מי יישר הדורים בעמקה של הלכה! מי יפרק הוויות! מי יפענח נעלמים! מי יגיד ליעקב דבר ה׳? הן זה קרוב לשני אלפים שנה מאז גלינו מארצנו והודחנו מדחי אל דחי, את בית קדשנו שרפו באש, את כל מחמדנו בזזו אבל את תורתנו הקדושה נצר ישראל מכל משמר. כמה גזירות שמד הרג ואבדון גזרו עלינו בימי הבינים שנות ראינו רעה, אבל זאת התורה היא שעמדה לנו לבלי נהיה טרף לשיניהם בחרות אפם להשאר אמונים כהיום הזה עם תורתו בלבם.",
+                "<b>ומה</b> תדאב נפשנו עוד יותר עתה... בהימים המאושרים האלה<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הכוונה בזה כפי שפירט לפני כן, שבתקופה ההיא עלה על כסא המלוכה ברוסיה מלך ליברלי שהעניק חופש ליהודים.</i> אשר חדלו כל המפריעים החיצונים נגד תורתנו, הנה לתוגיון נפשות יראי ה׳, עיניהם כלות לראות איך נקפאו כל רגשי אהבת התורה בעוונותינו הרבים מקרב אומתנו בקור וקפאון נורא מסיבת הרוחות והדעות הנוראות הסוערות מים הזמן הבוגד ומעול דאגת הפרנסה וצרכי החיים אשר גבהו בימינו למעלה ראש.",
+                "<b>אמנם</b> כבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא על ידי אדון הנביאים כי לא תשכח עדות מפי זרענו, ותולדות ימי עמנו כראי מוצק תעמיד לנגד עינינו את כל התלאות וההרפתקאות דעדו עלן והמאורעות הנוראים אשר עברו על עמנו ועל תורתנו, כי לא פעם אחת קרה כאלה אשר זנחו בני ישראל את תורתנו, פעם מרוב טובה ופעם מרוב יגון ותלאה, גלי ים עברו עלינו ועל תורתנו, דכיות תהום כסתנו, צפו מים על ראשינו, עד כי אמרנו נגזרנו, ויזכור ה׳ את בריתו ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, ויזרח לנו שמש אור תורתנו, ותחי רוח יעקב בקרבו וישר עם כל לוחציו ומעניו ויוכל, לבני ישראל היה אור במושבותם, נתחדשו הישיבות ורבו התלמידים ויפרצו שוקדי התורה ונוצרי עדותיו בכל לב ידרשהו.",
+                "<b>זהרי</b> קרני אות הבריות והבטחתו על ידי נביאיו, מתנוצצים לפנינו עתה גם מבין חשכת ערפל בניצוצות דקות אבל מבריקות לאות נאמן כי עוד יהל ויזרח שמש התורה בנוגה ברק זרחו. הלא הנה ההתפעלות והתרגשות העדינות המתרוצצות ומתנוצצות עתה בלבות רבים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל נדיבי עם אלהי אברהם בהרבה מושבות בני ישראל. כל אחד ירחש לבבו טובה הרבה להרמת קרן התורה, לא באמר ודברים כי אם במעשה ובפועל להרים תרומה מכספו בנדבות הגונות, אלה בנדבות תמידיות מדי שנה בשנה ואלה בנדבות נעלות להניחן ליסוד קרן קיים, אשר ישאו פרי לאורך ימים, וכלם למטרה אחת קולעים להקים בערי ישראל במושבותיהם את אהלי התורה על מכונם, להחזיק בידי לומדי התורה אשר ברכה גם כי יעשו חיל בלימודיהם בש״ס ובפוסקים, ויהיו מוכשרים להורות דבר ה׳ בשאלות איסור והיתר, ולעשות אזנים לתורה בפלפולא דאורייתא, לתומכם ולסעדם, לא רק לפרנס אותם בעצמם, כי אם גם בני ביתם בכבוד וברוחה עדי יגיעו למטרתם לעלות על במתי התורה ולהיות מורי הוראות בישראל, מטיפים ור״מים מומחים, וימצאו בעצמם פרנסתם ברוחה ובכבוד. ובאופן הזה אשר הלומדים יהיו בטוחים כי עד הימים אשר ישיג איזה משרה בתור רב מורה ור״מ, ינתן לו טרף חוקו ונפשות בני ביתו ברוחה, יתרבו לומדי התורה ואותי יום יום ידרושון. וכבר הובטחנו כי המאור של התורה בכחו להחזיר את העם למוטב לאחוז במצותיו ולדבקה בו...",
+                "<b>החפץ</b> הנמרץ הנערץ הזה לחזק עמוד התורה על ידי הספקה מרווחת ללומדים המצוינים, מצא מסילות בלבבות רבים וכן שלמים וישתרע ויתרחב מיום אל יום, מעיר אל עיר בלבבות עם ישורון זרע קודש מחצבתם, ועינינו הרואות בזה אחד מפלאי הנסים המסתתרים בחביון עוז ההשגחה העליונה, כי תרגשנה הנפשות, תרחשנה הלבבות גם באין אומר ודברים - את הרוח כביר המפעם בקרבם להתאזר עוז לחזק עמודי התורה והיראה, אות נאמן כי קרני אור אות הברית וההבטחה חיים וקיימים מתנוצצים ומתרגשים ברחשי לבבות ישורון, ויש תקוה בעזרת ה׳ כי יגהת קרני אור אלה יצאו מנרתיקם להאיר בעוז ותעצומות לתורה ולתעודה. אי לזאת התעוררו הגאונים האדירים האל לצאת בקול הקריאה אל כל בני עמנו לחזק ידים רפות, להעיר הישנים ולהקיץ הנרדמים, להחזיק במעוז התורה... ועל ידי זה יתחדש אור התורה כימי קדם באור שבעתים...",
+                "<b>ובזכות</b> התורה יקוים בנו מקרא שכתוב: ״ואני זאת בריתי אותם וגו׳״, ״כי יתנו בגויים עתה אקבצם״, כדאיתא בתנא דבי אליהו (יא): ״ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום א׳ לבית אל, יום א׳ לחברון, יום א׳ לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל וכו׳ בשנה ושתים ובשלש עד שיתיישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן וכו׳ ואומרים שלום עליך נפשי (פי׳ המ״א - בשלימות נפשם ובלימודם והגיונם ותורתם על כן לא נתנם הזמן להשגיח על הדור) כדי שלא להרבות עליהן את הטורח וכו׳, באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו וכו׳, לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר לא הרג אותם אלא הסנהדר׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר וכו׳״. כולם אמרו די לנו להביט על נפשנו ומה לנו להביט על אחרים, כמאמרם ז״ל: ״ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את היכלנו והגלינו מארצנו וכו׳״, כדאיתא בהנזיקין (נו.); ובימי אדונינו הקיסר ירום הודו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל אמן כן יהי רצון.",
+                "<b>המו״ל</b>"
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה</strong></big><br><b>מדי</b> דברי בך לא אחדול מלמלא בקשתך לכתוב הערה - וזהו!",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל: ׳ויקרא לאור יום׳ - אלה מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלה מעשיהם של רשעים״!<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ראה בראשית רבה ג:י</i> אמרתי הערה עמוקה נוראה מאד לפני יום הדין הבא עלינו לטובה!",
+                "<b>אנחנו</b> נראה כי בתורה, אחר חצות היום קוראת התורה - אף שהוא אור בהיר וחזק - עם כל זה הכתוב אומר: ״הכבש השני תעשה בין הערביים״.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">במדבר כח</i> מזה נראה כי מיד אחר חצות שהשמש בתוקף גבורתה, עם כל זה אצל התורה נקראת ביו הערביים. וכמו כן בלילה אחר חצות באישון חושך ואפלה נחשב ליום בכמה דברים שמותר לקרא מקרא שאין קורין בלילה (המקור לזה, שחז״ל אומרים מאין ידע משה רבינו ע״ה יום ולילה - כשלמדו אותו מקרא ידע שהוא יום וכשלמדו תורה שבעל פה ידע שהוא לילה<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ראה תנחומא תשא לו בלשון זו: ״מנין היה יודע משה אימתי יום? כשהקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה״</i> עד חצות. וכן ראיתי במדרש, מעשה ששלחה אשה את בנה למצוא איזמל או סכין לחתוך את טבורו ומצאו שד, אמר לו לולא קרא הגבר היה ממיתו,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">ראה סיפור זה בויקרא רבה ה:א</i> מזה נראה ששליטת השדים אינה אלא עד חצות הלילה ואחר חצות נקרא יום, ועל זה תקנו ברכת ״הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה״.",
+                "<b>ואם</b> בדברים היותר חושיים כמו יום ולילה, צריכים להבחנה גדולה דקה ועמוקה להכיר מדת יום באמצע חשכת לילה, ולפי זה גם בהנמשל במעשה הצדיקים שנקרא יום ומעשה הרשעים שנקרא לילה - בשניהם יכול להיות ההיפך. אף במעשה היותר צדק שהאדם חושב עצמו לצדיק בכל דרכיו כאור בוקר, - אולם למעלה חלילה ההיפך. וכן בהביטנו על אנשים שחושבים כי המה בתכלית הרוע חלילה, ולמעלה נחשבים לטובים.",
+                "<b>ובכן</b> עתה קודם יום הדין הבא עלינו לטובה, עלינו על עצמנו צריכים לחשוב כמו שאמרו חז״ל: ״אף כל העולם כולו אומרים צדיק אתה - היה בעינך כרשע״,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">נדה סא</i> כנראה מהתורה שבכתב, ואף על פי שהמה נתבעים היותר צדיקים והיותר מעשים טובים ומצות טובות, על ידי הטוב שלהם היו נתבעים, באשר לפי עומק הבנת והבחנת טוב האמתי כפי מה שהוא אצל הקדוש ברוך הוא - נחשב לרע, ואצל היותר רשעים נמצא אצלם אף דבר קטן שלא נראה ונכר כלל לפני בני האדם, ולמעלה יוכל לזכות בזכויות שלא זכו אבות העולם ברוב צדקותם. ועל כן העיקר, מה שנוגע לעצמו, צריך לחשוד עצמו אף בהמפעל והמדה היותר טהורה והנקיה, - ובלעומת זאת אהבת הבריות עלינו להגדיל יום ליום אף על הרשעים העושים רע לשמים ולבריות, עלינו רק להתפלל על התשובה עבורם בתוך ברכת התשובה על עצמנו מדי תפלה בתפלה, אז נזכה לסיעתא דשמיא להכרת עצמנו במעשינו ובמדותינו הטובות לזכך ולטהר אותם בתכלית הזיקוק שבעתיים, מזכה לכתיבה וחתימה טובה, בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים טובים וארוכים ולשלום.",
+                "<b>א׳</b> הנ״ל.",
+                "<b>אנוכי</b> עומד על הדרך עד כאן דברי לעין, בטח תבין את אשר לפניך.",
+                "<b>א</b>. הצפן<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">ראשי תיבות: אביך הירש צבי פינקל נתן</i>"
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל</strong></big><br>בשנה האחרונה לחייו מעיר הקודש חברון בדבר הדפסת כתבי ידו של מרן שמחה זיסל מקלם, לרב ראובן דב דסלר ואחוזת מרעיו, בקלם.",
+                "...אחר דרישת שלום באהבה וכבוד עם כל חבורתא קדישתא די בצל החכמה של בית התלמוד הגדול שמגדלין בו תורה ותפלה.",
+                "<b>את</b> מכתבו הנעים המבשר טוב כי בדעתו להוציא לאור גנזי נסתרות מגלוי חן של תורה מכתבי יד אדוננו מורנו ומאורנו הרב הגאון החסיד ה״ג רש״ז ז״ל אשר פתח עימם עורות בהליכות מהלכות התורה דברים העומדים ברומו של עולם אשר לא שערום זה רבות עשיריות שנים מקדם.",
+                "<b>ידיד</b> נכבד! - נפשי תרהב עז משמועה שמדשן עצם שמחתי ושמחתי לזולתי המשתוקקים והמתגעגעים לתוצאות מפעל הכביר הלזה, שתהיי ממש לטל של תחיה למביני דבר אמיתי.",
+                "<b>אמנם</b> הקשה הוכ״ב לשאול לבוא בפתיחה בדבר אשר סגור לפני במסגרים רבים, כי החכמה בסתום וטוחות ואיך ארהיב בנפשי עז לפתח המסגרים בלי מפתח. אנכי מעת שזכות הורי נ״ע עמדה לי להודע את פני הוד גאון אדמו״ר זצלל״ה, תחלת שמושי לפניו עולם הפוך ראיתי בעיני הכהות ובעיני רבים מגדולים כ״כ. אכן כעבור איזה שנים החילותי לראות מעט כי כולנו תעינו מדרך השכל, לא זרח עלי אור התורה האמיתית והחלפתי האמת בשקר והטוב ברע וצורת התורה בהפוכה. אז התבוננתי כי זה האיש הדגול מרבבה אינו איש רק רוח ה׳ היה דובר בו מצד שזכה מצד גדול התעמקותו בעיון התורה לשמה זכה לדברים הרבה ונעשה כמעין המתגבר בין בהלכה ופלפולה של תורה והעריך מערכות גדולות של כמה שעות לפני גדולים וגאונים, וכמו כן נחה עליו רוח ה׳ לחדש חידושי תורה בהלכות דרך ארץ ובין אדם לחבירו, ובפרט בהלכות יראה שהיא צורת כל התורה, ובכל אלה המקצועות חשף בזרוע עוזו פנינים יקרים להלכה למעשה שכמעט נעלם בחוגי בני אדם אף היותר גדולים, ומתוך שאחרים נדלדלו מקצר בינתם את עמקי אמרות ה׳ טהורות, ורק אדמו״ר העיר והאיר את גדל קדושת התורה הצפונה גם בגלויתה בדרך סוד ה׳ ליראיו אשר מהראוי לחשוב על זה שהוא מסתרי התורה הנעלמה שעל ידיו נקבע בלבבות באופן מוחשי המוני סתרי תורה ותורה אחת הן.",
+                "<b>ועל</b> הו״ג אדמו״ר בעצמו יכולים להמליץ עליו מליצת הגאון הצדיק עולמים ורשכבה״ג החתם סופר זצללה״ה שפירש: ״וקרא בו כל ימי חייו״<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ראה דברים יז בפרשת המלך שכתוב: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וכו׳ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו״.</i>, רוצה לומר הביאוגרפיה שלו יהיה הכל על פי התורה.",
+                "<b>ובזה</b> אחתם את דברי: עמדו חזקו ואתם מקבלים שכר כלם ואל יעצרכם שום דבר כי ברוך ה׳ רבים המה הנמשכים אחר המוסר מקליטת אויר המוסר ובציות התורה מקורית מאילן הגדול יתרבו ענוים ויאכלו מעץ הדעת וישבעו להו״כ הצדקה בזה.",
+                "<b>אלה</b> דברי העבד ללמודי ה׳ ולחושבי שמו",
+                "<b>נתן צבי פינקל</b>",
+                "המצפה לכבדני בצאת הספר היקר מפז לאור."
+            ]
+        }
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אור הצפון",
+        "enTitle": "Ohr HaTzafun",
+        "key": "Ohr HaTzafun",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "בראשית",
+                "enTitle": "Bereshit",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "יש ואין בבריאה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדות ודעות",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ספר תולדות אדם",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם, החטא וקיום העולם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מתן שכרן של מצוות",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח הירידה והעליה באדם",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ותפרעו כל עצתי",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האור הרוחני שבגוף",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדת החסד",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לא יגורך רע",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק במעשים",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השלימות תמיד בראשיתה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות התביעה בקצה השלמות",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבדות וחרות",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר המדות",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח של נטיה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשי אבות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בין אדם למקום ובין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושג החסד שבתורה",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נושא עון",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הסייגים",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעמקי האמונה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדעת שבמעשה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה מדת החכמה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחו של הרהור",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בנתיבות החסד",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נימוסים של תורה",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך ארץ קדמה לתורה",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוקרת החסד והכרת הטובה",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מריבה במושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לשון התורה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מניעת חסד",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין מכירת יוסף",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק בהנהגה",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלבנת פנים",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דמות הגוף",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום הדין",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המלכת חבר",
+                        "enTitle": "XL"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שמות",
+                "enTitle": "Shemot",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בחינת הצדיק",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קרבת האדם לאלהים",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבת אחים",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של שמיעה",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך התשובה",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר הבריאה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח ישראל בבריאה",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר הדין",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכות וחובה",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חידוש מעשי בראשית",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכר ליציאת מצרים",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח הבחירה",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חורבן ובנין",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת אלהים",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת דרישות התורה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת הרוממות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי חסד ה'",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנוחת השבת",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת ועונג התשובה",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של נקודה רוחנית",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גשם ורוח",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הנסתר שבנגלה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צירוף הבריות",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוף השוחד",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההשתתפות שבין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג המצוות",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שרשי המדות",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השראת השכינה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מבחן המעשים",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הבחינה",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קושיות עורף",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי תענוגות האדם",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טומאת החטא וטהרתו",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מסירות נפש",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חכמה וחסד",
+                        "enTitle": "XL"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הכוחות האלוקיים שבאדם",
+                        "enTitle": "XLI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם והבחירה",
+                        "enTitle": "XLII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "היצר הרע",
+                        "enTitle": "XLIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "העולם הזה והעולם הבא",
+                        "enTitle": "XLIV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ויקרא",
+                "enTitle": "Vayikra",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "התורה והמעשה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקדוק האמת",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמלות בתורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה המדה של מעשי האדם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין תחילה וסוף בחכמה",
+                        "enTitle": "V"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "במדבר",
+                "enTitle": "Bamidbar",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "השתוקקות רוחנים ושיבושה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות תביעות התורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיוב מניעת המחלוקת",
+                        "enTitle": "IV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "דברים",
+                "enTitle": "Devarim",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "נצחיות התורה והאדם",
+                        "enTitle": "I"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שונות",
+                "enTitle": "Miscellany",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "עומק רחמי ה'",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך חיי האדם",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבודתנו בראש השנה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת יום הדין ותקנתו",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך הדיבור וההרהור",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיים",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הרהורים לעשרת ימי תשובה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הפיכת דרך ארץ לדרך שמים",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמחת החג",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טעמן של ברכות",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצנע לכת",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת חסד",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מקורו של חסד ושכרו",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערכו של חסד",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ישראל",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד; ביטוי אמונה",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ביחס לרעים",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צלם אלהים",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הקדמה בשם \"ראש דבר\" מאת מרן לספר \"עץ פרי\"",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a4e85b6f0eb4e862f660170baf5ee429e5be879d
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Ohr HaTzafun/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,2657 @@
+{
+    "title": "Ohr HaTzafun",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ohr_HaTzafun",
+    "text": {
+        "Bereshit": {
+            "I": [
+                "<big><strong>יש ואין בבריאה</strong></big><br>א. <b>לפי</b> השקפה שטחית על הבריאה, נראים בה שני כחות נפרדים: \"שמים וארץ\", כלומר: כח רוחני בשמים וכל אשר בו ממעל, וכח גשמי על כל אשר בארץ מתחת. ולפי זה מתחלקות גם פעולות עבודתנו לאלהים, בפעולות גשמיות של ידים ורגלים וכדומה ובתנועות רוחניות בלב ובשכל. אבל לכשנעיין נבחין שאין הנחה זו נכונה, כי אף חומר ארצי המגושם ביותר יש לראות בו את הכח הרוחני כיסוד כל מהותו והוייתו. תדע שאין שום אפשרות להראות באצבע על איזה חומר שהוא ולומר כי זהו עצמו של החומר, שהרי השיעור הפחות ביותר ממנו, אם תרצה להפשיטו מכח הרכבתו וחיבור חלקיו, הנה יתפורר ויתפזר עד היותו לעפר ואפר, ואף אותם החלקים מורכבים עוד מחלקים זעירים רבים מאד שאין בכח חושיו ועיניו של האדם לראותם ולהרגיש מציאותם מרוב דקותם עד כדי \"אין\" ממש.",
+                "<b>ברור</b> איפוא, שגם כל המשתקף לפנינו בארץ, הוא אותו כח רוחני שמיימי הבלתי מושג, כח טמיר ונעלם המהוה ומחבר את כל החלקים החמריים עד היותם לגוש אחד ולצורה אחת, ותמיד הכח הלזה מעמידם ומקיימם.",
+                "<b>מהו</b> אותו כח ואיך נקראנו? הוי אומר ככתוב: \"ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו\" (משלי ג:יט), כלומר: יסוד הארץ המחזיק אותה והמקיימה תמיד, הוא \"חכמה\", היינו כח רוחני בלתי מושג, כדברי הכתוב (איוב כח:יב)! \"והחכמה מאין תמצא\" וגו׳. \"אין\" הוא הכח הרוחני הנצחי הטמיר והנעלם שממנו, ובו תימצא החכמה אשר עליה נתיסדה תבל ומלואה, והיא מהוה את כל עורקי מציאותה לעולם.",
+                "<b>והוא</b> מה שכתוב בתורה הקדושה: \"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו׳\", שכל הבריאה נוצרה מתהו ובהו, ועיקר יסודה הוא איפוא ב\"אין\", היינו הכח הרוחני הנעלם והבלתי מושג, ואותו כח הוא המחיה ומקשר תמיד את העולם ומעמידו על תילו, כנאמר \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", \"והחכמה מאין תמצא\". ואם הדברים המהוים חומר מוצק לעינינו אינם אלא \"אין\", הלא בעצם רוחני ודאי שיש לראות בו את הכח הנעלם שהוא בלתי מושג, וכל מה שירבה האדם להסתכל בשמים וישא למרום עיני שכלו, עליו להכיר שכל העולמות מתקיימים על אותו יסוד הנעלם שנקרא \"אין\". ולראות בו את הכח האלהי המהוה את כל הבריאה בבחינת יש מאין. ומכאן יש להתפלא על אותם חכמי ארץ שמכירים ויודעים גם מערכות צבא השמים ומסילותיהם, שמהראוי היה שהם יראו את הכח הרוחני בבריאה.",
+                "<b>הרבה</b> יותר מהמון העם אשר יודעים רק ארבע אמותיהם, ויבואו להכרה האמיתית ביסוד וקיום כל העולמות, ולדעת ה׳ יתברך, ומהי הסיבה שלא יבינו כל זאת ואל פעל ה׳ לא יביטו?",
+                "<b>אכן</b> טעם הדבר פשוט, שהרי באמת עין האדם הבהירה צריכה לראות אף בכל דבר חומרי את המציאות הרוחנית שבו, את האין, שהוא כח רוחני נעלם, ובכל זאת רוב בני האדם בגלל הגשמת חוש ראייתם אין מכירים את האמת הלזו. ומדמים כי גשם וחומר לפניהם, ומתוך כך הורגלו לראות את החומר ואת הגשם אף בעצמים רוחניים כשמים ושמי השמים, וממשמשים בהם על פי מושגיהם הארציים המוחשיים, ולכן אף אותם חכמי ארץ לא יצאו מכלל זה וטחו עיניהם מלראות נכוחה.",
+                "<b>מזה</b> נשתרבבה הטעות גם בלימוד התורה וקיום מצוותיה. לכאורה מי לא יבין כי היא כולה רוחנית מופשטת, ומדתה רק בכח הנעלם אשר אין לו דמיון כלל אל המושגים המוגבלים כבולי החומר, ובכל זאת אם יזדמנו לפנינו שני בני אדם, האחד מרים קולו ומתנועע הרבה בתפלתו ובלימוד התורה, והשני מתפלל וגורס גרסתו בלא תנועות חיצוניות, נעריך את הראשון יותר מהשני. ועוד ענינים דומים כאלו. הרי שאנו מגשימים הכל, ובעינינו נראה ונעדיף את הפעולות החומריות מעל הנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה ונעלמת בתוך מעמקי הלב.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (נדרים פא.): \"מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת וגו׳ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחלה\". וכתב הר\"ן ז\"ל: \"מדכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי, מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד, ומצאתי במגילת סתרים של הר׳ יונה ז\"ל, דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו, לא הלכו בה, כלומר: בכוונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז\"ל והם נאים וראויים למי שאמרם\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שבאותה שעה שעסקו תמיד בלימוד התורה הקדושה וקיום מצותיה, על פי עדות חכמים ונביאי אמת, בכל זאת נתבעו כעוזבים את התורה. מכאן שהעיקר בלימוד ועסק התורה אינה בצורה החיצונית, כי אם בכח הרוחני הפנימי והנעלם, שהוא מכוסה ומופלא אף מעיני החכמים והנביאים.",
+                "<b>הוא</b> מה שאמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת יב:יד) \"כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע\". כל יסוד העולם הוא כאמור, הכח הנעלם. כמו כן האדם בחיר היצורים שנברא בצלם אלהים, עיקר עצמיותו הוא כחו הנפשי הפנימי הבא מכח הנעלם. וגם התורה ומצותיה - כל מהותן בכח הנעלם שבהן. ומשום כך כל הצוויים לאדם בלימוד התורה וקיום מצוותיה חלים על עצמיותו ופנימיותו. ולכן כשהקדוש ברוך הוא מביא את האדם במשפט, הרי הוא בוחן כל מעשה, לרבות מעשה הטוב, מה הכח הנעלם שבו. לפי שיפוט זה משתנים, איפוא, כל מושגי השיקול של האדם והמעשים. ומשום כך נמצא שאף אדם שנראה כעוסק בתורה, נידון לפעמים על אשר עזב את התורה, ובמדה כזו עד אשר בגללה אבדה הארץ.",
+                "<b>והנה</b> אבות העולם, כל מעשיהם לא עשו אלא בכח הרוחני הפנימי. יעקב אבינו ע\"ה נאבק עם מלאך אלהים ונצחו. ודאי שלא היתה כאן מלחמה של כחות גופניים. רק מלחמה רוחנית שכלית, ויעקב אבינו הכריע את המלאך תחתיו בכחו הרוחני הנעלם. בתפלת גשם אנו אומרים: \"יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים כנאבק לו שר בלול מאש וממים\", השוו כאן את המעשה שגלל את האבן למאבקו עם המלאך, כי כשם שנצח את המלאך בכחו הרוחני, כך היה יפה לו כח זה בגוללו את האבן. הרי שגם גבורתו זו שגלל את האבן מעל פי הבאר -- אבן גדולה שכל הרועים היו צריכים להתאסף לגוללה, והוא הסירה לבדו כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה ע:יב) שהעבירה כמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול -- גם כחו הגדול הלזה לא בא אלא מכחו הרוחני הפנימי, בדומה לנצחונו על המלאך, ולכן ציינו כאן \"יחד לב\" ללמדנו שכל עיקרו של גלילת האבן לא בא אלא מתוך יחוד הלב, ומה ערך יש לאבן הכבדה ביותר לעומת כח רוחני של יחוד לב.",
+                "<b>ומה</b> היה יחוד לבו של יעקב אבינו? הוי אומר כוונתו הגדולה לעשות חסד עם הרועים. להדמות אל הבורא יתברך במדותיו: מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. והרי כתוב (תהלים פט:ג): \"עולם חסד יבנה\" היינו שכל הכח הנעלם שעל יסודו נבנו ומתקיימים כל העולמות הוא \"מדת החסד\". מכאן יש להבין, מה יפה היה כחו של יעקב אבינו במעשה הסרת האבן מעל פי הבאר. שאם אמנם לא עמל ולא נתייגע כלל בזה, והיה רק כמעביר פקק מעל פי צלוחית, אבל היה כאן ביחוד לבו נקודה פנימית של מדת החסד שהוא הכח הנעלם המהווה יסוד כל הבריאה, וגדול הוא איפוא מעשה זה מנצחונו על המלאך, שהרי גם כל עולמות המלאכים עצמם קיימים על מדת החסד. וזהו שאמר הפייטן בתחלה: \"יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים\", ואחר כך: \"כנאבק לו שר בלול מאש וממים\", להודיעך שכחו גדול בזה יותר מבזה. ואת הזכות הזאת של מעשה החסד אשר עשה יעקב אבינו ע\"ה אנו מזכירים בכל הדורות ומתפללים: \"בעבורו אל תמנע מים\"!",
+                "<b>נמצא</b> איפוא, שאין להעריך שום מעשה לפי הממדים השגרתיים בין המון בני האדם, כי יש אשר במעלות העליונות ביותר רואין בהן בשמים - עזיבת התורה, ולעומת זה יש מעשה קטן בלא עמל ויגיעה, והוא מהווה יסוד כל הבריאה, כי הכל הולך אחר מצפוני הלב והנעלם!",
+                "<b>ומכאן</b> עד כמה צריך האדם להזהר בכל מעשה קל, כי אין אתה יודע ערכם של מעשים ואיזה מהם מניע יותר את הנקודה הפנימית של הנעלם.",
+                "ב. <b>כבר</b> נתבאר למעלה שאין השמים והארץ שני כחות נפרדים: עצם רוחני ועצם גשמי, אלא כשם שברא ה׳ את השמים כעצם רוחני, כך ברא את הארץ בעיקרה רוחנית. וזהו שאמר הכתוב (משלי ג:יט): \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", כלומר: שכל יסוד הארץ הוא חכמה שהיא רוחנית. וכן האדם בתחלת יצירתו היה אף גופו בבחינת עצם רוחני, כדברי הכתוב (בראשית א:כז): \"בצלם אלהים ברא אותו\". אמנם לאחר שחטא האדם ירד מערכו ונתגשם, ואתו נתגשמה כל הבריאה, ומאז נראה הכל לעיני האדם כגשם וחומר. ברם כל זה אינו אלא כסות עינים, אבל בעצם מהותה, נשארה הבריאה רוחנית ואין מציאות אחרת כלל. ואכן יש אשר אף לעינינו הגשם ניכר כרוחני. הנה השמש שהיא נקראת גשם חמישי, והיא דומה בעינינו כרוחנית. ובאמת כל אורה אינה בא אלא מהרוחניות שבה, וכן כל הבריאה אף שהיא נראית גשמית, אינה במציאותה אלא רוחנית.",
+                "<b>וכן</b> מצינו באדם הראשון שאף לאחר התגשמותו וכל הירידות שירד, נשאר אורו גדול מן השמש. איתא בגמרא (בבא בתרא נח.): \"רבי בנאה כד הוי מציין מערתא וכו׳ כי מטא למערתא דאדם הראשון וכו׳ יצתה בת קול ואמרה וכו׳ בדיוקני עצמה אל תסתכל. ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשתי עקביו ודומים לשני גלגלי חמה\". הרי שאדם הראשון גם לאחר שחטא, וגורש מגן עדן ונתמעטה קומתו, ואף לאחר שיצאה נשמתו ושב לאדמתו - בכל זאת האירו עקביו כגלגלי חמה. ואם עקביו שהם האברים הנמוכים באדם כך - כמה היו מאירים איפוא האברים החשובים יותר, ומכל שכן כמה מאירה היתה הדיוקני עצמה שלא הורשה רבי בנאה להסתכל בה. ועל אחת כמה וכמה האיך היה גופו מאיר ומזהיר בעודו בחייו ורוחו ונשמתו בקרבו. ומעתה מי יוכל לשער ולהעריך עוצם גדלו ותקפו של אדם הראשון לפני החטא, בעוד היה עומד על הארץ וראשו מגיע השמימה, מיסב בגן עדן ומלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין. ואמנם מכאן טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט טו:כג). והלא מבואר בתורה שגופו נברא מעפר מן האדמה, והאיך נהפך לרוחני מזוכך כזה, עד שמלאכי השרת שהם כולם שכלים נבדלים רוחניים טעו בו עד כדי כך שבקשו לומר לפניו קדוש? אלא על כרחך שאין בעולם גשם, כפי שאנו מתארים לנו, ואף העפר מן האדמה אינו אלא עצם רוחני.",
+                "<b>וכשם</b> שהבריאה כולה שהיא רוחנית, נבראה בצורה הנראית לעינינו כגשם וחומר, כן המצוות אף על פי שהן בעיקרן רוחניות התלבשו בצורה גשמית, כי הרי עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות אבנים, וכן כל המצוות אין לקיימן רק באמצעות המעשים הגופניים. והנה התורה נבראה קודם שנברא העולם (ראה פסחים נד.), לפני שהיתה מציאות של גשם, והאיך אפשר לחברה עם הגשמיות? אלא מכאן שאף לאחר הבריאה אין בהויה אלא רוחניות בלבד ורק אנו אין לנו תפיסה בה כי אם על ידי מושגים גשמיים.",
+                "<b>ובאמת</b> זאת חובתו של האדם, להעלות את עצמו ואת כל הבריאה אתו אל המציאות האמתית ולקיים את התורה בצורתה הרוחנית. וזוהי מהות התשובה, כי הלא אמרו חז\"ל (פסחים נד.) שגם התשובה נבראה קודם שנברא העולם, כדברי הכתוב (תהלים צ:ב): \"בטרם הרים יולדו וגו׳ ותאמר שובו בני אדם\" ואם כן איפוא אינה אלא רוחנית, וכל מטרת האדם בתשובתו לחזור אל השכל לזכך חומרו ולהאיר את הכל למקורם הרוחני כמלפני החטא.",
+                "<b>ולפי זאת שביארנו</b> שיש לקיים את המצוות בעצמיותן הרוחנית, מתרחבים כל המושגים שלנו לגבי קיום התורה, ויש למדוד אותן בקנה מדה אחר. הנה למשל, אנו חושבים את הגזל רק בגזל ממון ממש, אבל אצל האבות אנו מוצאים שראו מעשי גזל גם במושגים רוחניים. כתוב בתורה: (בראשית טז:ה) \"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו׳\". ופירש רש\"י: דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק\". והנה אברהם אבינו עסק כל ימיו בחסד, ועל אחת כמה וכמה שגמל לשרה אשתו רק חסד, וגם בזאת שנשא את הגר לו לאשה היה בזה משום עשיית חסד עם שרה אשתו, כמו שאמר הכתוב (שם): \"ותאמר שרי אל אברם וגו׳ בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי\" וכל תביעתה מאברהם לא היתה אלא מה שלא מיחה על כבודה. ובכל זאת יש בזה משום חמס. הרי שחמס אינו רק בגזל ממש בלבד, אלא גם במניעת חסד בדיבור, כי מכיוון שלפי דעתה של שרה היה צריך להטיב לה בזה ושתק, חמס ממנה את הדיבור. ועל אחת כמה וכמה שאם אדם מדבר עם חבירו ואינו מתבטא בסגנון נאה יותר שהיה יכול לבטא, יש בזה משום חמס, כי הוא מונע מאת חבירו החסד של שיחה נאה בקום עשה.",
+                "<b>ומדוגמא</b> זו אנו למדים על כל המצוות והמעשים, שהם נמדדים בקנה מדה אחרת לגמרי וכל מושגיהם מתעלים לדרגות רוחניות עילאיות."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>מדות ודעות</strong></big><br><b>לפי</b> המושגים שלנו הדעות והמדות הם שני ענינים נפרדים. במושג דעה אנו מבינים אמונה והכרה בה׳ יתברך, ובמושג מדות - את הדברים שבין אדם לעצמו ולחבירו. הדיעה עיקרה בהבנת השכל, והמדות - בהרגשת הלב. לדעתנו הדיעה חשובה יותר במעלה מהמדות, שהרי בלי ידיעת ה׳, והכרה בגדולתו יתברך, מה חשיבות וערך למעשיו של האדם? ומזה שאנו מתייחסים לדיעות ומדות כאל שני ענינים נפרדים, באנו להבדיל בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לעצמו ולחבירו, וחושבים שאפשר להאמין בה׳ להכיר אותו ולעבדו, מבלי להיות שלם במדות ולדקדק במצוות שבין אדם לחבירו. וכן להיפך. אפשר לאדם להיות בעל מדות טובות וזהיר בדברים שבין אדם לחבירו, מבלי להיות שלם בדעות ולדקדק במצוות שבין אדם למקום, ואין קשר בין זה לזה. אולם השקפה זו מוטעת ביסודה, כי לפי האמת הדעות והמדות שורש אחד להן, ודבר אחד הן ממש. באין מדות אין דעות, ובאין דעות אין מדות.",
+                "<b>כתוב</b> (בראשית ב:טז): \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\" ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם, סנהדרין נו:): \"ר׳ יהודה אומר אדם הראשון לא נצטוה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר ויצו ה׳ אלהים על האדם\" הרי שהמצוה הראשונה והיחידה שנצטוה עליה אדם הראשון לדעת ר׳ יהודה היתה רק על הדיעה בלבד, ולא מצינו בזה שום ענין של מדות. והנה למעלה בפרשה שם כתוב: \"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה וכו׳, כיוון שהגיע לפסוק זה אמר: רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהה! אמר לו: כְתוֹב והרוצה לטעות יטעה וכו׳, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו וכו׳ אומרים לו למד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לברא את האדם נמלך במלאכי השרת\".",
+                "<b>הרי</b> יש כאן הוראה מפורשת למדה של דרך ארץ, ולא עוד אלא שהיא הוכנה מראש עוד קודם בריאת האדם, ואף לא באה לו כצווי ואזהרה, אלא שכך נוצר, כלומר: שהמדה הזאת של דרך ארץ הוטבעה בצורתו ובצביונו של האדם בתחלת יצירתו על פי מאמרו של הקדוש ברוך הוא: \"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\". ולכאורה הרי לא נצטוה האדם, כאמור, רק במצוה יחידה שלא לעבוד עבודה זרה בלבד? אלא בעל כורחנו אנו למדים מכאן שחובה ללמוד מהבורא יתברך ולהתדמות אליו במדותיו - כלולה במצוה זו של \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\", והדעות והמדות איפוא אחת הן.",
+                "<b>ובאמת</b> הלא הכרחי הדבר, כי האיך אפשר לאדם לדעת את עצמיות ה׳ יתברך, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אלא שכל ההכרה שלו הוא רק במדותיו, וההכרה במדותיו היא ההתדמות אליו. וזהו שאמר הכתוב (שמות טו:ב): \"זה אלי ואנוהו\" ופירשו חז\"ל (שבת קלג:): \"הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\", כלומר: על ידי זה שהאדם יתדמה לקונו כביכול, להיות רחום וחנון כמותו, הוא בא לידי הכרתו. ולכן כדאי היה לכתוב \"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\" ללמד על מדת דרך ארץ, למרות שיכול לצאת מזה פתחון פה למינים, שהוא טעות בדעה, ובכל זאת אמר הקדוש ברוך הוא: הרוצה לטעות יטעה, מפני שמבלי הידיעה שהקדוש ברוך הוא נמלך במלאכי השרת, שהגדול צריך להמלך בקטן, גם כן יש טעות בהכרת ה׳ יתברך. ויש להעדיף, איפוא, לגלות את הידיעה הזאת.",
+                "<b>וכשם</b> שאי אפשר לדעת את ה׳ בלא שלימות המדות, כך אי אפשר להיות שלם במדות בלי ידיעת ה׳. אין המדות מתפרשות בפעולות הטובות והרגשת הלב בלבד, כפי ההשקפה השגרתית. אנו רגילים להגשים כל דבר. ומשום כך אנו רואים במדות רק את המעשים וההרגשות החיצוניות. אבל באמת עיקרן ושרשן של המדות הוא בצלם האלהים שבאדם, וכל מהותן ושלימותן הן בהדמותן למדות ה׳ יתברך. וכשם שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מקור הרוחניות ואין בהן שום מושג גשמי חס ושלום, כך מדותיו של האדם נובעות ממקורן הרוחני - מחלק אלוקי שבו, וככל אשר הוא מתעלה בהכרת ה׳, הוא מתעלה בשלימות המדות.",
+                "<b>והנה</b> אף לאחר שניתנה תורה עם תרי\"ג מצותיה ובכללן הרבה מצוות התלויות במדות, אמרו חז\"ל (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת \"וצדיק באמונתו יחיה\". ולכאורה האיך נכללות המדות ביסוד האמונה שהיא הדיעה? אלא מכאן שכל ערכן של המדות, כאמור, אינו אלא בהדמותן למדות ה׳ יתברך, ואין איפוא להגיע אליהן רק לאחר השגת האמונה, כלומר! בהכרת מדותיו של ה׳ יתברך.",
+                "<b>יסוד</b> זה מפורש בתורה (שמות לג:יג) כאשר בקש משה את ה׳ ואמר: \"הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳ ויאמר הראני נא את כבודך\", השיבו ה׳ יתברך: \"ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך וגו׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳\". הרי שעל בקשתו של משה לדעת את ה׳, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא במדותיו שהוא רחום וחנון וכו׳, כי ידיעת ה׳ והכרת מדותיו אחת הן, כאמור, ואם ברצוננו לדעת את ה׳ עלינו להכיר מדת טובו, שהוא רחום וחנון, ארך אפים וכו׳.",
+                "<b>והנה</b> מה שהעביר הקדוש ברוך הוא את כל טובו על פניו של משה והראה לו את דרכיו, הכוונה היתה לחייב את האדם שילך בהן: \"מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\". ומכיון שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מושגי חכמה עליונים, אם כן מה שעל האדם להתדמות בהן אל ה׳ יתברך הוא במושגי החכמה. הרי שכל הפעולות היוצאות מהמדות צריכות לצאת ממקור החכמה. ומשום כך לא אמרו \"מה הוא מרחם אף אתה תרחם\" אלא: \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום\", כלומר: הוי דומה לו במדותיו - במקורן הרוחני - להיות רחום כמותו, כי אין תכלית המדות בפעולות הרחמנות בלבד, אלא בהתדמות מציאות האדם ועצמיותו להחכמה העליונה כביכול, כי בצלם אלהים עשה את האדם, ויש בו ממדת קונו. נמצא כי מושגי החכמה האלו הם הנקראים מדות.",
+                "<b>וכשם</b> שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אין להן תכלית, כן אין תכלית למדותיו של האדם, כי הלא עוד בשירת הים הגיעו משה רבינו וישראל להשגה זו של \"זה אלי ואנוהו\", היינו שהכירו את מדותיו של ה׳ יתברך, ובאו להתדמות אליו בהן, ובכל זאת עוד ביקש משה: \"הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳\", וה׳ יתברך נגלה עליו במדותיו, כאמור. הרי כמה עמוקים הם מושגי החכמה של המדות שיש לחקור ולחקור אותם ולהתעלות בהם בהתדמות אליו עד בלי סוף וקץ.",
+                "<b>וזו</b> היא משמעות הכתוב (תהלים פט:ג): \"עולם חסד יבנה\", היינו, שכל העולמות התחתונים והעליונים עם כל הכוחות הרוחניים והשכליים הנבדלים הכלולים בהם - כולם נבראו במדת החסד, ובה נוצרה הבריאה כולה. ומכיון שנתחייב האדם להיות דומה אל ה׳ יתברך במדותיו, הרי שגם עליו לברוא עולמות כמותו: מה הוא וכו׳ אף אתה וכו׳.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין גם את הקשר שבין חטאו של אדם הראשון לחטא דור הפלגה. אמרו חז\"ל (בראשית רבה לח) על הפסוק \"וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם\": \"בני האדם - אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר \"האשה אשר נתת עמדי\", אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול\". ולכאורה במה כפה כאן אדם הראשון את הטובה? הלא לא היה בתשובתו אלא דברי התנצלות על חטאו בעץ הדעת כדי להציל עצמו מן המיתה, וכוונתו היתה בזה כי צריך היה לשמוע בקולה, שהרי הכתוב אומר (בראשית ב:כב) ביצירת האשה \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע וגו׳\", ואמרו חז\"ל (נדה מה:): \"בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש\", ויפה טען האדם בהתנצלותו שמכיון שניתנה בה בינה יתירה ממנו, היה לו להכנע לדבריה ולשמוע בקולה. אולם מדברי התנצלותו שהוסיף ואמר: \"אשר נתת עמדי\", והיה די לו לומר: \"האשה נתנה לי\", נשמע כאילו לא ירד לעומק הערכתו את הטובה שעשה עמו הקדוש ברוך הוא בזה שנתן לו את האשה לעזר כנגדו, שיסתייע על ידה לשמוע יותר בקול ה׳, ולהכיר טובתו של מקום, אלא אדרבה נכשל על ידה מה שציית להוראתה ואכל מעץ הדעת, מכאן אמרו שכפה אדם הראשון את הטובה.",
+                "<b>ומתוך</b> כפיית טובה זו גרם שבני בניו לאחר כמה דורות, בדור הפלגה, כפרו באלהים חיים. ואף כי פגימתו של אדם הראשון היה רק במדה - שכפה את הטובה כאמור, והאיך יצא מזה בדור הפלגה קלקול בדיעה - שמרדו בה׳ ויצאו להלחם כנגדו? אלא הוא אשר אמרנו שהמדות והדיעות אחת הן. ובחטא של אדם הראשון בכפייתו את הטובה, היה באמת פגם בדיעה - במצוה הראשונה של \"ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳\" שבה נכללו כאמור גם המדות. וקלקול זה נשתלשל לאחר כמה דורות עד שאנשי דור הפלגה באו למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול, ובנו מגדל לעלות השמימה ולעשות להם שם. נמצא איפוא, שבפגם כל שהוא באיזו מדה, הוצף העולם בכפירה באלהים, שגרמה לפילוג ובלבול בעולם וחורבן רוחני לדורות.",
+                "<b>ומינה</b> קל וחומר, במדה טובה המרובה חמש מאות פעמים, כמה עולמות בונה האדם ומקיימם על ידי מדותיו הטובות, ומרבה הכרה וידיעה בה׳ יתברך לדורי דורות."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>ספר תולדות אדם</strong></big><br>א. \"<b>זה</b> ספר תולדות אדם וגו׳\". כתב הרמב\"ן ז\"ל: \"ולפי דעתי ירמוז לכל התורה, כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם, על כן אמר בכאן \"ספר\" ולא אמר ואלה תולדות אדם וכו׳. וטעם \"ויקרא את שמם אדם\", מפני ששם \"אדם\" כלל לכל המין האנושי וכו׳ ועליהם הוא אמר \"זה ספר תולדות אדם\". למדים אנו מדברי הרמב\"ן כי התורה כולה על מצותיה והלכותיה משקפת דמותו של המין האנושי בכללו, כיצד עליו להתנהג ומה יש לו לעשות בעולמו, וספר תולדות אדם הראשון הוא ספר תולדות כל אדם.",
+                "<b>והנה</b> ה׳ יתברך הטביע באדם חכמה כה רבה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: \"חכמתו מרובה משלכם\" (ראה ילקוט שמעוני כג:ב), וברא בשבילו את הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, והמשילו עליהם, כמו שכתוב (תהלים ח:ו): \"ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו וגו׳\", ומילא לו כל העולמות בתענוגות לאין שיעור, והכל עבורו ובשבילו, כמו שאמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני יג): \"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳? אמר להם אם כן צנה ואלפים כולם למה נבראו, צפור שמים ודגי הים למה נבראו, מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים מה הנייה לבעליו וכו׳\". גופו של אדם הראשון, אמרו עליו חז\"ל (ילקוט שמעוני כ:י), שמתחלה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדזעו ונתייראו מלפניו וכו׳. וכתוב \"ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו\", ואמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני כב:ה): \"הניח לו והגין עליו ועידנו מכל אילני גן עדן\". ואמרו עוד (סנהדרין נט:): אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננים לו יין\".",
+                "<b>הרי</b> כמה היה מתענג ומתעדן אדם הראשון בגן עדן, שכל הנאות עולם הזה הן כאין וכאפס נגדו, ושם הניחוהו בתחלת בריאתו שבע עונג ונהנה בחייו מזיו השכינה, והגיע להשגות שכליות ודרגות חכמה נפלאות יותר מן המלאכים, עד שהם טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג:ב). וההשגות השכליות המופלאות האלו שהן התענוג האמיתי והעידון הגדול ביותה באו לו לאדם הראשון בלא שום טורח והתאמצות, אלא כמו אויר לנשימה שיש לכל נברא תמיד ללא הפסק וללא יגיעה, וכך הלך והתעלה מרגע לרגע בשכלו והכרתו את ה׳ כמו שנאמר על המלאכים: \"ובני רשף יגביהו עוף\" (איוב ה:ז וראה רש\"י שם). וכמו שכתוב (משלי ח:ל) \"ואהיה אצלו אמון וגו׳ משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני האדם\" (עי׳ רש\"י שם ובריש ויקרא רבה, ואבות דרבי נתן לא:ג).",
+                "<b>ותענוגות</b> נפלאים אלו, הגשמיים והרוחניים, כולם היו אצלו שלמים בתכלית, נצחיים לאין סוף, כי לפני חטאו היה עומד לחיות לעולם, כמו שאמרו חז\"ל (ילקוט שמעוני לד:ז): \"הן האדם היה כאחד ממנו\" - \"כאחד ממלאכי השרת וכו׳, ר׳ ברכיה אמר כאליהו, מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה\". הרי ששלמים היו אצלו כל תענוגיו ועידוניו אלו עד תכליתם.",
+                "<b>וכל</b> העולמות הללו נבראו לאדם עוד קודם שנצטוה על המצוה, כי הרי לא ברא ה׳ את האדם וציוה לו מצותו לפני שהושלמה הבריאה, בעוד היה מים על הארץ, כדי שעל ידה יבואו להשתלמות הבריאה ושבשכרה יזכה לגן עדן, אלא שהכין לו מתחילה את כל העולם כולו, השכינו בגן עדן וההנאהו ועידנו בכל, ואחר כך ציוה לו על המצוה. הרי שכל אותו העולם הגדול, על גן העדן וכל תענוגותיו וכל עידוניו, לא ניתנו לאדם כשכר עבור קיום מצוה, אלא הם היו תנאי תחילת יצירתו של האדם עצמו, בבחינת עולם הזה שלנו.",
+                "<b>והנה</b> כל תכלית הבריאה הלזו לאדם הראשון לא היתה אלא כדי שיקיים מצוה קלה אחת שנצטוה עליה: \"מכל עץ הגן וגו׳\" (ראה מאמר ג), ולא עמד האדם בקיומה אלא שעה אחת בלבד. שהרי מיד חטא ואכל מעץ הדעת, ובגלל זה, גורש מגן עדן ונתקלל וקלקל כל הבריאה אתו. רואים אנו מכאן, כמה גדול ערכו של קיום מצוה אחת, שהרי כדאי היה לברוא את כל העולם המופלא הלזה רק כדי שיקיים אדם אחד, מצוה אחת, ולשעה אחת.",
+                "<b>כל</b> הדברים האלה אמורים לגבי כל המין האנושי. ולא תאמר כי רק אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ורק לפני החטא, זכה למדרגות נעלות אלו, אבל לאחר חטאו שנפל ממדרגתו אי אפשר שיגיע לדרגות רמות כאלה, ועל אחת כמה וכמה בדורות שלאחריו שהלכו וירדו. אלא כל אדם ובכל הדורות ראוי הוא שבשביל מצוה אחת יבראו לו כל העולמות כולם כמו לאדם הראשון בתחילת בריאתו קודם החטא, כדברי הרמב\"ן \"ששם אדם כלל לכל המין האנושי\", ועליהם הוא אומר \"זה ספר תולדות אדם\". וכן דברי חז\"ל: \"חביב אדם שנברא בצלם\" (אבות ג:יד) על כל אדם נאמר. וכך שנינו בפירוש במשנה (סנהדרין ד:ה) \"לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם\". אותו העולם שנברא לאדם הראשון, חייב כל אדם לומר בשבילי נברא, בשביל כל אדם ובכל דור. ואף כי אין אנו רואים זה בעינינו, כן הוא האמת. ועובדה היא שבמשך הדורות קמו אנשים שהגיעו למדרגות עליונות כאלה, כגון משה רבינו, דוד המלך, וחזקיה שהיה ראוי להיות משיח. וכן ראוי כל אדם לכך. מצינו בחז\"ל (ברכות יז): \"כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר׳ אמי ואמרי לה מבי ר׳ חנינא אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי עולם הבא וכו׳\", כלומר: שתראה בחייך את העולם שנברא עבורך, והוא עולמו של אדם הראשון קודם החטא. וכן פירש בשיטה מקובצת שם: \"׳כי הוי מיפטרי וכו׳ עולמך תראה בחייך׳, פירוש: כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומגיע לקצת עולם הגשמות בחייו. והברכות האלה מברכין אחד לחבירו\". ואם חז\"ל השתמשו לברך איש את רעהו בברכה זו, הרי שכל אדם ראוי להגיע לידי כך.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעיקר תכלית הבריאה היתה בשביל הדורות הבאים, כפי שמצינו בחז\"ל (בראשית רבה א): \"בראשית\" בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית\". והרי בתחילת הבריאה לא היו עוד ישראל בעולם? אלא ע\"כ הכוונה היא על שם העתיד - בשביל ישראל שיקבלו את התורה כשיגיע הזמן.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, אנו אומרים בתפלה: \"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\". מעשה בראשית הוא בריאת שמים וארץ וכל צבאם, כמו שהיתה בתחילת יצירתה, ובריאה כזו ממש מחדש הקדוש ברוך הוא בכל יום תמיד גם בשבילנו, ולא רק בשביל כל המין האנושי יחד, אלא לכל יחיד ויחיד, כמו לאדם הראשון שהיה יחידי בעולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהעולם שמתחדש לנו הוא גדול מעולמו של אדם הראשון, כפי דברי הכתוב: \"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם\" (קהלת יב:יג), ופירשו חז\"ל (ברכות ו): \"כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה\". והרי בתוך העולם כולו נכללים גם בני האדם לאלפי רבבותיהם אשר על פני האדמה, וכבר נתבאר מה גדול הוא ערך כל אדם יחיד בכל דוד ודור, שכדאי הוא שבשבילו לבד יברא כל מעשה בראשית, כי כל אדם נברא בצלם אלהים, וכל אחד לבדו יש בו תכלית היצירה כולה, ונמצא שכל אותו המין האנושי כולו, שכל אחד מהם תכלית כל העולמות, עומד לשימושו של כל יחיד ירא ה׳ ושומר מצוותיו. הרי שהעולם של עכשיו גדול יותר משל אדם הראשון שלא היה לו צוותא כזו.",
+                "<b>וכמו</b> שאדם הראשון זכה בכל רק עבור מצוה אחת שנצטוה, כן כל אדם ראוי לכך, כאשר נתבאר. וקל וחומר לאחר שניתנה לנו התורה הקדושה על תרי\"ג מצוותיה. ובאמת הרי אנו מחכים בכל יום שיתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה יא) \"כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים\", והיינו כעולמו של אדם הראשון, שכל הארץ תהיה מלאה דעת - שהשכל לא יהיה זקוק ליגיעה ועמל בכדי להשכיל ולהבין, אלא שההשגות ילכו ויתרבו מאליהם גל אחר גל, כדברי הכתוב \"אורח חיים למעלה למשכיל\".",
+                "<b>אולם</b> מכאן יש ללמוד גם לאידך גיסא. אדם הראשון לאחר שלא עמד בקיום מצותו, גורש מגן העדן, נתמעטה קומתו, נקנסה עליו מיתה, לו ולכל דורותיו, ונתקללה כל הבריאה אתו. וכן כל אדם בכל הדורות. הרי, כאמור, נבראים ומתחדשים עבור כל יחיד כל העולמות, אם כן בכל רגע שהאדם מחסר מעבודתו לאלהים, הוא מאבד אותם ומחריבם במו ידיו לו ולכל העולם כולו, כדברי הכתוב (איוב ד): \"לרגעים תבחננו\". וכשם שברגע אחד ראוי האדם לזכות לכל העולמות כולם, ולבוא ל\"עולמך תראה בחייך\", כן אם יסיח דעתו לרגע ולא ינצל אותה למטרת עבודתו לה׳ יתברך, הוא מקלקל אותם ומאבדם חס ושלום.",
+                "<b>והנה</b> הרמב\"ן בגלותו לנו שספר תולדות אדם הראשון הוא תולדות כל אדם ואדם, בא ללמדנו בזה שנדע איך להעריך את האדם ואת כל רגע ורגע בחייו, הן לחיוב והן לשלילה, ואם נדע את הסוד הזה נוכל להגיע למדרגות העליונות ולמטרת המין האנושי. ואמנם ראינו גם בדורות האחרונים, יחידי עולם שהגיעו למדרגתם הרוחנית בבחינה זו של \"עולמך תראה בחייך\" כגון האר\"י והגר\"א ז\"ל, כי הם הכירו את ספר תולדות אדם. הם ידעו שבעבורם ובשבילם נבראו כל העולמות, והבינו למה ראוי האדם להגיע ברגע אחד, וכמה עלול הוא לאבד כמו כן ברגע אחד. וכבר אמרו חז\"ל (מגילה ו) \"אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי תאמין\". הרי שהמציאה תלויה ביגיעה. ומשום שהם הבינו וידעו בבירור מה שאפשר להשיג ביגיעה - עמלו ושאפו לכך וזכו למעלות עליונות. אבל אנו אין מכירים גדולתו של אדם ואין מבין את ערכו של רגע. לכן כל יגיעתנו והשגותינו מצומצמות ואין אנו מוצאים איפוא ביגיעתנו אלא רק בהתאם למושגינו.",
+                "<b>אם</b> כן, איפוא, זאת היא חובת האדם להתבונן ולהכיר מהו ערכו. וכמה יקר ערכו של רגע בחייו. ואם יבין כך האדם ויעמול להשיג אשר ראוי לו להשיג, אז - \"אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי, תאמין!\"",
+                "ב. <b>כמבואר</b>, נבראו כל העולמות במעשה בראשית בגלל מצוה אחת של אדם הראשון. אם נתעמק יותר בדבר, נראה שנבראו לא רק בשביל קיום המצוה, כי אם בשביל כח הבחירה במצוה, כלומר: משום האפשרות שיש לו לבחור בטוב. שאם נאמר שכל תכלית הבריאה נבראה לשם קיום מצוה ממש, הרי ראוי היה לברוא את האדם ביום הראשון בתחלת בריאת העולם, ולאחר שיקיים את המצוה ישלימו לו תענוגות הבריאה ויכניסוהו לגן עדן, ולמה הכין הקדוש ברוך הוא מראש את כל מעשה בראשית והניחו בגן עדן ועידנו בכל, עוד קודם שנצטוה על המצוה? מכאן אנו רואים שכדאי היה לברוא את כל הבריאה לצורך האדם משום כח הבחירה שלו בלבד. ואמנם בזה רוממותו של האדם שהוא גדול מן המלאכים, כי המלאכים אינם נקראים בוחרים ואין להם האפשרות לחטוא, ואילו האדם בכחו לבחור בטוב וברע. ומשום כח זה נבראו בשביל אדם הראשון כל העולמות כולם. ולא משום שבחר בטוב, שהרי עדיין לא נצטוה ולא בחר בכלום, אלא משום שהוטבעה בו רוממות כזו שיש לו הכח לבחור.",
+                "<b>והנה</b> גם לאחר שחטא אדם הראשון, קיים הקדוש ברוך הוא את העולם בשבילו, וכן הוא מקיים את הכל אף בשביל הרשעים בכל הדורות. ואף כי נתמעטה הבריאה בחטאי הדורות, כגון: לאחר חטאו של אדם הראשון, וכן בדור המבול ובדור הפלגה וכו׳. בכל זאת נשאר עוד עולם גדול מלא כל טוב. והמאורות יוכיחו. שאף על פי שנתקטנו, אנו עוד מברכים עליהם: \"לעושה אורים גדולים\". כמו כן מצויים בכל הדורות אנשים אשר עלו לגדולה ושלטו בעולם שלטון רב בתור מלכים בכיפה ונהנים מכל תענוגי הבריאה בכל תקפם, ועוד, הרי ה׳ יתברך \"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\" כלומר: שהוא בורא ומחדש תמיד את כל העולם בשביל כל בריותיו. לרבות הרשעים. ואין לומר שבורא את העולם בשביל הצדיקים ואילו הרשעים נהנים ממילא. בבחינת \"נר לאחד נר למאה\". כי הרי מוכח ממעשי האותות והמופתים במצרים שכל העולם נברא ומתחדש בשביל כל אדם ואדם. ויש שהשמש זורחת לאדם אחד ולא לשני, כמו שאירע במצרים לישראל ומצרי שנמצאו בבית אחד בעת מכת חושך וכדומה (ראה להלן המאמרים בענין יציאת מצרים). ומכאן שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום את כל העולם גם לטובת הרשעים ובשביל כל אחד ואחד מהם. ובמה הם זוכים לכך? על כרחנו אנו צריכים לומר שכל העולמות נבראו לבני אדם לא משום שהם בוחרים, כי אם משום שיכולים לבחור, כלומר: מפני כח הבחירה שיש בהם. ומכיון שיש גם לרשע הכח הזה. נבראו בשבילו עולם ומלואו.",
+                "<b>ואף</b> הרשע הגדול ביותר שכל שנותיו עוברות עליו ברשעותו, עדיין מעניקים לו כל הטוב שבעולם, כי כל זמן שהנשמה באפו, עוד לא נעקר מקרבו כח הבחירה וראוי הוא לבחור בטוב ביותר. ולא עוד אלא שכוח בחירתו של אותו רשע חשוב יותר, כי אם הוא בוחר בטוב, יש לבחירתו ערך יותר גדול, כי לאחר שהוציא במשך כל ימיו את כוח בחירתו לרע בפועל, ואחר כך הוא מתגבר על השתרשותו בחטא ומשתמש בכוח בחירתו לטובה, הלא מתעלה הוא בזה למעלה גדולה עד מאד. ואם הוא מתחרט על העבר וחוזר בתשובה, הרי הוא מתקן גם את כל מעשיו למפרע, והזדונות נהפכים לו לזכיות (ראה יומא פו:). ונמצא איפוא שכוח בחירתו הוא לא רק לבצע באותה שעה מעשים טובים, כי אם גם להפוך לטובה את כל המון פעולותיו במשך כל שנות חייו, ויש לו, איפוא, ערך הרבה יותר. ואכן מוצאים אנו דוגמא בנבוזראדן שנהג ברשעות ואכזריות איומה כל ימיו, ולבסוף עשה תשובה ונעשה גר צדק, ותיקן כל מעשיו בעבר והגיע למדרגה גדולה כזו עד שנחשב לתלמידו של אברהם אבינו ע\"ה (ראה סנהדרין צו:).",
+                "<b>ובאמת</b> כך נברא האדם בתחילה, שיהיה לו כח הבחירה גם לאחר החטא, על ידי התשובה. אנו אומרים בתפלת נעילה ביום הכפורים: \"ועל התשובה מראש הבטחתנו\" כלומר: שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על התשובה. ולפי דברי הרמב\"ן שכל התורה היא \"ספר תולדות אדם\", הרי שנברא האדם בתחלת יצירתו בצורה כזאת, שבכוחו לחטוא ולשוב בתשובה, וכאן היא כאמור גדולתו של אדם. גדול הוא בזה יותר מן המלאכים. כי אף הרשע ביותר, לאחר שחטא והשחית נפשו בחטאים המגונים ביותר, יש בו כח בחירה לתקן את כל מעשיו ולהפך לטובה גם את כל מה שבחר במשך כל ימיו לרע.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שאף בתשובה קלה יכול האדם להפך כל מעשיו לזכות, כמו שמצינו בבני קרח, שירדו חיים שאולה. וכשעשו תשובה נתבצר להם מקום בגיהנם, כמו שאמרו חז\"ל (מדרש תהלים מה): \"\"רחש לבי דבר טוב\" - להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם, אלא כיון שרחש לבם בתשובה, הקדוש ברוך הוא קיבלם, וכן הוא אומר (דברי הימים א כח:ט) \"כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין\", וכל מחשבות לא נאמר, אלא וכל יצר מחשבות, עד שאין אדם צר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין וכו׳. כך בני קרח לא היו יכולין לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא בפיהם עד שרחש לבם בתשובה וקיבלם מיד. ולמה לא היו יכולין לומר שירה בפיהם, לפי שהייתה שאול פתוחה מתחתיהם ואש מלהטת סביבותיהם וכו׳ ולא היו יכולין להתוודות בפיהם עד שרחשו תשובה בלבם וכו׳\". הרי שתשובתם תשובה שדופה היתה, שכבר היו בשאול ואש היתה, מלהטת סביבותיהם, ובכל זאת הגיעו לדרגה כה גבוהה שזכו להמנות בין חבריו של דוד המלך ולהיות רבותיו של שלמה החכם מכל אדם.",
+                "<b>ולאחר</b> שיש לרשעים כח בחירה גדול כזה, ראויים הם בשביל כח בחירתם שהקדוש ברוך הוא מקיימם עלי תבל ובורא להם עולמות עולמות של טובה וברכה והנאות ועידונים לאין שיעור.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. אמרנו שהמלאכים אינם נקראים בוחרים ואינם חוטאים. סיבת הדבר בזה שהם קרובים להקדוש ברוך הוא ורואים גדולתו יתברך לכן אין בהם האפשרות להמרות את דבריו ולהתקומם כנגדו. והנה הרמח\"ל ז\"ל בספרו \"מסלת ישרים\" מייעץ לאדם להגיע בדרך זו למדת הענוה שהיא גדולה מכולם, דהיינו שיצייר האדם את גדולת ה׳ לנגד עיניו, ולעומת גדולת ה׳ יתברך יכיר את האפסיות של עצמו. ובדרך זו השיג גם משה רבינו ע\"ה להיות עניו מכל האדם אשר על פני האדמה משום שהיה קרוב לאלהים, כי עלה השמימה והכיר את גדולתו יתברך. לכאורה יש כאן שני הפכים בנושא אחד, שהרי הרמח\"ל אינו מדבר באנשים פשוטים שאין להם במה להתגאות, אלא ודאי בגדולי הדור הוא עוסק, שהם עומדים בראש כל העם ועל פיהם יצאו ויבואו, שהעם זקוק לו והוא אינו זקוק לאף אחד לשום דבר. ואם הגיעו למדרגה רמה כזו שהנם באמת גדולים מכל בני האדם, האיך יתכן שיהיו ענוים מכולם? ואותה התמיהה ישנה גם לגבי משה רבינו. אכן כבר עמד על שאלה זו אדמו\"ר ר׳ ישראל ז\"ל, והסביר כי אם האדם מכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הוא מתבטל מלפניו יתברך יותר מכל בני האדם על הארץ שאינם מכירים כל כך את גדולתו של הקדוש ברוך הוא ואינם מגיעים להתבטלות כזו. ובדרך זו הגיע גם רב יוסף למדרגת ענוה, עד שבזמן שאמרו חכמים שמשמת רבי בטלה ענוה, אמר הוא: \"לא תיתני ענוה דאיכא אנא\" (ראה סוטה מט:).",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שבכל מה שהאדם קרוב יותר להקדוש ברוך הוא ומכיר יותר את גדולתו, קשה לו יותר לחטוא. ואם כן אדם הראשון שהגיע למדרגה הגדולה ביותר והכיר את ה׳ בהכרה נפלאה כאמור - האיך יכול היה לחטוא? ואם המלאכים אין להם האפשרות לעבור פי ה׳ משום הכרתם וקרבתם לאלהים, על אחת כמה וכמה שאדם הראשון אשר חכמתו מרובה משלהם, לא יוכל לעבור על ציויו של מקום? אלא שכאן גם התשובה מינה ובה, מכיון שמדרגת האדם גדולה משל המלאכים, יש בו גדלות יתירה כזו שאף על פי שהוא מגיע להכרה הגדולה ביותר, יש לו עוד כח בחירה חופשית וביכלתו לעבור על רצון ה׳ יתברך ולבחור ברע. ואמנם מתוך כח בחירה הלזה הוא עומד במדרגות נעלות מאד.",
+                "<b>וכח</b> זה טבוע בכל אדם שנברא בצלם אלהים, ואף אצל הרשעים ביותר, ואם כי הרשעים מתרחקים מאד מה׳ יתברך. אבל מאידך גיסא גדול כח הבחירה שלהם, כי לאחר שהשתמשו ברע בפועל הרי נקל להם יותר לבחור ברע. נמצא שכח בחירתו של זה, נתון בידו יותר ועולה כאמור על כח בחירתו של אדם הראשון, מצד חופש בחירתו ברע, ומצד אפשרותו להפוך את הכל לעומת זה - לטוב, כמו שאמרו חז\"ל (ברכות לד) \"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים\" וראוי הוא איפוא להחזיק בשבילו את כל העולם.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת דברי הרמב\"ן שהכתוב \"זה ספר תולדות אדם\" מרמז לכל התורה, שכל התורה כולה ספר תולדות אדם ושהשם אדם כלל כל מין האנושי, כי כל הדורות, למרות כל ירידותיהם ונפילותיהם, ראויים הם שנבראו בשבילם כל עידוני הבריאה כמו לאדם הראשון, בגלל כח הבחירה שיש בהם."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>האדם, החטא וקיום העולם</strong></big><br>א. <b>אדם</b> הראשון, בחיר היצורים ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, גם יצירת גופו עוד טרם נזרקה בו הנשמה, היתה רוחנית - שכלית. על יצירת כל אבר ואבר היה נמלך הקדוש ברוך הוא עם בית דינו איך לברוא אותו, כמו על בריאת האדם בכללו, כדאיתא בחז\"ל (בראשית רבה יב): \"כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידן על מכונן, שנאמר: ׳הוא עשך ויכוננך׳\". ואם הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנו איך להעמיד את גופו, הרי מובן כמה חכמה רוחנית יש בו.",
+                "<b>עוד</b> בהיותו גולם מוטל, כבר היה מבחר הברואים, וכל מכמני ומחמדי החכמה שבכל היצורים שקדמו לו - לא היו אלא משמשים הממציאים ומכינים את הדרוש לו. הוא היווה את צורת הבריאה כולה, לרבות גם המלאכים, כי כבר אז ראה, ידע והבין את כל הבריאה, חכמתה ואיכותה, והקיף בשכלו את כל מרחבי המציאות, מתחלתם ועד סופם, בשעה קלה, כדאיתא בחז\"ל (בראשית רבה כד:ב): \"׳זה ספר תולדות אדם׳ - אמר ר׳ יהודא בר׳ סימון עד שאדם הראשון היה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, שנאמר: ׳גלמי ראו עיניך׳ (תהלים קלט:טז), גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון\". הרי טבועה חכמה נשגבה בגופו של אדם הראשון.",
+                "<b>ולאחר</b> זה נופחה בו נשמה, ככתוב \"ויפח באפיו נשמת חיים\" - ו\"מאן דנפח מדידיה נפח\". נזרקה בו נשמה אלהית, נשמה שמוצאה מן החכמה העליונה, אשר כל גופו וחכמת הארץ ומלואה, בגשמיות הן לנגדה. עם ירידת כבוד ה׳ של הנשמה לשכון בגוית הגוף, נתמזגה החכמה התחתונה \"הגוף\" עם העליונה - \"הנשמה\" והיו לאחד. כשם שלוקחים שלהבת קטנה ומחברים אותה לאבוקה גדולה, הרי היא מתדבקת ונבלעת בתוכה כל כך עד שאין להכיר אותה לבדה במצבה הקודם, כך התאחדו החכמה הטבועה בגוף עם החכמה העליונה של הנשמה, נתוספו לו הכרות על הכרותיו הקודמות, והקודמות קבלו צורות חדשות, התנשאו בגובהן עד אין שיעור ושגבו בבהירותן עד אין ערך וכדכתיב: \"ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדד תעטרהו\" (תהלים ח).",
+                "<b>ומכאן</b> הגיע לחכמת קריאת שמות לכל הנבראים, עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו העיד עליו: \"חכמתו מרובה משלכם\" - משל המלאכים. חז\"ל גלו כי בקריאת השמות היתה גנוזה חכמה עצומה מרובה יותר מחכמת מלאכי השרת ורחוקה מהשגתם, שכן השם צריך להכיל בתוכו כל מהות נושא השם הזה, כל תועליותיו, מעלותיו ומדותיו המיוחדות לו ואינן נמצאות זולתו, והמלאכים לא הגיעו למדריגה זו ולא ידעו לקרוא את השמות (בראשית רבה יז). אבל אדם הראשון הקיף בשכלו ובהכרתו את כל טבע הבריאה בשעה קלה - ומצא בכל אחד מהם את טבעו המיוחד לו לבדו בנגלהו ובנסתרו, ושהוא יחיד בענין זה. חכמה נשגבה זו היתה, למעלה מהשגת מלאכי השרת, שכלים נבדלים, ובזה נוכחו לדעת כי חכמתו מרובה משלהם. ולא עוד אלא ש\"טעו בו מלאכי השרת ובקשו לאמר לפניו! קדוש\" (ילקוט שמעוני בראשית כג), מפני שנתמזג אצלו הגוף עם הנשמה והיו לאחד, עד שמלאכי מעלה לא הכירו את חלקו הגופני וחשבוהו לבורא.",
+                "<b>וכפי</b> גדלותו כן היה גודל הכבוד והעונג שלו, כי העולם הזה היה לו כמו עולם הבא, נהנה מזיו השכינה ומלאכים משרתים לו בגן ה׳, כדאיתא באבות דרבי נתן פ\"א: \"אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדים לקראתו, מסננין לו יין וצולין לו בשר וכו׳\".",
+                "ב. <b>והנה</b> האדם הגדול הזה מעת שנכשל בחטאו הדק, נהפך עליו גן העדן לגיהנם, כפי שאמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"לאחר שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, כל עץ שהיה נוגע בו וכל עשב שהיה דורך עליו היו מכריזים כנגדו ואומרים \"אל תבואני רגל גאוה\" (תהלים לו) וכן אמרו (סנהדרין לח): \"אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר \"למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים\". כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר ׳אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך׳\" (תחלים קלט).",
+                "<b>ומה</b> היה חטאו? מלאכי השרת, שכלים נבדלים, לא הכירו חטאו. לפי דעתם צריך היה לעשות מה שעשה, ולפי השגתם, גם אחר החטא נשאר באותה הגדולה אשר היה מתחילה בעיניהם כשבקשו לומר לפניו קדוש, כפי שאמור במסכת שבת נ\"ה: \"שאלו מלאכי השרת מלפני הקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? \". וגם הוא בעצמו, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, בחיר היצורים, חלק אלוה ממעל, לא ראה שום שמץ דופי במעשיו, כפי שהתנצל ואמר: \"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל\", כלומר: מחויב היה לשמוע בקולה, מפני שהיא גדולה ממנו, כדכתיב: \"ויבן אחת מצלעותיו\" - \"מלמד שבינה יתירה ניתנה לה\" (נדה מה:). ומכאן מקור ההלכה: \"בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימין\", לעומת בן שמגיע לגדלות רק בי\"ג שנה ויום אחד. ורק הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ראה בו חטא, כי אף אמנם חטאו היה למעלה מהשגת מלאכי השרת, אבל לא למעלה מהשגת האדם, שחכמתו מרובה משלהם, ושומה היה על אדם הראשון לעמוד על זה.",
+                "<b>והנה</b> בגלל חטא רק כזה שהוא למעלה מהשגת המלאכים, ירד אדם הראשון מגדולתו ונתמעטה חכמתו. וגרם עליו ועל כל הדורות קללות ומיתות, וכל הבריאה נתקלקלה בגללו. נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מגן עדן -עידון נצחי, לעולם הזה - עולם מקולקל, כי האדם הוא צורת הבריאה, ואם נתמעטה הצורה נתמעט כל החומר ולקתה כל הבריאה כולה. וגם לא הועילו לו כל הסיגופים הנוראים שסגף את עצמו; כדאיתא בעירובין יח: \"כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה ק\"ל שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה\"; הרי כמה חטא אחד, אחד בחיים ואחד בעולם, וחטא דק אשר הוא למעלה מכל ההשגות - בכחו להחריב עולמות נפלאים מלאים חכמה כבירה, לרבות חכמת האדם המרובה מכל חכמת מעשה בראשית.",
+                "ג. <b>לפי</b> הנחה זו, שחטא קל יחיד בעולם קלקל את הבריאה כולה. מתעוררת השאלה: כיצד יש לנו זכות קיום בעולם? הלא עזרא הסופר בחיר ה׳ עוד בשעתו אמר: \"עוונותינו עברו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים\", ומה נענה אנן אבתריה?: הרי בכל הרף עין אנו נכשלים בעוונות וחטאים, במעשינו, בחושינו, ובמחשבותינו, \"כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\". ונוסף לזה עוד נזקפים עלינו עוונות האבות. ואם נצרף את העוונות מכל הבריות ומכל הדורות, הרי יעלה החשבון לאין שיעור. ואם כן באיזו זכות אנחנו מתקיימים ועוד מתענגים על טוב העולם? הלא כל הבריאה היתה צריכה מזמן ליהפך לתהו ובהו. אולם אם נתעמק בזה נמצא את פשר הדבר. אם נסתכל בירידתו של אדם הראשון לאחר החטא. שהיה אצלו בבחינת גיהנום, נראה שלפי מושגינו היה נחשב לגן עדן ממש. אדם הראשון אף אחרי שנתמעט יחד עם כל הבריאה. חי בעונג ועידון מה שאין לנו מושג בהם. חז\"ל מספרים: שבימי המבול היו עומדים הבריות במדריגה נישאה. \"שהיו זורעים אחת לארבעים שנה ומהלכים מסוף העולם ועד סופו בשעה קלה ומתלשים ארזי הלבנון בהליכתם והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר\" (בראשית רבה לד). ואם לאחר עשרה דורות שהיו מכעיסים. היתה הברכה מצויה אצלם כן. כמה ברכה ותענוגים היו מצויים אצל אדם הראשון אחרי חטא יחיד בעולם. אלא לעומת גדולתו ורוממותו של האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ולפי בריאתו בתחילה להתענג בעדן ועידון נצחי - נחשבים כל התענוגות הללו כלא כלום ובשמים רואים בזה גיהנם.",
+                "<b>והנה</b> כל בני האדם בכל הדורות, אחרי כל הירידות וההקטנות. עוד צפונים בקרבם הכחות האלוקיים של אדם הראשון, כי זוהי צורת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים והוא בבחינת חלק אלוה ממעל. והדורות המאוחרים עוד עולים בכוחותיהם על הדורות הקודמים, כפי שהכתוב אומר: \"עטרת זקנים בני בנים\" (משלי יז). כל אדם יש בו כדי להגיע למעלה נשאה זו כמו אדם הראשון קודם החטא, ויש בכחו לקבל את כל העונג והטובה שהיה לו לאדם הראשון, שנהנה בכל רגע, בבת אחת, בכל החושים. מכל תענוגי גן עדן ומכל העולם שהיה רואה מראשו ועד סופו. ובאמת היו תקופות שהכוחות חזרו וניערו להיות במדריגת אדם הראשון, כפי שאמרו חז\"ל, שכשקבלו ישראל את התורה, פסקה זוהמתם והיו כל בני דור המדבר כאדם הראשון קודם החטא (ראה שבת קמו). הוי אומר, כי גם להם היה הכח האלהי שהיה לאדם הראשון. להקיף בהכרתם את כל הבריאה וכל המציאות, ואף לאחר כמה דורות של מורדים ומכעיסים שקדמו להם.",
+                "<b>גם</b> הדורות שלנו. אחרי כל הירידות וכמעט שאין זכר לראשונים, בכל זאת החכמה האנושית הרוממה והנשאת לא ניטלה ממנו עד היום הזה, - בהיותנו יוצאי חלציהם, אלא שלהם היתה גלויה ומפורסמת ואצלנו היא חבויה וגנוזה. חז\"ל גילו לנו שגם בתוכנו טמון וחבוי האדם העליון, ומשקיפים עליו כמו על אבות העולם. אנשי כנסת הגדולה התפללו להקדוש ברוך הוא שיחמול עליהם בזכות האבות וילמדם להבין ולהשכיל, ולהגיע למדריגות אהבת השם ויחודו, משום - \"שלא נבוש לעולם ועד\". הרי מכאן שאם לא יגיעו לתכלית השלימות כפי שאפשר על ידי זכות אבות, בסיעתא דשמיא. הרי זו בושה לעולם ועד! וברכה זו קבעו גם בשבילנו, וגם אנו מבקשים שנגיע לתכלית השלימות, כמו שבקשו אנשי כנסת הגדולה. ואם לאו - בושה היא לנו. רואים אנו מזה שמציאות האדם אינה משתנית, שהרי גם אנו לאחרי כל ההקטנות שנתמעטו הלבבות שאי אפשר לנו אפילו לצייר בשכלנו השגת אנשי כנסת הגדולה, בכל זאת יש בכחנו לעלות למדרגתם, ואנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא באותו הנוסח שבקשו הם, ואם לאו - בושה היא לנו לעולם ועד.",
+                "<b>כן</b> אנו מתפללים בברכת הצדיקים \"ושים חלקנו עמהם ולא נבוש כי בך בטחנו\", כלומר: אם לא יהיה חלקנו עם הצדיקים בושה היא לנו.",
+                "<b>ונפלא</b> הוא שגם בענין העדר תענוג מתענוגות הגשמיות מוצאים אנו אותו המבטא של \"בושה לעולם ועד\". בברכת המזון אנו מבקשים: \"פרנסנו וכלכלנו והרויחנו, והרוח לנו מכל צרותינו ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו׳ כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד\". הרי שלאחרי כל הירידות שירדנו, אם נקבל פרנסתנו על ידי מלאך ואפילו על ידי אדם - \"בושה\" היא לנו. ולא עוד אלא שיש בזה גם \"כלימה\", שהוא העונש החמור ביותר, שהרי בזמן שדוד המלך קלל את אויבי השם, אמר: \"ישובו יבושו רגע\" ולא הזכיר \"כלימה\". בושה היא בעולם הזה, וכלימה היא בזה ובבא.",
+                "<b>ובכללה</b> של אותה הבושה נכנסה גם הבקשה: \"ונא אל תצריכנו וכו׳ ולא לידי הלואתם\". כי אם האדם מוכרח להגיע להלואה - אף שנותנים לו בכבוד - בושה נצחית לו. וכן בכל התנאים שאנו מבקשים: \"מידך המלאה - הפתוחה - הקדושה - - והרחבה\" - אם לא יתמלאו במלא מובנם, בושה וכלימה היא לנו לעולם ועד. הוי אומר, שהאדם אינו יורד מערכו הרם ותמיד הוא במציאותו העילאית. ואם כי טמונה וגנוזה היא ואינה נגלית, נערך הכל לפי גדלותו האמיתית, ולפי מדה זו מודדים גם את יסוריו ותענוגותיו. ויש לפעמים שאף אי נעימות שהאדם בעצמו אינו מרגיש העדר בזה חושבים לו לצער ועונש. ומשום כך אמרו חכמינו ז\"ל! עד היכן תכלית יסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים\" (ערכין טז:) וכן פירשו את כל התוכחה: \"והיו חייך תלויים לך מנגד, זה הקונה פת פלטר\" (מנחות קג:).",
+                "<b>והנה</b> לפי זאת נמצא שאנו נמצאים בגיהנם איום כל ימי חיינו!...",
+                "<b>אמנם</b> אין אנחנו מרגישים בצער ובסבל כזה. נולדנו. בעולם מקולקל ולא ראינו טובה בעינינו, חסר לנו המושג האמתי בגדלות האדם ובעונג. הראוי. לו, ונדמה לנו שכל ההנאות שיש לאדם בזמננו. לפי צביונו, קומתו ומצבו הנוכחי, יש בהן עונג גדול, ומאושר האדם אם נפל בחלקו מטוב העולם. אבל בשמים לא חושבים כך. שם מתיחסים אל האדם כפי צורתו האמתית, ואם לאדם הראשון נחשבו תענוגותיו הגדולים לגיהנום, על אחת כמה וכמה התענוגות שלנו - שהם נחשבים לקללות איומות. כל חיינו נחשבים לפי קנה המדה של האדם האמתי כיסורים נוראים. אנו נוצרים בכלא ובבית האסורים, מתעברים תשעה חדשים בחושך ואפלה, נולדים בדם ושפיר ושליא ויוצאים לאויר העולם בצעקות מרות. ביסורים, בצער גידול וכו׳ וכו׳, בזמן שאנחנו שמחים על הוולדו של האדם, בוכים בשמים לגורלו המר, כי נפל משמים ארץ. תחת שמשל בעליונים ובתחתונים והיו מתיראים לגשת אליו. הנה הוא עכשו נמצא בעולם מקולקל של פורעניות ופגעים, וכולם מושלים עליו. ואפילו אם יהיה מלך בכפה כשלמה בשעתו - יזעקו עליו מן השמים \"איכה\", איכה נפל ממעלתו ומדרגתו ואיכה נתמעט.",
+                "<b>מברכים</b> אנו את האדם שיזכה לחיות מאה ועשרים שנה, והיא הברכה החשובה ביותר אצלנו, ובאמת הלא קללה היא, אחרי שבטבעו נברא לחיות לנצח...",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. כאמור, הבושה היא העונש החמור ביותר בעולם, והוכחנו שאם אדם אינו מקבל את צרכיו הגשמיים ישר מאת ידו של הקדוש ברוך הוא בכל תנאי הכבוד הראויים לפי ערך גדולת האדם כמפורש לעיל, הרי יש בזה כל דרגות הבושה והכלימה לעולמי עולמים, העולות אף על דרגות הבושה החמורות בירידות הרוחניות. והנה כמה נמצאים דורותינו במצב בושה זה, אשר רוב הבריות מתענים להשיג פרנסתם וצרכיהם בדרכים שונות ביגיעה רבה, ואם מקבלים הלואה או מתנת בשר ודם הרי כבר רואים בזה הצלחה ואושר ולא פעם אחת ולא יום אחד, אלא במשך כל ימי חייהם על האדמה מתענים הבריות בהתבזות זו, שבכל אחת יש בהן מעין איבוד עולמו של אדם הראשון וגירושו מגן העדן.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שלפי הממדים האמתיים שיש למדוד את האדם לפי ערכו, הרי מתגלגל הוא במדרוני הגיהנם יום יום ושעה שעה. וגדולים פי כמה היסורים שהדורות הללו מקבלים, ממה שהיה מקבל אותם היסורים אדם הראשון. שהרי הוא זכה גם לעדן העידונים של העולמות העליונים שהושכן בהם, וראויה שעה אחת של קורת רוח ותענוגים אלה לחפות על כל יסורי העולם, וכעין זה מצינו בר׳ אלעזר בן עזריה שאמר: \"לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר יתבריה\" (ברכות כח). אבל לדורותינו שלא ראו אור מעולם ושרויים מעודם בחושך וצלמות, כמה קשים חיים מעונים ודוויים אלו ואותם יסורי הגיהנם הבלתי פוסקים. ואם אין אנו מרגישים את כל הגיהנם הזה, הרי הקללה היא עוד יותר גדולה, שירדנו כל כך שאיבדנו כל הרגשה בגדלות האדם ואין אנו יודעים כלל את ערכו האמתי.",
+                "<b>כל</b> אחד ואחד ממנו צפונים בו כוחותיו של אדם הראשון ויש בכחו לקבל כל הטובה כמו אדם הראשון. ואם יחסר לנו פרט קטן נחשב בשמים לסבל ועונש מר. כל אדם בן מלך הוא, בנו של מלך מלכי המלכים, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא אשר ברא כל העולמות בשבילו ככתוב: \"בני אתה אני היום ילדתיך\", וראוי הנו לתענוגות הגדולים ביותר , תענוגות של גן עדן, ואם יש לו צער משהו או אף שלילת התענוגות הרי יש בזה יסורים נוראים וירידה עצומה בבריאה כולה. ועל אחת כמה שאנו שקועים ביסורים בפורעניות ופגעים שונים ורחוקים מכל מושג: של נצח ותענוגות רוחניים. אין כל תמיהה, איפוא, כיצד אנחנו מתקיימים אחרי חטאי הדורות, כי אמנם קיום עולם זה, לפי ערכו של האדם ולפי ממדי שמים, אינו קיום אנושי כלל, ואין לך בריאה של תהו ובהו יותר מזה."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>מתן שכרן של מצוות</strong></big><br>א. <b>איתא</b> בתורת כהנים (ויקרא ה): \"ר׳ יוסי אומר אם נפשך לדעת מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא על מצוה אחת, בלא תעשה אחת ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי איזו מדה מרובה, מרובה מדת הטובה או מדת פורענות? הוי אומר מדת הטובה, אם מדת פורעניות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפגולין והנותר והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות\".",
+                "<b>כבר</b> אמרנו למעלה כמה עולמות של עונג ועידון הכין הקדוש ברוך הוא לאדם עם בריאת שמים ארץ, וכמה נענש לאחר שחטא בעץ הדעת: נתמעטה קומתו ודמותו, נתקלקלה כל הבריאה, נתקללה האדמה שתצמיח קוץ ודרדר ושהאדם יוציא ממנה את לחמו בזיעת אפו וכו׳ וכו׳. ולא לבד חטאו של אדם הראשון גרם שהעולם יתקלקל, אלא חטאו של כל יחיד ובכל הדורות משחית ומקלקל בעולם, כמו שמצינו בקין שעל ידי חטאו הוסיף העולם להתקלקל, ככתוב (בראשית ד): \"כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך\". ומובן, איפוא, כמה נתקלקל העולם וירד ערך הבריאה עד דור המבול, לאחר שהיו הולכים וחוטאים לפני הקדוש ברוך הוא, ולא איש אחד ולא דור אחד אלא עשרה דורות, דור אחר דור, היו מכעיסים ובאים עד שנגזר עליהם ועל כל היקום כליה.",
+                "<b>והנה</b> רואים אנו שבכל זאת גם לאחר הקללות והירידות האלו, היו להם, לדור המבול, עוד שפע רב של טובה שאי אפשר לתארה. אמת במדרש (בראשית רבה לד): \"אמר רבי אחא מי גרם להם לדור המבול שימרדו, שהם זורעים ולא קוצרים יולדים ולא קוברים\". כלומר, בזה שהיו זורעים היה הכל גדל מאליו בלא שום טורח ועמל עד שהיה מתבשל מאליו וראוי מיד לאכילה. וכן היו יולדים ולא מתו בניהם קודם זמנם ומוסיף רבי יצחק: \"אחת לארבעים שנה היו זורעים, ומהלכים מסוף העולם ועד סופו ומתלשין ארזי לבנון בהליכתם, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר\". עוד איתא שם (בראשית רבה לו):\"רבי לוי אמר: לג׳ ימים היתה אשה מתעברת ויולדת וכו׳, ורבנן אמרי: ליום אחד וכו׳. ואמר רבי לוי: כשהיתה אחת יולדת ביום, היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טיבורא: בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדלק לי נר לחתוך טיבורא דילך. עובדא הוי בחד איתתא דילידת בלילה, אמדה לברה: זיל אדליק בוצינא דניקטי שורך, נפק ופגע ביה שידא שמנון. אמר ליה: זיל גלוג לאמך וכו׳. אמר ליה: זיל את וגלוג לאימך דלא קטעת אמא שורי, דאלמלא דקטעתיה הוינא מחי יתך וקטיל יתך\".",
+                "<b>הרי</b> לפנינו באיזה מצב נמצאו בני האדם בימי דור המבול. מצינו במסכת שבת (ל:): \"אמר רבן שמעון בן גמליאל עתידה אשה שתלד בכל יום וכו׳, לגלג עליו אותו תלמיד וכו׳\". הרי שדבר כזה שתלמידו של רבן שמעון בן גמליאל תמה עליו ולא היה יכול לתאר לעצמו שיהיה כן אף לימות המשיח, היה מצוי ורגיל בדור המבול, כאמור במדרש הנ\"ל, שבזמנם היתה אשה מתעברת ויולדת ביום אחד, ולא עוד אלא שמיד עם יציאתם לאויר העולם היו מהלכים ועושים כל מלאכה, וגבורתם של תינוקות בני יום אלו היה כה מופלא ששדים ורוחות נחשבו בעיניהם ככלום.",
+                "<b>מעתה</b> הרי הדברים קל וחומר. אם בדור המבול לאחר כל הקללות והירידות בבריאה, עוד נמצא העולם במצב נפלא כזה, אם כן איזו צורה היתה לעולם בדורות שלפניהם, שעדיין לא הגיעו לירידה והשחתה שכזו, ובדור לפני לפניהם וכו׳ וכו׳ עד לדורו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וכל זה לאחר החטא של אדם הראשון. ומכאן אפשר ללמוד על אחת כמה וכמה, מה היתה צורת העולם קודם שחטא אדם, בעת שהבריאה היתה בשלימותה כפי שברא אותה ה׳ יתברך, ולא היו בה שום קללה ושום רעה. הרי ודאי שאין בכח אנוש לקבל כל מושג כמה מן הברכה והאושר היו שרויים בכל נקודה קטנה בעולם. ואמנם נאמר על הבריאה: \"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\". ויש דברים שהוכפל עליהם \"כי טוב\".",
+                "<b>וכל</b> העולמות והעידונים המרובים והנפלאים האלה עוד לא הספיקו בשביל האדם, עד שנטע לו הקדוש ברוך הוא גן בעדן. והגן והעדן שתי בחינות מיוחדות הן, גן לחוד ועדן לחוד, כמו שכתוב: \"ויטע ה׳ אלהים גן בעדן\", כלומר: שבתוך עולם העדן שכולו עונג ועידון בלא שום שם תוספת לווי אחר, נטע הקדוש ברוך הוא בשביל האדם גן, היינו, עוד סוג מיוחד של תענוגים מלבד העולם של עדן. ועוד אמרו חז\"ל (בראשית רבה טו) \"למה הוא מזכיר שם מלא - ה׳ אלהים - בנטיעת הגן (כלומר: שבבריאה בתחלת יצירתה נאמר רק \"בראשית ברא אלהים\", וכאן כתוב \"ויטע ה׳ אלהים\")? שמתחלת בריאתה היא צריכה כיון וכו׳\" (ראה פירוש רש\"י בבראשית רבה שם). הרי שהיתה נטיעת הגן בצורה מיוחדת.",
+                "<b>ויש</b> להבין כי המרחק בין עולמו של אדם הראשון, אשר היה אצלו בבחינת עולם הזה, לבין גן העדן שהניחו בו הקדוש ברוך הוא, הוא כמו המרחק שאנו מציירים לעצמנו בין העולם שלנו עם כל העינויים והיסורים שבו, לבין העולם הבא אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ויש להוסיף שכל העידונים הגדולים והנפלאים הללו ניתנו מתחלה לאדם הראשון לנצח נצחים ולכל דורותיו אחריו באין שיעור וסוף.",
+                "<b>והנה</b> לאחר שחטא אדם הראשון ועבר על מצות \"לא תעשה\" שנצטוה שלא יאכל מעץ הדעת, נטרד וגורש מהגן והעדן ומכל התענוגים המופלאים, ויצא נזוף וידיו על ראשו, מקולל ומנודה, נתמעטה קומתו, דמותו וצורתו, שלו ושל כל מין האנושי, ושל כל הדורות אחריו, ואתו נתקללה כל הבריאה שתעלה קוץ ודרדר וכו׳. וגם נטלו ממנו חיי עולם והוטלה עליו קללת המות, ויצאה הגזירה: \"כי עפר אתה ואל עפר תשוב\". עונש המות, מלבד שלילת החיים שיש בו, ומה גם שנות חיים ארוכים בלי סוף וקץ, הרי עצם הפחד הנורא מפני מלאך המות מי ישערנו! וכבר היה מעשה ברב כהנא (ראה בבא קמא קיז) שהלך לעולמו, ואוקמי רבי יוחנן, ולא רצה לחיות עוד, הואיל וחליף שעתא חליף, ופירש רש\"י: שלא רצה לקבל עליו עוד פעם צער מיתה. וכן אמרו חז\"ל (מועד קטן כח) דרב נחמן איתחזי ליה לרבא וסיפר לו כי צער מיתתו היה כמשחל ביניתא מחלבא, ואף על פי כן אם היה אומר לו הקדוש ברוך הוא לבוא עוד פעם בעולם לא היה מקבל עליו, משום פחדו המרובה של מלאך המות.",
+                "<b>וכל</b> העונשים והמיתות האלו, לא על אדם הראשון לבדו נקנסו, ולא למשך זמן מסוים, כי אם לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות - לרבות רבבות בני אדם בכל דור. הרי כמה גרם חטא קל אחד של אדם הראשון. מה נורא ואיום הוא ומי ידענו?",
+                "ב. <b>ומכאן</b> נוכל ללמוד גם גודל מתן שכרן של מצות. אף אם רק נשוה את מדת הטוב למידת פורענות, כמה ראוי לפי זאת להיות שכרו של אדם שמקיים ציוויו של מקום ואינו עובר על אזהרה אחת של מצות לא תעשה. ושכר זה אינו בדין שיתחיל מהעולם הזה שלנו, אלא מהגן והעדן שהושכן אדם הראשון. שזה היה בבחינת עולם הזה שלו, כי הלא ברור שאם לא היה אדם הראשון עובר על מצות לא תעשה שנצטוה עליה, ודאי שהיה נוטל שכרו, והיה עולה לגנים ועידונים יותר נעלים, שהמרחק ביניהם הוא במרחק מהבריאה שנתקללה על ידי חטאו, עד לגן עדן שזוכה אדם בשכר שלא עבר על אזהרת ה׳ יתברך וקיים מצותו.",
+                "<b>ועוד</b> יש למדוד את המדה טובה כנגד כל מדת הפורענות שקיבל אדם הראשון בעונש עבירתו, כלומר: יש לעשות חשבון השכר גם כנגד צער פחדו מפני מלאך המות, כנגד צער המיתה עצמה, כנגד שלילת החיים שיש בה, כנגד יסורי הגיהנום שנבראו עבור החוטא (וכבר כתב הרמב\"ן בשער הגמול שאילו היה לו לאדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו, עדיין אין זה מגיע לרגע אחד של יסורי גיהנום), וגם כנגד גירושו מהגן והעדן וכו׳ וכו׳, כי הלא צריך להשתלם לו הכל במדה טובה בשכר שקיים את מצות ה׳ יתברך, כנגד מדת פורענות שהביא עליו אדם הראשון על ידי חטאו כנ\"ל. והכל יש לתת לא לשעה ולא לדור אחד, כי אם לדודי דורות ולנצח, כשם שנקנס אדם הראשון בעונשים לדורי דורות.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר רבי יוסי בתורת כהנים: \"אם נפשך לדעת מתן שכרן של מצות צא ולמד מאדם הראשון\". אם על עבירה אחת של אדם הראשון כך, שהפסיד את כל העולמות של גני העדן שלו עם כל עדוני הבריאה, ובאה עליו קללת המות על הפחד והיסורין שעמה, הרי לעומת זה כמה צריך האדם לעלות בשכר קיומו אזהרה אחת, וכמה הוא מביא חיי נצח לעולם לו ולכל דורותיו אחריו. וכל מה שאמרנו הוא אם נשוה מדת הטובה למדת הפורעניות. אולם הרי אמרו חז\"ל שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות חמש מאות פעמים, ואם כן יש לכפול את כל השכר הזה פי חמש מאות, והרי נגיע לממדים שאין כל תפישה בהם.",
+                "<b>וכשנעמיק</b> בזה יותר, יתבאר לנו עוד חידוש נפלא. ידוע שחטאו של אדם הראשון היה דק מן הדק, עד שגם מלאכי השרת השכלים הנבדלים לא הרגישו בו, כמו שאמרו חז\"ל (שבת נה) שהם תמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על האדם?\" ולכאורה מה תמהו המלאכים, הלא מפורש נאמר לו \"כי ביום אכלך ממנו מות תמות\"?! אלא בעל כרחינו שבעיני המלאכים לא נראתה שום עבירה במעשהו זה של אדם הראשון, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות הוא ראה בזה חטא. דיש להבין את חטאו לא בחיוב כי אם בשלילה, כלומר: שבתכיפות עלייתו של אדם הראשון בשכלו והכרתו את ה׳ מרגע לרגע באורח חיים למעלה להשכיל, חל הפסק מה בסדר עלייתו זו, שלא עלה באותה מדה כפי שהיה ראוי לה. ומשום שהיתה לו אפשרות לעלות יותר ולא עלה, בזה היה נעוץ החטא. ואם על תביעה דקה כזו נענש אדם הראשון בעונשים חמורים כאלה, כאמור לעיל, אם כן לעומת זה הרי גם השכר שהבאנו בחשבון על קיום אזהרת לא תעשה, יש לחשב גם לגבי מעשה כזה שבעיני המלאכים לא היתה נראית בו כל מעלה, ואף באדם שהוא רע והמעשה שלו כולו רע, אלא שבעומק לבו יש עוד מקום לרדת לדיוטא תחתונה יותר, והקדוש ברוך הוא רואה בו שהאיט בירידתו קימעא, - ראוי הוא להיות שכרו משתלם לו באותו שיעור שתיארנו. ומה נפלא הדבר, שבשלילת ירידה אף במדה דקה כזו שמלאכים אין בכחם להשיגה, עומד אדם לקבל שכר גדול במדה כנגד מדה של עונשי אדם הראשון ולהביא חיים, עידון ועידונים, לו ולכל העולם כולו, ולדורותיו ודורות דורותיו עד אין סוף כנ\"ל. ואם כה גדל השכר בהאטת הירידה, אם כן מה השכר בהפסקת מה של הירידה?! ומה לפי זה חשבון השכר בהסתייגות ממש מלעבור על לא תעשה?!....",
+                "ג. <b>והנה</b> כל החשבונות הללו המה רק ביחס למצות לא תעשה של אדם הראשון שנצטוה עליה בתחלה לפני קבלת התורה, שהיה דינו כבן נח. ואף לא כבן נח ממש, שהרי לחד מאן דאמר בגמרא (סנהדרין נו:) לא נצטוה אדם הראשון אלא על מצוה אחת של עבודה זרה בלבד, אבל נח שנצטוה על ז׳ מצות, הרי כל מצוה ומצוה נתחזקה ונכפלה פי כמה כפי שיתבאר להלן. אבל לאחר מתן תורה הרי כל המצוות קבלו ערך אחר שאפילו בן נח המקיים שבע המצות לאחר קבלת התורה משום שככה נצטוה נח, אינו, לפי דברי הרמב\"ם פ\"ח הי\"א מהלכות מלכים, לא מחכמיהם ולא מחסידיהם, אלא צריך הוא שיקיימם בכוונה מכוונת משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה על הר סיני, הרי שיש הבדל רב בין בן נח המקיים מצוה. משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה, לבין בן נח המקיים משום שנח נצטוה כך, וההבדל גדול כל כך כמו בין איש בער לאיש חכם וחסיד, כמו שכתב הרמב\"ם בלשונו שאינו לא מחכמיהם ולא מחסידיהם. מעתה צא ולמד כמה המרחק בין אדם המקיים מצוה מבין ז׳ מצות לאחר שנצטוה משה בסיני, לבין קיום מצותו של אדם הראשון.",
+                "<b>וכל</b> זה בבן נח המקיים מצוה. ועל אחת כמה וכמה באדם מישראל המקיים מצוה. ולא כדין בן נח שנצטוה על ז׳ מצות בלבד אלא כדין שנצטוה על ששת מאות ושלש עשרה מצות, ולא רק בחיוב אלא אף בשלילה, כי הרי אדם מישראל היושב רגע ואינו עושה שום דבר רע קיים בבת אחת כל המצות לא תעשה שבתורה, שהרי לא אכל פיגול, לא אכל נותר, ולא לבש שעטנז וכו׳ וכו. ועוד יש לחשוב את העבירות החמורות ביותר, שהרי נזהר גם מהן. כמו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע שהוא כנגד כולם (ראה ערכין טו:). ויש לעמוד במיוחד על חומרת לשון הרע, שהרי מצינו בירושלמי (ברכות א:ב) \"רבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי אישתעי באורייתא, וחד דעביד כל צורכיה. חזר ואמר ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דלטוריא דיליה, אילו הויין תרין פומין על אחת כמה וכמה\". הרי רצה רשב\"י בתחלה לבקש שתי פיות לאדם כדי שלא יצטרך לבטל מתלמוד תורה בעת שהוא עוסק בצרכי גופו כאכילה ושתיה וכדומה, והיה מרויח בזה הרבה מאד בקיום המצוה הגדולה כנגד כל המצות כולן, שיוכל לעסוק בה בפיו השני. ולא רק שהיה מרויח בכמות, אלא גם באיכות, כי הרי יהיה זה הבל פה שלא טעם טעם חטא. וכבר אמר ריש לקיש (שבת קיט:): ש\"אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא\". הרי שהלימוד של תינוקות שהם אינם מבינים בתורה אלא מעט מאד צורת האותיות בלבד, ובכל זאת עדיף לימודם מהלימוד והעיון הרב בתורה של רב פפא ואביי עם כל עמקותם וערכם הגדול מאד. ואם כן לוא נוצר באדם פה מיוחד רק ללימוד התורה הקדושה, הרי היה זה לימוד בפה שלא נפגם על ידי חטא ועבירה וערכו היה גדול לאין שיעור. ועם כל זה חזר רשב\"י ואמר מכיון שיש חשש שהאדם ידבר בגלל זה לשון הרע יותר, אין זה כדאי, ויותר טוב שיהיה לו רק פה אחד בלבד. הרי מכאן שכדאי להפסיד לימוד תורה ובמעלה נפלאה כזו בכמות ובאיכות כנ\"ל, ובלבד למעט מעוון לשון הרע. אם כן איפוא היושב ואינו מדבר לשון הרע כמה גדול שכרו!... וכל זה כשמקיים אזהרת לא תעשה ואינו עובר עליה בשלילה. מעתה קל וחומר, המקיים באותה שעה מצות עשה אחת בפועל, אף הקלה ביותר, כמה גדול שכרו, כי בקיימו מצות עשה הרי לא לבד שלא עבר על ציווי ה׳ באותה שעה, כי אם גם קיים רצונו יתברך בקום ועשה. ולא עוד אלא שודאי לא נאבדה ממנו באותה שעה גם זכותו הגדולה שקיים יחד עם זה כל אזהרות לא תעשה שבתורה, שהרי בזמן זה לא עבר שום עבירה. וכל שכן אם לומד תורה באותה שעה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, כמו שאמרו חז\"ל (ירושלמי פאה א:א): \"כל חפציך לא ישוו בה. שאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה\". הרי נמצא שבעת עסקו בתורה, כאילו קיים בפועל את כל התורה כולה - גם המצות עשה שבה וגם מצות לא תעשה. ומי יוכל לבוא לעומק שכרו.",
+                "<b>וכל</b> זה אף אם ילמוד רק צורת האותיות שבתורה כתינוק הלומד בתחילה בבית הספר, שהרי גם על תלמוד תורה כזו נאמר \"כל חפציך לא ישוו בה\". וקל וחומר כשלומד ומבין מה שלומד, אפילו תיבה אחת, נמצא מקיים כל התורה כולה, וכל שכן תיבה אחר תיבה כשנצרף אותן ביחד, ושורה אחר שורה, הלא נכפל הכל בכמות ובאיכות לאין שיעור ותכלית, והרי מגיעים אנו לפי חשבון זה לממדים אין סופיים ומאבדים כל מושג במתן שכרם. וזה מה שאמר הכתוב (תהילים לא):\"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך\": \"עין לא ראתה אלהים זולתך\" (ישעיה סד) ."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>כח הירידה והעליה באדם</strong></big><br><b>אמרו</b> חז\"ל (בראשית רבה יז): \"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל. אמרו לו: ואתה מה שמך? אמר להם: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? (אמר) נאה לך להקראות ה׳ - שאתה אדון לכל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון\".",
+                "<b>מהמאמר</b> הזה אנו למדים כי בקריאת השמות לברואים היתה גנוזה חכמה עצומה שמלאכי השרת לא היה בכחם להשיגה, ובה נתגלה כי חכמתו של האדם מרובה משל המלאכים. השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיוחדת לו בלבד שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם. ונמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדם הראשון על כל פרט ופרט בכל בריה מבין כל אלפי רבבות הנבראים בעולם אם יש דומה לו, ובחן את כל מהותם ותכונתם.",
+                "<b>ולא</b> רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו, אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים, והאופנים, אשר אין מספר לגדודיהם, וגם להם להשכלים הנבדלים קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים.",
+                "<b>ועוד</b> שאלו ה׳ יתברך: \"ולי מה נאה להקראות?\" והשיב: \"אדני, שאתה אדון לכל\", והיינו שלאחר שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקדוש ברוך הוא - אדון, כלומר, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו יתברך על הכל.",
+                "<b>והנה</b> בשעה שהקדוש ברוך הוא שאל את האדם: \"ולך מה נאה לקרוא?\" אמר: \"אדם, כי מן האדמה נלקחתי\". ולכאורה תמוה הדבר, שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שלוקח מן האדמה?",
+                "<b>אולם</b> בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו, כי אמנם הכיר אדם הראשון שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקדוש ברוך הוא התפאר בו ואמר: \"ראו שחכמתו מרובה משלכם\", ושהמלאכים טעו בו וחשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג). אבל הוא גם הכיר מהצד השני, שמכיון שנברא מן האדמה מוטל עליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ואם הוא שוהה רגע מבלי לעלות במדה שהוא ראוי לה, הריהו יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים, עד שאומרים לו: \"יתוש קדמך\" (ראה בראשית רבה ח). ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה - מחריב עולמות עליונים ותחתונים, וקונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו. ומשום כך קרא לעצמו \"אדם\", משום שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעליתו, עלול הוא בכל רגע להיהפך לאדמה שממנה לוקח, כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו \"עפר אתה ואל עפר תשוב\". בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה.",
+                "<b>וכן</b> מצינו אצל משה רבנו ע\"ה אדון הנביאים, שעם כל מעלותיו הנפלאות למאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה׳, והקדוש ברוך הוא העיד עליו: \"בכל ביתי נאמן הוא\", ונקרא בתורה \"איש האלהים\", אמר על עצמו: \"ונחנו מה\". ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת: \"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה\".",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה, שאף תוך הכרה זו, בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמות, שכן אמרו חז\"ל (גיטין נו): \"ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו\". חז\"ל קובעים למעלתו של ר׳ זכריה את הענוה, שהיא כאמור צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת על ידי סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש, כי זוהי מהותו של האדם כי מן האדמה לוקח.",
+                "<b>ואמנם</b> בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה גלומה גם עצם גדולתו, כי כשם שהוא עלול על ידי העלם כלשהו בשלבי עלייתו - לרדת בבת אחת למדריגות הפחותות ביותר, כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור, והתלין של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח! סיפרו חז\"ל (עבודה זרה יח) שאמר לרבי חנינא בן תרדיון: \"רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא? אמר לו הן. השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת וכו׳ אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי עולם הבא\". הרי תלין זה עסק כל ימיו ברציחה ובודאי היה מהאנשים השפלים ביותר, ובכל זאת בגלל מעשה קטן זה של נטילת הספוגין מעל לבו של ר׳ חנינא שקירב את מיתתו ומיעט את יסוריו, התרומם בבת אחת למעלה עליונה כזו עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור, ובת קול מן השמים הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנינא בן תרדיון והכריזה ששניהם מזומנים לחיי עולם הבא!...",
+                "<b>זהו</b> כוחו של האדם וכזאת היא מהותו."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>ותפרעו כל עצתי</strong></big><br><b>אמר</b> הכתוב (משלי א): \"יען קראתי ותמאנו וגו׳ ותפרעו כל עצתי\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יח) שפסוק זה נאמר על יצירת האשה.",
+                "<b>מצינו</b> שיצירת גוף האדם חשובה בכמה מעלות מכל הבריאה. על יצירת הבריאה נאמר (תהלים לג): \"בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם\", כלומר: הכל שבבריאה של מעלה ושל מטה נבראו בציוויו של מקום, כדברי הכתוב: \"ויאמר אלהים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יב): \"בהבראם\" - \"בהא בראם. ומה הא זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון. כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בדבר ה׳ - וכבר שמים נעשו\". אבל ביצירת האדם כתוב: \"ויאמר ה׳ אלהים נעשה אדם\". והיינו בבחינת פעולה ומעשה ובהכנה רבה, כביכול. וכן כתוב בבריאתו: \"וייצר ה׳ אלהים את האדם\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה יד): \"כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתיים, כך בתחלה: \"ואד יעלה מן הארץ\", ואחר כך - ׳וייצר את האדם׳: וכן הוא אומר: ׳ואיש תרומות יהרסנה׳ - זה אדם הראשון, שהוא גמר חלתו של עולם\"; וכן אמרו בירושלמי (שבת ב:ו): \"אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב: ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה׳: ועוד אמרו (בראשית רבה שם): \"׳מן האדמה׳ - ממקום כפרתו נברא וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד\". הרי שלאחר שנבראה כל הבריאה, שיש בה חכמה עצומה לאין שיעור, כדכתיב (משלי ג): \"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", הרים הקדוש ברוך הוא חלת עפר מיוחדת מן האדמה הזאת - ממקום כפרה, והיא היותה החומר ליצירת גופו של אדם הראשון.",
+                "<b>ועוד</b> אמרו. (בראשית רבה יב): \"מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב) - ׳עשהו׳ לא נאמר, אלא ׳עשוהו׳, כביכול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנין על כל אבר משלך ומעמידך על מכונך, שנאמר (דברים לב): \"הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ הוא עשך ויכוננך\", מכאן שלא רק יצירת גופו של אדם בכללו היתה בבחינת פעולה ומעשה יותר מכל הבריאה, אלא שעל יצירת כל אבר ואבר שבו נמנו כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו ועשוהו, מה שאין כן כל יצורי הבריאה שנבראו, כאמור, רק בציווי לבד, ואף עולם המלאכים בכלל, כמו שאמרו חז\"ל (תנחומא בראשית יב): \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - לרבות את המלאכים\".",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שיצירתו של האדם עולה גם על בריאת עולם הבא, חז\"ל אמרו (בראשית רבה שם) שבשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כדכתיב. (ישעיה כו): \"כי ביה ה׳ צור עולמים\" - עולם הזה בה\"א ועולם הבא ביו\"ד. הרי שגם עולם הבא נברא באות אחת בלבד. ואילו ליצירת האדם נתוספו, כאמור, יצירה ומעשה.",
+                "<b>ויש</b> ביצירת האדם עוד מעלה נוספת, שהוא נוצר מיצירה אחרת שקדמה לו. כל הבריאה נבראה יש מאין, ואילו גופו של אדם נבראה מן היש - מהעפר. נמצא, איפוא, שהאדם אף מצד חומר גופו בלבד הוא כלפי הבריאה בבחינת צורה לגבי חומר, וכקודש לגבי חול - כתרומה הנגבהת מן העיסה, (ראה בראשית רבה יד), וכדברי הכתוב (בראשית ב): \"וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה\", כלומר, שעל גופו בלבד, שהוא בא מן העפר; כתוב: \"וייצר\".",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, נופחה בו נשמה רוחנית עילאית, חלק אלוה ממעל, כדברי הכתוב (שם): \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ו\"מאן דנפח מדיליה נפח\". בזה נתגבשה שלימות צורתו של האדם הנבחר, ככתוב: \"ויהי האדם לנפש חיה\".",
+                "<b>והנה</b> יצירת האשה עולה על יצירת האיש, כי היא לא נבראה מן העפר, אלא מגוף האדם ולאחר שכבר ניתנה בו הנשמה. אדם הראשון אחרי שהושלם כולו, שימש החומר לבריאת האשה. ועוד, שלא כל האיברים שבאדם נמצאו ראויים לבריאתה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה יח): \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע - התבונן מהיכן לברוא אותה. לא ברא אותה מן הראש שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית וכו׳, אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר: אשה צנועה\". הרי שהיה רצון שמים, כביכול, ליצור את האשה בצורה. נעלה יותר מכל המציאות בזה ובבא, ונבחר אבר מיוחד באדם שיש בו כל המעלות כדי לבראותה, וכן מצד חלק הרוחני עלתה האשה על האיש, כדברי חז\"ל (נדה מה): \"ויבן ה׳ אלהים את הצלע - מלמד שניתנה בה בינה יתירה יותר מן האיש\".",
+                "<b>ומה</b> נפלא הדבר, שבפגם קטן שנתגלה פעם באשה, ראה הקדוש ברוך הוא הפרעה, כביכול, בכל תכניתו בבריאה, כמו שסיימו שם חז\"ל: \"ואף על פי כן - ותפרעו כל עצתי. לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראש - ׳ותלכנה נטויות גרון׳: ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: \"ומשקרות עינים\": ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: \"ושרה שומעת פתח האהל\".",
+                "<b>והנה</b> אם נתבונן, למשל, בתביעה על שרה אמנו ששמעה פחח האהל, נמצא אותה דקה מן הדקה. מה שמעה אזנה של שרה? שיחת המלאכים שנשלחו מאת ה׳ יתברך לבשרה כי יולד לה בן, שהם דברי נבואה, ובודאי יש בזה משום מדריגה גדולה עד מאד, ורק נביא ראוי לשמוע דברים כאלו מפיהם של מלאכי עליון. ולא עוד אלא שהדברים עצמם מתייחסים אליה, שהיא תלד בן. וגם השמיעה היתה שלא בכוונה, שהרי האוזן היא אחד משלשה דברים שאינם ברשותו של אדם (ראה תנחומא תולדות יב). ואכן לא ירדה שרה בזה ממדריגתה בבינה היתירה שניתנה בה יותר מבאיש, שהרי אף לאחר מעשה זה נאמר לאברהם (בראשית כא): \"כל אשר תאמר אליה שרה שמע בקולה\", ואמרו חז\"ל (ראה רש\"י שם): \"למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות\". נמצא, איפוא, שהיה כאן פגם שאין במושגינו לעמוד עליו, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות גילה שהיה בזה איזה חסרון, שלא הגיעה לתכלית השלימות לפי מדריגתה.",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן, מה נורא הוא קלקול ופגם של חטא אחד אפילו הקל ביותו. שהרי לפי האמור, כל ענין התביעה על שרה אמנו לא היה אלא על חסרון משהו בקצה השלימות ופגם דק מן הדק עד אין נבדק, ובכל זאת כינו אותה: צייתנית, והקדוש ברוך הוא קורא עליה: \"ותפרעו כל עצתי\", כלומר: כל עצתו של הקדוש ברוך הוא שהתבונן מהיכן לברוא אותה, כאמור, הופרעה ולא נתקיימה כביכול.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מופלא הדבר, שבאותו מאמר מנו חז\"ל בין הנשים שהפריעו עצתו של הקדוש ברוך הוא ביחד עם שרה לאה ורחל, גם את בנות ציון. והנה חטאיהן של בנות ציון מתוארים בצורה חמורה מאד, כדברי הכתוב (ישעיה ג): \"ותלכנה נטויות גרון וגו׳ ומשקרות עינים\", והנביא תולה בהן את חורבן המקדש וחורבן הארץ, וכן מבואר בחז\"ל (ילקוט שם): \"לפי שהיה ירמיהו הנביא מחזר עליהן ואומר להן: בנותי! עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים. והן היו אומרות: ימהר יחיש מעשהו למען נראה דוכס רואה אותי ונוטל אותי לאשה: איפרכוס רואה אותי ונוטלני לו לאשה\". וכאן נאמרו שתי התביעות ביחד, כאילו הן שוות: התביעה על שרה אמנו ששמעה דברי נבואה פתח האהל, עם התביעה על בנות ציון שהלכו נטויות גרון וכו׳ ולא היה איכפת לדהן אם יחרב המקדש וילכו בני ישראל בגלות, ובטחו בעצמן להינשא לערלים, מהרסים ומחריבים, אויבי ה׳ ועמו: על שתיהן מתאונן הקדוש ברוך הוא במאמר אחד: \"ותפרעו כל עצתי\"?",
+                "<b>מכאן</b>, מה נורא הוא עומק דין שמים ומה גדול כח הרס החטא, שנתבע כל אדם על כל פגם ושוקלין עליו את הקלי קלות כחמורי חמורות.",
+                "<b>ואמנם</b> גם חטאיהן של בנות ציון אין לפרש כפי פשטותם של הדברים, שהרי אמרו חז\"ל (נדרים פא.): \"דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה, על מה אבדה הארץ, עד שפירשה הקדוש ברוך הוא בעצמו: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי\". וראה מה שכתב הר\"ן ז\"ל שם: \"דמדלא ידעו החכמים והנביאים לפרש החטא, שמע מינה שהיו עוסקין בתורה תמיד, אלא שהקדוש ברוך הוא יודע מעמקי הלב פירשה וכו׳\". הרי שהחטאים שגרמו לחורבן הארץ לא השיגם השכל האנושי עד שפירשם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואם כן, איפוא, אין לפרש תיאור חטאיהן של בנות ציון כפי הנראה מפשוטו של מקרא. אבל על כל פנים בלשון התורה נתבעו בצורה החמורה ביותר, כאמור, ואילו על שרה אמנו, גם בתורה לא הודגשה במיוחד שום תביעה על חטא כל שהוא בשמיעתה זו ששמעה פתח האהל. ובכל זאת נאמר גם עליה: \"ותפרעו כל עצתי\", שלא נתבעה בזה כעל חסרון שלימות במעלה, אלא כאילו סתרה וקלקלה כל עצתו של הקדוש ברוך הוא, ושיש בזה משום פירכא לכל צורת הבריאה הנעלה ביותר, הן של האדם, שהוא למעלה מכל הברואים, והן של האשה, שיצירתה עולה עוד על האיש, כמו שנתבאר. והרי כמה חמור כל פגם איזה שהוא במדריגתו של האדם, שנתבעים עליו כמו על חטא ופשע ממש, והוא מהרס את הבריאה ומקלקל את העולם.",
+                "<b>והנה</b> כשנעמיק עוד בזה, יתבאר לנו חידוש נפלא בגדלות האדם, שהרי לאחר שבנות ציון נתבעות בלשון התורה על ירידתן בדרגות נמוכות ביותר, עד שתולין בהן את חורבן המקדש והארץ, כאמור, ובכל זאת נכללו גם הן ביחד עם האמהות באותה התביעה: \"ותפרעו כל עצתי\", כלומר: שהקדוש ברוך הוא מתאונן גם עליהן על שלא הגיעו לתכלית כוונת הבריאה, ולא באו לשלימות הבינה היתירה שניתנה באשה יותר מבאיש, היינו צורת החכמה העליונה שבבריאה שהטביע הקדוש ברוך הוא בהן בתחלת יצירתן. למדים אנו מכאן שאותה המדריגה הנעלה שהוטבעה באדם בתחלת יצירתו לא אבדה ולא נתמעטה בכלום, ואף בשעת כשלונו בחטאיו הגרועים ביותר, רואים בו בשמים את דמותו הראשונה במלוא שיעור קומתה כאילו לא נפגמה כלל, וכאותה התביעה שנתבעו האמהות על פגם כל שהוא בקצה השלימות העליונה, כן יתבע כל אחד ואחד, בכל דוד ודור, על שלא הגיע לשלימות המעלות העליונות ביותר כפי שנברא האדם בתחלת יצירתו.",
+                "<b>זהו</b> מה שאמרו חז\"ל (תנא דבי אליהו כה): \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לפי מה שנתבאר אין זה בבחינת שאיפה בעלמא, כפי המקובל, אלא זוהי חובה ממש, וכמו שאמרו: \"חייב וכו׳\", באשר אף לאחר כל הירידות של האדם בפועל ועל אף כל חטאיו, נשאר במציאותו צלם האלהים אשר בו בכל יפעת הדרו על כל המעלות העליונות שהוטבעו בו בתחלת יצירתו כיציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכל הירידות והנפילות המתהוות באדם מדור דור, אינן אלא קליפות חיצוניות גרידא שמתדבקות בו על ידי חטאיו וחטאי הדורות, אבל בכחו להסירן ולגלות את מהותו האמיתית הפנימית והנצחית המושרשת בו עד היום במקוריותה בכל השלימות ללא שינוי ופגם כלל. ולכן חייב כל אדם באשר הוא, לדקדק ולהיזהר שלא יחסיר כלום ממעלותיו הטבועות בצלם האלהים אשר בקרבו, כדוגמת אבותינו אברהם יצחק ויעקב."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>האור הרוחני שבגוף</strong></big><br>א. <b>למעלה</b> הבאנו מאמר חז\"ל על הפסוק \"הוא עשך ויכוננך\": שהקדוש ברוך הוא ובית דינו היו נמלכין על כל אבר ואבר שבאדם. ומזה יסוד מוצק לדברינו בגדולת האדם אף מצד גופו בלבד, שכל אבריו הנראים לעינינו רק כבשר גידים ועצמות, באמת הם חלקי חכמה עליונים - מושגים רוחניים, שנמלכו עליהן כביכול הוא ובית דינו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמושגי חכמה אלו הנקראים \"אברי האדם\" ממולאים בחכמה רבה עוד יותר משל מלאכי השרת, כמו שהבאנו מאמרם ז\"ל על הפסוק \"כי ביה ה׳ צור עולמים\": שכל בריאת שמים וארץ ועולמות המלאכים בכלל נבראו באות אחת בלבד, ואילו יצירת האדם קדמה לה הכנה רבה כביכול בהמלכה ויצירה ועשיה כמו שנתבאר.",
+                "<b>בחכמה</b> מרובה כזו נוצר גופו של אדם עוד קודם שניתנה בו הנשמה, כמו שכתוב: \"וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה\", וכאמור, ואחר כך כתוב: \"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\" ומתרגמינן: לרוח ממללא. נמצא שעל ידי זה שנופח בו הנשמה העליונה - חלק אלוה ממעל, נעשה כל האדם לנפש חיה ולרוח ממללא, כלומר: כל איבריו, הבשר הגידים והעצמות שבו, שגם מתחלה נבנו במושגי חכמה עליונים, כאמור, עלו ונתעלו עכשיו לעליונות גדולה ויתירה מאז, כי ניתוסף בהם כח חדש עליון שבעליונים, היא הנשמה הטהורה שנופחה באפו, \"ומאן דנפח מדיליה הוא נפח\". ואמרו חז\"ל (ברכות י): \"מה הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם, כך הנשמה ממלאת את כל הגוף\".",
+                "<b>לפי</b> זה, הוי אומר שמחוץ לעצם החכמה שבגופו של אדם הראשון, האירה לו נשמתו את כל חדרי גופו, והיה זך ומצוחצח כולו ממש, ולא היה בו כלל המושג \"גשם\" כפי שאנו מתארים אותו. תדע, שהרי אמרו חז\"ל כי מלאכי השרת טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש, והפיל עליו הקדוש ברוך הוא תרדמה וידעו כי אינו אלא אדם נברא, ואם היו מכירין בו איזה גשם שהוא, האיך טעו לחשוב אותו לבורא? אלא ודאי שכל גופו ואבריו היו חלקי חכמה רוחניים עליונים.",
+                "<b>הנה</b> מבואר בראשונים שכל מה שהוזכר בתורה: \"יד ה׳\": \"עיני ה׳\": \"אזני ה׳\" וכדומה, לא בא אלא לשבר את האזן שלנו. ומזה גופא יש ללמוד מה שאמרנו, כי אברי גוף האדם רוחניים הם בעיקרם ומלאים חכמה אלהית, שהרי עצם המשל \"לשבר את האזן\" בדמות האיברים הנמצאים באדם, על כרחך בא ללמד ונמצא למד שאיבריו של אדם מושגי חכמה עליונים הם שיש להם דמיון להקדוש ברוך הוא, כביכול, שאם לא כך, אין מקום כלל למשל כזה אף לשבר את האזן. ונמצא מכאן, שאותם חלקי חכמה אשר צומצמו באדם בתמונת יד ורגל וכדומה הם בבואה של החכמה העליונה שאין לנו בה כל מושג ותפישה.",
+                "<b>וכל</b> זה שאמרנו על ערכם של אברי האדם אינם באדם הראשון לבד, כאמור, אלא כל אדם, כל המין האנושי, נוצר בצלם אלהים ובחכמה רוחנית עליונה. אמרו חז\"ל (בראשית רבה לו) על אנשי דור המבול שהתינוקות שבהם היו מהלכים מיד כשנולדו ונלחמו עם שדים, ומעשה היה בתינוק שנולד ושלחתו אמו להביא צור לחתוך בו את טבורו ופגע בו שד אחד ואמר לו: \"לך ואמור לאמך שאלמלא לא האיר השחר הייתי הורגך\". והשיב לו התינוק: \"לך אתה ואמור לאמך אלמלא כבר נחתך טבורי הייתי אני הורג אותך\". והרי לחימה זו עם שדים אינה ודאי מלחמה גשמית אלא רוחנית. ועל כרחך אתה אומר שאף לאחר שחטא אדם, שנתמעטה קומתו ונתגשם, וכן בכל הדורות שלאחריו שהיו מכעיסים ובאים ונתגשמו יותר ויותר, לא היתה, התגשמות זו אלא כיסוי חיצוני בלבד, כקליפה על הפרי, אבל בתוך האדם נשארה מציאותו האמיתית בכל מצב שהוא.",
+                "<b>וכן</b> אתה מוצא אף בעשו הרשע, שהיה רחוק יותר מעשרים דורות מאדם הראשון, ועברו תקופות אחר תקופות של התמעטות, ובכל זאת אמד לו יעקב: \"ראיתי פניך כראות פני אלהים\" (בראשית לג). הרי שיש לראות גם בפניו של רשע כעשו \"פני מלאך\". אלא שבני האדם נתכסו בקליפה חיצונית על ידי החטאים, כאמור, ולאור חושי עינינו לא נראית עצמיותם הרוחנית.",
+                "ב. <b>אכן</b> גם לאחד שחטא האדם והתגשם, התקין הקדוש ברוך הוא שמתוך ההתגשמות עצמה יאיר אור חדש על האדם ויתגלו בו מקורות חכמה עליונים אשר יהיה בכוחם לחדור דרך כיסוייו החיצונים ולהחזירו לקדמותו הרוחנית.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם\" (בראשית ג) ואמרו חז\"ל: \"בתורתו של ר׳ מאיר מצאו כתוב: \"כתנות אור\" (בראשית רבה כ). פירוש הדברים שהכותנות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם, שהן לכאורה כסוי גשמי, היה בהן אור רב שהוסיפו חכמה לאדם וגילו לו מעלות והלכות חדשות כדי להאיר ולהעלות את גופו. עד שלא חטא כתוב: \"ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו\", כי היו מוארים בחכמה העליונה בכל אבריהם, מכף רגלם ועד קדקדם, ללא שום הגשמה ולא היה מקום כלל לרגש של בושה. אבל לאחר שחטאו ונדבק בהם משהו מן ההתגשמות, נתגלה בהם רגש של בושה: \"וידעו כי ערומים הם\". והנה תפר להם הקדוש ברוך הוא כתנות והאיר להם בזה את עצם גופניותם, שעמדו מתוך כך על מעלת הבושה ונתחדשה להם תורת הצניעות שיש בהן משום מדריגה רוחנית עילאה וניתן להם מקום לחזור מתוך עצם התגשמות זו לאורם הקדמון ולמקור חכמתם העליונה.",
+                "<b>ולאחר</b> כמה דורות, כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל תורה שלמה של תרי\"ג מצוות כנגד כל אבר ואבר שבאדם, הוסיף להם אור אלהי, כדברי הכתוב: \"כי נר מצוה ותורה אור\" (משלי ו), שמטרתו להרבות חכמה עליונה ולהחדירה בכל המחיצות הגופניות והקליפות החיצוניות שנתדבקו באדם על ידי החטאים, כדי לחשוף בהן את הנפש החיה והרוח ממללא של האדם הקדמוני.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר עד כמה בכוחו של האדם להפוך את העצמים הנראים לנו כגשמיים למטרות רוחניות עליונות. הכתוב אומר (ישעיה מג): \"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו\". אמרו חז\"ל (ילקוט סב): \"וכי כל בריותיו אין משבחין אותו, והלא כבר נאמר (מלאכי א): ׳ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים׳ (שם ד)? מכאן שאין ערב לו אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב כג:א): ׳ונעים זמירות ישראל׳; ואומר: ׳כי יעקב בחר לו׳ (תהלים קלה): ואומר: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳\" (שם כב). וכן אמרו בירושלמי (סוכה ה:ד): \"אף על פי שיש לו להקדוש ברוך הוא כמה קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מאי טעמא?ונעים זמירות ישראל׳: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳\".",
+                "<b>והנה</b> התואר \"נעים זמירות ישראל\" נאמר על דוד המלך ע\"ה (ראה שמואל שם). הוא הגיע לשיא המדריגה לזמר זמירות ישראל ולספר תהלתו של הקדוש ברוך הוא עד שנאמר עליו: \"נעים זמירות ישראל\". וחז\"ל המשילו עליו \"משל לחבורה שהיתה, מבקשת לומר הימנון למלך, אמר להם! כולכם נעימים וכו׳, ומי מנעים זמירותיהם של ישראל? דוד בן ישי\" (ילקוט שם). ובמה הביע דוד את זמירותיו ותהלותיו לפני ה׳? על ידי נבל וכנור, כדברי הכתוב: \"עורה כבודי, עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אודך בעמים ה׳ אזמרך בלאומים\" (תהלים נז). והרי הכלים האלה, הנבל והכינור, עשויים מעצמים גשמיים. מעץ דומם ומגידי בהמה מתה, ובכל זאת היה בכוחו של דוד על ידי נגיעת אצבעותיו והנעת המיתרים להשמיע צלילים כה נפלאים ולהביע קילוסים לפני הקדוש ברוך הוא שהיו חביבים לו מכל התהלות והתשבחות שבעולם ושהם תכלית היצירה.",
+                "<b>הוי</b> אומר שיש באברים של האדם אור כה רב, שבכוחם להפיח רוח בדברים הגשמיים הפשוטים ולדובב אותם בחכמה עליונה עד כדי להנעים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הבריאה."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>מדת החסד</strong></big><br>א. <b>אמר</b> הכתוב (תהלים פט): \"עולם חסד יבנה\". וכן הוא אומר (תהלים קג): \"וחסד ה׳ מעולם ועד עולם\". כל העולם כולו, השמים והארץ וכל צבאם, נבראו במדת החסד, וכל פעולותיהם הן חסד. מדה זו היא הגלגל המניע את כל מערכות העולם, על ידה נבראו ועליה הם מתקיימים. ושומה על האדם להטביע בנפשו את. המדה הזאת. עליו להתבונן בבריאה שנבראה בשבילו, כדי ללמוד ממנה דרך חייו על הארץ. וכשם ש\"בעולם חסד יבנה\", כן עליו לעמול כל ימיו בחסד, להשכיל ולהגיע למדריגה רמה כזו שישתוקק ויתאמץ תמיד להטיב ולמלא עונג ועידון לכל הברואים בכל אשר יוכל.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז\"ל (סנהדרין לז): \"לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם\". הרי עד כמה מגיעה מדת חסדו וטובו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם על תענוגיו ועידוניו בשביל כל יחיד ויחיד, ועוד הוסיפו חז\"ל שכל אדם חייב לדעת ולהרגיש זאת. והרי תכלית בריאת האדם היא שילך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (דברים כח): \"והלכת בדרכיו\", ואמרו חז\"ל (שבת קלג): \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳\"ונמצא שחייב כל אדם לספק לכל אחד ואחד תענוגות עולם ומלואו כאילו היה יחידי בעולם. ולא עוד, אלא שיש לו לאדם ללמוד מהבריאה להטיב מבלי לגרוע חסדו במאומה אף למי שמכעיס כנגדו ומבזהו, כמו שהקדוש ברוך הוא מכריח את הבריאה להטיב גם להרשעים, אף שהיא סובלת מזה. אנו מתפללים: \"ונפשי כעפר לכל תהיה\". ויש מפרשים: מה העפר הכל דורסים עליה והיא סובלת אותם ומצמחת ונותנת חיים לעולם, כך על האדם ללמוד ממנה לסבול את הכל ולגמול חסד עם הכל, באין יוצא. וכן אנו רואים מהשמש והירח, שהרי אמרו חז\"ל (נדרים לט) שבכל יום ויום אינם רוצים לצאת ולהאיר, מפני שמשתחוים להם עובדי כוכבים, והקדוש ברוך הוא מורה בהם חצים שיאירו לעולם. הרי שהקדוש ברוך הוא אינו מונע את טוב הבריאה אף מהרשעים והמכעיסים כנגדו. וכן יש על האדם ללמוד לעצמו, לבל ימנע חסדו משום איש, אף מאלה שמרגיזים ומצערים אותו, ואפילו אם הוא צדיק בדינו. והרי הדברים קל וחומר! אם כל העולם כולו על כל מערכות צבא השמים והארץ, לא יחשכו נגהם וטובתם גם מהרשעים ביותר, על אחת כמה וכמה האדם, שהכל נברא לשמשו, והוא תכלית הבריאה, שיש לו לדעת ולהתבונן ביסוד זה של \"עולם חסד יבנה\" ולא ימנע לעשות חסד משום בריאה בעולם.",
+                "ב. <b>והנה</b> היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. כתוב בתורה (שמות ו): \"וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל\", ואמרו חז\"ל (ספרי פ׳ בהעלותך): \"זה שאמר הכתוב: ׳האנכי הריתי את כל העם הזה וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק׳ היכן דיבר? תלמוד לומר ׳ויצום אל בני ישראל׳. אמר להם: הוו יודעים, בני סרבנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים\". הרי עד כמה יש לסבול בני אדם ולשקוד בטובתם, אף אם בתוך אותו זמן הם בועטים בחסד שגומלים אתם והם משיבים רעה תחת טובה בקללות וסקילת אבנים וכדומה.",
+                "<b>והדברים</b> האלה אמורים לא רק ביחס לבני ישראל לבד, אלא גם ביחס לגויים, והרשעים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם באים על ענשם, כנאמר שם: \"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים\", ואמרו חז\"ל (שמות רבה ז) כי שני ציוויים יש כאן: \"אל בני ישראל - להנהיגם בנחת וכו׳\", כאמור, \"ואל פרעה - לחלוק לו כבוד בדבריהם\". והרי הדברים נפלאים, שבאותה אזהרה שנצטוה משה כלפי ישראל, נצטוה גם כלפי פרעה. מצד אחד עומדים בני ישראל, שנקראו בנים למקום, כשהם נרדפים על צואריהם על ידי המצרים הרשעים, וזועקים אל ה׳ שיצילם משעבודם: ומצד שני עומדים המצרים עובדי האלילים ומענים את בני ישראל בעינויים קשים ומרים. וכשעלתה שועת בני ישראל אל ה׳ והוא שולח את משה ואת אהרן לגאול אותם ולהעניש את משעבדיהם אלה, הרי באותה שליחות עצמה שהוא מצוה אותם לסבול את ישראל ולהנהיגם בנחת, הוא מזהיר אותם לחלוק כבוד גם למענם ומשעבדם, לפרעה מלך מצרים, ולא רק יחס של כבוד סתם, אלא כבוד של מלך. ואמנם מצינו שכן עשה משה. לאחר כל תשע המכות שנחתו על ראשו של פרעה והוא הקשה את לבו ולא שלח את בני ישראל, ובא משה ומתרה בו על המכה האחרונה הגדולה ביותר, ופרעה עומד ברשעו, מתחצף ומגרש את משה מעל פניו ומאיים עליו להמיתו, אמר לו משה: \"כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו׳ וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו׳\". ואמרו חז\"ל (שמות רבה ז): \"לא אמר עליו, אלא על עבדיו, אף על פי שהיה לו לומר: אתם ומלככם - הוא בעצמו, שנאמר ׳ויקם פרעה לילה׳ ולכך לא פירסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות\".",
+                "<b>הרי</b> מכאן עד כמה יש להתייחס בכבוד ולדקדק בביטויים נאים גם כלפי הרשעים הגדולים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם מבצעים את מעשי רשעותם ובאים להזהירם על ענשם.",
+                "<b>ולא</b> רק ברשע שהוא חי, חס הקדוש ברוך הוא על כבודו, משום שבכחו לשוב ולהטהר, אלא אפילו כשכבר מת הרשע ואבד סברו ובטל סיכויו, אין לשער ולהעריך גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליו. מצינו באותם המצרים שלאחר שלא שבו מדרכם הרעה ורדפו אחר בני ישראל, ונענשו ונטבעו בים סוף, \"בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומדים שירה?\" (מגילה י) הרי לפנינו שאף רשעים גמורים כאלה כמו המצרים שה׳ המיתם להפרע מהם ולתת את נקמת בני ישראל במצרים, בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן ומונע ממלאכי השרת מלשיר את השירה שהם שרים לפניו בכל יום, ועוד תמה עליהם האיך עולה דבר כזה על דעתם: \"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?\". וכמה מתגלה כאן גודל מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא לברואיו, שבעת מפלתם של רשעים הוא רואה את עצמו, כביכול, כאב שכול שמתו בניו, ואינו סובל כי ישירו לפניו!...",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שגם אחר מפלתם זו, חס הקדוש ברוך הוא על כבודם ודאג שלא יבואו לידי בזיון. אמרו חז\"ל (מכילתא בשלח): \"׳נטית ימינך תבלעמו ארץ׳ - מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים. אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי ׳ארורה האדמה׳, ועכשיו האיך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסין? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, שנאמר ׳נטית ימינך׳, ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: ׳נשבע ה׳ בימינו׳\". כשאנו קוראים בשירת הים את הפסוק \"נטית ימינך תבלעמו ארץ\", אנו מבינים בו ביטוי לנקמה הגדולה שנקם ה׳ ברשעים הללו והבליעם באדמה. אבל לפי דברי חז\"ל הנ\"ל, נראים הדברים כי אין כאן ענין של נקמה ועונש, אלא חסד ורחמים גדולים לתת כבוד למצרים ולזכותם בקבורה כדי שלא יהיו מוטלים כבזיון כדומן על פני האדמה. ולא עוד אלא ששינה הקדוש ברוך הוא את הטבע בגללם ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם (ראה רמב\"ן שם). וזהו שאמר הכתוב (תהלים כה): \"כל ארחות ה׳ חסד ואמת\", כי אף בתוך דין אמת זה שנקם ה׳ מהמצרים את נקמת בני ישראל ובאו על ענשם כראוי להם, נטה להם חסד וריחם עליהם שלא יבואו לידי בזיון והשביע את הארץ שתקבל אותם.",
+                "<b>ובהיות</b> שאנו חייבים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, גם עלינו להרגיש את החסד הזה, ויחד עם דברי השירה שאנו שרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו על - הים ועל גאולתנו ופדות נפשנו, עלינו לשיר גם על הנס ועל החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למענינו ולרודפינו המצרים, שהביא אותם לקבורה, ועוד אנו מזכירים ביחד את שני המאורעות האלה, פתיחת פי הארץ למצרים וקריעת הים לישראל: \"נטית ימינך תבלעמו ארץ: נחית בחסדך עם זו גאלת\"!",
+                "<b>חז\"ל</b> תיקנו להוסיף ברכה רביעית מיוחדת בברכת המזון לכל אחד מישראל, בכל דור ודור, כמה פעמים ביום, כדי להודות לה׳ יתברך על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. והנה כעין אותה ברכה והודאה אנו שרים בכל יום בשירת \"אז ישיר\" גם על הנס והחסד של קבורת המצרים.",
+                "<b>את</b> החובה הזאת למדים אנו מן הבריאה, כמבואר לעיל. כשם שהבריאה מטיבה אף עם הרשעים ותוך רשעותם, כך גם עלינו לסבול את הכל ולהטיב עם הכל בכל הנסיבות, כפי שאנו מתפללים: \"ונפשי כעפר לכל תהיה\". ומתוך כך עלינו להתייחס כן גם למצרים, למרות שהם הציקו לבני ישראל ועינו אותם בכל הנגישות האכזריות, עלינו לחוס על כבודם ולהביע את שמחתנו והודאתנו לה׳ יתברך על החסד שעשה אתם וציוה על הארץ שתקבלם.",
+                "ג. <b>וכשנסתכל</b> עוד, נמצא, כי לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא מרבה חסד לרשע אף באותו זמן שהוא מעניש אותו על רשעתו, אלא שגם העונש עצמו נהפך עליו לחסד, כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (תהלים לג), כלומר: אין שום מקום בעולם ואין דבר שיארע בו שיהא פנוי מחסד.",
+                "<b>מצינו</b> באדם הראשון, שבתחלת יצירתו. קודם שחטא בעץ הדעת, לא היה זקוק לשום עמל ויגיעה להשיג את צרכיו, הן הגשמיים והן הרוחניים, כמו שאמרו חז\"ל (סנהדרין נט): \"אדם הראשון מיסב בגן עדן היה ומלאכים מסננים לו יין וצולין לו בשר\". כמו שהשמש מאירה לנו תמיד מבלי שנזדקק לשום פעולה כדי לקבל את האור, וכמו שאנו נושמים את האויר המצוי לנו בכל מקום בלי כל מעשה, כן השיג אדם הראשון גם את מזונותיו וכל צרכי גופו. ובאותו דרך השיג אדם גם את עליותיו הרוחניות מבלי כל טירחה ויגיעה, וזוהי בחינת \"גן עדן\" כמו שאמרו חז\"ל: \"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה\" (ברכות יז).",
+                "<b>אבל</b> לאחר שנכשל בחטאו. נתקלל ונאמר לו: \"בזעת אפך תאכל לחם וגו׳\". ואמרו חז\"ל (ברכות נח): \"כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר. ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל\". ולכשנתבונן נראה כמה חסד טמן הקדוש ברוך הוא בעונש זה עצמו. עד שאותה קללה נהפכה עליו לברכה. מצינו בחז\"ל (בבא מציעא לח): \"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו\". ופירש רש\"י: \"קב שלו חביב עליו על ידי שעמל בהם\". הרי שהטביע הקדוש ברוך הוא באדם שיהיה חביב עליו עמלו עד כדי כך, שאף מדה מרובה של תשעה קבים שהשיג בלא עמל, אינם חביבים עליו כמו קב אחד שהוא משיגו מתוך יגיעה וטירחה. נמצא שאותה קללה \"בזעת אפיך תאכל לחם\" הומתקה לו לאדם ונהפכה עליו לעונג, שהוא משתוקק לה ואי אפשר לו בלעדה.",
+                "<b>וכן</b> הדבר גם בענינים הרוחניים. אדם הראשון היה שרוי בלא חטא שתי שעות בלבד, ובשתי שעות אלו השכיל לדעת את ה׳ ועלה במעלות הרוחניות יותר ממלאכי השרת, כפי שאמרו חז\"ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: \"חכמתו מרובה משלכם\". אבל כשחטא ירד ממדריגתו ירידה עצומה. והרי לכמה עמל זקוק אדם כדי לעלות בסולם הרוחניות להשכיל ולהבין ולהגיע לאיזו מדריגה שהיא. וכבר אמרו חז\"ל (שבת פג): \"אדם כי ימות באהל\" (במדבר יט) -\"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה\". והיינו שלאחר חטאו של אדם הראשון שוב אין אדם יכול לזכות לכתרה שלי תורה שתתקיים בידו אלא ביגיעה רבה כזו עד שימית את עצמו עליה. והנה דווקא בזה צפונות כל הברכות. ואדרבה העמלות בתורה משמשת כתנאי עיקרי בהשגת השלימות. מצינו בפרשת \"ואם בחוקותי תלכו\", שפירשוה חז\"ל (תורת כהנים שם): \"על מנת שתהיו עמלים בתורה וכו׳ מלמד שהקדוש ברוך הוא מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה\". הרי שרק על ידי העמלות בתורה אפשר לאדם להגיע למעלות הרוחניות העליונות, ובשכרה הובטחו לנו כל הברכות המנויות בפרשה: \"ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם וכו׳ וכו׳\". הא למדנו מה רב הוא החסד בעונש ובקללה עצמה, שענין היגיעה נהפכה לאדם, איפוא, לברכה גדולה ולהישג של אושר, עונג. ועידון, שאין למעלה הימנו.",
+                "ד. <b>אולם</b> נתבונן עוד ונראה מה רבו חסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שאם כי לפי מושגינו אנו רואים בקללות - ברכה ועונג, כאמור, אבל הקדוש ברוך הוא אינו מעלים עיניו מהפורעניות הטבועה בהן מעיקרן ואינו חפץ בכאלו. אמרו חז\"ל (תנחומא תזריע): \"זה שאמר הכתוב (תהלים ה) ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב בריה וכו׳. ובמה חפץ? - להצדיק את בריותיו וכו׳. אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך, שנאמר: ׳ויקרא אלהיס לאור יום ולחשך קרא לילה׳. וכן את מוצא, כשברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר: ׳ויברך אותם אלהים׳ וכשקללן לא הזכיר את שמו עליהם, אלא, ׳ואל האשה אמר׳; ׳ולאדם אמר׳\". הרי שעם כל הברכות והתענוגות החבויות בקללה \"בזעת אפך תאכל לחם\"׳ ועם כל הדרגות הנפלאות בתורה והכרת ה׳ יתברך, שהאדם זוכה על ידי העמל, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בהם ואינו מייחד שמו עליהם, מפני שמעיקרן באו דרר קללה ועונש ואין בהם חסד מלא.",
+                "<b>וצא</b> וראה עוד כמה מגיעה מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא, שהרי האדם אינו מרגיש שום צער בעונשים אלה, כאמור, ועוד נהנה ומתענג עליהם. אבל בשמים סופרים ומונים כל טיפה של עונג כזה ומניחים אותה בגנזי הפורעניות, אשר על ידיהם מתכפר האדם ומוחלים לו עוונותיו.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד בזה, אמרו חז\"ל (תנחומא שם): \"על שלשה דברים הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עליהם ואף על פי שהן לרעה: על המסית זה הנחש שהסית את האשה וכו׳\". הדי שהנחש גרוע מהכל ועבירתו חמורה ביותר, ומשום כך נתקלל בראשונה ובקללה חמורה משל אדם וחוה, וגם לא נשאל למה עשה כך, כדרך שנשאלו הם, וחז\"ל למדים מזה שאין טוענין למסית. והנה על אף הכל נעוצה גם בתוך קללה זו ברכה גדולה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה כ) \"קללתו של הקדוש ברוך הוא יש בה ברכה אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנחש: ׳על גחונך תלך׳ האיך היה בורח לכותל וניצול\". וכן אמרו (יומא עד): \"בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשד ודם, מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. קלל את הנחש, עולה לגג - מזונותיו עמו! יורד למטה - מזונותיו עמו\".",
+                "<b>ומעתה</b> הדברים קל וחומר. אם בקללות ורעות כאלה טובה וברכה בה מרובה יש בהן, על אחת כמה וכמה מה רב הטוב שצפן הקדוש ברוך הוא לבריותיו בברכה ממש, ובדבר שכתוב בו מפורש! \"כי טוב\"! שהוכפל בו \"כי טוב\" ו\"טוב מאד\". והרי נפלאים הדברים, כמה גדלה הטבתו של הקדוש ברוך הוא עם ברואיו ומה רבו חסדיו בעולמו. וכמה על האדם ללמוד מכאן ללכת בדרכיו ולהעמיק את מעשי החסד שלו לאין שיעור, ושיהיה כולו חסד."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>לא יגורך רע</strong></big><br>א. <b>הקדוש ברוך הוא</b> שהוא מקור הטהרה והשלימות וכל מדות הטוב והחסד, אין מקום במחיצתו לשום נטיה אחרת כל שהיא. וכל נקודה הקלה ביותר שאינה לפי מדת השלימות והטוב, נקראת בשמים בשם רע ורשע. ועל כגון דא נאמר (תהלים ה): \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\".",
+                "<b>ובהיות</b> שהאדם מצווה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהידבק במדותיו, הרי גם עליו להטביע בתוכו את כל שלמות הטוב ולהרחיק ממחיצתו כל מה שעלול להקרא לפי אותם המושגים העליונים בשם \"רע\". ורק אם הוא מגיע למדרגה זו ראוי הוא להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>לכשנתבונן</b> נראה, עד היכן מגיעה מדת טובו של הקדוש ברוך הוא וכמה מרחיק ממחיצתו כל מה שיש בו פגימה דקה בשלימותה.",
+                "אמרו חז\"ל (פסחים ג): \"לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות בתורה ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: \"מן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳\".",
+                "ובתנחומא (וישלח) מוסיף: \"זה שאמר הכתוב \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\". מהו לא יגורו רע? - אין דבר טומאה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳אמרות ה׳ אמרות טהורות׳ (תהלים יב). תדע לך שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח וכו׳, ׳מן הבהמה הטמאה׳ אין כתיב כאן, אלא ׳מן הבהמה אשר לא טהורה׳. וכן אתה מוצא כשבא לפרסות, אף על פי שהוא מזכיר על הבהמה ׳טמאה׳, אינו מזכיר תחלה אלא סימן טהרה, שנאמר (ויקרא יא): ׳ואת הגמל כי מעלה גרה׳, שהוא סימן טהרה, ׳ואת החזיר כי מפריס פרסה׳ שהוא סימן טהרה. וכל כך למה? שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הוי לא יגורך רע׳\".",
+                "<b>ויש</b> להתבונן, הרי בבעלי חיים דיבר הכתוב, שאין להם דעת ואין מרגישים בחרפתם? ועוד איזו גנות יש במלה \"טמאה\"? והלא כל הכוונה אינה אלא לסמן אותם, וכמו שנאמר בפרשת שמיני: \"טמאים הם לכם\", וזוהי עצמיותם ומהותם, ואין אנו רואים בזה כל גנאי. וגם היה הכרח לציינם בשמם לטובתם, כדי שיכיר אותם נח ויכניסם לתיבה להצילם מהמבול. נתאר לנו, אם אחד חש להציל בריה ונותן לשלוחו את סימניה כדי שיכירנה - האם יעלה על דעתנו למתוח עליו בקורת על אשר לא דקדק להתבטא על אותה הבריה בלשון יותר נקיה?",
+                "<b>וכמה</b> נפלא הדבר שמתגלה כאן בתורה, שגם בכזה יש משום הוצאת דבר מגונה, ולשם מניעתו עיקם הכתוב שמונה אותיות. והרי שמונה אותיות בתורה הקדושה, עולמות שלמים הם. חז\"ל אמרו (בראשית רבה יב) על הפסוק \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם\" - \"בהא בראם\", כלומר: כל העולם כולו נברא באות אחת - בה\"א. הרי שכל אות בתורה עולם מלא הוא. והנה אם יסתכל אדם בבריאה, בשמים ובארץ ובכל הנמצא בהם, כמה ישתומם ויתפעל מחסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שנתן להם עולם כזה ומלואו לענגם ולעדנם לאין שיעור, וכל העולם הזה נברא באות אחת בלבד. ומעתה כמה עולמות כלולים בשמונה אותיות בתורה, בחיבור אות לאות ובהצטרפן יחד לכמה תיבות. ואם עיקם הכתוב כאן שמונה אותיות כדי להתבטא בלשון נקיה ובבטוי יותר נאה אף לגבי בעלי חיים שאין להם דעת -- הרי מכאן כמה יש להיזהר בכבודה של כל בריה ובריה!",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שבתנחומא דרשו על זה את הפסוק \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: שאם לא היה הכתוב מעקם שמונה אותיות אלו, לא היה בזה משום חסרון בשלימות בלבד, אלא גם משום \"רע\", כאילו היו מריעים לבהמות בביטוי זה. והיה ראוי לומר על כגון דא \"לא יגורך רע\".",
+                "<b>ואם</b> ביחס לבעלי חיים כך, ביחס לאדם שהוא בחיר היצורים על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא להתבטא עליו בלשון שיש בה שום משמעות של איזו פגיעה שהיא. ולא עוד אלא אף בשעה שבא להציל את חבירו ממות ולהביאו לחוף מבטחים וצריך להזכיר את שמו לשם הצלתו -- עליו לדקדק ולבטא את שמו בביטוי הנאה ביותר שיש למצוא. ואם לא יזהר בכך, הרי עליו ועל כיוצא בו נאמר: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: שהרע גר בקרב האדם הזה ומצא משכן בתוכו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ בו ואין מכניסים אותו במחיצתו.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד, שאף במקרה שאין לאדם שום יד בגרמת הצער לחבירו ואינו עושה שום מעשה הכרוך בזה, אלא שעל ידו, אף שלא בפעולתו ושלא באשמתו, נגרם איזה צער שהוא לחבירו, הוא נקרא רע ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "אמרו חז\"ל (שבת קמט): \"אמר ר׳ יעקב ברא דבת יעקב, כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, דכתיב \"גם ענוש לצדיק לא טוב\" (משלי יז). אין ׳לא טוב׳ אלא ׳רע׳. וכתיב: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. צדיק אתה ה׳ ולא יגור במגורך רע\". כאן מדובר במי שלא עשה שום מעשה רע, כמו שמצינו בגמרא (בבא בתרא כב) דנח נפשיה דרב אדא בר אהבה, והתאוננו רב דימי, אביי ורבא, שעל ידם נענש. וביארו בתוספות שם שדאגו משום הא דאמרינן \"כל שחבירו נענש על ידו\" וכו׳. ואף על פי שהם לא עשו לו כלום, אלא להיפך, רב אדא פגע בהם, והם גם לא ביקשו עליו שיענש, אלא שנענש מן השמים בגלל פגיעתו בהם, ובודאי לטובתו הוא לנקותו מהחטא, ובכל זאת דאגו משום \"כל שחבירו נענש על ידו וכו' \". הרי שאף במקרה שמענישים אדם על אשר פגע בכבודו של צדיק, בכל זאת מכיון שהצדיק היה הסיבה לעונשו של אותו אדם, נאמר עליו \"לא יגורך רע\", ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> עוד. נראה, כי לא זו בלבד שחסרון כל שהוא בשלימות הטוב נקרא רע, ואין לו מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, אלא אפילו דבר שיש בו מתכלית הטוב, כגון דברי תוכחה שנאמרו מפי הגבורה בתורה או בנביא. שהם באים להשיב את האדם לדרך החיים האמתיים ורצופים תענוגים ועידונים נצחיים, ובכל זאת מכיון שלגבי קנה המדה של האדם בתחלת יצירתו מעורב בהם. בדברי התוכחה, צער ועלבון לאדם. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם משום: \"לא יגורך רע\".",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט שופטים ו): \"התחיל גדעון מנסה בגיזה וכו׳, אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם בצרה ואני אייחד שמי? וכתיב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳. וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מייחד שמו, שנאמר: ׳כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך׳ (ירמיה ב), אבל בדברי תוכחות כתיב: ׳דברי ירמיהו׳. וכן משה. על כל דיבור ודיבור כתיב: וידבר ה׳, וכשבא להוכיח כתיב: ׳אלה הדברים אשר דבר משה\" (דברים א).",
+                "<b>ומה</b> נפלאים הדברים! הרי תכלית כל העולם היא התורה, כמו שנאמר (ירמיה לג): \"אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי\". ודברי התוכחות שבתורה הלא הם חלק מהתורה, שאם חסרה בספר תורה אות אחת מהם, הוא נפסל כמו בשאר חלקי התורה. וכן דברי תוכחות של ירמיהו הנביא, דברי נבואה הם שציוהו הקדוש ברוך הוא להשמיעם לישראל. ודברים אלו לאחר חטאי הדורות הכרחיים הם גם מצד עצמם, כי הם מהוים אמצעים להביא לידי תשובה ומעשים טובים, אשר זוהי תכלית הכל. כמו שאמרו חז\"ל (ברכות יז): \"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים׳, וכן אמרו (אבות א:יז): \"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה\". וכן (קידושין מ) \"גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה\". ואין האדם בא לידי מעשה אלא על ידי היראה, שהיא צורת כל התורה, כמו שנאמר (דברים י): \"ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה\". התורה והיראה אחת הן ואין להפריד ביניהם, כי \"אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה\" (אבות ג:יז). וכן כתוב: \"למען תלמד ליראה\", (דברים יד), הרי שצורת הלימוד היא היראה, וכל מי שאין לו יראה גם תלמוד אין לו. ודואג האדומי יוכיח! מצינו בגמרא (סנהדרין ה): \"לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר ׳הוא ימות באין מוסר׳\" (משלי ה). ולכאורה מה ענין מוסר לתלמוד? אלא מכאן, כי מוסר, שהוא ההוראה למעשה, ותלמוד תורה אחד הם, ואם הכתוב אומר שדואג, שהיה ראש הסנהדרין, מת בלא מוסר, בגלל זה שנכשל במעשה, בודאי ששכח תלמודו וגם תורה לא היתה לו, כי באין מעשה אין מוסר, ובאין מוסר אין תורה. ומה הם האמצעים המביאים לידי יראה במעשה? הוי אומר דברי תוכחות שבתורה. נמצא, איפוא, שהתוכחה היא תכלית כל התורה כולה.",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, עם כל ערכם המיוחד של דברי התוכחות בתורה, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם, ואין כתיב כאן \"וידבר ה׳\", אלא \"אלה הדברים אשר דיבר משה\", כאילו היה משה אומרם מפי עצמו חס ושלום. וכל כך למה? משום שהם קשורים בהרגשה של צער. אנו איננו ממצים כלל את המושג \"רע\" ומפרשים \"רע\" על דבר שהוא היפך הטוב, אבל לפי המבואר הרי גם תורה שלימה, כאותן התוכחות שבמשנה תורה שבדברי הנבואה, שהם תכלית החסד ושלימות הטוב וצורת כל התורה, גם עליה נאמר: \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\", כלומר: אין הקדוש ברוך הוא חפץ להרשיע את בריותיו ואינו מייחד שמו על דברי תוכחה.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שהרי כל דברי התוכחה בפרשה זאת שבמשנה תורה לא הוזכרו אלא ברמזים קלים, כמו שפירש רש\"י: \"׳אלה הדברים׳ - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכד סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל\". ואיפה הם הרמזים של דברי התוכחה? כתוב בתורה: \"במדבר בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב\", ופירש רש\"י: \"׳במדבר׳ - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר: ׳בערבה׳ - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: ׳מול סוף׳ - שהמרו בים סוף וכו׳\". הרי שדברי התוכחה נתכסו ונאמרו ברמזים דקים כאלה, ובכל זאת לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליהם.",
+                "<b>וכל</b> כך למה? משום שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלא תענוגים אין קץ, והכניס בו את האדם להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו, מבלי כל נדנוד של צער ואי-נעימות כל שהיא, ולפיכך גם בדברי תוכחה תוך רמזים הקלים ביותר, ואף אם אין האדם מרגיש בכך ועוד מתענג עליהם, אין מודדים לו לפי הרגשתו, כי אם לפי מציאותו בתחלת יצירתו, ומכיון שלפי קנה מדה זו חסר בהם מן התענוג השלם, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזה ואינו מייחד שמו עליהם, \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\".",
+                "ג. <b>אמרו</b> חז\"ל (ברכות סא): \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג זמן קריאת שמע היה, וכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל קרא את שמע. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳ובכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?\" הרי שעם כל תענוגותיו הרוחניים של רבי עקיבא בדביקותו לבוראו בכל ימי חייו, עדיין לא שבעה נפשו בהם והצטער צער רב מתי יגיע לידו התענוג הגדול והעידון הנפלא ביותר של אהבת ה׳\"בכל נפשך\", בשעה שנוטל את נפשך. ומובן, שכאשר בא לידו של רבי עקיבא לקיים מה שהצטער עליו כל ימיו, הגיע באותה שעה לידי שלימות האושר ותכלית העונג האמיתי, ובודאי לא הרגיש כלל את יסוריו בסריקת בשרו במסרקות של ברזל, כי התפשט מכל גשמיותו והתדבק תוך אהבה עצומה בשכינה כביכול, עד שיצאה נשמתו ב\"אחד\" מתוך כלות הנפש, ומיתתו היתה. כמיתת נשיקה. ועל כגון זה יש להמליץ את הכתוב (שיר השירים ז): \"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים\", אלו הם תענוגי האהבה היפים והנעימים ביותר.",
+                "<b>והנה</b> על כל זה אנו קוראים קינה על יסוריו של רבי עקיבא, ורואים בהם אחת הפורעניות הגדולות ביותר, ולדברי חז\"ל (סנהדדין סח) היה בזה משום עונש קשה לרבי עקיבא. כשחלה רבי אליעזר הגדול ונכנסו אליו תלמידיו ובתוכם רבי עקיבא, הוכיח אותם על אשר לא באו ללמוד אצלו בשעת נידויו ואמר: \"תמיה, אני אם ימותו מיתת עצמן\", ואל רבי עקיבא אמר: \"שלך קשה משלהם\", ובודאי שביסורים אלו נתקיים העונש הזה. ולכאורה יש להבין הרי כאמור לא הרגיש רבי עקיבא ביסוריו ומצא בהם את התענוג הגדול ביותר שהיה משתוקק ומצטער עליו כל ימיו? אולם הוא אשר אמרנו, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בתכלית הטוב. ויצר בשביל האדם תענוגות מבלי שיהיו קשורים בשום צער כל שהוא, ואף צער כזה שיגרום לו הנאה. הקדוש ברוך הוא ברא בשביל האדם את גן העדן, מקום עונג ועידון שמימי נצחי, ומיד עם יצירתו הכניסו לגן עדן זה שיהיה מתענג ונהנה מזיו השכינה ויעלה בתענוגיו מרגע לרגע בלי סוף ושיעור. ולפי ממדים אלה. אין לראות בהנאתו של רבי עקיבא תענוגות, אלא יסורים ופורעניות שיש לבכות ולקונן עליהם.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר (תהלים קמה): \"צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו\". יש שתי בחינות בהנהגת ה׳ יתברך עם ברואיו: צדיק וחסיד. הבחינה של צדיק נערכת לפי מעשיו של האדם, ואם כי יש בזה צדק מלא, אינה אלא בהתאם למדריגתו של איש זה בתורתו וביראתו. אולם הבחינה של חסיד, יש בה הטוב השלם לפי המושגים העליונים, כפי שניתן לאדם הראשון בתחלת יצירתו קודם החטא. ומשום כך אנו משבחים לפניו ואומרים: \"הודו לה׳ כי טוב\" ואין אומרים \"הודו לה׳ כי צדיק\", כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה מעיקרה להנהיגה במדת הטוב השלם שיהיה הכל חסד גמור לעולם ללא שמץ של רע, ורק חסד זה בא במחיצתו ובו חפץ הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם שילך בדרכיו ושגם הוא יעשה מעשים לענג את הבריות שהם אך טוב וחסד, בלי שיהיו כרוכים באיזה צער שהוא. ואף בכזה שאין האדם מרגיש בו, כי אם אין המעשים חדורים רק טוב וחסד, עלולים הם להידחות ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא ולא יחפוץ בהם חס ושלום.",
+                "<b>ואכן</b> העניק הקדוש ברוך הוא לאדם את היכלת הזאת למלא את כל העולם חסד ללא כל תערובת רע, כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. חז\"ל אומרים: \"הקדוש ברוך הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: ׳בראשית ברא אלהים׳ בי ראשית ברא, ואין ראשית אלא תורה שנאמר (משלי ח): ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳\" (ילקוט שם). נמצא, שכל העולם על כל טובו וחסדו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא מכוח חכמת התורה. והרי התורה הזאת ניתנה לנו, ואם כן, איפוא, יש גם לנו אותה האפשרות לברוא עולמות של חסד על ידי העיון שלנו בתורה. ואמנם כן גילה הקדוש ברוך הוא בפירוש לישעיהו: \"ואשים דברי בפיו לנטוע שמים וליסוד ארץ\" (ישעיה נא). וביארו חז\"ל: \"רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי - שלשתם בפסוק אחד: \"ואשים דברי בפיך - אלו דברי תורה וכו\" (ירושלמי תענית ד:ב). הרי שאדם העוסק בתורה בורא את העולם ומקיים אותו. וכן כתוב גם בירמיהו: \"אם לא בריתי - חוקות שמים וארץ לא שמתי\" (ירמיה לג). והסבירו חז\"ל: \"אלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ\" (פסחים סח).",
+                "<b>נמצאנו</b>, איפוא, למדים מכאן, שיש בכוחנו על ידי לימוד התורה שלנו ללכת בדרכיו של ה׳ להטיב בכל עת עם כל העולם, לרבות רשעי האומות ולקיים בידינו את כל הבריאה על כל חסדיה ותענוגותיה לכל ברואי תבל כבימי בראשית.",
+                "ד. <b>לאחר</b> שבאנו לידי כך, שאין מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא לשום צל של רע, יש ללמוד מכאן כמה צריך אדם להיזהר כשהוא עומד לפני ה׳ יתברך בתפלה שלא יהיה חס ושלום בכלל \"לא יגודך רע\".",
+                "<b>חז\"ל</b> חייבו להסמיך גאולה לתפלה ואמרו: \"כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו\" (ברכות ט). טרם שפותח האדם בתפלה, עליו להכיר קודם ביציאת מצרים ושהוציאנו מבית עבדים, כדי שיבין שהוא נתון כולו תחת השגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא, כפי שמשתקף ביציאת מצרים, וכך לאחר שבא לידי הכרה זו ראוי לו לעמוד לפני ה׳ ולהתפלל לפניו על כל צרכיו שזו עיקר התפלה. ומשום כך אסור להפסיק בין גאולה לתפלה לשום דבר ואף לאמן ולקדושה, כדי לא להסיח דעת לרגע מהכרה והבנה זאת ומדברי סמוכין אלו.",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה תיקנו חז\"ל להפסיק לאמירת הפסוק: \"ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך\". והגמרא מפרשת \"כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא דמיא\" (שם). ולכאורה הרי כבר התפלל האדם מיד עם קומו שכל פעולותיו ומצעדיו נתונים ברשותו של מקום ואינו יכול להזיז שום אבר ולעשות כל תנועה בלעדו, כגון בברכות \"מתיר אסורים\": \"זוקף כפופים\": \"המכין מצעדי גבר\", ולמה צריכים לייחד בקשה מיוחדת לפני תפלת שמונה עשרה שה׳ יפתח את שפתיו? אלא מכאן שהתפלה יש לה ערך מיוחד ושהקדוש ברוך הוא צריך לייחד את שמו עליה, ומשום כך על האדם לבקש מה׳ שיפתח במיוחד את שפתיו לשם הגדת תהלתו, כלומר שהוא ייחד את שמו על תפלתו.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה צריך האדם להיזהר בשעת תפלה שלא יכשל בשום דבר, כדי שלא יגרום שה׳ לא יכניס תפילה זו במחיצתו ולא ייחד שמו עליה, בבחינת \"כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע\". וכמה חוטאים האנשים שמיד עם סיום תפלת שמונה עשרה לפני חזרת הש\"ץ ותוך חזרת הש\"ץ, הם מדברים דברים בטלים, והרי הם עושים בזה רשע בעת התפלה שה׳ מייחד שמו עליה. ואף אם הם עוסקים בדברי תורה או מצוה והם מבלבלים בזה אחרים, יש בזה משום מעשה רע וכאמור בדברי תוכחה שעם כל ערכם הרב לא נעלמה גם גרמת הצער שבהם ושבגלל זה. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם. ומצינו עוד שהחולץ תפילין בפני המלך הוא מורד במלכות, כהא דירבעם שחלץ תפיליו בפני שלמה (ראה סנהדרין קב). והרי חליצת תפילין מצוה היא ובמערבא מברכין עליה (ראה נדה נא), אלא בפני המלך שאני. וכן גם כשהאדם עומד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, עליו להיזהר שלא יפנה לדברים אחרים ואף לדברי תורה ולא יבלבל אחרים בכך, שלא יחשב כמורד במלכות.",
+                "<b>וכמה</b> סותר אדם זה את עצמו, שמתחילה התפלל לפני ה׳: \"ה׳ שפתי תפתח\" ומעמיד את עצמו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ומיד הוא פוער פיו לבלי חוק ומדבר דברים בטלים או מבלבל את שכניו ועושה רע לעצמו ולאחרים.",
+                "<b>ובאמת</b> עומדים בני האדם תמיד בכל מקום ומקום תחת עין השגחתו של הקדוש ברוך הוא ויש להם לדקדק על כל תנועותיו ומעשיו כאילו הם נמצאים במחיצתו, כביכול.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (עבודה זרה יח): \"גזרו על ר׳ חנינא בן תרדיון, עליו לשריפה וכו׳ ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה, בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו. מיד דקדקה בפסיעותיה\". ופירש רש\"י \"דקדקה לפסוע פסיעות נאות, וכתיב: ׳כל כבודה בת מלך פנימה׳\" (תהלים מה). והנה בעצם דקדוק פסיעותיה, כנראה, לא היה משום גנות ודרך גאוה חס ושלום, אלא אדרבא פסיעות של צניעות ודרך ארץ היו, כראוי לבתו של ר׳ חנינא בן תרדיון, ולא נתבעה משום \"כל כבודה בת מלך פנימה\" אלא על אשר דקדקה בפסיעותיה יותר לאחר ששיבחוה גדולי רומי, ונמצא שתוספת דקדוקיה לא היתה לשם שמים בלבד כי אם גם מכוח שבח הבריות (ראה מסלת ישרים טז).",
+                "<b>והנה</b> נורא הדבר שבגלל ליקוי קל זה נהפך כל המעשה של בת ר׳ חנינא בן תרדיון, שהיה בו משום קידוש שם שמים, לפשע חמור עד שנתחייבה עליו עונש מר כזה. וכל כך למה? משום שעל האדם לדעת כי הוא עומד תמיד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו והוא מסתכל במעשיו, ולכן כל מה שיש לו להשלים בדקדוק מעשיו, עליו לקימם לרצונו ולכבודו של הקדוש ברוך הוא בלבד ולא משום כל סיבה אחרת. וזוהי כוונת דבריה של אותה צדיקת שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: \"גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו\" (ירמיה לב), ופירש רש\"י: \"על כל דרכי בני האדם, - אפילו על דקדוק פסיעות\".",
+                "<b>ואם</b> בכל מקום ומקום יש לנהוג בדקדוק כזה בכל תנועה ומעשה, על אחת כמה וכמה שיש לדקדק ולהיזהר במעשינו בארץ הקודש; ארץ קדשנו נקראת במיוחד מחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ועיני ה׳ פקוחות עליה בכל עת ובכל שעה כדברי הכתוב (דברים יא): \"תמיד עיני ה׳ אלהיך בה\". הדר בארץ ישראל הריהו כשכן בביתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, ו\"אינו דומה מטנף בפלטין של מלך למטנף בחוץ\", וכמו שנאמר (ירמיה יב): \"הוי על כל שכני הרעים\". ומשום כך כשחטאו אבותינו גורשו מן הארץ ויצאו לגולה, אף כי חטאם היה דק מאד, עד שלא היה בכח חכמים ונביאים להשיג במה חטאו (ראה נדרים פא), כי במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שאני.",
+                "<b>ומכאן</b> יש לנו ללמוד לעצמנו. אנחנו שזכינו בעזרת ה׳ יתברך לשוב לארץ חמדה ולהיכנס למחיצתו זו של הקדוש ברוך הוא, עלינו להיזהר מאד שלא ניקרא חס ושלום \"שכנים רעים\" ולא נהיה בכלל \"לא יגורך רע\". עלינו לדקדק בכל הנהגתנו דקדוק חמור, שכל מעשינו יהיו שלמים ללא כל פגם וללא כל כוונה זרה, כדי שנהיה שכנים טובים בפלטין של הקדוש ברוך הוא כראוי למחיצתו של מלך מלכי המלכים."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>הדקדוק במעשים</strong></big><br><b>נהוג</b> בעולם, כשאדם הולך לקיים מצוה ועל אחת כמה והמה מצוה רבה ודחופה, לא ישים לב לדקדק תוך מעשה זה אם יש בו פגיעה משהו בעניני סדר העולם או במדת דרך ארץ וכדומה, כי על כן הרי הוא נדחף לעשות מעשה גדול ומצוה רבה, ומה לו לדייק בדברים פעוטים. אולם לא כן אנו מוצאים בדברי חז\"ל. מדבריהם אנו למדים שיש ליזהר הרבה שלא תפגע מעלה אחת בחבירתה אפילו כמלוא נימא, ואין להסיח הדעת כלום, תוך עשיית מצוה אחת, מכל מעלה ומדה קטנה או גדולה הכרוכות בעקבותיה.",
+                "<b>איתא</b> בגמרא (חולין ס): \"דרש ר׳ חנינא בר פפא \"יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו\" - פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: ׳למינהו׳ באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בעירבוביא למה אמר \"למינהו\"? ועוד קל וחומר, ומה אילנות שאין דרכם לצאת בעירבוביא אמר הקדוש ברוך הוא: ׳למינהו׳ אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. פתח שר העולם ואמר: \"יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו\".",
+                "<b>והנה</b> הדשאים, הרי היה לפניהם בגידולם קיום מאמר ה׳ יתברך: \"תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע\", ומה להם בשעת מעשה זה - הטעון זריזות יתירה לקיום מאמר הקדוש ברוך הוא להדשא דשא ולהזריע זרע - להקפיד על עניני סדר ונוי שלא נצטוו עליהם כלל? אלא מכאן אנו למדים שכל בריה יש לה לדקדק כי בעת קיומה מצות ה׳ יצא הכל בשלימות, ולא יפגע שום דבר ממקומו ומצביונו.",
+                "<b>ואין</b> הנהגה זו בבריאה משום מעלה טובה בלבד, כי אם חובה גמורה, ואם לא נוהגים כן בדקדוק וזהירות יתירה, יש בזה משום ליקוי וחסרון הראוי לתגובה ולעונש. כתוב בתורה (בראשית ח): \"וישלח נח את היונה מאתו לראות הקלו המים וגו׳ והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים\". יונה זו הביאה לנח בשורה גדולה שהמים הולכים ומתמעטים ושוב יתקיים עולם ומלואו, ועוד מעט וישתחרר מהעול הכבד שהוטל עליו, בהיותו בתיבה סגורה ומסוגרת, לטפל בכל ברואי העולם שהיו אתו בתיבה. וכמה צער היה לו לאותו צדיק שם, כפי שאמרו חז\"ל (סנהדרין קח) שסיפר שם בן נח לאליעזר עבד אברהם ואמר: \"צער גדול היה לנו בתיבה וכו׳ האי אורשינא אשכחיניה אבא דהוי גני בספנא דתיבותא, אמר לו מאי טעמא לא בעית מזוני? אמר לו: חזיתו דהות טרידא, אמינא לא אצטרך, אמר לו: חיישת מצערי, יהא רעוא דלא תמות, שנאמר (איוב כט): \"ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים\" והנה אם בירך נח את צפור החול בגלל מעשהו זה, יש להבין למה לא בירך את היונה על בשורתה הגדולה אליו? והם הדברים קל וחומר?.",
+                "<b>אולם</b> אמרו חז\"ל (בראשית רבה לג): \"והנה עלה זית טרף בפיה\", מהו טרף? קטיל, כמה דאת אמרת (בראשית לז): \"טרף טרף יוסף\", אמר לה אילו לא קטלתיה אילן רב הוי מתעביד\". הרי שהיונה תוך מעשה הטוב שלה שבישרה לו על מעוט המים, גרמה איזו פגיעה שהיא בבריאה, שטרפה את עלה הזית וגרמה שלא יצמח יותר, ומשום כך לא היתה ראויה לברכה. ואפשר שבגלל מעשה זה איבדה לעצמה חיים לעולם, כמו שמצינו בצפור החול שמברכתו של נח הרי הוא מרבה ימים לעולם. ואף על פי שהיונה מילאה בזה את שליחותה ששלח אותה נח לראות הקלו המים, וכוונתה היתה לטובה, להוכיח לו על אמיתות בשורתה, בכל זאת יש במעשה זה פגם, שהופסק על ידו צמיחתו של עלה אחד שבכחו היה להוסיף אילן אחד, על ריבוא רבבות האילנות שבעולם. ומשום כך יש במעשה זה בחינה של \"קטלא\" כאמור ואיבדה את ברכתו של נח.",
+                "<b>מעתה</b> אם בצמחים ובבעלי חיים שאין בהם דעת ותבונה ולא נצטוו בזה כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר באדם המחונן בשכל אלהי, בחכמה ובבינה, כמה יש לו להיות זהיר מאד אף בעת שהוא מקיים מצוות נשגבות - שלא יפגע משהו בסדר העולם, ואף בדבר הנראה פעוט ביותר בעיניו. והרי רואים אנו כמה חמורה היא כל פגיעה אף בדומם ובצומח. ומזה כמה יש לאדם לדקדק ולהיזהר בכל מעשה ומעשה אשר הוא עושה."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>השלימות תמיד בראשיתה</strong></big><br>א. <b>אמר</b> הכתוב (משלי כב): \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\". ויש להתבונן, האיך אפשר לומר כי דיו לזקן וחכם שיעשה מעשיו ויעבוד את ה׳ לפי אותה הדרך שנתחנך בה בעודו נער?",
+                "<b>והנה</b> חז\"ל אמרו (סוכה מב): \"קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי תורה? \"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב\" (דברים לג). רואים אנו כי הקטן משיתחיל רק למלל בפיו חייב אביו מיד ללמדו את התורה. ולא שיתחיל אתו בהקדמות והכנות כדי להכשירו לתורה, אלא תיכף מלמדו את התורה עצמה: \"תורה צוה לנו משה\". ואף שאינו תופס כעת את הדברים אשר הוא אומר, אבל לכשיתגדל וילך, יתוסף כח שכלו ויחד עם זה תתרחב גם הבנתו בתורה ויתעמק בה יותר ויותר.",
+                "<b>אותה</b> התורה \"תורה צוה לנו משה\", לומד ילד קטן המתחיל לדבר, ולומד אותה גם חכם מופלא וזקן יושב בישיבה, כן האלף בית שלומדים התינוקות בבית רבן, לומדים אותו כל גדולי החכמים, כי באותיות אלו שניתנו מאת ה׳ כלולות כל החכמות, ויש ללמוד וללמוד בהם עד אין סוף. אין לתורה לא תכלית ולא ראשית. משום כך כולם באין יוצא, הן התלמיד והן הרב, לומדים אותה התורה. וכל אחד לפי שכלו וכפי אשר יתעמק, ימצא לעולם טעם וחידוש ומקום לעלות בה יותר ויותר.",
+                "<b>וזהו</b> שאמר שלמה המלך ע\"ה: \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\". כלומר, אין בחינוך התורה ראשית ותכלית, ויש לחנך מיד את הנער בתורה עצמה על פי דרכו שהוא מבין בה, ולא בהכנות והקדמות, וגם כי יזקין לא יסור ממנה מללמוד אותה התורה עצמה שהתחיל ללמוד בה בעודנו נער, ואף כי גדל שכלו והתרחבה בינתו הרבה, יש מקום להפוך ולהפוך בה ולעלות באותה התורה למעלה לאין שיעור. כללו של דבר: הכל לומדים: \"תורה צוה לנו משה\".",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט מלאכי ג): \"זכרו תורת משה עבדי\" - \"והלא תורת ה׳ היא? שנאמר: ׳תורת ה׳ תמימה׳ אלא מפני שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה, שנאמר: ׳ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום׳ וגו׳ וכן כתוב: ׳ואשב בהר ארבעים יום׳ וגו׳. הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו\". הרי מצינו שמפני מסירת נפשו על התורה זכה משה שתיקרא על שמו כאילו הוא צוה עליה, וכמו שכתוב \"תורה צוה לנו משה\"; \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שכל ישראל כשקיבלו את התורה בהר סיני ביקשו ללמוד אותה דוקא מפי משה, כמו שכתוב (דברים ה): \"קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשד ידבר ה׳\". ואמנם משה התנגד לזה, וטען כי יפה היה להם ללמוד מפי הגבורה ולא ממנו (ראה רש\"י שם), אבל הקדוש ברוך הוא השיב לו: \"הטיבו כל אשר דברו\". הרי לנו, עד לאיזו מדריגה הגיע משה רבנו ע\"ה, שמלבד שידיעתו בתורה היתה כה עצומה, שישראל לומדים את התורה מפיו כאילו היו שומעים מפי הקדוש ברוך הוא, נעשתה התורה בגלל מסירות נפשו עליה, ממש משל משה, ואומרים לישראל: \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל זה עומד משה ואומר (דברים ג): \"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו׳\". פירוש, שעדיין בהתחלה הוא עומד, כנער המתחיל ללמוד צורת האותיות בבית רבו, שאינו יודע בתורה ולא כלום. הוא אשר אמרנו שהתודה נצחית היא ואין לה לא תכלית ולא ראשית, וגם משה רבן של כל ישראל, הוא שקיבל התורה מסיני והיא נקראת על שמו: \"תורת משה\", גם הוא לומד וחוזר ולומד: \"תורה צוה לנו משה\". הרי הוא המצוה והמלמד, והוא עצמו גם המקבל והלומד, ולעולם ממש בלא סוף, ועדיין עומד בתחילתה.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר הכתוב: \"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כי אותה התורה שלומד הנער, גם כי יזקין ימשיך בה, משום שלעולם עודנו עומד בהתחלתה.",
+                "ב. <b>וכשם</b> שאמרנו לגבי התורה שאין לה תחילה וסוף והאדם עומד בה לעולם בהתחלתה, כן גם השתלמותו של האדם אין לה שיעור וקצבה, וכמה שיעלה בה הוא נמצא תמיד במצב של התחלה ובכל סטיה קלה עלול הוא לרדת בבת אחת למדריגות התחתונות ביותר.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר הכתוב (משלי טו): \"אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה\". אם אין האדם משליט את חוקו בדרגת עלייתו כפי כחו לעלות ולעלות בה תמיד, הריהו יורד ומאבד גם את כל מדריגותיו שכבר עלה בהן. ויסוד זה אחד הוא לתינוק ולנער, לזקן וחכם גדול. אף אם יעמוד במדריגות הגדולות ביותר ויאיט קצת מעליתו, הריהו מאבד את כל ערכו.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים מנח. הכתוב אומר (בראשית ט): \"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם\". ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"׳ויחל נח׳ - נעשה חולין. למה? - ׳ויטע כרם׳? לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא - ׳ויטע כרם׳. אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא ׳איש צדיק׳, נקרא ׳איש האדמה׳, אבל משה משנקרא ׳איש מצרי׳ נקרא ׳איש האלהים׳\".",
+                "<b>ונתבונן</b> נא. הקדוש ברוך הוא מעיד על נח בתורה: \"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\", ובחר בו להיות המכלכל והמפרנס לכל ברואי העולם אשר אתו בתיבה, למשך שנה תמימה. ואכן דקדק נח ומילא את תפקידו באמונה כשלוחו של מקום. ואף כי סבל הרבה וצער גדול היה לו בתיבה: \"בריה שדרכה לאכול ביום היה מאכילה ביום: בלילה, היה מאכילה בלילה, ולא נתן שינה לעיניו כל אותם י\"ב חדשים\" (ראה ילקוט שם). בכל זאת לא יצא מעצמו מן התיבה ולא זז פסיעה אחת עד שנצטוה: \"צא מן התיבה\" וגו׳. וכמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה לד): \"כתיב: ׳אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח׳ (קהלת י). אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר רבי יודן אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי וכו׳\". ועוד אמרו חז\"ל (שם): \"משל לפרנס שיצא מן המקום והשיב אחר תחתיו. מכיון שבא, אמר: צא ממקומך! כך נח - ׳צא מן התיבה׳! ולא קיבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד): ׳כי מי נח זאת ליה׳\". הרי לפנינו כמה מסר נח נפשו לפרנס את כל ברואי העולם בתיבה, במקומו של ה׳ יתברך כביכול, ובכמה דעת ותבונה פעל והציל את כל הדורות הבאים אחריו מכליון של מבול שנית עד עולם.",
+                "<b>והנה</b> מיד בצאתו מן התיבה התחיל להתעסק למעשה בישובו של עולם, בידעו רצונו של מקום כי \"לא לתהו בראה לשבת יצרה\". ובמה התחיל? אמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכלותיה עמה ושתל מפירותיה ואכל ושמח בלבו, שנאמר (שופטים ט): ׳משמח אלהים ואנשים׳\". ואם נח מוצא לפניו גפן מגן עדן׳ למה יהסס מלנטוע אותה בארץ ולענג את בריותיו של הקדוש ברוך הוא בפירותיה? ועוד שהיין, כאמור. משמח אלהים ואנשים. כלומר: שראוי לנסכו על גבי המזבח וגם משמח לב בני אדם. ועוד אמרו חז\"ל (בבא בתרא יב:): \"הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר (זכריה ט): ׳ותירוש ינובב בתולות׳\". ובכן, איפוא, מה החטא שמצאו בנח בזה שנטע כרם?",
+                "<b>אכן</b> אם כי היין יש בו מעלות יתירות, כאמור, אבל גבול יש לשתייתו, שאם ירבה בו האדם, בא על ידו מפקחות הלב לאבידת הדעת. ואמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"בשעה שהיה הולך ליטע. פגע בו שידא שמדון. אמר לו שותפי עמך, אלא איזדהר דלא תיעול בחלקי, ואין את עלת בחלקי אנא חביל בך\". נמצא כי אמנם עצם נטיעת כרם יש בו משום מעשה טוב, אבל סכנה רבה יש בזה. כי עלולים בני אדם להרבות בשתיית יינו ולעבור את הגבול מחלק הטוב שבו לחלקו של שטן ולרדת למדרגות פחותות מאד. כשם שכתוב על השותה במדה: \"ותירוש ינובב בתולות\", כן כתוב על מי שעובר על המדה: \"זנות יין ותירוש יקח לב\" (הושע ד). ומכיון שיש מקום שתצא תקלה מזה, היה צריך נח לנהוג בזה בזהירות יתירה. מצינו שהתורה חייבה לפעמים פרישות מן היין. כמו שאמרו חז\"ל (ברכות סג): \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כי \"הרבה יין עושה\". והתורה הוסיפה סייגים רבים לנזיר, שלא יאכל ענבים לחים וכל היוצא מגפן היין משום \"לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב\" (שבת יג). ולכן היה חייב נח להיזהר מאד בנטיעת הכרם, למרות כל ערכו ותועלתו וישוב העולם שיש בו, ולהתחיל בנטיעה אחרת. ומשום שלא נהג בזהירות מופלגת זו. קוראים אחריו בתורה: \"ויחל נח איש האדמה\", על ידי זה נעשה חולין ונתהפך מ\"איש צדיק\" ל\"איש האדמה\".",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד אלא שלבסוף גם הוא עצמו שתה מן היין ונשתכר \"ויתגל בתוך אהלו\" ונתבזה. ואמרו חז\"ל (בראשית רבה לו): ׳ויגל׳ אין כתיב כאן, אלא ׳ויתגל׳ - שגרם גלות לו ולדורות\". עוד אמרו (שם, וראה סנהדרין ע): \"לעולם אל תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב ווין י\"ד פעמים. הדא הוא דכתיב: \"ויחל\": \"ויטע\": \"וישת\" וכו׳\", כלומר, שהתורה מתאנחת על נח \"ווי\" ארבע עשרה פעם. ולא נגמרה עוד בזה הפרשה של נטיעת הכרם, כי השתלשלו הענינים ובעת שכרותו של נח קלקל חם בנו, ויקלל אותו ויאמר: \"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו\". ידוע מה פחותה היא דרגתו של העבד ש\"בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה\" (גיטין יג). וכתוצאה מאותו מעשה נטבעה פחיתות של עבדות בטבעם בדמם ובנפשם של בני חם לדורי דורות, ושליש העולם של האנושיות נהפכו לעבדי עולם. ופחיתות זו נשתרשה כה עמוק בנפשותם, עד כי גם קדושת התורה אין בכחה להוציאם מקללה איומה הלזו, כמו שמצינו באליעזר עבד אברהם. חז\"ל אמרו על אליעזר: \"זקן ביתו מושל בכל אשר לו\" - \"שהיה שליט ביצרו במותו\" (בראשית רבה נט). וכן פירשו: \"דמשק אליעזר\" - \"שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים\" (יומא כח). ובכל זאת כשעלה במחשבתו של אליעזר להשתדך עם אברהם, אמרו לו: \"אתה ארור ואני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך\" (ראה בראשית רבה נט). ורק על ידי ששימש את רבו באמונה יצא לבסוף מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כמו שכתוב: \"בא ברוך ה׳\" (בראשית כד). אבל זולת זה לא הועילה לו כל תורתו וצדקתו להוציאו מהקללה שנתקלל כנען אבי אביו.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאף אדם המגיע למדריגות הגדולות ביותר כמו נח שכתוב עליו: \"את האלהים התהלך נח\", ברגע שנמצא בו פגם כל שהוא, הריהו מפסיד מיד את מעלותיו ויורד בבת אחת, ולא רק הוא בעצמו כי אם זרעו וזרע זרעו על סוף כל הדורות. וזה הוא הכלל \"חנוך לנער על פי דרכו, כי גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כי עלול האדם גם לעת זקנה לסור מכל מדריגותיו.",
+                "<b>אבל</b> לא כן מצינו במשה רבינו. הוא הוא האיש שנתעלה על כל בני דורו, ובו בחר ה׳ להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת תורה לעמו, היה בשמים ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ולמד התורה מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ולאחר כל זה הוא אומר להקדוש ברוך הוא: \"אתה החילות להראות את עבדך\". לא סר כל ימיו מנער ועד זקנה מלהתחנך ולהתלמד ולעלות אורח חיים למעלה למשכיל תמיד בלא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, והלך והתעלה יותר ויותר והשיג את המעלות העליונות בשלימותן.",
+                "<b>והנה</b> בסוף אותו מאמר שהבאנו שחביב משה מנח. כתוב במקום אחר (ילקוט דברים לג): \"משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים וכו׳. דבר אחר שהכריע על מדת הדין. הקדוש ברוך הוא אומר: ׳אכנו בדבר׳ ומשה אמר: ׳סלח נא׳ ויאמר ה׳: ׳סלחתי כדבריך׳. דבר אחר, האיש הזה אם מבקש להפר נדרה של אשתו מיפר, ואם מבקש מקיימו, שנאמר: ׳אישה יקימנו ואישה יפרנו׳ אף משה אמר: ׳קומה ה׳, ׳שובה ה׳. אמר ריש לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקדוש ברוך הוא, משה גוזר עליו ועושה וכו׳, זהו שאמר הכתוב: ׳רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה׳ - זה משה שנתעלה על כל האדם. כיצד? אדם הראשון אומר: אבי גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא, ומשה אומר לו: אותו כבוד שניתן לך נטל ממך, דכתיב: ׳אדם ביקר בל ילין׳ אבל אני זיו פנים שניתן לי לא כהתה עינו ולא נס ליחה. נח אומר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול: ומשה אומר לו: אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני, כתיב: וינחם ה׳ על הרעה\".",
+                "<b>ומכאן</b> יש להוסיף עוד במשמעות הכתוב: \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\", כלומר: כל עבודתו של האדם הוא להתחנך ולעלות בה תמיד כדי שלא יפול ממדרגתו, ואז יצליח להיות סופו אלים כמו שנאמר על משה רבנו. ולהיפך חביב משה מנח, כי נח משנקרא איש האלהים נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים עד שמשה גוזר והקדוש ברוך הוא עושה."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>דקות התביעה בקצה השלמות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: \"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח\" תיאור זה מורה על מדרגה גדולה מאד שהיתה לנח. כלומר: שעל כל צעד ושעל ובכל פסיעה ופסיעה התהלך נח את ה׳, ולא הסיח דעתו אף רגע כי לפני האלהים הוא עומד, בכל מעשה קל ובכל תנועה קלה, בשכבו ובקומו, בשבתו ובלכתו, בדיבורו ובמחשבתו, שיוה את ה׳ לנגד עיניו, כדברי הכתוב (תהלים טז): שויתי ה׳ לנגדי תמיד. ואכן בגלל זה נאמר עליו: \"צדיק תמים היה בדורותיו\".",
+                "<b>ואמנם</b> במעלותיו אלה ראו חז\"ל תולדותיו של נח, וזו לשונם: \"אלה תולדות נח: נח. אתמהא? לא היה צריך קרא למימר אלא, אלה תולדות נח: שם׳. אלא נייחא לו, נייחא לעולם, נייחא לאבות, נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה, נייחא לעולם הבא, ׳ואלה תולדות נח׳ - הדא הוא דכתיב (משלי יא): ׳פרי צדיק עץ חיים׳ מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים\" (בראשית רבה ל). לא ציינו חז\"ל בתולדותיו של נח את מעשיהם של הבנים כי אם את מעשיו עצמו, שהיה צדיק תמים ואת עצם מציאותו שהביא נחת לכל העולמות, עד שאותם המלאכים שקטרגו על בני האדם וטענו: \"מה אנוש כי תזכרנו? \" כיון שבא נח נחו מקטרוגם (ראה רש\"י שם).",
+                "<b>והנה</b> נח הלך והשתלם בעבודת ה׳ ועלה במדות הטוב והחסד מעלה מעלה עד שבזמן שנכנס לתיבה עמד, כביכול, במקומו של הקדוש ברוך הוא, כפי דברי חז\"ל (ראה לעיל במאמר \"השלימות תמיד בראשיתה\"), שזן ופרנס את כל ברואי העולם אשר אתו בתיבה י\"ב חדשים שלמים, ולא עוד אלא כלכל את כל אחד בעתו ובמקומו ומנע מהם כל טרחה וצער כל שהוא. את שדרכו לאכול ביום האכילו ביום, את שדרכו בלילה האכילה בלילה וכו׳ וכו׳ והשביע את רצונה של כל בריה בבחינת ׳עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו׳ (תהלים קמה). ואף כי לא נצטוה אלא ׳להחיות אתך׳, והיה יכול לצאת ידי חובתו בזימון פרנסתם והכנסת מזונם בתיבה בלבד ודיו, אבל הוא השכיל והבין לקיים את הציווי ׳להחיות אתך׳ בשלימותו, עד שטרח לפניהם בכל כחו ואונו כל י\"ב חדשים אלה להחיות אותם כדרך שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל אחד ואחד בעתו ובזמנו ובמאכלו שהורגל בו וכו׳ וכו׳, בבחינת \"ישמע חכם ויוסף לקח\".",
+                "<b>וכמה</b> צער נצטער אותו צדיק להשלים מצותו זאת במלוא מובנה. חז\"ל מוסיפים (תנחומא נח:ב): \"׳ולוקח נפשות חכם׳ - זה נח וכו׳. ורבותינו אומרים: כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד: הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם, מה שלמד היה אוכל. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י\"ב חודש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו, הרי - ׳ולוקח נפשות חכם׳\".",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז\"ל (סנהדרין קח:): \"אמר לו אליעזר לשם רבה: כתיב ׳למשפחותיהם יצאו מן התיבה׳ אתון היכן הוויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה לאכול ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד חות יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מיניה אכלה, מיכן ואילך הוה גביל לה חזרא, כי מיתלע אכלה וכו׳. אורשינא (מין עוף הנקרא חול) אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא, אמר ליה לא בעית מזוני? אהר ליה: חזיתיך דהוית טרידא, אמינא לא אצערך, אמר ל יהא רעוא דלא תמות, שנאמר ׳ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים\".",
+                "<b>ואמנם</b> היה לו לנח גיהנום בתיבה הזאת בדבר הזה בלבד שהיה צריך לדור עם כל החיות הטורפות, נחשים ועקרבים וכו׳ כמו שכתבו חז\"ל: \"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת\" (כתובות עב). וגם שדים היו בתיבה, כמו שאמרו חז\"ל (בראשית רבה לא): \"אפילו רוחות נכנסים עם נח אל התיבה, שנאמר: ׳מכל החי׳\". ולא די בזה, אלא שהעמיד עצמו לשרותם, לזונם ולכלכלם ולא נתן שינה לעיניו וכו׳ כנ\"ל, ויסורים גדולים אלו הרי נתרבו ונעשו קשים יותר מיום ליום ומחודש לחודש, כפי סברתו הידועה של הגאון ר׳ יוסף דב זצ\"ל מבריסק על ההלכה \"משלשין בממון ואין משלשין במכות\" (מכות ה), משום שכל מכה הבאה אחרי המכה הקודמת לה\" קשה יותר מאשר המכה שלפניה. ועם כל זה, לא רצה נח לצאת מהתיבה כאשר יבשה הארץ, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: \"צא מן התיבה\", כי אמר: \"כשם שנכנסתי בתיבה ברשות כך איני יוצא אלא ברשות, ואמר ר׳ יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי\" (ילקוט נח ח). (אגב יש להתבונן מכאן עד כמה מגיעה מדת דרך ארץ. שכדאי היה לנח לסבול יסורי גיהנם אלו אף לאחר שכבר יבשה הארץ ולא היה לו שום ציווי על זה, רק משום מדה זו של דרך ארץ שלא נאה לצאת בלא רשות לאחר שנכנס ברשות).",
+                "<b>כוחות</b> אלה הם למעלה מהשגותינו ואינם אלא כוחות רוחניים כבירים למעלה מכל מושג גשמי. והנה כמה היה ראוי נח לקבל שכר ושלטון על כל ברואי העולם בשכר כוחותיו ופעולותיו אלה, למדנו בנבוכדנצר שבשכר ארבע פסיעות שרץ לכבודו של מקום להשיב את השליח ששלח בלאדן לחזקיהו ולשנות את נוסח הספרים להקדים שלום הקדוש ברוך הוא לשלום המלך, זכה למלכות בכפה על כל דרי העולם ולהטיל אימה על כל הבריאה עד שבמשך כל ימיו לא נמצא שחוק בפי כל בריה (ראה סנהדרין צו ושבת קמט). ואם בשכר ד׳ פסיעות כך, לאיזה כבוד ושלטון פי כמה וכמה היה ראוי נח לזכות בשביל זה שהתהלך כל ימיו לפני האלהים ובשכר הצער הנורא והטרחה הרבה שסבל בתיבה במשך שנה שלימה לשם קיום רצונו של מקום.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שלאחר כל עבודתו וטרחתו של נח, לא נוקה מעונש קשה, כפי שאומרים חז\"ל (בראשית רבה ל): \"אחר כל השבח הזה, ׳הן צדיק בארץ ישלם׳ בא לצאת ונשתלם. אתמהה? דאמר רב הונא משום רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, קל וחומר, אף כי רשע וחוטא׳ - זה דור המבול\". וחז\"ל פירשו למה נענש בעונש כה חמור, גשמי ורוחני כאחד (תנחומא ט): פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע שנאמר: ׳וישאר אך נח׳ - ׳אך׳ שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר: ׳הן צדיק בארץ ישלם׳\". רב הונא בשם רבי יוסי אומר: יצא גונח וכוהה דם מן הצינה, לפיכך הוא אומר: ׳הוציאה ממסגר נפשיה וכו׳\".",
+                "<b>מכאן</b> כמה דורשים מן האדם השתלמות לאין שיעור, וכמה גדול כח ההרס של כל פגם קטן ואפילו אם אינו אלא בהפסקת העליה במעלת השלימות, עד שמביא לידי עונשין איומים ונוראים. הרי נח שהתורה העידה עליו שהתהלך את האלהים והתעלה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא וזן ופירנס כל הבריות הנמצאות בעולם שהיו אתו בתיבה בזמנם ובעתם, תוך צער ויסורי גיהנם ממש, עד שנאמר עליו; \"פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם\"׳ ובכל זאת על שאיחר פעם בשנים עשר חדש את מזונותיו של הארי שלא נתן לו טרפו בזמנו, עקב טרדתו הגדולה ותוך סבלו המר שהיה גונח ושותת דם מפני הצינה, נענש בעונש כזה שנשתלם בגופו ונעשה צולע ונוטל ממנו השלטון והאימה מעל הבריות עד שהכישו הארי, וגם לקה במובן הרוחני שבגלל זה שנעשה בעל מום נפסל לעבודה להקרבת קרבנות לפני הקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>מצינו</b> עוד בחז\"ל (בראשית רבה ל): \"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח\" אצל אברהם כתיב: ׳התהלך לפני והיה תמים׳ (בראשית יז). משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: הלך עמי, ואמר לגדול: בא והלך לפני: כך אברהם שהיה כחו יפה - ׳התהלך לפני והיה תמים׳ אבל נח שהיה כחו רע - ׳את האלהים התהלך נח׳\". במקום אחר (תנחומא ה) מוסיפים חז\"ל ומסבירים: \"׳את האלהים התהלך נח׳ - שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו והיה לפניו דרך משוקע בטיט והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט. אבל אברהם כתוב בו ׳התהלך לפני׳: ובאבות כתיב: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שם מח), שהיו מרווחים לשכינה והיו מקדימים והולכים לפניו לעשות רצונו\".",
+                "<b>הרי</b> לפנינו שאחרי כל אותם המעשים הנפלאים והכוחות העצומים שראינו בנח, בהליכתו בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לעשות חסד עם כל העולם כולו לזונם ולפרנסם ולכלכלם וכו׳ וכו׳, ושמשום כך אמנם נאמר עליו השבח הגדול \"את האלהים התהלך נח\", בכל זאת יש במעלה גדולה זו עוד תביעה כי רק את האלהים התהלך נח ולא לפני האלהים, שכחו היה רע והיה צריך סעד!... כי למעלות הרוחניות אין קץ וסוף והאדם נתבע לעלות ולעלות תמיד בלא הפסק כלל.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שמכיון שלא הגיע למעלתו של אברהם אבינו ולא היה כחו יפה כמוהו להתהלך לפני הקדוש ברוך הוא, כבר היה צריך סעד שלא ישתקע גם הוא במעשה דור המבול...",
+                "<b>עוד</b> מצינו בחז\"ל (זהר וירא דף קו): אמר ר׳ יהודה: מאן חמי אבא דרחמנותא כאברהם, תא חזי: בנח כתיב: ׳ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳ עשה לך תיבת עצי גופר׳, ואישתיק ולא אמר ליה מידי ולא בעי רחמי, אבל אברהם בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא: ׳זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו׳ ארדה נא ואראה וגו׳, מיד כתיב: ׳ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע׳\". ולא עוד אלא שבגלל זה שנח לא התפלל על דורו מיחסים לו את כל המבול. כתוב במקרא: \"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ\" (ישעיה נד). ואמרו חז\"ל שלפיכך נקרא המבול \"מי נח\", משום שלא התפלל על דורו (ראה זוהר נח דף סג).",
+                "<b>ואולם</b> כפי שמספרים חז\"ל, התקין נח את התיבה מאה ועשרים שנה בפרהסיא והוכיח לאנשי דורו באמרו להם כי עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם וכו׳, כדי שיחזרו בתשובה. והם ביזו אותו ולעגו לדבריו (ראה בראשית רבה ל). והוא לא שם לב לדבריהם והוכיחם עוד והשתדל שישובו. אבל הוא נתבע על אשר לא מסר נפשו עליהם בתפלה. כמו שעשה אברהם אבינו בהתפללו על אנשי סדום. ויש להוסיף שהרי מן הדין לא נצטוה נח כלל על התפלה, באשר איננה משבע מצות שנצטוו בני נח, ובכל זאת על אשר לא הגיע למדרגה העליונה של אברהם אבינו בזה, נתבע כה קשות ונחרת עליו בתורה לעולמי עד ב׳ פעמים \"מי נח\", כאילו נח הוא שהביא את המבול בידיו על בני דורו והשחית והשמיד את כל העולם כולו. וכל זה מפני שלא הגיע לקץ מעלת ההשתתפות בצער בני האדם במסירות נפש כאברהם אבינו ולא התפלל עליהם.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו עד כמה חובת אדם לעלות בסולם מעלות הרוחניות בתמידות ורציפות ללא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, ושחסרון מעלה בשלימות הטוב לא זו בלבד שנתבע האדם על אשר לא הגיע לכך, אלא רואים אותו כאילו הוא פועל רע בידים.",
+                "<b>חז\"ל</b> מעבירים קו הקבלה גם בין נח למשה: \"תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳ועתה הניחה לי וגו׳ ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳, מיד אמר משה: וכי אניח לישראל בגללי, עכשיו יאמרו כל בני העולם שהרגתי להם לישראל כמו שעשה נח דכיון דאמר לו הקדוש ברוך הוא שינצל בתיבה הוא ובניו וכו׳ לא ביקש רחמים על העולם ונאבדו, ובגלל זה נקרא המבול על שמו, כמו שכתוב: ׳כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח׳ וכו׳ מיד ׳ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וכו׳. ולא הניח להקדוש ברוך הוא עד שמסר נפשו למות, כמו שכתוב: ׳ועתה אם תשא את חטאתי ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת׳, והקדוש ברוך הוא מחל להם וכו׳\" (זהר נח דף סז). הרי נתבע נח על אשר לא מסר נפשו על בני דורו ולא בקש את ה׳ שמוטב שימחה גם הוא ביחד עם כל בני העולם מאשר יביא את המבול. כמו שעשה משה ואמר: \"מחני נא מספרך\", ומכיון שלא עשה כך נחשב כאילו הוא הרג את העולם והמבול נקרא על שמו. ומכאן שכדאי היה לנח להמחות מן העולם מאשר יכתבו עליו \"מי נח\" שכאילו הוא הביא את המבול.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מופלא שגם אברהם שהוא כן מסר את נפשו שהתפלל על אנשי סדום, ובגלל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא: \"אהבת צדק ותשנא רשע\" (תהלים מב), כלומר, \"אהבת לצדק את בריותי ותשנא להרשיעם\" (בראשית רבה מט), ובכל זאת עדיין לא יצא ידי חובתו לגמרי - ביחס למדרגתו של משה. אמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ אלעזר: אף אברהם לא עשה בשלימות. נח לא עשה כלום לא זה ולא זה (כלומר, לא לטובת הצדיקים ולא לטובת הרשעים). אברהם תבע דין כראוי שלא ימות זכאי עם חייב, ולא השלים שלא בקש רחמים בין כך ובין כך, אבל מי עשה בשלימות כראוי? משה, שמכיון שאמר הקדוש ברוך הוא: ׳סרו מהר מן הדרך וגו׳ ואף על פי שכולם חטאו לא זז משם עד שאמר לו: ׳סלחתי׳ ובגלל זה לא היה בעולם איש שיגן על דורו כמשה שהוא רעיא מהימנא\" (זהר וירא דף קו).",
+                "<b>הרי</b> עד כמה גדולה דקות התביעה על בני האדם הגדולים והשלמים ביותר, שעם קצה מעלותיהם העליונות יש עוד מקום לדרוש התעלות יותר עליונה לאין סוף ושיעור."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>עבדות וחרות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: \"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו וכו׳ וייקץ נוח מיינו וכו׳ ויאמר: ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו\" (בראשית ט). ורגילים לפרש כי נוח כעס על חם בגלל אותו מעשה וקללו שיהיה עבד אבל באמת אינו כן, כי מה לו לאב לקלל את בניו. אלא שבחטאו זה של חם, שראה ערות אביו והגיד לאחיו, נהפך למציאות אחרת במובן הרוחני וירד לדרגה של עבד שהוא אדם פחות המעלה, ונוח שהכיר את העובדה הזאת, רק גילה אותה בעולם והכריז: \"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו\", כלומר, מעתה ירד כל זרעו של חם לדורות עולם לדרגה נמוכה של עבדי עבדים. הוי אומר, שבעבדות זו לא היתה הכוונה בשעבוד הגופני בלבד כי אם בעיקר במושגים הרוחניים.",
+                "<b>מכאן</b> אנו רואים מה נורא כוח ההרס של חטא, שהוא יורד ומשתלשל לתוך מעמקי טבעי האדם ומשנהו למציאות אחרת. אף חטא יחידי קל כזה של חם, שראה ראיה אחת שלא כהוגן ושנעשה מאליו בלי פעולה מכוונת, כי הלא העינים הן מהאברים שאינם ברשותו של אדם, היה בכוחו ליצור טבע חדש ולהפכו למהות אחרת, למציאות של \"עבדא בהפקירא ניחא ליה\", ולא רק אותו בלבד אלא אף את זרעו ולדורותיהם אחריהם.",
+                "<b>ופרעה</b> ועמו יוכיחו? הרי פרעה וכל עם מצרים שמוצאם מזרע חם שלטו בכפה על כל העולם ושלטונם היה מלא עד שעבד לא היה יכול לברוח משם (ראה מכילתא שמות יח). וארץ מצרים היתה ברוכה מאד והתענגו בה על כל תענוגי העולם, כדכתיב: \"כגן ה׳ כארץ מצרים\" (בראשית יג). הם גם עמדו במעלות חכמה גדולות, שהיו בקיאים בחכמת הכישוף, כפי שמסופר בחז\"ל שבזמן שאהרן השליך את מטהו לפני פרעה ויהי לנחש, \"קרא לתינוקות מאסכולה שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא שקרא לאשתו ועשתה כך וכו׳ ואפילו לתינוקות של ד׳ וה׳ שנים קרא ועשו כן\" (ראה שמות רבה ט). ופרעה בעצמו הגיע לידי מעלות עליונות כאלה, עד שהיה בכוחו להתפתות לחשוב את עצמו לאלוה ולומר, \"לי יאורי ואני עשיתיני\" (יחזקאל כט). וחכמי מצרים הכירו אותו בתור כזה והאמינו בו. והנה עם כל זה נחשבו פרעה וכל עם מצרים לעבדי עבדים בהיותם מצאצאיו של חם. הרי שעבדות זו - משמעותה במושגים הרוחניים בשלבים העליונים ביותר.",
+                "<b>ואמנם</b>, היה פרעה עוד רחוק מאד מההכרה השלמה, שהיא החירות האמתית ומהתענוגים העליונים הראויים לאדם. אדם הראשון מיד עם יצירתו השיג את כל הבריאה כולה עד שקרא לכל הברואים שמות, מה שלא השיגו המלאכים, והכיר גם בבורא, כביכול, שהוא אדון לכל (ראה לעיל במאמר \"כח הירידה והעליה באדם\"). ומתוך חכמה זו התענג על ה׳ בתענוגים הגדולים ביותר. אולם פרעה הכיר רק במזל אחד מן המזלות שהוא מזל טלה, ואם כי הגיע מתוך זה לידי מדריגות גדולות בחכמה ולתענוגים גדולים, כאמור, אכל הוא לא בא להשגה והכרה בכל המזלות ובגבוהים מעליהם בחכמה ובגבורה, כמו הגלגלים וכל דרגות המלאכים, השרפים, האופנים וחיות הקודש, ובכל העולמות העליונים והתחתונים שברא ה׳ יתברך, עד לידי ההכרה האמתית לדעת את ה׳ מקור הכוחות כולם. שהוא יוצרם ומנהיגם ומחיה אותם בכל עת ובכל שעה. ומתוך כך נשארו המצרים עוד רחוקים מאד מההכרה השלמה ומהתענוגים העליונים האין סופיים, והם נחשבים, איפוא, לעובדי עבודה זרה. שזוהי מציאות של עבדות, בחינת עבדי עבדים.",
+                "ב. <b>ומצאנו</b> עוד יותר מזה, שאף חסרון דק בקצה מעלת השלימות העליונה שבכחו של האדם להגיע, וגם אצל האדם הגדול ביותר. עלול לחולל מהפכה בכל מהותו ולשנותו לסוג אחר. אמר הכתוב (בראשית טו): \"ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה וגו׳ ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו׳\". ואמרו חז\"ל (נדרים לב): \"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו׳ מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ׳במה אדע כי אירשנה׳\". והנה אברהם אבינו ע\"ה, האדם הגדול בענקים, נאמר עליו: \"ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט), היינו שלבו נעשה כולו אמונה, כל חלל לבו של אברהם היה מלא אמונה בה׳ יתברך ובודאי כי באמרו \"במה אדע\" לא היה שום חסרון באמונתו חס ושלום, ולא משום כך ירדו בניו למצרים. תדע שהרי כששלח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו ע\"ה לגאול את ישראל ואמר: \"והן לא יאמינו לי\", אמרו חז\"ל (שמות רבה שם): \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין: מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳: בני מאמינים, דכתיב ׳והאמין בה׳\". ואתה אין סופך להאמין, דכתיב ׳יען לא האמנתם בי׳\". הרי שלא היתה שום תביעה על אברהם באמירתו \"במה אדע\" על חסרון באמונה, והוא נשאר ראש המאמינים כמו שהיה, ואדרבה ה׳ הוכיח בזה את משה על שאמר \"והן לא יאמינו לי\", והמטה נהפך לנחש בגלל חשדו זה להראות לו שתפש אומנותו של נחש (ראה רש\"י שם), אלא שלפי תומת ישרו של אברהם אבינו וגודל דעתו, ראו בשמים איזו תביעה כל שהיא עליו במה שהתבטא בביטוי כזה שיש לפרש משמעותו כבקשת הוכחה לדבריו של ה׳ יתברך. ואף על פי כן נענש כה נוראות שנגזר על בניו כעין אותה גזירה שנגזרה על חם - שיהיו עבדים ארבע מאות שנה, כלומר: על ידי ביטויו \"במה אדע\" נתרשמה בו מציאות כזאת שסיבבה ירידת הדרגה בבניו עד כדי עבדות מסויימת של ארבע מאות שנה, ולא עוד שנשתעבדו במצרים, אצל אותם עבדי עבדים מבני בניו של חם.",
+                "<b>הוי</b> אומר מכאן, כי אף חטא כזה של אברהם, חטא דק מן הדק עד אין נבדק, שגם אברהם אבינו בשכלו הבהיר לא עמד עליו, היה בכחו לשנות את מציאותו ולהטביע סוג עבדות בבניו, המתבטאת בפחיתות ההכרה והדעת שהלכה וגדלה במשך הדורות עד שהגיעה לדרגה כזאת שמלאכי השרת טענו: \"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה\", (ילקוט ראובני בשלח), כאילו זרעו של אברהם וצאצאי חם, שניהם עומדים במדריגה אחת: אלו עבדים ואלו עבדים.",
+                "<b>והנה</b> לכשנתבונן בזה נראה כמה מופלא הדבר, שהרי כידוע הגיע אברהם אבינו למדריגות העליונות ביותר בהכרת כל הבריאה ובידיעת ה׳ יתברך - שהוא רם על הכל, היינו שחקר בשכלו הגדול והבחין בכל הברואים ברואי מטה וברואי מעלה, וידע את כוחותיהם, גבורתם, חכמתם והשפעתם, עד שבא לידי הכרה וידיעה ברורה בכל שפע הטובה והחכמה שבהם כי כולם באין יוצא אין להם משלהם כלום, והם אפס ותוהו. והגיע עוד להכיר כי כל ההכרות וההבחנות בהם, וכן כל ההנאות, התענוגים והעידונים בהכרתם, אין בהם ממש לעומת ההכרה האמיתית בה׳ יתברך, הממציאם והמנהיגם והמחדש אותם בטובו בכל עת. והוא מה שאמרו חז\"ל (בראשית רבה ריש לך): \"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת וכו׳, כו׳ לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם\". הרי שהגיע אברהם לתענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא, והוא: \"להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו יתברך\". ועוד אמרו חז\"ל: \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ׳ויאמר אדני אלהים במה אדע וכו׳\" (ברכות ז). הרי שאברהם הגיע להכרת אדם הראשון בה׳, כאמור, שהוא אדון לכל, ועוד השיג יותר וקראו אדון.",
+                "<b>אולם</b> מכיון שבאותו רגע שהגיע להשגה הגדולה ביותר, אמר \"במה אדע כי אירשנה\", נפל איזה טשטוש קל, דק מן הדק עד אין נבדק, בהכרתו הגדולה של אברהם ופגם מה בהשגותיו העליונות, חלה הפרעה כל שהיא בשלמות החירות לפי המושגים העליונים ובתענוגותיו הנצחיים וסובב בחינת מה של עבדות בזרעו. הכתוב אומר: \"וצדיק באמונתו יחיה\" (חבקוק ב), כלומר: חיותו של האדם היא האמונה, זאת היא מציאותו בחיים ובה מקור העונג והעידון האמתי ליהנות מזיו שכינתו יתברך ואם יש איזה טשטוש כל שהוא באמונתו של האדם אף בשלבים הגבוהים ביותר, הרי יש כאן פגיעה בחירותו, איננו עוד בן חורין במלא מובנה העליונה של המלה ויש בו משהו מבחינת העבדות.",
+                "<b>ואמנם</b> הגזירה של \"ועבדום\", לפי הבחינה שהסברנו, התחילה כבר מיצחק אבינו ע\"ה, ולמרות מדרגותיו העליונות בתור \"עולה תמימה\" וברכותיו הרבות שברכו ה׳ יתברך, ראו בו בשמים איזו בחינה קלה של עבדות. וכן אצל יעקב אבינו ע\"ה ובניו אחריו, שבהם כבר נתגשם השעבוד יותר, שיצאו מהארץ הנבחרת וירדו למצרים, ועם היותם שם בכבוד וגדולה, כי נתקיימו שם חלומותיו של יוסף, \"ויוסף הוא השליט במצרים\", בכל זאת בשמים נחשבה יציאתם מן הארץ - כגלות, והשתהותם במצרים - בבחינה של עבדים למצרים.",
+                "ג. <b>ובאמת</b>, גם לאחד הירידה הגדולה, שכבר נגזרה על בני ישראל במצרים גזירת קושי השעבוד ממש, ככתוב (שמות א): \"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים וגו\", התגלה שעבוד זה בעיקר במעמדם הרוחני, בטשטוש הכרתם הגדולה ובירידתם השכלית במושגים העליונים, כי הסבל הגופני ודאי שלא תפש מקום אצל בני ישראל, שאף לאחר ירידתם היו במדריגה רמה ונשגבה, אלא שעיקר הסבל התבטא במובנים הרוחניים. מצינו בחז\"ל (שמות רבה א): \"דרש רבי עקיבא בשכר נשים צדקניות וכו׳ וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר \"תחת התפוח עוררתיך\", והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם וכו׳, ומלקט להם ב׳ עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר \"ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור\", וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורין וחורשין על גביהן, שנאמר \"על גבי חרשו חורשים וגו׳\", ולאחר שהולכין, מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר \"רבבה כצמח השדה נתתיך\", וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים בבתיהם, שנאמר \"ותבואי בעדי עדיים\", אל תקרי עדי עדיים אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר: ׳זה אלי ואנוהו\".",
+                "<b>והנה</b> זכו תינוקות אלה למה שזכו משה ובני ישראל לאחר מתן תורה על ידי התפלות, והכאות בצור וכדומה, מבלי כל עמל וטרחה ורק מתוך החסד הרב של הקדוש ברוך הוא לטובתם והנאתם, כאמור. והאיך יתכן שאנשים שעוד בימי ינקותם זכו לגדולה כזאת, לתענוגים ועידונים נפלאים ולהשגות נעלות כאלה, יהיו נטרדים ונאנחים על הלבנים שנושאים על כתפותיהם?! אלא ודאי שכל עיקר סבלותם ועינוייהם היה שעבודם הרוחני שנפגמה שלימותם בהשגות העליונות לפי ערך מדריגתם, והרגישו חסרון בחיותם המקורית של \"וצדיק באמונתו יחיה\".",
+                "<b>ואמנם</b> כן פירשו חז\"ל (תיקוני זוהר שם) את הפסוק \"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וגו׳\" בפרך, דא פירכא, בעבודה קשה, דא קושיה, בחמר, דא קל וחומר, ובלבנים, דא ליבון הילכתא, ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא\". הרי מפורש מכאן כי עיקר השעבוד היה בזה שנטשטשו אצלם השגותיהם וחסרה להם צלילות הדעת הדרושה להלכה, כפי דברי חז\"ל: \"שמעתתא בעי צלותא\" (מגילה כה), והבהירות בהכרת ה׳ יתברך וידיעת תורתו, והיו זקוקים להגיע למעלות הכרותיהם דרך פירכא, קושיה וקל וחומר. וזאת היתה גזירת העבדות שנגזרה על ישראל. משום שאברהם אבינו התבטא \"במה אדע\", באו בניו לידי כך, כאמור, ולא הגיעו איפוא לתענוגים הרוחניים המופלאים במלואם, אשר זוהי בחינת עבדות לפי ערך מדרגותיהם.",
+                "<b>וזהו</b> פירושו של הכתוב: \"על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם\". הלא בפשוטם של דברים מתפרש פסוק זה בתיאור השעבוד והעינוי האיום ביותר שסבלו בני ישראל במצרים - שחרשו המצרים את שדותיהם על גבי גופות ישראל. ואילו לפי דברי חז\"ל הנזכרים נמצא להיפך, שהכתוב הודיע כאן את הנסים שקרו להם שהיו נבלעים בקרקע וכו׳. אולם לפי מה שאמרנו, לא בחרישה על הגוף הכתוב מדבר, אלא שעינוים וסבלם היה בזה שגילוי השכינה לא בא להם אלא תוך בליעתם בבטן האדמה, ומשם באו לידי הכרה במציאות ה׳.",
+                "<b>ומתוך</b> כך, מתוך שעמדו במדרגות כה גבוהות, וכל עיקר השעבוד לא היה אלא בחוסר בהירות בהשגות העליונות כאמור, לכן גם גאולתם ופדות נפשם באה רק על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כפי דברי חז\"ל (בהגדה של פסח) על הפסוק \"ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳\", \"ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור - אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא השליח, אני ה׳ - אני הוא ולא אחר\". הרי כל הפגם של \"במה אדע\" לא היה אלא בקצה השלימות העליונה ביותר, חסרון דק כזה שאף מלאכים ושרפים לא השיגו אותו ולא עמדו עליו. אם כן גם בחינת העבדות שנתהותה מאמירה זו היתה למעלה מהשגתם של המלאכים (ראה ילקוט בשלח רמא), ולא היה, איפוא, כל מקום שהגאולה תהיה על ידי המלאכים, ורק הקדוש ברוך הוא הוא ולא אחר, בחן מדריגתם של בניו, הן בעת שעבודם והן בשעה שחזרו לשלימותם בהשגת אמונתם בו והכרתם אותו. ועוד, שהשלמת הכרתם בשלביה העליונים וגמר תקון הפגם \"במה אדע\" לא יכלו לבוא אלא על ידי התגלות הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לפניהם, כי רק אז הגיעו לשלימות המדריגה של \"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויאמינו בה׳\" (שמות יד), שמתוך כך באו משעבוד לגאולה ונעשו ראויים לקבל את התורה מן השמים ולהיות לו עם סגולה.",
+                "<b>וזאת</b> היא הבחינה של יציאת מצרים, שנתעלו אבותינו ויצאו מבחינת העבדות הרוחנית, כאמור, והגיעו למדרגת בני חורין במושגים העליונים של שלימות האמונה וההכרה בה׳ יתברך, ונקראו גאולים.",
+                "ד. <b>והנה</b> יש להתבונן, הרי בשנה האחרונה כבר לא נשתעבדו בני ישראל בשעבוד ממש למצרים, כמו שאמרו חז\"ל: \"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים\" (ראש השנה יא), והגיעו, איפוא, להשלמת מדריגתם באמונה ונעשו ראויים לגאולה, ומה הטעם שהשהה הקדוש ברוך הוא אותם במצרים חדשים אלו? והלא רואים אנו שכשיצאו ממצרים יצאו בחפזון גדול, כמו שנצטוו (שמות יב) \"וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳ ואכלתם אותו בחפזון וגו׳\", כדי שלא תתעכב יציאתם מארץ מצרים אף רגע, ומהו הדבר שהניח אותם הקדוש ברוך הוא להיות במצרים במשך כל השנה של נחיתות המכות על המצרים זו אחר זו? והלא דיה היתה גם מכה אחת להכריח את פרעה שיעזבם לנפשם ולהוציאם? אכן הטעם מפורש בתורה: \"בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ\" (שם ט). וכן כתוב: \"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה׳\" (שם י). הרי מבואר שכל השתהותם של אבותינו במצרים במשך השנה הזאת היתה \"למען תספר וכו׳ וידעתם כי אני ה׳\".",
+                "<b>ולכאורה</b> הרי כבר הכירו את ה׳ והיו מאמינים בני מאמינים, כדברי הכתוב: \"ויאמן העם\" (שמות ד)? אלא שעדיין לא הושלמה מדריגתם באמונה ולא תוקן לגמרי הפגם \"במה אדע\", עד שלמדו בשנה הזאת את היסוד הגדול של השגחה פרטית וחידוש הבריאה לכל יחיד, ובכל מכה ומכה שהוריד הקדוש ברוך הוא על המצרים הושרש בתוך לבות בני ישראל עיקר האמונה כי ה׳ יתברך בורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בשביל כל יחיד ויחיד. הנה במכת דם אמרו חז\"ל שהיו מצרי וישראלי שותין בכלי אחד וזה היה שותה דם וזה מים (ראה שמות רבה ט). והרי לנו בריאת מעשה בראשית בשביל כל יחיד, שאותם המים בספל הקטן נתחלקו ונתהוו לזה מים ולזה דם. וכן במכת חשך, שהיו ישראלי ומצרי יושבים יחד במרתף אחד ולזה נעשה חשך כעובי דינר ולישראלי אור גדול, כלומר, שלישראל פעלה שמש ומרפא בכנפיה, ולמצרי היה חשך ואפילה. וכן יש לראות בכל המכות כולן. וזהו \"וידעתם כי אני ה׳\", שה׳ יתברך מנהיג כל בריה בעולם ומשגיח עליו בפרטי פרטות, ובורא את כל העולמות בשביל כל אחד במיוחד. חידוש זה למדו אבותינו במצרים בשנה הזאת, כדי להגיע למדרגה השלמה בהכרתם ולהיגאל לגמרי מפגם עבדותם הרוחנית, ורק אז נעשו ראויים לקבלת התורה.",
+                "<b>וזהו</b> פירוש הדיברה הראשונה שבעשרת הדברות: \"אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים\" - \"הוצאתיך\" לכל יחיד, כלומר שהקדוש ברוך הוא הוא אלהים של כל יחיד ויחיד ממש, שהוא בורא, מחדש, משגיח ומנהיג את הכל לכל פרט ופרט במיוחד. ויסוד אמונה זה המתבטא ב\"אנכי ה׳ אלהיך, שהוא עיקר ההכרה בו - התגלה ביציאת מצרים.",
+                "<b>ולא</b> את בני ישראל לבד רצה הקדוש ברוך הוא להביא לידי אמונה שלימה זו, על ידי המכות במצרים, כי אם גם את פרעה והמצרים. כמו שמפורש במקראות: \"וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי ידי על מצרים\" (שם ז): \"בזאת תדע כי אני ה׳ (שם); \"למען תדע כי אין כה׳ אלהינו\" (שם ח). ועוד כמה מקראות ובמשך שנים עשר חדש אלו לימד הקדוש ברוך הוא לפרעה ולמצרים את דרכי ההשגחה. ואמנם הועילו המכות, ואותו פרעה שאמר מתחלה: \"מי ה׳ אשר אשמע בקולו וגו׳ לא ידעתי את ה׳\" (שם ה), הוא עצמו בא להכרה גדולה בה׳ יתברך ואמר: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\" (שם ט), והם גם הם אמרו: \"אנוסה מפני בני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים\" (שם יד).",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן כמה גדול ערכה של האמונה בה׳, שהרי כדאי היה לישראל לשהות שנים עשר חדשים נוספים במצרים, וגם נוח היה למצרים לסבול כל כובד המכות, שכל אחת היתה, קשה מחברתה, ובלבד שיבואו להכרה וידיעה שלימה בהשגחת ה׳ יתברך.",
+                "<b>והנה</b> באמת לא החזיקה הכרתו של פרעה מעמד אלא זמן קצר בלבד. חז\"ל מספרים שפרעה נשקע בים והעלהו הקדוש ברוך הוא משם והלך לנינוה ונעשה מלך עליהם והוא שהחזיר את נינוה בתשובה. וכן דברי המדרש (ילקוט יונה): \"אמר רבי נחוניה בן הקנה: תדע לך התשובה מפרעה שמרד בקודשא בריך הוא מאד: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ ובלשון שחטא, בו בלשון עשה תשובה: ׳מי כמוכה באלים ה׳. והצילו הקדוש ברוך הוא מן המיתה לספר כוח גבורתו, שנאמר: ׳ואולם בעבור זאת העמדתיך׳ ומלך בנינוה\" ואנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים ומתעבין במשכב זכור, ושלח הקדוש ברוך הוא יונה להתנבא עליה להחריבה, ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק והכריז בכל עמו שיצומו כל העם ג׳ ימים וכו׳\". ועוד שם: כיון שראה הקדוש ברוך הוא ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי\".",
+                "<b>אולם</b> כל ימי תשובתם נמשכו רק ארבעים יום, כפי שאומרים חז\"ל שם, ולאחר זה שבו לדרכיהם הרעים. ובכל זאת כדאי היה להם לישראל לסבול שנה נוספת במצרים וכדאי היה להם לפרעה ולמצרים, לספוג מכות גדולות כאלה במצרים ועל ים סוף במשך שנים עשר חדש, כדי שאנשי נינוה יגיעו להכרה בה׳ לפחות לימים אחדים, כי אין שיעור לערך האמונה בה׳ יתברך וזוהי כל תכליתה של הבריאה וראויים כל הסבל והיסורים בגללה אם בכוחם להביא למטרה זו.",
+                "ה. <b>את</b> היסוד הזה מצינו גם ביונה הנביא. אמרו חז\"ל (ילקוט שם): \"יונה ברח לחוץ לארץ מקום שאין השכינה נגלית שם, כי אמר: הגויים קרובי תשובה הם ולא רצה לחייב את ישראל, לפיכך ברח. מה עשה הקדוש ברוך הוא הטיל סערה והטילו את יונה לים ובלעו הדג. \"וימן ה׳ דג גדול\", נכנם לתוך פיו כאדם שנכנס לבית כנסת גדולה והיו שתי עיניו כחלונות, אמר: פנסאות מאירות ליונה. ר׳ מאיר אומר מרגלית היתה תלויה במעיו של דג ומאירה ליונה כשמש הזה שמאיר בגבורה וראה יונה כל מה שבימים ותהומות וכו׳, והראהו שאול תחתית שנאמר: \"מבטן שאול שועתי\" והראהו גיהנם וכו׳. והיה יונה ג׳ ימים וג׳ לילות במעי הדג ולא התפלל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הרחבתי לו מקום במעי דג זכר כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל, אני מזמן דגה מעוברת שס\"ה אלפים רבבות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני וכו׳. מיד פלטו ובלעתו הדגה והיה בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטנוף. מיד כיוון לבו בתפלה וכו\"",
+                "<b>הרי</b> שכוונתו של יונה הנביא היתה לשם שמים, למסור נפשו עבור ישראל כאמור, ובכל זאת היה בבריחתו משום חוסר הכרה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, עד כמה חשובה לפניו האמונה של בריותיו בו, כמו שנאמר: \"מי כמוכה באלים ה׳\", ופירשו חז\"ל (גיטין נו): \"מי כמוכה באלמים\", שמכעיסין לפניו והוא שותק ומאריך אפו אולי יחזרו בתשובה, ומשום כך הרעיש הקדוש ברוך הוא את כל העולמות, נתהפכו סדרי תהומות והובקעו ארחות ימים וכו׳ וכו׳, עד שלבסוף מינה דג שיבלע את יונה, והעבירו בימים ובתהומות, והראהו שאול תחתית, והראהו גיהנם וכו׳, וכשיונה לא שינה את דעתו במעי הדג הזה ולא התפלל, הקיאו הדג ובלעתו הדגה ונמצא שם בדוחק רב וסבל יסורי גיהנם ממש, כפי שהתפלל ואמר \"מבטן שאול שועתי\". וכבר אמרו חז\"ל (עירובין יט): \"ג׳ פתחים יש לו לגיהנם וכו׳ אחד בים, שנאמר ׳מבטן שאול שועתי׳\": הרמב\"ן בשער הנמול נותן לנו תיאור כמה נוראים הם יסורי הגיהנם שאף אם יסבול אדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו בלי הפסק, עדיין אין זה מגיע ליסורי גיהנם של רגע אחד בלבד, ואם כן אנו יכולים לתאר לנו מה גדולים היו יסוריו של יונה הנביא במעי הדגה - בבטן שאול, שזהו המדור התחתון של הגיהנם. ובגיהנם הזה שהה יונה בעודנו בחיים, שהיסורים קשים יותר, שהם בבחינת \"חיים שאולה\" שנאמר בעדת קרח (במדבר טז). ולא רק רגע אחד, ולא יום אחד כי אם שלשה ימים ושלשה לילות, עד שבא לידי הכרה והתפלל לה׳.",
+                "<b>לימד</b> הקדוש ברוך הוא בזה את יונה הנביא, וגילה לו את היסוד הזה שאמרנו, שכדאים הם כל יסורי השאול שהגיעו לו כדי להביא את אנשי נינוה הגויים לידי הכרה בה׳, לידי אותה ההכרה שהורה להם פרעה, שהיה מלך נינוה באותו זמן: ואף אם לא תתקיים תשובתם אלא ארבעים יום בלבד, וגם אם יצא מזה קטרוג על ישראל, בכל זאת אין למנוע הדבר הזה, באשר זוהי, כאמור, תכליתו של עולם, וזוהי מטרת חיי אנוש עלי אדמות.",
+                "ו. <b>וכשנעמיק</b> בדבר יותר, נראה שהיסורים האלה אם הם מביאים לידי אמונה והכרה שהן תכליתה של הבריאה אינם יסורים כלל כי אם תענוגות, באשר רואים בהם שלוחיו של מקום. וכבר אמרו חז\"ל (חולין ז): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, הרי שבכל נקיפת אצבע יש לראות רמז מלמעלה. וכמה יש לאדם לשמוח על דבר זה שמלמדים אותו מן השמים שדרכו לא טובה ושעליו להיטיב את מעשיו.",
+                "<b>והנה</b> פרעה הרגיש בדבר הזה ושמח מאוד על המכות והיסורים שבאו עליו. איתא במדרש: \"ויהי בשלח פרעה\" כששלח פרעה את העם מי צווח ווי? פרעה. משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת. הלך ושדרו אצל עשיר אחד. וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזו מדינה הוא, היה משלח איגרת אצל אותו האיש ואומר לו: שלח את בני. פעם אחת וב׳ וג׳. היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו. אמרו לו שכניו: למה אתה צועק? אמר להם: כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב אגרת לי והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו. עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי, אינו נזקק לי בדבר. לכך אני צועק. כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי היה הקדוש ברוך הוא זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר: \"כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח עמי\" (שמות ט). והיה פרעה שומע מפי משה: שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם. כשירד הקדוש ברוך הוא למצרים והוציא את ישראל, שנאמר: \"וארד להצילו מיד מצרים\" (שם ג) התחיל פרעה צועק: ווי ששלחתי את ישראל. לכך נאמר: \"ויהי בשלח פרעה\" (שמות רבה כ)",
+                "<b>הרי</b> מפורש כי כל אותן המכות הקשות והעלבונות והיסורים שבאו על פרעה במצרים ראה בהם כבוד גדול לעצמו וראה בהם אושר ותענוגות שיש לו קשר עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכי הוא לבדו מטפל בו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. ונמצאים הדברים הפוכים, שבזמן שהיה מושל בכפה במצרים ושליט גדול בעולם והפעיל כל חכמת הכשפים בארמונו ובמדינתו וחשב את עצמו לאלוה, לא היה אלא נחות דרגה, עבד עבדים, כי עבד למזל טלה. והרי זו חשכת השכל ופחיתות במדריגה והיה רחוק מאד מתכליתו ומטרתו. אבל לאחר שבאו עליו המכות והיסורים, שנהרס שלטונו וכולם שחקו על משבתו, ונאלץ להכיר בה׳. שאמר: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\". דוקא אז השתחרר מפחיתות מדריגתו והרגיש בשמחה ובתענוגות החיים האמתיים עד שלא רצה להפרד מזה וצעק: ווי ששלחתי את ישראל, ווי שהפסדתי את הגילוי הזה שהתגלה לפני ה׳ במכות וביסורים שהביא עלי, כלומר: בתוך אותו גיהנם הרגיש טעם של גן עדן.",
+                "ז. <b>לפי</b> כל האמור יוצא, שכל מעשה יציאת מצרים בא, להביא לידי אמונה שלמה בה׳ יתברך, בלי שום פגם וטשטוש, הן בהשגחה הכללית שה׳ בורא ומנהיג הכל והן בהשגחה פרטית שה׳ יוצר את כל הבריאה כל רגע בשביל כל יחיד ויחיד, שיש בזה משום השתחררות גמורה מכל צל של פחיתות העבדות, וללמד שאמונה זו היא חיותו האמתית של האדם בבחינת \"וצדיק באמונתו יחיה\" ושכל היסורים שבעולם אם הם מביאים לידי אמונה זו אינם אלא תענוגות עליונים ואין אושר גדול מהם בעולם.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז\"ל: \"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים\" (הגדה של פסח). על כל אדם בכל הדורות להעביר בנפשו את התהליך הזה של יציאת מצרים, להשתחרר מכל שעבוד נפשי זר שהטביע הפגם של אמירת אברהם אבינו \"במה אדע\" ולהגיע לידי ההכרה השלמה הן בהשגחה הכללית והן בהשגחה הפרטית, אשר זוהי תכליתו ותענוגותיו של האדם עלי תבל ואין כלום בעולם זולתם. \"וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח\" (שם) כל מי שמתעמק יותר ביסוד זה של יציאת מצרים ומתעלה בהכרה זו באמונה, הריהו מוציא את עצמו יותר מעבדות לחירות עולם, למדריגת הגאולה ופדות הנפש.",
+                "<b>וחובה</b> זו אינה בליל הפסח בלבד בזמן אמירת ההגדה, כי אם בכל יום ובכל שעה. חייב אדם להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי תמיד עליו לעמוד במדריגה של עלית האמונה, בהבהרת השכל וההכרה ובגאולת הנפש. ולא עוד אלא שתיקנו חז\"ל לסמוך גאולה לתפלה (ראה ברכות ט). אין אדם יכל לעמוד להתפלל לה׳ לפני שהוא מעביר לפניו כל תהליך יציאת מצרים ובא, כאמור, לידי אותה ההכרה השלמה בכל יסודות האמונה בהשגחה הכללית והפרטית וגואל את נפשו מכל טשטוש של שעבוד ועבדות.",
+                "<b>ומשום</b> כך גם תיקנו חז\"ל שלפני שהאדם שופך תפלתו לפני המקום, עליו להתבונן בפרוטרוט בכל מה שעבר על בני ישראל במצרים ועל הים ולומר: \"ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם וכו׳ וכו׳\", ומתוך כך יבוא לכל אותן ההכרות האמורות, שיש בהן גאולת הנפש האמתית והחירות הגמורה, ולקריאה הגדולה שקרא פרעה בעת קריעת ים סוף: \"מי כמוכה באלים ה׳\" (ראה ילקוט יונה), ורק אז הוא ראוי לעמוד בתפלה לפני ה׳ יתברך.",
+                "<b>ואף</b> האדם הגדול ביותר זקוק להתבוננות זו ביציאת מצרים ולסמיכת גאולה לתפלה, כי לעולם יש לעלות ולעלות ביסודות האמונה היוצאים ממנה לאין שיעור. כתוב שחזקיהו המלך בחוליו אמר בתפלתו: \"זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי\" (ישעיה לח). ופירשו חז\"ל: \"מאי והטוב בעיניך עשיתי׳? שסמך גאולה לתפלה\" (ברכות י). הרי שגם חזקיהו שהגיע למדריגות העליונות ביותר, שבקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח (ראה סנהדרין צד), ואף לאחר שבאותה תפלה העיד על עצמו שהתהלך לפני ה׳ באמת ובלב שלם, עוד מצא זכות גדולה לעצמו שסמך גאולת מצרים לתפלתו, - שבגללה תתקבל לפני המקום - וראה בזה המעשה הטוב בעיני ה׳, בהא הידיעה, כדבריו: \"והטוב בעיניך עשיתי\".",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו שביציאת מצרים כלולים כל יסודות האמונה בשלביה העליונים אשר על ידה יתוקנו כל הפגמים בנפש ויושלמו כל המעלות ובה תלויה גאולת האדם השלמה, ומי שזוכה להשיג מדריגה זו במלואה להתבונן בה תמיד ולעלות בה ללא הרף הרי עשה בזה תכלית הטוב בעיני ה׳."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>חומר המדות</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> במקרא (בראשית יא:ד): \"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם\". ואמרו חז\"ל: \"נחלקו לשלש כתות. אחת אומרת: נעלה ונשב שם: ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה: ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה וכו׳ ר׳ נתן אומר כולם לעבודה זרה נתכוונו\".",
+                "<b>חז\"ל</b> יחסו עבודה זרה זו לאדם הראשון. הכתוב אומר: \"וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם\". ושאלו חז\"ל (בראשית רבה לח): \"בני האדם - אלא בני מי שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: \"האשה אשר נתת עמדי\", אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול\".",
+                "<b>הרי</b> שעוד בכפית הטובה של אדם הראשון ראו בשמים שורש של עבודה זרה, ואם כי הפגם במדה זו באדם הראשון היה בשיעור הקל ביותר, שלא נתגלה אלא בביטוי שעלול להתפרש כך, כפי שמבואר במאמרים הקודמים (ראה לעיל במאמר \"מדות ודעות\"), הוכר בזה בלבד מקור לכפירה ומינות.",
+                "<b>ואולי</b> יש להסביר בדרך זו את מאמר חז\"ל: \"אדם הראשון מין היה\" (סנהדרין לח:), שחז\"ל דנו אותו על שם סופו. מכיון שהתורה יחסה את חטא דור הפלגה בעבודה זרה לאדם הראשון, הרי שכבר היה בו שורש של אותו חטא שכמוהו כמינות.",
+                "<b>ומכאן</b> יצא לנו חידוש גדול שפגם קל בהכרת טובה יש בו כבר משום מינות ועבודה זרה.",
+                "<b>מצינו</b> חומר של מדת כפיית הטובה גם בבלעם, שבכל שנאתו לישראל ורצונו לקלל אותם הודגשה התביעה בעיקר במדה זו. חז\"ל פירשו על דבריו של בלעם \"מן ארם ינחני בלק\" (במדבר כג) \"שאמר לו בלעם לבלק: השוינו שנינו להיות כפויי טובה, שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר: ׳ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה׳: ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט: ואילמלא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב וכו׳, ואילולא אבותם, אני ואתה לא עמדנו בעולם\" (ילקוט בלק כג).",
+                "<b>הרי</b> חז\"ל מצאו בבלעם את שלש המדות הרעות: \"עין טובה, רוח גבוהה נפש רחבה\", ש\"הן כוללות כל הפחיתיות\" שבאדם (ראה ר׳ יונה על אבות ה), ומציינים אותו בתור אבי בעלי המדות המגונות בעולם. ובכל זאת טעה בלעם בכל דרכיו ומעשיו, וחשב שהוא תמים עם ה׳ ועושה רצונו, כפי דבריו: \"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳\" (במדבר כב:יח), וכן אמר: \"אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר\" (במדבר כב:לח). אולם עם כל זה עמד על חסרונו בכפיית טובה. הרי שמדה זו היא הגסה ביותר שלא יכל היה להתעלם ממנה. ולא עוד אלא שהוכיח בזה גם את בלק, האיך הוא בא לבקשו לקלל את ישראל בזמן שהוא חייב טובה לאבותיהם של אלו. ואם כי טובה זו באה לפני דורות רבים לאבות אבותיו, ובכל זאת ראה בזה חובה רבה שבגללה היה צריך בלק לוותר על כל טענותיו לישראל וחששותיו מהם שיבואו להחריב את עמו ואת ארצו. ואם לא הרגיש במדה זו בשיעור דק כזה ראה בכך אף בלעם השחתה רבה.",
+                "<b>מכאן</b> שמדת כפיית טובה היא המושחתת ביותר והיא ראשית הזדון והרשע.",
+                "ב. <b>ואולם</b> לא רק מדת כפיית טובה היא שורש המינות וכל מעשי השחיתות, כי אם כל המדות. ואף בשעה שחטא ישראל בעבודה זרה, לא נתבעו אלא משום ליקוי המדות. מצינו בחטא העגל שה׳ אמר עליו למשה: \"עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וגו׳\" (שמות לב). ובכל זאת כשהיה בא להענישם, כתוב: \"ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא\" (שם). הרי ראו את עיקר החטא של עבודה זרה לא בעצם העבודה כי אם במדה שהניעה אותה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאם המדות הן כשורה לא תתכן כלל אשמת עבודה זרה, אמרו חז\"ל (ילקוט נח יא): \"גדול השלום שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר (הושע ד): ׳חבור עצבים אפרים הנח לו׳, אבל משנחלקו מהו אומר (שם י): \"חלק לבם עתה יאשמו\".\" הרי מכאן שאשמת עבודה זרה חלה רק במקרה שהם לקויים במדותיהם ולבותיהם נפרדים זה מזה. אבל אם מדותיהם מתוקנות ויש ביניהם יחסי חבירות ושלום אף אם זה לשם עבודת אלילים אין מדת הדין שולטת בהם.",
+                "<b>ולכאורה</b> הרי גם בדור הפלגה שררו ביניהם יחסי שלום ואחדות, כדברי הכתוב: \"ויהי כל הארץ שפה אחת\". ולא עוד אלא שאמרו חז\"ל שאף על פי שחטא דור הפלגה בעבודה זרה היה קשה משל דור המבול, בכל זאת \"מכיון שדור המבול היו שטופין בגזל וכו׳ לא נשתיירה מהן פליטה\" אבל אלו מכיון שהיו אוהבים זה לזה, שנאמר: ׳ויהי כל הארץ שפה אחת׳ נשתיירה מהם פליטה\" (ילקוט שם). ואם כן, איפוא, אם היו אוהבים זה לזה, היאך שלטה בהם בכל זאת מדת הדין, כי אם אמנם נשתיירה בהם פליטה אבל יתרם נענשו (ראה שם), ולמה לא הונח להם? אולם לא היתה אחדות שלימה ביניהם כפי דברי סוף אותו כתוב, שאם כי היתה להם שפה אחת אבל גם \"דברים אחדים\". וכבר הזכרנו למעלה דברי חז\"ל שנחלקו לשלש כתות, ואף על פי שכולם לעבודה זרה נתכוונו, כאמור, היו ביניהם חילוקי דעות בעצם שיטותיהם בעבודה זרה, ומכיון שלא השלימו, הרי שמדותיהם לא היו מתוקנות, וכאמור לעיל ראו בהן בשמים ליקוי במדת הכרת הטובה, כפי דברי חז\"ל על סמך כינוים \"בני האדם\", ומשום כך באה עליהם הפורעניות. אבל באפרים שלטה אחדות גמורה שהיו שלמים במדותיהם, אין כביכול יכול לשלוט ביניהם.",
+                "ג. <b>ובאמת</b> לא תיתכן כלל באומות העולם שלמות המדות ואחדות גמורה, וזו היא רק נחלתם של ישראל בלבד. כל העמים עוד מחלחל בהם חטאו של אדם הראשון, כי \"גויים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם\" (ראה שבת קמו.), ואין בכוחם לבוא לידי אחדות ואהבה הדדית שלמה, ואף בזמן שאוהבים זה את זה ומאוחדים לפעולה אחת, אין זה אלא בצורה חיצונית הנראית לעין אבל בתוך תוכם אינם חושבים על טובתם של זולתם ויש לכל אחד מטרה אחרת וכוונתם לטובת עצמם. אבל בני ישראל. לאחר שעמדו בהר סיני ופסקה זוהמתם (שם), ועקרו מתוכם את החטא של אדם הראשון, בכוחם להגיע לשלמות המדות ולאחדות גמורה.",
+                "<b>ולכן</b> הדגישו חז\"ל שישראל אם עובדים עבודת אלילים ושלום ביניהם, אין הקדוש ברוך הוא כביכול יכול לשלוט בהם. אבל באומות העולם לא יתכן שלום גמור כזה, ואף אם הם מתאחדים - לא בטלה עבודת אלילים שלהם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אף המעשים הטובים של הגויים אינם שלמים, כי כל אימת שאין המדות שלמות - לא יתכנו מעשים שלמים, הכתוב אומר: \"צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת\" (משלי יא). לאומים מכיון שבתוך תוכם אין מדותיהם שלמות. אף במעשי החסד שלהם יש להם כוונות רעות, כפי שאמרו חז\"ל: שכל צדקה וחסד שגויים עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתגדל בו, ואחרים אומרים - להתיהר בו ולשם כוונות גרועות יותר (ראה בבא בתרא י). לעומת זה \"צדקה תרומם גוי\", בישראל - אף אם הוא נותן צדקה לשם אותה הכוונה כמו הגויים כגון: בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה בעולם הבא, בכל זאת הריהו צדיק גמור, משום שבתוך תוכו לבו שלם ובעמקי מחשבותיו הוא מכוון לשם שמים.",
+                "<b>ומכאן</b> שאם ישראל אוהבים זה את זה אהבתם שלמה, ומשום כך אף אם הם מכוונים לעבודה זרה אין מדת הדין שולטת בהם.",
+                "<b>וזהו</b> כללם של הדברים: הכל תלוי במדות. סטיה מן המדות מגיעה עד מינות ועבודה זרה: ולעומת זה, אם המדות מתוקנות אין מקום לחול אף לאשמת עבודה זרה."
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>כח של נטיה</strong></big><br><b>קוראים</b> אנו בקריאת שמע פעמים ביום: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\". ואמרו חז\"ל בספרי (דברים יא): \"כיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה וכו׳ כיון שפוסק מדברי תורה כאילו הולך ומדבק בעבודה זרה \". דרעיון זה רחוק מהבנתנו כי האם בזה שסר לרגע מן התורה נדבק מיד בעבודה זרה? אולם מפרשתו של אדם הראשון אנו למדים על יסוד זה, כאשר יתבאר.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו למעלה על גדולתו של האדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיה מלא חכמה עד מאד, כפי שהקדוש ברוך הוא העיד עליו ואמר למלאכי השרת: \"חכמתו מרובה משלכם\", ואף לאחר שחטא ונכשל: בעץ הדעת, אין לשער גדולתו ותוקף דעתו למעלה למשכיל, עד שאברהם אבינו האדם הגדול בענקים נתאוה להקבר במערת המכפלה מפני שאדם הראשון קבור שם. (פרקי דרבי אליעזר לו). ויש להתבונן משום מה נענש בעונשים כה נוראים שגורש מגן עדן ונקנסה עליו מיתה לו ולכל דורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? והלא חטאו היה כאמור, דק מן הדק עד אין נבדק, עד שמלאכי מעלה השכלים הנבדלים לא הרגישו בו מאומה מן החטא, ותמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: \"מפני מה קנסת מיתה על האדם?\" (שבת נה). ואף הוא בעצמו שחכמתו, כאמור, מרובה משלהם, לא הבחין היכן נעוץ היה חטאו, וטען לפני ה׳: \"האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל\", כלומר: מכיון שהיא נתנה לו מותר היה לו לאכול. כי בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש (נדה מה), ואם היא הורתה הלכה שמותר, לא היה לו לפקפק בדבר. ולא עוד אלא שאם גם חוה בעצמה אכלה, ודאי דבר המותר הוא ולא היה לו לחשוש כלל. וברור כי זאת היתה התנצלותו של אדם הראשון על אכילתו מעץ הדעת, כי הלא לא דיבר אדם הראשון חס ושלום דברים בטלים לפני הקדוש ברוך הוא, ואם הוא טען \"האשה אשר נתת עמדי וגו\", ודאי היתה כוונתו בזה לומר: \"הרי אתה נתת לי את האשה לעזר, ואתה הוא שנתת לה בינה יתירה ממני, חייב אני לשמוע בקולה, ובטוח הייתי שלא אכשל על ידה\". ואם כן איפוא, למה נענש?",
+                "<b>אולם</b> כבר אמרו חז\"ל על התנצלות זו שאמר: \"האשה אשר נתת עמדי\" - שכאן כפר בטובתו של מקום\". בזה שהדגיש ואמר \"אשר נתת עמדי\", היתה כאן כפירה בטובה, כלומר: בתוך עומק לבו של אדם הראשון היתה. איזו פגימה בהכרת טובתו של מקום. אמנם המלאכים לא הבחינו בזה ואף הוא לא הרגיש בכך, אבל ה׳ יתברך שהוא חוקר לב ובוחן כליות העיד כי היה בזה איזה פגם בתוך לבו של אדם הראשון מכח מדה או דעה. וזהו שאמר הכתוב \"ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה\" ואמרו חז\"ל (סנהדרין לח): \"איכה - אן נטה לבך\" כלומר: היתה, כאן איזו נטית לב צדדית.",
+                "<b>והנה</b>. נטיה זו כנקודה קטעה וכתם דק בתוך לבו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, הכתה שורש פורה ראש ולענה בכל מין האנושי. לאחר כמה דורות. בדור הפלגה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא רוב טובה והם מרדו בו ובנו מגדל לעלות השמימה ולהקים שם עבודה זרה וכו׳, כתוב: \"וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה לח) \"בני האדם מה תלמוד לומר? וכי בני חמורים וגמלים היו? אלא בני אדם הראשון שכפר בטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי\". הרי שכל המקור לעבודה זרה היה בדבור של אדם הראשון שאמר: \"אשר נתת עמדי\". בנטיה קלה זו בתוך עומק לבו של אדם הראשון נעוץ השורש שממנו יצאה המרידה הגדולה של כל הדוד ההוא כנגד הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ולא</b> זו בלבד, אלא שגם עליו עצמו אמרו חז\"ל (סנהדרין שם): \"אדם הראשון מין היה, שנאמר איכה וכו׳\", ולכאורה יש לתמוה היאך אפשר להעלות על הדעת כי האדם הגדול שאת חטאו לא הכיר שום נברא. כאמור, היה באכילתו מעץ הדעת משום מינות? ואמנם מצינו עוד שחז\"ל אמרו (עירובין יח): \"חסיד גדול היה וכו׳\". אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים. אף כי חסיד גדול היה ועמד בחסידותו כל ימיו, וגם חטאו היה דק מאד וכו׳ כנ\"ל, בכל זאת מכיון שבתור עומק פנימיות חדרי לבו נתגלתה איזו סטיה כלשהי והפסק כלשהו בעליתו התמידית בניגוד לכלל \"אורח חיים למעלה למשכיל\", ראו בה בשמים כעין מינות. ואף כי בדבריו שאמר \"האשה אשר נתת עמדי וגו׳\", היה פסק הלכה שהוא מחויב לשמוע בקולה, בכל זאת \"כל לבבות דורש ה׳\" (דברי הימים א, כח) פירוש: ה׳ דורש שכל הלב של האדם יהיה שלם עם ה׳ יתברך, ואם ה׳ החוקר לב ובוחן כליות מוצא פגם כזה, אין לבבו שלם עם ה׳ וקוראים לו מין. ואולם תביעה דקה כזו אפשר לתבוע רק מאדם, כי דוקא מתוך כך שהאדם גדול לאין שיעור וראשו מגיע השמימה יש מקום לתבוע אותו על פגימה קלה כזו שמלאכי השרת אינם יכולים אף להשיגה.",
+                "<b>הנה</b> אמרו חז\"ל (בראשית רבה ח:י) שמלאכי השרת טעו בו באדם ובקשו לומר לפניו קדוש והרי יש בזה טעות חמורה עד מאד לחשוב על נברא שהוא בורא, ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, ובכל זאת לא מצינו שהמלאכים נענשו, כמו הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם, שהיו מלאכים, ומשום שחטאו הפילו אותם משמים לארץ (ראה ילקוט בראשית מד). ולמה לא באו מלאכים אלה על עונשם ולא השליכו אותם ארצה? אלא מכאן שהמלאכים אף על פי שגדולים הם מאד בשכלם שהוא שכל נבדל רוחני טהור, מוגבלים הם בשכלם, ומכיון שראו באדם חכמה רבה ונפלאה כזו שהיא למעלה מהשגתם, עלולים היו לטעות בו ולחשוב עליו שהוא בורא, ואינם נתבעים על זה. אבל לא כן האדם, הוא עולה עליהם במדרגות רבות, שתובעים אותו על אשר לא הבחין והכיר אף את הנטיה המוטעה הקלה הצפונה בתוך מעמקי לבו, והוא נענש עליה בעונשים איומים כאלה, שנטרד וגורש מגן עדן, נתמעטה קומתו ודמותו, ונקנסה עליו מיתה לו ולדורי דורותיו. ולא עוד אלא שנטיה קלה זו נחתמת כעבודה זרה וקוראים אותו מין.",
+                "<b>הוא</b> הדבר אשר אמרנו, כי השגותיו של האדם גדולות הן לאין שיעור. מצינו בחז\"ל (בראשית רבה ח): \"בשעה שקרא האדם שמות לכל הברואים, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני מה שמי? אמר: לך נאה להקראות ה׳, שאתה אדון לכל, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳, זהו שמי שקרא לי אדם הראשון\", רואים אנו כמה גדול האדם שקרא שמות לכל הברואים, היינו שהכיר את הבריות כולם, והתאים להם שמות לפי טבעם ומהותם. וגם את המלאכים הכיר אדם הראשון עם כל הכחות המופלאים שיש בהם כמו: מיכאל באחת, גבריאל בשתים וכו׳ (ראה ברכות ד). כי אצלו לא נחשבו המלאכים יותר משאר הנבראים, ואף כי הם נבדלים מכולם בשכל נבדל מכל מקום עומדים הם, ככתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ועוד הגיע האדם למעלה עליונה כזו שקרא את הקדוש ברוך הוא בשם, ואמר: \"לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל\", היינו שהסתכל אדם הראשון בכל חלל העולמות בשמים ובארץ ובכל היצורים והבחין והכיר בכל דבר קטן וגדול את אדנותו יתברך, ואמרו \"אתה אדה כל\"!",
+                "<b>ומכיון</b> שכך, משום שיש בו באדם כחות נעלים ונפלאים כאלו, להכיר את כל הבריאה במהותה האמתית, אסור היה שתחול בו איזו נטיה שהיא שתוכל להטעותו, ומשום זה נתבע עליו ונענש בעונשים כה איומים ונוראים. ולא על כגון זו בלבד האדם נתבע, לא רק שלא יבוא הוא עצמו לידי טעות. אלא יש בכחו להיות מאיר ובא כנכון היום, עד שלא יחול שום טשטוש שהוא בשכלו הגדול, שלא יתכן אף רצון מאיזה צד שהוא לבוא ולהטעותו, כי במקום האור אין שליטה כלל לחושך.",
+                "<b>מצינו</b> בחז\"ל (שבת נה): \"כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר: ׳ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו כלבב דוד אביו׳, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא, אלא מה אני מקיים: ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳? ההיא כר׳ נתן וכו׳ הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך וכו׳\". רואים אנו שגדולתו של האדם מגיעה עד כדי כך, שאם בקשו נשיו להסירו מאחרי ה׳ ללכת אחרי האלילים, כבר קוראים עליו: ׳ולא היה לבבו שלם עם ה׳ וש׳נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים׳, כלומר: שבשמים רואים בזה לבד שנשיו בקשו להטותו - איזו נטיה בתוך לבו לאלהים אחרים, שאם לא כן, לא היה יכול להיות מקום אף לרצון מצד נשיו לבקש להטעותו. וכזה היה גם חטאו של אדם הראשון, אף כי ודאי חסיד גדול היה ואסור לומר אחרת. (עי׳ ר\"ח לסנהדרין שם), אלא שגם נטית לב כלשהי דקה מן הדקה תוך חסידותו אשר לא הכירו בה לא המלאכים ואף לא הוא בעצמו, ורק הקדוש ברוך הוא לבד הכיר בה, אף על פי כן גרמה לאחר כמה דורות לדור הפלגה של מינים בעולם.",
+                "<b>ולא</b> רק לאדם הראשון ולשלמה החכם מכל אדם - נאמרו הדברים הללו, אלא כולנו בני אדם אנחנו, בני אדם הראשון, וגם בנו מוטבע הכח הזה. וזהו מה שאמר הכתוב (דברים יא) \"וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\", כי אם יש מקום בלבו של האדם לאיזה פיתוי שהוא הגורם לסור מן התורה, הרי זה נקרא \"וסרתם ועבדתם אלהים אחרים\", ויש בזה משום מינות. והם הם דברי הספרי שהבאנו שאם האדם פוסק מן התורה מיד נדבק בעבודה זרה. וכן אמר גם משה רבינו ע\"ה בתורה (שם כט): \"פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים\" וגו׳, כלומר: אם יש בלב אדם איזה שורש שהוא אשר פונה מעם ה׳ אלהיו, כבר רואים בו כאילו הוא הולד לעבוד את אלהי הגויים. עד כדי כך שקולה וחמורה כל נקודה שלילית בלבו של האדם, ובכחה להכריע במהותו ולהוליכו שולל. למדים אנו מזה כמה צריך אדם להזהר בכך, כי אין שום אדם מובטח מזה. ויש אשר אף תוך לימודו מוסר בדביקות והרהורי תשובה, עלול הוא שתימצא בלבו איזו נטיה לא טהורה, ורואים בה שורש של מינות הגורמת הטעאות רבות והתכחשות בה׳. על כל אדם, איפוא, לשים תשומת לב רבה לזה לשרש אחרי כל הטיה כלשהי ויהיה כל לבו דבוק בתורה ובה׳ יתברך."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>מעשי אבות</strong></big><br><b>חייב</b> אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנא דבי אליהו כה). מעשי האבות הם חכמה. המיוחד שבמעשיהם לא בעצם המעשים כי אם בהכרה ובחכמה שבהם. ויש אשר אדם יעסוק כל הימים באותם המעשים ועדיין אינם בגדר מעשי האבות, משום שאינם חדורים אותה החכמה.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן במה מצטיינים המעשים של האבות? והנה אמרו חז\"ל (בראשית רבה לד): \"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני הוא בעל העולם\".",
+                "<b>ויש</b> להבין הרי כולם ראו את הבירה הדולקת, ובודאי שאלו גם הם: מי כאן בעל הבירה? ולמה לא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא כדרך שנגלה לאברהם אבינו?",
+                "<b>אלא</b> שאברהם אבינו לא הסתכל בבריאה לבד, אך התעמק בחכמת הבריאה והכיר את יסוד החסד שבה. הוא ראה את השמש הנפלאה האיך היא מאירה על פני תבל ומועילה לכל הנמצאים עליה, וכן הירח והכוכבים וכו׳. כולם מטיבים ומועילים לברואי מטה ללא הפסק, לא ישנו מתפקידם ולא ימעטו מהטבתם, ואין במציאותם כל מקום לתגמול ושכר חלף עבודתם. כן ראה לפניו את כדור הארץ בכל היקפו - גשר עצום הנרקע על פני המים - המחזיק עליו כל יושבי חלד, אשר ימצאו בו את מזונותיהם וטרפם בתבואה ופירות, בעשבים ובאילנות וכו׳ וכו׳. והארץ הזאת עומדת לעולם לכלכל ולזון להטיב ולהועיל, וכל מהותה ומטרתה אך טוב וחסד. וכשהתבונן בזה אברהם אבינו מצא כי יש מקור לכל מעשי חסד אלו, שבירה זו דולקת במצות הבורא יתברך הוא אשר ברא את השמש והירח וכו׳ להועיל ולהטיב לכל הנבראים כולם, והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, להאציל לעולם שפע של הטבה וחסד.",
+                "<b>מכאן</b> למד אברהם אבינו גם לעצמו - בתור נברא אשר בראו ה׳ על פני האדמה - ללכת בדרך זו, לעשות אף הוא כמעשיהם להטיב עם הבריות, להנאותם ולענגם בכל אשר יוכל, וראה כל תכליתו וחובתו בעולמו לעשות רק חסד לשם חסד וכמו השמש המאירה לעולם כן יצא והאיר אף הוא ממזרח צדק, וכירח וככוכבים אשר לא יאספו נגהם, לא חשך גם הוא עמל ויגיעה לעשות תמיד חסד בארץ. וכשם שאין במעשי החסד של הבריאה שום מקום לתגמול ושכר, כך לא ביקש אברהם שום שכר והנאה חלף עבודתו, כי המבקש שכר ותשלום אין הטבתו ראויה להקראות \"חסד\", שאין זה אלא כמעשה חליפין לתועלתו ולהנאתו. ומתוך כך שראה והתבונן בבירה זו הדולקת והכיר את מעשי החסד בהבריאה, חייב את עצמו גם הוא לעשות כן.",
+                "<b>ולא</b> הסתפק אברהם אבינו במעשי חסד לבני אדם שהם מצויים לפניו ובדברים שהם מרגישים את חסרונם, אלא חזר אחר בני אדם כדי שיוכל להטיב עמהם, ואף בהנאות שאינם משתוקקים להם כלל על כל פרטי תענוגיהם. אמרו חז\"ל (אבות דרבי נתן ז): \"יהי ביתך פתוח לרווחה, כיצד? מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לדרום למזרח ולמערב ולצפון, כגון איוב שעשה ארבעה פתחים לביתו וכו׳ כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית: הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו, וכן לכל רוח וכו׳, אף על פי כן אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב! עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם, אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסין אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים - האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין, אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן לתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין - האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר - האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳\".",
+                "<b>אברהם</b> אבינו לא חיכה שיבואו אליו אורחים ושיהיו זקוקים לטובתו, אלא הקדים פני אורחים והגיש להם מאכלים שלא הורגלו בהם כלל, כדי לענג אותם בכל התענוגות שבעולם. ועוד לא נחה דעתו בזה, אלא שבנה פלטרין גדולים על הדרכים והמציא להם תענוגיהם מבלי שיאלצו לטרוח אף טירחה כל שהיא, ויוכלו להגיע להם דרך כל הרוחות וימצאו הכל מוכן לפניהם.",
+                "<b>ומנין</b> למד אברהם אבינו הנהגה זו? הסתכל בבריאה וראה כמה טובות המציא הקדוש ברוך הוא לברואיו אף בדברים שלא היה עולה על דעתם כלל לבקשם ולחפש אחריהם. כשם שאדם הראשון הכה אבן על אבן והוציא אש, כך אפשר שהיו עושים כל דורותיו ומסתפקים באור זה בלבד מבלי להרגיש צורך בשמש ובירח ובכוכבים, וכדומה לזה היו מסתפקים בלעדי עוד הרבה דברים. ולא חיכה ה׳ יתברך עד שיבוא האדם ויבקש אור בעדו או להרקיע לו את הארץ על המים וכו׳. וכן לא השהה את מזונותיו עד שירעב ויצמא ויבקש, אלא עד שלא נברא האדם כבר הוכנו לו השמים והארץ וכל צבאם עם טרפו וכל צרכיו וכל תענוגותיו, \"כדי שיכנס לסעודה מיד\" (ראה סנהדרין לח), ואחר כך ברא הקדוש ברוך הוא את מקבל הטובה - את האדם - ומילא לו את העולם בכל העינוגים והעידונים שלמעלה מכל מושגיו בכדי שיוכל ליהנות מהם.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאחז\"ל, שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: \"עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם וכו׳\", כי אברהם אבינו מיצה כל לימודו מהבירה הדולקת להשתדל גם הוא להכין לבני אדם אף תענוגות שלא עלה על דעתם לבקשם ולא חסרו להם כלל, והיה הולך ומהדר בעולם וכו׳, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר וכו׳.",
+                "<b>ועוד</b> לא הסתפק אברהם בזה ושאל: \"תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג\"? כלומר: שהתעמק והתבונן ללמוד לא רק מהבירה הדולקת כי אם גם מהבורא יתברך עצמו כביכול, וראה חובתו לא רק לעשות חסד בארץ, אלא אף להיות בורא חסד, כבעל הבירה. רואים אנו שאברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום שלישי למילתו, שסכנתו מרובה וכאבו גדול, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים, אינו מוצא מנוחה לנפשו ויושב כחם היום בפתח ביתו ומצפה בכליון עינים, אולי יעבור מי שהוא דרך ביתו שיוכל להעניק לו מטובו וחסדו. ולכאורה מה ראה לעשות כן? הלא הבין כי ביום שרב כזה לא ילך שום איש בדרך, ואין מי שיהיה זקוק לביתו ולטובתו, ובודאי גם לא חסרו לו אורחים ששהו בביתו מהימים הקודמים, כי הלא היו באים אליו מכל קצוי ארץ לחסות בצל קורתו ובלי ספק היו מתעכבים בביתו זמן רב, ואם כן למה הצטער כה אברהם אבינו לחפש אחר אורחים חדשים?",
+                "<b>אכן</b> הוא הדבר אשר אמרנו, כי אברהם הגיע ללמוד מבורא העולם שהוא מקור החסד, וכשם שמדת חסדו של הקדוש ברוך הוא חייבה לברוא מתחלה את כל ברואי העולם כדי להטיב עמהם, לגמול חסד מבלי אשר יהיו לה מבקשים, כן עיצב אברהם אבינו בעצמיותו מדה זו של יצירת מקבלי החסד וישב בחם היום והצטער הרבה על אשר אין לו אפשרות זו, עד שחייב שינוי הטבע ונשלחו לו מלאכי השרת בדמות אנשים כדי שיוכל לבצע מדה זו מכח אל הפועל.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (ילקוט שם בשם תנדב\"א): \"האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שהטריח, פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו, שנאמר: ׳והוא עומד עליהם ויאכלו\". רואים אנו מזה שה׳ יתברך שינה את הטבע של המלאכים והם התחילו לאכול, משום שאברהם אבינו הצטער על שאין באפשרותו להטיב היום, ומן התימה, וכי משום כך צריך לשנות את הטבע ולברוא להם פה וקיבה? ולמה לא היה די בזה כאותה דעה בגמרא (בבא מציעא פו) שהיו נראים כאוכלים, ושוב לא יצטער אותו צדיק? אלא שאברהם שנגלה עליו בעל הבירה וכו׳ למד דרכי טובו של הקדוש ברוך הוא, שהוא ברא את עולם החסד וברא את האדם כדי שיהנה מהחסד הזה, והשתוקק גם הוא ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שתתהוה מציאות כזו שיהיה לו עם מי להטיב, וישב בפתח האהל גם כחם היום וחיכה לאורחים. וכשראה שאין אפשרות להוציא לפועל את מדת חסדו הצטער צער גדול בנפשו, עד שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מלאכים בדמות אנשים ופתח להם פיהם לקבל חסדו של אברהם אבינו ואכלו ממש, כדי שיוכל להדמות גם בזאת לקונו לברוא מקבל חסד שיוכל לבצע על ידו את מעשה החסד.",
+                "<b>ולכשנתמנה</b> ונשאל, מה להם ולמלאכים לאכילה? שכל נבדל, אם גם נוצרו בו פה וקיבה, כלום הנאה יש לו אם יאכל לחם וחמאה, והאיך יצוייר בכלל שדבר רוחני זך כמלאך אלהים מיסב על השלחן ולועס ואוכל פת? הנה עד שאנחנו תמהים על המלאכים נתמה על בן אדם, שהרי הוא מצד שכלו ושרש נשמתו גדול הוא ממלאכים, כמו שמצינו בחז\"ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: \"חכמתו מרובה משלכם\", ואף על פי כן כשבראו ה׳ יתברך בעולם הטביע בו טבע של אכילה ושתיה כפי צורך חיותו וקיומו. מעתה הוי אומר בעל כרחך כי טובה היא לאדם וחסד גדול עשה אתו ה׳ יתברך שיאכל ויהנה ויברך לה׳ יתברך ויתעלה בזה ויבא לתכלית הטוב. כן גם המלאכים בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שטרח, עלו במדריגתם ופתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו.",
+                "<b>ומכאן</b> למדנו טיבם של מעשי אבות - אשר כל מעשיהם לא נבעו אלא ממקור החכמה - שמתוך הכרתם את ה׳ יתברך וההתדמות אליו ללכת בדרכיו. נעשו בעצמם למקור הטוב והחסד, ומתוך כך גרמו הנאה לבריות בכל פרט קטן כמדת הקדוש ברוך הוא אלהי הטוב והחסד.",
+                "<b>ומכיון</b> שאברהם אביבו הגיע מתוך הבריאה להכיר את ה׳ כדי להידמות אליו ולהוות מקור הטבה וחסד. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא והציץ עליו ואמר: \"אני בעל הבירה\", וגילה לו את עצם חכמת מדות הטוב והחסד, כדי שיראה דוגמה להתנהג לפי מדותיו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא בבריאה, בחינת מה הוא אף אתה.",
+                "<b>ולכך</b> כיונו חז\"ל במאמרם: \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב\"׳ שיש לנו ללמוד שכל מעשינו הטובים לא יהיו מעשים סתם כי אם יהיו מעשי חכמה ויהוו מקור מדות הטוב. כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. ישנם אנשים עושים מעשים גדולים אבל לבם אינם מהוה מקור הטוב ולכן הם רחוקים ממעשי האבות, נחוץ לשנות את כל מקור המעשים. ואין להסתפק אף במעשי חסד כדוגמת איוב שנעשו לפי הדרישה והצורך, אלא יש לפעול חסד בתור מטרה לעצמה, ולכן נחוץ להטיב עם הבריות אף מבלי שיהא צורך בכך ואף להמציא את מקבל החסד וליצור בו את הרצון לכך, כפי מעשיו של אברהם אבינו, וכדוגמת מדות הטוב של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ויש</b> לנו אפשרות להגיע למדריגה זו, אם נוסיף מחשבה והתבוננות למעשינו.",
+                "<b>ואמנם</b> יש שאנו עושים מעשים גדולים שיסודותם בהררי קודש, כדוגמת מעשי האבות, אבל אנו אין מתבוננים בהם ולא עומדים על מהותם, ומתוך כך הם מאבדים את עיקר ערכם. והנה דוגמאות אחדות. חז\"ל תיקנו במוצאי שבת קודש לומר מזמור \"יושב בסתר עליון\" שהוא שיר של פגעים כדי שלא יזיקו אותנו המזיקים, וכבר אמרו חז\"ל (ברכות ו): שאלמלי ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. ואף על פי שאין אנו רואים אותם כלל ואין מרגישים בהם תיקנו חז\"ל שנתפלל להנצל מהם, הרי שאנו עושים מעשה חסד אף מבלי שידרשו ממנו ומבלי שנרגיש הצורך בכך. יש עוד טעם לתקנה זו, כדי להאריך בתפלה ולהשהות חזרתם של הרשעים לגיהנם. והנה יש באמירת מזמור זה הטבה גדולה לחיים ולמתים. ואילו היה האדם מתבונן ומשים לבו לזה הרי בכל מלה ומלה שהוא מוציא מפיו נמצא גומל חסדים ומטיב לבריות בתפלתו עליהם והולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לחונן את הרשעים יורדי גיהנם ולהצטער בצרתם, אף שלא רואים את סבלם ואין איש דורש דבר זה ממנו, והלא הן הן כאמור דוגמת מעשי האבות. אבל דא עקא כי אנו אומרים תפלה זו ולא מרגישים כלל כי יש כאן משום הטבה וחסד בדרגות עליונות, אלא יוצאים אנו ידי חובתנו בזה כמצוה שביננו לבין המקום בלבד.",
+                "<b>וכן</b> במה שנהגו לברך איש את דעהו בכל פעם בנוסח הראוי לזמנו כגון: צפרא טבא: שבתא טבא: שבוע טוב. וכדומה. יש בזה משום ברכה ותפלה לכל אחד, בשבת - שתהיה לו למנוחה ועונג, ובמוצאי שבת - שיצליח במעשיו במשך כל השבוע ושינצל מהפגעים המצויים בימות החול, ואילו היו מצרפים לזה כוונה והתבוננות בפירוש המלות האלה, ולא היו אומרים אותם רק מתור הרגל ושיגרא, הרי תוכם רצוף אהבה וחסד עם הבריות בהתאם לתנאיו ולמצבו של כל אדם, ולכל מה שעלול להתרחש אתו לעתיד, וכמה משתנים בכך פני אותם הדברים עצמם ומקבלים צורה מסוגם של מעשי האבות, כמדובר.",
+                "<b>נמצא</b>, אפוא, כי החובה של האדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. אינה לעשות דוקא מעשים גדולים כדוגמת האבות, אלא להחכים אותם המעשים שהוא עושה, שיהיו נעשים בשימת לב הראויה ומתוך הכרה להידמות להקדוש ברוך הוא כדי להוות מקור הטבה וחסד כמטרה לעצמה."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>בין אדם למקום ובין אדם לחבירו</strong></big><br><b>מקובל</b> בעולם כי המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו הם שני ענינים נפרדים. אפשר לאדם להיות גומל חסד עם הבריות אף ללא הכרה ואמונה בה׳ ומבלי לקיים מצוות שבין אדם למקום: וכן להיפך, אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אף מבלי להיות טוב לבריות. אולם אין זה נכון. המצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לבריות קשורות אלו באלו ולא תיתכן כל הפרדה ביניהן.",
+                "<b>כשאדם</b> מטיב עם הבריות ובאותה שעה הוא מתכחש למקום. הריהו דומה למי שגומל חסד עם אדם אחד ולמי שהוא מקור הטוב והחסד הוא גומל רעה ובודאי שאין הטבתו נובעת ממדת החסד. ואם כי אין נפקותא לה׳ יתברך בהתכחשותו אליו ואין כלל מושג של גמול רעה כלפי המקום, כביכול, אבל יחס זה מצד האדם פוגם במדת הטבתו ומוכיח שכל מעשי הטבתו אינם נובעים ממקור החסד.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לא רק שבזה נפגמה מדת הטבתו של אותו האיש אלא שכל מעשי החסד שלו אין להם כל ערך, ובמקום להוות הטבה וחסד הם מהוים רשעות ואכזריות.",
+                "<b>כשאדם</b> מקיים מצוות שבין אדם לחבירו מתוך הרגשת טבעו בלבד, ללא הכרה בה׳ ומבלי לקשר אותן עם מקור הטוב והחסד ולדמותן למעשי החסד של ה׳ יתברך, קנה המדה של מעשיו מצומצם מאד והן מעוטי צורה ודמות הן במרחב ובמעוף והן בגישה וביחס. מושגי החסד של האדם מצד הרגשת עצמו מוגבלים והוא מסתפק במעשים פעוטי ערך. ולא עוד אלא לכשנדייק בהם נמצא שאין זו הטבה כלל אלא רשעות, כי הוא מונע מחבירו את כל גדולת החסד ואת כל השפע האלהי האצור בתוכו, ובמקום לתת את טובתו של מקום הריהו נותן לו את טובתו הוא המוגבלת. והוא דומה למי שיכול לתת לחבירו עולם מלא ואינו נותן לו כי אם דבר פעוט ואין לך עלבון גדול מזה. אך לעומת זה אם אדם בא אל המצוות שבין אדם לחבירו מתוך זה שהוא מכיר בה׳ והוא מקיים אותן לא מתוך הרגשותיו ומושגיו המצומצמים כי אם לאחר הסתכלותו בשפעת החסד הפרושה בכל הבריאה ומתוך רצון להידמות בזה לה׳ יתברך וללכת בדרכיו, הרי ממדי החסד שלו הם שמימיים, מעין חסד של הקדוש ברוך הוא, ויש להם מעוף אחר וגישה אחרת, והם מקבלים צורה נשגבה ודמות עילאה.",
+                "<b>וזוהי</b> דמות החסד של האבות. האבות לא עסקו במעשי חסד סתם, כי אם הכירו קודם את ה׳ הטוב והמטיב שחסדו מלאה הארץ, והם הבינו שעל האדם ללכת בדרכיו ולקחו דוגמה ממנו, כשם שהוא שופע חסד לכל הברואים ללא גבול וללא הרף, כך השתדלו הם להטיב בעולם בממדים הגדולים ביותר. אברהם אבינו הגיע במדת החסד לשיאה, עד שמיחסים את המדה, הזאת אליו, בדברי הכתוב: \"חסד לאברהם\" (מיכה ז), והוא משום ששאב ממקור החסד ותפש, כביכול, את מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא. בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו והסתכל בבירה וראה אותה מלאה טוב ועונג לאין שיעור וכל יסודה הוא החסד, כדברי הכתוב: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט), וכל שפע החסד הזה אינו מיועד לכל הברואים בכללם אלא בשביל כל יחיד ויחיד, כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם בשביל אדם הראשון כשהיה יחידי בעולם, וכן בורא אותו בכל הדורות בשביל כל אדם ואדם. ומתוך זה למד אברהם ללכת בדרכי הבורא והתחיל לעשות חסד עם הבריות כדוגמת הבורא. וככל אשר עלה יותר בהכרת ה׳ כן עלה יותר במעשי החסד שלו, עד שהגיע בהטבתו לממדים כאלה שהתדמה ממש למדת חסדו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>כבר</b> הוסבר לעיל בארוכה מדת הכנסת אורחים של אברהם, שהגיע בה לשיא ועלה על כל אנשי החסד בעולם בכל הדורות. חז\"ל אומרים שסעודת אברהם היתה חשובה משל סעודת שלמה המלך בשעתו (ראה בבא מציעא פו:). וההבדל היה לא באיכות הסעודה בלבד כי אם בכל היחס והגישה. נציין דוגמה אחת. חז\"ל מספרים שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם, שחט לכל אחד מהם פר מיוחד כדי שיוכל להאכילו לשון בחרדל. עובדה זו שהיה מוכן לבזבז שור שלם כדי להוציא מתוכו את הלשון ולהגיש אותו למאכל לאיש אחד, מוכיחה על גישתו והערכתו את האדם ועל דמות החסד שלו, בפעולה זו היה ערך הרבה יותר ממה שהיה מאכיל למי שהוא שור שלם, כי בכך הוא מגלה גם את יחסו הנשגב אל האדם שיש להטיב לו בשיעור נפלא כזה. ויש ביחס זה בלבד עונג גדול שאין כמותו. ומנין בא אברהם למדת חסד מופלאה כזו? מתוך התדמותו למעשי החסד של הקדוש ברוך הוא בעולם, שברא את כל הדר הבריאה על כל תענוגותיה המרובים והמגוונים בשביל כל יחיד ואף במטרה להאכילו מתוך כל שפע הטובה הזאת סעודה אחת בלבד.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו שדוקא מתוך הכרה בה׳ והסתכלות במעשי החסד שלו בבריאה יש להגיע למדת החסד בשיעור הגדול ביותר שהוא למעלה מכל מושגי האדם. ומכאן שמי שמטיב עם הבריות ללא הכרה בה׳ נמצא שמעשיו פעוטים מאד והוא מונע מהן את החסד באותם הממדים הגדולים ויש בזה משום זלזול באדם ואין הוא מטיב כי אם מריע.",
+                "<b>ומתוך</b> זה שאברהם נגש אל החסד כאמור, בעקבות הכרתו בה׳ בא גם למעשי חסד רוחניים, לקרב את הבריות לשמים ולזכותם במצוות שבין אדם למקום. כפי שהכתוב אומר: \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\", כלומר שעשה נפשות לה׳ והכניסם תחת כנפי השכינה. אברהם ראה שגמר יצירתו של האדם היה בזה שהפיח בו נשמה כדכתיב: \"ויפח באפיו נשמת חיים\", הרי שזו עיקר יצירתו ובזה החסד הגדול ביותר. ומתוך זה בא גם הוא להכרה שבעיקר יש לעשות נפשות.",
+                "<b>ובאמת</b> לא יתכן חסד עם הבריות בענינים חמריים בלבד, והעושה כן דומה למי שרואה אדם ישן בתוך בית בוער באש והוא מרחם עליו ואינו רוצה להקיצו ולהפריעו משינתו. והרי אין לך אכזריות גדולה מזו, כי מה יועילו רחמיו בשעה שאינם אלא לרגע ומיד אחר זה תתפשט הדליקה ותשרוף אותו. כן אם מטיבים לאדם בעניני גופו בלבד ולא דואגים למצבו הרוחני, כי אז הרי מעלימים עין מאשרו האמתי והנצחי. ומה התועלת בכל הטבתו אם היא לחיי שעה בלבד ועוזבים את כל חיי העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאם האדם עוסק במצוות שבין אדם לחבירו בלבד, הוא מונע מהבריות עולמות של חסד. חז\"ל אומרים על הפסוק \"בהבראם\" שבאות הא ברא ה׳ את כל העולם (מנחות כט), ואם באות אחת שבתורה נברא עולם מלא כל טוב ותענוגים לאין שיעור, הרי מכאן כמה עולמות של טוב וחסד כלולים בכל מצוה שבתורה, ואם האדם מחסיר אפילו מצוה אחת הרי הוא מונע עולמות של חסד מהבריאה והורס כל מעשי בראשית. נמצא שאם אין האדם מקיים את המצוות שבין אדם למקום הוא מחריב את העולם ומונע את שפע טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא מהבריות ופוגע איפוא בצורה חמורה מאד גם בענינים שבין אדם לחבירו.",
+                "<b>ועוד</b>. הרי כל חטאו של אדם הראשון היה במצווה שבין אדם למקום, כי לא נצטוה כי אם במצוה אחת כדכתיב: \"ויצו ה׳ אלהים\" ופירש ר׳ יהודה שה׳ ציוה לו על אלקותו (ראה סנהדרין נו), והנה ברגע שפגע במצוה זו בצורה הדקה ביותר, נהפך גן העדן לגיהנום וכל הבריאה נתקללה וירד חורבן לעולם, ומכאן שכל אדם אם הוא לקוי במצוות שבין אדם למקום, הרי הוא מחריב עולמות ומהפך את הטוב לרע ונמצא שאף אם הוא מטיב עם הבריות אינו מביא להם טובה כלל כי אם גורם להם הרס ומעמיק להם את הגיהנום.",
+                "<b>וכשם</b> שאין לקיים מצוות שבין אדם לחבירו בלי מצוות שבין אדם למקום, כך אין לקיים, כאמור, מצוות שבין אדם למקום בלי מצוות שבין אדם לחבירו, הכתוב אומר: \"בכל צרתם לו צר\" (ישעיה סג), כלומר, שאם הבריות סובלות הרי גם הקדוש ברוך הוא נמצא אתם בצרתם. הקדוש ברוך הוא רוצה בטובתם של הבריות בממדים העליונים ביותר, ומשום כך ברא עולם של חסד מלא כל טוב ותענוגים לאין לשיעור. ועוד לא הסתפק בזה והושיב את האדם בגן עדן שאחרי כל התיאורים אי אפשר לנו לקבל כל מושג על תענוגותיו ומעדניו, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים. ואם חסר לאדם משהו מאותם התענוגים יש צער להקדוש ברוך הוא והוא משתתף בסבלם.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר בחטא דור המבול: \"ויתעצב ה׳ אל לבו\" (בראשית ו) כפי שחז\"ל מתארים עוד חי דור זה בתענוגים גדולים מאד. חייהם נמשכו קרוב לאלף שנה, זרעו אחת לארבעים שנה וכו׳ כפי שמסופר במאמרים הקודמים, ולפי מושגינו כיום היינו רואים בזה גן עדן. ובכל זאת התעצב הקדוש ברוך הוא על מצבם זה, משום שחסר להם מהחסד שרצה להעניק לבריותיו במדה הגדולה ביותר, מתענוגי גן העדן של אדם הראשון שגורש מתוכו.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שאדם המקיים מצוות שבין אדם למקום ואיננו גומל חסד עם הבריות ומונע מהם את הטבתו, הריהו לא רק פוגע בבין אדם לחבירו כי אם גורם צער גדול גם למקום ומביא סבל להקדוש ברוך הוא, כביכול, המשתתף בצרתם ובסבלם והוא פוגע ממילא גם במצוות שבין אדם למקום.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז\"ל: \"לעולם חייב אדם לומר: מתי יגיע מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\", כי אם האדם רוצה לקיים חובתו בעולמו עליו ללכת בדרכי האבות לקשר את מעשי החסד עם הכרה בה׳ ולקיים אותם מתוך התדמות למעשי הקדוש ברוך הוא ואז יקיים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחבירו ויביא אושר לכל העולם ויהפוך אותו מגיהנום לגן עדן."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>מושג החסד שבתורה</strong></big><br><b>הבאנו</b> לעיל את דברי הרמב\"ן על הפסוק: \"זה ספר תולדות אדם\", כי תולדות האדם זהו ספר התורה. ולכאורה הרי תולדות אלה באו להם לקדמוני הדורות מכוח שכלם הם, מתוך חכמת האדם, ואיך אנחנו מקיימים אותם בתור תורת ה׳ שניתנה למשה בחורב. אלא שקדמוני הדורות כיונו בתולדותיהם ובמעשיהם לדעת העליונה ולחכמת ה׳ ולא לפי מושגי הפילוסופיה האנושית, ומשום כך נתהוו כחלק מתורת ה׳. תולדות אלה נמסרו למשה בחורב ביחד עם שאר חלקי התורה וגם עליהם נאמר: \"זכרו תורת משה עבדי\".",
+                "<b>וכמו</b> תולדות האדם כן גם מעשי האבות היו מכוונים לחכמת ה׳ ולדרכי ה׳ והם נהפכו לעיקרי התורה שמשה כתב מפי ה׳, עד שחז\"ל אמרו: \"לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\", כלומר שהם תכלית כל התורה.",
+                "<b>והנה</b> עיקר תולדות האדם ומעשי האבות התבטאו בפעולות החסד, אשר הן היוו תורת החיים שלהן ונקבעה לתורת ה׳ לכל הדורות. את התורה הזאת, תורת החסד, למדו מעצם הבריאה. בכל הבריאה מתגלה חסד ה׳ כדברי הכתובים: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט): \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (שם לג) \"חסד ה׳ מעולם ועד עולם\" (שם קג) ועוד ועוד. ומתוך דרכי ה׳ בבריאה למדו קדמוני הדורות ואבות העולם את תורת החסד ועסקו בה כל חייהם.",
+                "<b>ה׳</b> המציא לאדם הראשון עולם של חסד, כדברי הכתוב: \"כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים, ודגי הים וכו׳\" (תהלים ח). וממנו למד גם הוא לעשות מעשי חסד עם כל הנבראים ולהשגיח עליהם. ואף על פי שנצטוה במצוה אחת בלבד: \"ויצו ה׳ אלהים\", הרי זוהי משמעותה של אותה המצוה, כי אם יכיר את הבורא, שמתגלה בעולם על ידי מדת החסד והרחמים, ילך בדרכיו ויעשה חסד (ראה בראשית רבה ח, שמלאכי השרת קיטרגו על בריאת האדם וחסד אמר שיברא מפני שהוא גומל חסדים).",
+                "<b>וכן</b> עסק נח בחסד בזה ששימש את כל הנבראים שהיו מצויים אתו בתיבה, כפי שהאריכו בזה חז\"ל (ראה לעיל במאמר \"דקות התביעה בקצה השלמות\"). וגם הוא למד את תורת החסד מהקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד. ומנוח למד אברהם אבינו בקל וחומר. אמרו חז\"ל: \"כשאמר אברהם למלכי צדק (שהוא שם בן נח) כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אילולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים ומכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אותה שעה: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אכילה שתיה לויה\" (ילקוט תהלים לז). וגם ביעקב אבינו מצינו שעשה חסד עם כל הברואים ואף עם הגויים כדברי הכתוב: \"ויחן את פני העיר\" (בראשית לג). ואמרו חז\"ל: \"מטבע תיקן להם וכו׳ שווקים תיקן להם וכו׳ מרחצאות תיקן להם\" (שבת לג).",
+                "<b>במעשי</b> חסד אלה מיצו האבות את תכליתם ואת תורת חייהם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שתורת חסד שלהם עוד יפה מתורה שלנו. אמרו חז\"ל: \"יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא\" (בראשית רבה ס). ולכאורה היאך יתכן דבר זה ששיחתם של עבדי האבות יפה יותר מהתורה, אלא ששיחתם התבטאה במעשי חסד כי לא רק מעשיהם היו של חסד אלא כל שיחותיהם שדיברו וחזרו ושנו היוו דברי תורה במסכת החסד. ולא דברי תורה סתם כי אם עמקי התורה והחכמה. חז\"ל אמרו: \"דמשק אליעזר - אמר ר׳ אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים\" (יומא כח). הלשון דולה נופלת על הוצאה ממעמקים, כדברי החכם: \"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה\" (משלי כה). חכמתו של אברהם היתה. עמוקה בתוך כליותיו, כפי שאמרו חז\"ל: \"זימן הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה\" (אבות דרבי נתן לג). ומתוך מעמקי כליותיו היה דולה אליעזר. ומה היתה. חכמתו של אברהם? חכמת החסד. הרי שתורת החסד שלהם היא חכמה עמוקה מאד. ושהיא יפה מתורתם של בנים.",
+                "<b>ובאמת</b> מתבטאה כל צורת התורה שלנו בחסד, כדברי חז\"ל: \"תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים\" (סוטה יד). כשם שרצונו של הקדוש ברוך הוא בבריאה משתקף במעשי חסד, כן גם בתורה מתגלה רצונו בחסד. ובזכות החסד קיים כל העולם כדכתיב: \"עולם חסד יבנה\" (תהלים פט). אמנם שנינו: \"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים\" (אבות א), אבל כאמור, צורת כל הדברים, הן של התורה והן של העבודה, הוא החסד והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם. ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה ובנין בית המקדש? אלא בעל כרחנו שהיה קיים על החסד שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה אבות דרבי נתן ד: \"העולם לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסר יבנה וכו׳. פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל, אמר לו: בני! אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזו? זו גמילות חסד, שנאמר (הושע ו), \"כי חסד הפצתי ולא זבחי\".</i>",
+                "ב. <b>אולם</b> בדרכי ה׳ כתוב: \"כל אורחות ה׳ חסד ואמת\" (שם כה), כלומר חסד ה׳ קשור באמת. לא כל מה שנראה לעינינו כמעשה חסד הוא חסד אמת, כי רק חסד הנובע ממדת האמת ראוי להיקרא חסד. ומשום כך אומר המקרא: \"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם\" כי שתי המדות קשורות זו בזו. אין אמת בלי חסד ואין חסד בלי אמת.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה חז\"ל עבודה זרה יז: \"כל העוסק בתורה בלבד (בלי גמילות חסרים כנ\"ל) דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר: \"וימים רבים בישראל ללא אלהי אמת\" (דברי הימים ב טו); וראה חז\"ל (תנהומא וירא א) \"כל ארחות ה׳ הסרד ואמת\" – \"הקדמתי חסר לאמת\".</i> וחסדו של אברהם אבינו היה קשור באמת.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה כי אברהם ישב כחום היום לאחר שהקדוש ברוך הוא הוציא את החמה מנרתיקה וחכה לאורחים. לכאורה היה אברהם פטור ממצות הכנסת אורחים, משום שהיה חולה אנוש, ביום השלישי למילתו, שהוא הזמן המסוכן ביותר. וגם לא היתה אפשרות כלל שיבואו אורחים בחום כזה שהיה דומה לגיהנום, ולפי מושגי השכל האנושי לא היה כאן כל מקום למעשי חסד. ולא עוד אלא שאברהם שלח את אליעזר עבדו לחפש אורחים והביא לו תשובה שאין אורחים. אבל אברהם אמר: \"לית הימנותא בעבדי\" ויצא בעצמו (ראה בבא מציעא פו:). אברהם למד את מדת החסד מדרכי הקדוש ברוך הוא וידע כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" (תהלים קלג), אין שום מקום פנוי מחסד הקדוש ברוך הוא ואף בגיהנום זה יש מקום לחסד. ולכן ישב אברהם פתח האוהל וחיכה לאורחים כי היה בטוח שיזדמנו לו מעשי חסד. ואף אם אין כל אפשרות שילכו עובדי דרך בחום כזה, הבין אברהם שבודאי יבוא שינוי הטבע שתיוצר כעין דרך חדשה למעשה חסד בתוך אותו הגיהנום, וה׳ יברא ברואים מיוחדים שיוכל להיטיב עמהם, ואברהם השתוקק ללכת בזה בדרכי הקדוש ברוך הוא. כשם שהכין הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה לפני שהיה אדם בעולם ואחר כך יצר את האדם שיקבל אח חסד הבריאה (ראה סנהדרין לח), כך השתוקק אברהם ללכת בדרכי ה׳ לעשות חסד לפני שעוד היה עם מי להיטיב ורצה שיווצרו ברואים שיוכל לבצע עליהם את מדת טובו וחסדו. (ראה לעיל במאמר \"מעשי אבות\").",
+                "<b>ואמנם</b> יצא מגיהנום זה חסד לשעה ולדורות, לעולם הבא ולעתיד לבוא, כי שלח ה׳ מלאכים ושינה את טבעם שאכלו ממש, כפי דעה אחת, כדי שאברהם יוכל לגמול אתם חסד, ומכל פעולה שעשה אברהם עם המלאכים יצאה ממנה טובה לישראל לכל הדורות ואף לעתיד לבוא. אמרו חז\"ל: \"בשכר ׳חמאה וחלב׳ זכו למן: בשכר ׳והוא עומד עליהם׳ - זכו לעמוד הענן: בשכר \"יוקח נא מעט מים\"- זכו לבארה של מרים\" (בבא מציעא פו:). ולא עוד, אלא ש\"כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו\" (שם), כלומר שבזכות חסדו של אברהם למלאכים, טיפל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בבניו וגמל להם חסד למעלה מדרך הטבע. ועוד, שבזכות זו יפרע להם הקדוש ברוך הוא גם לעתיד לבוא (ראה ילקוט בראשית יח). הרי שהגיהנום הזה שה׳ הוציא חמה מנרתיקה, נהפך לגן עדן ומשם דוקא זכו אבותינו במדבר לאכול את המן, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, כדכתיב \"לחם אבירים אכל איש\" (תהלים עח, וראה יומא עה), ונעשו להם נסים בצאתם ממצרים ועוד יזכו לנפלאות גם להבא.",
+                "<b>ומנין</b> בא אברהם לידי הכרה זו? משום שהכיר את דרכי ה׳ ואת מדת טובו וקבל מושגים אחרים בחסד והוא ידע שאין מקום פנוי מחסד ה׳, ואף אם אין למי להיטיב ואף בגיהנום עצמו. ובאמת כבר אמרו חז\"ל: \"וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב - זה גן עדן: מאד - זה גיהנום\" (ילקוט בראשית טז). הרי שעל הגיהנום נאמר טוב מאד, כי גם הוא כולו חסד ה׳. ועוד אמרו חז\"ל: \"אלו בני האדם העוברים על רצונו של הקדוש ברוך הוא וכו׳ ומצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם: יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים\" (עירובין יט). אף הרשעים הנמצאים בגיהנום ורואים את אכזריות הדין בכל תקפה, מכירים את החסד של ה׳ שבתוך הגיהנום עצמו, שהרי יש להם שם קשר עם ה׳ שהוא נפרע מהם ויש בזה משום חסד רב, והם משבחים את הדין היפה, ועוד מקדימים את המלה \"יפה\" ל\"דנת\". וזוהי כוונת הכתוב: \"הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו\", כי טוב ה׳ מתבטא בזה כי חסדו הוא לעולם, בכל מקרה ובכל מקום, לרבות הגיהנום. אין מציאות שאין בה חסד ה׳.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שאין משמעות החסד לפי המושגים שאנו מתארים לנו, במעשים הנראים לנו לטובים, אלא שהחסד קשור באמת ואף במעשים הנראים לנו כאכזרים ואף בסבלי הגיהנום הקשים ביותר, אם הם לפי מדת האמת הרי יש בהם חסד ה׳, ודוקא על כגון דא נאמר: \"טוב מאד\".",
+                "<b>ומתוך</b> מושגים אלה בחסד הכיר אברהם שגם ציווי ה׳ על מעשה העקידה נובע ממדת החסד. לכאורה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: \"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו׳ והעלהו שם לעולה\" (בראשית כב), היה צריך אברהם לראות בזה נגוד לחסד ולהשיב: \"אתמול אמרת לי: ׳כי ביצחק יקרא לך זרע׳ ועכשיו אתה אומר: ׳והעלהו שם לעולה׳\" (ירושלמי תענית ב:ד). הרי כל מטרתו של אברהם היתה לעשות חסד בעולם ושבנו יצחק ימשיך אחריו במדה זו, שזו תכלית הבריאה, ואם יעלה את יצחק לעולה, הלא תיבטל כל תכניתו ותיפסק מדת החסד בעולם. אבל אברהם שהכיר את דרכי ה׳, ידע שאין החסד נערך לפי מושגי בני האדם, ואף במעשה העקידה שנראה כמעשה אכזרי וכסותר את תכליתו במעשי החסד, גם בו יתגלה חסד ה׳, כי כשם שיצא חסד בגיהנום, יצא חסד מכל פעולה ומכל מאורע, ואברהם השכים בבקר והזדרז לקיים מצות ה׳.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לאחר מעשה העקידה: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה\", ולא אמר לו: \"עתה ידעתי כי חסיד אתה\", למרות שמדתו של אברהם היתה החסד כי חסדו של אברהם לא היתה לפי מושגי בני האדם כי אם חסד המשולב באמת, חסד הקשור בהכרת ה׳ וביראת ה׳. אברהם למד את דרכי החסד, כאמור, מדרכי ה׳ יתברך המתגלות בבריאה, וחסד ה׳ נובע מחכמה, כי \"חסד ה׳ מלאה הארץ\" ו\"ה׳ בחכמה יסד ארץ\", כלומר שהחסד הוא חכמה. ואין חכמה אלא יראה, כדברי הכתוב: \"ראשית חכמה יראת ה׳\". הוי אומר, שיראה וחסד היינו הך, אין חסד בלי יראה ואין יראה בלי חסד. אם האדם הוא ירא ה׳, הוא הולך בדרכי ה׳ ועושה חסד, ואם אינו עושה חסד חסר לו ביראה.",
+                "<b>ואמנם</b> מפורש בדברי חז\"ל שיראת אברהם התבטאה בחסד. איתא במדרש (שמות רבה א) \"ותיראנה המילדות את האלהים וגו׳\"- \"קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמו שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳. אמרו: אברהם אבינו ע\"ה פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילם אלא להרוג אותם? אנו נחייה אותם\". הרי שהמיילדות פירשו את יראת ה׳ של אברהם במעשי חסד שלו וממנו למדו גם הן לירא את ה׳ במעשי חסד.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה עוד חז\"ל (זוהר במדבר קמה): \"וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו\" (תהלים קג) – \"כמה גדולה היראה לפני הקדוש ברוך הוא שבכלל היראה ענוה ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא, ישנו בכולם ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות\".</i>",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם פרשת סדום. כתוב בתורה: \"ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד\" (בראשית יג). והנה מבואר שהיו לקויים במדת החסד, כדברי הכתוב: \"הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה\" (יחזקאל טז). ובכל זאת מתארת אותם התורה כ\"רעים וחטאים לה׳\". הרי שיראה וחסד היינו הך, ואם היו לקויים במדת החסד, הם ממילא לקויים גם ביראת ה׳ ונקראים רעים וחטאים לה׳ מאד.",
+                "<b>ומשם</b> אנו גם למדים שמשמעות החסד אינם לפי המושגים שלנו. הכתוב אומר שהתביעה על סדום היתה שלמרות שהיתה גאון שבעת לחם ושרויה בשלוה לא החזיקה יד עני ואביון, כלומר שביחס למצב היותם שבעים ושלוים לא מילאו את חובתם להחזיק את העניים. משמע שאף אם היו מחזיקים יד עני ואביון, אבל לא בשיעור הראוי לפי ערך עשירותם ושלותם,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ראה רמב\"ם הלכות מתנות עניים פרק ו׳ הל׳ ח׳ שהחזקת יד עני ואביון זו היא המעלה השמינית, המעלה הגדולה ביותר בצדקה. ויש בזה אריכות דברים בשיחות אחרות.</i> יש בהם רשעות סדום וראויים הם לגזר הדין של הפיכתם וחורבנם. אמנם כפי שמשמע מדברי חז\"ל רחוקים היו אנשי סדום לגמרי מחסד וצדקה, אבל הכתוב בא להדגיש שבעוון זה בלבד שלא עשו צדקה לפי ערך מצבם די היה להרשיעם ולשחתם מן העולם. וכעין זה פירש על אותו פסוק ר׳ יונה בספר \"שערי תשובה\" (ג:טו) כי \"מצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה׳ מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועוות הדין וגילוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות\".",
+                "<b>הרי</b> יש לנו מושג חדש בחסד, עד כמה מגיעה בזה חובתו של האדם שאף אם הוא עוסק בחסד אבל אם חסרה לו בזה השלימות בהתאם לשיעור שהוא חייב בו, יש בכך השחתה רבה המביאה לידי השמדה מן העולם.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים להיפך, לצד החיוב, שמעשה חסד עלול לשנות את גזר דינו של האדם ולהפוך את כל מדריגתו. אנו קוראים באיכה (ד:ו): \"ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים\". הרי שעוון ישראל גדל מחטאת סדום והם היו ראויים להיהפך כמו סדום ועמורה. והגמרא (סנהדרין קד) שואלת: \"וכי משוא פנים יש בדבר (כלומר, הואיל וישראל רעים יותר מסדום, למה לא נהפכו כסדום, רש\"י)? ואמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתוב: ׳הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם וכו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה וגו׳\", ואילו בירושלים כתוב: ׳ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהם היו לברות למו׳\". ומבואר במדרש רבה (איכה ד): \"כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה ובנה (ראה שם המפרשים) יום אחד כיון שמת בנה של שכנתה, היתה, נוטלת אותו ככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בישלו ילדיהם למצוות\". ומשום זה מסיים הכתוב: \"לא חלו בה ידים\" (ראה רש\"י מדר׳ בראשית כח).",
+                "<b>רואים</b> אנו מכאן שאף שבני ישראל ירדו למדריגה כזו שהיו גרועים יותר מסדום והיו ראויים שתבוא עליהם מהפיכת סדום כרגע, ובכל זאת משום שנתגלתה בהם מדת חסד שהיתה אשה מוסרת ככרה לחברתה כדי לנחם אותה באבלה, ואם כי לכאורה נראה מעשה זה כאכזריות, שחטפה את הככר מפיה של בעלה ובנה, עד שהכתוב מתאר אותו בצורה חמורה כזו \"שבישלו ילדיהן\", אבל מכיון שאכזריות זו מהולה בחסד שיש בה ממדת אברהם אבינו, נהפכה עליהם הגזירה ולא הושחתה כסדום, והכתוב אומר עליהם: \"לא חלו בה ידים\", ומפרש ר׳ יוסי, אמר הקדוש ברוך הוא \"לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי\" (שם). וזכותם מגיעה עד לידי כך שבניגוד לאנשי סדום - הם ודורותיהם אחריהם ממשיכים את קיומם עד היום, ועוד יזכו. להביא חיים לכל אנשי תבל ויצא מהם משיח שיגאל את האנושיות ויתקנו את כל העולם במלכות שדי.",
+                "<b>הרי</b> לנו שבחסד הקשור באמת תלוי קיום העולם, כי מצד אחד אם בסדום חסרה מדת החסד במדריגותיה הגדולות, שאינה לפי ממדי האמת, נקראים רעים וחטאים לה׳ מאד ונהפכו ונשמדו מן העולם: ומצד שני אם בישראל נמצאה נקודה של חסד שיש בה ממדת האמת, שהיא ממדותיו של אברהם אבינו, אף כשהיו רעים וחטאים יותר מסדום, ניצלו מן הפורעניות וזכו לחיי עולם להם ולכל ברואי תבל, ומכאן אנו גם למדים שאין החסד נערך לפי המושגים שלנו, כי מקור החסד בחכמה וביראה, ויש שאף שלעינינו נראה איזה מעשה כחסד אין זה אלא אכזריות ועושיהם הם רעים וחטאים לה׳ מאד: ויש להפך שמעשה שנראה לנו כאכזריות, מוצאת בו הנבואה זיקה לחסד שתלויות בו זכויות רבות, והוא מביא חיים לכל הדורות עד עולם.",
+                "<b>וכה</b> הם דברי הנביא: \"הוי האומרים לרע טוב וטוב רע\" (ישעיה ה). יש שאין בני האדם מבחינים ורע נראה להם כטוב וטוב לרע, כי אין מקורו של טוב רק בחכמה ויראה ואם אין המעשים נובעים מחכמה ויראה אף אם נראים לנו כטובים אינם אלא רע. אין בחינת הטוב אלא זה שהוא מכוון אל האמת, חסד של אברהם אבינו.",
+                "<b>היוצא</b> מדברינו שחיב האדם לומר: \"מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי\" שעלינו לעשות חסד בבחינת החסד של אברהם אבינו שהתדמה בו למדות ה׳ יתברך, שיעשה חסד אף אם לא ידרשו בני האדם ממנו ואף בזמן שאין זקוקים לאותו חסד כי כך חסד הבורא, ושהחסד יהיה לא לפי מושגי בני האדם כי אם לפי מושגי היראה. ומכאן עוד, שעיקר החסד הוא במעשים רוחניים, כי זו היתה גם עיקר פעולתו של אברהם אבינו, כדברי הכתוב \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\", שעשה נפשות לה׳, וגם בזה שהאכילם והשקם היתה, עיקר מטרתו לחנכם במצוות, כפי שהיה אומר להם בשעה שעמדו לברכו: \"וכי משלי אכלתם, והלא ממי שלו כל העולם כולו אכלתם. הודו וברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם\" (ראה ילקוט בראשית כא). זו הצורה האמיתית של חסד ואיו לך חסד גדול מזה.",
+                "<b>וחסד</b> זה נתון בראש ובראשונה בידי לומדי תורה, כי יש אפשרות לכל אחד לסייע לחבירו בלימוד ואין לך נדבה גדולה מזו. ואל יאמר הגדול האיך אלמוד עם קטן ממנו, כי גם הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם ברואיו הקטנים ביותר. ואם אנו רואים עוולה אצל חברינו אסור לנו להתעלם ולחשוב שאין זה מענינינו ואין לנו לצער אותו, כי זוהי מדת החסד להיטיב עם כל אחד ברוחניות. ולהיפך אם אדם יעלים עיניו ולא ירצה לגרום לו עגמת נפש, אין זו הטבה כי אם אכזריות גדולה, כפי שהתבאר לעיל, אלא עלינו לכוון מעשינו במדת החסד לפי מושגיו האמיתיים שיהיו בבחינת אורחות חסד ואמת."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>עומק הדין</strong></big><br><b>אמרו</b> חז\"ל (פסחים נד): \"ז׳ דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין וכו׳\". רגילים לפרש את המושג עומק הדין ביחס לעונש העבירות, שהקדוש ברוך הוא מעמיק את הדין ומעניש את העבריינים בעונשים קשים ומרים. אולם באמת מכוונת משמעותו של עומק הדין גם לגבי עצם הדין שתובעים מן האדם שיש בו עומק רב. ויש אשר נדמה לאדם שכבר מיצה את הדין ואין הדבר כן, כי חובה עליו לעשות לפנים משורת הדין. וגם בזה יש מדריגות מדריגות שאין להם קצבה וגבול, וכמה שיעשה האדם בחומרות על גבי חומרות, יש אשר עדיין איננו יוצא ידי חובתו.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (בבא מציעא פג.): \"רבה בר רב הונה תבירו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימיייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, \"למען תלך בדרך טובים\" כתיב. יהיב להו גלימייהו. אמר ליה: עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב להו אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, \"ואורחות צדיקים תשמור\". ויש לדייק בדבר, הלא רבה שאל את רב אם הדין כן, והיאך השיב לו רב שאמנם כן הדין בהסתמך על הפסוק \"למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור\", והרי במקרא זה משמע בפירוש שאינו מדבר אלא בחיוב לפנים משורת הדין, דהיינו דרך טובים ואורחות צדיקים, אלא מכאן שגם החובות שלפנים משורת הדין מוטלות על כל אדם ואין לו להסתפק בדין לבד כי אין גבול לחובותיו וכל אחד חייב להתעמק בזה יותר ויותר, עד שלא רק שפטר רב את הסבלים לשלם מה שהזיקו מבחינת \"דרך טובים\", אלא שעוד חייב את רבה בר רב הונה לשלם להם את שכרם, משום \"אורחות צדיקים\" וגם בזה ראה דין ממש, כפי שאמר כך בפירוש.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לא רק שיש חיוב על כל אחד למצות את כל העומק בלפנים משורת הדין, אלא שאם אינו עושה כן רואים בזה בשמים משום גזל.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (חולין פט): \"קשה גזל הנאכל שאפלו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו. שנאמר: \"בלעדי רק אשר אכלו הנערים\". והרי מופלא הדבר. אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמשה, ועל פי ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם, ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו: \"תן לי הנפש והרכוש קח לך\" (בראשית יד), אלא שאברהם ויתר להם והכריז: \"הרימותי ידי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל\" (שם) מצד לפנים משורת הדין, והיתה בזה מדת חסידות רבה, עד שאמרו חז\"ל: \"בשכר שאמר אברהם אבינו, אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין\" (חולין פט). ואם כן, איפוא, היאך קראו לזה שאכלו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו?",
+                "<b>אולם</b> מכיון שאף בדבר שמצד הדין אינו חייב להחזירו כלל ומותר לו לקחת לעצמו, נשארת עליו עדיין חובה לעשות לפנים משורת הדין לפי החומרות העמוקות ביותר, וכפי שאמנם קיים אברהם לגבי כל השלל, ואם הוא לא נהג כן אף לגבי חלק פעוט ולא לעצמו כי אם לזה שכבר אכלו הנערים, הרי זה נקרא גזל ורואים בזה על אברהם ביקורת כה חמורה שלא יכל לעמוד בנסיון ובאים לידי מסקנה שקשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו.",
+                "<b>מצינו</b> עוד. כתוב בתורה שהמבול בא לעולם בעון הגזל, כדברי המקרא: \"ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס\" (בראשית ו). \"ואמר רבי חנינא: חמס - אינו שוה פרוטה וכו׳ וכן היו אנשי המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה נוטל פחות משוה פרוטה, ועד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין (ראה מדרש רבה שם), והרי מפורש שנזהרו לגזול דבר השוה פרוטה ודקדקו לקחת דוקא דברים שאין בהם ערך שלא חייבים עליהם בדין, ובכל זאת ראו בזה בשמים השחתה גדולה עד שהקדוש ברוך הוא הביא בגללה כליה על כל העולם והשחית את כל היקום.",
+                "<b>ולא</b> רק על הגוזלים פחות משוה פרוטה באה כליה כי אם גם על הנגזלים ואף הם נכללו בכלל אנשי החמס, משום שהגיבו על עושקיהם יותר על המדה ועברו על חמס דברים. חז\"ל אומרים: כתוב במקרא: \"מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים\" (איוב לה): מרוב עשוקים יזעיקו - אלו הנעשקים: ישועו מזרוע רבים - אלו העושקים. אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו. אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, עד שנחתם גזר דינם, ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם\" (בראשית רבה לא). ופירש הגר\"א שחימוס הדברים, שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הדברים שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הגזלן במדה חריפה מדי ופגע בו בדיבורו הריהו חמסן וגם הוא נקרא שטוף בגזל, וכשם שנחתם גזר דינו של העולם על גזל הממון כך גם נחתם גזר דינו על דברים. ומכאן כמה עמוק הדין שמענישים את האדם בצורה חמורה כזו גם על תגובת דברים כנגד עושקו, שגם היא נכללת בכלל חמס ונאמר עליה \"ותשחת הארץ\".",
+                "<b>ואם</b> נציין בדברי חז\"ל נמצא דברים מתמיהים עוד יותר. שנינו (בבא מציעא מד) שהקונה מחבירו פירות ונתן לו מעות ולא משך את הפירות יכול לחזור בו \"אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו\". הלוקח הזה מותר לו מצד הדין לחזור ואין עליו לפי ההלכה כל חיובים לגבי חבירו, כי לא עשה שום קנין של ממש אלא שאינו עומד בדיבורו, ובכל זאת מטילים עליו קללה איומה כזו שתבוא עליו הפורעניות של דור המבול שנגזרה עליהם בגלל העושק החמור של חמס.",
+                "<b>ויש</b> לציין שבקללה זו של \"מי שפרע\".מזכירים ביחד עם דור המבול גם את דור ההפלגה, ואם כי דור ההפלגה לקו בכפירה בה׳ והכריזו מלחמה כלפי שמים, השוו להם את דור המבול, ומשמע מכאן שלא נפלו מהם ברשעותם וחטאם היה דומה לשלהם וקשורות הן העבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום. ולאחר כל זה, משוים את החטא של מי שאינו עומד בדיבורו לחטא של דור המבול והפורעניות שחלה עליהם ראויה לבוא עליו.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שמתוך השואות הפורעניות של מי שאינו עומד בדיבורו לפורעניות של דור המבול, מוכח שגם בדור המבול נכלל בחטא החמס אי-העמידה בדיבור (ראה שיטה מקובצת בשם הרא\"ש בבא מציעא מח), ומכאן שאף על עבירה זו בלבד ראוי היה שיחתך גזר דינו של המבול.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה מגיע עומק חיובו של האדם בדינו, שאף לאחר שיצא ידי חובתו מצד הדין עוד מוטלת עליו חובות רבות למעלה מן הדין ובחומרה כזו שהוא עולה על כל השערתנו ומושגינו ואם לא מיצה את כל עומקן עד תכלית צדקותן נתבע עליהן בצורה דומה לעצם הדין."
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>נושא עון</strong></big><br>א. <b>כבר</b> נתבאר בדברינו (ראה מאמר \"מדות ודעות\"), ששלש עשרה המדות הן יסוד הידיעה וההכרה שעל פיהן יוכל האדם להכיר את ה׳ ולהשיג מגדולתו ורוממותו ושהן סוד הבריאה וההנהגה שה׳ ברא את עולמו בחסד ומנהיגו בחסד וברחמים.",
+                "<b>מהותן</b> של המדות מתבארת בגמרא: \"ה׳ ה׳ - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\" (ראש השנה יז:). כבר לעצם הבריאה בראשיתה, שיתף הקדוש ברוך הוא מדת הרחמים, בעוד שבמחשבה עלה לברא את העולם במדת הדין. \"ברא אלהים - ולא אמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין. והיינו דכתיב: \"ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים\" (רש\"י, בראשית א).",
+                "<b>והנה</b>, לאחר כל זה, אין מדת הרחמים עצמה שבה נברא העולם מועילה \"לאחר שיחטא האדם\", ואפילו \"לאחר שיעשה תשובה\", זקוקים עוד למדה שניה של רחמים, של \"אני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\".",
+                "<b>מכאן</b> יש לנו ללמוד עומקו של חטא וכמה הרס וחורבן הוא גורם, שהוא מחריב עולם מלא שנברא במדת הרחמים ומזקיק כעין בריאת עולם חדש במדת רחמים שניה.",
+                "<b>והנה</b> בא וראה מה עמוקה היא התהום של ההרס והחורבן הנוצרת בעטיו של החטא, עד שגם אחרי כל החסד שהטביע הקדוש ברוך הוא במדותיו, לכמה מדות זקוק היה כדי להגיע למדת \"נושא עון. אין די במדת \"ה׳ קודם שיחטא\", במדת \"ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\", ואחריהן במדות \"ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים\", שכל אחת מהן מכילה עולמות עולמות של חסד ורחמים, בלי גבול ותכלית, ורק לאחר כל העולמות הללו באה מדת \"נושא עון\", שאף היא כקודמותיה מכילה עולמות מלאים וכחות יצירה חדשים, ואחרי כל זאת אמרו חז\"ל (ראש השנה יז.): \"נושא עון ועובר על פשע - למי נושא עון למי שעובר על פשע\" כלומר שמדת \"נושא עון\" איננה באה לכל אדם, אלא למי שעובר על פשע, שכן עוד זקוק האדם לזכויות גדולות למאד כדי לזכות למדה הזאת של \"נושא עון\". רק על ידי המדה. של \"כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו\" (שם) יש תקוה לאדם שיזכה לנשיאת חטאו.",
+                "ב. <b>וכמה</b> קשה להגיע למדת \"עובר על פשע\", דהיינו שיעבור האדם על מדותיו וימחול למי שפגע בו וגרם לו רעה, כאלו לא קרה שום דבר. אמנם, מורגלים אנו לומר בפינו: \"מוחלים אנו\", אבל עינינו רואות לפי חז\"ל כמה חסד ורחמים וחמלה וחנינה דרושים כדי להגיע למדה זו, שלא יחוש בפגיעתו של חברו ויהיה \"עובר על פשע\". וכבר האריך בעל \"מסלת ישרים\" (יא) כי \"השנאה והנקימה קשה מאד להימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם\" כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש׳ כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה, חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו ולא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם\". ולבסוף מסיים בעל \"מסלת ישרים\" ומסביר עוד שדורשים מן האדם שלא ישאיר בלבו שום רושם מהרעה שגמל לו חבירו ויחדש לו חיבה כבראשונה בלי כל שינוי\" ומשום כך \"באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: ׳ואהבת לרעך כמוך׳ כמוך - בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש\".",
+                "<b>בא</b> וראה מה עלה לו לשאול המלך. שאול שהיה בחיר האומה, כפי שהעיד עליו הכתוב: \"ויגבה מכל העם משכמו ומעלה\" (שמואל א י:כג), וגם אחרי חטאו קראו לו \"משיח ה׳\". ואף דוד עצמו שנרדף על ידו קראו כך והמשיל עצמו כנגדו כ\"כלב מת\", כ\"פרעש\". וגם אחרי שחטא \"קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי ושיצרתי כו׳, יודע באמת שיהרג ויצא למלחמה ונטל שלשת בניו עמו ושמח על שמדת הדין פוגעת בו\" (מדרש שמואל כד). והנה שאול זה, בחיר ומשיח ה׳\" מצא עצמו נפגע בעטיו של דוד, וכתוצאה מזה היתה לו עין עליו: \"ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה\" (שמואל א יח:ט) ואם כי עינו של שאול היתה עין טובה, אלא שהתורה מצאה שעיין אותו במקצת. ומכאן השתלשלו כל היחסים שבינו לבין דוד.",
+                "<b>הרי</b> כמה קשה אף לבחיר האומה לעקור לגמרי כל הרגשה כלפי פגיעה ולהיות עובר על פשע מבלי להשאיר עיון כל שהוא.",
+                "<b>ואף</b> דוד המלך ע\"ה לא הגיע לשיא המדה הזאת. אמנם דוד נזהר מאד מלפגוע בשאול על אף רדיפותיו אותו, למרות שהיו לו כמה הזדמנויות לכך. ולא עוד אלא שבעת שנפגשו במדבר זיף ואבישי אמר לו: \"סיגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו\", נשבע דוד שלא יגע בו (ראה שמואל א, כו). בכל זאת מצאנו שעוד נשארה איזו תביעה על דוד ביחסו לשאול. הכתוב אומר: \"וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול\" (שמואל ב כב:א). ואמרו חז\"ל (מועד קטן טז:) \"אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד! שירה אתה אומר על מפלתו של שאול. אילמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו\". הרי שעם כל ויתוריו של דוד לשאול, עדיין לא מיצה את כל אותה המדה להיות עובר על פשע, כי לא די שיעבור האדם על מדותיו ויסלח לחבירו שגמל לו רעה, אלא שיאהב אותו כמותו ממש במדה כזו שאף לא יוכל לשמוח על הצלתו הוא אם היא כרוכה בצערו של חבירו שרדף אותו.",
+                "<b>ואכן</b> קלה מדה זו \"רק למלאכי השרת ולא לשוכני בתי חומר\", כדברי \"מסלת ישרים\" דלעיל, ואף אישים עליונים כשאול ודוד נתבעו עליה.",
+                "<b>אולם</b> יהונתן בן שאול הגיע למדריגה שלא נמצא בו כל רגש של פגיעה מצד דוד כלפי אביו ושאל בתום לבבו: \"למה יומת מה עשה\" (שמואל א כ:לב). הוא הגיע לכך משום אהבתו הגדולה לדוד שהיתה למעלה מדרך הטבע. ואכן היה צורך בכוחות עליונים לבוא לידי מדריגה כזו, שלמרות שדוד עמד ליטול את כסא ממלכתו, לא זו בלבד שהשוה את דוד לעצמו אלא עוד הגדילו עליו ואמר לו: \"אתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה\". ומהי מלכות ישראל? הרי זו מלכות גם בארץ וגם בשמים, כמו שכתוב: \"וישב שלמה על כסא ה׳\" (דברי הימים א כט:כג). ושאול אביו הוא שזכה למלכות זו ונקרא משיח ה׳. ובכל זאת ויתר יהונתן על מלכות זו ומסרה לדוד מרצונו הטוב. אלא שיונתן הגיע למדריגת \"ואהבת לרעך כמוך\" בשיעור כזה שאהבתו לדוד היתה גדולה יותר מאהבת נשים, כפי שקונן עליו דוד: \"נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים\" (שמואל ב א:כו). ורק הודות לכך אצר כוחות כאלה שהתגבר על כל רגשותיו והתעלה למדת עובר על פשע בכל שיא מדריגתה.",
+                "<b>ועם</b> כל זה, עם כל הקושי הרב להגיע למדה זו, לא מצא הקדוש ברוך הוא להיות \"נושא עון\" רק למי שהגיע לידיכך, למי שעובר על פשע. והכל משום שאין להעריך גודל ההרס והחורבן שהעוון גורם עד שנדרשות זכויות ומעלות לאין שיעור שבכוחן לעמוד כנגדו, כנגד העוון, ולשאת אותו.",
+                "ג. <b>והנה</b> מוטל על האדם להתדמות לקונו ולהגיע למדה זו של \"נושא עון\" לאחר שיגיע לכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, \"ה׳ ה׳ אל רחום וחנון\" וכו׳ וכו׳. וכפי שנתבאר (במאמר \"מדות ודעות\"), תכלית בקשתו של משה רבנו ע\"ה, אדון הנביאים: \"הודיעני נא את דרכיך\", היתה כדי להיות דומה לו, \"מה הוא אף אתה\". ובהיענות לבקשה זו נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בשלש עשרה מדותיו של רחמים. הרי שחייב האדם להכיר את י\"ג המדות, כדי להדמות לקונו ולדבקה בו, \"מה הוא אף אתה\".",
+                "<b>ולאחר</b> שנתבאר כמה רחוקה המדה\"נושא עון\", שמלבד שהיא מהמדות האחרונות הבאה אחרי כל מדות הרחמים הקודמות, אינו זוכה לה רק מי שעובר על פשע - למרות הקשיים הרבים להגיע לכך - מה תוחלת לאדם להידמות לה׳ יתברך במדה זו?",
+                "<b>ברם</b> מוצאים אנו שה׳ גילה לאברהם שעל האדם להגיע למדת \"נושא עון\" אף במקום שהעוונות גרמו שמדת הדין גברה על מדת הרחמים של הקדוש ברוך הוא ואינה חלה עוד מצדו מדת \"נושא עוון\". כתוב בתורה שלפני שה׳ הפך את סדום אמר: \"המכסה אני מאברהם אשר אני עושה\" (בראשית יח), ורימז לו בזה שיתפלל עליהם, כפי שאמרו חז\"ל: \"כשחטאו הסדומיים גילה לאברהם ללמד עליהם זכות\" (ראה תנחומא וירא ח). ולכאורה הרי היה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שאין בסדום עשרה צדיקים ותפלתו של אברהם לא תועיל, מה התועלת איפוא בזה שילמד עליהם זכות?<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">וכבר עמד על תמיהה זו ספר הבהיר סי׳ נז</i> אלא מכאן שאף במקום שמדת \"נושא עוון\" של הקדוש ברוך הוא אינה חלה עוד, יש עוד מקום לפני האדם להשתמש במדה זו ולעשות מצדו הכל שבכוחו - להיות נושא עוון. ומשום כך גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם שעליו להיות רחום וחנון מבחינת חובתו, \"ואהבת לרעך כמוך\" ולהתרומם למדריגה של נושא עוון אף לגבי הרשעים והחטאים הסדומיים, למדות שפקעו כל זכויותיהם, ולהתפלל עליהם. ואכן הגיע אברהם למדריגה זו, השפיל את עצמו לעפר ואפר - עם כל מסירת הנפש שהיתה בזה (ראה מדרש תהלים קטז) - ונשא מצדו את עוונם והרבה עליהם תפילה.",
+                "<b>נמצא</b>, איפוא, שיש דרך לאדם להגיע למדת נושא עון בזה שיהא מתפלל על הרשעים. אף אם הם רעים וחטאים לה׳ מאד כאנשי סדום, שהיו מושחתים הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.",
+                "ד. <b>יש</b> עוד דרכים להפעיל את מדת \"נושא עוון\" אף מצד הקדוש ברוך הוא. הרי באיזו זכות בקש אברהם שהקדוש ברוך הוא ישא להם? בזכות עשרת הצדיקים. ואת מי היה מונה בין צדיקים אלה. את לוט ואשתו ובנותיו וחתניו (ראה בראשית רבה מט), ואלמלי היה נשלם המנין של עשרה צדיקים כדוגמת לוט ובני ביתו, היה ה׳ מציל בזכותם את סדום ועמורה כפי שאמר \"ונשאתי לכל המקום בעבורם\". כלומר שהיה נוהג בהם במדת \"נושא עון\".",
+                "<b>ומי</b> היה לוט זה ומה צדקתו? הלא עליו הכתוב אומר (בראשית יג): \"ויסע לוט מקדם\" - \"הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו\" (בראשית רבה מא). וכן אמרו חז\"ל על הכתוב: \"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה\" - \"שכל הפסוק הזה לעבירה נאמר\" (ראה נזיר כג). וכל עצמו לא ניצול אלא בזכותו של אברהם. ומה היתה זכותו כלפי אברהם? \"שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר שהיה חס עליו. לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו\". (ראה רש\"י בראשית יט). ולוא היו עשרה אנשים עושים כמעשה לוט. היו מצילים בזכותם את כל סדום. הרי שבגלל שתיקה כזו. היתה. חלה מדת \"נושא העוון\" של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> בוא ולמד מכאן מה גדול כחה, של בלימת פה. הרי אלמלי היה לוט מגלה על אברהם היתה בכך רשעות עצומה עד מאד. הנה נלוה אדם אל דודו וגיסו, גואלו ואיש חסדו, אשר הליכתו עמו הביאה לו \"צאן ובקר ואהלים\" (בראשית יג:ה ראה רש\"י). והנה בשעה שהלה שרוי במבוכה בחשש של סכנת נפשות, ולמרות שלא היה נדרש מבן לויתו דבר אלא להחריש, לא היה האחרון עוצר ברוחו ומגלה את צפוניו, ללא שום טובת הנאה לעצמו, וגורם בכך לקיפוח חייו של מיטיבו הגדול ולנפילת אחותו בידי חלאת אדם. הלא היתה בזה - לוא נהג כך - רשעות וסכלות גדולה מאד. ואף על פי כן, כיון שנמנע לוט מזאת בעוד שהיה לאל ידו, הפך לבחינת צדיק שזכותו, בצירוף עוד תשעה כמותו, עשויה להגן לא על עצמו בלבד אלא על ערים מלאות אנשים רעים וחטאים.",
+                "<b>מתוך</b> העונש שנענשו אנשי סדום, שנידונו בגיהנם בעולם הזה, למדים אנו גודל רשעם ובאיזו מדה היו ראויים לעונש, עד שלא די היה בגיהנם שלאחר מיתה, אלא שכבר מחיים נידונו ביסורי הגיהנם. ובסדום זו, אלמלי נמצאו בה עשרה צדיקים כלוט, שחז\"ל פירשו שזכותו היתה. שהסתייג מלהלשין על איש חסדו ומיטיבו, היה נושא הקדוש ברוך הוא לכל המקום בעבורם. ולא עוד אלא שלא היו נענשים אפילו בעניות, אלא הערים היו נשארות על תלן כפי שהיו קודם לכן, \"כגן ה׳\", כלומר, שתחת גיהנם מחיים כפי שהיו ראויים, היה ניתן להם גן עדן מחיים. וכל זה בזכות מעשה בשלילה של עשרה מהם שהיו שותקים ולא מגלים דבר שעלול היה לפגוע במיטיביהם, כדוגמת לוט. בזכות עשרה שכאלה היה הקדוש ברוך הוא נושא עון, עון שנגזר עליו גיהנום מחיים, ומשאיר את החוטאים בחיים בתנאים של גן עדן, הרי כמה גדול מעשה בלימת פה, שלמרות שמדת נושא עון אינה מופעלת, כאמור, אלא בזכות עובר על פשע, הרי כמו כן שתיקה זו בכוחה להפעיל מדה זאת.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד. אמרו חז\"ל: \"האמנם אלם צדק תדברון וגו׳ - מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר: צדק תדברון (חולין פט.). והנה זכותו של לוט, כאמור לעיל, היתה בשתיקה. בבחינת \"אלם\", ואף על פי כן עשויה היתה זכותו להפעיל מדת נושא עון. והרי לומדי תורה, בשעה שעוסקים בתורה, לא זו בלבד שהם מסתייגים מדבורים רעים, בבחינת \"אלם\", אלא שבה בשעה הם מקיימים גם \"צדק תדברון\". נמצא שזכותם של לומדי תורה היא גם בשלילה וגם בחיוב וגדולה מזכותו של לוט שנתלה באברהם אבינו ע\"ה. ואם עשרה כלוט היו מפעילים מדת נושא עון ומצילים מכליון, על אחת כמה וכמה שבודאי נושא הקדוש ברוך הוא עון בזכות לומדי תורה, וכל בן תורה מגין על חבירו ועל העולם כולו.",
+                "<b>מעתה</b> יש בידינו דרך לזכות למדת נושא עון של הקדוש ברוך הוא ולהגן על העולם כולו. הרי שתיקתו של לוט ועוד תשעה כמותו היתה, כאמור, נושאת לא עוונם בלבד כי אם גם עוונם של כל חמשת ערי סדום, למרות רשעותם ושחיתותם האיומה, כל שכן שלימוד התורה מפיות מאות לומדי תורה ראוי לישא עוון של כל רשעי תבל ולקיים בזכותם את כל העולם."
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>עומק חיובי התורה</strong></big><br>א. <b>בתורה</b> כתוב: \"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק\" (בראשית כא). ואמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ שמואל בר נחמני, כל אותם שלשים ואחד מלכים שהרג יהושע, כולם היו במשתה של אברהם אבינו, שנאמר: \"ויעש אברהם משתה גדול\": משתה שגדולים היו שם (ילקוט יהושע כב).",
+                "<b>והנה</b> תמוה מאד הדבר, היאך היה אברהם מיסב עם מלכים אלה שהיו משבעה עממים שאיבדו את זכות קיומם בעולם וישראל נצטוה עליהם: \"לא תחיה כל נשמה\"? והרי \"נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים אלא אם כן היו יודעים מי מיסב עמהם\", ועל אחת כמה שאברהם לא היה לו להתחבר עם רשעי עולם אלה שנגזרה עליהם כליה ומצוה להחרימם.",
+                "<b>ולכאורה</b> היה אפשר לחשוב שאולי אברהם לא היה מיסב עמהם, אלא מרוב ענותנותו ומדת חסדו עם הבריות הזמין אותם, כדי להיטיב עמהם ולכבדם, כדרך שנהג לגמול חסד עם כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל.",
+                "<b>אבל</b> מדברי חז\"ל משמע שאברהם לא רק היטב אתם במשתהו, אלא עוד התכבד בהם עד כדי כך שהמשתה שלו נקרא בתורה גדול משום שהשתתפו בו אותם גדולי עולם. ויש להבין איזה כבוד ראו כאן בהשתתפות מלכי כנען אלה רשעי אומות העולם?",
+                "<b>אולם</b> מכאן שנפש האדם גדולה מאד וצפונים במעמקיה כוחות מופלאים, ועל אף כל ירידותיהם של מלכים אלה ושלילת זכויותיהם כבני אדם, עדיין היה להם עדך רב, ולכבוד גדול נחשב אף לאבי העולם, האדם הגדול בענקים, הימצאם במחיצתו והשתתפותם במשתהו.",
+                "<b>ואמנם</b> רואים אנו מבתם של אותם העממים רחב הזונה. שלמרות שגם עליה נגזר הצו: \"לא תחיה כל נשמה\" הגיעה למדריגות עליונות מאד בהכרה ובאמונה עד שמצאו בהן יתרון עליה רק במשה רבינו.",
+                "<b>שנו</b> חז\"ל: \"יתרו אמר: עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל אלהים\" (שמות יח), אמרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, לכך אמר: ׳מכל אלהים׳ - נתן ממש בעבודה זרה. נעמן הודה בדבר יותר, שנאמר: ׳הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל׳ (מלכים ב ה:טו). רחב הודתה בדבר יותר מהם, אמרה: ׳כי ה׳ אלהים הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת׳ (יהושע ב). אמר הקדוש ברוך הוא לרחב: את אמרת, ׳על הארץ מתחת׳ ניחא בארץ, שמא בשמים ממעל - את אמרת מה שלא ראית בעיניך, חייך שבנך עומד ורואה מה, שלא ראו הנביאים, שנאמר: ׳נפתחו השמים ואראה מראות אלהים וכו\" (יחזקאל א). רחב שיירה בחללו של עולם. בא משה ואמר: ׳כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ו), אפילו בחללו של עולם (ילקוט יהושע ר). הנה רואים אנו אילו מעלות גדולות באמונה השיגה רחב עד שעלתה בה על של יחדו ושל נעמן, ורק משה רבינו גדול הנביאים עלה עליה במושגי האמונה.",
+                "<b>וחז\"ל</b> אומרים עוד. שבשעה שרחב הורידה את המרגלים בחבל, אמרה: \"רבונו של עולם! בשלשה חטאתי לפניך: בחלה, בנדה, ובהדלקת הנרות. בשלשה מחול לי: בחבל, בחלון ובחומה. ומה שכר נטלה על כך? ר\"א אומר: זכתה שיצאו ממנה שמונה נביאים, ואלה הם: ירמיהו, חלקיהו, שריה, מעשיהו, ברוך בן נריה, חנמאל, שלום. וכתיב: ׳ומשפחת בית עבודת הבוץ לבית אשבע׳ - אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוץ. רבי יהודה אומר \"אף חולדה הנביאה היתה מבניה של רחב\" (ילקוט יהושע ט).",
+                "<b>הרי</b> זכתה רחב שבשכרה יצאו מחלציה נביאים וכוהנים רבים.",
+                "<b>והנה</b> נפלא הדבר עד היכן מגיע עומק ערכו וגדולתו של האדם, שרחב זו, מבנות הכנענים, שירדו לדיוטות האחרונות ואיבדו זכות קיומם, נתגלו בה כוחות כה גדולים בהשגות עליונות שלא רק השלימה דרגת בן נח כי אם גם של ישראל ובשלבים העליונים ביותר, ועוד הורישה כוחותיה לדורותיה אחריה ויצאו ממנה כהנים ונביאים שהשיגו מה שלא ראו נביאים אחרים.",
+                "<b>וכשם</b> שצפונים כוחות כאלה ברחב, כך היו מצויים בכל נפש ונפש, אף של שבעה עממים. ומשום כך גם לא נשלל ערכם של ל\"א מלכים לפי הערכת התורה ובעיני אברהם, והתיחס, אליהם לא לפי מדריגתם בפועל כי אם לפי עצמיותם המקורית וכוחותיהם האלהיים החבויים, והיה, איפוא, כבוד גדול בהשתתפותם במחיצתו של אברהם עד שכל המשתה קבל ערך אחר.",
+                "ב. <b>והנה</b> מופלא הדבר, שלמרות שרחב הגיעה להשגות כה עליונות והשלימה את עצמה למדריגות גדולות כאלה, לא בטל גם מעליה הלאו \"לא תחיה כל נשמה\", ובני ישראל נענשו על אשר לא קימו בה: \"החרם תחרימם\". חז\"ל אומרים: \"אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי, ׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ והיה את אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כי החרם תחרימם׳, והמה לא עשו כן אלא, ׳ואת רחב הזונה ואת אביה ואמה החיה יהושע׳ הרי ירמיה מבני בניה של רחב ועשה להם לישראל דברים של שכים בעיניהם, שנאמר: ׳דברי ירמיהו׳ (שם טו).",
+                "<b>יש</b> לציין שבני ישראל היו מחויבים לנהוג כך עם רחב, מתוך הכרת הטובה שעשתה להם בזה שהצפינה את שני האנשים ומסרה נפשה להצילם מהרודפים אחריהם ועזרה בכך לכיבוש יריחו. והרי כתוב בשופטים, שבשכר זה שאיש אחד הראה לבית יוסף את מבוא העיר בית אל, גמלו לו חסד רב. וחז\"ל אומרים: \"במה הראה להם? חזקיהו אמר: פה עקם להם: רבי יוחנן אמר: באצבע הראה להם. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה. היא לוז שצובעים בה תכלת: היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות בה. זקנים שבה, בזמן שדעתם קצה עליהם הם יוצאים חוץ לחומה והם מתים\" (ילקוט שופטים א). ומכאן עד היכן מגיע שכר חסד כל שהוא, שהרי אותו האיש לא טרח בכלום להראות להם את מקום מבוא העיר ורק עזר להם בתנועה קלה, בפה או באצבע, ובכל זאת זכה בשכר זה שנהפך כל גורלו לטובה, ובמקום שהיה מוטל קודם תחת הגזירה: \"לא תחיה\", העניקו לו משמים ולכל דורותיו אחריו חיים במדריגה כזו שלא היתה, שליטה למלאך המות בעירו, וכל המהפיכות בעולם בכל התקופות לא נגעו בהם. ואם בשכר חסד כל שהוא כך, על אחת כמה שהיו חייבים לגמול טובה רבה לרחב שטרחה כל כך הרכה בשבילם ומסרה נפשט להצלתם.",
+                "<b>אולם</b> זה רק נוגע לגבי הכרת הטובה מצד ישראל שחיבים היו לנהוג בה כמו שנהגו. אבל במה שנוגע לרחב, עדיין היה מוטל לגבה הצו: \"החרם תחרימם\", וישראל נתבעו על אשר באו לידי מצב כזה שלא יכלו לקיים את החובה הזאת כלפיה ונענשו על כך.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדולים החיובים המוטלים על בני נח. שאף רחב עם כל השגותיה הגדולות באמונה, שרק משה רבינו עלה בהן עליה, ועם כל תשובתה השלמה שתיקנה מה שקלקלה במשך ימי חייה, ועד כדי כך שהיתה ראויה שיצאו ממנה נביאים וכהנים רבים, ובכל זאת לא השלימה עוד את חוקה ועדיין נשארה במדריגה שיש להחרימה מן העולם.",
+                "<b>ואמנם</b> בעל כרחנו שהפגם שנשאר ברחב היה דק למאוד, והתוצאות שנגרמו על ידו יוכיחו: לפי דברי חז\"ל האמורים. הרי בגלל זה שהחיו בני ישראל את רחב, נתקיימו בהם דברי הכתוב: \"והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם\", ויצא ממנה ירמיהו הנביא שעשה להם דברים של שכים בעיניהם. יודעים אנו כמה דאג ירמיהו והצטער על ישראל כל ימי חייו, ולא בא לידי דברי תוכחתו אליהם אלא מתוך אהבתו הגדולה אותם. בהידמותו למדות הקדוש ברוך הוא \"את אשר יאהב ה׳ יוכיח\" (משלי ג). ואין חסד גדול יותר מתוכחה כי היא מביאה לחיי עולם, כדברי המקרא: \"אוזן שומעת תוכחת חיים\" (שם טו). ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו שליחות זו, וציוה להוכיחם ולהתרות בהם שישובו בתשובה כדי להצילם מסכנת האבדון והחורבן האיום שנשקף להם, ואמרו חז\"ל: הכובש את נבואתו חייב מיתה בידי שמים (ראה סנהדרין פט.). ובודאי שלא יכל ירמיהו למנוע את דברי תוכחותו והיה בהם משום טובה גדולה לישראל. אולם עם כל זה נחשבה הופעתו של ירמיהו כעונש לישראל וחזון הנבואה שלו כשכים וצנינים. משום שדבריו לא נאמרו בלשון נחמה כי אם בלשון תוכחה וגרמו בסגנונם אי נעימות.",
+                "<b>ואם</b> דברי ירמיהו הם השכים והצנינים כתוצאה מהתורשה של רחב, כמה קל הוא איפוא הפגם שמצאו בה וכמה דקה התביעה עליה. ובכל זאת מכיון שלא הושלם בה פגם זה. לא יצאה מכלל שבעה העממים ולמרות השגותיה ומעלותיה העליונות. כאמור, לא בטלה מעליה גזירת הקדוש ברוך הוא: \"החרם תחרימם\".",
+                "ג. <b>והנה</b> לפי דברים אלה משתנים כל מושגינו על הממדים של חיובי התורה. כאמור, היו דברי התוכחה של ירמיהו חדורים שפע של אהבה וחסד לישראל לאין שיעור ומכוונים לאשרם ולטובתם, ובכל זאת הם מתוארים בתורה בגלל לווי איזו אי-נעימות כשכים וצנינים, ומכיון שירמיהו יצא מבני בניה של רחב ודברי תוכחתו באו בתורשה ממנה, היתה היא חייבת למפרע החרמה והשמדה מן העולם על אשר לא עלתה יותר ולא השלימה עד הסוף את הפגעים הדקים שנותרו בנפשה משרשם של שבעה העממים, והיותה, איפוא, הסיבה שלאחר כמה דורות נגרמה לישראל תוך טובתם ואושרם אי נעימות זו. הרי כמה גדולות ההשלמות העליונות הנדרשות מכל אדם אף בתור בן נוח, כדי שתהיה לו זכות קיום בעולם, שהוא כמרחק ה\"יש\" מן ה\"אין\".",
+                "<b>ואם</b> כך חייבת להיות מדריגתו של בן נוח, כמה גדולה היתה, לעומת זה מדריגתו של אברהם אבינו, שה׳ מצא את לבבו נאמן לפניו ובחר בזרעו להיות לו לעם סגולה. ועל כמה וכמה, מה עליונות המדריגות שחייבים להגיע אליהן בני ישראל שה׳ נגלה עליהם בהר סיני ונתן להם תורה משמים.",
+                "<b>ומכאן</b> שכל החיובים שהתורה מטילה על בני ישראל, עשרת הדברות וכל המצוות והאזהרות, אינם לפי מושגינו המקובלים כי אם לפי מושגים וממדים אחרים לגמרי, מושגים וממדים דקים כאלה שקשה לנו לתפשם.",
+                "<b>הנחה</b> זו משתקפת בדברי חז\"ל במקומות רבים בצורה חריפה מאד. כבר אמרו חז\"ל \"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה\" (זהר במדבר קעט). הרי לנו מושג אחר לגמרי בעבודה זרה, שאם אדם מרגיש בנפשו איזה כעס, ואף אם אינו מוציאו לכלל ביטוי למעשה, רואים אותו כאילו עובר העבירה החמורה ביותר, כעובד אלילים רחמנא לצלן.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> בדברי חז\"ל, נראה שבזה עוד לא מתמצה כלל המושג \"עבודה זרה\" ושעומק דקותו מגיע לחומרה גדולה הרבה יותר.",
+                "<b>מסופר</b> על המלך עוזיהו: \"וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר קטורת על מזבח הקטורת\" (דברי הימים ב כו:טז). כפי שמוכח מדברי הנביאים וחז\"ל, הגיע עוזיהו למדריגות עליונות מאד. כתוב עליו בנביאים: \"ויעש הישר בעיני ה׳\" (מלכים ב טו:ג). ועוד מייחסים את צדקותו של בנו יותם אליו, כדכתיב (מלכים ב טו:לד) \"ויעש הישר בעיני ה׳, ככל אשר עשה עוזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה׳\". וחז\"ל מספרים על יותם שראוי היה להוות יסוד העולם עד סוף כל הדורות: \"אמר ר׳ ירמיה משום רשב\"י, יכל אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי - מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו\" (סוכה מה). ואם מיחסים את יותם בזה שעשה הישר בעיני ה׳ ככל אשר עשה עוזיהו אביו, הרי כמה גדולה היתה מדריגתו של עוזיהו. ומתוך אהבתו ותשוקתו הגדולה לאלהים לא הסתפק עוזיהו בכל עבודתו לה׳ ורצה לשמש בבית המקדש ככהן גדול ולהקטיר קטורת לכבוד קונו (ראה ילקוט מלכים ב יד): הוא חשב שדברי התורה: \"והזר הקרב יומת\" לא נאמרו על מלך, כדבריו: \"הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך ונאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו\" (תנחומא יג). ובכל זאת עם כל כוונותיו הקדושות והעליונות, מכיון שטעה ולא כיון להלכה, ראו בזה גאות מושחתת, כדברי הכתוב: \"גבה לבו עד להשחית\", ודנו אותו כמועל בה׳ ונענש בעונש איום כזה שהיה מצורע כל ימיו וישב ב\"בית החפשית\" (עשה לו בית בבית הקברות, רש\"י מלכים טו) ונחשב כמת.",
+                "<b>מצינו</b> בעוד מקום בדברי חז\"ל שאפשר להווכח מהם על דקות חטאו של עוזיהו. אמרו: \"בשנת מות המלך עוזיהו׳ (ישעיה ו) - וכי מת היה? אלא שנצטרע ומצורע חשוב כמת. ׳וארא את ה׳ יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל׳ - אלה שמונים כהנים שהיו עם עוזיהו וכו׳. ׳שרפים עומדים׳ - שעתידה האש לשרוף את עוזיהו כשם ששרפה לקורח ועדתו, ׳ממעל לו׳ - מן המעל שמעל, ואמר לו: צא שמעלת, והארץ פתחה פיה לבלעו וכו׳. ומנין שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, שנאמד ׳זכרון לבני ישראל למען לא יקרב איש זר׳. אמר לו משה: ׳אף מזרע אהרן?׳ אמר לו: ׳אשר לא מזרע אהרן הוא׳. - כקורח ועדתו אתה עושה לו: ׳ולואי יהיה כקורח ועדתו׳. - ומה אתה עושה לו? - כמו שצרעתי את ידך, ׳כאשר דבר ה׳ ביד משה לו\" (ילקוט ישעיה ו).",
+                "<b>הרי</b> משווים כאן חז\"ל את עונשו של עוזיהו לעונשו של משה, כשם שמשה נענש בצרעת כך נענש עוזיהו בצרעת. ובודאי היה גם דמיון לתביעות עליהם. יודעים אנו כמה היה משה רחוק מן הגאוה וכבר העידה עליו התורה: \"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה\" (במדבר יב), ואם מדמים את עוזיהו למשה, בודאי היה גם עוזיהו רחוק מן הגאוה בתכלית הריחוק עד שלא נמצא בעולם כדוגמתו. ומתוך זה מובן שמיחסים מדריגתו העליונה של יותם לעוזיהו. ברם עם כל זה, מכיון שלא העמיק יותר במדת ענותנותו, ומתוך כך בא להשתוקק להקטיר קטורת לפני ה׳ ככהן גדול, ואף כי בכוונה לכבוד שמים, נתבע בצורה חמורה כזאת עד שנאמר עליו: \"גבה לבו עד להשחית ומעל בה׳ אלהיו\" ועונשו הגיע עד לידי כך שנעשה כל ימיו כמת, שהארץ פתחה פיה לבלעה שנבקע ההיכל בגללו וכו׳ וכו׳.",
+                "<b>הרי</b> כמה עמוקות הן הדרישות מן האדם לפי המושגים והממדים של התורה וכמה נידונים הפגמים הדקים ביותר לחומרי חמורות. ומכאן שאף האדם שהגיע למדריגות העליונות ביותר, יש עוד מקום למצוא בו נקודה שיש בה תביעה משום מעילה בה׳ ועבודה זרה. ולא רק רחב מבנות שבעה העממים עם כל השגותיה והשלמותיה נשארה בכלל משוללי זכות החיים בגלל פגם כל שהוא, אלא גם צדיקי עולם מבני ישראל המהוים יסוד כל הדורות, עלולים בגלל תביעה דקה להיקרא בבחינת מתים בעודם בחיים. אם כי באותה שעה הם עדיין נשארים אנשים עליונים."
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>חובת הסייגים</strong></big><br>א. <b>מסופר</b> בתורה שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, הציע לפניו מלך סדום: \"תן לי את הנפש והרכוש קח לך\" (בראשית יד). ואמנם לפי ההלכה ולפי נוהגי העולם הגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים המנצחים והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה, ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו והציע לפניו, כאמור, שיקח אותו לעצמו (ראה לעיל במאמר \"עומק הדין\").",
+                "<b>אולם</b> אברהם אבינו שנכנס למלחמה זו וחרף את נפשו למות על מצות פדיון שבויים כדי להציל את לוט אחיו, בא לידי הכרה שאין לו ליהנות כלום ממצוה זאת והחליט לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את כל השלל למלך סדום. ולא הסתפק אברהם בהחלטה בלבד, כי חשש שמא יתקפהו פתאום היצר של חמדת ממון ולא יוכל לעמוד נגדו, ומיד קפץ ונשבע למלך סדום: \"הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר מאד, כי הלא אברהם הגיע לידי החלטתו להשיב את הרכוש למלך סדום מבלי כל ציווי והשפעה משום צד כי אם מתוך תבונת עצמו, מתוך הכרתו השכלית הגדולה ודעתו הרחבה, ובכל זאת לא סמך על הכרתו ודעתו ומצא מקום לחשוש שמא יצרו יתגבר על שכלו עד שראה הכרח לעשות סייגים לנפשו ולגדור את עצמו בשבועה חמורה בשם ה׳ שלא יהנה מרכוש סדום. ולא רק מצא לנחוץ להישבע כדי לגדור את נפשו משלל של אבנים טובות ומרגליות, שיש בו משום נסיון גדול, אלא לא האמין בעצמו שעם כל הכרתו החזקה יוכל לעמוד בפני נסיון אף לגבי הנאה פעוטה של איזה חוט או איזה שרוך נעל, שאין אדם מתאוה להם כלל ואיש חשוב מתבייש להתכופף ולהרימם מן הארץ, וראה צורך להרים את ידו לה׳ בשבועה להסתייג גם מחפצים קלים כאלה.",
+                "<b>ויש</b> לציין כאן את זהירותו המופלאה של אברהם אבינו בעניני גזל. בתחילת אותה הפרשה כתוב: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט\" (שם יג). ופירשו חז\"ל שהריב בין רועים אלה היה בזה ש\"בהמתו של אברהם היתה. יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה. יוצאת זמומה, ואמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל וכו׳ (ראה מדרש רבה שם). אמנם רועי לוט מצאו היתר לזה, כפי שמסופר שם, אבל אברהם לא הסכים להיתר זה, ולאחר שרועי לוט לא נשמעו להם החליט אברהם להתרחק מלוט ואמר לו: \"הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה\". אברהם חשש להימצא במחיצה אחת עם לוט משום שלא דקדק בעניני גזל, ודרש ממנו שיתרחק ממנו לצד אחר של העולם, אם האחד ילך לשמאל ילך השני לימין. עד כדי כך הגיעה זהירותו והתרחקותו של אברהם מכל חשש של גזל. ובכל זאת, עם כל זהירותו הרבה, כשבא לידו הנסיון של שלל מלך סדום, ואם כי לא היה בזה כל חשש של איסור גזל ולא החמיר בכך אלא משום חשבונות של חסידות, לא האמין בעצמו שיוכל לעמוד בנסיון זה אף לגבי חוט ושרוך נעל וראה צורך לסייג את עצמו בשבועה ובהרמת ידו לה׳ אל עליון.",
+                "<b>ואם</b> יש הכרח בסייגים ובגדרים כאלה כנגד היצר לגבי אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים עם כל כוחותיו העצומים, לגבי כל אדם על אחת כמה וכמה. ואם בהחלטה הבאה מצד ההכרה השכלית בלי ציווי כלל כך, כמה צריך אדם להגדיר את עצמו כנגד יצרו בדברים שלא הגיע אליהם מצד הכרתו כי אם מצד ציווי של מקום. וכבר אמרו חז\"ל: \"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה\" (בבא קמא פז), כי למצווה יש אגרא טפי, משום שעליו לדאוג ולהצטער יותר לעמוד כנגד יצרו (ראה תוספות קידושין לא ובעבודה זרה ג). ואם כן איפוא כמה יש לאדם הבא מצד הציווי לטכס עצות בנפשו ולקבל עליו סייגים וגדרים כדי שיוכל לעמוד כנגד יצרו אף בדברים הקלים ביותר.",
+                "<b>וכן</b> פירשו חז\"ל את הפסוק \"והיו הדברים האלה על לבבך\" ש\"מכאן היה ר׳ יאשיה אומר צריך להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם\", והוא מביא ראיה בין השאר גם מאברהם שאמר \"הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון וכו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך\" (ראה ספרי ואתחנן).",
+                "ב. <b>הבה</b> נתבונן מה עמוק תוכנן של מצוות התורה, כמה רבות הן דרגותיהן ומה גדול ההבדל בין דרגה לדרגה. הכתוב אומר על אברהם: \"וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי\" (בראשית כו). ולמדים מכאן חז\"ל שאברהם קיים את כל התורה כולה \"אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבעל פה\" (יומא כח). אברהם לא הסתפק בשבע המצוות שנצטוו בני נח אלא הוסיף מדעתו מצוות אחר מצוות בחינת \"תן לחכם ויחכם עוד\" עד שהשיג את כל התורה.",
+                "<b>אולם</b> יש הבדל גדול בין מצוותיו שבא אליהן מתוך הכרתו לבין מצוות בני נוח ובין שבע מצוות בני נוח לבין תרי\"ג המצוות שנצטוינו עליהן בהר סיני.",
+                "<b>הרמב\"ם</b> פוסק (הל׳ מלכים ח:יא) שגר תושב צריך לקבל ולקיים את שבע המצוות של בני נח \"מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו עליהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהן\". ולכאורה לא מובן הדבר, כי מה ההבדל אם מקיימים את המצוות האלה משום שנצטוה עליהן נח או נצטוו עליהן בהר סיני. אנו יודעים שאינו דומה מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, ומשום כך אנו מבינים להבדיל בין המצוות שקיים אותן אברהם אבינו מתוך הכרת עצמו לבין המצוות שמקיימים אותן לאחר נתינתן מסיני. - אבל ביחס לשבע המצוות, הרי נצטוו עליהן לפני קבלת התורה מסיני על ידי נח וכל בן נח נקרא לגבן מצווה ועושה, ומה היתרון איפוא בזה שיקיימו אותן, כפי דברי הרמב\"ם, מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו עליהן על ידי משה רבינו?",
+                "<b>אולם</b> באמת אין כאן ההבדל בציווי של המצוות, כי אם בצורת המצוות. לאחר שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על שבע המצוות, אין להן עוד אותה הצורה והכוונה שהיו להן קודם, כי אם לא כן, לא היה צורך לצוות עליהן שוב, אלא שהועלה ערכן והן קיבלו מושגים אחרים ומושכלות חדשים. בשעה שמצוות אלה היו בתוקף ציוויו של נח בלבד, היתה לכל מצות משמעות פרטית מבלי קשר עם המצוה השניה, אבל כשנצטוו עליהן בתורה ביחד עם שאר תרי\"ג המצוות, מהוה כל אחת מהן חלק מהתורה האלהית כולה ובכל אחת נכללו כל תרי\"ג המצוות, ומשמעותה היא, איפוא, בעלת מושגים אחרים ומסוג אחר לגמרי.",
+                "<b>כדי</b> להבין את הדבר ביותר בהירות. כדאי לתת דוגמה ממקום אחר. בפרשת הנשיאים כתוב שהקרבנות של כל הנשיאים היו אחידים ללא שום הבדל בין אחד לשני, ובכל זאת חוזרת התורה שתים עשרה פעם על אותם הדברים וכותבת את הקרבנות של כל נשיא לחוד מלה במלה (ראה במדבר ז). וכבר עמד הרמב\"ן על טעם הדבר (ראה שם פירושו) ואמר שלכל נשיא ונשיא היו בהקרבת קרבנו מחשבות אחרות וכוונות אחרות, ומשום כך נחשבים קרבנותיהם כשונים, אין העיקר בחומר הדברים כי אם בצורתם, ומכיון שהיה שינוי צורה בקרבנו של כל נשיא ביחס לכוונה ולמחשבה, נחשב כל קרבן כאילו הוא מסוג אחר, אם כי כתוב עליו בתורה באותה לשון ובאותן המלים, וזה דומה כאילו היה כף של אחד משל עץ, של השני - משל עופרת, של השלישי - משל כסף. של הרביעי - משל זהב וכו׳ ואי אפשר בשום אופן לכוללם יחד.",
+                "<b>ואם</b> מחשבתו וכוונתו של אדם מהפכות אותו המעשה לסוג אחר, על אחת כמה ששבע המצוות שחזר עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה בתוך כל תרי\"ג המצוות, אם כי נשנו באותן המלים, קיבלו משמעות עליונה יותר וממדים רחבים יותר, ומאז יש להן דמות אחרת לגמרי.",
+                "<b>ובזה</b> מובנים דברי הרמב\"ם שעל גר תושב לקיים את שבע המצוות של בני נח מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה ולא מהכרע הדעת, כי לאחר מתן התורה יש להן, כאמור, משמעות אחרת ודרגה אחרת ואינן מאותו סוג המצוות. ומי שלא מקיימן באותה משמעות, אין בו, כאמור, לא חסידות ולא חכמה.",
+                "<b>ואם</b> כה רב ההבדל בין מצוות התורה לבין מצוות בן נח שגם עליהן נצטוו מפי ה׳, כמה רב המרחק בין מצוות התורה לבין מצוה שקיים אותה אברהם אבינו מדעתו, מדעת נברא, שהיתה אצלו, כאמור רק בבחינת \"תן לחכם ויחכם עוד\".",
+                "<b>וכל</b> זה אינו אמור אלא כלפי הדרגה הראשונה של מצוות התורה. אבל באמת יש למשמעות מצוות התורה דרגות רבות מאד המגיעות לעומק רב לאין שיעור וכשם שההבדל בין מצוות בני נח לבין מצוות התורה מהוה סוג אחר, כך מהוים ההבדלים בין דרגה לדרגה מרחקים עצומים וסוגים אחרים. הכתוב אומר: \"אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים\" (תהלים יב). הכתוב מתאר את עומק הדרגות של המצוות, שהן טהורות, שהן צרופות, שהן מזוקקות, ולא רק פעם אחת בי אם שבעתים. שבע פעמים שבע. וכל הבדלי הדרגות האלה מהוות צורות אחרות. עד שיש לכל מצוה ומצוה מ\"ט פנים (ראה ילקוט שם).",
+                "<b>ומעתה</b> נעשה חשבון כמה רבים ועצומים המרחקים בין סוגי המצוות: כמה רב ההבדל בין מצות אברהם אבינו שהגיע אליה מדעת עצמו. מדעת נברא. לבין מצוה שנצטוה עליה נח מפי ה׳, מדעת העליונה של הבורא: כמה המרחק מסוג זה עד לידי מצוה שניתנה בסיני אף בדרגתה הראשונה: וכמה עולה ערכה לאין שיעור במשמעותה העליונה עד לידי הפן הארבעים ותשעה.",
+                "<b>ומעתה</b> נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר. כי אם אברהם אבינו עם כל מדריגותיו וכוחותיו העצומים ראה צורך להגדיר את עצמו ולהישבע בה׳ על מצות שאינו מצווה עליה, ושהגיע אליה מדעת עצמו, ושאינה אלא לפנים משורת הדין ויש בה משום נסיון מועט, במצוה שנאמרה מפי דעת עליון, ונצטוו עליה, ושמשמעותה מגיעה לידי עומק של ארבעים ותשעה פנים, ושחייבים עליה מצד הדין ועוד יש בה נסיון קשה, על אחת כמה וכמה שיש לכל אדם לטכס עצות ותחבולות ולעשות גדרים וסייגים בשלשלאות שונות לכבול את המוח ואת הלב ואת החושים שלא יכשלו בה ושיוכלו לעמוד בה כנגד היצר. ומכאן כמה גדול חיובו של לימוד המוסר והדרכים השונות לחיזוק העבודה והיראה."
+            ],
+            "XXIV": [
+                "<big><strong>מעמקי האמונה</strong></big><br><b>הכרת</b> ה׳ הוא יסוד כל התורה ויש לה מדריגות לאין שיעור, וכמה שיחתרו ויתעמקו בה וישיגו את שיאיה העליונים ביותר, לא מגיעים לקצה, באשר אין סוף למושגיה ולמעמקיה. ולאחר הכל, לאחר שיא ההשגות העליונות, עדיין זקוקים לאמונה. אין האמונה נחלת ההמונים, כפי הדעה השטחית המקובלת, אלא כל אדם, אף הגדול ביותר, אין בכוחו להגיע, כאמור, לסוף ההשגות, כדברי הכתוב: \"כי לא יראני האדם וחי\" (שמות לג), והוא זקוק בהכרח לאמונה.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה - לאחר שהיה דבר ה׳ אל אברהם במחזה והבטיח לו על הזרע - \"והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה\" (בראשית טו).",
+                "<b>חז\"ל</b> תיארו לאיזו מדריגה עליונה בהכרה הגיע אברהם אבינו. בן שלש שנים הכיר את בוראו מדעתו ומחכמתו כנגד דעתם של כל בני העולם, ומשום כן קראו אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר (בראשית רבה מב). אברהם מסר נפשו על הכרתו, בגללה השליכו אותו לאור כשדים ועמד בעוד נסיונות רבים, עד שנאמר עליו: \"ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט). ולא הסתפק בהכרה שלו בלבד, אלא שמרוב אהבתו את ה׳ שוטט בתבל, ובכל מקום בואו בנה מזבחות וקרא בשם ה׳ והפיץ אמונה והכרה בבורא בין כל בני העולם. והכרתו בה׳ הגיעה למדריגה כזאת, שבגללה נאמר עליו שהקנה לה׳ שמים וארץ, כדברי הכתוב: \"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ\" (בראשית יד: וראה רש\"י שם יט). הוא גם זכה שה׳ נגלה אליו וציוה לו ציוויים ואזהרות וגילה לו את כל עתידו ודורותיו אחריו ושזרעו יהוה תכלית העולם.",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל מדריגותיו אלה בהכרת ה׳ ובגילויים שה׳ נתגלה לפניו היה עוד מקום לציין את אמונתו, כדברי הכתוב: \"והאמין בה׳\". ולא עוד אלא שהכתוב מוסיף על זה: \"ויחשבה לו צדקה\", כלומר \"הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו\" (רש\"י שם). ואף לאחר שהגיע למדריגה עליונה זו באמונה, עדיין לא הגיע לשיאה, ובשעה שהקדוש ברוך הוא המשיך באותו מחזה להבטיח לתת לו את הארץ הזאת לרשתה ואברהם שאל: \"במה אדע כי אירשנה\", מצאו בו פגם באמונה, כפי שאמרו חז\"ל: \"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם! כל העולם כולו בדיבורי הוא עומד ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר ׳במה אדע׳ (פרקי דרבי אליעזר מח). ופגימה זו היתה כה חמורה עד שהביאה עונש נורא כזה, שיהיה בניו עבדים במצרים ויענו אותם ארבע מאות שנה.",
+                "<b>אנו</b> למדים מדברי התורה וחז\"ל, שהתביעה היתה דקה מן הדקה ואי אפשר לנו לעמוד עליה, שהרי התורה מעידה באותו מעמד, כאמור, שהאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. וחז\"ל אומרים שלא שאל אות אלא אמר לפניו שיודיענו באיזו זכות יתקיימו ההבטחות (ראה רש\"י שם), אלא מכיון שהתבטא בביטוי כזה שאפשר לפרש את משמעותו כאילו שאל על עצם ההבטחה, (ראה מדרש תנחומא קדושים יג, שנענש על אשר הוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע האיך מוציאו) התגלה פגם באמונתו, וזרעו במשך כמה דורות נזדקקו לרדת לגלות מצרים ולהיצרף שם בבור השעבוד והעינויים ד׳ מאות שנה כדי לתקן את הפגם הזה.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה מגיעים מעמקי האמונה, שאף אברהם אבינו עם כל השגותיו ומדריגותיו העליונות בה, עוד היה ראוי לעלות בה יותר ויותר ועדיין נמצא בה פגם כזה שהיה זקוק לזיקוק וצירוף קשה של ארבע מאות שנה.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> עוד בדבר, נמצא שעדיין רחוקים אנו מלמצות בזה את מעמקי האמונה. לאחר שעברו ארבע מאות השנה. ומשה הופיע לפני העם במצרים ודיבר אליהם ועשה לעיניהם את האותות, כתוב בתורה: \"ויאמן העם\" (שמות ד). וחז\"ל מפרשים: \"מכאן שישראל מאמינים הם\" (שבת עו.), כלומר שצירופם במצרים הושלם. ואותו הפגם באמונה שהתגלה באברהם אבינו תוקן. מאז הלכו בני ישראל והתעלו עוד ועוד בהכרה ובאמונה על ידי האותות והמופתים במצרים. התורה מספרת שגם המצרים עלו על ידי המכות - בהכרתם ממדריגה למדריגה. עוד במכות הראשונות הכירו \"כי אצבע אלהים היא\" (שם ח). במכה השביעית הוסיפו בהכרתם ואמרו: \"ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים\" (שם ט). ולבסוף הגיעו לידי כך שנכנעו לציווי ה׳ ושלחו את בני ישראל מארצם. ואם המצרים עלו על ידי המכות במדריגות כאלה בהכרת ה׳, על אחת כמה וכמה שבני ישראל, שה׳ אמר עליהם למשה שהם מאמינים בני מאמינים (ראה שמות רבה ד), הלכו והתעלו בהשגותיהם באמונתם והכרתם לאחר כל מכה ומכה.",
+                "<b>והנה</b> כשהגיעו לים סוף והים נבקע לפניהם, הגיעו להשגות עוד יותר עליונות באמונה, כדברי הכתוב: \"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו\" (שמות יד). וחז\"ל אמרו שבזכות אמונה זו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה (ראה מכילתא שם). כן אמרו חז\"ל שעל הים ראו פי חמש מאשר ראו במצרים, כי על עשר המכות שבמצרים כתוב \"אצבע אלהים היא\" ובאשר על הים כתוב \"היד הגדולה\" (ראה בהגדה דברי ר׳ יוסי הגלילי ור׳ אליעזר ורבי עקיבא).",
+                "<b>עוד</b> אמרו: \"׳זה אלי ואנוהו׳, ר׳ אליעזר אומר: אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים\" (מכילתא בשלח שם), כלומר שהשגותיה של הפחותה שבפחותות אף לא מבני ישראל השיגה מראות האלהים העליונים יותר מיחזקאל הנביא במעשי מרכבה וכל הנביאים, ואם שפחה השיגה כך, בת ישראל אף הפחותה ביותר. שהיא מסוג אחר לגמרי עד שהיא מברכת: \"שלא עשני שפחה\" השיגה עוד יותר, ובן ישראל אף הדיוט שבהדיוטים, המברך: \"שלא עשני אשה.\"׳ השיג יותר מבת ישראל. וכל שכן החשובים מישראל. ושבעים הזקנים ואהרון ובניו. ועל אחת כמה וכמה לאילו השגות עליונות הגיע משה רבינו.",
+                "<b>ובכל</b> זה עוד לא הגיעו לשיא ההשגות, כי כאמור. אין להן סוף ושיעור. לאחר קריעת ים סוף הביא ה׳ את בני ישראל להר סיני. ושם כתוב: \"ויבואו מדבר סיני וכו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר\" (שם יט). ואמרו חז\"ל כתוב \"ויחן\" בלשון יחיד ולא כבכל מקום \"וסעו ויחנו\" בלשון רבים. ללמדך ש\"כאן הושוו לב אחד\" (ראה ילקוט שם), כלומר שנעשו כולם בדעה אחת ונתאחדה הכרתם כאילו היו איש אחד. ונמצא שהכרתו של כל אחד נכפלה בששים רבוא פעם.",
+                "<b>וזה</b> היה לפני קבלת התורה עם גישתם להר סיני בלבד. ולאחר זה באה קבלת התורה מפי הגבורה בכבודו ובעצמו, ובדברה הראשונה השמיע להם קול אלהים: \"אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים\", לא פנה אליהם בלשון רבים כי אם בלשון יחיד וכאילו ייחד שמו על כל יחיד ויחיד.",
+                "<b>וגם</b> לאחר קבלת התורה הלכו והתקרבו יותר ויותר לאלהים. כשירד משה מסיני ציוה לו הקדוש ברוך הוא להקים משכן לה׳ בתוך בני ישראל, שצורתו תסמל בריאת שמים וארץ וכל צבאם ויהיה דומה למקום השכינה למעלה, איתא במדרש רבה (שמות לה:ו): \"ועשית קרשים למשכן – \"אמר רבי אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה. אמר לו: אדוני המלך! איך יכול אני לעשות כמותה? אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי. כן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ׳וראה ועשה׳. אמר לפניו: רבון העולמים! אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו. אמר לו: ׳כתבניתם׳ - בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כן עשה למטה, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳ כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה - למטה, אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלה שרפים עומדים, אף למטה עצי שטים עומדים: ומה למעלה כוכבים, אף למטה כן\". ועוד אמרו חז\"ל (שם מח): \"בג׳ דברים נברא העולם שנאמר: \"ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו\" (משלי ג), ובג׳ דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר: \"וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת\" (שמות לה, וראה ברכות נה).",
+                "<b>הרי</b> שבני ישראל התרוממו להשגות עליונות כאלה שהעלו את העצמים הגשמיים לגורמים רוחניים עילאיים שהקימו למטה מקום לשכינה כדוגמה שלמעלה, והתדמו לקונם במדה כזו עד שבאותם ג׳ הדברים שברא הקדוש ברוך הוא את העולם עשו הם את המשכן. ולא רק החשובים מישראל כי אם גם הנשים טוו בחכמה זו את העזים, וכמה מדריגות מהן עד זקני ישראל, ולמעלה מהם בצלאל בן אורי שהוא עשה את הכל בחכמתו וחז\"ל אמרו עליו למה נקרא שמו בצלאל - \"בצל אל היית\" (ראה ברכות נה.).",
+                "<b>ולאחר</b> שעשו את המשכן, ירדה השכינה למטה וקבעה מקום בתוך בני ישראל. צא וראה מה גדולה קדושתו של אהל מועד, שהרי משה רבינו עלה לשמים ושכן בענן ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו כשהקים את המשכן כתוב בתורה: \"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן\" (שמות מ). הרי שקדושת המשכן עלתה על של מקום השכינה בשמים. והשראת השכינה לא הצטמצמה בין קדשי המשכן בלבד, כי אם התפשטה ללבות בני ישראל בכל מקום שהם. \"ושכנתי בתוכו\" לא נאמר אלא \"ושכנתי בתוכם\", בתוך לבם של בני ישראל. מכאן לאיזה שיא של השגות אלהיות הגיעו בני ישראל במדבר, שקצרה דעתנו לתארן ולפי מושגינו אין למעלה מהן.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר, שלאחר כל זה מצא החוקר לב ובוחן כליות שעדיין לא הושלמה אמונתם ושיש עוד מקום לביקורת חריפה על הכרתם עד כדי כך, שהכתוב מתבטא עליהם: \"ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי\" (תהלים צד). ולא הסתפק הכתוב לתבוע אותם על קוצר השגה בלבד, אלא מציגים אותם כ\"תועי לבב\", כאילו לא ידעו ממציאות ה׳ יתברך כלל, כדוגמה שמכנים את אומות העולם שאינם מכירים בה׳ בשם \"תועים\" ושאנו מודים לה׳ בכל יום שאין אנו כמותם \"ושהבדילנו מן התועים\".",
+                "<b>עד</b> כדי כך חותרים מעמקי האמונה ואין להם שיעור ואין להם תכלית.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. הנה משה רבינו, שהכתוב מעיד עליו: \"בכל ביתי נאמן הוא\" (במדבר יב) ובודאי התעלה בדרגות האמונה בכל מאורעות מצרים וים סוף יחד עם כל בני ישראל פי כמה וכמה, עד שחז\"ל אמרו עליו שהוא שקול כנגד ששים רבוא מישראל. ועוד שנתרומם מהארץ עד לידי שמים ועלה לרקיע וניצח את המלאכים שקיטרגו עליו ואמרו להקדוש ברוך הוא: \"תנה הודך על השמים\" וזכה לקבל את התורה מאת האלהים והורידה לארץ. וגם בבנין המשכן הוא היחידי שנמצא ראוי להקימו, כדברי חז\"ל שכל החכמים לא היו יכולים להקים את המשכן עד שבא משה והקים אותו (ראה שמות מ:יח ומדרש תנחומא שם). ואף לאחר שהוקם המשכן ואיש לא יכול לבא לתוכו כי \"כבוד ה׳ מילא את המשכן\", היה משה היחידי שה׳ קרא אותו שיבא אל אהל מועד כדכתיב: \"ויקרא ה׳ אל משה\" (ויקרא א) ומשה היה נכנם ויוצא באוהל מועד \"והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה\" (שמות לג). ולא עוד אלא \"דבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו\" (שם), ועוד הכתוב אומר: \"פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט\" (במדבר יב). והאם יש אפשרות להגיע להשגות עליונות יותר ממשה רבנו, ואמנם מעיד הכתוב: \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים\" (דברים לד).",
+                "<b>והנה</b> אף במדריגה זו של משה בהשגת אלהים, נמצא עוד מקום לפגם באמונה עד שהכתוב טוען כנגדו: \"יען לא האמנתם בי\" (במדבר כ). ופגם זה היה כל כך חמור שנענש עליו בעונש מר כזה שלא זכה להיכנס ולהכניס את ישראל לארץ.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא, שאין סוף ושיעור להכרת ה׳ וכמה שאדם אף העליון ביותר יעלה לשיא השגותיה העליונות, עדיין לא הגיע לתכליתה ועודנו זקוק לאמונה ולעלות יותר ויותר, ואם נמצא בה איזה פגם כל שהוא הרי הוא בבחינת לא מאמין ותועה לבב.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין דברי חבקוק \"וצדיק באמונתו יחיה\". חז\"ל אמרו (מכות כד): \"דרש ר׳ שמלאי, תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה וכו׳ בא דוד והעמידן על אחת עשרה וכו׳: בא ישעיה והעמידן על שש וכו׳: בא מיכה והעמידן על שלש וכו׳: בא חבקבוק והעמידן על אחת, שנאמר\" וצדיק באמונתו יחיה\". ופירש רש\"י: \"והעמידן על אחת עשרה, שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עליהם עול מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן וכו׳ כדי שיזכו אם יקיימו י\"א מצוות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו\".",
+                "<b>ולכאורה</b> כשאנו מעיינים במאמר זה תוקף אותנו יאוש כי אם בדורו של דוד היו מוכרחים לצמצם את התורה ולהעמידה על אחד עשר יסודות משום שקצרה ידם לקיים את כולה, ולאחר כמה דורות הוכרחו לצמצמה עוד יותר עד שלבסוף העמידוה בדורו של חבקוק על נקודה אחת והיא האמונה, ואם כן אנן יתמי דיתמי לאחר שנתרחקנו מדורו של חבקוק עשרות עשרות דורות, מה נענה אבתרייהו, כמה משוללים אנו מן התורה ובמה נוכל לזכות לאיזו אחיזה שהיא ביסודותיה?",
+                "<b>אולם</b> לאחר שעמדנו על זה שכל אדם ללא יוצא מן הכלל זקוק לאחר כל השגותיו גם לאמונה, אם כן איפוא יש אף לאדם הדל שבדלים, ואף בדורותינו הירודים שלנו, מקום אחיזה באמונה. וזו היתה כוונתו של חבקוק הנביא: \"וצדיק באמונתו יחיה\", כי עיקר החיות היא האמונה אשר הכל זקוקים לה, ונמצא שגם לנו אפשרות לזכות על ידה ביסוד התורה ומצוותיה שהן עומדות על אחת, שהיא האמונה, ושגם עלינו ראוי לקרא את דברי חבקוק: \"וצדיק באמונתו יחיה\"."
+            ],
+            "XXV": [
+                "<big><strong>הדעת שבמעשה</strong></big><br><b>רבים</b> מן הראשונים חייבו להגיע לדעת אלהים על ידי חקירות עליונות ועיונים עמוקים ביחוד ה׳. אולם באמת יש בעצם קיום המעשים הטובים גילוי רב של דעת ה׳ וחכמה עליונה.",
+                "<b>כתוב</b> בירמיהו (כב:טו-טז) שהנביא הוכיח את המלך יהויקים וטען כנגדו: \"אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וכו׳ דן דין עני ואביון, אז טוב, הלא היא הדעת אותי, נאום ה׳\". הרי מקרא מפורש הוא, כי דוקא המעשים הטובים של צדקה ומשפט וחסד עם העניים, היא היא דעת ה׳.",
+                "<b>וכן</b> מצינו בחז\"ל שאמרו: \"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב\" (תנא דבי אליהו). לא אמרו שישאף שתגיע דעתו לדעת אבותיו אברהם יצחק ויעקב כי אם שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו. הרי שזוהי המדריגה הגדולה ביותר וכי שיא הדעת והחכמה בא עם הקיום המעשי. המעשים הטובים אינו קיום מצות בלבד, אלא הם הם המהוים תורה וחכמה, וזוהי דעת האלהים.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן במעשי האבות וניוכח שדוקא בביצועם בפועל הגיעו לידי תכלית התעלותם והביאו להתגלות ה׳ לכל הדורות. ומשום כך פירטה התורה כל פרט ופרט שבכל מעשיהם, כי כל נקודה חיובית זעירה שבהם יש לה ערך רב וזכותה פועלת לדורי דורות, ולעומתם כל נקודה שלילית שבביצוע המעשה - רישומה ניכר לשלילה לדורות.",
+                "<b>אמרו</b> חז\"ל (בבא מציעא פו): \"אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו; וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. \"ואל הבקר רץ אברהם\" (בראשית יח) - \"ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים\" (במדבר יא): \"ויקח חמאה וחלב\" - \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים\" (שמות טז): \"והוא עומד עליהם תחת העץ\" - \"הנני עומד לפניך שם על הצור\" (שם יז): - \"ואברהם הולך עמהם לשלחם\" -\"והי הולך לפניהם יומם\" (שם יג): \"יוקח נא מעט מים\" - \"והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם\" (שם יז).",
+                "<b>הרי</b> שבשכר כל פרט שבמעשה חסד של אברהם, זכו בניו לאחר כמה דורות להתגלות ה׳, ולא עוד אלא שהופיע לפניהם בכבודו ובעצמו. לכאורה לא עשה אברהם עם המלאכים כי אם מעשים רגילים, כגון שהוא עמד עליהם תחת העץ, או שהלך עמהם לשלחם ולווה אותם בדרכם, והנה בשכר פעולה פשוטה זו, התגלה הקדוש ברוך הוא לפני בניו ועמד לפניהם על הצור או הלך לפניהם במדבר להראות להם את הדרך. ומכאן כמה יש בכל פעולה מעשית של חסד - חכמה ודעת אלהית, עד שהיא מביאה לידי התגלות לדורות.",
+                "<b>ומכאן</b> גם לצד השלילי, אם חסרה נקודה כל שהיא במעשה אברהם, שלא עשהו בעצמו, כי אם על ידי שליח, נתמעטה התגלות ה׳ ולא זכו בניו לאותה מדריגת ההכרה והדעת, כי לעומת החשיבות בכל פרט שבמעשהו של אברהם וההשפעה החיובית הכבירה שבו, כן היתה, ניכרת שלילת ההשפעה בהעדרו של כל פרט ונקודה שבאותו מעשה. בשכר זה שאברהם לא הושיט להם בעצם ידיו את המים לרחוץ את רגליהם ואמר להם בלשון אדיבה: \"יוקח נא מעט מים\", וכנראה הגישם להם על ידי אחד מעוזריו, לא המציא הקדוש ברוך הוא בעצמו מים לבניו במדבר, כי אם אמר למשה: \"והכית בצור ויצאו ממנו מים\", כלומר ששלח את משה להוציא להם את המים מן הצור.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן, באיזו אהבה ומסירות נפש קיבל אברהם את האורחים וגמל אתם את מעשי ההטבה והחסד. אברהם כבר היה באותו זמן זקן ושבע ימים, בגיל תשעים ותשע, ועמד ביום השלישי למילתו שיש בו כאב רב, כדאמר ר׳ חנינא בן דוסא: \"כל הנימולין - ביום השלישי כואב הוא להם, שנאמר (בראשית לד): \"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים\" (פרקי דרבי אליעזר כט), וכן \"אמר רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא: כשנימול אברהם, ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו\" (שם וראה ילקוט שם פב), והיה טרוד בתחבשותיו וקאסר ושרי (ראה בבא מציעא פו). ובאותו יום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה והרתיח את כל העולם עד ששום בריה לא יכלה לצאת ולבוא בעולם (ראה שם ופרקי דרבי אליעזר שם). ועם כל זה, לא התחשב אברהם לא בכאביו וטרדותיו ולא בחום הרותח, ורץ לקראת האורחים - למרות שחשב אותם כערבים המשתחוים לאבק רגליהם - ועשה כל המאמצים לשרת אותם במהירות האפשרית, ודוקא בעצמו, כדכתיב: \"וימהר אברהם\": \"ואל הבקר רץ אברהם וכו׳ וימהר לעשות אותו\" וכו׳, והכין להם את המאכלים הטעימים ביותר, שחט להם שלשה פרים \"כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל\" שהוא \"מעדן מלכים ושרים\" (ראה בבא מציעא פו: ורש\"י שם). ורק בדבר אחד לא טיפל אברהם בעצמו, בהגשת המים לרחיצת רגליהם, ובודאי לא היה סיפק בידו משום טובתם של האורחים, כדי שהוא יוכל להשתחרר ולהחיש את הכנת המאכלים בשבילם. אבל משום שסוף כל סוף לא עסק בנקודה זו למעשה בעצמו, בידיו וברגליו ממש, נגרם ממילא העדר בהתגלות ה׳ לבניו.",
+                "<b>והוא</b> אשר אמרנו, כי המעשה הוא הדעת ובכל פרט ופרט שבו כלולה תורה וחכמה לאין שיעור, ואם חסרה איזו נקודה שהיא אף באופן ביצוע המעשה, נרשם ממילא חסרון בדעת ה׳ ובהתגלות ה׳.",
+                "<b>והעדר</b> זה בהתגלות ה׳ שלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוציא להם את המים כי אם על ידי שליח, לאו מילתא זוטרתא היא.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה לאחר מעשה העגל, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"ושלחתי לפניך מלאך\". השיב לו משה: \"אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה\" (שמות לג). משה התרצה יותר שכל העם ישאר במדבר ציה וצלמות, \"במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון כו׳\" (דברים ח) ולוותר על כניסת הארץ ועל כל היעודים התלויים בה ובלבד שה׳ בעצמו ילך לפניהם ולא מלאך הרי כמה גדול המרחק בקרבת ה׳ אם הקדוש ברוך הוא בעצמו הולך לפניהם או על ידי שליח.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה חכמה ודעת כלולה במעשה אברהם, עד שכל נקודה שלילית באיזה פרט שהוא בביצועו, הסבה הבדל עצום כזה בהתגלות ה׳ שבין הופעתו בכבודו ובעצמו לבין פעולתו על ידי שליח.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ויש להוסיף שמסיבת הוצאת המים על ידי שליח, נתגלגל הדבד שנתבעו בעניני אמונה, כדברי הכתוב: ׳יען לא האמנתם בי וכו׳ (במדבר כ)</i>",
+                "<b>וכל</b> זה הוא אף במעשה אברהם, שקיים את כל המצוות מעצמו, לפני נתינת התורה ומבלי להיות מצווה ועושה. ועל אחת כמה וכמה, כמה דעת ה׳ כלולה בכל מעשה מצוה לאחר שניתנה התורה לישראל ומקיימים אותה בתור מצווה ועושה (ראה בבא קמא פז, דברי ר׳ חנינא \"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה\"), והוא אשר דיבר הנביא, כאמור, על המעשים הטובים שעושה האדם: \"הלא היא הדעת אותי\"."
+            ],
+            "XXVI": [
+                "<big><strong>קנה מדת החכמה</strong></big><br><b>לפי</b> מושגינו בהערכת בני האדם, כשאנו מכירים באחד שהוא עולה בהכרתו מחבירו, אנו מציינים אותו כחשוב מרעהו, אבל אין אנו מחלקים אותם לסוגים מיוחדים, אולם לפי מושגי ההערכה של התורה וחז\"ל, כל הבדל קטן בהכרה בין איש לרעהו מהוה מרחק עצום ביניהם עד שלא רק קובע אותם לסוגים נפרדים, אלא למהות אחרת עד שאחד כלפי השני הוא כחמור לגבי אדם.",
+                "<b>בשעה</b> שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו ושני נעריו עמו, שהם ישמעאל ואליעזר, כתוב בתורה: \"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור\" (בראשית כב). ואמרו חז\"ל: \"מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה שאותו מקום שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקריב את בנו שם. אמר ליצחק: בני: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמר לו: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, שבו לכם פה עם החמור\" (בראשית רבה נו). ואמרו עוד: \"ומנין שהעבדים דומים לבהמה? מהכא, שבו לכם פה עם החמור - עם החמור\" (שם).",
+                "<b>ומי</b> היו הנערים האלה? ישמעאל ואליעזר, שהיו מחניכו ביתו של אברהם אבינו ועמדו במדריגות גדולות מאד בהכרתם ובהשגותיהם. אולם מכיון שלא הגיעו בפעם הזאת לשיא הכרתם של אברהם ויצחק ולא השיגו במדריגת רוח הקודש מה שהשיגו הם, גבה הר ביניהם עד שנקבעה להם דרגה של חמורים. ולא להם בלבד כי אם לכל זרעם וזרע זרעם עד עולם. ולא רק בהשקפה כי אם להלכה ולמעשה, כפי שנפסק לדורות.",
+                "<b>הרי</b> מכאן כמה ערכה של כל השגה בהכרה, עד שההבדל בין השגה אחת לשניה במקרה אחד בלבד הוא כהבדל בין אדם לחמור, ולא של אדם סתם, אלא כהבדל שבין איש המעלה הגדול ביותר, בדרגותיהם של אברהם ויצחק, עד דרגת חמור ממש.",
+                "<b>אברהם</b> הלך והתעלה כל ימיו מדרגה לדרגה. חז\"ל אומרים: \"בן שלש הכיר אברהם את בוראו\" (נדרים לב), ובמקום אחר שנינו שבן ארבעים או בן ארבעים ושמונה הכיר את בוראו (מדרש רבה יד). והסביר הרמב\"ם (ראה הלכות עבודת זרה א:ג) שעוד מילדותו התחיל אברהם לשוטט בדעתו ולחשוב יום ולילה על גלגל העולם מי מסבב אותו. וכך הלך והתעלה מהכרה להכרה, כי הרי בעוד היותו בן שלש נאמר עליו שהכיר את בוראו, ובכל זאת המשיך להוסיף הכרות על גבי הכרות עד שהגיע לגיל ארבעים ושמונה ובא לשלמותה. ואף אז עדיין לא השלים את מדריגתו והמשיך להתעלות משלב לשלב, ורק בהגיעו לשנת התשעים ותשע ציוה לו הקדוש ברוך הוא על המילה ואמר לו: \"התהלך לפני והיה תמים\" (בראשית יז), כלומר, שעל ידי המילה נעשה שלם (ראה תוספתא נדרים ב).",
+                "<b>וגם</b> ישמעאל ואליעזר למדו מאברהם והתעלו ביחד אתו בהכרתם. חז\"ל אומרים שאליעזר נקרא דמשק משום שדלה והשקה מתורת רבו (ראה רש\"י בראשית כב), וכן נימול ביחד עם אברהם. כמו כן שנינו על ישמעאל שהתעלה מאד במעשה המילה, עד שטען כלפי יצחק שהוא חביב ממנו שנימול בן י\"ג שנה ולא מיחה (בראשית רבה נה), והתפאר כנגדו ש\"נתן נפשו על המילה וקיבל עליו\" (ראה תנחומא ישן וירא מב).",
+                "<b>אולם</b> במעשה ההליכה אל העקידה התבלט ההבדל בין אברהם ויצחק לבין ישמעאל ואליעזר. אמנם בתחילה הלכו במשך שלשה ימים כולם יחדו, אבל ביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק (ראה חז\"ל במדרש רבה נו, כמה ערך נתנו לראיה זו של היום השלישי). וגם יצחק ראה את המקום, כלומר הוא ראה והשיג מה שראה והשיג אברהם, ומשום כך נמצא ראוי לעקידה. חז\"ל אומרים שלאחר שיצחק השיב לאביו שהוא רואה את עמוד הענן שבהר \"הבין אברהם שנרצה הנער לעולה\" (פדקי דרבי אליעזר לא). אבל ישמעאל ואליעזר לא ראו ולא השיגו את הכל מה שאפשר היה להשיג. ומשום שעמדו ולא המשיכו להתרומם ולהתעלות עם אברהם ויצחק בשיא החזות ורוח הקודש, נמצאו שאינם ראויים ללכת יחד אתם ואמר להם אברהם: \"שבו לכם פה עם החמור\" כלומר, שבגלל זה בלבד נקבעה להם דרגה של חמור.",
+                "<b>יסוד</b> זה בא ללמד גס עלינו. גם אנו, אף לאחר שיצאנו ממצרים לחירות עולם, שקבלנו את התורה ואי אפשר לנו לרדת למדריגה של עבדים, בכל זאת גם לגבינו יש הבדל בין השגה להשגה כאותו מרחק שבין אדם לחמור. \"אמר ר׳ זירא אמר רבא בר זימנא: אם ראשונים כמלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ושל ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים\" (שבת קיב). הרי שר׳ זירא ראה הבדל בדרגה של דורו לגבי הדרגה של הדור שלפניו כהבדל בין חמור לבני אדם. ואם כי גם דורו של ר׳ זירא עמד במדריגה גדולה מאד בהשגת החכמה שלפי מושגינו אנו אין לנו בה כל תפישה, בכל זאת מכיון שהשגותיו של הדור שלפניו היו גדולים משל השגותיהם הם, שהם תפשו סברה אחת חשובה יותר (ראה שם), ראו בזה מרחק עצום ביניהם, כי כאמור רב מאוד ערכה של כל השגה והכרה עד שכל הבדל בין זו לזו מהוה מהות אחרת לגמרי, מהות הרחוקה מחבירתה כמרחק האדם מן הבהמה.",
+                "<b>ואין</b> תימה בדבר, כי הרי מרחקי חכמת ה׳ הם עצומים ללא גבול וללא שיעור. כמה חכמה מכיל גלגל אחד שבבריאה וכמה יש להתענין ולהתעמק בו כדי להשיג אותו. והרי ישנם בעולם גלגלים רבים ובכולם משתקפת חכמה ללא סוף, ונמצא איפוא שממדי החכמה הם ללא שיעור. ואם בחכמת העולם כך, על אחת כמה שבחכמת התורה, שבאות אחת ממנה נברא כל העולם, אין שיעור לממדי מושגיה ויש מרחקים עצומים בין דור אחד למשנהו או בין איש לרעהו אף כדי מרחק שבין אדם לבהמה, ואף אם גם הדור הפחות או האדם הפחות נמצא במדריגה גדולה מאד.",
+                "<b>ומכאן</b> יש לראות גם את הצד השני, שאם אחד משיג משהו יותר מחברו בהכרתו ובהשגתו, הריהו עולה עליו בממדים אחרים ומהוה מהות אחרת. וגם זה יש ללמוד מדברי חז\"ל באותו ענין. כתוב בגמרא שם שרבי חזקיהו שאל איבעיא בהלכה ורבי יוחנן תלמידו פתרה לו מתוך סברא ידועה, וקרא עליו ר׳ חזקיה בגלל סברתו זו: \"לית דין בר אינש\", כלומר, שאינו בן אדם אלא מלאך (ראה רש\"י שם). הרי שבגלל סברתו זו בלבד שתפש מה שלא תפשו אחרים, התעלה למדריגה אחרת. והובלט הבדל ביניהם כהבדל בין מלאך לבני אדם.",
+                "<b>הרי</b> כמה חשובה כל השגה בהכרה ובחכמת התורה, שהוא מעלה למהות אחרת ולעולמות אחרים."
+            ],
+            "XXVII": [
+                "<big><strong>כוחו של הרהור</strong></big><br>א. <b>יסוד</b> העולם הוא קיום המצוות, ולא דוקא המצווה כולן אלא כל מצוה ומצוה יש לה ערך רב עד שראוי לברוא בגללה את כל העולם, ואדם הראשון יוכיח, שנצטוה על מצוה אחת בלבד ונברא בשבילו עולם גדול מלא תענוגות לאין שיעור. וכבר עמד על יסוד זה הרמב\"ם. שנינו (מכות כג): \"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות\" ומפרש הרמב\"ם בפירושו על משנה זו: \"מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי\"ג מצוות כראוי וכהוגן וכו׳ הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו מאותו מעשה\". הרי שמתוך מצוה אחת ראוי אדם להגיע לשלמותו.",
+                "<b>והנה</b> לעומת זה, אם יחסיר מצוה אחת הריהו מאבד את כל עולמו. הכתוב אומר (ישעיה ה): \"לכן הרחיבה שאל נפשך ופערה פיה לבלי חק\" - \"אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד\" (סנהדרין קיא: וראה גירסת ילקוט שם: \"אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד\"). הרי לדברי ריש לקיש אם תחסר לו מצוה אחת, הריהו מיורשי גיהנום. ומכאן כמה ערך למצוה אחת לדברי שניהם, כי לריש לקיש הרי בהעדר מצוה אחת הוא מאבד את כל עולמו ולרבי יוחנן בקיום מצוה אחת הוא זוכה לעולמו.",
+                "<b>ואם</b> יש ערך כה רב למצוה, הרי אם יש חסרון באיזו מצוה, כמה יש בגללו מהעדר השלמות ומן הפגם באדם. ואם במצוה יחידה כך, בעיקרי האמונה שהוא יסוד כל התורה וכוללת כל המצוות כפי דברי חז\"ל \"בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה\" (מכות כד) - על אחת כמה וכמה שכל פגם בשלמותה פוגם בכל האדם אף תוך כל מעלותיו העליונות.",
+                "ב. <b>הבה</b> נתבונן בענין נסיון העקידה שנתנסה בה אברהם אבינו ע\"ה. לכאורה לשם מה היה עוד זקוק אברהם אבינו לנסיון זה הקשה מכולם? הלא ה׳ יתברך אינו צריך לבחון את האדם לשם ידיעתו, כי הוא חוקר לב ובוחן כליות, אלא ודאי תועלת הנסיון היא לצורך האדם עצמו, כדי להעבירו ולצרפו בכור הנסיון, ואם כן לא היה צורר לאברהם בכך, כי הרי כבר נאמר: \"אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרתי באברם והוצאתו מאור כשדים וגו׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך\" (נחמיה ט), ונמצא שכבר עמד אבינו אברהם בנסיון אור כשדים, ובירר דביקות לבו ואמונתנו הגדולה באלהים, שהפיל את עצמו לכבשן האש רק למען כבודו יתברך, ואם כן למה היה זקוק לנסיון נוסף של העקידה? ואם כדי להודיע לבאי עולם ולקדש את השם על ידי העקידה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, האם לא היה די בזה שאברהם מהלך בעולם כולו וממליך את הקדוש ברוך הוא על הכל, כמו שנאמר בתורה שהיה נוטע אשל ובונה מזבחות בכל מקום ומקום וקורא בשם ה׳? ועוד אמרו חז\"ל (ברכות ז): \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה מי שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה\" (בראשית טו), פירוש: שהודיע אדנותו יתברך בעולם כולו שהוא אדון כל. ואמנם זכה אברהם להכניס נפשות רבות תחת כנפי השכינה ולהרבות כבוד שמים בעולם, ובני דורו הכירו את ה׳ ושאברהם הוא עבדו הנאמן, כמו שמצינו בבני חת שאמרו: \"נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו׳\", ואם כן איפוא מה היתרון בעקידה שאמר לו ה׳ להעלות בנו יחידו לעולה לפניו.",
+                "<b>עוד</b> יש להתפלא, שרק לאחר העקידה נאמר לו: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה\" - \"עתה\" ולא קודם לכן? אתמהה! והאם לא הוכיח עדיין אברהם בכל הנסיונות הקודמים שירא אלהים הוא? ואם כדי להודיע לאחרים, כאמור, הרי היה צריך להיות כתוב: \"עתה הודעת וכו׳\" ולא \"עתה ידעתי\".",
+                "<b>אכן</b> בדברי חז\"ל אנו מוצאים פתרון לשאלה זאת, שלא היה כאן נסיון בלבד אלא היה בזה גם משום כפרה. איתא בתנחומא: \"אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה לאמר אל תירא אברהם\" (שם): \"ילמדנו רבנו, העולה על מה היתה באה? כך שנה ר׳ ישמעאל: העולה באה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. ורשב\"י אמר: על הרהור הלב, שנאמר (איוב א): ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וגו׳ אתה מוצא, אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין. ומה היה אומר? ר׳ לוי אמר: כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה, עזרני הקדוש ברוך הוא באותם המלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ושוב אין לי שכר בעולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיון שהרהרת אחר מעשי, עולה אתה צריך. לפיכך: ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו׳ והעלהו שם לעולה\".",
+                "<b>צא</b> ולמד מה עשה אברהם ומה פעל בעולם באמונתו ודביקותו בה׳ יתברך, עד שבא מתוך כך להרהר שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה. כתוב: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ\", ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: \"לזרעך אתן את הארץ הזאת\" ואברהם פרידה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו, \"לזרעך נתתי\", אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, ׳והכנעני והפריזי אז יושב בארץ׳, עד עכשו נתבקש להם זכות בארץ\". הרי שהיתה כאן מחלוקת בהלכה. רועי לוט טענו שכבר יש להם זכות בארץ ואין צורך שבהמתם תצא זמומה, ואילו רועי אברהם עמדו על כך שכל אימת הכנעני נמצא בארץ עדיין אין להם זכות ויש בזה משום גזל.",
+                "<b>אולם</b> אברהם דקדק ואמר: \"אל נא תהי מריבה ביני ובינך הפרד נא מעלי\", כלומר: אברהם ראה בזה מריבה. הוא הכיר כי אין מחלוקת זו של רועי לוט כולה לשם שמים, שאינה כמחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא מעורבת בזה גם איזו נטיה אישית של חמדת ממון, והרי זו מריבה, ומכיון שכך, אין אברהם יכול לדור עם לוט בכפיפה אחת, על אשר לא מיחה ברועיו. עד כה הגיעה טהרת לבו של אברהם אבינו. ולעומת זה, לוט נטה מדרך ה׳. הרי היה לו לשוב בתשובה ולהתחנן לפני רבו שיקרבנו ויחזור למוטב, אבל הוא לא בא לידי כך, אלא נשא עיניו וירא את כל ככר הירדן והנה כולה משקה, ויצא מלפני רבו, שביתו היה כמדור לשכינה, והתיישב בין אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ובזה נתגלה לוט כתינוק הבורח מבית הספר והלך מדחי אל דחי, עד שאמר: \"אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו\" (ראה בראשית רבה מא). ובכל זאת כשנשבה לוט במלחמה, כתוב: \"וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו\". לא היסס ולא פקפק אברהם ומסר נפשו עליו כעל אח דבוק אליו באהבה וחיבה, ונכנס בסכנה בגללו להלחם עם ארבעה מלכים להצלתו. לא היה לאברהם שום נגיעה עצמית בזה, אלא רק כוונה קדושה לעשות חסד, להלוך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: \"מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו\".",
+                "<b>והנה</b> הולך אברהם ומפעיל חסדו הגדול עם לוט, ומתרחשים לו נסים גלויים במלחמתו עם המלכים, שזרק עליהם קש ונעשו גירים, עפר - ונעשו חרבות. והוא קידש בזה שם שמים בעולם, כמו שכתוב: \"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וכו׳ ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ\", ופירשו חז\"ל (סוטה ד): מלמד, שהקנהו אברהם להקדוש ברוך הוא שמים וארץ\", כלומר: על ידי מעשה זה של מלחמתו עם המלכים השליט את כבוד ה׳ יתברך על כל העולם - על השמים והארץ. ואם כן מה היה כאן לאברהם להרהר שמא קיבל בכך שכרו בעולם הזה? אדרבא, הלא בפעולה זו הרבה כבוד שמים עד שהקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ.",
+                "<b>אולם</b> אברהם אבינו עוד מצא כאן מקום להתגדר. והרי כך אמרו חז\"ל: \"לעולם אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו\" (תענית כ), ומכאן חשש אברהם אבינו, שמא עם כל מסירות נפשו לכבוד שמים בלבד ולא זולת זה כלל, עלול שינכו לו מזכיותיו מכיון שמסר עצמו לסכנה ונעשו לו נסים. ואמנם הפחד הזה עצמו יש בו משום מצוה, שכן אמרו (ברכות ס): \"אשרי אדם מפחד תמיד\" - \"בדברי תורה קאי\" וכל הגדול יותר, עליו לפחד יותר שמא לא יצא ידי חובתו. ובאמת דורשים חז\"ל את הפסוק הזה על אברהם אבינו, לגבי אותה המלחמה (ע׳ מדרש תנחומא על הפסוק אחד הדברים הנ\"ל).",
+                "<b>ונמצא</b> שאף אברהם אבינו שטרח ועמל במשך כל ימי חייו רק לכבוד ה׳ יתברך, וקרא בקול גדול לכל העולם והודיעם שיש אלהים אחד יחיד ומיוחד ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לחסות בצל כנפי השכינה (ראה יד החזקה הל׳ עבודה זרה א) ובודאי שכרו לעולם הבא גדול מאד, ובכל זאת היה לו מצד הדין ומצד מעלת השלמות לחשוש ולפחד שמא ינכו לו מזכיותיו בגלל הנסים שנעשו לו במעשה זה של קידוש שם שמים במלחמתו האמורה. ולא רק שהיה לו לחשוש לניכוי שכר, שיש בו על כל פנים שארית גם לעולם הבא, אלא שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה ושוב אין לו שכר כלום בעולם הבא. ושבחוהו את אברהם על פחדו זה והכתוב אומר עליו: ׳אשרי אדם מפחד תמיד\". ולעומת זה הבטיח לו הקדוש ברוך הוא: \"אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד\". כלומר, שהגיע לשיא השלמות ולא הפסיד את שכרו.",
+                "<b>אולם</b> מדת הדין מצא כאן עוד מקום, על אף שלמותו ומדרגותיו העליונות של אברהם אבינו, לתבוע אותו על פחדו זה ולמצוא בתוך מעמקי לבו הנאמן איזה שמץ של הרהור על מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ואם כי שומה היה אברהם אבינו, כאמור, לפחד שמא ינכו לו מזכיותיו, אבל \"לפום גמלא שיחנא\", ובזה שדקדק ואמר: \"כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה וכו׳ ושוב אין לי שכר בעולם הבא\", התגלה פגם מה בעומק הכרתו בחסד ה׳ שהוא מעולם ועד עולם, וראו בכך הרהור אחר מדת הדין.",
+                "<b>והנה</b> בגלל פגם דק זה של אברהם, חייבו אותו לכפר על עצמו בקרבן עולה. ואיזו עולה? את בנו יחידו שחנן לו ה׳ לאחר מאה שנה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו \"כי ביצחק יקרא לך זרע\", ועליו הושתת לעתיד יסוד כל בית ישראל: בקבלת התורה. בירושת הארץ, בבנין המקדש, ובכל יעודי אחרית הימים של ימות המשיח ועולם הבא, בכל זאת \"אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה׳\"ואין שום דבר יכול לעמוד כנגד התביעה הזאת שנתבע אברהם, וכמו שאיוב בשעתו העלה עולות על הרהורי הלב של בניו, כך אברהם אבינו נתחייב על אף הכל להעלות את בנו יחידו לקרבן עולה כדי לכפר על הרהורו.",
+                "<b>הרי</b> כמה עמוקה היא מדת הדין! נורא הוא ומי יכילנו!",
+                "<b>ובאמת</b> היה בעמידתו של אברהם בנסיון העקידה תיקון על אותו הרהור במדה כנגד מדה. כי בהעלותו את יצחק בנו על גבי המזבח הלא היה לו מקום להרהר ולטעון: \"אמש אמרתי לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי לשחטו ולהקריבהו עולה\" (ראה בראשית רבה נו). ומכיון שלא הרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא והלך בתומו ועוד הזדרז והשכים בבקר ויחבוש את חמורו וכו׳ לקיים רצון ה׳ יתברך, הנה גילה בזה אמונתו הגדולה באלהים, ובטחונו השלם בו עד למדרגה מופלאה כזאת שעל אף עקידתו את יצחק, יתקיימו כל הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ואין שום מקום להרהר אחר מדותיו. ובזה תיקן אברהם מה שפגם בהרהורו ונמצא לבבו נאמן לפניו.",
+                "<b>ואמנם</b> משום כך נאחז אברהם כל כך במעשה העקדה ורצה דוקא לשוחטו ולשפוך דמו, עד שנאלץ מלאך ה׳ מן השמים לקרוא לו \"אברהם אברהם\" - ב׳ פעמים, ואמרו חז\"ל (בראשית רבה נו): \"למה ב׳ פעמים? שפסלו מלאכי השרת את הסכין ורצה אברהם לחונקו\"... מפני שידע שבזה ימצא כפרתו והשלמת מדריגתו.",
+                "<b>והוא</b> מה שנאמר לו אחר מעשה העקידה: \"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני\", כלומר: עתה באת לשלימות העליונה באמונתך ובהכרתך שכל הנהגתו בעולם הוא חסד ואמת מעולם ועד עולם.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם כמה גדול כוחו של הרהור, שאף במעלות העליונות ביותר אם נמצא בהן איזה הרהור קל שאיננו במדריגת השלמות, הוא פוגם בערך המעלות וזקוקים להביא עליו כפרה, כמו שמצינו בבניו של איוב וכפי שהסברנו שעל זה בא תיקון מעשה העקידה של אברהם אבינו.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם תקנות חז\"ל של תעניות בה\"ב, שאנו עומדים בהן כעת.",
+                "<b>כתוב</b> בטור או\"ח (תצב): \"נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמשי ושני אחר הפסח והחג וכו׳ וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו׳ והעלה מספד עולות כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו׳, ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו\".",
+                "<b>ובאמת</b> לא רק ימי המועד בלבד הם ימי משתה ושמחה, כי אם גם הימים הנוראים. אמנם לכאורה נראים לנו הימים הנוראים שהם ימי יראה ותשובה כימי עצבות וימי החג כימי שמחה והם ניגודים אלו לאלו. אבל באמת אין הדבר כן כי בעצם מהותם צורה אחת להם והיא החדוה והשמחה בה׳.",
+                "<b>כתוב</b> לגבי ראש השנה שאמר נחמיה לכל העם: \"היום קדוש הוא לה׳ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ מעוזכם\" (נחמיה ח). הרי שצורת הימים הנוראים איננה בבכיה וצער כי אם בשמחה ובחדוה\" מטרת הימים הנוראים היא בהתעלות בהכרת ה׳ ובתשובה, ועיקרה של תשובה היא תיקון הלב, כדכתיב: \"לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה\" (תהלים נא), היינו שיכיר את עצמו ויבין את ערכו ומצבו, ומתוך כך יבחין בין טוב לרע ויתקן את עצמו, ואין לך שמחה ועונג יותר גדול מזה. ואף שלמה המלך החכם מכל אדם כשאמר לו ה׳: \"שאל מה אתן לך\", לא ביקש מכל שכיות וחמודי תבל אלא הבחנת הלב, כדכתיב: \"ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע\" (מלכים ג). הרי שאין בכל העולמות עונג ושמחה שישוו לשמחה ותענוג של תיקון הלב, וזהו יסודם ועיקרם של הימים הנוראים.",
+                "<b>ומאידך</b>, גם בימי החג צריכה להיות השמחה משולבת ביראה כדברי חז\"ל: \"וגילה ברעדה\" (תהלים ב) - \"במקום גילה שם תהא רעדה\" (ברכות ל), כלומר, שמתוך השמחה יתעלו ביראה.",
+                "<b>נמצא</b> איפוא שצורת הימים הנוראים והחגים אחת היא, אלא שבימים הנוראים הצורה החיצונה היא ברעדה והפנימית בגילה, ואילו בחג - הצורה החיצונה היא בגילה והפנימית ברעדה ושתיהן משלימות זו את זו. כל ארבעים הימים החל מראש חודש אלול, הכוללים גם את ימי הסליחות וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, הם ימי הכנה ועליה ממדריגה למדריגה ובקדושה למעלה מקדושה. וימי החגים הם המשך לעליה זו ומביאים לתכליתה שהיא השמחה בקודשא בריך הוא, כדברי הכתוב: \"נגילה ונשמחה בו\" (תהלים קיח), ופירשו רז\"ל: \"אמר ר׳ אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש, ׳נגילה ונשמחה בך׳ (שיר השירים א) בך בתורתך\" (ראה פסיקתא הובא בילקוט שמעוני תהלים תתעו). ומפני זה אנו מסיימים בשמיני עצרת את שמחת החג בשמחת התורה שזוהי שיא השלימות לשמוח בה׳ ותורתו. ושמחה זו והריקודים הם מעין עולם הבא שחז\"ל מתארים אותו שיעשה בו הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים (ראה תענית יא).",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר למרות ששמחה זו היא שיא המעלות, חששו הקדמונים שמא יגיעו מתוך שמחה זו לידי חטא ותיקנו כאמור, תעניות בה\"ב.",
+                "<b>האם</b> יתכן שתוך מעלות עליונות כאלו יגיע אדם לידי הרהור חטא, ובמדה כזו שמצאו לצורך להכריז בגללו צום ותפלה במקום הקרבנות ולקבוע לתקונו ימים מיוחדים לתשובה ולכפרה?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שאף במדריגות העליונות ביותר של עליה ואצל אישים עליונים, יש לחשוש, כאמור, שמא כוונתם לה׳ תוך עליתם העליונה - אינה שלמה בתכלית השלימות. ואם הכונה אינה כולה לה׳ לא די שאינה מצוה, אלא היא נגד ה׳ ונקראת חטא. וגם זה למדו מאיוב, כי הרי בניו של איוב עסקו בשמחה של מצוה, (ראה ויקרא רבה צו) ולא היה בהם שום דופי כי אם הרהור הלב, כדברי רשב\"י: \"אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכו׳ ממי אתה למד מבניו של איוב\" (שם) ובכל זאת העלה עליהם איוב עולות כמספר כולם ואמר אולי חטאו בני.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם לגבי שמחת החג יש בהרהור זה שאינו מכוון לה׳ ולתורתו משום חטא ואם מתגלה חטא בשמחה עילאה זו, הרי מתגלה שכל העליה והעבודה בכל הימים הנוראים וימי החג לא היתה, שלימה כדבעי ויש להתחיל הכל מחדש, לחזור על כל התשובה והוידויים, לעסוק בצומות ובתפלות ולתקן את כל עבודת הימים הנוראים והחגים.",
+                "ד. <b>וכשנדקדק</b> בדבר נראה עד היכן מגיע חומרת הפגם בשלימות הכונה לשם ה׳ ותורתו שאין בזה משום חטא ופשע בלבד, אלא שפוגם בצורת תכליתה ומטרתה של כל הבריאה.",
+                "<b>לכשנסתכל</b> בעולם נראה שכל בני האדם, לרבות הגויים, עוסקים בישובו של עולם שיש בו משום צדקה וחסד. הם בונים ערים, סוללים דרכים, גושרים גשרים ועושים לתיקונו של עולם, אנו לא מבינים להעריך כראוי את חשיבות בנינה של עיר. אבל באמת חשוב דבר זה מאד לפני המקום שמציינים מאורע זה בתורה, כמו שכתוב: \"ויהי בונה עיר\" (בראשית ד). ומצוה רבה היא כי \"לא תהו בראה לשבת יצרה\" (ישעיה מח). ואף מה שהעמים נלחמים איש ברעהו, סבורים הם שעושים לטובת האנושיות ולמען תיקון העולם בדרכי הצדק והיושר, בהתאם לשיעור הבנתם. ולכאורה אם הם עוסקים בהטבה ובחסד, וכידוע הרי ההטבה הקטנה ביותר מקורה בדעה עליונה ויש בה משום התדמות לדרכי השם,\"למה קוראים אותם רשעים ומביאים עליהם פורעניות?",
+                "<b>ואמנם</b> אומרים חז\"ל: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים הגויים וכו׳. אמר להם הקדוש ברוך הוא במה עסקתם. אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו וגו׳ הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם וגו׳\" (ראה עבודה זרה ב). הרי שהגוים יבקשו את שכרם מהקדוש ברוך הוא על אשר עסקו בישובו של עולם כדי לאפשר לישראל לעסוק בתורה.",
+                "<b>אלא</b> שהקדוש ברוך הוא משיב להם שעשו לצורר עצמם, כלומר שכוונתם לא היתה לשם ה׳ כי אם לתועלת עצמם. הרי מכאן שאף הקדוש ברוך הוא יסכים להם שעזרו במעשיהם לישראל לעסוק בתורה, אבל מכיון שלא כוונו במעשיהם אלו לה׳ ולתורתו יתחייבו בדינם ויצאו בפחי נפש, כי לא מילאו את תכלית הבריאה, והם נקראים רשעים ונענשים על מעשיהם.",
+                "<b>ואם</b> אומות העולם שכל מעלתם היא בזה ש\"חביב אדם שנברא בצלם\", בכל זאת נתבעים הם לכוון את כל מעשיהם לשם חזוק התורה ובלא זה הם רשעים ופושעים, על אחת כמה וכמה בני ישראל שנקראו בנים למקום וקבלו את התורה, שהם נתבעים ומחוייבים לכוון בכל מעשי המצוות והעבודה לשם ה׳ ותורתו ואם יש פגם בשלמות כוונה זו סיכלו את מטרתם ותכליתם.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדול חומר העון אם כוונת שמחת החג איננה שלימה לשם ה׳ שיש בה גם משום הנאת עצמן. ולא עוד שאף אם הכוונה תהיה שלימה לה׳ אבל אם שמחה זו לא תביא חזוק לתורה נפגמה צורתה ותכליתה, שהיא כאמור \"נגילה ונשמחה בך\" \"בך בתורתך\". וזוהי הבחינה: אם אחר החג עוסקים בתורה ביתר עוז ומרץ, הרי היתה, השמחה בטהרתה ושלימותה, אבל אם חס ושלום מתעיפים ונחלשים מחמת השמחה והריקודים. סימן שהשמחה לא היתה לגמרי בו, כי הרי כתוב: \"וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים\" (ישעיה מ), נמצא איפוא שהשמחה הביאה לידי תוצאות הפוכות שלא די שלא נתחזקו בתורה אלא שגרמה לרפיון בתורה. ובמקרה כזה התביעה עלינו חזקה יותר מעל האומות, כי יש בה גם ביטול תורה שהוא כנגד כולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אם אין השמחה מביאה לידי חיזוק התורה יש בה משום חמורי חמורות, חז\"ל אומרים: \"ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה. על מה אבדה הארץ, על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי\" (ירוש׳ חגיגה א:ז פתיחתא דאיכה רבתי). ובמה התבטאה עזיבתם את התורה? אמרו חז\"ל: \"דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו: אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה\" (בבא מציעא פה), ומפרש רש\"י: \"וכיון דלא מברכי, גליא דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם\".",
+                "<b>הרי</b> עצם מעשה קיום מצות תלמוד תורה היתה בתכלית השלימות, רק הקדוש ברוך הוא היודע מעמקי הלב מצא שכונתם היתה פגומה כפגימה דקה מן הדקה שעין החכמה והנבואה לא הרגישה בה, והיא שלא היתה חשובה בעיניהם כפי ערכה ולא ראו חובה לברך עליה כראוי (ראה רש\"י שם ור\"ן נדרים פא). ובכל זאת היא חמורה מעבודה זרה ומגילוי עריות ושפיכות דמים ובגללה אבדה הארץ.",
+                "<b>ואם</b> פגימה דקה זו שלא היתה, אלא בכוונה לשמה כך, על אחת כמה אם מתגלה איזה לקוי בעצם הלימוד, הן בכמות והן באיכות, דהיינו אם מתחזקים בשקידת לימוד התורה אבל לומדים לפי נטיית הלב והרצון, כגון שמתמסרים בכל העוז והמרץ בפלפולה של תורה בלבד ומזניחים את הבקיאות, או שעוסקים בבקיאות ומזניחים את הפלפול. וגם זו נקראת תאוה. אם כי היא תאוה רוחנית, ונמצא שיש בלימוד גם משום הנאה עצמית, שהיא כאמור, מהפכת את הכל לרעה, ויש לחשוש שסניגורו יהיה קטיגורו חס ושלום ובמקום שכר על מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם יהא נתבע על עזבו את התורה.",
+                "<b>ולפי</b> זה נמצא, איפוא, שאנו במצבנו אין אנו זקוקים לתעניות בה\"ב משום האסמכתא של הקדמונים מאיוב שחשש אולי חטאו בניו מתוך שמחה: וגם לא מאסמכתא של התוספות ממאמר הגמרא סקבא דשתא ריגלא (קידושין פא) שמא באו לידי הרהורי עבירה, כי אין אצלנו רק חשש לפגם במדריגת \"נגילה ונשמחה בך\" \"בתורתך\", אלא חסר לנו העיקר שהשמחה גרמה לרפיון בתורה, ומתגלה בזה ליקוי \"ביסוד ההכנות של ימי האלול והימים הנוראים ויום הכפורים, ועלינו לפשפש במעשינו ולחזור ולחדש ולחזק את הקבלות של יום כפור.",
+                "<b>אמנם</b> אין בני הישיבות חייבים להתענות, כדברי חז\"ל: \"תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שימעט במלאכת שמים\" (תענית יא), ומוסיף רש\"י \"שעיקר תפקידו לימוד התורה\", וכפי שבארנו שכל מטרת התענית היא להביא לידי חיזוק בלימוד התורה, ואם יבואו על ידי התענית לידי רפיון בלימוד התורה, הרי מכזיבים את כל מטרת התענית אבל חייבים אנו לעסוק בימי בה\"ב בוידויים ובתשובה, לתקן את הליקויים שמתגלים בנו בעבודתנו בימים הנוראים ובימי החג ולהתחזק בלימוד התורה.",
+                "<b>ואם</b> נתרפה בימי בה\"ב, אין אנו עוברים על תקנת הקדמונים בלבד, אלא אנו נקראים פורשים מן הציבור, אם כי אין זה אלא מנהג בעלמא, והוא מהעבירות החמורות ביותר מדאורייתא, כפי שקובע הרמב\"ם (הלכות תשובה ג:יא): \"הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן וכו׳ אין לו חלק לעולם הבא\", ולא עוד אלא מכיון שמטרת התענית היא כאמור, התשובה וחיזוק לימוד התורה, הרי הפרישה בימי בה\"ב איננה רק ממנהג הקדמונים אלא מענין התשובה והתחזקות בלימוד שהוא עיקר יסודה של התורה ותכלית כל הימים הנוראים והחגים, ונמצאים פורשים מהציבור מהדרכים העיקריות שבדאורייתא ואי אפשר לתאר עד כמה מגיעה חומרת הדברים.",
+                "<b>ואם</b> כן, איפוא, עלינו להשתמש בימי בה\"ב כדי להתחזק בלימוד התורה ובזה נתקן את כל עבודתנו בתשובה של ימי האלול ושל ראש השנה ויום הכפורים, ונעלה את כל מעשינו ומדריגתנו, ונגיע לידי שיא המטרה שהיא חדות ה׳ ולידי \"גגילה ונשמחה בך\".",
+                "ה. <b>עמדנו</b> במאמר הקודם ששיא המעלות היא חדות ה׳ והיא תכלית עבודת הימים הנוראים והתשובה, ואף צום יום הכיפורים צורתו היא השמחה והעונג.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בדברי הנביא לגבי צום יום הכיפורים, שהוא הצום היחידי מן התורה: \"הכזה יהיה צום אבחרהו. יום ענות אדם נפשו וכו׳ הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע וכו׳\" (ישעיה נח). הרי שאין כוונת הצום בעינוי ובסיגוף בלבד אלא בפתוח חרצובות הרשע. כלומר בתשובה על המעשים הרעים ובתיקון המדות והדעות. וכבר אמרו חז\"ל: \"יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי העולם הבא\" (אבות ד:יז) שהוא שיא עידון העידונים, אין לנו מושג בחיי העולם הבא, אבל כדי לתת לנו תיאור מה, הקדימו חז\"ל ש\"יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה\", כלומר שכל תעגוגות העולם הזה כמה שאנו יכולים לתאר לנו, אין מגיעים לעידון של שעה אחת בעולם הבא. ועם כל זה, אין להשוות את כל העידונים יחד של כל חיי העולם הבא מימות אדם הראשון והאבות עד היום לעונג של שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים. הרי כמה מרובה הוא, איפוא, העונג של יום התשובה ותיקון המעשים, יום הכיפורים.",
+                "<b>ובאמת</b> לא ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם כי אם לענג את הבריות ועוד לפני שיצר את אדם הראשון הכין לו כל תענוגי תבל \"כדי שיכנס לסעודה מיד\" [שימצא הכל מוכן ויאכל מה שיחפוץ\" רש\"י] (סנהדרין לח.). וגם הצו הראשון והיחידי שצוה הקדוש ברוך הוא את האדם היה: \"מכל עץ הגן אכל תאכל\", ורק מעץ אחד, עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. וכמו כן לא באו כל ציווי התורה על האדם כי אם לענגו ולשמחו. ואף לא ציותה התורה אלא צום אחד בשנה בלבד, כלומר שעל האדם לאכול ולשתות כל ימות השנה, פרט ליום אחד.",
+                "<b>וגם</b> לגבי אותו יום אמרה תורה (ויקרא כג) \"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב\", ואמרו חז\"ל: \"וכי בתשעה מתענים, והלא בעשירי מתענים? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי\" (ראש השנה ט), הרי שציותה התורה שיש לאכול ולשתות בתשיעי ולבלות אותו יום בעונג, כדי להשלים את העונג של העשירי. וכבר נתן ר׳ יונה גירונדי בספרו \"שערי תשובה\" (ד:ח-י) שלשה נימוקים על הדבר: א. \"כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו\": ב. כדי לקבוע \"סעודה לשמחת המצוה וכו׳, ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים\": ג. \"למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכיפורים וכו׳\". נמצא שדוקא דאגתו ויגונותיו על עונותיו מביאות לו שמחה רבה, ושהתורה חייבה את האדם עובר לצום לקבוע יום שמחה ויום אכילה ושתיה כדי לחזק את גופו שלא יסבול מהצום ולא יופרע תענוגו.",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים כמה הדגישה התורה שיום צום הכיפורים צריך להיות מוקף בשמחה ועונג, ואף שמחה ועונג גופניים של אכילה ושתיה, ולא עוד אלא ששמחה ועונג זה משלימים ומכפילים את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם תשיעי וגם עשירי. ועוד הוסיפו אחריו שבעת ימי שמחה של חג, כדי למלא את העונג שחסר לו מחמת הצום ולא תסוח דעתו משמחה.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה, העונג של עצם התשובה לפתח חרצובות רשע שהוא תכלית היום, כפי שהסברנו, ובחרצובות רשע אין הכוונה לחבילות חטאים ממש, אלא אף בפגם במחשבה אחת ואף לרגע אחד. שנינו שכל צורתו של האדם הם השכל והמחשבה, כפירוש רש\"י על הכתוב \"בצלמנו כדמותנו\" - \"להבין ולהשכיל\", ואם האדם נכשל אף בהרהור אחד הוא פוגם בצלמו, בצלם האלהים שבו, ומכיון שעיקר מהותו של האדם הם, כאמור, התענוגים והעידונים על ה׳ יתברך אשר למטרתם נוצר מתחילת בריאתו, הריהו פוגע בזה בתכלית העידונים שלו, ואין לך חרצובות רשע גדולות מזה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה אם האדם חוזר בתשובה מאותו הרהור ומתקן את פגמו, הריהו משלים את צלם האלהים שבו שהוא עידון העידונים, ועוד מוסיף תענוגים ללא שיעור, כפי שאמרנו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא במשך כל הדורות מאדם הראשון עד היום הזה.",
+                "<b>ואם</b> בתיקון מחשבה אחת ברגע אחד מגיע האדם לעידון נצחי כזה, מכל שכן אם אדם זוכה לפתח כל חרצובות הרשע ובמשך כל יום הכיפורים, שהוא יום סליחה וכפרה לכל עונותינו, ונמצא שיום הכיפורים הוא יום שמחה ועונג ללא שיעור וללא גבול.",
+                "<b>ועונג</b> זה אינו ליום הכיפורים בלבד, אלא נמשך לכל ימות השנה, לכל שעה של תשובה. בכל פעם שאדם מתוודה על חטאיו ואומר \"אשמנו\", וכן בכל יום באמירתו \"סלח לנו\" בשלש תפילותיו, הריהו ממשיך בתשובה ושירה בעולמות. של תענוג ועידון עידונים. ומשום כך מתחילים מיד לאחר תפילת נעילה \"והוא רחום יכפר עון\", כדי לא להפסיק מהתשובה ולהמשיך בתענוגי אותו יום. ומתוך כך באים להמשך השמחה בימי שמחת בית השואבה ששואבים בהם רוח הקודש ומגיעים לשיא העונג. ופה יש עוד להוסיף את הכלל \"שכר מצוה מצוה\" כי מצוה זו מוסיפה עוד שכר על גבי שכר ללא סוף.",
+                "<b>ומכאן</b> גם לימי בה\"ב, שנתקנו, כאמור, בגלל הרהורי מצוה בלתי מושלמים, שבאים לתקן את התשובה של הימים הנוראים וימי החג, כמה יש בהם מן האושר הנצחי וכמה הם מוסיפים לאדם עונג ללא שיעור, אשר הוא יפה מכל תענוגות העולם הזה והעולם הבא ולמעלה מכל תיאורינו ומושגינו."
+            ],
+            "XXVIII": [
+                "<big><strong>בנתיבות החסד</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה: \"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו\" (בראשית כג:יט) - \"הדא הוא דכתיב: ׳רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׳ (משלי כא:כב). ׳צדקה׳ - זה אברהם, שנאמר: ׳ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה׳ (בראשית יח:יט): ׳וחסד׳ - שגמל חסד לשרה וכו׳. אמר ר׳ שמואל בר׳ יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אומנתי - גומל חסדים, תפסת אומנתי, בא לבוש לבושי. - ואברהם זקן בא בימים\" (בראשית רבה נח ט).",
+                "<b>לכאורה</b>, הדבר תמוה ביותר, שאברהם נקרא בשם \"רודף צדקה וחסד\" על שום שנתעסק בקבורתה של שרה אשתו. כלום בגדר חסד הוא זה כשאדם מתעסק בקבורתה של אשתו? והרי \"אשתו כגופו\". ומי לא היה עושה כמעשה אברהם בפרט זה? הן לולא עשה זאת, היה בזה משום רשעות שאין כדוגמתה. כלום משום כך יקרא בעל חסד?",
+                "<b>ואפילו</b> אם נאמר, כי גם במעשה כזה יש משום חסד, מה לכאורה ערכו של מעשה כזה בין מעשי אברהם, עמוד החסד, שכל חייו חסד ושמסר נפשו על החסד (ראה לעיל במאמר \"מושג החסד שבתורה\" האיך מסר נפשו ביום שלישי למילתו באותו גיהנום שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה לגמול חסד עם האורחים שנדמו לו כערבים, ועוד)? לכאורה היה ראוי אברהם שיקרא \"רודף צדקה וחסד\" - עבור אותה הכנסת אורחים, או עבור שאר מעשי החסד שלו כל ימיו. והנה מגלים לנו חז\"ל שדוקא בעבור מעשה החסד הזה של קבורת אשתו, זכה אברהם להיקרא בתואר \"רודף צדקה וחסד\".",
+                "<b>אולם</b> נתבונן נא במהות החסד, מה ענינו של חסד לאמתו? החסד מתגלה לנו בראשונה - מעצם הבריאה. כל הבריאה כולה ענינה חסד. \"עולם חסד יבנה\". הכל מכוון לחסד. כל היצורים כלם יונקים בלי הרף מחסדו של הבורא, וכל הבריאה כולה אומרת שירה לפניו, על חסדיו שבכל הוויתה בכל רגע ורגע עם כל יצור.",
+                "<b>ותכלית</b> כולם הוא האדם. ואף זה חסד להם. \"עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם\" (מסילת ישרים א). כולם משמשים לאדם, כולם נוצרו כדי להטיב עם האדם. להנאות את האדם. לשם כך נברא כל העולם כלו, כל העליונים והתחתונים, כל מלאך בעליונים וכל עשב בתחתונים. הכל הוא למען בחיר היצורים, האדם, שגדול הוא כל כך, עד שצריך הוא לכל העולמות, ואם יחסר איזה עשב או איזה מלאך ואף רגע אחד, יהא חסר לו לאדם (ראה סנהדרין לח: \"אדם נברא בערב שבת וכו׳ כדי שיכנס לסעודה מיד\", עיין רש\"י שם).",
+                "<b>ואף</b> על פי כן לא די לאדם בהנאתו שלו בלבד, אין היא מספקת אותו, - אם רק הוא לבדו נהנה, - אף מכל הבריאה על כל שפעתה וטובתה, כי אכן זוהי גדולתה של מדת החסד. גדולה ומקיפה היא כל כך. שניתנה לו לאדם היכלת הכבירה להנות ולשמוח לא רק משמחותיו והנאותיו של גופו בלבד, אלא שכל שמחה והנאה, בין אם היא של רעהו, או של כל נברא מכל המון הנבראים, כקטנה וכגדולה, כל אלו תהיינה שמחותיו והנאותיו שלו. כי אמנם ניחן הוא בכוח ענקים זה להיות שותף לבריאה כולה, וביחוד בשמחת האדם בזה שיאהב לרעהו כמוהו.",
+                "<b>אך</b> כלום די לו לאדם אף בזה. הלא לאחר ככלות הכל ועם כל ההיקף שבהנאה ושמחה זו, הרי איננו אלא בבחינת מקבל שזוהי נהמא דכיסופא. וכלום זוהי שלמות ההנאה? ולפיכך הוטבע בו באדם הרצון לפעול חסד וניתנה לו גם היכלת להטיב ולהנאות את הברואים, בבחינת נותן, שאליבא דאמת נתינה זו היא בעצם שיא הקבלה וההנאה שמקבל מזולתו. וכבר אמרו חז\"ל: \"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית\" (ילקוט שמעוני רות ב).",
+                "<b>וגם</b> בכל זה עוד לא די. ניתנו לו לאדם מצוות, וניתנה לו היכולת להיות מצווה ועושה. וזהו החסד הגדול ביותר. \"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להן תורה ומצוות\" (מכות כג: סוף אבות): \"לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות\" (בראשית רבה מד). ובכל ההנאות שהוא נהנה בהיותו אוהב את הבריות וגומל חסד עמהם - הריהו גם מקיים את מצוות האהבה והחסד, והריהו עובד ה׳ ואף מקבל שכר על כך. ולא עוד אלא שיש במעשי החסד משום התדבקות בקונו והליכה בדרכיו, (עי׳ שבת קלג: \"הוי דומה לו\" - ועי׳ רש\"י שם: ירושלמי פרה רפ\"א: ספרי, בענין \"והלכת בדרכיו\"). ואם כן, כל מעשה חסד, ואפילו קטן שבקטנים - הנאתו ללא שיעור. ולכשנתבונן עוד בדבר, נראה שאפילו אם יתן אדם לזולתו את כל העולמות כולם, עדיין אין כאן חסד גמור, שהרי האדם סובל מזה שהוא נזקק לזולתו, כמו שאמרו חז\"ל: \"רבי יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרווייהו: כיון שנצטרך אדם לבריות - פניו משתנות ככרום, שנאמר (תהלים יב:ט): ׳כרום זלות לבני אדם וכו׳. ר׳ אמי ור׳ אסי דאמרי תרווייהו: כאילו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר (תהלים סו:יב): ׳הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים׳\" (ברכות ו:). החסד הגמור הוא דוקא אותו חסד שגומלים לאדם - באופן שלא יהא צריך לבריות, שלא יצטרך לבוא באש ובמים, - והיינו - כשמתפללים עליו והתפילה מועלת שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו חסד. (ראה רש\"י שבת קכז: ד\"ה ה\"ג הני \"ועיון תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב (משלי יא:יז): ׳גומל נפשו איש חסד׳\"). וחסד זה - הוא החסד האמתי. אבל כשהאדם עצמו נותן לחבירו, עם כל החסד שיש בזה, אין כאן עוד חסד גמור, שהרי, כאמור, בה בשעה שהוא מקבל חסד זה הריהו \"נדון באש ובמים\". והיה ראוי מצד מקבל החסד שלא יהא נצרך כלל לחסד כזה, ל\"מתנת בשר ודם\".",
+                "<b>וזו</b> שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים - מפני מה אינו מפרנסן? - אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם (בבא בתרא י.). ואם כן, רק מצד עושה החסד, כדאי הדבר שתהא מציאות כזו שאדם יהא נזקק לחסדו של רעהו. והרי זה מחסדיו של מקום על בריותיו, שיצר להם מציאות כזו שיש בה מקום לכך, ובזה ינצלו מדינה של גיהנם, אבל במה שנוגע למקבל החסד, אין זה עוד חסד אמתי.",
+                "<b>והנה</b> עיקר קיום רצונו של מקום הוא, כשתהא מצות החסד נעשית כך - שתהא כולה חסד, שאף מצד המקבל לא תהא איזו לקותא בחסד. וככל שפחותה במעשה החסד המידה של \"ביאה באש ובמים\" - מתקיים בה, במדה יותר גדולה, רצונו של מקום. ומתוך כך חובה מיוחדת לגמול חסד עם הקרובים כדברי הכתוב: \"ומבשרך לא תתעלם\" (ישעיה נח), ועוד יש להקדים צדקה לקרובים (ראה בבא מציעא עא ושו\"ע יו\"ד רנא:ג), שהרי ככל שקרוב המקבל יותר להנותן - פחותא הזילותא שלו כשהוא מקבל ממנו. ומתוך כך, דוקא משום גמילות חסד עם אשתו שהיא כגופו, זכה אברהם לתואר \"רודף צדקה וחסד\", ונאמר לו מאת הקדוש ברוך הוא \"תפסת אומנותי - בוא לבוש לבושי\", שבחסד כזה, עם הקרוב ביותר, שפחותה בו הזילותא ביותר - הריהו מתדמה לקונו ביותר. ולא עוד אלא שאם האדם גומל חסד עם עצמו, מתקיים בו ביתר שאת רצונו של מקום, הרוצה בחסד גמור, באשר אין בו כל פגם, וללא זילותא כל שהיא.",
+                "<b>ומכאן</b> הערך המיוחד של \"גומל נפשו איש חסד\". כשמתעלה אדם לאותה מדריגה שמעשיו עם נפשו ואף עם גופו שהוא כנפשו, נעשים בתור חסד, יש בה משום מצוות גמילות חסד העילאה ביותר. וכבר אמרו חז\"ל: \"גומל נפשו איש חסד - זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו וכו׳ אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך? - אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא? אמר להם: והדין נפשא עלובתא, לאו אכסניא הוא בגו גופא?!\" (ויקרא רבה לד; ועי׳ גם תענית יא).",
+                "<b>והנה</b>, כאמור, רצונו של מקום בבריאת עולמו הוא להנאות את הבריות, בבחינת \"הרחב פיך ואמלאהו\" (תהלים פא) ושתהא הנאתם שלמה וגמורה ללא פגם כל שהוא, ונמצא איפוא שדוקא אם האדם גומל חסד עם נפשו ועם הקרובים לו ביותר, וכוונתו לשם מעשה חסד, הריהו מגיע בזה בתור נותן לשיא ההנאה ללא כל פגם וזילותא, והוא מעמיד את עצמו במקום הקדוש ברוך הוא ותופש אומנותו בתור בעל מדות הטוב והחסד."
+            ],
+            "XXIX": [
+                "<big><strong>נימוסים של תורה</strong></big><br>א. <b>לפי</b> מושכלם הראשון של בני האדם, רואים בעניני הנימוסים - מנהגי בני אדם בלבד ולא מיחסים להם ערך רב. אולם בדברי חז\"ל אנו מוצאים שהם ראו בזה תורה שלמה שגם עליהם יש ציווי ה׳ יתברך. ולא עוד אלא שעוד הקדימו תורה זו לתורה שניתנה למשה בחורב, כפי שדורשים מן הכתוב: \"לשמור את דרך עץ החיים\" (בראשית ג) \"׳דרך׳ זו דרך ארץ ואחר כך ׳עץ החיים׳ זו תורה\" (ויקרא רבה פט).",
+                "<b>עניני</b> דרך ארץ יש להם דרגות שונות והם מתחילים מנימוסי בני אדם רגילים ומגיעים עד המדריגות העליונות ביותר. חז\"ל אומרים שהתורה באה ללמדנו דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה (ראה מדרש תנחומא וירא יא ובבא מציעא פו). כל מדינה יש לה נימוסים משלה וחובה על כל אדם הבא למדינה זו לנהוג לפי נימוסים אלה. למשל בארץ אשכנז מדקדקים מאד על הנימוסים החיצוניים: באופנת התלבושת, בצורת הדיבור והתנועות ובכל סדרי ההליכות והנוהגים היום יומיים. בעיני אחדים הבאים ממדינה אחרת, נראים הדברים לפעמים כמגוחכים ששמים לב לענינים פעוטים כאלה. אבל האשכנזים רואים בנימוסים אלה עיקר גדול, ואם הם רואים שאחרים לא נוהגים בנימוסיהם מביטים עליהם בבוז ויש להם מזה סבל רב. מספרים שפרופסור גרמני אחד התעלף פעם כשראה אדם שחסר לו כפתור בבגדו. ולכן על כל אדם הבא למחיצתם שישמור גם הוא על נימוסיהם. וכבר הזהירו על זה חז\"ל: \"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה\" (שמות רבה מז). ואין זו חובת נימוס של בני אדם בלבד כי אם מדברי תורה וחסידות שיש עליהם, כאמור חובה רבה ועוד קודמים לתורה.",
+                "<b>חובת</b> נימוסין זה אינה נגמרת במנהגים רגילים של הבריות כי אם מטילה על האדם חובות עליונות. איתא בגמרא (בבא מציעא פו) \"אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם\". כשעלה משה לשמים ונמצא במחיצתם של מלאכי מעלה היה צדיך לנהוג כמנהגי שמים וללכת בדרכיהם של השכלים הנבדלים ולהתפשט מהענינים הגשמיים. ובאמת כל אדם הרי מעצם ברייתו ראשו מגיע שמימה. חז\"ל אומרים: \"שאדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר (דברים ד): \"למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים\" (סנהדרין לח). חומרו היה זך ומופשט מכל הגשמה ומקום משכנו היה בעולמות העליונים עד שמלאכי השרת חשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (בראשית רבה ה), ואם כן איפוא, עליו היה ללכת בדרכי העליונים ולנהוג כמותם.",
+                "<b>ולא</b> רק אדם הראשון כי גם לאחר כמה דורות אנו מוצאים בתקופה שלפני המבול את הנפילים בארץ שחז\"ל אומרים עליהם שקראו אותם ענקים מפני שהיו עונקים גלגל חמה. ולמה קראו אותם נפילים שהיו מלאכים ומשום שקטרגו על דור המבול נפלו וירדו לארץ והיו מעורבים מאנשים ומלאכים. מצד אחד היו על פני האדמה כאנשים ומצד שני היתה להם היכולת לעלות לשמים. ומסופר באחד מהם שראה ריבה אחת ושמה איסטהר. \"נתן עיניו בה. אמר לה: השמעי לי, אמרה ליה: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותה שם והזכירה ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה הכוכבים האלה כדי שתזכו בהם לעולם\" (ילקוט רמד). הרי שיש בכוחו של כל אדם - אם מתגלה לו הסוד שבדבר זה - לעלות לשמים ולקבוע שם מושבו, משום שהוא בעצם יצירתו, כאמור, ראשו מגיע השמימה. ואם כן, איפוא, על כל אדם לראות עצמו כאיש שמים שמקומו בין המלאכים, ומוטל עליו משום מדת דרך ארץ לנהוג תמיד כמנהגי בני השמים שהם מלאכי מעלה ולעשות כמעשיהם.",
+                "<b>ולכשנדקדק</b> נמצא שלא מספיקים מנהגי מלאכי מעלה בלבד. כתוב בתורה שבזמן שבני ישראל יצאו ממצרים \"ה׳ הולך לפניהם\" (שמות יג). וכן כתוב: \"ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם\" (דברים ד), כלומר שכל בן ישראל נמצא תמיד בקרבת ה׳ ודבוק בו. והרגשה זו היא מחובתו של כל אדם בכל הדורות, לראות תמיד את עצמו לפני ה׳ בכבודו ובעצמו, כדברי המקרא: \"שויתי ה׳ לנגדי תמיד\" (תהלים טז: וראה שו\"ע או\"ח יא:א). ואם הוא עומד לפני ה׳ הרי הוא כאילו בא למחיצתו, לקרתא דיליה, ועליו לנהוג בנימוסא דקרתא של ה׳.",
+                "<b>ידוע</b> לנו שאם אדם נמצא בקרבתו של מלך, עליו לפנות את לבו מכל הדברים שבעולם ולעסוק רק בעניניו של המלך, כי כך הם דרכי הנימוס. חז\"ל אומרים שאוריה החתי נתחייב מיתה משום שאמר לדוד: \"ואדוני יואב\" (שמואל ב יא:יא). ובאמת הרי היה בזה משום כבודו של המלך שהוא מכבד גם את עבד המלך וקורא לו: \"אדוני\". ובודאי היתה גם כוונתו של אוריה לכך, שהרי קרא גם לדוד \"אדוני\" (ראה שם), ובכל זאת היתה בזה משום מרידה, כי במחיצתו של המלך מתבטלת כל האדנות ואין ממדת דרך ארץ להזכיר בנוכחותו שום אדונים אחרים אף מהממונים של המלך, כי אם לראות את כבוד המלך בלבד. ואם אוריה לא עמד על זה והזכיר בפניו אדנות אחרת הריהו מורד במלכות וחייב מיתה.",
+                "<b>ומתוך</b> כך אנו מבינים את דברי חז\"ל על ירבעם בפרשם את הפסוק: \"וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה\" (מלכים א יא:כז) - \"שחלץ את תפיליו בפניו\" (סנהדרין קא). הרי יש בתפילין משום כבוד והדר, ועליו היה לעמוד לפני המלך בכל הודו והדרו ואף בתפילין שעל ראשו, ואם מיעט מכבוד זה וחלץ את תפיליו בפניו הרי יש בזה משם הרמת יד במלך ומרידה במלכותו.",
+                "<b>ואם</b> במחיצתו של מלך כך, על אחת כמה וכמה במחיצתו של ה׳ יתברך שיש להתפנות לפניו מכל חפצי העולם, לשים כל מעינו רק בעניני מלכותו בלבד ולעמוד לפניו בכל היראה והכבוד ללא כל שיור לגבי שום דבר אחר עלי תבל. ואם ממעטים בזה במשהו, הרי זו מרידה במלכות שמים חס ושלום.",
+                "<b>הרי</b> רואים אנו אצל האשכנזים בנימוסים החיצוניים שלהם כמה שהם נזהרים בהם, ואם אחד אינו מדקדק בזה כחוט השערה, הם מביטים עליו, כאמור, בבוז ומרגישים בזה סבל וצער, כפי שמסופר מהפרופסור שהתעלף מזה שראה אדם בלי כפתור בבגדו. ואם הם מדקדקים כל כך בדברים בטלים שלהם, משום שהם מוגבלים בדעתם ואין להם מושגים אחרים, הרי עלינו ללמוד מהם קל וחומר בן קל וחומר לדקדק בדרכי נימוס הנוגעים לעניני הנפש, ועל אחת כמה בעמדנו, תמיד, כאמור, לפני ה׳ יתברך שעלינו להתקשט לפניו בחיצוניותנו ובפנימיותנו בכל הדקדוקים וההדורים ולא ניכשל בשום דבר שיש בו משום פגיעה כל שהוא בכבודו ומשום סטיה מנוהני הנימוס ודרך ארץ הראויים בקרבתו.",
+                "<b>ומהם</b> דרכי הנימוס במחיצתו של ה׳? הוי אומר לקיים מצוותיו בתכלית השלימות וההידור ולהתנהג במדותיו, כי זוהי ההתנאות לפני ה׳, כפי דרשת חז\"ל: \"זה אלי ואנוהו\" (שמות טו) - \"התנאה לפניו במצוות\": ויש שדרשו: \"הוי דומה לו - מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום\" (שבת קלג). אלה הם הנימוסים הנהוגים בקרתא של ה׳ יתברך ועל האדם הנמצא תמיד בקרבתו ללכת בדרכי ׳נימוסים אלה, עליו להתנאות בפנימיות לבו בכל ערכי השלמות כדי שיהיה ראוי לעמוד במחיצתו. הכתוב אומר: \"זה אלי ואנוהו\" בלשון יחיד שכל אחד צריך להרגיש שהוא אל שלו והוא נמצא בקרבתו ועליו לדקדק בפניו בכל תנועה והנהגה שלו.",
+                "<b>ואם</b> בכל עת ושעה כך, על אחת כמה בזמן שהאדם עוסק בתורה שעליו להרגיש שעומד לפני ה׳ הכתוב אומר: \"עדותיך שיחה לי\" (תהלים קט), כלומר שבשעה שהוא עוסק בעדותיו של ה׳ הרי כאילו הוא משוחח אתו, וכמה עליו להזהר באותה שעה להיות מהודר ומקושט לפני ה׳ כראוי לו ולדקדק בכל נוהגיו ונימוסיו שיהיו הגונים לפניו.",
+                "<b>וכן</b> גם בעמדנו לפני ה׳ בתפילה. אנו אומרים בתפילה את השירות והתשבחות של דוד נעים זמירות ישראל, ועלינו להרגיש שאין אנו חוזרים על דבריו של דוד אלא שבכל הדורות אנו עומדים לפני ה׳ ואומרים ביחד עם כל מלאכי מעלה שירה של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: \"דור לדור ישבח מעשיך\" (תהלים קמה), שכל הדורות הולכים ומשבחים את ה׳ ולא עוד אלא ששירתנו גדולה משל המלאכים ואין הם פותחים בשירה עד שאנו מתחילים, כדברי חז\"ל (חולין צא): \"אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: \"ברן יחד כוכבי בוקר\" והדר - \"ויריעו בני האלהים\" (איוב לח), כוכבי בוקר הם ישראל המשולים לכוכבים, ובני האלהים הם המלאכים. וגם זה מדרכי הנימוס לומר שירה לפני האלהים כשם שנהוג לומר שירה לפני המלכים. וכמה יש לדייק באותה שעה בכל ההוד וההדר ובדקדוקי השלימות בנוהגים החיצוניים, במחשבה ובכוונת הלב ובכל המדות הנאות והטובות, כיאות לפני מלך מלכי המלכים.",
+                "ב. <b>אולם</b> האדם נקרא \"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה\", ויחד עם זה שהוא חייב לנהוג תמיד, כאמור, בנימוסי שמים משום שהוא נמצא בכל עת ובכל שעה במחיצתו של מלך מלכי המלכים, עליו גם לדקדק בנימוסי הארץ, בענינים של דרך ארץ של מטה. ביחד עם הימצאו ברום שמים, הרי רגליו עומדות על הארץ ועליו להיזהר גם בנימוסים הפשוטים שהם ממנהגי ארץ. ואכן כן הוטל על האדם מתחילת ברייתו. כתוב אצל אדם הראשון: \"תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי\" (תהלים ח). הרי שאדם הראשון, עם מדריגתו הגדולה שהגיעה עד שמים ועם התהלכו עם המלאכים אישי מעלה. היה מוטל עליו לטפל גם בעניני הארץ ובכל הבהמות והחיות ברואי מטה.",
+                "<b>למדנו</b> גם ביעקב אבינו שכאשר שלח את יוסף לדותן, ציוה אותו לראות את שלום אחיו ושלום הצאן (בראשית לז). מצד אחד אמר לו להתענין בשלום אחיו, שהם היו אנשי מעלה ושבטי יה, שיש בזה משום נימוסי שמים, שהם ההתדמות למדת החסד של הקדוש ברוך הוא: ומצד שני אמר לו לדאוג גם לשלום הצאן שהם עניני דרך ארץ של מטה. ולא עוד אלא שיעקב ציוה את יוסף על שתי הפעולות האלה בבת אחת, והשוה את שלום הצאן לשלום האחים.",
+                "<b>וכן</b> מצאנו באליעזר עבד אברהם, כאשר בא לבחון את רבקה בת בתואל אם הגיעה לשיא השלמות והיא ראויה להיות אחת האמהות שממנה יבנה העם הנבחר, עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שאליעזר בבחינתו את רבקה לא הסתפק בזה בלבד שלאחר שיאמר לה: \"הגמאיני נא מעט מים מכדך\" (בראשית כד) היא תשקה אותו ואת אנשיו, אלא קבע לו תנאי שהיא תשיב: \"שתה אדוני וגם לגמליך אשאב\", ורק אז יהיה בטוח שהצליח בדרכו. ואמנם רבקה השיגה את היסוד הזה של דרך ארץ שהוא מורכב משני הצדדים, שיש ללכת בדרכי ה׳ ולעשות חסד עם הבריות בעלי צלם אלהים ויחד עם זה לנהוג נימוסי ארץ לדאוג גם לגמלים הפשוטים. ורק לאחר שאליעזר נוכח כי רבקה משיגה שהשלמת האדם נגמרת דוקא בתפישת שני היסודות הללו יחד, מצא אותה נאמנה לתעודה הגדולה המוטלת עליה ואמר: \"אותה הוכחת לאדוני ליצחק\".",
+                "<b>ובאמת</b> היתה זו גם דרכו של משה רבנו כשעלה למרום. הבאנו לעיל את דברי חז\"ל שמשה לא שינה ממנהגי המקום וכשעלה למחיצתם של המלאכים לא אכל לחם משום שגם המלאכים אינם אוכלים. ולכשנעיין בדבר נראה. שמחיצתם של המלאכים לא היתה עליה למשה רבנו כי אם ירידה. כתוב בתורה שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר חטא העגל: \"הנני שולח מלאכי לפניך\" (שמות כג) השיב לו משה: \"אם אין פניך הולכים אתנו אל תעלנו מזה\" (שם לג, וראה רש\"י שם). הרי ראה משה שלפי ערכם של בני האדם רק ה׳ בעצמו צריך ללכת אתם, אבל אם ילך מלאך לפניהם הרי זה עלבון בכבודם וירידה במדה כזו עד שהחליט לוותר על כל העליה לארץ ולהישאר במדבר.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים שגם בעת שעלה משה לקבל את התורה ניצח את המלאכים. אמרו חז\"ל: \"בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו וכו׳ חמדה גנוזה שנגנזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳ תנה הודך על השמים וכו׳\". ומסופר אחר כך שמשה החזיר להם תשובה, ו\"מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר: ׳ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ׳ ואילו ׳תנה הודך על השמים׳ לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳ - בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות\" (שבת פח). הרי שהמלאכים הודו שמשה גדול מהם ורק בני האדם ראויים לקבל התורה ולא הם, והם פייסו אותו על שקראוהו אדם נוצר מאדמה שהוא לשון שפלות (ראה רש\"י שם). ולפי זה מה שנהג משה במחיצת המלאכים כמותם שלא אכל לחם, לא היה בזה עליה מצדו למדריגתם כי אם להיפך, ירידה, שירד ממדריגתו העליונה שהיא גדולה משל המלאכים ונהג כמותם, וזהו מה שאומרים חז\"ל שמשה אמר \"נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה\" (ספרי האזינו) כי זה היה נסיון קשה מצד משה לרדת אל המלאכים, אלא שחייב היה לנהוג כן משום תורת דרך ארץ: \"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה\" (ראה שמות רבה מז). ומכאן שגם משה רבינו ביחד עם התנהגותו בנימוסי שמים העליונים ראה חובה לאדם גם לרדת ממדריגתו ולנהוג גם בעניני דרך ארץ פשוטים הראויים לקטנים ממנו.",
+                "<b>ובאמת</b> מנהג זה לנהוג גם במעשי דרך ארץ הפשוטים הוא מנימוסי שמים, כי גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יורד כביכול משמים ארצה ומטפל בבריותיו הנמצאים בארץ, ממציא לכולם את צרכיהם הגשמיים ומשביע לכל אחת את חפצה ורצונה. ולכן מחובתו של אדם ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו במנהגי דרך ארץ כי גם הם מדרכי שמים, מדרכי הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ומשום</b> כך חייב אדם לחלק כבוד למלך בשר ודם, אם כי הוא עומד תמיד לפני מלך המלכים ואין שום מקום, כאמור, לאדנות אחרת במחיצתו, כי כן הוא רצונו של מקום וכך הוא דרכו. כמו כן אנו מברכים לפני המלך את הברכה: \"שחלק מכבודו לבשר ודם\", כי יש לראות גם בזה כבוד שמים. ומשום כך נהגו גם הנביאים לחלוק כבוד למלכים ולהשתחוות לפניהם אפיים ארצה, אם כי היו בעלי רוח הקודש ושליחי ה׳ והם בעצמם משחו מלכים, כי אלו הם ממנהגי דרך ארץ וממנהגי עמים גם יחד וכן הוא גם דרכו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>כן</b> שנינו: ;משיב מפני הכבוד\" (ברכות יג), שאם אדם עומד בעצם קריאת שמע ומופיע איש לפניו ואומר לו שלום, חייב הוא להשיב לו שלום משום דרכי נימוס. הרי שאף אם האדם עוסק בענינים רוחניים הגבוהים ביותר וקורא לפני ה׳ את פרשת שמע כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, חייב הוא באותה שעה להיזהר במנהגי דרך ארץ ולהשיב שלום לכל אדם.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה. הגמרא מספרת שבשעה שרבי היה מעביר ידיו על פניו היה מקבל עליו עול מלכות שמים (שם יג:). ומבאר הערוך למה העביר ידיו על פניו \"שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה\" (שם בגליון). כלומר, בשעה שרבי היה קורא \"אחד\" הרי היה צריך לחשוב שהשם אחד בכל רוחות העולם: מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה, מטה, והיה מסבב את עיניו לכל צד, ואין זה מדרכי הנימוס, ולכן היה מכסה את עיניו בידיו. הרי רואים אנו שאף באותה שעה שעוסקים בעניני שמים יש לדקדק גם בנימוסים הפשוטים ביותר שלא יראו את עיניו מסובבות:",
+                "<b>ומכאן</b> שאכן כל הנימוסים הפשוטים אף כפתור בבגדו יש בו ערך גדול שאין לאדם לוותר עליהם בשום מקרה אף ברגע שהוא עוסק בענינים שברומו של עולם, משום שזוהי דרכו של אדם עלי ארץ. וזוהי תורת דרך ארץ שקדמה לתורה מסיני וגם על תורה זו נצטוינו מסיני."
+            ],
+            "XXX": [
+                "<big><strong>דרך ארץ קדמה לתורה</strong></big><br>א. <b>אין</b> אנו מוצאים בתורה ציוויים מפורשים על מדות ותכונות, ורבים תמהים לסיבת הדבר, כי הלא הענינים האלה הם עיקרים יסודיים בהנהגת האדם ולמה לא צוותה התורה עליהם. אמנם מדות רבות נכללות במצוות התורה ורבים הציוויים והאזהרות שאי אפשר לקיימם כהלכתם בלי שלמות המדות והתכונות. האם אפשר לאדם להגיע למדריגה: \"ואהבת לרעך כמוך\"׳ שזה כלל גדול בתורה, מבלי אשר יטביע קודם בעצמו ובנפשו מדות הטוב והחסד? התורה מזהירה עוד אזהרות ביחס לזולת, כגון: \"לא תקום\"; \"ולא תטור\": \"לא תשנא את אחיך בלבבך\" וכדומה, והאם יש בכוחו של אדם שלא השתלם במדותיו לעקור מתוכו כל רגש של טינא ונקמה לאיש אשר גמל לו רעה ויתיחס אליו כאילו לא עשה לו כלום. וכן עוד מצוות ואזהרות רבות. אבל עם זה לא ציותה התורה על המדות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר.",
+                "<b>אולם</b> כשנתבונן נראה שהמדות והתכונות הם הקדמה לתורה. והוא היסוד הראשון במהותו של האדם אשר בלעדו איננו ראוי כלל לתורה. האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלהים וכחלק אלו׳ ממעל, וכשם שהקדוש ברוך הוא שלם בכל מעלותיו ומדותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומדותיו.",
+                "<b>ולא</b> רק האדם נברא בתור שלם כי אם כל ברואי העולם נבראו שלמים בכל תכונותיהם. בתחילת יצירתם לא הוטבעו בשום בעלי חיים כל נטיות רעות או תכונות מזיקות וכולם שפעו אך טוב וחסד. ואחרית הימים תוכיח, הנביאים מנבאים שבאחרית הימים יגיעו למצב של שלום ואהבה בין כל הברואים. וכל הארץ. תימלא דעה: \"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ימריא יחדיו וכו׳, ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשוע יונק על חור פתן וכו׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעת את ה׳. כמים לים מכסים\" (ישעיה יא). נבואה זו אומרת שהבריאה תחזור לשלמותה כמו שהיתה בתחילת יצירתה והרי שכל בעלי החיים אין בתכונותיהם הטבעיות שום כוחות רעים וממקור יצירתם הם טובי מזג.",
+                "<b>וכך</b> פירש גם הרמב\"ן בפסוק: \"והשבתי חיה רעה מן הארץ\" (ראה פירושו על ויקרא כו:ו): \"כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית\", כלומר שלא היה שום רע בחיות לפני חטאו של אדם הראשון ולא היו מזיקות כלל וכלל.",
+                "(<b>ואמנם</b> תלוי מצבם של בעלי החיים בבחירת האדם, כשם שאנו למדים כאן שהחטא מוריד את מדריגת בעל החי והוא שגורם שיהפך למזיק ולחיה רעה, כן גם בכוחו של האדם להעלות את בעל החי. הנה מצינו בחמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל מן הטבל (ראה חולין ז), ובודאי משום שנמצא בביתו של פנחס בן יאיר שהתנהל לפי דרכי החסידות העליונות, מעין אחרית הימים).",
+                "<b>ודבר</b> זה אנו למדים גם מן התורה. בעת שהקדוש ברוך הוא ברא את בעלי החיים כתוב בתורה: \"תוצא הארץ נפש חיה\" (בראשית א). והרי בארץ גנוזים מדרך יצירתה הטבעית כוחות רוחניים גדולים (ראה לעיל במאמר \"יש ואין בבריאה\"). ואם היא הוציאה מתוכה את בעלי החיים הנקראים \"נפש חיה\", בודאי שגם בהם טבועות מדות ותכונות רוחניות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שגם לאחר חטא אדם הראשון, ולאחר חטאי כל הדורות, למרות שכל הבריאה וגם בעלי החיים בכללם הולכים ומתמעטים מדור לדור, עוד נשארו בטבעם של בעלי החיים תכונות ומעלות טובות בשיעור כזה שראוי לאדם ללמוד מהם. \"אמר רבי יוחנן אילמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול\" (עירובין ק). ודברי הכתוב יוכיחו (איוב לה): \"מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו\" (ראה שם מאמר ר׳ חייא ובפירוש רש\"י שם: \"שנתן בהם חכמה להורות לנו\"). וכן גם מצינו ששלמה החכם מכל אדם מיעץ ללמוד מבעלי חיים: \"לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם\" (משלי ו) ואם האדם עם כל חכמתו ועליונותו ראוי לו ללמוד מבעלי חיים, הרי בודאי שתכונותיהם אלה יש בהן מעלה יתרה. ואם לאחר כל חטאי הדורות והירידות הממושכות כך, הרי כמה היו שלמים בטבעם בתחילת יצירתם ולא היה בהם שום פגם וליקוי. והוא מה שאמר הכתוב: \"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\" כי לא היה בבריאה שום רע והכל היה בתכלית השלמות.",
+                "<b>ואם</b> בעלי החיים נבראו במעלות גדולות כאלה. על אחת כמה האדם שהוא מבחר היצורים כולם ובו כלולים כל הכוחות, שטבועות בו מתחילת יצירתו כל מדות השלמות העליונה. ודברים אלו אמורים בגופו של האדם טרם שנופחה בו נשמה ממעל, בדומה לבעלי החיים שאין בהם אלא גוף והנפש הבהמית, וכפי שמשמע מדברי חז\"ל על הכתוב \"גלמי ראו עיניך\" (תהלים קלט, וראה לעיל במאמר \"האדם, החטא וקיום העולם\"). ומכאן כמה מהמדות והתכונות נטבעו באדם לאחר שנופחה בו נשמה מאת האלהים, ככתוב: \"ויפח באפיו נשמת חיים\" - \"מאן דנפח מדיליה נפח\", ונעשה מטבעו דומה במדותיו למדות הקדוש ברוך הוא שנברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו.",
+                "<b>ומכיון</b> שכך, אין כל מקום להזהיר את האדם בתורה על המדות והתכונות, כי הרי במציאותו הטבעית הוא כבר שלם בכל המעלות בתכלית השלמות והוא יסוד האדם ובתור שכזה, בתור האדם השלם, באה התורה ומלמדת אותו להשגות ומעלות עליונות יותר.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת דברי חז\"ל: \" עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ לתורה\" (ויקרא רבה ט:ג), כי כל המדות והתכונות הטובות כלולות בדרך ארץ והן הוטבעו באדם מטבעו ואינו זקוק עליהן למתן לתורה, ואילו מתן התורה בא להוסיף עליהן ולצוותו להמשיך לעלות לדרך שמים, למדריגות העולות על המעלות שהן בבחינת דרך הארץ.",
+                "<b>ואמנם</b> מצינו בדברי חז\"ל שבשעה שבאו לקבל את התורה טענו לפני הקדוש ברוך הוא שכל הדורות כבר קיימו את התורה קודם לכן במסגרת דרך ארץ. אמרו חז\"ל: \"׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות יט), ראוי היה לומר ׳נשמע ונעשה׳, אלא אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים: עד שלא שמענו קימנו. ׳אנכי׳ - קים יעקב, שנאמר: ׳ויאמר יעקב אל ביתו וכו׳ הסירו את אלהי הנכר׳ (בראשית לה): ׳לא תשא׳ קים אברהם, שנאמר ׳הרימותי ידי אל ה\" (שם יד): ׳זכור׳ קים יוסף, שנאמר: ׳וטבוח טבח והכן (שם מג): ׳כבד׳ קים יצחק שנעקד על גבי המזבח: ׳לא תרצח׳ קים יהודה - ׳מה בצע כי נהרוג את אחינו׳ (שם לז): ׳לא תנאף׳ קים יוסף באשת פוטיפרע: ׳לא תגנוב׳ קימו השבטים - ׳ואיך נגנוב כסף וזהב׳ (שם מד): ׳לא תענה׳ קים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים: אף הוא קים ׳לא תחמוד׳ - ׳אם מחוט ועד שרוך נעל׳\" (שם יד).",
+                "<b>וכאן</b> יש להוסיף שאמנם ניתן לאדם כוח הבחירה ובידו לרדת ממדריגתו שישחית את מדותיו ומעלותיו ויאבד את כל צורתו בתור אדם אף מסוג דרך ארץ, ויש בכוחו להגיע אף למדריגה של בעלי חיים ועוד פחותה מהם. ואמנם מצינו. שנבוכדנצר מלך בבל נהפך לחית השדה למשד שבע שנים ואכל עשב כשור וכל צורתו נשתנתה לשל בעל חי (ראה דניאל ד). אבל במקרה כזה שהוא מקלקל את מדותיו. הרי הוא יוצא מכלל אדם וכאילו עובר מהמציאות אל ההעדר והוא בבחינת מאבד את עצמו לדעת. ועל בחינה בזו אין מקום בתורה לצוות לו ולהזהירו, כי התורה ניתנה לאדם ובאדם משתעי קרא, ולא לכזה שיוצא מכלל האדם.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> נראה שגם תורה זו הנקראת דרך ארץ, שקדמה לתורה מסיני, תורה שלמה היא המקיפה את כל האדם, והדורות הקדמונים מצאו מקום להתגדר ולהתעלות בה. על יסוד תורה זו באו כל התביעות והעונשים החמורים על הדורות ההם על אשר לא דקדקו בה ונכשלו בה ולא קימו כראוי את תורת דרך הארץ שהיא יסוד האדם, ומכאן גם הרקע לכל חטאי היחידים שבתורה, שלא נזהרו בה כיאות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שגם בתורה זו, תורת דרך הארץ של האדם, דקדקו עם אישי הדורות כחוט השערה, ותבעו מהם תביעות דקות מן הדקות, אשר אנחנו אף לאחר קבלת תורה מסיני אין לנו מושג בהן.",
+                "<b>והרי</b> דוגמאות אחדות:",
+                "<b>כתוב</b> בתורה באבימלך שלאחר שלקח את שרה ואלהים בא אליו בחלום הלילה ואמר לו: \"הנך מת על האשה אשר לקחת\", טען אבימלך: \"הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת\", והשיב לו אלהים בחלום: \"גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וכו׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך\", (בראשית כ). ופירשו חז\"ל מה היה חטאו של אבימלך: \"׳נביא הוא׳ וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר, על אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא?\" וחז\"ל באים לידי מסקנא: \"מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\", ומפרש רש\"י: \"שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד׳ מדקאמר לו רחמנא נביא הוא, דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג\" (בבא קמא צב: וראה רש\"י שם).",
+                "<b>הנה</b> רואים אנו מכאן שחייבו את אבימלך בתור בן נוח ללמוד מדת דרך ארץ ולהתנהג בה, ומתוך כך היה צריך לשאול את אברהם על עסקי אכילה ושתיה ולא על עסקי אשתו. וחיוב זה חמור עד כדי כך שמכיון שלא למד דרך ארץ ולא התנהג עם אברהם לפי מדה זו, נתחייב מיתה הוא וכל אשר לו. ועוד הוסיפו חז\"ל שאבימלך היה בגדר \"אומר מותר\", משום שלא ידע הלכה זו, ובכל זאת מכיון שיכול היה לדעת באמצעות אברהם אבינו ונכשל בזה, חייב מיתה, אם בדיני אדם או בדיני שמים (ראה מכות ט).",
+                "<b>ועוד</b>, כתוב בתורה: \"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ\". (בראשית לד). ופירש רש\"י: \"בת לאה ולא בת יעקב? על שם יציאתה נקראה בת לאה שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ׳ותצא לאה לקראתו׳\" (ראה רש\"י שם ומדרש תנחומא וישלח ז, וראה גם לשון בראשית רבה פ: \"כאמה כבתה\").",
+                "<b>והנה</b> מופלאים הדברים כמה נתבעו על פגיעה דקה מן הדקה במדת דרך ארץ. הרי כל התביעה כאן על דינה לא היתה אלא על אשר עברה על דרכי הנימוס: \"כל כבודה בת מלך פנימה\" (תהלים פה), כי הכתוב מדגיש שיצאה לראות בבנות הארץ ולא בבני הארץ, ואין כאן שום עבירה מלבד מדת דרך ארץ. ובכל זאת מתבטאים עליה חז\"ל בצורה כה חמורה שהיתה יצאנית ונענשה על כך בעונש כה חמור שנתפשה על ידי חמור בן שכם וטימא אותה, עד שיעקב לאחר כל ההרפתקאות והצרות הרבות שעברו עליו לא יכול לסבול יותר ואמר: \"מי שאמר לעולמו די, יאמר ליסורי די\" (תנחומא מקץ).",
+                "<b>ועוד</b>, שהקדוש ברוך הוא ראה בפגם דק זה הרס בכל צורת הבריאה. חז\"ל אומרים שבשעה שהקדוש ברוך הוא עמד ליצור את האשה \"התבונן מהיכן לברוא אותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית וכו׳ ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם וכו׳, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה: תהא אשה צנועה. אף על פי כן ׳ותפרעו כל עצתי׳ (משלי א). לא בראתי אותה מן הראש. והרי היא מיקלת ראשה וכו׳ ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית שנאמר \"ותצא דינה\" (בראשית רבה יח, וראה לעיל במאמר \"ותפרעו כל עצתי\"). הרי שהיתה בפגיעה דקה זו במנהגי דרך ארץ הפרעה בכל תכניתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, משום שמדה זו היא יסוד האדם ואם יש פגיעה במהות האדם בטלה כל תכליתה של הבריאה.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, התורה מטילה אשמה גם על לאה וקוראים אף אותה יצאנית שנאמר \"ותצא לאה לקראתו\" (בראשית ל).",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים שלאה עשתה ביציאתה מעשה גדול מאד ו\"צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים\". ומיציאה זו יוצא לימוד לדודות ש\"כל אדם שאשתו תובעתו הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היה כמותן, שנאמר: ׳הבו לכם אנשים חכמים ונבונים׳ וכתיב: ׳ואקח את ראשי שבטיכם׳ ולא כתיב: ׳נבונים׳: וכתיב: ׳יששכר חמור גרם׳ וכתיב: ׳ומבני יששכר יודעי בינה לעתים׳\" (נדרים כ), כלומר שבדורו של משה לא נמצאו בני בינה ואילו הבנים שיצאו מלאה היו בני בינה.",
+                "<b>נמצא</b> שלאה חידשה כאן מדעתה הנהגה מופלאה שיש בה משום רוממות וקדושה ושראו בה, בהנהגה זו, מקור לתולדות הדעה והבינה במדה, כזאת שאף דורו של משה הנקרא \"דור דעה\" עם כל השגתם העליונה לא הגיעו אליה. ואכן יצאו ממנה בזכות יציאה זו בני יששכר שהצטיינו בכל הדורות בבינתם הגדולה והעמידו מאתים ראשי סנהדראות (ראה דברי הימים א יב).",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה, מצאו פגם ביציאתה זאת, תוך זריזות ושמחה של מצוה\" וראו בה, איפוא, ניגוד להנהגה של \"כבודה בת מלך פנימה\". ובגלל אותו פגם מגנים אותה בביטוי מעליב כזה וקוראים אותה יצאנית. ולא עוד אלא שתולים בה קלקלתה של דינה, כאמה כבתה, ומכריזים עליה: יצאנית בת יצאנית.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה דקדקו בהנהגותיהם של אישי הדורות הקדמונים אף ללא תורה מסיני, משום החובה הגדולה המוטלת עליהם בתור אדם ומשום תורת דרך ארץ בלבד.",
+                "ג. <b>תביעה</b> מעין זו ובצורה חריפה יותר ביחס למדת דרך ארץ, אנו מוצאים גם כלפי עשיו.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה על עשיו, בשעה שבא אל אביו יצחק לקבל ממנו את ברכתו: \"ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך\" (בראשית כז). ואמרו חז\"ל (בראשית רבה שם): \"על ידי שאמר לו יקום, אני נפרע לו בו בלשון ׳יקום אלהים ויפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו׳\" (תהלים סח).",
+                "<b>חז\"ל</b> מספרים נפלאות על הצטינותו של עשיו בכבוד אב. הכתוב אומר: \"בן יכבד אב\" (מלאכי א) ואמרו חז\"ל: \"דא עשיו, לא הוי ברנש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי\" (זהר תולדות). היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: \"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית\" (שם), למה קוראים אותם חמודות? \"שחמד מנמרוד והרגו ונטלן\", ובגדים אלה היו משל אדם הראשון \"שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה. היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו\", ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך \"שבהם היה משמש את אביו\" (ראה פרקי דרבי אליעזר כד ובבראשית רבה שם). \"ואמר ר׳ שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות\" (בראשית רבה סה). אנו יכולים לתאר לנו כמה היה גדול כיבודו של רבן שמעון בן גמליאל לאביו עד שהוא מעיד על עצמו: \"לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי\" (דברים רבה א), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדריגתו של עשיו אף באחד ממאה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצוות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו מעשיו. כתוב בתורה שבשעה שיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו אמר: \"הנני\" (בראשית לז), ואמרו חז\"ל: \"נוהג באביו כבוד ומורא. אמר לו יוסף ליעקב: אבא: יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם\" (ראה \"תורה שלמה\" שם בשם מדרש אגדה). \"ומעשיו למד יוסף. כשאמר לו יעקב: ׳לכה ואשלחך אליהם׳, היה יודע ששונאים לו אלא אמר: עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו\" (ראה שם בשם ספרי חסידים).",
+                "<b>והנה</b> קרה מקרה, ובודאי היחידי בחייו, שתוך הגישו לאביו את המטעמים שהכין לו ופנותו אליו שיאכל מהציד שהביא לו, החסיר מלה אחת בדבריו ובמקום לומד: \"יקום נא אבי\" כפי שדורשת מדת דרך ארץ וכפי שהתבטא יעקב כלפי אביו: \"קום נא שבה\", אמר: \"יקום אבי\". מציינים שבאותו יום \"עשיו בא בצער גדול שלא נפל בידיו כשאר הימים אלא צבי בלבד, לאחד שנצטער. תדע לך שכן, כשבא ועשה מטעמים בא בנזיפה אל אביו ואמר ׳יקום אבי׳\" (ראה מדרש הגדול שם). וחז\"ל מספרים ש\"כל אותו היום היה עשיו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן. וכל כך למה? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות\" (בראשית רבה סז). ובכל זאת לא ויתרו לו לעשיו על אשר נכשל בלשונו ודילג בדבריו מלה אחת שהיה בזה משום פגם במדת דרך ארץ, והענישו את כל דורותיו אחריו בעונש חמור כזה עד שקללו אותם שבזמן שיבואו להילחם עם ישראל יבוא אלהים ויניס ויפיץ אותם מפני ישראל.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מגיעים דקדוקיה וחומרה של מדת דדך ארץ.",
+                "<b>ואופייני</b> הדבר שתבעו מעשיו שמדת דרך ארץ היתה צריכה להיות טבועה בנפשו עד כדי כך שאף בשעת סכנה לא יתכן שיכשל בה, וכפי שאמרו חז\"ל: \"אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו\" (סנהדרין צב:). לפי ההנחה שקבענו שמדת דרך ארץ היא עצמיותו השרשית של האדם, אין לו לאבד עצמיותו בתור אדם בשום מקרה שבעולם ואף במצבים המסוכנים והחמורים ביותר.",
+                "<b>מסופר</b> בתחילת אותה פרשה: \"ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום\" (בראשית כה). באותה שעה אחזתו לעשיו בולמוס מרוב עייפותו בשדה, וכל מי שאחזתו בולמוס פוסקים להלכה שמאכילים אותו נבילות וטריפות ומאכילים אותו ביום הכיפורים, כי הוא נמצא במצב של סכנה. ועוד ש\"לא היה יכל להשיב ידו אל פיו\" (ראה תורה שלמה שם) ובודאי גם לא יכל להבחין מהו התבשיל ורק הרגיש במראהו שהוא אדום. ומשום כך התבטא \"הלעיטני נא מן האדם האדם הזה\".",
+                "<b>ובכל</b> זאת בגלל ביטוי זה, שאם כי איננו לשון מגונה אלא שאיננו בכלל שיחה נאה ואינו הולם את מדת דרך הארץ. נקבע לעשיו ולכל דורותיו אחריו שם גנאי: \"אדום\". ואף על פי שהיה מותר לעשיו לעבור באותה שעה על כל האיסורים משום שנמצא\" כאמור, במצב של סכנה. אבל הוא היה צריך להיות מושרש ומושלם במדת דרך ארץ שתיהפך אצלו לטבע ושלא יוכל לזוז ממנה בשום מצב, ומכיון שנכשל בזה הוכח שחסרה לו שלמות במדה זו ונתגלתה פחיתותו שהוטבעה בו לדורות עולם. ותואר זה שבא לו בגלל אותו ביטוי נזכר לו לעשיו בכל התקופות, עד שכאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לנקום ממנו על מעשיו הרעים מתארים אותו בדברי הנביא: \"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים\": \"מדוע אדום ללבושך\" (ישעיה סג) ועוד, כאילו רואים בזה את מקור כל רשעותו והוא הקובע את טיבו ומהותו.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שראו את מדת דרד ארץ כיסוד ותובעים עליה גם את בני נוח ואף לפני מתן תורה - ובצורה החמורה ביותר.",
+                "<b>ולאור</b> השקפה זו מתגלה לנו שגם אומות העולם עומדים בדין על זלזולם במדה זו. חז\"ל אומרים: \"בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון\" (ראש השנה טז). הרי שגם אומות העולם נכנסים לדין, ולכאורה דינם הוא משום שאינם מקיימים את שבע המצות שנצטוו עליהן. אבל לפי שהוכחנו, באים אומות העולם בדין, ובדין חמור מאד, על אשר אינם נזהרים גם במדת דרך ארץ, באשר זוהי תורת האדם וכל אשר בשם אדם יכונה חייב לדקדק בה בדקדוק מופלג.",
+                "ד. <b>ואמנם</b> מצינו כמה האבות הקדמונים דקדקו במדת דרך ארץ והיו מוכנים לוותר בגללה על ההישגים הגדולים ביותר.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי\" (בראשית כח:טז). ופירש רש\"י: \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\". לאחר ארבע עשרה שנה שעשה יעקב אבינו בבית מדרשו של שם ועבר ללא שינה כלשהי (\"וישכב במקום ההוא\" - \"לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה\" - רש\"י על פי בראשית רבה), משתנים לו עתה סדרי בראשית: \"כי בא השמש\" - \"ששקעה לו חמה פתאם, שלא בעונתה, כדי שילין שם\" (רש\"י חולין צא:): ודוקא שם, במקום ההוא: \"ויפגע במקום\" - \"ללמדך שקפצה לו הארץ\" (שם): ואבני המקום מריבות זו עם זו וכל אחת מהן אומרת: \"עלי יניח צדיק את ראשו\" (שם).",
+                "<b>ובכן</b> הכל מכוון מלמעלה לכך שיעקב אבינו ילין בלילה ההוא במקום זה. ובאמת גם שם לא ישן יעקב ושינה זו לא היתה כי אם משנה. \"וייקץ יעקב משנתו\"- רבי יוחנן אומר \"ממשנתו\" (בראשית רבה סט:ז), אלא שמשנה זו היתה צריכה להישנות בצורת חלום הבא כאילו תוך שינה, \"שהשקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא\" (שם סח:י). ובתוך שינה זו הוא רואה חלום של נבואה, שיש בו משום השגת חכמה אין סופית. תעלומות הבריאה מתגלות לפניו. \"סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו\" - \"עולים ויורדים ביעקב וכו׳. מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן קל\"ח שנה וכו׳ אמר רבי חמא בר חנינא, על ידי שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו וכו׳, היכן חזרו? – כאן\" (בראשית רבה סח:יב). כלומר, שעל ידי מאורע זה מצאו את תיקונם. ובמחזה נבואה זה מובטחת לו הבטחה נצחית, אשר בה תלוי כל קיומו של עולם והויתו, כל תולדות עם ישראל ונצחיותן של ישראל, הבטחת הזרע, הארץ וכו׳.",
+                "<b>ואחרי</b> ככלות הכל, לאחר כל הנסים הגלויים המגלים רצונו של מקום שיעקב אבינו יישן במקום ההוא, לאחר כל הגילויים הנשאים שנתגלו לו בחלום נבואתו זה, בתור \"שינה\" זו כביכול, אומר יעקב אבינו: \"אם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה\". אף על פי ששינה זו היתה, כאמור, כעין משנה, ולמרות שהודות לה דבקה נשמתו בה׳ והשיגה חזיונות מופלאים כאלה, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון בזה, כי הרי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של \"שינה\" והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ - שינה במקום קדוש - והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במדת דרך ארץ. הדא הוא ששנינו: \"דרך ארץ קדמה לתורה\".",
+                "<b>ומצינו</b> שגם חז\"ל הלכו בדרך זו, לוותר על הישגי התורה בגלל מדת דרך ארץ.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (יבמות קה:) שחכמים ובתוכם רבי ישמעאל ברבי יוסי ישבו בבית מדרשו של רבי והתווכחו בהלכה. \"אדהכי אתא רבי למתיבתא. אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו. רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל\". והקפיד אבדן על אשר הוא פוסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי ישמעאל שבא ללמוד תורה מרבי והשיב לו אבדן: \"וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי\", כלומר בגלל הנהגתו זו אינך ראוי ללמוד תורה מרבי. בינתיים באה יבמה לפני רבי. אמר רבי לאבדן שילך לבדקה אם היא גדולה. לאחר שיצא, אמר רבי ישמעאל לרבי: \"כך אמר אבא: \"איש\" כתוב בפרשה אבל \"אשה\" בין גדולה בין קטנה\". אמר רבי לאבדן שיחזור כי כבר הורה זקן. \"קמפסע אבדן ואתי. אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש, יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, היאך יפסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתך\".",
+                "<b>רואים</b> אנו מכאן, שלמרות שאבדן בא ללמוד תורה, בכל זאת לא נתן לו רבי לחזור למקומו כדי שלא יעבור על מדת דרך ארץ. וגם רבי ישמעאל אילולא היה העם צריך לו לא היה מתקרב לשמוע את דרשתו של רבי והיה מוותר על לימוד התורה מפיו, כדי לא לפגוע בדרכי הנימוס. הוא אשר אמרנו שמדת דרך ארץ קודמת לתורה באשר זהו יסוד האדם והיא אינה נדחית איפוא מפני שום ערכים רוחניים והישגי תורה."
+            ],
+            "XXXI": [
+                "<big><strong>הוקרת החסד והכרת הטובה</strong></big><br>א. <b>רגילים</b> הבריות לחשוב שהתגמול בעד חסד שאדם מקבל מחבירו צריך להיות בהתאם לערך החסד והטובה, כי אי אפשר לדרוש ששיעור השכר יעלה על מדת הטובה. אולם בתורה ובדברי חז\"ל אנו רואים השקפה אחרת לגמרי, שבעד כל טובה שאדם מקבל מחבירו, אין שיעור לגמול ולשעבוד שהוא חייב לו במשך כל ימי חייו ולדורי דורות, באשר יש ערך רב לכל פעולת חסד והיא נוגעת במדות הקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויגל את האבן מעל פי הבאר\" (בראשית י:כט). ואמרו חז\"ל: \"כמו שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול\" (ראה רש\"י על פי בראשית רבה).",
+                "<b>הרי</b> שחסד זה שעשה יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר היה לגבי יעקב - מעשה קל שלא היה, כאמור, אלא כמעביר פקק מעל פי צלוחית, וגם מתיחס הוא לגבי רחל שהיא בת אחי אמו שמחובתו היה לעזור לה, ובכל זאת אנו מזכירים מעשה זה בתפילתנו על הגשם עד היום הזה בין מעשי האבות הגדולים שבזכותם אנו מבקשים את ברכת הגשמים, שכן יסד הפיטן באותה תפילה: \"יחד לב וגל אבן מפי באר מים - בצדקו חון חשרת מים\".",
+                "<b>ולכאורה</b> מופלא הדבר. בעת תפילת הגשמים אנו עומדים בשעה גדולה מאד, בשעה שכל העולם זקוק לרחמים גדולים, למפתחות גשמים שבהם תלויים כל חיי העולם, והם שקולים כתחית המים שאף מפתחותיהם הם לא נמסרו לשליח (ראה תענית ב), ו\"גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ\" (שם ז: ט:), וצריכים לזכויות גדולות לזכות בהם, כי \"אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל\" (שם ז:). ומשום כך אנו מזכירים בתפילה זו את זכויות האבות כדי להיתלות בהם. ובתוך שאר הזכויות מזכירים גם את גדולתו של יעקב ש\"נאבק עם שר בלול מאש וממים\". שהגיע לגובה רוחני כזה שגבר על שר של מעלה. ותמוה לכאורה. היאך אנו מזכירים לגבי ענין מכריע כזה ויחד עם זכויות גדולות כאלה את המעשה של יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר בשביל רחל, שלא היה לגביו, כאמור, אלא מעשה קל?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שכל מעשה חסד, ערכו גדול מאד ותלויות בו זכויות רבות לאין שיעור, ואם כי לכאורה מילתא זוטרתא היא הרי יש בו משום \"והלכת בדרכיו\", כדברי חז\"ל \"מה הוא חסיד אף אתה חסיד\" (ספרי סוף פרשת עקב), וכלולה בו דביקות בה׳ לא פחות מבהשגות הגבוהות של מאבק יעקב עם \"שר בלול מאש וממים\". ויקר מעשה זה בעיני הקדוש ברוך הוא כמו המעשים הגדולים ביותר, עד שאנו מבקשים מאתו בכל הדורות שזכות זו תעמוד לנו לעולם ושבשכרה יעניק לכל זרעו לדורי דורות אחת הברכות הגדולות. ברכת הגשמים, שהיא דורשת זכויות רבות ובה תלוי, כאמור קיומו של כל העולם.",
+                "ב. <b>ולא</b> רק מעשה חסד של יעקב, שבא בכוונת לב מיוחדת כפי שמציין הפיטן: \"יחד לב וגל אבן\", יש לו ערך רב כזה וזוקק גמול לדורות, אלא כל מעשה טוב, ואף משל כל אדם, לרבות בני אומות העולם, אין שיעור לערכו. ומכאן החובה הגדולה המוטלת על כל מקבל חסד להכיר טובה לנותנה ולהביע לו תודות רבות.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה (בראשית סג) שכאשר נאותו בני חת לבקשתו של אברהם לתת לו אחוזת קבר כדי לקבור את שרה, השתחוה אברהם לפניהם כמה פעמים והביע להם הודאה רבה. ובאמת היה במעשה זה מצד בני חת משום חשיבות וכבוד לעצמם, שאברהם אבינו, שנקרא בפיהם \"נשיא אלהים\", בא בשכנותם וקנה שדה בגבולם. ואמנם חז\"ל מפליגים בערכה של קניה זו: \"ויקם שדה עפרון\" - \"תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך\" (ראה רש\"י שם). ובני חת גם נהנו ממכירת אחוזה זו שקבלו תמורתה כסף מלא, \"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר\", וגמלו איפוא בזה חסד עם עצמם יותר מאשר עם אברהם. ואף על פי כן הכיר להם אברהם טובה במדה מרובה כזאת, והשתחוה להם לאות תודה כמה פעמים. ולא די בהכרתו ובהודאתו של אברהם אלא שאמרו חז\"ל: \"אמר ר׳ אליעזר: כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשרה פעמים כתוב: בני חת, בני חת, עשרה - כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק - כאילו מקיים עשרת הדברות\" (בראשית רבה נח).",
+                "<b>הרי</b> מכאן כמה גדול ערכו של כל מעשה חסד. ואף בצורה הקלה ביותר. ויהיה העושה מי שיהיה, וכמה הוא מחייב הודאה והכרת טובה לאין שיעור.",
+                "<b>עובדה</b> זו אנו מוצאים גם במעשה חסד של יתרו עם משה. כתוב בתורה שלאחר שבנות יתרו סיפרו ליתרו אדות משה שהצילן מיד הרועים, אמר להן יתרו: \"למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם\" (שמות ב). \"אמר ר׳ סימון אין כאן חסד. בשכרו האכילו דכתיב: ׳דלה דלה לנו׳. ואימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא? בימי שאול, דכתיב \"ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים\" (שמואל א, טו:ו), וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, והלא עם משה בלבד עשה? אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מבני ישראל מעלה עליו הכתוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והרי דברים קל וחומר: ומה אם שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה\" (ראה ילקוט שמות, ויקרא רבה לד).",
+                "<b>הרי</b> מציינים חז\"ל שיתרו היה חייב לשלם שכר למשה על אשר דלה להן, ולא דלה להן מים בלבד אלא יש מפרשים שהרועים השליכו אותן לתוך המים ומשה הוציאן, והשכר שיתרו פרע למשה לא היה אלא בזה שהאכיל אותו לחם, ובכל זאת מכיון שסוף כל סוף יתרו גמל לו טובה, ראו בזה כאילו עשה חסד עם משה. ולא רק עם משה בלבד, אלא עם כל בני ישראל, ומעשה זה נשמר לו. ליתרו. לדורות. עד שלאחר מאות שנים כאשר בא שאול להילחם בעמלק ומצא בשכנותו את הקיני, שהם מצאצאיו של יתרו, הציל אותם שאול בשכר אותו חסד. כנראה ראויים היו הקיני להיספות יחד עם עמלק מפני שנתחברו עמהם. ובכל זאת עמדה להם זכות של מעשה יתרו עם משה, למרות שלא נחשב כחסד גמור, והגין עליהם. וכבד למדים חז\"ל בעצמם קל וחומר, שאם חסד כזה שאינו אלא שכר - כך. העושה חסד אמתי. על אחת כמה וכמה שאין שיעור לערכו, שתלויות בו זכויות לדורות וכל הדודות חייבים להכיר טובתו ולהשיב לו גמול לעד לעולם.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד. לאחר שה׳ שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים כתוב בתורה: \"וילך משה וישב אל יתר חותנו\" (שם ד). ואמרו חז\"ל: \"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳ועתה לכה ואשלחך אל פרעה׳ אמר לו: רבון העולמים! איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו חייב לו\" (שמות רבה שם). ומשום כך שב משה אל יתרו, כי לא ראה לעצמו היתר ללכת למצרים אלא ברשותו של יתרו.",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים. עמדה כאן לפני משה בעית גאולתם של ישראל, הצלתם משעבודם הקשה במצרים, הוצאתם מטומאת המצרים ומתועבותיהם, וקיום כל היעודים שהובטחו להם, יעודי התורה, הארץ, בית המקדש וכו׳. ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התגלה לפניו והטיל עליו את התפקיד הנשגב הזה. ובכל זאת לא יכול היה משה לעבור על חובתו כלפי יתרו משום הכרת הטובה שגמל אתו והרגיש בעצמו שחייב לו נפשו ומשועבד אליו, עד שטען כלפי הקדוש ברוך הוא שאינו יכול לקבל את שליחותו, ולא נאות לבסוף לקבל עליו את תפקיד גאולת ישראל עד שיתרו נתן לו רשות לכך.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מחייב כל מעשה חסד הכרה ושעבוד, עד שאין דבר בעולם שיכול להכריע אותו.",
+                "ג. <b>ומדה</b> זו של הכרת הטובה וערך החסד אינה לפנים משורת הדין ושל אנשי מעלה בלבד, אלא מהרגשתם הטבעית ומחובתם הרגילה של כל בני האדם, לרבות רשעי העולם, ומי שאינו מדקדק בה, רואים בו ירידה ופגם בכל מדריגת אישיותו.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף\" (שמות א), ואומרים חז\"ל: \"למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה? אלא שאמרו המצרים לפרעה: בואו ונזדווג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם. עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והיאך נזדווג להם. אילולא יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, ולפיכך כתיב: ׳ויקם מלך חדש׳\" (שמות רבה שם).",
+                "<b>הרי</b> פרעה מלך מצרים שהיה עובד אלילים וידוע ברשעותו והתכחשותו לאלהים, ובכל זאת ראה את עצמו משועבד ליוסף ולאחיו ולדורותיהם אחריהם בגלל הטובה שגמל אתם בשנות הרעב, ולא הסכים בשום אופן להתנכר להם עד שויתר על כסא המלוכה במשך שלשה חדשים.",
+                "<b>אנו</b> יכולים לתאר לנו כמה גדול הנסיון לוותר על כסא המלוכה, ולא מלכות סתם כי אם מלכות מצרים שהיתה באותו זמן מושלת בכפה בכל העולם. ואינו דומה ויתור על המלוכה בתחילה למי שמתפטר מכסא המלוכה לאחר שכבר ישב עליו. חז\"ל למדים דבר זה משאול המלך שלמרות שבתחילה היה נחבא אל הכלים וברח מן המלוכה, לבסוף כשעלה בקש להרוג את דוד (ראה מנחות קט:). והדברים האלה אמורים אף לגבי שאול שהיה כבן שנה לחטא ומשכמו ולמעלה גבוה מכל העם, ועל אחת כמה וכמה אצל כל אדם. ואכן מכאן הכריז ר׳ יהושע בן פרחיה על עצמו: \"בתחילה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי: עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין\" (שם). ר׳ יהושע שנא כל כך את הרבנות עד שמי שהיה אומר לו לעלות לגדולה, היה מתנקש בו בצורה חמורה מאד, ולבסוף שכבר נתמנה לנשיא היה מוכן להתנקש במי שהיה אומר לו לרדת. ואם בקדושי עליון ובורחים מן הכבוד במדה כזאת - כך, על אחת כמה וכמה באנשים רגילים וברודפים אחר הכבוד, כמה שהם נלחמים על כבודם ונשיאותם. ועם כל זה, עם כל הקושי הרב שבצעד כזה, מצא פרעה הכרח נפשי להתגבר על עצמו ולהתפטר מכסא המלוכה ובלבד לא לכפור בטובתו של יוסף שגמל אתו ועם עמו. הרי כמה ראה אף פרעה הרשע חובה להעריך מעשה חסד ולשמור הכרה ואמונים לעושהו ולדורותיו אחריו.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים שאף מי שיש בו מדת הכרת הטובה בשיעור גדול כזה אבל אם היא איננה עומדת בפני כל נסיון ולחץ, הרי כאילו בטלה בזה כל המדה, מכיון שפרעה לא החזיק מעמד אלא שלשה חדשים בלבד ולבסוף הושפע מטענותיו של עמו שיש בויתורו לישראל משום סכנה לקיום מלכות מצרים פן יתווספו על שונאיהם ויגרשו אותם מן הארץ (ראה רש\"י שם), אומר עליו הכתוב: \"אשר לא ידע את יוסף\", כאילו לא הכיר בטובתו כלל וכלל.",
+                "<b>ומכאן</b> עוד, שאם נפגמה מדת הכרת הטובה, מתערערים יחד עם זה כל יסודות האמונה וההכרה. \"אמר ר׳ אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכן כתב עליו המקרא, כלומר, היום - ׳אשר לא ידע את יוסף׳: למחר הוא עתיד לומר: ׳לא ידעתי את ה׳\". הרי שמיד עם ערעור הכרת טובתו של יוסף, ראו בו מיד את סופו שיהיה כופר בה׳ ונתחייב מיתה וכליה, באשר שורש אחד לשני הדברים, ומי שאינו מבין להעריך מעשה חסד של חבירו, אינו מכיר בחסדו של ה׳ יתברך בורא העולם וכופר בטובתו ולבסוף יבוא לכפור גם בו בעצמו.",
+                "<b>שיא</b> המדה. בהכרת הטובה משתקפת בציווי התורה: \"ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו\" (דברים כג). התורה מספדת היאך התיחסו המצרים לישראל במצרים, כמה העבידו אותם בכל עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמה לחצו ועינו אותם, ובכל זאת מכיון שהם גם נהנו ממצרים שנתנו להם לישב בארצם, ואם כי גם בזה כיונו לטובת עצמם, יש להכיר בטובה זו לעולם. ולא רק שאסור לתעב אותם, אלא שיש לזכות אותם שיבואו לאחר שלשה דורות בקהל ישראל. וכבר למדים מזה חז\"ל קל וחומר לכל הבריות: \"אמר רבי אלעזר בן עזריה המצרים לא קיבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר, והרי הדברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לזכות - כך, מי שנתכווין לזכות על אחת כמה וכמה\" (ספרי שם).",
+                "ד. <b>ומדה</b> זו של הערכת החסד והכרת הטובה חייבת להיות כה מושרשת באדם, עד שהוא צריך להרגיש אותה לא לגבי בר דעת בלבד, כי אם גם לגבי כל דבר שיש לו ממנו איזו טובת הנאה שהיא, לרבות בעלי חיים, צומחים ודוממים, אם כי טובתם באה מאליהם ולא שייכת לגבם כל הודאה.",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים: \"בירא דשתית מיניה מיא לא תישדי ביה קלא\" (בבא קמא צב:). וחושבים אנו שאינו אלא משל. ואולם ממקורות שונים מוכח שהדברים מכוונים גם פשוטם כמשמעם, שאף בור ממש ששתית ממנו מים לא תשליך בו אבן. ומוצאים אנו שמן הראשונים נהגו כן הלכה למעשה.",
+                "<b>מסופר</b> בשיטה מקובצת בשם אחד מתלמידי הר\"י אבן מיגש (שם) שבעירו של הרי\"ף קרה מקרה בעשיר אחד שירד מנכסיו והוזקק למכור מרחץ שלו כדי לשלם את חובותיו, ופנוי לרי\"ף שיכנס בדין בענין זה, ואמר הרי\"ף: \"לא אדון ולא אורה במרחץ הזה. לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד בו, לפי שנתהניתי ממנו\". הרי שהכיר הרי\"ף טובה לאותו מרחץ משום שהתרחץ בו ונהנה בו, עד שלא הסכים לפעול שום דבר שעלול להיות כאילו פגיעה במרחץ זה.",
+                "<b>ולמדים</b> הנהגה זו מדברי חז\"ל. שנינו לגבי מכות מצרים: \"מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן? אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך לפיכך לקו על ידי אהרן\" (תנחומא וארא יד, וראה גם בשמות רבה שם, וראה שם בשיטה מקובצת המקשר את מעשה הרי\"ף לדברי חז\"ל אלה).",
+                "<b>במקום</b> אחר מצינו שמשה לבד עמד על נקודה זו. אמרו חז\"ל: \"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: היכן מצרים שותים? אמר לו - מנילוס. אמר לו - הפוך אותו לדם. אמר לו - איני יכול להופכו. יש אדם שותה מן הבור משליך אבן לתוכה?\" (שמות רבה כ).",
+                "<b>מעשה</b> זה של הפיכת היאור לדם ויצירת הכנים מן העפר, הרי בא לשם אותות ומופתים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא ומטרתו היתה להביא את המצרים לידי אמונה בו, וכפי שבאמת באו חרטומי מצרים על ידי מכת הכנים לידי הכרה שאצבע אלהים הוא. ובכל זאת לא היה צריך משה לוותר בגלל זה על מדת הכרת הטובה שלו ולא פגע ביאור ובעפר.",
+                "<b>במקרה</b> אחר מצינו שמשה נתבע על שלא עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שבשעה שמשה בא להוציא מים מן הסלע, לא דיבר אל הסלע כי אם הכה אותו (במדבר כ). ואמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"מה עשה הסלע לבני, שנאמר ׳ויניקהו דבש מסלע׳ (דברים לב), ואחר טובתו הכית אותו, אין אתה כשר לעמוד על בני וכבר מניתי אחר תחתך\" (ילקוט שם).",
+                "<b>והדברים</b> מפליאים מאד. הלא משה בא כאן לעשות לטובתם של ישראל לתת מים לעם השרוי בצמא, ובכל זאת מכיון שעבר על פרט אחד, שלכאורה הוא פעוט מאד בעינינו, שהכה את הסלע והתעלם מטובתו שהניק דבש לישראל, ואם כי לא לו במיוחד אלא להעם בכללו, נמצא הוא לבלתי ראוי להנהיג את ישראל.",
+                "<b>כשם</b> שמשה הכיר בחסדו של יתרו כלפיו, כאמור, וויתר על פעולתו לטובת גאולתם של ישראל ובלבד לא לפגוע בו במשהו אף בשלילה, וכשם שלא הסכים, כאמור, להלקות את היאור והעפר למרות התועלת הרבה שבמעשה זה, בגלל הטובה שקיבל מהם, כך היה צריך להסתייג מבלי להכות את הסלע שהביא טובה לישראל, ומכיון ששגה בזה והכה את הסלע ונפגמה במדת מה מדתו בהכרת הטובה, לא עמדו לו כל מדריגותיו העליונות בתור איש האלהים ואשר ה׳ דיבר אתו פה אל פה, ופסלו אותו מלהיות מנהיג על ישראל.",
+                "<b>הרי</b> כמה צריכה להיות מפותחת באדם המדה להוקיר כל מעשה חסד וכמה מחובתו להכיר טובת הנאה שהוא מקבל ממי שהוא, יהיה מי שיהיה, ולראות את עצמו משועבד לגמול טובה תחת טובה, ללא כל חשבונות, ולא רק מצד עצם מקבל החסד ולמטיב עצמו כי אם אף מצד זרע זרעם של מקבלי החסד ולכל הדורות של המטיבים אחריהם לדורות עולם.",
+                "<b>ואם</b> לבריות כך, על אחת כמה שחייב אדם להוקיר חסדו של הקדוש ברוך הוא ולהשתעבד לו על כל טובה וטובה שהוא מקבל ממנו בכל רגע ורגע לאין סוף וללא שיעור.",
+                "(<b>לידי</b> מסקנה זו ללמוד קל וחומר מהדומם על חובת הכרת הטובה לאדם ולהקדוש ברוך הוא, מגיעים גם באותה שיטה מקובצת וכדאי להעתיק את הדברים בלשונם: \"ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יצא משורת המוסר ודרך ארץ וכו׳.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">בשיטה מקובצת מוסיף כאן אותו תלמיד בשם הר\"י אבן מיגש ש\"אפשר לפרש במה שאמרו: לא לידון אינש למאן דרחים ליה - לשתי סיבות, האחד שלא יטה לזכותו, והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה\".</i> ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוה יתברך שממנו נשפט הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו\".)"
+            ],
+            "XXXII": [
+                "<big><strong>מריבה במושגי התורה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה \"ויחר ליעקב וירב בלבן. ויען יעקב ויאמר ללבן, מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי\" (בראשית לא). הכתוב מציין כאן שיעקב עשה מריבה בלבן, והבה נתבונן מהי מריבה בלשון התורה.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו לעיל על המריבה בין רועי אברהם לבין רועי לוט שלא היתה. אלא בדברי הלכה, שבהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה (ראה לעיל במאמר \"חובת הסייגים\"), ובכל זאת, מכיון שלא היתה נקיה מנגיעה עצמית, נאמר על זה בתורה: \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט\". ואברהם נרתע בגלל ריב זה והתריע כלפי לוט: \"אל נא תהי מריבה ביני וביניך\" (שם ג), ובא לידי כך עד שלא רצה להיות אתו במחיצה אחת ונפרד ממנו מרחק רב כדי להתרחק מן המריבה.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד יותר מזה שאפילו נענה על ריב, אם הוא מפריז במדת מה בהגבתו, נאמר עליו כאילו הוא רב. כבר הבאנו לעיל (ראה מאמר \"עומק הדין\") את דברי חז\"ל על דור המבול שאף הנגזלים נקראו \"רבים אלו על אלו\", מלשון מריבה, משום שהיו מחרפים את עושקיהם, ומביא הגר\"א אסמכתא לכך (ראה פירוש מהרז\"ו על בראשית רבה לא) מהכתוב: \"ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל\" (משלי כה, וראה דברי רש\"י שם שאם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך, מכל מקום סוד אחר אל תגלה וכו׳). הרי קוראים איש מריבה אף את האיש שעושקים אותו והוא נאלץ להשיב, אלא שהוא מוסיף דברים שאינם מן ההכרח ודנים אותו בעונשים חמורים כאלה עד כדי מחייתו מן העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא מצינו בדברי חז\"ל שלא רק מה שיש בו משהו מדין ודברים של מריבה אלא הימנעות מחיפוש דרכי השלום כמוה כמחלוקת. חז\"ל אומרים: \"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם\" (במדבר טז) - \"אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקורח וכעדתו׳\" (סנהדרין קי).",
+                "<b>משה</b> ניסה לפייס את קורח שבא לחלוק עליו בפרשה ארוכה ולא נתפייס כמו כן שלח משה לקרוא לדתן ולאבירם כדי לבוא אתם בדברים, והם השיבו לו בחוצפה גדולה: \"לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳. העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה\". ולאחר כל זה קם משה וויתר על כבודו בתור רבן של כל ישראל והלך לביתם כדי לקרוא להם לשלום, והנה אומרים חז\"ל שאם משה לא היה הולך לביתם, היה עובר על לאו \"ולא יהיה כקורח וכעדתו\".",
+                "<b>ומופלאים</b> הדברים. המחלוקת של קורח ועדתו מתוארת בתורה ובדברי חז\"ל כמחלוקת החמורה ביותר בדברי ימי ישראל המשמשת לדוגמה של גנאי ושמצה לדורות ושהיה צורך לברוא בריאה מיוחדת עוד מימי בריאת העולם (ראה אבות ה:ו) כדי להענישם ולבלוע אותם חיים. והנה קובעים חז\"ל שאם משה לא היה עושה כל המאמצים לנסות את כל דרכי השלום כדי לשדל אותם שימנעו מן המחלוקת, היה נקרא בעל מחלוקת כקורח ועדתו. אנו היינו רואים בהעדר מאמץ כזה לכל היותר - שלילת מעלה ברדיפת השלום, בהתאם לכתוב: \"בקש שלום ורדפהו\" (תהלים לד), אבל בתורה רואים בזה משום מחלוקת חמורה מסוגו של קורח ועדתו ושחלה עליה האזהרה: \"ולא יהיה כקורח וכעדתו\".",
+                "<b>הרי</b> עד כמה דק המושג של מריבה ומחלוקת בתורה וכמה החמירה עליו.",
+                "<b>ועדיין</b> לא מצינו את כל חומרת הדברים.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויאמר ה׳ אלי רב לך\" (דברים ג) \"אמר ר׳ לוי: ברב בישר, ברב בישרוהו. ברב בישר - ׳רב לכם׳ (במדבר טז), ברב בישרוהו - ׳רב לך׳\" (סוטה יג:). ופירש רש\"י \"שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה\" משה רבינו עשה הכל, ולא חס על כבודו, כאמור, כדי לפייס את החולקים עליו ולהשלים אתם, אבל כנראה נמצא פגם מה בביטויו כנגדם \"רב לכם בני לוי\". ולא נוקה מפגם זה עד שהקדוש ברוך הוא דן אותו מדה כנגד מדה, ובעת התחננו לפניו שיזכהו להיכנס לארץ דחה את דבריו וציוה עליו להפסיק מתפילותיו באותו ביטוי: \"רב לך אל תוסף דבר\".",
+                "<b>עד</b> כדי כך מחייבת התורה את האדם להתרחק מן המריבה והמחלוקת ומקפידה על כל תגובה ועל כל ביטוי שיש בו משום משמעות בלתי רצויה.",
+                "ב. <b>ולאור</b> זה מתבהרים לנו דברי חז\"ל על מריבתו של יעקב. אמרו חז\"ל: \"קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מניין? ׳ויחר ליעקב וירב בלבן׳ מה את סבור שמא מכות או פצעים היו שם, ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו וכו׳; ולא ענותנותן של בנים - מדוד, שנאמר (שמואל א כ:א): \"ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן: מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך, כי מבקש את נפשי\", מזכיר שפיכות דמים בפיוסו\" (בראשית רבה עד).",
+                "<b>אנו</b> למדים מכאן גדלותם של האבות. על יעקב אבינו עברו בביתו של לבן הארמי תלאות רבות. מן הרגע הראשון שיעקב דרך על מפתן ביתו, התחיל להתנהג אתו בערמה וברמאות: נותן לו את לאה במקום רחל: מקפח את שכרו, למרות עבודתו הקשה והנאמנה, כפי שיעקב מתאר אותה: \"הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני\" (בראשית לא:מ): מחליף משכורתו עשרת מונים ומעליל עליו עלילות שונות (ראה בראשית לא:א-ב והמפרשים שם). ואחרי כל זה, לאחר שיעקב לוקח את שלו ועוזב את ביתו, כפי שה׳ ציוה לו, לבן רודף אחריו ומתנפל עליו בטענות ומריבות ומרמז לו שיש לאל ידו לעשות עמהם רע (ראה חז\"ל על הפסוק \"ארמי אובד אבי\" (דברים כו) שלבן ביקש לעקור את הכל), ועוד בודק בכל אוהליו וממשש בכל כליו שמא ימצא בהם דבר גניבה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה הראה יעקב גבורה נפלאה, ולמרות כל הקיפוחים והנגישות במשך כל עשרים השנה שהיה בביתו של לבן, אינו מגיב עליהם כלום ואינו בא כלפיו בשום תביעות ותלונות. ואף לאחר שלבן רודף אחריו להורגו ומתגולל עליו בעלילות ובעלבונות קשים, יעקב אינו תוקף אותו ולא בא אליו בטרוניות, אלא מדבר אתו בלשון רכה ובדברי פיוסים, ועוד הוא מתנצל לפניו כאילו הוא הנאשם: \"מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי וכו׳ וכו׳\".",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שעם כל זה, קרויים בתורה אותם דברי ההתנצלות והפיוסים של יעקב בשם מריבה: \"וירב יעקב\". אמנם לגבי יעקב. מריבה זו כשרה היתה וחז\"ל מכריזים עליה לשבח: \"קפדנותם של אבות\". אבל במקרה אחר לא בדומה של יעקב, יש גם בהתנצלות משום פגיעה בזולת. כשהאדם מתנצל בפני מי שתובעו ומזכה את עצמו, הריהו מחייב בהכרח את חבירו כי אם הוא צדיק בדינו נמצא שחבירו אינו צדיק ויש בזה משום עלבון וחסר כאן ממדת השלמות. חז\"ל קובעים שהמדה, הראויה היא: \"עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים\" (שבת פח), כלומר שאין להשיב כלל על עלבון וחרופים, ואף לא בהתנצלויות ובפיוסים. ואף פיוסיו של יעקב, עם כל הצדק וההגינות שבהם, מתארת אותם התורה בלשון \"וירב\" והם נקראים בפי חז\"ל: \"קפדנותם של אבות\".",
+                "<b>ועוד</b> באו חז\"ל והוסיפו, שבמה דברים אמורים שדברי התנצלות ופיוסים במקרים דומים לשל יעקב - אם כי הם מתוארים בלשון מריבה וקפדנות - כשרים הם, אם אין בהם ביטויים של פגיעה, אבל אם מוסיפים להם נימה של פגיעה, למרות שהדברים נאמרים לשם פיוס ומתוך ענוותנות - פסולים הם. ודוד המלך יוכיח! כאמור בנביאים, התנצל דוד לפני שאול וטען כנגדו: \"דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך\" (שמואל א כד:יב) ועוד השפיל את עצמו וקרא עליו:\"כלב מת אחרי פרעוש אחד\" (שמואל א כד:טו). וגם לפני יונתן שפך את לבו לשם בקשת שלום וטען: \"מה עשיתי מה עווני ומה חטאתי לפני אביך\" (שם כ). וכנראה שהיתה בדבריו נימה של ענוותנות יותר משל יעקב, כי את דברי יעקב כינו חז\"ל: \"קפדנות\" ואת דבריו תיארו כענוותנות, אבל כיון שהזכיר יחד עם דברי התנצלותו וענוותנותו את העובדה שהוא מבקש את נפשם, ובודאי כיוון לשם תועלת כדי להעמיד את יונתן אוהבו על הסכנה שהוא נמצא בה כדי שיעזרהו להצילו מידיו, ובכל זאת היה צריך להסתייג מביטוי זה שיש בו שוב הזכרת שפיכות דמים המטילה אשמה על שאול, כדרך שנהג יעקב במריבתו עם לבן, ומכיון שלא נמנע מזה מצאו חז\"ל פגם בכל דברי התנצלותו וענוותנותו עד שאמרו עליהם \"ולא ענוותנותם של בנים\".",
+                "<b>ונמצא</b> שלא רק מי שמשיב בשעת מריבה דברים מיותרים שיש בהם משום עלבון נקרא בעל מריבה, ולא רק מי שאינו עושה הכל מה שאפשר לשם סיום ושלום הריהו כמחזק במחלוקת, אלא אפילו מי שמפייס בכל דרכי הפיוס והענוותנות, אלא שבשעה שהוא מפייס הוא מזכיר מה שאין ראוי להזכיר, נפסלים כל דברי הפיוס שלו וכל ענוותנותו והם גרועים מדברים שנקראים בתורה מריבה וקפדנות.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים על עומקן של המדות. מדת הענווה היא מהחשובים ביותר, כדברי חז\"ל: \"ענווה גדולה מכולן\" (עבודה זדה כ:). ואילו הקפדנות היא מדה גרועה מאד, עד שחז\"ל אומרים: \"לעולם יהא ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, הרי שהזהירו אף מקפדנותו של שמאי שהיתה לשם שמים. ובודאי רב מאד המרחק בין שתי המדות האלו, מקצה אחד אל השני.",
+                "<b>והנה</b> חז\"ל מכנים כאן את דבריו של דוד: \"ענותנותם של בנים\" ובודאי ירדו לעומק כוונתם וראו בהם משום מדת הענותנות. ובכל זאת מכיון שמצאו פגם כל שהוא בביטוי פיוסו ובקשת השלום, לא רק נפגמה מדת הענווה אלא העדיפו עליה מדת הקפדנות של יעקב, עד שהכריזו: \"קפדנותם של אבות ולא ענוותנותם של בנים\".",
+                "<b>וכן</b> מצד השני לגבי מדת הקפדנות. לכאורה נראו כאן דברי קפדנות כדברי הכתוב: \"ויחר אף יעקב וירב בלבן\" אבל מכיון שהיה צורך בהם וחכמת יעקב חייבה במקרה זה את הקפדנות הזאת, נהפכה קפדנות זו למדה טובה שהיא נעשית עדיפה מענוותנות."
+            ],
+            "XXXIII": [
+                "<big><strong>לשון התורה</strong></big><br>א. <b>התורה</b>, תורת ה׳ יש לה שפה אחרת וסגנון אלהי אשר אינו מזדהה תמיד עם לשון בני האדם. יש אשר התורה נותנת לעבירות מסוימות תיאורים חמורים ומלבישה אותן בצורה של מעשי פשע כבדים למאד, ובאמת אינם אלא משגים דקים במחשבה או בכוונה שאין אנו רואים בהם כל קשר עם אותם מעשי הפשע. ואמנם לפי מושגי התורה, כל משגה דק פשע כבד הוא ומעריכים אותו בשמים כחומרי חומרות.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: \"ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו\", ומיד באותו פסוק כתוב: \"ויהיו בני יעקב שנים עשר וכו\" (בראשית לה). ואמרו חז\"ל: \"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ויהיו בני יעקב שנים עשר׳ מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים, ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתיב כאלו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: ׳ארור שוכב עם אשת אביו׳ ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ - עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמו היתה צרה לאמו, שפחת אחות אמו תהא צרה לאמו, עמד ובלבל את מצעה\" (שבת נה:).",
+                "<b>הרי</b> מוכיחים חז\"ל שראובן לא חטא ואסור להעלות על הדעת שאמנם נכשל בעבירה, ולהיפך הוא עסק במצות גדולה, במצות כיבוד אם, וכאשר ראה שלאחר שמתה רחל \"נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו\" (ראה רש\"י בראשית לה:כב). והוא בודאי ראה במעשה זה שהוא ממלא את חובתו כלפי אמו, באשר חשב שהיא ראויה לרשת את מקומה של רחל ולא בלהה שפחתה. והנה בלשון התורה תואר מעשה זה כאחת העבירות החמורות ביותר, עבירה של גילוי עריות שחייבים למסור עליה את הנפש, וכתוב עליו: \"וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו\"",
+                "<b>אותו</b> ביטוי אנו מוצאים גם בדברי הנביאים ובצורה עוד חמורה יותר.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד\" (שמואל א ב:כב). ואמרו חז\"ל: \"כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה׳ וכו׳ אלא מה אני מקיים ׳אשר ישכבון את הנשים׳? מתוך ששהו את קיניהם שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום\" (שבת נה). ורש\"י פירש: \"שהיה מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי וכו׳ וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והם היו שוהים מלהקריבם, והנשים לא היו יכולות לסמוך עליהם שיקריבום והיו שוהות שם ולא היו חוזרות לבעליהן עד שראו קיניהן קרבים ויהיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה, לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה\".",
+                "<b>הנה</b> מפרשים לנו כאן חז\"ל שלא חטאו בני עלי, אלא שהתרשלו בעבודתם בהקרבת הקרבנות, והם לא היו מעכבים את הנשים אלא שהנשים בעצמן חששו מלסמוך עליהם והיו שוהות שם עד למחר. ובכל זאת מתארת לנו הנבואה את חטאם בצורה חמורה כזאת וכותבת עליהם בביטויים קשים כאלה: \"אשר ישכבון את הנשים\".",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה הוא לשון התורה והנבואה.",
+                "ב. <b>ואמנם</b> אם התורה והנבואה מתארת את המעשים הללו בשפה חמורה כזו, הרי ראו בהם באמת משום עבירות חמורות מאד וראויים הם לתיאור חמור כזה.",
+                "<b>חז\"ל</b> אומרים על הפסוק \"וישב ראובן אל הבור\" (בראשית לז) שראובן עזב קודם את המקום משום שעסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו\" (ראה בראשית רבה ורש\"י שם).",
+                "<b>הרי</b> שראובן הכיר שביצע פשע כבד וגזר עליו תעניות וסיגופים. ולא עוד אלא שחשב שבגלל עבירה זו יצא מכלל בני יעקב. הכתוב אומר: \"וישמע ראובן ויצילהו מידם\", ומפרשים חז\"ל מה שמע, אמר: הוא מונה אותי עם אחי דכתיב: ׳ואחד עשר כוכבים׳ ואיני מצילו?\" (ילקוט שם). הרי שראובן חשב שאין למנותו בכלל האחים ורק לאחר ששמע שבחלומו של יוסף במשל הכוכבים נמנה ביניהם, נוכח שלא יצא מכללם והרגיש חובתו כלפי יוסף. ואם כי ראובן היה הבכור שבאחים, שמח שלפחות השוה אותו יוסף עם כולם והיה מוכן לוותר על השפלתו להשתחוות ליוסף.",
+                "<b>ואמנם</b> בגלל חטא זה הוטלו עליו עונשים כבדים מאד. בברכתו של יעקב לאחיו אמר: \"ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עוז, פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה\" (בראשית מט), ופירש רש\"י שראוי היה להיות יתר על אחיו בכהונה (שאת הוא לשון נשיאת כפים) ובמלכות (מלשון עוז למלכו) ובגלל אותו מעשה שבלבל יצועי אביו שהיה בזה גם משום בלבול שכינה (ראה שבת נב), לקחו ממנו את כל היתרונות הללו שהיו ראויים לו (ראה בראשית רבה שם שניטלה ממנו גם הבכורה). הכהונה והמלכות הלא הם המדריגות הגדולות ביותר שאנו יכולים לתאר לנו, שכלולים בהן עבודת הקודש בבית הבחירה לעמוד ולשרת לפני ה׳ והישיבה על כסא ה׳, ומדריגות אלה עוברות בירושה לכל הדורות ועד לימות המשיח ואחרית הימים שאז יגיעו לשיא המעלה. ובגלל מעשה זה של ראובן שללו ממנו את כל המעלות האלה לדורות עולם, ומסרו אותן לאחיו לוי ויהודה.",
+                "<b>ושנינו</b> עוד. גם משה בברכתו לשבטים עמד על חטאו של ראובן והתפלל עליו: \"יחי ראובן ואל ימות\" (דבריט לג), ופירשו: \"יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא\" (ראה רש\"י שם) ו\"אילולא שבטים לא נתרצה המקום לראובן\" (ספרי שם). נמצא שבגלל מעשה בלהה ראוי היה ראובן להפסיד גם חלקו בעולם הבא אילולי לא עמדו השבטים על כך ולא התפלל משה עליו.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה כל שגגה ואף כי לא היתה כי אם בעומק ההשגה וגם אם כל המעשה נעשה בכוונה טובה ולשם מצוה רבה ואף לאחר שהכתוב בעצמו מעיד שלא היה כאן כלל משום חטא.",
+                "<b>ואותו</b> הדבר אנו רואים במעשי חפני ופנחס. אנו קוראים בדברי הנביא אילו עונשים חמורים יבואו על בני עלי בגלל הנהגתם: \"הנה ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים\" (שמואל א ב:לא-לג). וחז\"ל מספרים שאמנם כל היוצאים מבית עלי היו מתים בנעוריהם (ראה ראש השנה יח), ש\"משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה, באו והודיעו את רבי יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם\". ואף רבה ואביי שבאו מבית עלי, לא עמד להם לגמרי זכויותיהם הגדולות \"ורבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין ואביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין\"). וגם חפני ופנחס נכרתו בדמי ימיהם ומתו שניהם ביום אחד, כפי שהתנבא עליהם אותו איש האלהים.",
+                "<b>הרי</b> מופלאים הדברים שעונשים איומים כאלה הגיעו להם ולכל דורותיהם אחריהם, בגלל הנהגתם זו שחז\"ל העידו עליה שלא היה בה שום חטא.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדולה התביעה על כל סטיה קלה אף אם אין בה חטא וכמה יש בה משום חומר העון עד אשר בגלל איזה שהוא קשר עם איזו עבירה רואים בה את העבירה עצמה, ואשר מתוך כך תיארה התורה את אותם המעשים של ראובן או של חפני ופנחס - שהיה בהם איזה מגע שהיא בעניני העריות - כאילו עברו עליהם וכותבים עליהם בדברי התורה והנבואה בביטויים של \"שכיבה\" ממש."
+            ],
+            "XXXIV": [
+                "<big><strong>מניעת חסד</strong></big><br>א. <b>אמרו</b> חז\"ל (סנהדרין צט:): \"והנפש אשר תעשה ביד רמה - זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ׳ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז׳ (בראשית לו)?\" ופירש רש\"י: \"דבר שאינו צריך הוא, וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך\".",
+                "<b>והנה</b> לאחר זה באים חז\"ל ומפרשים למה באמת היה צריך משה לכתוב דבר זה בתורה: \"אחות לוטן תמנע מאי היא: תמנע בת מלכים הוות, דכתיב: ׳אלוף לוטן אלוף תמנע׳, וכל אלוף מלכותא בלא תגא היא. בעיא לאגיורי. באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעו להו לרחקה\" (סנהדרין שם). ומוסיף רש\"י: \"לרחקה מתחת כנפי השכינה, שהיה להם לגיירה\".",
+                "<b>והרי</b> הדברים מופלאים. מסופר בתורה ובחז\"ל כמה אברהם היה משוטט בעולם כדי להרבות אמונה עלי תבל, להפיץ שם ה׳ בין הבריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. הכתוב אומר: \"והנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב), ומפרשים חז\"ל: \"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים\" (בראשית רבה לט). תעודה זו היתה תכלית חייהם, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע, צריכים להסביר את הסיבה שבודאי הכיר בה שאינה ראויה לכך. הרי תמנע גילתה מעלות גדולות מאד, שעזבה בית מלכות והשתוקקה להידבק בזרעה של אומה זו, ולאחר שלא קבלוה הסכימה להשפיל את עצמה עד כדי להיות שפחה לאומה זו ונעשתה פלגש לאליפז. אלא שאברהם ברוח קדשו הכיר בפנימיות נפשה שיש בה שורש רע ואסור לקבלה בגיורת. שנינו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: \"אם יבואו אחד מכל אומות העולם ומתגייר, שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבל אותו\" (ילקוט ריש שמואל ב). ויש לשער שאברהם הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש שחיתותו ומשום כך לא קיבל אותה. וכן גם יצחק ויעקב באו לידי אותה ההכרה ופסלוה מלקבלה לגיור.",
+                "<b>אולם</b> התורה מגלה שהיתה כאן שגיאה, ושעם כל שורש הרע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגיירה ולא להרחיקה מתחת כנפי שכינה. ומשום שלא כיונו לדעת התורה ולא עשו כן, באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם שיצא ממנה עמלק שהצר לישראל בכל הדורות.",
+                "<b>למדנו</b> בתורה ובחז\"ל כמה שחיתות היתה טבועה בעמלק וכמה הרע לזרעו של אברהם. הוא הראשון שבא להילחם בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והכתוב מציין עליו: \"אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים\" (דברים כה). והוא ששונא לישראל ומציק לו בכל הדורות, וישראל נצטוה במצוה מיוחדת למחות את זכרו מהעולם, וגם ה׳ הכריז עליו מלחמה עד עולם, כדברי הכתוב: \"מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור\" (שמות יב). ולא עוד אלא שכל זמן שעמלק קיים, אין השם שלם ואין הכסא שלם, כדכתיב \"יד על כס יה\" (ראה רש\"י שם). וכל זה לא בא אלא מתוך כך, שאברהם יצחק ויעקב מנעו חסד מתמנע ולא קיבלו אותה לקרבה תחת כנפי השכינה.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד ואף מנפש אחת, עד שהיא מביאה פורעניות קשה כזו לישראל ולעולם לכל הדורות ומגעת עד כסא הכבוד. והתורה כתבה לנו לשם כך דבר שאינו צריך, על לוטן ועל תמנע, כדי ללמדנו את היסוד הזה המגיע לרומו של עולם.",
+                "<b>בדומה</b> לזה מצינו לגבי יעקב אשר מנע מלתת את דינה לעשו. הכתוב אומר: \"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו\" (בראשית לב). ושואלים חז\"ל (בראשית רבה שם): \"ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: עינו של עשו רעה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳למס מרעהו חסד׳ (איוב ו) מנעת חסדך מן אחיך, ונסבתיה לאיוב ולא גירתיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת דרך איסור. הדא הוא דכתיב: ׳ותצא דינה בת לאה׳\".",
+                "<b>חז\"ל</b> מתארים את רשעותו של עשו ומספרים עליו שבאותו יום שמכר את הבכורה עבר על חמש העבירות החמורות ביותר (בבא בתרא טז), ובאותה שעה יצא לקראת יעקב כדי להילחם בו, ויצר ליעקב מאד והיה נאלץ להשתמש בתכסיסים שונים לדורון, לתפילה ולמלחמה כדי להינצל ממנו, או להציל לפחות מחנה אחד לפליטה. ולכאורה היה בודאי צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לאשה לרשע זה, ובפרט בשעה זו שנמצא בסכנת השמד מצד אותו רשע בעצמו, הוא יחד עם כל בני ביתו.",
+                "<b>אולם</b> עם כל זה, רואה התורה ביעקב מניעת חסד מאחיו. למרות כל החששות והסכנות, לא עשה יעקב כהוגן בזה שסגר את דינה בתיבה והעלימה מעינו של עשו. החסד הוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן ברא את העולם וכל אדם חייב להידמות למדותיו אשר זוהי תכליתו בחיים. ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה. ואולי היתה גם מחזירתו למוטב ומביאה אותו לחיי העולם הבא. ומכיון שיעקב הסתייג מחסד זה, נאמר עליו \"למס מרעהו חסד\". ובא עליו עונש חמור כזה שתפשו את דינה וטמאו אותה והביאו עליו ועל ביתו חרפה נוראה כזו.",
+                "<b>חמורה</b> מאד היא, איפוא, מניעת חסד מהזולת, אף אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים, וגוררת אחריה תוצאות ועונשים קשים וכבדים.",
+                "ב. <b>ויתכן</b> כי באמת לא היה יעקב חייב לתת את בתו לעשו הרשע, כי הרי אמרו חז\"ל; \"כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי\" (פסחים מט:), ועל אחת כמה וכמה לרשע, ולא לרשע תם אלא לעשו המופלג ברשעותו, כאמור. ולא עוד אלא שמסתבר שגם אסור היה לו ליעקב למסור את דינה לעשו, כי כשם שהוא חייב לעשות חסד עם אחיו, הרי הוא חייב לעשות חסד עם בתו ולא לכפות אותה לפני ארי כזה. ואמנם עשה יעקב חסד עם דינה שסגר אותה בתיבה כדי להצילה מידי עשו שלא ישים עיניו בה ויקחנה. אלא שהתביעה כלפי יעקב היתה כאן בדרך אחרת.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים בתורה שיש שתובעים את הבריות לא רק על פגם במעשה כי אם גם על פגם במחשבה אף אם המעשה הוא כהוגן. דוגמה לרעיון זה אנו מוצאים לגבי דור המדבר. חז\"ל אומרים: \"תנו רבנן, מהו ׳בנסוע הארון ויאמר משה׳ - פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימנים מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה. פורעניות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳ פורעניות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳ ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳\" (שבת קטז). ותוספות הביא שם את דברי המדרש \"שנסעו מהר סיני דרך שלושת ימים, כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים\".",
+                "<b>והנה</b> תמוה הדבר. איזו פורעניות יש כאן בזה שנסעו מהר סיני, והרי חייבים היו לעזוב את המקום כדי להמשיך בדרכם למטרתם להגיע לארץ הבחירה. ולא עוד אלא שחז\"ל אומרים ש\"מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד\" (ראה רש\"י שם). ועוד אמרו חז\"ל שהמהלך משם לארץ ישראל ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו זכו ישראל - לשלשה ימים היו נכנסים\", (ראה ילקוט שם). וגם \"ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים\", כלומר \"היה מקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם\" (רש\"י שם). ואם כן האיצו בהם שיסעו מהר מהר סיני עד שבני ישראל התלוננו על כך ואמרו: \"אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזאת שלשה ימים שלא נחנו מעמל הדרך\" (שם), והיתה בזה מעלה גדולה שיחישו להיכנס לארץ הקודש. והיאך קוראים נסיעה זו \"סרו מאחרי ה׳\". ומתארים אותם כתינוק הבורח מבית הספר?",
+                "<b>אולם</b> בעל כרחנו שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה, ולהיפך זו היתה, עליה גדולה. והם היו חייבים בכך, אבל יחד עם זה היו צריכים להרגיש קושי להיפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה, ובשמים הכירו שפרידה זו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי הדרוש. בזמן שעזבו את ים סוף כתוב: \"ויסע משה את ישראל מים סוף\" ופירש רש\"י בשם מכילתא: \"הסיעם על כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וכו׳, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם\". ואם לגבי ביזת מצרים כך, על אחת כמה וכמה כאן בשעה שהיו נאלצים לעזוב את הר ה׳, בודאי שהיה ראוי שיהיה צורך להסיעם בעל כורחם לפחות במחשבה. ומכיון שכתוב \"ויסעו\" ולא \"ויסע\", משמע שלא היתה, פרידתם כל כך קשה עליהם. ואם כי נסעו לארץ הבחירה לתכליתם הקדושה והיו מצווים ונדחקים לכך על ידי השכינה, קוראים את הזריזות הזאת \"סרו מאחרי ה׳\". אמנם המעשה היה כשורה וההליכה היתה אחרי ה׳ אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדדיגתם, קיבל כל המעשה צורה הפוכה עד שתיארו אותם כסרים מאחרי ה׳ וכבורחים מבית הספר וציינו את המעשה בתור פורעניות קשה, עד שהיה צורך להעתיק את הפרשה ממקומה ולעשות סממניות כדי להפרידה מפורעניות אחרת.",
+                "<b>ולפי</b> אותו רעיון אפשר לפרש גם את התביעה על יעקב במניעתו את דינה מעשו אחיו. יתכן שיעקב נהג כהוגן במה שהעלים את דינה מעיני עשו ועשה בזה חסד עם דינה בתו, כאמור, אלא שתוך עשותו חסד עם דינה, היה גם צריך להרגיש צער בנפשו על אשר אין בידו לגמול חסד עם עשו. ואולי גם הרגיש בצער זה, אבל בשמים ראו שלא הצטער במדה הדרושה, בהתאם למדריגתו. ולפיכך אף על פי שהמעשה הזה של יעקב היה כולו חסד. אבל מכיון שהוכר פגם במחשבתו לגבי מניעת חסד מעשו, נהפך כל המעשה מחיוב לשלילה, מחסד לאי-חסד, עד שקוראים עליו: \"למס מרעהו חסד\", ובא עליו עונש כה קשה וחמור וחרפת עולם על כל ביתו.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> במאמר הקודם על דקותה של לשון התורה שאף אם היא מתארת מעשי עבירה מסוימים בבטויים חריפים מאד אינם לפי מושגינו כי אם משגים דקים מאד. ואם התורה בעצמה מתארת את המשגה בצורה קלה, ועל אחת כמה אם היא רק מרמזת עליו ברמז דק בתוך דברים אחרים, בודאי שאינו לפי מושגיגו כי אם איזה פגם כל שהוא.",
+                "<b>והנה</b> מעשה זה של אברהם באי קבלתו את תמנע ומעשה יעקב בהעלימו את דינה מעשו, לא נזכרים כלל בתורה אלא רז\"ל לומדים אותם מאיזה רמז של כתוב מיותר או להיפך מהעלם הכתוב (ראה לעיל במדרש חז\"ל שלמדים שיעקב סגר את דינה בתיבה מזה שהתורה לא הזכירה את שמה). ואפשר להבין כמה היו הפגמים הללו במעשיהם דקים מן הדקים, שקשה לנו לתפוש אותם במושגינו. ובכל זאת נורא הוא באיזו חומרה ראו אותם בשמים ואילו תוצאות איומות ועונשים מרים באו בגללם. הרי כמה דקדק הקדוש ברוך הוא עם אבות העולם וקדמוני הדורות כחוט השערה ועמד עמהם על כל פגם כל שהוא הן במעשה והן במחשבה.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו גם למדים מה גדול ערכו של כל מעשה חסד. כי אם כה החמירו בפגם כל שהוא במניעת חסד, הרי כמה מרובה חיובו של חסד וכמה שכר וזכויות טובות תלויות בו לדורות עולם."
+            ],
+            "XXXV": [
+                "<big><strong>דין מכירת יוסף</strong></big><br><b>כשאנו</b> לומדים פרשת מכירת יוסף, קשה לנו להשתחרר מהתפישה המקובלת בין ההמונים כאילו היה כאן מעשה אכזריות מצד האחים כלפי יוסף עצמם ובשרם על לא דבר בכפו, וכאילו מתוך קנאתם בו בגלל כתונת הפסים, כמשמעות הכתוב, התנכלו להמיתו, השליכוהו לבור ומכרוהו לישמעאלים וגרמו צער כזה לאביהם הזקן שנפשו היתה קשורה בנפשו של יוסף.",
+                "<b>כדי</b> להוציא טעות זו מהלב, כדאי לציין את דברי המפרש הקדמון רבינו עובדיה ספורנו שכל האחים היו צדיקים גמורים, כי אחרת לא יתכן ששמותיהם יהיו חרותים על חושן המשפט לפני ה׳ לזכרון, אלא שהם הוציאו על יוסף משפט מות על יסוד ההלכה \"הבא להרגך השכם להרגו\". האחים שבטי יה ישבו על כס המשפט וירדו לעומק הדין, ולפי מיטב השגתם העליונה הכירו בו כרודף ומצאוהו חייב (ראה ספורנו בראשית לז:יח). אמנם הם שגו במשפטם, אבל הרי \"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות\" (בבא בתרא קלא). והלא אף לגבי שמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרן - עם כל חזונו ורוח הקודש שבו - אומר עליו הכתוב: \"כי האדם יראה לעינים\" (שמואל א טז:ז), ואי אפשר, איפוא, לבוא עליהם בתביעה על כך.",
+                "<b>וגם</b> מה שכתוב לגבי ראובן: \"וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש\" (בראשית לז:כא), פירש ספורנו שלא התנגד לעצם פסק הדין, אלא שטען כנגדם שאין למהר בביצועו והוא הצילו מידם \"במניעת הפעל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון, שיבוא בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים\" (ראה ספורנו שם). כלומר, משום שראובן נכשל על ידי פחזותו במעשהו שבלבל יצועי אביו, כפי שציין עליו יעקב בברכתו שהיה \"פחז כמים\", למד מתוך כך שאין למהר בהוצאה פתאומית לפועל את פסק הדין על יוסף, כי עלול להיות לפעמים מעוות לא יוכל לתקון, ועיכב בידם לבצעו מיד.",
+                "<b>והוכחה</b> לכך שהאחים פסקו מה שפסקו מתוך הכרתם המלאה שהם עושים משפט צדק, מוכיח ספורנו גם מתוך כך שלאחר שהשליכוהו אל הבור כתוב עליהם: \"וישבו לאכל לחם\" (בראשית לז:כה) - \"שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירע תקלה על ידם וכו׳, וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה\".",
+                "<b>וכן</b> הוכיח הספורנו על שיטתו, מזה שבזמן שיוסף הציק לאחים והם באו לידי הכרה שחטאו במעשה יוסף, אמרו איש אל אחיו: \"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו\" (בראשית לז:מב), כלומר. הם לא התוודו על עצם המעשה במכירתם את יוסף אלא במה שהתאכזרו כלפיו שהתחנן לפניהם והם לא שמעו לו.",
+                "<b>ואכן</b> מצינו גם בדברי חז\"ל שהאחים באו לידי המעשה של מכירת יוסף מתוך זה שהוציאו עליו משפט על התנהגותו כלפיהם והם כיונו לדין שמים, עד שחז\"ל דורשים על זה את הכתוב (משלי יז): \"פלס ומאזני משפט לה׳\" (ראה בראשית רבה פד:ז).",
+                "<b>וכן</b> מצינו בדברי חז\"ל, שלא ראו חטא בזה שישבו לאכל לחם, אלא להיפך שהיתה בהסיבה זו זכות גדולה שעל ידה \"כלכלו את כל העולם בשני הרעב\", ודרשו \"לאכל לחם\" - להאכיל לחם לכל באי העולם\". וכן אמרו: \"עבירתם של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם\" (שם ד:יז).",
+                "<b>ויש</b> עוד הוכחה לכך. חז\"ל אומרים שלאחר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים \"החרימו וקללו את כל מי שיגלה ושיתפו להקדוש ברוך הוא עמהם\" (ראה בראשית לז:לג ברש\"י בשם תנחומא ובילקוט שם). ואם שיתפו להקדוש ברוך הוא בחרמם וקללתם, הרי היו בטוחים שלא נמצאה בפסק דינם כל כוונה רעה וכל שגגה ושכיונו לדין אמת עד שהשכינה מסכימה לדעתם. ואכן הסכימה השכינה עמהם וכך גזרה ההשגחה העליונה והכל היה מוכרח להיעשות כן על ידי האחים, כדברי הכתוב: \"אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב\" (בראשית נ:כ). אלא שבשמים מצאו איזה פגם בלבותם שהיה בהם משהו מן הקנאה, כפי שגילה הכתוב: \"ויקנאו בו אחיו\" (בראשית לז:יא), והם לא עמדו על פגם זה, וכאמור \"כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב\", ואם כי פגם זה בלבותם לא גרם כל הטיה והטעאה במשפטם ודינם היה דין אמת לאמתו לפי ראות עיניהם. מצאה בהם התורה עילה לתביעה כל שהיא, בהתאם למדריגתם בתור שבטי יה.",
+                "<b>וברור</b> שגם יוסף לא היה בו שום פגם של כוונה רעה בהנהגתו עם אחיו וכל מחשבותיו ומעשיו כלפיהם היו מכוונים לטובתם. התורה מעידה על יוסף שהיה \"בן זקונים\" (בראשית לז:ג), כלומר בר חכים (ראה אונקלוס שם). וכבר אמרו חז\"ל \"שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב וכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו\" (בראשית רבה שם). ולא לחנם אהב אותו יעקב מכל בניו, כי ראה בו השלמת כל תכליתו בעולם. בגללו אהב את רחל, בגללו עבד את לבן כל השנים, והוא היה צריך להעביר את תורתו לכל דורותיו אחריו.",
+                "<b>וגם</b> בזה שיוסף הביא דבה לפני יעקב על האחים, לא היתה לו כוונה רעה, כפי שחשבו האחים, כי אם כיון לתועלתם ולתיקונם וכדי להוכיחם בדברים שלפי דעתו עשו שלא כהוגן. וכן אמרו חז\"ל: \"׳ויבא יוסף את דבתם׳, ולהלן הוא אומר: ׳ויוציאו דבת הארץ׳, לפי שהוציאו מלבם, אבל ׳ויבא׳ ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם\" (ראה תורה שלמה שם בשם לקח טוב).",
+                "<b>אולם</b> אם כי כוונתו היתה לטובה, כאמור, מצאה התורה בדבריו משהו מעין דבה רעה ודרשו עליו את הכתוב: \"פלס ומאזני משפט לה׳\" (משלי טז) והענישו אותו מדה כנגד מדה, שנמכר לעבד, שנתבזה על ידי אשת פוטיפרע ונחבש בבית האסורים שתים עשרה שנה וכו׳."
+            ],
+            "XXXVI": [
+                "<big><strong>הדקדוק בהנהגה</strong></big><br><b>כפי</b> שקבעו חז\"ל, היה הגורם שהשתלשלו ממנו כל הדברים במכירת יוסף - יחסו של יעקב כלפי יוסף. הכתוב אומר: \"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים\". יעקב גרם בזה קנאת האחים שממנה הסתעפה כל הפרשה האמורה וחז\"ל לומדים מכאן: \"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים\" (שבת י), כלומר שבגלל מעשה זה בא העונש הנורא הזה של שעבוד מצרים. בעלי התוספות העירו שם, \"שאף על גב שבלאו הכי נגזר, דכתיב ׳ועבדום ועינו אותם׳, שמא לא נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק\". ומפרש מהר\"ם בארוכה שלולא מעשה כתונת הפסים, יכולה היתה הגזירה להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כמו שנתקיימה מהזמן שנולד יצחק שממנו מתחיל המנין של ד׳ מאות השנה, עד מעשה זה ושעבוד מצרים היה נדחה לדור אחרון, ובגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו מיד למצרים והתחילו שנות השעבוד.",
+                "<b>הרי</b> שמעשה זה ששינה יעקב את יוסף משאר האחים. היא הסיבה הראשונה שגרמה לשנאת מה בין האחים ויוסף והסבה את הסתבכות כל הדברים עד שהורידה אותם למצרים והביאה עליהם את השעבודים והעינויים.",
+                "<b>והנה</b> נתבונן נא מה היה הפגם במעשהו של יעקב בכתונת הפסים.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת (בבא בתרא קלג): \"הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנה\". ולפי מסקנת הגמרא אין לשנות גם בן בין הבנים ואף מבן רע לבן טוב, משום שפוסקים כשמואל דאמר לרב יהודה: \"לא תיהוי כי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא\" (שם). ואם כי לכאורה הוא עושה בזה מעשה הגון, ואמנם \"רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב\", בכל זאת פוסקים כחכמים שאין לנהוג כן.",
+                "<b>והנה</b> הטור מוסיף על זה את דברי חז\"ל (שבת יג) \"שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יביא לידי קנאה\" (ראה טור שו\"ע רפב). ומשמע מדבריו שגם הטעם בזה שלא יעביר את נכסיו מבניו הוא כדי לא להטיל קנאה (ראה בית יוסף שם).",
+                "<b>והנה</b> נראה כמה מדריגות בדבר. לפי דברי המשנה אף אם הוא כותב נכסיו לאנשים זרים ומעביר את ירושתו מבניו - אינו עושה בזה שום איסור, כי הנכסים הם שלו וברשותו למסור אותם למי שמוצא חן בעיניו, אלא שאין זו הנהגה נאה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם הוא איננו מעביר ירושתו מבניו אלא שמעדיף בן אחד על השני - הרי פגם בהנהגתו עוד יותר קל. ועל אחת כמה שאם איננו משנה כלל בירושתו בין הבנים אלא שהוא מהנה לאחד מהם בדבר מועט יותר מהאחרים, בודאי שהפגם הוא מועט מאד.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין כמה דק היה הפגם בהנהגתו של יעקב שעשה ליוסף כתונת פסים שלא היה בו אלא משקל שני סלעים מילת. ובודאי היתה כאמור, כוונתו לטובה כדי לתת לו פרס על הצטינותו, כפי שהכתוב מציין \"כי בן זקונים הוא לו\" וכפי שמתרגם אונקלוס \"ארי בר חכים הוא ליה\" (ראה בראשית לז). ועוד שרצה לעורר בין האחים קנאת סופרים, שחכמינו ז\"ל דרשו אותה לשבח ואמרו: \"קנאת סופרים תרבה חכמה\" (בבא בתרא כא.). ובכל זאת בגלל משגה קל בהנהגתו זו שהיה בה שינוי בן בין הבנים, נסתבכו הענינים בצורה חמורה כזו שיוסף חשד באחיו בדברים שלא היו בהם והביא אותם לידי קנאה ושנאה באיזו מדה שהיא, כפי שהכתוב מעיד: \"ויקנאו בו אחיו\": \"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום\", ומכאן נשתלשל ונתגלגל הדבר שירדו למצרים ונשתעבדו בניו וכל דורותיהם אחריהם בכל עבודות הפרך ובעינויים הקשים והמרים.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאמרו חז\"ל (שבת פט): \"ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו\". הרי שבגלל אותו פגם דק היה ראוי יעקב לולא זכותו לעונש עוד יותר קשה מזה.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה חמור כל שינוי מהנהגה טובה, ואף שלא נמצאה בו כל עבירה אף מדרבנן ואין בו אלא מהדרגות האחרונות הגובלות עם הדברים שאין רוח חכמים נוחה מהם."
+            ],
+            "XXXVII": [
+                "<big><strong>הלבנת פנים</strong></big><br><b>אנו</b> קוראים בתורה שאף על פי שהוציאו את תמר לשריפה, בכל זאת לא גילתה שהיא הרה מיהודה, והכתוב אומר: \"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה\" (בראשית לח). חז\"ל דורשים מהמלה \"מוצאת\" כאילו כתיב \"מוצת\" בלי אלף (ראה בבא מציעא נט. וכתובות סז: וראה תוספות שם בשם ר\"ח שגריס \"מוצת\" - בלי אלף מלשון \"ויצת אש בציון), כלומר שכמעט כבר הציתו אותה שהיתה קרובה לאש, ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיא היתה מוכנה להישרף ובלבד לא לבייש אותו. ומכאן לומדים חז\"ל: \"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים\" (שם).",
+                "<b>כבר</b> עמדו חז\"ל על החומר הרב שבהלבנת פנים ואמרו: \"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים\" (בבא מציעא נח:), ומנו אותו בין השלשה היורדים לגיהנם ואינם עולים, ואף למדו מדברי דוד המלך שנוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ראה שם נח ונט).",
+                "<b>והנה</b> כאן באים חז\"ל ולומדים מתמר שראוי לאדם למסור נפשו על הלבנת פנים, וכמו שיש דין בשפיכת דמים ש\"יהרג ואל יעבור\" כן יהרג ולא ילבין. וכבר הסביר ר׳ יונה גירונדי (ראה שערי תשובה ג:קלח) שאף על פי שאין בהלבנת פנים משום רציחה ממש אבל יש בו אבק רציחה \"כי פניו יחוורו ונס מראה האודם וכו׳ (ראה חז\"ל בבא מציעא שם; \"דאזיל סומקא ואתי חיוורא\") ודימו אבק הרציחה אל הרציחה\".",
+                "<b>והנה</b> במעשה תמר, הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה ולדון אותה בשריפה ולהטיל עליה ועל בית אביה (ראה חז\"ל בראשית רבה פה שתמר היתה בתו של שם ומשום שהיתה בת כהן נתחייבה בשריפה) אות קלון לדורות עולם, וגם כל שאיפותיה וחזיונותיה שיצאו ממנה מלכים וגואלים (ראה שם שנצנצה בה רוח הקודש שהיא תוציא מלכות וסנהדרין ומלד המשיח ו\"היתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת\") היו עולים בתוהו, ובכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתיד דורותיה והפקירה את עצמה ואת עובריה לשריפה, ובלבד לא להכסיף את פניו של יהודה. ומכאן שעל האדם לא רק להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא להלבין את הזולת אלא אף יקבל עליו ועל ביתו יחד עם זה גם קלון עולם ואל ילבין פני חבירו.",
+                "<b>ומכאן</b>, מתמר, למד גם מר עוקבא וקיים בנפשו הלכה זו. מסופר בגמרא (כתובות סז:): \"מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יום אחד אמר: איזול אחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהה ליה למר עוקבא לבי מדרשא. אתא דביתהו בהדיה. כיון דחזייה (העני) דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו. רהוט מקמיה. עיילי לההוא אתונא דהוה גרופא נורא. הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא וכו׳. ומאי כולי האי? דאמר וכו׳ נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת\".",
+                "<b>הרי</b> נהג מר עוקבא כן למעשה והפיל את עצמו לתוך תנור אש ובלבד שאותו העני לא יראה אותו ויגלה שהוא הוא הזורק לו כל יום את מטבעות הכסף ויתבייש בפניו. ומופלא הדבר, שהרי כאן אף אם היה תופש את מר עוקבא, לא היה מר עוקבא עושה שום מעשה של הלבנת פנים אלא היה נעשה ממילא גורם בלתי ישר להתביישותו, ועוד שהלא כוונתו של מר עוקבא במעשהו זה היתה לשם חסד, לשם מצוות צדקה מסוג המעולה ביותר שהעני \"נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה\" (ראה בבא בתרא י: שמיחסים אותו למר עוקבא). ולא עוד אלא שהעני ויתר על בושתו, שהרי רץ לראות את מטיבו, בודאי כדי להכיר לו טובה ולהודות לו. ובכל זאת מכיון שהיה הדבר כרוך בהלבנת פנים באיזה שיעור שהוא, מסר מר עוקבא נפשו על כך ועשה מעשה בעצמו ליפול לתוך האש כדין רוצח שיהרג ואל יעבור.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמורה היא הלבנת פנים שאף גורם דגורם שלה, ואף אם סיבתו היא רדיפת צדקה וחסד, נהגו בו כדין רציחה ומסרו נפשם כדי להינצל ממנו.",
+                "<b>ומכאן</b> יש ללמוד שיתכן שאף מעשה מצוה המהודר ביותר, תהיה כרוכה בו עבירה חמורה השקולה כשפיכות דמים ושיאבדו בגללה את כל החלק בעולם הבא.",
+                "<b>ואולי</b> זו היתה כוונת תשובתו של דוד למוכיחים אותו, שהם היו אומרים לו: \"דוד\" הבא על אשת איש מיתתו במה?\"והוא עונה להם: \"מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא\" (בבא מציעא נט.), כי דוד הסביר להם בזה כמה הם לא מרגישים שבדברי התוכחה שלהם, שהם בודאי מכוונים בהם לשם שמים, כרוכה עבירה קשה של הלבנת פנים שהיא חמורה מהעבירה שהם חושדים אותו בה ובאים להוכיח אותו עליה, ובמקרם שיקבלו שכר על מצוותם הם מאבדים בגללה את חלקם בעולם הבא."
+            ],
+            "XXXVIII": [
+                "<big><strong>דמות הגוף</strong></big><br>א. <b>אנו</b> מוצאים בתורה ובנביאים שהכתוב מחשיב מאד את הכבוד שמחלקים מלכי בשר ודם, לרבות נכרים, ואף הרשעים ועובדי כוכבים, כאילו שיש בזה משום גדולה רבה. בצורה כזו מתארת לנו התורה את גדולתו של יוסף: \"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך\" (בראשית מא:מב). דוגמה כזו בגדולה אנו מוצאים גם כלפי מרדכי: \"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ ארגמן\" (אסתר ח:טו).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא אף בשעה שהנביאים מנבאים על גדולתו של ישראל באחרית הימים, הם מתארים אותו בצורה כזאת: \"כה אמר ה׳ אלהים, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך\" (ישעיה מט:כב-כג).",
+                "<b>וגם</b> בחז\"ל שנינו שהעריכו מאד כיבודו של מלך אף אם הוא נכרי וראו בזה מעין התשגמותה של אותה נבואה לאחרית הימים. מסופר בגמרא (זבחים יט.): \"אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא [כך שמו ומלך פרס היה, רש\"י], והוה מדלי לי המיינא, ותיתייה ניהליה [אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה וכנגד אצילי ידיו, והפשיט למטה כדי לנאותו, רש\"י], ואמר לי - ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ כתיב בכו [וצריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו: ׳ולא יחגרו ביזע׳]. כי אתא קמיה דאמימר, אמר ליה אקיים בך, והיו מלכים אומניך׳\".",
+                "<b>ולכאורה</b> מהי הגדולה בכך, אם מלכי הגוים מכבדים או משרתים את ישראל? והרי הגוים נקראים עם הדומה לחמור ונאמר עליהם: \"אשר בשר חמורים\" (יחזקאל כג:כ), והיתכן שאדם יתגאה בזה שהחמורים שלו מכבדים אותו, כלום יש בזה משום גדולה?",
+                "<b>אולם</b> לא כן הדבר. גדול מאד הוא כיבודו של אדם המשמש כמלך, כי לאחר שהקדוש ברוך הוא העניק לו גדולה והכתירו למלך, יש ערך רב בכיבודו, ואף אם הוא נכרי ורשע. ואף מקרה יחיד שמלך עוזר במשהו בתיקון הלבוש לישראל, ואף פעם אחת בלבד, כמעשה דרב הונא בר נתן, יש בזה גדולה רבה ומעין קיום היעוד: \"והיו מלכים אומניך\".",
+                "ב. <b>ואם</b> בכיבודו של מלך בשר ודם, יש גדולה כזו והכתובים מציינים את הכבוד והתפארת בזה, כמה גדולה וכבוד יש לאדם שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, בכבודו ובעצמו הלבישו, ולא לבוש סתם כי אם בשר גידים ועצמות שהם עצם ברייתו. ובתוך אותם בשר. גידים ועצמות נפח נשמת חיים משל עצמו, כביכול, כדברי המאמר: \"מאן דנפח מדיליה נפח\".",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: \"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו וכו׳ ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו\" (בראשית א:כו-כז). ולכאורה, הרי אין לאלהים צלם ודמות, אינו גוף ואין לו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. וכיצד אפשר להבין שברא את האדם בצלמו ובדמות תבניתו? אלא הכונה היא במובן החכמה האלהית שהעניק לאדם שהוא בבחינת צלם האלהים. והיכן הטביע את החכמה הזאת? בגוף האדם, בראשו, בידיו, ברגליו ובכל אבריו. וזהו מה שאמר הכתוב לאחר שנופחה בו נשמה: \"ויהי האדם לנפש חיה\" (בראשית ב:ז), שכל גופו נעשה נפש חיה. הוה אומר שכל אבר ואבר של האדם אינו עצם גשמי של בשר ודם כפי שהוא נראה לעינינו, אלא שהוא טבוע כולו מציאות רוחנית וחכמה אלהית ויש בו משום צלמו ודמותו של הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>ומושג</b> זה שגור גם בפינו, אם כי איננו יורדים לעומקו. כשאנו רוצים לתאר אדם בעל כשרון אנו רגילים לומר שיש לו מוח חריף או שהוא בעל מוח. והרי המוח אינו אלא עצם דק, והיאך אנו רואים בו חכמה ושכל? אלא שכך הוא עצם בריאתו, שה׳ הטביע בבשר המוח מציאות רוחנית זכה והשכין בו חכמה עליונה כדוגמת צלם דמות תבניתו, כביכול. ואין הדברים אמורים כלפי המוח בלבד, שהבריות רגילים לראות בו את משכן החכמה והשכל, אלא כלפי כל אברי האדם, שכולם מהוים את צלם האלהים. ומכאן טעו בו מלאכי השרת, השכלים הנבדלים, ו\"בקשו לומר לפניו קדוש\" (בראשית רבה ח:י), באשר ראו גם בגופו מציאות רוחנית זכה וחכמה אלהית עליונה עד שלא מצאו הבדל בין דמות האלהים לבין האלהים וחשבו אותו לבורא העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שכל אדם הוא בבחינת עולם קטן. הכתוב אומר: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט\" (קהלת ט:יד) ואמרו חז\"ל: \"עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו האברים\" (נדרים לב:). וכשם שהעולם הגדול מלא חכמה אלהית לאין שיעור, כן מלא העולם הקטן - זה האדם על כל אבריו - חכמה אלהית לאין שיעור. וכמה גדולה יש, איפוא, באדם ובכל אבריו אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הלבישו בתפארת כזו שהוא מצלמו ומדמותו ומהחכמה האלהית שלו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שקודשא בריך הוא בעצמו משבח את האדם ואומר: \"ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי\" (בראשית רבה יב:א). הרי אם מלך יפאר אפיו של אדם, כגון אם ישבח את עיניו שהן יפות או אבר אחר, אף על פי שיופיו זה לא יעמוד בו זמן רב, בכל זאת ישמח בזה האדם כל ימי חייו ויזכור שבח זה לעולם. ועל אחת כמה שמלך מלכי המלכים ברא בו אברים יפים, ולא יפים בגשמיותם בלבד אלא שבכולם, כאמור, טבועים חכמה עליונה וצלם אלהים והוא מעמיד אותם לראוה ביופים ובעליונותם. ואף אם ירד האדם במשך הדורות, ואף אם חטא חטאים רבים, לא נגרע ערך עצמיותו וגדלותו, ותפארתו נשארת לעולמים.",
+                "<b>ומשום</b> כך תמה חבקוק על אשר הכתוב מציין את גדולתם של יוסף ומרדכי ודניאל בזה שמלכי אומות העולם מכבדים אותם. חבקוק טען כלפי הקדוש ברוך הוא: \"כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל\" (חבקוק א:ד) - \"נבוכדנצאר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור ונבוכדנאצר ממליך לצדקיה ומלביש לדניאל ארגוונא? אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא מלביש את מרדכי? פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור ופרעה ממליך את יוסף?\" (ילקוט שם). לאחר שכל כך גדול הוא האדם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלבישו בדמותו ובתבניתו, ועל אחת כמה צדיקים וגדולי הדור, איזו גדולה וערך יש לעומת זה, אם מלך בשר ודם ערל וטמא, עם כל ערכו בתור אדם, מכבד אותו או ממליך אותו. כי אכן אין שיעור לגדולתו של האדם, באשר הוא צלם האלהים ומוכתר כולו חכמה אלהית ותפארת עולם.",
+                "ג. <b>כל</b> האמור עד כה ביחס לערכם של גוף האדם ואבריו, הוא מצד עצם טבעם בלבד אף כשלא בוצעו על ידם שום מעשים טובים. אולם אם איזה אבר שהוא של האדם פעל איזו פעולה טובה, הרי הוא מתנשא למעלות עליונות מאד עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מקלס ומשבח אותו.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת: \"אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים\" (ידים ג:ה). ומה תוכנו של שיר השירים? הרי קילוסם של אברי האדם, כגון: \"נאוו לחייך\", \"עיניך יונים\", \"שערך כעדר העזים\", \"שניך כעדר הקצובות\", \"כחוט השני שפתותיך\", \"כפלח הרמון רקתך\", \"כמגדל דוד צוארך\" וכו׳ וכו׳. וכבר פירשו חז\"ל שבכל אבר שמקלסים אותו מכוונים בזה למעשים מסוימים שבוצעו על ידו (ראה הדרשות במדרשי חז\"ל).",
+                "<b>והרי</b> הדוגמה האופיינית ביותר: הכתוב אומר: \"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב\" (שיר השירים ז:ב). ודרשו חז\"ל: \"מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל\" (סוכה מט:). הפעמים הן מהאברים הקטנים ביותר של האדם, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא משבח אותן ואומר שירה עליהן, משום שעל ידן נעשתה הפעולה של העליה לרגל. ואם באבר קטן כך, כל שכן באברים החשובים, ועל אחת כמה וכמה בכל האברים כולם. הרי שדוקא מתוך האברים, אברי הגוף, על ידי פעולותיהם הטובות, מתבטאת שירה וזמרה עליונה עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו מזמר עליהם ומקלסם. ושירה זו אינה שירה סתם כי אם שיר השירים, והיא עולה בקדושתה על כל הכתובים עד שהיא לעומתם קודש קדשים וכל העולם אינו כדאי כיום שניתנה בו שירה זו.",
+                "<b>והכל</b> משום שאברי גוף האדם הם צלמו ותבניתו של הקדוש ברוך הוא ובכולם טבועה חכמת אלהים ובכל מעשה טוב קט שנעשה על ידם משתקפת תפארת הבריאה ודמות הנוי והיופי של הקדושה העליונה וכל העולם מתמלא כבוד ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה שבכוחו של כל אדם להאיר את כל העולם ולמלאו כבוד ה׳. הרי, כאמור, מהוה כל אדם עם אבריו עיר קטנה - כלומר עולם קטן, ועל ידי המעשים הטובים שמבצעים אבריו נותן ביטוי לחכמת הבורא הטבועה בכל אבר ואבר. וכל עולמו מתמלא תפארת ואורה. ומתוך עולמו הוא בתור צלם אלהים מתגלית החכמה האלהית שבכל הבריאה שהוא העולם הגדול המלא כבוד ה׳ וכולו אומד הוד והדר ושירת קודש הקדשים.",
+                "<b>ואמנם</b> מצינו שקדמוני הדורות האירו את העולם במעשי אבריהם. הכתוב אומר: \"מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו\" (ישעיה מא:ב) - ואמרו חז\"ל שזהו אברהם שהעיר את האומות לבא תחת כנפיו על ידי הצדק שעשה בעולם (ראה ילקוט תהלים תתסט). והנה במה העיר אברהם את העולם במעשי הצדק שלו, במעשי האש\"ל, אכילה שתיה לינה (ראה שם) שביצע באמצעות ידיו ורגליו ושאר אבריו הגופניים (דוק \"יקראהו לרגלו\"), ומכאן העיר את כל העולם לעבודת ה׳ וקירבם תחת השכינה.",
+                "<b>ואכן</b> כך משמע מדברי חז\"ל: \"ואל הבקר רץ אברהם\" - \"ורוח נסע מאת ה׳\", \"ויקח חמאה וחלב\" - \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים\", \"והוא עומד עליהם תחת העץ\" - \"הנני עומד לפניך שם על הצור\", \"ואברהם הולך עמם לשלחם\" - \"וה׳ הולך לפניהם יומם\" וכו׳ (בבא מציעא פו:).",
+                "<b>חז\"ל</b> מציינים שבזכות מעשיו של אברהם עם המלאכים, הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדריגות רוחניות עליונות שאכלו את המן שהוא \"לחם אבירים\" וה׳ נתגלה לפניהם על הצור וליוה אותם בדרכם בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. ומה היו מעשיו של אברהם? התורה לא מציינת את חכמתו והשגותיו של אברהם כי אם את המעשים הגשמיים שביצע על ידי אברי גופו: רץ ברגליו להביא את הבקר, לקח בידו את החמאה והחלב, עמד עליהם תחת העץ בגופו ובכל אבריו. ודוקא ממעשים גופניים אלה יצאו השגות רוחניות עליונות. הרי שבכל אברי הגוף טבועה, כאמור, חכמה אלהית ובכל מעשה טוב שמבוצע על ידם מושגים הישגים רוחניים גדולים המאירים לכל הבריאה לשעה ולדורות ושכינת ה׳ מתגלית בעולם.",
+                "<b>ומנין</b> למד אברהם אבינו את התופעה הזאת? אברהם הסתכל בבריאה וראה שאף על פי שהיא לכאורה גשמית, אדמה וחול, עץ ואבן וכו׳, היא טבועה חכמה רוחנית עליונה, והכיר מתוכה את הבורא, חכם הרזים, המתגלה מתוך כל העצמים הללו. ומתוך העולם הגדול למד גם על עצמו, העולם הקטן, שלמרות היותו מורכב לכאורה מאברים גופניים, טבועה בהם חכמה רוחנית עילאה, וגילה בו את צלם האלהים השרוי בתוכם. וכשם שהעולם הגדול מונהג על ידי מעשי החסד של הבורא, כביכול, שהם נראים לכאורה גשמיים, כך הנהיג אברהם את העולם הקטן שלו על ידי מעשים גופניים, בידיו וברגליו ובכל אבריו, והביא אותם לידי תכליתם הרוחנית העליונה.",
+                "<b>ועל</b> זה דרשו חז\"ל בסוף אותו מאמר: \"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב\" - ׳בת נדיב׳: בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: ׳נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם׳\" (סוכה מט:). הקדוש ברוך הוא מקלס ואומר שירה על מעשיו של אברהם אבינו שעשה על ידי פעמיו והניח בזה את היסוד של עם ה׳, עם אלהי אברהם.",
+                "<b>וכמה</b> נפלא הדבר שבזמן שהקדוש ברוך הוא מקלס את פעמיהם של ישראל אינו מיחסם משום צלם אלהים שבהם אלא משום שהם \"בת נדיב\", משום שהם צאצאי אברהם אבינו, באשר אברהם העלה את ישראל על ידי מעשיו למדריגה העליונה ביותר.",
+                "ד. <b>ומתוך</b> כך אנו באים גם לצד השני. אם אברי גופו של האדם הם עצמים רוחניים אלהיים ואם בכל מעשה טוב שלהם מתגלית חכמה אלהית עליונה המטביעה השפעה על כל הבריאה, הרי גם לצד השני, אם האדם מבצע מעשה רע באבריו, הוא מביא לעצמו ולכל הבריאה ירידה רוחנית איומה ומחולל חורבן בעולם. וככל שהאדם גדול יותר ועומד במדריגה גדולה יותר, כן פועל מעשה רע שנעשה על ידי אבריו פעולה מסוכנת יותר ומביא הרס גדול יותר.",
+                "<b>דוד</b> נעים זמירות ישראל מתלונן: \"למה אירע בימי רע עון עקבי יסובני\" (תהלים מט:ו). דוד מביע יראתו שמא עקביו לא מילאו את תעודתם ובמקום שיעשו מעשים גדולים שתתגלה על ידם חכמת ה׳ וישפיעו שפע של רוחניות בבריאה שה׳ יקלס אותם וישיר עליהם: \"מה יפו פעמיך\", הם סטו מן המסילה והלכו בדרכים לא נכונות וגרמו עוונות שיסובבו אותו ויגרמו ירידה והרס לבריאה.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד הלכה למעשה, כמה אנו צריכים להיות זהירים בכל המעשים שלנו אף בענינים הגופניים, שבידינו להכריע אותם לטובה או לרעה. הנה בימי הששי - לאחר הצהרים מבטלים מלימוד. ולכאורה הרי ביום זה לאחר חצות נולד אדם הראשון (ראה אבות דרבי נתן א וסנהדרין לח) שחכמתו היתה כה גדולה ולכבוד יום ההולדת שלו היו צריכים ללמוד יותר ולעסוק יותר בחכמה. אולם אם עוסקים בשעות אלה לצרכי שבת, ואם כי הם לצרכי הגוף, לרחיצת ידים ורגלים, להלבישם ולהנעילם וכדומה יש בהם כאמור ערך רב. ואף כי אין להעריך אותם לעומת לימוד תורה, אבל הלא כבר אמרו חז\"ל: \"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד\" (שבת י.). ואם כי תפלה אינה אלא מדרבנן ועיקרה בקשת צרכי \"חיי שעה\" (ראה שם) ואילו לימוד תורה הוא מדאורייתא, בכל זאת מותר לבטל מתורה לשם תפלה, כי כל דבר יש לו זמנו. כן גם ביום ששי לאחד חצות, מיוחד זמן זה לצרכים הגופניים לכבוד שבת ולטיפול באברים של האדם ואפשר לזכות במעשים אלו להישגים רוחניים גדולים."
+            ],
+            "XXXIX": [
+                "<big><strong>יום הדין</strong></big><br><b>אנו</b> מתארים לנו שקשה ביותר הוא דינו של האדם, שמענישים אותו על עוונותיו. אבל אם נעיין בדברי חז\"ל נראה שיום הדין בו יופיע האדם לפני הקדוש ברוך הוא ויכיר כמה חטא לפניו במשך כל ימי חייו - הוא קשה וחמור הרבה יותר מהדין עצמו.",
+                "<b>ויאמר</b> יוסף אל אחיו אני יוסף וגו׳ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה). אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה: בלעם חכם של אומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, שנאמר: ׳ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא׳ (במדבר כה). יוסף קטנו של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. הדא הוא דכתיב: ׳ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו׳, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח עם כל אחד ואחד לפי מה שהוא, וכו׳ על אחת כמה וכמה\" (בראשית רבה צג:י).",
+                "<b>הרי</b> באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם. כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים או אולי נאבד לגמרי מן העולם. וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה. והם גם נוכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה. ולהיפך זו היתה סיבה לעליתו לגדולה ומתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון. כפי שיוסף טען לפניהם: \"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותו הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם\".",
+                "<b>ובכל</b> זאת, בשעה שיוסף התודע לפניהם נבהלו מפניו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. מרוב הבושה שהרגישו כלפיו על אשר מכרוהו. ואף על פי שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד הרגיע אותם. באמרו: \"וישלחני אלהים לפניכם לשים לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה\", עם זה לא יכלו להירגע ולא מצאו מלה בפיהם לענות אותו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהאחים היו מרוצים יותר לוא לא היה יוסף מדבר אתם דברי נוחם ופיוסים אלא היה מתאכזר כלפיהם ומעניש אותם קשות, כי אז היו רואים בזה ספוק מה שלפחות באו על ענשם, וכפי שטענו לאחר מכאן: ׳\"לו ישטמנו יוסף והשב ישים לנו את הרעה אשר גמלנו אותו (בראשית נ), כלומר: \"הלואי שישטום אותנו וישיב לנו רעה\". אבל לאחר שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד ניחם אותם, לא היה גבול להתבישותם ולבהלתם האיומה מפניו.",
+                "<b>ואם</b> כלפי בשר ודם ובנסיבות כאלה, כך - כמה נורא יום הדין והתוכחה כשהאדם יופיע לפני מלך מלכי המלכים והוא יוכיחו על מעשיו, ולא על מעשה אחד בלבד כי אם על כל מעשיו במשך כל ימי חייו, ועוד שאין לו שום פתחון פה לפניו ולא שום תקוה וניחום. כמה איומה תהיה הבושה והבהלה מלפני הקדוש ברוך הוא מיום הדין בלבד, מעצם הופעתו לפניו ומעצם הכרתו כמה חטא לפניו ופשע כנגדו. אין לתאר ואין לשער כמה נורא ואיום הוא היום הזה. ואולי קשה הוא מהדין עצמו, כי הדין והעונש שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא מביא הקלה להרגשת בושתו, כאמור לעיל. (ושמא משום זה הרשעים מצדיקים עליהם את הדין ואומרים: \"יפה דנת וכו׳ ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים\" (עירובין יט).",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז\"ל: \"בשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינם יכולים לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם וכו׳. צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם אני יוסף אחיכם, מתו כולם ולא יכלו לענות אותו וכו׳, הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה\" (תנחומא דברים א).",
+                "<b>הרי</b> כבר עמדו חז\"ל על כך כמה נורא יהיה היום שהקדוש ברוך הוא יתגלה, ואם כי יש בכך הנאה עצומה לאין שיעור, כפי שחז\"ל רואים בזה גילוי טובתו של הקדוש ברוך הוא, בכל זאת עצם הכרת האמת תגרום בהלה גדולה כזו עד שאם היא תבוא בבת אחת ימותו כולם. ועל אחת כמה ביום דינו של אדם בשעה שהוא יעמוד בפני תוכחתו של הקדוש ברוך הוא, והיא תבוא בבת אחת, כמה נורא ואיום הוא אותו יום ומי יכילנו."
+            ],
+            "XL": [
+                "<big><strong>המלכת חבר</strong></big><br><b>שנינו</b>: אמר רבי יוחנן: \"טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ׳לבן שנים מחלב׳ (בראשית יט), אל תקרי לבן שנים אלא לבון שינים\".",
+                "<b>נתאר</b> לפנינו איזה הנאה גורם אדם לחבירו בשעה שהוא משקהו חלב, ובפרט בזמן שחבירו מעולף מצמאון וקר לו, והוא בא ומשקה אותו חלב חם ומרווה, ואם נראה אדם שמשכים כל יום בבוקר וחוזר עד הערב על בתי העניים והחולים ומשקה אותם חלב, כמה נעריך את האדם הזה ובאילו תוארים של טוב ומטיב נכתיר אותו. הרי לא נמצא כדוגמתו. והנה באים חז\"ל ומגלים לנו שיש לכל אדם היכולת ובלי טרחה יתירה לגמול חסד עם חביריו במדה עוד יותר גדולה, והיא להלבין להם שינים ולהראות להם פנים מאירות ומסבירות, כי הנעמה זו גדולה יותר מהשקאת חלב.",
+                "<b>ובאמת</b> עדיין לא יוצאים בכך ידי החובה \"ואהבת לרעך כמוך\", עם כל הנעימות הרבה בקורת הרוח שגורם בזה לחבירו, כי לפי מושגי חז\"ל דורשים מן האדם שיתנהג עם חבירו בכבוד וביחס כזה, כאילו שהוא ממליך אותו עליו.",
+                "<b>ההלכה</b> אומרת שלפני התפילה אסור לאדם ליתן שלום לחבירו, כדברי חז\"ל ש\"כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשה במה\" (ברכות יד). ומחלקים הפוסקים לפי מסקנת הגמרא בין פוגשו בשוק לבין משכים לפתחו, דבמשכים לפתחו מחמירים יותר (ראה שו\"ע או\"ח פט). ובודאי הטעם שבדבר, שמשכים לפתח חבירו ומברכו בשלום, כמוהו כנוהג בו מלכות, ואם הוא עשה כך לפני התפילה, הריהו כאילו עושה את חבירו במה ומקדים להמליך אותו עליו לפני קונו. ויש בזה משום פגיעה בכבוד מלכו של עולם.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאם האדם משכים לפתחו של חבירו, עליו לחלק לו כבוד ולנהוג בו כאילו הוא ממליכו עליו. ולכשנתבונן נראה, כי יחס זה נדרש לא רק מהמשכים לפתח חבירו. שנינו שבשעה שמביאים אדם לדין שואלים אותו: \"המלכת את קונך? המלכת את חבירך?\" (ראה ראשית חכמה שער היראה בפרק חיבוט הקבר ד׳ בשם חז\"ל). הרי שחובה על כל אדם להגיע לדרגה כזו ביחס לחבירו עד שימליכו ממש עליו, ובשיעור כזה שהוא ממליך עליו את בוראו, כי הרי שואלים אותו באותו הסגנון כלפי חבירו כמו כלפי קונו.",
+                "<b>כדוגמה</b> עד כמה צריכה להגיע חובת הכבוד כלפי מלך, אנו מוצאים מהיחס של יעקב כלפי יוסף.",
+                "<b>בזמן</b> שבישרו ליוסף שאביו חולה והוא בא לבקרו, כתוב בתורה: \"ויתחזק ישראל וישב על המטה\" (בראשית מז). ופירש רש\"י: \"אמר אף על פי שהוא בני מלך הוא, אחלק לו כבוד. מכאן שחולקים כבוד למלכות\". והנה לכאורה היה צריך יעקב להציג לפני יוסף את חולשתו ומחלתו כדי שיבקש עליו רחמים. חז\"ל אמרו: \"תניא, ׳וטמא טמא יקרא׳ (ויקרא יג), צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים\" (חולין עח). ולמדים מכאן שאף \"אילן שמשיר פירותיו סוקר בסיקרא וכו׳ כי היכי דליחזי אינשי וליבעי רחמי עילויה\" (שם). ואם באילן כך, כמה יש לפרסם פגעי בהמות וחיות שיש בהם משום צער בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה באדם, שאם הוא נופל למטה, שיש לפרסם את מחלתו כמה שאפשר כדי שיבקשו עליו רחמים.",
+                "<b>ואמנם</b> כך נהגו חז\"ל למעשה. מסופר בגמרא שרבא כשהיה חולה, היה אומר לתלמידיו שיצאו ויכריזו בשוק, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים (נדרים מ.).",
+                "<b>ובאמת</b> זוהי מטרת מצוות ביקור חולים, כדי שיתפללו עליו. ומתוך כך אמרו חז\"ל: \"לא ליסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה (וכסבור המבקר שנתרפא ואין צריך לבקש רחמים עליו, ר\"ן שם): בתרייתא תקיף חולשיה (וכסבור שהוא מאפס תקוה ומתיאש מן הרחמים, ר\"ן שם) \". וכן פוסקים להלכה (ראה שו\"ע יו\"ד שלה:ד). ואם כן, איפוא, לא היה צריך יעקב להתחזק ולישב על המטה כאשר בא אליו יוסף לבקרו, אלא להיפך היה צריך לגלות לפניו את חולשתו.",
+                "<b>אלא</b> שיעקב ראה חובה לחלק ליוסף שבא לבקר אותו - כבוד של מלכות אף על פי שהוא בנו, ובגלל זה ויתר על כל התועלת והחשיבות שיש בפרסום מחלתו ובבקשת רחמים עליו. והדברים אמורים כאן במחלה אנושה, שגרמה לבסוף להסתלקותו מן העולם, והיה זקוק איפוא לרחמים מרובים, ובכל זאת לא התחשב יעקב בזה והתחזק וישב על המטה ובלבד למלא את חובתו לחלק כבוד למלכות.",
+                "<b>ולפי</b> האמור, שכל אדם צריך להתיחס לחבירו כאילו הוא מלך עליו, הרי יש ללמוד מיעקב באיזה יחס של כבוד מלכות יש להתנהג כלפי כל איש ואיש, וכמה יש לו לוותר על כל נוחיותיו ועניניו החיוניים ביותר כדי להסביר פנים לזולת ולהנעימו בכל המקרים והמצבים ואף על כל הנסיבות והתנאים.",
+                "<b>ומכאן</b> לאיזה שיא מגיעה החובה \"ואהבת לרעך כמוך\", שכמוה כיחס האדם כלפי מלכות, ולא רק מלכות בשר ודם אלא כאמור, כיחס האדם כלפי קונו, שהוא מלך מלכי המלכים."
+            ]
+        },
+        "Shemot": {
+            "I": [
+                "<big><strong>בחינת הצדיק</strong></big><br><b>הכתוב</b> אומר: ״ה׳ צדיק יבחן״ (תהלים יא). ואמרו חז״ל: ״במה הוא בוחנו? במרעה הצאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: ׳ויקחהו ממכלאות הצאן׳ (שם עח), מהו ממכלאות צאן? כמו ׳ויכלא הגשם׳ (בראשית ח), היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי וכו׳. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע״ה רועה צאנו של יתרו, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות (מין ירק). כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי, ׳ומשה היה רועה׳״ (שמות רבה ב).",
+                "<b>הרי</b> שה׳ בוחן את הצדיק אם הוא ראוי להיות מנהיג מתוך הנהגתו עם בעלי החיים, עד כמה שהוא מתעמק בצרכיהם ויודע לדאוג לתקנתם. לאחר שדוד המלך ע״ה הבחין בין דרישותיהם המיוחדות של כל סוגי הצאן, איש לפי כוחו, והנהיג שקודם ירעו הקטנים, בעוד שנמצא עשב רך, ואחר כך ירעו הגדולים שבכוחם לאכול גם את הקשה, מצא הקדוש ברוך הוא שהוא הראוי להיות גם רועה ומנהיג לעם. וכן משה רבינו, שעקב אחר הגדי כדי להיווכח מהי סיבת בריחתו, ולאחר שהבחין שהוא עייף וצמא, ריחם עליו והרכיבו על כתיפו, נתגלה בזה שהוא מבין ומבחין צרכה של כל בריה, ומצא אותו הקדוש ברוך הוא ראוי להיות רועה על ישראל. ולמה בחן אותם דוקא ביחסם לבעלי חיים, משום שמתוך כך מתגלית מדת החסד והרחמים שחוננו בהם. והלא לגבי הקדוש ברוך הוא כתוב: ״ורחמיו על כל מעשיו״ (תהלים קמה), לרבות כל הברואים (ראה בבא מציעא פה במעשה דרבי בעגלה ובבני חולדה); ועוד שכתוב: ״עיני כל אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ (שם), שדואג לכל אחד לחוד לפי צרכו ועתו. ולכן רק אדם ההולך בדרכיו של ה׳ וגם הוא מרחם על כל הברואים ויודע לבחון ולהתעמק בצרכיו של כל אחד ואחד מהם, עומד במבחן זה ונמצא ראוי לתפקיד של רועה ומנהיג.",
+                "<b>ומזה</b> נבין למה התרעם אליאב בן ישי על דוד, כאשר בא דוד למערכת המלחמה עם גלית הפלשתי ונטש את הצאן שהיה רועה, כדכתיב: ״ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן החנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת״ (שמואל א יז:כח). ואף על פי שדוד נטש את הצאן על שומר, כפי שמסופר שם (ראה שם כ), לא הסתפק מה, כי אי אפשר להשוות שמירתו של שומר משנה לשמירתו של דוד, באשר הוא הבחין, כאמור, בצרכיו של כל צאן וצאן וידע לדאוג לכל אחד לפי הראוי לו. אמנם מצאו פגם באליאב על פנייתו זו לדוד (ראה פסחים סו), אבל לא היה זה אלא משום שחרה אפו ונמצאה בו איזו זיקה לכעס, אבל אין תביעה עליו על עצם טענתו כלפי דוד.",
+                "<b>מצינו</b> גם לגבי נח, שהקדוש ברוך הוא המשיל עליו כאילו מינה אותו לפרנס העולם במקומו (ראה בראשית רבה לד), שנבחן על ידידיהם שלו לבעלי החיים והבחנתו בצרכיו ובדרישותיו של כל אחד מהם. חז״ל מספרים שנח לא נתן שנה לעיניו כל אותם שנים עשר חודש (שם) והיה ממציא לכל אחד את מזונו הראוי לו ובזמנו הקבוע: ״כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד: הגמל תבן והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל; יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ויש בשתים ויש בשלש, ויש בשליש הלילה ויש באמצע ויש בקרות הגבר״ (תנחומא נח ב; ראה סנהדרין קח; וראה ילקוט תהלים עז שאברהם למד מידת החסד מנח; וראה מאמר ״דקות התביעה בקצה השלמות״). מתוך יחס זה של נח לבעלי החיים נבחנה מדת הרחמים והחסד שלו שהיא דומה למדות הקדוש ברוך הוא ונמצא ראוי לעמוד במקומו להיות פרנס העולם.",
+                "<b>וכן</b> מצינו גם לגבי יעקב אבינו שדאג לשלום צאנו, כדברי הכתוב: ״וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם ויאמר ישראל אל יוסף וכו׳ לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר״ (בראשית לז). וכנראה סמך על יוסף שהוא יודע לבחון מה שדרוש לצאן, שהרי גם בו נאמר: ״יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן״ (שם). ולא עוד אלא שיעקב השוה את שלום הצאן לשלום בניו, כאילו דאג לאלו ולאלו באותה המדה. ועוד שהרי ידע יעקב שבניו שונאים את יוסף ושנשקף לו סבל בשליחות זו, ובכל זאת לא התחשב בזה בגלל מסירותו ודאגתו לבניו, ובאותה המדה גילה מסירות ודאגתו לצאן, באשר בזה נבחנת מדריגתו של האדם עד כמה שהוא דומה למדות הקדוש ברוך הוא."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>קרבת האדם לאלהים</strong></big><br>א. <b>הרמב״ם</b> אומר ב״יד החזקה״ (הל׳ עבודת זרה א:א): ״בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול וכו׳. אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון הא׳ ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו וכו׳. כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וכו׳. ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר וכו׳ והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכו׳ וכו׳. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא וכו׳ והחכמים שהיו בהם וכו׳ מדמין שאין שם אלו׳ אלא הכוכבים והגלגלים וכו׳ עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו״.",
+                "<b>טעותם</b> הראשונה בימי אנוש היתה, שהאדם הנמצא למטה בארץ רחוק מאלהים ואין לו אפשרות להתקשר אתו באופן ישיר אלא באמצעות שמשיו שהם הכוכבים והגלגלים הנתונים במרום. ובמשד הימים נשתבשו וטעו שכאילו הכוכבים והגלגלים הם השליטים בעולם וכל גורלם של בני האדם בידיהם, ועליהם להשתחוות להם ולעובדם. ואמנם הושפע על בני האדם באותה התקופה שפע רב של טובה, כפי שאמרו חז״ל, שנתעברו ונולדו ביום אחד וברגע שנולדו כבר היו חזקים וגבורים (ראה בראשית רבה לו:א), והיו זורעים אחת לארבעים שנה ומהלכים מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה וכו׳ וכו׳ (שם לד:יא). ואף בתקופה מאוחרת יותר לאחר שפחתו והלכו, כתוב על ארץ סדום שהיתה ״כגן ה׳״ (בראשית רבה יג), כלומר כגן עדן, והם ידעו את הסוד איד למשוך השפעה מן הכוכבים וטעו לחשוב שכל זה בא להם מכוח עבודתם וכניעתם להם.",
+                "<b>אולם</b> כשבא אברהם אבינו, העמיק לחשוב שלא יתכן שהטובה הזאת באה להם מאת הכוכבים עצמם, וכי בידם נמסרה ההשפעה על העולם והשלטון על בני האדם. ומאחר שאברהם אבינו בא לידי כך ואמר: ״תאמר שהעולם בלי מנהיג״? כלומר, החל לחפש את מנהיגו של עולם, מיד הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר: ״אני הוא בעל העולם״ (ראה בראשית רבה לט:א). הקדוש ברוך הוא גילה לו בזה שהוא קרוב אל האדם, כי האדם גדול מכל הכוכבים והמזלות שלא נבראו אלא לשמו, ואין עליו, איפוא, לבוא במגע אתו, כביכול. באמצעותם, כי אם בקשר ישיר, וברגע שהוא פונה אליו מיד הוא מתגלה לפניו.",
+                "<b>ולאחר</b> שאברהם הכיר שהקדוש ברוך הוא הוא מנהיגו של עולם, הבין שאין רע מלפניו והכל טוב וחסד, ואף הפורעניות שבאות על העולם שניראות לנו לכאורה שיש בהן רע, אין בהן אלא חסד מאת הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (תהלים קיח). חסד ה׳ הוא לעולם ובכל מקום, ואף בתוך הפורעניות, קרוב ה׳ אל האדם ומטיב עמו.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי משה רבינו. כתוב בתורה - לאחר שנתגלה ה׳ לפני משה בתוך הסנה: ״ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה׳ כי סר לראות ויקרא אליו ה׳ מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני״ (שמות ג). ופירשו חז״ל: ״רבי יוחנן אמר, ה׳ פסיעות פסע משה באותה שעה; רבי שמעון בן לקיש אמר, הפך פניו והביט (שמות רבה ב:יא; וראה בתנחומא נוסח אחר: ״רבי יוחנן אמר, ג׳ פסיעות פסע ורבי שמעון בן לקיש אמר, לא פסע אלא צוארו עקם״). ומכיון שפסע משה פסיעות אחדות או רק הפך פניו ועקם צוארו כדי לראות פלא ה׳ מיד התגלה לפניו וקרא לו. הרי מכאן כמה קרוב ה׳ אל האדם ואין ביניהם שום מחיצות ואינו זקוק לשום אמצעים ומתווכים, אלא ברגע שהוא פונה אליו הוא מתקרב ומתוודע לפניו.",
+                "<b>ומכאז</b> הכיר גם משה שחסד ה׳ הוא לעולם ואף בתוך הפורעניות קרוב הוא אל האדם. חז״ל אומרים: ״ר׳ יהושע אומר, מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, שכל זמן שישראל שרויין בצרה כאילו צרה לפניו, שנאמר: ׳בכל צרתם לו צר׳ (ישעיה סג); ואומר: ׳עמו אנכי בצרה׳ (תהלים צא); ואומר: ׳כל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו׳ (זכריה ב). ירדו למצרים, שכינה עמהם וכו׳; עלו - שכינה עמהם וכו׳; שרויין בצער, כביכול שרוי עמהם בצער, שנאמר: ׳מתוך הסנה׳״ (מכילתא דרשב״י שמות ב; וראה בתנחומא שמות יד נוסח אחד: ״למה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה ׳עמו אנכי בצרה׳ - הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים״). הרי כמה קרוב האלהים אל האדם, שבכל צרותיו, כביכול, משתתף עמו ומגין עליו.",
+                "<b>ובאותו</b> הזמן הבטיח הקדוש ברוך הוא למשה שזו תהיה הנהגתו עם ישראל בכל הדורות, שבכל הפורענויות שיבואו עליהם לא יתרחק מהם ויהיה מוכן להושיעם. חז״ל אומרים: ״אמר לו (למשה) הקדוש ברוך הוא, אתה אמרת ׳הנני׳, ולא ידעת מה הוא, חייך בכל עת שתקרא אותי מיד אני מזמן לך וכו׳ ועליו אמר ישעיה ע״ה (נח:ט): ׳אז תקרא וה׳ יענה תשוע ואומר הנני׳״ (ראה תורה שלמה, שם). קרוב ה׳ לישראל בכל עת ובכל זמן, ובכל רגע שיפנו אליו, בכל צרותיהם ומצוקותיהם, יופיע לפניהם ויאמר: ״הנני״, כלומר, יתגלה לפניהם עד שיכירו בו הכרה חושית כאילו שרוי עמהם.",
+                "ב. <b>ומצינו</b> עוד יותר מזה, שלא רק לפנייה כמו של אברהם אבינו שמסופר עליו שהסתכל בעולם, כמו שמסתכלים בבירה, וכמו של משה שכתוב שסר לראות - הקדוש ברוך הוא מתגלה, אלא אף לקראת כל רחש שהוא, הבא מתוך מצב מדוכדך ביותר ומצד רשעים גמורים - הקדוש ברוך הוא מוכן להיענות ולהתגלות ולהשפיע עליהם כל טובו וחסדו.",
+                "<b>ובני</b> קורח יוכיחו. חז״ל אומרים על הכתוב: ״רחש לבי דבר טוב״ (תהלים מד) - ״להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה, קיבלם הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש הפצה כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין׳ (דה״י א כח:ט) - ׳כל מחשבות׳ אינו אומר אלא ׳כל יצר מחשבות׳, עד שאין האדם יצר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין. ולמה לא יכלו לומר בפיהם שירה? שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם, ככתוב: ׳ואש יצאה מאת ה׳ וכו׳ (במדבר טז); ואומר: ׳ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם׳. לכך נאמר: ׳רחש לבי׳״ (ילקוט תהלים תשמט).",
+                "<b>החטא</b> של קורח ובבניו הגיע לחומרה כזו, שה׳ ברא בריאה חדשה כדי להעניש אותם: ״ופצתה הארץ פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה״ (במדבר טז). שאול הוא המדור השביעי שבגיהנום הנקרא שאול תחתית (ראה עירובין יט). וכבר אומר הרמב״ן שכל יסורי איוב במשך כל חייו אינם מגיעים לרגע אחד של גיהנום, והדברים אמורים לגבי המדור הראשון שבגיהגום. וכל המשפט במשך י״ב חודש שבגיהנום במדורו הראשון אינו מגיע לרגע אחד שבמדור השני, וכן בכל מדור לגבי המדור שלאחריו - עד המדור השביעי. והנה בני קורח התגלגלו על פתחי הגיהנום ממדור למדור על כל יסוריהם האיומים, שאין לנו כל תיאור עליהם, ועדיין לא שבו בתשובה. ורק כשהגיעו לשאול תחתית שהוא המדור השביעי, כשכבר היו שרופים וכסוחים ולא יכלו לפצות פיהם, חלף במוחם איזה רחש כל שהוא להתעוררות של תשובה, כדכתיב: ״רחש לבי דבר טוב״, והרחש הזה אף לא היה, כאמור, בבחינת מחשבה, ובכל זאת כבר הבין אותו הקדוש ברוך הוא והתקרב להם עד כדי כך ש״כעין עמוד נתבצר להם בגיהנום ועמדו עליו והיו כל ישראל רואים אותם, ובאותה שעה פתחו ואמרו שירה״ (ילקוט במדבר תשנב: וראה תשעז: ״רבי שמואל בן נחמן אמר, לא היו שלשתם עומדים במקום אחד, אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלושה עמודים, והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודיא, אית דאמרין תלתא בני קורח״).",
+                "<b>הרי</b> כמה קרוב אלהים אל האדם, ואף הגרוע ביותר, שהוא נמצא אתו אף בדיוטה האחרונה של ירידתו, ומוכן להיענות לכל הגה ולכל רחש המתעורר בקרבו אף מתוך קצה דכדוכו וכלות גופו ונפשו, ולהעלותו לפדות ולישועה.",
+                "ג. <b>מתוך</b> כך נבין מזמור אחר המיוחס לבני קורח. כתוב: ״מזמור לאסף (ראה בבא בתרא טו תוספות ד״ה על ידי, שאסף הוא אחד מבני קורח; וראה רש״י במדבר טז שמביא תנחומא שאסף הוא מכ״ד משמרות שמוצאם מקורח) אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו ירושלים לעיים וכו׳ וכו׳״. (תהלים עט). ושואלים חז״ל: ״וכי מזמור הוא? וכו׳ זה שאמר הכתוב ׳שמחה לצדיק עשות משפט׳ (משלי כא), הצדיקים פורעין חובן ומזמרים להקדוש ברוך הוא וכו׳, כך אמר אסף לא מוטב שהפיג הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו״ (ילקוט תתכד). והנה סוף כל סוף קשה, הרי אסף נותן תיאור רחב על חורבן ירושלם, על טומאת בית המקדש מקום השכינה, על שפיכת דמם של עבדי ה׳ וחסידיו, ואיך אפשר לומר שירה על חורבן נורא כזה? אלא שהצדיקים שמחים ומזמרים גם על הפורעניות ועשיית המשפט, משום שהם רואים קרבת אלהים בכל מקום ובכל מאורע, שגם בתוך הפורעניות עצמן, ה׳ אינו עוזב אותם ואינו מכלה חמתו עליהם, אלא מרחם עליהם וכל הפורענויות אינן אלא חסד מאת הקדוש ברוך הוא לזכותם ולטובתם.",
+                "<b>וכן</b> אומר הכתוב: ״המאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״ (איכה ה), כלומר, בלשון שאלה, האם מאסתנו? דבר זה לא יתכן, אלא רק קצפת עלינו, בבחינת קצף חיצוני בלבד, כמו קצף על פני המים, כי הקדוש ברוך הוא קרוב לישראל ותוכו רצוף אהבה, ואף בזמן שכעס על ישראל והביא עליו את החורבן אין זה אלא בשטח החיצוני ולרגעים בלבד, ולאחר זמן מה, יתפזר הקצף ותתגלה שוב קרבתו ואהבתו, ועל כגון דא יש לומר שירה גם בתוך עצם החורבן וההרס.",
+                "<b>ועל</b> זה אומר הכתוב: ״הללו בתקע שופר״ (תהלים קנ). לכאורה הלא תקיעת שופר באה בעת מלחמה וחורבן והיא מטילה אימים, כדברי הכתוב: ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?״ (עמוס ג), אלא שבאותו זמן ה׳ שורה בתוכם ואינו מסיר חסדו מהם ובזה עצמו הוא מיטיב עמהם, ויש לומר על זה הלל ושירה.",
+                "<b>ולכן</b> דרשו חז״ל: ״והנה טוב מאד״ - ״זה הגיהנום״ (בראשית רבה ט), כי ה׳ שרוי עמהם אף בתוך הגיהנום, כמו שאומר דוד המלך ע״ה: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי״ (תהלים צא), וכל הגיהנום אינו אלא לטובתם, לזככם ולצרפם. ומשום כך מצדיקים הרשעים עליהם את הדין בגיהגום ומהללים ומשבחים את ה׳ ואומרים לפניו: ״יפה דנת; יפה זכית; יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). אין לראות כלל הבדל בין גן העדן לגיהגום, וכמו שגן העדן הוא מתוקן יפה ומהווה עונג ועידון לצדיקים, באותה המדה מתוקן יפה הגיהנום ומהווה עונג ועידון לרשעים. כי קרוב אלהים לבני האדם, אף לרשעים גמורים, ושרוי אתם בתוך צרתם, ואינו מסיר חסדו מהם בשום מקום שבעולם ובשום מקרה ומצב, והוא מוכן להיענות להם לכל קריאה ולכל פניה ומבין כל הגה ורחש שבלבותיהם."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>שבת אחים</strong></big><br>א. <b>כשהקדוש ברוך הוא</b> אמר למשה ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, סירב משה וטען לפניו: ״בי ה׳ שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד), ואמרו חז״ל: ״את סבור שמא עיכב משה שלא רצה לילך, אינו כן אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה וכו׳. כל השנים האלה היה אהרן מתנבא, עכשיו אני נכנס לתחומו של אחי שיהיה מיצר. לכך לא היה רוצה לילך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא איכפת לאהרן בדבר הזה, לא דייר שאינו מיצר אלא עוד שמח. תדע לך שאמר ליה וגם יצא לקראתה שנאמר: ׳והוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׳, אינו אומר ׳ושמח בפיו׳; ושמח בלבד, אלא ׳ושמח בלבו״, (תנחומא שם).",
+                "<b>הדברים</b> מופלאים. הקדוש ברוך הוא שולח את משה לגאול את ישראל מעבדות לחירות, להצילם מעבודת פרך קשה המכלה את הגוף והנפש ומעינויים איומים ונוראים, כדי לבחור בהם לממלכת כוהנים וגוי קדוש ולתת להם תורה מן השמים, שהיא עילת חוקות שמים וארץ להכניסם לארץ הבחירה ולהקים בה את בית המקדש, מקום השראת השכינה, ויש איפוא, בשליחות זו פיקוח נפש של אומה שלמה, עם הסגולה, וגם מטרת כל הבריאה ותכלית מעשה בראשית. והנה משה רבינו, אוהב ישראל, רעיא מהימנא, המוסר עצמו עליהם ונותן בעדם דמו ונפשו (ראה ספרי האזינו) ואומר: ״ימות משה ומאה כיוצא בהם ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (ילקוט שמעוני ואתחנן תתכא) - משה זה מסרב לקבל עליו את התפקיד הנשגב הזה. ולמה? משום שהוא חושש שמא יגרום בזה צער לאהרן אחיו. בשעה גדולה זאת שעומדת לפני משה משימה כבירה וזכות נצחית נפלאה כזו והקדוש ברוך הוא מתגלה לפניו באורח פלא ומטיל עליו את המשימה הזאת, הוא אינו מתעלם מצער כל שהוא של יחיד ומוותר בגללו על שליחותו ייעודו, על כל הישגיו וזכויותיו.",
+                "<b>ועוד</b>, שאם אהרן היה באמת מצטער על כך, הלוא היה צעד זה לא כשורה, כי אין מן הדין שיחיד יעמוד על זכויותיו הפרטיות בשעת הרת עולם זו הקשורה בגאולת כלל ישראל ובתכלית כל הבריאה, ובכל זאת התחשב בזה משה רבינו וסירב בגללו מלקבל את המשימה הגדולה הזאת שהטיל עליו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: ״שלח נא ביד תשלח״.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה שיש לעמוד על כל צער משהו של הזולת, ושאין לוותר עליו בשום נסיבות שבעולם, באשר האדם נברא בצלם האלהים והוא חלק אלו׳ ממעל, וכל הפוגע בו כאילו פוגע בשכינה, כביכול (ראה חז״ל: ״הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה״, סנהדרין נח).",
+                "ב. <b>ומכאן</b> אנו גם למדים עד היכן עמוקים כוחותיו של האדם.",
+                "<b>נאמר</b> על אהרן, אבי הכהונה, שהיה ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ (אבות א:יב), וכל מעשיו היו חסד ושלום. חז״ל דורשים על הפסוק: ״ויפגשהו בהר האלהים וישק לו״ (שמות ד) - את הכתוב: ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו״ (תהלים פה), ״חסד זה אהרן וכו׳ אמת זה משה וכו׳ צדק זה משה וכו׳ שלום זה אהרן״ (ילקוט שם). לא תיארו חז״ל את משה ואהרן כבעלי חסד ואמת וצדק ושלום, אלא ראו אותם כאילו התפשטו לגמרי מעצמיותם והפכו למציאות אותן המידות בעצמן וכל מהותם התגלמה בהן. בפגישות ובנשיקות בין משה ואהרן לא נפגשו והתנשקו שני אנשים אחים, כי אם נפגשו והתנשקו המדות חסד ואמת וצדק ושלום. עד כדי כך הגיעו רום מעלותיהם של משה ואהרן. ״וגדול מה שגאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: ׳ואנכי עפר ואפר׳ (בראשית יח:כז); ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז): ׳ונחנו מה׳״ (חולין פט). ועוד שמשה הצביע על אהרן ואמר עליו: ״ואהרן מה הוא כי תלינו עליו״ (במדבר טז; וראה ילקוט שם), כלומר, שבטלה אנוכיותו של אהרן וכל כולו לא היה אלא קדושה וטהרה ומעלות רוחניות עליונות. והנה לאחר כל זה כיצד עלה על דעת משה לחשוש על אותו מלאך החסד והשלום, שבשעה רוממה זו יהיה מיצר על אשר לא הוא כי אם משה זכה לגאול את ישראל?",
+                "<b>אלא</b> מאחר שמשה חשש לכך, הרי מכאן כמה עמוקים צפוני האדם, שיתכן שאף באהרן המופשט לגמרי מעצמיותו, יסתתר בחביוני נפשו פנימה איזה כוח טמיר ונעלם של צער פרטי בהקשר עם אותו ענין אלהי נשגב זה. ״שמים לרום וארץ לעומק ולב האדם אין חקר״. כשם שאין שיעור לגדולתו של האדם בתור צלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא, כן אין שיעור למעמקי לבו של האדם ולכוחותיו היורדים ונוקבים עד תהום הנפש.",
+                "<b>ואמנם</b> ראה הקדוש ברוך הוא מעלה יתירה באהרן בזה שהתרומם מעל כל זיקה דקה מן הדקה לטובת עצמו, ולא רק שלא נמצא בו שום שמץ של צער או קנאה במשה, אלא עוד שמח בכל מצפוני לבו על אשר משה אחיו זכה לכך. וזכות גדולה היתה לאהרן במעשה זה, כדברי חז״ל: ״הלב ששמח בגדולת אחיו יבוא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כח): ׳ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים ויהיו על לב אהרן׳״ (תנחומא שם)."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות</strong></big><br><b>שכלו</b> של האדם הוא עמוק מאד וקשה לו מאד לרדת לסוף דקותו. ויש אשר פגם כל שהוא בשיא הבנתו, ואף אצל גדולי העולם ברום מדריגותיהם העליונות, מערבב את דעתו, ולא רק פוגם את חכמתו אלא עוכר אותה עד שהיא מקבלת צורה אחרת ונהפכת לבערות וסכלות.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל (שמות רבה ו): ״וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה׳ וגו׳״ - ״הדא הוא דכתיב: ׳ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו׳. הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו׳. כיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שלא יניח אותם פרעה וכו׳ ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקדוש ברוך הוא והתחיל לומר ׳למה הרעות לעם הזה׳. ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה - של הוללות וסכלות היה וכו׳, ועל דבר זה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה. הדא הוא דכתיב: ׳וידבר אלהים אל משה׳. ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים. הדא הוא דכתיב: ׳ויאמר אליו אני ה׳״.",
+                "<b>משה</b> רבנו ע״ה עומד לפני הקדוש ברוך הוא ולא מתרעם חס ושלום אלא מתחנן לפניו ״למה הרעות לעם הזה״. וכבר דרשו חז״ל על עמידתו זו של משה את הכתוב ״תחנונים ידבר רש״, כלומר שהיה מדבר בלשון רכה (ראה סנהדרין מד. ורש״י שם). ומשה בעצמו ראה בתפילתו זאת שהיא באה מעומק החכמה וממקור החסד והרחמים, כפי שהכתוב אומר עליה: ״ופניתי אני לראות חכמה״, וכוונתו היתה להציל את ישראל משעבודם המר. ובכל זאת בא הכתוב ומטפח על פניו ואומר שאותה החכמה ואותה הדעת של הוללות ושל סכלות היה, ומשה נתבע על זה בצורה חמורה עד שמדת הדין רצתה לפגוע בו. ולא עוד אלא שלא פלט מן הדין לגמרי, כפי שאמרו חז״ל על הפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וגו׳״ (שמות ו:א): ״עתה תראה אשר אעשה לפרעה - במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ״ (שמות רבה ה:כג). הרי לנו שאף שלא פגעה בו מדת הדין מיד, מכל מקום כבר יצא עליו הדין הנורא שלא יכנס לארץ אשר כל כך נתאוה לה, ולמרות שהתנפל לפניו יתברך בחמש מאות וחמש עשרה תפלות כמנין ״ואתחנן״, לא נענה.",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן שאף משה רבינו ע״ה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו ״בכל ביתי נאמן הוא״ (במדבר יב) וחז״ל מתארים אותו כרועה הנאמן, וכל כוונתו היתה רק לטובת ישראל, משום שלא היה יכול לראות בצערן, ונתן נפשו עליהן, כעדותו של הקדוש ברוך הוא עליו, ושמשום כך אמנם חזר ונהג עמו במדת הרחמים, ובכל זאת מכיון שבניסוח תפילתו היה נראה כמהרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא ומתחכם על גזירותיו, נפגמה חכמתו ורואים אותה בהוללות וסכלות.",
+                "<b>וכן</b> אתה מוצא באותו המאמר לגבי שלמה המלך ע״ה: ״על שלמה כיצד? כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל וכו׳ עמד שלמה המלך ואמר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור וכו׳. מה כתיב בו (מלכים א יא:ד): ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳. אמר רבי שמעון בן יוחי נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה. ולכך אמר שלמה על עצמו: ׳ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות׳ (קהלת ב:יב). אמר שלמה: מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמו שאני יודע את התורה, אותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו, למה? כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזירותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו׳, שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי״ (שמות רבה ו:א).",
+                "<b>והנה</b> אמר הכתוב (מלכים א יא:א): ״והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וגו׳ בהם דבק שלמה לאהבה״, ופירש רבי יוסי בן חלפתא (ילקוט משלי לא): ״לאהבה - לאהבן לגיירן ולקרבן תחת כנפי השכינה״. הרי גלוי לפנינו, שכל כוונתו של שלמה לא היתה אלא כדי לקדש שמו הגדול יתברך בעולם, לגייר גרים ולקרבם תחת כנפי השכינה כמעשיו של אברהם אבינו ע״ה. על המלך שלמה נאמר: ״ויחכם מכל האדם״, וה׳ הבטיח לו: ״כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך״ (מלכים א ג:יב), ועליו בישר נתן הנביא לדוד אביו (שמואל ב ז:יג): ״הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן״, ובודאי כל חייו היו מסורים למטרה קדושה זו להיות אהוב לשמים ולקדש שמו יתברך בעולם. ״ונתן לו ה׳ חכמה רבה ועושר גדול וכסא מלכות״, ולא מלכות סתם, אלא שמלך על העליונים ועל התחתונים, ככתוב (דברי הימים א כט:כג): ״וישב שלמה על כסא ה׳״ (ראה סנהדרין ב). ובנשאו נשים רבות - בנות מלכים - היתה מטרתו להשפיע עליהן מרוחו, ושהן כבנות מלכי המדינות יעבירו מרוחן על בתי המלכות, ומהם תתפשט השפעה זו על כל האומות המשועבדות להם, ובדרך זו יצליח לקרב את כל בני דורו לאביהם שבשמים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. הנה מלכת שבא באה לפני שלמה רק לשעה, וכתוב בה (מלכים א י:ד): ״ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה וגו׳ ולא היה בה עוד רוח ותאמר אל המלך וגו׳ יהי ה׳ אלהיך ברוך״, וחז״ל קוראים עליה את הפסוק: ״אליך גוים יבואו מאפסי ארץ״ (שמות רבה כז), ועל אחת כמה וכמה ששלמה חשב שבשיו שתעמודנה לפניו תמיד בבית מלכותו ודאי שתושפענה על ידו מרוחו, ותהיה לו האפשרות לבצע את התפקיד הקדוש שנטל עליו, אשר יש בו ממעשי האבות להפיץ דעת אלהים בעולם, ושזו חובתו של כל אדם, כמו שאמרו חז״ל (תנא דבי אליהו כה): ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״.",
+                "<b>ומה</b> נורא הדבר, שבאותה שעה ששלמה עומד בחכמתו הגדולה במעלות העליונות של עבודת ה׳ יתברך ועוסק בתיקון העולם במלכות שדי, רואים בשמים שאותה הבינה ואותה הדעת אינה אלא הוללות וסכלות. ולא עוד אלא שבמקום בנין הבית לה׳, כפי שהבטיח לו ה׳ על ידי נתן הנביא, גרם לחורבנו, כפי שאמרו חז״ל: ״באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה וכו׳ ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים״ (ילקוט משלי לא).",
+                "<b>אמנם</b> חז״ל אמרו (שבת נו:): ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״, כי הוא חשב שכל מה שאמרה תורה לא ירבה לו נשים אינו אלא רק משום שלא יסור לבבו, אבל הוא בחכמתו ובכוונתו הגדולה לאלהים - ירבה ולא יסור, ככתוב (משלי ל): ״נאם הגבר לאיתיאל״, וביארו חז״ל (שמות רבה ו) שאמר? ״אתי אל ואוכל״. הדי שדקדק הרבה, העמיק והכין את לבו החכם והנבון שלא יסירו הנשים את לבבו, ובודאי לא היתה לו שום נגיעה וצד פניה בזה. ואף על פי כן מכיון שהתורה אמרה ולא ירבה וגו׳ ולא יסור וגו׳, היה לו לדקדק עוד יותר ולא להכניס עצמו בסכנה שמא יכשל. ואדרבה דוקא משום שכאן גילתה התורה הטעם, היה לו לחשוש יותר. אמרו חז״ל (סנהדרין כא): ״מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי ב׳ מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם״. הרי שכל מצוות התורה יש להן טעמים אלא שלא נתגלו, ואם במצוה שלא ירבה לו נשים נתגלה טעמה, הנה באה התורה להזהיר שיש כאן סכנה גדולה יותר, ועל האדם להתעמק עוד ולמצוא שאין להכניס עצמו בזה. אולם שלמה על אף חכמתו ודקדוקו הרב, ביאר את גילוי הטעם שיוכל למלט נפשו וירבה ולא יסור, וראה משום כך חובה לעצמו להשפיע על ידי ריבוי נשיו על כל תושבי תבל לקרבם לשמים.",
+                "<b>והנה</b> לא היה כאן אלא משגה קל בקצה עומק שכלו של שלמה אשר אי אפשר לעמוד עליו, כפי שאמרו חז״ל (שבת נו:): ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״, ובכל זאת באותו זמן שהיה עוסק בקידוש שם שמים ובגמילת חסד עם כל בני העולם, ראו בשמים פגיעה בחכמתו הגדולה עד שקראו אותה הוללות וסכלות. ולא עוד אלא שכתבו עליו: ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו״, שחז״ל ראו בזה עונש נורא עד שאמרו (שמות רבה שם): ״נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין, שלא נכתב עליו המקרא הזה״.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. רבותינו אמרו (שמות רבה שם): ״באותה שעה עלתה יו״ד שב״ירבה״ ונשתטחה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבון העולמים! לא כד אמרת, אין אות בטילה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו׳. אמר לה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל. ומנין שביטל אות מן התורה וחזרה לתורה שנאמר: שרי אשתך לא תקרא שמה שרי וגו׳. והיכן חזר - ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ושלמה שהרהר לבטל אות מן התורה מה כתיב בו (משלי ל): דברי אגור בן יקא - שאיגר דברי תורה והקיאן וכו׳״. ויש להתבונן, האם בזה ששלמה פירש במקרא שאין האיסור של ריבוי הנשים חל עליו, הוא מוחק אותה מן התורה? ואם אות זו מחוקה לגבי שלמה, האם מחוקה היא לגבי כל העולם? אלא בזה ששלמה המלך ע״ה, שנתן לו ה׳ לב חכם ונבון, עלה בדעתו שהוא ירבה ולא יסור, הריהו מהרהר שמכיון שהתורה כתבה טעם הדבר אין זו גזירה כללית ויתכן שהוא בחכמתו הגדולה יתגבר על כך והיא לא חלה עליו, ונמצא שלא ירד לסוף חכמת התורה.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמר הקדוש ברוך הוא: ״שלמה ואלף כיוצא בו יבטלו וקוצה ממך איני מבטל״, כי שלמה עם כל חכמתו המופלאה שאין דוגמתה ועם כל קרבתו לאלהים ואף אלף חכמים כמותו, אין בכוחם לרדת לסוף עמקותה של אות אחת בתורה ואף לקוצר, אחת ממנה. והרי רואים אנו שאף הקדוש ברוך הוא בעצמו כשהוציא יו״ד אחת משמה של שרי כפי שחייבה חכמתו יתברך, היה הכרח להוסיף אותה לשמו של יהושע, וכל שכן ששום חכמות שבעולם אינן יכולות לפגוע במשהו בקוצה אחת שבתורה ואף אם זה נוגע רק לאי הכללתה לגבי החכם הגדול ביותר. ואם יכול לעלות במחשבתו של שלמה הרהור כזה, שהיו״ד מ״לא ירבה״ יתכן שאינו כולל גם אותו עם כל חכמתו הרבה, הריהו כאילו מוחק אות מן התורה, וגורם כי אף שאין בזה אלא שיקול דק מאד שאנו למדים אותו רק מהקדוש ברוך הוא בעצמו בענין היו״ד של שרי, אין זה פגם בלבד ורק בחכמתו זו, אלא כל חכמתו ודעתו אינן אלא הוללות וסכלות.",
+                "<b>ואמנם</b> לבסוף כתוב עליו שלעת זקנתו הטו נשיו את לבבו והוא הכיר בעצמו שמכיון שהחכים על דברי תורה והרהר אחר גזירתו של הקדוש ברוך הוא, נכשל ואמר שאותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>כוחה של שמיעה</strong></big><br>א. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם היאך פגם קל עירבב את חכמתם של גדולי עולם משה ושלמה עד שראו אותה בשמים כאילו של הוללות וסכלות. ולכשנתבונן בדברי חז״ל נראה שהגורם העיקרי לפגיעה זו היתה קליטת אוזן לדברים לא הגונים, ומכאן אנו למדים כמה עלולה לגרום שמיעה קלה ומה רב כוחה.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל על הפסוק ״וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה״ (שמות ו:ב): ״הדא הוא דכתיב: ׳כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה׳ וכו׳. אמר רבי יהודה בר סימון: כי העושק יהולל חכם - זה משה, עושק - שעשקו אותו דתן ואבירם, יהולל חכם - עירבבו אותו, ויאבד את לב מתנה - וכי תעלה על דעתך שהיה משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו: ׳ירא ה׳ עליכם וישפוט׳, ואף הוא מקפיד ואומר: ׳ומאז באתי אל פרעה׳, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הכתבתי עליך שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי וכו׳. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר: וידבר אלהים אל משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם? הדא הוא דכתיב ׳ויאמר אליו אני ה׳״ (שמות רבה שם).",
+                "<b>חז״ל</b> מגלים לנו בזה, שבעצם דבריו של משה שאמר ״למה הרעות לעם הזה וגו׳ ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה״, שלא היתה, כאמור, אלא תפילה ובקשה, לא היה כל פגם חטא, אלא כל התביעה היתה ששמע את דברי העושק של דתן ואבירם שאמרו: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו״ והם שעירבבו אותו ופגמו את דבריו.",
+                "<b>והנה</b> לא יתכן שמשה רבינו הושפע אף במשהו מדבריהם, שהלא ידע רשעתם של דתן ואבירם, כדברי הכתוב (שמות ב): ״ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים וגו׳ ויאמר אכן נודע הדבר״, ואמרו חז״ל (שמות רבה א:לה): ״היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויין לגאולה, לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים״. כלומר שהוא ראה בהם את המקור של השחיתות עד שתלה בשני רשעים אלה, דתן ואבירם (ראה שמות רבה לעיל שם) כל שעבודם של ישראל. אלא שמשה הטה אוזן לדבריהם כדי להיודע על סבלותם של ישראל ולהשתתף בצערם. וזו היתה גדולתו של משה, כמו שהתורה מציינת (שם ב:יא): ״ויצא אל אחיו וירא בסכלותם״, ואמרו חז״ל שבזכות זו אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אתה הנחת עסקיך והלכתי לראות בצערן של ישראל וכו׳ אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך״ (שמות רבה א:לב). ולא עוד אלא שגם דתן ואבירם לא נחשב להם עון על דבר זה כי באו מתור צער (פסיקתא זוטרתא שם). אבל מכיון שסוף כל סוף קלטו אזניו של משה את דבריהם שהניסוח שלהם לא היה כראוי ואף שלא היה אותו מקרה אלא פעם אחת, פגמו דבריהם בבקשתו ובתפילתו על ישראל שיצאו ממקור החסד והרחמים, וגרמו ערבוב בחכמתו ובתורתו.",
+                "<b>וכן</b> מצינו בשלמה. כבר הבאנו במאמרנו הקודם את דברי חז״ל ששלמה נשא נשים נכריות כדי לקרבן תחת כנפי השכינה ושיוכל להשפיע על ידן על כל ממלכות הגויים להפיץ שם שמים בעולם והוא סמך על חכמתו שהוא ירבה נשים ולא יטה. ולבסוף אמר עליו הכתוב שנשיו הטו את לבבו ונתערבבה חכמתו והוא הודה שנכשל.",
+                "<b>הגמרא</b> בשבת (נו:) מביאה: ״ר׳ נתן רמי, כתיב ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳, והכתיב ׳כלבב דוד אביו׳, כלומר כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא. הכי קאמר ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים׳ ולא הלך״. ומפרש רש״י: ״הטו ללכת ולא הלך״. ועל זה אמרו חז״ל שהאומר שלמה חטא אינו אלא טועה. ולכאורה אם לא הושפע מהנשים הללו כלום ולא הלך אחרי דבריהן ולא היה בו שום חטא, מה היתה התביעה עליו. ואי אפשר לומר שלא היה צריד שלמה אף להטות אוזן לדבריהן, כי הלא רצה להכיר את דיעותיהן כדי להשפיע עליהן להחזירן למוטב, וזו היתה כאמור מטרתו בנשאו אותן, ואיזה פגם מצאו איפוא בוז אלא שסוף כל סוף מתוך זה שנשיו דיברו אליו וניסו להטות את לבבו ואזניו קלטו את דבריהן, נעשה עירבוב בחכמתו. ועירבוב זה הביאו לידי כך שנאמר עליו: ״ויעש הרע בעיני ה״ על אשר ״היה לו למחות בנשיו ולא מיחה״.",
+                "<b>הרי</b> לנו כמה גדול כוחה של שמיעה, שאף החכמים הגדולים ביותר, כל חכמתם התערבבה ונפגמה על ידי זה שלאזנם הגיעו דגרים לא הגונים, ואף כשהיו חייבים להקשיב להם לשם מטרות נשגבות.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים גם מדיני התורה. התורה מזהירה להתרחק מאיש מנוגע כדי שלא יטמא אותו, ואף על פי שהנגע אינו אלא בגוף וגם הוא אינו נוגע בו אלא בגופו, בכל זאת עוברת ממנו הטומאה אליו. ולא עוד אלא אף אם אינו נוגע בו ורק נכנס לאוהל המנוגע, הריהו נטמא על ידו. וטומאה זו משפיעה גם על הנפש, עד כדי כך שאם הוא נוגע בקודש הוא פוסל אותו ואם הוא אוכל תרומה או קדשים או נכנס למקדש הרי הוא גורם טומאה וחייב על זה מיתה בידי שמים. הרי עד כמה התקרבות לטומאה שאינה אלא בגוף פוגמת בנפש. ומכאן אנו מבינים למה כשחייכה התורה את האדם לשמור על בריאות גופו, כתבה בלשון ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״, כי הגוף קשור עם הנפש ואם יש פגיעה בגוף היא פוגעת גם בנפש.",
+                "<b>ואם</b> התקרבות הגוף לנגע שבגוף יש בה פגיעה חמורה כזו בנפש האדם, על אחת כמה וכמה חמורה הפגיעה בהתקרבות הנפש ולא למנוגע בגוף אלא למנוגע בנפש. ומשום זה כה הקפידו חז״ל על שכנות רעה ואמרו: ״אוי לרשע ואוי לשכנו״ (ראה תנחומא קרח ד, ששכנותם של דתן ואבירם לקרח ושכנותו של קרח לבני ראובן גרמה להסתבכותם במחלוקת במשה ואהרן), ויש שראו את הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם - בשכן רע (אבות ב:ט), וגם תיקנו שיתפללו בכל יום: ״שתצילנו משכן רע״, כי אין לשער כמה יש בכך מקליטת הרע. ואף שאינו מתחבר עם השכן, כי על חבר רע הרי מדברים חז״ל לחוד, אלא גר בקרבתו וקולט לפעמים את קולו, גם קליטת האוזן גורמת ויש בזה מגע בנפש. ולא עוד אלא אף אם יש כוונה להשפיע על השכן הרע ולהוכיח אותו, בכל זאת אגב חילופי דברים יש לחשוש לערבוב, כי גדול פגם השמיעה ובכוחה להפוך חכמה לסכלות. וכבר אומר הכתוב (משלי כא:טז): ״אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח״, מתוך זה שאדם נמצא בקהל רפאים הוא תועה מדרך השכל.",
+                "ב. <b>וממדת</b> פורענות למדה טובה. כשם ששמיעה רעה עלולה לפגוע פגיעה כה חמורה ולהפוך חכמה להוללות וסכלות, כן בכוחה של שמיעה טובה להביא ברכה לנפש ולהפוך הוללות וסכלות לחכמה. כמו שאמרו חז״ל: ״אוי לרשע ואוי לשכנו״, כן אמרו: ״טוב לצדיק טוב לשכנו״ (ראה תגחומא שם, שבגלל שכנותם של שבט יהודה, יששכר וזבולון - למשה ואהרן זכו להיות בני תורה ומהם יצאו מחוקקים, יודעי בינה לעתים ומושכים בשבט סופר), ויש שראו את הדרך הטובה שידבק בה האדם - בשכן טוב (אבות שם), כי אף אם איננו מתחבר אתו, עצם שמיעת קולו יש בה מן התועלת.",
+                "<b>מצינו</b> בתורה שהיא מצווה על יסודות האמונה בלשון שמיעה, כגון ״שמע ישראל״, ״והיה אם שמוע תשמעו בקול ה׳ אלהיכם״ וכו׳, וכן לגבי שמירת המצוות, כגון: ׳והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי״ ובעוד מקומות רבים. הרי שיש גורם עיקרי בעצם השמיעה, כבר עמדנו על כך שעיקר גדולתו של האדם בצלם האלהים שבו הוא שניתן בו הכוח ״להבין ולהשכיל״ (ראה רש״י בראשית א:כו) ובזה הוא עולה על המלאכים שהקדוש ברוך הוא אמר להם ״חכמתו מרובה משלכם״ (בראשית רבה יז:ה), ומנין באה לו חכמה זו, מהשמיעה שיש לו מגע עם הנפש.",
+                "<b>ובשמיעה</b> אין הכוונה דוקא לכל תרי״ג המצוות, כי בכוחה של כל שמיעה קלה ואף במצוה אחת להביא חכמה רבה בלבו של האדם. הרי בני נח נצטוו בשבע מצוות והיו חייבים להגיע על ידן לכל המדריגות שבכוחו של אדם להגיע. ועוד שאדם הראשון נצטוה לדברי ר׳ יהודה רק במצוה אחת: ״ויצו ה׳ אלהים״ (סנהדרין נו), שלא היה בה שום מעשה כי אם שמיעה בלבד, ובכל זאת הגיע מכח השמיעה למצוה יחידה זו למדריגה שחכמתו היתה גדולה מן המלאכים והם רצו לומר לפניו שירה. ואף לאחר שניתנה התורה ונתחייבו בתרי״ג מצוות, לא נחלש כוחה של המצוה הראשונה או של שבע המצוות. וכוח זה ישנו בכל מצוה שבתרי״ג המצוות, כי בכל אחת מהן כלולות כל המצוות, ובאפשרותו של אדם להשיג שלימותו על ידי כל אחת ואחת מהן. וכבר אומר הרמב״ם על מאמרו של רבי חנניא בן עקשיא (מכות ג:טז): ״מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה אחת מתרי״ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא יעשה אותה לשמה מאהבה וכו׳, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אותם אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וכו׳ וזכה לחיי העולם הבא״.",
+                "<b>ואם</b> כן איפוא יש בכוחה של שמיעה טובה אחת ואף במצוה אחת להביא חיות בנפשו של אדם, כדברי הכתוב (ישעיה נה:ג): ״שמעו ותחי נפשכם״. ואף באדם שהוא מלא הוללות וסכלות ורחוק מכל תרי״ג המצוות (כדוגמה ההפוכה ממשה ושלמה), שמיעה אחת במצוה אחת בכוחה להביא אור בכל מחשבותיו והרהוריו ולהפוך את הכל לחכמה ודעת. וראוי הוא להגיע על ידי כך למדריגה העליונה של ״האדם שחכמתו גדולה מן המלאכים עד שכדאי הוא שיאמרו שירה לפניו."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>דרך התשובה</strong></big><br><b>בפרשיות</b> המדברות על יציאת מצרים אנו קוראים, כי ה׳ הביא את המכות על פרעה ועל המצרים כדי להביא אותם לידי תשובה ויכירו באלהי השמים והארץ, כפי שאומרים הכתובים: ״וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי ידי על מצרים״ (שמות ז); ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שם ח); ״כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו׳ בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ״ (שם ט), ועוד כתובים רבים דומים. וכן אמרו חז״ל שמשה ״היה מורה לפרעה שיעשה תשובה, שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו שיעשה תשובה״ (שמות רבה יב). ויכולים אנו לבוא מתוך כך לידי הנחה שזוהי דרך התשובה, כי האמצעי להניע את הבריות לידי הכרה בה׳ ולחזור ממעשיהם הרעים הוא על ידי זה שיביאו עליהם יסורים.",
+                "<b>אולם</b> לא כן הדבר. על האדם להגיע לידי תשובה לא על ידי ההכרה בעונשים וביסורים שה׳ מביא עליו, כי אם על ידי הכרה בחסדים הרבים שה׳ גומל עם בריותיו. ולא עוד אלא שמספיק החסד של עצם התשובה, שה׳ מקבל את השבים אליו לאחר שחטאו לפניו, שהאדם יבוא על ידי הכרתו בחסד זה בלבד - לידי תשובה. הרי לפי ההגיון אין כל מקום לתשובה, כי לאחר שהאדם מתכחש לבוראו והולך אחר שרירות לבו ומשחית את דרכו, היתכן שיוותרו לו וימחו את פשעיו וחטאותיו. וכבר אמרו חז״ל (ירושלמי מכות ב): ״שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ׳חטאים תרדף רעה׳ (משלי יג). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ׳הנפש החוטאת היא תמות׳״ (יחזקאל יח). ורק הקדוש ברוך הוא בטובו הגדול ובחסדיו המרובים נוהג עם בריותיו נגד ההגיון של החכמה והנבואה וסולח ומוחל לשבים אליו, כפי שמסיים אותו מאמר: ״שאלו להקדוש ברוך הוא חוטא מהו עונשו? אמרה להם יעשה תשובה ויתכפר לו״.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהקדוש ברוך הוא הניח את התשובה ביסוד הבריאה, כפי שאומרים חז״ל שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם (ראה פסחים נד), וכפי שמוסבר טעמו של דבר בזוהר (ויקרא סט): ״עד לא ברא קדשה בריך הוא עלמא ברא תשובה, אמר לה לתשובה: אנא בעינא למברי בר נש בעלמא על מנת דכד יתובון לך מחוביהון דתהוי זמינא למשבק חוביהון ולכפרא עלייהו״. עד כדי כך מגיע חסדו של הקדוש ברוך הוא שברא את העולם בתחילה על מנת כן שתינתן לבריותיו שיחטאו לפניו האפשרות לשוב אליו ולהיטהר לפניו.",
+                "<b>וטבעי</b> הדבר, שהחוטא המכיר כמה השחית דרכו לפני ה׳ ופשע כנגדו ויודע שלמרות כל זה ה׳ מוכן למחול לו על כל עוונותיו, ולא עוד אלא שהוא נותן יד לפושעים וימינו פשוטה לקבל שבים, הרי עצם ידיעה זו צריכה להביא אותו לידי הכרה בגדולתו של ה׳ ומדת טובו וחסדיו הרבים ולהניע אותו לתשובה. ואמנם זוהי דרך התשובה שהיא מחובתו של כל אשר בשם אדם יכונה ושלא נסתתרה בינתו הרגילה.",
+                "<b>אולם</b> לא כלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא משום בריה שבעולם והוא המציא דרך לתשובה גם לסכלים ולכסילים. הכתוב אומר: ״כי לא אחפוץ במות המת נאום ה׳ אלהים והשיבו וחיו״ (יחזקאל יח). ה׳ מרחם גם על האדם שירד לידי דרגה כזו שהוא בבחינת מת, שכבר איננו מוכשר כלל לחשוב ולשים לב למעשיו של זה והוא משתוקק אף לתשובתו ותחיתו. ולנבערים מדעת אלו, מצא ה׳ את הדרך להביא יסורים על גופם כדי להקיצם מתרדמתם ולעורר אותם לחזור מדרכם הרעה. וכן אומר הכתוב: ״שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים״ (משלי כו). ודוק בדבר החכם שהוא מדמה את הכסילים לסוס ולחמור, כי כשם שאין עצה לדרבן את הסוס והחמור ולהוליכם בדרך הנכונה כי אם על ידי שוט ומתג באשר אין בהם דעה, כך אין דרך להחזיר את הכסיל הנבער מדעת ממעשיו הרעים כי אם על ידי שבט נוגש.",
+                "<b>ובדרך</b> זו נהג הקדוש ברוך הוא עם פרעה והמצרים. חז״ל אומרים: ׳שבט לגו כסילים׳ - זה פרעה והמצרים, שכיון שנתכלה במכות, שלא בטובתם שלחו את ישראל״ (שמות רבה כ). לפרעה ולמצרים, שאי אפשר היה לשכנעם על ידי דברי הסברה ותוכחה, לא היתה עצה אחרת כי אם להכותם בשבט ולהביא עליהם מכה אחר מכה עד שהכירו בה׳ ונכנעו לו. ולא עוד אלא ששינה את הטבע בכל המכות האלה כדי שיבוא על ידן לתשובה (ראה ספורנו שמות ט:טז, על הפסוק ״בעבור הראותך את כבודי״ - כדי שתחזור בתשובה ״כי לא אחפוץ במות המת״).",
+                "<b>והנה</b> גם בדרך זו של שכנוע על ידי מכות, אין הכוונה שמתיר סבל המכות ויראת העונש יבוא לידי תשובה, אלא שמתוך המכות יכיר את חסד ה׳, כי יווכח מהן כמה טוב ומטיב הוא ה׳ שאינו חפץ במות המת ורוצה להצדיק את בריותיו אף לאחר שחטאו כנגדו, והוא אינו מסתפק בזה שברא את התשובה והודיע עליה לבריותיו כי אם עוד ממציא דרכים שונות ומביא עליהם יסורין, כדי להדריכם ולהניע אותם לבוא לידי תשובה (ראה תנחומא וארא יא).",
+                "<b>אולם</b> טבעם של הרשעים שעורפם קשה ולבם כבד שגם המכות אינן מועילות להביא אותם לידי הכרה בחסד ה׳, ורק מתוך סבל המכות והיסורין הם באים לידי חרטה, ולכן חרטה זו אינה אלא לשעה. ברגע שבאים עליהם היסורים הם מתחרטים ומצדיקים את ה׳, אבל לאחר שהיסורין עוזבים אותם הם חוזרים לדרכם הרעה.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים אצל פרעה שבשעה שהיתה באה עליו המכה אמר: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט), ולאחר שהסירו ממנו את המכה כתוב: ״וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו״ (שם ח; וראה שמות רבה י:ו; יב:ז). פרעה לא הכיר מתוך המכות את חסד ה׳ ורק ראה בהן עונש על מעשיו ואמר ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״. הוא הצדיק את ה׳ שמביא עליו את היסורין כי הם בתור רשעים ראויים לכך, ומשום כך לא בא על ידן לתשובה. וברגע שהן עזבו אותו חזר לדרכו. וכבר אמר החכם מכל אדם: ״אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו אולתו״ (משלי כז), ופירשו חז״ל: ״מי שהוא מכה את האויל, עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו, שוכח את הראשונות״ (תנחומא נח:יח; וראה גם בראשית רבה לח: ״ועד הוא סליק ועד הוא נחית לא תסור מעליו אולתו״).",
+                "<b>ויפה</b> מאד המשל במכתשת, כי לפעמים מגביהים את העלי לגובה יותר כדי להנחית מכה יותר גדולה, ואולם האויל לא מרגיש בזה ולהיפך מכיון שיש כאן הפסקה יותר גדולה בין מכה למכה הוא רואה בזה יותר רווחה ושוכח את ההכאות יותר ויותר.",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז״ל שמשל זה נאמר על פרעה שהתנהג כאויל זה שבשעה שראה רווחה לרגע חזר לדרכו כבראשונה ולא השתנה במאומה (ראה תורה שלמה בשם מדרש הגדול על הפסוק וירא פרעה כי היתה הרווחה). ולא רק פעם אחת, כי אם חמש פעמים אחת אחרי השניה, בכל חמשת המכות הראשונות, הקשה את לבבו ומיד לאחר שסרה ממנו המכה חזר כלעומת שהיה.",
+                "<b>והנה</b> בחמשת המכות האחרונות כתוב שה׳ הכביד את לבו, כי לאחר שהתגלה שפרעה לא הגיע לידי הכרה בטובו ובחסדו של ה׳ מתוך המכות הראשונות, ונמצא שאף אם היה נכנע ושולח את ישראל, לא היו משיגים את מטרתן שיבוא על ידן לידי אמונה בה׳ ולידי תשובה, ומשום כך חיזק ה׳ את לבו שלא ישלח את ישראל ויביאו עליו עוד מכות ויותר גדולות וכאלה שהן נוגעות לגופו ממש, כדי לאחוז באמצעים יותר נמרצים כי אולי יועילו הם לשכנע אותו ולהביא אותו לידי הכרה בחסד ה׳ (ראה ספורנו שמות ז:ג).",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים בעיר נינוה, שרצה הקדוש ברוך הוא שישובו אליו ושלח את יונה הנביא להזהיר אותם שבעוד ארבעים יום נינוה נהפכת (יונה א). כנראה לא מצא הקדוש ברוך הוא אותם ראויים לדרך תשובה אחרת וראה הכרח להשתמש כלפיהם באיומים שיביא עליהם יסורין ויכלה אותם. ואמנם אנשי נינוה עמדו במדריגה גדולה יותר ולא היו זקוקים שיביאו עליהם את השבט ממש כמו שהביאו על המצרים, ומתוך האזהרה בלבד שבו אל ה׳. אולם לבסוף גם הם מתוך שהחרטה באה מתוך האיום והפחד, לא עמדו בתשובתם כי אם ארבעים יום בלבד ולאחר כך חזרו לדרכיהם (ילקוט יונה), כי דרך של תשובה שאינה באה מתוך הכרה בחסדיו של הקדוש ברוך הוא אין לה, כאמור, יציבות ואינה בת קיימא.",
+                "<b>סיכומם</b> של הדברים, שדרך תשובה על ידי יסורים אינה אלא לכסילים ולאומות העולם. אבל לגבי ישראל אין זו הדרך להביא אותם לידי תשובה כי ניתנה להם תורה וממנה הם יכולים ללמוד על מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ורחמיו המרובים, ובעיקר על חסדו הגדול בעצם קבלתו התשובה, כאמור, ומתוך הכרה זו עליהם להגיע לידי תשובה שלמה שתהיה יציבה ואיתנה ששום רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזה."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>מוסר הבריאה</strong></big><br>א. <b>ספר</b> המוסר החשוב ביותר לאדם היא היא הבריאה עצמה, אלא שאין האדם מסתכל בה ואיננו מקבל לקח ממנה. אולם אם רק יתבונן בסדרי העולם, משטרו ותולדות מנהגי הברואים ימצא בהם חכמת מוסר לאין שיעור.",
+                "<b>לפעמים</b> מתעוררת אצלנו שאלה על בריות מסוימות למה נבראו בעולם. למה נבראו הבריות הקטנות והשפלות אשר כל ימיהן הן נרדפות על צואריהן וכל חייהן אינם אלא צער וסבל? וכן מה הצורך והתועלת בחיות האכזריות הדורסות וטורפות ולכאורה אינן מביאות אלא נזק בעולם? אולם חז״ל נותנים לנו תשובה על כך.",
+                "״<b>רבותינו</b> אמרין: מהו ׳ויתרון ארץ בכל היא׳? אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון זבובים ופרעושים ויתושים הן היו בכלל ברייתו של עולם, שנאמר: ׳וירא אלהים את כל אשר עשה [והנה טוב מאד]׳ (בראשית א). ורבי אחא בן רבי חנינא אמר אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון נחשים ועקרבים הן היו בכלל ברייתו של עולם אמר להן הקדוש ברוך הוא לנביאים מה אתם סבורין, אם אין אתם הולכין בשליחותי וכי אין לי שליח, ויתרון ארץ בכל היא, אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב ואפילו על ידי צפרדע. תדע לך שכן, שאלולא הצרעה היאך היה הקדוש ברוך הוא פורע מן האמוריים? ואילולא הצפרדע היאך היה פורע מן המצריים?״ (שמות רבה י).",
+                "<b>הרי</b> לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריות הללו, מן הזבובים והיתושים ועד הנחשים והעקרבים, כדי שישמשו לו שלוחים בזמן הצורך להיפרע מן הרשעים, וזהו מה שאמר הכתוב (תהלים קיט): ״למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך״, כל היצורים עומדים מוכנים לעשות רצונו של מקום לבצע את משפטו בעולם. בשליחות זו, באו הצפרדעים והכניס והארבה וכל החיות הרעות להיפרע מן המצרים במצרים. בשליחות זו באה הצרעה לפרוע מהאמוריים בזמן שבאו משה ויהושע לכבוש את הארץ. בשליחות זו נכנס יתוש לתוך חוטמו של טיטוס והיה נוקר את מוחו, לאחר שהחריב את בית המקדש. ובשליחות זו באות כל הבריות והחיות הרעות בכל הזמנים כדי לעשות רצונו של מקום ולהביא פורענות לעולם (ראה בראשית רבה י, מקרים רבים בכגון אלה).",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל (סנהדרין לז:): ״מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו וכו׳, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו וכו׳״. הרי שמתפקידן של החיות הרעות לבצע דין ארבע מיתות למי שנתחייב בהן.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר שהחיות מקיימות את שליחותן באמונה ויודעות לדייק להיפרע רק מהחייב ולא לנגוע במי שאינו חייב. ומה לא רק שהם מבצעים משפט אמת אלא גם מלמדים צדק בעולם. אמרו חז״ל: ״מהו ׳הנני מביא מחר ארבה בגבולך - ולא בגבול בני חם, ועל זה נאמר (ישעיה כו). ׳כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו׳, שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים״ (שמות רבה יג). וכן נאמר במכת הצפרדעים ובכל המכות (ראה שם י). הרי עד כמה היצורים הללו בזמן שמילאו את שליחותו של הקדוש ברוך הוא להיפרע מן המצרים, נזהרו למרות טבעם לטרוף ולדרוס שלא יעברו על גבול המצרים ולא יפגעו באחרים, ומתוך המשפט שהם הביאו לארץ באו ללמד צדק כמה המשפט הוא מדויק שהוא מעניש רק את מי שנתחייב בזה ואינו נוגע באחר כמלא נימא.",
+                "<b>ואמנם</b> פרעה בא מתוך זה לידי הכרה כמה שה׳ מדקדק במשפטו. אמרו חז״ל: ״מהו כן שאמר (פרעה) ה׳ הצדיק, כשהיו המכות באות, לא היו באות אלא בארץ מצרים וכו׳ ולא היתה נוגעת בשדה אחרת״ (שם טו). לכאורה היה פרעה צריך להכיר מתוך המכות שה׳ הוא הגבור והשליט בעולם והוא מעניש את בריותיו על כל מעשיהם הנפשעים, ולמה בא פרעה לידי מסקנה אחרת ואמר: ״ה׳ הצדיק״. אלא שפרעה לא ראה את הדין והעונש בלבד כי אם הסתכל עד כמה הוא דין צדק וכמה הוא נזהר להעניש את החייב בלבד ולא נוגע באחרים ומתוך כך הוא בא לידי הכרה שה׳ הוא הצדיק, שמשפטו הוא משפט צדק ואמת.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים כמה הברואים השפלים ביותר, ואף החיות הרעות והטורפות, ממלאים תפקיד חשוב בבריאה להביא משפט בעולם, ולא עוד אלא שתוך ביצוע המשפט להעניש את הרשעים הם כובשים את טבעם ועומדים על קו הצדק מבלי לנטות ממנו במשהו.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמרו חז״ל: ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, בצביונם נבראו״ (חולין ס), ופירש רש״י: ״לדעתם, שהודיעם שיבראם והם ניאותו; לצביובם, בדמות שבחרו להם״. כל הברואים ניאותו להיברא בצביונם ואף החיות הרעות הסכימו שיבראו אותן טורפות ודורסות, כי הן ראו בזה מילוי שליחות גדולה וקיום רצון ה׳ להעניש את הרשעים ולעשות משפט צדק בעולם.",
+                "<b>ומעתה</b> נפתח לפנינו ספר מוסר גדול. צא ולמד קל וחומר מהברואים! מה הם שטבעם להשחית ולחבל והקדוש ברוך הוא שולח אותם לבצע מעשי השחתה כדי להעניש את הרשעים, בכל זאת באותו זמן שהם באים לקיים שליחותו של מקום הם נזהרים לא לעבור את הגבול שהוקצה להם ואינם נוגעים באחרים כמלא נימא, על אחת כמה וכמה שהאדם מבחר היצורים חייב להיזהר בכל מעשיו לא להיכנס בתחום חבירו ולא לפגוע בזולת בשום דבר. ואם הברואים שומרים כל כך על תנועותיהם ומדקדקים לקיים רק מה שההשגחה מטילה עליהם, על אחת כמה שעל האדם לדקדק בכל תנועה ופסיעה שלו ולא להניע שום אבר רק לפי רצונו של מקום. וכבר מצינו אצל האבות כמה שדקדקו בכל הנעת אבר. שנינו כמה פעמים לגבי אברהם אבינו: ״וישא את עיניו וירא״ (ראה בראשית יח:ב; כב:ד), וכי שייך משא לגבי עינים? אלא שאברהם דקדק בכל נידנוד עפעף שלא יעבור את הגבול המותר לו ושיהיה מכוון רק לראות מה שהוא חייב לראות לכבוד קונו ולעשות רצונו של מקום. וכן שנינו אצל יעקב: ״וישא יעקב רגליו״ (שם כט). יעקב אבינו איננו מרים סתם את רגליו אלא מתוך זהירות רבה לא לפגוע בגבול חבירו ומתוך מחשבה וכוונה תחילה לקיים מצוותיו של מקום. וזוהי הכוונה של הברכה שאנו מברכים בכל יום: ״המכין מצעדי גבר״, שהאדם יזהר בכל צעדיו ופסיעותיו ויכוון אותם לקיים את שליחותו בעולם שהטילה עליו ההשגחה העליונה. ולא עוד אלא שאף באותו זמן שהוא מקיים מצוות ה׳ ידקדק לא לפגוע בזולת ויהיו מעשיו שלמים.",
+                "<b>ויש</b> ללמוד מכאן גם למעשה בהליכותינו יום יום. הנה עומדים אנו ומתפללים לפני ה׳ ובגמר התפילה פוסעים לאחורינו שלוש פסיעות. ויש להיזהר לא להיכנס בתוך ד׳ אמות של מתפללים אחרים ועל אחת כמה וכמה לא להפריע להם. או בזמן שאנו מתלהבים בתפלה ומרימים לפעמים את קולנו, להיזהר לא לבלבל אחרים בתפילתם, וכל שכן בתפילת שמונה עשרה שאם כי חייבים להשמיע באזניים מה שמוציאים בשפתיים, אבל אין להשמיע לאזני אחרים ולבלבל אותם. ומי שאינו נזהר בכך הרי נכנס בגבולו של חבירו ועושה מעשה הגרוע ממעשי הברואים הרעים ביותר.",
+                "ב. <b>ולכשנתבונן</b> נראה שיש ללמוד מבעלי החיים מוסר עוד יותר נעלה. בעלי החיים אף האכזריים ביותר עוד לא נגמר תפקידם בזה שהם עושים שליחותו של מקום לבצע משפטו בעולם. יסוד הבריאה הוא החסד כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ וכל הנבראים הם שותפים בבנין זה ופועלים חסד. בשעה שאותם בעלי החיים האכזריים נפרעים מן הרשעים ומענישים את העושקים הם מצילים באותו זמן את העשוקים מידיהם ומטיבים עמהם הטבה רבה.",
+                "<b>הנה</b> לדוגמא, בשעה שהצפרדע והארבה והערוב התפשטו בארץ מצרים להביא מכות על המצרים, הרי הביאו ריוח והצלה לבני ישראל ועזרו לשחרר אותם מידי מעניהם ולוחציהם ומשעבודם הקשה. מספר בני ישראל באותו זמן היה ששים רבוא איש, הגברים לבד מגיל עשרים עד ששים, וביחד עם הנשים, הקטנים והזקנים מינו בודאי כמה מיליונים, ונמצא שאותם הברואים תוך עשותם שפטים עם המצרים גמלו חסד של הצלת נפשות עם מיליונים אנשים.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים עוד שתוך פורעניות זו שהביאו על המצרים, הם גם גמלו טובה עם המצרים עצמם ועם שכניהם. אמרו חז״ל: ״המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היתה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצרים. המצרים אומרים עד כאן תחומנו, והכושים אומרים עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסים לתוכו, הדבר ידוע שאין השדה של כוש, שנאמר ׳את כל גבולך׳ - ולא של אחרים״ (שמות רבה י). הרי שברואים מזיקים אלה ממלאים גם תפקידים לגמול חסד עם הבריות ולהביא שלום בעולם.",
+                "<b>ונפלא</b> הדבר שעם כל זה הברואים עדיין לא באו לידי תכליתם בחסד כזה שבא תוך ביצוע המשפט, כי סוף כל סוף קשור תפקיד זה ברשעותם של הבריות ולא כך היא מטרתה של הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם שלא יארע בו חטא ולא יהיה צורך במשפט כלל. ואם אמנם לאחר שהבריות עוברים על רצונו של מקום מצוה היא להענישם ולהיפרע מהם, ובכל זאת זה שהוטל עליו שליחות זו, רואים בו חובה, כי מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל לגבי מצות מעקה: ׳״כי יפול הנופל ממנו׳ (דברים כב) - ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב״ (שבת לב). כלומר שזה שנפל מהגג כבר נתחייב מיתה וראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, וכמו שפירש רש״י: ״דכתיב: ׳קורא הדורש מראש׳ (ישעיה מא), שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וזמן פורענותם״, ויש כאן משום ׳למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך׳ (תהלים קיט:צא)״, ובכל זאת קוראים על האיש הזה שעל ידו נעשה המשפט ומגגו נפל - ״חייב״. ואם כן לא די שיש לברואים אלה רק תפקיד זה אם כי הוא מביא גם חסד, כי ממון שהוא קשור עם המשפט והוטל עליהם לבצע אותו על אף כל הצדק שיש בו, הרי הם בבחינה זו של חייבים שמגלגלים על ידם חובה. ויש למצוא זכות לקיומם במעשי חסד שכולו טוב ואין בו כל מגע עם איזה משפט או חובה שהיא.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים שנח לא רצה לקבל את העורב לתיבה משום שלא ראה בו שום צורך בעולם ובודאי משום שהוא אכזרי כידוע שהוא מתאכזר אף על בניו. ״ואמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלהו שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו אימתי? אמר לו: ׳עד יבושת המים מעל הארץ׳, עתיד צדיק אחד לייבש את העולם ואני מצריכו לו. הדא הוא דכתיב (מלכים א יז:ו): והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב״ (בראשית רבה לג). הרי שלולא חסד זה שעתיד העורב לגמול עם אליהו הנביא לא דאו בו זכות קיום. ואף על פי שהעורב האכזרי הזה בודאי ממלא לפעמים שליחותו של מקום להעניש את הרשעים כשאר הברואים מאותו סוג, כאמור לעיל, בכל זאת לא די לקיים אותו בעולם משום תפקיד זה בלבד עם כל הערך הרב שיש בכך, כי תכלית הבריאה היא חסד שלם בלא כל תערובת של איזה צער שהוא, ורק בזכות זו שהוא עתיד לגמול חסד שלם ואף שזה רק במקרה אחד בלבד, ראוי הוא להתקיים בעולם.",
+                "<b>וכמה</b> תוכחות מוסר יש ללמוד מכאן לבני האדם. הרי אותם בעלי החיים נבראו מטבעם אכזרים והוטל עליהם להביא בעולם משפט וצדק ותוך פעולתם זו הם גם גומלים חסד, ובכל זאת מותנה זכות קיומם בזה שיעשו פעולות חסד שלמות - ואם כן האדם שנברא בצלם אלהים ותכליתו להידמות לקונו במדות הטוב והחסד, כמה מוטל עליו להשתדל כל ימיו להטיב עם הבריות ולרדוף חסד שלם ללא כל קשר עם איזה פגיעה שהיא אף אם תהא מחוייבת ומוצדקת.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים אילמלא ניתנה תורה, אפשר היה ללמוד כל המדות הטובות מבעלי החיים (ראה עירובין ק:). והנה כמה מלאה הבריאה משפט וצדק וחסד וכמה יש לאדם ללמוד ממנה ולקחת מוסר למעלות העליונות ביותר. והדא הוא דכתיב (איוב לה): ״מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו״."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>כוח ישראל בבריאה</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה שאמר ה׳ למשה: ״החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב). ואמרו חז״ל: ״משה הראה את החודש לישראל ואמר להם כזה תהיו רואים וקובעים כך לדורות״ (מכילתא שם). מכאן שקביעת החדשים והמועדות נמסרה לישראל. וכן דורשים: ״אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש״ (ויקרא כג) - ״אם קריתם אתם - מועדי, ואם לא - אינם מועדי״ (ילקוט שמות קצא). ומעשה בר׳ יהושע שרצה לקבוע את החודש שלא כרבן גמליאל, ״שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר ליה יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: ׳אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם׳ - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו״ (ראש השנה כה). ועוד מסופר בחז״ל: ״מתכנסים מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו: רבונו של עולם! אימתי ראש השנה? והוא אומר: ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה״ (ילקוט שמות קצא).",
+                "<b>הרי</b> מכל זה שכל קביעת הזמנים תלויה בישראל ומה שהם גוזרים אף הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו יכול לשנות. ואף על פי שהכתוב אומר: ״יהי מאורות ברקיע השמים וכו׳ והיו לאותות ולמועדים ולימים ושבים״ (בראשית א), וכן כתוב: ״עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו״ (תהלים קד), ברם ניתנה הרשות לישראל לקבוע לפיהם את הזמנים על פי דעתם.",
+                "<b>ועוד</b> שהתורה נתנה להם את הכוח לשבות בזה מסדר הבריאה. חז״ל אומרים שאדם הראשון מנה את החדשים לפי החמה (ראה מכילתא בא), וכן מנו האבות הראשונים (ראה מכילתא דרשב״י וב״תורה שלמה״ פ׳ בא לא). והנה ציותה התורה לישראל למנות לפי הלבנה ולשבות בזה את כל הסדר והחישוב של החדשים. ולא עוד אלא שבהם תלויה קביעת החודש, ואם בית דין אומר מקודש החודש, אף אם אינו מכוון לפי מולד הלבנה, הרי זה מקודש, בין אם הם שוגגין ובין אם הם מזידין, ומונים לפיהם את החדשים והמועדות (ראה ראש השנה כה).",
+                "<b>וכן</b> לגבי השנים. איתא בגמרא: ״ר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם״ (שם יא), ואם כן היו צריכים למנות את השנה מתשרי. והנה מסרה התורה לישראל למנות את השנה מחודש ניסן, כדכתיב ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״. ועוד, שהם רשאים לעבר את השנה ולהוסיף עליו חודש, דכתיב: ״שמור את חודש האביב״ (דברים טז) - ״שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן״ (סנהדרין יג וראש השנה כא). וגם זה תלוי בשיקול דעתם של בית דין, שאם עיברו את השנה הריהי מעוברת ומונים לפי זה את כל חישוב המועדות והשנים.",
+                "<b>וקביעה</b> זו של ישראל אינה רק לגבי חישוב הזמן בלבד אלא גם משנה את מציאות הבריאה. לפי חישוב זה אנו קובעים את גיל הנערות והבגרות, אם כי הוא ענין של מציאות. למשל, אם עיברו את השנה, אין הנער או הנערה נעשים גדולים עד שימלאו להם י״ג שנה ויום אחד או י״ב שנה ויום אחד - לפי חשבון העיבור. ולפי זה נמצא לפעמים שנער שנולד מאוחר מחבירו מקדים אותו בגדלותו, כגון אם הם נולדו בשנה מעוברת, האחד בימים האחרונים של אדר ראשון והשני בימים הראשונים של אדר שני, והשנה שהם מגיעים לגיל שלש עשרה אינה מעוברת ויש בה רק אדר אחד, זה שנולד בשני נעשה גדול קודם הראשון.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. חז״ל אומרים: ״בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעבר, בתולותיה חוזרין ואם לאו אינן חוזרין. ודורשים על זה את הכתוב: ״אקרא לאלהים עליון לא׳ גומר עלי״ (תהלים נז), כלומר יש דברים שגוזרים בית דין של מטה ומסכים הקדוש ברוך הוא מלמעלה (ראה ירושלמי נדרים סוף ו:ח וילקוט תהלים תשעה). לפי חוקי הטבע, בת שלש שנים ויום אחד הנבעלת, בתולותיה אינם חוזרין, בכל זאת אם בית דין מעברים את השנה ולפי חישוב העיבור עדיין לא הגיעה הילדה לשלש שנים ויום, טבעה משתנה בהתאם לחישוב זה ובתולותיה חוזרין. הרי שחישוב הזמנים שנמסר לישראל קובע את סדרי הטבע והבריאה הקשורים בזה.",
+                "<b>וכשם</b> שנמסר לישראל לקבוע את הזמנים ואת כל התוצאות המסתעפות מהם, כן יש אשר נמסר להם גם הכוח לכוון את עצם מהלך השמש והירח בהתאם לרצונם. הרי מצינו שבזמן מלחמת ישראל עם האומות, העמיד יהושע את השמש ואת הירח, כפי שמסופר שאמר יהושע: ״שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד וכו׳ ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים״ (יהושע י). וכן מצינו שישעיה הנביא השיב את השמש ממהלכה, בדברי הכתוב ״וישב את הצל וכו׳ אחורנית עשר מעלות״ (מלכים ב כ:יא).",
+                "<b>ועוד</b> שבזמן יציאת מצרים נמסרה לכל יחיד מישראל השליטה בזריחת השמש. בזמן שהביא הקדוש ברוך הוא מכת חושך על המצרים, כתוב: ״ויהי חושך ואפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים וכו׳ ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם״ (שמות י). ומפרשים חז״ל שלא רק בארץ גושן אלא גם בערי המצרים בכל מקום שבא ישראל היה להם אור, ״ולמה? כדי לקיים את ההבטחה שנאמרה לאברהם: ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ והיו ישראל נכנסים לתוך בתיהם של המצרים והיו רואים בהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכשבאים לשאול מהם והם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם, היו ישראל אומרים להם הרי הוא במקום פלוני״ (שמות רבה שם). הרי שבכדי לקיים הבטחת ה׳, ניתן הכוח לכל אחד מישראל לכוון את זריחת השמש, ובכל מקום שהלך, אור השמש נלוה עמו. ומנין שאב ישראל את הכוח הזה לשלוט במאורות השמים, הלא מתוך מצוה אחת של התורה או מתוך הבטחה אחת שנכתבה בתורה, ואם כן איזו שליטה יש לו בעולם מכוח התורה עצמה ואיזה אור באפשרותו להפיץ בעולם על ידי לימוד התורה. הכתוב אומר: ״כי נר מצוה ותורה אור״ (משלי ו), הרי שגם התורה נקראת אור, ואורה הלא גדול לאין שיעור מכל אורות השמים. כתוב בתורה: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ (בראשית ב), ודורשים חז״ל ״בהבראם - ב״ה״ בראם״ (ילקוט שם). הרי באות קלילא אחת שבתורה נברא כל העולם שנכללים בו גם כל צבאות השמים: השמש והירח ומיליוני הכוכבים והמזלות. ואם באות קלילא כך, כמה באות גדולה וכל שכן בתיבה, ואם כן כמה עולמות לאין ערך ושיעור נוצרים בכל אותיות התורה, ואילו אורות למעלה מכל מושגי בני האדם הם מפיצים עלי תבל. והרי נורא הוא, איפוא, הכוח שנמסר לישראל על ידי לימוד התורה.",
+                "<b>ולפי</b> זה כמה גדולה היא החובה עלינו לא להפסיק רגע מלימוד התורה, ובפרט בזמננו אנו שהדורות מתרפים בתורה והחושך יכסה ארץ, ולא רק שלא רואים את הדרך אלא אף אין מי שיראה את הדרך. חז״ל מסבירים את הדבר במשל נאה: ״אמר ר׳ יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה ׳והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה׳, וכי מה איכפת ליה לעיור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרת לו, בני! אבוקה זו למה לך? אמר לי, כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים״ (מגילה כד:). בדורותינו נתקיימה תוכחה זו ״והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה״, כי אין אף מי שיראה לנו את הדרך ואנחנו נמצאים באפילה גמורה, ולכן אין שיעור לחובת לומדי התורה להתחזק להפיץ אור בעולם.",
+                "<b>אנחנו</b> עומדים בימי ניסן ורגילים לקרוא ימים אלה בין הזמנים. אולם לפי שדיברנו, הרי בחודש זה שהוא ראשון לכל חדשי השנה נשתנה חישוב הזמן לגבי ישראל מאשר נמנה מימי אדם הראשון, ונעשה חידוש בבריאה, ולפיו, לפי חודש זה, קובעים את ימי ראש השנה וכיפורים, וממנו היסוד לחודש אלול וימי התשובה, ואם כן דוקא בזמן זה היו צריכים להגביר חילים בתורה, וכמו שבמצרים היה אור לישראל בכל מושבותם, אף על פי שבכל הארץ היה חושך ואפילה, כך חובה עלינו למרות החושך והאפילה השוררים בעולם, להאיר לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם על ידי לימודנו ושקידתנו בתורה שהיא כולה אור ובכוחה לפזר את כל העננים שבעולם."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>חומר הדין</strong></big><br><b>הכתוב</b> אומר: ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר ה׳ לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״ (שמות יב). ואמרו חז״ל: ״מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע״ (מכילתא שם; וראה בבא קמא ס). ורש״י מוסיף: ״ולילה רשות לחבלים היא״.",
+                "<b>הלא</b> נורא הוא! כל הנסים ונפלאות, כל המכות אשר הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, הלא לא באו אלא לשם זה, שידעו את ה׳ וישלחו את ישראל. ומכת בכורות, האחרונה למכות, היא היתה ה״מכה בפטיש״ להכרה זו. ויציאת מצרים כשלעצמה לא באה אלא כדי שישראל יעבדו את ה׳ ויקבלו את התורה, שהרי תכלית כל הבריאה כולה היא שישראל יקבלו את התורה, תורת ה׳, וילמדו אותה לכל באי עולם. וה׳ הבטיח לישראל שיוציאם ממצרים ויתן להם את התורה, כדכתיב: ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״ (שמות ג). והנה, ברגע האחרון, בשעה שכבר עמדו על סף הגיעם לתכליתם - עמדה בדרכם סכנה כזו, שאלמלא היו נותנים מן הדם אשר בסף על שתי המזוזות ועל המשקוף, היה המשחית שולט גם בבתיהם, ואז הלא היו בכדי כל הנסים והנפלאות, וכל הבטחות ה׳ יתברך על הגאולה ועל קבלת התורה - היו בטלות ומבוטלות.",
+                "<b>וכל</b> כך למה? - משום ש״מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע״. וחז״ל מוסיפים עוד: ״ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה שנאמר (יחזקאל כא): ׳והכרתי ממך צדיק ורשע׳״ (בבא קמא ס.). ומה הטעם שבדבר? משום שמדת הדין חמורה מאד ובזמן שהיא שולטת בעולם אין אדם בארץ אשר יצדק לפניו. והצדיק, ששגגות נעשות לו כזדונות, עליו חרי האף גדול יותר. ועל כן, אינו מבחין המשחית בין צדיק לרשע ועל כן הוא מתחיל מן הצדיקים תחילה. חז״ל הוסיפו ללמוד ממקרא זה הלכה למעשה: ״אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר: ׳ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר׳״ (שם:). ופירש רש״י: ״מפני המזיקיך וכו׳.״ ואף הלכה זו אינה מחלקת בין צדיקים ורשעים, וכבר סיפרו לנו חז״ל שהלכה זו קיימו דוקא גדולי וצדיקי עולם: ״וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ ׳וישכם אברהם בבקר׳ (בר׳ ל); ׳וישכם יעקב בבקר׳ (שם כח); ׳וישכם משה בבקר׳ (שמות לד); ׳וישכם יהושע בבקר׳ (יהושע ג); ׳וישכם שמואל לקראת שאול בבקר׳ (שמואל א טו:יב). והרי דברים קל וחומר: ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ - שאר בני האדם על אחת כמה וכמה״ (מכילתא). גם האבות והנביאים, ואף בלכתם לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, - גם הם היו מתיראים מפני מדת הדין העלולה להשתלט עליהם, ודווקא מצד שלמותם וגדלותם, והיו נוהגים בדרך ארץ ויוצאים לדרכם בשעה שלא ניתנה רשות למחבלים ולמזיקים.",
+                "<b>הנחה</b> זו אנו מוצאים בעוד מקומות:",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים״ (בראשית ח:א). ואמרו חז״ל: ״אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין. כל מקום שנאמר ה׳ מדת רחמים: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון׳ (שמות לד:ו), וכתיב: ׳וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו:ה), וינחם ה׳ כי עשה את האדם (בראשית ו:ו), ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ (בראשית ו:ז); אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים. כל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין: ׳אלהים לא תקלל׳ (שמות כב:כז); ׳עד האלהים יבא דבר שניהם׳ (שמות כב:ח), וכו׳. ׳ויזכר אלהים את נח׳. מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה, ויזכר אלהים את נח, והדין נותן בזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה״ (בראשית רבה לג:ג).",
+                "<b>נתבונן</b> נא ונראה עד היכן הדברים מגיעים:",
+                "<b>ה׳</b> יתברך גמר בדעתו להשחית את כל העולם, כי נשחתה הארץ ותמלא חמס, ולנח צוה לעשות תיבה ולהכניס בתוכה את כל משפחתו ומכל החי מכל בשר למינהו, כדי להינצל ממי המבול ולחיות זרע על פני כל הארץ. ומפני מה בחר בנח? מפני שהיה צדיק. הכתוב אומר: ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״ (בראשית ז), ודורשים חז״ל, ״מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו״ (עירובין יח) - הרי שזכה נח להינצל ממי המבול מפני שהיה צדיק תמים. נוסף לזה היתה הבטחת ה׳ יתברך בשבועה, שנח ומשפחתו ישארו בחיים אחרי המבול, כמו שכתוב: ״והקימתי את בריתי אתך ובאת אל התבה״ וגו׳ (שם ו), ופי׳ אבן עזרא: ״לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול״. והרמב״ן מוסיף עוד: ״ויותר נכון בדרך הפשט כי ענין ׳והקימתי את בריתי׳ לאמר: בעת שיבא המבול תהיה בריתי קיימת אתך שתבא אל התבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתהיו שם והתקיימו לצאת משם לחיים, והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלי תנאי ושיור״ (ראה פירושם שם). ואחרי כל אלה, היה זקוק נח לזכירה מיוחדת ולהפוך מדת הדין לרחמים כדי לשכר את מי המבול ושיצא מן התיבה בשלום. ואלמלא כן - עלולים היו המים לגבור עוד על הארץ ולשטוף גם את התיבה וכל הנמצאים בתוכה, למרות ההבטחה הקודמת, בדבר ה׳ או בשבועה, שישארו בחיים.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו, שאם ה׳ יתברך דן במדת הדין - אין אדם בארץ אשר יצדק לפניו. ואפילו נח, שהתורה מעידה עליו שהיה צדיק תמים וה׳ יתברך הבטיח לו להצילו ממי המבול, עדיין איננו מוגן ממדת הדין בזמן שניתנה רשות למשחית לחבל, ועלול הוא להימחות ביחד עם כל היקום, ורק בזכות הזכירה המיוחדת נהפכה עליו מדת הדין למדת הרחמים.",
+                "<b>חז״ל</b>, אנשי כנסת הגדולה, הדגישו השקפה זאת במטבע של תפילה: ״וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול... ככתוב בתורתך ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים״. הם הדגישו, שזכירתו של נח לפני הקדוש ברוך הוא היתה באהבה ובפקידה מיוחדת של דבר ישועה ורחמים.",
+                "<b>נתבונן</b> עוד: במה זכה נח להפוך את מדת הדין למדת הרחמים? בזה ״שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חדש״. מדה כנגד מדה. נח ריחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא וטיפל בם וזנם ופרנסם שנים עשר חדש - בעבור זה אף הקדוש ברוך הוא ריחם עליו.",
+                "<b>על</b> נח היתה מוטלת בתיבה עבודה בלתי אנושית. הוא נמצא במצב כזה, שכל ימיו ולילותיו היה עסוק בכלכלת הבריות ולא נתן כל הזמן שנה לעיניו. לתיבה נכנסו מכל המינים של החיות והברואים שישנם בעולם, ומספרם הגיע בודאי לאלפים. ונח היה מטפל בהם בכל אחד ואחד לחוד לפי מזגו וטבעו. ולא ראי טבעו של זה לטבעו של זה. יש מהם מי שאכילתו ביום ויש מי שאכילתו בלילה. יש מי שמזונו זה ויש מי שמזונו אחר. ועל נח היה מוטל לספק לכל מין ומין מזונו ובעתו. ולא עוד אלא שהיה מצטער צער רב כשלא היה יודע מה להאכיל לאיזה מין שהוא והיה מחפש עצות ותחבולות להיוודע מהו מזונו ולספקו לו. ״אמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה אליעזר לשם רבא: כתיב ׳למשפחתיהם יצאו מן התבה׳, אתון היכן הוויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתבה. בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה, האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה, יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מיניה אכלה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא, כי מיתלע אכלה״ (סנהדרין קח:). טיפול מסור כזה בחיות ובברואים לא יאומן כי יסופר.",
+                "<b>נח</b> התדמה ממש לקונו והתעלה למדרגת ״מה הוא אף אתה״. נאמר אצל הקדוש ברוך הוא: ״ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ (תהלים קמה). וכשם שהקדוש ברוך הוא משביע רצונה של כל בריה ובריה, מקרני ראמים ועד בצי כנים, וממציא לה את אכלה ובעתה - כד נח, במשך שנים עשר חדש, יומם ולילה, היה משביע רצונה של כל בריה ובריה בעתה ובזמנה. אין פלא, איפוא, שמדת רחמים כזו בכוחה להפוך את מדת הדין לרחמים.",
+                "<b>אבל</b>, הסתכל לאידך גיסא: לאחר היותו צדיק תמים, לאחר הבטחת ה׳ יתברך להחיותו ולהצילו ממי המבול, והעולה על כולנה - מדת רחמיו המרובה על בריותיו של הקדוש ברוך הוא והתדמותו לקונו, - אחרי כל אלה, לא בדין זכה אלא ברחמים, ונאמר עליו: ״אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים״. ולמה? משום שאף לאדם השלם שבשלמים כמעט מן הנמנע לזכות בדין, כי ״מי יצדק לפניך בדין״.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי יעקב. כתוב: ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״ (בראשית לב). ואמרו חז״ל: ״שהיה מתירא שמא יגרום החטא״ (סנהדרין צח:). הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב שיהיה עמו כמו שכתוב: ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״ (בר׳ כח:טו) ושממנו יקום עם ישראל, שהם תכלית הבריאה. ובכל זאת כשנמצא בסכנה לא סמך על כל צדקותיו והבטחת ה׳ אליו ונתיירא שמא יגרום החטא. ומהו החטא? הלא יעקב בחיר שבאבות ידע את נפשו! אבל שגיאות מי יבין. אפשר שלפי מדריגתו הוא לא השתלם כראוי ואין מי שיצדק לפניו. וכשמגיע לדין בין יעקב ועשו - יעקב מפחד: שמא חטא קל כל שהוא עלול להכריע את הכף שלא לטובתו ויבטלו כל ההבטחות. ואיננו רואה דרך אחרת כי אם לפנות בתפילה ובבקשת רחמים לפני קונו: ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״!",
+                "<b>הם</b> דברי חז״ל: ״אמר רבי יודן אמר לו המקום ׳שוב אל ארץ אבותיך׳, אף על פי כן, ׳ויירא יעקב מאד׳, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רב הונא בשם רבי אחא אמר, ׳הנה אנכי עמך׳ - ׳אם יהיה אלהים עמדי׳, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רב הונא בשם רבי אחא אמר ׳ויאמר כי אהיה עמך׳ ואין דבר רע מזיקך וכתיב ׳ויהי בדרך במלון׳ אלא שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. רבי פנחס בשם רבי חנין דצפורין אמר, ׳ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה״, והלא כבר נאמר: ׳הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה׳, אלא אמר הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון (בראשית רבה עו). לאחר כל ההבטחות שהובטחו לצדיקי עולם פסקו חז״ל ש״אין הבטחה לצדיק בעולם הזה״. אין מי שיצדיק לפניו בדין, כי חמור הדין מאד ושגיאות מי יבין, ועלול הוא שמעשה קל שבקלים שבידו יהפוך את הכל, ובפרט בזמן שמדת הדין שולטת וניתנה רשות למשחית לחבל, ואשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת רחמים."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>זכות וחובה</strong></big><br><b>איתא</b> בחז״ל (בראשית רבה פז): ״שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הדא הוא דכתיב ׳והים ראה וינס׳ (תהלים קיד), בזכות ׳ויעזב בגדו בידה וינס החוצה׳״ (בראשית לט:יב). כלומר, הנסים הגדולים שהצילו את ישראל ממצרים ופתחו לפניהם את הדרך בכניסתם לארץ ישראל, אותה התופעה הגדולה שהפליאה את כל העולם והחרידה עמים רבים מפחד אלהי ישראל, כדכתיב: ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען״ (שמות טו), כל זה בא בזכותו של יוסף. ואילמלא זכות זאת חסרה היתה אותה שירת הנצח של משה ובני ישראל בספר התורה, תורת ה׳, שהיא חיינו ואורך ימינו עד סוף כל הדורות לעולמי עד ולנצח נצחים.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדול היה יוסף וכמה השפיע לדורות מעשה אחד של אותו צדיק עולם.",
+                "<b>מצינו</b> מעלות רבות ביוסף. מיד בצאתו מבטן אמו ראה בו יעקב את המלאך המושיע את ישראל מיד עשו, ״שאין זרעו של עשו נמסר אלא בידי זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א): ׳והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו״ (בבא בתרא קכג). ״היה זיו איקונין שלו דומה לו״. ומשום כך אהב אותו יעקב בחיר האבות מכל אחיו שבטי יה ומסר לו את כל מה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר (בראשית רבה פד). מפני גדולתו לקח את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ועשה לו כתונת פסים ״לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה וכו׳ כי היכי דלשתמען מיליה״ (ספורנו בר׳ לז). גדול היה בחכמה מעשרה אחיו ונאמר עליו (קהלת ז): ״החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים (בראשית רבה צג). וכן דורשים חז״ל על הכתוב: ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו״ (בר׳ מא) - ש״אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין מוצאים כזה״ (בראשית רבה צ). והוא עמד בנסיונות יותר גדולים מכל האבות ועל כן נאמר עליו מה שלא נאמר על אברהם שהוא תחילה לאבות: ״ויהי ה׳ את יוסף ויט אליו חסד״ (ראה שם צג).",
+                "<b>אין</b> איפוא פלא שכה גדולה היתה זכותו של יוסף שבגללו נקרע הים לבני בניו והזדעזע כל העולם.",
+                "<b>ברם</b>, מופלא הדבר שבצדיק עולם זה מצאה התורה פגם כל שהוא שנקרא בשפת התורה בשם הבאת דיבה: ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם״ (בר׳ לז). אין כל ספק שבאותה דיבה לא היה אף נדנוד קל של לשון הרע, ואי אפשר היה לפי ראות בני האדם, אפילו של גדולי העולם, למצוא בה אף שמץ קטן של רע. ואדרבה, כל הדברים האלה היו רק לשם שמים, כדי לקיים מצוות תוכחה וכדומה, שאלמלא כן היה יעקב אבינו נתבע שקבל לשון הרע מיוסף. ובכלל, ידועה השקפת חז״ל שכל דברי הביקורת המפורשים בתורה, נביאים וכתובים - על האישים הנזכרים בהם, הם כל כך דקים ועדינים עד שכל בדיה שבעולם, גם החכמים היותר גדולים, גם נביאי ה׳ ואפילו מלאכי השרת, לא היו מכירים בהם, זולת התורה הנתונה מפי ה׳ כביכול ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״.",
+                "<b>והנה</b> לא עמדו ליוסף כל זכויותיו ונענש על הבאת דיבה זו בעונשים גדולים, כמאמר חז״ל: ״אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי - חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אלא שוחטין ואוכלין שנאמר ׳וישחטו שעיר עזים׳; אתה אמרת מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים - ׳לעבד נמכר יוסף׳; אתה אמרת תולין הן עיניהן בבנות הארץ - חייך שאגי מגרה בך את הדוב שנאמר ׳ותשא אשת אדניו וגו׳...״ (בראשית רבה פד).",
+                "<b>כל</b> הצרות הגדולות והמראות הללו באו על יוסף הצדיק בשביל פגם דק מן הדק שאין כל בריה יכולה לעמוד עליו ואף יעקב אבינו לא הכיר בו. ועוד, שכל היסורים הגדולים הללו לא הספיקו למרק את הכתם הקל הזה, ומאות שנים לאחר מכן הזכירו לו את אותו הפגם ומצאו לו סמוכין להוצאת הדיבה של המרגלים.",
+                "<b>הנה</b> כי כן, קוראים אנו בתורה בפרשת מרגלים, בין שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ: ״למטה אפרים הושע בן נון, למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי״ (במדבר יג), ומפרשים חז״ל: ״כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן שמו על מטה מנשה שהיה ממוציאי דבה על הארץ ולא על אפרים שלא הוציא ובכל המקומות נזכר על מטה אפרים״ (דעת זקנים במדבר יג).",
+                "<b>אמור</b> מעתה, שכל המעלות אי אפשר להן לחפות על פגם קל ביותר; תם כל היסורים הגדולים הממרקים עוונותיו של אדם, אפשר שיחד עם הזכויות שנקבעות לדורות לא יתעלמו לאחר דורות רבים גם מהפגמים וישקול למטרפסיה עבורם. הוי אומר שעצמיות האדם נצחית היא, ועל כן פעולותיו נצחיות, וכמו בזכויותיהם כן גם בפגמים הקלים שבהן יש מעין נצחיות."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>חידוש מעשי בראשית</strong></big><br>א. <b>בשעה</b> שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני, הכריז בדברתו הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ). ומכאן שביציאת מצרים נתגלה יסוד חדש בהכרת הבורא.",
+                "<b>גם</b> ממעשה בראשית יש להכיר את בורא העולם כדברי הנביא: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (ישעיה מ), וכפי שאומרים חז״ל על אברהם אבינו, שהסתכל בבירה ואמר מי כאן בעל הבירה? כמו כן אפשר להכיר מהבריאה את גדלות האדם, שראוי הוא שנברא בשבילו עולם כזה. חז״ל אמרו: ״לפיכך נברא אדם יחידי וכו׳, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז). כל העולם על כל הדומם הצומח והחי אשר בו לאלפיו ולרבבותיו. נברא בשביל כל אדם יחיד, והכל נמסר לרשותו שישתמש בהם וישלוט עליהם, כדברי הכתוב: ״כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים ובהמות שדי״ (תהלים ח). ולא רק ברואי מטה כי אם גם כל צבאות השמים המלאכים והשרפים, נבראו בשביל כל אדם יחיד. ומכאן שאדם הוא מבחר היצורים וגדול מעל הכל כדברי הכתוב ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים שם).",
+                "<b>אולם</b> מיציאת מצרים אנו למדים יסוד חדש בבריאת העולם, כי לא רק שהעולם נברא בשביל כל יחיד והבריאה פועלת בשביל כל אחד בהשגחה פרטית מיוחדת, אלא כל העולם מתחדש תמיד ונברא בכל רגע ורגע לכל יחיד ויחיד לפי צרכו ושעתו. הכתוב אומר: ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״. הרי שלא נברא העולם פעם אחת והוא קיים לעולם, אלא שבכל רגע ה׳ בורא מחדש את כל העולמות ואת כל הברואים כמו בתחילת היצירה במעשה בראשית, ואת כל זה הוא בורא ומחדש כל רגע בשביל כל אדם ואדם.",
+                "<b>ומעשי</b> יציאת מצרים יוכיחו!",
+                "<b>כתוב</b> בתורה (שמות ז): ״ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו׳ ועל כל מקוה מימיהם ויהיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים״. ואמרו חז״ל (ילקוט שם): ״מהו על כל מקוה מימיהם? אפילו מה שהיה בקיתון נעשה דם, ואפילו מה שהיה מצרי רוקק מתוך פיו נעשה דם, שנאמר: ׳והיה דם בכל ארץ מצרים׳. אמר רבי לוי ממכת דם העשירו ישראל, כיצד? היו המצרי וישראל יושבים בתוך בית אחד והיתה הגיגית מלאה מים, והיה המצרי הולך למלאת הקיתון מתוכה ונעשה דם, וישראל הולך ושותה מים מתוך הגיגית. והיה המצרי אומר תן לי מידך מעט מים, והיה נותן לו, נמצא ביד מצרי דם. והיה אומר לו בא אני ואתה ונשתה מן הקערה, והיה ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה המצרי לוקח מישראל מים (בדמים) היה שותה מים״. הרי נתגלה כאן שנתחדש מעשה בראשית לכל אחד ואחד, והכל נוצר במיוחד לכל אחד בצורה אחרת. לגבי ישראל היוה אותו הנוזל באותה הקערה - מים ולגבי מצרי היוה אותו הנוזל - דם. ונמצא איפוא שהעולם נברא בכל רגע לכל אחד ואחד במיוחד.",
+                "<b>וכן</b> במכת דבר. כתוב בתורה: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״ (שמות ט). ואמרו חז״ל (שמות רבה יא:ד): ״מהו ׳ולא ימות מכל לבני ישראל דבר׳? אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומת עליו שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכן ידעו דינו של ישראל. ׳וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד׳. מהו ׳עד אחד׳? אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי לא מתה״. הרי שלא רק בארץ גושן לא היה הדבר, אלא אף בארץ מצרים ובאותה הרפת עצמה, אם היתה זו בהמתו של מצרי היתה מתה, ואם של ישראל לא נפגעה בכלום. ונמצא שמצד אחד, מה שגוגע למצרים השתולל הדבר ועשה שמות והשחית את כל בהמה ובהמה; ומצד שני, מה שנוגע ליהודי לא שלט הדבר כלל והכל התנהל כסדרו.",
+                "<b>אותה</b> התופעה התגלתה גם במכת חושך. הכתוב אומר (שמות י) ״ויהי חושך ואפלה בכל ארץ מצרים״. ואמרו חז״ל שהיה עוביו כעובי של דינר והיה בו ממש, וכל מצרי שישב לא היה יכול לעמוד, עמד לא היה יכול לשבת, ככתוב: ״לא ראו איש את אחיו ולא קמו מתחתיו״. אולם לגבי ישראל כתוב: ״ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם״. באותה שעה שהמצרים היו מגששים באפלה וממשמשים את החושך בידים, היו בני ישראל מטיילים ברחובות מצרים והיו נכנסים לחדרי חדריהם של המצרים ורואים את גנזיהם ואוצרותיהם ועושים בהם כטוב בעיניהם.",
+                "<b>וכן</b> מצינו במכת ברד. הכתוב אומר: ״ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט), ומפרש רש״י: ״נס בתוך נס, האש והברד מעורבים והברד מים הוא ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם״. הרי נבראה כאן ברגע זה בשביל המצרים בריאה חדשה, שהאש והמים שהם תמיד ניגודים זה לזה, באו כאן בכפיפה אחת ולא הפריעו אחד לשני. ואילו לגבי בני ישראל כתוב: ״ובארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד״. וכבר מציין הרמב״ן: ״שהיה ראוי שירד הברד גם על ארץ גושן שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גושן בעבור ששם בני ישראל״, כלומר שבאותו זמן ובאותה סביבה שבשביל המצרים נתחדש מעשה בראשית ונבראה בריאה של תערובת מאש וברד, נברא בשביל ישראל מזג אויר טוב ולא היה לא אש ולא ברד;",
+                "<b>ותופעה</b> כזו ראו גם בקריעת ים סוף. אותו ים שלפני רגע ראו אותו סוער וזועף, נהפך פתאום לאחר רגע לשטח יבש ובכל מקום שדרך ישראל היתה יבשה, כפי שאומר הכתוב: ״ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״ (שם יד); ואילו המצרים שהלכו באותו זמן במקום זה, סער עליהם הים והטביע את כולם ו״אחד מהם לא נותר״. הרי נתחדשה כאן הבריאה בכל רגע ולכל אחד במיוחד, בשביל יהודי היתה יבשה ובשביל מצרי היה ים.",
+                "<b>ומכאן</b>, מיציאת מצרים, למדים את היסוד הזה לתמיד, שכל העולם מתחדש בכל רגע לצורכו של כל יחיד, אלא שבמצרים היתה תופעה זו בגלוי והכל ראו את האותות והמופתים והיד הגדולה; ואילו בכל הזמנים פועלת עובדה זו של התחדשות הבריאה לכל יחיד בדרך נסתרת. אנו משבחים את ה׳ בברכות השחר שהוא ״רוקע הארץ על המים״, ואין הכוונה שבתחילת הבריאה רקע הארץ על המים ועשה את היבשה לצורך כל הברואים שהיא קיימת לעולם, אלא כתוב רוקע בלשון הוה שבכל רגע ורגע הוא רוקע את הארץ על המים, ועוד שיצירה זו לא נעשית בפעולה אחת ובצורה אחת לכל הברואים אלא הוא רוקע את הארץ על המים בכל רגע לכל אדם ואדם במיוחד. נמצא שמה שראו בנס של קריעת ים סוף שה׳ עשה יבשה בתוך המים, היא עובדה הפועלת בטבע בכל רגע שהוא רוקע הארץ על המים ולכל אחד ואחד במיוחד.",
+                "<b>וכן</b> גם ביצירת השמים. חז״ל אומרים: ״מאי שמים? במתניתא תנא אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע״ (חגיגה יב), כלומר שה׳ לקח אש ומים וחיברם יחד והרכיב מהם את השמים. ולכאורה הרי אש ומים מתנגדים זה לזה, המים מכבים את האש והאש מיבשת את המים, ואין הם יכולים להתקיים ביחד, אלא שהקדוש ברוך הוא בורא ומחדש אותם בכל רגע ורגע, וכאמור לא באופן כללי בשביל כל הברואים אלא במיוחד בשביל כל יחיד ויחיד. והרי שאותו נס בתוך נס שהתגלה, כאמור, ביציאת מצרים, במכת ברד שה׳ עירב אש ומים ביחד ועשו שלום ביניהם, פועל בטבע בכל רגע בעצם התהוותם וקיומם של השמים.",
+                "<b>וכמו</b> הדוגמאות הללו, כן כל היצירה כולה שבמעשה בראשית מתחדשת ונבראת בכל רגע ורגע ולתועלתו וצרכו של כל יחיד ויחיד. וזוהי כוונת חז״ל ש״כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז), כי אמנם כל העולם נברא בכל רגע במיוחד בשביל כל אחד ואחד.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, מיציאת מצרים אנו למדים שלא רק הבריאה בכלליותה מתחדשת בכל רגע בשביל כל יחיד, אלא כל חלק ממנה, כל גרגיר קטן וכל נקודה זעירה, מתחדשים במיוחד בכל רגע לכל אדם. הלא במכת דם, התגלה חידוש הבריאה בכל טיפה וטיפה, ליהודי היתה טיפה זו מים ולמצרי היתה טיפה זו דם; וכן בקריעת ים סוף, בכל רגב אדמה שדרך יהודי היתה יבשה ובכל רגב שדרך מצרי היה ים. ומכאן שלא רק הבריאה כולה אלא שכל חלק קטנטן שבבריאה הולך ומתחדש במיוחד בכל רגע, לובש צורה ופושט צורה, כפי צורכו של כל יחיד ויחיד.",
+                "<b>ההלכה</b> אומרת (שו״ע או״ח רכא) שאם התענו וירדו גשמים, יש לברך ברכת הודאה בנוסח כזה: ״מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו״. הנה הדגישו כאן חז״ל שאין להודות רק על הגשם בכללו אלא יש לראות את הנס בכל טיפה וטיפה, כי בכל טיפה מתהוית בכל רגע התחדשות הבריאה ומחיבור כולן ביחד מתהוה הגשם. וכן בכל פרט ופרט שבבריאה, כל גרגיר, כל פירור וכל נקודה זעירה הולכים ומתחדשים בכל רגע, וכל אחד מהוה יצירה לכשעצמה, והקדוש ברוך הוא בחכמתו הרבה מצרף בכל רגע את אלפי אלפים ורבואי רבבות הגרגירים והפירורים והטיפות, ומרכיב בהם את עצמי הבריאה שיש בכל אחד מהם משום יצירה חדשה, וכל העצמים האלה ביחד מהווים את יצירת העולם בכלליותו. וזהו מה שאומר הפיטן: ״הכל יכול וכוללם יחד״ (בפיוט ״וכל מאמינים״ בתפילת מוסף שבימים הנוראים), שמלבד שכל חלק וכל פרט שיש בכל אחד מהם מהוים בריאה בפני עצמה, הקדוש ברוך הוא מחברם וכוללם לחטיבה אחת וליצירה אחת וכל אחד משלים את השני, ומכולם יחד מתהוה הבריאה הגדולה והמופלאה הזאת, והכל - בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד.",
+                "ב. <b>ומעתה</b> נגיע אל יצירת האדם. כשם שכל הבריאה כאמור, הולכת ומתחדשת בכל רגע, כדברי הכתוב: ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״, כן גם יצירת האדם שהוא מבחר היצורים שבמעשה בראשית, הולכת ומתחדשת בכל רגע. ולא רק שהוא בכללו, אלא כל אבר ואבר שבו, כל חלק קטנטן שבגופו, כל פירור שבבשרו וכל טיפה שבדמו, הולכים ומתחדשים תמיד, ללא הרף, והקדוש ברוך הוא בחכמתו מחברם ומצרפם בכל שעה ושעה וכוללם ביחד ומתקין מהם את הבנין הנפלא של האדם המהוה את צלם דמות תבניתו.",
+                "<b>ואם</b> גופו של האדם הולך ומתחדש בכל רגע, הרי גם מוחו ושכלו, דעותיו ומחשבותיו, מתחדשים ונבראים תמיד, ולא הכל בכללו אלא כל הגה וכל רחש בפני עצמו, וכולם מתקבצים בקיבוץ אחד הנקרא מחשבה, ומחשבה למחשבה מתחברת ומושכל למושכל מצטרף, עד שנכללים כולם ביחד ומהם מתהוית השכלת האדם וחכמתו המרובה. המחשבה שהוגה ברגע זה אין זו שחשב לפני רגע וחכמתו שהוא משיג עתה אין זו שהשיג קודם, אלא הן הולכות ומתחדשות ללא הרף. אם אנו רואים לפנינו חכם גדול במדעים או גאון בקי בש״ס, אין עלינו להבין שחכמתו ובינתו הן המשך מאליו מידיעותיו שרכש במשך כל שנות חייו, שהלכו ונצטרפו אחת לאחת, כעין הבנין שמוסיפים עליו אבן על אבן ונדבך על נדבך כי האם הכרחי שמה שידע אתמול צריך הוא לדעת היום, והרי עובדות לפנינו שרבים מבני האדם שוכחים את ידיעותיהם, וזה שכיח אף בחכמים גדולים, כפי שאומרים חז״ל; ״הזהרו בזקן ששכח תלמודו״ (ברכות ח), אלא יש לראות בכל חכם ובכל גאון, שהקדוש ברוך הוא בטובו הגדול מחדש בכל רגע את ידיעותיו מאלף ועד תו, הן בכמותן והן באיכותן, הן בפרטיותן והן בכלליותן, בבחינת ״המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית״. אם היו אומרים לנו שיש לשנן לגאון גדול את האלף בית, היה הדבר מעורר בנו צחוק, אבל באמת כן הוא הדבר שגם ידיעת האלף בית שכל אדם לומד בינקותו מתחדשת בכל רגע אצל כל אחד ואחד עד שמצטרפת ידיעה לידיעה והולך ונוצר החכם והגאון.",
+                "<b>וזה</b> מה שמבקש דוד המלך ע״ה: ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך״ (תהלים נא), כי אם אין הקדוש ברוך הוא מחדש בכל רגע את שטף מחשבתו של האדם, נעלמות ממנו כל ידיעותיו וחכמתו ואין באפשרותו לפתוח שפתיו ולהגיד תהלתו, ועליו להתפלל תמיד על כך. וזו משמעותו של הכתוב: ״בורא ניב שפתים״ (ישעיה נז), שהקדוש ברוך הוא בורא בכל רגע את ניב שפתיו של האדם, את כל הגותו ומחשבתו ואת כל הבנתו וכוח ביטויו.",
+                "<b>לאור</b> הנחה זו שהאדם מתחדש בכל רגע, אין זה הכרחי שהוא יתחדש כמו שהיה ועלול להיות שידיעותיו מתמעטות, וכבר הצבענו על העובדות שיש שאף זקן וחכם שוכח תלמודו, כלומר שידיעותיו אינן מתחדשות. והנה גילו לנו חז״ל שזה תלוי באדם עצמו. אם האדם שוקד על דלתות התורה ומשנן את ידיעותיו, הקדוש ברוך הוא מחדש אותן בכל יום, ואם הוא מתרפה בלימודו, לא כל ידיעותיו מתחדשות והן הולכות ומתמעטות. חז״ל אומרים: ״אם יום תעזבני יומיים אעזבך׳ (ספרי עקב וירושלמי סוף ברכות), אם האדם אינו לומד תורה יום אחד, היא עוזבת אותו ליום נוסף, כלומר היא ממעטת להתחדש אצלו.",
+                "<b>וכשם</b> שעלול שידיעותיו של האדם יפחתו ויתמעטו בהתחדשותה כן יתכן להיפך, שיתחדשו ביתר תוקף וילכו ויתווספו. וגם זה תלוי באדם עצמו. אם האדם מתעמק בתורה ומתאמץ להוסיף על ידיעותיו והבנתו, היא מתחדשת אצלו רגע רגע בצורה חדשה, בבחינת פושט צורה ולובש צורה. יצירתו של האדם אינה קופאת לעולם, אלא הקדוש ברוך הוא הטביע בה כוח שעל ידי השתדלותו היא הולכת ומתחדשת בצורה רחבה ועמוקה יותר והוא הולך ועולה ללא שיעור וללא סוף. וזהו מה שאמרו: ״תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתווספת עליהם״ (שבת קנב).",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום״ (קידושין ל). מכיון שיצירתו של האדם מתחדשת, כאמור, בכל רגע והוא נעשה אחר, הקדוש ברוך הוא הטביע בו שעם התחדשותו ילך ויתגבר בו יצרו מרגע לרגע. ולעומת זה, בכוחו של האדם לגרום שגם יצרו הטוב יתגבר בו עם התחדשותו בכל יום, על ידי כך שיתחזק בתורה ובמעשיו הטובים. ובזה נבין דברי חז״ל שאמרו: ״אפילו כל העולם אומרים צדיק אתה היה בעיניך כרשע״ (נדה ל:), כי מכיון שהאדם מתחדש בכל רגע, ובכללו גם יצריו הרעים והטובים, הרי אי אפשר לו לדעת ברגע זה מה שיהיה ברגע השני ואף אם הוא עכשיו צדיק, הרי עלול שעם התחדשותו ברגע שלאחר כך, אם לא יעשה את המאמצים הדרושים, יתגבר עליו יצרו ויהיה רשע.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאומר הכתוב: ״לרגעים תבחננו״ (איוב ז), כי מכיון שמתחדש האדם בכל רגע, הוא נבחן מחדש בכל רגע ורגע ואי אפשר לשפוט ממדריגתו ברגע זה מה תהיה מדריגתו לאחר רגע, כי עלול הוא להתהפך כל רגע מצדיק לרשע ומרשע לצדיק.",
+                "<b>ובאמת</b> כל חידוש הבריאה תלוי בחידוש האדם. כאמור, כל הבריאה מתחדשת בשביל כל אדם ואדם, ואם כן הכל תלוי באדם. אם הוא מתחדש בצורה נעלה יותר, גם הבריאה שנבראת בשבילו מתחדשת בצורה יותר נעלה והוא הולך ועולה, ומעלה אתו את כל הבריאה. ואם הוא מתחדש בצורה פחותה יותר. גם הבריאה מתחדשת בשבילו בצורה יותר גרועה והוא הולך ויורד, ומוריד אתו את כל הבריאה. ונמצא שהאדם בונה ומחריב עולמות. בידו לחדש ולהעלות את ״עצמו ולבנות את כל העולם אתו ובידו למעט את עצמו ולהחריב את העולם כולו.",
+                "<b>והכל</b> למדנו מיציאת מצרים. בנס יציאת מצרים נתגלה לנו, כאמור. החידוש הזה שכל העצמים של הבריאה מתחדשים בכל רגע ובשביל כל אדם ואדם, לכל אחד כפי שהוא ראוי לו. וזהו יסוד האמונה שעלינו ללמוד לכל הדורות: ״זכר ליציאת מצרים״.",
+                "ג. <b>לפי</b> הנחה זו מתגלה לפנינו כמה אחריות מוטלת על כל אדם, כי לאחר שנתברר שכל הבריאה על כל רבוא רבבות יצודיה ועל כל היקום אשר בה בשמים ובארץ, נוצרת בכל רגע במיוחד לכל יחיד, ואף לכל אחד מאתנו, כמה גדול הוא ערכו של אדם שכדאי הוא שיבראו בשבילו לבד עולמות גדולים ונפלאים כאלה, וכמה צריך כל אחד להשתדל להיות ראוי לכך. ואם נמצא חלילה שאיננו כדאי לכל זה, כמה מוזר ומגוחך הדבר. משל למה הדבר דומה? למלך שיצא למסעותיו ופתאום נזכר ששכח את כלבו, וציוה לשלוח רכבת מיוחדת בלויית אלפי חיילים להביא אליו את הכלב. ועל אחת כמה וכמה במלך מלכי המלכים וביחס לכל העולם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא כמה על כל אחד להיות זהיר בכל פעולה קטנה, בכל תנועה ובכל תנודה, כי אם כל העולם נוצר בשבילו במיוחד, הרי בכל היסח דעתו שלו עלול הוא להעמיד בסכנה את כל הבריאה.",
+                "<b>למדנו</b> מאדם הראשון כמה החטא היחידי שלו, שלא היה בו, כפי שמוסבר במאמרינו, כי אם היסח דעת קל בשטף עלייתו, גרם הרס וקלקול בבריאה כולה והביא מיתה למין האנושי לכל הדורות. אנו יכולים לחשוב שאין זה אלא לגבי אדם הראשון. הואיל והוא נברא יחידי וכל העולם לא נברא ולא התקיים אלא בשבילו, וכמו כן עמד במדריגה כה גדולה עד שהקדוש ברוך הוא אמר עליו למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״, והם ביקשו לומר לפניו שירה, והיה מיסב בגן עדן ללא שום טרדה וצרכים גשמיים, משום כך היתה גם עבודתו חייבת להיות גדולה יותר משל כל מלאכי השרת. ומכיון שהסיח דעתו במשהו מעבודתו התקלקל הוא ויחד עמו נתקלקל כל העולם שכל קיומו לא היה אלא בשבילו ובזכות מדריגתו. וכמו כן בכל הדודות ישנם ל״ו צדיקים שעומדים במדריגות רוחניות גדולות שבשבילם ובזכותם קיים העולם והם אחראים לבריאה. אבל שאר בני האדם לא נבראו אלא לשמשם ולהיות להם לצוותא ואין להטיל עליהם אחריות על הבריאה. אולם לאחר שאנו למדים, כאמור, מיציאת מצרים, שכל העולם נברא בשביל כל יחיד ויחיד, יהיה מי יהיה, בדומה לאדם הראשון, הרי כל יחיד אחראי לכל העולם ואם הוא מסיח דעתו לרגע מעבודתו, מקלקל הוא את עולמו שנברא בשבילו ומביא הרס וחורבן לבריאה כולה.",
+                "<b>שנינו</b>: ״בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש, משל למה הדבר דומה למלך ואיפרכוס שהיו בקרונין והיו בני מדינה מבקשים לומר המנון ולא היו יודעין איזה הוא. מה עשה המלך? נטלו ודחפו והוציאו חוץ לקרונין וידעו הכל שהוא איפרכוס. כך עשה הקדוש ברוך הוא והפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם וכו׳. ׳ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם״ - תחילת מפלות שינה״ (ילקוט רמז כג). והנה בודאי שהתרדימה שהפיל ה׳ על אדם היתה לרגע קט, כי הלא בשעה השביעית של יומו הראשון נגמרה יצירתו ועמד על רגליו, ובשעה השמינית כבר נזדווגה לו חוה שה׳ ברא מן הצלע אשר לקח ממנו בשעת תרדמתו (ראה אבות דרבי נתן א), ובודאי שלא היה בה בתרדימה זו, אלא טשטוש קל בשכלו, ובכל זאת כבר הוכרה בו בזה ירידה כה גדולה עד שהמלאכים הבחינו מיד שאינו אלהים כי אם אדם. ולא עוד אלא שהתורה מתבטאת על שינה זו בלשון נפילה, שזו היא נפילה במדריגה עד שחז״ל למדים מכאן שתחילת מפלות שינה.",
+                "<b>ואמנם</b> אנו רואים מיעקב כמה התנזר מהשינה, שי״ד שנה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר לא נתן שינה לעיניו, כפי שחז״ל דורשים: ״וישכב במקום ההוא״ (בראשית כח) - ״במקום ההוא שכב אבל י״ד שנה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר לא שכב״ (בראשית רבה שם). ואף בזמן שהגיע לבית אל לאחר י״ד שנה ושכב במקום ההוא, לא היתה זו שינה אלא - משנה, כפי שדרשו חז״ל: ״וייקץ יעקב משנתו, רבי יוחנן אומר ממשנתו״ (שם סט) ונתגלו לפניו מחזות אלהים מופלאים וכל תעלומות הבריאה.",
+                "<b>ולאו</b> דוקא לגבי שינה, אלא לגבי כל הצרכים הגשמיים מצינו שגדולי הדורות הקדמונים פרשו מהם כמה שאפשר. הרי מצינו שמשה רבינו בזמן שעלה להר סיני, ״ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה״ (שמות לד). ואף האבות בודאי שלא פסקו לרגע מעבודתם הרוחנית וכל עניניהם הגשמיים נעשו על ידי אחרים, כמו שאמרו חז״ל על אדם הראשון, ש״היה מיסב בגן עדן ומלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין״ (ראה סנהדרין נט).",
+                "<b>אמנם</b> אין הדרגות האלה שייכות לבני דורותינו ואסור לנו להתמודד עם הקדמונים, אולם לאחר שהסברנו שגם אנחנו בשביל כל אחד מאתנו נברא העולם בכל רגע וכל הבריאה תלויה בהנהגתו, גם עלינו לנצל כל רגע למטרתנו הנצחית ולמעט כמה שאפשר בעיסוקינו הגופניים. והרי כבר אמרו חז״ל: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״, והכוונה היא לכל אדם ולכל הדורות, ובודאי שגם אנחנו באפשרותנו להתרומם מעל הענינים הגשמיים ולעסוק בעבודה רוחנית בדרגות העליונות ביותר.",
+                "<b>אנו</b> מתפללים בשבת בתפילת ״יקום פורקן״ על עצמנו: ״דלא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא״, הרי יש אפשרות שגם אנחנו נגיע למדריגה כזאת שנבין שכל העולם נברא לכל אחד מאתנו וכל אחריות הבריאה מוטלת עלינו, ונעסוק איפוא ללא הפסק וללא הרף בלימוד התורה ובעבודת ה׳.",
+                "<b>וזאת</b> היא הכוונה של הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שכל אחד יכיר שה׳ הוא אלהים לכל אחד במיוחד, וכמו ביציאת מצרים כן בכל הזמנים נבראת בריאת העולם בשביל כל אדם, וידע איפוא את האחריות הגדולה המוטלת עליו כלפי כל העולם בכל תנועה קלה ובכל היסח הדעת שלו ויתמודד להגיע למדריגות העליונות של האבות הקדמונים."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>זכר ליציאת מצרים</strong></big><br><b>בקידוש</b> יום של שבת כתוב: ״זכרון למעשה בראשית כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים״. וראה בטור (או״ח רעא) שפירש: כשהשבת תחילה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים״. וכוונתו פשוטה, שהרי שבת קבוע מששת ימי בראשית ואינו זכר ליציאת מצרים, אלא בעל כרחך לזכר יציאת מצרים משמשים מקראי הקודש. אבל בשם הרמב״ם מביא הטור: ״שהשבת זכר ליציאת מצרים, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלף קדמון. מחדש, חפץ ויכול, על כן כתוב בדברות השניות ׳וזכרת כי עבד היית במצרים וגו׳ על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות וגו׳, שאם יעלה על לבבך ספק על השבת שמורה על החידוש ועל החפץ ועל היכולת, תזכור מה ראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה לזכור. והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרנו בו ויאמרו כי ה׳ מחדש בכל זמן אותות ומופתים ועושה הכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית״.",
+                "<b>והנה</b> לפי מאמרינו הקודמים יובנו דברי הרמב״ם, כי אמנם על ידי האותות והמופתים ביציאת מצרים נתגלה יסוד האמונה במעשה בראשית שהוא הולך ומתחדש בכל רגע ורגע בשביל כל יחיד ויחיד, ואם כן יציאת מצרים היא זכר לשבת, כי היא מוכיחה שהשבת שהוא יום הזכרון לבריאת העולם, אינו זכרון לששת ימי בראשית בלבד כי אם לחידוש מעשה בראשית בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד. ולפיכך השבת מהוה גם זכר ליציאת מצרים, כי מאחר שיציאת מצרים גילתה חידוש זה במעשה בראשית, הרי השבת מורה על כך ומהוה זכרון לחידוש זה, ונמצא, איפוא, כדברי הרמב״ם שהשבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת.",
+                "<b>ולאחר</b> שבאנו לידי הנחה זו שכל הבריאה הולכת ומתחדשת בכל רגע בשביל כל אדם ואדם, וגם כל אדם הולך ומתחדש בכל רגע, הן בגופו והן בחכמתו ובידיעותיו, הרי שהבריאה מתחדשת בכל רגע בשביל האדם המחודש. וכוונת הבורא בזה היא שהאדם לא יעמוד במקום אחד ויתחדש כמו שהיה, אלא שבהתחדשותו ילך ויעלה וייהפך לאדם חדש, לאדם עילאי יותר, ויחד עם התחדשותו והתעלותו, הוא יעלה אתו את כל הבריאה שגם היא לא תתחדש כמו שהיתה אלא תתחדש ותתעלה כראוי לגבי האדם המחודש, וחוזר חלילה. ונמצא שהאדם ילך ויתעלה לעולם ללא סוף וללא שיעור, באשר הוא צלם אלהים ושרשו ממקור הנצח שהוא למעלה מכל מושגי שיעור ומדה.",
+                "<b>ואמנם</b> כן שנינו לגבי אדם הראשון.",
+                "<b>יכולים</b> אנו לשער מה היתה גדולתו של אדם הראשון מיד בתחילת יצירתו, שכן ראוי היה שה׳ ברא בשבילו לבד, עולם גדול כזה עם רבוא רבבות יצורים קטנים וגדולים, דוממים, צומחים ובעלי חיים, כל צבאות השמים אשר לא יספרו מרוב. ואת כל היקום הזה העמיד הבורא למשמעתו של האדם, כדברי הכתוב: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו׃ צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי׃ צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים׃״ (תהלים ח:ז-ט). ואכן שנינו כי עוד ביום ברוא ה׳ את האדם אמר למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״ (ילקוט בראשית כג).",
+                "<b>וענק</b> אנושי זה לא נשאר עומד במעלת חכמתו, כי אם התעמק בבריאה הנפלאה אשר לפניו, ירד לעמקי תהומות ועלה לרום שמים והכיר מתוכם את מציאותו ואחדותו של ה׳, כמו שמצינו אצל האבות הקדמונים שהכירו את ה׳ מתוך התבוננותם בבריאה, וכמו שחז״ל מספרים לגבי אברהם אבינו שהסתכל בעולם והיה אומר: ״תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני הוא בעל העולם״ (בראשית רבה לט:א).",
+                "<b>ועדיין</b> לא הסתפק אדם הראשון בהסתכלות כללית זו, אלא חדר לתכונתו של כל יצור ויצור שבבריאה. ויש בזה חכמה עמוקה לאין שיעור. גם אנו רואים לפנינו את כל ברואי העולם, אבל אין לנו מושג מהו סוד מהותם. למשל, אנו רואים שהשמש מאירה, אך אין שום איש יודע בבירור את תכונת השמש, ומה שחוקר אחד אומר היום, בא חוקר שני למחר וסותר את דבריו. הרמב״ם כותב כי כל הכוכבים והגלגלים כולם בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם במדריגה נמוכה מן המלאכים (ראה הל׳ יסודי התורה ג:ט). ומי יודע מהי תכונתם של צבאות שמים אלה. וכן בכל ברואי הארץ, שהרי יש בכל אחד נפש חיה, ועדיין לא בא האיש שאמר שהוא יודע את כולם ואת נפשם ותכונתם. אבל אדם הראשון כתוב עליו: ״ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה״ (בראשית ב:כ), כלומר שהוא ירד לעומק תכונת נפשם של כל בהמה, חיה ועוף לאלפי מיניהם, והכיר את מהותם ותכליתם וכיון לכל אחד את השם האמתי הראוי לו, כפי שהכתוב אומר: ״וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו״ (בראשית ב:יט), ופירש רש״י: ״הוא שמו לעולם״. והרי יש בזה חכמה נפלאה ועמוקה שהיא למעלה מכל מושגינו.",
+                "<b>וכאן</b> נתגלה שחכמתו מרובה משל מלאכי השרת. חז״ל אומרים ש״הקדוש ברוך הוא הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף ואמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים; העבירם לפני אדם, אמר לו זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל״ (בראשית רבה יז). הרי כמה חכמה עמוקה טבועה בכל יצור, עד שהמלאכים השכלים הנבדלים עם כל השגותיהם העליונות לא היה בכוחם לרדת לסופה ולקבוע את מהותם ושמותיהם. והאדם העמיק עוד חקר בבריאה וברגע קטן עף בשכלו הגדול בכל שבעה הרקיעים וירד גם לעומק תכונתם של המלאכים עצמם שהם שכלים נבדלים, ואף על פי שראה בהם רק שכל ולא גשם, לא טעה בהם והכיר שהם נבראים והבחין את תכונותיהם וכוחותיהם למשך אלפי שנות קיומם ונתן גם להם שמות. ובזה נתגלה המרחק הרב שבין האדם למלאכים, כי בזמן שהוא הכיר בהם שאינם אלא נבראים, הם לא הכירו בו שהוא מורכב מחמרים ארציים, מעפר מן האדמה, וחשבוהו לבורא העולם ורצו לומר לפניו שירה, עד שהקדוש ברוך הוא היה צריך להפיל תרדימה על האדם כדי לגלות להם את טעותם (בראשית רבה ח:י). ולעומת זה, לא טעה האדם כלל בעצמו, וכשאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה מה שמך? אמר לו, אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (שם יז). אדם הכיר את חלק הגשם המוטבע בקרבו שבא מן העולמות התחתונים, ועם כל עליונותו - מקורו מחומר מן האדמה (ראה המאמר ״כוחות הירידה והעליה באדם״).",
+                "<b>ועוד</b> התעלה אדם הראשון, ובשעה שהקדוש ברוך הוא שאל אותו: ״ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל בריותיך. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ הוא שמי שקרא לי אדם הראשון״ (שם). השיג אדם לא רק את ברואי העולם העליונים והתחתונים ולא רק את מציאות עצמו, כי אם הכיר גם את בורא העולם והבין שהוא למעלה מכל מושגי בני האדם ואי אפשר לכנותו בשום שם אלא שהכל בטל לעומתו והוא האדון והשליט בכל. וה׳ הסכים על ידו שהוא כיון אל האמת וזה שמו לעולם.",
+                "<b>והנה</b> כאן מתעוררת תמיהה גדולה. הכתוב אומר: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ (בראשית ב:טז), ודורשים מכאן חז״ל על המצוות שנצטוה אדם הראשון. ״אמר רב יהודה אמר רב: אלהים אני - לא תקללוני; אלהים אני - לא תמירוני; אלהים אני - יהא מוראי עליכם״ (סנהדרין נו:). והרי תמוה מאד. לאחר שאדם הגיע, כאמור, למעלות וההשגות העליונות ביותר עד שהמלאכים חשבוהו לבורא, והוא בא לידי הכרה בה׳ שהוא האדון לכל בריותיו ואין זולתו ומתוך הכרה זו קבע לו שם שהוא בעצמו כביכול הסכים על ידו, איזה מקום יש לצוות עליו: ״אלהים אני״ ושלא ימיר אותו באחר.",
+                "<b>אולם</b> לפי דברינו בראשית מאמרנו, שכל אדם מתחדש בכל רגע ביחד עם חידוש כל מעשה בראשית, וכוונת הקדוש ברוך הוא בזה הוא שעם התחדשותו ילך ויתעלה בכל רגע. מובנים הדברים, כי עם כל השגותיו העליונות של אדם הראשון, אין לו להישאר באותה המדריגה ועליו להוסיף השגות על גבי השגות ללא הרף וללא קץ. ועוד הוסיף לו הקדוש ברוך הוא בציוויו: ״אלהים אני״ - התגלות חדשה בחובתו להתעמק בהכרתו ולהתעלות בהשגותיו ללא סוף שה׳ הוא האלהים, ואם לא ימשיך להתעמק ולהתעלות לפי ציווי זה בהתאם למדריגתו, הריהו מחסיר בהכרתו ובהשגותיו באלהים וכאילו ממיר אותו באחר.",
+                "<b>וזהו</b> מה שאמר רב יהודה אמר רב: ״אדם הראשון מין היה שנאמר ׳ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה׳ - אן נוטה לבך״ (שם לח), ולכאורה דבריהם תמוהים מאד, כי היתכן לומר על אדם הראשון, שהגיע כאמור להכרה ולהשגה עליונה כזו בה׳, שהיה מין (ראה פי׳ ר׳ חננאל שם שעמד על כך). ועוד הרי אמרו חז״ל שאברהם אבינו נתאווה להיקבר במערת המכפילה במקום שנקבר אדם הראשון (ראה פרקי דרבי אליעזר לו ועוד), ואם היה מין חס ושלום, הרי אין קוברים צדיק אצל רשע (ראה סנהדרין מז) ולמה נתאוה אברהם לכך?",
+                "<b>אולם</b> לפי דברינו אין כל סתירה בדבר, כי אמנם גדולה מאד היתה מדריגתו של אדם הראשון בהכרתו ובהשגותיו בה׳, למעלה מכל מושגינו ולמעלה מכל השגת המלאכים, אבל הרי, כאמור, אמר רב יהודה אמר רב שאדם הראשון נצטוה להמשיך להתעמק ולהתעלות עוד בהכרתו ובהשגותיו שה׳ הוא אלהים ולא יחשב כאילו ממיר אותו באחד, ומכיון שחלה הפסקה או האטה בהתעלותו בהתאם להתגלות זו שבציווי ה׳ עליו, ראו בו לדברי רב יהודה בשם רב כאילו נפגמה במדת מה הכרתו וכינוהו בשם מין.",
+                "<b>ואין</b> ניגוד איפוא בין מאמר זה למאמר אחר של חז״ל כי ״אדם הראשון חסיד גדול היה״ (עירובין יח), כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. אכן חסיד גדול היה אדם הראשון בממדים כאלה שעולים על כל מושגיגו ותיאורינו, אבל יחד עם זה מכיון שלא המשיר להתעלות בהשגותיו בהתאם לציוריו ולמדריגתו, כאמור, דורשים חז״ל שמין היה.",
+                "<b>כאמור</b>, נתגלה לפנינו היסוד הזה שכל הבריאה הולכת ומתחדשת בכל רגע בשביל כל אדם - על ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים, ומשם אנו למדים שהאדם אשר הבריאה מתחדשת בשבילו בכל רגע, גם הוא מתחדש בכל רגע. ולאור התחדשות זו באה הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שילכו ויתעלו יותר ויותר לפי התגלות זו בהכרה ובהשגה בה׳. אין להסתפק עוד בהתגלות מעשי בראשית ובציווי של ה׳ כבורא שמים וארץ שנצטוה אדם הראשון, כי ביציאת מצרים ובציווי ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הופיע ה׳ בהתגלות חדשה למעלה מכל ההשגות הקודמות, ומאז יש להמשיך ללא סוף בהתעלות בממדים אחרים ובמושגים עליונים אחרים. וכשם שלגבי אדם הראשון, כשלא המשיך להתעלות בהשגותיו לפי מצות ה׳ עליו כבורא שמים וארץ, נמצאה פגם בהכרתו, כן לגבינו לאחר התגלות ה׳ ביציאת מצרים, אם לא נמשיך להתעלות בהכרתנו ובהשגותינו לפי הדברה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, יהיה זה פגם ביסודות אמונתנו. כי כאמור, גילתה לנו הדברה ״אנכי״ השגה אחרת בה׳ והכרה חדשה."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>כוח הבחירה</strong></big><br>א. <b>כבר</b> אמור במאמרים הקודמים על כוח הבחירה שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם עם תחילת בריאתו. והנה מופלא הדבר עד היכן מגיע כוח בחירה זה באדם, הן לצד הרע והן לצד הטוב. מצד אחד יש כוח באדם שאפילו בשעה שהוא נמצא במצב כזה שהוא רואה את ה׳ בחוש ממש, עלול הוא להתיצב כנגדו ולמרוד בו; ומצד שני, יש בכוחו שלמרות שהכל נמצא בהסתר והוא התרחק לגמרי מה׳, לבוא לידי הכרה ואמונה חושית בה׳ בשלבים הגדולים ביותר.",
+                "<b>כוח</b> בחירה זה נתגלה ביותר בפרעה מלך מצרים. מדברי חז״ל אנו למדים שפרעה היה חכם גדול מאד. כפי שמסופר בחז״ל היו כל המצרים בקיאים בחכמת הכשפים עד כדי כך שאף תינוקות בגיל ארבע וחמש שנים ידעו להפוך את מטה אהרון לנחש ואת הנחש למטה (ראה שמות רבה ט). ואם התינוקות כך, מה גדולה היתה חכמתם של המבוגרים, ועל אחת כמה וכמה של החכמים ושל חרטומי מצרים. ואם פרעה עשה עצמו אלוה (ראה שם) וחכמי מצרים וחרטומיהם האמינו בו, בודאי עלה הוא בחכמתו על כולם. והנה פרעה זה ראה בחוש את נסי ה׳, חז״ל מספרים שלפלטין של פרעה היו ארבע מאות פתחים, ועל כל פתח עמדו אלפים שומרים ואריות ונמרים ואיש לא יכול היה להיכנס בלי רשותו של המלך. והנה משה ואהרן עברו ועמדו פתאום לפני המלך כשהכפירים מלווים אותם בשמחה, ותוארם כתואר בני אלהים, עד שפרעה נבהל מפניהם (ראה ילקוט שמות ד). והלא הכיר כי אין זה מדרך הטבע והבין כי שלוחי אלהי העבדים המה ובכל זאת התחצף כנגד ה׳ ואומר: ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו וכו׳ לא ידעתי את ה׳״ ועוד דרש שישלח לו דורון כמו ששלחו לו כל מלכי האומות.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאף לאחר שראה את האותות והמופתים הגדולים שעשה ה׳ במצרים והמכות הרבות שהנחיתו על ראשו, בכל זאת עוד הכביד את לבו ולא נכנע מפני ה׳.",
+                "<b>וכבר</b> הסבירו חז״ל את הדבר במשל. ״כתיב: ׳כבד לב פרעה׳, אמרו: הדבר דומה לארי וחיות ושועל שהיו הולכים בספינה וחמור גובה מכס מן הספינה. אמר להם החמור, תנו לי מכל. אמר לו שועל לחמור, כמה עזין פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכם? אמר לו החמור, מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכנים. אמר לו הארי קרבו לי הספינה ויצא וטרפו לחמור ונתנו לשועל, אמר לו סדר לי אבריו של שוטה זה. הלך השועל וסדרן. ראה לבו, נטלו ואכלו. כשבא הארי, מצא אבריו נתוחין, אמר לו לבו של שוטה זה היכן הוא? אמר לו: אדוני המלך, לא היה לו לב, שאם היה לו לב לא היה נוטל מכס מן המלך. אף כך פרעה הרשע, אם היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים, תן לי דורון, ושכח מה שעשו לו העכברים ועדיין היה אומר מי ה׳ אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה׳״ (ילקוט וארא קפב).",
+                "<b>הרי</b> רואים אנו מכאן, עד היכן הגיע כוח בחירתו של פרעה לרעה, שלמרות שראה בחוש את הנסים הגלויים שעשה ה׳ במצרים לנגד עיניו ולמרות חכמתו הרבה, היה בו העוז להתחצף ולעמוד כנגד ה׳, כדוגמת החמור השוטה שראה לפניו את מלך החיות והעיז כנגדו לא לתת לו להיכנס לספינה ולדרוש ממנו מכס.",
+                "<b>ואולם</b> אנו מוצאים כאן גם את הצד השני של המטבע, כי למרות חוצפתו האיומה של פרעה כלפי שמים והתמרדותו כנגד אלהים עד שתיארוהו כאילו אין בו לב, עדיין לא ניטל ממנו כוח הבחירה לטובה כי מי ״אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״ (קהלת ט). ואותו פרעה הרשע חזר לבסוף בתשובה ובא לידי הכרה בה׳, כפי שמציינים חז״ל: ״הפה שאמר ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳, הוא הפה שאמר: ׳ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים׳״ (מכילתא בשלח א).",
+                "<b>ועוד</b> אמרו חז״ל: ״תדע לך כוח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳, ובאותו לשון שחטא בו, בו בלשון עשה תשובה, שנאמר: ׳מי כמוך באלים ה׳ וכו׳. והעמידו הקדוש ברוך הוא מן המתים וכו׳ והלך ומלך בנינוה, והיו אנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים איש לרעהו ועשו מעשי זימה וכאלו מעשים רעים, וכששלח הקדוש ברוך הוא ליונה להינבא עליה להחריבה, שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו שלשת ימים״ (פרקי דרבי אליעזר מג). אותו פרעה שמרד בה׳ והתחצף כנגדו, ציוה ״ש״יקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה״ ואמר: ״מי יודע ישוב ונחם אלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד״ (יונה ג).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהוא ירד לעומקם של יסודות התשובה ולימד הלכות תשובה לדורות, ולא רק לאומות העולם כי אם גם לישראל מקבלי התורה, ובזמן שהיו גוזרים תענית על הציבור, היה הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין: ״אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם ׳וירא אלהים את שקם ואת תעניתם׳, אלא ׳וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה׳״ (תעגית טז).",
+                "<b>וכן</b> מסופר שלאחר מפלתו של סנחריב, קיבלה מצרים עליה עול מלכות שמים והלכו ובנו במה והקריבו קרבן לשם שמים לקיים מה שנאמר (ישעיה יט): ״ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים״ (ילקוט מלכים ב רלו). ועוד שעמדה זכות למצרים מכוח זה לדורות רבים, והנביאים מנבאים עליה שלאחר שיבוא החורבן על ארצה עוד תוסיף לקום, וכמו שניבאו לישראל: ״ושבתי שבות עמי ישראל״ (ירמיה ל), כן ניבאו ״ושבתי את שבות מצרים״ (יחזקאל כט). וכבר אמרו חז״ל שמכיון שכתוב ״ושבתי״ - הפירוש הוא שהשכינה שרויה עמם, כביכול, בצרת גלותם וכשנגאלים הוא ישוב עמהם (ראה רש״י דברים כט).",
+                "<b>ומפרעה</b> אנו למדים לכל אדם עד כמה מגיע כוח הבחירה שלו בין טוב בין למוטב מן הקצה עד הקצה. וכבר לימדונו חז״ל שבכל אדם טבועים כוחות אלהיים מופלאים ניגודיים זה לזה, זה לעומת זה עשה אלהים. מצד אחד טבוע בו ״אל זר״ כפי שדורשים חז״ל: ״לא יהיה בך אל זר״ - ״איזהו אל זר שבגופו של אדם? זהו היצר הרע״ (שבת קה:). בכוחו לרדת לעמקי תהום ולחפור את גופו למציאות של רע, ליצר הרע בעצמו, עד כדי כך שהוא רואה את ה׳ לפניו בחושיו ובכל זאת הוא מתמרד כנגדו; ומצד שני טבוע בו חלק אלו׳ ממעל, שעל אף ירידתו האיומה ביותר, יש בו כוח הבחירה להתרומם מעל כל רשעתו ולהפוך אותו היצר הרע ליצר טוב, את ה״אל זר״ שבגופו למלאך טוב, ולהתעלות עד רום שמים.",
+                "<b>ומפרעה</b> אנו גם למדים שרצונו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, הוא שהבריות ישתמשו בכוח הבחירה שלהם ויהפכו את הרע שבהם לטוב. וזוהי המדריגה הגדולה ביותר כדברי חז״ל: ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״ (יומא סו.). הרי רואים אנו מפרעה שה׳ שלח לו שלוחים ושינה בגללו את כל טבע הבריאה באותות ומופתים נפלאים שלא היו כמותם מעולם, כדי להביא אותו לידי הכרה בה׳, כפי שאומר הכתוב: ״אני שולח את כל מגפותי אל לבך וכו׳ בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ (שמות ט). וחז״ל דורשים על פרעה את הכתוב: ״וכל חפצי אעשה״ (ישעיה עו), שה׳ הביא עליו כל המכות משום שהוא חפץ להצדיק את בריותיו. וכן דרשו עליו את דברי יחזקאל: ״החפץ אחפוץ במות הרשע וכו׳ הלא בשובו מדרכיו וחיה״ (יחזקאל יח), כי לא אחפוץ במות המת וכו׳ והשיבו וחיו״ (שם יג) ואם כי פרעה היה בבחינת מת, כפי שחז״ל דורשים ש״רשעים בחייהם קרואים מתים״ (ברכות יח), וכבר פג לבו ולא היתה בו שום הרגשה, כאמור, בכל זאת עשה ה׳ תחבולות שונות שישתמש בכוח בחירתו שישוב מדרכיו הרעים ויקום לתחיה. ומכאן אנו למדים לגבי כל בני האדם שרוצה ה׳ בתשובת הרשעים לבל ידח ממנו נדח וכל חפצו הוא להצדיקם, שלאחר כל ירידתם ושחיתותם יתגברו על כוחותיהם הרעים ויבחרו בטוב וישובו אליו ויחיו.",
+                "ב. <b>את</b> היסוד הזה שעיקר רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא שישתמשו בכוח הבחירה ויהפכו את הרע לטוב, אנו מוצאים גם לגבי דורות אחרים.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״שקר החן - זה דורו של משה; והבל היופי - זה דורו של יהושע; יראת ה׳ היא תתהלל - זה דורו של חזקיהו; יראת ה׳ היא תתהלל - זה דורו של ר׳ יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקים בתורה״ (סנהדרין כ).",
+                "<b>ולכאורה</b> לא מובנים הדברים, כי הרי בדורו של משה בזמן קבלת התורה הגיעו בני ישראל למדריגה הגדולה ביותר, שעמדו בהר סיני ושמעו את קול ה׳ מדבר מתוך האש, ״וכל העם רואים את הקולות״ - ממש בחוש, ועוד, שענה כל העם קול אחד ואמרו: ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״ (שמות כג), ואמרו חז״ל: ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו״ (שבת פח), ועוד אמרו חז״ל: ״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם״ (שם קא). והאיך אמרו חז״ל על דור זה, ״שקר החן״; ואילו על הדורות המאוחרים יותר, על דורו של חזקיה או על דורו של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי אמרו: ״יראת ה׳ היא תתהלל״.",
+                "<b>אולם</b>, פירושו של מאמר זה הוא, שאם כי אמנם דורו של משה, דור מקבלי התורה, עמדו במדריגות הגדולות ביותר, אבל הרי ה׳ הופיע לפניהם בהר סיני והם ראו ושמעו את קול ה׳ בחוש, ונפשם יצאה בדברו, ולא היו זקוקים איפוא להשתמש הרבה בכוח הבחירה כדי להתגבר על ״אל זר״ שבהם והגיעו למה שהגיעו. אבל עד דורו של חזקיהו עבר הרבה זמן ממתן תורה, והם לא ראו ולא שמעו דברות ה׳ בחוש. אמנם, כתוב בתורה: ״קול גדול ולא יסף״ (דברים ה), ומתרגם אונקלוס: ״קל רב ולא פסק״, כלומר, שקול ה׳ נשמע לנצח ולא פסק ממנו עד היום, ומשום כך אנו מברכים: נותן התורה, שהוא לא רק נתן לנו אז את התורה אלא הוא נותן את התורה בכל הדורות, ולפי זה גם בדורו של חזקיהו היה נשמע אותו קול ה׳ בחוש, אבל מדברי חז״ל משמע שבכל מאורע, כעבור זמן - אין הדבר נרגש עוד כל כך בחוש.",
+                "<b>המשנה</b> אומרת, שאין דנים דיני נפשות בערב שבת ובערב יום טוב, ומפרשת הגמרא הטעם שהרי צריכים להלין את הדין, ואם ידחה עד למחרת השבת או למחרת יום טוב, אף על פי שסופרי הדיינים היו כותבים את הכל - ״ליבא דאיניש אינשא״, ומפרש רש״י: ״אף על גב שזכור לו ליסוד הטעם, נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה״ (ראה סנהדרין לה). ואם אנו רואים שבמשך יום אחד משפיעה השכחה על הלב שלא תהיה ההרגשה כל כך חושית כבראשונה, על אחת כמה וכמה שבדורו של חזקיהו, לאחר שעברו כל כך הרבה דורות מזמן הופעת ה׳ בהר סיני, לא הרגישו עוד בחוש את נתינת התורה.",
+                "<b>ועוד</b>, הרי בדור שלפני חזקיהו, בימי אחז אביו, חלה ירידה גדולה בישראל, כי הכעיס אחז את ה׳ ועשה במות ומזבחות בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ביהודה וזיבחו וקיטרו לאלהים אחרים ושכחו את תורת משה (ראה מלכים ב טז, ודברי הימים ב כח).",
+                "<b>והנה</b> לאחר כל זה, בא חזקיהו והשתמש בכוח הבחירה שהטביע ה׳ באדם להפוך את הרע לטוב והסיר את הבמות והחזיר את כל העם למוטב והשפיע שכולם יעסקו בתורה במדה כזאת, עד ״שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפטרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה״ (סנהדרין צד), כלומר, שהגיעו למדריגת דורו של משה שהרגישו בחוש את קבלת התורה. ובזה שהם הגיעו למדריגה זו על ידי הגברת כוח הבחירה שלהם, הם עדיפים ממקבלי התורה מסיני שראו את מתן התורה בחוש מבלי להשתמש בכוח הבחירה להיהפך מרע לטוב - עד שאותו דור של מקבלי התורה, עם כל החן והיופי שבו הוא לגבי דורו של חזקיהו שקר והבל, ועליהם נאמר: ״שקר החן והבל היופי״; ואילו על דור חזקיהו נאמר: ״יראת ה׳ היא תתהלל״.",
+                "<b>ודורו</b> של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי, הגיע למדריגה עוד יותר גדולה. עד תקופה זו, עברו דורות רבים מאד מזמן מתן התורה, וההרגשה החושית בקבלתה נעשתה עוד יותר קהה. ועוד, שבשעה שבימי חזקיהו ישבו בני ישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, הרי בדורו של ר׳ יהודה בר׳ אילעאי, - נמצאו בגולה ועברו עליהם צרות רבות וסבל רב, וכפי שחז״ל מתארים, הגיעו למצב של עניות מרודה כזו עד שלא היה להם במה לכסות את גופם, וששה התכסו בטלית אחת. וכידוע, עניות גורמת לעבירות רבות, וכנראה היה הדור הזה ירוד מאד במצבו הרוחני והתורה נשכחה מישראל, ובודאי היתה הבחירה מרע לטוב קשה עליהם ביותר. ובכל זאת, לא השגיחו תלמידי ר׳ יהודה בר׳ אילעאי על כל הצער והעוני ועל כל הירידה הרוחנית, והתגברו על כל הקשיים וההפרעות והשתמשו בכוח הבחירה שלהם להפוך את הרע לטוב ועסקו בתורה במדה הגדולה ביותר, שהיה בה משום חידוש קבלת התורה בחוש, הרי בודאי שהם עומדים במדריגה גדולה מכל הדורות הקודמים, ובכללם גם דורו של חזקיהו, עד שכולם הם כנגדם בבחינת שקר והבל.",
+                "ג. <b>ולפי</b> זה, נוכל להבין שדוקא בדורות האחרונים, בדורות הירודים ביותר, יופיע משיח ה׳ ויחזיר את כל העולם למוטב.",
+                "<b>חז״ל</b> מתארים את דורו של משיח, שישכחו את התורה, שהרשעה תתגבר בעולם, שהמלכות תיהפך למינות ובית הועד יהיה לזנות, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת וכו׳ (ראה סוטה מט:). ואם בדור זה יקום אדם שכוח הבחירה שלו יהיה כל כך חזק שיתגבר על השחיתות שבעולם, להפוך את הרע לטוב ולתקן את כל הבריאה - הרי הוא עולה בכוחותיו על קודמיו ועומד במדריגה גדולה יותר מכל קדמוני העולם. ואמנם כן דורשים חז״ל: ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״ (ישעיה נב) - ״הנה ישכיל עבדי - זה מלך המשיח; ירום - מן אברהם וכו׳; ונשא - ממשה וכו׳; וגבה - ממלאכי השרת וכו׳״. וכן הוא אומר: ״מי אתה הר הגדול וכו׳ (זכריה ד), שהוא גדול מן האבות״ (ילקוט תעו), כי הודות לכך, שהוא יתאמץ בכוח הבחירה שלו להחזיר את התורה לקדמותה כאילו קיבלוה עכשיו וכולם ירגישו אותה בחוש, הרי אין לשער את גדולתו.",
+                "<b>ומשום</b> כך, מבינים למה שלח ה׳ נביאים בדורות הקדמונים השכם והערב, משום שרצונו, כביכול, היה בזה שישתמשו בכוח הבחירה שלהם לחזור למוטב כי זה, כאמור, כל חפצו.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים על דור החורבן: שלא ידעו סיבת החורבן, ודבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב׳יה בעצמו: ״על עזבם את תורתי״, ופירשו חז״ל: ״שלא ברכו בתורה תחילה״ (נדרים פא), וכנראה, שהיו עוסקים בתורה ולא היה בהם שום פגם, עד שאף החכמים והנביאים לא מצאו בהם כל ביקורת. מספרים על האר״י הקדוש, שהיה מכיר בכל אדם את עוונותיו ופשעיו, ואם הנביאים וחז״ל לא הכירו בהם חטא, בודאי שהיו שלמים. אלא במה התבטאה עזיבתם את התורה, שלאחר שעברו דורות רבים מזמן מתן תורה ולא שמעו את קול ה׳ מדבר מתוך האש, לא הרגישו את קבלת התורה בחוש ולא יכלו לברך ״נותן התורה״ כאילו הוא נותן התורה בכל עת. ואמנם, בני אדם לא יכלו להכיר בזה, ורק הקדוש ברוך הוא בעצמו היה צריך לגלות את הדבר, ובכל זאת ראו בזה בשמים ירידה גדולה על אשר לא התאמצו בכוח הבחירה שלהם להגיע לאותה המדריגה של הרגשת קבלת התורה בחוש, ובגלל זה בא עליהם עונש חמור כזה - שאבדה הארץ.",
+                "<b>ורק</b> משיח ישראל הוא אשר ישתמש בכוח הבחירה בשיעור כזה שיתגבר על ירידת כל הדורות וההתרחקות מן התורה, ויחזיר את קבלת התורה לקדמותה, שכולם ישמעו את קול ה׳ שאינו פוסק כאילו ה׳ נותן עכשיו את התורה. בזה הוא יתקן את הבריאה לבל ידח ממנו נדח, ויקומם את חורבות הארץ ויחזיר את העולם לשלמותו.",
+                "<b>ואת</b> היסוד הזה אנו למדים מיציאת מצרים. הרמב״ן מפרש כי ה׳ הופיע ביציאת מצרים במופתים גלויים כדי ללמד לכל הדורות שאין טבע בעולם והכל מתנהל על ידי השגחתו הפרטית, וזוהי מצות זכירת יציאת מצרים (ראה בפירושו סוף פ׳ בא). כמו כן לימד אותנו הקדוש ברוך הוא לדורות על ידי המכות שהביא על פרעה, שכל חפצו הוא שהאדם ישתמש בכוח הבחירה שלו להפוך את הרע לטוב, שאינו חפץ במות המת, אלא שאף הרשע המושחת ביותר ישוב אליו ולא ידח ממנו נדח. ומזה נלמד תשובה לדורות שיגיעו למדריגה של הרגשת קול נותן התורה שאינו פוסק לעולם ויחדשו את קבלת התורה בחוש מפי ה׳, וזהו יעוד המשיח ותיקון העולם."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>חורבן ובנין</strong></big><br><b>עמדנו</b> במאמרנו הקודם על הערך הרב של כוח הבחירה שבאדם ושעיקר חפצו של הקדוש ברוך הוא שהאדם יתגבר על הרע ויבחר בטוב. ובאמת, כוח זה הוא עיקר דמותו של האדם והוא הוא בחינת צלם אלהים שבו.",
+                "<b>התורה</b> מגלה לנו כי הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם דמות תבניתו, כדברי הכתוב: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו״ (בראשית א). אמנם הכתוב אומר קודם: ״ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״, ומשמע שכאילו ברא אותו גם כדמות המלאכים, אבל חז״ל כבר ביארו שזה לא בא אלא ללמד דרך ארץ - ״שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן״ (ראה בראשית רבה ח). ובאמת לא נברא האדם כי אם בצלמו של הקדוש ברוך הוא ובזה הוא עולה על המלאכים, כפי שאמרו חז״ל: ״כתיב ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם׳, מה תלמוד לומר ׳אשר יצר׳, כביכול הקדוש ברוך הוא מתגאה בעולמו ואומר: ראו בריה שבראתי וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א). וכן כשהמלאכים שאלו: ״אדם זה מה טיבו? אמר להם הקדוש ברוך הוא: חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז). והנה יש להתבונן, מהי עליונותו של האדם על המלאכים, שרק הוא נברא בצלם אלהים וחכמתו מרובה משלהם?",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ - ״מכאן שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי״ (בראשית רבה ט). וכן דרשו חז״ל על הכתוב ״דבר צוה לאלף דור״׳ (תהלים קה), שאלף דור עלו במחשבה להיבראות ותתקע״ד דורות מהם נמחו (שם כח). והוא מה שאנו אומרים: ״אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא״, כלומר, שעוד טרם בריאת עולמנו - כבר מלך ה׳, והיינו על כל העולמות שברא לפני כן והחריבם. והרי נמצא מכאן שהעולם לא נברא אלא מתוך החורבן, שמתוך שברא עולם אחר עולם ואמר עליהם: ״יתהון לא הניין לי״ והחריב אותם, ברא את עולמנו שאמר עליו: ״דין הניין לי״ וקיים אותו, ובעל כורחנו שגם בחורבן העולמות יש חכמה רבה, שמתוך חכמה זו צמח בנין העולם הקיים, שהכתוב אומר עליו: ״בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג). אין זה, איפא, חורבן כלל אלא זוהי דרך החכמה, שעל ידי הנסיובות השונים של בנין העולמות וחורבנם הוקם היסוד שממנו נתבסס העולם. והרי זה דומה ל״הוה אמינא״ ומסקנה שבדברי תורה, שגם ב״הוה אמינא״ יש התעמקות והבנה ואין לבוא למסקנה אלא מתוך שקלא וטריא שב״הוה אמינא״.",
+                "<b>והנה</b> כוח זה שייך רק לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא מושל בכל ובידו לברוא ולהחריב ככל אשר עולה בדעתו, כביכול, ומתוך חורבן העולמות הוא בא לידי החכמה שבה יסד ארץ. אבל בברואים אחרים, ואף במלאכים שאין להם בחירה ואין בכוחם כי אם למלא צו ה׳ שהוטל עליהם - אין לגבם כל המושג של חורבן, וחסרה להם, איפוא, כל התפתחות החכמה שבאה מתוך החורבן. אמנם, המלאכים שהם שכלים נבדלים מחכימים מיום ליום והם מתעלים ומתגדלים, אבל חכמתם אינה באה מתוך החורבן שרק מתוכו אפשר לבוא לידי בנין אמיתי, כפי שמצאנו לגבי הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>אולם</b>, כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם יצר אותו בצלמו, בצלם אלהים, שלא יהא מוכרח לקיים צו ה׳ כדוגמת ברואים אחרים, אלא שיהיה טבוע בו כוח הבחירה ויוכל לפעול ככל העולה ברצונו, בדומה להקדוש ברוך הוא, ובידו להחריב וגם לבנות. ונמצא, איפוא, שכשם שהקדוש ברוך הוא בא לחכמת יסוד הארץ, כביכול, מתוך תתקע״ד עולמות שבראם והחריבם, כן בא האדם אל חכמת היצירה ובנין העולם מתוך החורבן שהוא, כאמור, בבחינת ״הוה אמינא״׳ ומסקנה, באשר כל זה אינו אלא התפתחות והתעמקות החכמה. וזהו עיקר משמעותה של דמות האדם שנברא בדמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא ובחכמה זו הוא עולה על המלאכים שלא נבראו בדמות זו.",
+                "<b>וזוהי</b> משמעותו של הכתוב: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב), כלומר, שגם עפר מן האדמה לאחר שה׳ הפיח בו נשמת חיים הפך לנפש חיה כוח זה הוטבע רק באדם שעל ידי בחירתו, יוכל להפוך גם את החומר הגשמי לרוחני לבוא גם מתוך החורבן אל הבנין. מה שאין כן המלאכים שהם שכלים נבדלים ואין בהם שום חומר, ואין בכוחם להפוך עפר מן האדמה לנפש חיה ולבוא לבנין מתוך החורבן.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמרו חז״ל: ״אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה״ (סנהדרין יז). וכן מספרים חז״ל ש״תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים״ (עירובין יג). הרי מכאן, שאי אפשר לכוון לאמיתות החכמה אלא מתוך ״הוה אמינא״ שהוא בניגוד למסקנת האמת.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמרו חז״ל אף על דברים שאין הלכה כמותם: ״אלו ואלו דברי אלהים חיים״ (שם), כי כל הסברות שמחדשים בתורה אף אלה שאינן לפי הלכה, דברי חכמה הם ומתוכן מתבררת ההלכה ובאים לידי המסקנה.",
+                "<b>לכשנסתכל</b> בדברי ימי עולם, נראה שכל התפתחות הדורות והישגיהם הרוחניים באו לאחר ירידה ושפל, כלומר, בנין העולמות מתוך חורבנם. הנה אדם הראשון, מיד עם יצירתו הניחו הקדוש ברוך הוא בגן עדן וברגע אחד הכיר את כל העולם וכל הנמצאים בהם עד שקרא שמות לכולם, ואף להבורא בעצמו קרא שם שהסכים על ידו; ואילו לאחר שעה קלה חטא בעץ הדעת והביא מיתה לעולם, וה׳ גרש אותו מגן העדן וישם את להט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים. האם לא היה בזה חורבן העולם? אולם לאחר חורבן זה בא גם התיקון. חז״ל אומרים שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם את דוד בן ישי ״מושלו לעתיד לבוא״ ולקח משנותיו שבעים שנה והוסיף על ימיו, שנאמר (תהלים סא): ״ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור״ (ילקוט תהלים תתמג). הרי שמשנותיו של אדם הראשון לאחר חטאו, בא כל קיומו של דוד שממנו יצאה מלכות בית דוד וממנו יצמח לעתיד לבוא מלך המשיח שיביא את הגאולה לעולם.",
+                "<b>כמו</b> כן לאחר אדם הראשון קמו עשרה דורות, מאדם ועד נח, שהשחיתו את העולם כדברי הכתוב: ״ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס״ (בראשית ו), והקדוש ברוך הוא ניחם על אשר ברא את העולם והביא את המבול ומחה את כל היקום מעל פני האדמה והנה בסוף עשרה דורות אלו, בא נח שמצא חן בעיני ה׳ והכתוב אומר עליו: ״איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח״ (שם), והוא ובניו הקימו דורות חדשים שמהם נמשך קיומו של העולם, והם נצטוו על שבע מצוות של בני נח המהוות את החובות האנושיות היסודיות של האדם עלי תבל.",
+                "<b>וגם</b> עשרה הדורות מנח ועד אברהם היו דורות של כפירה באלהים ועובדי עבודה זרה, שבאו להילחם בה׳ ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ (שם יא). אולם מדור הפלגה זה, בא אברהם אבינו ותיקן את העולם,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (קהלת רבה ג): ״היה ראוי אברהם להיבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם אברא תחילה את אברהם, שאם יקלקל אין מי שיתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל זה, יבוא אברהם אחריו ויתקן״.</i> נתץ את כל אליליהם והפיץ בעולם את האמונה באל יחיד בשמים ובארץ, והיה ראשון לאבות שמהם יצא עם ישראל שבו בחר ה׳ להיות לו לסגולה ושבשבילו נברא העולם.",
+                "<b>כן</b> אנו רואים בדורות המאוחרים יותר, בדורות בני יעקב שהיו משועבדים למצרים, ששקעו במ״ט שערי טומאה וחז״ל אמרו עליהם: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח). והנה, לאחר ירידה זו, התגלה ה׳ באותות ובמופתים וכולם באו לידי הכרה ואמונה בה׳ במדריגות הגדולות ביותר, שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי - ראתה שפחה על הים, וזכו לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע עד שיצתה בת קול ואמרה: ״מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו״ (שבת פח).",
+                "<b>המלאכים</b> לא הגיעו למדריגה של קבלת התורה. חז״ל אומרים: ״בשעה שעלה משם למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא וכו׳, חמודה גגוזה שגנוזה לך תתקע״ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם וכו׳, תנה הודך על השמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וכו׳, אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה״ (שם פח). המלאכים קדמו אלפים שנה למתן תורה, והם עם כל גדולתם הלכו והתחכמו מדור לדור, ובכל זאת משום שלא נבראו בצלם אלהים ולא הוטבע בהם כוח בחירה שיוכלו גם לעשות רע ולהחריב עולמות ולבנותם שוב - אינם במדריגה כזאת שהיו ראויים לקבל את התורה. אבל למשה אמר ה׳: ״אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה״, כי רק בני האדם שהם למעלה מן המלאכים אוחזים בכסא כבודו של ה׳, שנוצרו בדמות תבניתו של האלהים ובכוחם גם לבחור ברע, להפוך עפר מן האדמה לנפש חיה ולהחריב עולמות ולכנותם, רק להם ניתנה התורה ורק הם הראויים להגיע לבירור התורה מתוך שקלא וטריא ושיקולים של ״הוה אמינא״ ולהשיג את אמתת חכמת התורה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שהמלאכים אינם יכולים לסבול את הרע. מובא בספרים שהמלאכים לאחר שהם יורדים לארץ למלא שליחות ה׳, הם טובלים בנהר דינור, כי זוהמת העולם השפל נדבקת בהם ואינם יכולים לחזור למדריגתם במרום לפני שהם מטהרים ממנה. ואולי משום כך כשרצה הקדוש ברוך הוא לנגוף את מצרים, ארץ התועבה והטומאה, כתוב: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ה׳״ - ודרשו חז״ל: ״אני ולא מלאך, אני ולא שרף״ (ראה הגדה של פסח), כי אילמלא שלח המלאכים למצרים, היו נדבקים בזוהמת מצרים ולא היה בכוחם להיטהר ממנה; ואילו בני ישראל ישבו בתוך טומאת מצרים מאתים ועשר שנה, ובכל זאת היו מצויינים שם בתור גוי מיוחד, ולבסוף יצאו ממצרים ואף הפחותים שבהם השיגו מדריגות הנבואה הגדולות ביותר. ורק מתוך כך שהיה להם כוח בחירה להפוך רע לטוב, טומאה לטהרה וחורבן לבנין, ראויים היו להתרומם מעל הכל ולהתעלות למדריגות החכמה האלהית שניתנה להם ממרום, ולקבל תורה מפי הגבורה.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים גם בדור המדבר, שלאחר שעשו את עגל הזהב נצטוו לעשות את המשכן. הכתוב אומר: ״עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו״ (שיר השירים א), ואמר רבי מאיר: ״עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל: ׳אלה אלהיך ישראל׳ (שמות לב:ד)״ (שיר השירים רבה א:יב). ומוסיפים שם חז״ל: ״היא דאתיה דרבי מאיר למימר - סיריי (לשון סרחון) נתן ריחו, אלא מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן״, כלומר, מכיון שלא כתוב ״נרדי הבאיש ריחו״ אלא ״נרדי נתן ריחו״, על כרחך פירושו ״שמהנרד יצא ריח טוב הימנו המשכן״ (ראה שם פירושו של עץ יוסף). וכן אמרו חז״ל: ״יבא עגל המשכן ויכפר על עגל הזהב״ (ספרי דברים א). חז״ל מתארים מעשה העגל כריח רע, כביכול, במסבו של הקדוש ברוך הוא ברקיע, באותה שעה שמשה היה במרום וה׳ נתן לו את התורה, והם אומרים שהביאו בזה חורבן גדול לכל הדורות, ש״אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון״ (סנהדרין קב.). והנה דוקא לאחר חורבן זה, זכו ישראל שהקימו את המשכן שהקריבו בו קרבנות והקטירו קטורת לה׳ והיה בו משום השלמת בנין העולם, כדברי חז״ל: ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ (במדבר ז) - ״להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו? עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת ומשהוקם המשכן נתבסס העולם״ (ילקוט שם תשיא). הרי אנו שוב רואים שההישגים הרוחניים שיש בהם משום בנין העולם באים לאחר ירידה וחורבן.",
+                "<b>גם</b> בתקופת הנביאים אנו רואים תופעה זו. הנה בדורו של אחז המלך, היתה ירידה איומה בישראל שזיבחו וקיטרו בבמות ועשו הרע בעיני ה׳: ואילו בדור שלאחריו, בדורו של חזקיהו, הגיעו למדריגה כזו שמספרים חז״ל ״שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה״ (סנהדרין צד:). ועוד, שיש שאמר ״אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו״ (שם צח:), כלומר, שהגיעו בימי חזקיהו לשלמות רוחנית כזאת שכבר לא היו זקוקים להשלמתם של ימות המשיח.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין שגם אין להתפלא האיך אפשר שתבוא הגאולה וימות המשיח לאחר הירידות הגדולות במשך כל הדורות. ולא עוד אלא שאמרו חז״ל שבעיקבתא דמשיחא חוצפה ישגה וכו׳ ומלכות תיהפך למינות וכו׳ ובית ועד לזנות וכו׳ וכו׳ (ראה סוטה מט:), ואיך יתכן שדוקא בתקופה זו יתגלה המשיח. אלא הוא אשר אמרנו שזו דרכו של עולם, שהקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם, ומתוך חורבנם מוקם עולם יותר נעלה ויותר מרומם. וזוהי גדולתו של האדם שנברא בצלם אלהים, שגם הוא בכוחו לבוא מתוך הרע אל הטוב ומתוך חורבן העולם לתיקון העולם, ולאחר כל הירידות הגדולות ביותר הוא מתרומם שוב ומתעלה ומעלה את כל העולם עמו. וזהו מה שאמר הכתוב: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם״ (יחזקאל לו), למרות ששקעתם בכל הטומאות והגילולים הרי אני שוכן ביניכם, כדברי הכתוב: ״וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם״ (ויקרא טז) כלומר, ״אף על פי שהם טמאים - שכינה ביניהם״ (ספרא שם), ומשם אזרוק עליכם מים טהורים ואטהר אתכם, מתוך הטומאה תבואו אל הטהרה, ותגיעו למדריגתו של אדם הראשון לפני החטא.",
+                "״<b>זה</b> ספר תולדות האדם ביום ברא אדם בדמות אלהים עשה אותו״ (בראשית ה). מכוח זה שהאדם בעשה בדמות אלהים שהוא בונה עולמות ומחריבם ויש גם בידו הבחירה להחריב ולבנות, משתלשלים תולדות האדם בכל הדורות, שהוא בא מן החורבן אל הבנין ומן הטומאה אל הטהרה ומתוך הירידה אל העליה. ומכאן צמח נח מתוך דור המבול; אברהם מתוך דור הפלגה; דור מקבלי התורה מתוך טומאת מצרים וכו׳ וכו׳. וכן תבוא גאולת העולם והשתלמות הבריאה והאדם מתוך התמוטטות כל הדורות ושחיתות המין האנושי, ומשם ננבוא לתיקון העולם במלכות שדי וליעודי נביאינו: ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא).",
+                "<b>והם</b> הם דברי חז״ל: ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ (איוב יד) - ״כגון אברהם מתרח; חזקיה מאחז; יאשיה מאמון; מרדכי משמעי; ישראל מאומות העולם ועולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן? מי ציוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם (ילקוט שמעובי איוב תתקל וחומר)."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>יראת אלהים</strong></big><br><b>אנו</b> קוראים בתורה: ״ויאמר ה׳ אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק״ (שמות יז). וכן נצטוינו בפירוש: ״זכור את אשר עשה לך עמלק וכו׳ והיה בהניח לך מכל אויביך וכו׳ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח״ (דברים כה).",
+                "<b>יש</b> מהראשונים הסוברים שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא. הרמב״ן פוסק שזכירת עמלק היא מצות עשה שחייבים בה יום יום. אחרים אומרים שמכיון שכתוב ״לא תשכח״, הרי בא זה ללמדנו שהזכירה צריכה להיות בשעור כזה שלא תישכח מלבנו (ראה ספר החינוך תרא). אנו נוהגים לקרוא פרשה זו פעם בשנה, כי כידוע, עבידי אינשי לשכוח לאחר שנים עשר חודש (ראה ברכות נח) ולכן עלינו לחדש זכירה זו בכל שנה.",
+                "<b>והנה</b> עיקר המטרה היא מחיית עמלק, כפי שמשמע מדברי הכתוב כאשר יניח לנו ה׳ מכל אויבינו נמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ולפי זה אין זו אלא הילכתא דמשיחא, כי בדורותינו אין ידנו תקיפה ואין לנו הכוח והשלטון להילחם בעמלק, וגם לא ידוע לנו מי הוא עמלק, כי הרי ״עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות״ (ידים ד:ד). אולם מלבד מצות המחייה, יש גם מצות זכירת עמלק שאנו חייבים בה בכל הדורות. ולכאורה מה התועלת במצוה זאת אם אין בידינו לקיים את מטרתה שהיא המחייה?",
+                "<b>אנו</b> מוצאים עוד מצווה זכירה בתורה, כגון ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד). מטרת הזכירה הזאת היא להעמיד אותנו על חומרת עוון לשון הרע. יודעים אנו שמרים עמדה במדריגה גדולה מאד, עד שהכתוב מדמה אותה למשה ואהרן, כדכתיב: ״ואשלח לפניו את משה אהרן ומרים״ (מיכה ו). וכשדיברה עם אהרן במשה, לא נתכוונה אלא לשבח (ראה ספרי שם) ולא הרהרה אחרי משה, אלא באה לברר את ההלכה אולי גם אהרן חייב בהנהגה כזאת. אבל בשמים הרגישו שנתערב בדיבורה גם משהו שאפשר לכנותו בשם לשון הרע ובא עליה עונש חמור כזה. ומשום כך באה התורה וציוותה לנו שנזכור את אשר עשה ה׳ למרים כדי להזהיר אותנו על החומרה הרבה שבאיזה אבק קל של לשון הרע. אבל בזכירת עמלק, מה התועלת שיש בה?",
+                "<b>אולם</b> חז״ל כבר גילו לנו שמצות זכירת עמלק באה לא רק כדי לעורר את ישראל למחוק את עמלק, כי אם גם כדי להזכיר לישראל את החטא שגרס לבואו של עמלק. והם מבארים את הדבר במשל: ״משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נושך אמר המלך: כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר, ינשכנו הכלב. ובא בנו של המלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטאו של בנו שעשה, הוא אומר לו, זכור את שנשכך הכלב. כך, כל זמז שהקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר חטא של ישראל מה שעשו ברפידים, שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו״, הוא אומר להם: ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ (ילקוט רסד בשם פסיקתא). הרי שמצות זכירת עמלק, כוונתה להזכיר לישראל את החטא שניסו את משה ואמרו לו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ (שמות יז).",
+                "<b>והנה</b> יש להתבונן מה היה כאן חטאו של ישראל. הרי למדנו שישראל הגיעו אז למדריגות הגדולות ביותר, ואיך יתכן שהם באו לבחון אם יש ה׳ בקרבם.",
+                "<b>מצאנו</b> בחז״ל עוד יותר מזה. הכתוב אומר: ״זכור את אשר עשה לך עמלק וכו׳ אשר קרך בדרך וכו׳ ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים״ (דברים כה). ומפרשים חז״ל ש״אתה עיף ויגע״ מכוון לישראל ואילו סוף הפסוק ולא ירא אלהים מכוון לעמלק (ראה ספרי שם). אולם במכילתא (א:ח) שנינו ש״אחרים אומרים״: ״׳ולא ירא אלהים׳ - אלו ישראל״, משום שישראל לא היה ירא אלהים בא עמלק להילחם בהם.",
+                "<b>והנה</b> הדבר מופלא מאד. הרי לפי רוב המפרשים מכוונים דברי התורה: ״ולא ירא אלהים״ - לעמלק, שהיה מקור הרשע והשחיתות בעולם. התורה מספרת שכל העמים נזדעזעו מהאותות והמופתים שעשה ה׳ במצרים, כפי דברי הכתוב: ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען״ (שמות טו); ואילו עמלק לא נרתע ופסע ארבע מאות פרסה ובא להילחם בישראל (ראה מכילתא א). ואף על פי שריתח עצמו ברותחין הפשירם בפני אחרים (רש״י דברים כה). ואם כן פירוש הדברים ״ולא ירא אלהים״ - שלא היתה בעמלק יראת אלהים כלל וכלל, ואיך יתכן שאותם הדברים מכוונים לפי דעת אחרים לישראל?",
+                "<b>התורה</b> וחז״ל מספרים לנו שישראל עמדו אז במדריגות גדולות מאד באמונה וביראה. חז״ל אומרים שבזמן שמשה אמר להקדוש ברוך הוא: ״והם לא יאמינו לי״ (שמות ד) אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״הם מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הם מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳; בני מאמינים - ׳והאמין בה׳׳; ואתה אין סופך להאמין שנאמר: ׳יען לא האמנתם בי׳״ (ילקוט קעב), ואם כי חוסר האמונה שמצא הקדוש ברוך הוא במשה היה בדקי דקות שאי אפשר לנו להשיג אותו, בכל זאת ציין הקדוש ברוך הוא את ישראל כאילו הם עומדים באמונה במדריגה גדולה ממנו, שהם מאמינים בני מאמינים. ועוד, שלאחר שראה ישראל את האותות והמופתים במצרים ועל ים סוף, העיד עליהם הכתוב: ״ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שם יד), ונוסף על זה, שהלכו אחרי ה׳ במדבר, שהקדוש ברוך הוא מציינם על כך לשבח ביותר ואומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״, וגומר ״קודש ישראל לד״״ (ירמיה ב), כלומר, שמכאן הגיעו למדריגת קודש, ואם כן לאחר שהיו במדריגות גדולות כאלה, באמונה וביראה, איד אפשר ליישב את דברי הכתוב שישראל לא היה ירא אלהים, ובא לגסות אם יש ה׳ בקרבכם, ועוד משתמשים באותו ביטוי שמשתמשים לגבי עמלק.",
+                "<b>אולם</b> ישנן מדריגות שונות ביראת אלהים והן נערכות לגבי כל אדם ביחס למדריגתו הרוחנית. החכם מכל אדם אומר: ״והאלהים עשה את האדם שייראו מלפניו״ (קהלת ג), ודרשו חז״ל: ״לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשביל ישראל שייראו מלפניו״ (שבת לא). עצם קיומו של העולם וקיומו של האדם, מחייב את כל בני ישראל לבוא לידי יראה, כי הרי הכל תלוי בהשגחתו המתמדת של ה׳, ואם יפסיק לרגע את השגחתו - הכל יהפך לאפס ואין. ה׳ מכלכל את כל בריותיו, מגדל ומחזק את הכל ומחיה את כולם, ואינו מסיר חסדו לרגע מהם. כאשר ישא האומן את היונק, כך נושא ה׳ את האדם כל ימיו, ואם יסיח, כביכול, דעתו ממנו לרגע, מיד הוא מת, כדברי הכתוב: ״התעיף עיניך בו ואיננו״ (משלי כג). ואף בשעה שהאדם מסיח דעתו מעצמו, כגון, שהוא ישן או לוקח סם תרדימה, הקדוש ברוך הוא זוכר אותו, כי אלמלא זה לא היה קיים. ומשום כך אנו מתפללים כל ערב: ״השכיבנו ה׳ אלהינו לשלום והעמידנו לשלום״. ואפילו הגיבור ביותר, ואף שמשון הגיבור היה חייב להתפלל תפילה זו, כי בלי עזרת ה׳ לא היה בו כוח, לא לשכב ולא לעמוד, וכפי שהכתוב מספר שכאשר ה׳ סר מעליו, מיד כשהקיץ משנתו מצא שתש כוחו (ראה שופטים טז). ומחובתו של כל אדם ואדם להרגיש ללא ״הפסק שכל חיותו באה לו מה, ואסור לו להתעלם לרגע מזה שה׳ משגיח עליו ללא הרף ואינו מסיח דעתו, כביכול, ממנו, ואז יימצא תמיד במצב של יראת ה׳. ואם האדם מסיח דעתו ממחשבה זו, יש בזה, איפוא, היסח דעת מיראתו את ה׳. הכתוב אומר: ״כי אם ביראת ה׳ כל היום״ (משלי כג), ומפרש המאירי: ״בלי הפסק״, כי אסור שיהיה לאדם היסח דעת מהשגחתו המתמדת של ה׳ עליו ומיראתו אותו.",
+                "<b>והנה</b> מדת היסח הדעת של כל אדם ואדם כלפי הקדוש ברוך הוא, שרואים בה, כאמור, שלילת האמונה, נמדדת במדת החסד שה׳ גומל אתו, ובמדת קירבתו שלו לאותו אדם. בה במדה שהקדוש ברוך הוא קרוב אליו יותר, עליו להרגיש בה יותר, ואם לא ירגיש בכך באותה המדה, רואים בו כאילו הסיח דעתו לגמרי מהקדוש ברוך הוא ואין בו כלל יראת אלהים.",
+                "<b>ובזה</b> נבין דברי קהלת בן דוד שביטל את העולם וכתב: ״הבל הבלים הכל הבל״. הרי קהלת היה החכם מכל אדם והכיר את חכמת הבריאה עד יסודה. הוא ירד לחכמתם של כל היצורים שנבראו בששת ימי בראשית, הדוממים, הצומחים ובעלי חיים, והבין שפתו של כל אחד מהם, ואף השיג את העולמות העליונים המלאים חכמה לאין שיעור, ואת כל השכלים הנבדלים שגם הם חלק ממעשי בראשית, והוא בעצמו כותב שמתוך בריאת האדם והעולם, אפשר להכיר את ה׳ ולבוא לידי יראה מלפניו, שהוא תכלית כל החכמות, שנאמר: ״ראשית חכמה יראת ה״, (תהלים קיא). והנה תמוה מאד שחכם זה מבטל עולם פלאים זה ואומר שהכל הבל.",
+                "<b>אולם</b> ביאור הדבר אנו מוצאים בסוף דבריו בספרו קהלת: ״סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״. לאחר שה, בחר בישראל לעם סגולה ונתן להם את התורה והמצוות, עליהם להכיר את הקרבה הגדולה הזאת מאת ה׳ אלהיהם, ואסור להם להסיח לרגע דעתם מקרבה זו, ומתוך כך לבוא לידי יראה בעלת מדרגה גדולה ביותר. ואם יסיחו דעתם מזה ויסתפקו ביראה הבאה מתוך הכרתם בה, בתור בורא עולם בלבד, הרי אינה נחשבת לגבם ליראה כלל והיא בבחינת הבל הבלים.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם חטאם של דור יוצאי מצרים, שדוקא משום שעמדו במדריגות כאלה באמונה ויראה, באה עליהם התביעה. חז״ל מפרשים כוונת הדברים שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״. ״ר׳ יהודה אומר: אמרו ישראל, אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו - נעבדנו, ואם לא - לא נעבדנו. נחמיה אומר: אם מספק הוא לבו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין המדינה חסרה כלום - נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו. ורבנן אמרו: אם מסיחין אנו בלבבנו והוא יודע מה אנו מסיחים - נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו״ (ילקוט בשלח יז). מובן שאי אפשר לפרש את הדברים כפשוטם, שלאחרי כל הנסים שראו בעיניהם, החלו לפקפק ביכלחו של הקדוש ברוך הוא. אלא בודאי היו להם חששות אולי אינם ראויים עוד שימשיך הקדוש ברוך הוא לעשות להם נסים כאלה.",
+                "<b>והנה</b> חששות אלה באו להם מתוך היסח הדעת מאת הקדוש ברוך הוא במדד, שהם היו חייבים בה לפי מדריגתם. לאחר שה׳ עשה לישראל נסים גלויים במצרים ועל ים סוף וגילה להם קרבה גדולה כזו, שהשכין בתוכם את שכינתו וכל הנהגתו אתם היתה שלא בדרך הטבע, ולאחר שהם הכירו בכך, כפי שהכתוב אומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״, אסור היה להם להסיח את דעתם מקרבה זו ומההנהגה הנסית שהקדוש ברוך הוא גילה להם, ולא היה להם לנסות אם יש ה׳ בקרבם אם אין, לפקפק אם הם ראויים לכך ושהקדוש ברוך הוא ימשיך בזה, ואם לא עמדו במדריגה זו, רואים אותם כאילו הסיחו דעתם לגמרי מהקדוש ברוך הוא ופקפקו במציאותו וכאילו אין בהם יראת אלהים כלל וכלל. ומשום היסח דעת זה, בא עליהם עונש כזה שהוא קשה מעונשו של עמלק. על עמלק גזר המקום שיקבלו את עונשם לעתיד לבא; ואילו ישראל קיבלו עונשם מיד, שבא עמלק להילחם בהם ״והיה כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק״.",
+                "<b>ולשם</b> כך באה מצות זכירת עמלק. לפי האמור בדברי חז״ל שהזכרנו, לא באה הזכירה רק להזכיר את עמלק, כי אם להזכיר לישראל את חטאם שאמרו: ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״, כלומר, הזכירה היא ליראת ה׳ נוסף על המצוה ״את ה׳ אלוקיך תירא״, להזכיר לישראל לכל הדורות איזו מדריגה גדולה של קרבה יש להם מאת ה׳ ואיזו דרגה של יראה תובעים מהם, שאסור להם להסיח לרגע דעתם מה׳ באותה המדה שה׳ מתקרב אליהם, ואם אינם במדריגה כזו, לא נחשבת יראתם כלל."
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>חומרת דרישות התורה</strong></big><br>א. <b>עמדנו</b> במאמרנו הקודש על מצות זכירת עמלק ושעיקר כונתה להזכיר לישראל את החטא שלהם שגרם לבואו של עמלק, והבאנו את משל חז״ל במלך והכלב.",
+                "<b>והנה</b>, מצינו בדברי חז״ל שהם תולים את הסיבה שבא עמלק להילחם בישראל בזה שהתרפו מלימוד התורה. הכתוב אומר: ״ויבוא עמלק וילחם ברפידים״ (שמות יז), ודרשו חז״ל: ״אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם״ (ילקוט שם בשם מכילתא; וראה בכורות ה:).",
+                "<b>הנה</b> נתבונן מה משמעותו של רמז זה שברפידים לפי מושגי התורה. כבד עמדנו במאמרינו הקודמים על לשון התורה, כמה היא שונה מהמושגים שלנו וכמה היא מתארת כל פגם דק בתור חומרי חמורות (ראה מאמר ״לשון התורה״). והנה נציין עוד מקומות אחדים. אנו קוראים ביחזקאל (יח:ו) ״אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ולאשה נדה לא קרב״. לנו נראה שהנביא מדבר כאן בעבירות החמורות ביותר: עבודת גילולים, אשת איש ואשה נדה. אולם חז״ל באים ומפרשים: ״אל ההרים לא אכל - שלא אכל בזכות אבותיו; ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל - שלא הלך בקומה זקופה; ואת אשת רעהו לא טימא - שלא ירד לאומנות חבירו; ואל אשה נדה לא קרב - שלא נהנה מקופה של צדקה״ (סנהדרין פא). הרי לנו שלשון הנביאים שונה לחלוטין מלשוננו, ולמרות התיאורים החמורים ביותר, אין הכוונה אלא לפגמים דקים שהם בבואה דבבואה של אותם החטאים.",
+                "<b>ומכאן</b> באיזו חומרה מתיחסת הנבואה אל כל ליקוי נפש קל. ההולך בקומה זקופה אינו בעינינו כי אם לכל היותר נגוע קצת במדת הגאוה, והנה הנביא מתאר אותו כעובד גילולים; היורד לאומנות חבירו, אנו רואים בו ליקוי בזהירותו בממונם של אחרים, ואילו בלשון הנבואה מכנים אותו כמטמא אשת רעהו; וכן הנהנה מן הצדקה שאין בזה אלא פגם דק, כפי שרש״י מבאר ״שהוא דבר גנאי לאדם הגון״, ובכל זאת בלשון הנביא הוא מקבל תיאורו כבא אל אשה נדה.",
+                "<b>ואם</b> לשון הנבואה כך, על אחת כמה וכמה חמורה לשון התורה. חז״ל אומרים שהנבואה אינה באה אלא לפרש את התורה. ״אמר רב אבא בר חנינא: אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם כי אם חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד״ (נדרים כב), כלומר, שאם לא חטאו ישראל והיו עומדים במדריגותיהם היו מבינים את הכל מדברי התורה עצמה, אבל משום שנפלו ממדריגתם, לא היה עוד בכוחם להשיג את התורה במקורה מגודל דקות הענינים, והיה הכרח שיבואו הנביאים ויפרשוה להם. ואם אנו מוצאים שבלשון הנבואה מתוארים פגמים דקים - בתיאורים חמורים כאלה, הרי על אחת כמה וכמה לאילו פגמים דקים מכוונים התוארים בתורה, אף החמורים ביותר, וההבדל ביניהם כהבדל המושגים שבין תורה לפני שחטאו ישראל לבין תורה לאחר שחטאו ישראל.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים גם על האזהרות שבתורה, שלמרות שהתורה מביעה אותן בלשון חמורה, כגון: ״לא יהיה לך אלהים אחרים״; ״לא תרצח״; לא תגנוב״, אין הכוונה רק לעבודה זרה, לרצח ממש או לגניבה ממש, אלא אף לאיזה צל של צל שיש לו איזה מגע שהוא עם העבירות הללו. ואם האזהרות החמורות שבתורה מכוונות לצל צלן של העבירות, הרי לאיזה פגם כל שהוא מכוונת התורה אם גם בה לא באה האזהרה או התביעה אלא בצורה קלה, וכל שכן שאינה נזכרת אלא באיזה רמז שהוא.",
+                "<b>ומכאן</b> נבוא להבין את הרמז שבמלה ״רפידים״. אנו מוצאים בדברי חז״ל פירוש על המושג הנקרא בלשון הנביאים עזיבת התורה. הנביא ירמיהו מתאר את הסיבה שבגללה בא החורבן לישראל ואומר: ״מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ וכו׳ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט), ומפרשים חז״ל: ״דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו וכו׳ שאין מברכין בתורה תחילה״, כלומר, שהחכמים והנביאים לא ירדו לעומק הדברים ולא יכלו להשיג מה היה חטאו של ישראל שהביא עליו חורבן כזה, ורק הקדוש ברוך הוא בעצמו הבוחן כליות ולב, הוא גילה את חטאם, שלא היו מברכים בתורה תחילה. ומבאר רש״י ״כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים מתוך שהם זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה, אינן זהירין לברך״. הרי שלמרות שכתוב בפירוש ״על עזבם את תורתי״ - אין הכוונה לעזיבת התורה ממש, כי להיפך הם היו זהירים לעסוק בתורה ורגילים בה, ועד כדי כך שהחכמים והנביאים לפי המושגים העמוקים ביותר שבחכמה ושבנבואה לא מצאו שום פגם בלימודם, אלא הכוונה לאיזה פגם דק מן הדק, ולא בעצם לימוד אלא בברכת התורה, שרק הקדוש ברוך הוא בעצמו גילה אותו. ובכל זאת משתמש הנביא בתיאור הפגם הדק הזה בלשון חמורה כזאת ואומר: ״על עזבם את תורתי״, שמשמעותה כאילו היה ספר התורה מונח לפניהם והם הלכו ועזבו אותו ולא רצו לעיין בו. זוהי משמעות לשון הנבואה. וכבר אמרנו שאם לשון הנבואה חמורה כל כך, על אחת כמה וכמה לשון התורה. ולפי זה אם היה כתוב בתורה שעמלק בא להילחם בישראל על עזבם את התורה, הרי היה הפגם המרומז בזה דק הרבה יותר ממשמעותו בלשון הנביאים, כאמור. ואם היה כתוב בתורה שבא עמלק על ביטול תורה ולא על עזיבה לגמרי, היתה משמעותו על פגם עוד יותר דק, וכל שכן אם היה כתוב שרפו ידיהם מן התורה. והנה לפי חשבון זה, כמה דק הפגם שאף בלשון התורה לא נזכר עליו שום ביטוי על איזה רפיון שהוא מהתורה, ורק כתוב שם המקום בו בא עמלק להילחם בישראל והוא רפידים, אלא שבשם המקום הזה אפשר למצוא רמז שרפו ידיהם מן התורה. הרי בעל כורחנו, שלפי המושגים שלנו ואף לפי מושגי החכמה והנבואה, אי אפשר כלל להשיג ולהעלות על הדעת כלל איזה פגם משהו מצא כאן הקדוש ברוך הוא במדריגתם של ישראל בתורה.",
+                "<b>והנה</b>, פגם דק זה שאין לנו כל מושג בו, גרם לבואו של עמלק שפגם בשלמותה של הבריאה במדה כזאת עד שהכתוב אומר: ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז), ודורשים חז״ל שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק (רש״י שם וילקוט רסח בשם פסיקתא), כלומר, שפגם זה פגע בשמו ובכסאו של הקדוש ברוך הוא, כביכול.",
+                "<b>והפגם</b> הזה הביא עונש כה חמור על ישראל שבא עמלק להילחם בהם ולהשמידם מן העולם, והעונש נשאר לדורות שעדיין קיים עמלק ומיצר לישראל ולא יכלה מן העולם עד בוא המשיח.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שעלינו לזכור לעולם את הפגם הדק הזה ושכל זכירת עמלק לא באה אלא לרמז לישראל כמבואר במשל בכלב, שיזהרו בכל הדורות לעקור אותו מתוכם. ואף בדורותינו שאין מלך בישראל ואין בכוחנו לקיים מצות מחיית עמלק, בכל זאת עלינו לזכור אותו כדי לעורר אותנו על הפגם הזה של רפיון התורה ולתקן אותו.",
+                "ב. <b>ועדיין</b> לא ירדנו בזה לעומק הדברים.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בנביאים (שמואל א טו), שה׳ שלח את שאול המלך להחרים את עמלק ושאול קיים את דבר ה׳ והכה את עמלק והחרים את כל העם לפי חרב. ובעל כרחנו עלינו לקבוע, שאם ניתנה רשות לשאול ודורו להשמיד את עמלק בזמנם, בודאי שהם תיקנו את הפגם הזה של רפידים ונעשו ראויים לכלותו מן העולם.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה במלחמת דור יוצאי מצרים בעמלק: ״ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב״ (שמות יז), ומפרש רש״י על פי מדרש תנחומא, שהרג את ראש גיבוריו והשאיר את החלשים, ולמה לא הרג את כולם? משום שעשו על פי הדיבור, כלומר, שלא ניתנה להם רשות להשמיד את עמלק לגמרי (ראה שם שפתי חכמים). הרי שדור זה, מכיון שלא נוקה לגמרי מהפגם הדק הזה של רפיון ידים מן התורה, לא היה ראוי להחרים את עמלק, והיה זקוק לזכירת עמלק כדי להזכיר לו את הפגם כנ״ל. אבל שאול המלר שנאמר עליו: ״בן שנה שאול במלכו״ (שמואל א יג:א), ופירשו חז״ל: ״כבן שנה שלא טעם טעם חטא״ (יומא כב:), הוא עלה כנראה לדרגה כזו שתיקן את החטא של דור יוצאי מצרים ולא היה בו שום פגם דק מן הדק, ואותו הדור לא היו זקוקים עוד לאותה זכירה של עמלק, ונמצאו, איפוא, ראויים להחרים את עמלק. ואמנם נלחם שאול והעם אשר עמו במסירות נפש בעמלק וה׳ עזר על ידם להחרים אותו לפי חרב, עד שבא שאול אל שמואל ואמר: ״ברוך אתה לה׳ הקימותי את דבר ה׳״ (שם טו).",
+                "<b>אולם</b> יחד עם זה הביא שאול את אגג מלך עמלק חי לפני שמואל, כדי שהוא בעצמו ישפוט אותו, וגם העם לקח אתו ממיטב הצאן והבקר למען זבוח לה׳. והנה כפי שמשמע מדברי חז״ל, פסק שאול כך להלכה. הכתוב אומר: ״ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל״, ומפרשים חז״ל - ״על עסקי נחל. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה - כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: ׳אל תהי צדיק הרבה,״ (יומא כב). הרי שכל טעותו של שאול היתה בדרשותיו בתורה ומרוב צדקותו ומדת ענוותנותו ורחמנותו (ראה ילקוט קכא שקוראים אותו: ״רחמן על האכזרים״). ועוד שכתוב אחר כך: ״ויחמול שאול והעם על אגג״. ״ואמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל״ (ילקוט שמעוני שמואל א קכא:ג). כתוב על דואג שהיה ״אביר הרועים אשר לשאול״ (שמואל א כא:ח), ופירשו שהיה אב בית דין (ראה רש״י ורד״ק שם). ואמרו עוד: ״למה נקרא שמו דואג האדומי? שהיה מאדים פני הכל בהלכה״ (ילקוט קלא). ואם דואג פסק כן להלכה, סמך שאול על דבריו. ובכל זאת, מכיוון שהיה כאן משנה ולא כיוון לאמיתה של הלכה, אמר לו שמואל: ״למה לא שמעת בקול ה׳ ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה׳״ (שמואל א טו:יט). לא נתבע שאול שלא קיים את המצוה בשלמותה אלא שמאס את דבר ה׳ ולא קיימו כלל, שה׳ ציוה לו להחרים את עמלק והוא לא החרימם, וה׳ הענישו בעונש קשה כזה, שכשם שהוא מאס את דבר ה׳ כן מאסו ה׳ מהיות מלך על ישראל. ולא עוד אלא על אשר לא עמד מיד על טעותו, ואף לאחר שהוכיחו שמואל על כך לא השיג את הפגם מרוב דקותו והשיב: ״אשר שמעתי בקול ה׳״ - אמר לו שמואל: ״כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר״, כלומר, שהחטא הזה כמוהו כעובד עבודה זרה (ראה רד״ק שם).",
+                "<b>והנה</b> נוראים הדברים. הרי שאול הגיע, כאמור, למדריגה כזאת שהתעלה אף על אותו פגם דק מן הדק שנסתמן בדור יוצאי מצרים ונמצא ראוי להשלים את שמו וכסאו של ה׳ שפגע בו עמלק, כביכול, ובכל זאת מכיון שטעה בשיקול דעתו ואף לא הכיר מיד במשגהו הדק במדריגה שלו, לא רק מאשימים אותו שהשאיר את הפגם בשמו ובכסאו של ה׳ לעולם, אלא נמצאה עליו מיד תביעה, שהנביא נתן לה תיאור חמור נורא כזה שכאילו יש בו בעצמו איזה מרי הדומה לאון ותרפים.",
+                "<b>הרי</b>, עד כמה דקים למאד המושגים של אזהרת התורה ״לא יהיה לך אלהים אחרים״ ולאילו ממדים איומים מגיעות הדרישות מן האדם."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>יראת הרוממות</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳״ (דברים י). ויש להתבונן, מהי יראה זו שה׳ יתברך שואל מעמנו? והנה חכמינו אומרים שאין הכוונה ליראת העונש, כי יראה זו אינה אלא לעמי הארץ ונשים וקטנים, אלא ליראת הרוממות. ולכאורה לא מובן לנו הדבר, הרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם את היראה מפני העונשים וכל העונשים לא באו לעולם אלא לשם מטרה זו כדי להביא את האדם לידי יראה, כפי שאמרו חז״ל (ברכות נט): ״לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר (קהלת ז): ׳והאלהים עשה שיראו מלפניו׳״. ובודאי זוהי המטרה של כל הצרות והפורעניות הקשות המתרגשות בעולם בכל רגע, כדי שבני האדם ייראו מלפניו. וכן מצינו בחז״ל: ״נכונו ללצים שפטים״ (משלי יט) - ״אמר הקדוש ברוך הוא, עד שלא בראתי את האדם, התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משל לעבד רע שהיה במכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהוא רע, לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם״ (ילקוט שם). ומכיון שכך, למה לא מחשיבים יראה זו ואינה אלא בשביל נחותי דרגה? והיאך אפשר לדרוש מהאדם שיעקור טבעו ולא יירא מהעונש?",
+                "<b>אולם</b> לכשנעיין בדבר, נראה שיש גם ביראת העונש משמעות אחרת, ואם האדם ירד לעומק משמעותה, כמוה כיראת הרוממות, והיא היא דרגת היראה הרצויה והנעלה ביותר.",
+                "ב. <b>הכתוב</b> אומר: ״ויאמר אלהים בעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א). ומפרש רש״י ״לפי שהאדם בדמות המלאכים נברא ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם״. ויש לתמוה, הרי המלאכים הם בעלי כוחות גדולים שיש להם היכולת לראות ולשמוע מסוף העולם ועד סופו, ואם כן גם האדם שנברא בדמותם היה צריך להיות ענק שיעניק חמה בקומתו, בצביונו ובדעתו, ובעל כוחות עליונים שיראה וישמע מסוף העולם ועד סופו; ואילו בסופו של דבר, אנו רואים לפנינו את האדם כגולם קטן על הארץ, מדתו קטנה ודעתו פחותה, ואינו רואה ואינו שומע יותר מבתוך מחיצתו וכל כוחותיו מוגבלים ומצומצמים. והיכן איפוא, גדולתו שהקדוש ברוך הוא חשש שהמלאכים יתקנאו בו?",
+                "<b>אולם</b> לאמיתו של דבר, כוחות האדם מטבע תולדתו הם עליונים מאד בדומה למלאכים, ועוד יותר מהם. חז״ל אומרים: ״אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה״ (סנהדרין לח); ״אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה״ (שם). וכן חכמתו ותבונתו היתה עד להפליא. ״עד שהיה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו״ (בראשית רבה כד:ב), והקדוש ברוך הוא כאילו התפאר בו לפני המלאכים ואמר להם: ״חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז:ד).",
+                "<b>ואם</b> תאמר, למה אנחנו לא רואים את האדם בגדולה זו? התשובה היא, שבשעה שהאדם חוטא, הוא מושך עליו מסך ומסתיר את כוחותיו עד שעיניו חדלות לראות כראוי, אזניו פוסקות לשמוע כיאות, אבריו נחלשים וכל תפארת גדולתו כאילו מתכסית בערפל ודמותו ממועטת ומצומצמת.",
+                "<b>את</b> ההנחה הזאת מגלים לנו חז״ל בדברים מפורשים. הכתוב אומר: ״אדם כי יהיה בעור בשרו״ (ויקרא יג). ושואלים חז״ל: ״למה אינו אומר ״דבר אל בני ישראל״ כמו שכתוב בכל הפרשיות כולן אלא אדם כי יהיה? וכו׳ וכו׳ זה שאמר הכתוב (חבקוק א) ׳איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא׳. זה הכתוב מדבר באדם הראשון וכו׳, כיצד? בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון בראו כדמותו וכו׳ וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו וכו׳ והיה שולט בכל העולם כולו וכו׳ לכן נאמר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה אדם הראשון וכו׳ וכו׳. דבר אחר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה בן אדם שהוא שולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, דכתיב: ׳תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו׳ (תהלים ח:ז). ׳ממנו משפטו ושאתו יצא׳ - שבשעה שהוא חוטא, מביא עליו הקדוש ברוך הוא יסורין מגופו. למה? שאין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשסרח עליו עבדו, מביא את הכבלים וכובלו, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מגופו של אדם רודה אותו. ומנין? ממה שכתוב בענין: ׳אדם כי יהיה בעור בשרו׳״ (תנחומא תזריע ז ח).",
+                "<b>לכאורה</b> אנו מפרשים את הכתוב: ״איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא״ - לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא בורא כל העולמות והוא החורץ משפט לכל הברואים. והנה מגלים לנו חז״ל ש״איום ונורא הוא״ - זה האדם שנברא בדמותו של הקדוש ברוך הוא ובכוחות עליונים והוא השליט בכל העולם, וממנו, מן האדם עצמו, משפטו יצא. אין הקדוש ברוך הוא מביא משפט על האדם כדברי הכתוב: ״כי לא אל חפץ רשע אתה״ (תהלים ה). הוא אינו חפץ לחייב שום בריה (ראה תנחומא שם), אלא על ידי זה שהאדם חוטא, הוא בעצמו מוציא עליו משפט וגורם שמביא נגעים בעור בשרו ויסורים בגופו. הוא בעצמו בגלל חטאיו מוריד את דמותו מגדולתו, שהוא כדמותו של הקדוש ברוך הוא ושליט בכל מה שנברא בעולם, וגורם שעיניו תהיינה מכוסות ואזניו תהיינה סתומות ומקבל צורה כגולם קטן וחלש.",
+                "<b>אולם</b> עם כל זה, עם כל התמעטות דמותו של האדם בגלל חטאיו, אין טבע תולדתו משתנה ובכל זמן שיתרומם מעל חטאיו, יעמוד שוב על דמותו הראשונה כבתחילת יצירתו ויראה מסוף העולם עד סופו וישלוט בכל מה שנברא בעולם. ואמנם במשך הדורות הגיעו אישים מסויימים למדריגות כאלה שנפקחו עיניהם ואזניהם, וכוחותיהם התעלו למעלות עליונות בדומה לבני אדם הקדמונים.",
+                "ג. <b>מצאנו</b> בחז״ל שהם מתארים את שיעור קומתו של אברהם אמינו שכוחותיו הגיעו לממדים כאלה שהם למעלה מכל המושגים שלנו. והנה מה שדורשים חז״ל: ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיה מא:ב) ״מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? ׳צדק יקראהו לרגלו׳, חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך וכו׳. רבי לוי בשם רבי יוסי בר זימרא אמר: פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין. רבי יודן בר סימון אמר: מיל, שנאמר (שם) ׳אורח ברגליו לא יבוא׳. רבי נחמיה אמר בשם רבי אבהו: לא נתאבקו רגליהם אלא כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת״ (בראשית רבה מג).",
+                "<b>הרי</b> לנו, לאיזו מידה הגיעה גדולתו וגבורתו של אברהם. ולמה הגיע אברהם לידי כך? משום שהוא התעלה במדריגתו ברוחניות מעל כל דורותיו. אברהם נולד בדורו של נמרוד שהיו עובדי עבודה זרה וגדל בבית תרח שהיה גם הוא עובד אלילים. ואילו הוא בעודנו בן שלש שנים (לפי דעה אחת) הכיר את בוראו (יומא כה). ולא עוד, אלא שהכירו מעצמו, כדברי חז״ל: ״לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם״ (בראשית רבה לט:א); הוא שנקרא אברהם העברי ״שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד״ (שם מב); הוא אשר ״התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלהים אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד וכו׳״ (רמב״ם הל׳ ע״ז א:ג). והוא אשר עשה נפשות לה׳, כדברי הכתוב: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב). ואם היה בכוחו לעשות נפשות ולהכניסם תחת כנפי השכינה, בודאי עשה בתחילה את עצמו ומזה בא לעשות אחרים.",
+                "<b>ולאחר</b> שהגיע למדריגה כזו אין פלא על גדולתו וגבורתו, כי מי שהעיר ממזרח להפיץ בעולם אמונה באל יחיד ״וצדק יקראהו לרגלו״, כלומר שהוא מכריז על הצדק בעולם, עינים אחרות לו ואורות העולם מתגלים לפניו, ורגלים אחרות לו, שכל פסיעה שלו היא כמה מילין, וכל הכוחות שלו אחרים המה. אדם זה ״איום ונורא הוא״ וראוי הוא שיאמרו עליו: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״.",
+                "ד. <b>ואף</b> לגבי הגר שפחת שרה אנו מוצאים שנתגלו בה כוחות גדולים. כתוב בתורה לאחר שברחה משרה: ״ותלך ותתע במדבר וגו, ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים״ (בראשית כא). לא כתוב שנבראה לה באר מים, אלא ״ויפקח ה׳ את עיניה ותרא באר מים״, כלומר באר המים כבר נמצאה כאן במדבר, כפי שחז״ל אומרים שבאר זו נבראה בבין השמשות (פרקי דרבי אליעזר ל), ואילו היה האדם בדמותו הטבעית היה רואה את הבאר, כי עיניו רואות מסוף העולם ועד סופו, אבל משום שחטא, סתם את עיניו ואינו רואה, ונמצא שהוא הולך על פי הבאר הנובעת מים זכים וטהורים ומת בצמא. אבל כאן גרמה זכותו של אברהם שהסיר ה׳ את הסתימה מעיניה ומיד נתגלתה לפניה באר המים ותלד ותמלא את החמת מים ותשק את הנער. והוא מה שאמרו חז״ל: ״הכל בחזקת סומים עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ׳ויפקח ה׳ את עיניה׳״ (בראשית רבה גג), כלומר אין צורך אלא בפקיחת העמים בלבד.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (ילקוט בלק קכז) שדרשו כן גם על הפסוק: ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״ (במדבר כב).</i>",
+                "ה. <b>בדומה</b> לזה אנו מוצאים בדור יוצאי מצרים, שכאשר באו למדבר הכה משה בצור ויצאו ממנו מים (שמות יז), כלומר שכבר היו שם המים מתחילת בריאת העולם, אלא לא זכה העם לראות אותם ובא משה וגילה אותם לפניהם, וכבר אומרים חז״ל שזו היא בארה של מרים שנבראה בערב שבת בין השמשות (אבות ה:ו), ובזכותה נתגלתה באר זו לישראל במשך כל ארבעים השנה שהיו במדבר, ולפיכך: ״מתה מרים נסתלק הבאר״ (תענית ט), כלומר שהפסיקו לראות עוד את הבאר. וכבר פירשו חז״ל על הכתוב ״יען לא האמנתם בי״ (במדבר כ), שזו היתה תביעתו של הקדוש ברוך הוא למשה: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה היה לך ללמוד מהגר דכתיב ׳ותרא באר מים׳ ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו, העליתי לו הבאר, ישראל שיש להם זכות אבות וזכות התורה שקיבלו וזכות מצוות על אחת כמה וכמה״ (ילקוט תשסד), כלומר שראויים היו ישראל שבזכות מדריגתם, יהיו עיניהם פקוחות ותתגלה לפניהם הבאר.",
+                "<b>ויש</b> לעמוד כאן על עוד נקודה. הכתוב אומר: ״משמע אלהים את קול הנער״ (בראשית כא), ואומרים חז״ל: ״יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל״ (מדרש רבה שם; וראה רש״י שם). והנה מופלא הדבר, שדור המדבר עם כל גדולתם והנסים הרבים שעשה להם הקדוש ברוך הוא במשך ארבעים שנה, בכל זאת כשמתה מרים נסתלקה הבאר ״ולא היה מים לעדה״, והיו זקוקים שידבר ה׳ אל משה ויקח את המטה וידבר אל הסלע (במדבר כ); ואילו בישמעאל, מיד שנשא קולו שמע אליו ה׳ ויפקח את עיניה של הגר ותרא באר מים? מכאן שיש אשר קול אחד בלבד, אם הוא יוצא מתוך הלב, בכוחו להפוך את האדם ״ולהחזירו לדמותו המקורית שתיפקחנה העינים ויראו מה שניתן לראות, וה׳ החוקר לב הוא מבחין בין קול לקול, מי הראוי שייהפך לפניו חושך לאור וכמה שהטבע יתגלה לפניו.",
+                "ו. <b>תופעה</b> זו אנו מוצאים גם אצל יצחק ויעקב. כתוב בתורה על יצחק: ״וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״ (בראשית כז), ואמרו חז״ל: ״אין לך דבר שריחו קשה מן השטף של עזים וכו׳ אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר ליה: ׳ראה ריח בני כריח השדה׳; ובשעה שנכנס עשיו אצל אביו נכנסה עמו גיהנום, הדא מה דאמר: ׳בא זדון ויבא קלון׳״ (בראשית רבה סה:כב).",
+                "<b>מצד</b> אחד אנו רואים כאן, כמה היה מפותח חוש הריח של יצחק, כי שום איש לא הרגיש כל הבדל בין ריחו של יעקב לבין ריחו של עשיו, ואילו יצחק הבחין כאן בין גן עדן לבין גיהנום. הרי כאמור, שחושיו של האדם בטבעם הם מופלאים מאד וכוחותיו מגיעים מסוף העולם ועד סופו, אלא שהאדם בעצמו מטשטשם, אבל יצחק אבינו התרומם למדריגה שחזר לדמותו הטבעית וחושיו נפקחו במדה כזאת שהבחינו במהותו של עשיו את ריח הגיהנום שנלוה עמו; ואילו ביעקב - חדרו מבעד לשטף העזים שריחו קשה והבחינו בו ריח גן העדן.",
+                "<b>ומצד</b> שני נפלא הדבר, כמה שהכל נתון ברשותו של האדם עצמו. הרי לפנינו שני אחים, יעקב ועשיו, שמוצאם מאותו האב ומאותה האם, והם גדלו בבית אחד ובדרך חינוכית אחידה, והנה אחד מהם, יעקב, הפכה כל מהותו גן עדן, ואחד מהם, עשיו, הפכה כל מהותו - גיהנום.",
+                "<b>יעקב</b> התרומם למדריגה נפלאה כזו שבכל מקום שהלך נלוה גן העדן עמו, שאף עורות גדיי העזים שלבש על ידיו ועל צוארו שריחם רע, התבשמו ממנו ונדף מהם ריח גן עדן. ולפי ההנחה שהסברנו, לא יצר יעקב את ריח גן העדן שנדף ממנו, אלא ריח זה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו, ובא בתורשה מאדם הראשון שהושיבו הקדוש ברוך הוא בגן העדן,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״היה צריך לומר ׳ראה ריח בגדי בני׳, אלא אמר לו, ׳ראה ריח בני׳, מלמד שריחן של צדיקים מעין העולם הבא״ (תנחומא ישן תולדות טז).</i> אלא שהאדם על ידי חטאיו מגרש את עצמו מגן העדן ומעבר את ריחו, אבל יעקב שהיה איש תם ושלם בכל מעשיו, חזר ועמד על דמות יצירתו הראשונה, ולכן נדף ממנו ריח גן עדן.",
+                "<b>ועוד</b>, שכתוב ״וירח את ריח בגדיו״, שגם מהבגדים שלו נדף ריח גן עדן. וכבר אמרו חז״ל שבגדים אלה היו בגדי אדם הראשון ונטלו ריח מגן עדן (תנחומא ישן תולדות טז), ויש אומרים שהם כתנות העור שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה בששת ימי בראשית (ראה פרקי דרבי אליעזר כד; וראה תורה שלמה כז טו), וגם יעקב שעמד באותה המדריגה והיה ראוי לאותם הבגדים, כשלבש אותם עמדו בטבעם כפי שעשה אותם הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה ונדף מהם ריח גן העדן.",
+                "<b>ואילו</b> עשיו על ידי מעשיו הרעים, לא רק שעכר את ריח גן העדן הנודף מן האדם בטבע יצירתו, אלא ״בא זדון ויבוא קלון״, הביא עליו את הגיהנום ובכל מקום שהלך נלוה אתו ריח הגיהנום.",
+                "<b>והנה</b> אמנם ״איום ונורא״ הוא האדם, כי מצד אחד בידו לעמוד במדריגה כזו שהוא נמצא תמיד בתוך גן עדן, כדוגמת אדם הראשון, ובכל מקום שהוא הולך, בא גן העדן עמו; ומצד שני ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, בידו להשפיל את עצמו עד לידי דרגה כזו שהוא נמצא תמיד בשאול תחתית, והגיהנום אינו מרפה ממנו לרגע ומלווה אותו בכל מקום.",
+                "ז. <b>ולא</b> רק ביחידים הדברים אמורים, כי גם דורות שלמים העלו את עצמם לדמותם הטבעית.",
+                "<b>צא</b> וראה באבותינו יוצאי מצרים, אשר שר של ים טען עליהם: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ״ (ילקוט ראובני בשלח), ובכל זאת לאחר שהלכו ונצטרפו ונזדככו במדבר מפסח ועד עצרת ואחר כך התקדשו עוד שלושת ימים, הוסרה קליפתם שנדבקה בהם בימי גלותם במצרים, וחזרו לכוחותיהם וחושיהם הטבעיים, עד שנפתחו אזניהם ושמעו ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד), וכן נפקחו עיניהם ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ). ועוד, שהכתוב אומר עליהם לאחר מתן תורה: ״ויראו את אלהי ישראל וכו׳ ויחזו את האלהים״ (שם כד), שכל מושגיהם התעלו למדריגות כאלה עד ש״נסתכלו והציצו״ בדמותו, כביכול (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ומכאן</b> מובן מה שאמרו חז״ל ש״בזמן שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם״ (שבת קמו), ועוד ״שנתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עוורים ופסחים שהיו בישראל״ (רש״י שם; וראה תנחומא יתרו ח).",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו, שהאדם בטבעו כל אבריו יש להם כוחות גדולים למאד, ורק בגלל חטאיו ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, עיניו מפסיקות לראות, אזניו מפסיקות לשמוע וכל גופו מתכסה מומים ונגעים. אבל בשעה שעמדו על הר סיני, שהגיעה למדריגה עליונה כזו שפסקה זוהמתם וחזרו למצבו של אדם הראשון בתחילת יצירתו, הרי ממילא התרפאו כל מומיהם, כוחותיהם וחושיהם נפקחו וראו ושמעו הכל מה שיש במציאות הבריאה ללא כל מסך וללא כל הסוואה.",
+                "<b>מצינו</b> גם בדורות מאוחרים יותר, שהיו אנשים שהגיעו למדריגות כאלה שעיניהם נפקחו וכל מראות השמים נתגלו לפניהם. מסופר בגמרא ששמואל אמר: ״נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא״ (ברכות נח). הרי שחושי ראייתו היו כל כך בהירים, שכמו שהיו ברורות לפניו הדרכים של מקום מושבו נהרדעא, כן היו מוארים ונהירים לפניו שבילי השמים. ואם שמואל כך, בודאי שכל התנאים עמדו במדריגה כזו.",
+                "ח. <b>ומצינו</b> עוד, שכשעלה רצון מלפני ה׳, פקח גם עיניהם של רשעים. כאשר בא סנחריב מלך אשור להילחם בחזקיהו מסופר: ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים״ (מלכים ב יט:לה). ״ואמר ר׳ יצחק בר נפחא: אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו״ (סנהדרין צה). הרי שמחנה אשור שהיו רשעים, ובכל זאת כשהיה צורך בכך, נפקחו אזניהם והגיעו להן קולות שבני האדם לא רגילים לקלוט אותם, ושמעו שירה משמים, שירה של חיות הקודש. ודוק שר׳ יצחק בר נפחא לא אמר שאזנים נבראו להם, אלא ״אזנים גילה להם״, כלומר שחוש שמיעה כזה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו ובכוחו לקלוט שירה משמים, אלא בגלל חטאיו ירד ממדריגה זו ואזניו נסתתמו, וכאן עשה הקדוש ברוך הוא נס וגילה את אזניהם שחוש השמיעה שלהם יפעל כפי כוחם הטבעי. אלא שהם לא היו ראויים לכך מצד מדריגתם, ולכך לא עמד בהם כוח לשמוע שירה זו ומתו כולם.",
+                "<b>אולם</b> יש כאן לציין מה שאמרו חז״ל: ״ששרף אותם מבפנים והניח בגדיהם מבחוץ שכבודו של אדם זוהי כסותו, ולמה הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם על שהיו בניו של שם שנאמר ׳בני שם עילם ואשור׳ (בראשית י). אמר הקדוש ברוך הוא: חייב אני לשם אביהם שנטלו בגדיהם וכיסו ערות אביהם וכו׳, לפיכך הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם ושרף את גופם״ (תנחומא צו:ב; וראה סנהדרין צד שלדברי רבי יוחנן, כזאת היתה גם שריפת בני אהרון שהגוף נשרף תחת הבגדים). הרי שאם כי בני אשור היו רשעים ולא היו ראויים לשמוע שירת המלאכים ונשרפו כולם, אבל משום שירשו בתולדתם מבני שם מעלה מסוימת שנתגלתה על ידי בגדים, גרם הדבר שקליטת אזניהם לשירת המלאכים לא השפיעה שגם בגדיהם ישרפו.",
+                "<b>וכבר</b> מצאנו דוגמה לזה מהמאמר שהבאנו מיעקב, שלאחר שחזר למדריגת האדם בראשית יצירתו ונדף ממנו ריח גן עדן, השפיע ריח זה אף על בגדי עורות גדיי העזים שלבש וגם מהם נדף ריח גן עדן. כמו כן בבני אשור שנפתחו אזניהם וחזר להם חוש השמיעה הטבעי, אף על פי שגופם לא יכול היה לעמוד בכך משום רשעתם ונשרפו, אבל משום מעלתם שירשו מבני שם לא השפיע הדבר על בגדיהם.",
+                "ט. <b>ואם</b> יתכן שבני אשור הרשעים יחזור להם לרגע משום מה חוש השמיעה הראשוני, על אחת כמה שבני ישראל ראויים שיפקח חוש אזניהם כבתחילת יצירתו ושגם יהיה בהם הכוח לעמוד מה. וכבר אמר הנביא: ״הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם״ (ישעיה נה). הרי שהם ראויים לשמוע והשמיעה הזאת תחיה את נפשם. ולא עוד אלא שכתוב כאן: ״הטו אזנכם״, כלומר שיש בהם בטבעם אזנים כאלה הראויות לשמוע כדי להביא אותם לתחיה, אלא שהם סתמו אותן ואינם שומעים, ואין עליהם אלא להטות את אזניהם ולהחזיר להם את חוש השמיעה הטבעי ואז ישמעו ויבינו ותחי נפשם.",
+                "<b>ומצינו</b> שלא רק לגדולים אלא אף בעודם עוברים במעי אמם, כבר יש בהם חוש שמיעה מופלא למאד. הגמרא מביאה את ההלכה שמעוברת שהריח עוברה ביום הכיפורים מריח של תבשיל ומתאוה לו ואם לא תאכל שניהם מסוכנים, מאכילים אותה עד שתשיב נפשה (יומא פב.). ומסופר: ״ההיא עוברה דארחא (שהריחה ויום הכיפורים היה, רש״י), אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה (באזנה שיום הכפורים הוא היום אולי תוכל להתאפק) ואילחישא (קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו). קרי עליה: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך׳ (ירמיה א). נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דר׳ חנינא, אמר להו: לחושו לה ולא אילחישא. קרי עליה ״זורו רשעים מרחם״ (תהלים נח). נפק מיניה שבתאי אצר פרי״ (שם:).",
+                "<b>הרי</b> יש אשר עובר בעודו ברחם אמו, כבר יש לו חוש שמיעה מופלא כזה, שבזמן שלחשו לו שיום הכיפורים היום, פסק מתאותו. אלא שהעובר השני בימי ר׳ חנינא, היו אזניו סתומות ולא האזין כלום.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד בקל וחומר, שראוי כל אחד אף בדורותינו לחזור לחוש אזניו הטבעיות ולקלוט את כל הקולות הנמצאים בבריאה. וכמו בחוש השמיעה, כך בכל הכוחות והחושים, ואמנם ניבאו נביאינו, שבאחרית הימים יגיעו למדריגות גדולות כאלה, שהרי כתוב: ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עינו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח״ (ישעיה יא). ומפרשים חז״ל ״דמורח ודאין״<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">ראה שם שבר כוזיבא אמר לרבנן שהוא משיח, ואמרו לו: ״נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו״.</i> (סנהדרין צג), כלומר שחוש הריח של משיח ה׳ יהיה כל כך מפותח, שמהרחה לבד ישפוט בני האדם. הרי שאף באותו דור שחז״ל מתארים אותו שתהיה ירידה רוחנית והוצפא יסגא והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳ (ראה סוטה מט:), בכל זאת יגיע מלך המשיח למדריגה כזו שחוש הריח יהיה כל כך מפותח אצלו. הרי שגם בדורותינו נמצאים בבני האדם כל הכוחות והחושים כבתחילת יצירתם, אלא שהם סתומים, ואם רק יתרוממו למדריגה יותר גדולה ויפקחו את עיניהם ואזניהם, יראו וישמעו ויבינו הכל שבעולם<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ואמנם המציאו היום שאפשר לשמוע ולראות מסוף העולם ועד סופו ואף מקצות השמים על ידי רדיו וטלביזיה, אלא שזקוקים באמצעים ובמכשירים.</i> ויחזרו למצבו של אדם הראשון ודור המדבר. וזוהי כוונת דברי הכתוב על תקופה זו: ״ומלאה הארץ דעה כמים ליס מכסים״ (ישעיה יא).",
+                "י. <b>והנה</b> מצינו שבני אדם נענשו על אשר טושטשו אצלם החושים האלה ולא עמדו במדריגה כזו שיהיו פקוחים כבתחילת יצירתם. כפי שחז״ל מבארים היתה זו התביעה על המרגלים.",
+                "<b>מסופר</b> בתורה שהמרגלים אמרו: ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו וכו׳ וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות הם ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״ (במדבר יג). ואומרים חז״ל שעיקר התביעה היתה עליהם בגלל דברים אלה שאמרו: ״כשראו אותם (את הענקים והנפילים) נתיראו. מיד הלכו ואמרו כי חזק הוא ממנו. אמר רבי שמעון בן לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו העוון נגזרו עליהם מידות קשות. מה הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה: לך ואמור להם, אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: ׳לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו׳ (ירמיה יא) - לקול המולה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם? הציתם אש עליכם, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם. אמרו: ׳ונהי בעיגיגו כחגבים׳, אמר הקדוש ברוך הוא: ויתרתי עליהם. אלא ׳וכן היינו בעיניהם׳ - מקפיד אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים. מה גרמו לעצמם? כמספר הימים אשר תרתם את הארץ - ארבעים שנה״ (תנחומא שלח ז; ובמדבר רבה טז).",
+                "<b>הרי</b> שכל החטא היה בראיה שלהם, שלא ראו כראוי. כאמור, איום ונורא הוא האדם וגודלו מגיע מהארץ ועד לשמים והוא השליט בכל העולם, וה׳ חננו בכוחות וחושים מופלאים שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו, וכיצד ירדו כל כך ממדריגתם ונסתתמו עיניהם וחושיהם עד שהם ראו את עצמם כחגבים?",
+                "<b>ואם</b> הקדוש ברוך הוא ויתר על זה, אבל הוא הקפיד ביותר שלא הכירו כלל בגדלות האדם והיו בטוחים שגם בעיני הגויים הם נראים כחגבים. ואולי נפקחו עיני הגויים וחוש ראייתם הטבעית חזר אליהם והם ראו אותם כמלאכים, כפי מציאותם הטבעית?",
+                "<b>ועוד</b> גרוע מזה. מתוך שטושטש חוש ראייתם, העריכו את הנפילים לפי מדת גופם וגבורתם הפיזית שהיו עונקים את החמה בגובהם, עד שהתבטאו ״כי חזק הוא ממנו״ וכיוונו כלפי מעלה. וכי לא הבינו שאין הכוח בבשר ובעצמות ושלא זה קנה המדה. ועובדה היא שלסוף נטשה כל גבורתם והם נסו מפני בני ישראל. ומשום שהחשיבו המרגלים את הכוח הגופני, הרי התעלמו מיסוד האמונה ״כי ה׳ הוא הנותן לך כוח לעשות חיל״ (במדבר ח), והרי זה גובל עם הכפירה, כי כשם שאומר המקרא שאדם המחשיב את כוחו ועוצם ידו של עצמו ומתגאה בכך, כמוהו כשוכח את ה׳, דכתיב: ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך (שם), כמו כן אם הוא מחשיב כוחם של אחרים, הריהו שוכח את ה׳ וכופר בכוחו. וכל זה בא להם, למרגלים, משום שנסתמו עיניהם ולא ראו את הדברים כמו שהם במציאות בתחילת יצירתם, לא לגבי עצמם ולא לגבי אחרים, ובגלל זה העניש את כל העם שפנו לדבריהם, שהחשיבו להם יום לשנה, ונשארו במדבר ארבעים שנה ומת כל הדור ההוא.",
+                "<b>והרי</b> מכאן שהדברים שעמדנו עליהם אינם השקפה בלבד, אלא תובעים את האדם על אשר איננו במדריגה כזאת שכוחותיו וחושיו יעמדו במציאותם הראשונית, ומענישים אותו על אשר עיניו אינן רואות ואזניו אינן שומעות בהתאם ליכולת שהטביע בהם הבורא בתחילת יצירתם.",
+                "יא. <b>סיכום</b> הדברים שהאדם נשאר לעולם במציאותו כבתחילת יצירתו וחושיו וכוחותיו מופלאים מאד, ובכל הדורות נאמר עליו: ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח), ואיום ונורא הוא האדם, אלא ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, - הוא בידיו מביא עליו עונשים ונגעים ומצמצם את דמותו ומשפיל עצמו למצב של גולם קטן וחלש. אבל בכל עת וזמן, בכוחו של כל אדם לחזור ליצירתו הראשונית ולשוב למדריגתו העליונה הטבעית. כל אדם נתון בכל הדורות בגן עדן מצד אחד ובגיהנום מצד שני. מצד אחד, בכוחו להעלות את עצמו במצב רוחני כזה שימשוך עליו את ריח גן העדן מקדם שהיה שרוי בו אדם הראשון; והצד שני, בכוחו להשפיל את עצמו עד כדי כך שבכל מקום שילך יתלווה אתו הגיהגום.",
+                "<b>וזאת</b> צריכה להיות יראת העונש, לא שיפחד מסבל העונשים שיבואו עליו, אלא שיפחד מהשפטים שהוא מביא על עצמו המטשטשים את טבעו ותכונותיו ומגבילים את כל כוחותיו, וכמוה כיראת הרוממות, מרוממות עצמו, שהוא מוריד כל ערכה, מדכא את צלם האלהים שבו וממעט את דמות האלהית המופלאה.",
+                "<b>ועוד</b> לא די שמשפטו ושאתו ממנו יצא, אלא מביא משפט גם על ה׳, כביכול. חז״ל אומרים: ״אילולא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ׳כי באש ה׳ שופט׳ אין כתיב כאן, אלא ׳כי באש ה׳ נשפט׳ (ישעיה טו). הוא שדוד אמר (תהלים כג): ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי׳״ (ילקוט שם). הרי שאם האדם חוטא אינו רק מביא משפט על עצמו אלא מכנים, כביכול, גם את ה׳ במשפט, ובתוך הגיהנום שיוצר לעצמו, הוא גורם שגם ה׳ עמו, כמו כן כתוב ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא), וכן אומר הנביא: ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה סג), כלומר, שה׳ כביכול סובל יחד עם עמו בצרותיו, ולא רק עם עמו אלא עם כל יחיד ויחיד (ראה ילקוט שמואל ב קמו<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">ראה גם מאמר חז״ל על הכתוב: ״מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו״ (שמואל ב ז) - שאילולא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית״ (ילקוט שם).</i>). ואם כן הרי אין יראה גדולה מזו, שבזמן שהוא מביא עונשים על עצמו ומפחית את דמותו, יחד עם זה הוא גם מיצר את ה׳ ופוגע בדמותו, כביכול. וזה מה שאמר הכתוב (קהלת ג): ״והאלהים עשה שייראו לפניו״."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם בדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה״ (שמות יג). הרי מופלא הדבר שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול הנהיג את בני ישראל במדבר, הוא סלל לפניהם את הדרך והוא הוליד עמוד אש לפניהם להאיר להם.",
+                "<b>מכוח</b> חידוש זה, שיכנע אונקלוס הגר את הגדודים הרומאים לקבל עליהם עול מלכות שמים. מסופר בגמרא (עבודה זרה יא): ״אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גינדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלי, אמר להו: אימא לכו מילתא. בעלמא גיפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא (כלומר, כל שר נוטל ומוליך אבוקה לפני השר הגדול ממנו, וכן משר לשר עד לפני המלך). קומא מי נקט נורא מקמי אינשי (האם מלך נוטל אבוקה לפני אנשיו)? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: ׳וה׳ הולך לפניהם יומם וכו׳״. איגיור כולהו.",
+                "<b>הדר</b> שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר לחו: לא תישעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא דמנחא אפיתחא, אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ; ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרם מבחוץ, שנאמר (תהלים קכא); ׳ה׳ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם׳. איגיור״.",
+                "<b>אותה</b> השוואה אנו מוצאים גם במסכת אחרת (מנחות לו): ״אמר רבא: מצוה להניחה (המזוזה) בטפח הסמוך לרשות הרבים, מאי טעמא? וכו׳ רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה. אמר רב חנינא: בוא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ; מדת הקדוש ברוך הוא אינה כן. עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר (תהלים קכא): ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך׳״.",
+                "<b>המאמרים</b> האלה מלמדים אותנו את שיעור קומת בני האדם, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כביכול, כאילו עומד על יד פתחו של כל יהודי ויהודי שיש בו מזוזה ושומר את ביתו.",
+                "<b>וכבר</b> עמד בעל הטורים על כך. לאחר שהטור עמד על ערכה של מצות מזוזה ומביא דברי חז״ל שכל הזהיר במצות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב (דברים יא) ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה״ וכו׳ (ראה שבת לב), הוא מוסיף: ״וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ׳ה׳ שומרך וכו׳, מלך בשר ודם בפנים ועבדיו שומרים אותו מבחוץ ואתם ישנין על מטתכם והקדוש ברוך הוא שומר אתכם מבחוץ״ (טור יו״ד רפה). ותמהו הבית יוסף והב״ח על תוספת זו שהרי אריכות ימיו וימי בניו חביבה לאדם משמירת הבית?",
+                "<b>ומתרץ</b> הבית יוסף: ״משום דאריכות ימים הוא נס נסתר ושמירת הבית הוא נס נגלה, שהדרים בשאר הבתים שאין בהם מזוזה ניזקין, והדר בבית שיש בו מזוזה ניצול, קרי לשמירת הבית גדול. אי נמי משום דשמירת הבית הוא היפך מנהג מלך של בשר ודם שהוא מבפנים ועבדים משמרים אותו מבחוץ - קרי ליה גדול״ (שם).",
+                "<b>לפי</b> התירוץ הראשון גדול ערכה של מצות מזוזה, משום שבה מתגלה כמה הקדוש ברוך הוא מייחד השגחתו לכל איש ואיש המקיים מצוותיו ומשמר את ביתו באופן מיוחד בדרד נס נגלה, בשינוי הטבע מכל הבתים אשר מסביבתו. ובתירוץ השני מוסיף עוד, שאין זו שמירה סתם אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כאילו עומד על פתחו של בית ובית שיש שם מזוזה ואומר לדרים בו שישכבו במנוחה והוא ישמור עליהם, ומשום כך ״קרי ליה גדול״, כי בזה מתגלית גדולתו ויקרתו של האדם.",
+                "<b>ומכאן</b> התפעלותם של גדודי היוונים, שהביאה אותם, כאמור, לידי קבלת עול מלכות שמים, משום שהכירו את גדולתו של האדם, שהקדוש ברוך הוא שהוא מלך מלכי המלכים מטפל בעצמו בכל יחיד ויחיד.",
+                "<b>עמדנו</b> במאמרינו הקודמים על כך, שהקדוש ברוך הוא לא יצר את הבריאה פעם אחת שתהיה קיימת לעולם ומאילך הוא הולך ומנהיג אותה, את אותה הבריאה שיצר, אלא שהוא יוצר אותה בכל רגע ורגע, כמו שאמרו: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, ולא שבורא אותה באופן כללי לכל הבריות, אלא במיוחד בשביל כל אדם ואדם.",
+                "<b>אולם</b> אין חידוש זה ניכר בנגלה, ואינו אלא בבחינת נס נסתר, כי לכאורה נראה שהעולם ומלואו עומדים וקיימים מששת ימי בראשית ובשביל כל הברואים בכללם, אבל מחובתו של האדם להכיר, שכמו במזוזה רואים בדרך נס נגלה שהקדוש ברוך הוא משמר במיוחד כל בית ובית, כן בכל הבריאה ובכל יצורי תבל, הקדוש ברוך הוא בורא כל דבר בכל רגע ורגע ובשביל כל יחיד ויחיד במיוחד, כלומר שהאדם יראה את הנסתר כאילו הוא נגלה.",
+                "<b>הנה</b>, למשל, כשאדם קם בבוקר ומוצא בסיס למטה להעמיד כפות רגליו על הקרקע ואת השמים מתוחים למעלה, צריך הוא להרגיש שברגע זה ה׳ מבדיל בין מים למים ויוצר את הרקיע מעל לראשו ופורש את היבשה מתחת לרגליו, ובכל צעד שהוא צועד, ה׳ מכין לו את המקום לדרוך עליו. ואין הבדל לגבי הקדוש ברוך הוא אם הוא בורא את כל הרקיע וכל כדור הארץ לכל ברואי עולם בבת אחת, או שבורא קטע של רקיע או קטע של יבשה לכל אחד ואחד, כי מי שאינו יכול לברוא את הבריאה, אינו יכול לברוא גם חלק ממנה, ומי שיכול לברוא הכל, יכול גם לברוא חלקים חלקים, והכל בריאה אחת היא.",
+                "<b>כמו</b> כן, כשהאדם פוקח את עיניו ומוצא את השמש זורחת לפניו, עליו להרגיש שה׳ בורא את השמש בשבילו בכל רגע ורגע, וכאילו הוא מאיר לפניו בשמש זו המיוחדת לו בכל מקום שהוא הולך ולכל פינה שהוא פונה.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ראה בראשית לב: ״ויזרח לו השמש״; וראה שם פירש רש״י: ״ויזרח לו - לצרכיו״.</i> הוא פותח את חלון ביתו, והנה ה׳ מחדיר את קרני השמש לתוכו; הוא יוצא לחוץ, והנה ה׳ מזריח את השמש ומפזר אורה על דרכו, וכמו שאמרו: ״הפותח ככל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה וכו׳ ומאיר לעולם כולו וליושביו״ (תפלת שחרית בשבת), כלומר, בכל רגע הוא מוציא את החמה לכל אחד ואחד ומאיר לפניו.",
+                "<b>וכן</b> בכל מצרכי המזון שהאדם מסתפק בהם. כשאדם יושב לאכול ולשתות ומוצא את מזונותיו שהביאו מהחנות ערוכים על שולחנו, הוא חושב שהכל מוכן מראש. אבל לא כן הדבר, כי עליו להרגיש שבכל רגע ה׳ מחדש את ארבעה היסודות שמהם מורכבים כל הדברים, וברגע זה הוא מרכיב אותם ויוצר בשבילו את המזון הדרוש לו.",
+                "<b>ומשום</b> כן תיקנו חז״ל ברכות הנהנין על כל מצרך בכל פעם שהוא בא ליהנות ממנו. לכאורה הרי חמור מאד העוון של מוציא שם לבטלה, ולמה אין להסתפק בברכה בפעם אחת בחייו על כל מין ומין שנברא בעולם? אלא שהקדוש ברוך הוא בורא אותם בכל רגע ורגע ועל האדם לברך על כל יצירה ויצירה של כל מין ומין: בורא פרי העץ; בורא פרי האדמה; בורא מיני מזונות וכו׳ וכו׳.",
+                "<b>ומאותו</b> הטעם מברכים את ברכות הנהנין לא בלשון עבר: ״שברא״, אלא בלשון הווה: ״בורא״, שברגע זה הוא בורא אותם בשבילו. וכן בכל הברכות תיקנו חז״ל שיברר בלשון הווה: ״רוקע הארץ על המים״; ״המכין מצעדי גבר״; ״יוצר המאורות״; ״פוקח עורים״ וכו׳ וכו׳, כדי שירגיש האדם, כאמור, שברגע זה ה׳ רוקע בשבילו את הארץ ומכין צעדיו; ברגע זה הוא יוצר בשבילו את מאורות השמים ופוקח את עיניו ליהנות מאורם וכו׳ וכו׳. ומכאן גם יכיר את גדלות האדם, שה, אינו מסיר השגחתו הפרטית ממנו לרגע ומעניק לו בכבודו ובעצמו את כל הדרוש לו לצורך חייו והנאתו.",
+                "ב. <b>הגישה</b> הנזכרת כלפי הבריאה, בכוחה לעזור לאדם לעמוד בנסיונות החיים ולהינצל מן החטא. לפי שקובעים חז״ל, קשה מאד לאדם בדורותינו להחזיק מעמד בכל הנסיעות הקשים והמכשולים הרבים העומדים בדרכו על כל צעד, הן בדעות ובמדות והן במעשים. הוכחנו מדברי חז״ל שבכל סטיה קלה שהאדם סוטה במדותיו, הוא נקרא מין, וכל שכן בדעות (ראה כמה מאמרים בזה לעיל). ועוד, שלא המדרש עיקר אלא המעשה, וכפי שדורשים חז״ל על הפסוק ״חכמת המסכן בזויה״, שהמסכן הוא מי ״שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים״ (ילקוט קהלת ט), ומנין נשאב כוחות להתגבר על יצרנו המסובב אותנו מכל צד ולקיים מה שמוטל עלינו.",
+                "<b>אולם</b> לפי האמור, אם ירגיש האדם שכל הבריאה על כל יצוריה מתחדשים בשבילו בכל רגע, לא יתכן שיחטא. אם ירגיש שבכל צעד שהוא צועד, ה׳ בורא בשבילו ברגע זה את האדמה שידרוך עליה ואת השמש שתאיר לפניו; בכל הגאה שהוא נהנה, ה׳ יוצר בשבילו באותו רגע את אותו המצרך לשם הנאתו, וכו׳ וכו׳, יירתע מלהשתמש בהם כנגד רצון בוראם. וכמו בכל הנבראים מסביב לו, כן גם בתור עצמו, בכל גופו וכל אבריו, הלא ה׳ יוצר אותם כל רגע: הוא יוצר לו עינים בכל רגע שיוכל לראות: יוצר לו פה בכל רגע שיוכל לאכול; יוצר לו בכל רגע רגליים שיוכל לדרוך וכו׳ וכו׳, וכיצד יעלה על דעתו להגיע איזה אבר, להרים יד ורגל, או לעשות איזו תנועה - שלא על דעת קונו.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין דברי הכתוב: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ (בראשית כב), ולכאורה הרי זה מיותר, כי אם רצה לראות, הרי מובן שנשא את עיניו, אלא הכתוב בא ללמדנו שאברהם הרגיש בכל ניד עינים שה, מטביען בו בכל רגע, ודקדק לא להניען סתם, כי אם בכוונה מיוחדת ולשם מטרה מסוימת, בהתאם לרצון יוצרן ובוראן.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי יעקב שהכתוב אומר: ״וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם״ (שם כט), כלומר, שיעקב בשעה שרצה ללכת, הרגיש שה׳ בורא לו באותו רגע את רגליו ומכין לפניו את הקרקע לדרוך עליה, וכיוון בכל פסיעה ופסיעה לאיזו מטרה הוא נושא את רגליו.",
+                "<b>עלינו</b> ללמוד, איפוא, ממעשי האבות, שנתרגל גם אגו בהרגשה זו, ואז נהיה בטוחים, כאמור, שנשקול כל מבט עינים ונמדוד כל צעד ושעל.",
+                "<b>וכך</b> צריך כל אדם להרגיש גם בכל דעותיו והגיונותיו, כי גם את כשרון המחשבה ה׳ מעניק לו בכל רגע, ולא רק בענינים שהוא מחדש באותה שעה אלא אף בהיותו חוזר על ידיעותיו ותבונתו שרכש לו מכבר. הרי לכאורה, מופלא הוא כוח הזכרון שבאדם, כי האם מתוך שלמדו אתמול צריכים לדעת גם היום? אלא שה׳ מחדש בכל רגע במוחו של כל אחד, ואף לחכם הגדול ביותר - את כל הידיעות שספג אותן בזמן מן הזמנים, החל מקריאת אלף בית שלמד בינקותו עד מדריגת החכמה שהוא עומד בה בשעה זו.",
+                "<b>ולכן</b> אין לאדם להסתפק בלימוד התורה בברכה אחת לכל החיים. בזמן שהוא מגיע לגיל שלש עשרה ומתחייב במצוות, אלא הוא חייב לברך בכל יום ויום, ודוקא בלשון הווה: ״המלמד תורה לעמו ישראל״; ״נותן התורה״ וכדומה, כדי להרגיש שידיעות התורה שרכש בעבר אינן מונחות אצלו כבקופסה אלא ה׳ מעניקן במוחו בכל רגע ורגע.",
+                "<b>ואם</b> כך ירגיש האדם, כמה ידקדק בכל הגה ובכל הרהור שיהיו מכוונים לרצונו של ה׳ יתברך וכמה יזהר מבלי להעלות על לבו שום מחשבה זרה או בטלה.",
+                "<b>ולאור</b> כל האמור, ירגיש האדם גם את האחריות הגדולה המוטלת עליו, מאחר שה׳ יוצר בשבילו בכל רגע את כל העולם ומלואו ומטביע בו את שכלו וכל אבריו וחושיו, ויכיר את המטרה הגדולה אשר לשמה נוצר. וילד ויתעלה בכל רגע ורגע."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>ממדי חסד ה׳</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בירמיהו (ב:ב): ״הלך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״. החסד שעשו בני ישראל בזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר בארץ לא זרועה, הוא כל כך גדול שה׳ זוכר אותו לעולם וזכותו עומדת להם לכל הדורות. וגם אנו מזכירים את הכתוב הזה בתפילת הזכרונות בראש השנה, שה׳ יזכור לנו תמיד את הזכות הזאת.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן איזה חסד ונסיון כה גדול היה כאן מצד ישראל, שה׳ מחשיב אותו כל כה התורה מספרת לנו על האותות והמופתים שעשה ה׳ לישראל במצרים, שראו בחוש שכל הבריאה משמשת לכל אדם ואדם במיוחד, עד שבאותו כלי מצא זה מים וזה דם; או שבאותו חדר היה לזה חושך ולזה אור, כאילו שיש לכל יחיד שמש לעצמו, והיתה כאן התגלות יותר משל הנס של העמדת השמש על ידי יהושע שאמר: ״שמש בגבעון דום״ (יהושע ו), באשר שם היה הנס כללי ולפעם אחת, כי באותה שעה שעמדה והאירה לישראל עמדה והאירה לכל העולם, וכאן התגלה שהשמש האירה במיוחד לכל יחיד לפי צרכו וכפי הראוי לו.",
+                "<b>וכבר</b> אומר הרמב״ן, שהנסים האלה של יציאת מצרים שה׳ לא הראה אלא פעם אחת, באו כדי לגלות לנו את יסוד האמונה של ההשגחה הפרטית שיש לכל יחיד מאת ה׳, והוא מסביר ש״מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד״ (ראה בפירושו סוף פ׳ בא), כלומר, שעלינו ללמוד מהנסים המפורסמים האלה שה׳ גילה לנו ביציאת מצרים, שנראה בכל הדורות את יד ה׳ בכל סדרי הבריאה שהם בהסתר, כמו שראה הדור ההוא בעיניהם שאין טבע בעולם כלל, והכל אינם אלא נסים הנעשים על ידי השגחתו הפרטית של ה׳ לכל יחיד ויחיד.",
+                "<b>ולידי</b> הכרה זו באו גם בקריעת ים סוף. אנו קוראים בתורה שה׳ אמר לבני ישראל בזמן שבאו לים סוף: ״מה תצעקו אלי דבר אל בני ישראל ויסעו״ (שמות יד), כלומר, כמו שהלכתם עד עכשיו כן תלכו גם הלאה, כי גם לגבי יבשה אנו אומרים: ״תקע הארץ על המים״, וכאילו יש לכל אחד גשר מיוחד על המים בכל צעד וצעד שלו, ואין איפוא הבדל בין ים ליבשה. וכבר פירשו כאן חז״ל, שאמד להם: ״לאדם הראשון שהוא יחידי עשיתי לו יבשה ולעדת בני ישראל קדושים אלו איני עושה יבשה״ (מכילתא בשלח ב). ואמנם לאחר שעברו בתוך הים ביבשה, שר כל אחד מהם ביחד עם משה: ״אשירה לה׳ כי גאה גאה וכו׳ עזי וזמרת יה וכו׳ זה אלי ואנוהו״ (שם טו). כל אחד ראה לפניו את השגחתו הפרטית של ה׳ שרקע לו את הארץ על המים וגיבש לו יבשה בתוך הים עד שהראה באצבע: ״זה אלי״, כלומר יחוד אל לכל אחד בפועל בשבילו במיוחד (ראה במאמרינו הקודמים שזוהי גם משמעות הדברה הראשונה ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, שנאמרה בלשון יחיד).",
+                "<b>והנה</b> לאחר שהגיעו בני ישראל מתוך הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף לידי הכרה זו שאין טבע כללי בעולם, והכל מתנהג מאת ה׳ לפי השגחה פרטית לכל יחיד ויחיד, איזה נסיון היה בזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר בארץ לא זרועה, הלא לגבי ה׳ אין הבדל בין ארץ זרועה ללא זרועה, והוא יכול להמציא להם כל הדרוש להם במדבר בדיוק כמו שממציא להם במקום ישוב?",
+                "<b>אלא</b> מכאן, כמה הקדוש ברוך הוא בנה את העולם כולו בחסד וברא את הכל כדי לענג בהם את הבריות ללא כל צער וסבל כל שהוא, ולכן למרות שבידו של הקדוש ברוך הוא להמציא להם גם במדבר כל התענוגות שבעולם, אבל עצם העובדה הזאת שהם נמצאים במקום לא מיושב, יש בזה משום אי נעימות כל שהיא, ואם הם היו מוכנים לוותר על זה הרי ראה בזה הקדוש ברוך הוא מצדם נסיון גדול ואהבה וחסד עמו, כביכול, וזוקף אותו מעשה לזכותם לדורות עולם. ולא עוד אלא שמכאן זכו לקדושתם המיוחדת, כפי שכתוב בפסוק שלאחרי זה: ״קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ (ירמיה ב), מכיון שעשו החסד הזה שהלכו אחרי ה׳ במדבר ולא התחשבו באי הנעימות הכרוכה בכך, התרוממו למדריגה של קדושה, והם כנגד כל האומות כדוגמת ראשית התבואה, שנעשית תרומה וקודש לגבי שאר התבואה (ראה המפרשים רד״ק ומצודת דוד שם).",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. אנו קוראים בתורה באיזה מצב של תענוגות נמצאו בני ישראל במדבר, שהערבה נהפכה להם ממש כעדן. הם לא היו זקוקים לשום עמל וטרחה כל שהיא להשיג את לחמם, אלא הקדוש ברוך הוא המטיר להם לחם מן השמים בצורה של מן שמצא כל אחד על יד פתח ביתו, ובמן הזה הרגישו כל הטעמים שבעולם. הכתוב אומר: ״טחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו כטעם לשד השמן״ (במדבר יא), ופירש רש״י שאין הביאור שטחנו ושדכו ובישלו אותו ממש, כי הם לא היו זקוקים לשום עבודה וטיפול, אלא ״שהיה משתנה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולבישולין״.",
+                "<b>ועוד</b> אמרו חז״ל ש״המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהיו רוצים, ואפילו אוכלים אותו כל היום כולו אינו מזיקם״ (ראה ילקוט שם). בדרך טבע, אף אם יהיו לפני אדם כל המאכלים שבעולם, הרי אינו מרגיש בכל מאכל כי אם טעם של אותו מאכל בלבד ואין באפשרותו ליהנות מכמה מאכלים בבת אחת, ויש אשר הם גם ניגודיים זה לזה ומזיקים אותו, ועוד שאין הנאתם נמשכת רק זמן קצוב. והנה באכילת המן הרגישו בבת אחת הטעמים של כל המאכלים שבעולם ביחד, והנאה זו נמשכה כל היום וללא כל יגיעה שהיא, ואף ללא לעיסה בשינים ואף ללא הפרשת פסולת, אלא ״היה נבלע במאתים ושמונה אברים״ (ראה יומא עה:).",
+                "<b>וכן</b> אומר הכתוב: ״ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב), ופירשו חז״ל כי ״היה להם במשך כל ארבעים השנה יום אחרון כיום ראשון ולא היו חסרים כלום, כל מלה שהיו אומרים היתה מתמלאת״ (ראה ילקוט שם תתח), כלומר שאיפשר להם ליהנות בבת אחת מתמצית כל התענוגות שבעולם ובהמשך כל הזמן ללא הרף וללא פגם כל שהוא.",
+                "<b>כמו</b> כן סיפקה להם בארה של מרים את כל הצרכים שבעולם הקשורים עם המים, ״שהיו מימי הבאר יוצאים ונעשים נהרים נהרים ומקיפים את כל המחנות ומגדלים להם כל מיני מעדנים מעין העולם הבא״ (ראה ילקוט פקודי תכו), ועוד ש״ה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה״ (שמות יג), ופירשו חז״ל שהיו ״שבעה עננים, ארבעה מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, ואחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו וכו׳, והיה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, מכבד ומרביץ לפניהם״ (מכילתא שם).",
+                "<b>ואמנם</b> כן היה ה׳ טוען כלפי ישראל: ״הדור אתם ראו דבר ה׳ המדבר הייתי לישראל״ (ירמיה ב), ופירשו חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אמרתם למשה ׳למה העליתנו ממצרים׳, המדבר הייתי לכם, וכי כמדבר עשיתי לכם? בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא מוצא שלוה כשם שהיה בפלטין שלו או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשים אתכם, שנאמר ׳ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים׳; שבעה עננים היו מלמעלן ומלמטן ומארבע רוחות העולם ואחד מפניהם וכו׳, וכתיב ׳ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם׳, התינוק כל זמן שהוא גדל לבושו ושמלתו גדלים עמו וכו׳ וכו׳״ (ילקוט במדבר א).",
+                "<b>ועם</b> כל זה אומר הכתוב: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך וכו׳ ויענך וירעיבך׳ (דברים ה). והרי תמוהים ומופלאים הדברים מאד מאד, כי היתכן שלאחר כל התענוגים והמעדנים שהיו לישראל במדבר שנהפך להם לגן עדן ממש, רואה בזה התורה עינוי ורעב. אלא הוא אשר אמרנו שאין גבול וקצבה לחסד ה׳ ולרוב הטובה והעונג שהוא רוצה לגמול עם בריותיו, ואם בתור אלפי התענוגות האלה היתה מהולה אי-נעימות כל שהיא באכילת המן, כפי שמבארים חז״ל, הרי הקדוש ברוך הוא רואה פגם קטן זה בשלמות העונג - כעינוי וכרעב. ומהי אי-הנעימות? ״חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו״, ואילו הם לא היה להם פת בסלם ״ואוכל היום ודואג למחר״; ״וחד אמר, אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל״, ואילו הם אם כי ״טעמו באכילת המן טעם כל המינים אינם רואים אלא מן״ (ראה יומא עד ורש״י שם). ואם כי נקודה זעירה זו של אי-נעימות בטלה בתוך שפע מעדני התענוגות הנפלאים שהיו להם, כמתואר, הקדוש ברוך הוא אינו מתעלם ממנה ומעריך אותה במדה חמורה כזאת עד כדי כך שכותבים עליה ״ויענך וירעיבך״.",
+                "<b>הערכה</b> דומה לזו לגבי כל אי נעימות שהיא אנו מוצאים גם בפירוש חז״ל לדברי התוכחה שבתורה.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך״ (דברים כח), ״ואמר רבי חנון: ׳והיו חייך תלואים לך מנגד׳ - זה הלוקח תבואה משנה לשנה (שאין לו קרקע לזרוע והיו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה, רש״י); ׳פחדת יומם ולילה׳ - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת; ׳ולא תאמין בחייך׳ - זה הסומך על הפלטר״ (מנחות קג:).",
+                "<b>ולכאורה</b> תמוהים לנו הדברים מאד, וכי איזו קללה יש בזה אם אדם לוקח את תבואותיו מהחנווני בכל ערב שבת, וכל שכן אם הוא לוקח משנה לשנה? והרי רוב רובם של בני האדם נוהגים בימינו כך שקונים מזונותיהם מהקמעוני בכל יום ויום ואינם מרגישים בזה כל צער, ואם אדם מכין מזונותיו לשנה שלמה, הרי הוא נחשב בעינינו לעשיר גדול. והיאך רואה התורה באנשים כאלה שחייהם תלויים להם מנגד ושאינם מאמינים בחייהם?",
+                "<b>אולם</b> קנה מדתו של הקדוש ברוך הוא בממדי התענוגות של האדם ובמושגי חיים שהוא הטביע בו - הוא אחר לגמרי, כי הוא מלא חסד וחפץ בתענוגותיהם המלאים של בני האדם, שלא יהיה בהם כל נדנוד צער של דאגה או פחד, והוא רואה באדם אשר אין לו קרקע לזרוע ואוצרותיו אינם מלאים תבואה שיספיקו לו לכל השנים - מניעה גדולה בשלוותו ובמנוחתו הדרושה לו, עד כדי כך שמתארים את חייו - שהם תלואים לו מנגדו, ולא עוד אלא שזו מהקללות האחרונות שבתוכחה וכנראה מהחמורות ביותר.",
+                "<b>ומצינו</b> בחז״ל דעה עוד חמורה מזה. ר׳ ברכיה אומר ״והיו חייך תלואים לך מנגד״ - זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים; ״ופחדת יומם ולילה״ - זה שהוא לוקח לו חטים לשנה; ״ולא תאמין בחייך״ - זה שהוא לוקח מן הסדקי. ומתיבין רבנן לר׳ ברכיה - והלוקח מן הפלטר מהו? אמר להם: לא דיברה תורה במתים״ (איכה רבה א). הרי שלדברי ר׳ ברכיה מי שסומך על הפלטר ואין לו פת בסלו, אין התורה רואה בזה עינוי ורעב בלבד, אלא שחייו אינם חיים כלל והוא נחשב למת.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד, שלא רק הקדוש ברוך הוא מעריך את האדם לפי ממדים אלה, אלא על כל אדם להרגיש כך. אם התורה הזהירה את בני ישראל בדברי תוכחה אלה, שאם לא ישמעו לקולו, יחולו עליהם אותן הקללות שיבואו לידי כך שיהיו נאלצים לקנות תבואה לשלש שנים או לשנה אחת או מן הסדקי, הרי בודאי שהם הרגישו במחסור זה וראו בו קללה איומה ועונש חמור עד כדי כך שזה צריך להפחידם ולהרתיעם מלחטוא.",
+                "<b>והתוכחה</b> הזאת הרי אמורה לכל הדורות וגם לדורנו בכלל, ואם כן גם עלינו להרגיש בחיים כאלה - קללת הדור ועינויים קשים ומרים.",
+                "<b>יסוד</b> זה כמה הקדוש ברוך הוא מעריך צער כל שהוא של כל בריה אנו מוצאים גם בענין הבכורות. הכתוב אומר: ״ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל״ (במדבר ג). ופירוש הדברים הוא, מכיון שבזמן הכות ה׳ את הבכורות במצרים נפחדו בכורות בני ישראל, שילם להם ה׳ את שכרם תמורת אותו הצער בזה, שהעלו אותם למעלה יתרה מכל ישראל והקדישו אותם בקדושה מיוחדת.",
+                "<b>ובאמת</b> הרי הבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיפלה בזה בין מצרים לבין ישראל (שמות יא). ועוד ציוה להם לקחת מדם הפסח ולתת על המזוזות ועל המשקוף, והיה הדם לאות על הבתים אשר הם שם ופסח עליהם, ולא יהיה בהם נגף בהכות בארץ מצרים (שם יב). ואם כן לא היו צריכים לחשוש כלל שמא יכללו גם הם במכת הבכורות, ולהיפך, הרי היתה להם בזה שמחה רבה שראו את המכה הגדולה שהנחית ה׳ על בכורי מצרים; ואילו להם לא אינה כל רע, ומכאן צמחה הישועה לישראל שפרעה קם בחצי הלילה ושלחם מארץ מצרים. אולם עם כל ההבטחות והאותות, כנראה לא סרה מלבם הרגשת הפחד לגמרי ונגרמה להם איזו אי נעימות כל שהיא, ובהיות שה׳ מלא חסד ללא שיעור, זכו בשביל כך שנתקדשו בקדושת הבכורות.",
+                "<b>ואמנם</b> הרגשה זו של פחד בדומה של מכת הבכורות, הרגישו כל בני ישראל בכל המכות שלקו המצרים, אבל בגורלם של בכורות ישראל נפלה הרגשה זו בפעם נוספת מכל שאר העם במכת בכורות, ובשכר אי ״נעימות נוספת זו העניק להם הקדוש ברוך הוא תוספת קדושה על ״קודש ישראל״ שזכו לו כל העם בשכר לכתם אחריו במדבר, והקדישם לעצמו כדברי הכתוב: ׳כי לי כל בכור בבני ישראל וכו׳ הקדשתי אותם לי׳ (במדבר ח).",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד כמה הקדוש ברוך הוא מעריך את נסיונותינו וסבלותינו, כמה יש בהם מקיום דברי התוכחה האיומים ביותר, איזו זכות תיזקף על חשבוננו בגללם ולאילו מעלות יתרות נגיע בשכרם.",
+                "ב. <b>חז״ל</b> אומרים: ״על שלושה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק וכו׳״ (חגיגה ה). והרי בודאי שאין כוונת חז״ל שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, אינו רשאי לעסוק בה, כי הלא ״כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין וכו׳״ (רמב״ם הלכות תלמוד תורה א:ח), אלא שהקדוש ברוך הוא בוכה על הצער שיש לו בשעה שהוא לומד. ואין כאן הכוונה לצער גדול דוקא, כי אם גם על צער כל שהוא, על כל איזו אי נעימות שהיא. חז״ל אומרים: ״לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן״ (מכילתא בשלח). וכבר תיארנו במאמרנו הקודם, כמה עונג ועידון עדנים היו לאוכלי המן במדבר, הן מעצם אכילת המן והן מענני הכבוד ובארה של מרים וכו׳ וכו׳, ואם אנו אומרים ״לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן״ - פירוש הדבר שאם יחסר לאדם משהו מהעונג הזה שה׳ העביק להם במדבר, הוא נחשב כמו שאי אפשר לו לעסוק בתורה והקדוש ברוך הוא בוכה עליו.",
+                "<b>והנה</b> נתבונן בא איזה עונג יש לאדם העוסק בתורה. אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד:יז). ואם כן אי אפשר כלל לשער איזה עונג ואושר יש ברגע אחד של לימוד תורה שהוא יפה מכל תענוגות העולם הזה ואף מכל תענוגות הנצח של העולם הבא. ואם כל רגע של לימוד תורה סתם כך, על אחת כמה וכמה לימוד תורה מתוך צער, כדברי חז״ל ״לפום צערא אגרא״ (שם סוף ה:כג). וכבר החשיבו חז״ל מאד לימוד תורה מתוך צער שהוא עולה בערכו לאין שיעור על לימוד תורה מתוך מנוחה. חז״ל אומרים: ״׳שקר החן והבל היופי׳, ׳שקר החן׳ זה דורו של משה ויהושע, ו׳הבל היופי׳ זה דורו של חזקיהו, ׳יראת ה׳ היא תתהלל׳ זה דורו של ר׳ יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכנסין בטלית אחת ועוסקין בתורה״ (סנהדרין כ). הרי שלימוד התורה מתוך עניות ודוחק, ערכו גדול יותר מלימוד התורה של כל הדורות ואפילו משל משה ויהושע, ועד כדי כך שהוא מטיל עליהם צל כזה שהם מקבלים תיאור של שקר והבל.",
+                "<b>ואם</b> כן אין לבו כלל מלים ומושגים לתאר את עונגו של אדם זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה והוא עוסק, ובודאי שלא רק שאינו שם לב לצער שיש לו אלא שעוד שמח עליו שמחה רבה, כי בגללו עולה ערך לימודו כל כך עד שכל הדורות הן בבחינת שקר והבל לעומתו. אולם הקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד אינו מתעלם, כאמור, משום דבר הפוגם במשהו מכליל התעגוגות, כי הוא שם את האדם מיד עם תחילת יצירתו לתוך גן העדן שהכין לו, שהכיל את כל התענוגות שבעולם ללא כל פגם כל שהוא. ולפיכך אף אם יש לאותו אדם העוסק בתורה מתוך צער - עונג נצחי כזה; ואף אם יש לו גם כל תענוגות העולם הזה בדומה לאוכלי המן, אלא שבתוך אלפי התענוגות חסר לו משהו מאותו שיעור הראוי לאדם, ואף אם אינו מרגיש בו כלל, הקדוש ברוך הוא אינו מתעלם מזה ורואה בו שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ובוכה על אותו פגם כל שהוא בכליל תענוגותיו.",
+                "<b>והרי</b> יחד עם זה הקדוש ברוך הוא גם נהנה ושמח, כביכול, בתורתו של זה, ועוד יותר מתורתם של משה ויהושע וחזקיהו, ואומרים עליו: ״יראת ה׳ היא תתהלל״, ובכל זאת לא נעלם ממנו גם אותו חסרון כל שהוא בשלמות עונגו של אותו אדם, ובתוך המצב של ״עוז וחדוה במקומו״ נשאר מקום לבכייה, כביכול.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שבכייתו זו של הקדוש ברוך הוא על אותו פגם בשלמות תענוגותיו של אותו איש, דומה לבכייתו של הקדוש ברוך הוא על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק. אנו מבינים איזה אסון ממיט עליו אותו אדם שאינו עוסק בתורה, שהוא מאבד את כל עולמו ומפסיד חיי נצח ותענוגות עד. והנה כשם שהקדוש ברוך הוא בוכה על אדם זה, הוא בוכה על זה שעוסק בתורה אלא שחסר לו משהו מתענוגות העולם שהוא ראוי להם והקדוש ברוך הוא רוצה להעניק לו. עד כדי כך מגיעה מדת החסד של הקדוש ברוך הוא כלפי בריותיו.",
+                "ג. <b>והנה</b> מצד שני, אם אין לאדם זה העוסק בתורה כל התענוגות שהקדוש ברוך הוא ברוב חסדו יעד לבריותיו, יש בהכרח גם פגם בתורתו, כי אם אמרו חז״ל: ״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן״, הרי שאם אין לאדם כל תענוגות המן וכל העידונים שהיו לאוכלי המן במדבר, כפי שתואר לעיל, אין התורה שלו שלמה.",
+                "<b>מצינו</b> בחז״ל שקבעו את הכלל הזה לעובדות מעשיות לגבי עצמם. מסופר בגמרא (מנחות קג:) שרבי ביבי אמר הלכה ומתיב עליו רבי יצחק בר ביסנא ושתק רב ביבי. ״אמר ליה רבי זריקא, מאי טעמא לא קא מהדר מר? ואמר ליה, היכי אהדר ליד. דאמר רבי חנין: ׳והיו חייך תלואים לך מנגד׳ - זה הלוקח תבואה משנה לשנה; ׳ופחדת יומם ולילה׳ - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת; ׳ולא תאמין בחייך׳ - זה הסומך על הפלטר, וההוא גברא על פלטר סמיך״. ופירש רש״י: ״אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו״. הרי שחז״ל הכירו בעצמם שאם אין להם כל השלוה הדרושה באותה המדה המדוברת, אין דעתם מיושבת להתעמק בתורה. וכן מצינו בעוד כמה מקומות בחז״ל. ואם כן הקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק - לא רק בגלל זה שחסרים לו התענוגות הגשמיים של אוכלי המן, אלא גם על זה שהתורה שלו חסרה ויש פגם בתענוגותיו הרוחניים הנצחיים שלשמם ברא הקדוש ברוך הוא את האדם.",
+                "<b>ולפי</b> זה אין לנו לפרש את תחילת המאמר שהקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהכוונה היא רק על מי שאינו עוסק בתורה כלל. אלא אף מי שעוסק בתורה ואיננו מתעמק בה בכל כוחו ואינו משיג בה כמה שאפשר לו להשיג, הרי הקדוש ברוך הוא רואה אותו חסר התענוגות הרוחניים השלמים לאדם ובוכה עליו.",
+                "<b>וכבר</b> גילו לנו חז״ל משמעותו של בכי. איתא בגמרא (בבא מציעא נט): ״אמר ר׳ אלעזר ביום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה וכו׳ שנאמר: ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי; ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר, ״שמע תפילתי ה׳ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש״, ופירש רש״י שמשום שכתוב ״אל דמעתי אל תחרש״ ולא ״ראה דמעתי״, משמע שהוא בטוח שעל דמעותיו של אדם אין הקדוש ברוך הוא עובר בשתיקה ומקבלן תמיד. ואם חז״ל אומרים שהקדוש ברוך הוא בוכה ומוריד דמעות על מי שאין תורתו שלמה, הרי מכאן כמה גדולה חמלתו עליו וכמה חסר אדם זה מתענוגותיו המיועדים לו.",
+                "<b>אנו</b> אומרים בברכה השניה שבברכות קריאת שמע המכוונת ללימוד התורה: ״אהבה רבה אהבתנו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו״, כלומר שהקדוש ברוך הוא חומל עלינו חמלה גדולה ויתרה בזה שנתן לבו את התורה ולימד אותנו חוקי חיים.",
+                "<b>ולכאורה</b> צריכים לכתוב קודם חמלה ואחר כך אהבה, כי הרי חמלה - פירושה שמרגיש את הצער שלנו, ואחרי זה באה האהבה שהיא בחיוב, אלא הכתוב בא להדגיש לבו להיפך, שהחמלה נובעת מתוך אהבה, מכיון שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו באהבה רבה כזו, הוא מצטער מאד שאי אפשר לו להטיב אתנו עוד יותר והוא חומל עלינו בגלל זה חמלה גדולה ויתרה.",
+                "<b>ואפשר</b> להמשיל את הדבר לסיפור שבמדרש, שרבן גמליאל ברך את בתו שילדה בן זכר: ״לא ישלה ווי מפומך״, וכשבתו שאלה אותו למה הוא מקלל אותה הסביר לה: ״מן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מפומך, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכיל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבני כנשתא״ (בראשית רבה כו:ד), כלומר שמתוך גודל אהבתה את בנה, תדאג תמיד ותחמול עליו שמא חסר לו דבר מרוב הטובה שהיא רוצה להעניק לו. כן הקדוש ברוך הוא מגודל אהבתו לישראל הוא חס עליהם תמיד ומלא חמלה גדולה ויתרה, שמא חסר להם משהו מהעונג הרב שהוא הכין בשבילם בעולם. ומתוך כך מתוך אהבה וחמלה גדולה זו, הוא נתן לנו את התורה ומלמד אותנו חוקי חיים.",
+                "<b>ואין</b> המדובר כאן בלימוד תורה סתם, כי הרי כתוב אחר כך: ״בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו״, הרי משמע שהחמלה הזאת אמורה גם לגבי המדריגה של אבותינו, שאם לא גגיע אליה הרי הקדוש ברוך הוא חס ומצטער עלינו.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדול צערו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, על מי שאינו זוכה ללימוד התורה בשלמותו על כל המעלות הגדולות הקשורות בו והתענוגות העליונים הכרוכים בהן.",
+                "ד. <b>מצינו</b> עוד מאמרי חז״ל המגלים לנו כמה הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו מצטער על אשר אין ישראל נהנים מהגדולה והטובה הרבה שהוא הטביע בבריאה בשבילם.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״הקדוש ברוך הוא טופח שתי ידיו זו על גב זו ואומר למה לא נתמלא כל העולם כאברהם יצחק ויעקב וכמשה ודוד״ (אליהו רבה ו). הקדוש ברוך הוא הטביע בכל אדם כוחות גדולים מאד שיוכל להגיע למדריגות רמות ונישאות כמו האבות הקדמונים ולהשיג תענוגות עליונים, ואם אין בני האדם מתאמצים בכל כוחותיהם לבוא לידי כה חמלתו עליהם רבה מאד עד שהוא מוחא כף על כף ומביע צערו הגדול, כביכול, על שחסרה להם הטובה הזאת.",
+                "<b>ולא</b> מסתפק הקדוש ברוך הוא אף אם יגיעו למדריגות גדולות מאד, כי המאמר הנזכר לעיל נאמר שם על דור הדעה שבמדבר, אלא שהוא מתאוה, כאמור, שיגיעו למדריגת אברהם שהוא ראשון לאבות. למדנו לאיזו גדולה הגיע שלמה המלך שישב על כסא ה׳ שכל העמיס נכנעו לממשלתו ושמו יצא לכל העולם בחכמתו ובעושרו, כפי שמתואר בדברי הנביאים, ובכל זאת לא היה מסתפק הקדוש ברוך הוא אם היה העולם נתמלא כשלמה, אלא דוקא כאברהם וכדומה לו. ואמנם חכמתו של שלמה גדולה משל אברהם דכתיב: ״ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי וכו׳״ (מלכים א ה:יא), ופירשו חז״ל שהאדם - זה אדם הראשון ואיתז האזרחי - זה אברהם (ראה רש״י שם). אבל אברהם השיג יותר ממנו עד שאנו מתארים בברכה ראשונה שבתפילה שבחי ה׳ מתוך מעשי האבות, כפי שאמרו חז״ל ״הגדול״ על שם אברהם, דכתיב ״לגוי גדול״, גוי של אל הגדול (ראה מחזור ויטרי כב), וכן אומרים ״אלהי אברהם״ שמיחסים את ה׳ לאברהם, ועוד שחותמים את הברכה בו בלבד: ״מגן אברהם״ (ראה פסחים קיז). כן מצינו שגם בתענוגות הגשמיים עלה אברהם על שלמה, כמסופר במשנה שאמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו: ״אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב״ (בבא מציעא פג), והגמרא לומדת מכאן ״דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה״ (שם פו:). ומכיון שכן, אין הקדוש ברוך הוא מסתפק בגדולתו של שלמה, ואף אם היה העולם מתמלא כשלמה, היה עדיין טופח ידיו זו על גב זו ומצטער למה חסרה להם המדריגה של אברהם, הן ברוחניות והן בגשמיות שלו.",
+                "<b>הרגשת</b> צער כזו אנו מוצאים גם אצל הנביאים. אנו קוראים בחבקוק (א:ד): ״כי רשע מכתיר את הצדיק״, כלומר חבקוק קורא תגר על עלבון הצדיק שהוא מוכתר על ידי רשע, ופירשו חז״ל (ילקוט שם), שהכוונה היא על מרדכי הצדיק שאחשורוש הוא שמלבישו בגדי מלכות, כדברי הכתוב: ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדלה ותכריך בוץ וארגמן״ (אסתר ח), ולכאורה הרי יש בזה כבוד גדול מאד, כי המלך בעצמו, ומלך כאחשורוש שהיה מושל בכל העולם, הלבישו בבגדי מלכות יקרים כאלה. אבל לפי ערכו האמתי של האדם, כפי שהסברנו, ולפי גודל החסד שהקדוש ברוך הוא הטביע בבריאה לטובת האדם, אין גבול לגדולה ולטובה שהוא חפץ להעניק לו שאף כבוד מלכות הגדול ביותר, אם יש בו פגם שהוא בא על ידי רשע, הרי יש בו משום עלבון ופחיתות ויש להצטער ולקרוא תגר על כך.",
+                "<b>ודברים</b> אלה אינם אמורים דוקא באדם שמדריגתו כמרדכי הצדיק, כי הקדוש ברוך הוא רואה כל אדם מישראל אף הפחות שבפחותים, שהוא ראוי להיות כגדולי עולם, חז״ל אומרים: ״׳ראשך עליך ככרמל׳ (שיר השירים ז) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לכרמל וכו׳; ׳ודלת ראשך כארגמן׳ - אמר הקדוש ברוך הוא: הדלים שבכם חביבין עלי כדוד וכו׳, ויש אומרים כדניאל״ (ויקרא רבה לא). הרי שכל אדם אף מן הרשים והדלים ביותר ראוי לכבוד ולגדולה מרובה מאד לתענוגות ועידונים שהם למעלה מכל מושגינו, ואם איננו מגיע לכך וחסר לו מתענוגות אלה, עלבון הוא לאדם והקדוש ברוך הוא מצטער על כך וטופח ידיו זו על גב זו, למה אינם משיגים גדולה זו ותענוגות אלה.",
+                "<b>אין</b> שיעור, איפוא, לחסד ה׳ ואין גבול ומדה לתענוגות הגדולים, תענוגות גן עדן בעולם הבא, תענוגות רוחניים ותענוגות גשמיים, שהוא ברא וממציא בשביל כל אדם ואדם, ואם חסר לו משהו מאותם התענוגות בממדים הגדולים ביותר, הרי רואה הקדוש ברוך הוא בזה סבל לאדם ומצב של קללה ותוכחה. ועוד שגם על האדם שהקדוש ברוך הוא הטביע בו כלי קיבול כזה - להרגיש כל פגם שהוא בכליל התענוגות האלה ולשאוף לכל הישגי השלמות באותם הממדים.",
+                "<b>וכמה</b> נורא הוא לפי זה, אם האדם איננו מגיע למדריגה שהקדוש ברוך הוא רוצה והוא מחסר מטובתו הוא, וגורם ביחד עם זה צער איום, כביכול, להקדוש ברוך הוא על אשר הוא, האדם, מונע בכך את חסדו של הקדוש ברוך הוא ממנו."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>מנוחת השבת</strong></big><br>א. <b>חז״ל</b> אומרים שאדם לאחר שחטא בעץ הדעת, כשהגיע יום השבת אמר: ״מזמור שיר ליום השבת״ ושב בתשובה (ראה בראשית רבה סוף כב ועוד). ויש להבין מהו הקשר בין התשובה ויום השבת.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו על החכמה הרבה הנמצאת בבריאה, כדברי הכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג). הבריאה היא התגלות של החכמה העליונה, רוח אלהים מרחפת בכל, ובכל עצם ובכל חפץ משתקפים פלאים נשגבים. חכמי כל הדורות חוקרים ודורשים לגלות את הכוחות הנפלאים הנמצאים בבריאה, בכלליותה ובכל חלקיה ופרטיה לאלפיהם ורבבותיהם, מחדשים בה חידושים רבים ומוצאים בה המצאות חדשות וגילויים חדשים לאין שיעור. ועדיין אי אפשר לומר שזו חכמת אמת, והרי מה שמצאו ראשונים באו אחרונים והכחישום, ומי יודע אם בזמן מן הזמנים לא יכחשו גם את חכמת האחרונים. ולא עוד אלא שעם כל זה, עדיין לא עמדו אף על מקצתה של החכמה. חז״ל מספרים שיש עשב אחד בעולם שאפשר להחיות מתים על ידו וצפרים מסוימות יודעות את הסוד הזה ומשתמשות בו (ראה מדרש קהלת ה). הרי כמה תעלומות חכמה נפלאה טבועות בכל פרט ופרט שבבריאה, שאף כוח של תחית המתים שנשתבחו בו הנביאים וחז״ל, נמצא באחד העשבים שאנו רומסים אותו ברגלים, מבלי אשר ירגישו בו כלל, ועל אחת כמה וכמה בכל ההיקף של הבריאה כולה.",
+                "<b>וכל</b> זה הוא בחלק הבריאה הנראה לעינינו, בכדור הארץ שאנו נמצאים בו. ועל אחת כמה בעולם הגלגלים הנסתרים ממנו, כמה תעלומות חכמה לאין שיעור טבועות בהם. ולא עוד, אלא שישנן בעולם זה דרגות רבות בהבדלים עצומים בין אחת לרעותה. הרמב״ם קורא את הגלגלים בשם גשם חמישי, ולמעלה מהם המלאכים שהם שכלים נבדלים אשר ״אין מספר לגדודיו״, וגם במלאכים ישנם סוגים שוגים לאין שיעור, זה למעלה מזה. ועל כולם בא האדם שהוא כותרת הבריאה, אבי אבות החכמה, שהקדוש ברוך הוא אמר עליו: ״חכמתו מרובה משלכם״. וכבר העיד הקדוש ברוך הוא על הבריאה שהיא טובה מאוד, כדברי הכתוב: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ (בראשית א), וטוב של הקדוש ברוך הוא הרי אין סוף לערכו ולשיא חכמתו.",
+                "<b>והנה</b> אדם הראשון הכיר את כל הבריאה על כל תעלומותיה וסודותיה, שהרי קרא שמות לכל הברואים, ועוד קרא שם לעצמו שחכמתו, כאמור, מרובה מעל הכל, ואף קרא שם להקדוש ברוך הוא והוא הסכים על ידו. הרי כמה גדולה היתה חכמתו, שהכיר את הבריאה כולה עד תומה ומיצה את עומק חכמתה.",
+                "<b>עם</b> כל זה, עדיין לא הושלמה צורת הבריאה ולא הושלמה עוד חכמתו של האדם עד יום השבת, וגם עוד לא עמד איפוא על עומק סוד התשובה, עד יום השבת. הכתוב אומר: ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה״, כלומר שרק ביום השבת נגמרה יצירת הבריאה של ששת ימי המעשה. וביום השבת הושלמה גם חכמתו של אדם הראשון, והוא בא לידי הכרה שכל השגתו בבריאה עד עכשיו עם כל גדולתו הנשגבה, עדיין אינה שלמה, ורק עם בוא השבת השיג בבריאה את צורת הבריאה. ואז התחיל לומר שירה ולזמר לא׳ עליון: ״מזמור שיר ליום השבת״. ומתוך הכרת צורת הבריאה הגיע לידי תשובה: ״טוב להודות לה׳״, כלומר טוב להתוודות לפני ה׳, כי עצם ההתעלות של הכרה זו היא היא התשובה. והתשובה באה מתוך שירה. התחיל בשיר: ״מזמור שיר״, גמר בשיר: ״ולזמר לשמך עליון״, אמצעו בשיר: ״טוב להודות לה׳״. וכבר דרשו חז״ל: ״טוב להודות לה׳ - אמר אדם, בי ילמדו כל הדורות שכל מי שהוא משורר ומזמר לשם עליון ומודה פשעיו ועוזב ניצל מדיגה של גיהנום״ (ילקוט תהלים צב). אדם הראשון לימד בזה תשובה לכל הדורות, שכל מי שבא לידי הכרה בצורת הבריאה ומזמר ומודה לה׳, הוא בא גם להודות על פשעיו ומתרומם למדריגה של תשובה.",
+                "ב. <b>והנה</b> מפליא ביותר שלא מגיעים לידי הכרה בצורת הבריאה על ידי איזו פעולה כי אם דוקא על ידי השלילה, על ידי הימנעות מעבודה ואפס המעשה. לא נצטוינו על שום עבודה חיובית בשבת אלא במנוחה בלבד. הקדוש ברוך הוא קידש את היום משום שבו שבת ממלאכה, כדברי הכתוב:״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו״ (בראשית א), ובשביתה זו הושלמה, כאמור צורת הבריאה. וכן דורשים חז״ל על פסוק זה: ״מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה״ (רש״י בראשית ב; וראה תורה שלמה שם בהערה כג). הרי שבמנוחה הושלמה הבריאה.",
+                "<b>וגם</b> אותנו ציוה הקדוש ברוך הוא לשבות ביום השביעי שביתה מוחלטת מכל מלאכה ולנוח בו ״מנוחה שלמה״ ללא כל עמל ויגיעה. ומתוך מנוחה זו עלינו להגיע לידי עונג שבת, אשר זוהי עצמיותה של השבת, כפי שנצטוינו: ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח), עונג שלא בא מעבודה ויצירה כי אם להיפך, שבא משביתה מכל עבודה ויצירה, שבא ממנוחה. ואף בשינה מקיימים מצות המנוחה, שהרי גם השינה בשבת תענוג (ילקוט ראובני ואתחנן).",
+                "<b>ועונג</b> זה של מנוחת השבת גדול יותר מעונג כל החכמות והיצירות, ואף מעונג חכמת התורה. ידוע לנו כמה עונג יש לחכמים מבקשת החכמה בלבד, עד שהם מזניחים את כל חמודות תבל, עוזבים את בתיהם ומשפחותיהם, נודדים במדבריות שוממים ומסכנים את עצמם, כדי לחקור את הטבע. וכמה גדול תענוגם כשהם מגלים איזה חידוש וממציאים המצאה חדשה, וכל שכן כשהם מצליחים לגמור את יצירתם ולקבוע לה את צורתה השלמה. וכמה יש, איפוא, עונג ועידון בגמר הצורה השלמה של הבריאה כולה. ועם העונג הזה מתאחד האדם על ידי המנוחה ביום השבת שבו הושלמה צורת הבריאה. ואף השינה בשבת מביא את האדם לידי עונג זה, ואם כי השינה הוא אחד מששים למיתה (ברכות נז) ו״תחילת מפלה שינה״ (בראשית רבה יז), ויש להתוודות לפני השינה כמו שמתוודים לפני המיתה ואומרים: ״והאר עיני פן אישן המוות״, אבל בשבת יש בשינה מעליותא, כי האדם מתאחד על ידי מנוחת השינה עם עונג השלמת צורת הבריאה והוא מתרומם ומתעלה למדריגת עילאה.",
+                "<b>ומשום</b> כך נדחית גם מצות תלמוד תורה מפני עונג שבת. חז״ל מספרים: ״ר׳ זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן, אמר ליה במטותא מינייכו לא תחללוניה״ (שבת קיט), ומפרש רש״י: ״כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון, לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים״. הרי שלימוד תורה בשבת, לא רק נדחה מפגי עונג שבת, אלא אם הוא גורם ביטול תענוגים יש בו גם משום חילול שבת. ולא עוד אלא שגם שינה בשבת דוחה מצוות תלמוד תורה. שהרי גם בתלמידי חכמים אומרת ההלכה: ״שינה בשבת תענוג״. ואף על פי שבלימוד תורה כרוך עונג רב, כדברי הכתוב: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש וכו׳ הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים״ (תהלים יט), בכל זאת עונג המנוחה של שבת גדול הימנו, באשר הוא קשור בהתגלות הצורה של הבריאה והשלמת ההכרה, ויש בו משום עידון ועידוגים אשר כל העולם לא נברא אלא בשבילו."
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>עונג שבת ועונג התשובה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו׳ ויקדש אותו״ (בראשית רבה ב). השבת אינה בריאה חדשה, שהרי לא כתוב שה׳ ברא את השבת, כי אם להיפך: ״ויכל אלהים ביום השביעי״, שבו נגמרה הבריאה של ששת ימי בראשית, אלא שבשבת נשלמה הצורה של כל הבריאה, היינו שביום זה לבשו כל ששת ימי המעשה צורה, ומהי הצורה שנקבעה ביום השבת? קדושה, שכן כתוב: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״ (שם). כלומר שביום השבת עם גמר הבריאה נתקדשו כל העולמות העליונים והתחתונים שנבראו בששת ימי המעשה בקדושת השבת, ונמצא איפוא שצורת כל הבריאה היא קדושה.",
+                "<b>ובמה</b> מתבטאת קדושת השבת? בעונג, שהרי נצטוינו לשמור את השבת ולקדש אותו כדברי הכתוב: ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ), ואיך עלינו לקדש את השבת? על ידי זה שנבלה בו בתענוגים. ולא עוד אלא שיש לקרוא את השבת בשם עונג, כדברי הנביא: ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח). הרי מתגלה לנו שמהות הקדושה הוא עונג ונמצא שצורת כל הבריאה היא עונג ועידון.",
+                "<b>וכשנעמיק</b> עוד, יתברר שששת ימי המעשה הם בבחינת חומר לשבת, וכשם שהשבת הוא גמר הבריאה כן הם ששת ימי המעשה התחלה לשבת. אי אפשר לשבת בלי ששת ימי המעשה, שהרי שבת הוא יום השביעי, ומשום כך כתב הרמב״ן שחובת זכירת השבת לקדשו אינה על יום השבת בלבד, כי אם על כל ימות השבוע, כי כל ימות השבוע הם חלק מהשבת. ולכן מונים את כל הימים לא בשמות בפני עצמם, אלא מקשרים אותם לשבת: אחד בשבת: שני בשבת: שלישי בשבת וכו׳ (ראה רמב״ן שמות כ:ח).",
+                "<b>והנה</b> אי אפשר לנו לתאר בשום אופן את העונג של ששת ימי המעשה, שהרי אין בכוחנו לתפוש את העונג ממה שנברא על כדור הארץ אף ביום אחד, כגון: מאורות השמים, הפירות, הצמחים, הבריות השונות, ועוד שבכל יום ויום, מלבד העונג ממה שנברא בו, הלך ונתווסף עונג בזה שהצטרף והשלים כל מה שנברא בימים שלפניו. ועל אחת כמה וכמה, העונג של היצירה מכל ששת ימי המעשה ביחד שהושלמה בהם כל הבריאה. וכל זה נתקדש בקדושת שבת שהיא צורת כל הבריה, כלומר, שהעונג והעידונים שנבראו בכל יום ויום, לא היו עד השבת אלא בבחינת חומר, ואילו בשבת קיבלו צורתם. ואם כן כמה רב הוא העונג והעידון של יצירת ששת ימי המעשה לאחר שקיבלו צורתם, שהרי התענוגים שלהם הוא חול לגבי העונג של יום השבת שהוא יום קדושה מופשטת ללא כל לבוש.",
+                "<b>וכשם</b> שכל ימי בראשית הלכו והוסיפו בכל יום על השלמת הבריאה עד השבת, כן הוסיפו הימים לאחר שבת בראשית, אף לאחר שנתקדשו בצורה של קדושה - עוד השלמות והשלמות בכל יום ויום, והשבת שבאה לאחריה הוסיפה עליהם עוד קדושה על קדושה ועונג על גבי עונג, עד שהקודמים נחשבים בבחינת חול לגבי הבאים, וכן בכל שבוע ושבוע ובכל שבת ושבת עד לאין סוף ושיעור.",
+                "ב. <b>והנה</b> הקדושה של יום השבת באה דוקא על ידי תענוגים גשמיים, כגון אכילה ושתיה, שהרי חז״ל דורשים: ״זכור את יום השבת לקדשו״ - ״זכרהו על היין״ (פסחים קט), כלומר שקדושת השבת באה על ידי שתיית יין, ואם אין לו יין או שהפת חביב עליו יותר, מקדש על הפת. ועוד שאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן אמרו חז״ל ״שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה״ (ירושלמי שבת טו), וזה טיבה של הנשמה היתרה שבשבת, ש״אוכל ושותה ואין נפשו קצה עליו״ (רש״י ביצה טז), הרי שקדושת השבת מתפשטת גם על התענוגים הגשמיים, עד שגם הם נעשים קודש ואי אפשר לקדש את השבת כי אם רק על ידם. ונמצא שכל הבריאה שהיא קדושה אינה מתבטאת כי אם על ידי תענוגים גשמיים.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם התשובה אינה באה אלא על ידי תענוגים גשמיים, שהרי עיקר התשובה היא לתקן את הפגם שפגם בקדושה, ואם קדושה היא עונג, הרי הפגם בקדושה הוא העדר העונג ואין לתקנו אלא על ידי השלמת העונג, כלומר, על ידי תענוגים גשמיים. וכן מצינו בדברי הכתובים. אנו קוראים בס׳ עזרא (ט:ו) שעזרא בא לידי הכרה עמוקה מאד בחטאיו, עד שאמר: ״אלהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים״. ולכאורה היו צריכים להתאבל ולהצטער על החטאים ולהתענות ולהסתגף עליהם. והנה אנו רואים להיפך, כי כשהגיע ראש השנה, שהוא יום הדין וראשון לעשרת ימי התשובה, אמר עזרא אל העם: ״אל תתאבלו ואל תבכו וכו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו״ (נחמיה ח). הרי שדוקא על ידי התענוגים, ותענוגים גשמיים, כגון אכילת משמנים ושתיית ממתקים, יש להגיע אל התשובה. והוא מוסיף ״כי קדוש היום לאדוננו״, כלומר, על ידי התענוגים הגשמיים האלה תקדשו את היום ותתקנו את הפגם שפגמתם בקדושה, ודוקא משום שקדוש היום, הוא הגורם להתענג בתענוגים גשמיים.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא לגבי יום הכפורים שהוא היום הקדוש ביותר והכתוב מזהיר אותנו: ״לפני ה׳ תטהרו״, כלומר, עליכם להיטהר ולשוב בתשובה לפני ה׳, גם על יום זה ציותה אותנו התורה לכבדו, כמו שהגמרא מספרת: ״אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא, מאי דכתיב ׳ולקדוש ה׳ מכובד׳? אמר ליה, זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה״ (שבת קיט). הרי שגם לשם קדושת יום הכפורים, יש להשתמש בעינוגים וכיבודים גשמיים, כגון כסות נקיה, ועל ידי כך להיטהר ולהתכבד ולבוא לידי תשובה וקדושה.",
+                "<b>ועוד</b> אומרים חז״ל: ״תני חייא בר רב מדיפתי ׳ועניתם את נפשותיכם בתשעה׳, וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי״ (יומא פא:). הרי שעיקר צורת התענוג הוא העונג, ובזה שיקדים יום לפניו להתענג באכילה ושתיה, השלים בזה את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם ביום התשיעי והוסיף על הקדושה.",
+                "<b>ואמנם</b> מוצאים אנו שבכוחו של אדם להעלות גם ענינים גשמיים למצב של קדושה. הרי מקדיש אדם חתיכת בד לשם פרוכת לארון הקודש או למעיל לספר תורה, ואף אם האדם המנדב הוא רשע, מקבלים החפצים האלה ערך של קדושה והכל מנשקים אותם. וכן אם אדם נודר בהמה לקרבן, הרי היא נעשית קדושה ועולה לריח ניחוח לה׳, ולא עוד אלא מי שנהנה ממנה הוא מועל בקודש.",
+                "<b>ובאמת</b> אין במציאות הבריאה ערכים גשמיים, כי כל העצמים בעולם הם מתחילת בריאתם - רוחניים, אלא שהאדם בירידתו מהפך אותם לגשמיים. והרי ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננין לו יין״ (סהנדרין נט:), ומתוך כך היה נהנה מזיו השכינה. ומה שהמלאכים אינם אוכלים ושותים, אין זה מתוך גודל מדריגתם, אלא להיפך משום שלא נתעלו למדריגה כזאת ואין להם היכולת להתענג מהבריאה הגשמית שברא ה׳. ואותם שלושה המלאכים שבאו לאברהם אבינו ואכלו ושתו, התעלו בהשראתו של אברהם והגיעו למדריגה שיהיו ראויים ליהנות מתענוגים גשמיים, כפי שאומרים חז״ל ש״בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח, פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו שנאמר: ׳עומד עליהם תחת העץ ויאכלו׳״ (ילקוט וירא יח).",
+                "<b>ובתוך</b> כך אנו יכולים להבין כי ביום השבת, או בימים הטובים ובימים הנוראים, שהם ימי מנוחה וקדושה, מתעלים כל התענוגים הגשמיים לרוחניים, והאדם מתעלה על ידם למדריגות רוחגיות עילאיות ובא לידי השגה בצורת הבריאה ולידי הכרה עליונה שהיא היא התשובה.",
+                "ג. <b>ולאחר</b> שבאנו לידי כך שצורת השבת והתשובה הוא העונג, נבין למה הגיע אדם הראשון לידי תשובה דוקא ביום השבת. חז״ל אומרים: ״׳ויצא קין מלפני ה׳׳ - רבי חמא בשם רבי חנינה בר רבי יצחק אמר: יצא שמח וכו׳, פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי, מיד עמד ואמר: ׳מזמור שיר ליום השבת׳״ (בראשית רבה כב:יג). הכרתו של אדם הראשון בחומרת החטא היתה כל כך גדולה, עד שלא עלה על דעתו שיתכן תיקון לחטא. והנה נתוודע לו מקין שיש אפשרות להתפשר, שמתחילה נגזר על קין להיות נע ונד, ולאחר התשובה הקיל עליו ונשארה הגזירה להיות נע בלבד, וזה היה חידוש גדול אצל אדם הראשון עד שטפח על פניו וקרא בהתפעלות: ״כך הוא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי״.",
+                "<b>ולכאורה</b>, כיון שבא לידי הכרה שהתשובה מועילה ואפשר לתקן את החטא, היה לו להתוודות ולשוב מיד, ולמה התחיל ממזמור שיר ליום השבת? אלא שאדם הראשון הכיר שהתשובה באה על ידי העונג, ולכן קשורה התשובה עם השבת שהוא יום עונג, והתחיל לזמר. אמר שירה וזמרה קודם לוידוי, לפני שאמר ״טוב להודות לה׳״, ואמר שירה וזמר לאחר הוידוי, לאחר שאמר ״טוב להודות לה׳״. וגם עצם המושג וידוי הוא שם נרדף להודאה ושידה, כי אין התשובה והוידוי ענין של צער כי אם של עונג אשר זוהי גם צורת השבת ויש לשיר ולזמר על כך.",
+                "<b>לכאורה</b> אפשר למצוא סתירה לדברים אלה, שהרי הרא״ש מביא בשם רב נוטראי גאון שביום טוב שני של ראש השנה ואף אם חל בשבת מותר לשבת בתענית (ראה רא״ש סוף מס׳ ראש השנה, וכן בטור או״ח תקצז; וראה שם שרב האי גאון והרא״ש חולקים על כך), הרי שלדבריו התשובה באה על ידי תענית וסיגופים ולא על ידי עונג.",
+                "<b>אולם</b> אין בזה כל סתירה, שהרי כתב ר׳ יונה גירונדי בתחילת ספרו ״שערי תשובה״, שהעיקר השלישי של התשובה הוא היגון, והוא מסביר שעיקר היגון שיבוא מטוהר הנפש ומאת טוהר הנשמה העליונה, כמו שכתוב (ישעיה נז): ״כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״ (ראה שערי תשובה א:יג), ויגון כזה אינו אלא עונג ועידון. הרי גם אצל הקדוש ברוך הוא אנו מוצאים מושג של עצבות, כביכול, כמו שכתוב: ״ויתעצב אל לבו״ (בראשית ו), והאם יתכן שבאותו זמן לא נתקיים מה שנאמר ״עז וחדוה במקומו״ (דברי הימים א טז:כז)? אלא שעצבות כזו שהיא לפי המושגים הרוחניים, אין בה ניגוד לחדוה, וכן גם יגון הנשמה שהזכרנו יש בו משום עונג, ויגון מותר בשבת. וכמו כן התענית שמביאה לידי יגון כזה, עונג הוא בשבילו (ראה ב״ח או״ח תקצז שהוא מתרץ בזה את תמיהת הרא״ש על רב נוטראי גאון מדברי עזרא שציוה לישראל בראש השנה: ״אכלו מעדנים ושתו ממתקים״, ״דהיינו עונג דידיה דיתיב בתענית״).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שגם היסורים שסובלים הרשעים בגיהנום עונג הוא בשבילם, משום שהם יודעים שביסורים אלה הם מצטרפים ומזדככים מעוונותיהם ואין אושר גדול מזה, כמו שאמרו חז״ל: ״אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב ׳עוברי בעמק הבכא׳ (תהלים פד). ׳עוברי׳ - אלו בני אדם שעוברים על רצונו של מקום; ׳עמק׳ - שמעמיקים להם גיהנום וכו׳ שמצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם! יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תקנת גיהנום לרשעים, גן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). שנינו שיסורי גיהנום נוראים מאד עד שכל יסורי עולם הזה אינם שוים לרגע אחד של יסורים בגיהנום. ועוד שכאן אמור שמעמיקים להם גיהנום. והנה משוים חז״ל את היסורים האלה של הגיהנום לעונג ועידון של הצדיקים בגן עדן, וכשם שאומרים ״יפה תקנת״ על גן העדן לצדיקים, כך אומרים ״יפה תקנת״ על הגיהנום לרשעים. ולוא היו מעלים את הרשעים מגיהנום ומושיבים אותם בגן עדן, לא היו מתקיימים, וכמו שאמרו חז״ל שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונין בה״ (נדרים ח), הרי שאינם יכולים לסבול תענוגיהם של הצדיקים והוא עינוי בשבילם, ורק בגיהנום הם מתקיימים ועוד מתענגים בו ורואים בו תקנה יפה. וזהו החסד שגמל הקדוש ברוך הוא עם האדם, שלאחר שקלקל את עצמו על ידי החטא ואינו יכול לקבל את העונג והעידון של הבריאה שלפני החטא, ברא לו עולם אחר, עולם של יסורים ועינויים הנקרא גיהנום, שהרשעים מוצאים בו עוגג בצורה אחרת, בזה שעוונותיהם מתמרקים והם מתכפרים, מצטרפים ומיטהרים לפני ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> גם נבין מה שאמרו חז״ל: ״אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו׳ והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה״ (עירובין יח:). ולכאורה הרי אמרו חז״ל שאדם הראשון אמר שירה וזמרה, ואיך יתכן שבאותו זמן סיגף את עצמו בתענית ובסיגופים כאלה? אולם באמת התענג אדם הראשון גם לאחר החטא ואמר שירות ותשבחות לה״ תוך הנאה רוחנית עילאה. אלא שהתדמה לקונו ויצר לעצמו לאחר החטא צורר. אחרת של חיים שאנו קוראים בלשוננו סיגופים בבחינת הגיהנום לרשעים, וגם בהם מצא עונג וסיפוק בזה שהוא מזדכך על ידם, כשם שהרשעים רואים תקנה יפה בגיהנם, ואמר מזמור שיר טוב להודות לה׳ (תהלים צב).<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">ראה סנהדרין הא שרבי עקיבא אמר לרבי אליעזר ״חביבין יסורים״, משום שהם מכפרים: וראה בבא מציעא פד: רבי אליעזר ברבי שמעון שמאותו הטעם הזמין עליו יסורים בכל ערב וקרא להם: ״אחי ורעי בואו״, ועוד ועוד.</i>",
+                "<b>וזוהי</b> הבחינה של יגון הבא מטוהר הנפש והנשמה שהזכיר ר׳ יונה גירונדי לא שיצער את עצמו, אלא ייצור לו צורה אחרת של תענוגים הבאים מתוך יגון הנפש. ומי שאינו מגיע למדריגה כזו שיתדמה לקונו ליצור מהעונשים שהוא מעניש את עצמו כדי לתקן את חטאיו עינוג ועידונים והוא סובל מסיגופיו צער ממש, לא די שאין לו תשובה אלא התרחק ממנה בתכלית הריחוק, כי התשובה היא עונג ועידון והעדר העונג הוא חטא."
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>כוחה של נקודה רוחנית</strong></big><br>א. <b>הרוחניות</b> בין לצד הטוב ובין לצד הרע, אין מודדים אותה לפי הכמות. מעט מן הרוחניות לצד הטוב, לא רק בקום עשה אלא אפילו בשלילה, בשב ואל תעשה, בכוחה להביא לידי הקדושה הגדולה והעילאה ביותר ולהשלמת כל הבריאה. וכן להיפך. נקודה זעירה לצד הרע, אף ללא כל מעשה, עלולה להשחית את כל הבריאה ולהרוס את העולם.",
+                "<b>ויום</b> השבת יוכיח! ביום השבת שבו נשתלמה הבריאה, לא נוצרה שום בריאה חדשה, ולהיפך הופסקה הבריאה של מעשה בראשית והשתררה שביתה גמורה. ומתוך שביתה זו התחוללה הקדושה, שזוהי עצמיותו של השבת: מנוחה וקדושה, כדברי הכתובים: ״וישבת מכל מלאכתו וכו׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו״ (בר׳ ב); וכן ״וינח ביום השביעי על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ (שמות כ). מתוך המנוחה והשביתה באה הקדושה.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים שאדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, לאחר שנכשל ועבר על מצות ה׳, הגיע לידי תשובה ביום השבת (ראה לעיל המאמרים על מנוחת השבת ועונג שבת) לפי שידע כלל על התשובה, משום שעל ידי השתוררות המנוחה עם כניסת השבת, השיג את קדושת היום ובא לידי תשובה שהתבטאה בסיגופים ותעניות במשך מאה ושלושים שנה עד שנעשה בשרו שרטון (עירובין יח). ואף כשבא להודות לה׳ על השגתו זו, לא נתן שבח והודאה לה׳ על התשובה, כי אם על השבת ואמר: ״מזמור שיר ליום השבת״, משום שמנוחת השבת היא שהביאה אותו לידי תשובה.",
+                "<b>ואף</b> לאחר שציוה ה׳ על שמירת השבת, לא ציוה להתקדש בו על ידי מעשי מצוות ופעולות מסוימות, כפי שהיה נראה לנו לכאורה, אלא נצטוינו בו על המנוחה בלבד; ועל ידי המנוחה, על ידי שלילת המעשה, עלינו לקדש את עצמנו ולהגיע לידי ההכרות הנשגבות והנעלות ביותר.",
+                "<b>וכן</b> מצינו שמשה רבינו בזמן שתיקן לבני ישראל בעוד היותם במצרים את יום השבת ליום המנוחה (ראה שמות רבה א על הפסוק וירא בסכלותם), לא ציוה להם לקיים איזו מצות או עבודה מיוחדת ביום זה כי אם לנוח בלבד באשר עצם המנוחה היא המביאה לידי התעלות וקדושה. ועוד שבני ישראל נצטוו על השבת במרה לפני קבלת התורה, ונמצא שהעליה על ידי השלילה קודמת לחיוב.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו לומדים שהרוחניות לא נערכת לפי המעשה. כל נקודה דקה שבה אף באפס מעשה, יש לה ערך רב ובכוחה להביא את האדם לידי מדריגות רמות ונעלות.",
+                "<b>וכמו</b> שכל מעלה קטנה ברוחניות אף בדרך של שלילה, מעלה את האדם, כן להיפך, כל העדר קט ברוחניות, פוגם עולם מלא של חכמה וקדושה. וגם זה למדנו מאדם הראשון. חז״ל אומרים שהמלאכים ראו באדם הראשון כוחות רוחניים וחכמה כה נפלאה עד שטעו בו וחשבוהו לבורא (בראשית רבה כג), ומה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל עליו תרדימה, ומזה הכירו את טעותם שלא הוא הבורא, כי ״לא ינום ולא יישן שומר ישראל״ (תהלים קכא).",
+                "<b>והנה</b> ברור שלא היתה זו תרדמה ממש. חז״ל אומרים שחכמתו של אדם הראשון היתה מרובה משל המלאכים אף לאחר שהפיל עליו ה׳ תרדימה, שהרי כשחטא, שאלו מפני מה קנס מיתה על האדם ולא השיגו את חטאו. ואם לגבי המלאכים נאמר שאין שינה לפניהם, כל שכן שלא היתה אז שינה לפני אדם הראשון. אלא ודאי שלא היה זה אלא טשטוש קל בשכלו האלהי. ובכל זאת עמדו המלאכים מתוך טשטוש קל זה על טעותם והכירו שאינו בורא כי אם נברא. ועוד, שחז״ל אומרים על תרדימה זו: ״תחילת מפלה שינה״ (בראשית רבה יח), וכן אנו מברכים על השינה: ״המפיל חבלי שינה״, הרי שזוהי מפלה. ועוד, שהשיגה היא אחת מששים במיתה (ברכות נז), והיא מהפכת את כל עצמיותו של האדם, שהרי עצמיותו היא שהוא מושל על כל הברואים, כדכתיב ״תמשיליהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח); ואילו בשעה שהוא ישן, הכל מושלים בו אפילו הפחותים שבברואים, כגון זבובים ויתושים וכו׳.",
+                "<b>הרי</b> שפגם קטן ברוחניות במובן השלילי, מפיל את האדם מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ממדריגה שהוא נראה כבורא עד לידי מדריגה של נברא, ומבטלת את כל עצמיותו של האדם.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים קל וחומר. מה אם טשטוש קל כזה ברוחניות במובן השלילי ואצל אדם אחד בלבד, עושה רושם כל כך גדול וגורמת מפלה כזאת. על אחת כמה. פשעים כבדים ולא רק בשלילה כי אם בחיוב, ולא מאדם אחד כי אם מהמוני בני אדם, כמה חורבנות והרס מביאים לאדם ולעולם.",
+                "<b>ומכאן</b> גם נלמוד לצד השני, כמה עליה קלה ברוחניות מביאה ישועה לעולם וכמה היא מעלה את הבריאה. ולא פלא, איפוא. איך תבוא הגאולה לאחר הירידה האיומה בעולם שחז״ל מתארים בעקבתא דמשיחא, כי לעומת זה, כל נקודה קטנה בהתעלות רוחנית אף של אדם יחיד, מקיימת את העולם, מצמיחה תשועה גדולה ומביאה לידי ימות המשיח.",
+                "ב. <b>את</b> היסוד הזה אנו מוצאים גם לגבי רבי עקיבא. חז״ל מספרים שעד גיל ארבעים היה עם הארץ גמור ושבא תלמידי חכמים, עד שאמר על עצמו: ״כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור״ (פסחים מט). ואף לאחר שהתחיל ללמוד, נכשל במעשיו אף באלה שהתכוון לשם שמים - בחמורי חמורות של שפיכת דמים, כפי שמספר רבי עקיבא בעצמו: ״אמר רבי עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו בד׳ מילין, שהבאתיו למקום בית הקברות וקברתיו. וכשבאתי והרציתי דברים אלה לפני רבי אליעזר ורבי יהושוע, אמרו לי, כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו היית שופך דמים״. ורבי עקיבא לומד מזה קל וחומר: ״ומה שבשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי כרשע; בשעה שלא נתכוונתי, על אחת כמה וכמה״ (מסכת דרך ארץ זוטא ח).",
+                "<b>ומה</b> גרם לרבי עקיבא שהשתנה פתאום וגדל לחכם הדורות? שנינו (אבות דרבי נתן ו): ״מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתמיד נופלים עליו בכל יום. אמרו לו: עקיבא! אי אתה קורא, ׳אבנים שחקו מים׳? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשים כברזל - על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה״.",
+                "<b>ולכאורה</b> מה ראה כאן רבי עקיבא, שכל כך התעורר מזה וחולל מהפיכה בנפשו? רבי עקיבא הכיר מה רב ערכה של כל טיפה קטנה רכה שברכות, שאף כשאינה נראית ואינה ניכרת כלל, בכוחה לחקוק ולשחק אבנים גדולות וקשות. ומזה למד כקל וחומר, כמה גדול כוחה של כל נקודה קלה ברוחניות ואיזה רושם עז היא עלולה לפעול בפנימיותו של האדם, למרות שאינה ניכרת ונראית לעין.",
+                "<b>ואמנם</b> מה גרמה תזוזה רוחנית זו ומה היה סופו של רבי עקיבא? הוא יצא משפלות ומאפילה לאור גדול, לאור החיים הרוחניים הנצחיים. הוא עקר את טבעו הקשה של שבאה עזה לתורה ולומדיה, שהיה מושרש בו מזה ארבעים שבה, והתמסר בכל בפשו ומאודו ללימוד התורה, עד ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו, והגיע למדריגה עליונה כזו שמשה רבינו מקבל התורה מפי הגבורה לא הבין את תורתו. והרי מה שאמרו חז״ל על רבי עקיבא: ״בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! מי מעכב על ידך (מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, רש״י)? אמרו לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם! הראהו לי. אמר לו, חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר (שצריך טעם, רש״י), אמרו לו תלמידיו, רבי! מניין לך? אמר להם, הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו (של משה, רש״י). חזר לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם! יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו׳״ (מנחות כט:).",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאהבתו העצומה של רבי עקיבא לה׳ הגיעה לממדים כאלה, שהשתוקק למסור נפשו על קדושתו ואמר: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק ׳בכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו״. ולבסוף כשזכה לכך וסרקו בשרו במסרקות של ברזל, לא הרגיש כלל ביסוריו וקיבל בשעה זו עול מלכות שמים תוך אהבה ושמחה ״והיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד״ (ברכות סא).",
+                "<b>הרי</b> כמה פעל על נפשו של רבי עקיבא הרושם הרוחני הקל שהתעורר בו מהסתכלותו בטפטוף המים, ולאיזה גבהות עילאה הביאה אותו התבוננות מעטה זו. ולפי זה יתכן שגם בדורותינו, בדורות של בורים ועמי הארץ, עלולים רשמים רוחביים מסוימים לחולל מהפיכה בלבות בני האדם ולהעלותם למדריגות עליונות, והכל יכירו בגדולתו וגבורתו של ה׳ ויקבלו עליהם את עול מלכותו ומלאה הארץ דעה והיה ה׳ למלך על כל הארץ."
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>גשם ורוח</strong></big><br>א. <b>הנה</b> דור המדבר הגיע למדריגות המופלאות ביותר. הוא הדור אשר ראה כל האותות והמופתים שעשה ה׳ במצרים ובקריעת ים סוף; הוא הדור אשר זכה לחזות בהופעתו של ה׳ בהר סיני, לשמוע את דברות קדשו ושקיבל מידו את התורה; הוא אשר עמד על סודם של מלאכי עליון וקראו: ״נעשה ונשמע״, שהקדוש ברוך הוא תמה על כד ואמר: ״מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו״, ועוד ועוד.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהנבואה הכתירה אותם בשם ״דור דעה״, כפי לשון הכתוב: ״דרדע״ (מלכים א ה:יא), שחז״ל פירשו ש״זה דור המדבר שהיו כולם מלאים דעה״ (ראה ילקוט שם), ומשמעותו של התואר ״דור דעה״ היא שכל מהותם היתה דעה. בדומה לזה מצינו לגבי דוד המלך ע״ה שאמר על עצמו: ״ואני תפלה״ (תהלים קט), שהכוונה היא שכל עצמיותו היתה תפלה, וכך גם משמעותו של דור דעה, שכל מציאותם ועצמאותם היותה דעה.",
+                "<b>והנה</b> עם כל זה, כעס הקדוש ברוך הוא עליהם ואמר: ״ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי״ (תהלים צה). עם כל מדריגותיהם המופלאות, עם היותם ״דור דעה״, דור שכולם מלאים דעה, אשר בעינינו נראה שאי אפשר להיות גדול מזה, עדיין לא הפיקו רצון מאת ה׳, והוא קורא אותם ״תועי לבב״ ובמשך כל ארבעים השנה שנמצאו במדבר היו לו לזרא והוא קץ בהם.",
+                "<b>ומופלא</b> הדבר, שבאותו הזמן הקדוש ברוך הוא מזהיר את הדורות הבאים אחריהם ואומר: ״אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר״ (שם), כלומר שלא ילכו בדרכיהם, שלא יקשו לבבם כמותם ולא יהיו ״תועי לבב״. והדברים אמורים כלפי כל הדורות, לרבות גם דורותינו, וגם עלינו חלה האזהרה הזאת. והנה תמוה הדבר למאוד, כי האם יתכן שאנו, דור היתום, הרחוקים מדור המדבר אלפי מדריגות, ואין בכוחנו להתמודד להגיע אף לחלק קט מרוממותם, היאך מזהירים אותנו שלא נלך בדרכיהם ונתרומם מעל למדריגותיהם?",
+                "<b>אכן</b> נכון הדבר. בידינו ובכוחנו להגיע לכך, כי יש לדורותינו יתרון על אותו הדור ויש בנו מה שלא היה בהם.",
+                "<b>דור</b> המדבר, שהיה, כאמור, כולו ״דור דעה״, היה מופשט לגמרי מהעולם הגשמי. הם חיו כאילו בשמים, בין עמוד הענן ועמוד האש, ומרוחקים מכל תנאים גשמיים, ואף לא היו להם מצרכי אכילה, וניזונו מהמן הנקרא ״לחם אבירים״ (תהלים עח), כלומר: לחם מן השמים. ודוקא משום כך ראו פגם במצבם, כי בהיותם במדריגות העליונות של ״דור דעה״, היו זקוקים דוקא לפעולות הנראות בעינינו בגשמיות, כדי להתרומם על ידו למדריגות יותר גדולות.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו למדים מיום השבת. חז״ל אמרו: ״לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה ועל ידי זה שהפה מסריח התירו לו לעסוק בהם בדברי תורה״ (ירושלמי שבת טו:ג), כלומר שמתוך אכילה ושתיה יכולים להגיע לעונג הרוחני ולקדושה העילאה של שבת יותר מאשר תוך לימוד תורה. ולא עוד אלא שראו בלימוד תורה בשבת המביא לידי מניעת העונג של אכילה ושתיה - חילול קדושתה (ראה שבת קיט; וראה לעיל במאמר ״עונג שבת״). וכן הסביר רש״י, שהנשמה היתרה שהקדוש ברוך הוא נותן באדם בערב שבת (ביצה טז) - מהותה היא: ״רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו״ (שם), כלומר, שהנשמה היתרה שואפת עונג וקדושה מתוך ריבוי אכילה ושתיה שהיא אינה קצה בהן, ודוקא מתוך זה מגיע האדם למדריגות הרוחניות שעליו להשיג ביום השבת.",
+                "<b>וזאת</b> היתה תלונת דור המדבר: ״אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא). הלחם הקלוקל - פירושו: המן, שלפי שהיה נבלע באברים קראוהו קלוקל (ראה רש״י שם). ודוקא משום כך שהיה רוחני ולא היה להם מאכל גשמי כגון לחם ומים, שיש בהם אכילה ושתיה במובן הרגיל, התלוננו שלפי מדריגתם הם, לפי המדריגות העליוגות שהם השיגו, חסר להם האמצעי שיוכלו להגיע על ידו לשיא המטרה הרוחנית שהם מיועדים לה.",
+                "<b>אולם</b> לעומת זה, הדורות שלאחריהם שנכנסו לארץ וזכו לאכול מפריה ומתגובתה הגשמית, להם ניתנה האפשרות להגיע לשיא המדריגות, וכן כל הדורות אחריהם. ולכן הזהיר להם הקדוש ברוך הוא: ״אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר״ כי דוקא הדורות הללו, עם כל המרחק הרב שביניהם לבין דור המדבר, הודות ליתרון זה שהם נתונים בעולם הגשמי ובתנאים גשמיים, בכוחם לכוון ולהעלות את ההנאות הגופניות למשימות רוחניות ולעלות על ידן למדריגות יותר גדולות מדור המדבר, דור הדעה, שנמנעה מהם האפשרות הזאת.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה בשבתות, שבהן ניתנה הנשמה היתרה, בודאי שהדורות שלנו שיש בהם התנאים של אכילה ושתיה, בכוחם להתעלות על ידם לקדושה עילאה ולהגיע לרוחב לב פתוח לרווחה ולמנוחה נפשית עליונה.",
+                "ב. <b>לאחר</b> הנחה זו שיש בכוחו של אדם להגיע על ידי עצם עונג שבת למדריגות של קדושה ונשמה עילאה יותר מאשר על ידי פעולות רוחניות ולימוד התורה, נבין למה ויתרו חז״ל על מצוה של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, משום גזירה של זהירות בשמירת שבת.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״מדאורייתא מישרא שרי (לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת), ורבנן הוא דגזור ביה וכו׳ גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים״ (ראש השנה כט:). ולכאורה תמוה הדבר. תקיעת שופר היא עיקר צורתו של ראש השנה. חז״ל אמרו: ״אמר הקדוש ברוך הוא וכו׳ אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר״ (ראש השנה טז.). ועוד אמרו חז״ל, שאין תוקעין בשופר של פרה משום שקטיגור דעגל הוא ואין קטיגור נעשה סגיגור. ואף על פי שדין זה לא נאמר אלא בבגדי זהב של כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ואילו שופר מבחוץ הוא, ״כיון דלזכרון הוא כמבפנים דמי״, ופירש רש״י: ״כיון דלזכרון קאתי כבגדי כהן גדול שלפנים דמי״ (ראה ראש השנה כו, ורש״י). הרי שתקיעת השופר בראש השנה כמוה ככניסתו של כהן גדול בפני ובפנים קודש הקודשים בעצם יום הכיפורים. ואם כן איפוא היאך ביטלו חז״ל ביום הדין האיום והנורא הזה, שכל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, מצוה גדולה זו שכל זכותם של ישראל תלויה בה, - בגלל חשש רחוק, שמא יימצא פעם יהודי אחד בעולם שישכח וייכשל בגלל זה במלאכה אחת בשבת בשגגה? ובמה נזכה איפוא, ביום זה בדין?",
+                "<b>אולם</b> כפי האמור, שערכה של השבת עולה על כל הפעולות הרוחניות, ובכוחו של אדם לעלות בה על ידי עצם מהותה לקדושה עילאה ולמדריגות העליונות ביותר, מובן הדבר שיש לדחות אף מצוה גדולה כתקיעת שופר בראש השנה - מפני חשש רחוק ביותר של פגיעה בשבת, כי ראויה היא שמירת השבת בלבד - וכל שכן זהירות חמורה זו לרומם את ישראל ולזכותם בדין יותר מאשר המצוות הגדולות ביותר, ואף ענין שכלפני ולפנים דמי."
+            ],
+            "XXIV": [
+                "<big><strong>דקות חיובי התורה</strong></big><br>א. ״<b>בשעה</b> שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה לילוד אשה בתוכנו? אמר להן הקדוש ברוך הוא: לקבל תורה בא. אמרו לפניו וכו׳ מה אנוש כי תזכרנו... תנה הודך על השמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם! מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו, אחוז בכסא הכבוד וכו׳. אמר להן: תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: ״לא יהיה לך וכו׳ לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב״, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?״ (שבת פח:).",
+                "<b>רבים</b> שואלים וכי בשביל הציוויים הללו: ״לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב וכו׳״, היה צריך הקדוש ברוך הוא לרדת משמים להר סיני לתת אותם לבני ישראל? והרי ציוויים אלה, כל בר דעת רגיל מבין אותם ועומד עליהם מעצמו, ואיזה חידוש נתחדש להם במתן תורה זו? והאם בשביל ציוויים אלה היה צריך משה לעלות למרום ולמסור את נפשו כדי להורידם לארץ? ומהי הקנאה שהמלאכים קנאו בו ורצו לשרוף אותו בהבל פיהם משום שלא נתנו אותם להם, וכי לא יבלו להשיג אותם מעצמם בשכלם הם?",
+                "<b>ברם</b> מתוך השאלה נבין את התשובה, כי כשאנו רואים שהיה צורר בהופעתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ובמעמד נשגב כזה, בקולות ובברקים אשר זעזע את כל העולם - כדי לתת את התורה, הרי מכאן שהיא לא באה לצוות ציוויים שאנו מבינים בשכלנו האנושי, כי אם יש בו אור אלהי שהוא למעלה ממושגינו.",
+                "<b>אולם</b> עלולים היו הבריות לטעות ולחשוב שהתורה על כל ציווייה ואזהרותיה, לא ניתנה אלא לדור ההוא; לדור של יוצאי מצרים שגדלו בארץ הטומאה והתועבה והיו שקועים בעבודת פרך בחומר ובלבנים, להם צריכים היו לצוות שלא ירצחו איש את רעהו, שלא יגנבו ולא ינאפו, אבל לאחר שנתפתחו ועלו במדותיהם ובמעלותיהם, הם מבינים בשכלם הם מה שעליהם לעשות בתור בני אדם תרבותיים ואינם זקוקים עוד לציוויי התורה. כדי למנוע טעות זו, העלה הקדוש ברוך הוא את משה למרום וגילה שהמלאכים, השכלים הנבדלים שאין להם חומר וגשם, משתוקקים לקבל התורה, ומכאן נלמד שציוויי התורה ראויים לבעלי השכלים הגבוהים ביותר, שהם למעלה ממושגי בני האדם ואף ממושגי המלאכים, ובמקום שנגמרות ההשגות של הנבראים, שם מתחילה התורה.",
+                "<b>אמנם</b> התורה מצוה: ״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנוב״ וכדומה, אבל גם במושגי רציחה, ניאוף וגניבה, ישנם שלבים רבים זה למעלה מזה לאין שיעור, וכדאי להסביר הדבר מתוך דוגמאות מחיי העולם.",
+                "<b>אנו</b> רואים בעולם שמושגי בני האדם בבחינת טוב ורע שונים הם. למשל, אצל עם הצוענים לא מוכרת הגניבה לחטא והיא אצלם תופעה רגילה שלא רואים בה שום פגם. לעומת זה, אצל עמים אחרים, שהם תרבותיים ומפותחים יותר, רואים חטא חמור בגניבה ומענישים עליה בעונשים כבדים. ברם בדברי כזב ושקר, גם הם אינם מכירים כעוול, ולהיפך האדם המוכשר לבדות בדיות ומבין תכסיסי ערמה כדי לרמות בני האדם - לחכם ייחשב בעיניהם. וישנם עמים העולים בתרבותם יותר ומכירים בשקר - חטא חמור מאשר גניבה, כפי הפתגם הגרמני הידוע: ״השקר גרוע מהגניבה״. הרי רואים אנו, כי ככל אשר תתפתח הכרתו של האדם, יגדל קנה המדה במושגיו על החטא. וקנה מדה זה אפשר להגדיל פי מאה ופי אלפים עד שיתקבלו מושגים אחרים לגמרי בהשקפותיו של האדם על מושג עוול ופגיעה בזולת ועל מושגי צדק ויושר.",
+                "<b>ומכאן</b> נוכל לקבל איזו תפישה במושגי התורה על רציחה וגניבה. כי יש אשר לפי המושגים שלנו העדינים ביותר, נראה לנו איזה מעשה - כצודק וישר, ואילו לפי מושגי התורה, הרי זה נחשב חטא ועוון; ויש מעשה שבעינינו - אם נגדיל אותו בזכוכית מגדלת - אינו אלא פגם דק מן הדק, רואים בו לפי קנה המדה של התורה - רציחה, ניאוף, גניבה וכדומה.",
+                "ב. <b>לפי</b> כלל זה יבוארו לנו מאמרי חז״ל רבים, והרי דוגמה. חז״ל אמרו: ״מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מצפרדעים, מה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו: ׳ובאו ועלו בביתך וגו׳ ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם; אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה״ (פסחים נג).",
+                "<b>ויש</b> להבין, למה היו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים, ולא למדו מאברהם אבינו שנתן להפיל אותו באור כשדים על קדושת השם?",
+                "<b>אלא</b> מכאן אנו למדים על עליונות המושגים בחיובי האדם. ידוע לבו שהקדוש ברוך הוא הטביע במזגו של כל בעל חי דעה הדרושה לו לצורר קיום גופו, ודעה זו היא פחותה ביותר. והנה לימדה לנו התורה שגם הצפרדעים, שהם יצורים קטנים ופחותים, מוטבע בהם המזג הזה לבוא באש ובמים וליהרג בגזירת בוראם. ולכן סיפרו לנו חז״ל שחנניה מישאל ועזריה כשבאה לפניהם שאלה של מסירות נפש על קידוש השם, לא היו זקוקים לחייב את הדבר מתוך שכלו האלהי של האדם וללמוד אותו מאבות העולם, אלא מצאו מעשה כזה אף בבעלי חיים הפשוטים ביותר.",
+                "<b>ומכאן</b> אנו למדים שאל יחשוב אדם שמסירות בפש על קדושת השם היא מהמדריגות העליונות ומי שהגיע כבר הגיע לתכליתו, אלא זוהי דרגה נמוכה שלא דרוש לה שכל האדם ואף לא שכל בעלי חיים ממדריגה גדולה, וכל שכן לא תורה מן השמים, אלא גם הדעה הפחותה של צפרדע מחייבת אותה, ומי שלא מוסר עצמו הרי גרוע מהצפרדע. ונמצא, איפוא שכדי שיחול עליו שם אדם, עליו עוד לעלות לדרגות רבות אחרי הדרגה של מסירות נפש, ולאחר שהגיע לדרגת אדם, עליו להתחיל להשתלם לפי שכלו האנושי ממדריגה אחר מדריגה עד כמה שידו מגעת, ורק אז, לאחר שנגמרות השגותיו, מתחילים הציוויים של התורה, כלומר ה״אלף בית״ שלה, שהוא למעלה ממושגי בני האדם ולמעלה ממושגי המלאכים, שהם שכלים נבדלים, ומשם יש עוד לעלות ולעלות לאין שיעור. עד כדי כך מגיע קנה המדה של התורה.",
+                "ג. <b>אולם</b> לפי זה אינה מובנת תשובתו של משה רבינו שהחזיר למלאכים שתורה זו אינה ראויה להם משום שאיו בהם יצר הרע של רציחה וגניבה וכדומה. לפי שאנו מסבירים, הרי אין משמעותם של ציוויי התורה - לפי מושגינו הרגילים, כי אם למעלה מתפישתנו ומתפישת המלאכים, ומשום כך הם השתוקקו להם וקנאו בו, ובמה דחה אותם?",
+                "<b>אלא</b> שיש הבדל רב בין חטאיו של אדם לבין חטאיהם של המלאכים. האדם הוא חלק אלו׳ ממעל ובידו הבחירה לבחור בטוב או ברע להעלות את עצמו או להוריד את ערכו. ולא עוד אלא שהוא מרכז הבריאה, ובידו הנהגת כל העולם כמו שאמר הקדוש ברוך הוא: ״הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים״ (ראה רש״י בראשית ג:כב), והכל תלוי בבחירתו. כשהוא בוחר בטוב, הוא מחדיר טוב בכל הבריאה ומעלה אתו את כל הנבראים; וכשהוא בוחר ברע, הוא מחדיר רע בבריאה ומשחית את כל הנבראים. ולפי זה, בכל משגה קל של האדם אף במושגים הדקים ביותר, מכיון שיש במעשה זה בחירה שלילית, הרי זו סטיה מתעודתו ותכליתו וכמוה כחמורי חמורות, והיא גם משתקפת בבריאה בצורה החמורה ביותר. לדוגמא, כשאדם נוגע באיזו נימה שהיא, הגובלת עם אבק של רציחה, אף שאין בזה אלא פגם דק מן הדק, רואים בו בחירה בכיוון של רציחה, הנכללת בגדר הציווי ״לא תרצח״, והוא פוגם באותו כיוון בבריאה כולה כאילו רציחה ממש.",
+                "<b>משל</b> למה הדבר דומה? ללבו של האדם שהוא מרכז חיותו, אם יתגלה בו ליקוי כל שהוא, הרי נפגע כל האדם, וכל האברים שבגופו היונקים חיותם ממנו מתרופפים, ומאיימת עליהם סכנה של הרס כל קיומם, כמו במחלה האנושה ביותר.",
+                "<b>וכן</b> להיפך, כשאדם עושה מעשה טוב אף הקל ביותר, או נמנע ממעשה רע אף ההחלטי ביותר, מכיון שיש במעשה זה בחירה חיובית, הרי בנטיה זו לצד הטוב, משתקפת מדריגה גדולה המעלה את אישיותו ואת הבריאה כולה לשלבים העליונים. לדוגמא, אם אדם מרסן את עצמו ואינו רוצח במובנה הפשוט של המלה ומקיים הלאו ״לא תרצח״, הריהו נוגע בשרשים העליונים של מושג זה וכאילו מסתייג מרציחה במובניה הדקים ביותר.",
+                "<b>ולכן</b> גם בזה שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על קדושת השם, אם כי זה ממזגם של הצפרדעים, מכיון שהגיעו לכך בכוח בחירתם בתור בני אדם, הריהו מעשה גדול למאד הנוגע בשלבים העליונים של התעלות האדם.",
+                "<b>אבל</b> לא כן במלאכים שלא נחשבים לבוחרים ואין להם קשר עם הבריאה. אמנם מצינו גם לגבי מלאכים מושג של חטא, אבל החטא שלהם נעדר כמו שהוא בתור פגם בהעדר ובשלילה, שמונע מהם את עלייתם ממדריגה למדריגה, כגון ממלאך לשרף וכדומה, ואין פגיעתם אלא כלפי עצמם ללא כל השפעה על נבראים אחרים. ומשום כך, אם כי השתוקקו המלאכים לציוויי התורה במושגיה העליונים, אבל מכיון שלא שייך לגבם כל מגע לא בחיוב ולא בשלילה עם הציוויים האלה בפשטותם ובעשייתם, כגון רציחה, ניאוף, גניבה וכדומה, כמו לגבי בני האדם, לא היה מקום לצוות אותם עליהם."
+            ],
+            "XXV": [
+                "<big><strong>מושגי התורה</strong></big><br><b>המושגים</b> האנושיים והערכים הכלליים אינם מסוימים מטבעם; הם כוללים הרבה צורות וגוונים שונים. הם מתפשטים ומתרחבים לפי דקות המחשבה, עומק ההכרה והתפתחות הטעם. כמעט שכל אחד מטיל לתוכם תוכן מיוחד, פחות או יותר עמוק, וקובע בהם צורה כרצונו. ולפיכך גם הניבים - המסמנים ומבטאים אותם, אי אפשר שיהיו קבועים ומוגבלים; צריכים הם לכלול בתוכם הרבה הוראות לכל הבחינות האפשריות למושגים האלה. למשל, אנו אומרים: ״אני ראיתי את פלוני״ - מושג הראות, בהוראתו הראשונה, הצטמצם עד כדי הראייה הפשוטה, ראיית הפנים ממש. אולם, הכרת האדם התפתחה לדעת, כי כמעט אפשר לראות ולקרוא מתוך צלם - דמותו של האדם כשהוא מצויר על גבי הלוח, כל מה שאנו רואים וקוראים מתוך פניו ממש. ויחד עם הכרה זו, התפתח גם מושג הראות והניבים המסמנים אותו, ואנו אומרים: ״אני ראיתי את פלוני״ - בראותנו רק את התמונה הפוטוגרפית שלו. ערך הראייה התפתח והתרחב עוד, עד שאפשר לנו להתבטא: ״אני ראיתי את פלוני״ - בקראנו את מכתבו, בראותנו רק את חתימת ידו, מפני שבודאי יש גם בזה איזה סימן ורמז לצורתו, הופעת אישיותו, ראייה אצילית דקה פנימית.",
+                "<b>וכל</b> מה שהמושגים יותר עתיקים ומשותפים למספר יותר גדול של אנשים, גם התוכן הממלא אותם, נעשה מפותח יותר, מתעמק ומתפשט.",
+                "<b>מובן</b> שגם מושגי התורה הנצחית, שנקבעו בצורות של אזהרות וציוויים, הנועדים לאלפי דורות, צריכים לכלול בתוכם כל האופנים וההוראות האפשריים. וחייבים אנו מצד השכל, לחקור ולמצוא את תוכנם האמתי, עד כמה שהוא משתקף לנו מתוך דברי חז״ל ורבותינו הראשונים.",
+                "<b>ניקח</b> לדוגמא, את מושג הרציחה שנקבע בדיברה ״לא תרצח״. בהוראתה הפשוטה, היא באה לציין את מעשה הרציחה ממש, שחייבים עליו מיתה בידי אדם. וכן גם המושגים הבאים אחריו: ״לא תנאף״; ״לא תגנוב״ וכו׳. והלב תוהה: אמנם דיבור זה קבוע לדורות אין מספר, אבל הן בפעם הראשונה ובאופן ישר, הוא נאמר לדור המדבר, דור דעה, דור של נביאים, שאמרו עליו: ״מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי״, והקדוש ברוך הוא גגלה אליהם בעצמו, לא על ידי שליח, להשמיעם את דברותיו. מובן, איפוא, שצריך שהדברות האלו תכלולנה בתוכן את המושגים היותר רמים, דקים ואצילים - ראויים למי שאמרם ולנזהרים עליהם. אמנם אנו שומעים אזהרות לעבירות פרועות וגסות: ״לא תרצח״, ״לא תנאף״ וכו׳, אבל על כרחנו, צריכים אנו לבוא לידי מסקנה ש״דיברות״ אלה, ודאי הן מלות הקיבוץ להרבה בחינות ואופנים דקים: ״אביזרייהו״, בבואה דבבואה של רציחה וניאוף, רמזים קלים לחטא זה או אחר, ורק בתוך ההכרה העליונה, - בתור תורה של נביאים - הם משתקפים ונראים בדמות רציחה פשוטה, כניאוף וגניבת נפשות.",
+                "<b>מובן</b> שאין מושג הרציחה שוה - למשה רבנו ולפחות מישראל, אבל נראה עד היכן מגיע פירושו, שנשמע מתוך דברי חז״ל? - אנו מוצאים: ״המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, דאזיל סומקא ואתא חיורא״. הם רצו לצייר ולהבליט בזה את מעשה הרציחה ממש באופן מוחשי - שפיכת הדם, להורות כי הדבר הוא בעיניהם כרציחה פשוטה. הוראה זו מורה על מדריגה גבוהה מאד מאד של הכרת החטא. ברם על כל פנים יש בזה מעשה רע ומגונה כשהוא לעצמו - הכוונה לבייש ולצער אדם מישראל.",
+                "<b>אולם</b> ביטוי יותר נאמן להכרת החטא אפשר לנו לראות במעשה המובא במסכתא שמחות פ״ח, ובאבות דרבי נתן, רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל שיצאו ליהרג, והיה רבי ישמעאל מצטער ובוכה... אמר רבן שמעון וכי על שאנו נהרגים אני בוכה, אלא על שאנו נהרגים כשופכי דמים... אמר לו (רבי ישמעאל), שמא בסעודה היית יושב... והתורה אמרה, אם ענה תענה אותו וכו׳ והרגתי אתכם בחרב וכו׳ (שמות כב).",
+                "<b>ובמדרש</b> מסופר, כי נזכר רבן גמליאל באשה אחת שבאה לפניו לשאול, והוא היה לובש באותה שעה את מעילו או קושר את שרוך נעלו, ואמר לה להמתין רגע אחד עד שיכלה את מלאכתו, והצדיק את דינו על עצמו. לפנינו מצד אחד, נשיא ישראל; ומצד שני, אשה אחת פשוטה שבאה לפניו לשאול איזו שאלה, ואפשר שרואה היא את הנשיא בפעם הראשונה בחייה והשהיה בביתו איזה רגעים יתרים, נעימה לה ודאי מאד ולכבוד תיחשב לה, כל מלה ומלה יתרה שהיא שומעת מפיו, ודאי שהיא יקרה לה מאד ותישאר בלבה למזכרת נצח להתגאות בהן: היא דיברה עם הנשיא פנים בפנים... אמנם יודעים אנו, שכל הנצרך לבריות נדון באש ובמים, אבל הן היא לא לבקש נדבות באה, כי אם לשאול שאלה. אם נאמר לה לעצמה שצער הוא לה להמתין איזה רגע מיותר בבית הנשיא, לא תבין בשום אופן. אולם ירדה תורה לסוף דעתה, כל ישראל בני מלכים הם, ודאי שיש איזו זוית קטנה בלבה אשר מרחף בה איזה צל של אי-נעימות בהמתנה זו, אף על פי שאין היא מכרת בה, ואדרבא, נדמה לה לאושר. אי-נעימות זו נהפכת ומקבלת בעיניהם צורה של עינוי אלמנה שדינו ליהרג בחרב, והוא בהרג בסוף כשופך דמים. הנה לפנינו מושג הרציחה בתוך הכרתם של חז״ל. ומושג זה ניתן גם לנו, כי הרי צריכים אנו לומר: ״מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו״.",
+                "<b>עוד</b> דוגמא, במושג הגזילה. מובנה הראשון - אלמות גסה פראית, החטיפה מיד ממש, כדברי הכתוב: ״ויגזל את החנית מיד המצרי״. אולם בדברי חז״ל אנו מוצאים תמונה אחרת לגמרי למושג זה.",
+                "<b>איתא</b> בחולין (קלג.): ״אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא: חבובי קא מחביבנא מצוה. כיון דשמענא להו, ׳ונתן׳ - ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי (ופירש רש״י הייתי דורש בפה מלא, שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה). כיון דשמענא להא דתניא, ׳ויטו אחרי הבצע׳ – רבי מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, ואי יהבי לי שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא ׳הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקים׳, משקל נמי לא שקילנא״ (ובתוספות ״שלא אקרא גרגרן, ולא אגזל ממי שצריך יותר ממני, אף על פי שגם הוא לא היה עשיר״).",
+                "<b>הנה</b> במעשה זה, כבר אין שום רמז לעבירה. אדרבא, אכילת תרומה מצוה היא לעצמה, שאביי היה מזדרז בקיומה, ומתוך חיבוב מצוה היה חוטף את המצוה - המתנה. כיון ששמע משמעות הכתוב, שאין ליטול מעצמו, שוב לא חטף, והיה מוכרח להסתפק בבטוי יותר קל לחיבוב המצוה - בבקשתו ובתורתו עליה, והיה שואל בפה מלא: הבו לי מתנה; הבו לי מצוה. ומובן, שהוא היה רואה במעשהו זה את המדריגה העליונה במעלות התורה והמצוה. אולם ר׳ מאיר היה רואה את כל זה מצד אחר ולפניו נגלה בדמות אחרת לגמרי. אין כאן לא חיבוב ולא מצוה, כי אם עבירה, והעבירה היא מהיותר גסות - גזילה פשוטה, ונקבעה בקבלה לדורות: ״ויטו אחרי הבצע״. מכיון ששמע כך לא היה מבקש עוד, אבל כשהיו נותנים לו קיבל, עד ששמע להא דתניא: הצנועים מושכין את ידיהם שוב לא קיבל; לא רצה ״לגזול״ ממי שצריך יותר ממנו.",
+                "<b>הוא</b> נוכח, מתורתו של ר׳ מאיר, להכיר צורת גזילה בקבלת חלק שזיכתה לו תורה, ואף על פי שהאכילה מצוה וגם הוא לא היה עשיר, מכל מקום כיון שיש עניים יותר ממנו, הרי הוא גוזלם.",
+                "<b>והנה</b> מלבד הכרתם הגדולה והעמוקה - ברע ובחומר העבירה המשתקפת מתוך המאמרים האלה, גילו לנו חז״ל על ידי זה עולמות של תורה חדשים ותורה לפנים מתורה. כאן בני אב לכל התורה, לכל הציוויים והאזהרות, התביעות והתוכחות הפרטיות והכלליות שבה. בזה מלמדים אותנו את שפת המקרא האמיתי, ״לא תרצח״, מהו לא תרצח? והם משיבים, לא תבייש, לא תצער. והצער? - אף על פי שאין המצער מכיר בו ואין המצטער מרגישו, ואולי עוד נכון לחשב את הצער הזה לעונג ולנחת, ירדה תורה לסוף דעת בני האדם ומצאה כאן איזו אי נעימות קלה, ואם צערת בכעין זה - רצחת, ואתה נדון עליו.",
+                "<b>וכך</b> אנו צריכים וחייבים לחקור ולעיין עיון רב בכל ציווי ואזהרה ובכל מלה יתירה שבתורה, למצוא פשר דבריהם בתוך דברי חז״ל ורבותינו הראשונים, ולדמות מילתא למילתא."
+            ],
+            "XXVI": [
+                "<big><strong>הנסתר שבנגלה</strong></big><br>א. <b>אין</b> לנו כל מושג ותפיסה נכונה בטרמינולוגיה של התורה הכתובה. כל מונח שבתורה הנהו כל כך רחב ועמוק, הכולל בתוכו מושגים כה דקים, עדינים ואצילים, אשר אין לבן תמותה שום השגה לעמוד על החוט המקשר את המושג אל הניב, את הרעיון אל המלה הכתובה, בלי פירושי חז״ל שגילו לנו רזי וסודי תורה.",
+                "<b>תורת</b> הנסתר היא מקצוע מיוחד בתורה, אבל גם תורת הנגלה - בבחינת ״נסתר״ היא לפי השגותינו אנו. אין קץ וגבול לדרגות והשלבים הרוחניים האצורים במלה אחת של תורה, בעולמות אין סופיים של חכמה נשגבה שהיא ספוגה בהם.",
+                "<b>נקה</b> לנו לדוגמא מושג של ״מרמה״, ״עושק״, ו״גזל״. מה הבנתנו אנו בפירושן של המלים האלו ומהו מושגן האמיתי המקורי שבתורה.",
+                "<b>כתוב</b>: ״כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב״ (הושע יב). ״׳כנען׳ - זה אליעזר; ׳בידו מאזני מרמה׳ - שהיה יושב ושוקל בתו אם ראויה אם אינה ראויה; ׳לעשוק אהב׳ - לעשוק אהובו של עולם - זה יצחק. אמר: ׳אולי לא תאבה האשה, אתן לו בתי׳. אמר לו אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך״ (ילקוט שמעוני חיי שרה קז). אליעזר עבד אברהם - ״זיו איקונין שלו (של אליעזר) דומה לו (לאברהם)״ ו״שליט ביצרו כמותו״ (שם קו), והוא מילא את שליחותו בהצטיינות יתירה. שום פגימה ומעילה בשליחות לא היתה למעשה. התורה בעצמה מעידה על ישרותו ונאמנותו, ש״בעבור ששימש אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך״ (שם קט), וכינו אותו בשם ״ברוך ה׳״. אך אם בתוך תוכו תססה משאלה: ״אתן לו בתי״, ובלי שום תוצאות למעשה כי אם רצון גרידא, והרצון כשלעצמו כולו קודש לה׳, שהרי כתוב ״ובו תדבק״, ופירשו חז״ל: ״וכי אפשר להידבק בו, כביכול, אלא הידבק בתלמידי חכמים״, בכל זאת, מכיון שהיתה חסרה פה איזו שלמות בפנים הנפש, הוכתר בשמות גנאי של ״מרמה״ ו״עושק״.",
+                "<b>אם</b> המחשבה הטהורה הזאת הופיעה בלבו בשעת ביצוע התפקיד שהיה מוטל עליו למלאותו בתור שליח - פגם הוא ונחשבת לתביעה עליו שאף על פי שמחשבה כזו היתה מחויבת המציאות, אבל אם היתה שלא בזמנה ושלא במקומה - פסולה היא ואינה רצויה ולזאת יקרא מרמה ועושק.",
+                "<b>וכן</b> אנו מוצאים במושג ״גזל״ (ראה במאמר הקודם דברי אביי שראה גזל בזה שיקח מתנות כהונה ממן שיש מי שצריך יותר ממנו).",
+                "<b>ועד</b> היכן הדברים מגיעים בזה, מלמדנו המאמר הבא: ״כל היודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר, ׳בקש שלום ורדפהו׳, ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר: ׳ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם׳״ (ברכות ו), ופירש רש״י: ״גזילת העני - שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו״.",
+                "<b>צא</b> וחשוב את המרחק הרב בין ליסטים מזוין במובנו הפשוט של ״לא תגזול״ - עד לידי השתמטות מהשבת ברכת שלום שאינו אלא ביטוי מוסרי שגם זה כלול באותה המלה ״גזל״.",
+                "<b>במושגים</b> דקים כאלה מפרשים גם את הלאו ״לא תנאף״. כתוב על בני עלי הכהנים: ״ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד״ (שמואל א ב:כב). ופירשו חז״ל: ״מתוך ששהו את קיניהן ולא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום״ (שבת נה). הרי לא היה כאן אלא חוסר זריזות מצד בני עלי, וזה גרם שהנשים בעצמן היו ממתינות עד למחרת כדי שתראינה בעיניהן שקיניהן קרבים ויהיו טהורות לקדשים וליכנם לעזרה (ראה רש״י שם), ובכל זאת מכיון שהיו צובאות בפתח אוהל מועד בתוך מחיצתם של הכהנים קצת יותר מכפי הדרוש, ולא חזרו לבעליהן, מתארים הדבר בבחינת ״אשר ישכבוך, וכאילו יש בזה משום ״לא תנאף״.",
+                "<b>במעמד</b> של התפשטות הגשמיות, במצב רוח מרומם וקדוש, במקום משכן כבוד ה׳ וברום הפסגה של המעמד האנושי, גם פגם קטן כזה לחטא ייחשב ודנים אותו כחמורי חמורות.",
+                "<b>ומהו</b> לא תרצח בתורה שמימית? הלבנת פנים, שיש בו ״אזיל סומקא ואתי חיורא״. ולא הלבנת פנים הבאה מתוך שרירות לב רע ומדות משחתות, כי אם אף במעשה תמר ויהודה. יהודה הוא שגרם שיוציאו את תמר לשריפה, והמעשים שלו גרמו לו אותה הבושה, בכל זאת החליטה תמר לקפח את פתיל חייה היא, ובלבד לא להלבין פניו ברבים. היא ראתה בזה מעשה רציחה ופסקה לעצמה ״יהרג ועל יעבור״, כבדין שפיכת דמים, שמוטב שתיהרג היא ולא תגרום לו ״אזיל סומקא ואתי חיורא״.",
+                "<b>השגותינו</b> מצומצמות, תפיסתנו מוגבלת, לבנו אטום והרגשותינו קהות ומאובנות מלהבין בחכמה האין סופית בלי הפירושים והביאורים של התורה המסורה על התורה הכתובה, ואך בתורה שבעל פה גילו לנו את התורה שבכתב.",
+                "ב. <b>והנה</b> מהדברים האמורים אנו למדים, לכאורה, כי בלי התורה ופירושיה, אין באפשרותו של האדם להגיע למושגים כאלה בחיובים המוטלים עליו. אולם חז״ל מגלים לנו ששכלו של האדם כה רב וכה עמוק שמתוכו לבד יכול הוא להשיג את מושגי התורה. חז״ל אמרו: ״אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרד ארץ מתרנגול״ (עירובין ק:), כלומר, גם בלי אש דת מהשמים, בכוחו של האדם לעמוד מעצמו על סעיפי החכמה ועיקרי הדעת הגלויים בתורת ה׳. גם בלי שיערו על האדם רוח ממרום, באפשרותו בתור ״בעל שכל״, בתור דמות רוחנית נשגבה, לעמוד על מצוותיה ואזהרותיה של התורה, מתוך הבריאה עצמה. אף אם לא ניתנה התורה, היה בכוחו לקחת לו למורה ולעשות לו לרב - את עצם הבריאה, את מהות ההויה, לאזן ולחקור טבעם ודרכם של כל יציר וכל נברא, כל חי וכל צמח, ולאסוף ולקבץ יד על יד עיקרי תבונה ויסודי דעת המוטבעים בהם, ועל פיהם לגבש וליצור את תורת חייו, תורת האדם לפי מושגיה העליונים. כי כשם שאין לנו השגה בתורה הכתובה, כך אין לנו השגה בגדלותו של האדם. אנו רואים את ה״הילל בן שחר״ אחרי נפילתו משמים ארצה. אנו רואים את ענק הרוח, אחרי שנתכווץ ונתקטן. מכירים אנו את האדם אחרי שירד מגדולתו הרוחנית ואחרי שמהמאור הרוחני הגדול בשאר רק זיק קטן. אבל בתורת חז״ל אנו למדים מהי גדולתו של האדם וכמה עליונים מושגיו.",
+                "<b>ועם</b> כל זה עדיין לא נגענו בשיא עליונותו של האדם. כל המושגים האמורים אינם אלא אחרי התמעטות האדם, לאחר שנפל ממדריגתו והגיע למצב שעליו ללמוד מהטבע ומהבריאה. אבל לפי עצם מציאותו השמימית, שנאמר עליו ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח), מושגיו הם למעלה מהם לאין שיעור, שאין לבו כל תפישה בהם.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״היה ר׳ מאיר אומר: כשהיו ישראל זכאים, היו מעידים בעצמם וכו׳, קלקלו בעצמם וכו׳ העיד בהם שבט יהודה ובנימין וכו׳, קלקלו שבט יהודה וכו׳ העיד בהם הנביאים וכו׳, קלקלו בנביאים וכו׳ העיד בהם השמים וכו׳ קלקלו בשמים וכו׳ העיד בהם את הארץ וכו׳, קלקלו בארץ וכו׳, העיד בהם הדרכים וכו׳, קלקלו בדרכיו וכו׳ העיד בהם ההרים וכו׳, קלקלו בהרים וכו׳ העיד בהם הגויים וכו׳ קלקלו בגויים וכו׳ העיד בהם את הבהמה וכו׳, קלקלו בבהמה וכו׳ העיד בהם את החיה וכו׳, קלקלו בחיה וכו׳ העיד בהם את הדגים וכו׳, קלקלו בדגים וכו׳ העיד בהם את הנמלה, שנאמר ׳לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם׳. רבי שמעון בן אלעזר אומר עלוב היה אדם זה שצריך ללמוד מן הנמלה, שצריך ללמוד ולא למד״ (ירושלמי כלאים ט:ג).",
+                "<b>הרי</b> כמה קלקל האדם וכמה מדריגות ירד עד שהוא צריך ללמוד ולחכם מהנמלה. אבל לוא זכה האדם, היה עומד בכמה וכמה מדריגות יותר גבוהות ולומד מעצמו, שהוא מבחר הבריאה ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וגם בקרב האדם עצמו, הרי יש חלק גבוה יותר, שהוא ״נשמת חיים״, חלק אלוה ממעל. והרי אין סוף ושיעור למושגים העליונים שהיה מגיע להם. ואחרי הכל, עדיין לא היה מגיע לשיאי המושגים, וניתנה לו תורה משמים שהיתה מונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא כדי ללמוד ממנה חכמה אלהית ולדעת מה חובתו בעולמו."
+            ],
+            "XXVII": [
+                "<big><strong>חסד התורה</strong></big><br><b>עמדנו</b> במאמרינו הקודמים, עד כמה התורה דורשת להיזהר בממונם ובצערם של הבריות בשיעורים כאלה שאי אפשר להעלותם כלל על הדעת, ושכל האזהרות בזה, אין להשיגן כלל לפי שכל האנושי, כי דקדוקיהן יורדים ונוקבים עד תהום הנפש, והן נמדדות כחוטי שערה דקים מן הדקים.",
+                "<b>כמו</b> באזהרות על השלילה, כן גם בציוויים החיוביים, ובפרט במצוות ההטבה והחסד ביחס לבריות דרישות התורה הן בממדים כאלה שאין לשכל האדם מבוא ותפישה בהן, ואילולא לא גילו לנו חז״ל, אי אפשר היה לקבל מושג עליהן.",
+                "<b>הנה</b> לפנינו מצות השכל היותר פשוטה ומוסמכת אליבא דכולא עלמא, מצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ובכל זאת אחרי ההסתכלות, נמצא שגם בזה השגת האדם כאין ואפס נחשבת לעומת הלימודים הנשגבים היוצאים מדברי חז״ל.",
+                "<b>תורת</b> האהבה היוצאת מהשגת האדם, היתה מעמידה בודאי כסא כבוד לאיש הטוב העוסק תמיד בכלכלת העניים והאביוניים, ומשתדל בעצמו השתדלות גדולה בהטבת מצבם ותקנת חייהם. ואם היינו רואים לפנינו איש, אשר הגיע במדת החסד לידי מדריגה כזאת, שהוא אוסף אל ביתו המון גדול של חולים אומללים, רעבים ועזובים - לרפאם ולפרנסם, מתהלך עמהם כריע וכאח ומספק כל צרכיהם הגשמיים והרוחניים בכבוד גדול וביחסים נלבבים, ומה גם אם לבסוף עוד נותן להם במתנת חנם חלק גדול מהונו ועושרו, הרי בודאי שאיש כזה היה נחשב בעינינו לרם המעלה, מעין האדם העליון, והיינו מציגים אותו למופת כסמל האידיאל הנשגב והנאצל ביותר.",
+                "<b>אולם</b> תורת אהבה עמוקה ורחבה לאין שעור מזו של המחשבה האנושית, נשגבה ונאצלה באין ערך ממנה, אנו מוצאים בתורת ה׳.",
+                "<b>התורה</b> האלוקית, לא רק שלא תעמיד למופת את האהבה הנזכרת ולא תרים אותה על נס בתור אידיאל נשגב ונאצל, אלא עלולה עוד למצוא בה צללים מרובים וצד שלילי רב. אפשר שבשפע הטוב שאדם זה מעניק למסכנים האלה, יש אונאה עצמית גדולה, ושכל האהבה הזאת נובעת ממקור אכזב, ממקור אהבה עצמית. ויתכן שמכיון שהוא הבריא והשביע אותם והוא שהכשיר אותם שיהיו ראויים לקבל טוב, על כן הוא רוצה להמשיך להטיב עמהם, ויש לו קורת רוח מיוחדת בזה שרואה את עצמו במרכז הטוב והחסד הזה. ויתכן שלבריאים ולשבעים שלא היו זקוקים מתחילה לטובתו ולא היתה לו יד באושרם וטובם, לא היה רוחש כל אהבה כלל.",
+                "<b>על</b> פי התורה האלהית יוצא שאהבה כזו, אפילו אם תגדל הרבה בכמותה, ואפילו אם יתן להם כל מה שיש לו בעולם ולא ישייר לעצמו כלום רק אותה ההנאה הקטנה, ההרגשה שהוא הנהו הנותן ושעל ידו באה לחבירו כל הכבודה הזאת (מעין ״רק הכסא אגדל ממך׳), גם האוהב הזה לא רק שאינו נחשב לאוהב, אלא עוד נחשב כשונא, כי מצות ״ואהבת לרעך כמוך׳ פירושה שיהא בלתי תלוי בך ושאתה לא תרגיש עצמך כבעל הטובה, ומי שמרגיש הרגשה כזאת אינו אוהב וקרוב להיות שונא (רמב״ן על התורה הוציא לימוד זה מסמיכת שני הכתובים לא תשנא וגו׳ ואהבת וגו׳).",
+                "<b>ומפני</b> מה סוברת התורה האלהית כך? מפני מה היא מביטה בשלילה כל כך גדולה על אוהב נשגב ונאצל זה?",
+                "<b>מפני</b> שהאהבה שהתורה דורשת יש לה אופי אחר ובאה בדרך אחרת לגמרי.",
+                "<b>אוהב</b> זה שאנו דנים עליו כאן, בא לידי אהבתו לא על ידי הכרה גבוהה בחשיבותם של הנאהבים, אם ראויים הם לזה או לא, כי לו היו נאהביו אלה עשירים ומתענגים על רוב טובה, לא היה מצטער כלל עליהם למה אינם עשירים יותר ולמה אין לאל ידם להוסיף עונג על עונגם, ולואי שלא היה מקנא בהם. אך הדחיפה הראשונה שהמריצתו להתקרב אל האנשים האלה, באה מזה שצערם ויסוריהם היו גדולים כל כד עד שנכמרו רחמיו עליהם. ויתכן עוד שלא מדת החמלה פעלה בזה, אלא שכלתה האכזריות שבו, שהרי גבול יש גם לאכזריות האדם, אשר גם האכזר הפראי לא יעבור עליו בשויון נפש, וכשקשה לו להתאכזר יותר, הוא מרחם.",
+                "<b>אהבה</b> זו, אף אם תגיע לבסוף לידי מדה כזו, שתהיה טהורה ונאמנה מבלי כל פניה ונטיה פסיכולוגית, אי אפשר לה שתבא אלא בתורת נדבה, ובשום אופן אין כל רשות לנאהב זה לתבוע עליה בדין.",
+                "<b>לא</b> כן היא האהבה אשר התורה האלהית מלמדת אותנו עליה. אהבה זו מקורה בהכרה גבוהה במהותו ובדמותו של האדם.",
+                "<b>יודעת</b> היא התורה האלהית שהאדם במהותו ומציאותו המקורית, הוא רם ונשא, נשגב ונעלה עד אין שיעור, מפני שנברא בצלם אלהים וצריך להיות מושל בכל הבריאה ורודה בכל ההוויה, מעמקי תהום עד רום שמים, שהכל ישתחווה לו והכל יכרע לפניו ברך. רבוא רבבות מלאכי מעלה ״חלים ומרקדים לפניו״, צולין לו בשר ומסננין לו יין שמים. וכשאתה פוגע בכבודו של אדם עילאה זה, הרי אתה פוגע בכבודו של מלך מלכים מושל בעליונים ותחתונים. וכשתבוא לכבדו בכבוד הראוי לו, אין אתה מספיק לעולם, ואפילו אם תערוך לפניו שולחן מלכים מושלים בכיפה, ואפילו ״אם אתה עושה לפניו כסעודת שלמה בשעתו״, לא תוכל לצאת ידי חובתך. ולמה? - מפני שהוא קדוש ונאצל עד אין שיעור.",
+                "<b>וכשאתה</b> רואה אותו במצב פחות והוא שקוע כולו בעולם גשמי זה, עובד בזיעת אפים ויגע ביגיעת בשר ורוח למצוא בעצמו טרף ביתו ולהשיג מאכלו לאכול ״עם חמור באבוס אחד״ (ראה פסחים קיח), והוא שמח עוד בחלקו זה, ואינו יודע כלל את מקור מחצבתו, - הרי צריך אתה לנוד לו ולנחמו. לקראת מצב כזה אתה צריך להתמלא צער עמוק, ודאגה גדולה צריכה להתקיף אותך על האי שופרא דנפלה משמי שמים לעמקי תחת.",
+                "<b>ואפילו</b> כשאתה מוצא אותו תופס מקום בראש בעולם, והרי הוא מושל בכיפת הארץ מסוף העולם ועד סופו, גם או עליך לראות כבודו לבלתי מספיק ועליך לבכות בקול: ״נפל משמים מלאך ה׳״.",
+                "<b>אהבה</b> הבאה בדרך זו לא תהיה לעולם נדבה, ולעולם לא ירגיש בנפשו אוהב כזה, שחסד הוא עושה עם אהוביו. ואפילו אם מעשי חסדיו עם האדם כחול ימים ירבו, לא יחזיק טובה לעצמו ולא יאמר לחסדיו די, מפגי שיודע הוא שכטיפה מן הים נחשבים המעשים שהוא עושה עמו לעומת הראוי לו לפי מציאותו.",
+                "<b>אהבה</b> זו לא תבדיל בין העני שבעניים לבין העשיר שבעשירים. וכמו שיש להצטער בצער העני שאין לו בעולמו כלום, כן יש להשתתף בצערו של המושל בכיפה, אשר כל כבודו כאין ואפס נחשב לעומת אותו הכבוד הגדול שהיה מיועד אליו בראשית יצירתו.",
+                "<b>חוטי</b> השקפה זו משתזרים בכל המצוות ביחס לבריות ומפיקים את כל התורה כולה, וכך הם משתקפים ובולטים בדברי חז״ל מקבלי התורה שבעל פה.",
+                "<b>ומה</b> שמעורר לתשומת לב מיוחדת הוא זה, שהשקפות מעין אלו לא באו בצורת אידיאלים נאצלים, אשר רק יחידי סגולה, חסידים ואנשי מעשה הוגים בהם, - כי אם באו בסגנון של הלכה קבועה, אשד גם הפחות שבישראל אינו רשאי לפטור עצמו מלהשתמש בה בשוק ובחיים היום יומיים.",
+                "<b>וכבר</b> היה ״מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבבו, צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב״ (בבא מציעא פג.)",
+                "<b>ידע</b> רבי יוחנן ״שכל ישראל - אפילו הפשוט שבפשוטים - בני מלכים הם״ (שבת קיא), ועל כן צריו להיות היחס אליהם בכל כמו אל בן מלך, לכבדם בכבוד מלכים ולערוך לפניהם שולחן מלכים. ולא עוד, אלא ששולחן מלך סתם, ואפילו כשולחן המלך שלמה בשעתו, מעט הוא לפניהם, שהרי בני נשיא האלהים אברהם המה, אשר שולחנו גדול משולחן שלמה, ובשעה שהיה לו לרבי יוחנן עסק עמהם, התיחס אליהם ביחס הראוי לערכם.",
+                "<b>ואף</b> על פי שפועליו אלה לא ידעו כלל מגדולת אבותיהם, ובודאי שלא הרגישו כל צורך בסעודה מעין סעודתו של אברהם, אבל מכיון שרבי יוחנן ידע את ערכם מי ומה הם, היה מוצא את עצמו כגוזל זכותם ומקפח שכרם, אם לא ימציא להם את הראוי להם.",
+                "<b>ומעשה</b> זה הלא הוקבע במשנה כדין פשוט מדיני שכירות פועלים, אשר כל ישראל חייבים בקיומו.",
+                "<b>אהבה</b> הבאה מתוך ההשקפה הנזכרת, מוכרחת היא סוף סוף להביא לידי אותה המדריגה הגבוהה והרמה להמליך את חבירו ולהכניע עצמו לפניו הכנעה שלמה, כעבד לפני המלך, שהרי כך ״שואלין לו לאדם: המלכת את חבירך עליך בנחת רוח״ (תדב״א), ושאלה זו נשאלת יחד עם השאלה: ״המלכת את קונך עליך״ (שם), כי השוו מלכות חבירו למלכות קונו, כביכול.",
+                "<b>הנה</b> לפנינו אחד המושגים הקלים בפירוש התורה במצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ומכאן יש ללמוד לכל היחס אל האדם ולכל מצוות התורה בעניני חסד עם הבריות."
+            ],
+            "XXVIII": [
+                "<big><strong>צירוף הבריות</strong></big><br><b>חז״ל</b> אמרו שהרואה דבר ערוה בחבירו, אינו רשאי להעיד עליו יחידי, משום שלא מקבלים עדותו של עד אחד ואינו אלא כמוציא עליו שם רע. ״ואמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאותו (הרואה יחידי דבר ערוה אף על פי שאינו רשאי להעיד לו מותר לשנאתו שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע, רש״י), שנאמר ׳כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאר׳ (שמות כג). מאי שונא? אילימא שונא נכרי, והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי. אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למיסניה וכו׳? אלא לאו כי האי גוונא דראה ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאותו שנאמר (משלי ח): ׳יראת ה׳ שנאת רע׳״ (פסחים קיג).",
+                "<b>והנה</b> תוספות שם ד״ה שראה מקשה: ״ואם תאמר דבאלו מציאות (לב:) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון שמצוה לשנאותו, ויש לאמר כיון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו דכתיב ׳כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם׳ (משלי כג) ובאין מתוך כך לידי שבאה גמורה ושייך כפית יצר״.",
+                "<b>והרי</b> דברים מופלאים. האדם הזה חייב מן התורה לפרוק את משאו של חבירו משום ״עזוב תעזוב עמו״ וגם משום צער בעלי חיים דאורייתא, כפי שהגמרא אומרת שם, והנה נזדמן לו באותו מקום עוד אדם שיש לעזור לו לטעון את משאו, שאין בזה משום צער בעלי חיים ומצות פריקה עדיפא, והאדם הזה הוא יודע בו בודאי שהוא רשע, כי ראה בו דבר ערוה, והוא חייב לשנאותו משום הכתוב ״יראת ה׳ שנאת רע״, ובכל זאת מכיון שיש חשש שמבחינה פסיכולוגית, על יסוד הכלל: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״ - עלול להתערב בכוחותיו הפנימיים של נפשו משהו משנאה אישית לאותו רשע, נוסף על השנאה שהוא מצווה עליה, נידחות בגלל חשש זה כל המצוות שהוא חייב בהן: מצוות הפריקה, שבאת הרשע וצער בעלי חיים, והוא חייב להיפנות דוקא לאותו רשע שלא כשורת הדין ולעזור לו לטעון את משאו. ולמה? כדי לעקור מתוך נפשו כל נטיה לאותה מדה רעה.",
+                "<b>כבר</b> אמרו חז״ל: ״אמר רב: ׳אמרת ה׳ צרופה׳ (תהלים יח), הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות״ (בראשית רבה מד). אבל כאן אנו רואים שיש אשר לפעמים צריך אדם לוותר על מצוות שהוא חייב בהן ולקיים מצוה שאיננה מחובתו, בשעה שעל ידי מצוה זו יש לו סיכויים לבוא לידי כפיית היצר והוא קרוב יותר להגיע לצירוף נפשו.",
+                "<b>הוי</b> אומר שכל מטרתה ותכליתה של התורה אינה אלא לעקור כל זיק של רשע מתוך לבו של האדם ולהביא אותו לידי צירוף וזיכוך."
+            ],
+            "XXIX": [
+                "<big><strong>סילוף השוחד</strong></big><br>א. <b>התורה</b> מזהירה: ״ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים״ (שמות כג).",
+                "<b>פסול</b> השוחד והנגיעה אינו גזירת הכתוב מסוג החוקים שהתורה לא גילתה את טעמם. טעם הפסול הזה מפורש בתורה: ״כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״. ובגמרא (כתובות קה): ״מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי בגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו, מאי שוחד שהוא חד״. זאת אומרת, שפסול השוחד יסודו בכוח פסיכולוגי הטבוע בנפש האדם, שכאשר הוא מקבל מחבירו איזו טובת הנאה שהיא, מתקרבת דעתו אליו כל כך עד ש״הנותן והמקבל נעשים לב אחד״ (רש״י שם), עין .שכלו של המקבל לוקה בעיורון ואי אפשר לה לראות שום חובה לנותן, כוח השיפוט שבו מתבלבל ודבריו יוצאים מסולפים.",
+                "<b>לכאורה</b> חושבים שהדברים אמורים באנשים רגילים, אולם מדברי חז״ל אנו למדים שזה פוגם גם בגדולי גדולים, בגדולי עולם, ואין איש אשר יכול לומר שהוא בקי מזה.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל שם: ״׳כי השוחד יעוור עיני חכמים׳ (דברים טז) - אפילו חכם גדול ׳ויסלף דברי צדיקים׳ - אפילו צדיק גמור״.</i> נציין דוגמאות אחדות.",
+                "<b>בין</b> המצוות שנצטוו בהן בני ישראל בשעת כניסתן לארץ ישראל, ישנה מצוה למנות להם מלך. והנה הרמב״ם מפרט את כל הסגולות הדרושות למלך בישראל ואת ההתנהגות העליונה שהוא חייב בה (ראה בפרקים הראשונים של הלכות מלכים).",
+                "<b>המלך</b> צריך שתהיה בו יראת שמים. ״כל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנים אותו״. כמו כן צוהו הכתוב ״להיות לבו בקרבו שפל וחלל ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי ויהיה הוגן ומרחם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ויתנהג בענוה יתרה״.",
+                "״<b>בעת</b> שיושב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שיניחו לו אבותיו... אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס... למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר ׳והיתה עמו כל ימי חייו׳״.",
+                "<b>המלך</b> אסור להרבות לו נשים ולהרבות לו סוסים ולהרבות לו כסף וזהב ולשתות דרך שכרות, ״אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר ׳והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו׳... על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ׳ולא יסור לבבו׳, שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם, שנאמר ׳כל ימי חייו׳״.",
+                "״<b>ובכל</b> יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק״.",
+                "<b>ומי</b> המה המעמידים את המלך? מי המה המבינים ללבו ויורדים לסוף דעתו אם ראוי והגון הוא באמת למלאות את התפקיד הגדול הזה? - לשם זה חקקה התורה חוק מיוחד: ״אין מעמידין מלך בהתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא״... לא סמכו על חכמת הסנהדרין אף על פי ש״אין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה בעלי דעה מרובה״. כדי לרדת לסוף דעתו של לב מלכים אשר אין חקר לו, היתה דרושה גם הגושפנקה של נביא ה׳.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שבשעת המלכת בן ישי למלך על ישראל לא הספיקה גם הגושפנקה של נבואת שמואל הרואה, עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול בחר בדוד עבדו ומצא אותו נאמן למלך על ישראל.",
+                "<b>ועל</b> כן נאמר עליו: ״וה׳ עמו״ - ״שהלכה כמותו בכל מקום״. הגע בעצמך: אין מקום אשר יטעה, אין מקום שלא יכוון בו אל האמת המחלטת. עד כדי מדריגה כזו היתה צריכה חכמתו וצדקתו של המלך להגיע.",
+                "<b>והנה</b> נקבעה הלכה ש״אין מושיבין מלך בעיבור שנה״, כלומר: פסול הוא להיות דיין בעיבור שנה, מפני שהוא נוגע בדבר ונוגע פסול לדין. ומהי הנגיעה שבשבילה הוא פסול? ״משום אפסניא״ (סנהדרין יח:). ״המלך מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה נוח לו שיהיו כל השנים מעוברות״ (רש״י שם); או מפני ״שההוצאה שנותן לחיילותיו חודש בחודש והוא נוטל המס בשנה ומפזר להם בכל חודש וחודש, אם יוסיפו חודש צריך ליתן משלו, לפיכך דוחה את העיבור״ (הערוך שם; וראה רמב״ם הל׳ קידוש החודש ד:יא).",
+                "<b>מעתה</b> צא ולמד, עמוד והסתכל, כוחות נפש האדם ומדותיו עד כמה הם מגיעים: מלך ישראל שהעמד על ידי סנהדרין של שבעים ואחד אנשים ״חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה ובעלי דעה מרובה״, בהסכמת הנביא או בהסכמת מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, כביכול, שהוא הנהו ירא שמים באמת; בעל מדות טובות וענוה יתרה ומרוחק מכל הנאות העולם המסירות את לבו של האדם מתורת ה׳; ספר התורה פתוח לפניו תמיד ואינו מסיח דעתו אף רגע מכל הכתוב בו ומן המחשבה שלבו הוא לב כל קהל ישראל ואחריות כל העם כולו עליו - איש כזה פסול לדין עיבור השבים מפבי שהוא חשוד לעוות הדין, ולמה יעוות את הדין? משום שעל ידי זה ירויח חודש אחד ממשכורת חיילותיו.",
+                "<b>וההלכה</b> הזאת הרי קבועה לדורות עולם, מבלי שימצא אף מלך אחד שיוכל לעמוד בפני כוח הבטיה הזאת ולהוציא את עצמו מן הפסול הזה.",
+                "<b>אמור</b> מעתה שכוחות נפש האדם ומדותיו המה כל כך חזקים וקשים, עד שאין כל כוח בעולם שיעמוד נגדם, ואין כל עצה אחרת רק להכירם ולהתרחק מכל נגיעה והשפעה שלהם.",
+                "<b>גילוי</b> יותר עמוק ומפליא בטיב תכונת כוחות נפש האדם יוצא לנו מדברי תורתנו הקדושה ודברי רז״ל הבאים להלן.",
+                "<b>מלבד</b> כתר המלכות שזכתה בו כנסת ישראל, זיכו אותה גם בכתר הכהונה. ואם כי כתר המלכות גדול הוא מאד עד שאפילו ״נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה״, עולה כתר הכהונה עליו בבחינות רבות.",
+                "<b>מלבד</b> זה ששבט הכהנים בכללו נתקדש בקדושה מיוחדת ״ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם... שנאמר וקדשתו...״ (רמב״ם הל׳ כלי המקדש ד:א), יש לכהן הגדול שהוא ראש לכל הכהנים חשיבות מיוחדת בזה שאינו מחויב לעמוד לפני המלך ״אלא המלך עומד לפני כהן גדול״ (רמב״ם הל׳ מלכים ב:ה).",
+                "<b>מעלות</b> יתרות צריכות להימצא בכהן גדול, שלא הטילה התורה את חיובן על המלך, ועל כולן צריך הוא להיות בעל רוח הקודש והשכינה שורה עליו, ״וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו״ (יומא עג: וראה רמב״ם כלי מקדש י:י) וגם מסתלק מן הכהונה הגדולה.",
+                "<b>והנה</b>, גם הכהן הגדול, זה האיש הקדוש מרחם אמו ושכינה מדברת מתוך גרונו, האיש אשר גם המלך צריך לעמוד לפניו ויש בו מעלות יתרות על מלכי יהודה - גם הכהן הגדול הזה אין מושיבין אותו בעיבור השבה מפני הנגיעה. ומהי הנגיעה? לא נגיעת אפסניא, משכורת של חודש לחיילות של מלך, אלא נגיעה עצמית פעוטה: ״משום צינה״ (סנהדרין יח:), כלומר, ״שמא לא תהא דעתו נוטה לעבר השנה כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור והוא טובל ביום הכפורים חמש טבילות״ (רמב״ם הל׳ קידוש החודש ד:יא; וראה רש״י שם). והרי הקור לא גדול ביותר בארץ ישראל אף בחודש מרחשון, ובשעת הצורך היו מטילין גם מים חמין לתוך המקוה כדי להפיג צגת מי המקוה (ראה תוספות שם שמפרש משום כך שהטעם הוא משום קרירות הרצפה שהיה עומד יחף), ובכל זאת יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו לעשות היפך האמת ויסלף את דבריו לבלי לעבר השגה אף במקום שיש צורך בזה.",
+                "<b>אמור</b> מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם אף החכם והצדיק ביותר אי אפשר לו להשתחרר מעיוורון השכל וסילוף האמת אם רק יהיה נוגע בדבר.",
+                "<b>בידיעה</b> הנכונה עד כמה ביד כוח הנגיעה של האדם להטות את דעתו ולסלף את האמת, תלויים גופי תורה והלכות גדולות כרוכות בה.",
+                "<b>הנה</b> כי כן מוצאים אנו שגדולי התנאים והאמוראים השתמשו בידיעה זו להלכה למעשה ופסלו את עצמם מלהיות דיינים בשביל נגיעות היותר קטנות. ״אמימר הוא יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה אתא ההוא גברא שקליה אמר ליה פסלינא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, אמר ליה פסילנא לך לדינא״ (כתובות קה:).",
+                "<b>מה</b> נורא הוא הדבר להעלות על הרעיון, שגדולי האמוראים עלולים להטות דין ולסלף משפט בשביל נגיעות קלות כאלו. ועוד יותר מבהיל הוא הרעיון כשמעלים על הלב את המסופר בחז״ל על מר עוקבא שהיה אב בית דין בימי שמואל, וכשהיו יושבין בדין ישב מר עוקבא למעלה לשמואל, ובשעת פטירתו מצאו שבעת אלפי דינר זהב שעשה צדקה ובזבז שליש נכסיו, וכי ברח לתנור של אש בוערת שלא יבויש על ידו אותו עני שהרגיש בו כשהלך לעשות עמו צדקה בסתר, קיים בנפשו פשוטו ומשמעו מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו׳ (בבא מציעא נט).",
+                "<b>ומעתה</b> הגע בעצמך: קדוש עליון זה, אשר הגיע למדריגת מסירות נפש למיתה ובלבד שלא ייפגע חבירו על ידו פגיעה כל שהיא, מלאך ה׳ כזה חשש לשפוט משום שיש בכוח הנגיעה של קבלת ההנאה הפעוטה מכיסוי הרוק לפניו, להטות את דעתו לעוות משפט ולהוציא ממון מחבירו שלא כדין כדי למסור אותו למהנהו זה.",
+                "<b>מה</b> נורא הרעיון הזה!",
+                "<b>אמנם</b> יש אולי לומר שאמוראים אלה חששו לזה רק משום מדת חסידות, מפני הזהירות הגדולה החמירו על עצמם יותר מן הצורך.",
+                "<b>והנה</b> באו בגמרא עוד שתי עובדות מעין אלו שאירעו אצל שנים מגדולי התנאים אשר הביאו אותם לידי הכרה ברורה שחששות אלו אינם רק חששות מדומים ופחד שוא אלא מציאות חיה וקיימת. ואלו הן העובדות:",
+                "״<b>ר׳</b> ישמעאל ברבי יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בה׳ בשבתא. אמר ליה מאי שנא האידנא? אמר ליה דינא אית לי, אמיגא אגב אורחא אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, אמר ליה פסלנא לך לדינא. אותיב זוגא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי, אמר, תפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה״ (כתובות קה).",
+                "״<b>ר׳</b> ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה מהיכא את? אמר ליה מדוך פלן, ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה, אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב אורחא אייתי ליה למר. אמר ליה פסלינא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר תפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה״ (שם קה:).",
+                "<b>הנה</b> לפנינו שנים מגדולי התנאים ואחד מהם רבי ישמעאל בן אלישע, זה האיש אשר בו נתנו התנאים הרוגי מלכות את עיניהם לעלות למרום לשאול אם יצאה הגזירה מאת ה׳, ואשר ״שאל מאת האיש לבוש הבדים ונם לו וכו׳ כי שמעתי מאחורי הפרגוד כי בזאת אתם נלכדים״. תנאים אלה בחנו את הדבר על ידי עובדות שאירעו להם בעצמם, ומתוך בחינה באו לידי הכרה שאלמלא היו בורחים מן הנגיעה היו נכשלים, והכריזו את הכרזתם: ״ומה אני כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה!״",
+                "<b>אפשר</b> לו לאדם להגיע למדריגה רמה עד כדי לעלות לשמים ולשמוע מפי המלאכים מה ששמעו מאחורי הפרגוד, ואי אפשר לו להינצל מהטיית דין וסילוף משפט במקום שהוא נוגע אף בנגיעה היותר קטנה.",
+                "ב. <b>עם</b> המון הגילויים העמוקים והנפלאים בגודל כחה של השפעת השוחד והנגיעה האמורים בפרק הקודם - טרם נסתיימה פרשה סתומה ועמוקה זו. כל כמה שמהפכים יותר בדברי התורה ורז״ל מתגלים יותר אפיקי מחשבה רחבים ללא גבול ופתחי הכרה גבוהים לאין תכלית.",
+                "<b>לפי</b> הטעם שבתורה שהשוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים יוצא, שהפסול על ידי השוחד והנגיעה אינו מיוחד לשופטים ודיינים קבועים ממוני הציבור בלבד, שהרי אותו עיורון השכל וסילוף הדברים הבאים מהשפעת השוחד והנגיעה על ידי הכוחות הפסיכולוגיים השולטים בנפש האדם אינם מבדילים בין נפש השופט והדיין הקבוע לבין נפשו של אחד העם.",
+                "<b>הנה</b> כי כן מצאו חז״ל את עקבות השפעת השוחד גם באהבת יצחק אבינו לעשיו בנו. וכן אמרו: ״אבן חן השחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל״ משלי יז), - ״השוחד למה הוא דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת שוברת. מדבר ביצחק שנאמר, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו׳, מהו, ׳כי ציד בפיו׳? היה צד את יצחק הצדיק - בפיו. אתה מוצא כל עבירות שהקדוש ברוך הוא שונא, כולן היו בעשיו... כשהיה בא עשיו מן החוץ, היה אומר לאביו: אבא! המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה בני זה כמה מדקדק במצוות. והיה אומר לו אביו: בני! היכן היית היום הזה? והוא אומר לו בבית התלמוד, לא כך היא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך היתרו, ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו, על כן אהבו... ועוד על שהיה מביא ציד ומאכילו, וכתיב, כי השחד יעוד פקחים׳״ (תנחומא תולדות). עוד אמרו: ״מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו - זה יצחק על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו״ (ילקוט שמעוני תולדות קיג). וכן אמרו (בראשית רבה צד:ה): ״ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – אמר רבי יהושע בן לוי, חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה, (למה לא נאמר לאלהי אביו אברהם כי הוא היה הראשון שהודיע אלהותו, מתנות כהונה) ולא אמרו לי, בר קפרא ור׳ יוסף בר פטרוס, חד מנהון אמר: מה אבא היה להוט אחר גרונו (לפיכך אהב את עשו כי ציד בפיו, שם), - אף אני להוט אחר גרוני (שירד אל יוסף לכלכלו שם, שם)״. כלומר, יעקב הרגיש בעצמו שנופל הנהו למצודת השפעת השוחד, אלא שלא היתה לו כל עצה אחרת זולת התפילה לאלהי אביו יצחק, שאף הוא בשעתו היה נמצא במצב כזה.",
+                "<b>אמנם</b>, אסור להעלות על הדעת את המחשבה, שאבות העולם אהובי עליון אשר עלו למעלה ממדריגות מלאכי השרת, שהם ילכדו חס ושלום במלכודת השפעת השוחד. ובודאי כל דברי חז״ל אלה לא נאמרו אלא בבחינת: ״דברה תורה כלשון בני אדם״. אבל יחד עם זה אנו למדים שיש איזו בחינה שנקראת בשפת התורה בשם: ״השפעת השוחד״ והיא שולטת גם במלאכי ה׳ כמו האבות הקדושים.",
+                "<b>דברי</b> חז״ל אלה נוקבים ויורדים עד עמקי כוחות נפש האדם ומטילים פחד נורא על כל איש האוהב את האמת וירא מפני סילוף הצדק. מכאן אנו רואים עד כמה אין לשום אדם בעולם כל מפלט ואפשרות של השתחררות משליטת השפעת השוחד, וכי ענין זה אינו שייך רק לדיינים בלבד אלא לכוח השיפוט של כל אדם ואדם באשר הוא.",
+                "<b>והרי</b> לאמתו של דבר, כל איש ואיש הוא בבחינת דיין תמידי כל ימי חייו (עיין באגרת המוסר לרב ישראל סלנטר), כי כל מעשי האדם, כל רעיונותיו ומחשבות לבו, כל תנועות גופו ונפשו, הבאים מתוך בחירתו, במה שנוגע בין אדם למקום ובין אדם לחבירו ואף במה שנוגע בינו לבין עצמו - כלם תלויים הם בשיקול דעתו והכרעת שכלו לשפוט עליהם ולהכריע עד כמה מתאימים הם למסלול החיים המותווה על פי תורת ה׳, מקור האמת והצדק, המקיף את כל החיים כולם. ואם כן הוא הדבר, הרי כל הליקויים הפסיכולוגיים הבאים מהשפעת השוחד והנגיעה על השופטים והדיינים, חלים גם על כל אדם בכל הדברים המסורים לכוח השיפוט שלו על הענינים הנוגעים לו לעצמו.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שההשפעה השלילית הבאה על ידי השוחד והנגיעה, שולטת יותר על בן אדם סתם, מאשר על השופט והדיין הממונה. זה האחרון הנהו רק מושפע מרחש של איזו טובת הנאה שקיבל ממשחדו, ואילו האדם הפרטי הריהו עצמו וגופו בעל הדבר שהוא משוחד ממנו ונוגע בו.",
+                "<b>גילויי</b> התורה בשליטת השוחד והנגיעה מטילים צל גדול על כל כנותן ויושרן של דעות האדם ומחשבותיו הבנויות על שכלו, ומעוררים ספיקות והרהורים אם יש קורטוב של אמת בכל השקפת עולמנו. איך אפשר לו לאדם להיות הוגה דעות ישרות ואמתיות, בשעה שהוא מלא שוחד ונגיעות כרמון, מדעות וסברות עקומות הקרובות לנטיותיו הפסיכולוגיות ומכוחות גפשו הגורמים לו עיוורון שכלי מוחלט ומסלפים את דבריו סילוף גמור.",
+                "<b>רק</b> הוגי דעות וחושבי מחשבות שאין להם ידיעה נכונה עד כמה גדולה השפעת נטיית המדות והדעות לשחד את שכל האדם ולהביאו לידי עיוורון וסילוף, יכולים להתפאר שהנם אוביקטיביים בדעותיהם והאמת נר לרגלם. רק אנשים כאלה שלא זכו ליהנות מאור תורת המוסר ואינם בקיאים בנפתולי כוחותיו הפסיכולוגיים של האדם, יכולים להאמין באמתות דעותיהם ומחשבות לבם. לא כן אלה אשר יגעו בתורת המוסר ומצאו בה הרבה מן הידיעות העמוקות והרחבות, שנגלו להם מדברי התורה ורז״ל, בהבנת כוחות נפש האדם ונפתוליהם, הללו יודעים להעריך את ערך האוביקטיביות הזאת וכמה מן התמימות והמגוחך ישנה בהתפארות זאת.",
+                "<b>הדעה</b> המשוחדת פועלת באדם שלא בידיעתו ושלא מדעתו, ומלבד זה שהיא מעוורת את עיני השכל של האיש המשוחד עד שאינן רואות את השקר והזיוף שבקרבה, עוד מתקשטת היא בקישוטי האמת והצדק ויוצרת חבילות חבילות של נימוקים וראיות המוכיחים את צדקה, מבלי שבעליה ידע וירגיש כלל ששרוי הוא בטעות שהטעתהו דעתו המשוחדת. בטוח הוא בנפשו שהולך הנהו בדרך האמת ואינו יודע שנפל בפח אשר הדעה המשוחדת פרשה לרגליו.",
+                "<b>דבר</b> זה מדברי חז״ל המובאים במאמרנו אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המדות והדעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי תלים של רעיונות ודעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון."
+            ],
+            "XXX": [
+                "<big><strong>ההשתתפות שבין אדם לחבירו</strong></big><br><b>אמרה</b> תורה: ״וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם״ (שמות כג). רגילים אנו לפרש את הכתוב, כאילו אומר לנו: מאחר שידעתם כי לא נעים להיות גר, על כן לא תלחצו את הגרים. כלומר, דבר שבעצמו עונית על ידו אל תלחץ בו את חבירך.",
+                "<b>אמנם</b> לפי עומק פשוטו של מקרא, הפירוש הוא אחר לגמרי: הרי חובת האדם להרגיש בשמחת חבירו ובצערו, כשם שהוא מדגישם כשהם נוגעים בו, כמו שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך׳ - כמור ממש, ודבר זה אי אפשר עד שיביא את עצמו לידי הרגש חבירו, שירגיש בקרב נפשו השמחה והצער באותה מידה עצמה שחבירו מרגיש בהם. והנה בלחץ הגר, אי אפשר לאדם להכיר כהוגן מה טעמו כי אם בהיותו בעצמו גר כמותו. על כן מעירה התורה, כי בנדון זה יש לנו הכרה שלמה בלחצו, מפני שעמו היינו בצרה, גם לנו היה לחץ כזה, ורק על ידי ההזכרה הזאת נוכל להגיע עד סוף האזהרה של לחץ הגר.",
+                "<b>הכלל</b> הזה אינו משמש בתור עצה טובה בלבד, לא עצה בעלמא היא זו לזכור לחץ עצמו בכדי להטיב לגר, כי אם זהו עצם החיוב.",
+                "<b>יחס</b> כל נמצא לזולתו אינו גמור, בלתי אם בהרגישו את עצמו וזולתו במצב אחד. צריך שיהיו שניהם במצב אחד ממש ורק אז יקרא שיש להם יחס ביניהם. לפיכך שנינו: ״כשאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי״ (סנהדרין עו). מקור הטוב מתאחד עם האדם להשתתף כביכול בהרגש שלו על ידי קלני וכו׳... כלומר, שיחיה שם למעלה כביכול אותו רגש שהאדם שקוע בו, כי רק על ידי זה באה ההשתתפות.",
+                "<b>והנה</b> אין לו שעה בעולם שלא יהא בה שמחה וצער בבת אחת, שמחה מאיש זה וצער מאיש אחר, ועל כן בודאי שאין במקור הטוב שמחה שלמה ותמיד מתערב בה צער. לפיכך אמרו חכמינו ז״ל: ״ישמח ה׳ במעשיו״ - ״שמח׳ לא נאמר, אלא ׳ישמח׳״ (ויקרא רבה כ), רק לעתיד לבוא תהיה כל הבריאה כולה שלמה ושמחתה שלמה בלי שום תערובת קלקול וצער, ואז - ״ישמח ה׳ במעשיו״, שמחה בלבד! אולם עכשיו לא לבד שאין השמחה שלמה מפני שבשעת שמחה מאיש זה, יש צער מאיש אחר, אלא גם בלא זה אין השמחה גמורה מצד אדם זה עצמו בעל השמחה, דתנא דרבי אליהו: ״הקדוש ברוך הוא מוחא כף על כף ואומר, מתי יתמלא כל העולם כולו כאברהם אבינו!״ הנה לפי זה אף כי יגיע אדם לידי מעלה רמה שבוראו ישמח בה (כדאיתא: קודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא), ואף אם יגיע בגדולתו למעלת שלמה מלך ישראל, המאושר בחכמה ובכל טוב מכל האדם, אף על פי כן באותה שעה עצמה אין קץ לצער שמצטערים עליו למעלה, עד שאמרו חז״ל: ״מוחא כף על כף״ (כביכול, לשבר את האזן, כאדם שאין לו תנחומין והוא בוכה ומצטער ומכה בכפות ידיו להכריז ברבים על צערו הנורא), מדוע לא זכה אדם זה להיות כאברהם? מדוע לא הגיע המאושר הזה למדרגה היותר רמה...?",
+                "<b>והנה</b> נתחייבנו ללכת בדרכי ה׳ וללמוד ממדותיו. ולכן אף אם יראה אדם את חבירו בתכלית האושר שבזמננו, ואפילו אם יראנו שהוא דומה לשלמה מלך ישראל בכל גדולותיו בחכמה ובמלכות בעושר ובכבוד - והן צריך הוא להכניס בלבו שמחה רבה ונפלאה על אושר חבירו - מכל מקום, באותה שעה עצמה הוא צריך להצטער ולמחוא כף על כף: מתי יהא זה כאברהם אבינו, בין בגוף בין בנפש בין בחכמת בין בהצלחה!! ואכן נזכרה הלכה זו במשנה למעשה: ״שאם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אין אתה יוצא ידי חובתך״ (בבא מציעא פג.) - אין יוצאים ידי חובה לגבי פועלים במזונותיהם בלתי אם יגיעם לאושרו של אברהם אבינו, ואם לא עלתה ביד אדם לעשות כן, אף אם ירוממם על כמעלת שלמה מלך ישראל - אין זה מספיק.",
+                "<b>לפיכך</b> הורו לנו חכמים ז״ל, תורת השמחה ובקשתה בסעודת חתן וכלה, על פי הכללים המבוארים בזה. אם יסב איש בסעודת שלמה מלך ישראל היושב על כסא מלכותו והוא חכם ועשיר מכל האדם, וה׳ נראה אליו, ולשמחתו ואושרו ביום חתונתו ושמחת לבו אין כל דמות בכל העולם, הורו לנו חז״ל שעוד יצטער האיש הסועד מסעודה זו ויפיל תפילה תחינה לפני קונו: ״שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״, מפני שהוא צריך להרגיש שאין שמחת השמח שלמה כלל, וצריך הוא למחוא כף אל כף: ״מדוע לא הגיע שלמה המלך למדריגתו הברוכה של אדם הראשון קודם החטא?!״... כי השמחה שתהיה לעתיד לבוא היא היא השמחה השלמה שהיתה לבחיר הנבראים קודם חטאו, כי אז תשוב כל הבריאה לתיקונה, ורק על מצב זה נאמר ״ישמח ה׳ במעשיו״, כי זוהי שלמות האדם כפי הכוונה האמיתית, ורק המצב הזה ראוי לשמחה גמורה.",
+                "״<b>שמח</b>״ לא נאמר, אלא ״ישמח״. צריכים להתבונן עד היכן הדברים מגיעים. כי הנה לפי דברי חז״ל הללו, לא היתה שמחה, כביכול, לפני הקדוש ברוך הוא, מראשית הבריאה ועד עתה, וגם היה לא תהיה עד לעתיד לבא. ובזה נכלל גם זמן מתן תורה. אמנם אז נשתלמו ישראל שלמות גמורה ופסקה זוהמתם, כדברי חז״ל, וחזרה עטרת האנושיות ליושנה כמעלת אדם הראשון לפני החטא, והקדוש ברוך הוא נתגלה לפניהם, וכולם שמעו מפי הגבורה דברי אלהים חיים - ואף על פי כן, גם על אותה שעה, קאי האי כללא ״שמח לא נאמר״. אכן במתן תורה היתה שמחת ישראל גמורה ושלמה בלי שום פגם, ואביהם שבשמים, כביכול, נענע להם בראשו ושמח עמהם, אבל במסתרים לא הגיעה עוד השמחה האמיתית לעצם טהרתה, מפני שהיתה עדיין האפשרות ״לסור מן הדרך״ (וכמו שהיה אחר כך). מציאת האפשרות לסור מן הטוב, גם זו לא טוב הוא, והשמחה נפגמת בכך. ורק לעתיד לבוא, כשתגיע האנושיות לרום תכליתה בלי הצורך בהעמדת נסיון, כלומר בלי אפשרות לסור הצדה - אז ישמח ה׳ במעשיו. ועל כן, גם בתקופת האדם הראשון קודם החטא, לא היתה שמחה לפניו – כמו שכתוב ״שמח לא נאמר״ שלא היתה שום שמחה בעבר - וגם זה מפני שהיתה אז האפשרות לחטוא ולהתקלקל (אפס, כי אדם בעצמו היה שרוי בשמחה גמורה, מאחר שהוא בשעת טובו לא הכיר עדיין כלל מציאות המהות של לא טוב, על כן מברכינן שפיר בברכת חתנים: ״כשמחך יצירך׳ וכו׳, כי האדם לגבי דידיה היתה אז שמחה גמורה, ואי אפשר לתקן ברכה לברך את החתן בשמחה לעתיד לבוא, שהרי מציאות האדם של עתה היא לבל יהיה כמו לעתיד לבוא, רק כשמחת אדם הראשון בלבד).",
+                "<b>לפי</b> זה נבין כי חוב האדם לשמוח בשמחת חבירו, איננו שיהא מלא שמחה מאושר חבירו, שהרי זה אינו מתאים כלל אל האמת, כי לפי השקפה נכונה אין חבירו מאושר כלל בחלקו, וכל זמן שלא הגיע למעלת אברהם אבינו בגוף ונפש, עודנו חסר ועני, והרבה יש להצטער עליו - ואיככה ישמח זה על מצבו דהאידנא? אלא שחובת השמחה היא רק בתור ״נשיאת עול עם חברו״, כלומר, מאחר שהוא עתה סוף כל סוף במצב זה, צריכים אנו, לכל הפחות, להטיב את לבו ולשמחו בכדי שישכח רישו, ולא יעלה על דעתו מה שחסר לו. ועל כן צריך שתהא בלבנו דאגה וצער עליו, ובפנינו - השמחה."
+            ],
+            "XXXI": [
+                "<big><strong>עונג המצוות</strong></big><br><b>כל</b> המצוות שציונו הקדוש ברוך הוא אינן אלא לענג בהן את הבריות, ואי אפשר לנו לתאר כלל לפי המושגים שלנו את שפע העונג והעידון שיש בהן. חז״ל אומרים ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קידושין לט:). הרי שכל התענוגות שבכל כדור הארץ ובכל חללו של עולם, על כל המוני הברואים והיצורים ועל כל מאורות השמים וצבאותיהם, אין בהם כדי סיפוק שכר אף למצוה אחת בלבד. ואף גן העדן שהקדוש ברוך הוא הניח בו את האדם הראשון, שהעירונים שנכללו בו, כפי שמתארים חז״ל, היו למעלה מכל מושגינו, גם הוא אין בו כדי לשלם שכר בשביל מצוה אחת. ולמה? משום שבכל מצוה יש עונג כזה שאין לו גבול ואין לו שיעור, וכל תענוגות תבל אינם כלום לגביו.",
+                "<b>והעונג</b> הזה אינו בא כשכר למצוה אלא הוא עצם מציאותה, כי גם המצוה אינה ציווי בלבד כי אם מציאות ממש. והוא מה שאומר הכתוב: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ), הם לא שמעו את הקולות כי אם ראו אותם ממש בעיניהם כמו דבר שבמציאות. ולכן ענו בני ישראל: ״נעשה ונשמע״ (שם כד), והקדוש ברוך הוא אמר על זה: ״מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו שהקדימו נעשה לנשמע״ (ראה שבת פח.), משום שראו במצוות מציאות ממש שיש בה עשייה. לפי זה אין הפלא שאמרו ״נעשה ונשמע״, כי לאחר שהגיעו למושגים כאלה שראו את הקולות, כלומר את מציאות המצוות והגיעו לעונג בלתי ישוער שהוא למעלה מכל התענוגות והעידונים שבעולם,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (תנחומא דברים א) ״שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות להם בציון וכו׳. במדבר כתיב: ׳וכל העם רואים את הקולות׳; ובציון כתיב: ׳קול ששון וקול שמחה׳״.</i> השתוקקו לשמוע עוד ולהשיג יותר ויותר מתענוגי ה׳ בלתי הסופיים.",
+                "<b>ואם</b> כל המצוות כה על אחת כמה מצות שבת השקולה כנגד כל המצוות (שמות רבה כה:טז) שעיקר מצותה היא העונג, כדברי הכתוב ״וקראת לשבת עונג״ (ישעיה נח), - שהיא מציאות של מקור עונג אין סופי. ואף קדושת השבת פירושה: מציאות של עונג, לרבות התענוגים הגשמיים, שהרי ציותה התורה ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ), ואמרו חז״ל ״זכרהו על היין״ (פסחים קו), כלומר שהעונג של שתיית היין מהוה קדושת השבת.",
+                "<b>ומכאן</b> שגם העבירה אינה אזהרה בלבד, אלא אף היא מציאות המונעת את תענוגותיו של האדם, היא מהווה מחיצה הגוררת בעד האדם מלהשיג את מציאות העונג האין סופי. ואין לך אסון גדול מזה, כי היא שוללת מן האדם תענוגות עליונים נצחיים כאלה שהם, כאמור, למעלה מכל מעדני תבל. ולפי זה נמצא שהעונשים הבאים לכפר על העבירות, מסירים את הגורם המונע את האדם מלהתענג על ה׳ בתענוגות מופלאים כאלה, והרי הם לטובתו ולאושרו.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל יוצאין ליהרג, אמר ליה רבן שמעון לר׳ ישמעאל: רבי! יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר ליה ר׳ ישמעאל: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהיית עוטף טליתך, ואמרה תורה, ׳אם ענה תענה אותו׳, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר ליה נחמתני״ (ילקוט שמות שמט). הרי אנו רואים שרבן שמעון בן גמליאל לא דאג כלל על שהוא יוצא ליהרג, כי אם כל דאגתו היתה שמא עבר עבירה חמורה (ראה אבות דרבי נתן לח בנוסח אחר, שאמר רבן שמעון בן גמליאל לרבי ישמעאל: ״אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים וכמגלי עריות וכשופכי דמים״), והיא תמנע ממנו ליהנות מהתענוגים העליוניים הנצחיים אשר יסורי המוות אינם כלום לגבם. ולאחר שר, ישמעאל אמר לו שיכול להיות שנתחייבו על עבירה קלה, ועונש ההריגה בא לכפר עליה - אמר לו״נחמתני״, כי הוא שמח על זה מאד וראה ביסודי המוות אושר גדול, שעל ידי כך ימורק עוונו ויזכה להתענג על ה׳ בתענוגים המופלאים הבלתי סופיים.",
+                "<b>ואם</b> בכל העבירות כך, על אחת כמה במי שנכשל בחילול שבת, שנמנע ממנו העונג המופלא של מצוה זו השקול כנגד כל תענוגות התורה כולה. ואם ימצא דרך שיכופר לו עוון זה, הרי נעשה ראוי לאותו תענוג נצחי, ואין לך אושר גדול מזה. ונמצא כי מה שהתורה אמרה ״מחלליה מות יומת״ (שמות לא) אין זה עונש כלל, אלא הריהו לטובתו של האדם, כי המיתה מכפרת עליו ויהיה זכאי לעונג אין סופי לנצח נצחים."
+            ],
+            "XXXII": [
+                "<big><strong>שרשי המדות</strong></big><br>א. <b>שנינו</b>: ״אמר רבי יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות כד:ז), אמר הקדוש ברוך הוא: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים (דברים ה:כו). שמעו ישראל ושתקו וכו׳ כך כיון שאמר הקדוש ברוך הוא מי יתן וכו׳ היה להם לומר: רבונו של עולם! אתה תן, לפיכך אמר משה: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת״ (דבראשית רבה ז).",
+                "<b>הרי</b> שבאו כאן בתביעה על ישראל, שלמרות שהגיעו למדריגה כזו שאמרו ״נעשה ונשמע״, לא ביקשו שיעמדו במדריגה זו לעולם. וחז״ל גילו לנו שורשו של ליקוי זה: ״אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ׳מי יתן והיה לבבם זה להם׳ - היה להם לומר תן אתה!״ (עבודה זרה ה), ומפרש תוספות שם: ״לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן, לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך״.",
+                "<b>והנה</b> הדבר מופלא מאד, בני ישראל עמדו בשעת מעמד הר סיני במדריגה העליונה ביותר שאנו יכולים לתאר לנו, בני ישראל השיגו לאחר צאתם ממצרים את מעלות הנבואה הגבוהות ביותר, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה״ (מכילתא טו). וכשעמדו על הר סיני, נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד והגיעו למצב שהתפשטו לגמרי מגשמיותם עד שפסקה זוהמתם וחזרו למדריגתו של אדם הראשון לפני החטא, וכולם שמעו וראו את קול ה׳ מדבר אליהם. וחז״ל אומרים שהקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול, שמח בהם במעמד זה עד שקראוהו ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״ (שיר השירים ג), ועוד שהשתוקק שמצב זה ימשך לעולם והתפלל עליהם: ״מי יתן והיה לבבם זה להם וכו׳ כל הימים״.",
+                "<b>והנה</b> בתוך מצב עילאי זה, עוד נמצא פגם במדותיהם של ישראל, שלמרות שה׳ גמל אתם את כל החסד המרובה הזה, החל מהוצאתם ממצרים ועד מתן תורה, והעלם למדריגות עליונות כאלה, לא רצו להחזיק לו טובה וכאילו כפו בה. עד לידי שרשים עמוקים ודקים כאלה, מגיעים כוחות היצר שבאדם שהם יורדים ונוקבים עד תהום הנפש ומטילים דופי בשיא עליונותו.",
+                "<b>ומשה</b> רבינו גילה את שורש המדה הזאת ממקור קדמון, ממקור ראשית בריאת האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. ומשום כך כינה משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה: ״כפויי טובה, דכתיב (במדבר כא) ׳ונפשנו קצה בלחם הקלוקל׳״, ופירש רש״י: ״קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאים לחוץ קראוהו קלוקל, ורגנו על כך. והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכים לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות״; ״בני כפויי טובה, דכתיב: ׳האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל׳״, ופירש רש״י: ״אשר נתת עמדי - לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר״, כלומר, אדם הראשון מצא מקום להתלונן על עצם הטובה שהקדוש ברוך הוא עשה אתו וכאילו כפה בה, וממנו ירש דור המדבר את המדה הזאת וגם הם רגנו על אותה טובה גדולה שה, גמל אתם.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן איזו כפיית טובה מצאו כאן באדם הראשון. למה ברא הקדוש ברוך הוא את האשה? משום שאמר: ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב). אין הכוונה לענינים גופניים כי הרי ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננין לו יין״ (סנהדרין נט). ולא חסר לו איפוא, מאומה, וכל ישותו היתה רוחנית עילאה עד שהמלאכים ביקשו לומר לפניו קדוש, אלא שהקדוש ברוך הוא ראה שיש לעשות לו עזר רוחני לסיוע במעלותיו הגבוהות ולהוסיף לו חכמה ובינה, וכפי שהכתוב אומר אחרי זה: ״ויבן את הצלע״, ופירשו חז״ל: ״שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באשה יותר מבאיש״ (נדה מה:), ובודאי שבזה שאמר אדם הראשון: ״האשה אשר נתת עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל״ - היתה כוונתו שהוא סמר על בינתה של האשה שפסקה לו שיש לו לאכול מעץ הדעת, אלא שתוך הדברים שציין ״אשר נתת עמדי״ - מצאו איזו משמעות דקה מן הדקה שכאילו יש כאן איזו כפייה כל שהיא בעצם הטובה של נתינת האשה.",
+                "<b>והכוח</b> הדק הזה של אדם הראשון השתלשל מדור לדוד עד שעקבותיו ניכרו לאחר אלפיים שנה בדור המדבר, דור הדעה, שלמרות שהגיעו למדריגה שפסקה זוהמתם שהטיל בהם הנחש, עוד נשאר בהם אותו פגם דק של כפיית טובה, שקראו את המן ״לחם הקלוקל״. ומכאן גם נבעה הנטיה לכפיית טובה בבני ישראל במעמד הר סיני שעם כל רום הכרותיהם בחסד ה׳ ובאותו רגע מרומם שהכריזו נעשה ונשמע, פעפעה בקרבם, ומנעה מהם מלהחזיק טובה להקדוש ברוך הוא ולא אמרו ״תן אתה״.",
+                "<b>ועוד</b> יותר, שחז״ל מציינים כי ״אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר ׳ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה׳ וכתיב ׳ולא נתן ה׳ לכם לב וגו׳״ (ע״ז שם), ופירש רש״י: ״אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה״.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה עמוקים כוחות הנפש שבאדם, שכל פגם כל שהוא יורד ונוקב בשרשי חביונותיו וחוצב במעמקיו, עד שהוא עובר בתורשה מאבות לבנים לאלפי דורות, ועלול לחטט אף בגדולי גדולים ולחולל בהם ליקויים ומגרעות.",
+                "ב. <b>ומצינו</b> עוד יותר מזה. הכתוב אומר: ״וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך וכו׳ סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה״ (שמות לב), ואמרו חז״ל: ״׳עברו מן הדרך אשר צויתים׳ אין כתיב כאן, אלא ׳סרו מהר מן הדרך׳, כשהיו בסיני היו שושנים וורודין, עכשיו נעשו סריות, נעשו כזבים, לא עשו לא שעה ולא שעתים אלא מיד סרו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אחד עשר יום היו עם הקדוש ברוך הוא וכל יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל וכו׳. רבי מאיר אומר אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם ׳נעשה ונשמע׳ ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר (תהלים עח): ׳ויפתוהו בפיהם ובלבם יכזבו לו״ (שמות יב).",
+                "<b>הרי</b> עד כמה חדורים שרשי הכוחות הרעים בעמקי נפשותיהם של בני האדם, שלמרות שהגיעו למדריגות עליונות כאלה, כאמור, שעמדו לפני ה׳ בהר סיני באימה וביראה וברתת ובזיע, והשתמשו ברז זה שמלאכי השרת משתמשים בו ואמרו ״נעשה ונשמע״, באותה שעה כאילו כיזבו לה׳ בפיהם, ובלבם תיכננו את מעשה העגל וכיוונו לעבודת כוכבים.",
+                "״<b>עקוב</b> הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו׳ (ירמיה יז). אין סוף למזמות הרשע העקובות המושרשות בתוך לבו של האדם, שעם כל שיא מעלותיו והתעלויותיו לרום הפסגה, הן אינן מרפות ממנו ונוקבות בו עד תהום הנפש, מחדירות בו מחשבות כוזבות וכוונות זדוניות, חותרות תחת כל יסודות אמונתו והכרתו ומסירות אותו מדרך ה׳."
+            ],
+            "XXXIII": [
+                "<big><strong>השראת השכינה</strong></big><br>א. <b>הכתוב</b> אומר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה). ה׳ נתן כוח לבני ישראל להקים לו בית בארץ, שירד משמים מגבהי מרומים וישרה שכינתו בתוך המקום הזה למטה. זוהי גדולתם של ברואי מטה בלבד העולים במדריגתם על כל ברואי מעלה. לגבי המלאכים, מלאכי עליון, אנו קוראים שהם מקדישים את ה׳ בשמי מרום ואומרים: ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״, אבל אינם יודעים היכן מקומו ושואלים זה לזה: ״איה מקום כבודו?״ ולעומתם עונים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, כלומר, נעלם מהם מקומו של ה׳ כביכול. והם מברכים אותו בכל מקום שהוא. ואילו בני ישראל השוכנים עלי ארץ, בכוחם לעשות שהקדוש ברוך הוא ירד משמים, ויצמצם עצמו, כביכול, בתוך אוהל קטן בנוי מארבעים ושמונה קרש שהם מקימים בשבילו. וזו לשונם של חז״ל: ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳עשה לי משכן׳, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים והוא אומר: ׳עשה לי משכן׳ וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום וחמשה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכיבתי בתוך אמה על אמה״ (שמות רבה לד:א).",
+                "<b>הקדוש ברוך הוא</b> כלל בתוך המשכן את כל הבריאה ואת כל הנעשה בששת ימי בראשית, כפי שחז״ל פירטו: ״בשביעי כתיב ׳ויכולו השמים והארץ׳, ובמשכן כתיב: ׳ותכל כל עבודת המשכן׳; בבריאת העולם כתיב ׳ויכל אלהים׳, ובמשכן כתיב ׳ויהי ביום כלות׳ וכו׳ וכו׳״ (מדרש תנחומא פקודי). ולא רק העולמות התחתונים אלא כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, כפי שאמרו חז״ל: ״׳כי כל בשמים ובארץ׳, אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו׳ וכו׳, למעלן - ׳שרפים עומדים ממעל לו׳ (ישעיה ו), ולמטן - ׳עצי שטים עומדים׳ (שמות כה); למעלן - כרובים שנאמר: ׳יושב הכרובים׳ (ישעיה לז), למטן - ׳ויהיו הכרובים׳ (שמות כה) וכו׳ וכו׳; למעלן - ׳כסא ה׳׳, למטן - ׳כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו׳ (ירמיה יז); למעלן - ׳נוטה שמים כיריעה׳ (תהלים קד), ולמטן - ׳עשר יריעות׳ וכו׳ וכו׳. ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח כל מה שלמעלן וירד בשל מטן, שנאמר: ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳״ (שמות רבה לג; וראה גם סוף לה).",
+                "<b>כמו</b> כן היו כל הכלים דוגמה של מעלה. לגבי המנורה כתוב שאמר ה׳ למשה: ״וראה בתבניתם אשר אתה מראה בהר״ (שמות כח), ואמרו חז״ל שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש (ראה רש״י שם), הרי שהמנורה היתה כדוגמת מנורת אש מלמעלה. וכן אמרו חז״ל ״כשעלה משה למרום, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל כלי המשכן ואמר לו כמותן עשה״ (שמות רבה י). ומשום שבמשכן נכלל כל מה שיש בשמים ובארץ, ציוה הקדוש ברוך הוא שיקים אותו בצלאל שידע את כל סודות הבריאה, כפי שאמרו חז״ל: ״יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ״, כתיב הכא: ׳וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת׳, וכתיב התם: ׳וה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה׳, וכתיב: ׳בדעתו תהומות נבקעו׳״ (ברכות בה). ועוד שעל חכמתו נקרא שאמר לו משה: ״בצל אל היית״ (שם).",
+                "<b>ולאחר</b> כל זה, עוד לא הספיקה כל חכמתו של בצלאל, ו״בשעה שגגמרה מלאכתו של המשכן לא שרתה שכינה עליו והביא אותו לבצלאל ואהליאב וכל חכמי לב ולא יכלו להעמידו עד שבא משה רבינו והעמידו שנאמר: ׳ויקם משה את המשכן׳״ (שמות מ; וראה תנחומא שם). ולמה? משום שלמרות כל החכמות שבעליונים ותחתונים שהיו כלולים במשכן, לא על ידם באה השראת השכינה כי אם על ידי התורה וחוקיה, ורק משה רבינו שהוא קיבל את התורה מסיני והוא שנתן אותה לישראל, הוא הראוי להשכין את השכינה, ורק לאחר שהוא הקים את המשכן כתוב: ״ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שם).",
+                "<b>וכך</b> אנו מוצאים בבית המקדש. רק שלמה המלך שאלהים נתן לו ״חכמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים״ (מלכים א ה:ט), הוא שהיה ראוי לבנות אותו. וגם שלמה עשה הכל למטה כנגד מה שנמצא למעלה, כפי שדרשו חז״ל: ״למעלן - ׳זבול וערפל׳ וכו׳, ולמטן - ׳אז אמר שלמה: ׳ה׳ אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך״׳ (מלכים א ח:יג), שהרי גם בבנין בית המקדש היו כלולים כל מעשה בראשית. ובכל זאת לאחר הכל, אמר הקדוש ברוך הוא: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (שם ו). השראת השכינה אינה תלויה בכל החכמות של כל הברואים שלמעלה ושלמטה, כי אם בחוקות התורה ובמשפטיה. אם ישמרו את התורה, אז ישים ה׳ משכנו במקדש שהכינו לו, ואם לא ישמרו את התורה לא תשרה השכינה בתוכם. ולא רק משום שזה תנאי להשראת השכינה, כי אם משום שלימוד התורה ושמירת התורה זוהי השכנת השכינה. ואמנם כתוב לגבי המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ודרשו: ״׳ושכנתי בתוכו׳ - לא נאמר, אלא, ׳ושכנתי בתוכם׳, בתוך בני ישראל״. אין השכינה שורה בתוך הבית על כל החכמה והתבונה והדעת הכלולות בהוויתו, אלא בתור לבותיהם של ישראל, כי העיקר היא מדריגתם הרוחנית עד כמה שהם לומדים את התורה ומקיימים אותה ושם שוכנת השכינה, בתוך לבו וראשו של כל אחד ואחד. וזוהי גדולתו של האדם, שבכוחו על ידי רוממותו הרוחנית להוריד את השכינה מלמעלה שתצטמצם בתוך ד׳ אמותיו של תורה ושם מקום כבודו.",
+                "<b>מצינו</b> בעוד מקומות, שחז״ל ראו עיקר גדולתו של האדם לא בהשגותיו בחכמות הבריאה ובסודות ההויה של העליונים והתחתונים, אלא דוקא בידיעותיו ובחריפותו בהלכות התורה, ואף משה רבינו עם שיא השגותיו בכל רזי העולם, לא עמדו לו זכויותיו אלא בשל יסודות ההלכה המיוחסים לו.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם! הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד (שצריך טעם, רש״י), אמרו לו תלמידיו: רבי! מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתישבה דעתו״ (מנחות כט).",
+                "<b>הרי</b> שלא עמדו למשה כל השגותיו האלהיות בשעה שלא ירד לעומק דרשותיו של רבי עקיבא בהלכה ותשש כוחו, ורק לאחר שמסר רבי עקיבא שגם ההלכות אין מקורן אלא ממשה מסיני - נתישבה דעתו. והוא אשר אמרו חז״ל: אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד, (ברכות ח), ורק במקום זה הוא משרה את שכינתו.",
+                "<b>ומכיון</b> שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, למרות שהם נבדלים ומרחפים בעולמות העליונים, אין הם יודעים איה מקום כבודו, ורק ישראל ברואי מטה שקיבלו את התורה ולומדים אותה ומקיימים מצוותיה, הם בכוחם לעשות מקדש לה׳ לקבוע את מקומו בתוכם, בתוך מוחותיהם ולבותיהם, ולהשכין שכינתו בקרבם.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שמצינו שבכוחו של האדם להאציל מזיו השכינה גם על אחרים, ולהטיל קדושה על כל חפץ ועצם. הנה מעבד אדם קלף מעורה של בהמה, חותך ממנו גוילין וכותב עליהם דברי התורה. ועל ידי כוונותיו לשם קדושת התורה הם נהפכים לדבר שבקדושה. ולא עוד אלא שגם התשמישים שהאדם מייחד לספר התורה, המעיל שהוא עוטפו בו, הארון שהוא גונזו בתוכו, השולחן שהוא מניחו עליו וכדומה, מקבלים קדושה על ידו ואסור להשתמש בהם לצרכי חולין, ואף נתון בידי האדם שיעור הקדושה של כל דבר, אם תהיי זאת קדושה חמורה או קדושה יותר קלה. כשהוא כותב על הקלף דברי הנביאים, יש להם קדושה יותר קלה ואסור להניח אותם על הקלף שכתב עליו דברי תורה, וכן אסור להניח גמרא על ספר נביאים וכדומה.",
+                "<b>ומנין</b> לו הכוח הזה? הכוח הזה בא לו מתוך כך שה׳ הטביע בו היכולת לעשות משכן לה׳ ולמשוך על ידי מעשיו, על ידי לימוד התורה וקיום התורה, את השכינה כביכול שתשרה בתוכו, בתוך מוחו ולבו, והוא בעצמו נהפך למקום מקדש, לעצם של קדושה. ומתוך כך יכול הוא להאציל מקדושתו על כל העצמים, למשוך את כוח הקדושה על כל חפץ שהוא רוצה ובמדה שהוא מכוון.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ראה מסילת ישרים פ׳ כו</i>",
+                "<b>ואם</b> יש הבדלי קדושה בחפצים שמתקדשים על ידי האדם עד שאסור להניח ספר שכתב בו נביאים על ספר שכתב בו תורה, כאמור, על אחת כמה שהאדם בעצמו שהוא מקור הקדושה צריך להיזהר מלבא במגע עם אנשים הפחותים ממנו במדריגת הקדושה, כגון חסיד עם צדיק, וכל שכן שיש להתרחק מאנשים שאינם מהוגנים. ומכאן נבין למה הקפיד ריש לקיש לא לדבר עם שום אדם שאינו ברום המעלה, ואף לא דיבר עם ר׳ אלעזר שהיה ״מרא דארעא דישראל״ וקבעו מתוך כך ״דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיא בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי״ (ראה יומא ט:). ריש לקיש לא נהג כך משום גאוה חלילה, אלא משום שהכיר מעלתו שהוא בבחינת ספר תורה שנכתב בקדושה ובטהרה ושכינת אל על ראשו, והוא בעצמו אינו רשאי לזלזל בקדושה זו.",
+                "<b>את</b> הכלל הזה אנו מוצאים גם בהלכה: ״כתוב בתורה לגבי נגעים: ״וחלצו את האבנים״ (ויקרא יד), ודרשו חז״ל: ״מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים. מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״ (תורת כהנים שם). ולכאורה מה צריך השכן לסבול מנגעי חבירו והלא מדברים כאן אף במקרה שלא ראה את חבירו ולא שמע אותו, ומה פשעו ומה חטאתו? אלא שעליו היה לשמור על מעמדו הרוחני, על מדת הקדושה השרויה בתוכו, ולבדוק מי גר בשכונתו ולהתרחק ממי שהוא במדריגה פחותה ממנו, ומכיון שלא נזהר בזה וזלזל בעצמו, נפגעה מדריגתו ונעשה ראוי שיפגעו בו הנגעים שלקה בהם חבירו.",
+                "<b>חז״ל</b> אמרו עוד: ״הזהרו בגחלתם (של חכמים) שלא תיכוה וכו׳ וכל דבריהם כגחלי אש״ (אבות ב:י). הוי אומר, כפי שאמרנו, שתלמידי החכמים הם בבחינת מקדש ה׳ ושכינה שורה בתוכם והם בבחינת גחלי אש של קדושה, ויש לשמור שלא תיהפך לאש של גיהנום רחמנא לצלן.",
+                "<b>ודרושה</b> בזה זהירות רבה שהיא כחוט השערה. הכתוב אומר: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם לפני האלהים״ (שמות יח), ואמרו חז״ל ״מכאן שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה נהנה מזיו השכינה״ (ברכות סד), כלומר, שתלמיד חכם אף שהוא אוכל לחם, יש בסעודתו משום זיו השכינה, והם בבחינת ויאכלו וישתו ויחזו את האלהים. אולם מצינו גם להיפך, שאמרו חז״ל על אצילי בני ישראל, לאחר שכתוב עליהם: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כג) - ״שהיו ראויים להשתלח בהם יד וכו׳ שזנו עיניהם מן השכינה״ (ויקרא רבה כ), ולא היתה בהם הרתיעה הדרושה בפני קדושת ה׳.",
+                "<b>ומכאן</b> למעשה, כמה שבני הישיבה צריכים להזהר מבלי להתחבר עם מי שאינו מוכר להם, אף אם לא ידוע עליו שאינו הגון, כי כל מגע אתו עלול לפגוע במדריגתם ולהשפיע עליהם לרעה, וכל שכן שלא יתרפו מדברי תורה, שכל הפורש מהם פורש מן השכינה ונהפך בזמן קצר לאחר, עד שלא נשאר בו כל היכר שהיה בו פעם משהו מן הקדושה. ואשרי המחזיק בתורה ומתקרב אל השכינה.",
+                "ב. <b>כתוב</b> אחד אומר: ״רם על כל גויים ה׳ על השמים כבודו״, ובכתוב השני כתוב: ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״ (תהלים קיג). ויש הבדל גדול ביניהם. בפסוק הראשון מובעת דעת הגויים שהם רואים את התרוממותו של ה׳ בזה שכבודו על השמים, ודעה זו מוטעית היא, כפי שמבואר בפסוק השני, כי באמת אין הבדל לגבי ה׳ בין השמים והארץ והוא גבוה מעל הכל, אלא שהוא יורד מגובהי מרומים ומשפיל לראות גם בשמים וגם בארץ. ולהיפך מקום כבודו הוא דוקא על הארץ, כפי שהכתוב אומר: ״מלא כל הארץ כבודו״, כי את ״הארץ נתן לבני אדם״ והוא משרה את שכינתו ביניהם.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״מהו ׳ולכבוד אהיה בתוכה׳ (זכריה ב), והלא אין כבודו של הקדוש ברוך הוא אלא במרום, שנאמר: ׳על השמים כבודו׳? אמר רבי יהושע בן לוי: להודיע שבחן של ישראל לכל באי עולם שבשבילם הקדוש ברוך הוא מוריד שכינתו משמי מרום ומשרה אותה בארץ״ (ילקוט שם).</i> ומשום כך אמר ה׳ לישראל: ״ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם״, ולאחר שהוקם המשכן כתוב: ״ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שמות מ). וכן נאמר בכתובים רבים: ״ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד וכו׳ וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ (ויקרא ט); ״ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את קול ה׳ מדבר אליו מעל הכפורת״ (במדבר ז), ועוד.",
+                "<b>אולם</b> לפי זה, לכאורה, עכשיו שאין לנו משכן ומקדש אין שכינת ה׳ בתוכנו. אלא הוא אשר דיברנו, כי השראת השכינה אינה תלויה בבתים של המשכן והמקדש שהקימו לד, כי אם בלימוד התורה ובשמירת חוקיה ומצוותיה, כמו שאמר ה׳ לשלמה: ״הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם וכו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל״ (מלכים ו). והלא גם בזמן שהיו המשכן ובית המקדש קיימים, אילו לא היו הכוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם - לא היה כבוד ה׳ שרוי בבתים האלה. הוי אומר, שהעיקר הוא בקיום התורה ובמצוותיה וכל השראת השכינה אינה תלויה אלא בזה. ומכאן שבכל מקום ובכל זמן שבני ישראל לומדים את התורה ומקיימים אותה - שכינה עמהם. וכן אמרו חז״ל בפירוש: ״עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: ׳אלהים נצב בעדת אל׳ וכו׳ וכו׳. ומנין אפילו שנים? שנאמר ׳אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע׳. ומנין אפילו אחד? שנאמר ׳בכל מקום אשר אזכיר שמי אבא אליך וברכתיך״ (אבות ג:ב). ולא עוד אלא שחז״ל אומרים: ״עשרה קדמה שכינה ואתיא״ (ברכות ו), אם באים עשרה ללמוד, השכינה קודמת לבא לפני שיופיעו כל העשרה, משום שכתוב ״נצב בעדת אל״ - ״מעיקרא משמע״ (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ולפי</b> זה כמה גדול עונשו של ביטול תורה של יחיד וכל שכן של רבים, כי הרי בהתכנסם ללמוד תורה, הם מורידים את השכינה שתשכון בתוכם וכאילו מקימים משכן ומקדש ה׳ ועוד יותר מזה, וברגע שהם מבטלים מלימודם הרי הם מסלקים את השכינה, כביכול, ומחריבים את בית מקדשם.",
+                "<b>ועוד</b>, שהם מגרשים את עצמם מגן העדן, כי מה היה גן העדן? שה׳ היה שרוי בתוכו, כדמצינו לגבי אדם וחוה שלאחר שחטאו כתוב: ״וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלד בגן״ (בראשית ג), ופירשו חז״ל: ״שהיתה שכינה מתהלכת ממנו על שחטא״ (פסיקתא זוטרתא; וראה גם בבראשית רבה יט). והנה כשרבים לומדים תורה אלהים נצב על גבם, כאמור, והרי הם בגן עדן, וכשהם מפסיקים את לימודם, שכינה מתהלכת מהם והם מסתלקים מגן העדן.",
+                "<b>ואין</b> המדובר בלימוד תורה לכל היום, כי אם בלימוד של כל רגע וכל מלה. חז״ל אומרים: ״עלמא אמאי קא מקיים - אקדושא דסידרא״ (סוטה מט), ופירש רש״י: ״סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיתו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקים בתורה״. והנה מופלא הדבר מאד, כי הרי גם לתפילה יש ערך רב, כפי שאמרו חז״ל שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת ועשרה שמתפללים שכינה עמהם (ברכות ו), אלא שחז״ל הוסיפו ש״אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, דכתיב ׳אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב׳״ (שם ח). ומשום כך תיקנו בסוף התפילה שיאמרו ״קדושה דסידרא״, כלומר פסוק וחצי מדברי הנביאים ותרגומם, שיש בזה משום לימוד תורה, כדי שילכו מחיל אל חיל, מתפילה ללימוד (ראה ברכות סד). ועל קטע קטן זה אומרים: ״ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו׳ ונתן לנו תורת אמת״ ומתפללים ״תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל״, כלומר שבזכות לימוד מועט זה תתקבלנה תפילותינו לפני ה׳. ולא עוד אלא שדוקא על פסוק ומחצה זה שאף ילד קטן יודע פירושו הפשוט, קיים כל העולם משום שזה לימוד תורה.",
+                "<b>ומצינו</b> עוד שאף לימוד אות אחת יש לו ערך רב. חז״ל אומרים: ״הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני״ (מנחות ל). ומהו ההבדל בין לוקח לכותב? משום שהקונה ספר תורה בשוק, מקבל אותו מן המוכן ואינו יגע בזה והריהו כחוטף מצוה, במקום אשר הכותב משקיע יגיעה עד שהוא רוכש אותו, וכמוהו כמקבל תורה מסיני כי בודאי היה מוכן גם לטרוח וללכת למדבר כדי לקבלה (ראה טור או״ח רעא:א בשם נימוקי יוסף״). והנה רב ששת מוסיף: ״אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו״. הרי שאף יגיעה של אות אחת חשובה לגבי הקדוש ברוך הוא שאף הוא כמוהו כמקבל תורה מסיני.",
+                "<b>ולפי</b> האמור, הרי בלימוד תורה אף בפסוק אחד, והוא הדין אף באות אחת, מקיימים את כל העולם, את השמש, הירח והכוכבים ואת כל היקום. ולא רק מקיימים את העולם, כי אם גם בונים עולמות חדשים, כפי שדרשו חז״ל על הפסוק ״כל בניך לימודי ה׳״ - ״אל תיקרי בניך אלא בוניך׳ (ברכות סד), היינו שתלמידי החכמים בונים עולמות. ועל אחת כמה כשלומדים תורה ברבים, שיושבים תלמידי חכמים בצוותא ומנגחים זה לזה בהלכה ומשיבים זה לזה בשאלות ותשובות, וביחוד בלימוד בישיבה שהוא מקום תורה מיוחד, שבאמור, שרויה בו שכינת ה׳ ונמצאים במחיצתו ובקירבתו, כביכול, שנאמר על זה: ״קרבת אלהים לי טוב (תהלים עג), ו״אין טוב אלא תורה״ (ברכות ה).",
+                "<b>ומכאן</b> גם להיפך, כמה מחריבים את העולם בביטול תורה, אף בביטול של רגע אחד ואפילו אות אחת, ומכל שכן בביטול תורה דרבים ובמקום השראת השכינה. ויש להתחזק, איפוא, ולנצל כל רגע לתורה ולהשרות בזה ללא הרף משכן כבוד ה׳ בתוכנו."
+            ],
+            "XXXIV": [
+                "<big><strong>מבחן המעשים</strong></big><br><b>במאמרנו</b> הקודם עמדנו שאין המלאכים יודעים היכן שכינתו של ה׳ יתברך ולכן הם שואלים זה לזה: ״איה מקום כבודו״, ולעומתם משיבים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, כלומר, מכל מקום שהוא נמצא. וקוראים זה לזה ואומרים: ״מלא כל הארץ כבודו״. אבל האדם שהוא גדול מהמלאכים ונאמר עליו ״חכמתו מרובה משלכם״, בכוחו להשכין את כבוד ה׳ בתוך המשכן למטה, בתוך מחנה ישראל, בתוך ראשו ולבו של עצמו ושל כל אחד ואחד.",
+                "<b>ומשום</b> כך אין המלאכים הנמצאים בשמים, יורדים לעומקם של מעשי בני האדם בארץ שהשכינה שורה עליהם, ואינם מבחינים בין מעשה למעשה ברום מעלתם. ולכן כשחטא אדם הראשון שאלו: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ אבל אדם הראשון שנמצא בארץ שנאמר עליה ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, עליו לרדת לעומקו של לב האדם ולהבדיל בין מעשה למעשה, והוא נתבע על אשר שגה במעלות העליונות של השראת השכינה, כביכול.",
+                "<b>וכשם</b> שאדם הראשון היה חייב להבחין במצוה היחידה שנצטוה עליה, כן אנו חייבים להכיר בכל תרי״ג המצוות - את כל ההבדלים שיש בכל אחת מהן על כל עומקן ודקדוקן ולהבחין את טיבו המוחלט של כל מעשה ומעשה.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ (בבא קמא טו). ולכאורה, אם המטרה הוא המעשה, הרי המעשה עיקר ולא התלמוד. אולם באמת אין כלל במעשים, אף במעשים הטובים, ובכל מקרה יש לבחון מה כאן הטוב ומהו - הרע. והרי גם עצם הכלל הזה שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ושיש משום כך לבטל תלמוד תורה כדי לקיים מצוה - אינו קבוע. הנה במקום שאפשר לקיים את המצוה על ידי אחרים, אין לבטל מתלמוד תורה (ראה ירושלמי פסחים ג:ז; מובא ברא״ש כתובות יז). ואם כן, איפוא, הכל תלוי בתלמוד, כי ״לא עם הארץ חסיד״ (אבות ב:ה), ובלי התלמוד לא יודעים להבחין ולהבדיל באיזה מקום וזמן מעשה זה ראוי ובאיזה מקום וזמן אינו ראוי, ועלולים להפוך טוב לרע ורע לטוב.",
+                "<b>הכלל</b> הזה עובר כקו בכל התורה ואף לגבי המדריגות הגדולות ביותר. הרי עיקר תכליתו של האדם היא היראה, כדברי הכתוב: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואה מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך״ (דברים י). ולמדנו שתפקידו של היראה הוא לומר שירות ותשבחות לפני ה׳, כדברי הכתוב: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיה מג), וכן נאמר בפרקי הלל: ״יאמרו נא יראי ה׳ כי לעולם חסדו״. ואולם באמירת הלל יש מדריגות רבות והבדלים גדולים מאד ביניהן. גם הגויים אומרים הלל, כדכתיב: ״הללו את ה׳ כל הגויים״, אבל יש הבדל רב בין ההלל של ישראל, שכתוב עליהם לחוד: ״יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו״. וכמדת ההבדל בין הגויים לבין ישראל, כך ההבדל בין אמירת ההלל של ישראל לבין אמירת ההלל של הכוהנים, שכתוב עליהם במיוחד: ״יאמרו בא בית אהרון כי לעולם חסדו״. ואותו המרחק יש בין בית אהרון לבין יראי ה׳, שהם מגיעים לשיא המעלה באמירת הלל. ואם כן הרי ההלל שאומרים יראי ה׳ הוא המעשה הגדול ביותר, ובכל זאת אומרים חז״ל: ״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״ (שבת קיח). אותו מעשה שבמקומו ובשעתו יש בו שיא המעלה של היראה, הרי לא במקומו ובשעתו, הוא נהפך לשלילת היראה, ולשיא הפחיתות שכמוהו כחירוף וגידוף רחמנא לצלן.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת הכתוב: ״נחפשה דרכינו ונחקורה ונשוב אל ה׳״ (איכה ג). לכאורה, הרי ניתנה לנו התורה ותרי״ג מצוותיה, ואנו יכולים לברר לפיה אם אנו מקיימים אותן או לא, ומה יש כאן לחפש ולחקור? אלא מכאן שגם המצוות עצמן צריכות חקירה ובדיקה אם מקיימים אותן במקומן ובזמנן הראוי.",
+                "<b>הבחינה</b> הזאת בטיב המעשים היא יסוד היראה. ומשום כך ראה דוד המלך ע״ה צורך ללמד לבו היראה ואומר: ״לכו בנים שמעו לי יראת ה׳ אלמדכם״, ומהו מלמד לנו? ״נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו״ (תהלים לד). הוא מגלה את הפרטים: ״נצור לשונך״: ״בקש שלום״, ויחד עם זה הוא מביא את הכלל: ״סור מרע ועשה טוב״, כלומר שיש לסור מהרע בתוך המעשה הטוב עצמו, שיש לבחון אימתי יש לאחוז בו, במעשה הטוב, ואימתי הוא רע ויש לסור ממנו.",
+                "<b>הנה</b> נקח את הפרט: ״נצור לשונך מרע״. הכתוב אומר: ״האמנם אלם צדק תדברון״ (תהלים נח), ודורשים חז״ל: ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר ׳צדק תדברון׳״ (חולין פט). הכתוב ״נצור לשונך מרע״ מכוון, שינצור לשונו שלא לדבר דברים בטלים כי אם דברי תורה, וזהו עיקר משימתו של האדם. אולם יש אשר נאמר ״נצור לשונך מרע״ אף על דברי תודה עצמם, כגון, הדיבור בדברי תורה בזמן התפילה, כפי שאמרו חז״ל: ״זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד״ (שבת י), ואף על פי שתפילה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם (ראה שם), ואמרו: ״תלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א), והעוסק בתורה - שכינה כנגדו, בכל זאת בזמן תפילה אסור לעסוק בדברי תורה, כי גם התפילה בזמן שחייבים בה אם כי אינה אלא בקשה לשעה, יש בה חיי עולם. ולא רק עצם התפילה כי אם גם פסוקי דזמרה, כפי שאומר ר׳ יוסי: ״יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום״, והגמרא מפרשת שהכוונה היא לפסוקי דזמרה שהם חביבים בשעתם יותר מן ההלל (ראה שבת קיח). ומי שמדבר בשעת פסוקי דזמרה בדברי תורה, עם כל ערך המצוה שיש בהם, הרי זו עבירה ונאמר על כגון דא: ״סור מרע״.",
+                "<b>ונמצא</b> איפוא שאזהרת דוד ע״ה ״נצור לשונך מרע״ - אינה על רכילות לשון הרע ודיבורים אסורים אחרים בלבד, אלא לפעמים גם על דיבורים שיש בהם משום מצוה רבה, במקרה שאינם בשעתם ובמקומם. ומשום זה צריכים לבחון את כל המעשים, לחפש דרכיהם ולחקור אותם, ודבר זה צריך הרבה תלמוד. ומשום כך אמרו: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״, כי רק על ידי התלמוד, כאמור, אפשר לבחון אימתי הוא מעשה טוב ואימתי הוא רע.",
+                "<b>את</b> כושר הבחינה הזה דורשים מן האדם בכל השקפותיו ובכל מעשיו. אנו אומרים בהלל הגדול: ״לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו״ וכוללים בזה את כל המאורות, ובכל זאת מפרטים לאחרי זה כל אחד לחוד: ״את השמש לממשלת היום כי לעולם חסדו״; ״את הירח והכוכבים לממשלת הלילה כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו). מוטל עלינו לראות חסד מיוחד של ה׳ בעצם ההבדלה של המאורות, לכל אחד בזמנו״ ליום לחוד וללילה לחוד, כמו שאומר הכתוב: ״ויבדל אלהים בין האור ובין החושך״ (בראשית א), ויש להוסיף על כל אחד מהם ״כי לעולם חסדו״ במיוחד. ולא עוד אלא שיש להבדיל גם בלילה עצמו, בין האור של הירח לבין האור של הכוכבים.",
+                "<b>וכשם</b> שה, הבדיל בין המאורות, כך הבדיל בין המעשים ואף בתוך המעשים הטובים עצמם. חז״ל אומרים: ׳ויבדל אלהים בין האור ובין החושך׳ - בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים; ׳ויקרא אלהים לאור יום׳ - אלו מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלו מעשיהם של רשעים״ (בראשית רבה ג). כשם שהבדיל בין האור והחושך כך הבדיל במעשיהם של הבריות, אילו מהם דומים ליום ואילו מהם דומים ללילה, לכל אחד לפי מהותו ודרגתו.",
+                "<b>וההבדל</b> בין בני האדם כל כך גדול עד שיש להרחיק אלו מאלו, כשם שהבדיל האור מן החושך. שנינו שאין קוברים רשעים אצל צדיקים, משום שבחייהם היו שונים אלו מאלו. ואף ברשעים עצמם אין קוברים זה אצל זה, כדברי חז״ל: ״אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל״, ומשום כך הנהיגו ש״שני בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ונשרפים״ (סנהדרין מו.). כמו כן מקפידים בצדיקים שיקברו אותם בקברות מיוחדים ובשכנותם של צדיקים אחרים השוים במעלתם. ואם לאחר מיתה כך, על אחת כמה בחייהם שיש להרחיק את הרשעים מן הצדיקים, ואף בין הצדיקים עצמם יש להבחין במדרגותיהם ולהבדיל זה מזה (ראה במאמרנו הקודם בנוגע לריש לקיש).",
+                "<b>וכושר</b> הבדלה זה הוא יסוד הדעת, כפי שאמרו חז״ל: ״אם אין דעה הבדלה מנין?״ (ירושלמי ברכות ה:ב). אין לראות חושך ואור משמשים בערבוביה, אלא יש להבדיל ולהבחין בין דבר לדבר, בין אדם לאדם, בין מעשה למעשה, בין מקום למקום ובין זמן לזמן.",
+                "<b>והכושר</b> הזה של ההבדלה מוטבע, כאמור, רק באדם, באשר הוא צלם אלהים, וכשם שהקדוש ברוך הוא מבדיל בין אור לחושך, כן האדם מחונן בכוח זה להבדיל בין המעשים הרומים לאור לבין המעשים התמים לחושך. אבל המלאכים שהם שכלים נבדלים אין להם הכושר להבדיל בדקות של המעשים.",
+                "<b>תפקיד</b> זה של בחינת המעשים הוא הקשה ביותר, כדברי הכתוב ״כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ד). אין הכוונה שאין צדיק שלא יבצע מעשה חטא ממש, אלא שלא יבחין בין המעשים הטובים ושלא יחטא במעשה הטוב עצמו. בחינה זו היא מחכמתו של האדם בלבד, שנאמר עליו: ״וחכמתו מרובה משלכם״, והיא, כאמור, יסוד היראה והדעת."
+            ],
+            "XXXV": [
+                "<big><strong>עומק הבחינה</strong></big><br>א. <b>כדי</b> שהאדם יוכל להגיע לתכלית השלמות שזו חובתו בעולמו, עליו לחדור לתוך עמקי נפשו, לחטט בכוחות נפשו הצפונים בפנימיות פנימיותו ולבחון בהם כל מגרעת, כדי שיוכל לישרם ולתקנם, עד שה׳ שנאמר עליו ״חוקר לב ובוחן כליות״ (ירמיה יז:י) יעיד שאין בהם שום פגם. וזוהי כוונת הכתוב: ״על כן יאמרו המושלים באו חשבון״ (במדבר כא:כז) וכפי שדורשים חז״ל: ״על כן יאמרו המושלים ביצרם באו ונחשוב חשבונו של עולם״ (בבא בתרא עח:), כלומר, על האדם הרוצה למשול ביצרו לעשות חשבונות בנפשו ללא סוף וללא הפסק והיסח דעת, ולהכיר את חסרונותיו הדקים ביותר, כדי שיוכל לעקרם ולשרשם ולהשתלט על כוחותיו ורצונותיו ולהביא אותם לידי שלימות מוחלטת.",
+                "<b>ואם</b> אדם אינו מגיע למדריגה כזאת ומשייר בעמקי נפשו פגמים שאינו מבחין בהם ואינו מתקן אותם, הריהו נתבע עליהם כעל עוונות ופשעים חמורים. חז״ל אומרים: ״אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר ׳מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים׳״ (עבודה זרה ד:), ופירש רש״י: ״כלומר, גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת המלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה״. הרי שעמדו בני ישראל באותו זמן במדריגה רמה כפי שהכתוב מעיד עליהם שהיה ״לבבם ליראה אותי״ (ראה רש״י שם), וגם לאחר שנכשלו במעשה העגל, שלא אירע, כאמור, אלא למטרה נשגבה, באו לידי תשובה, ותשובה כזו שבאה להורות לדורות, ובכל זאת מכיון שנרשם בהם משהו משום קשיות עורף, כפי שהכתוב אומר: ״כי עם קשה עורף אתה״ (שמות לג:ג), וקשיות עורף זו גרמה להם שלא ירדו לתוך עמקי כוחותיהם עד הסוף ועדיין נשארו בצפוניהם פגמים דקים שלא הכירו בהם ולא שירשו אותם - לא נמחל להם לגמרי וכל הדורות סובלים את עוונם, חז״ל אומרים: ״אמר רבי יצחק, אין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר ׳וביום פקדי ופקדתי׳״ (סנהדרין קב.). השיור הזה של קשיות עורף המהוה עוון העגל שלא בחנו בו אותו הדור ולא עקרו אותו מלבם ומנע אותם מלהכיר לגמרי בחטאם ולשוב עליו, נשאר מושרש לדורי דורות ובגללו באות בחלקן הפורענויות בעולם.",
+                "<b>ומשום</b> כך נצטוינו במצות עשה לזכור כל יום את מעשה העגל, כפי שדורש הרמב״ן מהכתוב: ״זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר״ (דברים ט:ז), כדי להזכירנו תמיד לחטט בתוכנו ולעקור את הרושם הזה.",
+                "<b>ולשם</b> תיקון זה, בא גם הענין של פרה אדומה. אמרו חז״ל ״פרה אדומה, מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה? אמר רבי אייבו, משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך. אמר המלך, תבא האם ותנקה את צואת בנה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל״ (ילקוט חוקת תשנט). הרי שכל ענין פרה אדומה בא לתקן את מעשה העגל. ועוד, שגם בדורותינו אנו חייבים לקרוא פרשת פרה אדומה לפני חג הפסח, ויש אומרים שזו מצות עשה מדאורייתא (תוספות ברכות יג והרא״ש שם), ובודאי משום אותו הטעם.",
+                "<b>נמצאנו</b> למדים, כמה חמור הדבר אם אין האדם יורד בכל שיא יכולתו לתוך עמקי חביון נפשו ומצפוניו, ומשאיר בהם אי אלו שיורים ורשמים פגומים שלא בחן בהם ולא הכירם.",
+                "<b>וזוהי</b> גם כוונת הכתוב: ״הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי״ (ירמיה ב:לג), כלומר, שכל המשפט בא על האדם בעיקר על אשר אינו מודה בחטאו, וכל אימת שעוד נשאר בקרבו, בפנים פנימיותו, איזה פגם שהוא, והוא אינו יורד עד תכליתו ואינו מבחין בו, הרי אינו מכיר בחטא זה וכמוהו כאומר ״לא חטאתי״. ודוק בדברי הכתוב שלא נאמר: ״הנני שופט אותך״ אלא ״הנני נשפט אותך״, כלומר שגם הקדוש ברוך הוא, כביכול, נמצא נשפט יחד עם האדם על תקלה זו, בבחינת ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא:טו), כל אימת שישנו באדם איזה חסרון שהוא, אף דק מן הדק, והוא אינו מבחין בו כדי לשרשו, הקדוש ברוך הוא מצטער על כך, כביכול, צער רב ואומר: ״קלני מראשי קלני מזרועי״ (סנהדרין מו.).",
+                "<b>ומכאן</b> נבין דברי חז״ל על הכתוב: ״עוון עקבי יסובני״ (תהלים מט), כי ״עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין״ (עבודה זרה יח), כי דוקא העבירות הללו שהן דקות וקלות, והאדם לא מרגיש בהן ודש אותן בעקביו, הן שמביאות עליו את הדין, משום שהוא אינו מבחין בהן ואינו חושב אותן לחטא, וממילא לא יבוא להתחרט עליהן ולשוב בתשובה.",
+                "ב. <b>ומאידך</b> גיסא, אם כה חמור חוסר ההבחנה והחדירה של האדם בעמקי מצפוניו, הרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, וכמה חשוב, איפוא, כל הרהור קל שבאדם שיש בו משום ביקורת על מעשיו ותזוזה לתשובה. ובני קורח יוכיחו! אמרו חז״ל: ״למנצח לידותון לבני קורח מזמור וכו׳ רחש לבי דבר טוב״ (תהלים מט) - ״הודיעך שלא יכלו להתודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה, קיבלם הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳ואתה שלמה בני, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין׳, וכל מחשבות אינו אומר אלא ׳וכל יצר מחשבות׳. עד שאין האדם יצר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין. למה לא יכלו לומר בפיהם שירה? שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם וכו׳ לכך אמר: ׳רחש לבי׳״ (ילקוט תהלים תשמט).",
+                "<b>הרי</b> שבני קורח שכבר נמצאו בשאול תחתית ובאישה של גיהנום, לא היה עוד בכוחם לומר משהו בפיהם ולחשוב מחשבה שלמה, ורק לבם רחש איזה רחש כל שהוא שהיה בו דבר טוב, בכל זאת מצא בהם הקדוש ברוך הוא איזו תזוזה שהיא והכיר בתשובתם. וזהו מה שאומר הכתוב: ״כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות הוא מבין״. כל משהו ברחש לב וכל נטיה כל שהיא במחשבה, הקדוש ברוך הוא בוחן הלב וחוקר הכליות מעריך אותם ורואה בהם התחלה להכרה ולתשובה. ומיד שבני קורח הגיעו לידי כך, נתבצר להם מקום בגיהנום ונתאפשר להם לאמר שירה, כדברי הכתוב: ״למנצח לידותון לבני קורח מזמור״.",
+                "<b>הרי</b> כמה גדול הוא ערך ההבחנה ומה רב כוחה של הכרה, וכשם שכל המשפט בא מצד אחד על כל שיור קל בהכרת החטא שהוא בבחינת ״לא חטאתי״, כן אין שיעור להערכה מצד שני לכל רחש קל בהכרת החטא."
+            ],
+            "XXXVI": [
+                "<big><strong>קושיות עורף</strong></big><br><b>כשחטאו</b> בני ישראל במדבר בחטא העגל, כתוב בתורה: ״וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך וכו׳ עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וכו׳״. לאחר זה מתחיל הכתוב שוב: ״ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי וכו׳ ויחר אפי בהם ואכלם״ (שמות לב). והנה תמוה מאד, כי הרי ה׳ אמר למשה שבני ישראל חטאו חטאה גדולה כזאת שעבדו עבודה זרה, עשו להם עגל והשתחוו לו ואמרו עליו: ״אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״, ובכל זאת לא גזר כליה בגלל זה, ורק מאחר שראה אותם קשי עורף אמר למשה שהוא רוצה לכלותם. ולכאורה זה נדמה לנו כמי שרואה אדם עושה מלאכה בשבת שחייבים על זה סקילה והוא בא לייסרו על אשר עבר איזה מנהג קל. אולם מכאן אנו רואים שליקוי במדה גרוע מחטא ואף מחטא חמור ביותר כמו עבודה זרה. והדברים ברורים ומובנים.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו על כך שכל גדולתו של האדם הוא בזה שיש לו כוח הבחירה, שה׳ הטביע בו חופש היכולת שאינו כבול לרצון ה׳ ובידו לנהוג כאוות נפשו. והכוח הזה, כוח הבחירה, הוא הוא בחינת צלם האלהים שבאדם, באשר האלהים בלבד הוא בעל היכולת ואין זולתו. והודות לכוח זה ראוי האדם להידמות לקונו, כפי דברי הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״, ודורשים חז״ל: ״ואנוהו - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו׳ ״ (שבת קלג; וראה שם רש״י הדורש: ״לשון אבוהו - אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו״). ולא עוד אלא שרוממותו של ה׳ בעולם תלויה, כביכול, באדם, כפי שמשמע מדברי אותו הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״ - זה אלי״ תלוי ב״אנוהו״. בזה שאדם מתדמה לקונו במדותיו הוא מביא נוי להקדוש ברוך הוא ומכתיר אותו לאל, באשר על ידי כך משתקפת בו, באדם, תפארתו וגדולתו.",
+                "<b>ומשום</b> כך אומר הכתוב על ישראל: ״מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו״ (דברים ד), ודורשים חז״ל: ״הקדוש ברוך הוא כביכול עושה את ישראל עיקר - ׳אשר לו גוי קרוב׳ אינו אומר, אלא ׳אשר לו אלהים קרובים אליו׳ ״ (ילקוט שם), כלומר הקדוש ברוך הוא מתיחס בזה שהוא קרוב לישראל והם המגדלים אותו, כביכול, וכן כתוב: ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט), ואומרים חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב ׳את ה׳ האמרת היום׳״ (ילקוט שם). ישראל נותנים כביכול כוח לה׳ והוא מתפאר ומשתבח על ידם. וגם מלאכי השרת מקלסים את ה׳ בזה ואומרים: ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״ (תהלים פט; וראה ילקוט שם). ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, שנאמר ״ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית לג; וראה מגילה יח). והכל משום כוח הבחירה שהוטבע בהם שבידם להידמות למדות ה׳, שרק הודות לכך משתקף בו צלם האלהים ומתגלית דמותו, כביכול.",
+                "<b>ולאו</b> דוקא ישראל, אלא כל אדם הנברא בצלם אלהים והוטבע בו כוח הבחירה ראוי להגיע לגדולה זו. והרי גם יעקב, בעוד לא היה עם ישראל, קיבל את השם הזה על ידי מעשיו והוא שהטביע את השם ישראל לכל דורותיו אחריו. וכן בידו של כל אדם ואדם בכל הדודות להשיג מדריגה כזאת. ובזה גדול כוחו של האדם על המלאכים, באשר להם אין כוח הבחירה ואין באפשרותם להידמות לה׳ ומשום כך אין הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר בהם.",
+                "<b>והנה</b> נמצא לפי זה שאדם העובר עבירה, אינו פוגע בצלם אלהים שבו, כי החטא אינו נובע מכוח הניגוד שבאדם כי אם דוקא מכוח העצמאות שבו, מכוח הבחירה שחונן בו שהוא דומה בזה לקונו. ואם הוא משתמש בכוח זה לרעה ובוחר בניגוד לרצון ה׳, אין זה אלא משגה ולא משנה מעצמיותו בתור אדם, וכשם שבחר היום ברע, בידו מחר להשתמש באותו הכוח ולהתגבר על יצרו ולבחור בטוב. ומטעם זה ברא ה׳ את התשובה עם תחילת בריאת העולם, כדברי הכתוב (תהלים צ) ״בטרם הרים יולדו וכו׳ ותאמר שובו בני אדם״ (ראה פסחים נד), כי זה קשור בזה. אם ה׳ הטביע באדם את כוח הבחירה שיש לו היכולת גם לחטוא, הרי היה הכרח לברוא יחד עם זה גם את התשובה, שיהיה בידו לחזור מהחטא ולבחור בטוב. וזה וזה, הן חופש הבחירה והן כוח התשובה, הם מהות עצמיותו של האדם שנברא בצלמו ובדמותו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>אולם</b> לעומת זה, אם האדם לקוי במדותיו, הרי זה ניגוד לעצמיותו בתור אדם ופגיעה בצלם אלהים שבו, באשר האלהים הוא מקור כל הטוב ועל האדם הנברא בדמותו ובצלמו להיות דומה לו, וככל אשר מדותיו מקולקלות הריהו משונה מטבע ברייתו ומתרחק ממהות האדם ונפגמת איפוא על ידו דמות ה׳ המשתקפת באדם.",
+                "<b>ומכאן</b> מובן למה לא אמר ה׳ לכלות את בני ישראל בגלל עצם חטא העגל, משום שלא היתה זו אלא עבירה מכוח בחירתו שהוא דומה בזה לאלהים ואין בזה פגיעה בעצמיותו, אבל לאחר שה׳ ראה שהעם לקוי במדותיו, ונפגמה, איפוא, עצמיות האדם שבהם ודמיונם לאלהים, אין להם זכות קיום בעולם ונגזר עליהם לכלותם.",
+                "<b>ואם</b> בכל המדות כך, על אחת כמה מדת קשיות העורף, שבעצם מהותה היא מנוגדת לבחירה, כי כל ערכה של הבחירה הוא שהאדם חפשי בדעתו לבחור כרצונו, אבל לאחר שהוא קשה עורף, ניטל ממנו חופש רצונו ואיננו בעל בחירה, ואין בכוחו איפוא גם לעשות תשובה, והרי נתערער בזה היסוד של עצמיות האדם ואין לו כל תקנה.",
+                "<b>ומשום</b> כך גם שיבר משה את הלוחות, ואף על פי שמסר נפשו עליהם ולא אכל ולא שתה בגללם ארבעים יום וארבעים לילה וראה בהם תכלית העולם, אבל לאחר שמצא את בני ישראל לקויים במדותיהם ופגומים בעצמיותם, ולא עוד אלא שהם קשי עורף, לא ראה אותם עוד ראויים לעשרת הדברות ואין למי לתת את הלוחות."
+            ],
+            "XXXVII": [
+                "<big><strong>ממדי תענוגות האדם</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה שלאחר שישראל חטאו בעגל אמר ה׳ למשה: ״לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם יצחק ויעקב וכו׳ ושלחתי לפניך מלאך וכו׳ לא אעלה בקרבך וכו׳ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו״ (שמות לג). הרי אנו רואים מכאן לאילו מדריגות עליונות מיועד ישראל, וראוי הוא שדוקא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ילך לפניו, ואם לאו, אם ישלח לפניו מלאך, אף אם יהיה המלאך הגדול ביותר, הרי זה ״דבר רע״ שיש להתאבל עליו.",
+                "<b>מצינו</b> בדומה לזה בעוד מקומות. חז״ל אומרים: ״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח: ׳ואל הבקר רץ אברהם׳ - ׳ורוח נסע מאת ה״; ׳ויקח חמאה וחלב׳ - ׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים׳; ׳והוא עומד עליהם תחת העץ׳ - ׳הנני עומד לפניך שם על הצור׳; ׳ואברהם הולך עמם לשלחם׳ - ׳וה׳ הולך לפניהם יומם׳; ׳יוקח נא מעט מים׳ - ׳והכית בצור ויצאו ממנו מים׳״ (בבא מציעא פו:). הרי מכאן שעל ידי מעשה של אברהם הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדריגות כאלה שה׳ יעמוד לפניהם וילך לפניהם, והוא בכבודו ובעצמו, כביכול ימציא להם את כל תענוגותיהם, ואם במקרה אחד נתן ה׳ את המים על ידי שליח, על ידי זה שמשה הכה בצור, היה בזה משום עונש על אשר אברהם עשה על ידי שליח, ויצאו מזה תקלות רבות לדודות.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. לאחר שה׳ אמר למשה שישלח מלאכו לפניהם השיב לו משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״, כלומר, שמשה ראה בהעלאה על ידי מלאך - ירידה גדולה כזו בשביל ישראל, עד שכדאי יותר להישאר במדבר ולוותר על כל העליה לארץ הק׳ עם כל המעלות הקשורות בה. ואף על פי שזה היה לאחר שישראל כבר חטאו בעגל וירדו ממדריגתם, בכל זאת עוד ראה משה שאם ה׳ בעצמו לא ילך עמהם יש בזה נחיתות דרגה בשבילם, וראוי להם יותר למות במדבר.",
+                "<b>ואין</b> פלא בדבר. ״האדם לא נברא אלא להתענג על ה׳״, כי הוא צלם אלהים, חלק אלוה ממעל, ותענוגו צריך להיות מתוך התקרבותו והתקשרותו עם ה׳ בעצמו, כביכול, ללא כל אמצעי. ומשום כך הכניסו הקדוש ברוך הוא מיד עם בריאתו בתוך גן ה׳, גן העדן, שנכללו בו, כפי שחז״ל מתארים, כל עידון העידונים שבעולם והיה יושב ונהנה מזיו השכינה. כמו כז אמרו חז״ל: ״ישראל ואורייתא והקדוש ברוך הוא חד הוא״, כלומר שעצמיותו של ישראל מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא ללא כל הפסק ומחיצה. ולכן אם האדם לא יזכה להתענג על ה׳ בעצמו ורק על ידי מלאכו ושליחו, הרי הוא מתרחק בזה מה׳ ואין בזה תענוג כי אם צער ועלבון, והמיתה טובה הימנה.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין את סירובו של ירבעם בן נבט לחזור אחרי ה׳. הכתוב אומר: ״אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה״ (מלכים א יג:לג). ושואלים חז״ל: ״מאי אחר? אמר ר׳ אבא אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר ליה: מי בראש? - בן ישי בראש, - אי הכי לא בעינא״ (סנהדרין קב). ולכאורה תמוה הדבר מאד, שהרי חז״ל אומרים על ירבעם ש״תורתו לא היה בה שום דופי״ וכל תלמידי החכמים דומים לפניו כעשבי השדה וכל טעמי תורה מגולים לו (שם), והקדוש ברוך הוא בעצמו פונה אליו ומציע לו מדריגה נפלאה כזאת, שאי אפשר לבו להעלותה על דעתנו, שהוא יטייל עמו בגן עדן - היתכן שירבעם לא יסכים לו וידחה את הצעתו משום שבן ישי יהיה בראש? אלא הוא אשר אמרנו, שהאדם ראוי למדריגות עליונות כאלה שידבק בה׳, כביכול, ללא כל הפסק מחיצה כאילו הם ״חד״, כביכול, ולא יהיה בו שום פגם וחסרון העלול להפרידו מהקדוש ברוך הוא, ומכיון שה׳ אמר לירבעם שבן ישי גדול ממנו והוא יהיה בראש, ואילו הוא עדיין יש בו פגם שאינו ראוי למדריגה כזו, הרי יש בזה פחיתות ועלבון, ואם כי גם הוא ראוי לטייל עם הקדוש ברוך הוא בגן עדן, אין כל התענוגים האלה שוים בעיניו עד כדי כך שהוא אומר ״אי הכי לא בעינא״.",
+                "<b>מצינו</b> עוד. הכתוב אומד: ״והנכם ככוכבי השמים לרוב״ (דברים א), ואמרו חז״ל (ילקוט ישעיה כד): ״אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, למה לא משלת את בניך כחמה ולבנה שהם גדולים מן הכוכבים? אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבוא, שנאמר: ׳וחפרה הלבנה ובושה החמה׳ (ישעיה כד), אבל הכוכבים אין להם בושה, וכן ישראל - ׳וידעתם כי בקרב ישראל אני וכו׳ ולא יבושו עמי לעולם׳״ (יואל ב). והרי נפלא הדבר! יודעים אנו כמה החמה והלבנה מושלים בקרב תבל ומענגים את כל בני העולם, שהם מלאים זיו ומפיקים נוגה ושמחים בצאתם וששים בבואם, ונדמה לנו שאי אפשר לתאר דבר יותר נאה ומלא עידון עידונים יותר מהם, ובכל זאת מכיון שלעתיד לבוא, לאחר אלפי שנים, תהיה להם בושה, אין להשוות להם את ישראל, כי הלא הם במדריגה עליונה כזו שה׳ בעצמו מכריז ״בקרב ישראל אני״; הוא, כביכול, שורה בתוכם, והם ראויים, איפוא, לתענוגים העליונים ביותר ללא כל פגם וכתם, ללא כל הפסק והפרעה וללא בושה לעולם.",
+                "ב. <b>והתענוגים</b> העליונים הראויים לאדם אינם מבחינה רוחנית בלבד, כי אם גם מבחינה גשמית. ה׳ ברא את האדם שיהיה שלם בתכלית ולא יחסר לו שום חפץ ושום הישג שבעולם, לרבות כל ההנאות והתענוגים הנראים לגו גשמיים. הרי בגן העדן שה׳ הכניס את האדם, לא חסר שום תעגוג מתענוגות העולם, כפי שהכתוב אומר שהצמיח בו ״כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל״, ולא עוד אלא שחייב את האדם שיהנה מהם וציוה לו: ״מכל עץ הגן אכול תאכל״ (בראשית ב). וכן אמרו חז״ל: ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין״ (סנהדרין גט:), ולא רק בגן עדן אלא כל העולם מלא תעגוגות ומעדנים לאין שיעור, וממינים שונים וגוונים שונים, והכל הרי לא נברא אלא בשביל האדם, כפי שאמרו חז״ל (סנהדרין לח): ״אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? כדי שיכנס לסעודה מיד״, כלומר, ״שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ״ (רש״י שם). ולתענוגים האלה ראויים בני האדם בלבד, כי המלאכים אינם ראויים לתענוגים גשמיים, והקדוש ברוך הוא הטביע במיוחד טבע כזה באדם, משום שרצונו להטיב עם הבריות ולהעניק להם חסד לאין שיעור.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״אתה מוצא שלש שמחות. כתיב בחג: ׳ושמחת בחגך׳; ׳והיית אך שמח׳; ׳ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים׳. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונת ואין אתה יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה, ולפיכך אין כתוב שם שמחה וכו׳. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת וכו׳, ולמה כתוב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונים״ (ילקוט ויקרא תרנד). ולכאורה לא מובנים לנו דברי חז״ל, כי הרי אנו מדברים בשמחת החג שהיא רוחנית, ולמה קשרו אותם עם עניגים גשמיים? אלא כאמור, ברא הקדוש ברוך הוא את האדם לא לשם תעגוגים רוחניים בלבד כי אם גם לשם תענוגים גשמיים, ולא רק משום זה שאם יחסרו לו התענוגים הגשמיים יופרעו גם תענוגיו הרוחניים, אלא משום שהקדוש ברוך הוא רוצה בהנאת האדם השלמה ושמחתו השלמה שתכלול את כל רגשותיו וחושיו ללא כל שיור. ומכיון שבחג הפסח עדיין הוא שרוי בספק על מצב תבואות השנה ואינו בטוח בתענוגותיו הגשמיים, אין לצוות אותו על מצוות שמחה. אם היא אינה כוללת גם שמחה גשמית אין זו השמחה שרוצה הקב׳יה. ורק בחג השבועות לאחר שכבר הכניס האדם את התבואה לאוצר והוא בטוח בהנאותיו הגשמיות, יש מקום למצות שמחה. ואולם גם בחג השבועות, מכיון שעדיין מקננת איזו דאגה בלבו על דבר פירות האילן, ועוד חסר לו הבטחון בכל תענוגותיו הגשמיים, גם אז יש עוד פגם בשמחתו ואי אפשר לצוות אותו כי אם פעם אחת. ורק בחג הסכות לאחר שהושלמו כל הנאותיו הגשמיות נצטוו על שמחה שלמה.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה כל כוונתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, בבריאה שיתענג האדם עליה במלוא תענוגותיה, הרוחניים והגשמיים, ובשיאם המלא ללא כל פגם וחסרון, ושידבק בקודשא בריך הוא בו בעצמו, שהוא מקור השלמות ושורש כל התענוגות, ללא כל אמצעי ומחיצה וללא כל הפסק לעולם."
+            ],
+            "XXXVIII": [
+                "<big><strong>טומאת החטא וטהרתו</strong></big><br><b>כאמור</b> במאמרנו הקודם, אם אדם אינו מגיע למדריגות העליונות ביותר בקרבת ה׳, הרי זה אסון גדול בשבילו ויש בזה פגיעה בהיותו בתור אדם. ולכן אמר משה: ״אם איו פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שמות לג:טו), כלומר אם לא נזכה למדריגה להיות בקרבת ה׳ בעצמו, כביכול, לא כדאי לנו לעלות לארץ וטוב לנו יותר למות במדבר.",
+                "<b>ומכאן</b> על אחת כמה וכמה, אם יש באדם איזו זיקה של חטא בודאי שיש פגם בחיותו. ומזה נבין מה שאמר דוד המלך ע״ה: ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים קט), כלומר שדוד ראה את עצמו בגלל חטאו בבחינת מת. והנה מופלא הדבר. חז״ל אומרים: ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ברכות יח). ואם במיתתם כה כל שכן בחייהם, שהם במעלה הגדולה ביותר של החיים. ואם הדברים הללו נאמרו בכל הצדיקים, על אחת כמה וכמה בדוד מלך ישראל המהוה קנה המדה של צדקות, אשר לפיה מעריכים בכתבי הקודש את מדריגת מלכי יהודה עד כמה שהלכו בדרך דוד אביהם. ועוד שנאמר עליו בפירוש: ״דוד מלך ישראל חי וקיים״, שאף לאחר מיתתו הוא נשאר חי וקים לעולם. ועם כל זה, בגלל איזו פגימה דקה שנמצאה בדוד, שאי אפשר לקראותה בשם חטא, כפי שחז״ל מעידים: ״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״ (שבת נו), אמר דוד על עצמו שהוא בבחינת חלל, שהוא דומה למת.",
+                "<b>ולכשנתבונן</b> נוכל להסביר את הדבר. אנו רגילים לחשוב שמושג המיתה הוא הפסקת החיים. אבל לא כן הדבר. אמנם אצל בעלי חיים שכל חיותם היא התנועה החושית של האברים שבזה הם עולים על הדוממים והצומחים, מיתתם מתבטאת בהפסקת תנועה זו. אולם בני האדם חיותם היא חיי השכל, כדברי הכתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב), לא נקרא האדם נפש חיה אלא לאחר שה׳ נפח בו נשמת חיים מלמעלה, ״מאן דנפח מדיליה נפח״, ולכן אם האדם חוטא הריהו פוגם בשכלו, בנשמה שה׳ נפח בקרבו, וכמוהו כפגם בחיותו, בנפש החיה שבו, והוא נעשה בבחינת חלל.",
+                "<b>וכך</b> מסבירים חז״ל את תפילתו של דוד שאמר: ״תחטאני באזוב ואטהר״ (תהלים נא) ״וכי נטמא דוד? אלא העוון שהוא חלל הנפש וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי״ (ילקוט שם). העוון פוגם בחיותו של הנפש והריהו נחשב כמת, וכשם שהמת מטמא כך החטא מטמא. ומכאן באים חז״ל לידי מסקנא ״שכל העובר עבירה כאילו נטמא בנפש מת״ (שם). וכמו שהוא זקוק להיטהר מטומאת מת, כך הוא זקוק להיטהר מטומאת החטא.",
+                "<b>ומצד</b> שני, כשם שפגם בשכלו של האדם כמוהו כמיתה ומביא טומאה, כך הגברת השכל כמוה כהגברת החיים. ולכן נקראת התורה חיים, כמו שאנו אומרים: ״ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו״. התורה נוטעת בתוכנו חיי עולם. וכל מי שאין בו תורה, חסר בו מן החיים, כפי שחז״ל אומרים: ״עמי הארצות אינם חיים״ (כתובות קיא). וכך הם דורשים את הכתוב ״כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל״ (ישעיה כו) - ״כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו״ (שם).",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה, התורה יש בה כוח חיות כזה שלא רק מי שלומד אותה קשור עם החיים, אלא אף מי שמחזיק בה, הריהו נאחז באילן החיים ומתחיה על ידה, כדברי הכתוב ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ (משלי ג). ועוד אמרו חז״ל: ״כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה״, ועליו נאמר: ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״ (כתובות קיא). התורה היא סם החיים וכל מי שיש לו מגע עם תורה הריהו נוגע בחבל החיים ומתדבק במקור החיים.",
+                "<b>ולמדנו</b> עוד. חז״ל אומרים: ״נשים במאי זכיין (פי׳ לעולם הבא)? באקרויי בניהו לבי כנישתא וכו׳״ (ברכות יז). אף נשים שבעצמן אינן לומדות ופטורות מתלמוד תורה, אבל בזה שהן מביאות את בניהן לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, הן מקבלות קשר עם התורה. ואם כי תורה זו אינה אלא למתחילים, לימוד אלף בית, בכל זאת תורה היא ויש בה סגולות החיים, והנשים זוכות על ידה לחיי עולם. כי זה לעומת זה עשה אלהים, כשם שכל פגם דק ברוממות העליה הרוחנית, פוגם בחיותו של האדם ומפיל אותו לארץ רפאים, כך כל מגע קל עם השכלת התורה והחכמה מעלה את האדם בסולם החיים ומכניסו לעולם הנצחי.",
+                "<b>ולפי</b> זה אפשר להבין למה תיקנו חכמינו לקרוא לפני חג הפסח פרשת פרה לפני פרשת החודש, כי לכאורה פרשת החודש נוגעת להכנות לחג והיא קודמת, ואילו פרשת פרה שבאה ללמד דיני הטהרה אין ענינה אלא בערב פסח שיש להיטהר לשם הקרבת קרבן הפסח. אולם כפי שביארנו, אין מדברים כאן על טומאת מת ממש, כי אי אפשר לנו להיטהר ממנה בזמננו, אלא בטומאת החטא, שכמוה, כאמור, כטומאת מת, וכשם שהיו חייבים להיטהר מטומאת המת לפני הקרבת קרבן הפסח, כן יש להיטהר מטומאת החטא. ובמה אפשר להיטהר מטומאה זו על ידי לימוד תורה שהוא סם החיים. ומשום כך, בזמן שאנו מתחילים לעסוק בתורה ולדרוש בהלכות פסח שלשים יום לפני החג, עלינו ללמוד גם דיני הטהרה מטומאת המת, כדי להתעורר על ידם לטהרה מטומאת העבירות, הבאה על ידי לימוד התורה."
+            ],
+            "XXXIX": [
+                "<big><strong>מסירות נפש</strong></big><br><b>חז״ל</b> אומרים שבשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה התנגדו לו מלאכי השרת וטענו כנגדו לפני הקדוש ברוך הוא: ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳ אשר תנה הודך על השמים״ (תהלים ח), עד שמשה התיירא שמא ישרפוהו בהבל שבפיהם והיה נאלץ לאחוז בכסא כבודו כדי להתגונן מפניהם. והנה לבסוף החזיר להם תשובה וניצח אותם עד ש״כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳״ (ראה שבת פח, פט).",
+                "<b>ולכאורה</b> תמוה כיצד משה שהוא בשר ודם ואשר המלאכים לא הבינו איך הוא בא למחיצתם ושאלו: ״מה לילוד אשה בינינו״ - ניצח את השרפים והאופנים וחיות הקודש שהם שכלים נבדלים ושוכני מעלה?",
+                "<b>התשובה</b> היא שהוא זכה לכך משום שמסר נפשו על התורה, כפי שחז״ל אומרים: ״אמר משה לישראל שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה, שנאמר: ׳ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה׳ (שמות לד) וכו׳ - נתתי נפשי עליה, כוחי נתתי עליה״ (ספרי האזינו לב). רק זכות זו של מסירות נפשו עמדה לו שניצח את המלאכים והוריד את התורה מן השמים.",
+                "<b>והנה</b> לאותה מסירות נפש היה זקוק משה לכפר לבני ישראל חטא העגל, כי גם שם כתוב: ״ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״ (דברים ט). חז״ל אומרים שישראל לא היו ראויים לחטא העגל אלא שכוונתם היתה לשם שמים: ״אמר ר׳ יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה״, וכשם שדוד לא היה ראוי לאותו מעשה אלא שבא ללמד תשובה ליחיד, כך לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא שבאו ללמד תשובה לצבור (ראה עבודה זרה ד), כלומר ״שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה״ (רש״י שם). הרי שישראל חטאו בעגל מתוך כוונת טובות כדי ללמד תשובה לעם ומסרו נפשם על כך, וכבר למדנו שאף שעוברים חטא חמור אם הכוונה לשם שמים התורה מגינה עליו. אנו מוצאים במקושש עצים, שחז״ל אמרו עליו שכיון לשם שמים ומסר נפשו כדי לפרסם בעם שחייבים מיתה על חילול שבת, ומשום כך כשרבי עקיבא גילה שזה צלפחד, אמר לו ר׳ יהודה: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו״ (שבת צו:), ואם כן גם במעשה העגל לאחר שכוונתם של ישראל היתה לשם שמים ומסרו נפשם על זה, הרי לא היה בזה חומר כל כך גדול, ובכל זאת היה משה צריך למסור נפשו באותה הצורה שמסר נפשו על התורה ולהתנפל לפני ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה ללא לחם ומים כדי לכפר על חטא זה.",
+                "<b>הרי</b> כמה חמור כל חטא דק שאין עליו תשובה אלא על ידי מסירות נפש. ואם כן כמה יש לנו לדאוג על עוונותינו וחטאותינו שאינם לשם שמים והתקנה היחידה להם היא מסירות נפש ללימוד התורה. ואמנם בדורותינו כשלימוד התורה מוזנח וישנם מכשולים ונסיונות קשים, בודאי יש צורך במסירות נפש כדי לשקוד בתורה, ועל ידי מסירות נפש יש תקוה שנצליח להתגבר על כל המאבקים והמכשולים, כמו משה רבינו בשעתו במלחמתו עם המלאכים, ונזכה לקבל את התורה ולהתכפר על פשעינו וחטאותינו."
+            ],
+            "XL": [
+                "<big><strong>חכמה וחסד</strong></big><br>א. <b>גדולתו</b> של הקדוש ברוך הוא מתגלית בבריאה על ידי מדת החסד המהוה את יסוד העולם כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט). אולם באמת אין לתאר את הקדוש ברוך הוא באיזו מדה, כי הוא למעלה מכל מושגינו ואין לו דמות ותבנית, אלא שמדת החסד היא גילוי של חכמתו יתברך והחסד והחכמה אינם שני מושגים נפרדים כי אם חד הוא. ואמנם הכתוב אומר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), מדת החסד שבה נבנה העולם, כאמור, היא היא החכמה שבה נוסדה הארץ.",
+                "<b>מצינו</b> לגבי אברהם שהתדמה לקונו ותפש אומנותו שהיא מדת החסד כדכתיב ״חסד לאברהם״. ומתוך התדמותו לקונו במדת החסד בא לידי הכרה בה׳. והרי מכאן שהיינו הך, שהחסד של הקדוש ברוך הוא בא ממקור החכמה ומי שמתדמה לקונו והולך בדרכיו בא לידי הכרת חכמתו.",
+                "<b>את</b> מדת החסד של הקדוש ברוך הוא, מגלה לגו התורה בשלש עשרה המדות, כמו שאמר ה׳ למשה: ״אני אעביר כל טובי לפניך׳ (שמות לג). והנה כשנתבונן בהן נראה שכולן יסודן בחכמה. המדה האחרונה של י״ג המדות היא ״ונקה״ ובה השיא של חסד ה׳. אמרו חז״ל: ״אי אפשר לומר׳נקה׳ שכבר נאמר ׳לא ינקה׳, ואי אפשר לומר ׳לא ינקה׳ שכבר נאמר ׳נקה׳, הא כיצד? מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין״ (יומא פו.). הרי שמדות הקדוש ברוך הוא מקורן בחכמה, ולכן אף מדת טובו בשיאה האחרון המחייבת לנקות את החטא, אינה חלה אלא על השבים בלבד ולא על שאינם שבים, כי כל אימת החטא קיים אין מקום למדת החסד וכאמור, החכמה והחסד חד הוא.",
+                "<b>וכן</b> מצינו לגבי כל י״ג המדות. המדות הראשונות הן: ה׳, ה׳, ומפרשים חז״ל: ״אני קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״ (ראש השנה יז:), כלומר, המדה הראשונה של החסד מתבטאת בבריאת העולם קודם שחטא אדם הראשון. והנה עיקר החסד מתבטאת בעונג החכמה. נתאר לנו כמה היה האדם מתענג לוא היה מכיר את חכמת כל הנבראים, את הדוממים והצומחים ובעלי החיים, את אשר מעל הארץ ואת אשר מתחת לארץ. הלא עונג זה הוא כעין עולם הבא שגם שם יושבים הצדיקים ונהנים. והרי כל זה נברא בשביל האדם. ולא עוד אלא גם השמים וכל צבאם וכל העולמות שאין שיעור לחכמתם נבראו בשביל האדם, ועל הכל נאמר: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח). ועוד, שמילא את האדם עצמו בחכמה ובתבונה עד שהמלאכים טעו בו ובקשו לומר לפניו שירה, והטעות לא באה מתוך איזה מעשה של האדם אלא מתוך עצם מציאותו וגדולתו. והרי לאיזו הכרה אפשר להגיע מתוך חכמה זו של העולם וכמה יש בזה מן העונג והעידון. הנה גם היום אין שיעור לעונג שהאדם יכול לשאוב מחכמת הבריאה ולבוא מתוכה לידי הכרה, למרות שנתקללה וירדה מגדולתה ירידה אחר ירידה מדור לדור, ועל אחת כמה בזמן שהיתה בעיצומה מתחילת הבריאה. וזוהי חכמת החסד.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר: ״לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו), כלומר, מעשה קריעת ים סוף בעת יציאת בני ישראל ממצרים הוא חסד עולמים. והרי היה זה ים קטן וכנגדו עמדו שש מאות אלף רגלי הצועקים אל ה׳ שיושיעם מידי המצרים הרודפים אחריהם, ובכל זאת ראו בזה חסד עולמים. ומתוך חסד זה הכירו את חכמת ה׳ ובאו לידי הכרה, כדכתיב: ״ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳״ (שמות יד). וכמה קטן חסד זה לעומת עצם בריאת היבשה, שאמר ה׳ ״יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה״ (בראשית א), שבקע את כל הימים שבעולם והבדיל בינם לבין היבשה והעמיד את הארץ. כמה חסד עולמים וחכמה יש בבריאה זו ולאיזו הכרה בגדולתו של הקדוש ברוך הוא צריכים להגיע מתוך כך. וזה הכל נעשה ביום אחד ובשביל אדם אחד. ואם כך בפרט אחד, כמה רב החסד ועצומה החכמה בכל הבריאה שנבראה בששת ימי בראשית. ומעשי בראשית אלו מחדש ה׳ בטובו בכל יום תמיד - במשך קרוב לששת אלפים שנה בשביל כל אדם ואדם. כמה יש לומר על זה ״כי לעולם חסדו״ ולאיזו הכרה צריכה להביא חכמה זו.",
+                "<b>וזוהי</b> המדה הראשונה ממדות טובו של ה׳ קודם שיחטא האדם. אולם לאחר שחטא האדם אף שיעשה תשובה, לא היה מקום לפי המדה הראשונה של טוב ה׳ לקיום הבריאה, כי אין החכמה מחייבת חסד כזה לגבי אדם החוטא. והיה צריך הקדוש ברוך הוא, כביכול, להתגלות בעוד מדה של חכמה שגם היא נקראת: ה׳, כלומר, באותו שיעור כמו המדה הראשונה המקיימת עולם חכמה כזה, כדי להחזיק את קיומו של אותו עולם גם לאחר החטא כשיעשו תשובה. וזה חסד יותר גדול מעצם הבריאה, כי יותר נקל לברוא עולם לפני החטא מאשר להחזיקו לאחר החטא.",
+                "ב. <b>והנה</b> לא מספיקה מדה אחת לקיים את הבריאה לאחר החטא, אלא הוסיף הקדוש ברוך הוא עוד מדה על מדה ועוד מדה על מדה: ״א׳ רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת וכו׳, וכו׳, כדי למצא מקור בחכמה לא להחריב את העולם.",
+                "<b>והבה</b> ונמשיך להתבונן במדות טובו של ה׳. כתוב: ״נושא עון ופשע וחטאה״, ופירש רש״י: ״עוונות אלו הזדונות, פשעים אלו המרדים שאדם עושה להכעיס״, ולבסוף כתוב ״חטאה״ שהיא השגגה. ולכאורה לפי מושגי החסד שלנו, יש לחונן יותר את החטא בשגגה ולשאת את עוונו מאשר לשאת את עוון המזיד והמורד. הרי מוצאים אנו לגבי קין שאמר לאחר שהרג את הבל אחיו: ״גדול עוני מנשוא״ (בראשית ד), ופירשו חז״ל שאמר קין להקדוש ברוך הוא: ״לעליונים ותחתונים אתה סובל ולפשעי אי אתה סובל״ (ילקוט שם), כלומר קין הכיר שיותר קל להקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולם, העליונים והתחתונים, מלסבול עוון ופשע שהם מרידה בה׳. ולפי מושגינו חטא בשגגה אינו כל כך חמור ומדת החסד חלה עליו יותר. ולמה כתוב בראשונה עוון ופשע ולבסוף חטאה?",
+                "<b>אולם</b> לפי מושגי החכמה שהיא מקור החסד, יותר קשה לשאת את השגגה מאשר המזיד והמורד, כי המזיד והמורד - אמנם עוונו גדול מאד כי הוא ממרה את רצונו של הקדוש ברוך הוא, אבל מצד שני הוא לפחות יודע את ה׳ ומכיר בו ואינו פוגם בעצם יסודות החכמה, אלא שיצרו תוקפו ומעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו והוא מתקומם כנגדו; אבל לעומת זה החוטא בשגגה הלא הוא מתעלם מה׳ לגמרי ומסיח דעתו מעצמו ומחובתו בעולמו, והרי הוא פגום בידיעתו ובהכרתו ומהוה ניגוד ליסודות הבריאה שהיא החכמה, ויותר קשה שתחול עליו מדת החסד באשר הוא בבחינת ״פסיק רישיה ולא ימות״? מהותו המשוללת מחכמה, מבוגרת לקיומו שכל כוחו אינו בא אלא מתוך מדת החסד היונק ממקור החכמה. וכאילו הוא עוקר בעצמו את שורש חיותו,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">בשיחה אחרת הסביר מרן את הסיבה שקשה לשאת חטאו של השוגג יותר משל המזיד, משום שהמזיד עם כל רשעו הרי הוא עושה את הרע מתוך דעתו ורצונו ואינו מאבד לפחות את כוח בחירתו, אבל השוגג החוטא מתוך העלם וחוסר דעה ומחשבה, הרי מזניח את כוח בחירתו המהוה עיקר מהותו של האדם וצלם האלקים שבו והוא מאבד את עצמו.</i> אלא שהקדוש ברוך הוא בטובו הגדול מוצא מדה בחכמה לגמול חסד גם לשוגג זה ולשאת את חטאו. ולאחר כל עולמות החסד הללו הנובעים מחכמת ה׳, באה חמדה האחרונה ״ונקה״, שמנקה את החטא ומוחק אותו לגמרי. אולם רק למי ששב בתשובה, אבל מי שאינו שב בתשובה, דללו בשבילו כל מעינות החכמה ותמו כל עולמות החסד ואין לו תקנה.",
+                "<b>ומכאן</b>, למעשה, כמה נורא הוא חטא האדם, הן במזיד והן בשוגג, שהוא מהוה ניגוד ליסוד הבריאה שהוא החכמה ושולל כל מדות החסד וחותר תחת קיומו של העולם.",
+                "<b>ויש</b> לעמוד גם על הצד השני של המטבע. כשם שמצד אחד החטא מהוה, כאמור, ניגוד לכל חכמת הבריאה ושם לאל את כל מדות החסד של הקדוש ברוך הוא שעליו הושתת העולם, הרי רואים אנו מצד שני, כמה חסד מחייבת חכמתו של הקדוש ברוך הוא בשעה שהאדם עושה תשובה מהחטא, כי הוא מעורר את מדת טובו לקיים שוב את הבריאה כמו לפני החטא ולהוסיף עוד מדה על מדה ממקור טובו הנצחי ובלתי הסופי.",
+                "<b>ומהי</b> התשובה? שהאדם מכיר את חטאו ואומר: ״חטאתי״, הכתוב אומר: ״הנני נשפט אותד על אמרך לא חטאתי״ (ירמיה ב). הרי שכל המשפט בא על אשר לא מכירים את החטא ולא אומרים ״חטאתי״, אבל ברגע שהאדם אומר: ״חטאתי״. אין מקום למשפט. וכן אנו מוצאים גבי בלעם שלאחר שהמרה את פי ה׳ והלך עם שרי בלק, למרות שה׳ גילה לו דעתו שלא ללכת עמהם, הרי ברגע שאמר למלאך ה׳ שבא כנגדו להמיתו: ״חטאתי״, מיד ניצל ממות (במדבר כב).",
+                "<b>ובכן</b> אמירתו של האדם ״חטאתי״ נחשבת לתשובה והיא מחדשת את כל מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ומקיימת את כל הבריאה על כל עולמות החסד שבו. וכמה מחסיר, איפוא, האדם ומהרס את כל החסד הנצחי של הבריאה אם אינו אומר ״חטאתי״.",
+                "<b>ואם</b> באמירת ״חטאתי״ כן, על אחת כמה כשהאדם אינו חוטא כלל ועוד מקיים רצונו של הקדוש ברוך הוא ועושה מצוה, כמה הוא מעורר מדות טובו של הקדוש ברוך הוא ומשפיע עולמות של חסד לעצמו ולכל הבריאה כולה.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה גדולתו של האדם שהוא המניע את כל פעולות חכמתו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שמצד אחד החטא שלו עלול להרוס את כל הבריאה ולמנוע את מדות טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא; ומצד שני אמירה שלו שהוא חוזר מהחטא, וכל שכן קיום מצוה על ידו - מעורר עולמות של טוב וחסד כה רב בכל הבריאה."
+            ],
+            "XLI": [
+                "<big><strong>הכוחות האלוקיים שבאדם</strong></big><br><b>מהחובה</b> המוטלת על האדם להידמות לקונו ״מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון וכו׳ וכו׳״ אנו למדים על גדולתו ורוממותו, אשר אין להן ערך ושיעור, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.",
+                "<b>בלעם</b> בן בעור, נביא אומות העולם, מונה את שבחם של ישראל ואומר: ״עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג). אולם באמת אין זה אלא שבח מועט לישראל, כי בכל אדם טבועים מעצם יצירתו כוחות הרבה יותר גדולים מכל היצורים והברואים. הרי התורה מגלה לנו שהאדם הוא בחיר היצורים ונברא בצלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא, ואיך יתכן שלא הטביעו בו כוחות גדולים יותר מבעלי החיים.",
+                "<b>ואמנם</b> מוצאים אנו בבני האדם העליונים שהכילו כוחות כאלה. התורה מספרת לנו על אנשי מעלה שעפו יותר גבוה מהנשר והגיעו עד לרקיע השמים: חנוך עלה בעודנו בחיים על השמים; משה רבינו עלה למרום (ראה ילקוט קהלת תתקעט שחז״ל דורשים את הפסוק: ״לא לקלים המרוץ״ - על משה, שהיה עולה לרקיע כנשר); אליהו הנביא עלה בסערה השמימה (מלכים ב ב; וראה מדרש הגדול בראשית רבה: ״שלושה עלו במרום ואלו הן: חנוך ומשה ואליהו). כמו כן יש שמיהר לרוץ מהצבי: ״נפתלי אילה שלוחה״ (בראשית מט). ומספרים חז״ל ש״בשעה שרצו לקבור את יעקב במערת המכפלה אמר עשו לבני יעקב: הבו לי איגרתא, אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזל? ניזל נפתלי דקליל כאיילתא״ (סוטה יג; וראה גם בבראשית רבה ר פצ״ח). כן כתוב על עשהאל שהיה ״קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה״ (שמואל ב ב:יח), ואמרו חז״ל: ״מה היתה קלותו? שהיה רץ על סאסי שיבוליא ואינם משתברין״ (קהלת רבה ט). ומצינו עוד שהשוו גבורתם לשל חיות: יעקב בברכתו לבביו אמר על יהודה: ״גור אריה יהודה וכו׳ וכו׳ כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו״ (בראשית מט); על דן אמר: ״יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח״ (שם), ופירשו חז״ל שכיוון לשמשון. כן מסופר על עוג מלך הבשן שעקר טורא בר תלתא פרסי והביאו על ראשו כדי להשליכו על מחנה ישראל (ילקוט סוף חוקת). הרי אילו כוחות עצומים גנוזים בטבעו של האדם שהוא עולה בהם על כל היצורים.",
+                "<b>ואכן</b> דורשים מכל אדם מישראל להתאזר בכוחות גבורה מופלאים אלה ולנצלם לעבודת בוראו, כפי שאמרו חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה:כ).",
+                "<b>אולם</b> בעיקר דורשים מהאדם, כאמור, שיעלה בכוחותיו הרוחניים ויגיע למדריגה כזו שיהיו דומים לכוחותיו של הקדוש ברוך הוא, כביכול. הרי בשלוש עשרה המדות שהתורה מגלה לגו, גנוזים גבורותיו ונוראותיו הנפלאות של הקדוש ברוך הוא ועולמות עולמות של טוב וחסד לאין שיעור המקיפים את כל הבריאה. חז״ל דורשים: ״ה׳ ה׳ אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״, (ראש השנה יז:), כלומר, ששני השמות הראשונים הן שתי מדות, אחת שהוא מרחם קודם שיחטא ואחת שהוא מרחם לאחר שיחטא וישוב (ראה שם רש״י ותוספות). הרי כמה עצום המרחק בין המדה הראשונה למדה השניה, שיש צורך להוסיף על מדת החסד והרחמים האלהית המכיל שמו של הקדוש ברוך הוא שברא בה את כל העולם - עוד מדת רחמים בקנה מדה אלהית כזו שמכיל שם ה׳, כדי להחזיק את העולם לאחר שחטא האדם. וכמו המרחק בין מדת רחמים ראשונה לבין מדת רחמים שניה, כן המרחק בין כל מדה ומדה בשאר מדות הקדוש ברוך הוא העולות אחת על רעותה בטובן ובחסדן. והנה לאחר כל זה חייב אדם להטביע בקרבו את כל המדות האלהיות האלה ולהגיע למדריגה כזו שיהיה בבחינת ״דומה לו״, כפי שחז״ל דורשים נוטריקון על הכתוב: ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו) - ״אני והוא״, כלומר ״אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו״ (ראה רש״י שבת קלג).",
+                "<b>ואמנם</b> אין זה אלא בכוחו של האדם בלבד ואיו שום בריה בעולם, לרבות מלאכי מעלה, שיכולים להשיג מעלות כאלה. כתוב בתורה שאמר ה׳ למשה: ״הנה אנכי שולח מלאכי לפניך לשמרך בדרך וכו׳ השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם״ (שמות כג). ה׳ גילה למשה שהמלאכים אין בהם המדה ״נושא עוון ופשע וחטאה״, שהיא האחרונה שבמדות וקשה מכולן (ראה מאמרנו ב״ספר תולדות אדם), וברגע שימרו את פיהם לא יוותרו להם. אבל מהאדם דורשים שיגיע גם לשיא המדה הזאת, כי אין גבול לכוחות המופלאים הטבועים בו, באשר הוא נברא בצלם אלהים והוא חלק אלו׳ ממעל וביכולתו להידבק בדרכיו ולהידמות אליו בכל.",
+                "<b>ובאמת</b> גם המדה ״נושא עוון״ היא לאחר שחטא האדם ואינה אלא למי שעובר על פשע (ראה ראש השנה יז). ואם חייב האדם להתדמות לקונו, הרי עדיין לא מספיקה מדה זו עם כל שיאה, כי עליו להתדמות למדה של שם הראשון ״ה׳״ שהיא, כאמור, לפני שחטא האדם, שבה, במדה זו, ברא את כל מעשי בראשית, כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״. ובזה כלולים כל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא. והרי אין לזה שיעור ותכלית.",
+                "<b>ולאחר</b> שהאדם מגיע למעלות כאלה הוא בבחינת ״איום ונורא״, בדומה להקדוש ברוך הוא (ראה תנחומא תזריע ח; ובילקוט שם תקנו: ״איום ונורא הוא״ (חבקוק א) - ״זה אדם השולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם״) והוא מטיל מורא על כל הברואים. חז״ל אומרים: ״מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח), ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר: זה תפילין שבראש״ (ברכות ו). ואם בתפילין כן מפני שכתוב בהם שם ה׳, על אחת כמה בשעה שאדם מתדמה למדה אחת של הקדוש ברוך הוא, כי אז לא רק שם ה׳ נקרא עליו אלא טבוע בקרבו בתוך תוכו. הרי אף במלאך שה׳ שלח לפני ישראל, שאין בכוחו להידמות להקדוש ברוך הוא, אומר הכתוב: ״השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר וכו׳ כי שמי בקרבו״ (שמות כג), וכל שכן באדם המדמה עצמו לה׳ במדה אחת ממדותיו. ועל אחת כמה וכמה בשעה שהאדם מגיע לשיא מדריגתו ומטביע בתוכו את כל י״ג המדות. הרי הוא דומה ממש להקדוש ברוך הוא, כביכול, והוא שליט בעולם ואימתו מוטלת על כל הברואים וזוהי משמעותו של הכתוב: ״כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא״ (דברים ז), האל הגדול והנורא נמצא ממש בקרבו של כל אדם ואדם, ולאיזו מדריגה של אושר ועונג מגיע האדם בשעה שהוא מכיר את גדולתו ורוממותו ועוסק בעבודה זו להתדמות לקונו ולהטביע ה׳ בקרבו. אנו עומדים כעת בימי בה״ב שתיקנו חכמים להתענות בהם. ובעל ״אור זרוע״ כותב שמי שלא יכול להתענות ימעט לפחות בתענוגים. אבל באמת אין לך תענוג גדול מזה שבימים אלה, כי הרי אומרים בהם סליחות שעיקרן הן שלש עשרה מדות, והכוונה היא לא להסתפק באמירתן בפה בלבד, כי אם להתבונן בהן ולהשתדל להטביען בתוכו ולהתדמות לה׳, כביכול, ונמצא איפוא שימי בה״ב צריכים להיות אצלנו ימי תענוג ועידן עידונים, ואשרי מי שזוכה לכך."
+            ],
+            "XLII": [
+                "<big><strong>האדם והבחירה</strong></big><br>א. <b>היום</b> ברכו את מי שיקבל עליו להתענות בה״ב. מקור דין זה הוא בטור שו״ע או״ח סי׳ תצב וז״ל: ״נוהגין באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג וכו׳, וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ אולי חטאו בני וכו״, ובשביל שימי המועד הס ימי משתה ושמחה - אולי חטאו. ועושים אותם כמו תענית ציבור לקרות ויחל״.",
+                "<b>ויש</b> להתבונן הרי ימי החג עוברים על האדם בקיום מצוות רבות יותר מבכל ימות השנה. הנה בחג הפסח אנו טובלים ממש במצוות. בעריכת הסדר בליל פסח בלבד, ישנן עשרות מצוות, ואחר כך בכל ימות החג וימי המועד ובכללם יום השבת. ועוד, שאמרו חז״ל שכל המצוות כשמקיימים אותן בשבת וביום טוב נוספת עליהן קדושה (ראה זבחים צא), ואם כן למה דוקא לאחר ימים קדושים כאלה צריכים להתענות?",
+                "<b>אולם</b> סמכו את התעניות על מקרא דאיוב. כתוב אצל איוב: ״והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם״, ופירשו חז״ל שחשש שמא חטאו בהרהור ומשום כך הקריב עולות כי עולה מכפרת על הרהור הלב (ראה תנוחומא לד:י). והנה חז״ל אמרו: ״גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם״ (בבא בתרא ט), ובגלל זאת חשש שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי הרהור עבירה. והטור מסיים שם שלפיכך גם אנו מתענים ״בשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה ואולי חטאו״, ובודאי כוונתם שגם אצלנו החשש על חטא שבהרהור שתוך קיום מצוות יום טוב ניכשל באיזה הרהור קל, ומכיון שאין אנחנו יכולים להקריב קרבנות אנו נוהגים להתענות.",
+                "<b>אכן</b> מי יכול להעריך גודל חורבן חטא דק אפילו במחשבה והרהור קל. הנה אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, חטאו היה דק מן הדק עד אין נבדק, שאפילו מלאכי השרת לא ידעו ולא הכירו במה חטא ושאלו להקדוש ברוך הוא: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ (עי׳ בראשית רבה שם). בתחילה קודם שנברא אמרו מלאכי השרת: ״מה אנוש כי תזכרנו וגו׳?״ וכן אמרו, שיביא שקר לעולם (שם ח), ובכל זאת לאחר שנברא עלה כל כך בעיניהם עד שביקשו לומר לפניו קדוש. ואף אחרי חטאו, עדיין ראו אותו בגבורתו כמו קודם החטא שהרי תמהו ושאלו ״למה קנסת עליו מיתה?״ ולא טענו הלא אמרנו ״מה אנוש וגו׳״. ומכאן כמה דק היה חטאו, ובכל זאת תבעו את האדם על זה ואדם בעצמו הכיר וידע מה חטא, למרות כל דקותו, והבין למה בקנסה עליו מיתה. ורק התנצל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואכל״, כלומר, מכיון שאתה נתת אותה לי, וכתיב ״ויבן את האשה״ ואמרו חז״ל (נדה מה) ״בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש״, ומשום כך כשהיא נתנה לי אכלתי, כדוגמה מה שנאמר באברהם שה׳ אמר לו: ״כל אשר תאמר אליד שרה שמע בקולה״.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל שאדם פגש את קין ושאלו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. כיון ששמע אדם הראשון כך, התחיל טופח על פניו ואמר: כך הוא כוחה של תשובה ולא הייתי יודע. באותה שעה אמר אדם הראשון ״מזמור שיר ליום השבת״ (ויקרא רבה י). ואמרו עוד חז״ל: ״אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שהכיר בחטאו עמד ושב בתענית מאה ושלשים שנה והעלה זרזירי תאנה על בשרו וכו׳״ (עירובין יח). הרי שאדם הראשון למרות שהחטא היה כל כך דק שהמלאכים לא יכלו להשיג אותו, הוא הכיר בו וראה בו חומרה כזו עד שחשב מתחילה שלא תיתכן עליו תשובה, וגם אחר כך התענה בעינויים קשים כאלה ובמשך זמן רב כזה כדי להתכפר עליו.",
+                "<b>וכאן</b> היא גדולתו של האדם. המלאכים הם בבחינת עומדים שאין להם בחירה. הם רואים לפניהם את גודל קדושתו של הקדוש ברוך הוא ובהכרח מקיימים תמיד את רצונו מבלי אפשרות לבחור אחרת. מה שאין כן האדם. ה׳ ברא את האדם בצלם דמות תבניתו, וכשם שהוא רבון כל העולמים ובידו לפעול ולעשות בכל העולמות כרצונו, כן הטביע כוח באדם לקבוע את דרכו על הארץ ולבחור בחיים או במות, בטוב או ברע, ובזה עולה גדולתו וקדושתו על המלאכים.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה: ״והתקדשתם והייתם קדושים״ (ויקרא כ). ואמרו חז״ל: ״משל שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים. לעת ערב בא ליתן שכרם. נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד, אמרו לו: אדוננו המלך! לא כולנו שמרנו כאחד וכו׳. אמר להם המלך: אלו שכורים הן ודרכם לשתות יין וכו׳. כך העליונים, לפי שאין יצר הרע מצוי בהם - קדושה אחת שנאמר: ׳ובמאמר שאילתין קדישין׳ (דניאל ד:יד). אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמדו. הדא הוא דכתיב: ׳דבר אל בני ישראל׳, וכתיב: ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳״ (ויקרא רבה כד:ח). הרי משום שיש באדם יצר הרע ובכוחו לבחור ברע, הוטבעה בו קדושה גדולה משל המלאכים והוא עומד במעלה עליונה מהם.",
+                "<b>כבר</b> הסברנו באיזו מדריגה עליונה עמד אדם הראשון ומה גדולה היתה בינתו ותוקף דעתו וכן שחכמתו מרובה משל המלאכים. רק שעה אחת לאחר בריאתו מצאנו אותו מתהלך בקומתו מהארץ עד לרקיע ומראש העולם ועד סופו ויודע ומבין כל תכונת הנבראים כולם, לרבות מלאכי השרת, עד שקרא שמות לכולם. ובאותה שעה הגיע במעלתו להפליא עד כדי לקרוא שם גם להקדוש ברוך הוא והוא הסכים על ידו. ומצינו עוד שהיתה בו גדלות יתירה מאברהם אבינו וממשה רבינו, שאברהם אבינו הכיר את בוראו - לדעה אחת בהיותו בן שלש שנים, ולדעה אחת בהיותו בן ארבעים ושמונה; ואילו אדם הראשון הכיר מיד עם בריאתו כי הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. כמו כן מצינו במשה רבינו כשעלה למרום, רצו מלאכי השרת לשרפו בהבל פיהם ותמהו מה לילוד אשה בתוכנו? ואילו אדם הראשון הניחו ה׳ בגן עדן ומלאכים היו מסננין לו יין וצולין לו בשר, ורצו לומר לפניו קדוש.",
+                "<b>והנה</b> לאחר שעמד במדריגה עליונה כזו כתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״. ואמר רבי יהודה שלא נצטוה אדם הראשון אלא על עבודה זרה בלבד. ומפרש רש״י: ״אלהותו ציוה על האדם שלא ימירנו באחר״, וכן דורש יהודה אמר רב: ״אלהים אני - לא תמירני״ (ראה סנהדרין נו:). הרי שבמדריגות העליונות ביותר, יש עוד מקום להזהיר את האדם שלא ימצא בו פגם בדקות שבדקות שבהכרה, ואם לא יעמוד בזה הריהו כאילו החליף את ה׳ באחד והוא נקרא עובד עבודה זרה. אמנם המלאכים שאין להם כוח בחירה, אינם יכולים להגיע למדריגה גדולה כזו ואין להם מושג בדקות כזו, שהרי שאלו: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״, אבל האדם משום שיש בו כוח בחירה בדומה לכוח בחירתו של ה׳, כביכול, קדושתו והשגתו עולה על של המלאכים, כאמור, והוא עלול במדרגותיו העליונות ביותר שאין למלאכים מושג בהן לשגות בהכרתו במדה כזו שהיא נקראת עבודה זרה.",
+                "<b>ולא</b> עוד אלא שאין סוף לכוח בחירתו של האדם, וככל שיעלה יותר במדריגות הכרתו, כן יתגבר גם כוח בחירתו ושוב יחול עליו הצו שלא ימירנו באל אחר באותה דקות המדריגה, ואם לא יעמוד בה הריהו גם אז נחשב כעובד עבודה זרה.",
+                "<b>והנה</b> כוח הבחירה שלנו גדול משל אדם הראשון, כי הרי אדם הראשון נצטוה בציווי אחד בלבד (לדברי ר׳ יהודה בסנהדרין שם); ואילו אנו זכינו בתרי״ג מצוות. ואם כן כוח בחירתנו כפול ומכופל משל אדם הראשון בשש מאות ושלוש עשרה פעם. ולא עוד אלא שבכל מצוה ומצוה שלנו כלולות כל תרי״ג המצוות, ונמצא שציוויינו הם תרי״ג פעם תרי״ג מרובים משל אדם, ובאותה המדה הולך וגדל גם כוח הבחירה שלנו. וככל אשר עולה כוח בחירתנו, מתרבות, כאמור, גם מדריגות קדושתנו, וכל סטיה קלה בה פוגעת יותר ברום המעלות ואין לשער את חומרתה וגודל קלקלתה.",
+                "<b>ומעתה</b> נבין למה תיקנו להתענות בה״ב, כי דוקא לאחר שחוגגים בטהרה ובשמחה את ימי החגים, חג הפסח וחג הסוכות, ודוקא משום שטובלים במצוות כה מרובות ומתעלים בקדושה יתרה, כל הרהור קל וכל היסח דעת - חמור מאד והוא פוגם בכל מדריגתו של האדם, והוא זקוק בהכרח לתשובה חדשה ולחיזוק רוחני מחודש.",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל (סוטה מט:): ״בעיקבתא דמשיחא חוצפה יסגי וכו׳״. ולכאורה לא מובן האיך יתגלו פעמי המשיח בחושך הגדול הלזה בזמן שחוצפה יסגי. אנו היינו מבינים דורו של משיח בזמן הנביאים או לכל הפחות בזמן התנאים והאמוראים, אבל דור ירוד שבזמנו חוצפה יסגי וכו׳, מה לו ולמשיח צדקנו? האיך יבואו ימות המשיח בתקופה ירודה כזו?",
+                "<b>אכן</b> לכשנוסיף להתבונן בדברים שאמרנו למעלה, נבין מאמרם ז״ל באר היטב ומפורש. צא ולמד מהימים הראשונים, חזור לאחוריך בהתחלת הבריאה וראה לפניך את אדם הראשון, שהיה שרוי בתוך גן העדן ומלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין, ומדרגתו הרוחנית מגיעה למרומים עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו קדוש וכו׳ וכו׳, ובודאי לא חסר לו כלום מהיעודים הצפויים לנו בימות המשיח. מה כתיב בימות המשיח: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו׳ ונער קטן נוהג בם וכו׳, ושעשע יונק על חור פתן וכו׳, לא ירעו ולא ישחיתו וכו׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא), והאם לא היו לו לאדם הראשון ימים טובים כאלה? הרי כל הנבראים ברואי מעלה ומטה שנבראו עבורו עמדו למשמעתו. ״כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים ובהמות שדי״ (תהלים ח). ודאי התענג האדם על ה׳ ונהנה מזיו שכינתו יתברך, וראה עולמו בחייו. ואנו היינו אומרים כי כאן מצא האדם תכלית חייו על הארץ, והמה הם הימים שה׳ יתברך הטוב והמטיב רצה להעניק לאדם מטובו וחסדו, והביאם עליו כאשר אמר. אבל ראה שלאחר כל טובות וחסדים אלו ושהניחו הקדוש ברוך הוא בגן עדן לעבדה ולשמרה, כתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו״ (בראשית ב), כלומר, דע כי כל אלו הטובות שהטבתי עמך וכל החכמה שנתתי לך עדיין אין זו התכלית, וכל זה אינו אלא כהכשר ומבוא לגבי העיקר שהוא ״ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳״, כי בזאת בוחר אתה מעצמך ומדעתה לכך נבראת והוא תכליתה אם תבחר בטוב בקיום מצוותך ותעלה בה מעלה אחר מעלה, בזאת ורק בזאת הגעת לתכליתה כי השתמשת בבריאה למטרה הנכונה להגיע לתכלית נרצית זו. נמצא שכל הטובה הגדולה שניתנה לאדם הראשון בגן העדן, מטרתה ותכליתה היא הבחירה שלו במצוה היחידה שנצטוה בה. ועוד שהרי ה׳ יתברך ידע שאדם הראשון יחטא ויקלקל, ונמצא שכל העולמות הללו והטובות המרובות לאין שיעור, לא נבראו עבורו רק לשעה האחת הזאת, שנכנס בה האדם בסוג בחיר היצורים להיותו יכול לבחור לעצמו לקיים ציוויו של מקום במצותו האחת שנצטוה בה. ומעתה צא ולמד קל וחומר בבני ישראל שניתנה להם תורה על תרי״ג מצוותיה, שלכל אחד ואחד מהם היכולת בידו לבחור לעצמו דרך חיים בתרי״ג מצוות, הרי כמה עולמות נבראים מתחדשים ומתקיימים בשביל האדם הלזה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כשאנו עומדים בקיום מצוות התורה לא רק לשעה אחת בלבד.",
+                "<b>ואם</b> לחשך אדם לומר, שאני בדידן שריבוי המצוות קל עלינו לקיימם יותר, הרי דברי חז״ל מכחישים אותו. שנינו: ״דרש ר׳ יהודה בן פדווא מי יגלה עפר מעיניה אדם הראשון, שלא יכלת לעמוד בצוי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה ג׳ שנים״ (בראשית רבה כא). ואם כן משתבח ר׳ יהודה בבנים כנגד אדם הראשון, למרות שחטאו היה כל כך דק שהמלאכים לא הבחינו בו. ומכאן אתה למד, במה עולמות מתקיימים על ידי כל אחד ואחד מישראל עבורו ובשבילו לצורך בחירתו בדרך חייו, שהוא קיום התורה ומצוותיה.",
+                "<b>ומכיון</b> שבאנו לידי כך שעיקר תכלית הבריאה היא בבחירתו של האדם בטוב, נבין מה שאמרו חז״ל שבעיקבתא דמשיתא חוצפה יסגי, שדוקא בזמן זה יתגלה המשיח. אם כל עולמו של אדם הראשון נברא רק עבור השעה האחת של בחירתו בקיום המצוה האחת שנצטוה בה, על אחת כמה וכמה בזמן של קושי ההשגה וההכרה בדרכי ה׳ יתברך, בדור שבו חוצפא יסגי ויתרבה טמטום הלב וגסות השכל, והבחירה תהיה קשה מאד, שאם אז יבחר אדם בדרך החיים לקיים רצון ה׳, ולא במצוה אחת ולא לשעה אחת, הרי כמה טובה הוא מביא לעולם וכמה הוא ראוי להביא לימות המשיח.",
+                "ג. <b>הוכחנו</b> במאמרנו הקודם, כי האדם זוכה לעולמות העליונים ביותר ברגע אחד של בחירה בטוב, ואמנם לא רק בבחירה בטוב אלא אף ברגע של הימנעות מרע בכוחו לזכות את כל העולם.",
+                "<b>ולמדים</b> אנו חידוש זה מיצר הרע. הנה היצר הרע שהוא מלאך, אמרו עליו חז״ל כי ״הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות״ (בבא בתרא טז). ואין גבול לרשעותו של מלאך זה, וכבר אמרו חז״ל: ״קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע״ (קדושין ל:). הוא המתעה לכל ברואי העולם, רבבות רבבות בני האדם שבכל דור ודור. ובאותו רגע הוא נמצא בכל קצות תבל, בלב כל איש ואשה, בידיהם, ברגליהם ובכל אבריהם, ומדבר עם כל אחד ואחד ומפתה אותם על כל פסיעה ופסיעה. והוא גם השטן העולה לרקיע ומשטין על כל אחד ואחד, ובאותו רגע שהוא עולה לשמים לקטרג, הוא נשאר גם למטה על הארץ בלבות בני האדם. ועוד שרשעתו כפולה ומכופלת, כי הרי הוא הוא שמסית את האדם בארץ ומפחד, אותו לחטא, ובאותו רגע הוא עולה לשמים ומקטרג עליו על אשר נשמע לו ונתפתה על ידו.",
+                "<b>ואין</b> גבול לקטרוגו של השטן, ואף על גדולי הדורות וצדיקי עולם, רמה ידו. ראה מה שנאמר באיוב: ״והיה האיש ההוא תם וישר ירא אלהים וסר מרע״ (איוב א). ואמרו חז״ל (בבא בתרא טו): ״גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳ (בראשית כב); ובאיוב כתיב: ׳תם וישר ירא אלהים וסר מרע׳״ (א:ח). ואף על פי כן קיטרג השטן עליו, כפי שאומר הכתוב: ״ויבא גם השטן בתוכם וכו׳ ויען השטן את ה׳ ויאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכח בעדו וכו׳ ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך״. הרי כמה גדול כוח קיטרוג השטן שאף לאדם גדול כזה שנאמר עליו יותר ממה שנאמר על אברהם, מצא השטן מקום להשטין עליו. וקיטרוגו גם עשה פירות, כפי שמספר הכתוב: ״ויאמר ה׳ אל השטן הנה כל אשר לו בידך״. ואם באיוב כך, כמה מועיל קטרוגו לגבי כל בני האדם וכמה חורבנות ושואות הוא ממיט על העולם.",
+                "<b>והנה</b> ונראה מצד שני, כמה פועלת לטובה הימנעותו של השטן מלקטרג. איתא בגמרא (יומא כ): ״אמר רמי בר חמא, השטן בגימטריא תלת מאה שיתין וארבעה הוי. תלת מאה שיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני״. אמנם גם ביום הכיפורים השטן מסית את בני האדם, שהרי כמה עבירות הם עוברים ביום הכיפורים, אלא שביום זה אינו מקטרג. והנה הודות להימנעותו זו מלקטרג יום אחד בשנה, מצליחים בני האדם שה, יכפר עליהם את עוונותיהם ובזכות זו מתקיים העולם, כי לולא זה לא היתה חלילה תקומה ליושבי תבל. הרי על חטא אחד אמר קין: ״גדול עווני מנשוא״ (בראשית ד)״ ועל אחת כמה וכמה על ריבוי העוונות של כל בני אנוש.",
+                "<b>צא</b> וראה מה רב ערכה של כפרת עוונות. אומרים אנו בהגדה של פסח: ״על אחת כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו וכו׳״ ואנו הולכים ומונים את כל המעלות הטובות שעשה ה׳ אתנו: ״שהוציאנו ממצרים וכו׳ וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו״. הרי רואים אנו שהמעלה הגדולה ביותר היא שניתנה לנו האפשרות לכפר על עוונותינו וכל ההישגים של יציאת מצרים ומתן תורה וכל המעלות תלויים בזה, ואם כן מה גדול ערכו של יום הכיפורים שניתן לנו בכל שנה לכפר על עוונותינו. הרי כמה רב כוחו של אותו מלאך השטן שבגלל הימנעותו באותו יום מקיטרוג, אף תוך הסיתו לרעה, באה לנו הצלחה גדולה כזו שכל קיומו של עולם וכל גאולתה של האנושיות תלויים בה.",
+                "<b>ומכאן</b> עלינו ללמוד גם על האדם כמה טובה הוא מביא לעולם בהימנעותו מחטא ליום אחד ואף בפעם אחת. הרי כל חטא וחטא של האדם מביא קיטרוג רב על כל הבריאה ומכריע הכל לרעה,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (אבות ד:א) שכל העובר עבירה קונה לו קטיגור; וראה דרשת חז״ל על הפסוק ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט), שעל האדם לראות את עצמו שאם ״עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה״ (קדושין מ:).</i> ועוד שכל קיטרוגו של היצר הרע בא מכוחו של חטא האדם, ובכל הימנעותו של האדם מעשות רע - הוא מסייע לקיומו של כל העולם ומשפיע שפע טוב על כל ברואי תבל.<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (תורת כהנים ה) שלמדים קל וחומר מאדם הראשון שהרי עבר על מצות לא תעשה אחת בלבד ״וכמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות; השב מן הפיגולין והנותר והמתענה ביום הכפורים - על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות״: וראה שכרן של מצוות.</i>",
+                "<b>ומכאן</b> נבין היאך מתקיים העולם בדורותינו. אנו רואים שהרשעה גדלה עד לשמים והעוונות והפשעים עלו למעלה ראש. פסו אמונים מבני אדם וכולו סר, יחדיו נאלחו, ובזכות מי איפוא מחזיק ה׳ את עולמו ואינו מחזירו לתוהו ובוהו רחמנא לצלן? אלא הוא אשר אמרנו שאף בהימנעותו של האדם מעשות רע, ואף של יחיד ולרגע אחד, הוא מסייע לקיום העולם ולכל שפע הטובה אשר בו.",
+                "<b>ואין</b> גם פלא, איפוא, שלמרות שחז״ל אומרים שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי, בכל זאת יתגלו באותו הדור עקבות המשיח, כי אין גבול לגדולתו של האדם ולמרות כל ירידותיו ושחיתותו, יש לו הכוח על ידי הימנעותו לרגע מרע לחולל מהפיכה בעולם להביא את המשיח.",
+                "<b>אלא</b> מעתה יקשה, לאחר שעמדנו על כך בקל וחומר מאדם הראשון שבשביל בחירתנו אף לשעה אחת בקיום מצוותינו אנו ראויים להביא ימות המשיח, ועוד למדנו מקל וחומר מכוחו של השטן שאף בבחירתנו בהימנעותנו בלבד לזמן מה מהרע - בידינו לחולל מהפיכה ולהביא את הגאולה בעולם, אם כן למה באמת מתמהמה המשיח ובן דוד עדיין לא בא?",
+                "<b>אולם</b> עלינו לראות גם את הצד השני. הרי מימות אדם הראשון הולכים הדורות ויורדים מטה מטה והרשעה בעולם הולכת וגוברת, ובפרט בדורותינו האחרונים שהעוונות רבו מלמנות וחטאותינו עצמו מלספור, והם מביאים חורבן והרם לעולם, כמו שלמדנו מחטאו של אדם הראשון, ואם כן אין בכוחה של בחירתנו לטובה במעשינו הטובים המסוימים או בהימנעותנו מרע לפעמים, להתגבר על השחיתות הרבה שמלאה הארץ ולהכריע את העולם לכף זכות. אדם הראשון שכאשר הוא בא לעולם, עדיין היתה כל הבריאה בתומתה ובטהרתה ולא נודע בה כל חטא, ומשום כך היה בכוחו על ידי בחירה אחת לטוב לזכות לחיי גן עדן ולעולמות של תענוגים ללא סוף. אבל אנו לאחר ריבוי העוונות של כל הדורות והשחתת העולם, זכות גדולה היא לנו שיש בכוחנו הודות לבחירתנו, לקיים את העולם שלא יתמוטט לגמרי חס ושלום, ושלא ימנע ה׳ מהבריות את קיום החיים וחסדו הרב שהוא מעניק להם.",
+                "<b>ובאמת</b> אנו רואים שבחירתנו פועלת הרבה בעולם, כי גם בדורותינו בעולם של כפירה ושחיתות נשמע קול יעקב ומאות צעירים מסתופפים בבתי המדרשות ועוסקים בתורת חיים, והרי זה מעין גן העדן של אדם הראשון ביחס לערכנו ויש בו ניצוץ של ימות המשיח. אולם החטא גורם ומעכב את בוא הגאולה. ומי יתן והיינו שבים בתשובה, כי אז היינו עוקרים את השפעת הרע והיה נשאר עולם בלי חטא כבימי אדם הראשון קודם החטא, וממילא היינו מביאים על ידי בחירתנו בטוב את ימות המשיח. ואם דורנו לא הגיע לידי מדריגה כזאת, אין זה פוטר את כל יחיד שהוא יעשה תשובה על ידי חרטה על העבר וקבלה להבא ויעקור את החטא, ואז בכוחו מצדו הוא להביא על ידי בחירה כל שהיא שלו - לחידוש העולם כבימי אדם הראשון ולהביא גאולה אמיתית עלי אדמות. חובה עלינו, איפוא, באמרנו סליחות ווידוי, שנדע מה ערכה של תשובה ומה בכוחנו לפעול על ידה בעולם.",
+                "ד. <b>כבר</b> עמדנו על כך שעיקר מעלתו של האדם הוא כוח הבחירה שבו. ובאמת כל עצם ברייתו של האדם הוא כוח הבחירה ולולא זה איננו כלל בבחינת אדם.",
+                "<b>כפי</b> שאנו רואים את מציאות האדם, הוא מורכב מחלק שכלי ומחלק בהמי. ההבדל בין שני החלקים רב מאד והם ניגודיים זה לזה. החלק הבהמי אין לפניו אלא תאוותו והגאתו הרגעית ללא כל מחשבה והבחנה, כדוגמת הבהמה שאינה רואה אלא את אבוסה אשר לפני עיניה ואוכלת ממנו כאוות נפשה; ואילו החלק השכלי חושב מחשבות, בוחן כל דבר בחשבון ובדעת ויודע להשכיל בחכמה ובתבונה. והנה הבורא יתברך הרכיב בחכמתו את שני הכוחות הניגודיים האלה לגוף אחד ויצר מהם את מציאות האדם, מציאות של כוח שכלי וכוח בהמי כאחד.",
+                "<b>יש</b> חושבים שתעודתו של האדם להשתמש בכוח הבחירה שחונן בו, כדי להכניע את הכוח הבהמי תחת הכוח השכלי וייהפך לכוח שכלי בלבד. ברם לא כן הדבר. אם האדם יתהוה לכוח שכלי, הוא חדל להיות אדם והוא נהפך לשכל נבדל, ואין זו כוונתו של הבורא יתברך ביצירתו של האדם. כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם הצביע עליו לפני המלאכים ואמר להם: ״ראו בריה שבראתי וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א); ״חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז). הרי שהאדם עולה על מדריגת המלאכים, שהם שכלים נבדלים, ויש לו תעודה יותר נשגבה ועליונה משלהם. אלא תעודתו היא שעם היותו מציאות מורכבת מחלק שכלי ומחלק בהמי, יתעלה למדריגות רוחניות עילאיות ומציאות זו כמו שהיא בכל הודתה תתנהג בדרכי החכמה והדעת העליונה.",
+                "<b>ותפקיד</b> זה קשה מאד ודורש מאמצים רבים וממושכים. משל לאדם הרוכב על חמור שהוא מוכרח להחזיק כל הזמן את הרסן בידו כדי לעצור בו כדי שלא יפיל אותו לבורות ולפחתים ולהנהיג אותו למקום שהוא רוצה, כן על האדם לא להרפות לרגע מהחלק הבהמי שבו ולהנהיגו בדרכי השכל. ולא עוד אלא שכאן דרושים מאמצים הרבה יותר גדולים מרוכב על חמור, כי הרי החלק הבהמי אינו נפרד מן האדם אלא הוא טבוע בעצמיותו, בכל אבר ואבר שלו, ועליו להחדיר את שכלו בכל חלקי גופו, כמו בראש כן גם בידיים וכמו בלב כן גם ברגליים, ובכל קטע וקטע שבו, לקשר את כולם במחשבותיו ולכוון אותם לפי דרכי החכמה והדעת.",
+                "<b>וזוהי</b> כוונת הכתוב: ״ויצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי לנפש חיה״ (בראשית ב). יצירת האדם הורכבה מהעפר ומבשמת החיים ביחד, חלק העפר וחלק הנשמה אינם כוחות נפרדים באדם אלא שניהם התלכדו לחטיבה אחת ועל ידי מזיגת שניהם היו לנפש חיה. מציאות נפש החיה לא נתהוותה אלא על ידי ההרכבה המשותפת של נשמת החיים והעפר מן האדמה; נשמת החיים פעלה בחלק העפר וחלק העפר פעלה בנשמת החיים, ומשניהם נוצרה המציאות העליונה של האדם.<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (ברכות י): ״כשם שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם כך הנשמה ממלאה את כל הגוף״.</i>",
+                "<b>ומשום</b> כך כששאל הקדוש ברוך הוא את האדם: ״ואתה מה שמך? אמר לו: אני ראוי להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (בראשית רבה יז), כלומר שחלק האדמה שבו שנתמזג עם נשמת החיים, הוא המהוה את מציאותו בתור אדם. ולכאורה למה לא הזכיר אדם גם את חלק הנשמה שנברא ממנו, אלא שעיקר מציאותו הוא דוקא מצירוף חלק האדמה אל נשמתו שנופחה לו מעל, כלומר, צירוף חלק הבהמי עם החלק השכלי. אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה״ (חולין ה). ולפי מה שדיברנו זוהי כוונת הדברים, שאף על פי שבני האדם הם גדולים בדעת כאדם הראשון (ראה רש״י שם), עיקר גדולתם בזה שהם מצרפים לחלק הדעה שלהם את החלק הבהמי. וכאן טבוע כוח בחירתם, שעליהם למזג את שני החלקים הניגודיים האלה ולהוות מהם מציאות עליונה של אדם.",
+                "<b>ובזה</b> עולה האדם על המלאכים וחכמתו מרובה משלהם, כאמור, שהם אינם אלא שכלים נבדלים בלבד וממילא אין להם כוח בחירה; ואילו האדם הודות למזיגה שבו הוא דומה ליחידו של עולם, כמו שאמר הכתוב: ״הן האדם היה כאחד ממנו״ (בראשית ג), כלומר ״הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים״ (ראה רש״י שם).",
+                "<b>ומשום</b> מזיגה זו שבאדם טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה בראשית רבה ח, ט), כי אין לומר שלא יכלו להשיג את החלק השכלי שבו כי הרי גם הם שכלים נבדלים, אלא לאחר שראו את הרכבו מחלק העפר וחלק הנשמה המהוה מציאות של כוח בחירה, שאינו אלא כוח אלהי ראו בו יצור למעלה מהשגתם וביקשו לומר לפניו קדוש.",
+                "<b>והדברים</b> האלה מפורשים בדברי חז״ל: ״אמר ליה אנטיגנוס לרבי, גוף ונשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר, נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר; ונשמה אומרת, גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר ליה חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: בכורות נאות היכן הן? אמר ליה חיגר: כלום יש לי רגלים להלוך בהן; אמר ליה סומא: כלום יש עינים לראות. מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: ׳יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדון עמו׳, יקרא אל השמים מעל - זו נשמה; ואל הארץ לדון עמו - זה הגוף״ (סנהדרין צא.).",
+                "<b>הרי</b> מכאן כי מציאות האדם שיש לו כוח הבחירה הוא דוקא בהרכב הגוף והנשמה. הנשמה לבד אין לה כוח בחירה משום שהיא שכל נבדל כמו המלאכים; והגוף לבד הרי הוא כעפר בעלמא ואינו אלא כוח דומם, ורק הודות למזיגה של הנשמה שהיא החלק השמימי ביחד עם הגוף שהוא החלק הארצי, מתהוה מציאות האדם שיש לו כוח הבחירה.",
+                "<b>וכשם</b> שכל האחריות על האדם חלה רק בהרכב החלק השכלי עם החלק הבהמי, כאמור, כן בקיום המצוות לא די בחכמה ובהכרה בלבד שזה בא רק מכוח השכלי, אלא על האדם לבצע אותן דוקא במעשים ממש על ידי אברי הגוף ובפעילות גשמית, כדי לשתף גם את החלק הבהמי, ורק אז הוא מקיים חובתו ״בתור אדם בהתאם למציאותו, ועל זה נאמר ״אדם ובהמה תושיע ה׳״."
+            ],
+            "XLIII": [
+                "<big><strong>היצר הרע</strong></big><br>א. <b>היצר</b> הרע הוא מלאך המיוחד להחטיא את האדם, הוא בעצמו הנהו נמצא ככל שאר הנמצאים, מכריז ומודיע ומוכיח על הטוב הגדול שהשקיע הקדוש ברוך הוא בכל דבר שנברא. אברהם אבינו הכיר את בוראו בהוכחה אשר מצא לכך בכל דבר שנברא, את שר הבירה הכיר על ידי הבירה; כי אכן כל נמצא הוא עד חי על מי שהמציא אוהו וממילא מובנת גם התכלית אשר בשבילה המציאו, כי באין תכלית לא היה הקדוש ברוך הוא ממציאו, ומכיון שיש בזה תכלית - על כרחך התכלית היא השגת הטוב, כי הלא הממציא הוא מקור הטוב. נמצאנו למדים כי היצר הרע בעצמו מעיד ומוכיח במציאותו, כי עיקר כל המציאות כולה הוא טוב! היצר הזה שהוא מיוחד לרע - מייחד ביחוד שלם את הטוב, את ההיפך ממנו, ומעיד עליו כי הוא הוא נקודת התיכוניות של כל המציאות, כלומר תכלית הכל! הרי לך פרדוכס של שני הפכים בנושא אחד: היצר הרע הוא היצר הטוב, כי כמו היצר הטוב כן גם היצר הרע מסכים ומכריח בכל מיני הכרח רק את הטוב.",
+                "<b>אך</b> באמת אין לפנינו שני הפכים כלל. אנחנו בטעויותינו המורגלות רואים בזה הפכיות. אולם בעיקר הדבר אין לך אחדות אמיתית גדולה מזו. היצר הרע איננו כח ניגודי מול היצר הטוב, כי אם כח מלאכי הממשיך הלאה הלאה את פעולות הטוב של היצר הטוב, ועוד ביתר שאת מן היצר הטוב עצמו. כי מהו היצר הרע? - הוא הכרח להערים ולפאר את הרעה בקישוטי הטובה האמיתית ולהפוך לניוול כלפי חוץ את הטובה כאילו היא רעה אמיתית. ובבגדי ערמה אלה הוא מביא גם את הטובה וגם את הרעה אל האדם למען יבור לו אחת משתי אלה; וכאן מתחלת חובת האדם: צריך הוא להעמיק חקר ולחתור חתירה תחת ההשקפות המזדמנות לו לכאורה ולמצוא את ערומי היצר הרע. צריך האדם להתערם עוד יותר מערמת היצר הרע - לעולם יהא אדם ערום ביראה! (ברכות יז.).",
+                "ב. <b>על</b> כן זהו המובן האמיתי. הכוח המיוחד של היצר הרע הוא חכמה יותד עמוקה במקצוע שלה מן עצם החכמה. כי עצם החכמה הוא דבר שבטבע, שהרי החכמה היא בטבעה מתחלת ברייתה ״חכמה״; והערמה להסתיר את החכמה ולעשות מטוב רע ומדע טוב הוא דבר שלמעלה מן הטבע, כוח רוחני נפלא לשנות ממש מעשי בראשית בנוגע לדעות בני האדם. והכוח הזה שמו ״יצר הרע״. אך האדם צריך להיות גיבור ולהתגבר עליו בכוחו ולנצחו תכלית נצחון, כלומר: להסיר את כסות הערמה. ובערמתו זאת תכון החכמה האמיתית המבדלת בין טוב לרע בהבדלה נכונה בדעת המבדיל - הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>הרי</b> לנו שלש דרגות: החכמה, היצר הרע והאדם. החכמה הפשוטה היא הטוב העצמותי; החכמה השניה שעל גבה היא זו של היצר הרע לעשות מלא חכמה חכמה ומחכמה לא חכמה; והחכמה השלישית העולה על גביהן וגוברת עליהן - היא חכמת האדם הגדול, גדול הבריאה כולה, המשיב את הכל לאמת בתשובה שלמה להכיר את הלא חכמה ללא חכמה ואת החכמה לחכמה, את הרע לרע ואת הטוב לטוב."
+            ],
+            "XLIV": [
+                "<big><strong>העולם הזה והעולם הבא</strong></big><br><b>שני</b> עולמות ברא הקדוש ברוך הוא. האחד הוא מה שאנו קוראים עולם הבא והשני הוא העולם הזה. כיצד אנו מבינים את ערכיהם של שני העולמות הללו? העולם הבא הוא עולם השכל, עולם הנשמות, שבו יושבים הצדיקים ונהנים מזיו השכינה; ואילו העולם הזה הוא העולם העכור, הגם, שבו מושלות בכיפה התאוות השפלות, ולא נברא אלא מפני שהוא הוא הפרוזדור שממנו נכנסים לטרקלין שכולו חיים, חכמה עליונה. כך הן בעינינו צורות העולמות לפי ההבנה השטחית.",
+                "<b>אך</b> אם בעל נפש אתה, אם עודך מרגיש בעצמך כי נפשך לא תמלא מהמלים היבשות, ואינך מוצא די ספוקך בגלמי הדברים שראו עיניך בימי ילדותך, והנך מבקש לרדת לעומקם של דברים לפי רוח התורה, - אז בוא ואגלה לך סוד הבריאה ואז תבין ותראה עולמך בחייך.",
+                "<b>כשברא</b> הקדוש ברוך הוא את העולמות לא ברא אלא חכמה בלבד. כל הבריאה כולה לא היתה אלא התגלות של חכמה עליונה, בה במדה שחפץ הקדוש ברוך הוא להטיב עם ברואיו, שהרי גם העולם הזה שאנו מדמים שהוא עולם ההגשמה כתוב עליו: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״. הגע בעצמך: אלמלא חטא אדם הראשון ולא היה נגזר עליו שימות, הרי היה חי אז בעולמו לעולם ולא היה עובד לעולם אחד כלל, ולאיזה מן העולמות היינו קוראים אז ״עולם הבא״ ולאיזה - ״עולם הזה״? איזה הבדל היינו מוצאים אז בין העולמות? וכי האם ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ והושיב את האדם עליה על מנת שיחטא ויגזר עליו עונש מיתה ועל עולמו עונש חורבן? הרי בראו על מנת שלא יחטא ויחיה ויקום לעולם ועולמו עמו. ואם כן, הלא עין בעין תראה שלא נברא בין העולמות עולם בזה שישמש רק לפרוזדור, כלומר: שכל עצמותו ומהותו של העולם יהיה אך זה שהוא מכין ומכשיר לעולם אחר, אלא שכל העולמות כולם תוכן אחד וצורה אחת להם.",
+                "<b>אך</b> זה שאנו מוצאים בתורה שיש הבדל בין העולמות: יש עולם שקורין לו טרקלין ויש עולם שקורין לו פרוזדור. - עליך לדעת כי אך שמות של חכמה הם. יש מדריגה בחכמה הנקראת ״טרקלין״ ויש מדריגה בחכמה הנקראת ״פרוזדור״. ולא מפני זה נקרא העולם הזה פרוזדור, מפני שאינו אלא לשמוש הטרקלין ואינו טרקלין בעצמו. אלא מפני שהוא טרקלין כזה שתמצא בו גם מעלת הפרוזדור. ומפני מה שינה הקדוש ברוך הוא את צורת העולם הזה מצורת שאר העולמות? מפני מה הוסיף בו מעלה כזו שאינה נמצאת בכל העולמות? - מפני שהמעלה הזאת היא תכלית כל הבריאה והנבראים כולם; מפני שכל עיקר כוונת הבריאה לא היתה אלא בשביל נברא כזה שבכוח חכמתו יהיה בידו להוסיף חכמה על חכמתו ולעלות ממעלה למעלה וממדריגה, ומדריגה, ולא יהיה כאותם המלאכים שהם שכלים נבדלים, שהם מוכרחים בשכלם, ואין להם היכולת לזוז ממנו אף זיז כל שהוא, ומשום כך אין להם גם האפשרות לעלות ממדריגתם והם עומדים בה כל הימים. ולמען תת האפשרות לנברא הזה והוא האדם להגיע אל תכליתו, ברא הקדוש ברוך הוא מין מדור מיוחד של חכמה בשבילו שתהיה בו סגולת העליה. והוא גן העדן ששם בו הקדוש ברוך הוא את האדם. לכן אינו דומה מדור החכמה הזה, והוא העולם שברא הקדוש ברוך הוא בשביל האדם, - לכל עולמות החכמה שברא הקדוש ברוך הוא, מפני שכל עולם ועולם הוא אך מציאות של חכמה הקיימת לעולם במידה שגילה הקדוש ברוך הוא מחכמתו, טרקלין של חכמה, כל מלאך ומלאך וטרקלינו, אבל לא כן מדת החכמה של הטרקלין המיוחד לאדם. כי מאחר שהטיב הקדוש ברוך הוא לאדם שיהיה בכוחו לעלות ממעלה למעלה, אין עוד מדת חכמה קבועה ומסוימה לטרקלין החכמה שלו, שהרי מכיון שהוא זוכה אך לעמוד שעה קלה בחכמתו ולא לסור ממנה, מיד מקבל הוא שכרו על זה ועולה ומעלה את עולמו עמו ממדריגתו למדריגה גבוהה יותר. ומדת השגת החכמה שהיתה לו לטרקלין בשעה הקודמת - היא היא הנעשית מפרוזדור לטרקלין החכמה שהוא נכנס בו בשעה שלאחריה. וכך היא דרכו של האדם לעלות מטרקלין לטרקלין עד אין סוף.",
+                "<b>לפי</b> זה אין לפנינו פרוזדור וטרקלין, אין עולם עכור וגס שאינו בעצמותו כי אם שימוש לטרקלין, אלא יש לפנינו עולם החכמה שצפונה בו סגולת העליה, שזוהי בחינת פרוזדור, ומפני זה הוא נקרא פרוזדור.",
+                "<b>ואך</b> מפני זה אנו רואים בגדולי העולם, והם האבות שהגיעו למדריגות היותר גבוהות שבידי האדם להגיע, שלא פרשו מן העולם הזה שהוא בעינינו עולם ההגשמה, ובכל גדולתם עסקו בו ימים ושנים, עד שמצאנו את יעקב אבינו, בחיר שבאבות, שהיה רועה כ״א שנה את צאן לבן הארמי. והוא מפני שבגדולתו ראה את עולמו בחייו, ומצא בדברי החולין שנראים בעינינו כל כך פשוטים וגשמיים - תלי תלים של חכמה, עד שהמלאכים נשלחו מן השמים לבשר לו על אודות הצאן, עקודים נקודים וברודים, ואנו לדורי דורות בשעה שאנו עומדים בתפילה אנו נתלים בזכות המקלות.",
+                "<b>ומפני</b> כן אין אנו מוצאים בתורה במקום שנזכר בו שכר מצוה, שתזכיר במפורש את השכר הניתן לאדם לאחרי מותו, כי אם האדם אינו רואה בחייו את עולמו, זוהי ירידה בשבילו באשר האדם השלם שפסקה זוהמתו ושב לצורתו האמתית - הוא הוא עולמו הבא האמתי בהוה, ו״יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״."
+            ]
+        },
+        "Vayikra": {
+            "I": [
+                "<big><strong>התורה והמעשה</strong></big><br>א. הורונו חכמינו שלימוד תורה עולה על הכל, ושכרו מרובה מאד, וכדבריהם במשנה לאחר שמינו את כל המעלות: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א:א). וכשם שלימוד תורה חשוב מהכל כך ביטול תורה חמור מהכל ובאים בעוונו העונשים הקשים ביותר. וכבר אמרו: ״ויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה״ (ראה ירושלמי חגיגה א). ונראה לנו שהדברים אמורים בלימוד התורה בלבד ואין זה קשור בקיום התורה. תלמוד תורה לחוד ומעשה לחוד, שני ערכים אלה מושגים נפרדים הם. אמנם חז״ל אומרים: ״ולא עם הארץ חסיד״ (אבות ב:ה), כלומר שמי שאינו חכם בתורה גם אינו יכול להיות חסיד במעשה. אבל להיפך יתכן, שאף מי שהוא חכם גדול בתורה אינו מדקדק בקיומה למעשה. כך היא העובדה לגבי חכמות העולם, שישנם אנשי מדע שהשתלמו במקצועות מסוימים וקיבלו תוארים אקדמאיים, ולמעשה אינם עוסקים בהם ואין זה פוגע כלל בידע שלהם.",
+                "אולם לא כן הדבר לגבי תורת ה׳. תורת ה׳ אחוזה ודבוקה בקיום מצוותיה, וכל ערכה הוא במעשה ואין להפריד ביניהם. ולא עוד אלא שיש להקדים המעשה ללימוד, כמו שהכריזו אבותינו בהר סיני: ״נעשה ונשמע״ התנאי קודם ללימוד התורה הוא המעשה. וזוהי משמעותו של המושג תורה, שגיזרתו מלשון הוראה, כלומר, שהיא מורה לנו ומלמדת אותנו מה לעשות. בה במדה שחסר במעשה, חסר בתורה, כי בלי מעשה חסרה כל המשמעות שבתורה. ולפי זה מה שאמרו חז״ל: ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״ (אבות א), אין הפירוש שבלי המעשה אין המדרש עיקר, אלא בלי המעשה אין לו ערך כלל.",
+                "והנה דואג ואחיתופל יוכיחו! כתוב על דואג: ״נעצר לפני ה׳ וכו׳ אביר הרועים אשר לשאול״ (שמואל א כא:ח), כלומר: ״עוצר עצמו לעסוק בתורה ואב בית דין״ (רש״י שם), וחז״ל דרשו עליו את הפסוק: ״איה סופר איה שוקל״ (ישעיה לג), שהיה סופר כל אותיות שבתורה ושוקל כל קלים וחמורים שבתורה וכו׳. כן כתוב על אחיתופל שדוד קראו: ״רבי אלופי ומיודעי״ וכמו כן שאלו דואג ואחיתופל שלש מאות או ארבע מאות שאלות במגדל הפורח באויר וכו׳. ובכל זאת ״לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהילכתא״ (סנהדרין קו:). הרי שאף שהיו גדולי עולם בתורה, אבל מאחר שנמצאו לקויים במעשה, מסיבת פגם במדות כפי שמסופר בנביאים ובחז״ל, ואם כי זה לא היה אלא בשיעור כל שהוא, כי אחרת לא היו נותנים להם לעמוד בראש העם, ובכל זאת גרם פגם זה גם בתורתם עד כדי כך שלא יכלו לכוון שמועה להלכה, ומתוך כל ארבע מאות או שלש מאות השאלות במגדל הפורח באויר לא פתרו אף אחת מהם (ראה שם).",
+                "הוא אשר דיברנו, שלימוד התורה והמעשה חד הוא ואם חסר במעשה, פגום גם הלימוד וחסר בהבנת התורה ואין בזה אלא מה שיש בזה.",
+                "ולא רק התורה אלא כל חכמת ה׳ בבריאה לא נתגלתה אלא במעשה היצירה, במעשה בראשית. ולכן דורשים חז״ל על הכתוב ״בראשית ברא אלהים״, שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, (רש״י בראשית א:א) כי מהי מטרת התורה, ללכת בדרכי ה׳ ובמדותיו: ״מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון״ (שבת קלג:), ואין מכירים את רחמי ה׳ וחסד ה׳ אלא מתוך מעשי הבריאה, ואם חסר בהליכה בדרכיו, חסר בהכרת חכמתו בבריאה, וגם להיפך, אם חסר בהכרת חכמת הבריאה, חסר בהליכה בדרכיו.",
+                "ב. ועוד יותר מזה, אף קדושת האדם שלכאורה נראית לנו כמעלה מופשטת, גם היא תלויה כולה במעשה. כתוב בתורה: ״זאת החיה אשר תאכלו וכו׳ אך את זה לא תאכלו וכו׳ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא). הרי רואים אנו שכל הקדושה תלויה במעשה, שבזה שלא יאכלו מהבהמות הטמאות ושקצים ורמשים, יתקדשו לפני ה׳. ולא עוד אלא שמדמים עצמם בזה להקדוש ברוך הוא שהוא קדוש.",
+                "ואין הקדושה באה למי שפורש מהמאכלות האסורות מטעם שנפשו קצה בהם בגלל אצילות ועדינות, כי עם כל הערך שבדבר אינו אלא בבחינת יורש נחלת אבותיו, והריהו דומה לבנו של נסיך היורש את תואר אביו שאם כי הוא גם ממשיך בנימוסיו ובדרך אצילותו של אביה אבל לא משום שהוא משיג אותם מזכויות עצמו אלא מכוח הירושה ויחוס אבות. ואין התורה מסתפקת בכך, אלא שחייבים אנו לעצב את עצמותנו על ידי מעשינו, כלומר. להפוך את מציאותנו לחטיבה של קדושה על ידי קיום המצוות של מעשי הפרישות.",
+                "וזה מה שאמרו חז״ל: ״לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו׳, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר על כך״ (ספרא כ). אמנם באופן טבעי צריכה נפשו של אדם שמקורה מגנזי מרומים לקוץ בשקצים וברמשים ובכל המאכלות האסורות ובפרט אדם שעולה במדריגתו הרוחנית ונפשו מתעדנת, אבל אין זו עוד ההתעלות והקדושה שה׳ דורש מן האדם, אלא חובה עליו להינזר ממאכלות אלה ולפרוש מהם למעשה כדי לקיים גזירותיו, ורק אז בא לידי קדושה. ולכן אף שאמר הקדוש ברוך הוא ליוצאי מצרים: ״אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט), כלומר, שעל ידי קבלת התורה יהפכו לגוי קדוש, ובודאי יגיעו בזה למדריגה כזו שנפשם תקוץ במאכלות האסורות מפאת עדינות נפשם, בכל זאת עדיין לא ישיגו בזה מדריגת הקדושה אלא לאחר שיפרשו ממאכלות האסורות למעשה לשם קיום גזירותיו של הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״, רק על ידי התקדשותכם למעשה׳ משום שאתם חייבים להידמות למדותיו של הקדוש ברוך הוא ״מה הוא קדוש אף אתה קדוש״ - רק אז תהיו קדושים.",
+                "ומשום כך אנו מוצאים בקורח שאמר ״כל העדה כולם קדושים״ (במדבר טז) ומשה רבינו לא חלק עליו בזה, ובכל זאת ירש גיהנום וירד חיים שאולה, כי לא מספיקה המדריגה של קדושה מכוח המדריגה הטבעית של כל עדת בני ישראל בזה שקיבלו את התורה (ראה רש״י במדבר טז:ג בשם תנחומא שכולם קדושים כי ״כולם שמעו דברים בהר סיני מפי הגבורה״), אלא יש לקנותה, כאמור, על ידי קיום מעשי של מצוות ה׳ יתברך וזוהי תשובתם של ישראל לאחר מתן תורה: ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״ (שמות כד:ג).",
+                "וכלל זה אנו למדים גם מברייתא דרבי פנחס בן יאיר שמתחילה מתורה: ״תורה מביאה לידי זהירות וכו׳״ ורק לאחר מעשים רבים המביאים לידי מעלות אחר מעלות מגיעים לידי קדושה שזוהי המדריגה האחרונה."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>דקדוק האמת</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה שאם אחד רואה נגע צרעת בביתו ״ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית״ (ויקרא יד). ואמרו חז״ל: ״אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר ״. נגע נראה לי בבית. אלא כנגע נראה לי בבית״ (נגעים יב:ה). ויש מפרשים הטעם משום שהכהן הוא שצריך לראות את הנגע ולקבוע שהוא טמא, ואם בעל הבית מקדים את הכהן ואומר שהוא נגע, אם כי הוא תלמיד חכם וברור לו הדבר והוא בטוח שהכהן יקבע שזה נגע, בכל זאת זה מיחזי כשיקרא והוא בבחינת דובר שקרים (ראה שם בתוספות יום טוב בשם גבורת ארי).",
+                "<b>ולכאורה</b> גם קשה לו לומר ״כנגע נראה לי״, מאחר שאינו מסתפק בזה כלל, אבל כל זמן שהכהן לא קבע, אין התורה מרשה לו לפסוק ולגזור וזוהי דרך האמת.",
+                "<b>הרי</b> עד כמה חייבה התודה לדקדק ולהיזהר מלבטא איזה ביטוי שהוא שעלול להישמע כאילו יש בו פגיעה כל שהיא במדת האמת.",
+                "<b>ועוד</b> יותר מזה. מדובר כאן אף במקרה שהכהן הוא עם הארץ ואינו מבין בנגעים והוא סומך על בעל הבית שהוא תלמיד חכם ופוסק לו אם זה נגע או לא. ויש בידו של בעל הבית לרמות את הכהן ולפסוק שלא כהלכה שאין זה נגע, ואז לא היה הכהן מכריז שהבית טמא, ולפי הדין היה באמת טהור, כי כאמור כל זמן שהכהן לא מטמא את הנגע הרי איננו טמא, והיה מציל את ביתו שלא ינתצו אותו, ובעל בית זה עומד בנסיון, אינו מתחשב בהפסד ממונו ומגלה את האמת לאמתה ומוכן לפסוק בהלכה שנראה לו נגע ודאי בבית. בכל זאת אם ממשמעות ביטויו בדברי האמת שלו הקובעים שזה נגע וגורם לו הפסד כה מרובה, נשמע משהו שאינו תואם כולו את האמת הגמורה, אין זה ביטוי כראוי ואפשר לכוללו בכלל דובר שקרים.",
+                "<b>ומכאן</b> יש ללמוד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר על אחת כמה וכמה שיש להתרחק מכל שמץ של דבר שקר."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>עמלות בתורה</strong></big><br>א. ״<b>אם</b> בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו״ (ויקרא כו:ג). ואמרו חז״ל: ״יכול אלו המצוות, כשהוא אומר ׳את מצוותי תשמרו׳ הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים, ׳אם בחוקותי תלכו׳, להיות עמלים בתורה; וכן הוא אומר: ׳ואם לא תשמעו לי׳ (ויקרא כו:א) - יכול אלו המצוות, וכשהוא אומר, ולא תעשו את כל המצוות האלה׳, הרי מצוות אמורות, אם כן למה נאמר, ׳אם לא תשמעו לי׳, להיות עמלים בתורה״ (ספרא בחוקותי א). הרי שכל הברכות והקללות כולן תלויות בעמלות התורה. אם תהיו עמלים בתורה, תתקיימנה כל הברכות האמורות; ואם לא תהיו עמלים בתורה, תתקיים כל התוכחה על צ״ח קללותיה והעולם יהיה חרב ושמם.",
+                "<b>חז״ל</b> פירשו מהי עמלות בתורה. כתוב שם: ״ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם״ - ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שכתוב (דברים ה): ״ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם״ (ראה רש״י ויקרא כו:ג), כלומר שאין העמלות בתורה ושמירת המצוות שני ענינים נפרדים, אלא תנאי הוא בעמלות התורה שתכלול בירור ההלכה על כל פרטיה ותהא מכוונת כדי לקיימה למעשה. ובעמלות זו דוקא תלויות כל הברכות והקללות וכל קיומו של העולם.",
+                "<b>והדברים</b> קל וחומר. אם בלימוד המצוות, תנאי הוא שיהיו עמלים לברר את הלכותיהן על כל פרטיהן על מנת לקיימן, כל שכן שבשעת עשיית המצוות חייבים להתאמץ ולעמול לשמור אותן ולקיימן בכל פרטיהן ודקדוקיהן.",
+                "<b>הנחה</b> זו אנו מוצאים בכמה מאמרי חז״ל.",
+                "<b>חז״ל</b> אמרו: ״גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה״ (עבודה זרה ג ועוד), ופירשו שם בתוספות הטעם ״מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים המצוה״, היינו שהיא נאלץ להצטער ולהיות עמל כדי לקיים המצוה, והודות לעמלות זו מקבלת המצוה ערך אחר והוא מתגדל על ידה.",
+                "<b>וכן</b> פירש הרמב״ם הטעם במאמר בן הא הא ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה:כג): ״לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח, עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה״.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שאמר רבי עקיבא: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו״ (ברכות סא:), שלכאורה היה צריך רבי עקיבא לומר שכל ימיו היה משתוקק לקיים פסוק זה ולא לומר שהיה מצטער, אלא מכאן שיש ללמוד המצוות תוך דאגה וצער להיות עמל על מנת שיוכל לקיימן.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל: ״כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות ו), כלומר, שדרכה של תורה היא על ידי צער ועמילות.</i>",
+                "<b>ומטעם</b> זה דיבר הנביא בחומרה יתרה על מי שמקיים התורה כמצות אנשים מלומדה, כפי שכתוב: ״יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא׳, (ישעיה כט), כי כשעושים המצוות מתוך הרגל ושיגרא ואינן אלא בפה ובשפתים בלבד, אף כשיש בהן כיבוד ה׳ ויראת ה׳, הרי חסרים בהן הטורח והיגיעה ואין מצטערים על קיומן, וכאמור, אם לא עמלים בתורה יש פגם גם בלימודה וגם בקיומה, ונאמרו על כך כל דברי התוכחה שבתורה.",
+                "ב. <b>ואם</b> בכל המצוות כך, על אחת כמה במצות קריאת שמע שחרית וערבית שעיקר תוכנה הוא קבלת עול מלכות שמים, שחייבים לטרוח ולעמול ללמוד כל הלכותיה ולקיימה בכל תנאיה.",
+                "<b>הפוסקים</b> קבעו במצות קריאת שמע שיקרא בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע״ (ראה שו״ע או׳ח סא:א), ואם לא כיוון בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו. וזהו הטעם שתיקנו לקרוא ברכות לפניה כדי שיתבונן תחילה בגדולת ה׳, כגון: ״פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות וכו׳״. וכן דרשו חז״ל על הפסוק ״כי לא יבינו אל פעולות ה׳ ואל מעשה ידיו״ (תהלים כח) - ״׳כי לא יבינו אל פעולות ה׳,׳ זו קריאת שמע, שהן קורין יוצר אור, ׳ואל מעשה ידיו׳, כמו שנאמר ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים׳״ (ילקוט שם), כלומר, שלפני קריאת שמע צריך להתבונן בפעולות ה׳ ובמעשי ידיו כדי שמתוך כך יבוא להכיר אותו ויקבל עליו את עול מלכותו. ואם יחסיר אותה ההתבוננות הדרושה והכוונות המיוחדות, כדי שיקבל עול מלכות שמים בכל לבו ובאימה ויראה, כפי שמחייבת ההלכה, הריהו מחסיר בעמלותו בתורה ונאמרו עליו כל דברי התוכחה חס ושלום.",
+                "<b>וזה</b> מה שמסיים אותו כתוב: ״יהרסם ולא יבנם״, ודרשו חז״ל: ״יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא״, כי אם אינו מתבונן לפני קריאת שמע בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, חסר כאן בקבלת עול מלכותו ובקיום המצוה כהלכתה, ואינו יוצא ידי חובתו בעמלות התורה, והרי מביא בזה הרס וחורבן.",
+                "<b>ועוד</b>, שהרי התורה קבעה זמנים לקריאת שמע, ואמרו חז״ל: ״הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה״ (ברכות ט) ופירשו בגמרא: ״שלא הפסיד ברכות״ (שם י:). ולכאורה קשה, שאם עבר זמן המצוה למה קורא הברכות? אלא מכאן שגם כשאינו אלא לומד פרשה זו מבלי לקיים בזה מצות קריאת שמע, צריך להיות בכל התנאים של ההתבוננות בפעולות ה׳ ובמעשה ידיו, כדי להיות עמל בתורה ועל מנת לשמור ולקיים.",
+                "<b>ומכאן</b> שבזה שעבר זמן קריאת שמע, יש סתירה גם בעצם הדין של קורא בתורה, כי כשאיחר הזמן לא באונס ואינו מקבל עליו לתקן את המעוות בעתיד, אין לימוד זה על מנת לשמור ולקיים, שהרי באותה שעה הוא עושה היפך מזה וחסרה עמלותו בתורה.",
+                "<b>ויש</b> להוסיף עוד. חז״ל אומרים: ״בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה״ (מכות כד). רואים אנו שהאמונה היא יסוד כל תרי״ג המצוות, שהעמידו את כולן עליה, ורק מי שמושרש באמונה נקראים חייו בשם חיים. ואם אנו רוצים לקבל מושג מה זה חיים, צא ולמד מאדם הראשון, שהוא הראשון שבו נפח אלהים ״נשמת חיים״. ומסופר בתורה שבתחילת יצירתו שמו אותו בגן עדן, במקום של עידון העידונים וכל התענוגות שבעולם, וחכמתו היתה גדולה משל המלאכים. הרי שזאת היא צורת החיים שה׳ יתברך הטביע באדם בהתאם לדמותו הטבעית. וכל אדם ואדם ראוי מטבעו לצורת חיים כזו של גן עדן על כל תענוגיו ועידוניו. ובידו להגיע לחיים כאלה על ידי האמונה, כדכתיב ״וצדיק באמונתו יחיה״ על ידי אמונה יגיע למושג החיים האמתי שהוא ראוי לו.",
+                "<b>לאור</b> זה שכל ערכי החיים תלוים באמונה, נבין למה כה חמור כל פגם קטן באמונה, מצד אחד: ולמה כה רב חשיבותה של כל עליה באמונה, מצד שני.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו ראשון למאמינים היה, הוא הפיץ בעולם את האמונה בקל אחד, והכתוב מעיד עליו: ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו), וכן כתוב עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. ובכל זאת כששאל: ״במה אדע כי אירשנה״ (שם), אם כי לא היה זה אלא פגם בביטוי שפתים והשהייה לרגעים בלבד, בכל זאת הביא בזה פורענות גדולה וירידה רוחנית על דורותיו אחריו בגוף ובנפש, שהשתעבדו ארבע מאות שנה במצרים בחומר ובלבנים וירדו למדריגה פחותה, עד שהמלאכים טענו: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח).",
+                "<b>ומצד</b> שני אנו רואים שבשעה שבני ישראל הגיעו לאיזו מדריגה באמונה וכתוב עליהם ״ויאמן העם״ (שמות ד), זכו לגאולה (ראה מכילתא בשלח ו) ואם כי אמונה זו היתה עדיין קלושה והיה עוד חסר בה הרבה, שהרי כתוב: ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״ (שם ו), ורק לאחר מכן כשהגיעו לים העידה עליהם התורה שבאו לידי אמונה שלמה, ככתוב: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד), בכל זאת ראו בה בשמים ערך רב, והיא היא שהביאה ליציאת מצרים המהוה יסוד עיקרי בתורה.",
+                "<b>והכל</b> הוא, כאמור, משום שמהות החיים היא האמונה, שכל פגיעה קלה בה פוגעת קשות בכל מערכי החיים ובמקור החיים שהוא חי העולמים, וכל אחיזה קלה בה היא אחיזה בסנסיני החיים ומקשרת עם שרשי הבריאה ויסודי תבל.",
+                "<b>ומעתה</b> נלמד גם לימינו. אמנם דורותינו ירודים מאד, בכל זאת מנצנצים גם בזמננו פה ושם נצנוצי אמונה מובהקים, שהרי קיימים בכל עיר שבני ישראל חונים בהן בתי כנסיות ובתי מדרשות ורבים מתפללים בהם בכל ימות השנה ובפרט בשבתות ובחגים ובימים הנוראים, ובכוחה של אמונה באיזו מדריגה שהיא להביא כאמור לידי הגאולה.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין שאף על פי שאמרו חז״ל שדורו של משיח יהיה במצב ירוד מאד, ׳שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳ (סוטה מט:), אבל מכיון שעדיין יהבהבו בו אורות האמונה פה ושם, יזכו לבואו של משיח ולגאולה השלמה.",
+                "<b>ובאמת</b> אין אנו יודעים דרכי ה׳, וכפי שמשמע מדברי חז״ל, תבוא העליה מתוך הירידה עצמה. חז״ל אומרים שעד שברא הקדוש ברוך הוא את עולמנו היה בונה עולמות אחרים ומחריבם, ש״אלף דור עלו במחשבה להיבראות תתקע״ד דורות מהם נמחו״ (בראשית רבה כח: וראה המאמר ״חורבן ובנין״). ואם מתוך החורבן עצמו בא הבנין, הרי יש לראות גם בחורבן שלבי הבנין, כמו ב״הוה אמינא״ שבהלכה שגם זו נקראת תורה. ולפי זה נמצא שאין כל תימה שבתוך הדור של מינות וחוצפה, יזרח אורו של משיח. ואמנם ראינו בדורות שלנו, שלמרות הפורענות הגדולה שניתכה עלינו על ידי המלחמות וההתנגשויות השונות של העמים, באו גם תשועות רבות שניצלנו מאבדון חס ושלום ושוב שוקמו קהלות ישראל והתקיימו הישיבות וכו׳ ובתוך המצוקות עצמן נתגלו גאולות שונות.",
+                "<b>ומשום</b> כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות בלשון הוה: ״גואל ישראל״: ״מקבץ נדחי עמו ישראל״: ״בונה ירושלים״: ״המחזיר שכינתו לציון״ וכדומה, ולא בלשון עתיד כי בכל זמן, בכל המצבים ובכל הנסיבות, עלינו לראות שה, פועל באותה שעה עצמה בגאולת ישראל ובקיבוץ נדחי ישראל וכדומה. ומי שאינו מכיר בזה, חסר לו ביסודות האמונה.",
+                "<b>ומשום</b> כך אמרו חז״ל: ״כל העונה אמן יתומה יהיה בניו יתומים: חטופה יתחטפו ימיו: קטופה יתקטפו ימיו״ (ברכות מז), והיינו שחוטף לענות ״אמן״ לפני גמר הברכה או מאחר לענות או אינו מדקדק כביטוי ״אמן״, ומגיע עונש כה חמור על כך, כי הרי בברכות מתבטאים עיקר יסודות האמונה. וזהו באמת פירושה של המלה ״אמן״, ואם הוא אינו מדקדק באמירתו או משתהה בזה, הרי זה פגם באמונתו, ומי שפגום באמונה פגומים כאמור כל חייו, וכל ימיו חטופים וקטופים.",
+                "<b>ואם</b> בתפלות ובברכות שאינן אלא מדרבנן, מי שאינו מדקדק בהן עונשו כה חמור, משום שיש בזה פגם באמונה שהוא יסוד החיים, על אחת כמה וכמה בברכות קריאת שמע וכל שכן בקריאת שמע עצמה שהיא מדאורייתא, שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, כמה חמור הדבר אם לא מכוונים בהן כראוי ולא עמלים להגיע על ידן לידי אמונה שלמה וקבלת עול מלכותו בלב שלם. וכמה שקול הדבר משני הצדדים. אם השהייה קלה בביטוי שפתיים בעניני אמונה, הביאה שעבוד מלכות כה קשה לארבע מאות שנה, אילו פורעניות, חלילה, עלולה להביא התרשלות בעצם קבלת עול מלכות שמים; ומצד שני׳ אם אמונה קלושה הביאה לידי יציאת מצרים, איזו גאולת עולם אפשר להביא על ידי עמלות באמונה והתעמקות בה וקבלת מלכות שמים במלוא הכוונה ובכל תנאיה.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (אבות ה:כ), כלומר, שיש לעשות כל המאמצים כדי לקיים מצוות ה׳, ולא רק מאמצים רגילים של בני אדם, אלא באפשרותו של אדם להגביר חילים ולאמץ כוחותיו עד כדי עזות של נמר, גבורה כארי וקלות כצבי וכנשר וכדומה.",
+                "<b>וזה</b> מה שראה בישראל אף בלעם הרשע שהיה שונאם בנפש וקרא עליהם: ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג), ופירשו חז״ל שכוונתו לגבורתם בעמלותם בקיום המצוות, ואמר: ״אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות ועומדים משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא ונעשים כאריות״, וכן דורשים על סוף הפסוק: ״לא ישכב עד יאכל טרף״ שקורא קריאת שמע על מטתו ומתגבר בזה על כל המחבלים הבאים לטורפו (ראה במדבר רבה שם), כלומר, שתוך עמלותם לקיים מצוות ה׳ ולקבל עול מלכותו, הם נעשים״ כארי וכלביא ומתגברים על כל המפריעים והמחבלים."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>קנה המדה של מעשי האדם</strong></big><br>א. <b>כבר</b> עמדנו פעמים רבות על עליונותו של האדם שחכמתו מרובה משל המלאכים, ולפי ערך גדולתו כן יש להעריך את מעשיה הן לחיוב והן לשלילה. כל פעולה חיובית זעירה שמעירות, בכוחה להגביהו עוף עד שמי שמים; ומאידך גיסא, עלול כל פגם קטן להשפילו עד לעפר. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), ובראשה האדם שהוא בחיר היצורים ותכלית הבריאה, וכל ניד וזיע שלו פועל בחכמת הבריאה כולה ובתכלית כל היצירה.",
+                "<b>שנינו</b>: ״מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו, שנאמר ׳וילך מנוח אחרי אשתו׳ (שופטים יג:יא). מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב: וילך אלקנה אחרי אשתו (שמואל א ב:יא), וגבי אלישע דכתיב: ׳ויקם וילך אחריה׳ (מלכים ב ד:ל), הכי נמי אחריה ממש? אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכי נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה. אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן עם הארץ היה, אפילו בי רב לא קרא, שנאמר: וילך אלקנה ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש׳ ולא לפני האיש״ (ברכות סא:). ופירש רש״י: ״עם הארץ, לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו: ׳לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו׳, ולמאי דקאמר רב נחמן שהלך אחריה ממש, אם כן אפילו בי רב עם תינוק של בית רבן נמי לא קרא״.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר. מנוח גדול הדור היה, כתוב עליו: ״ויהי איש אחד״ (שופטים יג), ודרשו חז״ל: ״כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים, שקול הוא כל״א צדיקים כמנין ויהי; ׳איש אחד׳, כל מקום שנאמר אחד, גדול הוא, בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד, דכתיב: ׳ה׳ אחד׳, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם: ׳אחד היה אברהם׳ (יחזקאל לג), לא היה באותם הימים כיוצא בו וכו׳״ (במדבר רבה י). ועוד שנענה ה׳ לתפלתו ושלח אליו שזב את מלאך האלהים. שנאמר: ״וישמע האלהים בקול מנוח ויברא מלאך האלהים עוד״. ובודאי היה ראוי לכך שזכה שיצא ממנו שמשון שהושיע את ישראל ושיעקב אבינו אמר עליו בברכותיו לבניו: ״דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל״ (בראשית מט), ודרשו חז״ל על פסוק זה ״ששמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים״ ו״מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל״ (סוטה י). ואם כן היאך אפשר לומר על מנוח זה, שהיה עם הארץ ואפילו בי רב לא קרא?",
+                "<b>אלא</b> מכאן שמלבד סוג עם הארץ שלא קרא ולא שנה, שהוא בור ממש מבחינת ידיעת התורה. שלא למד כלום ואינו יודע כלום, אבל יש סוג עם הארץ לא בכמות החכמה אלא באיכות החכמה, ביסוד חכמת הבריאה, והריהו דומה בזה למי שלא קרא בי רב.",
+                "<b>הסבר</b> הדבר, שכאמור, ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ וכל שכן יצירת האדם שכולה בחכמה, ואם אדם נוהג לא בדרך ארץ, כלומר, לא לפי כללי החכמה שנוסדה הארץ, הריהו פוגם ביסוד חכמת הבריאה.",
+                "<b>חז</b>״ל אומרים (עירובין יח): ״דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר ׳אחור וקדם צרתני׳ (תהלים קלט)״ ולפי דעה זו ״חילקו לשנים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן״ (רש״י שם). ושואלת הגמ׳ לדעה זו ״הי מינייהו סגי ברישא, אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא דזכר סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו״. ופירש רש״י שם: ״דגנאי הוא לו״ (ראה שם:).",
+                "<b>הרי</b> קבעו חז״ל שדרך החכמה היא שהאיש ילך בראש, ואם האדם נברא בשני פרצופים זכר ונקבה, בודאי נברא בצורה זו שחלק הזכר יצעד קודם, ואחרת גנאי הוא לאדם ופגיעה בדרך ארץ.",
+                "<b>ולאור</b> זה נבין עד כמה פגע מנוח בחכמת הבריאה. אמנם מנוח נמצא באותה שעה במצב מיוחד, כי הרי התפלל והשתוקק שהמלאך ישוב אליו להורותו ״מה נעשה לנער היולד״. ובשעה שהמלאך נראה לאשתו והיא מיהרה אל מנוח לבשר לו על כך, הרי אפשר לתאר את שמחתו, וכמה נחפז ללכת אחרי אשתו שתראה לו את המקום בו הופיע המלאך, ובכל זאת מכיון שבאותה שעה לא דקדק במדת דרך הארץ ופגע בנוהגי החכמה, נתגלה שלא ירד לעומקה של חכמת הבריאה, ואם יש פגם בחכמה, הרי בזה נעכרת כל החכמה, ואף תוך ריצה זו למטרה קדושה - קוראים אחריו בשמים בשם הגנאי הגדול ביותר: ״עם הארץ״.",
+                "<b>והוא</b> מה שאמר הכתוב? ״יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט״ (קהלת י). אף על פי שיש חכמה במדה מרובה ביותר וכנגדה יש סכלות מעט מאד׳ בכל מות הסכלות מכריעה את כל החכמה והיא נהפכת לבורות (ראה אבן עזרא שם ועוד).",
+                "ב. <b>יסוד</b> זה שכל פעולה קטנה של האדם, הן בחיוב והן בשלילה, נוגעת בכל חכמת הבריאה, מצינו בכמה מקומות בתורה ובחז״ל.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו רבות במאמרינו על גדולתו וחכמתו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. והנה מצד אחד נצטוה רק על מצוה אחת, כדברי הכתוב: ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ (בראשית ב), ופירשו חז״ל (סהנדרין נו:) שאמר לו: דע שאלהים אני ואל תמירני באחר. ובכל זאת היה בכוחו להגיע במצוה זו בלבד למדריגות העליונות ביותר של החכמה, ולהשיג תכליתו בעולם, כמו בכל תרי״ג המצוות שנצטוינו לאחר מכן. ויכולת זו ניתנה לכל אדם, באשר הוא אדם, ובכל הדורות, שאף לאחר קבלת התורה על כל מצוותיה, לא גרע כוחו להגיע על ידי כל מצוה ומצוה לתכלית החכמה ולמטרתו העליונה.",
+                "<b>וכן</b> מצד השני. כשפגע אדם הראשון במצותו היחידה, ואם כי היתה זו פגיעה דקה מן הדקה שאף המלאכים לא ירדו לעומקה ותמהו למה קנסו עליו מיתה׳ כמבואר במאמרים הקודמים, נפגעה בזה כל חכמתו וחכמת כל הבריאה והביא ירידה ומיתה לעצמו ולכל הדורות, ונשתנו סדרי בראשית וכל דמותו של האדם. וכן עלול כל אדם ובכל הדורות להפוך על ידי כל סטיה קלה את כל חכמתו לבורות ולעם הארצות ולפגוע בכל חכמת הבריאה.",
+                "<b>ולכן</b> מתחילה התורה מבראשית, כדי ללמדנו מאדם הראשון את הכלל הזה לשני צדדיו, כאמור, כי גדול הוא האדם לאין שיעור וחכמתו מרובה, ובו משתקפת כל חכמת הבריאה ותכלית העולם, וכל ניד וזיע שלו נוגע בכל יסודות החכמה ומעורר מהפיכה בכל היקום בין לטוב ובין למוטב.",
+                "<b>ויש</b> לנו ללמוד מכאן גם הלכה למעשה. דרשו חז״ל על הכתוב ״מעוות לא יוכל לתקון״ (קהלת א), שלפי דעה אחת: ״זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר״; ולפי דעה אחרת: ״זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית״ (חגיגה ט). ולכאורה יש לתמוה, היאך אפשר להשוות זה שאינו קורא קריאת שמע בזמנה למי שבא על הערוה, שזו מן העבירות החמורות ביותר שאמרו עליהן: ״ייהרג ולא יעבור״? אלא כאמור, גדול הוא האדם ומרובה חכמתו ויש בכל סטיה קלה שלו פגיעה בכל חכמתו ובכל חכמת הבריאה כמו בעבירה חמורה.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמר הכתוב: ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״ (דברים יא), ואמרו חז״ל: ״כיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק לעבודה זרה (ספרי שם), כלומר, שאם סר רק משהו מהתורה, הריהו כאילו עובד אלהים אחרים, כי לא תלוי הדבר בחומר העבירה, כי אם בעצם סטייתו מן החכמה.",
+                "<b>ומתוך</b> זה אף כשיקדים אדם לקרוא קריאת שמע בזמנה שלא בברכותיה, הרי זו פגיעה בחכמה. חז״ל אמרו: ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ (נזיר ב). והנה אסרה התורה בנזיר לא רק יין כי אם גם ״מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ (במדבר ו). והטעם הוא ״משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב״ (שבת יג). ולמדים מכאן שחייבה תורה לעשות גדרים והוסיפה גדרים על גדרים, כדי שלא יבואו לעצם העבירה, וגם זה מדרך החכמה, וכל מי שפוגע בגדר העבירה הריהו מזלזל בכללי החכמה וכמוהו כפוגע בעבירה עצמה. והוא הדין בכל התקנות שראו חכמים לתקן בקיום המצוות, שמי שמזלזל בתקנה, הריהו פוגע בחכמה וכאילו אינו מקיים את המצוה בשלימותה. ואם חז״ל תיקנו שיקראו ברכות לפני פרשת קריאת שמע, הרי מי שאינו קורא את הברכות יחד עם קריאת שמע בזמנה, אינו מקיים המצוה כתיקונה ויש בזה משום עיוות החכמה והוא בבחינת ״מעות לא יוכל לתקון״, שהשווהו חכמינו למי שבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר. וכאמור, מי שפגע בחכמה, אף אם הוא גדול הדור הריהו נקרא בפי חז״ל: ״עם הארץ״.",
+                "ג. <b>עמדנו</b> על כך שכל פגם קטן בחכמה, אינו רק פוגם בחכמה, אלא מאבד כל ערכה עד שאין זו עוד כלל במסגרת של חכמה, והרי זה משול לבגד שנקרעו שוליו, שאין אומרים שיש איזה פגם בבגד אלא מתארים אותו כבגד קרוע, כאילו כולו קרוע. וכן אם יש איזה מום באבר אחד של אדם, הרי כאילו נקרא בעל מום ואף מקבל שם אחר, כגון במום ברגל - נקרא חיגר, במום ביד - נקרא גידם וכדו,. ועל אחת כמה וכמה בחכמה שאם יש בה איזה פגם שהוא, אי אפשר לכנותה עוד בשם חכמה.",
+                "<b>וכלל</b> זה אמור לא רק בחכמה, כי אם בכל דמותו הרוחנית של האדם, שכל פגם מהפך אותו לאחר והורס כל מעמדו.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום״ ובאו לידי מסקנה ששלש הברכות הן: שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה, ושואלת הגמ׳ שעבד היינו אשה, כלומר יש הבדל בין גוי לישראל כי גגוי הרי אינו בן ברית והכתוב אומר על זה ״הבדלתי אתכם מן העמים״ (ויקרא כ). כמו כן יש הבדל בין ישראל לעבד, כי ישראל חייב בכל המצוות: ואילו עבד אינו חייב במצוות אלא באשה. אבל מה ההבדל בין עבד לאשה? ומתרצת הגמרא: ״עבד זיל טפי״ (ראה מנחות מג:).",
+                "<b>הרי</b> לפנינו שאף על פי שאין כל הבדל בין עבד לאשה בחיוב המצוות והם עומדים לכאורה באותה מדריגה, אבל בזה שיש בעבד איזה פגם, שהוא מזולזל יותר שאינו מדקדק במדת דרך ארץ, אין רואים אותו כאילו הוא רק פגום במקצת, אלא קובעים אותו כסוג אחר בסוגי בני האדם, כמו הבדל בין גוי לישראל, וחייב ישראל לברך ברכה מיוחדת שלא עשהו כסוג זה.",
+                "<b>ודבר</b> זה אמור לא רק בעבד אלא גם בישראל, אם הוא פוגם במדת דרך ארץ, אף כשיהיה מהגדולים שבגדולים, נפגמה כל אישיותו והוא מאבד כל עולמו. חז״ל אמרו (יומא פו.) ״ארבעה חלוקי כפרה וכו׳ עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין וכו׳ אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת״. הרי שחילול השם חמור יותר מחייבי כריתות ומיתת בית דין. ושואלת הגמרא: ״היכי דמי חילול השם וכו׳, אביי אמר וכו׳ מי שקורא ושונה ומשמש תלמיד חכם ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו׳ פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו״.",
+                "<b>וכן</b> מסביר גם הרמב״ם: ״ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם גדול בתורה ומפורסם בחסידות וכו׳, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם כגון וכו׳ שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות וכו״ (הלכות יסודי התורה ה:יא).",
+                "<b>והנה</b> מדובר כאן אף במי שלא עבר עבירה, שלא גנב ולא גזל ולא הונה את הבריות, ואף אינו גונב דעת הבריות, ועוד שהוא תלמיד חכם גדול וקורא ושונה ומדקדק בכל המצוות שבין אדם למקום, אבל מכיון שאינו מדקדק במדת דרך ארץ ואין דיבורו בנחת עם הבריות, הריהו גרוע מחייבי כריתות ומיתות בית דין ותקנתו קשה משל כולם.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שפגם במצב הרוחני אינו פגם במקומו בלבד, אלא הורס את כל האדם ועוכר את כל אישיותו ומעמדו."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>אין תחילה וסוף בחכמה</strong></big><br><b>כבר</b> עמדנו בשיחותינו על כך שיתכן שאף גדול הדור, אם יש איזה פגם שהוא בחכמתו, נקרא בלשון חז״ל בשם עם הארץ (ראה המאמר הקודם ״קנה המדה של מעשי האדם״).",
+                "<b>ואמנם</b> חז״ל מציינים סוגים שונים של בני אדם כעמי הארצות. מצד אחד אנו מוצאים בדברי חז״ל סוג עם הארץ שלא רק אינו במקרא ובמשנה אלא אינו יודע בטיב משא ומתן, והוא נקרא בור (ראה אבות ב:ה בפירושי הראשונים); יש עם הארץ שחשוד על שפיכות דמים שאסור להתלוות עמו בדרך (פסחים מט:); ויש שקוראים עם הארץ למי שאינו מקיים מצוות, כפי שאמרו חז״ל: ״איזהו עם הארץ?... כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית... כל שאינו מניח תפילין... כל שאין לו ציצית בבגדו... כל שאין לו מזוזה בפתחו״ (ברכות מז:).",
+                "<b>ומצד</b> שני אנו מוצאים שחז״ל מכנים עם הארץ למי שאינו במדריגה גדולה של חכמה ובהידור המצוות: ״כל שאינו אוכל חולין בטהרה״; ״כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתורה״, או מי ״שאפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים״, ויש אומרים שזה אף נקרא בור (ראה סוטה כב). וכבר ציינו שם בתוספות ״דהרבה עניני עם הארץ הן״. וכל אלה נכללים לדברי חז״ל בסוג עם הארץ.",
+                "<b>מאידך</b> גיסא מצינו שגם בתלמידי חכמים ישנם סוגים שונים. מצד אחד אמרו חז״ל: ״איזהו תלמיד חכם? כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במס׳ כלה״ (תענית י). ופירש רש״י: ״בכל מקום - בכל הש״ס ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי״.",
+                "<b>ומצד</b> שני אמרו שמי שמקדש אשה ואומר ״על מנת שאני תלמיד חכם - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלים אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלא״. ומפרש רש״י שאף אם יודע רק באחד מן המקומות ואפילו במס׳ כלה שהיא קלה (ראה קידושין מט ורש״י שם). וכן אמרו: ״איזהו תלמיד חכם וכו׳ זה המקפיד על חלוקו להופכו״ (שבת קיד), כלומר, שהוא מדקדק כראוי בהלכות דרך ארץ.",
+                "<b>ובאמת</b> אין ניגודים בדברי חז״ל אלה. החכמה אין לה גבול והיא בלתי סופית, ובדבר שאין לו סוף אין לתאר בו גם התחלה ולא יתכן בו כלל לא שיעור ולא מדה. ולכן יש להעריך את החכמה בקנה מדה אחר לגמרי. יש מי שצעד צעד אחד בחכמה, או שיודע דבר חכמה אחד, אף שאין בו יותר מזה כלום, נקרא חכם: ולהיפך, יש שאף החכם הגדול ביותר, כשהוא עושה מעשה שיש בו פגם בחכמה או שהוא מחסיר מהחכמה, הריהו כאילו שאין בו חכמה כלל ונקרא עם הארץ.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שמוסרים בשם הגר״א מוילנא שאמר שכל התורה נרמזת בעשרת הדברות ועשרת הדברות נרמזות במלה הראשונה שבתורה ״בראשית״, ואף באות ב׳ שב״בראשית״ ובדגש שבבית. הרי ה׳ נותן התורה הוא ראשון והוא אחרון, אין ראשית לראשיתו ואין סוף לאחריתו, ומלא כל הארץ כבודו מעולם ועד עולם. וכמו שלו, כביכול, אין ראשית ואחרית, כן אין לחכמתו ראשית ואחרית. ואם כן גם התורה שהיא חכמת ה׳ לא תיתכן בה התחלה וסוף, ועוד במלה הראשונה, -בראשית״, ואף בדגש שבאות ב׳ שב״בראשית״ נכללת התורה כולה.",
+                "<b>לפי</b> זה אפשר גם להסביר דברי רבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא). ריש לקיש אומר שהכתוב: ״הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק״ (ישעיה ה) - נאמר ״למי שמשייר אפילו חוק אחד״, כלומר, שאף מי שנמנע מלשמור אף חוק אחד נידון בגיהנום (ראה רש״י שם), ״אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד״, כלומר, שאף מי שאינו לומד אלא חוק אחד בלבד אינו נידון בגיהנום.",
+                "<b>ולפי</b> האמור שאין סוף לחכמה ויש להעריך את האדם בקנה מדה אחר, יש לפרש שריש לקיש ורבי יוחנן אינם חולקים ויש מקום לדברי שניהם. יש אשר אדם אף הנמצא ברום המעלה, עושה מעשה אחד לא כראוי או מחסר מלימודו ומחכמתו, הריהו פוגם בזה בכל חכמתו ומעלותיו ויורד לגיהנום, כדברי ריש לקיש: ויש אשר אדם, אף פחות המעלה, עושה מעשה טוב, או משיג דבר חכמה אחד, הריהו מתעלה בזה וניצל מדינה של גיהנום, כדברי רבי יוחנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא.",
+                "ב. <b>לאור</b> הדברים האמורים, נבין את ההבדלים בין איש לאיש ביחס לשכר ועונש, שמצינו בתורה ובדברי חז״ל.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו, נחשב ״האדם הגדול בענקים״, עמד בכל הנסיעות שניסהו הקדוש ברוך הוא, עד שהעיד עליו: ״עתה ידעתי בי ירא אלהים אתה״ (בראשית כב) ונאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. והנה אברהם זה כשאמר לפני ה׳: ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו), אם כי ברור שלא פקפק בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא, אלא בודאי חשש שמא יגרום החטא, אבל מכיון שמצאו איזה פגם בביטויו, העניש אותו הקדוש ברוך הוא בעונש קשה למאד לדורותיו אחריו ואמר לו: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״ (בראשית שם).",
+                "<b>ולעומת</b> זה מצינו בנבוכדנצר הרשע שבשכר מעשה טוב אחד זכה לשכר גדול לו ולדורותיו. מסופר בחז״ל (סנהדרין צו) שמרודך מלך בבל שלח אגרת לחזקיהו מלך יהודה וכתב: ״שלמא למלכא חזקיהו; שלמא לקרתא ירושלם: שלמא לאלהא רבא״. והעיר לו נבוכדנצר שהיה סופרו: ״קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף?״ אמרו לו: ״קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא״. ורץ אחר השליח להחזירו ארבע פסיעות ואתא גבריאל ואוקמיה. ואמר רבי יוחנן ״אילמלי בא גבריאל והעמידו לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל״, ובשכר ד׳ פסיעות אלה זכה למלכות בכיפה במשך שלשה דורות, ועם ישראל היה שרוי אצלו בגולה. וערכה של מלכות זו לא היה מבחינת הגדולה והכבוד בעולם הזה בלבד, כי אם ניתנה לו ההזדמנות והאפשרות לעשות חסד עם הבריות ולקנות עולמו מכל הבחינות, גם לפבי חיי הנצח והעולם הבא. ואכן מצינו כך בדברי חז״ל: ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו משום ר׳ שמואל בר נחמן ור׳ יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, ׳אשר הגלה מירושלם עם הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל׳, הוה אמר: שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי ברם הכא מת הוי״ (בראשית רבה מט). כלומר כל עוד היה חי לא גינו אותו משום שהיתה לו האפשרות לשוב בתשובה ולתקן עולמו. אמנם נבוכדנצר החמיץ הזדמנות זו ונשאר רשע עד יום מותו, אבל מצד השכר שהגיע לו ניתנה לו ההזדמנות והיכולת הזאת. הרי זכה איפוא נבוכדנצר בשכר ד׳ הפסיעות, הוא ודורותיו להצלחה כזו, לגדולה וכבוד של מלכות בכפה בעולם הזה ולאפשרות להגיע לחיי העולם הבא.",
+                "<b>ולכאורה</b> נראים הדברים - של אברהם אבינו מצד זה ושל נבוכדנצר מצד זה - כסתרי אהדדי. אולם לפי האמור אין בזה סתירה בלל, כפי שהסברנו שהחכמה אין לה תחילה ואין לה סוף ואינה נמדדת בקנה המדה שלנו. אברהם אבינו כשמצאו בו פגם דק מן הדק בשיא מעלותיו, גרם לדורותיו עונש חמור מאד, ואילו נבוכדנצר מאחר שביצע איזו פעולה כל שהיא שיש בה מן הטוב, זכה הוא ודורותיו לשכר כה מרובה.",
+                "ג. <b>את</b> הסוד הזה אנו מוצאים גם בפרשת אהרן ומרים. מסופר בתורה: ״ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית״ (במדבר יב). ואמרו חז״ל (בילקוט שם בשם ספרי ומדרש ילמדנו): ״זהו שאמר הכתוב: ׳ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל,. אמר שלמה, לא אמר הקב׳׳ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם וכו׳. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, ובאחיה הקטן ממנה ובינה לבין עצמה, שנאמר, וישמע ה׳ - כך נענשה, המכוון לדבר בחבירו לגנאי וכו׳ על אחת כמה וכמה״.",
+                "<b>מצינו</b> עוד כתוב: ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד), ואמרו חז״ל: ״וכי מה ענין זה לזה (לפרשת נגעים)? סמכו ענין ללמדך שאין נגעים באים אלא בגלל לשון הרע. והרי הדברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם - כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה״ (ספרי שם).",
+                "<b>הרי</b> מפורש שלא נתכוונה מרים לדבר בגנותו של משה אלא לשבחו, ולטובתו ולטובתה של צפורה אשתו ולשבחו של מקום, ודקדקו היא ואהרן בדיבוריהם כפי שאמרו חז״ל שהיו ״יושבים ונושאים ונותנים בדבר״ (ילקוט במדבר שם). ומצאו שמצד ההלכה הם חייבים להגיב על כך, וכפי שמשמע מהכתוב שאמרו: ״הרק אך במשה דיבר ה׳״, ואמרו חז״ל (ספרי שם) שטענו: ״והלא אף עם האבות דיבר הקדוש ברוך הוא ולא פירשו מפריה ורביה, והלא גם בנו דיבר ה׳ ולא פרשנו מפריה ורביה״. אלא שהקדוש ברוך הוא השיב להם: ״לא כן עבדי משה וכו׳ פה אל פה אדבר בו״, ופירשו שם: ״פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה״. אבל הם חשבו שפרש מעצמו ומדעתו, ולכן מצאו לחובתם לחוות דעתם בהתאם להלכה המקובלת מדוד דור.",
+                "<b>מרים</b> נמנית בין שבע הנביאות שקמו לישראל, כדברי הכתוב: ״ותקח מרים הנביאה״ (שמות טו), מרים היא מאותן המילדות העבריות שכתוב עליהן: ״ותיראנה המילדות את חאלהים... ותחיינה את הילדים״ (שמות א). הכתוב מעיד עליה שהיתה יראת אלהים ומתוך יראתה המרתה את פקודת פרעה להמית את הילדים וסיכנה בזה את עצמה; מרים התנבאה עוד לפני שנולד משה שאמם תלד בן שיוציא את בני ישראל ממצרים; והיא שכתוב עליה בשירת הים: ״ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה (שמות טו), ובזכותה ירדה לישראל הבאר שסיפקה להם מים שהיו להם כל הטעמים כמו שהיו למן, ועוד ועוד. והנה נורא הדבר למאד שלמרות כל גדולתה, כשדיברה במשה דברים שראתה בהם חובתה ומתוך כוונה לשבחו ולטובתו, כאמור, נפגם בזה כל כך ערכה שה׳ נזף בה ודנו אותה כאחד ממספרי לשון הרע ומוציאי דבה, שנהיתה מצורעת כשלג ונסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים על המצורע: ״מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳ (ויקרא יג)? אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו ולכן נאמר ׳בדד ישב מחוץ למחנה מושבו׳״ (ערכין טז). וכן אמרו: ״למה מביא המצורע בטהרתו עץ ארז? לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, ״ושני תולעת ואזוב״ - מה תקנתו? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב״ (רש״י ויקרא שם).",
+                "<b>והנה</b> מרים שהעריכה את משה כשאר הנביאים בלבד ואמרה: ״גם בנו דיבר״ - ראו אותה בשמים כאילו היתה בה גסות הרוח, כאילו החשיבה עצמה יותר ממשה רבנו ומתוך כך באה לדבר עליו לשון הרע ודנו אותה כאחד המצורעים לשבת בדד ולהיסגר מחוץ למחנה, עד שאהרן אמר עליה: ״אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו״ (במדבר יב).",
+                "<b>וכן</b> מצינו באהרן. הקדוש ברוך הוא בעצמו מעיד על נאמנותו של אהרן למשה אחיו ושלא היתה בלבו שום קנאה עליו כשעלה לגדולה והקדוש ברוך הוא שלח אותו לגאול את ישראל ממצרים, למרות שאהרן היה מנבא לישראל במשך כל השנים, וכשמשה הגיע למצרים אומר הכתוב על אהרן: ״הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו״ (שמות ד), שמחה בכל הלב, ללא כל שמץ של עין רעה או קנאה חס ושלום, ומשם זכה לשאת את השן המשפט על לבו (רש״י שם).",
+                "<b>ובודאי</b> כשדיבר עם מרים על דבר משה, נבעה שיחה זו מתוך אהבה שלמה ונאמנות גמורה למשה אחיהם ומתוך בירור ההלכה ודרך התורה, ובכל זאת לקה גם בצרעת כפי שדרשו חז״ל על הכתוב: ״ויפן אהרן אל מרים״ - ׳״שנפנה מצרעתו״ (ספרי במדבר יב) וכן נאמר בגמרא על הכתוב: ״ויחר אף ה׳ בם וילך״ - ״מלמד שאף אהרן נצטרע״ (שבת צז וראה שם). כלומר שגם את אהרן ראו כאילו מתגאה על משה אחיו ומדבר עליו לשון הרע.",
+                "<b>הוא</b> אשר אמרנו בתחילת שיחתנו, שהחכמה אין לה תחילה וסוף, ויש אשר פגיעה קלה בחכמה פוגעת בכל החכמה, כי הלא באהרן ומרים נתגלה בדיבורים, כאמור, וזה פגם דק מן הדק ברום מעלותיהם, ובכל זאת דנו אותם כאילו ירדו מגדולתם ונפגעה כל חכמתם בצורה כה קיצונית וחמורה."
+            ]
+        },
+        "Bamidbar": {
+            "I": [
+                "<big><strong>השתוקקות רוחנים ושיבושה</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה שבני ישראל במדבר לא מצאו סיפוק באכילת המן והתלוננו: ״נפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא), ועוד קודם לכן טענו: ״מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה׳ אין כל, בלתי אל המן עינינו״ (שם יא).",
+                "<b>ותמוה</b> הדבר למאד. הרי מדובר כאן בדור המדבר. דור ש״היו כולם מלאים דעה״ (ילקוט שמעוני מלכים א ה, לפי דרשת חז״ל מהמלה ״דרדע״); דור שראה את כל הניסים והנפלאות במצרים? דור שראה את קריעת ים סוף והגיע למדרגות עליונות, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים״ (מכילתא בשלח ג); דור מקבלי התורה מסיני ששמע ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד), והיתכן ש״יתאוו תאוה לאכול דוקא בשר ויתגעגעו לאבטיחים ושומים ובצלים? הרי לא היינו מאמינים כזאת על איזה רב שהוא בישראל וכל שכן על גאון וצדיק, ואיך מתקבל על הדעת שאותו דור הגיע למצב ירוד כזה?",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהמן היה מאכל מובחר למאד והיו טועמים בו טעמים שונים, כדברי רש״י: ״משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושליך, וכדברי הכתוב: ״טחנו בריחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות״ (במדבר יא), והיה נבלע באיברים (ראה רש״י שם כא), ומה הרע שמצאו בו שנפשם קצה בו ולמה התאוו דוקא למאכלים גשמיים פשוטים?",
+                "<b>אולם</b> כבר עמדנו על כך שלאמתו של דבר אין דברים גשמיים בעולם, אלא שהאדם מגשם אותם במעשיו. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג); ״והחכמה מאין תמצא״ (איוב כח), כלומר, כל המציאות היא חכמת ה׳ ומהוה מושגים רוחניים. אם האדם מגיע למדריגה רוחנית עליונה, הוא הופך את כל פעולותיו הגשמיות לעבודת ה׳. הלחם שהוא אוכל הוא כעין קרבן לה׳; השולחן שהוא סועד עליו הוא כמזבח, היין שהוא שותה - כאילו מנסך נסכים (ראה יומא עא. ״הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין״; וראה ״מסילת ישרים״ כה) וכו׳. וזה מה שאמר הכתוב: ״ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים׳׳ (שמות יח) וכן: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שם כד) ועוד ועוד. (ראה מאמר ״עונג שבת ועונג התשובה״).",
+                "<b>והנה</b> דור המדבר השתוקק להגיע למדריגה זו. הם לא הסתפקו במן, שהוא ״לחם מן השמים״ (שמות טז), שבעצמו היה מזון רוחני, והם רצו מאכלים גשמיים פשוטים, בשר ודגים אבטיחים וקישואים וכו׳, שיהפכו אותם ללחם שמים, כאכילה לפני האלהים, כאילו אכילת קרבנות וניסוך נסכים. הם שאפו לקדש את המזון הגשמי ולהתעלות להתפשטות מוחלטת ולהתקדשות עילאה.",
+                "<b>אולם</b> אם כך הדבר, מה היה חטאם, למה חרה אף ה׳ בהם והביא עליהם עונש כה חמור? אלא שאין אדם צריך להתאוות יותר ממה שה׳ דורש ממנו. אם הקדוש ברוך הוא המטיר להם מן מן השמים ולא המציא להם במדבר מזון גשמי, הרי זה רצונו, ועליהם להשיג מאכילת המן מה שניתן להשיג, ואם הם לא מצאו סיפוק בכך, הבחין בוחן הלבבות שבשרשים הפנימיים של ליבותיהם חבויות נטיות בלתי רצויות, שהתבטאו עליהם בלשון התורה: ״התאוו תאוה״ וכאילו התגעגעו לקישואים, לאבטיחים, לשומים ולבצלים.",
+                "ב. <b>בדומה</b> לזה נבין גם את חטאו של ירבעם בן נבט.",
+                "<b>חז״ל</b> אומרים: ״תפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? - בן ישי בראש. - אי הכי לא בעינא״ (סנהדרין קב.).",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים על ירבעם שלא מצאו בתורתו שום דופי, שחדש דברים שלא שמעה אוזן מעולם, כל תלמידי חכמים היו דומים לפניו כעשבי השדה, ושכל טעמי תורה היו מגולים לפניו כשדה (ראה שם). ואיך יעלה על הדעת שבשביל כבוד מדומה, שהוא לא יהיה כראש, יוותר על האושר הרוחני הנצחי הגדול ביותר שבעולם, שהוא קרבת אלהים, לטייל עמו בגן עדן, ולמרוד בו ולומר ״לא בעינא״?",
+                "<b>אולם</b> לא הכבוד המדומה של ״מי בראש״ הסיר את לבבו מאחרי ה׳, אלא דוקא מתוך גדולתו ועליונותו השתוקק להגיע לשיא המדריגה ללא שיעור וללא הגבלה. הוא לא יכול היה להסכים להיות מוגבל בעלייתו שלשאר לעולם במדריגה פחותה מבן ישי, ואם לא יוכל להגיע לשיא ההתדבקות בה׳, ראה בזה קיפוח תכלית חייו בעולם בתור צלם אלהים, בתור אדם עליון. (ראה מאמר ״ממדי תענוגות האדם״).",
+                "<b>מצינו</b> הרגשה זו גם אצל משה רבינו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לאחר חטא העגל: ״ושלחתי לפניך מלאך״ (שמות לג), אמר משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שם), כלומר, שאם לא יגיעו למדריגה להיות קרובים לה׳ שהוא בעצמו ילך לפניהם, הם מוותרים על כל הבטחות ה׳ להכנס לארץ הבחירה לחיות שם כעם קדוש, ולמות במדבר. (ראה המאמר ״ממדי תענוגות האדם״).",
+                "<b>לאור</b> זה היתה דרישתו של ירבעם להיות בראש, לכאורה, עילאה. אולם ירבעם עבר בזה על המדה. אם הקדוש ברוך הוא קבע שבן ישי בראש, ששושלת מלכות בית דוד בראש, אין דורשים ממנו יותר, והיה צריך להסתפק בכך,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">והרי זה דומה למה שאמר משה רבינו לקרח ועדתו: ״רב לבם בני לוי... המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל וכו׳ ובקשתם גם כהונה״ (במדבר טז); וראה מאמר ״עומק חיובי התורה״ שזה היה גם חטאו של עוזיהו המלך, שמרוב גדילתו השתוקק יותר מהראוי לו להקטיר קטורת לפני ה׳ למרות שלא היה כהן גדול, וכתוב עליו בגלל זה ״גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו״ ונענש שהיה מצורע כל ימיו.</i> ואם לא התרצה, גילו בשמים שבתוך תוך מעמקי נפשו מעורבת נטיה כל שהיא לכבוד (ראה מסילת ישרים יא: ״ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד״), ואם כי נטיה זו היתה דקה מן הדקה, הטעתה אותו ושבשה את השתוקקותו הרוחנית העליונה, וסובבה את דעתו מה׳ ללכת בדרכים לא רצויות לה׳ שהיו להם תוצאות חמורות מאד."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל</strong></big><br>״<b>ויהי</b> בנסוע הארון וכו׳״ (במדבר י) ״פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זו מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן? להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳; פורענות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳, ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳״ (שבת קטו). ומפורש במדרש ילמדנו, ״שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים. כתינוק הבורח מבית הספר והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשה ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקדוש ברוך הוא: לא נסמוך פורענות לפורענות אלא נפסיק פרשת ׳ויהי בנסוע הארון׳״ (ראה תוספות שם).",
+                "<b>הדברים</b> מופלאים מאד. הרי כתוב באותה פרשה: ״ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וכו׳ על פי ה׳ יסעו ועל פי ה׳ יחנו״ (במדבר ט), ועוד שלפני כל מסע היו תוקעים בחצוצרות (שם), ואם כן כשבני ישראל נסעו מהר סיני, בודאי עלה הענן מקודם, ונסעו על פי ה׳. ואמנם כתוב בתורה: ״וענן ה׳ עליהם יומם בנסעם מן המחנה״. ועוד, שכתוב ״דרך שלשה ימים״, ופירש רש״י: ״מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד״; ״וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה״ - ״זה הארון היוצא עמהם וכו׳ ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם״.",
+                "<b>הרי</b> לפי כל האמור עשו בני ישראל הכל על פי ה׳, וכדי להכניסם מהר לארץ ישראל, כפי שנועד להם, ומה היה כאן, איפוא, הפורענות שהקדוש ברוך הוא היה צריך להפריד בינה לבין פורענות המתאוננים, ולמה תיארו אותם כתינוק הבורח מבית הספר?",
+                "<b>אלא</b> בעל כורחנו שהפירוש הוא שאמנם עצם פעולת הנסיעה מהר סיני היתה כהוגן ועל פי ה׳, אבל בשמים ראו בתוך מצפוני לבם שלא הרגישו את הצער הדרוש על אשר עליהם להינתק מהמקום שלמדו בו תורה. ואמנם גם הליכתם היתה לשם מצוה, כדי להיכנס לארץ ולקיים מצות ישיבה, כפי שנצטוו עליה, אבל היה צריך להיות קשה להם לפרוש ממצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם, שכל הפורש ממנה כפורש מן החיים.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים בתורה דוגמא הפוכה. כשבני ישראל עברו בים סוף כתוב: ״וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף״ (שמות טו:כב). ומביא רש״י בשם מכילתא: ״הסיעם בעל כורחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו׳, הוצרך להסיען בעל כורחם״. אין לפרש את הדברים שבני ישראל היו להוטים אחר הכסף והזהב, כי הרי דור המדבר נקרא ״דור דעה״ והגיעו למדריגות עליונות בנבואה, כפי שחז״ל אמרו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ראתה שפחה על הים, ובודאי הכסף והזהב לא נחשבו להם לכלום. אלא שראו בזה קיום רצון ה׳ כדברי הכתוב: ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ (שמות יא), ומפרש רש״י: ״הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ׳ועבדום וענו אותם׳ קיים בהם, ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ לא קיים בהם״. ואם זה רצון ה׳, הרי כל המרבה בזה משובח. וכשהיו צריכים להמשיך בדרך למדבר היה משה נאלץ להפסיק אותם ממצוה זו ולהסיעם בעל כורחם.",
+                "<b>ועל</b> אחת כמה שכך היה צריך להיות בעזבם את הר סיני, שראוי היה להיכתב: ״וַיַּסַּע״ שהיו צריכים להסיעם מההר שלמדו בו תורה בעל כורחם, שאמנם הרגלים ילכו אבל הראש ישאר בהר סיני, כלומר שעם הליכתם לארץ ישראל היתה צריכה להיות כל מחשבתם קשורה לתורה שלמדו בסיני. ואם לא נמצאו במדריגה זו ראו בזה פורענות.",
+                "<b>ולכאורה</b> נראה לנו שאחרי הכל אין בזה אלא חטא דק, שלא עמדו באותה המדריגה הגדולה הנדרשת מהם, אבל מדברי חז״ל אנו למדים שהתייחסו לזה בחומרה רבה, ושכאלו השוו פורענות זו לפורענות השניה של המתאוננים שהיתה מהעבירות הקשות ביותר ושקיבלו עליה עונש גדול מאד. ועוד, שהיה צורך לשנות מדברי התורה ולהעביר לכאן פרשה ממקום אחר ולהעתיקה שלא במקומה, כדי שלא יבואו שתי הפורעניות סמוכות זו לזו.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו בשיחותינו איזה ערך יש לכל אות שבתורה, כדברי הכתוב ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיה כו) וכפירוש חז״ל ש״אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה׳ ואחד בי׳״ (מנחות כט:). והנה בגלל חטא זה שפרידתם מהר סיני לא היתה עליהם כל כך קשה, היה הכרח לעקור ממקומה פרשה שלמה מן התורה, שיש בזה פגם בכל התורה ומהוה מהפיכה בכל העולמות (ואמנם אומר רבן שמעון בן גמליאל ש״עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה״ - ״לעתיד שיהו כל הפורעניות במלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל״, שבת קטז ורש״י שם), כדי להפסיק בין פורענות זו לפורענות של המתאוננים, ומשמע שלולא זה לא היה יכול העולם לעמוד בפני הקטרוג הגדול שסמיכות זו היתה גורמת.",
+                "<b>הרי</b> כמה מתייחסת התורה בחומרה רבה כזו לפגם קל כזה שנסיעתם מהר סיני - אם כי נעשתה על פי צו ה׳ לשם קיום מצות ישוב ארץ ישראל- היתה יותר מדי קלה עליהם, ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיה קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים (ראה על נושא זה במאמר ״מניעת חסד״).",
+                "ב. <b>ויש</b> לעמוד כאן על עוד נקודה. למרות שבאמת חטאו בני ישראל וסמכו פורענות לפורענות, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה כתוב בתורה קיטרוג גדול כזה עליהם כפי שהם ראויים לו, ועשה שינוי בסדר כתיבת התורה. שגרם פגם בכל התורה, בילבל פרשיותיה ועקר פרשה אחת ממקומה והעבירה למקום אחד. הרי כמה גדולה היא אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל וכמה חס על כבודם היקר לו מהכל ואין דבר העומד בפני זה.",
+                "<b>ועוד</b>, שלא כתב כאן הקדוש ברוך הוא פרשה רגילה שכל מטרתה תהיה להפסיק בין פורענות לפורענות בלבד, אלא בחר דוקא פרשה ״ויהי בנסוע״ כדי לגלות בה באותו זמן את חיבתו לישראל. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא, נכתוב צרה אחר צרה, לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב, ויהי בנסוע הארון׳״ (ילקוט במדבר י). לא די שהקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו לישראל העביר לכאן פרשה ממקום אחר כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, אלא כתב ביניהם ״פרשה של כבוד״, שלמרות הכל הוא עוד דואג באותו זמן לכבודם. ומה כתוב בפרשה זו? ״ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ וכו׳ ובנוחה יאמר שובה ה׳ וכו׳״ (במדבר י), כלומר, שהשכינה היתה שורה בתוכם. ואמרו חז״ל: ״בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שיסעה היה הארון מזעזע עצמו וכו׳ ביקש משה להודיע לישראל שהשכינה עמם״ (ילקוט שם), וכמו שאומר הכתוב: ״וארון ברית ה׳ הולך לפניהם״. ועוד, ״לפי שהיה מקדים לפניהם וכו׳ היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר׳ (רש״י שם בשם תנחומא). הרי גילה להם הקניה שזה שהפסיק בפרשה זו בין פורענות לפורענות, שלמרות חטאיהם ולמרות הפורענות המגיעה להם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם ויכבד אותם, אין השכינה מסתלקת מהם והיא מלוה אותם בצאתם ובבואם.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה מהרש״א במס׳ שבת קטו שהנו״ן מורה על פורענות ונפילה כמו שכתוב בפרק קמא דברכות שמטעם זה לא נכתוב נו״ן באשרי, ולכן באו כאן הנוני״ם הפוכים שתתהפך הנפילה לטובה. כפי שנרמז בפסוק ״סומך ה׳ לכל הנופלים״. וזה מזדהה עם הדברים האמורים, שבין הפרשיות של פורעניות, ה׳ מכניס פרשה של כבוד ושל השראת שכינתו בתוכם כדי להפוך את הרעה לטובה.</i>",
+                "<b>וגם</b> מזה עלינו לקחת מוסר, כי חייב אדם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ויש ללמוד מכאן כמה צריך אדם לכבד את חבירו, ואף כשרואה שהוא עושה מעשה רע, לא יצרף מעשה למעשה ולא ימנע מלאהוב אותו, ואף על פי שחייב להוכיחו יזהר מלצערו ומלביישו ויטכס עצות לא רק לא להשפילו כי אם להיפך להעלות כבודו בעיני הבריות."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>דקות תביעות התורה</strong></big><br><b>עמדנו</b> בשיחתינו הקודמת כמה דיבורה של מרים במשה על אף כוונתה לטובה ולמרות דקות שגגתה, פגע בה ונענשה בגללו בעונש קשה כזה, כאחד ממוציאי הדיבה ומספרי לשון הרע במלוא חומרתם. (ראה המאמר הקודם ״אין תחילה וסוף בחכמה״).",
+                "<b>מעשה</b> מרים מהוה אזהרה לכל בני האדם. לא על מרים לבד בא מעשה זה ללמד כי אם על הכלל כולו, על כל אדם ואדם. התורה מזהירה: ״זכור את אשר עשה ה׳ למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד). לפי מושגינו, נחשב דיבור בחבירו כלשון הרע רק כשיש בו משום גנות, כשמוצא בחבירו איזו עוולה, אבל מי שיושב ומספר בשבחו של חבירו ומונה את מעלותיו, אלא שהוא שוגה ואיננו מעריך אותו כערך גדולתו, ובפרט כשחבירו אינו מקפיד כלל על כך, לא עולה כלל על דעתנו לראות בדיבור זה איזה פגם. והנה מגלה לנו התורה ממעשה מרים, שאף שאין בדיבור על חבירו שום גנאי עליה אלא שלא העריכהו כראוי והוא מכוון לטובה, ואף שחבירו אינו מקפיד על כך, כי הרי כתוב מיד באותה פרשה ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב), כלומר שמשה לא הרגיש כלל שדיבור זה פוגע בו, ובכל זאת יש בזה משום לשון הרע בכל חומר הדין.",
+                "<b>ומופלא</b> ביותר, שבאותה לשון שהתורה הזהירה ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כה), הזהירה גם על זכירת מרים. עמלק נמנה על רשעי אומות העולם הגרועים ביותר, שהתורה אמרה עליו: ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז), כלומר, שכל עוד יש עמלק בעולם אין שם ה׳ שלם ואין כסאו שלם, והתורה מזהירה אותנו שלא ננוח ולא נשקוט בכל הדורות עד שנמחה זכר עמלק. והנה אף על דיבורה של מרים, שלמרות שלא היה בו שום גנאי ולא גרם שום פגיעה או הקפדה כי אם טעות בהערכה וכל הכוונה היתה לטובה, ציותה התורה באותו סגנון שנזכור לעולם להיזהר מכמות זו שלא יהיה בנו שום מעשה הגובל עם איזה שמץ של דיבה או לשון הרע.",
+                "<b>ולמה</b> באמת החמירו כל כך בעוון לשון הרע? מפני שפוגעים בכבוד האדם. חז״ל אמרו: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״ (אבות ג:יד) שהוא חלק אלוה ממעל.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמרו חז״ל: ״כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות, מאי טעמה? שופך דם האדם באדם דמו ישפך׳, מפני מה? ׳כי בצלם אלהים עשה את האדם״ (בראשית רבה לד:יד). ולא דוקא בשופך דמים אלא בכל פגיעה שפוגעים באדם כאילו פוגעים בקודשא בריך הוא, כביכול, כפי שאמרו חז״ל: ״הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה״ (סנהדרין נח:). ולכן גם מי שמדבר סרה בחבירו ופוגע בכבודו, אף שחבירו אינו מרגיש בזה כלל, כאילו מדבר בשכינה ופוגע בכבודו, כביכול. וכן אמרו חז״ל על הכתוב: ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״ - ״מה תלמוד לומר בעבדי? אלא לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי״ (ספרי זוטא במדבר). ואין הכוונה כאן למשה דוקא, כי הרי, כאמור, הזהירה התורה לכל אדם שלא יעשו כמעשה מרים, ואם כן כל מי שמדבר ובכל מי שמדבר, הוא פוגע בצלם האלהים וממילא גם במקור הצלם, כביכול.",
+                "<b>ועוד</b>, בזה שאדם מוציא מפיו דברי רכילות ולשון הרע, הוא פוגע בעצמו, בצלם אלהים שלו עצמו, ואף אם אינו מקפיד על כך ואינו מרגיש בזה, חביב האדם שנברא בצלם בעיני ה׳ והוא מקפיד על כבודו ורואה פגיעה באדם כאילו פגיעה בו, כביכול. וראיה לדבר מעצת המרגלים. המרגלים, נענשו על אשר הוציאו דיבה על הארץ כדברי הכתוב: ״וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳״ (במדבר יד), ואמרו חז״ל עוד: ״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה מרים על עסקי דבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר״ (במדבר רבה שם). ומה היתה הדיבה הרעה שהוציאו? שאמרו ״ארץ אוכלת יושביה״, הרי שאף שלא דיברו רעה בשום אדם כי אם בארץ לבד, הוכיחו אותם ממרים ונענשו בעונשים קשים ומרים. ובעל כורחנו שחטאם היה בזה שפגעו בעצם, שלא שמרו את לשונם והוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, ובזה שפגעו בכבוד האדם, בכבוד עצמם, פגעו בשכינה, כביכול.",
+                "<b>ומכאן</b> כמה צריך האדם לשמור על כבודו ועל מעשיו שיהיו נאים ושלא תצא מהם פגיעה בכבוד שמים. התורה מזהירה אותנו ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ (דברים ד), שחייבים לשמור על בריאות הגוף, ועל אחת כמה שיש לשמור על הנפש שלא תיפגם חס ושלום. כבר אמור במאמרנו הקודם שמי שאין משאו ומתנו נאה ואין דיבורו בנחת הוא מחלל את ה׳, כי בזה שהוא גורם שדמות האדם לא תהי, נאה הוא מטיל צל על מי שהוא נברא בצלם דמות תבניתו דאין לך חילול השם גדול מזה. ונמצא איפוא שאף על פי שעבירות אלה הן בין אדם לחבירו, הן נוגעות בעבירות החמורות ביותר שבין אדם למקום.",
+                "<b>והנה</b> חז״ל דורשים יסוד זה מהכתוב: ״ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה׳ אלה״ (יחזקאל לו). כמו בעם ה׳ שאינם מתנהגים כראוי יש חילול כבוד שם שמים - משום שעם ה׳ המה, כן בכל יחיד שאין הליכותיו נאות ואין התנהגותו עם הבריות מתוקנת, מכיון שהוא נברא בצלם אלהים, יש בזה פגיעה בכבוד הקדוש ברוך הוא, כביכול, וחילול שמו (ראה יומא פו).",
+                "<b>ומכאן</b> גם להיפך. שמי שנזהר בדיבורו ושיחתו נאה, הרי שומר על כבוד האדם, ומקדש שם שמים, והוא מקיים בזה את הכתוב: ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ (דברים ו:ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט:ג): ״ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (יומא פו.)."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>עומק חיוב מניעת המחלוקת</strong></big><br><b>כתוב</b> בתורה: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ (במדבר טז). ואמרו חז״ל: ״מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקרח וכעדתו׳״ (סנהדרין קי). משמע מכאן שאם משה לא היה הולך אל דתן ואבירם לנסות שוב להשפיע עליהם להסתייג מהמחלוקת, היה עובר על הלאו ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״, כלומר, היה עושה מעשה קורח ועדתו.",
+                "<b>הדברים</b> האלה לכאורה תמוהים מאד. משה נהג כאן בלכתו לדתן ולאבירם מנהג חסידות שאין דוגמתה. הרי משה לא בא לריב עם דתן ואבירם, אלא הם רבו אתו בכל הזדמנות. דתן ואבירם הם אותם ״שני אנשים עברים נצים״ שאמרו למשה במצרים ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי״ (שמות ב וראה רש״י שם), ובגללם היה משה נאלץ לברוח ממצרים הם שפגעו במשה ואהרן בצאתם מבית פרעה ואמרו להם: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״ (שם ה ורש״י שם); הם שכתוב עליהם בפרשת המן: ״ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וכו׳ ויקצוף עליהם משה״ (שם טז ורש״י שם): והם שאמרו עליהם חז״ל: ״הם ברשעם מתחילתם ועד סופם״ (מגילה יא). וגם לגבי מחלוקת קורח כתוב עליהם: ״הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח״ (במדבר כו), כלומר, הם הצו את ישראל על משה (רש״י שם). ולמרות כל זה ניסה משה לפייס אותם בדברים שונים ושלח במיוחד לקרוא להם, והם השיבו לו בעזות פנים: ״לא נעלה וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ (שם טז).",
+                "<b>והנה</b> הגיעו למצב של שחיתות כזו עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע״. ולמרות כל זה לא השלים משה עם גזירת ה׳, ואף על פי שבתחילה כתוב עליו ״וישמע משה ויפול על פניו״, ופירשו חז״ל שמאחר שזה כבד היה בידם סרחון רביעי (קודם חטאו בעגל, כמתאוננים ובמרגלים) נתרשלו ידיו (ראה רש״י ושם תנחומא), בכל זאת התאמץ והתחזק והתפלל עליהם, ככתוב: ״ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״ (במדבר טז:כב), וה׳ התרצה להם ואמר למשה: ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״ (במדבר טז:כד), וזו היתה כבר גזירתו האחרונה של ה׳. ברם משה נהג במדת חסידות עליונה ולפנים מכל שורת הדין, ולמרות גזירת ה׳, הלך לביתם של דתן ואבירם כדי לעשות עוד נסיון אחרון, אולי ״ישאו לו פנים״ (במדבר רבה שם), ואולי יצליח לשכך את המחלוקת ולהביא לידי שלום, עד ש״יצאו נצבים פתח אהליהם״ - ״בקומה זקופה לחרף ולגדף״ (רש״י שם בשם תנחומא).",
+                "<b>ואמנם</b> היתה למעשה זה של משה השפעה רבה, כפי שאמרו חז״ל: ״לפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם, זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גהינום, שלשה בני קרח ואון בן פלת״ (ילקוט שם רמז תשנב).",
+                "<b>וכנגד</b> זה אנו מתארים לנו את קרח בדמות הפוכה, כדוגמה הגרועה ביותר של בעל מחלוקת שלא לשם שמים (ראה אבות ה:יז: ״איזוהי מחלוקת שלא לשם שמים? מחלוקת קורח ועדתו״), שבגלל רדיפת הכבוד שלו שרצה להיות נשיא במקום אליצפן בן עוזיאל, הסית את כל העדה נגד משה ואהרן. ולא רק עליהם חלק כי אם על ה׳, כדברי חז״ל: ״אמר רב חסדא החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו) ׳בהצותם על ה׳״ (סנהדרין קי). ומעשהו היה כה חמור עד שהיו צריכים לברוא בריאה חדשה שתפצה האדמה פיה לבלוע אותו שירד חיים שאולה.",
+                "<b>ונשאלת</b> איפוא השאלה, איך אפשר לומר שאם משה לא היה נוהג במעשה החסידות ולא היה הולך לדתן ואבירם, היה עושה מעשה קורח ועובר על לאו ״ולא יהיה כקרח וכעדתו״?",
+                "<b>אלא</b> בעל כורחנו שגם החטא של קורח לא היה כלל וכלל כפי שאנו מתארים אותו, ולא היה אלא משגה דק אשר רק לפי מושגי התורה ולפי מדריגתו של קורח ראו בו חומרה כזו.",
+                "<b>הבה</b> נתבונן בגדלותם של הדורות הקדמונים. כבר עמדנו בשיחותינו על גדולתו של האדם שנברא בצלם דמות תבניתו של הקדוש ברוך הוא ונאמר עליו ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח), והוא גדול מכל מלאכי השרת, לרבות החשובים ביותר, וכששאלו המלאכים להקדוש ברוך הוא: ״אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם״ (ילקוט שמעוני בראשית כג). וזה נאמר בכל אדם, בכל מי אשר בשם אדם יכונה. וכל שכן אדם מישראל שכל אחד מהם הפשוט ביותר מברך בכל יום ברכה מיוחדת: ״שלא עשני גוי״. ואם בהדיוט כן, קל וחומר באדם מישראל העוסק בתורה והוא במדריגת תלמיד חכם, ועל אחת כמה וכמה במי שגדול בתורה אף בדורנו בש״ס ובפוסקים בחריפות ובבקיאות. ונמשיך להתבונן לפי זה מהי מדריגת חכמי התורה בדורות שלפנינו. כשאנו מעיינים בספרי האחרונים, אנו מתפעלים מחריפות מוחותיהם ומעומק והיקף חידושיהם, והם אינם אלא מפרשים את דברי קודמיהם, וקודמיהם מפרשים את דברי האחרונים קודמיהם וקודמי קודמיהם, והאחרונים מפרשים את דברי הראשונים דרגה אחרי דרגה, ואין שיעור לעומק הדברים ולהרחבת ההבנה וההשגה. ומעתה נחשוב כמה גדולתם של הגאונים, של רבנן סבוראי, של חכמי התלמוד, שנאמר עליהם שהקטן שבהם היה יכול להחיות מתים, וכל דור היה גדול מהדור שלפניו עד שר׳ זירא אמר: ״אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״ (שבת קיב). כלומר, שדור אחד לעומת השני היה מסוג אחר לגמרי כהבדל בין אדם לחמור. וכן מדור לדור. ואם לגבי דורות האמוראים כך, על אחת כמה וכמה לגבי דורות התנאים. וכך אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוסי בן חלפתא: ״כשם שבין זהב לעפר כך בין דורנו לדורו של אבא״. יש שבעה סוגי מתכת, זה מעולה מזה עד לזהב, והנה העריך ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שדורו של אביו היה בשבע מדריגות יותר גדול ממדריגת דורו, כמו ההבדל בין זהב לעפר. וגם רבי כשהיה מבקש להשיב על דברי ר׳ יוסי היה אומר: ״אנו העלובים משיבים על דברי ר׳ יוסי; שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורנו לדורו של ר׳ יוסי (ירושלמי גיטין ו:ז). ודברים אלה אמורים בדור אחד. ואם כן כמה התרחקו דורות התנאים הראשונים מהתנאים האחרונים, ולמעלה מהם, אנשי כנסת הגדולה והדורות של הנביאים. ומעתה נעשה חשבון באיזו מדריגה עמד דור המדבר, דור יוצאי מצרים, שראה את כל האותות והמופתים שנעשו להם במצרים, ושחז״ל אמרו עליו שמה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה ראתה שפחה על הים, שעמדו על הר סיני וראו ושמעו את קול ה׳ מדבר אליהם, שהיה שרויים תמיד תחת כנפי השכינה, שענני הכבוד סככו עליהם יומם ולילה וארון ברית ה׳ הולך לפניהם וכו׳ וכו׳. וקורח היה מגדולי אותו הדור, כפי שכתוב בתורה על כל אותה העדה שהוא עמד בראשם: ״נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם״, וגם חז״ל מעידים עליו במיוחד שפיקח היה (תנחומא במדבר טז), וכן אמרו: ״קורח חכם גדול היה ומטועני הארון היה״ (שם). האם לאחר כל זה אפשר לנו לקבל איזה מושג שהוא בגדולתו של קורח. ואם הוא בא לחלוק על משה, היה זה מתוך טענות ותביעות וכוונות כנות, וכפי שבאמת אמרו חז״ל שלפי חשבונו מתוך יחוס משפחתו היה צריך הוא להימנות לנשיא בני קהת במקום אליצפן בן עוזיאל. ועוד, שהיה לו רוח הקודש וראה ברוח הקודש ששלשלת גדולה יוצאת ממנו: שמואל הנביא שהוא שקול כנגד משה ואהרן וכ״ד משמרות יעמדו מבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקדש (ראה תנחומא שם). אלא ש״עינו הטעתו״, כלומר, היתה פה איזו טעות בחזונו של קורח וכל חטאו לא היה אלא דק מן הדק.",
+                "<b>ובעל</b> כורחנו לפרש כך, כי הרי קורח ועדתו העמידו עצמם במבחן והתמודדו עם משה ואהרן והם לקחו מחתות ונתנו עליהן קטורת להקריב לפני ה׳ ולהווכח עם מי הצדק, וקורח היה בטוח שהוא יהיה האיש הקדוש אשר יבחר ה׳ (ראה תנחומא שם). וראיה מוכחת היא גם מבני קרח. חז״ל מספרים ששלשה בני קרח לאחר שירדו לגיהנום, נתבצר להם שם כעין עמוד וחזרו בתשובה (ילקוט במדבר תשנב), והם היו לנביאים שאמרו שירות ותשבחות לפני ה׳ בתוך זמירות דוד המלך, כפי שמצויין במזמורים רבים שהם מיוחסים לבני קורח. ולכאורה היאך נהפכו פתאום מבעלי מחלוקת שנמנו על עדת קורח לנביאי ה׳? אלא בעל כורחנו שגם קודם היו במדריגה של נביאים ובעלי רוח הקודש, ורק טעות דקה הכשילתם, ולאחר שעמדו על טעותם חזרו למדריגתם. ומבני קורח נבין גם מדריגתו של קורח, אלא שהוא נשאר בטעותו הדקה הזאת, כאמור, ולא נמנע מן המחלוקת, ולכן נחתם עליו שם בעל מחלוקת לדורי דורות ונגזר עליו דין איום כזה שלא נשמע כמוהו בעולם.",
+                "<b>ולפי</b> זה נוכל להבין את ההשוואה בין משה לקורח, שאם משה היה מסתפק בכל פיוסו כלפי דתן ואבירם ועולה מעל אהלם, כפי שאמר לו ה׳, ולא היה נוקט במדת החסידות ללכת לביתם של דתן ואבירם, היו רואים אותו כאילו עשה איזה משגה דק בזה שלא ניסה הכל כדי למנוע את המחלוקת והיה בזה כדוגמת מעשה קורח ועדתו.",
+                "<b>ומה</b> שיש לנו ללמוד מכאן הוא שלמרות שחטאו של קורח לא היה אלא לפי מדריגתו הוא, בכל זאת מזהירה התורה גם אותנו שגם אנחנו לא ניכשל בזה, ומצווה את כל אחד מאתנו בלאו מפורש: ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. לאחר כל הירידות של הדורות, כאמור, לא מוותרת התורה על הדמות האלהית שאדם נוצר בה ודורשת ממנו שיעמוד במדריגה שהוא ראוי לה, בהתאם ליצירתו המקורית, כמו שדורשים מאת משה רבינו, שנתרחק מכל זיק של מחלוקת ועשה כל המאמצים להביא לידי שלום. ומי שאינו עומד במדריגה זו ואינו מתנהג באותה מדת חסידות להיות אוהב שלום ורודף שלום, הריהו כאילו מחזיק במחלוקת ועושה מעשה קורח ועלול לעבור על הלאו מדאורייתא ״ולא יהיה כקורח ועדתו״."
+            ]
+        },
+        "Devarim": {
+            "I": [
+                "<big><strong>נצחיות התורה והאדם</strong></big><br>א. <b>כתוב</b> בתורה: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ (דברים ו). ופירשו חז״ל (ספרי שם): ״לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה (רוצה לומר מחשיבה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה״, כלומר, כמו שניתנה היום. וכן אמרו חז״ל: ״בכל יום יהיו בעיניך חדשים״ (רש״י דברים כו ועוד).",
+                "<b>אין</b> הכוונה שיהיו נחשבים בעיניכם כחדשים כאילו ניתנו היום, אלא שהאמת היא שהתורה ניתנת בכל יום ויום. וכן תירגם אונקלוס את הפסוק ״קול גדול ולא יסף״ (דברים ה): ״ולא פסק״, וכפירוש רש״י ״שקולו חזק וקיים לעולם״, כלומר, שקול ה׳ שהשמיע את עשרת הדברות אינו פוסק לעולם והוא מצווה אותנו תמיד ללא הפסק בכל יום ויום, ואכן הם תמיד חדשים ממש.",
+                "<b>ולכאורה</b> יש להבין, איך אפשר לחייב את האדם שהוא קרוץ מחומר ובן תמותה לקלוט את קול ה׳ הנצחי המצוה עליו בכל יום? אולם הרי האדם נברא בצלם אלהים ונופחה בו נשמה נצחית שאינה נספית לעולם ובכוחו לשמוע את קול ה׳ שאינו פוסק לעולם ולקלוט תמיד את ציוויי התורה הנצחיים. ואף על פי שהוא נוצר בחלקו גם מעפר מן האדמה, גם חלק זה נצחי. הכתוב אומר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג), היינו, שגם הארץ יסודה בחכמה הנצחית של ה׳, ואם כן גם גוף האדם הנוצר מן האדמה הוא כוח רוחני נצחי, ומאחר שהתאחד עם נשמת החיים שנופחה בו ממעל, וכתוב בו: ״ויהי האדם לנפש חיה״ כלומר, שכל האדם נעשה נפש חיה, הרי בכוחו ומחובתו של אדם זה להקשיב תמיד לדבר ה׳ הנשמע ללא הרף ולקיימו כדיוטגמא חדשה שניתנה באותו רגע.",
+                "<b>ואמנם</b> אמרו חז״ל (חולין קמב): ״אין לך כל מצוה ומצוה בתורה שאין שכרה בצדה שאין תחית המתים תלוי בה, שנאמר (דברים כב): ׳למען יטב לך ולמען יאריכון ימיך׳ לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך״. מהו עולם שכולו טוב, שאין בו שום משהו של רע׳ ועולם שכולו ארוך שכל רגע שבו אין לו סוף? הרי זה העולם הנצחי. ואם האדם המקיים מצוה אחת - זוכה בשכרה לעולם נצחי זה, הרי שהתורה היא נצחית, וגם האדם למרות שהוא מורכב גם מחלק העפר, הוא נצחי. וזה פירושה של תחילת המאמר, שאין לך מצוה שאין תחית המתים תלוי בה, כלומר ערכה נצחי ושכרה נצחי. ואם מדובר בנצח, הרי אין בו אתמול ומחר אלא הכל הווה.",
+                "<b>ולפי</b> זה פירוש הכתוב ״אנכי מצוך היום״, שכשם שה״אנכי״ הוא למעלה מן הזמן, כך ציוויו אל האדם אינם במסגרת הזמן ולעולם הם בבחינת ״היום׳ ובכל יום ויום המה כחדשים.",
+                "<b>ולפי</b> זה, כשאדם פורק מעליו עול מצוות, אין הפירוש שהוא פורק עול שהוטל עליו בזמן קדום בעת נתינת התורה, אלא העול הוא חדש תמיד הנובע מציווי השם שאינו פוסק לרגע. וזו כוונת הוידוי ״על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול״, שאנו פורקים מאתנו בכל רגע את העול הנצחי המוטל עלינו לעולם.",
+                "ב. <b>מאחר</b> שבאנו לידי כך שגם גוף האדם הוא מיסודו כוח רוחני ולאחר שנתחבר עם נשמת החיים נעשה גם הוא ל״נפש חיה״ וקולט חכמתו הנצחית של ה׳, נבין מה שאמרו חז״ל על אברהם אבינו: ״אם אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה״ (בראשית רבה פח:א). אף על פי שהכליות הם אברי הגוף, בשר ודם, בכל זאת היה בטבען לנבוע תורה וחכמה ולשמש לו כרבנים, ומכוח זה גדל אברהם ונעשה ״האדם הגדול בענקים״. ודברים אלה אמורים לפני הופעת ה׳ בהר סיני והשמעת דברות קדשו.",
+                "<b>אנו</b> מוצאים עוד בחז״ל שאמרו: ״שתי כליות יש בו באדם, אחת מעצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה״ (ברכות סא) וכן אמר דוד המלך: ״יסרוני כליותי״ (תהלים טז), כלימר, שכליותיו מיסרות אותו ומלמדות אותו. כמו כן אמר דוד המלך: ״ותורתך בתוך מעי״ (תהלים מ), כלומר, שמעיו קלטו תורת ה׳.",
+                "<b>והנה</b> גם דור יוצאי מצרים כשעמדו על הר סיני. כתוב עליהם: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ:טו) וכן כתוב: ״ואת קולו שמענו״ (דברים ה:כא), ולכאורה היאך עיניו ואזניו הגשמיות של האדם בכוחם לראות ולשמוע קול ה׳, שהוא מושג רוחני עליון? אלא שגם גופו של האדם רוחני. בכוחו להתרומם למדריגה כזאת שעיניו ואזניו יתפקחו. ויראה וישמע קולות אלהים נצחיים. שהם למעלה מן הזמן ואינם פוסקים לעולם.",
+                "<b>אמנם</b> בהיות שהאדם נתון בגוף, שמקורו מן העפר, עלול הוא בכל מדריגותיו להימשך אחרי יצריו הגופניים וצריכים להזהירו גם על העבירות הקשורות בתאוותיו החומריות. כגון: לא תגנוב, לא תנאף, לא תחמוד. אולם מצד שני, בכוחו של הגוף להתרומם מעל מאוייו ולהיהפך לנפש חיה הדבוקה בנשמת חיים שהיא חלק אלוה ממעל, בצלם אלהים.",
+                "<b>אכן</b> חז״ל אמרו: ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצאה נשמתן של ישראל, שנאמר: ׳נפשי יצאה בדברו׳ (שיר השירים ה). ומאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם״ (שבת פח:). כלומר, שגופו של האדם לא היה בכוחו לעמוד בהתעלות רוחנית כזו ולא נשארה אלא הנשמה בלבד. וכדוגמה זו אנו מוצאים בחיל סנחריב. שאמרו חז״ל: ״אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו״ (סנהדרין צה). הם. לא נפתח בהם אלא חוש השמיעה בלבד ולא שמעו אלא מפי חיות הקודש. כך מקבלי התורה שנפתחו בהם כל חמשת החושים. וקלטו את ״קול אלהים מדבר מתוך האש״, על אחת כמה שגופם לא יכול לסבול ולהכיל את נשמתם. אולם האדם שלא היה ״נפש חיה״ אלא על ידי הרכבו עם הגוף. תעודתו שגם הגוף יגיע לאותה המדריגה הרוחנית הנצחית העליונה. ולכן החיה הקדוש ברוך הוא את גופם בטל של תחית המתים, כלומר, עורר בו את כוחו הנצחי הטבוע בו מתחילת ברייתו ונעשה גם ראוי לאותם המושגים הרוחניים הנצחיים שהוא בבחינת כניסה לגן עדן בחיים חיתו.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה חז״ל (שבת קמו) ״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן״, כלומר, פסקה זוהמתו של הנחש והגיעו למדריגת אדם הראשון לפני החטא בעודו שרוי בגן עדן.</i>",
+                "<b>ולפי</b> זה נבין את דברי הכתוב: ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״ (שמות כד). לכתוב זה יש שני פירושים בחז״ל. ר׳ הושעיא אומר: וכי קלורין עלתה עמהן לסיני דאת אמרת, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו׳? אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה: ר׳ יונתן אומר: אכילת ודאי דכתיב, באור פני מלך חיים׳״ (ילקוט שם). הרי שלדברי ר׳ יונתן העלו את עניניהם הגופניים למדריגה כזו שלא היה כל ניגוד ביניהם לבין המדריגות הרוחניות העליונות ביותר, ויחד עם אכילה ושתיה ממש חזו את האלהים, והכל היה באור פני מלך חיים, באשר גם בגוף טבוע מתחילת יצירתו, כאמור, כוח רוחני עליון.",
+                "<b>אמנם</b> מדריגה זו דורשת זהירות רבה ויש בזה סיכון רב. ואכן לא החזיקו הזקנים ואצילי בני ישראל מעמד, כפי שאמרו חז״ל: ״משה לא זן עיניו מן השכינה, דכתיב: ׳ויסתר משה פניו׳, ונהנה מן השכינה וכו׳, נדב ואביהו זנו עיניהם מן השכינה, ויחזו את האלהים׳ ולא נהנו מן השכינה, וימת נדב ואביהו׳״ (ילקוט שם). נדב ואביהו התערבה בהם הנאה עצמית, כעין מזון עיניים, ולפיכך ראויים היו להישלח בהם יד.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל לגבי הזקנים שמתוך ״שהקלו ראשם באוכלים ושותים, ראויים היו להישרף באותה שעה, אלא מפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגוע בהם בו ביום וכו׳״, אבל לאחר זמן גבה מהם. נדב ואביהו אף הם נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד. והזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה, שנאמר: ׳והאספסוף אשר בקרבם התאוו תאוה׳ וכו׳ ואין אספסוף אלא סנהדרין וכו׳. מה כתיב שם באותה שעה: ׳ותבער בם אש ה׳״ (תנחומא בהעלותך טז), כלומר, שמתוך זה שבאכילתם ובשתייתם בשעה שחזו את האלהים לא הגיעו למדריגה שלא יהיו עיניהם זונות מן השכינה, פעלה בהם אותה הנטיה בשעת אכילת השליו ונפרע מהם מה שהיו ראויים באכילה הראשונה.",
+                "<b>אולם</b> אין מן הנמנע שאדם יגיע למדריגה כזאת שבהנאותיו הגופניות יתעלה ויתקדש ויהיה בבחינה כזו שלא יהא זן מן השכינה. ואמנם משה רבינו הגיע לידי כך, וכן מצינו שחז״ל אמרו על אברהם אבינו ״שהיה גבוה יותר מענקים שהיה גובה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתיתו כנגד שבעים וארבעה אנשים״ (מסכת סופרים כא), כלומר, כנגד שבעים וארבעה הזקנים (שבעים הזקנים וארבעה בני אהרן), שזכה באכילתו ושתייתו מה שהם לא זכו.",
+                "<b>ומכאן</b> פשוט הוא שלא היו המלאכים ראויים לקבל את התורה, באשר הם שכלים נבדלים בלבד ולא שייכים להם כל ציודי התורה הקשורים דוקא עם ה״נפש החיה״ המורכבת מנשמת חיים ביחד עם עפר מן האדמה. וזה מה שהשיב להם משה רבינו כשבאו לבקש שיתנו להם את התורה: ״כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? (ילקוט שמעוני תהלים ח). כלומר, שהם מופשטים ולא טבועים בהם שום יצרים רעים שמקורם בחלק העפר שבאדם.",
+                "ג. <b>כאמור</b>, נטבעו גם בגוף האדם סגולות רוחניות עילאיות ובכוחה של נשמת החיים שבו להעלות אותו על כל הרגשותיו ומאווייו הגשמיים למדריגות העילאיות ביותר. ומתוך כך יתכן גם להיפך, שהרגשותיו הגופניות ישפיעו על נשמת החיים שבו. יחלצו אותה מתוך האבדון ויחזירו אותה למקורה הרוחני.",
+                "<b>חז״ל</b> מספרים: ״כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו וכו׳ נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו׳ אמר לו (ר׳ אליעזר): עקיבא, זו מנין לך? אמר מקרא אני דורש, ׳בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם וכו׳ ויעש הרע בעיני ה׳,׳ וכתיב: ׳גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה׳ – היינו, חזקיה וסיעתו כתבו משלי, מכלל דחזקיה היה מלמד לכל וכדאמרינן נעץ חרב על בית המדרש (רש״י) - וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו, לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר ׳וידבר ה׳ אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה׳ עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה, ובהיצר לו חילה את פני ה׳ אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו וכו׳ וידע מנשה כי ה׳ הוא האלהים׳. הא למדת שחביבין יסורין״ (סנהדרין קא).",
+                "<b>הרי</b> שכל התורה שלימד חזקיה למנשה בנו וכל העמל והטורח שהשקיע בזה ועל כל השפעתו הרבה לכל בני דורו שהחזירם למוטב, עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא ידעו בדיני טומאה וטהרה - לא הועילו למנשה ועשה הרע בעיני ה׳, וכדברי הכתוב ה׳ דיבר אל מנשה והוכיחו על מעשיו, וגם לזה לא הקשיב. ואם כן, איפוא, התרוקן מכל זיקה ויחס לה׳ ולתורתו ואיבד את כל ישותו הרוחנית. ומה השיבו פתאום למוטב לאחר שקיעתו והתכחשותו הגמורה במשך שנים רבות? יסורי הגוף, כלומר: דוקא הרגשותיו הגופניות הן הן שגרמו להתעוררות מחשבותיו ופנייתו אל ה׳ אלהי אבותיו עד שנכנע לפניו והכיר שה׳ הוא האלהים.",
+                "<b>ואמנם</b> חז״ל אומרים: ״היו מלאכי השרת סותמין את חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו לפני המקום ואומרים לפניו: רבון העולמים, אדם שהעמיד צלם בהיכל, כלום יש בו תשובה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם איני מקבלו בתשובה, הרי הדלת נעולה כנגד כל בעלי תשובה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו״ (ילקוט מלכים רמו).",
+                "<b>מלאכי</b> השרת לאחר שראו התרוקנותו הגמורה של מנשה מכל זיקה רוחנית עד שהעמיד צלם בהיכל ה׳, לא הבינו שאדם זה יש בו עוד כושר לחזור להכרת אמת ולשוב אל ה׳ אלהיו. אולם ה׳ שהוא שיצר את האדם והטביע בו את כוח הבחירה, ידע שבכוחו של האדם לשוב לעולם למקורו, ושאף יסורי הגוף ראויים להניעו משקיעתו הרוחנית, לעורר את נשמת החיים שבד ולהשיבו לתחיה גמורה ולתשובה שלמה ליוצר נשמתו ולתורתו הנצחית.",
+                "<b>ומעתה</b> נלמוד מכאן לקח גם לעצמנו, כי על אף ירידתנו הרוחנית והשתקעותנו בתאוות הגופניות, בכוחנו להתרומם על הכל ולבוא לידי מדריגה שנשמע תמיד את קול ה׳ ולקבל התורה שניתנת לנו בכל יום ולחזור אל ה׳ בתשובה שלמה."
+            ]
+        },
+        "Miscellany": {
+            "I": [
+                "<big><strong>עומק רחמי ה׳</strong></big><br>א. <b>אמרו</b> חז״ל: ״׳אתם נצבים היום׳ - זה שאמר הכתוב ׳הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד׳ (משלי יב). כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה; דור המבול וכו׳; סדומים וכו׳; מצרים וכו׳: בבל וכו׳; אבל ישראל נופלים ועומדין וכו׳. למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים וכו׳, מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו. מיד קרא אותן משה והיה מפייסן וכו׳. מפני מה הגויים נתחייבו כליה ואנו קיימין? לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין, מבעטים בהן ואינן מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא וכו׳. אבל ישראל כשהיסורין באין עליהם הם נכנעים ומתפללים שנאמר ׳כוס ישועות אשא וגו׳ צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא׳ (תהלים קטז). לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שקללות הללו באות עליכן הן מעמידות אתכם וכו׳. לכך נאמר: ׳אתם נצבים׳״ (ראה תנחומא נצבים וילקוט שם).",
+                "<b>למדים</b> אנו מכאן שאף הקללות שמקלל הקדוש ברוך הוא, הן מלאות חסד רב וצפונה בהן טובות רבות, כי ה׳ הוא רחום וחנון ומקור הטוב והחסד, ועם כל חרון אף על בריותיו הממרים את פיו והענישו אותם, הוא חס עליהם ובתוך הפורעניות עצמן הוא ממציא להם פתח של נחמה ורווחה. אמנם הגויים אינם מבינים את חסדו של הקדוש ברוך הוא ומבעטים ביסורין, אבל ישראל מכירים את הקדוש ברוך הוא שהוא מלא חסד ורחמים והם רואים בתוך הצרה והיגון כוס ישועות ובתוך הקללות גם מק׳ לברכות, והם מתייצבים על ידי זה.",
+                "<b>הנה</b> מצינו באדם הראשון שאף לאחר שקיללו הקדוש ברוך הוא, היה העולם מלא עונג ועידון ואדם משל בכיפה על כל הברואים, וכל הבריאה עמדה לשרותו ולפקודתו, ואין שיעור ותיאור לממדי תענוגותיו והנאתו בכל שטחי החיים, אין שום מלך בכיפה יכול לתת לבנו יחידו כל כך הרבה טובה כמו שהיה לאדם הראשון לאחר החטא. אלא לעומת הברכות שהוענקו לו קודם, נחשב מצבו לאחר מכן בבחינת קללות. ואולם לאחר ירידתו לא היה מסוגל לקבל את רוב הטובה שחננו ה׳ בתחילת יצירתו, והתמעטות הטובה היתה ברכה בשבילו, משום חסד מיוחד מאת ה׳.",
+                "<b>כן</b> מצינו בתקופת נח, שלמרות שהקדוש ברוך הוא הביא מבול על העולם וגזר כליה על כל היקום, לא מנע באותו זמן גם את חסדו מאת ברואיו וציוה לנח להכניס אל התיבה מכל בעלי החיים להחיות אתו ולקחת מכל מאכל שיהיה להם לאכלה (בראשית ו). והנה הבין נח מזה את דרכו של הבורא שלמרות הפורענות הקשה שמביא על כל היקום, רצונו גם לעשות חסד עם בריותיו, ולמד מכאן ללכת בדרכיו ולעשות כל מאמץ גם הוא להטיב עם הבריות. ולא הסתפק באגירת המזון בלבד, ושכל בריה תתפרנס במה שתמצא בעצמה כדי להחזיק חיותה, אלא נאמר עליו: ״ולוקח נפשות חכם״ (משלי יא), והוא נרתם בכל כוחו להמציא לכל מין ומין את מזונו החביב עליו ובזמנו הרגיל, מי בשעות היום ומי בשעות הלילה, עד שחז״ל אמרו: ״שנים עשר חודש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו׳ (תנחומא נח ב). ולא עוד אלא שהיה חייב בכך, ואם איחר פעם, קיבל עונש חמור. חז״ל מספרים שפעם שהה לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: ״יישאר אך נח״ - ״אך, שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו״ (שם ט), היינו שבגלל ששהה פעם בפעולת החסד, קיבל מיד עונש חמור כזה שלא רק סבל בגופו ונעשה בעל מום, אלא נפגם גם ברוחניותו ונפסל להקריב קרבנות. ובאמת קיבל נח עליו ברצון את הגיהנום הזה, משום שהבין שזה רצון הבורא שיחד עם הביאו קללה על בריותיו, הוא עושה אתם חסד ומרחם עליהם, ולכן הלך בדרכיו והעמיד עצמו במקומו להיות פרנס העולם. ולא עוד אלא שלא ראה בסבלו שום יסורין, כי אם הרגיש בו עונג ועידון, באשר ידע שהוא מקיים בזה רצון הבורא להטיב עם הבריות, ואין לך תענוג גדול מזה, ובכל שהיה לו קשה יותר לקיים, היה העונג גדול יותר והגיהנום שלו נהפך לו לגן עדן.",
+                "<b>כלל</b> זה אנו מוצאים גם במהפיכת סדום ועמורה. מסופר בתורה שלפני שה׳ הפך סדום ועמורה, אמר לאברהם: ״זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה״ (בראשית יח). והנה אברהם שהכיר מדות טובו של הקדוש ברוך הוא שאינן נמנעות מאת שום אדם בעולם ובשום מקרה, הבין מזה שגילה לו הקדוש ברוך הוא על הפורענות שעתיד להביא על סדום ועמורה, שיש בה מקום גם לחסדי ה׳ ושיש, איפוא, לעורר רחמיו שיתנהג אתם בדרכי טובו ויסלח להם בזכות הצדיקים הנמצאים ביניהם, והוא סיכן עצמו לעמוד כנגד הקדוש ברוך הוא ולתבוע ממנו דין פעם אחר פעם, אף התבטא לפניו בביטויים נועזים: ״חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (ראה ילקוט תהלים תתקכח, שלאברהם בלבד שתק הקדוש ברוך הוא על דברים קשים כאלה), ולא עוד אלא אמר ״ואנכי עפר ואפר״, כלומר, עשה עצמו עפר ואפר ובלבד שיוכל לבקש רחמים עליהם. ואם כי היו ״רעים וחטאים לה׳ מאד״ והיו ראויים לאותה פורענות. בכל זאת לא התייאש אברהם אבינו בהכירו את רחמי ה׳ והתפלל שאולי בזכות הצדיקים שבתוכם, יימלטו גם הם.",
+                "<b>ועוד</b>, שאברהם אבינו שהכיר שרצונו של הקדוש ברוך הוא שילכו בדרכיו, הלך גם הוא בדרך זו, ולמרות שהיו רעים וחטאים ריחם עליהם ומסר נפשו לבקש מה׳ שיחוס עליהם. ואמנם משום כך גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם על הפורענות שעתיד להביא על סדום ועמורה, אף על פי שכבר נגזרה עליהם הגזירה ולא היה כל מקום להשיבנה, כדי ללמדו את מדת החסד להתפלל עליהם עד כדי מסירות נפש.",
+                "<b>ומכאן</b> נבין גם את דרכו של משה רבינו שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא אחר מעשה העגל: ״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם״, השיב לו משה: ״ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״ (שמות לב). ועוד אמרו חז״ל שאמר: ״ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (דברים רבה ז). משה הבין מזה שאמר לו ה׳ ״הניחה לי״, שאין לפי מדותיו של הקדוש ברוך הוא להביא עליהם כליה, והזדרז משה והתפלל עליהם כדי לעורר רחמיו של הקדוש ברוך הוא, והקריב לגמרי את עצמו בשביל ישראל עד כדי כך שאמר שימותו אלף משה ואל תפול צפורנו של אחד מישראל. ואמנם זה היה רצונו של הקדוש ברוך הוא שילך בדרכיו ובמדת טובו ויבקש עליהם לעורר רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואפילו שהיו חוטאים וחרה אפו של ה׳ עליהם, בכל זאת, לא מנע חסדו מהם וסלח להם, באשר זוהי מדת טובו של הקדוש ברוך הוא, שבתוך רוגזו וכעסו, כביכול, ובתוך כל הפורעניות והקללות, הוא חותר חתירה תחת כסא הדין למצוא מקום לחסד ולחנינה.",
+                "ב. <b>והנה</b> נח, עם כל הכרתו בדרכי החסד של הקדוש ברוך הוא כלפי בריותיו ועם כל הליכתו באותם הדרבים של הקדוש ברוך הוא, כאמור, עדיין לא השיג אותם בכל היקפם ועומקם, שיש מקום לרחמי ה׳ גם על הרשעים הגמורים ואף לאחר שנגזרה עליהם כליה. ולכן בשעה שגילה לו הקדוש ברוך הוא שהוא עומד להביא מבול על הארץ לשחת כל בשר. לא עמד כנגדו לבטל את הגזירה ולבקש רחמים עליהם, כפי שמציעים חז״ל ״אישתיק ולא אמר ליה מידי ולא בעי רחמי״ (זהר וירא דף קו). אמנם נח הוכיח לבני דורו, וכפי שאומרים חז״ל, בנה את התיבה מאה ועשרים שנה כדי להזהיר אותם שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא מבול לעולם ושיחזרו בתשובה, והם לעגו לו וביזו אותו (ראה בראשית רבה ל), אבל עם כל זה לא השיג נח שאחרי כל שחיתותם ומרידתם, עדיין לא תמו רחמי הקדוש ברוך הוא ויש עוד מקום להרבות תפילה ותחנונים לפניו ולא להניח לו לקיים את הגזירה האיומה הזאת למחות את כל היקום אשר על פני האדמה. והואיל ונח לא עמד על הכרה זו ולא עמד בפרץ במלוא כוחו לבטל את הגזירה, ראוהו בשמים כאילו הוא אחראי להבאת המבול על העולם. כתוב במקרא: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ (ישעיה נד), ואמרו חז״ל ש״לפיכך נקרא המבול, מי נח, משום שלא התפלל על דורו״ (ראה זוהר נח דף סז).",
+                "<b>ואף</b> אברהם אבינו שתפש אומנותו של הקדוש ברוך הוא להיות גומל חסדים וכאמור, מסר נפשו בעמדו כנגדו בתפלתו על אנשי סדום. גם הוא עדיין לא ירד לעומקן של מדות טובו של הקדוש ברוך הוא עד סופן, שעם כל רשעותם וחטאתם של אנשי סדום ואף לאחר שה׳ גזר עליהם להמטיר עליהם גפרית ואש ולהפוך את עריהם לשממה ולחרבות עולם. אין עוד להתייאש מהם ויש מקום למצוא פתח לעורר חסדי שמים לחונן אותם ולדחות את הגזירה. ובזמן שהתפלל לפני ה׳, טען רק לטובת הצדיקים: ״האף תספה צדיק עם רשע״; ״חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע״ (בראשית יח). אבל לא התפלל על הרשעים עצמם. וכך אמרו חז״ל: ״אמר ר׳ אלעזר אף אברהם לא עשה בשלמות, נח לא עשה כלום לא זה ולא זה. אברהם תבע דין כראוי שלא ימות זכאי עם חייב, ולא השלים שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך״ (זוהר וירא דף קו).",
+                "<b>ורק</b> משה רבינו ירד לעומקן ולסופן של מדות החסד של הקדוש ברוך הוא והתפלל לפני ה׳ על כל העם. למרות שחטאו וה׳ גזר עליהם כליה. ולא עוד אלא שהקריב את כל עצמו בשביל כל אחד מהם, יהיה מי שיהיה. ואמר: ״ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם״ (דברים רבה ז), ולא זז משם עד שה׳ אמר לו ״סלחתי״. ועליו אמרו חז״ל ש״עשה בשלמות כראוי״ (זוהר וירא שם), באשר הוא הכיר דרכי החסד של הקדוש ברוך הוא ולא עזב עד שעורר אותם עד קצותם והציל בזה את ישראל מכליה. (מאמרי חז״ל הנזכרים כאן מובאים גם במאמר ״דקות התביעה בקצה השלמות״ ביחס לחובת החסד של האדם).",
+                "<b>והנה</b> כשאנו עומדים בימים הנוראים לפני יום הדין, והקדוש ברוך הוא גילה לנו שכל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, חובה רבה מוטלת ראשית כל, על מי שחושב שיצא זכאי בדין וייכתב לאלתר בספרן של צדיקים גמורים, שיתפלל על כל בני האדם, לרבות הנכרים, וכל שכן על בני ישראל, שה׳ יעשה אתם חסד וירחם עליהם ויגזור עליהם גזירות טובות ויציל אותם מכל הפורעניות המתרגשות לבוא לעולם. ועל אחת כמה וכמה, אנחנו בעצמנו, שאין יודעים איך אנו נחשבים לפני המקום ואם אנו ראויים לזכות בדין, שעלינו להכיר במדות טובו של הקדוש ברוך הוא ולעורר רחמיו עלינו ועל כל יושבי תבל שיתנהג במדת החסד וידין את כל בריותיו לכף זכות. ולא עוד אלא שעל כל אחד לחשוש שאם לא יתפלל כראוי, לא רק שיסבול בעצמו אלא ישא גם באחריות כל הפורעניות הבאות לעולם, כי יתכן שבכוח תפילתו הוא יכול לבטל את הגזירות הרעות, ואם יתרשל בזה, הרי עלולים ליחסן על חשבונו. ואם יש לכל אדם לפחד מחומר הדין של עצמו, הרי אין לשער כמה רבה צריכה להיות אימת הדין מאחריות זו. ובידינו לתקן את הדבר על ידי תפילותינו ותחנונינו לפני ה׳ לעורר רחמיו על כל העולם.",
+                "<b>אנו</b> קוראים לפני ראש השנה בפרשת השבוע את התוכחה, אולם על ידי ההכרה בחסד הקדוש ברוך הוא ועל ידי תפילותינו ובטחוננו, בכוחנו להפוך את הקללות לברכות ושהן יחזקו אותנו, ולא כאומות העולם שאין מכירים בחסד ה׳ ומבעטים ביסורין והם כלים על ידי הקללות. ולא עוד אלא שנקבל הכל באהבה ובשמחה משום שבזה מתמלא רצון הבורא, ובזה בלבד נהפוך הקללות לברכות, באשר אין תענוג גדול מאשר קיום רצון ה׳."
+            ],
+            "II": [
+                "<big><strong>ערך חיי האדם</strong></big><br>א. <b>אין</b> לתאר בחרט אנוש ערך רגע אחד של חיי בן אדם ואין לשער את כוחו. כמה הוא יכול לעשות ולפעול ברגע אחד בחייו. את הכלל הזה אנו למדים מיצירתו של אדם הראשון. לפני שיצר הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון הכין בשבילו עולם גדול המכיל אלפים ורבבות נבראים לאין שיעור, דוממים, צומחים ובעלי חיים מכל הסוגים ומכל המינים הממלאים את כדור הארץ ובימים ובנחלים, ועליהם כל צבא השמים: השמש, הירח, רבבות הכוכבים וכל הגלגלים, והטביע בכולם חזיונות טבע נפלאים וכוחות אדירים בממדים עצומים, והכל כדי שיוכלו לשמש את האדם שיתענג בהם וימשול עליהם. והתפאר הקדוש ברוך הוא ביציר כפיו זה, האדם, והציגו לפני המלאכים: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי)״ (בראשית רבה יב:א).",
+                "<b>והנה</b> ידע הקדוש ברוך הוא שבאותו יום שיברא האדם, יחטא וירד מגדולתו ויהיה הכרח לגרשו מגן העדן שנטע בשבילו על כל תענוגיו ועידוניו, למעט דמותו ושיעור קומתו, להביא עליו קללה ולקלל בגללו את הבריאה ולהפחית צורתם של כל הנבראים, ובכל זאת היה כדאי לברוא תבל ומלואו על כל גדולתם, הודם ותפארתם בשביל שעה אחת של חיי אדם הראשון, שהיה יחיד בעולם, לפני שחטא (ראה אבות דר׳ נתן א:ח, שבשעה תשיעית הכניסו לגן עדן, בשעה עשירית צוהו ובאחד עשר סרח). הרי כמה ערך יש לשעה אחת של חיי בן אדם, עד שכדאי לברוא בגללה את כל העולמות, עליונים ותחתונים. ולמה? מפני שיש באדם כוח הבחירה לבחור בטוב וברע, שאינו מצוי בשום נברא בעולם כי אם בו בלבד, אשר הוא תכלית הבריאה.",
+                "<b>במדה</b> כזאת ובשעור הזה יש להעריך חיי כל אדם ואדם ובכל הדורות. כתוב במקרא: ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת״ (איוב לג), ואמרו חז״ל: ״אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות, ניצול וכו׳. ור׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות, ניצול״ (שבת לב) ופירש רש״י: ״באותו מלאך שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה, ניצול באחת של זכות וכו׳, דהא ׳מלאך׳ כתיב, מכלל דהשאר מגידים עליו חובה״, כלומר שהמלאך המליץ הוא אחד מיני אלף המעידים עליו חובה, וגם מלאך זה מליץ עליו זכות רק בחלק אחד מני אלף, ויוצא שהזכות הוא חלק אחד ממיליון, ובכל זאת חוננים אותו ופודים אותו מרדת שחת. הרי מכאן כמה ערך יש לרגע חיים של בן אדם. שאם רק מוצאים בהם איזו נקודה טובה שהיא, אף שאינה אלא חלק מיליוני משל חובה, כדאים הם החיים האלה שמצילין בגללם את בעליהם מרדת שחת ודנים אותו לזכות.",
+                "<b>אנו</b> קוראים בתפילת הימים הנוראים: ״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום וכו׳ ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. הרי המלאכים הם שכלים נבדלים והם כוחות רוחניים עליונים ויש בהם מדריגות מדריגות: כרובים, שרפים, אראלים, אופנים, חיות הקודש וכו׳, וכתוב עליהם: כולם עומדים ברום עולם וכו׳ כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כלם קדושים״, ובכל זאת הם רועדים מיום הדין, לא מדין של בני האדם אלא מדין עצמם ״מיום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין״, באשר גם המלאכים נפקדים בדין על כל פגם דק מן הדק, כדברי הכתוב: ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה״ (איוב ד).",
+                "<b>והנה</b> אותם המלאכים אף שיודעים חומר החטא והדקדוק על כל פגם דק, בכל זאת מעריכים לעומת זה את חיי האדם שבגלל איזו נקודה חיובית שהיא שמוצאים בהם כדאי להמשיך את קיומם ואת קיומו של כל העולם, כמו שנברא בתחילת יצירתו, כאמור, בשביל רגע חיים של אדם יחיד בעולם.",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל: ״בא' בתשרי נברא אדם הראשון ובו ביום חטא ובו ביום עמד לדין ויצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כן עתידים בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס. אימתי? בחודש השביעי באחד לחדש״ (ויקרא רבה כט).",
+                "<b>ולכאורה</b> לא מובן מהו הדימוס שיצא בו אדם הראשון, הלא כאמור הביא אדם בחטאו עליו ועל כל העולם אסונות רבים וקללות נמרצות, גורש מגן העדן, כל הבריאה התקוממה כנגדו ובכל מקום שהלך קראו נגדו: ״אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני״ (תהלים לו; וראה בראשית רבה טו, שהכתוב מכוון לאדם הראשון), והביא מיתה על כל העולם, והיאך אומרים חז״ל שיצא בדימוס מלפני הקדוש ברוך הוא?",
+                "<b>אולם</b> כפי שהסברנו את הערך של רגע בחיים, מובן הדבר, כי הדימוס היה בזה שנשאר בחיים, ואין אושר גדול יותר מעצם החיים שהם תכלית כל הבריאה. ואמנם תיקן אדם הראשון הרבה בחייו, חזר בתשובה ויצאו ממנו דורות רבים ונאמנים, אבות העולם וחסידי ארץ, ועוד שמסר מחייו שבעים שנה לדוד נעים זמירות ישראל שממנו יצא משיח, ישראל שיחזיר את כל האנושיות למוטב ויתקן את העולם במלכות שדי ומלאה הארץ דעה את ה׳, ואכן יצא אדם אחרי חטאו בדימוס רב בזמן שעמד בדין לפני הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>והנה</b> כשם שאדם הראשון עמד בדין בו ביום שנברא לאחר שחטא, ודנו אם כדאי להמשיך קיומו של העולם בשבילו, כך מעמידים לדין בכל הדורות את בני האדם ביום שנברא העולם, ודנים אם הם ראויים שיתקיים בשבילם, וכשם שאדם הראשון יצא בדימוס בזה שזכה לחיים שכדאי בשבילם לקיים את העולם, כך הבטיח הקדוש ברוך הוא לבניו שיצאו בדימוס מלפניו ויזכו בחיים. ומשום כך אנו קובעים עיקר בקשתנו בימי הדין לזכות לחיים ומיד בברכות הראשונות של שמונה עשרה, אף שאסור להפסיק בהן בשום דבר, התירו לנו להפסיק בבקשה זו ואנו מתפללים: ״זכרנו לחיים וכו' וכתבנו בספר החיים״ וכדומה, משום שאין לשער גודל ערכם של החיים, כדברי הכתוב; ״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״ (קהלת ט) ובהם אפשר לתקן הכל על ידי הבחירה בטוב ולזכות בדין.",
+                "ג. <b>אולם</b> מצד שני, כשם שיש בידי האדם לנצל כל רגע שבחייו לבחור בטוב ולזכות לכל הטוב שבעולם, כך אם הוא אינו מנצל את רגעי חייו לתקן את עצמו ונשאר בו איזה פגם, הריהו מאבד את חייו והוא בבחינת מת, כדברי חז״ל: ״רשעים בחיים קרויים מתים״ (ברכות יח:). ואין הדברים אמורים ברשעים גמורים, אלא בכל סטיה קלה, עלול אדם להיקרא מת. הכתוב מכנה את צדקיהו המלך: ״חלל רשע נשיא ישראל״ (יחזקאל כא; וראה ברכות שם), כלומר, גם רשע וגם מת. מצד אחד אומרים חז״ל שצדקיהו היה צדיק גמור, ומפרשים ש״מלך הכושי״ זה צדקיהו שהיה משונה בצדקותיו מכל דורו״ (ראה רש״י ירמיה לח:ו), וחז״ל אומרים עוד, שכל העולם התקיים בזכותו (סנהדרין קג), כלומר שבזכותו העניקו חיים לכל ברואי העולם, אבל מצאו בו חטא שנשבע לנבוכדנצר שלא יגלה שאכל ארנבת חיה והתיר שבועתו שלא בפניו (נדרים סה). אמנם סנהדרין התירו לו שבועתו ובדיעבד חל ההיתר (ראה ר״ן שם), אבל לכתחילה אין לעשות כן, למרות שסודו גרם לו לבטל ממלאכת שמים, כמבואר שם. ומשום פגם זה מכנים אותו ״חלל רשע״.",
+                "<b>הרי</b> כמה תלוים חייו של אדם בחוט השערה, שאף שמצד אחד זכה צדקיהו שכל העולם התקיים בשבילו, אבל מכיון שנמצא בו פגם קט, הרי כאילו נהפכו כל חייו מזכות לחובה ורואים אותו כמשולל מן החיים, ולא רק כרשע כי אם גם כמת.",
+                "<b>וזה</b> מה שאמור באדם הראשון שמצד אחד אמר עליו הקדוש ברוך הוא למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״, והוא קרא שמות לכל הנבראים עליונים ותחתונים, מה שלא ידעו המלאכים, ואף כיון שם להקדוש ברוך הוא בעצמו; ומצד שני אמר על עצמו: אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (בראשית רבה יז:ה), כלומר, מצד אחד אין ערוך לגדולתו וחכמתו ובגלל רגע של חייו כדאי לברוא את כל העולם הגדול הזה; ואילו מצד שני הוא עלול ליפול ממדריגתו בכל רגע בגלל כל סטיה קלה ולאבד את עולמו עד שבעודנו בחייו נקרא מת.",
+                "<b>כמה</b> צריכים אנו, איפוא, להיזהר שאף שהובטח לנו שנצא בדימוס בדיננו ונזכה לחיים, שהחיים לא יפגעו בשום מעשה רע או מחשבה רעה ולא יאבדו את ערכם, ונעשה כל המאמצים לנצל אותם לשוב בתשובה שלמה ולתקן את עצמנו."
+            ],
+            "III": [
+                "<big><strong>עבודתנו בראש השנה</strong></big><br>א. <b>עזרא</b> הסופר אמר: ״אלהי, בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש וחטאתנו גדלה עד לשמים״ (עזרא ט). חז״ל אמרו על עזרא שראוי היה שתינתן תורה על ידו (סנהדרין כא:), ואפשר להבין כמה גדולה היתה מדריגתו ועד כמה היה רחוק לפי מושגיגו מן החטא, ובכל זאת הוא רואה את עצמו כולו מלא אשמה עד שעוונותיו רבים למעלה מראשו וחטאותיו גדולות עד לשמים, היינו בין בכמות ובין באיכות, כי ברוב גדולתו ידע כמה שמדקדקים בשמים על כל חוט השערה ועל כל פגם דק, והיה מבויש ונכלם לפני ה׳.",
+                "<b>והנה</b> כשהגיעו ימי הדין, היה צריך עזרא לכאורה לזעוק ולבכות לפני ה׳ ולהפיל לפניו תחנונים שיסלח לו על עוונותיו ופשעיו. אולם אנו קוראים להיפך. כשבא ראש השנה קרא אל העם ואמר: ״אל תתאבלו ואל תבכו וכו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ היא מעוזכם״. וכתוב אחרי כן שנאספו ראשי האבות אל עזרא ״ולהשכיל אל דברי התורה״ (נחמיה ח). הרי שדרך התשובה היא לא על ידי אבלות ובכיות ולא על ידי עצבות, אלא על ידי חדות ה׳ וההשכלה בדברי התורה.",
+                "<b>כבר</b> עמדנו פעמים רבות בשיחותינו שאדם נברא בצלם אלהים, היינו ״להבין ולהשכיל״ (ראה רש״י בראשית א: כו) ושחכמתו היתה מרובה משל המלאכים. ואף על פי שחטא אדם הראשון וירד מגדולתו ובכל דור הלך המין האנושי ונתגשם עד שנאמר עליו ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא), אבל לא נשתנה בעצם יצירתו ובכוחו לחזור בכל זמן למציאותו המקורית כבתחילת בריאתו. ואמנם קמו בדורות הקדמונים אנשים שהגיעו לאותה המדריגה. נאמר על אברהם אבינו שהיה ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד) ותיקן את כל הדורות שלפניו? כתוב על משה רבינו שהיה ״איש האלהים״ (דברים לג) ולא קם כמותו? מסופר על דור המדבר שהיה ״דור דעה״ ולפני קבלת התורה פסקה זוהמתם (שבת קמו); חז״ל דורשים על שלמה המלך שכתוב עליו ״ויחכם מכל האדם״ (מלכים א ה יא) - אפילו ״מאדם הראשון״ (ילקוט שם).",
+                "<b>והכוח</b> הזה טבוע בכל אדם ובכל הדורות, שאף על פי שנולד ״עיר פרא״, הוא יכול לעלות מעלה מעלה עד למדריגה גדולה משל המלאכים. וראוי הוא לזה בכל גיל ובכל זמן, ולא יאמר הנה כבר באתי בימים ולא אוכל עוד לעלות ולהשתלם. וזה מה שאמר הכתוב: ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב), כלומר, שיש לחנך את הנער שגם כשיזקין ילך וישתלם יותר ויותר. ואף כשלא למד בנערותו וה״עיר פרא״ שבו הלך והתגשם בתוכו יותר ויותר, בכל זאת בכוחו להתחיל ללמוד בבגרותו ולהתגבר על הפרא שבו וילך וישתלם. הנה מצינו שר׳ אליעזר הגדול התחיל ללמוד בהיותו בן עשרים ושמונה שנה, ור׳ עקיבא התחיל ללמוד בהיותו בן ארבעים, ויצאו מהם גדולי התנאים.",
+                "<b>זוהי</b> העבודה המוטלת על האדם בימי הדין וזוהי דרך התשובה, להתעמק בשכלו, להשתלם בחכמה ובדעת ולעלות מעלה מעלה בהתאם לתכלית יצירתו. והעיקר לבוא עד חקר לבו, כי יש אשר ימלל אדם חכמה וידבר גבוהה גבוהה, ואין זה אלא בפיו, ועליו נאמר: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט). לא מדובר כאן על דברים מן השפה ולחוץ אלא אף שהוא באמת מכבד את ה׳ בפיו ובשפתיו וה׳ מעיד על כך: ״בפיו ובשפתיו כבדוני״, ואף אם הוא בוכה וצועק, אבל אם אין הדברים מגיעים לעמקי הנפש ואינו משכיל בדברי התורה שתהיה חדות ה׳ מעוזו, הרי לבו רחק מהם, ועל כגון דא כתוב: ״הנה רחקיך יאבדו״ (תהלים עג), רחוק הוא מה׳ ורחוק הוא ממטרתו וסופו אבדון רחמנא לצלן, כי ״רחמנא לבא בעי״ (סנהדרין קו:), להבין ולהשכיל, להבין בלב ולהתפתח בשכלו, שזוהי כאמור המהות של ״צלם האלהים״.",
+                "ב. <b>התורה</b> נותנת לנו תיאור על דמותו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, על ידי שלש עשרה מדות הטוב והחסד: ״רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה״ (שמות לד). ומאחר שהאדם נברא בצלם האלהים, עליו להידמות לקונו בכל מדותיו: ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום; מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים״ (שבת קלג:). וזהו פירוש המושג ״להבין ולהשכיל״. אין דרגתו השכלית באה לידי שלמותה אלא בהשתלמותו במדות ובהתדמותו לקונה וכל אימת שיש פגם במדותיו הריהו פגום גם בשכלו ובתבונתו וחסר הוא בעצמיותו בתור אדם, היינו בצלם אלהים שבו.",
+                "<b>הכתוב</b> אומר (משלי יז): ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״ ואמרו חז״ל: ״אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים״ (יומא עב:). שלמה המלך החכם מכל אדם קורא לאנשים מסוג זה ״תלמידי חכמים״ שהרי אומר ״לקנות חכמה״, כלומר, שהוא קונה חכמה, אבל מכיון שאין לו לב, אין בו מדות טובות, אין בו גם יראת שמים, והריהו כסיל, החכמה שלו נחשבת לסכלות. ועל זה כתוב, כאמור: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט), כי אף שהוא חכם בפיו ובשפתיו ומכבד את ה׳, אבל אין בו מדות טובות, הריהו כאילו אין לו לב והוא רחוק מה׳.",
+                "<b>וזוהי</b> העבודה המוטלת עלינו בראש השנה, לשמור לבנו שלא תגונב בו שום מדה רעה, שום קנאה, שום שנאת חנם וכדומה. לדוגמה, כתוב ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם״ (תהלים קג). ואם כן צריך כל אחד להשתדל שגם הוא יהיה כולו חסד וכל מחשבתו תהיה להטיב עם הבריות, לרבות גם עם הרעים. אנו אומרים בפיוט ״וכל מאמינים״ על הקדוש ברוך הוא: ״הטוב ומטיב לרעים ולטובים״, וגם עלינו ללכת בדרכיו ולהטיב לכל הברואים ללא יוצא מן הכלל. ולא עוד אלא שעלינו לראות בכל אדם רק את הצד הטוב ולדון כל אחד לכף זכות, ואם לא נלך בדרך זו ונראה באנשים גם את הרע, הרי יש בזה זיקה של שנאת חנם, והיא מהעבירות החמורות ביותר.",
+                "<b>הבאנו</b> לעיל דברי עזרא על ראש השנה ״כי חדות ה׳ היא מעוזכם״. רק אם נלך בדרך זו להשכיל בדעתנו ולהשתלם במדותינו, נבוא לידי חדות ה׳. מסופר במס׳ ברכות (ל:): ״אביי הוה יתיב קמיה דרבה. חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר: וגילו ברעדה׳ כתיב. אמר ליה, אנא תפילין מנחנא. ר׳ ירמיה הוה יתיב קמיה דר׳ זירא. חזייה דהוה קבדח טובא. אמר ליה, ׳בכל עצב יהיה מותר׳ כתיב. אמר ליה אנא תפילין מנחנא״. הרי רואים אנו ששמחה של קיום מצוה מפזרת כל רעדה וכל עצב ומביאה את האדם לידי בדיחות הדעת. ואם כן אין לנו בראש השנה לבכות ולהצטער אלא לעסוק בחכמה ובדעת ובתיקון מדותינו, שזו עצמיותו של האדם ומהות צלם האלהים שבו, ועבודה זו תביא אותנו לידי שמחה וחדוה ונמלא בזה את חובתנו בראש השנה שנאמר עליה: ״כי חדות ה׳ היא מעוזכם״."
+            ],
+            "IV": [
+                "<big><strong>חומרת יום הדין ותקנתו</strong></big><br>א. <b>חז״ל</b> אומרים שאדם הראשון נברא בראש השנה וזה מה שכתוב: ״זה היום תחילת מעשיך״. ״בשעה תשיעית נצטוה, בעשירית עבר, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: זה סימן לבניה כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס, אימתי? בחדש השביעי באחד לחדש״ (ויקרא רבה כט:א).",
+                "<b>הרי</b> שיום הדין של ראש השנה מקורו ביום הדין של אדם הראשון. מיום הדין שלו, יש ללמוד על יום הדין שלנו, עד היכן מדקדקים בו, על איזה מעשים תובעים בו ומה רבה חומרתו.",
+                "<b>והנה</b> כבר עמדנו כמה פעמים בשיחותינו שחטאו של אדם הראשון היה דק מאד, שאף מלאכי מעלה שהם שכלים נבדלים לא יכלו להשיגו ושאלו את הקדוש ברוך הוא: ״למה קנסת מיתה על האדם?״ (שבת נה:), וגם אדם הראשון בעצמו לא הבין את החטא והשיב לקודשא בריך הוא: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואכל״. כלומר, שהאשה שניתנה בה בינה יתרה מן האיש היא הורתה לו לאכול. ולא עוד אלא שגם בהתנצלותו זו מצאו שלא התבטא בדבריו כראוי, שאמר ״האשה אשר נתת עמדי״, שיש מקום לדייק מהם שכאילו הוא כפוי טובה לה׳ בזה שנתן לו את האשה הזאת, כפי שאמרו חז״ל שבגלל זה נקראים בני ישראל: ״בני כפויי טובה״ (עבודה זרה ה, וראה רש״י שם שלשון גנאי הוא שתולה קלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר). ועל חטא דק זה שנכשל אדם הראשון קבעו לו יום דין ודנו אותו בחומרה כזו שנתקלל כל העולם בארבעים קללות והביא מיתה לכל המין האנושי.",
+                "<b>עלינו</b> ללמוד מכאן על יום הדין שלנו בכמה וכמה דרגות של קל וחומר. הרי אדם הראשון נצטוה רק במצוה אחת והיה צריך ללמוד על כל שאר החיובים מדעת עצמו, ואילו לנו ניתנה התורה שבה גילה הקדוש ברוך הוא את חכמתו באותיות, וכלל בידינו שעצם האותיות מחכימות, ונצטוינו בה על כל פרטי הנהגתנו והליכותינו, וזכות זו העניק ה׳ רק לנו, לעם ישראל, ולא לאחרים, בדברי הכתוב: ״לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום״ (תהלים קמז), ואף אבותינו אברהם יצחק ויעקב לא קיבלו את התורה, ולא עוד אלא שבמשך הדורות הלכה התורה ונתרחבה ונוספו עליה דרשות חז״ל על כל אות ותג ופירושים של ראשונים ואחרונים. ובכן אם אדם הראשון נתבע על שנכשל פעם אחת בחייו באי-דקדוק בדיבורו שהמלאכים לא יכלו להשיגו, ונענש עליו הוא וכל העולם בעונשים חמורים כאלה, בכמה ובכמה תגדל התביעה עלינו אף אם היינו נכשלים פעם רק בכגון זה. ומה נאמר ומה נדבר אם אנו מלאים חטאים ועוונות לאין שיעור, ולא רק בדיבור כי אם במעשים בכל אבר ואבר מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, ולא חטאים ועוונות קלים כי אם קשים וחמורים למאד.",
+                "<b>ואין</b> לטעון שאנו במדריגה פחותה ואי אפשר לנו להתמודד עם מדריגת אדם הראשון, שהרי אנו מוצאים גם בדורות שלאחריו הגיעו הקדמונים לאותה המדריגה, כמו נח ואברהם, אם כי נמצאו בדורות של עובדי אלילים והיו צריכים להילחם נגד כל העולם. וכמו כן אומרים חז״ל שבעקבתא דמשיחא יהיה המצב הרוחני ירוד מאד, ״בית הועד יהיה לזנות והמלכות תיהפך למינות״ (סוטה מט) ובכל זאת יגדל באותו דור משיח ישראל שיהיה צדיק כדוד אביו. ובכן גם מאתנו יתבעו ביום הדין למה אין אנו מגיעים למדריגה כזאת ולמה אנו בשפל המדריגה. הרי נורא הוא למאד לפי זה יום הדין ומי יכילנו! כל בני האדם נסקרים לפני ה׳ בסקירה אחת וכל אחד נבחן לפי מעשיו ומחשבותיו, ״איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא״ (חבקוק א), כלומר, כל אדם לפי מדריגתו ולפי מה שהוא ראוי באשר הוא אדם, צלם אלהים, איום ונורא, קובע לו בעצמו את משפטו וחותך גזר דינו לפי מעשיו והנהגתו אם לטוב ואם להיפך רחמנא לצלן, ומי שאיננו מגיע לאותה המדריגה שבכוחו להשיג אותה, הרי מאבד עולמו ואיום ונורא משפטו.",
+                "<b>ומהי</b> התקנה בדבר? \"אם עשה חבילות של עבירות, יעשה חבילות של מצוות כנגדן\" (ויקרא רבה כה:א). ולא רק חבילות, אלא אם רואים אנו את האדם במדרגתו של אדם הראשון, הרי כשם שעל ידי סטיה קלה החריב אדם הראשון את העולם, כך יכול כל אדם על ידי כל פעולה טובה לקיים את כל העולם. ולא רק בפעולה כי אם גם בעין טובה. אם הוא מביט בעין טובה על קיבוץ גדול של אנשים, הרי משריש הוא בתוכו המדה של עין טובה שזוהי מדתו של אברהם אבינו. כמו כן אם הוא מתפלל ומבקש רחמים על כל באי עולם, לרבות הרשעים ואף רשעי גויים, כמו שאנו אומרים בתפלתנו: ״מלוך על כל העולם כולן בכבודך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו״ וכו׳ וכו׳, הרי הולך הוא בזה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ויזכה בזה בדין.",
+                "ב. <b>ובאמת</b> אפשר לזכות בדין גם על ידי שמירת שבת כהלכתה. חז״ל מלמדים אותנו שעל ידי תקיעת השופר אנו מעלים זכרוננו לפני ה׳ לטובה; ״אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה? בשופר״ (ראש השנה טז.). והנה חכמינו העריכו מאד את תקיעת השופר ואמרו שמשום כך פסלו חכמים קרן פרה לשופר ״לפי שאין קטיגור נעשה סניגור״ ויש לו אותו דין של כהן גדול שאין נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, ואף על פי ששופר מבחוץ הוא, ״כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי״ (ראש השנה כו.), כלומר, שאם יתרוממו באותה שעה של תקיעת השופר ויקבלו עול מלכות שמים, כמוהם ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים לעבוד העבודה.",
+                "<b>ולכאורה</b> בזמן שראש השנה חל בשבת ואין תוקעים בשופר, במה אנו מעלים זכרוננו לפני ה׳ לטובה? ולא עוד אלא שאמרו חז״ל: ״כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה״ (שם טז). אלא שכבר פירש בה״ג: ״לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא״ (תוספות שם), וטעמו של דבר כי בשבת אין זקוקים לתקיעת שופר, שהרי עצם יום השבת קודש קדשים הוא, כפי שאומר הכתוב: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״, ויום השבת הוא גם לזכרון מעשה בראשית ויציאת מצרים וכבפנים דמי, ואפשר להתרומם בו למדריגות נעלות ולהגיע בו לאותן המעלות שמגיעים על ידי תקיעת השופר, שהיא בבחינת לפני ולפנים, ולזכות בזה שיבוא זכרוננו לפני ה׳ לטובה."
+            ],
+            "V": [
+                "<big><strong>ערך הדיבור וההרהור</strong></big><br><b>כבר</b> עמדנו על כך (ראה המאמר הקודם ״חומרת יום הדין ותקנתו״) שתבעו את אדם הראשון על אשר לא דקדק בדיבורו כראוי והתבטא כלפי הקדוש ברוך הוא: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל״. שאפשר לפרשו שכאילו הוא כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שנתן לו אשה זו. משגה קל זה בדיבורו, שנכשל בו אדם הראשון פעם אחת בחייו, גרם השפעה רעה על כל המין האנושי, עד שמייחסים לו כל חטא הכפירה של דור הפלגה (ראה בראשית רבה לח).",
+                "<b>עובדה</b> זו מלמדת לנו. כמה חמור הוא ענין הדיבור וכמה רעה עלול להשפיע בעולם. ואם באדם הראשון שלא הוזהר על הדיבור - כך, אנחנו שיש לנו אזהרות רבות על הדיבור - על אחת כמה וכמה!",
+                "<b>חז״ל</b> דורשים על הפסוק ״ודברת בם״ - ״בם ולא בדברים אחרים״ (יומא יט), כלומר שעצם הדיבור שלא בדברי תורה, עבירה היא, כי יש בזה ביטול מצות עשה של תלמוד תורה. והרי אמרו: ״תלמוד תורה כנגד כולם״ (פאה א:א), ואם כן גם עונש ביטול תלמוד תורה כנגד הכל. וזה אמור בדברים בטלים סתם שאין בהם שום סרך של איסור, ועל אחת כמה וכמה אם יש בהם גם איזה סרך של איזה איסור שהוא.",
+                "<b>והנה</b> אמרו חז״ל: ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים את עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר: צדק תדברון״ (חולין פט.). הרי רואים אנו כמה חמור הוא הדיבור, שחז״ל רואים עיקר אומנותו של אדם בזה שימנע עצמו ממנו לגמרי, ויהיה כאלם. ולא עוד, אלא שאם לא היינו מוצאים פסוק מפירש ״צדק תדברון״ שבדברי תורה כן חייבים לדבר, היינו אומרים שלעולם יעשה עצמו אלם אף מדברי תורה.",
+                "<b>והנה</b> מצינו בדוד המלך ע״ה שאמר על עצמו: ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״ (תהלים לח), כלומר, הוא השתמש בכלי הביטוי וההאזנה שלו רק לדברי תורה בלבד ולגבי ענינים אחרים היה כאלם וכחרש. וכמו כן אמר: ״תבא לפניך אנקת אסיר״ (תהלים עט), שראה עצמו כאילו כולו אסיר ואין לו רשות להשתמש בכל אבריו וחושיו רק לעבודת ה׳.",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהוזהרנו גם על ההרהור. אנו קוראים בפרשת קריאת שמע: ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ודרשו חז״ל: ״ובכל נפשך - בכל נפש ונפש שברא בך״ (דברים רבה ב). משמעותה של המלה נפש היא מחשבה. וכן פירש הרמב״ן את הפסוק ״ונפש כי תחטא״ (ויקרא ד): ״בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגה, הזכיר כאן נפש״. והיינו שחייב האדם להשתלט על המחשבה שלו, על כל הרהור והרהור שעולה על לבו. על כל נטיה ונטיה שבשכלו, ולכוונם לאהבת ה׳. ואם בהרהור כך, על אחת כמה שיש לשעבד את הדיבור רק לעבודת ה׳. ואמנם אין הדיבור נובע אלא מתוך הרהור, ואין לחכות בהכוונתו לדברי תורה ולעבודת ה׳ עד שיצא לפועל, אלא בעודנו באבו בבחינת הגות ומחשבה ונקרא עודנו ״נפש״, כלומר הנפש השכלית, יש לכוונו ולשעבדו לאמונה ולדעת.",
+                "<b>ועוד</b>, שאם יש היסח הדעת מהרהור אחד, הרי זה פוגע בכל הנפש, כפי שמשמע מדברי הרמב״ן האמורים, שאם המחשבה שוגגת בדבר אחד, הרי נאמר על כך במקרא: ״ונפש כי תחטא״, כלומר כל הנפש חוטאת, באשר אין לאדם להשאיר שום משהו בעצמו שלא יהיה משועבד לעבודת ה׳, ואם נשאר בו משהו או רגע שאינו מרגיש שעבוד זה, הרי כמוהו כמורד במלכות שמים.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ראה רבינו יונה ב״שערי תשובה״ ג:רא: ״המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו... וכי הוא השליט על לשונו... כענין שנאמר ׳שפתינו איתנו מי אדון לנו׳ (תהלים יב:ה). והוא הדין לגבי כל תנועה ולגבי כל הגה.</i>",
+                "<b>וזוהי</b> עיקר חובתנו בראש השנה. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם״ (ראש השנה טז.). אין הכוונה באמירה בלבד, כי אף אם יאמר אלף פעמים אין בזה כלום, אלא שיקבל עול מלכות שמים על כל אבריו וחושיו ועל דיבוריו והרהוריו בכל עת ובכל שעה. ואם יחסיר מלהמליך את הקדוש ברוך הוא אף על דיבור אחד או הרהור אחד, ואף לרגע אחד, כמוהו כאילו לא קיבל עליו כלל עול מלכות שמים."
+            ],
+            "VI": [
+                "<big><strong>חיים</strong></big><br><b>״בראש</b> השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון״ (ראש השנה טז).",
+                "״<b>בו</b> ביום שנברא האדם עמד בדין לפני הקדוש ברוך הוא על שאכל מעץ הדעת ואמר לו כשם שעמדת לפני בדין ויצאת ממני בדמוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ולצאת בדמוס״ (ראה ויקרא רבה כט).",
+                "<b>אדם הראשון</b> חרד מפני עומק הדין על חטא קל, דק מן הדק, למלאכים לא נבדק, כי אחרי שיצא הדין שאלו המלאכים מאת הקדוש ברוך הוא: ״למה קנסת מיתה על אדם הראשון?״ (ראה שבת נה). לא רק שמעצמם לא עמדו ע״ז, גם אחרי שמקור הרחמים והחסד חרץ עליו משפט מות, לא יכלו להשיג חטאו ושאלו ״למה קנסת״? חטא זה חולל מהפכה נוראה כזו. ״אתמול מסוף העולם ועד סופו ועכשיו בתוך עץ הגן״ (בראשית רבה יט). נתקטן ונתמעט, ירד פלאים, גרם מיתה לעולם, אם כן איך אפשר לעולם להתקים? הבטיחו הקדוש ברוך הוא כשם שיצאת בדמוס, כך עתידין בניך לצאת בדמוס. ובאיזה דמוס יצא אדם הראשון? הלא כמה ירידות ירד, מאיגרא רמה נפל, בקללות נתקלל הוא וכל הבריאה כולה.",
+                "<b>בחיר</b> היצורים שנברא להתעדן ולהתענג מזיו השכינה בלי שום מחיצה ומסך מבדיל, לעלות למרומי רמים בלי שום הפסק, תמיד, נצח, נתרחק בכמה הרחקות. ״כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע״ (שם). פשט צורתו העליונה הנצחית ולבש צורה אחרת, מוגבל הוא, שנותיו ספורות הנה.",
+                "<b>וכי</b> זה הוא הסמל לחנינה, לדמוס? הלא אין לנו די מלים לתאר את עומק ירידתו של האדם העליון ואת המשפט הנורא אשר נחרץ עליו, אלא אף אחרי כל הירידות והנפילות, כח נפלא אצור בקרבו, שבעזרתו יכול הוא לתקן את עוות חטאו, לפשט את כל העקמומיות, ללבוש את צורתו האמתית בלי צמצום ומעוט קומה, יכול הוא לשוב לאיתנו להתעלות עם כל הבריאה. ואם יש בו כח נפלא זה, כיון שנשאר חי כבר זכה בדין בדמוס יצא, נתנה לו אפשרות לתקן את כל הקלקולים, להתרומם לאותה המדרגה של קודם החטא - החיים הוא הדמוס.",
+                "<b>ובאמת</b> תיקן אדם הראשון את כל הבריאה, הניח ע׳ שנים לבנים - לדוד המלך (ראה שם ובחידושי הרד״ל) אשר ממנו יצא משיח צדקנו שיתקן את כל הבריאה בחמריות וברוחניות, היוצא לנו מזה כל מי שיחובר אל החיים יש בטחון. אושר האדם הוא החיים, אם בחיים חיתו אין קץ וגבול לאפשריותיו, לצאת בדמוס הוא להשאר בחיים, וכל הבקשות בתוך התפלה על חיים הם, והתירו להפסיק בתוך שלש ראשונות, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, שעת סכנה היא ומפני הסכנה התירו להפסיק בשבח ולבקש רחמים על חיים.",
+                "<b>אבל</b> אנו מחויבים לדעת שאף אם אלף שנים יחיה האדם ומטרתו וחובתו ישכח, לא זכה ולא הרויח. החיים כשהם לעצמם, אם לא יפק מהם התועלת הנדרשת, תיקון החטאים, מילוי החסרונות והפגימות ולעלות עליה תמידית - אין בהם ממש אינם חיים. ״רשעים בחייהם קרואים מתים״ (ראה ברכות יח). ולא רק הטובעים בעמקי מצולה של חטאים ופשעים נקראים מתים, אלא אף אם צדיק גמור הוא ורק פגימה דקה יש במעשיו, רשע הוא, מת הוא. צדקיהו מלך ישראל שבשבילו לא החזיר הקדוש ברוך הוא את העולם לתהו ובהו (ראה סנהדרין קג), כשנמצא פגם קל על צדיק יסוד עולם זה, עבר על אסור לכתחלה, לא שמר את שבועתו לנבוכדנצר, אף על פי שסנהדרין התירו את השבועה, אבל מכיון שלכתחלה אסור להתיר שלא בפניו (ראה נדרים סה ותוספות גיטין לה), ורק בדיעבד הותרה, לא היה לו להשתמש בהתר זה, ובשביל העלם קל זה נקרא חלל רשע. זו היא המדה לרשעות שעל ידה האדם העושה, למת יחשב.",
+                "<b>אנחנו</b> צריכים לחשב חשבוננו של השנה שעברה, אם תקננו ושפרנו מדותינו ודעותינו, אם השתמשנו באוצר החיים לעלות מעלה באורח חיים, ואולי חס ושלום הוספנו בחטא, נשתרשנו בחטא, חשבונות אלו צריכים אנו לחשב לתקן ולהחיות את השנה שעברה, וכמו שעל ידי חטא קל, פגם מועט, הבדל שבין לכתחלה ודיעבד, צדיק יסוד עולם כצדקיהו, נקרא חלל רשע, קל וחומר במדה של טובה, דהא מדה טובה מרובה, בתקון ושפור מעשה כל דהו, הרשע המת מתהפך לצדיק חי ויכול הוא לזכות את עצמו ואת כל העולם כולו בדין להזכר לחיים טובים."
+            ],
+            "VII": [
+                "<big><strong>הרהורים לעשרת ימי תשובה</strong></big><br>א. <b>אנו</b> עומדים כעת בשבת תשובה, שהיא מעשרת ימי תשובה. וכבר אמרו חז״ל: ״שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו׳: צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה״ (ראש השנה טז:). מי הם בינונים? מצינו שרבה אמר: ״כגון אנו - בינונים״ (ברכות סא:). כנראה שרבה סובר שכל אחד באיזו מדריגה שהיא, צריך לחשוב על עצמו שהוא בינוני כדי שלא יתייאש מן התשובה. ולכן גם אנחנו חושבים עצמנו כבינונים ומתפללים בכל עשרת ימי התשובה שה׳ יחתמנו לאלתר לחיים טובים׳ ולשלום.",
+                "<b>בתפילותינו</b> לחיים טובים אנו מכוונים גם לחיים גשמיים טובים וגם לחיים רוחניים נעלים, והנה אין שיעור לחיים גשמיים טובים, כי אין אדם מסתפק לעולם, מי שיש לו מנה רוצה מאתים ומי שיש לו מאתים רוצה ארבע מאות (ראה קהלת רבה א:יג), ולעולם רואה עצמו בבחינת ״מי ישפל״, כי הרי יש יותר עשירים ויותר מכובדים ממנו. ואולם מצד השני, יכול אדם בכל מצב שיימצא לראות אנשים שהם יותר עניים ויותר שפלים ממנו. ומכיון שאם יביט למעלה ממנו לא ימצא סיפוק לעולם ולא ימצא את אושרו, עליו לכוון למטה ממנו ואז ירגיש עצמו במצב ״מי ירום״, שהוא מורם מחביריו שהם במצב יותר שפל ממנו. וזהו העשיר האמתי, שהוא שמח בחלקו ומאושר במה שיש לו.",
+                "<b>אולם</b> לא כן בחיים הרוחניים, כי דורשים ממנו שיהיה מושלם בכל המעלות ואסור לו להסתפק לעולם, ואם לא השיג איזו מעלה וכל שכן אם יש בו איזה פגם שהוא, הרי הוא בבחינת ״מי ישפל״, כי עדיין לא הגיע לתכליתו בחיים. ועל זה יתפלל כל אדם לעת מצוא שיסייעו לו מן השמיים לעלות במעלות הרוחניות ושיכלל באלה שיגזרו עליהם שיהיו בבחינת ״מי ירום״, שיתרומם למדריגות העליונות בתורה וביראת שמים.",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל: ״׳ויקרא לאור יום׳ - אלו מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלו מעשיהם של רשעים״ (בראשית רבה ג:י), יום הוא בזמן שהשמש זורחת וזה נקרא אור, ולילה הוא בזמן שהלבנה מאירה וזה נקרא חושך. הכתוב קורא גם את השמש וגם את הירח: ״שני המאורות הגדולים״ (בראשית א:טז; וראה רש״י שם שמדובר לפני התמעטות הלבנה). וגם לאחר התמעטות הלבנה נאמר עליהם: ״את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו׳ ויתן אותם וכו׳ להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה״, כלומר שגם ללבנה ניתן הכוח להאיר על הארץ ולמשול והיא נקראת ממשלת הלילה. ועוד שהכתוב גומר על שניהם, לרבות הלבנה: ״וירא אלהים כי טוב״. כמו כן כלל נעים זמירות ישראל את שניהם בתור מאורות גדולים בתהלותיו על חסדי ה׳: ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו וכו׳ לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו; את השמש לממשלת היום כי לעולם חסדו; את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו). וכן אנו אומרים על שניהם בכל יום בברכות קריאת שמע שבתפילת שחרית: ״ברוך את ה׳ יוצר המאורות״.",
+                "<b>ואמנם</b> מאירה הלבנה בלילה על פני כל היקום ומביאה שפע של טוב וחסד לכל ברואי עולם, ובפרט בימים שבאמצע החודש שהיא זורחת במלא תוקפה, וכל יצורי תבל נהנים ומשתמשים לאורה לכל צרכיהם, ובכל זאת הואיל ולעומת השמש הוא בבחינת ״המאור הקטן״ ואין לה אותו הזוהר והתוקף, נקבע לה שם חושך ולילה.",
+                "<b>והנה</b> מופלא הדבר שחז״ל מכנים מעשים הדומים לאור הלבנה ״מעשיהם של רשעים״, כלומר אף מעשים גדולים שהם מאירים ומזהירים, כדוגמת מאור הלבנה, והם בבחינת ״כי טוב כי לעולם חסדו״ ויש בהם ברכה ותועלת רבה, אבל אם אינם בכל תוקף זהרם ואינם מגיעים לדרגתם העליונה של מעשי הצדיקים שהם בבחינת זריחת השמש, רואים אותם כלילה וחושך, והם נקראים מעשיהם של רשעים.",
+                "<b>ובזה</b> נבין מה שאמרנו על צדקיהו המלך. חז״ל אומרים שכל העולם היה קיים בזכותו, כפי שאמרו חז״ל (סנהדרין קג): ״ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיהו, נסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו״. הרי שהיה מאיר בחכמתו ובצדקתו לכל העולם. ובכל זאת מכיון שנתגלה בו פגם כל שהוא, כאמור. שהתיר את שבועתו של נבוכדנצר שלא בפניו, שלכתחילה אין לעשות כן, כאילו הפך כל אורו ללילה ולחושך ומכנים אותו בשם ״חלל רשע״ (ראה לעיל מאמר ״ערך חיי האדם״).",
+                "<b>רעיון</b> זה אנו מוצאים גם בדברי החכם מכל אדם. הכתוב אומר: ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״ (משלי יז). ואמרו חז״ל: ״אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים״ (יומא עב:). הרי מופלא הדבר שאף אלה ששלמה המלך קורא אותם תלמידי חכמים והם עוסקים בתורה לקנות חכמה, אבל הואיל ואין בהם לב, כלומר, אין לבם חדור ביראת שמים, הם בבחינת ״כסיל״. וכבר נאמר על כגון זה: ״והכסיל בחושך הולך״ (קהלת ב). תלמיד חכם זה עם כל חכמתו ותורתו, מכיון שאינו שלם, אין נחשב אורו לכלום והוא הולך בחושך וכל מעשיו חשכים, כדוגמת מעשי רשעים הדומים ללילה.",
+                "<b>ואמנם</b> יש דמיון בין החטא לחושך הלילה. היום אינו מחשיך בבת אחת אלא מתחילת שקיעת החמה האור הולך ודועך לאט לאט עד שהחושך מתגבר לגמרי ונעשה לילה. כך דרכו של החטא שאף כשאינו אלא בדברים קטנים הוא הולך ומחמיר יותר ויותר.",
+                "<b>וכן</b> אמרו חז״ל. הכתוב אומר: ״לפתח חטאת רובץ״ (בראשית ד) - ״׳חטאת רובצת׳ אין כתוב כאן אלא, חטאת רובץ׳, בתחילה הוא תשה כנקיבה ואחר כך הוא מתגבר כזכר״ (בראשית רבה כב). בתחילה, בפתח דרכו, נראים מעשיו פגומים לכאורה רק בענינים דקים, אבל אותם ענינים דקים רובצים בו והופכים לחטאים גדולים. ואף כשהוא חכם וצדיק פוגמים המעשים הדקים האלה בכל חכמתו וצדקתו ועושים אותו לכסיל, עד שנאמר עליו: ״הכסיל בחושך הולך״ וכל מעשיו הם בבחינת לילה.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ראה ״מכתבו של רנ״צ״</i>",
+                "<b>ולפי</b> זה, מה שאמרו חז״ל ש״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ (תנא דבי אליהו כה), אין זה רק כדי להגיע למדריגה גדולה, אלא אם לא יגיע לידי כך הרי מעשיו עודם רחוקים מאד מתכליתם, ועודם עלולים לדיות כאמור, בבחינת לילה."
+            ],
+            "VIII": [
+                "<big><strong>הפיכת דרך ארץ לדרך שמים</strong></big><br>א. <b>מדרכו</b> של עולם נהוגים בין הבריות נימוסים מקובלים, הן בחברה והן בינם לבין עצמם, כגון בהליכותם, בישיבתם, בהנהגתם וכדומה, וכמו כן באכילתם, בשתייתם. בשנתם וכדו׳. נימוסים אלה נקראים ״דרך ארץ״. ובני האדם מדקדקים בהם ואינם רואים בזה כל עול. לעומת זה אנו רואים שביחס לתורה ושמירת המצוות. בני האדם רואים בהן עול ומחפשים דרכים להשתמט מלדקדק בהם. וחז״ל היו צריכים לתקן וידוי מיוחד על כך: ״על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול״.",
+                "<b>אולם</b> לכשנעיין בדבר, נראה את ההיפך. בעניני דרך ארץ יש עול קשה. אלא משום שהאנשים מרגישים בזה טעם, הם משלימים עם הסבל וגם הסבל נהפך להם לעונג. אנשים עורכים טיולים במרחבי תבל, ולפעמים גם במדבריות ובמקומות שוממים, והם משוטטים בדרכים משובשות שיש בזה משום עינוי. כדברי הכתוב: ״ענה בדרך כוחי״ (תהלים קב), ובכל זאת הם מחבבים את הטיולים ומתענגים מהם. כמו כן נהנים האנשים מסעודות ומשתאות, למרות שזה כרוך בעמל ובטרדה, לבזבז זמן על כך, לבצע האכילה והשתיה באמצעות כלים שונים: סכינים, מזלגות, כפות וכדו׳, לפעול להביא האוכל לפה. ללעוס ולבלוע וכדו׳. לפי דברי חז״ל היתה זו אחת מהקללות שנתקלל בהן אדם הראשון, כי לפני החטא היה מקבל מזונו מאליו, כמו שאנו שואפים אויר לריאתנו ללא כל פעולה וטרחה. ובכל זאת אנשים מוצאים עונג באכילתם, למרות שזה עול וקללה.",
+                "<b>ולעומת</b> זה הרי העונג והאושר האמתי הוא הדביקות בה׳, ההתדבקות בחכמה העליונה שאין תענוג ושמחת נפש גדולים הימנה. וזה בא מאליו, ללא כל טרחה, ואין בזה כל עול. ואמנם כשאדם חוטא, נעשית מחיצה בינו לבין הקדוש ברוך הוא והוא מתרחק מהעונג הזה, אבל ה׳ נתן לנו את יום הכיפורים למחילה ולסליחה שנוכל להיטהר לפני ה׳ ולחדש חושינו ורגשותינו ולאפשר לנו להתענג מזיו שכינתו. האם יש, איפוא, יום של עונג ועידון יותר גדול מיום הכיפורים, שהוא מחזיר אותנו לעולם התענוגות האמתיים?",
+                "<b>ואמנם</b> יום הכפורים הוא יום שכולו רוחני ואין בו אכילה ושתיה. אבל ה׳ ציוונו להעלות גם את מנהגי דרך ארץ לדרכי שמים ולהפוך את האכילה והשתיה לתענוגים רוחניים. חז״ל אומרים: ״כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בתשיעי ועשירי״ (ראש השנה ט). אכילה ושתיה זו בערב יום הכיפורים היא הכנה ליום הכיפורים, או משום שמחתו שהגיע זמן כפרתו, או כדי שיהיה כוח להרבות ביום הכפורים בתפילה ובעבודת התשובה (ראה שערי תשובה לרבינו יונה ד). והרי מטרתו רוחנית, ולא עוד אלא שקשה עליו האכילה באותו יום, שהוא דואג על חטאיו ומלא יראה ופחד מאימת יום הדין, ואינה אלא לשם מצוה. בתנאים כאלה נהפכת הפעולה הגשמית, שהיא לכאורה דרך ארץ, לפעולה רוחנית ואינה נחשבת כלל לאכילה כי אם לתענית, ומעלה עליו הכתוב כאילו התענה גם ביום תשיעי. ואותו עונג רוחני אמתי שיש ביום הכיפורים ביום סליחה וכפרה והטהרות לפני ה׳, יש גם ליום התשיעי כיום אכילה ושתיה.",
+                "<b>ועוד</b> נצטוינו לחוג שמונה ימי חג לאחר יום הכיפורים ולשמוח בהם ודוקא על ידי אכילה ושתיה, כי אין שמחה אלא בבשר ויין. הכתוב אומר: ״זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״ (תהלים קיח) ״ואמר רב אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש: ׳נגילה ונשמחה בך׳״ (ילק׳ש שם), בימי החג יש להגיע לעונג האמתי ולשמחה העילאה ביותר בה׳ בעצמו, כביכול, ועל האדם להשיג מדריגה כזו שגם האכילה והשתיה יהפכו לו לעונג רוחני ולשמחה בהקדוש ברוך הוא.",
+                "ב. <b>כן</b> אנו מוצאים גם בנימוסי בני אדם אחרים, שכאשר הם מכוונים לשם שמים, יש להם ערך רב והם מביאים למדריגות עליונות ולעונג רוחני שלא ישוער.",
+                "<b>מסופר</b> בגמרא (סנהדרין צו) שכאשר שלח מרודך בלאדן מלך בבל אגרת שלום לחזקיהו המלך כתב בתחילה: ״שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא״. והעיר להם נבוכדנאצר, שהיה סופר המלך באותו זמן, שאם הם קוראים לה, ״אלהא רבא״, למה הם כותבים אותו בסוף? אלא כך צריכים לכתוב: ״שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה״. אמרו לו: ״קרינא דאיגרתא ליהוי פרוונקא״. ורץ נבוכדנאצר אחר השליח ותיקן את נוסח האגרת כדבריו. ואמרו חז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא, אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך שלשה מלכים קוזמוקטורין (תופשי העולם) שליטין מסוף העולם ועד סופו״ (ראה ילקוט שמעוני רמד).",
+                "<b>מסופר</b> הרבה במדרשי חז״ל על שלטונו של נבוכדנאצר בעולם שהיה מושל בכיפה בכל העולם והטיל אימה על כל בני האדם עד ש״כל ימיו לא נמצא שחוק בפה כל בריה״ (שבת קמט:) ולא רק על בני האדם משל כי אם על כל יצורי תבל, כפי שתיארו חז״ל: ״שמשל אפילו על חיות השדה ועל עוף השמים ולא היו יכולים לפתוח את פיהם כי אם ברשותו״ (ילקוט ריא בשם פרקי דר״א). ולא עוד אלא שעלה גם במעלות רוחניות עליונות עד שאמר שירות ותשבחות לפני ה׳ כדוד המלך נעים זמירות ישראל, ולולא עיכבו בידו, היה עוד עולה עליו, כפי שאומרים חז״ל: ״אמר ר׳ יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא בא מלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים״ (סנהדרין צב:) ופירש רש״י: ״שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד ואילו אמרן, הקדוש ברוך הוא הייה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד״.",
+                "<b>והנה</b> הגיע נבוכדנאצר לעונג הגדול ביותר שאדם יכול להגיע. ואנו יכולים לתאר, הן מבחינת השררה והכבוד שאין למעלה מהם, והן מבחינה רוחנית, להשיג השגות עליונות כאלה ששירות דוד בן ישי הן בטלות לעומתן.",
+                "<b>ולמה</b> זכה נבוכדנאצר לכל זה? משום שפסע שלש פסיעות כדי לתקן הנוסח של האגרת ולהקדים שם ה׳ לשמו של חזקיהו, שלכאורה אין זה אלא מעשה של נימוס רגיל, אבל מכיון שעשה פעולה זו לכבוד ה׳, נהפך מעשה דרך ארץ זה לדרך שמים ולתנופה כבירה כזו עד שהעלה אותו לגבהי מרומים מכל הבחינות וזכה לעידון עידונים כזה.",
+                "ג. <b>ומתוך</b> שמדת דרך ארץ יש לה ערך כה רב במקומה הראוי. יש להקפיד על כך ככל האפשר אף בענינים הנוגעים לעבודת ה׳, מסופר בגמ׳ (ברכות יג:) על רבי יהודה הנשיא ״שהיה שונה לתלמידיו לפני זמן קריאת שמע וכשהגיע זמן קריאת שמע היה מעביר ידיו על פניו ומקבל עליו עול מלכות שמים״. ומפרש הערוך שהטעם שהעביר ידיו על פניו הוא ״שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה״ (ראה שם בשולי הדף). פירוש הדבר׳ שהרי בזמן שגומרים ״אחד״ שבקריאת שמע צריכים להמליך את ה׳ למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים (ראה שם), ונמצא שבאותה שעה מסבבים את העינים לכל צד, ואין זו ממדת דרך ארץ.",
+                "<b>הרי</b> מכאן שאף בשעה שעוסקים בקבלת עול מלכות שמים, אין לוותר באותה שעה על סטיה כל שהיא במדת דרך ארץ, ואף ר׳ יהודה הנשיא, שאפשר לתאר לאיזו מדריגה של המלכת ה׳ ונכונות למסירות נפש הגיע באותו זמן, בכל זאת דקדק בזה והעביר ידיו על עיניו שלא יראו בהן אי אילו תנועות שאינן נאות.",
+                "<b>מצינו</b> עוד בספר תהלים (קמח) כשדוד קורא את כל ברואי העולם, מן השמים ועד קצות הארץ, שיהללו את שם ה׳ הוא מתחיל בברואי הארץ מן התנינים החיות והבהמות ככתוב: ״הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכו׳, החיה וכל בהמה וכו׳״, ואילו את האדם הוא מונה לבסוף: ״מלכי ארץ וכל לאומים וכו׳״, ואומרים חז״ל טעם הדבר, שמשום שהם נבראו קודם האדם, אף קילוסם בא בראשונה (ראה ויקרא רבה יד:א וראה שם עוד: ״כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דיכתיב: ׳זאת תורת הבהמה׳ ואחר כך: ׳אשה כי תזריע׳״).",
+                "<b>הרי</b> למדים אנו מכאן שאף כשבאים לקלס את ה׳, יש לשמור על מדת דרך ארץ ולתת זכות קדימה לאלה שנבראו תחילה והם ותיקים יותר בעולם. כך נהג הקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול, בזמן שבא ללמד תורה לישראל והקדים תורתם לתורת האדם. וכך יש לנו לנהוג בבואנו לשבח ולספר תהלותיו של הקדוש ברוך הוא.",
+                "<b>ויש</b> לנו לקחת דוגמה לכך גם ממלאכי השרת, חז״ל אומרים (חולין צא:): ״אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנאמר: ׳ברן יחד כוכבי בוקר׳ והדר: ׳ויריעו כל בני האלהים׳״. הרי המלאכים נוהגים מנהג דרך ארץ כלפי ישראל, שהם עולים עליהם, ולא מקדימים אותם בשירה. ומכאן עלינו ללמוד לשמור על מדת דרך ארץ בכל מקום, ואף בעבודת הקודש, בתפילותינו ובלימוד תורתנו, שהיא בבחינת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, כי דרך ארץ היא היא דרך שמים."
+            ],
+            "IX": [
+                "<big><strong>שמחת החג</strong></big><br><b>לכאורה</b> נראה לנו שיש הבדל גדול בין הימים הנוראים לבין ימי הרגלים, שכן הימים הנוראים הם ימים של תוגה ומרירות ואילו הרגלים הם ימי שמחה וששון. ואולם לא כן הדבר. כבר עמדנו על כך שגם על ראש השנה כתוב: ״ואל תעצבו כי חדות ה׳ היא מעוזכם״ (נחמיה ח), וכן לגבי יום הכיפורים, לא ההכאה על הלב עיקר, ולא הבכיות והצעקות, אלא ההכרה בערך עצמו, כדברי הכתוב: ״לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה״ (תהלים נא), דהיינו שיכיר את מצבו וערכו, וכמה הוא רחוק מתכליתו ויכניע לבו לאלהים. וכן מצינו ששלמה המלך התפלל לה׳ ואמר: ״ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע״ (מלכים א ג:ט). ואם לבבו יבין את ערכו, יעשה כל המאמצים לתקן את עצמו ולהתעלות עד כמה שידו מגיעה. והאם יש שמחה וחדוה גדולה מזו? על כגון זה אמר הכתוב: ״וגילו ברעדה״ (תהלים ב). ומהו ההבדל בין הימים הנוראים לבין הרגלים? שבימים הנוראים הפנימיות היא בשמחה והחיצוניות היא ברעדה.",
+                "<b>כתוב</b> בתורה שה׳ אמר למשה: ״ומות בהר אשר אתה עולה שמה וכו׳ על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל״ (דברים לב). ופירש רש״י: ״גרמתם שלא אתקדש, אמרתי לכם ׳ודברתם אל הסלע׳ והם הכוהו והוצרכו להכות פעמיים, ואילו דיברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים: ומה הסלע שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר ואם חטא אינו לוקה - כך מקיים מצוות בוראו, אנו לא כל שכך (רש״י שם; וראה רש״י במדבר כ).",
+                "<b>והנה</b> יש להבין מה ההבדל בין דיבור להכאה. הרי הסלע הוא דומם ולמה אין אותו נס ואותו קידוש השם כשיוצאים ממנו מים על ידי הכאה כמו על ידי דיבור? והרי הפיטן אומר בתפילת הגשם: ״על הסלע הך ויזובו מים בצדקו חן חשרת מים״, כלומר, שאנו מבקשים שה׳ יתן לנו מים בכל ימות השנה בזכות קידוש השם של ההכאה על הסלע שגרמה להוצאת מים. יתכן שהפיטן מכוון לנס הראשון של ההכאה על הצור שאירע ברפידים (ראה שמות יז), ששם לא היה כל חטא בדבר. אבל בכל אופן שם אמר ה׳ בפירוש למשה שיכה בצור והיה בו קידוש השם. ולמה שונה כאן במי מריבת קדש שבהכאה על הסלע לא היה קידוש השם?",
+                "<b>אולם</b> יש הבדל בין חכמים להמוני העם. לגבי חכמים אין הבדל בין דיבור להכאה. כתוב לגבם: ״תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה״ (משלי יז). החכם מושפע מדברים ואינו זקוק לשבט ולהנאה, ולכן ברפידים כשהנס נעשה ״לעיני זקני ישראל״ בלבד (ראה שמות יז:י; וראה רמב״ן במדבר כ:יג), לא היה משה זקוק להוציא מים על ידי דיבור דוקא והכה בצור, כי לגביהם אין כל הבדל בין זה לזה ויש בשניהם אותו קידוש השם.",
+                "<b>אבל</b> לא כן הדבר באנשים פשוטים וכסילים שעליהם היה הדיבור אל הסלע עושה רושם יותר גדול מהכאה, כי לא היו רואים שום פעולה גשמית ורק דיבור בלבד, ובכל זאת היו יוצאים מים מהסלע. וכן מצינו שלגבי כסילים כתוב: ״בדברים לא יוסר עבד״ (משלי כט). על עבדים שהם בדרגה פחותה וכן על כסילים לא משפיעים הדברים, אלא ״שבט לגו כסילים״ (שם כו). להם דרוש שבט ממש, הם נרתעים רק מפעולה מעשית על ידי הכאה והלקאה. ולכן לוא היה משה מדבר אל הסלע, היה בזה יותר קידוש השם לגבי פשוטי העם, כי בענינים של דיבור אין להם תפישה, והם היו מתפעלים יותר בראותם שעל פי דיבור בלבד הסלע מוציא מים, ושם שמים היה מתקדש יותר.",
+                "<b>והנה</b> בגלל זה שמשה ואהרן גרמו שלא יתקדש יותר, אומר עליהם הכתוב: ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל״ (במדבר כ), כלומר. שיש בזה משום חוסר אמונה, לא רק חוסר אמונה בתוך המוני בני ישראל, אלא בהם בעצמם.",
+                "<b>והנה</b> בנמשל לזה, רואים ההמונים קידוש השם בעיקר בימים הנוראים על ידי הפעולות החיצוניות, על ידי זעקות התפלה ובכיות הוידויים ועל ידי התמרמרות הלבבות והתעוררות התשובה. אולם יש להשתדל שגם בימי החג, זמן שמחתנו, תתגלה פנימיות הלב אף ללא אמצעים חיצוניים? שתתרומם הנפש מתוך שמחת החג בלבד, שיאכלו וישתו ויהנו מעונג יום טוב ככל האנשים, ובאותו זמן תהיה זו שמחה רוחנית, שמחה של תורה והתלהבות של קדושה, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה נעים זמירות ישראל: ״הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה״ (תהלים קנ), כלומר, שלא יהיה הבדל בתהלות ה׳ אם הן בתקע שופר ובתרועה ואם הן בתוף ומחול, ואז יהיה קידוש השם יותר גדול, שגם פשוטי העם יכירו בקדושת התורה ורוממות היראה בצורתן האמתית ובכל הודן ותפארתן."
+            ],
+            "X": [
+                "<big><strong>טעמן של ברכות</strong></big><br>״<b>האדם</b> לא נברא אלא להתענג על ה׳״ (מסלת ישרים א). תענוג זה לא רק על עולם הבא נאמר אלא גם על העולם הזה. מוקף הוא האדם עונג ועידון בלי גבול ובלי תכלית. כל העולם כולו הוא מקור של עונג ונועם. כל פרט ופרט של המציאות, כל תנועה ותנועה של הבריאה, כל חויותיו של האדם בדרגות התפתחותו, כל צעד וצעד בדרך השתלמותו, כל זה מחולל ומוליד כביר של אלפי תענוגים הנאה ושמחה לאין שיעור. רק ההרגל שבא מתוך קביעות ותמידיות הוא המקהה את הרגשת הנועם, הוא המחליש ופוגם את התענוג.",
+                "<b>יש</b> והאדם רואה בעיניו את הדר הטבע ושלל צבעיו המרהיבים את העין, שומע הוא את שירת היקום, חש הוא כל הד קול, מרגיש הוא איך שהוא מתאחד ומתקשר לחיים הסובבים אותו, ובכל זאת אין זה מעורר בו את השמחה הגדולה, את התענוג וההנאה בלי מצרים שאפשר להרגיש בזה, יען כי מורגל הוא בזה לראות ולשמוע תמיד את אותן המראות והחויות, ולכן אין בו החוש לעורר את השמחה הפנימית.",
+                "<b>חסד</b> גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם והשלימו בחושיו מיזם היולדו ומעולם לא הרגיש צער חסרונם, ולכן אינו מרגיש גם את ההנאה מחסדי ה׳ אלו.",
+                "<b>כדי</b> להוציא את האדם מהרגלו, כדי לחדש את חושי הרגשתו שיחוש וירגיש את נועם הבריאה וחסדי ה׳ הממלאים כל חללא דעלמא, קבעו לנו חז״ל סדרן של ברכות.",
+                "״<b>המחדש</b> בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, זו ההכרה כאילו כל הבריאה כולה זה עתה נבראה מחדש, כאילו האדם רק עכשיו נולד, כאילו עוד לפני רגע היה העולם תוהו ובוהו, והאדם כגוף בלי נשמה, כעור בל יראה אור וכחרש לא ישמע, בלי דעת והכרה, בלי שכל להבין. רק לפתע פתאום נגה עליו אור ה׳ ויוציאהו למרחב, הוציאהו לאור עולם, הפיח בו רוח חיים, פיתח בו חושים לראות ולשמוע ולהרגיש, הכניס בו שכל מבין ורוח משכלת, פתח זרעותיו ויחלץ עצמותיו לקראת החיים.",
+                "<b>הכרה</b> עמוקה זו, כמה עונג ושמחה, כמה אוצרות של הנאה ועידון מקופלים בה - וזאת ילמדונו הברכות. ״המחזיר נשמות לפגרים מתים״; ״מתיר אסורים״; ״פוקח עורים״; ״זוקף כפופים״, כל ברכה וברכה כשהיא נאמרת מתוך כוונה והתבוננות עמוקה, כמה מרנינה היא ומהנה את האדם בהרגישו בחוש כוחות חדשים וחיים חדשים כאילו זה עכשיו יצא לאויר העולם.",
+                "<b>אולם</b> הכרה זו גם היא איננה עוד הכל. משנה עונג ושמחה כפולה ומכופלת ירגיש האדם בהסתכלות עמוקה בהתפתחות שכלו בפרט ויחרש בקרבו רגשי העונג מפרטיות עלייתו ממדרגה למדרגה, מתינוק דחד יומא שהוא בבחינת שוטה אינו מרגיש כלום, עד מדרגת האדם הגדול שעלה במעלות העליונות של החכמה. התפתחות השכל היא המקור היותר גדול והמהוללת הכבירה ביותר של תענוג ושמחה לאין סוף.",
+                "<b>כל</b> איש העוסק בתורה ומתענין בלימודה יודע ומרגיש כמה גדולה ההנאה כשהוא שומע דבר חידוש בלימוד התורה, ומה גם כשעולה בידו לחדש בעצמו איזה חידוש בהבנתה. גילויי שכל היותר קטנים מענגים הם את נפש האדם וגורמים לו תענוג גדול. מה גדול ששון לבם של ההורים כששומעים את ילדיהם מתחילים לפטפט אף הברות קטועות. משנה עונג הם מתענגים כשהם עולים עוד מדרגה וכבר יודעים לחבר את ההברות עד כדי מלה שלימה: ״אבא״, ״אמא״. עונג יותר גדול הם מתענגים כששכלם מתפתח עוד, וכבר מבינים את צורת האותיות וקוראים ״אלף״ ״בית״ וכן כהנה אלפי אלפים ורבוא רבבות מדרגות לאדם, זו אחר זו, מדי עלותו בסולם ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה למדרגה, עד היותו לאיש גדול וחכם, כל התפתחות קטנה תגרום שמחה חדשה.",
+                "<b>אולם</b> מכמן שההרגל שולט בכל, ומתיש תמיד את כח הרגשת העונג של ההתפתחות המושגת, על כן ישכח האדם את התענוג והשמחה שבכל ההתפתחות הארוכה שעברו עליו ואשר כבר נתרגל בהם, ואין לו בעולמו רק את השינויים הקלים והפסיעות הקטנות אשר עוד טרם הספיק כח הרגשתם להיחלש ולהתקהות.",
+                "<b>אילו</b> עמד טעם הרגשת העונג של ההתפתחות התמידית בעין, ריחו לא היה נמר וטעמו לא היה פג על ידי ההרגל, כי אז היה מרגיש האדם את טעם כל ההנאות והתענוגים של כל מדרגות ההתפתחות ביחד, וגם ברגע האחרון של יום מותו היה מרגיש את הנאת ההתפתחות הראשונה בהיותו תינוק בר חד יומא, דהרי זה כאילו בפעם אחת התחיל לפטפט הברות קטועות, ובעוד רגע הוא מדבר, וכבר התחיל ללמוד ״אלף בית״ ותיכף מקרא, משנה, גמרא, ומיד הבין ללמוד בעצמו בלי עזרת מורה, ומיד לחדש חידושים, והיה בקי בש״ס בבלי וירושלמי ונעשה לגדול בישראל, וכן הלאה והלאה, וכל שמחת ההתפתחות שבאה לו לאדם זה לאט לאט, מדרגה אחרי מדרגה, היתה לפניו כאילו היו באות כל השמחות וההנאות כולן פתאום, ונצברו כולן יחד, מה גדולה היתה הנאת החיים של כל אדם ומה רב היה עינוגו התמידי אחרי הרגשה מקפת כזאת...",
+                "<b>והנה</b> תחית ההרגשות העמוקות האלו, היא על ידי סדר הברכות שקבעו לנו חז״ל. מתוך סדרן של ברכות יוצא לנו חידוש ההרגשות בכל ההכרות השונות. אותו האדם הגדול העומד על מרום פסגת המדרגות היותר עליונות בהכרת החכמה והוא משבח ואומר שירה על ההוד והנועם שבגילוי שכיגה ונתינת התורה בברכת ״המלמד תורה לעמו ישראל״, אותו האדם עצמו אינו מסיח דעתו מלהרגיש הרגשה עמוקה וחדשה גם בהכרה היותר נמוכה וזעירה, ובין המון ההרגשות לאלפי אלפים ורבוא רבבות שהוא יודע ומרגיש בכל עת ובכל רגע, אינו שוכח מלהביע את שמחת לבו וחדות נפשו גם על ההכרה מעין הבנת ה״שכוי להבדיל בין יום ובין לילה״, ומרוב עונג והנאה הוא מביע את תודתו וברכתו להבורא אשר נתן לו הכרה זו. אולם בכל האמור עוד טרם נגמר מילוי ההנאה ומידת העונג שאנו מקבלים על ידי סדר הברכות. עוד רב טוב צפון בו, ועוד נועם גדול נכון לאדם המתבונן בו ומכוון בו כוונה הוגנת.",
+                "<b>יודעים</b> אנו, שכל דבר המענג אותנו בהשגתו, אין לנו להביט רק לעצם השגת הדבר, כי אם גם על האופן שהוא מושט לפנינו. מאכל טוב כשהוא מושט על ידי ידים מגואלות, לא ינעם לנו כלחם ומלח המושטים לנו על ידי שר וגדול, ומה גם אם האדם היותר חשוב יטריח עצמו להלבישנו ולהנעילנו ולרחצנו, ובכבודו בעצמו יושיט לנו כל צרכינו. ומה תגדל ההנאה ומה ירבה העונג כשאנו מעלים על לבנו בסדר הברכות שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא ״אוזר ישראל בגבורה״; ״עוטר ישראל בתפארה״, ומטפל עמו כמו האב בבנו יחידו, נושאו על זרועותיו וממלא כל חפציו. והרי מבלעדי הקדוש ברוך הוא אין לו לאדם כח לעשות כלום, ורק הוא, כביכול, מלביש אותו ומפשיטו, מכניס ומוציא״ מאכיל ומשקה את כל אחד ואחד, ומה גדול הוא העונג ביודענו ובהרגישנו את כל אלה.",
+                "<b>באופן</b> כזה הכרת מלכות שמים, איננה עול ומס שחפץ הקדוש ברוך הוא להטיל על האדם כי אם - דרישה של התבוננות והסתכלות בחסדי ה׳ וטובו הממלאים את כל חללא דעלמא, למען יהנה מידיעת אושרו ויתענג מחסדי ה׳ הסובבים אותו, ומה ה׳ אלהיך שואל מעמך, כי אם ליהנות ולהתענג מטוב ה׳ וחסדו כל הימים, והיה הנאתכם עבודתכם ותענוגיכם מם שלכם, וההכרה וההרגש בטוב חסדי ה׳ ברוב עומקם ורחבם - תשלום החסד."
+            ],
+            "XI": [
+                "<big><strong>הצנע לכת</strong></big><br><b>בא מיכה והעמידן על שלש וכו׳ עשות משפט - זה הדין, ואהבת חסד - זה גמילות חסדים, והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה. (מכות כד.)</b>",
+                "<b>היסוד</b> השלישי שהעמיד מיכה לאחד מיסודי התורה - הצנע לכת - אינו מעורר בנו שום ספק מה הוא, הלא הוא: שלא יפרסם האדם את מעשיו הטובים לבני אדם. איש כזה שאינו מפרסמם אלא מצניעם ועושה מה שעושה מן הטוב בהסתר ובחשאי, זהו צנוע.",
+                "<b>אם</b> נניח שכך הוא, הרי זה סותר את שני יסודות הקודמים לו: עשות משפט - ואהבת חסד ״עשות משפט זה הדין״, ודבר המסור לבית דין הוא ענין של פרסום, ואינו עולה על הדעת לומר שיעשה בהסתר ובצנעה. ומה גם את זה שחשב מיכה הנביא לעמוד השני: חסד, אשר כפי רוב המעשים שנעשים וכפי רוב מקבלי הטוב כן תגדל אהבת החסד, וכל מה שיגדל החסד ויתפשט יותר, כן יודע ויתפרסם יותר. למשל, חסדו של אברהם אבינו ע״ה שביתו היה פתוח לרווחה לארבע רוחותיו, לכל עובר ושב האכיל, השקה והיטיב עמו, לאלפי אנשים הראה חסדו והיטיב עמהם, האפשר להצניע מעשיו ולהיות צנוע? לבד זאת, מצינו בחז״ל חוב על המיטיב שיגלה ויודיע לחבירו את החסד שעשה עמו, כאמרם ז״ל: ״הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו״ (שבת י: וראה ביצה טז), מפני שזה חלק גדול וחשוב במעשה החסד, ש״מתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה חיבה וריעות בישראל״ (רש״י שם בביצה גבי הנותן פת לתנוק). אם כי אין לגלות, כמובן, למי שאין לו שום שייכות ישרה לזה, בכל אופן לא שיסתר הדבר מבני אדם וישאר נעלם. ואם כן מהו המובן של הצנע לכת שנוכל לומר על זה כי נסתם ונעלם מאחרים ורק העושה הוא לבדו יודע מזה?",
+                "<b>אמנם</b> מתוך דברי חז״ל הנזכרים מתבאר לנו דבר חדש, כי לא רק בדברים מכוסים ונסתרים מעינינו יהיו העושה לצנוע, כי הלא הצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, ומעשים כאלו אינם נעשים בהסתר ובהצנע, כי מבטלין תלמוד תורה עליהם בכדי להשתתף בהם להרבות בכבודם, ודוקא את זה חשבו לעיקר גדרו של הצנע לכת, דברים הנעשים בקולי קולות יהיו בהצנע. ודברים הנעשים בצנעא למדו שם בקל וחומר: ״והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת׳ דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה״ (מכות שם וראה סוכה מט).",
+                "<b>היוצא</b> לנו מזה, כי אין הצניעות רק במה שיכסה ויעלים את המעשה עצמו של הטוב, אלא במה שיכסה את החלקים המצטרפים אל כל מעשה מסיבת כחות הנפש של העושה. חלקים אלה נמצאים למרבה במעשים היותר גלויים ומפורסמים, כי כל מעשי האדם הנראים לנו, ואשר אנו מעריכים אותם ומחליטים עליהם הרצוים הם או אינם רצוים, עשה מצוה או עבר עבירה, בטל מצוה או נזהר מעבירה, השקפתנו בזה רק על דבר מסוים. כשאומרים מעשה זה רצוי, כונתנו על כל המעשה כמו שהוא עתה גמור ומסויים לפנינו. אבל האמת היא כי כל המעשה הוא צירוף מהרבה חלקים דקים, כל תנועה של אבר מאברי האדם הוא חלק מהמעשה והיא מביעה את חפץ לב עושיה, בה ועל ידה משתקפים הנימים היותר דקים שבנשמתו ומגלה לנו את עומק לבו. ושונים הם חלקי מעשה אלה אצל כל איש ואיש כפי מעלת נפשם וגודל רוחם ותכונותיהם. יש ששני אנשים עושים דבר טוב אחד, אבל זה שואף לפרסום וזה לא, זה שואף לגמול וזה לא. תוצאת מעשיהם אחת, נעשה מעשה הטוב, אבל אופני העשיה שונים הם, וחוסר ההבעה של פרסום העושה אינה חסרון כלל במעשה הטוב. מעשה המשפט והחסד נעשה בשלמות גמורה כל אחד כראוי לו, אף אם הוא מהדברים הנעשים בפרהסיא גם מבלי חלקים אלה. ולא לבד שאינו מחסר במעשה החסד מאומה אלא אדרבה מוסיף שכלול והשלמה, כי בהתערב דגש של אהבת עצמו או בקשת תועלת לעצמו במעשה חסד לחבירו, הרי זה פוגם באהבת חבירו וממעט את החסד, וכל מה שיטהר האדם את לבו מאהבת עצמו שכל מה שיעשה לטובת חבירו יהיה נקי מאיזה פניה עצמית, אזי יגיע למדת החסד בשלמותה, ואהבת חבירו תהיה בלי פגימה כל שהיא. וכן בדברים הנעשים בפרהסיא כמו הכנסת כלה, צריך להתעמק ולבקש את הטוב והנאה שבדבר, לא למעט בשמחה ולא להסתיר מעשיו, אלא מהו ההצנע לכת, ״אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו״ (לשון רש״י סוכה, שם), לכוון את המדה שהיא נאה ביותר, ותנועה הכי קלה במעשיו תהא לשמח רק את חבירו ולא את עצמו, וזה אינו נראה מוצנע ומכוסה מבני אדם.",
+                "<b>השקפה</b> כזאת על הצנע לכת מביאה שינוי ערכין בדבר ומרימה למדרגה עליונה. הצנע בתוך פרסום הוא במחשבה ובמעשה. מחשבת האדם והרגשותיו הפנימיות שונות הן אצל בני אדם, ושינוי זה מתבלט בכל מעשה ופעולה, וכפי ערך הרגשותיהם כן יתרבה או יתמעט ערך ההצנע לכת, כי כוונת והרגשת הלב נעלמות מאחרים, זהו רק חלק המחשבה שבמעשה, זכותה - גדלותה - וטוהר ההרגשה, המובא בחובות הלבבות שער יחוד המעשה מה שהוא ז״ל קורא לו ״חלק המצפון״, מלה היותר מכוונת להענין, וההצנע שבמעשה, להסתיר ולהצניע כפי האפשר חלקים ממנה אף בדברים שחובה היא לעשותם בפרסום, שלא יעשה ויראה שום תנועה קלה מכל רמ״ח אבריו שאינה חלק ממעשה הטוב עצמו, ועל זה נאמר - הצנע לכת - הצנע את עצמך אף במעשיך היותר מפורסמים.",
+                "<b>מדה</b> זו של הצנע לכת, לבד מה שיש בה בריחה מן הכבוד, וענוה שגדולה מכל המדות, יסוד מדה זו הוא טהרת הלב ויחוד המעשים לשמו יתברך, ומדה זו אינה מעלה פרטית אלא תכלית השלמת האדם, עבודת ה׳ בלב שלם וטהור. ומפני זה חשבה מיכה הנביא לאחד משלשה יסודי התורה."
+            ],
+            "XII": [
+                "<big><strong>חסד התורה</strong></big><br><b>מדה</b> זו של חסד, השכל מחייבה גם בלא ציווי התורה, ולמה ציותה התורה עליה? אלא שהחסד של תורה שונה לגמרי מאותו חסד שהשכל מחייבו. שכל האנושי מחייב להרגיש את צער חבירו, עניו, חלישותו, ולהשתדל להטיב עמו, להפג צערו, להעשירו, ולחזקו. אבל התורה דורשת מהאדם לא להסתפק בחיוב זה, אלא להרגיש גם בצער חבירו מה שחבירו בעצמו איננו מרגיש, מפני סיבת מצבו הפרטית שנתחנך בו, או מהשפעת המצב הכללי של סביבתו, ולהטיב עמו אף בזה, כי בתוך תוכו, בעומק עמקו של לבו, יש יסוד להרגשת חסרון זה, כשישתחרר מטבע חינוכו או מהטבע אשר ירושה היא אצלו מדור דור מהשפעת הצרות והסבל שכל עמו חי בהם זה מאות שנים. הרגשה עמוקה כזו מחייבת התורה, כל איש ישראל חייב להרגיש אותה, ולהשתדל להטיב לחבירו לפי המדה שהיא מחייבת, כי גם הרגשות אלה חלק מהחיים המה. ובעומק פנימיותו האדם מרגישם ודורש מלואם.",
+                "<b>איתא</b> בבבא מציעא פג: ״מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני! אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא וכו׳ צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד״. פועלים אלו שלא טעמו טעם עושר מימיהם ורובם עניים בני עניים הם, אם יש להם לחם צר ומים לחץ בכל יום, שמחה גדולה היא אצלם. לאנשים אלו אם אתה נותן להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך, דרישה יותר גדולה יש להם בענין מזונות, דרישה שגם שולחן מלכים אין בכוחו למלאותה, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב. האם יודע הוא הפועל מדרישת נפשו זאת? לא ולא! מרחק גדול מבדיל בינו ובין ידיעת הרגשה זו. אבל התורה מרגשת אותה עד עומקה ואומרת עליו שסעודת שלמה אינה נקראת מזונות אצלו, ואם בנו פסק עמהם לתת להם מזונות, מוכרח היה לחזור אצלם ולומר להם שאין להם עליו אלא פת וקטנית בלבד.",
+                "<b>עומק</b> הסתכלות התורה בנפש האדם ובהרגשותיו נותן מקום לחסד של תורה, מה שאין בשכל האנושי שום מבוא בו, חסד כזה מצינו אצל אבותינו הקדושים שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה.",
+                "<b>איתא</b> בגמרא (שם פו): ״למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה, והכתיב ״ויהי לחם שלמה וגו׳״, ומתרץ: התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל וכו׳, ולמה לי תלתא תסגי בחד? אמר ר׳ חנן בר רבה כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל״. אורחים אלו שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק רגליהם (ראה רש״י שם), האם לא תספיק להם סעודה של חמאה וחלב ובשר של בן בקר רך וטוב? - אבל אברהם אבינו מצא לנחוץ להמציא להם גם עונג בסעודה מה שלא היה בסעודת שלמה בשעתו, להאכיל לכל אחד לשון בחרדל. המצאת עונג כזה היא תוצאה ישרה מעומק הסתכלות בנפש האדם והרגשותיו. נפש זו שנחצבה משמי מרום - ״חביב אדם שנברא בצלם״ (אבות ג:יד) - אין קץ לעשירותה ועומק דרישותיה, ובכן אין האדם רשאי להגביל את רוחב לב זה, אלא אדרבא חייב להעמיק לחפש את מצפוניו ולגלותם. חוב על האדם לנער את האבק העבה שנצבר עליו זה כמה ממצביו השונים ומהשפעת חיי הפשטות והגסות של הסביבה אשר חי בתוכה. עבודה רבה היא - גילוי נסתרות אלו. רק אמון פדגוג יכול לפענח נעלמות כאלה, שהמה לפעמים גם ירושה של הרבה דורות. אבל אותו האדם המכיר את חבירו כמו שהוא באמת ומודדו במדה של גדלות הראוי לו, אין קץ וגבול למעשה החסד שהוא מוצא חובה בנפשו לעשות לו. ואם אותו מקבל הטוב אינו מוצא את עצמו לראוי ומסוגל לטובה כזו, כי עוד לא התרומם ממצב פשטותו והגשמתו, ראוי הוא לרחמים גם על חסרון הרגשה זו, כי העשיר שאינו יודע מעשרו הלא עני הוא, אבל האם בשביל זה יגרע חלקו? לא! האדם שבא לכלל הכרה כזו צריך ליתן לחבירו לכל הפחות כל מה שבמוחו וביכלתו לתת, ואם ביכלתו של אברהם היתה לענג אנשים בעונג יותר גדול מסעודת שלמה בשעתו, הלא חובה עליו למלא את הדרישה העשירה של נפשות אלה.",
+                "<b>אהבת</b> חסד של אברהם אבינו נפלאה היא ביותר. כשאנו מעיינים באיזה מצב היה אז, חולה מסוכן, שלישי למילתו, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו (ראה בבא מציעא פו), ולכאורה אדרבא יטריח עצמו ויטול שכר יותר, כי לפום צערא אגרא, אלא שהיה מסוכן כל כך ששינה הקדוש ברוך הוא סדרי בראשית כדי שלא להטריח אותו צדיק, אבל אהבת חסד של אברהם לא הניחה לו להיות יום בלא אורחים, לא פטר עצמו בטענת אונס אפילו כגון זו, ״שדריה לאליעזר למיפק לברא, נפק ולא אשכח, אמר: עבדא לית ליה הימנותא״ (שם) - עבד זה שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, לית ליה הימנותא׳ אם איננו מוצא אורחים. נפק איהו, לא המתין עד שהאורחים יבאו אצלו ואז יתן להם את סעודתו היותר חשובה משולחן מלכים, אלא רדף אחריהם, המציא להם פתחים בכל צד כדי שלא יצטרכו לפסוע גם פסיעה יתרה סביב ביתו, שלח שלוחים אליהם, הלך בעצמו לחפשם, ובאיזה זמן ומצב, בשעת סכנה כזו שמן השמים פטרוהו מעשית חסד, ולא פטור בלבד, יודע היה הקדוש ברוך הוא שאברהם לא יחדל מעשות חסד בשביל פטור שלו, לכן הוציא חמה מנרתיקה שאורחים החפצים להנות מסעודתו של אברהם לא יוכלו לבא שמה, אבל אהבת החסד שלו הציקתו כל כך עד שראה הקדוש ברוך הוא בצערו הגדול ממה שחסר לו עם מי להטיב, ושינה עוד פעם סדרי בראשית להמציא לו מלאכים בדמות אנשים כדי שייטיב עמהם. זו מדרגת אהבת חסד של תורה.",
+                "<b>ומה</b> שמפליא ביותר הוא מה שאמרו (שם): ״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח״. נראה כאילו היתה גם איזו תביעה על אברהם על שלא עשה הכל בעצמו בלי שום שליח. גם במצב סכנה כזה שהיה פטור וכמעט אסור, אבל אם עשה בעצמו היה לו לעשות הכל. אף שלצורך האורחים יותר טוב שיעשו רבים משיעשה יחיד, כי אז נעשה הכל במהרה כמו דקמא קמא דמטיא איתי לקמייהו (שם) אבל בשביל כבודם יותר טוב הוא שיעשה הכל בעצמו, ובאיזה אנשים הכתוב מדבר, באותם שכערביים נדמו לו, שאבק רגליהם הוא סמל גדלות אלקות שלהם, לאנשים כאלה דרוש מתן כבוד כזה שנשיא אלהים יטריח עצמו עבורם בכל פרט ופרט גם בשעת סכנה גדולה.",
+                "<b>על</b> חסד של תורה כזה אמרו חז״ל: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ (ראה ילקוט ואתחנן תתל). חובת איש ישראלי להשלים מעשיו כמו שהשלימו אותם אבותינו הקדושים. חובה עליו להכיר את דרישת לב חבירו היותר עמוקה, דרישה שאין חבירו יודע ממנה כלל ואין לו הרגשה בחסרונה, דרישות כאלה צריך האדם להכיר אותן ולמלא אותן בכל גודל יכלתו.",
+                "<b>מדה</b> זו של אהבת חסד, לבד מה שחידשה התורה בה דברים שאין מקבל הטוב מרגיש בחסרונם, ישנם גם חידושים גדולים באותם דברים שאדם מדגיש בחסרונם, דעת בני אדם בעשית חסד הוא באופנים כאלה להציל עשוק מיד עושקו, חולה מחליו, עני מעניו. על אנשים אומללים האלה מרגיש האדם חובה להטיב את מצבם. אבל לעשיר, ומה גם לעשיר מופלג, לא לבד שאין האדם מרגיש חמלה ורחמים עליו, על מה שחסר לו נגד עשירים יותר מופלגים ממנה אלא דרכם של בני אדם עוד להתקנא בו על אותו מעט שיש לו. אבל התורה אומרת: ״גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שצדקה לעניים, וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים״ (סוכה מט). אהבת חסד צריכה להיות גם לעשירים היותר גדולים, להמציא להם אותו התענוג והעושר שיש לעשיר יותר גדול ממנו, מפני שגם עשיר מרגיש את עצמו עני לעומת עשירים יותר מופלגים שישנם בעולם. ולא חסד בלבד, אלא גם צדקה שהיא רק לעניים ולא לעשירים, גם אותה מצוה אינה דוקא לעניים מדוכאים שאין להם אף מזון סעודה אחת וכדומה, אלא גם לעניים כאלה שנחשבים אצלנו לעשירים, שיש להם בית וכלי בית הרבה ואפילו הם של כסף וזהב, אבל אין להם קרן כדי שיתפרנסו הם ובני ביתם מהריוח (יו״ד רנג), ומכיון שדעתם רחבה ביותר חפצים הם גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, דברים הראוים לעשיר היותר מופלג בעולם, אם יחסר זאת לאדם, חובה של צדקה להמציא לו את כל אלה. ״אשר יחסר לו״ כתיב, כדאיתא בכתובות (סז:) והובא בהרמב״ם פ״ז מהלכות מתנת עניים (ה״ג) להלכה.",
+                "<b>דבר</b> גדול כזה אף אם דעת האדם היתה עומדת עליו, היה נקרא מכבד את הבריות. לא בנקל הוא להבין במאמר חז״ל ״הזהרו בכבוד חבריכם״ (ברכות כח) אופן כזה, להמציא לחבירו עבד לרוץ לפניו שהוא מעין כבוד של שרים גדולים, אבל בכל אופן נתינה של כבוד היא, והתורה אמרה אחרת, כל דבר שחסר לאדם והוא כבר מרגיש בחסרונו, יהיה איזה כבוד שיהיה, אין זה נתינת כבוד אלא נתינת צדקה שהרי עני הוא באותו דבר. זו היא צדקה שהיא רק לעניים, ומזה נוכל להבין מהו החסד שעליו צותה התורה אף לעשירים."
+            ],
+            "XIII": [
+                "<big><strong>אהבת חסד</strong></big><br>״<b>כי</b> באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד״. האהבה לחסד מתנה חשובה היא מאת ה׳ יתברך לעמו ישראל, שנטע בלבבם אהבה לחסד, הנאה מעשית חסד, והם מתאוים להנאה זו תמיד. ועל ידי מדה טובה זו נכרים הם בין שאר האומות, ומובדלים מהם: ״גומלי חסדים״, אוהבים לעשות חסד עם בני אדם. ולא גומלי חסדים רק מתוך הכרה שהוא מקיים מצוה מעשית כמו ציצית ותפילין, ולא רק מפני שהוא אוהב את הבריות, שמח בטובתם והוא נהנה ומתענג לראותם שמחים וטובי לב, נהנים מטוב העולם, ובשביל זה עושה חסד עם אלה שאוהבם, כדי שיתענג לראותם בשלותם אחרי שימלא מחסורם, אלא גומלי חסדים מתוך נטיה נפשית פנימית, אהבה לחסד. הוא נהנה הנאה מרובה בעת שעושה חסד, מיצירת חסד בעולם, מה שהוא מהפך את הרע לטוב, מעני לעשיר, מאומלל למאושר. הוא אוהב את החסד כמו שהוא אוהב חכמה, והוא עושה חסד אף עם אלה שאינו מכירם ואינו אוהבם ואף עם הפחותים שבבני אדם, מפני שמעשה החסד הוא העונג היותר גדול בשבילו, והוא מתאוה ומשתוקק להנאה זו כמו להנאות אחרות. וכל מה שמרבה להטיב ולעשות חסד, הנאתו מתגדלת ותשוקתו מתחזקת להוסיף במעשה החסד, להרחיב את פעולותיו ולשכללם עד שכל לבו ונפשו מסורים לאהבה זו ולמעשים אלו. והוא מדקדק בפעולותיו שיהיו בתכלית השלמות, שהחסד יהא שלם ומשוכלל, שלא יהא בו פגם, ושיהא נקי מכתם. כשעושה חסד עם חבירו הוא נזהר שלא ירגיש חבירו שהוא מקבל חסד ממנו ״מתנת בשר ודם״, כי הלא יצטער מזה ויעלב, הצער יפגום את ההנאה שבחסד, ונמצא שלא עשה עמו חסד שלם, על כן הוא נזהר שלא יפגום את החסד בהבלטה זו שהוא נותן לו, שלא ירגיש חבירו את היד הנותנת, שלא יתערב בהנאת חבירו אף צער כל שהוא. וזהו העונג הכי גדול בשביל נותן החסד, אם חסדו הוא שלם בתכלית ההטבה, אם עלה בידו להנאותו באופן זה שלא ידע מי הנאהו, ונדמה לו כי הוא נהנה משלו ולא נתנו לו כלל, מפני שאז הנאתו יותר גדולה, והחסד הוא לפי ההנאה.",
+                "<b>ולא</b> רק בזה הוא נזהר שלא יכניס ויערב צער בהנאה, אלא אף אם בנוגע למקבל החסד יצא ידי חובתו על צד היותר טוב, שכשיעשה עמו חסד לא ירגיש ויעלים ממנו שהוא נותן לו, עדיין הוא נזהר שהחסד יהא שלם ונקי מסיגים ופסולת, שלא יכתים את החסד בכוונה ומחשבה צדדית בנטיה לכבוד ופרסום. כי בהתערב מחשבה זרה או רגש פסול, הם מקטינים את החסד, מגרעים ממנו, גוזלים הודו ותפארתו. האוהב את החסד, המתענג ממנו הנאה רבה, משתדל בכל כוחו שיצא מתחת ידו חסד שלם ומשוכלל כאוות נפשו, נקי משמץ מחשבה שלא לשם חסד. מיום ליום, מפעולה לפעולה, הוא מתחכם במה לשכלל ולהדר את החסד. אדיר חפצו ותשוקתו לחסד שלם ומשוכלל, ותשוקה זו נובעת מעמק הנשמה הישראלית. על כן אנו רואים גם אצל אלה מבני עמנו שנתרחקו מתורתנו הקדושה, בכל זאת נדיבי לב המה גם בצנעא, עושים חסד בהסתר ובעצה לבל יוודעו לאיש מעשיהם.",
+                "<b>אהבה</b> כזו לחסד, שמקורה הנשמה הישראלית, איננה מסתפקת בחסד של חיי שעה במה שימלא לחברו את מחסוריו החמריים, כל צרכי החיים ותענוגיו, אלא כשמהנאהו הנאה חמרית תשוקתו מתחזקת, צמאונו לחסד מתגבר להטיב עמו לעד ולנצח, להחיות את נפשו לעשות עמו חסד רוחני, להשכילו, ללמדו דעה ובינה, להוסיף לו הכרה ודעת אלהים, כי הלא זה כל האדם, דא חסר מה קני, עיקר החסד הוא רק ברוח ובנפש. ואמרו חז״ל: ״משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, למה שהיא בת מלך, כך הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני מלך אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים״ (קהלת רבה ו). כל מעדני החיים ותענוגיו אינם כלום אצלה, ומה היא הנאתה? התעלות רוחנית, התרוממות. ובשביל זה האדם האוהב חסד משתדל להשפיע דעת ויראת אלהים על כל שומעיו, שיפקחו את עיניהם, יראו ויבינו את האמת, מלמד את חבירו תורה, כי אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, מזכה את חבירו במצוות כי אין ערום אלא מן המצוות, וזהו עיקר החסד, חסד רוחני שהוא לעד ולנצח. חסד כזה מצינו אצל אברהם אבינו שהגיע לשלמות המדה של אהבת חסד, נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה ולויה לכל עובר אורח בלי שום הבדל כלל, והספיק את כל צרכיהם. אורחים אלה שעזבו בתיהם והלכו בדרך, חסר להם שלוותם ותענוגיהם, ובביתו של אברהם אבינו התענגו על כל טוב יותר מאשר היה להם בבתיהם. לא הסתפק אברהם אבינו בחסד זה שעשה עמהם שבני אדם נהנים ומתענגים מטובו, עדיין חסר להם העיקר, אינם יודעים את עצמם, רום ערכם, נהנים מן העולם ואינם מכירים את בורא העולם. וכי זו היא הנאה, אם אדם ביקר לא יבין נמשל כבהמות? הנאה של בעל חי אינה הנאה אצל אדם. ואם כן עדיין לא עשה עמהם חסד, אותו החסד שהם זקוקים לו. לכן התאמץ להשכילם, ללמדם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא מנהיגו, רום מעלת ערך האדם שלא נברא אלא להתענג ולהתעדן מזיו שכינתו, לחזות בנועם ה׳, תורה זו היה מלמדם. עשה נפשות, אותם שמקודם כבהמות נדמו, נעשו בני אדם שחכמתם מרובה. ״את הנפש אשר עשה״.",
+                "<b>זהו</b> חסד אברהם, לא רק להזמין להם תענוגים. עיקר החסד הוא במה שמעלהו למעלה באורח חיים ומצילו מבאר שחת. זהו הסמל לחסד אמתי שבן אברהם משתוקק לו, לעשות חסד מעין חסד אברהם, נהנה ממעשה החסד ומשתוקק לו, להטיב עם בני אדם שיהיו מאושרים לעד לעולם.",
+                "<b>אהבה</b> כזו לחסד מתנה היא מאת הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל."
+            ],
+            "XIV": [
+                "<big><strong>מקורו של חסד ושכרו</strong></big><br><b>רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: ביום שנמול אברהם ביום השלישי, כאב היה לו מאד כדי לנסותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נקב חור אחד בגיהנם והרתיח את היום כיומן של רשעים.</b> (פרקי דרבי אליעזר כט)",
+                "<b>אברהם</b> אבינו הסתכל בבירה. חקר ודרש עד שנגלה לפניו בעל הבירה, הכיר את בורא העולם ומנהיגו, למד את דרכיו, הנהגתו בעולמו, עד שהגיע לאותה הנקודה המרכזית הנראית ביצירת העולם, הויתו, סדורו והנהגתו: ״עולם חסד יבנה״, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, תוכנו וצורתו חסד. כל פרט וחלק מהבריאה מלא חסד מיוחד באופיו שאין בזולתו. והבריאה כולה היא הרכבה נפלאה של חסד בחסד. ״חסד ה׳ מלאה הארץ״.",
+                "<b>ומכיון</b> שנברא האדם בצלם אלהים, חובתו ומטרתו ללכת בדרכי ה׳, להדמות לקונו, ״מה הוא אף אתה״. כמו שהקדוש ברוך הוא בנה עולמו בחסד, אף האדם חייב לבנות את העולם בחסד. מדה זו צריכה להקיף את כל מעשיו ומפעליו. הקדוש ברוך הוא מטיב עם בריותיו, משביע לכל חי רצון׳ לכל אחד ואחד לפי טבעו, תכונתו ורצונו, אף האדם מחויב להטיב לכל היצורים לכל אחד באופן וסגנון המתאים לו. ולא דבר קל הוא למלא חוב כזה. נחוץ להתחכם ולהתעמק במהותו של מקבל הטוב, בכחות נפשו, בטבעו וברגשותיו, ולעשות עמו חסד הראוי לו. ואחרי שהתעמק אברהם אבינו במהותו של האדם הנברא בצלם אלהים, הכיר שכבוד ותעגוג מלכים הוא החסד הראוי לכל אדם, היה גומל חסד לכל איש, מכניס כל אורח בביתו, מאכילו, משקהו ומכבדו בכבוד מלכים. אברהם אבינו, אב העולם, משמש את הפחות שבפחותים המשתחוה לאבק רגליו.",
+                "<b>מה</b> עשה הקדוש ברוך הוא לנסותו? נקב חור מתוך גיהגם והרתיח את העולם. העולם נהפך לתנור לוהט, גיהנם. בני אדם לא יצאו בדרך ואינם זקוקים לחסד של הכנסת אורחים. פטור הוא ממצוה זו לפי השגתנו. חוב הוא להטיב למי שחסר לו הטוב, וביום זה שכל אחד ישב בביתו אין מקום לחסד של הכנסת אורחים לכאורה. מה עשה אברהם אבינו? ישב בפתח האוהל, יושב ומצפה, מדת חסדו לא הגיע לקצה, תורת חסדו לא נסתימה, מפני שלמדה ממקור החסד. ותורה זו אומרת עשה חסד כחסדו של הקדוש ברוך הוא מה הוא אף אתה.",
+                "<b>לא</b> זהו חסד שלם אם יש כבר מצפה לחסד וזקוק לו. חסד הוא כחסדו של הקדוש ברוך הוא, שברא את האדם בכדי להטיב עמו. יצר את החסד עוד קודם בריאת האדם. מה הקדוש ברוך הוא הזמין עולם נאה קודם שברא את האדם, הכין את החסד והטוב, אף אתה. גם האדם מחויב להכין את החסד, לצפות לאפשרות עשות חסד, ואם איננו יכול למלא תפקידו זה לא הגיע לשלמותו. ״שדריה לאליעזר למיפק לברא. נפק ולא אשכח. אמר לא מהימנא לך, היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי. נפק איהו״ (בבא מציעא פו). נשתנה הטבע, גיהנם בעולם׳ אין עובר ושב׳ ניטלה ממנו האפשרות להטיב. להדמות לקונו. מוכן ומזומן הוא לעשות חסד אבל לברוא מקבל חסד אין בכוחו. את החלק הראשון של מעשה החסד קיים בשלמות, הכין את החסד, אבל את החלק השני איננו יכול להשלים. ישב בפתח האהל והצטער. השתוקק לעשות חסד שלם מעין חסד הקדוש ברוך הוא. ראה הקדוש ברוך הוא בצערו ושלח לו מלאכים בדמות בני אדם. עזרוהו מן השמים לעשות חסד שהוא כחסד של הקדוש ברוך הוא, יצרו בשבילו יצירה מיוחדת, מלאכים, אוכלים כבני אדם, בכדי שיוכל להטיב עמהם.",
+                "״<b>האומר</b> שלא אכלו המלאכים אצל אברהם, לא אמר כלום. אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח. פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו. שנאמר: ״עומד עליהם תחת העץ ויאכלו״ (תנא דבי אליהו רבה יב).",
+                "<b>זכה</b> לחסד מעין חסד של הקדוש ברוך הוא, חסד שהוא למעלה מיכולת האדם. יצירה חדשה בכדי שיוכל לעשות חסד כחפץ לבו ותשוקתו להדמות לקונו.",
+                "<b>הכרתו</b> של אברהם אבינו בחסד ה׳ היתה בהירה ועמוקה. הוא ראה את חסד ה׳ המלא בכל העולם. אף הגיהנם כולו חסד כמו הגן עדן. ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ - זה הגיהנם״ (ראה בראשית רבה ט). המקום הכי נורא שהוא מפלצת לבני אדם, מקום שבו נשפטים בעונשים קשים ומרים. אינו אלא חסד עולם כמו הגן עדן בלא שום הבדל. גם מתוך הגיהנם נשמע הקול! ״יפה דנת יפה חייבת״. יפה, וטוב להם. הם מרגישים את חסד ה׳ שעושה עמהם. על ידי היסורים, הכרתם בגדלות הבורא מתבהרת ומזדקקת, הריחוק בינם לבין האמת הולך ופוחת ומרגע לרגע הם מתקרבים למקור העדון והעונג. כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת״, כל מלה הוסיפה והגדילה את הנסיון (ראה בראשית רבה נה), ובכל זאת באותה הזריזות, באותה שמחת הנפש ושלמות הלב שהיה מאכיל רעב ומשקה צמא, הלך לעקד את בנו יחידו, מפני שהכיר בחסד ה׳ המלא בכל הבריאה ממדור העליון שבגן עדן עד מדור התחתון שבגיהנם, רצון הקדוש ברוך הוא הוא רק להטיב עם בריותיו לעשות עמהם חסד, ואם הקדוש ברוך הוא מצוה לשחוט בנו יחידו אהובו, הרי זה חסד נצחי כמו ההבטחה ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. גם זה לא היה אלא נסיון בעומק הכרתו בחסד ה׳ המלא בכל הבריאה, והוא עמד בנסיון.",
+                "<b>כשעמד</b> בנסיון העקדה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״. ״עולם חסד יבנה״: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״. הבריאה נוסדה בחסד וחכמה, אין בעולם אלא חכמה וחסד, חכמה היא יסוד בנין החסד, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו אינו אלא חסד מחכמה, ומה הוא אף אתה, כשם שחסדו של הקדוש ברוך הוא הוא ממקור החכמה, אף החסד של אדם אינו חסד שלם אם איננו נובע מחכמתו. ומה היא החכמה? יראה. ״ראשית חכמה יראת ה׳״. יראה היא צורת החכמה, הכרה שלמה ומקיפה בגדלות הבורא יתברך שמו ובחסדו.",
+                "<b>חסרון</b> ביראה הוא חסרון בחסד. חסרון בחסד הוא חסרון ביראה. אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד, נבא עליהם יחזקאל הנביא: ״גאון שבעת לחם וגו׳ יד עני ואביון לא החזיקה״. התביעה היא על חסרון בחסד והתורה מעידה עליהם רעים וחטאים לה׳, יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו, מפגי שהיינו הך, חסרון בחסד מעיד על חסרון ביראה, חסרון בהכרת חסדו של הקדוש ברוך הוא, בחסד ה׳ המלא בכל העולם, ובחסד ה׳ עמהם בפרט, גאון שבעת לחם, הרי יש כאן חסרון ביראה, רעים וחטאים לה׳. וחסד אברהם היה בתכלית השלמות, מקורו - חכמה זו יראה, הכרה בחסד ה׳ שהוא מעולם עד עולם, תחלתו חכמה ויראה וגם סופו.",
+                "״<b>ר׳</b> עזריה בשם רבי יהודה: בתחילה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלין ושותין, אמר להם ברכו. אמרו לו מה נאמר? אמר להם: ברוך אל עולם שאכלנו משלו״ (בראשית רבה מט). חסדו של אדם שמקורו יראה מביא את מקבל החסד לידי התעלות רוחנית. הוא איננו מסתפק במה שמהנאהו בהנאה חמרית, אלא יחד עמה מזכהו בהנאה נצחית, הכרה בגדלות הבורא ובחסדו, שאין כאן חסד של אדם אלא של ה׳ יתברך, ״שאכלנו משלו״. מעשה החסד של האדם הוא אמצעי להסביר את חסד ה׳ יתברך, זהו חסדו של אברהם אבינו לא רק חמרי אלא גם רוחני, נצחי. וחסד זה שהוא מעין חסדו של הקדוש ברוך הוא, ממקור החכמה, הקיף את כל מעשיו ומפעליו בחיים, מנתינת לחם לרעב עד העלאת בנו יחידו על גבי המזבח. אותה ההרגשה של חסד בעת שהיה מאכיל רעב, הרגיש גם בעת שהעלה בנו יחידו. כולם ממקור החכמה שצורתה יראה נבעה ונתעלה למדרגה זו עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״.",
+                "<b>לשכר</b> חסדו של אברהם זכו כל ישראל. אחרי כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל בצאתם ממצרים, לא היה ראוי להם במדבר אלא רעב וצמא (ראה מכילתא דרשב״י וארא), ועל ידי חסדו של אברהם זכו לכל הסגולות.",
+                "״<b>אמר</b> הקדוש ברוך הוא לאברהם וכו׳: אתה אמרת ׳ואקחה פת לחם׳, חייך שאני פורע לבניך וכו׳, ׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים׳״ (בראשית רבה מח). בשביל פת לחם למלאכי השרת, זכו כל ישראל ששים רבוא ללחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו.",
+                "״<b>בשכר</b> קתון של מים שרחצו ידיהם, נתן הקדוש ברוך הוא לישראל באר מ׳ שנה״ (ילקוט וירא יח). ״בשכר ׳והוא עומד עליהם׳, זכו לעמוד הענן״ (בבא מציעא פו).",
+                "<b>לעונג</b> מלאכים וכבוד מלכים זכו בארץ מדבר אשר בתהו ילל ישימון, בשביל החסד שעשה עם מלאכי השרת, מפני שחסד אברהם היה בתכלית השלמות מעין חסד הקדוש ברוך הוא, היה יושב ומצפה לחסד, הכין את החסד, קודם שהיה מי שהוא זקוק לחסד, חסד מתוך חכמה ויראה, מתוך עומק הכרתו וגודל השגתו בחסד ה׳ יתברך הממלא את כל הבריאה.",
+                "<b>זה</b> חסד וזה שכרו, חסד עולם עם כל ישראל עד סוף כל הדורות, שלא רק במדבר אלא גם בארץ כנען זכו, וגם לעתיד לבא נזכה לחסד ה׳ ולרוב טוב - בשכר חסדו של אברהם. ״רבי אלעזר בשם רבי סימאי אמר: וכו׳ אתה אמרת ׳יוקח נא מעט מים״ חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב ׳אז ישיר וגו׳, עלי באר ענו לה׳. הרי במדבר, בארץ כנען מנין? ׳ארץ נחלי מים וגו׳, לעתיד לבא מנין? תלמוד לומר ׳ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו׳״ (בראשית רבה מח). נפלא הדבר, שכר החסד הוא חסד עולמי נצחי. כמה גדול כחו של חסד כמה גדול!",
+                "<b>ולא</b> רק חסד של אברהם אבינו שעמד בכל הנסיוגות והקדוש ברוך הוא מצא את לבבו נאמן לפניו, אלא אף אם העושה חסד, רשעתו יתרה על רשעת סדום ועמורה, החסד מגין עליו מכליון וזוכה לחסד עולם.",
+                "״<b>רבי</b> יהושע בר נחמיה משום רבי אחא אמר: נאמר בשבט יהודה ובנימין מה שלא נאמר בסדומיים. בסדומיים כתיב: ׳וחטאתם כי כבדה מאד וכו׳ (בראשית יח:כ), אבל בשבט יהודה ובנימין כתיב: ׳ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד׳ (יחזקאל ט:יט). אמר רבי תנחומא: אמר כתוב חורי אית לן: ׳ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים׳ (איכה ד:ו), אותם לא פשטו ידיהם במצוות ואלו פשטו ידיהם במצוות וכו׳ (שיר השירים רבה א:ד). ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳ (איכה ד:ו) וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי. כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמתה אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות. הדא הוא דכתיב ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳. וכל כך למה? בשביל שהיו לברות למו״ (איכה רבה ד). זהו כחו של חסד. אף אם ״ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה״ הגין אליהם והצילם מחורבן סדום ועמורה ונשתיר מהן פליטה. ״לולא ה׳ הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו״ (ישעיה א:ט), ושריד זה הוא עם ישראל, עם הקדוש, לו העתיד והנצח, רם ונשא וגבוה מאד.",
+                "״<b>חייב</b> אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב״. חסד כחסדו של אברהם, תורת חסד כתורת חסדו של אברהם שלמדה ממקור החסד, תחילתה וסופה יראה."
+            ],
+            "XV": [
+                "<big><strong>ערכו של חסד</strong></big><br><b>אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, וכתיב: ויאמר ה׳ אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך.</b> (שבת קכז)",
+                "<b>השגתנו</b> בחיוב החסד דלה ומצערה היא, ורק אחרי התבוננות מרובה בדברי חז״ל הק׳ עיון אחר עיון, עומק בתוך עומק, נוכל להכיר עד היכן מגיע חיוב החסד, ואז נקבל מושג אמתי בערך החסד. ואם ערך הענין גדול הוא, הרי גם פעולה קטנה, מעשה קל, אין קץ לחשיבותו.",
+                "״<b>עולם</b> חסד יבנה״. - הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בכדי להטיב עמו. ״ויפח באפיו נשמת חיים״ - היא רוח השם הגדול - מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו (לשון הרמב״ן בראשית ב:ז). ובשביל אדם זה, שנברא בצלם אלהים, נוצרו כל היצירות של חסד, עולם מלא תענוגים ועדונים. שפע של חסד והטבה למען יוכל לזכות לאשר הנצחי, להתענג ולהתעדן מזיו השכינה - לדבקה בו.",
+                "<b>ובמה</b> יכול הוא לזכות לאותה העליה אשר עין לא ראתה? מה הוא התפקיד אשר הוטל על העליון לכל הנבראים - הנברא בצלם אלהים? להדמות לקונו - ״מה הוא אף אתה״.",
+                "<b>כמו</b> שבכל היצירה, ביצירת האדם, ביצירת העולם הנברא בשבילו, הנקודה הפנימית העקרית היא חסד ה׳ יתברך עם האדם: בראו בצלמו, שמהו עליון לכל הנבראים, גדלו מן המלאכים השכלים הנבדלים ויצר בשבילו תענוגים ועדונים - ״אף אתה״. האדם מחויב להדמות ליוצרו, מטרתו בעולם חסד, רק חסד. זהו תפקידו הרם, ורק על ידי מלואו, בכוחו להתעלות למדרגה הנשאה.",
+                "<b>חסד</b> היא הנקודה אשר אליה ירוכזו כל המעשים והפעולות והיא המטרה, בה טמון סוד גדלותו של האדם - ״הוי דומה לו״.",
+                "<b>חסד</b> הוא העיקר, השורש. ממנו יניקתו, קיומו וגידולו של האדם, וכל המעשים שאדם עושה הם הענפים. ואם אינם יונקים ממקור קדוש זה אין להם ערך וחשיבות, לא נתגדל ולא נתעלה עושם. רק בזה כחו גדול - בחסד. הוא מקור גדולתו וזה כל האדם.",
+                "״<b>הוי</b> דומה לו״ - עשה אתה חסד כמו שעשה הקדוש ברוך הוא עמך, השתדל להטיב לחבירך כמו שהטיב לך. כל מה שבכחך לתת - תן לו כל ההנאות שבעולם, כל התענוגים והעדונים, ועדין לא יצאת ידי חובתך. המציא בשבילו הנאה ועדון, ולא רק בתענוגי עולם הזה׳ בהנאות חמריות לשם רוחניות, אלא גם ברוחניות טהורה מגשם וקליפה, תזכהו, החכימו והשכילו, האר את שכלו, זכך את לבו. ולא רק נתינה מעין זו שהמקבל הרויח וגם הנותן לא הפסיד - ״ומתלמידי יותר מכולם״ (תענית ז), אלא גם נתינות אחרות, ויתורים רוחניים בשביל חבירו, ענין הכי נעלה וחשוב יחיד במינו ויש מאושר אחד בעולם שיכול לזכות בו - מחויב הוא לוותר על זה לטובת חבירו. מפני מה? מפני שבאמת אין כאן שום ויתור. עיקר העיקרים הוא חסד - להטיב עם חבירו. ואם הוא עושה חסד גדול כזה, ענין רוחני יחידי בעולם שהוא יכול להשיגו מוסרו לחבירו, הלא גם חסדו שעשה עם חבירו הוא יחידי בעולם, זיכה את חבירו ברוחניות כזו שרק אחד בעולם יכול לזכות בה. והחסד הוא לפי גודל וחשיבות המתנה שנתן לחבירו.",
+                "״<b>העבר</b> רצונך מפני רצון חברך שכן עשתה רחל ללאה ודוד לשאול״ (מסכת דרך ארץ זוטא א). על רוחניות כזו ויתרה רחל אמנו, להיות אשת יעקב אבינו בחיר האבות, דמות האדם שבמרכבה. ״כי יעקב בחר לו״, שהוא יקים י״ב שבטי יה. יסוד עם ישראל הנבחר, נקי וטהור מפסולת וסיגים - עם שלו העתיד הנצחי, על זה ויתרה רחל אמנו, מלהיות אם לעם קדוש זה, בכדי להטיב עם אחותה הבכירה, מפני שנקודת החסד שיש בויתור זה לזכות את לאה בטובה גדולה כזו, ביעקב אבינו ערכה הרוחני יותר גדול וחשוב מאשר היתה זוכה בעצמה להיות אשת בחיר האבות ואם לעם ישראל, עם הנבחר.",
+                "<b>ועדין</b> לא נאמדה המלה האחרונה. לא רק ויתור של רוחניותו בשביל חבירו, שיזכה לאותו ענין נעלה שהוא מוותר עליו, אלא מחויב הוא לוותר גם על רוחניות היותר גדולה וחשובה בשביל הנאה חמרית לחבירו, הנאה גשמית פשוטה לאדם פשוט וגס. ״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר ׳וירא והנה שלשה אנשים׳״ (רמב״ם הלכות אבל יד:ב).",
+                "<b>אכן</b> נפלא הדבר לוותר על רוחניות כזו של קבלת פני שכינה. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני ופמליה שלי נגלים לך, הדא הוא דכתיב ׳וישא עיניו וירא׳, וירא בשכינה, וירא במלאכים״ (ילקוט וירא יח). ויתר אברהם אבינו על עליה רוחנית זו, שזה עכשיו זכה לה - לקבל את פני השכינה ופמליה שלה, ובשביל מה? בשביל הכנסת אורחים, אורחים שכערביים נדמו לו המשתחוים לאבק רגליהם. נטל רשות מהקדוש ברוך הוא, הניחו והלך לקבל האורחים (לשון רש״י שם). אין כאן וויתור. גדולה הכנסת אורחים - לתת פת לחם לערביים, להשקותם ולכבדם, ענין זה יותר חשוב יותר נעלה אף מהקבלת פני שכינה.",
+                "<b>כדאי</b> לוותר עליה בשביל חסד, מפני שזה כל האדם, יסוד קיומו, סוד גדלותו ועליתו הבלתי מוגבלת.",
+                "<b>אף</b> קודם שניתנה תורה וגילתה לנו את עומק חיוב החסד, היה צריך האדם להבין ולהשכיל מדעתו שמעשה החסד איננו רק מעלה עליונה לפנים משורת הדין, אלא חסד הוא עמוד שעליו העולם נשען ונותן לאדם זכות הקיום על פני תבל, ואף שלא נצטווה, צריך הוא להגיע לידי הכרה זו על ידי הסתכלות מקיפה עמוקה וחודרת במרחבי הבריאה בכלל ובכל נברא ונברא בפרט. ואז יראה ויכיר שכל הנבראים נבראו לשם חסד, כל אחד מהם הוא חלק ונדבך בבנין הנהדר של חסד - ״עולם חסד יבנה״.",
+                "<b>כל</b> נברא ממלא את תפקידו בשבילו נוצר באמונה ובשמחה, השמש מאיר לכל העולם ״ישיש כגבור לרוץ אורח״: הארץ נותנת פירותיה לכל. ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ עפר הכל דורסים עליו ואף על פי כן הוא עושה חסד ומצמיח פירותיו לכל (ראה אבודרהם).",
+                "<b>הלכות</b> חסד צריך האדם ללמוד מכל נברא ונברא. כשם שכל נברא עושה חסד לפי עצמותו ואיכותו, כן גם האדם צריך לעשות חסד בעולם כפי גדלותו ויכולתו, והלא הוא עליון לכל הנבראים, הוד הבריאה, תפארת היצירה, ועליו למלא את תפקידו לפי רוממותו. ״והארץ נתן לבני אדם״ - עולם מלא ברשותו הוא, עולם של תועלת ותענוג, ויכול הוא להשתמש באוצר זה למטרה נעלה זו.",
+                "<b>אבל</b> ישנה השקפה יותר עמוקה ורחבה ויותר עשירה. תורת חסד איננו צריך ללמוד אצל הנבראים. חסד של נברא אינו מסמל את החסד הראוי לאדם, העלית לכל הנבראים, תורת חסד צריך הוא ללמוד אצל מקור החסד - ״מה הוא אף אתה״.",
+                "<b>האדם</b> נברא בצלם אלהים וחייב הוא להדמות לקונו. בבריאה מתגלה חסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו - ״חסד ה׳ מלאה הארץ״, וכמה שנקיף ונתעמק באותה ההכרה הנפלאה של חסד, לא השגנו אף מקצת מן המקצת מגודל ועומק החסד שבבריאה, שכל הפרטים והחלקים מצטרפים ומתלכדים לכוון אחד - לנקודת חסד. כל נברא היותר קטן, יתוש, תולעת, מביא חלקו בתוך כלל הבריאה, על ידו מקבלת היא צורתה המלאה והשלמה. והאדם המתבונן בזה בא לידי הכרה שחסדו צריך להיות מעין חסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו ושואף לחסד מעין זה. ולפי גודל הכרתו, בירורה, עומקה והיקפה, כן הם מעשי חסדו.",
+                "<b>כשהוא</b> מתעמק וצולל בתוך הכרה זו ותופס את נקודת החסד כמות שהיא, את החסד שבתוך החסד, חסד לפנים מחסד, חסד להמציא חסד, אז יכול הוא לעלות מעלה להשתלם ולהשתכלל להיות איש חסד אמתי, לרכז כל מעשיו, פעולותיו ותנועותיו, הגיונותיו ומחשבותיו, חידושיו ויצירותיו למטרה אחת ששמה חסד.",
+                "<b>זו</b> היא חובתו של האדם להדמות לקונו. ואם לא מילא חובתו פוגם הוא את עצמו, שולל הוא את גדלו ותפארתו. נברא הוא בצלם אלהים ובכחו להדמות לקונו, והוא מכווץ בקרבו את כוחו הנפלא הזה, משפיל ערכו הרם עד הדיוטה התחתונה. ״יתוש קדמו״ - שיש לו זכות קיום בעולם, ומי שאינו עושה חסד אבד זכות קיומו, כמו שמצינו אצל אנשי סדום שלא נשתיר מהן פליטה, ועוונם היה שלא החזיקו יד עני ואביון. ולא רק אם איננו עושה חסד כלל, אלא אף אם הוא עסוק בחסד ורק בחסד יום ולילה, ואיננו פוסק אף רגע אחד, ועל ידי מחשבה תחלה בהתחכמות והתעמקות בצרכי מקבלי החסד, בכל זאת אם ימצא בתוך החסד איזה פגם כל דהו, עון פלילי הוא ונענש ע״ז בעונש מר.",
+                "״<b>אמר</b> רבי לוי: כל אותן שנים עשר חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. רבי עקיבא אמר: אפילו שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דאמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי: פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע שנאמר ׳וישאר אך נח׳ (בראשית ז:כז), ׳אך׳ שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר ׳הן צדיק בארץ ישולם׳״ (תנחומא נח ט:א-ב).",
+                "<b>נפלא</b> הדבר. אדם זה הפליא לעשות חסד, קודם שנכנס אל התיבה התחכם להזמין עבור כל בריה אותו מאכל שהיא רגילה בו ״שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות״ והיו שם מינים לאלפים והכין עבור כל אחד מזונותיו לפי טבעו והרגלו. ואחרי שנכנסו אל התיבה נעשו הוא ובניו שמשים לשמש את כל החי אשר בתיבה, לתת להם לחם חוקם בעתם, שתי שעות בלילה, שלשה שעות בלילה, שנים עשר חודש לא טעמו טעם שינה. היש לנו ציור יותר חי ממעשה החסד? לשמש בעלי חיים בחיבה גדולה כזו שנים עשר חודש עד שלא הספיקו לטעום טעם שינה, פירנס אותם בחמלה ובחכמה רבה עד שעוף אחד לא יכול לראות בצערו של נח. ״אורשינה אשכחיני אבא דגני בספנא דתיבותא, אמר ליה לא בעית מזוני? אמר ליה חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך וכו׳״ (סנהדרין קח:) כל כך היה נח מצטער להמציא לכל אחד מזונו עד שהעוף התחבא בפנה וסבל רעבון בכדי שלא יטריח את נח.",
+                "<b>ובכל</b> זאת כשנמצא איזה פגם בתוך חסד נפלא זה, היסח הדעת לשעה קלה ״שהה לזון את הארי״, חיה טורפת, לא הרעיב אותו אלא אחר את השעה הראויה, ויתכן שכל חטאו היה מה שנתן בשוגג לבעל חי אחר קודם, הקדים חסד לחסד, על חטא זה היסח הדעת מעשות חסד עם חיה טורפת - נענש בעונש גופני שנעשה בעל מום ובעונש רוחני שנפסל מלהיות כהן להקריב קרבן לה׳, אבד את תפארת כהונתו. נפלא הדבר עד היכן מגיע חיוב החסד אף שלא נצטוה עליו. העלם כל שהוא בתוך החסד, חסרון בשלמות החסד - עון גדול הוא ורק ״צדיק בארץ ישולם״.",
+                "<b>מי</b> מחייב לעשות חסד במדה נפלאה כזו אם לא המצוה להדמות לקונו! כשם שחסדו של הקדוש ברוך הוא הוא בתכלית השלימות, אף האדם מחויב להדמות גם בזה לקונו, והעלם קל, היסח הדעת כל דהוא ירידה היא, השפלת גדלות וכבוד האדם, שנברא בצלם אלהים. זו היא השלמות שבחסד, חסד טהור ומזוכך בלי פגם כל שהוא, מתוך רכוז המחשבות והכוחות שיצא מתחת ידו חסד שלם ומשוכלל.",
+                "<b>אבל</b> מאידך גיסא נצוץ של חסד בתוך להבה של אכזריות איננו נאבד. כחו גדול, ואורו מבהיק, גם הוא חסד איתא בגמרא שאמרו (סנהדרין קד): ״ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום״ וכי משוא פנים יש בדבר? אמר רבא אמר רבי יוחנן! מידה יתרה היתה בירושלם שלא היתה בסדום דאילו בסדום כתיב: ״הנה זה היה עון סדום וגו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה״ ואילו בירושלם כתיב: ״ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם״ ופירש רש״י ״וכי משוא פנים יש בדבר הואיל וישראל רעים יותר מסדום למה לא נהפכו כסדום וכו׳ ׳מדה יתירה לטובה דבירושלם כתיב ידי נשים רחמניות וכו׳ היו לברות למו, שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה, אלמא רחמניות היו, ואילו בסדום כתיב יד עני ואביון לא החזיקה״ ומדה זו כפרה עליהם שלא נהפכו״.",
+                "״<b>ויגדל</b> עון בת עמי מחטאת סדום״ היו יותר רעים מאנשי סדום שלא נשתייר מהן פליטה ובשביל מה זכו להשאר בארץ החיים לזכות לכל הטוב הצפון להיות לאור עולם ״ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם? בשביל מידה יתירה לטובה שהיתה בהם: ״היתה מזמנת חברתה לאכל את בנה״ וכי יש אכזריות יותר גדולה מזו ׳בישול ילדים׳ אבל בתוך האכזריות חי נצוץ של חסד ובכוחו להצילם מחורבן סדום ועמרה׳ מכליון נצחי.",
+                "<b>כמה</b> פוגם העלם כל דהו את החסד הכי גדול כחסדו של נח, ומה רב זהרו של נצוץ חסד אחד!"
+            ],
+            "XVI": [
+                "<big><strong>חסד ישראל</strong></big><br><b>ואמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל יורדי גיהנם הם כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה. מזוני, מיזן נמי לא זנוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב, ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.</b> (ביצה לב.)",
+                "<b>אם</b> נשקיף על ענין החסד רק מנקודת השקפה זו שהוא ענין של חובה כמו כל המצוות שבתורה ולא יותר אין אנו אלא טועים.",
+                "<b>אף</b> כשיתברר לנו שחסד הוא עיקר העיקרים, כלל הכללים׳ שגם קודם שנצטוה עליו האדם, מחויב היה להגיע בחקר שכלו לידי הכרה זו שתפקידו בעולם הוא רק לעשות חסד ושגם אחרי מתן תורה - תרי״ג כללי חכמה, תחלתה חסד וסופה חסד, קוי יסודה היא חסד, גם אחרי ברור זה עדיין לא יצאנו ידי חובתנו. אצל זרע אברהם תופס ענין החסד מקום אחר לגמרי בתוך הנשמה הישראלית בעומק עומקה.",
+                "<b>מי</b> כעמך ישראל גוי אחד בארץ - וכל הגוים כאין נגדו. מאין ליש רב הוא המרחק, ומה היא המחיצה המבדלת בינם לבין ישראל עם קדוש? מדת החסד. ״בני ישראל גומלי חסדים הם״ וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. בידוע, והלכה מפורשת היא: ״וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא״ (רמב״ם הל׳ אסורי ביאה יט:יז).",
+                "<b>כל</b> המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהן לכתחלה, אבל אם אינו גומל חסד, סימן גבעוני יש בו וחוששין לו ביותר.",
+                "<b>בן</b> ישראל אף היותר פשוט והיותר גרוע גומל חסד מפני שהוא מיוצאי חלציו של אברהם אבינו. מדת החסד ירושה היא אצלו, נטיה טבעית לחסד.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו נתעלה במדת החסד עלוי אחר עלוי. מדה זו נתדבקה ונתאחדה בו, נעשתה לקנין נפשו. לחלק מעצמיותו - ״חסד לאברהם״. החסד הוא לאברהם, שלו הוא והנחילו ליוצאי חלציו עד סוף כל הדורות. ומי שהוא מזרע אברהם, גומל חסד הוא, איננו יכול לסלק את עצמו מנחלה זו. הוא והנחלה אינם שני דברים נפרדים. האהבה הפנימית לחסד היא יסוד הנשמה הישראלית, אי אפשר להיות ישראל בלי אהבה לחסד, בלי תשוקה טבעית להטיב עם בני אדם. ואם רואים אנו אדם המוחזק לישראל ואינו גומל חסד חוששין לו ביותר, סימן גבעוניות הוא, איננו מזרע אברהם אבינו האוהבים לעשות חסד מתוך נטיה טבעית. ואלו מזרע אברהם שאינם עושים חסד לוחמים הם נגד טבעם נגד עצמיותם, וגם אז לא עקרו מנשמתם נטיה זו. כח זה חבוי בתוך נשמתם פנימה. אם הוא התגבר על טבעו ולא עשה חסד, יעשו בניו או בני בניו חסד. הערכה זו מעמידה את חסד ישראל על בסיס אחר. לא דבר שבחובה הוא - בן ישראל חייב לגמול חסד, אלא בן ישראל איש חסד הוא. אהבה זו סגולת נפש הישראלית היא, ואם לא יעקם את לבו, אם לא ישתדל להרוס ולעקור סגולה זו מתוך פנימיות נפשו, יעשה חסד מתוך דחיפה פנימית נפשית, מורשת עולם שירש מאביו ואביו מאבי אביו עד אברהם אבינו - אב מזכה את בנו בחכמה.",
+                "<b>האומר</b> סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני צדיק גמור הוא, אם ישראל הוא. ואם גוי הוא חסדו אינו חסד (ראה ראש השנה ד). ״כרש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל״ מחדש ניסן (ראה שם ג). הוא צוה לתת לכהני המקדש כל מה שחפצים מאוצרו. אבל כיון שאמר: ״ומצלין לחיי מלכא ובנוהי״ - שלא לשם שמים עשה, כי אם להנאתו (רש״י שם), החמיץ, נפסלה כשרותו ומנו לו כמלכי הגויים. אף שאמר קודם ״די להון מהקרבין ניחוחין לאלהא שמיא״, בכל זאת כיון שעירב עוד כוונה, פסל את נדבתו, שלא לשם שמים עשה. הוא רצה שיתפללו עבורו בבית המקדש, והלא גם זו מעלה גדולה היא, שהרי שלמה המלך התפלל: ״אתה תשמע וכו׳ ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ בעצם הדבר אין כאן שום חטא, ביקש שיתפללו עבורו במקום שהתפלה נשמעת, אבל מאחר שחשב מחשבה זרה בעת עשיתו דבר טוב זה, רשע הוא, רק להנאתו התכון לא לשם שמים. אם גוי אומר על מנת, תנאי כפול הוא, כשאין התנאי מתקים תוהה הוא על הצדקה, על החסד שעשה - ״חסד לאומים חטאת״. וישראל אף אם אמר על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא, הרי זה צדיק גמור בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכון אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו (רש״י פסחים ח). כיון שהוא אינו תוהה על החסד אף אם לא יתמלא התנאי, חסדו חסד שלם הוא, בלי שום פגם, טהור מכוונה זרה. את החסד הוא עושה מתוך דחיפה טבעית לחסד הזורמת מיסוד נפשו. אין אנו מאמינים לו אם הוא אומר שהוא עושה חסד בשביל מטרה אחרת, צדיק גמור הוא, עצמיותו היא השאיפה לחסד טהור ושלם.",
+                "<b>ואחרי</b> ברור השקפה זו שהאהבה לחסד אצל בן ישראל ירושה טבעית היא מדור דור, עבודתו במקצוע זה היא לא להמציא כוח חדש בנפשו כמשפט הגרים.; אלא להוציא כח נפלא זה אל הפועל."
+            ],
+            "XVII": [
+                "<big><strong>חסד - ביטוי אמונה</strong></big><br><b>אמר ר׳ יהודא ללמדך שכל הכופר בגמילות חסד כאלו כופר בעיקר.</b> (קהלת רבה ז)",
+                "<b>כמה</b> פרשיות נכתבו בתורה המספרות את חסדי אברהם, את הטובות שגמל לבני אדם, ולא רק הכללים אלא גם הפרטים ופרטי הפרטים של כל מעשה ופעולה. ״וירא וירץ לקראתם וכו׳ יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ וכו׳״. פרטים מסדר הכנסת אורחים של אברהם אבינו - פרשיות מן התורה הם, שאם תחסר אות אחת מהם ספר תורה פסול הוא. כל אות משלימה את התורה, ובהעדר אות אחת מפרטי סדר הכנסת אורחים של אברהם אבינו הספר תורה נפסל, חסרון יש בשלמותו - בשלמות כל התורה.",
+                "<b>וקודם</b> העיון בעמקי סתרי גלויות אלה, עומדים אנו משתאים. באות אחת נברא העולם. ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ - ב״ה״ בראם (בראשית רבה יב). באות קלילא נוסדו שמים וארץ. ועל חסד אברהם לא אות ולא אותיות וגם לא פסוק ולא פסוקים אלא פרשיות שלמות נכתבו. אות מהם משלימה את כל התורה. ועל כל קוץ של אות יש תלי תלים של הלכות (ראה שיר השירים רבה ה), גופי עיקרי תורה מרומזים בהם, כי הלא הלכות שבת חגיגות ומעילות מקרא מועט והלכות מרובות והיתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו והן הן גופי תורה (ראה חגיגה י).",
+                "<b>ויותר</b> נתפלא כשנעיין ונראה ברוב פרשיות התורה אשר בהן אברהם אבינו נזכר שהן רק במעשי החסד, ועל דבר אמונתו והכרתו לא נכתבו פרשיות בתורה, בן ג׳ כבר הכיר את בוראו - שה׳ הוא האלהים ואין עוד מלבדו, יחיד היה אברהם, הוא מצד אחד וכל העולם כנגדו - רודפים אותו, דנים אותו לשריפה בכבשן האש. אברהם אבינו הפיץ תורתו, עשה נפשות, העמידם על האמת שה׳ הוא יחיד ומיוחד ואין לו דמות ואין לו גוף. ד׳ מאות פרקים במסכת עבודה זרה למדם (ראה עבודה זרה יד), הרס וסתר את האמונות הטפלות, הורם והדריכם בדרכי אמת. ועל דבר מעשיו אלה לא מצינו פרשיות בתורה.",
+                "<b>הוי</b> אומר מכאן שמחסד אברהם אבינו צריכים אנו להבין את גדלותו ״אשר בחרת באברם״. במעשי חסדו כלולים ואצורים רוממותו והתעלותו של אברהם אבינו, אמונה של אב המאמינים, הכרה של אברהם אבינו שבן ג׳ כבר הכיר את בוראו. פרשיות אלו של חסד הן הן פרשיות של שלימות אמונתו ורום הכרתו מפני שמעשי החסד הם בטוי אמונתו והכרתו. כי הלא אין לנו מושג במהות הבורא, אלא בדרכי הבורא שהם חסד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם לשם חסד, ״עולם חסד יבנה״, ומנהיג את עולמו בחסד, ״ארחות ה׳ חסד ואמת״. כשבקש משה: ״הראני את כבודך״, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי וכו׳, אני אעביר כל טובי על פניך״. יכול הוא האדם להשיג רק את טוב ה׳. ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״׳ גלה הקדוש ברוך הוא למשה רבנו את הי״ג מדות שבהם מנהיג את עולמו. במדה הראשונה יש נצחיות של טוב וחסד ה׳ בלי גבול ותכלית, ובמדה שאחריה כלול חסד ה׳ עוד יותר גדול, לפנים מאותו החסד שבמדה הראשונה.",
+                "״<b>ה׳</b>, ה׳, - אמרו חז״ל: ״ה׳ קודם שיחטא, ה׳ לאחר שיחטא״ (ראה ראש השנה יז:), נמצא שהמדה הראשונה כוללת חסד ה׳ של בריאת העולם וקיומו קודם החטא. נשתדל נא להשיג ולהבין מה מחסד ה׳ הכלול בבריאת העולם וביצירת האדם, כי הלא לא למענו ברא הבורא יתברך את הכל, איננו צריך לבריותיו - ״אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא״, ולשם מה ברא עולם ומלואו? בשביל האדם בכדי להיטיב עמו. שמים וארץ וכל אשר בהם, עליונים ותחתונים, ברואי מעלה ומטה, צבא השמים, מלאכי מרום כל שתה תחת רגליו, הוא מושל בכל, לשרתו נבראו. ולא העולם והנבראים באשר הם עתה אחר שחטא אדם הראשון, אחרי הירידה שנתקלקלו ונתגשמו, וגם האדם אשר בשבילו נבראו ירד פלאים נתקטן ונתכווץ, אלא כמו שהיו קודם החטא בקומתם ובצביונם, בהודם ותפארתם, ״אמר רבי יצחק בר מריון: כתיב ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳, בוראן משבחן ומי מגנן, בוראן מקלסן ומי נותן בהם דופי, אלא נאין הן ומשובחין הן, שנאמר ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳״ (בראשית רבה יב). עולם מלא תענוגים ועדונים, שפעות של טוב וחסד, תועלת והנאה נוצרו בשביל האדם נזר הבריאה ועדונים, שפעות של טוב וחסד, תועלת והנאה נוצרו בשביל האדם נזר הבריאה, בשביל אדם הראשון קודם החטא שהיה מסוף העולם ועד סופו. ויכול היה לקבל את כל ההנאות התענוגים והעדונים, ליהנות מכל מחמדי הבריאה מנועם טוב ה׳. ולא עוד אלא שהזמין הקדוש ברוך הוא עולם נאה זה קודם יצירתו. ״אדם נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללו והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחיו, שנאמר: ׳חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה׳ - אלו ז׳ ימי בראשית, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה׳ - אלו ימים ונהרות וכל צרכי עולם, ׳שלחה נערותיה תקרא׳ - זה אדם וחוה״ (סנהדרין לח). על פרט אחד מחסד ה׳ אנו אומרים: כי לעולם חסדו - ״לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו. הקדוש ברוך הוא קרע את הים סוף לפני יוצאי מצרים, הרי הוא חסד עולמי - לעולם חסדו. ואז הלא שש מאות אלף רגלי מלבד טף ונשים עם ערב רב הלכו בטוחים בחסדי ה׳ ובהבטחתו שהבטיחם להוציאם מארץ מצרים. ובמעשה בראשית, הלא בשביל אדם אחד אמר הקדוש ברוך הוא יקוו המים וגו׳ ותראה היבשה, ואין זה אלא פרט אחד קטן מחסדי ה׳ שבמעשי בראשית, התהוות הבריאה וכל הנבראים, סדרי הבריאה אשר על אדני חסד הוטבעו. וכל אלו בשביל אדם אחד נבראו, ״לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז), בשביל כל אחד ואחד כדי שיתענג ויתעדן בטוב וחסד ה׳ הממלאים את כל ההויה.",
+                "<b>ומה</b> רב הוא חסד ה׳ אשר ביצירת האדם, שבראו הקדוש ברוך הוא בצלמו, בצלם אלהים עליון לכל הנבראים, גדול אפילו מן המלאכים. חכמתו מרובה. ״אמר רבי אחא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן: נעשה אדם, אמרו לו: מה טיבו, אמר להן: חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה את החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור וכו׳״ (בראשית רבה יז). אדם הראשון השיג את מהותו של כל נברא, הקיף את כל הבריאה כולה, כל הנבראים ביחד, והבין את מהותה, ומהות כל חלק, כל חוליה ממנה, השיג השפעתם ההדדית של כל חלק על חבירו ועל הכלל כולו, והבין שבלעדי נברא אחד היה מורגש חסרון, פגם בכל הבריאה ועל ידו היא משתלמת. קרא שמות לכל הנבראים. השם מורה על עצמיותו ומהותו של כל נברא ועל תכונתו, ולחכמה רבה זו לא זכה אלא אדם הראשון. הביא לפניהם, לפני מלאכי השרת, ולא היו יודעין. חכמה זו כשהיא לעצמה עונג ועדון רב היא, ומדריגה של חכמה זו אינה אלא שליבה אחת בסולם מעלות החכמות וההשגות של האדם, כי הלא בתחילת יצירתו, ברגעים הראשונים, זכה להשגות אלה. ועל ידי השגות אלה נתעלה להשיג השגות יותר עמוקות, יותר עליונות, וכה נתעלה ונתגדל מרגע לרגע. באמת גדלות זו - מסוף העולם ועד סופו חננו הקדוש ברוך הוא בגדלות וברוממות כזו עד שמלאכי מרום טעו ובקשו לומר לפניו קדוש. (ראה בראשית רבה ח). לא יכלו להשיג את תכלית גדלותו ולא ראו שהוא נברא. ואדם זה הכניס הקדוש ברוך הוא לגן עדן, מקור כל התעגוגים, לחם אבירים אכל, מלאכים צולין לו בשר, והיה הולך וגדול, מתעלה ומתרומם, בלי שום הפסק, מחיל אל חיל בהשגות ועליות נצחיות ומתעגג בתענוגים אין סופיים.",
+                "<b>ועדיין</b> לא תמו חסדי ה׳. נתן לו כח הבחירה, סגולה זו שיוכל לבחור בטוב וברע, מפני שאחרי כל התענוגים והעדונים, ההשגות והעליות, היה מרגיש האדם בנתינה זו מעין נהמא דכסופא. אמנם בחינה זו היא כבר למעלה מהשגתנו, אלא לפי חסד הבורא יתברך עם האדם נקרא זה נהמא דכסופא. ובשביל זה ניתנה לו סגולת הבחירה, האפשרות לבחור בטוב וברע. ואם בחר בטוב אזי שכר בחירתו הוא נוטל.",
+                "<b>מה</b> גדול ורב הוא חסד ה׳ עם האדם מפני שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות חסד אתו שיתענג ויתעדן בעונג ועדון שאין בהם צל של פגם, שהוא כבר למעלה מהרגשתנו, נתן לו אותו הכח להיות בוחר. ובכחו גם לבחור ברע, להשפיל את עצמו והבריאה כולה עד הדיוטה התחתונה, ולרדת מטה מטה בעמקי שאול תחתיות, להפוך טוב לרע, גן עדן לגיהנם, עד שהקדוש ברוך הוא אומר: ״אין אני והוא יכולין לדור בעולם״ (ראה סוטה ה). הוא ״דוחק את רגלי השכינה״ (חגיגה טז). ובשביל מה נתן לו כח זה? כדי להוסיף בתענוג של האדם שירגיש ששכרו הוא נוטל, גמול מעשיו הטובים שעשה מתוך בחירתו בטוב.",
+                "<b>חסד</b> זה כלול במדה הראשונה מי״ג מדות, ומזה נשכיל להבין את גודל חסד ה׳ אשר בי״ב מדות האחרות. המדה השניה כוללת בקרבה חסד הקדוש ברוך הוא לאחר שיחטא האדם, ולולא חסד ה׳ אף אם ישוב אל ה׳ בתשובה היותר נעלה כמו התשובה של אדם הראשון שישב בתענית ק״ל שנה (ראה עירובין יח) וסבל יסורי גיהנם שנתגרש מגן עדן, בכל זאת אין מקום לתשובתו - אבד זכות קיומו. שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה? אמרה: נפש החוטאת תמות. אין מקום לתשובה. אלא שהקדוש ברוך הוא ברב טובו, גם אחרי שחטא האדם והפר טוב לרע, השחית וקלקל את הבריאה, הורידה והשפילה, לא הכיר בחסד ה׳ הכלול במדה הראשונה, גם אז לא ידח ממנו נדח, הקדוש ברוך הוא מקבלו בתשובה - ה׳ לאחר שיחטא ויעשה תשובה. וכן בכל מדה יש נצחיות של חסד אין סופי למעלה מהנצחיות של חסד הכלולות במדות הקודמות, הטוב כי לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו. אין קץ ואין גבול לחסדו - חסד ה׳ מעולם ועד עולם.",
+                "<b>בן</b> ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו. והכרה זו פשטה צורה ולבשה צורה יותר עליונה. וכה נתעלתה ונזדככה הכרתו בעלוי וזכוך בלתי נפסק. ראה והשיג, הקיף והבין את חסד הקדוש ברוך הוא אשר בהתהוות היצירה וקיומה. צורת הבריאה - חסד, צורת ההשגות והעליות במעלות החכמה גם כן חסד. היש - חסד, והמטרה - חסד, הבריח התיכון של היצירה הוא חסד. והוא גם המפתח הנועל שערים ופותחם. ומפתח זה בידו ניתן. ביד האדם, בכחו, להתעלות ולהעלות את כל היצירה בעלוי בלתי מוגבל. ובמה? בחסד, כי אין ביצירה אלא חסד, ומה הוא אף אתה.",
+                "<b>וכה</b> התעלה והשתלם בחסד מתוך התעלות והשתלמות הכרתו בדרכי ה׳ יתברך. גדלו והתגדלו יחד אמונתו והכרתו עם מעשי חסדו, שלובים וצמודים. סוף מעשי חסד מתוך אמונה והכרה תחלה. האמונה היא הצורה, והמעשים הם בטויה. וכמו בהביעו דעת האמונה, לא כבשה בלבו ולכבשן אש השליכוהו, כן בעת שהרתיח הקדוש ברוך הוא את העולם כגיהנם, לא יכל לכלוא ולכבוש את בטוי אמונתו, צמאה נפשו לחסד, ישב בפתח האהל והצטער. וכשראה את האורחים ״וירץ לקראתם״, רץ לגיהנם כדי לעשות חסד ולא שינה את הסדר מכפי הרגיל: ״יקח נא מעט מים״, ״רחצו רגליכם״. לא החסיר אף משהו בתענוגם ובכבודם מפני יסורי מחלתו וצער גיהנם, כי אותם המעשים הם בטוי אמונה, אמונה של אב המאמינים אשר גם במו כבשן אש היתה, אור כשדים נצחה, ומכל מדרגה נוספת במעלות האמונה, נוצר צמאון חדש אשר התבטא בחסדים יותר גדולים, וכשם שאין קץ ותכלה לאמונה והכרה, כך אין גבול וקצב לחסד, גבוה מעל גבוה ורום מעל רום. עד אין סוף.",
+                "<b>פרשיות</b> התורה מחסד אברהם, צורתם שלימות, אמונתו והמעשים הם בטוי והתגשמות הצורה. ומפני שהאמין ועלה במעלות אמונה והכרה, עשה חסד והשתלם בחסד. וכל הכופר בגמילת חסד כאלו כופר בעיקר. נבל שלא עשה חסד לא נקרא רע אכזרי, אלא ״אמר נבל בלבו אין אלהים״ - כפר בעיקר, מפני שכל המאמין אמונתו מתבטאת בחסד."
+            ],
+            "XVIII": [
+                "<big><strong>חסד ביחס לרעים</strong></big><br><b>מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. אמר רבי ראובן: ישנים היו אומות העולם מלבא תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא. ומי העירן לבא תחת כנפיו? אברהם, שנאמר מי העיר, ולא תאמר לאומות העולם בלבד, אלא אף הצדקה היתה. ישנה והעירה, כיצד? אברהם פתח לה. פונדק והיה מקבל העוברים והשבים, שנאמר ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אמר ר׳ אלעזר מהו אשל? אכילה, שתיה, לויה.</b> (ילקוט תהלים קי)",
+                "<b>אברהם</b> אבינו האיר לעולם באור של חסד ואהבה. במעשיו הטובים ובחסדיו הרבים שגמל עם כל בן אדם, ברוב טוב עונג ועדון שהעניק לבריות, הפיץ את תורת החסד בעולם. כל מי שנכנס לבית אברהם אבינו היה יוצא שבע תענוגים וכבוד מלכים, והיה הולך לדרכו ומספר בשבחו של אברהם אבינו ובשבחה של מדת חסדו.",
+                "<b>וקרני</b> האור למרחקים הגיעו. מסוף העולם ועד סופו צלצלה שירת הבריות אשר זכו לטעום מנועם חסד אברהם, ותהי שירה זו למנגינה כבירה שהעירה את הבריות, הפיחה בם חיים, הלהיבה בלבותיהם אהבה בין איש לרעהו, רחמים וחמלה לכל יצור.",
+                "״<b>ויהי</b> אור״ - הוארו הלבבות באורו של אברהם אבינו. נתרבו תלמידיו אשר למדו דרכיו והשתדלו להדמות לו, כל אחד התברך בלבבו: ״מתי אגיע למעשי אברהם״.",
+                "<b>אבל</b> פנה אחת בחשכתה הקדירה את פני העולם, לא חדרו שמה קרני אור חסד אברהם, לא שמעו אותה השירה הנעימה של אהבה. סתמו אזניהם ואטמו לבותיהם מתוך רב טוב שהעניק להם הקדוש ברוך הוא. ״תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב בהם? ׳ארץ ממנה יצא לחם וגו׳״ (סנהדרין קט). הם לא שמעו קול שועת עניים ותחנונים, בחלל האויר נשארו ועלו השמימה - ״הכצעקתה הבאה אלי״.",
+                "<b>ומכיון</b> שהאהבה לבריות לא קננה בלבם, תפסה שנאה מקומה. תכלית שנאה שנאו את העני הרעב המושיט ידו לפת לחם, המעורר המון רחמים והשתתפות בצערו. כגזלן כרודף נדמה להם - ״אמרו: וכו׳ למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו מממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שנאמר: ׳פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו״ (שם).",
+                "<b>ומכיון</b> שנטו מדרך החסד, גם דרכי המשפט נתעותו. הרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע. חוקים של עוות הדין והמשפט חקקו חכמי סדום ועל פיהם שפטו שופטיהם. וכה העמיקו לרדת ולהשפיל עד שגזרו: אסור לגמול חסד, מי שעושה חסד מתחייב בנפשו. ״ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מלתא, שפיוה בדובשא ואוקמוה על איגר שורה, אתא זבורי ואכלוה, והיינו דכתיב: ׳ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה׳. ואמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה״ (שם). למדרגה זו של רוע לב ואכזריות ירדו. נתנוה מאכל לזבורי בשביל שהאכילה עני רעב.",
+                "<b>אברהם</b> אבינו בונה את החסד בעולם - הצדקה היתה ישנה והעירה, עשה לה פונדק, מלמד תורה זו לרבים. ואנשי סדום מתאכזרים ומפיצים חוקי אכזריות ורשע, הורסים מה שאברהם אבינו בונה. אברהם אבינו יוצר אור, מעורר אהבה רחמים לאומלל ונדכה, ואנשי סדום מחייבים מיתה למי שאינו יכול להתאכזר וגומל חסד.",
+                "״<b>ויאמר</b> ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה - רבי חנינא אמר: רבה והולכת״ (בראשית רבה מט). רשעתם מתגברת להחשיך את העולם. וגזר להם הקדוש ברוך הוא כליה. מקור הרחמים והחסד חרץ עליהם משפט זה - ״אמר הקדוש ברוך הוא אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של ריבה אינו מניח אותי מלשתוק״ (ראה שם). ומשפטם נחרץ אחרי התראה של כ״ה שנה – ״אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עיקר שלותה של סדום לא היתה אלא נ״ב שנה, ומהן עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הדים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו. הדא הוא דכתיב: ׳המעתיק הרים ולא ידעו׳ ובסוף ׳אשר הפכם באפו׳״ (שם).",
+                "<b>כשגילה</b> הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את העונש הצפוי לסדום, לפי מושגנו היה לו לשמח במשפט ה׳ על הרשעים המהרסים ומחריבים את העולם, הסותרים את בניני החסד שהוא בונה ומפיצים חוקי אכזריות. ״באבד רשעים רנה״ - חורבנם ריוח והצלה לעולם, מיתת רשעים טוב להם ולעולם. אבל אברהם אבינו לא נעכרו רחמיו, רשעתם ואכזריותם לא חסמה בפני זרם האהבה והרחמים, ואברהם אבינו בעל החסד - ״חסד לאברהם״ - נעשה סניגור לאותם שדנים דין מות את מי שגומל חסד, גם עליהם רחם והשתדל למצא בהם זכות - ״כרחם אב על בנים - מאיזה אב? תני ר׳ חייא: כרחמן שבאבות, זה אברהם אבינו. אתה מוצא שכשהתפלל על סדום ועמורה, אמר לפניו: נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם וכו׳״ (ילקוט תהלים קג). ולא הסתפק בתפלה אחת אלא הרבה לבקש ולהתחנן עבורם. השתמש בחסד העליון שניתנה לו הרשות לדבר עם ה׳ גם לטובת סדום. ״ויגש אברהם ויאמר וכו׳ ר׳ אליעזר פשט לה: אם למלחמה אני בא. אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא״ (בראשית רבה שם). לכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה (רש״י). הכניס את עצמו לסכנה לדבר קשות כמו איוב מרוב יסוריו (ראה שם), כדי להציל את הרשעים בוזי דבריו ומחשיכים אורו בעולם.",
+                "<b>ולולא</b> נגש אברהם לבקש ולהתחנן עבורם ולדבר קשות, היה זה פגם במדת חסדו והיה נתבע על חורבנה של סדום, כמו שמצינו אצל נח שתובעים אותו על שלא התפלל על דור המבול, אף על פי שרשעים היו, על כל עבירות שבתורה עברו - ״וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה״ - בכל זאת היה לו להתפלל ולבקש רחמים עליהם. ״אמר רב הונא בשם רבי יוסי: ק״כ שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה אמר לו: ׳עשה לך תבת עצי גופר׳. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים, והיו אומרין לו: ארזין אלו למה? אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן. כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהם מבול שנאמר: ׳וימח את כל היקום׳״ (תנחומא נח ה), ק״כ שנה התרה בהם והוכיחם על מעשיהם הרעים, בכל זאת לא יצא ידי חובתו. כשנגזרה הגזירה ולא עשו תשובה, צריך היה להתפלל וללמד סנגוריא עליהם, ומכיון שלא התפלל, לא עשה עמהם חסד זה, מתיחס המבול אליו. נח שבזכותו ובמסירת נפשו ניצול העולם מכליון גמור, שדאג בעד קיום כל מין ומין מחי וצומח, ועל ידו נבנה העלם מחדש - הוא נתבע על חרבן העולם, המבול נקרא מי נח - ״כי מי נח זאת לי״ (ראה זוהר נח סז). תולין בו הקלקלה, העונש המגיע להם עבור מעשיהם הרעים נקרא על שמו, כאלו הוא גרם לזה, מפני שלא התפלל. ואף על פי שאם היה מתפלל לא היתה תפלתו נשמעת, כי הלא לא היו שם עשרה צדיקים, בכל זאת כיון שלא ידע היה לו להתפלל ולבקש רחמים.",
+                "<b>עד</b> כדי כך מגיע גודל חיוב החסד אפילו עם הרעים שברעים, מתנגדיו ושונאיו בוזיו ומלעיגיו, אשר ברשעתם הורסים ומקלקלים את אשר במסירת נפשו בנה ותקן, וגם אסור להתחבר עמהם אף לדור בשכנותם, שהרי אברהם אבינו נתרחק מפלשתים, ובמושב לצים לא ישב (ראה עבודה זרה יט), שלא חטאו בלצנות אלא לאחר מאות שנים, - ועל אחת כמה וכמה נתרחק מסדומים (ראה שם), אשר רשעתם עד לשמים הגיעה, ובכל זאת עשה עמהם חסד, והתפלל עליהם, מפני שמחויב הוא לסבול גם אותם, כמו שה׳ יתברך ברב טובו סובל את החוטא, ואיננו מסיר חסדו ממנו אף בעת חטאו, כן גם האדם, מה הוא אף אתה."
+            ],
+            "XIX": [
+                "<big><strong>עומק הדין</strong></big><br><b>תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן וכו׳ עומק הדין.</b> (פסחים נד)",
+                "<b>״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״.</b>",
+                "<b>״אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות״.</b>",
+                "<b>בכדי</b> שנוכל להשיג איזה מושג בעומק הדין שהוא נעלם ומכוסה מבני אדם, צריכים אנו לעיין באופני החקירה והדרישה שבהם האדם נחקר ונדרש, ושעל ידיהם מתגלות העמוקות והנסתרות אשר בשבילם האדם נדון.",
+                "<b>הבחינה</b> הראשונה היא הבנת המעשים - ״המבין אל כל מעשיהם״. לפי השקפה ראשונה פלא הוא מה שאנו משבחים את הקדוש ברוך הוא בהבנה זו, הלא גם בני אדם אשר רק לעינים יראו, יודעים ומעריכים את כל מעשה ופעולה אם טובה היא או לא. הוי אומר שהבנת המעשים עמוקה היא מאד מאד, והערכתנו אם טובים או רעים המה, אינה מתאמת עם המציאות האמתית. לא כל מה שנדמה לנו לטוב, כן הוא, יתכן שהוא רע, ומה שהערכנו לרע, טוב הוא. ואף אחרי שהאדם זוכה להיכנס בהיכל המחשבה פנימה, מתבונן ומתעמק בעמקי חקר נפשו, מתחיל להתיר את הקשרים והסבכים, בא לידי חשבון הנפש, בקורת המעשים, חיפוש הדרכים, אין בכחו להתרומם מעל לגבולי מושגיו, להשתחרר מהמועקות אשר בהם הוא נתון, אם מושגיו הערכותיו והשקפותיו לא נשתנו ולא נתחלפו, כי הם הם החומר למחשבותיו והגיונותיו. ואם אלה לא ישתנו שנוי עקרי ויסודי, מושגיו בטוב ורע לא נתעמקו, הערכותיו והשקפותיו לא קבלו צורה יותר בהירה, החכמה והגדלות מאין תמצא, הרוממות והעליה מאין תוצר?",
+                "<b>חייב</b> הוא להחליף כל מושגיו והערכותיו אשר כבר הכו שרשים עמוקים בלבו, ולהשיג מושגים יותר קרובים אל האמת בטוב ורע, הערכות עמוקות, השקפות נכונות, על ידי התבוננות עמוקה בדברי חז״ל הק׳, כי אחרי העיון ויגיעה רבה בדבריהם הקדושים מתגלים לנו אוצרות של חכמה, גנזי נסתרות, חדושים נפלאים לא שערנום מקודם. אופקים שקודם ראינו שם אור שמש וזהרי טוהר, מתברר לנו ששקועים הם בצל ובענן, לא זרחה עליהם השמש מעולם. ובה במדה שמושגינו מתבהרים ומזדככים, מכירים אנו שהמחיצה בין טוב לרע מתקטנת ומתקצרת, אין בינם אלא כחוט השערה. קשה לצמצם, לכוון, לסמן את הגבולים בקוים ישרים. הרע נכנם בתוך תחומי הטוב, והטוב נבלע בתוך תחומי הרע, ובשביל זה השבוש מצוי, ועלול הוא האדם לטעות ולהשתבש, נדמה לו שפניו לטוב מועדות ובאמת כבר חלף ועבר את חוט השערה - בתו הרע הוא.",
+                "״<b>קץ</b> כל בשר בא לפני״ - ״אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו, אלו רבים על אלו בחמוס ממון, ואלו רבים על אלו בחמוס דברים״ (בראשית רבה לא). הנגזלים שבדור המבול מה חטאו, ולמה נגזרה גם עליהם הגזרה, משום שגם הם חמסו - ״מלאה הארץ חמס״, צעקו יותר מדאי על הגזלנים. הלא מותר לו לעשוק למחות, לזעוק מרה על עושקהו, אבל מכיון שהרים קולו יותר מכפי הראוי, איננו רק נגזל אלא גם גזלן. את כל אשר לו לקחו הגזלנים, עלוב הוא ונדכה, וגם חמסן. חמס את הגזלנים, וגם עליו נחתם הגזר דין של כליה, נמחה מתחת השמים יחד עם הגזלן, מפגי שגם הוא בהרמת קולו, בצעקתו היתירה - גזל וחמס, שניהם חטאו ושניהם נענשו באותו עונש מר. הרי לנו ציור של העברת הגבולים מטוב ורע. בהרמת קול, בצעקה יתירה, נהפך הנגזל והנדכה, לגזלן לחמסן של דור המבול.",
+                "<b>כששלח</b> יעקב אבינו את בניו מצרימה, אמר: ״ואל שדי יתן לכם רחמים״, ואמרו חז״ל: ״מה ראה יעקב לברכם באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב אבינו, עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו וכו׳ לפיכך היה מתפלל לאל שדי ואומר מי שאמר לשמים וארץ די יאמר ליסורי די״ (תנחומא מקץ י). מקודם אמר יעקב: ״לא ירד בני עמכם״. ״אמר לו יהודה: אבא! אם בנימין הולך עמנו, ספק נתפס וכו׳ ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב. מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי״ (ראה תנחומא שם ח). גם לדברי יהודה היה כאן ספק של פקוח נפש, סכנת נפשות עבור בנימין, אלא שהודאי מכריע את הספק. כששלחם יעקב בדרך של סכנה זו, תמך את ברכתו בזה שנרדף הוא מעשו אחיו עוד מבטן אמו. והנביא הושע (יב:ג) מתנבא: ״וריב לה׳ עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו במעלליו ישיב לו בבטן עקב את אחיו״. הקדוש ברוך הוא תובע מעם ישראל על שעקב בבטן את אחיו - ״ריב לה׳ עם יהודה״.",
+                "<b>יעקב</b> אבינו אשר נרדף כל ימי חייו מעשו אחיו, אשר עברתו שמרה נצח (עמוס א וראה בראשית רבה סז), רדפו ורב עמו עוד בבטן אמו, יעקב אבינו הנקרא מותמם מרחם, תובעים אותו על מעלליו - ״בבטן עקב״, חטא של תינוק בעת לידתו. אמנם נרדף הוא, אבל דין שמים אומר שגם רדיפה יש כאן - ״וידו אוחזת״. נפלאים הדברים.",
+                "<b>הקדוש ברוך הוא</b> מבין אל כל מעשיהם.",
+                "<b>עד</b> כאן הבנת המעשים הנראים והנגלים לפנינו לכאורה, ובכל זאת הם סתומים וחתומים. וכמה רחוקים אנו מלהבין בחינה של ״וה׳ יראה לבב״. בכדי שנוכל להשיג מושג כל שהוא במהותה, נחוץ להבין מקודם עד כמה האדם רואה לעינים, ואחרי שנשכיל לדעת עומק מדה זו עד קצה, נבין ששם מתחלת המדה של ״וה׳ יראה ללבב״.",
+                "<b>ועד</b> היכן היא ראית עינים של בן אדם רואים אנו אצל אברהם אבינו. ״׳אשרי האיש אשר לא הלך׳ - זה אברהם אבינו וכו׳ ׳ובמושב לצים לא ישב׳ - שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו, שנאמר: ׳ויהי כי טוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו׳״ (עבודה זרה יט).",
+                "<b>כח</b> הליצנות שהיה טמון בלבות אבות אבותיהם נתגלה ויצא לפועל רק בימי שמשון. ומכיון שהרגיש אברהם אבינו בכח זה צפה וראה את התוצאה - ליצנות. לצים הם, והורה הלכה ״ובמושב לצים לא ישב״. הלצנות של יוצאי חלציהם נזקפה על חשבונם מפני ששורש כח זה מלבבם ינק, וכה נתגלגל כח זה מאבות לבנים עד שגדל ועשה פרי של לצנות, קראו את שמשון לשחק לפניהם. לפי ראות עינינו אין אנו מוצאים גם אצלם חטא של לצנות, כי הלא דרך המנצחים לשמח בנצחונם ולבזות את שונאיהם, וגם הם רצו לבזות את שמשון הגבור אויבם ומחריב ארצם, צוו לו שישחק לפניהם, והם לא התלוצצו כי אם שמחו בנצחונם, אבל כיון שגרמו ללצנות, השתתפו בלצנות, לצים המה, ולא רק הם. אלא גם אבות אבותיהם׳ ולולא נפרד מהם אברהם אבינו, לא היה נקרא עליו הפסוק ״ובמושב לצים לא ישב״, מחויב היה להרגיש בכח זה, להבין את התוצאות, ולהתרחק מהם, זו היא מדת בשר ודם למצא את הגרעין, את השורש, ולראות את הנולד ממנו, מהסיבה הראשונה, את אשר יסובב ממנה, מהכח את הפעולה, ולהתחשב עם הכח כמו עם התוצאות, והאדם השלם אשר לו עינים, יראה ויבין מרמז קל מרמיזא דרמיזה את כל ההשתלשלות וההתפתחות, תולדותיהם ותולדות תולדותיהם המתפשטים מכח הסיבה הראשונה.",
+                "<b>ולא</b> כן מדת הקדוש ברוך הוא. האדם מסתכל בלב חברו על ידי רמזי מעשיו, מהמעשים הוא דן על מה שחבוי וטמון בסתרי לבבו, ולפי ידיעה זו אחרי שמצא את השרש מעריך הוא את התוצאות. אבל הקדוש ברוך הוא דן את המעשים לפי הלב ״ה׳ יראה ללבב״, כביכול מסתכל ישר בלבו. של אדם והלב מגלה ומבאר את תוכן המעשים. ״היוצר - רואה - יחד לבם מבין אל כל מעשיהם״.",
+                "<b>כשבא</b> שמואל הנביא לבית ישי למשוח את אחד מבניו למלך על ישראל, ראה את אליאב ויאמר: ״אך נגד ה׳ משיחו״. ברור הדבר, שמואל הנביא אשר נכתר בשם הרואה, כשרצה למשח מלך על ישראל שכסאו נכון יהיה עד עולם, וממנו יצא משיח צדקנו, הסתכל לא רק בתוך תוכו של האדם העומד לפניו, אלא גם בכל מה שיש איזה קשר ויחס לאדם זה, כי הלא בזה תלוי העתיד והנצח של עם ישראל, שהוא תכלית כל היצירה. בחנו, בדקו ומדדו באמת העתיד והנצח, אם מתאים הוא וכל יוצאי חלציו עד סוף כל הדורות למלא תפקיד זה, ולא מצא שום דופי ופגם - ״אך נגד ה׳ משיחו״׳ והקדוש ברוך הוא ענה לו ״כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב וגו׳״. ״אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן? מאליאב, שנאמר: ׳ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן וגו׳ כי למען ראות המלחמה ירדת׳. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכולהו כתיב: ׳לא בזה בחר ה׳״ ובאליאב כתיב: ׳וכי מאסתיהו׳ מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא״ (פסחים סו:). ופירש רש״י: ״לא בחר, משמע מעולם, אבל מאסתיהו משמע, השתא מאסתיהו, מפני שהוא רגזן, מאסו, מכלל שמתחלה נבחר, ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן, מאסו״. אף ששמואל הנביא כיוון לדעת המקום דמעיקרא הוי חזי, לא נמצא בו שום פגם, שלם היה בתכלית השלמות, ראה עד מקום שהאדם יכול לראות, וכח נעלם זה של רגזנות היה חבוי ונסתר בעמקי תחום הנפש, טמון וגנוז לפני ולפנים, לא שלטה שם גם עינו של שמואל הנביא, והכתוב מעיד על זה שאין בכח אנוש לראות בסתרי עומק אלו ורק ה׳ יראה ללבב, זו היא מדת הקדוש ברוך הוא, ואת אליאב דנו לפי מדה זו, לפי מה שהקדוש ברוך הוא רואה את הלב. ובמה חטא אליאב? הלא הוא אחיו הגדול, דוד מחויב לכבדו, ואליאב צריך לחנכו, וכשראה שעזב את הצאן הוכיחו מפני שחשב שירד לראות את המלחמה. אבל בשמים מצאו בזה נצוץ של רגזנות, והורידוהו מגדולתו, בשביל חטא זה הפסיד מלכות ישראל, ולא לאחר החטא אלא קודם דקודם, מעת שנולדה הסיבה הראשונה, מעת שצמח בלבו שורש הכח של רגזנות, כח שהיה חבוי, גנוז בתחום הנפש, יותר נעלם מכח הלצנות של פלשתים שהרגיש בו אברהם אבינו, וכח זה של רגזנות רק ה׳ הרואה ללבב הכירהו, ובכל זאת הורידוהו מגדולתו, כי האדם נדון על כח של מדה, רעה או שורש של חטא אשר גם עינו של שמואל הנביא לא שזפתו. נפלא הדבר! שמואל הנביא איננו יכול לראות את זה, קצרה השגתו מפני שהוא למעלה מהשגת אנוש, האדם יראה לעינים - לב האדם סתום וחתום, אין העין רואה את כל הלב, ובכל זאת האדם נדון על זה, בשביל חטא כזה מורידין אותו ממלכות ישראל, מפני שהוא חייב לראות את לבו בלבו, אף שעדין לא גדל הכח ולא עשה פרי, בכל זאת צריך הוא לעמוד על הסיבה הראשונה, אשר יוליד כח זה, שיצא לפועל אחר זמן רב, זו היא הבחינה של וה׳ יראה ללבב.",
+                "<b>ויש</b> עוד בחינה יותר עמוקה. אני ה׳ חוקר לב, כביכול, חוקר את לבו של אדם, הסתכלות יותר עמוקה וחודרת, בסתרי תעלומות הנפש, נוספת היא על הבחינה ״וה׳ יראה ללבב״, ובוחן כליות הוספה היא על הבחינות הקודמות. מה נורא ואיום הוא יום הדין! מדרגה הראשונה ראית הלב של הקדוש ברוך הוא, עמוקה כבר מראית הנביא, אחריה חקירת הלב. ואם בראית הלב, יודעים אנו שתחילתה היא הגבול להשגת בן אדם, הרי חקר לב אין לנו כבר שום מושג בזה, ונוסף לזה בוחן כליות, ובאופני חקירה ודרישה אלו דנין את האדם, אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו.",
+                "<b>עד</b> כאן שמענו מצוי עומק דינו של אדם, אם מעשיו הם בתכלית השלמות, ואם לבבו טהור וזך או לא. אבל אם הגיע אדם למדרגה זו שבשלמות שכביכול מסתכל בלבו, ומעיד עליו שהוא שלם, לכאורה איננו צריך לדאג ולפחד מאימת הדין. אבל אחרי העיון מתברר לנו שגם אדם שלם זה איננו יכל לומר זכיתי.",
+                "״<b>ויהי</b> היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה׳ ויבא גם השטן בתוכם וכו׳״. ״אותו יום ראש השנה היה, ובא השטן להשטין עליו״ (ראה רש״י איוב א). הקדוש ברוך הוא העיד עליו: ״אין כמוהו בארץ איש תם וישר וכו׳״. ״אמר ר׳ יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳, ובאיוב כתיב: ׳תם וישר ירא אלהים וסר מרע׳״ (בבא בתרא טו). גדול מה שנאמר באיוב. - אל מדרגות עליונות שבשלמות עלה שגם אברהם אבינו לא הגיע עליהם, שלם בתכלית השלמות - ״איש תם וישר״׳ ובכל זאת מצא השטן מקום להשטין. ״החנם ירא אלהים, הלא אתה שכת בעדו ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו״. גם השטן הודה שבמצבו זה אין בו שום פגם, אלא שאם ישתנה מצבו מהקצה אל הקצה, תפגם שלמותו בשביל שמדרגתו העליונה, שלמותו הנפלאה קשורה ותלויה באשרו - ״הלא אתה שכת בעדו״. ״לא עבד איוב את המקום אלא מאהבה״ (סוטה כז), ובכל זאת קטרג השטן. נסהו בנסיון מר שיצא נקי מכל נכסיו, בניו נהרגו. ״ערם יצאתי וגו׳ ה׳ נתן וה׳ לקח״. שנוי מצב כזה: ״הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם״, - ״אמר רבי יוחנן: מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב בעולם הזה מעין עולם הבא, שנאמר: ׳ונגש חורש בקוצר׳״ (ילקוט איוב א). בנסיון כזה נסהו ממצב של מעין עולם הבא למצב של עניות ואומללות שאין כמוהו אם יעמד בצדקתו ובישרתו, אם לא ירד ממדרגתו העליונה. ועדין קטרג השטן בראש השנה שלאחריו, אולם גע אל עצמו ואל בשרו וכו׳, אף שעמד בנסיון הקודם, אבד עשירות של מעין עולם הבא, שיכל את בניו, בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים, ועוד פעם נסהו ביסורים קשים ומרים. יסורי יציאת הנפש - ״אך את נפשו שמור״ - ״שלא תצא״ (רש״י איוב ב). ״שבור חבית ושמור יינה״ (בבא בתרא טז). יסורים שאין החי יכול לסובלם. בנסיון זה נתנסה איוב, שהקדוש ברוך הוא העיד עליו שהוא גדול מאברהם אבינו, מפני קטרוג השטן, הרי שדנין את האדם לא רק לפי מצבו העכשוי, אלא בדין שמים מתחשבים עם שנויי המצבים אשר יכולים לפעול על האדם, אף שאין דנים את האדם אלא באשר הוא שם (ראה ראש השנה טז), במדרגתו העכשוית, אבל מתחשבים עם כל שנויי המצבים אשר יכולים להיות, באשר הוא שם לפי מדרגתו, באופן זה, שכל שנויי המצבים לא יזיזוהו ממקום עליותו, אף שנוי מצב של מעין עולם הבא, למצב של עניות ויסורי מות.",
+                "<b>וכאשר</b> מצרפים אנו את כל הבחינות האלו: המבין אל כל מעשיהם, וה׳ יראה לבב, אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות, ואחרי כל בחינות אלה, אף אם ימצאו שלם ותמים אין בו דופי, אין דנין אותו לפי מצבו זה, אלא לפי כל המצבים אשר בכחם לעשות איזה שנוי בקרבו - יכולים אנו להשיג איזה מושג מעומק הדין המכוסה מבני אדם."
+            ],
+            "XX": [
+                "<big><strong>צלם אלהים</strong></big><br>א. <b>כל</b> דרכי הנהגת החיים, בין החיים החומריים, בין החיים המוסריים, בין חיי הצבור בין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מדת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו, בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו, ומזלזל בכל החיים כלם, עד כדי כך שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב, גם על דבר הקל שבקלים: לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מיקר ומחבב את החיים, ובכל כחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו.",
+                "<b>כללו</b> של דבר: ההכרה בערך עצמו, היא בחינת החיים, ומדת העליה לכל האדם אשר על פני האדמה. ולכן העיקר הגדול מעיקרי חיינו הוא, להכיר ולדעת ערכו של האדם כפי שהעריכה אותו התורה, מפני שאך היא היא האמת לפי המציאות, ואך בהכירנו את האמת הזאת, תתבסס העבודה אצלנו, ואך אז יהיה בידנו קנה המדה האמתי למוד על פי כל מעשינו ותנועותינו, בכל הנהגתנו הכללית והפרטית.",
+                "״<b>הוא</b> היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: בצלם אלהים עשה את האדם״ (אבות ג:יד).",
+                "<b>חיבה</b> יתירה זאת הנודעת לנו, היא היא המגלה לנו גדולת האדם וערכו, חשיבותו כלפי עצמו, וחיבתו אצל בוראו יתברך שמו, כי כשנתבונן בשימת לב, בטיבו וערכו של תואר צלם אלהים, ונחקור לדעת עד היכן הדברים מגיעים, אז נמצא, כי באמת עולה הוא לאין שיעור וערך על כל טוב ונעלה, שישנם ונמצאים בכל המציאות כולה, בכל מעמקי ומסתורי הבריאה של רום ותחת.",
+                "<b>ואך</b> אז נבין, כי חקירת כל חכמי לב החוקרים מימות עולם, לדעת ולמצוא סגולת נפש האדם, והולכים ומודדים בחכמתם גדולת האדם וערכו, לא תגיע מדתם והכרתם אף לעקבה של אותה הגדולה, של צלם אלהים, שהאצילה התורה להאדם, כי הרי כגודל הערך וההכרה שאפשר להעריך ולהכיר ברוממותו הבלתי משוערת של האלהים בורא העולם יתברך שמו, הוא גודל ערך התואר המתואר בו האדם בהתדמות מה להבורא יתברך.",
+                "<b>מתוך</b> הכרת הערך כגון זו, אפשר לנו להבין את העבודה המוסרית הגדולה המוטלת עלינו, היא תורת חובת הלבבות שאנו מוצאים על פי תורתנו הקדושה, תורה מוסרית גדולה ונשגבה, שאין דוגמתה בכל תורות המוסר, שהשיגו ועשו חכמי עולם על פי שכל האנושי.",
+                "<b>כי</b> אך מתוך אספקלריא מאירה זו, עלינו להסתכל על המצוה הגדולה של ״והלכת בדרכיו״ (דברים כח:ט), וכמו שדרשו חז״ל: ״זה אלי ואנוהו״ - ״הוי דומה לו, מה הוא רחום אף אתה כו׳״ (ראה שבת קלג), הכוללת בה כל תורת המוסר וההשתלמות על ידי ההתדמות לו יתברך שמו, ולא תעמוד לפנינו השאלה, איך יתכן הוא ציור ההתדמות של האדם החלש וחדל אונים הלזה לקונו?",
+                "<b>כי</b> אז נכיר ונדע, כי אין מצוה זו של ההליכה בדרכי ה׳ - אך גזירת מלך הגוזרת על האדם, להיות מה שהוא אינו כלל, כי אם, המצוה הגדולה הלזו, אך מתאימה היא, עם הידיעה והחיבה יתירה הנודעת לנו, בדמותו וצלמו של האדם, כמחייבת את האדם, שיהיה מה שהוא ראוי להיות באמת מראשית יצירתו, ולהוציא אל הפועל מה שיש בו בכוח, להתדמות אל מה שדימהו יוצרו.",
+                "<b>הכרת</b> חיבה יתירה זו, צריכה היא שתהיה אצלנו כחותם על לבנו, לבלתי הסיח דעת ממנה אף רגע, ועלינו להתאמץ בכל עוז להשפיע על נפשנו, שנחבב את עצמנו באותה החביבות היתירה שמחבב אותנו הבורא יתברך. העולה על חיבת כל הנבראים כולם שברא בעולמו, ובכל כוחנו נשתדל להשתלם ולהיות האדם כצורתו האמיתי, ברו כתוכו, בזה שנוציא אל הפועל כל מה שיש בכוחנו, להנהיג את כל תנועות החיים, על פי ההתדמות אליו יתברך שמו, עד שנהיה אותו האדם אשר בו מתפאר הקדוש ברוך הוא ואומר: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א).",
+                "ב. <b>אמרו</b> חז״ל: ״כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות, ומאי טעמא? ׳שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם׳״ (בראשית רבה לד).",
+                "<b>כשנעמוק</b> בדבריהם נמצא: כשבאה התורה להזהיר באזהרת עונש מיתה, על אותה המצוה השכלית הגלויה לכל, שהשכל מכריחה ובשום אופן אי אפשר לכפור בה, היא האזהרה של שפיכות דמים, לא די לה להתורה לבא להאדם בטענת אותו הטעם הפשוט של ישוב העולם, שלא לתהו בראה ולשבת יצרה, ואם איש את רעהו חיים יבלע, הרי העולם חרב ונהפך לתהו ובהו, וגם לא בטענת אותו הטעם היותר עמוק, שכל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא, כי בכל אלה, עוד לא מצאה התורה די ספוק חומר צורת האזהרה הלזו, וכשבאה להרחיק את האדם מאותה העבירה החמורה שבחמורות, ולהזהירו בעונש מיתה עליה היא מאיימת עליו בהצד היותר חמור שבה, ומה הוא החומר הגדול הלזה, העולה על כל חומרות צדדי הרציחה? היא הידיעה שכל השופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות. הרי אין החומר של הרציחה, רק מה שהוא מחריב את הישוב, וגם לא מה שהוא מאבד עולם מלא, אלא הצד היותר חמור שבעוון זה הוא מה שחילל קדושתו של האדם, ופגע בדיוקנה של מעלה, וכאלו הוא ממעט את הדמות, והוא עולה בחומרו, על ההשחתות והחורבנות שהוא משחית ומחריב בידים ממש בשפיכת דם האדם.",
+                "<b>מתוך</b> הכרה בהירה זו בחומר עוון הרציחה, נשכיל להבין משפטי צדק ששפטו חז״ל לומר: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים״ (בבא מציעא נט). ״וכל המלבין פני חברו ברבים, והקורא לחברו בכנוי, והמתכבד בקלון חברו, אין להם חלק לעולם הבא״ (ראה פירוש המשנה סנהדרין י). שהרי עבירות הללו פוגעים הם בכבוד האדם החביב שנברא בצלם אלהים, והורו חז״ל שזלזול כזה בשאט נפש בכבוד חבירו׳ עולה הוא בחומרו על כל העבירות שבעולם, ״שכל הסוטר לועו של ישראל׳ (שהם נקראים אדם לשון רש״י שם) כאלו סוטר לועו של שכינה״ (סנהדרין נח), והרי הוא בכל מה שנאמר: ״את ה׳ הוא מגדף, הכרת תכרת הנפש ההיא״. ואף השוגג ומוטעה לחשוב שהם עבירות קלות, גם כן מתחייב בנפשו, כיון שאינו יודע ומכיר חביבותו וקדושתו של האדם, הרי אבד את צורת האדם, ״והרי הוא בעל נפש גרוע, שאין בה שלמות ואיננה ראויה לעולם הבא, שנאמר: אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו״ (ראה פירוש המשנה שם).<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">הערת המערכת: ראה שם שהרמב״ם מביא את הפסוק ״אל תהיו כסוס כפרד אין הבין״ (תהלים לב).</i>",
+                "<b>השקפה</b> עמוקה ורוממה הורו לנו חז״ל, השקפה, המעלה את שכלנו אל אותו הגובה הראוי לו בהכרת ערכו של האדם, והוא, שמלבד חשיבותו של האדם כלפי עצמו, שהוא בריה נפלאה בכל הבריאה כולה, וחיבתו אצל בוראו יתברך שמו, שהוא מתפאר בו: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א), יש לו להאדם חשיבות וערך יותר גבוה, בזה שהוא מציאות של קדושה וכבוד אלהים, עד שהוא נחשב לדיוקנה של מעלה ואיקונין של מלך שכל הפוגע בו הרי הוא כממעט את הדמות.",
+                "<b>הכרה</b> רוממה זו צריכה היא לברוא בנפשנו גיל ורעדה כאחד. כשאנו מתבוננים ומסתכלים בהכרה זו, ודאי הוא שתמלא נפשנו שמחת הנפש וגדלות הדעה, על רום גדלות האדם וקדושתו, יחד עם זה רגשי יראת שמים וחרדת קודש יקיפו אותנו, רצון בוער להשתלמות ועבודה מוסרית יוולד בלבנו, עבודה מוסרית - שיהיו כל תנועות החיים שלנו נכונים ורצויים לפי רום ערך קדושת האדם, בהתעלות השכל, קשוט המחשבות, טכסיס המדות, וסדרי הנהגת המעשה, על פי ההשתדלות לדמות צורה ליוצרה, שלא לגרום חלילה פגם בדמותו הנכבד, עלבון בכבוד ה׳ החופף עליו, ושלא יאמרו משל הקדמוני: ״למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מנוהו מלך, ואחד יצא לליסטיות, כל הרואה אותו בקלקולו אומר הוא המלך. צוה המלך והורידוהו״ (ראה סנהדרין מו).",
+                "<b>ולא</b> עוד, אלא שהיראה צריכה היא שתעלה על השמחה לאין שיעור וערך, כי השמחה גם היא, אך מכפילה היא את היראה בכפלי כפלים, כדוגמה מה שאירע ליעקב אבינו ע״ה, באותה שעה שלן במקום המקדש, ודבר ה׳ אליו הגיע בבשורת הברכות המרובות בנחלה בלי מצרים, וכשהקיץ משנתו, תחת לשמוח בברכת ה׳ אשר אתו, ובההבטחות הנפלאות שהובטח, נתירא יראה גדולה מקדושת המקום, באמרו: ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״, כן אנחנו, כשאנו באים לידי הכרת גדולת האדם ומקומו בעולם, ושמחה בלי מצרים תמלא נפשנו, באותה שעה עלינו להתירא יראה גדולה, וגם לנפשנו נאמר: ״אכן יש ה׳ בקרבנו, אין האדם אלא דיוקנה של מעלה, מה נורא הוא האנכי שבקרבי, ואנכי לא ידעתי!״"
+            ],
+            "XXI": [
+                "<big><strong>הקדמה בשם ״ראש דבר״ מאת מרן לספר ״עץ פרי״</strong></big><br><b>הרעיון</b> הנשגב אשר העיר את לבות רבותינו גאוני דורנו, ראשי גולת אריאל, לחבר את הספרים הנכבדים האלה ולקובען על ידנו, הוא הבת קול היוצאת מהר חורב המכרזת ואומרת: ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״, כי קרא ה׳ לרעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה׳. כי איש אשר יראת ה׳ נגעה בלבו, הלא במסתרים תבכה נפשו ועיניו תרדנה מים, לראות בעלבונה של תורתנו הקדושה, אשר בעוונותינו הרבים ירדה פלאים ומונחת בקרן זוית, אין תומך בידה ואין מי יחזיק במעוזה. לפנים בישראל היו שוקדי תורה, ובתי כנסיות ובתי מדרשות היו מלאים תמיד מפה אל פה לומדים אשר תורתם אומנותם ובעלי בתים אשר קבעו עתים לתורה, חבורות חבורות הרביצו תורה ברבים בשיעורים קבועים לתורה ולתעודה, ועוד אצל כל איש ישראל מכספו ומפתו להחזיק על שולחנו לומדי תורה בחורי תלמידי הישיבות ולומדים הגונים למען הגדיל תורה ולהאדירה.",
+                "<b>אבל</b> בימינו הנה צרכי החיים נתרבו על אחת שבע והדברים אשר היו נחשבים לפנים למותרות נהיו עתה להכרחיות וכל עמל אדם לפיהו. חפשיות הדעות תפרוצנה בארץ הממיתים כל רגש דעת קודש ואהבת התורה מלבבות בני הנעורים. והלומדים המעטים, הנה ממחסור, מעוני ומדלות ומצרכי החיים המרובים והקשים אשר עליהם, מוכרחים המה לדאבון לבבם להניח את התורה ולבקש טרף חוקם לתחיות נפשם ונפשות בני ביתם. על כן תפוג תורה וחכמה מאין תמצא, ומה יהיה אחרית כל אלה? מי יורה דעה ומי יבין שמועה! מי יישר הדורים בעמקה של הלכה! מי יפרק הוויות! מי יפענח נעלמים! מי יגיד ליעקב דבר ה׳? הן זה קרוב לשני אלפים שנה מאז גלינו מארצנו והודחנו מדחי אל דחי, את בית קדשנו שרפו באש, את כל מחמדנו בזזו אבל את תורתנו הקדושה נצר ישראל מכל משמר. כמה גזירות שמד הרג ואבדון גזרו עלינו בימי הבינים שנות ראינו רעה, אבל זאת התורה היא שעמדה לנו לבלי נהיה טרף לשיניהם בחרות אפם להשאר אמונים כהיום הזה עם תורתו בלבם.",
+                "<b>ומה</b> תדאב נפשנו עוד יותר עתה... בהימים המאושרים האלה<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">הכוונה בזה כפי שפירט לפני כן, שבתקופה ההיא עלה על כסא המלוכה ברוסיה מלך ליברלי שהעניק חופש ליהודים.</i> אשר חדלו כל המפריעים החיצונים נגד תורתנו, הנה לתוגיון נפשות יראי ה׳, עיניהם כלות לראות איך נקפאו כל רגשי אהבת התורה בעוונותינו הרבים מקרב אומתנו בקור וקפאון נורא מסיבת הרוחות והדעות הנוראות הסוערות מים הזמן הבוגד ומעול דאגת הפרנסה וצרכי החיים אשר גבהו בימינו למעלה ראש.",
+                "<b>אמנם</b> כבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא על ידי אדון הנביאים כי לא תשכח עדות מפי זרענו, ותולדות ימי עמנו כראי מוצק תעמיד לנגד עינינו את כל התלאות וההרפתקאות דעדו עלן והמאורעות הנוראים אשר עברו על עמנו ועל תורתנו, כי לא פעם אחת קרה כאלה אשר זנחו בני ישראל את תורתנו, פעם מרוב טובה ופעם מרוב יגון ותלאה, גלי ים עברו עלינו ועל תורתנו, דכיות תהום כסתנו, צפו מים על ראשינו, עד כי אמרנו נגזרנו, ויזכור ה׳ את בריתו ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, ויזרח לנו שמש אור תורתנו, ותחי רוח יעקב בקרבו וישר עם כל לוחציו ומעניו ויוכל, לבני ישראל היה אור במושבותם, נתחדשו הישיבות ורבו התלמידים ויפרצו שוקדי התורה ונוצרי עדותיו בכל לב ידרשהו.",
+                "<b>זהרי</b> קרני אות הבריות והבטחתו על ידי נביאיו, מתנוצצים לפנינו עתה גם מבין חשכת ערפל בניצוצות דקות אבל מבריקות לאות נאמן כי עוד יהל ויזרח שמש התורה בנוגה ברק זרחו. הלא הנה ההתפעלות והתרגשות העדינות המתרוצצות ומתנוצצות עתה בלבות רבים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל נדיבי עם אלהי אברהם בהרבה מושבות בני ישראל. כל אחד ירחש לבבו טובה הרבה להרמת קרן התורה, לא באמר ודברים כי אם במעשה ובפועל להרים תרומה מכספו בנדבות הגונות, אלה בנדבות תמידיות מדי שנה בשנה ואלה בנדבות נעלות להניחן ליסוד קרן קיים, אשר ישאו פרי לאורך ימים, וכלם למטרה אחת קולעים להקים בערי ישראל במושבותיהם את אהלי התורה על מכונם, להחזיק בידי לומדי התורה אשר ברכה גם כי יעשו חיל בלימודיהם בש״ס ובפוסקים, ויהיו מוכשרים להורות דבר ה׳ בשאלות איסור והיתר, ולעשות אזנים לתורה בפלפולא דאורייתא, לתומכם ולסעדם, לא רק לפרנס אותם בעצמם, כי אם גם בני ביתם בכבוד וברוחה עדי יגיעו למטרתם לעלות על במתי התורה ולהיות מורי הוראות בישראל, מטיפים ור״מים מומחים, וימצאו בעצמם פרנסתם ברוחה ובכבוד. ובאופן הזה אשר הלומדים יהיו בטוחים כי עד הימים אשר ישיג איזה משרה בתור רב מורה ור״מ, ינתן לו טרף חוקו ונפשות בני ביתו ברוחה, יתרבו לומדי התורה ואותי יום יום ידרושון. וכבר הובטחנו כי המאור של התורה בכחו להחזיר את העם למוטב לאחוז במצותיו ולדבקה בו...",
+                "<b>החפץ</b> הנמרץ הנערץ הזה לחזק עמוד התורה על ידי הספקה מרווחת ללומדים המצוינים, מצא מסילות בלבבות רבים וכן שלמים וישתרע ויתרחב מיום אל יום, מעיר אל עיר בלבבות עם ישורון זרע קודש מחצבתם, ועינינו הרואות בזה אחד מפלאי הנסים המסתתרים בחביון עוז ההשגחה העליונה, כי תרגשנה הנפשות, תרחשנה הלבבות גם באין אומר ודברים - את הרוח כביר המפעם בקרבם להתאזר עוז לחזק עמודי התורה והיראה, אות נאמן כי קרני אור אות הברית וההבטחה חיים וקיימים מתנוצצים ומתרגשים ברחשי לבבות ישורון, ויש תקוה בעזרת ה׳ כי יגהת קרני אור אלה יצאו מנרתיקם להאיר בעוז ותעצומות לתורה ולתעודה. אי לזאת התעוררו הגאונים האדירים האל לצאת בקול הקריאה אל כל בני עמנו לחזק ידים רפות, להעיר הישנים ולהקיץ הנרדמים, להחזיק במעוז התורה... ועל ידי זה יתחדש אור התורה כימי קדם באור שבעתים...",
+                "<b>ובזכות</b> התורה יקוים בנו מקרא שכתוב: ״ואני זאת בריתי אותם וגו׳״, ״כי יתנו בגויים עתה אקבצם״, כדאיתא בתנא דבי אליהו (יא): ״ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום א׳ לבית אל, יום א׳ לחברון, יום א׳ לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל וכו׳ בשנה ושתים ובשלש עד שיתיישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן וכו׳ ואומרים שלום עליך נפשי (פי׳ המ״א - בשלימות נפשם ובלימודם והגיונם ותורתם על כן לא נתנם הזמן להשגיח על הדור) כדי שלא להרבות עליהן את הטורח וכו׳, באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו וכו׳, לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר לא הרג אותם אלא הסנהדר׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר וכו׳״. כולם אמרו די לנו להביט על נפשנו ומה לנו להביט על אחרים, כמאמרם ז״ל: ״ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את היכלנו והגלינו מארצנו וכו׳״, כדאיתא בהנזיקין (נו.); ובימי אדונינו הקיסר ירום הודו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל אמן כן יהי רצון.",
+                "<b>המו״ל</b>"
+            ],
+            "XXII": [
+                "<big><strong>מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה</strong></big><br><b>מדי</b> דברי בך לא אחדול מלמלא בקשתך לכתוב הערה - וזהו!",
+                "<b>אמרו</b> חז״ל: ׳ויקרא לאור יום׳ - אלה מעשיהם של צדיקים; ׳ולחושך קרא לילה׳ - אלה מעשיהם של רשעים״!<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">ראה בראשית רבה ג:י</i> אמרתי הערה עמוקה נוראה מאד לפני יום הדין הבא עלינו לטובה!",
+                "<b>אנחנו</b> נראה כי בתורה, אחר חצות היום קוראת התורה - אף שהוא אור בהיר וחזק - עם כל זה הכתוב אומר: ״הכבש השני תעשה בין הערביים״.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">במדבר כח</i> מזה נראה כי מיד אחר חצות שהשמש בתוקף גבורתה, עם כל זה אצל התורה נקראת ביו הערביים. וכמו כן בלילה אחר חצות באישון חושך ואפלה נחשב ליום בכמה דברים שמותר לקרא מקרא שאין קורין בלילה (המקור לזה, שחז״ל אומרים מאין ידע משה רבינו ע״ה יום ולילה - כשלמדו אותו מקרא ידע שהוא יום וכשלמדו תורה שבעל פה ידע שהוא לילה<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ראה תנחומא תשא לו בלשון זו: ״מנין היה יודע משה אימתי יום? כשהקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה״</i> עד חצות. וכן ראיתי במדרש, מעשה ששלחה אשה את בנה למצוא איזמל או סכין לחתוך את טבורו ומצאו שד, אמר לו לולא קרא הגבר היה ממיתו,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">ראה סיפור זה בויקרא רבה ה:א</i> מזה נראה ששליטת השדים אינה אלא עד חצות הלילה ואחר חצות נקרא יום, ועל זה תקנו ברכת ״הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה״.",
+                "<b>ואם</b> בדברים היותר חושיים כמו יום ולילה, צריכים להבחנה גדולה דקה ועמוקה להכיר מדת יום באמצע חשכת לילה, ולפי זה גם בהנמשל במעשה הצדיקים שנקרא יום ומעשה הרשעים שנקרא לילה - בשניהם יכול להיות ההיפך. אף במעשה היותר צדק שהאדם חושב עצמו לצדיק בכל דרכיו כאור בוקר, - אולם למעלה חלילה ההיפך. וכן בהביטנו על אנשים שחושבים כי המה בתכלית הרוע חלילה, ולמעלה נחשבים לטובים.",
+                "<b>ובכן</b> עתה קודם יום הדין הבא עלינו לטובה, עלינו על עצמנו צריכים לחשוב כמו שאמרו חז״ל: ״אף כל העולם כולו אומרים צדיק אתה - היה בעינך כרשע״,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">נדה סא</i> כנראה מהתורה שבכתב, ואף על פי שהמה נתבעים היותר צדיקים והיותר מעשים טובים ומצות טובות, על ידי הטוב שלהם היו נתבעים, באשר לפי עומק הבנת והבחנת טוב האמתי כפי מה שהוא אצל הקדוש ברוך הוא - נחשב לרע, ואצל היותר רשעים נמצא אצלם אף דבר קטן שלא נראה ונכר כלל לפני בני האדם, ולמעלה יוכל לזכות בזכויות שלא זכו אבות העולם ברוב צדקותם. ועל כן העיקר, מה שנוגע לעצמו, צריך לחשוד עצמו אף בהמפעל והמדה היותר טהורה והנקיה, - ובלעומת זאת אהבת הבריות עלינו להגדיל יום ליום אף על הרשעים העושים רע לשמים ולבריות, עלינו רק להתפלל על התשובה עבורם בתוך ברכת התשובה על עצמנו מדי תפלה בתפלה, אז נזכה לסיעתא דשמיא להכרת עצמנו במעשינו ובמדותינו הטובות לזכך ולטהר אותם בתכלית הזיקוק שבעתיים, מזכה לכתיבה וחתימה טובה, בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים טובים וארוכים ולשלום.",
+                "<b>א׳</b> הנ״ל.",
+                "<b>אנוכי</b> עומד על הדרך עד כאן דברי לעין, בטח תבין את אשר לפניך.",
+                "<b>א</b>. הצפן<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">ראשי תיבות: אביך הירש צבי פינקל נתן</i>"
+            ],
+            "XXIII": [
+                "<big><strong>מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל</strong></big><br>בשנה האחרונה לחייו מעיר הקודש חברון בדבר הדפסת כתבי ידו של מרן שמחה זיסל מקלם, לרב ראובן דב דסלר ואחוזת מרעיו, בקלם.",
+                "...אחר דרישת שלום באהבה וכבוד עם כל חבורתא קדישתא די בצל החכמה של בית התלמוד הגדול שמגדלין בו תורה ותפלה.",
+                "<b>את</b> מכתבו הנעים המבשר טוב כי בדעתו להוציא לאור גנזי נסתרות מגלוי חן של תורה מכתבי יד אדוננו מורנו ומאורנו הרב הגאון החסיד ה״ג רש״ז ז״ל אשר פתח עימם עורות בהליכות מהלכות התורה דברים העומדים ברומו של עולם אשר לא שערום זה רבות עשיריות שנים מקדם.",
+                "<b>ידיד</b> נכבד! - נפשי תרהב עז משמועה שמדשן עצם שמחתי ושמחתי לזולתי המשתוקקים והמתגעגעים לתוצאות מפעל הכביר הלזה, שתהיי ממש לטל של תחיה למביני דבר אמיתי.",
+                "<b>אמנם</b> הקשה הוכ״ב לשאול לבוא בפתיחה בדבר אשר סגור לפני במסגרים רבים, כי החכמה בסתום וטוחות ואיך ארהיב בנפשי עז לפתח המסגרים בלי מפתח. אנכי מעת שזכות הורי נ״ע עמדה לי להודע את פני הוד גאון אדמו״ר זצלל״ה, תחלת שמושי לפניו עולם הפוך ראיתי בעיני הכהות ובעיני רבים מגדולים כ״כ. אכן כעבור איזה שנים החילותי לראות מעט כי כולנו תעינו מדרך השכל, לא זרח עלי אור התורה האמיתית והחלפתי האמת בשקר והטוב ברע וצורת התורה בהפוכה. אז התבוננתי כי זה האיש הדגול מרבבה אינו איש רק רוח ה׳ היה דובר בו מצד שזכה מצד גדול התעמקותו בעיון התורה לשמה זכה לדברים הרבה ונעשה כמעין המתגבר בין בהלכה ופלפולה של תורה והעריך מערכות גדולות של כמה שעות לפני גדולים וגאונים, וכמו כן נחה עליו רוח ה׳ לחדש חידושי תורה בהלכות דרך ארץ ובין אדם לחבירו, ובפרט בהלכות יראה שהיא צורת כל התורה, ובכל אלה המקצועות חשף בזרוע עוזו פנינים יקרים להלכה למעשה שכמעט נעלם בחוגי בני אדם אף היותר גדולים, ומתוך שאחרים נדלדלו מקצר בינתם את עמקי אמרות ה׳ טהורות, ורק אדמו״ר העיר והאיר את גדל קדושת התורה הצפונה גם בגלויתה בדרך סוד ה׳ ליראיו אשר מהראוי לחשוב על זה שהוא מסתרי התורה הנעלמה שעל ידיו נקבע בלבבות באופן מוחשי המוני סתרי תורה ותורה אחת הן.",
+                "<b>ועל</b> הו״ג אדמו״ר בעצמו יכולים להמליץ עליו מליצת הגאון הצדיק עולמים ורשכבה״ג החתם סופר זצללה״ה שפירש: ״וקרא בו כל ימי חייו״<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">ראה דברים יז בפרשת המלך שכתוב: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וכו׳ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו״.</i>, רוצה לומר הביאוגרפיה שלו יהיה הכל על פי התורה.",
+                "<b>ובזה</b> אחתם את דברי: עמדו חזקו ואתם מקבלים שכר כלם ואל יעצרכם שום דבר כי ברוך ה׳ רבים המה הנמשכים אחר המוסר מקליטת אויר המוסר ובציות התורה מקורית מאילן הגדול יתרבו ענוים ויאכלו מעץ הדעת וישבעו להו״כ הצדקה בזה.",
+                "<b>אלה</b> דברי העבד ללמודי ה׳ ולחושבי שמו",
+                "<b>נתן צבי פינקל</b>",
+                "המצפה לכבדני בצאת הספר היקר מפז לאור."
+            ]
+        }
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Wikisource",
+            "https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אור הצפון",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אור הצפון",
+        "enTitle": "Ohr HaTzafun",
+        "key": "Ohr HaTzafun",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "בראשית",
+                "enTitle": "Bereshit",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "יש ואין בבריאה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדות ודעות",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ספר תולדות אדם",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם, החטא וקיום העולם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מתן שכרן של מצוות",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח הירידה והעליה באדם",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ותפרעו כל עצתי",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האור הרוחני שבגוף",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מדת החסד",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לא יגורך רע",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק במעשים",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השלימות תמיד בראשיתה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות התביעה בקצה השלמות",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבדות וחרות",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר המדות",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח של נטיה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשי אבות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בין אדם למקום ובין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושג החסד שבתורה",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נושא עון",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הסייגים",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעמקי האמונה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדעת שבמעשה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה מדת החכמה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחו של הרהור",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בנתיבות החסד",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נימוסים של תורה",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך ארץ קדמה לתורה",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוקרת החסד והכרת הטובה",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מריבה במושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לשון התורה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מניעת חסד",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין מכירת יוסף",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדקדוק בהנהגה",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלבנת פנים",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דמות הגוף",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום הדין",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המלכת חבר",
+                        "enTitle": "XL"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שמות",
+                "enTitle": "Shemot",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בחינת הצדיק",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קרבת האדם לאלהים",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבת אחים",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פגיעה קלה בחכמה הופכתה לסכלות",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של שמיעה",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרך התשובה",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר הבריאה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח ישראל בבריאה",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומר הדין",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכות וחובה",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חידוש מעשי בראשית",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכר ליציאת מצרים",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוח הבחירה",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חורבן ובנין",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת אלהים",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת דרישות התורה",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יראת הרוממות",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההרגשה המתמדת בחידוש הבריאה",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי חסד ה'",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנוחת השבת",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת ועונג התשובה",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוחה של נקודה רוחנית",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גשם ורוח",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות חיובי התורה",
+                        "enTitle": "XXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מושגי התורה",
+                        "enTitle": "XXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הנסתר שבנגלה",
+                        "enTitle": "XXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צירוף הבריות",
+                        "enTitle": "XXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוף השוחד",
+                        "enTitle": "XXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ההשתתפות שבין אדם לחבירו",
+                        "enTitle": "XXX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג המצוות",
+                        "enTitle": "XXXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שרשי המדות",
+                        "enTitle": "XXXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "השראת השכינה",
+                        "enTitle": "XXXIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מבחן המעשים",
+                        "enTitle": "XXXIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הבחינה",
+                        "enTitle": "XXXV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קושיות עורף",
+                        "enTitle": "XXXVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ממדי תענוגות האדם",
+                        "enTitle": "XXXVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טומאת החטא וטהרתו",
+                        "enTitle": "XXXVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מסירות נפש",
+                        "enTitle": "XXXIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חכמה וחסד",
+                        "enTitle": "XL"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הכוחות האלוקיים שבאדם",
+                        "enTitle": "XLI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "האדם והבחירה",
+                        "enTitle": "XLII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "היצר הרע",
+                        "enTitle": "XLIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "העולם הזה והעולם הבא",
+                        "enTitle": "XLIV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ויקרא",
+                "enTitle": "Vayikra",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "התורה והמעשה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקדוק האמת",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמלות בתורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קנה המדה של מעשי האדם",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין תחילה וסוף בחכמה",
+                        "enTitle": "V"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "במדבר",
+                "enTitle": "Bamidbar",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "השתוקקות רוחנים ושיבושה",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חובת הדביקות בתורה וחיבת המקום לישראל",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דקות תביעות התורה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק חיוב מניעת המחלוקת",
+                        "enTitle": "IV"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "דברים",
+                "enTitle": "Devarim",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "נצחיות התורה והאדם",
+                        "enTitle": "I"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "שונות",
+                "enTitle": "Miscellany",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "עומק רחמי ה'",
+                        "enTitle": "I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך חיי האדם",
+                        "enTitle": "II"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עבודתנו בראש השנה",
+                        "enTitle": "III"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חומרת יום הדין ותקנתו",
+                        "enTitle": "IV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערך הדיבור וההרהור",
+                        "enTitle": "V"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיים",
+                        "enTitle": "VI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הרהורים לעשרת ימי תשובה",
+                        "enTitle": "VII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הפיכת דרך ארץ לדרך שמים",
+                        "enTitle": "VIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמחת החג",
+                        "enTitle": "IX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "טעמן של ברכות",
+                        "enTitle": "X"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצנע לכת",
+                        "enTitle": "XI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד התורה",
+                        "enTitle": "XII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת חסד",
+                        "enTitle": "XIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מקורו של חסד ושכרו",
+                        "enTitle": "XIV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ערכו של חסד",
+                        "enTitle": "XV"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ישראל",
+                        "enTitle": "XVI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד; ביטוי אמונה",
+                        "enTitle": "XVII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חסד ביחס לרעים",
+                        "enTitle": "XVIII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עומק הדין",
+                        "enTitle": "XIX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צלם אלהים",
+                        "enTitle": "XX"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הקדמה בשם \"ראש דבר\" מאת מרן לספר \"עץ פרי\"",
+                        "enTitle": "XXI"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב מרן לבנו רב אליעזר יהודה",
+                        "enTitle": "XXII"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מכתב ששלח מרן הגאון רב נתן צבי פינקל",
+                        "enTitle": "XXIII"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..78df3400201b2ec47552eac8258c056b1cfec614
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,125 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Sichot Avodat Levi",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ESSAY 78 - FOR REJOICING IN THE LORD IS THE SOURCE OF YOUR STRENGTH</b>",
+                "<b>A) Whey did the people weep when they heard the Torah reading of Rosh Hashanah?</b>",
+                "It is written in the book of Nehemiah 8:2-3, \"On the first day of the seventh month, Ezra the priest brought the Torah before the congregation, men and women and all who could listen with understanding. He read from it, facing the square before the Water Gate, etc.\" And it is clear from this verse that Ezra was reading from the Torah in front of the people on Rosh Hashanah. For behold, it is written in the verse that this was on the first day of the seventh month, which is Rosh Hashanah.",
+                "And there the verse[s] continue (Nehemiah 8:9-10), \"Nehemiah the Tirshatha, Ezra the priest and scribe and the Levites who were explaining to the people said to all the people, 'This day is holy to the Lord, your God; you must not mourn or weep,' for all the people were weeping as they listened to the words of the Torah. He said to them, 'Go, eat choice foods and drink sweet drinks and send portions to whoever has nothing prepared, for the day is holy to our Lord. Do not be sad, for rejoicing in the Lord is the source of your strength.'\"",
+                "And we learn from this that the Torah reading of Rosh Hashanah brought the people to weeping, whereas Ezra and Nehemiah told them that it was not correct to weep on this day. Just the opposite, they should rejoice on this day. ",
+                "And this requires explanation. What is written in the Torah reading of Rosh Hashanah that made them cry so much? Moreover, it should be asked that since Rosh Hashanah is the day of judgement, how could they then say to them that Rosh Hashanah is a happy day? And is it not true that since it is the day of judgement - how is it possible to rejoice on Rosh Hashanah?",
+                "<b>We learned from the Torah reading of Rosh Hashanah that the trait of kindness does not stand when there are sins.</b>",
+                "And it appears that [the following] can be said about this: Behold it is written in the Torah reading of Rosh Hashanah (Genesis 21:9-14), \"Sarah saw that the son of Hagar, the Egyptian, whom she had born to Avraham, was jesting. She said to Avraham, 'Expel this slave-woman and her son, for the son of this slave-woman will not inherit with my son, with Yitzchak.' This thing was very wrong in the eyes of Avraham, on account of his son. And God said to Avraham, 'Do not consider this wrong in your eyes on account of the boy and your slave-woman. Regarding all that Sarah tells you, listen to her voice, etc.' Avraham got up early in the morning, and he took bread and a skin (pouch) of water, and gave it to Hagar; he placed it on her shoulder with the lad, and sent her away, etc.\"",
+                "And it is elucidated from these verses that Yishmael was \"jesting\" (and it is explained in [the works of] the Sages, may their memory be blessed, that he was involved with evil things, see Rashi there). And it is because of this that our father Avraham expelled him with [only] a little bread and water. But behold our father Avraham was a pillar of kindness - as is well-known - and we also depend on his merit on Rosh Hashanah. (As is explained in Rosh Hashanah 16a, \"Blow a ram's shofar before Me, so that I will remember for you the binding of Yitzchak the son of Avraham.\" Note that we mention our father Yitzchak together with our father Avraham.) And nevertheless, he suppressed his trait of kindness and he became like someone cruel to his son. Form this it can be learned that the trait of kindness is not effective for someone who has committed sins, in the same way that it was not effective for Yishmael. ",
+                "From this we can easily understand why the people cried when they heard the Torah reading of Rosh Hashanah. As they gave up on meriting God's trait of kindness because of the sins they had with them.  ",
+                "However according to this, we can wonder: If their weeping was fitting for the day of judgement of Rosh Hashanah, why did Ezra and Nehemiah tell them that they should not weep, but rather just the opposite, that they should eat, drink and rejoice?"
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+        "enTitle": "Sichot Avodat Levi",
+        "key": "Sichot Avodat Levi",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/merged.json b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6389e36ab296fd670a5f1efce6c0cada12cc61de
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,127 @@
+{
+    "title": "Sichot Avodat Levi",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sichot_Avodat_Levi",
+    "text": {
+        "Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ESSAY 78 - FOR REJOICING IN THE LORD IS THE SOURCE OF YOUR STRENGTH</b>",
+                "<b>A) Whey did the people weep when they heard the Torah reading of Rosh Hashanah?</b>",
+                "It is written in the book of Nehemiah 8:2-3, \"On the first day of the seventh month, Ezra the priest brought the Torah before the congregation, men and women and all who could listen with understanding. He read from it, facing the square before the Water Gate, etc.\" And it is clear from this verse that Ezra was reading from the Torah in front of the people on Rosh Hashanah. For behold, it is written in the verse that this was on the first day of the seventh month, which is Rosh Hashanah.",
+                "And there the verse[s] continue (Nehemiah 8:9-10), \"Nehemiah the Tirshatha, Ezra the priest and scribe and the Levites who were explaining to the people said to all the people, 'This day is holy to the Lord, your God; you must not mourn or weep,' for all the people were weeping as they listened to the words of the Torah. He said to them, 'Go, eat choice foods and drink sweet drinks and send portions to whoever has nothing prepared, for the day is holy to our Lord. Do not be sad, for rejoicing in the Lord is the source of your strength.'\"",
+                "And we learn from this that the Torah reading of Rosh Hashanah brought the people to weeping, whereas Ezra and Nehemiah told them that it was not correct to weep on this day. Just the opposite, they should rejoice on this day. ",
+                "And this requires explanation. What is written in the Torah reading of Rosh Hashanah that made them cry so much? Moreover, it should be asked that since Rosh Hashanah is the day of judgement, how could they then say to them that Rosh Hashanah is a happy day? And is it not true that since it is the day of judgement - how is it possible to rejoice on Rosh Hashanah?",
+                "<b>We learned from the Torah reading of Rosh Hashanah that the trait of kindness does not stand when there are sins.</b>",
+                "And it appears that [the following] can be said about this: Behold it is written in the Torah reading of Rosh Hashanah (Genesis 21:9-14), \"Sarah saw that the son of Hagar, the Egyptian, whom she had born to Avraham, was jesting. She said to Avraham, 'Expel this slave-woman and her son, for the son of this slave-woman will not inherit with my son, with Yitzchak.' This thing was very wrong in the eyes of Avraham, on account of his son. And God said to Avraham, 'Do not consider this wrong in your eyes on account of the boy and your slave-woman. Regarding all that Sarah tells you, listen to her voice, etc.' Avraham got up early in the morning, and he took bread and a skin (pouch) of water, and gave it to Hagar; he placed it on her shoulder with the lad, and sent her away, etc.\"",
+                "And it is elucidated from these verses that Yishmael was \"jesting\" (and it is explained in [the works of] the Sages, may their memory be blessed, that he was involved with evil things, see Rashi there). And it is because of this that our father Avraham expelled him with [only] a little bread and water. But behold our father Avraham was a pillar of kindness - as is well-known - and we also depend on his merit on Rosh Hashanah. (As is explained in Rosh Hashanah 16a, \"Blow a ram's shofar before Me, so that I will remember for you the binding of Yitzchak the son of Avraham.\" Note that we mention our father Yitzchak together with our father Avraham.) And nevertheless, he suppressed his trait of kindness and he became like someone cruel to his son. Form this it can be learned that the trait of kindness is not effective for someone who has committed sins, in the same way that it was not effective for Yishmael. ",
+                "From this we can easily understand why the people cried when they heard the Torah reading of Rosh Hashanah. As they gave up on meriting God's trait of kindness because of the sins they had with them.  ",
+                "However according to this, we can wonder: If their weeping was fitting for the day of judgement of Rosh Hashanah, why did Ezra and Nehemiah tell them that they should not weep, but rather just the opposite, that they should eat, drink and rejoice?"
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+        "enTitle": "Sichot Avodat Levi",
+        "key": "Sichot Avodat Levi",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9060b10bcf8a45bc7fcdd6ad5eb263a6a102213
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json	
@@ -0,0 +1,2278 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sichot Avodat Levi",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004409289",
+    "versionTitle": "Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY",
+    "versionTitleInHebrew": "שיחות עבודת לוי, בולטימור תשע\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "בתוך אחת משיחותיו <small>(לפנים מאמר פב)</small> ייחד רבינו זצ\"ל דברים לבאר מטרתו במסירת שיחותיו, וראינו לנכון להציגם כאן כפתיחה לקובץ שיחותיו, וז\"ל: רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+            "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+            "והנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי <small>(כ\"ח, ט')</small>, \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<b><small>פרשת בראשית</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר א' – תכלית הבריאה</strong></big>",
+                "<b>א) צדיקים מקיימים את תכלית הבריאה</b>",
+                "בראשית ברא אלקים וגו' <small>(בראשית א', א')</small>, ופירש\"י, \"ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב <small>(בראשית ב', ד')</small> 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'\".",
+                "והנה דברי רש\"י תמוהים הם, שמשמע שהקב\"ה רצה לברוא את העולם באופן אחר, אלא שחזר בו כשראה שלא היה יכול לברוא את העולם כרצונו שהיה רוצה שיתקיים העולם על פי מדת הדין בלבד, וכביכול הוכרח לפעול נגד רצונו ולשתף מדת הרחמים עם מדת הדין, ודבר זה תמוה הוא, שאיך שייך להיות חזרה אצל הקב\"ה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאין כוונת רש\"י לומר שהקב\"ה חזר בו, אלא כוונתו היא ש\"בתחילה עלה במחשבה\" רוצה לומר מה שהיה הקב\"ה עושה אם היה שייך, זאת אומרת שעיקר כוונת הבריאה היא שבני אדם יתקיימו על פי מדת הדין, אלא שרוב בני אדם אינם יכולים להתקיים על פי מדת הדין בלבד, ולכן הקב\"ה שיתף בשבילם את מדת הרחמים עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים. אבל צדיקים באמת יכולים להתקיים על פי מדת הדין ולכן הקב\"ה מתנהג עמהם בלי שיתוף מדת הרחמים כפי עיקר כוונת הבריאה. ומכיון שתכלית הבריאה היא בשביל הצדיקים, ממילא הם מקיימים את עיקר כוונת הבריאה.",
+                "יסוד זה שהצדיקים הם תכלית הבריאה מבואר בדברי הרמב\"ם בהקדמתו לפירוש המשניות שכתב, \"נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו, וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע\"ה אלו שני הענינים ר\"ל החכמה והמעשה מאשר בארוהו ורמזוהו תדע כי על נכון אמרו <small>(בברכות ח' א')</small> שאין לו להקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית הבריאה היא בשביל \"איש שלם כולל החכמה והמעשה\", ועל זה כוונו חז\"ל באמרם ש\"אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד\", וע\"ש ברמב\"ם שהאריך בזה.",
+                "<b>ב) שתוק כך עלה במחשבה לפני</b>",
+                "על פי מה שנתבאר יש לבאר הא דאיתא במס' מנחות <small>(כ\"ט ב')</small>, \"אמר לו <small>(הקב\"ה למשה רבינו)</small> אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור לאחורך, חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש\"ע זו תורה וזו שכרה, א\"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני\".",
+                "ומבואר מהגמ' שמשה רבינו תמה איך שייך שרבי עקיבא יענש במיתה משונה וחמורה, והקב\"ה השיב לו ש\"כך עלה במחשבה לפני\". והנה תשובת הקב\"ה היא סתומה, שאיך זה יישוב לתמיהת משה רבינו?",
+                "ויש מבארים <small>(מגלה עמוקות פ' ויגש ד\"ה הא לכם זרע)</small> על פי הא דאיתא בברכות <small>(ס\"א ב')</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים <small>(קורא קריאת שמע, רש\"י)</small>, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' <small>(ואתחנן ו', ה')</small> אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר שרבי עקיבא היה מצפה ומשתוקק למות במיתה משונה, ולפי זה יש מבארים שהקב\"ה השיב למשה רבינו שמחשבת רבי עקיבא [דהיינו רצונו למות במיתה משונה] עלתה לפני, ולכן מלאתי את רצונו והרגתיו באותה מיתה שביקש לעצמו. אמנם נראה שאין זו משמעות הגמ', שלשון הגמ' \"כך עלה במחשבה לפני\" משמע שהמחשבה היא מחשבת הקב\"ה בעצמו ולא מחשבת רבי עקיבא.",
+                "והשל\"ה <small>(בראשית תורת אור אות ט')</small> והתורת חיים <small>(ב\"ק נ' א')</small> ביארו את תשובת הקב\"ה על פי מה שנתבאר לעיל שצדיקים מקיימים את עיקר כוונת הבריאה שהעולם יתקיים ע\"פ מדת הדין וזו היא ה\"מחשבה\" של הקב\"ה, ולפי זה יש לומר שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא ע\"פ מדת הדין בלי שום שיתוף של מדת הרחמים ולכן מת במיתה משונה, ולכן הקב\"ה אמר למשה רבינו \"כך עלה במחשבה לפני\", ר\"ל שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא כפי מחשבתו לברוא את העולם במדת הדין בלבד.",
+                "<b>ג) המקור למסירות נפש של כלל ישראל</b>",
+                "והנה מבואר בגמ' ברכות הנ\"ל שרבי עקיבא היה מצטער כל ימיו מתי יזכה לקיים את הפסוק בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך. וקשה, למה אנו מוצאים רק אצל רבי עקיבא שהיה משתוקק ליהרג על קידוש השם ולקיים את הפסוק של \"בכל נפשך\"?",
+                "ונראה לומר בזה, שאנו רואים אצל רובא דאינשי שאם היה אחד בא ואומר לו 'לך עבוד עבודה זרה או אהרוג אותך' בודאי היה מוסר עצמו למיתה, ואפילו קל שבקלים היה מוסר את נפשו ליהרג על קידוש השם, וכמה וכמה עובדות היו כן בתקופות כלל ישראל. ויש להשתומם, מה המקור לכח זה של מסירות נפש? והתירוץ לזה הוא שהאבות הקדושים ע\"ה השרישו כח זה בכלל ישראל. אברהם אבינו היה חולק על דעת המון העם שהיו עובדים את השמש והיה בסכנה כמה פעמים וגם הושלך ע\"י נמרוד לכבשן האש והיה גולה ממקום למקום <small>(כמבואר ברמב\"ן עה\"ת פ' נח י\"א, כ\"ח)</small>, וע\"י מסירות נפשו להקב\"ה השריש מדה זו בנפשותינו שאנו יוצאי חלציו. [ונראה שזהו ביאור ענין \"מעשה אבות סימן לבנים\" <small>(עי' תנחומא לך לך ט')</small>, שכל פרט של מעשיהם השריש מדות וכחות בזרעם.] אבל רבי עקיבא לא ירש מדה זו מאברהם אבינו מאחר שהוא היה בן גר <small>(וכמו שכ' הרמב\"ם בהקדמה ליד החזקה שיוסף אביו של רבי עקיבא היה גר צדק)</small>, ולכן רבי עקיבא חשש שמא מדה זו חסרה לו ולכן היה משתוקק למסור את נפשו בפועל כדי שישריש בעצמו מדה זו של מסירות נפש."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ב' – בחירה של אדם הראשון קודם החטא</strong></big>",
+                "(חיזוק לתחילת הזמן)",
+                "<b>א) ביאורו של הגר\"ח מוואלאזין ביצר הרע של אדם הראשון</b>",
+                "מעלתו גדולתו וקדושתו של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת הן למעלה מהשגתנו. אבל זה מבואר שקודם חטא עץ הדעת לא היתה לו ידיעה של רע, ובלי ידיעת הרע לא שייך שהיה לו יצר הרע, וכמו שכתוב \"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו\" <small>(בראשית ב', כ\"ה)</small>, ופירש\"י, \"ולא יתבוששו שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שניתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע\". וגם זה ברור שגם קודם החטא היתה לו בחירה, שהרי מהות האדם היא היותו בעל בחירה. ועוד, שאם לא היתה לו בחירה איך נענש על חטא עץ הדעת?",
+                "אבל לכאורה זהו תרתי דסתרי, איך היתה לאדם הראשון בחירה קודם החטא בלי ידיעת הרע ובלי יצר הרע?",
+                "הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים <small>(שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין)</small> כתב ביישוב קושיא זו, \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+                "<b>ב) כל מצוה ניתנה עם יצר הרע וביאור חדש ביצה\"ר של אדם הראשון</b>",
+                "ונראה לומר בזה אופן נוסף, דהנה מבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" <small>(בראשית ב', ט\"ז-י\"ז)</small>. ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+                "והנה לפי מה שנתבאר יוצא שכפי חומר המצוה כך הוא כח יצר הרע של אותה מצוה, שהרי היצר הרע ניתן לנו במקביל לאותה מצוה. ואז מי שמתגבר על אותו יצר הרע מקבל שכר כפי כח היצר הרע שהתגבר עליו. ונראה שזהו הביאור מה שאמרו חז\"ל <small>(פאה פ\"א מ\"א)</small> \"תלמוד תורה כנגד כולם\", שמאחר שתלמוד תורה הוא המצוה הכי גדולה בתורה, לכן היצר הרע להבטל מלימוד התורה הוא הכי גדול, וממילא מי שמתגבר על יצר הרע זה מקבל שכר כנגד כולם, שהרי התגבר על היצר הרע הכי גדול.",
+                "ועוד נראה לפרש על פי זה הא דאיתא במס' מכות <small>(כ\"ג ב'-כ\"ד א')</small>, \"'תורה צוה לנו משה מורשה' <small>(וזאת הברכה ל\"ג, ד')</small>, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום\", ור\"ל שמשה רבינו לימד אותנו תרי\"א מצוות, והקב\"ה בעצמו לימד אותנו רק שתי מצוות, דהיינו אנכי ולא יהיה לך. וקשה, למה לימד אותנו רק שתי מצוות ולא כל המצוות? ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר שכח יצר הרע של מצוה הוא כפי חומר המצוה, והנה כל מצוה שניתנה מאת הקב\"ה בעצמו נחשבת מצוה שהיא חמורה מאד מאחר ששמענו אותה מפי הקב\"ה בעצמו, וממילא כח יצר הרע של אותה מצוה היה צריך להיות חזק מאד והיה קשה מאד להתגבר על אותו יצר הרע [וכמו שמצינו שבני ישראל נכשלו הרבה פעמים בעוון עבודה זרה כיון שיצר הרע של אותה מצוה היה חזק מאד], ולכן צוה הקב\"ה למשה שהוא ילמד שאר המצוות לבני ישראל כדי ששאר המצוות לא יהיו חמורות כל כך ויהיה להם יצר הרע שאינו חזק כל כך.",
+                "<b>ג) כח האדם להתגבר על היצר הרע</b>",
+                "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתן באופן שהאדם יוכל להתגבר עליו, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות <small>(ד', ב')</small> \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות.",
+                "ונראה שזהו ביאור דברי התנחומא <small>(בראשית ז')</small>, \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+                "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' סוכה <small>(דף נ\"ב א')</small>, \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת יצר הרע אז מתגברים כחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+                "וכן מצינו במנחות <small>(כ\"ט ב')</small>, \"ומפני מה נברא העולם הזה בה\"י, מפני שדומה לאכסדרה <small>(שפתוח מתחתיו, רש\"י)</small> שכל הרוצה לצאת יצא, ומ\"ט תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעייל בהך, לא מסתייעא מילתא <small>(דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה, רש\"י)</small>\". ומבואר שמי שכבר חטא ורוצה לחזור בתשובה צריך ל\"פתח יתירה\", והיינו משום שע\"י החטא התגברו כחות הרע ולכן לא יהיה נקל לחזור בתשובה.",
+                "יסוד זה נלמד ג\"כ מהא דאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו א')</small>, \"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין, שלא עמדו על הר סיני, שבשעה שבא נחש על חוה <small>(כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, רש\"י)</small> הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן\". והביאור בזה הוא כמו שנתבאר, שכחות הרע התגברו באדם ע\"י חטא עץ הדעת, ולכן נחשב כאילו יש זוהמא בגוף האדם מחמת העבירות. אולם בשעת מתן תורה התעלו ישראל עד שזוככו מאותה התגברות של היצר הרע וחזרו למעלת אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת, ונמצא שמתן תורה היה בבחינת מעשה בראשית. ונראה שבזה מבואר מה שאמרו במס' עבודה זרה <small>(ג' א')</small>, \"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו\", שמתן תורה היה כמו מעשה בראשית עצמו, ולכן יש תנאי במעשה בראשית שקיומו תלוי במתן תורה.",
+                "מכל זה נלמד מוסר השכל ליזהר מחטא קודם שיתגבר עלינו היצר הרע. וכשבן תורה מגיע לישיבה בתחילת זמן חדש היא התחלה חדשה בעבורו, ולכן עכשיו בתחילת זמן החורף צריך לדקדק ביותר שלא יבוא לידי מכשול.",
+                "<b>ד) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת</b>",
+                "תחילת זמן החורף היא ג\"כ הזמן שבו אנו יכולים להחדיר בתוכינו כל המדרגות שהשגנו בחודש אלול ובימים הנוראים.",
+                "איתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה מה ששהו שעה אחת לפני התפילה היתה כדי להכין את עצמם לתפילה, וגם להתבונן בגודל מדריגת התפילה שנקראת \"עבודה שהיא בלב\" <small>(וכדאיתא בתענית ב' א')</small>, וגם כדי להכיר את הערך של מצות תפילין. [ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך, מ\"מ אנו יודעים שהרבה כחות טמונים בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.] ומה ששהו שעה אחת לאחר התפילה היתה כדי להתבונן על מה שנתעלו מחמת התפילה כדי להחדיר מעלות אלו בתוכם ולא יפסידו את מה שהשיגו.",
+                "בשבילנו חודש אלול הוא כמו השעה אחת לפני התפילה, שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין והתשובה. הימים הנוראים וחג הסוכות עד שמחת תורה הם כמו השעה אחת של התפילה עצמה. עכשיו בתחילת זמן החורף הוא כמו השעה אחת של אחר התפילה, שאנו צריכים להזהר שלא נפסיד כל מה שהשגנו בימים הנוראים וחג הסוכות.",
+                "העצה היעוצה לזה היא שכל אחד יחזק את עצמו בשני דברים, להיות מסודר וללמוד מוסר. מי שמסדר את עצמו בתחילת הזמן יראה הצלחה בלימודו ובכל דרכיו. מעלת הסידור מבואר ממה שכתוב בסוף מעשה בראשית \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\" <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, שהכוונה בזה היא שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר נאמר \"כי טוב\", מכל מקום יש מעלה נוספת שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן נפלא, ועל זה נאמר \"טוב מאד\". וגם צריך ללמוד ספרי מוסר כגון חובות הלבבות, שערי תשובה, או מסילת ישרים, ועל ידי זה כל המדרגות שהשגנו בחודש תשרי ישארו בנו ולא נפסידם.",
+                "ויש לציין מה שכתב הג\"ר יהונתן אייבשיץ בספר \"יערות דבש\" <small>(ח\"א דרוש ט\"ו)</small>, \"כי באמת חשבתי כי ממש חובה לדרוש בתוכחת מוסר בימי גשמים, כי בימות החמה יש זמנים רשומים המעוררים אדם לתשובה, ימי ספירת עומר יודעים המוני עם שימים אלו ימי דין, וכן ימים אשר בעו\"ה אויבינו השיבנו בין המצרים, ומכל שכן ארבעים יום שעלה משה למרום, ואצ\"ל אלול וירח איתנים, בימים אלו החי יתן אל לבו לשוב אל ה', אבל בחורף אין זמן רשום לשום אות ולהזכיר לאדם יראת ה' וכו'\". לכן עכשיו שימי החורף ממשמשים ובאים יש להתחזק במוסר ולימוד התורה, שהרי אין כאן שום זמן מסויים לעוררנו לתשובה כמו שיש בשאר השנה וכמו שהעיר הג\"ר יהונתן."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ג' – בזעת אפיך תאכל לחם</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור קללת הנחש</b>",
+                "ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך <small>(בראשית ג', י\"ד)</small>. והנה אם נדמה קללת הנחש לקללת אדם הראשון היה נראה שקללת אדם הראשון חמורה מקללת הנחש, שהרי פרנסת הנחש מזומנת לו בלי שום יגיעה [ואין לומר שעפר אינו מאכל נחשים והנחש נתקלל לאכול עפר נגד טבעו, שהרי כתוב בפירוש \"ונחש עפר לחמו\" <small>(ישעיה ס\"ה, כ\"ה)</small>], ואילו האדם נתקלל שלא ישיג את מאכלו בלי יגיעה וכדכתיב \"בזעת אפיך תאכל לחם\" <small>(בראשית ג', י\"ט)</small>. ולכאורה, מאחר שהנחש הוא שהחטיא את האדם, ראוי הוא שקללת הנחש תהיה חמורה מקללת האדם.",
+                "ונראה לומר בזה, שבאמת קללת הנחש חמורה, שהרי אי אפשר להרגיש סיפוק הנפש ממה שמקבלים בחנם בלי שום יגיעה ועמילות. ולכן, אע\"פ שהאדם צריך לעמול בזיעת אפים להשיג את פרנסתו, מכל מקום הוא מרגיש סיפוק הנפש במה שהוא אוכל מיגיע כפיו, אבל הנחש אינו מרגיש שום סיפוק הנפש ממאכלו מאחר שאינו צריך לעמול בשבילו כלל.",
+                "<b>ב) מעלת העמילות</b>",
+                "מעלת העמילות מבוארת בדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ט ב')</small>, \"אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר <small>(איוב ה', ז')</small> 'כי אדם לעמל יולד', איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר <small>(יהושע א', ח')</small> 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא <small>(כל הגופין לעמל נבראו וכו', אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, רש\"י)</small>\".",
+                "וחזינן שכל עמילות היא מעלה לאדם, וחז\"ל מלמדנו שאשרי מי שזוכה שעמלו בתורה. והביאור בזה הוא כנ\"ל, שבלי עמילות אי אפשר להרגיש סיפוק בחיים. [ובס' דעת תבונות לרמח\"ל ביאר שמטעם זה אנו צריכים לעמול כדי לקבל שכר בעולם הבא כדי שהשכר יהיה יגיע כפינו ולא יהיה נהמא דכיסופא, וציין לדברי הירושלמי בערלה <small>(פ\"א ה\"ג)</small> \"מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי באפיה\".]"
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת נח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ד' – והלכת בדרכיו</strong></big>",
+                "<b>א) עיקר הליכה בדרכי ה' הוא ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח <small>(נח ו', ט')</small>. וכתב הספורנו, \"את האלקים התהלך נח, הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רז\"ל\". ומבואר מהספורנו ש\"הילוך עם האלקים\" היינו הטבה לזולתו.",
+                "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויתהלך חנוך את האלקים\" <small>(בראשית ה', כ\"ב)</small>, שכתב הספורנו, \"ויתהלך חנוך את האלקים, התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת\". ויש לימוד נוסף מדברי הספורנו שההטבה לבני אדם היא בשני דרכים, בגשמיות [צדקה] וברוחניות [תוכחה].",
+                "והנה זה פשוט שהילוך עם האלקים הוא מדרגה גבוהה מאד, ומסתמא אם היינו נשאלים מה הדרך להשיג \"הילוך עם אלקים\" היינו משיבים שצריך להשיג את סודות הבריאה ורזי התורה, אבל מדברי הספורנו מבואר שכל אדם יכול להשיג מדרגת הילוך עם אלקים ע\"י הטבה לבני אדם ברוחניות וגשמיות.",
+                "כעין לימוד זה מצינו גם בדברי חז\"ל. כתוב בפ' עקב <small>(י', יב)</small>, \"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וגו'\", ואיתא שם בספרי <small>(פיסקא מ\"ט)</small>, \"ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי המקום וכו', אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב\"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'\". ומבואר שהליכה בדרך ה' היא גמילות חסדים. וכן מבואר בסוטה <small>(י\"ד א')</small>, \"מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' <small>(ראה י\"ג, ה')</small>, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב\"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב\"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב\"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבור מתים\". [וברמב\"ם <small>(סה\"מ מ\"ע ד' והל' דעות פ\"א הל' ה'-ו')</small> מבואר שזהו ג\"כ ביאור הפסוק של \"והלכת בדרכיו\" <small>(כי תבוא כ\"ח, ט')</small>.]",
+                "ומבואר שהליכה בדרכי ה' אינה מחייבת את האדם להבין מחשבות רוחניות וכדומה, אלא היא מחייבת את האדם לעסוק בגמילות חסדים ולהטיב לחבירו בין בגשמיות ובין ברוחניות.",
+                "<b>ב) ביאור תואר צדיק</b>",
+                "נח היה מוכתר גם בתואר של צדיק, וכמו שכתוב \"נח איש צדיק\". גם תואר זה רגילים להבין שהוא שייך רק לאדם שעוסק כל היום בעניני רוחניות. אבל מדברי חז\"ל יש ללמוד שתואר זה הוענק למי שמטיב עם אחרים ודואג לטובתו של כל אחד ואחד וכמו שיתבאר.",
+                "איתא במדרש תנחומא <small>(נח סי' ה')</small>, \"איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף, שכך כתיב בו 'על מכרם בכסף צדיק' <small>(עמוס ב', ו')</small>, וכתיב בו 'ויכלכל יוסף' <small>(ויגש מ\"ז, י\"ב)</small>\". דברי חז\"ל ברור מללו שנח ויוסף זכו לתואר \"צדיק\" על שעסקו בפרנסת העולם.",
+                "ונראה שזהו ביאור הפסוקים בתהלים <small>(קמ\"ה, ט\"ז-י\"ז)</small>, \"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וגו'\", ומבואר שהקב\"ה בעצמו נקרא צדיק על שהוא משביע לכל חי רצון.",
+                "והנה חז\"ל תיארו היטב את גודל הטירחה שסבל נח בתיבה. איתא בתנחומא <small>(סימן ב')</small>, \"כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד, הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל וכו', יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י\"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו\". [וכעין זה איתא בקיצור בסנהדרין <small>(ק\"ח ב')</small>.]",
+                "ויעוין ברמב\"ן על הפסוק \"ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך\" <small>(נח ו', י\"ט)</small> שכתב, \"צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו\". דברי הרמב\"ן הם תיאור מדוייק של דרך הצדיק שהוא משתדל להטיב לאחרים כאשר ישתדל בנפשו.",
+                "כתוב, \"עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר\" <small>(נח ו', י\"ד)</small>, ופירש רש\"י, \"עשה לך תיבת, הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו\". ונראה שגם זה תפקידו של נח בהיותו צדיק הדור, שישתדל להציל את העולם מהמבול על ידי שיוכיחם לעשות תשובה כדי להצילם מהמבול.",
+                "ומכל זה למדנו עד כמה יש לאדם להשתדל בכל כחו לעסוק בגמילות חסדים ולעשות כל מה שביכולתו כדי להטיב לאחרים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ובזה ילך בדרכי ה' ויזכה לתואר של צדיק.",
+                "<b>ג) מי שאינו מרגיש בצרת חבירו נקרא אכזר</b>",
+                "ויש להוסיף נקודה נוספת בענין זה, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' תעניות <small>(פרק א' הל' ג')</small>, \"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שמי שאינו מתפלל בעת צרה נקרא אכזר.",
+                "ודבר זה תמוה הוא, שהרי לכאורה זה הוא חסרון באמונה, שהוא אינו מאמין שהצרה היא עונש מהקב\"ה על מעשינו הרעים, וא\"כ ראוי יותר לקוראו מקטני אמנה ולא לקוראו אכזר.",
+                "אולם היישוב לזה הוא שהרי כשבאה צרה על אדם פרטי אותו אדם אינו מתעלם מהצרה כלל אלא הוא מתפלל בכל כוחו להעביר את הגזירה הרעה, אלא רק כשהצרה היא על אדם אחר אז אינו זועק. וממילא אין זה חסרון באמונה אלא הוא חסרון בהרגשתו, שהוא אינו מרגיש כשבאה צרה על אדם אחר, וממילא הוא נקרא אכזר, שאם לא היה אכזר איך לא ירגיש בצרת חבירו. ויש ללמוד מזה עד כמה אנו צריכים לפתוח את הלב כדי שלא נהיו אכזרים כשבאות צרות ח\"ו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ה' – עת צרה היא ליעקב</strong></big>",
+                "(שיחה שנמסרה בימי מלחמת יום הכפורים בשנת תשל\"ד)",
+                "<b>א) חורבן היחיד כחורבן העולם</b>",
+                "עכשיו עת צרה היא בארץ ישראל, ויש כמה לימודים העולים מתוך פרשת נח שמהם נוכל להתעורר להשתתף בצער אחינו בני ישראל ולהתחזק בלימוד התורה.",
+                "בפסוק הראשון של פרשת נח <small>(ו, ט')</small> כתוב \"נח\" שלש פעמים. ואיתא במדרש תנחומא <small>(סי' ה')</small>, \"שלש פעמים בפסוק למה, זה אחד משלשה שראו ג' עולמות, נח ודניאל ואיוב, נח ראה עולם בישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו בישובו, דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני, איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה בישובו\".",
+                "מבואר במדרש שיש צד השוה בין נח ודניאל ואיוב ששלשתם ראו בנין וחורבן ובנין. אלא שנראה לומר שיש כאן שלשה סוגים של בנין וחורבן. שנח ראה בנין וחורבן העולם, דניאל ראה בנין וחורבן של כלל ישראל, ואיוב ראה בנין וחורבן של יחיד. ובאמת כולם מקבילים זה לזה, שהרי כל העולם נברא בשביל ישראל [וכמו שהביא רש\"י עה\"פ \"בראשית ברא אלקים\" <small>(א, א)</small> את מה שדרשו חז\"ל <small>(עי' ילקוט שמעוני בראשית רמז ב')</small> \"בשביל ישראל שנקראו ראשית\"] ונמצא שחורבן ישראל הוא כמו חורבן העולם, ואיתא בסנהדרין <small>(ל\"ז א')</small>, \"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכו', לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם\", ומבואר מזה שגם חורבן היחיד נחשב כחורבן העולם. מזה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להרגיש בצער אחינו בארץ ישראל שהרבה מהם נהרגים במלחמה ר\"ל, וחורבן כל אחד מהם הוא כמו חורבן העולם.",
+                "<b>ב) הגנה בזמן מדת הדין</b>",
+                "יש להתעורר ג\"כ מדברי המדרש על הפסוק \"צא מן התיבה\" <small>(נח ח', ט\"ז)</small>, דאיתא בבראשית רבה <small>(פ' נח פרשה ל\"ד אות א')</small>, \"וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה, 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי' <small>(תהלים קמ\"ב, ח')</small>, 'הוציאה ממסגר נפשי' זה נח שהיה סגור בתיבה י\"ב חדש\". ומבואר במדרש שמה שלא יצא נח מן התיבה עד שאמר לו הקב\"ה לצאת הוא משום שהיה סכנה לו לצאת מן התיבה אע\"פ שכבר כלו מי המבול. וקשה, וכי איזו סכנה יש לאחר שכבר כלו מי המבול?",
+                "ונראה לומר בזה שהמבול היה עת דין ומשפט בעולם, ורק מי שנמצא בתיבה היה מוגן ממדת הדין, ולכן היה ירא לצאת עד שאמר לו הקב\"ה שכבר אין סכנה לו לצאת. מזה למדנו שבזמן שיש דין ומשפט בעולם כל אחד צריך הגנה ממדת הדין.",
+                "כיום, שאחינו בארץ ישראל נלחמים במלחמה קשה בודאי שהוא עת דין ומשפט בעולם, ולכן אנו צריכים לזכויות נוספות. והנה זכות לימוד התורה מצלת את האדם מן הדין [וכעין מה שאמרו חז\"ל <small>(סנהדרין צ\"ח ב')</small> \"מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים\"]. נלך ונתחזק בלימוד התורה ונתפלל להקב\"ה שיציל את כלל ישראל, ובעז\"ה נזכה להגאל בקרוב.",
+                "יש לימוד נוסף מפסוק הנ\"ל, דאיתא בבראשית רבה <small>(נח פ' ל\"ד אות ד')</small>, \"צא מן התיבה, כתיב <small>(קהלת י', ד')</small> 'אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח' מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות\". מזה מוכח שדרך ארץ להכנס ברשות ולצאת ברשות. כך בישיבה דרך ארץ הוא שכל בחור יבקש רשות כשרוצה לצאת מהישיבה, וישאל בשלום רבותיו כשחוזר לישיבה.",
+                "<b>ג) מצוות שכליות</b>",
+                "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה <small>(נח ז', ד')</small>. איתא בבראשית רבה <small>(נח פ' ל\"ב אות ה')</small>, \"א\"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה\".",
+                "דברי המדרש קשים להולמם, שהתורה עדיין לא ניתנה ואיך נענשו על שעברו את התורה? ודוחק לומר שכוונת המדרש היא על ז' מצוות בני נח, שהרי אין זה שייך לארבעים יום של מתן תורה.",
+                "ונראה שכוונת המדרש היא שאע\"פ שעדיין לא ניתנה התורה מכל מקום יש הרבה מצוות בתורה שהן שכליות וראוי לאדם לקיימן אע\"פ שלא נצטוה עליהם. ולכן דור המבול נענשו על שעברו על מצוות שכליות שבתורה. מזה יש ללמוד עד כמה יש להזהר לדקדק בכל פרט ופרט מהתורה, ועכשיו בעת צרה בארץ ישראל כל שכן שאנו צריכים להתחזק בלימוד התורה וקיומה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ו' – נס וטבע</strong></big>",
+                "<b>א) דרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע</b>",
+                "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו <small>(נח ו', י\"ט)</small>. כתב הרמב\"ן, \"ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכו', והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה, ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה וכו', עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים\".",
+                "למדים אנו מדברי הרמב\"ן שדרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע ככל האפשר, ואף אם אי אפשר להתנהג לגמרי בדרך הטבע, מכל מקום הנס יהיה קרוב לטבע, וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>.",
+                "<b>ב) ההנהגה עם צדיקים היא למעלה מן הטבע</b>",
+                "אולם בגמ' מבואר שיש אנשים שזכו להנהגה שהיא למעלה מן הטבע, ואצלם לא מיעט הקב\"ה בנס כלל, וכמו שמסופר בגמ' בתענית <small>(כ\"ה א')</small> אודות רבי חנינא בן דוסא, שפעם אחת הדליקה בתו חומץ במקום שמן, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא, \"מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק\", והנר דלק עד מוצאי שבת והביאו ממנו אש להבדלה. עוד מסופר שם ששכינתו בנתה בית, והקורות לא היו ארוכות כמדת הבית, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא שהקורות תתארכו, והתארכו עד שבלטו מן הבית אמה מכאן ואמה מכאן. ומוכח שרבי חנינא בן דוסא זכה לחיות במדרגה שהיא למעלה מן הטבע וזכה להרבה נסים אפילו באופן שהקב\"ה היה יכול לעוזרו בדרך הטבע בלי להזדקק לנס.",
+                "ונראה לומר בזה, שצדיקים שעובדים את הקב\"ה במסירות נפש למעלה מטבעם, זוכים מדה כנגד מדה שהקב\"ה נוהג עמהם למעלה מן הטבע. יסוד זה מבואר מתוך הגמ' בברכות <small>(כ' א')</small>, \"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו', אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם וכו'\". ומבואר שמי שמוסר נפשו בשביל הקב\"ה [דהיינו שהוא מוותר על כבודו בשביל כבוד שמים] זוכה למדרגה זו שהקב\"ה עושה עמו נסים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ז' – צדיק תמים היה בדורותיו</strong></big>",
+                "<b>א) הליכה נגד הזרם בדור של רשעים</b>",
+                "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו <small>(נח ו', ט')</small>. כתב רש\"י, \"בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום\".",
+                "במס' סנהדרין <small>(ק\"ח א')</small> מבואר שזו היא מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, שריש לקיש דורש לשבח, ורבי יוחנן דורש לגנאי. וקשה, מאחר שאפשר לדורשו לשבח ואפשר לדורשו לגנאי, למה דרש רבי יוחנן לגנאי?",
+                "ונראה לומר בזה, שאע\"פ שנראה כמו גנאי, מכל מקום שבח נפלא טמון בתוך הגנאי הזה, והיינו משום שבדור שכל בני אדם הם רשעים, קשה מאד ללכת נגד הזרם ולהיות צדיק. ולכן, אע\"פ שנח לא היה צדיק גדול ולא היה נחשב צדיק בדורו של אברהם אבינו, מכל מקום פלא גדול הוא שלא נעשה רשע ככל שאר בני דורו, ויש להתפעל ולהשתומם על מה שהשיג.",
+                "<b>ב) החשיבות של תורה ומצוות בזמנינו</b>",
+                "מסופר שתלמיד אחד שאל את האריז\"ל, למה מחשיבים בשמים את עבודת ה' שלנו נגד עבודת ה' של התנאים והאמוראים ודורות הקדמונים? הם היו במדריגה עליונה, ובודאי עבודת ה' שלהם עשתה רושם גדול בשמים. אבל אנו קטני ערך, ומה חשיבות יש לעבודת ה' שלנו?",
+                "האריז\"ל השיב לתלמיד זה בסיפור. פעם אחת קיבל מלך מצרים ציפור מדברת במתנה. המלך הראה ציפור נפלא זה לכל העומדים בחצר המלך כדי שכולם יתפעלו על הציפור שלמד לדבר. האריז\"ל שאל, למה יש פלא במה שעוף מדבר? והלא כל בני אדם מדברים ואין אדם מתפעל מזה. האריז\"ל אמר שהתירוץ לזה הוא פשוט. בני אדם הם בעלי שכל, ואין זה פלא שבן אדם יודע לדבר. אבל עוף אינו בעל שכל, ולכן הוא פלא גדול שיש עוף שהוא מדבר.",
+                "בזה, אמר האריז\"ל, מובן למה יש חשיבות לעבודת ה' שלנו. אין זה פלא שבן אדם יהיה צדיק בדור התנאים והאמוראים. אבל מי שהוא בדור של קטני ערך, אז כל מדרגה קטנה היא פלא גדול, לכן בשמים מחשיבים מאד את עבודת ה' שלנו, אף אם היא במדרגה נמוכה.",
+                "זו היא ג\"כ כוונת רבי יוחנן שדורש \"לדורותיו\" לגנאי, שאע\"פ שיש גנאי שרק בדור המבול היה נחשב לצדיק ובדור של אברהם לא היה נחשב לכלום, מכל מקום דוקא בדור המבול יש להתפעל ולהשתומם על המדרגה שזכה אליה, ולכן בתוך הגנאי יש שבח גדול מאד.",
+                "זה הוא לימוד בשבילנו. טעות גדולה היא להתייאש מלימוד התורה במה שיאמר שאין חשיבות למעט התורה שיש לנו ביחס לדורות הראשונים שהיו גאונים וגדולי תורה. האמת הוא להיפך. בדורות שלפנינו לא היה קשה להשיג גדלות בתורה. אבל בדור שלנו שלימוד התורה הוא נגד הזרם, אז אפילו אם יזכה למעט תורה הוא פלא גדול, ובשמים מחשיבים אותו מאד.",
+                "ועוד יש להעיר, שאע\"פ שבדרך כלל תלמידי חכמים שבדורנו אינם מופלגים כמו בדורות שעברו, מכל מקום יש לנו לכבדם בכל ההידורים של תלמיד חכם מופלג של דורות שעברו, שכיון שבעיני העם הם מופלגים ממילא אם מכבדים אותם הרי זה חשיבות וכבוד לתורה עצמה.",
+                "והנה דוגמא לחשיבות התורה של דורות שעברו. מסופר על הג\"ר שלמה הכהן מווילנא [בעל ספר בנין שלמה] שהיה לו בביתו מעות שאנשים שלחו לו לנשואי בניו ובנותיו. פעם אחת פרצו גנבים לתוך ביתו וגנבו ממנו כל הכסף, והיו בני ביתו יראים להגיד לו, אבל הוא הבין שאירע גניבה בביתו. ר' שלמה היו לו בביתו הרבה ספרים שהיו יקרי המציאות כגון רבינו ירוחם, הסמ\"ג, והתורת כהנים עם פירושי הראב\"ד ומנחת אהרן. ר' שלמה מיהר לביתו וראה שכל ספריו היו במקומם, ואז הפטיר, \"איך אומרים שהיתה כאן גניבה, והלא כל הספרים הם על מקומם!\" לא עלה על דעתו של ר' שלמה שהמדובר היה אודות הכסף, כיון שחשיבות התורה היתה גדולה בעיניו כל כך עד שחשב שאם גנבים היו כאן היו גונבים ממנו הספרים ולא הכסף! בדור של גדולי תורה כמו רבי שלמה זצ\"ל לא היה קשה כל כך להשיג גדלות בתורה, אבל בדור שלנו הוא קשה מאד, ולכן כל מדריגה היא פלא גדול."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ח' – שילוח העורב</strong></big>",
+                "<b>א) הצלת העורב בשביל אליהו הנביא</b>",
+                "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ <small>(נח ח', ז')</small>. איתא בבראשית רבה <small>(נח פרשה ל\"ג אות ה')</small>, \"ר' יודן בשם ר' יודה ב\"ר סימון, התחיל משיבו תשובות, א\"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א\"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי, אמר לו 'עד יבשת המים מעל הארץ', עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה\"ד <small>(מלכים א י\"ז, ו')</small> 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'\".",
+                "ממדרש זה למדנו חידוש גדול. כל קיומו של העורב בזמן המבול היה בזכות מעשה קטן שעתיד להעשות ע\"י העורב לאחר זמן מרובה שהעורב עתיד לכלכל את אליהו הנביא. מכאן צריכים אנו ללמוד שכל מעשה הוא חשוב לפני הקב\"ה, ואפילו אם נראה לנו כדבר קטן. ולכן, אל תבוז מעשה קטן של חסד, שאי אפשר לשער את חשיבותו.",
+                "אבל הא גופא קשיא, למה נבחר העורב שהוא עוף טמא לכלכל את אליהו הנביא? וכי אינו ראוי לאליהו הנביא שעוף טהור יכלכלנו?",
+                "<b>ב) שני סוגים של צדיקים</b>",
+                "ה\"קהלת יצחק\" <small>(מהג\"ר יצחק רייטבורד זצ\"ל)</small> בפרשה זו יישב קושיא זו באופן נפלא, דהנה ידוע שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיקים שכאשר הם רואים אדם שמעוות את דרכו אז יחם לבבם ורוצים לעוקרו ולאבדו מן העולם. אבל יש צדיקים אחרים שדבריהם בנחת נשמעים ושמאלם דוחה וימינם מקרבת עד אשר יכיר החוטא מעט מעט את דרכו הרעה וישוב אל ה'. הדרך השני הוא הדרך הנכונה ללכת בה.",
+                "וכתב הקהלת יצחק ששמע שפעם אחת ראה הג\"ר ישראל סלנטר לאיש אחד שעשה דבר שלא כהוגן ונלהב מזה מאד וימלא עליו חימה. באותו זמן היה רבי ישראל קצת חולה, והיו יראים שהכעס יזיק לבריאותו. לכן ביקשו מידידו הרב אליהו מקארטינגא שיראה בחכמתו להשקיט את כעסו של רבי ישראל. הרב אליהו אמר לו דאיתא במס' שבת <small>(ל\"ג ב')</small> כשיצא רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים ואמר רשב\"י, \"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה\". וכל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, \"להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!\" ודברי הגמ' קשים להבין, שאם באמת היו ראויים להשרף למה התרעם עליו הקב\"ה שהוא מחריב את עולמו, ואם לא היו צריכים להשרף א\"כ למה נשרפו כשנתן רשב\"י את עיניו עליהם? ותירץ הרב אליהו שכשיצא רשב\"י מהמערה היה מביט על הכל בעין רעה, ובהבטה כזו באמת ראויים הם להשרף, אבל באמת אין צריך להביט בעין רעה, שאפשר להביט בעין טובה, ולכן התרעם עליו הקב\"ה וצוה להם לחזור להמערה. והרב אליהו אמר שכמו כן אין לו לרבי ישראל לכעוס על אנשים אלו, ויש לדון אותם לכף זכות ואין לו להביט עליהם בעין רעה.",
+                "וכתב הקהלת יצחק שבזה מיושב למה דוקא העורב כלכל את אליהו הנביא, דהנה אליהו הנביא היה מן הכת הנלהבים [וכדאיתא בסנהדרין <small>(קי\"ג ב')</small> אליהו קפדן הוה], לכן צוה הקב\"ה שהעורבים יכלכלנו להורות לו שילמוד מהם שאף שהעורבים הם אכזרים מכל מקום הם מרחמים עליו ומביאים לו לאכול, וכל שכן שאליהו צריך לרחם על ישראל ולתת להם מים [שהרי הגשם היה תלוי בו וכדכתיב \"ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי\" <small>(מלכים א' י\"ז, א')</small>.]",
+                "ובזה ביאר הקהלת יצחק את המדרש הנ\"ל, דהנה נח רצה לגרש את העורב מן התיבה בעבור שהעורב שימש בתיבה <small>(כדאיתא בסנהדרין ק\"ח ב')</small>, והקב\"ה אמר לנח לקבל את העורב שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו הנביא, והיינו משום שדוקא העורב יכול ללמד לאליהו הנביא שצריך לרחם על ישראל ולא להיות אכזרי."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת לך לך</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ט' – כל מעשיך יהיו לשם שמים</strong></big>",
+                "<b>א) עיקר נסיונו של אברהם אבינו</b>",
+                "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך <small>(לך לך י\"ב, א')</small>. ופירש רש\"י, \"להנאתך ולטובתך\". [ובפסוק ב' פירש רש\"י שהקב\"ה הבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.] ויש לתמוה, שזהו אחד מהעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, ואיך זה נסיון בשבילו אם הקב\"ה אמר לו שיהיה להנאתו ולטובתו ויזכה לבנים וממון ושם?",
+                "ונראה לומר שעיקר הנסיון היה אם אברהם אבינו ילך לשם שמים לקיים מצות בוראו או אם ילך כדי להשיג בנים וממון ושם. ובאמת בפסוק עצמו מבואר כן, שכתוב <small>(בפסוק י\"ב)</small>, \"וילך אברם כאשר דבר אליו ה'\", ומבואר שהתורה הדגישה שהליכת אברהם היתה רק \"כאשר דבר אליו ה'\" ולא לטובת עצמו כלל. ונראה שזהו מה שאמר אברהם אבינו \"ואנכי עפר ואפר\" <small>(וירא י\"ח, כ\"ז)</small>, ואיתא בחולין <small>(פ\"ט א')</small>, \"נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר\". ור\"ל שאין לעצמו שום חשיבות ואינו חושב בשביל עצמו אלא שהוא עושה הכל לשם שמים.",
+                "<b>ב) קיום מצוות לשם שמים</b>",
+                "ובאמת בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף [כגון עונג שבת ושמחת יו\"ט] צריך להזהר לקיים את המצוה לשם שמים ולא בשביל הנאת עצמו. ונראה לבאר בזה את דברי הנביא ישעיה שאמר, \"וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד\" <small>(ישעיה נ\"ח, י\"ג)</small>. והנה ידוע שמה שאמר \"וקראת לשבת עונג\" היינו מצות עונג שבת, אבל מה כוונתו במה שאמר \"לקדוש ה' מכובד\"? והגמ' בשבת <small>(קי\"ט א')</small> ביארה \"זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה\". וצ\"ב, מה הקשר בין מצות עונג שבת ותענית יום הכפורים, ולמה נכתבו ביחד? אבל לפי האמור יש לומר שכוונת הנביא היא שכשם שבודאי תענית יוה\"כ היא לשם שמים שהרי אין בו שום הנאת הגוף כלל, הוא הדין שמצות עונג שבת צריכה להתקיים לשם שמים ולא לשם הנאת עצמו.",
+                "אלא שצריך ביאור, איך שייך לומר שמצות עוגנ שבת צריכה להתקיים בלי הנאת עצמו, והלא על כרחך יש בה הנאת הגוף ואי אפשר להיות כמו אכילת יום הכפורים?",
+                "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי התוספות בביצה, דהנה איתא בשבת <small>(כ\"ה א')</small>, \"כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת\". ובגמ' שם <small>(כ\"ד ב')</small> יליף מקראי שאין שורפין קדשים ביו\"ט, ומבואר שם בגמ' שכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו\"ט הוא הדין שאין שורפין תרומה טמאה ביו\"ט. והקשו התוס' בביצה <small>(כ\"ז ב' ד\"ה ועל החלה)</small> איך שייך לדמות תרומה לקדשים, והלא בקדשים אסור ליהנות ממנו בשעת שריפה ולכן שפיר אי אפשר לשורפן ביו\"ט מאחר שאין בהם צורך הדיוט, אבל בתרומה מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה וא\"כ יש בה צורך אוכל נפש ויש להתיר את שריפתה ביו\"ט. ותירצו התוס', \"דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה\". וכוונתם לומר שלא נחשב צורך הדיוט כלל מאחר שעיקר תפקיד השריפה הוא בשביל מצות ביעור תרומה שנטמאת, ומה שנהנה ממנו בשעת ביעורו היא דבר צדדי.",
+                "ולפי זה נראה לומר שכן הוא בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף, שאם עיקר כוונתו היא לקיים את מצות הקב\"ה אז לא נחשב לצורך הנאת עצמו כלל, אע\"פ שבודאי יש כאן הנאת הגוף. ולפי זה מובן מה שמבואר בדברי הנביא שמצות עונג שבת ותענית יום הכפורים ראויות להיות שוות, שאם עיקר כוונתו במצות עונג שבת היא לשם שמים אז נחשב כאילו אין בה הנאת הגוף כלל כמו בתענית יום הכפורים.",
+                "<b>ג) טבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים</b>",
+                "ונראה לומר עוד, שאחר שאברהם אבינו עמד בנסיון והלך לשם שמים ולא הלך לשם הנאת עצמו, בזה השריש מדה זו ביוצאי חלציו, ולכן עשיית מצוות לשם שמים הוא טבעי לבני ישראל.",
+                "וראיה לזה הוא מהגמ' בבבא בתרא <small>(דף י' ב')</small>, \"תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב <small>(משלי י\"ד, ל\"ד)</small> 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', נענה רבי אליעזר ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל וכו', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו וכו', ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים\". ופירש\"י <small>(בד\"ה כאן בישראל)</small>, \"ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו\"ם אינו נותן אלא ע\"מ כן ואם לאו מתחרט\". ויש לומר שהביאור בזה הוא שטבעי הוא לישראל להיות דעתם לשמים, והיינו משום שמדה זו הושרשה בנו ע\"י אברהם אבינו ע\"ה.",
+                "יסוד זה שטבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים מבואר ג\"כ מדברי הרמב\"ם בהל' גירושין <small>(פ\"ב ה\"כ)</small> שכתב, \"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו', ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו', שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וכו'\". ומבואר שמאחר שסתם ישראל רוצה לעשות כל המצוות לכן אם אנסוהו לכתוב גט במקום שחייב לעשות כן אנו אומרים שלא עשה כן באונס אלא ברצון.",
+                "<b>ד) ביאור הענין שמתוך שלא לשמה בא לשמה</b>",
+                "והנה חז\"ל אמרו <small>(בפסחים נ' ב')</small>, \"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה\". ונראה שהביאור בזה הוא ג\"כ שאברהם אבינו השריש בנו מדה זו של עשיית מצוות לשם שמים, ולכן אף אם האדם לא השיג עדיין מדריגה זו בפועל, אבל מכל מקום מדריגה זו נמצאת בתוכו בכח, ובודאי יגיע לאותה מדרגה במשך הזמן. אבל מאחר שמדריגת לשמה היא רק משום כח זה הנמצא בתוכו בירושה מאברהם אבינו, נמצא שאם יעקור כח זה מקרבו על ידי עשיית עבירות הרבה, שוב לא יהיה יכול להגיע למדריגת לשמה ע\"י שיעשה מצוות שלא לשמה.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בפסחים <small>(ח' ב')</small>, \"מפני מה אין פירות גינוסר <small>(מתוקין מאד, רש\"י)</small> בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה\". ויש להקשות, מה החסרון אם יעלו שלא לשמה, והלא מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לפי הנ\"ל יש לומר שיש בני אדם שלא שייך אצלם כלל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מאחר שכבר עקרו מקרבם כח זה שירשו מאברהם אבינו.",
+                "ויש להוסיף בזה, שהרי כלל ישראל מצטיינים גם במה שהם גומלי חסדים [וכדאיתא ביבמות <small>(ע\"ט א')</small> \"שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים\"], וזה הוא ג\"כ מכח אברהם אבינו שהשריש בנו מדת החסד. וכל זה נכלל במושג של \"מעשה אבות סימן לבנים\", שהרמב\"ן <small>(בפ' לך לך י\"ב, ו')</small> כתב, \"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו <small>(תנחומא לך לך ט')</small> כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו\". וכמו כן נראה לומר שמה שהאריכה תורה במדת חסדו של אברהם אבינו הוא משום שחסדו של אברהם אבינו השריש גם בנו מדה זו.",
+                "<b>ה) כלום מעשה בא לידך</b>",
+                "והנה לעיל ביארנו שעיקר הנסיון של \"לך לך\" היה לברר אם אברהם הוא במדריגה גדולה כל כך שיכול לקיים את המצוה רק לשם שמים. ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(י\"ח א')</small> שמבואר שם שרבי חנינא בן תרדיון היה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה ולא היה חושש לגזירת הרומיים, והוא שאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא?\", ורבי יוסי בן קיסמא השיב, \"כלום מעשה בא לידך?\" ודברי הגמ' תמוהים הם, שהרי חז\"ל אמרו <small>(במס' סנהדרין צ' א')</small> שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וא\"כ למה היה מפחד שלא יזכה לעולם הבא? ועוד, מה הביאור בתשובת רבי יוסי בן קיסמא \"כלום מעשה בא לידך\", שאיך שייך לדעת על ידי מעשה אחד אם יזכה לעולם הבא?",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה איתא בסנהדרין <small>(ע\"ד א')</small>, \"כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים\". ויש להסתפק אם מותר לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו גם בשביל שאר עבירות. וכתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ה ה\"ד)</small>, \"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו\". הרי שהרמב\"ם סובר שאסור לאדם למסור את נפשו בשביל שאר עבירות [ופליג בזה על הרא\"ש <small>(ע\"ז פרק ב' סי' ט')</small> והר\"ן <small>(שבת כ\"ב ב' מדפי הרי\"ף ד\"ה ומקשו)</small>]. ואפשר שלדעת הרמב\"ם אם אדם החמיר ומסר את נפשו במקום שלא היה לו לעשות כן נחשב כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא <small>(עי' פני יהושע בבבא מציעא דף נ\"ט א' ד\"ה ואמר מר זוטרא, ועי' בשו\"ת תשובה מאהבה חלק יו\"ד סי' ת\"ח, ואכ\"מ)</small>.",
+                "אולם, הכסף משנה <small>(שם)</small> כתב בשם הנימוקי יוסף <small>(בסנהדרין דף י\"ח א' מדפי הרי\"ף ד\"ה והמקדש את השם)</small> שאפילו לפי שיטת הרמב\"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.",
+                "והנה רבי חנינא בן תרדיון מסר את נפשו בשביל מצות תלמוד תורה [שלבסוף הרגוהו הרומיים בשביל שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד להם תורה], וא\"כ חלקו בעולם הבא תלוי באם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, שאם הוא באמת אדם גדול יכול למסור את נפשו אפילו על שאר מצוות ולא יחשב כמאבד עצמו לדעת, אבל אם אינו אדם גדול אסור לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו, ואם יעשה כן יחשב מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.",
+                "ונראה שזו היא כוונת רבי חנינא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא\", דהיינו שהוא שואל אם נחשב כאדם גדול שמותר לו למסור את נפשו אפילו בשאר מצוות ולא יפסיד בזה את חלקו בעולם הבא. ורבי יוסי בן קיסמא השיב לו, \"כלום מעשה בא לידך\", דהיינו שביקש ממנו להוכיח לו על ידי מעשה שעשה שהוא במדריגת חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין. ומבואר שם בגמ' שרבי חנינא בן תרדיון השיב לו, \"מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים\", דהיינו שהראה לו איך שהוא עושה לפנים משורת הדין אפילו במקום שיש הפסד ממון בשבילו.",
+                "יש ללמוד מזה את החשיבות של עשיית מצוות לשמן, ובפרט במצות תלמוד תורה, שהגר\"א אמר עליה <small>(בשנות אליהו ריש פאה)</small> ש\"כל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י' – וילך אתו לוט</strong></big>",
+                "<b>א) להזהר מלגרום היזק לחבירו</b>",
+                "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט <small>(לך לך י\"ב, ד')</small>. וכתב החזקוני, \"לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו כמו שאמרו רבותינו היה לו לוט כבן בית\".",
+                "וכוונת החזקוני היא, שכתוב בסוף פרשת נח <small>(י\"א, כ\"ח)</small>, \"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים\". וכתב רש\"י, \"ומדרש אגדה <small>(ב\"ר נח פר' ל\"ח סי' י\"ג)</small> יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים\". ועל פי זה כתב החזקוני שמאחר שהרן מת בגלל אברהם לכן הרגיש אברהם שהוא אחראי למיתתו, ומטעם זה קירב אברהם אבינו את לוט בן הרן והיה לו כבן בית. והנה אברהם אבינו לא פשע כלל במיתת הרן, אלא שבדרך ממילא גרם למיתתו, ואעפ\"כ הרגיש אחריות למיתתו. מזה למדנו שמי שגרם למיתת חבירו ר\"ל צריך כפרה מאחר שגרם למיתתו אע\"פ שלא היה פושע במיתתו כלל.",
+                "דבר זה יש ללמוד גם מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ה א')</small>, \"אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו <small>(לפי שקבל אחימלך את דוד בנוב אמר ליה שאול סוב ופגע בכהני ה' נמצא שעל ידך נהרגו ואתה נכשל, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים, רש\"י)</small>\".",
+                "ויעוין בשו\"ת מהר\"י ווייל <small>(סי' קכ\"ה ומובא בשו\"ת צמח צדק [הראשון] סימן ו' מהרב מנחם מנדל קרוכמל אב\"ד ניקולשבורג)</small> שנשאל אודות מי ששלח שליח שנהרג בדרך אם צריך כפרה או לא, וכתב שיש ללמוד מהגמ' בסנהדרין הנ\"ל שאע\"פ שדוד המלך לא פשע במיתות אלו מכל מקום נענש עליהם, ולכן המשלח צריך כפרה.",
+                "<b>ב) דברי חז\"ל בכמה מקומות שהגורם למיתת חבירו צריך כפרה</b>",
+                "ובאמת, מצינו בכמה מקומות בדברי חז\"ל שמי שגרם למיתת חבירו אפילו בגרמא בעלמא צריך כפרה, שהנה איתא במשנה במכות <small>(י\"א א')</small>, \"לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו\". ואיתא בגמ', \"טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי, והכתיב <small>(משלי כ\"ו, ב')</small> 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא', אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו\". ומבואר מהגמ' שנחשב כאילו הכהן גדול גרם להרציחה בשוגג, ולכן הוא אחראי בשביל הגלות של הרוצח, עד כדי כך שאם הרוצח יתפלל שהכהן גדול ימות כדי שיוכל לצאת מהעיר מקלט תתקבל תפלתו!",
+                "וכן מצינו בהגמ' בנדה <small>(ס\"א א')</small>, \"תנא, הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב <small>(ירמיהו מ\"א, ט')</small> 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה', וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח <small>(אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך, רש\"י)</small> ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן\". ולמדנו שגדליה נחשב כאילו הוא הרג את כל האנשים האלו משום שלא חשש לדברי יוחנן בן קרח.",
+                "<b>ג) שכר למי שגורם להצלת חבירו</b>",
+                "והנה עד כאן דיברנו בענין העונש של מי שגרם למיתת חבירו, אמנם מבואר בדברי חז\"ל שמדה זו נוהגת גם לאידך גיסא, שמי שגרם להצלת חבירו מקבל שכר גדול, דאיתא במס' נדה <small>(ס\"א א')</small>, \"'ויאמר ה' אל משה אל תירא' <small>(חוקת כ\"א, ל\"ד)</small>, מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו, מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי, א\"ר יוחנן אר\"ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר <small>(לך לך י\"ד, י\"ג)</small> 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי', ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול\". ולמדנו מהגמ' שמשה רבינו היה ירא מעוג מלך הבשן מפני שסייע לאברהם אבינו בהצלת לוט.",
+                "ובאמת כוונת עוג לא היתה לשם שמים, אלא להיפך, כוונתו היתה שימות אברהם אבינו במלחמה, וכמו שאמרו חז\"ל בבראשית רבה <small>(לך לך פרשה מ\"ב סי' ח')</small>, \"'ויבא הפליט', ריש לקיש בשם בר קפרא, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברהם זה קוניון הוא <small>(קנאי ונוקם)</small>, ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו\" <small>(ומובא ברש\"י עה\"ת שם)</small>. ולכן יש ללמוד מזה דבר נפלא, שהאדם מקבל שכר אם גרם לטובת חבירו אף אם כוונתו היתה לרעתו! ולפ\"ז אין לשער את גודל השכר למי שהטיב לחבירו לשם שמים.",
+                "מכל זה יש ללמוד שצריך להזהר מאד שלא לגרום היזק לחבירו, ולאידך גיסא יש להשתדל מאד להטיב לחבירו, שהרי הקב\"ה אינו מתעלם משום פעולה של האדם ואפילו מה שעשה ע\"י גרמא בעלמא."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"א – לך לך מארצך – השפעת הסביבה</strong></big>",
+                "<b>א) התוקף של השפעת הסביבה</b>",
+                "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך <small>(לך לך י\"ב, א')</small>. והנה הקושיא מפורסמת, למה נכתב בתחילה ארצו ואח\"כ מולדתו ואח\"כ בית אביו, והלא בשעת יציאתו הוא יוצא מתחילה מבית אביו ואח\"כ ממולדתו ורק אח\"כ הוא עוזב את ארצו?",
+                "והאלשיך תירץ שהפסוק לא מדבר ביציאת הגוף בלבד, אלא הוא מדבר גם ביציאת הנפש. אברהם אבינו נתגדל ונתחנך בסביבה של עבודה זרה. הצווי של \"לך לך\" הוא להוציא את נפשו מכל השפעה של עבודה זרה. ובזה האדם יוצא מתחילה מהשפעת ארצו, ורק בסוף הוא מוציא מנפשו את השפעת משפחתו שהיא חזקה יותר מהשפעת ארצו, ולכן הקב\"ה אמר לאברהם שיצא מתחילה מהשפעת ארצו, ואח\"כ יצא מהשפעת מולדתו, ובסוף יצא מהשפעת בית אביו.",
+                "ביאור זה של האלשיך דומה לביאור האריז\"ל על הסתלקות אליהו הנביא מאלישע, שהנה כתוב בספר מלכים <small>(מ\"ב ב' ג')</small>, \"ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך, ויאמר גם אני ידעתי החשו\". ומבואר בפסוק שבני הנביאים ידעו ברוח קדשם שאליהו הנביא יסתלק מהם באותו יום, אבל הם חשבו שאלישע עדיין לא ידע, ולכן הגידו לו. וקשה, למה חשבו שרק הם יודעים ברוח קדשם, ואלישע אינו יודע?",
+                "וביאר האריז\"ל <small>(מובא בספר צפנת פענח מהמהרי\"ט פרשת בהעלותך סוף דרוש ב')</small> שנבואת שאר הנביאים שבאותו הדור היתה באמצעות אליהו, שכולם קיבלו שפע הנבואה ממנו, וכל הגדול מחבירו קרוב יותר אל ההשפעה. ולכן בני הנביאים שלא היו קרובים לאליהו כמו אלישע הרגישו מיד את מיעוט ההשפעה בהתקרב הסתלקות אליהו, והם חשבו שאלישע שהוא קרוב יותר למקור ההשפעה לא ירגיש עדיין שזמן הסתלקות אליהו קרובה לבוא. והאריז\"ל אמר שהמשל לזה הוא גוף האדם, שבתחילת הסתלקות נפש האדם בשעת מיתתו ירגישו מיד האברים הרחוקים מהלב כמו הרגלים, ורק אח\"כ ירגישו האברים הקרובים אל הלב.",
+                "הסתלקות אברהם אבינו מההשפעה הרעה מארצו דומה לזה, שמתחילה מסתלקת השפעת ארצו, ואח\"כ השפעת מולדתו, ורק אח\"כ מסתלקת השפעת בית אביו, מאחר שהשפעת בית אביו קרובה לו יותר מהשפעת מולדתו וארצו.",
+                "יש ללמוד מזה שהארץ משפיעה על האדם, ואפילו אם אין לו מגע ישיר עם בני ארצו, מכל מקום הסביבה משפיעה על האדם, ולכן צריך להזהר שלא להמצא בסביבת אינשי דלא מעלי שאי אפשר שלא יעשו רושם עליו.",
+                "<b>ב) אפילו יעקב אבינו היה ירא מהשפעת הסביבה</b>",
+                "ומצינו שגם יעקב אבינו היה מפחד מהשפעת הסביבה, שהנה הקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו [בחלום הסולם], \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך\" <small>(ויצא כ\"ח, ט\"ו)</small>, ומיד אח\"כ נדר יעקב אבינו ואמר, \"אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש וגו', והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך\" <small>(ויצא כ\"ח, כ'-כ\"ב)</small>. ופירש רש\"י, \"אם יהיה אלקים עמדי, אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי כמו שאמר לי והנה אנכי עמך, ושמרני, כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך\". ומבואר מרש\"י שיעקב אבינו היה ירא שהקב\"ה לא יקיים את הבטחתו במה שאמר \"והנה אנכי עמך ושמרתיך\". וקשה, איך שייך שיעקב אבינו היה מסתפק בהבטחת הקב\"ה? והרמב\"ן תירץ שהיה ירא שמא יגרום החטא.",
+                "אולם הכלי יקר פירש שהבטחת הקב\"ה במה שאמר \"ושמרתיך\" ובקשת יעקב אבינו שאמר \"ושמרני\" אינן דומות זו לזו כלל, שהבטחת הקב\"ה היתה אודות שמירת הגוף, ועל זה לא היה מסתפק יעקב אבינו כלל, שבודאי הקב\"ה ישמור את הבטחתו, אלא שיעקב אבינו היה ירא משמירת הנפש שמא יושפע מדרכי לבן, ע\"ש. ומכאן יש ללמוד דבר נורא שאע\"פ שיעקב אבינו למד תורה בבית עבר י\"ד שנים [כמו שגילו לנו חז\"ל במס' מגילה <small>(י\"ז א')</small>], <small></small>אעפ\"כ היה ירא מאד מהשפעת הסביבה.",
+                "<b>ג) כותלי בית המדרש מגינים בלי הבטחה מיוחדת</b>",
+                "ונראה לבאר בזה דבר נוסף, שהנה מה שהבטיח הקב\"ה ליעקב אבינו \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'\" [דהיינו שהקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו לשומרו מכל נזק ובפרט מעשו שרוצה להורגו] היה כשיצא מבאר שבע ללכת לחרן, לאחר שישב בישיבת שם ועבר י\"ד שנה. וקשה, שהרי הבטחה זו הוצרכה כבר לפני י\"ד שנה כשקיבל הברכות מיצחק אבינו ואז כעס עליו עשו אחיו ורצה להורגו? אלא שמכאן מוכח שכל זמן שהיה יעקב אבינו בכותלי בית המדרש לא היה צריך להבטחה מיוחדת מפני שהתורה הגינה עליו, ורק לאחר שיצא מכותלי בית המדרש אמר לו הקב\"ה שהוא נותן לו הבטחה מיוחדת.",
+                "<b>ד) השפעת הסביבה עלולה להשפיע על מדות האדם</b>",
+                "ובאמת, גם אם האדם לא יושפע מהסביבה להתרשל בקיום המצוות, מכל מקום הסביבה עלולה להשפיע על מדותיו והשקפותיו, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ששלח לעשו אחיו, \"עם לבן גרתי\" <small>(וישלח ל\"ב, ה')</small>, ופירש רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים\". וקשה, למה הוסיף יעקב אבינו לומר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר אמר ש\"תרי\"ג מצוות שמרתי\"?",
+                "ומבואר מזה שיש שתי סכנות בישיבה אצל לבן, האחד שיושפע ממנו שלא לשמור תרי\"ג מצוות, ויש סכנה נוספת שאפילו אם לא יתרשל בקיום תרי\"ג מצוות מכל מקום יתכן שילמד ממעשיו הרעים של לבן ויופגמו מדותיו והשקפותיו, ולכן יעקב אבינו אמר שני דברים, חדא, \"תרי\"ג מצוות שמרתי\", ור\"ל שלא למד מלבן שלא לשמור את התרי\"ג מצוות, ועוד אמר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", ור\"ל שלא נפגמו מדותיו והשקפותיו. ולמדנו מזה עד כמה יש להזהר מהשפעת הסביבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ב – מעלת הסדר</strong></big>",
+                "<b>א) ניכוש בשעת הניכוש</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(לך לך ל\"ט ח')</small>, \"אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' <small>(לך לך י\"ב, ז')</small>\".",
+                "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו לשבת דוקא בארץ שעסקו בניכוש בשעת הניכוש?",
+                "והנה הסבא מסלובודקה זצ\"ל היה רגיל לומר שמכאן רואים את המעלה המיוחדת של \"סדר\", שאברהם אבינו רצה לדור דוקא במקום שמעשיהם היו מסודרים.",
+                "<b>ב) הסדר בבריאה</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שהנה כתוב <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\". ונראה לומר בביאור פסוק זה, שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר כתוב שהיה טוב, מכל מקום יש מעלה נוספת במה שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן שכל פרט של הבריאה משמש עם כל שאר פרטי הבריאה בסדר נפלא. ולכן התורה אמרה שהקב\"ה ראה את \"כל אשר עשה\" וראה את הסדר הנפלא של כל פרטי הבריאה ואמר שזה \"טוב מאד\".",
+                "והנה האדם צריך ללכת בדרכי הקב\"ה כדאיתא בסוטה <small>(י\"ד א')</small>, \"אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים וכו'\". ומאחר שאחת ממדותיו של הקב\"ה היא הסדר, שהרי ברא את עולמו בסדר נפלא, לכן האדם גם כן צריך להיות מסודר.",
+                "ונראה שמטעם זה רצה אברהם אבינו לדור במקום שהיו \"עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור\", שאנשים אלו היו משתמשים בבריאה כדרך שהוקבעה הבריאה, דהיינו במהלך של סדר. אנו צריכים להתעורר מזה להעריך את מעלת הסדר ומתוך כך נבין את החשיבות של שמירת סדרי הישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ג – בטחון והשתדלות</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים היתה חטא בשוגג</b>",
+                "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ <small>(לך לך י\"ב, י')</small>. כתב הרמב\"ן, \"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים מחמת הרעב נחשבה לחטא מכיון שהיה לו לבטוח בהקב\"ה, ועוד מבואר מדבריו שהחטא היה בשוגג. והנה אם היה בשוגג משמע שאברהם אבינו שגה במה שהיה חושב שאין בזה חטא. וצריך ביאור, למה היה חושב שהנהגתו אינה סותרת למדת הבטחון, ולמה באמת נחשב לשגיאה?",
+                "<b>ב) ביאור חובת השתדלות</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ן בהקדם ביאור ענין הבטחון, שהנה שיטת החובות הלבבות היא שמי שהוא שלם במעשיו ובוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל בפרנסתו כלל, וכמו שכתב בשער הבטחון <small>(פרק ג')</small>, \"ואם הוא מגביר עבודת האלקים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים וכוסף למדות הטובות, לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה, ולא ישיאהו היצר ולא יפת בכשפי העולם, יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו וכו', ויבואהו טרפו בלי טרח ובלי יגיעה כפי ספוקו ומזונו וכו'\". אולם יש חולקים וסוברים שגזרה היא על האדם להשתדל בפרנסתו על פי דרכי הטבע [וכמו שכתב הרמח\"ל במסילת ישרים <small>(בפרק כ\"א)</small>, \"אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו\"].",
+                "הגר\"א <small>(בביאורו במשלי ג', ה')</small> ביאר בזה את דברי הגמ' בראש השנה <small>(כ\"ו ב')</small>, \"לא הוו ידעי רבנן מאי <small>(תהלים נ\"ה, כ\"ג)</small> 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא <small>(נושא משוי, רש\"י)</small>, ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי\". הגר\"א ביאר שהחכמים הסתפקו במדת הבטחון אם הם מחוייבים להשתדל והבטחון בה' הוא שיצליחו בהשתדלותם או שיבטחו בה' לגמרי ואין להם להשתדל כלל, עד שפעם אחת רבה בר בר חנה היה נושא משוי וחשב שיצטרך לבקש מהטייעא שישא אותו בשבילו וגם יצטרך לשלם לו עבור טרחו, אבל הטייעא ביקש ממנו לישא בשבילו, ובזה נתגלה לו מן השמים שאם אתה בוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל כלל.",
+                "<b>ג) אין לשאוף למדריגות שאינן ראויות לו</b>",
+                "אלא שמדריגה זו שייכת רק למי שבאמת עומד באותה מדריגה, וכמו שמסופר על רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שאמר שמי שהוא בעל בטחון גמור יכול לקנות כרטיס הגרלה ומובטח לו שיזכה בפרס. אדם אחד עשה כן, וקנה כרטיס הגרלה שיכול לזכות בו מאה אלף רובל. אותו אדם בא לפני רבי ישראל, ורבי ישראל הציע לו שיקנה ממנו את הכרטיס בעשרת אלפים רובל, ואותו אדם הסכים לזה מיד. אמר לו רבי ישראל, בזה הוכחת שאין לך בטחון אמיתי, שאם היה לך בטחון אמיתי לא היית מסכים למוכרו בעשרת אלפים רובל, שהרי היית בטוח שתזכה במאה אלף רובל, ולכן בשבילך לא תועיל עצה זו שלא להשתדל ורק לקנות כרטיס הגרלה.",
+                "יסוד זה מתבאר גם מתוך דברי הגמ' בחולין <small>(ק\"ה א')</small>, \"אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא <small>(לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין, רש\"י)</small>, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא\". ומבואר שאביו של מר עוקבא המתין כ\"ד שעות בין אכילת בשר לגבינה, ואילו מר עוקבא שלא היה במדרגת אביו המתין רק מסעודה לסעודה. וקשה, שאפילו אם מר עוקבא אינו במדרגת אביו, למה לא החמיר כמו אביו להמתין כ\"ד שעות? ומוכח מזה שכל אדם צריך לנהוג כפי מדריגתו, ואין לו להחמיר כפי מדריגה שהיא גבוהה ממנו.",
+                "וכעין זה מצינו במסכת דרך ארץ זוטא <small>(פרק ה' הל' ה', וכעין זה בדרך ארץ רבה פ\"ז ה\"ה)</small>, \"לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים, ולא קורא בין השונים, ולא שונה בין הקורים. כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות\". מטעם זה אינו ראוי לאדם לנהוג במילי דחסידותא במקום שאין אחרים נוהגים כמותו. [אך בדבר שהוא מעיקר הדין אין לו להתבייש מאחרים, וכמו שכתב הרמ\"א <small>(בשו\"ע או\"ח סי' א' סעיף א')</small>, \"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי\"ת\".]",
+                "אולם, אין לחשוב שאין לו לאדם לשאוף למדריגות גבוהות, אבל שאיפה זו צריכה להיות מתוך אהבה להקב\"ה ולא מתוך גבהות הלב. דוגמא לזה הוא הא דאיתא בחגיגה <small>(דף ט' ב')</small>, \"מאי דכתיב <small>(מלאכי ג', י\"ח)</small> 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו' וכו', אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\". הביאור בזה הוא שכרגיל אדם פוסק מללמוד כשמגיע למספר מסויים של חזרות. אבל מי שאוהב ללמוד תורת ה' לא יפסיק אלא ימשיך ללמוד ולא יאמר שכבר הגיע עד הסוף. זו היא שאיפה להשיג מדריגה גבוהה בתורה שנובעת מתוך אהבה ולא מתוך גבהות הלב.",
+                "<b>ד) ביאור שגיאתו של אברהם אבינו</b>",
+                "ועל פי זה נראה לומר ששגיאתו של אברהם אבינו היתה שהוא חשב מתוך ענוותנותו שאינו במדריגה גבוהה של בטחון, ולכן אסור לו להתנהג במדריגת הבטחון שהיא למעלה ממנו, וצריך לעשות השתדלות להציל את אשתו מיד פרעה ולפרנס את עצמו ברעב. אולם, שגה בזה, שבאמת כבר נמצא באותה מדריגה גבוהה והיה לו להתנהג באותה מדריגה, ולכן נחשבת שגיאתו לחטא בשוגג."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ד – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שאין אנו משתדלים לגייר כמו שעשו האבות הק'</b>",
+                "ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>.",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' ד')</small>, \"א\"ר חוניא, אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה ת\"ל '[ואת הנפש] אשר עשו', אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה, יעקב גייר גיורים דכתיב <small>(וישלח ל\"ה, ב')</small> 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו'', ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון, כאן כתיב <small> (וישב ל\"ז, א')</small> 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו', מאי מגורי אביו, מגיורי אביו\".",
+                "מדברי המדרש מבואר שכל האבות השתדלו להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולגיירם. והנה חז\"ל אמרו <small>(תנא דבי אליהו רבה פרק כ\"ג)</small>, \"לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב\", דהיינו שיש לנו ללכת בדרכי האבות. לפ\"ז, למה אין אנו משתדלים לקרב גוים תחת כנפי השכינה ולגיירם כמו שעשו האבות?",
+                "<b>ב) החילוק בין גיור בזמן האבות לגיור לאחר מתן תורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בפסחים <small>(דף פ\"ז ב')</small>, \"לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים\". וכתב החיד\"א בספר מראית העין, \"כי ניצוצות הקדושה ונשמות קדושות נטמעו בסט\"א, וזוהי סיבת גלות ישראל בכמה ארצות ובקצוי ארץ, והעיקר הוא דעל ידי השעבוד והמצוות והלימוד בכל מקום מתבררים ניצוצי הקדושה והחלו עולין לשכינה מידי יום יום וכו', והטיבו אשר דיברו רז\"ל שהגלה ישראל לבין אומות העולם כדי שיתוספו עליהם גרים, שהם מבררים תדיר ניצוצי הקדושה ועולים לשכינה עד עת קץ וכדאמרן, וכל הגלויות הם לברר ניצוצי הקדושה והם מתבררים בכח התורה והמצוות והגלות ובאמצעות השכינה וכו'\". [ועי' בחיד\"א בשם הגדולים <small>(במערכת ספרים בערך תלמוד בבלי)</small> שביאר ביסוד זה מה שאנו מוצאים שמדינה שהיתה בה הרבה תורה במשך מאות בשנים נשארה לאחר כן בלא תורה, שכבר נלקחו ממנה כל ניצוצות הקדושה הנמצאות שם.]",
+                "ומבואר מדברי החיד\"א שהוספת הגרים באה ע\"י שהם נמשכים לתורה ומצוות ע\"י ניצוצות הקדושה שבהם, ולכן כשבני ישראל דרים באיזה מקום בגלות ולומדים תורה ועוסקים במצוות הם מושכים אליהם את ניצוצות הקדושה שבתוך הגוים, ואז יתוספו עליהם גרים.",
+                "אולם נראה לומר שכל זה הוא רק לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה לא שייך לעשות כן, שרק ע\"י שקבלנו את התורה אנו יכולים למשוך אצלנו את ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם ע\"י לימוד התורה.",
+                "ולפ\"ז מתברר למה האבות השתדלו לגייר ואין אנו הולכים בעקבותיהם, שהרי האבות הוצרכו להשתדל בגירות מאחר שהיו לפני מתן תורה ולא היו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר ע\"י מעשיהם, אבל לאחר מתן תורה אנו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר [דהיינו אותם שנמצאות בהם ניצוצות של קדושה] ע\"י לימוד התורה ועיסוק במצוות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וירא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ט\"ו – הפרד נא מעלי</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על הגירוש של לוט</b>",
+                "התורה מספרת לנו שאברהם אבינו היה משתוקק להכניס אורחים לביתו, ולכן ישב בפתח אהלו כחום היום אע\"פ שהיה עדיין כואב מהברית מילה. וכן מצינו הצטיינותו בהכנסת אורחים לקמן שכתוב, \"ויטע אשל בבאר שבע\" <small>(וירא כ\"א, ל\"ג)</small>, וכתב רש\"י, \"אשל, רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות\" <small>(ומקורו מסוטה י' א')</small>.",
+                "אברהם אבינו עסק גם כן בהכנסת בני אדם תחת כנפי השכינה, וכמו שכתוב, \"ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת הנפש אשר עשו בחרן\" <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>, וכתב רש\"י, \"אשר עשו בחרן, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים\", וכמו שתרגם אונקלוס, \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\".",
+                "אלא שלפי זה יש לתמוה למה גירש את לוט בן אחיו מביתו, וכמו שכתוב, \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו', ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך וגו', הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'\" <small>(לך לך י\"ג, ז'-ט')</small>. והרי אברהם אבינו הכניס כל עובר אורח לביתו, ולמה יגרע לוט מאורח פשוט?",
+                "<b>ב) אין להכניס אורחים אם ישפיעו לרעה על בני ביתו</b>",
+                "ונראה לומר שבאמת לוט היה גרוע מאורח פשוט, שאילו אורח פשוט אי אפשר לדעת אם ישפיע לרעה על אחרים שבביתו, ולכן יכול לדון כל אחד מהם לכף זכות ואינו צריך לגרשם מביתו כל זמן שאינו מודע שיש להם תכונות רעות. אבל מאחר שאברהם אבינו ידע מהתכונות הרעות של לוט, הוצרך לגרשו מביתו פן ישפיע לרעה על אחרים שבביתו.",
+                "אבל קשה, מה מדה רעה מצא בלוט שבגלל זה הוצרך לגרשו מביתו כדי שלא ישפיע לרעה? והרי מצינו שלוט קיים את מצות הכנסת אורחים במסירות נפש, וכמו שמצינו שהזמין את המלאכים לביתו כשבאו לסדום למרות הסכנה שבדבר. ועוד מצינו שלא גילה את הסוד ששרה היא אשת אברהם, ובזכות זו הציל הקב\"ה את לוט ממהפכת סדום, וכמו שכתוב, \"ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'\" <small>(וירא י\"ט, כ\"ט)</small>, וכתב רש\"י, \"ויזכור אלקים את אברהם, מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו\" <small>(ומקורו מב\"ר פר' נ\"א סי' ו')</small>. ועוד מצינו שלוט עזב את ארץ מולדתו כדי ללוות את אברהם ולשרתו, וכמו שכתב הרמב\"ן בפרשת כי תצא <small>(כ\"ג, ז')</small> שמטעם זה נצטוו ישראל שלא ללכת למלחמה בעמון ומואב בני לוט, מפני ש\"ה' שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם\".",
+                "<b>ג) לוט היתה לו חמדת הממון</b>",
+                "ונראה שבאמת לוט היה אדם גדול אלא שהיה לו חסרון אחד, והיינו חמדת הממון, דהנה סיבת גירושו של לוט היתה המריבה שבין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, וכתב רש\"י, \"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל\" <small>(ומקורו מב\"ר פמ\"א סי' ה')</small>. ומבואר שחמדת הממון של לוט השפיע על רועיו להרעות בהמותיו בשדות אחרים. ומאחר שבגלל מריבה זו גירש אברהם את לוט מביתו מוכח שסיבת גירושו היתה חמדת הממון.",
+                "ובאמת הצעד הראשון שעשה לאחר יציאתו מבית אברהם היה הליכה אחר חמדת הממון, וכמו שכתוב, \"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו', <small></small>ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן וגו', ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד\" <small>(לך לך י\"ג, י'-י\"ג)</small>. הרי שחמדת הממון גרמה ללוט לבחור לדור בסדום מפני עושר הארץ אע\"פ שאנשי סדום היו רעים וחטאים.",
+                "ונראה שבזה מבואר מה שכתוב במלחמת המלכים, \"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום\" <small>(לך לך י\"ד, י\"ב)</small>. וכתב רש\"י, \"והוא יושב בסדום, מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום\", ורוצה לומר שלוט דר בסדום מפני חמדת הממון, ולכן מדה כנגד מדה ניטל כל ממונו ממנו.",
+                "והנה אם לוט היה נשאר אצל אברהם אבינו לא היה ממונו נפסד, ורק משום שנטה אחר תאוותיו להשיג ממון אבד את ממונו. ויש ללמוד מזה שלא ללכת אחר נטיית הלב לחמוד ממון, שחמדת הממון מוציאה את האדם מלימוד התורה, ויכולה לגרום ההיפך דהיינו אבידת ממונו.",
+                "והנה מה שבני אדם חומדים ממון הוא משום שמרגישים כתושבים בעולם הזה, ושוכחים שהם בעולם הזה רק כאורח הנוטה ללון. ונראה לומר בדרך דרוש שזו היא כוונת אברהם אבינו כשאמר לבני חת, \"גר ותושב אנכי עמכם\" <small>(חיי שרה כ\"ג, ד')</small>, שכוונת אברהם אבינו לומר שאע\"פ שהוא נראה כמו תושב, שהרי יש לו עושר וכבוד, מכל מקום האדם צריך להרגיש שהוא רק כגר בעולם הזה, ואין שום חשיבות להעשירות. [ונראה שזו היא כוונת הפסוק בתהלים <small>(ל\"ט, י\"ג)</small>, \"כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי\", שהכוונה היא שאף אם האדם יש לו הצלחה בעולם הזה והוא כמו תושב, צריך להרגיש שהוא רק כמו גר בעולם הזה.] וזה הוא ההבדל בין אברהם אבינו שלא היה חומד ממון מפני שהרגיש כגר בעולם הזה, ובין לוט שהיה חומד ממון מפני שהרגיש כמו תושב בעולם הזה.",
+                "<b>ד) הרחיק את לוט מפני שלא הושפע מאברהם אבינו</b>",
+                "ונראה להוסיף נופך בביאור ההבדל שבין לוט ואורח פשוט, שהרי מה שאברהם אבינו קירב הרבה אנשים היינו משום שאותם אנשים הושפעו ממנו ונתעלו ונתקרבו יותר להקב\"ה, ולכן אע\"פ שבתחילת ביאתם היו רחוקים מדרך ה' מכל מקום כל זמן שנשארו אצל אברהם אבינו נתעלו ביראת שמים. אבל לוט כבר היה אצל אברהם אבינו שנים רבות ולא הושפע ממנו כל כך ולא היה נתעלה במה שהיה נשאר בביתו של אברהם אבינו, לכן אברהם אבינו הרחיק את לוט מביתו אף בזמן שהיה מקרב אנשים זרים ומכניסם לביתו.",
+                "ויש ללמוד מזה שחיוב לימוד המוסר חל ביותר על אנשים מבוגרים שכבר למדו מוסר ולא הושפעו ממנו כל כך כמו שהיו צריכים. וכן מצינו בגדולי עולם שעסקו במוסר גם בימי זקנותם, וכמו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שלמד בספר מסילת ישרים בכל יום בימי הנופש בקיץ, וכן היה רגיל רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג לומר שאפילו גדולי עולם צריכים ללמוד מוסר.",
+                "יש תוצאות גדולות מלימוד המוסר, וכל בחור שילמוד מוסר בקביעות יראה מזה תועלת מרובה שתשאיר עליו רושם לכל ימי חייו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ט\"ז – באשר הוא שם</strong></big>",
+                "<b>א) הסתירה בין באשר הוא שם ונידון על שם סופו</b>",
+                "וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם <small>(וירא כ\"א, י\"ז)</small>. ופירש רש\"י, \"באשר הוא שם, לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר וכו', כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו וכו', ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת\".",
+                "וכן איתא בראש השנה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר, 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'\".",
+                "ומבואר שאם ישמעאל היה נידון על שם סופו היה חייב מיתה על שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, אלא שמאחר שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה לא נענש ישמעאל.",
+                "והנה הקושיא מפורסמת <small>(עי' מהרש\"א ר\"ה ט\"ז ב')</small>, שמצינו להיפך מזה בבן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, וכדאיתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' <small>(ע\"ב א')</small>, \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" <small>(ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח)</small>. ומבואר שבאמת עונשים לאדם בשביל עבירות שעתיד לעבור, לא בתורת עונש ממש אלא כדי להצילו מעשיית העבירה. ולפי זה יש להקשות למה נידון ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה ולא דנו אותו על שם סופו?",
+                "והמזרחי תירץ שהבן סורר ומורה כבר התחיל לעשות את הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, ולכן נידון על שם סופו, אבל ישמעאל לא התחיל בעבירה, ולכן נידון באשר הוא שם.",
+                "וקשה, שלכאורה הוא להיפך, שישמעאל גרוע מבן סורר ומורה, שהרי הבן סורר ומורה לא עבר עדיין על חיוב מיתה אלא שהוא עשה דברים שיביאו אותו לאותה עבירה, אבל ישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות שחייב מיתה בשבילן, וכמו שמבואר ברש\"י על הפסוק, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק\" <small>(וירא כ\"א, ט')</small>. ופירש רש\"י, \"מצחק, לשון עבודה זרה וכו', דבר אחר לשון גילוי עריות וכו', דבר אחר לשון רציחה וכו'\". ואם כן איך השיב הקב\"ה למלאכים שיש לדון את ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה, והלא באותה שעה כבר עבר על עבירות חמורות?",
+                "<b>ב) קטרוג המלאכים היה מדין מדה כנגד מדה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי המלאכים שאמרו \"מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר\", שיש להעיר למה אמרו \"בצמא\", שמה איכפת לנו אם הוא בצמא או ע\"י דבר אחר. ונראה שמבואר מזה שלא כוונו המלאכים בקטרוגם לומר שיש לדונו על שם סופו כדי שימות זכאי וכמו בבן סורר ומורה, אלא כוונתם לומר שלא שייך להציל ישמעאל ממיתה בצמא מאחר שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, והוא מדה כנגד מדה [וכדאיתא בסוטה <small>(ח' ב')</small> במדה שאדם מודד בה מודדין לו]. ועל זה השיב הקב\"ה למלאכים שלא שייך לדון ע\"י מדה כנגד מדה אם עדיין לא עבר על העבירה.",
+                "אלא שלפי זה יש להקשות איך חשבו המלאכים שיש לדונו ע\"י מדה כנגד מדה, והלא בודאי לא שייך מדה כנגד מדה בעבירה שלא נעשתה וכמו שהשיב להם הקב\"ה?",
+                "<b>ג) שורש העבירה</b>",
+                "ונראה לומר שאע\"פ שהעבירה עדיין לא יצאה מכח אל הפועל, מכל מקום שורש החטא כבר נמצא בכח, והמלאכים חשבו שאפשר לדון ע\"י מדה כנגד מדה בשביל שורש העבירה שכבר נמצא באדם. והקב\"ה השיב להם שאע\"פ שבודאי הם צודקים ששורש העבירה כבר נמצא באדם, מכל מקום ההנהגה של מדה כנגד מדה לא שייכת כל זמן שלא יצאה העבירה מכח אל הפועל.",
+                "ולפ\"ז מיושבת מה שהקשינו שישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות וגם מה שהקשינו שזה סותר מה שאנו אומרים בבן סורר ומורה שימות זכאי ואל ימות חייב, שהרי הדיון בין המלאכים והקב\"ה לא היה אם חייב מיתה, אלא הדיון הוא אם הנהגת מדה כנגד מדה שייכת בשביל עבירה שהיא בעתיד.",
+                "<b>ד) אנחנו ואבותינו חטאנו</b>",
+                "ונראה שעל פי יסוד זה [ששורש העבירה נמצא באדם אפילו הרבה דורות לפני עשיית העבירה] יש לבאר את נוסח הוידוי \"אבל אנחנו ואבותינו חטאנו\", שיש להקשות למה אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאין אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אלא כוונתנו לומר שחטאינו כבר נמצאו בכח אצל אבותינו, אלא שלא יצאו עדיין לפועל, ולכן אבותינו משתתפים בחטאינו, וממילא הוידוי על חטאינו צריך לכלול את אבותינו.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר גם את דברי הגמ' בפסחים <small>(דף ס\"ו ב')</small>, \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר <small>(שמואל א' י\"ז, כ\"ח)</small> 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב <small>(שמואל א' ט\"ז, ח')</small> 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב <small>(שם פסוק ז')</small> 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\".",
+                "ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב <small>(בד\"ה לא בחר)</small>, \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם, אע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד?",
+                "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שלא עבר עדיין על העבירה של כעס, מכל מקום שורש העבירה כבר נמצא בו, ולכן הקב\"ה אמר \"כי מאיסתיהו\", בגלל שורש העבירה שהיה בקרבו.",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הגמ' בעבודה זרה <small>(דף י\"ח ב')</small>, \"אמר רב שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' <small>(תהלים א', א')</small> זה <small></small>אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו וכו', 'ובדרך חטאים לא עמד' שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו וכו', 'ובמושב לצים לא ישב' שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו שנאמר <small>(שופטים ט\"ז, כ\"ה)</small> 'ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו'\". ומבואר מהגמ' שחז\"ל משבחים את אברהם אבינו על שלא ישב במושב אנשי פלשתים שהיו לצים, והראיה שהם לצים הוא ממה שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן בזמן שמשון. וקשה, איך שייך להביא ראיה שהפלשתים בימי אברהם היו לצים ממה שאירע בזמן שמשון? ונראה לומר שהביאור בזה הוא כמו שכבר נתבאר שאם הפלשתים היו לצים בזמן שמשון אז בודאי ששורש העבירה של ליצנות כבר נמצא בם בזמן אברהם, שמעשה הליצנות שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן הושפע משורש של ליצנות שהיה שקוע בנפשם.",
+                "והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות <small>(כדאיתא בסוטה י\"א א')</small>, ולכן אם כך היא כחה של עבירה, שהשורש של האבות משפיע כל כך על בניהם, כל שכן שמדות טובות שמושרשות באבות משפיעות על בניהם.",
+                "<b>ה) שורש המצוה – יציאת מצרים בזכות קבלת התורה</b>",
+                "ובאמת אנו מוצאים כן במדה טובה, שהנה כתוב בפ' שמות, \"ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה\" <small>(שמות ג', י\"א-י\"ב)</small>. ויעוין שם ברש\"י שפירש שמשה רבינו שאל מהקב\"ה באיזה זכות יזכו בני ישראל לעשיית נסים וליציאת מצרים, והקב\"ה השיב לו שעתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.",
+                "והנה עדיין לא קיבלו ישראל את התורה, ואעפ\"כ זכו ליציאת מצרים ונסים ונפלאות בזכותה! והביאור בזה הוא כנ\"ל, שאע\"פ שעדיין לא קיבלו את התורה בפועל, מכל מקום כבר נמצא בם השורש לקבלת התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ז – נסיון העקידה</strong></big>",
+                "<b>א) ההבדל בין נסיון אור כשדים ונסיון העקידה</b>",
+                "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אומר אליך <small>(וירא כ\"ב, א'-ב')</small>.",
+                "והנה מבואר בפסוק בפירוש שהצווי להעלות את יצחק לקרבן היה נסיון, וכמו שכתוב \"והאלקים נסה את אברהם\". ולכאורה, הנסיון היה להראות מסירות נפש בשביל הקב\"ה, שהוא מוכן להקריב את בנו על המזבח לקיים את רצון ה'.",
+                "וקשה, שאברהם אבינו כבר הראה מסירות נפשו בשביל הקב\"ה באור כשדים, וכמו שכתב רש\"י <small>(בפרשת נח י\"א, כ\"ח)</small> בשם מדרש אגדה <small>(ב\"ר פרשה ל\"ח סי' י\"ג)</small> שהשליכו את אברהם לכבשן האש באור כשדים מפני שכיתת את צלמי אביו, וא\"כ למה הוצרך אברהם אבינו להבחן באותו נסיון פעם נוספת?",
+                "ונראה, שנסיון העקידה לא היה רק להראות שהוא מוכן למסור את נפשו או נפש בנו בשביל רצון ה', אלא הנסיון היה להראות שכל האהבות מתבטלות במקום אהבת ה', שהרי יצחק היה בנו יחידו שנולד לו לאחר מאה שנה, וא\"כ כשהעלה את יצחק על המזבח הראה שאהבתו ליצחק בנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה.",
+                "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש לבאר את המדרש <small>(בב\"ר פרשה נ\"ה סי' ז')</small> המובא ברש\"י, דהנה הקב\"ה אמר לאברהם, \"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק\", ופירש רש\"י, \"את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה וכו', וכדי לחבב עליו את המצוה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור\". וצ\"ב מה כוונת רש\"י שע\"י אריכות הלשון יקבל אברהם שכר על כל דיבור ודיבור. ופירש המזרחי, \"כדי לחבב את בנו בעיניו בכל אותן התוארים של חיבה, לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור של תוארי החיבוב, כי כפי ריבוי החיבובים ככה הוא צערו בזביחתו, ולפום צערא אגרא\". ונראה לבאר את דברי המזרחי על פי דרכנו, שמאחר שנסיון העקידה היה להראות שאהבתו לבנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה, לכן הקב\"ה חיבב את יצחק בעיני אברהם כדי להגדיל אהבתו לבנו ובזה יגדל הנסיון.",
+                "<b>ב) ביאור ענין יראת הרוממות</b>",
+                "אלא שיש להקשות, שממה שאמר המלאך לאברהם מוכח שנסיון העקידה היה להראות יראתו להקב\"ה, דהנה המלאך אמר לאברהם <small>(בפסוק י\"ב)</small>, \"אל תשלח ידך אל הנער וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו'\", הרי שע\"י העקידה נקרא אברהם אבינו \"ירא אלקים\". אולם, מאידך גיסא מצינו שאברהם אבינו נקרא \"אוהב ה'\" וכמו שכתוב, \"אברהם אוהבי\" <small>(ישעיה מ\"א, ח', עי' סוטה ל\"א א')</small>, וצריך עיון.",
+                "ונראה לומר שמה שנקרא אברהם \"ירא אלקים\" אין זה מפני יראת העונש, אלא מפני יראת הרוממות, ויראה זו קרובה לאהבת ה', דהנה אהבת ה' היא ההרגשה שהאדם מרגיש כשמכיר כל החסד שהקב\"ה עושה עמו, ויראת הרוממות היא דומה לזה, שהרי יראת הרוממות אינה רק הכרת גדלות ה', אלא יראת הרוממות היא שהאדם מכיר את הפער העצום שבין גדלות הקב\"ה ושפלות האדם ושאעפ\"כ הקב\"ה עושה חסד עם בני אדם. ונמצא שיראת הרוממות ואהבת ה' הם שני צדדים של מטבע אחת, ששתיהן נובעות מהכרת החסד שהקב\"ה עושה עם בני אדם. ולכן, אע\"פ שנסיון העקידה היה להראות אהבתו להקב\"ה, המלאך עדיין יכול לומר ש\"עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת חיי שרה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר י\"ח – לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – כחות הנפש</strong></big>",
+                "<b>א) מדות האדם טבועות בנפשו</b>",
+                "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו <small>(חיי שרה כ\"ד, ב'-ג')</small>.",
+                "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה!",
+                "ונראה שמבואר מזה, שיש הבדל יסודי בין מדות ומעשים. מדות האדם נובעות מפנימיותו והן טבועות בכחות נפשו, וקשה מאד לשנותן. אבל מעשי האדם הם רק החיצוניות, ושייך לשנותם. אברהם אבינו ידע שמדת החסד שהיתה טבועה בקרבו מקורה ממשפחתו. אברהם אבינו רצה שיצחק יקח אשה שיש לה מדות טובות אלו, לכן צוה לאליעזר עבדו לקחת אשה מבנות משפחתו שידע שמדות טובות אלו טבועות בקרבן.",
+                "ואף בתו של אליעזר עבדו שהיה גדול בתורה לא רצה בשביל יצחק בנו, וכמו שביאר רש\"י <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small> ש\"בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\", ורוצה לומר שאע\"פ שאליעזר התגבר על נטיות נפשו ועלה לגדלות בתורה, מכל מקום התכונות הרעות של הכנענים נשארו דבוקות בו, ולכן בתו אינה ראויה להנשא ליצחק, שהרי המדות הרעות של הכנענים עלולות להמצא בבתו וביוצאי חלציה.",
+                "<b>ב) רצונות האדם ונגיעות</b>",
+                "והנה הרצונות של האדם הן ג\"כ מחמת פנימיותו, אלא שאם האדם יש לו נגיעות אינו יכול להכיר מה הסיבה האמיתית של רצונותיו.",
+                "יסוד זה מתבאר מתוך דברי רש\"י על הפסוק, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small>. וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\".",
+                "והקשו המפרשים <small>(עי' שפתי חכמים)</small>, למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב <small>(כ\"ד, ה')</small> \"אולי\" עם ו'].",
+                "ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ושמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיתה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ <small>(סי' ל\"ג סעיף ט\"ו)</small> שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב <small>(מ\"ג א' ד\"ה ואמאי)</small> בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק.",
+                "[ובדרך אגב, יש להעיר על גודל צדקתו של אליעזר עבד אברהם, שאע\"פ שהיה רצונו שבתו תינשא ליצחק אין אנו רואים ממנו שום רמז של תרעומת כלל כשהוגד לו שדבר זה לא שייך, ולהיפך כל כוונתו היתה להשיג שידוך הגון ליצחק אבינו וכל מעשיו היו לשם שמים ויש לנו להתעורר מזה.]",
+                "<b>ג) לשון התורה נכתבה כפי עיקר פנימיות האדם</b>",
+                "ונראה לומר עוד, שמאחר שהעיקר הוא הרצון שבפנימיות נפש האדם, ממילא לשון התורה נכתבת על פי עיקר רצון האדם ולא כפי מה שנראה לעינינו. יסוד זה יש ללמוד מלשון התורה בויכוח של יעקב ולבן, שכתוב, \"ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי\" <small>(ויצא ל\"א, ל\"ו)</small>. ואמרו חז\"ל על זה בבראשית רבה <small>(ויצא פ' ע\"ד אות י')</small>, \"קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מנין, 'ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת', דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו, 'כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך' <small>(ויצא ל\"א, ל\"ז)</small>\". וכוונת המדרש היא שלשון התורה משמע שהיה כאן מריבה בין יעקב ולבן, שהרי התורה כתבה שכעס יעקב והיה רב עם לבן, ואילו דברי יעקב אבינו הם דברי פיוסים, שיעקב הסביר ללבן שאין לו סיבה לכעוס עליו, שהרי לא גזל ממנו כלום ועבד אצלו הרבה שנים באמונה וכמבואר בפסוקים. ועל זה אמר המדרש שזו היא מדרגת \"קפדנותן של אבות\" שאפילו בשעה שהם כועסים אינם מדברים רק דברי פיוסים.",
+                "ומכל מקום יש ללמוד מזה שלשון התורה הוא כפי פנימיות האדם, שהרי רק בפנימיות נפשו של יעקב אפשר לומר שכעס יעקב אבינו והיה רב עם לבן, שהרי מה שנראה לעינינו היה רק דברי פיוס, וכמו שנתבאר.",
+                "<b>ד) אחרונים שלא נתגלה עוונם</b>",
+                "והנה מאחר שרגיל הוא שהאדם אינו מכיר את פנימיותו, לכן יש סכנה שהאדם יעבור עבירה בפנימיות נפשו ולא ידע שיש כאן עבירה כלל.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את הגמ' ביומא <small>(ט' ב')</small>, \"מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו', רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם <small>(לא היו מכסין פשעיהם, רש\"י)</small> נתגלה קצם <small>(לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, רש\"י)</small>, אחרונים שלא נתגלה עונם <small>(בני מקדש שני רשעים היו בסתר, רש\"י)</small> לא נתגלה קצם\". והנה רש\"י ביאר שכוונת הגמ' לומר שבמקדש ראשון לא הסתירו את חטאיהם, משא\"כ במקדש שני שהסתירו את חטאיהם.",
+                "אבל נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, שמאחר שבמקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהן עבירות שחומרתן מפורסמת ממילא הם ידעו בעצמם שעשו עבירות חמורות, ולכן הגמ' אמרה ש\"נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם נתגלה לעצמם, שהם ידעו בעצמם שחטאו. אבל במקדש שני שחטאו בשנאת חנם שהיא עבירה התלויה בפנימיות האדם, לכן הם לא ידעו בעצמם שחטאו כלל, ולכן הגמ' אמרה ש\"לא נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם לא נתגלה לעצמם, שהם בעצמם לא ידעו שחטאו. מטעם זה העבירות של מקדש שני חמורות יותר מהעבירות של מקדש ראשון, שהרי אם האדם יודע שחטא יש תקוה שיעשה תשובה, אבל אם האדם אינו יודע כלל שחטא לא שייך לו לעשות תשובה.",
+                "על דרך זה העיר גדול אחד על הפסוק בקהלת \"אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה\" <small>(קהלת ז', ט\"ז-י\"ז)</small>, שצדיק הרבה גרוע מרשע הרבה, שהרי מי שהוא רשע יודע שהוא רשע ויכול לחזור בתשובה, אבל מי שהוא \"צדיק הרבה\" וחושב בעצמו שאין כמותו בצדקותו ואינו מכיר כלל את חסרונותיו אין תקוה שיעשה תשובה שהרי הוא חושב שהוא צדיק גמור.",
+                "<b>ה) סמיכות הפרשיות של פרשת לך לך ופרשת וירא</b>",
+                "והנה לעיל ביארנו שמדת החסד של אברהם אבינו היתה טבועה בנפשו. נראה שדבר זה יש ללמוד גם כן מסמיכות הפרשיות, שהנה פרשת המילה של אברהם אבינו ובני ביתו בסוף פרשת לך לך סמוכה לפרשת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. ויש להעיר, מה רצתה התורה ללמדנו בסמיכות זו?",
+                "ונראה לבאר סמיכות זו בהקדם ביאור סמיכות הפרשה של עגלה ערופה, שהנה פרשת עגלה ערופה <small>(סוף פ' שופטים כ\"א, א'-ט')</small> כתובה בין שתי פרשיות של מלחמה, שלפניה כתוב <small>(כ', א')</small> \"כי תצא למלחמה\" [בענין משוח מלחמה], ואחריה <small>(תחילת פ' כי תצא, כ\"א, י')</small> כתוב \"כי תצא למלחמה\" [בענין יפת תואר]. ונראה לומר בזה, שמי שלוחם במלחמה יכול להפסיד את החשיבות ואת הערך של חיי האדם, שהרי במלחמה צריך להרוג הרבה אנשים ורואה הרבה בני אדם הרוגים. לכן, כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפסוקים המדברים אודות מלחמה, שמעגלה ערופה יש ללמוד את הערך של נפש יחידה, שאנו רואים שהעיר הקרובה אל החלל צריכה כפרה על מת שנמצא סמוך לעיר.",
+                "והנה אברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו, וגם זה יכול להוליד אכזריות בנפש האדם אחרי שהוא חבל הרבה אנשים. אבל התורה כתבה מיד פרשת החסד של אברהם אבינו, שממנה אנו רואים שמדת החסד היתה טבועה בנפשו ואי אפשר לו להעשות אכזר ואפילו אם יעשה פעולות שיש בכחן להוליד אכזריות בנפש האדם.",
+                "<b>ו) מדות רעות מעוורות את האדם</b>",
+                "והנה מי שתכונות רעות ומדות רעות טבועות בנפשו, קשה לו להכיר את האמת, ולפעמים יביא על עצמו אסון מפני שמדותיו הרעות מעוורות את עיניו ואינו יכול להכיר את האמת כלל.",
+                "יסוד זה יש ללמוד מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(קי\"ג א')</small>, \"'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' <small>(יהושע ו', כ\"ו)</small>, תניא, לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו דכתיב <small>(מלכים א' ט\"ז, ל\"ד)</small> 'בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה וכו'', באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו וכו', אחאב שושביניה הוה <small>(אוהבו של חיאל היה אחאב, רש\"י)</small>, אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא <small>(בית האבל, רש\"י)</small>, יתיב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו, אמר ליה אליהו אין, אמר ליה השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא דכתיב <small>(עקב י\"א, ט\"ז)</small> 'וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'', וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא וכו'\".",
+                "ומבואר מהגמ' שחיאל בנה את יריחו, וגרם למיתתם של כל בניו, והיה לו ללמוד מהמיתות הראשונות ולא למד, מפני שמדותיו הרעות עוורו אותו ולא היה יכול להכיר את האמת כלל.",
+                "ויתירה מזו אנו רואים באחאב, שהיה לו ללמוד ממיתות בניו של יחיאל לירא מהקב\"ה ולפרוש מעבודה זרה ולחזור בתשובה, ולא זו בלבד שלא למד מזה כלום, אלא שהתחזק בדרכיו הרעים מחמת זה, עד שהתפאר לאליהו הנביא שקללתו של משה רבינו אינה מתקיימת.",
+                "[ומה שבאמת לא התקיימה עדיין קללתו של משה רבינו, נראה שדורו של אחאב לא היו ראויים שיבוא עליהם העונש פתאום, שהרי כשהקב\"ה מעניש פתאום כמו בדור המדבר הרי זה גילוי פנים של הקב\"ה שאנו רואים יד הקב\"ה בברירות, אבל כשהקב\"ה מאחר את הפורענות הרי זה הסתר פנים של הקב\"ה שאינו ניכר כל כך שפורענות זו היא מחמת עבירה מסויימת.]",
+                "ומכל זה יש ללמוד שהאדם צריך לעבוד על פנימיותו, וזה שייך רק ע\"י לימוד המוסר והתמדה בלימוד התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ט – אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מעלת החסד</strong></big>",
+                "<b>א) רבקה נבחרה בשביל מעשה חסד</b>",
+                "אליעזר עבד אברהם אמר, \"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני\" <small>(חיי שרה כ\"ד, י\"ד)</small>.",
+                "והנה אליעזר היה מבקש אשה בשביל יצחק שתהיה אחת מהאמהות ושכלל ישראל יצאו ממנה. ועם כל זה, הבחינה היתה אם תעשה מעשה קטן של חסד לתת מים לאליעזר וגמליו. מכאן אנו רואים את החשיבות של כל מעשה חסד, ואפילו אם בעינינו נראה רק כמעשה קטן.",
+                "והנה איתא בבראשית רבה <small>(חיי שרה פר' ס' סי' ח')</small>, \"א\"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא\" <small>(ומובא ברש\"י כ\"ד, מ\"ב)</small>. ומבואר מהמדרש שיש לתמוה על מה שהאריכה התורה כל כך בסיפור של אליעזר עבד אברהם. ויש להעיר, שלא מצינו בשום מקום שחז\"ל תמהו על מה שהאריכה התורה בסיפור של חסדו והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. מזה מוכח שאריכות הסיפור של חסד והכנסת אורחים אינה תמוהה כלל, שהרי יש צורך גדול להאריך בסיפור זה ללמדנו את החשיבות של חסד ושיהא קבוע בלב האדם.",
+                "ויש להעיר, שאפילו אצל אברהם אבינו עצמו מצינו שהתורה לא האריכה בקיום המצוות של אברהם אבינו, שהרי איתא במס' יומא <small>(כ\"ח ב')</small>, \"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'' <small>(תולדות כ\"ו, ה')</small>, אמר רבא ואיתימא רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה\". הרי שהתורה כתבה רק ברמז שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, ואפילו איסורים דרבנן, אבל בענין החסד של אברהם אבינו התורה האריכה מאד. ומזה מוכח כמו שנתבאר שהתורה רוצה לקבוע בלב האדם את החשיבות של מעשים של חסד, ולכן התורה לא חסכה מילים כדי שנראה בבירור את החשיבות של חסד ומדות טובות.",
+                "<b>ב) מעלת החסד אפילו אם אינו לשמה</b>",
+                "ויש להעיר שחסד הוא חשוב כל כך עד שאפילו חסד שלא לשמה הוא חשוב מאד. וראיה לזה הוא ממה שכתוב \"ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו וגו'\" <small>(חקת כ\"א, ל\"ג-ל\"ד)</small>. וכתב רש\"י, \"אל תירא אותו, שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר <small>(לך לך יד, יג)</small> 'ויבא הפליט', הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר <small>(דברים ג', י\"א)</small> 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים'\". ומבואר מרש\"י שמשה רבינו היה מתיירא מזכותו של עוג מלך הבשן על החסד שעשה עם אברהם אבינו שהגיד לו שלוט בן אחיו נשבה. וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ואם תאמר והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה, יש לומר כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שמעשה חסד חשוב כל כך עד שמשה רבינו היה מתיירא מחמת זכות החסד שעשה עוג אע\"פ שכוונתו היתה לרעה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ' – דרך ארץ</strong></big>",
+                "<b>א) דרך ארץ קדמה לתורה</b>",
+                "וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך, ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו <small>(חיי שרה כ\"ד, י\"ז-כ')</small>.",
+                "יש כמה לימודים מהתנהגות רבקה עם אליעזר עבד אברהם. ראשית, אנו רואים את מדת החסד של רבקה. שנית, אנו רואים את זריזותה, וכמו שכתוב \"ותרץ עוד אל הבאר\". אבל יש כאן לימוד נוסף, שרבקה התנהגה עם אליעזר בדרך ארץ, שהקפידה לקרוא לו \"אדוני\".",
+                "ובאמת חז\"ל בהרבה מקומות לימדו אותנו שהאדם צריך להתנהג עם הכל בדרך ארץ, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבא <small>(פרשה א')</small>, \"'לשמור את דרך עץ החיים' <small>(בראשית ג', כ\"ד)</small>, זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'' <small>(משלי ג', י\"ח)</small>\". מכאן אנו למדים שהתנהגות בדרך ארץ היא היסוד לתורה ומצוות, ולכן דרך ארץ קדמה לתורה. וידוע איך שהפליא במדה זו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שהיה מחשיב כל אחד שבא לשואלו על איזה ענין.",
+                "<b>ב) נבילה טובה הימנו</b>",
+                "וכן אמרו רז\"ל במדרש <small>(ויקרא רבה פ' ויקרא פ\"א סי' ט\"ו)</small>, \"'ויקרא אל משה וידבר ה'' <small>(ויקרא א', א')</small>, מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר 'ויקרא אל משה וידבר'\". ומבואר מדברי המדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת היינו תלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ, שהרי המדרש הוכיח כן ממשה רבינו שלא נכנס לקודש הקדשים עד שהקב\"ה קרא לו שהוא ענין של דרך ארץ. אלא שצריך ביאור, למה אמרו חז\"ל שתלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ גרוע מנבילה?",
+                "ונראה לומר, שאע\"פ שנבילה היא דבר המסריח עד מאד, מכל מקום אינו מזיק כל כך שהרי בני אדם מרגישים שהיא מסרחת ומתרחקים ממנה. אבל בני אדם אינם יודעים שיש להתרחק מתלמיד חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ, שהם חושבים שמאחר שהוא תלמיד חכם בודאי הוא אדם חשוב ויש לדבוק בו, אבל האמת הוא שצריך להתרחק מתלמיד חכם כזה כדי שלא ילמד ממנו להתנהג עם חוסר של דרך ארץ. ולכן אמרו חז\"ל שנבילה טובה הימנו, שבני אדם יודעים להתרחק מנבילה אבל אינם יודעים שצריך להתרחק מתלמיד חכם שאין בו דרך ארץ.",
+                "ונראה שכעין זה מבואר במשנה באבות, ששנינו <small>(פ\"ה מי\"ט)</small>, \"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע\". ממשנה זו משמע שיש שני סוגים של בני אדם. יש בני אדם שיש להם מדות טובות והם שייכים לחבורת אברהם אבינו, ויש בני אדם שיש להם מדות רעות והם שייכים לבלעם הרשע. והנה מאחר שהמשנה לא דיברה כלום אודות לימוד התורה, ממילא מבואר שאפילו מי שהוא תלמיד חכם, אם יש לו מדות רעות הוא שייך לחבורת בלעם הרשע. וכל זה מתבאר על פי מה שמובא מהגר\"א בספר אבן שלמה <small>(פרק א')</small> ש\"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המדות שהם כמו לבוש למצוות וכללי התורה\".",
+                "עוד אמרו חז\"ל <small>(מס' חיבוט הקבר פ\"ד מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י\"ב)</small>, \"בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות וכו' אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח\". ומבואר שבתחילה שואלים לאדם לאחר מיתתו אם המליך את הקב\"ה על עצמו, ואז שואלים אותו אם המליך את חבירו על עצמו. מזה יש ללמוד שהתנהגות עם חבירו בכבוד ובדרך ארץ היא דומה במדרגה עם כבוד שמים.",
+                "עוד אמרו חז\"ל <small>(בבא מציעא פ\"ו ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך? אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו\". ובבראשית רבה <small>(וירא פר' מ\"ח סי' י\"ד)</small> איתא, \"עלת לקרתא הלך בנימוסיה\". ומבואר שמה שמשה רבינו לא אכל כשהיה בשמים ומה שהיה נראה כאילו המלאכים היו אוכלים כשהיו בארץ הוא ענין של דרך ארץ, שכל אדם צריך להתנהג עם הנימוסים של המקום שבו הוא נמצא. מכל זה יש ללמוד כמה החמירו חז\"ל בענין של דרך ארץ ונימוסים.",
+                "<b>ג) \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\"</b>",
+                "כתוב בפרשת ויצא <small>(כ\"ח, ט\"ז)</small>, \"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי\", ופירש רש\"י, \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\".",
+                "והדברים מתמיהים, שהרי לא היתה זו שינה רגילה כלל, אלא היתה זו שינה של נבואה, שיעקב אבינו ראה את הסולם המוצב ארצה וזכה להרבה גילויים נפלאים באותה שעה, וא\"כ איך אמר יעקב אבינו שאם היה יודע מתחילה שמקום זה הוא מקום קדוש שלא היה הולך לישון באותו מקום?",
+                "והסבא מסלבודקא ביאר שמכאן אנו למדים עד היכן מגיע החיוב של דרך ארץ, שכיון שאינו דרך ארץ לישון במקום קדוש, א\"כ היה כדאי לו להפסיד כל מה שזכה באותה שינה כדי שלא יפגע במדת דרץ ארץ!",
+                "<b>ד) אחריות בגלל חסרון דרך ארץ</b>",
+                "גם בני נח חייבים להתנהג בדרך ארץ, ואם אינם מתנהגים בדרך ארץ אפשר לבוא גם לעונש מיתה, וכמו שמתבאר מתוך דברי הגמ' בבבא קמא, שהנה כתוב <small>(בפ' וירא כ', ב'-ז')</small>, <small></small>\"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ואבימלך לא קרב אליה ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי הוא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, ויאמר אליו האלקים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך\". ומבואר מהפסוקים שאבימלך היה חייב מיתה אם היה בא על שרה אע\"פ שהיה אומר מותר, שהיה סבור ששרה היא אחותו של אברהם ולא אשתו.",
+                "והגמ' בבבא קמא <small>(צ\"ב א')</small> ביארה, \"'השב אשת האיש' מכל מקום, ודקא אמרת 'הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא', נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא אחותך היא, מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\". ופירש רש\"י, \"שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד, מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג\". ור\"ל שאבימלך לא התנהג בדרך ארץ לשאול את האורחים שבאו לעיר אם יש להם מאכל ומשתה, אלא מיד שאל אותם אם אשה זו היא אשתו או אחותו, ובגלל כן הבין אברהם אבינו שצריך לשקר ולומר שהיא אחותו. ועכ\"פ יש ללמוד שאבימלך היה חייב מיתה מחמת טעות שסיבתה היתה חסרון דרך ארץ.",
+                "<b>ה) הוי מקדים בשלום כל אדם</b>",
+                "איתא באבות <small>(פ\"ד מט\"ו)</small>, \"הוי מקדים בשלום כל אדם\". הקדמת שלום היא ענין של דרך ארץ. ומבואר במס' ברכות <small>(דף י\"ג א')</small> שבאופנים מסויימים מותר להפסיק באמצע קריאת שמע כדי לשאול שלום או להשיב שלום. ומסופר על החפץ חיים זצ\"ל שהיה מקפיד לשאול בשלום כל אדם שפגש בדרך.",
+                "לדאבוננו, יש מקומות שאינם מכירים את גודל הענין של דרך ארץ, ואינם רגילים לשאול בשלום של מי שפוגש ברחוב. אדם אחד סיפר לי שהיה בשכונה אחת בשבת, ואיחל \"גוט שבת\" לכל מי שפגש ברחוב, והופתעו מהתנהגותו, וחשבו זה לחסרון דרך ארץ!",
+                "<b>ו) דרך ארץ לשאול בשלום אכסניא שלו</b>",
+                "כתוב בפרשת וירא \"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל\" <small>(י\"ח, ט')</small>. וכתב רש\"י, \"ויאמרו אליו, נקוד על אי\"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש\" <small>(ומקורו מב\"ר וירא פמ\"ח סי' ט\"ו)</small>.",
+                "מדברי חז\"ל אנו למדים הלכה למעשה שאם אדם מגיע לבית כדי לדבר עם האיש, והנה אין האיש בבית, אז דרך ארץ הוא לשאול לאשתו אודות בעלה. והנה חז\"ל אמרו באבות <small>(פ\"א מ\"ה)</small>, \"אל תרבה שיחה עם האשה\", ולכן לכאורה הדרך הנכונה היא להמנע מלשאול את האשה אודות בעלה, ואעפ\"כ הורו לנו חז\"ל שצריך להתנהג בדרך ארץ ולשאול את האשה. מזה יש ללמוד כמה חביב הוא דרך ארץ בעיני הקב\"ה.",
+                "<b>ז) דרך ארץ ליטול רשות בשעת יציאה</b>",
+                "כתוב בפרשת ויצא, \"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי\" <small>(ויצא ל', כ\"ה)</small>. ומבואר בפסוק זה שיעקב אבינו ביקש רשות מלבן לחזור לארץ ישראל. והנה לבן לא נתן לו רשות, וכמו שכתוב, \"ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך\" <small>(שם פסוק כ\"ז)</small>, ולכן יעקב אבינו נשאר שם, ולא יצא מבית לבן עד שצוה לו הקב\"ה לצאת, וכמו שכתוב, \"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך\" <small>(שם ל\"א, כ\"ג)</small>.",
+                "ונראה שיעקב אבינו לא רצה לצאת בלי רשות מפני שאין זה דרך ארץ, שהרי יעקב אבינו זכה להרבה דברים בבית לבן [שנשא את בנות לבן, ורוב השבטים נולדו שם], ולכן אינו נכון לצאת מביתו כל זמן שלא קיבל רשות. והנה זה דבר נפלא, שיעקב אבינו היה מוכן להתעכב בבית לבן שהיה מקום עבודה זרה ולבן היה מרמה אותו ו\"לבן ביקש לעקור את הכל\", וכל זה רק משום שאין זה דרך ארץ לצאת מבית אכסניא שלו בלי רשות.",
+                "וכן מצינו במשה רבינו, שהנה הקב\"ה צוה למשה רבינו לעזוב בית יתרו ולחזור למצרים כדי שיוציא את בני ישראל ממצרים, ואעפ\"כ לא יצא משה רבינו עד שנטל רשות מיתרו וכמו שכתוב, \"וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום\" <small>(שמות ד', י\"ח)</small>.",
+                "וכן יש ללמוד ענין זה של דרך ארץ מדברי הגמ' במועד קטן <small>(ט' א')</small>, \"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא, לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא, אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת\". הרי שהיו מקפידים מאד על הענין של נטילת רשות בשעת יציאה.",
+                "<b>ח) מעלת אדם הגון</b>",
+                "ויש להעיר על עוד דבר נפלא, שמבואר במדרש שאפילו אם יש מי שנחשב \"אדם גדול\" מכל מקום יש מדריגה נוספת של \"אדם הגון\" [דהיינו אדם שיש לו דרך ארץ ומדות טובות] שהיא נעלה ממעלת אדם גדול, שהנה כשבאו המלאכים בדמות אורחים לאברהם אבינו רץ אברהם אבינו לקראתם, ואיתא בבראשית רבה <small>(וירא פרשה מ\"ח סי' ט')</small>, \"אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו ידע שהן בני אדם מהוגנין\". ומבואר מדברי המדרש שלא די לו במה שהם בני אדם גדולים, אלא שרצה לברר גם כן שהם בני אדם מהוגנים, דהיינו שיש להם מדות טובות ודרך ארץ, ורק אז רץ אברהם אבינו לקראתם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויצא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"א – לימוד מביא לידי מעשה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה למה לימוד התורה של האבות לא נכתבה בפירוש בתורה</b>",
+                "והנה חז\"ל במס' מגילה <small>(י\"ז א')</small> הוכיחו שכשיצא יעקב אבינו מבית אביו הלך מתחילה לישיבת עבר ולמד תורה שם י\"ד שנים. ויש להעיר, למה לא נכתב בתורה בפירוש?",
+                "וכן יש לתמוה על מה שאמרו חז\"ל במס' יומא <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה\". הרי שכל האבות היו ראשי ישיבה והרביצו תורה להרבה בני אדם, וכל זה נכתב בתורה רק ברמז.",
+                "אולם, לענין מעשי האבות הדבר הוא להיפך, שהתורה האריכה מאד בסיפור מעשיהם של האבות. וצריך ביאור, מה הבדל בין סיפור מעשיהם הטובים ובין סיפור תורתם?",
+                "<b>ב) תכלית לימוד התורה היא מעשים טובים</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' במס' קידושין <small>(מ' ב')</small>, \"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר\"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה\". ומבואר שמעלת תלמוד תורה היא במה שהוא מביא לידי מעשים טובים. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם בהל' תלמוד תורה <small>(פ\"ג ה\"ג)</small> שכתב, \"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה\".",
+                "ולפ\"ז יש לומר שמטעם זה התורה האריכה רק בסיפור מעשיהם הטובים של האבות ולא בלימודם בתורה, שהרי מעשיהם הטובים הם פרי לימודם בתורה, ולכן התורה כתבה רק את התכלית שיצאה מלימודם.",
+                "<b>ג) קשר לתורה מבטיח תשובה</b>",
+                "איתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". והגמ' <small>(ע\"ב א')</small> הביאה לברייתא, \"רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו <small>(מה שהורגל בבשר ויין, רש\"י)</small> ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\".",
+                "והנה מובא בירושלמי <small>(סנהדרין פ\"ח ה\"ז)</small>, \"צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו, ואמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב\". והנה הירושלמי מפרט כל מה שיארע לבן סורר ומורה אם לא יהרג מקל לחמור, שמתחילה יכלה נכסי הוריו, ואז ילסטם את הבריות, ויבוא גם להרוג נפשות. ואחר כל זה אמר הירושלמי ש\"סופו לשכח את תלמודו\". וקשה, מה השייכות בין שכחת תלמודו להריגת בן סורר ומורה? וכי הוא נהרג בשביל ששכח את התורה שלמד? והלא הוא נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג נפשות?",
+                "ונראה לומר בזה, שכל זמן שלא שכח את התורה שלמד עדיין יש תקוה שיחזור בתשובה, אבל אם ישכח את תלמודו שוב אין תקוה בשבילו. ולכן אמר הירושלמי שהבן סורר ומורה נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג, ואין אנו מצפים שישוב בתשובה שהרי סופו לשכוח את תלמודו.",
+                "מכל זה מבואר שקשר לתורה היא הערובה היחידה שיש לנו שבסוף יחזור האדם למוטב. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה <small>(פתיחתות אות ב')</small>, \"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב\".",
+                "וכעין זה ביאר רבי מאיר שמחה ב\"משך חכמה\" <small>(עקב י\"א, י\"ג)</small>, שבפרשה הראשונה של קריאת שמע לא כתוב \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'\", כיון שהפרשה הראשונה מדברת אודות לימוד התורה, והתורה מגינה את האדם מן העבירה, אבל הפרשה השניה מדברת אודות עבודת ה' על ידי המצוות [וכמו שכתוב \"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'\", ורק בסוף הפרשה מובא הענין של לימוד התורה] ולכן כתוב בה \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם\" כיון שעשיית המצוות כשהיא לעצמה אינה מגינה מן החטא ולכן יש לחשוש שהאדם יבוא אף לידי עבודה זרה. ומזה מבואר ג\"כ שקשר לתורה מוכרח כדי שהאדם ילך בדרך התורה ולא ימוט."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וישלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ב – כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה</strong></big>",
+                "<b>א) לשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם</b>",
+                "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר <small>(וישלח ל\"ה, כ\"ב)</small>.",
+                "ואיתא במס' שבת <small>(נ\"ה ב', ומובא כאן ברש\"י)</small>, \"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא <small>(במעשה בלהה, רש\"י)</small> אינו אלא טועה שנאמר 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה; תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו וכו', אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה\".",
+                "והדברים תמוהים, שאם באמת לא חטא ראובן בגילוי עריות, וכל מה שעשה היה רק שבלבל מטתו של יעקב מפני שתבע עלבון אמו, א\"כ למה כתבה התורה \"וישכב את בלהה\"?",
+                "והתירוץ לזה הוא, שלשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם. בלשון בני אדם רק גילוי עריות ממש נחשב לעבירת \"לא תנאף\" משום שאינו חמור כל כך בעינינו אם האדם עבר \"רק\" על אביזרייהו דעריות או שחטא \"רק\" במחשבה. אבל בעיני התורה אינו כן, שאם האדם נכשל בגילוי עריות באופן דק מאד, עדיין נחשב לעבירת גילוי עריות. לשון התורה נכתבה כפי השקפת התורה, ולכן אע\"פ שראובן לא חטא בגילוי עריות ממש, מכל מקום התורה כתבה \"וישכב את בלהה\" שהרי סוף סוף עבר על גילוי עריות, אע\"פ שהיה באופן דק מאד.",
+                "אלא שיש להקשות, שמאחר שהתורה כתובה כדי להורות לבני אדם את אשר יעשו, א\"כ למה לא כתבה התורה בלשון המובן לנו?",
+                "ונראה לומר בזה, שדברי התורה נכתבו בשביל כל הדורות ובשביל כל בני אדם, וכשהקב\"ה צוה לנו בהר סיני \"לא תנאף\" יש בזה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, ואפילו בשביל הדור שעמדו על הר סיני שהיו במדריגה גבוהה ואין צורך לצוותם על \"לא תנאף\" ממש. ועל כרחך אזהרת \"לא תנאף\" בשבילם הוא אזהרה על כל האביזרייהו דגילוי עריות ובשביל חטאים במחשבה וכדומה. מכל זה אנו צריכים ללמוד שאין לאדם לזלזל באיסורים \"קלים\" של עריות כגון הסתכלות באשה וכדומה, שכל אלו נכללים ג\"כ בלאו ד\"לא תנאף\".",
+                "<b>ב) עבירת לא תרצח בעיני התורה</b>",
+                "ולפי זה, בכל עבירה אנו צריכים לעיין בדברי התורה ובדברי חז\"ל ונראה מה הם האופנים הדקים שנחשבים לעבירה בעיני התורה.",
+                "ולדוגמא ניקח \"לא תרצח\". כפשוטו, רק מי שעושה מעשה רצח ממש עובר על לא תרצח. אולם, כשנעיין בדברי חז\"ל נמצא שיש אופנים אחרים שעוברים על \"לא תרצח\" בעיני התורה, וכדאיתא בבבא מציעא <small>(נ\"ח ב')</small>, \"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא\". הרי שחז\"ל ביארו לנו שהמלבין פני חבירו ברבים נחשב בעיני התורה כאילו עבר על עבירת שפיכת דמים!",
+                "דוגמא נוספת למושג זה יש במס' שמחות <small>(פ\"ח)</small>, \"וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה, ואמר לו רבן שמעון ברבי, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היית יושב או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן, והתורה אמרה, <small>(משפטים כ\"ב, כ\"ב)</small> 'אם ענה תענה אותו', ומה כתיב אחריו <small>(בפסוק כ\"ג)</small>, 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'\". ומבואר שמה שנחשבת לעבירה קטנה בעינינו נחשבת בעיני התורה כעבירה חמורה.",
+                "<b>ג) יישוב דברי המדרש</b>",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר יש ליישב את דברי המדרש, שהנה כתוב בפרשת וישלח, \"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יֵעָשֶֹה\" <small>(ל\"ד, ז')</small>. ואיתא בבראשית רבה <small>(וישלח פר' פ' סי' ז')</small>, \"וכן לא יעשה, אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות\" <small>(ומובא ברש\"י על הפסוק)</small>. ומבואר מהמדרש, שהגוים בזמן האבות היו גדורים מעבירת גילוי עריות.",
+                "והדבר תמוה, שהרי איתא במכילתא <small>(יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה')</small>, \"ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר אילו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר 'ויאמר ה' מסיני בא וגו'', נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם 'לא תרצח', אמרו לו זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה', נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם 'לא תנאף', אמרו לו כולנו מניאוף דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהם', והיאך נקבלה\". ומבואר שלא היו גדורים מגילוי עריות, ולכן לא קיבלו בני עמון ומואב את התורה שהרי לא רצו להזהר ב\"לא תנאף\".",
+                "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שהיו גדורים מניאוף כפשוטו, מכל מקום לא היו נזהרים מכל האופנים האחרים של ניאוף, שבעיני התורה נחשבים ג\"כ כניאוף, ולכן אמרו שאינם רוצים לקבל את התורה מפני שאינם רוצים לקבל \"לא תנאף\" על עצמם.",
+                "<b>ד) דוגמאות מדברי חז\"ל</b>",
+                "ובאמת אנו מוצאים מושג זה בהרבה מקומות בדברי חז\"ל. איתא במס' חולין <small>(קל\"ג א')</small>, \"אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא 'ונתן' <small>(שופטים י\"ח, ג')</small> ולא שיטול מעצמו <small>(ונתן לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו, רש\"י)</small>, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי <small>(הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה, רש\"י)</small>, וכיון דשמענא להא דתניא, 'ויטו אחרי הבצע' <small>(שמואל א' ח', ג')</small>, ר' מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם <small>(שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם, רש\"י)</small>, מימר נמי לא אמינא וכו'\". ומבואר שאביי היה רוצה להראות חביבות למצות מתנות כהונה, ולכן היה מבקש מאחרים שיתנו לו מתנותיהם, אבל שוב הכיר שבעיני התורה זה נחשב ל\"בצע\" דהיינו גזל! הרי כאן דבר נפלא, שאפילו אביי לא היה יודע שיש כאן עבירה כלל, ואדרבה, חשב שיש כאן מצוה גדולה, אבל כשהעמיק בתורה הבין שבעיני התורה יש כאן גזל.",
+                "ואיתא במשנה במס' שבת <small>(נ\"ד ב')</small>, \"פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים <small>(שהרצועה נחשבת כמשאוי ועבר על איסור שביתת בהמתו)</small>\". ואיתא בגמ' <small>(שם)</small>, \"תנא, לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו\". ולמדים אנו מדברי חז\"ל, שאע\"פ שרבי אלעזר בן עזריה לא עבר על איסור שביתת בהמתו, מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עבר מאחר שלא מנע את שכינתו מלעבור על האיסור.",
+                "ויש להוסיף, שרבי עקיבא איגר <small>(בתוס' רעק\"א שבת פ\"ה מ\"א)</small> הסתפק אם נשים מוזהרות על איסור שביתת בהמתו מאחר שהוא רק מצות עשה ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ובהגהת תלמידו שם תמה עליו מסוגיא זו שהרי לשון \"שכינתו\" <small>(שהיא לשון נקיבה)</small> משמע שהיתה אשה, ואעפ\"כ הגמ' אמרה שראב\"ע היה צריך למחות בה, ומבואר שגם נשים מוזהרות באיסור שביתת בהמתו. אך יש לומר שזה עצמו הטעם שראב\"ע לא מיחה, שהוא סבר שאשה פטורה משביתת בהמתו, אלא ששאר חכמים חלקו עליו, ולכן אמרה המשנה שלא היה ברצון חכמים, ואעפ\"כ נחשב כאילו עבר בעצמו על איסור שביתת בהמתו! הרי שעבירה דקה מאד נחשבת בעיני התורה כגוף האיסור.",
+                "ואיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ג א')</small>, \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי <small>(נושאי משאות, רש\"י)</small> חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי ב', כ')</small> 'למען תלך בדרך טובים' <small>(לפנים משורת הדין, רש\"י)</small>, יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי שם)</small> 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר שאע\"פ שבעינינו אין לו שום סיבה לשלם להם את שכר פעולתם, מכל מקום השקפת התורה אינה שוה להשקפתינו, ובעיני התורה יש לו לעשות כן ונחשב בשבילו שזהו הדין!",
+                "וכעין זה מבואר מדברי חז\"ל לענין עשו הרשע, דאיתא במס' בבא בתרא <small>(ט\"ז ב')</small>, \"חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה עכ\"ל. וכתבו התוס' <small>(שם בד\"ה בא)</small>, \"ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות <small>(סנהדרין נ\"ז ב')</small> בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן, ואומר ר\"י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר וכו' עכ\"ל. הרי שחז\"ל החשיבו את מה שעשה עשו לעבירת נערה המאורסה אע\"פ שהיה רק בגדר מכוער הדבר. והביאור הוא שאע\"פ שעל פי עיקר הדין לא עבר על איסור נערה המאורסה אבל מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עשה עבירה זו.",
+                "מכל מה שנתבאר אנו צריכים ללמוד שכשהתורה מספרת על עבירות שנעשו אינם כפשוטם, שהרי אפילו אם העבירה היתה רק באביזרייהו או שהיתה רק במחשבה נחשבת בעיני התורה כמו העבירה עצמה, ולשון התורה נכתבה כפי השקפה זו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ג – תורה תבלין</strong></big>",
+                "<b>א) שינוי בתכונות הנפש לא שייך בדרך הטבע</b>",
+                "כתב הרמב\"ן בתחילת הפרשה <small>(ל\"ב, ד')</small>, \"נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו\".",
+                "ונראה שכוונת הרמב\"ן היא שיעקב אבינו הוצרך לנס כדי להנצל מעשו אחיו, ואע\"פ שצדיק כיעקב אבינו בודאי יזכה לנס, מכל מקום לא רצה לסמוך על הנס, לכן השתדל בהצלה בדרך הטבע בכל יכולתו.",
+                "והנה יעקב אבינו לא הוצרך לשינוי בחוקי הטבע, אלא הוצרך רק שעשו אחיו לא יתנפל עליו להורגו ויתנהג עמו באחווה. מזה מוכח ששינוי טבעו של עשו מאכזריות לאחווה הוא בגדר נס, וגם בזה שייך הכלל שאין סומכין על הנס.",
+                "יסוד זה ששינוי בתכונות הנפש של האדם הוא בגדר נס מבואר בבבא בתרא <small>(ט\"ז א')</small>, \"אמר רבא, בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך\". ור\"ל שכמו שטבע העולם הוא שפרסות השור סדוקות, כמו כן טבע העולם הוא שאיש פלוני יהיה צדיק ואיש אלמוני יהיה רשע.",
+                "<b>ב) התורה יכולה לשנות את האדם כנגד דרך הטבע</b>",
+                "אולם הגמ' שם אומרת שחבריו של איוב השיבו לו, \"ברא הקב\"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין\". ור\"ל שע\"י התורה אפשר להפוך רשע לצדיק למרות שהוא כנגד חוקי הטבע.",
+                "ויעוין באגרת המוסר של רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שביאר שיש שתי בחינות ב\"תורה תבלין\". האחד היא \"בחינה גשמית\", דהיינו שהתורה משפיעה על האדם באופן שמובן לנו, שאם ילמוד את התורה של עבירה מסויימת ישריש בעצמו את החומר של אותה עבירה, שאם רוצה להשמר מעניני גאוה ילמוד את המאמרים של חז\"ל המדברים על הגאוה, ואם רוצה להתחזק בשמירת דיני ממונות ילמוד בעיון את הסוגיות של דיני ממונות, וכן בכל העבירות.",
+                "אבל יש גם \"בחינה רוחנית\", דהיינו שהתורה ג\"כ משפיעה לנו בדרך רוחני באופן שאינו מובן לנו, והוא מה שאמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(כ\"א א')</small>, \"תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו'\", דהיינו שהתורה מצלת אותו מן החטא, ואפילו אם ילמוד \"שור שנגח את הפרה\" התורה תצילנו מחטא של לשון הרע וכדומה. אולם, לא תועיל לו בחינה הרוחנית אם לא יקדים לזה את בחינה הגשמית.",
+                "אלא שיש סכנה בדבר זה, שהאדם עלול לחשוב שכדי לתקן את נשמתו צריך ללמוד רק מה שמועלת לעצמו, כדי שבחינה הגשמית ובחינה הרוחנית של לימוד התורה תצילנו מעבירות. אבל באמת לא זו הדרך, וכבר הזהירנו החתם סופר בהקדמתו לשו\"ת חלק יו\"ד שהאדם מחוייב ללמד לאחרים ויש יותר שכר וסייעתא דשמיא כשילמוד עם אחרים, ע\"ש שהאריך בזה. ולכן לא יפה היא מה שמקצת בחורים לומדים בחדריהם בערב ואינם לומדים בבית המדרש. אם ילמדו בבית המדרש יש בזה חיזוק לתלמוד תורה דרבים, ועוד שיכול לעזור למי שאינו מבין את הגמ' בעצמו.",
+                "ומסופר על רבי איצלה זצ\"ל שכשהיה לומד בבית המדרש היו הבעלי בתים מבקשים ממנו לבאר להם פירוש המלים בגמ' שהיו לומדים והיה לומד עמהם, אע\"פ שבאותו זמן היה יכול ללמוד בעצמו ולחדש חידושי תורה נפלאים."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וישב</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ד – לכו וראו מפעלות אלקים – זכות מכירת יוסף</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על מה שמשמע ממדרשים שמכירת יוסף היתה זכות לשבטים</b>",
+                "ההשקפה הראשונה היא ששנאת האחים ליוסף והמכירה שאירעה מחמתה לא היתה זכות להם. אף שבודאי החטא היה בשוגג וכוונתם היתה לשם שמים מכל מקום לכאורה לא שייך לדבר אודות \"מעלת\" מכירת יוסף.",
+                "אולם, בדברי חז\"ל אנו מוצאים להיפך, שאכן מכירת יוסף נחשבת כאילו זכו לעשות דבר טוב, דאיתא בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' י\"ז)</small>, \"'וישבו לאכול לחם' <small>(וישב ל\"ז, כ\"ה)</small>, א\"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקוה היא לעולם\". ומבואר להדיא מדברי המדרש, שזכות מכירת יוסף קיימת לעולם. והדברים תמוהים, איך שייך לומר שמכירת יוסף למצרים היא חשובה כל כך עד שזכותה קיימת לדורי דורות?",
+                "ואיתא עוד בבמדבר רבה <small>(נשא פרשה י\"ג סי' י\"ח)</small>, \"אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא א\"כ היו רשעים במעשה אחרים? לאו! אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו', ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי וכו'\". הרי שמכירת יוסף נחשבת לזכות, והשבטים \"זכו\" למכור את יוסף משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי!",
+                "<b>ב) מכירת יוסף נחשבת לביצוע השגחת הקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שמבואר בכמה מקומות בדברי חז\"ל שההשגחה העליונה כבר החליטה שיוסף ירד למצרים כדי שיעקב ובניו ירדו אחריו, וכמו שכתוב \"וישלחהו מעמק חברון\" <small>(וישב ל\"ז, י\"ד)</small>, ופירש רש\"י <small>(ומקורו מסוטה י\"א א')</small>, \"מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים <small>(לך לך ט\"ו, י\"ג)</small> 'כי גר יהיה זרעך'\". וכן אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(פ\"ט ב')</small>, \"ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו\".",
+                "והנה לכל עבירה יש שני חלקים, מעשה העבירה ומחשבת העבירה. והנה במכירת יוסף לא שייך לומר שמעשה העבירה היה חטא, שהרי ההשגחה העליונה רצתה שיוסף ירד למצרים וא\"כ מכירת יוסף היא ביצוע מחשבתו של הקב\"ה, וגם לא שייך לומר שמחשבת העבירה היתה חטא, שהרי אחי יוסף חשבו שרשאים להרוג את יוסף מדין \"הבא להורגך השכם להורגו\" <small>(סנהדרין ע\"ב א')</small>, שהם חשבו שיוסף רוצה להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא וכמו שביאר היטב הספורנו <small>(בפרק ל\"ז פסוק י\"ח, ע\"ש היטב)</small>. ומאחר שאין כאן שום עבירה, ממילא נשארת רק הזכות של מכירת יוסף, שאחי יוסף זכו לבצע את השגחת הקב\"ה בעולם.",
+                "<b>ג) פעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה שלמדים מכאן יסוד גדול, שפעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה. ולכן מאחר שההשגחה העליונה רצתה שיעקב ובניו ירדו למצרים, ומכירת יוסף היתה ההכנה לזה, ממילא המכירה נחשבת לשליחותו של הקב\"ה, והשבטים זכו לבצע את השליחות משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי. וכן אמר יוסף בעצמו לאחיו, \"ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה\" <small>(ויחי נ', כ')</small>. וכן מפורש במדרש הנ\"ל, \"מכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון\".",
+                "ונראה שבזה מבואר דברי המדרש בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' ח')</small>, \"רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, 'לכו וראו מפעלות אלקים' <small>(תהלים ס\"ו, ה')</small>, וכתיב בתריה <small>(בפסוק ו')</small> 'הפך ים ליבשה', למה 'וישנאו אותו' <small>(וישב ל\"ז, ד')</small>, בשביל שיקרע הים לפניהם\". ונראה שכוונת המדרש היא ששנאת האחים ליוסף היתה חלק מהשגחת הקב\"ה, שבזה הביא הקב\"ה את יוסף למצרים, ואח\"כ באו יעקב ובניו, וכל זה נעשה במהלך של \"סוף מעשה במחשבה תחילה\", שסוף יציאת מצרים בקריעת ים סוף כבר הוכן מזמן מכירת יוסף.",
+                "<b>ד) האדם רואה רק את הפרטים</b>",
+                "אכן, אי אפשר לאדם להבין את פעולות הקב\"ה, שאנו רואים רק את הפרטים, ואין אנו יכולים לראות את כללות הענין, ולכן אנו שמחים על מה שבאמת הוא רע בשבילנו, וכן אנו עצבים על מה שבאמת הוא טוב בשבילנו. וכן כתב הגר\"א באגרתו, \"ולשמחה מה זו עושה, כי מחר תבכה מאשר היום תשחק\".",
+                "מטעם זה התאבל יעקב אבינו ימים רבים על יוסף מפני שהוא ראה רק מה שהיה בפניו, ולא היה יכול להבין שכל מה שנעשה היה חלק קטן מהשגחת הקב\"ה להביא אותו ואת בניו למצרים. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה <small>(פרשה ג' סי' מ')</small>, \"אף יעקב כן, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא מתרעם, ואומר <small>(ישעיה מ', כ\"ז)</small> 'למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה''\".",
+                "ונראה שחז\"ל במס' ברכות <small>(ס' ב')</small> מכוונים ללמדנו יסוד זה, דאיתא בגמ', \"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא <small>(ולן בשדה, רש\"י)</small>, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא, אמר כל דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה\". והנה כל מעשה פרטי שאירע לרבי עקיבא היה נראה כמעשה רע, אבל לבסוף הבין שכל מעשה פרטי היה חלק של ההשגחה להצילו מהשודדים, וכמו שפירש רש\"י <small>(שם)</small>, \"אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי\". ועל זה אמר רבי עקיבא שכל מה שעושה הקב\"ה הכל לטובה, אע\"פ שבכל מעשה פרטי אי אפשר לנו לראות את הטובה.",
+                "<b>ה) משל של החפץ חיים</b>",
+                "החפץ חיים <small>(בח\"ח עה\"ת פ' כי תשא)</small> הסביר זאת במשל נפלא, שאורח אחד בא לבית הכנסת וראה שהגבאי מחלק עליות לכהן וללוי מן הדרום, לשלישי מן המזרח, לרביעי מן המערב, לחמישי וששי מן הצפון. ויתמה עליו ויאמר, \"למה קראת אלה מן הדרום? הלא ישנם נכבדים מהם בצד מזרח! ולמה בירר לו את השלישי דוקא מן המזרח? והלא יכול היה לקרוא גם לשלישי מן המערב או מן הדרום?\" וכן תמה על כל העליות.",
+                "השיב פיקח אחד לאורח הזה, \"אדוני בא לשבת אחת, ורוצה לדעת סדר העליות בבית הכנסת! אילו היית פה כמה שבועות זה אחר זה, היית רואה את החלוקה של הגבאי שהיא בסדר נכון. בשבוע הראשון של החודש כיבד את הכהן ואת הלוי של צד מזרח, ועכשיו הוא מזמין אלו שבדרום. ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מן המזרח הוא בשביל שבשבת העברה כיבד בזה העלייה אחד הנכבדים שבצפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם האנשים שכבר נקראו ומזמין אחרים תחתיהם\".",
+                "כן הוא ממש בעניננו. האדם בא לעולם הזה לרגעים אחדים, כי כמה הם ימי שנותיו? והוא רוצה לדעת תירוץ על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר, אילו היה חי פה כמה מאות שנים ביחד היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר, והעשיר היה עני, ונבחנו אז בנסיון, זה בנסיון העושר וזה בנסיון העוני, ועתה נהפך גורלם. אבל עתה שימי האדם קצרים מאד ואינו רואה את העולם ועניניו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של הקב\"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהקב\"ה עושה הוא לטובה.",
+                "מכל זה יש ללמוד שהאדם צריך להרגיש שכל מה שנעשה לו הוא חלק של חשבון גדול, ואין לו להצטער על צרה פרטית שאירעה לו, שהרי יכול להיות שזה הוא חלק מהשגחת הקב\"ה לטובתו.",
+                "<b>ו) עשרה הרוגי מלכות ומכירת יוסף</b>",
+                "אלא שיש להעיר על זה ממה שגילו לנו רבותינו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף <small>(עי' רבינו בחיי פ' מקץ מ\"ד, י\"ז, מדרש אלה אזכרה)</small>, שלפי מה שביארנו אין כאן שום עבירה כלל, ולמה נשמר עון מכירת יוסף עד זמן הריגת עשרה הרוגי מלכות?",
+                "ונראה שאע\"פ שהשבטי י-ה חשבו שהם צודקים במכירת יוסף והעבירה נעשתה בשוגג, מכל מקום הקב\"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה <small>(כדאיתא בב\"ק נ' א')</small>, ולכן נחשב כעבירה שהיה להם להזהר יותר ולהבין שהמכירה לא היתה נכונה. ונראה שמטעם זה ציער יוסף את אחיו כשהגיעו למצרים, שקראם מרגלים ושם את שמעון בבית האסורים והאשימם בגזילת גביע שלו, שיוסף הצדיק הבין שמכירתו נחשבת לעבירה ולכן רצה שאחיו יצטערו כדי שיתכפרו על חטאם [אלא שלא היה מספיק וכמו שהבאנו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף, ובאמת יש להתעורר מזה על החומר של חטא]. אבל מכל מקום מאחר שהמכירה מצד עצמה היתה ביצוע השגחת הקב\"ה וסו\"ס העבירה נעשתה רק בשוגג, לכן עדיין נחשבת המכירה כזכות וכמו שביאר המדרש שזכות מכירת יוסף \"זכורה היא לעולם\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויגש</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ה – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה</strong></big>",
+                "<b>א) למה נתביישו אחי יוסף ומה כוונת המדרש שמכאן יש ללמוד ש\"אוי לנו מיום הדין\"</b>",
+                "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו <small>(ויגש מ\"ה, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"נבהלו מפניו, מפני הבושה\". וצריך ביאור, שבפשטות אחי יוסף נבהלו מפני שהופתעו שיוסף נעשה מושל במצרים, אבל מהיכי תיתי לומר שנתביישו?",
+                "והנה איתא בבראשית רבה <small>(ויגש פרשה צ\"ג סי' י')</small>, \"'ולא יכלו אחיו לענות אותו', אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו', יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה\". ומבואר במדרש שאמירת \"אני יוסף\" נחשבת לתוכחה, ואחי יוסף נבהלו מתוכחתו של יוסף. וצריך ביאור, שיוסף הצדיק לא אמר שום דברי תוכחה כלל, וא\"כ איך שייך ללמוד מכאן את חומר התוכחה של הקב\"ה? ועוד צריך ביאור, למה כתב המדרש שתי לשונות, \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", ומה החילוק ביניהם?",
+                "<b>ב) ביאור ענין יראת הרוממות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור הענין של יראת הרוממות. יש שני סוגי יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא שהאדם מונע את עצמו מלחטוא בשביל שאינו רוצה להתייסר ביסורי גיהנם [וכמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת]. יראת הרוממות היא יראת הכבוד מהקב\"ה, דהיינו שהאדם מכיר את הדר גאונו ותפארתו של הקב\"ה ומתבייש משפלותו וממילא אינו בא לידי חטא. [ויעוין בספר העיקרים <small>(מאמר ג' פרק ל\"ג)</small> שביאר בזה את דברי הפסוק <small>(תהלים ב' י\"א)</small>, \"עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה\", וכתב, \"שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה\".]",
+                "והנה איתא בברכות <small>(ל\"ג ב')</small>, \"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' <small>(עקב י' י\"ב)</small>, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו', אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול\".",
+                "ודברי הגמ' תמוהים הם, שאע\"פ שיראת שמים היא מילתא זוטרתא בשביל משה רבינו, מכל מקום איך שייך למשה רבינו לומר לכלל ישראל שיראת שמים היא דבר קטן כיון שבשבילם יראת שמים איננה מילתא זוטרתא כלל? והגר\"א <small>(בביאורו על שמואל א' ב', ו')</small> תירץ שמה שאמרה הגמ' \"לגבי משה\" אינו רוצה לומר משה רבינו בלבד, אלא רוצה לומר כל דור המדבר, שהרי כולם היו סמוכים למשה רבינו וכולם היו \"לגבי משה\" דהיינו אצל משה. והביאור בזה הוא שכל הדור ראו את גדולת משה רבינו והושפעו מגדלותו שעוררה בקרבם רגשי כבוד ומורא למשה רבינו, וממילא הגיעו למדרגת יראת הרוממות גם אצל הקב\"ה. נמצא שבשביל כל אותו הדור היתה יראת שמים מילתא זוטרתא, ולכן יכול משה רבינו לומר להם שיראת שמים היא דבר קטן. זה דומה למי שנמצא במחיצתו של החפץ חיים זצ\"ל או רבינו עקיבא איגר זצ\"ל שנקל הוא להגיע למדריגת יראת הרוממות שהרי גדלותם מעוררת בקרבו רגשי כבוד ומורא.",
+                "והנה בודאי כל אדם חושב שלאחר מאה ועשרים שנה כשיצטרך לתת דין וחשבון לפני הקב\"ה על כל מעשיו וישאלו אותו אם קבע עתים לתורה שישיב לבית דין של מעלה שהיה טרוד בעניניו ולכן לא היה יכול ללמוד תורה. אבל האמת הוא, שכשיעמוד האדם לפני הקב\"ה ויראה את גדלותו וכבודו והדרו וירגיש את שפלותו אז יתבייש בעצמו וכבר לא ירהיב עוז בנפשו לומר לפני מלך מלכי המלכים את טענותיו, שמעצמו יבין שאין שום תוקף לטענותיו. נמצא שהקב\"ה אינו צריך להוכיח את האדם בפירוש, שיראת רוממותו של הקב\"ה כבר \"יוכיח\" אותו על מעשיו.",
+                "<b>ג) אני יוסף</b>",
+                "והנה כזה אירע גם לאחי יוסף. במשך הרבה שנים חשבו אחי יוסף שכל מה שעשו ליוסף היה הכל כדת וכדין. כשיוסף אמר להם \"אני יוסף\" נדהמו, שהרי ברגע אחד נתברר להם שיותר מעשרים שנה חיו בטעות. מיד נתביישו בעצמם ולא הרהיבו עוז בנפשם לפתוח את פיהם, ומחמת התדהמה לא היו יכולים אפילו להשתדל לפייס את יוסף ולומר לו שהם מתחרטים על המכירה. והנה בזה יובן לנו מה שפירש רש\"י שלא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו \"מפני הבושה\".",
+                "ולפ\"ז מבוארים גם את דברי המדרש שדברי יוסף נחשבים כתוכחה ושמכאן יש ללמוד שיש לנו לירא מהתוכחה של יום הדין, שהנה עיקר התוכחה היא להראות את האדם איך שהוא טועה בדרכיו, וממילא אמירת \"אני יוסף\" נחשבת כתוכחה, שהרי בשתי מילים אלו הוכיח להם שכל מעשיהם היו בטעות. ועל זה ביאר המדרש שכמו כן כשאדם עומד לפני כסא הכבוד ויראה את כבודו וגדלו של הקב\"ה יבין מעצמו שאין שום תוקף לכל \"התירוצים\" שיש לו על דרכיו, ומיד יתבייש בעצמו ולא יוכל לפתוח את פיו.",
+                "וכן מובן לפי זה לשון המדרש שכתב \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", שהנה החילוק בין דין ותוכחה הוא ש\"דין\" היינו העונש על עצם העבירה, ו\"תוכחה\" היינו שהקב\"ה מוכיח להאדם את התוצאות של החטא, והוא הדין באחי יוסף, שיש שני חלקים לטעותם, האחד שיוסף לא היה חייב מיתה ולכן אם היו הורגים אותו היה נחשב לרציחה, והשני הוא שאם היו הורגים את יוסף לא היה יכול יוסף להגיע למצרים ולא היה יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב ויש אפשרות שהיו מתים ברעב ח\"ו. ויש להתעורר מזה שאם האדם חוטא יענש גם על תוצאות החטא, ולכן אם בני אדם או בני משפחתו למדים ממנו לחטוא גם על זה יענש.",
+                "<b>ד) ביאור חרדת יצחק</b>",
+                "ולפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי המדרש, דהנה כתוב בפרשת תולדות <small>(כ\"ז, ל'-ל\"ג)</small>, \"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו, ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך, ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכורך עשו, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה\". ומבואר שבשעה שהבין יצחק שמי שקיבל את הברכות לא היה עשו אלא יעקב מיד הרגיש חרדה גדולה, ואיתא בבראשית רבה <small>(תולדות פרשה ס\"ז סי' ב')</small>, \"'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד', א\"ר חמא ברבי חנינא, מאד מחרדה שחרד על גבי המזבח\", ומבואר שחרדה זו היתה גדולה מהחרדה שהרגיש בשעת העקידה. וקשה, למה חרד כל כך בשעה זו?",
+                "ונראה, שהחרדה בשעת העקידה היתה חרדה ממיתה, אבל החרדה כאן היא הפחד שמא לא התנהג כראוי, ואין לך חרדה גדולה יותר מההבנה שלא הכריע כראוי. יצחק אבינו היה חושב במשך עשרות שנים שעשו הרשע הוא הבן שראוי לקבל את הברכות, והתנהגותו עם בניו היתה מבוססת על הנחה זו. עכשיו הבין שבאמת יעקב אבינו ראוי לקבל את הברכות [וכמו שאמר יצחק אבינו \"גם ברוך יהיה\"], וכל השנים הללו שהיה מקרב את עשו והיה מראה לו חיבה יתירה היה הכל מחמת הבנה זו. לכן, חרדה זו היתה גדולה מחרדת העקידה, שאע\"פ שבשעת העקידה היה חרד ממיתה, מכל מקום אפילו חרדת מיתה אינה דומה לחרדה שהאדם מרגיש בשעה שמבין ששגה במעשיו.",
+                "<b>ה) ביאור חרדת רבן יוחנן בן זכאי</b>",
+                "איתא בברכות <small>(כ\"ח ב')</small>, \"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו וכו' מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?\".",
+                "והנה דברי הגמ' צריכים ביאור, והלא רבן יוחנן בן זכאי בודאי היה צדיק, ואיך הסתפק בזה עד שאמר שאינו יודע אם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהנם?",
+                "עוד יש לתמוה מהא דאיתא בסוכה <small>(כ\"ח א')</small>, \"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא\". הרי מבואר שגדלותו בתורה היתה מדהימה, ולכאורה אין מקום לאיש כזה להסתפק אם הולך לגן עדן או לגיהנם!",
+                "ונראה, שזה בעצמו היה הסיבה להפחד והחרדה, שהרי בודאי רבן יוחנן בן זכאי ידע בעצמו את כחות נפשו, ולכן הוא ידע שאע\"פ שהשיג הרבה מדרגות בחייו, מכל מקום כפי כחות נפשו חשש שמא היה יכול להשיג יותר, ומטעם זה הסתפק אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנם, שאע\"פ שלעינינו גדלותו היא למעלה מהשגתינו, מכל מקום הוא בעצמו לא ידע אם מן השמים ידונו אותו לזכות או לחובה, שיש מקום לירא שיאמרו שכפי כחות נפשו לא השיג מה שהיה יכול להשיג.",
+                "<b>ו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת</b>",
+                "ואולי יש סיבה נוספת לחרדת ריב\"ז, שהרי מבואר במס' גיטין <small>(דף נ\"ו ב')</small> שאספסיינוס קיסר אמר לריב\"ז שיכול לבקש ממנו איזה בקשות, וריב\"ז ביקש ממנו שיתן לו יבנה וחכמיה, ומשפחת הנשיא רבן גמליאל, ורופא שירפא את רבי צדוק. והגמ' אמרה שטעה בזה שהיה לו לבקש ממנו שיעזוב את ירושלים ולא יחריב אותה. והגמ' ביארה שהסיבה שריב\"ז לא שאל ממנו בקשה זו משום שחשב שזו בקשה גדולה יותר מדאי ואז לא יקבל ממנו כלום, ע\"ש בסוגיא. ועכ\"פ מבואר שיש אפשרות שריב\"ז היה יכול להציל את ירושלים ובית המקדש ולא עשה כן. ואולי שמטעם זה הסתפק אם ילך לגן עדן או לגיהנם, שאפשר שהיה יכול לעזור את כלל ישראל ולא עשה כן.",
+                "ויש ללמוד מזה את החומר של הדין בשמים, ויש לנו להתחזק מזה להשיג כל מה שאנו יכולים להשיג כפי כחות נפשנו ולעזור את כלל ישראל ככל מה שאפשר. ואיתא בירושלמי במס' סוטה <small>(פ\"ז ה\"ד)</small> על הפסוק \"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת\", \"למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור\", הרי שאפילו מי שלמד ולימד את התורה וקיים את כל המצוות, מכל מקום אם היה יכול לעשות יותר בשביל חיזוק התורה ולא עשה כן, הרי הוא בכלל ארור, והדברים נוראים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ו – בכל נפשך</strong></big>",
+                "<b>א) למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע</b>",
+                "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד <small>(ויגש מ\"ו, כ\"ט)</small>. פירש רש\"י, \"אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע\". וצריך ביאור, למה לא נשק יעקב את יוסף, ולמה היה קורא קריאת שמע?",
+                "<b>ב) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור בהא דאיתא בברכות <small>(ס\"א ב')</small>, שהנה כתוב בפרשת קריאת שמע <small>(ואתחנן ו', ה')</small>, \"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך\", וביארה הגמ', \"רבי אליעזר אומר, אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'\".",
+                "ונראה שהביאור בזה הוא שמצות \"ואהבת את ה' אלקיך\" מחייבת שהאדם יבטל כל מה שהוא אוהב לאהבת ה', ולכן אם האדם אוהב את גופו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת גופו לאהבת הקב\"ה, ואם הוא אוהב את ממונו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת ממונו לאהבת הקב\"ה.",
+                "לפי זה, עיקר זמן קיום מצות \"ואהבת\" הוא בזמן שהאדם מרגיש אהבת גופו או ממונו, שבאותו זמן צריך לקבל עליו מלכות שמים ולבטל אהבת עצמו מחמת אהבת הקב\"ה.",
+                "ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בברכות <small>(שם)</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שעדיין לא קיים מצות ואהבת, שהרי במצות ואהבת נאמרה \"בכל נפשך\", וממילא לא שייך לקיים מצות ואהבת אא\"כ האדם נמצא במצב שאהבת נפשו גדולה כל כך עד שהיא יכולה להיות סתירה לאהבת הקב\"ה, שבאותה שעה צריך לבטל אהבת נפשו מפני אהבת הקב\"ה. לכן, באותה שעה שהיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל [מפני שהיה מלמד תורת ה' ברבים נגד גזירת הרומיים], אז יכול הוא לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומבטל את כל האהבות לאהבת הקב\"ה.",
+                "לפ\"ז מובן היטב למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע בפעם הראשונה שראה את בנו לאחר כ\"ב שנה, שהרי אי אפשר לשער את האהבה לבנו שהרגיש בשעה זו, ולכן מצות ואהבת מחייבת שבשעה זו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ולבטל אהבת בנו לאהבת הקב\"ה, ושפיר אמרו רבותינו שיעקב אבינו היה קורא קריאת שמע."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויחי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ז – יסורין</strong></big>",
+                "<b>א) הטעם שדוד המלך צוה את שלמה בנו להמית יואב ושמעי בן גירא</b>",
+                "כתוב בהפטרת פרשת ויחי, \"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלום ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול וגו', והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב, ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול\" <small>(מלכים א' פרק ב' פסוקים א'-ב', ה'-ו', ח'-ט')</small>.",
+                "והנה על מה שאמר דוד \"ולא תורד שיבתו בשלום שאול\", פירש רש\"י <small>(שם)</small>, \"אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגהינם\". ומבואר מזה שלא היה כאן נקמה בעלמא, אלא שדוד המלך רצה להצילם מעונשי גיהנם, ולכן צוה את שלמה בנו להמיתם כדי שיקבלו את עונשם בעולם הזה.",
+                "<b>ב) מוטב לקבל יסורים בעולם הזה מלהענש בגיהנם</b>",
+                "והביאור בזה הוא כמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וממילא טובה גדולה היא לאדם לקבל את עונשו בעולם הזה ולהתכפר וינצל בזה מדינה של גיהנם.",
+                "וכן אמרו חז\"ל להדיא במס' עבודה זרה <small>(ד' א')</small>, \"והיינו דאמר ר' אבא, מאי דכתיב 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים' <small>(הושע ז', י\"ג)</small>, אני אמרתי אפדם בממונם בעוה\"ז כדי שיזכו לעולם הבא והמה דברו עלי כזבים, והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב 'ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע' <small>(הושע ז', ט\"ו)</small>, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעוה\"ב ואלי יחשבו רע\". עוד איתא שם, \"אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת\". ופירש רש\"י, \"כן ישראל נפרע מהן הקדוש ברוך הוא את כל עונותיהן בעוה\"ז כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה\"ב\".",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא במס' סנהדרין <small>(ק\"א א')</small>, \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם <small>(על עצמו היה אומר, שכעס עליו המקום והכביד חוליו, רש\"י)</small>, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק, אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש <small>(כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו, רש\"י)</small>, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו <small>(כל שכרו, רש\"י)</small>, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח <small>(שכרו משתמר להבא, לכך אני שמח, רש\"י)</small>, אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, אמר לו לימדתנו רבינו 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' <small>(קהלת ז', כ')</small>\". ולמדנו מגמ' זו שאפילו אצל צדיק כמו רבי אליעזר מוטב לו לקבל עונשים על החטאים הדקים שעשה בחייו כדי שלא יצטרך להענש בעולם הבא.",
+                "<b>ג) הקב\"ה מייסר מתוך אהבה</b>",
+                "ונראה שבזה מבוארים דברי הגמ' בברכות <small>(ה' א')</small>, \"כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין\", שהרי לפי מה שנתבאר עונשים בעולם הזה הם חסד להאדם כדי שלא יצטרך להענש בעונשי גיהנם, ולכן מובן הוא שרק מי שהקב\"ה חפץ בו זוכה שייסוריו יהיו בעולם הזה, אבל מי שאין הקב\"ה חפץ בו לא יזכה לזה.",
+                "ויעוין שם בברכות דאיתא התם, \"נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, נאמר ברית במלח דכתיב 'ולא תשבית מלח ברית' <small>(ויקרא ב', י\"ג)</small>, ונאמר ברית ביסורין דכתיב 'אלה דברי הברית' <small>(כי תבוא כ\"ח, ס\"ט)</small>, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם\". וגם מזה מבואר שתכלית היסורין הוא למרק את האדם מהלכלוך של חטאיו, ושזה הוא חסד שהקב\"ה עושה עם בני ישראל שהם בני בריתו.",
+                "<b>ד) כל האומר הקב\"ה וותרן יוותרו חייו</b>",
+                "ובזה נראה לבאר הא דאיתא במס' בבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו <small>(יופקרו חייו וגופו, רש\"י)</small>\", שמפשטות של הגמ' נראה שדבר רע הוא מאד לומר שהקב\"ה מוותר על החטאים של האדם. ויש להקשות, שאפילו אם נאמר שאינו נכון לומר כן, אבל למה הוא חמור כל כך עד שהעונש לזה הוא שיופקרו חייו.",
+                "ונראה לומר בזה, שהגמ' מדברת במי שאומר שהקב\"ה מוותר על חטאי האדם בעולם הזה, וממילא עוונו שמור לעולם הבא. ובודאי דבר רע הוא לומר כן, שאז בני אדם חושבים שיצטרכו להענש בעונשים חמורים של גיהנם ואין להם שום מנוס מזה. ולכן הוצרכו חז\"ל לומר בתקיפות שאינו כן, אלא שאין הקב\"ה מוותר בעולם הזה, והוא מעניש את האדם בעולם הזה באופן שינצל על ידי זה מעונשי גיהנם בעולם הבא.",
+                "מכל זה אנו למדים שחסד גדול עושה לנו הקב\"ה ע\"י יסורין שהוא מביא על האדם, ויסורין אינם עונשים, אלא הוא אחד מדרכי הקב\"ה שעושה כדי להקל את העונש שהאדם חייב.",
+                "<b>ה) ביאור בהתנהגות שלמה המלך בשמעי בן גירא</b>",
+                "והנה לעיל הבאנו איך שדוד המלך צוה את שלמה המלך להרוג את שמעי בן גירא. ויש להעיר על הדרך ששלמה המלך קיים צוואה זו, שהנה כתוב \"וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה, והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידוע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך\" <small>(מלכים א' ב', ל\"ו-ל\"ז)</small>, ואח\"כ כתוב איך ששמעי בן גירא לא ציית לדברי שלמה המלך ושלמה המלך הרגו. וקשה, למה הוצרך שלמה המלך לבוא עליו בעקיפים ולמה לא הרגו מיד לקיים את דברי דוד אביו?",
+                "ונראה לומר בזה ששלמה המלך היו לו שתי מצוות שהיו מנוגדות זו לזו, שמחד גיסא היה מחוייב לקיים מצות דוד אביו, אבל מאידך גיסא לא היה יכול להורגו כיון ששמעי בן גירא היה רבו וכמבואר בברכות <small>(דף ח' א')</small>, ולכן הדרך שקיים מצות דוד אביו היה על ידי שציוה את שמעי שלא לעזוב ירושלים, ואז כשלא יקיים את מצותו יהיה בגדר מורד במלכות ואז יכול להורגו. ולפעמים במצבים מיוחדים יכול האדם לעשות חשבונות כמו אלו, אבל צריך שיהיה על פי דעת תורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ח – יעקב אבינו לא מת</strong></big>",
+                "<b>א) רק יעקב אבינו לא מת אבל ישראל מת</b>",
+                "כתוב, \"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו'\" <small>(ויחי מ\"ז, כ\"ח-כ\"ט)</small>. ויש להעיר על שינוי שמו של יעקב אבינו, שבתחילה נקרא \"יעקב\" ולבסוף נקרא \"ישראל\". [ועי' באוה\"ח הק' מה שכתב בזה.]",
+                "ובאלשיך הק' ביאר בזה על פי דברי הגמ' בתענית <small>(ה' ב')</small>, \"הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' <small>(ירמיה ל', י')</small>, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\". וביאר האלשיך שכוונת הגמ' היא שיש שתי בחינות ליעקב אבינו, שיש בחינה נמוכה הנקראת \"יעקב\" [מלשון \"וידו אוחזת בעקב עשו\" <small>(תולדות כ\"ה, כ\"ו)</small>] ויש בחינה גבוהה הנקראת \"ישראל\" [מלשון \"כי שרית עם אלקים\" <small>(וישלח ל\"ב, כ\"ט)</small>], וכוונת הגמ' היא שבחינת \"ישראל\" באמת הסתלק, אבל בחינת \"יעקב\" לא הסתלק, ולכן שפיר אמרה הגמ' ש\"יעקב אבינו לא מת\", וע\"ש שהאריך הרבה בביאור דבר זה. ובזה מבואר ג\"כ שינוי לשון הפסוק, שכיון שרק בחינת \"ישראל\" הסתלק, לכן כשהפסוק מדבר אודות מיתת יעקב אבינו נקרא \"ישראל\".",
+                "<b>ב) מה הוא בחיים אף זרעו בחיים</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' בתענית כעין דברי האלשיך אבל באופן אחר קצת, שהרי מקור דברי הגמ' הוא מהדרשה \"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\", ונראה שהעומק בזה הוא שידוע שמי שבניו הולכים בדרכיו ועוסקים בתורה ובמצוות נחשב כאילו האב עדיין בחיים, ולכן הגמ' אמרה שכיון שזרעו בחיים [דהיינו ששומרים את התורה ועוסקים בה] ממילא נחשב כאילו הוא ג\"כ בחיים, שהרי הם הולכים באותו דרך שסלל להם, וממילא שפיר יש לומר ש\"יעקב אבינו לא מת\".",
+                "אבל כל זה שייך רק בבחינת \"יעקב\", שהרי יש לנו שייכות לבחינת יעקב אבינו שהוא הבחינה הנמוכה שאפשר לנו להשתייך לה בזמן הזה, אבל בחינת \"ישראל\" היא מדריגה שאין לנו שום אפשרות להשתייך לה כלל במצבנו היום, ולכן \"ישראל אבינו מת\" שהרי אין לזרעו היום שום שייכות לאותה מדריגה, אבל \"יעקב אבינו לא מת\", שהרי יש לנו שייכות לאותה מדריגה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שמות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ט – שלח נא ביד תשלח – זהירות בכבוד חבירו</strong></big>",
+                "<b>א) משה רבינו מיאן להיות הגואל בשביל כבודו של אהרן אחיו</b>",
+                "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח <small>(שמות ד', י\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"ביד תשלח, ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן\".",
+                "והנה דברי רש\"י מבוארים היטב בילקוט שמעוני <small>(פ' שמות רמז קע\"ב)</small>, \"'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא ילך, לא עשה אלא כמכבד אהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה וכו', אמר כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר, לכך לא בקש משה לילך וכו'\". ומבואר מהמדרש שמשה רבינו לא רצה להיות שלוחו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים מפני שחשש פן יפגע בכבודו של אהרן שהיה נביאם של ישראל עד הנה.",
+                "וקשה טובא, שאם הקב\"ה צוהו להוציאם ממצרים א\"כ בודאי הוא ראוי לתפקיד זה יותר מאהרן, וא\"כ איך שייך שמשה מיאן להיות מושיעם של ישראל?",
+                "וביאר הסבא מסלבודקא שמכאן מבואר החומר של פגיעה בכבוד חבירו, שאע\"פ שקבלת התפקיד של \"מושיעם של ישראל\" היא לטובת כלל ישראל והקב\"ה בעצמו ביקש ממנו שיקבל עליו תפקיד זה, מכל מקום אינו כדאי לעשות כן אם על ידי זה יפגע בכבודו של חבירו. והרבה פעמים שמעתי מהסבא מסלבודקא שהיה מדגיש החומר של פגיעה בכבוד חבירו.",
+                "<b>ב) מאה קולות בר\"ה מקבילות למאה בכיות של אם סיסרא</b>",
+                "כתב הערוך <small>(בערך ערב, ומובא בתוס' ר\"ה ל\"ג ב' ד\"ה שיעור)</small>, \"והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו י' אינון כשגומרים כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי י', תשר\"ת תש\"ת תר\"ת, ואלו הן ק'\".",
+                "ומבואר מהערוך שמה שנוהגים לתקוע מאה קולות בראש השנה הוא כנגד המאה קולות של בכייה של אמו של סיסרא שבכתה כשבנה לא חזר ממלחמתו נגד בני ישראל [וכמו שכתוב \"ותיבב אם סיסרא\" <small>(שופטים ה', כ\"ח)</small>]. וקשה טובא, מה השייכות בין הבכיות של אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה?",
+                "ונראה לומר בזה, שבני ישראל צריכים כפרה מאחר שגרמו צער לאמו של סיסרא כיון שבנה נהרג מחמתם, ולכן המאה קולות בראש השנה [שהם בקול של בכי כמבואר בראש השנה <small>(ל\"ג ב')</small>] <small></small>מתקנים מה שפגמו בעולמות העליונים ע\"י שגרמו לאם סיסרא לבכות כשבנה לא חזר ממלחמה.",
+                "ומכאן יש ללמוד עד היכן הדברים מגיעים, שאע\"פ שאם סיסרא היתה נכרית, וכלל ישראל לחמו נגד סיסרא כדי להגן על עצמם, מכל מקום יש טענה על כלל ישראל במה שגרמו לה צער, וממילא צריכים לתקן דבר זה ע\"י קול השופר בראש השנה.",
+                "<b>ג) זהירות בכל מילה ומילה</b>",
+                "יש ללמוד את גודל הענין של זהירות בכבוד חבירו גם מדברי הילקוט שמעוני, שהנה כתוב בספר שמואל <small>(שמואל א' ט', ה')</small>, \"המה באו בארץ צוף ושאול אמר לנערו אשר עמו לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו\". וכוונת הפסוק היא ששאול ועבדו היו מחפשים את האתונות של אביו שנאבדו, ושאול אמר לנערו שהגיע זמן לשוב לבית אביו כדי שלא ידאג אביו אודותיהם. עוד כתוב שם <small>(בפרק י' פסוק ב')</small> ששמואל אמר לשאול, \"והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני\".",
+                "ואיתא בילקוט שמעוני <small>(שמואל א' רמז ק\"ח)</small>, \"מפני מה זכה שאול למלכות מפני הענוה דכתיב 'ודאג לנו' שקל עבדו כיוצא בו, אבל שמואל לא אמר כן אלא 'והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני'\". וכוונת המדרש היא ששאול מתוך ענוותנותו היתירה דקדק מאד להזהר בכבוד עבדו ואמר שאביו דואג לשניהם, ולא רק שאביו דואג בשביל בנו, אבל שמואל לא דקדק בזה והוא אמר שאביו דואג רק בשביל בנו. בזכות זה זכה שאול למלכות.",
+                "והנה כל זה היה רק בזכות מילה אחת, ששאול אמר \"לנו\" ולא אמר \"לי\", ומכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר בכבוד הבריות שלא לומר אפילו מילה אחת של זלזול לחבירו.",
+                "<b>ד) נבוכדנצר קיבל שכר על זהירותו בכבודו של הקב\"ה</b>",
+                "יש ללמוד את החשיבות של כל מילה ומילה גם מהמעשה שמסופר במס' סנהדרין <small>(צ\"ו א')</small> אודות נבוכדנצר, \"הני ארבע פסיעות מאי היא, דכתיב <small>(ישעיה ל\"ט, א')</small> 'בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו וישמע כי חלה ויחזק', משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה, אין, 'לדרוש המופת אשר היה בארץ' <small>(דברי הימים ב' ל\"ב, ל\"א)</small>, דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה, דכתיב <small>(ישעיה ל\"ח, ח')</small> 'הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה', אמר להו מאי האי <small>(מרודך אמר להם מה זה)</small>, אמרו ליה חזקיהו חלש ואיתפח, אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא, כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלקא רבא, נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו, אמרו ליה הכי כתבינן, אמר להו קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף?! אמר אלא הכי כתובו שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה, אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, רהט בתריה <small>(נבוכדנצר רץ אחר השליח שהיה נושא את האגרת)</small>, <small></small>כדרהיט ארבע פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\".",
+                "רואים אנו מדברי הגמ', שנבוכדנצר הקפיד לכבד את הקב\"ה באגרת שנשלחה לחזקיה המלך, וגם רץ אחר השליח כדי לתקן את האגרת, ובגלל זה זכה להרבה שכר בעולם הזה. והנה קפידת נבוכדנצר היתה רק ששמו של הקב\"ה יכתב בראש ולא בסוף, ודבר זה הוא רק זהירות בכבודו של הקב\"ה. ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להזהר בכל מילה ומילה שלא יהיה בדבריו שום זלזול ופגיעה בכבודם של אחרים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל' – דקדוק במעשים</strong></big>",
+                "<b>א) משה רבינו התעצל במילת בנו</b>",
+                "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות <small>(שמות ד', כ\"ד-כ\"ו)</small>. ופירש רש\"י, \"ויבקש המיתו המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה; תניא אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני <small>(בפסוק י\"ט)</small> 'לך שוב מצרים', ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה, במסכת נדרים <small>(דף ל\"א ב')</small>\".",
+                "וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ותימה שהרי למחרתו צריך לצאת ויסתכן הולד, ויש לומר שאותו ולד היה במקום שלן לאחר שפגע בו אהרן ואמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם וכו', וחזרה משם צפורה ובניה, וא\"כ כיון שהיה בדעתם לחזור היה יכול למולו קודם שיתעסק במלון ותהיה צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער ממילתו ולכך נענש\".",
+                "והנה מדברי הדעת זקנים יוצא שלא מדובר כאן בעצלות כפשוטו, אלא בעיקרו יש כאן טעות, שהרי בעצם היו נוסעים בדרך, ובמצב כזה לא שייך למול את בנו שיסתכן הולד בדרך, אלא שמשה רבינו לא הכיר שצפורה יכולה להשאר שם במלון עד שיתרפא הילד, וחז\"ל גילו לנו שיש כאן משהו של עצלות שגרמה למשה רבינו לטעות. ונמצא שאע\"פ שמשה רבינו היה נוסע בדרך לקיים את שליחותו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, מכל מקום כשטעה קצת מיד נתחייב במיתה.",
+                "מכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר במעשינו שלא יהיה בהם שום חסרון או טעות כלל, שאף אם אנו עוסקים במעשים טובים, ולא בעבירות ח\"ו, עדיין יש לדאוג שמא יש טעות בפרט אחד.",
+                "<b>ב) חטאו של ראובן</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד גם מהא דאיתא בבראשית רבה <small>(וישב פר' פ\"ד סי' י\"ט)</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא <small>(לראובן)</small> מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר <small>(הושע י\"ד, ב')</small> 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". ודברי המדרש תמוהים הם, שהרי מצינו באדם הראשון שחטא ועשה תשובה, וכן מצינו בקין, וא\"כ איך שייך לומר שראובן הוא הראשון שחטא ועשה תשובה?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(נ\"ה ב')</small>, \"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\", וכוונת הגמ' היא שראובן לא חשב לעשות עבירה, אלא שהוא חשב שיש כאן מצות כיבוד אם למחות על כבודו של אמו, אלא שכל זה היה טעות בידו, ובאמת לא היה לו לעשות כן, ונמצא שאע\"פ שראובן לא ידע אז שהיה בזה חטא, אעפ\"כ בעיני הקב\"ה נחשב לחטא מאחר שאם היה מתבונן קודם לכן לא היה בא לידי טעות.",
+                "ולפי זה יש לבאר את המדרש, שהרי ראובן היה הראשון שחטא באופן שלא היה יודע שהיה חוטא, ואעפ\"כ שב בתשובה. וא\"כ כוונת המדרש היא שראובן היה הראשון שחטא ועשה תשובה אף על חטא שהיה רק טעות בחשבון ולא חטא ממש, ובזה פָּתַח פֶּתַח חדש לדופקי בתשובה.",
+                "גם מכאן יש ללמוד כמה יש לנו לדקדק במעשינו, שאפילו אם האדם חושב לעשות מצוה עדיין יש אפשרות שהוא טועה בחשבון ובאמת מה שהוא עושה נחשב לעבירה.",
+                "<b>ג) יפשפש במעשיו</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ה' א')</small>, \"אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו\". ומשמע שכוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים עצמם לראות אם יש בהם צד רע או לא. ולפ\"ז אין כוונת הגמ' לעבירות גלויות, שהרי בזה אין צריך פשפוש כלל, שהאדם יודע שהן עבירות, אלא כוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים טובים שעושה לראות שמא יש חסרון במעשיו, ואע\"פ שהוא חושב לעשות מצוה, מכל מקום שמא יש קצת עבירה מעורבת בתוך מעשיו.",
+                "עוד איתא שם, \"פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה\". ונראה שכוונת הגמ' היא, שלפעמים עשיית מצוות ומעשים טובים דוחים מצות תלמוד תורה, ולכן צריך לפשפש במעשיו לראות שמא ביטל מן התורה מפני שחשב שצריך לקיים איזה מצוה או מעשה טוב, ובאמת לא היה לו לעשות כן.",
+                "מכל זה יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים לדקדק במעשינו שיהיו טובים בשלימות, ולא יהיה בהם שום חסרון.",
+                "<b>ד) דקדוק בהלכה ואפילו בשעת התרגשות</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ס\"א א')</small>, \"דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו וכו', אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה <small>(לא שימש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו, רש\"י)</small>, דכתיב 'וילך מנוח אחרי אשתו' <small>(שופטים י\"ג, י\"א)</small> וכו', אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא, שנאמר 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' <small>(חיי שרה כ\"ד, ס\"א)</small>, ולא לפני האיש\".",
+                "הסבא מסלבודקא זצ\"ל העיר שיש ללמוד מכאן שתלמיד חכם לא ישכח מלנהוג כראוי ואפילו בשעת התרגשות גדולה, שהרי מאורע זו היה זמן של התרגשות גדולה בשביל מנוח, שהרי ידע שהאיש שדיבר אל אשתו היה שלוח מהקב\"ה והיה הולך אחרי אשתו לְהֵרָאוֹת אל איש האלקים [שאח\"כ התברר להם שבאמת היה מלאך], ולכאורה נקל הוא בזמן כזה לשכוח את עצמו וללכת אחרי אשתו אף אם הוא יודע שאין לעשות כן. אבל מהגמ' מבואר להיפך, שאם היה תלמיד חכם לא היה שייך שישכח את לימודו אפילו בשעת התרגשות ובודאי לא היה הולך אחרי אשתו, ועל כן הוכרחה הגמ' לומר שהיה עם הארץ.",
+                "ועוד יש להוכיח מהגמ' שאם היה תלמיד חכם בודאי היה מדייק מהפסוק שנכתב אצל רבקה שהלכה אחרי האיש ולא לפני האיש, אע\"פ שהוא רק דיוק ולא נכתב בפירוש שהאדם לא ילך אחרי האשה, והרבה יש לנו להתעורר מזה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"א – מדת החסד ומדת הדין</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור הצל\"ח בדברי הגמ' בפסחים</b>",
+                "איתא בפסחים <small>(נ' א')</small>, \"'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' <small>(זכריה י\"ד, ט')</small>, אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב\".",
+                "ובפשטות כוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא לא יהיה שום רע בעולם, וממילא רק יהיו בשורות טובות, ולכן נברך רק ברכת הטוב והמטיב ולא דיין האמת. וקשה, שמהגמ' משמע קצת שיש הבדל בברכה עצמה בין עולם הזה ועולם הבא, ואם כוונת הגמ' היא רק שלעוה\"ב לא יהיה שום רע א\"כ אין זה חילוק בברכה עצמה, אלא שלעתיד לבוא אין שום אפשרות לברך ברכת דיין האמת.",
+                "והצל\"ח <small>(שם)</small> תירץ שההבדל בין ברכת דיין האמת וברכת הטוב והמטיב היא, שבברכת הטוב והמטיב אנו מכירים את מדת החסד של הקב\"ה, ובברכת דיין האמת אנו מכירים את מדת הדין של הקב\"ה. אבל זהו רק משום שאין אנו מכירים את הטובה שיש בדינו של הקב\"ה, ולכן לא שייך לנו לברך הטוב והמטיב על בשורות רעות, אבל אם היינו מכירים שכל מה שנראה לנו רע הוא באמת לטובה אז גם על הרע נוכל לברך הטוב והמטיב, שבאמת גם הרע היא ממדת החסד. ולכן הצל\"ח פירש שכוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא נבין למפרע איך שכל מה שאירע לנו שהיינו חושבים שהיה רע באמת היה הכל לטובה, ולכן לעתיד לבוא נברך הטוב והמטיב גם על הדברים הרעים שאירע לנו בעבר, מאחר שאז נבין איך שהכל היה לטובה מכח מדת החסד של הקב\"ה.",
+                "<b>ב) ביאור הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה</b>",
+                "ונראה שבדברי הצל\"ח יש לבאר את הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה רבינו בסוף פרשת שמות ובתחילת פרשת וארא.",
+                "וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך; ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו; וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה' וגו' <small>(שמות ה', כ\"ב – וארא ו', ב')</small>.",
+                "והנה מהמשך הפסוקים משמע שמה שאמר הקב\"ה בתחילת פרשת וארא \"אני ה'\" היא תשובה למה שאמר משה בסוף פרשת שמות \"למה הרעותה לעם הזה\". וצריך ביאור, איך זה תשובה לטענת משה רבינו? ועוד צריך ביאור, למה כתבה התורה ש\"אלקים\" אמר \"אני ה'\", שלכאורה היה ראוי לומר ש\"ה'\" אמר \"אני ה'\", או ש\"אלקים\" אמר \"אני אלקים\".",
+                "והנה הרבה ביאורים נאמרו בפסוק זה, אך בדברי הצל\"ח יש לבאר באופן נוסף, שידוע ששם \"אלקים\" הוא מדת הדין, ושם הוי\"ה הוא מדת החסד, ולכן יש לומר שהקב\"ה אמר למשה שאתה מתרעם עלי על מה ש\"הרעותי\" לעם הזה, מפני שכל זה נראה לך כדבר רע, אבל באמת הכל הוא לטובה אלא שהטובה אינה ניכרת בעולם הזה, ולכן \"אלקים\" – דהיינו מדת הדין – אמר למשה רבינו ש\"אני ה'\", דהיינו שבאמת הכל הוא לטובה מכח מדת החסד שמקורו בשם הוי\"ה, אלא שנראה לך כאילו היא מדת הדין.",
+                "<b>ג) רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(ויצא פ' ע\"ב אות ג')</small>, \"אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת דין, בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים שנאמר <small>(כי תשא ל\"ד, ו')</small> 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד', וכתיב <small>(בראשית ו', ה'-ז')</small>, 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו', וינחם ה' וכו', ויאמר ה' אמחה וכו''\". מדברי המדרש מבואר, שאע\"פ ששם הוי\"ה הוא מדת הרחמים, מכל מקום הקב\"ה משמש עם מדה זו להעניש את הרשעים, ומטעם זה אמרו חז\"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין.",
+                "הכלי יקר מפרש בזה את דברי הפסוק בפרשת וירא <small>(י\"ט, י\"ד)</small>, \"ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו\". וכתב הכלי יקר, \"לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר, הזכיר שם של רחמים, על כן היה כמצחק בעיניהם, כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל האמת כן הוא, כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין\". וכוונתו היא, שמהפסוק משמע שחתניו לא האמינו כי המלאכים ישחיתו את העיר, אלא שקשה לפרש כן, שהרי כבר ראו שהכו את בני העיר בסנורים, וא\"כ למה לא האמינו שיש כח בידם להשחית את העיר? ועל כן פירש הכלי יקר, שצחקו על זה שלוט אמר להם שישחיתו את העיר בכח השם של מדת הרחמים, שבעיניהם לא שייך דבר כזה, שאיך שייך שמדת הרחמים תשחית את העיר. אבל באמת טעו בזה, שהקב\"ה משמש עם מדת הרחמים להעניש את הרשעים, וכמו שמבואר במדרש הנ\"ל.",
+                "אלא שעדיין צריך ביאור, איך שייך שהעונשים יבואו מכח מדת הרחמים, והלא המציאות של עונש היא דין, וזהו ההיפך של מדת הרחמים?!",
+                "ונראה שבמקום שהדין בא מכח מדת הרחמים, הביאור הוא שאם אחד רוצה לעכב את מדת הרחמים מלעשות את החסד ואת הרחמים, אז מדת הרחמים מעניש אותו כדי שיוכל להמשיך במדת הרחמים. והנה העבירות של הרשעים מונעים את הרחמים מן העולם, ולכן מדת הרחמים צריכה להעניש את הרשע כדי שהרשע לא יעכב את החסד ואת הרחמים מן העולם.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאב שרוצה להיטיב לבנו, ומגודל אהבתו אליו נתן לו תפוח. אם יבוא אדם ויקח את התפוח מבנו, בודאי יכעס האב עליו. נמצא שהאהבה של האב לבנו גרם לו לכעוס על אותו אדם שרצה לעכב אותו מלהיטיב לבנו, והיינו שאותו אדם היפך את מדת הרחמים של האב למדת הדין.",
+                "מכל זה אנו למדים שאנו צריכים להתחזק באמונה ולהכיר עד כמה שאפשר שהכל הוא מכח מדת טובו וחסדו של הקב\"ה, אלא שעכשיו אין אנו יכולים להכיר את הטובה והחסד."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וארא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ב – שמותיו של הקב\"ה</strong></big>",
+                "<b>א) אמונת ישראל בגאולה ממצרים</b>",
+                "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה <small>(וארא ו', ו'-ט')</small>.",
+                "וצריך ביאור, מה היה החסרון באמונתם שגרם להם שלא להאמין למשה רבינו? ועוד יש להעיר מדברי הפסוק בפרשה שעברה, \"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו\" <small>(שמות ד', כ\"ט-ל\"א)</small>. הרי עינינו רואות שבני ישראל האמינו בתחילה שהקב\"ה יוציאם ממצרים! וצריך לומר שלאחר שפרעה הכביד את העבודה על בני ישראל אז הוחלשה אמונתם וכמו שהתורה העידה \"מקוצר רוח ומעבודה קשה\". אבל עדיין צריך ביאור, למה תחלש אמונתם בהבטחת הגאולה מחמת הכבדת העבודה?",
+                "ועוד יש לתמוה שחז\"ל ביארו שאמונתם היתה גדולה כל כך עד שלא הוצרכו להאותות שהראה להם משה רבינו, דאיתא בשמות רבה <small>(פרשה ה' סי' י\"ג)</small>, \"יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו כי פקד ה', על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר לה כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת, כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו כי שמעו הפקידה וכו'\". ולמדים אנו מדברי המדרש, שלא זו בלבד שהאמינו שהקב\"ה יוציאם ממצרים, אלא שהאמינו אפילו בלי עשיית האותות. ולכן תגדל הפליאה, למה לא שמעו אל משה אחרי כן?",
+                "<b>ב) שתי הנהגות של הקב\"ה כנגד שני שמות של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה ליישב קושיות אלו בהקדם ביאור דברי פרעה שאמר למשה, \"מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח\" <small>(שמות ה', ב')</small>. ויש לעיין, לְמַה התכוון פרעה כשאמר \"לא ידעתי את ה'\"? ובזוהר <small>(מקץ ח\"א דף קצ\"ה א')</small> כתב בזה, \"בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר לא ידעתי את ה' ופרעה חכים הוה מכל חרשוי אלא ודאי שמא דאלקים הוה ידע וכו', ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דה' ולא בשמא דאלקים ודא הוה קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא ובשמא דה' לא הוה ידע ועל דא קשיא קמיה שמא דא\". <small>(תרגום: באותו רשע פרעה שהוא אמר לא ידעתי את ה', והוא היה חכם יותר מכל חרטומיו, אלא ודאי ששם אלקים היה יודע וכו', ומשום שמשה לא בא אליו זולת בשם ה' ולא בשם אלקים היה קשה לפניו להבין דבר זה יותר מן הכל, שהוא היה יודע שהשם אלקים הוא השולט בארץ ובשם ה' לא היה יודע ועל כן היה קשה לפניו השם הזה.)</small>",
+                "ומבואר מדברי הזוהר שהשם הוי\"ה והשם אלקים הם כנגד שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שהשם אלקים \"שליט בארעא\", ורוצה לומר שהשם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>]. אבל שם הוי\"ה הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע. ולפ\"ז פרעה התכוון לומר שבדרך הטבע אי אפשר להוציא את בני ישראל ממצרים, ולכן במדת אלקים שהיא בתוך הטבע אי אפשר להוציאם, אבל משה רבינו אמר לפרעה שיש מדה אחרת שהיא למעלה מן הטבע והיא מדת השם של הוי\"ה, אבל פרעה השיב לו שהוא כופר בשם הוי\"ה – \"לא ידעתי את ה'\".",
+                "<b>ג) אמונת ישראל הוחלשה מחמת טומאת מצרים</b>",
+                "ובזה נראה לבאר מה שהתורה סיפרה לנו שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והקשינו שבפרשה שעברה כתוב שהעם האמינו אל משה וא\"כ למה אח\"כ לא שמעו אל משה, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שבני ישראל האמינו בהקב\"ה והאמינו שיוציאם ממצרים, מכל מקום אמונתם הוחלשה מחמת טומאת מצרים ולכן אע\"פ שהאמינו באמונה שלימה בהנהגת הקב\"ה שהיא בתוך הטבע, אבל לא האמינו כראוי בהנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע, ולכן אחרי שפרעה הכביד עליהם את השעבוד והכירו שלא יהיה שייך לצאת ממצרים בדרך הטבע, אז כבר לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.",
+                "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת הפסוק בפרשת בראשית <small>(ד', כ\"ו)</small>, \"אז הוחל לקרוא בשם ה'\", ופירש רש\"י, \"לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות\". ויש לומר שהכוונה בזה היא שהשם של ה' שהיא הנהגה שהיא למעלה מן הטבע נעשה חולין באותו זמן של דור אנוש, שאע\"פ שעדיין האמינו בכוחו של הקב\"ה בתוך הטבע אבל אמונתם במה שהיא למעלה מן הטבע נעשית רופפת."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ג – הכרת הטוב (א)</strong></big>",
+                "<b>א) הכרת הטוב עם הדומם</b>",
+                "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו' <small>(וארא ז', י\"ט)</small>. והקושיא מבוארת, למה צוה הקב\"ה שאהרן יהפוך את הדם למים ולא צוה למשה? וכן מצינו במכת צפרדע שהקב\"ה אמר למשה, \"אמור אל אהרן נטה את ידך במטך וגו', והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים\" <small>(וארא ח', א')</small>. ותירץ רש\"י, \"לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן\" <small>(ומקורו משמות רבה פרשה ט' סי' י' ופרשה י' סי' ד')</small>. וכן כתוב במכת כנים, \"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים\" <small>(וארא ח', י\"ב)</small>. ופירש רש\"י, \"לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן\" <small>(ומקורו משמות רבה פרשה י' סי' ז')</small>. מכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב שייכת גם בדבר הדומם כמו מים ועפר.",
+                "ובשיטה מקובצת בב\"ק <small>(צ\"ב ב')</small> סיפר בשם הר\"י מיגש שפעם אחת הובא דין תורה לפני הרי\"ף אודות בית מרחץ, והרי\"ף מיאן לדון על המרחץ מפני שכמה שנים לפני כן נהנה מאותו מרחץ שרחץ בו בשעה שהיה חולה. הרי שגם הרי\"ף נזהר בהכרת הטוב בדבר הדומם.",
+                "ויעוין בפרשת מטות שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך; וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין וגו'; וישלח אותם משה וגו'\" <small>(מטות ל\"א, א'-ג', ו')</small>. ואיתא בבמדבר רבה <small>(מטות פרשה כ\"ב אות ד')</small>, \"'וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן\". הרי שמשה רבינו לא הלך ללחום במדין בעצמו משום הכרת הטוב. והנה המדינים אינם מרויחים בזה, שהרי הם יהיו נהרגים ע\"י השלוחים, אלא שמוכח שזו היא מדה באדם שצריך לנהוג בהכרת הטוב, אע\"פ שאין בזה שום תועלת למקבלי הטובה.",
+                "ומכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב היא חשובה כל כך עד שהיא צריכה להיות מושרשת בתוך האדם, ולכן צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, אלא שטעם הדבר צריך ביאור.",
+                "<b>ב) העולם נברא בזכות ביכורים ויסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב</b>",
+                "והנה יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וכמו שכתוב, \"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו\" <small>(כי תבוא כ\"ו, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"שאינך כפוי טובה\" <small>(ומקורו בספרי שם)</small>. וכן מבואר מדברי החינוך על מצות ביכורים <small>(מצוה תר\"ו)</small>, \"על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל\". ולא זו בלבד, אלא שמבואר מהפסוקים של ביכורים שחלק של הכרת הטוב הוא על שהקב\"ה נתן לנו את ארץ ישראל וכמו שכתוב \"כי באתי אל הארץ וגו'\". והנה גם מי שנולד בארץ ישראל צריך לומר כן, ואע\"פ שקשה להרגיש הכרת הטוב על מה שהיה לו מזמן שנולד, מכל מקום האדם צריך לעורר את עצמו ולהביא את עצמו להרגשה של הכרת הטוב.",
+                "עוד אמרו חז\"ל בבראשית רבה <small>(פרשה א' סי' ד')</small>, \"בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים\".",
+                "והנה בהצטרף שני יסודות אלו אנו למדים שהעולם נברא בזכות מדת הכרת הטוב, שהרי יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וחז\"ל לימדונו שהעולם נברא בזכות ביכורים! וצריך ביאור, למה חשובה מדת הכרת הטוב כל כך עד שהיא הזכות לבריאת העולם?",
+                "<b>ג) הכופר בטובתו של חבירו</b>",
+                "ונראה לבאר כל זה על פי מה שאמרו חז\"ל <small>(עי' פסיקתא זוטרתא פרשת שמות פרק א' אות ח')</small>, \"כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום\". והנה זה פשוט שיסוד עבודת ה' הוא הכרת הטוב להקב\"ה על כל מה שגמלנו, ומדברי חז\"ל אנו למדים שאם אין לו הכרת הטוב לחבירו, אז לא יוכל להכיר את טובת הקב\"ה. ונראה שמטעם זה צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', ממילא האדם צריך להשריש מדה זו בקרבו.",
+                "ובזה נראה ליישב את המנהג שנוהגים לברך את הכהנים לאחר נשיאת כפיים ואומרים להם \"יישר כוחכם\" <small>(עי' מטה אפרים סי' תקצ\"ב סעיף י\"א, ומשנה ברורה סי' קכ\"ח ס\"ק ס')</small>, שהרבה תמהו על זה שמה שייך להודות לכהנים על מה שברכו את ישראל, והלא הם מצווים לעשות כן <small>(עי' רש\"ש שביעית פ\"ד מ\"ב)</small>. אבל לפי מה שנתבאר יש לומר בפשיטות, שכדי להשריש מדה זו בתוכינו אנו צריכים להכיר טובה לכל ואפילו לדבר הדומם, ולכן אע\"פ שאין אנו מחוייבים להודות לכהנים, מכל מקום יש לנו להכיר את טובתם כדי שמדת הכרת הטוב תהיה מושרשת בתוכינו.",
+                "ומסופר שפעם אחת הגיע בחור אחד ללמוד בישיבתו של החפץ חיים בראדין, וכששאל אותו אם יש לו מקום דירה ושאר צרכיו והשיב בשלילה, מיד קם החפץ חיים זצ\"ל, וטרח בעצמו לסדר לאותו בחור מקום דירה וכו'. והחפץ חיים ביאר את מעשיו, שפעם אחת כשהיה בעיר ווילנא היה בבית זקנו של אותו בחור, וכיבדו מאד, וא\"כ רצה החפץ חיים להכיר טוב לנכדו.",
+                "ומדרכי היצר שאם הוא מחוייב להכיר טובה לחבירו אז הוא חושב מחשבות על חבירו איך שהוא אדם רע עד שלא זו בלבד שאינו מכיר לו טובה אלא שהוא משלם לו רעה תחת טובה. ומסופר על החתם סופר שפעם אחת היה אדם שציער לו הרבה, ואמר החתם סופר, \"איני מבין מדוע אדם זה מציק לי כל כך, הרי מעולם לא עשיתי לו שום טובה!\"",
+                "ורואים ג\"כ מהגמ' בכתובות עד היכן מגיע חיובה של הכרת הטוב, דאיתא שם <small>(ק\"ה ב')</small>, \"אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה <small>(פרחה נוצה על ראשו)</small>, אתא ההוא גברא שקליה, א\"ל מאי עבידתיך, א\"ל דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא\". ומבואר מהגמ' שאע\"פ שאותו האיש רק הסיר נוצה ממנו נפסל אמימר לדון את דינו, והיינו משום שאפילו על דבר קטן יש חיוב הכרת הטוב, וממילא נחשב כאילו אותו האיש נתן לו שוחד.",
+                "<b>ד) הכרת הטוב וחטא עץ הדעת</b>",
+                "איתא בעבודה זרה <small>(ה' א')</small>, \"תנו רבנן, 'מי יתן והיה לבבם זה להם' <small>(ואתחנן ה', כ\"ו)</small>, אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' <small>(חוקת כ\"א, ה')</small>, בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' <small>(בראשית ג', י\"ב)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שבני ישראל נקראים \"בני כפויי טובה\" מפני שהם מיוצאי חלציו של אדם הראשון, והוא היה כפוי טובה במה שרמז בדבריו שהקב\"ה גרם לו לחטוא בעץ הדעת במה שנתן לו את חוה אשתו שהיא האכילתו מן עץ הדעת, שבזה לא היה מכיר את טובת הקב\"ה שנתן לו את אשתו.",
+                "ונראה שלא בחנם נמצאת מדת כפיית הטוב בחטא עץ הדעת, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', לכן חסרון במדת הכרת הטוב היה חלק מחטא הקדמון של אדם הראשון.",
+                "<b>ה) הכרת טובתו של הקב\"ה בברכה ראשונה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה ג\"כ את דברי הגמ' בברכות <small>(ל\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' <small>(תהלים כ\"ד, א')</small>, רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' <small>(תהלים קט\"ו, ט\"ז)</small>, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה\". ומבואר מדברי הגמ' שכשאוכל בלא ברכה נחשב כמו מעילה שהוא נהנה מקדשי שמים, ואעפ\"כ אם מברך עליה אז לא נחשב למעילה. וצריך ביאור, שאם נחשב כמו הקדש א\"כ איך יפקיע הברכה את הקדושה?",
+                "ונראה לומר בזה, שהרי איתא במס' יומא <small>(נ\"ט ב')</small>, \"אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו\", ומבואר מזה שהקדושה נשארת בקדשי שמים רק כל זמן שלא נתקיימה בו מצוותו, אבל לאחר שנעשית מצוותו שוב לא נחשב להקדש [ולמשל, דם שנזרק על המזבח כהלכתו אין בו שום קדושה כיון שכבר נעשית מצוותו]. והנה תכלית בריאת העולם היא שבני אדם יכירו בטובתו של הקב\"ה ויודו וישבחו לו, וממילא כשמברכים ברכה ראשונה על פרי או שום דבר מאכל הרי מקיימים בו את תכליתו ומצוותו ואז פקעה קדושתו כיון שנעשית מצוותו, ועל כן אמרו חז\"ל שקודם הברכה נחשב כאילו נהנה מקדשי שמים אבל לאחר הברכה שכבר הכיר בטובתו של הקב\"ה אז נתקיים בו את הפסוק \"והארץ נתן לבני אדם\".",
+                "<b>ו) קטנתי מכל החסדים</b>",
+                "ויש להוסיף בזה שמדת הכרת הטוב מחייבת שלא נחזיק טובה לעצמנו על מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה, אלא אנו צריכים להכיר שהכל הוא מגודל חסדיו של הקב\"ה, שהרי יעקב אבינו אמר <small>(וישלח ל\"ב, י\"א)</small>, \"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך\", וביאר רש\"י, \"נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי\". והנה יעקב אבינו למד תורה בישיבת שם ועבד י\"ד שנה, ובכל אותן שנים לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, וכמו שפירש רש\"י בפרשת ויצא <small>(כ\"ח, י\"א ד\"ה וישכב)</small>, וא\"כ היה לו הרבה זכויות על מסירותו ללמוד תורה בעמלות נפלאה ואעפ\"כ אמר שאינו כדאי לקבל חסדיו של הקב\"ה.",
+                "ומבואר מזה שכל מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה ולעבדו לא נחשב לכלום נגד כל מה שהקב\"ה מטיב עמנו ונותן לנו חיים, ולכן אנו צריכים להכיר טובתו של הקב\"ה ולא להרגיש שהקב\"ה מטיב עמנו בשכר עמלינו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ד – התבוננות (א)</strong></big>",
+                "<b>א) התעלות שייכת רק ע\"י התבוננות</b>",
+                "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם; והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים; ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'; ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת <small>(וארא ז', כ'-כ\"ג)</small>.",
+                "התורה מגלה לנו בזה למה לא התרשם פרעה ממכת דם ומכל שאר המכות, שהרי פרעה \"לא שת לבו\", ור\"ל שלא התבונן במכות, ולא חשב מה היא התכלית של המכות, ומה רוצה הקב\"ה ממנו.",
+                "ובאמת זהו יסוד גדול בעבודת ה', שאם אינו מתבונן במעשיו לא יוכל לתקן ולשפר את דרכיו. מטעם זה פתח הרמח\"ל את ספרו מסילת ישרים ביסוד זה והדגיש שאי אפשר להתעלות מלימוד ספרו אא\"כ יחזור עליו פעמים רבות, שכתב, \"על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט, אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וכוונתו לומר שקריאה פעמים רבות עוזרת לאדם להתבונן בדרכיו שרק אז לא יתעלם מחובתו בעולמו.",
+                "ורבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות ט\"ו)</small> הזהיר אותנו שנתבונן בדרכינו, שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ג–י\"ד)</small> 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא'\".",
+                "<b>ב) ההבדל בין נעמן ונבוזראדן</b>",
+                "איתא בגיטין <small>(נ\"ז ב')</small>, \"תנא, נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה\". ונראה שהגמ' רוצה שנתבונן בשני אנשים אלו, למה אחד מהם נעשה רק גר תושב [שמקבל שלא לעבוד עבודה זרה, ואינו רוצה להתגייר ולהעשות יהודי], והשני נעשה גר צדק? ולכן, מתחילה נזכיר הסיפור של שני אנשים אלו, ושוב נתבונן על ההבדל שביניהם.",
+                "הגמ' בגיטין מספרת שנבוזראדן רב טבחים הגיע לבית המקדש וראה שהדם של זכריה הנביא היה רותח, מתחילה אמרו לנבוזראדן שהוא דם זבחים, אבל לבסוף הוכרחו להגיד לו האמת שלפני הרבה שנים הרגו היהודים את זכריה הנביא מפני שהיה מוכיחם לחזור בתשובה. נבוזראדן הרג כמה יהודים כדי לפייס את דם זכריה ולא הועיל עד שאמר, \"זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?!\", שאז נח הדם. באותה שעה הרהר תשובה בדעתו ואמר, \"ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה!\" ואז ברח ונתגייר.",
+                "המעשה של נעמן מסופר בספר מלכים <small>(מלכים ב' פרק ה')</small>. נעמן היה שר צבא של מלך ארם ונצטרע. נערה ישראלית שנשבית יעצה לו ללכת לאלישע הנביא והוא ירפא אותו מצרעתו. הלך לאלישע, ואלישע אמר לו לרחוץ שבע פעמים בירדן. כשטבל בירדן נתרפא מיד מצרעתו ונעשה בשרו כבשר נער קטן. כשחזר לאלישע הנביא אמר לו, \"הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל!\" אבל נעמן לא נתגייר אלא שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ונעשה גר תושב <small>(ע\"ש בספר מלכים)</small>.",
+                "ונראה שלפ\"ז כוונת הגמ' בגיטין היא שנבוזראדן ונעמן שניהם ראו השגחת ה', ואעפ\"כ אחד מהם נתגייר ואחד מהם לא נתגייר. ומזה יש ללמוד, ששני אנשים יכולים לראות אותו דבר, ואחד מהם יתעורר והשני לא יתעורר. והטעם לזה הוא, שאף אם האדם יראה דבר המעורר אותו, מכל מקום אם אינו מתבונן במעשיו ובדרכיו, לא ישנה את דרכיו כלל.",
+                "<b>ג) תוכחה על אי-התבוננות</b>",
+                "ומסופר שאירע פעם אחת בביתו של הגאון הר\"ר אפרים זלמן מרגליות זצ\"ל, שהיה עשיר גדול, שאחד מבני ביתו שבר כלי, והגרא\"ז מרגליות הוכיחו על זה, ושוב ביאר שאינו מקפיד על החפץ עצמו, אלא שהקפיד על שלא התבונן במעשיו, שהאדם צריך לחשוב בכל מעשה שיעשה קודם שיעשנו, ולא יעשה שום דבר בלי הכוונה הנצרכת בה.",
+                "ובאמת, החשיבות של לימוד המוסר הוא משום שלימוד המוסר צריך להביא את האדם להתבוננות וחשבון הנפש, שרק ע\"י התבוננות במעשיו יכול לתקן את דרכיו. ובזוה\"ק <small>(חלק ג' פרשת קרח קע\"ח א')</small> מובא שכל מי שמתבונן במעשיו נקרא \"מרא חושבנא\" כיון שהוא תמיד עושה חשבון הנפש.",
+                "<b>ד) צדיק מתבונן אבל רשע אינו מתבונן</b>",
+                "איתא בתנחומא <small>(וזאת הברכה סי' ז')</small>, \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". והנה הפשטות בביאור דברי המדרש היא שהרשעים כופרים בהשגחת הקב\"ה בעולם ולכן אינם מברכים לו, אבל הצדיקים מאמינים בהשגחת הקב\"ה ולכן מברכים ומשבחים לו.",
+                "ונראה לומר ביתר עומק, ששבח והודאה להקב\"ה היא תוצאה של התבוננות, שאם האדם מתבונן בבריאה אז יתפעל מגדלותו של הקב\"ה וממילא יברך לו וישבח לו, אבל אם אינו מתבונן כלל לא יבוא לידי ברכה. וזהו ההבדל בין צדיקים ורשעים, שהצדיק הוא אדם שמתבונן ולכן מברך ומשבח להקב\"ה על כל דבר ודבר, אבל הרשע אינו מתבונן במה שהוא רואה ולכן רואה חמה זורחת ואינו מברך עליה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בשלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ה – נסיון</strong></big>",
+                "<b>א) למה לא עשה הקב\"ה נס מיד?</b>",
+                "מצינו שהקב\"ה לא עשה נסים לבני ישראל במדבר עד שנצטערו מתחילה. בקריעת ים סוף רדף פרעה אחריהם ומצא אותם חונים על הים, ובני ישראל פחדו כל כך עד שאמרו אל משה, \"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר\" <small>(בשלח י\"ד, י\"א)</small>, ואח\"כ קרע להם את הים. וכן כשהגיעו למרה מצאו שהמים מרים הם, והתלוננו על משה, ורק אז עשה הקב\"ה להם נס והמתיק את המים. וכן כשהגיעו לאילים ולא היה להם מה לאכול והתלוננו על משה ואמרו לו, \"מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים\" <small>(בשלח ט\"ז, ג')</small>. וכן הרבה פעמים במשך הזמן שבני ישראל היו במדבר.",
+                "ויש לתמוה, למה לא עשה הקב\"ה נס מיד, ולמה הוצרכו בני ישראל להצטער בכל פעם עד שזכו לנס?",
+                "<b>ב) תפקיד נסיון הוא להעלות את האדם מטבעו</b>",
+                "ונראה לומר שהקב\"ה ציער את בני ישראל והעמיד אותם בנסיון כדי לרומם אותם, שרק ע\"י נסיונות אפשר לאדם להתעלות. ולכן אחרי יציאת מצרים, בזמן ההתייסדות של כלל ישראל, העמידם בהרבה נסיונות כדי להעלות אותם ממדרגתם הפחותה ולהעמידם במדרגה גבוהה.",
+                "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספרו מסילת ישרים <small>(פרק א')</small>, \"ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם וכו', עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים\".",
+                "ובאמת המהר\"ל ביאר שלשון \"נסיון\" הוא כמו \"נס\" מאחר שנסיון מעלה את האדם מטבעו כמו שנס הוא למעלה מדרך הטבע, וכמו שכתב המהר\"ל בספר דרך חיים <small>(פ\"ה מ\"ג)</small>, \"כי כל לשון נסיון מלשון נס, שכשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע אינו יכול לעמוד בנסיון\".",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא בסנהדרין <small>(ק\"ז א')</small>, \"אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד, אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי\". הרי מבואר שגדלותם של האבות הקדושים היא שעמדו בנסיון.",
+                "ולפ\"ז נסיון הוא חסד לאדם, כדי לעזור לו לעלות ממדרגה למדרגה. ונראה שזו היא כוונת חז\"ל בשמות רבה <small>(פ' משפטים פרשה ל\"א סי' ג')</small>, \"אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה\".",
+                "וכעין זה מבואר במדרש בשמות רבה <small>(שמות פרשה ב' אות ג')</small>, \"אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח\"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל וכו' אמר ליה הקדוש ברוך הוא נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני וכו', וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר' <small>(שמות ג', א')</small> להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות ישראל וכו'\". הרי מבואר שרק ע\"י נסיון היה אפשר לעלות ממדריגה למדריגה.",
+                "<b>ג) מדרגת בני ישראל אצל הים סוף</b>",
+                "כתוב \"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'; ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים; הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר\" <small>(בשלח י\"ד, י'-י\"ב)</small>.",
+                "ופירש רש\"י, \"ויצעקו, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר <small>(וירא י\"ט, כ\"ז)</small> 'אל המקום אשר עמד שם', ביצחק <small>(חיי שרה כ\"ד, ס\"ג)</small> 'לשוח בשדה', ביעקב <small>(ויצא כ\"ח, י\"א)</small> 'ויפגע במקום'\".",
+                "ומבואר מזה שמתחילה התפללו אל הקב\"ה שיצילם, ובזה נהגו כמו האבות שהצטיינו בתפלה. אלא שמיד אחרי כן התחילו להתלונן והטיחו דברים כלפי מעלה ואמרו, \"מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים\".",
+                "והדברים תמוהים, איך שייך שברגע אחד נהגו כמו האבות ושמו את בטחונם בהקב\"ה והתפללו לו, ומיד לאחר כן נהגו באופן אחר לגמרי והטיחו דברים כלפי מעלה?!",
+                "ובספר הזכרון <small>(על פירוש רש\"י עה\"ת)</small> כתב ליישב, \"ובשם הרב ר' יצחק אבוהב ז\"ל שמעתי שכוונת המדרש הזה הוא שלא היתה תפלתם בתום לבב אלא מנהג אבותיהם כמצות אנשים מלומדה שאין דרך המתפלל ומתחנן להטיח דברים ולומר המבלי וגו'\". ומבואר שתפלת בני ישראל אצל הים סוף לא היתה מעומק לבם, אלא התפללו מתוך הרגלם כמצות אנשים מלומדה. ובאמת שתפלה מעומק הלב היתה למעלה מטבעם באותה שעה, ולכן מיד לאחר כן התחילו לנהוג כמו שהיה טבעם באמת והתלוננו והטיחו דברים כלפי מעלה.",
+                "וזהו כמו שכתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט י\"ג)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה\". והנה כדי שתפלה לא תהיה מתוך ההרגל, צריך האדם להכיר שכל תפלה היא מיוחדת, ואין לו לחשוב שהתפלה שהוא מתפלל עכשיו היא כמו התפלות שכבר התפלל.",
+                "והיוצא מכל זה הוא, שתפקיד האדם הוא שלא להשאר במדרגה שהיא טבעית לו, אלא צריך לרומם את עצמו למדרגה שהיא למעלה מטבעו.",
+                "<b>ד) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו'</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב <small>(מלאכי ג', י\"ח)</small> 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו <small>(מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלקים, הלא אחד הוא, רש\"י)</small>, אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\".",
+                "ונראה שכוונת הגמ' היא שמספר מאה הוא מספר מסויים, וטבע בני אדם הוא להגיע עד מקום מסויים ולא להשתדל יותר, ולכן מי ששונה פרקו מאה פעמים אינו משתדל לרומם את עצמו למעלה מטבעו, אבל לימוד במספר מאה פעמים ואחד הוא יציאה מדרך הטבע, ולכן הוא נקרא \"עובד אלקים\", שהרי הוא רוצה לקרב את עצמו להקב\"ה ולא להשאר בטבעו כמצות אנשים מלומדה.",
+                "ונראה לבאר בזה הא דאיתא בירושלמי בברכות <small>(פ\"ט ה\"ה)</small>, \"תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם\". ונראה שכוונת הירושלמי היא שבזמן שבני אדם מתייאשים מן התורה יש נסיון גדול למי שרוצה לקיים את התורה, ולכן אם בכל זאת הוא עומד בנסיון והולך כנגד הטבע ומקיים את התורה אז הוא זוכה לקבל שכר כנגד כולם.",
+                "ולפ\"ז בזמנינו שלדאבוננו רוב היהודים אינם מקיימים את התורה, יש הזדמנות גדולה בשבילנו להלוך כנגד הזרם ולקיים את התורה וליטול שכר כנגד כולם.",
+                "<b>ה) האומץ של בני ישראל היה מכח שבט לוי שהיו לומדי התורה במצרים</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שעצם היציאה ממצרים הוצרכה לאומץ הלב, ופרעה הכיר שעם ישראל קיבלו אומץ זה משבט לוי שלא היו שבורי לב מחמת שהיו לומדים תורה כל זמן היותם במצרים כיון שלא היו בכלל השעבוד, וכמו שכתוב <small>(שמות ה', ד')</small>, \"ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם\", ופירש רש\"י, \"לכו לסבלותיכם, לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות\".",
+                "ונראה שזה מרומז בתחילת הפרשה, ששמעתי מהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל שדייק שבפסוקים הראשונים של הפרשה כתוב \"העם\" הרבה פעמים, וכמו שכתוב בתחילת פרשת בשלח <small>(י\"ג, י\"ז-י\"ח)</small>, \"ויהי בשלח פרעה את העם וגו', כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו', ויסב אלקים את העם וגו'\". הרי שבשני פסוקים הראשונים נקראו \"עם\". וכתוב עוד לקמן <small>(י\"ד, ה')</small>, \"ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\". הרי שגם כאן התורה הזכירה את בני ישראל שתי פעמים בלשון \"עם\", ואילו בסוף פסוק זה כתוב, \"ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\", הרי שכאן נקראו \"ישראל\". ויש להקשות, למה נקראו מתחילה בלשון \"עם\", ולמה כאן נקראו \"ישראל\"?",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע הוא שלשון \"ישראל\" לעומת לשון \"עם\" הוא לשון חשיבות. ולכן יש לומר ש\"ישראל\" בפסוק זה מורה על שבט לוי שהיו חשובי העם כיון שהיו לומדי התורה, והיו המצריים מתלוננים ואומרים מה זאת עשינו שפטרנו שבט לוי מן השעבוד, שהרי עכשיו כל העם יוצאים ממצרים כיון ששבט לוי שהם לומדי התורה בראשם שמעודדם לצאת ונותנים לשאר העם את האומץ ללכת בארץ לא זרועה כדי להשתחרר משעבוד מצרים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ו – עצבות</strong></big>",
+                "<b>א) אם תעזבני יום יומיים אעזבך</b>",
+                "כתוב, \"ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים\" <small>(בשלח ט\"ו, כ\"ב)</small>. ואיתא בבבא קמא <small>(פ\"ב א')</small>, \"דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' <small>(ישעיה נ\"ה, א')</small>, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה\". ומבואר מהגמ' ש\"מים\" באותו פסוק היינו תורה, ולכן כוונת התורה היא שבני ישראל הצטערו מיגיעת הדרך בשביל שהלכו שלשה ימים בלי תורה.",
+                "ולפ\"ז נראה לבאר את הפסוק שאחריו, \"ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה\" <small>(שם פסוק כ\"ג)</small>, שכוונת התורה היא שאחר שהלכו שלשה ימים בלא תורה ורצו לחזור לתורה אז טעמו טעם מר בתורה ולא הרגישו עוד את מתיקות התורה, שרק מי שלומד תדיר בכל יום יכול לטעום את מתיקות התורה.",
+                "והביאור בזה הוא, שהנה חז\"ל אמרו <small>(ספרי עקב פיסקא מ\"ח, ירושלמי ברכות פ\"ט מ\"ה)</small> אודות לימוד התורה ש\"אם תעזבני יום יומיים אעזבך\", ור\"ל שכשם שהוא מתרחק מן התורה גם התורה מתרחקת ממנו, ולכן אם הוא עוזב את התורה יום אחד נמצא שהתרחק מן התורה שיעור שני ימים. ולכן, קשה מאד לחזור לתורה לאחר שעזב את התורה, ואז יש לתורה טעם מר.",
+                "והנה סכנה גדולה כרוכה בזה, שכשקשה לאדם ללמוד, אז היצר הרע משתדל להפילו למצב של עצבות ויאוש, והיצר הרע יגיד לו שלא יצליח בתורה וטוב לו לעזוב את התורה. אבל זו היא רק עצת היצר שבאמת אין סיבה ליאוש, שאע\"פ שהתרחק מן התורה וקשה לחזור, מכל מקום בקצת התאמצות יכול לחזור לתורה ולהצליח בלימודו.",
+                "<b>ב) רפו ידיהם מן התורה</b>",
+                "כתוב בסוף הפרשה, \"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\" <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>, ואמרו חז\"ל <small>(סנהדרין ק\"ו א', מכילתא כאן מסכתא דעמלק פרשה א')</small> ש\"רפו ידיהם מן התורה\". והדברים תמוהים מאד, שהרי רפידים היתה החנייה האחרונה לפני מתן תורה, ולכאורה זה הוא הזמן המסוגל ביותר להתעלות בתורה, ואיך שייך שבאותו זמן התרפו מן התורה?!",
+                "ונראה לומר, שהאמת הוא להיפך, שאותו זמן הוא המסוגל ביותר לפעולת יצר הרע, שהיצר הרע הגיד להם שאינם חשובים כל כך לקבל את התורה, ונפלו בני ישראל למצב של עצבות ויאוש וממילא רפו ידיהם מן התורה.",
+                "<b>ג) ירבעם התייאש</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בסנהדרין <small>(ק\"ב א')</small>, \"'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה' <small>(מלכים א' י\"ג, ל\"ג)</small>, מאי אחר, אמר רבי אבא אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא\". ויש לתמוה מאד על דברי הגמ', שהקב\"ה הציע לירבעם למחול לו על הכל ולטייל עמו בגן עדן, וירבעם מיאן רק בשביל שדוד המלך ילך בראש?!",
+                "ונראה לומר בזה, שכשירבעם שמע שדוד ילך בראש, מיד תקף בו היצר הרע והפילו למצב של עצבות ויאוש, וכשבן אדם במצב של עצבות עלול הוא לטעות, ולכן ירבעם מיאן לטייל עם הקב\"ה בגן עדן!",
+                "ומכל זה למדנו שהיצר הרע יכול להפיל את האדם למצב של עצבות ויאוש ועי\"ז יגרום לו לעזוב את התורה. ולכן, כל אחד צריך לחזק את עצמו, ולא להניח את היצר הרע לעשות כן. ואם היצר הרע משתדל לשכנע אותו שאינו מצליח בלימודו, צריך האדם לדעת שהאמת אינו כן, אלא שבאמת הוא מצליח בלימודו אלא שלפעמים אין ההתעלות ניכרת מיד עד לאחר זמן גדול.",
+                "ועוד צריך כל אחד לדעת, שאפילו אם האדם התרחק מן התורה, אין לו להתייאש, שאע\"פ שקשה לחזור, מכל מקום אם מחזק את עצמו יכול לעשות כן.",
+                "<b>ד) מפרעה יש ללמוד שאין להתייאש</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד מפרעה מלך מצרים, וזה על פי הא דאיתא בפרקי דרבי אליעזר <small>(פרק מ\"ג)</small>, \"תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו' <small>(שמות ה', ב')</small>, ובאותו לשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנאמר 'מי כמוכה באלים ה'' <small>(בשלח ט\"ו, י\"א)</small>, והצילו הקב\"ה מבין המתים וכו' לספר כח גבורתו וכו', והלך ומלך בנינוה\".",
+                "ומבואר מכאן דבר נפלא, שפרעה היה מלך על מצרים והקב\"ה הרג את חילו וטבעם בים והוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והיה לו לפרעה ליפול למצב של עצבות ויאוש. אבל אין זה מה שאירע לו, אלא למד ממה שנעשה לו וחזר מדרכו הרעה ולבסוף נעשה מלך על נינוה, והחזיר את כל העיר בתשובה כמבואר בספר יונה. מזה יש ללמוד, שאפילו אם האדם נפל הרבה ממדרגתו אין לו להתייאש, אלא צריך לחדור לתוך לבו שאפשר לו להתעלות ואין שום סיבה להתייאש.",
+                "<b>ה) מעין המתגבר בחידושי הלכה</b>",
+                "ויש להוסיף בזה מה שאמר הג\"ר ישראל סלנטר ששו\"ע שלו גדול משו\"ע שלנו, שע\"י עמילותו בתורה זכה למצוא חידושי דינים שאינם מופיעים בשולחן ערוך. ואולי יש לפרש שהיסוד בזה הוא שהקב\"ה \"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\", ולכן כשם שהקב\"ה מחדש את העולם תמיד, כן אנו צריכים לחדש חידושי תורה כדי להתדמות למדותיו של הקב\"ה. וא\"כ מי שרוצה לחזק את עצמו בתורה יש לו להשתדל ככל מה שאפשר לעמול בתורה עד שיגיע למדריגה של חידושי תורה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת יתרו</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ז – חומר החטא</strong></big>",
+                "<b>א) חטא הוא כמו כוכב</b>",
+                "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת <small>(יתרו י\"ט, י\"ב)</small>. ועוד כתוב, \"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם <small>(התרה בהם שלא לעלות בהר, רש\"י)</small> פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב\" <small>(שם י\"ט, כ\"א)</small>. ומבואר שמשה רבינו הזהיר את בני ישראל פעמיים שלא לעלות בהר. ופירש רש\"י <small>(בפסוק כ\"ד)</small>, \"שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה\". ומבואר שאפילו בני ישראל במדבר שקיבלו את התורה וראו את השכינה בעיניהם הוצרכו לאזהרה אחר אזהרה כדי שלא יעברו על מצות ה' שצוה שלא יעלו על ההר.",
+                "והדברים תמוהים, שידענו שבני ישראל הגיעו באותו זמן למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו א')</small>, \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז יש לתמוה, למה הוצרכו בני ישראל להיות מוזהרים שתי פעמים, והלא באותה שעה היו צדיקים גמורים, ובודאי די להם באזהרה אחת.",
+                "אלא שמכאן יש ללמוד את חומר החטא, שאע\"פ שדבר רחוק הוא שבני ישראל יעברו על מצות ה' מכל מקום הוצרכו לאזהרה יתירה. וכל מה שתמהנו על מה שנצטוו פעמיים הוא רק משום שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל אם היינו מכירים את חומר החטא לא היינו מקשים כלום.",
+                "והג\"ר ישראל סלנטר דימה את החטא לכוכב, שכמו שכל כוכב הוא גדול מאד אלא שנראה לנו כנקודה קטנה מפני שאנו רחוקים ממנו, כמו כן חטא נראה לנו כדבר קטן מפני שאנו רחוקים מלהכירו אע\"פ שבאמת הוא גדול מאד.",
+                "<b>ב) סיפור הגמ' באבדן</b>",
+                "הבה נלמוד את דברי הגמ' ביבמות <small>(ק\"ה ב')</small> שממנו יש ללמוד את חומר החטא. \"אדהכי אתא רבי למתיבתא, אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו, רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל <small>(מחמת כובדו שהיה בעל בשר היה הולך לאט)</small>, אמר ליה אבדן מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש, אמר ליה אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי וכו', באותה שעה נצטרע אבדן <small>(עונשו של לשון הרע נגעים, רש\"י)</small> וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, אמר רב נחמן בר יצחק בריך רחמנא דכספיה <small>(שביישו)</small> לאבדן בהאי עלמא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שאע\"פ שאבדן סיפר לשון הרע רק פעם אחת אעפ\"כ נענש באופן חמור מאד שאירע לו אסונות גדולים. וכן מצינו ביהודה שנענש שמתו אשתו ושני בניו מפני שהתחיל להציל את יוסף ולא גמרו וכדאיתא במס' סוטה <small>(י\"ג ב')</small>, \"כל העושה דבר ולא גמרו וכו' אף קובר אשתו ושני בניו דכתיב 'ותמת בת שוע אשת יהודה וגו'' <small>(וישב ל\"ח, י\"ב)</small> וכתיב 'וימת ער ואונן' <small>(פינחס כ\"ו, י\"ט)</small>\".",
+                "אין אנו מבינים כל זה מפני שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל מוטל עלינו לעשות כל מה שנוכל להכיר את חומר החטא עד מקום שידינו מגעת ע\"י התבוננות וע\"י לימוד בספרי מוסר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ח – אמונה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) העיקר הגדול שנלמד מהמשנה במס' חולין</b>",
+                "כתוב, \"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגו'\" <small>(יתרו י\"ט ט')</small>. ומבואר מפסוק זה שאמונת בני ישראל בנבואת משה רבינו היתה מחמת שראו את הקב\"ה מדבר עם משה. וכן מבואר ממה שכתוב בסוף הפרשה, \"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם\" <small>(שם כ', י\"ט)</small>.",
+                "והנה איתא במשנה במס' חולין <small>(ק' ב')</small>, \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה <small>(איסור גיד הנשה נוהג רק בבהמה טהורה)</small>, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+                "וכתב הרמב\"ם בפירוש המשניות <small>(שם)</small>, \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו בכלל המצוות\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ם, שעיקר גדול הוא שקיום כל המצוות הוא רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה. וצריך ביאור, למה מצוות התורה צריכות להיות מפי משה רבינו?",
+                "<b>ב) עינינו ראו ולא זר</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ם על פי מה שכתב בעצמו בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ח ה\"א)</small>, \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שכל האמונה בתורה שייכת רק מפני מעמד הר סיני, שבאותו מעמד ראו בני ישראל את הקב\"ה מדבר עם משה, ורק זה נחשב לאמונה שלימה מאחר שראו כן בעיני עצמם, ולא היתה אמונה מחמת אותות ומופתים.",
+                "ולפי זה מובנים דברי הרמב\"ם במס' חולין, שקיום כל המצוות צריך להיות רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה, שרק אצל משה שייך אמונה שלימה מאחר שראו בעצמם את הקב\"ה מדבר עם משה.",
+                "ולמדנו מזה, שאם נקיים מצוה בלי אמונה שלימה הרי זה פגם במצוה עצמה, שרק מטעם זה אנו צריכים לשמוע כל מצוה ומצוה מפי משה רבינו כדי שקיום המצוה יהיה עם האמונה הראויה.",
+                "ואע\"פ שרק אבותינו ראו את מעמד הר סיני, מכל מקום כבר כתב הרמב\"ן <small>(פרשת ואתחנן ד', ט')</small>, \"כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ט – קדושת הר סיני</strong></big>",
+                "<b>א) קדושת הר סיני היתה רק לזמן</b>",
+                "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשוך היובל המה יעלו בהר <small>(יתרו י\"ט, י\"ב-י\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"במשוך היבל, כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות\" <small>(ומקורו מתענית דף כ\"א ב')</small>. ומבואר שקדושת הר סיני היתה רק לשעה, ולכן כשנגמר מתן תורה פקעה קדושת ההר והותרו בני ישראל לעלות על הר סיני.",
+                "ויש להקשות, שלענין קדושת בית הכנסת הוא להיפך, שקדושתה אינה בטילה עולמית, וכדאיתא במס' מגילה <small>(כ\"ח א')</small>, \"בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו' שנאמר 'והשמותי את מקדשיכם' <small>(בחוקותי כ\"ו ל\"א)</small>, <small></small>קדושתן אף כשהן שוממין\", וא\"כ למה נשתנה קדושת הר סיני שנתבטלה מיד לאחר מתן תורה, והלא קדושת הר סיני גדולה יותר מקדושת בית הכנסת, שאפילו עלייה להר נאסרה?!",
+                "<b>ב) קדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שקדושת בית הכנסת חלוקה ביסודה מקדושת הר סיני, שקדושת בית הכנסת נובעת מהמקום, שהמקום מיוחד לתורה ולתפילה, ולכן לא שייך שתתבטל קדושתה שהרי המקום עצמו נתקדש והמקום עדיין ישנו שם. אבל קדושת הר סיני לא היתה מחמת המקום, אלא שקדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה, ולכן בכל מקום שהתורה נמצאת שם יש קדושת הר סיני. ולכן בשעה שהתורה היתה בהר סיני אז אותו מקום נתקדש בקדושת התורה, אבל לאחר שנגמר מתן תורה אז בכל מקום שהתורה נלמדת שם נמצאת קדושת הר סיני.",
+                "<b>ג) לימוד התורה באימה וביראה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם <small>(כ\"ב א')</small>, \"'והודעתם לבניך ולבני בניך', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' <small>(ואתחנן ד', ט'-י')</small>, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". ומבואר מהגמ' שאופן לימוד התורה צריך להיות כמו לימוד התורה במעמד הר סיני, ולכן הלימוד צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע.",
+                "וקשה, איך שייך לדמות לימוד התורה שבכל הדורות למעמד הר סיני, שבודאי מתן תורה מפאת גודל קדושתה היה באימה וביראה וברתת ובזיע, אבל איך שייך לדמות לזה לימוד התורה בכל הדורות?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שהרי קדושת הר סיני לא פקעה כלל, אלא עדיין היא נמצאת אצל כל מי שלומד תורה, ולכן לימוד התורה שבכל הדורות צריך להיות כמו מעמד הר סיני, שהרי קדושתן שוה.",
+                "<b>ד) האבן הזאת דומה להר סיני</b>",
+                "ויעוין בשיר השירים רבה <small>(פרשה א' אות א')</small>, \"בא וישב לו לפני רגליו של ר' אליעזר ובית מדרשו של רבי אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל מנשק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית\". מבואר מהמדרש שהאבן שישב עליה רבי אליעזר דומה להר סיני. וצריך ביאור, מה הדמיון בין הר סיני והאבן שישב עליה רבי אליעזר?",
+                "ונראה שמדברי המדרש יש להוכיח כדברינו, שהאבן שישב עליה רבי אליעזר בשעה שלומד תורה דומה להר סיני, שהרי קדושת הר סיני נמצאת בכל מקום שהתורה נלמדת.",
+                "<b>ה) בני ישראל החזיקו את קדושת התורה על הר סיני</b>",
+                "ונראה שעומק דבר זה נלמד מדברי המשך חכמה שכתב <small>(יתרו י\"ט, י\"ב)</small>, \"'והגבלת את העם סביב לאמר', הענין דהכבוד האלוקי והנבואה היה עד מקום שישראל עומדים נגד ההר וכו', כן כאן היו ישראל המחיצות החוצצים בין גלוי כבוד אלקים לזולתו, ולכן ההר היה אסור בנגיעה שלא כלתה מקום הכבוד מן ההר, ולכן אמר כי הכבוד יש לו גבול, ומה גבולו, זה 'העם סביב', וזה 'והגבלת', במה, 'את העם', עם 'העם סביב', שהם יהיו המגבילים וכו', ולכן כיון שישראל המה היו מחיצות הכבוד והמה היו משכן לאלקות, כן נשאר קדושתן לעולם, וכמו שאמר <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small> 'ושכנתי בתוכם', וכמו שכתוב <small>(ירמיה ז', ד')</small> 'היכל ה' המה', ולכן <small>(מגילה כ\"ט א')</small> 'גלו לבבל שכינה עמהם', וכמו מחיצות וקרשי המשכן, אבל ההר, קדושתו לשעה, וכמו כל מקום שעמד המשכן, לכן בהר כתוב ההיתר תיכף 'במשוך היובל המה יעלו בהר' שמעיקרא לא נתקדש רק לשעה, אבל ישראל קדושתן לעולם וכו'\".",
+                "אנו לומדים דבר נפלא מדברי המשך חכמה, שבני ישראל היו הכלים שהחזיקו את קדושת הר סיני, ונמצא שההר לא היה קדוש מחמת עצמו, אלא ישראל שהיו סביב ההר נתקדשו בקדושת התורה, והם שהחזיקו את קדושה התורה על הר סיני.",
+                "איתא במס' אבות <small>(פ\"ג מ\"ו)</small>, \"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם\". גדול אחד היה אומר על דברי משנה זו, שיש למלאך להפחד להכנס למקום זה, שהרי השכינה שרויה שם. דברי גדול זה מובנים מאד על פי כל מה שנתבאר שבמקום שהתורה נלמדת שם שורה קדושת הר סיני."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת משפטים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ' – חומר העבירה</strong></big>",
+                "<b>א) חומר עבירה שבני אדם מזלזלים בה</b>",
+                "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו', ומקלל אביו ואמו מות יומת <small>(משפטים כ\"א, ט\"ו-י\"ז)</small>. והנה התורה כתבה את הדין של מכה אביו ואמו ואת הדין של מקלל אביו ואמו סמוכים זה לזה כיון שהם דומים זה לזה, שבשניהם הבן מזלזל בכבודם של הוריו. אלא שיש להעיר על הבדל גדול שביניהם, שהמכה אביו ואמו חייב חנק <small>(כדאיתא בסנהדרין פ\"ד ב')</small> שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין, ואילו המקלל אביו ואמו חייב סקילה <small>(כדאיתא בסנהדרין נ\"ג א')</small> שהיא המיתה החמורה. וצריך ביאור, למה החמירה תורה במקלל יותר ממכה?",
+                "והרמב\"ן כתב בביאור דבר זה, \"והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן שבני אדם אינם מחשיבים קללה לחטא כל כך כמו מכה מאחר שקללה היא רק דיבור בעלמא ולכן בני אדם מזלזלים בה. מטעם זה החמירה התורה בעונש מקלל יותר מבמכה כדי שבני אדם יקחו מוסר וילמדו להזהר גם במקלל כמו במכה.",
+                "יסוד זה שהתורה החמירה בחטאים שבני אדם מקילים בה יש ללמוד ג\"כ מדברי רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות קמ\"א)</small> שכתב, \"ועוד אמרו <small>(בבא מציעא נ\"ט א')</small> המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה\".",
+                "ומבואר מדברי רבינו יונה שבאמת הרוצח בידים חמור ממלבין פני חבירו, ואעפ\"כ חז\"ל אמרו שאין לו חלק לעולם הבא רק על מי שמלבין פני חבירו ברבים, שמאחר שבני אדם מזלזלים באיסור זה כיון שהוא רק דיבור בעלמא, לכן עונשו של מלבין פני חבירו חמור.",
+                "וכשם שהתורה החמירה בחטא שבני אדם מזלזלים בו, כמו כן החמירו החכמים בחטא שבני אדם מזלזלים בו. ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בסנהדרין <small>(מ\"ו א')</small>, \"ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך\". ונראה שמה שאמרה הגמ' \"שהשעה צריכה לכך\" רוצה לומר שבני אדם חשבו שרכיבה על גבי בהמה בשבת אינה חמורה כל כך מפני שהיא רק איסור מדרבנן, לכן הוצרכו החכמים שבאותו הדור להרוג אדם שחילל שבת ע\"י איסור רכיבה להראות לכל את חומר האיסור.",
+                "ועלינו לדעת, שמה שבני אדם חושבים שעבירות מסויימות הן קלות ומזלזלים בהן היינו משום שהם משועבדים לרצונותיהם, שרצון האדם ללכת אחר יצרו מפתה אותו לחשוב שהעבירות אינן חמורות כל כך. ולכן, העצה היעוצה לזה היא להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו לרצון התורה.",
+                "<b>ב) הכנת האדם לעבירה גרועה יותר מעבירה עצמה</b>",
+                "והנה יש נקודה נוספת בחומר העבירה, והיא הכנת האדם לעבירה, שאין דמיון בין עבירה שנעשית בלי הכנה לעבירה שנעשית בהכנה, שהרי אם עבר עבירה בלי מחשבה תחילה אז הוא קרוב לתשובה, אבל אם הוא מכין את עצמו לעבירה וחושב עליה הרבה לפני שהוא עובר את העבירה אז הוא כבר שקוע בעבירה אפילו לפני עשיית העבירה, ותוצאות הכנת העבירה גרועות מהעבירה עצמה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' יומא <small>(כ\"ט א')</small> ש\"הרהורי עבירה קשו מעבירה\".",
+                "ובספר חכמה ומוסר מהסבא מקעלם <small>(חלק א' מאמר ע\"ד)</small> ביאר בזה את דברי הברייתא במס' שבת <small>(דף ע\"ה ב')</small>, \"תנו רבנן, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב\", שיש לתמוה מה חידש רבי מנחם ברבי יוסי, והלא אנו רואים בעצמנו שבזה מוחק חמור מכותב. וביאר הסבא מקעלם שמלאכת מחיקה אסורה מדאורייתא רק אם היא על מנת לכתוב [כמבואר במשנה במס' שבת <small>(בדף ע\"ג א')</small>, \"הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות\"], ונמצא שמלאכת מחיקה היא הכנה למלאכת כתיבה, ומטעם זה אם מחק אות אחת על מנת לכתוב במקומה שתי אותיות חייב, שאע\"פ שהמלאכה בעצמה היא רק אות אחת שהיא חצי שיעור, אבל היא הכנה לשיעור שלם של כתיבת שתי אותיות, ונמצא שבאופן זה ההכנה חמורה מהעבירה. וזהו כוונת רבי מנחם ברבי יוסי שאמר \"וזה חומר במוחק מבכותב\", שמהלכה זו יש ללמוד את חומר הענין של הכנה לעבירה שלפעמים היא חמורה מהעבירה עצמה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"א – נעשה ונשמע</strong></big>",
+                "<b>א) רז שמלאכי השרת משתמשין בו</b>",
+                "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע <small>(משפטים כ\"ד, ז')</small>.",
+                "איתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' <small>(תהלים ק\"ג, כ')</small>, ברישא עושי והדר לשמוע\".",
+                "וצריך ביאור, מה החשיבות של אמירת נעשה קודם לנשמע? ועוד צריך ביאור, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+                "<b>ב) הקדמת נעשה לנשמע ומדרגת דור המדבר</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בברכות <small>(י' א')</small>, \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם?",
+                "ונראה לבאר שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה.",
+                "ונראה שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדימים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\".",
+                "והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע. אין אנו באותה מדריגה, אבל עבודתנו היא להגיע למדרגה זו ככל מה שנוכל, והעצה לזה הוא לימוד התורה בעמילות, שבזה יכיר את חשיבות המצוות ויבין שהאדם צריך לקיים את המצוות מיד בלי להסס כלל."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תרומה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ב – שבירת רצונותיו</strong></big>",
+                "<b>א) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם</b>",
+                "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small>. ומובא בספרים <small>(עי' כאן באלשיך)</small> שדרשו מפסוק זה, \"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם\", ור\"ל שהתורה לא אמרה שהשכינה תשרה רק במקדש, אלא שהשכינה תשרה בתוך כל אחד ואחד מישראל. אחד מהלימודים מדרשה זו הוא שהשפעת השכינה היא בתוך כל אחד מישראל ולכן השכינה שבתוך האדם יכולה להשפיע על האדם לחיות על פי התורה ולא להיות נמשך אחר השפעת הגוף.",
+                "ובאמת שבירת רצונות הגוף היא היסוד לעבודת האדם. ויש ללמוד דבר זה מביאורו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בהא דאיתא במס' בבא מציעא <small>(בדף ל\"ב ב')</small>, \"תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה; אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף\". ומבואר שהגמ' רצתה להביא ראיה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, שהרי חז\"ל לימדונו שעדיף לטעון את בהמתו של שונאו כדי לכוף את יצרו, אע\"פ שבהמתו של אוהבו רובצת תחת משאה ומצטערת. והגמ' תירצה שאף אם נאמר שצער בעלי חיים הוא דאורייתא מכל מקום עדיף לכוף את יצרו במקום לקיים את המצוה של צער בעלי חיים. וקשה, שאם צער בעלי חיים באמת הוא דאורייתא למה נדחה במקום כפיית יצרו? ותירץ הג\"ר ישראל שמכאן יש ללמוד ששבירת רצונותיו וכפיית יצרו היא יסוד גדול בתורה, לכן יכולה היא לדחות את המצוה של צער בעלי חיים.",
+                "<b>ב) וראך ושמח בלבו</b>",
+                "אך אין זה דבר קל, שהתגברות הגוף גדולה עד מאד, וקשה מאד להנצל מהשפעתו. אך מי שמתגבר על גופו שכרו הרבה מאד, והעולם יתעלה בזכותו, וכמבואר מהא דאיתא במדרש <small>(מדרש סודי רזיי מרבי אלעזר בעל הרוקח חלק א' אות ז')</small>, \"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'ועשו לי מקדש ושכנתי' נתקבצו כל שרי כתות של מעלה ובאו להקב\"ה ואמרו לו רבש\"ע מה לך לדור ולשכון במקום טומאה מוטב לך לשכון בינינו שאנו טהורים ואנו במקום טהרה שרוים תשכון בינינו ואל תשכון בתוכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא יש לי אדם אחד למטה <small>(אהרן הכהן)</small> ששקול כנגד כולכם וכו', ובו כתיב <small>(שמות ד', י\"ד)</small> 'וראך ושמח בלבו', כיון ששמעו כן שתקו כולם וצוה למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'\". והנה פסוק זה מדבר באהרן הכהן, שמשה רבינו לא רצה לקבל על עצמו להיות מנהיגם של ישראל שהיה ירא שתחלש דעתו של אחיו הגדול, ואמר לו הקב\"ה שלא זו בלבד שאהרן לא יתקנא בגדולתך, אלא אדרבה ישמח מאד, ולא יהיה זה מן השפה ולחוץ, אלא יהיה שמחה בלבו. ולפ\"ז מבואר מהמדרש שמה שזכו ישראל להשראת השכינה היתה בזכות אהרן הכהן שהיה שמח בגדולת אחיו הקטן. והביאור בזה הוא, שאהרן הכהן היה בו ממדותיו של הקב\"ה, ולכן היה מלא אהבה לאחיו, וכן היה נוהג לכל אדם, וכמו שהעידו חז\"ל <small>(באבות פ\"א מי\"ב)</small> שאהרן הכהן היה \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\". מדה זו שייכת רק במי שהתגבר על השפעת הגוף והוא חי על פי מדותיו של הקב\"ה.",
+                "<b>ג) גודל השפעת הגוף</b>",
+                "כח ההתגברות של הגוף על הנשמה אפשר ללמוד מהסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+                "מסיפור זה מוכח שהתגברות הגוף על הנשמה גדולה עד מאד, עד שאפילו רבי חיים מוואלאזין הרגיש עצלות בקיום המצוות מכח השפעת הגוף."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ג – קדושת האדם לעומת קדושת המשכן</strong></big>",
+                "<b>א) פרטי המשכן רומזים לעולמות עליונים אבל האדם עצמו מן העליונים</b>",
+                "איתא בשמות רבה <small>(פרשת תרומה פ' ל\"ג אות ד')</small>, \"אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו', למעלן <small>(ישעיה ו', ב')</small> 'שרפים עומדים ממעל לו', למטן <small>(תרומה כ\"ו, ט\"ו)</small> 'עצי שטים עומדים', למעלן כרובים שנאמר <small>(ישעיה ל\"ז, ט\"ז)</small> 'יושב הכרובים', למטן <small>(תרומה כ\"ה, כ')</small> 'והיו הכרובים וכו'', למעלן <small>(תהלים ק\"ד, ב')</small> 'נוטה שמים כיריעה', ולמטן <small>(תרומה כ\"ו, א')</small> 'עשר יריעות וכו'', ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small> 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו''\", ע\"ש באריכות.",
+                "מדברי המדרש מבואר שהמשכן כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, וכל פרטי המשכן היו רמזים לענינים רוחניים בעולמות העליונים. והנה לכאורה קדושת המשכן היתה יתירה גם על קדושת העליונים, שהרי הקב\"ה בחר לשכון בתוכו וכמו שכתוב \"ושכנתי בתוכם\".",
+                "אלא שאעפ\"כ נראה שקדושת האדם יתירה אפילו על קדושת המשכן, שהרי האדם נברא בצלם אלקים עצמו, וכמו שכתוב \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" <small>(בראשית א', כ\"ז)</small>. וגם קדושת האדם נובעת מהקב\"ה בעצמו, וכמו שכתוב \"ויפח באפיו נשמת חיים\" <small>(בראשית ב', ז')</small>. ונמצא שקדושת האדם היא עצמה קדושת נשמת פיו של הקב\"ה, ויתירה קדושה זו על של משכן, שהרי המשכן רק רומז לדברים עליונים, אבל האדם הוא עצמו מן העליונים.",
+                "<b>ב) זהירות בקדושת האדם</b>",
+                "וכל אדם יקח מזה מוסר השכל להזהר במעשיו ודרכיו כדי שלא יאבד את קדושתו. אולם, יש להוסיף שלא כל אדם נתקדש באופן שוה, שקדושה ניתוספת באדם ע\"י התורה שהוא לומד, ולכן האדם צריך להזהר שיהיה תמיד עולה ברוחניות ולא יתרשל בלימוד התורה ותפילה בציבור וכדומה, שאם אינו מחזק את עצמו תמיד הרי ממילא יפול ממדרגת קדושתו.",
+                "והנה איתא ביומא <small>(דף ט' ב')</small>, \"ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה וכו', דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי וכו'\". ומבואר מהגמ', שריש לקיש כמעט לא דיבר עם שום אדם, עד שאם דיבר עם בן אדם על כרחך שאדם זה הוא אדם גדול מאד, ואפשר לתת לו ממון בלי עדים. וצריך עיון, למה היה נוהג ריש לקיש שלא לדבר עם בני אדם?",
+                "והסבא מסלובודקה זצ\"ל <small>(בספר אור צפון ח\"ב עמ' קע\"ה)</small> ביאר בזה על פי הא דאיתא במס' מגילה <small>(דף כ\"ז א')</small>, \"מניחין ספר תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה\". ולמדנו מדברי הגמ', שבתשמישי קדושה אסור להניח אחד על גבי חבירו באופן שמניחין קדושה קלה על גבי קדושה חמורה. והנה אם זה הדין בתשמישי קדושה א\"כ כל שכן באדם שהוא עצמו מן העליונים שאין לו להתחבר עם מי שפחות ממנו בקדושה. ולפי זה יש לומר שזהו הביאור גם בהנהגת ריש לקיש, שלא דיבר עם מי שהיה קטן ממנו בתורה כדי שלא להתחבר בקדושה שהיא פחותה מקדושתו.",
+                "ומכל זה למדנו את מעלת קדושת האדם, שכל תוספת של תורה מטלת תוספת של קדושה בתוך האדם, והאדם צריך להכיר את כל זה כדי שיזהר בקדושתו. ונכלל בזה שיזהר שלא להתחבר עם בני אדם שעלולים להורידו ממדרגתו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ד – מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן</strong></big>",
+                "<b>א) הכנה לדורות הבאים</b>",
+                "ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים <small>(תרומה כ\"ה, ה')</small>. פירש רש\"י <small>(ומקורו ממדרש תנחומא סי' ט')</small>, \"ועצי שטים, מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים\". ולמדנו מדברי רש\"י, שיעקב אבינו הכין את עצי השטים כדי שיוכלו יוצאי חלציו לבנות את המשכן.",
+                "ויעוין בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת ויקהל <small>(ל\"ז א')</small> שכתב, \"עצי שטים, לפי שעתידין לחטוא בשטים העמיד להם זה לכפר על מעשה שטים\". ונראה שכוונתם היא שמה שהוצרכו לעצי שטים [יותר משאר עצים] הוא כדי שיתכפרו בני ישראל על מה שעתידים לחטוא בשטים [כשחטאו בבנות מואב כמבואר בפרשת בלק <small>(כ\"ה, א')</small>.]",
+                "ואם נצרף את דברי המדרש תנחומא ודברי הבעלי תוספות, אז יוצא שיעקב אבינו הכין את הכפרה ליוצאי חלציו בשביל מה שעתידים לחטוא בבנות מואב, ויש ללמוד מכאן עד כמה חשובה היא ההכנה לדורות הבאים.",
+                "והנה המשך הדורות זקוק הוא ללימוד לתינוקות של בית רבן להשפיע עליהם לשמור את דרך התורה, שהרי אם אין גדיים אין תיישים, ואין לשער את החשיבות שיש בזה.",
+                "וכן מבואר מהמדרש בויקרא רבה <small>(שמיני פ' י\"א אות ז')</small>, \"משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והיה הפדגוג שונא אותו, אמר אם אני הורג אותו עכשיו נמצאתי מחייב ראשי למלך, אלא הריני מושך את יונקתו ממנו והוא מת מאליו, כך אמר אחז <small>(המלך)</small>, אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם; כך אמר אחז, אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם, מה עשה עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות\". ומבואר להדיא מדברי המדרש שרק אם מלמדים תורה לתינוקות של בית רבן שייך שיהיה תלמידי חכמים בדור הבא, שהרי \"אם אין תלמידים אין חכמים\".",
+                "<b>ב) אברהם נקרא \"אוהבי\" בשביל שהיה משפיע לאחרים</b>",
+                "והנה כתוב בספר ישעיה, \"זרע אברהם אוהבי\" <small>(מ\"א, ח')</small>. וביאר החתם סופר <small>(מובא ב\"פיתוחי חותם\" הנדפס בריש שו\"ת חתם סופר חלק יו\"ד)</small>, שהטעם שאברהם נקרא אוהבו של הקב\"ה הוא משום שאם היה רוצה אברהם היה יכול לפרוש את עצמו מעניני עולם הזה ולקדש את גופו להיות כמו מלאך ה' צבאות, אלא שאם היה עושה כן היה מטיב רק לעצמו ולא היה יכול להשפיע על אחרים כלל. ואברהם אבינו ראה שחנוך היה לפני המבול, והוא זיכך את עצמו עד שנתקדש כמו מלאך [וכדאיתא בזוה\"ק <small>(בראשית נ\"ו ב')</small>, \"חנוך נטיל ליה קודשא בריך הוא מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין\"], ולא השפיע על בני דורו כלל, ולכן בא עליהם המבול. ולכן אברהם אבינו בחר להיות מעורב עם הבריות ולהשפיע עליהם ולקרבם אל הקב\"ה [וכמו שכתוב \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\" <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>, ואונקלוס תירגם \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\"], אע\"פ שבזה לא יוכל לקדש ולזכך את עצמו כל כך. ומאחר שעשה כן בשביל הקב\"ה לכן נקרא אוהבו של הקב\"ה.",
+                "והנה כל מי שעוסק בחינוך תינוקות של בית רבן הוא כמו אברהם אבינו שהוא נקרא אוהבו של הקב\"ה בשביל שהוא משפיע על אחרים ומקרבם אל דרך התורה.",
+                "<b>ג) מי שמלמד לאחרים עושה נחת רוח ליוצרו</b>",
+                "ונראה שבזה יש ליישב את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם <small>(בדף י\"ז א')</small>, \"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו\", שיש להקשות שמה ניתוסף במה שאמרו \"ועושה נחת רוח ליוצרו\", והלא כבר נאמר שגדל בתורה ועמלו בתורה, וא\"כ פשיטא שהוא עושה בזה נחת רוח ליוצרו.",
+                "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאין אדם עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא משפיע לאחרים ואינו עושה לעצמו בלבד, ונמצא שאע\"פ שאדם גדל בתורה ועמלו בתורה, מכל מקום אינו עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא לוקח מזמנו כדי להשפיע על אחרים, ולכן הוצרכו להוסיף \"ועושה נחת רוח ליוצרו\".",
+                "<b>ד) כמה גדולים מעשי חייא</b>",
+                "כל זה מפיץ אור על דברי הגמ' בכתובות, דאיתא שם <small>(בדף ק\"ג ב')</small>, \"והא הוה רבי חייא <small>(ולמה לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה לאחר פטירתו)</small> וכו', ר' חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה <small>(לא אבטלו ממצוות, רש\"י)</small>, א\"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא <small>(זרענא, רש\"י)</small>, ומגדלנא נישבי <small>(ואני עושה רשתות)</small>, וציידנא טביא <small>(ואני צד צביים)</small>, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא <small>(ומתקן אני קלפים, רש\"י)</small> ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא\". ומבואר מדברי הגמ' שרבי חייא היה ראוי להמנות להיות ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ומה שלא נתמנה לתפקיד זה היה משום שלא היה לו פנאי להיות ראש ישיבה מאחר שהיה עוסק בהרבצת תורה לתינוקות של בית רבן. ומוכח שמעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן חשובה יותר מתפקיד של ראש ישיבה!",
+                "ויעוין במס' סוכה <small>(כ' א')</small>, \"דאמר ריש לקיש, הריני כפרת רבי חייא ובניו <small>(יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, רש\"י)</small>, שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה\". ומבואר שרבי חייא הצליח בהרבצת התורה לתינוקות של בית רבן כל כך עד שריש לקיש אמר עליו שחזר וייסד את התורה בארץ ישראל לאחר שנשתכחה.",
+                "מכל זה יש לנו להתעורר על מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן, שהוא מכין בזה את הדורות הבאים להיות דבוקים להקב\"ה ונקרא אוהבו של הקב\"ה, וכמה גדולים מעשיהם של המחנכים!",
+                "<b>ה) חובת המחנך שתלמידיו יבינו היטב את מה שלומדים</b>",
+                "ועוד צריך המחנך להזהר שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים. יסוד זה מבואר מדברי הספורנו, שהרי כתוב, \"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי\" <small>(בשלח ט\"ז, כ\"ח)</small>, דהיינו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על שיצאו מן העם ללקוט מָן ביום השבת. וצריך ביאור, שהרי משה רבינו לא היה אשם בזה כלל, ולמה הוכיח אותו הקב\"ה על זה? וכתב הספורנו, \"הנה החטא בשמירה נעשה בין כולכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך, אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן וכו'\". ומבואר מדבריו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על אשר לא ביאר היטב את הענין של שבת לבני ישראל, שאילו הסביר היטב את האיסור של מלאכת שבת לא היו יוצאים ללקוט מָן בשבת. ומבואר מכאן איך צריך המחנך להזהר בדבריו שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים.",
+                "<b>ו) המחנך צריך להכיר את מעלת תפקידו</b>",
+                "ובאמת אם המחנך אינו מכיר את מעלת לימוד התורה לתשב\"ר, לא יצליח כלל, שהרי המחנך צריך להתמודד בדאגות וצרות הקשורות לחינוך הילדים, ולפעמים יש מחלוקת, אלא שאם כוונתו לשם שמים שהוא מכיר את הגדלות של חינוך הבנים אז כל הצרות יהיו טפילות להעיקר של חינוך הבנים, והכל כדאי כדי שיזכה לחנך את הדור הבא לתורה ויראת שמים, אבל אם החינוך הוא רק אומנות, אז יש אומניות אחרות שטובות יותר מחינוך הבנים ולא יוכל להתמודד עם הנסיונות של עולם החינוך.",
+                "ובאמת בכל דבר אם האדם אינו מכיר את הטובה שיש לו אז נחשב כאילו אין לו אותה טובה כלל. וזו היא כוונת המשנה במס' אבות <small>(פ\"ג מי\"ד)</small>, \"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום\", שהמשנה מדגישה שכלל ישראל יודעים שנקראו בנים למקום, שאם לא כן אין זה נחשב לטובה כלל. וכן מבואר ג\"כ מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא <small>(בפרק שני)</small> שכתב בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף\". ומבואר מזה שמי שחושב שיש בידו רק בדיל אז אין לו שום קנין על הכסף, והוא הדין מי שיש לו טובה אבל אינו יודע ומכיר אותה אז נחשב כאילו אין לו שום זכייה על אותה טובה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תצוה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ה – הכנה</strong></big>",
+                "<b>א) כוונה לשם שמים בעשיית בגדי כהונה</b>",
+                "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ואלה הבגדים אשר יעשו וגו', והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש <small>(תצוה כ\"ח, ג'-ה')</small>.",
+                "וכתב הספורנו <small>(בפסוק ג')</small>, \"לקדשו, לשם כך יעשו הבגדים\". ור\"ל שהחכמי לב צריכים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה. עוד כתב הספורנו <small>(בפסוק ה')</small>, \"והם יקחו את הזהב, וכמו שיכוונו בעת העשייה כן יכוונו כשיקחו את הזהב וכו'\". ור\"ל שכשם שהחכמי לב מצווים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה, כמו כן צריכים לקחת את החומר מיד המנדבים לשם קדושת בגדי כהונה, והיינו שמעשה הקבלה עצמו צריך להיות בכוונה הרצויה.",
+                "ודברי הספורנו צריכים עיון, דבשלמא עשיית הבגדים צריכה להיות בכוונה הרצויה, שהרי חלות שם בגדי כהונה נעשית ע\"י העשייה ולכן צריכה להעשות בקדושה, אבל מה איכפת לנו בכוונתם בשעת קבלת החומר מיד המנדבים?",
+                "<b>ב) שלימות שייכת רק אם כל הענין נעשה בקדושה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(דף פ\"ה ב')</small>, \"אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא <small>(זורע אני זרעוני פשתן, רש\"י)</small>, וגדילנא נישבי <small>(וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, רש\"י)</small>, וציידנא טבי <small>(ואני צד צביים, רש\"י)</small>, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא <small>(ומתקן אני מעורותיהן קלפים, רש\"י)</small>, וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא <small>(למקום שאין מלמדי תינוקות, רש\"י)</small>, ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל\".",
+                "והנה עיקר התכלית של רבי חייא היתה שהתינוקות ילמדו את כל התורה, ולכן לימד חלק אחד של התורה לכל ילד, והורה להם שכל אחד ילמד לחביריו מה שלמד מרבי חייא כדי שכל אחד מהתינוקות ידעו את כל התורה. אבל קשה, שאם כן למה כל הטירחא הזאת, לזרוע את הפשתן ולעשות רשתות ולצוד צביים ולעשות קלפים וכו', והלא יכול לקנות חמשה חומשי תורה שכבר כתובים?",
+                "וידוע בשם הגר\"א שתירץ שרק אם כל הענין מתחילתו ועד סופו בקדושה וטהרה, אז יכול להיות בטוח שיצליח ושהתורה שהתינוקות ילמדו תתקיים בידם. <small>(ועי' בריש ביאור הגר\"א על התיקוני זוהר בליקוט שעל האידרא פרשת נשא ד\"ה ועאלו בחקלא שכתב, \"כי אין השכינה שורה אלא על פועל צדק וכו', וכן רבי חייא בפרק הפועלים דשדי כיתנא וכו' ראה שיהיה מתחילה ועד סוף בפועל צדק וכו'\".)</small>",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הספורנו, שהקב\"ה רצה שהבגדי כהונה יהיו בתכלית הקדושה, ולכן צוה שכל תהליך עשיית הבגדים מתחילה ועד הסוף יהיה לשם קדושת בגדי כהונה, ואפילו לקיחת החומר מיד המנדבים.",
+                "ויעוין בספורנו בפ' פקודי <small>(ל\"ח, כ\"א)</small> שביאר שמשכן משה לא נפל ביד האויבים כיון שנבנה ע\"י מיוחסים וצדיקים שבדור, אבל בית ראשון שנבנה במקצתו ע\"י עבדי חירם מלך צור נפל ביד האויבים. וזהו על דרך הספורנו הנ\"ל שהכנה בקדושה הוא דבר חשוב עד מאד.",
+                "וכעין זה מבואר מדברי המשך חכמה, דהנה כתוב בספר מלכים א' <small>(ח', י\"ח)</small>, \"יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך\", דהיינו שהנביא אמר לדוד המלך שאע\"פ שלמעשה הוא לא יזכה לבנות את בית המקדש מכל מקום דוד המלך הטיב לעשות במה שהיה רוצה לבנות את בית המקדש. וכתב המשך חכמה <small>(על הפטרת פ' פקודי)</small> שדברי הפסוק הנ\"ל מבוארים ע\"י דברי הגמ' בסוטה <small>(ט' א')</small>, \"זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה <small>(איכה ב', ט')</small>\", וכוונת הגמ' היא שהשערים לא נפלו ביד הגוים כיון שהיו מעשי ידיו של דוד המלך, וביאר המשך חכמה שמאחר שדוד רצה כל כך לבנות את בית המקדש ממילא מחשבותיו הטובות היו קבועות בשערים שבנה וממילא לא שייך ששעריו יפלו ביד הגוים כיון שהוכנו ע\"י דוד המלך, ובזה מבואר מה שאמר הנביא \"הטיבות\" שלשון זה הוא פועל יוצא שמשמע שהוא גרם טוב לדבר אחר, והיינו משום שמחשבותיו הטובות נקבעו בשערים עצמם וזה הגין עליהם שלא יפלו ביד הגוים בשעת החורבן. ומבואר מכל זה שהכנה בקדושה עושה שינוי בגוף הדבר בעצמו שיהיה במדריגה גדולה. וראוי לנו להתעורר מכל זה לעשות הכנה למצוות בקדושה ככל מה שאפשר."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת כי תשא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ו – כח הציבור</strong></big>",
+                "<b>א) סכנת פקידת בני ישראל</b>",
+                "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם <small>(כי תשא ל', י\"ב)</small>. ומבואר מהפסוק, שפקידת בני ישראל עלולה לגרום מגיפה, אלא שאם יתנו כופר נפשם אז לא יהיה נגף בתוכם. וצריך ביאור, למה תגרום פקידת בני ישראל למגיפה?",
+                "וביאר בזה רבינו בחיי, \"וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע 'בתוך עמי אנכי יושבת' <small>(מלכים ב ד', ג')</small>, כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע <small>(עי' זוה\"ק חלק ב' בשלח מ\"ד א'-ב')</small> כי אותו היום שכתוב בו 'ויהי היום' ראש השנה היה וכו', וכן תמצא בספר רות 'וילך איש מבית לחם יהודה' <small>(רות א', א')</small>, הזכירו הכתוב סתם, וכשנפרט אחר כן ונזכר <small>(שם פסוק ב')</small> 'ושם האיש אלימלך', מה כתיב שם, <small>(שם פסוק ג')</small> 'וימת אלימלך'\".",
+                "ומבואר מדברי רבינו בחיי שאם האדם הוא חלק של הציבור אז בשמים אין מעיינים כל כך במעשיו הפרטיים, אבל אם אינו חלק של הכלל אז יעיינו במעשיו. ולכן פקידת בני ישראל היא סכנה להם, שהרי כל אחד מישראל נמנה בפני עצמו, ולכן גם בשמים יעיינו במעשיהם של כל יחיד בפני עצמו. ומפני זה הוצרכו בני ישראל לכופר נפש כדי להגן עליהם, וזה הוא המחצית השקל.",
+                "ונראה שזהו הביאור במה שכתוב, \"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל\" <small>(כי תשא ל', ט\"ו)</small>, כדי שכל אחד יהיה בכלל הציבור ככל מה שאפשר.",
+                "יסוד זה מבואר גם מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן\" <small>(נשא ז', ג')</small>. ומבואר בפסוק שכל שני נשיאים השתתפו בעגלה אחת. ויש לעיין, למה לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו? וביאר הספורנו, \"עגלה על שני הנשיאים, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם וכו'\". ולמדנו מדברי הספורנו שכדי לזכות להשראת השכינה צריכים להיות באחווה, ולכן לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו.",
+                "<b>ב) סיפור ברבי מאיר שמחה</b>",
+                "וידוע מה שמסופר על רבינו מאיר שמחה זצ\"ל בעל ה\"אור שמח\", שהגאון הנ\"ל היה שוכב חולה בימיו האחרונים, ונזדמן שם רבי אלחנן זצ\"ל, ורבי אלחנן הציע לרבי מאיר שמחה שישלח טלגרמות לכל הישיבות כדי שיתפללו לרפואתו. רבי מאיר שמחה עשה בידו תנועת סירוב, והסביר שעדיף להכלל בתפלת רבים וכמו שאמרה האשה השונמית \"בתוך עמי אנכי יושבת\", וכדברי רבינו בחיי.",
+                "<b>ג) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הפסוק <small>(קהלת ז', ט\"ז)</small>, \"אל תהי צדיק הרבה\", שכוונת הפסוק היא שסכנה היא לאדם להיות צדיק בעיני עצמו, שהרי בזה הוא מעורר דין על עצמו שבשמים ידקדקו עליו לראות אם הוא באמת צדיק כל כך או לא.",
+                "והנה בפסוק שם <small>(בפסוק י\"ז)</small> כתוב גם כן, \"אל תרשע הרבה\", ונראה שכוונת הפסוק היא שגם ההיפך הוא אמת שאין לו לאדם להיות רשע בעיני עצמו, שאז יתייאש מלהיטיב את מעשיו, שהרי יחשוב כיון שמכל מקום הוא רשע א\"כ אין שום סיבה למנוע מלעשות עבירות נוספות.",
+                "ובספר העיקרים <small>(מאמר ד' פרק כ\"ו)</small> ביאר בזה את הפסוק, \"כי עמך הסליחה למען תורא\" [ור\"ל שכיון שהקב\"ה סולח לחוטאים ממילא בני אדם ייראו ממנו], שיש להקשות על הפסוק איך שייך לומר שבני אדם יראים מהקב\"ה כיון שהוא סולח לחוטאים, והלא אם הוא סולח להם לא ייראו ממנו כיון שיחשבו שאפילו אם יחטאו אין זה רע כל כך כיון שהקב\"ה יסלח להם. ותירץ בספר העיקרים שכוונת הפסוק היא שאם הקב\"ה לא יסלח לחוטאים אז אם יחטא האדם יחשוב בעצמו שאין שום תקוה לנפשו ואז יעשה עבירות נוספות כיון שהוא תקוע במצב של חטא, ואז תתדרדר היראת שמים שלו, אבל עכשיו שהקב\"ה סולח לעושים תשובה אז לא יתייאש האדם כיון שהוא יודע שיש תקוה לנפשו וממילא אפילו אם יחטא ישתדל להתקרב להקב\"ה ויתחזק ביראת שמים.",
+                "והנה כל בני הישיבה הם ציבור אחד, ולכן צריך כל אחד ואחד להכלל בציבור של הישיבה ע\"י שמירת הסדרים ושמירת התקנות של הישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ז – חטא העגל</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שביקשו אמצעי במקום משה רבינו</b>",
+                "ידוע קושיית המפרשים, איך שייך שבני ישראל חטאו בעבודה זרה, והלא הם ראו בעצמם איך שהקב\"ה דיבר עם משה ונתן לו את התורה?",
+                "ויעוין ברמב\"ן שעמד בזה <small>(כי תשא ל\"ב, א')</small> וכתב, \"אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע\"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע\"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא הא-ל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלקים וכו', שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלקותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו'\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן, שבאמת לא חטאו בני ישראל בעבודה זרה ממש, שהם הכירו היטב שהקב\"ה הוא האלקים, אלא שרצו שיהיה להם אמצעי שינהיג אותם על פי הקב\"ה.",
+                "אלא שא\"כ צריך עיון, למה נענשו בני ישראל כל כך בשביל חטא העגל, והלא אין זה עבודה זרה גמורה?",
+                "<b>ב) ביאור דברי המדרש שהחטא היה משום שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי המדרש, דהנה איתא בשמות רבה <small>(כי תשא פ' מ\"א אות א')</small>, \"אמר ר' שמואל בר נחמן, נאה היה לאבותינו לקבל את התורה ולומר 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' <small>(משפטים כ\"ד, ז')</small>, שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל' <small>(כי תשא ל\"ב, ד')</small>, אתמהא\".",
+                "ולמדנו מהמדרש שעיקר הטענה על בני ישראל היתה שמאחר שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע, א\"כ איך אמרו ג\"כ אלה אלהיך ישראל בחטא העגל.",
+                "והדברים תמוהים, והלא לכאורה חטא העגל הוא עבירה מצד עצמה, ואיך אמר המדרש שהחטא היה מחמת שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע בקבלת התורה?",
+                "ונראה לבאר את המדרש ע\"פ מה שאמרה הגמ' במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו'\". וצריך ביאור מה החשיבות של הקדמת נעשה לנשמע? ועוד, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+                "ובמקום אחר <small>(בפרשת משפטים)</small> ביארנו בזה ע\"פ הא דאיתא במס' ברכות <small>(י' א')</small>, \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם? וביארנו בזה שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה. ולכן יש לומר שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצוות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד, וכאילו עשאה לפני השמיעה. ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדימים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\". והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע.",
+                "והנה מי שמגיע למדרגה שרצונו של הקב\"ה מתבצע מיד על ידו וכמו המלאכים, בודאי אינו צריך לאמצעי כלל, והוא יכול להתייחס אל הקב\"ה בישירות. ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש הנ\"ל, שמאחר שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע א\"כ הגיעו למדרגת המלאכים שאינם צריכים לאמצעי, א\"כ לא היה להם לומר ג\"כ אלה אלהיך ישראל, שהרי מהכרזה זו משמע שצריכים לאמצעי [וכמו שכתב הרמב\"ן], ובזה הם מאבדים את מדריגתם של הקדמת נעשה לנשמע.",
+                "<b>ג) עיקר חטא העגל היה שלא רצו להתייחס להקב\"ה בלי אמצעי</b>",
+                "ולפ\"ז יש לבאר את חטא העגל, שיש לומר שאם בני ישראל לא הקדימו מתחילה נעשה לנשמע, אז לא היה עבירה כל כך במה שאמרו אלה אלהיך ישראל, שהרי רצו בזה רק להשיג אמצעי להיות במקומו של משה רבינו. אבל מאחר שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע, א\"כ הם במדריגה גבוהה עד מאד וכמו המלאכים, ובמדרגה זו אינם צריכים לאמצעי כלל. ולכן, חטא גדול הוא שבעטו בהקב\"ה וכאילו אמרו לו שאינם רוצים להיות קרובים לו כל כך, ונוח להם להתייחס להקב\"ה על ידי אמצעי.",
+                "<b>ד) אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מעשה סיני</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בברכות <small>(דף ל\"ב ב')</small>, \"'התשכח אשה עולה' <small>(ישעיה מ\"ט, ט\"ו)</small>, אמר הקדוש ברוך הוא כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה 'גם אלה תשכחנה' <small>(שם) (גם אלה, מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, רש\"י)</small>, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך' <small>(שם) (ואנכי זה מעשה סיני שנאמר בו אנכי ה' אלקיך, רש\"י)</small>, והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' זה מעשה סיני\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שאם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מתן תורה בהר סיני, וקשה מה השייכות בין זה לזה?",
+                "ונראה לומר, שכבר נתבאר שעיקר חטא העגל היה משום שכלל ישראל אמרו נעשה ונשמע ובזה הם מראים שהם במדריגה שהם מתבטלים לגמרי לרצונו של הקב\"ה ואינם צריכים לאמצעי כלל, וא\"כ חטא העגל הוא עבירה גדולה מאד, שבזה הם מראים שבאמת הם רוצים באמצעי. ולפ\"ז אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל, יש לדאוג שהקב\"ה ישכח את מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני, שאולי כדי שישכח את מעשה העגל צריך מתחילה לשכוח את מעשה סיני, שהרי החומר של חטא העגל מבוסס על מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני. ולכן הוצרך הקב\"ה להגיד לכנסת ישראל שאע\"פ שישכח את מעשה העגל מכל מקום לא ישכח את מעשה סיני, וכל זה הוא מחמת האהבה היתירה שהקב\"ה אוהב את כלל ישראל, ולכן הקב\"ה ישכח [כביכול] את הרע ולא ישכח את הטוב."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ח – הנהגת השכינה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על התרגום</b>",
+                "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי וגו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה וגו' <small>(כי תשא ל\"ג, ב'-ג')</small>. ופירש רש\"י, \"כי לא אעלה בקרבך, לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך, כי עם קשה ערף אתה, וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם\".",
+                "ומבואר מרש\"י, שכוונת הפסוק היא שהקב\"ה יסלק את שכינתו מבני ישראל, כדי שאם יחטאו לא ירבה עליהם את זעמו.",
+                "אולם, התרגום כתב, \"ארי לא אסליק שכינתי מבינך וכו'\", ומשמע שר\"ל שהקב\"ה לא יסלק את שכינתו מבני ישראל. והדברים תמוהים, שלכאורה כוונת הפסוק היא שמחמת חטא העגל לא יזכו בני ישראל להשראת השכינה, וא\"כ איך ביאר התרגום שכוונת התורה היא שבאמת לא יסלק הקב\"ה את שכינתו.",
+                "<b>ב) שתי הנהגות של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע שיש שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שיש הנהגה שהוא למעלה מן הטבע, אבל יש הנהגה שהוא בתוך הטבע. שם הוי\"ה הוא כנגד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, אבל השם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהוא בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>]. גם השם אדנות הוא בתוך הנהגת הטבע [וכמו שכתב המהר\"ל באור חדש <small>(אסתר ו', י\"א)</small>, \"ושם אדנות בו מנהיג עולם הטבע כמו האדון שהוא מושל ומנהיג כסדר שלו\".]. עוד מבואר בזוה\"ק ששם אדנות הוא כנגד השכינה [וכמו שכתב בזוה\"ק <small>(סתרי תורה דף צ\"ט ב')</small>, \"ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ\"י\"]. ונמצא שהשכינה היא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע.",
+                "והנה יש חילוק בין שתי ההנהגות הנ\"ל לענין עונשים, שמצד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע היה ראוי שאם אחד יחטא שיענש מיד. אבל מצד ההנהגה שהיא בתוך הטבע לא יגיע לו העונש, שהרי מצד הטבע העולם כמנהגו נוהג על פי חוקי הטבע. אולם, למעשה השם הוי\"ה מלובש בתוך השם אדנות [שהשם אדנות היא הקריאה לשם הוי\"ה], ולכן ההנהגה למעשה היא שילוב בין שתי ההנהגות, ולכן הקב\"ה מאריך את אפו אבל לבסוף יענש החוטא על חטאו אא\"כ יעשה תשובה.",
+                "<b>ג) בני ישראל הוצרכו לחיות ע\"פ הנהגת מדריגת השכינה</b>",
+                "והנה בני ישראל בשעת מתן תורה הגיעו למדרגה שיוכלו לחיות על פי ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, דהיינו ההנהגה של השם הוי\"ה ולא ההנהגה של השראת השכינה. אבל כיון שחטאו בעגל נפלו ממדריגתם ועכשיו אי אפשר להם לחיות ע\"פ הנהגת שם הוי\"ה, והוצרכו לחיות על פי ההנהגה של השראת השכינה שהיא השילוב בין טבע ולמעלה מן הטבע.",
+                "ולפי זה כוונת התרגום מבוארת כמין חומר, שהתורה אמרה \"כי לא אעלה בקרבך\", דהיינו שהשם הוי\"ה לא יעלה ביניהם לבדו, אלא שצריך שההנהגה של שכינה תישאר ביניהם, ולכן אמר התרגום ש\"לא אסליק שכינתי מבינך\", שהקב\"ה לא יסלק את ההנהגה של שכינה שהרי אי אפשר להם לחיות ע\"פ ההנהגה של השם הוי\"ה לבדו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויקהל</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ט – זריזות</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור מדת הזריזות</b>",
+                "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן <small>(ויקהל ל\"ה, כ\"ז)</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מספרי פרשת נשא פיסקא מ\"ה, ובמדבר רבה פ' נשא פ' י\"ב אות ט\"ז)</small>, \"אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל וכו', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב\".",
+                "ומבואר שהוקשה לרש\"י שתי קושיות. חדא, למה במלאכת המשכן התנדבו בסוף? ועוד הוקשה לרש\"י, למה כתוב \"והנשאם\" חסר יו\"ד, שהיה לו לכתוב \"והנשיאים\". ותירץ רש\"י [ע\"פ מדרשי חז\"ל] שמדת העצלות גרמה לנשיאים שלא התנדבו עד הסוף, ונענשו בכך שנחסרה אות אחת משמם.",
+                "וקשה, שרש\"י בעצמו ביאר כוונת הנשיאים שלא התנדבו תחילה, שהם חשבו שהציבור לא יוכלו לנדב כל מה שנצרך למשכן, ולכן אמרו שהם מוכנים לנדב כל מה שנצרך למשכן אפילו אם הוא סך גדול מאד, ולכן אמרו שמתחילה יתנדבו הציבור, והם יתנדבו כל מה שחסר. ונמצא שמה שעשו הנשיאים היה מחמת נדיבות הלב ולא מחמת עצלות.",
+                "ונראה שמכאן יש ללמוד שמי שנוהג בזריזות אינו עושה חשבונות, אלא עושהו מיד. והביאור בזה הוא שזריזות מראה על חביבות, ולכן מי שמחבב את המצוות יעשה את המצוות מיד בלי שום איחור. ולכן אם הנשיאים היו זריזים היו מתנדבים מיד בלי שום חשבונות, וממה שהתנדבו בסוף יש ללמוד שהיו חסרים במדת הזריזות.",
+                "<b>ב) הגורם העיקרי של מעשינו</b>",
+                "ועוד מבואר מכאן דבר נורא, שאפשר לאדם להתנהג על פי שיקול הדעת, ובאמת מעשיו הם מחמת מדה רעה הטמונה בתוך נפשו, ולכן הנשיאים חשבו שמה שאיחרו לנדב למלאכת המשכן היה מחמת נדיבות לבם, ובאמת היה מחמת מדת העצלות, אלא שמדה זו היתה טמונה בנפשם ולא הכירו שהעצלות היתה הגורם העיקרי של מעשיהם.",
+                "כעין זה ביארנו לעיל <small>(בפרשת חיי שרה)</small>, שאליעזר עבד אברהם לא הבין נגיעות עצמו, ולכן מתחילה כששאל מאברהם אבינו מה לעשות אם בני משפחתו לא יתנו אשה ליצחק [האם ילך לבנות הכנעני] לא הבין ששאילתו היתה מחמת נגיעות שרצה שבתו תינשא ליצחק, ורק בסוף כשהכיר שרבקה תינשא ליצחק אז הכיר שמה ששאל מתחילה היה מחמת נגיעותו. מכאן למדנו עד כמה אנו צריכים להבין את מעשינו כדי שלא ניכשל."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת פקודי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ' – פרטים</strong></big>",
+                "<b>א) י\"ח פעמים \"כאשר צוה ה' את משה\"</b>",
+                "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה <small>(פקודי מ', ל\"ב)</small>. וכתב הבעל הטורים, \"והם י\"ח פעמים כאשר צוה ה' את משה וכו', וכנגדם תקנו י\"ח ברכות\". [ומקורו מירושלמי ברכות <small>(פ\"ד ה\"ג)</small>, \"ולמה שמונה עשרה וכו', רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן, כנגד י\"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני וכו'\".]",
+                "מבואר מכאן שכל פרט ופרט יש לו חשיבות בפני עצמו, ולכן נאמר \"כאשר צוה ה' את משה\" י\"ח פעמים כנגד כל פרט של המשכן, וחז\"ל תקנו שמונה עשרה ברכות כנגד כל פרט של המשכן. יש ללמוד מכאן שטעות היא לחשוב שמספיק אם האדם עושה את המצוה בכלליות בלי קיום כל הפרטים, שמאחר שכל פרט יש לו חשיבות, לכן אם החסיר פרט אחד הרי זה קלקול בכל המצוה.",
+                "<b>ב) התורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו</b>",
+                "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו <small>(וירא י\"ח, ו'-ח')</small>. הרי שהתורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך שהגיש להם עוגות, בשר, חמאה וחלב, ואיך שהוא הכין את הכל בשביל האורחים. וקשה, מה לומדים מכל זה, והלא די לנו לדעת שאברהם אבינו הצטיין במצות הכנסת אורחים?",
+                "אלא שגם מכאן יש ללמוד שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ולכן כל הפרטים של ההכנסת אורחים של אברהם אבינו חשוב בפני עצמו. וכן מבואר מהא דאיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ו ב')</small>, \"בשכר חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים\". הרי שכל פרט בפני עצמו היה זכות לבני ישראל, וזכו לדבר אחד כנגד כל פרט ופרט.",
+                "<b>ג) אש זרה</b>",
+                "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' <small>(שמיני י', א'-ב')</small>. ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" <small>(ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א')</small>. וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+                "ותירץ המהר\"ל בגור אריה <small>(שם)</small>, \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+                "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בכל הפרטים של המצוות, שלא נחסיר אפילו אחד מהם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תזריע</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"א – צרעת</strong></big>",
+                "<b>א) צרעת באה לעורר את האדם לתשובה</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(פ' תזריע י\"ג, מ\"ז)</small>, \"זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו\".",
+                "למדנו מדברי הרמב\"ן שהתפקיד של צרעת היה לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים, שבזמן שבני ישראל עומדים במדריגה גבוהה זוכים שיקבלו סימנים מן השמים לעוררם לתקן מה שצריך תיקון.",
+                "ויעוין עוד בדברי הספורנו על הפסוק \"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת\" <small>(תזריע י\"ג, מ\"ז)</small>, <small></small>שהאריך בענין זה ג\"כ איך שטומאת צרעת היא כדי לעורר את האדם לתשובה, ע\"ש היטב.",
+                "<b>ב) מצרעת יש ללמוד את החשיבות של כח הדיבור</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה הקפידה התורה שהכל יעשה ע\"י דיבורו של הכהן, שהרי צרעת מטמאה רק אחרי שהכהן אומר שהוא טמא ואין הצרעת מיטהרת רק ע\"י הכהן.",
+                "והחפץ חיים <small>(מובא בח\"ח עה\"ת פ' מצורע י\"ד, ב')</small> תירץ, \"ומכיון שמחלת הנגעים באה על חטא הלשון, על כן צוותה התורה לרפא את החטא ג\"כ בכח הדיבור, להראות כי מות וחיים ביד הלשון\". ור\"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע כמבואר במס' ערכין <small>(דף ט\"ו ב')</small>. והנה אחת מסיבות החטא של לשון הרע הוא שבני אדם אינם מחשיבים את מה שהם מדברים, שהם חושבים שהוא רק \"מילי בעלמא\". ועל כן רצתה התורה להראות לנו את החשיבות של כח הדיבור, ולכן צוותה התורה שטומאת צרעת וטהרת צרעת תהיה הכל ע\"י דיבורו של הכהן, להראות לנו את הכח של דיבור אחד.",
+                "<b>ג) מיולדת יש ללמוד את החשיבות של מחשבות</b>",
+                "עוד מצינו שהתורה מלמדנו את החשיבות של המחשבות של האדם, דהנה בריש פרשת תזריע למדנו שאשה שילדה זכר מיטהרת לבעלה אחרי שבעה ימים, אבל אסורה לאכול קודש או להכנס למקדש עד שתמתין שלשים ושלשה ימים שאז תביא קרבן ותיטהר לגמרי [ובנקבה מיטהרת לבעלה אחרי י\"ד ימים, ואסורה בקדשים עד אחרי ששים וששה ימים]. וצריך ביאור, שאם כבר טהורה לבעלה אחרי שבעה ימים למה אינה יכולה להטהר גם לקדשים עד אחרי שלשים ושלשה ימים. והספורנו ביאר <small>(תזריע י\"ב, ח')</small>, \"כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש\".",
+                "ולמדנו מדבריו דבר נורא, שהגורם העיקרי של טומאתה הארוכה היא מחשבותיה, שבכל הימים האלו מחשבותיה פונות על עניני אישות ופריה ורביה, ולכן טהרתה מתעכבת עד שתטהר את מחשבותיה, ורק אז תהיה יכולה להכנס למקדש ולאכול מן הקדשים.",
+                "<b>ד) עיקר האדם הוא הרוחניות שבו</b>",
+                "אלא שכל זה צריך ביאור, למה יהיו דיבור האדם ומחשבותיו חשובים כל כך עד שטומאת צרעת וטומאת יולדת הן תוצאות של פגם בדיבורו ומחשבותיו של האדם?",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה כתוב, \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" <small>(בראשית א', כ\"ז)</small>. ומבואר מזה שעיקר האדם הוא רוחניותו, שהרי הוא צלם אלקים וממילא הוא חלק אלוק ממעל. ועוד כתוב, \"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\" <small>(בראשית ב', ז')</small>, הרי שחיות האדם היא ע\"י נשמת פיו של הקב\"ה, וא\"כ בודאי שעיקר האדם הוא הרוחניות שבו שבאה מהקב\"ה. ונראה שמטעם זה החמירה התורה כל כך בדיבורו ומחשבותיו של האדם, שהרי דיבור ומחשבה הם ענינים רוחניים, ולכן כל חסרון בהם הוא פגיעה בעצם האדם.",
+                "<b>ה) דיבור האדם פועל בשמים</b>",
+                "יש לימוד נוסף מצרעת לענין כח הדיבור של האדם, והוא שדיבור האדם יכול לפעול בשמים. דהנה כתוב, \"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית\" <small>(מצורע י\"ד, ל\"ה)</small>. ואיתא במסכת נגעים <small>(פי\"ב מ\"ה)</small>, \"כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית\". והנה נחלקו המפרשים למה אסור לתלמיד חכם לומר \"נגע\" [וצריך לומר \"כנגע\"], שאע\"פ שהדין הוא שהנגע אינו טמא עד שהכהן יאמר שהוא טמא, מכל מקום אין זה סיבה לאסור על הת\"ח לומר \"נגע\". ועי' במזרחי וגור אריה כאן מה שכתבו בזה.",
+                "והתוספות יום טוב <small>(נגעים שם)</small> תירץ, \"ולי נראה בהפך, דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו וכו', הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן\". ומבואר מדברי התוספות יום טוב שדיבור האדם פועל בשמים, ואם יאמר \"נגע\" אפשר שזה יגרום לנגע להטמאות ע\"י הכהן ולא יכהה הנגע קודם ראיית הכהן.",
+                "יסוד זה מבואר גם בדברי הגמ' במועד קטן <small>(דף י\"ח א')</small>, \"פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא <small>(בפנחס אחוה, דפנחס הוה אבל, רש\"י)</small>, על שמואל למישאל טעמא מיניה <small>(לדבר על לבו דפנחס, רש\"י)</small>, חזנהו לטופרי דהוו נפישן <small>(שצפרניו היו ארוכים)</small>, אמר ליה אמאי לא שקלת להו, אמר ליה אי בדידיה הוה <small>(אילו היית אבל, רש\"י)</small> מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי 'כשגגה שיצא מלפני השליט' <small>(קהלת י', ה')</small> ואיתרע ביה מילתא <small>(אבילות, רש\"י)</small> בשמואל, על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה <small>(זרקינהו מרוב כעס, רש\"י)</small>, אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים, דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' <small>(וירא כ\"ב, ה')</small>, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שדיבורו של אדם פועל בשמים, ומכיון שפנחס אחיו של שמואל הזכיר אבילות בשמואל לכן נפטר קרובו של שמואל ונעשה אבל, וגם דיבורו של אברהם אבינו פעל בשמים, ומכיון שאמר \"נשובה\" לכן חזרו שניהם.",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(קכ\"ז ב')</small>, \"הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות\". ובפשטות כוונת הגמ' היא שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז מדה כנגד מדה דנין ראובן בשמים לכף זכות. אולם יעוין בשיטה מקובצת בכתובות <small>(מ' א' בשם הרא\"ם)</small> שפירש להיפך, שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז גם בשמים דנים את שמעון לכף זכות, שדיבורו של ראובן שדן את שמעון לכף זכות מלמטה, גורם שגם בשמים דנים את שמעון לכף זכות.",
+                "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ותקח צפרה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי\" <small>(שמות ד', כ\"ה)</small>, וכתב הספורנו, \"עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית\". וכוונת הספורנו היא שהמלאך בא להרוג את משה על שהתעצל במצות מילה, ואז אמרה צפורה אשתו שכשבעלה נשא אותה התנה עמה שימולו את בניהם, ואמירת צפורה היתה לימוד זכות על משה רבינו שבאמת הוא מחשיב מצות מילה וזה הועיל שהמלאך יעזבנו ולא יהרגנו. ומבואר מכאן את הכח של דיבור האדם, שמשמע מדברי הספורנו שרק על ידי אמירתה הועילה להצילו, אבל אם לא היתה אומרת כלום לא היתה זכות זו מועלת לו כלל.",
+                "ונראה שיסוד זה מבואר על פי הפסוק בפרשת בראשית <small>(ב', ז')</small>, \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\", ואונקלוס תירגם נפש חיה ל\"רוח ממללא\", דהיינו רוח המדברת. ומכאן למדנו שמעלת האדם היא כח הדיבור, וכח הדיבור של האדם הוא חזק כל כך עד שהוא פועל גם בשמים.",
+                "ונראה שלפי זה יש לתת טעם נוסף למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע, שיש לומר שאם האדם מדבר בגנות חבירו, זה פועל גם בשמים, ובזה יכול באמת לגרום היזק לחבירו, אבל בני אדם מזלזלים בעוון לשון הרע מכיון שהם חושבים שהוא רק מילי בעלמא. והעונש לזה הוא צרעת, שהרי בצרעת אנו רואים בעליל איך שדיבורו של אדם עושה רושם, שהרי צרעת אינה מטמאה כלל עד שהכהן אומר שהוא טמא. אנו צריכים להתעורר מכל זה להזהר בכל היוצא מפינו, שלא נפגום את כח הדיבור, ושנגרום רק טובות בדיבורנו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת קדושים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ב – קדושים תהיו</strong></big>",
+                "<b>א) קדושים תהיו – פרושים תהיו</b>",
+                "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם <small>(קדושים י\"ט, ב')</small>. חז\"ל ביארו במדרש <small>(תורת כהנים פ' קדושים פרשה א')</small>, \"קדושים תהיו, פרושים תהיו\". וכתב הרמב\"ן, \"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א\"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שצווי התורה של \"קדושים תהיו\" הוא שלא נרדוף אחרי התאוות ושלא נהיו נמשכים אחרי המותרות. והנה מצוה זו נאמרה ל\"כל עדת בני ישראל\" כמו שמבואר בפסוק, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שמצוה זו היא לכל אחד ואחד, ולא רק לגדולי ישראל.",
+                "וקשה, שאיך שייך לומר שכל אחד ואחד חייב להיות במדריגה זו, והלא זו היא מדריגה גדולה מאד, שרק יחידים מסוגלים להגיע אליה?",
+                "ונראה לומר, שכל אחד ואחד חייב להזהר מן המותרות לפי מדרגתו, שאע\"פ שלפי מדריגתנו אנו יכולים לפרוש רק מדברים מסויימים ורק במדה מסויימת, אעפ\"כ דבר זה נחשב לקדושה ואנו מקיימים בזה את המצוה של \"קדושים תהיו\". ולדוגמא, מי שיש לו תאווה גדולה להבטל מן התורה והוא מתגבר על יצרו ולומד כבר נקרא קדוש.",
+                "והראיה לזה הוא, שהתורה קראה לנזיר \"קדוש\", וכמו שאמרה התורה \"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'\" <small>(נשא ו', ח')</small>, אע\"פ שנזיר אינו פורש את עצמו מכל התאוות ומכל המותרות אלא רק מיין ותגלחת וטומאת מת. ועל כרחך מבואר מזה שכל פרישה מן התאוות נחשבת לקדושה.",
+                "<b>ב) הטעם שקרבן שלמים מובא בפרשת קדושים</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שהנה התורה דיברה אודות קרבן שלמים בתחילת פרשת קדושים, וכמו שכתוב, \"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחו\" <small>(י\"ט, ה')</small>. ויש להעיר למה רק קרבן זה מובא בפרשה זו?",
+                "ויש לומר, שיש שיטה במס' זבחים <small>(קט\"ז א')</small> שלא הקריבו בני נח שלמים, דהיינו שאפילו בני ישראל לא הקריבו שלמים קודם מתן תורה. והטעם לזה הוא שהדין המיוחד של קרבן שלמים הוא שחלק ממנו נאכל להדיוט, והיינו משום שיש קדושה אפילו באכילת הדיוט. והנה דרגה זו שייכת רק ע\"י התורה, שהרי התורה צוותה לנו \"קדושים תהיו\", שאפילו דברים של חול צריכים להיות בדרגה של קדושה.",
+                "ומעתה מובן מאד למה קרבן שלמים מובא בפרשת קדושים, כיון שענינו של קרבן שלמים וענינו של \"קדושים תהיו\" הם דבר אחד.",
+                "<b>ג) קדושה היא הכנה לקבלת התורה</b>",
+                "איתא במדרש <small>(ויקרא רבה פ' קדושים פ' כ\"ד סי' ה')</small>, \"פרשה זו נאמרה בהקהל וכו' מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה, 'אנכי ה' אלקיך' <small>(יתרו כ', ב')</small> וכתיב הכא 'אני ה' אלקיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'\".",
+                "ומבואר במדרש שכל העשרת הדברות כלולות בפרשת קדושים. וצריך ביאור, מה יש לנו ללמוד מזה?",
+                "ונראה לומר, שהתורה רצתה ללמדנו שקדושה היא הכנה לקבלת התורה, ולכן אנו יכולים לקבל את התורה רק אם אנו מתנהגים בקדושה. ומאחר שכל עשרת הדברות כלולות בפרשה זו, ממילא הקדימה התורה לומר \"קדושים תהיו\". ובאמת גם בפרשת יתרו הקדימה התורה לצוות אותנו על הקדושה לפני קבלת התורה, וכמו שכתוב, \"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש\" <small>(יתרו י\"ט, ו')</small>.",
+                "ומזה יש ללמוד שקיום המצוות בלתי ההכנה הראויה היא פגם בעצם המצוה, ולכן התנהגות בקדושה אינה מצוה בפני עצמה אלא היא הכנה לקיום המצוות כדי שהמצוות לא יהיו חסרות בעצם קיומן.",
+                "וכעין זה מצינו בנדב ואביהוא, שהתורה אמרה שמתו מפני שהקריבו אש זרה <small>(כמבואר בפרשת שמיני י', א')</small>, ואילו חז\"ל אמרו שמתו מפני שהורו הלכה בפני משה רבם, כמבואר במס' עירובין <small>(דף ס\"ג א')</small>. ולכאורה, דברי חז\"ל הם כנגד דברי הפסוק עצמו! אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שהמצוה של הקטרת האש לא נעשית בההכנה הראויה, שנדב ואביהוא היו צריכים לשאול את משה רבם קודם ההקטרה, וכיון שהכנת המצוה לא היתה ראויה, אז גם עצם המצוה נפגמת בכך, ולכן האש היתה נחשבת אש זרה.",
+                "ועל כגון זה אמרה התורה, \"כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם\" <small>(הושע י\"ד, י')</small>, שהרי מעשה אחד נעשה ע\"י צדיק ורשע, ובשביל הצדיק נחשב למצוה כיון שנעשה בההכנה הראויה, אבל בשביל הרשע לא נחשב למצוה כלל כיון שאין לו ההכנות הראויות לקיום המצוה.",
+                "<b>ד) קדושת המחשבה</b>",
+                "ויש להעיר, שמלבד קדושה במעשים, האדם צריך להזהר שגם מחשבותיו יהיו קדושות. וידוע דברי הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל שכתב בנפש החיים <small>(שער א' פרק ד')</small>, \"אם כן בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר\"ל הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים ח\"ו, ומגביר ר\"ל כחות הטומאה והסטרא אחרא בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה, וכן כל חטא ועוון אשר כל איש ישראל מכניס בלבו ח\"ו אש זרה, בכעס או שארי תאוות רעות ר\"ל, הלא הוא ממש כענין הכתוב, 'בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש' <small>(ישעיה ס\"ד, י')</small>, הרחמן יתברך שמו יצילנו וכו'\". מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להשתדל להתנהג בקדושה כפי ערכנו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בהר</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ג – התבוננות (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) איך לא שמרו ישראל את השמיטה כשראו את הנס של תבואת השנה הששית</b>",
+                "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים <small>(בהר כ\"ה, כ'-כ\"א)</small>. ומבואר שהקב\"ה יעשה נס גלוי לשומרי השמיטה, ותבואה של השנה הששית תהיה מרובה כל כך עד שיאכלו ממנה שלש שנים.",
+                "והנה כתוב <small>(בפ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small>, \"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\". וכוונת הפסוק היא שארץ ישראל תהיה שוממה ותשבות בזמן הגלות כדי שיתכפרו בני ישראל על אשר לא שמרו את השמיטה ולא שבתה הארץ כשהיו בארץ ישראל. ופירש רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\".",
+                "והנה זה פשוט שבני ישראל לא שמרו את השמיטה מפני שלא בטחו בהקב\"ה והיו יראים שלא יהיה להם מה לאכול אם לא יעבדו את הארץ בשנת השמיטה. אלא שדבר זה הוא תמוה, שכולם ראו את הנס הגדול של ריבוי התבואה בשנה הששית, וא\"כ איך העלימו עין מכל זה, ולמה היו יראים לשמור את השמיטה?",
+                "<b>ב) קושיות נוספות בענין זה</b>",
+                "כעין זה יש לתמוה על הגמ' בקידושין <small>(דף כ' א')</small>, \"בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו וכו', לא הרגיש <small>(לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו, רש\"י)</small> לסוף מוכר את שדותיו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את ביתו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את בתו וכו', לא באת לידו עד שלוה ברבית וכו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו וכו'\". וצריך עיון, איך לא הרגיש בכל העונשים הנוראים שבאו עליו, ולמה לא חזר בתשובה?",
+                "עוד יש לתמוה, שכתוב בספר יהושע <small>(ו', כ\"ו)</small>, \"וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה\". וכתוב בספר מלכים א' <small>(ט\"ז, ל\"ד)</small>, \"בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון\". והדברים תמוהים, והלא חיאל ראה את בניו מתים זה אחר זה, וא\"כ למה לא הרגיש שזהו קיום קללת יהושע, ואיך המשיך בבנין יריחו עד שמתו כל בניו?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שכתוב בפרשת וארא <small>(ט', כ'-כ\"א)</small>, \"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה\". ור\"ל שמשה רבינו הזהירם שכל מה שימצא בשדה ימות במכת ברד, ואעפ\"כ הרבה מצריים השאירו את עבדיהם ואת צאנם בשדה. וקשה, והלא כבר ראו בהמכות הראשונות שיש יכולת ביד הקב\"ה לקיים את דברו ולהביא מכות שלא על דרך הטבע, וא\"כ למה לא פחדו והשאירו את קניינם בשדה?!",
+                "<b>ג) האדם לא יכיר כלום בלי שימת לב והתבוננות</b>",
+                "ונראה שהיישוב לכל זה נמצא בלשון התורה עצמה במכת ברד שכתוב, \"ואשר לא שם לבו\". ומשמע מלשון זה שמה שגרם להם להעלים עין מהסכנה הרוחפת עליהם הוא משום שלא שמו לב, דהיינו שלא התבוננו במעשיהם, והתנהגו בלי שימת לב בדרכיהם. התורה גילתה לנו בזה דבר נורא, שאם האדם מתנהג בלי שימת לב והתבוננות לא יכיר כלל במה שנגד עיניו!",
+                "ולפ\"ז יש ליישב את כל הקושיות שהבאנו לעיל, שאע\"פ שבהתבוננות מועטת יוכלו להכיר מיד את התוצאות הנוראות של מעשיהם, מכל מקום אם האדם לא יתבונן אז לא יכיר את זה כלל [ובפרט כשיש לו נגיעות ממון כגון מי שעשה סחורה בפירות שביעית].",
+                "<b>ד) ביאור דברי הרמב\"ן שמשה רבינו הכין את בני ישראל לראיית הנסים</b>",
+                "ונראה עוד שבזה מתבארים דברי הרמב\"ן, שהנה כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה <small>(ל\"ד, י\"ב)</small>, \"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל\", וכתב הרמב\"ן, \"וטעם אשר עשה משה, שהכין והראה זה לעיני כל העם וכו', כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הרמב\"ן במה שכתב שמשה רבינו \"הכין אותם\"?",
+                "ונראה לומר שכוונתו היא שבני ישראל לא היו יכולים להכיר בעצמם שכל הנסים הם מעשי ידיו של הקב\"ה, ולכן הוצרך משה רבינו להכין את ישראל לראיית הנסים על ידי שהיה מסביר להם איך שהנסים אינם מקרה בעלמא אלא הם השגחת הקב\"ה. והיינו משום שאע\"פ שבהתבוננות מועטת קל הוא להכיר מיד איך שהנסים הם למעלה מדרך הטבע ושהם גילוי להשגחתו ויכולתו של הקב\"ה, אעפ\"כ עלולים הם להעלים עין מכל זה אם לא יתבוננו כלל, ולכן משה רבינו הכינם ועודדם להתבונן בכל הנסים.",
+                "<b>ה) למה לא התעוררו מהנסים</b>",
+                "ובזה מיושבת עוד תמיהה, שהרי כתוב בתוכחה <small>(פ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small>, \"אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\", וכתב רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\", ונמצא שמפורש בפסוק שגלות בבל היתה עונש על שלא שמרו ישראל את השמיטה. ופשוט הוא שהטעם שלא שמרו את השמיטה היה מפני שהיו יראים שמא לא יהיה להם מה לאכול אם לא יזרעו בשנת השמיטה.",
+                "ודבר זה תמוה הוא, שהרי מפורש בתורה <small>(בהר כ\"ה, כ'-כ\"ב)</small>, \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\", ומבואר מזה שאותם ששמרו את השמיטה נתברכה תבואתם עד שבדרך נס היה להם מה לאכול עד קצירת התבואה החדשה, וא\"כ אותם שלא שמרו את השמיטה בודאי ראו כל זה וממילא אין להם לירא כלל מאחר שעיניהם ראו את הניסים שהקב\"ה עושה לשומרי שמיטה, וממילא תמוה מאד איך לא שמרו ישראל את השמיטה?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שבודאי ראו את הניסים בעיניהם אבל לא התבוננו ולא הכירו, שהרי כבר הוכחנו בהרבה ראיות שאפשר לאדם לראות את האמת בעיניו ואעפ\"כ לא יכיר אותו כלל אם לא יתבונן במה שהוא רואה.",
+                "ויש לנו ללמוד מכל זה איך שאנו צריכים להתבונן בדרכינו ולהשים את לבנו למעשינו, ובפרט על ידי לימוד המוסר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר נ\"ד – אמונה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון</b>",
+                "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו <small>(בהר כ\"ה, י\"ד)</small>. פסוק זה הוא האיסור של אונאת ממון, שאם אדם מוכר חפץ לחבירו ולוקח יותר משויו עובר בלאו זה. והנה הפסוקים הקודמים מדברים אודות שמיטה, וכמו שכתוב, \"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'\" <small>(פסוק ד')</small>, וא\"כ יש להעיר מה ביאור הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון?",
+                "<b>ב) שמיטה ואונאה מורות על אמונה בהקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שמצות שמיטה היא הצגה נפלאה של אמונה בהקב\"ה, שהרי אם האדם לא יזרע את שדהו איך יפרנס את בני ביתו? וכל שכן בשנת היובל שאז לא יזרע את שדהו לשנתיים! והנה התורה הגידה לנו איך יזון את משפחתו, וכמו שכתוב בפירוש, \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\" <small>(כ\"ה, כ'-כ\"ב)</small>. הרי שהתורה מארכת להגיד לנו שאין לנו לדאוג מה נאכל, שהקב\"ה מבטיח שיהיה להם כל כך תבואה בשנה הששית כדי שיהיה להם מה לאכול עד שיקצרו את התבואה החדשה בשנה התשיעית. ונמצא שמצות שמיטה מבוססת על האמונה בהקב\"ה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהמצוה הזאת שייכת רק בגלל הבטחת הקב\"ה, וא\"כ מי ששומר שמיטה מגלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו כמו שהבטיח.",
+                "והנה מי שעובר על איסור אונאת ממון ומרמה את חבירו ומרויח כסף שלא ביושר, זה הוא גילוי שאינו בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו, ולכן הוא מרגיש שהוא צריך להרויח כסף באיסור, וא\"כ מי שזהיר במצות אונאה ואינו מרמה את חבירו, הרי הוא מגלה לנו שהוא בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו.",
+                "ומעתה מובן למה נסמכו הפסוקים של שמיטה ואונאת ממון, שכשם שמי ששומר שמיטה מגלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו, כן הוא במי שזהיר במצות אונאת ממון."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בחוקותי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ה – קללות שבתורת כהנים</strong></big>",
+                "<b>א) רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על ביטול תורה</b>",
+                "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' <small>(בחוקותי כ\"ו, א')</small>. ופירש רש\"י <small>(ומקורו מספרי פ' בחוקותי פרשתא א', א')</small>, \"אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה\". הרי מבואר שהברכות תלויות בעמלות בתורה. ולפי זה גם הקללות תלויות בביטול תורה, שהרי הקללות הן ההיפך של הברכות כמבואר בהפסוקים.",
+                "ויש להעיר, שהנה יש שתי פרשיות של קללות בתורה, הקללות בפרשה זו שנקראות בחז\"ל \"קללות שבתורת כהנים\", והקללות שבפרשת כי תבוא שנקראות בחז\"ל \"קללות שבמשנה תורה\", ורק בקללות שבפרשת בחוקותי יש הדגשה על עמלות בתורה, אבל בפרשת כי תבוא אין אנו מוצאים שום רמז בפסוק לעבירה של ביטול תורה, וצריך ביאור בחילוק זה בין הקללות שבתורת כהנים והקללות שבמשנה תורה.",
+                "<b>ב) טעם קריאת קללות שבתורת כהנים דוקא לפני שבועות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור דברי הגמ' במגילה, דאיתא במס' מגילה <small>(ל\"א ב')</small>, \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה השנה וקללותיה, בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין, עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן\".",
+                "ומבואר מהגמ', שחז\"ל תקנו שנקרא את הקללות לפני ראש השנה, ובזה יש רמז ש\"תכלה השנה וקללותיה\", ולכן קוראים את אחת מהקללות לפני ראש השנה, וקוראים את הקללות האחרות לפני שבועות שגם הוא נחשב ראש השנה. אלא שצריך ביאור, למה קוראים לפני ראש השנה דוקא את הקללות שבמשנה תורה, וקוראים לפני שבועות דוקא את הקללות שבתורת כהנים?",
+                "<b>ג) דברי הרמב\"ן שקללות שבתו\"כ מדברות בחורבן בית ראשון וקללות שבמשנ\"ת מדברות בחורבן בית שני</b>",
+                "ונראה ליישב את הקושיות הנ\"ל על פי דברי הרמב\"ן <small>(בחוקותי כ\"ו, ט\"ז)</small> שכתב, \"ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות, שאמר 'ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם', ואמר 'להפרכם את בריתי', והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים <small>(כ\"ו, ל')</small>, כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות וכו', ואמר בגלות <small>(כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small> 'אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא <small>(דברי הימים ב' ל\"ו, כ\"א)</small> 'למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה', כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א\"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב וכו', וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר <small>(כי תבוא כ\"ח, ט\"ו)</small> 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו', אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו <small>(יומא ט' ב')</small> שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וכו', ואמר בקללות <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ט)</small> 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד וכו', וכן 'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ' <small>(כי תבוא כ\"ח, ס\"ד)</small>, הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וכו'\", ע\"ש באריכות נפלאה בענין זה.",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן שהקללות שבתורת כהנים מדברות בחורבן בית ראשון, אבל הקללות שבמשנה תורה מדברות בחורבן בית שני.",
+                "<b>ד) יישוב הקושיות על פי דברי הרמב\"ן</b>",
+                "ונראה שבזה יש ליישב למה אנו קוראים את הקללות שבתורת כהנים לפני שבועות, דהנה איתא במס' בבא מציעא <small>(פ\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' <small>(ירמיה ט', י\"ב)</small>, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". והר\"ן בנדרים <small>(פ\"א א' ד\"ה דבר זה)</small> ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. ונמצא שמבואר מהגמ' שחורבן בית ראשון [שבזה מדבר הפסוקים בס' ירמיה] היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, ומאחר ששבועות הוא זמן של קבלת התורה, לכן אותו זמן מסוגל להתחזקות בלימוד התורה ובתיקון אותו פגם שגרם לחורבן בית המקדש, שהרי בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מתן תורה, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א <small>(חלק ג' סי' ר\"צ)</small>, \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\", ולכן קוראים לפני שבועות את הקללות שבתורת כהנים כיון שאותן קללות הן מחמת שזלזלו בלימוד התורה.",
+                "ובזה יש ליישב ג\"כ למה אנו קוראים את הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, שהרי מבואר מהגמ' ביומא <small>(בדף ט' ב')</small> שחורבן בית שני היה בשביל העבירה של שנאת חנם, והזמן של ימים נוראים הוא זמן של תשובה, ולכן עבירות שבין אדם לחבירו הן צריכים תיקון בפרט בימים אלו, ושנאת חנם גורמת להרבה עבירות שבין אדם לחבירו, ולכן כדי שנתעורר להתחזק בענין בין אדם לחבירו בימים נוראים אנו קוראים לפני ראש השנה את הקללות שבמשנה תורה שמדברות בחורבן בית שני שהיה בשביל עבירת שנאת חנם.",
+                "ובזה מיושב ג\"כ למה רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על עמילות בתורה, שהרי לפי דברי הרמב\"ן קללות אלו מדברות בחורבן בית ראשון, והגמ' בבבא מציעא ביארה שאותו חורבן היה בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, דהיינו שזלזלו בלימודה, ולכן רק בקללות אלו יש הדגשה על עמלות בתורה.",
+                "<b>ה) עמילות בתורה אינה מדריגה נוספת בלימוד התורה</b>",
+                "והנה אפשר שיטעה האדם לומר שעמילות בתורה היא מדריגה נוספת, שיש לימוד תורה בלי עמילות ויש מדריגה נוספת של לימוד התורה עם עמילות. אולם מרש\"י מבואר שאינו כן, שהרי כבר הבאנו את דברי רש\"י בתחילת הפרשה שכתב ש\"אם בחוקותי תלכו\" ר\"ל שתהיו עמלים בתורה, ויעוין לקמן בפסוק י\"ד גבי הקללות שרש\"י מפרש שמה שכתוב \"ואם לא תשמעו לי\" ר\"ל שלא תשמעו להיות עמלים בתורה, ובפסוק ט\"ו רש\"י מסכם את כל העבירות המפורטות בפסוקים י\"ד-ט\"ו, וכתב \"הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן, לא למד, ולא עשה וכו'\", ונמצא שמה שכתב רש\"י \"לא למד\" הוא כנגד מה שפירש \"לא להיות עמלים בתורה\". וא\"כ ברור הוא שעמילות בתורה היא הצורה של לימוד התורה ולא שייך לימוד תורה בלי עמילות. ומכיון שרש\"י פירש שאם לא למד אז עבירה גוררת עבירה עד שמגיעה לקללות ח\"ו, ממילא אם לומד בלי עמילות נחשב בעיני התורה כאילו לא למד, ועבירה גוררת עבירה ח\"ו עד שמגיע לקללות.",
+                "והנה מבואר במס' סנהדרין <small>(צ\"ט א')</small> שהפסוק \"כי דבר ה' בזה\" <small>(שלח ט\"ו, ל')</small> נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומאחר שמי שלומד בלי עמילות נחשב כאילו לא למד כלל, ממילא מי שלומד בלי עמילות נחשב שהוא מבזה את דבר ה'.",
+                "וכעין זה יש להעיר מדברי הגמ' בשבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י, \"למיימינים, עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר\". ומבואר מהגמ' שאם אחד עוסק בתורה בכל כחו נחשבת התורה כסם חיים, אבל למי שאינו עוסק בה בכל כחו נחשבת התורה כסם מות.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש בבראשית רבה <small>(פ' ויחי פרשה צ\"ז אות ג')</small> על הפסוק \"וידגו לרוב בקרב הארץ\" <small>(ויחי מ\"ח, ט\"ז)</small>, \"מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון\". ומבואר מהמדרש שצורת הלימוד של תורה היא בצמאון, ולכן מי שלומד תורה בלי חשק וצמאון חסר לו בעצם צורת הלימוד של התורה.",
+                "<b>ו) לימוד התורה בחשק כמו נער</b>",
+                "ועל דרך זה היה הג\"ר ישראל סלנטר זצוק\"ל מפרש את הפסוק בהושע <small>(י\"א, א')</small>, \"כי נער ישראל ואוהבהו\", שכוונת הפסוק היא שאם כלל ישראל נוהגים כמו נער שתמיד רוצה לקבל ויש לו את הרעננות של ימי הנערות ואינו חושב על עצמו שכבר יודע הוא את הכל אז הקב\"ה אוהבם, אבל אם חושבים שאין להם עוד מה לקבל אז לא יזכו לאהבת הקב\"ה.",
+                "והסבא מקעלם זצ\"ל ביאר שזו היא כוונת בעל הטורים על הפסוק <small>(תרומה כ\"ה, י\"ח)</small>, \"ועשית שנים כרובים זהב\", שכתב בעל הטורים, \"כרובים, כרביא, כי נער ישראל ואוהבהו\", וכוונתו היא דאיתא במס' סוכה <small>(ה' ב')</small>, \"ומאי כרוב, אמר רבי אבהו כרביא <small>(כתינוק)</small>, שכן בבבל קורין לינוקא רביא\", ור\"ל שהכרובים היו בצורת תינוקות, ומטעם זה נקראו כרובים, שמשמעו בלשון בבל הוא \"כתינוק\", ומזה אנו למדים שכדי לזכות להשראת השכינה אנו צריכים להיות בבחינת נער וכמו שכתוב \"כי נער ישראל ואוהבהו\".",
+                "והוסיף הסבא מקעלם שמטעם זה חכם נקרא בלשונם של חז\"ל \"תלמיד חכם\", כי רק מי שמחזיק עצמו כמו תלמיד שעדיין יש לו הרבה ללמוד נחשב לחכם באמת, אבל אם אין לו את השאיפות והחשק ללמוד יותר אז חסר לו את החשיבות של חכם. הדברים נוראים, ואנו צריכים להתעורר מזה ללמוד בעמילות ובחשק."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת נשא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ו – פנימיות וחיצוניות (א)</strong></big>",
+                "<b>א) הפנימיות של קרבנות הנשיאים לא היו שוות</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(נשא ז', ב')</small>, \"ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו וכו', ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר וכו'\". מבואר מהרמב\"ן שאע\"פ שהקרבנות של כל אחד מהנשיאים היו שוים, מכל מקום התורה פירטה כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו כיון שכל נשיא חישב בלבו כוונה אחרת במנין הקרבנות, ע\"ש היטב ברמב\"ן.",
+                "אולם, דברי הרמב\"ן צריכים ביאור, שסוף סוף הקרבנות היו שוים לגמרי, וא\"כ עדיין קשה למה פירטה התורה לכל נשיא בפני עצמו?",
+                "ונראה שמבואר מזה, שהעיקר של כל דבר הוא הפנימיות ולא החיצוניות, ולכן אע\"פ שלמראה עינינו הקרבנות היו שוים, מכל מקום כיון שכוונת כל נשיא היתה מיוחדת, והכוונה היא הפנימיות של הקרבת הקרבן, נמצא שהעצמיות של הקרבנות לא היו שוות, ולכן הוצרכה התורה לפרט כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו.",
+                "ולמדנו מזה, שאם יש שני אנשים שעושים מצוה, ולדוגמא ששניהם לומדים תורה, ואחד מהם לומד ביותר התלהבות ועמקות מחבירו, הרי לימוד התורה של אחד מהם שונה במהותו מהלימוד של חבירו, שאע\"פ שבחיצוניות שניהם שוים, מכל מקום בהפנימיות הם שונים לחלוטים.",
+                "<b>ב) קדושת התורה טמונה בפנימיות כאש בגחלת</b>",
+                "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספר דרך עץ החיים, \"ואף גם זאת, הנה בדקדוק גדול נמשלה <small>(התורה)</small> לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא, כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהניח אותם כן כאשר הן, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות, ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמח\"ל שקדושת התורה טמונה בפנימיותה, והיא נראית רק אם אתה \"מפיח\" בה, וכן הוא לגבי לימוד התורה וקיום המצוות בכלל, שהעיקר היא הפנימיות, ששם טמונה קדושת התורה והמצוות.",
+                "<b>ג) כל קריאת שמע היא מיוחדת</b>",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(בדף ס\"ג ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+                "ונראה שדברי הגמ' מבוארים היטב על פי שנתבאר שעיקר מהות המצוה היא פנימיותה, שלפי זה כל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, וכוונתו היום אינה שוה לכוונתו למחר, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל לעולם להשלים קריאה זו שהרי כל קריאת שמע יש לה צורה מיוחדת, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+                "<b>ד) יש טעמים רבים למצוות שתלוים בפנימיותה ואינם ידועים לנו</b>",
+                "והנה כיון שעיקר המצוה הוא פנימיותה א\"כ בודאי יש טעמים רבים של המצוה שהם מחמת פנימיות המצוה שאינם ידועים לנו כלל, וממילא כל מה שמסרו לנו חז\"ל בטעמי המצוות הוא רק כטיפה מן הים של המצוה שהרי עיקר המצוה סתום ממנו.",
+                "ויש להוכיח יסוד זה מדברי חז\"ל בענין טעם המצוה של תכלת, דאיתא במס' מנחות <small>(מ\"ג ב')</small>, \"היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד\", הרי מבואר שטעם המצוה הוא שהצבע של תכלת מזכיר לנו את כסא הכבוד. וקשה, דאיתא במס' בבא מציעא <small>(ס\"א ב')</small>, \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\", ומבואר מזה שהצבע של קלא אילן דומה ממש לצבע של תכלת ולכן היו רמאים שצבעו את הציצית בקלא אילן והיו אומרים שהוא תכלת, ואעפ\"כ רק תכלת ממש כשר למצוה ולא קלא אילן, והנה אם טעם המצוה הוא רק כדי שהצבע של התכלת יזכיר לנו את כסא הכבוד א\"כ גם קלא אילן יתכשר למצות ציצית כיון שצבעו הוא שוה לצבעו של תכלת, אלא שמבואר מזה שיש טעמים רבים למצוות שאינם ידועים לנו כלל מלבד הטעמים שמסרו לנו חז\"ל, ומחמת אותם טעמים הנסתרים צריך להשתמש רק בתכלת למצוה ולא בקלא אילן."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בהעלותך</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ז – עונג המצוות</strong></big>",
+                "<b>א) למה הצטערו אהרן הכהן ורבי עקיבא</b>",
+                "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות <small>(בהעלותך ח', ב')</small>. וכתב רש\"י, \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\".",
+                "ודברי המדרש תמוהים הם, והלא אהרן הכהן היה מקריב קרבנות הרבה, וא\"כ למה חלשה דעתו במה שלא היה יכול להקריב קרבן בחנוכת הנשיאים? [ועי' ברמב\"ן מה שביאר בזה.]",
+                "ונראה לומר בזה, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם תענוג גדול לאין שיעור, והוא התענוג שבדרך כלל מרגישים רק בעולם הבא, אבל הצדיקים יכולים להשיג תענוג זה גם בעולם הזה, וא\"כ אע\"פ שאהרן היה מקריב קרבנות אחרים, עדיין חלשה דעתו בעבור שלא היה לו חלק בהקרבנות של חנוכת הנשיאים ולא היה יכול להשיג אותו תענוג של אותה מצוה.",
+                "כעין זה אנו מוצאים אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' ברכות <small>(ס\"א ב')</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' <small>(ואתחנן ו', ה')</small> אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\".",
+                "ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שחסר לו במה שלא זכה לקיים את המצוה של \"בכל נפשך\". וקשה, והלא רבי עקיבא זכה ללמוד כל התורה כולה וקיים כל המצוות שהיו שייכות לו, ולמה הרגיש שיש לו חסרון במה שלא קיים מצוה זו? ונראה שמבואר מזה כמו שאמרנו, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם עונג גדול עד אין שיעור, וצדיקים כמו רבי עקיבא מרגישים תענוג זה גם בעולם הזה, ולכן הם מצטערים על כל מצוה שאינם יכולים לקיים, ואין להם מנוחה עד שהם זוכים לקיים אותה מצוה.",
+                "<b>ב) עולמך תראה בחייך</b>",
+                "בעל ההפלאה בספרו פנים יפות <small>(עקב י\"א, כ\"א)</small> ביאר בזה את הגמ' במס' ברכות <small>(י\"ז א')</small>, \"כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך\", ור\"ל שהחכמים בירכו זה את זה שיראו עולמם בחייהם, וצריך ביאור מה היא הכוונה בזה? והפנים יפות ביאר, \"והטעם בזה אף שתענוג עוה\"ב שעה אחת יותר מכל חיי עוה\"ז והיה ראוי להתאוות לתענוג עולם עליון, אלא הענין הוא כמ\"ש עולמך תראה בחייך, כי הצדיקים הגדולים מתענגים בתענוג עולם עליון אף שהם בעוה\"ז\".",
+                "וכוונתו לומר שצדיקים גדולים הם במדריגה שהם מרגישים את הטעם של עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה, ולכן החכמים בירכו זה את זה ש\"עולמך תראה בחייך\", שיזכו להגיע בחיי עולם הזה לאותה מדריגה שיהיו יכולים להרגיש את טעם עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה.",
+                "ומה שאין אנו מרגישים הנאה זו בעולם הזה, נראה להסביר זה במשל. אם לוקחים תינוק בן שלש ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, אין התינוק שמח בכל זה, שאין לו דעת ואין לו יכולת להבין את החשיבות של דברים אלו ולכן לא איכפת לו בבגדי זהב או בפלטין גדול, ואדרבה הוא מצטער הרבה כיון שהוא רק רוצה לשחק עם המשחקים שלו. אבל כשלוקחים אדם מבוגר ובר דעת ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, הרי אותו אדם מתענג תענוג גדול שהוא יודע את החשיבות של הבגדים והפלטין. כן הוא ג\"כ בעניני רוחניות. אנו חסרים את הדעת הנצרכת להבין את התענוג הרוחני של קיום המצוות ואנו כמו התינוק שאין לו דעת ואינו מתענג מדברים שהם חשובים בעצם, אבל הצדיקים מבינים את החשיבות של המצוות, ולכן הם מתענגים גם בעולם הזה בקיום המצוות וטועמים את התענוג של העולם הבא גם בעולם הזה.",
+                "<b>ג) שכר מצוה מצוה</b>",
+                "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במס' אבות <small>(פ\"ד מ\"ב)</small>, \"שכר מצוה מצוה\", שהשכר של המצוה היא המצוה עצמה, שכיון שעשיית המצוה נותנת לאדם תענוג גדול וטעם של עולם הבא, הרי המצוה עצמה היא שכרה.",
+                "ונראה שבזה מתבארים גם דברי הגמ' בברכות <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". וחזינן שמצוה אחת של סמיכת גאולה לתפילה היתה משמחת את רב ברונא כל כך עד שהשמחה היתה ניכרת על פניו כל היום, ורבי אילעא אמר שמזה מוכח שהוא אדם גדול. וצריך ביאור, איך מוכח משמחתו שהוא אדם גדול? אבל לפי מה שביארנו הענין מובן היטב, שמשמחתו מוכח שרב ברונא הרגיש את התענוג של המצוה, ורק אנשים גדולים יכולים להרגיש כן, שאנשים שהם קטני ערך כמותינו אינם מרגישים את טעם עולם הבא בהיותם בעולם הזה, ולכן מאחר שרב ברונא הרגיש את התענוג בודאי שהוא אדם גדול.",
+                "וכמו כן מסופר על הגר\"א שלפני פטירתו אחז בציציותיו ואמר בבכייה כמה הוא קשה להפרד מעולם הזה שעל ידי מצוה קלה כמו מצות ציצית יכול לזכות לנצחיות. הגר\"א הכיר את חשיבות המצוות ולכן הרגיש את התענוג של המצוות אף בעולם הזה.",
+                "<b>ד) ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר ע\"י משה</b>",
+                "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם <small>(בהעלותך ט', ו'-ח')</small>. ומבואר מפסוקים אלו, שבתחילה לא נצטוו ישראל על פסח שני, אלא שהטמאים התלוננו למשה רבינו על שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ואז נצטוו על פסח שני.",
+                "וחז\"ל אמרו בספרי <small>(בהעלותך פיסקא ס\"ח, ומובא ברש\"י בהעלותך ט', ז')</small>, \"ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב\". ומבואר מדברי חז\"ל שהטמאים שהתלוננו היו בגדר \"זכאים\" דהיינו שהיו להם זכויות, ולכן הם זכו שפרשת פסח שני ניתנה על ידיהם. וכן מבואר מדברי הספרי <small>(בהעלותך פסקא ס\"ח)</small>, \"'ויאמרו האנשים ההמה אליו', מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\". אלא שצריך ביאור, באיזה זכות זכו?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שכיון שהתלוננו למשה רבינו ואמרו \"למה נגרע\", על כרחך שהצטערו על שלא זכו לקיים את המצוה, וכבר נתבאר שצער על אי־קיום המצוות שייך רק באנשים גדולים שיודעים את הערך האמיתי של המצוות ושהם מרגישים את התענוג של המצוות גם בעולם הזה, וכיון שהיו אנשים גדולים זכו שפרשת פסח שני נאמרה על ידיהם.",
+                "ומכל זה יש ללמוד שמי שיש לו תשוקה אמיתית לרוחניות יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה'.",
+                "<b>ה) צריך לזכות להזדמנות לקיים מצוות</b>",
+                "ונראה לבאר את פרשת פסח שני באופן נוסף על פי מה שכתב הספורנו <small>(בהעלותך ט', ז')</small>, \"אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה\", ור\"ל שכלל הוא בידינו שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה <small>(כדאיתא באבות פ\"ד מ\"ב)</small>, ומאחר שטומאתם היתה לדבר מצוה [וכמו שאמרו חז\"ל <small>(סוכה כ\"ה א')</small> שהיו עוסקים במת מצוה, ע\"ש], א\"כ איך שייך שאותה מצוה גרמה לעבירה שלא יכלו לקיים מצות קרבן פסח.",
+                "ודבריו תמוהים, איך שייך לומר שיש כאן \"עבירה\", והלא אנוסים היו ואונס פטריה רחמנא, ואין כאן שום עבירה?",
+                "ונראה לפרש את דברי הספורנו בהקדם דברי החתם סופר, דהנה איתא במס' מגילה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו' <small>(אסתר י', ג')</small>, לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין <small>(לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, רש\"י)</small>\". ומבואר שמקצת הסנהדרין פירשו ממרדכי הצדיק כיון שהיה מתבטל מלימוד התורה. ויעוין בט\"ז <small>(יו\"ד סי' רנ\"א ס\"ק ו')</small> שהקשה איך שייך לומר שזה נחשב ביטול תורה, והלא היה עוסק בצרכי ציבור והיה מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים וממילא פטור הוא ממצות תלמוד תורה, וע\"ש מה שתירץ. והחתם סופר <small>(בדרשות חת\"ס עמ' קצ\"ג א')</small> תירץ, \"ונראה לי להסביר דודאי פיקוח נפש דוחה תלמוד תורה, והיה מרדכי מחוייב לבטל משום פיקוח נפש, אך הקב\"ה שהזמין מצוה זו למרדכי ולא לאחר, על כרחך משום שתורתו של אחרים היא חביבה יותר, ולא רצה הקב\"ה שיתבטלו הם מתלמוד תורה, על כן הזמין למרדכי, ומשהבינו אנשי כנסת הגדולה כך הורידוהו מדריגה אחת\".",
+                "למדנו מדברי החתם סופר שאם האדם הוכרח להתבטל מן המצוה סימן הוא שמן השמים אינם מחשיבים אותו כל כך, ולכן ממה שמרדכי הוכרח להתבטל מלימוד התורה סימן הוא שבשמים אינם מחשיבים את תורתו כל כך.",
+                "מעתה דברי הספורנו מבוארים היטב, שאותם אנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח הבינו שאם הקב\"ה סיבב שלא יוכלו לקיים את המצוה סימן הוא שמן השמים יש פקפוק על מעשיהם, לכן טענו שכיון שנטמאו לדבר מצוה א\"כ אין שום חסרון במעשיהם ולמה סיבב הקב\"ה שלא יהיו יכולים להקריב קרבן פסח. משה רבינו השיב להם שבאמת הם צודקים, ויכולים להקריב את הקרבן בפסח שני.",
+                "מכל זה למדנו יסוד גדול שאנו צריכים לזכות לקיים את מצוות הקב\"ה, ואם אחד אנוס מלקיים מצוה מסויימת יש אפשרות שזה הוא סימן מן השמים שיש חסרון במעשיו, והאדם צריך להתעורר מזה ולתקן את דרכיו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר נ\"ח – תכלית הנסיונות</strong></big>",
+                "<b>א) למה האריכה התורה בסיפור אורך החניות</b>",
+                "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר; כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה; ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל; על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו; ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו; ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו; ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו; או יומים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו; על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה <small>(בהעלותך ט', ט\"ו-כ\"ג)</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו שבני ישראל נסעו על פי ענני הכבוד, שכשנסעו ענני הכבוד ידעו שגם הם צריכים לנסוע, וכששכנו העננים ידעו שגם הם צריכים לשכון שם. ועוד מבואר מהפסוקים שלפעמים חנו במקום אחד ימים רבים, אבל לפעמים חנו במקום אחד יום אחד, שני ימים, או חודש. וצריך ביאור, למה הוצרכה התורה להאריך בכל זה, שמה יש ללמוד מעובדה זו שלפעמים חנו במקום אחד לזמן ארוך ולפעמים לזמן קצר.",
+                "<b>ב) התורה רצתה להודיענו שבני ישראל נסעו על פי ה' אף באופן שהיה טירחא יתירה</b>",
+                "והרמב\"ן <small>(שם)</small> כתב בזה דברים נפלאים, \"וטעם ובהאריך הענן, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ\"כ לא יעברו על רצון השם, וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו, וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן, וסיפר עוד כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אף על פי שהוא טורח גדול להם, ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך, או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן וכו'\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן, שהתורה האריכה בסיפור כל הענין ללמדנו שלפעמים המסעות היו נסיון גדול לבני ישראל, שהוצרכו לנסוע באופן שהיה כרוך בזה טירחא יתירה. ובני ישראל תמיד נסעו אחרי ענני הכבוד בשביל ששמרו את משמרת ה' על פי ה' ביד משה [וכלשון הפסוק].",
+                "ונראה להעמיק יותר בזה ולומר שכוונת התורה היא שהקב\"ה רצה להטריח את בני ישראל ולהעמידם בנסיונות רבות. וכוונת הקב\"ה היתה שאע\"פ שדור המדבר היו במדריגה גבוהה מאד [שהם היו הדור שאמרו נעשה ונשמע בהר סיני], מכל מקום כדי להוריש את מדריגתם לצאצאיהם צריכים לעמוד בנסיון כדי שעל ידי העמידה בנסיון ישרישו מדותיהם בנפשם וממילא מדותיהם יעברו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ט – חטא המרגלים</strong></big>",
+                "<b>א) המרגלים היו כשרים וא\"כ איך חטאו</b>",
+                "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה <small>(שלח י\"ג, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו\" <small>(ומקורו של רש\"י מבמדבר רבה פ' שלח פרשה ט\"ז סי' ה')</small>. והדברים תמוהים, שאם באמת היו כשרים, איך נהפכו בזמן קצר לרשעים?",
+                "אולם, מצינו באלישע בן אבויה שהיה אחד מן התנאים והיה אדם גדול, ולבסוף יצא לתרבות רעה עד שנקרא \"אחר\". אלא שיש לחלק בין אחר והמרגלים, שאחר היה לו חסרון בחינוכו וכמו שהתוס' בחגיגה <small>(ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים)</small> הביאו בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"א)</small>, \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה. עוד אמרו חז\"ל במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו\", ע\"ש. ונמצא שאלישע בן אבויה לא יצא לתרבות רעה באופן פתאומי, אלא שהשפעות רעות הצטברו בו עד שלסוף יצא לתרבות רעה.",
+                "אבל אצל המרגלים לא מצינו בחז\"ל שהיה להם חסרון מתחילה שגרם להם לחטוא, וא\"כ עדיין קשה להבין איך שייך שאנשים גדולים ירדו ממדרגתם בתוך זמן קצר של ארבעים יום?",
+                "<b>ב) המרגלים היו יראים שהבטחת הקב\"ה שיירשו את שלל הכנענים לא תתקיים אם לא ירגלו את הארץ</b>",
+                "אלא שאם נעיין היטב בפרשת מרגלים, נמצא פגמים קלים מאד שגרמו להם לחטוא.",
+                "איתא בילקוט שמעוני <small>(פרשת שלח רמז תשמ\"ב)</small>, \"אמרו ישראל למשה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב וכו', והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקדוש ברוך הוא בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו וכו'\".",
+                "ומבואר ממדרש זה שכוונת המרגלים היתה לטובה, שלא רצו שיתחלל שמו של הקב\"ה אם יגיעו לארץ ישראל ולא ימצאו כל הרכוש שהובטח להם שהרי הכנענים יטמינו את כל רכושם. אלא שאע\"פ שכוונתם היתה לשם שמים, מכל מקום יש בזה קצת חסרון, שהרי היו להם ללכת אחרי דברי הקב\"ה בלי שום חשבונות, ואם הקב\"ה מצווה להם להכנס לארץ ישראל יש להם ללכת אחרי דבריו בתמימות.",
+                "ויש להוסיף על זה, שחז\"ל אמרו במס' סוכה <small>(בדף נ\"ב ב')</small>, \"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו\". ולמדנו מדברי חז\"ל שכדי להתגבר על יצר הרע אנו צריכים לסייעתא דשמיא, ולכאורה רק מי שהולך אחרי דברי הקב\"ה ומציית למצוותיו זוכה לסייעתא דשמיא. והנה אמרו חז\"ל <small>(במדבר רבה פ' שלח פ' ט\"ז אות ז')</small>, \"אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא שלח לך לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו, למה, שכבר אמר להן הקדוש ברוך הוא שבחה של א\"י וכו', ומהו שלח לך אנשים, אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו וכו', באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר 'ותקרבון אלי כלכם וכו'' <small>(דברים א', כ\"ב)</small>, אלא אמרו <small>(שם)</small> 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו', אלא שלא האמינו וכו'\".",
+                "ומבואר מדברי חז\"ל שכלל ישראל רצו לרגל את ארץ ישראל, ובקשו מאת משה רבינו שישיג \"הסכמה\" מהקב\"ה על בקשתם, וא\"כ אע\"פ שאמר הקב\"ה \"שלח לך אנשים\", מכל מקום לא נחשב צווי של הקב\"ה, וכמו שפירש רש\"י, \"שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח\". ומאחר שלא היו הולכים ע\"פ הדרכת הקב\"ה ממילא לא זכו לסייעתא דשמיא, ומיד התגבר יצר הרע עליהם, וכמו שהתבאר לעיל שבלי סייעתא דשמיא האדם עלול ליפול מיד בעצת יצר הרע, ולכן מיד נפלו המרגלים ממדרגתם עד שחטאו.",
+                "<b>ג) מקור חטא המרגלים הוא הנגיעות שעיוורה את עיניהם</b>",
+                "והנה השל\"ה הק' <small>(פרשת שלח, תורה אור, אות י\"א)</small> ביאר את טעות המרגלים באופן אחר, דהנה המרגלים אמרו, \"וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות\", והשל\"ה ביאר שהכוונה היא שהיו בעלי מדות טובות, ומטעם זה אמרו המרגלים שאי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, שהרי הקב\"ה אמר לאברהם אבינו שבזמנו לא היה אפשר לו לרשת את ארץ ישראל שהרי \"לא שלם עון האמורי עד הנה\" <small>(לך לך ט\"ו, ט\"ז)</small>, ופירש רש\"י <small>(שם, וכן איתא בזוה\"ק פ' וירא ח\"א קי\"ג ב')</small>, \"שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה\", דהיינו שאין הקב\"ה נפרע מן האומה עד שהרשיעו כל כך עד שראויים להענש, וכיון שאנשי ארץ כנען היו בעלי מדות טובות [לפי ראות עיניהם של המרגלים], וגם בני ישראל אינם נקיים לגמרי שהרי חטאו הרבה פעמים במדבר, לכן בודאי לא הגיע זמנם להענש ואי אפשר לכבוש אותם.",
+                "אלא שלפי זה יש להקשות, איך זה נחשב לחטא מחמת שהיתה להם טעות בהשקפה, שהם באמת חשבו שאי אפשר להם להכנס לארץ ישראל מחמת שהיו חושבים [בטעות] שהכנענים לא היו חוטאים כל כך ולא הגיע הזמן להכנס לארץ ישראל.",
+                "ונראה לומר בזה שאע\"פ שכוונתם החיצונה היתה לטובה מכל מקום כוונתם הפנימית היתה להיפך לגמרי, שהרי איתא בזוהר הקדוש <small>(פ' שלח ח\"ג דף קנ\"ח א')</small>, \"כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמאי נטלי עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי, ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו\". <small>(תרגום – כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אלא שלקחו עצה רעה לעצמם, למה לקחו עצה זו, אלא אמרו אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעברו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ ישראל לא נזכה, ועל שלקחו עצה רעה לעצמם מתו, הם וכל שקבלו את דבריהם.)</small> ומבואר מדברי הזוהר הק' שהמרגלים לא רצו להפסיד את מעמדם בתוך הציבור וידעו שכשיכנסו לארץ ישראל לא יוכלו להשאר במעמדם, ולכן הלשינו על ארץ ישראל כדי שישארו במדבר.",
+                "והנה בהשקפה ראשונה נראה כאילו המרגלים הם רשעים גמורים שרוצים להזיק לכל האומה באופן נורא מאד רק כדי שלא יפסידו מעמדם. אולם, נראה שכוונת הזוה\"ק היא שהמרגלים היו נוגעים בדבר, והנגיעות עיוורה את עיניהם, ולכן חשבו שאינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל מחמת המדות טובות של הכנענים. ולפ\"ז נראה לבאר שעיקר חטא המרגלים היה במה שלא התבוננו במחשבותם, שאילו היו מתבוננים בעצמם היו מכירים מיד שכל מה שאומרים הוא מחמת הנגיעות.",
+                "והנה מזה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן היטב להבין מה הוא המקור של מחשבתינו, שלפעמים אנו מחזיקים בשיטות שאינן נכונות מחמת איזו נגיעה שנמצאת בלבנו.",
+                "<b>ד) חומר החטא נמדד לפי תוצאותיו</b>",
+                "יש נקודה נוספת בחטא המרגלים, והיא שאף אם האדם עבר על חטא קל, מכל מקום אם תוצאת החטא היא רעה עד מאד ממילא גם החטא נחשב לעבירה חמורה עד מאד. וכאן הרי המרגלים גרמו לישראל להתייאש מלהכנס לארץ ישראל ובכו בכייה של חנם והוצרכו להשאר במדבר ארבעים שנה, ונמצא שהתוצאה של חטא המרגלים היתה נוראה וגדולה עד מאד.",
+                "ונראה שזה נכלל בדברי הרמב\"ם שכתב בהל' תשובה <small>(פ\"ג ה\"ב)</small>, \"אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו', וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת וכו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין וכו', ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו'\". ומבואר מדבריו שאפשר לחטא קל להיות כנגד הרבה עבירות, ונראה שאחת מהסיבות לזה הוא שחומר החטא נמדד לפי תוצאותיו וכמו שנתבאר.",
+                "<b>ה) הצורך בהתבוננות</b>",
+                "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם צריך להתבונן בכל דרכיו, ולהתעמק בכל מעשיו, ולראות אם יש במעשיו ודרכיו מה שנראה לו שאינו חמור כל כך ובאמת אינו כן.",
+                "ונראה לבאר בזה את הסמיכות של פרשת מקושש ופרשת ציצית בסוף הפרשה, שהנה כתוב בפרשת ציצית, \"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם\" <small>(שלח ט\"ו, ל\"ט)</small>. ומבואר מזה שיסוד מצות ציצית הוא התבוננות במצוות כדי שיקיים אותן כראוי. והנה המקושש חילל את השבת מפני שלא התבונן בקדושת השבת ולא היתה שבת חמורה בעיניו כראוי, ולכן מצות ציצית שהיא כנגד חשיבות ההתבוננות במצוות היא תיקון לחילול שבת של המקושש, ולכן שתי פרשיות אלו סמוכות זו לזו.",
+                "אפשר ללמוד את החשיבות של הבנת עצמנו מסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+                "מסיפור זה מוכח שאם האדם אינו מכיר את עצמו אפשר לו לבוא לידי טעויות חמורות, וכמו שאירע למרגלים. אנו צריכים להכיר שרק ע\"י התבוננות אפשר להכיר את עצמנו ולא להכשל בטעויות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת קרח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס' – נגיעות</strong></big>",
+                "<b>א) מה ראה קרח לחלוק על משה ואהרן ולמה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש</b>",
+                "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' <small>(קרח ט\"ז, א'-ג')</small>.",
+                "והנה הקושיא גלויה, מה ראה קרח לחלוק על משה רבינו ועל כהונתו של אהרן הכהן? ובאמת חז\"ל כבר תמהו כן, וכדאיתא במדבר רבה <small>(קרח פרשה י\"ח אות ח', ומובא ברש\"י כאן)</small>, \"וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה\".",
+                "ועוד יש לתמוה, שהחמשים ומאתים איש שהיו עם קרח הקריבו קטורת על מחתות כדי לבדוק אם הם נבחרים ע\"י הקב\"ה לכהונה, ואחר שמתו צוה הקב\"ה את משה לעשות ציפוי למזבח מהמחתות כיון שנתקדשו, וכמו שכתוב, \"את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אתם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו\" <small>(קרח י\"ז, ג')</small>, ודבר זה תמוה מאד, למה נתקדשו המחתות, והלא הקטורת שהקריבו לא היתה ראויה להקטרה כיון שעל ידה רצו לחלוק על משה ואהרן.",
+                "<b>ב) הנגיעות עיוורה את עיני קרח שהאדם אינו מכיר את הנגיעות שיש בלבו</b>",
+                "ונראה שלפעמים האדם עצמו אינו יודע את הסיבה האמיתית של מעשיו, שהוא חושב שהוא עושה מעשה של צדקות ובאמת הסיבה האמיתית של מעשיו אינה הגונה כל כך. וזהו מה שאירע לקרח, שהסיבה האמיתית של מעשיו היתה קנאה ותאות הכבוד, שקרח היה מאוכזב שהוא לא נבחר להיות כהן גדול, אבל קרח לא ידע שזו היא הסיבה של מעשיו, שהוא היה חושב שהוא צדיק הרוצה להתקרב להקב\"ה ע\"י עבודה בבית המקדש, ואילו ידע קרח את הסיבה האמיתית של מעשיו לא היה שייך לו לעשותו, אבל הנגיעות עיוורה את עיניו והוא היה חושב שכל מה שהוא עושה היה בצדק.",
+                "ובמקום אחר ביארנו בזה את דברי רש\"י על הפסוק גבי אליעזר עבד אברהם, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small>. וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\". והקשו המפרשים <small>(עי' שפתי חכמים)</small>, למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב <small>(כ\"ד, ה')</small> \"אולי\" עם ו']. ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' לרמוז שאליעזר רצה שבתו תינשא ליצחק עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ומה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ <small>(סי' ל\"ג סעיף ט\"ו)</small> שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב <small>(מ\"ג א' ד\"ה ואמאי)</small> בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק. ומבואר מזה גם כן שהאדם אינו יכול להכיר את הסיבה האמיתית של מעשיו במקום שמעשיו נגרמים ע\"י סיבה שאינה נכונה.",
+                "ובזה מבואר גם כן למה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש, שאע\"פ שהסיבה האמיתית של מעשיהם לא היתה טובה, מכל מקום כיון שלמעשה מה שעשו היה לשם שמים [כיון שחשבו שהם עושים מעשה של צדקות] ממילא נתקדשו המחתות.",
+                "<b>ג) החילוק בין קרח ועדתו ואנשי פסח שני</b>",
+                "ויש להעיר, שבפסח שני ג\"כ התלוננו על מה שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ושם לא מצינו שנענשו על שאמרו \"למה נגרע\", וא\"כ למה נענשו קרח ועדתו, והלא הם ג\"כ התלוננו ואמרו \"למה נגרע\".",
+                "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש חילוק גדול בין קרח ועדתו והאנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח, שקרח ועדתו לא היתה כוונתם לשם שמים באמת, אלא היתה מחמת נגיעה רעה, ולכן כל מה שהתלוננו נחשב לחטא גדול עד שאבדו את חלקם בעולם הבא. אבל האנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח היתה כוונתם לשם שמים באמת, וכמו דאיתא בספרי <small>(בהעלותך פיסקא ס\"ח)</small>, \"ויאמרו האנשים ההמה אליו, מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\", ולכן נחשב לזכות גדולה במה שבקשו לקיים מצות קרבן פסח.",
+                "<b>ד) למה הוצרכו להאות של מטה אהרן</b>",
+                "והנה כתוב לקמן בפרשה זו, \"דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבותם שנים עשר מטות איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם, והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה, והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם, וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם, וינח משה את המטת לפני ה' באהל העדות, ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים\" <small>(קרח י\"ז, י\"ז-כ\"ג)</small>. ומבואר מפסוקים אלו שהיו צריכים להוכיח שבאמת אהרן הכהן נבחר מאת הקב\"ה להיות כהן גדול, לכן נצטוו מאת הקב\"ה להניח את המטות באהל מועד, ורק המטה של אהרן פרח.",
+                "והדברים תמוהים, שכבר ראו הכל איך שקרח ועדתו נהרגו כיון שהיו חולקים על הבחירה של אהרן הכהן, וא\"כ מאיזה טעם הוצרכו לאות נוספת?",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר גם קושיא זו מיושבת, שכיון שכאן אין אנו עסוקים בטענה שכלית, אלא שכאן אנו עסוקים בקנאה ותאות הכבוד שהם מעוורים את עינים לכן לא היה די בעונש של קרח ועדתו כדי להוכיח את כהונתו של אהרן, אלא הוצרכו לאות שיוכיח להדיא שהקב\"ה בוחר רק באהרן להיות כהן גדול.",
+                "מכל זה אנו צריכים ללמוד שיש כח בנגיעות לעוור את עינינו, ולכן אנו צריכים להזהר מאד לעשות את מעשינו לשם שמים באמת בלי שום נגיעות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"א –כמה קשה כח המחלוקת</strong></big>",
+                "<b>א) למה נהרגו יונקי השדיים</b>",
+                "ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם <small>(קרח ט\"ז, כ\"ז)</small>. ופירש רש\"י <small>(ומקורו מבמדבר רבה פ' קרח פרשה י\"ח סי' ד')</small>, \"בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב\"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים\". והנה דברי חז\"ל אלו צריכים ביאור, שאם באמת אין בית דין של מעלה עונשים את הילדים א\"כ למה נהרגו הילדים מחמת המחלוקת?",
+                "<b>ב) המדות מצויות באדם בכח אע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי הגמ' בפסחים <small>(דף ס\"ו ב')</small>, \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר <small>(שמואל א' י\"ז, כ\"ח)</small> 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב <small>(שמואל א' ט\"ז, ח')</small> 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב <small>(שם פסוק ז')</small> 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\". ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב <small>(בד\"ה לא בחר)</small>, \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם יש להקשות על רש\"י, שאע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד? ונראה שהביאור בדברי רש\"י הוא שמדת הכעס היתה נמצאת באליאב בכח, אלא שעדיין לא יצאה לפועל, ולכן אע\"פ שעדיין לא כעס ולא שייך לומר שחטא כלל, מכל מקום נפסל מלהיות מלך כיון שמי שיש בו מדת הכעס אינו ראוי להיות מלך.",
+                "ונראה שזהו גם הביאור במה שאמרו חז\"ל במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' <small>(ע\"ב א')</small>, \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" <small>(ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח)</small>. ומבואר מדברי הגמ' שהבן סורר ומורה עדיין לא חטא כלל, אלא שהוא נהרג כדי שלא ימות חייב. וקשה טובא, שהראשונים על התורה פירשו שאכן הבן סורר ומורה עבר על עבירה, שהאבן עזרא <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח)</small> פירש שהוא כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, והרמב\"ן <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח)</small> פירש שיש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא ועובר על מה שנצטוינו <small>(קדושים י\"ט, ב')</small> \"קדושים תהיו\", ולכאורה דבריהם סותרים את דברי חז\"ל שאמרו שהבן סורר ומורה נידון על שם סופו. אלא שלפי מה שנתבאר נראה שאין שום סתירה בין דברי הראשונים ודברי חז\"ל, שכוונת הראשונים היא שהחטאים \"הקטנים\" של הבן סורר ומורה הם סימנים למה שעתיד להיות, שהכל נמצא בו בכח בתחילה, אלא שעדיין לא יצאה לגמרי לפועל.",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור במה שצוה אברהם אבינו לאליעזר עבדו שלא יקח אשה ליצחק רק ממשפחת בית אביו, שלכאורה צריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה! אלא הביאור הוא שמשפחת אברהם היו בעלי מדות טובות, והמדות הם הכח בתוך האדם שקובע מה יהיה האדם כשכחותיו יוצאות אל הפועל, ועוד שהבן יורש את כחות האב, וכיון שאברהם רצה שזרעו יקבלו את הכחות של מדות טובות, ממילא חיפש אשה שבאה ממשפחה של בעלי מדות טובות.",
+                "ונראה שמטעם זה נהרגו אף יונקי השדיים שבעדת קרח, שאע\"פ שלא חטאו כלל, מכל מקום המדות הרעות של אביהם טבועות בנפשם, ואע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל, מכל מקום כבר נמצאו בם בכח.",
+                "<b>ג) הריגת הנשים והטף של עיר הנדחת</b>",
+                "כתב הרמב\"ם בהל' עבודה זרה <small>(פ\"ד ה\"ו)</small> לענין אנשי עיר הנדחת, \"נמצאו <small>(העובדי ע\"ז)</small> רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שאם רוב העיר עבדו עבודה זרה ונהרגין על פי ההלכה של עיר הנדחת, אז הורגים גם את הנשים והטף של העובדים. וכתב המנחת חינוך <small>(מצוה תס\"ד אות כ')</small> שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה מכל מקום גזירת הכתוב היא מדכתיב <small>(ראה י\"ג, ט\"ז)</small> \"החרם אותה ואת כל אשר בה\".",
+                "ודבר זה תמוה הוא, מה הטעם שהתורה צוותה להרוג בני אדם שהם נקיים לגמרי משום פשע? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שכשם שבמחלוקת נהרגים אף הנשים והטף כיון שהם בני המשפחה של בעל המחלוקת והמדה של מחלוקת טבועה בנפשם אלא שעדיין לא יצאה לפועל, אם כן יש לומר שהוא הדין בבני המשפחה של אנשי עיר הנדחת, שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה בפועל מכל מקום כיון שהיא טבועה בנפשם שהרי הם חיים בעיר שרובה עובדי עבודה זרה והם בני המשפחה של אותם שעבדו עבודה זרה ממילא גם הם צריכים ליהרג.",
+                "<b>ד) קטני עיר הנדחת שעבדו ע\"ז נהרגים כדין בני נח</b>",
+                "אלא שיש להעיר שביאור זה אינו עולה עם מה שמובא בשם הגר\"א <small>(בשנות אליהו בליקוטים שבסוף מס' שביעית)</small>, \"גם צריך ליתן טעם מפני מה מרובים בסייף ויחיד בסקילה, וגם מרובים אינן צריכין התראה ויחיד צריך התראה, וגם במרובין ממונם אבד וביחידים ממונם פלט, צריך לומר דעיר הנדחת שכמעט כל העיר חטאו עשאן התורה כעובד כוכבים שחטא, ובעובד כוכבים לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף וגם בעובד כוכבים אינו צריך התראה שאזהרתו זו התראתו, וגם ממונו של עובד כוכבים היה הפקר, אבל יחידים שעבדו עבודה זרה דינם כישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צריכין התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי בית דין נכסיהם ליורשים וכו'\".",
+                "והנה לפי הגר\"א יש לומר שמה שקטנים נהרגים מיירי בקטנים שעבדו עבודה זרה, ואע\"פ שקטנים אינם בני עונשים, מכל מקום זהו רק בקטני ישראל, אבל כיון שאנשי עיר הנדחת נחשבים כאילו הם בני נח ממילא גם הקטנים נענשים כיון שאין שיעורים בבני נח והשיעור של י\"ג שנה לעונשים לא שייך בהם [וא\"כ מיירי בקטנים שיש בהם קצת דעת, דאל\"כ הוא כמעשה קוף בעלמא]."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת חקת</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ב – חטא מי מריבה</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת תרגום יונתן בענין מי מריבה</b>",
+                "וידבר ה' אל משה לאמר; קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע וגו'; ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו; ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים; וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם; ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם; המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם <small>(חקת כ', ז'-י\"ג)</small>.",
+                "והנה מבואר בפסוקים אלו שמשה ואהרן חטאו במי מריבה ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל. אלא שאינו מבואר בפירוש מה היה החטא שנענשו עליו, ורבו הפירושים בענין זה. רש\"י <small>(בפסוק י\"ב)</small> פירש שחטאו במה שהכו את הסלע ולא דיברו אל הסלע כמו שנצטוו. הרמב\"ם <small>(בשמונה פרקים)</small> פירש שהחטא היה שמשה רבינו כעס עליהם [כמו שאמר \"שמעו נא המורים\"] ולכן חשבו בני ישראל שהקב\"ה הוא בכעס, ובאמת הקב\"ה לא היה בכעס עליהם ובזה נתחלל שמו של הקב\"ה. הרמב\"ן <small>(בפסוק ח')</small> פירש שחטאו במה שאמרו \"נוציא לכם מים\" ולא אמרו \"יוציא\", שמלשון זה משמע שהם הוציאו את המים בחכמתם ולא היה נס מאת הקב\"ה.",
+                "אבל מתרגום יונתן מבואר דרך אחרת בענין חטא מי מריבה, שכתוב בתרגום יונתן <small>(בפסוק ח')</small>, \"סב ית חוטר ניסיא וכנש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי, ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא\". <small>(תרגום, קח את המטה של נסים, והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ותשביעו שניכם את הסלע בשם הגדול והמפורש כאשר הם רואים ויתן מימיו, ואם יסרב להוציא מימיו תכה אתה לבדך במטה שבידך ותוציא להם מים מן הסלע.)</small>",
+                "מדברי התרגום יונתן יוצא שמתחילה צוה הקב\"ה \"ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו\", דהיינו שידבר אל הסלע וישתדל להוציא להם מים ע\"י דיבור, ואח\"כ צוה הקב\"ה \"והוצאת להם מים מן הסלע\", דהיינו שאם המים לא יצאו ע\"י דיבור אז יוציא מים בדרך אחרת והיינו ע\"י הכאה. ונמצא שחטאו של משה היה שהיה לו להשתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור, והוא לא עשה כן, אלא מיד הכה את הסלע, ולכן נענש.",
+                "וצריך ביאור, למה לא שמע משה רבינו לדברי הקב\"ה, ולמה לא השתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור אל הסלע? ועוד צריך ביאור, למה צוה הקב\"ה להוציא מים בשתי דרכים, שדרך אחד הוא לכתחילה ודרך שני הוא בדיעבד, שלכאורה היה לו לצוות רק דרך אחד?",
+                "<b>ב) שני אופנים של נסים</b>",
+                "ונראה לומר בביאור דברי התרגום יונתן, שיש שני אופנים של נסים, יש נס שהוא מלובש בתוך הטבע, ויש נס שאין לו שום שייכות להטבע. הוצאת מים ע\"י דיבור הוא נס שאין לו שום שייכות להטבע כלל, אבל הוצאת מים ע\"י הכאה היא נס שיש לו קצת שייכות להטבע [אע\"פ שבודאי שגם הוצאת מים ע\"י הכאה הוא למעלה מן הטבע]. והנפקא מינה ביניהם היא שכדי לזכות לנס שאין לו שום שייכות להטבע צריך להיות במדריגה גדולה, ואז ע\"י הנס יתקדש שמו של הקב\"ה יותר, שהרי הנס היה לגמרי למעלה מן הטבע. אבל לזכות לנס שהוא קצת בתוך הטבע אין צריך להיות במדריגה גדולה כל כך, ואז גם הקידוש שם שמים ע\"י הנס לא יהיה גדול כל כך כיון שהנס לא היה גדול כל כך.",
+                "והנה משה רבינו היה חושש שבני ישראל אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור, ולכן אע\"פ שהקב\"ה צוה לו שמתחילה יש להשתדל להוציא מים ע\"י דיבור, מכל מקום הוא לא עשה כן אלא מיד הוציא מים ע\"י הכאה. ועדיין צריך ביאור, איך סמך משה על דעתו ולא עשה כמו שנצטוה שישתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור?",
+                "<b>ג) קיום רצונו של הקב\"ה בתמימות</b>",
+                "ונראה לומר בזה שמשה רבינו ראה איך שבני ישראל היו מתקוטטים עמו אודות המים והיה סובר שבודאי אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור עם הסלע, וא\"כ אם ידבר אל הסלע ולא יוציא מים יתברר לעין כל שבני ישראל אינם דבקים כראוי בהקב\"ה, ויש לחשוש שבני ישראל יתייאשו ויגרום להם לרדת יותר ולבוא לידי עבירות גדולות. ולכן התחכם משה רבינו להכות את הסלע בלי שידבר עם הסלע תחילה, ובזה מנע את המכשול שהיה נגרם ע\"י דיבור עם הסלע.",
+                "הצטדקות זו דומה למה שעשה אהרן הכהן בחטא העגל, וכדאיתא בסנהדרין <small>(ז' א')</small>, \"שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' <small>(כי תשא ל\"ב, ה')</small>, מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' <small>(איכה ב', כ')</small> ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה\". הרי שאהרן הכהן חטא כדי לעכב את בני ישראל מלעשות עבירה גדולה של הריגת כהן ונביא, והכא נמי משה רבינו חטא ע\"י שלא שמע לדברי הקב\"ה כדי למנוע את בני ישראל מלהכשל בעבירות גדולות.",
+                "והנה אע\"פ שכוונת משה רבינו היתה לטובה מכל מקום עדיין חטא בזה שהיה לו לילך בתמימות עם הקב\"ה ולא לעשות שום חשבונות, וכמו שמצינו באברהם אבינו שהיה יכול לומר שאם ישמע לדברי הקב\"ה לשחוט את בנו היה גורם בזה חילול שם שמים, ואעפ\"כ לא היסס מלשמוע לדברי הקב\"ה והלך בתמימות לשחוט את בנו. וכמו כן במשה רבינו, אע\"פ שכוונתו לטובה, מכל מקום כיון שהקב\"ה צוהו בפירוש שמתחילה יש לו לדבר אל הסלע היה לו ללכת בתמימות ולא לעשות שום חשבונות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בלק</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ג – כח התפילה (א)</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על דברי הקב\"ה לבלעם</b>",
+                "ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא <small>(בלק כ\"ב, י\"ב)</small>. \"ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" <small>(שם כ\"ב, כ')</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו, שמתחילה צוה הקב\"ה את בלעם שלא ילך עם בלק, ושוב דיבר הקב\"ה עם בלעם פעם שנית ואז אמר לו הקב\"ה שיכול ללכת עם בלק. והדברים תמוהים, שממה נפשך, אם רצונו של הקב\"ה שילך עמהם א\"כ למה מתחילה אמר לו שלא ילך, ואם רצונו שלא ילך א\"כ איך אמר לו אח\"כ שילך?",
+                "<b>ב) התפילה מועלת יותר כשהבקשה מפורטת</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי התוס', דהנה איתא במשנה בבבא מציעא <small>(דף ק\"ה ב')</small>, \"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו <small>(דאמר לו מזלך גרם, רש\"י)</small>\". ומבואר מהמשנה שאם כל השדות הוכו אין אומרים שהיה מחמת מזלו של החוכר, אבל אם רק שדה זו הוכה אז החוכר אחראי שאנו אומרים שמזלו של החוכר גרם.",
+                "ואיתא בגמ' <small>(בדף ק\"ו א')</small>, \"אמר ליה זרעה חיטי ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה מאי, מי אמרינן דאמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אמר ויקם לך' <small>(מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין, רש\"י)</small>, מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' <small>(איוב כ\"ב, כ\"ח)</small>\".",
+                "ומבואר מגמ' זו שבאופן שבעל השדה ביקש מן החוכר שיזרע חטים והוא זרע שעורים ורוב השדות שבמקום זה נשדפו וגם שדה זו נשדפה, אינו יכול לומר שהוא מכת מדינה, שבעל השדה יכול לטעון שהוא התפלל שהחטים יצליחו, ואילו היה יודע שהחוכר זרע שעורים היה מתפלל שהשעורים יצליחו והקב\"ה היה מקבל את תפילתו למרות ששאר השדות נשדפו, וממילא החוכר אחראי להפסד השעורים.",
+                "ואיתא עוד בגמ' <small>(שם)</small>, \"אמר שמואל, לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא, דאמר ליה אילו זרעתה הוה מקיים בי 'לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו' <small>(תהלים ל\"ז, י\"ט)</small>, מתיב רב ששת, רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך' <small>(שמואל א' י\"ז, ל\"ו)</small>, משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ונימא ליה נהי דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא, קשיא\".",
+                "ומבואר מגמ' זו שמה שהחוכר יכול לטעון שהוא מכת מדינה הוא רק באופן שבאמת זרע את השדה אלא שנשדפה השדה, אבל אם לא זרע את השדה אינו יכול לטעון שאם היה זורע את השדה גם שדה זו היתה נשדפה, שבעל השדה יכול לטעון שאם החוכר היה זורע אז זכות בעל השדה היתה מצלת את השדה מן השדפון. אלא שהגמ' פריך ממה שמבואר בברייתא שאם השומר עזב את העדר ובא ארי או זאב והרג את הצאן אנו אומדים אם השומר היה יכול להציל אילו היה שם, ואם האומדנא היא שגם אם היה השומר שם לא היה יכול להציל אז השומר פטור, ולכאורה למה הוא פטור, והלא בעל הבהמות יכול לטעון שאם השומר היה שם היה זוכה לנס וכדאמרינן גבי השדה שאם היה זורע היה זוכה לנס.",
+                "ויעוין שם בתוס' <small>(בד\"ה לניסא זוטא)</small> שהקשו מה הדמיון בין הריגת הצאן ושדפון של השדה, והלא לעיל בגמ' אמרינן שבעל השדה מתפלל שהקב\"ה יצליח את התבואה, וממילא שפיר יש לחלק בין שדפון שזכותו תעמוד לו מאחר שהתפלל בעד התבואה ובין הריגת הצאן שבעל הבהמות לא התפלל בעד הצאן. ותירצו התוס', \"ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, דבסתמא לא היה מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו של זה שיצליח כל מה שיזרע אם לא שיעשה לו נס, ולא קאמר לעיל הוה מקויים בי ותגזר אומר אלא לפי שמתפלל על מין אחד של חטין\".",
+                "וכוונת התוס' היא שמה שבעל השדה יכול לטעון שאם היה מתפלל כראוי היה הקב\"ה שומע את תפילתו היינו רק באופן שהתפלל על דבר מיוחד, אבל כשהתפלל באופן כללי אינו יכול לטעון שהקב\"ה היה שומע את תפילתו כיון שקבלת תפילתו באופן שלא התפלל על דבר מיוחד נחשב לנס.",
+                "ודברי התוס' צריכים ביאור, מה החילוק בין אם התפלל באופן כללי או אם התפלל על דבר מיוחד, ולמה באופן אחד נחשב לנס ובאופן אחר לא נחשב לנס?",
+                "<b>ג) דברי הגר\"א בענין אמירת \"נא\" שתי פעמים</b>",
+                "וכעין זה יש לתמוה על דברי הגר\"א, דהנה כתוב, \"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה\" <small>(ואתחנן ג', כ\"ה-כ\"ו)</small>. ור\"ל שמשה רבינו ביקש רשות מהקב\"ה להכנס לארץ ישראל, והקב\"ה השיב לו שלא יוסיף לדבר אליו עוד בדבר הזה. והדברים צריכים ביאור, למה אמר הקב\"ה שלא יוסיף להתפלל אליו, והלא אם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו לא יהיה חילוק בין אם משה יתפלל פעם נוספת או לא.",
+                "וביאר בזה הגר\"א <small>(מובא בספר דברי אליהו)</small>, \"יש לפרש ע\"פ מה דאיתא בזוהר הק' <small>(לא ידוע מקומו)</small> שמשה רבינו ע\"ה היה לו קבלה על תפילה שאם יאמר שתי פעמים 'נא' בודאי יקובל תפילתו, ולכך גבי מעשה מרים כתיב 'ויאמר א-ל נא רפא נא לה' <small>(בהעלותך י\"ב, י\"ג)</small>, שאמר שתי פעמים 'נא' ולפיכך נתקבלה תפילתו, ולכך כאשר רצה משה רבינו ע\"ה לכנוס לארץ ישראל אמר אעברה 'נא' ורצה לומר גם בפעם השני 'נא' היינו ואראה 'נא' ואם אמר היה מקובל תפילתו, לכך 'ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', היינו דבר הזה תיבת 'נא' אל תוסף דבר אלי עוד בפעם שנית, ולכך נאמר 'עוד בדבר הזה'\".",
+                "ומבואר מדברי הגר\"א שאם משה רבינו היה מתפלל באמירת 'נא' שתי פעמים בודאי היתה תפילתו מתקבלת. וצריך עיון טובא, שאם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו מה יועיל שיאמר \"נא\" עוד פעם?",
+                "<b>ד) יש טבע בבריאה שתפילה מתקבלת אם נעשית ע\"פ חוקי התפילה</b>",
+                "ונראה שמבואר מדברי הגר\"א שיש טבע בבריאה שהתפילה מתקבלת, אלא שזהו רק אם הוא מתפלל על פי החוקים שהקב\"ה קבע בתפילה. ומשה רבינו ידע שאם יתפלל \"נא\" שתי פעמים היה הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, ולכן צוה הקב\"ה את משה שלא יאמר \"נא\" פעם נוספת כדי שלא יצטרך לקבל את תפילתו.",
+                "וכן הוא ג\"כ הביאור בדברי התוס' בבבא מציעא, שיש חוק בתפילה שהתפילה צריכה להיות על דבר מיוחד כדי שתתקבל תפילתו, ולכן אם התפלל על דבר מיוחד ונענה לא נחשב לנס, אבל אם התפלל באופן כללי ואעפ\"כ נענה אז נחשב לנס, שהרי הקב\"ה קיבל את תפילתו אע\"פ שלא התפלל על פי חוקי התפילה.",
+                "ויש להוכיח שאכן יש חוק בתפילה שהיא צריכה להיות על דבר מיוחד, דהנה כתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי, וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם\" <small>(חוקת כ\"א, א'-ב')</small>, ופירש רש\"י, \"יושב הנגב זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי\" <small>(ומקורו בילקוט שמעוני חוקת רמז תשס\"ד)</small>. ומבואר ממדרש זה שרצו בני ישראל להתפלל על דבר מיוחד, והיינו משום שזהו מחוקי התפילה שהיא מתקבלת רק אם התפילה היא על דבר מיוחד, אלא שלא היו יכולים להתפלל על דבר מיוחד כיון שלא ידעו אם הם נלחמים בעמלקים או בכנענים ולכן הוצרכו להתפלל באופן כללי, אלא שהקב\"ה עשה להם נס ואעפ\"כ קיבל את תפילתם.",
+                "<b>ה) יש חוקים גם בקללה</b>",
+                "ונראה שעל פי זה יש ליישב את מה שהקשינו בענין בלעם, דלעיל הקשינו למה מתחילה אמר לו הקב\"ה שלא ילך ואח\"כ אמר לו שילך, אבל לפי מה שנתבאר בענין תפילה שאם התפילה היא כפי חוקי התפילה אז הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, יש לומר שהוא הדין לענין קללה שאם הוא מקיים את 'חוקי הקללה' אז הקב\"ה מוכרח לקבל את קללתו. ויש לומר שאחד מחוקי הקקלה הוא שהקללה צריכה להיות בלי שום פניה עצמית כלל. והנה מתחילה כשביקש בלק מבלעם שיקלל את ישראל לא הבטיח לו עושר וכבוד, ואילו היה בלעם מקלל את בני ישראל באותה פעם לא יהיה בשביל שום פניה עצמית אלא מחמת שנאתו את ישראל, ואז הקללה יכולה להתקיים, וממילא אמר לו הקב\"ה שלא ילך עמהם. אבל כשמיאן בלעם ללכת לקללם, אז אמר בלק לבלעם, \"כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה\" <small>(בלק כ\"ב, י\"ז)</small>, דהיינו שיתן לו עושר וכבוד, ובלעם השיב, \"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה\", דמשמע שעכשיו בלעם רוצה את ממונו של בלק וכמו שפירש רש\"י שם. ומעתה אין שום כח בקללותיו של בלעם, שכיון שהוא עושה בשביל פניה עצמית, ממילא לא תתקיימו קללותיו. מטעם זה אמר לו הקב\"ה שילך, שהרי עכשיו אפילו אם יקלל את ישראל לא יהיה שום תוקף לקללותיו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ד – מנהיגי ישראל</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על דברי בלעם</b>",
+                "ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי <small>(בלק כ\"ב, י')</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מבמדבר רבה פרק כ' סי' ט')</small>, \"אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים\". והנה דברי בלעם אינם מובנים כלל, למה היה חושב שאיכפת לו להקב\"ה שהוא מלך מלכי המלכים שמלכי בשר ודם מכבדים את בלעם?",
+                "והנה מצינו הרבה פעמים בפרשה זו איך שכל כוונת בלעם היתה לקטרג על כלל ישראל, וממילא יש לומר שגם בפסוק זה כוונתו היתה לקטרג על כלל ישראל. אלא שעדיין צריך ביאור, איך דברים אלו מהווים קטרוג על כלל ישראל?",
+                "<b>ב) כוונת בלעם לקטרג על כלל ישראל שאינם מכבדים כראוי את מנהיגיהם</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור מהותו של בלעם, שכתוב בפרשת וזאת הברכה <small>(ל\"ד, י')</small>, \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים\". ואיתא בבמדבר רבה <small>(נשא פרשה י\"ד סי' כ')</small>, \"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב\"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור\".",
+                "מדברי המדרש אנו למדים שבלעם הרשע היה בבחינת \"זה לעומת זה\" כנגד משה רבינו, כאילו הוא היה ה\"משה\" של אומות העולם.",
+                "ומעתה נראה לבאר את דברי בלעם שהיתה כוונתו לומר שהוא עדיף ממשה רבינו, שהרי כלל ישראל אינם מכבדים את משה רבינו [שהרי מרדו כנגדו במעשה קרח, וגם הרבה פעמים התלוננו במדבר] ואילו הוא מכובד מאד על ידי מלכי אומות העולם שמשחרים לפתחו. ולכן אמר להקב\"ה, \"אע\"פ שאיני חשוב בעיניך מכל מקום חשוב אני בעיני המלכים, ובזה מוכח שיש לי לקלל את בני ישראל כיון שהם כל כך מקולקלים שאינם מכבדים את מנהיגיהם\".",
+                "<b>ג) ההבדל בין מנהיגי ישראל ומנהיגי אומות העולם</b>",
+                "אלא שלפ\"ז יש לעיין איך ענה הקב\"ה לקטרוג זה של בלעם? ונראה לומר בזה, שהרי הקב\"ה אמר לבלעם הרשע, \"ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" <small>(כ\"ב, כ')</small>. וכן אמר לו, \"ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר\" <small>(כ\"ב, ל\"ה)</small>. ונראה שעומק הכוונה בזה היא שהקב\"ה השיב לבלעם שהטעם שהם מכבדים אותך הוא רק משום שאתה אומר להם מה שהם רוצים לשמוע, אבל ברגע שאתה אומר להם את האמת אז מיד יעזבוך, וכמו שבלק אמר לבלעם, \"ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד\" <small>(כ\"ד, י\"א)</small>.",
+                "והנה בזה הראה הקב\"ה לבלעם את הפער הגדול שבין מנהיגי אומות העולם ומנהיגי ישראל, שמנהיגי אומות העולם רוצים רק להתכבד במה שהם המנהיגים, ולכן הם אומרים לציבור שלהם רק מה שהם רוצים לשמוע, אבל מנהיגי ישראל אינם רוצים בכבוד, אלא הם רוצים להיטיב לכלל ישראל ולהנהיגם בדרך הישר, ולכן מצינו לפעמים שהציבור מתנהגים שלא בכבוד הראוי כיון שקשה לשמוע את האמת."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ה – הסכנה של הפקרות</strong></big>",
+                "<b>א) איך שייך שדור המדבר נכשלו בבנות מואב ובבעל פעור</b>",
+                "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל <small>(בלק כ\"ה, א'-ג')</small>.",
+                "והדברים תמוהים, איך שייך שדור המדבר נפלו ממדרגתם כל כך עד שחטאו בבנות מואב? והלא זה הוא הדור שקבלו את התורה בהר סיני, ועליהם אמרו חז\"ל <small>(מכילתא מסכתא דשירה פרשה ג')</small>, \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי\"? ועוד צריך ביאור מה שמבואר בפסוק שהחטא של בנות מואב היה קשור עם החטא של עבודה זרה של בעל פעור, שיש להתבונן מה הקשר בין שתי עבירות אלו?",
+                "<b>ב) ביאור העבודה זרה של בעל פעור</b>",
+                "ונראה ליישב כל זה בהקדם ביאור הענין של בעל פעור. איתא במשנה בסנהדרין <small>(ס' ב')</small>, \"הפוער עצמו לבעל פעור <small>(מתריז רעי בפניו, רש\"י)</small> זו היא עבודתה\". ואיתא בגמ' <small>(ס\"ד א')</small>, \"מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה אם תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם, עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם, כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה, אמרה מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך\". ועוד איתא שם, \"מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי איכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך\".",
+                "מבואר מדברי הגמ' שהעבודה זרה של בעל פעור היתה לעשות מעשה של הפקרות ובזיון בפני העבודה זרה. והנה אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד\". וכוונת חז\"ל היא שבשעה שהאדם כועס אין שכלו פועל בקרבו, והוא עושה מעשים בלי דעת. בשעה כזו אפשר לאדם להגיע אפילו לעבודה זרה, כיון שרק שכלו של האדם מונע אותו מלחטוא.",
+                "והנה גם מעשים של הפקרות גורמים לאדם לעשות מעשים בלי שכל, כיון שהיסוד של הפקרות הוא פעולות בלי גדרים וסייגים, ולכן בשעה שהאדם עוסק בהפקרות הוא עלול להגיע לכל החטאים. וזהו היסוד של עבודת בעל פעור, שכל עבודתו הוא להתנהג בהפקרות באופן שהוא מאוס ונגד טבעו של העולם ולשבור כל הגדרים ולתת חשיבות למה שהוא מאוס לשאר בני אדם.",
+                "<b>ג) עבודת בעל פעור היתה הפתח להחטא של בנות מואב</b>",
+                "והנה הגמ' בסנהדרין <small>(ק\"ו א')</small> תיארה איך פיתו בנות מואב את בני ישראל, \"אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו, אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, שאם כוונת בנות מואב היתה להחטיא את בני ישראל בזנות א\"כ למה ביקשו מהם לעבוד לבעל פעור. ונראה שמבואר מהגמ' שהבנות מואב הבינו שיש אפשרות שבני ישראל יחזרו בהם ולא יזנו עמהן, ולכן ביקשו מהם שמתחילה יעבדו לבעל פעור, ואז היו בטוחות שבני ישראל יזנו עמהן.",
+                "ומעתה מיושבת מה שהקשינו למעלה איך נפלו ישראל ממדרגתם עד שחטאו בזנות בבנות מואב, שלפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שעבדו לבעל פעור והיו במצב של הפקרות ממילא היו עלולים לרדת ממדרגתם כיון שמתנהגים בלי גדרים וסייגים ושוב אין שכלם פועל בקרבם.",
+                "<b>ד) הפקרות במחשבה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בנדה <small>(י\"ג ב')</small>, \"המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקמגרי יצה\"ר אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד\". וצריך ביאור, למה אמרה הגמ' שדוקא החטא של מקשה עצמו לדעת יכול להביא את האדם לעבודה זרה?",
+                "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר, שהחטא של מקשה עצמו לדעת אינו חטא רגיל, אלא הוא חטא שכולל הפקרות במחשבה, וכיון שהאדם מתנהג בהפקרות כבר הוא עלול לכל העבירות שבעולם כיון שכבר אין לו סייגים וגדרים.",
+                "והנה רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג אמר שאינו כדאי ללכת ברחובות של קאוונא כדי לשמוע דברי מוסר ממנו כיון שיש השפעות רעות ברחובות העיר. ואם זה היה בזמנו, כל שכן בזמנינו שהרחוב מלא בהפקרות ובפריצת כל הגדרים שיש סכנה להיות ברחוב יותר ממה שצריכים.",
+                "אנו צריכים להתחזק מאד בענינים אלו ולהזהר מאד מהפקרות בין במחשבה ובין במעשה, כיון שהפקרות היא הפתח לכל העבירות שבתורה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת פינחס</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ו – כח היחיד</strong></big>",
+                "<b>א) המעשה של היחיד משפיע על הציבור</b>",
+                "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי <small>(פינחס כ\"ה, י\"א)</small>. והנה פינחס היה רק איש אחד, ואעפ\"כ הציל את כלל ישראל מכלייה. ולמדנו מכאן שלפעמים אפשר ליחיד להשאיר רושם על הציבור כולו, ואין לו לומר שהוא רק יחיד ואין מעשיו נחשבים לכלום.",
+                "וכשם שזה אמת לטובה, כן הוא ג\"כ לרעה, שאפשר ליחיד להזיק את הציבור כולו, וכמו שכתוב, \"וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל\" <small>(יהושע ז', א')</small>, וחזינן שאע\"פ שרק עכן לקח מן החרם של יריחו, מכל מקום כתוב \"וימעלו בני ישראל\", הרי שהחטא של היחיד עושה רושם על הציבור כולו.",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא במס' ערכין <small>(ט\"ו א')</small>, \"עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב\"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן\". וביארה הגמ' שה\"שנים במן\" הוא משום שבני ישראל נצטוו שלא להותיר מן המן עד הבוקר ועברו על הצווי והותירו. והנה רק דתן ואבירם הותירו מן המן וכמו שפירש רש\"י עה\"ת <small>(בשלח ט\"ז, כ', ומקורו משמות רבה בשלח פרשה כ\"ה סי' י')</small>, וא\"כ איך אמרו חז\"ל שזהו אחת מהנסיונות שניסו אבותינו להקב\"ה. אלא שמבואר מזה כמו שביארנו שאע\"פ שרק דתן ואבירם עשו כן, מכל מקום המעשה של היחיד משפיע על כל הציבור.",
+                "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במה שאמרו במס' קידושין <small>(מ' ב')</small>, \"לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה\". חז\"ל מדגישים בזה שיש כח ביד היחיד להשאיר רושם על הציבור בין לטובה ובין לרעה, ולכן כל אחד צריך לדעת כן ולהזהר במעשיו.",
+                "<b>ב) הכל תלוי במסירות נפש</b>",
+                "אולם, הכח של היחיד להשפיע על הציבור תלוי במסירות נפשו, שככל שהיחיד מוסר את נפשו יותר יכול הוא להשפיע יותר על הציבור. יסוד זה למדנו מדברי הגמ' במס' שבת <small>(ק\"ל א')</small>, \"כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר ליה מה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים\".",
+                "וכתבו התוס' שם <small>(בד\"ה אמר ליה)</small> בשם רבינו שמואל, \"הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן\". ולפי מה שכתבו התוס' כוונת הגמ' היא שאע\"פ שבודאי אלישע בעל כנפים התנהג במסירות נפש, מכל מקום בפרט אחד לא התנהג במסירות נפש, דהיינו שלא מסר נפשו לומר להקסדור שהוא מניח תפילין, וממילא מצות תפילין היא מרופה בידינו, אבל אם אלישע היה מוסר את נפשו לומר שהוא מניח תפילין כנגד גזירת המלכות אז היתה מצות תפילין מוחזקת בידינו. ולמדנו מכאן דבר נפלא, שמסירות הנפש של יחיד יכול להשפיע על כל הדורות, כמו שאלישע היה יכול להשפיע על כל הדורות אילו היה מוסר את נפשו יותר על מצות תפילין.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש בשיר השירים רבה <small>(פרשה ד' אות י\"ב)</small>, \"שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו\". גם מכאן יש ללמוד שמסירות הנפש של היחיד משפיע על הציבור כולו, ששרה ויוסף גדרו עצמם מן הערוה במסירות נפש, וזה השפיע על כלל ישראל, שכשירדו למצרים היו גדורים מן הערוה אע\"פ שדרו בין המצריים שהיו שטופי זימה יותר ממאתים שנה.",
+                "וכן פינחס שהרג את זמרי היה במסירות נפש, שהנה האבן עזרא והדעת זקנים פירשו שמה שאמר הקב\"ה \"הנני נותן לו את בריתי שלום\" <small>(פינחס כ\"ה, י\"ב)</small> היינו לומר שהקב\"ה הבטיח את פינחס שאינו צריך לירא שקרובי זמרי ירצו להורגו. ולמדנו מזה שפינחס הרג את זמרי אע\"פ שידע מראש שהוא נותן את נפשו בסכנה כיון שקרובי זמרי ירצו לנקום בשביל מיתת זמרי וישתדלו להרוג את פינחס [אלא שאח\"כ הבטיח לו הקב\"ה שלא יהרגוהו].",
+                "ובאמת, המסירות נפש של פינחס היתה [במדה מסויימת] גדולה ממסירות נפשו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהרי אברהם אבינו נצטווה מאת הקב\"ה להעלות את יצחק בנו לעולה, ולכן כשהשטן השתדל לשכנע את אברהם שלא ללכת להר המוריה, ענה לו אברהם אבינו \"אני בתומי אלך\" <small>(כמסופר בסנהדרין פ\"ט ב')</small>, ור\"ל שכיון שהקב\"ה צוה לו ללכת ממילא הוא הולך בתמימות. אבל פינחס לא נצטווה מאת הקב\"ה להרוג את זמרי, וכמבואר בסנהדרין <small>(פ\"ב א')</small> שהוא רק בבחינת \"קנאין פוגעין בו\".",
+                "<b>ג) גדול מה שנאמר בעובדיה</b>",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי הגמ' בסנהדרין <small>(ל\"ט ב')</small>, דהנה כתוב בפרשת וירא <small>(כ\"ב, י\"ב)</small> בפרשת העקידה, \"כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\", ובעובדיה הנביא כתוב <small>(במלכים א' י\"ח, ג')</small>, \"ועובדיהו היה ירא את ה' מאד\", והגמ' ביארה על זה, \"גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב מאד, ובעובדיהו כתיב מאד\". וצריך ביאור, איך שייך לומר שעובדיה היה גדול מאברהם אבינו, והלא זכות העקידה עומדת לכלל ישראל לדורות, ואברהם אבינו הוא ראש האומה, ובודאי שאברהם אבינו היה גדול מעובדיה.",
+                "ונראה לפרש, שאע\"פ שבודאי אברהם אבינו היה גדול מעובדיה, מכל מקום בפרט אחד גדלה זכותו של עובדיה, שהרי כשהרגה איזבל את נביאי ה', החביא עובדיה מאה נביאים במערה ובזה הציל את הנביאים מהריגה. והנה אין זה מצוה פרטית שעשה בעצמו, אלא שמסר את נפשו להיטיב להציבור כולו, ובזה שפיר נוכל לומר שגדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, כיון שמסירות נפשו היתה בשביל הציבור כולו.",
+                "מכל זה אנו יכולים להכיר את גודל האחריות שכל אחד צריך להרגיש, ואיך שהוא צריך להזהר במעשיו כיון שכל מעשה בין לטוב ובין לרע משפיע על הציבור. ואם האדם עומד בנסיון הוא משפיע על הציבור יותר כיון שהמעשה בא במסירות נפש."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ז – שמחה של מצוה</strong></big>",
+                "<b>א) מה הקשר בין קרבנות החג והקללות שבמשנה תורה</b>",
+                "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם וגו', והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו וגו', וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים, ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט <small>(פינחס כ\"ט, י\"ב-י\"ג, י\"ז-י\"ח)</small>.",
+                "ומבואר שהפרים מתמעטים והולכים, שביום ראשון של חג הסוכות מקריבים שלשה עשר פרים, וביום השני מקריבים שנים עשר, וכן הלאה, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים שבעים פרים. אבל הכבשים אינם משתנים, שבכל יום מקריבים ארבעה עשר כבשים, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים תשעים ושמונה כבשים. ובביאור חילוק זה בין הפרים והכבשים, כתב רש\"י <small>(בפסוק י\"ח)</small>, \"לפרים, פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין; ולכבשים, כנגד ישראל וכו', והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה\".",
+                "ולמדנו מדברי רש\"י, שיש קשר בין הקללות שבמשנה תורה [בפרשת כי תבוא] וקרבנות החג, שמספר הכבשים שוה למספר הקללות, ומזה מוכח שקרבנות החג מגינות על בני ישראל שלא תבואו עליהם הקללות. וצריך ביאור, למה דוקא קרבנות החג מגינות על ישראל מהקללות?",
+                "<b>ב) שמחה היא מצוה בפני עצמה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם ביאור מה שכתוב בפרשת הקללות, \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל\" <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ז)</small>. וכתב רבינו בחיי <small>(שם)</small>, \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, יאשימנו הכתוב בעבדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה וכו'\".",
+                "ולמדנו דבר נפלא מדברי רבינו בחיי, שמי שמקיים את המצוות בלי שמחה אין זה רק שיש חסרון במצוה, אלא שהוא מבטל את מצות השמחה שהיא מצוה בפני עצמה, ומצוה זו היא חמורה כל כך עד שהקללות באות כעונש על ביטולה של מצוה זו.",
+                "ולפ\"ז מיושב מה שהערנו איך קרבנות החג מגינות על ישראל מפני הקללות, שהרי סוכות הוא זמן של שמחה, וכמו שאמרו חז\"ל בילקוט שמעוני <small>(אמור רמז תרנ\"ד)</small>, \"אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, 'ושמחת בחגך' <small>(ראה ט\"ז, י\"ד)</small>, 'והיית אך שמח' <small>(שם פסוק ט\"ו)</small>, 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' <small>(אמור כ\"ג, מ')</small>, אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת\", הרי שהתורה מגלה לנו שסוכות הוא זמן של שמחה, וכן תקנו חז\"ל לומר בתפילת שמונה עשרה של סוכות \"זמן שמחתנו\", לכן באותו זמן אנו יכולים להתעלות במדרגת השמחה, וממילא זה מגין עלינו מפני הקללות, כיון שהקללות באות רק משום שאנו חסרים במצוה זו של שמחה.",
+                "<b>ג) החשיבות של מצות שמחה</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה חמורה מצות שמחה כל כך עד שהתורה מלמדנו שהקללות באות ח\"ו על שאין מקיימים את המצוה של שמחה?",
+                "ונראה לומר בזה, שמי שמעריך את המצוות ומכיר את חשיבותם ממילא ישמח כשהוא מקיים את המצוות. ולכן, מי שאינו שמח בקיום המצוות סימן הוא שאין המצוות חשובות בעיניו, וממילא התורה אמרה שהקללות באות על ישראל ח\"ו כשאין מקיימים את המצוות בשמחה.",
+                "ויעוין בספורנו על הפסוק, \"ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם\" <small>(כי תבוא כ\"ח, י\"ד)</small>. וכתב הספורנו, \"שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה וכו', כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה וכו'\". ודבר נפלא למדנו מדברי הספורנו שעשיית המצוות כמצות אנשים מלומדה חמורה כמו עבודה זרה. ובאמת חומר הדבר מבואר מפסוק מפורש בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וגו'\".",
+                "<b>ד) קיום המצוות גורם לשמחה</b>",
+                "ונראה לפרש בזה את הגמ' בברכות <small>(ל' ב')</small>, \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא <small>(שהיה שמח יותר מדאי)</small>, אמר 'וגילו ברעדה' כתיב <small>(תהלים ב', י\"א, ומשמע שאינו ראוי לשמוח כל כך)</small>, אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". וצריך ביאור, מה כוונת אביי כשהשיב שהוא מניח תפילין, ואיך זה תשובה לתוכחת רבה שהוכיח אותו על שהיה שמח יותר מדאי? והנה רש\"י פירש שרבה הוכיח את אביי שהוא נראה כפורק עולו של הקב\"ה כיון שהוא שמח כל כך, ועל זה השיב אביי שכיון שהוא מניח תפילין בזה מוכח שהוא משועבד להקב\"ה ואינו פורק עול, ע\"ש ברש\"י. אבל לפי האמור יש לומר שאביי השיב שכיון שהוא לובש תפילין אי אפשר לו שלא לשמוח, שמאחר שהוא מעריך את המצוה ומכיר את חשיבותה ממילא הוא שמח על שזכה לקיים את המצוה.",
+                "וכן היא כוונת הגמ' בברכות <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\", שרב ברונא הכיר היטב את חשיבות המצוות, ולכן כשזכה לקיים את מצות סמיכות גאולה לתפילה היה שמח בזה כל היום.",
+                "<b>ה) חשיבות המצוות</b>",
+                "ויסוד זה של חשיבות המצוות מבואר גם ממה שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך\" <small>(מטות ל\"א, א'-ב')</small>. ומבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכתב רש\"י <small>(בפסוק ג')</small>, \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\". הרי שמשה רבינו לא איחר בקיום מצות הקב\"ה אע\"פ שבזה הוא ממהר את מיתתו, שמשה רבינו העריך מאד את המצוות וכל חיותו היתה לקיים את מצות בוראו ולכן קיים את המצוות בשמחה וממילא לא איכפת לו אם בזה הוא ממהר את מיתתו.",
+                "ויעוין בירושלמי במועד קטן <small>(פ\"ג ה\"ח)</small> בענין החומרות שיש באבילות על אביו ואמו יותר משאר קרובים [כגון שהוא צריך לקרוע את כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו] שהוא \"מפני שבטלת ממנו מצות כיבוד\". הרי שהאבילות על אביו ואמו היא גם אבילות על ההפסד של המצוה, ששוב לא שייך לקיים מצות כיבוד אב ואם. וגם כאן אנו רואים את החשיבות של כל מצוה, שההפסד ביכולתו לקיים את המצוה הוא סיבה לאבילות.",
+                "וכן מבואר ממה שכתוב בספר שמואל א', \"ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את איבך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט; ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול\" <small>(כ\"ד, ד'-ה')</small>. והנה שאול המלך רצה להרוג את דוד, ונמצא ששאול היה רודף והיה מותר לדוד להרוג את שאול המלך, ותחת זה כרת דוד המלך את כנף מעילו של שאול כדי להראות לשאול שהיה יכול להורגו ולא הרגו. אולם אחרי כן התחרט דוד המלך על שכרת את כנף מעילו של שאול. וביאר בזה המדרש שוחר טוב <small>(תהלים מזמור ז')</small> שהוא משום \"שביטלו ממצות ציצית שעה אחת\". הרי שדוד המלך החשיב את המצוות כל כך עד שהתחרט על שגרם לשאול המלך להבטל שעה אחת ממצות ציצית.",
+                "וכתב בספר החרדים <small>(בהקדמה)</small>, \"וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר\"ר יצחק אשכנזי זצ\"ל <small>(דהיינו האריז\"ל)</small> לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית\".",
+                "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' שבת <small>(ק\"ל א')</small>, \"כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות וכו' עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא\".",
+                "ויש להביא דמיון לזה מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא <small>(פ\"ב סי' ט')</small> בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף, והודה לו רבינו תם\". ולמדנו דבר נפלא מזה, שאם אינו מכיר את מה שיש לו לא נחשב שהוא קניינו, והוא הדין לענין המצוות, שאף אם הוא מקיים את המצוות מכל מקום אם אינו מכיר את מה שיש לו ואינו יודע את חשיבותן לא נחשב שהוא קניינו.",
+                "ומכל זה אנו צריכים ללמוד איך שאנו צריכים להעריך את המצוות ולהכיר את חשיבותן, ובזה נזכה לקיימן בשמחה, ובפרט במצות תלמוד תורה שכל תיבה ותיבה היא מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר\"א בשנות אליהו <small>(פאה פ\"א מ\"א)</small>, \"שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה וכו', א\"כ כשלומד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות וכו'\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ח – נוצר תאנה יאכל פריה</strong></big>",
+                "<b>א) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה</b>",
+                "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו; והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם; ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל <small>(פינחס כ\"ז, י\"ח-כ')</small>. מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו השפיע על יהושע מגדולתו, והמשיך הודו על יהושע כדי שיהושע ידמה למשה רבינו ובני ישראל ישמעו לו.",
+                "אולם, איתא בבבא בתרא <small>(ע\"ה א')</small>, \"ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה\". אנו למדים מדברי הגמ' שהודו של יהושע לא היה שוה להודו של משה רבינו, שהודו של משה היה דומה לפני החמה ואילו הודו של יהושע היה דומה לפני הלבנה. אלא שצריך ביאור מה היא כוונת הגמ' שהזקנים היו מבויישים מזה עד שאמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+                "והנה הרשב\"ם <small>(שם)</small> פירש שהיו מבויישים שהכבוד של מנהיגם נתמעט כל כך בזמן קצר, שמשה רבינו היה דומה לפני חמה, ויהושע שהיה ה\"יורש\" של משה רבינו לא היה יכול להגיע לכבודו.",
+                "אלא שלפי זה צריך ביאור, למה רק הזקנים שבאותו הדור אמרו כן, והלא גם הצעירים יכולים לראות ההבדל שבין משה ויהושע, וא\"כ למה לא אמרו ג\"כ \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\"?",
+                "<b>ב) הזקנים הכירו את משה בצעירותו</b>",
+                "בספר עליות אליהו <small>(בהערה כ')</small> כתב לפרש בשם הגאון רבי חיים מוואלאזין שהצעירים לא הכירו את משה רבינו בצעירותו, שהרי הם הכירו את משה רבינו רק כשהיה זקן, ולכן צעירי הדור יכולים לטעות ולומר שמשה רבינו הגיע לדרגה של \"פני חמה\" רק בימי הזקנה, וכשיגיע יהושע לימי זקנה אז יהיה גם הוא דומה לפני חמה, ובאמת אין כל כך הבדל בין משה רבינו ויהושע. אולם הזקנים שבאותו הדור הכירו את משה רבינו בצעירותו, והם ידעו שגם בצעירותו היה פניו דומה לפני החמה, ואין זה מדריגה שהגיע אליה רק בימי הזקנה, ולכן הם יכולים להכיר שיהושע לא יגיע לעולם למדרגת משה רבינו, וממילא רק הזקנים אמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+                "<b>ג) מעלת סידור הספסלים</b>",
+                "רבי יצחק מוואלאזין <small>(מובא בהגה\"ה בספר רוח חיים על אבות פ\"א מ\"א)</small> פירש את דברי הגמ' באופן אחר על פי דברי המדרש במדבר רבה <small>(פינחס פרשה כ\"א אות י\"ד)</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, 'נוצר תאנה יאכל פריה' <small>(משלי כ\"ז, י\"ח)</small>, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'\".",
+                "מדברי המדרש מבואר שעיקר בחירת יהושע היה מחמת שיהושע היה משרת את משה רבינו, שהוא היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה והיה פורס את המחצלאות. והנה מה שעשה יהושע היו אחרים ג\"כ יכולים לעשות, אלא שסידור הספסלים היה טירחה בעיני האחרים, אבל בעיני יהושע היתה זכות גדולה לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה רבינו. והקב\"ה אמר שיהושע יקבל שכרו במה שהוא יירש את המנהיגות של משה רבינו.",
+                "ובזה ביאר רבי יצחק מוואלאזין את דברי הגמ' בבבא בתרא, שכל השנים שראו גדלותו של משה רבינו לא נתביישו, שהרי אי אפשר להם להיות כמשה רבינו, שהרי משה רבינו היה במדריגה גבוהה כבר מזמן שנולד, וכמו שאמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(י\"ב א')</small>, \"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור\", ולכן איך שייך לאנשים אחרים להתבייש על שהם לא הגיעו למדריגת משה רבינו. אולם כל אחד היה יכול להיות כיהושע, אלא שרק יהושע השתדל לשרת את משה רבינו ולסדר את הספסלים בבית מדרשו, ובזה באמת יש להתבייש, שהרי הם היו יכולים להגיע למדריגת יהושע, ורק מחמת עצלות לא הגיעו לאותה מדריגה. ולכן כשראו שפני יהושע היה כפני לבנה התביישו ואמרו \"אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה\", שהרי גם הם היו יכולים להיות כפני לבנה.",
+                "ונראה שבזה מבואר ג\"כ למה רק הזקנים אמרו כן, שהרי הזקנים ידעו היטב שגם הם היו יכולים להיות כיהושע אלא שהם לא ניצלו את ההזדמנות, ולכן הם התביישו מזה מאד עד שאמרו \"אוי לאותה בושה וכו'\".",
+                "מכל זה יש ללמוד שזכות גדולה היא לסדר את בית המדרש כדי שהלומדים יוכלו ללמוד ברווח, ולכן לכל הפחות כל אחד יזהר להחזיר את הספרים אחרי השימוש, ואל יהיה דבר זה קל בעיניו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת מטות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ט – זה לעומת זה עשה האלקים</strong></big>",
+                "<b>א) השייכות בין מיתת בלעם הרשע ומיתת משה רבינו</b>",
+                "וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך <small>(מטות ל\"א, א'-ב')</small>. מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכמו שכתב רש\"י <small>(בפסוק ג')</small>, \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\".",
+                "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר; ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב <small>(פסוקים ז'-ח')</small>. מפסוקים אלו מבואר שחלק ממלחמת מדין היה ההריגה של בלעם הרשע.",
+                "מכל זה נראה להסיק שמיתת משה רבינו היתה תלויה במיתת בלעם הרשע, שהרי הקב\"ה גילה שמיתת משה תלויה במלחמת מדין, וחלק ממלחמה זו היה הריגת בלעם הרשע. וצריך ביאור בטעמו של דבר.",
+                "<b>ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם מה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה\" <small>(וזאת הברכה ל\"ד, י')</small>, דאיתא בספרי <small>(פ' וזאת הברכה פיסקא שנ\"ז אות י')</small>, \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה זה בלעם בן בעור\".",
+                "ונראה שדבר זה מיוסד על מה שכתוב, \"גם את זה לעומת זה עשה האלקים\" <small>(קהלת ז', י\"ד)</small>, ואיתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו א')</small>, \"מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', אמר לו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו וכו', ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם וכו'\". ומבואר מזה שכל מה שיש בעולם צריך להימצא בשני צדדים, בצד הקדושה ובצד הטומאה. ונמצא שהיחס בין משה רבינו ובלעם הרשע היה בגדר \"זה לעומת זה\", שבאותה מדריגה של נבואה היה משה רבינו בצד הקדושה ובלעם הרשע היה בצד הטומאה.",
+                "ולפ\"ז לא שייך למשה רבינו להיות נעדר מן העולם רק אם גם בלעם הרשע יעדר מן העולם, ומטעם זה היתה מיתת משה רבינו תלויה במיתת בלעם הרשע, וכדי שמשה רבינו ימות צריך מתחילה שבלעם הרשע ימות.",
+                "<b>ג) נבואה וביטול יצר הרע של עבודה זרה</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד גם מדברי הגר\"א, דאיתא בסדר עולם <small>(פרק ל')</small>, \"'ועמד מלך גבור וגו', וכעמדו תשבר וגו'' <small>(דניאל י\"א, ג'-ד')</small>, הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י\"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש\", וכתב שם הגר\"א בביאורו לסדר עולם, \"עד כאן היו הנביאים, פי' משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה\".",
+                "וכוונת הגר\"א היא להא דאיתא ביומא <small>(ס\"ט ב')</small> ובסנהדרין <small>(ס\"ד א')</small>, \"'ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול' <small>(נחמיה ט', ד')</small>, מאי אמור, אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, בייא בייא <small>(לשון זעקה וקובלנא, רש\"י)</small>, היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן <small>(מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודה זרה, רש\"י)</small>, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת <small>(כלומר, מסכים אני עמכם, רש\"י)</small>, וכו', מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו'\". ומבואר מדברי הגמ' שבזמן תחילת בית שני ביקשו רחמים שיתבטל היצר הרע של עבודה זרה, ומן השמים הסכימו להם.",
+                "ועל זה העיר הגר\"א שגם ביטול הנבואה היה באותו זמן, והגר\"א הוסיף עוד לומר שביטול היצר הרע של עבודה זרה היה הסיבה לביטול נבואה. והיינו כמו שנתבאר שהעולם מיוסד באופן של \"זה לעומת זה\", ועבודה זרה ונבואה הם גם כן ביחס של \"זה לעומת זה\", ולכן ביטול היצר הרע של ע\"ז גרם לביטול הנבואה.",
+                "אך דבר זה צריך ביאור, מה השייכות בין היצר הרע שמפתה את האדם להשתחוות לעצים ואבנים שהוא לכאורה שטות והבל ובין נבואה שהיא הגילוי של הקב\"ה לבני אדם?",
+                "<b>ד) עבודה זרה היתה פועלת</b>",
+                "אבל התשובה לזה היא, שבאמת עבודה זרה לא היתה שטות והבל, ובאמת אותם שהיו עובדים לעבודה זרה קיבלו השפעות טובות מחמת עבודתם. דבר זה הוא כמעט מפורש בספר ירמיה <small>(מ\"ז, ט\"ו-י\"ח)</small>, \"ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר; הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו\". מפסוקים אלו מבואר להדיא שהם קיבלו השפעה של לחם וטובה רק בזמן שהקריבו קרבנות לעבודה זרה, ובזמן שהיו חדלים מלהקריב את הקרבנות לא קיבלו השפעות אלו.",
+                "וכן מהגמ' בסנהדרין מוכח שעבודה זרה לא היתה שטות והבל, דאיתא שם <small>(ק\"ב ב')</small>, \"רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין <small>(נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד, רש\"י)</small>, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן <small>(כלומר וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך, רש\"י)</small>, מהיכא בעית למישרא המוציא <small>(אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא, רש\"י)</small> וכו', אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים, אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי <small>(היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט, רש\"י)</small>, למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא <small>(נתחיל לדרוש ברבותינו, ולא אמר בחבירינו, רש\"י)</small>\". ולמדנו מדברי הגמ' שמתחילה חשב רב אשי שכיון שמנשה המלך עבד לעבודה זרה לא היה חכם כל כך, אך מנשה הופיע לרב אשי בחלום והוכיח לו שחכם גדול היה, ואעפ\"כ עבד לעבודה זרה, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שעבודה זרה לא היתה שטות והבל כיון שאפילו חכמים גדולים עבדו לע\"ז.",
+                "ובזה מבואר היטב מה שנתבאר לעיל שעבודה זרה ונבואה הם בגדר זה לעומת זה, שעבודה זרה היא הדביקות לכחות הטומאה שיש בעולם, ונבואה היא דביקות לכחות של קדושה וטהרה שישנן בעולם, וממילא המדריגה של היצר הרע של עבודה זרה בעולם צריכה להיות ביחס של \"זה לעומת זה\" עם נבואה, ולכן כשהרגו את היצר הרע של עבודה זרה נתבטלה הנבואה וכדברי הגר\"א."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שופטים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע' – השפעת המעשים</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על חטאו של שאול</b>",
+                "בסוף פרשת שופטים <small>(בפרק כ\"א)</small> אנו קוראים בפרשת עגלה ערופה שאם נמצא אדם שנהרג בין שתי עיירות אז זקני הסנהדרין הגדול באים מלשכת הגזית כדי למדוד איזו עיר היא הקרובה, ואז העיר הקרובה אל המת צריכה להביא עגלה אל נחל איתן ועורפים שם את העגלה וזקני העיר רוחצים את ידיהם ואומרים \"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו\". מפרשה זו אנו למדים את החשיבות של החיים, שהרי עורפים את העגלה לכפר על ההריגה אע\"פ שבני העיר הקרובה לא היו אחראים בהריגתו.",
+                "ואיתא במס' יומא <small>(כ\"ב ב')</small>, \"'וירב בנחל' <small>(שמואל א' ט\"ו, ה')</small>, אמר רבי מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק' <small>(שמואל א' ט\"ו, ג')</small>, אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' <small>(קהלת ז', ט\"ז)</small>\". הרי ששאול המלך למד מפרשה זו של עגלה ערופה לחוס על החיים, ולכן לא הכרית את עמלק לגמרי ועבר בזה על מצות הקב\"ה שצוה לו להכרית את עמלק.",
+                "והדברים תמוהים, והלא הקב\"ה בעצמו הגיד לו בפירוש [ע\"י שמואל הנביא] להכרית את עמלק, וכמו שכתוב, \"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור\" <small>(שמואל א' ט\"ו, ג')</small>, וא\"כ איך שייך לדרוש קל וחומר כנגד צווי מפורש מאת הקב\"ה בעצמו?",
+                "<b>ב) תמיהה על סדר הפרשיות</b>",
+                "לפני שנבוא ליישב קושיא זו, יש להקדים קושיא אחרת, שיש להעיר על סדר הפרשיות בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשת כי תצא, שהרי התורה כתבה מתחילה שלש פרשיות בענין מלחמה, ואז כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה, ואז כתבה עוד פרשה המדברת בענין מלחמה, שבתחילת פרק כ' מובאת הפרשה של משוח מלחמה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של קריאת שלום בשעת מלחמה, ובפסוק י\"ט מתחלת הפרשה של השחתת האילנות בשעת מלחמה. ואז בפרק כ\"א מובאת הפרשה של עגלה ערופה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של אשת יפת תואר [בתחילת פרשת כי תצא] שהוא ג\"כ בענין של מלחמה [וכמו שכתוב \"כי תצא למלחמה\"]. הרי שלפני פרשת עגלה ערופה יש שלש פרשיות בענין מלחמה, ואחריה יש עוד פרשה בענין מלחמה.",
+                "ולכן יש לתמוה, למה כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפרשיות המדברות בענין מלחמה? והלא עגלה ערופה אינה שייכת כלל לענין של מלחמה!",
+                "<b>ג) מלחמה עלולה לגרום זלזול בחשיבות החיים</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שידוע ש\"האדם נפעל לפי פעולותיו\" <small>(לשון החינוך במצוה צ\"ט)</small>, ולכן כל מה שהאדם עושה בחייו – בין לטוב בין לרע – משפיע עליו. ולכן אם האדם מרבה לעשות מעשים של חסד אז הוא מתרגל במעשי חסד וזה גורם לו לעשות מעשים נוספים של חסד. ולהיפך, אם הוא עושה מעשי אכזריות, אז הוא מתרגל להיות אכזרי, ואז קל הוא לו לעשות מעשים של אכזריות.",
+                "והנה מי שלוחם במלחמה והורג אנשים הוא מתרגל בהריגה, ואע\"פ שהריגה במלחמה מותרת, מכל מקום האדם על כרחו נפעל לפי פעולותיו, וממילא החיים אינם חשובים בעיניו כמו שהיה לפני המלחמה. ודבר זה הוא רע מאד, שבקל יוכל לבוא לידי שפיכות דמים.",
+                "ונראה שהסדר של עגלה ערופה היא הרפואה לזה, שבזה הוא עושה להיפך לגמרי, שכל הסדר של עגלה ערופה צועק שחשיבות החיים של איש אחד אין לו שיעור, שהרי בשביל הריגת איש אחד יוצאים זקני הסנהדרין מלשכת הגזית אך ורק כדי לברר איזו עיר היא קרובה, ואז זקני אותה עיר צריכים לנסוע לנחל איתן ולעשות שם את כל הטקס של עגלה ערופה, וכו'. וכל זה מחדיר בתוך האדם את החשיבות של החיים, ובזה הוא נפעל להיפך מכפי שהיה נפעל בשעת המלחמה.",
+                "ויש לומר שמטעם זה כתבה התורה את הפרשה של עגלה ערופה בתוך הפרשיות של מלחמה, שהרי עגלה ערופה היא הרפואה לתוצאות הרעות של עסק במלחמה, שמלחמה משפיע על האדם לזלזל בחיים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להעריך את החיים, ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא, ו\"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא\" <small>(סנהדרין ל\"ז א')</small>.",
+                "<b>ד) ביאור הקל וחומר מעגלה ערופה</b>",
+                "ולפי זה מובן היטב הקל וחומר שעשה שאול המלך מעגלה ערופה, שמעגלה ערופה אנו למדים שצריכים לפעול כנגד הפעולות של המלחמה, שמלחמה משפיע על האדם להיות אכזרי ולזלזל בשפיכות דמים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להיפך, להחשיב ולהעריך את החיים ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא.",
+                "מטעם זה היה שאול המלך ירא שאם בני ישראל יכלה את עמלק לגמרי אז מעשה זה ישפיע עליהם לזלזל בשפיכות דמים, לכן צוה שאול המלך שלא לאבדם לגמרי כדי להשריש בלבם מדת החמלה והרחמנות. והקב\"ה השיב לו, \"אל תהי צדיק הרבה\" כמבואר בגמ'.",
+                "אבל עדיין צריך ביאור, שלפי זה למה באמת צוה הקב\"ה לישראל להכרית את עמלק? והלא זה ישחית את לבות בני ישראל, ששפיכות דמים תהיה קל בעיניהם!",
+                "<b>ה) פנימיות המצוות</b>",
+                "ונראה ליישב, שיש שני חלקים בכל מצוה, שיש צד הגשמי של המצוה, ויש ג\"כ צד רוחני של המצוה. הצד הגשמי הוא המראה החיצוני של המצוה, שהמצוות מזכירים אותנו להבין ענינים שונים, וכגון מצות קריאת שמע שתכליתה שנזכור את הלימודים שבפרשת שמע, וכגון מצות סוכה שמזכירה אותנו את החסד שעשה עמנו הקב\"ה כשיצאנו ממצרים. אבל הצד הרוחני של המצוה הוא מה שהמצוה משפיעה על נשמתו של האדם באופנים שאינם מובנים לנו.",
+                "יסוד זה מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' בבא מציעא <small>(ס\"א ב')</small>, \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי וכו' שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". והנה איתא במס' סוטה <small>(י\"ז א')</small>, \"מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד\". ומבואר מזה שצבע התכלת מחדיר בנו יראת שמים מפני שהוא מזכיר לנו את כסא הכבוד. והנה גם קלא אילן הוא אותו צבע של תכלת, ואם נטיל קלא אילן בטלית גם בזה נזכור את כסא הכבוד כמו בתכלת, וא\"כ למה החמירה התורה כל כך במי שמטיל קלא אילן בבגדו עד שאומר הקב\"ה \"אני הוא שעתיד ליפרע\"?",
+                "ונראה שמבואר מזה שאע\"פ שבצד הגשמי של המצוה אין חילוק בין קלא אילן ותכלת, מכל מקום בצד הרוחני של המצוה יש הבדל גדול ביניהם, שתכלת אמיתי משפיע על נשמתו של האדם בגלל הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה, אבל קלא אילן אינו פועל על נשמתו כלל כיון שאין בו שום מצוה. ומטעם זה מי שמטיל קלא אילן במקום תכלת עתיד ליתן את הדין כיון שהוא מונע מהלובשים את כח הרוחני של המצוה.",
+                "ונראה שזהו הביאור בפסוק, \"תורת ה' תמימה משיבת נפש\" <small>(תהלים י\"ט, ח')</small>, ש\"תמימה\" הוא מלשון שלימות, ולכן כוונת הפסוק היא שרק אם המצוה מתקיימת בשלימות בכל פרטי ההלכה אז היא יכולה להיות \"משיבת נפש\" דהיינו להשפיע על נשמתו, שהכח הרוחני הטמון במצוה פועלת רק אם המצוה נעשית כהלכתה.",
+                "ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך מ\"מ אנו יודעים כמה כחות טמונות בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.",
+                "<b>ו) הצווי של הקב\"ה השפיע עליהם להגן מהשפעת המלחמה</b>",
+                "ולפי זה יש לומר שמכיון שהקב\"ה צוה שיכריתו את עמלק והיתה מלחמת מצוה, א\"כ הכח הרוחני שבמצוה יגן עליהם שלא יוזקו מחמת המצוה, וכל מה שנתבאר שמלחמה יכולה להשפיע על האדם להיות רוצח זה הוא רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה אין שום חשש. וזו היתה טעותו של שאול, שהוא חשב שגם במלחמת מצוה יש חשש שיפעלו כפי פעולותיהם להיות רוצחים, ולכן למד מעגלה ערופה שצריכים להזהר שלא יושפעו מהמלחמה, אבל האמת היא שבמלחמת מצוה אין שום חשש מחמת הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת כי תצא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע\"א – בן סורר ומורה</strong></big>",
+                "<b>א) וכל ישראל ישמעו וייראו</b>",
+                "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם; ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו; ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקלנו זולל וסובא; ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח-כ\"א)</small>.",
+                "והנה ממה שכתוב בסוף הפרשה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\" [ופירש רש\"י, \"מכאן שצריך הכרזה בב\"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה\"] מוכח שהתורה רצתה שנלמוד ממה שאירע לבן סורר ומורה, ולכן אם ב\"ד הרגו את הבן סורר ומורה, אז כל ישראל צריכים לשמוע ולקחת מוסר השכל.",
+                "אלא שיש לתמוה על זה מהא דאיתא בסנהדרין <small>(ע\"א א')</small>, \"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר\". ולמדנו מדברי הגמ' שפרשת בן סורר ומורה נכתבה בתורה רק כדי שנלמוד את הפרשה, ולעולם לא יארע הריגת בן סורר ומורה בבית דין, וא\"כ לאיזה צורך כתבה התורה שכל ישראל ישמעו את ההריגה בבית דין וייראו, והלא לעולם לא יהיה וא\"כ לא שייך לצוות להם שישמעו.",
+                "<b>ב) תמיהה בפלוגתת רבי שמעון ורבי יונתן</b>",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור מחלוקת רבי שמעון ורבי יונתן בברייתא בסנהדרין <small>(שם)</small>, \"אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסוקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו\".",
+                "והנה בפשטות יש כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, שרבי שמעון אמר שאי אפשר לפרשת בן סורר ומורה להיות למעשה, שהרי אביו ואמו צריכים להביאו לבית דין, ולא שייך שהוריו יביאוהו לבית דין לסוקלו אם כל מה שעשה היה רק שאכל בשר ויין, אבל רבי יונתן פליג ואמר שהוא יודע בבירור שבן סורר ומורה אירע לכל הפחות פעם אחת, והוא בעצמו ביקר בקברו של אותו בן סורר ומורה.",
+                "אלא שלפי זה למה הוצרך רבי יונתן להגיד שישב על קברו, והלא די היה לו לומר שהוא יודע בבירור שפעם אחת אירע בן סורר ומורה, ומאי איכפת לנו אם ביקר בקברו או לא?",
+                "<b>ג) ראייה לאחור קלה יותר מראיית הנולד</b>",
+                "ונראה לומר בזה על פי מה שיש מפרשים שבאמת אין כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, ורבי יונתן מודה שבן סורר ומורה שנסקל בבית דין לא היה ולא עתיד להיות, ורבי יונתן מיירי בבנים סוררים שלא הובאו לבית דין, וכוונת רבי יונתן היא שהטבע של ההורים הוא לכסות את פשעי בניהם, ולכן אף אם הבן מתחיל לעסוק בעבירות, ההורים יעלימו עיניהם ממעשיו, והבן ילך ויתדרדר. ומתי יבינו ההורים שהבן הוא במצב רע, כשכבר נהרג על ידי מעשיו הרעים [לסטיות, שפיכות דמים, וכדומה], ואז יוכלו ההורים לראות לאחור, ויבינו שכל זה התחיל כשכבר היה נער, אלא שהם לא עשו מה שביכולתם לעזור לו מכיון שבאותה שעה העלימו את עיניהם מתעלוליו. וזהו שאמר רבי יונתן ש\"אני ראיתיו וישבתי על קברו\", שרוצה לומר שאחר שהוא כבר בקבר אז יכולים לראות שכל זה התחיל לפני כמה שנים.",
+                "ונראה שזהו מה שאמרה התורה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\", שכשאנו רואים מי שמת כרשע אז נוכל לראות לאחור ונבין שכל זה התחיל לפני כמה שנים כשהתחיל לעסוק בעבירות קלות כשהיה נער, ואז הכל צריכים לקחת מוסר השכל מזה וללמוד שמה שהאדם עושה בנערותו הוא שורש למה שיארע הרבה שנים לאחר מכאן, ואם האדם נכשל בעבירות \"קטנות\" כשהוא נער אז העבירות מתגברות במשך השנים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ב – הכרת הטוב (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) עמון ומואב נענשו על שהם כפויי טובה</b>",
+                "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם; על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך <small>(כי תצא כ\"ג, ד'-ה')</small>.",
+                "כתב הרמב\"ן, \"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו וכו'\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ן שהאיסור של עמוני ומואבי הוא על שם שהם כפויי טובה, שהם קיבלו טובה מאברהם אבינו, והיה להם להכיר טובה זו לישראל, ואדרבה, הם שלמו רעה תחת טובה.",
+                "ודבר זה צריך ביאור, למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כזה רק בשביל שהם כפויי טובה? והלא לכאורה כפיית הטוב אינה מן החמורות!",
+                "<b>ב) כפויי טובה בני כפויי טובה</b>",
+                "ועל דרך זה יש להעיר על דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(ה' א'-ה' ב')</small>, \"'מי יתן והיה לבבם זה להם' <small>(ואתחנן ה', כ\"ו)</small>, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה <small>(אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, רש\"י)</small>, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה <small>(לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, תוס')</small>, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' <small>(חוקת כ\"א, ה')</small>, בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' <small>(לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר, רש\"י) (בראשית ג', י\"ב)</small>\". אנו למדים מדברי הגמ' שמשה רבינו האשים את בני ישראל על שהם כפויי טובה, ועוד הוסיף בזה שמדה רעה זו מושרשת בקרבם מאדם הראשון שגם הוא היה כפוי טובה. ומבואר מדברי הגמ' עד כמה חמורה היא הענין של הכרת הטוב. אלא שגם כאן יש לתמוה, למה חמורה מדה זו כל כך?",
+                "<b>ג) אפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' בעירובין <small>(ק' ב')</small>, \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה\". למדנו מהגמ' דבר נפלא, שאפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה. ונראה שזה נכלל במה שאמרו חז\"ל <small>(זוה\"ק פרשת תרומה דף קס\"א ב')</small>, \"אסתכל באורייתא וברא עלמא\", שהעולם הוא בבואה של התורה, ולכן אם אנו מוצאים מדות טובות בבריאה עצמה, אנו צריכים ללמוד מזה.",
+                "ויש ללמוד מזה שאפשר להבין את יסודות התורה מהבריאה עצמה, וממילא מי שיש לו לב להבין ועינים לראות יוכל להסתכל בבריאה וללמוד מה הן המדות שהן חמורות. אלא שחטאינו מעוורים את עינינו, ואין אנו יכולים ללמוד מהבריאה, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, \"אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים\" <small>(קהלת ז', כ\"ט)</small>, שהאדם בטבעו הוא ישר ונקי, אלא שחטאינו קלקלו אותנו.",
+                "ונראה שמטעם זה אין אנו מבינים את גודל הענין של הכרת הטוב ואת חומר הענין של כפיית הטוב, שאין לנו עינים להסתכל בבריאה ולדעת איזה מדה היא חמורה. ולכן אנו תמהים למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כל כך רק בשביל שהם היו כפויי טובה, שהרי אין לנו את היכולת להבין.",
+                "<b>ד) מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי</b>",
+                "ונראה שזהו הביאור במה שאמרו חז\"ל בתנא דבי אליהו רבה <small>(פרק כ\"ה)</small>, \"שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב\", שלכאורה אי אפשר לתבוע שנהיה גדולים כמו האבות הקדושים, וא\"כ איך שייך שהאדם יבקש להיות כמותם.",
+                "ולכן נראה שכוונתם לומר שכמו שהאבות הסתכלו בבריאה ולמדו את יסודות התורה מהבריאה [שהרי הם חיו קודם מתן תורה], א\"כ גם אנו שואפים להיות במדריגה שנוכל להבין את הלימודים של הבריאה, אבל אין כוונתם לומר שנהיה באותה מדריגה ממש כמו האבות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>חודש אלול וימים נוראים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע\"ג – תשובה וחודש אלול</strong></big>",
+                "<b>א) סגולת הזמן של חודש אלול</b>",
+                "חודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה. בדורות שעברו הכירו את סגולת החודש והיו מתחזקים בלימוד התורה ובאמירת תהלים, מיעטו בדיבורם, והיתה ניכרת על פניהם אימת הדין. ידוע שרבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג היה לו תענית דיבור מראש חודש אלול עד יום הכפורים, והיה סוגר את עצמו בחדר והיה עוסק רק בתורה ותפלה. וכעין זה כתב השל\"ה הק' <small>(מס' ראש השנה פרק נר מצוה)</small>, \"כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחוייב לבער החמץ, הוא החמץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהיה מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפילו במשהו\". והגאון בעל הנודע ביהודה מרוב אימת הדין מיעט בכתיבת תשובות בימים אלו, וכמו שכתב בשו\"ת נוב\"י <small>(מהד\"ת חו\"מ סי' כ\"ה)</small>, \"מכתבו קבלתי, ויען בימים האדירים הנוראים ועול הציבור עלי ביותר וגם שערי דמעה אינם ננעלות וראשי כבד עלי לכן לא עיינתי בשאלות הבאים כי אם בדברים הנחוצים ביותר\".",
+                "בפרקי דרבי אליעזר מבואר שמעלת חודש אלול היא שאז נתרצה הקב\"ה אחר שחטאו בעגל וצוה למשה רבינו לעלות להר סיני לקבל את הלוחות השניות, דאיתא שם <small>(בפרק מ\"ו)</small>, \"ובי\"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל וכו', ובראש חודש אלול אמר הקב\"ה למשה עלה אלי ההרה [לקבל לוחות שניות] והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה [ומשה רבינו שהה שם בהר סיני עד יוה\"כ שאז היתה גמר הכפרה וקיבל את הלוחות השניות] והקב\"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר <small>(תהלים מ\"ז ו')</small> 'עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה\". למדנו מדברי חז\"ל שתקיעת שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה היא זכר לריצוי שזכו כלל ישראל אחרי שחטאו בעגל, ותקיעות המתחילות בראש חודש אלול צריכות לעורר אותנו להשתדל לזכות עוד פעם לאותו ריצוי.",
+                "כעין זה מבואר בתנא דבי אליהו <small>(תדב\"א זוטא סוף פרק ד')</small>, \"ארבעים ימים האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום יום תענית, יום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע, ולמחרת השכימו ועלו לפני הר סיני, הן בוכין לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה אותה בכייה למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהן, ובישרה אותן רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר להן, בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי, שתהא לכם בכייה זו בכיית שמחה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות\". מבואר מהתנא דבי אליהו שמה שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה הוא משום שכלל ישראל זכו לסליחה וכפרה מחטא העגל בשעה שחזר משה רבינו מהר סיני בעשירי בתשרי.",
+                "ונמצא שמראש חודש אלול ועד יום הכפורים הוא זמן של קורבה להקב\"ה וזמן סליחה וכפרה, וכל זה נקבע מפני שבאותו זמן זכו בני ישראל לריצוי וסליחה וכפרה אחרי חטא העגל. וכן מבואר ממה שהקדמונים <small>(עי' אבודרהם סדר תפלת ראש השנה בסוד\"ה גרסינן בפ\"ק דראש השנה)</small> נתנו סימן לחודש אלול בפסוק \"אני לדודי ודודי לי\" <small>(שה\"ש ו', ג')</small> שהוא ראשי תיבות \"אלול\".",
+                "ונמצא שעבודת חודש אלול כוללת שתי בחינות, האחד כדי לקבל הסגולה המיוחדת של החודש, ועוד כדי שהאדם יכין את עצמו בשביל ראש השנה. ממילא צריכים אנו להבין מה היא המהות של ראש השנה כדי שנהיו יכולים להכין את עצמנו.",
+                "<b>ב) ביאור מנהג בני אשכנז שאין מתחילים לומר סליחות בר\"ח אלול</b>",
+                "כתב השו\"ע <small>(באו\"ח תקפ\"א סעיף א')</small>, \"נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים\". והרמ\"א כתב, \"ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו', ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה\".",
+                "ומנהג בני אשכנז צריך ביאור, שכבר נתבאר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה וקורבה להקב\"ה, וא\"כ למה אין מתחילים לומר סליחות מיד בראש חודש אלול?",
+                "ונראה לבאר, דהנה איתא במשנה במס' ברכות <small>(ל' ב')</small>, \"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש; חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\". והביאור בזה הוא, שכדי להגיע למדרגה של \"מתפלל\" צריך לזה הכנה גדולה.",
+                "ונראה שמטעם זה אין מתחילים בסליחות בראש חודש אלול, שהרי תפילה צריכה הכנה, ולכן אי אפשר להתחיל אמירת הסליחות לפני שמכינים את עצמנו לזה, וכיון שבני אדם מתחילים להכין את עצמם לתשובה ותפילה בראש חודש אלול, ממילא לא שייך להתחיל בסליחות באותו זמן כיון שעדיין לא הכינו את עצמם במדה מספקת. אבל לאחר שלש שבועות של הכנה בחודש אלול, אז כבר אנו מוכנים להתחיל באמירת הסליחות.",
+                "מכל זה מבואר שההכנה מראש חודש אלול היא נחוצה מאד, שרק ע\"י הכנה ראויה אפשר להגיע למדרגת \"מתפלל\" ולומר סליחות כהוגן.",
+                "<b>ג) תשובה היא קלה אלא שצריך להתעורר לתשובה</b>",
+                "והנה מאחר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה, ממילא תשובה היא קלה יותר בחודש אלול. ובאמת תשובה היא קלה בכל השנה, שהרי כתוב <small>(בפרשת נצבים ל', י\"א-י\"ד)</small> \"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו\". ומבואר ש\"המצוה הזאת\" היא קלה והיא קרובה אלינו מאד. והרמב\"ן <small>(שם)</small> ביאר ש\"המצוה הזאת\" היא תשובה, שכתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום\".",
+                "וקשה טובא, שאם תשובה היא קלה בכל השנה ובפרט בחודש אלול, א\"כ למה נמנעים בני אדם מלעשות תשובה? ואם תשאל אותם, בודאי ישיבו שתשובה היא קשה מאד, והאמת הוא להיפך שתשובה היא קלה מאד לעשותה!",
+                "ונראה, שאע\"פ שתשובה היא קלה, מכל מקום לא שייך לשוב בתשובה בלי התעוררות לתשובה, שהרי רק אם האדם חושב על חובתו בעולמו אז יתעורר לתשובה, אבל אם הולך אחר מדת ההרגל ועושה הכל כמצות אנשים מלומדה, לא יעשה תשובה כלל. וכן מבואר מדברי רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות ט\"ו)</small> שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>\". למדנו מדברי רבינו יונה שהאדם צריך לערוך מחשבות להתבונן ביראת ה' כדי להוציא את עצמו ממצב של מצות אנשים מלומדה, ובדרך כלל לא יתבונן האדם על כל זה רק אם יתעורר לזה מחמת איזה התעוררות.",
+                "<b>ד) הכח של הרהור תשובה</b>",
+                "ובאמת, אפילו התעוררות קטנה של תשובה יכולה להביא את האדם לעשות תשובה. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם שכתב בהל' אישות <small>(פ\"ח ה\"ה)</small>, \"<small>(המקדש את האשה ואמר)</small> על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו\". והלחם משנה שם תמה שאם יש צד לומר שמא הרהר תשובה בלבו א\"כ מי שמקדש לפני עדים שהם פסולי עדות ג\"כ ניחוש שמא העדים הרהרו תשובה בלבם ותהא האשה מקודשת מספק. ותירץ הלחם משנה, \"דהכא אומר בפנינו ע\"מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו\". ולמדנו מזה שכיון שהוציא בפיו שהוא צדיק יש אפשרות שהדיבור הזה גרם להרהור תשובה, ואפשר שההרהור תשובה גרם לתשובה גמורה עד כדי כך שמי שהיה רשע גמור יש לחשוש שמא עכשיו הוא כבר בגדר צדיק! הרי שאפילו התעוררות קטנה יכולה להביא את האדם לתשובה!",
+                "ויש ללמוד יסוד זה גם ממעשה של יקום איש צרורות, דהנה איתא בבראשית רבה <small>(פרשת תולדות פרשה ס\"ה סי' כ\"ב)</small>, \"ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטבלא <small>(הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו ר' יוסי בן יועזר)</small>, א\"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך <small>(ראה הסוס שהרכיבני עליו אדוני וראה סוסך שהרכיבך עליו אדונך)</small>, א\"ל אם כך למכעיסיו ק\"ו לעושי רצונו, א\"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה, הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן\". ממעשה זה מבואר שאע\"פ שיקום איש צרורות היה מחלל שבת בפרהסיא מכל מקום כיון ששמע דברי דודו רבי יוסי בן יועזר מיד התעורר לתשובה גמורה. מזה מוכח עד היכן מגיע הכח של התעוררות קטנה של תשובה!",
+                "<b>ה) שמחת התשובה</b>",
+                "והנה אם האדם זוכה להתעוררות תשובה, צריך להודות ולהלל להקב\"ה שהטיב עמו שהתעורר לתשובה.",
+                "ונראה לבאר בזה את הפסוקים בתהלים <small>(נ\"א, א'-ב')</small>, \"למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע\". והנה ממה שכתוב \"מזמור לדוד\" משמע שדוד היה שמח על זה. ויש לתמוה למה היה דוד שמח על מה שחטא בבת שבע, והפסוק היה ראוי לכתוב \"קינה לדוד\"! אלא הביאור בזה הוא שדוד המלך היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה ע\"י תוכחת נתן הנביא.",
+                "ויש בזה מוסר השכל, שהרי חז\"ל אמרו במס' שבת <small>(נ\"ו א')</small> ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", שאע\"פ שבת שבע היתה אשת אוריה מכל מקום לא היתה אשת איש גמורה באותה שעה, שהרי \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\" <small>(כמבואר בגמ' שם)</small>, ונמצא שאע\"פ שלא היה חטא גמור מכל מקום היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה.",
+                "<b>ו) תשובה על ספק חטא</b>",
+                "והנה דוד המלך הכיר שחטא ושב בתשובה אע\"פ שלא היה חטא גמור. ובאמת כשהחטא אינו ברור יש סכנה שהאדם לא יכיר בחטאו, וכמו שכתב הרמ\"א בשלחן ערוך <small>(או\"ח סי' תר\"ג סעיף א')</small>, \"וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת\". וצריך האדם להזהר בזה מאד.",
+                "<b>ז) במקום קדושה טמונה האפשרות לטומאה</b>",
+                "והנה איתא ביבמות <small>(ס\"א א')</small>, \"קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' <small>(יחזקאל ל\"ד, ל\"א)</small> 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם\". מבואר מכאן יסוד גדול, שמאחר שיהודי קרוב לקדושה יותר מנכרי, ממילא כשמסתלק הקדושה במיתתו אז כחות הטומאה אוחזים בו יותר מנכרי. לכן, יהודי שמת מטמא טומאת אהל, ואילו נכרי שמת אינו מטמא טומאת אהל. וכן מבואר מאיסור אכילת פיגול, שאיסור אכילת פיגול הוא חיוב כרת, ואילו איסור אכילת נבילה אינו אלא לאו בלבד. והיינו משום שפיגול היה לו אפשרות להיות קרבן, לכן כשנפסל נעשה גרוע יותר מדבר אחר שמעולם לא היה קדוש.",
+                "ונראה, שיסוד זה נוהג גם בענין זמן, לכן כל תקופה של זמן שיש לה אפשרות לעלייה ברוחניות, והאדם אינו מנצל את הזמן כראוי, אז האדם נופל ברוחניות יותר משאר זמנים. וכן אמרו תלמידי הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בשמו שטמטום הלב חזק יותר בחודש אלול משאר ימות השנה. לכן בחודש אלול שהוא זמן של תשובה ועלייה ברוחניות, צריך כל אדם לנצל את הזמן כראוי כדי שלא יפסיד את מדרגתו הרוחנית.",
+                "ואפילו אם אינו מוכן לחזור בתשובה גמורה, מכל מקום יכול לעשות רק את ההתחלה, וכמו שמבואר בויקרא רבה <small>(פרק כ\"ה סי' א')</small>, \"רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים\". מכאן למדנו שהעיקר הוא לעשות דבר קטן כדי להתחיל את התהליך של תשובה, ואפילו אם האדם חושב שקשה לו לחזור בתשובה שלימה.",
+                "ואיתא במס' יבמות <small>(מ\"ח ב')</small>, \"מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן וכו', מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה\". ולמדנו מדברי הגמ' את הגנות של התאחרות, שכשם שגרים נענשו על שהתאחרו להכנס תחת כנפי השכינה, כמו כן אין לנו להתאחר לשוב בתשובה, ובפרט בחודש אלול שהזמן מסוגל לתשובה.",
+                "<b>ח) כל התחלות קשות</b>",
+                "לפעמים האדם מהסס מלעשות תשובה בשביל שהוא קשה בשבילו. אבל באמת רק ההתחלה היא קשה \"שכל התחלות קשות\" <small>(מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה ב' ד\"ה ועתה אם)</small>. וכן אמרו חז\"ל בספרי <small>(ריש פרשת ראה)</small>, \"לפי שנאמר <small>(בפ' נצבים ל', י\"ט)</small> 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב\"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר <small>(שם)</small> 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור, כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה וכו', והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים וסופן לשמוח באחרונה וכו'\". מבואר מהספרי ש\"בחירה בחיים\" באמת היא קשה והוא מלא נסיונות, אלא שהיא קשה רק בההתחלה, וכמו השביל שתחילתו היה מלא קוצים אבל אח\"כ היה כולו מישור.",
+                "<b>ט) בטחון שהקב\"ה יעזרנו בעבודתנו</b>",
+                "ועוד צריך לדעת שהצלחה במלחמת האדם נגד היצר הרע שייכת רק ע\"י בטחון בהקב\"ה. יסוד זה למדנו מדברי התורה בענין מלחמה, שכתוב <small>(שופטים כ', ג')</small>, \"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם\", ופירש רש\"י <small>(ומקורו מדברי המשנה בסוטה דף מ\"ב א')</small>, \"אל ירך לבבכם מצהלות סוסים, אל תיראו מהגפת התריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה\", שהגוים עושים הרבה דברים כדי להפחיד את בני ישראל, והתורה מצווה לנו שכדי לזכות לניצחון במלחמה צריך לבטוח בהקב\"ה ולא לירא מכל הדברים האלו. כמו כן במלחמת האדם נגד היצר הרע, צריך לבטוח בהקב\"ה שיעזרנו, ואין לו לפחוד מכל הדברים שהיצר הרע עושה כדי להפחיד את האדם.",
+                "<b>י) החסד של מחילת עוונות</b>",
+                "ועוד צריך לדעת שמחילת עוונות היא חסד גדול מאת הקב\"ה. יסוד זה מבואר מתוך הפיוט של \"דיינו\" בהגדה של פסח, שמתחילה אנו אומרים \"אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו\", ואח\"כ בעל ההגדה מונה את החסדים שעשה עמנו הקב\"ה כמו קריעת ים סוף, אכילת המן, שבת קודש, ומתן תורה. ובסוף הפיוט אומרים \"ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו\". הרי מבואר שכפרת עוונות הוא החסד הכי גדול, אפילו יותר מיציאת מצרים ומתן תורה.",
+                "וכן מבואר מתוך דברי התפילה בתפילת נעילה, שאנו מתפללים, \"אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים\", שיש להתעורר על השינוי בלשון, שמתחילה אנו אומרים \"יד\" ואח\"כ אומרים \"ימינך\". ונראה לפרש ש\"יד\" הוא יד שמאל ו\"ימינך\" הוא יד ימין, וכוונת התפילה היא שאע\"פ שבדרך כלל הימין מקרבת והשמאל דוחה [וכדאיתא בסוטה <small>(דף מ\"ז א')</small>], מכל מקום אם האדם עושה תשובה הקב\"ה מקרב אותו בין ביד ימין ובין ביד שמאל.",
+                "והנה בודאי צריכים הכנה גדולה כדי לזכות לחסד גדול כמו מחילת עוונות, ולכן בימים אלו אנו צריכים להכין את עצמנו לראש השנה ויום הכפורים.",
+                "<b>יא) ההעזה של בקשת צרכיו בלי עשיית תשובה</b>",
+                "והנה מי שלא עשה תשובה בראש השנה, לא די לו שהפסיד את ההזדמנות הנפלאה של ימי התשובה, אלא שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה. יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים <small>(ק\"ט, ז')</small>, \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ומבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה. ולכן אם אינו חוזר בתשובה בראש השנה שהוא זמן תשובה כל שכן שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה ח\"ו.",
+                "<b>יב) התשובה צריכה להיות אמיתית</b>",
+                "ואפילו אם עושה תשובה צריך להזהר שתשובתו תהיה אמיתית, דהיינו שהוא מחליט בדעתו לשנות את דרכיו באמת, וכמו שכתב הרמב\"ם בהל' תשובה <small>(פרק ב' הל' ב')</small>, \"ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\" [ובפרט שיש אחרונים שסוברים שאם חזר לסורו אחרי כן תשובתו מתבטלת למפרע <small>(עי' לחם משנה שם, ובכוכבי אור מאמר ז')</small>, אלא שיעוין במאירי בחיבור התשובה במאמר א' פרק ט' שמשמע מדבריו שמקיל בדבר].",
+                "<b>יג) אפילו אם תשובתו לא התקבלה בר\"ה אפשר לה להתקבל ביום הכפורים</b>",
+                "וגם אין זה מספיק לעשות תשובה בראש השנה, אלא שצריך להמשיך בעבודת השובה עד יום הכפורים, שמא תשובתו לא התקבלה בראש השנה ותהיה מתקבלת ביום הכפורים, והיינו משום שמדת החסד ביוה\"כ גדולה יותר מבראש השנה, וכתבו הספרים <small>(פנ\"י ר\"ה ט\"ז ב' ד\"ה והנה במאמר, חיי אדם כלל קמ\"ד סעיף ה', ועי' זוה\"ק פ' אחרי מות דף ס\"ז א')</small> שהטעם בזה הוא מפני שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם ע\"י הבית דין של מעלה וממילא אינו מתנהג במדת החסד כל כך כיון שהמקטרגים מעכבים על ידו, משא\"כ ביום הכפורים שהקב\"ה דן בעצמו שאז הוא מתנהג במדת החסד בלי שיעכבו על ידו.",
+                "ונראה שזהו הביאור במשנה בסוף יומא <small>(דף פ\"ה ב')</small>, \"אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים\", ולדברינו כוונת המשנה היא שביום הכפורים הקב\"ה מטהר אותנו בעצמו, ואז אנו יכולים לזכות למדריגה של טהרה שאי אפשר להשיג בשאר ימות השנה, כיון שרק ביום הכפורים הקב\"ה דן אותנו בעצמו בלי הבית דין של מעלה.",
+                "והנה אע\"פ שביום הכפורים אפשר לזכות למדת חסדו של הקב\"ה, אבל מכל מקום הקב\"ה אינו סולח לעוונותינו אא\"כ עושים תשובה, וכמו הדין הנפסק לענין מצות פריקה בבבא מציעא <small>(ל\"ב א')</small> שאם הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, וכמו כן הקב\"ה אומר לנו שהוא מוכן לסלוח לנו אם אנו משתדלים להתקרב אליו ע\"י עבודת התשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ד – שלשה ספרים נפתחים</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת התוס' שהדין בראש השנה הוא על עולם הבא</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה\".",
+                "וכתבו התוס' <small>(בד\"ה ונחתמין לאלתר לחיים)</small>, \"מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים, ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים, ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, דאמרינן בסוף פ\"ק דקדושין <small>(דף ל\"ט ב')</small> מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת, ואי עונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת, וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא\".",
+                "ומבואר מדבריהם שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שצדיקים נחתמין לחיים, והלא לפעמים נגזר על הצדיק מיתה או ייסורין כדי שיתכפר על עוונותיו, ופעמים שנגזר על הרשע חיים טובים כדי שיאכל שכרו בעולם הזה ולא יזכה לעולם הבא. ועל זה תירצו שאין כוונת הגמ' לחיים או מיתה בעולם הזה, אלא לחיים או מיתה בעולם הבא.",
+                "וקשה טובא, שבודאי הדין של ראש השנה הוא בשביל עניני עולם הזה, שמה שייך לדון את האדם בכל שנה על מה שיהיה לאחר מיתתו בעולם הבא. וכן העיר בזה בחי' הריטב\"א <small>(שם)</small> שכתב, \"ואין דנין בו כלל מן הראוי לנפש בעולם הנשמות, שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וכו'\".",
+                "<b>ב) כוונת התוס' שעל ידי הדין של עולם הבא דנים עניני עולם הזה</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי התוס', שבודאי הדין של ראש השנה הוא בעניני עולם הזה, אלא שמתחילה צריך לבאר אם האדם הוא צדיק או רשע, שהרי הדין לגבי צדיק שונה מהדין של רשע, שהצדיק זוכה לסייעתא דשמיא כדי שיזכה לחיי עולם הבא, ואילו ברשע הוא להיפך, שמשתדלים מן השמים שיאכל כל שכרו בעולם הזה כדי שלא יזכה לעולם הבא. ולכן מתחילה דנים על כל אדם בראש השנה מה הוא דינו לגבי עולם הבא, ואז דנים מה יהיה דינו באותה שנה בעולם הזה.",
+                "ולכן אם נפסק על האדם שהוא צדיק לגבי עולם הבא, אז הדין הוא לעזור לו בעבודת ה', ולפעמים יזכה לחיים טובים כדי שיוכל לעבוד את הקב\"ה, ולפעמים יקבל ייסורין כדי שיתכפר לו על עוונותיו, ואם נפסק על האדם שהוא רשע, אז הדין הוא שיפסיד חלקו לעולם הבא, ולכן לפעמים יפסק עליו חיים טובים בעולם הזה כדי שיפסיד את חלקו בעולם הבא.",
+                "<b>ג) \"למענך אלקים חיים\"</b>",
+                "ונראה לומר שעפ\"ז יתבאר מה שאנו מתפללים בעשרת ימי תשובה, \"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים\", שיש להקשות על תפילה זו, שאחרי שמבקשים שנזכה לחיים טובים מה כוונתינו כשאנו מוסיפים ואומרים \"למענך אלקים חיים\".",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאנו מתפללים שהחיים טובים יהיה באופן שהוא סיוע לעבודת ה', והיינו שנזכה להיות נחשבים צדיקים שזוכים לחיים טובים כדי לעזור להם בעבודתם ולא כדי שיפסידו שכרם, ולכן אנו אומרים \"למענך אלקים חיים\", שהחיים טובים יהיו למען ה'."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ה – לזכות בדין ע\"י חסד</strong></big>",
+                "<b>א) הצלה מגזירה רעה ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "בימים הנוראים כל באי עולם עוברים לפני הקב\"ה ועומדים בדין, לכן אנו צריכים לחפש עצה לזכות בדין. והנה חז\"ל גילו לנו שע\"י גמילות חסדים אפשר לזכות בדין, שהרי איתא בראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר <small>(שמואל א' ג', י\"ד)</small> 'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה'; אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה; אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים; רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין\". ומבואר מדברי הגמ' שבזכות גמילות חסדים אפשר לזכות בדין אף באופן שכבר נגזרה עליו גזירה רעה.",
+                "כעין זה יש ללמוד מדברי הגמ' בשבת <small>(קנ\"ו ב')</small>, \"דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי <small>(חוזים בכוכבים, רש\"י)</small> ההוא יומא דעיילה לבי גננא <small>(לחופה לנישואין)</small> טריק לה חיויא ומיתא, הוה דאיגא אמילתא טובא, ההוא יומא שקלתא למכבנתא דצתא בגודא <small>(תחבתה בכותל)</small> איתרמי איתיב בעיניה דחיויא, לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה, אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי לריסתנאי <small>(מנה שלי)</small> דיהבית לי יהבתיה ניהליה, אמר לה מצוה עבדת, נפק רבי עקיבא ודרש 'וצדקה תציל ממות' <small>(משלי י', ב')</small>, <small></small>ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה\". מבואר מדברי הגמ', שאע\"פ שכבר נגזר על בתו של רבי עקיבא שתמות ביום חופתה מכל מקום הצילה את עצמה ממיתה ע\"י שעשתה חסד עם עני.",
+                "<b>ב) החשיבות של מעשה קטן של חסד</b>",
+                "עוד גילו לנו חז\"ל, שאפילו מעשה קטן של חסד, שאין לו שום חשיבות בעינינו, באמת חשיבותו היא למעלה מהשגתינו, וכדאיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ו ב')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח, 'ואל הבקר רץ אברהם' <small>(וירא י\"ח, ז')</small>, 'ורוח נסע מאת ה'' <small>(בהעלותך י\"א, ל\"א)</small>, 'ויקח חמאה וחלב', 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' <small>(בשלח ט\"ז, ד')</small>, 'והוא עומד עליהם תחת העץ', 'הנני עומד לפניך שם על הצור וגו'' <small>(בשלח י\"ז, ו')</small>, 'ואברהם הולך עמם לשלחם', 'וה' הולך לפניהם יומם' <small>(בשלח י\"ג, כ\"א)</small>, 'יוקח נא מעט מים', 'והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם' <small>(בשלח י\"ז, ו')</small>\". ומוכח שכלל ישראל זכו למן וליציאת מים מן הסלע ולעמודי ענן ואש מכח החסד שעשה אברהם אבינו עם השלשה מלאכים שבאו לבקרו.",
+                "ובאמת חז\"ל לימדו אותנו שאין אנו מבינים את החשיבות של מעשה חסד, וכמו שאמרו ברות רבה <small>(פרשה ה' סי' ו')</small>, \"ואילו היה יודע בועז שהקב\"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' <small>(רות ב', י\"ד)</small>, עגלות מפוטמות היה מאכילה\".",
+                "גם היצר הרע משתדל לבטל ממנו מצוה זו. החפץ חיים היה מספר שכשהיה בווילנא פגש בגבאי צדקה של בריסק שהיה מאסף כתפים בווילנא, וכשהיה בבריסק פגש בגבאי צדקה של ווילנא. והחפץ חיים ביאר שהיצר הרע אומר שאם אינו יכול לבטל מהם מצות צדקה לגמרי, לכל הפחות יבטל מהם את קיום הדין של עניי עירך קודמים.",
+                "כתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות נ\"ד)</small>, \"וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר <small>(משלי כ\"ז, ט')</small> 'שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש'\". ולמדנו מדבריו שחיוב גמילות חסדים כולל מה שהוא חושב בדעתו איך הוא יכול לעזור לחבירו. והנה בחורי הישיבה יכולים לגמול חסד ע\"י שלומדים עם בחורים אחרים שאין להם חברותא, או על ידי שעוזרים לבחורים צעירים, וכן יש הרבה הזדמנויות בישיבה לגמול חסד עם אחרים ולהתחזק בבין אדם לחבירו, ועל ידי זה בעזהי\"ת נזכה בדין."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ו – כבני מרון</strong></big>",
+                "<b>א) כחיילות של בית דוד</b>",
+                "כתוב בתורה, \"ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם\" <small>(פינחס כ\"ט, א')</small>. ונמצא שמהותו של היום כפי מה שכתוב בתורה היא שהוא \"יום תרועה\". ובאונקלוס תרגם \"יום יבבא יהא לכון\", דהיינו שהוא יום של בכייה מפני הפחד של יום הדין.",
+                "חז\"ל הוסיפו לגלות לנו אודות מהותו של ראש השנה, וכדאיתא במשנה במס' ראש השנה <small>(ט\"ז א')</small>, \"בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון\".",
+                "והגמ' <small>(בדף י\"ח א')</small> ביארה, \"מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא [ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד, רש\"י], ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון [הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך, רש\"י], רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד [וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה, רש\"י]\".",
+                "נמצא שיש לנו שלשה ביאורים בענין הדין של ראש השנה; א) כמו כבשים שהולכים להמנות בשביל הפרשת מעשר בהמה, ב) כמו מי שהולך במעלות ומורדות בהר משופע, ג) כמו חייל במלחמה. והנה דברי חז\"ל עמוקים הם, וצריכים אנו להתעמק בדבריהם כדי להבין מה הם השלוש חלוקות בדינו של ראש השנה.",
+                "<b>ב) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו</b>",
+                "ונראה לבאר שהחלוקה הראשונה היינו אדם שלא הצליח לשוב בשנים שעברו אבל עכשיו פתאום נפלה בלבו מחשבה של תשובה, והוא כמו כבש שמתחילה היה הולך עם שאר הכבשים אלא שפתאום נבחר להתקדש בקדושת מעשר.",
+                "החלוקה השניה מלמדת אותנו שמצוי הוא שיהיה שינוי במדרגת האדם, שלפעמים מי שנתעלה בשנה שעברה יפול ממדרגתו בשנה הזאת ולפעמים מי שירד בשנה שעברה יתעלה בשנה הזאת, והוא כמו מעלות ומורדות שבהר, שפעמים הוא עולה ופעמים הוא יורד.",
+                "החלוקה השלישית מלמדת אותנו שאפילו מי שהוא במדריגה גובהה צריך לפחוד מיום הדין, שהרי איתא במס' סוטה <small>(מ\"ד ב')</small>, \"שח בין תפילה לתפילה <small>(בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, רש\"י)</small> עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה\". וכעין זה איתא בירושלמי <small>(מובא בהגהות מיימונית הל' תפלה פרק ז' אות ע' ובשאר ראשונים, וליתא בירושלמי לפנינו)</small>, \"המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה\". ומבואר שרק צדיקים גמורים יצאו למלחמה. אולם איתא במס' שבת <small>(נ\"ו א')</small>, \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\". ומוכח מזה שאע\"פ שהחיילים היו צדיקים גמורים מכל מקום היו יראים לנפשם ולכן כתבו גט לנשותיהם כדי שלא ישארו עגונות אם יפלו במלחמה. וצריך לומר, שמדת הדין שולטת במלחמה, ולכן גם צדיק גמור צריך להיות ירא לנפשו שהרי הוא עומד בדין. וזהו ביאור המשל שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם כחיילות של בית דוד, שכל אדם צריך להרגיש כמו החיילים של דוד המלך, שהיו יראים מהדין אע\"פ שהיו צדיקים גמורים.",
+                "ועוד נראה להוכיח שמה שנחשב לפנים משורת הדין לאדם בינוני נחשב כמו עיקר הדין למי שהוא במדריגה גבוהה, דאיתא במס' בבא מציעא <small>(פ\"ג א')</small>, \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי <small>(נושאי משאות, רש\"י)</small> חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי ב', כ')</small> 'למען תלך בדרך טובים' <small>(לפנים משורת הדין, רש\"י)</small>, יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי שם)</small> 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר מזה שאע\"פ שלרוב העולם זה הוא לפנים משורת הדין, אבל למי שהוא במדריגת רבה בר בר חנן נחשב זה כמו עיקר הדין. והנה בני הישיבה שעוסקים כל היום בתורה ובמצוות בודאי נחשבים כמי שהוא במדריגה גבוהה, ונמצא שהדין קשה יותר בשבילם וצריכים הם להכין במדה יתירה בשביל יום הדין.",
+                "<b>ג) זכייה בדין ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "אלא שיש להעיר מהא דאיתא עוד בגמ' שם, \"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולן נסקרין בסקירה אחת\". ונראה לומר שכוונת הגמ' היא, שיש שני דינים בראש השנה, הדין הראשון הוא על מעשה האדם בנוגע להאדם עצמו, שהקב\"ה דן את האדם לראות אם זכויותיו מרובות על חובותיו או לא. אבל הדין השני הוא על מעשה האדם איך הם מתייחסים להציבור, שאם הרבים צריכים לו והוא מטיב להם בצדקה וגמילות חסדים יכול לזכות בדין, אע\"פ שזכויותיו אינן מרובות כל כך.",
+                "<b>ד) דין בראש השנה על ביטול תורה</b>",
+                "והנה אחד מן הדברים שהאדם נידון בהם הוא ביטול תורה, וכדאיתא במס' סנהדרין <small>(ז' א')</small>, \"אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה\". ויעוין שם בתוס' <small>(בד\"ה אלא על דברי תורה)</small> שהקשו שבמס' שבת <small>(בדף ל\"א א')</small> מבואר להיפך, שמתחילה שואלין את האדם אם נשא ונתן באמונה, ורק אח\"כ שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, ע\"ש מה שתירצו.",
+                "ונראה לומר בזה, שתלמוד תורה שונה ממשא ומתן לענין תשובה, שהרי אם נשא ונתן שלא באמונה יכול לתקן את העבירה ע\"י שמחזיר את הממון לבעליו, אבל אם נכשל בביטול תורה אי אפשר לתקן את העבירה, שהרי כל רגע מחוייב בלימוד התורה, ואין כאן שום רגע פנוי שיכול להשלים בו את הזמן שנתבטל מן התורה.",
+                "ולפי זה יש לומר שלענין ביטול תורה דנים את האדם בכל שנה בראש השנה אע\"פ שעדיין לא מת, שהרי העבירה כבר נגמרה ואפשר לדונו מיד, אבל לענין משא ומתן שלא באמונה לא שייך כל כך לדונו בראש השנה אם הוא עדיין חי, שהרי העבירה עדיין לא נגמרה, שעדיין יש לו זמן לתקן ע\"י שיחזיר את הממון לבעליו. ומעתה יש לומר, שהגמ' בסנהדרין מיירי בעולם הזה, שבעולם הזה דנים את האדם תחילה על דברי תורה מאחר שהעבירה כבר נגמרה, אבל הגמ' בשבת מיירי בעולם הבא, שאז לא שייך לתקן שום עבירה, ואז דנים את האדם תחילה אם נשא ונתן באמונה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ז – תכלה שנה וקללותיה</strong></big>",
+                "<b>א) תפקיד התוכחות בפרשיות בחוקותי וכי תבוא</b>",
+                "איתא במס' מגילה <small>(ל\"א ב')</small>, \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה\". וקשה, איך מועלת קריאת התוכחה לבטל את הקללות?",
+                "והנה לפני שנבוא ליישב קושיא זו, צריכים אנו להתבונן במהות התוכחות שבפרשיות בחוקותי וכי תבוא.",
+                "כתב הרמב\"ם <small>(בפירושו למשניות בריש פרק חלק)</small>, \"היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא וכו' אם תעשה המצוות האלה אסייע לך על עשייתם והשלימות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור וכו', הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם, וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשים שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת וכו'' <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ז)</small>, וזהו ענין אמרם ז\"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ם שהברכות האמורות בפרשיות אלו אינן שכר על קיום המצוות, אלא הוא הבטחה שיזכה האדם לסייעתא דשמיא כדי שיוכל לקיים את התורה כהלכתה. וכן הקללות האמורות בפרשיות אלו אינן עונש על עשיית עבירות אלא הוא הודעה שלא יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה', ויקשה עליו לקיים את התורה.",
+                "<b>ב) ביאור למה לא דיברה התורה אודות שכר ועונש בעולם הבא</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה באמת לא ביארה התורה את השכר שיזכה לו אם יקיים את התורה ואת העונש שיארע לו אם לא יקיים את התורה.",
+                "ויעוין באבן עזרא <small>(האזינו ל\"ב, ל\"ט)</small> שעמד בזה וכתב, \"ולפי דעתי, שהתורה ניתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא, ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה\". וכוונתו היא שהשכר בעולם הבא הוא דבר רוחני, ואי אפשר לבני אדם להבינו, ולכן לא דיברה התורה אודות הגמול בעולם הבא כלל. והרמב\"ן כתב <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וכן אמרו חז\"ל <small>(באבות פ\"ד מי\"ז)</small> בענין השכר בעולם הבא ש\"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה\". מבואר שאי אפשר לנו להבין את השכר בעולם הבא.",
+                "והנה אם הברכות והקללות אינן שכר ועונש על קיום או אי-קיום של המצוות, אלא הן רק הודעה שסייעתא דשמיא בעבודת ה' תלויה בקיום המצוות, נמצא שתכלית הברכות והקללות היא לעורר את האדם לקיים את מצות ה'.",
+                "<b>ג) ביאור ההבדל בין התוכחה בפרשת בחקותי והתוכחה בפרשת כי תבוא</b>",
+                "ועדיין צריך ביאור, למה כתבה התורה את הברכות והקללות שתי פעמים? וכי הוצרכה התורה לעורר אותנו לתשובה פעמיים?",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הרמב\"ן, דהנה הרמב\"ן <small>(פרשת בחוקותי כ\"ו, ט\"ז)</small> ביאר שתיאור הקללות בפרשת בחוקותי מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית המקדש הראשון, ותיאור הקללות בפרשת כי תבוא מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית שני. [עיין שם ברמב\"ן שביאר את זה באריכות.]",
+                "לפי זה יש לומר שהתוכחה בפרשת בחוקותי באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמו לחורבן הבית הראשון, והתוכחה בפרשת כי תבוא באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמו לחורבן הבית השני.",
+                "והנה חורבן הבית הראשון היה בשביל ביטול תורה, וכדאיתא בנדרים <small>(דף פ\"א א')</small>, \"דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'' <small>(שם פסוק י\"ב)</small>, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה\". [ואע\"פ שמבואר ביומא <small>(ט' ב')</small> שנחרב בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום אם לא חטאו גם בביטול תורה לא היה הבית נחרב, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב')</small>, \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\".] אבל חורבן הבית השני היה בשביל שנאת חנם, וכמבואר ביומא <small>(ט' ב')</small>.",
+                "ונמצא שקריאת התוכחה בפרשת בחוקותי צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה, וקריאת התוכחה בפרשת כי תבוא צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת שנאת חנם.",
+                "ומעתה דברי הגמ' במגילה מבוארים היטב, שמה שאמרו חז\"ל שיש לקרוא את הקללות שבתורת כהנים קודם שבועות היינו כדי שנשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה לפני שבועות, שהרי שבועות הוא יום מתן תורה, ועוד אמרו שיש לקרוא את הקללות שבפרשת כי תבוא לפני ראש השנה כדי שנתחזק בעניני בין אדם לחבירו ושנאת חנם לפני ראש השנה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ח – כי חדות ה' היא מעוזכם</strong></big>",
+                "<b>א) למה בכו העם כששמעו קריאת התורה של ראש השנה</b>",
+                "כתוב בספר נחמיה <small>(פרק ח', פסוקים ב'-ג')</small>, \"ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחדש השביעי, ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים וגו'\". ומבואר מפסוק זה שעזרא היה קורא בתורה לפני העם בראש השנה, שהרי כתוב בפסוק שזה היה ביום ראשון של החודש השביעי שהוא ראש השנה.",
+                "והפסוק ממשיך שם <small>(בפסוקים ט'-י')</small>, \"ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\".",
+                "ולמדנו מזה שקריאת התורה בראש השנה הביאה את העם לבכייה, ועזרא ונחמיה אמרו להם שאין זה נכון לבכות ביום זה, ולהיפך יש להם לשמוח ביום זה.",
+                "וצריך ביאור, מה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה שגרם להם לבכות כל כך. ועוד יש להקשות, שמכיון שראש השנה הוא יום הדין, א\"כ איך אמרו להם שראש השנה הוא יום של שמחה, והלא כיון שהוא יום הדין איך אפשר לשמוח בראש השנה.",
+                "<b>ב) מקריה\"ת של ר\"ה למדנו שמדת חסד אינה עומדת במקום עבירות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק; ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק; וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו; ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו'; וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה וגו'\" <small>(וירא כ\"א, ט'-י\"ד)</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו שישמעאל היה \"מצחק\" [ומבואר בחז\"ל שהיה עוסק בדברים רעים, עי' רש\"י עה\"ת שם], ובשביל זה גירש אברהם אבינו אותו בקצת לחם ומים. והנה אברהם אבינו היה עמוד החסד כידוע, ובראש השנה אנו סומכים גם על זכותו [וכמבואר בראש השנה <small>(דף ט\"ז א')</small>, \"תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם\", הרי שאנו מזכירים יצחק אבינו עם אברהם אבינו], ואעפ\"כ כבש מדת חסדו ונעשה כאכזרי על בנו. מזה יש ללמוד שמדת החסד אינה מועלת בשביל מי שעבר עבירות כמו שלא הועילה לישמעאל.",
+                "מעתה מובן מאד למה בכו העם כששמעו את קריאת התורה של ראש השנה, שנתייאשו מלזכות למדת חסדו של הקב\"ה מחמת העבירות שהיו בידם.",
+                "אלא שלפ\"ז יש לתמוה שאם בכייתם היתה ראויה ליום הדין של ראש השנה, א\"כ איך אמרו להם עזרא ונחמיה שאין להם לבכות אלא אדרבה יש להם לאכול ולשתות ולשמוח?",
+                "<b>ג) יראת שמים היא סיבה לשמחה</b>",
+                "אלא שקושיא זו מיוסדת על טעות גדולה, שהעולם חושבים שיראת שמים היא סיבה להיות בעצבות, אבל האמת הוא להיפך, שיראת שמים היא סיבה להיות בשמחה על שזכה להיות חלק של עם ה' והקב\"ה נמצא קרוב לו.",
+                "ודוגמא לזה היא מצות מעשר שני, שהנה כתוב, \"ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים וגו', ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך\" <small>(ראה י\"ד, כ\"ג-כ\"ו)</small>. הרי שהתורה מעידה לנו שמצות מעשר שני מביאה ליראת שמים וגם לשמחה. והתוס' ביארו בבבא בתרא <small>(כ\"א א' ד\"ה כי מציון תצא תורה)</small> וז\"ל לפי שהיה רואה קדושה גדולה והכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים ביראת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ\"ל. ומבואר מזה שכשהיה נוסע לירושלים ושוהה שם כדי לאכול מעשר שני שלו היה זוכה להתעלות ביראת שמים על ידי כל מה שראה בירושלים, ואעפ\"כ כתבה התורה \"ושמחת אתה וביתך\", דהיינו שזכייה ביראת שמים היא סיבה לשמחה.",
+                "והנה בודאי אין כוונתנו לומר שיראת שמים היא שמחה של הוללות, שבודאי מי שזוכה ליראת שמים מתנהג בכובד ראש, אלא שעם כל זה יש שמחה מחמת ההתקרבות להקב\"ה, וכמו שכתוב \"וגילו ברעדה\" <small>(תהלים ב', י\"א)</small>.",
+                "<b>ד) ביאור דברי הפסוקים</b>",
+                "ונראה שלפי זה יש לבאר את דברי הפסוקים, שהנה עזרא ונחמיה אמרו להעם \"היום קדוש הוא לה' אלקיכם\", ור\"ל שהיום הוא ראש השנה שהוא יום של התקרבות להקב\"ה, ולכן \"אל תתאבלו ואל תבכו\", שהיום אינו ראוי לבכייה של אבילות, שאע\"פ שהוא יום דין ולכן יש להיות בכובד ראש ויש להכיר את חשיבות העבודה ועומק הדין, אבל מכל מקום הוא זמן של שמחה, שהרי כיון שהוא יום הדין הוא ג\"כ יום של התקרבות להקב\"ה.",
+                "ולבסוף אמרו להם, \"ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\", ור\"ל שיראת שמים אינה סיבה להיות בעצבות וכמו שנתבאר, שהאמת הוא להיפך, שיראת שמים נותנת לאדם חדוה ושמחה בהקב\"ה והיא מבטח ומעוז בשבילו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ט – הכרת החטא</strong></big>",
+                "<b>א) כי כשלת בעונך</b>",
+                "כתוב בספר הושע <small>(י\"ד, ב')</small>, \"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך\". וצריך ביאור, מה כוונת הנביא כשאמר \"כי כשלת בעונך\", שפשוט הוא שהאדם צריך לשוב בתשובה מפני שנכשל בעון.",
+                "ונראה לומר שכוונת הנביא היא שאי אפשר לשוב בתשובה אא\"כ יכיר תחילה שחטא הוא כשלון לאדם, וכל זמן שאינו מכיר את חומר העבירה לא שייך תשובה כלל, ולכן הנביא אמר לבני ישראל שיש להם להכיר שעוונותיהם היא כשלון להם, ולכן יש להם לשוב בתשובה.",
+                "<b>ב) פתחת בתשובה תחילה</b>",
+                "ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש <small>(בראשית רבה פרשה פ\"ד סי' י\"ט)</small>, \"'וישב ראובן אל הבור' <small>(וישב ל\"ז, כ\"ט)</small>, והיכן היה וכו', רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". והקושיא מפורסמת, איך אמר המדרש שראובן היה הראשון שעשה תשובה, והלא אדם וקין כבר עשו תשובה על חטאם.",
+                "ונראה לומר, שהמדרש אמר אודות ראובן ש\"פתחת בתשובה תחילה\", ויש לומר שהכוונה בזה היא שראובן הגיע לתשובה מעצמו, ולכן הוא עשה פתח לתשובה. ולפ\"ז מובן היטב שאדם הראשון וקין לא פתחו בתשובה, דהיינו שלא הגיעו לעשות תשובה מעצמם, שהרי הקב\"ה אמר להם שחטאו, ובודאי הכירו שחטאו. אבל חטאו של ראובן היה דק מאד, שראובן לא חשב שעשה עבירה, וכן חז\"ל אמרו <small>(במס' שבת דף נ\"ה ב')</small> ש\"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\". ולכן, ראובן הוצרך להכיר מעצמו את חטאו, ולכן אמר המדרש שראובן היה הראשון שהגיע לאותה הכרה מעצמו.",
+                "יסוד זה מרומז בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה, שבתחילה אנו אומרים ברכת \"אתה חונן\", ומיד לאחריה אנו אומרים ברכת \"השיבנו אבינו לתורתך\", והיינו משום שבתחילה האדם צריך דעת כדי להכיר את החטא, ורק אח\"כ יש לו אפשרות לשוב בתשובה. גם בתפילת \"אבינו מלכנו\" יש רמז לזה, שאנו אומרים, \"כלה דבר וחרב ורעב ושבי ועון ושמד מבני בריתך\", שאנו מזכירים \"עון\" אצל \"דבר וחרב ורעב וכו'\", להראות שעון הוא כשלון ואסון לאדם כמו חרב ורעב.",
+                "ורבינו יונה <small>(על הרי\"ף בברכות דף א' ב' מדפי הרי\"ף)</small> ביאר לפי זה למה החמירה התורה באשם תלוי שצריך להביא בהמה שהיא שוה ב' סלעים, ואילו לענין חטאת יכול להביא בהמה שאינה שוה כל כך, והיינו משום שקרבן חטאת הוא על הודאי והאדם יש לו הכרת החטא ולכן משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל באשם תלוי שהוא על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.",
+                "וכן מצינו בתנאים ואמוראים שהכירו בעומק החטא ולכן דקדקו מאד בשמירת המצוות כהלכה, וכמו שמצינו ברב הונא <small>(מועד קטן כ\"ה א')</small>, \"יומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא\", דהיינו שיום אחד כשלבש תפילין הכיר שאחת מהרצועות נהפכו, ואע\"פ שזו היא עבירה קלה עד מאד מכל מקום התענה בשביל זה ארבעים יום מפני שהכיר בחומר החטא.",
+                "וכן מצינו במס' תענית <small>(כ\"א א')</small>, שמסופר שם שנחום איש גם זו היה סומא משתי עיניו וגידם בשתי ידיו וקיטע משתי רגליו וכל גופו היה מלא שחין, ודבר זה אירע לו מפני שפעם אחת בא אליו עני וביקש ממנו לפרנסו, ונחום איש גם זו אמר לו להמתין עד שיפרוק מן החמור, ומתוך כך מת העני, ולכן לכפר על חטא זה קיבל עליו נחום איש גם זו כל העונשים הנזכרים לעיל. והנה חטא זה היה דק מאד, שהרי נחום איש גם זו רצה ליתן לו צדקה אלא שביקש ממנו להמתין מעט ולא ידע כלל שימות העני מחמת זה, ואעפ\"כ קיבל עליו עונשים אלו לכפרה, והיינו משום שנחום איש גם זו ידע היטב את חומר העבירה, ולכן אפילו חטא קל כזה צריך כפרה.",
+                "<b>ג) \"אתה יודע רזי עולם\"</b>",
+                "ונראה שזהו הביאור בנוסח הוידוי בתפילות יום הכפורים, שאנו מתפללים \"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי\", שיש להעיר על כפילות הלשון, שמה ההבדל בין ידיעת \"רזי עולם\" ובין ידיעת \"תעלומות סתרי כל חי\".",
+                "אולם לפי מה שנתבאר יש לומר שידיעת רזי עולם היינו הידיעה בחומר העבירה, שאי אפשר לבני אדם להבין את עומק הקלקול של חטא, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. ויש בחינה נוספת, שאי אפשר לאדם לדעת היטב אם האדם מתחרט מן העבירה כל כך עד שלא ישוב לחטא זה, וזו היא ידיעת תעלומות סתרי כל חי, שחרטה היא דבר שנעשית בעומק לבו של האדם והוא נעלם ונסתר בתוכו, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. וענין זה מתבאר מתוך דברי הרמב\"ם בהל' תשובה <small>(פרק ב' הל' ב')</small> שכתב, \"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\".",
+                "<b>ד) הרחק משכן רע</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי המשנה במס' אבות <small>(פ\"א מ\"ז)</small>, \"נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\", שלכאורה דברי המשנה תמוהים הם, שבודאי רשע הוא גרוע משכן רע, וא\"כ למה אמרה המשנה שברשע צריך רק שלא להתחבר עמו, ואילו בשכן רע אמרה המשנה שלא די שאין לו להתחבר עמו, אלא שצריך להרחיק את עצמו ממנו?",
+                "ונראה ליישב את דברי המשנה בהקדם דברי הגמ' בברכות <small>(ח' א')</small>, \"אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע\", הרי שחז\"ל ביארו ש\"שכן רע\" היינו מי שאינו מצטרף עם חביריו בבית הכנסת בשעת התפילה, והנה עבירה זו חמורה היא מאד, וכמו שמובא שם בהמשך הגמ', \"ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו\", אלא שבני אדם אינם מכירים את חומר החטא.",
+                "ובזה מבוארים דברי המשנה באבות, שלאור דברי הגמ' בברכות מה שאמרה המשנה באבות שצריך להתרחק מ\"שכן רע\" היינו שצריך להתרחק ממי שאינו מגיע לבית הכנסת בשעת התפילה, וממילא יש לפרש כוונת המשנה שבודאי הכל מכירים שמעשי הרשע רעים הם מאד, וא\"כ אם רק לא יתחברו עמו לא יושפעו ממעשיו הרעים, שהרי הכל מכירים שמעשיו הם רעים, וא\"כ שפיר אמרה המשנה ש\"אל תתחבר לרשע\", אבל בשכן רע [דהיינו מי שאינו הולך לבית הכנסת] אינו מספיק רק שלא להתחבר עמו, שכיון שבני אדם אינם חושבים שמעשיו הם רעים כל כך, בקל יושפעו ממנו, ולכן אמרה המשנה \"הרחק משכן רע\". וזהו כעין דברי רבינו יונה שביאר שהתורה החמירה באשם תלוי כיון שבני אדם אינם מכירים את החומר של ספק עבירה.",
+                "<b>ה) עבירה היא גם מציאות של טומאה ואעפ\"כ תשובה מועלת</b>",
+                "יש נקודה נוספת בחומר החטא, והיינו שיש שני חלקים בעבירה, האחד שהאדם עבר על מצות קונו, והשני שיש מציאות של טומאה שנוצרת בתוך האדם מחמת העבירה שעשה.",
+                "ולפ\"ז גם לענין עונש יש שני חלקים, שהאדם ראוי להענש מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם צריך להענש גם לנקות את הטומאה שנוצרה בקרבו מחמת טומאת העבירה. ונמצא שכשאדם עושה תשובה, תיקון התשובה הוא ג\"כ בשני ענינים אלו; שהאדם נפטר מהעונש שראוי לו מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם זוכה ג\"כ להטהר מטומאת העבירה ושוב אין צריך להענש לנקות את זוהמת העבירה.",
+                "ונראה ליישב בזה את קושיית רבי איצלה פרטברגר <small>(בכוכבי אור מאמר ג')</small>, שהנה כתוב בספר יחזקאל <small>(ל\"ג, י'-י\"א)</small>, \"ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל\". ופירש רש\"י, \"כן אמרתם, לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה\". ומבואר מזה שדורו של יחזקאל היו סבורים שאי אפשר להם לעשות תשובה, ולכן הוצרך הנביא לומר להם שבאמת אינו כן, שהרי אין הקב\"ה רוצה במיתת הרשע.",
+                "ותמה על זה רבי איצלה, איך שייך להיות שאותו דור היו במדריגה גבוהה עד כדי שרצו לעשות תשובה, והדבר היחידי שהיה מעכב להם היתה האמונה שאין תשובה מועלת, והלא המציאות של תשובה כתובה בתורה ואיך שייך לומר שלא האמינו בזה?",
+                "ונראה שעל פי דברינו יש ליישב קושיא זו, שבודאי האמינו שתשובה מועלת, אבל הם חשבו שתשובה מועלת רק לגבי מה שעבר האדם על מצות קונו, שאם האדם מתחרט על מה שעשה שוב לא יענש על שלא קיים דברי ה', אבל טומאת העבירה היא מציאות שנמצאת בתוך האדם ואיך שייך לומר שתשובה מועלת לזה, ולכן נתייאשו מלשוב בתשובה עד שהנביא הבטיח להם שתשובה מועלת לגמרי ואפילו לגבי טומאת העבירה.",
+                "ומכל זה למדנו עד היכן מגיע חומר החטא שהיא מציאות של טומאה בתוך האדם, אבל למדנו מזה ג\"כ עד היכן מגיע כחה של תשובה שהיא יכולה לנקות את האדם מזוהמת החטא אע\"פ שאותה זוהמא היא מציאות בתוך האדם.",
+                "<b>ו) שכחת ההתעוררות</b>",
+                "והנה יש שני סוגים של תשובה, שיש תשובה הבאה מכח השכל, ויש תשובה הבאה מתוך התפעלות והתעוררות הלב. בדרך כלל תשובה הבאה מכח השכל מתקיימת גם לאחר זמן, אבל אם האדם מגיע להכרת החטא מחמת איזה התעוררות יש סכנה בדבר שאפשר שלאחר זמן ישכח את ההתעוררות ולא תתקיים התשובה.",
+                "ונראה שזו היא כוונת הפסוק בפרשת וילך <small>(ל\"א, י\"ז-י\"ח)</small>, \"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים\". וצריך ביאור, שאם בני ישראל יכירו את חטאם ויאמרו \"על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה\", א\"כ למה יוסיף הקב\"ה להסתיר את פניו מהם, והלא התוודו על חטאם.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שהתורה הדגישה שבני ישראל יאמרו כן \"ביום ההוא\", ור\"ל שיתעוררו להתוודות על חטאם רק לפי שעה, אבל לאחר מכן ישכחו את ההתעוררות לתשובה, ולכן הקב\"ה יוסיף להסתיר את פניו מהם, שאין זה נחשב תשובה על חטאם.",
+                "<b>ז) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין</b>",
+                "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם יעשה קבלה על עצמו בשעת ההתעוררות כדי שיזכור את ההתעוררות. ונראה שזו היא כוונת הגמ' בסוטה <small>(ב' א')</small>, \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\", שכל הרואה את הסוטה בקלקולה יתעורר להזהר בעניני עריות, אלא שהאדם עלול לשכוח את ההתעוררות, אבל אם יקבל נזירות על עצמו מחמת ההתעוררות אז יש רושם לההתעוררות וזה מועיל שלא ישכח.",
+                "<b>ח) זהירות שלא ישפיע לרעה על חבירו</b>",
+                "והנה אם האדם צריך להזהר להתעורר ולהתעלות בימים אלו, כל שכן שצריך להזהר שלא יזלזל בשום מצוה, שבזה הוא משפיע על אחרים הרואים אותו שגם הם יזלזלו במצוות. ויעוין בראש השנה <small>(י\"ז א')</small> ש\"פושעי ישראל בגופן\" היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' <small>(שם בד\"ה קרקפתא)</small> בשם רבינו תם שהגמ' מיירי באופן שמצות תפילין בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפלין שבראשו. וכתב הקרבן נתנאל על הרא\"ש <small>(פ\"ק דראש השנה סי' ה' אות י')</small> בשם העשרה מאמרות דלאו דוקא נקט תפילין, שהוא הדין מי שמבזה אחת משאר המצוות נקרא פושעי ישראל בגופן. ולמדנו עד כמה אנו צריכים להזהר שלא נבזה אחת מהמצוות, שהרי אם אחד מזלזל במצוה, לא זו בלבד שהוא חוטא בזה, אלא שהוא גורם לאחרים שגם הם יזלזלו במצוות. ודוגמא לזה הוא המשל המפורסם של האמבטי הרותחת <small>(ומובא ברש\"י עה\"ת כי תצא כ\"ה, י\"ח)</small> שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, שאף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. הרי למדנו כמה נקל הוא להשפיע על אחרים לזלזל במצוות, ולכן בימים הנוראים אנו צריכים להתחזק בזה מאד שלא נהיה בנו שום שמץ של פושעי ישראל בגופן."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ' – תוצאות העבירה</strong></big>",
+                "<b>א) ספרי חיים וספרי מתים</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ל\"ב ב')</small>, \"מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!\". ונראה בביאור דברי הגמ' שבראש השנה יש שני ספרים הפתוחים לפני הקב\"ה, והקב\"ה דן כל מי שנמצא בספרים אלו. ספר אחד כולל מי שהוא בחיים, והספר השני הוא בשביל המתים.",
+                "הרי שהקב\"ה דן בראש השנה גם את המתים. וקשה, איך שייך לדונם, והלא כבר נידונו כשהיו בחיים וכשמתו, וא\"כ למה הם נידונים בכל שנה ושנה בראש השנה.",
+                "ונראה לומר בזה, שיש שני חלקים לעבירה, האחד הוא העבירה עצמה, והשני הוא תוצאות העבירה. ולדוגמא, אם השפיע לרעה על חבירו, אז כל עבירה שחבירו עושה מחמת השפעתו היא על חשבונו. ולכן כל שנה ושנה צריכים המתים להיות נידונים על כל מה שנעשה באותה שנה מחמת השפעתם.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי התפילה במוסף בראש השנה, שאנו מתפללים בזכרונות, \"אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך\", שנראה לפרש ש\"כל המפעל\" רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל המעשה, דהיינו המעשה ותוצאותיו, שרק אם יזכור את תוצאות החטא שייך לומר שהוא זוכר את \"כל המפעל\". [ומה שמוסיפים \"וגם כל היצור לא נכחד ממך\", רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל האדם, שהרי אין אדם דומה לחבירו, ואין כחות בני אדם דומות זו לזו, ולכן כל אדם נידון לפי מה שהוא אדם.]",
+                "<b>ב) אל תבוא במשפט את עבדך</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הילקוט שמעוני <small>(תהלים רמז תש\"ג)</small>, \"'לדוד שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי' <small>(תהלים כ\"ו, א')</small>, כתוב אחד אומר 'אל תבא במשפט את עבדך' <small>(תהלים קמ\"ג, ב')</small>, וכתוב אחד אומר 'שפטני ה' וכו'', בעולם הזה שפטני, ולעתיד אל תבא במשפט\". וצריך ביאור, מה ההבדל בין עולם הזה ולעתיד לבוא, שדוד המלך מוכן להיות נידון בעולם הזה ולא בעולם הבא.",
+                "ונראה לומר, שעבירות האדם הן מוגבלות, ולכן דוד המלך היה מוכן להיות נידון עליהן, אבל אין סוף לתוצאות העבירות, ולכן היה מבקש מאת הקב\"ה שלא להיות נידון עליהם. ואע\"פ שחז\"ל אמרו <small>(במס' שבת נ\"ו א')</small> ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", מכל מקום עדיין היה ירא שמא אחרים שחשבו שחטא למדו ממנו ועשו עבירות.",
+                "<b>ג) דין וחשבון</b>",
+                "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת המשנה באבות <small>(ג' א')</small>, \"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון\", שלכאורה צריך ביאור מה ההבדל בין \"דין\" ו\"חשבון\"?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר ש\"דין\" הוא על העבירה עצמה, שהאדם נידון על העבירות שעבר, אבל \"חשבון\" הוא תוצאות העבירה, שלזה צריך חשבון, שמחשבים כל מה שנגרם מחמת העבירה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"א – סייגים</strong></big>",
+                "<b>א) ראש השנה הוא יום של פחד והתפעלות</b>",
+                "בחזרת הש\"ץ של תפילת מוסף בראש השנה ויום הכפורים אנו אומרים, \"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין!\" הרי שראש השנה הוא יום של פחד ואימה. וכן מבואר מתוך הפסוקים בספר נחמיה <small>(ח' ,ט')</small>, ששם מבואר שהיו קוראים מתוך ספר התורה בראש השנה, וכתוב, \"ויאמר נחמיה וגו' ועזרא הכהן הסופר וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה\". ונראה פשוט, שכיון שהיה בראש השנה והיו שרויים בפחד מאימת הדין לכן התחילו לבכות כששמעו את קריאת התורה.",
+                "ויעוין במנהגי מהרי\"ל <small>(בהל' תשעה באב ומובא ברמ\"א באו\"ח סי' תכ\"ו סעיף ב')</small> שכתב, \"בחודש תשרי לא היה מקדש אותה עד מוצאי יום כיפורים דמקודם לכן מאויימים מיום הדין וליכא שמחה\". ומוכח שהפחד הוא גדול כל כך עד שאין ראוי [לדעת המהרי\"ל] לקדש את הלבנה. וכן מצינו שימים אלו נקראו \"יום דינא רבא\", שהרי כתוב בספר איוב <small>(ב', א')</small>, \"ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתיצב על ה'\", וכתב התרגום \"והוה יום דינא רבא יום שבוק סרחניא ואתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה'\". הרי שימים אלו שהם ימי סליחה וכפרה [\"יום שבוק סרחניא\"] נקראו גם כן \"יום דינא רבא\".",
+                "אבל בודאי ימים אלו הם ימי תשובה, והביאור בזה הוא שההתפעלות שלנו מהפחד של אימת דין מעוררת אותנו לשוב בתשובה שלימה, וממילא עבודת התשובה ואימת הדין משלימים זה את זה.",
+                "<b>ב) התפעלות אינה מספקת בלי סייגים</b>",
+                "אבל האדם צריך להזהר שלא לחשוב שההתפעלות לעצמה מספקת, שהרי בלי סייגים אי אפשר להזהר מן החטא כיון שהאדם עלול לחטא ואין כח באדם למנוע עצמו מלחטוא. ממילא עבודת התשובה צריכה לכלול גם ההחלטה של האדם לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא.",
+                "ונראה שיסוד זה מבואר מדברי הגמ' בסוטה <small>(ב' א')</small>, \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\". ומבואר מכאן שאע\"פ שראיית קלקולה של הסוטה מעוררת את האדם שלא לחטוא בזנות ופריצות כמו הסוטה מכל מקום אין זה מספיק אלא שצריך לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא, ולכן יחליט שלא לשתות יין, כיון שיין הוא דבר המרגיל את האדם לחטוא בזנות.",
+                "<b>ג) חנוך מת לפי שלא עשה סייגים</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית כ\"ה, א')</small>, \"אמר ר' איבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב\"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו\". והנה דברי המדרש תמוהים ביותר, שמבואר מהמדרש שחנוך היה צדיק רק לפעמים, ולכן הקב\"ה הוצרך לסלקו מן העולם בשעה שהיה צדיק. אבל מדברי חז\"ל במקום אחר מבואר שחנוך היה קדוש כל כך עד שהמלאך שנקרא \"שר העולם\" הוא חנוך <small>(כדאיתא בילקוט שמעוני ישעיה סוף רמז תנ\"ב)</small>.",
+                "ובספר \"לבית יעקב\" <small>(בדרוש י')</small> ביאר שבאמת חנוך היה קדוש וטהור ולא היה רשע כלל, אבל חנוך לא רצה לעשות לו סייגים, שרצונו היה להתגבר על יצרו בלי העזר של סייגים, ומה שאמרו במדרש ש\"פעמים רשע\" אין כוונתם לומר שחטא, אלא שהיה קרוב לעבירה כמו שהרשעים קרובים לעבירה, אבל הוא תמיד התגבר על יצרו. אבל דרכו לא היה מרוצה בעיני הקב\"ה, שכל אדם צריך לעשות לו סייגים כדי שיהיה בטוח שלא יחטא כלל, ולכן הקב\"ה המיתו.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאם חנוך שהיה קדוש וטהור היה צריך לעשות לו סייגים כדי שלא יחטא, כל שכן שאנו צריכים לעשות סייגים כדי להתרחק מן העבירה עד כמה שאפשר.",
+                "<b>ד) התחברות עם ציבור של יראי שמים היא סייג מפני עבירה</b>",
+                "כתוב באיכה <small>(ג', ל\"ט-מ')</small>, \"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'\". והנה בתחילה כתוב בלשון יחיד (\"אדם חי\"), ובסוף כתוב בלשון רבים (\"נחפשה דרכינו\"). וקשה, למה שינה הכתוב מיחיד לרבים?",
+                "ויעוין באלשיך <small>(שם)</small> שביאר שאם האדם מתחבר עם אנשים יראי שמים זה עוזר לו שלא יחטא, שהרי חבריו ורעיו יוכיחוהו ויעמידוהו על דרך הישר. ופסוק זה מרמז לנו יסוד זה, שהטעם שהפסוק שינה ללשון רבים הוא ללמדנו שאם האדם חוטא (\"גבר על חטאיו\"), והוא רוצה להתרחק מן העבירה, יש לו להתחבר עם הרבים ובזה יעזוב את החטא.",
+                "מכל מזה יש ללמוד שאפילו אם האדם עולה ממדריגה למדריגה ביראת שמים, אל יבטח בעצמו לומר שהוא שמור מן העבירה, שהרי כל אדם – אפילו הגדול שבגדולים – צריך לעשות סייגים מפני עבירה כדי להתרחק מן החטא עד כמה שאפשר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ב – זכות עקידת יצחק</strong></big>",
+                "<b>א) מטרת השיחה היא להתעורר ולהשתנות</b>",
+                "בתחילת שיחה זו רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+                "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+                "ווהנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי <small>(כ\"ח, ט')</small>, \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו.",
+                "<b>ב) תקיעה בשופר של איל מזכיר לנו את ההכנה של יצחק אבינו בשעת העקידה</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ט\"ז א')</small>, \"אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני\". ודברי הגמ' סתומים הם, למה תיחשב תקיעת שופר כאילו עקדנו את עצמנו על המזבח לפני הקב\"ה? ועוד יש להקשות, למה הדגישה הגמ' את המעשה של עקידה [שהוא קשירת ידיו ורגליו], והלא עיקר הזכות היתה במה שאברהם ויצחק אבינו היו שמחים לקיים מצות הקב\"ה במסירות נפש?",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה <small>(וירא פרק נ\"ו סי' ח')</small>, \"אמר רבי יצחק, בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו, אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעדע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תיפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה, מיד 'ויעקוד את יצחק', כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושש שנה, אלא לדעתו\".",
+                "ומבואר מדברי המדרש שלא זו בלבד שיצחק אבינו הניח לאביו לשוחטו, אלא שגם עשה הכנות כדי שהשחיטה תיעשה בשלימות ולא יפסל על ידי שיזיז קצת אחד מאבריו. וכן בודאי אברהם אבינו הכין עצמו לקיים את המצוה לשחוט את בנו בשלימות ובמסירות נפש מליאה. ונמצא שאע\"פ שהשחיטה עצמה לא קרה, מכל מקום ההכנה למסירות נפשו של יצחק היתה בשלימותה בין מצד אברהם אבינו ובין מצד יצחק אבינו. ולפי זה יש לומר שזכות עקידת יצחק אינה רק שהיו מזומנים למסור נפשם בשביל הקב\"ה, אלא הזכות היתה במה שהכינו את עצמם כדי שמסירות הנפש תהיה בשלימות.",
+                "<b>ג) צריך הכנה כדי שבשעת התקיעות יהיה במצב של מסירות נפש</b>",
+                "ולפ\"ז יש לומר שכוונת הגמ' בראש השנה היא שאם האדם מכין את עצמו כדי שבשעת התקיעות יהיה מוכן ומזומן למסור את נפשו להקב\"ה אז נחשב כאילו עקד את עצמו על המזבח, ומטעם זה הדגישה הגמ' את מעשה העקידה כיון שמה שעקד אברהם אבינו את יצחק הוא משום שיצחק אבינו רצה להכין את עצמו למסור את נפשו בשלימות. והנה מדריגה זו אינה באה בקלות, וממילא מזה יש להתעורר שצריך לעסוק הרבה בהכנה לפני ראש השנה, שרק אז אפשר לבוא במדה מסויימת להרגש זה של מסירות נפש בשעת התקיעות.",
+                "ונראה לומר עוד שמטעם זה נוהגים לתקוע את השופר כל יום בחודש אלול, כיון שחודש זה מיועד להיות זמן של הכנה לפני יום הדין, וכיון שתקיעת שופר צריכה להזכיר לנו את הכנת יצחק אבינו למסור את נפשו, לכן התקיעות של חודש אלול מעוררים אותנו לנצל חודש זה להכין בשביל יום הדין.",
+                "ויש להוסיף בזה, שהגמ' בראש השנה <small>(ל\"ג ב')</small> ביארה שהקול של תרועה צריכה להיות דומה לקול של בכייה כיון שהתרגום של \"יום תרועה יהיה לכם\" הוא \"יום יבבא יהא לכון\", ונמצא שהתורה מגלה לנו שההרגש בלב בראש השנה צריך להיות חזק כל כך עד שהוא מביא את האדם לידי בכייה. והנה הרגש זה בא רק אם מכינים הרבה לפני ראש השנה, ונמצא שזהו טעם נוסף למה הוא נחוץ כל כך שהאדם יכין את עצמו לפני ראש השנה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ג –חשיבות של מעשה קטן</strong></big>",
+                "<b>א) בשבילנו העבודה של חודש אלול היא להכיר שיום הדין ממשמש ובא</b>",
+                "העבודה של חודש אלול היא בעיקר להכין בשביל יום הדין שממשמש ובא. הכנה זו כוללת שני דברים. הראשון הוא להתחזק בעבודת ה', ולכן מרבים במעשים טובים ולימוד התורה ומתחזקים בתפילה. השני הוא לחזק ההכרה שיש יום הדין ושהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט.",
+                "בדורות שעברו הכירו היטב שיש יום הדין והרגישו שבחודש אלול מתקרבים למשפטו של ראש השנה ויום הכפורים, ולכן לא עסקו כל כך בהתחזקות הכרה זו, אלא עסקו בעיקר בריבוי מעשים טובים ולימוד התורה וזו היתה עיקר עבודתם בחודש אלול. אבל בשבילנו הסדר צריך להיות להיפך, שהרי ההכרה שיש באמת יום הדין היא חלושה בשבילנו, ולכן עיקר עבודתנו בחודש אלול היא להגיע ככל מה שאפשר להכרה זו שיש באמת יום הדין.",
+                "<b>ב) אין אנו מבינים כראוי שכל מעשה של האדם פועל הרבה בעולם</b>",
+                "צריכים אנו להבין, למה באמת הוא כל כך קשה לנו להכיר שהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט? ונראה שהסיבה לזה היא שקשה לנו להכיר שכל מעשה קטן חשוב לפני הקב\"ה, שהרי בדינו של הקב\"ה אנו נשפטים על כל מעשינו ואפילו על מה שנראה לנו כדבר קטן מאד. והטעם שאין אנו מעריכים את פעולות האדם הוא משום שאין אנו מבינים את גדלות האדם, אבל אם היינו מבינים כראוי את גדלות האדם מיד היינו מבינים גם כן שיש חשיבות לכל מעשי האדם ואפילו המעשים הקטנים, ושכל פעולה של האדם פועל הרבה בעולם בין לטוב ובין למוטב.",
+                "ונראה שיסוד זה יוצא מדברי הגמ' בבבא בתרא <small>(ע\"ח ב')</small>, \"מאי דכתיב <small>(חקת כ\"א, כ\"ז)</small> 'על כן יאמרו המושלים וגו'', 'המושלים' אלו המושלים ביצרם, 'בואו חשבון' בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, 'תבנה ותכונן' אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא\". והנה בגמ' זו חז\"ל מלמדים אותנו איך שהאדם צריך לעשות \"חשבון\", ובזה כוונו לומר שהאדם צריך לדעת שכל מעשה קטן חשוב עד מאד, שהרי כל \"חשבון\" הוא לעולם בדקדוק של כל פרט קטן. ויש להוסיף בזה, שהרי פשוטו של אותו מקרא מדבר אודות מלחמה, ובמלחמה כל פרט חשוב מאד, כיון שכל טעות קטנה עלולה לגרום להריגת הרבה אנשים.",
+                "<b>ג) על כל פסיעה ופסיעה</b>",
+                "והנה בהרבה מקומות גילו לנו חז\"ל שאפילו המעשה הקטן ביותר פועל הרבה, וכדאיתא בירושלמי בנזיר <small>(פרק ז' הל' א', ומובא ג\"כ במס' דרך ארץ פ\"ז ה\"י)</small>, \"אמר ר' עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מילין עד שהבאתיו למקום קברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' אליעזר ור' יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי\". [ועי' בתוס' בכתובות <small>(י\"ז א' ד\"ה מבטלין)</small> שדנו אם הוא משום עון ביטול תורה או משום שעבר על הדין שמת מצוה קנה מקומו.] ומבואר שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ולכן אם האדם הולך בעבירה, הוא נענש על כל פסיעה ופסיעה.",
+                "ואם כך היא המדה במדת הדין, קל וחומר שכך היא המדה במדה טובה, וכן מבואר מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ו א')</small> שכשנבוכדנצר היה צעיר הוא היה הסופר של בלאדן, ובלאדן שלח מכתב לחזקיהו המלך ולא נתן כבוד כראוי להקב\"ה באותו מכתב, ורץ נבוכדנצר להשיב את השליח כדי לתקן את המכתב, והגמ' סיפרה שאחר שנבוכדנצר רץ ארבע פסיעות בא גבריאל המלאך והעמידו, ובזכות אותן ארבע פסיעות שרץ לכבודו של הקב\"ה זכה למלכות. ואיתא בגמ', \"אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\", ופירש רש\"י \"שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו\". ומבואר מזה שיש שכר גדול בכל פסיעה ופסיעה של הליכה לדבר מצוה, עד שנבוכנדצר זכה להיות מלך בזכות ארבע פסיעות.",
+                "והחשיבות של כל מעשה קטן מבוארת גם כן מדברי המדרש ברות רבה <small>(פרשה ה' אות ו')</small>, \"בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(וישב ל\"ז, כ\"א)</small> 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(שמות ד', י\"ד)</small> 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(רות ב', י\"ד)</small> 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה\". ונראה שחז\"ל מלמדים אותנו שממה שהתורה סיפרה לנו את המעשים הקטנים של ראובן ואהרן ובועז מוכח שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ואילו היו צדיקים אלו יודעים מראש עד היכן הדברים מגיעים היו משתדלים לעשות יותר ממה שעשו.",
+                "ויש להוסיף בזה שגדלות אמיתית ניכרת רק על ידי מעשים קטנים, שהרי כל אדם מכיר את החשיבות של מעשים גדולים, ולכן במדה מסויימת נקל הוא למסור נפשו על קידוש השם מלדקדק במעשים הנראים לו כקטנים וחסרי ערך. אבל אדם גדול מכיר את החשיבות של כל מעשה קטן, ולכן אנשים גדולים מצטיינים בזהירותם ובדקדוקם בכל דבר, בין שהוא דבר גדול ובין שהוא דבר קטן.",
+                "<b>ד) כח הדיבור</b>",
+                "אנו צריכים לדעת גם כן שכל דיבור של האדם עושה רושם גדול. וכן מבואר מדברי הגמ' בחגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, אמר ליה אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו'\". ומבואר מהגמ' שהיה קטרוג בשמים על רבי מאיר על שהיה לומר תורה אצל אלישע בן אבויה <small>(שנקרא \"אחר\")</small>, ולכן הקב\"ה לא רצה לומר שמעתא בשמו של רבי מאיר. אבל לאחר שרבה בר שילא לימד זכות על רבי מאיר מיד שינה הקב\"ה את דרכו ואמר שמעתא בשמו של רבי מאיר.",
+                "והנה רבה בר שילא היה הרבה דורות אחר רבי מאיר, ונמצא שכבר היה הרבה שנים שהקב\"ה לא אמר שמעתא בשם רבי מאיר, ואעפ\"כ מיד חזר בו הקב\"ה לאחר שרבה בר שילא דיבר בזכותו של רבי מאיר. ומזה מבואר כמה גדול כח הדיבור של האדם, שבכחו לשנות את דרך הקב\"ה.",
+                "<b>ה) האדם יכול להטות את עצמו לשני הצדדים</b>",
+                "איתא בקידושין <small>(מ' ב')</small>, \"לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו', ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וכו'\". ולמדנו מדברי הגמ' שמעשה אחד של האדם יכול להביא טובה גדולה לכל העולם ויכול להביא גם כן חורבן נורא על כל העולם.",
+                "ונראה להוסיף בביאור דבר זה, שהנה כתוב בפרשת בראשית <small>(ב', ז')</small>, \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\". ולמדנו מדברי התורה שיש באדם שני חלקים, עפר מן האדמה, ונשמת חיים מפיו של הקב\"ה. ולפי זה, יש בכח האדם להטות את עצמו לצד עפר או לצד נשמת חיים. אם הוא מטה את עצמו לצד הרע אז הוא יורד עד למטה ונחשב כמו עפר מן האדמה, אבל אם הוא מטה את עצמו לצד הטוב אז הוא עולה למדרגה של נשמת חיים מפיו של הקב\"ה ובזה הוא יכול להיות גדול יותר ממלאך! וכיון שהוא עומד באמצע, אז כל מעשה קטן יכול להכריע את עצמו לצד אחד.",
+                "מכל זה יש לנו להתעורר להזהר במעשינו ובדיבורינו, ובפרט בחודש אלול שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong> מאמר פ\"ד – כח התפילה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) תקיעת שופר ככהן גדול לפני ולפנים</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(כ\"ו א')</small>, \"עולא אמר, היינו טעמא דרבנן <small>(ששופר של פרה פסול למצות תקיעת שופר)</small> כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור <small>(ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא, רש\"י)</small> וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי\". מבואר מדברי הגמ' שמצות תקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים.",
+                "ואיתא במשנה במס' יומא <small>(נ\"ב ב')</small>, \"ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל\". מבואר מזה שזמן כניסת הכהן גדול לפני ולפנים היתה זמן דין, ולכן הכ\"ג עלול להענש בהיותו שם, ולכן מיהר לצאת ולא האריך בתפלתו. ולפי מה שנתבאר שתקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים, א\"כ גם זמן תקיעת שופר הוא זמן דין. ולכן אנו צריכים להתבונן איך זוכים בדין בראש השנה?",
+                "<b>ב) תפילה שלימה</b>",
+                "ונראה שעל ידי תפילה בכוונה אפשר לזכות בדין, וכן מבואר מהא דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום [בית וועד שנדים בו נפשות להריגה, רש\"י] לידון ודינן שוה [שניהם נתפשו על דבר אחד, רש\"י], זה ירד [מן המטה, רש\"י] וזה לא ירד, זה ניצל [מן הוועד, רש\"י] וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלימה [נתכוון, רש\"י] נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה\".",
+                "והנה אנו רואים מכאן דבר נפלא, שמדריגת הכוונה בתפילה יכולה להיות ההבדל בין חיים למות, שהרי בגמ' זו מבואר שהסיבה שתפילתו נתקבלה היתה מפני שהתפלל תפילה שלימה, ורש\"י פירש שר\"ל שנתכוון בתפילתו. וא\"כ בודאי ביום הדין של ראש השנה שאנו רוצים לזכות לחיים צריכים אנו להתחזק בכוונה בתפילה, שהרי בראש השנה הדין הוא על חיינו ממש, וההבדל בין חיים למות יכול להיות מדריגת הכוונה בתפילה.",
+                "<b>ג) קריאה באמת</b>",
+                "עוד מבואר בגמ' הנ\"ל, שיש תנאי בתפילה שאינה מתקבלת בלי כוונה. ובשם הגר\"א אומרים שזהו הביאור בדברי הפסוק ב\"אשרי\", \"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת\" <small>(תהלים קמ\"ה, י\"ח)</small>, שיש להקשות שבכל שאר הפסוקים שבאותו פרק יש אות ו' באמצע הפסוק, וכמו בפסוק \"בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד\" [חוץ מפסוק \"חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד\" שלא כתוב \"וארך אפים\"]. והגר\"א ביאר ש\"קריאה באמת\" היינו תפילה בכוונה, ולכן אם היה כתוב \"קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת\" עם ו', היה משמע שאפשר לתפלה להתקבל בלי כוונה אלא שיש מעלה נוספת לקרוא לה' באמת, ולכן הוצרכה התורה לכתוב את הפסוק בלי ו' באמצע ללמד שסוף הפסוק הוא תנאי לתחילת הפסוק, שקרוב ה' לכל קוראיו בתנאי שיקראוהו באמת.",
+                "והנה תנאי זה שהתפילה צריכה להיות \"באמת\" כולל גם כן שדברי התפילה צריכים להיות אמת ואין התפילה מתקבלת אם דברי התפילה הם דברי השקר. וכן מבואר מרש\"י בפרשת חוקת <small>(כ\"א, א')</small>, שכתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'\", ופירש רש\"י <small>(ע\"פ התנחומא)</small>, \"יושב הנגב, זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי' <small>(שם פסוק ב')</small>\". ומבואר שאם היו מתפללים להנצל מהכנענים לא שייך לתפלתם להתקבל מאחר שהם צריכים להנצל מהעמלקים ולא מהכנענים, והיינו כמו שנתבאר שהתפילה צריכה להיות אמת כדי להתקבל, ואם מתפללים להנצל מכנענים ובאמת הם עמלקים אין זה תפילת אמת.",
+                "<b>ד) \"ותפילתו תהיה לחטאה\"</b>",
+                "עוד צריך האדם לדעת שאם מבקש את צרכיו מהקב\"ה בעוד שהוא חוטא לפניו, הרי תפילה זו היא מזכרת עון, ונחשב כאילו מרשיע עוד יותר על ידי תפילה זו.",
+                "יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים <small>(ק\"ט, ז')</small>, \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ולפ\"ז מבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה.",
+                "<b>ה) גם מי שיש לו זכויות צריך להתפלל</b>",
+                "יש נקודה נוספת בתפילה, שאף מי שיש לו זכויות, מכל מקום לפעמים הזכויות אינן פועלות בעבורו בלי תפילה. דבר זה יש ללמוד מדברי הגמ' בבבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה וכו', אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וסביביו נשערה מאד' <small>(תהלים נ', ג')</small>, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה\".",
+                "ודברי הגמ' תמוהים הם וכמו שהקשו התוס' שם <small>(בד\"ה דבר)</small>, שאיך אמר רבי חנינא שבודאי בתו תינצל מהבור בזכות אביה שהיה חופר בורות, והלא לא הועילה זכותו של נחוניא בשביל בנו שמת בצמא. ותירץ השיטה מקובצת, \"ולרבינו נראה לפרש, אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לִדְבָרַי, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא\". ומבואר מדבריו שזכותו של נחוניא הועילה לבתו רק ע\"י תפילת רבי חנינא בן דוסא, ולכן לא ניצול בנו בזכותו, שהרי באותו זמן כבר מת רבי חנינא בן דוסא ולא התפלל בעבורו. ולמדנו מזה עד כמה אנו צריכים לתפילה, שגם מי שיש לו זכויות לא תינצל בלי תפילה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ה – יצר הרע</strong></big>",
+                "<b>א) יצר הרע מתגבר עליו בכל יום</b>",
+                "איתא במס' קידושין <small>(ל' ב')</small>, \"ואמר ר\"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו וכו'\". וצריך ביאור, למה ברא הקב\"ה את יצר הרע חזק כל כך שאי אפשר להנצל ממנו בלי עזרת הקב\"ה?",
+                "ונראה ליישב את דברי הגמ' בקידושין על פי מה שכתב הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים <small>(שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין)</small>, \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+                "ולמדנו מדבריו שיש שני סוגים של יצר הרע, יש יצר הרע שהוא חוץ לאדם, ויצר הרע זה אינו חזק כל כך אלא שע\"י יצר הרע זה יש אפשרות לאדם לבחור ברע, אבל האדם יכול ג\"כ לבחור בטוב, ואינו צריך לעזרת הקב\"ה. אבל יש יצר הרע שהוא בתוך האדם והאדם נמשך מאליו אחר היצר הרע, ולא שייך להנצל מיצר הרע זה בלי עזרת הקב\"ה.",
+                "ולפ\"ז יוצא שהקב\"ה לא ברא את היצר הרע באופן זה, אלא ע\"י עבירת האדם התגבר היצר הרע עד שאי אפשר להנצל ממנו בדרך הטבע בלי סייעתא דשמיא. וזהו כמו שאמרו חז\"ל במס' אבות <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> ש\"עבירה גוררת עבירה\", דהיינו שהעבירה מחזקת את היצר הרע שבתוך האדם, ובזה מביאו לשאר עבירות.",
+                "<b>ב) קלקול בבריאה ע\"י החטא</b>",
+                "והנה לא זו בלבד שהיצר הרע נכנס לתוך האדם מחמת החטא, אלא שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטא, וכמו שמפורש בפסוקים שנגזרה מיתה על האדם, וגם צריך לאכול לחם ע\"י זיעת אפיים וכדומה.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(י\"ז א')</small>, \"אמרו עליו על ר\"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר\"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא\".",
+                "ומבואר בגמ' שאלעזר בן דורדיא ביקש מחלקים שונים בבריאה שהם יבקשו רחמים עליו. וקשה טובא, שמה השייכות בין חטאיו ובין הבריאה? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטאים של האדם ממילא גם הם משתתפים עמו.",
+                "<b>ג) אני הוא קודם שיחטא האדם</b>",
+                "ולפי זה יש לבאר את דברי הגמ' בראש השנה <small>(י\"ז ב')</small>, \"'ה' ה'' <small>(כי תשא ל\"ד, ו')</small>, אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\". והנה גמ' זו מיירי בשלש עשרה מדות של רחמים, וממילא משמע ש\"אני הוא קודם שיחטא האדם\" הוא מהמדות של רחמים. וקשה טובא, למה צריך רחמים קודם החטא.",
+                "וכבר עמד בזה הרא\"ש <small>(פ\"ק דראש השנה סי' ה')</small>, שכתב, \"וא\"ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא. ויש לומר אף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם\".",
+                "ונראה ליישב קושיא זו באופן נוסף על פי מה שנתבאר שמזמן חטא אדם הראשון כבר נכנס היצר הרע בתוך האדם וגם נתקלקלה הבריאה, שלפי זה כל חטא שהאדם עושה עכשיו הוא מכח הקלקול בבריאה שלפני חטא שלו, ולכן אפילו קודם שהוא חוטא בפועל כבר נתגברה מדת הדין בעולם, ושפיר צריך רחמים אפילו קודם החטא.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאי אפשר לנו היום להתגבר על היצר הרע בלי סייעתא דשמיא, וממילא בימים אלו אנו צריכים להתחזק מאד בתפילה כדי שנזכה שהקב\"ה יעזור לנו בעבודת התשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ו – כח התשובה</strong></big>",
+                "<b>א) דרשו ה' בהמצאו</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר 'כה' אלקינו בכל קראנו אליו' <small>(ואתחנן ד', ז')</small>, והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו' <small>(ישעיה נ\"ה, ו')</small>, התם ביחיד הכא בצבור, ביחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים\".",
+                "ומבואר מזה שבעשרת ימי תשובה הקב\"ה הוא קרוב לנו ביותר, ולכן הנביא צוה לנו לדרוש ולבקש את ה' בימים אלו. והנה זו היא הזדמנות מיוחדת לחזור בתשובה כיון שהתשובה מתקבלת ביותר בזמן זה שהקב\"ה קרוב לנו, ותביעה גדולה היא על האדם שאינו מנצל את הזמן.",
+                "וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער א' אות ב')</small>, \"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפכה ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה <small>(קהלת רבה ז, ט\"ו)</small> משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך\".",
+                "ועוד איתא במס' שבת <small>(ל\"ב א')</small>, \"עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו'\". ומבואר מגמ' זו, שההשקפה הנכונה של חולה צריכה להיות שחייו הוא בסכנה מחמת שדנים אותו בשמים אם יחיה או ימות, והדרך לזכות לחיים הוא על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+                "וזו היא סיבה נוספת להנחיצות של תשובה בימים אלו, שהרי בימים אלו כולנו נחשבים כאילו \"העלוהו לגרדום לידון\", והדרך להנצל הוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+                "<b>ב) תשובת אדם הראשון</b>",
+                "והנה עד היכן כחה של תשובה מתבאר מתוך דברי המדרש, שהנה איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית פרשה כ\"ב סי' י\"ג)</small>, \"פגע בו אדם הראשון <small>(בקין)</small>, א\"ל מה נעשה בדינך, א\"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר <small>(תהלים צ\"ב א')</small> 'מזמור שיר ליום השבת וגו''\".",
+                "המדרש הזה אומר דרשיני, שמה השייכות בין הכרת האדם שתשובה מועלת והפסוק של מזמור שיר ליום השבת?! ועוד קשה, למה לא ידע האדם שתשובה מועלת?",
+                "<b>ג) מזמור שיר ליום השבת</b>",
+                "ונראה לומר שאדם הראשון חשב שתשובה מועלת רק אם האדם התעורר לתשובה מעצמו, אבל אם התשובה היא מחמת אתערותא דלעילא ע\"י תביעת הקב\"ה אז אין תשובה מועלת. וזהו מה שלמד מקין בנו, שאע\"פ שהתשובה לא היתה מאתערותא דלתתא, אלא שהקב\"ה תבע את קין על חטאיו וקין שב בתשובה, אעפ\"כ קיבל הקב\"ה את תשובתו.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר למה אמר אדם הראשון באותה שעה \"מזמור שיר ליום השבת\", דהנה איתא בברכות <small>(מ\"ט א')</small> שכוונת הברכה \"מקדש ישראל והזמנים\" היא מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים, ור\"ל שיו\"ט אינו דומה לשבת, שיו\"ט נקבע ע\"י ב\"ד של ישראל שקובעים את ראש חודש, אבל שבת נקבעת ע\"י הקב\"ה שהוא קבע שיום השביעי יהיה שבת. ונמצא שתשובה הבאה מאתערותא דלעילא דומה לשבת שגם היא באה ע\"י הקב\"ה, ולכן כשהכיר אדם הראשון שתשובה מועלת אפילו אם היא באה ע\"י אתערותא דלעילא מיד אמר \"מזמור שיר ליום השבת\".",
+                "ונראה שיש בחינה נוספת בקשר שבין יום השבת ותשובה, שהנה יום השבת אינו רק יום אחד בשבוע, אלא היא במדריגה אחרת לגמרי, שהרי נחשב ל\"מעין עולם הבא\" <small>(וכדאיתא בברכות דף נ\"ז ב')</small>, ונמצא שביום השבת העולם הוא כמציאות חדשה שאינה דומה לשאר ימות השבוע, וממילא הדמיון בין תשובה ויום השבת הוא שכשם שיום שבת הוא מציאות חדשה, הוא הדין מי שעשה תשובה נחשב כמציאות חדשה. ופשוט הוא שזהו רק במי ששינה דרכיו לגמרי, ולא די בזה רק להתחרט ולא להשתנות, אבל מי שבאמת משתנה זוכה להיות בריה חדשה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ז – חמשה עשר באב ויום הכפורים</strong></big>",
+                "<b>א) לא היו ימים טובים לישראל…</b>",
+                "איתא במס' תענית <small>(ל' ב')</small>, \"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא וכו'\",. ויעוין שם בגמ' שיש כמה תירוצים לשאלה זאת, ואחד מהם <small>(בדף ל\"א א')</small> הוא, \"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין, אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל <small>(שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים, רש\"י)</small>, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף <small>(מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, רש\"י)</small> וכו'\".",
+                "ומבואר מתירוץ זה שהיום טוב של חמשה עשר באב הוא משום שפוסקים באותו זמן מלכרות עצים למזבח, ועוד מבואר שם בגמ' שבזמן זה הלילות מתארכים, ומי שמוסיף ללמוד תורה יוסיף חיים לעצמו. אלא שעדיין צריך ביאור, למה זמן פסיקת כריתת עצים הוא יום טוב עד שהגמ' אמרה שלא היו ימים טובים לישראל כט\"ו באב?",
+                "<b>ב) השמחה של פסיקת כריתת עצים למזבח</b>",
+                "ומצינו להראשונים שנחלקו בזה, שהרשב\"ם בב\"ב <small>(קכ\"א ב' ד\"ה מניסן)</small> כתב, \"ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת\", ומשמע מדבריו שהיתה שמחת סיום, ששמחו בסיום המצוה כמו ששמחים בסיום מסכתא.",
+                "אולם רבינו גרשום <small>(בב\"ב שם)</small> כתב, \"ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה\". ולמדים מדבריו דבר נפלא, שאע\"פ שהיו עוסקים במצוה חשובה מאד דהיינו כריתת עצים למזבח, מכל מקום כשסיימו אותה מצוה והיו יכולים ללמוד באותו זמן היו שמחים מאד עד שעשאוהו יו\"ט.",
+                "אבל יש ללמוד מזה דבר נוסף, שהנה בודאי אותם שהיו עוסקים בכריתת העצים היו קובעים עתים ללמוד תורה בכל יום, אלא שעכשיו יכולים ללמוד יותר, וגם זה הוא סיבה ליום טוב.",
+                "עוד יש להעיר שלשון הגמ' היא, \"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים\", שממה שהקדימו ט\"ו באב ליוה\"כ מוכח שהיו\"ט של ט\"ו באב גדול יותר מהיו\"ט של יוה\"כ.",
+                "ודבר זה צריך ביאור, שהרי היו\"ט של יוה\"כ הוא משום שאותו יום הוא יום של סליחה ומחילה, וא\"כ איך שייך לומר שט\"ו באב חשוב יותר מיוה\"כ?",
+                "אלא שמוכח מזה דבר נפלא, שהרווחת זמן כדי ללמוד תורה חשובה יותר מסליחה ומחילה, ויש להתעורר מזה להרבות זמן בלימוד התורה ולדעת איך חשובה כל רגע של לימוד התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ח – \"כי קרוב הדבר מאד\"</strong></big>",
+                "<b>א) מה היא \"המצוה הזאת\"</b>",
+                "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא; לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו <small>(נצבים ל', י\"א-י\"ד)</small>.",
+                "מבואר מפסוקים אלו שיש מצוה שיש לטעות עליה ולחשוב שהיא \"בשמים\" דהיינו שהיא רחוקה מהשגת האדם, ובאמת אינו כן שהיא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\".",
+                "מדברי חז\"ל מבואר ש\"המצוה הזאת\" היא התורה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' עירובין <small>(נ\"ה א')</small>, \"רבא אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים, רבי יוחנן אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא בגסי רוח 'ולא מעבר לים היא' לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים\". וכוונת הגמ' היא שהתורה לא תתקיים אצל האדם אם האדם הוא בעל גאוה או אם הוא טרוד מאד ברדיפה אחר פרנסתו. וכן אמרו חז\"ל במס' בבא מציעא <small>(נ\"ט ב')</small>, \"מאי 'לא בשמים היא', אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול\", דהיינו שכוונת הפסוק היא שפסק ההלכה תלוי בדעת חכמי התורה ואין ההלכה נפסקת מן השמים.",
+                "אבל הרמב\"ן בפירושו כתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן; והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום; וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' וכו'\".",
+                "והנה לדעת הרמב\"ן כוונת הפסוקים היא שאל יטעה האדם לומר שהתשובה היא רחוקה מאד מהאדם וכמעט אי אפשר לאדם לעשותה, שהרי האמת הוא להיפך, שהתשובה היא קרובה מאד אל האדם ויכול לעשותה בקלות.",
+                "<b>ב) למה חושבים שהתשובה \"בשמים היא\"</b>",
+                "אלא שיש לתמוה, שאיך שייך לומר שהאדם יטעה לחשוב שהתשובה היא כמעט בגדר אי אפשר ונחשב כאילו התשובה \"בשמים היא\", אם האמת הוא שהיא כל כך קרובה אל האדם עד שאמרה התורה שהיא \"בפיך ובלבבך לעשותו\"?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שחז\"ל אמרו במס' עירובין <small>(ק' ב')</small>, \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול\", דהיינו שאפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה עצמה, ולכאורה הביאור בזה הוא ש\"איסתכל באורייתא וברא עלמא\" <small>(כדאיתא בזוה\"ק פ' תרומה דף קס\"א ב')</small>, שהבריאה בעצמה נבראת על פי התורה וממילא אפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה בעצמה, ועל דרך זה למדו תורה קודם מתן תורה, והנה אם כן הוא בבעלי חיים כמו חתול ונמלה כל שכן שהוא כן בהאדם עצמו, וממילא גוף האדם הוא בבואה של התורה הקדושה, ולפ\"ז ראויים אנו להיות קרובים כל כך אל התורה כיון שמציאותינו היא בבואה של התורה, וא\"כ מה קרה שאנו כהיום כל כך רחוקים מן התורה?!",
+                "<b>ג) תמיהות על שני מדרשות אודות אדם הראשון</b>",
+                "ועוד יש לתמוה, שהנה איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית י\"ט, י\"ב)</small>, \"אמר רבי אבא בר כהנא, 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל', אכלתי ואוכל\". וכוונת המדרש היא שאדם הראשון אמר, \"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל\" <small>(בראשית ג', י\"ב)</small>, ו\"אוכל\" הוא לשון עתיד, ומבואר מזה שאדם הראשון אמר שמלבד מה שהוא אכל כבר הוא רוצה להמשיך לאכול מן עץ הדעת, ודבר זה תמוה הוא, איך שייך לומר שאדם הראשון מרד באופן גלוי כנגד הקב\"ה שמלבד מה שחטא גם יש בדעתו להוסיף לחטוא?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שאיתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית כ\"ב, י\"ג)</small>, \"פגע בו אדם הראשון <small>(בקין)</small>, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע\", ומבואר מהמדרש שאדם הראשון לא ידע שיכול הוא לחזור בתשובה על חטאו, ורק לאחר שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו הבין שגם הוא יכול לחזור בתשובה. ויש לתמוה, שהנה התשובה נבראת קודם שנברא העולם וכדאיתא במס' נדרים <small>(ל\"ט ב')</small>, והיינו משום שאי אפשר לעולם להתקיים בלי תשובה, וא\"כ איך שייך שאדם הראשון לא ידע ששייך לחזור בתשובה?!",
+                "<b>ד) היצר הרע מתגבר על ידי חטאי האדם</b>",
+                "ונראה ליישב כל זה בהקדם מה שמבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" <small>(בראשית ב', ט\"ז-י\"ז)</small>. ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+                "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתנה באופן שהאדם יוכל להתגבר על היצר, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות <small>(ד', ב')</small> \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כוחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות. וכן אמרו חז\"ל במס' סוכה <small>(דף נ\"ב א')</small>, \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת יצר הרע אז מתגברים כוחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+                "וכן מבואר מדברי התנחומא <small>(בראשית ז')</small>, \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את כח היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו, ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+                "<b>ה) יישוב הקושיות</b>",
+                "ולפי זה נראה ליישב מה שמבואר במדרש שאדם הראשון אמר \"אכלתי ואוכל\", שאין כוונתו לומר שהוא רוצה לאכול פעם נוספת מעץ הדעת, אלא כוונתו לומר שנפשו נפגמה כל כך מהחטא וירד פלאים ממדרגתו הראשונה ממילא הוא משער בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בפעם הבאה שהרי יצרו התחזק מאד על ידי חטאו. ולכן אמר \"אכלתי ואוכל\", דהיינו שהוא מרגיש שאינו יכול לעצור בעצמו מלאכול.",
+                "וכן מבואר לפי זה מה שמבואר במדרש שאדם הראשון לא ידע את כוחה של תשובה עד שפגע בקין, שבודאי אדם הראשון ידע שיש תשובה, אלא שהוא סבר שכיון שהוא ירד כל כך ממדרגתו הראשונה ממילא התשובה היא קשה כל כך בשבילו עד שהוא כמעט בגדר אי אפשר, אלא שכיון שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו אז הבין שאף למי ששקוע בחטא שייך לו לחזור בתשובה אע\"פ שהיא קשה.",
+                "ונראה שבזה מיושב גם כן מה שהקשינו לעיל שאם כל הבריאה וכל שכן האדם הוא בבואה של התורה עצמה א\"כ למה אנו רחוקים כל כך מהתורה, שלפי זה הדבר מבואר היטב, שהאדם נברא באופן שהוא קרוב מאד להקב\"ה, אלא שכל עבירה מוסיפה טומאה בהאדם ומרחיקה אותו מן הקב\"ה, וממילא אנו רחוקים כל כך מהקב\"ה.",
+                "וכן מיושבת בזה כוונת הפסוקים, שכבר הערנו שמהפסוק משמע שאפשר לאדם לטעות ולומר שהתשובה \"בשמים היא\" דהיינו שהיא כמעט בגדר אי אפשר ובאמת התשובה היא קרובה מאד להאדם, והקשינו שאיך שייך להאדם לטעות כל כך, שאם התשובה באמת קרובה מאד אל האדם למה יחשוב להיפך ממש, אבל לפי מה שנתבאר יש ליישב שכוונת הפסוקים היא שבאמת התשובה היא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", אלא שזהו רק אם האדם לא מרחיק את עצמו מן הקב\"ה, אבל אם האדם שקוע בעבירות אז באמת התשובה אינה כל כך קלה ושוב אינה בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", וממילא התורה אמרה שאל יחשוב האדם שהתשובה נבראת באופן שהיא קשה מאד, שהאמת הוא שהתשובה היא קלה מאד אם האדם לא מרחיק את עצמו כל כך מן הקב\"ה.",
+                "<b>ו) ביאור מה שאמרו דורו של יחזקאל \"נהיה ככל האומות\"</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר ג\"כ את דברי המדרש תנחומא <small>(פ' נצבים סי' ג')</small> שכתב, \"וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל וכו' אמרו לו בן כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל, אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, אמר להם הן, אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל האומות, וכו' אמר להם כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים וכו'\".",
+                "והנה פשטות דברי המדרש היא שבני ישראל רצו למרוד בהקב\"ה ולהיות ככל האומות, ולכן אמרו ליחזקאל שכיון שכבר יצאו מרשותו של הקב\"ה ממילא הם רוצים להיות ככל האומות.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר נראה שכוונת המדרש היא שאחר שחטאו ישראל כל כך עד שנחרב בית המקדש וגלו מארצם חשבו שהם משוקעים בחטא כל כך עד שאי אפשר להם לחזור בתשובה, ולכן יש להם להיות ככל האומות כיון שאי אפשר להם להיות ברשותו של הקב\"ה.",
+                "והנה למעשה יחזקאל הנביא השיב להם שהם עדיין ברשותו של הקב\"ה ובאמת אפשר להם לחזור בתשובה, אע\"פ שבודאי התשובה תהיה קשה כיון שנתרחקו כל כך מהקב\"ה על ידי חטאיהם.",
+                "<b>ז) ביאור הירושלמי במס' מכות</b>",
+                "איתא בירושלמי במס' מכות <small>(פרק ב' הל' ו')</small>, \"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו, אמרו להם 'חטאים תרדף רעה' <small>(משלי י\"ג, כ\"א)</small>, שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו, אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות' <small>(יחזקאל י\"ח, ד')</small>, שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו\".",
+                "והנה דברי חז\"ל אלו תמוהים ביותר, שהרי תשובה היא חלק של התורה, ואיך שייך לומר שחכמה ונבואה חשבו שלא שייך תיקון לחוטא. ועוד שכבר הבאנו לעיל שמבואר במס' נדרים <small>(ל\"ט ב')</small> שתשובה נבראת קודם שנברא העולם, וממילא מוכח מזה שתשובה היא חלק של הבריאה, ולכן קשה טובא איך לא ידעו חכמה ונבואה שיש מושג של תשובה.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר דברי הירושלמי מבוארים היטב, שבודאי מי שחטא פעם אחת ואינו משוקע בחטא בודאי יש לו תיקון על ידי תשובה, אבל מי שחטא כל כך עד שנפשו מקולקלת ביותר והוא משוקע בחטא הוה אמינא שאין שום תיקון לזה, ועל זה אמרו חכמה ונבואה שאין לו תיקון, אבל הקב\"ה בכבודו ובעצמו השיב להם שאף באופן זה יש תיקון של תשובה, אלא שתשובה באופן זה לא תבוא בקלות כל כך וכמו שביארנו.",
+                "ונראה שלשון הירושלמי מדוייקת, שלדברי הירושלמי נבואה השיבה ש\"הנפש החוטאת היא תמות\", והנה מי שחטא פעם אחת לא יקרא \"נפש החוטאת\", ורק מי שחטא הרבה פעמים נקרא כן, ולכן מוכח מזה כמו שביארנו שהירושלמי מדבר רק במי שהוא משוקע בחטא, אבל בודאי תשובה למי שחטא פעם אחת היא דבר קל ונחשב \"קרוב אליך הדבר מאד\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>חנוכה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר פ\"ט – הנס של פך השמן ותורה שבעל פה</strong></big>",
+                "<b>א) חילוק בין נס שניתן להכתב בתנ\"ך ובין נס שלא ניתן להכתב בתנ\"ך</b>",
+                "איתא במס' יומא <small>(כ\"ט א')</small>, \"אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן\".",
+                "ומדברי הגמ' משמע שנס חנוכה ונס פורים שייכים לשני סוגים של נסים, שנס פורים שייך לסוג של נסים שניתנים להכתב בתנ\"ך, ונס חנוכה שייך לסוג של נסים שאינם ניתנים להכתב בתנ\"ך. וצריך ביאור, מה החילוק בין נס שנכתב בתנ\"ך לנס שלא נכתב בתנ\"ך?",
+                "<b>ב) התכלית של הנס</b>",
+                "ונראה לבאר החילוק בהקדם ביאור הנס של פך השמן, שהנה זה פשוט שאין הקב\"ה עושה נסים בחנם, ורצונו להנהיג את העולם בדרך הטבע, אלא שלפעמים יש צורך לעשות נס וכגון להשריש אמונה בכלל ישראל כמו הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן היה נראה לומר שגם הנס של פך השמן היה כדי להשריש אמונה בכלל ישראל, אלא שאנו צריכים להתבונן איך התחזקה האמונה של בני ישראל ע\"י הנס של פך השמן?",
+                "ונראה לומר שבזמן של נס חנוכה נחלשה האמונה בתורה שבעל פה, שהרי באותו זמן הופיעו הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה, וממילא נתן הקב\"ה לנו את הנס של השמן כדי שאמונתנו בתורה שבעל פה תתחזק.",
+                "אלא שעדיין יש לעיין, מה השייכות בין נס השמן ותורה שבעל פה, ואיך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן?",
+                "והנראה לומר בזה, שהרי איתא במס' שבת <small>(דף כ\"א ב')</small>, \"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל\", ומבואר מזה שהוצרכו לנס כיון שהשמן נטמא ע\"י היוונים. ותמה על זה הפני יהושע, \"ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קי\"ל טומאה הותרה בציבור <small>(עי' יומא נ' א')</small> והיו יכולין להדליק בשמן טמא\".",
+                "ואולם יעוין בפרי חדש <small>(באו\"ח סי' תר\"ע)</small> שתירץ את קושיית הפני יהושע ע\"פ מה שהקשה איך שייך שהיוונים טימאו את השמנים, והלא לא מצינו שום טומאה לנכרי מחיים. ותירץ שכיון שחז\"ל גזרו על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם <small>(כדאיתא בנדה דף ל\"ד א')</small>, א\"כ יש לומר שהשמן נטמא בטומאת זיבה. ולפ\"ז יישב הפר\"ח את קושיית הפני יהושע, שהרי רק טומאת מת הותרה בציבור, ולא טומאת זיבה <small>(כדאיתא בפסחים דף ס\"ז א')</small>.",
+                "לפי זה יוצא שמן התורה השמן היה טהור לגמרי, וכל טומאתו היתה רק מדרבנן שגזרו על הגוים שמטמאים כזבים, וא\"כ הנס של פך השמן הוצרך רק בשביל הדין דרבנן.",
+                "וממילא מיושבת בזה איך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן, שהרי הכח של החכמים לתקן תקנות דרבנן הוא רק מכח התורה שבעל פה, וכיון שהנס בא בשביל דין דרבנן ממילא האמונה בתורה שבעל פה התחזקה ע\"י הנס.",
+                "ובזה מבוארים דברי הגמ' ביומא שמבואר ממנה שיש שני סוגים של נס, אחד שניתן להכתב ואחד שלא ניתן להכתב, שיש לומר שכוונת הגמ' היא שיש חילוק בין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבעל פה שנס כזה לא ניתן להכתב בתורה שבכתב, ובין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבכתב שנס כזה בודאי ניתן להכתב בתורה שבכתב.",
+                "והנה מאחר שימי חנוכה הם ימים של התחזקות באמונה בתורה שבעל פה, ממילא יש לנו להתחזק ביותר בלימוד תורה שבעל פה בימים אלו.",
+                "<b>ג) עיקר לימוד התורה הוא על מנת ללמד</b>",
+                "והנה התחזקות בלימוד התורה אינה רק שילמוד לעצמו שהרי אינו מקיים את מצות תלמוד תורה בשלימות אא\"כ היא על מנת ללמד לאחרים, ורק לימוד התורה על מנת ללמד מגין עלינו והוא יסוד קיום העולם. דבר זה יש ללמוד מדברי הספורנו, שהנה הקב\"ה אמר ליצחק אבינו, \"והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי\" <small>(תולדות כ\"ו, ד'-ה')</small>, ומבואר מזה שהבטחת הקב\"ה ליצחק לא היתה בזכותו של יצחק עצמו, אלא בשביל אברהם אבינו.",
+                "וכתב על זה הספורנו, \"הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכו', ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה', אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר <small>(תולדות כ\"ו, כ\"ח-כ\"ט)</small>, 'ואבימלך הלך אליו מגרר' ואמרו 'ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' אתה עתה ברוך ה'', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה, אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל, כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק\".",
+                "ולמדנו מדברי הספורנו שהרבצת התורה היא זכות גדולה כל כך, וזוכה בזה לברכות בשביל עצמו, אבל אם לומד תורה רק לעצמו אינו ראוי לברכות בזכות עצמו, ולכן יצחק אבינו לא זכה לברכות בזכות עצמו עד שהתחיל לקרוא בשם ה' ולפרסם ידיעת ה'.",
+                "<b>ד) מה גרם לרב לרדת לבבל</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' במכות <small>(כ\"ד א')</small>, \"אמר רב, מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' <small>(בחוקותי כ\"ו, ל\"ח)</small>, מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת וכו', אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'\". ומבואר שרב היה ירא שהיהודים בגלות יהיו אבודים בין הגוים. וצ\"ב מה יש לנו ללמוד מגמ' זו?",
+                "אולם יעוין בגיטין <small>(ו' א')</small>, \"אמר ר' אבא אמר רב הונא, עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל\". ופירש רש\"י, \"מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה בסורא\". ומבואר מזה שרב היה עוסק בהרבצת התורה בבבל עד שהיהודים בבבל גדלו בתורה ונעשו שוים ליהודים שהיו בארץ ישראל. ויש להתבונן, מה גרם לרב לעזוב ארץ ישראל ולעסוק בהרבצת התורה בבבל? ויש לפרש שכיון שהיה ירא שמא יתקיים הפסוק של \"ואכלה אתכם ארץ אויביכם\", לכן עסק בהרבצת התורה בבבל כדי שתהיה להם זכות קיום בחו\"ל ע\"י לימוד התורה.",
+                "והנה אם רב היה נשאר בארץ ישראל ולא היה עוסק בהרבצת התורה, בודאי היה עולה הרבה במעלות התורה, אבל רב הבין שהעיקר אינו ללמוד בשביל עצמו, אלא ללמד לאחרים, לכן השקיע את עצמו בהרבצת התורה בין יהודי בבל.",
+                "<b>ה) לא יפסיד ע\"י הרבצת התורה</b>",
+                "והנה מדברי החתם סופר יש ללמוד חידוש נוסף, שהקב\"ה נותן לו במתנה מה שהפסיד במה שנתן מזמנו לאחרים, שהנה כתוב, \"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו\" <small>(וירא י\"ח, י\"ז-י\"ט)</small>, ומשמע שהקב\"ה אמר שהוא יגלה לאברהם אבינו את אשר הוא עתיד לעשות לאנשי סדום כיון שאברהם אבינו מצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'. וקשה טובא, מה הקשר בין זה לזה?",
+                "וכתב על זה החתם סופר, \"יש לפרש אי היה אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני לא היה נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעיה וירמיה ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכו', אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא היה ראוי אלא שלא היה פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהיה מתעסק עם בניו ואת ביתו אחריו ללמדם דרך ה', ואותם לא הגיעו בתחילת לימודם אלא במדריגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי\"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו לכן אמר הקב\"ה המכסה אני, כי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו שלא הגיע הוא לזה רק למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו\".",
+                "ולמדנו מדברי החתם סופר שמה שהאדם מונע מעצמו מדריגות גבוהות כדי שיעסוק בהרבצת התורה הוא סיבה שהקב\"ה יזכה לו במתנה באותן מדריגות עצמן ולא יפסיד האדם ברוחניות במה שהוא מוסר את נפשו בשביל התורה.",
+                "ובאמת מסופר על החתם סופר שפעם אחת נשאל אם יש להבטל מלימודו כדי שילמד לתינוקות של בית רבן בעירו, והשיב החתם סופר ששעה אחת עם תלמידים הוא כנגד הרבה שעות ביחיד ויזכה לתורה יותר ע\"י לימוד עם התלמידים.",
+                "ואומרים בשם הגר\"ח זצ\"ל שמה שיש מ\"ח קניינים לתורה היינו משום שלא שייך לקנות תורה ע\"י הלימוד בלבד, שהתורה נקנית רק במצבים מסויימים ובהכנה גדולה, וממילא אם יעסוק בלימוד התורה ע\"מ ללמד יותר נקל לו לקנות את התורה כיון שמדרגת לימוד התורה לתלמידים היא גדולה כל כך.",
+                "אבל יש להעיר, שהתורה אמרה \"ושננתם לבניך\" <small>(ואתחנן ו', ז')</small>, וחז\"ל דרשו <small>(ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט')</small>, \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". וצריך ביאור, שאם הכוונה היא לתלמידים, למה לא אמרה התורה בפירוש \"ושננתם לתלמידיך\"? אלא שמבואר מזה שהקיום של לימוד עם תלמידים הוא רק אם הוא מחשיב את התלמידים כאילו הם בניו, שהוא מתעניין במצבם בין ברוחניות ובין בגשמיות, ומקיים את הקשר אתם אפילו לאחר שעזבו את כותלי בית המדרש.",
+                "ועוד יש להעיר, דאיתא במס' בבא בתרא <small>(קט\"ז א')</small>, \"דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים\", וכתב על זה בנימוקי יוסף <small>(שם דף נ\"ג א' מדפי הרי\"ף ד\"ה גרסי' בגמ')</small>, \"דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו\", ולמדנו מזה שאם מבקשים ברכה אין הולכים אצל צדיק העיר אלא דוקא למי שעוסק בלימוד תורה לתלמידים.",
+                "<b>ו) העונש למי שאינו רוצה להשפיע על אחרים</b>",
+                "והנה כתוב, \"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו'\" <small>(וישלח ל\"ב, כ\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם\". ובבראשית רבה <small>(וישלח פרשה ע\"ו אות ט')</small> מובא מדרש זה ביתר ביאור, \"ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר\"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' <small>(איוב ו', י\"ד)</small>, מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך וכו'\".",
+                "ומבואר מהמדרש שיעקב אבינו היה מחוייב לעשות חסד של רוחניות עם עשו במה שיתן לו דינה בתו לאשה, כיון שאפשר שדינה תשפיע עליו לחזור למוטב.",
+                "ולכאורה הדברים תמוהים, איך שייך לתבוע מיעקב אבינו לעשות חסד עם עשו אחיו ע\"י שישיא את בתו לו לאשה, והלא האפשרות שהיא תחזירנו למוטב היתה קטנה מאד, שהרי עשו היה שונא את יעקב ורצה להורגו, ועשו היה בא בארבע מאות איש ויעקב היה בסכנה גדולה והיה ירא שמא יהרוג עשו את כל משפחתו, ואם עשו לא יחזור למוטב אז דינה תהיה מוכרחת לדור כל ימיה עם רשע גדול.",
+                "אנו רואים שעם כל זה נענש יעקב אבינו במה שלא השתדל להשפיע לטובה על עשו ולעשות חסד עמו ברוחניות.",
+                "[ויש להעיר שלמדנו מכאן דבר נוסף, דהיינו עד היכן מגיע הכח של אשתו של אדם, שאע\"פ שעשו הרשע נתגדל בצלם של אברהם ויצחק אבינו ורבקה אמנו ובכל זאת לא הושפע מהם, אעפ\"כ אם אשתו תהיה צדקת אז יש מקום לקוות שהיא תחזירנו למוטב.]",
+                "<b>ז) נס נוסף – שלא הקשו קושיות</b>",
+                "זכורני, בזמן התייסדות ישיבתנו הק' \"נר ישראל\", היה כאן בבלטימור בעל הבית אחד, אדם חשוב ונכבד שהיה ג\"כ תלמיד חכם וירא שמים, ששאל אותי, איך שייך שיצליח הישיבה?! והרי הישיבה זקוקה לאלפי אלפים דולרים לשנה, ואיך יהיה אפשר לקבץ סכום גדול כזה? השבתי לו, שידוע הוא שהבית יוסף <small>(בסי' תר\"ע)</small> הקשה למה קבעו חנוכה שמונה ימים, והלא השמן שבפך היה בו כדי להדליק יום אחד, ונמצא שהנס היה רק בשביל שבעה ימים? וגדול אחד תירץ על פי מה שהקשו התוס' בשבת <small>(כ\"א ב' ד\"ה שהיה מונח)</small> מה מועיל מה שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והלא חז\"ל גזרו על הנכרים שיהיו כזבים, וא\"כ אפשר שנכרי אחד הסיט את הפך ונטמא השמן בטומאת היסט. וגדול אחד תירץ שזה בעצמו הוא הנס של היום הראשון, שלא הקשו שום קושיות, שאם היו מקשים את קושיית התוס' לא היו יכולים להדליק אפילו יום אחד! וכן הוא בהתייסדות הישיבה, שההצלחה שייכת רק משום שאין אנו מקשים שום קושיות, שמיד שנשאל איך שייך שנצליח לא יהיה שייך לייסד את הישיבה.",
+                "ולמדנו מכאן יסוד גדול, שלפעמים האדם צריך רק לעשות מה שצריך והקב\"ה יסייע לו, שאם ישאל לעצמו איך שייך שיצליח, אז לא יהיה שייך לו לעשות כלום!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ' – שלימות המעשים</strong></big>",
+                "<b>א) החשמונאים עברו על \"לא יסור שבט מיהודה\"</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(בפרשת ויחי מ\"ט, י' עה\"פ \"לא יסור שבט מיהודה\")</small> \"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז\"ל <small>(בבא בתרא ג' ב')</small> כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שהאסון הגדול שאירע להחשמונאים, שכולם נהרגו ועבדיהם משלו בהם, היה בשביל שהמלך צריך להיות משבט יהודה, וכמו שכתוב \"לא יסור שבט מיהודה\", והם מלכו אע\"פ שהיו כהנים ולא היו משבט יהודה.",
+                "<b>ב) למה נענשו החשמונאים כל כך</b>",
+                "ודבר זה תמוה הוא, והלא החשמונאים היו חסידי עליון, והם הצילו את התורה והמצוות מהשפעת היוונים, וא\"כ אע\"פ שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", למה נענשו בעונש גדול כל כך שכולם נהרגו, ולא ניצולו בזכות המצוה הגדולה שעשו?",
+                "ואין לומר שמה שעשו החשמונאים לא היה חשוב כל כך, שהרי איתא במשנה בבבא קמא <small>(ס\"ב ב')</small>, \"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור\". וביארה הגמ' דכיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן להגביה את הנר חנוכה למעלה מהגמל. הרי מבואר שהענין של פרסומי ניסא ע\"י נר חנוכה הוא גדול כל כך עד שאינו חייב לשלם בשביל ההיזק.",
+                "ואין לומר שענין ממון חבירו אינו חמור כל כך [וממילא אין ראיה ממה שבנר חנוכה פטור], שהרי הגמ' בבבא קמא <small>(ס' ב')</small> הסתפקה אם אפשר להציל את עצמו בממון חבירו, והתוס' שם <small>(בד\"ה מהו)</small> ביארו דמיירי באופן שהציל את חייו במקום פיקוח נפש בממון חבירו, ואיבעיא לגמ' אם חייב לשלם או לא, הרי שיש צד לומר שחייב לשלם בשביל ממון חבירו אפילו במקום פיקוח נפש [ועיין שם בהגהות מהר\"ץ חיות], ואעפ\"כ בנר חנוכה פטור על ההיזק. הרי שענין נר חנוכה הוא נשגב מאד, וכל זה בא ע\"י החשמונאים, ומ\"מ כולם נהרגו בשביל שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", והזכות של חנוכה לא הגינה עליהם, והוא פלא.",
+                "ואין לומר שהעבירה היתה גדולה כל כך כיון שעברו בשאט נפש על מצות התורה, שהרי נראה שהם חשבו שיש להם לקבל על עצמם את המלכות כיון שהיו חסידי עליון ולא היו שם אחרים שהיו ראויים למלכות, וא\"כ כוונתם היתה לשם שמים.",
+                "<b>ג) חסרון בפרט אחד מקלקל את המצוה כולה</b>",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור החטא של נדב ואביהוא, שהרי כתיב \"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'\" <small>(שמיני י', א'-ב')</small>. ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" <small>(ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א')</small>. וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+                "ותירץ המהר\"ל בגור אריה <small>(שם)</small>, \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+                "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה.",
+                "ולפ\"ז מובנים מאד דברי הרמב\"ן שכתב שנהרגו החשמונאים על שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", שאע\"פ שמצוה גדולה עשו במה שהנהיגו את המלחמה נגד היוונים וגרמו בזה לקידוש שם שמים והתחזקות בתורה ומצוות, מכל מקום כיון שלא עשו מצוה זו בשלימות, שהרי לקחו עי\"ז את המלוכה לעצמם אע\"פ שלא היו משבט יהודה, ממילא קלקלו בזה את המצוה, ושוב לא הגינה עליהם זכות המצוה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"א – פנימיות וחיצוניות (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) על איזה נס תקנו חנוכה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(כ\"א ב')</small>, \"מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ\"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה\". ופירש רש\"י, \"מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה\".",
+                "ומבואר מהגמ' ורש\"י שהיו\"ט של חנוכה נקבעה מחמת הנס של השמן. וקשה טובא, למה לא אמרה הגמ' שהנס היה במה שנצחו את היוונים, ורבים נפלו ביד מעטים, שבודאי היה נס גדול? ותירץ המהר\"ץ חיות שלא שייך לקבוע יו\"ט אלא על נס היוצא חוץ מדרך הטבע, ולכן אע\"פ שהנס העיקרי היה הנצחון על היוונים, מכל מקום קביעות היו\"ט של חנוכה היתה ע\"י הנס של השמן.",
+                "ונראה להוסיף בזה, דהנה איתא במגילה <small>(י\"ד א')</small>, \"ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה\", ומבואר מדברי הגמ' שהוספת יו\"ט שייכת רק ע\"י נביא, ולכן פורים ניתוסף ע\"י הנביאים שהיו קיימים באותו זמן.",
+                "אלא שלפ\"ז יש לתמוה איך שייך להוסיף את היו\"ט של חנוכה, והלא בזמן חנוכה כבר נתבטלה הנבואה. ונראה שמטעם זה אמרה הגמ' שהיו\"ט של חנוכה נקבע ע\"י הנס של השמן, שכיון שראו בזה נס שהיה למעלה מדרך הטבע, הרי זה כמו נבואה מאת הקב\"ה, ובזה ניתנה להם הרשות להוסיף את היו\"ט של חנוכה.",
+                "<b>ב) שני חלקים בנס חנוכה, וביאור פלוגתת ב\"ש וב\"ה</b>",
+                "ולפ\"ז יוצא שיש ב' חלקים לחנוכה, הנס של המלחמה, והנס של השמן. הנס של המלחמה הוא \"החלק הגשמי\" של היו\"ט, שהכל ראו איך שהיהודים נצחו את היוונים אבל הכל היה בדרך הטבע, אבל הנס של השמן הוא \"החלק הרוחני\" של היו\"ט, שנס זה אירע בהיכל בבית המקדש ולא נעשה לעין כל, אלא שנס זה היה למעלה מדרך הטבע והיה כעין התגלות של נבואה.",
+                "ונראה לבאר בזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל, דאיתא במס' שבת <small>(כ\"א ב')</small>, \"בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך\". ונראה לפרש שב\"ש וב\"ה נחלקו מה הוא עיקר הנצחון של חנוכה, שבית שמאי סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הגשמי, שהיהודים נצחו את היוונים במלחמה, והנה נצחון זה היה רק לזמן קצוב, שהרי לבסוף מאתים שנה נחרב בית המקדש ונפלו היהודים ביד הגויים, ונמצא שנס זה פוחת והולך, וממילא אמרו בית שמאי שגם הנרות צריכים להיות פוחתים והולכים. אבל בית הלל סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הרוחני, ונצחון זה הוא לדורות ואין זה פוחת כלל, ולכן אמרו בית הלל שגם הנרות צריכים להיות מוסיפים והולכים.",
+                "<b>ג) החשיבות של לומדי התורה</b>",
+                "והנה איתא בפסחים <small>(ק\"ד א')</small> שרבי מנחם בר סימאי היה נקרא \"בנן של קדושים\" משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא. וצריך ביאור, למה נקרא בנן של קדושים רק משום שלא הסתכל בצורה של זוז?",
+                "ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר לעיל שיש חלק גשמי ויש חלק רוחני, וגם בזוז יש חלק חיצוני ויש חלק פנימי, החלק החיצוני של הזוז הוא הצורה שעליה, והחלק הפנימי של הזוז הוא השוויות של הזוז, וכיון שרבי מנחם בר סימאי לא הסתכל מעולם בצורה של הזוז, מזה מוכח שהוא מסתכל בכל דבר על החלק הפנימי ואינו משים לב כלל לחלק החיצוני, ומטעם זה זכה לתואר \"בנן של קדושים\".",
+                "והנה גם בציבור יש חלק חיצוני וחלק פנימי, ובודאי לומדי התורה הם החלק הפנימי, שאע\"פ שאינם נראים כל כך מן החוץ, מכל מקום הם עוסקים בתורה ויראת שמים, ולכן בודאי נחשבים לעיקרו של הציבור.",
+                "והנה התכלית של צעירי אגודת ישראל היא לחזק כלל ישראל בדרך התורה, ואין להם שום עסק עם הפוליטיקה, אלא כל התענינותם היא רק בתורה ויראת שמים, ולכן ראוי מאד לחזק את האירגון הזה.*",
+                "<small>*  שיחה זו נאמרה בכינוס לצעירי אגודת ישראל – חנוכה תשל\"ב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ב – נצחון החשמונאים והשפעת המנורה</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שאהרן הכהן הובטח על נס המנורה בזמן החשמונאים</b>",
+                "כתב רש\"י בריש פרשת בהעלותך <small>(ח', ב')</small>, \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\". ומבואר מדברי רש\"י בשם המדרש <small>(עי' במדבר רבה בהעלותך פרק ט\"ו סי' ו')</small> שהציווי על הדלקת נרות המנורה בבית המקדש על ידי אהרן הכהן הוא לנחמו על שלא השתתף בחנוכת הנשיאים.",
+                "והרמב\"ן תמה על רש\"י [שסובר שהמדרש מיירי בהדלקת הנרות בבית המקדש בכל יום], למה הדלקת הנרות בכל יום היא נחמה יותר מהקטרת הקטורת בכל יום וגם כל עבודת הקרבנות שנעשית רק על ידי אהרן ובניו? ולכן הרמב\"ן ביאר שאין כוונת המדרש על המצוה להדליק את המנורה בבית המקדש בכל יום, אלא כוונת המדרש היא לחנוכת בית המקדש שנעשית על ידי החשמונאים בזמן נס חנוכה, ואותה חנוכה היתה על ידי הנס של המנורה.",
+                "וכתב עוד הרמב\"ן, \"וראיתי עוד בילמדנו <small>(תנחומא בהעלותך ה')</small> וכן במדרש רבה <small>(ט\"ו ו')</small>, 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.' והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו\".",
+                "והעולה מדברי הרמב\"ן הוא שהתורה מרמזת לנו על נס המנורה שיהיה בזמן החשמונאים, ושיש תכונה מיוחדת באותה הדלקה שהיא קיימת לעולם כיון שמדליקים נר חנוכה גם בזמן שאין בית המקדש קיים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+                "<b>ב) מצות מנורה מיוחדת שהשפעתה היא לעולם והחשמונאים ניצלו השפעה זו</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה כל מצוה משפיעה שפע של רוחניות להעולם, אלא ששפע זה הוא רק בזמן קיום המצוה, אבל כשאין המצוה מתקיימת לא שייכת לאותה מצוה להשפיע להעולם. אבל במצות הדלקת נרות המנורה נתחדשה שיש תכונה מיוחדת להשפעת המנורה שאפילו שלא בזמן הדלקתה היא משפיעה להעולם, ולכן אפילו בזמן שאין ההדלקה נעשית בפועל עדיין נמצאת השפעתה בעולם למי שיכול להשיגה. והנה בדרך כלל אין אנו מרגישים את ההשפעה כיון שיש מסך המבדיל ביננו ובין השפעות הרוחניות, אבל לפעמים בני אדם מתנהגים במסירות נפש למעלה מן הטבע ואז יכולים לנצל אותה השפעה רוחנית שנמצאת בעולם כל הזמן.",
+                "והנה החשמונאים ראו איך שהיוונים מתעים את היהודים לתעות מדרך התורה, ולכן הלכו למלחמה כנגד היוונים אע\"פ שהם היו מעטים נגד רבים, ועל ידי מסירות נפש זו שהיא למעלה מן הטבע זכו להרגיש את השפעת המנורה, ומטעם זה הדליקו את המנורה כשנצחו על היוונים. ומטעם זה ג\"כ היתה הדלקתם במשך שמונה ימים, כיון שמספר שבע הוא המספר של הטבע [כמו ימי השבוע], ומספר שמונה הוא למעלה מן הטבע להורות על החשמונאים שנתעלו על ידי מסירות נפשם להתנהג למעלה מן הטבע וזכו לקבל השפעת מצות המנורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ג – ברכת הרואה בנר חנוכה</strong></big>",
+                "<b>א) הברכה על ראיית נר חנוכה אין דוגמתה בשאר מצות</b>",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(כ\"ג א')</small>, \"אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת\". וכוונת הגמ' היא שמי שאינו מדליק את המנורה, אע\"פ שאינו יכול לברך \"להדליק נר של חנוכה\", אעפ\"כ יכול הוא לברך ברכת \"שעשה נסים\". הלכה זו צריכה ביאור, היכן מצינו חיוב ברכה למי שאינו מקיים את המצוה?",
+                "<b>ב) זכותו של יפת הוא בפיו ועיניו ולכן הנצחון על יון הוא ג\"כ בפינו ובעינינו</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה <small>(נח פרשה ל\"ו סי' ה')</small> על הפסוק <small>(נח ט', כ\"ב)</small>, \"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ\", וכתב המדרש, \"אמר רבי יעקב בר זבדי, מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד\". ומבואר מדברי המדרש שחם בן נח חטא בעיניו [כדכתיב \"וירא\"] ובפיו [כדכתיב \"ויגד\"] כשראה את ערות אביו והגיד לשני אחיו בחוץ, ונתקלל על ידי נח להיות עבד עבדים לאחיו, אלא שאם ילקה בעינו או בשינו יוצא לחירות, שאז נתקן הפגם שנעשה על ידי עיניו ופיו של חם.",
+                "והנה יפת ושם לא זלזלו בכבוד אביהם ולכן במקום עבדות זכו לגדולה. וכל כוחה של מלכות יון [שבאה מיפת] הוא בזכות פעולתו של יפת שלא חטא בעיניו ובפיו כיון שלא הסתכל בערות אביו ולא דיבר אודותיו כמו שעשה חם אחיו.",
+                "ויש לומר שמטעם זה הנצחון על מלכות יון כולל שני חלקים אלו, דהיינו העינים והפה, שאנו חייבים להודות ולהלל בפינו, וגם יש מצוה לראות את הנרות בעינינו, וממילא יש ברכה על הרואה נר חנוכה שכאמור הוא דבר שלא מצינו בכל מקום, שמי שאינו מקיים את המצוה בעצמו עדיין מברך על ראייתה.",
+                "יש לנו ללמוד מוסר השכל מזה, איך כל מעשה קטן חשוב הוא עד מאד, שהרי מה שעשה יפת היה נראה לנו כדבר קטן, ואעפ\"כ נשאר זכות אותו מעשה להרבה דורות. והנה יש אנשים שנכנסים לעצבות כיון שזה מעורר פחד על שכל חטא קטן הוא באמת דבר גדול. אבל אין זה מועיל להאדם להתרכז על צד החטא, אלא יש לנו ללמוד מזה שכל מצוה שאנו עושים הוא דבר גדול עד מאד ולכן ראוי לנו לשמוח על זה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פורים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ד – מלחמה לה' בעמלק</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שלא התפלל משה במלחמת עמלק</b>",
+                "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק <small>(בשלח י\"ז, ח'-י\"א)</small>.",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(כ\"ט א')</small>, \"'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים\".",
+                "והנה בכל שאר הצרות שאירעו לבני ישראל במדבר עמד משה רבינו בתפלה לפני הקב\"ה שיושיע את עמו, ואילו במלחמת עמלק לא התפלל בעדם כלל אלא הרים את ידיו כדי שבני ישראל ישעבדו את לבם להקב\"ה מעצמם. וצריך ביאור, למה לא התפלל משה רבינו בעדם גם במלחמת עמלק?",
+                "<b>ב) נצחון נגד עמלק שייך רק ע\"י חיזוק בתורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה יצחק אבינו בירך את עשו, \"והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך\" <small>(תולדות כ\"ז, מ')</small>. ואיתא בבראשית רבה <small>(תולדות פרשה ס\"ז סי' ז')</small>, \"א\"ר יוסי בר חלפתא, אם ראית אחיך פורק עולה של תורה מעליו גזור עליו שמדים ואתה שולט בו\". ומבואר שיצחק אבינו הבטיח את עשו שאם בני ישראל יפרקו את עול התורה יכול הוא לשלוט עליהם. ונמצא שכל זמן שבני ישראל נמצאים במצב של פריקת עול התורה לא תועיל שום תפילה להנצל משליטתו של עשו.",
+                "ונראה שבזה מיושב למה לא התפלל משה רבינו בעד כלל ישראל במלחמת עמלק, שהנה כתוב במלחמת עמלק, \"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\", ואיתא בסנהדרין <small>(ק\"ו א')</small>, \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\". ולפ\"ז מבואר בפסוק שעמלק שהוא מזרעו של עשו בא להלחם בישראל בשביל שרפו ידיהם מן התורה, והיינו שפרקו את עול התורה מעליהם. [וכן מבואר להדיא במדרש תנחומא <small>(בשלח סי' כ\"ה)</small>, \"אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה ולפיכך עמלק בא עליהם\".] וכבר נתבאר שבמצב כזה לא תועיל שום תפילה להנצל מזרעו של עשו נגד ברכת יצחק, ולכן משה רבינו עמד על ראש הגבעה והרים את ידיו למעלה כדי שבני ישראל יסתכלו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשבמים ויקבלו עליהם את עול התורה, ואז לא יוכלו עמלק לשלוט עליהם.",
+                "וכן אנו מוצאים במלחמת עמלק של פורים שקבלו עליהם את התורה מחדש, וכדאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small> 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר\", והיינו משום שלא היו יכולים ללחום בעמלק לולי קבלת עול התורה.",
+                "<b>ג) זכור את אשר עשה לך עמלק</b>",
+                "ונראה שגם התפקיד של מצות זכירת מחיית עמלק הוא כדי שנתחזק בלימוד התורה, שאם נזכור מה שעמלק עשה לנו, והרי כל כחם הוא רק ע\"י רפיון ידים של כלל ישראל מן התורה, אז נתחזק בלימוד התורה.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש תנחומא <small>(בפ' כי תצא סי' י\"ב, ומובא בילקוט שמעוני בשלח רמז רס\"א)</small>, \"משל למלך שהיה לו כרם, והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר, נשכו הכלב, כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב, כך כל זמן שהקב\"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו 'היש ה' בקרבנו אם אין' <small>(בשלח י\"ז, ז')</small>, הוא אומר להם 'זכור את אשר עשה לך עמלק' <small>(כי תצא כ\"ה, י\"ז)</small>\". ומבואר שמצות זכירת עמלק היא כדי להזכיר להם את מה שעשו ברפידים, וכבר נתבאר שרפידים נקרא על שם שרפו ידיהם מן התורה, ונמצא ששורש החטא של רפידים הוא רפיון ידים מן התורה, ומצות זכירת עמלק באה לעורר אותנו שנתחזק בתורה.",
+                "גם גזירות המן שהיה מזרע עמלק היו כדי לעורר אותנו להתחזק בתורה, וכלל ישראל זכו לנס ע\"י שפשפשו במעשיהם והתחזקו בתורה וקבלו את התורה מחדש.",
+                "והנה אומרים בשם האריז\"ל <small>(ומקורו בתקו\"ז תקון כ\"א)</small> ש\"יום הַכִּפּוּרִים\" הוא יום כְּפּוּרִים, דהיינו שהוא כעין פורים. ולדרכנו, הביאור בזה הוא ששני ימים אלו הם זמן תשובה, שגם פורים הוא זמן של תיקון המעשים והתחזקות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ה – משנכנס אדר מרבין בשמחה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על רש\"י בתענית</b>",
+                "איתא במס' תענית <small>(כ\"ט א')</small>, \"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה\". ומבואר שיש שמחה מיוחדת בחודש אדר, והמזל של בני ישראל הוא חזק מאד בחודש זה, ולכן מי שיש לו דין עם נכרי ישתדל ללכת לערכאות לדון עם הנכרי בחודש אדר דוקא.",
+                "אולם יעוין ברש\"י שכתב <small>(בד\"ה משנכנס אדר)</small>, \"ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח\". ודבריו תמוהים, שאם הריבוי שמחה הוא בשביל שפורים ופסח הם ימי נסים, א\"כ למה לא נאמר שיש ענין של \"מרבין בשמחה\" גם בחודש ניסן?",
+                "<b>ב) דברי התנחומא שכפיית הר כגיגית היתה בשביל תורה שבע\"פ</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור דברי הגמ' בשבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". ופשטות דברי הגמ' היא שבני ישראל לא קבלו את התורה ברצון והוצרכו לכפייה ע\"י שהקב\"ה כפה עליהם את ההר כגיגית.",
+                "והקשו התוס' <small>(בד\"ה כפה)</small> שכבר הקדימו נעשה לנשמע, וא\"כ קבלת התורה היתה ברצון גמור ואיך אמרה הגמ' שקבלת התורה היתה בכפייה, וע\"ש מה שתירצו.",
+                "ובאמת קושיא זו הוקשה ע\"י המדרש תנחומא <small>(נח סי' ג')</small>, שכתב \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא א\"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע\"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה\". ומבואר מהמדרש תנחומא שקבלת התורה ברצון היתה רק על תורה שבכתב, והוצרכו לכפייה בשביל קבלת תורה שבעל פה.",
+                "ונראה לומר שכוונת התנחומא היא שתורה שבעל פה היא ארוכה מארץ מדה [שבאמת התורה שבעל פה שבידינו היא רק חלק קטן ממה שהיתה בשנים קדמוניות, כמבואר בב\"מ <small>(פ\"ד א')</small> שעל כל הלכה ששמע ריש לקיש מרבי יוחנן היה מקשה כ\"ד קושיות, ורבי יוחנן היה משיב לו כ\"ד תירוצים, וכעין זה איתא בשבת <small>(ל\"ג ב')</small> ברבי שמעון בן יוחאי ורבי פינחס בן יאיר, ע\"ש. עוד מצינו בעבודה זרה <small>(י\"ד ב')</small> שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היתה בו ד' מאות פרקים, ויש לנו רק חמש], ולכן היו יראים לקבל את עול תורה שבעל פה, והוצרכו לכפייה.",
+                "<b>ג) קבלת התורה של פורים היא בלי אתערותא דלעילא</b>",
+                "ונראה ליישב את קושיית התוס' באופן אחר, שהנה בני ישראל שבאותו דור ראו את הנסים של עשר מכות וקריעת ים סוף וראו גם את השכינה שורה על הר סיני, ומרוב התפעלות קבלו את התורה. ונמצא שלא באו לאמונה בהקב\"ה ולקבלת התורה ע\"י עצמם וע\"י שכלם, אלא ע\"י אתערותא דלעילא, שהקב\"ה הראה להם הרבה נסים גלויים ודברים נפלאים עד שלא היו יכולים לחשוב אחרת מרוב ההתפעלות. כמובן, אמונה כזו לא תתמיד, ודורות הבאים שלא ראו כל זה ולא הרגישו את ההתפעלות לא ימשיכו לקבל את התורה ברצון, ולכן הוצרכו לכפייה בשביל הדורות הבאים.",
+                "בזה נראה לבאר גם את המשך הגמ' בשבת, \"אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small> 'קימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר\". ונראה שהביאור בזה הוא, שקבלת התורה של מעמד הר סיני היתה מתוך נסים גלויים וקיבלו את התורה מרוב ההתפעלות ולא מכח שכלם. אבל קבלת התורה של פורים היתה מחמת אתערותא דלתתא, שכלל ישראל הכירו מעצמם ע\"י שכלם את גדלות הקב\"ה מתוך הטבע. קבלה זו יש לה קיום, מאחר שבאו להכרה זו מעצמם. ולכן אמר רבא \"הדור קבלוה בימי אחשורוש\" ששוב אין צריך לכפיית הר כגיגית, שמעתה קבלת התורה תמשיך להיות ברצון גם לדורות הבאים.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את השמחה המיוחדת של פורים, שידוע הוא שהאדם מחבב את מה שמשיג בכחות עצמו יותר ממה שניתן לו מאחרים. ולכן כל מה שהשיגו ישראל ביציאת מצרים ומעמד הר סיני לא היה חביב להם כל כך, מאחר שהכל היה ע\"י אתערותא דלעילא ולא מכחות עצמם כלל. אבל האמונה בהקב\"ה וקבלת התורה שהשיגו ישראל בימי אחשורוש היתה מכח הכרת שכלם ולא ע\"י אתערותא דלעילא, ולכן הוא חביב להם מאד, וגורם לשמחה מופלגת.",
+                "ועפ\"ז נראה ליישב את קושייתנו למה מרבין בשמחה רק באדר ולא בניסן, והלא פסח הוא ימי נסים לישראל כמו פורים. אבל לפי מה שנתבאר מבואר ששמחת ימי הנסים של פסח אינה שלימה מאחר שהוא ע\"י אתערותא דלעילא, אבל שמחת ימי הנסים של פורים היא שמחה יתירה שהיא מחמת מה שהשגנו מעצמנו, ולכן רק משנכנס אדר מרבין בשמחה.",
+                "<b>ד) הגר\"א לא קיבל מגידים מן השמים</b>",
+                "והנה אנו מוצאים דוגמא ליסוד זה בדברי הגר\"ח מוואלאזין בהקדמתו לביאור הגר\"א לספרא דצניעותא, שכתב על הגר\"א, \"והעולה על כולם, הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון, ואחר רב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעיינות החכמה רזין דרזין נסתרין דסתרין זו היה אצלו מתת אלקים, וזולת זה נפשו לא רצה בם, אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין על ידי מגידים מארי דרזין ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה, עמו היתה וריחקה\".",
+                "ומבואר מדברי הגר\"ח שהגר\"א היה יכול לקבל סודות התורה על ידי מגידים מן השמים בלי שום עמל ויגיעה, ומיאן לקבלם כיון שהיה רוצה שתורתו תהיה מתוך יגיעת עצמו ועמלותו.",
+                "<b>ה) הימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם</b>",
+                "והנה בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א <small>(חלק ג' סי' ר\"צ)</small>, \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\". ולכן יש סגולה מיוחדת בחודש אדר לעלייה בתורה, והריבוי שמחה של אדר הוא טפל לעיקר מעלת חודש אדר שהיא קבלת התורה. ובודאי שבלי הכנה לא יזכה האדם לסגולות החודש ויום הפורים, אבל אם יכין את עצמו ע\"י התחזקות בתורה אז יזכה לשמחה האמיתית של חודש אדר ויום הפורים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ו – אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור ויכוח מרדכי אסתר</b>",
+                "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו וגו' ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה וגו', ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי, כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה וגו', ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות <small>(אסתר ד', ח'-י\"ד)</small>.",
+                "מדברי המגילה מבואר שמרדכי ואסתר היו מתווכחים אם תלך אסתר לאחשורוש מיד או שתמתין עד שהמלך יקרא לה מעצמו, שמרדכי רצה שתלך מיד, ואסתר רצתה להמתין. וצריך ביאור, מה הוא השורש של מחלוקת זו? וכי לא רצתה אסתר למסור את נפשה להצלת היהודים?",
+                "ונראה לומר שמרדכי ואסתר הסכימו שאי אפשר להנצל מצרה זו בלי נס, ואין להם לקוות לישועה בדרך הטבע. לכן אסתר טענה, מאחר שאפילו אם תלך למלך לא תצליח בלי נס, על כן אין לה לילך כלל והקב\"ה יעשה נס בלי הליכתה. אבל מרדכי אמר לה שלא יזכו לנס רק אם יעשו את ההתחלה בעצמם, ואז הקב\"ה יעשה להם נס וישלח ברכה במעשה ידיהם.",
+                "<b>ב) מרדכי מן התורה מנין</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בחולין <small>(דף קל\"ט ב')</small>, \"מרדכי מן התורה מנין דכתיב <small>(כי תשא ל', כ\"ג)</small> 'מר דרור' ומתרגמינן 'מירא דכיא'\". והנה הפסוק של \"מר דרור\" מדבר בבשמים הניתנים בשמן המשחה. ואיתא בכריתות <small>(ה' ב')</small> אודות שמן המשחה, \"והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה אלא י\"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא\". ולמדנו משמן המשחה שאע\"פ שכולו מתנהג בדרך נס מכל מקום צריך התחלה מצד האדם לעשות י\"ב לוג של שמן המשחה. וכן היה נוהג מרדכי בנס פורים, לעשות את ההתחלה מצד האדם ואז הקב\"ה יעשה להם נס, ומטעם זה השם \"מרדכי\" מרומז בשמן המשחה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ז – הדור קבלוה בימי אחשורוש</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שדור המדבר לא קיבלו את התורה ברצון</b>",
+                "איתא בשבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא <small>(שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס, רש\"י)</small>, אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש <small>(מאהבת הנס שנעשה להם, רש\"י)</small> דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small>, קיימו מה שקיבלו כבר\".",
+                "והדברים תמוהים, שהיוצא מדברי הגמ' הוא שבני ישראל בימי אחשורוש היו במדריגה גבוהה, שרק בימי אחשורוש קיבלו את התורה מרצון, ואילו בימי משה רבינו קיבלו את התורה באונס. וקשה, שאיך שייך לומר כן, והלא מבואר בדברי חז\"ל שבני ישראל במעמד הר סיני הגיעו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו ב')</small>, \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז איך שייך שבימי אחשורוש קיבלו את התורה ברצון, מה שדור המדבר לא היו יכולים לעשות?",
+                "<b>ב) השגחת הקב\"ה בתוך הטבע</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בסנהדרין <small>(דף מ\"ב א')</small> לענין קידוש לבנה, \"אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וליבריך הטוב והמטיב <small>(ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם, רש\"י)</small>, אמר ליה אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, וליברכינהו לתרוייהו, כיון דהיינו אורחיה לא מברכינן <small>(בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה, רש\"י)</small>\". וכוונת הגמ' להקשות, שבחציו הראשון של החודש נברך הטוב והמטיב על אור הלבנה, שהרי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י שהלבנה מוסיפה להאיר בכל יום. ועל זה תי' הגמ' דהיינו אורחיה ולכן לא שייך לברך הטוב והמטיב.",
+                "וקשה, שאיך אמרה הגמ' שלא נחשב הטבה כיון דהיינו אורחיה, והלא הקב\"ה ברא את העולם באופן שהלבנה תאיר לנו וא\"כ בודאי הקב\"ה מטיב לנו בזה, ומה איכפת לנו שהוא דרך העולם?",
+                "ונראה שמבואר מזה שאין אנו מתעוררים לראות את השגחת ה' בבריאה ע\"י הנסים הנסתרים שאנו רואים בכל יום בתוך הטבע. ולכן אע\"פ שבודאי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י אור הלבנה מכל מקום לא שייך לנו לברך על זה מאחר שאין אנו מכירים הטבה זו.",
+                "<b>ג) הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר</b>",
+                "ומאחר שקשה כל כך להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע, לכן רק צדיקים זוכים למדרגה זו, וזה הוא מה שמבדיל בין צדיק לרשע, שבודאי הרשע היה מכיר את השגחת ה' אם היה רואה נס גלוי, אלא שהוא כופר בהשגחת ה' שהיא בתוך הטבע. ונראה שזהו הביאור בדברי התנחומא <small>(וזאת הברכה סי' ז')</small>, \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". הצדיקים מברכים על כל דבר מאחר שהם רואים את יד ה' בכל דבר, אבל הרשע אינו מברך על זריחת החמה ועל שקיעת החמה מאחר שהוא כופר בהשגחת ה' בתוך הבריאה.",
+                "וכן מבואר מדברי הרמב\"ן בסו\"פ בא <small>(י\"ג, ט\"ז)</small>, \"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד וכו'\".",
+                "וכן יש ללמוד יסוד זה מדברי הספורנו על הפסוק \"ויפתח ה' את פי האתון\" <small>(בלק כ\"ב, כ\"ח)</small>, שהספורנו כתב, \"נתן בה כח לדבר, כענין 'ה' שפתי תפתח' <small>(תהלים נ\"א, י\"ז)</small>, וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון וכו'\". וכוונת הספורנו היא שכל אדם הוא אילם עד שהקב\"ה יפתח פיו, והקב\"ה פתח את פי האתון כדי שבלעם יכיר שכמו שהאתון דיבר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו, כן בלעם אינו יכול לדבר אא\"כ הקב\"ה יפתח פיו. ועוד מבואר מדברי הספורנו שזו היא עומק כוונת הפסוק של \"ה' שפתי תפתח\", שהאדם המתפלל להקב\"ה צריך להכיר שאפילו התפילה עצמה אפשר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו. ונראה שמטעם זה אומרים פסוק זה לפני שמונה עשרה כדי להזכיר לנו את היסוד הזה בשעה שאנו מתפללים.",
+                "יסוד זה מבואר גם מדבריו הנפלאים של הכתב סופר, שהנה איתא במס' ברכות <small>(ז' ב')</small>, \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה'' <small>(ויצא כ\"ט, ל\"ה)</small>\". ולכאורה דברי הגמ' תמוהים הם, וכי האבות הקדושים לא הודו להקב\"ה, והלא מבואר בכמה מקומות בתורה שהקריבו קרבנות להקב\"ה והודו ושבחו לו, ואיך שייך לומר שלאה היתה הראשונה שהודה להקב\"ה? ותירץ הכתב סופר <small>(עה\"ת שם)</small> ע\"פ הא דאיתא במס' שבת <small>(קי\"ח ב')</small>, \"כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף\", והקושיא מפורסמת למה הוא רע לקרוא את ההלל בכל יום, והלא לכאורה כל המרבה הרי זה משובח?! ותירץ הכתב סופר שיש שני סוגים של הלל והודאה, יש הלל על נסים, ויש הלל על הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע. קריאת ההלל שאנו קוראים בימים טובים הוא הלל על הנסים שעושה הקב\"ה עמנו [שהרי הפסוקים מדברים על הנסים של יציאת מצרים], אבל האדם צריך להודות ג\"כ על מה שהקב\"ה מטיב עם האדם בתוך הנהגת הטבע, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(בבראשית רבה פ' בראשית פ' י\"ד סי' ט')</small> על הפסוק \"כל הנשמה תהלל י-ה\" <small>(תהלים ק\"ן, ו')</small> ש\"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא\". והנה אם האדם מהלל להקב\"ה רק על הנסים שהקב\"ה עושה, אז הוא מראה בעצמו שהוא מאמין שרק הנסים הם מעשה ידיו של הקב\"ה, אבל הטבע הוא בגדר עולם כמנהגו נוהג, ואין הטבע מושגחת בהשגחתו של הקב\"ה. ובזה מבוארת דברי הגמ' במס' שבת, שאם הוא קורא את ההלל בכל יום אז הוא מראה שיש להלל ולהודות להקב\"ה רק על הנסים ולא על הטבע, והרי זה מחרף ומגדף שבזה הוא כופר בהשגחת הקב\"ה בתוך הטבע ואומר שהטבע הוא רק מקרה. ובזה ביאר הכתב סופר גם את הגמ' במס' ברכות, שאע\"פ שבודאי האבות הקדושים הודו ושבחו להקב\"ה, אבל הקב\"ה התנהג עם האבות שלא בדרך הטבע והרבה נסים נעשו להם, ולכן כל מה שהם מודים ומשבחים להקב\"ה מורה רק על הנהגה של נסים, ואין זה הודאה על מה שהקב\"ה משגיח על האדם בתוך הנהגת הטבע, אבל הקב\"ה לא עשה שום נס עם לאה, וכל הילדים שנולדו לה נולדו בדרך הטבע, ואעפ\"כ הודה להקב\"ה, ולכן שפיר אמרה הגמ' שהיא הראשונה שהודה להקב\"ה על מה שהקב\"ה מטיב עם בריותיו בתוך הטבע ולא אמרה שהוא רק מקרה. ועכ\"פ מבואר מדברי הכתב סופר שמדרגה גדולה היא להכיר את השגחת הקב\"ה בתוך הטבע ולהודות להקב\"ה על זה.",
+                "<b>ד) קבלת התורה בימי אחשורוש</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בשבת, שאע\"פ שבודאי אי אפשר לנו להשיג את מדריגת דור המדבר בשעה שעמדו לפני הר סיני, מכל מקום היה להם חסרון אחד, שכל מה שהכירו את הקב\"ה היה ע\"י נסים גלויים, ומעולם לא פיתחו את היכולת להכיר את הקב\"ה מתוך הטבע. ומאחר שלא הכירו את הקב\"ה בתוך הבריאה עצמה לכן לא היו יכולים לקבל את התורה בשלימות, ולכן קבלתם נחשבת מאונס. אבל בימי אחשורוש הכירו את הקב\"ה בתוך הטבע ע\"י הנסים הנסתרים שאירעו להם, ולכן הם היו מסוגלים לקבל את התורה מרצון.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן בבריאה ולהרגיל את עצמנו להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פסח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ח – חג המצות ושמחה של מצוה</strong></big>",
+                "<b>א) ריבוי המצוות בליל הסדר</b>",
+                "חג הפסח ממשמש ובא, ואנו צריכים להיות בשמחה גדולה על האושר שלנו שאנו זוכים לקיים את המצוות החשובות של חג הפסח. בליל הסדר אנו זוכים לקיים מצות אכילת מצה שהיא מצוה חשובה עד מאד, ובתורה נקראת היום טוב \"חג המצות\" על שם מצות אכילת מצה, ובזוה\"ק <small>(חלק ב' פרשת תצוה דף קפ\"ג ב')</small> קורא למצה \"מיכלא דאסוותא\" – מאכל של רפואה – שמצות מצה חשובה כל כך שהיא נותנת רפואה רוחנית לנפש האדם. חשיבות נוספת יש לליל הסדר שאנו מקיימים בו הרבה מצוות, ואומרים בשם הגר\"א שהסכום של כל המצוות של ליל הסדר [כולל כל מצוות דאורייתא ודרבנן וכל ברכה] הוא ששים וארבע מצוות.",
+                "<b>ב) שמחה של מצוה</b>",
+                "ובאמת כל מצוה פרטית ראויה לעורר בנו הרגשים של שמחה, שהרי אי אפשר לתאר את החשיבות של כל מצוה, ואפילו מצוה שנראית לנו כמצוה קלה, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג', אות ט'-י')</small>, \"ואמרו רז\"ל <small>(אבות פ\"ב מ\"א)</small> הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו', מתן שכר על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצוות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה, ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד, ושכר אמר לתת להם, ולא הודיעם שכר מטע כל אילן, כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו, על כן יטעו רב מינים נטעי נעמנים, ואילו ידעו עבדיו שכר נטיעות כל עץ מעצי הפרדס, אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר, כן ענין המצוות, כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצוות להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצוות יחדיו לוית חן לראשם, כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלמה מעמו וכו', והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר וכו'\".",
+                "ויעוין בברכות <small>(דף ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". רב ברונא הכיר את חשיבות המצוות, ולכן לא היה גבול לשמחתו כשזכה לקיים מצוה אחת של סמיכות גאולה לתפילה.",
+                "וכעין זה מצינו בגמ' בברכות <small>(דף ל' ב')</small> אודות אביי, \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר 'וגילו ברעדה' כתיב <small>(תהלים ב', י\"א)</small>, אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". אביי היה שמח מאד בלבישת התפילין מאחר שהכיר את פנימיות המצוה וידע את חשיבותה <small>(ע\"ש בתלמידי רבינו יונה, אולם רש\"י שם פירש באופן אחר)</small>.",
+                "<b>ג) הכרת פנימיות המצוה</b>",
+                "ובאמת, אם נבין את פנימיות המצוות בודאי נרגיש שמחה לאין שיעור, אלא שאנו רואים רק את חיצוניות המצוה. נקח לדוגמא את מצות השבת. אנו רואים יום של מנוחה ועונג, אבל אין אנו מכירים את גודל הרוחניות הטמונה במצוה זו. והנה איתא בויקרא רבה <small>(אמור פרשה כ\"ז סימן י')</small>, \"'והיה שבעת ימים תחת אמו' <small>(אמור כ\"ב, כ\"ז)</small>, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הה\"ד 'ומיום השמיני והלאה ירצה'\". ומבואר במדרש שטעם מילה ביום השמיני הוא כדי שתעבור עליו שבת קודם המילה. מכאן רואים את גודל קדושת השבת, שזכות השבת נותנת לתינוק את היכולת להמול. מקור כח זה של השבת נובע מעצם בריאת העולם, שהעולם היה רופף ורועד בששת ימי בראשית עד שבאה שבת ונתחזקה העולם <small>(כמבואר בבראשית רבה פרשה י' סוף אות ט')</small>.",
+                "על פי יסוד זה נראה לבאר את דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(דף ס\"א ב')</small>, \"אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא וכו' יציאת מצרים גבי ציצית וכו', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". ומשמע שעונש גדול מגיע למי שלובש ציצית שצבועים בקלא אילן במקום תכלת. וקשה, למה נחשב מעשה זה לחטא כה גדול? ונראה לומר בזה שמי שלובש קלא אילן במקום תכלת חושב בדעתו שאין חילוק בין קלא אילן ותכלת מאחר שהצבע של שניהם שוים. אבל מחשבה זו שייכת רק אם האדם אינו מכיר את פנימיות המצוה, שאם יכיר שיש פנימיות אינסופית לכל מצוה אז בודאי יבין שאי אפשר לצבוע בקלא אילן במקום תכלת. מטעם זה מגיע לו עונש גדול, שהרי הוא חושב שאין שום פנימיות למצוות וזה הוא סילוף במהות המצוה.",
+                "<b>ד) שמחה אמיתית ושמחה שטחית</b>",
+                "והנה שמחה בקיום המצוות היא שמחה אמיתית, והאדם צריך לדעת שיש שני סוגים של שמחה; שמחה פנימית ואמיתית ושמחה שטחית. מי שזוכה ללמוד תורה ולקיים מצוות ירגיש שמחה פנימית ויחיה חיים של אושר אמיתי. אבל הרגשת שמחה מחמת עשירות ושאר תענוגי עולם הזה אינו אלא שמחה שטחית ואינה נותנת לאדם אושר אמיתי. יש הרבה עשירים שאם נשאל אותם אם יש להם אושר אמיתי ישיבו שיש להם הרבה צרות ממשפחתם ושאר צרות, ורגיל הוא שצרות אלו נגרמות מהעשירות, באופן שלא זו בלבד שאינם משיגים אושר מהעשירות, אלא הוא להיפך שסובלים הרבה צרות מהעשירות. אבל מי שעוסק בתורה ומקיים מצוות יחיה חיים של שמחה אמיתית ואושר אמיתי, ואפילו אם תהיו צרות בחייו לא ישברו אותו, ששמחת החיים שלו תתן לו את האומץ לחיות חיים של שמחה אמיתית, ונמצא שלא זו בלבד שזוכה לעולם הבא אלא הוא זוכה גם לעולם הזה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>ספירת העומר</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ט – ימי הספירה – הכנה לקבלת התורה</strong></big>",
+                "<b>א) טעמי מצות ספירת העומר</b>",
+                "כתב בספר החינוך <small>(מצוה ש\"ו)</small>, \"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות וכו', ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא וכו'\". מהחינוך מבואר שיסוד ספירת העומר הוא להראות איך שאנו מצפים לקבלת התורה.",
+                "אולם השל\"ה הק' <small>(מס' פסחים פרק תורה אור אות קי\"ג)</small> מביא מהזוה\"ק <small>(חלק ג' פרשת אמור דף צ\"ז א')</small> שבני ישראל נטמאו בגלות מצרים והוצרכו לספור שבעה שבועות כמו אשה נדה שסופרת שבעה נקיים כדי להטהר. ודבר זה מיוסד על דברי הזוהר חדש <small>(בריש פרשת יתרו)</small> שבני ישראל במצרים היו שקועים במ\"ט שערי טומאה, ובמ\"ט ימים שבין יציאת מצרים ומתן תורה יצאו ממ\"ט שערי טומאה ונכנסו למ\"ט שערי טהרה. ולפ\"ז יסוד מצות ספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה.",
+                "<b>ב) ההכרח להכנה בשביל קבלת התורה</b>",
+                "ונראה שהכנת בני ישראל לקבלת התורה כבר התחילה לפני יציאת מצרים, שהרי מבואר בראש השנה <small>(דף י\"א א')</small> שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, דהיינו שששה חדשים לפני יציאת מצרים כבר שוחררו מהעבדות. ונראה שאע\"פ שבראש השנה של אותה שנה עדיין לא התחיל הזיכוך של בני ישראל ממ\"ט שערי טומאה, מכל מקום ע\"י ביטול העבדות היו יכולים כבר להכין את עצמם ליציאת מצרים. ועוד יש להעיר שבסוף המ\"ט ימים שבין יציאת מצרים וקבלת התורה ניתוספה עוד הכנה דהיינו שלשת ימי הגבלה, שבהם פירשו מנשותיהם כדי לטהר את עצמם לקראת קבלת התורה. ומכל זה מבואר שהכנה היא הכרחית לקבלת התורה.",
+                "ונראה שזהו גם הביאור בדברי המדרש <small>(איכה רבה פרשה ב' סימן י\"ג)</small>, \"'מלכה ושריה בגוים אין תורה' <small>(איכה ב', ט')</small>, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין וכו', יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב 'מלכה ושריה בגוים אין תורה'\". ונראה שהטעם בזה הוא שהתורה צריכה הכנה בקדושה וטהרה, וכל זה לא שייך בגוים.",
+                "<b>ג) רוחניות צריכה הכנה</b>",
+                "ובאמת, אין זה בקבלת התורה בלבד, אלא כל דבר רוחני צריך הכנה כדי להשיגו. גם בתפלה מצינו ענין הכנה, שכדי לקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע ולבקש את צרכינו בתפלת שמונה עשרה אנו צריכים להכין את עצמנו ע\"י פסוקי דזמרה שהם דברי שבח להקב\"ה. וכן מצינו במשנה במס' ברכות <small>(ל' ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\", שהחסידים הראשונים הכירו שיכולים להגיע למדריגות גבוהות בתפילתם אם יכינו עצמם כראוי.",
+                "<b>ד) אנו צריכים להשתדל להגיע לאותן המדריגות שבני ישראל הגיעו אליהן בשעת מתן תורה</b>",
+                "יש תועלת נוספת בההכנה ליום קבלת התורה, והוא שחז\"ל מלמדים אותנו שהאדם צריך להשתדל להגיע לאותה מדריגה שבני ישראל עמדו עליה בשעת מתן תורה, דאיתא במס' ברכות <small>(ס\"ג ב')</small>, \"'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם' <small>(כי תבוא כ\"ז, ט')</small>, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני\". הרי שהתורה צריכה להיות חביבה עלינו עכשיו כמו שהיתה חביבה עלינו בשעת מתן תורה.",
+                "עוד אמרו חז\"ל במס' ברכות <small>(כ\"ב א')</small>, \"'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' <small>(ואתחנן ד', ט'-י')</small>, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". הרי שאנו צריכים ללמוד את התורה מתוך אימה ויראה כמו שהיתה בשעת נתינתה. וכל זה לא שייך בלי הכנה, אבל אם אנו מכינים את עצמנו אנו יכולים להגיע במקצת כפי ערכנו אל אותן המדריגות של קבלת התורה.",
+                "<b>ה) הסכנה בפגם בהכנת האדם לקבלת התורה</b>",
+                "אכן, צריך להזהר מאד שלא יהיה שום פגם בהכנה, שהרי כל פגם קטן בהכנת האדם לתורה יכולה לגרום לתוצאות נוראות בסוף, שהנה מצינו באלישע בן אבויה [הנקרא \"אחר\"] שאע\"פ שהיה גדול בתורה מכל מקום יצא לתרבות רעה, והשורש לזה היה חסרון בחינוכו, וכמו שהביאו התוס' בחגיגה <small>(ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים)</small> בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"א)</small>, \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה.",
+                "העולה מכל זה הוא שצריך לנצל את ימי הספירה לצורך הכנה לקבלת התורה. השגת האדם בתורה היא כפי הכנתו, והימים המסוגלים להכנה זו הם ימים אלו שבין פסח לשבועות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק' – מיתת תלמידי רבי עקיבא</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על סיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא</b>",
+                "איתא ביבמות <small>(דף ס\"ב ב')</small>, \"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם וכו', תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת\".",
+                "והנה ממה שמתו כולם בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה מבואר שמתו מפני שלא היו ראויים לתורה. אבל הגמ' אמרה שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ולפ\"ז מוכח שמה שלא נהגו כבוד זה לזה הוא הסיבה שלא היו ראויים לתורה. וצריך ביאור, מה הקשר בין הנהגת כבוד זה לזה וקבלת התורה?",
+                "ואיתא עוד במס' מנחות <small>(ס\"ח ב')</small>, \"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמיה, לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה, אמר לו רבי עקיבא, יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא, ואמרו לי נפטר והלך לו\". ומבואר מהגמ' שכיון שיהודה בן נחמיה הרגיש במקצת שמחת ניצוח שידע דבר שלא ידע בו רבי טרפון נענש מחמת כן במיתה. ואנו רואים מזה עד היכן הדברים מגיעים בענין זה של \"לא נהגו כבוד זה לזה\". והדבר צריך ביאור, למה הוא חמור כל כך עד שמגיע לעונש מיתה?",
+                "<b>ב) מעלת לימוד התורה מחברים</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי הגמ' בעירובין <small>(דף נ\"ג א')</small>, \"והאמר רבי יוחנן, שנים עשר תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי, ושמונה עשר ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד <small>(כמה היה מחודד, כלומר, בכולן הכרתי מה חריפות יש מזה לזה, רש\"י)</small> וחכמת כל אחד ואחד <small>(כמה זה חכם מזה, וכמה למד יותר ממנו, רש\"י)</small>\". וצריך ביאור, מה התועלת בידיעה זו, ולמה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא?",
+                "ונראה, דהנה איתא בתענית <small>(דף ז' א')</small>, \"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן\". ומבואר שמה שאפשר ללמוד מחביריו הוא יותר ממה שאפשר ללמוד מרבותיו. אלא שלא שייך ללמוד מחביריו אא\"כ מחשיב אותם ומכיר את המעלות של כל אחד מחביריו. ובזה מבואר למה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא, שהרי הם היו חביריו, ורבי יוחנן רצה ללמוד תורה מהם, ולכן היה צריך מתחילה להחשיב אותם ולדעת את מעלותיהם. וזה נכלל במה דאיתא באבות <small>(פ\"א מי\"ב)</small>, \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\", שע\"י שבני אדם מחשיבים זה את זה ואוהבים זה את זה יכולים ללמוד תורה זה מזה.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר ג\"כ את מיתת תלמידי רבי עקיבא, שמאחר שלא נהגו כבוד זה לזה נמצא שלפי מדרגתם לא הכירו את המעלות של חביריהם במדה מסויימת, וממילא היה בזה קצת פגם ביכולתם ללמוד תורה זה מזה. מטעם זה מתו בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה, שהרי לפי מדריגתם היו חסרים את העיקר הגדול של לימוד תורה מחברים.",
+                "בזמן הזה של הכנה לקבלת התורה מוטל עלינו לתקן את החטא של תלמידי רבי עקיבא ע\"י שלום ואחדות בין תלמידי הישיבה, ובזה נזכה לקבלת התורה בשלימות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>שבועות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ק\"א – רפיון ידים מן התורה</strong></big>",
+                "<b>א) רפיון ידים – ענוה פסולה</b>",
+                "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>. איתא במס' סנהדרין <small>(ק\"ו א')</small>, \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\", ור\"ל שסיבת ביאת עמלק היתה רפיון ידיהם של בני ישראל מן התורה. וכעין זה איתא במכילתא דרבי ישמעאל <small>(מסכתא דעמלק פרשה א')</small>, \"אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה\". ויש לשאול, מה היתה סיבת התרשלותם בלימוד התורה, ומה גרם לרפיון הידים?",
+                "ונראה לבאר, שמה שלא התלהבו מלימוד התורה היתה מחמת שחשבו שאינם ראויים לקבל את התורה. ואע\"פ שהקב\"ה כבר עשה להם הרבה נסים, אעפ\"כ היצר הרע הטיל בהם ענווה פסולה, ומתוך כך היו חסרים הערכה עצמית. ובאמת מדה מגונה זו מצויה בינינו גם היום, שהרבה בני תורה מתרשלים בלימודם מחמת שאינם מחשיבים את לימודם, שחושבים שלימוד התורה של אנשים קטנים כמונו אין לו שום ערך. זו היא טעות מוחלטת, ובני תורה צריכים הרבה חיזוק להתגבר על זה.",
+                "<b>ב) רפיון ידים – עצלות</b>",
+                "יש סיבה נוספת לרפיון ידים, והיא מדת העצלות. וכן כתב האור החיים הק' <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>, \"'ויבא עמלק וגו'', להיות שנתעצלו בתורה וכו'\". הרבה חיזוק נצרך כדי להתגבר על מדת העצלות וללמוד בהתמדה, וכדאיתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ\". ואיתא עוד בברכות <small>(ס\"ג ב')</small>, \"מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר <small>(חקת י\"ט, י\"ד)</small> 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'\".",
+                "וכבר אמר שלמה המלך במשלי <small>(כ\"ב, י\"ג)</small> \"אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח\", ופירש רש\"י, \"אמר עצל ארי בחוץ, איך אצא ללמוד תורה\".",
+                "ובענין גנות לימוד התורה מתוך עצלות, יעוין במס' שבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י <small>(בדף ס\"ג ב' ד\"ה למשמאילין)</small> ש\"משמאילים\" היינו \"שאין יגעים בה כל צרכן\". ומבואר שלימוד התורה שלא ביגיעה ככל הצורך נחשב כסם המות!",
+                "<b>ג) כחו של היצר הרע</b>",
+                "טעם נוסף לצורך חיזוק בלימוד התורה הוא משום שעיקר התנגדות של היצר הרע היא ללימוד התורה, וכמו שמסופר על הגאון ר' יוסף פריימר זצ\"ל, הנקרא רבי יוסלה סלוצקר, שבבחרותו למד בישיבת וואלאזין והיה חביב מאד אצל ראש הישיבה הג\"ר חיים מוואלאזין שהיה בטוח בו שעתיד להיות אחד מגדולי הדור. פעם אחת נתקבל מכתב אצל הגר\"ח מביתו של רבי יוסלה שעסקו של אביו של רבי יוסלה אינו עולה יפה והם מבקשים ממנו לחזור לבית לעזור למשפחתו בבית המסחר. הגר\"ח הטמין את המכתב ולא מסרו לרבי יוסלה. אחרי חצי שנה הגיע מכתב נוסף שעסקו של אביו נסגר, והמשפחה גורשה מביתם, והם גרים בחוץ ללא אוכל, ומפצירים בו שיחזור לבית. הגר\"ח הטמין גם את המכתב הזה. עברה עוד חצי שנה, והגיע עוד מכתב שאביו של רבי יוסלה נפטר, ושוב הטמין הגר\"ח את המכתב ולא הראהו לרבי יוסלה. לאחר זמן הרבה, לקח הגר\"ח את כל המכתבים ומסרם לרבי יוסלה, והזדעזע רבי יוסלה מכל הצרות שעברו על משפחתו. ואז אמר לו הגר\"ח, שמזה רואים עד היכן מגיע כחו של היצר הרע, שיכול לגרום למשפחה כל הצרות האלו רק מפני שרצה שרבי יוסלה לא ילמוד תורה ולא יצמח להיות גדול בתורה.",
+                "וכעין זה אמר החפץ חיים להג\"ר אלחנן וואסרמאן <small>(מובא בקובץ מאמרים עמ' פ\"ח)</small>, \"דעם יצר הרע ארט ניט א יוד זאל פאסטען און וויינען און דאוונען א גאנצען טאג אבי ניט לערנען\" <small>(תרגום: לא איכפת לו ליצה\"ר שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום ובלבד שלא ילמוד)</small>. היצר הרע איכפת לו רק שיהודים לא ילמדו תורה, ולכן מי שרוצה ללמוד תורה צריך להתגבר מאד על היצר הרע שכל התענינות שלו הוא לעכבו מלימוד זה. כל זה שייך לכל השנה, אבל הוא נוגע בפרט בזמן הזה בימי הספירה שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ב – עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני</strong></big>",
+                "<b>א) המלאכים התנגדו לנתינת תורה שבעל פה לישראל</b>",
+                "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני – פיוט מתפילת מוסף ביום א' של שבועות. והנה מה שאמר הפייטן ש\"עליונים ששו\" ר\"ל שהמלאכים ששו במה שהתורה ניתנה לבני ישראל.",
+                "ויש לתמוה על הפייטן, שלכאורה דבריו הם כנגד הגמ', דאיתא בשבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים\". ומבואר מהגמ' שהמלאכים לא רצו שהקב\"ה יתן את התורה לישראל, ואמרו להקב\"ה שיתן הודו על השמים ולא יורידנו לארץ, וא\"כ איך אמר הפייטן שהעליונים ששו כשקיבלו בני ישראל את התורה?",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור שני החלקים של התורה, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אנו מורגלים לחשוב שתורה שבעל פה כוללת כל מה שאינו כתוב בפירוש בתורה שבכתב. אבל באמת אינו כן, שבאותיות של התורה שבכתב נכללת כל חכמת התורה, וכמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לספר בראשית)</small>, \"וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות וכו'\", הרי שכל שערי הבינה נכללים בתורה שבכתב. ולפ\"ז מה היא תורה שבעל פה? ונראה לומר, שתורה שבעל פה היא הבעלות על התורה לפסוק את דיני התורה, דהיינו שנמסר כח לב\"ד של מטה להכריע את כל הספיקות שבתורה בעל פה, והקב\"ה וכל הפמליא של מעלה כפופים לפסק דינם של ב\"ד של מטה, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(בבבא מציעא נ\"ט ב')</small> ש\"לא בשמים היא\". גם מצינו שהבריאה עצמה משועבדת לפסק דינו של ב\"ד של מטה, וכדאמרינן בירושלמי <small>(כתובות פ\"א ה\"ב, נדרים פ\"ו ה\"ח, סנהדרין פ\"א ה\"ב)</small>, \"בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב\"ד לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין\", וכוונת הירושלמי היא שבתולים של ילדה פחותה מבת שלש שנעקרו חוזרים, ואם ב\"ד הוסיפו חודש אחד ע\"י עיבור השנה אז יתוסף לה חודש נוסף [עד יום הולדת השלישי] שבתוליה יכולים לחזור, הרי שפסק דינו של ב\"ד של מטה משנה את מציאות הבריאה.",
+                "לפ\"ז יש הבדל גדול בין שני חלקי התורה, שבמה שהקב\"ה נותן את התורה שבכתב לבני ישראל אינו לוקח את התורה שבכתב מהמלאכים, שהרי שניהם יכולים לזכות בתורה שבכתב בשוה. אבל לענין תורה שבעל פה לא שייך ליתנה גם לבני ישראל וגם למלאכים, שאם בני ישראל הם הבעלים על התורה שבעל פה, אז בעל כרחך המלאכים אינם הבעלים.",
+                "ומעתה יש לומר, שמה שאמרו המלאכים להקב\"ה שלא יתן את התורה לבני ישראל, היינו שלא יתן את התורה שבעל פה לבני ישראל כדי שהמלאכים ישארו הבעלים על התורה, אבל מעולם לא התנגדו לנתינת תורה שבכתב לבני ישראל. ואדרבה, המלאכים שמחו שהתורה שבכתב ניתנת גם לבני ישראל.",
+                "ונראה שבזה מיושבים דברי הפייטן כמין חומר, שהפייטן אמר שהמלאכים ששו \"בקבלת תורה הכתובה מסיני\", הרי להדיא ששמחת המלאכים היתה אודות קבלת התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא שמחו, ואדרבה, ביקשו מהקב\"ה שלא יתן אותה לבני ישראל.",
+                "<b>ב) הבעלות על תורה שבעל פה היא בזכות הציבור</b>",
+                "והנה כח זה שנמסר לבית דין מגיע להם בזכות כלל ישראל, שהרי הב\"ד הם מנהיגי הציבור. ונראה שעל פי זה יש להבין את דברי הגמ' במנחות <small>(ס\"ה א'),</small> \"מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וכו', מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת\". ומבואר שהצדוקים והבייתוסים שכפרו בתורה שבעל פה בחרו בשני דברים דוקא להתנגדותם, והם שיחיד יכול לנדב את קרבן התמיד, וש\"ממחרת השבת\" היינו למחרתו של שבת בראשית ולא למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח [וממילא ספירת העומר מתחלת ביום ראשון לשבוע והוא הדין חג השבועות].",
+                "וצריך ביאור, מה הצד השוה בין שני דברים אלו? ועוד צריך ביאור, שמאחר שעיקר התנגדות הצדוקים והבייתוסים היתה לתורה שבעל פה כידוע, א\"כ איך שני דברים אלו בפרט שייכים להתנגדות זו?",
+                "ונראה לומר, שהצד השוה בין שני דברים אלו הוא שהם מבטאים את כח הציבור, שמה שקרבן תמיד קרב דוקא מן הציבור הוא משום שהציבור יש להם כח מיוחד שלא שייך ליחידים. וגם מה שספירת העומר מתחלת ממחרתו של יום טוב מראה על כח הציבור, שהרי יום טוב נקבע ע\"י קידוש החודש של בית דין [שהבייתוסים רצו לספור ממחרתו של שבת בראשית, ושבת קביעא וקיימא ואינה תלויה בבית דין כלל], ומאחר שכל כחו של בית דין מגיע להם רק בגלל שהם נציגי הציבור, נמצא שגם בזה ההתנגדות שלהם היתה לכח הציבור.",
+                "ולפי מה שנתבאר הרי התנגדות לכח הציבור של כלל ישראל היא ג\"כ התנגדות לבעלות ישראל על תורה שבעל פה, שהרי הכח שניתן לחכמים להיות הבעלים על התורה שבעל פה מגיע להם בזכות הציבור, ולפ\"ז מיושב היטב למה הצדוקים והבייתוסים שהם המתנגדים הגדולים לתורה שבעל פה בחרו בשני דברים אלו להתנגדותם.",
+                "<b>ג) הבעלות על תורה שבעל פה היא עיקר שמחת חג השבועות</b>",
+                "ונראה להציע בחינה נוספת בהתנגדות הבייתוסים בביאורו של \"ממחרת השבת\", דהנה איתא בפסחים <small>(ס\"ח ב')</small> \"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא\", ומבואר בגמ' שעיקר שמחת חג השבועות היא משום שהוא היום שבו ניתנה התורה לישראל. והנה זה פשוט דהיינו משום שחוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי יום טוב הראשון של פסח, כמו שקיבלו ישראל את התורה חמשים יום אחרי יציאת מצרים. והנה זה שייך רק אם מתחילים ספירת העומר למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח, אבל אם חוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי שבת בראשית כדברי הבייתוסים אז לא יהיה חג השבועות יום שניתנה בו תורה. והנה כבר נתבאר שעיקר מעלת קבלת התורה היתה במה שכלל ישראל נעשים הבעלים על התורה שבעל פה. ומעתה מובן היטב שהבייתוסים שהתנגדו לתורה שבעל פה רצו לקבוע את חג השבועות באופן שלא יהיה היום שניתנה בו תורה לישראל.",
+                "<b>ד) שמחת חג השבועות היא שמחת גמר בריאת העולם</b>",
+                "ונראה לבאר את שמחת חג השבועות באופן אחר על פי ביאורו של השאילתות בענין עונג שבת, דהנה איתא בשאילתות דרב אחאי גאון <small>(בפרשת בראשית שאילתא א)</small>, \"דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי\". וכוונת השאלתות היא שכמו שבני אדם עושים שמחת \"חנוכת הבית\" כשגומרים בנין ביתם, כך יום השבת היא שמחת הקב\"ה על שגמר את בריאת העולם.",
+                "והנה אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, ה\"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו\". ולפ\"ז יוצא שבאמת לא נגמרה בריאת העולם עד שישראל קיבלו את התורה, שהרי הבריאה היתה בסכנה שלא תתקיים אם לא יקבלו ישראל את התורה. ויש לומר, שזו היא שמחת חג השבועות, שכמו שהקב\"ה שמח בבריאת העולם כעין שמחת חנוכת הבית, הוא הדין שיש לשמוח בחג השבועות שע\"י נתינת התורה לישראל יש קיום לבריאה.",
+                "<b>ה) השמחה של חג השבועות הוא משום שקבלת לוחות הראשונות היתה קודם חטא העגל</b>",
+                "אלא שיש להעיר בזה, שהרי יש לנו שני ימים טובים שנקבעו מחמת שמחת קבלת התורה, שחג השבועות נקבע מחמת שמחת קבלת התורה במתן לוחות הראשונות, ויום הכפורים נקבע מחמת שמחת קבלת התורה של מתן לוחות שניות וכדאיתא במס' תענית <small>(ל' ב')</small>, \"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות וכו'\", ולכן יש לתמוה למה חוגגים שני ימים טובים אלו בדרכים הפוכים מן הקצה אל הקצה, שבחג השבועות צריכים לאכול ולשתות, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, ואילו ביום הכפורים הוא להיפך, שכל אכילה ושתייה אסורה בו?",
+                "ונראה לומר בזה, שיש הבדל יסודי בין מתן תורה של לוחות הראשונות שהיה קודם חטא העגל ובין מתן תורה של לוחות השניות שהיה לאחר חטא העגל, שקודם חטא העגל השמחה של קבלת התורה היתה בלי שום גבולות כיון שעדיין לא חטאו, ולכן חג השבועות שהוא יום של קבלת לוחות הראשונות הוא יום של אכילה ושתיה והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, אבל לאחר חטא העגל צריכים סוג אחר של שמחת התורה, דהיינו שמחה שהיא מתוך הכנעה ותשובה, ולכן יום הכפורים שהוא יום של קבלת לוחות השניות שהוא לאחר החטא הוא יום של תענית ותשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ג – רות וערפה</strong></big>",
+                "<b>א) טעם קריאת מגילת רות בחג השבועות</b>",
+                "איתא בבבא בתרא <small>(י\"ד ב')</small>, \"למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוהו להקב\"ה בשירות ותושבחות\". וכתב בספר בכור שור <small>(בב\"ב שם)</small>, \"עי' מגן אברהם סי' ת\"צ <small>(ס\"ק ח')</small> שנתן טעם בשם הילקוט למה קורין רות בחג השבועות, ולענ\"ד הטעם פשוט על פי מה שכתבו תוס' חגיגה דף י\"ז <small>(עמוד א' ד\"ה אף עצרת)</small> בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"ג)</small> דדוד מת בעצרת, והנה קיימא לן <small>(בראש השנה דף י\"א א')</small> הקב\"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, וכיון שמת בעצרת נולד ג\"כ בעצרת, ועיקר ספר רות לייחס את דוד, וכל שכן כמו שאמרו כאן דקריאת שם רות היה על שיצא ממנה דוד, ולהכי קורין רות ביום לידתו\".",
+                "ומבואר מזה שקוראים מגילת רות בחג השבועות, מאחר שרות זכתה שדוד המלך יצא ממנה, והרי דוד המלך נולד בחג השבועות כמו שמת בחג השבועות.",
+                "והנה ערפה, אחות רות, היתה אמו של גלית <small>(כמבואר בסוטה מ\"ב ב'),</small> האויב של דוד. ודבר זה מעורר את תמיהתנו, איך נעשה שצאצאי שתי אחיות הללו היו כל כך שונות זה מזה, שמרות יצא מלכות בית דוד, ומערפה יצא גלית?",
+                "<b>ב) מרות וערפה יש ללמוד כחם של מעשים קטנים</b>",
+                "והנה כתוב במגילת רות <small>(רות א', י\"א-י\"ח)</small>, \"ותאמר נעמי לשתי כלותיה, לכנה שובנה אשה לבית אמה וגו', ותשאנה קולן ותבכינה, ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך, ותאמר נעמי שובנה בנתי למה תלכנה עמי וגו', ותשנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך, ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה\".",
+                "והנה אנו רואים שכל השנים שרות וערפה חיו עם נעמי לא היה ניכר שום הבדל ביניהם. שתיהן בחרו להנשא ליהודים, ובזה ניכר שרצו להתקרב ליהדות. וגם עכשיו בכו שתי האחיות ביחד, שלא רצו לעזוב את נעמי. אלא שערפה היתה לה קצת חלישות הלב ולא אזרה כח ללכת עם נעמי לארץ ישראל. ערפה נשקה לחמותה ועזבה אותה וחזרה לדרכי הגוים. אבל רות נשארה שם, דבוקה לחמותה, ונכנסה תחת כנפי השכינה. רות היתה לה האומץ ורצון הלב להשאר עם נעמי, כמו שכתוב אח\"כ, \"ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה\".",
+                "מכל זה מבואר שמעשים קטנים יכולים לגרום תוצאות גדולות, שרות וערפה היו דומות זו לזו כל כך, אלא שהבדל קטן בכחות נפשם גרם שמרות יצא דוד המלך, ומערפה יצא גלית.",
+                "ולא עוד, אלא שמיד ירדה ערפה עצמה כמה מדריגות עד הדיוטא התחתונה, וכדאיתא בסוטה <small>(מ\"ב ב')</small>, \"למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה\". ופירש רש\"י, \"הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף\". ואיתא ברות רבה <small>(פרשה ב' סי' ט')</small>, \"שם האחת ערפה, שהפכה עורף לחמותה\", דהיינו שאע\"פ שמתחילה היתה הולכת בדרכי חמותה, אבל אח\"כ עזבה את חמותה וגם את דרכה בחיים. וכל זה היה מחמת הבדל קטן בינה ובין אחותה, שערפה שלא השתדלה להשאר עם חמותה חזרה מיד לדרכי הגוים, אבל רות נשארה עם חמותה ונתגיירה ונעשית האם של מלכות בית דוד.",
+                "והנה גם מזקנו של רות וערפה יש ללמוד יסוד זה, שחז\"ל גילו לנו שרות וערפה היו צאצאי עגלון מלך מואב <small>(כדאיתא בסוטה מ\"ז א', וסנהדרין ק\"ה ב')</small>, ומצינו בעגלון שעמד מכסאו לכבוד הקב\"ה, וכמו שכתוב בספר שופטים <small>(ג', כ')</small>, \"ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא\". ואיתא ברות רבה <small>(פרשה ב' סי' ט')</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'\", דהיינו שעגלון זכה שדוד המלך יצא ממנו בשביל שעמד לכבוד השם. הרי שגם מזה מוכח שתוצאות גדולות יכולות לבוא ממעשים הנראים לנו כקטנים.",
+                "והנה רות וערפה שתיהן האריכו ימים הרבה, שערפה נהרגה ע\"י אבישי בן צרויה בימי דוד המלך כדאיתא במס' סנהדרין <small>(צ\"ה א')</small>, ורות האריכה ימים עד ימי שלמה המלך כדאיתא במס' בבא בתרא <small>(צ\"א ב')</small>, \"זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר <small>(מלכים א' ב', ט')</small> 'וישם כסא לאם המלך', וא\"ר אלעזר לאמה של מלכות <small>(שיצאו ממנה כל המלכים, רש\"י)</small>\". עוד מבואר בספר שמואל <small>(שמואל ב' פרק כ\"א)</small> שארבעה בנים היו לערפה שכולם היו גבורים וענקים, וכולם נהרגו ע\"י דוד המלך ואנשיו [שאע\"פ שכתוב שם שהיו בני הרפה, מכל מקום כבר גילו לנו חז\"ל במס' סוטה <small>(מ\"ב ב')</small> שהרפה היינו ערפה]. ונמצא שרות וערפה חיו עד ששתיהן ראו איך בני ערפה נפלו ביד בני רות, ובזה ראו התוצאות של הדרכים השונות שבחרו בחייהן, וכמו שרמזו חז\"ל לזה במס' סוטה <small>(מ\"ב ב')</small>, \"אמר הקב\"ה יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה\", וכמו שכתוב <small>(רות א', י\"ד)</small>, \"ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה\".",
+                "<b>ג) עקשן מצליח</b>",
+                "יש לימוד נוסף מרות וערפה. כל אדם יש לו נסיונות שונות בחיים. אם אדם רוצה להצליח בעבודת ה' צריך להתגבר בפני כל הקשיים העומדים לפניו. האדם צריך להתעקש \"צו בלייבען שטארק\" <small>(להשאר חזק)</small>. דבר זה יש ללמוד מרות וערפה, שהרי שתיהן רצו להתדבק בכלל ישראל, שהרי נישאו ליהודים, אלא שרות התעקשה והצליחה, אבל ערפה לא היתה יכולה לעמוד בפני הנסיון והתוצאות היו נוראות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ד – ביטול תורה</strong></big>",
+                "<b>א) וותרנותו של הקב\"ה</b>",
+                "אמרו חז\"ל <small>(ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב')</small>, \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\". ומשמע שהקב\"ה מוותר על שאר עבירות שבתורה ואפילו על עבירות חמורות, אלא שיש חטא אחד שהקב\"ה אינו מוותר עליו כלל, והיינו ביטול תורה.",
+                "והדברים תמוהים, שחז\"ל אמרו בפירוש להיפך, דאיתא במס' בבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו <small>(יופקרו חייו וגופו, רש\"י)</small>\". הרי שאין הקב\"ה מוותר כלל, וא\"כ איך שייך לומר שהוא מוותר על הכל חוץ מביטול תורה?",
+                "ונראה לומר בזה, שיש שני סוגי וותרנות, יש וותרנות ליחיד ויש וותרנות לכל העולם. מה שאמרו חז\"ל שהקב\"ה אינו מוותר כלל היינו לומר שהיחיד צריך להענש על חטאיו [אם לא עשה תשובה], ולא שייך על זה שום וותרנות כלל. ומה שחז\"ל אמרו שהקב\"ה מוותר על כל העבירות, היינו שאינו מביא חורבן לעולם אף אם ישראל עוברים על עבירות חמורות שבתורה, אלא שיש חטא אחד שיוצא מן הכלל הזה, והוא עוון ביטול תורה.",
+                "אלא שיש להקשות, שהנה סיבת וותרנותו על העולם הוא משום שכבר נשבע הקב\"ה בשעת המבול ששוב לא יחריב את העולם, וא\"כ יש לו לוותר גם על עוון ביטול תורה.",
+                "<b>ב) הבריאה מתקיימת רק בזכות התורה</b>",
+                "ונראה לומר, שמה שהקב\"ה אינו מוותר על עוון ביטול תורה, אין זה משום שעונש ביטול תורה חמור מעוון שאר עבירות חמורות, אלא הוא משום שהבריאה כולה מתקיימת רק בזכות לימוד התורה, ובלי לימוד התורה תתבטל העולם מאליה ח\"ו, וכדאיתא בפסחים <small>(ס\"ח ב')</small>, \"אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר <small>(ירמיהו ל\"ג, כ\"ה)</small> 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'\", וא\"כ אם הבריאה תתבטל ח\"ו בעוון ביטול תורה אין זה כנגד השבועה שהקב\"ה נשבע בשעת המבול, שהרי הקב\"ה נשבע רק שלא יחריב את העולם, אבל לא נשבע מעולם שיעכב את הבריאה מביטול דממילא.",
+                "וכן מבואר מדברי הנפש החיים <small>(בשער ד' פרק י\"א)</small> שכתב, \"והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח\"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח\"ו\".",
+                "<b>ג) על מה אבדה הארץ</b>",
+                "ונראה שיש לבאר בזה את דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(פ\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' <small>(ירמיה ט', י\"ב)</small>, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". ולמדנו מדברי הגמ' שהנביא מגלה לנו שחורבן בית ראשון היה בשביל שלא ברכו ברכת התורה. והר\"ן בנדרים <small>(פ\"א א' ד\"ה דבר זה)</small> ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל <small>(בספר אור ישראל מכתב ל\"א)</small> ביאר שהיו לומדים את התורה רק כדי לדעת את ההלכה למעשה וכיון שהיו סבורים שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה בשביל עשיית המצוות, לכן לא ברכו עליה.",
+                "אלא שעדיין יש לתמוה, שלשון הפסוק שם היא, \"על מה אבדה הארץ\", שלכאורה עיקר החורבן הוא על בית המקדש, וא\"כ למה הדגישה התורה שאנו מדברים על איבוד הארץ?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' יומא <small>(דף נ\"ד א')</small>, \"'חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר 'על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו' <small>(ירמיה ט', ט')</small>, בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו, ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל וכו'\". הרי מבואר מגמ' זו שחורבן בית ראשון לא היה רק חורבן בית המקדש, אלא גם חורבן הארץ עצמה, שהיתה שוממה לגמרי להרבה שנים. והנה לעיל ביארנו שהארץ עצמה מתקיימת ע\"י לימוד התורה, שבלי לימוד התורה לא שייך להעולם להתקיים, וא\"כ מאחר שמבואר מהגמ' בנדרים שחורבן בית ראשון היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, א\"כ זה הביאה לחורבן הארץ עצמה [ואע\"פ שלא חרב העולם כולו, היינו משום שלא התבטלו מהתורה לגמרי, אלא שזלזלו בלימודה]. ומעתה יתבארו היטב דברי הגמ' בנדרים, ששאלת הנביא היתה \"על מה אבדה הארץ\", דהיינו איזה עבירה תביא חורבן לארץ עצמה, ועל זה השיב הקב\"ה, \"על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם\", שזלזלו בלימוד התורה ולכן [במדה מסויימת] אבדה הארץ זכות קיומה.",
+                "<b>ד) רגיל הוא שהאדם יבטל מן התורה שלא בידיעתו</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ה' א')</small>, \"אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו', פשפש ולא מצא <small>(לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא, רש\"י)</small> יתלה בבטול תורה וכו'\".",
+                "וידועה קושיית העולם, והלא גם ביטול תורה הוא עבירה ככל שאר עבירות שבתורה, ואם כבר פשפש במעשיו מסתמא כבר פשפש אם יש בידו עון ביטול תורה וכבר הכריע שאין בידו עון ביטול תורה, וא\"כ איך אמרה הגמ' שיתלה בעון ביטול תורה.",
+                "ונראה לתרץ, שיש הרבה אופנים שבהם מותר להבטל מן התורה, וכגון אם יש מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים <small>(וכדאיתא במס' מועד קטן דף ט' ב')</small>, או לצורך פרנסה וכדומה. אלא שבכל מקרה צריך שיקול הדעת אם הוא באמת מצוה שאי אפשר ע\"י אחרים וכדומה. וא\"כ רגיל הוא שהאדם נכשל בעוון ביטול תורה, והאדם בעצמו לא היה יודע מזה כלל שהוא סבר שלא היה בזה ביטול תורה כלל. ונמצא שביטול תורה שונה משאר עבירות שבתורה, שבשאר עבירות האדם יודע שעבר עבירה, אבל בביטול תורה רגיל הוא שהאדם יעבור עבירת ביטול תורה ולא היה יודע מזה כלל מאחר שטעה בשיקול הדעת והיה סובר שלא היה בזה עוון ביטול תורה כלל. וכן רגיל הוא שהאדם היה לומד אלא שהיה לומד בהתרשלות, וגם זה נחשב ביטול תורה, ובאופן כזה אי אפשר להאדם לדעת שהיה מתבטל מן התורה שהרי באמת היה לומד תורה אלא שלא היה לומד כמו שהיה צריך.",
+                "ולפ\"ז כוונת הגמ' היא, שאם פשפש ולא מצא בידו שום עבירה, יתלה בביטול תורה בלא מתכוון, שמסתמא היה נכשל בביטול תורה שלא בידיעתו.",
+                "<b>ה) ביטול תורה אצל רבי עקיבא</b>",
+                "דוגמא לעבירת ביטול תורה כזה מצאנו אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' סנהדרין <small>(ס\"ח א')</small>, \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו וכו', אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן <small>(מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה, רש\"י)</small> וכו'\".",
+                "ומבואר מהגמ' שמה שרבי עקיבא נהרג במיתה משונה היה משום עוון ביטול תורה, שאם היה לומד תורה אצל רבי אליעזר היה לומד תורה הרבה.",
+                "והדברים תמוהים הם, שהרי מבואר במס' מנחות <small>(כ\"ט ב')</small> שהקב\"ה אמר למשה רבינו ש\"אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות\", ומובא בגמ' שם שמשה רבינו הלך אצל שיעורו של רבי עקיבא \"ולא היה יודע מה הן אומרים\". הרי שרבי עקיבא היה לומד כל כך תורה עד שאפילו משה רבינו לא היה יכול להבין את תורתו, וא\"כ איך שייך לומר שנהרג בעוון ביטול תורה.",
+                "ועל כרחך צריך לומר, שאפילו אדם כמו רבי עקיבא יתפס בעוון ביטול תורה אם היה יכול ללמוד יותר ולא למד, ומאחר שרבי עקיבא היה יכול ללמוד יותר אם היה משמש את רבי אליעזר, הרי זה נחשב ביטול תורה, ונענש על זה בהריגה ע\"י מיתה משונה, והדברים נוראים. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בעוון ביטול תורה, שנקל הוא להכשל בו.",
+                "יסוד זה נלמד גם מדברי הגמ' במגילה <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי <small>(מאי ניעביד מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך, רש\"י)</small>, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, מאי איפכת לן מה יאמר בבית הכנסת, שהעיקר הוא רק שלא יכנס לבית הכנסת שלא לצורך, ולכן צריך ללמוד מעט, וא\"כ למה אמרה הגמ' שאם הוא תלמיד חכם צריך לומר הלכתא, והלא גם הוא יכול לומר פסוק! ונראה שמבואר מזה שאם הוא תלמיד חכם ויכול ללמוד עכשיו הלכתא, נחשב כביטול תורה בשבילו אם הוא לומד עכשיו מקרא, ומבואר כנ\"ל שאם הוא יכול ללמוד יותר אז נחשב כביטול תורה אם הוא לומד פחות, אע\"פ שבאמת הוא לומד באותו זמן.",
+                "<b>ו) יום שחסר מלימוד התורה אין לו תמורה</b>",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(בדף ס\"ג ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' ע\"פ דברי הרמב\"ן <small>(נשא ז', ב')</small> שהקשה שמאחר שכל קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן היו שוות א\"כ למה הזכירה התורה כל נשיא ונשיא בפני עצמו? ותירץ, \"כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו\".",
+                "ולמדנו יסוד נפלא מדברי הרמב\"ן, שאע\"פ שלמראה העין כל קרבנות הנשיאים היו שוות, מכל מקום העיקר הוא המחשבה, ומאחר שכל נשיא ונשיא היתה לו מחשבה מיוחדת בשיעור קרבנותיו, א\"כ באמת הקרבנות לא היו שוות.",
+                "ולפי זה יש לומר, שכל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, ומחשבותיו היום אינן שוות למחשבותיו למחר, וא\"כ כל קריאת שמע היא מיוחדת כיון שכל מה שהוא מכוון בשעת קריאתה היא מיוחדת, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל להשלים קריאה זו לעולם, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+                "והנה יסוד זה שייך גם בלימוד התורה, שמה שהאדם מחדש בלימודו היום אינו דומה למה שהוא חידש אתמול ולמה שהוא יחדש למחר, ונמצא שהלימוד של היום הוא מיוחד, ואם לא ילמוד היום לא יוכל לעולם להשלים חסרון זה. ויש לנו להתעורר מזה לחזק את עצמנו בלימוד התורה שלא נאבד את ההזדמנות ללמוד ברציפות.",
+                "<b>ז) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות</b>",
+                "איתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' <small>(מלאכי ב', ז')</small>, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה <small>(ג' א')</small>, \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' <small>(יהושע ה', י\"ג-י\"ד)</small>, והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים <small>(היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י)</small> ועכשיו בטלתם תלמוד תורה <small>(ועכשיו - שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י)</small>, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי <small>(על של עכשיו, רש\"י)</small>, מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול העבודה. אולם ממה שאמרה הגמ' שיהושע תיקן זה במה שבמלחמה הבאה לן בלילה בעומקה של הלכה, מזה מוכח שהמלאך לא תבע ממנו לימוד תורה לבד, אלא תבע ממנו שילמוד בעיון ויעמיק בההלכה.",
+                "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בעיון רב בכל המצבים וכמו המלאך שתבע מיהושע שילמדו בעיון אע\"פ שהיו עייפים מיגיעת המלחמה.",
+                "וגם מכאן יש להתעורר על החומר של ביטול תורה, שכל אחד ישתדל לעסוק בתורה בכל המצבים, ולא רק שילמוד תורה סתם, אלא שילמוד בעיון רב.",
+                "<b>ח) עונש חמור בשביל ביטול תורה</b>",
+                "והנה איתא במס' נדרים <small>(ל\"ב א')</small>, \"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו' <small>(לך לך י\"ד, י\"ד)</small>\". ומבואר מכאן שנענש אברהם אבינו על שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה כדי להלחם נגד המלכים שלקחו את לוט.",
+                "וצריך ביאור, שאם יש כאן פיקוח נפש בודאי חייב להתבטל מן התורה כדי להציל את חייו של לוט ולמה נענש על זה, ואם לא היה פיקוח נפש א\"כ גם אברהם אבינו לא היה לו ללכת ולמה נענש רק בשביל שגרם לאחרים להתבטל מן התורה?",
+                "וצריך לומר שבאמת לא היה כאן פיקוח נפש, ומה שאברהם אבינו הלך בעצמו היינו משום שיש לו חיוב של הכרת הטוב ללוט, שמאחר שחיו ביחד הרבה שנים מסתמא עשה לוט עמו כמה טובות, ולכן לא נענש אברהם אבינו על שהלך בעצמו, אבל מכל מקום אין זה היתר לגרום אחרים להתבטל מן התורה כיון שאצלם לא היה שייך שום חיוב של הכרת הטוב ללוט.",
+                "והנה הרא\"ש כתב שם בפירושו, \"אף על פי שעבירת העונש מפורשת על אומרו 'במה אדע' <small>(לך לך ט\"ו, ח')</small> מ\"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע\". וכוונת הרא\"ש להקשות איך שייך לומר שמה שבני ישראל ירדו למצרים היה עונש לאברהם אבינו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, והלא מפורש בפסוק שהיה זה עונש בשביל שלא האמין כראוי בהקב\"ה ושאל \"במה אדע כי אירשנה\". ועל זה תירץ הרא\"ש שזה הוא בבחינת \"עבירה גוררת עבירה\" <small>(אבות פ\"ד מ\"ב)</small>, שעשה עבירה שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה ממילא זה הביא לידי עבירה אחרת שאמר להקב\"ה \"במה אדע כי אירשנה\". ומכל מקום למדנו מזה החומר של עון ביטול תורה, שזה הביא לידי גלות מצרים.",
+                "<b>ט) פלפול חברים</b>",
+                "ויש להעיר בדבר נוסף שצריך חיזוק בלימוד התורה, והוא ענין פלפול חברים, דהנה בפרק ששי דמס' אבות מבואר ש\"פלפול התלמידים\" הוא אחד ממ\"ח קניינים שהתורה נקנית בהם, והיינו משום שע\"י פלפול חברים האחד מחדד את חבירו. אבל יש בזה גם מעלה נוספת, שבזה הוא מראה את אהבתו לתורה, שכשהוא שומע את חבירו מדבר בלימוד הוא משתתף עמו.",
+                "ונראה לפרש בזה את דברי רש\"י במס' בברכות, דאיתא התם <small>(בדף ג' ב')</small>, \"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה\". ופירש רש\"י, \"אלא לדבר הלכה אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו' <small>(משלי י\"ז, ה')</small>\". ומבואר מדברי רש\"י שכשאחד מדבר בלימוד אז חבריו מחוייבים להשתתף עמו, ומטעם זה אסור לדבר דברי תורה בפני המת שבזה הוא מבזה את המת, שהרי המת אינו יכול להשתתף עמו.",
+                "ומסופר על הג\"ר אליעזר גורדון זצ\"ל שפעם אחת עבר ליד בית מדרש, ושמע קול שני בחורים שמתווכחים זה עם זה בלימוד. ביקש רבי אליעזר להשתתף עמהם אלא שדלתות בית המדרש היו נעולות. רצונו להכנס היה עז כל כך עד שטיפס דרך החלון הפתוח, וקפץ וירד על רצפת בית המדרש, ומיד התחיל לדבר בלימוד עם שני הבחורים…",
+                "<b>י) ביטול תורה באיכות הלימוד</b>",
+                "עוד יש להעיר ששייך ביטול תורה גם באיכות הלימוד. לדוגמא, יש בחורים שמעיינים הרבה בספרי האחרונים ובזה הם מבלבלים את מוחם, ועוד שעי\"ז אינם מספיקים ללמוד כ\"כ דפים.",
+                "ומרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל פירש בזה בדרך צחות את דברי הגמ' בנדרים <small>(פ\"א א')</small>, \"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה\", שיש לומר שכוונת הגמ' היא שבני עשירים יש להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מחפשים בהרבה ספרים ובזה הם רק מבלבלים את מוחם ואינם משיגים שום בהירות בלימודם, אבל בני עניים אין להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מייגעים בעצמם ליישב את הקושיא ומעמיקים בהסוגיא וממילא הדברים מתבררים אצלם.",
+                "ומקור למושג של ביטול תורה באיכות מצינו במס' מגילה <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נישהי פורתא וניקום\". והנה גמ' זו לא מיירי בלימוד התורה עצמו, אלא עוסק במי שצריך לקרוא אדם מבית הכנסת, ולכן כדי שלא תהיה כניסתו שלא לצורך צריך לומר דבר אחד של תורה בבית הכנסת, וא\"כ לכאורה אין נפקא מינה אם יאמר פסוק או ברייתא או הלכה, ועם כל זה הגמ' אומרת שכל אחד צריך לומר דבר תורה לפי יכולתו, שתלמיד חכם צריך לומר הלכה, ובעל ברייתות צריך לומר ברייתא, ובעל מקרא צריך לומר פסוק. ודבר זה צריך ביאור, למה צריך לכל זה? וצריך לומר שאם לומד תורה שלא כפי מדריגתו הרי זה נחשב לביטול תורה והוא חסרון בלימוד התורה עצמו עד שנחשבת כניסה לבית הכנסת שלא לצורך אם לומד תורה בתוכו למטה מיכולתו, והרי זה ראיה ברורה שיש מושג של ביטול תורה באיכות.",
+                "ועוד יש לציין את החשיבות של סדר בקיאות, שאם לומדים הרבה דפים וחוזרים עליהם הרבה פעמים ממילא מתבררת לו את האמת, משא\"כ אם אין לו ידיעות בש\"ס אז על כרחו יטעה בכמה דברים. ויש לבאר בזה את דברי הירושלמי במס' סנהדרין <small>(פ\"ד ה\"א)</small>, \"אמר רבי, תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה <small>(לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו, פני משה)</small>, אמר ר' יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה <small>(כלומר, שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני דכל הנשמות היו שם וקבל כל א' חלקו בתורה, פני משה)</small>\". ומבואר מהירושלמי, שאותו תלמיד היה טועה והיה סובר שבאמת אפשר לטהר את השרץ, ולכן אמרו שאותו תלמיד לא היה יודע איך להורות, וגם אמרו שלא קיבל את חלקו בתורה מהר סיני. ונראה שאותו תלמיד לא היה לומד בקיאות ולכן לא היה לו ידיעות רחבות בתורה וממילא היה שייך לו לטעות בזה, אבל מי שיש לו ידיעות רחבות בתורה ידע ממילא שאי אפשר לטהר את השרץ בשום פלפול שבעולם."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ה – מעמד הר סיני</strong></big>",
+                "<b>א) אילו קרבנו לפני הר סיני</b>",
+                "איתא בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\". ומבואר מזה שיש תועלת בקירבה לפני הר סיני אפילו לפני קבלת התורה. וצריך ביאור, מה מדרגה השיגו בני ישראל בשעה שקרבו לפני הר סיני?",
+                "<b>ב) העיקר הגדול…</b>",
+                "ונראה לבאר בזה בהקדם ביאור דברי הרמב\"ם, דאיתא במשנה בחולין <small>(בדף ק' ב')</small> בענין איסור גיד הנשה, \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+                "וכתב הרמב\"ם <small>(שם)</small> בפירוש המשניות, \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר 'מסיני נאסר' לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל המצוות\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שממה שאמרה המשנה לענין גיד הנשה \"בסיני נאמר\" יש ללמוד שכל התרי\"ג מצוות נצטוו רק ע\"י משה רבינו, ואפילו מצוות שנצטוו קודם מתן תורה [כגון מילה ואבר מן החי] חזרו ונצטוו ע\"י משה רבינו. והרמב\"ם כתב שדבר זה הוא \"עיקר גדול\". וצריך ביאור למה זה הוא עיקר גדול, ולמה הוצרכו כל המצוות להצטוות ע\"י משה רבינו?",
+                "<b>ג) עינינו ראו ולא זר</b>",
+                "ונראה שהרמב\"ם אזיל בזה לשיטתו, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ח ה\"א)</small>, \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'\". וכתב עוד <small>(בהל' ג')</small>, \"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו'\", ע\"ש באריכות בדבריו הנפלאים.",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית מעמד הר סיני היתה כדי שנהיו עדים בנבואת משה רבינו ובמתן תורה ולא נצטרך לסמוך על מה שקבלנו מאחרים. ולפ\"ז אם היינו מקיימים מצות מילה מפני המסורה מאברהם אבינו אז היה חסר לנו את ה\"עדות\" בקיום המצוות.",
+                "ונראה שזהו הביאור בדברי הרמב\"ם בפירוש המשניות בחולין, שמה שכל המצוות נצטוו לנו על ידי משה רבינו הוא \"עיקר גדול\", שרק ע\"י זה יש לקיום המצוות את המדרגה של \"עדות\", ואילו היינו מקיימים את המצוות מפני המסורה מהאבות, אז היה חסר לנו עיקר גדול בקיום המצוות.",
+                "<b>ד) שני שלבים בקבלת התורה</b>",
+                "ואולי יש לפרש בזה מה שהערנו בתחילת דברינו שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\", שמשמע שיש מעלה עצמית בעצם היותנו אצל הר סיני. וצריך ביאור, מה קרה לבני ישראל בהיותם אצל ההר לפני עצם קבלת התורה?",
+                "ונראה לפרש שיש שני שלבים בקבלת התורה, הראשון שהתעלו במדריגתם עד שהיו יכולים להשיג את התורה בשכלם, ויש שלב שני ששמעו את הקב\"ה מדבר עם משה רבינו ונותן לו את התורה.",
+                "והנה הגיעו להשלב הראשון מיד שבאו להר סיני, שהרי איתא במס' שבת <small>(דף קמ\"ו א')</small>, \"ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", שמשמע שעל ידי עצם הקירבה להר סיני פסקה זוהמתן והתעלו והגיעו למדרגה גבוהה, ויש לומר שעל ידי זה הגיעו למדריגת האבות הקדושים שיוכלו להבין את התורה. אלא שעדיין חסרים את המדריגה של \"עדות\" וה\"עיקר הגדול\" עד ששמעו בעצמם איך שהקב\"ה מדבר עם משה רבינו. ולכן שפיר אנו אומרים, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\"!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ו – כח הציבור בקבלת התורה</strong></big>",
+                "<b>א) נעשה בלא נשמע</b>",
+                "כתוב בפרשת יתרו <small>(י\"ט, ז'-ח')</small>, \"ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'; ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה'\".",
+                "ועוד כתוב בפרשת משפטים <small>(כ\"ד, ג'-ז')</small>, \"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה; ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר וגו'; וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים; ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח; ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע\".",
+                "מבואר מפסוקים אלו ששתי פעמים הראשונים אמרו רק \"נעשה\" ורק לבסוף אמרו \"נעשה ונשמע\". וצריך ביאור, למה מתחילה לא אמרו גם \"נשמע\"?",
+                "והנה בשתי פעמים הראשונים התורה הדגישה שכל העם ענו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", והיה נראה לומר שבזה מבואר למה אמרו רק \"נעשה\", אבל יש לתמוה, מה הביאור בדבר זה?",
+                "<b>ב) איך שייך לקיים את כל התרי\"ג מצוות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה שלימות האדם ע\"י התורה היא על ידי קיום מצוותיה, אבל אי אפשר לאדם אחד לקיים את כל תרי\"ג מצוות התורה, שיש מצוות ששייכות רק לכהנים ויש מצוות ששייכות רק בלוים ויש מצוות ששייכות רק לנשים. ועם כל זה יש שני דרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל מצוות התורה.",
+                "הדרך הראשון הוא על ידי התאחדות עם שאר כלל ישראל, שבהיותו חלק של הציבור נחשב כאילו הוא קיים את כל המצוות, כיון שבין כולם יש קיום של כל מצוות התורה.",
+                "הדרך השני הוא על ידי לימוד התורה, שהרי אמרו חז\"ל במס' מנחות <small>(דף ק\"י א')</small>, \"אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם\". ונראה שאין זה דין מיוחד גבי קרבנות, אלא הוא הדין בכל מצוות התורה, אם אדם ילמד את הדינים והסוגיות של אותה מצוה נחשב כאילו קיים אותה מצוה. וממילא אם ילמד אדם את הדינים והסוגיות של כל המצוות נחשב כאילו קיים כל התרי\"ג מצוות.",
+                "<b>ג) שתי קבלות כנגד שני הדרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות</b>",
+                "והנה איתא בזוה\"ק <small>(זוהר חדש במדרש הנעלם פרשת אחרי מות דף ע\"ז א')</small>, \"נעשה ונשמע, עשייה בעובדין טבין, ושמיעה באורייתא\", ומבואר מדברי הזוה\"ק ש\"נעשה\" הוא קבלה על עשיית מעשים טובים, ו\"נשמע\" הוא קבלה על לימוד התורה.",
+                "ומעתה נראה לומר, שכשאמרו ישראל \"נעשה ונשמע\" כוונתם היתה שהם מקבלים על עצמם גם לימוד התורה כדי שיוכלו לקיים את כל המצוות, וכמו שביארנו שעל ידי לימוד תורת המצוות נחשב כאילו קיים אותן המצוות.",
+                "ולפ\"ז יש לומר שבשתי פעמים הראשונים כשאמרו רק \"נעשה\" בלא \"נשמע\" כוונתם היתה לומר שיש דרך נוסף להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות, והיינו בהיותו באחדות עם הציבור כיון שבין כולם הם מקיימים את כל המצוות, ולכן באותם פסוקים כתוב שכל העם היו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", שעל ידי התאחדות עם הציבור נחשב כאילו קיים את כל המצוות. ורק אח\"כ הוסיפו בני ישראל לומר שמלבד קיום כל המצוות על ידי הציבור, יש אפשרות להיות נחשב כאילו קיים לבדו את כל המצוות, והיינו על ידי לימוד התורה, ולכן אמרו ג\"כ \"נעשה ונשמע\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>מאמרים והספדים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ק\"ז – שיחה שמסר בכנסיה הגדולה בארץ ישראל – שנת תש\"מ</strong></big>",
+                "<b>א) המעלה של ציבור</b>",
+                "כתוב בספה\"ק בשם אחד מגדולי עולם בדורות הקודמים שאם יתקבצו עשרה יהודים ביחד בכוונה אחת וברצון אחד, אע\"פ שאינם עוסקים בדברי תורה אלא שאינם עוסקים בדברים בטלים, יש שם השראת השכינה, ואפילו המלאכים אינם יכולים לעמוד שם. ממילא אסיפה זו שהיא קיבוץ של אלפי יהודים שבאו לכאן מכל קצוי הארץ, בודאי יש בה השראת השכינה, וכל אחד צריך להרגיש את הקדושה ולהבין את התועלת הגדולה שיוצאת מאסיפה זו.",
+                "גם מהמשנה בברכות אפשר ללמוד את הקדושה של קיבוץ הרבים, דאיתא במשנה <small>(מ\"ט ב')</small>, \"כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך וכו', בעשרה אומר נברך אלקינו וכו', במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו וכו', ובאלף הוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו\". למדים אנו ממשנה זו שהזכרת שם שמים תלויה בגודל האסיפה, שככל שהקיבוץ גדול כך מרבים להזכיר את שם שמים. ונראה שהטעם לזה הוא שאם יש יותר אנשים אז יש ריבוי בכבוד שמים, שהרי יש כאן יותר אנשים ההולכים בדרכי ה'. וממילא באסיפה זו שנתקבצו במקום אחד אלפי אנשים ההולכים בדרך ה' בודאי יש כאן קדושה והשראת השכינה, וכל שכן באסיפה זו שתפקידה היא להרבות בכבוד שמים.",
+                "והנה מדברי חז\"ל מבואר שעשרה יהודים נקראו \"עדה\" וכמבואר במגילה <small>(כ\"ג ב')</small> ובשאר מקומות. ונראה שמבואר מזה שעשרה יהודים אינם רק אנשים בודדים שנמצאים במקום אחד, אלא שקיבוץ של עשרה אנשים הם מציאות חדשה, דהיינו שעכשיו נחשבים כ\"ציבור\". אלא שנראה שהשם \"עדה\" או \"ציבור\" שייך רק אם נאספים לתכלית אחת, שאז יש להם הצטרפות זה עם זה.",
+                "<b>ב) תשעה וארון מצטרפים</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות <small>(מ\"ז ב')</small>, \"אמר רב הונא, תשעה וארון מצטרפין, אמר ליה רב נחמן, וארון גברא הוא?! אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין\". ומבואר כאן שיש הוה אמינא שאפילו תשעה נחשבים כעשרה אם נמצאים הם בבית הכנסת שיש שם ארון הקודש, אלא שהגמ' תמה על זה שארון הקודש אינו בן אדם ולכן לא שייך להחשיבו כהאיש העשירי. והדבר תמוה, מה היתה ההוה אמינא של הגמ' לומר שהארון נחשב כמו האיש העשירי?",
+                "ונראה לומר בזה שמה שעשרה יהודים נחשבים כציבור היינו משום שהם מתאחדים ביחד בכוונה אחת וכמו שנתבאר, אלא שלפעמים קשה מאד לאחד את האנשים הבודדים, אבל אם יש שם ארון הקודש אז קל הוא לאחד אותם, שהרי ארון הקודש מזכירם להתאחד זה עם זה בשביל התורה, ולכן יש הוה אמינא שאם יש שם ארון הקודש הם מצטרפים אפילו אם הם רק תשעה.",
+                "והנה באסיפה זו בודאי כולנו באים לכאן במחשבה אחת וברצון אחד, דהיינו להרים את קרן התורה ולהתחזק בתורה ויראת שמים, ולתקן מה שראוי לתקן בשביל שמירת התורה והמצוות, ולכן בודאי אנו מצטרפים ביחד להיות עדה קדושה, ושוב אין אנו אנשים בודדים לבד, אלא שאנו מתרוממים להיות ציבור אחד.",
+                "<b>ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים</b>",
+                "והנה כיון שתפקידה של אסיפה זו היא להתחזק בתורה, אנו צריכים לדעת שחיים של תורה אינו רק שמירת תרי\"ג מצוות, שהרי אפילו יהודי ששומר את כל התרי\"ג מצוות אפשר לו להיות מושפע מהשפעות זרות, ובזה עלול להכשל בהנהגות ובמעשים שאינם ראויים לבן תורה כגון מותרות בחתונות, אע\"פ שאינו עובר בשום אחת מן התרי\"ג מצוות.",
+                "ובזה יש לבאר את דברי רש\"י על התורה, דהנה כתוב \"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה\" <small>(וישלח ל\"ב, ה')</small>. וכתב רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים\".",
+                "ויש להעיר שתי הערות על רש\"י. חדא, למה איכפת לעשו אם יעקב אבינו שמר את תרי\"ג מצוות או לא? ועוד, למה סיים רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר כתב רש\"י שיעקב אבינו שמר את התרי\"ג מצוות כשהיה בבית לבן, וא\"כ פשוט הוא שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.",
+                "והנה על ההערה הראשונה יש לבאר בפשיטות שעשו חשב שהברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק אבינו לא יתקיימו, שהרי בודאי יעקב הושפע לרעה מלבן ולא שמר את התורה ובזה אבד יעקב אבינו את הברכות, ח\"ו. ולכן יעקב הגיד לו שאינו כן, אלא ששמר את התרי\"ג מצוות בעודו בבית לבן, ועדיין הוא זוכה בברכות. אלא שההערה השניה עדיין קשה, למה הוסיף רש\"י לכתוב \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\"?",
+                "ונראה לומר שמה שכתב רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\" היא מדרגה נוספת, שהרי אפשר לאדם להיות שומר את כל התרי\"ג מצוות ועדיין יתנהג באופן שאינו ראוי לבן תורה, ולכן יעקב אבינו אמר לעשו שלא זו בלבד ששמר את כל התרי\"ג מצוות, אלא שיש בו מעלה נוספת שלא הושפע כלל ממעשיו הרעים של לבן, ולכן כל מעשיו הם כפי מה שראוי לאדם שחי על פי התורה.",
+                "בעזהשי\"ת, כולנו נקבל השפעה של חיזוק בתורה מאסיפה זו, ובודאי השכינה שורה על מעשה ידינו כיון שאנו מתאחדים ביחד למען הקב\"ה ותורתו, ונזכה להתנהג כמו בני יעקב אבינו שלא בלבד שהם שומרים את התרי\"ג מצוות, אלא שעוד הם נקיים מהשפעות מן החוץ, כי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ח – שיחה שמסר בועידה של אגודת ישראל בשנת תשכ\"ד</strong></big>",
+                "<b>א) סעודת מלוה מלכה היא כמו השעה אחת שאחר התפלה</b>",
+                "איתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה הכל מבינים למה שהו לפני התפילה, שהרי האדם צריך להכין את עצמו להתפלל שהרי התפילה נקראת \"עבודה שהיא בלב\" <small>(וכדאיתא בתענית ב' א')</small>. אבל צריך ביאור, למה הוצרכו לשהות לאחר התפילה? ונראה לומר ששהייה לאחר התפלה הועילה כדי להחדיר בתוך לבם את ההתעוררות וההתרוממות שהשיגו בשעת התפילה כדי שלא תפוג לאחר זמן.",
+                "והנה במשך יום השבת של הועידה הרגשנו כולנו התרוממות הרוח ויש לחוש שנפסיד מה שהשגנו. לכן, התאספנו פעם נוספת במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה כדי שמעמד זה יהיה ה\"שעה אחת שאחר התפלה\" ולא תפוג ההתרוממות לאחר זמן",
+                "<b>ב) התפקיד של אגודת ישראל והתשובה ל\"מאי אהנו לן רבנן\"</b>",
+                "איתא במס' סנהדרין <small>(צ\"ט ב')</small>, \"אפיקורוס וכו', רבא אמר, כגון הני דבי בנימין אסיא דאמרי מאי אהני לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה)\". ופירש רש\"י, \"לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתרעם שחכמי ישראל לא חידשו שום דבר נחשב לאפיקורוס. והנה יש להעיר, מה באמת התשובה לטענה זו? מה באמת התפקיד של חכמי ישראל אם אינם מחדשים שום דבר?",
+                "אולם, התשובה לזה טמונה בתוך השאלה, שהרי חכמי ישראל עומדים על המשמר כדי שהתורה לא תשתנה, שמה שהוא מותר ישאר מותר, ומה שהוא אסור ישאר אסור, והסיבה שיש עדיין כלל ישראל ששומרים את התורה כצורתה היא רק בזכות חכמינו. וא\"כ התרעומת של \"לא שרו לן עורבא\" היא עצמה תפקידם של חכמי ישראל!",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו מחלת לב, והוא עומד תחת טיפולו של רופא מומחה שנים רבות. פעם אחת, שאל אותו אדם לרופאו, \"עמדתי תחת טיפולך הרבה שנים, ושום דבר לא השתנה, וא\"כ מה היא התועלת של טיפולך?\" הרופא ענה לו, \"עצם העובדה שאתה חי הוא התועלת של טיפולי, שאילו לא השגת טיפול למחלתך כבר היית מת לפני הרבה שנים\".",
+                "והנמשל מובן מאליו, שנס גדול הוא שכלל ישראל עדיין חי וקיים לאחר אלפי שנים, והסוד לקיומנו הוא חכמי ישראל שהם נציגי התורה הקדושה, והעם עמדו מאחוריהם והלכו אחרי עצתם, וא\"כ זהו גופא מאי דאהנו לן רבנן.",
+                "תשובה זו היא מתאמת גם לאותם ששואלים מה התפקיד של אגודת ישראל, שהרי עצם העובדה שיש ישיבות ומוסדות התורה גם בארה\"ב והתורה חיה וקיימת מוכיח לנו שיש תועלת לאגודת ישראל. תפקיד האגודה אינה לשנות את עם ישראל, אלא לנצור ולשמור את עם התורה כדי ששום דבר לא ישתנה.",
+                "<b>ג) קשר רשעים אינו מן המנין</b>",
+                "יש אנשים אחרים שטוענים מה תועלת יש בהתחזקות של שמירת תורה ומצוות, והלא אפילו אם נתחזק מכל מקום עדיין מספרם של הכופרים בתורה גדול הרבה מאד ממספר יהודים ששומרים את התורה כצורתה.",
+                "והנה התשובה לטענה זו נמצאת בגמ' בסנהדרין <small>(כ\"ו א)</small>, \"שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא, כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא 'שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו' וכו', הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי, בא נביא ואמר לו, 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר', כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שחזקיה המלך היה מתיירא משבנא כיון שישיבתו של שבנא היתה גדולה יותר מישיבתו של חזקיה. והנביא אמר לו שאין זה נחשב רוב כיון ש\"קשר רשעים אינו מן המנין\". וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+                "ונראה לומר בזה ש\"רוב\" אינו רק מספר רב של פרטים בודדים, אלא הוא פרטים המצטרפים לכלל, ואי אפשר לפרטים להצטרף אא\"כ יש דבר המאחד את הפרטים. והנה התורה היא המצרפת והמאחדת אותנו להיות כלל אחד, וממילא \"קשר של רשעים אינו מן המנין\", כיון שאין להם שום צירוף זה לזה בלי התורה וממילא כולם הם רק בודדים.",
+                "ולכן הציבור של שומרי תורה ומצוות הוא גדול יותר מהציבור של היהודים שלדאבוננו אינם שומרים את התורה, שהרי הציבור שלנו מאוחד על ידי כח התורה, אבל הציבור שלהם הוא רק קיבוץ של אנשים שאין להם שום צירוף לזה.",
+                "<b>ד) דוד המלך</b>",
+                "והנה סעודת מלוה מלכה נקראת \"סעודתא דדוד מלכא משיחא\", וזה נוגע מאד למלוה מלכה הזאת, שהרי איתא בילקוט שמעוני <small>(בראשית רמז מ\"א)</small>, \"'זה ספר תולדות אדם' <small>(בראשית ה' א')</small> העביר לפניו כל הדורות, הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות, אמר לפניו רבש\"ע לא תהא תקנה לזה, אמר כך עלתה במחשבה לפני, א\"ל כמה שני חיי, א\"ל אלף שנים, א\"ל יש מתנה ברקיע, א\"ל הן, א\"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה וכו'\", ומבואר מדברי המדרש שדוד המלך היה ראוי לו להיות נפל אם לא שנתן לו אדם הראשון מתנה של שבעים שנים משנותיו, ולא עוד אלא שאנו אומרים \"דוד מלך ישראל חי וקיים\" <small>(כדאיתא בראש השנה כ\"ה א')</small>.",
+                "וכל זה הוא סמל ודוגמא לנו, שהרי הרבה אמרו שעולם התורה לא יתקיים זמן רב, ואחד ממנהיגי החפשים אמר עלינו שלאחר 15 שנים כבר לא נהיו קיימים כלל וכלל, וכבר עברו מאז עשרות שנים והרי אנו חיים וקיימים, כמו דוד המלך שהיה נראה שלא יהיה לו שום קיום כלל, ולבסוף היה להיפך ש\"דוד מלך ישראל חי וקיים\"!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ט – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[תוך שבעה]",
+                "<b>א) שלשה לבכי</b>",
+                "איתא במועד קטן <small>(כ\"ז ב')</small>, \"'אל תבכו למת ואל תנדו לו' <small>(ירמיה כ\"ב, י')</small>, אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנדו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הגמ' ששלשה ימים הראשונים הם לבכי.",
+                "ונראה לבאר על פי מה שכתוב אצל הסתלקות אליהו הנביא בספר מלכים ב' <small>(ב', י\"א-י\"ב)</small>, \"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים, ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד וגו'\". וצריך ביאור, למה כתוב \"ואלישע רואה\", שהרי בודאי היה רואה כיון שהיה נוכח בשעת ההסתלקות. ועוד צ\"ב מה כוונת הפסוק \"והוא מצעק\". ונראה לפרש שבשעת ההסתלקות הצער הוא גדול לאין שיעור, ולכן אי אפשר להאריך ולבאר את המעלות של הנפטר, וכל מה שאפשר הוא רק לצעוק \"אבי אבי\", ולכן כוונת הפסוק היא שאלישע לא היה יכול לדבר במתינות, ולא היה יכול רק לראות את ההסתלקות ולצעוק מכאב לב \"אבי אבי\", אבל להספידו לא היה אפשר.",
+                "ולפ\"ז כוונת הגמ' במועד קטן היא ששלשה ימים הראשונים אי אפשר להספיד כראוי כיון שהצער הוא גדול כל כך, ואפשר רק לבכות ולצעוק, אבל לא שייך להאריך ולבאר את מעלות הנפטר, אבל לאחר שלשה ימים כבר אפשר להתחיל להספיד את הנפטר כראוי. ולכן עכשיו שכבר עברו שלשה ימים מהסתלקות המשגיח זצ\"ל כבר אפשר להתחיל להשתדל להספידו כראוי.",
+                "<b>ב) אבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה</b>",
+                "בתחילה אנו צריכים להבין שאבידה רוחנית כמו שאירע לנו קשה יותר מאבילות רגילה. והראיה לזה הוא מהא דאיתא בברכות <small>(ה' ב')</small> שרבי יוחנן היה מנחם אבלים ע\"י שהיה מראה להם את השן של הבן העשירי שלו שמת והיה אומר \"דין גרמא דעשיראה ביר\" <small>(זה עצם של בן עשירי, רש\"י)</small>, הרי שנשאר במנוחת הנפש אפילו לאחר שמתו עשרה מבניו. אולם איתא בבבא מציעא <small>(פ\"ד א')</small>, <small></small>\"הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה\", ור\"ל שלאחר שמת ריש לקיש ושוב לא היה לו מי שיכול לדבר עמו בלימוד היה רבי יוחנן קורע את בגדיו ובוכה ואומר \"היכא את בר לקישא\" <small>(איפה אתה, בן לקיש)</small> עד שנשתטה מחמת רוב צערו.",
+                "ומבואר מכאן דבר נורא, שלאחר שמתו עשרה מבניו לא יצא מדעתו, אבל כשמת ריש לקיש ושוב לא היה יכול לדבר עמו בלימוד נצטער כל כך עד שיצא מדעתו ונשתטה. הרי שאבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה. וכן אצלנו, אבידת המשגיח זצוק\"ל שהיא אבידה רוחנית קשה עלינו מאד מאד.",
+                "<b>ג) המתעצל בהספדו של חכם</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מכאן שיש עונש חמור אם אין מספידים את החכם כראוי, ודבר זה נלמד ממה שבני ישראל לא הספידו את יהושע כראוי, והכתוב פירש שהיו חייבים מיתה בשביל זה. וצריך ביאור, איך שייך שיהושע לא נספד כראוי, וכי בני ישראל לא הכירו את המעלות של יהושע? ועוד יש לעיין, מה הפירוש שלא הספידוהו כראוי?",
+                "ונראה לומר, שכיון שיהושע היה המנהיג אחר משה רבינו לא התבוננו כל כך בהמעלות של יהושע כיון שהוא היה קטן ממשה רבינו. ולכן כשמת לא הספידוהו על כל מעלותיו כיון שאפילו בחייו לא שמו לב לזה. אבל אם היו שמים לב למעשי יהושע היו יכולים להספידו על כל מעלותיו, שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, והנהיג את המלחמות כנגד האומות שהיו דרים בארץ ישראל, ולימד תורה לישראל, וכו'. נמצינו למדים שכשמספידים לתלמיד חכם צריכים להספידו על כל מעלותיו, כדי שלא יחשב כמי שהתעצל בהספדו של חכם.",
+                "לכן כשאנו מספידים את המשגיח זצ\"ל, אנו צריכים להזכיר את כל מעלותיו כדי שלא נהיה מתעצלים בהספדו. אנו צריכים להזכיר איך שהיה גדול בתורה, בעל מוסר ומדות, בעל סדר נפלא, עסק בגמילות חסדים, והיו בו מעלות נוספות שהסתיר מבני אדם.",
+                "<b>ד) מיתת צדיקים – כפרה או עונש</b>",
+                "והנה מצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה או עונש, שהרי איתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם\", ומשמע מזה שמיתת צדיקים היא עונש להדור.",
+                "ועוד כתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה <small>(פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+                "אולם מצינו בחז\"ל במקום אחר שמיתת צדיקים מכפרת על הדור, שהרי איתא במס' מועד קטן <small>(בדף כ\"ח א')</small>, \"למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת\".",
+                "וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק <small>(ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור)</small>.",
+                "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא שבאמת מיתת הצדיקים היא עונש בשביל חטאי הדור, אלא שאם מתעוררים לתשובה על ידי מיתת הצדיק, אז מתעלה נפש הצדיק ואז מיתת הצדיק היא כפרה להדור.",
+                "גם אנו צריכים להתחזק ולהתעורר לתשובה ע\"י מיתת המשגיח זצ\"ל ובזה תהיה זכות גדולה להנפטר וגם תהיה כפרה בשבילנו. לכן אנו צריכים ללמוד ממנו להתחזק בלימוד התורה ובתפילה ולהרגיש טובת הזולת ברוחניות ולהיות בזה ממזכי הרבים.",
+                "<b>ה) כספר תורה שנשרף</b>",
+                "והנה איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה א')</small>, \"העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע\". וצריך ביאור, למה נחשב יהודי כספר תורה? אולם, כבר כתב בזה הבית הלוי <small>(בשו\"ת בית הלוי בהקדמה)</small> שגוף התלמיד חכם הוא כמו הקלף של ספר תורה, וגוף התלמיד חכם עם התורה שבעל פה הוא כמו קלף שנכתב עליו תורה שבכתב. ולפ\"ז מי שלומד תורה הוא כמו ספר תורה ולכן בשעה שהוא מת הוא כמו ספר תורה שנשרף.",
+                "אלא שיש להקשות על זה, שספר תורה שנכתב שלא לשמה אין בו קדושת ספר תורה וכמו שנפסק בשו\"ע יו\"ד <small>(סי' רע\"ד ס\"א)</small>, וקדושתו היא כמו קדושת חומשין וכדאיתא בשו\"ע יו\"ד <small>(סי' רפ\"א ס\"ה)</small>, וא\"כ איך שייך לומר שכל יהודי שלומד תורה הרי הוא כספר תורה, והלא הרבה אנשים לומדים את התורה שלא לשמה.",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה שיטת רבי יהודה היא <small>(בגיטין כ' א')</small> שאם כתב את האזכרות שבספר תורה שלא לשמן אפשר לתקנן על ידי שיעבור עליו קולמוס [ולכתוב את האזכרות בכתב על גבי כתב] ומקדשו. וא\"כ מי שלמד את התורה שלא לשמה אפשר לו לעשות תשובה ואז יהפך למדרגת ספר תורה. והנה בשעת מיתה בודאי הרהר תשובה בלבו, וא\"כ אף אם לא היה במדרגת ספר תורה לפני כן, מכל מקום בשעת מיתה הוא כמו ספר תורה, ומטעם זה אמרו חז\"ל שאם עומד על המת בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע, שאפילו אם לא היה כספר תורה לפני כן, מכל מקום עכשיו הוא כמו ספר תורה.",
+                "והנה כל זה הוא בסתם בני אדם, אבל תלמידי חכמים הם בגדר ספר תורה כל הזמן, ולא רק בשעת מיתה. וממילא מיתת המשגיח זצ\"ל שהיה גדול בתורה ויראת שמים בודאי היא כמו שריפת ספר תורה, והוא אסון בשבילנו ובשביל כלל ישראל.",
+                "<b>ו) השפעת המשגיח נשארת בתוכינו</b>",
+                "איתא בבבא בתרא <small>(דף ע\"ה א')</small>, \"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה\". והנה אע\"פ שעיקר כוונת הגמ' היא להצביע על התמעטות ההשפעה ממשה רבינו ליהושע, מכל מקום יש כוונה נוספת במימרא זו, שכשם שאור הלבנה אינה מצד עצמה אלא היא מקבלת את אורה מהחמה, כמו כן אורו של יהושע היא ממה שקיבל ממשה רבינו, ולכן גם לאחר שמשה רבינו נפטר, עדיין נשארת השפעתו בתוך ישראל ע\"י יהושע.",
+                "מגמ' זו אנו יכולים לקבל קצת תנחומין, שאע\"פ שנפטר המשגיח זצ\"ל, מכל מקום מה שקבלנו ממנו עדיין נשאר בתוכינו, והשפעת המשגיח זצ\"ל תמשיך כל זמן שאנו מתחזקים באותן מדריגות שראינו אצלו. לכן, אנו צריכים להתחזק בלימוד המוסר וביראת שמים, ובזה אנו ממשיכים את השפעת המשגיח זצ\"ל.",
+                "<b>ז) זכות זיכוי הרבים</b>",
+                "איתא במס' שמחות <small>(פרק ח')</small> בענין מיתת בנו של רבי עקיבא, \"נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא וכו', ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו\".",
+                "מדברי רבי עקיבא אנו למדים שמיתה יכולה להיות זכות לנשמתו של הנפטר אם המיתה גורמת לקידוש שם שמים, שמטעם זה אמר רבי עקיבא שהוא יודע שבנו הוא בן עולם הבא כיון שזיכה את הרבים במיתתו במה שגרם שהציבור הראו כבוד התורה ע\"י שהגיעו להלוייה.",
+                "זו היא נחמה לפטירת המשגיח זצ\"ל, שנתעורר ונתחזק ונלך בדרכו, וזו תהיה עלייה לנשמתו בזה שפטירתו גרמה לזיכוי הרבים, ובפרט שהמשגיח זצ\"ל תמיד היה מדגיש את הזכות הגדולה של זיכוי הרבים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"י – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[לאחר שלושים]",
+                "<b>א) חכמה היא למעלה משכל האנושי</b>",
+                "איתא במכילתא דרבי ישמעאל <small>(בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא ד\"ה ויקח משה)</small>, \"'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' <small>(בשלח י\"ג, י\"ט)</small>, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר 'חכם לב יקח מצות' <small>(משלי י', ח')</small>\". וכעין זה אמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(י\"ג א')</small>, \"בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר 'חכם לב יקח מצות וגו''\".",
+                "ויש להעיר, שמדברי חז\"ל מבואר שמה שחיבב משה את המצוה נקרא חכמה. ונראה שהביאור בזה הוא, שחכמת התורה שהיא החכמה האמיתית היא למעלה משכל האנושי, ולכן רק מי שמכיר את הערך של המצוות ומתעסק בקיומן נקרא חכם. וכן מצינו במס' שבת <small>(ל\"א א')</small> שסדר קדשים נקרא חכמה, ולפי מה שנתבאר היינו משום שהשכל אינו מחייב להקריב קרבנות, וכיון שהוא למעלה משכל האנושי ממילא נקרא חכמה. דברים אלו מתאימים מאד להמשגיח זצ\"ל שהיה חכם לב אמיתי והיה מדקדק מאד בקיום המצוות.",
+                "<b>ב) אם הרב דומה למלאך ה'</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ו' ב')</small>, \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", דהיינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר. ולכן, עכשיו בשעת ההספד אנו צריכים להזכיר מעלותיו של המשגיח זצ\"ל וללמוד מהם.",
+                "והנה איתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' <small>(מלאכי ב', ז')</small>, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה <small>(ג' א')</small>, \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' <small>(יהושע ה', י\"ג-י\"ד)</small>, והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים <small>(היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י)</small> ועכשיו בטלתם תלמוד תורה <small>(ועכשיו שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י)</small>, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו 'עתה באתי' <small>(על של עכשיו, רש\"י)</small>, מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול עבודת הקרבנות.",
+                "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך ה' הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בהתמדה ובתדירות ושלא יכשלו בעון ביטול תורה כמו המלאך שתבע כן מיהושע. ומובן מאליו שהרב בעצמו צריך להיות נאה דורש ונאה מקיים, שצריך ללמד תורה לתלמידיו בתדיריות כדי שממנו ילמדו את החשיבות של התמדה בלימוד התורה. יסוד זה ראינו אצל הנפטר זצ\"ל שמעולם לא חיסר שיעור אחד או תפילה בציבור, ותמיד היה דורש כן מתלמידיו.",
+                "<b>ג) מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו</b>",
+                "והנה אמרו חז\"ל במס' ברכות <small>(ח' א')</small>, \"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד\". ומזה למדנו שהתיקון לחורבן בית המקדש הוא לימוד התורה, וכמו שאנו מתפללים \"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך\". ועוד אמרו חז\"ל במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\". והנה אם מיתת הצדיק היא כמו חורבן בית המקדש, וכבר למדנו שאחר החורבן צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\", ממילא אנו למדים שלאחר מיתת הצדיק אנו ג\"כ צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\". ולכן החיוב מוטל עלינו להתעורר ממעלות הנפטר זצ\"ל ולהתחזק בהתמדה בלימוד התורה, וכן נלך בעקבותיו בשמירת הזמנים בין בתורה ובין בתפילה, ובזה יהיה עילוי לנשמתו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"א – זכרונות על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[כינוס ליארצייט י' טבת תשל\"ו]",
+                "<b>א) \"מִיָמַי\"</b>",
+                "איתא במס' מגילה <small>(כ\"ז ב')</small>, \"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים, אמר להם מִיָמַי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת וכו'\". וכן מובא שם אצל הרבה תנאים ואמוראים שנשאלו במה האריכו ימים, וכולם התחילו לומר \"מִיָמַי\". והביאור בזה הוא שעיקר מעלת הנהגות טובות הוא כשהם נעשים בתמידיות ובעקביות. ראינו מדה זו אצל המשגיח זצ\"ל, שכל הנהגותיו הנעלות היו בלי שום שינויים, והתמיד בהם עד שאנו יכולים לומר על הנהגותיו שהיו בגדר \"מִיָמַי\".",
+                "והנה כיון שראינו הנהגותיו בעצמנו אנו יכולים להתעורר ממנו, שאפשר להתעורר יותר ממה שרואים בעצמנו יותר ממה שאנו רק שומעים. והמפרשים ביארו בזה מה שכתוב בספר קהלת <small>(ז', ב')</small>, \"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו\", שלכאורה יש להעיר שעיקר כוונת הפסוק לומר שהחי יזכור את יום המיתה ויתעורר מזה לחזור בתשובה, וא\"כ למה צריך ללכת אל בית האבל, אלא שמזה אנו למדים שאם ילך אל בית האבל יתעורר הרבה יותר משאם לא היה הולך אלא רק חושב אודות יום המיתה <small>(ע\"ש באבן עזרא)</small>.",
+                "<b>ב) תוכחת מגולה ואהבה מסותרת</b>",
+                "והנה המשגיח זצ\"ל צמצם בתוכו שתי הנהגות שלכאורה סותרות זו את זו, שמצד אחד היה תקיף מאד בבחורי הישיבה והיה מקיים בהם מה שאמרו חז\"ל <small>(כתובות ק\"ג ב')</small> \"זרוק מרה בתלמידים\", אבל מצד שני היה אוהב את כל אחד מהתלמידים, וכולם הרגישו מאד את אהבתו אליהם. אבל האמת הוא ששתי הנהגות אלו אינן סותרות זו את זו כלל, שכך הוא הצורה של מנהיג ישראל, וכמו שמצינו במשה רבינו שהיה מרבה מאד להוכיח את בני ישראל, אבל גם מסר נפשו להציל את ישראל כשחטאו. והיינו משום שכל מה שהוכיח אותם היה רק מחמת רוב אהבתו אליהם. כן הוא אצל כל גדולי ישראל, וכן היה אצל המשגיח זצ\"ל שכל התוכחה שהוכיח את בני הישיבה היתה רק מתוך אהבה עמוקה.",
+                "והמפרשים ביארו בזה מה שאמר שלמה המלך <small>(משלי כ\"ז, ה')</small>, \"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת\", שר\"ל שאימתי תוכחת מגולה טובה, רק כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.",
+                "אהבת המשגיח זצ\"ל אצל כל התלמידים נבעה ג\"כ ממה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ושננתם לבניך\" <small>(ואתחנן ו', ז')</small>, שחז\"ל דרשו <small>(ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט')</small>, \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". המשגיח זצ\"ל הרגיש שתלמידיו הם כמו בניו, וכן שמעתי ממנו שהיה נחלה כחולה ממש כשהיה רואה בחור מתבטל מתורה.",
+                "המשגיח זצ\"ל מסר נפשו בעד תלמידי הישיבה, והיה תמיד עומד על המשמר להשפיע ולהשגיח עליהם. אנו צריכים לזכור את הנהגותיו ולהתעורר מהם, יהי זכרו ברוך."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ב – סיום הש\"ס וכינוס לזכר נשמת המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצ\"ל</strong></big>",
+                "[י\"א טבת תשל\"ז]",
+                "<b>א) שנים שעשו</b>",
+                "בני הישיבה למדו את כל הש\"ס ולכן אנו חוגגים את הסיום, אלא שיש להעיר שכל אחד למד רק מסכתא אחת, וא\"כ איך שייך לעשות סיום אם אין כאן אחד שסיים את הש\"ס?",
+                "ונראה לתרץ ע\"פ הא דאיתא במס' שבת <small>(צ\"ג א')</small>, \"אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין\", ומבואר מזה שאם אחד אינו יכול לעשות את הפעולה בעצמו ונעזר ע\"י חבירו נחשב כאילו כל אחד מהם עשאו בעצמו. ולכן אע\"פ שכל אחד לא סיים את הש\"ס בעצמו, מכל מקום כיון שכל אחד אינו יכול לסיים את הש\"ס בעצמו בשנה אחת, לכן נחשב כל אחד \"כאינו יכול\", וממילא נחשב כאילו עשאו בעצמו.",
+                "<b>ב) פקודי ה' ישרים משמחי לב</b>",
+                "והנה בסיום מסכת בישיבה, מלבד מה שאנו מרגישים את שמחת התורה וכמו שכתוב <small>(תהלים ט', י\"ט)</small>, \"פקודי ה' ישרים משמחי לב\", עוד צריכים אנו להרגיש את השמחה והנעימות שיש בלימוד תורה בישיבה. לכן אף מי שאינו רואה הצלחה בלימודו, מכל מקום אין לו ליפול למצב של יאוש ועצבות, שהרי עצם לימודו בישיבה הוא הצלחה. אנו צריכים להחדיר יסוד זה בתוכינו, להכיר איך שאנו צריכים לשמוח על שיש לנו את היכולת ללמוד תורה בישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ג – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יוסף אליהו הענקין זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) טעם גוזמאות בהספדים</b>",
+                "איתא בשו\"ע יו\"ד <small>(שד\"מ סעיף א')</small>, \"ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג\". וצריך ביאור, למה מותר לגזם בשבחו של מת, שאע\"פ שמגזימים רק במקצת, אבל הלא גם שקר מעט הוא שקר!",
+                "ונראה ליישב, שמאחר שאין אנו מכירים את החשיבות של תורה ומצוות, ממילא אם אין אנו מגזימים קצת בשבחו של הנפטר, ממילא אנו מקטינים את שבחו.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בשבת <small>(קנ\"ג א')</small>, \"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא <small>(בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים, רש\"י)</small> דהתם קאימנא\". ונראה לפרש שכוונת רב היא שלאחר מיתתו יכיר באמת את החשיבות של התורה, ולכן אין לו לרב שמואל בר שילת לחשוש אם יגזים בהספד כיון \"דהתם קאימנא\", דהיינו \"שאני עומד שם\", ור\"ל שהוא כבר יהיה עומד בשמים ויכיר את האמת וידע שבאמת אין זה גוזמא כלל.",
+                "ומכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להזהר שלא להפחית מכבודו של המת בהספדו. והנה הג\"ר הענקין זצ\"ל היה מגדולי הדור, ובודאי נקל הוא למעט בשבחו כיון שאין לנו ההבנה הראויה להבין את גדלותו האמיתית, ולכן אנו צריכים להשתדל מאד להספידו כראוי.",
+                "<b>ב) מהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+                "ונראה לבאר, דהנה כתבו התוס' <small>(שם בד\"ה כפה)</small>, \"כפה עליהן הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן\". ור\"ל שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה, ועל זה תירצו התוס' שמתחילה קיבלו את התורה ברצון מלא, אלא שחזרו מקבלתם כשראו את האש הגדולה.",
+                "אולם, כבר עמד על קושיא זו במדרש תנחומא, ותירץ המדרש באופן אחר, דאיתא במדרש תנחומא <small>(פ' נח סי' ג')</small>, \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ור\"ל שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+                "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+                "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+                "דברים אלו תואמים מאד להנפטר הגדול הגאון הרב הענקין זצ\"ל, שכל מהותו היתה התורה שבעל פה. אלא שלא זו בלבד שהיה גדול בתורה, אלא שהיה גדול ג\"כ בגמילות חסדים.",
+                "<b>ג) צדיק בתורה וגמילות חסדים</b>",
+                "הקשה השל\"ה הק' <small>(מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד)</small> דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה <small>(פרשה א' סי' ל\"ז)</small> איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+                "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיק, יש צדיק שעוסק רק בתורה ויש צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים. והנה צדיק שעוסק רק בהרבצת התורה הוא כמו בית המקדש, ששניהם משפיעים רוחניים, ולכן צדיק כזה שמסתלק מאתנו הוא כמו חורבן בית המקדש [ולא יותר מחורבן ביהמ\"ק], אבל צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא יותר מבית המקדש, שהרי משפיע לנו בין ברוחניות ובין בגשמיות, וא\"כ כשצדיק כזה מסתלק מאתנו הוא קשה יותר מחורבן בית המקדש.",
+                "והנה מכיון שהנפטר זצ\"ל היה משפיע לנו בין בתורתו ובין בגמילות חסדים בודאי סילוקו קשה לנו יותר מחורבן בית המקדש.",
+                "<b>ד) יקרא דחיי או יקרא דשכבי</b>",
+                "איתא בסנהדרין <small>(מ\"ו ב')</small>, \"איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא וכו'\". והנה הפשטות בביאור דברי הגמ' הוא שיש להסתפק אם הספד הוא כבוד הנפטר שהרי מה שאנו מזכירים את שבחו של הנפטר הוא כבוד לו, או דילמא בזה אנו מכבדים את קרובי המת ע\"י שאנו משבחים את קרובם הנפטר.",
+                "אולם נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, ש\"יקרא דחיי\" אינם רק קרובי הנפטר, אלא כל שומעי ההספד, שע\"י ששומעים את מעשיהם הטובים של הנפטר מתעוררים לשפר את מעשיהם וללכת בדרכיו הישרים של הנפטר, וזו היא תועלת גדולה להם, או דילמא יש לומר להיפך שתכלית ההספד הוא \"יקרא דשכבי\", שכיון שהנפטר גרם לשומעי ההספד לשפר את מעשיהם, הרי זה זכות גדולה להנפטר.",
+                "ובדרך זה נראה לבאר מה שמצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה להדור או שהוא עונש, שהרי אמרו חז\"ל בויקרא רבה <small>(אחרי מות פרשת כ' אות י\"ב)</small>, \"א\"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת\". וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק <small>(ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור)</small>. הרי שדברי חז\"ל ברור מללו שמיתת צדיקים היא כפרה להדור.",
+                "אולם מצינו להיפך במקום אחר, שהרי כתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה <small>(פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+                "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא, שהתועלת ממיתת צדיקים הוא ע\"י שהדור מתעורר לתשובה ע\"י מיתת הצדיק, שהרי זוכרים את מעשיו הטובים ומתעוררים ללכת בדרכיו, ובאופן זה מיתת צדיקים היא כפרה להדור, וגם נפש הצדיק מתעלה שהרי הדור התעלו מחמתו. אבל אם אין מתעוררים לתשובה אז מיתת הצדיק היא לריק, ובאופן זה נחשב מיתת הצדיק לעונש נורא.",
+                "לכן בהספד זה אנו צריכים להתעורר ללכת בדרכיו הטובים של הנפטר, ובזה נתעלה וגם יהיה זכות להנפטר. ובפרט שימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים ממשמשים ובאים, וא\"כ עכשיו הזמן הוא מסוגל לתשובה.",
+                "ואל יחשוב האדם שתשובה מועלת רק אם היא מתוך שברון לב, שבאמת יש שני דרכים בתשובה. דרך אחד הוא ע\"י שברון לב ואנחה, אבל יש דרך אחרת בתשובה, והיינו שהאדם ישקול עניניו כדי לדעת מה תהיה הנהגתו בעתיד, ויחשוב עצות איך לחזק את עצמו בלימוד התורה. יסוד זה מרומז בדברי הגמ' בראש השנה <small>(דף כ\"ו ב')</small>, \"מאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו', ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי וכו'\". ויש לבאר את דברי הגמ' ע\"פ הנ\"ל, שיש דרך אחד בתשובה שהיא מתוך כפיפות ושברון לב, וזו היא השיטה הסוברת דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. אבל יש דרך אחרת שאינה מתוך שברון לב אלא מתוך התבוננות בדרכיו והיינו השיטה הסוברת דכמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.",
+                "והנה לאחרונה נפטר הרה\"ג אליהו משה שיסגל זצ\"ל, חתנו של מרן הרה\"ג הרב משה פיינשטין [שליט\"א] [זצ\"ל], ואיתא בירושלמי מס' יומא <small>(פ\"א ה\"א)</small>, \"כשם שיום הכפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל\", ולכן עכשיו שהוא זמן מיתת צדיקים הוא כמו יום הכפורים, ולכן אנו צריכים לפשפש במעשינו, וללמוד יותר מהרגל שלנו, ויתקן מה שאפשר לתקן, ויקויים בנו \"ובלע המות לנצח וגו'\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ד – הספד על האדמו\"ר מסאטמאר הרה\"ג מוהר\"ר יואל טייטלבוים זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) המתעצל בהספדו של חכם</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+                "ונראה לבאר, דהנה הק' הראשונים <small>(ע\"ש בתוד\"ה כפה)</small> איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה. ויעוין במדרש תנחומא <small>(פ' נח סי' ג')</small>, \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ומבואר שגם המדרש הק' קושיית הראשונים, ותירץ שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+                "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+                "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+                "והנה הגמ' מיירי במה שבני ישראל התעצלו בהספדו של יהושע. ונראה שהסיבה לזה היה שיהושע עשה הרבה דברים בחייו, שלא זו בלבד שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אבל גם המשיך את המסורה של תורה שקיבל ממשה רבינו ולימד את התורה לבני ישראל, ולכן נקל הוא להתעצל בהספדו כיון שקשה לפרט את כל מעלותיו. קושי זה קיים גם בהנפטר הגדול, שיש בו מעלות הרבה, שהיה גאון בתורה, מתמיד עצום, צדיק נשגב, ומנהיג של רבבות, ולכן אם לא נשתדל להספידו כראוי, נקל הוא לבוא לידי עצלות בהספדו.",
+                "<b>ב) כיום בא השמש בצהרים</b>",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל.",
+                "פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זי\"ע היא ג\"כ כמו שקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שהשפעתו היתה על כל המקומות שבהם דרים החרדים לדבר ה'; בארץ ישראל, באמריקא, באנגליה, וכו'.",
+                "<b>ג) אנינות אחר אבילות</b>",
+                "וירב בבת יהודה תאניה ואניה <small>(איכה ב', ה')</small>. והנה התרגום כתב, \"ואסגי בכנשתא דבית יהודה אבילותא ואנינותא\". ומבואר מהתרגום ש\"תאניה\" היינו אבילות, ו\"אניה\" היינו אנינות. והקשה האלשיך למה כתובים שלא כסדרם, שהרי אנינות באה קודם אבילות.",
+                "ונראה לומר בזה שזמן האנינות הוא כהשמת מוטל לפניו, ואבילות הוא לאחר הקבורה, ונמצא שתוקף הצער הוא בזמן האנינות, אבל בשעת האבילות כבר פג הצער במקצת. ולפ\"ז יש לומר שכוונת הפסוק היא שחורבן בית המקדש אינו דומה לשאר אבילות, שבאבילות רגילה הצער הולך ומתמעט, ולכן מתחילה יש תוקף הצער של אנינות, ולאחר מכן יש הצער של אבילות שהוא פחות יחסי מאנינות, אבל בחורבן בית המקדש אינו כן, שכל זמן שהמקדש חרב אנו יורדים ביותר עומק לתוך הגלות, ולכן הצער של הגלות הולך ומתרבה, ולכן האנינות הולכת ומתחדשת בכל הזמן, כאילו האנינות באה אחר האבילות, וממילא מתחילה כתובה תאניה שהיא אבילות ולבסוף כתובה אניה שהיא אנינות.",
+                "על פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זצ\"ל אנו יכולים לומר ג\"כ שהאנינות באה אחר האבילות, שכל זמן שאנו חיים בלי הנפטר אנו מרגישים יותר את החסרון, ולכן כל יום נחשב כאילו הוא נפטר באותו יום. ויה\"ר שיקויים בנו, \"ובלע המות לנצח וגו'\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קט\"ו – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יצחק הוטנר זצ\"ל ראש ישיבת רבינו חיים ברלין</strong></big>",
+                "<b>א) הפלא ופלא</b>",
+                "בימים אלו נסתלק אחד מגדולי הדור, שהיה מרביץ תורה ברבים וממנהיגי הדור. אבידה היא לכלל ישראל ואין לה תמורה. באנו להספידו כדי שנבין את גודל החסרון והחלל שנתהווה בפטירתו.",
+                "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ד)</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מאיכה רבה פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינן אלא הפלאה אחת, 'והפלא ה' את מכותך' <small>(כי תבוא כ\"ח, נ\"ט)</small>, וכאן שתי הפלאות <small>(\"הפלא ופלא\")</small>\". וצריך ביאור, למה יש שתי פליאות במיתת צדיקים?",
+                "ונראה לפרש שיש שני חלקים להעונש של מיתת צדיקים. אחד, עצם העונש של הסתלקות הצדיק. והשני, שבני אדם אינם שמים על הלב את גודל העונש שאירע להם. ולכן תכלית ההספד היא לתקן את החלק השני, שנבין במקצת את גודל האבידה של מיתת הצדיק.",
+                "<b>ב) מתי קשה מיתת הצדיק יותר מחורבן בית המקדש</b>",
+                "הקשה השל\"ה הק' <small>(מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד)</small> דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה <small>(פרשה א' סי' ל\"ז)</small> איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+                "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיק שאינו משפיע על אחרים בישירות, שאינו מרביץ תורה ואינו מלמד תורה לרבים, אלא שהוא עובד את הקב\"ה לעצמו, אלא שאחרים רואים אותו ומושפעים מהנהגותיו, ובזה הם מקבלים ממנו. צדיק כזה הוא כמו בית המקדש, שגם בבית המקדש אין ההשפעה בישירות, אלא כשאדם נכנס לבית המקדש הוא מרגיש את הקדושה ואת השראת השכינה ובזה הוא מושפע מבית המקדש. והנה על צדיק כזה אמרו חז\"ל שמיתת הצדיק שקולה כמו חורבן בית המקדש, כיון שדרך השפעתם דומים.",
+                "אבל יש סוג שני של צדיק שהוא משפיע על הציבור בישירות, שהוא מלמד לתלמידים, משפיע עליהם, מדריכם בדרך ישרה, ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה. מיתת צדיק כזה קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי השפעתו אינה רק במה שהם מושפעים ע\"י שרואים אותו, אלא שהצדיק בעצמו הולך ומשפיע להם.",
+                "בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל בודאי אנו יכולים לומר שמיתתו קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי הוא השפיע על הציבור בישירות, שלימד תורה לאלפי תלמידים, והעמיד דור של יראים ושלמים ע\"י שהשפיע עליהם בדיעות בחכמה ובמוסר.",
+                "<b>ג) חושך בכל העולם</b>",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל, שהרי השפעתם היתה על כל ישראל בכל מקום שהם.",
+                "כזה יש לומר בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל, שתלמידיו היו בכל העולם, והשפעתו היתה מורגשת עליהם בכל מקום שהם, ועכשיו שהסתלק הרי יש חושך בכל העולם.",
+                "<b>ד) אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ו א')</small>, \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". וצריך ביאור, למה ידאגו בני החבורה, והלא אם הנפטר מת מחטאיו לכאורה אין זה הוכחה על שאר בני החבורה?",
+                "ותירץ הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל <small>(מובא בחכמה ומוסר ח\"א מאמר י\"ח)</small> ע\"פ מה שכתוב <small>(תהלים י\"ט, י')</small>, \"משפטי ה' אמת צדקו יחדו\", שכוונת הפסוק היא שמדת בשר ודם היא שכשנתחייב אדם למיתה אינם דנים אם בני המשפחה ראויים לאותו צער, משא\"כ הקב\"ה כשהוא מעניש את האדם במיתה הוא דן מתחילה אם משפחתו וידידיו ראויים לאותו צער של פטירת קרובם. ואם אינם ראויים לאותו צער אז הקב\"ה אינו מעניש את האדם. ולכן משפטי ה' \"צדקו יחדו\" דהיינו שהם ישרים מכל הצדדים. מטעם זה אמרה הגמ' שאם אחד מבני חבורה מת ידאגו כל החבורה, שהרי אם בני החבורה לא היו ראויים לאותו צער לא היה מת אחד מבני החבורה, ולכן יש הוכחה שיש חטאים בידם, וצריכים להתעורר לתשובה.",
+                "ולפ\"ז כל מי שמצטער במיתת האדם נכלל באותו עונש מיתה, ולכן פטירת האדם היא סיבה לדאגה לכל מי שמרגיש באותו צער. והנה בפטירת הגר\"י הוטנר כולנו מצטערים, שהרי הנפטר היה משפיע בתורה, במוסר, בהשקפה וביראת שמים, ולכן כולנו צריכים להיות בדאגה ולהרגיש שזהו עונש על כל אחד ואחד ממנו.",
+                "והנה יעוין בשו\"ת תשובה מאהבה <small>(ח\"א סי' קע\"ד ומובא בפתחי תשובה יו\"ד שד\"מ אות א')</small> שכשנפטר בעל הפני יהושע ז\"ל פסק הג\"ר יחזקאל לנדא ז\"ל בעל הנודע ביהודה שיש להספידו כיון שהיה רבן של כל בני הגולה אע\"פ שבעל הפני יהושע צוה שלא להספידו. והביאור בזה הוא שכיון שהיה רבן של כל בני הגולה א\"כ פטירתו היא עונש לכולם כיון שכולם מצטערים במיתתו, ולכן צריך להספיד את הנפטר כדי שיכירו את גודל העונש שאירע להם ויתעוררו לתקן את ההעדר שנשאר ע\"י הפטירה.",
+                "<b>ה) לא נשארו לנו גפרורים</b>",
+                "האבידה של הגר\"י הוטנר זצ\"ל יובן ע\"פ המשל הבא. בימים הקדמונים לא היה אור ברחוב בלילה, וכל אחד היה לוקח נר בידו להאיר לו את הדרך. אם כבה נר אחד לא היה אסון, כיון שהיו להם גפרורים והיו יכולים להדליק נר אחר. אבל כשכבו כל כך הרבה נרות עד שלא נשאר להם שום גפרורים להדליק נר נוסף אז נשארו בחושך.",
+                "והנמשל בזה הוא, שלפני השואה היו לנו הרבה גדולי תורה, וכשנפטר אחד מהם, אע\"פ שהיתה אבידה גדולה, מכל מקום נשארו לנו הרבה גדולים שהיו יכולים להדליק את אור התורה שכבה. אבל היום פטירת אדם גדול כמו הגר\"י הוטנר הוא אסון נורא, כיון שלא נשארו לנו נרות שיכולים להדליק את אור התורה שכבה בפטירתו. ואולי אם נתחזק בתורה ויראת שמים נוכל למלא במקצת את החלל שנשאר בפטירתו.",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(ו' ב')</small>, \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", דהיינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר, שבשעת ההספד אנו צריכים להתבונן במעשיו הגדולים של הנפטר כדי להתחזק בתורה ויראת שמים ומוסר, ובזה נמלא במקצת את החלל שנשאר ע\"י הפטירה. ואנו מקווים שבזה תישאר לנו השפעת הגאון הגדול ר\"י הוטנר זצ\"ל, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קט\"ז – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יעקב קמינצקי זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) והבאתי השמש בצהרים</b>",
+                "אנו באים היום להספיד אדם גדול בענקים, מרביץ תורה, ראש ישיבה בישיבת תורה ודעת הרבה שנים, גדול בכל מקצועות התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, גאון וצדיק, מדקדק במצוות שחי קרוב למאה שנה, ויש בפטירת אדם גדול כזה אבידה רוחנית גדולה.",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן היתה דומה לשקיעת השמש בצהרים. וצריך ביאור, למה פטירת רבי יוחנן נמשלה לשקיעת השמש בצהרים?",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה רבי יוחנן היה מתלמידי רבינו הקדוש וכדאיתא בחולין <small>(נ\"ד א')</small> ובפסחים <small>(ג' ב')</small>, וזכה לאריכות ימים וכמו שכתב בסדר הדורות שהיה ראש ישיבה שמונים שנה. ונמצא שכל זמן שרבי יוחנן חי עדיין היה נשאר בעולם השפעתו של רבינו הקדוש, אבל כשנפטר רבי יוחנן הסתיימה תקופת רבינו הקדוש. וזהו הדמיון לשקיעת השמש בצהרים, שכשהשמש שוקעת באמצע היום יש חושך בכל העולם, וכמו כן בפטירת רבי יוחנן יש חושך בכל העולם כיון שלא נשאר לנו כלל שום חיבור לדורו של רבינו הקדוש.",
+                "כמו כן יש לומר בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל. הנפטר היה מתלמידי הסבא מסלבודקא זצ\"ל והסבא מקלם זצ\"ל, וא\"כ כל זמן שהיה חי עדיין היה לנו חיבור לאותה תקופה ועדיין היה שייך לנו להיות מושפע מאותו הדור. אבל בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל הסתיימה אותה תקופה, וירד לנו חושך באמצע היום.",
+                "<b>ב) אין לנו תמורתו</b>",
+                "איתא בירושלמי במס' ברכות <small>(פ\"ב ה\"ח, ומובא ג\"כ בב\"ר מקץ פ' צ\"א אות ט')</small>, \"ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין, 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה' <small>(איוב כ\"ח, א'-ב')</small>, אלו אם אבדו יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו\". [וכעין זה איתא במס' הוריות <small>(י\"ג א')</small>, \"חכם שמת אין לנו כיוצא בו\".]",
+                "ונראה לומר שכוונת הירושלמי היא, שהכל מכירים את הערך של כסף וזהב וברזל ונחושת, ולכן אם אחד מהם חסרים לנו אנו משתדלים מאד להשיגם, ולכן לא שייך לומר עליהם ש\"אין לנו תמורתו\" שהרי בודאי נשיג אחרים במקומם. אבל חכם שמת אין לנו תמורתו, שכיון שאין מכירים את הגדלות של הנפטר ואין אנו מעריכים את תורתו, לכן אין אנו משתדלים למלא את החלל שנשאר לנו בפטירתו, וממילא חכם שמת אין לנו תמורתו.",
+                "<b>ג) צדיק נתפס בעון הדור</b>",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(ק\"ו א')</small>, \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". ונראה שטעמו של דבר הוא שהקב\"ה אינו מעניש את האדם במיתה אם זה יגרום צער למי שאינו ראוי לאותו צער, ולכן מיתת אחד מבני החבורה היא סימן שכל בני החבורה נידונו ולא זכו בדין, ולכן צריכים לדאוג על זה ולהתעורר לתשובה. והנה לגבי צדיק, כל ישראל נחשבים בני חבורתו, שהרי הצדיק נענש בעוון הדור <small>(כדאיתא בשבת דף ל\"ג ב')</small>, ולכן כל אחד צריך להכיר שפטירת הצדיק היא סימן שכל ישראל נידונו ולא זכו בדין, ולכן כל ישראל צריכים להתעורר לתשובה ולהתחזק בלימוד התורה וביראת שמים.",
+                "איתא בזוה\"ק <small>(אחרי מות ח\"ג דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו, דתנינן כל זמנא דישראל יהון בגלותא ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן ויתכפר עלייהו\". <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם דין מסתלק מן העולם ומיתת הצדיקים מכפרת על עוונות הדור, ולכן אנו קוראים את הפרשה של בני אהרן ביום הכפורים כדי שתהא כפרה לעוונות הדור, אמר הקדוש ברוך הוא, תתעסקו במיתת צדיקים אלו ותיחשב כאילו אתם מקריבים קרבנות לכפר עליכם, ששנינו כל זמן שישראל הם בגלות ואינם מקריבים קרבנות באותו יום ואותם שני שעירים אינם יכולים להקרב יהיה להם הזכרון של שני בני אהרן ויכפר עליהם.)</small>",
+                "ומבואר מדברי הזוה\"ק שזכרון מיתת הצדיקים של נדב ואביהוא מועיל לבני ישראל לזכות לכפרה ביום הכפורים. ולפ\"ז מיתת הצדיק היא כמו כפרת יוה\"כ, ולכן מוטל עלינו להתחזק בתורה ויראת שמים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ז – במלאות מאה שנה להסתלקותו של אדמו\"ר הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצוק\"ל – כ\"ה שבט תשמ\"ג</strong></big>",
+                "<b>א) אין לנו שום השגה מגדולתו</b>",
+                "היום הוא היארצייט של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ולכן יש להתבונן בגדולתו ומה אנו יכולים ללמוד ממנו. והנה יש גדולי עולם שבני התורה יודעים קצת מגדולתם, ולמשל בני תורה יודעים קצת מגדולתו של הסבא מסלובודקא זצ\"ל, ויש להם קצת השגה והבנה בו. אבל יש גדולים אחרים שאין בני התורה יודעים כלל את גדולתם. הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצ\"ל הוא גדול מהסוג השני. אע\"פ שכל בני התורה יודעים שהוא המייסד את תנועת המוסר, אין להם שום השגה מגדולתו, והוא בבחינת מלאך שאין לנו השגה מגדולתו כלל.",
+                "הג\"ר ישראל היה נודע ומפורסם בדורו כאיש שידע כל התורה כולה, שקדן ומתמיד נפלא, חידש פסקי הלכות במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, וחידש הידורים שאינם כתובים ברמב\"ם או בשו\"ע.",
+                "המסורת של הג\"ר ישראל מגיעה עד הגאון מווילנא, שהרי הוא היה תלמידו של הגה\"צ רבי זונדל מסלנט זצ\"ל, שהיה תלמידו של הגה\"צ רבי חיים מוואלאזין זצ\"ל שקיבל תורה מהגאון מווילנא זצ\"ל. ומכיון שרוב הישיבות בזמנינו נתייסדו ע\"י תלמידי הסבא מסלובודקא זצ\"ל, שהיה תלמידו של הסבא מקלם זצ\"ל, שהיה תלמידו של הג\"ר ישראל סלנטר, נמצא שהישיבות בזמנינו הם תחת השפעתו של רבי ישראל סלנטר.",
+                "הג\"ר ישראל העלים את גדלותו מבני אדם, אבל מי שהתבונן היטב בדרכיו היה יכול ללמוד הרבה פסקי הלכה מהנהגותיו. פעם אחת שמע הסבא מסלובודקא זצ\"ל שהג\"ר ישראל סלנטר היה נוסע מקאוונא לווילנא להתארח אצל חתנו שהיה תלמיד חכם מופלג. הסבא קנה כרטיס רכבת כדי שיסע באותה רכבת שהיה רוכב בה רבי ישראל סלנטר כדי ללמוד מהנהגותיו. כשהגיעו לווילנא פנה הסבא לחתנו של רבי ישראל והפציר בו להרשות לו להשאר אצלו לאותו שבת כדי שיראה הנהגותיו של רבי ישראל בשבת. הסבא אמר שבאותו שבת למד הרבה הלכות רק במה שהתבונן בהנהגותיו של רבי ישראל. והנה הסבא זצ\"ל היה מגדולי הדור, ואעפ\"כ אמר הסבא שהוא למד הרבה מהג\"ר ישראל. גדול אחד אמר על הג\"ר ישראל שהיה יכול לכתוב ספר כמו הנודע ביהודה בנקל בלי שום יגיעה.",
+                "<b>ב) אם הראשונים כמלאכים…</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(קי\"ב ב')</small>, \"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים\". וצריך ביאור, שמפשטות לשון הגמ' משמע שיש להסתפק אם דורות הראשונים היו בבחינת מלאכים או בבחינת אנשים, שהרי הגמ' אמרה \"אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'\", ומה הספק בזה?",
+                "ונראה לומר, שכוונת הגמ' היא שאם האדם חושב בדעתו שדורות הראשונים היו בבחינת מלאכים אז הוא במדרגת בן אדם. אבל מי שחושב שדורות הראשונים היו בבחינת בני אדם אז הוא במדריגת חמור. ויש ללמוד דבר נוסף מדברי הגמ', שאפילו החמור היותר טוב שבעולם אינו אלא חמור בעלמא, ואין לו שייכות עם המדריגה של בן אדם, וכמו כן דורות האחרונים אין להם שום שייכות לדורות הראשונים, שאפילו המעלה הכי גדולה שאנו משיגים אין לה שום שייכות כלל לדורות הראשונים. ואין אנו מדברים אודות ראשונים כמו הרמב\"ם או הרשב\"א וכדומה, שבזה הכל מבינים שאין לנו שום שייכות למדריגתם, אלא אפילו הגדולים שהיו בדורו של החפץ חיים זצ\"ל הם בבחינת מלאכים אצלנו.",
+                "הג\"ר יחזקאל סרנא זצ\"ל היה עד ראייה לסיפור אחד שמתאר את גדולת החפץ חיים. פעם אחת הוצרך החפץ חיים לנסוע לאיזה מקום בשביל ענין של פיקוח נפש. החפץ חיים יצא מביתו ביום ראשון, והיה נוסע כל השבוע עד ערב שבת. הג\"ר יחזקאל סרנא, שהיה בחור באותו זמן, נסע עם החפץ חיים, וסיפר שכל זמן שהיו ברכבת לא אכל החפץ חיים ולא ישן, והיה עייף מאד. הגיעו ליעדם בערב שבת, והלך החפץ חיים להמקוה, ומיד ישב ללמוד. והנה החפץ חיים באותו זמן היה זקן מופלג למעלה משמונים שנה, ואעפ\"כ לא פסק פומיה מגירסא למרות העייפות העצומה שהרגיש באותה שעה. זו היא דוגמא של גדלות מדור שהיה קצת לפנינו, וכל שכן בדורו של רבי עקיבא איגר זצ\"ל ולמעלה בקודש.",
+                "לכן מובן הוא שככל שאנו מדברים אודות הג\"ר ישראל סלנטר, עדיין לא שייך לנו להשיג את גדולתו. הגרי\"ס לא הלך ד' אמות בלי תורה, ולכן כשהיה הגרי\"ס הולך ברחוב היה חוזר את הש\"ס בעל פה בלחש באופן שלא יבינו בו שאר בני אדם. המדות, ההנהגות, והיראת שמים של הגרי\"ס ותלמידיו הם כ\"כ למעלה מהשגתינו אע\"פ שחיו רק מאה שנים לפנינו.",
+                "דוגמא אחת של המדות של הגרי\"ס היא שכשהיה הגרי\"ס ברגעיו האחרונים של חייו, ערב שבת היה, והיה שם יהודי פשוט אחד שהיה משמש אותו. הגרי\"ס הבין שכשימות יפחד אותו יהודי המשמשו, ולכן ברגעיו האחרונים של חייו לקח זמן לדבר על לב אותו יהודי ואמר לו שאין שום סיבה לפחד מאדם מת ושכן הוא דרך כל הארץ, והצליח להרגיע את דעתו של אותו איש.",
+                "<b>ג) הישיבות בזמנינו</b>",
+                "כבר הזכרנו שהישיבות בזמנינו הם הפירות של הגרי\"ס, והטופס של הישיבות מושפעים מתנועת המוסר שהתחדשה ע\"י הגרי\"ס. ולכן היום, שהוא היארצייט של הגרי\"ס, אנו צריכים להזכיר לעצמנו שהמקור של הישיבות בזמנינו הוא ממי שאין לנו שום השגה מהשגתו ושהוא היה בבחינת מלאך אצלנו.",
+                "גם בחיי הגרי\"ס כל מגמתו היתה להרביץ תורה ולהשפיע על בני אדם להתעלות. כשהיה הגרי\"ס בן שבעים, עבר לצרפת. היהודים בצרפת היו במצב נורא של התבוללות, והגרי\"ס קיוה שישפיע עליהם להחזירם למוטב. הגרי\"ס הסביר שכשאדם נופל מהר גדול אי אפשר לעזור לו בשעת נפילה, אבל לאחר שהגיע לארץ אז אפשר לעזור לו. לכן היהודים במערב אירופא שנפלו לגמרי מיהדותם אפשר להשפיע עליהם להחזירם למוטב. ועוד אמר שבמדינות שהן תחת ממשלת רוסיא לא צריכים אותו שתלמדיו נמצאים שם [ר' איצל מפטרבורג, רבי שמחה זיסל מקלם, ור' נפתלי אמסטדרם], והם כבר משפיעים ומרביצים תורה שם.",
+                "הגרי\"ס לא חיבר שום ספרים, ובאמת היה גאון גדול והיה יכול לכתוב ספרים חשובים, אלא שחשב שתפקידו הוא להשפיע על הציבור, ולהיות מסור להם במסירות נפש. ובאמת אנו רואים היום שהישיבות בכלל ישראל נמשכים מאותן ישיבות שהלכו בדרך הגרי\"ס והשתייכו לתנועת המוסר, ואותן ישיבות שלא למדו מוסר לא נשארו. הבה ונתחזק בדרכיו והשקפותיו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה, אכי\"ר."
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+        "enTitle": "Sichot Avodat Levi",
+        "key": "Sichot Avodat Levi",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0919f982d14a98faec1b39eded5c9cf7f1efdba1
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,2275 @@
+{
+    "title": "Sichot Avodat Levi",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sichot_Avodat_Levi",
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "בתוך אחת משיחותיו <small>(לפנים מאמר פב)</small> ייחד רבינו זצ\"ל דברים לבאר מטרתו במסירת שיחותיו, וראינו לנכון להציגם כאן כפתיחה לקובץ שיחותיו, וז\"ל: רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+            "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+            "והנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי <small>(כ\"ח, ט')</small>, \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו."
+        ],
+        "": [
+            [
+                "<b><small>פרשת בראשית</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר א' – תכלית הבריאה</strong></big>",
+                "<b>א) צדיקים מקיימים את תכלית הבריאה</b>",
+                "בראשית ברא אלקים וגו' <small>(בראשית א', א')</small>, ופירש\"י, \"ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב <small>(בראשית ב', ד')</small> 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'\".",
+                "והנה דברי רש\"י תמוהים הם, שמשמע שהקב\"ה רצה לברוא את העולם באופן אחר, אלא שחזר בו כשראה שלא היה יכול לברוא את העולם כרצונו שהיה רוצה שיתקיים העולם על פי מדת הדין בלבד, וכביכול הוכרח לפעול נגד רצונו ולשתף מדת הרחמים עם מדת הדין, ודבר זה תמוה הוא, שאיך שייך להיות חזרה אצל הקב\"ה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאין כוונת רש\"י לומר שהקב\"ה חזר בו, אלא כוונתו היא ש\"בתחילה עלה במחשבה\" רוצה לומר מה שהיה הקב\"ה עושה אם היה שייך, זאת אומרת שעיקר כוונת הבריאה היא שבני אדם יתקיימו על פי מדת הדין, אלא שרוב בני אדם אינם יכולים להתקיים על פי מדת הדין בלבד, ולכן הקב\"ה שיתף בשבילם את מדת הרחמים עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים. אבל צדיקים באמת יכולים להתקיים על פי מדת הדין ולכן הקב\"ה מתנהג עמהם בלי שיתוף מדת הרחמים כפי עיקר כוונת הבריאה. ומכיון שתכלית הבריאה היא בשביל הצדיקים, ממילא הם מקיימים את עיקר כוונת הבריאה.",
+                "יסוד זה שהצדיקים הם תכלית הבריאה מבואר בדברי הרמב\"ם בהקדמתו לפירוש המשניות שכתב, \"נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו, וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע\"ה אלו שני הענינים ר\"ל החכמה והמעשה מאשר בארוהו ורמזוהו תדע כי על נכון אמרו <small>(בברכות ח' א')</small> שאין לו להקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית הבריאה היא בשביל \"איש שלם כולל החכמה והמעשה\", ועל זה כוונו חז\"ל באמרם ש\"אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד\", וע\"ש ברמב\"ם שהאריך בזה.",
+                "<b>ב) שתוק כך עלה במחשבה לפני</b>",
+                "על פי מה שנתבאר יש לבאר הא דאיתא במס' מנחות <small>(כ\"ט ב')</small>, \"אמר לו <small>(הקב\"ה למשה רבינו)</small> אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור לאחורך, חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש\"ע זו תורה וזו שכרה, א\"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני\".",
+                "ומבואר מהגמ' שמשה רבינו תמה איך שייך שרבי עקיבא יענש במיתה משונה וחמורה, והקב\"ה השיב לו ש\"כך עלה במחשבה לפני\". והנה תשובת הקב\"ה היא סתומה, שאיך זה יישוב לתמיהת משה רבינו?",
+                "ויש מבארים <small>(מגלה עמוקות פ' ויגש ד\"ה הא לכם זרע)</small> על פי הא דאיתא בברכות <small>(ס\"א ב')</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים <small>(קורא קריאת שמע, רש\"י)</small>, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' <small>(ואתחנן ו', ה')</small> אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר שרבי עקיבא היה מצפה ומשתוקק למות במיתה משונה, ולפי זה יש מבארים שהקב\"ה השיב למשה רבינו שמחשבת רבי עקיבא [דהיינו רצונו למות במיתה משונה] עלתה לפני, ולכן מלאתי את רצונו והרגתיו באותה מיתה שביקש לעצמו. אמנם נראה שאין זו משמעות הגמ', שלשון הגמ' \"כך עלה במחשבה לפני\" משמע שהמחשבה היא מחשבת הקב\"ה בעצמו ולא מחשבת רבי עקיבא.",
+                "והשל\"ה <small>(בראשית תורת אור אות ט')</small> והתורת חיים <small>(ב\"ק נ' א')</small> ביארו את תשובת הקב\"ה על פי מה שנתבאר לעיל שצדיקים מקיימים את עיקר כוונת הבריאה שהעולם יתקיים ע\"פ מדת הדין וזו היא ה\"מחשבה\" של הקב\"ה, ולפי זה יש לומר שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא ע\"פ מדת הדין בלי שום שיתוף של מדת הרחמים ולכן מת במיתה משונה, ולכן הקב\"ה אמר למשה רבינו \"כך עלה במחשבה לפני\", ר\"ל שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא כפי מחשבתו לברוא את העולם במדת הדין בלבד.",
+                "<b>ג) המקור למסירות נפש של כלל ישראל</b>",
+                "והנה מבואר בגמ' ברכות הנ\"ל שרבי עקיבא היה מצטער כל ימיו מתי יזכה לקיים את הפסוק בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך. וקשה, למה אנו מוצאים רק אצל רבי עקיבא שהיה משתוקק ליהרג על קידוש השם ולקיים את הפסוק של \"בכל נפשך\"?",
+                "ונראה לומר בזה, שאנו רואים אצל רובא דאינשי שאם היה אחד בא ואומר לו 'לך עבוד עבודה זרה או אהרוג אותך' בודאי היה מוסר עצמו למיתה, ואפילו קל שבקלים היה מוסר את נפשו ליהרג על קידוש השם, וכמה וכמה עובדות היו כן בתקופות כלל ישראל. ויש להשתומם, מה המקור לכח זה של מסירות נפש? והתירוץ לזה הוא שהאבות הקדושים ע\"ה השרישו כח זה בכלל ישראל. אברהם אבינו היה חולק על דעת המון העם שהיו עובדים את השמש והיה בסכנה כמה פעמים וגם הושלך ע\"י נמרוד לכבשן האש והיה גולה ממקום למקום <small>(כמבואר ברמב\"ן עה\"ת פ' נח י\"א, כ\"ח)</small>, וע\"י מסירות נפשו להקב\"ה השריש מדה זו בנפשותינו שאנו יוצאי חלציו. [ונראה שזהו ביאור ענין \"מעשה אבות סימן לבנים\" <small>(עי' תנחומא לך לך ט')</small>, שכל פרט של מעשיהם השריש מדות וכחות בזרעם.] אבל רבי עקיבא לא ירש מדה זו מאברהם אבינו מאחר שהוא היה בן גר <small>(וכמו שכ' הרמב\"ם בהקדמה ליד החזקה שיוסף אביו של רבי עקיבא היה גר צדק)</small>, ולכן רבי עקיבא חשש שמא מדה זו חסרה לו ולכן היה משתוקק למסור את נפשו בפועל כדי שישריש בעצמו מדה זו של מסירות נפש."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ב' – בחירה של אדם הראשון קודם החטא</strong></big>",
+                "(חיזוק לתחילת הזמן)",
+                "<b>א) ביאורו של הגר\"ח מוואלאזין ביצר הרע של אדם הראשון</b>",
+                "מעלתו גדולתו וקדושתו של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת הן למעלה מהשגתנו. אבל זה מבואר שקודם חטא עץ הדעת לא היתה לו ידיעה של רע, ובלי ידיעת הרע לא שייך שהיה לו יצר הרע, וכמו שכתוב \"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו\" <small>(בראשית ב', כ\"ה)</small>, ופירש\"י, \"ולא יתבוששו שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שניתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע\". וגם זה ברור שגם קודם החטא היתה לו בחירה, שהרי מהות האדם היא היותו בעל בחירה. ועוד, שאם לא היתה לו בחירה איך נענש על חטא עץ הדעת?",
+                "אבל לכאורה זהו תרתי דסתרי, איך היתה לאדם הראשון בחירה קודם החטא בלי ידיעת הרע ובלי יצר הרע?",
+                "הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים <small>(שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין)</small> כתב ביישוב קושיא זו, \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+                "<b>ב) כל מצוה ניתנה עם יצר הרע וביאור חדש ביצה\"ר של אדם הראשון</b>",
+                "ונראה לומר בזה אופן נוסף, דהנה מבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" <small>(בראשית ב', ט\"ז-י\"ז)</small>. ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+                "והנה לפי מה שנתבאר יוצא שכפי חומר המצוה כך הוא כח יצר הרע של אותה מצוה, שהרי היצר הרע ניתן לנו במקביל לאותה מצוה. ואז מי שמתגבר על אותו יצר הרע מקבל שכר כפי כח היצר הרע שהתגבר עליו. ונראה שזהו הביאור מה שאמרו חז\"ל <small>(פאה פ\"א מ\"א)</small> \"תלמוד תורה כנגד כולם\", שמאחר שתלמוד תורה הוא המצוה הכי גדולה בתורה, לכן היצר הרע להבטל מלימוד התורה הוא הכי גדול, וממילא מי שמתגבר על יצר הרע זה מקבל שכר כנגד כולם, שהרי התגבר על היצר הרע הכי גדול.",
+                "ועוד נראה לפרש על פי זה הא דאיתא במס' מכות <small>(כ\"ג ב'-כ\"ד א')</small>, \"'תורה צוה לנו משה מורשה' <small>(וזאת הברכה ל\"ג, ד')</small>, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום\", ור\"ל שמשה רבינו לימד אותנו תרי\"א מצוות, והקב\"ה בעצמו לימד אותנו רק שתי מצוות, דהיינו אנכי ולא יהיה לך. וקשה, למה לימד אותנו רק שתי מצוות ולא כל המצוות? ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר שכח יצר הרע של מצוה הוא כפי חומר המצוה, והנה כל מצוה שניתנה מאת הקב\"ה בעצמו נחשבת מצוה שהיא חמורה מאד מאחר ששמענו אותה מפי הקב\"ה בעצמו, וממילא כח יצר הרע של אותה מצוה היה צריך להיות חזק מאד והיה קשה מאד להתגבר על אותו יצר הרע [וכמו שמצינו שבני ישראל נכשלו הרבה פעמים בעוון עבודה זרה כיון שיצר הרע של אותה מצוה היה חזק מאד], ולכן צוה הקב\"ה למשה שהוא ילמד שאר המצוות לבני ישראל כדי ששאר המצוות לא יהיו חמורות כל כך ויהיה להם יצר הרע שאינו חזק כל כך.",
+                "<b>ג) כח האדם להתגבר על היצר הרע</b>",
+                "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתן באופן שהאדם יוכל להתגבר עליו, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות <small>(ד', ב')</small> \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות.",
+                "ונראה שזהו ביאור דברי התנחומא <small>(בראשית ז')</small>, \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+                "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' סוכה <small>(דף נ\"ב א')</small>, \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת יצר הרע אז מתגברים כחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+                "וכן מצינו במנחות <small>(כ\"ט ב')</small>, \"ומפני מה נברא העולם הזה בה\"י, מפני שדומה לאכסדרה <small>(שפתוח מתחתיו, רש\"י)</small> שכל הרוצה לצאת יצא, ומ\"ט תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעייל בהך, לא מסתייעא מילתא <small>(דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה, רש\"י)</small>\". ומבואר שמי שכבר חטא ורוצה לחזור בתשובה צריך ל\"פתח יתירה\", והיינו משום שע\"י החטא התגברו כחות הרע ולכן לא יהיה נקל לחזור בתשובה.",
+                "יסוד זה נלמד ג\"כ מהא דאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו א')</small>, \"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין, שלא עמדו על הר סיני, שבשעה שבא נחש על חוה <small>(כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, רש\"י)</small> הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן\". והביאור בזה הוא כמו שנתבאר, שכחות הרע התגברו באדם ע\"י חטא עץ הדעת, ולכן נחשב כאילו יש זוהמא בגוף האדם מחמת העבירות. אולם בשעת מתן תורה התעלו ישראל עד שזוככו מאותה התגברות של היצר הרע וחזרו למעלת אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת, ונמצא שמתן תורה היה בבחינת מעשה בראשית. ונראה שבזה מבואר מה שאמרו במס' עבודה זרה <small>(ג' א')</small>, \"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו\", שמתן תורה היה כמו מעשה בראשית עצמו, ולכן יש תנאי במעשה בראשית שקיומו תלוי במתן תורה.",
+                "מכל זה נלמד מוסר השכל ליזהר מחטא קודם שיתגבר עלינו היצר הרע. וכשבן תורה מגיע לישיבה בתחילת זמן חדש היא התחלה חדשה בעבורו, ולכן עכשיו בתחילת זמן החורף צריך לדקדק ביותר שלא יבוא לידי מכשול.",
+                "<b>ד) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת</b>",
+                "תחילת זמן החורף היא ג\"כ הזמן שבו אנו יכולים להחדיר בתוכינו כל המדרגות שהשגנו בחודש אלול ובימים הנוראים.",
+                "איתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה מה ששהו שעה אחת לפני התפילה היתה כדי להכין את עצמם לתפילה, וגם להתבונן בגודל מדריגת התפילה שנקראת \"עבודה שהיא בלב\" <small>(וכדאיתא בתענית ב' א')</small>, וגם כדי להכיר את הערך של מצות תפילין. [ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך, מ\"מ אנו יודעים שהרבה כחות טמונים בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.] ומה ששהו שעה אחת לאחר התפילה היתה כדי להתבונן על מה שנתעלו מחמת התפילה כדי להחדיר מעלות אלו בתוכם ולא יפסידו את מה שהשיגו.",
+                "בשבילנו חודש אלול הוא כמו השעה אחת לפני התפילה, שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין והתשובה. הימים הנוראים וחג הסוכות עד שמחת תורה הם כמו השעה אחת של התפילה עצמה. עכשיו בתחילת זמן החורף הוא כמו השעה אחת של אחר התפילה, שאנו צריכים להזהר שלא נפסיד כל מה שהשגנו בימים הנוראים וחג הסוכות.",
+                "העצה היעוצה לזה היא שכל אחד יחזק את עצמו בשני דברים, להיות מסודר וללמוד מוסר. מי שמסדר את עצמו בתחילת הזמן יראה הצלחה בלימודו ובכל דרכיו. מעלת הסידור מבואר ממה שכתוב בסוף מעשה בראשית \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\" <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, שהכוונה בזה היא שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר נאמר \"כי טוב\", מכל מקום יש מעלה נוספת שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן נפלא, ועל זה נאמר \"טוב מאד\". וגם צריך ללמוד ספרי מוסר כגון חובות הלבבות, שערי תשובה, או מסילת ישרים, ועל ידי זה כל המדרגות שהשגנו בחודש תשרי ישארו בנו ולא נפסידם.",
+                "ויש לציין מה שכתב הג\"ר יהונתן אייבשיץ בספר \"יערות דבש\" <small>(ח\"א דרוש ט\"ו)</small>, \"כי באמת חשבתי כי ממש חובה לדרוש בתוכחת מוסר בימי גשמים, כי בימות החמה יש זמנים רשומים המעוררים אדם לתשובה, ימי ספירת עומר יודעים המוני עם שימים אלו ימי דין, וכן ימים אשר בעו\"ה אויבינו השיבנו בין המצרים, ומכל שכן ארבעים יום שעלה משה למרום, ואצ\"ל אלול וירח איתנים, בימים אלו החי יתן אל לבו לשוב אל ה', אבל בחורף אין זמן רשום לשום אות ולהזכיר לאדם יראת ה' וכו'\". לכן עכשיו שימי החורף ממשמשים ובאים יש להתחזק במוסר ולימוד התורה, שהרי אין כאן שום זמן מסויים לעוררנו לתשובה כמו שיש בשאר השנה וכמו שהעיר הג\"ר יהונתן."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ג' – בזעת אפיך תאכל לחם</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור קללת הנחש</b>",
+                "ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך <small>(בראשית ג', י\"ד)</small>. והנה אם נדמה קללת הנחש לקללת אדם הראשון היה נראה שקללת אדם הראשון חמורה מקללת הנחש, שהרי פרנסת הנחש מזומנת לו בלי שום יגיעה [ואין לומר שעפר אינו מאכל נחשים והנחש נתקלל לאכול עפר נגד טבעו, שהרי כתוב בפירוש \"ונחש עפר לחמו\" <small>(ישעיה ס\"ה, כ\"ה)</small>], ואילו האדם נתקלל שלא ישיג את מאכלו בלי יגיעה וכדכתיב \"בזעת אפיך תאכל לחם\" <small>(בראשית ג', י\"ט)</small>. ולכאורה, מאחר שהנחש הוא שהחטיא את האדם, ראוי הוא שקללת הנחש תהיה חמורה מקללת האדם.",
+                "ונראה לומר בזה, שבאמת קללת הנחש חמורה, שהרי אי אפשר להרגיש סיפוק הנפש ממה שמקבלים בחנם בלי שום יגיעה ועמילות. ולכן, אע\"פ שהאדם צריך לעמול בזיעת אפים להשיג את פרנסתו, מכל מקום הוא מרגיש סיפוק הנפש במה שהוא אוכל מיגיע כפיו, אבל הנחש אינו מרגיש שום סיפוק הנפש ממאכלו מאחר שאינו צריך לעמול בשבילו כלל.",
+                "<b>ב) מעלת העמילות</b>",
+                "מעלת העמילות מבוארת בדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ט ב')</small>, \"אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר <small>(איוב ה', ז')</small> 'כי אדם לעמל יולד', איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר <small>(יהושע א', ח')</small> 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא <small>(כל הגופין לעמל נבראו וכו', אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, רש\"י)</small>\".",
+                "וחזינן שכל עמילות היא מעלה לאדם, וחז\"ל מלמדנו שאשרי מי שזוכה שעמלו בתורה. והביאור בזה הוא כנ\"ל, שבלי עמילות אי אפשר להרגיש סיפוק בחיים. [ובס' דעת תבונות לרמח\"ל ביאר שמטעם זה אנו צריכים לעמול כדי לקבל שכר בעולם הבא כדי שהשכר יהיה יגיע כפינו ולא יהיה נהמא דכיסופא, וציין לדברי הירושלמי בערלה <small>(פ\"א ה\"ג)</small> \"מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי באפיה\".]"
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת נח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ד' – והלכת בדרכיו</strong></big>",
+                "<b>א) עיקר הליכה בדרכי ה' הוא ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח <small>(נח ו', ט')</small>. וכתב הספורנו, \"את האלקים התהלך נח, הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רז\"ל\". ומבואר מהספורנו ש\"הילוך עם האלקים\" היינו הטבה לזולתו.",
+                "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויתהלך חנוך את האלקים\" <small>(בראשית ה', כ\"ב)</small>, שכתב הספורנו, \"ויתהלך חנוך את האלקים, התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת\". ויש לימוד נוסף מדברי הספורנו שההטבה לבני אדם היא בשני דרכים, בגשמיות [צדקה] וברוחניות [תוכחה].",
+                "והנה זה פשוט שהילוך עם האלקים הוא מדרגה גבוהה מאד, ומסתמא אם היינו נשאלים מה הדרך להשיג \"הילוך עם אלקים\" היינו משיבים שצריך להשיג את סודות הבריאה ורזי התורה, אבל מדברי הספורנו מבואר שכל אדם יכול להשיג מדרגת הילוך עם אלקים ע\"י הטבה לבני אדם ברוחניות וגשמיות.",
+                "כעין לימוד זה מצינו גם בדברי חז\"ל. כתוב בפ' עקב <small>(י', יב)</small>, \"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וגו'\", ואיתא שם בספרי <small>(פיסקא מ\"ט)</small>, \"ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי המקום וכו', אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב\"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'\". ומבואר שהליכה בדרך ה' היא גמילות חסדים. וכן מבואר בסוטה <small>(י\"ד א')</small>, \"מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' <small>(ראה י\"ג, ה')</small>, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב\"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב\"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב\"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבור מתים\". [וברמב\"ם <small>(סה\"מ מ\"ע ד' והל' דעות פ\"א הל' ה'-ו')</small> מבואר שזהו ג\"כ ביאור הפסוק של \"והלכת בדרכיו\" <small>(כי תבוא כ\"ח, ט')</small>.]",
+                "ומבואר שהליכה בדרכי ה' אינה מחייבת את האדם להבין מחשבות רוחניות וכדומה, אלא היא מחייבת את האדם לעסוק בגמילות חסדים ולהטיב לחבירו בין בגשמיות ובין ברוחניות.",
+                "<b>ב) ביאור תואר צדיק</b>",
+                "נח היה מוכתר גם בתואר של צדיק, וכמו שכתוב \"נח איש צדיק\". גם תואר זה רגילים להבין שהוא שייך רק לאדם שעוסק כל היום בעניני רוחניות. אבל מדברי חז\"ל יש ללמוד שתואר זה הוענק למי שמטיב עם אחרים ודואג לטובתו של כל אחד ואחד וכמו שיתבאר.",
+                "איתא במדרש תנחומא <small>(נח סי' ה')</small>, \"איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף, שכך כתיב בו 'על מכרם בכסף צדיק' <small>(עמוס ב', ו')</small>, וכתיב בו 'ויכלכל יוסף' <small>(ויגש מ\"ז, י\"ב)</small>\". דברי חז\"ל ברור מללו שנח ויוסף זכו לתואר \"צדיק\" על שעסקו בפרנסת העולם.",
+                "ונראה שזהו ביאור הפסוקים בתהלים <small>(קמ\"ה, ט\"ז-י\"ז)</small>, \"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וגו'\", ומבואר שהקב\"ה בעצמו נקרא צדיק על שהוא משביע לכל חי רצון.",
+                "והנה חז\"ל תיארו היטב את גודל הטירחה שסבל נח בתיבה. איתא בתנחומא <small>(סימן ב')</small>, \"כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד, הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל וכו', יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י\"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו\". [וכעין זה איתא בקיצור בסנהדרין <small>(ק\"ח ב')</small>.]",
+                "ויעוין ברמב\"ן על הפסוק \"ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך\" <small>(נח ו', י\"ט)</small> שכתב, \"צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו\". דברי הרמב\"ן הם תיאור מדוייק של דרך הצדיק שהוא משתדל להטיב לאחרים כאשר ישתדל בנפשו.",
+                "כתוב, \"עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר\" <small>(נח ו', י\"ד)</small>, ופירש רש\"י, \"עשה לך תיבת, הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו\". ונראה שגם זה תפקידו של נח בהיותו צדיק הדור, שישתדל להציל את העולם מהמבול על ידי שיוכיחם לעשות תשובה כדי להצילם מהמבול.",
+                "ומכל זה למדנו עד כמה יש לאדם להשתדל בכל כחו לעסוק בגמילות חסדים ולעשות כל מה שביכולתו כדי להטיב לאחרים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ובזה ילך בדרכי ה' ויזכה לתואר של צדיק.",
+                "<b>ג) מי שאינו מרגיש בצרת חבירו נקרא אכזר</b>",
+                "ויש להוסיף נקודה נוספת בענין זה, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' תעניות <small>(פרק א' הל' ג')</small>, \"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שמי שאינו מתפלל בעת צרה נקרא אכזר.",
+                "ודבר זה תמוה הוא, שהרי לכאורה זה הוא חסרון באמונה, שהוא אינו מאמין שהצרה היא עונש מהקב\"ה על מעשינו הרעים, וא\"כ ראוי יותר לקוראו מקטני אמנה ולא לקוראו אכזר.",
+                "אולם היישוב לזה הוא שהרי כשבאה צרה על אדם פרטי אותו אדם אינו מתעלם מהצרה כלל אלא הוא מתפלל בכל כוחו להעביר את הגזירה הרעה, אלא רק כשהצרה היא על אדם אחר אז אינו זועק. וממילא אין זה חסרון באמונה אלא הוא חסרון בהרגשתו, שהוא אינו מרגיש כשבאה צרה על אדם אחר, וממילא הוא נקרא אכזר, שאם לא היה אכזר איך לא ירגיש בצרת חבירו. ויש ללמוד מזה עד כמה אנו צריכים לפתוח את הלב כדי שלא נהיו אכזרים כשבאות צרות ח\"ו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ה' – עת צרה היא ליעקב</strong></big>",
+                "(שיחה שנמסרה בימי מלחמת יום הכפורים בשנת תשל\"ד)",
+                "<b>א) חורבן היחיד כחורבן העולם</b>",
+                "עכשיו עת צרה היא בארץ ישראל, ויש כמה לימודים העולים מתוך פרשת נח שמהם נוכל להתעורר להשתתף בצער אחינו בני ישראל ולהתחזק בלימוד התורה.",
+                "בפסוק הראשון של פרשת נח <small>(ו, ט')</small> כתוב \"נח\" שלש פעמים. ואיתא במדרש תנחומא <small>(סי' ה')</small>, \"שלש פעמים בפסוק למה, זה אחד משלשה שראו ג' עולמות, נח ודניאל ואיוב, נח ראה עולם בישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו בישובו, דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני, איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה בישובו\".",
+                "מבואר במדרש שיש צד השוה בין נח ודניאל ואיוב ששלשתם ראו בנין וחורבן ובנין. אלא שנראה לומר שיש כאן שלשה סוגים של בנין וחורבן. שנח ראה בנין וחורבן העולם, דניאל ראה בנין וחורבן של כלל ישראל, ואיוב ראה בנין וחורבן של יחיד. ובאמת כולם מקבילים זה לזה, שהרי כל העולם נברא בשביל ישראל [וכמו שהביא רש\"י עה\"פ \"בראשית ברא אלקים\" <small>(א, א)</small> את מה שדרשו חז\"ל <small>(עי' ילקוט שמעוני בראשית רמז ב')</small> \"בשביל ישראל שנקראו ראשית\"] ונמצא שחורבן ישראל הוא כמו חורבן העולם, ואיתא בסנהדרין <small>(ל\"ז א')</small>, \"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכו', לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם\", ומבואר מזה שגם חורבן היחיד נחשב כחורבן העולם. מזה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להרגיש בצער אחינו בארץ ישראל שהרבה מהם נהרגים במלחמה ר\"ל, וחורבן כל אחד מהם הוא כמו חורבן העולם.",
+                "<b>ב) הגנה בזמן מדת הדין</b>",
+                "יש להתעורר ג\"כ מדברי המדרש על הפסוק \"צא מן התיבה\" <small>(נח ח', ט\"ז)</small>, דאיתא בבראשית רבה <small>(פ' נח פרשה ל\"ד אות א')</small>, \"וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה, 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי' <small>(תהלים קמ\"ב, ח')</small>, 'הוציאה ממסגר נפשי' זה נח שהיה סגור בתיבה י\"ב חדש\". ומבואר במדרש שמה שלא יצא נח מן התיבה עד שאמר לו הקב\"ה לצאת הוא משום שהיה סכנה לו לצאת מן התיבה אע\"פ שכבר כלו מי המבול. וקשה, וכי איזו סכנה יש לאחר שכבר כלו מי המבול?",
+                "ונראה לומר בזה שהמבול היה עת דין ומשפט בעולם, ורק מי שנמצא בתיבה היה מוגן ממדת הדין, ולכן היה ירא לצאת עד שאמר לו הקב\"ה שכבר אין סכנה לו לצאת. מזה למדנו שבזמן שיש דין ומשפט בעולם כל אחד צריך הגנה ממדת הדין.",
+                "כיום, שאחינו בארץ ישראל נלחמים במלחמה קשה בודאי שהוא עת דין ומשפט בעולם, ולכן אנו צריכים לזכויות נוספות. והנה זכות לימוד התורה מצלת את האדם מן הדין [וכעין מה שאמרו חז\"ל <small>(סנהדרין צ\"ח ב')</small> \"מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים\"]. נלך ונתחזק בלימוד התורה ונתפלל להקב\"ה שיציל את כלל ישראל, ובעז\"ה נזכה להגאל בקרוב.",
+                "יש לימוד נוסף מפסוק הנ\"ל, דאיתא בבראשית רבה <small>(נח פ' ל\"ד אות ד')</small>, \"צא מן התיבה, כתיב <small>(קהלת י', ד')</small> 'אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח' מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות\". מזה מוכח שדרך ארץ להכנס ברשות ולצאת ברשות. כך בישיבה דרך ארץ הוא שכל בחור יבקש רשות כשרוצה לצאת מהישיבה, וישאל בשלום רבותיו כשחוזר לישיבה.",
+                "<b>ג) מצוות שכליות</b>",
+                "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה <small>(נח ז', ד')</small>. איתא בבראשית רבה <small>(נח פ' ל\"ב אות ה')</small>, \"א\"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה\".",
+                "דברי המדרש קשים להולמם, שהתורה עדיין לא ניתנה ואיך נענשו על שעברו את התורה? ודוחק לומר שכוונת המדרש היא על ז' מצוות בני נח, שהרי אין זה שייך לארבעים יום של מתן תורה.",
+                "ונראה שכוונת המדרש היא שאע\"פ שעדיין לא ניתנה התורה מכל מקום יש הרבה מצוות בתורה שהן שכליות וראוי לאדם לקיימן אע\"פ שלא נצטוה עליהם. ולכן דור המבול נענשו על שעברו על מצוות שכליות שבתורה. מזה יש ללמוד עד כמה יש להזהר לדקדק בכל פרט ופרט מהתורה, ועכשיו בעת צרה בארץ ישראל כל שכן שאנו צריכים להתחזק בלימוד התורה וקיומה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ו' – נס וטבע</strong></big>",
+                "<b>א) דרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע</b>",
+                "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו <small>(נח ו', י\"ט)</small>. כתב הרמב\"ן, \"ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכו', והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה, ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה וכו', עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים\".",
+                "למדים אנו מדברי הרמב\"ן שדרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע ככל האפשר, ואף אם אי אפשר להתנהג לגמרי בדרך הטבע, מכל מקום הנס יהיה קרוב לטבע, וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>.",
+                "<b>ב) ההנהגה עם צדיקים היא למעלה מן הטבע</b>",
+                "אולם בגמ' מבואר שיש אנשים שזכו להנהגה שהיא למעלה מן הטבע, ואצלם לא מיעט הקב\"ה בנס כלל, וכמו שמסופר בגמ' בתענית <small>(כ\"ה א')</small> אודות רבי חנינא בן דוסא, שפעם אחת הדליקה בתו חומץ במקום שמן, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא, \"מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק\", והנר דלק עד מוצאי שבת והביאו ממנו אש להבדלה. עוד מסופר שם ששכינתו בנתה בית, והקורות לא היו ארוכות כמדת הבית, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא שהקורות תתארכו, והתארכו עד שבלטו מן הבית אמה מכאן ואמה מכאן. ומוכח שרבי חנינא בן דוסא זכה לחיות במדרגה שהיא למעלה מן הטבע וזכה להרבה נסים אפילו באופן שהקב\"ה היה יכול לעוזרו בדרך הטבע בלי להזדקק לנס.",
+                "ונראה לומר בזה, שצדיקים שעובדים את הקב\"ה במסירות נפש למעלה מטבעם, זוכים מדה כנגד מדה שהקב\"ה נוהג עמהם למעלה מן הטבע. יסוד זה מבואר מתוך הגמ' בברכות <small>(כ' א')</small>, \"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו', אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם וכו'\". ומבואר שמי שמוסר נפשו בשביל הקב\"ה [דהיינו שהוא מוותר על כבודו בשביל כבוד שמים] זוכה למדרגה זו שהקב\"ה עושה עמו נסים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ז' – צדיק תמים היה בדורותיו</strong></big>",
+                "<b>א) הליכה נגד הזרם בדור של רשעים</b>",
+                "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו <small>(נח ו', ט')</small>. כתב רש\"י, \"בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום\".",
+                "במס' סנהדרין <small>(ק\"ח א')</small> מבואר שזו היא מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, שריש לקיש דורש לשבח, ורבי יוחנן דורש לגנאי. וקשה, מאחר שאפשר לדורשו לשבח ואפשר לדורשו לגנאי, למה דרש רבי יוחנן לגנאי?",
+                "ונראה לומר בזה, שאע\"פ שנראה כמו גנאי, מכל מקום שבח נפלא טמון בתוך הגנאי הזה, והיינו משום שבדור שכל בני אדם הם רשעים, קשה מאד ללכת נגד הזרם ולהיות צדיק. ולכן, אע\"פ שנח לא היה צדיק גדול ולא היה נחשב צדיק בדורו של אברהם אבינו, מכל מקום פלא גדול הוא שלא נעשה רשע ככל שאר בני דורו, ויש להתפעל ולהשתומם על מה שהשיג.",
+                "<b>ב) החשיבות של תורה ומצוות בזמנינו</b>",
+                "מסופר שתלמיד אחד שאל את האריז\"ל, למה מחשיבים בשמים את עבודת ה' שלנו נגד עבודת ה' של התנאים והאמוראים ודורות הקדמונים? הם היו במדריגה עליונה, ובודאי עבודת ה' שלהם עשתה רושם גדול בשמים. אבל אנו קטני ערך, ומה חשיבות יש לעבודת ה' שלנו?",
+                "האריז\"ל השיב לתלמיד זה בסיפור. פעם אחת קיבל מלך מצרים ציפור מדברת במתנה. המלך הראה ציפור נפלא זה לכל העומדים בחצר המלך כדי שכולם יתפעלו על הציפור שלמד לדבר. האריז\"ל שאל, למה יש פלא במה שעוף מדבר? והלא כל בני אדם מדברים ואין אדם מתפעל מזה. האריז\"ל אמר שהתירוץ לזה הוא פשוט. בני אדם הם בעלי שכל, ואין זה פלא שבן אדם יודע לדבר. אבל עוף אינו בעל שכל, ולכן הוא פלא גדול שיש עוף שהוא מדבר.",
+                "בזה, אמר האריז\"ל, מובן למה יש חשיבות לעבודת ה' שלנו. אין זה פלא שבן אדם יהיה צדיק בדור התנאים והאמוראים. אבל מי שהוא בדור של קטני ערך, אז כל מדרגה קטנה היא פלא גדול, לכן בשמים מחשיבים מאד את עבודת ה' שלנו, אף אם היא במדרגה נמוכה.",
+                "זו היא ג\"כ כוונת רבי יוחנן שדורש \"לדורותיו\" לגנאי, שאע\"פ שיש גנאי שרק בדור המבול היה נחשב לצדיק ובדור של אברהם לא היה נחשב לכלום, מכל מקום דוקא בדור המבול יש להתפעל ולהשתומם על המדרגה שזכה אליה, ולכן בתוך הגנאי יש שבח גדול מאד.",
+                "זה הוא לימוד בשבילנו. טעות גדולה היא להתייאש מלימוד התורה במה שיאמר שאין חשיבות למעט התורה שיש לנו ביחס לדורות הראשונים שהיו גאונים וגדולי תורה. האמת הוא להיפך. בדורות שלפנינו לא היה קשה להשיג גדלות בתורה. אבל בדור שלנו שלימוד התורה הוא נגד הזרם, אז אפילו אם יזכה למעט תורה הוא פלא גדול, ובשמים מחשיבים אותו מאד.",
+                "ועוד יש להעיר, שאע\"פ שבדרך כלל תלמידי חכמים שבדורנו אינם מופלגים כמו בדורות שעברו, מכל מקום יש לנו לכבדם בכל ההידורים של תלמיד חכם מופלג של דורות שעברו, שכיון שבעיני העם הם מופלגים ממילא אם מכבדים אותם הרי זה חשיבות וכבוד לתורה עצמה.",
+                "והנה דוגמא לחשיבות התורה של דורות שעברו. מסופר על הג\"ר שלמה הכהן מווילנא [בעל ספר בנין שלמה] שהיה לו בביתו מעות שאנשים שלחו לו לנשואי בניו ובנותיו. פעם אחת פרצו גנבים לתוך ביתו וגנבו ממנו כל הכסף, והיו בני ביתו יראים להגיד לו, אבל הוא הבין שאירע גניבה בביתו. ר' שלמה היו לו בביתו הרבה ספרים שהיו יקרי המציאות כגון רבינו ירוחם, הסמ\"ג, והתורת כהנים עם פירושי הראב\"ד ומנחת אהרן. ר' שלמה מיהר לביתו וראה שכל ספריו היו במקומם, ואז הפטיר, \"איך אומרים שהיתה כאן גניבה, והלא כל הספרים הם על מקומם!\" לא עלה על דעתו של ר' שלמה שהמדובר היה אודות הכסף, כיון שחשיבות התורה היתה גדולה בעיניו כל כך עד שחשב שאם גנבים היו כאן היו גונבים ממנו הספרים ולא הכסף! בדור של גדולי תורה כמו רבי שלמה זצ\"ל לא היה קשה כל כך להשיג גדלות בתורה, אבל בדור שלנו הוא קשה מאד, ולכן כל מדריגה היא פלא גדול."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ח' – שילוח העורב</strong></big>",
+                "<b>א) הצלת העורב בשביל אליהו הנביא</b>",
+                "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ <small>(נח ח', ז')</small>. איתא בבראשית רבה <small>(נח פרשה ל\"ג אות ה')</small>, \"ר' יודן בשם ר' יודה ב\"ר סימון, התחיל משיבו תשובות, א\"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א\"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי, אמר לו 'עד יבשת המים מעל הארץ', עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה\"ד <small>(מלכים א י\"ז, ו')</small> 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'\".",
+                "ממדרש זה למדנו חידוש גדול. כל קיומו של העורב בזמן המבול היה בזכות מעשה קטן שעתיד להעשות ע\"י העורב לאחר זמן מרובה שהעורב עתיד לכלכל את אליהו הנביא. מכאן צריכים אנו ללמוד שכל מעשה הוא חשוב לפני הקב\"ה, ואפילו אם נראה לנו כדבר קטן. ולכן, אל תבוז מעשה קטן של חסד, שאי אפשר לשער את חשיבותו.",
+                "אבל הא גופא קשיא, למה נבחר העורב שהוא עוף טמא לכלכל את אליהו הנביא? וכי אינו ראוי לאליהו הנביא שעוף טהור יכלכלנו?",
+                "<b>ב) שני סוגים של צדיקים</b>",
+                "ה\"קהלת יצחק\" <small>(מהג\"ר יצחק רייטבורד זצ\"ל)</small> בפרשה זו יישב קושיא זו באופן נפלא, דהנה ידוע שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיקים שכאשר הם רואים אדם שמעוות את דרכו אז יחם לבבם ורוצים לעוקרו ולאבדו מן העולם. אבל יש צדיקים אחרים שדבריהם בנחת נשמעים ושמאלם דוחה וימינם מקרבת עד אשר יכיר החוטא מעט מעט את דרכו הרעה וישוב אל ה'. הדרך השני הוא הדרך הנכונה ללכת בה.",
+                "וכתב הקהלת יצחק ששמע שפעם אחת ראה הג\"ר ישראל סלנטר לאיש אחד שעשה דבר שלא כהוגן ונלהב מזה מאד וימלא עליו חימה. באותו זמן היה רבי ישראל קצת חולה, והיו יראים שהכעס יזיק לבריאותו. לכן ביקשו מידידו הרב אליהו מקארטינגא שיראה בחכמתו להשקיט את כעסו של רבי ישראל. הרב אליהו אמר לו דאיתא במס' שבת <small>(ל\"ג ב')</small> כשיצא רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים ואמר רשב\"י, \"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה\". וכל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, \"להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!\" ודברי הגמ' קשים להבין, שאם באמת היו ראויים להשרף למה התרעם עליו הקב\"ה שהוא מחריב את עולמו, ואם לא היו צריכים להשרף א\"כ למה נשרפו כשנתן רשב\"י את עיניו עליהם? ותירץ הרב אליהו שכשיצא רשב\"י מהמערה היה מביט על הכל בעין רעה, ובהבטה כזו באמת ראויים הם להשרף, אבל באמת אין צריך להביט בעין רעה, שאפשר להביט בעין טובה, ולכן התרעם עליו הקב\"ה וצוה להם לחזור להמערה. והרב אליהו אמר שכמו כן אין לו לרבי ישראל לכעוס על אנשים אלו, ויש לדון אותם לכף זכות ואין לו להביט עליהם בעין רעה.",
+                "וכתב הקהלת יצחק שבזה מיושב למה דוקא העורב כלכל את אליהו הנביא, דהנה אליהו הנביא היה מן הכת הנלהבים [וכדאיתא בסנהדרין <small>(קי\"ג ב')</small> אליהו קפדן הוה], לכן צוה הקב\"ה שהעורבים יכלכלנו להורות לו שילמוד מהם שאף שהעורבים הם אכזרים מכל מקום הם מרחמים עליו ומביאים לו לאכול, וכל שכן שאליהו צריך לרחם על ישראל ולתת להם מים [שהרי הגשם היה תלוי בו וכדכתיב \"ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי\" <small>(מלכים א' י\"ז, א')</small>.]",
+                "ובזה ביאר הקהלת יצחק את המדרש הנ\"ל, דהנה נח רצה לגרש את העורב מן התיבה בעבור שהעורב שימש בתיבה <small>(כדאיתא בסנהדרין ק\"ח ב')</small>, והקב\"ה אמר לנח לקבל את העורב שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו הנביא, והיינו משום שדוקא העורב יכול ללמד לאליהו הנביא שצריך לרחם על ישראל ולא להיות אכזרי."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת לך לך</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ט' – כל מעשיך יהיו לשם שמים</strong></big>",
+                "<b>א) עיקר נסיונו של אברהם אבינו</b>",
+                "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך <small>(לך לך י\"ב, א')</small>. ופירש רש\"י, \"להנאתך ולטובתך\". [ובפסוק ב' פירש רש\"י שהקב\"ה הבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.] ויש לתמוה, שזהו אחד מהעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, ואיך זה נסיון בשבילו אם הקב\"ה אמר לו שיהיה להנאתו ולטובתו ויזכה לבנים וממון ושם?",
+                "ונראה לומר שעיקר הנסיון היה אם אברהם אבינו ילך לשם שמים לקיים מצות בוראו או אם ילך כדי להשיג בנים וממון ושם. ובאמת בפסוק עצמו מבואר כן, שכתוב <small>(בפסוק י\"ב)</small>, \"וילך אברם כאשר דבר אליו ה'\", ומבואר שהתורה הדגישה שהליכת אברהם היתה רק \"כאשר דבר אליו ה'\" ולא לטובת עצמו כלל. ונראה שזהו מה שאמר אברהם אבינו \"ואנכי עפר ואפר\" <small>(וירא י\"ח, כ\"ז)</small>, ואיתא בחולין <small>(פ\"ט א')</small>, \"נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר\". ור\"ל שאין לעצמו שום חשיבות ואינו חושב בשביל עצמו אלא שהוא עושה הכל לשם שמים.",
+                "<b>ב) קיום מצוות לשם שמים</b>",
+                "ובאמת בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף [כגון עונג שבת ושמחת יו\"ט] צריך להזהר לקיים את המצוה לשם שמים ולא בשביל הנאת עצמו. ונראה לבאר בזה את דברי הנביא ישעיה שאמר, \"וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד\" <small>(ישעיה נ\"ח, י\"ג)</small>. והנה ידוע שמה שאמר \"וקראת לשבת עונג\" היינו מצות עונג שבת, אבל מה כוונתו במה שאמר \"לקדוש ה' מכובד\"? והגמ' בשבת <small>(קי\"ט א')</small> ביארה \"זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה\". וצ\"ב, מה הקשר בין מצות עונג שבת ותענית יום הכפורים, ולמה נכתבו ביחד? אבל לפי האמור יש לומר שכוונת הנביא היא שכשם שבודאי תענית יוה\"כ היא לשם שמים שהרי אין בו שום הנאת הגוף כלל, הוא הדין שמצות עונג שבת צריכה להתקיים לשם שמים ולא לשם הנאת עצמו.",
+                "אלא שצריך ביאור, איך שייך לומר שמצות עוגנ שבת צריכה להתקיים בלי הנאת עצמו, והלא על כרחך יש בה הנאת הגוף ואי אפשר להיות כמו אכילת יום הכפורים?",
+                "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי התוספות בביצה, דהנה איתא בשבת <small>(כ\"ה א')</small>, \"כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת\". ובגמ' שם <small>(כ\"ד ב')</small> יליף מקראי שאין שורפין קדשים ביו\"ט, ומבואר שם בגמ' שכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו\"ט הוא הדין שאין שורפין תרומה טמאה ביו\"ט. והקשו התוס' בביצה <small>(כ\"ז ב' ד\"ה ועל החלה)</small> איך שייך לדמות תרומה לקדשים, והלא בקדשים אסור ליהנות ממנו בשעת שריפה ולכן שפיר אי אפשר לשורפן ביו\"ט מאחר שאין בהם צורך הדיוט, אבל בתרומה מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה וא\"כ יש בה צורך אוכל נפש ויש להתיר את שריפתה ביו\"ט. ותירצו התוס', \"דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה\". וכוונתם לומר שלא נחשב צורך הדיוט כלל מאחר שעיקר תפקיד השריפה הוא בשביל מצות ביעור תרומה שנטמאת, ומה שנהנה ממנו בשעת ביעורו היא דבר צדדי.",
+                "ולפי זה נראה לומר שכן הוא בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף, שאם עיקר כוונתו היא לקיים את מצות הקב\"ה אז לא נחשב לצורך הנאת עצמו כלל, אע\"פ שבודאי יש כאן הנאת הגוף. ולפי זה מובן מה שמבואר בדברי הנביא שמצות עונג שבת ותענית יום הכפורים ראויות להיות שוות, שאם עיקר כוונתו במצות עונג שבת היא לשם שמים אז נחשב כאילו אין בה הנאת הגוף כלל כמו בתענית יום הכפורים.",
+                "<b>ג) טבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים</b>",
+                "ונראה לומר עוד, שאחר שאברהם אבינו עמד בנסיון והלך לשם שמים ולא הלך לשם הנאת עצמו, בזה השריש מדה זו ביוצאי חלציו, ולכן עשיית מצוות לשם שמים הוא טבעי לבני ישראל.",
+                "וראיה לזה הוא מהגמ' בבבא בתרא <small>(דף י' ב')</small>, \"תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב <small>(משלי י\"ד, ל\"ד)</small> 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', נענה רבי אליעזר ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל וכו', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו וכו', ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים\". ופירש\"י <small>(בד\"ה כאן בישראל)</small>, \"ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו\"ם אינו נותן אלא ע\"מ כן ואם לאו מתחרט\". ויש לומר שהביאור בזה הוא שטבעי הוא לישראל להיות דעתם לשמים, והיינו משום שמדה זו הושרשה בנו ע\"י אברהם אבינו ע\"ה.",
+                "יסוד זה שטבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים מבואר ג\"כ מדברי הרמב\"ם בהל' גירושין <small>(פ\"ב ה\"כ)</small> שכתב, \"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו', ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו', שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וכו'\". ומבואר שמאחר שסתם ישראל רוצה לעשות כל המצוות לכן אם אנסוהו לכתוב גט במקום שחייב לעשות כן אנו אומרים שלא עשה כן באונס אלא ברצון.",
+                "<b>ד) ביאור הענין שמתוך שלא לשמה בא לשמה</b>",
+                "והנה חז\"ל אמרו <small>(בפסחים נ' ב')</small>, \"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה\". ונראה שהביאור בזה הוא ג\"כ שאברהם אבינו השריש בנו מדה זו של עשיית מצוות לשם שמים, ולכן אף אם האדם לא השיג עדיין מדריגה זו בפועל, אבל מכל מקום מדריגה זו נמצאת בתוכו בכח, ובודאי יגיע לאותה מדרגה במשך הזמן. אבל מאחר שמדריגת לשמה היא רק משום כח זה הנמצא בתוכו בירושה מאברהם אבינו, נמצא שאם יעקור כח זה מקרבו על ידי עשיית עבירות הרבה, שוב לא יהיה יכול להגיע למדריגת לשמה ע\"י שיעשה מצוות שלא לשמה.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בפסחים <small>(ח' ב')</small>, \"מפני מה אין פירות גינוסר <small>(מתוקין מאד, רש\"י)</small> בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה\". ויש להקשות, מה החסרון אם יעלו שלא לשמה, והלא מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לפי הנ\"ל יש לומר שיש בני אדם שלא שייך אצלם כלל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מאחר שכבר עקרו מקרבם כח זה שירשו מאברהם אבינו.",
+                "ויש להוסיף בזה, שהרי כלל ישראל מצטיינים גם במה שהם גומלי חסדים [וכדאיתא ביבמות <small>(ע\"ט א')</small> \"שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים\"], וזה הוא ג\"כ מכח אברהם אבינו שהשריש בנו מדת החסד. וכל זה נכלל במושג של \"מעשה אבות סימן לבנים\", שהרמב\"ן <small>(בפ' לך לך י\"ב, ו')</small> כתב, \"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו <small>(תנחומא לך לך ט')</small> כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו\". וכמו כן נראה לומר שמה שהאריכה תורה במדת חסדו של אברהם אבינו הוא משום שחסדו של אברהם אבינו השריש גם בנו מדה זו.",
+                "<b>ה) כלום מעשה בא לידך</b>",
+                "והנה לעיל ביארנו שעיקר הנסיון של \"לך לך\" היה לברר אם אברהם הוא במדריגה גדולה כל כך שיכול לקיים את המצוה רק לשם שמים. ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(י\"ח א')</small> שמבואר שם שרבי חנינא בן תרדיון היה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה ולא היה חושש לגזירת הרומיים, והוא שאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא?\", ורבי יוסי בן קיסמא השיב, \"כלום מעשה בא לידך?\" ודברי הגמ' תמוהים הם, שהרי חז\"ל אמרו <small>(במס' סנהדרין צ' א')</small> שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וא\"כ למה היה מפחד שלא יזכה לעולם הבא? ועוד, מה הביאור בתשובת רבי יוסי בן קיסמא \"כלום מעשה בא לידך\", שאיך שייך לדעת על ידי מעשה אחד אם יזכה לעולם הבא?",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה איתא בסנהדרין <small>(ע\"ד א')</small>, \"כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים\". ויש להסתפק אם מותר לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו גם בשביל שאר עבירות. וכתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ה ה\"ד)</small>, \"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו\". הרי שהרמב\"ם סובר שאסור לאדם למסור את נפשו בשביל שאר עבירות [ופליג בזה על הרא\"ש <small>(ע\"ז פרק ב' סי' ט')</small> והר\"ן <small>(שבת כ\"ב ב' מדפי הרי\"ף ד\"ה ומקשו)</small>]. ואפשר שלדעת הרמב\"ם אם אדם החמיר ומסר את נפשו במקום שלא היה לו לעשות כן נחשב כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא <small>(עי' פני יהושע בבבא מציעא דף נ\"ט א' ד\"ה ואמר מר זוטרא, ועי' בשו\"ת תשובה מאהבה חלק יו\"ד סי' ת\"ח, ואכ\"מ)</small>.",
+                "אולם, הכסף משנה <small>(שם)</small> כתב בשם הנימוקי יוסף <small>(בסנהדרין דף י\"ח א' מדפי הרי\"ף ד\"ה והמקדש את השם)</small> שאפילו לפי שיטת הרמב\"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.",
+                "והנה רבי חנינא בן תרדיון מסר את נפשו בשביל מצות תלמוד תורה [שלבסוף הרגוהו הרומיים בשביל שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד להם תורה], וא\"כ חלקו בעולם הבא תלוי באם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, שאם הוא באמת אדם גדול יכול למסור את נפשו אפילו על שאר מצוות ולא יחשב כמאבד עצמו לדעת, אבל אם אינו אדם גדול אסור לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו, ואם יעשה כן יחשב מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.",
+                "ונראה שזו היא כוונת רבי חנינא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא\", דהיינו שהוא שואל אם נחשב כאדם גדול שמותר לו למסור את נפשו אפילו בשאר מצוות ולא יפסיד בזה את חלקו בעולם הבא. ורבי יוסי בן קיסמא השיב לו, \"כלום מעשה בא לידך\", דהיינו שביקש ממנו להוכיח לו על ידי מעשה שעשה שהוא במדריגת חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין. ומבואר שם בגמ' שרבי חנינא בן תרדיון השיב לו, \"מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים\", דהיינו שהראה לו איך שהוא עושה לפנים משורת הדין אפילו במקום שיש הפסד ממון בשבילו.",
+                "יש ללמוד מזה את החשיבות של עשיית מצוות לשמן, ובפרט במצות תלמוד תורה, שהגר\"א אמר עליה <small>(בשנות אליהו ריש פאה)</small> ש\"כל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י' – וילך אתו לוט</strong></big>",
+                "<b>א) להזהר מלגרום היזק לחבירו</b>",
+                "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט <small>(לך לך י\"ב, ד')</small>. וכתב החזקוני, \"לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו כמו שאמרו רבותינו היה לו לוט כבן בית\".",
+                "וכוונת החזקוני היא, שכתוב בסוף פרשת נח <small>(י\"א, כ\"ח)</small>, \"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים\". וכתב רש\"י, \"ומדרש אגדה <small>(ב\"ר נח פר' ל\"ח סי' י\"ג)</small> יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים\". ועל פי זה כתב החזקוני שמאחר שהרן מת בגלל אברהם לכן הרגיש אברהם שהוא אחראי למיתתו, ומטעם זה קירב אברהם אבינו את לוט בן הרן והיה לו כבן בית. והנה אברהם אבינו לא פשע כלל במיתת הרן, אלא שבדרך ממילא גרם למיתתו, ואעפ\"כ הרגיש אחריות למיתתו. מזה למדנו שמי שגרם למיתת חבירו ר\"ל צריך כפרה מאחר שגרם למיתתו אע\"פ שלא היה פושע במיתתו כלל.",
+                "דבר זה יש ללמוד גם מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ה א')</small>, \"אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו <small>(לפי שקבל אחימלך את דוד בנוב אמר ליה שאול סוב ופגע בכהני ה' נמצא שעל ידך נהרגו ואתה נכשל, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים, רש\"י)</small>\".",
+                "ויעוין בשו\"ת מהר\"י ווייל <small>(סי' קכ\"ה ומובא בשו\"ת צמח צדק [הראשון] סימן ו' מהרב מנחם מנדל קרוכמל אב\"ד ניקולשבורג)</small> שנשאל אודות מי ששלח שליח שנהרג בדרך אם צריך כפרה או לא, וכתב שיש ללמוד מהגמ' בסנהדרין הנ\"ל שאע\"פ שדוד המלך לא פשע במיתות אלו מכל מקום נענש עליהם, ולכן המשלח צריך כפרה.",
+                "<b>ב) דברי חז\"ל בכמה מקומות שהגורם למיתת חבירו צריך כפרה</b>",
+                "ובאמת, מצינו בכמה מקומות בדברי חז\"ל שמי שגרם למיתת חבירו אפילו בגרמא בעלמא צריך כפרה, שהנה איתא במשנה במכות <small>(י\"א א')</small>, \"לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו\". ואיתא בגמ', \"טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי, והכתיב <small>(משלי כ\"ו, ב')</small> 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא', אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו\". ומבואר מהגמ' שנחשב כאילו הכהן גדול גרם להרציחה בשוגג, ולכן הוא אחראי בשביל הגלות של הרוצח, עד כדי כך שאם הרוצח יתפלל שהכהן גדול ימות כדי שיוכל לצאת מהעיר מקלט תתקבל תפלתו!",
+                "וכן מצינו בהגמ' בנדה <small>(ס\"א א')</small>, \"תנא, הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב <small>(ירמיהו מ\"א, ט')</small> 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה', וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח <small>(אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך, רש\"י)</small> ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן\". ולמדנו שגדליה נחשב כאילו הוא הרג את כל האנשים האלו משום שלא חשש לדברי יוחנן בן קרח.",
+                "<b>ג) שכר למי שגורם להצלת חבירו</b>",
+                "והנה עד כאן דיברנו בענין העונש של מי שגרם למיתת חבירו, אמנם מבואר בדברי חז\"ל שמדה זו נוהגת גם לאידך גיסא, שמי שגרם להצלת חבירו מקבל שכר גדול, דאיתא במס' נדה <small>(ס\"א א')</small>, \"'ויאמר ה' אל משה אל תירא' <small>(חוקת כ\"א, ל\"ד)</small>, מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו, מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי, א\"ר יוחנן אר\"ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר <small>(לך לך י\"ד, י\"ג)</small> 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי', ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול\". ולמדנו מהגמ' שמשה רבינו היה ירא מעוג מלך הבשן מפני שסייע לאברהם אבינו בהצלת לוט.",
+                "ובאמת כוונת עוג לא היתה לשם שמים, אלא להיפך, כוונתו היתה שימות אברהם אבינו במלחמה, וכמו שאמרו חז\"ל בבראשית רבה <small>(לך לך פרשה מ\"ב סי' ח')</small>, \"'ויבא הפליט', ריש לקיש בשם בר קפרא, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברהם זה קוניון הוא <small>(קנאי ונוקם)</small>, ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו\" <small>(ומובא ברש\"י עה\"ת שם)</small>. ולכן יש ללמוד מזה דבר נפלא, שהאדם מקבל שכר אם גרם לטובת חבירו אף אם כוונתו היתה לרעתו! ולפ\"ז אין לשער את גודל השכר למי שהטיב לחבירו לשם שמים.",
+                "מכל זה יש ללמוד שצריך להזהר מאד שלא לגרום היזק לחבירו, ולאידך גיסא יש להשתדל מאד להטיב לחבירו, שהרי הקב\"ה אינו מתעלם משום פעולה של האדם ואפילו מה שעשה ע\"י גרמא בעלמא."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"א – לך לך מארצך – השפעת הסביבה</strong></big>",
+                "<b>א) התוקף של השפעת הסביבה</b>",
+                "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך <small>(לך לך י\"ב, א')</small>. והנה הקושיא מפורסמת, למה נכתב בתחילה ארצו ואח\"כ מולדתו ואח\"כ בית אביו, והלא בשעת יציאתו הוא יוצא מתחילה מבית אביו ואח\"כ ממולדתו ורק אח\"כ הוא עוזב את ארצו?",
+                "והאלשיך תירץ שהפסוק לא מדבר ביציאת הגוף בלבד, אלא הוא מדבר גם ביציאת הנפש. אברהם אבינו נתגדל ונתחנך בסביבה של עבודה זרה. הצווי של \"לך לך\" הוא להוציא את נפשו מכל השפעה של עבודה זרה. ובזה האדם יוצא מתחילה מהשפעת ארצו, ורק בסוף הוא מוציא מנפשו את השפעת משפחתו שהיא חזקה יותר מהשפעת ארצו, ולכן הקב\"ה אמר לאברהם שיצא מתחילה מהשפעת ארצו, ואח\"כ יצא מהשפעת מולדתו, ובסוף יצא מהשפעת בית אביו.",
+                "ביאור זה של האלשיך דומה לביאור האריז\"ל על הסתלקות אליהו הנביא מאלישע, שהנה כתוב בספר מלכים <small>(מ\"ב ב' ג')</small>, \"ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך, ויאמר גם אני ידעתי החשו\". ומבואר בפסוק שבני הנביאים ידעו ברוח קדשם שאליהו הנביא יסתלק מהם באותו יום, אבל הם חשבו שאלישע עדיין לא ידע, ולכן הגידו לו. וקשה, למה חשבו שרק הם יודעים ברוח קדשם, ואלישע אינו יודע?",
+                "וביאר האריז\"ל <small>(מובא בספר צפנת פענח מהמהרי\"ט פרשת בהעלותך סוף דרוש ב')</small> שנבואת שאר הנביאים שבאותו הדור היתה באמצעות אליהו, שכולם קיבלו שפע הנבואה ממנו, וכל הגדול מחבירו קרוב יותר אל ההשפעה. ולכן בני הנביאים שלא היו קרובים לאליהו כמו אלישע הרגישו מיד את מיעוט ההשפעה בהתקרב הסתלקות אליהו, והם חשבו שאלישע שהוא קרוב יותר למקור ההשפעה לא ירגיש עדיין שזמן הסתלקות אליהו קרובה לבוא. והאריז\"ל אמר שהמשל לזה הוא גוף האדם, שבתחילת הסתלקות נפש האדם בשעת מיתתו ירגישו מיד האברים הרחוקים מהלב כמו הרגלים, ורק אח\"כ ירגישו האברים הקרובים אל הלב.",
+                "הסתלקות אברהם אבינו מההשפעה הרעה מארצו דומה לזה, שמתחילה מסתלקת השפעת ארצו, ואח\"כ השפעת מולדתו, ורק אח\"כ מסתלקת השפעת בית אביו, מאחר שהשפעת בית אביו קרובה לו יותר מהשפעת מולדתו וארצו.",
+                "יש ללמוד מזה שהארץ משפיעה על האדם, ואפילו אם אין לו מגע ישיר עם בני ארצו, מכל מקום הסביבה משפיעה על האדם, ולכן צריך להזהר שלא להמצא בסביבת אינשי דלא מעלי שאי אפשר שלא יעשו רושם עליו.",
+                "<b>ב) אפילו יעקב אבינו היה ירא מהשפעת הסביבה</b>",
+                "ומצינו שגם יעקב אבינו היה מפחד מהשפעת הסביבה, שהנה הקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו [בחלום הסולם], \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך\" <small>(ויצא כ\"ח, ט\"ו)</small>, ומיד אח\"כ נדר יעקב אבינו ואמר, \"אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש וגו', והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך\" <small>(ויצא כ\"ח, כ'-כ\"ב)</small>. ופירש רש\"י, \"אם יהיה אלקים עמדי, אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי כמו שאמר לי והנה אנכי עמך, ושמרני, כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך\". ומבואר מרש\"י שיעקב אבינו היה ירא שהקב\"ה לא יקיים את הבטחתו במה שאמר \"והנה אנכי עמך ושמרתיך\". וקשה, איך שייך שיעקב אבינו היה מסתפק בהבטחת הקב\"ה? והרמב\"ן תירץ שהיה ירא שמא יגרום החטא.",
+                "אולם הכלי יקר פירש שהבטחת הקב\"ה במה שאמר \"ושמרתיך\" ובקשת יעקב אבינו שאמר \"ושמרני\" אינן דומות זו לזו כלל, שהבטחת הקב\"ה היתה אודות שמירת הגוף, ועל זה לא היה מסתפק יעקב אבינו כלל, שבודאי הקב\"ה ישמור את הבטחתו, אלא שיעקב אבינו היה ירא משמירת הנפש שמא יושפע מדרכי לבן, ע\"ש. ומכאן יש ללמוד דבר נורא שאע\"פ שיעקב אבינו למד תורה בבית עבר י\"ד שנים [כמו שגילו לנו חז\"ל במס' מגילה <small>(י\"ז א')</small>], <small></small>אעפ\"כ היה ירא מאד מהשפעת הסביבה.",
+                "<b>ג) כותלי בית המדרש מגינים בלי הבטחה מיוחדת</b>",
+                "ונראה לבאר בזה דבר נוסף, שהנה מה שהבטיח הקב\"ה ליעקב אבינו \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'\" [דהיינו שהקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו לשומרו מכל נזק ובפרט מעשו שרוצה להורגו] היה כשיצא מבאר שבע ללכת לחרן, לאחר שישב בישיבת שם ועבר י\"ד שנה. וקשה, שהרי הבטחה זו הוצרכה כבר לפני י\"ד שנה כשקיבל הברכות מיצחק אבינו ואז כעס עליו עשו אחיו ורצה להורגו? אלא שמכאן מוכח שכל זמן שהיה יעקב אבינו בכותלי בית המדרש לא היה צריך להבטחה מיוחדת מפני שהתורה הגינה עליו, ורק לאחר שיצא מכותלי בית המדרש אמר לו הקב\"ה שהוא נותן לו הבטחה מיוחדת.",
+                "<b>ד) השפעת הסביבה עלולה להשפיע על מדות האדם</b>",
+                "ובאמת, גם אם האדם לא יושפע מהסביבה להתרשל בקיום המצוות, מכל מקום הסביבה עלולה להשפיע על מדותיו והשקפותיו, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ששלח לעשו אחיו, \"עם לבן גרתי\" <small>(וישלח ל\"ב, ה')</small>, ופירש רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים\". וקשה, למה הוסיף יעקב אבינו לומר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר אמר ש\"תרי\"ג מצוות שמרתי\"?",
+                "ומבואר מזה שיש שתי סכנות בישיבה אצל לבן, האחד שיושפע ממנו שלא לשמור תרי\"ג מצוות, ויש סכנה נוספת שאפילו אם לא יתרשל בקיום תרי\"ג מצוות מכל מקום יתכן שילמד ממעשיו הרעים של לבן ויופגמו מדותיו והשקפותיו, ולכן יעקב אבינו אמר שני דברים, חדא, \"תרי\"ג מצוות שמרתי\", ור\"ל שלא למד מלבן שלא לשמור את התרי\"ג מצוות, ועוד אמר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", ור\"ל שלא נפגמו מדותיו והשקפותיו. ולמדנו מזה עד כמה יש להזהר מהשפעת הסביבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ב – מעלת הסדר</strong></big>",
+                "<b>א) ניכוש בשעת הניכוש</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(לך לך ל\"ט ח')</small>, \"אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' <small>(לך לך י\"ב, ז')</small>\".",
+                "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו לשבת דוקא בארץ שעסקו בניכוש בשעת הניכוש?",
+                "והנה הסבא מסלובודקה זצ\"ל היה רגיל לומר שמכאן רואים את המעלה המיוחדת של \"סדר\", שאברהם אבינו רצה לדור דוקא במקום שמעשיהם היו מסודרים.",
+                "<b>ב) הסדר בבריאה</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שהנה כתוב <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\". ונראה לומר בביאור פסוק זה, שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר כתוב שהיה טוב, מכל מקום יש מעלה נוספת במה שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן שכל פרט של הבריאה משמש עם כל שאר פרטי הבריאה בסדר נפלא. ולכן התורה אמרה שהקב\"ה ראה את \"כל אשר עשה\" וראה את הסדר הנפלא של כל פרטי הבריאה ואמר שזה \"טוב מאד\".",
+                "והנה האדם צריך ללכת בדרכי הקב\"ה כדאיתא בסוטה <small>(י\"ד א')</small>, \"אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים וכו'\". ומאחר שאחת ממדותיו של הקב\"ה היא הסדר, שהרי ברא את עולמו בסדר נפלא, לכן האדם גם כן צריך להיות מסודר.",
+                "ונראה שמטעם זה רצה אברהם אבינו לדור במקום שהיו \"עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור\", שאנשים אלו היו משתמשים בבריאה כדרך שהוקבעה הבריאה, דהיינו במהלך של סדר. אנו צריכים להתעורר מזה להעריך את מעלת הסדר ומתוך כך נבין את החשיבות של שמירת סדרי הישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ג – בטחון והשתדלות</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים היתה חטא בשוגג</b>",
+                "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ <small>(לך לך י\"ב, י')</small>. כתב הרמב\"ן, \"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים מחמת הרעב נחשבה לחטא מכיון שהיה לו לבטוח בהקב\"ה, ועוד מבואר מדבריו שהחטא היה בשוגג. והנה אם היה בשוגג משמע שאברהם אבינו שגה במה שהיה חושב שאין בזה חטא. וצריך ביאור, למה היה חושב שהנהגתו אינה סותרת למדת הבטחון, ולמה באמת נחשב לשגיאה?",
+                "<b>ב) ביאור חובת השתדלות</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ן בהקדם ביאור ענין הבטחון, שהנה שיטת החובות הלבבות היא שמי שהוא שלם במעשיו ובוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל בפרנסתו כלל, וכמו שכתב בשער הבטחון <small>(פרק ג')</small>, \"ואם הוא מגביר עבודת האלקים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים וכוסף למדות הטובות, לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה, ולא ישיאהו היצר ולא יפת בכשפי העולם, יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו וכו', ויבואהו טרפו בלי טרח ובלי יגיעה כפי ספוקו ומזונו וכו'\". אולם יש חולקים וסוברים שגזרה היא על האדם להשתדל בפרנסתו על פי דרכי הטבע [וכמו שכתב הרמח\"ל במסילת ישרים <small>(בפרק כ\"א)</small>, \"אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו\"].",
+                "הגר\"א <small>(בביאורו במשלי ג', ה')</small> ביאר בזה את דברי הגמ' בראש השנה <small>(כ\"ו ב')</small>, \"לא הוו ידעי רבנן מאי <small>(תהלים נ\"ה, כ\"ג)</small> 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא <small>(נושא משוי, רש\"י)</small>, ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי\". הגר\"א ביאר שהחכמים הסתפקו במדת הבטחון אם הם מחוייבים להשתדל והבטחון בה' הוא שיצליחו בהשתדלותם או שיבטחו בה' לגמרי ואין להם להשתדל כלל, עד שפעם אחת רבה בר בר חנה היה נושא משוי וחשב שיצטרך לבקש מהטייעא שישא אותו בשבילו וגם יצטרך לשלם לו עבור טרחו, אבל הטייעא ביקש ממנו לישא בשבילו, ובזה נתגלה לו מן השמים שאם אתה בוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל כלל.",
+                "<b>ג) אין לשאוף למדריגות שאינן ראויות לו</b>",
+                "אלא שמדריגה זו שייכת רק למי שבאמת עומד באותה מדריגה, וכמו שמסופר על רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שאמר שמי שהוא בעל בטחון גמור יכול לקנות כרטיס הגרלה ומובטח לו שיזכה בפרס. אדם אחד עשה כן, וקנה כרטיס הגרלה שיכול לזכות בו מאה אלף רובל. אותו אדם בא לפני רבי ישראל, ורבי ישראל הציע לו שיקנה ממנו את הכרטיס בעשרת אלפים רובל, ואותו אדם הסכים לזה מיד. אמר לו רבי ישראל, בזה הוכחת שאין לך בטחון אמיתי, שאם היה לך בטחון אמיתי לא היית מסכים למוכרו בעשרת אלפים רובל, שהרי היית בטוח שתזכה במאה אלף רובל, ולכן בשבילך לא תועיל עצה זו שלא להשתדל ורק לקנות כרטיס הגרלה.",
+                "יסוד זה מתבאר גם מתוך דברי הגמ' בחולין <small>(ק\"ה א')</small>, \"אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא <small>(לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין, רש\"י)</small>, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא\". ומבואר שאביו של מר עוקבא המתין כ\"ד שעות בין אכילת בשר לגבינה, ואילו מר עוקבא שלא היה במדרגת אביו המתין רק מסעודה לסעודה. וקשה, שאפילו אם מר עוקבא אינו במדרגת אביו, למה לא החמיר כמו אביו להמתין כ\"ד שעות? ומוכח מזה שכל אדם צריך לנהוג כפי מדריגתו, ואין לו להחמיר כפי מדריגה שהיא גבוהה ממנו.",
+                "וכעין זה מצינו במסכת דרך ארץ זוטא <small>(פרק ה' הל' ה', וכעין זה בדרך ארץ רבה פ\"ז ה\"ה)</small>, \"לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים, ולא קורא בין השונים, ולא שונה בין הקורים. כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות\". מטעם זה אינו ראוי לאדם לנהוג במילי דחסידותא במקום שאין אחרים נוהגים כמותו. [אך בדבר שהוא מעיקר הדין אין לו להתבייש מאחרים, וכמו שכתב הרמ\"א <small>(בשו\"ע או\"ח סי' א' סעיף א')</small>, \"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי\"ת\".]",
+                "אולם, אין לחשוב שאין לו לאדם לשאוף למדריגות גבוהות, אבל שאיפה זו צריכה להיות מתוך אהבה להקב\"ה ולא מתוך גבהות הלב. דוגמא לזה הוא הא דאיתא בחגיגה <small>(דף ט' ב')</small>, \"מאי דכתיב <small>(מלאכי ג', י\"ח)</small> 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו' וכו', אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\". הביאור בזה הוא שכרגיל אדם פוסק מללמוד כשמגיע למספר מסויים של חזרות. אבל מי שאוהב ללמוד תורת ה' לא יפסיק אלא ימשיך ללמוד ולא יאמר שכבר הגיע עד הסוף. זו היא שאיפה להשיג מדריגה גבוהה בתורה שנובעת מתוך אהבה ולא מתוך גבהות הלב.",
+                "<b>ד) ביאור שגיאתו של אברהם אבינו</b>",
+                "ועל פי זה נראה לומר ששגיאתו של אברהם אבינו היתה שהוא חשב מתוך ענוותנותו שאינו במדריגה גבוהה של בטחון, ולכן אסור לו להתנהג במדריגת הבטחון שהיא למעלה ממנו, וצריך לעשות השתדלות להציל את אשתו מיד פרעה ולפרנס את עצמו ברעב. אולם, שגה בזה, שבאמת כבר נמצא באותה מדריגה גבוהה והיה לו להתנהג באותה מדריגה, ולכן נחשבת שגיאתו לחטא בשוגג."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ד – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שאין אנו משתדלים לגייר כמו שעשו האבות הק'</b>",
+                "ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>.",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' ד')</small>, \"א\"ר חוניא, אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה ת\"ל '[ואת הנפש] אשר עשו', אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה, יעקב גייר גיורים דכתיב <small>(וישלח ל\"ה, ב')</small> 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו'', ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון, כאן כתיב <small> (וישב ל\"ז, א')</small> 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו', מאי מגורי אביו, מגיורי אביו\".",
+                "מדברי המדרש מבואר שכל האבות השתדלו להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולגיירם. והנה חז\"ל אמרו <small>(תנא דבי אליהו רבה פרק כ\"ג)</small>, \"לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב\", דהיינו שיש לנו ללכת בדרכי האבות. לפ\"ז, למה אין אנו משתדלים לקרב גוים תחת כנפי השכינה ולגיירם כמו שעשו האבות?",
+                "<b>ב) החילוק בין גיור בזמן האבות לגיור לאחר מתן תורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בפסחים <small>(דף פ\"ז ב')</small>, \"לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים\". וכתב החיד\"א בספר מראית העין, \"כי ניצוצות הקדושה ונשמות קדושות נטמעו בסט\"א, וזוהי סיבת גלות ישראל בכמה ארצות ובקצוי ארץ, והעיקר הוא דעל ידי השעבוד והמצוות והלימוד בכל מקום מתבררים ניצוצי הקדושה והחלו עולין לשכינה מידי יום יום וכו', והטיבו אשר דיברו רז\"ל שהגלה ישראל לבין אומות העולם כדי שיתוספו עליהם גרים, שהם מבררים תדיר ניצוצי הקדושה ועולים לשכינה עד עת קץ וכדאמרן, וכל הגלויות הם לברר ניצוצי הקדושה והם מתבררים בכח התורה והמצוות והגלות ובאמצעות השכינה וכו'\". [ועי' בחיד\"א בשם הגדולים <small>(במערכת ספרים בערך תלמוד בבלי)</small> שביאר ביסוד זה מה שאנו מוצאים שמדינה שהיתה בה הרבה תורה במשך מאות בשנים נשארה לאחר כן בלא תורה, שכבר נלקחו ממנה כל ניצוצות הקדושה הנמצאות שם.]",
+                "ומבואר מדברי החיד\"א שהוספת הגרים באה ע\"י שהם נמשכים לתורה ומצוות ע\"י ניצוצות הקדושה שבהם, ולכן כשבני ישראל דרים באיזה מקום בגלות ולומדים תורה ועוסקים במצוות הם מושכים אליהם את ניצוצות הקדושה שבתוך הגוים, ואז יתוספו עליהם גרים.",
+                "אולם נראה לומר שכל זה הוא רק לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה לא שייך לעשות כן, שרק ע\"י שקבלנו את התורה אנו יכולים למשוך אצלנו את ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם ע\"י לימוד התורה.",
+                "ולפ\"ז מתברר למה האבות השתדלו לגייר ואין אנו הולכים בעקבותיהם, שהרי האבות הוצרכו להשתדל בגירות מאחר שהיו לפני מתן תורה ולא היו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר ע\"י מעשיהם, אבל לאחר מתן תורה אנו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר [דהיינו אותם שנמצאות בהם ניצוצות של קדושה] ע\"י לימוד התורה ועיסוק במצוות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וירא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ט\"ו – הפרד נא מעלי</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על הגירוש של לוט</b>",
+                "התורה מספרת לנו שאברהם אבינו היה משתוקק להכניס אורחים לביתו, ולכן ישב בפתח אהלו כחום היום אע\"פ שהיה עדיין כואב מהברית מילה. וכן מצינו הצטיינותו בהכנסת אורחים לקמן שכתוב, \"ויטע אשל בבאר שבע\" <small>(וירא כ\"א, ל\"ג)</small>, וכתב רש\"י, \"אשל, רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות\" <small>(ומקורו מסוטה י' א')</small>.",
+                "אברהם אבינו עסק גם כן בהכנסת בני אדם תחת כנפי השכינה, וכמו שכתוב, \"ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת הנפש אשר עשו בחרן\" <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>, וכתב רש\"י, \"אשר עשו בחרן, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים\", וכמו שתרגם אונקלוס, \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\".",
+                "אלא שלפי זה יש לתמוה למה גירש את לוט בן אחיו מביתו, וכמו שכתוב, \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו', ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך וגו', הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'\" <small>(לך לך י\"ג, ז'-ט')</small>. והרי אברהם אבינו הכניס כל עובר אורח לביתו, ולמה יגרע לוט מאורח פשוט?",
+                "<b>ב) אין להכניס אורחים אם ישפיעו לרעה על בני ביתו</b>",
+                "ונראה לומר שבאמת לוט היה גרוע מאורח פשוט, שאילו אורח פשוט אי אפשר לדעת אם ישפיע לרעה על אחרים שבביתו, ולכן יכול לדון כל אחד מהם לכף זכות ואינו צריך לגרשם מביתו כל זמן שאינו מודע שיש להם תכונות רעות. אבל מאחר שאברהם אבינו ידע מהתכונות הרעות של לוט, הוצרך לגרשו מביתו פן ישפיע לרעה על אחרים שבביתו.",
+                "אבל קשה, מה מדה רעה מצא בלוט שבגלל זה הוצרך לגרשו מביתו כדי שלא ישפיע לרעה? והרי מצינו שלוט קיים את מצות הכנסת אורחים במסירות נפש, וכמו שמצינו שהזמין את המלאכים לביתו כשבאו לסדום למרות הסכנה שבדבר. ועוד מצינו שלא גילה את הסוד ששרה היא אשת אברהם, ובזכות זו הציל הקב\"ה את לוט ממהפכת סדום, וכמו שכתוב, \"ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'\" <small>(וירא י\"ט, כ\"ט)</small>, וכתב רש\"י, \"ויזכור אלקים את אברהם, מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו\" <small>(ומקורו מב\"ר פר' נ\"א סי' ו')</small>. ועוד מצינו שלוט עזב את ארץ מולדתו כדי ללוות את אברהם ולשרתו, וכמו שכתב הרמב\"ן בפרשת כי תצא <small>(כ\"ג, ז')</small> שמטעם זה נצטוו ישראל שלא ללכת למלחמה בעמון ומואב בני לוט, מפני ש\"ה' שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם\".",
+                "<b>ג) לוט היתה לו חמדת הממון</b>",
+                "ונראה שבאמת לוט היה אדם גדול אלא שהיה לו חסרון אחד, והיינו חמדת הממון, דהנה סיבת גירושו של לוט היתה המריבה שבין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, וכתב רש\"י, \"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל\" <small>(ומקורו מב\"ר פמ\"א סי' ה')</small>. ומבואר שחמדת הממון של לוט השפיע על רועיו להרעות בהמותיו בשדות אחרים. ומאחר שבגלל מריבה זו גירש אברהם את לוט מביתו מוכח שסיבת גירושו היתה חמדת הממון.",
+                "ובאמת הצעד הראשון שעשה לאחר יציאתו מבית אברהם היה הליכה אחר חמדת הממון, וכמו שכתוב, \"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו', <small></small>ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן וגו', ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד\" <small>(לך לך י\"ג, י'-י\"ג)</small>. הרי שחמדת הממון גרמה ללוט לבחור לדור בסדום מפני עושר הארץ אע\"פ שאנשי סדום היו רעים וחטאים.",
+                "ונראה שבזה מבואר מה שכתוב במלחמת המלכים, \"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום\" <small>(לך לך י\"ד, י\"ב)</small>. וכתב רש\"י, \"והוא יושב בסדום, מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום\", ורוצה לומר שלוט דר בסדום מפני חמדת הממון, ולכן מדה כנגד מדה ניטל כל ממונו ממנו.",
+                "והנה אם לוט היה נשאר אצל אברהם אבינו לא היה ממונו נפסד, ורק משום שנטה אחר תאוותיו להשיג ממון אבד את ממונו. ויש ללמוד מזה שלא ללכת אחר נטיית הלב לחמוד ממון, שחמדת הממון מוציאה את האדם מלימוד התורה, ויכולה לגרום ההיפך דהיינו אבידת ממונו.",
+                "והנה מה שבני אדם חומדים ממון הוא משום שמרגישים כתושבים בעולם הזה, ושוכחים שהם בעולם הזה רק כאורח הנוטה ללון. ונראה לומר בדרך דרוש שזו היא כוונת אברהם אבינו כשאמר לבני חת, \"גר ותושב אנכי עמכם\" <small>(חיי שרה כ\"ג, ד')</small>, שכוונת אברהם אבינו לומר שאע\"פ שהוא נראה כמו תושב, שהרי יש לו עושר וכבוד, מכל מקום האדם צריך להרגיש שהוא רק כגר בעולם הזה, ואין שום חשיבות להעשירות. [ונראה שזו היא כוונת הפסוק בתהלים <small>(ל\"ט, י\"ג)</small>, \"כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי\", שהכוונה היא שאף אם האדם יש לו הצלחה בעולם הזה והוא כמו תושב, צריך להרגיש שהוא רק כמו גר בעולם הזה.] וזה הוא ההבדל בין אברהם אבינו שלא היה חומד ממון מפני שהרגיש כגר בעולם הזה, ובין לוט שהיה חומד ממון מפני שהרגיש כמו תושב בעולם הזה.",
+                "<b>ד) הרחיק את לוט מפני שלא הושפע מאברהם אבינו</b>",
+                "ונראה להוסיף נופך בביאור ההבדל שבין לוט ואורח פשוט, שהרי מה שאברהם אבינו קירב הרבה אנשים היינו משום שאותם אנשים הושפעו ממנו ונתעלו ונתקרבו יותר להקב\"ה, ולכן אע\"פ שבתחילת ביאתם היו רחוקים מדרך ה' מכל מקום כל זמן שנשארו אצל אברהם אבינו נתעלו ביראת שמים. אבל לוט כבר היה אצל אברהם אבינו שנים רבות ולא הושפע ממנו כל כך ולא היה נתעלה במה שהיה נשאר בביתו של אברהם אבינו, לכן אברהם אבינו הרחיק את לוט מביתו אף בזמן שהיה מקרב אנשים זרים ומכניסם לביתו.",
+                "ויש ללמוד מזה שחיוב לימוד המוסר חל ביותר על אנשים מבוגרים שכבר למדו מוסר ולא הושפעו ממנו כל כך כמו שהיו צריכים. וכן מצינו בגדולי עולם שעסקו במוסר גם בימי זקנותם, וכמו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שלמד בספר מסילת ישרים בכל יום בימי הנופש בקיץ, וכן היה רגיל רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג לומר שאפילו גדולי עולם צריכים ללמוד מוסר.",
+                "יש תוצאות גדולות מלימוד המוסר, וכל בחור שילמוד מוסר בקביעות יראה מזה תועלת מרובה שתשאיר עליו רושם לכל ימי חייו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ט\"ז – באשר הוא שם</strong></big>",
+                "<b>א) הסתירה בין באשר הוא שם ונידון על שם סופו</b>",
+                "וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם <small>(וירא כ\"א, י\"ז)</small>. ופירש רש\"י, \"באשר הוא שם, לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר וכו', כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו וכו', ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת\".",
+                "וכן איתא בראש השנה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר, 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'\".",
+                "ומבואר שאם ישמעאל היה נידון על שם סופו היה חייב מיתה על שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, אלא שמאחר שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה לא נענש ישמעאל.",
+                "והנה הקושיא מפורסמת <small>(עי' מהרש\"א ר\"ה ט\"ז ב')</small>, שמצינו להיפך מזה בבן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, וכדאיתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' <small>(ע\"ב א')</small>, \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" <small>(ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח)</small>. ומבואר שבאמת עונשים לאדם בשביל עבירות שעתיד לעבור, לא בתורת עונש ממש אלא כדי להצילו מעשיית העבירה. ולפי זה יש להקשות למה נידון ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה ולא דנו אותו על שם סופו?",
+                "והמזרחי תירץ שהבן סורר ומורה כבר התחיל לעשות את הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, ולכן נידון על שם סופו, אבל ישמעאל לא התחיל בעבירה, ולכן נידון באשר הוא שם.",
+                "וקשה, שלכאורה הוא להיפך, שישמעאל גרוע מבן סורר ומורה, שהרי הבן סורר ומורה לא עבר עדיין על חיוב מיתה אלא שהוא עשה דברים שיביאו אותו לאותה עבירה, אבל ישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות שחייב מיתה בשבילן, וכמו שמבואר ברש\"י על הפסוק, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק\" <small>(וירא כ\"א, ט')</small>. ופירש רש\"י, \"מצחק, לשון עבודה זרה וכו', דבר אחר לשון גילוי עריות וכו', דבר אחר לשון רציחה וכו'\". ואם כן איך השיב הקב\"ה למלאכים שיש לדון את ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה, והלא באותה שעה כבר עבר על עבירות חמורות?",
+                "<b>ב) קטרוג המלאכים היה מדין מדה כנגד מדה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי המלאכים שאמרו \"מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר\", שיש להעיר למה אמרו \"בצמא\", שמה איכפת לנו אם הוא בצמא או ע\"י דבר אחר. ונראה שמבואר מזה שלא כוונו המלאכים בקטרוגם לומר שיש לדונו על שם סופו כדי שימות זכאי וכמו בבן סורר ומורה, אלא כוונתם לומר שלא שייך להציל ישמעאל ממיתה בצמא מאחר שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, והוא מדה כנגד מדה [וכדאיתא בסוטה <small>(ח' ב')</small> במדה שאדם מודד בה מודדין לו]. ועל זה השיב הקב\"ה למלאכים שלא שייך לדון ע\"י מדה כנגד מדה אם עדיין לא עבר על העבירה.",
+                "אלא שלפי זה יש להקשות איך חשבו המלאכים שיש לדונו ע\"י מדה כנגד מדה, והלא בודאי לא שייך מדה כנגד מדה בעבירה שלא נעשתה וכמו שהשיב להם הקב\"ה?",
+                "<b>ג) שורש העבירה</b>",
+                "ונראה לומר שאע\"פ שהעבירה עדיין לא יצאה מכח אל הפועל, מכל מקום שורש החטא כבר נמצא בכח, והמלאכים חשבו שאפשר לדון ע\"י מדה כנגד מדה בשביל שורש העבירה שכבר נמצא באדם. והקב\"ה השיב להם שאע\"פ שבודאי הם צודקים ששורש העבירה כבר נמצא באדם, מכל מקום ההנהגה של מדה כנגד מדה לא שייכת כל זמן שלא יצאה העבירה מכח אל הפועל.",
+                "ולפ\"ז מיושבת מה שהקשינו שישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות וגם מה שהקשינו שזה סותר מה שאנו אומרים בבן סורר ומורה שימות זכאי ואל ימות חייב, שהרי הדיון בין המלאכים והקב\"ה לא היה אם חייב מיתה, אלא הדיון הוא אם הנהגת מדה כנגד מדה שייכת בשביל עבירה שהיא בעתיד.",
+                "<b>ד) אנחנו ואבותינו חטאנו</b>",
+                "ונראה שעל פי יסוד זה [ששורש העבירה נמצא באדם אפילו הרבה דורות לפני עשיית העבירה] יש לבאר את נוסח הוידוי \"אבל אנחנו ואבותינו חטאנו\", שיש להקשות למה אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאין אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אלא כוונתנו לומר שחטאינו כבר נמצאו בכח אצל אבותינו, אלא שלא יצאו עדיין לפועל, ולכן אבותינו משתתפים בחטאינו, וממילא הוידוי על חטאינו צריך לכלול את אבותינו.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר גם את דברי הגמ' בפסחים <small>(דף ס\"ו ב')</small>, \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר <small>(שמואל א' י\"ז, כ\"ח)</small> 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב <small>(שמואל א' ט\"ז, ח')</small> 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב <small>(שם פסוק ז')</small> 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\".",
+                "ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב <small>(בד\"ה לא בחר)</small>, \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם, אע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד?",
+                "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שלא עבר עדיין על העבירה של כעס, מכל מקום שורש העבירה כבר נמצא בו, ולכן הקב\"ה אמר \"כי מאיסתיהו\", בגלל שורש העבירה שהיה בקרבו.",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הגמ' בעבודה זרה <small>(דף י\"ח ב')</small>, \"אמר רב שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' <small>(תהלים א', א')</small> זה <small></small>אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו וכו', 'ובדרך חטאים לא עמד' שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו וכו', 'ובמושב לצים לא ישב' שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו שנאמר <small>(שופטים ט\"ז, כ\"ה)</small> 'ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו'\". ומבואר מהגמ' שחז\"ל משבחים את אברהם אבינו על שלא ישב במושב אנשי פלשתים שהיו לצים, והראיה שהם לצים הוא ממה שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן בזמן שמשון. וקשה, איך שייך להביא ראיה שהפלשתים בימי אברהם היו לצים ממה שאירע בזמן שמשון? ונראה לומר שהביאור בזה הוא כמו שכבר נתבאר שאם הפלשתים היו לצים בזמן שמשון אז בודאי ששורש העבירה של ליצנות כבר נמצא בם בזמן אברהם, שמעשה הליצנות שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן הושפע משורש של ליצנות שהיה שקוע בנפשם.",
+                "והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות <small>(כדאיתא בסוטה י\"א א')</small>, ולכן אם כך היא כחה של עבירה, שהשורש של האבות משפיע כל כך על בניהם, כל שכן שמדות טובות שמושרשות באבות משפיעות על בניהם.",
+                "<b>ה) שורש המצוה – יציאת מצרים בזכות קבלת התורה</b>",
+                "ובאמת אנו מוצאים כן במדה טובה, שהנה כתוב בפ' שמות, \"ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה\" <small>(שמות ג', י\"א-י\"ב)</small>. ויעוין שם ברש\"י שפירש שמשה רבינו שאל מהקב\"ה באיזה זכות יזכו בני ישראל לעשיית נסים וליציאת מצרים, והקב\"ה השיב לו שעתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.",
+                "והנה עדיין לא קיבלו ישראל את התורה, ואעפ\"כ זכו ליציאת מצרים ונסים ונפלאות בזכותה! והביאור בזה הוא כנ\"ל, שאע\"פ שעדיין לא קיבלו את התורה בפועל, מכל מקום כבר נמצא בם השורש לקבלת התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ז – נסיון העקידה</strong></big>",
+                "<b>א) ההבדל בין נסיון אור כשדים ונסיון העקידה</b>",
+                "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אומר אליך <small>(וירא כ\"ב, א'-ב')</small>.",
+                "והנה מבואר בפסוק בפירוש שהצווי להעלות את יצחק לקרבן היה נסיון, וכמו שכתוב \"והאלקים נסה את אברהם\". ולכאורה, הנסיון היה להראות מסירות נפש בשביל הקב\"ה, שהוא מוכן להקריב את בנו על המזבח לקיים את רצון ה'.",
+                "וקשה, שאברהם אבינו כבר הראה מסירות נפשו בשביל הקב\"ה באור כשדים, וכמו שכתב רש\"י <small>(בפרשת נח י\"א, כ\"ח)</small> בשם מדרש אגדה <small>(ב\"ר פרשה ל\"ח סי' י\"ג)</small> שהשליכו את אברהם לכבשן האש באור כשדים מפני שכיתת את צלמי אביו, וא\"כ למה הוצרך אברהם אבינו להבחן באותו נסיון פעם נוספת?",
+                "ונראה, שנסיון העקידה לא היה רק להראות שהוא מוכן למסור את נפשו או נפש בנו בשביל רצון ה', אלא הנסיון היה להראות שכל האהבות מתבטלות במקום אהבת ה', שהרי יצחק היה בנו יחידו שנולד לו לאחר מאה שנה, וא\"כ כשהעלה את יצחק על המזבח הראה שאהבתו ליצחק בנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה.",
+                "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש לבאר את המדרש <small>(בב\"ר פרשה נ\"ה סי' ז')</small> המובא ברש\"י, דהנה הקב\"ה אמר לאברהם, \"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק\", ופירש רש\"י, \"את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה וכו', וכדי לחבב עליו את המצוה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור\". וצ\"ב מה כוונת רש\"י שע\"י אריכות הלשון יקבל אברהם שכר על כל דיבור ודיבור. ופירש המזרחי, \"כדי לחבב את בנו בעיניו בכל אותן התוארים של חיבה, לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור של תוארי החיבוב, כי כפי ריבוי החיבובים ככה הוא צערו בזביחתו, ולפום צערא אגרא\". ונראה לבאר את דברי המזרחי על פי דרכנו, שמאחר שנסיון העקידה היה להראות שאהבתו לבנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה, לכן הקב\"ה חיבב את יצחק בעיני אברהם כדי להגדיל אהבתו לבנו ובזה יגדל הנסיון.",
+                "<b>ב) ביאור ענין יראת הרוממות</b>",
+                "אלא שיש להקשות, שממה שאמר המלאך לאברהם מוכח שנסיון העקידה היה להראות יראתו להקב\"ה, דהנה המלאך אמר לאברהם <small>(בפסוק י\"ב)</small>, \"אל תשלח ידך אל הנער וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו'\", הרי שע\"י העקידה נקרא אברהם אבינו \"ירא אלקים\". אולם, מאידך גיסא מצינו שאברהם אבינו נקרא \"אוהב ה'\" וכמו שכתוב, \"אברהם אוהבי\" <small>(ישעיה מ\"א, ח', עי' סוטה ל\"א א')</small>, וצריך עיון.",
+                "ונראה לומר שמה שנקרא אברהם \"ירא אלקים\" אין זה מפני יראת העונש, אלא מפני יראת הרוממות, ויראה זו קרובה לאהבת ה', דהנה אהבת ה' היא ההרגשה שהאדם מרגיש כשמכיר כל החסד שהקב\"ה עושה עמו, ויראת הרוממות היא דומה לזה, שהרי יראת הרוממות אינה רק הכרת גדלות ה', אלא יראת הרוממות היא שהאדם מכיר את הפער העצום שבין גדלות הקב\"ה ושפלות האדם ושאעפ\"כ הקב\"ה עושה חסד עם בני אדם. ונמצא שיראת הרוממות ואהבת ה' הם שני צדדים של מטבע אחת, ששתיהן נובעות מהכרת החסד שהקב\"ה עושה עם בני אדם. ולכן, אע\"פ שנסיון העקידה היה להראות אהבתו להקב\"ה, המלאך עדיין יכול לומר ש\"עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת חיי שרה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר י\"ח – לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – כחות הנפש</strong></big>",
+                "<b>א) מדות האדם טבועות בנפשו</b>",
+                "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו <small>(חיי שרה כ\"ד, ב'-ג')</small>.",
+                "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה!",
+                "ונראה שמבואר מזה, שיש הבדל יסודי בין מדות ומעשים. מדות האדם נובעות מפנימיותו והן טבועות בכחות נפשו, וקשה מאד לשנותן. אבל מעשי האדם הם רק החיצוניות, ושייך לשנותם. אברהם אבינו ידע שמדת החסד שהיתה טבועה בקרבו מקורה ממשפחתו. אברהם אבינו רצה שיצחק יקח אשה שיש לה מדות טובות אלו, לכן צוה לאליעזר עבדו לקחת אשה מבנות משפחתו שידע שמדות טובות אלו טבועות בקרבן.",
+                "ואף בתו של אליעזר עבדו שהיה גדול בתורה לא רצה בשביל יצחק בנו, וכמו שביאר רש\"י <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small> ש\"בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\", ורוצה לומר שאע\"פ שאליעזר התגבר על נטיות נפשו ועלה לגדלות בתורה, מכל מקום התכונות הרעות של הכנענים נשארו דבוקות בו, ולכן בתו אינה ראויה להנשא ליצחק, שהרי המדות הרעות של הכנענים עלולות להמצא בבתו וביוצאי חלציה.",
+                "<b>ב) רצונות האדם ונגיעות</b>",
+                "והנה הרצונות של האדם הן ג\"כ מחמת פנימיותו, אלא שאם האדם יש לו נגיעות אינו יכול להכיר מה הסיבה האמיתית של רצונותיו.",
+                "יסוד זה מתבאר מתוך דברי רש\"י על הפסוק, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small>. וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\".",
+                "והקשו המפרשים <small>(עי' שפתי חכמים)</small>, למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב <small>(כ\"ד, ה')</small> \"אולי\" עם ו'].",
+                "ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ושמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיתה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ <small>(סי' ל\"ג סעיף ט\"ו)</small> שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב <small>(מ\"ג א' ד\"ה ואמאי)</small> בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק.",
+                "[ובדרך אגב, יש להעיר על גודל צדקתו של אליעזר עבד אברהם, שאע\"פ שהיה רצונו שבתו תינשא ליצחק אין אנו רואים ממנו שום רמז של תרעומת כלל כשהוגד לו שדבר זה לא שייך, ולהיפך כל כוונתו היתה להשיג שידוך הגון ליצחק אבינו וכל מעשיו היו לשם שמים ויש לנו להתעורר מזה.]",
+                "<b>ג) לשון התורה נכתבה כפי עיקר פנימיות האדם</b>",
+                "ונראה לומר עוד, שמאחר שהעיקר הוא הרצון שבפנימיות נפש האדם, ממילא לשון התורה נכתבת על פי עיקר רצון האדם ולא כפי מה שנראה לעינינו. יסוד זה יש ללמוד מלשון התורה בויכוח של יעקב ולבן, שכתוב, \"ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי\" <small>(ויצא ל\"א, ל\"ו)</small>. ואמרו חז\"ל על זה בבראשית רבה <small>(ויצא פ' ע\"ד אות י')</small>, \"קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מנין, 'ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת', דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו, 'כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך' <small>(ויצא ל\"א, ל\"ז)</small>\". וכוונת המדרש היא שלשון התורה משמע שהיה כאן מריבה בין יעקב ולבן, שהרי התורה כתבה שכעס יעקב והיה רב עם לבן, ואילו דברי יעקב אבינו הם דברי פיוסים, שיעקב הסביר ללבן שאין לו סיבה לכעוס עליו, שהרי לא גזל ממנו כלום ועבד אצלו הרבה שנים באמונה וכמבואר בפסוקים. ועל זה אמר המדרש שזו היא מדרגת \"קפדנותן של אבות\" שאפילו בשעה שהם כועסים אינם מדברים רק דברי פיוסים.",
+                "ומכל מקום יש ללמוד מזה שלשון התורה הוא כפי פנימיות האדם, שהרי רק בפנימיות נפשו של יעקב אפשר לומר שכעס יעקב אבינו והיה רב עם לבן, שהרי מה שנראה לעינינו היה רק דברי פיוס, וכמו שנתבאר.",
+                "<b>ד) אחרונים שלא נתגלה עוונם</b>",
+                "והנה מאחר שרגיל הוא שהאדם אינו מכיר את פנימיותו, לכן יש סכנה שהאדם יעבור עבירה בפנימיות נפשו ולא ידע שיש כאן עבירה כלל.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את הגמ' ביומא <small>(ט' ב')</small>, \"מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו', רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם <small>(לא היו מכסין פשעיהם, רש\"י)</small> נתגלה קצם <small>(לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, רש\"י)</small>, אחרונים שלא נתגלה עונם <small>(בני מקדש שני רשעים היו בסתר, רש\"י)</small> לא נתגלה קצם\". והנה רש\"י ביאר שכוונת הגמ' לומר שבמקדש ראשון לא הסתירו את חטאיהם, משא\"כ במקדש שני שהסתירו את חטאיהם.",
+                "אבל נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, שמאחר שבמקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהן עבירות שחומרתן מפורסמת ממילא הם ידעו בעצמם שעשו עבירות חמורות, ולכן הגמ' אמרה ש\"נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם נתגלה לעצמם, שהם ידעו בעצמם שחטאו. אבל במקדש שני שחטאו בשנאת חנם שהיא עבירה התלויה בפנימיות האדם, לכן הם לא ידעו בעצמם שחטאו כלל, ולכן הגמ' אמרה ש\"לא נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם לא נתגלה לעצמם, שהם בעצמם לא ידעו שחטאו. מטעם זה העבירות של מקדש שני חמורות יותר מהעבירות של מקדש ראשון, שהרי אם האדם יודע שחטא יש תקוה שיעשה תשובה, אבל אם האדם אינו יודע כלל שחטא לא שייך לו לעשות תשובה.",
+                "על דרך זה העיר גדול אחד על הפסוק בקהלת \"אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה\" <small>(קהלת ז', ט\"ז-י\"ז)</small>, שצדיק הרבה גרוע מרשע הרבה, שהרי מי שהוא רשע יודע שהוא רשע ויכול לחזור בתשובה, אבל מי שהוא \"צדיק הרבה\" וחושב בעצמו שאין כמותו בצדקותו ואינו מכיר כלל את חסרונותיו אין תקוה שיעשה תשובה שהרי הוא חושב שהוא צדיק גמור.",
+                "<b>ה) סמיכות הפרשיות של פרשת לך לך ופרשת וירא</b>",
+                "והנה לעיל ביארנו שמדת החסד של אברהם אבינו היתה טבועה בנפשו. נראה שדבר זה יש ללמוד גם כן מסמיכות הפרשיות, שהנה פרשת המילה של אברהם אבינו ובני ביתו בסוף פרשת לך לך סמוכה לפרשת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. ויש להעיר, מה רצתה התורה ללמדנו בסמיכות זו?",
+                "ונראה לבאר סמיכות זו בהקדם ביאור סמיכות הפרשה של עגלה ערופה, שהנה פרשת עגלה ערופה <small>(סוף פ' שופטים כ\"א, א'-ט')</small> כתובה בין שתי פרשיות של מלחמה, שלפניה כתוב <small>(כ', א')</small> \"כי תצא למלחמה\" [בענין משוח מלחמה], ואחריה <small>(תחילת פ' כי תצא, כ\"א, י')</small> כתוב \"כי תצא למלחמה\" [בענין יפת תואר]. ונראה לומר בזה, שמי שלוחם במלחמה יכול להפסיד את החשיבות ואת הערך של חיי האדם, שהרי במלחמה צריך להרוג הרבה אנשים ורואה הרבה בני אדם הרוגים. לכן, כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפסוקים המדברים אודות מלחמה, שמעגלה ערופה יש ללמוד את הערך של נפש יחידה, שאנו רואים שהעיר הקרובה אל החלל צריכה כפרה על מת שנמצא סמוך לעיר.",
+                "והנה אברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו, וגם זה יכול להוליד אכזריות בנפש האדם אחרי שהוא חבל הרבה אנשים. אבל התורה כתבה מיד פרשת החסד של אברהם אבינו, שממנה אנו רואים שמדת החסד היתה טבועה בנפשו ואי אפשר לו להעשות אכזר ואפילו אם יעשה פעולות שיש בכחן להוליד אכזריות בנפש האדם.",
+                "<b>ו) מדות רעות מעוורות את האדם</b>",
+                "והנה מי שתכונות רעות ומדות רעות טבועות בנפשו, קשה לו להכיר את האמת, ולפעמים יביא על עצמו אסון מפני שמדותיו הרעות מעוורות את עיניו ואינו יכול להכיר את האמת כלל.",
+                "יסוד זה יש ללמוד מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(קי\"ג א')</small>, \"'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' <small>(יהושע ו', כ\"ו)</small>, תניא, לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו דכתיב <small>(מלכים א' ט\"ז, ל\"ד)</small> 'בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה וכו'', באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו וכו', אחאב שושביניה הוה <small>(אוהבו של חיאל היה אחאב, רש\"י)</small>, אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא <small>(בית האבל, רש\"י)</small>, יתיב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו, אמר ליה אליהו אין, אמר ליה השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא דכתיב <small>(עקב י\"א, ט\"ז)</small> 'וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'', וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא וכו'\".",
+                "ומבואר מהגמ' שחיאל בנה את יריחו, וגרם למיתתם של כל בניו, והיה לו ללמוד מהמיתות הראשונות ולא למד, מפני שמדותיו הרעות עוורו אותו ולא היה יכול להכיר את האמת כלל.",
+                "ויתירה מזו אנו רואים באחאב, שהיה לו ללמוד ממיתות בניו של יחיאל לירא מהקב\"ה ולפרוש מעבודה זרה ולחזור בתשובה, ולא זו בלבד שלא למד מזה כלום, אלא שהתחזק בדרכיו הרעים מחמת זה, עד שהתפאר לאליהו הנביא שקללתו של משה רבינו אינה מתקיימת.",
+                "[ומה שבאמת לא התקיימה עדיין קללתו של משה רבינו, נראה שדורו של אחאב לא היו ראויים שיבוא עליהם העונש פתאום, שהרי כשהקב\"ה מעניש פתאום כמו בדור המדבר הרי זה גילוי פנים של הקב\"ה שאנו רואים יד הקב\"ה בברירות, אבל כשהקב\"ה מאחר את הפורענות הרי זה הסתר פנים של הקב\"ה שאינו ניכר כל כך שפורענות זו היא מחמת עבירה מסויימת.]",
+                "ומכל זה יש ללמוד שהאדם צריך לעבוד על פנימיותו, וזה שייך רק ע\"י לימוד המוסר והתמדה בלימוד התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר י\"ט – אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מעלת החסד</strong></big>",
+                "<b>א) רבקה נבחרה בשביל מעשה חסד</b>",
+                "אליעזר עבד אברהם אמר, \"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני\" <small>(חיי שרה כ\"ד, י\"ד)</small>.",
+                "והנה אליעזר היה מבקש אשה בשביל יצחק שתהיה אחת מהאמהות ושכלל ישראל יצאו ממנה. ועם כל זה, הבחינה היתה אם תעשה מעשה קטן של חסד לתת מים לאליעזר וגמליו. מכאן אנו רואים את החשיבות של כל מעשה חסד, ואפילו אם בעינינו נראה רק כמעשה קטן.",
+                "והנה איתא בבראשית רבה <small>(חיי שרה פר' ס' סי' ח')</small>, \"א\"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא\" <small>(ומובא ברש\"י כ\"ד, מ\"ב)</small>. ומבואר מהמדרש שיש לתמוה על מה שהאריכה התורה כל כך בסיפור של אליעזר עבד אברהם. ויש להעיר, שלא מצינו בשום מקום שחז\"ל תמהו על מה שהאריכה התורה בסיפור של חסדו והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. מזה מוכח שאריכות הסיפור של חסד והכנסת אורחים אינה תמוהה כלל, שהרי יש צורך גדול להאריך בסיפור זה ללמדנו את החשיבות של חסד ושיהא קבוע בלב האדם.",
+                "ויש להעיר, שאפילו אצל אברהם אבינו עצמו מצינו שהתורה לא האריכה בקיום המצוות של אברהם אבינו, שהרי איתא במס' יומא <small>(כ\"ח ב')</small>, \"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'' <small>(תולדות כ\"ו, ה')</small>, אמר רבא ואיתימא רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה\". הרי שהתורה כתבה רק ברמז שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, ואפילו איסורים דרבנן, אבל בענין החסד של אברהם אבינו התורה האריכה מאד. ומזה מוכח כמו שנתבאר שהתורה רוצה לקבוע בלב האדם את החשיבות של מעשים של חסד, ולכן התורה לא חסכה מילים כדי שנראה בבירור את החשיבות של חסד ומדות טובות.",
+                "<b>ב) מעלת החסד אפילו אם אינו לשמה</b>",
+                "ויש להעיר שחסד הוא חשוב כל כך עד שאפילו חסד שלא לשמה הוא חשוב מאד. וראיה לזה הוא ממה שכתוב \"ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו וגו'\" <small>(חקת כ\"א, ל\"ג-ל\"ד)</small>. וכתב רש\"י, \"אל תירא אותו, שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר <small>(לך לך יד, יג)</small> 'ויבא הפליט', הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר <small>(דברים ג', י\"א)</small> 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים'\". ומבואר מרש\"י שמשה רבינו היה מתיירא מזכותו של עוג מלך הבשן על החסד שעשה עם אברהם אבינו שהגיד לו שלוט בן אחיו נשבה. וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ואם תאמר והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה, יש לומר כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שמעשה חסד חשוב כל כך עד שמשה רבינו היה מתיירא מחמת זכות החסד שעשה עוג אע\"פ שכוונתו היתה לרעה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ' – דרך ארץ</strong></big>",
+                "<b>א) דרך ארץ קדמה לתורה</b>",
+                "וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך, ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו <small>(חיי שרה כ\"ד, י\"ז-כ')</small>.",
+                "יש כמה לימודים מהתנהגות רבקה עם אליעזר עבד אברהם. ראשית, אנו רואים את מדת החסד של רבקה. שנית, אנו רואים את זריזותה, וכמו שכתוב \"ותרץ עוד אל הבאר\". אבל יש כאן לימוד נוסף, שרבקה התנהגה עם אליעזר בדרך ארץ, שהקפידה לקרוא לו \"אדוני\".",
+                "ובאמת חז\"ל בהרבה מקומות לימדו אותנו שהאדם צריך להתנהג עם הכל בדרך ארץ, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבא <small>(פרשה א')</small>, \"'לשמור את דרך עץ החיים' <small>(בראשית ג', כ\"ד)</small>, זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'' <small>(משלי ג', י\"ח)</small>\". מכאן אנו למדים שהתנהגות בדרך ארץ היא היסוד לתורה ומצוות, ולכן דרך ארץ קדמה לתורה. וידוע איך שהפליא במדה זו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שהיה מחשיב כל אחד שבא לשואלו על איזה ענין.",
+                "<b>ב) נבילה טובה הימנו</b>",
+                "וכן אמרו רז\"ל במדרש <small>(ויקרא רבה פ' ויקרא פ\"א סי' ט\"ו)</small>, \"'ויקרא אל משה וידבר ה'' <small>(ויקרא א', א')</small>, מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר 'ויקרא אל משה וידבר'\". ומבואר מדברי המדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת היינו תלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ, שהרי המדרש הוכיח כן ממשה רבינו שלא נכנס לקודש הקדשים עד שהקב\"ה קרא לו שהוא ענין של דרך ארץ. אלא שצריך ביאור, למה אמרו חז\"ל שתלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ גרוע מנבילה?",
+                "ונראה לומר, שאע\"פ שנבילה היא דבר המסריח עד מאד, מכל מקום אינו מזיק כל כך שהרי בני אדם מרגישים שהיא מסרחת ומתרחקים ממנה. אבל בני אדם אינם יודעים שיש להתרחק מתלמיד חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ, שהם חושבים שמאחר שהוא תלמיד חכם בודאי הוא אדם חשוב ויש לדבוק בו, אבל האמת הוא שצריך להתרחק מתלמיד חכם כזה כדי שלא ילמד ממנו להתנהג עם חוסר של דרך ארץ. ולכן אמרו חז\"ל שנבילה טובה הימנו, שבני אדם יודעים להתרחק מנבילה אבל אינם יודעים שצריך להתרחק מתלמיד חכם שאין בו דרך ארץ.",
+                "ונראה שכעין זה מבואר במשנה באבות, ששנינו <small>(פ\"ה מי\"ט)</small>, \"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע\". ממשנה זו משמע שיש שני סוגים של בני אדם. יש בני אדם שיש להם מדות טובות והם שייכים לחבורת אברהם אבינו, ויש בני אדם שיש להם מדות רעות והם שייכים לבלעם הרשע. והנה מאחר שהמשנה לא דיברה כלום אודות לימוד התורה, ממילא מבואר שאפילו מי שהוא תלמיד חכם, אם יש לו מדות רעות הוא שייך לחבורת בלעם הרשע. וכל זה מתבאר על פי מה שמובא מהגר\"א בספר אבן שלמה <small>(פרק א')</small> ש\"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המדות שהם כמו לבוש למצוות וכללי התורה\".",
+                "עוד אמרו חז\"ל <small>(מס' חיבוט הקבר פ\"ד מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י\"ב)</small>, \"בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות וכו' אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח\". ומבואר שבתחילה שואלים לאדם לאחר מיתתו אם המליך את הקב\"ה על עצמו, ואז שואלים אותו אם המליך את חבירו על עצמו. מזה יש ללמוד שהתנהגות עם חבירו בכבוד ובדרך ארץ היא דומה במדרגה עם כבוד שמים.",
+                "עוד אמרו חז\"ל <small>(בבא מציעא פ\"ו ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך? אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו\". ובבראשית רבה <small>(וירא פר' מ\"ח סי' י\"ד)</small> איתא, \"עלת לקרתא הלך בנימוסיה\". ומבואר שמה שמשה רבינו לא אכל כשהיה בשמים ומה שהיה נראה כאילו המלאכים היו אוכלים כשהיו בארץ הוא ענין של דרך ארץ, שכל אדם צריך להתנהג עם הנימוסים של המקום שבו הוא נמצא. מכל זה יש ללמוד כמה החמירו חז\"ל בענין של דרך ארץ ונימוסים.",
+                "<b>ג) \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\"</b>",
+                "כתוב בפרשת ויצא <small>(כ\"ח, ט\"ז)</small>, \"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי\", ופירש רש\"י, \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\".",
+                "והדברים מתמיהים, שהרי לא היתה זו שינה רגילה כלל, אלא היתה זו שינה של נבואה, שיעקב אבינו ראה את הסולם המוצב ארצה וזכה להרבה גילויים נפלאים באותה שעה, וא\"כ איך אמר יעקב אבינו שאם היה יודע מתחילה שמקום זה הוא מקום קדוש שלא היה הולך לישון באותו מקום?",
+                "והסבא מסלבודקא ביאר שמכאן אנו למדים עד היכן מגיע החיוב של דרך ארץ, שכיון שאינו דרך ארץ לישון במקום קדוש, א\"כ היה כדאי לו להפסיד כל מה שזכה באותה שינה כדי שלא יפגע במדת דרץ ארץ!",
+                "<b>ד) אחריות בגלל חסרון דרך ארץ</b>",
+                "גם בני נח חייבים להתנהג בדרך ארץ, ואם אינם מתנהגים בדרך ארץ אפשר לבוא גם לעונש מיתה, וכמו שמתבאר מתוך דברי הגמ' בבבא קמא, שהנה כתוב <small>(בפ' וירא כ', ב'-ז')</small>, <small></small>\"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ואבימלך לא קרב אליה ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי הוא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, ויאמר אליו האלקים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך\". ומבואר מהפסוקים שאבימלך היה חייב מיתה אם היה בא על שרה אע\"פ שהיה אומר מותר, שהיה סבור ששרה היא אחותו של אברהם ולא אשתו.",
+                "והגמ' בבבא קמא <small>(צ\"ב א')</small> ביארה, \"'השב אשת האיש' מכל מקום, ודקא אמרת 'הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא', נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא אחותך היא, מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\". ופירש רש\"י, \"שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד, מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג\". ור\"ל שאבימלך לא התנהג בדרך ארץ לשאול את האורחים שבאו לעיר אם יש להם מאכל ומשתה, אלא מיד שאל אותם אם אשה זו היא אשתו או אחותו, ובגלל כן הבין אברהם אבינו שצריך לשקר ולומר שהיא אחותו. ועכ\"פ יש ללמוד שאבימלך היה חייב מיתה מחמת טעות שסיבתה היתה חסרון דרך ארץ.",
+                "<b>ה) הוי מקדים בשלום כל אדם</b>",
+                "איתא באבות <small>(פ\"ד מט\"ו)</small>, \"הוי מקדים בשלום כל אדם\". הקדמת שלום היא ענין של דרך ארץ. ומבואר במס' ברכות <small>(דף י\"ג א')</small> שבאופנים מסויימים מותר להפסיק באמצע קריאת שמע כדי לשאול שלום או להשיב שלום. ומסופר על החפץ חיים זצ\"ל שהיה מקפיד לשאול בשלום כל אדם שפגש בדרך.",
+                "לדאבוננו, יש מקומות שאינם מכירים את גודל הענין של דרך ארץ, ואינם רגילים לשאול בשלום של מי שפוגש ברחוב. אדם אחד סיפר לי שהיה בשכונה אחת בשבת, ואיחל \"גוט שבת\" לכל מי שפגש ברחוב, והופתעו מהתנהגותו, וחשבו זה לחסרון דרך ארץ!",
+                "<b>ו) דרך ארץ לשאול בשלום אכסניא שלו</b>",
+                "כתוב בפרשת וירא \"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל\" <small>(י\"ח, ט')</small>. וכתב רש\"י, \"ויאמרו אליו, נקוד על אי\"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש\" <small>(ומקורו מב\"ר וירא פמ\"ח סי' ט\"ו)</small>.",
+                "מדברי חז\"ל אנו למדים הלכה למעשה שאם אדם מגיע לבית כדי לדבר עם האיש, והנה אין האיש בבית, אז דרך ארץ הוא לשאול לאשתו אודות בעלה. והנה חז\"ל אמרו באבות <small>(פ\"א מ\"ה)</small>, \"אל תרבה שיחה עם האשה\", ולכן לכאורה הדרך הנכונה היא להמנע מלשאול את האשה אודות בעלה, ואעפ\"כ הורו לנו חז\"ל שצריך להתנהג בדרך ארץ ולשאול את האשה. מזה יש ללמוד כמה חביב הוא דרך ארץ בעיני הקב\"ה.",
+                "<b>ז) דרך ארץ ליטול רשות בשעת יציאה</b>",
+                "כתוב בפרשת ויצא, \"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי\" <small>(ויצא ל', כ\"ה)</small>. ומבואר בפסוק זה שיעקב אבינו ביקש רשות מלבן לחזור לארץ ישראל. והנה לבן לא נתן לו רשות, וכמו שכתוב, \"ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך\" <small>(שם פסוק כ\"ז)</small>, ולכן יעקב אבינו נשאר שם, ולא יצא מבית לבן עד שצוה לו הקב\"ה לצאת, וכמו שכתוב, \"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך\" <small>(שם ל\"א, כ\"ג)</small>.",
+                "ונראה שיעקב אבינו לא רצה לצאת בלי רשות מפני שאין זה דרך ארץ, שהרי יעקב אבינו זכה להרבה דברים בבית לבן [שנשא את בנות לבן, ורוב השבטים נולדו שם], ולכן אינו נכון לצאת מביתו כל זמן שלא קיבל רשות. והנה זה דבר נפלא, שיעקב אבינו היה מוכן להתעכב בבית לבן שהיה מקום עבודה זרה ולבן היה מרמה אותו ו\"לבן ביקש לעקור את הכל\", וכל זה רק משום שאין זה דרך ארץ לצאת מבית אכסניא שלו בלי רשות.",
+                "וכן מצינו במשה רבינו, שהנה הקב\"ה צוה למשה רבינו לעזוב בית יתרו ולחזור למצרים כדי שיוציא את בני ישראל ממצרים, ואעפ\"כ לא יצא משה רבינו עד שנטל רשות מיתרו וכמו שכתוב, \"וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום\" <small>(שמות ד', י\"ח)</small>.",
+                "וכן יש ללמוד ענין זה של דרך ארץ מדברי הגמ' במועד קטן <small>(ט' א')</small>, \"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא, לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא, אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת\". הרי שהיו מקפידים מאד על הענין של נטילת רשות בשעת יציאה.",
+                "<b>ח) מעלת אדם הגון</b>",
+                "ויש להעיר על עוד דבר נפלא, שמבואר במדרש שאפילו אם יש מי שנחשב \"אדם גדול\" מכל מקום יש מדריגה נוספת של \"אדם הגון\" [דהיינו אדם שיש לו דרך ארץ ומדות טובות] שהיא נעלה ממעלת אדם גדול, שהנה כשבאו המלאכים בדמות אורחים לאברהם אבינו רץ אברהם אבינו לקראתם, ואיתא בבראשית רבה <small>(וירא פרשה מ\"ח סי' ט')</small>, \"אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו ידע שהן בני אדם מהוגנין\". ומבואר מדברי המדרש שלא די לו במה שהם בני אדם גדולים, אלא שרצה לברר גם כן שהם בני אדם מהוגנים, דהיינו שיש להם מדות טובות ודרך ארץ, ורק אז רץ אברהם אבינו לקראתם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויצא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"א – לימוד מביא לידי מעשה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה למה לימוד התורה של האבות לא נכתבה בפירוש בתורה</b>",
+                "והנה חז\"ל במס' מגילה <small>(י\"ז א')</small> הוכיחו שכשיצא יעקב אבינו מבית אביו הלך מתחילה לישיבת עבר ולמד תורה שם י\"ד שנים. ויש להעיר, למה לא נכתב בתורה בפירוש?",
+                "וכן יש לתמוה על מה שאמרו חז\"ל במס' יומא <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה\". הרי שכל האבות היו ראשי ישיבה והרביצו תורה להרבה בני אדם, וכל זה נכתב בתורה רק ברמז.",
+                "אולם, לענין מעשי האבות הדבר הוא להיפך, שהתורה האריכה מאד בסיפור מעשיהם של האבות. וצריך ביאור, מה הבדל בין סיפור מעשיהם הטובים ובין סיפור תורתם?",
+                "<b>ב) תכלית לימוד התורה היא מעשים טובים</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' במס' קידושין <small>(מ' ב')</small>, \"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר\"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה\". ומבואר שמעלת תלמוד תורה היא במה שהוא מביא לידי מעשים טובים. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם בהל' תלמוד תורה <small>(פ\"ג ה\"ג)</small> שכתב, \"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה\".",
+                "ולפ\"ז יש לומר שמטעם זה התורה האריכה רק בסיפור מעשיהם הטובים של האבות ולא בלימודם בתורה, שהרי מעשיהם הטובים הם פרי לימודם בתורה, ולכן התורה כתבה רק את התכלית שיצאה מלימודם.",
+                "<b>ג) קשר לתורה מבטיח תשובה</b>",
+                "איתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". והגמ' <small>(ע\"ב א')</small> הביאה לברייתא, \"רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו <small>(מה שהורגל בבשר ויין, רש\"י)</small> ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\".",
+                "והנה מובא בירושלמי <small>(סנהדרין פ\"ח ה\"ז)</small>, \"צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו, ואמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב\". והנה הירושלמי מפרט כל מה שיארע לבן סורר ומורה אם לא יהרג מקל לחמור, שמתחילה יכלה נכסי הוריו, ואז ילסטם את הבריות, ויבוא גם להרוג נפשות. ואחר כל זה אמר הירושלמי ש\"סופו לשכח את תלמודו\". וקשה, מה השייכות בין שכחת תלמודו להריגת בן סורר ומורה? וכי הוא נהרג בשביל ששכח את התורה שלמד? והלא הוא נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג נפשות?",
+                "ונראה לומר בזה, שכל זמן שלא שכח את התורה שלמד עדיין יש תקוה שיחזור בתשובה, אבל אם ישכח את תלמודו שוב אין תקוה בשבילו. ולכן אמר הירושלמי שהבן סורר ומורה נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג, ואין אנו מצפים שישוב בתשובה שהרי סופו לשכוח את תלמודו.",
+                "מכל זה מבואר שקשר לתורה היא הערובה היחידה שיש לנו שבסוף יחזור האדם למוטב. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה <small>(פתיחתות אות ב')</small>, \"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב\".",
+                "וכעין זה ביאר רבי מאיר שמחה ב\"משך חכמה\" <small>(עקב י\"א, י\"ג)</small>, שבפרשה הראשונה של קריאת שמע לא כתוב \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'\", כיון שהפרשה הראשונה מדברת אודות לימוד התורה, והתורה מגינה את האדם מן העבירה, אבל הפרשה השניה מדברת אודות עבודת ה' על ידי המצוות [וכמו שכתוב \"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'\", ורק בסוף הפרשה מובא הענין של לימוד התורה] ולכן כתוב בה \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם\" כיון שעשיית המצוות כשהיא לעצמה אינה מגינה מן החטא ולכן יש לחשוש שהאדם יבוא אף לידי עבודה זרה. ומזה מבואר ג\"כ שקשר לתורה מוכרח כדי שהאדם ילך בדרך התורה ולא ימוט."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וישלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ב – כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה</strong></big>",
+                "<b>א) לשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם</b>",
+                "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר <small>(וישלח ל\"ה, כ\"ב)</small>.",
+                "ואיתא במס' שבת <small>(נ\"ה ב', ומובא כאן ברש\"י)</small>, \"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא <small>(במעשה בלהה, רש\"י)</small> אינו אלא טועה שנאמר 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה; תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו וכו', אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה\".",
+                "והדברים תמוהים, שאם באמת לא חטא ראובן בגילוי עריות, וכל מה שעשה היה רק שבלבל מטתו של יעקב מפני שתבע עלבון אמו, א\"כ למה כתבה התורה \"וישכב את בלהה\"?",
+                "והתירוץ לזה הוא, שלשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם. בלשון בני אדם רק גילוי עריות ממש נחשב לעבירת \"לא תנאף\" משום שאינו חמור כל כך בעינינו אם האדם עבר \"רק\" על אביזרייהו דעריות או שחטא \"רק\" במחשבה. אבל בעיני התורה אינו כן, שאם האדם נכשל בגילוי עריות באופן דק מאד, עדיין נחשב לעבירת גילוי עריות. לשון התורה נכתבה כפי השקפת התורה, ולכן אע\"פ שראובן לא חטא בגילוי עריות ממש, מכל מקום התורה כתבה \"וישכב את בלהה\" שהרי סוף סוף עבר על גילוי עריות, אע\"פ שהיה באופן דק מאד.",
+                "אלא שיש להקשות, שמאחר שהתורה כתובה כדי להורות לבני אדם את אשר יעשו, א\"כ למה לא כתבה התורה בלשון המובן לנו?",
+                "ונראה לומר בזה, שדברי התורה נכתבו בשביל כל הדורות ובשביל כל בני אדם, וכשהקב\"ה צוה לנו בהר סיני \"לא תנאף\" יש בזה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, ואפילו בשביל הדור שעמדו על הר סיני שהיו במדריגה גבוהה ואין צורך לצוותם על \"לא תנאף\" ממש. ועל כרחך אזהרת \"לא תנאף\" בשבילם הוא אזהרה על כל האביזרייהו דגילוי עריות ובשביל חטאים במחשבה וכדומה. מכל זה אנו צריכים ללמוד שאין לאדם לזלזל באיסורים \"קלים\" של עריות כגון הסתכלות באשה וכדומה, שכל אלו נכללים ג\"כ בלאו ד\"לא תנאף\".",
+                "<b>ב) עבירת לא תרצח בעיני התורה</b>",
+                "ולפי זה, בכל עבירה אנו צריכים לעיין בדברי התורה ובדברי חז\"ל ונראה מה הם האופנים הדקים שנחשבים לעבירה בעיני התורה.",
+                "ולדוגמא ניקח \"לא תרצח\". כפשוטו, רק מי שעושה מעשה רצח ממש עובר על לא תרצח. אולם, כשנעיין בדברי חז\"ל נמצא שיש אופנים אחרים שעוברים על \"לא תרצח\" בעיני התורה, וכדאיתא בבבא מציעא <small>(נ\"ח ב')</small>, \"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא\". הרי שחז\"ל ביארו לנו שהמלבין פני חבירו ברבים נחשב בעיני התורה כאילו עבר על עבירת שפיכת דמים!",
+                "דוגמא נוספת למושג זה יש במס' שמחות <small>(פ\"ח)</small>, \"וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה, ואמר לו רבן שמעון ברבי, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היית יושב או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן, והתורה אמרה, <small>(משפטים כ\"ב, כ\"ב)</small> 'אם ענה תענה אותו', ומה כתיב אחריו <small>(בפסוק כ\"ג)</small>, 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'\". ומבואר שמה שנחשבת לעבירה קטנה בעינינו נחשבת בעיני התורה כעבירה חמורה.",
+                "<b>ג) יישוב דברי המדרש</b>",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר יש ליישב את דברי המדרש, שהנה כתוב בפרשת וישלח, \"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יֵעָשֶֹה\" <small>(ל\"ד, ז')</small>. ואיתא בבראשית רבה <small>(וישלח פר' פ' סי' ז')</small>, \"וכן לא יעשה, אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות\" <small>(ומובא ברש\"י על הפסוק)</small>. ומבואר מהמדרש, שהגוים בזמן האבות היו גדורים מעבירת גילוי עריות.",
+                "והדבר תמוה, שהרי איתא במכילתא <small>(יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה')</small>, \"ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר אילו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר 'ויאמר ה' מסיני בא וגו'', נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם 'לא תרצח', אמרו לו זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה', נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם 'לא תנאף', אמרו לו כולנו מניאוף דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהם', והיאך נקבלה\". ומבואר שלא היו גדורים מגילוי עריות, ולכן לא קיבלו בני עמון ומואב את התורה שהרי לא רצו להזהר ב\"לא תנאף\".",
+                "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שהיו גדורים מניאוף כפשוטו, מכל מקום לא היו נזהרים מכל האופנים האחרים של ניאוף, שבעיני התורה נחשבים ג\"כ כניאוף, ולכן אמרו שאינם רוצים לקבל את התורה מפני שאינם רוצים לקבל \"לא תנאף\" על עצמם.",
+                "<b>ד) דוגמאות מדברי חז\"ל</b>",
+                "ובאמת אנו מוצאים מושג זה בהרבה מקומות בדברי חז\"ל. איתא במס' חולין <small>(קל\"ג א')</small>, \"אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא 'ונתן' <small>(שופטים י\"ח, ג')</small> ולא שיטול מעצמו <small>(ונתן לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו, רש\"י)</small>, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי <small>(הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה, רש\"י)</small>, וכיון דשמענא להא דתניא, 'ויטו אחרי הבצע' <small>(שמואל א' ח', ג')</small>, ר' מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם <small>(שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם, רש\"י)</small>, מימר נמי לא אמינא וכו'\". ומבואר שאביי היה רוצה להראות חביבות למצות מתנות כהונה, ולכן היה מבקש מאחרים שיתנו לו מתנותיהם, אבל שוב הכיר שבעיני התורה זה נחשב ל\"בצע\" דהיינו גזל! הרי כאן דבר נפלא, שאפילו אביי לא היה יודע שיש כאן עבירה כלל, ואדרבה, חשב שיש כאן מצוה גדולה, אבל כשהעמיק בתורה הבין שבעיני התורה יש כאן גזל.",
+                "ואיתא במשנה במס' שבת <small>(נ\"ד ב')</small>, \"פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים <small>(שהרצועה נחשבת כמשאוי ועבר על איסור שביתת בהמתו)</small>\". ואיתא בגמ' <small>(שם)</small>, \"תנא, לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו\". ולמדים אנו מדברי חז\"ל, שאע\"פ שרבי אלעזר בן עזריה לא עבר על איסור שביתת בהמתו, מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עבר מאחר שלא מנע את שכינתו מלעבור על האיסור.",
+                "ויש להוסיף, שרבי עקיבא איגר <small>(בתוס' רעק\"א שבת פ\"ה מ\"א)</small> הסתפק אם נשים מוזהרות על איסור שביתת בהמתו מאחר שהוא רק מצות עשה ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ובהגהת תלמידו שם תמה עליו מסוגיא זו שהרי לשון \"שכינתו\" <small>(שהיא לשון נקיבה)</small> משמע שהיתה אשה, ואעפ\"כ הגמ' אמרה שראב\"ע היה צריך למחות בה, ומבואר שגם נשים מוזהרות באיסור שביתת בהמתו. אך יש לומר שזה עצמו הטעם שראב\"ע לא מיחה, שהוא סבר שאשה פטורה משביתת בהמתו, אלא ששאר חכמים חלקו עליו, ולכן אמרה המשנה שלא היה ברצון חכמים, ואעפ\"כ נחשב כאילו עבר בעצמו על איסור שביתת בהמתו! הרי שעבירה דקה מאד נחשבת בעיני התורה כגוף האיסור.",
+                "ואיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ג א')</small>, \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי <small>(נושאי משאות, רש\"י)</small> חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי ב', כ')</small> 'למען תלך בדרך טובים' <small>(לפנים משורת הדין, רש\"י)</small>, יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי שם)</small> 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר שאע\"פ שבעינינו אין לו שום סיבה לשלם להם את שכר פעולתם, מכל מקום השקפת התורה אינה שוה להשקפתינו, ובעיני התורה יש לו לעשות כן ונחשב בשבילו שזהו הדין!",
+                "וכעין זה מבואר מדברי חז\"ל לענין עשו הרשע, דאיתא במס' בבא בתרא <small>(ט\"ז ב')</small>, \"חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה עכ\"ל. וכתבו התוס' <small>(שם בד\"ה בא)</small>, \"ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות <small>(סנהדרין נ\"ז ב')</small> בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן, ואומר ר\"י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר וכו' עכ\"ל. הרי שחז\"ל החשיבו את מה שעשה עשו לעבירת נערה המאורסה אע\"פ שהיה רק בגדר מכוער הדבר. והביאור הוא שאע\"פ שעל פי עיקר הדין לא עבר על איסור נערה המאורסה אבל מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עשה עבירה זו.",
+                "מכל מה שנתבאר אנו צריכים ללמוד שכשהתורה מספרת על עבירות שנעשו אינם כפשוטם, שהרי אפילו אם העבירה היתה רק באביזרייהו או שהיתה רק במחשבה נחשבת בעיני התורה כמו העבירה עצמה, ולשון התורה נכתבה כפי השקפה זו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ג – תורה תבלין</strong></big>",
+                "<b>א) שינוי בתכונות הנפש לא שייך בדרך הטבע</b>",
+                "כתב הרמב\"ן בתחילת הפרשה <small>(ל\"ב, ד')</small>, \"נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו\".",
+                "ונראה שכוונת הרמב\"ן היא שיעקב אבינו הוצרך לנס כדי להנצל מעשו אחיו, ואע\"פ שצדיק כיעקב אבינו בודאי יזכה לנס, מכל מקום לא רצה לסמוך על הנס, לכן השתדל בהצלה בדרך הטבע בכל יכולתו.",
+                "והנה יעקב אבינו לא הוצרך לשינוי בחוקי הטבע, אלא הוצרך רק שעשו אחיו לא יתנפל עליו להורגו ויתנהג עמו באחווה. מזה מוכח ששינוי טבעו של עשו מאכזריות לאחווה הוא בגדר נס, וגם בזה שייך הכלל שאין סומכין על הנס.",
+                "יסוד זה ששינוי בתכונות הנפש של האדם הוא בגדר נס מבואר בבבא בתרא <small>(ט\"ז א')</small>, \"אמר רבא, בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך\". ור\"ל שכמו שטבע העולם הוא שפרסות השור סדוקות, כמו כן טבע העולם הוא שאיש פלוני יהיה צדיק ואיש אלמוני יהיה רשע.",
+                "<b>ב) התורה יכולה לשנות את האדם כנגד דרך הטבע</b>",
+                "אולם הגמ' שם אומרת שחבריו של איוב השיבו לו, \"ברא הקב\"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין\". ור\"ל שע\"י התורה אפשר להפוך רשע לצדיק למרות שהוא כנגד חוקי הטבע.",
+                "ויעוין באגרת המוסר של רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שביאר שיש שתי בחינות ב\"תורה תבלין\". האחד היא \"בחינה גשמית\", דהיינו שהתורה משפיעה על האדם באופן שמובן לנו, שאם ילמוד את התורה של עבירה מסויימת ישריש בעצמו את החומר של אותה עבירה, שאם רוצה להשמר מעניני גאוה ילמוד את המאמרים של חז\"ל המדברים על הגאוה, ואם רוצה להתחזק בשמירת דיני ממונות ילמוד בעיון את הסוגיות של דיני ממונות, וכן בכל העבירות.",
+                "אבל יש גם \"בחינה רוחנית\", דהיינו שהתורה ג\"כ משפיעה לנו בדרך רוחני באופן שאינו מובן לנו, והוא מה שאמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(כ\"א א')</small>, \"תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו'\", דהיינו שהתורה מצלת אותו מן החטא, ואפילו אם ילמוד \"שור שנגח את הפרה\" התורה תצילנו מחטא של לשון הרע וכדומה. אולם, לא תועיל לו בחינה הרוחנית אם לא יקדים לזה את בחינה הגשמית.",
+                "אלא שיש סכנה בדבר זה, שהאדם עלול לחשוב שכדי לתקן את נשמתו צריך ללמוד רק מה שמועלת לעצמו, כדי שבחינה הגשמית ובחינה הרוחנית של לימוד התורה תצילנו מעבירות. אבל באמת לא זו הדרך, וכבר הזהירנו החתם סופר בהקדמתו לשו\"ת חלק יו\"ד שהאדם מחוייב ללמד לאחרים ויש יותר שכר וסייעתא דשמיא כשילמוד עם אחרים, ע\"ש שהאריך בזה. ולכן לא יפה היא מה שמקצת בחורים לומדים בחדריהם בערב ואינם לומדים בבית המדרש. אם ילמדו בבית המדרש יש בזה חיזוק לתלמוד תורה דרבים, ועוד שיכול לעזור למי שאינו מבין את הגמ' בעצמו.",
+                "ומסופר על רבי איצלה זצ\"ל שכשהיה לומד בבית המדרש היו הבעלי בתים מבקשים ממנו לבאר להם פירוש המלים בגמ' שהיו לומדים והיה לומד עמהם, אע\"פ שבאותו זמן היה יכול ללמוד בעצמו ולחדש חידושי תורה נפלאים."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וישב</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ד – לכו וראו מפעלות אלקים – זכות מכירת יוסף</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על מה שמשמע ממדרשים שמכירת יוסף היתה זכות לשבטים</b>",
+                "ההשקפה הראשונה היא ששנאת האחים ליוסף והמכירה שאירעה מחמתה לא היתה זכות להם. אף שבודאי החטא היה בשוגג וכוונתם היתה לשם שמים מכל מקום לכאורה לא שייך לדבר אודות \"מעלת\" מכירת יוסף.",
+                "אולם, בדברי חז\"ל אנו מוצאים להיפך, שאכן מכירת יוסף נחשבת כאילו זכו לעשות דבר טוב, דאיתא בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' י\"ז)</small>, \"'וישבו לאכול לחם' <small>(וישב ל\"ז, כ\"ה)</small>, א\"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקוה היא לעולם\". ומבואר להדיא מדברי המדרש, שזכות מכירת יוסף קיימת לעולם. והדברים תמוהים, איך שייך לומר שמכירת יוסף למצרים היא חשובה כל כך עד שזכותה קיימת לדורי דורות?",
+                "ואיתא עוד בבמדבר רבה <small>(נשא פרשה י\"ג סי' י\"ח)</small>, \"אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא א\"כ היו רשעים במעשה אחרים? לאו! אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו', ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי וכו'\". הרי שמכירת יוסף נחשבת לזכות, והשבטים \"זכו\" למכור את יוסף משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי!",
+                "<b>ב) מכירת יוסף נחשבת לביצוע השגחת הקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שמבואר בכמה מקומות בדברי חז\"ל שההשגחה העליונה כבר החליטה שיוסף ירד למצרים כדי שיעקב ובניו ירדו אחריו, וכמו שכתוב \"וישלחהו מעמק חברון\" <small>(וישב ל\"ז, י\"ד)</small>, ופירש רש\"י <small>(ומקורו מסוטה י\"א א')</small>, \"מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים <small>(לך לך ט\"ו, י\"ג)</small> 'כי גר יהיה זרעך'\". וכן אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(פ\"ט ב')</small>, \"ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו\".",
+                "והנה לכל עבירה יש שני חלקים, מעשה העבירה ומחשבת העבירה. והנה במכירת יוסף לא שייך לומר שמעשה העבירה היה חטא, שהרי ההשגחה העליונה רצתה שיוסף ירד למצרים וא\"כ מכירת יוסף היא ביצוע מחשבתו של הקב\"ה, וגם לא שייך לומר שמחשבת העבירה היתה חטא, שהרי אחי יוסף חשבו שרשאים להרוג את יוסף מדין \"הבא להורגך השכם להורגו\" <small>(סנהדרין ע\"ב א')</small>, שהם חשבו שיוסף רוצה להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא וכמו שביאר היטב הספורנו <small>(בפרק ל\"ז פסוק י\"ח, ע\"ש היטב)</small>. ומאחר שאין כאן שום עבירה, ממילא נשארת רק הזכות של מכירת יוסף, שאחי יוסף זכו לבצע את השגחת הקב\"ה בעולם.",
+                "<b>ג) פעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה שלמדים מכאן יסוד גדול, שפעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה. ולכן מאחר שההשגחה העליונה רצתה שיעקב ובניו ירדו למצרים, ומכירת יוסף היתה ההכנה לזה, ממילא המכירה נחשבת לשליחותו של הקב\"ה, והשבטים זכו לבצע את השליחות משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי. וכן אמר יוסף בעצמו לאחיו, \"ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה\" <small>(ויחי נ', כ')</small>. וכן מפורש במדרש הנ\"ל, \"מכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון\".",
+                "ונראה שבזה מבואר דברי המדרש בבראשית רבה <small>(וישב פרשה פ\"ד סי' ח')</small>, \"רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, 'לכו וראו מפעלות אלקים' <small>(תהלים ס\"ו, ה')</small>, וכתיב בתריה <small>(בפסוק ו')</small> 'הפך ים ליבשה', למה 'וישנאו אותו' <small>(וישב ל\"ז, ד')</small>, בשביל שיקרע הים לפניהם\". ונראה שכוונת המדרש היא ששנאת האחים ליוסף היתה חלק מהשגחת הקב\"ה, שבזה הביא הקב\"ה את יוסף למצרים, ואח\"כ באו יעקב ובניו, וכל זה נעשה במהלך של \"סוף מעשה במחשבה תחילה\", שסוף יציאת מצרים בקריעת ים סוף כבר הוכן מזמן מכירת יוסף.",
+                "<b>ד) האדם רואה רק את הפרטים</b>",
+                "אכן, אי אפשר לאדם להבין את פעולות הקב\"ה, שאנו רואים רק את הפרטים, ואין אנו יכולים לראות את כללות הענין, ולכן אנו שמחים על מה שבאמת הוא רע בשבילנו, וכן אנו עצבים על מה שבאמת הוא טוב בשבילנו. וכן כתב הגר\"א באגרתו, \"ולשמחה מה זו עושה, כי מחר תבכה מאשר היום תשחק\".",
+                "מטעם זה התאבל יעקב אבינו ימים רבים על יוסף מפני שהוא ראה רק מה שהיה בפניו, ולא היה יכול להבין שכל מה שנעשה היה חלק קטן מהשגחת הקב\"ה להביא אותו ואת בניו למצרים. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה <small>(פרשה ג' סי' מ')</small>, \"אף יעקב כן, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא מתרעם, ואומר <small>(ישעיה מ', כ\"ז)</small> 'למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה''\".",
+                "ונראה שחז\"ל במס' ברכות <small>(ס' ב')</small> מכוונים ללמדנו יסוד זה, דאיתא בגמ', \"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא <small>(ולן בשדה, רש\"י)</small>, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא, אמר כל דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה\". והנה כל מעשה פרטי שאירע לרבי עקיבא היה נראה כמעשה רע, אבל לבסוף הבין שכל מעשה פרטי היה חלק של ההשגחה להצילו מהשודדים, וכמו שפירש רש\"י <small>(שם)</small>, \"אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי\". ועל זה אמר רבי עקיבא שכל מה שעושה הקב\"ה הכל לטובה, אע\"פ שבכל מעשה פרטי אי אפשר לנו לראות את הטובה.",
+                "<b>ה) משל של החפץ חיים</b>",
+                "החפץ חיים <small>(בח\"ח עה\"ת פ' כי תשא)</small> הסביר זאת במשל נפלא, שאורח אחד בא לבית הכנסת וראה שהגבאי מחלק עליות לכהן וללוי מן הדרום, לשלישי מן המזרח, לרביעי מן המערב, לחמישי וששי מן הצפון. ויתמה עליו ויאמר, \"למה קראת אלה מן הדרום? הלא ישנם נכבדים מהם בצד מזרח! ולמה בירר לו את השלישי דוקא מן המזרח? והלא יכול היה לקרוא גם לשלישי מן המערב או מן הדרום?\" וכן תמה על כל העליות.",
+                "השיב פיקח אחד לאורח הזה, \"אדוני בא לשבת אחת, ורוצה לדעת סדר העליות בבית הכנסת! אילו היית פה כמה שבועות זה אחר זה, היית רואה את החלוקה של הגבאי שהיא בסדר נכון. בשבוע הראשון של החודש כיבד את הכהן ואת הלוי של צד מזרח, ועכשיו הוא מזמין אלו שבדרום. ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מן המזרח הוא בשביל שבשבת העברה כיבד בזה העלייה אחד הנכבדים שבצפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם האנשים שכבר נקראו ומזמין אחרים תחתיהם\".",
+                "כן הוא ממש בעניננו. האדם בא לעולם הזה לרגעים אחדים, כי כמה הם ימי שנותיו? והוא רוצה לדעת תירוץ על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר, אילו היה חי פה כמה מאות שנים ביחד היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר, והעשיר היה עני, ונבחנו אז בנסיון, זה בנסיון העושר וזה בנסיון העוני, ועתה נהפך גורלם. אבל עתה שימי האדם קצרים מאד ואינו רואה את העולם ועניניו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של הקב\"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהקב\"ה עושה הוא לטובה.",
+                "מכל זה יש ללמוד שהאדם צריך להרגיש שכל מה שנעשה לו הוא חלק של חשבון גדול, ואין לו להצטער על צרה פרטית שאירעה לו, שהרי יכול להיות שזה הוא חלק מהשגחת הקב\"ה לטובתו.",
+                "<b>ו) עשרה הרוגי מלכות ומכירת יוסף</b>",
+                "אלא שיש להעיר על זה ממה שגילו לנו רבותינו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף <small>(עי' רבינו בחיי פ' מקץ מ\"ד, י\"ז, מדרש אלה אזכרה)</small>, שלפי מה שביארנו אין כאן שום עבירה כלל, ולמה נשמר עון מכירת יוסף עד זמן הריגת עשרה הרוגי מלכות?",
+                "ונראה שאע\"פ שהשבטי י-ה חשבו שהם צודקים במכירת יוסף והעבירה נעשתה בשוגג, מכל מקום הקב\"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה <small>(כדאיתא בב\"ק נ' א')</small>, ולכן נחשב כעבירה שהיה להם להזהר יותר ולהבין שהמכירה לא היתה נכונה. ונראה שמטעם זה ציער יוסף את אחיו כשהגיעו למצרים, שקראם מרגלים ושם את שמעון בבית האסורים והאשימם בגזילת גביע שלו, שיוסף הצדיק הבין שמכירתו נחשבת לעבירה ולכן רצה שאחיו יצטערו כדי שיתכפרו על חטאם [אלא שלא היה מספיק וכמו שהבאנו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף, ובאמת יש להתעורר מזה על החומר של חטא]. אבל מכל מקום מאחר שהמכירה מצד עצמה היתה ביצוע השגחת הקב\"ה וסו\"ס העבירה נעשתה רק בשוגג, לכן עדיין נחשבת המכירה כזכות וכמו שביאר המדרש שזכות מכירת יוסף \"זכורה היא לעולם\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויגש</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ה – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה</strong></big>",
+                "<b>א) למה נתביישו אחי יוסף ומה כוונת המדרש שמכאן יש ללמוד ש\"אוי לנו מיום הדין\"</b>",
+                "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו <small>(ויגש מ\"ה, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"נבהלו מפניו, מפני הבושה\". וצריך ביאור, שבפשטות אחי יוסף נבהלו מפני שהופתעו שיוסף נעשה מושל במצרים, אבל מהיכי תיתי לומר שנתביישו?",
+                "והנה איתא בבראשית רבה <small>(ויגש פרשה צ\"ג סי' י')</small>, \"'ולא יכלו אחיו לענות אותו', אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו', יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה\". ומבואר במדרש שאמירת \"אני יוסף\" נחשבת לתוכחה, ואחי יוסף נבהלו מתוכחתו של יוסף. וצריך ביאור, שיוסף הצדיק לא אמר שום דברי תוכחה כלל, וא\"כ איך שייך ללמוד מכאן את חומר התוכחה של הקב\"ה? ועוד צריך ביאור, למה כתב המדרש שתי לשונות, \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", ומה החילוק ביניהם?",
+                "<b>ב) ביאור ענין יראת הרוממות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור הענין של יראת הרוממות. יש שני סוגי יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא שהאדם מונע את עצמו מלחטוא בשביל שאינו רוצה להתייסר ביסורי גיהנם [וכמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת]. יראת הרוממות היא יראת הכבוד מהקב\"ה, דהיינו שהאדם מכיר את הדר גאונו ותפארתו של הקב\"ה ומתבייש משפלותו וממילא אינו בא לידי חטא. [ויעוין בספר העיקרים <small>(מאמר ג' פרק ל\"ג)</small> שביאר בזה את דברי הפסוק <small>(תהלים ב' י\"א)</small>, \"עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה\", וכתב, \"שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה\".]",
+                "והנה איתא בברכות <small>(ל\"ג ב')</small>, \"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' <small>(עקב י' י\"ב)</small>, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו', אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול\".",
+                "ודברי הגמ' תמוהים הם, שאע\"פ שיראת שמים היא מילתא זוטרתא בשביל משה רבינו, מכל מקום איך שייך למשה רבינו לומר לכלל ישראל שיראת שמים היא דבר קטן כיון שבשבילם יראת שמים איננה מילתא זוטרתא כלל? והגר\"א <small>(בביאורו על שמואל א' ב', ו')</small> תירץ שמה שאמרה הגמ' \"לגבי משה\" אינו רוצה לומר משה רבינו בלבד, אלא רוצה לומר כל דור המדבר, שהרי כולם היו סמוכים למשה רבינו וכולם היו \"לגבי משה\" דהיינו אצל משה. והביאור בזה הוא שכל הדור ראו את גדולת משה רבינו והושפעו מגדלותו שעוררה בקרבם רגשי כבוד ומורא למשה רבינו, וממילא הגיעו למדרגת יראת הרוממות גם אצל הקב\"ה. נמצא שבשביל כל אותו הדור היתה יראת שמים מילתא זוטרתא, ולכן יכול משה רבינו לומר להם שיראת שמים היא דבר קטן. זה דומה למי שנמצא במחיצתו של החפץ חיים זצ\"ל או רבינו עקיבא איגר זצ\"ל שנקל הוא להגיע למדריגת יראת הרוממות שהרי גדלותם מעוררת בקרבו רגשי כבוד ומורא.",
+                "והנה בודאי כל אדם חושב שלאחר מאה ועשרים שנה כשיצטרך לתת דין וחשבון לפני הקב\"ה על כל מעשיו וישאלו אותו אם קבע עתים לתורה שישיב לבית דין של מעלה שהיה טרוד בעניניו ולכן לא היה יכול ללמוד תורה. אבל האמת הוא, שכשיעמוד האדם לפני הקב\"ה ויראה את גדלותו וכבודו והדרו וירגיש את שפלותו אז יתבייש בעצמו וכבר לא ירהיב עוז בנפשו לומר לפני מלך מלכי המלכים את טענותיו, שמעצמו יבין שאין שום תוקף לטענותיו. נמצא שהקב\"ה אינו צריך להוכיח את האדם בפירוש, שיראת רוממותו של הקב\"ה כבר \"יוכיח\" אותו על מעשיו.",
+                "<b>ג) אני יוסף</b>",
+                "והנה כזה אירע גם לאחי יוסף. במשך הרבה שנים חשבו אחי יוסף שכל מה שעשו ליוסף היה הכל כדת וכדין. כשיוסף אמר להם \"אני יוסף\" נדהמו, שהרי ברגע אחד נתברר להם שיותר מעשרים שנה חיו בטעות. מיד נתביישו בעצמם ולא הרהיבו עוז בנפשם לפתוח את פיהם, ומחמת התדהמה לא היו יכולים אפילו להשתדל לפייס את יוסף ולומר לו שהם מתחרטים על המכירה. והנה בזה יובן לנו מה שפירש רש\"י שלא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו \"מפני הבושה\".",
+                "ולפ\"ז מבוארים גם את דברי המדרש שדברי יוסף נחשבים כתוכחה ושמכאן יש ללמוד שיש לנו לירא מהתוכחה של יום הדין, שהנה עיקר התוכחה היא להראות את האדם איך שהוא טועה בדרכיו, וממילא אמירת \"אני יוסף\" נחשבת כתוכחה, שהרי בשתי מילים אלו הוכיח להם שכל מעשיהם היו בטעות. ועל זה ביאר המדרש שכמו כן כשאדם עומד לפני כסא הכבוד ויראה את כבודו וגדלו של הקב\"ה יבין מעצמו שאין שום תוקף לכל \"התירוצים\" שיש לו על דרכיו, ומיד יתבייש בעצמו ולא יוכל לפתוח את פיו.",
+                "וכן מובן לפי זה לשון המדרש שכתב \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", שהנה החילוק בין דין ותוכחה הוא ש\"דין\" היינו העונש על עצם העבירה, ו\"תוכחה\" היינו שהקב\"ה מוכיח להאדם את התוצאות של החטא, והוא הדין באחי יוסף, שיש שני חלקים לטעותם, האחד שיוסף לא היה חייב מיתה ולכן אם היו הורגים אותו היה נחשב לרציחה, והשני הוא שאם היו הורגים את יוסף לא היה יכול יוסף להגיע למצרים ולא היה יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב ויש אפשרות שהיו מתים ברעב ח\"ו. ויש להתעורר מזה שאם האדם חוטא יענש גם על תוצאות החטא, ולכן אם בני אדם או בני משפחתו למדים ממנו לחטוא גם על זה יענש.",
+                "<b>ד) ביאור חרדת יצחק</b>",
+                "ולפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי המדרש, דהנה כתוב בפרשת תולדות <small>(כ\"ז, ל'-ל\"ג)</small>, \"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו, ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך, ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכורך עשו, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה\". ומבואר שבשעה שהבין יצחק שמי שקיבל את הברכות לא היה עשו אלא יעקב מיד הרגיש חרדה גדולה, ואיתא בבראשית רבה <small>(תולדות פרשה ס\"ז סי' ב')</small>, \"'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד', א\"ר חמא ברבי חנינא, מאד מחרדה שחרד על גבי המזבח\", ומבואר שחרדה זו היתה גדולה מהחרדה שהרגיש בשעת העקידה. וקשה, למה חרד כל כך בשעה זו?",
+                "ונראה, שהחרדה בשעת העקידה היתה חרדה ממיתה, אבל החרדה כאן היא הפחד שמא לא התנהג כראוי, ואין לך חרדה גדולה יותר מההבנה שלא הכריע כראוי. יצחק אבינו היה חושב במשך עשרות שנים שעשו הרשע הוא הבן שראוי לקבל את הברכות, והתנהגותו עם בניו היתה מבוססת על הנחה זו. עכשיו הבין שבאמת יעקב אבינו ראוי לקבל את הברכות [וכמו שאמר יצחק אבינו \"גם ברוך יהיה\"], וכל השנים הללו שהיה מקרב את עשו והיה מראה לו חיבה יתירה היה הכל מחמת הבנה זו. לכן, חרדה זו היתה גדולה מחרדת העקידה, שאע\"פ שבשעת העקידה היה חרד ממיתה, מכל מקום אפילו חרדת מיתה אינה דומה לחרדה שהאדם מרגיש בשעה שמבין ששגה במעשיו.",
+                "<b>ה) ביאור חרדת רבן יוחנן בן זכאי</b>",
+                "איתא בברכות <small>(כ\"ח ב')</small>, \"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו וכו' מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?\".",
+                "והנה דברי הגמ' צריכים ביאור, והלא רבן יוחנן בן זכאי בודאי היה צדיק, ואיך הסתפק בזה עד שאמר שאינו יודע אם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהנם?",
+                "עוד יש לתמוה מהא דאיתא בסוכה <small>(כ\"ח א')</small>, \"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא\". הרי מבואר שגדלותו בתורה היתה מדהימה, ולכאורה אין מקום לאיש כזה להסתפק אם הולך לגן עדן או לגיהנם!",
+                "ונראה, שזה בעצמו היה הסיבה להפחד והחרדה, שהרי בודאי רבן יוחנן בן זכאי ידע בעצמו את כחות נפשו, ולכן הוא ידע שאע\"פ שהשיג הרבה מדרגות בחייו, מכל מקום כפי כחות נפשו חשש שמא היה יכול להשיג יותר, ומטעם זה הסתפק אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנם, שאע\"פ שלעינינו גדלותו היא למעלה מהשגתינו, מכל מקום הוא בעצמו לא ידע אם מן השמים ידונו אותו לזכות או לחובה, שיש מקום לירא שיאמרו שכפי כחות נפשו לא השיג מה שהיה יכול להשיג.",
+                "<b>ו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת</b>",
+                "ואולי יש סיבה נוספת לחרדת ריב\"ז, שהרי מבואר במס' גיטין <small>(דף נ\"ו ב')</small> שאספסיינוס קיסר אמר לריב\"ז שיכול לבקש ממנו איזה בקשות, וריב\"ז ביקש ממנו שיתן לו יבנה וחכמיה, ומשפחת הנשיא רבן גמליאל, ורופא שירפא את רבי צדוק. והגמ' אמרה שטעה בזה שהיה לו לבקש ממנו שיעזוב את ירושלים ולא יחריב אותה. והגמ' ביארה שהסיבה שריב\"ז לא שאל ממנו בקשה זו משום שחשב שזו בקשה גדולה יותר מדאי ואז לא יקבל ממנו כלום, ע\"ש בסוגיא. ועכ\"פ מבואר שיש אפשרות שריב\"ז היה יכול להציל את ירושלים ובית המקדש ולא עשה כן. ואולי שמטעם זה הסתפק אם ילך לגן עדן או לגיהנם, שאפשר שהיה יכול לעזור את כלל ישראל ולא עשה כן.",
+                "ויש ללמוד מזה את החומר של הדין בשמים, ויש לנו להתחזק מזה להשיג כל מה שאנו יכולים להשיג כפי כחות נפשנו ולעזור את כלל ישראל ככל מה שאפשר. ואיתא בירושלמי במס' סוטה <small>(פ\"ז ה\"ד)</small> על הפסוק \"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת\", \"למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור\", הרי שאפילו מי שלמד ולימד את התורה וקיים את כל המצוות, מכל מקום אם היה יכול לעשות יותר בשביל חיזוק התורה ולא עשה כן, הרי הוא בכלל ארור, והדברים נוראים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ו – בכל נפשך</strong></big>",
+                "<b>א) למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע</b>",
+                "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד <small>(ויגש מ\"ו, כ\"ט)</small>. פירש רש\"י, \"אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע\". וצריך ביאור, למה לא נשק יעקב את יוסף, ולמה היה קורא קריאת שמע?",
+                "<b>ב) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור בהא דאיתא בברכות <small>(ס\"א ב')</small>, שהנה כתוב בפרשת קריאת שמע <small>(ואתחנן ו', ה')</small>, \"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך\", וביארה הגמ', \"רבי אליעזר אומר, אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'\".",
+                "ונראה שהביאור בזה הוא שמצות \"ואהבת את ה' אלקיך\" מחייבת שהאדם יבטל כל מה שהוא אוהב לאהבת ה', ולכן אם האדם אוהב את גופו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת גופו לאהבת הקב\"ה, ואם הוא אוהב את ממונו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת ממונו לאהבת הקב\"ה.",
+                "לפי זה, עיקר זמן קיום מצות \"ואהבת\" הוא בזמן שהאדם מרגיש אהבת גופו או ממונו, שבאותו זמן צריך לקבל עליו מלכות שמים ולבטל אהבת עצמו מחמת אהבת הקב\"ה.",
+                "ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בברכות <small>(שם)</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שעדיין לא קיים מצות ואהבת, שהרי במצות ואהבת נאמרה \"בכל נפשך\", וממילא לא שייך לקיים מצות ואהבת אא\"כ האדם נמצא במצב שאהבת נפשו גדולה כל כך עד שהיא יכולה להיות סתירה לאהבת הקב\"ה, שבאותה שעה צריך לבטל אהבת נפשו מפני אהבת הקב\"ה. לכן, באותה שעה שהיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל [מפני שהיה מלמד תורת ה' ברבים נגד גזירת הרומיים], אז יכול הוא לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומבטל את כל האהבות לאהבת הקב\"ה.",
+                "לפ\"ז מובן היטב למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע בפעם הראשונה שראה את בנו לאחר כ\"ב שנה, שהרי אי אפשר לשער את האהבה לבנו שהרגיש בשעה זו, ולכן מצות ואהבת מחייבת שבשעה זו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ולבטל אהבת בנו לאהבת הקב\"ה, ושפיר אמרו רבותינו שיעקב אבינו היה קורא קריאת שמע."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויחי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ז – יסורין</strong></big>",
+                "<b>א) הטעם שדוד המלך צוה את שלמה בנו להמית יואב ושמעי בן גירא</b>",
+                "כתוב בהפטרת פרשת ויחי, \"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלום ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול וגו', והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב, ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול\" <small>(מלכים א' פרק ב' פסוקים א'-ב', ה'-ו', ח'-ט')</small>.",
+                "והנה על מה שאמר דוד \"ולא תורד שיבתו בשלום שאול\", פירש רש\"י <small>(שם)</small>, \"אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגהינם\". ומבואר מזה שלא היה כאן נקמה בעלמא, אלא שדוד המלך רצה להצילם מעונשי גיהנם, ולכן צוה את שלמה בנו להמיתם כדי שיקבלו את עונשם בעולם הזה.",
+                "<b>ב) מוטב לקבל יסורים בעולם הזה מלהענש בגיהנם</b>",
+                "והביאור בזה הוא כמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וממילא טובה גדולה היא לאדם לקבל את עונשו בעולם הזה ולהתכפר וינצל בזה מדינה של גיהנם.",
+                "וכן אמרו חז\"ל להדיא במס' עבודה זרה <small>(ד' א')</small>, \"והיינו דאמר ר' אבא, מאי דכתיב 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים' <small>(הושע ז', י\"ג)</small>, אני אמרתי אפדם בממונם בעוה\"ז כדי שיזכו לעולם הבא והמה דברו עלי כזבים, והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב 'ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע' <small>(הושע ז', ט\"ו)</small>, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעוה\"ב ואלי יחשבו רע\". עוד איתא שם, \"אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת\". ופירש רש\"י, \"כן ישראל נפרע מהן הקדוש ברוך הוא את כל עונותיהן בעוה\"ז כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה\"ב\".",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא במס' סנהדרין <small>(ק\"א א')</small>, \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם <small>(על עצמו היה אומר, שכעס עליו המקום והכביד חוליו, רש\"י)</small>, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק, אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש <small>(כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו, רש\"י)</small>, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו <small>(כל שכרו, רש\"י)</small>, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח <small>(שכרו משתמר להבא, לכך אני שמח, רש\"י)</small>, אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, אמר לו לימדתנו רבינו 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' <small>(קהלת ז', כ')</small>\". ולמדנו מגמ' זו שאפילו אצל צדיק כמו רבי אליעזר מוטב לו לקבל עונשים על החטאים הדקים שעשה בחייו כדי שלא יצטרך להענש בעולם הבא.",
+                "<b>ג) הקב\"ה מייסר מתוך אהבה</b>",
+                "ונראה שבזה מבוארים דברי הגמ' בברכות <small>(ה' א')</small>, \"כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין\", שהרי לפי מה שנתבאר עונשים בעולם הזה הם חסד להאדם כדי שלא יצטרך להענש בעונשי גיהנם, ולכן מובן הוא שרק מי שהקב\"ה חפץ בו זוכה שייסוריו יהיו בעולם הזה, אבל מי שאין הקב\"ה חפץ בו לא יזכה לזה.",
+                "ויעוין שם בברכות דאיתא התם, \"נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, נאמר ברית במלח דכתיב 'ולא תשבית מלח ברית' <small>(ויקרא ב', י\"ג)</small>, ונאמר ברית ביסורין דכתיב 'אלה דברי הברית' <small>(כי תבוא כ\"ח, ס\"ט)</small>, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם\". וגם מזה מבואר שתכלית היסורין הוא למרק את האדם מהלכלוך של חטאיו, ושזה הוא חסד שהקב\"ה עושה עם בני ישראל שהם בני בריתו.",
+                "<b>ד) כל האומר הקב\"ה וותרן יוותרו חייו</b>",
+                "ובזה נראה לבאר הא דאיתא במס' בבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו <small>(יופקרו חייו וגופו, רש\"י)</small>\", שמפשטות של הגמ' נראה שדבר רע הוא מאד לומר שהקב\"ה מוותר על החטאים של האדם. ויש להקשות, שאפילו אם נאמר שאינו נכון לומר כן, אבל למה הוא חמור כל כך עד שהעונש לזה הוא שיופקרו חייו.",
+                "ונראה לומר בזה, שהגמ' מדברת במי שאומר שהקב\"ה מוותר על חטאי האדם בעולם הזה, וממילא עוונו שמור לעולם הבא. ובודאי דבר רע הוא לומר כן, שאז בני אדם חושבים שיצטרכו להענש בעונשים חמורים של גיהנם ואין להם שום מנוס מזה. ולכן הוצרכו חז\"ל לומר בתקיפות שאינו כן, אלא שאין הקב\"ה מוותר בעולם הזה, והוא מעניש את האדם בעולם הזה באופן שינצל על ידי זה מעונשי גיהנם בעולם הבא.",
+                "מכל זה אנו למדים שחסד גדול עושה לנו הקב\"ה ע\"י יסורין שהוא מביא על האדם, ויסורין אינם עונשים, אלא הוא אחד מדרכי הקב\"ה שעושה כדי להקל את העונש שהאדם חייב.",
+                "<b>ה) ביאור בהתנהגות שלמה המלך בשמעי בן גירא</b>",
+                "והנה לעיל הבאנו איך שדוד המלך צוה את שלמה המלך להרוג את שמעי בן גירא. ויש להעיר על הדרך ששלמה המלך קיים צוואה זו, שהנה כתוב \"וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה, והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידוע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך\" <small>(מלכים א' ב', ל\"ו-ל\"ז)</small>, ואח\"כ כתוב איך ששמעי בן גירא לא ציית לדברי שלמה המלך ושלמה המלך הרגו. וקשה, למה הוצרך שלמה המלך לבוא עליו בעקיפים ולמה לא הרגו מיד לקיים את דברי דוד אביו?",
+                "ונראה לומר בזה ששלמה המלך היו לו שתי מצוות שהיו מנוגדות זו לזו, שמחד גיסא היה מחוייב לקיים מצות דוד אביו, אבל מאידך גיסא לא היה יכול להורגו כיון ששמעי בן גירא היה רבו וכמבואר בברכות <small>(דף ח' א')</small>, ולכן הדרך שקיים מצות דוד אביו היה על ידי שציוה את שמעי שלא לעזוב ירושלים, ואז כשלא יקיים את מצותו יהיה בגדר מורד במלכות ואז יכול להורגו. ולפעמים במצבים מיוחדים יכול האדם לעשות חשבונות כמו אלו, אבל צריך שיהיה על פי דעת תורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר כ\"ח – יעקב אבינו לא מת</strong></big>",
+                "<b>א) רק יעקב אבינו לא מת אבל ישראל מת</b>",
+                "כתוב, \"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו'\" <small>(ויחי מ\"ז, כ\"ח-כ\"ט)</small>. ויש להעיר על שינוי שמו של יעקב אבינו, שבתחילה נקרא \"יעקב\" ולבסוף נקרא \"ישראל\". [ועי' באוה\"ח הק' מה שכתב בזה.]",
+                "ובאלשיך הק' ביאר בזה על פי דברי הגמ' בתענית <small>(ה' ב')</small>, \"הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' <small>(ירמיה ל', י')</small>, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\". וביאר האלשיך שכוונת הגמ' היא שיש שתי בחינות ליעקב אבינו, שיש בחינה נמוכה הנקראת \"יעקב\" [מלשון \"וידו אוחזת בעקב עשו\" <small>(תולדות כ\"ה, כ\"ו)</small>] ויש בחינה גבוהה הנקראת \"ישראל\" [מלשון \"כי שרית עם אלקים\" <small>(וישלח ל\"ב, כ\"ט)</small>], וכוונת הגמ' היא שבחינת \"ישראל\" באמת הסתלק, אבל בחינת \"יעקב\" לא הסתלק, ולכן שפיר אמרה הגמ' ש\"יעקב אבינו לא מת\", וע\"ש שהאריך הרבה בביאור דבר זה. ובזה מבואר ג\"כ שינוי לשון הפסוק, שכיון שרק בחינת \"ישראל\" הסתלק, לכן כשהפסוק מדבר אודות מיתת יעקב אבינו נקרא \"ישראל\".",
+                "<b>ב) מה הוא בחיים אף זרעו בחיים</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' בתענית כעין דברי האלשיך אבל באופן אחר קצת, שהרי מקור דברי הגמ' הוא מהדרשה \"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\", ונראה שהעומק בזה הוא שידוע שמי שבניו הולכים בדרכיו ועוסקים בתורה ובמצוות נחשב כאילו האב עדיין בחיים, ולכן הגמ' אמרה שכיון שזרעו בחיים [דהיינו ששומרים את התורה ועוסקים בה] ממילא נחשב כאילו הוא ג\"כ בחיים, שהרי הם הולכים באותו דרך שסלל להם, וממילא שפיר יש לומר ש\"יעקב אבינו לא מת\".",
+                "אבל כל זה שייך רק בבחינת \"יעקב\", שהרי יש לנו שייכות לבחינת יעקב אבינו שהוא הבחינה הנמוכה שאפשר לנו להשתייך לה בזמן הזה, אבל בחינת \"ישראל\" היא מדריגה שאין לנו שום אפשרות להשתייך לה כלל במצבנו היום, ולכן \"ישראל אבינו מת\" שהרי אין לזרעו היום שום שייכות לאותה מדריגה, אבל \"יעקב אבינו לא מת\", שהרי יש לנו שייכות לאותה מדריגה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שמות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר כ\"ט – שלח נא ביד תשלח – זהירות בכבוד חבירו</strong></big>",
+                "<b>א) משה רבינו מיאן להיות הגואל בשביל כבודו של אהרן אחיו</b>",
+                "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח <small>(שמות ד', י\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"ביד תשלח, ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן\".",
+                "והנה דברי רש\"י מבוארים היטב בילקוט שמעוני <small>(פ' שמות רמז קע\"ב)</small>, \"'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא ילך, לא עשה אלא כמכבד אהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה וכו', אמר כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר, לכך לא בקש משה לילך וכו'\". ומבואר מהמדרש שמשה רבינו לא רצה להיות שלוחו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים מפני שחשש פן יפגע בכבודו של אהרן שהיה נביאם של ישראל עד הנה.",
+                "וקשה טובא, שאם הקב\"ה צוהו להוציאם ממצרים א\"כ בודאי הוא ראוי לתפקיד זה יותר מאהרן, וא\"כ איך שייך שמשה מיאן להיות מושיעם של ישראל?",
+                "וביאר הסבא מסלבודקא שמכאן מבואר החומר של פגיעה בכבוד חבירו, שאע\"פ שקבלת התפקיד של \"מושיעם של ישראל\" היא לטובת כלל ישראל והקב\"ה בעצמו ביקש ממנו שיקבל עליו תפקיד זה, מכל מקום אינו כדאי לעשות כן אם על ידי זה יפגע בכבודו של חבירו. והרבה פעמים שמעתי מהסבא מסלבודקא שהיה מדגיש החומר של פגיעה בכבוד חבירו.",
+                "<b>ב) מאה קולות בר\"ה מקבילות למאה בכיות של אם סיסרא</b>",
+                "כתב הערוך <small>(בערך ערב, ומובא בתוס' ר\"ה ל\"ג ב' ד\"ה שיעור)</small>, \"והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו י' אינון כשגומרים כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי י', תשר\"ת תש\"ת תר\"ת, ואלו הן ק'\".",
+                "ומבואר מהערוך שמה שנוהגים לתקוע מאה קולות בראש השנה הוא כנגד המאה קולות של בכייה של אמו של סיסרא שבכתה כשבנה לא חזר ממלחמתו נגד בני ישראל [וכמו שכתוב \"ותיבב אם סיסרא\" <small>(שופטים ה', כ\"ח)</small>]. וקשה טובא, מה השייכות בין הבכיות של אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה?",
+                "ונראה לומר בזה, שבני ישראל צריכים כפרה מאחר שגרמו צער לאמו של סיסרא כיון שבנה נהרג מחמתם, ולכן המאה קולות בראש השנה [שהם בקול של בכי כמבואר בראש השנה <small>(ל\"ג ב')</small>] <small></small>מתקנים מה שפגמו בעולמות העליונים ע\"י שגרמו לאם סיסרא לבכות כשבנה לא חזר ממלחמה.",
+                "ומכאן יש ללמוד עד היכן הדברים מגיעים, שאע\"פ שאם סיסרא היתה נכרית, וכלל ישראל לחמו נגד סיסרא כדי להגן על עצמם, מכל מקום יש טענה על כלל ישראל במה שגרמו לה צער, וממילא צריכים לתקן דבר זה ע\"י קול השופר בראש השנה.",
+                "<b>ג) זהירות בכל מילה ומילה</b>",
+                "יש ללמוד את גודל הענין של זהירות בכבוד חבירו גם מדברי הילקוט שמעוני, שהנה כתוב בספר שמואל <small>(שמואל א' ט', ה')</small>, \"המה באו בארץ צוף ושאול אמר לנערו אשר עמו לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו\". וכוונת הפסוק היא ששאול ועבדו היו מחפשים את האתונות של אביו שנאבדו, ושאול אמר לנערו שהגיע זמן לשוב לבית אביו כדי שלא ידאג אביו אודותיהם. עוד כתוב שם <small>(בפרק י' פסוק ב')</small> ששמואל אמר לשאול, \"והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני\".",
+                "ואיתא בילקוט שמעוני <small>(שמואל א' רמז ק\"ח)</small>, \"מפני מה זכה שאול למלכות מפני הענוה דכתיב 'ודאג לנו' שקל עבדו כיוצא בו, אבל שמואל לא אמר כן אלא 'והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני'\". וכוונת המדרש היא ששאול מתוך ענוותנותו היתירה דקדק מאד להזהר בכבוד עבדו ואמר שאביו דואג לשניהם, ולא רק שאביו דואג בשביל בנו, אבל שמואל לא דקדק בזה והוא אמר שאביו דואג רק בשביל בנו. בזכות זה זכה שאול למלכות.",
+                "והנה כל זה היה רק בזכות מילה אחת, ששאול אמר \"לנו\" ולא אמר \"לי\", ומכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר בכבוד הבריות שלא לומר אפילו מילה אחת של זלזול לחבירו.",
+                "<b>ד) נבוכדנצר קיבל שכר על זהירותו בכבודו של הקב\"ה</b>",
+                "יש ללמוד את החשיבות של כל מילה ומילה גם מהמעשה שמסופר במס' סנהדרין <small>(צ\"ו א')</small> אודות נבוכדנצר, \"הני ארבע פסיעות מאי היא, דכתיב <small>(ישעיה ל\"ט, א')</small> 'בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו וישמע כי חלה ויחזק', משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה, אין, 'לדרוש המופת אשר היה בארץ' <small>(דברי הימים ב' ל\"ב, ל\"א)</small>, דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה, דכתיב <small>(ישעיה ל\"ח, ח')</small> 'הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה', אמר להו מאי האי <small>(מרודך אמר להם מה זה)</small>, אמרו ליה חזקיהו חלש ואיתפח, אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא, כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלקא רבא, נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו, אמרו ליה הכי כתבינן, אמר להו קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף?! אמר אלא הכי כתובו שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה, אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, רהט בתריה <small>(נבוכדנצר רץ אחר השליח שהיה נושא את האגרת)</small>, <small></small>כדרהיט ארבע פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\".",
+                "רואים אנו מדברי הגמ', שנבוכדנצר הקפיד לכבד את הקב\"ה באגרת שנשלחה לחזקיה המלך, וגם רץ אחר השליח כדי לתקן את האגרת, ובגלל זה זכה להרבה שכר בעולם הזה. והנה קפידת נבוכדנצר היתה רק ששמו של הקב\"ה יכתב בראש ולא בסוף, ודבר זה הוא רק זהירות בכבודו של הקב\"ה. ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להזהר בכל מילה ומילה שלא יהיה בדבריו שום זלזול ופגיעה בכבודם של אחרים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל' – דקדוק במעשים</strong></big>",
+                "<b>א) משה רבינו התעצל במילת בנו</b>",
+                "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות <small>(שמות ד', כ\"ד-כ\"ו)</small>. ופירש רש\"י, \"ויבקש המיתו המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה; תניא אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני <small>(בפסוק י\"ט)</small> 'לך שוב מצרים', ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה, במסכת נדרים <small>(דף ל\"א ב')</small>\".",
+                "וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ותימה שהרי למחרתו צריך לצאת ויסתכן הולד, ויש לומר שאותו ולד היה במקום שלן לאחר שפגע בו אהרן ואמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם וכו', וחזרה משם צפורה ובניה, וא\"כ כיון שהיה בדעתם לחזור היה יכול למולו קודם שיתעסק במלון ותהיה צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער ממילתו ולכך נענש\".",
+                "והנה מדברי הדעת זקנים יוצא שלא מדובר כאן בעצלות כפשוטו, אלא בעיקרו יש כאן טעות, שהרי בעצם היו נוסעים בדרך, ובמצב כזה לא שייך למול את בנו שיסתכן הולד בדרך, אלא שמשה רבינו לא הכיר שצפורה יכולה להשאר שם במלון עד שיתרפא הילד, וחז\"ל גילו לנו שיש כאן משהו של עצלות שגרמה למשה רבינו לטעות. ונמצא שאע\"פ שמשה רבינו היה נוסע בדרך לקיים את שליחותו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, מכל מקום כשטעה קצת מיד נתחייב במיתה.",
+                "מכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר במעשינו שלא יהיה בהם שום חסרון או טעות כלל, שאף אם אנו עוסקים במעשים טובים, ולא בעבירות ח\"ו, עדיין יש לדאוג שמא יש טעות בפרט אחד.",
+                "<b>ב) חטאו של ראובן</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד גם מהא דאיתא בבראשית רבה <small>(וישב פר' פ\"ד סי' י\"ט)</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא <small>(לראובן)</small> מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר <small>(הושע י\"ד, ב')</small> 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". ודברי המדרש תמוהים הם, שהרי מצינו באדם הראשון שחטא ועשה תשובה, וכן מצינו בקין, וא\"כ איך שייך לומר שראובן הוא הראשון שחטא ועשה תשובה?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(נ\"ה ב')</small>, \"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\", וכוונת הגמ' היא שראובן לא חשב לעשות עבירה, אלא שהוא חשב שיש כאן מצות כיבוד אם למחות על כבודו של אמו, אלא שכל זה היה טעות בידו, ובאמת לא היה לו לעשות כן, ונמצא שאע\"פ שראובן לא ידע אז שהיה בזה חטא, אעפ\"כ בעיני הקב\"ה נחשב לחטא מאחר שאם היה מתבונן קודם לכן לא היה בא לידי טעות.",
+                "ולפי זה יש לבאר את המדרש, שהרי ראובן היה הראשון שחטא באופן שלא היה יודע שהיה חוטא, ואעפ\"כ שב בתשובה. וא\"כ כוונת המדרש היא שראובן היה הראשון שחטא ועשה תשובה אף על חטא שהיה רק טעות בחשבון ולא חטא ממש, ובזה פָּתַח פֶּתַח חדש לדופקי בתשובה.",
+                "גם מכאן יש ללמוד כמה יש לנו לדקדק במעשינו, שאפילו אם האדם חושב לעשות מצוה עדיין יש אפשרות שהוא טועה בחשבון ובאמת מה שהוא עושה נחשב לעבירה.",
+                "<b>ג) יפשפש במעשיו</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ה' א')</small>, \"אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו\". ומשמע שכוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים עצמם לראות אם יש בהם צד רע או לא. ולפ\"ז אין כוונת הגמ' לעבירות גלויות, שהרי בזה אין צריך פשפוש כלל, שהאדם יודע שהן עבירות, אלא כוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים טובים שעושה לראות שמא יש חסרון במעשיו, ואע\"פ שהוא חושב לעשות מצוה, מכל מקום שמא יש קצת עבירה מעורבת בתוך מעשיו.",
+                "עוד איתא שם, \"פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה\". ונראה שכוונת הגמ' היא, שלפעמים עשיית מצוות ומעשים טובים דוחים מצות תלמוד תורה, ולכן צריך לפשפש במעשיו לראות שמא ביטל מן התורה מפני שחשב שצריך לקיים איזה מצוה או מעשה טוב, ובאמת לא היה לו לעשות כן.",
+                "מכל זה יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים לדקדק במעשינו שיהיו טובים בשלימות, ולא יהיה בהם שום חסרון.",
+                "<b>ד) דקדוק בהלכה ואפילו בשעת התרגשות</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ס\"א א')</small>, \"דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו וכו', אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה <small>(לא שימש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו, רש\"י)</small>, דכתיב 'וילך מנוח אחרי אשתו' <small>(שופטים י\"ג, י\"א)</small> וכו', אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא, שנאמר 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' <small>(חיי שרה כ\"ד, ס\"א)</small>, ולא לפני האיש\".",
+                "הסבא מסלבודקא זצ\"ל העיר שיש ללמוד מכאן שתלמיד חכם לא ישכח מלנהוג כראוי ואפילו בשעת התרגשות גדולה, שהרי מאורע זו היה זמן של התרגשות גדולה בשביל מנוח, שהרי ידע שהאיש שדיבר אל אשתו היה שלוח מהקב\"ה והיה הולך אחרי אשתו לְהֵרָאוֹת אל איש האלקים [שאח\"כ התברר להם שבאמת היה מלאך], ולכאורה נקל הוא בזמן כזה לשכוח את עצמו וללכת אחרי אשתו אף אם הוא יודע שאין לעשות כן. אבל מהגמ' מבואר להיפך, שאם היה תלמיד חכם לא היה שייך שישכח את לימודו אפילו בשעת התרגשות ובודאי לא היה הולך אחרי אשתו, ועל כן הוכרחה הגמ' לומר שהיה עם הארץ.",
+                "ועוד יש להוכיח מהגמ' שאם היה תלמיד חכם בודאי היה מדייק מהפסוק שנכתב אצל רבקה שהלכה אחרי האיש ולא לפני האיש, אע\"פ שהוא רק דיוק ולא נכתב בפירוש שהאדם לא ילך אחרי האשה, והרבה יש לנו להתעורר מזה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"א – מדת החסד ומדת הדין</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור הצל\"ח בדברי הגמ' בפסחים</b>",
+                "איתא בפסחים <small>(נ' א')</small>, \"'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' <small>(זכריה י\"ד, ט')</small>, אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב\".",
+                "ובפשטות כוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא לא יהיה שום רע בעולם, וממילא רק יהיו בשורות טובות, ולכן נברך רק ברכת הטוב והמטיב ולא דיין האמת. וקשה, שמהגמ' משמע קצת שיש הבדל בברכה עצמה בין עולם הזה ועולם הבא, ואם כוונת הגמ' היא רק שלעוה\"ב לא יהיה שום רע א\"כ אין זה חילוק בברכה עצמה, אלא שלעתיד לבוא אין שום אפשרות לברך ברכת דיין האמת.",
+                "והצל\"ח <small>(שם)</small> תירץ שההבדל בין ברכת דיין האמת וברכת הטוב והמטיב היא, שבברכת הטוב והמטיב אנו מכירים את מדת החסד של הקב\"ה, ובברכת דיין האמת אנו מכירים את מדת הדין של הקב\"ה. אבל זהו רק משום שאין אנו מכירים את הטובה שיש בדינו של הקב\"ה, ולכן לא שייך לנו לברך הטוב והמטיב על בשורות רעות, אבל אם היינו מכירים שכל מה שנראה לנו רע הוא באמת לטובה אז גם על הרע נוכל לברך הטוב והמטיב, שבאמת גם הרע היא ממדת החסד. ולכן הצל\"ח פירש שכוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא נבין למפרע איך שכל מה שאירע לנו שהיינו חושבים שהיה רע באמת היה הכל לטובה, ולכן לעתיד לבוא נברך הטוב והמטיב גם על הדברים הרעים שאירע לנו בעבר, מאחר שאז נבין איך שהכל היה לטובה מכח מדת החסד של הקב\"ה.",
+                "<b>ב) ביאור הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה</b>",
+                "ונראה שבדברי הצל\"ח יש לבאר את הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה רבינו בסוף פרשת שמות ובתחילת פרשת וארא.",
+                "וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך; ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו; וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה' וגו' <small>(שמות ה', כ\"ב – וארא ו', ב')</small>.",
+                "והנה מהמשך הפסוקים משמע שמה שאמר הקב\"ה בתחילת פרשת וארא \"אני ה'\" היא תשובה למה שאמר משה בסוף פרשת שמות \"למה הרעותה לעם הזה\". וצריך ביאור, איך זה תשובה לטענת משה רבינו? ועוד צריך ביאור, למה כתבה התורה ש\"אלקים\" אמר \"אני ה'\", שלכאורה היה ראוי לומר ש\"ה'\" אמר \"אני ה'\", או ש\"אלקים\" אמר \"אני אלקים\".",
+                "והנה הרבה ביאורים נאמרו בפסוק זה, אך בדברי הצל\"ח יש לבאר באופן נוסף, שידוע ששם \"אלקים\" הוא מדת הדין, ושם הוי\"ה הוא מדת החסד, ולכן יש לומר שהקב\"ה אמר למשה שאתה מתרעם עלי על מה ש\"הרעותי\" לעם הזה, מפני שכל זה נראה לך כדבר רע, אבל באמת הכל הוא לטובה אלא שהטובה אינה ניכרת בעולם הזה, ולכן \"אלקים\" – דהיינו מדת הדין – אמר למשה רבינו ש\"אני ה'\", דהיינו שבאמת הכל הוא לטובה מכח מדת החסד שמקורו בשם הוי\"ה, אלא שנראה לך כאילו היא מדת הדין.",
+                "<b>ג) רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(ויצא פ' ע\"ב אות ג')</small>, \"אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת דין, בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים שנאמר <small>(כי תשא ל\"ד, ו')</small> 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד', וכתיב <small>(בראשית ו', ה'-ז')</small>, 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו', וינחם ה' וכו', ויאמר ה' אמחה וכו''\". מדברי המדרש מבואר, שאע\"פ ששם הוי\"ה הוא מדת הרחמים, מכל מקום הקב\"ה משמש עם מדה זו להעניש את הרשעים, ומטעם זה אמרו חז\"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין.",
+                "הכלי יקר מפרש בזה את דברי הפסוק בפרשת וירא <small>(י\"ט, י\"ד)</small>, \"ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו\". וכתב הכלי יקר, \"לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר, הזכיר שם של רחמים, על כן היה כמצחק בעיניהם, כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל האמת כן הוא, כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין\". וכוונתו היא, שמהפסוק משמע שחתניו לא האמינו כי המלאכים ישחיתו את העיר, אלא שקשה לפרש כן, שהרי כבר ראו שהכו את בני העיר בסנורים, וא\"כ למה לא האמינו שיש כח בידם להשחית את העיר? ועל כן פירש הכלי יקר, שצחקו על זה שלוט אמר להם שישחיתו את העיר בכח השם של מדת הרחמים, שבעיניהם לא שייך דבר כזה, שאיך שייך שמדת הרחמים תשחית את העיר. אבל באמת טעו בזה, שהקב\"ה משמש עם מדת הרחמים להעניש את הרשעים, וכמו שמבואר במדרש הנ\"ל.",
+                "אלא שעדיין צריך ביאור, איך שייך שהעונשים יבואו מכח מדת הרחמים, והלא המציאות של עונש היא דין, וזהו ההיפך של מדת הרחמים?!",
+                "ונראה שבמקום שהדין בא מכח מדת הרחמים, הביאור הוא שאם אחד רוצה לעכב את מדת הרחמים מלעשות את החסד ואת הרחמים, אז מדת הרחמים מעניש אותו כדי שיוכל להמשיך במדת הרחמים. והנה העבירות של הרשעים מונעים את הרחמים מן העולם, ולכן מדת הרחמים צריכה להעניש את הרשע כדי שהרשע לא יעכב את החסד ואת הרחמים מן העולם.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאב שרוצה להיטיב לבנו, ומגודל אהבתו אליו נתן לו תפוח. אם יבוא אדם ויקח את התפוח מבנו, בודאי יכעס האב עליו. נמצא שהאהבה של האב לבנו גרם לו לכעוס על אותו אדם שרצה לעכב אותו מלהיטיב לבנו, והיינו שאותו אדם היפך את מדת הרחמים של האב למדת הדין.",
+                "מכל זה אנו למדים שאנו צריכים להתחזק באמונה ולהכיר עד כמה שאפשר שהכל הוא מכח מדת טובו וחסדו של הקב\"ה, אלא שעכשיו אין אנו יכולים להכיר את הטובה והחסד."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת וארא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ב – שמותיו של הקב\"ה</strong></big>",
+                "<b>א) אמונת ישראל בגאולה ממצרים</b>",
+                "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה <small>(וארא ו', ו'-ט')</small>.",
+                "וצריך ביאור, מה היה החסרון באמונתם שגרם להם שלא להאמין למשה רבינו? ועוד יש להעיר מדברי הפסוק בפרשה שעברה, \"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו\" <small>(שמות ד', כ\"ט-ל\"א)</small>. הרי עינינו רואות שבני ישראל האמינו בתחילה שהקב\"ה יוציאם ממצרים! וצריך לומר שלאחר שפרעה הכביד את העבודה על בני ישראל אז הוחלשה אמונתם וכמו שהתורה העידה \"מקוצר רוח ומעבודה קשה\". אבל עדיין צריך ביאור, למה תחלש אמונתם בהבטחת הגאולה מחמת הכבדת העבודה?",
+                "ועוד יש לתמוה שחז\"ל ביארו שאמונתם היתה גדולה כל כך עד שלא הוצרכו להאותות שהראה להם משה רבינו, דאיתא בשמות רבה <small>(פרשה ה' סי' י\"ג)</small>, \"יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו כי פקד ה', על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר לה כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת, כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו כי שמעו הפקידה וכו'\". ולמדים אנו מדברי המדרש, שלא זו בלבד שהאמינו שהקב\"ה יוציאם ממצרים, אלא שהאמינו אפילו בלי עשיית האותות. ולכן תגדל הפליאה, למה לא שמעו אל משה אחרי כן?",
+                "<b>ב) שתי הנהגות של הקב\"ה כנגד שני שמות של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה ליישב קושיות אלו בהקדם ביאור דברי פרעה שאמר למשה, \"מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח\" <small>(שמות ה', ב')</small>. ויש לעיין, לְמַה התכוון פרעה כשאמר \"לא ידעתי את ה'\"? ובזוהר <small>(מקץ ח\"א דף קצ\"ה א')</small> כתב בזה, \"בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר לא ידעתי את ה' ופרעה חכים הוה מכל חרשוי אלא ודאי שמא דאלקים הוה ידע וכו', ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דה' ולא בשמא דאלקים ודא הוה קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא ובשמא דה' לא הוה ידע ועל דא קשיא קמיה שמא דא\". <small>(תרגום: באותו רשע פרעה שהוא אמר לא ידעתי את ה', והוא היה חכם יותר מכל חרטומיו, אלא ודאי ששם אלקים היה יודע וכו', ומשום שמשה לא בא אליו זולת בשם ה' ולא בשם אלקים היה קשה לפניו להבין דבר זה יותר מן הכל, שהוא היה יודע שהשם אלקים הוא השולט בארץ ובשם ה' לא היה יודע ועל כן היה קשה לפניו השם הזה.)</small>",
+                "ומבואר מדברי הזוהר שהשם הוי\"ה והשם אלקים הם כנגד שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שהשם אלקים \"שליט בארעא\", ורוצה לומר שהשם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>]. אבל שם הוי\"ה הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע. ולפ\"ז פרעה התכוון לומר שבדרך הטבע אי אפשר להוציא את בני ישראל ממצרים, ולכן במדת אלקים שהיא בתוך הטבע אי אפשר להוציאם, אבל משה רבינו אמר לפרעה שיש מדה אחרת שהיא למעלה מן הטבע והיא מדת השם של הוי\"ה, אבל פרעה השיב לו שהוא כופר בשם הוי\"ה – \"לא ידעתי את ה'\".",
+                "<b>ג) אמונת ישראל הוחלשה מחמת טומאת מצרים</b>",
+                "ובזה נראה לבאר מה שהתורה סיפרה לנו שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והקשינו שבפרשה שעברה כתוב שהעם האמינו אל משה וא\"כ למה אח\"כ לא שמעו אל משה, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שבני ישראל האמינו בהקב\"ה והאמינו שיוציאם ממצרים, מכל מקום אמונתם הוחלשה מחמת טומאת מצרים ולכן אע\"פ שהאמינו באמונה שלימה בהנהגת הקב\"ה שהיא בתוך הטבע, אבל לא האמינו כראוי בהנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע, ולכן אחרי שפרעה הכביד עליהם את השעבוד והכירו שלא יהיה שייך לצאת ממצרים בדרך הטבע, אז כבר לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.",
+                "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת הפסוק בפרשת בראשית <small>(ד', כ\"ו)</small>, \"אז הוחל לקרוא בשם ה'\", ופירש רש\"י, \"לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות\". ויש לומר שהכוונה בזה היא שהשם של ה' שהיא הנהגה שהיא למעלה מן הטבע נעשה חולין באותו זמן של דור אנוש, שאע\"פ שעדיין האמינו בכוחו של הקב\"ה בתוך הטבע אבל אמונתם במה שהיא למעלה מן הטבע נעשית רופפת."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ג – הכרת הטוב (א)</strong></big>",
+                "<b>א) הכרת הטוב עם הדומם</b>",
+                "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו' <small>(וארא ז', י\"ט)</small>. והקושיא מבוארת, למה צוה הקב\"ה שאהרן יהפוך את הדם למים ולא צוה למשה? וכן מצינו במכת צפרדע שהקב\"ה אמר למשה, \"אמור אל אהרן נטה את ידך במטך וגו', והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים\" <small>(וארא ח', א')</small>. ותירץ רש\"י, \"לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן\" <small>(ומקורו משמות רבה פרשה ט' סי' י' ופרשה י' סי' ד')</small>. וכן כתוב במכת כנים, \"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים\" <small>(וארא ח', י\"ב)</small>. ופירש רש\"י, \"לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן\" <small>(ומקורו משמות רבה פרשה י' סי' ז')</small>. מכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב שייכת גם בדבר הדומם כמו מים ועפר.",
+                "ובשיטה מקובצת בב\"ק <small>(צ\"ב ב')</small> סיפר בשם הר\"י מיגש שפעם אחת הובא דין תורה לפני הרי\"ף אודות בית מרחץ, והרי\"ף מיאן לדון על המרחץ מפני שכמה שנים לפני כן נהנה מאותו מרחץ שרחץ בו בשעה שהיה חולה. הרי שגם הרי\"ף נזהר בהכרת הטוב בדבר הדומם.",
+                "ויעוין בפרשת מטות שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך; וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין וגו'; וישלח אותם משה וגו'\" <small>(מטות ל\"א, א'-ג', ו')</small>. ואיתא בבמדבר רבה <small>(מטות פרשה כ\"ב אות ד')</small>, \"'וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן\". הרי שמשה רבינו לא הלך ללחום במדין בעצמו משום הכרת הטוב. והנה המדינים אינם מרויחים בזה, שהרי הם יהיו נהרגים ע\"י השלוחים, אלא שמוכח שזו היא מדה באדם שצריך לנהוג בהכרת הטוב, אע\"פ שאין בזה שום תועלת למקבלי הטובה.",
+                "ומכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב היא חשובה כל כך עד שהיא צריכה להיות מושרשת בתוך האדם, ולכן צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, אלא שטעם הדבר צריך ביאור.",
+                "<b>ב) העולם נברא בזכות ביכורים ויסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב</b>",
+                "והנה יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וכמו שכתוב, \"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו\" <small>(כי תבוא כ\"ו, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"שאינך כפוי טובה\" <small>(ומקורו בספרי שם)</small>. וכן מבואר מדברי החינוך על מצות ביכורים <small>(מצוה תר\"ו)</small>, \"על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל\". ולא זו בלבד, אלא שמבואר מהפסוקים של ביכורים שחלק של הכרת הטוב הוא על שהקב\"ה נתן לנו את ארץ ישראל וכמו שכתוב \"כי באתי אל הארץ וגו'\". והנה גם מי שנולד בארץ ישראל צריך לומר כן, ואע\"פ שקשה להרגיש הכרת הטוב על מה שהיה לו מזמן שנולד, מכל מקום האדם צריך לעורר את עצמו ולהביא את עצמו להרגשה של הכרת הטוב.",
+                "עוד אמרו חז\"ל בבראשית רבה <small>(פרשה א' סי' ד')</small>, \"בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים\".",
+                "והנה בהצטרף שני יסודות אלו אנו למדים שהעולם נברא בזכות מדת הכרת הטוב, שהרי יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וחז\"ל לימדונו שהעולם נברא בזכות ביכורים! וצריך ביאור, למה חשובה מדת הכרת הטוב כל כך עד שהיא הזכות לבריאת העולם?",
+                "<b>ג) הכופר בטובתו של חבירו</b>",
+                "ונראה לבאר כל זה על פי מה שאמרו חז\"ל <small>(עי' פסיקתא זוטרתא פרשת שמות פרק א' אות ח')</small>, \"כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום\". והנה זה פשוט שיסוד עבודת ה' הוא הכרת הטוב להקב\"ה על כל מה שגמלנו, ומדברי חז\"ל אנו למדים שאם אין לו הכרת הטוב לחבירו, אז לא יוכל להכיר את טובת הקב\"ה. ונראה שמטעם זה צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', ממילא האדם צריך להשריש מדה זו בקרבו.",
+                "ובזה נראה ליישב את המנהג שנוהגים לברך את הכהנים לאחר נשיאת כפיים ואומרים להם \"יישר כוחכם\" <small>(עי' מטה אפרים סי' תקצ\"ב סעיף י\"א, ומשנה ברורה סי' קכ\"ח ס\"ק ס')</small>, שהרבה תמהו על זה שמה שייך להודות לכהנים על מה שברכו את ישראל, והלא הם מצווים לעשות כן <small>(עי' רש\"ש שביעית פ\"ד מ\"ב)</small>. אבל לפי מה שנתבאר יש לומר בפשיטות, שכדי להשריש מדה זו בתוכינו אנו צריכים להכיר טובה לכל ואפילו לדבר הדומם, ולכן אע\"פ שאין אנו מחוייבים להודות לכהנים, מכל מקום יש לנו להכיר את טובתם כדי שמדת הכרת הטוב תהיה מושרשת בתוכינו.",
+                "ומסופר שפעם אחת הגיע בחור אחד ללמוד בישיבתו של החפץ חיים בראדין, וכששאל אותו אם יש לו מקום דירה ושאר צרכיו והשיב בשלילה, מיד קם החפץ חיים זצ\"ל, וטרח בעצמו לסדר לאותו בחור מקום דירה וכו'. והחפץ חיים ביאר את מעשיו, שפעם אחת כשהיה בעיר ווילנא היה בבית זקנו של אותו בחור, וכיבדו מאד, וא\"כ רצה החפץ חיים להכיר טוב לנכדו.",
+                "ומדרכי היצר שאם הוא מחוייב להכיר טובה לחבירו אז הוא חושב מחשבות על חבירו איך שהוא אדם רע עד שלא זו בלבד שאינו מכיר לו טובה אלא שהוא משלם לו רעה תחת טובה. ומסופר על החתם סופר שפעם אחת היה אדם שציער לו הרבה, ואמר החתם סופר, \"איני מבין מדוע אדם זה מציק לי כל כך, הרי מעולם לא עשיתי לו שום טובה!\"",
+                "ורואים ג\"כ מהגמ' בכתובות עד היכן מגיע חיובה של הכרת הטוב, דאיתא שם <small>(ק\"ה ב')</small>, \"אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה <small>(פרחה נוצה על ראשו)</small>, אתא ההוא גברא שקליה, א\"ל מאי עבידתיך, א\"ל דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא\". ומבואר מהגמ' שאע\"פ שאותו האיש רק הסיר נוצה ממנו נפסל אמימר לדון את דינו, והיינו משום שאפילו על דבר קטן יש חיוב הכרת הטוב, וממילא נחשב כאילו אותו האיש נתן לו שוחד.",
+                "<b>ד) הכרת הטוב וחטא עץ הדעת</b>",
+                "איתא בעבודה זרה <small>(ה' א')</small>, \"תנו רבנן, 'מי יתן והיה לבבם זה להם' <small>(ואתחנן ה', כ\"ו)</small>, אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' <small>(חוקת כ\"א, ה')</small>, בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' <small>(בראשית ג', י\"ב)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שבני ישראל נקראים \"בני כפויי טובה\" מפני שהם מיוצאי חלציו של אדם הראשון, והוא היה כפוי טובה במה שרמז בדבריו שהקב\"ה גרם לו לחטוא בעץ הדעת במה שנתן לו את חוה אשתו שהיא האכילתו מן עץ הדעת, שבזה לא היה מכיר את טובת הקב\"ה שנתן לו את אשתו.",
+                "ונראה שלא בחנם נמצאת מדת כפיית הטוב בחטא עץ הדעת, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', לכן חסרון במדת הכרת הטוב היה חלק מחטא הקדמון של אדם הראשון.",
+                "<b>ה) הכרת טובתו של הקב\"ה בברכה ראשונה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה ג\"כ את דברי הגמ' בברכות <small>(ל\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' <small>(תהלים כ\"ד, א')</small>, רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' <small>(תהלים קט\"ו, ט\"ז)</small>, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה\". ומבואר מדברי הגמ' שכשאוכל בלא ברכה נחשב כמו מעילה שהוא נהנה מקדשי שמים, ואעפ\"כ אם מברך עליה אז לא נחשב למעילה. וצריך ביאור, שאם נחשב כמו הקדש א\"כ איך יפקיע הברכה את הקדושה?",
+                "ונראה לומר בזה, שהרי איתא במס' יומא <small>(נ\"ט ב')</small>, \"אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו\", ומבואר מזה שהקדושה נשארת בקדשי שמים רק כל זמן שלא נתקיימה בו מצוותו, אבל לאחר שנעשית מצוותו שוב לא נחשב להקדש [ולמשל, דם שנזרק על המזבח כהלכתו אין בו שום קדושה כיון שכבר נעשית מצוותו]. והנה תכלית בריאת העולם היא שבני אדם יכירו בטובתו של הקב\"ה ויודו וישבחו לו, וממילא כשמברכים ברכה ראשונה על פרי או שום דבר מאכל הרי מקיימים בו את תכליתו ומצוותו ואז פקעה קדושתו כיון שנעשית מצוותו, ועל כן אמרו חז\"ל שקודם הברכה נחשב כאילו נהנה מקדשי שמים אבל לאחר הברכה שכבר הכיר בטובתו של הקב\"ה אז נתקיים בו את הפסוק \"והארץ נתן לבני אדם\".",
+                "<b>ו) קטנתי מכל החסדים</b>",
+                "ויש להוסיף בזה שמדת הכרת הטוב מחייבת שלא נחזיק טובה לעצמנו על מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה, אלא אנו צריכים להכיר שהכל הוא מגודל חסדיו של הקב\"ה, שהרי יעקב אבינו אמר <small>(וישלח ל\"ב, י\"א)</small>, \"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך\", וביאר רש\"י, \"נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי\". והנה יעקב אבינו למד תורה בישיבת שם ועבד י\"ד שנה, ובכל אותן שנים לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, וכמו שפירש רש\"י בפרשת ויצא <small>(כ\"ח, י\"א ד\"ה וישכב)</small>, וא\"כ היה לו הרבה זכויות על מסירותו ללמוד תורה בעמלות נפלאה ואעפ\"כ אמר שאינו כדאי לקבל חסדיו של הקב\"ה.",
+                "ומבואר מזה שכל מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה ולעבדו לא נחשב לכלום נגד כל מה שהקב\"ה מטיב עמנו ונותן לנו חיים, ולכן אנו צריכים להכיר טובתו של הקב\"ה ולא להרגיש שהקב\"ה מטיב עמנו בשכר עמלינו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ד – התבוננות (א)</strong></big>",
+                "<b>א) התעלות שייכת רק ע\"י התבוננות</b>",
+                "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם; והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים; ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'; ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת <small>(וארא ז', כ'-כ\"ג)</small>.",
+                "התורה מגלה לנו בזה למה לא התרשם פרעה ממכת דם ומכל שאר המכות, שהרי פרעה \"לא שת לבו\", ור\"ל שלא התבונן במכות, ולא חשב מה היא התכלית של המכות, ומה רוצה הקב\"ה ממנו.",
+                "ובאמת זהו יסוד גדול בעבודת ה', שאם אינו מתבונן במעשיו לא יוכל לתקן ולשפר את דרכיו. מטעם זה פתח הרמח\"ל את ספרו מסילת ישרים ביסוד זה והדגיש שאי אפשר להתעלות מלימוד ספרו אא\"כ יחזור עליו פעמים רבות, שכתב, \"על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט, אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וכוונתו לומר שקריאה פעמים רבות עוזרת לאדם להתבונן בדרכיו שרק אז לא יתעלם מחובתו בעולמו.",
+                "ורבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות ט\"ו)</small> הזהיר אותנו שנתבונן בדרכינו, שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ג–י\"ד)</small> 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא'\".",
+                "<b>ב) ההבדל בין נעמן ונבוזראדן</b>",
+                "איתא בגיטין <small>(נ\"ז ב')</small>, \"תנא, נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה\". ונראה שהגמ' רוצה שנתבונן בשני אנשים אלו, למה אחד מהם נעשה רק גר תושב [שמקבל שלא לעבוד עבודה זרה, ואינו רוצה להתגייר ולהעשות יהודי], והשני נעשה גר צדק? ולכן, מתחילה נזכיר הסיפור של שני אנשים אלו, ושוב נתבונן על ההבדל שביניהם.",
+                "הגמ' בגיטין מספרת שנבוזראדן רב טבחים הגיע לבית המקדש וראה שהדם של זכריה הנביא היה רותח, מתחילה אמרו לנבוזראדן שהוא דם זבחים, אבל לבסוף הוכרחו להגיד לו האמת שלפני הרבה שנים הרגו היהודים את זכריה הנביא מפני שהיה מוכיחם לחזור בתשובה. נבוזראדן הרג כמה יהודים כדי לפייס את דם זכריה ולא הועיל עד שאמר, \"זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?!\", שאז נח הדם. באותה שעה הרהר תשובה בדעתו ואמר, \"ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה!\" ואז ברח ונתגייר.",
+                "המעשה של נעמן מסופר בספר מלכים <small>(מלכים ב' פרק ה')</small>. נעמן היה שר צבא של מלך ארם ונצטרע. נערה ישראלית שנשבית יעצה לו ללכת לאלישע הנביא והוא ירפא אותו מצרעתו. הלך לאלישע, ואלישע אמר לו לרחוץ שבע פעמים בירדן. כשטבל בירדן נתרפא מיד מצרעתו ונעשה בשרו כבשר נער קטן. כשחזר לאלישע הנביא אמר לו, \"הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל!\" אבל נעמן לא נתגייר אלא שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ונעשה גר תושב <small>(ע\"ש בספר מלכים)</small>.",
+                "ונראה שלפ\"ז כוונת הגמ' בגיטין היא שנבוזראדן ונעמן שניהם ראו השגחת ה', ואעפ\"כ אחד מהם נתגייר ואחד מהם לא נתגייר. ומזה יש ללמוד, ששני אנשים יכולים לראות אותו דבר, ואחד מהם יתעורר והשני לא יתעורר. והטעם לזה הוא, שאף אם האדם יראה דבר המעורר אותו, מכל מקום אם אינו מתבונן במעשיו ובדרכיו, לא ישנה את דרכיו כלל.",
+                "<b>ג) תוכחה על אי-התבוננות</b>",
+                "ומסופר שאירע פעם אחת בביתו של הגאון הר\"ר אפרים זלמן מרגליות זצ\"ל, שהיה עשיר גדול, שאחד מבני ביתו שבר כלי, והגרא\"ז מרגליות הוכיחו על זה, ושוב ביאר שאינו מקפיד על החפץ עצמו, אלא שהקפיד על שלא התבונן במעשיו, שהאדם צריך לחשוב בכל מעשה שיעשה קודם שיעשנו, ולא יעשה שום דבר בלי הכוונה הנצרכת בה.",
+                "ובאמת, החשיבות של לימוד המוסר הוא משום שלימוד המוסר צריך להביא את האדם להתבוננות וחשבון הנפש, שרק ע\"י התבוננות במעשיו יכול לתקן את דרכיו. ובזוה\"ק <small>(חלק ג' פרשת קרח קע\"ח א')</small> מובא שכל מי שמתבונן במעשיו נקרא \"מרא חושבנא\" כיון שהוא תמיד עושה חשבון הנפש.",
+                "<b>ד) צדיק מתבונן אבל רשע אינו מתבונן</b>",
+                "איתא בתנחומא <small>(וזאת הברכה סי' ז')</small>, \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". והנה הפשטות בביאור דברי המדרש היא שהרשעים כופרים בהשגחת הקב\"ה בעולם ולכן אינם מברכים לו, אבל הצדיקים מאמינים בהשגחת הקב\"ה ולכן מברכים ומשבחים לו.",
+                "ונראה לומר ביתר עומק, ששבח והודאה להקב\"ה היא תוצאה של התבוננות, שאם האדם מתבונן בבריאה אז יתפעל מגדלותו של הקב\"ה וממילא יברך לו וישבח לו, אבל אם אינו מתבונן כלל לא יבוא לידי ברכה. וזהו ההבדל בין צדיקים ורשעים, שהצדיק הוא אדם שמתבונן ולכן מברך ומשבח להקב\"ה על כל דבר ודבר, אבל הרשע אינו מתבונן במה שהוא רואה ולכן רואה חמה זורחת ואינו מברך עליה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בשלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ה – נסיון</strong></big>",
+                "<b>א) למה לא עשה הקב\"ה נס מיד?</b>",
+                "מצינו שהקב\"ה לא עשה נסים לבני ישראל במדבר עד שנצטערו מתחילה. בקריעת ים סוף רדף פרעה אחריהם ומצא אותם חונים על הים, ובני ישראל פחדו כל כך עד שאמרו אל משה, \"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר\" <small>(בשלח י\"ד, י\"א)</small>, ואח\"כ קרע להם את הים. וכן כשהגיעו למרה מצאו שהמים מרים הם, והתלוננו על משה, ורק אז עשה הקב\"ה להם נס והמתיק את המים. וכן כשהגיעו לאילים ולא היה להם מה לאכול והתלוננו על משה ואמרו לו, \"מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים\" <small>(בשלח ט\"ז, ג')</small>. וכן הרבה פעמים במשך הזמן שבני ישראל היו במדבר.",
+                "ויש לתמוה, למה לא עשה הקב\"ה נס מיד, ולמה הוצרכו בני ישראל להצטער בכל פעם עד שזכו לנס?",
+                "<b>ב) תפקיד נסיון הוא להעלות את האדם מטבעו</b>",
+                "ונראה לומר שהקב\"ה ציער את בני ישראל והעמיד אותם בנסיון כדי לרומם אותם, שרק ע\"י נסיונות אפשר לאדם להתעלות. ולכן אחרי יציאת מצרים, בזמן ההתייסדות של כלל ישראל, העמידם בהרבה נסיונות כדי להעלות אותם ממדרגתם הפחותה ולהעמידם במדרגה גבוהה.",
+                "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספרו מסילת ישרים <small>(פרק א')</small>, \"ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם וכו', עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים\".",
+                "ובאמת המהר\"ל ביאר שלשון \"נסיון\" הוא כמו \"נס\" מאחר שנסיון מעלה את האדם מטבעו כמו שנס הוא למעלה מדרך הטבע, וכמו שכתב המהר\"ל בספר דרך חיים <small>(פ\"ה מ\"ג)</small>, \"כי כל לשון נסיון מלשון נס, שכשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע אינו יכול לעמוד בנסיון\".",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא בסנהדרין <small>(ק\"ז א')</small>, \"אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד, אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי\". הרי מבואר שגדלותם של האבות הקדושים היא שעמדו בנסיון.",
+                "ולפ\"ז נסיון הוא חסד לאדם, כדי לעזור לו לעלות ממדרגה למדרגה. ונראה שזו היא כוונת חז\"ל בשמות רבה <small>(פ' משפטים פרשה ל\"א סי' ג')</small>, \"אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה\".",
+                "וכעין זה מבואר במדרש בשמות רבה <small>(שמות פרשה ב' אות ג')</small>, \"אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח\"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל וכו' אמר ליה הקדוש ברוך הוא נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני וכו', וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר' <small>(שמות ג', א')</small> להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות ישראל וכו'\". הרי מבואר שרק ע\"י נסיון היה אפשר לעלות ממדריגה למדריגה.",
+                "<b>ג) מדרגת בני ישראל אצל הים סוף</b>",
+                "כתוב \"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'; ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים; הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר\" <small>(בשלח י\"ד, י'-י\"ב)</small>.",
+                "ופירש רש\"י, \"ויצעקו, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר <small>(וירא י\"ט, כ\"ז)</small> 'אל המקום אשר עמד שם', ביצחק <small>(חיי שרה כ\"ד, ס\"ג)</small> 'לשוח בשדה', ביעקב <small>(ויצא כ\"ח, י\"א)</small> 'ויפגע במקום'\".",
+                "ומבואר מזה שמתחילה התפללו אל הקב\"ה שיצילם, ובזה נהגו כמו האבות שהצטיינו בתפלה. אלא שמיד אחרי כן התחילו להתלונן והטיחו דברים כלפי מעלה ואמרו, \"מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים\".",
+                "והדברים תמוהים, איך שייך שברגע אחד נהגו כמו האבות ושמו את בטחונם בהקב\"ה והתפללו לו, ומיד לאחר כן נהגו באופן אחר לגמרי והטיחו דברים כלפי מעלה?!",
+                "ובספר הזכרון <small>(על פירוש רש\"י עה\"ת)</small> כתב ליישב, \"ובשם הרב ר' יצחק אבוהב ז\"ל שמעתי שכוונת המדרש הזה הוא שלא היתה תפלתם בתום לבב אלא מנהג אבותיהם כמצות אנשים מלומדה שאין דרך המתפלל ומתחנן להטיח דברים ולומר המבלי וגו'\". ומבואר שתפלת בני ישראל אצל הים סוף לא היתה מעומק לבם, אלא התפללו מתוך הרגלם כמצות אנשים מלומדה. ובאמת שתפלה מעומק הלב היתה למעלה מטבעם באותה שעה, ולכן מיד לאחר כן התחילו לנהוג כמו שהיה טבעם באמת והתלוננו והטיחו דברים כלפי מעלה.",
+                "וזהו כמו שכתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט י\"ג)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה\". והנה כדי שתפלה לא תהיה מתוך ההרגל, צריך האדם להכיר שכל תפלה היא מיוחדת, ואין לו לחשוב שהתפלה שהוא מתפלל עכשיו היא כמו התפלות שכבר התפלל.",
+                "והיוצא מכל זה הוא, שתפקיד האדם הוא שלא להשאר במדרגה שהיא טבעית לו, אלא צריך לרומם את עצמו למדרגה שהיא למעלה מטבעו.",
+                "<b>ד) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו'</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב <small>(מלאכי ג', י\"ח)</small> 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו <small>(מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלקים, הלא אחד הוא, רש\"י)</small>, אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\".",
+                "ונראה שכוונת הגמ' היא שמספר מאה הוא מספר מסויים, וטבע בני אדם הוא להגיע עד מקום מסויים ולא להשתדל יותר, ולכן מי ששונה פרקו מאה פעמים אינו משתדל לרומם את עצמו למעלה מטבעו, אבל לימוד במספר מאה פעמים ואחד הוא יציאה מדרך הטבע, ולכן הוא נקרא \"עובד אלקים\", שהרי הוא רוצה לקרב את עצמו להקב\"ה ולא להשאר בטבעו כמצות אנשים מלומדה.",
+                "ונראה לבאר בזה הא דאיתא בירושלמי בברכות <small>(פ\"ט ה\"ה)</small>, \"תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם\". ונראה שכוונת הירושלמי היא שבזמן שבני אדם מתייאשים מן התורה יש נסיון גדול למי שרוצה לקיים את התורה, ולכן אם בכל זאת הוא עומד בנסיון והולך כנגד הטבע ומקיים את התורה אז הוא זוכה לקבל שכר כנגד כולם.",
+                "ולפ\"ז בזמנינו שלדאבוננו רוב היהודים אינם מקיימים את התורה, יש הזדמנות גדולה בשבילנו להלוך כנגד הזרם ולקיים את התורה וליטול שכר כנגד כולם.",
+                "<b>ה) האומץ של בני ישראל היה מכח שבט לוי שהיו לומדי התורה במצרים</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שעצם היציאה ממצרים הוצרכה לאומץ הלב, ופרעה הכיר שעם ישראל קיבלו אומץ זה משבט לוי שלא היו שבורי לב מחמת שהיו לומדים תורה כל זמן היותם במצרים כיון שלא היו בכלל השעבוד, וכמו שכתוב <small>(שמות ה', ד')</small>, \"ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם\", ופירש רש\"י, \"לכו לסבלותיכם, לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות\".",
+                "ונראה שזה מרומז בתחילת הפרשה, ששמעתי מהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל שדייק שבפסוקים הראשונים של הפרשה כתוב \"העם\" הרבה פעמים, וכמו שכתוב בתחילת פרשת בשלח <small>(י\"ג, י\"ז-י\"ח)</small>, \"ויהי בשלח פרעה את העם וגו', כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו', ויסב אלקים את העם וגו'\". הרי שבשני פסוקים הראשונים נקראו \"עם\". וכתוב עוד לקמן <small>(י\"ד, ה')</small>, \"ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\". הרי שגם כאן התורה הזכירה את בני ישראל שתי פעמים בלשון \"עם\", ואילו בסוף פסוק זה כתוב, \"ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\", הרי שכאן נקראו \"ישראל\". ויש להקשות, למה נקראו מתחילה בלשון \"עם\", ולמה כאן נקראו \"ישראל\"?",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע הוא שלשון \"ישראל\" לעומת לשון \"עם\" הוא לשון חשיבות. ולכן יש לומר ש\"ישראל\" בפסוק זה מורה על שבט לוי שהיו חשובי העם כיון שהיו לומדי התורה, והיו המצריים מתלוננים ואומרים מה זאת עשינו שפטרנו שבט לוי מן השעבוד, שהרי עכשיו כל העם יוצאים ממצרים כיון ששבט לוי שהם לומדי התורה בראשם שמעודדם לצאת ונותנים לשאר העם את האומץ ללכת בארץ לא זרועה כדי להשתחרר משעבוד מצרים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ו – עצבות</strong></big>",
+                "<b>א) אם תעזבני יום יומיים אעזבך</b>",
+                "כתוב, \"ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים\" <small>(בשלח ט\"ו, כ\"ב)</small>. ואיתא בבבא קמא <small>(פ\"ב א')</small>, \"דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' <small>(ישעיה נ\"ה, א')</small>, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה\". ומבואר מהגמ' ש\"מים\" באותו פסוק היינו תורה, ולכן כוונת התורה היא שבני ישראל הצטערו מיגיעת הדרך בשביל שהלכו שלשה ימים בלי תורה.",
+                "ולפ\"ז נראה לבאר את הפסוק שאחריו, \"ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה\" <small>(שם פסוק כ\"ג)</small>, שכוונת התורה היא שאחר שהלכו שלשה ימים בלא תורה ורצו לחזור לתורה אז טעמו טעם מר בתורה ולא הרגישו עוד את מתיקות התורה, שרק מי שלומד תדיר בכל יום יכול לטעום את מתיקות התורה.",
+                "והביאור בזה הוא, שהנה חז\"ל אמרו <small>(ספרי עקב פיסקא מ\"ח, ירושלמי ברכות פ\"ט מ\"ה)</small> אודות לימוד התורה ש\"אם תעזבני יום יומיים אעזבך\", ור\"ל שכשם שהוא מתרחק מן התורה גם התורה מתרחקת ממנו, ולכן אם הוא עוזב את התורה יום אחד נמצא שהתרחק מן התורה שיעור שני ימים. ולכן, קשה מאד לחזור לתורה לאחר שעזב את התורה, ואז יש לתורה טעם מר.",
+                "והנה סכנה גדולה כרוכה בזה, שכשקשה לאדם ללמוד, אז היצר הרע משתדל להפילו למצב של עצבות ויאוש, והיצר הרע יגיד לו שלא יצליח בתורה וטוב לו לעזוב את התורה. אבל זו היא רק עצת היצר שבאמת אין סיבה ליאוש, שאע\"פ שהתרחק מן התורה וקשה לחזור, מכל מקום בקצת התאמצות יכול לחזור לתורה ולהצליח בלימודו.",
+                "<b>ב) רפו ידיהם מן התורה</b>",
+                "כתוב בסוף הפרשה, \"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\" <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>, ואמרו חז\"ל <small>(סנהדרין ק\"ו א', מכילתא כאן מסכתא דעמלק פרשה א')</small> ש\"רפו ידיהם מן התורה\". והדברים תמוהים מאד, שהרי רפידים היתה החנייה האחרונה לפני מתן תורה, ולכאורה זה הוא הזמן המסוגל ביותר להתעלות בתורה, ואיך שייך שבאותו זמן התרפו מן התורה?!",
+                "ונראה לומר, שהאמת הוא להיפך, שאותו זמן הוא המסוגל ביותר לפעולת יצר הרע, שהיצר הרע הגיד להם שאינם חשובים כל כך לקבל את התורה, ונפלו בני ישראל למצב של עצבות ויאוש וממילא רפו ידיהם מן התורה.",
+                "<b>ג) ירבעם התייאש</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בסנהדרין <small>(ק\"ב א')</small>, \"'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה' <small>(מלכים א' י\"ג, ל\"ג)</small>, מאי אחר, אמר רבי אבא אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא\". ויש לתמוה מאד על דברי הגמ', שהקב\"ה הציע לירבעם למחול לו על הכל ולטייל עמו בגן עדן, וירבעם מיאן רק בשביל שדוד המלך ילך בראש?!",
+                "ונראה לומר בזה, שכשירבעם שמע שדוד ילך בראש, מיד תקף בו היצר הרע והפילו למצב של עצבות ויאוש, וכשבן אדם במצב של עצבות עלול הוא לטעות, ולכן ירבעם מיאן לטייל עם הקב\"ה בגן עדן!",
+                "ומכל זה למדנו שהיצר הרע יכול להפיל את האדם למצב של עצבות ויאוש ועי\"ז יגרום לו לעזוב את התורה. ולכן, כל אחד צריך לחזק את עצמו, ולא להניח את היצר הרע לעשות כן. ואם היצר הרע משתדל לשכנע אותו שאינו מצליח בלימודו, צריך האדם לדעת שהאמת אינו כן, אלא שבאמת הוא מצליח בלימודו אלא שלפעמים אין ההתעלות ניכרת מיד עד לאחר זמן גדול.",
+                "ועוד צריך כל אחד לדעת, שאפילו אם האדם התרחק מן התורה, אין לו להתייאש, שאע\"פ שקשה לחזור, מכל מקום אם מחזק את עצמו יכול לעשות כן.",
+                "<b>ד) מפרעה יש ללמוד שאין להתייאש</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד מפרעה מלך מצרים, וזה על פי הא דאיתא בפרקי דרבי אליעזר <small>(פרק מ\"ג)</small>, \"תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו' <small>(שמות ה', ב')</small>, ובאותו לשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנאמר 'מי כמוכה באלים ה'' <small>(בשלח ט\"ו, י\"א)</small>, והצילו הקב\"ה מבין המתים וכו' לספר כח גבורתו וכו', והלך ומלך בנינוה\".",
+                "ומבואר מכאן דבר נפלא, שפרעה היה מלך על מצרים והקב\"ה הרג את חילו וטבעם בים והוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והיה לו לפרעה ליפול למצב של עצבות ויאוש. אבל אין זה מה שאירע לו, אלא למד ממה שנעשה לו וחזר מדרכו הרעה ולבסוף נעשה מלך על נינוה, והחזיר את כל העיר בתשובה כמבואר בספר יונה. מזה יש ללמוד, שאפילו אם האדם נפל הרבה ממדרגתו אין לו להתייאש, אלא צריך לחדור לתוך לבו שאפשר לו להתעלות ואין שום סיבה להתייאש.",
+                "<b>ה) מעין המתגבר בחידושי הלכה</b>",
+                "ויש להוסיף בזה מה שאמר הג\"ר ישראל סלנטר ששו\"ע שלו גדול משו\"ע שלנו, שע\"י עמילותו בתורה זכה למצוא חידושי דינים שאינם מופיעים בשולחן ערוך. ואולי יש לפרש שהיסוד בזה הוא שהקב\"ה \"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\", ולכן כשם שהקב\"ה מחדש את העולם תמיד, כן אנו צריכים לחדש חידושי תורה כדי להתדמות למדותיו של הקב\"ה. וא\"כ מי שרוצה לחזק את עצמו בתורה יש לו להשתדל ככל מה שאפשר לעמול בתורה עד שיגיע למדריגה של חידושי תורה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת יתרו</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ל\"ז – חומר החטא</strong></big>",
+                "<b>א) חטא הוא כמו כוכב</b>",
+                "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת <small>(יתרו י\"ט, י\"ב)</small>. ועוד כתוב, \"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם <small>(התרה בהם שלא לעלות בהר, רש\"י)</small> פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב\" <small>(שם י\"ט, כ\"א)</small>. ומבואר שמשה רבינו הזהיר את בני ישראל פעמיים שלא לעלות בהר. ופירש רש\"י <small>(בפסוק כ\"ד)</small>, \"שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה\". ומבואר שאפילו בני ישראל במדבר שקיבלו את התורה וראו את השכינה בעיניהם הוצרכו לאזהרה אחר אזהרה כדי שלא יעברו על מצות ה' שצוה שלא יעלו על ההר.",
+                "והדברים תמוהים, שידענו שבני ישראל הגיעו באותו זמן למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו א')</small>, \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז יש לתמוה, למה הוצרכו בני ישראל להיות מוזהרים שתי פעמים, והלא באותה שעה היו צדיקים גמורים, ובודאי די להם באזהרה אחת.",
+                "אלא שמכאן יש ללמוד את חומר החטא, שאע\"פ שדבר רחוק הוא שבני ישראל יעברו על מצות ה' מכל מקום הוצרכו לאזהרה יתירה. וכל מה שתמהנו על מה שנצטוו פעמיים הוא רק משום שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל אם היינו מכירים את חומר החטא לא היינו מקשים כלום.",
+                "והג\"ר ישראל סלנטר דימה את החטא לכוכב, שכמו שכל כוכב הוא גדול מאד אלא שנראה לנו כנקודה קטנה מפני שאנו רחוקים ממנו, כמו כן חטא נראה לנו כדבר קטן מפני שאנו רחוקים מלהכירו אע\"פ שבאמת הוא גדול מאד.",
+                "<b>ב) סיפור הגמ' באבדן</b>",
+                "הבה נלמוד את דברי הגמ' ביבמות <small>(ק\"ה ב')</small> שממנו יש ללמוד את חומר החטא. \"אדהכי אתא רבי למתיבתא, אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו, רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל <small>(מחמת כובדו שהיה בעל בשר היה הולך לאט)</small>, אמר ליה אבדן מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש, אמר ליה אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי וכו', באותה שעה נצטרע אבדן <small>(עונשו של לשון הרע נגעים, רש\"י)</small> וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, אמר רב נחמן בר יצחק בריך רחמנא דכספיה <small>(שביישו)</small> לאבדן בהאי עלמא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שאע\"פ שאבדן סיפר לשון הרע רק פעם אחת אעפ\"כ נענש באופן חמור מאד שאירע לו אסונות גדולים. וכן מצינו ביהודה שנענש שמתו אשתו ושני בניו מפני שהתחיל להציל את יוסף ולא גמרו וכדאיתא במס' סוטה <small>(י\"ג ב')</small>, \"כל העושה דבר ולא גמרו וכו' אף קובר אשתו ושני בניו דכתיב 'ותמת בת שוע אשת יהודה וגו'' <small>(וישב ל\"ח, י\"ב)</small> וכתיב 'וימת ער ואונן' <small>(פינחס כ\"ו, י\"ט)</small>\".",
+                "אין אנו מבינים כל זה מפני שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל מוטל עלינו לעשות כל מה שנוכל להכיר את חומר החטא עד מקום שידינו מגעת ע\"י התבוננות וע\"י לימוד בספרי מוסר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ח – אמונה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) העיקר הגדול שנלמד מהמשנה במס' חולין</b>",
+                "כתוב, \"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגו'\" <small>(יתרו י\"ט ט')</small>. ומבואר מפסוק זה שאמונת בני ישראל בנבואת משה רבינו היתה מחמת שראו את הקב\"ה מדבר עם משה. וכן מבואר ממה שכתוב בסוף הפרשה, \"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם\" <small>(שם כ', י\"ט)</small>.",
+                "והנה איתא במשנה במס' חולין <small>(ק' ב')</small>, \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה <small>(איסור גיד הנשה נוהג רק בבהמה טהורה)</small>, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+                "וכתב הרמב\"ם בפירוש המשניות <small>(שם)</small>, \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו בכלל המצוות\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ם, שעיקר גדול הוא שקיום כל המצוות הוא רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה. וצריך ביאור, למה מצוות התורה צריכות להיות מפי משה רבינו?",
+                "<b>ב) עינינו ראו ולא זר</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ם על פי מה שכתב בעצמו בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ח ה\"א)</small>, \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שכל האמונה בתורה שייכת רק מפני מעמד הר סיני, שבאותו מעמד ראו בני ישראל את הקב\"ה מדבר עם משה, ורק זה נחשב לאמונה שלימה מאחר שראו כן בעיני עצמם, ולא היתה אמונה מחמת אותות ומופתים.",
+                "ולפי זה מובנים דברי הרמב\"ם במס' חולין, שקיום כל המצוות צריך להיות רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה, שרק אצל משה שייך אמונה שלימה מאחר שראו בעצמם את הקב\"ה מדבר עם משה.",
+                "ולמדנו מזה, שאם נקיים מצוה בלי אמונה שלימה הרי זה פגם במצוה עצמה, שרק מטעם זה אנו צריכים לשמוע כל מצוה ומצוה מפי משה רבינו כדי שקיום המצוה יהיה עם האמונה הראויה.",
+                "ואע\"פ שרק אבותינו ראו את מעמד הר סיני, מכל מקום כבר כתב הרמב\"ן <small>(פרשת ואתחנן ד', ט')</small>, \"כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ל\"ט – קדושת הר סיני</strong></big>",
+                "<b>א) קדושת הר סיני היתה רק לזמן</b>",
+                "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשוך היובל המה יעלו בהר <small>(יתרו י\"ט, י\"ב-י\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"במשוך היבל, כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות\" <small>(ומקורו מתענית דף כ\"א ב')</small>. ומבואר שקדושת הר סיני היתה רק לשעה, ולכן כשנגמר מתן תורה פקעה קדושת ההר והותרו בני ישראל לעלות על הר סיני.",
+                "ויש להקשות, שלענין קדושת בית הכנסת הוא להיפך, שקדושתה אינה בטילה עולמית, וכדאיתא במס' מגילה <small>(כ\"ח א')</small>, \"בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו' שנאמר 'והשמותי את מקדשיכם' <small>(בחוקותי כ\"ו ל\"א)</small>, <small></small>קדושתן אף כשהן שוממין\", וא\"כ למה נשתנה קדושת הר סיני שנתבטלה מיד לאחר מתן תורה, והלא קדושת הר סיני גדולה יותר מקדושת בית הכנסת, שאפילו עלייה להר נאסרה?!",
+                "<b>ב) קדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שקדושת בית הכנסת חלוקה ביסודה מקדושת הר סיני, שקדושת בית הכנסת נובעת מהמקום, שהמקום מיוחד לתורה ולתפילה, ולכן לא שייך שתתבטל קדושתה שהרי המקום עצמו נתקדש והמקום עדיין ישנו שם. אבל קדושת הר סיני לא היתה מחמת המקום, אלא שקדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה, ולכן בכל מקום שהתורה נמצאת שם יש קדושת הר סיני. ולכן בשעה שהתורה היתה בהר סיני אז אותו מקום נתקדש בקדושת התורה, אבל לאחר שנגמר מתן תורה אז בכל מקום שהתורה נלמדת שם נמצאת קדושת הר סיני.",
+                "<b>ג) לימוד התורה באימה וביראה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם <small>(כ\"ב א')</small>, \"'והודעתם לבניך ולבני בניך', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' <small>(ואתחנן ד', ט'-י')</small>, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". ומבואר מהגמ' שאופן לימוד התורה צריך להיות כמו לימוד התורה במעמד הר סיני, ולכן הלימוד צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע.",
+                "וקשה, איך שייך לדמות לימוד התורה שבכל הדורות למעמד הר סיני, שבודאי מתן תורה מפאת גודל קדושתה היה באימה וביראה וברתת ובזיע, אבל איך שייך לדמות לזה לימוד התורה בכל הדורות?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שהרי קדושת הר סיני לא פקעה כלל, אלא עדיין היא נמצאת אצל כל מי שלומד תורה, ולכן לימוד התורה שבכל הדורות צריך להיות כמו מעמד הר סיני, שהרי קדושתן שוה.",
+                "<b>ד) האבן הזאת דומה להר סיני</b>",
+                "ויעוין בשיר השירים רבה <small>(פרשה א' אות א')</small>, \"בא וישב לו לפני רגליו של ר' אליעזר ובית מדרשו של רבי אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל מנשק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית\". מבואר מהמדרש שהאבן שישב עליה רבי אליעזר דומה להר סיני. וצריך ביאור, מה הדמיון בין הר סיני והאבן שישב עליה רבי אליעזר?",
+                "ונראה שמדברי המדרש יש להוכיח כדברינו, שהאבן שישב עליה רבי אליעזר בשעה שלומד תורה דומה להר סיני, שהרי קדושת הר סיני נמצאת בכל מקום שהתורה נלמדת.",
+                "<b>ה) בני ישראל החזיקו את קדושת התורה על הר סיני</b>",
+                "ונראה שעומק דבר זה נלמד מדברי המשך חכמה שכתב <small>(יתרו י\"ט, י\"ב)</small>, \"'והגבלת את העם סביב לאמר', הענין דהכבוד האלוקי והנבואה היה עד מקום שישראל עומדים נגד ההר וכו', כן כאן היו ישראל המחיצות החוצצים בין גלוי כבוד אלקים לזולתו, ולכן ההר היה אסור בנגיעה שלא כלתה מקום הכבוד מן ההר, ולכן אמר כי הכבוד יש לו גבול, ומה גבולו, זה 'העם סביב', וזה 'והגבלת', במה, 'את העם', עם 'העם סביב', שהם יהיו המגבילים וכו', ולכן כיון שישראל המה היו מחיצות הכבוד והמה היו משכן לאלקות, כן נשאר קדושתן לעולם, וכמו שאמר <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small> 'ושכנתי בתוכם', וכמו שכתוב <small>(ירמיה ז', ד')</small> 'היכל ה' המה', ולכן <small>(מגילה כ\"ט א')</small> 'גלו לבבל שכינה עמהם', וכמו מחיצות וקרשי המשכן, אבל ההר, קדושתו לשעה, וכמו כל מקום שעמד המשכן, לכן בהר כתוב ההיתר תיכף 'במשוך היובל המה יעלו בהר' שמעיקרא לא נתקדש רק לשעה, אבל ישראל קדושתן לעולם וכו'\".",
+                "אנו לומדים דבר נפלא מדברי המשך חכמה, שבני ישראל היו הכלים שהחזיקו את קדושת הר סיני, ונמצא שההר לא היה קדוש מחמת עצמו, אלא ישראל שהיו סביב ההר נתקדשו בקדושת התורה, והם שהחזיקו את קדושה התורה על הר סיני.",
+                "איתא במס' אבות <small>(פ\"ג מ\"ו)</small>, \"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם\". גדול אחד היה אומר על דברי משנה זו, שיש למלאך להפחד להכנס למקום זה, שהרי השכינה שרויה שם. דברי גדול זה מובנים מאד על פי כל מה שנתבאר שבמקום שהתורה נלמדת שם שורה קדושת הר סיני."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת משפטים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ' – חומר העבירה</strong></big>",
+                "<b>א) חומר עבירה שבני אדם מזלזלים בה</b>",
+                "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו', ומקלל אביו ואמו מות יומת <small>(משפטים כ\"א, ט\"ו-י\"ז)</small>. והנה התורה כתבה את הדין של מכה אביו ואמו ואת הדין של מקלל אביו ואמו סמוכים זה לזה כיון שהם דומים זה לזה, שבשניהם הבן מזלזל בכבודם של הוריו. אלא שיש להעיר על הבדל גדול שביניהם, שהמכה אביו ואמו חייב חנק <small>(כדאיתא בסנהדרין פ\"ד ב')</small> שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין, ואילו המקלל אביו ואמו חייב סקילה <small>(כדאיתא בסנהדרין נ\"ג א')</small> שהיא המיתה החמורה. וצריך ביאור, למה החמירה תורה במקלל יותר ממכה?",
+                "והרמב\"ן כתב בביאור דבר זה, \"והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן שבני אדם אינם מחשיבים קללה לחטא כל כך כמו מכה מאחר שקללה היא רק דיבור בעלמא ולכן בני אדם מזלזלים בה. מטעם זה החמירה התורה בעונש מקלל יותר מבמכה כדי שבני אדם יקחו מוסר וילמדו להזהר גם במקלל כמו במכה.",
+                "יסוד זה שהתורה החמירה בחטאים שבני אדם מקילים בה יש ללמוד ג\"כ מדברי רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות קמ\"א)</small> שכתב, \"ועוד אמרו <small>(בבא מציעא נ\"ט א')</small> המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה\".",
+                "ומבואר מדברי רבינו יונה שבאמת הרוצח בידים חמור ממלבין פני חבירו, ואעפ\"כ חז\"ל אמרו שאין לו חלק לעולם הבא רק על מי שמלבין פני חבירו ברבים, שמאחר שבני אדם מזלזלים באיסור זה כיון שהוא רק דיבור בעלמא, לכן עונשו של מלבין פני חבירו חמור.",
+                "וכשם שהתורה החמירה בחטא שבני אדם מזלזלים בו, כמו כן החמירו החכמים בחטא שבני אדם מזלזלים בו. ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בסנהדרין <small>(מ\"ו א')</small>, \"ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך\". ונראה שמה שאמרה הגמ' \"שהשעה צריכה לכך\" רוצה לומר שבני אדם חשבו שרכיבה על גבי בהמה בשבת אינה חמורה כל כך מפני שהיא רק איסור מדרבנן, לכן הוצרכו החכמים שבאותו הדור להרוג אדם שחילל שבת ע\"י איסור רכיבה להראות לכל את חומר האיסור.",
+                "ועלינו לדעת, שמה שבני אדם חושבים שעבירות מסויימות הן קלות ומזלזלים בהן היינו משום שהם משועבדים לרצונותיהם, שרצון האדם ללכת אחר יצרו מפתה אותו לחשוב שהעבירות אינן חמורות כל כך. ולכן, העצה היעוצה לזה היא להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו לרצון התורה.",
+                "<b>ב) הכנת האדם לעבירה גרועה יותר מעבירה עצמה</b>",
+                "והנה יש נקודה נוספת בחומר העבירה, והיא הכנת האדם לעבירה, שאין דמיון בין עבירה שנעשית בלי הכנה לעבירה שנעשית בהכנה, שהרי אם עבר עבירה בלי מחשבה תחילה אז הוא קרוב לתשובה, אבל אם הוא מכין את עצמו לעבירה וחושב עליה הרבה לפני שהוא עובר את העבירה אז הוא כבר שקוע בעבירה אפילו לפני עשיית העבירה, ותוצאות הכנת העבירה גרועות מהעבירה עצמה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' יומא <small>(כ\"ט א')</small> ש\"הרהורי עבירה קשו מעבירה\".",
+                "ובספר חכמה ומוסר מהסבא מקעלם <small>(חלק א' מאמר ע\"ד)</small> ביאר בזה את דברי הברייתא במס' שבת <small>(דף ע\"ה ב')</small>, \"תנו רבנן, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב\", שיש לתמוה מה חידש רבי מנחם ברבי יוסי, והלא אנו רואים בעצמנו שבזה מוחק חמור מכותב. וביאר הסבא מקעלם שמלאכת מחיקה אסורה מדאורייתא רק אם היא על מנת לכתוב [כמבואר במשנה במס' שבת <small>(בדף ע\"ג א')</small>, \"הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות\"], ונמצא שמלאכת מחיקה היא הכנה למלאכת כתיבה, ומטעם זה אם מחק אות אחת על מנת לכתוב במקומה שתי אותיות חייב, שאע\"פ שהמלאכה בעצמה היא רק אות אחת שהיא חצי שיעור, אבל היא הכנה לשיעור שלם של כתיבת שתי אותיות, ונמצא שבאופן זה ההכנה חמורה מהעבירה. וזהו כוונת רבי מנחם ברבי יוסי שאמר \"וזה חומר במוחק מבכותב\", שמהלכה זו יש ללמוד את חומר הענין של הכנה לעבירה שלפעמים היא חמורה מהעבירה עצמה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"א – נעשה ונשמע</strong></big>",
+                "<b>א) רז שמלאכי השרת משתמשין בו</b>",
+                "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע <small>(משפטים כ\"ד, ז')</small>.",
+                "איתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' <small>(תהלים ק\"ג, כ')</small>, ברישא עושי והדר לשמוע\".",
+                "וצריך ביאור, מה החשיבות של אמירת נעשה קודם לנשמע? ועוד צריך ביאור, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+                "<b>ב) הקדמת נעשה לנשמע ומדרגת דור המדבר</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בברכות <small>(י' א')</small>, \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם?",
+                "ונראה לבאר שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה.",
+                "ונראה שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדימים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\".",
+                "והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע. אין אנו באותה מדריגה, אבל עבודתנו היא להגיע למדרגה זו ככל מה שנוכל, והעצה לזה הוא לימוד התורה בעמילות, שבזה יכיר את חשיבות המצוות ויבין שהאדם צריך לקיים את המצוות מיד בלי להסס כלל."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תרומה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ב – שבירת רצונותיו</strong></big>",
+                "<b>א) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם</b>",
+                "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small>. ומובא בספרים <small>(עי' כאן באלשיך)</small> שדרשו מפסוק זה, \"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם\", ור\"ל שהתורה לא אמרה שהשכינה תשרה רק במקדש, אלא שהשכינה תשרה בתוך כל אחד ואחד מישראל. אחד מהלימודים מדרשה זו הוא שהשפעת השכינה היא בתוך כל אחד מישראל ולכן השכינה שבתוך האדם יכולה להשפיע על האדם לחיות על פי התורה ולא להיות נמשך אחר השפעת הגוף.",
+                "ובאמת שבירת רצונות הגוף היא היסוד לעבודת האדם. ויש ללמוד דבר זה מביאורו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בהא דאיתא במס' בבא מציעא <small>(בדף ל\"ב ב')</small>, \"תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה; אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף\". ומבואר שהגמ' רצתה להביא ראיה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, שהרי חז\"ל לימדונו שעדיף לטעון את בהמתו של שונאו כדי לכוף את יצרו, אע\"פ שבהמתו של אוהבו רובצת תחת משאה ומצטערת. והגמ' תירצה שאף אם נאמר שצער בעלי חיים הוא דאורייתא מכל מקום עדיף לכוף את יצרו במקום לקיים את המצוה של צער בעלי חיים. וקשה, שאם צער בעלי חיים באמת הוא דאורייתא למה נדחה במקום כפיית יצרו? ותירץ הג\"ר ישראל שמכאן יש ללמוד ששבירת רצונותיו וכפיית יצרו היא יסוד גדול בתורה, לכן יכולה היא לדחות את המצוה של צער בעלי חיים.",
+                "<b>ב) וראך ושמח בלבו</b>",
+                "אך אין זה דבר קל, שהתגברות הגוף גדולה עד מאד, וקשה מאד להנצל מהשפעתו. אך מי שמתגבר על גופו שכרו הרבה מאד, והעולם יתעלה בזכותו, וכמבואר מהא דאיתא במדרש <small>(מדרש סודי רזיי מרבי אלעזר בעל הרוקח חלק א' אות ז')</small>, \"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'ועשו לי מקדש ושכנתי' נתקבצו כל שרי כתות של מעלה ובאו להקב\"ה ואמרו לו רבש\"ע מה לך לדור ולשכון במקום טומאה מוטב לך לשכון בינינו שאנו טהורים ואנו במקום טהרה שרוים תשכון בינינו ואל תשכון בתוכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא יש לי אדם אחד למטה <small>(אהרן הכהן)</small> ששקול כנגד כולכם וכו', ובו כתיב <small>(שמות ד', י\"ד)</small> 'וראך ושמח בלבו', כיון ששמעו כן שתקו כולם וצוה למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'\". והנה פסוק זה מדבר באהרן הכהן, שמשה רבינו לא רצה לקבל על עצמו להיות מנהיגם של ישראל שהיה ירא שתחלש דעתו של אחיו הגדול, ואמר לו הקב\"ה שלא זו בלבד שאהרן לא יתקנא בגדולתך, אלא אדרבה ישמח מאד, ולא יהיה זה מן השפה ולחוץ, אלא יהיה שמחה בלבו. ולפ\"ז מבואר מהמדרש שמה שזכו ישראל להשראת השכינה היתה בזכות אהרן הכהן שהיה שמח בגדולת אחיו הקטן. והביאור בזה הוא, שאהרן הכהן היה בו ממדותיו של הקב\"ה, ולכן היה מלא אהבה לאחיו, וכן היה נוהג לכל אדם, וכמו שהעידו חז\"ל <small>(באבות פ\"א מי\"ב)</small> שאהרן הכהן היה \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\". מדה זו שייכת רק במי שהתגבר על השפעת הגוף והוא חי על פי מדותיו של הקב\"ה.",
+                "<b>ג) גודל השפעת הגוף</b>",
+                "כח ההתגברות של הגוף על הנשמה אפשר ללמוד מהסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+                "מסיפור זה מוכח שהתגברות הגוף על הנשמה גדולה עד מאד, עד שאפילו רבי חיים מוואלאזין הרגיש עצלות בקיום המצוות מכח השפעת הגוף."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ג – קדושת האדם לעומת קדושת המשכן</strong></big>",
+                "<b>א) פרטי המשכן רומזים לעולמות עליונים אבל האדם עצמו מן העליונים</b>",
+                "איתא בשמות רבה <small>(פרשת תרומה פ' ל\"ג אות ד')</small>, \"אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו', למעלן <small>(ישעיה ו', ב')</small> 'שרפים עומדים ממעל לו', למטן <small>(תרומה כ\"ו, ט\"ו)</small> 'עצי שטים עומדים', למעלן כרובים שנאמר <small>(ישעיה ל\"ז, ט\"ז)</small> 'יושב הכרובים', למטן <small>(תרומה כ\"ה, כ')</small> 'והיו הכרובים וכו'', למעלן <small>(תהלים ק\"ד, ב')</small> 'נוטה שמים כיריעה', ולמטן <small>(תרומה כ\"ו, א')</small> 'עשר יריעות וכו'', ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר <small>(תרומה כ\"ה, ח')</small> 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו''\", ע\"ש באריכות.",
+                "מדברי המדרש מבואר שהמשכן כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, וכל פרטי המשכן היו רמזים לענינים רוחניים בעולמות העליונים. והנה לכאורה קדושת המשכן היתה יתירה גם על קדושת העליונים, שהרי הקב\"ה בחר לשכון בתוכו וכמו שכתוב \"ושכנתי בתוכם\".",
+                "אלא שאעפ\"כ נראה שקדושת האדם יתירה אפילו על קדושת המשכן, שהרי האדם נברא בצלם אלקים עצמו, וכמו שכתוב \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" <small>(בראשית א', כ\"ז)</small>. וגם קדושת האדם נובעת מהקב\"ה בעצמו, וכמו שכתוב \"ויפח באפיו נשמת חיים\" <small>(בראשית ב', ז')</small>. ונמצא שקדושת האדם היא עצמה קדושת נשמת פיו של הקב\"ה, ויתירה קדושה זו על של משכן, שהרי המשכן רק רומז לדברים עליונים, אבל האדם הוא עצמו מן העליונים.",
+                "<b>ב) זהירות בקדושת האדם</b>",
+                "וכל אדם יקח מזה מוסר השכל להזהר במעשיו ודרכיו כדי שלא יאבד את קדושתו. אולם, יש להוסיף שלא כל אדם נתקדש באופן שוה, שקדושה ניתוספת באדם ע\"י התורה שהוא לומד, ולכן האדם צריך להזהר שיהיה תמיד עולה ברוחניות ולא יתרשל בלימוד התורה ותפילה בציבור וכדומה, שאם אינו מחזק את עצמו תמיד הרי ממילא יפול ממדרגת קדושתו.",
+                "והנה איתא ביומא <small>(דף ט' ב')</small>, \"ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה וכו', דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי וכו'\". ומבואר מהגמ', שריש לקיש כמעט לא דיבר עם שום אדם, עד שאם דיבר עם בן אדם על כרחך שאדם זה הוא אדם גדול מאד, ואפשר לתת לו ממון בלי עדים. וצריך עיון, למה היה נוהג ריש לקיש שלא לדבר עם בני אדם?",
+                "והסבא מסלובודקה זצ\"ל <small>(בספר אור צפון ח\"ב עמ' קע\"ה)</small> ביאר בזה על פי הא דאיתא במס' מגילה <small>(דף כ\"ז א')</small>, \"מניחין ספר תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה\". ולמדנו מדברי הגמ', שבתשמישי קדושה אסור להניח אחד על גבי חבירו באופן שמניחין קדושה קלה על גבי קדושה חמורה. והנה אם זה הדין בתשמישי קדושה א\"כ כל שכן באדם שהוא עצמו מן העליונים שאין לו להתחבר עם מי שפחות ממנו בקדושה. ולפי זה יש לומר שזהו הביאור גם בהנהגת ריש לקיש, שלא דיבר עם מי שהיה קטן ממנו בתורה כדי שלא להתחבר בקדושה שהיא פחותה מקדושתו.",
+                "ומכל זה למדנו את מעלת קדושת האדם, שכל תוספת של תורה מטלת תוספת של קדושה בתוך האדם, והאדם צריך להכיר את כל זה כדי שיזהר בקדושתו. ונכלל בזה שיזהר שלא להתחבר עם בני אדם שעלולים להורידו ממדרגתו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ד – מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן</strong></big>",
+                "<b>א) הכנה לדורות הבאים</b>",
+                "ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים <small>(תרומה כ\"ה, ה')</small>. פירש רש\"י <small>(ומקורו ממדרש תנחומא סי' ט')</small>, \"ועצי שטים, מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים\". ולמדנו מדברי רש\"י, שיעקב אבינו הכין את עצי השטים כדי שיוכלו יוצאי חלציו לבנות את המשכן.",
+                "ויעוין בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת ויקהל <small>(ל\"ז א')</small> שכתב, \"עצי שטים, לפי שעתידין לחטוא בשטים העמיד להם זה לכפר על מעשה שטים\". ונראה שכוונתם היא שמה שהוצרכו לעצי שטים [יותר משאר עצים] הוא כדי שיתכפרו בני ישראל על מה שעתידים לחטוא בשטים [כשחטאו בבנות מואב כמבואר בפרשת בלק <small>(כ\"ה, א')</small>.]",
+                "ואם נצרף את דברי המדרש תנחומא ודברי הבעלי תוספות, אז יוצא שיעקב אבינו הכין את הכפרה ליוצאי חלציו בשביל מה שעתידים לחטוא בבנות מואב, ויש ללמוד מכאן עד כמה חשובה היא ההכנה לדורות הבאים.",
+                "והנה המשך הדורות זקוק הוא ללימוד לתינוקות של בית רבן להשפיע עליהם לשמור את דרך התורה, שהרי אם אין גדיים אין תיישים, ואין לשער את החשיבות שיש בזה.",
+                "וכן מבואר מהמדרש בויקרא רבה <small>(שמיני פ' י\"א אות ז')</small>, \"משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והיה הפדגוג שונא אותו, אמר אם אני הורג אותו עכשיו נמצאתי מחייב ראשי למלך, אלא הריני מושך את יונקתו ממנו והוא מת מאליו, כך אמר אחז <small>(המלך)</small>, אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם; כך אמר אחז, אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם, מה עשה עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות\". ומבואר להדיא מדברי המדרש שרק אם מלמדים תורה לתינוקות של בית רבן שייך שיהיה תלמידי חכמים בדור הבא, שהרי \"אם אין תלמידים אין חכמים\".",
+                "<b>ב) אברהם נקרא \"אוהבי\" בשביל שהיה משפיע לאחרים</b>",
+                "והנה כתוב בספר ישעיה, \"זרע אברהם אוהבי\" <small>(מ\"א, ח')</small>. וביאר החתם סופר <small>(מובא ב\"פיתוחי חותם\" הנדפס בריש שו\"ת חתם סופר חלק יו\"ד)</small>, שהטעם שאברהם נקרא אוהבו של הקב\"ה הוא משום שאם היה רוצה אברהם היה יכול לפרוש את עצמו מעניני עולם הזה ולקדש את גופו להיות כמו מלאך ה' צבאות, אלא שאם היה עושה כן היה מטיב רק לעצמו ולא היה יכול להשפיע על אחרים כלל. ואברהם אבינו ראה שחנוך היה לפני המבול, והוא זיכך את עצמו עד שנתקדש כמו מלאך [וכדאיתא בזוה\"ק <small>(בראשית נ\"ו ב')</small>, \"חנוך נטיל ליה קודשא בריך הוא מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין\"], ולא השפיע על בני דורו כלל, ולכן בא עליהם המבול. ולכן אברהם אבינו בחר להיות מעורב עם הבריות ולהשפיע עליהם ולקרבם אל הקב\"ה [וכמו שכתוב \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\" <small>(לך לך י\"ב, ה')</small>, ואונקלוס תירגם \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\"], אע\"פ שבזה לא יוכל לקדש ולזכך את עצמו כל כך. ומאחר שעשה כן בשביל הקב\"ה לכן נקרא אוהבו של הקב\"ה.",
+                "והנה כל מי שעוסק בחינוך תינוקות של בית רבן הוא כמו אברהם אבינו שהוא נקרא אוהבו של הקב\"ה בשביל שהוא משפיע על אחרים ומקרבם אל דרך התורה.",
+                "<b>ג) מי שמלמד לאחרים עושה נחת רוח ליוצרו</b>",
+                "ונראה שבזה יש ליישב את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם <small>(בדף י\"ז א')</small>, \"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו\", שיש להקשות שמה ניתוסף במה שאמרו \"ועושה נחת רוח ליוצרו\", והלא כבר נאמר שגדל בתורה ועמלו בתורה, וא\"כ פשיטא שהוא עושה בזה נחת רוח ליוצרו.",
+                "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאין אדם עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא משפיע לאחרים ואינו עושה לעצמו בלבד, ונמצא שאע\"פ שאדם גדל בתורה ועמלו בתורה, מכל מקום אינו עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא לוקח מזמנו כדי להשפיע על אחרים, ולכן הוצרכו להוסיף \"ועושה נחת רוח ליוצרו\".",
+                "<b>ד) כמה גדולים מעשי חייא</b>",
+                "כל זה מפיץ אור על דברי הגמ' בכתובות, דאיתא שם <small>(בדף ק\"ג ב')</small>, \"והא הוה רבי חייא <small>(ולמה לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה לאחר פטירתו)</small> וכו', ר' חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה <small>(לא אבטלו ממצוות, רש\"י)</small>, א\"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא <small>(זרענא, רש\"י)</small>, ומגדלנא נישבי <small>(ואני עושה רשתות)</small>, וציידנא טביא <small>(ואני צד צביים)</small>, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא <small>(ומתקן אני קלפים, רש\"י)</small> ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא\". ומבואר מדברי הגמ' שרבי חייא היה ראוי להמנות להיות ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ומה שלא נתמנה לתפקיד זה היה משום שלא היה לו פנאי להיות ראש ישיבה מאחר שהיה עוסק בהרבצת תורה לתינוקות של בית רבן. ומוכח שמעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן חשובה יותר מתפקיד של ראש ישיבה!",
+                "ויעוין במס' סוכה <small>(כ' א')</small>, \"דאמר ריש לקיש, הריני כפרת רבי חייא ובניו <small>(יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, רש\"י)</small>, שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה\". ומבואר שרבי חייא הצליח בהרבצת התורה לתינוקות של בית רבן כל כך עד שריש לקיש אמר עליו שחזר וייסד את התורה בארץ ישראל לאחר שנשתכחה.",
+                "מכל זה יש לנו להתעורר על מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן, שהוא מכין בזה את הדורות הבאים להיות דבוקים להקב\"ה ונקרא אוהבו של הקב\"ה, וכמה גדולים מעשיהם של המחנכים!",
+                "<b>ה) חובת המחנך שתלמידיו יבינו היטב את מה שלומדים</b>",
+                "ועוד צריך המחנך להזהר שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים. יסוד זה מבואר מדברי הספורנו, שהרי כתוב, \"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי\" <small>(בשלח ט\"ז, כ\"ח)</small>, דהיינו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על שיצאו מן העם ללקוט מָן ביום השבת. וצריך ביאור, שהרי משה רבינו לא היה אשם בזה כלל, ולמה הוכיח אותו הקב\"ה על זה? וכתב הספורנו, \"הנה החטא בשמירה נעשה בין כולכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך, אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן וכו'\". ומבואר מדבריו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על אשר לא ביאר היטב את הענין של שבת לבני ישראל, שאילו הסביר היטב את האיסור של מלאכת שבת לא היו יוצאים ללקוט מָן בשבת. ומבואר מכאן איך צריך המחנך להזהר בדבריו שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים.",
+                "<b>ו) המחנך צריך להכיר את מעלת תפקידו</b>",
+                "ובאמת אם המחנך אינו מכיר את מעלת לימוד התורה לתשב\"ר, לא יצליח כלל, שהרי המחנך צריך להתמודד בדאגות וצרות הקשורות לחינוך הילדים, ולפעמים יש מחלוקת, אלא שאם כוונתו לשם שמים שהוא מכיר את הגדלות של חינוך הבנים אז כל הצרות יהיו טפילות להעיקר של חינוך הבנים, והכל כדאי כדי שיזכה לחנך את הדור הבא לתורה ויראת שמים, אבל אם החינוך הוא רק אומנות, אז יש אומניות אחרות שטובות יותר מחינוך הבנים ולא יוכל להתמודד עם הנסיונות של עולם החינוך.",
+                "ובאמת בכל דבר אם האדם אינו מכיר את הטובה שיש לו אז נחשב כאילו אין לו אותה טובה כלל. וזו היא כוונת המשנה במס' אבות <small>(פ\"ג מי\"ד)</small>, \"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום\", שהמשנה מדגישה שכלל ישראל יודעים שנקראו בנים למקום, שאם לא כן אין זה נחשב לטובה כלל. וכן מבואר ג\"כ מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא <small>(בפרק שני)</small> שכתב בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף\". ומבואר מזה שמי שחושב שיש בידו רק בדיל אז אין לו שום קנין על הכסף, והוא הדין מי שיש לו טובה אבל אינו יודע ומכיר אותה אז נחשב כאילו אין לו שום זכייה על אותה טובה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תצוה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ה – הכנה</strong></big>",
+                "<b>א) כוונה לשם שמים בעשיית בגדי כהונה</b>",
+                "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ואלה הבגדים אשר יעשו וגו', והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש <small>(תצוה כ\"ח, ג'-ה')</small>.",
+                "וכתב הספורנו <small>(בפסוק ג')</small>, \"לקדשו, לשם כך יעשו הבגדים\". ור\"ל שהחכמי לב צריכים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה. עוד כתב הספורנו <small>(בפסוק ה')</small>, \"והם יקחו את הזהב, וכמו שיכוונו בעת העשייה כן יכוונו כשיקחו את הזהב וכו'\". ור\"ל שכשם שהחכמי לב מצווים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה, כמו כן צריכים לקחת את החומר מיד המנדבים לשם קדושת בגדי כהונה, והיינו שמעשה הקבלה עצמו צריך להיות בכוונה הרצויה.",
+                "ודברי הספורנו צריכים עיון, דבשלמא עשיית הבגדים צריכה להיות בכוונה הרצויה, שהרי חלות שם בגדי כהונה נעשית ע\"י העשייה ולכן צריכה להעשות בקדושה, אבל מה איכפת לנו בכוונתם בשעת קבלת החומר מיד המנדבים?",
+                "<b>ב) שלימות שייכת רק אם כל הענין נעשה בקדושה</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(דף פ\"ה ב')</small>, \"אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא <small>(זורע אני זרעוני פשתן, רש\"י)</small>, וגדילנא נישבי <small>(וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, רש\"י)</small>, וציידנא טבי <small>(ואני צד צביים, רש\"י)</small>, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא <small>(ומתקן אני מעורותיהן קלפים, רש\"י)</small>, וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא <small>(למקום שאין מלמדי תינוקות, רש\"י)</small>, ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל\".",
+                "והנה עיקר התכלית של רבי חייא היתה שהתינוקות ילמדו את כל התורה, ולכן לימד חלק אחד של התורה לכל ילד, והורה להם שכל אחד ילמד לחביריו מה שלמד מרבי חייא כדי שכל אחד מהתינוקות ידעו את כל התורה. אבל קשה, שאם כן למה כל הטירחא הזאת, לזרוע את הפשתן ולעשות רשתות ולצוד צביים ולעשות קלפים וכו', והלא יכול לקנות חמשה חומשי תורה שכבר כתובים?",
+                "וידוע בשם הגר\"א שתירץ שרק אם כל הענין מתחילתו ועד סופו בקדושה וטהרה, אז יכול להיות בטוח שיצליח ושהתורה שהתינוקות ילמדו תתקיים בידם. <small>(ועי' בריש ביאור הגר\"א על התיקוני זוהר בליקוט שעל האידרא פרשת נשא ד\"ה ועאלו בחקלא שכתב, \"כי אין השכינה שורה אלא על פועל צדק וכו', וכן רבי חייא בפרק הפועלים דשדי כיתנא וכו' ראה שיהיה מתחילה ועד סוף בפועל צדק וכו'\".)</small>",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הספורנו, שהקב\"ה רצה שהבגדי כהונה יהיו בתכלית הקדושה, ולכן צוה שכל תהליך עשיית הבגדים מתחילה ועד הסוף יהיה לשם קדושת בגדי כהונה, ואפילו לקיחת החומר מיד המנדבים.",
+                "ויעוין בספורנו בפ' פקודי <small>(ל\"ח, כ\"א)</small> שביאר שמשכן משה לא נפל ביד האויבים כיון שנבנה ע\"י מיוחסים וצדיקים שבדור, אבל בית ראשון שנבנה במקצתו ע\"י עבדי חירם מלך צור נפל ביד האויבים. וזהו על דרך הספורנו הנ\"ל שהכנה בקדושה הוא דבר חשוב עד מאד.",
+                "וכעין זה מבואר מדברי המשך חכמה, דהנה כתוב בספר מלכים א' <small>(ח', י\"ח)</small>, \"יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך\", דהיינו שהנביא אמר לדוד המלך שאע\"פ שלמעשה הוא לא יזכה לבנות את בית המקדש מכל מקום דוד המלך הטיב לעשות במה שהיה רוצה לבנות את בית המקדש. וכתב המשך חכמה <small>(על הפטרת פ' פקודי)</small> שדברי הפסוק הנ\"ל מבוארים ע\"י דברי הגמ' בסוטה <small>(ט' א')</small>, \"זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה <small>(איכה ב', ט')</small>\", וכוונת הגמ' היא שהשערים לא נפלו ביד הגוים כיון שהיו מעשי ידיו של דוד המלך, וביאר המשך חכמה שמאחר שדוד רצה כל כך לבנות את בית המקדש ממילא מחשבותיו הטובות היו קבועות בשערים שבנה וממילא לא שייך ששעריו יפלו ביד הגוים כיון שהוכנו ע\"י דוד המלך, ובזה מבואר מה שאמר הנביא \"הטיבות\" שלשון זה הוא פועל יוצא שמשמע שהוא גרם טוב לדבר אחר, והיינו משום שמחשבותיו הטובות נקבעו בשערים עצמם וזה הגין עליהם שלא יפלו ביד הגוים בשעת החורבן. ומבואר מכל זה שהכנה בקדושה עושה שינוי בגוף הדבר בעצמו שיהיה במדריגה גדולה. וראוי לנו להתעורר מכל זה לעשות הכנה למצוות בקדושה ככל מה שאפשר."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת כי תשא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ו – כח הציבור</strong></big>",
+                "<b>א) סכנת פקידת בני ישראל</b>",
+                "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם <small>(כי תשא ל', י\"ב)</small>. ומבואר מהפסוק, שפקידת בני ישראל עלולה לגרום מגיפה, אלא שאם יתנו כופר נפשם אז לא יהיה נגף בתוכם. וצריך ביאור, למה תגרום פקידת בני ישראל למגיפה?",
+                "וביאר בזה רבינו בחיי, \"וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע 'בתוך עמי אנכי יושבת' <small>(מלכים ב ד', ג')</small>, כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע <small>(עי' זוה\"ק חלק ב' בשלח מ\"ד א'-ב')</small> כי אותו היום שכתוב בו 'ויהי היום' ראש השנה היה וכו', וכן תמצא בספר רות 'וילך איש מבית לחם יהודה' <small>(רות א', א')</small>, הזכירו הכתוב סתם, וכשנפרט אחר כן ונזכר <small>(שם פסוק ב')</small> 'ושם האיש אלימלך', מה כתיב שם, <small>(שם פסוק ג')</small> 'וימת אלימלך'\".",
+                "ומבואר מדברי רבינו בחיי שאם האדם הוא חלק של הציבור אז בשמים אין מעיינים כל כך במעשיו הפרטיים, אבל אם אינו חלק של הכלל אז יעיינו במעשיו. ולכן פקידת בני ישראל היא סכנה להם, שהרי כל אחד מישראל נמנה בפני עצמו, ולכן גם בשמים יעיינו במעשיהם של כל יחיד בפני עצמו. ומפני זה הוצרכו בני ישראל לכופר נפש כדי להגן עליהם, וזה הוא המחצית השקל.",
+                "ונראה שזהו הביאור במה שכתוב, \"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל\" <small>(כי תשא ל', ט\"ו)</small>, כדי שכל אחד יהיה בכלל הציבור ככל מה שאפשר.",
+                "יסוד זה מבואר גם מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן\" <small>(נשא ז', ג')</small>. ומבואר בפסוק שכל שני נשיאים השתתפו בעגלה אחת. ויש לעיין, למה לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו? וביאר הספורנו, \"עגלה על שני הנשיאים, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם וכו'\". ולמדנו מדברי הספורנו שכדי לזכות להשראת השכינה צריכים להיות באחווה, ולכן לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו.",
+                "<b>ב) סיפור ברבי מאיר שמחה</b>",
+                "וידוע מה שמסופר על רבינו מאיר שמחה זצ\"ל בעל ה\"אור שמח\", שהגאון הנ\"ל היה שוכב חולה בימיו האחרונים, ונזדמן שם רבי אלחנן זצ\"ל, ורבי אלחנן הציע לרבי מאיר שמחה שישלח טלגרמות לכל הישיבות כדי שיתפללו לרפואתו. רבי מאיר שמחה עשה בידו תנועת סירוב, והסביר שעדיף להכלל בתפלת רבים וכמו שאמרה האשה השונמית \"בתוך עמי אנכי יושבת\", וכדברי רבינו בחיי.",
+                "<b>ג) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הפסוק <small>(קהלת ז', ט\"ז)</small>, \"אל תהי צדיק הרבה\", שכוונת הפסוק היא שסכנה היא לאדם להיות צדיק בעיני עצמו, שהרי בזה הוא מעורר דין על עצמו שבשמים ידקדקו עליו לראות אם הוא באמת צדיק כל כך או לא.",
+                "והנה בפסוק שם <small>(בפסוק י\"ז)</small> כתוב גם כן, \"אל תרשע הרבה\", ונראה שכוונת הפסוק היא שגם ההיפך הוא אמת שאין לו לאדם להיות רשע בעיני עצמו, שאז יתייאש מלהיטיב את מעשיו, שהרי יחשוב כיון שמכל מקום הוא רשע א\"כ אין שום סיבה למנוע מלעשות עבירות נוספות.",
+                "ובספר העיקרים <small>(מאמר ד' פרק כ\"ו)</small> ביאר בזה את הפסוק, \"כי עמך הסליחה למען תורא\" [ור\"ל שכיון שהקב\"ה סולח לחוטאים ממילא בני אדם ייראו ממנו], שיש להקשות על הפסוק איך שייך לומר שבני אדם יראים מהקב\"ה כיון שהוא סולח לחוטאים, והלא אם הוא סולח להם לא ייראו ממנו כיון שיחשבו שאפילו אם יחטאו אין זה רע כל כך כיון שהקב\"ה יסלח להם. ותירץ בספר העיקרים שכוונת הפסוק היא שאם הקב\"ה לא יסלח לחוטאים אז אם יחטא האדם יחשוב בעצמו שאין שום תקוה לנפשו ואז יעשה עבירות נוספות כיון שהוא תקוע במצב של חטא, ואז תתדרדר היראת שמים שלו, אבל עכשיו שהקב\"ה סולח לעושים תשובה אז לא יתייאש האדם כיון שהוא יודע שיש תקוה לנפשו וממילא אפילו אם יחטא ישתדל להתקרב להקב\"ה ויתחזק ביראת שמים.",
+                "והנה כל בני הישיבה הם ציבור אחד, ולכן צריך כל אחד ואחד להכלל בציבור של הישיבה ע\"י שמירת הסדרים ושמירת התקנות של הישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ז – חטא העגל</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שביקשו אמצעי במקום משה רבינו</b>",
+                "ידוע קושיית המפרשים, איך שייך שבני ישראל חטאו בעבודה זרה, והלא הם ראו בעצמם איך שהקב\"ה דיבר עם משה ונתן לו את התורה?",
+                "ויעוין ברמב\"ן שעמד בזה <small>(כי תשא ל\"ב, א')</small> וכתב, \"אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע\"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע\"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא הא-ל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלקים וכו', שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלקותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו'\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן, שבאמת לא חטאו בני ישראל בעבודה זרה ממש, שהם הכירו היטב שהקב\"ה הוא האלקים, אלא שרצו שיהיה להם אמצעי שינהיג אותם על פי הקב\"ה.",
+                "אלא שא\"כ צריך עיון, למה נענשו בני ישראל כל כך בשביל חטא העגל, והלא אין זה עבודה זרה גמורה?",
+                "<b>ב) ביאור דברי המדרש שהחטא היה משום שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי המדרש, דהנה איתא בשמות רבה <small>(כי תשא פ' מ\"א אות א')</small>, \"אמר ר' שמואל בר נחמן, נאה היה לאבותינו לקבל את התורה ולומר 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' <small>(משפטים כ\"ד, ז')</small>, שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל' <small>(כי תשא ל\"ב, ד')</small>, אתמהא\".",
+                "ולמדנו מהמדרש שעיקר הטענה על בני ישראל היתה שמאחר שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע, א\"כ איך אמרו ג\"כ אלה אלהיך ישראל בחטא העגל.",
+                "והדברים תמוהים, והלא לכאורה חטא העגל הוא עבירה מצד עצמה, ואיך אמר המדרש שהחטא היה מחמת שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע בקבלת התורה?",
+                "ונראה לבאר את המדרש ע\"פ מה שאמרה הגמ' במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו'\". וצריך ביאור מה החשיבות של הקדמת נעשה לנשמע? ועוד, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+                "ובמקום אחר <small>(בפרשת משפטים)</small> ביארנו בזה ע\"פ הא דאיתא במס' ברכות <small>(י' א')</small>, \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם? וביארנו בזה שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה. ולכן יש לומר שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצוות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד, וכאילו עשאה לפני השמיעה. ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדימים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\". והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע.",
+                "והנה מי שמגיע למדרגה שרצונו של הקב\"ה מתבצע מיד על ידו וכמו המלאכים, בודאי אינו צריך לאמצעי כלל, והוא יכול להתייחס אל הקב\"ה בישירות. ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש הנ\"ל, שמאחר שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע א\"כ הגיעו למדרגת המלאכים שאינם צריכים לאמצעי, א\"כ לא היה להם לומר ג\"כ אלה אלהיך ישראל, שהרי מהכרזה זו משמע שצריכים לאמצעי [וכמו שכתב הרמב\"ן], ובזה הם מאבדים את מדריגתם של הקדמת נעשה לנשמע.",
+                "<b>ג) עיקר חטא העגל היה שלא רצו להתייחס להקב\"ה בלי אמצעי</b>",
+                "ולפ\"ז יש לבאר את חטא העגל, שיש לומר שאם בני ישראל לא הקדימו מתחילה נעשה לנשמע, אז לא היה עבירה כל כך במה שאמרו אלה אלהיך ישראל, שהרי רצו בזה רק להשיג אמצעי להיות במקומו של משה רבינו. אבל מאחר שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע, א\"כ הם במדריגה גבוהה עד מאד וכמו המלאכים, ובמדרגה זו אינם צריכים לאמצעי כלל. ולכן, חטא גדול הוא שבעטו בהקב\"ה וכאילו אמרו לו שאינם רוצים להיות קרובים לו כל כך, ונוח להם להתייחס להקב\"ה על ידי אמצעי.",
+                "<b>ד) אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מעשה סיני</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בברכות <small>(דף ל\"ב ב')</small>, \"'התשכח אשה עולה' <small>(ישעיה מ\"ט, ט\"ו)</small>, אמר הקדוש ברוך הוא כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה 'גם אלה תשכחנה' <small>(שם) (גם אלה, מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, רש\"י)</small>, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך' <small>(שם) (ואנכי זה מעשה סיני שנאמר בו אנכי ה' אלקיך, רש\"י)</small>, והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' זה מעשה סיני\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שאם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מתן תורה בהר סיני, וקשה מה השייכות בין זה לזה?",
+                "ונראה לומר, שכבר נתבאר שעיקר חטא העגל היה משום שכלל ישראל אמרו נעשה ונשמע ובזה הם מראים שהם במדריגה שהם מתבטלים לגמרי לרצונו של הקב\"ה ואינם צריכים לאמצעי כלל, וא\"כ חטא העגל הוא עבירה גדולה מאד, שבזה הם מראים שבאמת הם רוצים באמצעי. ולפ\"ז אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל, יש לדאוג שהקב\"ה ישכח את מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני, שאולי כדי שישכח את מעשה העגל צריך מתחילה לשכוח את מעשה סיני, שהרי החומר של חטא העגל מבוסס על מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני. ולכן הוצרך הקב\"ה להגיד לכנסת ישראל שאע\"פ שישכח את מעשה העגל מכל מקום לא ישכח את מעשה סיני, וכל זה הוא מחמת האהבה היתירה שהקב\"ה אוהב את כלל ישראל, ולכן הקב\"ה ישכח [כביכול] את הרע ולא ישכח את הטוב."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר מ\"ח – הנהגת השכינה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על התרגום</b>",
+                "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי וגו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה וגו' <small>(כי תשא ל\"ג, ב'-ג')</small>. ופירש רש\"י, \"כי לא אעלה בקרבך, לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך, כי עם קשה ערף אתה, וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם\".",
+                "ומבואר מרש\"י, שכוונת הפסוק היא שהקב\"ה יסלק את שכינתו מבני ישראל, כדי שאם יחטאו לא ירבה עליהם את זעמו.",
+                "אולם, התרגום כתב, \"ארי לא אסליק שכינתי מבינך וכו'\", ומשמע שר\"ל שהקב\"ה לא יסלק את שכינתו מבני ישראל. והדברים תמוהים, שלכאורה כוונת הפסוק היא שמחמת חטא העגל לא יזכו בני ישראל להשראת השכינה, וא\"כ איך ביאר התרגום שכוונת התורה היא שבאמת לא יסלק הקב\"ה את שכינתו.",
+                "<b>ב) שתי הנהגות של הקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע שיש שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שיש הנהגה שהוא למעלה מן הטבע, אבל יש הנהגה שהוא בתוך הטבע. שם הוי\"ה הוא כנגד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, אבל השם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהוא בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" <small>(עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')</small>]. גם השם אדנות הוא בתוך הנהגת הטבע [וכמו שכתב המהר\"ל באור חדש <small>(אסתר ו', י\"א)</small>, \"ושם אדנות בו מנהיג עולם הטבע כמו האדון שהוא מושל ומנהיג כסדר שלו\".]. עוד מבואר בזוה\"ק ששם אדנות הוא כנגד השכינה [וכמו שכתב בזוה\"ק <small>(סתרי תורה דף צ\"ט ב')</small>, \"ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ\"י\"]. ונמצא שהשכינה היא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע.",
+                "והנה יש חילוק בין שתי ההנהגות הנ\"ל לענין עונשים, שמצד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע היה ראוי שאם אחד יחטא שיענש מיד. אבל מצד ההנהגה שהיא בתוך הטבע לא יגיע לו העונש, שהרי מצד הטבע העולם כמנהגו נוהג על פי חוקי הטבע. אולם, למעשה השם הוי\"ה מלובש בתוך השם אדנות [שהשם אדנות היא הקריאה לשם הוי\"ה], ולכן ההנהגה למעשה היא שילוב בין שתי ההנהגות, ולכן הקב\"ה מאריך את אפו אבל לבסוף יענש החוטא על חטאו אא\"כ יעשה תשובה.",
+                "<b>ג) בני ישראל הוצרכו לחיות ע\"פ הנהגת מדריגת השכינה</b>",
+                "והנה בני ישראל בשעת מתן תורה הגיעו למדרגה שיוכלו לחיות על פי ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, דהיינו ההנהגה של השם הוי\"ה ולא ההנהגה של השראת השכינה. אבל כיון שחטאו בעגל נפלו ממדריגתם ועכשיו אי אפשר להם לחיות ע\"פ הנהגת שם הוי\"ה, והוצרכו לחיות על פי ההנהגה של השראת השכינה שהיא השילוב בין טבע ולמעלה מן הטבע.",
+                "ולפי זה כוונת התרגום מבוארת כמין חומר, שהתורה אמרה \"כי לא אעלה בקרבך\", דהיינו שהשם הוי\"ה לא יעלה ביניהם לבדו, אלא שצריך שההנהגה של שכינה תישאר ביניהם, ולכן אמר התרגום ש\"לא אסליק שכינתי מבינך\", שהקב\"ה לא יסלק את ההנהגה של שכינה שהרי אי אפשר להם לחיות ע\"פ ההנהגה של השם הוי\"ה לבדו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת ויקהל</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר מ\"ט – זריזות</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור מדת הזריזות</b>",
+                "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן <small>(ויקהל ל\"ה, כ\"ז)</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מספרי פרשת נשא פיסקא מ\"ה, ובמדבר רבה פ' נשא פ' י\"ב אות ט\"ז)</small>, \"אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל וכו', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב\".",
+                "ומבואר שהוקשה לרש\"י שתי קושיות. חדא, למה במלאכת המשכן התנדבו בסוף? ועוד הוקשה לרש\"י, למה כתוב \"והנשאם\" חסר יו\"ד, שהיה לו לכתוב \"והנשיאים\". ותירץ רש\"י [ע\"פ מדרשי חז\"ל] שמדת העצלות גרמה לנשיאים שלא התנדבו עד הסוף, ונענשו בכך שנחסרה אות אחת משמם.",
+                "וקשה, שרש\"י בעצמו ביאר כוונת הנשיאים שלא התנדבו תחילה, שהם חשבו שהציבור לא יוכלו לנדב כל מה שנצרך למשכן, ולכן אמרו שהם מוכנים לנדב כל מה שנצרך למשכן אפילו אם הוא סך גדול מאד, ולכן אמרו שמתחילה יתנדבו הציבור, והם יתנדבו כל מה שחסר. ונמצא שמה שעשו הנשיאים היה מחמת נדיבות הלב ולא מחמת עצלות.",
+                "ונראה שמכאן יש ללמוד שמי שנוהג בזריזות אינו עושה חשבונות, אלא עושהו מיד. והביאור בזה הוא שזריזות מראה על חביבות, ולכן מי שמחבב את המצוות יעשה את המצוות מיד בלי שום איחור. ולכן אם הנשיאים היו זריזים היו מתנדבים מיד בלי שום חשבונות, וממה שהתנדבו בסוף יש ללמוד שהיו חסרים במדת הזריזות.",
+                "<b>ב) הגורם העיקרי של מעשינו</b>",
+                "ועוד מבואר מכאן דבר נורא, שאפשר לאדם להתנהג על פי שיקול הדעת, ובאמת מעשיו הם מחמת מדה רעה הטמונה בתוך נפשו, ולכן הנשיאים חשבו שמה שאיחרו לנדב למלאכת המשכן היה מחמת נדיבות לבם, ובאמת היה מחמת מדת העצלות, אלא שמדה זו היתה טמונה בנפשם ולא הכירו שהעצלות היתה הגורם העיקרי של מעשיהם.",
+                "כעין זה ביארנו לעיל <small>(בפרשת חיי שרה)</small>, שאליעזר עבד אברהם לא הבין נגיעות עצמו, ולכן מתחילה כששאל מאברהם אבינו מה לעשות אם בני משפחתו לא יתנו אשה ליצחק [האם ילך לבנות הכנעני] לא הבין ששאילתו היתה מחמת נגיעות שרצה שבתו תינשא ליצחק, ורק בסוף כשהכיר שרבקה תינשא ליצחק אז הכיר שמה ששאל מתחילה היה מחמת נגיעותו. מכאן למדנו עד כמה אנו צריכים להבין את מעשינו כדי שלא ניכשל."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת פקודי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ' – פרטים</strong></big>",
+                "<b>א) י\"ח פעמים \"כאשר צוה ה' את משה\"</b>",
+                "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה <small>(פקודי מ', ל\"ב)</small>. וכתב הבעל הטורים, \"והם י\"ח פעמים כאשר צוה ה' את משה וכו', וכנגדם תקנו י\"ח ברכות\". [ומקורו מירושלמי ברכות <small>(פ\"ד ה\"ג)</small>, \"ולמה שמונה עשרה וכו', רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן, כנגד י\"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני וכו'\".]",
+                "מבואר מכאן שכל פרט ופרט יש לו חשיבות בפני עצמו, ולכן נאמר \"כאשר צוה ה' את משה\" י\"ח פעמים כנגד כל פרט של המשכן, וחז\"ל תקנו שמונה עשרה ברכות כנגד כל פרט של המשכן. יש ללמוד מכאן שטעות היא לחשוב שמספיק אם האדם עושה את המצוה בכלליות בלי קיום כל הפרטים, שמאחר שכל פרט יש לו חשיבות, לכן אם החסיר פרט אחד הרי זה קלקול בכל המצוה.",
+                "<b>ב) התורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו</b>",
+                "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו <small>(וירא י\"ח, ו'-ח')</small>. הרי שהתורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך שהגיש להם עוגות, בשר, חמאה וחלב, ואיך שהוא הכין את הכל בשביל האורחים. וקשה, מה לומדים מכל זה, והלא די לנו לדעת שאברהם אבינו הצטיין במצות הכנסת אורחים?",
+                "אלא שגם מכאן יש ללמוד שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ולכן כל הפרטים של ההכנסת אורחים של אברהם אבינו חשוב בפני עצמו. וכן מבואר מהא דאיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ו ב')</small>, \"בשכר חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים\". הרי שכל פרט בפני עצמו היה זכות לבני ישראל, וזכו לדבר אחד כנגד כל פרט ופרט.",
+                "<b>ג) אש זרה</b>",
+                "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' <small>(שמיני י', א'-ב')</small>. ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" <small>(ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א')</small>. וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+                "ותירץ המהר\"ל בגור אריה <small>(שם)</small>, \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+                "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בכל הפרטים של המצוות, שלא נחסיר אפילו אחד מהם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת תזריע</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"א – צרעת</strong></big>",
+                "<b>א) צרעת באה לעורר את האדם לתשובה</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(פ' תזריע י\"ג, מ\"ז)</small>, \"זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו\".",
+                "למדנו מדברי הרמב\"ן שהתפקיד של צרעת היה לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים, שבזמן שבני ישראל עומדים במדריגה גבוהה זוכים שיקבלו סימנים מן השמים לעוררם לתקן מה שצריך תיקון.",
+                "ויעוין עוד בדברי הספורנו על הפסוק \"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת\" <small>(תזריע י\"ג, מ\"ז)</small>, <small></small>שהאריך בענין זה ג\"כ איך שטומאת צרעת היא כדי לעורר את האדם לתשובה, ע\"ש היטב.",
+                "<b>ב) מצרעת יש ללמוד את החשיבות של כח הדיבור</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה הקפידה התורה שהכל יעשה ע\"י דיבורו של הכהן, שהרי צרעת מטמאה רק אחרי שהכהן אומר שהוא טמא ואין הצרעת מיטהרת רק ע\"י הכהן.",
+                "והחפץ חיים <small>(מובא בח\"ח עה\"ת פ' מצורע י\"ד, ב')</small> תירץ, \"ומכיון שמחלת הנגעים באה על חטא הלשון, על כן צוותה התורה לרפא את החטא ג\"כ בכח הדיבור, להראות כי מות וחיים ביד הלשון\". ור\"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע כמבואר במס' ערכין <small>(דף ט\"ו ב')</small>. והנה אחת מסיבות החטא של לשון הרע הוא שבני אדם אינם מחשיבים את מה שהם מדברים, שהם חושבים שהוא רק \"מילי בעלמא\". ועל כן רצתה התורה להראות לנו את החשיבות של כח הדיבור, ולכן צוותה התורה שטומאת צרעת וטהרת צרעת תהיה הכל ע\"י דיבורו של הכהן, להראות לנו את הכח של דיבור אחד.",
+                "<b>ג) מיולדת יש ללמוד את החשיבות של מחשבות</b>",
+                "עוד מצינו שהתורה מלמדנו את החשיבות של המחשבות של האדם, דהנה בריש פרשת תזריע למדנו שאשה שילדה זכר מיטהרת לבעלה אחרי שבעה ימים, אבל אסורה לאכול קודש או להכנס למקדש עד שתמתין שלשים ושלשה ימים שאז תביא קרבן ותיטהר לגמרי [ובנקבה מיטהרת לבעלה אחרי י\"ד ימים, ואסורה בקדשים עד אחרי ששים וששה ימים]. וצריך ביאור, שאם כבר טהורה לבעלה אחרי שבעה ימים למה אינה יכולה להטהר גם לקדשים עד אחרי שלשים ושלשה ימים. והספורנו ביאר <small>(תזריע י\"ב, ח')</small>, \"כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש\".",
+                "ולמדנו מדבריו דבר נורא, שהגורם העיקרי של טומאתה הארוכה היא מחשבותיה, שבכל הימים האלו מחשבותיה פונות על עניני אישות ופריה ורביה, ולכן טהרתה מתעכבת עד שתטהר את מחשבותיה, ורק אז תהיה יכולה להכנס למקדש ולאכול מן הקדשים.",
+                "<b>ד) עיקר האדם הוא הרוחניות שבו</b>",
+                "אלא שכל זה צריך ביאור, למה יהיו דיבור האדם ומחשבותיו חשובים כל כך עד שטומאת צרעת וטומאת יולדת הן תוצאות של פגם בדיבורו ומחשבותיו של האדם?",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה כתוב, \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" <small>(בראשית א', כ\"ז)</small>. ומבואר מזה שעיקר האדם הוא רוחניותו, שהרי הוא צלם אלקים וממילא הוא חלק אלוק ממעל. ועוד כתוב, \"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\" <small>(בראשית ב', ז')</small>, הרי שחיות האדם היא ע\"י נשמת פיו של הקב\"ה, וא\"כ בודאי שעיקר האדם הוא הרוחניות שבו שבאה מהקב\"ה. ונראה שמטעם זה החמירה התורה כל כך בדיבורו ומחשבותיו של האדם, שהרי דיבור ומחשבה הם ענינים רוחניים, ולכן כל חסרון בהם הוא פגיעה בעצם האדם.",
+                "<b>ה) דיבור האדם פועל בשמים</b>",
+                "יש לימוד נוסף מצרעת לענין כח הדיבור של האדם, והוא שדיבור האדם יכול לפעול בשמים. דהנה כתוב, \"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית\" <small>(מצורע י\"ד, ל\"ה)</small>. ואיתא במסכת נגעים <small>(פי\"ב מ\"ה)</small>, \"כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית\". והנה נחלקו המפרשים למה אסור לתלמיד חכם לומר \"נגע\" [וצריך לומר \"כנגע\"], שאע\"פ שהדין הוא שהנגע אינו טמא עד שהכהן יאמר שהוא טמא, מכל מקום אין זה סיבה לאסור על הת\"ח לומר \"נגע\". ועי' במזרחי וגור אריה כאן מה שכתבו בזה.",
+                "והתוספות יום טוב <small>(נגעים שם)</small> תירץ, \"ולי נראה בהפך, דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו וכו', הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן\". ומבואר מדברי התוספות יום טוב שדיבור האדם פועל בשמים, ואם יאמר \"נגע\" אפשר שזה יגרום לנגע להטמאות ע\"י הכהן ולא יכהה הנגע קודם ראיית הכהן.",
+                "יסוד זה מבואר גם בדברי הגמ' במועד קטן <small>(דף י\"ח א')</small>, \"פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא <small>(בפנחס אחוה, דפנחס הוה אבל, רש\"י)</small>, על שמואל למישאל טעמא מיניה <small>(לדבר על לבו דפנחס, רש\"י)</small>, חזנהו לטופרי דהוו נפישן <small>(שצפרניו היו ארוכים)</small>, אמר ליה אמאי לא שקלת להו, אמר ליה אי בדידיה הוה <small>(אילו היית אבל, רש\"י)</small> מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי 'כשגגה שיצא מלפני השליט' <small>(קהלת י', ה')</small> ואיתרע ביה מילתא <small>(אבילות, רש\"י)</small> בשמואל, על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה <small>(זרקינהו מרוב כעס, רש\"י)</small>, אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים, דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' <small>(וירא כ\"ב, ה')</small>, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שדיבורו של אדם פועל בשמים, ומכיון שפנחס אחיו של שמואל הזכיר אבילות בשמואל לכן נפטר קרובו של שמואל ונעשה אבל, וגם דיבורו של אברהם אבינו פעל בשמים, ומכיון שאמר \"נשובה\" לכן חזרו שניהם.",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(קכ\"ז ב')</small>, \"הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות\". ובפשטות כוונת הגמ' היא שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז מדה כנגד מדה דנין ראובן בשמים לכף זכות. אולם יעוין בשיטה מקובצת בכתובות <small>(מ' א' בשם הרא\"ם)</small> שפירש להיפך, שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז גם בשמים דנים את שמעון לכף זכות, שדיבורו של ראובן שדן את שמעון לכף זכות מלמטה, גורם שגם בשמים דנים את שמעון לכף זכות.",
+                "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ותקח צפרה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי\" <small>(שמות ד', כ\"ה)</small>, וכתב הספורנו, \"עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית\". וכוונת הספורנו היא שהמלאך בא להרוג את משה על שהתעצל במצות מילה, ואז אמרה צפורה אשתו שכשבעלה נשא אותה התנה עמה שימולו את בניהם, ואמירת צפורה היתה לימוד זכות על משה רבינו שבאמת הוא מחשיב מצות מילה וזה הועיל שהמלאך יעזבנו ולא יהרגנו. ומבואר מכאן את הכח של דיבור האדם, שמשמע מדברי הספורנו שרק על ידי אמירתה הועילה להצילו, אבל אם לא היתה אומרת כלום לא היתה זכות זו מועלת לו כלל.",
+                "ונראה שיסוד זה מבואר על פי הפסוק בפרשת בראשית <small>(ב', ז')</small>, \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\", ואונקלוס תירגם נפש חיה ל\"רוח ממללא\", דהיינו רוח המדברת. ומכאן למדנו שמעלת האדם היא כח הדיבור, וכח הדיבור של האדם הוא חזק כל כך עד שהוא פועל גם בשמים.",
+                "ונראה שלפי זה יש לתת טעם נוסף למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע, שיש לומר שאם האדם מדבר בגנות חבירו, זה פועל גם בשמים, ובזה יכול באמת לגרום היזק לחבירו, אבל בני אדם מזלזלים בעוון לשון הרע מכיון שהם חושבים שהוא רק מילי בעלמא. והעונש לזה הוא צרעת, שהרי בצרעת אנו רואים בעליל איך שדיבורו של אדם עושה רושם, שהרי צרעת אינה מטמאה כלל עד שהכהן אומר שהוא טמא. אנו צריכים להתעורר מכל זה להזהר בכל היוצא מפינו, שלא נפגום את כח הדיבור, ושנגרום רק טובות בדיבורנו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת קדושים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ב – קדושים תהיו</strong></big>",
+                "<b>א) קדושים תהיו – פרושים תהיו</b>",
+                "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם <small>(קדושים י\"ט, ב')</small>. חז\"ל ביארו במדרש <small>(תורת כהנים פ' קדושים פרשה א')</small>, \"קדושים תהיו, פרושים תהיו\". וכתב הרמב\"ן, \"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א\"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שצווי התורה של \"קדושים תהיו\" הוא שלא נרדוף אחרי התאוות ושלא נהיו נמשכים אחרי המותרות. והנה מצוה זו נאמרה ל\"כל עדת בני ישראל\" כמו שמבואר בפסוק, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שמצוה זו היא לכל אחד ואחד, ולא רק לגדולי ישראל.",
+                "וקשה, שאיך שייך לומר שכל אחד ואחד חייב להיות במדריגה זו, והלא זו היא מדריגה גדולה מאד, שרק יחידים מסוגלים להגיע אליה?",
+                "ונראה לומר, שכל אחד ואחד חייב להזהר מן המותרות לפי מדרגתו, שאע\"פ שלפי מדריגתנו אנו יכולים לפרוש רק מדברים מסויימים ורק במדה מסויימת, אעפ\"כ דבר זה נחשב לקדושה ואנו מקיימים בזה את המצוה של \"קדושים תהיו\". ולדוגמא, מי שיש לו תאווה גדולה להבטל מן התורה והוא מתגבר על יצרו ולומד כבר נקרא קדוש.",
+                "והראיה לזה הוא, שהתורה קראה לנזיר \"קדוש\", וכמו שאמרה התורה \"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'\" <small>(נשא ו', ח')</small>, אע\"פ שנזיר אינו פורש את עצמו מכל התאוות ומכל המותרות אלא רק מיין ותגלחת וטומאת מת. ועל כרחך מבואר מזה שכל פרישה מן התאוות נחשבת לקדושה.",
+                "<b>ב) הטעם שקרבן שלמים מובא בפרשת קדושים</b>",
+                "ונראה להוסיף בזה, שהנה התורה דיברה אודות קרבן שלמים בתחילת פרשת קדושים, וכמו שכתוב, \"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחו\" <small>(י\"ט, ה')</small>. ויש להעיר למה רק קרבן זה מובא בפרשה זו?",
+                "ויש לומר, שיש שיטה במס' זבחים <small>(קט\"ז א')</small> שלא הקריבו בני נח שלמים, דהיינו שאפילו בני ישראל לא הקריבו שלמים קודם מתן תורה. והטעם לזה הוא שהדין המיוחד של קרבן שלמים הוא שחלק ממנו נאכל להדיוט, והיינו משום שיש קדושה אפילו באכילת הדיוט. והנה דרגה זו שייכת רק ע\"י התורה, שהרי התורה צוותה לנו \"קדושים תהיו\", שאפילו דברים של חול צריכים להיות בדרגה של קדושה.",
+                "ומעתה מובן מאד למה קרבן שלמים מובא בפרשת קדושים, כיון שענינו של קרבן שלמים וענינו של \"קדושים תהיו\" הם דבר אחד.",
+                "<b>ג) קדושה היא הכנה לקבלת התורה</b>",
+                "איתא במדרש <small>(ויקרא רבה פ' קדושים פ' כ\"ד סי' ה')</small>, \"פרשה זו נאמרה בהקהל וכו' מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה, 'אנכי ה' אלקיך' <small>(יתרו כ', ב')</small> וכתיב הכא 'אני ה' אלקיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'\".",
+                "ומבואר במדרש שכל העשרת הדברות כלולות בפרשת קדושים. וצריך ביאור, מה יש לנו ללמוד מזה?",
+                "ונראה לומר, שהתורה רצתה ללמדנו שקדושה היא הכנה לקבלת התורה, ולכן אנו יכולים לקבל את התורה רק אם אנו מתנהגים בקדושה. ומאחר שכל עשרת הדברות כלולות בפרשה זו, ממילא הקדימה התורה לומר \"קדושים תהיו\". ובאמת גם בפרשת יתרו הקדימה התורה לצוות אותנו על הקדושה לפני קבלת התורה, וכמו שכתוב, \"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש\" <small>(יתרו י\"ט, ו')</small>.",
+                "ומזה יש ללמוד שקיום המצוות בלתי ההכנה הראויה היא פגם בעצם המצוה, ולכן התנהגות בקדושה אינה מצוה בפני עצמה אלא היא הכנה לקיום המצוות כדי שהמצוות לא יהיו חסרות בעצם קיומן.",
+                "וכעין זה מצינו בנדב ואביהוא, שהתורה אמרה שמתו מפני שהקריבו אש זרה <small>(כמבואר בפרשת שמיני י', א')</small>, ואילו חז\"ל אמרו שמתו מפני שהורו הלכה בפני משה רבם, כמבואר במס' עירובין <small>(דף ס\"ג א')</small>. ולכאורה, דברי חז\"ל הם כנגד דברי הפסוק עצמו! אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שהמצוה של הקטרת האש לא נעשית בההכנה הראויה, שנדב ואביהוא היו צריכים לשאול את משה רבם קודם ההקטרה, וכיון שהכנת המצוה לא היתה ראויה, אז גם עצם המצוה נפגמת בכך, ולכן האש היתה נחשבת אש זרה.",
+                "ועל כגון זה אמרה התורה, \"כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם\" <small>(הושע י\"ד, י')</small>, שהרי מעשה אחד נעשה ע\"י צדיק ורשע, ובשביל הצדיק נחשב למצוה כיון שנעשה בההכנה הראויה, אבל בשביל הרשע לא נחשב למצוה כלל כיון שאין לו ההכנות הראויות לקיום המצוה.",
+                "<b>ד) קדושת המחשבה</b>",
+                "ויש להעיר, שמלבד קדושה במעשים, האדם צריך להזהר שגם מחשבותיו יהיו קדושות. וידוע דברי הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל שכתב בנפש החיים <small>(שער א' פרק ד')</small>, \"אם כן בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר\"ל הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים ח\"ו, ומגביר ר\"ל כחות הטומאה והסטרא אחרא בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה, וכן כל חטא ועוון אשר כל איש ישראל מכניס בלבו ח\"ו אש זרה, בכעס או שארי תאוות רעות ר\"ל, הלא הוא ממש כענין הכתוב, 'בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש' <small>(ישעיה ס\"ד, י')</small>, הרחמן יתברך שמו יצילנו וכו'\". מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להשתדל להתנהג בקדושה כפי ערכנו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בהר</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ג – התבוננות (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) איך לא שמרו ישראל את השמיטה כשראו את הנס של תבואת השנה הששית</b>",
+                "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים <small>(בהר כ\"ה, כ'-כ\"א)</small>. ומבואר שהקב\"ה יעשה נס גלוי לשומרי השמיטה, ותבואה של השנה הששית תהיה מרובה כל כך עד שיאכלו ממנה שלש שנים.",
+                "והנה כתוב <small>(בפ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small>, \"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\". וכוונת הפסוק היא שארץ ישראל תהיה שוממה ותשבות בזמן הגלות כדי שיתכפרו בני ישראל על אשר לא שמרו את השמיטה ולא שבתה הארץ כשהיו בארץ ישראל. ופירש רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\".",
+                "והנה זה פשוט שבני ישראל לא שמרו את השמיטה מפני שלא בטחו בהקב\"ה והיו יראים שלא יהיה להם מה לאכול אם לא יעבדו את הארץ בשנת השמיטה. אלא שדבר זה הוא תמוה, שכולם ראו את הנס הגדול של ריבוי התבואה בשנה הששית, וא\"כ איך העלימו עין מכל זה, ולמה היו יראים לשמור את השמיטה?",
+                "<b>ב) קושיות נוספות בענין זה</b>",
+                "כעין זה יש לתמוה על הגמ' בקידושין <small>(דף כ' א')</small>, \"בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו וכו', לא הרגיש <small>(לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו, רש\"י)</small> לסוף מוכר את שדותיו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את ביתו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את בתו וכו', לא באת לידו עד שלוה ברבית וכו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו וכו'\". וצריך עיון, איך לא הרגיש בכל העונשים הנוראים שבאו עליו, ולמה לא חזר בתשובה?",
+                "עוד יש לתמוה, שכתוב בספר יהושע <small>(ו', כ\"ו)</small>, \"וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה\". וכתוב בספר מלכים א' <small>(ט\"ז, ל\"ד)</small>, \"בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון\". והדברים תמוהים, והלא חיאל ראה את בניו מתים זה אחר זה, וא\"כ למה לא הרגיש שזהו קיום קללת יהושע, ואיך המשיך בבנין יריחו עד שמתו כל בניו?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שכתוב בפרשת וארא <small>(ט', כ'-כ\"א)</small>, \"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה\". ור\"ל שמשה רבינו הזהירם שכל מה שימצא בשדה ימות במכת ברד, ואעפ\"כ הרבה מצריים השאירו את עבדיהם ואת צאנם בשדה. וקשה, והלא כבר ראו בהמכות הראשונות שיש יכולת ביד הקב\"ה לקיים את דברו ולהביא מכות שלא על דרך הטבע, וא\"כ למה לא פחדו והשאירו את קניינם בשדה?!",
+                "<b>ג) האדם לא יכיר כלום בלי שימת לב והתבוננות</b>",
+                "ונראה שהיישוב לכל זה נמצא בלשון התורה עצמה במכת ברד שכתוב, \"ואשר לא שם לבו\". ומשמע מלשון זה שמה שגרם להם להעלים עין מהסכנה הרוחפת עליהם הוא משום שלא שמו לב, דהיינו שלא התבוננו במעשיהם, והתנהגו בלי שימת לב בדרכיהם. התורה גילתה לנו בזה דבר נורא, שאם האדם מתנהג בלי שימת לב והתבוננות לא יכיר כלל במה שנגד עיניו!",
+                "ולפ\"ז יש ליישב את כל הקושיות שהבאנו לעיל, שאע\"פ שבהתבוננות מועטת יוכלו להכיר מיד את התוצאות הנוראות של מעשיהם, מכל מקום אם האדם לא יתבונן אז לא יכיר את זה כלל [ובפרט כשיש לו נגיעות ממון כגון מי שעשה סחורה בפירות שביעית].",
+                "<b>ד) ביאור דברי הרמב\"ן שמשה רבינו הכין את בני ישראל לראיית הנסים</b>",
+                "ונראה עוד שבזה מתבארים דברי הרמב\"ן, שהנה כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה <small>(ל\"ד, י\"ב)</small>, \"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל\", וכתב הרמב\"ן, \"וטעם אשר עשה משה, שהכין והראה זה לעיני כל העם וכו', כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הרמב\"ן במה שכתב שמשה רבינו \"הכין אותם\"?",
+                "ונראה לומר שכוונתו היא שבני ישראל לא היו יכולים להכיר בעצמם שכל הנסים הם מעשי ידיו של הקב\"ה, ולכן הוצרך משה רבינו להכין את ישראל לראיית הנסים על ידי שהיה מסביר להם איך שהנסים אינם מקרה בעלמא אלא הם השגחת הקב\"ה. והיינו משום שאע\"פ שבהתבוננות מועטת קל הוא להכיר מיד איך שהנסים הם למעלה מדרך הטבע ושהם גילוי להשגחתו ויכולתו של הקב\"ה, אעפ\"כ עלולים הם להעלים עין מכל זה אם לא יתבוננו כלל, ולכן משה רבינו הכינם ועודדם להתבונן בכל הנסים.",
+                "<b>ה) למה לא התעוררו מהנסים</b>",
+                "ובזה מיושבת עוד תמיהה, שהרי כתוב בתוכחה <small>(פ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small>, \"אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\", וכתב רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\", ונמצא שמפורש בפסוק שגלות בבל היתה עונש על שלא שמרו ישראל את השמיטה. ופשוט הוא שהטעם שלא שמרו את השמיטה היה מפני שהיו יראים שמא לא יהיה להם מה לאכול אם לא יזרעו בשנת השמיטה.",
+                "ודבר זה תמוה הוא, שהרי מפורש בתורה <small>(בהר כ\"ה, כ'-כ\"ב)</small>, \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\", ומבואר מזה שאותם ששמרו את השמיטה נתברכה תבואתם עד שבדרך נס היה להם מה לאכול עד קצירת התבואה החדשה, וא\"כ אותם שלא שמרו את השמיטה בודאי ראו כל זה וממילא אין להם לירא כלל מאחר שעיניהם ראו את הניסים שהקב\"ה עושה לשומרי שמיטה, וממילא תמוה מאד איך לא שמרו ישראל את השמיטה?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שבודאי ראו את הניסים בעיניהם אבל לא התבוננו ולא הכירו, שהרי כבר הוכחנו בהרבה ראיות שאפשר לאדם לראות את האמת בעיניו ואעפ\"כ לא יכיר אותו כלל אם לא יתבונן במה שהוא רואה.",
+                "ויש לנו ללמוד מכל זה איך שאנו צריכים להתבונן בדרכינו ולהשים את לבנו למעשינו, ובפרט על ידי לימוד המוסר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר נ\"ד – אמונה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון</b>",
+                "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו <small>(בהר כ\"ה, י\"ד)</small>. פסוק זה הוא האיסור של אונאת ממון, שאם אדם מוכר חפץ לחבירו ולוקח יותר משויו עובר בלאו זה. והנה הפסוקים הקודמים מדברים אודות שמיטה, וכמו שכתוב, \"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'\" <small>(פסוק ד')</small>, וא\"כ יש להעיר מה ביאור הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון?",
+                "<b>ב) שמיטה ואונאה מורות על אמונה בהקב\"ה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שמצות שמיטה היא הצגה נפלאה של אמונה בהקב\"ה, שהרי אם האדם לא יזרע את שדהו איך יפרנס את בני ביתו? וכל שכן בשנת היובל שאז לא יזרע את שדהו לשנתיים! והנה התורה הגידה לנו איך יזון את משפחתו, וכמו שכתוב בפירוש, \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\" <small>(כ\"ה, כ'-כ\"ב)</small>. הרי שהתורה מארכת להגיד לנו שאין לנו לדאוג מה נאכל, שהקב\"ה מבטיח שיהיה להם כל כך תבואה בשנה הששית כדי שיהיה להם מה לאכול עד שיקצרו את התבואה החדשה בשנה התשיעית. ונמצא שמצות שמיטה מבוססת על האמונה בהקב\"ה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהמצוה הזאת שייכת רק בגלל הבטחת הקב\"ה, וא\"כ מי ששומר שמיטה מגלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו כמו שהבטיח.",
+                "והנה מי שעובר על איסור אונאת ממון ומרמה את חבירו ומרויח כסף שלא ביושר, זה הוא גילוי שאינו בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו, ולכן הוא מרגיש שהוא צריך להרויח כסף באיסור, וא\"כ מי שזהיר במצות אונאה ואינו מרמה את חבירו, הרי הוא מגלה לנו שהוא בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו.",
+                "ומעתה מובן למה נסמכו הפסוקים של שמיטה ואונאת ממון, שכשם שמי ששומר שמיטה מגלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו, כן הוא במי שזהיר במצות אונאת ממון."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בחוקותי</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ה – קללות שבתורת כהנים</strong></big>",
+                "<b>א) רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על ביטול תורה</b>",
+                "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' <small>(בחוקותי כ\"ו, א')</small>. ופירש רש\"י <small>(ומקורו מספרי פ' בחוקותי פרשתא א', א')</small>, \"אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה\". הרי מבואר שהברכות תלויות בעמלות בתורה. ולפי זה גם הקללות תלויות בביטול תורה, שהרי הקללות הן ההיפך של הברכות כמבואר בהפסוקים.",
+                "ויש להעיר, שהנה יש שתי פרשיות של קללות בתורה, הקללות בפרשה זו שנקראות בחז\"ל \"קללות שבתורת כהנים\", והקללות שבפרשת כי תבוא שנקראות בחז\"ל \"קללות שבמשנה תורה\", ורק בקללות שבפרשת בחוקותי יש הדגשה על עמלות בתורה, אבל בפרשת כי תבוא אין אנו מוצאים שום רמז בפסוק לעבירה של ביטול תורה, וצריך ביאור בחילוק זה בין הקללות שבתורת כהנים והקללות שבמשנה תורה.",
+                "<b>ב) טעם קריאת קללות שבתורת כהנים דוקא לפני שבועות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור דברי הגמ' במגילה, דאיתא במס' מגילה <small>(ל\"א ב')</small>, \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה השנה וקללותיה, בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין, עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן\".",
+                "ומבואר מהגמ', שחז\"ל תקנו שנקרא את הקללות לפני ראש השנה, ובזה יש רמז ש\"תכלה השנה וקללותיה\", ולכן קוראים את אחת מהקללות לפני ראש השנה, וקוראים את הקללות האחרות לפני שבועות שגם הוא נחשב ראש השנה. אלא שצריך ביאור, למה קוראים לפני ראש השנה דוקא את הקללות שבמשנה תורה, וקוראים לפני שבועות דוקא את הקללות שבתורת כהנים?",
+                "<b>ג) דברי הרמב\"ן שקללות שבתו\"כ מדברות בחורבן בית ראשון וקללות שבמשנ\"ת מדברות בחורבן בית שני</b>",
+                "ונראה ליישב את הקושיות הנ\"ל על פי דברי הרמב\"ן <small>(בחוקותי כ\"ו, ט\"ז)</small> שכתב, \"ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות, שאמר 'ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם', ואמר 'להפרכם את בריתי', והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים <small>(כ\"ו, ל')</small>, כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות וכו', ואמר בגלות <small>(כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה)</small> 'אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא <small>(דברי הימים ב' ל\"ו, כ\"א)</small> 'למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה', כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א\"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב וכו', וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר <small>(כי תבוא כ\"ח, ט\"ו)</small> 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו', אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו <small>(יומא ט' ב')</small> שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וכו', ואמר בקללות <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ט)</small> 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד וכו', וכן 'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ' <small>(כי תבוא כ\"ח, ס\"ד)</small>, הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וכו'\", ע\"ש באריכות נפלאה בענין זה.",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן שהקללות שבתורת כהנים מדברות בחורבן בית ראשון, אבל הקללות שבמשנה תורה מדברות בחורבן בית שני.",
+                "<b>ד) יישוב הקושיות על פי דברי הרמב\"ן</b>",
+                "ונראה שבזה יש ליישב למה אנו קוראים את הקללות שבתורת כהנים לפני שבועות, דהנה איתא במס' בבא מציעא <small>(פ\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' <small>(ירמיה ט', י\"ב)</small>, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". והר\"ן בנדרים <small>(פ\"א א' ד\"ה דבר זה)</small> ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. ונמצא שמבואר מהגמ' שחורבן בית ראשון [שבזה מדבר הפסוקים בס' ירמיה] היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, ומאחר ששבועות הוא זמן של קבלת התורה, לכן אותו זמן מסוגל להתחזקות בלימוד התורה ובתיקון אותו פגם שגרם לחורבן בית המקדש, שהרי בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מתן תורה, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א <small>(חלק ג' סי' ר\"צ)</small>, \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\", ולכן קוראים לפני שבועות את הקללות שבתורת כהנים כיון שאותן קללות הן מחמת שזלזלו בלימוד התורה.",
+                "ובזה יש ליישב ג\"כ למה אנו קוראים את הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, שהרי מבואר מהגמ' ביומא <small>(בדף ט' ב')</small> שחורבן בית שני היה בשביל העבירה של שנאת חנם, והזמן של ימים נוראים הוא זמן של תשובה, ולכן עבירות שבין אדם לחבירו הן צריכים תיקון בפרט בימים אלו, ושנאת חנם גורמת להרבה עבירות שבין אדם לחבירו, ולכן כדי שנתעורר להתחזק בענין בין אדם לחבירו בימים נוראים אנו קוראים לפני ראש השנה את הקללות שבמשנה תורה שמדברות בחורבן בית שני שהיה בשביל עבירת שנאת חנם.",
+                "ובזה מיושב ג\"כ למה רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על עמילות בתורה, שהרי לפי דברי הרמב\"ן קללות אלו מדברות בחורבן בית ראשון, והגמ' בבבא מציעא ביארה שאותו חורבן היה בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, דהיינו שזלזלו בלימודה, ולכן רק בקללות אלו יש הדגשה על עמלות בתורה.",
+                "<b>ה) עמילות בתורה אינה מדריגה נוספת בלימוד התורה</b>",
+                "והנה אפשר שיטעה האדם לומר שעמילות בתורה היא מדריגה נוספת, שיש לימוד תורה בלי עמילות ויש מדריגה נוספת של לימוד התורה עם עמילות. אולם מרש\"י מבואר שאינו כן, שהרי כבר הבאנו את דברי רש\"י בתחילת הפרשה שכתב ש\"אם בחוקותי תלכו\" ר\"ל שתהיו עמלים בתורה, ויעוין לקמן בפסוק י\"ד גבי הקללות שרש\"י מפרש שמה שכתוב \"ואם לא תשמעו לי\" ר\"ל שלא תשמעו להיות עמלים בתורה, ובפסוק ט\"ו רש\"י מסכם את כל העבירות המפורטות בפסוקים י\"ד-ט\"ו, וכתב \"הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן, לא למד, ולא עשה וכו'\", ונמצא שמה שכתב רש\"י \"לא למד\" הוא כנגד מה שפירש \"לא להיות עמלים בתורה\". וא\"כ ברור הוא שעמילות בתורה היא הצורה של לימוד התורה ולא שייך לימוד תורה בלי עמילות. ומכיון שרש\"י פירש שאם לא למד אז עבירה גוררת עבירה עד שמגיעה לקללות ח\"ו, ממילא אם לומד בלי עמילות נחשב בעיני התורה כאילו לא למד, ועבירה גוררת עבירה ח\"ו עד שמגיע לקללות.",
+                "והנה מבואר במס' סנהדרין <small>(צ\"ט א')</small> שהפסוק \"כי דבר ה' בזה\" <small>(שלח ט\"ו, ל')</small> נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומאחר שמי שלומד בלי עמילות נחשב כאילו לא למד כלל, ממילא מי שלומד בלי עמילות נחשב שהוא מבזה את דבר ה'.",
+                "וכעין זה יש להעיר מדברי הגמ' בשבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י, \"למיימינים, עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר\". ומבואר מהגמ' שאם אחד עוסק בתורה בכל כחו נחשבת התורה כסם חיים, אבל למי שאינו עוסק בה בכל כחו נחשבת התורה כסם מות.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש בבראשית רבה <small>(פ' ויחי פרשה צ\"ז אות ג')</small> על הפסוק \"וידגו לרוב בקרב הארץ\" <small>(ויחי מ\"ח, ט\"ז)</small>, \"מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון\". ומבואר מהמדרש שצורת הלימוד של תורה היא בצמאון, ולכן מי שלומד תורה בלי חשק וצמאון חסר לו בעצם צורת הלימוד של התורה.",
+                "<b>ו) לימוד התורה בחשק כמו נער</b>",
+                "ועל דרך זה היה הג\"ר ישראל סלנטר זצוק\"ל מפרש את הפסוק בהושע <small>(י\"א, א')</small>, \"כי נער ישראל ואוהבהו\", שכוונת הפסוק היא שאם כלל ישראל נוהגים כמו נער שתמיד רוצה לקבל ויש לו את הרעננות של ימי הנערות ואינו חושב על עצמו שכבר יודע הוא את הכל אז הקב\"ה אוהבם, אבל אם חושבים שאין להם עוד מה לקבל אז לא יזכו לאהבת הקב\"ה.",
+                "והסבא מקעלם זצ\"ל ביאר שזו היא כוונת בעל הטורים על הפסוק <small>(תרומה כ\"ה, י\"ח)</small>, \"ועשית שנים כרובים זהב\", שכתב בעל הטורים, \"כרובים, כרביא, כי נער ישראל ואוהבהו\", וכוונתו היא דאיתא במס' סוכה <small>(ה' ב')</small>, \"ומאי כרוב, אמר רבי אבהו כרביא <small>(כתינוק)</small>, שכן בבבל קורין לינוקא רביא\", ור\"ל שהכרובים היו בצורת תינוקות, ומטעם זה נקראו כרובים, שמשמעו בלשון בבל הוא \"כתינוק\", ומזה אנו למדים שכדי לזכות להשראת השכינה אנו צריכים להיות בבחינת נער וכמו שכתוב \"כי נער ישראל ואוהבהו\".",
+                "והוסיף הסבא מקעלם שמטעם זה חכם נקרא בלשונם של חז\"ל \"תלמיד חכם\", כי רק מי שמחזיק עצמו כמו תלמיד שעדיין יש לו הרבה ללמוד נחשב לחכם באמת, אבל אם אין לו את השאיפות והחשק ללמוד יותר אז חסר לו את החשיבות של חכם. הדברים נוראים, ואנו צריכים להתעורר מזה ללמוד בעמילות ובחשק."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת נשא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ו – פנימיות וחיצוניות (א)</strong></big>",
+                "<b>א) הפנימיות של קרבנות הנשיאים לא היו שוות</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(נשא ז', ב')</small>, \"ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו וכו', ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר וכו'\". מבואר מהרמב\"ן שאע\"פ שהקרבנות של כל אחד מהנשיאים היו שוים, מכל מקום התורה פירטה כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו כיון שכל נשיא חישב בלבו כוונה אחרת במנין הקרבנות, ע\"ש היטב ברמב\"ן.",
+                "אולם, דברי הרמב\"ן צריכים ביאור, שסוף סוף הקרבנות היו שוים לגמרי, וא\"כ עדיין קשה למה פירטה התורה לכל נשיא בפני עצמו?",
+                "ונראה שמבואר מזה, שהעיקר של כל דבר הוא הפנימיות ולא החיצוניות, ולכן אע\"פ שלמראה עינינו הקרבנות היו שוים, מכל מקום כיון שכוונת כל נשיא היתה מיוחדת, והכוונה היא הפנימיות של הקרבת הקרבן, נמצא שהעצמיות של הקרבנות לא היו שוות, ולכן הוצרכה התורה לפרט כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו.",
+                "ולמדנו מזה, שאם יש שני אנשים שעושים מצוה, ולדוגמא ששניהם לומדים תורה, ואחד מהם לומד ביותר התלהבות ועמקות מחבירו, הרי לימוד התורה של אחד מהם שונה במהותו מהלימוד של חבירו, שאע\"פ שבחיצוניות שניהם שוים, מכל מקום בהפנימיות הם שונים לחלוטים.",
+                "<b>ב) קדושת התורה טמונה בפנימיות כאש בגחלת</b>",
+                "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספר דרך עץ החיים, \"ואף גם זאת, הנה בדקדוק גדול נמשלה <small>(התורה)</small> לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא, כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהניח אותם כן כאשר הן, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות, ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמח\"ל שקדושת התורה טמונה בפנימיותה, והיא נראית רק אם אתה \"מפיח\" בה, וכן הוא לגבי לימוד התורה וקיום המצוות בכלל, שהעיקר היא הפנימיות, ששם טמונה קדושת התורה והמצוות.",
+                "<b>ג) כל קריאת שמע היא מיוחדת</b>",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(בדף ס\"ג ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+                "ונראה שדברי הגמ' מבוארים היטב על פי שנתבאר שעיקר מהות המצוה היא פנימיותה, שלפי זה כל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, וכוונתו היום אינה שוה לכוונתו למחר, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל לעולם להשלים קריאה זו שהרי כל קריאת שמע יש לה צורה מיוחדת, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+                "<b>ד) יש טעמים רבים למצוות שתלוים בפנימיותה ואינם ידועים לנו</b>",
+                "והנה כיון שעיקר המצוה הוא פנימיותה א\"כ בודאי יש טעמים רבים של המצוה שהם מחמת פנימיות המצוה שאינם ידועים לנו כלל, וממילא כל מה שמסרו לנו חז\"ל בטעמי המצוות הוא רק כטיפה מן הים של המצוה שהרי עיקר המצוה סתום ממנו.",
+                "ויש להוכיח יסוד זה מדברי חז\"ל בענין טעם המצוה של תכלת, דאיתא במס' מנחות <small>(מ\"ג ב')</small>, \"היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד\", הרי מבואר שטעם המצוה הוא שהצבע של תכלת מזכיר לנו את כסא הכבוד. וקשה, דאיתא במס' בבא מציעא <small>(ס\"א ב')</small>, \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\", ומבואר מזה שהצבע של קלא אילן דומה ממש לצבע של תכלת ולכן היו רמאים שצבעו את הציצית בקלא אילן והיו אומרים שהוא תכלת, ואעפ\"כ רק תכלת ממש כשר למצוה ולא קלא אילן, והנה אם טעם המצוה הוא רק כדי שהצבע של התכלת יזכיר לנו את כסא הכבוד א\"כ גם קלא אילן יתכשר למצות ציצית כיון שצבעו הוא שוה לצבעו של תכלת, אלא שמבואר מזה שיש טעמים רבים למצוות שאינם ידועים לנו כלל מלבד הטעמים שמסרו לנו חז\"ל, ומחמת אותם טעמים הנסתרים צריך להשתמש רק בתכלת למצוה ולא בקלא אילן."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בהעלותך</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ז – עונג המצוות</strong></big>",
+                "<b>א) למה הצטערו אהרן הכהן ורבי עקיבא</b>",
+                "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות <small>(בהעלותך ח', ב')</small>. וכתב רש\"י, \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\".",
+                "ודברי המדרש תמוהים הם, והלא אהרן הכהן היה מקריב קרבנות הרבה, וא\"כ למה חלשה דעתו במה שלא היה יכול להקריב קרבן בחנוכת הנשיאים? [ועי' ברמב\"ן מה שביאר בזה.]",
+                "ונראה לומר בזה, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם תענוג גדול לאין שיעור, והוא התענוג שבדרך כלל מרגישים רק בעולם הבא, אבל הצדיקים יכולים להשיג תענוג זה גם בעולם הזה, וא\"כ אע\"פ שאהרן היה מקריב קרבנות אחרים, עדיין חלשה דעתו בעבור שלא היה לו חלק בהקרבנות של חנוכת הנשיאים ולא היה יכול להשיג אותו תענוג של אותה מצוה.",
+                "כעין זה אנו מוצאים אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' ברכות <small>(ס\"א ב')</small>, \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' <small>(ואתחנן ו', ה')</small> אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\".",
+                "ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שחסר לו במה שלא זכה לקיים את המצוה של \"בכל נפשך\". וקשה, והלא רבי עקיבא זכה ללמוד כל התורה כולה וקיים כל המצוות שהיו שייכות לו, ולמה הרגיש שיש לו חסרון במה שלא קיים מצוה זו? ונראה שמבואר מזה כמו שאמרנו, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם עונג גדול עד אין שיעור, וצדיקים כמו רבי עקיבא מרגישים תענוג זה גם בעולם הזה, ולכן הם מצטערים על כל מצוה שאינם יכולים לקיים, ואין להם מנוחה עד שהם זוכים לקיים אותה מצוה.",
+                "<b>ב) עולמך תראה בחייך</b>",
+                "בעל ההפלאה בספרו פנים יפות <small>(עקב י\"א, כ\"א)</small> ביאר בזה את הגמ' במס' ברכות <small>(י\"ז א')</small>, \"כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך\", ור\"ל שהחכמים בירכו זה את זה שיראו עולמם בחייהם, וצריך ביאור מה היא הכוונה בזה? והפנים יפות ביאר, \"והטעם בזה אף שתענוג עוה\"ב שעה אחת יותר מכל חיי עוה\"ז והיה ראוי להתאוות לתענוג עולם עליון, אלא הענין הוא כמ\"ש עולמך תראה בחייך, כי הצדיקים הגדולים מתענגים בתענוג עולם עליון אף שהם בעוה\"ז\".",
+                "וכוונתו לומר שצדיקים גדולים הם במדריגה שהם מרגישים את הטעם של עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה, ולכן החכמים בירכו זה את זה ש\"עולמך תראה בחייך\", שיזכו להגיע בחיי עולם הזה לאותה מדריגה שיהיו יכולים להרגיש את טעם עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה.",
+                "ומה שאין אנו מרגישים הנאה זו בעולם הזה, נראה להסביר זה במשל. אם לוקחים תינוק בן שלש ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, אין התינוק שמח בכל זה, שאין לו דעת ואין לו יכולת להבין את החשיבות של דברים אלו ולכן לא איכפת לו בבגדי זהב או בפלטין גדול, ואדרבה הוא מצטער הרבה כיון שהוא רק רוצה לשחק עם המשחקים שלו. אבל כשלוקחים אדם מבוגר ובר דעת ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, הרי אותו אדם מתענג תענוג גדול שהוא יודע את החשיבות של הבגדים והפלטין. כן הוא ג\"כ בעניני רוחניות. אנו חסרים את הדעת הנצרכת להבין את התענוג הרוחני של קיום המצוות ואנו כמו התינוק שאין לו דעת ואינו מתענג מדברים שהם חשובים בעצם, אבל הצדיקים מבינים את החשיבות של המצוות, ולכן הם מתענגים גם בעולם הזה בקיום המצוות וטועמים את התענוג של העולם הבא גם בעולם הזה.",
+                "<b>ג) שכר מצוה מצוה</b>",
+                "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במס' אבות <small>(פ\"ד מ\"ב)</small>, \"שכר מצוה מצוה\", שהשכר של המצוה היא המצוה עצמה, שכיון שעשיית המצוה נותנת לאדם תענוג גדול וטעם של עולם הבא, הרי המצוה עצמה היא שכרה.",
+                "ונראה שבזה מתבארים גם דברי הגמ' בברכות <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". וחזינן שמצוה אחת של סמיכת גאולה לתפילה היתה משמחת את רב ברונא כל כך עד שהשמחה היתה ניכרת על פניו כל היום, ורבי אילעא אמר שמזה מוכח שהוא אדם גדול. וצריך ביאור, איך מוכח משמחתו שהוא אדם גדול? אבל לפי מה שביארנו הענין מובן היטב, שמשמחתו מוכח שרב ברונא הרגיש את התענוג של המצוה, ורק אנשים גדולים יכולים להרגיש כן, שאנשים שהם קטני ערך כמותינו אינם מרגישים את טעם עולם הבא בהיותם בעולם הזה, ולכן מאחר שרב ברונא הרגיש את התענוג בודאי שהוא אדם גדול.",
+                "וכמו כן מסופר על הגר\"א שלפני פטירתו אחז בציציותיו ואמר בבכייה כמה הוא קשה להפרד מעולם הזה שעל ידי מצוה קלה כמו מצות ציצית יכול לזכות לנצחיות. הגר\"א הכיר את חשיבות המצוות ולכן הרגיש את התענוג של המצוות אף בעולם הזה.",
+                "<b>ד) ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר ע\"י משה</b>",
+                "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם <small>(בהעלותך ט', ו'-ח')</small>. ומבואר מפסוקים אלו, שבתחילה לא נצטוו ישראל על פסח שני, אלא שהטמאים התלוננו למשה רבינו על שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ואז נצטוו על פסח שני.",
+                "וחז\"ל אמרו בספרי <small>(בהעלותך פיסקא ס\"ח, ומובא ברש\"י בהעלותך ט', ז')</small>, \"ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב\". ומבואר מדברי חז\"ל שהטמאים שהתלוננו היו בגדר \"זכאים\" דהיינו שהיו להם זכויות, ולכן הם זכו שפרשת פסח שני ניתנה על ידיהם. וכן מבואר מדברי הספרי <small>(בהעלותך פסקא ס\"ח)</small>, \"'ויאמרו האנשים ההמה אליו', מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\". אלא שצריך ביאור, באיזה זכות זכו?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שכיון שהתלוננו למשה רבינו ואמרו \"למה נגרע\", על כרחך שהצטערו על שלא זכו לקיים את המצוה, וכבר נתבאר שצער על אי־קיום המצוות שייך רק באנשים גדולים שיודעים את הערך האמיתי של המצוות ושהם מרגישים את התענוג של המצוות גם בעולם הזה, וכיון שהיו אנשים גדולים זכו שפרשת פסח שני נאמרה על ידיהם.",
+                "ומכל זה יש ללמוד שמי שיש לו תשוקה אמיתית לרוחניות יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה'.",
+                "<b>ה) צריך לזכות להזדמנות לקיים מצוות</b>",
+                "ונראה לבאר את פרשת פסח שני באופן נוסף על פי מה שכתב הספורנו <small>(בהעלותך ט', ז')</small>, \"אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה\", ור\"ל שכלל הוא בידינו שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה <small>(כדאיתא באבות פ\"ד מ\"ב)</small>, ומאחר שטומאתם היתה לדבר מצוה [וכמו שאמרו חז\"ל <small>(סוכה כ\"ה א')</small> שהיו עוסקים במת מצוה, ע\"ש], א\"כ איך שייך שאותה מצוה גרמה לעבירה שלא יכלו לקיים מצות קרבן פסח.",
+                "ודבריו תמוהים, איך שייך לומר שיש כאן \"עבירה\", והלא אנוסים היו ואונס פטריה רחמנא, ואין כאן שום עבירה?",
+                "ונראה לפרש את דברי הספורנו בהקדם דברי החתם סופר, דהנה איתא במס' מגילה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו' <small>(אסתר י', ג')</small>, לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין <small>(לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, רש\"י)</small>\". ומבואר שמקצת הסנהדרין פירשו ממרדכי הצדיק כיון שהיה מתבטל מלימוד התורה. ויעוין בט\"ז <small>(יו\"ד סי' רנ\"א ס\"ק ו')</small> שהקשה איך שייך לומר שזה נחשב ביטול תורה, והלא היה עוסק בצרכי ציבור והיה מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים וממילא פטור הוא ממצות תלמוד תורה, וע\"ש מה שתירץ. והחתם סופר <small>(בדרשות חת\"ס עמ' קצ\"ג א')</small> תירץ, \"ונראה לי להסביר דודאי פיקוח נפש דוחה תלמוד תורה, והיה מרדכי מחוייב לבטל משום פיקוח נפש, אך הקב\"ה שהזמין מצוה זו למרדכי ולא לאחר, על כרחך משום שתורתו של אחרים היא חביבה יותר, ולא רצה הקב\"ה שיתבטלו הם מתלמוד תורה, על כן הזמין למרדכי, ומשהבינו אנשי כנסת הגדולה כך הורידוהו מדריגה אחת\".",
+                "למדנו מדברי החתם סופר שאם האדם הוכרח להתבטל מן המצוה סימן הוא שמן השמים אינם מחשיבים אותו כל כך, ולכן ממה שמרדכי הוכרח להתבטל מלימוד התורה סימן הוא שבשמים אינם מחשיבים את תורתו כל כך.",
+                "מעתה דברי הספורנו מבוארים היטב, שאותם אנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח הבינו שאם הקב\"ה סיבב שלא יוכלו לקיים את המצוה סימן הוא שמן השמים יש פקפוק על מעשיהם, לכן טענו שכיון שנטמאו לדבר מצוה א\"כ אין שום חסרון במעשיהם ולמה סיבב הקב\"ה שלא יהיו יכולים להקריב קרבן פסח. משה רבינו השיב להם שבאמת הם צודקים, ויכולים להקריב את הקרבן בפסח שני.",
+                "מכל זה למדנו יסוד גדול שאנו צריכים לזכות לקיים את מצוות הקב\"ה, ואם אחד אנוס מלקיים מצוה מסויימת יש אפשרות שזה הוא סימן מן השמים שיש חסרון במעשיו, והאדם צריך להתעורר מזה ולתקן את דרכיו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר נ\"ח – תכלית הנסיונות</strong></big>",
+                "<b>א) למה האריכה התורה בסיפור אורך החניות</b>",
+                "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר; כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה; ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל; על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו; ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו; ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו; ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו; או יומים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו; על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה <small>(בהעלותך ט', ט\"ו-כ\"ג)</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו שבני ישראל נסעו על פי ענני הכבוד, שכשנסעו ענני הכבוד ידעו שגם הם צריכים לנסוע, וכששכנו העננים ידעו שגם הם צריכים לשכון שם. ועוד מבואר מהפסוקים שלפעמים חנו במקום אחד ימים רבים, אבל לפעמים חנו במקום אחד יום אחד, שני ימים, או חודש. וצריך ביאור, למה הוצרכה התורה להאריך בכל זה, שמה יש ללמוד מעובדה זו שלפעמים חנו במקום אחד לזמן ארוך ולפעמים לזמן קצר.",
+                "<b>ב) התורה רצתה להודיענו שבני ישראל נסעו על פי ה' אף באופן שהיה טירחא יתירה</b>",
+                "והרמב\"ן <small>(שם)</small> כתב בזה דברים נפלאים, \"וטעם ובהאריך הענן, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ\"כ לא יעברו על רצון השם, וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו, וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן, וסיפר עוד כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אף על פי שהוא טורח גדול להם, ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך, או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן וכו'\".",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ן, שהתורה האריכה בסיפור כל הענין ללמדנו שלפעמים המסעות היו נסיון גדול לבני ישראל, שהוצרכו לנסוע באופן שהיה כרוך בזה טירחא יתירה. ובני ישראל תמיד נסעו אחרי ענני הכבוד בשביל ששמרו את משמרת ה' על פי ה' ביד משה [וכלשון הפסוק].",
+                "ונראה להעמיק יותר בזה ולומר שכוונת התורה היא שהקב\"ה רצה להטריח את בני ישראל ולהעמידם בנסיונות רבות. וכוונת הקב\"ה היתה שאע\"פ שדור המדבר היו במדריגה גבוהה מאד [שהם היו הדור שאמרו נעשה ונשמע בהר סיני], מכל מקום כדי להוריש את מדריגתם לצאצאיהם צריכים לעמוד בנסיון כדי שעל ידי העמידה בנסיון ישרישו מדותיהם בנפשם וממילא מדותיהם יעברו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שלח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר נ\"ט – חטא המרגלים</strong></big>",
+                "<b>א) המרגלים היו כשרים וא\"כ איך חטאו</b>",
+                "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה <small>(שלח י\"ג, ג')</small>. ופירש רש\"י, \"כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו\" <small>(ומקורו של רש\"י מבמדבר רבה פ' שלח פרשה ט\"ז סי' ה')</small>. והדברים תמוהים, שאם באמת היו כשרים, איך נהפכו בזמן קצר לרשעים?",
+                "אולם, מצינו באלישע בן אבויה שהיה אחד מן התנאים והיה אדם גדול, ולבסוף יצא לתרבות רעה עד שנקרא \"אחר\". אלא שיש לחלק בין אחר והמרגלים, שאחר היה לו חסרון בחינוכו וכמו שהתוס' בחגיגה <small>(ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים)</small> הביאו בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"א)</small>, \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה. עוד אמרו חז\"ל במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו\", ע\"ש. ונמצא שאלישע בן אבויה לא יצא לתרבות רעה באופן פתאומי, אלא שהשפעות רעות הצטברו בו עד שלסוף יצא לתרבות רעה.",
+                "אבל אצל המרגלים לא מצינו בחז\"ל שהיה להם חסרון מתחילה שגרם להם לחטוא, וא\"כ עדיין קשה להבין איך שייך שאנשים גדולים ירדו ממדרגתם בתוך זמן קצר של ארבעים יום?",
+                "<b>ב) המרגלים היו יראים שהבטחת הקב\"ה שיירשו את שלל הכנענים לא תתקיים אם לא ירגלו את הארץ</b>",
+                "אלא שאם נעיין היטב בפרשת מרגלים, נמצא פגמים קלים מאד שגרמו להם לחטוא.",
+                "איתא בילקוט שמעוני <small>(פרשת שלח רמז תשמ\"ב)</small>, \"אמרו ישראל למשה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב וכו', והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקדוש ברוך הוא בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו וכו'\".",
+                "ומבואר ממדרש זה שכוונת המרגלים היתה לטובה, שלא רצו שיתחלל שמו של הקב\"ה אם יגיעו לארץ ישראל ולא ימצאו כל הרכוש שהובטח להם שהרי הכנענים יטמינו את כל רכושם. אלא שאע\"פ שכוונתם היתה לשם שמים, מכל מקום יש בזה קצת חסרון, שהרי היו להם ללכת אחרי דברי הקב\"ה בלי שום חשבונות, ואם הקב\"ה מצווה להם להכנס לארץ ישראל יש להם ללכת אחרי דבריו בתמימות.",
+                "ויש להוסיף על זה, שחז\"ל אמרו במס' סוכה <small>(בדף נ\"ב ב')</small>, \"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו\". ולמדנו מדברי חז\"ל שכדי להתגבר על יצר הרע אנו צריכים לסייעתא דשמיא, ולכאורה רק מי שהולך אחרי דברי הקב\"ה ומציית למצוותיו זוכה לסייעתא דשמיא. והנה אמרו חז\"ל <small>(במדבר רבה פ' שלח פ' ט\"ז אות ז')</small>, \"אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא שלח לך לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו, למה, שכבר אמר להן הקדוש ברוך הוא שבחה של א\"י וכו', ומהו שלח לך אנשים, אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו וכו', באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר 'ותקרבון אלי כלכם וכו'' <small>(דברים א', כ\"ב)</small>, אלא אמרו <small>(שם)</small> 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו', אלא שלא האמינו וכו'\".",
+                "ומבואר מדברי חז\"ל שכלל ישראל רצו לרגל את ארץ ישראל, ובקשו מאת משה רבינו שישיג \"הסכמה\" מהקב\"ה על בקשתם, וא\"כ אע\"פ שאמר הקב\"ה \"שלח לך אנשים\", מכל מקום לא נחשב צווי של הקב\"ה, וכמו שפירש רש\"י, \"שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח\". ומאחר שלא היו הולכים ע\"פ הדרכת הקב\"ה ממילא לא זכו לסייעתא דשמיא, ומיד התגבר יצר הרע עליהם, וכמו שהתבאר לעיל שבלי סייעתא דשמיא האדם עלול ליפול מיד בעצת יצר הרע, ולכן מיד נפלו המרגלים ממדרגתם עד שחטאו.",
+                "<b>ג) מקור חטא המרגלים הוא הנגיעות שעיוורה את עיניהם</b>",
+                "והנה השל\"ה הק' <small>(פרשת שלח, תורה אור, אות י\"א)</small> ביאר את טעות המרגלים באופן אחר, דהנה המרגלים אמרו, \"וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות\", והשל\"ה ביאר שהכוונה היא שהיו בעלי מדות טובות, ומטעם זה אמרו המרגלים שאי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, שהרי הקב\"ה אמר לאברהם אבינו שבזמנו לא היה אפשר לו לרשת את ארץ ישראל שהרי \"לא שלם עון האמורי עד הנה\" <small>(לך לך ט\"ו, ט\"ז)</small>, ופירש רש\"י <small>(שם, וכן איתא בזוה\"ק פ' וירא ח\"א קי\"ג ב')</small>, \"שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה\", דהיינו שאין הקב\"ה נפרע מן האומה עד שהרשיעו כל כך עד שראויים להענש, וכיון שאנשי ארץ כנען היו בעלי מדות טובות [לפי ראות עיניהם של המרגלים], וגם בני ישראל אינם נקיים לגמרי שהרי חטאו הרבה פעמים במדבר, לכן בודאי לא הגיע זמנם להענש ואי אפשר לכבוש אותם.",
+                "אלא שלפי זה יש להקשות, איך זה נחשב לחטא מחמת שהיתה להם טעות בהשקפה, שהם באמת חשבו שאי אפשר להם להכנס לארץ ישראל מחמת שהיו חושבים [בטעות] שהכנענים לא היו חוטאים כל כך ולא הגיע הזמן להכנס לארץ ישראל.",
+                "ונראה לומר בזה שאע\"פ שכוונתם החיצונה היתה לטובה מכל מקום כוונתם הפנימית היתה להיפך לגמרי, שהרי איתא בזוהר הקדוש <small>(פ' שלח ח\"ג דף קנ\"ח א')</small>, \"כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמאי נטלי עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי, ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו\". <small>(תרגום – כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אלא שלקחו עצה רעה לעצמם, למה לקחו עצה זו, אלא אמרו אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעברו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ ישראל לא נזכה, ועל שלקחו עצה רעה לעצמם מתו, הם וכל שקבלו את דבריהם.)</small> ומבואר מדברי הזוהר הק' שהמרגלים לא רצו להפסיד את מעמדם בתוך הציבור וידעו שכשיכנסו לארץ ישראל לא יוכלו להשאר במעמדם, ולכן הלשינו על ארץ ישראל כדי שישארו במדבר.",
+                "והנה בהשקפה ראשונה נראה כאילו המרגלים הם רשעים גמורים שרוצים להזיק לכל האומה באופן נורא מאד רק כדי שלא יפסידו מעמדם. אולם, נראה שכוונת הזוה\"ק היא שהמרגלים היו נוגעים בדבר, והנגיעות עיוורה את עיניהם, ולכן חשבו שאינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל מחמת המדות טובות של הכנענים. ולפ\"ז נראה לבאר שעיקר חטא המרגלים היה במה שלא התבוננו במחשבותם, שאילו היו מתבוננים בעצמם היו מכירים מיד שכל מה שאומרים הוא מחמת הנגיעות.",
+                "והנה מזה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן היטב להבין מה הוא המקור של מחשבתינו, שלפעמים אנו מחזיקים בשיטות שאינן נכונות מחמת איזו נגיעה שנמצאת בלבנו.",
+                "<b>ד) חומר החטא נמדד לפי תוצאותיו</b>",
+                "יש נקודה נוספת בחטא המרגלים, והיא שאף אם האדם עבר על חטא קל, מכל מקום אם תוצאת החטא היא רעה עד מאד ממילא גם החטא נחשב לעבירה חמורה עד מאד. וכאן הרי המרגלים גרמו לישראל להתייאש מלהכנס לארץ ישראל ובכו בכייה של חנם והוצרכו להשאר במדבר ארבעים שנה, ונמצא שהתוצאה של חטא המרגלים היתה נוראה וגדולה עד מאד.",
+                "ונראה שזה נכלל בדברי הרמב\"ם שכתב בהל' תשובה <small>(פ\"ג ה\"ב)</small>, \"אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו', וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת וכו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין וכו', ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו'\". ומבואר מדבריו שאפשר לחטא קל להיות כנגד הרבה עבירות, ונראה שאחת מהסיבות לזה הוא שחומר החטא נמדד לפי תוצאותיו וכמו שנתבאר.",
+                "<b>ה) הצורך בהתבוננות</b>",
+                "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם צריך להתבונן בכל דרכיו, ולהתעמק בכל מעשיו, ולראות אם יש במעשיו ודרכיו מה שנראה לו שאינו חמור כל כך ובאמת אינו כן.",
+                "ונראה לבאר בזה את הסמיכות של פרשת מקושש ופרשת ציצית בסוף הפרשה, שהנה כתוב בפרשת ציצית, \"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם\" <small>(שלח ט\"ו, ל\"ט)</small>. ומבואר מזה שיסוד מצות ציצית הוא התבוננות במצוות כדי שיקיים אותן כראוי. והנה המקושש חילל את השבת מפני שלא התבונן בקדושת השבת ולא היתה שבת חמורה בעיניו כראוי, ולכן מצות ציצית שהיא כנגד חשיבות ההתבוננות במצוות היא תיקון לחילול שבת של המקושש, ולכן שתי פרשיות אלו סמוכות זו לזו.",
+                "אפשר ללמוד את החשיבות של הבנת עצמנו מסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+                "מסיפור זה מוכח שאם האדם אינו מכיר את עצמו אפשר לו לבוא לידי טעויות חמורות, וכמו שאירע למרגלים. אנו צריכים להכיר שרק ע\"י התבוננות אפשר להכיר את עצמנו ולא להכשל בטעויות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת קרח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס' – נגיעות</strong></big>",
+                "<b>א) מה ראה קרח לחלוק על משה ואהרן ולמה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש</b>",
+                "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' <small>(קרח ט\"ז, א'-ג')</small>.",
+                "והנה הקושיא גלויה, מה ראה קרח לחלוק על משה רבינו ועל כהונתו של אהרן הכהן? ובאמת חז\"ל כבר תמהו כן, וכדאיתא במדבר רבה <small>(קרח פרשה י\"ח אות ח', ומובא ברש\"י כאן)</small>, \"וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה\".",
+                "ועוד יש לתמוה, שהחמשים ומאתים איש שהיו עם קרח הקריבו קטורת על מחתות כדי לבדוק אם הם נבחרים ע\"י הקב\"ה לכהונה, ואחר שמתו צוה הקב\"ה את משה לעשות ציפוי למזבח מהמחתות כיון שנתקדשו, וכמו שכתוב, \"את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אתם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו\" <small>(קרח י\"ז, ג')</small>, ודבר זה תמוה מאד, למה נתקדשו המחתות, והלא הקטורת שהקריבו לא היתה ראויה להקטרה כיון שעל ידה רצו לחלוק על משה ואהרן.",
+                "<b>ב) הנגיעות עיוורה את עיני קרח שהאדם אינו מכיר את הנגיעות שיש בלבו</b>",
+                "ונראה שלפעמים האדם עצמו אינו יודע את הסיבה האמיתית של מעשיו, שהוא חושב שהוא עושה מעשה של צדקות ובאמת הסיבה האמיתית של מעשיו אינה הגונה כל כך. וזהו מה שאירע לקרח, שהסיבה האמיתית של מעשיו היתה קנאה ותאות הכבוד, שקרח היה מאוכזב שהוא לא נבחר להיות כהן גדול, אבל קרח לא ידע שזו היא הסיבה של מעשיו, שהוא היה חושב שהוא צדיק הרוצה להתקרב להקב\"ה ע\"י עבודה בבית המקדש, ואילו ידע קרח את הסיבה האמיתית של מעשיו לא היה שייך לו לעשותו, אבל הנגיעות עיוורה את עיניו והוא היה חושב שכל מה שהוא עושה היה בצדק.",
+                "ובמקום אחר ביארנו בזה את דברי רש\"י על הפסוק גבי אליעזר עבד אברהם, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" <small>(כ\"ד, ל\"ט)</small>. וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\". והקשו המפרשים <small>(עי' שפתי חכמים)</small>, למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב <small>(כ\"ד, ה')</small> \"אולי\" עם ו']. ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' לרמוז שאליעזר רצה שבתו תינשא ליצחק עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ומה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ <small>(סי' ל\"ג סעיף ט\"ו)</small> שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב <small>(מ\"ג א' ד\"ה ואמאי)</small> בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק. ומבואר מזה גם כן שהאדם אינו יכול להכיר את הסיבה האמיתית של מעשיו במקום שמעשיו נגרמים ע\"י סיבה שאינה נכונה.",
+                "ובזה מבואר גם כן למה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש, שאע\"פ שהסיבה האמיתית של מעשיהם לא היתה טובה, מכל מקום כיון שלמעשה מה שעשו היה לשם שמים [כיון שחשבו שהם עושים מעשה של צדקות] ממילא נתקדשו המחתות.",
+                "<b>ג) החילוק בין קרח ועדתו ואנשי פסח שני</b>",
+                "ויש להעיר, שבפסח שני ג\"כ התלוננו על מה שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ושם לא מצינו שנענשו על שאמרו \"למה נגרע\", וא\"כ למה נענשו קרח ועדתו, והלא הם ג\"כ התלוננו ואמרו \"למה נגרע\".",
+                "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש חילוק גדול בין קרח ועדתו והאנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח, שקרח ועדתו לא היתה כוונתם לשם שמים באמת, אלא היתה מחמת נגיעה רעה, ולכן כל מה שהתלוננו נחשב לחטא גדול עד שאבדו את חלקם בעולם הבא. אבל האנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח היתה כוונתם לשם שמים באמת, וכמו דאיתא בספרי <small>(בהעלותך פיסקא ס\"ח)</small>, \"ויאמרו האנשים ההמה אליו, מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\", ולכן נחשב לזכות גדולה במה שבקשו לקיים מצות קרבן פסח.",
+                "<b>ד) למה הוצרכו להאות של מטה אהרן</b>",
+                "והנה כתוב לקמן בפרשה זו, \"דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבותם שנים עשר מטות איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם, והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה, והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם, וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם, וינח משה את המטת לפני ה' באהל העדות, ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים\" <small>(קרח י\"ז, י\"ז-כ\"ג)</small>. ומבואר מפסוקים אלו שהיו צריכים להוכיח שבאמת אהרן הכהן נבחר מאת הקב\"ה להיות כהן גדול, לכן נצטוו מאת הקב\"ה להניח את המטות באהל מועד, ורק המטה של אהרן פרח.",
+                "והדברים תמוהים, שכבר ראו הכל איך שקרח ועדתו נהרגו כיון שהיו חולקים על הבחירה של אהרן הכהן, וא\"כ מאיזה טעם הוצרכו לאות נוספת?",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר גם קושיא זו מיושבת, שכיון שכאן אין אנו עסוקים בטענה שכלית, אלא שכאן אנו עסוקים בקנאה ותאות הכבוד שהם מעוורים את עינים לכן לא היה די בעונש של קרח ועדתו כדי להוכיח את כהונתו של אהרן, אלא הוצרכו לאות שיוכיח להדיא שהקב\"ה בוחר רק באהרן להיות כהן גדול.",
+                "מכל זה אנו צריכים ללמוד שיש כח בנגיעות לעוור את עינינו, ולכן אנו צריכים להזהר מאד לעשות את מעשינו לשם שמים באמת בלי שום נגיעות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"א –כמה קשה כח המחלוקת</strong></big>",
+                "<b>א) למה נהרגו יונקי השדיים</b>",
+                "ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם <small>(קרח ט\"ז, כ\"ז)</small>. ופירש רש\"י <small>(ומקורו מבמדבר רבה פ' קרח פרשה י\"ח סי' ד')</small>, \"בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב\"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים\". והנה דברי חז\"ל אלו צריכים ביאור, שאם באמת אין בית דין של מעלה עונשים את הילדים א\"כ למה נהרגו הילדים מחמת המחלוקת?",
+                "<b>ב) המדות מצויות באדם בכח אע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי הגמ' בפסחים <small>(דף ס\"ו ב')</small>, \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר <small>(שמואל א' י\"ז, כ\"ח)</small> 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב <small>(שמואל א' ט\"ז, ח')</small> 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב <small>(שם פסוק ז')</small> 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\". ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב <small>(בד\"ה לא בחר)</small>, \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם יש להקשות על רש\"י, שאע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד? ונראה שהביאור בדברי רש\"י הוא שמדת הכעס היתה נמצאת באליאב בכח, אלא שעדיין לא יצאה לפועל, ולכן אע\"פ שעדיין לא כעס ולא שייך לומר שחטא כלל, מכל מקום נפסל מלהיות מלך כיון שמי שיש בו מדת הכעס אינו ראוי להיות מלך.",
+                "ונראה שזהו גם הביאור במה שאמרו חז\"ל במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' <small>(ע\"ב א')</small>, \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" <small>(ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח)</small>. ומבואר מדברי הגמ' שהבן סורר ומורה עדיין לא חטא כלל, אלא שהוא נהרג כדי שלא ימות חייב. וקשה טובא, שהראשונים על התורה פירשו שאכן הבן סורר ומורה עבר על עבירה, שהאבן עזרא <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח)</small> פירש שהוא כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, והרמב\"ן <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח)</small> פירש שיש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא ועובר על מה שנצטוינו <small>(קדושים י\"ט, ב')</small> \"קדושים תהיו\", ולכאורה דבריהם סותרים את דברי חז\"ל שאמרו שהבן סורר ומורה נידון על שם סופו. אלא שלפי מה שנתבאר נראה שאין שום סתירה בין דברי הראשונים ודברי חז\"ל, שכוונת הראשונים היא שהחטאים \"הקטנים\" של הבן סורר ומורה הם סימנים למה שעתיד להיות, שהכל נמצא בו בכח בתחילה, אלא שעדיין לא יצאה לגמרי לפועל.",
+                "ונראה שזהו גם כן הביאור במה שצוה אברהם אבינו לאליעזר עבדו שלא יקח אשה ליצחק רק ממשפחת בית אביו, שלכאורה צריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה! אלא הביאור הוא שמשפחת אברהם היו בעלי מדות טובות, והמדות הם הכח בתוך האדם שקובע מה יהיה האדם כשכחותיו יוצאות אל הפועל, ועוד שהבן יורש את כחות האב, וכיון שאברהם רצה שזרעו יקבלו את הכחות של מדות טובות, ממילא חיפש אשה שבאה ממשפחה של בעלי מדות טובות.",
+                "ונראה שמטעם זה נהרגו אף יונקי השדיים שבעדת קרח, שאע\"פ שלא חטאו כלל, מכל מקום המדות הרעות של אביהם טבועות בנפשם, ואע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל, מכל מקום כבר נמצאו בם בכח.",
+                "<b>ג) הריגת הנשים והטף של עיר הנדחת</b>",
+                "כתב הרמב\"ם בהל' עבודה זרה <small>(פ\"ד ה\"ו)</small> לענין אנשי עיר הנדחת, \"נמצאו <small>(העובדי ע\"ז)</small> רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שאם רוב העיר עבדו עבודה זרה ונהרגין על פי ההלכה של עיר הנדחת, אז הורגים גם את הנשים והטף של העובדים. וכתב המנחת חינוך <small>(מצוה תס\"ד אות כ')</small> שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה מכל מקום גזירת הכתוב היא מדכתיב <small>(ראה י\"ג, ט\"ז)</small> \"החרם אותה ואת כל אשר בה\".",
+                "ודבר זה תמוה הוא, מה הטעם שהתורה צוותה להרוג בני אדם שהם נקיים לגמרי משום פשע? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שכשם שבמחלוקת נהרגים אף הנשים והטף כיון שהם בני המשפחה של בעל המחלוקת והמדה של מחלוקת טבועה בנפשם אלא שעדיין לא יצאה לפועל, אם כן יש לומר שהוא הדין בבני המשפחה של אנשי עיר הנדחת, שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה בפועל מכל מקום כיון שהיא טבועה בנפשם שהרי הם חיים בעיר שרובה עובדי עבודה זרה והם בני המשפחה של אותם שעבדו עבודה זרה ממילא גם הם צריכים ליהרג.",
+                "<b>ד) קטני עיר הנדחת שעבדו ע\"ז נהרגים כדין בני נח</b>",
+                "אלא שיש להעיר שביאור זה אינו עולה עם מה שמובא בשם הגר\"א <small>(בשנות אליהו בליקוטים שבסוף מס' שביעית)</small>, \"גם צריך ליתן טעם מפני מה מרובים בסייף ויחיד בסקילה, וגם מרובים אינן צריכין התראה ויחיד צריך התראה, וגם במרובין ממונם אבד וביחידים ממונם פלט, צריך לומר דעיר הנדחת שכמעט כל העיר חטאו עשאן התורה כעובד כוכבים שחטא, ובעובד כוכבים לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף וגם בעובד כוכבים אינו צריך התראה שאזהרתו זו התראתו, וגם ממונו של עובד כוכבים היה הפקר, אבל יחידים שעבדו עבודה זרה דינם כישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צריכין התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי בית דין נכסיהם ליורשים וכו'\".",
+                "והנה לפי הגר\"א יש לומר שמה שקטנים נהרגים מיירי בקטנים שעבדו עבודה זרה, ואע\"פ שקטנים אינם בני עונשים, מכל מקום זהו רק בקטני ישראל, אבל כיון שאנשי עיר הנדחת נחשבים כאילו הם בני נח ממילא גם הקטנים נענשים כיון שאין שיעורים בבני נח והשיעור של י\"ג שנה לעונשים לא שייך בהם [וא\"כ מיירי בקטנים שיש בהם קצת דעת, דאל\"כ הוא כמעשה קוף בעלמא]."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת חקת</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ב – חטא מי מריבה</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת תרגום יונתן בענין מי מריבה</b>",
+                "וידבר ה' אל משה לאמר; קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע וגו'; ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו; ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים; וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם; ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם; המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם <small>(חקת כ', ז'-י\"ג)</small>.",
+                "והנה מבואר בפסוקים אלו שמשה ואהרן חטאו במי מריבה ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל. אלא שאינו מבואר בפירוש מה היה החטא שנענשו עליו, ורבו הפירושים בענין זה. רש\"י <small>(בפסוק י\"ב)</small> פירש שחטאו במה שהכו את הסלע ולא דיברו אל הסלע כמו שנצטוו. הרמב\"ם <small>(בשמונה פרקים)</small> פירש שהחטא היה שמשה רבינו כעס עליהם [כמו שאמר \"שמעו נא המורים\"] ולכן חשבו בני ישראל שהקב\"ה הוא בכעס, ובאמת הקב\"ה לא היה בכעס עליהם ובזה נתחלל שמו של הקב\"ה. הרמב\"ן <small>(בפסוק ח')</small> פירש שחטאו במה שאמרו \"נוציא לכם מים\" ולא אמרו \"יוציא\", שמלשון זה משמע שהם הוציאו את המים בחכמתם ולא היה נס מאת הקב\"ה.",
+                "אבל מתרגום יונתן מבואר דרך אחרת בענין חטא מי מריבה, שכתוב בתרגום יונתן <small>(בפסוק ח')</small>, \"סב ית חוטר ניסיא וכנש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי, ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא\". <small>(תרגום, קח את המטה של נסים, והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ותשביעו שניכם את הסלע בשם הגדול והמפורש כאשר הם רואים ויתן מימיו, ואם יסרב להוציא מימיו תכה אתה לבדך במטה שבידך ותוציא להם מים מן הסלע.)</small>",
+                "מדברי התרגום יונתן יוצא שמתחילה צוה הקב\"ה \"ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו\", דהיינו שידבר אל הסלע וישתדל להוציא להם מים ע\"י דיבור, ואח\"כ צוה הקב\"ה \"והוצאת להם מים מן הסלע\", דהיינו שאם המים לא יצאו ע\"י דיבור אז יוציא מים בדרך אחרת והיינו ע\"י הכאה. ונמצא שחטאו של משה היה שהיה לו להשתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור, והוא לא עשה כן, אלא מיד הכה את הסלע, ולכן נענש.",
+                "וצריך ביאור, למה לא שמע משה רבינו לדברי הקב\"ה, ולמה לא השתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור אל הסלע? ועוד צריך ביאור, למה צוה הקב\"ה להוציא מים בשתי דרכים, שדרך אחד הוא לכתחילה ודרך שני הוא בדיעבד, שלכאורה היה לו לצוות רק דרך אחד?",
+                "<b>ב) שני אופנים של נסים</b>",
+                "ונראה לומר בביאור דברי התרגום יונתן, שיש שני אופנים של נסים, יש נס שהוא מלובש בתוך הטבע, ויש נס שאין לו שום שייכות להטבע. הוצאת מים ע\"י דיבור הוא נס שאין לו שום שייכות להטבע כלל, אבל הוצאת מים ע\"י הכאה היא נס שיש לו קצת שייכות להטבע [אע\"פ שבודאי שגם הוצאת מים ע\"י הכאה הוא למעלה מן הטבע]. והנפקא מינה ביניהם היא שכדי לזכות לנס שאין לו שום שייכות להטבע צריך להיות במדריגה גדולה, ואז ע\"י הנס יתקדש שמו של הקב\"ה יותר, שהרי הנס היה לגמרי למעלה מן הטבע. אבל לזכות לנס שהוא קצת בתוך הטבע אין צריך להיות במדריגה גדולה כל כך, ואז גם הקידוש שם שמים ע\"י הנס לא יהיה גדול כל כך כיון שהנס לא היה גדול כל כך.",
+                "והנה משה רבינו היה חושש שבני ישראל אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור, ולכן אע\"פ שהקב\"ה צוה לו שמתחילה יש להשתדל להוציא מים ע\"י דיבור, מכל מקום הוא לא עשה כן אלא מיד הוציא מים ע\"י הכאה. ועדיין צריך ביאור, איך סמך משה על דעתו ולא עשה כמו שנצטוה שישתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור?",
+                "<b>ג) קיום רצונו של הקב\"ה בתמימות</b>",
+                "ונראה לומר בזה שמשה רבינו ראה איך שבני ישראל היו מתקוטטים עמו אודות המים והיה סובר שבודאי אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור עם הסלע, וא\"כ אם ידבר אל הסלע ולא יוציא מים יתברר לעין כל שבני ישראל אינם דבקים כראוי בהקב\"ה, ויש לחשוש שבני ישראל יתייאשו ויגרום להם לרדת יותר ולבוא לידי עבירות גדולות. ולכן התחכם משה רבינו להכות את הסלע בלי שידבר עם הסלע תחילה, ובזה מנע את המכשול שהיה נגרם ע\"י דיבור עם הסלע.",
+                "הצטדקות זו דומה למה שעשה אהרן הכהן בחטא העגל, וכדאיתא בסנהדרין <small>(ז' א')</small>, \"שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' <small>(כי תשא ל\"ב, ה')</small>, מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' <small>(איכה ב', כ')</small> ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה\". הרי שאהרן הכהן חטא כדי לעכב את בני ישראל מלעשות עבירה גדולה של הריגת כהן ונביא, והכא נמי משה רבינו חטא ע\"י שלא שמע לדברי הקב\"ה כדי למנוע את בני ישראל מלהכשל בעבירות גדולות.",
+                "והנה אע\"פ שכוונת משה רבינו היתה לטובה מכל מקום עדיין חטא בזה שהיה לו לילך בתמימות עם הקב\"ה ולא לעשות שום חשבונות, וכמו שמצינו באברהם אבינו שהיה יכול לומר שאם ישמע לדברי הקב\"ה לשחוט את בנו היה גורם בזה חילול שם שמים, ואעפ\"כ לא היסס מלשמוע לדברי הקב\"ה והלך בתמימות לשחוט את בנו. וכמו כן במשה רבינו, אע\"פ שכוונתו לטובה, מכל מקום כיון שהקב\"ה צוהו בפירוש שמתחילה יש לו לדבר אל הסלע היה לו ללכת בתמימות ולא לעשות שום חשבונות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת בלק</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ג – כח התפילה (א)</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על דברי הקב\"ה לבלעם</b>",
+                "ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא <small>(בלק כ\"ב, י\"ב)</small>. \"ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" <small>(שם כ\"ב, כ')</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו, שמתחילה צוה הקב\"ה את בלעם שלא ילך עם בלק, ושוב דיבר הקב\"ה עם בלעם פעם שנית ואז אמר לו הקב\"ה שיכול ללכת עם בלק. והדברים תמוהים, שממה נפשך, אם רצונו של הקב\"ה שילך עמהם א\"כ למה מתחילה אמר לו שלא ילך, ואם רצונו שלא ילך א\"כ איך אמר לו אח\"כ שילך?",
+                "<b>ב) התפילה מועלת יותר כשהבקשה מפורטת</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי התוס', דהנה איתא במשנה בבבא מציעא <small>(דף ק\"ה ב')</small>, \"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו <small>(דאמר לו מזלך גרם, רש\"י)</small>\". ומבואר מהמשנה שאם כל השדות הוכו אין אומרים שהיה מחמת מזלו של החוכר, אבל אם רק שדה זו הוכה אז החוכר אחראי שאנו אומרים שמזלו של החוכר גרם.",
+                "ואיתא בגמ' <small>(בדף ק\"ו א')</small>, \"אמר ליה זרעה חיטי ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה מאי, מי אמרינן דאמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אמר ויקם לך' <small>(מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין, רש\"י)</small>, מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' <small>(איוב כ\"ב, כ\"ח)</small>\".",
+                "ומבואר מגמ' זו שבאופן שבעל השדה ביקש מן החוכר שיזרע חטים והוא זרע שעורים ורוב השדות שבמקום זה נשדפו וגם שדה זו נשדפה, אינו יכול לומר שהוא מכת מדינה, שבעל השדה יכול לטעון שהוא התפלל שהחטים יצליחו, ואילו היה יודע שהחוכר זרע שעורים היה מתפלל שהשעורים יצליחו והקב\"ה היה מקבל את תפילתו למרות ששאר השדות נשדפו, וממילא החוכר אחראי להפסד השעורים.",
+                "ואיתא עוד בגמ' <small>(שם)</small>, \"אמר שמואל, לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא, דאמר ליה אילו זרעתה הוה מקיים בי 'לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו' <small>(תהלים ל\"ז, י\"ט)</small>, מתיב רב ששת, רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך' <small>(שמואל א' י\"ז, ל\"ו)</small>, משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ונימא ליה נהי דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא, קשיא\".",
+                "ומבואר מגמ' זו שמה שהחוכר יכול לטעון שהוא מכת מדינה הוא רק באופן שבאמת זרע את השדה אלא שנשדפה השדה, אבל אם לא זרע את השדה אינו יכול לטעון שאם היה זורע את השדה גם שדה זו היתה נשדפה, שבעל השדה יכול לטעון שאם החוכר היה זורע אז זכות בעל השדה היתה מצלת את השדה מן השדפון. אלא שהגמ' פריך ממה שמבואר בברייתא שאם השומר עזב את העדר ובא ארי או זאב והרג את הצאן אנו אומדים אם השומר היה יכול להציל אילו היה שם, ואם האומדנא היא שגם אם היה השומר שם לא היה יכול להציל אז השומר פטור, ולכאורה למה הוא פטור, והלא בעל הבהמות יכול לטעון שאם השומר היה שם היה זוכה לנס וכדאמרינן גבי השדה שאם היה זורע היה זוכה לנס.",
+                "ויעוין שם בתוס' <small>(בד\"ה לניסא זוטא)</small> שהקשו מה הדמיון בין הריגת הצאן ושדפון של השדה, והלא לעיל בגמ' אמרינן שבעל השדה מתפלל שהקב\"ה יצליח את התבואה, וממילא שפיר יש לחלק בין שדפון שזכותו תעמוד לו מאחר שהתפלל בעד התבואה ובין הריגת הצאן שבעל הבהמות לא התפלל בעד הצאן. ותירצו התוס', \"ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, דבסתמא לא היה מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו של זה שיצליח כל מה שיזרע אם לא שיעשה לו נס, ולא קאמר לעיל הוה מקויים בי ותגזר אומר אלא לפי שמתפלל על מין אחד של חטין\".",
+                "וכוונת התוס' היא שמה שבעל השדה יכול לטעון שאם היה מתפלל כראוי היה הקב\"ה שומע את תפילתו היינו רק באופן שהתפלל על דבר מיוחד, אבל כשהתפלל באופן כללי אינו יכול לטעון שהקב\"ה היה שומע את תפילתו כיון שקבלת תפילתו באופן שלא התפלל על דבר מיוחד נחשב לנס.",
+                "ודברי התוס' צריכים ביאור, מה החילוק בין אם התפלל באופן כללי או אם התפלל על דבר מיוחד, ולמה באופן אחד נחשב לנס ובאופן אחר לא נחשב לנס?",
+                "<b>ג) דברי הגר\"א בענין אמירת \"נא\" שתי פעמים</b>",
+                "וכעין זה יש לתמוה על דברי הגר\"א, דהנה כתוב, \"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה\" <small>(ואתחנן ג', כ\"ה-כ\"ו)</small>. ור\"ל שמשה רבינו ביקש רשות מהקב\"ה להכנס לארץ ישראל, והקב\"ה השיב לו שלא יוסיף לדבר אליו עוד בדבר הזה. והדברים צריכים ביאור, למה אמר הקב\"ה שלא יוסיף להתפלל אליו, והלא אם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו לא יהיה חילוק בין אם משה יתפלל פעם נוספת או לא.",
+                "וביאר בזה הגר\"א <small>(מובא בספר דברי אליהו)</small>, \"יש לפרש ע\"פ מה דאיתא בזוהר הק' <small>(לא ידוע מקומו)</small> שמשה רבינו ע\"ה היה לו קבלה על תפילה שאם יאמר שתי פעמים 'נא' בודאי יקובל תפילתו, ולכך גבי מעשה מרים כתיב 'ויאמר א-ל נא רפא נא לה' <small>(בהעלותך י\"ב, י\"ג)</small>, שאמר שתי פעמים 'נא' ולפיכך נתקבלה תפילתו, ולכך כאשר רצה משה רבינו ע\"ה לכנוס לארץ ישראל אמר אעברה 'נא' ורצה לומר גם בפעם השני 'נא' היינו ואראה 'נא' ואם אמר היה מקובל תפילתו, לכך 'ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', היינו דבר הזה תיבת 'נא' אל תוסף דבר אלי עוד בפעם שנית, ולכך נאמר 'עוד בדבר הזה'\".",
+                "ומבואר מדברי הגר\"א שאם משה רבינו היה מתפלל באמירת 'נא' שתי פעמים בודאי היתה תפילתו מתקבלת. וצריך עיון טובא, שאם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו מה יועיל שיאמר \"נא\" עוד פעם?",
+                "<b>ד) יש טבע בבריאה שתפילה מתקבלת אם נעשית ע\"פ חוקי התפילה</b>",
+                "ונראה שמבואר מדברי הגר\"א שיש טבע בבריאה שהתפילה מתקבלת, אלא שזהו רק אם הוא מתפלל על פי החוקים שהקב\"ה קבע בתפילה. ומשה רבינו ידע שאם יתפלל \"נא\" שתי פעמים היה הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, ולכן צוה הקב\"ה את משה שלא יאמר \"נא\" פעם נוספת כדי שלא יצטרך לקבל את תפילתו.",
+                "וכן הוא ג\"כ הביאור בדברי התוס' בבבא מציעא, שיש חוק בתפילה שהתפילה צריכה להיות על דבר מיוחד כדי שתתקבל תפילתו, ולכן אם התפלל על דבר מיוחד ונענה לא נחשב לנס, אבל אם התפלל באופן כללי ואעפ\"כ נענה אז נחשב לנס, שהרי הקב\"ה קיבל את תפילתו אע\"פ שלא התפלל על פי חוקי התפילה.",
+                "ויש להוכיח שאכן יש חוק בתפילה שהיא צריכה להיות על דבר מיוחד, דהנה כתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי, וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם\" <small>(חוקת כ\"א, א'-ב')</small>, ופירש רש\"י, \"יושב הנגב זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי\" <small>(ומקורו בילקוט שמעוני חוקת רמז תשס\"ד)</small>. ומבואר ממדרש זה שרצו בני ישראל להתפלל על דבר מיוחד, והיינו משום שזהו מחוקי התפילה שהיא מתקבלת רק אם התפילה היא על דבר מיוחד, אלא שלא היו יכולים להתפלל על דבר מיוחד כיון שלא ידעו אם הם נלחמים בעמלקים או בכנענים ולכן הוצרכו להתפלל באופן כללי, אלא שהקב\"ה עשה להם נס ואעפ\"כ קיבל את תפילתם.",
+                "<b>ה) יש חוקים גם בקללה</b>",
+                "ונראה שעל פי זה יש ליישב את מה שהקשינו בענין בלעם, דלעיל הקשינו למה מתחילה אמר לו הקב\"ה שלא ילך ואח\"כ אמר לו שילך, אבל לפי מה שנתבאר בענין תפילה שאם התפילה היא כפי חוקי התפילה אז הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, יש לומר שהוא הדין לענין קללה שאם הוא מקיים את 'חוקי הקללה' אז הקב\"ה מוכרח לקבל את קללתו. ויש לומר שאחד מחוקי הקקלה הוא שהקללה צריכה להיות בלי שום פניה עצמית כלל. והנה מתחילה כשביקש בלק מבלעם שיקלל את ישראל לא הבטיח לו עושר וכבוד, ואילו היה בלעם מקלל את בני ישראל באותה פעם לא יהיה בשביל שום פניה עצמית אלא מחמת שנאתו את ישראל, ואז הקללה יכולה להתקיים, וממילא אמר לו הקב\"ה שלא ילך עמהם. אבל כשמיאן בלעם ללכת לקללם, אז אמר בלק לבלעם, \"כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה\" <small>(בלק כ\"ב, י\"ז)</small>, דהיינו שיתן לו עושר וכבוד, ובלעם השיב, \"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה\", דמשמע שעכשיו בלעם רוצה את ממונו של בלק וכמו שפירש רש\"י שם. ומעתה אין שום כח בקללותיו של בלעם, שכיון שהוא עושה בשביל פניה עצמית, ממילא לא תתקיימו קללותיו. מטעם זה אמר לו הקב\"ה שילך, שהרי עכשיו אפילו אם יקלל את ישראל לא יהיה שום תוקף לקללותיו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ד – מנהיגי ישראל</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על דברי בלעם</b>",
+                "ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי <small>(בלק כ\"ב, י')</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מבמדבר רבה פרק כ' סי' ט')</small>, \"אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים\". והנה דברי בלעם אינם מובנים כלל, למה היה חושב שאיכפת לו להקב\"ה שהוא מלך מלכי המלכים שמלכי בשר ודם מכבדים את בלעם?",
+                "והנה מצינו הרבה פעמים בפרשה זו איך שכל כוונת בלעם היתה לקטרג על כלל ישראל, וממילא יש לומר שגם בפסוק זה כוונתו היתה לקטרג על כלל ישראל. אלא שעדיין צריך ביאור, איך דברים אלו מהווים קטרוג על כלל ישראל?",
+                "<b>ב) כוונת בלעם לקטרג על כלל ישראל שאינם מכבדים כראוי את מנהיגיהם</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור מהותו של בלעם, שכתוב בפרשת וזאת הברכה <small>(ל\"ד, י')</small>, \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים\". ואיתא בבמדבר רבה <small>(נשא פרשה י\"ד סי' כ')</small>, \"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב\"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור\".",
+                "מדברי המדרש אנו למדים שבלעם הרשע היה בבחינת \"זה לעומת זה\" כנגד משה רבינו, כאילו הוא היה ה\"משה\" של אומות העולם.",
+                "ומעתה נראה לבאר את דברי בלעם שהיתה כוונתו לומר שהוא עדיף ממשה רבינו, שהרי כלל ישראל אינם מכבדים את משה רבינו [שהרי מרדו כנגדו במעשה קרח, וגם הרבה פעמים התלוננו במדבר] ואילו הוא מכובד מאד על ידי מלכי אומות העולם שמשחרים לפתחו. ולכן אמר להקב\"ה, \"אע\"פ שאיני חשוב בעיניך מכל מקום חשוב אני בעיני המלכים, ובזה מוכח שיש לי לקלל את בני ישראל כיון שהם כל כך מקולקלים שאינם מכבדים את מנהיגיהם\".",
+                "<b>ג) ההבדל בין מנהיגי ישראל ומנהיגי אומות העולם</b>",
+                "אלא שלפ\"ז יש לעיין איך ענה הקב\"ה לקטרוג זה של בלעם? ונראה לומר בזה, שהרי הקב\"ה אמר לבלעם הרשע, \"ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" <small>(כ\"ב, כ')</small>. וכן אמר לו, \"ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר\" <small>(כ\"ב, ל\"ה)</small>. ונראה שעומק הכוונה בזה היא שהקב\"ה השיב לבלעם שהטעם שהם מכבדים אותך הוא רק משום שאתה אומר להם מה שהם רוצים לשמוע, אבל ברגע שאתה אומר להם את האמת אז מיד יעזבוך, וכמו שבלק אמר לבלעם, \"ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד\" <small>(כ\"ד, י\"א)</small>.",
+                "והנה בזה הראה הקב\"ה לבלעם את הפער הגדול שבין מנהיגי אומות העולם ומנהיגי ישראל, שמנהיגי אומות העולם רוצים רק להתכבד במה שהם המנהיגים, ולכן הם אומרים לציבור שלהם רק מה שהם רוצים לשמוע, אבל מנהיגי ישראל אינם רוצים בכבוד, אלא הם רוצים להיטיב לכלל ישראל ולהנהיגם בדרך הישר, ולכן מצינו לפעמים שהציבור מתנהגים שלא בכבוד הראוי כיון שקשה לשמוע את האמת."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ה – הסכנה של הפקרות</strong></big>",
+                "<b>א) איך שייך שדור המדבר נכשלו בבנות מואב ובבעל פעור</b>",
+                "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל <small>(בלק כ\"ה, א'-ג')</small>.",
+                "והדברים תמוהים, איך שייך שדור המדבר נפלו ממדרגתם כל כך עד שחטאו בבנות מואב? והלא זה הוא הדור שקבלו את התורה בהר סיני, ועליהם אמרו חז\"ל <small>(מכילתא מסכתא דשירה פרשה ג')</small>, \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי\"? ועוד צריך ביאור מה שמבואר בפסוק שהחטא של בנות מואב היה קשור עם החטא של עבודה זרה של בעל פעור, שיש להתבונן מה הקשר בין שתי עבירות אלו?",
+                "<b>ב) ביאור העבודה זרה של בעל פעור</b>",
+                "ונראה ליישב כל זה בהקדם ביאור הענין של בעל פעור. איתא במשנה בסנהדרין <small>(ס' ב')</small>, \"הפוער עצמו לבעל פעור <small>(מתריז רעי בפניו, רש\"י)</small> זו היא עבודתה\". ואיתא בגמ' <small>(ס\"ד א')</small>, \"מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה אם תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם, עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם, כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה, אמרה מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך\". ועוד איתא שם, \"מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי איכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך\".",
+                "מבואר מדברי הגמ' שהעבודה זרה של בעל פעור היתה לעשות מעשה של הפקרות ובזיון בפני העבודה זרה. והנה אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד\". וכוונת חז\"ל היא שבשעה שהאדם כועס אין שכלו פועל בקרבו, והוא עושה מעשים בלי דעת. בשעה כזו אפשר לאדם להגיע אפילו לעבודה זרה, כיון שרק שכלו של האדם מונע אותו מלחטוא.",
+                "והנה גם מעשים של הפקרות גורמים לאדם לעשות מעשים בלי שכל, כיון שהיסוד של הפקרות הוא פעולות בלי גדרים וסייגים, ולכן בשעה שהאדם עוסק בהפקרות הוא עלול להגיע לכל החטאים. וזהו היסוד של עבודת בעל פעור, שכל עבודתו הוא להתנהג בהפקרות באופן שהוא מאוס ונגד טבעו של העולם ולשבור כל הגדרים ולתת חשיבות למה שהוא מאוס לשאר בני אדם.",
+                "<b>ג) עבודת בעל פעור היתה הפתח להחטא של בנות מואב</b>",
+                "והנה הגמ' בסנהדרין <small>(ק\"ו א')</small> תיארה איך פיתו בנות מואב את בני ישראל, \"אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו, אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, שאם כוונת בנות מואב היתה להחטיא את בני ישראל בזנות א\"כ למה ביקשו מהם לעבוד לבעל פעור. ונראה שמבואר מהגמ' שהבנות מואב הבינו שיש אפשרות שבני ישראל יחזרו בהם ולא יזנו עמהן, ולכן ביקשו מהם שמתחילה יעבדו לבעל פעור, ואז היו בטוחות שבני ישראל יזנו עמהן.",
+                "ומעתה מיושבת מה שהקשינו למעלה איך נפלו ישראל ממדרגתם עד שחטאו בזנות בבנות מואב, שלפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שעבדו לבעל פעור והיו במצב של הפקרות ממילא היו עלולים לרדת ממדרגתם כיון שמתנהגים בלי גדרים וסייגים ושוב אין שכלם פועל בקרבם.",
+                "<b>ד) הפקרות במחשבה</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בנדה <small>(י\"ג ב')</small>, \"המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקמגרי יצה\"ר אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד\". וצריך ביאור, למה אמרה הגמ' שדוקא החטא של מקשה עצמו לדעת יכול להביא את האדם לעבודה זרה?",
+                "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר, שהחטא של מקשה עצמו לדעת אינו חטא רגיל, אלא הוא חטא שכולל הפקרות במחשבה, וכיון שהאדם מתנהג בהפקרות כבר הוא עלול לכל העבירות שבעולם כיון שכבר אין לו סייגים וגדרים.",
+                "והנה רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג אמר שאינו כדאי ללכת ברחובות של קאוונא כדי לשמוע דברי מוסר ממנו כיון שיש השפעות רעות ברחובות העיר. ואם זה היה בזמנו, כל שכן בזמנינו שהרחוב מלא בהפקרות ובפריצת כל הגדרים שיש סכנה להיות ברחוב יותר ממה שצריכים.",
+                "אנו צריכים להתחזק מאד בענינים אלו ולהזהר מאד מהפקרות בין במחשבה ובין במעשה, כיון שהפקרות היא הפתח לכל העבירות שבתורה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת פינחס</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ו – כח היחיד</strong></big>",
+                "<b>א) המעשה של היחיד משפיע על הציבור</b>",
+                "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי <small>(פינחס כ\"ה, י\"א)</small>. והנה פינחס היה רק איש אחד, ואעפ\"כ הציל את כלל ישראל מכלייה. ולמדנו מכאן שלפעמים אפשר ליחיד להשאיר רושם על הציבור כולו, ואין לו לומר שהוא רק יחיד ואין מעשיו נחשבים לכלום.",
+                "וכשם שזה אמת לטובה, כן הוא ג\"כ לרעה, שאפשר ליחיד להזיק את הציבור כולו, וכמו שכתוב, \"וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל\" <small>(יהושע ז', א')</small>, וחזינן שאע\"פ שרק עכן לקח מן החרם של יריחו, מכל מקום כתוב \"וימעלו בני ישראל\", הרי שהחטא של היחיד עושה רושם על הציבור כולו.",
+                "וכן מבואר מהא דאיתא במס' ערכין <small>(ט\"ו א')</small>, \"עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב\"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן\". וביארה הגמ' שה\"שנים במן\" הוא משום שבני ישראל נצטוו שלא להותיר מן המן עד הבוקר ועברו על הצווי והותירו. והנה רק דתן ואבירם הותירו מן המן וכמו שפירש רש\"י עה\"ת <small>(בשלח ט\"ז, כ', ומקורו משמות רבה בשלח פרשה כ\"ה סי' י')</small>, וא\"כ איך אמרו חז\"ל שזהו אחת מהנסיונות שניסו אבותינו להקב\"ה. אלא שמבואר מזה כמו שביארנו שאע\"פ שרק דתן ואבירם עשו כן, מכל מקום המעשה של היחיד משפיע על כל הציבור.",
+                "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במה שאמרו במס' קידושין <small>(מ' ב')</small>, \"לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה\". חז\"ל מדגישים בזה שיש כח ביד היחיד להשאיר רושם על הציבור בין לטובה ובין לרעה, ולכן כל אחד צריך לדעת כן ולהזהר במעשיו.",
+                "<b>ב) הכל תלוי במסירות נפש</b>",
+                "אולם, הכח של היחיד להשפיע על הציבור תלוי במסירות נפשו, שככל שהיחיד מוסר את נפשו יותר יכול הוא להשפיע יותר על הציבור. יסוד זה למדנו מדברי הגמ' במס' שבת <small>(ק\"ל א')</small>, \"כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר ליה מה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים\".",
+                "וכתבו התוס' שם <small>(בד\"ה אמר ליה)</small> בשם רבינו שמואל, \"הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן\". ולפי מה שכתבו התוס' כוונת הגמ' היא שאע\"פ שבודאי אלישע בעל כנפים התנהג במסירות נפש, מכל מקום בפרט אחד לא התנהג במסירות נפש, דהיינו שלא מסר נפשו לומר להקסדור שהוא מניח תפילין, וממילא מצות תפילין היא מרופה בידינו, אבל אם אלישע היה מוסר את נפשו לומר שהוא מניח תפילין כנגד גזירת המלכות אז היתה מצות תפילין מוחזקת בידינו. ולמדנו מכאן דבר נפלא, שמסירות הנפש של יחיד יכול להשפיע על כל הדורות, כמו שאלישע היה יכול להשפיע על כל הדורות אילו היה מוסר את נפשו יותר על מצות תפילין.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש בשיר השירים רבה <small>(פרשה ד' אות י\"ב)</small>, \"שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו\". גם מכאן יש ללמוד שמסירות הנפש של היחיד משפיע על הציבור כולו, ששרה ויוסף גדרו עצמם מן הערוה במסירות נפש, וזה השפיע על כלל ישראל, שכשירדו למצרים היו גדורים מן הערוה אע\"פ שדרו בין המצריים שהיו שטופי זימה יותר ממאתים שנה.",
+                "וכן פינחס שהרג את זמרי היה במסירות נפש, שהנה האבן עזרא והדעת זקנים פירשו שמה שאמר הקב\"ה \"הנני נותן לו את בריתי שלום\" <small>(פינחס כ\"ה, י\"ב)</small> היינו לומר שהקב\"ה הבטיח את פינחס שאינו צריך לירא שקרובי זמרי ירצו להורגו. ולמדנו מזה שפינחס הרג את זמרי אע\"פ שידע מראש שהוא נותן את נפשו בסכנה כיון שקרובי זמרי ירצו לנקום בשביל מיתת זמרי וישתדלו להרוג את פינחס [אלא שאח\"כ הבטיח לו הקב\"ה שלא יהרגוהו].",
+                "ובאמת, המסירות נפש של פינחס היתה [במדה מסויימת] גדולה ממסירות נפשו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהרי אברהם אבינו נצטווה מאת הקב\"ה להעלות את יצחק בנו לעולה, ולכן כשהשטן השתדל לשכנע את אברהם שלא ללכת להר המוריה, ענה לו אברהם אבינו \"אני בתומי אלך\" <small>(כמסופר בסנהדרין פ\"ט ב')</small>, ור\"ל שכיון שהקב\"ה צוה לו ללכת ממילא הוא הולך בתמימות. אבל פינחס לא נצטווה מאת הקב\"ה להרוג את זמרי, וכמבואר בסנהדרין <small>(פ\"ב א')</small> שהוא רק בבחינת \"קנאין פוגעין בו\".",
+                "<b>ג) גדול מה שנאמר בעובדיה</b>",
+                "ונראה שלפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי הגמ' בסנהדרין <small>(ל\"ט ב')</small>, דהנה כתוב בפרשת וירא <small>(כ\"ב, י\"ב)</small> בפרשת העקידה, \"כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\", ובעובדיה הנביא כתוב <small>(במלכים א' י\"ח, ג')</small>, \"ועובדיהו היה ירא את ה' מאד\", והגמ' ביארה על זה, \"גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב מאד, ובעובדיהו כתיב מאד\". וצריך ביאור, איך שייך לומר שעובדיה היה גדול מאברהם אבינו, והלא זכות העקידה עומדת לכלל ישראל לדורות, ואברהם אבינו הוא ראש האומה, ובודאי שאברהם אבינו היה גדול מעובדיה.",
+                "ונראה לפרש, שאע\"פ שבודאי אברהם אבינו היה גדול מעובדיה, מכל מקום בפרט אחד גדלה זכותו של עובדיה, שהרי כשהרגה איזבל את נביאי ה', החביא עובדיה מאה נביאים במערה ובזה הציל את הנביאים מהריגה. והנה אין זה מצוה פרטית שעשה בעצמו, אלא שמסר את נפשו להיטיב להציבור כולו, ובזה שפיר נוכל לומר שגדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, כיון שמסירות נפשו היתה בשביל הציבור כולו.",
+                "מכל זה אנו יכולים להכיר את גודל האחריות שכל אחד צריך להרגיש, ואיך שהוא צריך להזהר במעשיו כיון שכל מעשה בין לטוב ובין לרע משפיע על הציבור. ואם האדם עומד בנסיון הוא משפיע על הציבור יותר כיון שהמעשה בא במסירות נפש."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ז – שמחה של מצוה</strong></big>",
+                "<b>א) מה הקשר בין קרבנות החג והקללות שבמשנה תורה</b>",
+                "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם וגו', והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו וגו', וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים, ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט <small>(פינחס כ\"ט, י\"ב-י\"ג, י\"ז-י\"ח)</small>.",
+                "ומבואר שהפרים מתמעטים והולכים, שביום ראשון של חג הסוכות מקריבים שלשה עשר פרים, וביום השני מקריבים שנים עשר, וכן הלאה, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים שבעים פרים. אבל הכבשים אינם משתנים, שבכל יום מקריבים ארבעה עשר כבשים, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים תשעים ושמונה כבשים. ובביאור חילוק זה בין הפרים והכבשים, כתב רש\"י <small>(בפסוק י\"ח)</small>, \"לפרים, פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין; ולכבשים, כנגד ישראל וכו', והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה\".",
+                "ולמדנו מדברי רש\"י, שיש קשר בין הקללות שבמשנה תורה [בפרשת כי תבוא] וקרבנות החג, שמספר הכבשים שוה למספר הקללות, ומזה מוכח שקרבנות החג מגינות על בני ישראל שלא תבואו עליהם הקללות. וצריך ביאור, למה דוקא קרבנות החג מגינות על ישראל מהקללות?",
+                "<b>ב) שמחה היא מצוה בפני עצמה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם ביאור מה שכתוב בפרשת הקללות, \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל\" <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ז)</small>. וכתב רבינו בחיי <small>(שם)</small>, \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, יאשימנו הכתוב בעבדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה וכו'\".",
+                "ולמדנו דבר נפלא מדברי רבינו בחיי, שמי שמקיים את המצוות בלי שמחה אין זה רק שיש חסרון במצוה, אלא שהוא מבטל את מצות השמחה שהיא מצוה בפני עצמה, ומצוה זו היא חמורה כל כך עד שהקללות באות כעונש על ביטולה של מצוה זו.",
+                "ולפ\"ז מיושב מה שהערנו איך קרבנות החג מגינות על ישראל מפני הקללות, שהרי סוכות הוא זמן של שמחה, וכמו שאמרו חז\"ל בילקוט שמעוני <small>(אמור רמז תרנ\"ד)</small>, \"אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, 'ושמחת בחגך' <small>(ראה ט\"ז, י\"ד)</small>, 'והיית אך שמח' <small>(שם פסוק ט\"ו)</small>, 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' <small>(אמור כ\"ג, מ')</small>, אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת\", הרי שהתורה מגלה לנו שסוכות הוא זמן של שמחה, וכן תקנו חז\"ל לומר בתפילת שמונה עשרה של סוכות \"זמן שמחתנו\", לכן באותו זמן אנו יכולים להתעלות במדרגת השמחה, וממילא זה מגין עלינו מפני הקללות, כיון שהקללות באות רק משום שאנו חסרים במצוה זו של שמחה.",
+                "<b>ג) החשיבות של מצות שמחה</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה חמורה מצות שמחה כל כך עד שהתורה מלמדנו שהקללות באות ח\"ו על שאין מקיימים את המצוה של שמחה?",
+                "ונראה לומר בזה, שמי שמעריך את המצוות ומכיר את חשיבותם ממילא ישמח כשהוא מקיים את המצוות. ולכן, מי שאינו שמח בקיום המצוות סימן הוא שאין המצוות חשובות בעיניו, וממילא התורה אמרה שהקללות באות על ישראל ח\"ו כשאין מקיימים את המצוות בשמחה.",
+                "ויעוין בספורנו על הפסוק, \"ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם\" <small>(כי תבוא כ\"ח, י\"ד)</small>. וכתב הספורנו, \"שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה וכו', כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה וכו'\". ודבר נפלא למדנו מדברי הספורנו שעשיית המצוות כמצות אנשים מלומדה חמורה כמו עבודה זרה. ובאמת חומר הדבר מבואר מפסוק מפורש בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וגו'\".",
+                "<b>ד) קיום המצוות גורם לשמחה</b>",
+                "ונראה לפרש בזה את הגמ' בברכות <small>(ל' ב')</small>, \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא <small>(שהיה שמח יותר מדאי)</small>, אמר 'וגילו ברעדה' כתיב <small>(תהלים ב', י\"א, ומשמע שאינו ראוי לשמוח כל כך)</small>, אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". וצריך ביאור, מה כוונת אביי כשהשיב שהוא מניח תפילין, ואיך זה תשובה לתוכחת רבה שהוכיח אותו על שהיה שמח יותר מדאי? והנה רש\"י פירש שרבה הוכיח את אביי שהוא נראה כפורק עולו של הקב\"ה כיון שהוא שמח כל כך, ועל זה השיב אביי שכיון שהוא מניח תפילין בזה מוכח שהוא משועבד להקב\"ה ואינו פורק עול, ע\"ש ברש\"י. אבל לפי האמור יש לומר שאביי השיב שכיון שהוא לובש תפילין אי אפשר לו שלא לשמוח, שמאחר שהוא מעריך את המצוה ומכיר את חשיבותה ממילא הוא שמח על שזכה לקיים את המצוה.",
+                "וכן היא כוונת הגמ' בברכות <small>(ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\", שרב ברונא הכיר היטב את חשיבות המצוות, ולכן כשזכה לקיים את מצות סמיכות גאולה לתפילה היה שמח בזה כל היום.",
+                "<b>ה) חשיבות המצוות</b>",
+                "ויסוד זה של חשיבות המצוות מבואר גם ממה שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך\" <small>(מטות ל\"א, א'-ב')</small>. ומבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכתב רש\"י <small>(בפסוק ג')</small>, \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\". הרי שמשה רבינו לא איחר בקיום מצות הקב\"ה אע\"פ שבזה הוא ממהר את מיתתו, שמשה רבינו העריך מאד את המצוות וכל חיותו היתה לקיים את מצות בוראו ולכן קיים את המצוות בשמחה וממילא לא איכפת לו אם בזה הוא ממהר את מיתתו.",
+                "ויעוין בירושלמי במועד קטן <small>(פ\"ג ה\"ח)</small> בענין החומרות שיש באבילות על אביו ואמו יותר משאר קרובים [כגון שהוא צריך לקרוע את כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו] שהוא \"מפני שבטלת ממנו מצות כיבוד\". הרי שהאבילות על אביו ואמו היא גם אבילות על ההפסד של המצוה, ששוב לא שייך לקיים מצות כיבוד אב ואם. וגם כאן אנו רואים את החשיבות של כל מצוה, שההפסד ביכולתו לקיים את המצוה הוא סיבה לאבילות.",
+                "וכן מבואר ממה שכתוב בספר שמואל א', \"ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את איבך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט; ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול\" <small>(כ\"ד, ד'-ה')</small>. והנה שאול המלך רצה להרוג את דוד, ונמצא ששאול היה רודף והיה מותר לדוד להרוג את שאול המלך, ותחת זה כרת דוד המלך את כנף מעילו של שאול כדי להראות לשאול שהיה יכול להורגו ולא הרגו. אולם אחרי כן התחרט דוד המלך על שכרת את כנף מעילו של שאול. וביאר בזה המדרש שוחר טוב <small>(תהלים מזמור ז')</small> שהוא משום \"שביטלו ממצות ציצית שעה אחת\". הרי שדוד המלך החשיב את המצוות כל כך עד שהתחרט על שגרם לשאול המלך להבטל שעה אחת ממצות ציצית.",
+                "וכתב בספר החרדים <small>(בהקדמה)</small>, \"וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר\"ר יצחק אשכנזי זצ\"ל <small>(דהיינו האריז\"ל)</small> לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית\".",
+                "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' שבת <small>(ק\"ל א')</small>, \"כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות וכו' עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא\".",
+                "ויש להביא דמיון לזה מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא <small>(פ\"ב סי' ט')</small> בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף, והודה לו רבינו תם\". ולמדנו דבר נפלא מזה, שאם אינו מכיר את מה שיש לו לא נחשב שהוא קניינו, והוא הדין לענין המצוות, שאף אם הוא מקיים את המצוות מכל מקום אם אינו מכיר את מה שיש לו ואינו יודע את חשיבותן לא נחשב שהוא קניינו.",
+                "ומכל זה אנו צריכים ללמוד איך שאנו צריכים להעריך את המצוות ולהכיר את חשיבותן, ובזה נזכה לקיימן בשמחה, ובפרט במצות תלמוד תורה שכל תיבה ותיבה היא מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר\"א בשנות אליהו <small>(פאה פ\"א מ\"א)</small>, \"שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה וכו', א\"כ כשלומד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות וכו'\"."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ס\"ח – נוצר תאנה יאכל פריה</strong></big>",
+                "<b>א) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה</b>",
+                "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו; והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם; ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל <small>(פינחס כ\"ז, י\"ח-כ')</small>. מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו השפיע על יהושע מגדולתו, והמשיך הודו על יהושע כדי שיהושע ידמה למשה רבינו ובני ישראל ישמעו לו.",
+                "אולם, איתא בבבא בתרא <small>(ע\"ה א')</small>, \"ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה\". אנו למדים מדברי הגמ' שהודו של יהושע לא היה שוה להודו של משה רבינו, שהודו של משה היה דומה לפני החמה ואילו הודו של יהושע היה דומה לפני הלבנה. אלא שצריך ביאור מה היא כוונת הגמ' שהזקנים היו מבויישים מזה עד שאמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+                "והנה הרשב\"ם <small>(שם)</small> פירש שהיו מבויישים שהכבוד של מנהיגם נתמעט כל כך בזמן קצר, שמשה רבינו היה דומה לפני חמה, ויהושע שהיה ה\"יורש\" של משה רבינו לא היה יכול להגיע לכבודו.",
+                "אלא שלפי זה צריך ביאור, למה רק הזקנים שבאותו הדור אמרו כן, והלא גם הצעירים יכולים לראות ההבדל שבין משה ויהושע, וא\"כ למה לא אמרו ג\"כ \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\"?",
+                "<b>ב) הזקנים הכירו את משה בצעירותו</b>",
+                "בספר עליות אליהו <small>(בהערה כ')</small> כתב לפרש בשם הגאון רבי חיים מוואלאזין שהצעירים לא הכירו את משה רבינו בצעירותו, שהרי הם הכירו את משה רבינו רק כשהיה זקן, ולכן צעירי הדור יכולים לטעות ולומר שמשה רבינו הגיע לדרגה של \"פני חמה\" רק בימי הזקנה, וכשיגיע יהושע לימי זקנה אז יהיה גם הוא דומה לפני חמה, ובאמת אין כל כך הבדל בין משה רבינו ויהושע. אולם הזקנים שבאותו הדור הכירו את משה רבינו בצעירותו, והם ידעו שגם בצעירותו היה פניו דומה לפני החמה, ואין זה מדריגה שהגיע אליה רק בימי הזקנה, ולכן הם יכולים להכיר שיהושע לא יגיע לעולם למדרגת משה רבינו, וממילא רק הזקנים אמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+                "<b>ג) מעלת סידור הספסלים</b>",
+                "רבי יצחק מוואלאזין <small>(מובא בהגה\"ה בספר רוח חיים על אבות פ\"א מ\"א)</small> פירש את דברי הגמ' באופן אחר על פי דברי המדרש במדבר רבה <small>(פינחס פרשה כ\"א אות י\"ד)</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, 'נוצר תאנה יאכל פריה' <small>(משלי כ\"ז, י\"ח)</small>, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'\".",
+                "מדברי המדרש מבואר שעיקר בחירת יהושע היה מחמת שיהושע היה משרת את משה רבינו, שהוא היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה והיה פורס את המחצלאות. והנה מה שעשה יהושע היו אחרים ג\"כ יכולים לעשות, אלא שסידור הספסלים היה טירחה בעיני האחרים, אבל בעיני יהושע היתה זכות גדולה לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה רבינו. והקב\"ה אמר שיהושע יקבל שכרו במה שהוא יירש את המנהיגות של משה רבינו.",
+                "ובזה ביאר רבי יצחק מוואלאזין את דברי הגמ' בבבא בתרא, שכל השנים שראו גדלותו של משה רבינו לא נתביישו, שהרי אי אפשר להם להיות כמשה רבינו, שהרי משה רבינו היה במדריגה גבוהה כבר מזמן שנולד, וכמו שאמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(י\"ב א')</small>, \"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור\", ולכן איך שייך לאנשים אחרים להתבייש על שהם לא הגיעו למדריגת משה רבינו. אולם כל אחד היה יכול להיות כיהושע, אלא שרק יהושע השתדל לשרת את משה רבינו ולסדר את הספסלים בבית מדרשו, ובזה באמת יש להתבייש, שהרי הם היו יכולים להגיע למדריגת יהושע, ורק מחמת עצלות לא הגיעו לאותה מדריגה. ולכן כשראו שפני יהושע היה כפני לבנה התביישו ואמרו \"אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה\", שהרי גם הם היו יכולים להיות כפני לבנה.",
+                "ונראה שבזה מבואר ג\"כ למה רק הזקנים אמרו כן, שהרי הזקנים ידעו היטב שגם הם היו יכולים להיות כיהושע אלא שהם לא ניצלו את ההזדמנות, ולכן הם התביישו מזה מאד עד שאמרו \"אוי לאותה בושה וכו'\".",
+                "מכל זה יש ללמוד שזכות גדולה היא לסדר את בית המדרש כדי שהלומדים יוכלו ללמוד ברווח, ולכן לכל הפחות כל אחד יזהר להחזיר את הספרים אחרי השימוש, ואל יהיה דבר זה קל בעיניו."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת מטות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ס\"ט – זה לעומת זה עשה האלקים</strong></big>",
+                "<b>א) השייכות בין מיתת בלעם הרשע ומיתת משה רבינו</b>",
+                "וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך <small>(מטות ל\"א, א'-ב')</small>. מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכמו שכתב רש\"י <small>(בפסוק ג')</small>, \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\".",
+                "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר; ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב <small>(פסוקים ז'-ח')</small>. מפסוקים אלו מבואר שחלק ממלחמת מדין היה ההריגה של בלעם הרשע.",
+                "מכל זה נראה להסיק שמיתת משה רבינו היתה תלויה במיתת בלעם הרשע, שהרי הקב\"ה גילה שמיתת משה תלויה במלחמת מדין, וחלק ממלחמה זו היה הריגת בלעם הרשע. וצריך ביאור בטעמו של דבר.",
+                "<b>ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם מה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה\" <small>(וזאת הברכה ל\"ד, י')</small>, דאיתא בספרי <small>(פ' וזאת הברכה פיסקא שנ\"ז אות י')</small>, \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה זה בלעם בן בעור\".",
+                "ונראה שדבר זה מיוסד על מה שכתוב, \"גם את זה לעומת זה עשה האלקים\" <small>(קהלת ז', י\"ד)</small>, ואיתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו א')</small>, \"מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', אמר לו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו וכו', ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם וכו'\". ומבואר מזה שכל מה שיש בעולם צריך להימצא בשני צדדים, בצד הקדושה ובצד הטומאה. ונמצא שהיחס בין משה רבינו ובלעם הרשע היה בגדר \"זה לעומת זה\", שבאותה מדריגה של נבואה היה משה רבינו בצד הקדושה ובלעם הרשע היה בצד הטומאה.",
+                "ולפ\"ז לא שייך למשה רבינו להיות נעדר מן העולם רק אם גם בלעם הרשע יעדר מן העולם, ומטעם זה היתה מיתת משה רבינו תלויה במיתת בלעם הרשע, וכדי שמשה רבינו ימות צריך מתחילה שבלעם הרשע ימות.",
+                "<b>ג) נבואה וביטול יצר הרע של עבודה זרה</b>",
+                "יסוד זה יש ללמוד גם מדברי הגר\"א, דאיתא בסדר עולם <small>(פרק ל')</small>, \"'ועמד מלך גבור וגו', וכעמדו תשבר וגו'' <small>(דניאל י\"א, ג'-ד')</small>, הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י\"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש\", וכתב שם הגר\"א בביאורו לסדר עולם, \"עד כאן היו הנביאים, פי' משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה\".",
+                "וכוונת הגר\"א היא להא דאיתא ביומא <small>(ס\"ט ב')</small> ובסנהדרין <small>(ס\"ד א')</small>, \"'ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול' <small>(נחמיה ט', ד')</small>, מאי אמור, אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, בייא בייא <small>(לשון זעקה וקובלנא, רש\"י)</small>, היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן <small>(מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודה זרה, רש\"י)</small>, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת <small>(כלומר, מסכים אני עמכם, רש\"י)</small>, וכו', מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו'\". ומבואר מדברי הגמ' שבזמן תחילת בית שני ביקשו רחמים שיתבטל היצר הרע של עבודה זרה, ומן השמים הסכימו להם.",
+                "ועל זה העיר הגר\"א שגם ביטול הנבואה היה באותו זמן, והגר\"א הוסיף עוד לומר שביטול היצר הרע של עבודה זרה היה הסיבה לביטול נבואה. והיינו כמו שנתבאר שהעולם מיוסד באופן של \"זה לעומת זה\", ועבודה זרה ונבואה הם גם כן ביחס של \"זה לעומת זה\", ולכן ביטול היצר הרע של ע\"ז גרם לביטול הנבואה.",
+                "אך דבר זה צריך ביאור, מה השייכות בין היצר הרע שמפתה את האדם להשתחוות לעצים ואבנים שהוא לכאורה שטות והבל ובין נבואה שהיא הגילוי של הקב\"ה לבני אדם?",
+                "<b>ד) עבודה זרה היתה פועלת</b>",
+                "אבל התשובה לזה היא, שבאמת עבודה זרה לא היתה שטות והבל, ובאמת אותם שהיו עובדים לעבודה זרה קיבלו השפעות טובות מחמת עבודתם. דבר זה הוא כמעט מפורש בספר ירמיה <small>(מ\"ז, ט\"ו-י\"ח)</small>, \"ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר; הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו\". מפסוקים אלו מבואר להדיא שהם קיבלו השפעה של לחם וטובה רק בזמן שהקריבו קרבנות לעבודה זרה, ובזמן שהיו חדלים מלהקריב את הקרבנות לא קיבלו השפעות אלו.",
+                "וכן מהגמ' בסנהדרין מוכח שעבודה זרה לא היתה שטות והבל, דאיתא שם <small>(ק\"ב ב')</small>, \"רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין <small>(נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד, רש\"י)</small>, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן <small>(כלומר וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך, רש\"י)</small>, מהיכא בעית למישרא המוציא <small>(אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא, רש\"י)</small> וכו', אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים, אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי <small>(היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט, רש\"י)</small>, למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא <small>(נתחיל לדרוש ברבותינו, ולא אמר בחבירינו, רש\"י)</small>\". ולמדנו מדברי הגמ' שמתחילה חשב רב אשי שכיון שמנשה המלך עבד לעבודה זרה לא היה חכם כל כך, אך מנשה הופיע לרב אשי בחלום והוכיח לו שחכם גדול היה, ואעפ\"כ עבד לעבודה זרה, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שעבודה זרה לא היתה שטות והבל כיון שאפילו חכמים גדולים עבדו לע\"ז.",
+                "ובזה מבואר היטב מה שנתבאר לעיל שעבודה זרה ונבואה הם בגדר זה לעומת זה, שעבודה זרה היא הדביקות לכחות הטומאה שיש בעולם, ונבואה היא דביקות לכחות של קדושה וטהרה שישנן בעולם, וממילא המדריגה של היצר הרע של עבודה זרה בעולם צריכה להיות ביחס של \"זה לעומת זה\" עם נבואה, ולכן כשהרגו את היצר הרע של עבודה זרה נתבטלה הנבואה וכדברי הגר\"א."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת שופטים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע' – השפעת המעשים</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על חטאו של שאול</b>",
+                "בסוף פרשת שופטים <small>(בפרק כ\"א)</small> אנו קוראים בפרשת עגלה ערופה שאם נמצא אדם שנהרג בין שתי עיירות אז זקני הסנהדרין הגדול באים מלשכת הגזית כדי למדוד איזו עיר היא הקרובה, ואז העיר הקרובה אל המת צריכה להביא עגלה אל נחל איתן ועורפים שם את העגלה וזקני העיר רוחצים את ידיהם ואומרים \"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו\". מפרשה זו אנו למדים את החשיבות של החיים, שהרי עורפים את העגלה לכפר על ההריגה אע\"פ שבני העיר הקרובה לא היו אחראים בהריגתו.",
+                "ואיתא במס' יומא <small>(כ\"ב ב')</small>, \"'וירב בנחל' <small>(שמואל א' ט\"ו, ה')</small>, אמר רבי מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק' <small>(שמואל א' ט\"ו, ג')</small>, אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' <small>(קהלת ז', ט\"ז)</small>\". הרי ששאול המלך למד מפרשה זו של עגלה ערופה לחוס על החיים, ולכן לא הכרית את עמלק לגמרי ועבר בזה על מצות הקב\"ה שצוה לו להכרית את עמלק.",
+                "והדברים תמוהים, והלא הקב\"ה בעצמו הגיד לו בפירוש [ע\"י שמואל הנביא] להכרית את עמלק, וכמו שכתוב, \"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור\" <small>(שמואל א' ט\"ו, ג')</small>, וא\"כ איך שייך לדרוש קל וחומר כנגד צווי מפורש מאת הקב\"ה בעצמו?",
+                "<b>ב) תמיהה על סדר הפרשיות</b>",
+                "לפני שנבוא ליישב קושיא זו, יש להקדים קושיא אחרת, שיש להעיר על סדר הפרשיות בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשת כי תצא, שהרי התורה כתבה מתחילה שלש פרשיות בענין מלחמה, ואז כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה, ואז כתבה עוד פרשה המדברת בענין מלחמה, שבתחילת פרק כ' מובאת הפרשה של משוח מלחמה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של קריאת שלום בשעת מלחמה, ובפסוק י\"ט מתחלת הפרשה של השחתת האילנות בשעת מלחמה. ואז בפרק כ\"א מובאת הפרשה של עגלה ערופה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של אשת יפת תואר [בתחילת פרשת כי תצא] שהוא ג\"כ בענין של מלחמה [וכמו שכתוב \"כי תצא למלחמה\"]. הרי שלפני פרשת עגלה ערופה יש שלש פרשיות בענין מלחמה, ואחריה יש עוד פרשה בענין מלחמה.",
+                "ולכן יש לתמוה, למה כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפרשיות המדברות בענין מלחמה? והלא עגלה ערופה אינה שייכת כלל לענין של מלחמה!",
+                "<b>ג) מלחמה עלולה לגרום זלזול בחשיבות החיים</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שידוע ש\"האדם נפעל לפי פעולותיו\" <small>(לשון החינוך במצוה צ\"ט)</small>, ולכן כל מה שהאדם עושה בחייו – בין לטוב בין לרע – משפיע עליו. ולכן אם האדם מרבה לעשות מעשים של חסד אז הוא מתרגל במעשי חסד וזה גורם לו לעשות מעשים נוספים של חסד. ולהיפך, אם הוא עושה מעשי אכזריות, אז הוא מתרגל להיות אכזרי, ואז קל הוא לו לעשות מעשים של אכזריות.",
+                "והנה מי שלוחם במלחמה והורג אנשים הוא מתרגל בהריגה, ואע\"פ שהריגה במלחמה מותרת, מכל מקום האדם על כרחו נפעל לפי פעולותיו, וממילא החיים אינם חשובים בעיניו כמו שהיה לפני המלחמה. ודבר זה הוא רע מאד, שבקל יוכל לבוא לידי שפיכות דמים.",
+                "ונראה שהסדר של עגלה ערופה היא הרפואה לזה, שבזה הוא עושה להיפך לגמרי, שכל הסדר של עגלה ערופה צועק שחשיבות החיים של איש אחד אין לו שיעור, שהרי בשביל הריגת איש אחד יוצאים זקני הסנהדרין מלשכת הגזית אך ורק כדי לברר איזו עיר היא קרובה, ואז זקני אותה עיר צריכים לנסוע לנחל איתן ולעשות שם את כל הטקס של עגלה ערופה, וכו'. וכל זה מחדיר בתוך האדם את החשיבות של החיים, ובזה הוא נפעל להיפך מכפי שהיה נפעל בשעת המלחמה.",
+                "ויש לומר שמטעם זה כתבה התורה את הפרשה של עגלה ערופה בתוך הפרשיות של מלחמה, שהרי עגלה ערופה היא הרפואה לתוצאות הרעות של עסק במלחמה, שמלחמה משפיע על האדם לזלזל בחיים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להעריך את החיים, ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא, ו\"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא\" <small>(סנהדרין ל\"ז א')</small>.",
+                "<b>ד) ביאור הקל וחומר מעגלה ערופה</b>",
+                "ולפי זה מובן היטב הקל וחומר שעשה שאול המלך מעגלה ערופה, שמעגלה ערופה אנו למדים שצריכים לפעול כנגד הפעולות של המלחמה, שמלחמה משפיע על האדם להיות אכזרי ולזלזל בשפיכות דמים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להיפך, להחשיב ולהעריך את החיים ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא.",
+                "מטעם זה היה שאול המלך ירא שאם בני ישראל יכלה את עמלק לגמרי אז מעשה זה ישפיע עליהם לזלזל בשפיכות דמים, לכן צוה שאול המלך שלא לאבדם לגמרי כדי להשריש בלבם מדת החמלה והרחמנות. והקב\"ה השיב לו, \"אל תהי צדיק הרבה\" כמבואר בגמ'.",
+                "אבל עדיין צריך ביאור, שלפי זה למה באמת צוה הקב\"ה לישראל להכרית את עמלק? והלא זה ישחית את לבות בני ישראל, ששפיכות דמים תהיה קל בעיניהם!",
+                "<b>ה) פנימיות המצוות</b>",
+                "ונראה ליישב, שיש שני חלקים בכל מצוה, שיש צד הגשמי של המצוה, ויש ג\"כ צד רוחני של המצוה. הצד הגשמי הוא המראה החיצוני של המצוה, שהמצוות מזכירים אותנו להבין ענינים שונים, וכגון מצות קריאת שמע שתכליתה שנזכור את הלימודים שבפרשת שמע, וכגון מצות סוכה שמזכירה אותנו את החסד שעשה עמנו הקב\"ה כשיצאנו ממצרים. אבל הצד הרוחני של המצוה הוא מה שהמצוה משפיעה על נשמתו של האדם באופנים שאינם מובנים לנו.",
+                "יסוד זה מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' בבא מציעא <small>(ס\"א ב')</small>, \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי וכו' שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". והנה איתא במס' סוטה <small>(י\"ז א')</small>, \"מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד\". ומבואר מזה שצבע התכלת מחדיר בנו יראת שמים מפני שהוא מזכיר לנו את כסא הכבוד. והנה גם קלא אילן הוא אותו צבע של תכלת, ואם נטיל קלא אילן בטלית גם בזה נזכור את כסא הכבוד כמו בתכלת, וא\"כ למה החמירה התורה כל כך במי שמטיל קלא אילן בבגדו עד שאומר הקב\"ה \"אני הוא שעתיד ליפרע\"?",
+                "ונראה שמבואר מזה שאע\"פ שבצד הגשמי של המצוה אין חילוק בין קלא אילן ותכלת, מכל מקום בצד הרוחני של המצוה יש הבדל גדול ביניהם, שתכלת אמיתי משפיע על נשמתו של האדם בגלל הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה, אבל קלא אילן אינו פועל על נשמתו כלל כיון שאין בו שום מצוה. ומטעם זה מי שמטיל קלא אילן במקום תכלת עתיד ליתן את הדין כיון שהוא מונע מהלובשים את כח הרוחני של המצוה.",
+                "ונראה שזהו הביאור בפסוק, \"תורת ה' תמימה משיבת נפש\" <small>(תהלים י\"ט, ח')</small>, ש\"תמימה\" הוא מלשון שלימות, ולכן כוונת הפסוק היא שרק אם המצוה מתקיימת בשלימות בכל פרטי ההלכה אז היא יכולה להיות \"משיבת נפש\" דהיינו להשפיע על נשמתו, שהכח הרוחני הטמון במצוה פועלת רק אם המצוה נעשית כהלכתה.",
+                "ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך מ\"מ אנו יודעים כמה כחות טמונות בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.",
+                "<b>ו) הצווי של הקב\"ה השפיע עליהם להגן מהשפעת המלחמה</b>",
+                "ולפי זה יש לומר שמכיון שהקב\"ה צוה שיכריתו את עמלק והיתה מלחמת מצוה, א\"כ הכח הרוחני שבמצוה יגן עליהם שלא יוזקו מחמת המצוה, וכל מה שנתבאר שמלחמה יכולה להשפיע על האדם להיות רוצח זה הוא רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה אין שום חשש. וזו היתה טעותו של שאול, שהוא חשב שגם במלחמת מצוה יש חשש שיפעלו כפי פעולותיהם להיות רוצחים, ולכן למד מעגלה ערופה שצריכים להזהר שלא יושפעו מהמלחמה, אבל האמת היא שבמלחמת מצוה אין שום חשש מחמת הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פרשת כי תצא</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע\"א – בן סורר ומורה</strong></big>",
+                "<b>א) וכל ישראל ישמעו וייראו</b>",
+                "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם; ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו; ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקלנו זולל וסובא; ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו <small>(כי תצא כ\"א, י\"ח-כ\"א)</small>.",
+                "והנה ממה שכתוב בסוף הפרשה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\" [ופירש רש\"י, \"מכאן שצריך הכרזה בב\"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה\"] מוכח שהתורה רצתה שנלמוד ממה שאירע לבן סורר ומורה, ולכן אם ב\"ד הרגו את הבן סורר ומורה, אז כל ישראל צריכים לשמוע ולקחת מוסר השכל.",
+                "אלא שיש לתמוה על זה מהא דאיתא בסנהדרין <small>(ע\"א א')</small>, \"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר\". ולמדנו מדברי הגמ' שפרשת בן סורר ומורה נכתבה בתורה רק כדי שנלמוד את הפרשה, ולעולם לא יארע הריגת בן סורר ומורה בבית דין, וא\"כ לאיזה צורך כתבה התורה שכל ישראל ישמעו את ההריגה בבית דין וייראו, והלא לעולם לא יהיה וא\"כ לא שייך לצוות להם שישמעו.",
+                "<b>ב) תמיהה בפלוגתת רבי שמעון ורבי יונתן</b>",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור מחלוקת רבי שמעון ורבי יונתן בברייתא בסנהדרין <small>(שם)</small>, \"אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסוקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו\".",
+                "והנה בפשטות יש כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, שרבי שמעון אמר שאי אפשר לפרשת בן סורר ומורה להיות למעשה, שהרי אביו ואמו צריכים להביאו לבית דין, ולא שייך שהוריו יביאוהו לבית דין לסוקלו אם כל מה שעשה היה רק שאכל בשר ויין, אבל רבי יונתן פליג ואמר שהוא יודע בבירור שבן סורר ומורה אירע לכל הפחות פעם אחת, והוא בעצמו ביקר בקברו של אותו בן סורר ומורה.",
+                "אלא שלפי זה למה הוצרך רבי יונתן להגיד שישב על קברו, והלא די היה לו לומר שהוא יודע בבירור שפעם אחת אירע בן סורר ומורה, ומאי איכפת לנו אם ביקר בקברו או לא?",
+                "<b>ג) ראייה לאחור קלה יותר מראיית הנולד</b>",
+                "ונראה לומר בזה על פי מה שיש מפרשים שבאמת אין כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, ורבי יונתן מודה שבן סורר ומורה שנסקל בבית דין לא היה ולא עתיד להיות, ורבי יונתן מיירי בבנים סוררים שלא הובאו לבית דין, וכוונת רבי יונתן היא שהטבע של ההורים הוא לכסות את פשעי בניהם, ולכן אף אם הבן מתחיל לעסוק בעבירות, ההורים יעלימו עיניהם ממעשיו, והבן ילך ויתדרדר. ומתי יבינו ההורים שהבן הוא במצב רע, כשכבר נהרג על ידי מעשיו הרעים [לסטיות, שפיכות דמים, וכדומה], ואז יוכלו ההורים לראות לאחור, ויבינו שכל זה התחיל כשכבר היה נער, אלא שהם לא עשו מה שביכולתם לעזור לו מכיון שבאותה שעה העלימו את עיניהם מתעלוליו. וזהו שאמר רבי יונתן ש\"אני ראיתיו וישבתי על קברו\", שרוצה לומר שאחר שהוא כבר בקבר אז יכולים לראות שכל זה התחיל לפני כמה שנים.",
+                "ונראה שזהו מה שאמרה התורה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\", שכשאנו רואים מי שמת כרשע אז נוכל לראות לאחור ונבין שכל זה התחיל לפני כמה שנים כשהתחיל לעסוק בעבירות קלות כשהיה נער, ואז הכל צריכים לקחת מוסר השכל מזה וללמוד שמה שהאדם עושה בנערותו הוא שורש למה שיארע הרבה שנים לאחר מכאן, ואם האדם נכשל בעבירות \"קטנות\" כשהוא נער אז העבירות מתגברות במשך השנים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ב – הכרת הטוב (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) עמון ומואב נענשו על שהם כפויי טובה</b>",
+                "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם; על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך <small>(כי תצא כ\"ג, ד'-ה')</small>.",
+                "כתב הרמב\"ן, \"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו וכו'\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ן שהאיסור של עמוני ומואבי הוא על שם שהם כפויי טובה, שהם קיבלו טובה מאברהם אבינו, והיה להם להכיר טובה זו לישראל, ואדרבה, הם שלמו רעה תחת טובה.",
+                "ודבר זה צריך ביאור, למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כזה רק בשביל שהם כפויי טובה? והלא לכאורה כפיית הטוב אינה מן החמורות!",
+                "<b>ב) כפויי טובה בני כפויי טובה</b>",
+                "ועל דרך זה יש להעיר על דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(ה' א'-ה' ב')</small>, \"'מי יתן והיה לבבם זה להם' <small>(ואתחנן ה', כ\"ו)</small>, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה <small>(אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, רש\"י)</small>, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה <small>(לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, תוס')</small>, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' <small>(חוקת כ\"א, ה')</small>, בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' <small>(לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר, רש\"י) (בראשית ג', י\"ב)</small>\". אנו למדים מדברי הגמ' שמשה רבינו האשים את בני ישראל על שהם כפויי טובה, ועוד הוסיף בזה שמדה רעה זו מושרשת בקרבם מאדם הראשון שגם הוא היה כפוי טובה. ומבואר מדברי הגמ' עד כמה חמורה היא הענין של הכרת הטוב. אלא שגם כאן יש לתמוה, למה חמורה מדה זו כל כך?",
+                "<b>ג) אפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' בעירובין <small>(ק' ב')</small>, \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה\". למדנו מהגמ' דבר נפלא, שאפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה. ונראה שזה נכלל במה שאמרו חז\"ל <small>(זוה\"ק פרשת תרומה דף קס\"א ב')</small>, \"אסתכל באורייתא וברא עלמא\", שהעולם הוא בבואה של התורה, ולכן אם אנו מוצאים מדות טובות בבריאה עצמה, אנו צריכים ללמוד מזה.",
+                "ויש ללמוד מזה שאפשר להבין את יסודות התורה מהבריאה עצמה, וממילא מי שיש לו לב להבין ועינים לראות יוכל להסתכל בבריאה וללמוד מה הן המדות שהן חמורות. אלא שחטאינו מעוורים את עינינו, ואין אנו יכולים ללמוד מהבריאה, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, \"אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים\" <small>(קהלת ז', כ\"ט)</small>, שהאדם בטבעו הוא ישר ונקי, אלא שחטאינו קלקלו אותנו.",
+                "ונראה שמטעם זה אין אנו מבינים את גודל הענין של הכרת הטוב ואת חומר הענין של כפיית הטוב, שאין לנו עינים להסתכל בבריאה ולדעת איזה מדה היא חמורה. ולכן אנו תמהים למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כל כך רק בשביל שהם היו כפויי טובה, שהרי אין לנו את היכולת להבין.",
+                "<b>ד) מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי</b>",
+                "ונראה שזהו הביאור במה שאמרו חז\"ל בתנא דבי אליהו רבה <small>(פרק כ\"ה)</small>, \"שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב\", שלכאורה אי אפשר לתבוע שנהיה גדולים כמו האבות הקדושים, וא\"כ איך שייך שהאדם יבקש להיות כמותם.",
+                "ולכן נראה שכוונתם לומר שכמו שהאבות הסתכלו בבריאה ולמדו את יסודות התורה מהבריאה [שהרי הם חיו קודם מתן תורה], א\"כ גם אנו שואפים להיות במדריגה שנוכל להבין את הלימודים של הבריאה, אבל אין כוונתם לומר שנהיה באותה מדריגה ממש כמו האבות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>חודש אלול וימים נוראים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ע\"ג – תשובה וחודש אלול</strong></big>",
+                "<b>א) סגולת הזמן של חודש אלול</b>",
+                "חודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה. בדורות שעברו הכירו את סגולת החודש והיו מתחזקים בלימוד התורה ובאמירת תהלים, מיעטו בדיבורם, והיתה ניכרת על פניהם אימת הדין. ידוע שרבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג היה לו תענית דיבור מראש חודש אלול עד יום הכפורים, והיה סוגר את עצמו בחדר והיה עוסק רק בתורה ותפלה. וכעין זה כתב השל\"ה הק' <small>(מס' ראש השנה פרק נר מצוה)</small>, \"כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחוייב לבער החמץ, הוא החמץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהיה מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפילו במשהו\". והגאון בעל הנודע ביהודה מרוב אימת הדין מיעט בכתיבת תשובות בימים אלו, וכמו שכתב בשו\"ת נוב\"י <small>(מהד\"ת חו\"מ סי' כ\"ה)</small>, \"מכתבו קבלתי, ויען בימים האדירים הנוראים ועול הציבור עלי ביותר וגם שערי דמעה אינם ננעלות וראשי כבד עלי לכן לא עיינתי בשאלות הבאים כי אם בדברים הנחוצים ביותר\".",
+                "בפרקי דרבי אליעזר מבואר שמעלת חודש אלול היא שאז נתרצה הקב\"ה אחר שחטאו בעגל וצוה למשה רבינו לעלות להר סיני לקבל את הלוחות השניות, דאיתא שם <small>(בפרק מ\"ו)</small>, \"ובי\"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל וכו', ובראש חודש אלול אמר הקב\"ה למשה עלה אלי ההרה [לקבל לוחות שניות] והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה [ומשה רבינו שהה שם בהר סיני עד יוה\"כ שאז היתה גמר הכפרה וקיבל את הלוחות השניות] והקב\"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר <small>(תהלים מ\"ז ו')</small> 'עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה\". למדנו מדברי חז\"ל שתקיעת שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה היא זכר לריצוי שזכו כלל ישראל אחרי שחטאו בעגל, ותקיעות המתחילות בראש חודש אלול צריכות לעורר אותנו להשתדל לזכות עוד פעם לאותו ריצוי.",
+                "כעין זה מבואר בתנא דבי אליהו <small>(תדב\"א זוטא סוף פרק ד')</small>, \"ארבעים ימים האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום יום תענית, יום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע, ולמחרת השכימו ועלו לפני הר סיני, הן בוכין לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה אותה בכייה למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהן, ובישרה אותן רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר להן, בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי, שתהא לכם בכייה זו בכיית שמחה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות\". מבואר מהתנא דבי אליהו שמה שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה הוא משום שכלל ישראל זכו לסליחה וכפרה מחטא העגל בשעה שחזר משה רבינו מהר סיני בעשירי בתשרי.",
+                "ונמצא שמראש חודש אלול ועד יום הכפורים הוא זמן של קורבה להקב\"ה וזמן סליחה וכפרה, וכל זה נקבע מפני שבאותו זמן זכו בני ישראל לריצוי וסליחה וכפרה אחרי חטא העגל. וכן מבואר ממה שהקדמונים <small>(עי' אבודרהם סדר תפלת ראש השנה בסוד\"ה גרסינן בפ\"ק דראש השנה)</small> נתנו סימן לחודש אלול בפסוק \"אני לדודי ודודי לי\" <small>(שה\"ש ו', ג')</small> שהוא ראשי תיבות \"אלול\".",
+                "ונמצא שעבודת חודש אלול כוללת שתי בחינות, האחד כדי לקבל הסגולה המיוחדת של החודש, ועוד כדי שהאדם יכין את עצמו בשביל ראש השנה. ממילא צריכים אנו להבין מה היא המהות של ראש השנה כדי שנהיו יכולים להכין את עצמנו.",
+                "<b>ב) ביאור מנהג בני אשכנז שאין מתחילים לומר סליחות בר\"ח אלול</b>",
+                "כתב השו\"ע <small>(באו\"ח תקפ\"א סעיף א')</small>, \"נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים\". והרמ\"א כתב, \"ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו', ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה\".",
+                "ומנהג בני אשכנז צריך ביאור, שכבר נתבאר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה וקורבה להקב\"ה, וא\"כ למה אין מתחילים לומר סליחות מיד בראש חודש אלול?",
+                "ונראה לבאר, דהנה איתא במשנה במס' ברכות <small>(ל' ב')</small>, \"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש; חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\". והביאור בזה הוא, שכדי להגיע למדרגה של \"מתפלל\" צריך לזה הכנה גדולה.",
+                "ונראה שמטעם זה אין מתחילים בסליחות בראש חודש אלול, שהרי תפילה צריכה הכנה, ולכן אי אפשר להתחיל אמירת הסליחות לפני שמכינים את עצמנו לזה, וכיון שבני אדם מתחילים להכין את עצמם לתשובה ותפילה בראש חודש אלול, ממילא לא שייך להתחיל בסליחות באותו זמן כיון שעדיין לא הכינו את עצמם במדה מספקת. אבל לאחר שלש שבועות של הכנה בחודש אלול, אז כבר אנו מוכנים להתחיל באמירת הסליחות.",
+                "מכל זה מבואר שההכנה מראש חודש אלול היא נחוצה מאד, שרק ע\"י הכנה ראויה אפשר להגיע למדרגת \"מתפלל\" ולומר סליחות כהוגן.",
+                "<b>ג) תשובה היא קלה אלא שצריך להתעורר לתשובה</b>",
+                "והנה מאחר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה, ממילא תשובה היא קלה יותר בחודש אלול. ובאמת תשובה היא קלה בכל השנה, שהרי כתוב <small>(בפרשת נצבים ל', י\"א-י\"ד)</small> \"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו\". ומבואר ש\"המצוה הזאת\" היא קלה והיא קרובה אלינו מאד. והרמב\"ן <small>(שם)</small> ביאר ש\"המצוה הזאת\" היא תשובה, שכתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום\".",
+                "וקשה טובא, שאם תשובה היא קלה בכל השנה ובפרט בחודש אלול, א\"כ למה נמנעים בני אדם מלעשות תשובה? ואם תשאל אותם, בודאי ישיבו שתשובה היא קשה מאד, והאמת הוא להיפך שתשובה היא קלה מאד לעשותה!",
+                "ונראה, שאע\"פ שתשובה היא קלה, מכל מקום לא שייך לשוב בתשובה בלי התעוררות לתשובה, שהרי רק אם האדם חושב על חובתו בעולמו אז יתעורר לתשובה, אבל אם הולך אחר מדת ההרגל ועושה הכל כמצות אנשים מלומדה, לא יעשה תשובה כלל. וכן מבואר מדברי רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות ט\"ו)</small> שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>\". למדנו מדברי רבינו יונה שהאדם צריך לערוך מחשבות להתבונן ביראת ה' כדי להוציא את עצמו ממצב של מצות אנשים מלומדה, ובדרך כלל לא יתבונן האדם על כל זה רק אם יתעורר לזה מחמת איזה התעוררות.",
+                "<b>ד) הכח של הרהור תשובה</b>",
+                "ובאמת, אפילו התעוררות קטנה של תשובה יכולה להביא את האדם לעשות תשובה. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם שכתב בהל' אישות <small>(פ\"ח ה\"ה)</small>, \"<small>(המקדש את האשה ואמר)</small> על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו\". והלחם משנה שם תמה שאם יש צד לומר שמא הרהר תשובה בלבו א\"כ מי שמקדש לפני עדים שהם פסולי עדות ג\"כ ניחוש שמא העדים הרהרו תשובה בלבם ותהא האשה מקודשת מספק. ותירץ הלחם משנה, \"דהכא אומר בפנינו ע\"מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו\". ולמדנו מזה שכיון שהוציא בפיו שהוא צדיק יש אפשרות שהדיבור הזה גרם להרהור תשובה, ואפשר שההרהור תשובה גרם לתשובה גמורה עד כדי כך שמי שהיה רשע גמור יש לחשוש שמא עכשיו הוא כבר בגדר צדיק! הרי שאפילו התעוררות קטנה יכולה להביא את האדם לתשובה!",
+                "ויש ללמוד יסוד זה גם ממעשה של יקום איש צרורות, דהנה איתא בבראשית רבה <small>(פרשת תולדות פרשה ס\"ה סי' כ\"ב)</small>, \"ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטבלא <small>(הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו ר' יוסי בן יועזר)</small>, א\"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך <small>(ראה הסוס שהרכיבני עליו אדוני וראה סוסך שהרכיבך עליו אדונך)</small>, א\"ל אם כך למכעיסיו ק\"ו לעושי רצונו, א\"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה, הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן\". ממעשה זה מבואר שאע\"פ שיקום איש צרורות היה מחלל שבת בפרהסיא מכל מקום כיון ששמע דברי דודו רבי יוסי בן יועזר מיד התעורר לתשובה גמורה. מזה מוכח עד היכן מגיע הכח של התעוררות קטנה של תשובה!",
+                "<b>ה) שמחת התשובה</b>",
+                "והנה אם האדם זוכה להתעוררות תשובה, צריך להודות ולהלל להקב\"ה שהטיב עמו שהתעורר לתשובה.",
+                "ונראה לבאר בזה את הפסוקים בתהלים <small>(נ\"א, א'-ב')</small>, \"למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע\". והנה ממה שכתוב \"מזמור לדוד\" משמע שדוד היה שמח על זה. ויש לתמוה למה היה דוד שמח על מה שחטא בבת שבע, והפסוק היה ראוי לכתוב \"קינה לדוד\"! אלא הביאור בזה הוא שדוד המלך היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה ע\"י תוכחת נתן הנביא.",
+                "ויש בזה מוסר השכל, שהרי חז\"ל אמרו במס' שבת <small>(נ\"ו א')</small> ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", שאע\"פ שבת שבע היתה אשת אוריה מכל מקום לא היתה אשת איש גמורה באותה שעה, שהרי \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\" <small>(כמבואר בגמ' שם)</small>, ונמצא שאע\"פ שלא היה חטא גמור מכל מקום היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה.",
+                "<b>ו) תשובה על ספק חטא</b>",
+                "והנה דוד המלך הכיר שחטא ושב בתשובה אע\"פ שלא היה חטא גמור. ובאמת כשהחטא אינו ברור יש סכנה שהאדם לא יכיר בחטאו, וכמו שכתב הרמ\"א בשלחן ערוך <small>(או\"ח סי' תר\"ג סעיף א')</small>, \"וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת\". וצריך האדם להזהר בזה מאד.",
+                "<b>ז) במקום קדושה טמונה האפשרות לטומאה</b>",
+                "והנה איתא ביבמות <small>(ס\"א א')</small>, \"קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' <small>(יחזקאל ל\"ד, ל\"א)</small> 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם\". מבואר מכאן יסוד גדול, שמאחר שיהודי קרוב לקדושה יותר מנכרי, ממילא כשמסתלק הקדושה במיתתו אז כחות הטומאה אוחזים בו יותר מנכרי. לכן, יהודי שמת מטמא טומאת אהל, ואילו נכרי שמת אינו מטמא טומאת אהל. וכן מבואר מאיסור אכילת פיגול, שאיסור אכילת פיגול הוא חיוב כרת, ואילו איסור אכילת נבילה אינו אלא לאו בלבד. והיינו משום שפיגול היה לו אפשרות להיות קרבן, לכן כשנפסל נעשה גרוע יותר מדבר אחר שמעולם לא היה קדוש.",
+                "ונראה, שיסוד זה נוהג גם בענין זמן, לכן כל תקופה של זמן שיש לה אפשרות לעלייה ברוחניות, והאדם אינו מנצל את הזמן כראוי, אז האדם נופל ברוחניות יותר משאר זמנים. וכן אמרו תלמידי הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בשמו שטמטום הלב חזק יותר בחודש אלול משאר ימות השנה. לכן בחודש אלול שהוא זמן של תשובה ועלייה ברוחניות, צריך כל אדם לנצל את הזמן כראוי כדי שלא יפסיד את מדרגתו הרוחנית.",
+                "ואפילו אם אינו מוכן לחזור בתשובה גמורה, מכל מקום יכול לעשות רק את ההתחלה, וכמו שמבואר בויקרא רבה <small>(פרק כ\"ה סי' א')</small>, \"רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים\". מכאן למדנו שהעיקר הוא לעשות דבר קטן כדי להתחיל את התהליך של תשובה, ואפילו אם האדם חושב שקשה לו לחזור בתשובה שלימה.",
+                "ואיתא במס' יבמות <small>(מ\"ח ב')</small>, \"מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן וכו', מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה\". ולמדנו מדברי הגמ' את הגנות של התאחרות, שכשם שגרים נענשו על שהתאחרו להכנס תחת כנפי השכינה, כמו כן אין לנו להתאחר לשוב בתשובה, ובפרט בחודש אלול שהזמן מסוגל לתשובה.",
+                "<b>ח) כל התחלות קשות</b>",
+                "לפעמים האדם מהסס מלעשות תשובה בשביל שהוא קשה בשבילו. אבל באמת רק ההתחלה היא קשה \"שכל התחלות קשות\" <small>(מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה ב' ד\"ה ועתה אם)</small>. וכן אמרו חז\"ל בספרי <small>(ריש פרשת ראה)</small>, \"לפי שנאמר <small>(בפ' נצבים ל', י\"ט)</small> 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב\"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר <small>(שם)</small> 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור, כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה וכו', והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים וסופן לשמוח באחרונה וכו'\". מבואר מהספרי ש\"בחירה בחיים\" באמת היא קשה והוא מלא נסיונות, אלא שהיא קשה רק בההתחלה, וכמו השביל שתחילתו היה מלא קוצים אבל אח\"כ היה כולו מישור.",
+                "<b>ט) בטחון שהקב\"ה יעזרנו בעבודתנו</b>",
+                "ועוד צריך לדעת שהצלחה במלחמת האדם נגד היצר הרע שייכת רק ע\"י בטחון בהקב\"ה. יסוד זה למדנו מדברי התורה בענין מלחמה, שכתוב <small>(שופטים כ', ג')</small>, \"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם\", ופירש רש\"י <small>(ומקורו מדברי המשנה בסוטה דף מ\"ב א')</small>, \"אל ירך לבבכם מצהלות סוסים, אל תיראו מהגפת התריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה\", שהגוים עושים הרבה דברים כדי להפחיד את בני ישראל, והתורה מצווה לנו שכדי לזכות לניצחון במלחמה צריך לבטוח בהקב\"ה ולא לירא מכל הדברים האלו. כמו כן במלחמת האדם נגד היצר הרע, צריך לבטוח בהקב\"ה שיעזרנו, ואין לו לפחוד מכל הדברים שהיצר הרע עושה כדי להפחיד את האדם.",
+                "<b>י) החסד של מחילת עוונות</b>",
+                "ועוד צריך לדעת שמחילת עוונות היא חסד גדול מאת הקב\"ה. יסוד זה מבואר מתוך הפיוט של \"דיינו\" בהגדה של פסח, שמתחילה אנו אומרים \"אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו\", ואח\"כ בעל ההגדה מונה את החסדים שעשה עמנו הקב\"ה כמו קריעת ים סוף, אכילת המן, שבת קודש, ומתן תורה. ובסוף הפיוט אומרים \"ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו\". הרי מבואר שכפרת עוונות הוא החסד הכי גדול, אפילו יותר מיציאת מצרים ומתן תורה.",
+                "וכן מבואר מתוך דברי התפילה בתפילת נעילה, שאנו מתפללים, \"אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים\", שיש להתעורר על השינוי בלשון, שמתחילה אנו אומרים \"יד\" ואח\"כ אומרים \"ימינך\". ונראה לפרש ש\"יד\" הוא יד שמאל ו\"ימינך\" הוא יד ימין, וכוונת התפילה היא שאע\"פ שבדרך כלל הימין מקרבת והשמאל דוחה [וכדאיתא בסוטה <small>(דף מ\"ז א')</small>], מכל מקום אם האדם עושה תשובה הקב\"ה מקרב אותו בין ביד ימין ובין ביד שמאל.",
+                "והנה בודאי צריכים הכנה גדולה כדי לזכות לחסד גדול כמו מחילת עוונות, ולכן בימים אלו אנו צריכים להכין את עצמנו לראש השנה ויום הכפורים.",
+                "<b>יא) ההעזה של בקשת צרכיו בלי עשיית תשובה</b>",
+                "והנה מי שלא עשה תשובה בראש השנה, לא די לו שהפסיד את ההזדמנות הנפלאה של ימי התשובה, אלא שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה. יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים <small>(ק\"ט, ז')</small>, \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ומבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה. ולכן אם אינו חוזר בתשובה בראש השנה שהוא זמן תשובה כל שכן שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה ח\"ו.",
+                "<b>יב) התשובה צריכה להיות אמיתית</b>",
+                "ואפילו אם עושה תשובה צריך להזהר שתשובתו תהיה אמיתית, דהיינו שהוא מחליט בדעתו לשנות את דרכיו באמת, וכמו שכתב הרמב\"ם בהל' תשובה <small>(פרק ב' הל' ב')</small>, \"ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\" [ובפרט שיש אחרונים שסוברים שאם חזר לסורו אחרי כן תשובתו מתבטלת למפרע <small>(עי' לחם משנה שם, ובכוכבי אור מאמר ז')</small>, אלא שיעוין במאירי בחיבור התשובה במאמר א' פרק ט' שמשמע מדבריו שמקיל בדבר].",
+                "<b>יג) אפילו אם תשובתו לא התקבלה בר\"ה אפשר לה להתקבל ביום הכפורים</b>",
+                "וגם אין זה מספיק לעשות תשובה בראש השנה, אלא שצריך להמשיך בעבודת השובה עד יום הכפורים, שמא תשובתו לא התקבלה בראש השנה ותהיה מתקבלת ביום הכפורים, והיינו משום שמדת החסד ביוה\"כ גדולה יותר מבראש השנה, וכתבו הספרים <small>(פנ\"י ר\"ה ט\"ז ב' ד\"ה והנה במאמר, חיי אדם כלל קמ\"ד סעיף ה', ועי' זוה\"ק פ' אחרי מות דף ס\"ז א')</small> שהטעם בזה הוא מפני שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם ע\"י הבית דין של מעלה וממילא אינו מתנהג במדת החסד כל כך כיון שהמקטרגים מעכבים על ידו, משא\"כ ביום הכפורים שהקב\"ה דן בעצמו שאז הוא מתנהג במדת החסד בלי שיעכבו על ידו.",
+                "ונראה שזהו הביאור במשנה בסוף יומא <small>(דף פ\"ה ב')</small>, \"אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים\", ולדברינו כוונת המשנה היא שביום הכפורים הקב\"ה מטהר אותנו בעצמו, ואז אנו יכולים לזכות למדריגה של טהרה שאי אפשר להשיג בשאר ימות השנה, כיון שרק ביום הכפורים הקב\"ה דן אותנו בעצמו בלי הבית דין של מעלה.",
+                "והנה אע\"פ שביום הכפורים אפשר לזכות למדת חסדו של הקב\"ה, אבל מכל מקום הקב\"ה אינו סולח לעוונותינו אא\"כ עושים תשובה, וכמו הדין הנפסק לענין מצות פריקה בבבא מציעא <small>(ל\"ב א')</small> שאם הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, וכמו כן הקב\"ה אומר לנו שהוא מוכן לסלוח לנו אם אנו משתדלים להתקרב אליו ע\"י עבודת התשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ד – שלשה ספרים נפתחים</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת התוס' שהדין בראש השנה הוא על עולם הבא</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ט\"ז ב')</small>, \"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה\".",
+                "וכתבו התוס' <small>(בד\"ה ונחתמין לאלתר לחיים)</small>, \"מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים, ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים, ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, דאמרינן בסוף פ\"ק דקדושין <small>(דף ל\"ט ב')</small> מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת, ואי עונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת, וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא\".",
+                "ומבואר מדבריהם שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שצדיקים נחתמין לחיים, והלא לפעמים נגזר על הצדיק מיתה או ייסורין כדי שיתכפר על עוונותיו, ופעמים שנגזר על הרשע חיים טובים כדי שיאכל שכרו בעולם הזה ולא יזכה לעולם הבא. ועל זה תירצו שאין כוונת הגמ' לחיים או מיתה בעולם הזה, אלא לחיים או מיתה בעולם הבא.",
+                "וקשה טובא, שבודאי הדין של ראש השנה הוא בשביל עניני עולם הזה, שמה שייך לדון את האדם בכל שנה על מה שיהיה לאחר מיתתו בעולם הבא. וכן העיר בזה בחי' הריטב\"א <small>(שם)</small> שכתב, \"ואין דנין בו כלל מן הראוי לנפש בעולם הנשמות, שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וכו'\".",
+                "<b>ב) כוונת התוס' שעל ידי הדין של עולם הבא דנים עניני עולם הזה</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי התוס', שבודאי הדין של ראש השנה הוא בעניני עולם הזה, אלא שמתחילה צריך לבאר אם האדם הוא צדיק או רשע, שהרי הדין לגבי צדיק שונה מהדין של רשע, שהצדיק זוכה לסייעתא דשמיא כדי שיזכה לחיי עולם הבא, ואילו ברשע הוא להיפך, שמשתדלים מן השמים שיאכל כל שכרו בעולם הזה כדי שלא יזכה לעולם הבא. ולכן מתחילה דנים על כל אדם בראש השנה מה הוא דינו לגבי עולם הבא, ואז דנים מה יהיה דינו באותה שנה בעולם הזה.",
+                "ולכן אם נפסק על האדם שהוא צדיק לגבי עולם הבא, אז הדין הוא לעזור לו בעבודת ה', ולפעמים יזכה לחיים טובים כדי שיוכל לעבוד את הקב\"ה, ולפעמים יקבל ייסורין כדי שיתכפר לו על עוונותיו, ואם נפסק על האדם שהוא רשע, אז הדין הוא שיפסיד חלקו לעולם הבא, ולכן לפעמים יפסק עליו חיים טובים בעולם הזה כדי שיפסיד את חלקו בעולם הבא.",
+                "<b>ג) \"למענך אלקים חיים\"</b>",
+                "ונראה לומר שעפ\"ז יתבאר מה שאנו מתפללים בעשרת ימי תשובה, \"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים\", שיש להקשות על תפילה זו, שאחרי שמבקשים שנזכה לחיים טובים מה כוונתינו כשאנו מוסיפים ואומרים \"למענך אלקים חיים\".",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאנו מתפללים שהחיים טובים יהיה באופן שהוא סיוע לעבודת ה', והיינו שנזכה להיות נחשבים צדיקים שזוכים לחיים טובים כדי לעזור להם בעבודתם ולא כדי שיפסידו שכרם, ולכן אנו אומרים \"למענך אלקים חיים\", שהחיים טובים יהיו למען ה'."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ה – לזכות בדין ע\"י חסד</strong></big>",
+                "<b>א) הצלה מגזירה רעה ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "בימים הנוראים כל באי עולם עוברים לפני הקב\"ה ועומדים בדין, לכן אנו צריכים לחפש עצה לזכות בדין. והנה חז\"ל גילו לנו שע\"י גמילות חסדים אפשר לזכות בדין, שהרי איתא בראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר <small>(שמואל א' ג', י\"ד)</small> 'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה'; אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה; אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים; רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין\". ומבואר מדברי הגמ' שבזכות גמילות חסדים אפשר לזכות בדין אף באופן שכבר נגזרה עליו גזירה רעה.",
+                "כעין זה יש ללמוד מדברי הגמ' בשבת <small>(קנ\"ו ב')</small>, \"דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי <small>(חוזים בכוכבים, רש\"י)</small> ההוא יומא דעיילה לבי גננא <small>(לחופה לנישואין)</small> טריק לה חיויא ומיתא, הוה דאיגא אמילתא טובא, ההוא יומא שקלתא למכבנתא דצתא בגודא <small>(תחבתה בכותל)</small> איתרמי איתיב בעיניה דחיויא, לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה, אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי לריסתנאי <small>(מנה שלי)</small> דיהבית לי יהבתיה ניהליה, אמר לה מצוה עבדת, נפק רבי עקיבא ודרש 'וצדקה תציל ממות' <small>(משלי י', ב')</small>, <small></small>ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה\". מבואר מדברי הגמ', שאע\"פ שכבר נגזר על בתו של רבי עקיבא שתמות ביום חופתה מכל מקום הצילה את עצמה ממיתה ע\"י שעשתה חסד עם עני.",
+                "<b>ב) החשיבות של מעשה קטן של חסד</b>",
+                "עוד גילו לנו חז\"ל, שאפילו מעשה קטן של חסד, שאין לו שום חשיבות בעינינו, באמת חשיבותו היא למעלה מהשגתינו, וכדאיתא בבבא מציעא <small>(פ\"ו ב')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח, 'ואל הבקר רץ אברהם' <small>(וירא י\"ח, ז')</small>, 'ורוח נסע מאת ה'' <small>(בהעלותך י\"א, ל\"א)</small>, 'ויקח חמאה וחלב', 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' <small>(בשלח ט\"ז, ד')</small>, 'והוא עומד עליהם תחת העץ', 'הנני עומד לפניך שם על הצור וגו'' <small>(בשלח י\"ז, ו')</small>, 'ואברהם הולך עמם לשלחם', 'וה' הולך לפניהם יומם' <small>(בשלח י\"ג, כ\"א)</small>, 'יוקח נא מעט מים', 'והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם' <small>(בשלח י\"ז, ו')</small>\". ומוכח שכלל ישראל זכו למן וליציאת מים מן הסלע ולעמודי ענן ואש מכח החסד שעשה אברהם אבינו עם השלשה מלאכים שבאו לבקרו.",
+                "ובאמת חז\"ל לימדו אותנו שאין אנו מבינים את החשיבות של מעשה חסד, וכמו שאמרו ברות רבה <small>(פרשה ה' סי' ו')</small>, \"ואילו היה יודע בועז שהקב\"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' <small>(רות ב', י\"ד)</small>, עגלות מפוטמות היה מאכילה\".",
+                "גם היצר הרע משתדל לבטל ממנו מצוה זו. החפץ חיים היה מספר שכשהיה בווילנא פגש בגבאי צדקה של בריסק שהיה מאסף כתפים בווילנא, וכשהיה בבריסק פגש בגבאי צדקה של ווילנא. והחפץ חיים ביאר שהיצר הרע אומר שאם אינו יכול לבטל מהם מצות צדקה לגמרי, לכל הפחות יבטל מהם את קיום הדין של עניי עירך קודמים.",
+                "כתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג' אות נ\"ד)</small>, \"וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר <small>(משלי כ\"ז, ט')</small> 'שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש'\". ולמדנו מדבריו שחיוב גמילות חסדים כולל מה שהוא חושב בדעתו איך הוא יכול לעזור לחבירו. והנה בחורי הישיבה יכולים לגמול חסד ע\"י שלומדים עם בחורים אחרים שאין להם חברותא, או על ידי שעוזרים לבחורים צעירים, וכן יש הרבה הזדמנויות בישיבה לגמול חסד עם אחרים ולהתחזק בבין אדם לחבירו, ועל ידי זה בעזהי\"ת נזכה בדין."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ו – כבני מרון</strong></big>",
+                "<b>א) כחיילות של בית דוד</b>",
+                "כתוב בתורה, \"ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם\" <small>(פינחס כ\"ט, א')</small>. ונמצא שמהותו של היום כפי מה שכתוב בתורה היא שהוא \"יום תרועה\". ובאונקלוס תרגם \"יום יבבא יהא לכון\", דהיינו שהוא יום של בכייה מפני הפחד של יום הדין.",
+                "חז\"ל הוסיפו לגלות לנו אודות מהותו של ראש השנה, וכדאיתא במשנה במס' ראש השנה <small>(ט\"ז א')</small>, \"בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון\".",
+                "והגמ' <small>(בדף י\"ח א')</small> ביארה, \"מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא [ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד, רש\"י], ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון [הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך, רש\"י], רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד [וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה, רש\"י]\".",
+                "נמצא שיש לנו שלשה ביאורים בענין הדין של ראש השנה; א) כמו כבשים שהולכים להמנות בשביל הפרשת מעשר בהמה, ב) כמו מי שהולך במעלות ומורדות בהר משופע, ג) כמו חייל במלחמה. והנה דברי חז\"ל עמוקים הם, וצריכים אנו להתעמק בדבריהם כדי להבין מה הם השלוש חלוקות בדינו של ראש השנה.",
+                "<b>ב) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו</b>",
+                "ונראה לבאר שהחלוקה הראשונה היינו אדם שלא הצליח לשוב בשנים שעברו אבל עכשיו פתאום נפלה בלבו מחשבה של תשובה, והוא כמו כבש שמתחילה היה הולך עם שאר הכבשים אלא שפתאום נבחר להתקדש בקדושת מעשר.",
+                "החלוקה השניה מלמדת אותנו שמצוי הוא שיהיה שינוי במדרגת האדם, שלפעמים מי שנתעלה בשנה שעברה יפול ממדרגתו בשנה הזאת ולפעמים מי שירד בשנה שעברה יתעלה בשנה הזאת, והוא כמו מעלות ומורדות שבהר, שפעמים הוא עולה ופעמים הוא יורד.",
+                "החלוקה השלישית מלמדת אותנו שאפילו מי שהוא במדריגה גובהה צריך לפחוד מיום הדין, שהרי איתא במס' סוטה <small>(מ\"ד ב')</small>, \"שח בין תפילה לתפילה <small>(בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, רש\"י)</small> עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה\". וכעין זה איתא בירושלמי <small>(מובא בהגהות מיימונית הל' תפלה פרק ז' אות ע' ובשאר ראשונים, וליתא בירושלמי לפנינו)</small>, \"המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה\". ומבואר שרק צדיקים גמורים יצאו למלחמה. אולם איתא במס' שבת <small>(נ\"ו א')</small>, \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\". ומוכח מזה שאע\"פ שהחיילים היו צדיקים גמורים מכל מקום היו יראים לנפשם ולכן כתבו גט לנשותיהם כדי שלא ישארו עגונות אם יפלו במלחמה. וצריך לומר, שמדת הדין שולטת במלחמה, ולכן גם צדיק גמור צריך להיות ירא לנפשו שהרי הוא עומד בדין. וזהו ביאור המשל שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם כחיילות של בית דוד, שכל אדם צריך להרגיש כמו החיילים של דוד המלך, שהיו יראים מהדין אע\"פ שהיו צדיקים גמורים.",
+                "ועוד נראה להוכיח שמה שנחשב לפנים משורת הדין לאדם בינוני נחשב כמו עיקר הדין למי שהוא במדריגה גבוהה, דאיתא במס' בבא מציעא <small>(פ\"ג א')</small>, \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי <small>(נושאי משאות, רש\"י)</small> חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי ב', כ')</small> 'למען תלך בדרך טובים' <small>(לפנים משורת הדין, רש\"י)</small>, יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, <small>(משלי שם)</small> 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר מזה שאע\"פ שלרוב העולם זה הוא לפנים משורת הדין, אבל למי שהוא במדריגת רבה בר בר חנן נחשב זה כמו עיקר הדין. והנה בני הישיבה שעוסקים כל היום בתורה ובמצוות בודאי נחשבים כמי שהוא במדריגה גבוהה, ונמצא שהדין קשה יותר בשבילם וצריכים הם להכין במדה יתירה בשביל יום הדין.",
+                "<b>ג) זכייה בדין ע\"י גמילות חסדים</b>",
+                "אלא שיש להעיר מהא דאיתא עוד בגמ' שם, \"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולן נסקרין בסקירה אחת\". ונראה לומר שכוונת הגמ' היא, שיש שני דינים בראש השנה, הדין הראשון הוא על מעשה האדם בנוגע להאדם עצמו, שהקב\"ה דן את האדם לראות אם זכויותיו מרובות על חובותיו או לא. אבל הדין השני הוא על מעשה האדם איך הם מתייחסים להציבור, שאם הרבים צריכים לו והוא מטיב להם בצדקה וגמילות חסדים יכול לזכות בדין, אע\"פ שזכויותיו אינן מרובות כל כך.",
+                "<b>ד) דין בראש השנה על ביטול תורה</b>",
+                "והנה אחד מן הדברים שהאדם נידון בהם הוא ביטול תורה, וכדאיתא במס' סנהדרין <small>(ז' א')</small>, \"אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה\". ויעוין שם בתוס' <small>(בד\"ה אלא על דברי תורה)</small> שהקשו שבמס' שבת <small>(בדף ל\"א א')</small> מבואר להיפך, שמתחילה שואלין את האדם אם נשא ונתן באמונה, ורק אח\"כ שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, ע\"ש מה שתירצו.",
+                "ונראה לומר בזה, שתלמוד תורה שונה ממשא ומתן לענין תשובה, שהרי אם נשא ונתן שלא באמונה יכול לתקן את העבירה ע\"י שמחזיר את הממון לבעליו, אבל אם נכשל בביטול תורה אי אפשר לתקן את העבירה, שהרי כל רגע מחוייב בלימוד התורה, ואין כאן שום רגע פנוי שיכול להשלים בו את הזמן שנתבטל מן התורה.",
+                "ולפי זה יש לומר שלענין ביטול תורה דנים את האדם בכל שנה בראש השנה אע\"פ שעדיין לא מת, שהרי העבירה כבר נגמרה ואפשר לדונו מיד, אבל לענין משא ומתן שלא באמונה לא שייך כל כך לדונו בראש השנה אם הוא עדיין חי, שהרי העבירה עדיין לא נגמרה, שעדיין יש לו זמן לתקן ע\"י שיחזיר את הממון לבעליו. ומעתה יש לומר, שהגמ' בסנהדרין מיירי בעולם הזה, שבעולם הזה דנים את האדם תחילה על דברי תורה מאחר שהעבירה כבר נגמרה, אבל הגמ' בשבת מיירי בעולם הבא, שאז לא שייך לתקן שום עבירה, ואז דנים את האדם תחילה אם נשא ונתן באמונה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ז – תכלה שנה וקללותיה</strong></big>",
+                "<b>א) תפקיד התוכחות בפרשיות בחוקותי וכי תבוא</b>",
+                "איתא במס' מגילה <small>(ל\"א ב')</small>, \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה\". וקשה, איך מועלת קריאת התוכחה לבטל את הקללות?",
+                "והנה לפני שנבוא ליישב קושיא זו, צריכים אנו להתבונן במהות התוכחות שבפרשיות בחוקותי וכי תבוא.",
+                "כתב הרמב\"ם <small>(בפירושו למשניות בריש פרק חלק)</small>, \"היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא וכו' אם תעשה המצוות האלה אסייע לך על עשייתם והשלימות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור וכו', הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם, וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשים שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת וכו'' <small>(כי תבוא כ\"ח, מ\"ז)</small>, וזהו ענין אמרם ז\"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה\".",
+                "מבואר מדברי הרמב\"ם שהברכות האמורות בפרשיות אלו אינן שכר על קיום המצוות, אלא הוא הבטחה שיזכה האדם לסייעתא דשמיא כדי שיוכל לקיים את התורה כהלכתה. וכן הקללות האמורות בפרשיות אלו אינן עונש על עשיית עבירות אלא הוא הודעה שלא יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה', ויקשה עליו לקיים את התורה.",
+                "<b>ב) ביאור למה לא דיברה התורה אודות שכר ועונש בעולם הבא</b>",
+                "אלא שצריך ביאור, למה באמת לא ביארה התורה את השכר שיזכה לו אם יקיים את התורה ואת העונש שיארע לו אם לא יקיים את התורה.",
+                "ויעוין באבן עזרא <small>(האזינו ל\"ב, ל\"ט)</small> שעמד בזה וכתב, \"ולפי דעתי, שהתורה ניתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא, ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה\". וכוונתו היא שהשכר בעולם הבא הוא דבר רוחני, ואי אפשר לבני אדם להבינו, ולכן לא דיברה התורה אודות הגמול בעולם הבא כלל. והרמב\"ן כתב <small>(בהקדמתו לפירושו על ספר איוב)</small> שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וכן אמרו חז\"ל <small>(באבות פ\"ד מי\"ז)</small> בענין השכר בעולם הבא ש\"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה\". מבואר שאי אפשר לנו להבין את השכר בעולם הבא.",
+                "והנה אם הברכות והקללות אינן שכר ועונש על קיום או אי-קיום של המצוות, אלא הן רק הודעה שסייעתא דשמיא בעבודת ה' תלויה בקיום המצוות, נמצא שתכלית הברכות והקללות היא לעורר את האדם לקיים את מצות ה'.",
+                "<b>ג) ביאור ההבדל בין התוכחה בפרשת בחקותי והתוכחה בפרשת כי תבוא</b>",
+                "ועדיין צריך ביאור, למה כתבה התורה את הברכות והקללות שתי פעמים? וכי הוצרכה התורה לעורר אותנו לתשובה פעמיים?",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הרמב\"ן, דהנה הרמב\"ן <small>(פרשת בחוקותי כ\"ו, ט\"ז)</small> ביאר שתיאור הקללות בפרשת בחוקותי מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית המקדש הראשון, ותיאור הקללות בפרשת כי תבוא מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית שני. [עיין שם ברמב\"ן שביאר את זה באריכות.]",
+                "לפי זה יש לומר שהתוכחה בפרשת בחוקותי באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמו לחורבן הבית הראשון, והתוכחה בפרשת כי תבוא באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמו לחורבן הבית השני.",
+                "והנה חורבן הבית הראשון היה בשביל ביטול תורה, וכדאיתא בנדרים <small>(דף פ\"א א')</small>, \"דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'' <small>(שם פסוק י\"ב)</small>, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה\". [ואע\"פ שמבואר ביומא <small>(ט' ב')</small> שנחרב בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום אם לא חטאו גם בביטול תורה לא היה הבית נחרב, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב')</small>, \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\".] אבל חורבן הבית השני היה בשביל שנאת חנם, וכמבואר ביומא <small>(ט' ב')</small>.",
+                "ונמצא שקריאת התוכחה בפרשת בחוקותי צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה, וקריאת התוכחה בפרשת כי תבוא צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת שנאת חנם.",
+                "ומעתה דברי הגמ' במגילה מבוארים היטב, שמה שאמרו חז\"ל שיש לקרוא את הקללות שבתורת כהנים קודם שבועות היינו כדי שנשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה לפני שבועות, שהרי שבועות הוא יום מתן תורה, ועוד אמרו שיש לקרוא את הקללות שבפרשת כי תבוא לפני ראש השנה כדי שנתחזק בעניני בין אדם לחבירו ושנאת חנם לפני ראש השנה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ח – כי חדות ה' היא מעוזכם</strong></big>",
+                "<b>א) למה בכו העם כששמעו קריאת התורה של ראש השנה</b>",
+                "כתוב בספר נחמיה <small>(פרק ח', פסוקים ב'-ג')</small>, \"ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחדש השביעי, ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים וגו'\". ומבואר מפסוק זה שעזרא היה קורא בתורה לפני העם בראש השנה, שהרי כתוב בפסוק שזה היה ביום ראשון של החודש השביעי שהוא ראש השנה.",
+                "והפסוק ממשיך שם <small>(בפסוקים ט'-י')</small>, \"ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\".",
+                "ולמדנו מזה שקריאת התורה בראש השנה הביאה את העם לבכייה, ועזרא ונחמיה אמרו להם שאין זה נכון לבכות ביום זה, ולהיפך יש להם לשמוח ביום זה.",
+                "וצריך ביאור, מה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה שגרם להם לבכות כל כך. ועוד יש להקשות, שמכיון שראש השנה הוא יום הדין, א\"כ איך אמרו להם שראש השנה הוא יום של שמחה, והלא כיון שהוא יום הדין איך אפשר לשמוח בראש השנה.",
+                "<b>ב) מקריה\"ת של ר\"ה למדנו שמדת חסד אינה עומדת במקום עבירות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק; ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק; וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו; ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו'; וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה וגו'\" <small>(וירא כ\"א, ט'-י\"ד)</small>.",
+                "ומבואר מפסוקים אלו שישמעאל היה \"מצחק\" [ומבואר בחז\"ל שהיה עוסק בדברים רעים, עי' רש\"י עה\"ת שם], ובשביל זה גירש אברהם אבינו אותו בקצת לחם ומים. והנה אברהם אבינו היה עמוד החסד כידוע, ובראש השנה אנו סומכים גם על זכותו [וכמבואר בראש השנה <small>(דף ט\"ז א')</small>, \"תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם\", הרי שאנו מזכירים יצחק אבינו עם אברהם אבינו], ואעפ\"כ כבש מדת חסדו ונעשה כאכזרי על בנו. מזה יש ללמוד שמדת החסד אינה מועלת בשביל מי שעבר עבירות כמו שלא הועילה לישמעאל.",
+                "מעתה מובן מאד למה בכו העם כששמעו את קריאת התורה של ראש השנה, שנתייאשו מלזכות למדת חסדו של הקב\"ה מחמת העבירות שהיו בידם.",
+                "אלא שלפ\"ז יש לתמוה שאם בכייתם היתה ראויה ליום הדין של ראש השנה, א\"כ איך אמרו להם עזרא ונחמיה שאין להם לבכות אלא אדרבה יש להם לאכול ולשתות ולשמוח?",
+                "<b>ג) יראת שמים היא סיבה לשמחה</b>",
+                "אלא שקושיא זו מיוסדת על טעות גדולה, שהעולם חושבים שיראת שמים היא סיבה להיות בעצבות, אבל האמת הוא להיפך, שיראת שמים היא סיבה להיות בשמחה על שזכה להיות חלק של עם ה' והקב\"ה נמצא קרוב לו.",
+                "ודוגמא לזה היא מצות מעשר שני, שהנה כתוב, \"ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים וגו', ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך\" <small>(ראה י\"ד, כ\"ג-כ\"ו)</small>. הרי שהתורה מעידה לנו שמצות מעשר שני מביאה ליראת שמים וגם לשמחה. והתוס' ביארו בבבא בתרא <small>(כ\"א א' ד\"ה כי מציון תצא תורה)</small> וז\"ל לפי שהיה רואה קדושה גדולה והכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים ביראת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ\"ל. ומבואר מזה שכשהיה נוסע לירושלים ושוהה שם כדי לאכול מעשר שני שלו היה זוכה להתעלות ביראת שמים על ידי כל מה שראה בירושלים, ואעפ\"כ כתבה התורה \"ושמחת אתה וביתך\", דהיינו שזכייה ביראת שמים היא סיבה לשמחה.",
+                "והנה בודאי אין כוונתנו לומר שיראת שמים היא שמחה של הוללות, שבודאי מי שזוכה ליראת שמים מתנהג בכובד ראש, אלא שעם כל זה יש שמחה מחמת ההתקרבות להקב\"ה, וכמו שכתוב \"וגילו ברעדה\" <small>(תהלים ב', י\"א)</small>.",
+                "<b>ד) ביאור דברי הפסוקים</b>",
+                "ונראה שלפי זה יש לבאר את דברי הפסוקים, שהנה עזרא ונחמיה אמרו להעם \"היום קדוש הוא לה' אלקיכם\", ור\"ל שהיום הוא ראש השנה שהוא יום של התקרבות להקב\"ה, ולכן \"אל תתאבלו ואל תבכו\", שהיום אינו ראוי לבכייה של אבילות, שאע\"פ שהוא יום דין ולכן יש להיות בכובד ראש ויש להכיר את חשיבות העבודה ועומק הדין, אבל מכל מקום הוא זמן של שמחה, שהרי כיון שהוא יום הדין הוא ג\"כ יום של התקרבות להקב\"ה.",
+                "ולבסוף אמרו להם, \"ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\", ור\"ל שיראת שמים אינה סיבה להיות בעצבות וכמו שנתבאר, שהאמת הוא להיפך, שיראת שמים נותנת לאדם חדוה ושמחה בהקב\"ה והיא מבטח ומעוז בשבילו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ע\"ט – הכרת החטא</strong></big>",
+                "<b>א) כי כשלת בעונך</b>",
+                "כתוב בספר הושע <small>(י\"ד, ב')</small>, \"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך\". וצריך ביאור, מה כוונת הנביא כשאמר \"כי כשלת בעונך\", שפשוט הוא שהאדם צריך לשוב בתשובה מפני שנכשל בעון.",
+                "ונראה לומר שכוונת הנביא היא שאי אפשר לשוב בתשובה אא\"כ יכיר תחילה שחטא הוא כשלון לאדם, וכל זמן שאינו מכיר את חומר העבירה לא שייך תשובה כלל, ולכן הנביא אמר לבני ישראל שיש להם להכיר שעוונותיהם היא כשלון להם, ולכן יש להם לשוב בתשובה.",
+                "<b>ב) פתחת בתשובה תחילה</b>",
+                "ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש <small>(בראשית רבה פרשה פ\"ד סי' י\"ט)</small>, \"'וישב ראובן אל הבור' <small>(וישב ל\"ז, כ\"ט)</small>, והיכן היה וכו', רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". והקושיא מפורסמת, איך אמר המדרש שראובן היה הראשון שעשה תשובה, והלא אדם וקין כבר עשו תשובה על חטאם.",
+                "ונראה לומר, שהמדרש אמר אודות ראובן ש\"פתחת בתשובה תחילה\", ויש לומר שהכוונה בזה היא שראובן הגיע לתשובה מעצמו, ולכן הוא עשה פתח לתשובה. ולפ\"ז מובן היטב שאדם הראשון וקין לא פתחו בתשובה, דהיינו שלא הגיעו לעשות תשובה מעצמם, שהרי הקב\"ה אמר להם שחטאו, ובודאי הכירו שחטאו. אבל חטאו של ראובן היה דק מאד, שראובן לא חשב שעשה עבירה, וכן חז\"ל אמרו <small>(במס' שבת דף נ\"ה ב')</small> ש\"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\". ולכן, ראובן הוצרך להכיר מעצמו את חטאו, ולכן אמר המדרש שראובן היה הראשון שהגיע לאותה הכרה מעצמו.",
+                "יסוד זה מרומז בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה, שבתחילה אנו אומרים ברכת \"אתה חונן\", ומיד לאחריה אנו אומרים ברכת \"השיבנו אבינו לתורתך\", והיינו משום שבתחילה האדם צריך דעת כדי להכיר את החטא, ורק אח\"כ יש לו אפשרות לשוב בתשובה. גם בתפילת \"אבינו מלכנו\" יש רמז לזה, שאנו אומרים, \"כלה דבר וחרב ורעב ושבי ועון ושמד מבני בריתך\", שאנו מזכירים \"עון\" אצל \"דבר וחרב ורעב וכו'\", להראות שעון הוא כשלון ואסון לאדם כמו חרב ורעב.",
+                "ורבינו יונה <small>(על הרי\"ף בברכות דף א' ב' מדפי הרי\"ף)</small> ביאר לפי זה למה החמירה התורה באשם תלוי שצריך להביא בהמה שהיא שוה ב' סלעים, ואילו לענין חטאת יכול להביא בהמה שאינה שוה כל כך, והיינו משום שקרבן חטאת הוא על הודאי והאדם יש לו הכרת החטא ולכן משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל באשם תלוי שהוא על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.",
+                "וכן מצינו בתנאים ואמוראים שהכירו בעומק החטא ולכן דקדקו מאד בשמירת המצוות כהלכה, וכמו שמצינו ברב הונא <small>(מועד קטן כ\"ה א')</small>, \"יומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא\", דהיינו שיום אחד כשלבש תפילין הכיר שאחת מהרצועות נהפכו, ואע\"פ שזו היא עבירה קלה עד מאד מכל מקום התענה בשביל זה ארבעים יום מפני שהכיר בחומר החטא.",
+                "וכן מצינו במס' תענית <small>(כ\"א א')</small>, שמסופר שם שנחום איש גם זו היה סומא משתי עיניו וגידם בשתי ידיו וקיטע משתי רגליו וכל גופו היה מלא שחין, ודבר זה אירע לו מפני שפעם אחת בא אליו עני וביקש ממנו לפרנסו, ונחום איש גם זו אמר לו להמתין עד שיפרוק מן החמור, ומתוך כך מת העני, ולכן לכפר על חטא זה קיבל עליו נחום איש גם זו כל העונשים הנזכרים לעיל. והנה חטא זה היה דק מאד, שהרי נחום איש גם זו רצה ליתן לו צדקה אלא שביקש ממנו להמתין מעט ולא ידע כלל שימות העני מחמת זה, ואעפ\"כ קיבל עליו עונשים אלו לכפרה, והיינו משום שנחום איש גם זו ידע היטב את חומר העבירה, ולכן אפילו חטא קל כזה צריך כפרה.",
+                "<b>ג) \"אתה יודע רזי עולם\"</b>",
+                "ונראה שזהו הביאור בנוסח הוידוי בתפילות יום הכפורים, שאנו מתפללים \"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי\", שיש להעיר על כפילות הלשון, שמה ההבדל בין ידיעת \"רזי עולם\" ובין ידיעת \"תעלומות סתרי כל חי\".",
+                "אולם לפי מה שנתבאר יש לומר שידיעת רזי עולם היינו הידיעה בחומר העבירה, שאי אפשר לבני אדם להבין את עומק הקלקול של חטא, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. ויש בחינה נוספת, שאי אפשר לאדם לדעת היטב אם האדם מתחרט מן העבירה כל כך עד שלא ישוב לחטא זה, וזו היא ידיעת תעלומות סתרי כל חי, שחרטה היא דבר שנעשית בעומק לבו של האדם והוא נעלם ונסתר בתוכו, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. וענין זה מתבאר מתוך דברי הרמב\"ם בהל' תשובה <small>(פרק ב' הל' ב')</small> שכתב, \"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\".",
+                "<b>ד) הרחק משכן רע</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי המשנה במס' אבות <small>(פ\"א מ\"ז)</small>, \"נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\", שלכאורה דברי המשנה תמוהים הם, שבודאי רשע הוא גרוע משכן רע, וא\"כ למה אמרה המשנה שברשע צריך רק שלא להתחבר עמו, ואילו בשכן רע אמרה המשנה שלא די שאין לו להתחבר עמו, אלא שצריך להרחיק את עצמו ממנו?",
+                "ונראה ליישב את דברי המשנה בהקדם דברי הגמ' בברכות <small>(ח' א')</small>, \"אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע\", הרי שחז\"ל ביארו ש\"שכן רע\" היינו מי שאינו מצטרף עם חביריו בבית הכנסת בשעת התפילה, והנה עבירה זו חמורה היא מאד, וכמו שמובא שם בהמשך הגמ', \"ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו\", אלא שבני אדם אינם מכירים את חומר החטא.",
+                "ובזה מבוארים דברי המשנה באבות, שלאור דברי הגמ' בברכות מה שאמרה המשנה באבות שצריך להתרחק מ\"שכן רע\" היינו שצריך להתרחק ממי שאינו מגיע לבית הכנסת בשעת התפילה, וממילא יש לפרש כוונת המשנה שבודאי הכל מכירים שמעשי הרשע רעים הם מאד, וא\"כ אם רק לא יתחברו עמו לא יושפעו ממעשיו הרעים, שהרי הכל מכירים שמעשיו הם רעים, וא\"כ שפיר אמרה המשנה ש\"אל תתחבר לרשע\", אבל בשכן רע [דהיינו מי שאינו הולך לבית הכנסת] אינו מספיק רק שלא להתחבר עמו, שכיון שבני אדם אינם חושבים שמעשיו הם רעים כל כך, בקל יושפעו ממנו, ולכן אמרה המשנה \"הרחק משכן רע\". וזהו כעין דברי רבינו יונה שביאר שהתורה החמירה באשם תלוי כיון שבני אדם אינם מכירים את החומר של ספק עבירה.",
+                "<b>ה) עבירה היא גם מציאות של טומאה ואעפ\"כ תשובה מועלת</b>",
+                "יש נקודה נוספת בחומר החטא, והיינו שיש שני חלקים בעבירה, האחד שהאדם עבר על מצות קונו, והשני שיש מציאות של טומאה שנוצרת בתוך האדם מחמת העבירה שעשה.",
+                "ולפ\"ז גם לענין עונש יש שני חלקים, שהאדם ראוי להענש מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם צריך להענש גם לנקות את הטומאה שנוצרה בקרבו מחמת טומאת העבירה. ונמצא שכשאדם עושה תשובה, תיקון התשובה הוא ג\"כ בשני ענינים אלו; שהאדם נפטר מהעונש שראוי לו מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם זוכה ג\"כ להטהר מטומאת העבירה ושוב אין צריך להענש לנקות את זוהמת העבירה.",
+                "ונראה ליישב בזה את קושיית רבי איצלה פרטברגר <small>(בכוכבי אור מאמר ג')</small>, שהנה כתוב בספר יחזקאל <small>(ל\"ג, י'-י\"א)</small>, \"ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל\". ופירש רש\"י, \"כן אמרתם, לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה\". ומבואר מזה שדורו של יחזקאל היו סבורים שאי אפשר להם לעשות תשובה, ולכן הוצרך הנביא לומר להם שבאמת אינו כן, שהרי אין הקב\"ה רוצה במיתת הרשע.",
+                "ותמה על זה רבי איצלה, איך שייך להיות שאותו דור היו במדריגה גבוהה עד כדי שרצו לעשות תשובה, והדבר היחידי שהיה מעכב להם היתה האמונה שאין תשובה מועלת, והלא המציאות של תשובה כתובה בתורה ואיך שייך לומר שלא האמינו בזה?",
+                "ונראה שעל פי דברינו יש ליישב קושיא זו, שבודאי האמינו שתשובה מועלת, אבל הם חשבו שתשובה מועלת רק לגבי מה שעבר האדם על מצות קונו, שאם האדם מתחרט על מה שעשה שוב לא יענש על שלא קיים דברי ה', אבל טומאת העבירה היא מציאות שנמצאת בתוך האדם ואיך שייך לומר שתשובה מועלת לזה, ולכן נתייאשו מלשוב בתשובה עד שהנביא הבטיח להם שתשובה מועלת לגמרי ואפילו לגבי טומאת העבירה.",
+                "ומכל זה למדנו עד היכן מגיע חומר החטא שהיא מציאות של טומאה בתוך האדם, אבל למדנו מזה ג\"כ עד היכן מגיע כחה של תשובה שהיא יכולה לנקות את האדם מזוהמת החטא אע\"פ שאותה זוהמא היא מציאות בתוך האדם.",
+                "<b>ו) שכחת ההתעוררות</b>",
+                "והנה יש שני סוגים של תשובה, שיש תשובה הבאה מכח השכל, ויש תשובה הבאה מתוך התפעלות והתעוררות הלב. בדרך כלל תשובה הבאה מכח השכל מתקיימת גם לאחר זמן, אבל אם האדם מגיע להכרת החטא מחמת איזה התעוררות יש סכנה בדבר שאפשר שלאחר זמן ישכח את ההתעוררות ולא תתקיים התשובה.",
+                "ונראה שזו היא כוונת הפסוק בפרשת וילך <small>(ל\"א, י\"ז-י\"ח)</small>, \"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים\". וצריך ביאור, שאם בני ישראל יכירו את חטאם ויאמרו \"על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה\", א\"כ למה יוסיף הקב\"ה להסתיר את פניו מהם, והלא התוודו על חטאם.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שהתורה הדגישה שבני ישראל יאמרו כן \"ביום ההוא\", ור\"ל שיתעוררו להתוודות על חטאם רק לפי שעה, אבל לאחר מכן ישכחו את ההתעוררות לתשובה, ולכן הקב\"ה יוסיף להסתיר את פניו מהם, שאין זה נחשב תשובה על חטאם.",
+                "<b>ז) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין</b>",
+                "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם יעשה קבלה על עצמו בשעת ההתעוררות כדי שיזכור את ההתעוררות. ונראה שזו היא כוונת הגמ' בסוטה <small>(ב' א')</small>, \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\", שכל הרואה את הסוטה בקלקולה יתעורר להזהר בעניני עריות, אלא שהאדם עלול לשכוח את ההתעוררות, אבל אם יקבל נזירות על עצמו מחמת ההתעוררות אז יש רושם לההתעוררות וזה מועיל שלא ישכח.",
+                "<b>ח) זהירות שלא ישפיע לרעה על חבירו</b>",
+                "והנה אם האדם צריך להזהר להתעורר ולהתעלות בימים אלו, כל שכן שצריך להזהר שלא יזלזל בשום מצוה, שבזה הוא משפיע על אחרים הרואים אותו שגם הם יזלזלו במצוות. ויעוין בראש השנה <small>(י\"ז א')</small> ש\"פושעי ישראל בגופן\" היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' <small>(שם בד\"ה קרקפתא)</small> בשם רבינו תם שהגמ' מיירי באופן שמצות תפילין בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפלין שבראשו. וכתב הקרבן נתנאל על הרא\"ש <small>(פ\"ק דראש השנה סי' ה' אות י')</small> בשם העשרה מאמרות דלאו דוקא נקט תפילין, שהוא הדין מי שמבזה אחת משאר המצוות נקרא פושעי ישראל בגופן. ולמדנו עד כמה אנו צריכים להזהר שלא נבזה אחת מהמצוות, שהרי אם אחד מזלזל במצוה, לא זו בלבד שהוא חוטא בזה, אלא שהוא גורם לאחרים שגם הם יזלזלו במצוות. ודוגמא לזה הוא המשל המפורסם של האמבטי הרותחת <small>(ומובא ברש\"י עה\"ת כי תצא כ\"ה, י\"ח)</small> שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, שאף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. הרי למדנו כמה נקל הוא להשפיע על אחרים לזלזל במצוות, ולכן בימים הנוראים אנו צריכים להתחזק בזה מאד שלא נהיה בנו שום שמץ של פושעי ישראל בגופן."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ' – תוצאות העבירה</strong></big>",
+                "<b>א) ספרי חיים וספרי מתים</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ל\"ב ב')</small>, \"מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!\". ונראה בביאור דברי הגמ' שבראש השנה יש שני ספרים הפתוחים לפני הקב\"ה, והקב\"ה דן כל מי שנמצא בספרים אלו. ספר אחד כולל מי שהוא בחיים, והספר השני הוא בשביל המתים.",
+                "הרי שהקב\"ה דן בראש השנה גם את המתים. וקשה, איך שייך לדונם, והלא כבר נידונו כשהיו בחיים וכשמתו, וא\"כ למה הם נידונים בכל שנה ושנה בראש השנה.",
+                "ונראה לומר בזה, שיש שני חלקים לעבירה, האחד הוא העבירה עצמה, והשני הוא תוצאות העבירה. ולדוגמא, אם השפיע לרעה על חבירו, אז כל עבירה שחבירו עושה מחמת השפעתו היא על חשבונו. ולכן כל שנה ושנה צריכים המתים להיות נידונים על כל מה שנעשה באותה שנה מחמת השפעתם.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי התפילה במוסף בראש השנה, שאנו מתפללים בזכרונות, \"אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך\", שנראה לפרש ש\"כל המפעל\" רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל המעשה, דהיינו המעשה ותוצאותיו, שרק אם יזכור את תוצאות החטא שייך לומר שהוא זוכר את \"כל המפעל\". [ומה שמוסיפים \"וגם כל היצור לא נכחד ממך\", רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל האדם, שהרי אין אדם דומה לחבירו, ואין כחות בני אדם דומות זו לזו, ולכן כל אדם נידון לפי מה שהוא אדם.]",
+                "<b>ב) אל תבוא במשפט את עבדך</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הילקוט שמעוני <small>(תהלים רמז תש\"ג)</small>, \"'לדוד שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי' <small>(תהלים כ\"ו, א')</small>, כתוב אחד אומר 'אל תבא במשפט את עבדך' <small>(תהלים קמ\"ג, ב')</small>, וכתוב אחד אומר 'שפטני ה' וכו'', בעולם הזה שפטני, ולעתיד אל תבא במשפט\". וצריך ביאור, מה ההבדל בין עולם הזה ולעתיד לבוא, שדוד המלך מוכן להיות נידון בעולם הזה ולא בעולם הבא.",
+                "ונראה לומר, שעבירות האדם הן מוגבלות, ולכן דוד המלך היה מוכן להיות נידון עליהן, אבל אין סוף לתוצאות העבירות, ולכן היה מבקש מאת הקב\"ה שלא להיות נידון עליהם. ואע\"פ שחז\"ל אמרו <small>(במס' שבת נ\"ו א')</small> ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", מכל מקום עדיין היה ירא שמא אחרים שחשבו שחטא למדו ממנו ועשו עבירות.",
+                "<b>ג) דין וחשבון</b>",
+                "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת המשנה באבות <small>(ג' א')</small>, \"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון\", שלכאורה צריך ביאור מה ההבדל בין \"דין\" ו\"חשבון\"?",
+                "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר ש\"דין\" הוא על העבירה עצמה, שהאדם נידון על העבירות שעבר, אבל \"חשבון\" הוא תוצאות העבירה, שלזה צריך חשבון, שמחשבים כל מה שנגרם מחמת העבירה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"א – סייגים</strong></big>",
+                "<b>א) ראש השנה הוא יום של פחד והתפעלות</b>",
+                "בחזרת הש\"ץ של תפילת מוסף בראש השנה ויום הכפורים אנו אומרים, \"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין!\" הרי שראש השנה הוא יום של פחד ואימה. וכן מבואר מתוך הפסוקים בספר נחמיה <small>(ח' ,ט')</small>, ששם מבואר שהיו קוראים מתוך ספר התורה בראש השנה, וכתוב, \"ויאמר נחמיה וגו' ועזרא הכהן הסופר וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה\". ונראה פשוט, שכיון שהיה בראש השנה והיו שרויים בפחד מאימת הדין לכן התחילו לבכות כששמעו את קריאת התורה.",
+                "ויעוין במנהגי מהרי\"ל <small>(בהל' תשעה באב ומובא ברמ\"א באו\"ח סי' תכ\"ו סעיף ב')</small> שכתב, \"בחודש תשרי לא היה מקדש אותה עד מוצאי יום כיפורים דמקודם לכן מאויימים מיום הדין וליכא שמחה\". ומוכח שהפחד הוא גדול כל כך עד שאין ראוי [לדעת המהרי\"ל] לקדש את הלבנה. וכן מצינו שימים אלו נקראו \"יום דינא רבא\", שהרי כתוב בספר איוב <small>(ב', א')</small>, \"ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתיצב על ה'\", וכתב התרגום \"והוה יום דינא רבא יום שבוק סרחניא ואתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה'\". הרי שימים אלו שהם ימי סליחה וכפרה [\"יום שבוק סרחניא\"] נקראו גם כן \"יום דינא רבא\".",
+                "אבל בודאי ימים אלו הם ימי תשובה, והביאור בזה הוא שההתפעלות שלנו מהפחד של אימת דין מעוררת אותנו לשוב בתשובה שלימה, וממילא עבודת התשובה ואימת הדין משלימים זה את זה.",
+                "<b>ב) התפעלות אינה מספקת בלי סייגים</b>",
+                "אבל האדם צריך להזהר שלא לחשוב שההתפעלות לעצמה מספקת, שהרי בלי סייגים אי אפשר להזהר מן החטא כיון שהאדם עלול לחטא ואין כח באדם למנוע עצמו מלחטוא. ממילא עבודת התשובה צריכה לכלול גם ההחלטה של האדם לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא.",
+                "ונראה שיסוד זה מבואר מדברי הגמ' בסוטה <small>(ב' א')</small>, \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\". ומבואר מכאן שאע\"פ שראיית קלקולה של הסוטה מעוררת את האדם שלא לחטוא בזנות ופריצות כמו הסוטה מכל מקום אין זה מספיק אלא שצריך לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא, ולכן יחליט שלא לשתות יין, כיון שיין הוא דבר המרגיל את האדם לחטוא בזנות.",
+                "<b>ג) חנוך מת לפי שלא עשה סייגים</b>",
+                "איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית כ\"ה, א')</small>, \"אמר ר' איבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב\"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו\". והנה דברי המדרש תמוהים ביותר, שמבואר מהמדרש שחנוך היה צדיק רק לפעמים, ולכן הקב\"ה הוצרך לסלקו מן העולם בשעה שהיה צדיק. אבל מדברי חז\"ל במקום אחר מבואר שחנוך היה קדוש כל כך עד שהמלאך שנקרא \"שר העולם\" הוא חנוך <small>(כדאיתא בילקוט שמעוני ישעיה סוף רמז תנ\"ב)</small>.",
+                "ובספר \"לבית יעקב\" <small>(בדרוש י')</small> ביאר שבאמת חנוך היה קדוש וטהור ולא היה רשע כלל, אבל חנוך לא רצה לעשות לו סייגים, שרצונו היה להתגבר על יצרו בלי העזר של סייגים, ומה שאמרו במדרש ש\"פעמים רשע\" אין כוונתם לומר שחטא, אלא שהיה קרוב לעבירה כמו שהרשעים קרובים לעבירה, אבל הוא תמיד התגבר על יצרו. אבל דרכו לא היה מרוצה בעיני הקב\"ה, שכל אדם צריך לעשות לו סייגים כדי שיהיה בטוח שלא יחטא כלל, ולכן הקב\"ה המיתו.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאם חנוך שהיה קדוש וטהור היה צריך לעשות לו סייגים כדי שלא יחטא, כל שכן שאנו צריכים לעשות סייגים כדי להתרחק מן העבירה עד כמה שאפשר.",
+                "<b>ד) התחברות עם ציבור של יראי שמים היא סייג מפני עבירה</b>",
+                "כתוב באיכה <small>(ג', ל\"ט-מ')</small>, \"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'\". והנה בתחילה כתוב בלשון יחיד (\"אדם חי\"), ובסוף כתוב בלשון רבים (\"נחפשה דרכינו\"). וקשה, למה שינה הכתוב מיחיד לרבים?",
+                "ויעוין באלשיך <small>(שם)</small> שביאר שאם האדם מתחבר עם אנשים יראי שמים זה עוזר לו שלא יחטא, שהרי חבריו ורעיו יוכיחוהו ויעמידוהו על דרך הישר. ופסוק זה מרמז לנו יסוד זה, שהטעם שהפסוק שינה ללשון רבים הוא ללמדנו שאם האדם חוטא (\"גבר על חטאיו\"), והוא רוצה להתרחק מן העבירה, יש לו להתחבר עם הרבים ובזה יעזוב את החטא.",
+                "מכל מזה יש ללמוד שאפילו אם האדם עולה ממדריגה למדריגה ביראת שמים, אל יבטח בעצמו לומר שהוא שמור מן העבירה, שהרי כל אדם – אפילו הגדול שבגדולים – צריך לעשות סייגים מפני עבירה כדי להתרחק מן החטא עד כמה שאפשר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ב – זכות עקידת יצחק</strong></big>",
+                "<b>א) מטרת השיחה היא להתעורר ולהשתנות</b>",
+                "בתחילת שיחה זו רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+                "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+                "ווהנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי <small>(כ\"ח, ט')</small>, \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו.",
+                "<b>ב) תקיעה בשופר של איל מזכיר לנו את ההכנה של יצחק אבינו בשעת העקידה</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(ט\"ז א')</small>, \"אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני\". ודברי הגמ' סתומים הם, למה תיחשב תקיעת שופר כאילו עקדנו את עצמנו על המזבח לפני הקב\"ה? ועוד יש להקשות, למה הדגישה הגמ' את המעשה של עקידה [שהוא קשירת ידיו ורגליו], והלא עיקר הזכות היתה במה שאברהם ויצחק אבינו היו שמחים לקיים מצות הקב\"ה במסירות נפש?",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה <small>(וירא פרק נ\"ו סי' ח')</small>, \"אמר רבי יצחק, בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו, אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעדע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תיפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה, מיד 'ויעקוד את יצחק', כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושש שנה, אלא לדעתו\".",
+                "ומבואר מדברי המדרש שלא זו בלבד שיצחק אבינו הניח לאביו לשוחטו, אלא שגם עשה הכנות כדי שהשחיטה תיעשה בשלימות ולא יפסל על ידי שיזיז קצת אחד מאבריו. וכן בודאי אברהם אבינו הכין עצמו לקיים את המצוה לשחוט את בנו בשלימות ובמסירות נפש מליאה. ונמצא שאע\"פ שהשחיטה עצמה לא קרה, מכל מקום ההכנה למסירות נפשו של יצחק היתה בשלימותה בין מצד אברהם אבינו ובין מצד יצחק אבינו. ולפי זה יש לומר שזכות עקידת יצחק אינה רק שהיו מזומנים למסור נפשם בשביל הקב\"ה, אלא הזכות היתה במה שהכינו את עצמם כדי שמסירות הנפש תהיה בשלימות.",
+                "<b>ג) צריך הכנה כדי שבשעת התקיעות יהיה במצב של מסירות נפש</b>",
+                "ולפ\"ז יש לומר שכוונת הגמ' בראש השנה היא שאם האדם מכין את עצמו כדי שבשעת התקיעות יהיה מוכן ומזומן למסור את נפשו להקב\"ה אז נחשב כאילו עקד את עצמו על המזבח, ומטעם זה הדגישה הגמ' את מעשה העקידה כיון שמה שעקד אברהם אבינו את יצחק הוא משום שיצחק אבינו רצה להכין את עצמו למסור את נפשו בשלימות. והנה מדריגה זו אינה באה בקלות, וממילא מזה יש להתעורר שצריך לעסוק הרבה בהכנה לפני ראש השנה, שרק אז אפשר לבוא במדה מסויימת להרגש זה של מסירות נפש בשעת התקיעות.",
+                "ונראה לומר עוד שמטעם זה נוהגים לתקוע את השופר כל יום בחודש אלול, כיון שחודש זה מיועד להיות זמן של הכנה לפני יום הדין, וכיון שתקיעת שופר צריכה להזכיר לנו את הכנת יצחק אבינו למסור את נפשו, לכן התקיעות של חודש אלול מעוררים אותנו לנצל חודש זה להכין בשביל יום הדין.",
+                "ויש להוסיף בזה, שהגמ' בראש השנה <small>(ל\"ג ב')</small> ביארה שהקול של תרועה צריכה להיות דומה לקול של בכייה כיון שהתרגום של \"יום תרועה יהיה לכם\" הוא \"יום יבבא יהא לכון\", ונמצא שהתורה מגלה לנו שההרגש בלב בראש השנה צריך להיות חזק כל כך עד שהוא מביא את האדם לידי בכייה. והנה הרגש זה בא רק אם מכינים הרבה לפני ראש השנה, ונמצא שזהו טעם נוסף למה הוא נחוץ כל כך שהאדם יכין את עצמו לפני ראש השנה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ג –חשיבות של מעשה קטן</strong></big>",
+                "<b>א) בשבילנו העבודה של חודש אלול היא להכיר שיום הדין ממשמש ובא</b>",
+                "העבודה של חודש אלול היא בעיקר להכין בשביל יום הדין שממשמש ובא. הכנה זו כוללת שני דברים. הראשון הוא להתחזק בעבודת ה', ולכן מרבים במעשים טובים ולימוד התורה ומתחזקים בתפילה. השני הוא לחזק ההכרה שיש יום הדין ושהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט.",
+                "בדורות שעברו הכירו היטב שיש יום הדין והרגישו שבחודש אלול מתקרבים למשפטו של ראש השנה ויום הכפורים, ולכן לא עסקו כל כך בהתחזקות הכרה זו, אלא עסקו בעיקר בריבוי מעשים טובים ולימוד התורה וזו היתה עיקר עבודתם בחודש אלול. אבל בשבילנו הסדר צריך להיות להיפך, שהרי ההכרה שיש באמת יום הדין היא חלושה בשבילנו, ולכן עיקר עבודתנו בחודש אלול היא להגיע ככל מה שאפשר להכרה זו שיש באמת יום הדין.",
+                "<b>ב) אין אנו מבינים כראוי שכל מעשה של האדם פועל הרבה בעולם</b>",
+                "צריכים אנו להבין, למה באמת הוא כל כך קשה לנו להכיר שהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט? ונראה שהסיבה לזה היא שקשה לנו להכיר שכל מעשה קטן חשוב לפני הקב\"ה, שהרי בדינו של הקב\"ה אנו נשפטים על כל מעשינו ואפילו על מה שנראה לנו כדבר קטן מאד. והטעם שאין אנו מעריכים את פעולות האדם הוא משום שאין אנו מבינים את גדלות האדם, אבל אם היינו מבינים כראוי את גדלות האדם מיד היינו מבינים גם כן שיש חשיבות לכל מעשי האדם ואפילו המעשים הקטנים, ושכל פעולה של האדם פועל הרבה בעולם בין לטוב ובין למוטב.",
+                "ונראה שיסוד זה יוצא מדברי הגמ' בבבא בתרא <small>(ע\"ח ב')</small>, \"מאי דכתיב <small>(חקת כ\"א, כ\"ז)</small> 'על כן יאמרו המושלים וגו'', 'המושלים' אלו המושלים ביצרם, 'בואו חשבון' בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, 'תבנה ותכונן' אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא\". והנה בגמ' זו חז\"ל מלמדים אותנו איך שהאדם צריך לעשות \"חשבון\", ובזה כוונו לומר שהאדם צריך לדעת שכל מעשה קטן חשוב עד מאד, שהרי כל \"חשבון\" הוא לעולם בדקדוק של כל פרט קטן. ויש להוסיף בזה, שהרי פשוטו של אותו מקרא מדבר אודות מלחמה, ובמלחמה כל פרט חשוב מאד, כיון שכל טעות קטנה עלולה לגרום להריגת הרבה אנשים.",
+                "<b>ג) על כל פסיעה ופסיעה</b>",
+                "והנה בהרבה מקומות גילו לנו חז\"ל שאפילו המעשה הקטן ביותר פועל הרבה, וכדאיתא בירושלמי בנזיר <small>(פרק ז' הל' א', ומובא ג\"כ במס' דרך ארץ פ\"ז ה\"י)</small>, \"אמר ר' עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מילין עד שהבאתיו למקום קברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' אליעזר ור' יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי\". [ועי' בתוס' בכתובות <small>(י\"ז א' ד\"ה מבטלין)</small> שדנו אם הוא משום עון ביטול תורה או משום שעבר על הדין שמת מצוה קנה מקומו.] ומבואר שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ולכן אם האדם הולך בעבירה, הוא נענש על כל פסיעה ופסיעה.",
+                "ואם כך היא המדה במדת הדין, קל וחומר שכך היא המדה במדה טובה, וכן מבואר מדברי הגמ' בסנהדרין <small>(צ\"ו א')</small> שכשנבוכדנצר היה צעיר הוא היה הסופר של בלאדן, ובלאדן שלח מכתב לחזקיהו המלך ולא נתן כבוד כראוי להקב\"ה באותו מכתב, ורץ נבוכדנצר להשיב את השליח כדי לתקן את המכתב, והגמ' סיפרה שאחר שנבוכדנצר רץ ארבע פסיעות בא גבריאל המלאך והעמידו, ובזכות אותן ארבע פסיעות שרץ לכבודו של הקב\"ה זכה למלכות. ואיתא בגמ', \"אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\", ופירש רש\"י \"שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו\". ומבואר מזה שיש שכר גדול בכל פסיעה ופסיעה של הליכה לדבר מצוה, עד שנבוכנדצר זכה להיות מלך בזכות ארבע פסיעות.",
+                "והחשיבות של כל מעשה קטן מבוארת גם כן מדברי המדרש ברות רבה <small>(פרשה ה' אות ו')</small>, \"בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(וישב ל\"ז, כ\"א)</small> 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(שמות ד', י\"ד)</small> 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב\"ה מכתיב עליו <small>(רות ב', י\"ד)</small> 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה\". ונראה שחז\"ל מלמדים אותנו שממה שהתורה סיפרה לנו את המעשים הקטנים של ראובן ואהרן ובועז מוכח שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ואילו היו צדיקים אלו יודעים מראש עד היכן הדברים מגיעים היו משתדלים לעשות יותר ממה שעשו.",
+                "ויש להוסיף בזה שגדלות אמיתית ניכרת רק על ידי מעשים קטנים, שהרי כל אדם מכיר את החשיבות של מעשים גדולים, ולכן במדה מסויימת נקל הוא למסור נפשו על קידוש השם מלדקדק במעשים הנראים לו כקטנים וחסרי ערך. אבל אדם גדול מכיר את החשיבות של כל מעשה קטן, ולכן אנשים גדולים מצטיינים בזהירותם ובדקדוקם בכל דבר, בין שהוא דבר גדול ובין שהוא דבר קטן.",
+                "<b>ד) כח הדיבור</b>",
+                "אנו צריכים לדעת גם כן שכל דיבור של האדם עושה רושם גדול. וכן מבואר מדברי הגמ' בחגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, אמר ליה אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו'\". ומבואר מהגמ' שהיה קטרוג בשמים על רבי מאיר על שהיה לומר תורה אצל אלישע בן אבויה <small>(שנקרא \"אחר\")</small>, ולכן הקב\"ה לא רצה לומר שמעתא בשמו של רבי מאיר. אבל לאחר שרבה בר שילא לימד זכות על רבי מאיר מיד שינה הקב\"ה את דרכו ואמר שמעתא בשמו של רבי מאיר.",
+                "והנה רבה בר שילא היה הרבה דורות אחר רבי מאיר, ונמצא שכבר היה הרבה שנים שהקב\"ה לא אמר שמעתא בשם רבי מאיר, ואעפ\"כ מיד חזר בו הקב\"ה לאחר שרבה בר שילא דיבר בזכותו של רבי מאיר. ומזה מבואר כמה גדול כח הדיבור של האדם, שבכחו לשנות את דרך הקב\"ה.",
+                "<b>ה) האדם יכול להטות את עצמו לשני הצדדים</b>",
+                "איתא בקידושין <small>(מ' ב')</small>, \"לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו', ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וכו'\". ולמדנו מדברי הגמ' שמעשה אחד של האדם יכול להביא טובה גדולה לכל העולם ויכול להביא גם כן חורבן נורא על כל העולם.",
+                "ונראה להוסיף בביאור דבר זה, שהנה כתוב בפרשת בראשית <small>(ב', ז')</small>, \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\". ולמדנו מדברי התורה שיש באדם שני חלקים, עפר מן האדמה, ונשמת חיים מפיו של הקב\"ה. ולפי זה, יש בכח האדם להטות את עצמו לצד עפר או לצד נשמת חיים. אם הוא מטה את עצמו לצד הרע אז הוא יורד עד למטה ונחשב כמו עפר מן האדמה, אבל אם הוא מטה את עצמו לצד הטוב אז הוא עולה למדרגה של נשמת חיים מפיו של הקב\"ה ובזה הוא יכול להיות גדול יותר ממלאך! וכיון שהוא עומד באמצע, אז כל מעשה קטן יכול להכריע את עצמו לצד אחד.",
+                "מכל זה יש לנו להתעורר להזהר במעשינו ובדיבורינו, ובפרט בחודש אלול שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong> מאמר פ\"ד – כח התפילה (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) תקיעת שופר ככהן גדול לפני ולפנים</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(כ\"ו א')</small>, \"עולא אמר, היינו טעמא דרבנן <small>(ששופר של פרה פסול למצות תקיעת שופר)</small> כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור <small>(ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא, רש\"י)</small> וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי\". מבואר מדברי הגמ' שמצות תקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים.",
+                "ואיתא במשנה במס' יומא <small>(נ\"ב ב')</small>, \"ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל\". מבואר מזה שזמן כניסת הכהן גדול לפני ולפנים היתה זמן דין, ולכן הכ\"ג עלול להענש בהיותו שם, ולכן מיהר לצאת ולא האריך בתפלתו. ולפי מה שנתבאר שתקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים, א\"כ גם זמן תקיעת שופר הוא זמן דין. ולכן אנו צריכים להתבונן איך זוכים בדין בראש השנה?",
+                "<b>ב) תפילה שלימה</b>",
+                "ונראה שעל ידי תפילה בכוונה אפשר לזכות בדין, וכן מבואר מהא דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום [בית וועד שנדים בו נפשות להריגה, רש\"י] לידון ודינן שוה [שניהם נתפשו על דבר אחד, רש\"י], זה ירד [מן המטה, רש\"י] וזה לא ירד, זה ניצל [מן הוועד, רש\"י] וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלימה [נתכוון, רש\"י] נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה\".",
+                "והנה אנו רואים מכאן דבר נפלא, שמדריגת הכוונה בתפילה יכולה להיות ההבדל בין חיים למות, שהרי בגמ' זו מבואר שהסיבה שתפילתו נתקבלה היתה מפני שהתפלל תפילה שלימה, ורש\"י פירש שר\"ל שנתכוון בתפילתו. וא\"כ בודאי ביום הדין של ראש השנה שאנו רוצים לזכות לחיים צריכים אנו להתחזק בכוונה בתפילה, שהרי בראש השנה הדין הוא על חיינו ממש, וההבדל בין חיים למות יכול להיות מדריגת הכוונה בתפילה.",
+                "<b>ג) קריאה באמת</b>",
+                "עוד מבואר בגמ' הנ\"ל, שיש תנאי בתפילה שאינה מתקבלת בלי כוונה. ובשם הגר\"א אומרים שזהו הביאור בדברי הפסוק ב\"אשרי\", \"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת\" <small>(תהלים קמ\"ה, י\"ח)</small>, שיש להקשות שבכל שאר הפסוקים שבאותו פרק יש אות ו' באמצע הפסוק, וכמו בפסוק \"בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד\" [חוץ מפסוק \"חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד\" שלא כתוב \"וארך אפים\"]. והגר\"א ביאר ש\"קריאה באמת\" היינו תפילה בכוונה, ולכן אם היה כתוב \"קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת\" עם ו', היה משמע שאפשר לתפלה להתקבל בלי כוונה אלא שיש מעלה נוספת לקרוא לה' באמת, ולכן הוצרכה התורה לכתוב את הפסוק בלי ו' באמצע ללמד שסוף הפסוק הוא תנאי לתחילת הפסוק, שקרוב ה' לכל קוראיו בתנאי שיקראוהו באמת.",
+                "והנה תנאי זה שהתפילה צריכה להיות \"באמת\" כולל גם כן שדברי התפילה צריכים להיות אמת ואין התפילה מתקבלת אם דברי התפילה הם דברי השקר. וכן מבואר מרש\"י בפרשת חוקת <small>(כ\"א, א')</small>, שכתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'\", ופירש רש\"י <small>(ע\"פ התנחומא)</small>, \"יושב הנגב, זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי' <small>(שם פסוק ב')</small>\". ומבואר שאם היו מתפללים להנצל מהכנענים לא שייך לתפלתם להתקבל מאחר שהם צריכים להנצל מהעמלקים ולא מהכנענים, והיינו כמו שנתבאר שהתפילה צריכה להיות אמת כדי להתקבל, ואם מתפללים להנצל מכנענים ובאמת הם עמלקים אין זה תפילת אמת.",
+                "<b>ד) \"ותפילתו תהיה לחטאה\"</b>",
+                "עוד צריך האדם לדעת שאם מבקש את צרכיו מהקב\"ה בעוד שהוא חוטא לפניו, הרי תפילה זו היא מזכרת עון, ונחשב כאילו מרשיע עוד יותר על ידי תפילה זו.",
+                "יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים <small>(ק\"ט, ז')</small>, \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ולפ\"ז מבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה.",
+                "<b>ה) גם מי שיש לו זכויות צריך להתפלל</b>",
+                "יש נקודה נוספת בתפילה, שאף מי שיש לו זכויות, מכל מקום לפעמים הזכויות אינן פועלות בעבורו בלי תפילה. דבר זה יש ללמוד מדברי הגמ' בבבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה וכו', אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וסביביו נשערה מאד' <small>(תהלים נ', ג')</small>, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה\".",
+                "ודברי הגמ' תמוהים הם וכמו שהקשו התוס' שם <small>(בד\"ה דבר)</small>, שאיך אמר רבי חנינא שבודאי בתו תינצל מהבור בזכות אביה שהיה חופר בורות, והלא לא הועילה זכותו של נחוניא בשביל בנו שמת בצמא. ותירץ השיטה מקובצת, \"ולרבינו נראה לפרש, אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לִדְבָרַי, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא\". ומבואר מדבריו שזכותו של נחוניא הועילה לבתו רק ע\"י תפילת רבי חנינא בן דוסא, ולכן לא ניצול בנו בזכותו, שהרי באותו זמן כבר מת רבי חנינא בן דוסא ולא התפלל בעבורו. ולמדנו מזה עד כמה אנו צריכים לתפילה, שגם מי שיש לו זכויות לא תינצל בלי תפילה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ה – יצר הרע</strong></big>",
+                "<b>א) יצר הרע מתגבר עליו בכל יום</b>",
+                "איתא במס' קידושין <small>(ל' ב')</small>, \"ואמר ר\"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו וכו'\". וצריך ביאור, למה ברא הקב\"ה את יצר הרע חזק כל כך שאי אפשר להנצל ממנו בלי עזרת הקב\"ה?",
+                "ונראה ליישב את דברי הגמ' בקידושין על פי מה שכתב הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים <small>(שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין)</small>, \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+                "ולמדנו מדבריו שיש שני סוגים של יצר הרע, יש יצר הרע שהוא חוץ לאדם, ויצר הרע זה אינו חזק כל כך אלא שע\"י יצר הרע זה יש אפשרות לאדם לבחור ברע, אבל האדם יכול ג\"כ לבחור בטוב, ואינו צריך לעזרת הקב\"ה. אבל יש יצר הרע שהוא בתוך האדם והאדם נמשך מאליו אחר היצר הרע, ולא שייך להנצל מיצר הרע זה בלי עזרת הקב\"ה.",
+                "ולפ\"ז יוצא שהקב\"ה לא ברא את היצר הרע באופן זה, אלא ע\"י עבירת האדם התגבר היצר הרע עד שאי אפשר להנצל ממנו בדרך הטבע בלי סייעתא דשמיא. וזהו כמו שאמרו חז\"ל במס' אבות <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> ש\"עבירה גוררת עבירה\", דהיינו שהעבירה מחזקת את היצר הרע שבתוך האדם, ובזה מביאו לשאר עבירות.",
+                "<b>ב) קלקול בבריאה ע\"י החטא</b>",
+                "והנה לא זו בלבד שהיצר הרע נכנס לתוך האדם מחמת החטא, אלא שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטא, וכמו שמפורש בפסוקים שנגזרה מיתה על האדם, וגם צריך לאכול לחם ע\"י זיעת אפיים וכדומה.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה <small>(י\"ז א')</small>, \"אמרו עליו על ר\"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר\"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא\".",
+                "ומבואר בגמ' שאלעזר בן דורדיא ביקש מחלקים שונים בבריאה שהם יבקשו רחמים עליו. וקשה טובא, שמה השייכות בין חטאיו ובין הבריאה? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטאים של האדם ממילא גם הם משתתפים עמו.",
+                "<b>ג) אני הוא קודם שיחטא האדם</b>",
+                "ולפי זה יש לבאר את דברי הגמ' בראש השנה <small>(י\"ז ב')</small>, \"'ה' ה'' <small>(כי תשא ל\"ד, ו')</small>, אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\". והנה גמ' זו מיירי בשלש עשרה מדות של רחמים, וממילא משמע ש\"אני הוא קודם שיחטא האדם\" הוא מהמדות של רחמים. וקשה טובא, למה צריך רחמים קודם החטא.",
+                "וכבר עמד בזה הרא\"ש <small>(פ\"ק דראש השנה סי' ה')</small>, שכתב, \"וא\"ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא. ויש לומר אף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם\".",
+                "ונראה ליישב קושיא זו באופן נוסף על פי מה שנתבאר שמזמן חטא אדם הראשון כבר נכנס היצר הרע בתוך האדם וגם נתקלקלה הבריאה, שלפי זה כל חטא שהאדם עושה עכשיו הוא מכח הקלקול בבריאה שלפני חטא שלו, ולכן אפילו קודם שהוא חוטא בפועל כבר נתגברה מדת הדין בעולם, ושפיר צריך רחמים אפילו קודם החטא.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאי אפשר לנו היום להתגבר על היצר הרע בלי סייעתא דשמיא, וממילא בימים אלו אנו צריכים להתחזק מאד בתפילה כדי שנזכה שהקב\"ה יעזור לנו בעבודת התשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ו – כח התשובה</strong></big>",
+                "<b>א) דרשו ה' בהמצאו</b>",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח א')</small>, \"אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר 'כה' אלקינו בכל קראנו אליו' <small>(ואתחנן ד', ז')</small>, והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו' <small>(ישעיה נ\"ה, ו')</small>, התם ביחיד הכא בצבור, ביחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים\".",
+                "ומבואר מזה שבעשרת ימי תשובה הקב\"ה הוא קרוב לנו ביותר, ולכן הנביא צוה לנו לדרוש ולבקש את ה' בימים אלו. והנה זו היא הזדמנות מיוחדת לחזור בתשובה כיון שהתשובה מתקבלת ביותר בזמן זה שהקב\"ה קרוב לנו, ותביעה גדולה היא על האדם שאינו מנצל את הזמן.",
+                "וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער א' אות ב')</small>, \"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפכה ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה <small>(קהלת רבה ז, ט\"ו)</small> משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך\".",
+                "ועוד איתא במס' שבת <small>(ל\"ב א')</small>, \"עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו'\". ומבואר מגמ' זו, שההשקפה הנכונה של חולה צריכה להיות שחייו הוא בסכנה מחמת שדנים אותו בשמים אם יחיה או ימות, והדרך לזכות לחיים הוא על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+                "וזו היא סיבה נוספת להנחיצות של תשובה בימים אלו, שהרי בימים אלו כולנו נחשבים כאילו \"העלוהו לגרדום לידון\", והדרך להנצל הוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+                "<b>ב) תשובת אדם הראשון</b>",
+                "והנה עד היכן כחה של תשובה מתבאר מתוך דברי המדרש, שהנה איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית פרשה כ\"ב סי' י\"ג)</small>, \"פגע בו אדם הראשון <small>(בקין)</small>, א\"ל מה נעשה בדינך, א\"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר <small>(תהלים צ\"ב א')</small> 'מזמור שיר ליום השבת וגו''\".",
+                "המדרש הזה אומר דרשיני, שמה השייכות בין הכרת האדם שתשובה מועלת והפסוק של מזמור שיר ליום השבת?! ועוד קשה, למה לא ידע האדם שתשובה מועלת?",
+                "<b>ג) מזמור שיר ליום השבת</b>",
+                "ונראה לומר שאדם הראשון חשב שתשובה מועלת רק אם האדם התעורר לתשובה מעצמו, אבל אם התשובה היא מחמת אתערותא דלעילא ע\"י תביעת הקב\"ה אז אין תשובה מועלת. וזהו מה שלמד מקין בנו, שאע\"פ שהתשובה לא היתה מאתערותא דלתתא, אלא שהקב\"ה תבע את קין על חטאיו וקין שב בתשובה, אעפ\"כ קיבל הקב\"ה את תשובתו.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר למה אמר אדם הראשון באותה שעה \"מזמור שיר ליום השבת\", דהנה איתא בברכות <small>(מ\"ט א')</small> שכוונת הברכה \"מקדש ישראל והזמנים\" היא מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים, ור\"ל שיו\"ט אינו דומה לשבת, שיו\"ט נקבע ע\"י ב\"ד של ישראל שקובעים את ראש חודש, אבל שבת נקבעת ע\"י הקב\"ה שהוא קבע שיום השביעי יהיה שבת. ונמצא שתשובה הבאה מאתערותא דלעילא דומה לשבת שגם היא באה ע\"י הקב\"ה, ולכן כשהכיר אדם הראשון שתשובה מועלת אפילו אם היא באה ע\"י אתערותא דלעילא מיד אמר \"מזמור שיר ליום השבת\".",
+                "ונראה שיש בחינה נוספת בקשר שבין יום השבת ותשובה, שהנה יום השבת אינו רק יום אחד בשבוע, אלא היא במדריגה אחרת לגמרי, שהרי נחשב ל\"מעין עולם הבא\" <small>(וכדאיתא בברכות דף נ\"ז ב')</small>, ונמצא שביום השבת העולם הוא כמציאות חדשה שאינה דומה לשאר ימות השבוע, וממילא הדמיון בין תשובה ויום השבת הוא שכשם שיום שבת הוא מציאות חדשה, הוא הדין מי שעשה תשובה נחשב כמציאות חדשה. ופשוט הוא שזהו רק במי ששינה דרכיו לגמרי, ולא די בזה רק להתחרט ולא להשתנות, אבל מי שבאמת משתנה זוכה להיות בריה חדשה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ז – חמשה עשר באב ויום הכפורים</strong></big>",
+                "<b>א) לא היו ימים טובים לישראל…</b>",
+                "איתא במס' תענית <small>(ל' ב')</small>, \"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא וכו'\",. ויעוין שם בגמ' שיש כמה תירוצים לשאלה זאת, ואחד מהם <small>(בדף ל\"א א')</small> הוא, \"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין, אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל <small>(שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים, רש\"י)</small>, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף <small>(מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, רש\"י)</small> וכו'\".",
+                "ומבואר מתירוץ זה שהיום טוב של חמשה עשר באב הוא משום שפוסקים באותו זמן מלכרות עצים למזבח, ועוד מבואר שם בגמ' שבזמן זה הלילות מתארכים, ומי שמוסיף ללמוד תורה יוסיף חיים לעצמו. אלא שעדיין צריך ביאור, למה זמן פסיקת כריתת עצים הוא יום טוב עד שהגמ' אמרה שלא היו ימים טובים לישראל כט\"ו באב?",
+                "<b>ב) השמחה של פסיקת כריתת עצים למזבח</b>",
+                "ומצינו להראשונים שנחלקו בזה, שהרשב\"ם בב\"ב <small>(קכ\"א ב' ד\"ה מניסן)</small> כתב, \"ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת\", ומשמע מדבריו שהיתה שמחת סיום, ששמחו בסיום המצוה כמו ששמחים בסיום מסכתא.",
+                "אולם רבינו גרשום <small>(בב\"ב שם)</small> כתב, \"ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה\". ולמדים מדבריו דבר נפלא, שאע\"פ שהיו עוסקים במצוה חשובה מאד דהיינו כריתת עצים למזבח, מכל מקום כשסיימו אותה מצוה והיו יכולים ללמוד באותו זמן היו שמחים מאד עד שעשאוהו יו\"ט.",
+                "אבל יש ללמוד מזה דבר נוסף, שהנה בודאי אותם שהיו עוסקים בכריתת העצים היו קובעים עתים ללמוד תורה בכל יום, אלא שעכשיו יכולים ללמוד יותר, וגם זה הוא סיבה ליום טוב.",
+                "עוד יש להעיר שלשון הגמ' היא, \"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים\", שממה שהקדימו ט\"ו באב ליוה\"כ מוכח שהיו\"ט של ט\"ו באב גדול יותר מהיו\"ט של יוה\"כ.",
+                "ודבר זה צריך ביאור, שהרי היו\"ט של יוה\"כ הוא משום שאותו יום הוא יום של סליחה ומחילה, וא\"כ איך שייך לומר שט\"ו באב חשוב יותר מיוה\"כ?",
+                "אלא שמוכח מזה דבר נפלא, שהרווחת זמן כדי ללמוד תורה חשובה יותר מסליחה ומחילה, ויש להתעורר מזה להרבות זמן בלימוד התורה ולדעת איך חשובה כל רגע של לימוד התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר פ\"ח – \"כי קרוב הדבר מאד\"</strong></big>",
+                "<b>א) מה היא \"המצוה הזאת\"</b>",
+                "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא; לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו <small>(נצבים ל', י\"א-י\"ד)</small>.",
+                "מבואר מפסוקים אלו שיש מצוה שיש לטעות עליה ולחשוב שהיא \"בשמים\" דהיינו שהיא רחוקה מהשגת האדם, ובאמת אינו כן שהיא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\".",
+                "מדברי חז\"ל מבואר ש\"המצוה הזאת\" היא התורה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' עירובין <small>(נ\"ה א')</small>, \"רבא אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים, רבי יוחנן אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא בגסי רוח 'ולא מעבר לים היא' לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים\". וכוונת הגמ' היא שהתורה לא תתקיים אצל האדם אם האדם הוא בעל גאוה או אם הוא טרוד מאד ברדיפה אחר פרנסתו. וכן אמרו חז\"ל במס' בבא מציעא <small>(נ\"ט ב')</small>, \"מאי 'לא בשמים היא', אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול\", דהיינו שכוונת הפסוק היא שפסק ההלכה תלוי בדעת חכמי התורה ואין ההלכה נפסקת מן השמים.",
+                "אבל הרמב\"ן בפירושו כתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן; והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום; וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' וכו'\".",
+                "והנה לדעת הרמב\"ן כוונת הפסוקים היא שאל יטעה האדם לומר שהתשובה היא רחוקה מאד מהאדם וכמעט אי אפשר לאדם לעשותה, שהרי האמת הוא להיפך, שהתשובה היא קרובה מאד אל האדם ויכול לעשותה בקלות.",
+                "<b>ב) למה חושבים שהתשובה \"בשמים היא\"</b>",
+                "אלא שיש לתמוה, שאיך שייך לומר שהאדם יטעה לחשוב שהתשובה היא כמעט בגדר אי אפשר ונחשב כאילו התשובה \"בשמים היא\", אם האמת הוא שהיא כל כך קרובה אל האדם עד שאמרה התורה שהיא \"בפיך ובלבבך לעשותו\"?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שחז\"ל אמרו במס' עירובין <small>(ק' ב')</small>, \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול\", דהיינו שאפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה עצמה, ולכאורה הביאור בזה הוא ש\"איסתכל באורייתא וברא עלמא\" <small>(כדאיתא בזוה\"ק פ' תרומה דף קס\"א ב')</small>, שהבריאה בעצמה נבראת על פי התורה וממילא אפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה בעצמה, ועל דרך זה למדו תורה קודם מתן תורה, והנה אם כן הוא בבעלי חיים כמו חתול ונמלה כל שכן שהוא כן בהאדם עצמו, וממילא גוף האדם הוא בבואה של התורה הקדושה, ולפ\"ז ראויים אנו להיות קרובים כל כך אל התורה כיון שמציאותינו היא בבואה של התורה, וא\"כ מה קרה שאנו כהיום כל כך רחוקים מן התורה?!",
+                "<b>ג) תמיהות על שני מדרשות אודות אדם הראשון</b>",
+                "ועוד יש לתמוה, שהנה איתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית י\"ט, י\"ב)</small>, \"אמר רבי אבא בר כהנא, 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל', אכלתי ואוכל\". וכוונת המדרש היא שאדם הראשון אמר, \"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל\" <small>(בראשית ג', י\"ב)</small>, ו\"אוכל\" הוא לשון עתיד, ומבואר מזה שאדם הראשון אמר שמלבד מה שהוא אכל כבר הוא רוצה להמשיך לאכול מן עץ הדעת, ודבר זה תמוה הוא, איך שייך לומר שאדם הראשון מרד באופן גלוי כנגד הקב\"ה שמלבד מה שחטא גם יש בדעתו להוסיף לחטוא?!",
+                "ועוד יש לתמוה, שאיתא בבראשית רבה <small>(פ' בראשית כ\"ב, י\"ג)</small>, \"פגע בו אדם הראשון <small>(בקין)</small>, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע\", ומבואר מהמדרש שאדם הראשון לא ידע שיכול הוא לחזור בתשובה על חטאו, ורק לאחר שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו הבין שגם הוא יכול לחזור בתשובה. ויש לתמוה, שהנה התשובה נבראת קודם שנברא העולם וכדאיתא במס' נדרים <small>(ל\"ט ב')</small>, והיינו משום שאי אפשר לעולם להתקיים בלי תשובה, וא\"כ איך שייך שאדם הראשון לא ידע ששייך לחזור בתשובה?!",
+                "<b>ד) היצר הרע מתגבר על ידי חטאי האדם</b>",
+                "ונראה ליישב כל זה בהקדם מה שמבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" <small>(בראשית ב', ט\"ז-י\"ז)</small>. ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+                "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתנה באופן שהאדם יוכל להתגבר על היצר, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות <small>(ד', ב')</small> \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כוחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות. וכן אמרו חז\"ל במס' סוכה <small>(דף נ\"ב א')</small>, \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת יצר הרע אז מתגברים כוחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+                "וכן מבואר מדברי התנחומא <small>(בראשית ז')</small>, \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את כח היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו, ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+                "<b>ה) יישוב הקושיות</b>",
+                "ולפי זה נראה ליישב מה שמבואר במדרש שאדם הראשון אמר \"אכלתי ואוכל\", שאין כוונתו לומר שהוא רוצה לאכול פעם נוספת מעץ הדעת, אלא כוונתו לומר שנפשו נפגמה כל כך מהחטא וירד פלאים ממדרגתו הראשונה ממילא הוא משער בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בפעם הבאה שהרי יצרו התחזק מאד על ידי חטאו. ולכן אמר \"אכלתי ואוכל\", דהיינו שהוא מרגיש שאינו יכול לעצור בעצמו מלאכול.",
+                "וכן מבואר לפי זה מה שמבואר במדרש שאדם הראשון לא ידע את כוחה של תשובה עד שפגע בקין, שבודאי אדם הראשון ידע שיש תשובה, אלא שהוא סבר שכיון שהוא ירד כל כך ממדרגתו הראשונה ממילא התשובה היא קשה כל כך בשבילו עד שהוא כמעט בגדר אי אפשר, אלא שכיון שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו אז הבין שאף למי ששקוע בחטא שייך לו לחזור בתשובה אע\"פ שהיא קשה.",
+                "ונראה שבזה מיושב גם כן מה שהקשינו לעיל שאם כל הבריאה וכל שכן האדם הוא בבואה של התורה עצמה א\"כ למה אנו רחוקים כל כך מהתורה, שלפי זה הדבר מבואר היטב, שהאדם נברא באופן שהוא קרוב מאד להקב\"ה, אלא שכל עבירה מוסיפה טומאה בהאדם ומרחיקה אותו מן הקב\"ה, וממילא אנו רחוקים כל כך מהקב\"ה.",
+                "וכן מיושבת בזה כוונת הפסוקים, שכבר הערנו שמהפסוק משמע שאפשר לאדם לטעות ולומר שהתשובה \"בשמים היא\" דהיינו שהיא כמעט בגדר אי אפשר ובאמת התשובה היא קרובה מאד להאדם, והקשינו שאיך שייך להאדם לטעות כל כך, שאם התשובה באמת קרובה מאד אל האדם למה יחשוב להיפך ממש, אבל לפי מה שנתבאר יש ליישב שכוונת הפסוקים היא שבאמת התשובה היא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", אלא שזהו רק אם האדם לא מרחיק את עצמו מן הקב\"ה, אבל אם האדם שקוע בעבירות אז באמת התשובה אינה כל כך קלה ושוב אינה בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", וממילא התורה אמרה שאל יחשוב האדם שהתשובה נבראת באופן שהיא קשה מאד, שהאמת הוא שהתשובה היא קלה מאד אם האדם לא מרחיק את עצמו כל כך מן הקב\"ה.",
+                "<b>ו) ביאור מה שאמרו דורו של יחזקאל \"נהיה ככל האומות\"</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר ג\"כ את דברי המדרש תנחומא <small>(פ' נצבים סי' ג')</small> שכתב, \"וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל וכו' אמרו לו בן כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל, אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, אמר להם הן, אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל האומות, וכו' אמר להם כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים וכו'\".",
+                "והנה פשטות דברי המדרש היא שבני ישראל רצו למרוד בהקב\"ה ולהיות ככל האומות, ולכן אמרו ליחזקאל שכיון שכבר יצאו מרשותו של הקב\"ה ממילא הם רוצים להיות ככל האומות.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר נראה שכוונת המדרש היא שאחר שחטאו ישראל כל כך עד שנחרב בית המקדש וגלו מארצם חשבו שהם משוקעים בחטא כל כך עד שאי אפשר להם לחזור בתשובה, ולכן יש להם להיות ככל האומות כיון שאי אפשר להם להיות ברשותו של הקב\"ה.",
+                "והנה למעשה יחזקאל הנביא השיב להם שהם עדיין ברשותו של הקב\"ה ובאמת אפשר להם לחזור בתשובה, אע\"פ שבודאי התשובה תהיה קשה כיון שנתרחקו כל כך מהקב\"ה על ידי חטאיהם.",
+                "<b>ז) ביאור הירושלמי במס' מכות</b>",
+                "איתא בירושלמי במס' מכות <small>(פרק ב' הל' ו')</small>, \"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו, אמרו להם 'חטאים תרדף רעה' <small>(משלי י\"ג, כ\"א)</small>, שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו, אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות' <small>(יחזקאל י\"ח, ד')</small>, שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו\".",
+                "והנה דברי חז\"ל אלו תמוהים ביותר, שהרי תשובה היא חלק של התורה, ואיך שייך לומר שחכמה ונבואה חשבו שלא שייך תיקון לחוטא. ועוד שכבר הבאנו לעיל שמבואר במס' נדרים <small>(ל\"ט ב')</small> שתשובה נבראת קודם שנברא העולם, וממילא מוכח מזה שתשובה היא חלק של הבריאה, ולכן קשה טובא איך לא ידעו חכמה ונבואה שיש מושג של תשובה.",
+                "אבל לפי מה שנתבאר דברי הירושלמי מבוארים היטב, שבודאי מי שחטא פעם אחת ואינו משוקע בחטא בודאי יש לו תיקון על ידי תשובה, אבל מי שחטא כל כך עד שנפשו מקולקלת ביותר והוא משוקע בחטא הוה אמינא שאין שום תיקון לזה, ועל זה אמרו חכמה ונבואה שאין לו תיקון, אבל הקב\"ה בכבודו ובעצמו השיב להם שאף באופן זה יש תיקון של תשובה, אלא שתשובה באופן זה לא תבוא בקלות כל כך וכמו שביארנו.",
+                "ונראה שלשון הירושלמי מדוייקת, שלדברי הירושלמי נבואה השיבה ש\"הנפש החוטאת היא תמות\", והנה מי שחטא פעם אחת לא יקרא \"נפש החוטאת\", ורק מי שחטא הרבה פעמים נקרא כן, ולכן מוכח מזה כמו שביארנו שהירושלמי מדבר רק במי שהוא משוקע בחטא, אבל בודאי תשובה למי שחטא פעם אחת היא דבר קל ונחשב \"קרוב אליך הדבר מאד\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>חנוכה</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר פ\"ט – הנס של פך השמן ותורה שבעל פה</strong></big>",
+                "<b>א) חילוק בין נס שניתן להכתב בתנ\"ך ובין נס שלא ניתן להכתב בתנ\"ך</b>",
+                "איתא במס' יומא <small>(כ\"ט א')</small>, \"אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן\".",
+                "ומדברי הגמ' משמע שנס חנוכה ונס פורים שייכים לשני סוגים של נסים, שנס פורים שייך לסוג של נסים שניתנים להכתב בתנ\"ך, ונס חנוכה שייך לסוג של נסים שאינם ניתנים להכתב בתנ\"ך. וצריך ביאור, מה החילוק בין נס שנכתב בתנ\"ך לנס שלא נכתב בתנ\"ך?",
+                "<b>ב) התכלית של הנס</b>",
+                "ונראה לבאר החילוק בהקדם ביאור הנס של פך השמן, שהנה זה פשוט שאין הקב\"ה עושה נסים בחנם, ורצונו להנהיג את העולם בדרך הטבע, אלא שלפעמים יש צורך לעשות נס וכגון להשריש אמונה בכלל ישראל כמו הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן היה נראה לומר שגם הנס של פך השמן היה כדי להשריש אמונה בכלל ישראל, אלא שאנו צריכים להתבונן איך התחזקה האמונה של בני ישראל ע\"י הנס של פך השמן?",
+                "ונראה לומר שבזמן של נס חנוכה נחלשה האמונה בתורה שבעל פה, שהרי באותו זמן הופיעו הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה, וממילא נתן הקב\"ה לנו את הנס של השמן כדי שאמונתנו בתורה שבעל פה תתחזק.",
+                "אלא שעדיין יש לעיין, מה השייכות בין נס השמן ותורה שבעל פה, ואיך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן?",
+                "והנראה לומר בזה, שהרי איתא במס' שבת <small>(דף כ\"א ב')</small>, \"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל\", ומבואר מזה שהוצרכו לנס כיון שהשמן נטמא ע\"י היוונים. ותמה על זה הפני יהושע, \"ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קי\"ל טומאה הותרה בציבור <small>(עי' יומא נ' א')</small> והיו יכולין להדליק בשמן טמא\".",
+                "ואולם יעוין בפרי חדש <small>(באו\"ח סי' תר\"ע)</small> שתירץ את קושיית הפני יהושע ע\"פ מה שהקשה איך שייך שהיוונים טימאו את השמנים, והלא לא מצינו שום טומאה לנכרי מחיים. ותירץ שכיון שחז\"ל גזרו על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם <small>(כדאיתא בנדה דף ל\"ד א')</small>, א\"כ יש לומר שהשמן נטמא בטומאת זיבה. ולפ\"ז יישב הפר\"ח את קושיית הפני יהושע, שהרי רק טומאת מת הותרה בציבור, ולא טומאת זיבה <small>(כדאיתא בפסחים דף ס\"ז א')</small>.",
+                "לפי זה יוצא שמן התורה השמן היה טהור לגמרי, וכל טומאתו היתה רק מדרבנן שגזרו על הגוים שמטמאים כזבים, וא\"כ הנס של פך השמן הוצרך רק בשביל הדין דרבנן.",
+                "וממילא מיושבת בזה איך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן, שהרי הכח של החכמים לתקן תקנות דרבנן הוא רק מכח התורה שבעל פה, וכיון שהנס בא בשביל דין דרבנן ממילא האמונה בתורה שבעל פה התחזקה ע\"י הנס.",
+                "ובזה מבוארים דברי הגמ' ביומא שמבואר ממנה שיש שני סוגים של נס, אחד שניתן להכתב ואחד שלא ניתן להכתב, שיש לומר שכוונת הגמ' היא שיש חילוק בין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבעל פה שנס כזה לא ניתן להכתב בתורה שבכתב, ובין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבכתב שנס כזה בודאי ניתן להכתב בתורה שבכתב.",
+                "והנה מאחר שימי חנוכה הם ימים של התחזקות באמונה בתורה שבעל פה, ממילא יש לנו להתחזק ביותר בלימוד תורה שבעל פה בימים אלו.",
+                "<b>ג) עיקר לימוד התורה הוא על מנת ללמד</b>",
+                "והנה התחזקות בלימוד התורה אינה רק שילמוד לעצמו שהרי אינו מקיים את מצות תלמוד תורה בשלימות אא\"כ היא על מנת ללמד לאחרים, ורק לימוד התורה על מנת ללמד מגין עלינו והוא יסוד קיום העולם. דבר זה יש ללמוד מדברי הספורנו, שהנה הקב\"ה אמר ליצחק אבינו, \"והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי\" <small>(תולדות כ\"ו, ד'-ה')</small>, ומבואר מזה שהבטחת הקב\"ה ליצחק לא היתה בזכותו של יצחק עצמו, אלא בשביל אברהם אבינו.",
+                "וכתב על זה הספורנו, \"הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכו', ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה', אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר <small>(תולדות כ\"ו, כ\"ח-כ\"ט)</small>, 'ואבימלך הלך אליו מגרר' ואמרו 'ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' אתה עתה ברוך ה'', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה, אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל, כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק\".",
+                "ולמדנו מדברי הספורנו שהרבצת התורה היא זכות גדולה כל כך, וזוכה בזה לברכות בשביל עצמו, אבל אם לומד תורה רק לעצמו אינו ראוי לברכות בזכות עצמו, ולכן יצחק אבינו לא זכה לברכות בזכות עצמו עד שהתחיל לקרוא בשם ה' ולפרסם ידיעת ה'.",
+                "<b>ד) מה גרם לרב לרדת לבבל</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' במכות <small>(כ\"ד א')</small>, \"אמר רב, מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' <small>(בחוקותי כ\"ו, ל\"ח)</small>, מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת וכו', אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'\". ומבואר שרב היה ירא שהיהודים בגלות יהיו אבודים בין הגוים. וצ\"ב מה יש לנו ללמוד מגמ' זו?",
+                "אולם יעוין בגיטין <small>(ו' א')</small>, \"אמר ר' אבא אמר רב הונא, עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל\". ופירש רש\"י, \"מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה בסורא\". ומבואר מזה שרב היה עוסק בהרבצת התורה בבבל עד שהיהודים בבבל גדלו בתורה ונעשו שוים ליהודים שהיו בארץ ישראל. ויש להתבונן, מה גרם לרב לעזוב ארץ ישראל ולעסוק בהרבצת התורה בבבל? ויש לפרש שכיון שהיה ירא שמא יתקיים הפסוק של \"ואכלה אתכם ארץ אויביכם\", לכן עסק בהרבצת התורה בבבל כדי שתהיה להם זכות קיום בחו\"ל ע\"י לימוד התורה.",
+                "והנה אם רב היה נשאר בארץ ישראל ולא היה עוסק בהרבצת התורה, בודאי היה עולה הרבה במעלות התורה, אבל רב הבין שהעיקר אינו ללמוד בשביל עצמו, אלא ללמד לאחרים, לכן השקיע את עצמו בהרבצת התורה בין יהודי בבל.",
+                "<b>ה) לא יפסיד ע\"י הרבצת התורה</b>",
+                "והנה מדברי החתם סופר יש ללמוד חידוש נוסף, שהקב\"ה נותן לו במתנה מה שהפסיד במה שנתן מזמנו לאחרים, שהנה כתוב, \"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו\" <small>(וירא י\"ח, י\"ז-י\"ט)</small>, ומשמע שהקב\"ה אמר שהוא יגלה לאברהם אבינו את אשר הוא עתיד לעשות לאנשי סדום כיון שאברהם אבינו מצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'. וקשה טובא, מה הקשר בין זה לזה?",
+                "וכתב על זה החתם סופר, \"יש לפרש אי היה אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני לא היה נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעיה וירמיה ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכו', אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא היה ראוי אלא שלא היה פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהיה מתעסק עם בניו ואת ביתו אחריו ללמדם דרך ה', ואותם לא הגיעו בתחילת לימודם אלא במדריגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי\"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו לכן אמר הקב\"ה המכסה אני, כי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו שלא הגיע הוא לזה רק למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו\".",
+                "ולמדנו מדברי החתם סופר שמה שהאדם מונע מעצמו מדריגות גבוהות כדי שיעסוק בהרבצת התורה הוא סיבה שהקב\"ה יזכה לו במתנה באותן מדריגות עצמן ולא יפסיד האדם ברוחניות במה שהוא מוסר את נפשו בשביל התורה.",
+                "ובאמת מסופר על החתם סופר שפעם אחת נשאל אם יש להבטל מלימודו כדי שילמד לתינוקות של בית רבן בעירו, והשיב החתם סופר ששעה אחת עם תלמידים הוא כנגד הרבה שעות ביחיד ויזכה לתורה יותר ע\"י לימוד עם התלמידים.",
+                "ואומרים בשם הגר\"ח זצ\"ל שמה שיש מ\"ח קניינים לתורה היינו משום שלא שייך לקנות תורה ע\"י הלימוד בלבד, שהתורה נקנית רק במצבים מסויימים ובהכנה גדולה, וממילא אם יעסוק בלימוד התורה ע\"מ ללמד יותר נקל לו לקנות את התורה כיון שמדרגת לימוד התורה לתלמידים היא גדולה כל כך.",
+                "אבל יש להעיר, שהתורה אמרה \"ושננתם לבניך\" <small>(ואתחנן ו', ז')</small>, וחז\"ל דרשו <small>(ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט')</small>, \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". וצריך ביאור, שאם הכוונה היא לתלמידים, למה לא אמרה התורה בפירוש \"ושננתם לתלמידיך\"? אלא שמבואר מזה שהקיום של לימוד עם תלמידים הוא רק אם הוא מחשיב את התלמידים כאילו הם בניו, שהוא מתעניין במצבם בין ברוחניות ובין בגשמיות, ומקיים את הקשר אתם אפילו לאחר שעזבו את כותלי בית המדרש.",
+                "ועוד יש להעיר, דאיתא במס' בבא בתרא <small>(קט\"ז א')</small>, \"דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים\", וכתב על זה בנימוקי יוסף <small>(שם דף נ\"ג א' מדפי הרי\"ף ד\"ה גרסי' בגמ')</small>, \"דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו\", ולמדנו מזה שאם מבקשים ברכה אין הולכים אצל צדיק העיר אלא דוקא למי שעוסק בלימוד תורה לתלמידים.",
+                "<b>ו) העונש למי שאינו רוצה להשפיע על אחרים</b>",
+                "והנה כתוב, \"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו'\" <small>(וישלח ל\"ב, כ\"ג)</small>. ופירש רש\"י, \"ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם\". ובבראשית רבה <small>(וישלח פרשה ע\"ו אות ט')</small> מובא מדרש זה ביתר ביאור, \"ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר\"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' <small>(איוב ו', י\"ד)</small>, מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך וכו'\".",
+                "ומבואר מהמדרש שיעקב אבינו היה מחוייב לעשות חסד של רוחניות עם עשו במה שיתן לו דינה בתו לאשה, כיון שאפשר שדינה תשפיע עליו לחזור למוטב.",
+                "ולכאורה הדברים תמוהים, איך שייך לתבוע מיעקב אבינו לעשות חסד עם עשו אחיו ע\"י שישיא את בתו לו לאשה, והלא האפשרות שהיא תחזירנו למוטב היתה קטנה מאד, שהרי עשו היה שונא את יעקב ורצה להורגו, ועשו היה בא בארבע מאות איש ויעקב היה בסכנה גדולה והיה ירא שמא יהרוג עשו את כל משפחתו, ואם עשו לא יחזור למוטב אז דינה תהיה מוכרחת לדור כל ימיה עם רשע גדול.",
+                "אנו רואים שעם כל זה נענש יעקב אבינו במה שלא השתדל להשפיע לטובה על עשו ולעשות חסד עמו ברוחניות.",
+                "[ויש להעיר שלמדנו מכאן דבר נוסף, דהיינו עד היכן מגיע הכח של אשתו של אדם, שאע\"פ שעשו הרשע נתגדל בצלם של אברהם ויצחק אבינו ורבקה אמנו ובכל זאת לא הושפע מהם, אעפ\"כ אם אשתו תהיה צדקת אז יש מקום לקוות שהיא תחזירנו למוטב.]",
+                "<b>ז) נס נוסף – שלא הקשו קושיות</b>",
+                "זכורני, בזמן התייסדות ישיבתנו הק' \"נר ישראל\", היה כאן בבלטימור בעל הבית אחד, אדם חשוב ונכבד שהיה ג\"כ תלמיד חכם וירא שמים, ששאל אותי, איך שייך שיצליח הישיבה?! והרי הישיבה זקוקה לאלפי אלפים דולרים לשנה, ואיך יהיה אפשר לקבץ סכום גדול כזה? השבתי לו, שידוע הוא שהבית יוסף <small>(בסי' תר\"ע)</small> הקשה למה קבעו חנוכה שמונה ימים, והלא השמן שבפך היה בו כדי להדליק יום אחד, ונמצא שהנס היה רק בשביל שבעה ימים? וגדול אחד תירץ על פי מה שהקשו התוס' בשבת <small>(כ\"א ב' ד\"ה שהיה מונח)</small> מה מועיל מה שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והלא חז\"ל גזרו על הנכרים שיהיו כזבים, וא\"כ אפשר שנכרי אחד הסיט את הפך ונטמא השמן בטומאת היסט. וגדול אחד תירץ שזה בעצמו הוא הנס של היום הראשון, שלא הקשו שום קושיות, שאם היו מקשים את קושיית התוס' לא היו יכולים להדליק אפילו יום אחד! וכן הוא בהתייסדות הישיבה, שההצלחה שייכת רק משום שאין אנו מקשים שום קושיות, שמיד שנשאל איך שייך שנצליח לא יהיה שייך לייסד את הישיבה.",
+                "ולמדנו מכאן יסוד גדול, שלפעמים האדם צריך רק לעשות מה שצריך והקב\"ה יסייע לו, שאם ישאל לעצמו איך שייך שיצליח, אז לא יהיה שייך לו לעשות כלום!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ' – שלימות המעשים</strong></big>",
+                "<b>א) החשמונאים עברו על \"לא יסור שבט מיהודה\"</b>",
+                "כתב הרמב\"ן <small>(בפרשת ויחי מ\"ט, י' עה\"פ \"לא יסור שבט מיהודה\")</small> \"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז\"ל <small>(בבא בתרא ג' ב')</small> כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שהאסון הגדול שאירע להחשמונאים, שכולם נהרגו ועבדיהם משלו בהם, היה בשביל שהמלך צריך להיות משבט יהודה, וכמו שכתוב \"לא יסור שבט מיהודה\", והם מלכו אע\"פ שהיו כהנים ולא היו משבט יהודה.",
+                "<b>ב) למה נענשו החשמונאים כל כך</b>",
+                "ודבר זה תמוה הוא, והלא החשמונאים היו חסידי עליון, והם הצילו את התורה והמצוות מהשפעת היוונים, וא\"כ אע\"פ שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", למה נענשו בעונש גדול כל כך שכולם נהרגו, ולא ניצולו בזכות המצוה הגדולה שעשו?",
+                "ואין לומר שמה שעשו החשמונאים לא היה חשוב כל כך, שהרי איתא במשנה בבבא קמא <small>(ס\"ב ב')</small>, \"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור\". וביארה הגמ' דכיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן להגביה את הנר חנוכה למעלה מהגמל. הרי מבואר שהענין של פרסומי ניסא ע\"י נר חנוכה הוא גדול כל כך עד שאינו חייב לשלם בשביל ההיזק.",
+                "ואין לומר שענין ממון חבירו אינו חמור כל כך [וממילא אין ראיה ממה שבנר חנוכה פטור], שהרי הגמ' בבבא קמא <small>(ס' ב')</small> הסתפקה אם אפשר להציל את עצמו בממון חבירו, והתוס' שם <small>(בד\"ה מהו)</small> ביארו דמיירי באופן שהציל את חייו במקום פיקוח נפש בממון חבירו, ואיבעיא לגמ' אם חייב לשלם או לא, הרי שיש צד לומר שחייב לשלם בשביל ממון חבירו אפילו במקום פיקוח נפש [ועיין שם בהגהות מהר\"ץ חיות], ואעפ\"כ בנר חנוכה פטור על ההיזק. הרי שענין נר חנוכה הוא נשגב מאד, וכל זה בא ע\"י החשמונאים, ומ\"מ כולם נהרגו בשביל שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", והזכות של חנוכה לא הגינה עליהם, והוא פלא.",
+                "ואין לומר שהעבירה היתה גדולה כל כך כיון שעברו בשאט נפש על מצות התורה, שהרי נראה שהם חשבו שיש להם לקבל על עצמם את המלכות כיון שהיו חסידי עליון ולא היו שם אחרים שהיו ראויים למלכות, וא\"כ כוונתם היתה לשם שמים.",
+                "<b>ג) חסרון בפרט אחד מקלקל את המצוה כולה</b>",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור החטא של נדב ואביהוא, שהרי כתיב \"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'\" <small>(שמיני י', א'-ב')</small>. ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" <small>(ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א')</small>. וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+                "ותירץ המהר\"ל בגור אריה <small>(שם)</small>, \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+                "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה.",
+                "ולפ\"ז מובנים מאד דברי הרמב\"ן שכתב שנהרגו החשמונאים על שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", שאע\"פ שמצוה גדולה עשו במה שהנהיגו את המלחמה נגד היוונים וגרמו בזה לקידוש שם שמים והתחזקות בתורה ומצוות, מכל מקום כיון שלא עשו מצוה זו בשלימות, שהרי לקחו עי\"ז את המלוכה לעצמם אע\"פ שלא היו משבט יהודה, ממילא קלקלו בזה את המצוה, ושוב לא הגינה עליהם זכות המצוה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"א – פנימיות וחיצוניות (ב)</strong></big>",
+                "<b>א) על איזה נס תקנו חנוכה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(כ\"א ב')</small>, \"מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ\"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה\". ופירש רש\"י, \"מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה\".",
+                "ומבואר מהגמ' ורש\"י שהיו\"ט של חנוכה נקבעה מחמת הנס של השמן. וקשה טובא, למה לא אמרה הגמ' שהנס היה במה שנצחו את היוונים, ורבים נפלו ביד מעטים, שבודאי היה נס גדול? ותירץ המהר\"ץ חיות שלא שייך לקבוע יו\"ט אלא על נס היוצא חוץ מדרך הטבע, ולכן אע\"פ שהנס העיקרי היה הנצחון על היוונים, מכל מקום קביעות היו\"ט של חנוכה היתה ע\"י הנס של השמן.",
+                "ונראה להוסיף בזה, דהנה איתא במגילה <small>(י\"ד א')</small>, \"ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה\", ומבואר מדברי הגמ' שהוספת יו\"ט שייכת רק ע\"י נביא, ולכן פורים ניתוסף ע\"י הנביאים שהיו קיימים באותו זמן.",
+                "אלא שלפ\"ז יש לתמוה איך שייך להוסיף את היו\"ט של חנוכה, והלא בזמן חנוכה כבר נתבטלה הנבואה. ונראה שמטעם זה אמרה הגמ' שהיו\"ט של חנוכה נקבע ע\"י הנס של השמן, שכיון שראו בזה נס שהיה למעלה מדרך הטבע, הרי זה כמו נבואה מאת הקב\"ה, ובזה ניתנה להם הרשות להוסיף את היו\"ט של חנוכה.",
+                "<b>ב) שני חלקים בנס חנוכה, וביאור פלוגתת ב\"ש וב\"ה</b>",
+                "ולפ\"ז יוצא שיש ב' חלקים לחנוכה, הנס של המלחמה, והנס של השמן. הנס של המלחמה הוא \"החלק הגשמי\" של היו\"ט, שהכל ראו איך שהיהודים נצחו את היוונים אבל הכל היה בדרך הטבע, אבל הנס של השמן הוא \"החלק הרוחני\" של היו\"ט, שנס זה אירע בהיכל בבית המקדש ולא נעשה לעין כל, אלא שנס זה היה למעלה מדרך הטבע והיה כעין התגלות של נבואה.",
+                "ונראה לבאר בזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל, דאיתא במס' שבת <small>(כ\"א ב')</small>, \"בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך\". ונראה לפרש שב\"ש וב\"ה נחלקו מה הוא עיקר הנצחון של חנוכה, שבית שמאי סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הגשמי, שהיהודים נצחו את היוונים במלחמה, והנה נצחון זה היה רק לזמן קצוב, שהרי לבסוף מאתים שנה נחרב בית המקדש ונפלו היהודים ביד הגויים, ונמצא שנס זה פוחת והולך, וממילא אמרו בית שמאי שגם הנרות צריכים להיות פוחתים והולכים. אבל בית הלל סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הרוחני, ונצחון זה הוא לדורות ואין זה פוחת כלל, ולכן אמרו בית הלל שגם הנרות צריכים להיות מוסיפים והולכים.",
+                "<b>ג) החשיבות של לומדי התורה</b>",
+                "והנה איתא בפסחים <small>(ק\"ד א')</small> שרבי מנחם בר סימאי היה נקרא \"בנן של קדושים\" משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא. וצריך ביאור, למה נקרא בנן של קדושים רק משום שלא הסתכל בצורה של זוז?",
+                "ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר לעיל שיש חלק גשמי ויש חלק רוחני, וגם בזוז יש חלק חיצוני ויש חלק פנימי, החלק החיצוני של הזוז הוא הצורה שעליה, והחלק הפנימי של הזוז הוא השוויות של הזוז, וכיון שרבי מנחם בר סימאי לא הסתכל מעולם בצורה של הזוז, מזה מוכח שהוא מסתכל בכל דבר על החלק הפנימי ואינו משים לב כלל לחלק החיצוני, ומטעם זה זכה לתואר \"בנן של קדושים\".",
+                "והנה גם בציבור יש חלק חיצוני וחלק פנימי, ובודאי לומדי התורה הם החלק הפנימי, שאע\"פ שאינם נראים כל כך מן החוץ, מכל מקום הם עוסקים בתורה ויראת שמים, ולכן בודאי נחשבים לעיקרו של הציבור.",
+                "והנה התכלית של צעירי אגודת ישראל היא לחזק כלל ישראל בדרך התורה, ואין להם שום עסק עם הפוליטיקה, אלא כל התענינותם היא רק בתורה ויראת שמים, ולכן ראוי מאד לחזק את האירגון הזה.*",
+                "<small>*  שיחה זו נאמרה בכינוס לצעירי אגודת ישראל – חנוכה תשל\"ב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ב – נצחון החשמונאים והשפעת המנורה</strong></big>",
+                "<b>א) שיטת הרמב\"ן שאהרן הכהן הובטח על נס המנורה בזמן החשמונאים</b>",
+                "כתב רש\"י בריש פרשת בהעלותך <small>(ח', ב')</small>, \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\". ומבואר מדברי רש\"י בשם המדרש <small>(עי' במדבר רבה בהעלותך פרק ט\"ו סי' ו')</small> שהציווי על הדלקת נרות המנורה בבית המקדש על ידי אהרן הכהן הוא לנחמו על שלא השתתף בחנוכת הנשיאים.",
+                "והרמב\"ן תמה על רש\"י [שסובר שהמדרש מיירי בהדלקת הנרות בבית המקדש בכל יום], למה הדלקת הנרות בכל יום היא נחמה יותר מהקטרת הקטורת בכל יום וגם כל עבודת הקרבנות שנעשית רק על ידי אהרן ובניו? ולכן הרמב\"ן ביאר שאין כוונת המדרש על המצוה להדליק את המנורה בבית המקדש בכל יום, אלא כוונת המדרש היא לחנוכת בית המקדש שנעשית על ידי החשמונאים בזמן נס חנוכה, ואותה חנוכה היתה על ידי הנס של המנורה.",
+                "וכתב עוד הרמב\"ן, \"וראיתי עוד בילמדנו <small>(תנחומא בהעלותך ה')</small> וכן במדרש רבה <small>(ט\"ו ו')</small>, 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.' והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו\".",
+                "והעולה מדברי הרמב\"ן הוא שהתורה מרמזת לנו על נס המנורה שיהיה בזמן החשמונאים, ושיש תכונה מיוחדת באותה הדלקה שהיא קיימת לעולם כיון שמדליקים נר חנוכה גם בזמן שאין בית המקדש קיים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+                "<b>ב) מצות מנורה מיוחדת שהשפעתה היא לעולם והחשמונאים ניצלו השפעה זו</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה כל מצוה משפיעה שפע של רוחניות להעולם, אלא ששפע זה הוא רק בזמן קיום המצוה, אבל כשאין המצוה מתקיימת לא שייכת לאותה מצוה להשפיע להעולם. אבל במצות הדלקת נרות המנורה נתחדשה שיש תכונה מיוחדת להשפעת המנורה שאפילו שלא בזמן הדלקתה היא משפיעה להעולם, ולכן אפילו בזמן שאין ההדלקה נעשית בפועל עדיין נמצאת השפעתה בעולם למי שיכול להשיגה. והנה בדרך כלל אין אנו מרגישים את ההשפעה כיון שיש מסך המבדיל ביננו ובין השפעות הרוחניות, אבל לפעמים בני אדם מתנהגים במסירות נפש למעלה מן הטבע ואז יכולים לנצל אותה השפעה רוחנית שנמצאת בעולם כל הזמן.",
+                "והנה החשמונאים ראו איך שהיוונים מתעים את היהודים לתעות מדרך התורה, ולכן הלכו למלחמה כנגד היוונים אע\"פ שהם היו מעטים נגד רבים, ועל ידי מסירות נפש זו שהיא למעלה מן הטבע זכו להרגיש את השפעת המנורה, ומטעם זה הדליקו את המנורה כשנצחו על היוונים. ומטעם זה ג\"כ היתה הדלקתם במשך שמונה ימים, כיון שמספר שבע הוא המספר של הטבע [כמו ימי השבוע], ומספר שמונה הוא למעלה מן הטבע להורות על החשמונאים שנתעלו על ידי מסירות נפשם להתנהג למעלה מן הטבע וזכו לקבל השפעת מצות המנורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ג – ברכת הרואה בנר חנוכה</strong></big>",
+                "<b>א) הברכה על ראיית נר חנוכה אין דוגמתה בשאר מצות</b>",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(כ\"ג א')</small>, \"אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת\". וכוונת הגמ' היא שמי שאינו מדליק את המנורה, אע\"פ שאינו יכול לברך \"להדליק נר של חנוכה\", אעפ\"כ יכול הוא לברך ברכת \"שעשה נסים\". הלכה זו צריכה ביאור, היכן מצינו חיוב ברכה למי שאינו מקיים את המצוה?",
+                "<b>ב) זכותו של יפת הוא בפיו ועיניו ולכן הנצחון על יון הוא ג\"כ בפינו ובעינינו</b>",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה <small>(נח פרשה ל\"ו סי' ה')</small> על הפסוק <small>(נח ט', כ\"ב)</small>, \"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ\", וכתב המדרש, \"אמר רבי יעקב בר זבדי, מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד\". ומבואר מדברי המדרש שחם בן נח חטא בעיניו [כדכתיב \"וירא\"] ובפיו [כדכתיב \"ויגד\"] כשראה את ערות אביו והגיד לשני אחיו בחוץ, ונתקלל על ידי נח להיות עבד עבדים לאחיו, אלא שאם ילקה בעינו או בשינו יוצא לחירות, שאז נתקן הפגם שנעשה על ידי עיניו ופיו של חם.",
+                "והנה יפת ושם לא זלזלו בכבוד אביהם ולכן במקום עבדות זכו לגדולה. וכל כוחה של מלכות יון [שבאה מיפת] הוא בזכות פעולתו של יפת שלא חטא בעיניו ובפיו כיון שלא הסתכל בערות אביו ולא דיבר אודותיו כמו שעשה חם אחיו.",
+                "ויש לומר שמטעם זה הנצחון על מלכות יון כולל שני חלקים אלו, דהיינו העינים והפה, שאנו חייבים להודות ולהלל בפינו, וגם יש מצוה לראות את הנרות בעינינו, וממילא יש ברכה על הרואה נר חנוכה שכאמור הוא דבר שלא מצינו בכל מקום, שמי שאינו מקיים את המצוה בעצמו עדיין מברך על ראייתה.",
+                "יש לנו ללמוד מוסר השכל מזה, איך כל מעשה קטן חשוב הוא עד מאד, שהרי מה שעשה יפת היה נראה לנו כדבר קטן, ואעפ\"כ נשאר זכות אותו מעשה להרבה דורות. והנה יש אנשים שנכנסים לעצבות כיון שזה מעורר פחד על שכל חטא קטן הוא באמת דבר גדול. אבל אין זה מועיל להאדם להתרכז על צד החטא, אלא יש לנו ללמוד מזה שכל מצוה שאנו עושים הוא דבר גדול עד מאד ולכן ראוי לנו לשמוח על זה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פורים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ד – מלחמה לה' בעמלק</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שלא התפלל משה במלחמת עמלק</b>",
+                "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק <small>(בשלח י\"ז, ח'-י\"א)</small>.",
+                "איתא במס' ראש השנה <small>(כ\"ט א')</small>, \"'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים\".",
+                "והנה בכל שאר הצרות שאירעו לבני ישראל במדבר עמד משה רבינו בתפלה לפני הקב\"ה שיושיע את עמו, ואילו במלחמת עמלק לא התפלל בעדם כלל אלא הרים את ידיו כדי שבני ישראל ישעבדו את לבם להקב\"ה מעצמם. וצריך ביאור, למה לא התפלל משה רבינו בעדם גם במלחמת עמלק?",
+                "<b>ב) נצחון נגד עמלק שייך רק ע\"י חיזוק בתורה</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה יצחק אבינו בירך את עשו, \"והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך\" <small>(תולדות כ\"ז, מ')</small>. ואיתא בבראשית רבה <small>(תולדות פרשה ס\"ז סי' ז')</small>, \"א\"ר יוסי בר חלפתא, אם ראית אחיך פורק עולה של תורה מעליו גזור עליו שמדים ואתה שולט בו\". ומבואר שיצחק אבינו הבטיח את עשו שאם בני ישראל יפרקו את עול התורה יכול הוא לשלוט עליהם. ונמצא שכל זמן שבני ישראל נמצאים במצב של פריקת עול התורה לא תועיל שום תפילה להנצל משליטתו של עשו.",
+                "ונראה שבזה מיושב למה לא התפלל משה רבינו בעד כלל ישראל במלחמת עמלק, שהנה כתוב במלחמת עמלק, \"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\", ואיתא בסנהדרין <small>(ק\"ו א')</small>, \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\". ולפ\"ז מבואר בפסוק שעמלק שהוא מזרעו של עשו בא להלחם בישראל בשביל שרפו ידיהם מן התורה, והיינו שפרקו את עול התורה מעליהם. [וכן מבואר להדיא במדרש תנחומא <small>(בשלח סי' כ\"ה)</small>, \"אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה ולפיכך עמלק בא עליהם\".] וכבר נתבאר שבמצב כזה לא תועיל שום תפילה להנצל מזרעו של עשו נגד ברכת יצחק, ולכן משה רבינו עמד על ראש הגבעה והרים את ידיו למעלה כדי שבני ישראל יסתכלו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשבמים ויקבלו עליהם את עול התורה, ואז לא יוכלו עמלק לשלוט עליהם.",
+                "וכן אנו מוצאים במלחמת עמלק של פורים שקבלו עליהם את התורה מחדש, וכדאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small> 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר\", והיינו משום שלא היו יכולים ללחום בעמלק לולי קבלת עול התורה.",
+                "<b>ג) זכור את אשר עשה לך עמלק</b>",
+                "ונראה שגם התפקיד של מצות זכירת מחיית עמלק הוא כדי שנתחזק בלימוד התורה, שאם נזכור מה שעמלק עשה לנו, והרי כל כחם הוא רק ע\"י רפיון ידים של כלל ישראל מן התורה, אז נתחזק בלימוד התורה.",
+                "וכן מבואר מדברי המדרש תנחומא <small>(בפ' כי תצא סי' י\"ב, ומובא בילקוט שמעוני בשלח רמז רס\"א)</small>, \"משל למלך שהיה לו כרם, והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר, נשכו הכלב, כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב, כך כל זמן שהקב\"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו 'היש ה' בקרבנו אם אין' <small>(בשלח י\"ז, ז')</small>, הוא אומר להם 'זכור את אשר עשה לך עמלק' <small>(כי תצא כ\"ה, י\"ז)</small>\". ומבואר שמצות זכירת עמלק היא כדי להזכיר להם את מה שעשו ברפידים, וכבר נתבאר שרפידים נקרא על שם שרפו ידיהם מן התורה, ונמצא ששורש החטא של רפידים הוא רפיון ידים מן התורה, ומצות זכירת עמלק באה לעורר אותנו שנתחזק בתורה.",
+                "גם גזירות המן שהיה מזרע עמלק היו כדי לעורר אותנו להתחזק בתורה, וכלל ישראל זכו לנס ע\"י שפשפשו במעשיהם והתחזקו בתורה וקבלו את התורה מחדש.",
+                "והנה אומרים בשם האריז\"ל <small>(ומקורו בתקו\"ז תקון כ\"א)</small> ש\"יום הַכִּפּוּרִים\" הוא יום כְּפּוּרִים, דהיינו שהוא כעין פורים. ולדרכנו, הביאור בזה הוא ששני ימים אלו הם זמן תשובה, שגם פורים הוא זמן של תיקון המעשים והתחזקות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ה – משנכנס אדר מרבין בשמחה</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על רש\"י בתענית</b>",
+                "איתא במס' תענית <small>(כ\"ט א')</small>, \"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה\". ומבואר שיש שמחה מיוחדת בחודש אדר, והמזל של בני ישראל הוא חזק מאד בחודש זה, ולכן מי שיש לו דין עם נכרי ישתדל ללכת לערכאות לדון עם הנכרי בחודש אדר דוקא.",
+                "אולם יעוין ברש\"י שכתב <small>(בד\"ה משנכנס אדר)</small>, \"ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח\". ודבריו תמוהים, שאם הריבוי שמחה הוא בשביל שפורים ופסח הם ימי נסים, א\"כ למה לא נאמר שיש ענין של \"מרבין בשמחה\" גם בחודש ניסן?",
+                "<b>ב) דברי התנחומא שכפיית הר כגיגית היתה בשביל תורה שבע\"פ</b>",
+                "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור דברי הגמ' בשבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". ופשטות דברי הגמ' היא שבני ישראל לא קבלו את התורה ברצון והוצרכו לכפייה ע\"י שהקב\"ה כפה עליהם את ההר כגיגית.",
+                "והקשו התוס' <small>(בד\"ה כפה)</small> שכבר הקדימו נעשה לנשמע, וא\"כ קבלת התורה היתה ברצון גמור ואיך אמרה הגמ' שקבלת התורה היתה בכפייה, וע\"ש מה שתירצו.",
+                "ובאמת קושיא זו הוקשה ע\"י המדרש תנחומא <small>(נח סי' ג')</small>, שכתב \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא א\"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע\"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה\". ומבואר מהמדרש תנחומא שקבלת התורה ברצון היתה רק על תורה שבכתב, והוצרכו לכפייה בשביל קבלת תורה שבעל פה.",
+                "ונראה לומר שכוונת התנחומא היא שתורה שבעל פה היא ארוכה מארץ מדה [שבאמת התורה שבעל פה שבידינו היא רק חלק קטן ממה שהיתה בשנים קדמוניות, כמבואר בב\"מ <small>(פ\"ד א')</small> שעל כל הלכה ששמע ריש לקיש מרבי יוחנן היה מקשה כ\"ד קושיות, ורבי יוחנן היה משיב לו כ\"ד תירוצים, וכעין זה איתא בשבת <small>(ל\"ג ב')</small> ברבי שמעון בן יוחאי ורבי פינחס בן יאיר, ע\"ש. עוד מצינו בעבודה זרה <small>(י\"ד ב')</small> שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היתה בו ד' מאות פרקים, ויש לנו רק חמש], ולכן היו יראים לקבל את עול תורה שבעל פה, והוצרכו לכפייה.",
+                "<b>ג) קבלת התורה של פורים היא בלי אתערותא דלעילא</b>",
+                "ונראה ליישב את קושיית התוס' באופן אחר, שהנה בני ישראל שבאותו דור ראו את הנסים של עשר מכות וקריעת ים סוף וראו גם את השכינה שורה על הר סיני, ומרוב התפעלות קבלו את התורה. ונמצא שלא באו לאמונה בהקב\"ה ולקבלת התורה ע\"י עצמם וע\"י שכלם, אלא ע\"י אתערותא דלעילא, שהקב\"ה הראה להם הרבה נסים גלויים ודברים נפלאים עד שלא היו יכולים לחשוב אחרת מרוב ההתפעלות. כמובן, אמונה כזו לא תתמיד, ודורות הבאים שלא ראו כל זה ולא הרגישו את ההתפעלות לא ימשיכו לקבל את התורה ברצון, ולכן הוצרכו לכפייה בשביל הדורות הבאים.",
+                "בזה נראה לבאר גם את המשך הגמ' בשבת, \"אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small> 'קימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר\". ונראה שהביאור בזה הוא, שקבלת התורה של מעמד הר סיני היתה מתוך נסים גלויים וקיבלו את התורה מרוב ההתפעלות ולא מכח שכלם. אבל קבלת התורה של פורים היתה מחמת אתערותא דלתתא, שכלל ישראל הכירו מעצמם ע\"י שכלם את גדלות הקב\"ה מתוך הטבע. קבלה זו יש לה קיום, מאחר שבאו להכרה זו מעצמם. ולכן אמר רבא \"הדור קבלוה בימי אחשורוש\" ששוב אין צריך לכפיית הר כגיגית, שמעתה קבלת התורה תמשיך להיות ברצון גם לדורות הבאים.",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את השמחה המיוחדת של פורים, שידוע הוא שהאדם מחבב את מה שמשיג בכחות עצמו יותר ממה שניתן לו מאחרים. ולכן כל מה שהשיגו ישראל ביציאת מצרים ומעמד הר סיני לא היה חביב להם כל כך, מאחר שהכל היה ע\"י אתערותא דלעילא ולא מכחות עצמם כלל. אבל האמונה בהקב\"ה וקבלת התורה שהשיגו ישראל בימי אחשורוש היתה מכח הכרת שכלם ולא ע\"י אתערותא דלעילא, ולכן הוא חביב להם מאד, וגורם לשמחה מופלגת.",
+                "ועפ\"ז נראה ליישב את קושייתנו למה מרבין בשמחה רק באדר ולא בניסן, והלא פסח הוא ימי נסים לישראל כמו פורים. אבל לפי מה שנתבאר מבואר ששמחת ימי הנסים של פסח אינה שלימה מאחר שהוא ע\"י אתערותא דלעילא, אבל שמחת ימי הנסים של פורים היא שמחה יתירה שהיא מחמת מה שהשגנו מעצמנו, ולכן רק משנכנס אדר מרבין בשמחה.",
+                "<b>ד) הגר\"א לא קיבל מגידים מן השמים</b>",
+                "והנה אנו מוצאים דוגמא ליסוד זה בדברי הגר\"ח מוואלאזין בהקדמתו לביאור הגר\"א לספרא דצניעותא, שכתב על הגר\"א, \"והעולה על כולם, הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון, ואחר רב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעיינות החכמה רזין דרזין נסתרין דסתרין זו היה אצלו מתת אלקים, וזולת זה נפשו לא רצה בם, אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין על ידי מגידים מארי דרזין ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה, עמו היתה וריחקה\".",
+                "ומבואר מדברי הגר\"ח שהגר\"א היה יכול לקבל סודות התורה על ידי מגידים מן השמים בלי שום עמל ויגיעה, ומיאן לקבלם כיון שהיה רוצה שתורתו תהיה מתוך יגיעת עצמו ועמלותו.",
+                "<b>ה) הימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם</b>",
+                "והנה בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א <small>(חלק ג' סי' ר\"צ)</small>, \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\". ולכן יש סגולה מיוחדת בחודש אדר לעלייה בתורה, והריבוי שמחה של אדר הוא טפל לעיקר מעלת חודש אדר שהיא קבלת התורה. ובודאי שבלי הכנה לא יזכה האדם לסגולות החודש ויום הפורים, אבל אם יכין את עצמו ע\"י התחזקות בתורה אז יזכה לשמחה האמיתית של חודש אדר ויום הפורים."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ו – אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים</strong></big>",
+                "<b>א) ביאור ויכוח מרדכי אסתר</b>",
+                "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו וגו' ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה וגו', ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי, כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה וגו', ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות <small>(אסתר ד', ח'-י\"ד)</small>.",
+                "מדברי המגילה מבואר שמרדכי ואסתר היו מתווכחים אם תלך אסתר לאחשורוש מיד או שתמתין עד שהמלך יקרא לה מעצמו, שמרדכי רצה שתלך מיד, ואסתר רצתה להמתין. וצריך ביאור, מה הוא השורש של מחלוקת זו? וכי לא רצתה אסתר למסור את נפשה להצלת היהודים?",
+                "ונראה לומר שמרדכי ואסתר הסכימו שאי אפשר להנצל מצרה זו בלי נס, ואין להם לקוות לישועה בדרך הטבע. לכן אסתר טענה, מאחר שאפילו אם תלך למלך לא תצליח בלי נס, על כן אין לה לילך כלל והקב\"ה יעשה נס בלי הליכתה. אבל מרדכי אמר לה שלא יזכו לנס רק אם יעשו את ההתחלה בעצמם, ואז הקב\"ה יעשה להם נס וישלח ברכה במעשה ידיהם.",
+                "<b>ב) מרדכי מן התורה מנין</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בחולין <small>(דף קל\"ט ב')</small>, \"מרדכי מן התורה מנין דכתיב <small>(כי תשא ל', כ\"ג)</small> 'מר דרור' ומתרגמינן 'מירא דכיא'\". והנה הפסוק של \"מר דרור\" מדבר בבשמים הניתנים בשמן המשחה. ואיתא בכריתות <small>(ה' ב')</small> אודות שמן המשחה, \"והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה אלא י\"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא\". ולמדנו משמן המשחה שאע\"פ שכולו מתנהג בדרך נס מכל מקום צריך התחלה מצד האדם לעשות י\"ב לוג של שמן המשחה. וכן היה נוהג מרדכי בנס פורים, לעשות את ההתחלה מצד האדם ואז הקב\"ה יעשה להם נס, ומטעם זה השם \"מרדכי\" מרומז בשמן המשחה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר צ\"ז – הדור קבלוה בימי אחשורוש</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על שדור המדבר לא קיבלו את התורה ברצון</b>",
+                "איתא בשבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא <small>(שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס, רש\"י)</small>, אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש <small>(מאהבת הנס שנעשה להם, רש\"י)</small> דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' <small>(אסתר ט', כ\"ז)</small>, קיימו מה שקיבלו כבר\".",
+                "והדברים תמוהים, שהיוצא מדברי הגמ' הוא שבני ישראל בימי אחשורוש היו במדריגה גבוהה, שרק בימי אחשורוש קיבלו את התורה מרצון, ואילו בימי משה רבינו קיבלו את התורה באונס. וקשה, שאיך שייך לומר כן, והלא מבואר בדברי חז\"ל שבני ישראל במעמד הר סיני הגיעו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת <small>(קמ\"ו ב')</small>, \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז איך שייך שבימי אחשורוש קיבלו את התורה ברצון, מה שדור המדבר לא היו יכולים לעשות?",
+                "<b>ב) השגחת הקב\"ה בתוך הטבע</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בסנהדרין <small>(דף מ\"ב א')</small> לענין קידוש לבנה, \"אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וליבריך הטוב והמטיב <small>(ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם, רש\"י)</small>, אמר ליה אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, וליברכינהו לתרוייהו, כיון דהיינו אורחיה לא מברכינן <small>(בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה, רש\"י)</small>\". וכוונת הגמ' להקשות, שבחציו הראשון של החודש נברך הטוב והמטיב על אור הלבנה, שהרי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י שהלבנה מוסיפה להאיר בכל יום. ועל זה תי' הגמ' דהיינו אורחיה ולכן לא שייך לברך הטוב והמטיב.",
+                "וקשה, שאיך אמרה הגמ' שלא נחשב הטבה כיון דהיינו אורחיה, והלא הקב\"ה ברא את העולם באופן שהלבנה תאיר לנו וא\"כ בודאי הקב\"ה מטיב לנו בזה, ומה איכפת לנו שהוא דרך העולם?",
+                "ונראה שמבואר מזה שאין אנו מתעוררים לראות את השגחת ה' בבריאה ע\"י הנסים הנסתרים שאנו רואים בכל יום בתוך הטבע. ולכן אע\"פ שבודאי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י אור הלבנה מכל מקום לא שייך לנו לברך על זה מאחר שאין אנו מכירים הטבה זו.",
+                "<b>ג) הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר</b>",
+                "ומאחר שקשה כל כך להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע, לכן רק צדיקים זוכים למדרגה זו, וזה הוא מה שמבדיל בין צדיק לרשע, שבודאי הרשע היה מכיר את השגחת ה' אם היה רואה נס גלוי, אלא שהוא כופר בהשגחת ה' שהיא בתוך הטבע. ונראה שזהו הביאור בדברי התנחומא <small>(וזאת הברכה סי' ז')</small>, \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". הצדיקים מברכים על כל דבר מאחר שהם רואים את יד ה' בכל דבר, אבל הרשע אינו מברך על זריחת החמה ועל שקיעת החמה מאחר שהוא כופר בהשגחת ה' בתוך הבריאה.",
+                "וכן מבואר מדברי הרמב\"ן בסו\"פ בא <small>(י\"ג, ט\"ז)</small>, \"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד וכו'\".",
+                "וכן יש ללמוד יסוד זה מדברי הספורנו על הפסוק \"ויפתח ה' את פי האתון\" <small>(בלק כ\"ב, כ\"ח)</small>, שהספורנו כתב, \"נתן בה כח לדבר, כענין 'ה' שפתי תפתח' <small>(תהלים נ\"א, י\"ז)</small>, וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון וכו'\". וכוונת הספורנו היא שכל אדם הוא אילם עד שהקב\"ה יפתח פיו, והקב\"ה פתח את פי האתון כדי שבלעם יכיר שכמו שהאתון דיבר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו, כן בלעם אינו יכול לדבר אא\"כ הקב\"ה יפתח פיו. ועוד מבואר מדברי הספורנו שזו היא עומק כוונת הפסוק של \"ה' שפתי תפתח\", שהאדם המתפלל להקב\"ה צריך להכיר שאפילו התפילה עצמה אפשר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו. ונראה שמטעם זה אומרים פסוק זה לפני שמונה עשרה כדי להזכיר לנו את היסוד הזה בשעה שאנו מתפללים.",
+                "יסוד זה מבואר גם מדבריו הנפלאים של הכתב סופר, שהנה איתא במס' ברכות <small>(ז' ב')</small>, \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה'' <small>(ויצא כ\"ט, ל\"ה)</small>\". ולכאורה דברי הגמ' תמוהים הם, וכי האבות הקדושים לא הודו להקב\"ה, והלא מבואר בכמה מקומות בתורה שהקריבו קרבנות להקב\"ה והודו ושבחו לו, ואיך שייך לומר שלאה היתה הראשונה שהודה להקב\"ה? ותירץ הכתב סופר <small>(עה\"ת שם)</small> ע\"פ הא דאיתא במס' שבת <small>(קי\"ח ב')</small>, \"כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף\", והקושיא מפורסמת למה הוא רע לקרוא את ההלל בכל יום, והלא לכאורה כל המרבה הרי זה משובח?! ותירץ הכתב סופר שיש שני סוגים של הלל והודאה, יש הלל על נסים, ויש הלל על הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע. קריאת ההלל שאנו קוראים בימים טובים הוא הלל על הנסים שעושה הקב\"ה עמנו [שהרי הפסוקים מדברים על הנסים של יציאת מצרים], אבל האדם צריך להודות ג\"כ על מה שהקב\"ה מטיב עם האדם בתוך הנהגת הטבע, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(בבראשית רבה פ' בראשית פ' י\"ד סי' ט')</small> על הפסוק \"כל הנשמה תהלל י-ה\" <small>(תהלים ק\"ן, ו')</small> ש\"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא\". והנה אם האדם מהלל להקב\"ה רק על הנסים שהקב\"ה עושה, אז הוא מראה בעצמו שהוא מאמין שרק הנסים הם מעשה ידיו של הקב\"ה, אבל הטבע הוא בגדר עולם כמנהגו נוהג, ואין הטבע מושגחת בהשגחתו של הקב\"ה. ובזה מבוארת דברי הגמ' במס' שבת, שאם הוא קורא את ההלל בכל יום אז הוא מראה שיש להלל ולהודות להקב\"ה רק על הנסים ולא על הטבע, והרי זה מחרף ומגדף שבזה הוא כופר בהשגחת הקב\"ה בתוך הטבע ואומר שהטבע הוא רק מקרה. ובזה ביאר הכתב סופר גם את הגמ' במס' ברכות, שאע\"פ שבודאי האבות הקדושים הודו ושבחו להקב\"ה, אבל הקב\"ה התנהג עם האבות שלא בדרך הטבע והרבה נסים נעשו להם, ולכן כל מה שהם מודים ומשבחים להקב\"ה מורה רק על הנהגה של נסים, ואין זה הודאה על מה שהקב\"ה משגיח על האדם בתוך הנהגת הטבע, אבל הקב\"ה לא עשה שום נס עם לאה, וכל הילדים שנולדו לה נולדו בדרך הטבע, ואעפ\"כ הודה להקב\"ה, ולכן שפיר אמרה הגמ' שהיא הראשונה שהודה להקב\"ה על מה שהקב\"ה מטיב עם בריותיו בתוך הטבע ולא אמרה שהוא רק מקרה. ועכ\"פ מבואר מדברי הכתב סופר שמדרגה גדולה היא להכיר את השגחת הקב\"ה בתוך הטבע ולהודות להקב\"ה על זה.",
+                "<b>ד) קבלת התורה בימי אחשורוש</b>",
+                "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בשבת, שאע\"פ שבודאי אי אפשר לנו להשיג את מדריגת דור המדבר בשעה שעמדו לפני הר סיני, מכל מקום היה להם חסרון אחד, שכל מה שהכירו את הקב\"ה היה ע\"י נסים גלויים, ומעולם לא פיתחו את היכולת להכיר את הקב\"ה מתוך הטבע. ומאחר שלא הכירו את הקב\"ה בתוך הבריאה עצמה לכן לא היו יכולים לקבל את התורה בשלימות, ולכן קבלתם נחשבת מאונס. אבל בימי אחשורוש הכירו את הקב\"ה בתוך הטבע ע\"י הנסים הנסתרים שאירעו להם, ולכן הם היו מסוגלים לקבל את התורה מרצון.",
+                "מכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן בבריאה ולהרגיל את עצמנו להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע."
+            ],
+            [
+                "<b><small>פסח</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ח – חג המצות ושמחה של מצוה</strong></big>",
+                "<b>א) ריבוי המצוות בליל הסדר</b>",
+                "חג הפסח ממשמש ובא, ואנו צריכים להיות בשמחה גדולה על האושר שלנו שאנו זוכים לקיים את המצוות החשובות של חג הפסח. בליל הסדר אנו זוכים לקיים מצות אכילת מצה שהיא מצוה חשובה עד מאד, ובתורה נקראת היום טוב \"חג המצות\" על שם מצות אכילת מצה, ובזוה\"ק <small>(חלק ב' פרשת תצוה דף קפ\"ג ב')</small> קורא למצה \"מיכלא דאסוותא\" – מאכל של רפואה – שמצות מצה חשובה כל כך שהיא נותנת רפואה רוחנית לנפש האדם. חשיבות נוספת יש לליל הסדר שאנו מקיימים בו הרבה מצוות, ואומרים בשם הגר\"א שהסכום של כל המצוות של ליל הסדר [כולל כל מצוות דאורייתא ודרבנן וכל ברכה] הוא ששים וארבע מצוות.",
+                "<b>ב) שמחה של מצוה</b>",
+                "ובאמת כל מצוה פרטית ראויה לעורר בנו הרגשים של שמחה, שהרי אי אפשר לתאר את החשיבות של כל מצוה, ואפילו מצוה שנראית לנו כמצוה קלה, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה <small>(שער ג', אות ט'-י')</small>, \"ואמרו רז\"ל <small>(אבות פ\"ב מ\"א)</small> הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו', מתן שכר על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצוות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה, ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד, ושכר אמר לתת להם, ולא הודיעם שכר מטע כל אילן, כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו, על כן יטעו רב מינים נטעי נעמנים, ואילו ידעו עבדיו שכר נטיעות כל עץ מעצי הפרדס, אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר, כן ענין המצוות, כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצוות להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצוות יחדיו לוית חן לראשם, כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלמה מעמו וכו', והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר וכו'\".",
+                "ויעוין בברכות <small>(דף ט' ב')</small>, \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". רב ברונא הכיר את חשיבות המצוות, ולכן לא היה גבול לשמחתו כשזכה לקיים מצוה אחת של סמיכות גאולה לתפילה.",
+                "וכעין זה מצינו בגמ' בברכות <small>(דף ל' ב')</small> אודות אביי, \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר 'וגילו ברעדה' כתיב <small>(תהלים ב', י\"א)</small>, אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". אביי היה שמח מאד בלבישת התפילין מאחר שהכיר את פנימיות המצוה וידע את חשיבותה <small>(ע\"ש בתלמידי רבינו יונה, אולם רש\"י שם פירש באופן אחר)</small>.",
+                "<b>ג) הכרת פנימיות המצוה</b>",
+                "ובאמת, אם נבין את פנימיות המצוות בודאי נרגיש שמחה לאין שיעור, אלא שאנו רואים רק את חיצוניות המצוה. נקח לדוגמא את מצות השבת. אנו רואים יום של מנוחה ועונג, אבל אין אנו מכירים את גודל הרוחניות הטמונה במצוה זו. והנה איתא בויקרא רבה <small>(אמור פרשה כ\"ז סימן י')</small>, \"'והיה שבעת ימים תחת אמו' <small>(אמור כ\"ב, כ\"ז)</small>, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הה\"ד 'ומיום השמיני והלאה ירצה'\". ומבואר במדרש שטעם מילה ביום השמיני הוא כדי שתעבור עליו שבת קודם המילה. מכאן רואים את גודל קדושת השבת, שזכות השבת נותנת לתינוק את היכולת להמול. מקור כח זה של השבת נובע מעצם בריאת העולם, שהעולם היה רופף ורועד בששת ימי בראשית עד שבאה שבת ונתחזקה העולם <small>(כמבואר בבראשית רבה פרשה י' סוף אות ט')</small>.",
+                "על פי יסוד זה נראה לבאר את דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(דף ס\"א ב')</small>, \"אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא וכו' יציאת מצרים גבי ציצית וכו', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". ומשמע שעונש גדול מגיע למי שלובש ציצית שצבועים בקלא אילן במקום תכלת. וקשה, למה נחשב מעשה זה לחטא כה גדול? ונראה לומר בזה שמי שלובש קלא אילן במקום תכלת חושב בדעתו שאין חילוק בין קלא אילן ותכלת מאחר שהצבע של שניהם שוים. אבל מחשבה זו שייכת רק אם האדם אינו מכיר את פנימיות המצוה, שאם יכיר שיש פנימיות אינסופית לכל מצוה אז בודאי יבין שאי אפשר לצבוע בקלא אילן במקום תכלת. מטעם זה מגיע לו עונש גדול, שהרי הוא חושב שאין שום פנימיות למצוות וזה הוא סילוף במהות המצוה.",
+                "<b>ד) שמחה אמיתית ושמחה שטחית</b>",
+                "והנה שמחה בקיום המצוות היא שמחה אמיתית, והאדם צריך לדעת שיש שני סוגים של שמחה; שמחה פנימית ואמיתית ושמחה שטחית. מי שזוכה ללמוד תורה ולקיים מצוות ירגיש שמחה פנימית ויחיה חיים של אושר אמיתי. אבל הרגשת שמחה מחמת עשירות ושאר תענוגי עולם הזה אינו אלא שמחה שטחית ואינה נותנת לאדם אושר אמיתי. יש הרבה עשירים שאם נשאל אותם אם יש להם אושר אמיתי ישיבו שיש להם הרבה צרות ממשפחתם ושאר צרות, ורגיל הוא שצרות אלו נגרמות מהעשירות, באופן שלא זו בלבד שאינם משיגים אושר מהעשירות, אלא הוא להיפך שסובלים הרבה צרות מהעשירות. אבל מי שעוסק בתורה ומקיים מצוות יחיה חיים של שמחה אמיתית ואושר אמיתי, ואפילו אם תהיו צרות בחייו לא ישברו אותו, ששמחת החיים שלו תתן לו את האומץ לחיות חיים של שמחה אמיתית, ונמצא שלא זו בלבד שזוכה לעולם הבא אלא הוא זוכה גם לעולם הזה."
+            ],
+            [
+                "<b><small>ספירת העומר</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר צ\"ט – ימי הספירה – הכנה לקבלת התורה</strong></big>",
+                "<b>א) טעמי מצות ספירת העומר</b>",
+                "כתב בספר החינוך <small>(מצוה ש\"ו)</small>, \"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות וכו', ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא וכו'\". מהחינוך מבואר שיסוד ספירת העומר הוא להראות איך שאנו מצפים לקבלת התורה.",
+                "אולם השל\"ה הק' <small>(מס' פסחים פרק תורה אור אות קי\"ג)</small> מביא מהזוה\"ק <small>(חלק ג' פרשת אמור דף צ\"ז א')</small> שבני ישראל נטמאו בגלות מצרים והוצרכו לספור שבעה שבועות כמו אשה נדה שסופרת שבעה נקיים כדי להטהר. ודבר זה מיוסד על דברי הזוהר חדש <small>(בריש פרשת יתרו)</small> שבני ישראל במצרים היו שקועים במ\"ט שערי טומאה, ובמ\"ט ימים שבין יציאת מצרים ומתן תורה יצאו ממ\"ט שערי טומאה ונכנסו למ\"ט שערי טהרה. ולפ\"ז יסוד מצות ספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה.",
+                "<b>ב) ההכרח להכנה בשביל קבלת התורה</b>",
+                "ונראה שהכנת בני ישראל לקבלת התורה כבר התחילה לפני יציאת מצרים, שהרי מבואר בראש השנה <small>(דף י\"א א')</small> שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, דהיינו שששה חדשים לפני יציאת מצרים כבר שוחררו מהעבדות. ונראה שאע\"פ שבראש השנה של אותה שנה עדיין לא התחיל הזיכוך של בני ישראל ממ\"ט שערי טומאה, מכל מקום ע\"י ביטול העבדות היו יכולים כבר להכין את עצמם ליציאת מצרים. ועוד יש להעיר שבסוף המ\"ט ימים שבין יציאת מצרים וקבלת התורה ניתוספה עוד הכנה דהיינו שלשת ימי הגבלה, שבהם פירשו מנשותיהם כדי לטהר את עצמם לקראת קבלת התורה. ומכל זה מבואר שהכנה היא הכרחית לקבלת התורה.",
+                "ונראה שזהו גם הביאור בדברי המדרש <small>(איכה רבה פרשה ב' סימן י\"ג)</small>, \"'מלכה ושריה בגוים אין תורה' <small>(איכה ב', ט')</small>, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין וכו', יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב 'מלכה ושריה בגוים אין תורה'\". ונראה שהטעם בזה הוא שהתורה צריכה הכנה בקדושה וטהרה, וכל זה לא שייך בגוים.",
+                "<b>ג) רוחניות צריכה הכנה</b>",
+                "ובאמת, אין זה בקבלת התורה בלבד, אלא כל דבר רוחני צריך הכנה כדי להשיגו. גם בתפלה מצינו ענין הכנה, שכדי לקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע ולבקש את צרכינו בתפלת שמונה עשרה אנו צריכים להכין את עצמנו ע\"י פסוקי דזמרה שהם דברי שבח להקב\"ה. וכן מצינו במשנה במס' ברכות <small>(ל' ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\", שהחסידים הראשונים הכירו שיכולים להגיע למדריגות גבוהות בתפילתם אם יכינו עצמם כראוי.",
+                "<b>ד) אנו צריכים להשתדל להגיע לאותן המדריגות שבני ישראל הגיעו אליהן בשעת מתן תורה</b>",
+                "יש תועלת נוספת בההכנה ליום קבלת התורה, והוא שחז\"ל מלמדים אותנו שהאדם צריך להשתדל להגיע לאותה מדריגה שבני ישראל עמדו עליה בשעת מתן תורה, דאיתא במס' ברכות <small>(ס\"ג ב')</small>, \"'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם' <small>(כי תבוא כ\"ז, ט')</small>, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני\". הרי שהתורה צריכה להיות חביבה עלינו עכשיו כמו שהיתה חביבה עלינו בשעת מתן תורה.",
+                "עוד אמרו חז\"ל במס' ברכות <small>(כ\"ב א')</small>, \"'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' <small>(ואתחנן ד', ט'-י')</small>, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". הרי שאנו צריכים ללמוד את התורה מתוך אימה ויראה כמו שהיתה בשעת נתינתה. וכל זה לא שייך בלי הכנה, אבל אם אנו מכינים את עצמנו אנו יכולים להגיע במקצת כפי ערכנו אל אותן המדריגות של קבלת התורה.",
+                "<b>ה) הסכנה בפגם בהכנת האדם לקבלת התורה</b>",
+                "אכן, צריך להזהר מאד שלא יהיה שום פגם בהכנה, שהרי כל פגם קטן בהכנת האדם לתורה יכולה לגרום לתוצאות נוראות בסוף, שהנה מצינו באלישע בן אבויה [הנקרא \"אחר\"] שאע\"פ שהיה גדול בתורה מכל מקום יצא לתרבות רעה, והשורש לזה היה חסרון בחינוכו, וכמו שהביאו התוס' בחגיגה <small>(ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים)</small> בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"א)</small>, \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה.",
+                "העולה מכל זה הוא שצריך לנצל את ימי הספירה לצורך הכנה לקבלת התורה. השגת האדם בתורה היא כפי הכנתו, והימים המסוגלים להכנה זו הם ימים אלו שבין פסח לשבועות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק' – מיתת תלמידי רבי עקיבא</strong></big>",
+                "<b>א) תמיהה על סיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא</b>",
+                "איתא ביבמות <small>(דף ס\"ב ב')</small>, \"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם וכו', תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת\".",
+                "והנה ממה שמתו כולם בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה מבואר שמתו מפני שלא היו ראויים לתורה. אבל הגמ' אמרה שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ולפ\"ז מוכח שמה שלא נהגו כבוד זה לזה הוא הסיבה שלא היו ראויים לתורה. וצריך ביאור, מה הקשר בין הנהגת כבוד זה לזה וקבלת התורה?",
+                "ואיתא עוד במס' מנחות <small>(ס\"ח ב')</small>, \"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמיה, לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה, אמר לו רבי עקיבא, יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא, ואמרו לי נפטר והלך לו\". ומבואר מהגמ' שכיון שיהודה בן נחמיה הרגיש במקצת שמחת ניצוח שידע דבר שלא ידע בו רבי טרפון נענש מחמת כן במיתה. ואנו רואים מזה עד היכן הדברים מגיעים בענין זה של \"לא נהגו כבוד זה לזה\". והדבר צריך ביאור, למה הוא חמור כל כך עד שמגיע לעונש מיתה?",
+                "<b>ב) מעלת לימוד התורה מחברים</b>",
+                "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי הגמ' בעירובין <small>(דף נ\"ג א')</small>, \"והאמר רבי יוחנן, שנים עשר תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי, ושמונה עשר ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד <small>(כמה היה מחודד, כלומר, בכולן הכרתי מה חריפות יש מזה לזה, רש\"י)</small> וחכמת כל אחד ואחד <small>(כמה זה חכם מזה, וכמה למד יותר ממנו, רש\"י)</small>\". וצריך ביאור, מה התועלת בידיעה זו, ולמה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא?",
+                "ונראה, דהנה איתא בתענית <small>(דף ז' א')</small>, \"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן\". ומבואר שמה שאפשר ללמוד מחביריו הוא יותר ממה שאפשר ללמוד מרבותיו. אלא שלא שייך ללמוד מחביריו אא\"כ מחשיב אותם ומכיר את המעלות של כל אחד מחביריו. ובזה מבואר למה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא, שהרי הם היו חביריו, ורבי יוחנן רצה ללמוד תורה מהם, ולכן היה צריך מתחילה להחשיב אותם ולדעת את מעלותיהם. וזה נכלל במה דאיתא באבות <small>(פ\"א מי\"ב)</small>, \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\", שע\"י שבני אדם מחשיבים זה את זה ואוהבים זה את זה יכולים ללמוד תורה זה מזה.",
+                "ולפ\"ז יש לבאר ג\"כ את מיתת תלמידי רבי עקיבא, שמאחר שלא נהגו כבוד זה לזה נמצא שלפי מדרגתם לא הכירו את המעלות של חביריהם במדה מסויימת, וממילא היה בזה קצת פגם ביכולתם ללמוד תורה זה מזה. מטעם זה מתו בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה, שהרי לפי מדריגתם היו חסרים את העיקר הגדול של לימוד תורה מחברים.",
+                "בזמן הזה של הכנה לקבלת התורה מוטל עלינו לתקן את החטא של תלמידי רבי עקיבא ע\"י שלום ואחדות בין תלמידי הישיבה, ובזה נזכה לקבלת התורה בשלימות."
+            ],
+            [
+                "<b><small>שבועות</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ק\"א – רפיון ידים מן התורה</strong></big>",
+                "<b>א) רפיון ידים – ענוה פסולה</b>",
+                "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>. איתא במס' סנהדרין <small>(ק\"ו א')</small>, \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\", ור\"ל שסיבת ביאת עמלק היתה רפיון ידיהם של בני ישראל מן התורה. וכעין זה איתא במכילתא דרבי ישמעאל <small>(מסכתא דעמלק פרשה א')</small>, \"אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה\". ויש לשאול, מה היתה סיבת התרשלותם בלימוד התורה, ומה גרם לרפיון הידים?",
+                "ונראה לבאר, שמה שלא התלהבו מלימוד התורה היתה מחמת שחשבו שאינם ראויים לקבל את התורה. ואע\"פ שהקב\"ה כבר עשה להם הרבה נסים, אעפ\"כ היצר הרע הטיל בהם ענווה פסולה, ומתוך כך היו חסרים הערכה עצמית. ובאמת מדה מגונה זו מצויה בינינו גם היום, שהרבה בני תורה מתרשלים בלימודם מחמת שאינם מחשיבים את לימודם, שחושבים שלימוד התורה של אנשים קטנים כמונו אין לו שום ערך. זו היא טעות מוחלטת, ובני תורה צריכים הרבה חיזוק להתגבר על זה.",
+                "<b>ב) רפיון ידים – עצלות</b>",
+                "יש סיבה נוספת לרפיון ידים, והיא מדת העצלות. וכן כתב האור החיים הק' <small>(בשלח י\"ז, ח')</small>, \"'ויבא עמלק וגו'', להיות שנתעצלו בתורה וכו'\". הרבה חיזוק נצרך כדי להתגבר על מדת העצלות וללמוד בהתמדה, וכדאיתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ\". ואיתא עוד בברכות <small>(ס\"ג ב')</small>, \"מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר <small>(חקת י\"ט, י\"ד)</small> 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'\".",
+                "וכבר אמר שלמה המלך במשלי <small>(כ\"ב, י\"ג)</small> \"אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח\", ופירש רש\"י, \"אמר עצל ארי בחוץ, איך אצא ללמוד תורה\".",
+                "ובענין גנות לימוד התורה מתוך עצלות, יעוין במס' שבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י <small>(בדף ס\"ג ב' ד\"ה למשמאילין)</small> ש\"משמאילים\" היינו \"שאין יגעים בה כל צרכן\". ומבואר שלימוד התורה שלא ביגיעה ככל הצורך נחשב כסם המות!",
+                "<b>ג) כחו של היצר הרע</b>",
+                "טעם נוסף לצורך חיזוק בלימוד התורה הוא משום שעיקר התנגדות של היצר הרע היא ללימוד התורה, וכמו שמסופר על הגאון ר' יוסף פריימר זצ\"ל, הנקרא רבי יוסלה סלוצקר, שבבחרותו למד בישיבת וואלאזין והיה חביב מאד אצל ראש הישיבה הג\"ר חיים מוואלאזין שהיה בטוח בו שעתיד להיות אחד מגדולי הדור. פעם אחת נתקבל מכתב אצל הגר\"ח מביתו של רבי יוסלה שעסקו של אביו של רבי יוסלה אינו עולה יפה והם מבקשים ממנו לחזור לבית לעזור למשפחתו בבית המסחר. הגר\"ח הטמין את המכתב ולא מסרו לרבי יוסלה. אחרי חצי שנה הגיע מכתב נוסף שעסקו של אביו נסגר, והמשפחה גורשה מביתם, והם גרים בחוץ ללא אוכל, ומפצירים בו שיחזור לבית. הגר\"ח הטמין גם את המכתב הזה. עברה עוד חצי שנה, והגיע עוד מכתב שאביו של רבי יוסלה נפטר, ושוב הטמין הגר\"ח את המכתב ולא הראהו לרבי יוסלה. לאחר זמן הרבה, לקח הגר\"ח את כל המכתבים ומסרם לרבי יוסלה, והזדעזע רבי יוסלה מכל הצרות שעברו על משפחתו. ואז אמר לו הגר\"ח, שמזה רואים עד היכן מגיע כחו של היצר הרע, שיכול לגרום למשפחה כל הצרות האלו רק מפני שרצה שרבי יוסלה לא ילמוד תורה ולא יצמח להיות גדול בתורה.",
+                "וכעין זה אמר החפץ חיים להג\"ר אלחנן וואסרמאן <small>(מובא בקובץ מאמרים עמ' פ\"ח)</small>, \"דעם יצר הרע ארט ניט א יוד זאל פאסטען און וויינען און דאוונען א גאנצען טאג אבי ניט לערנען\" <small>(תרגום: לא איכפת לו ליצה\"ר שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום ובלבד שלא ילמוד)</small>. היצר הרע איכפת לו רק שיהודים לא ילמדו תורה, ולכן מי שרוצה ללמוד תורה צריך להתגבר מאד על היצר הרע שכל התענינות שלו הוא לעכבו מלימוד זה. כל זה שייך לכל השנה, אבל הוא נוגע בפרט בזמן הזה בימי הספירה שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ב – עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני</strong></big>",
+                "<b>א) המלאכים התנגדו לנתינת תורה שבעל פה לישראל</b>",
+                "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני – פיוט מתפילת מוסף ביום א' של שבועות. והנה מה שאמר הפייטן ש\"עליונים ששו\" ר\"ל שהמלאכים ששו במה שהתורה ניתנה לבני ישראל.",
+                "ויש לתמוה על הפייטן, שלכאורה דבריו הם כנגד הגמ', דאיתא בשבת <small>(פ\"ח ב')</small>, \"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים\". ומבואר מהגמ' שהמלאכים לא רצו שהקב\"ה יתן את התורה לישראל, ואמרו להקב\"ה שיתן הודו על השמים ולא יורידנו לארץ, וא\"כ איך אמר הפייטן שהעליונים ששו כשקיבלו בני ישראל את התורה?",
+                "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור שני החלקים של התורה, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אנו מורגלים לחשוב שתורה שבעל פה כוללת כל מה שאינו כתוב בפירוש בתורה שבכתב. אבל באמת אינו כן, שבאותיות של התורה שבכתב נכללת כל חכמת התורה, וכמו שכתב הרמב\"ן <small>(בהקדמתו לספר בראשית)</small>, \"וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות וכו'\", הרי שכל שערי הבינה נכללים בתורה שבכתב. ולפ\"ז מה היא תורה שבעל פה? ונראה לומר, שתורה שבעל פה היא הבעלות על התורה לפסוק את דיני התורה, דהיינו שנמסר כח לב\"ד של מטה להכריע את כל הספיקות שבתורה בעל פה, והקב\"ה וכל הפמליא של מעלה כפופים לפסק דינם של ב\"ד של מטה, וכמו שאמרו חז\"ל <small>(בבבא מציעא נ\"ט ב')</small> ש\"לא בשמים היא\". גם מצינו שהבריאה עצמה משועבדת לפסק דינו של ב\"ד של מטה, וכדאמרינן בירושלמי <small>(כתובות פ\"א ה\"ב, נדרים פ\"ו ה\"ח, סנהדרין פ\"א ה\"ב)</small>, \"בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב\"ד לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין\", וכוונת הירושלמי היא שבתולים של ילדה פחותה מבת שלש שנעקרו חוזרים, ואם ב\"ד הוסיפו חודש אחד ע\"י עיבור השנה אז יתוסף לה חודש נוסף [עד יום הולדת השלישי] שבתוליה יכולים לחזור, הרי שפסק דינו של ב\"ד של מטה משנה את מציאות הבריאה.",
+                "לפ\"ז יש הבדל גדול בין שני חלקי התורה, שבמה שהקב\"ה נותן את התורה שבכתב לבני ישראל אינו לוקח את התורה שבכתב מהמלאכים, שהרי שניהם יכולים לזכות בתורה שבכתב בשוה. אבל לענין תורה שבעל פה לא שייך ליתנה גם לבני ישראל וגם למלאכים, שאם בני ישראל הם הבעלים על התורה שבעל פה, אז בעל כרחך המלאכים אינם הבעלים.",
+                "ומעתה יש לומר, שמה שאמרו המלאכים להקב\"ה שלא יתן את התורה לבני ישראל, היינו שלא יתן את התורה שבעל פה לבני ישראל כדי שהמלאכים ישארו הבעלים על התורה, אבל מעולם לא התנגדו לנתינת תורה שבכתב לבני ישראל. ואדרבה, המלאכים שמחו שהתורה שבכתב ניתנת גם לבני ישראל.",
+                "ונראה שבזה מיושבים דברי הפייטן כמין חומר, שהפייטן אמר שהמלאכים ששו \"בקבלת תורה הכתובה מסיני\", הרי להדיא ששמחת המלאכים היתה אודות קבלת התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא שמחו, ואדרבה, ביקשו מהקב\"ה שלא יתן אותה לבני ישראל.",
+                "<b>ב) הבעלות על תורה שבעל פה היא בזכות הציבור</b>",
+                "והנה כח זה שנמסר לבית דין מגיע להם בזכות כלל ישראל, שהרי הב\"ד הם מנהיגי הציבור. ונראה שעל פי זה יש להבין את דברי הגמ' במנחות <small>(ס\"ה א'),</small> \"מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וכו', מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת\". ומבואר שהצדוקים והבייתוסים שכפרו בתורה שבעל פה בחרו בשני דברים דוקא להתנגדותם, והם שיחיד יכול לנדב את קרבן התמיד, וש\"ממחרת השבת\" היינו למחרתו של שבת בראשית ולא למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח [וממילא ספירת העומר מתחלת ביום ראשון לשבוע והוא הדין חג השבועות].",
+                "וצריך ביאור, מה הצד השוה בין שני דברים אלו? ועוד צריך ביאור, שמאחר שעיקר התנגדות הצדוקים והבייתוסים היתה לתורה שבעל פה כידוע, א\"כ איך שני דברים אלו בפרט שייכים להתנגדות זו?",
+                "ונראה לומר, שהצד השוה בין שני דברים אלו הוא שהם מבטאים את כח הציבור, שמה שקרבן תמיד קרב דוקא מן הציבור הוא משום שהציבור יש להם כח מיוחד שלא שייך ליחידים. וגם מה שספירת העומר מתחלת ממחרתו של יום טוב מראה על כח הציבור, שהרי יום טוב נקבע ע\"י קידוש החודש של בית דין [שהבייתוסים רצו לספור ממחרתו של שבת בראשית, ושבת קביעא וקיימא ואינה תלויה בבית דין כלל], ומאחר שכל כחו של בית דין מגיע להם רק בגלל שהם נציגי הציבור, נמצא שגם בזה ההתנגדות שלהם היתה לכח הציבור.",
+                "ולפי מה שנתבאר הרי התנגדות לכח הציבור של כלל ישראל היא ג\"כ התנגדות לבעלות ישראל על תורה שבעל פה, שהרי הכח שניתן לחכמים להיות הבעלים על התורה שבעל פה מגיע להם בזכות הציבור, ולפ\"ז מיושב היטב למה הצדוקים והבייתוסים שהם המתנגדים הגדולים לתורה שבעל פה בחרו בשני דברים אלו להתנגדותם.",
+                "<b>ג) הבעלות על תורה שבעל פה היא עיקר שמחת חג השבועות</b>",
+                "ונראה להציע בחינה נוספת בהתנגדות הבייתוסים בביאורו של \"ממחרת השבת\", דהנה איתא בפסחים <small>(ס\"ח ב')</small> \"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא\", ומבואר בגמ' שעיקר שמחת חג השבועות היא משום שהוא היום שבו ניתנה התורה לישראל. והנה זה פשוט דהיינו משום שחוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי יום טוב הראשון של פסח, כמו שקיבלו ישראל את התורה חמשים יום אחרי יציאת מצרים. והנה זה שייך רק אם מתחילים ספירת העומר למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח, אבל אם חוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי שבת בראשית כדברי הבייתוסים אז לא יהיה חג השבועות יום שניתנה בו תורה. והנה כבר נתבאר שעיקר מעלת קבלת התורה היתה במה שכלל ישראל נעשים הבעלים על התורה שבעל פה. ומעתה מובן היטב שהבייתוסים שהתנגדו לתורה שבעל פה רצו לקבוע את חג השבועות באופן שלא יהיה היום שניתנה בו תורה לישראל.",
+                "<b>ד) שמחת חג השבועות היא שמחת גמר בריאת העולם</b>",
+                "ונראה לבאר את שמחת חג השבועות באופן אחר על פי ביאורו של השאילתות בענין עונג שבת, דהנה איתא בשאילתות דרב אחאי גאון <small>(בפרשת בראשית שאילתא א)</small>, \"דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי\". וכוונת השאלתות היא שכמו שבני אדם עושים שמחת \"חנוכת הבית\" כשגומרים בנין ביתם, כך יום השבת היא שמחת הקב\"ה על שגמר את בריאת העולם.",
+                "והנה אמרו חז\"ל במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' <small>(בראשית א', ל\"א)</small>, ה\"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו\". ולפ\"ז יוצא שבאמת לא נגמרה בריאת העולם עד שישראל קיבלו את התורה, שהרי הבריאה היתה בסכנה שלא תתקיים אם לא יקבלו ישראל את התורה. ויש לומר, שזו היא שמחת חג השבועות, שכמו שהקב\"ה שמח בבריאת העולם כעין שמחת חנוכת הבית, הוא הדין שיש לשמוח בחג השבועות שע\"י נתינת התורה לישראל יש קיום לבריאה.",
+                "<b>ה) השמחה של חג השבועות הוא משום שקבלת לוחות הראשונות היתה קודם חטא העגל</b>",
+                "אלא שיש להעיר בזה, שהרי יש לנו שני ימים טובים שנקבעו מחמת שמחת קבלת התורה, שחג השבועות נקבע מחמת שמחת קבלת התורה במתן לוחות הראשונות, ויום הכפורים נקבע מחמת שמחת קבלת התורה של מתן לוחות שניות וכדאיתא במס' תענית <small>(ל' ב')</small>, \"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות וכו'\", ולכן יש לתמוה למה חוגגים שני ימים טובים אלו בדרכים הפוכים מן הקצה אל הקצה, שבחג השבועות צריכים לאכול ולשתות, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, ואילו ביום הכפורים הוא להיפך, שכל אכילה ושתייה אסורה בו?",
+                "ונראה לומר בזה, שיש הבדל יסודי בין מתן תורה של לוחות הראשונות שהיה קודם חטא העגל ובין מתן תורה של לוחות השניות שהיה לאחר חטא העגל, שקודם חטא העגל השמחה של קבלת התורה היתה בלי שום גבולות כיון שעדיין לא חטאו, ולכן חג השבועות שהוא יום של קבלת לוחות הראשונות הוא יום של אכילה ושתיה והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, אבל לאחר חטא העגל צריכים סוג אחר של שמחת התורה, דהיינו שמחה שהיא מתוך הכנעה ותשובה, ולכן יום הכפורים שהוא יום של קבלת לוחות השניות שהוא לאחר החטא הוא יום של תענית ותשובה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ג – רות וערפה</strong></big>",
+                "<b>א) טעם קריאת מגילת רות בחג השבועות</b>",
+                "איתא בבבא בתרא <small>(י\"ד ב')</small>, \"למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוהו להקב\"ה בשירות ותושבחות\". וכתב בספר בכור שור <small>(בב\"ב שם)</small>, \"עי' מגן אברהם סי' ת\"צ <small>(ס\"ק ח')</small> שנתן טעם בשם הילקוט למה קורין רות בחג השבועות, ולענ\"ד הטעם פשוט על פי מה שכתבו תוס' חגיגה דף י\"ז <small>(עמוד א' ד\"ה אף עצרת)</small> בשם הירושלמי <small>(חגיגה פ\"ב ה\"ג)</small> דדוד מת בעצרת, והנה קיימא לן <small>(בראש השנה דף י\"א א')</small> הקב\"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, וכיון שמת בעצרת נולד ג\"כ בעצרת, ועיקר ספר רות לייחס את דוד, וכל שכן כמו שאמרו כאן דקריאת שם רות היה על שיצא ממנה דוד, ולהכי קורין רות ביום לידתו\".",
+                "ומבואר מזה שקוראים מגילת רות בחג השבועות, מאחר שרות זכתה שדוד המלך יצא ממנה, והרי דוד המלך נולד בחג השבועות כמו שמת בחג השבועות.",
+                "והנה ערפה, אחות רות, היתה אמו של גלית <small>(כמבואר בסוטה מ\"ב ב'),</small> האויב של דוד. ודבר זה מעורר את תמיהתנו, איך נעשה שצאצאי שתי אחיות הללו היו כל כך שונות זה מזה, שמרות יצא מלכות בית דוד, ומערפה יצא גלית?",
+                "<b>ב) מרות וערפה יש ללמוד כחם של מעשים קטנים</b>",
+                "והנה כתוב במגילת רות <small>(רות א', י\"א-י\"ח)</small>, \"ותאמר נעמי לשתי כלותיה, לכנה שובנה אשה לבית אמה וגו', ותשאנה קולן ותבכינה, ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך, ותאמר נעמי שובנה בנתי למה תלכנה עמי וגו', ותשנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך, ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה\".",
+                "והנה אנו רואים שכל השנים שרות וערפה חיו עם נעמי לא היה ניכר שום הבדל ביניהם. שתיהן בחרו להנשא ליהודים, ובזה ניכר שרצו להתקרב ליהדות. וגם עכשיו בכו שתי האחיות ביחד, שלא רצו לעזוב את נעמי. אלא שערפה היתה לה קצת חלישות הלב ולא אזרה כח ללכת עם נעמי לארץ ישראל. ערפה נשקה לחמותה ועזבה אותה וחזרה לדרכי הגוים. אבל רות נשארה שם, דבוקה לחמותה, ונכנסה תחת כנפי השכינה. רות היתה לה האומץ ורצון הלב להשאר עם נעמי, כמו שכתוב אח\"כ, \"ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה\".",
+                "מכל זה מבואר שמעשים קטנים יכולים לגרום תוצאות גדולות, שרות וערפה היו דומות זו לזו כל כך, אלא שהבדל קטן בכחות נפשם גרם שמרות יצא דוד המלך, ומערפה יצא גלית.",
+                "ולא עוד, אלא שמיד ירדה ערפה עצמה כמה מדריגות עד הדיוטא התחתונה, וכדאיתא בסוטה <small>(מ\"ב ב')</small>, \"למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה\". ופירש רש\"י, \"הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף\". ואיתא ברות רבה <small>(פרשה ב' סי' ט')</small>, \"שם האחת ערפה, שהפכה עורף לחמותה\", דהיינו שאע\"פ שמתחילה היתה הולכת בדרכי חמותה, אבל אח\"כ עזבה את חמותה וגם את דרכה בחיים. וכל זה היה מחמת הבדל קטן בינה ובין אחותה, שערפה שלא השתדלה להשאר עם חמותה חזרה מיד לדרכי הגוים, אבל רות נשארה עם חמותה ונתגיירה ונעשית האם של מלכות בית דוד.",
+                "והנה גם מזקנו של רות וערפה יש ללמוד יסוד זה, שחז\"ל גילו לנו שרות וערפה היו צאצאי עגלון מלך מואב <small>(כדאיתא בסוטה מ\"ז א', וסנהדרין ק\"ה ב')</small>, ומצינו בעגלון שעמד מכסאו לכבוד הקב\"ה, וכמו שכתוב בספר שופטים <small>(ג', כ')</small>, \"ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא\". ואיתא ברות רבה <small>(פרשה ב' סי' ט')</small>, \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'\", דהיינו שעגלון זכה שדוד המלך יצא ממנו בשביל שעמד לכבוד השם. הרי שגם מזה מוכח שתוצאות גדולות יכולות לבוא ממעשים הנראים לנו כקטנים.",
+                "והנה רות וערפה שתיהן האריכו ימים הרבה, שערפה נהרגה ע\"י אבישי בן צרויה בימי דוד המלך כדאיתא במס' סנהדרין <small>(צ\"ה א')</small>, ורות האריכה ימים עד ימי שלמה המלך כדאיתא במס' בבא בתרא <small>(צ\"א ב')</small>, \"זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר <small>(מלכים א' ב', ט')</small> 'וישם כסא לאם המלך', וא\"ר אלעזר לאמה של מלכות <small>(שיצאו ממנה כל המלכים, רש\"י)</small>\". עוד מבואר בספר שמואל <small>(שמואל ב' פרק כ\"א)</small> שארבעה בנים היו לערפה שכולם היו גבורים וענקים, וכולם נהרגו ע\"י דוד המלך ואנשיו [שאע\"פ שכתוב שם שהיו בני הרפה, מכל מקום כבר גילו לנו חז\"ל במס' סוטה <small>(מ\"ב ב')</small> שהרפה היינו ערפה]. ונמצא שרות וערפה חיו עד ששתיהן ראו איך בני ערפה נפלו ביד בני רות, ובזה ראו התוצאות של הדרכים השונות שבחרו בחייהן, וכמו שרמזו חז\"ל לזה במס' סוטה <small>(מ\"ב ב')</small>, \"אמר הקב\"ה יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה\", וכמו שכתוב <small>(רות א', י\"ד)</small>, \"ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה\".",
+                "<b>ג) עקשן מצליח</b>",
+                "יש לימוד נוסף מרות וערפה. כל אדם יש לו נסיונות שונות בחיים. אם אדם רוצה להצליח בעבודת ה' צריך להתגבר בפני כל הקשיים העומדים לפניו. האדם צריך להתעקש \"צו בלייבען שטארק\" <small>(להשאר חזק)</small>. דבר זה יש ללמוד מרות וערפה, שהרי שתיהן רצו להתדבק בכלל ישראל, שהרי נישאו ליהודים, אלא שרות התעקשה והצליחה, אבל ערפה לא היתה יכולה לעמוד בפני הנסיון והתוצאות היו נוראות."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ד – ביטול תורה</strong></big>",
+                "<b>א) וותרנותו של הקב\"ה</b>",
+                "אמרו חז\"ל <small>(ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב')</small>, \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\". ומשמע שהקב\"ה מוותר על שאר עבירות שבתורה ואפילו על עבירות חמורות, אלא שיש חטא אחד שהקב\"ה אינו מוותר עליו כלל, והיינו ביטול תורה.",
+                "והדברים תמוהים, שחז\"ל אמרו בפירוש להיפך, דאיתא במס' בבא קמא <small>(נ' א')</small>, \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו <small>(יופקרו חייו וגופו, רש\"י)</small>\". הרי שאין הקב\"ה מוותר כלל, וא\"כ איך שייך לומר שהוא מוותר על הכל חוץ מביטול תורה?",
+                "ונראה לומר בזה, שיש שני סוגי וותרנות, יש וותרנות ליחיד ויש וותרנות לכל העולם. מה שאמרו חז\"ל שהקב\"ה אינו מוותר כלל היינו לומר שהיחיד צריך להענש על חטאיו [אם לא עשה תשובה], ולא שייך על זה שום וותרנות כלל. ומה שחז\"ל אמרו שהקב\"ה מוותר על כל העבירות, היינו שאינו מביא חורבן לעולם אף אם ישראל עוברים על עבירות חמורות שבתורה, אלא שיש חטא אחד שיוצא מן הכלל הזה, והוא עוון ביטול תורה.",
+                "אלא שיש להקשות, שהנה סיבת וותרנותו על העולם הוא משום שכבר נשבע הקב\"ה בשעת המבול ששוב לא יחריב את העולם, וא\"כ יש לו לוותר גם על עוון ביטול תורה.",
+                "<b>ב) הבריאה מתקיימת רק בזכות התורה</b>",
+                "ונראה לומר, שמה שהקב\"ה אינו מוותר על עוון ביטול תורה, אין זה משום שעונש ביטול תורה חמור מעוון שאר עבירות חמורות, אלא הוא משום שהבריאה כולה מתקיימת רק בזכות לימוד התורה, ובלי לימוד התורה תתבטל העולם מאליה ח\"ו, וכדאיתא בפסחים <small>(ס\"ח ב')</small>, \"אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר <small>(ירמיהו ל\"ג, כ\"ה)</small> 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'\", וא\"כ אם הבריאה תתבטל ח\"ו בעוון ביטול תורה אין זה כנגד השבועה שהקב\"ה נשבע בשעת המבול, שהרי הקב\"ה נשבע רק שלא יחריב את העולם, אבל לא נשבע מעולם שיעכב את הבריאה מביטול דממילא.",
+                "וכן מבואר מדברי הנפש החיים <small>(בשער ד' פרק י\"א)</small> שכתב, \"והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח\"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח\"ו\".",
+                "<b>ג) על מה אבדה הארץ</b>",
+                "ונראה שיש לבאר בזה את דברי הגמ' בבבא מציעא <small>(פ\"ה א')</small>, \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' <small>(ירמיה ט', י\"א)</small>, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' <small>(ירמיה ט', י\"ב)</small>, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". ולמדנו מדברי הגמ' שהנביא מגלה לנו שחורבן בית ראשון היה בשביל שלא ברכו ברכת התורה. והר\"ן בנדרים <small>(פ\"א א' ד\"ה דבר זה)</small> ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל <small>(בספר אור ישראל מכתב ל\"א)</small> ביאר שהיו לומדים את התורה רק כדי לדעת את ההלכה למעשה וכיון שהיו סבורים שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה בשביל עשיית המצוות, לכן לא ברכו עליה.",
+                "אלא שעדיין יש לתמוה, שלשון הפסוק שם היא, \"על מה אבדה הארץ\", שלכאורה עיקר החורבן הוא על בית המקדש, וא\"כ למה הדגישה התורה שאנו מדברים על איבוד הארץ?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' יומא <small>(דף נ\"ד א')</small>, \"'חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר 'על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו' <small>(ירמיה ט', ט')</small>, בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו, ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל וכו'\". הרי מבואר מגמ' זו שחורבן בית ראשון לא היה רק חורבן בית המקדש, אלא גם חורבן הארץ עצמה, שהיתה שוממה לגמרי להרבה שנים. והנה לעיל ביארנו שהארץ עצמה מתקיימת ע\"י לימוד התורה, שבלי לימוד התורה לא שייך להעולם להתקיים, וא\"כ מאחר שמבואר מהגמ' בנדרים שחורבן בית ראשון היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, א\"כ זה הביאה לחורבן הארץ עצמה [ואע\"פ שלא חרב העולם כולו, היינו משום שלא התבטלו מהתורה לגמרי, אלא שזלזלו בלימודה]. ומעתה יתבארו היטב דברי הגמ' בנדרים, ששאלת הנביא היתה \"על מה אבדה הארץ\", דהיינו איזה עבירה תביא חורבן לארץ עצמה, ועל זה השיב הקב\"ה, \"על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם\", שזלזלו בלימוד התורה ולכן [במדה מסויימת] אבדה הארץ זכות קיומה.",
+                "<b>ד) רגיל הוא שהאדם יבטל מן התורה שלא בידיעתו</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ה' א')</small>, \"אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו', פשפש ולא מצא <small>(לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא, רש\"י)</small> יתלה בבטול תורה וכו'\".",
+                "וידועה קושיית העולם, והלא גם ביטול תורה הוא עבירה ככל שאר עבירות שבתורה, ואם כבר פשפש במעשיו מסתמא כבר פשפש אם יש בידו עון ביטול תורה וכבר הכריע שאין בידו עון ביטול תורה, וא\"כ איך אמרה הגמ' שיתלה בעון ביטול תורה.",
+                "ונראה לתרץ, שיש הרבה אופנים שבהם מותר להבטל מן התורה, וכגון אם יש מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים <small>(וכדאיתא במס' מועד קטן דף ט' ב')</small>, או לצורך פרנסה וכדומה. אלא שבכל מקרה צריך שיקול הדעת אם הוא באמת מצוה שאי אפשר ע\"י אחרים וכדומה. וא\"כ רגיל הוא שהאדם נכשל בעוון ביטול תורה, והאדם בעצמו לא היה יודע מזה כלל שהוא סבר שלא היה בזה ביטול תורה כלל. ונמצא שביטול תורה שונה משאר עבירות שבתורה, שבשאר עבירות האדם יודע שעבר עבירה, אבל בביטול תורה רגיל הוא שהאדם יעבור עבירת ביטול תורה ולא היה יודע מזה כלל מאחר שטעה בשיקול הדעת והיה סובר שלא היה בזה עוון ביטול תורה כלל. וכן רגיל הוא שהאדם היה לומד אלא שהיה לומד בהתרשלות, וגם זה נחשב ביטול תורה, ובאופן כזה אי אפשר להאדם לדעת שהיה מתבטל מן התורה שהרי באמת היה לומד תורה אלא שלא היה לומד כמו שהיה צריך.",
+                "ולפ\"ז כוונת הגמ' היא, שאם פשפש ולא מצא בידו שום עבירה, יתלה בביטול תורה בלא מתכוון, שמסתמא היה נכשל בביטול תורה שלא בידיעתו.",
+                "<b>ה) ביטול תורה אצל רבי עקיבא</b>",
+                "דוגמא לעבירת ביטול תורה כזה מצאנו אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' סנהדרין <small>(ס\"ח א')</small>, \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו וכו', אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן <small>(מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה, רש\"י)</small> וכו'\".",
+                "ומבואר מהגמ' שמה שרבי עקיבא נהרג במיתה משונה היה משום עוון ביטול תורה, שאם היה לומד תורה אצל רבי אליעזר היה לומד תורה הרבה.",
+                "והדברים תמוהים הם, שהרי מבואר במס' מנחות <small>(כ\"ט ב')</small> שהקב\"ה אמר למשה רבינו ש\"אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות\", ומובא בגמ' שם שמשה רבינו הלך אצל שיעורו של רבי עקיבא \"ולא היה יודע מה הן אומרים\". הרי שרבי עקיבא היה לומד כל כך תורה עד שאפילו משה רבינו לא היה יכול להבין את תורתו, וא\"כ איך שייך לומר שנהרג בעוון ביטול תורה.",
+                "ועל כרחך צריך לומר, שאפילו אדם כמו רבי עקיבא יתפס בעוון ביטול תורה אם היה יכול ללמוד יותר ולא למד, ומאחר שרבי עקיבא היה יכול ללמוד יותר אם היה משמש את רבי אליעזר, הרי זה נחשב ביטול תורה, ונענש על זה בהריגה ע\"י מיתה משונה, והדברים נוראים. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בעוון ביטול תורה, שנקל הוא להכשל בו.",
+                "יסוד זה נלמד גם מדברי הגמ' במגילה <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי <small>(מאי ניעביד מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך, רש\"י)</small>, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, מאי איפכת לן מה יאמר בבית הכנסת, שהעיקר הוא רק שלא יכנס לבית הכנסת שלא לצורך, ולכן צריך ללמוד מעט, וא\"כ למה אמרה הגמ' שאם הוא תלמיד חכם צריך לומר הלכתא, והלא גם הוא יכול לומר פסוק! ונראה שמבואר מזה שאם הוא תלמיד חכם ויכול ללמוד עכשיו הלכתא, נחשב כביטול תורה בשבילו אם הוא לומד עכשיו מקרא, ומבואר כנ\"ל שאם הוא יכול ללמוד יותר אז נחשב כביטול תורה אם הוא לומד פחות, אע\"פ שבאמת הוא לומד באותו זמן.",
+                "<b>ו) יום שחסר מלימוד התורה אין לו תמורה</b>",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(בדף ס\"ג ב')</small>, \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+                "ונראה לבאר את דברי הגמ' ע\"פ דברי הרמב\"ן <small>(נשא ז', ב')</small> שהקשה שמאחר שכל קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן היו שוות א\"כ למה הזכירה התורה כל נשיא ונשיא בפני עצמו? ותירץ, \"כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו\".",
+                "ולמדנו יסוד נפלא מדברי הרמב\"ן, שאע\"פ שלמראה העין כל קרבנות הנשיאים היו שוות, מכל מקום העיקר הוא המחשבה, ומאחר שכל נשיא ונשיא היתה לו מחשבה מיוחדת בשיעור קרבנותיו, א\"כ באמת הקרבנות לא היו שוות.",
+                "ולפי זה יש לומר, שכל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, ומחשבותיו היום אינן שוות למחשבותיו למחר, וא\"כ כל קריאת שמע היא מיוחדת כיון שכל מה שהוא מכוון בשעת קריאתה היא מיוחדת, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל להשלים קריאה זו לעולם, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+                "והנה יסוד זה שייך גם בלימוד התורה, שמה שהאדם מחדש בלימודו היום אינו דומה למה שהוא חידש אתמול ולמה שהוא יחדש למחר, ונמצא שהלימוד של היום הוא מיוחד, ואם לא ילמוד היום לא יוכל לעולם להשלים חסרון זה. ויש לנו להתעורר מזה לחזק את עצמנו בלימוד התורה שלא נאבד את ההזדמנות ללמוד ברציפות.",
+                "<b>ז) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות</b>",
+                "איתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' <small>(מלאכי ב', ז')</small>, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה <small>(ג' א')</small>, \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' <small>(יהושע ה', י\"ג-י\"ד)</small>, והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים <small>(היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י)</small> ועכשיו בטלתם תלמוד תורה <small>(ועכשיו - שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י)</small>, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי <small>(על של עכשיו, רש\"י)</small>, מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול העבודה. אולם ממה שאמרה הגמ' שיהושע תיקן זה במה שבמלחמה הבאה לן בלילה בעומקה של הלכה, מזה מוכח שהמלאך לא תבע ממנו לימוד תורה לבד, אלא תבע ממנו שילמוד בעיון ויעמיק בההלכה.",
+                "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בעיון רב בכל המצבים וכמו המלאך שתבע מיהושע שילמדו בעיון אע\"פ שהיו עייפים מיגיעת המלחמה.",
+                "וגם מכאן יש להתעורר על החומר של ביטול תורה, שכל אחד ישתדל לעסוק בתורה בכל המצבים, ולא רק שילמוד תורה סתם, אלא שילמוד בעיון רב.",
+                "<b>ח) עונש חמור בשביל ביטול תורה</b>",
+                "והנה איתא במס' נדרים <small>(ל\"ב א')</small>, \"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו' <small>(לך לך י\"ד, י\"ד)</small>\". ומבואר מכאן שנענש אברהם אבינו על שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה כדי להלחם נגד המלכים שלקחו את לוט.",
+                "וצריך ביאור, שאם יש כאן פיקוח נפש בודאי חייב להתבטל מן התורה כדי להציל את חייו של לוט ולמה נענש על זה, ואם לא היה פיקוח נפש א\"כ גם אברהם אבינו לא היה לו ללכת ולמה נענש רק בשביל שגרם לאחרים להתבטל מן התורה?",
+                "וצריך לומר שבאמת לא היה כאן פיקוח נפש, ומה שאברהם אבינו הלך בעצמו היינו משום שיש לו חיוב של הכרת הטוב ללוט, שמאחר שחיו ביחד הרבה שנים מסתמא עשה לוט עמו כמה טובות, ולכן לא נענש אברהם אבינו על שהלך בעצמו, אבל מכל מקום אין זה היתר לגרום אחרים להתבטל מן התורה כיון שאצלם לא היה שייך שום חיוב של הכרת הטוב ללוט.",
+                "והנה הרא\"ש כתב שם בפירושו, \"אף על פי שעבירת העונש מפורשת על אומרו 'במה אדע' <small>(לך לך ט\"ו, ח')</small> מ\"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע\". וכוונת הרא\"ש להקשות איך שייך לומר שמה שבני ישראל ירדו למצרים היה עונש לאברהם אבינו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, והלא מפורש בפסוק שהיה זה עונש בשביל שלא האמין כראוי בהקב\"ה ושאל \"במה אדע כי אירשנה\". ועל זה תירץ הרא\"ש שזה הוא בבחינת \"עבירה גוררת עבירה\" <small>(אבות פ\"ד מ\"ב)</small>, שעשה עבירה שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה ממילא זה הביא לידי עבירה אחרת שאמר להקב\"ה \"במה אדע כי אירשנה\". ומכל מקום למדנו מזה החומר של עון ביטול תורה, שזה הביא לידי גלות מצרים.",
+                "<b>ט) פלפול חברים</b>",
+                "ויש להעיר בדבר נוסף שצריך חיזוק בלימוד התורה, והוא ענין פלפול חברים, דהנה בפרק ששי דמס' אבות מבואר ש\"פלפול התלמידים\" הוא אחד ממ\"ח קניינים שהתורה נקנית בהם, והיינו משום שע\"י פלפול חברים האחד מחדד את חבירו. אבל יש בזה גם מעלה נוספת, שבזה הוא מראה את אהבתו לתורה, שכשהוא שומע את חבירו מדבר בלימוד הוא משתתף עמו.",
+                "ונראה לפרש בזה את דברי רש\"י במס' בברכות, דאיתא התם <small>(בדף ג' ב')</small>, \"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה\". ופירש רש\"י, \"אלא לדבר הלכה אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו' <small>(משלי י\"ז, ה')</small>\". ומבואר מדברי רש\"י שכשאחד מדבר בלימוד אז חבריו מחוייבים להשתתף עמו, ומטעם זה אסור לדבר דברי תורה בפני המת שבזה הוא מבזה את המת, שהרי המת אינו יכול להשתתף עמו.",
+                "ומסופר על הג\"ר אליעזר גורדון זצ\"ל שפעם אחת עבר ליד בית מדרש, ושמע קול שני בחורים שמתווכחים זה עם זה בלימוד. ביקש רבי אליעזר להשתתף עמהם אלא שדלתות בית המדרש היו נעולות. רצונו להכנס היה עז כל כך עד שטיפס דרך החלון הפתוח, וקפץ וירד על רצפת בית המדרש, ומיד התחיל לדבר בלימוד עם שני הבחורים…",
+                "<b>י) ביטול תורה באיכות הלימוד</b>",
+                "עוד יש להעיר ששייך ביטול תורה גם באיכות הלימוד. לדוגמא, יש בחורים שמעיינים הרבה בספרי האחרונים ובזה הם מבלבלים את מוחם, ועוד שעי\"ז אינם מספיקים ללמוד כ\"כ דפים.",
+                "ומרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל פירש בזה בדרך צחות את דברי הגמ' בנדרים <small>(פ\"א א')</small>, \"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה\", שיש לומר שכוונת הגמ' היא שבני עשירים יש להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מחפשים בהרבה ספרים ובזה הם רק מבלבלים את מוחם ואינם משיגים שום בהירות בלימודם, אבל בני עניים אין להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מייגעים בעצמם ליישב את הקושיא ומעמיקים בהסוגיא וממילא הדברים מתבררים אצלם.",
+                "ומקור למושג של ביטול תורה באיכות מצינו במס' מגילה <small>(כ\"ח ב')</small>, \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נישהי פורתא וניקום\". והנה גמ' זו לא מיירי בלימוד התורה עצמו, אלא עוסק במי שצריך לקרוא אדם מבית הכנסת, ולכן כדי שלא תהיה כניסתו שלא לצורך צריך לומר דבר אחד של תורה בבית הכנסת, וא\"כ לכאורה אין נפקא מינה אם יאמר פסוק או ברייתא או הלכה, ועם כל זה הגמ' אומרת שכל אחד צריך לומר דבר תורה לפי יכולתו, שתלמיד חכם צריך לומר הלכה, ובעל ברייתות צריך לומר ברייתא, ובעל מקרא צריך לומר פסוק. ודבר זה צריך ביאור, למה צריך לכל זה? וצריך לומר שאם לומד תורה שלא כפי מדריגתו הרי זה נחשב לביטול תורה והוא חסרון בלימוד התורה עצמו עד שנחשבת כניסה לבית הכנסת שלא לצורך אם לומד תורה בתוכו למטה מיכולתו, והרי זה ראיה ברורה שיש מושג של ביטול תורה באיכות.",
+                "ועוד יש לציין את החשיבות של סדר בקיאות, שאם לומדים הרבה דפים וחוזרים עליהם הרבה פעמים ממילא מתבררת לו את האמת, משא\"כ אם אין לו ידיעות בש\"ס אז על כרחו יטעה בכמה דברים. ויש לבאר בזה את דברי הירושלמי במס' סנהדרין <small>(פ\"ד ה\"א)</small>, \"אמר רבי, תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה <small>(לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו, פני משה)</small>, אמר ר' יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה <small>(כלומר, שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני דכל הנשמות היו שם וקבל כל א' חלקו בתורה, פני משה)</small>\". ומבואר מהירושלמי, שאותו תלמיד היה טועה והיה סובר שבאמת אפשר לטהר את השרץ, ולכן אמרו שאותו תלמיד לא היה יודע איך להורות, וגם אמרו שלא קיבל את חלקו בתורה מהר סיני. ונראה שאותו תלמיד לא היה לומד בקיאות ולכן לא היה לו ידיעות רחבות בתורה וממילא היה שייך לו לטעות בזה, אבל מי שיש לו ידיעות רחבות בתורה ידע ממילא שאי אפשר לטהר את השרץ בשום פלפול שבעולם."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ה – מעמד הר סיני</strong></big>",
+                "<b>א) אילו קרבנו לפני הר סיני</b>",
+                "איתא בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\". ומבואר מזה שיש תועלת בקירבה לפני הר סיני אפילו לפני קבלת התורה. וצריך ביאור, מה מדרגה השיגו בני ישראל בשעה שקרבו לפני הר סיני?",
+                "<b>ב) העיקר הגדול…</b>",
+                "ונראה לבאר בזה בהקדם ביאור דברי הרמב\"ם, דאיתא במשנה בחולין <small>(בדף ק' ב')</small> בענין איסור גיד הנשה, \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+                "וכתב הרמב\"ם <small>(שם)</small> בפירוש המשניות, \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר 'מסיני נאסר' לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל המצוות\".",
+                "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שממה שאמרה המשנה לענין גיד הנשה \"בסיני נאמר\" יש ללמוד שכל התרי\"ג מצוות נצטוו רק ע\"י משה רבינו, ואפילו מצוות שנצטוו קודם מתן תורה [כגון מילה ואבר מן החי] חזרו ונצטוו ע\"י משה רבינו. והרמב\"ם כתב שדבר זה הוא \"עיקר גדול\". וצריך ביאור למה זה הוא עיקר גדול, ולמה הוצרכו כל המצוות להצטוות ע\"י משה רבינו?",
+                "<b>ג) עינינו ראו ולא זר</b>",
+                "ונראה שהרמב\"ם אזיל בזה לשיטתו, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה <small>(פ\"ח ה\"א)</small>, \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'\". וכתב עוד <small>(בהל' ג')</small>, \"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו'\", ע\"ש באריכות בדבריו הנפלאים.",
+                "ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית מעמד הר סיני היתה כדי שנהיו עדים בנבואת משה רבינו ובמתן תורה ולא נצטרך לסמוך על מה שקבלנו מאחרים. ולפ\"ז אם היינו מקיימים מצות מילה מפני המסורה מאברהם אבינו אז היה חסר לנו את ה\"עדות\" בקיום המצוות.",
+                "ונראה שזהו הביאור בדברי הרמב\"ם בפירוש המשניות בחולין, שמה שכל המצוות נצטוו לנו על ידי משה רבינו הוא \"עיקר גדול\", שרק ע\"י זה יש לקיום המצוות את המדרגה של \"עדות\", ואילו היינו מקיימים את המצוות מפני המסורה מהאבות, אז היה חסר לנו עיקר גדול בקיום המצוות.",
+                "<b>ד) שני שלבים בקבלת התורה</b>",
+                "ואולי יש לפרש בזה מה שהערנו בתחילת דברינו שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\", שמשמע שיש מעלה עצמית בעצם היותנו אצל הר סיני. וצריך ביאור, מה קרה לבני ישראל בהיותם אצל ההר לפני עצם קבלת התורה?",
+                "ונראה לפרש שיש שני שלבים בקבלת התורה, הראשון שהתעלו במדריגתם עד שהיו יכולים להשיג את התורה בשכלם, ויש שלב שני ששמעו את הקב\"ה מדבר עם משה רבינו ונותן לו את התורה.",
+                "והנה הגיעו להשלב הראשון מיד שבאו להר סיני, שהרי איתא במס' שבת <small>(דף קמ\"ו א')</small>, \"ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", שמשמע שעל ידי עצם הקירבה להר סיני פסקה זוהמתן והתעלו והגיעו למדרגה גבוהה, ויש לומר שעל ידי זה הגיעו למדריגת האבות הקדושים שיוכלו להבין את התורה. אלא שעדיין חסרים את המדריגה של \"עדות\" וה\"עיקר הגדול\" עד ששמעו בעצמם איך שהקב\"ה מדבר עם משה רבינו. ולכן שפיר אנו אומרים, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\"!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ו – כח הציבור בקבלת התורה</strong></big>",
+                "<b>א) נעשה בלא נשמע</b>",
+                "כתוב בפרשת יתרו <small>(י\"ט, ז'-ח')</small>, \"ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'; ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה'\".",
+                "ועוד כתוב בפרשת משפטים <small>(כ\"ד, ג'-ז')</small>, \"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה; ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר וגו'; וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים; ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח; ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע\".",
+                "מבואר מפסוקים אלו ששתי פעמים הראשונים אמרו רק \"נעשה\" ורק לבסוף אמרו \"נעשה ונשמע\". וצריך ביאור, למה מתחילה לא אמרו גם \"נשמע\"?",
+                "והנה בשתי פעמים הראשונים התורה הדגישה שכל העם ענו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", והיה נראה לומר שבזה מבואר למה אמרו רק \"נעשה\", אבל יש לתמוה, מה הביאור בדבר זה?",
+                "<b>ב) איך שייך לקיים את כל התרי\"ג מצוות</b>",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה שלימות האדם ע\"י התורה היא על ידי קיום מצוותיה, אבל אי אפשר לאדם אחד לקיים את כל תרי\"ג מצוות התורה, שיש מצוות ששייכות רק לכהנים ויש מצוות ששייכות רק בלוים ויש מצוות ששייכות רק לנשים. ועם כל זה יש שני דרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל מצוות התורה.",
+                "הדרך הראשון הוא על ידי התאחדות עם שאר כלל ישראל, שבהיותו חלק של הציבור נחשב כאילו הוא קיים את כל המצוות, כיון שבין כולם יש קיום של כל מצוות התורה.",
+                "הדרך השני הוא על ידי לימוד התורה, שהרי אמרו חז\"ל במס' מנחות <small>(דף ק\"י א')</small>, \"אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם\". ונראה שאין זה דין מיוחד גבי קרבנות, אלא הוא הדין בכל מצוות התורה, אם אדם ילמד את הדינים והסוגיות של אותה מצוה נחשב כאילו קיים אותה מצוה. וממילא אם ילמד אדם את הדינים והסוגיות של כל המצוות נחשב כאילו קיים כל התרי\"ג מצוות.",
+                "<b>ג) שתי קבלות כנגד שני הדרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות</b>",
+                "והנה איתא בזוה\"ק <small>(זוהר חדש במדרש הנעלם פרשת אחרי מות דף ע\"ז א')</small>, \"נעשה ונשמע, עשייה בעובדין טבין, ושמיעה באורייתא\", ומבואר מדברי הזוה\"ק ש\"נעשה\" הוא קבלה על עשיית מעשים טובים, ו\"נשמע\" הוא קבלה על לימוד התורה.",
+                "ומעתה נראה לומר, שכשאמרו ישראל \"נעשה ונשמע\" כוונתם היתה שהם מקבלים על עצמם גם לימוד התורה כדי שיוכלו לקיים את כל המצוות, וכמו שביארנו שעל ידי לימוד תורת המצוות נחשב כאילו קיים אותן המצוות.",
+                "ולפ\"ז יש לומר שבשתי פעמים הראשונים כשאמרו רק \"נעשה\" בלא \"נשמע\" כוונתם היתה לומר שיש דרך נוסף להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות, והיינו בהיותו באחדות עם הציבור כיון שבין כולם הם מקיימים את כל המצוות, ולכן באותם פסוקים כתוב שכל העם היו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", שעל ידי התאחדות עם הציבור נחשב כאילו קיים את כל המצוות. ורק אח\"כ הוסיפו בני ישראל לומר שמלבד קיום כל המצוות על ידי הציבור, יש אפשרות להיות נחשב כאילו קיים לבדו את כל המצוות, והיינו על ידי לימוד התורה, ולכן אמרו ג\"כ \"נעשה ונשמע\"."
+            ],
+            [
+                "<b><small>מאמרים והספדים</small></b>",
+                "<big><strong>מאמר ק\"ז – שיחה שמסר בכנסיה הגדולה בארץ ישראל – שנת תש\"מ</strong></big>",
+                "<b>א) המעלה של ציבור</b>",
+                "כתוב בספה\"ק בשם אחד מגדולי עולם בדורות הקודמים שאם יתקבצו עשרה יהודים ביחד בכוונה אחת וברצון אחד, אע\"פ שאינם עוסקים בדברי תורה אלא שאינם עוסקים בדברים בטלים, יש שם השראת השכינה, ואפילו המלאכים אינם יכולים לעמוד שם. ממילא אסיפה זו שהיא קיבוץ של אלפי יהודים שבאו לכאן מכל קצוי הארץ, בודאי יש בה השראת השכינה, וכל אחד צריך להרגיש את הקדושה ולהבין את התועלת הגדולה שיוצאת מאסיפה זו.",
+                "גם מהמשנה בברכות אפשר ללמוד את הקדושה של קיבוץ הרבים, דאיתא במשנה <small>(מ\"ט ב')</small>, \"כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך וכו', בעשרה אומר נברך אלקינו וכו', במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו וכו', ובאלף הוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו\". למדים אנו ממשנה זו שהזכרת שם שמים תלויה בגודל האסיפה, שככל שהקיבוץ גדול כך מרבים להזכיר את שם שמים. ונראה שהטעם לזה הוא שאם יש יותר אנשים אז יש ריבוי בכבוד שמים, שהרי יש כאן יותר אנשים ההולכים בדרכי ה'. וממילא באסיפה זו שנתקבצו במקום אחד אלפי אנשים ההולכים בדרך ה' בודאי יש כאן קדושה והשראת השכינה, וכל שכן באסיפה זו שתפקידה היא להרבות בכבוד שמים.",
+                "והנה מדברי חז\"ל מבואר שעשרה יהודים נקראו \"עדה\" וכמבואר במגילה <small>(כ\"ג ב')</small> ובשאר מקומות. ונראה שמבואר מזה שעשרה יהודים אינם רק אנשים בודדים שנמצאים במקום אחד, אלא שקיבוץ של עשרה אנשים הם מציאות חדשה, דהיינו שעכשיו נחשבים כ\"ציבור\". אלא שנראה שהשם \"עדה\" או \"ציבור\" שייך רק אם נאספים לתכלית אחת, שאז יש להם הצטרפות זה עם זה.",
+                "<b>ב) תשעה וארון מצטרפים</b>",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות <small>(מ\"ז ב')</small>, \"אמר רב הונא, תשעה וארון מצטרפין, אמר ליה רב נחמן, וארון גברא הוא?! אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין\". ומבואר כאן שיש הוה אמינא שאפילו תשעה נחשבים כעשרה אם נמצאים הם בבית הכנסת שיש שם ארון הקודש, אלא שהגמ' תמה על זה שארון הקודש אינו בן אדם ולכן לא שייך להחשיבו כהאיש העשירי. והדבר תמוה, מה היתה ההוה אמינא של הגמ' לומר שהארון נחשב כמו האיש העשירי?",
+                "ונראה לומר בזה שמה שעשרה יהודים נחשבים כציבור היינו משום שהם מתאחדים ביחד בכוונה אחת וכמו שנתבאר, אלא שלפעמים קשה מאד לאחד את האנשים הבודדים, אבל אם יש שם ארון הקודש אז קל הוא לאחד אותם, שהרי ארון הקודש מזכירם להתאחד זה עם זה בשביל התורה, ולכן יש הוה אמינא שאם יש שם ארון הקודש הם מצטרפים אפילו אם הם רק תשעה.",
+                "והנה באסיפה זו בודאי כולנו באים לכאן במחשבה אחת וברצון אחד, דהיינו להרים את קרן התורה ולהתחזק בתורה ויראת שמים, ולתקן מה שראוי לתקן בשביל שמירת התורה והמצוות, ולכן בודאי אנו מצטרפים ביחד להיות עדה קדושה, ושוב אין אנו אנשים בודדים לבד, אלא שאנו מתרוממים להיות ציבור אחד.",
+                "<b>ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים</b>",
+                "והנה כיון שתפקידה של אסיפה זו היא להתחזק בתורה, אנו צריכים לדעת שחיים של תורה אינו רק שמירת תרי\"ג מצוות, שהרי אפילו יהודי ששומר את כל התרי\"ג מצוות אפשר לו להיות מושפע מהשפעות זרות, ובזה עלול להכשל בהנהגות ובמעשים שאינם ראויים לבן תורה כגון מותרות בחתונות, אע\"פ שאינו עובר בשום אחת מן התרי\"ג מצוות.",
+                "ובזה יש לבאר את דברי רש\"י על התורה, דהנה כתוב \"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה\" <small>(וישלח ל\"ב, ה')</small>. וכתב רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים\".",
+                "ויש להעיר שתי הערות על רש\"י. חדא, למה איכפת לעשו אם יעקב אבינו שמר את תרי\"ג מצוות או לא? ועוד, למה סיים רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר כתב רש\"י שיעקב אבינו שמר את התרי\"ג מצוות כשהיה בבית לבן, וא\"כ פשוט הוא שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.",
+                "והנה על ההערה הראשונה יש לבאר בפשיטות שעשו חשב שהברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק אבינו לא יתקיימו, שהרי בודאי יעקב הושפע לרעה מלבן ולא שמר את התורה ובזה אבד יעקב אבינו את הברכות, ח\"ו. ולכן יעקב הגיד לו שאינו כן, אלא ששמר את התרי\"ג מצוות בעודו בבית לבן, ועדיין הוא זוכה בברכות. אלא שההערה השניה עדיין קשה, למה הוסיף רש\"י לכתוב \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\"?",
+                "ונראה לומר שמה שכתב רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\" היא מדרגה נוספת, שהרי אפשר לאדם להיות שומר את כל התרי\"ג מצוות ועדיין יתנהג באופן שאינו ראוי לבן תורה, ולכן יעקב אבינו אמר לעשו שלא זו בלבד ששמר את כל התרי\"ג מצוות, אלא שיש בו מעלה נוספת שלא הושפע כלל ממעשיו הרעים של לבן, ולכן כל מעשיו הם כפי מה שראוי לאדם שחי על פי התורה.",
+                "בעזהשי\"ת, כולנו נקבל השפעה של חיזוק בתורה מאסיפה זו, ובודאי השכינה שורה על מעשה ידינו כיון שאנו מתאחדים ביחד למען הקב\"ה ותורתו, ונזכה להתנהג כמו בני יעקב אבינו שלא בלבד שהם שומרים את התרי\"ג מצוות, אלא שעוד הם נקיים מהשפעות מן החוץ, כי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ח – שיחה שמסר בועידה של אגודת ישראל בשנת תשכ\"ד</strong></big>",
+                "<b>א) סעודת מלוה מלכה היא כמו השעה אחת שאחר התפלה</b>",
+                "איתא בברכות <small>(ל\"ב ב')</small>, \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה הכל מבינים למה שהו לפני התפילה, שהרי האדם צריך להכין את עצמו להתפלל שהרי התפילה נקראת \"עבודה שהיא בלב\" <small>(וכדאיתא בתענית ב' א')</small>. אבל צריך ביאור, למה הוצרכו לשהות לאחר התפילה? ונראה לומר ששהייה לאחר התפלה הועילה כדי להחדיר בתוך לבם את ההתעוררות וההתרוממות שהשיגו בשעת התפילה כדי שלא תפוג לאחר זמן.",
+                "והנה במשך יום השבת של הועידה הרגשנו כולנו התרוממות הרוח ויש לחוש שנפסיד מה שהשגנו. לכן, התאספנו פעם נוספת במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה כדי שמעמד זה יהיה ה\"שעה אחת שאחר התפלה\" ולא תפוג ההתרוממות לאחר זמן",
+                "<b>ב) התפקיד של אגודת ישראל והתשובה ל\"מאי אהנו לן רבנן\"</b>",
+                "איתא במס' סנהדרין <small>(צ\"ט ב')</small>, \"אפיקורוס וכו', רבא אמר, כגון הני דבי בנימין אסיא דאמרי מאי אהני לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה)\". ופירש רש\"י, \"לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתרעם שחכמי ישראל לא חידשו שום דבר נחשב לאפיקורוס. והנה יש להעיר, מה באמת התשובה לטענה זו? מה באמת התפקיד של חכמי ישראל אם אינם מחדשים שום דבר?",
+                "אולם, התשובה לזה טמונה בתוך השאלה, שהרי חכמי ישראל עומדים על המשמר כדי שהתורה לא תשתנה, שמה שהוא מותר ישאר מותר, ומה שהוא אסור ישאר אסור, והסיבה שיש עדיין כלל ישראל ששומרים את התורה כצורתה היא רק בזכות חכמינו. וא\"כ התרעומת של \"לא שרו לן עורבא\" היא עצמה תפקידם של חכמי ישראל!",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו מחלת לב, והוא עומד תחת טיפולו של רופא מומחה שנים רבות. פעם אחת, שאל אותו אדם לרופאו, \"עמדתי תחת טיפולך הרבה שנים, ושום דבר לא השתנה, וא\"כ מה היא התועלת של טיפולך?\" הרופא ענה לו, \"עצם העובדה שאתה חי הוא התועלת של טיפולי, שאילו לא השגת טיפול למחלתך כבר היית מת לפני הרבה שנים\".",
+                "והנמשל מובן מאליו, שנס גדול הוא שכלל ישראל עדיין חי וקיים לאחר אלפי שנים, והסוד לקיומנו הוא חכמי ישראל שהם נציגי התורה הקדושה, והעם עמדו מאחוריהם והלכו אחרי עצתם, וא\"כ זהו גופא מאי דאהנו לן רבנן.",
+                "תשובה זו היא מתאמת גם לאותם ששואלים מה התפקיד של אגודת ישראל, שהרי עצם העובדה שיש ישיבות ומוסדות התורה גם בארה\"ב והתורה חיה וקיימת מוכיח לנו שיש תועלת לאגודת ישראל. תפקיד האגודה אינה לשנות את עם ישראל, אלא לנצור ולשמור את עם התורה כדי ששום דבר לא ישתנה.",
+                "<b>ג) קשר רשעים אינו מן המנין</b>",
+                "יש אנשים אחרים שטוענים מה תועלת יש בהתחזקות של שמירת תורה ומצוות, והלא אפילו אם נתחזק מכל מקום עדיין מספרם של הכופרים בתורה גדול הרבה מאד ממספר יהודים ששומרים את התורה כצורתה.",
+                "והנה התשובה לטענה זו נמצאת בגמ' בסנהדרין <small>(כ\"ו א)</small>, \"שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא, כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא 'שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו' וכו', הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי, בא נביא ואמר לו, 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר', כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין\".",
+                "ומבואר מדברי הגמ' שחזקיה המלך היה מתיירא משבנא כיון שישיבתו של שבנא היתה גדולה יותר מישיבתו של חזקיה. והנביא אמר לו שאין זה נחשב רוב כיון ש\"קשר רשעים אינו מן המנין\". וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+                "ונראה לומר בזה ש\"רוב\" אינו רק מספר רב של פרטים בודדים, אלא הוא פרטים המצטרפים לכלל, ואי אפשר לפרטים להצטרף אא\"כ יש דבר המאחד את הפרטים. והנה התורה היא המצרפת והמאחדת אותנו להיות כלל אחד, וממילא \"קשר של רשעים אינו מן המנין\", כיון שאין להם שום צירוף זה לזה בלי התורה וממילא כולם הם רק בודדים.",
+                "ולכן הציבור של שומרי תורה ומצוות הוא גדול יותר מהציבור של היהודים שלדאבוננו אינם שומרים את התורה, שהרי הציבור שלנו מאוחד על ידי כח התורה, אבל הציבור שלהם הוא רק קיבוץ של אנשים שאין להם שום צירוף לזה.",
+                "<b>ד) דוד המלך</b>",
+                "והנה סעודת מלוה מלכה נקראת \"סעודתא דדוד מלכא משיחא\", וזה נוגע מאד למלוה מלכה הזאת, שהרי איתא בילקוט שמעוני <small>(בראשית רמז מ\"א)</small>, \"'זה ספר תולדות אדם' <small>(בראשית ה' א')</small> העביר לפניו כל הדורות, הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות, אמר לפניו רבש\"ע לא תהא תקנה לזה, אמר כך עלתה במחשבה לפני, א\"ל כמה שני חיי, א\"ל אלף שנים, א\"ל יש מתנה ברקיע, א\"ל הן, א\"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה וכו'\", ומבואר מדברי המדרש שדוד המלך היה ראוי לו להיות נפל אם לא שנתן לו אדם הראשון מתנה של שבעים שנים משנותיו, ולא עוד אלא שאנו אומרים \"דוד מלך ישראל חי וקיים\" <small>(כדאיתא בראש השנה כ\"ה א')</small>.",
+                "וכל זה הוא סמל ודוגמא לנו, שהרי הרבה אמרו שעולם התורה לא יתקיים זמן רב, ואחד ממנהיגי החפשים אמר עלינו שלאחר 15 שנים כבר לא נהיו קיימים כלל וכלל, וכבר עברו מאז עשרות שנים והרי אנו חיים וקיימים, כמו דוד המלך שהיה נראה שלא יהיה לו שום קיום כלל, ולבסוף היה להיפך ש\"דוד מלך ישראל חי וקיים\"!"
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"ט – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[תוך שבעה]",
+                "<b>א) שלשה לבכי</b>",
+                "איתא במועד קטן <small>(כ\"ז ב')</small>, \"'אל תבכו למת ואל תנדו לו' <small>(ירמיה כ\"ב, י')</small>, אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנדו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הגמ' ששלשה ימים הראשונים הם לבכי.",
+                "ונראה לבאר על פי מה שכתוב אצל הסתלקות אליהו הנביא בספר מלכים ב' <small>(ב', י\"א-י\"ב)</small>, \"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים, ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד וגו'\". וצריך ביאור, למה כתוב \"ואלישע רואה\", שהרי בודאי היה רואה כיון שהיה נוכח בשעת ההסתלקות. ועוד צ\"ב מה כוונת הפסוק \"והוא מצעק\". ונראה לפרש שבשעת ההסתלקות הצער הוא גדול לאין שיעור, ולכן אי אפשר להאריך ולבאר את המעלות של הנפטר, וכל מה שאפשר הוא רק לצעוק \"אבי אבי\", ולכן כוונת הפסוק היא שאלישע לא היה יכול לדבר במתינות, ולא היה יכול רק לראות את ההסתלקות ולצעוק מכאב לב \"אבי אבי\", אבל להספידו לא היה אפשר.",
+                "ולפ\"ז כוונת הגמ' במועד קטן היא ששלשה ימים הראשונים אי אפשר להספיד כראוי כיון שהצער הוא גדול כל כך, ואפשר רק לבכות ולצעוק, אבל לא שייך להאריך ולבאר את מעלות הנפטר, אבל לאחר שלשה ימים כבר אפשר להתחיל להספיד את הנפטר כראוי. ולכן עכשיו שכבר עברו שלשה ימים מהסתלקות המשגיח זצ\"ל כבר אפשר להתחיל להשתדל להספידו כראוי.",
+                "<b>ב) אבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה</b>",
+                "בתחילה אנו צריכים להבין שאבידה רוחנית כמו שאירע לנו קשה יותר מאבילות רגילה. והראיה לזה הוא מהא דאיתא בברכות <small>(ה' ב')</small> שרבי יוחנן היה מנחם אבלים ע\"י שהיה מראה להם את השן של הבן העשירי שלו שמת והיה אומר \"דין גרמא דעשיראה ביר\" <small>(זה עצם של בן עשירי, רש\"י)</small>, הרי שנשאר במנוחת הנפש אפילו לאחר שמתו עשרה מבניו. אולם איתא בבבא מציעא <small>(פ\"ד א')</small>, <small></small>\"הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה\", ור\"ל שלאחר שמת ריש לקיש ושוב לא היה לו מי שיכול לדבר עמו בלימוד היה רבי יוחנן קורע את בגדיו ובוכה ואומר \"היכא את בר לקישא\" <small>(איפה אתה, בן לקיש)</small> עד שנשתטה מחמת רוב צערו.",
+                "ומבואר מכאן דבר נורא, שלאחר שמתו עשרה מבניו לא יצא מדעתו, אבל כשמת ריש לקיש ושוב לא היה יכול לדבר עמו בלימוד נצטער כל כך עד שיצא מדעתו ונשתטה. הרי שאבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה. וכן אצלנו, אבידת המשגיח זצוק\"ל שהיא אבידה רוחנית קשה עלינו מאד מאד.",
+                "<b>ג) המתעצל בהספדו של חכם</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מכאן שיש עונש חמור אם אין מספידים את החכם כראוי, ודבר זה נלמד ממה שבני ישראל לא הספידו את יהושע כראוי, והכתוב פירש שהיו חייבים מיתה בשביל זה. וצריך ביאור, איך שייך שיהושע לא נספד כראוי, וכי בני ישראל לא הכירו את המעלות של יהושע? ועוד יש לעיין, מה הפירוש שלא הספידוהו כראוי?",
+                "ונראה לומר, שכיון שיהושע היה המנהיג אחר משה רבינו לא התבוננו כל כך בהמעלות של יהושע כיון שהוא היה קטן ממשה רבינו. ולכן כשמת לא הספידוהו על כל מעלותיו כיון שאפילו בחייו לא שמו לב לזה. אבל אם היו שמים לב למעשי יהושע היו יכולים להספידו על כל מעלותיו, שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, והנהיג את המלחמות כנגד האומות שהיו דרים בארץ ישראל, ולימד תורה לישראל, וכו'. נמצינו למדים שכשמספידים לתלמיד חכם צריכים להספידו על כל מעלותיו, כדי שלא יחשב כמי שהתעצל בהספדו של חכם.",
+                "לכן כשאנו מספידים את המשגיח זצ\"ל, אנו צריכים להזכיר את כל מעלותיו כדי שלא נהיה מתעצלים בהספדו. אנו צריכים להזכיר איך שהיה גדול בתורה, בעל מוסר ומדות, בעל סדר נפלא, עסק בגמילות חסדים, והיו בו מעלות נוספות שהסתיר מבני אדם.",
+                "<b>ד) מיתת צדיקים – כפרה או עונש</b>",
+                "והנה מצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה או עונש, שהרי איתא במשנה בסנהדרין <small>(ע\"א ב')</small>, \"מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם\", ומשמע מזה שמיתת צדיקים היא עונש להדור.",
+                "ועוד כתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה <small>(פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+                "אולם מצינו בחז\"ל במקום אחר שמיתת צדיקים מכפרת על הדור, שהרי איתא במס' מועד קטן <small>(בדף כ\"ח א')</small>, \"למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת\".",
+                "וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק <small>(ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור)</small>.",
+                "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא שבאמת מיתת הצדיקים היא עונש בשביל חטאי הדור, אלא שאם מתעוררים לתשובה על ידי מיתת הצדיק, אז מתעלה נפש הצדיק ואז מיתת הצדיק היא כפרה להדור.",
+                "גם אנו צריכים להתחזק ולהתעורר לתשובה ע\"י מיתת המשגיח זצ\"ל ובזה תהיה זכות גדולה להנפטר וגם תהיה כפרה בשבילנו. לכן אנו צריכים ללמוד ממנו להתחזק בלימוד התורה ובתפילה ולהרגיש טובת הזולת ברוחניות ולהיות בזה ממזכי הרבים.",
+                "<b>ה) כספר תורה שנשרף</b>",
+                "והנה איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה א')</small>, \"העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע\". וצריך ביאור, למה נחשב יהודי כספר תורה? אולם, כבר כתב בזה הבית הלוי <small>(בשו\"ת בית הלוי בהקדמה)</small> שגוף התלמיד חכם הוא כמו הקלף של ספר תורה, וגוף התלמיד חכם עם התורה שבעל פה הוא כמו קלף שנכתב עליו תורה שבכתב. ולפ\"ז מי שלומד תורה הוא כמו ספר תורה ולכן בשעה שהוא מת הוא כמו ספר תורה שנשרף.",
+                "אלא שיש להקשות על זה, שספר תורה שנכתב שלא לשמה אין בו קדושת ספר תורה וכמו שנפסק בשו\"ע יו\"ד <small>(סי' רע\"ד ס\"א)</small>, וקדושתו היא כמו קדושת חומשין וכדאיתא בשו\"ע יו\"ד <small>(סי' רפ\"א ס\"ה)</small>, וא\"כ איך שייך לומר שכל יהודי שלומד תורה הרי הוא כספר תורה, והלא הרבה אנשים לומדים את התורה שלא לשמה.",
+                "ונראה לומר בזה, דהנה שיטת רבי יהודה היא <small>(בגיטין כ' א')</small> שאם כתב את האזכרות שבספר תורה שלא לשמן אפשר לתקנן על ידי שיעבור עליו קולמוס [ולכתוב את האזכרות בכתב על גבי כתב] ומקדשו. וא\"כ מי שלמד את התורה שלא לשמה אפשר לו לעשות תשובה ואז יהפך למדרגת ספר תורה. והנה בשעת מיתה בודאי הרהר תשובה בלבו, וא\"כ אף אם לא היה במדרגת ספר תורה לפני כן, מכל מקום בשעת מיתה הוא כמו ספר תורה, ומטעם זה אמרו חז\"ל שאם עומד על המת בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע, שאפילו אם לא היה כספר תורה לפני כן, מכל מקום עכשיו הוא כמו ספר תורה.",
+                "והנה כל זה הוא בסתם בני אדם, אבל תלמידי חכמים הם בגדר ספר תורה כל הזמן, ולא רק בשעת מיתה. וממילא מיתת המשגיח זצ\"ל שהיה גדול בתורה ויראת שמים בודאי היא כמו שריפת ספר תורה, והוא אסון בשבילנו ובשביל כלל ישראל.",
+                "<b>ו) השפעת המשגיח נשארת בתוכינו</b>",
+                "איתא בבבא בתרא <small>(דף ע\"ה א')</small>, \"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה\". והנה אע\"פ שעיקר כוונת הגמ' היא להצביע על התמעטות ההשפעה ממשה רבינו ליהושע, מכל מקום יש כוונה נוספת במימרא זו, שכשם שאור הלבנה אינה מצד עצמה אלא היא מקבלת את אורה מהחמה, כמו כן אורו של יהושע היא ממה שקיבל ממשה רבינו, ולכן גם לאחר שמשה רבינו נפטר, עדיין נשארת השפעתו בתוך ישראל ע\"י יהושע.",
+                "מגמ' זו אנו יכולים לקבל קצת תנחומין, שאע\"פ שנפטר המשגיח זצ\"ל, מכל מקום מה שקבלנו ממנו עדיין נשאר בתוכינו, והשפעת המשגיח זצ\"ל תמשיך כל זמן שאנו מתחזקים באותן מדריגות שראינו אצלו. לכן, אנו צריכים להתחזק בלימוד המוסר וביראת שמים, ובזה אנו ממשיכים את השפעת המשגיח זצ\"ל.",
+                "<b>ז) זכות זיכוי הרבים</b>",
+                "איתא במס' שמחות <small>(פרק ח')</small> בענין מיתת בנו של רבי עקיבא, \"נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא וכו', ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו\".",
+                "מדברי רבי עקיבא אנו למדים שמיתה יכולה להיות זכות לנשמתו של הנפטר אם המיתה גורמת לקידוש שם שמים, שמטעם זה אמר רבי עקיבא שהוא יודע שבנו הוא בן עולם הבא כיון שזיכה את הרבים במיתתו במה שגרם שהציבור הראו כבוד התורה ע\"י שהגיעו להלוייה.",
+                "זו היא נחמה לפטירת המשגיח זצ\"ל, שנתעורר ונתחזק ונלך בדרכו, וזו תהיה עלייה לנשמתו בזה שפטירתו גרמה לזיכוי הרבים, ובפרט שהמשגיח זצ\"ל תמיד היה מדגיש את הזכות הגדולה של זיכוי הרבים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר ק\"י – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[לאחר שלושים]",
+                "<b>א) חכמה היא למעלה משכל האנושי</b>",
+                "איתא במכילתא דרבי ישמעאל <small>(בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא ד\"ה ויקח משה)</small>, \"'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' <small>(בשלח י\"ג, י\"ט)</small>, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר 'חכם לב יקח מצות' <small>(משלי י', ח')</small>\". וכעין זה אמרו חז\"ל במס' סוטה <small>(י\"ג א')</small>, \"בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר 'חכם לב יקח מצות וגו''\".",
+                "ויש להעיר, שמדברי חז\"ל מבואר שמה שחיבב משה את המצוה נקרא חכמה. ונראה שהביאור בזה הוא, שחכמת התורה שהיא החכמה האמיתית היא למעלה משכל האנושי, ולכן רק מי שמכיר את הערך של המצוות ומתעסק בקיומן נקרא חכם. וכן מצינו במס' שבת <small>(ל\"א א')</small> שסדר קדשים נקרא חכמה, ולפי מה שנתבאר היינו משום שהשכל אינו מחייב להקריב קרבנות, וכיון שהוא למעלה משכל האנושי ממילא נקרא חכמה. דברים אלו מתאימים מאד להמשגיח זצ\"ל שהיה חכם לב אמיתי והיה מדקדק מאד בקיום המצוות.",
+                "<b>ב) אם הרב דומה למלאך ה'</b>",
+                "איתא במס' ברכות <small>(ו' ב')</small>, \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", דהיינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר. ולכן, עכשיו בשעת ההספד אנו צריכים להזכיר מעלותיו של המשגיח זצ\"ל וללמוד מהם.",
+                "והנה איתא במס' חגיגה <small>(ט\"ו ב')</small>, \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' <small>(מלאכי ב', ז')</small>, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+                "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה <small>(ג' א')</small>, \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' <small>(יהושע ה', י\"ג-י\"ד)</small>, והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים <small>(היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י)</small> ועכשיו בטלתם תלמוד תורה <small>(ועכשיו שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י)</small>, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו 'עתה באתי' <small>(על של עכשיו, רש\"י)</small>, מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול עבודת הקרבנות.",
+                "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך ה' הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בהתמדה ובתדירות ושלא יכשלו בעון ביטול תורה כמו המלאך שתבע כן מיהושע. ומובן מאליו שהרב בעצמו צריך להיות נאה דורש ונאה מקיים, שצריך ללמד תורה לתלמידיו בתדיריות כדי שממנו ילמדו את החשיבות של התמדה בלימוד התורה. יסוד זה ראינו אצל הנפטר זצ\"ל שמעולם לא חיסר שיעור אחד או תפילה בציבור, ותמיד היה דורש כן מתלמידיו.",
+                "<b>ג) מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו</b>",
+                "והנה אמרו חז\"ל במס' ברכות <small>(ח' א')</small>, \"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד\". ומזה למדנו שהתיקון לחורבן בית המקדש הוא לימוד התורה, וכמו שאנו מתפללים \"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך\". ועוד אמרו חז\"ל במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\". והנה אם מיתת הצדיק היא כמו חורבן בית המקדש, וכבר למדנו שאחר החורבן צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\", ממילא אנו למדים שלאחר מיתת הצדיק אנו ג\"כ צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\". ולכן החיוב מוטל עלינו להתעורר ממעלות הנפטר זצ\"ל ולהתחזק בהתמדה בלימוד התורה, וכן נלך בעקבותיו בשמירת הזמנים בין בתורה ובין בתפילה, ובזה יהיה עילוי לנשמתו."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"א – זכרונות על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל</strong></big>",
+                "[כינוס ליארצייט י' טבת תשל\"ו]",
+                "<b>א) \"מִיָמַי\"</b>",
+                "איתא במס' מגילה <small>(כ\"ז ב')</small>, \"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים, אמר להם מִיָמַי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת וכו'\". וכן מובא שם אצל הרבה תנאים ואמוראים שנשאלו במה האריכו ימים, וכולם התחילו לומר \"מִיָמַי\". והביאור בזה הוא שעיקר מעלת הנהגות טובות הוא כשהם נעשים בתמידיות ובעקביות. ראינו מדה זו אצל המשגיח זצ\"ל, שכל הנהגותיו הנעלות היו בלי שום שינויים, והתמיד בהם עד שאנו יכולים לומר על הנהגותיו שהיו בגדר \"מִיָמַי\".",
+                "והנה כיון שראינו הנהגותיו בעצמנו אנו יכולים להתעורר ממנו, שאפשר להתעורר יותר ממה שרואים בעצמנו יותר ממה שאנו רק שומעים. והמפרשים ביארו בזה מה שכתוב בספר קהלת <small>(ז', ב')</small>, \"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו\", שלכאורה יש להעיר שעיקר כוונת הפסוק לומר שהחי יזכור את יום המיתה ויתעורר מזה לחזור בתשובה, וא\"כ למה צריך ללכת אל בית האבל, אלא שמזה אנו למדים שאם ילך אל בית האבל יתעורר הרבה יותר משאם לא היה הולך אלא רק חושב אודות יום המיתה <small>(ע\"ש באבן עזרא)</small>.",
+                "<b>ב) תוכחת מגולה ואהבה מסותרת</b>",
+                "והנה המשגיח זצ\"ל צמצם בתוכו שתי הנהגות שלכאורה סותרות זו את זו, שמצד אחד היה תקיף מאד בבחורי הישיבה והיה מקיים בהם מה שאמרו חז\"ל <small>(כתובות ק\"ג ב')</small> \"זרוק מרה בתלמידים\", אבל מצד שני היה אוהב את כל אחד מהתלמידים, וכולם הרגישו מאד את אהבתו אליהם. אבל האמת הוא ששתי הנהגות אלו אינן סותרות זו את זו כלל, שכך הוא הצורה של מנהיג ישראל, וכמו שמצינו במשה רבינו שהיה מרבה מאד להוכיח את בני ישראל, אבל גם מסר נפשו להציל את ישראל כשחטאו. והיינו משום שכל מה שהוכיח אותם היה רק מחמת רוב אהבתו אליהם. כן הוא אצל כל גדולי ישראל, וכן היה אצל המשגיח זצ\"ל שכל התוכחה שהוכיח את בני הישיבה היתה רק מתוך אהבה עמוקה.",
+                "והמפרשים ביארו בזה מה שאמר שלמה המלך <small>(משלי כ\"ז, ה')</small>, \"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת\", שר\"ל שאימתי תוכחת מגולה טובה, רק כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.",
+                "אהבת המשגיח זצ\"ל אצל כל התלמידים נבעה ג\"כ ממה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ושננתם לבניך\" <small>(ואתחנן ו', ז')</small>, שחז\"ל דרשו <small>(ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט')</small>, \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". המשגיח זצ\"ל הרגיש שתלמידיו הם כמו בניו, וכן שמעתי ממנו שהיה נחלה כחולה ממש כשהיה רואה בחור מתבטל מתורה.",
+                "המשגיח זצ\"ל מסר נפשו בעד תלמידי הישיבה, והיה תמיד עומד על המשמר להשפיע ולהשגיח עליהם. אנו צריכים לזכור את הנהגותיו ולהתעורר מהם, יהי זכרו ברוך."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ב – סיום הש\"ס וכינוס לזכר נשמת המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצ\"ל</strong></big>",
+                "[י\"א טבת תשל\"ז]",
+                "<b>א) שנים שעשו</b>",
+                "בני הישיבה למדו את כל הש\"ס ולכן אנו חוגגים את הסיום, אלא שיש להעיר שכל אחד למד רק מסכתא אחת, וא\"כ איך שייך לעשות סיום אם אין כאן אחד שסיים את הש\"ס?",
+                "ונראה לתרץ ע\"פ הא דאיתא במס' שבת <small>(צ\"ג א')</small>, \"אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין\", ומבואר מזה שאם אחד אינו יכול לעשות את הפעולה בעצמו ונעזר ע\"י חבירו נחשב כאילו כל אחד מהם עשאו בעצמו. ולכן אע\"פ שכל אחד לא סיים את הש\"ס בעצמו, מכל מקום כיון שכל אחד אינו יכול לסיים את הש\"ס בעצמו בשנה אחת, לכן נחשב כל אחד \"כאינו יכול\", וממילא נחשב כאילו עשאו בעצמו.",
+                "<b>ב) פקודי ה' ישרים משמחי לב</b>",
+                "והנה בסיום מסכת בישיבה, מלבד מה שאנו מרגישים את שמחת התורה וכמו שכתוב <small>(תהלים ט', י\"ט)</small>, \"פקודי ה' ישרים משמחי לב\", עוד צריכים אנו להרגיש את השמחה והנעימות שיש בלימוד תורה בישיבה. לכן אף מי שאינו רואה הצלחה בלימודו, מכל מקום אין לו ליפול למצב של יאוש ועצבות, שהרי עצם לימודו בישיבה הוא הצלחה. אנו צריכים להחדיר יסוד זה בתוכינו, להכיר איך שאנו צריכים לשמוח על שיש לנו את היכולת ללמוד תורה בישיבה."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ג – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יוסף אליהו הענקין זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) טעם גוזמאות בהספדים</b>",
+                "איתא בשו\"ע יו\"ד <small>(שד\"מ סעיף א')</small>, \"ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג\". וצריך ביאור, למה מותר לגזם בשבחו של מת, שאע\"פ שמגזימים רק במקצת, אבל הלא גם שקר מעט הוא שקר!",
+                "ונראה ליישב, שמאחר שאין אנו מכירים את החשיבות של תורה ומצוות, ממילא אם אין אנו מגזימים קצת בשבחו של הנפטר, ממילא אנו מקטינים את שבחו.",
+                "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בשבת <small>(קנ\"ג א')</small>, \"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא <small>(בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים, רש\"י)</small> דהתם קאימנא\". ונראה לפרש שכוונת רב היא שלאחר מיתתו יכיר באמת את החשיבות של התורה, ולכן אין לו לרב שמואל בר שילת לחשוש אם יגזים בהספד כיון \"דהתם קאימנא\", דהיינו \"שאני עומד שם\", ור\"ל שהוא כבר יהיה עומד בשמים ויכיר את האמת וידע שבאמת אין זה גוזמא כלל.",
+                "ומכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להזהר שלא להפחית מכבודו של המת בהספדו. והנה הג\"ר הענקין זצ\"ל היה מגדולי הדור, ובודאי נקל הוא למעט בשבחו כיון שאין לנו ההבנה הראויה להבין את גדלותו האמיתית, ולכן אנו צריכים להשתדל מאד להספידו כראוי.",
+                "<b>ב) מהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+                "ונראה לבאר, דהנה כתבו התוס' <small>(שם בד\"ה כפה)</small>, \"כפה עליהן הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן\". ור\"ל שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה, ועל זה תירצו התוס' שמתחילה קיבלו את התורה ברצון מלא, אלא שחזרו מקבלתם כשראו את האש הגדולה.",
+                "אולם, כבר עמד על קושיא זו במדרש תנחומא, ותירץ המדרש באופן אחר, דאיתא במדרש תנחומא <small>(פ' נח סי' ג')</small>, \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ור\"ל שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+                "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+                "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+                "דברים אלו תואמים מאד להנפטר הגדול הגאון הרב הענקין זצ\"ל, שכל מהותו היתה התורה שבעל פה. אלא שלא זו בלבד שהיה גדול בתורה, אלא שהיה גדול ג\"כ בגמילות חסדים.",
+                "<b>ג) צדיק בתורה וגמילות חסדים</b>",
+                "הקשה השל\"ה הק' <small>(מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד)</small> דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה <small>(פרשה א' סי' ל\"ז)</small> איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+                "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיק, יש צדיק שעוסק רק בתורה ויש צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים. והנה צדיק שעוסק רק בהרבצת התורה הוא כמו בית המקדש, ששניהם משפיעים רוחניים, ולכן צדיק כזה שמסתלק מאתנו הוא כמו חורבן בית המקדש [ולא יותר מחורבן ביהמ\"ק], אבל צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא יותר מבית המקדש, שהרי משפיע לנו בין ברוחניות ובין בגשמיות, וא\"כ כשצדיק כזה מסתלק מאתנו הוא קשה יותר מחורבן בית המקדש.",
+                "והנה מכיון שהנפטר זצ\"ל היה משפיע לנו בין בתורתו ובין בגמילות חסדים בודאי סילוקו קשה לנו יותר מחורבן בית המקדש.",
+                "<b>ד) יקרא דחיי או יקרא דשכבי</b>",
+                "איתא בסנהדרין <small>(מ\"ו ב')</small>, \"איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא וכו'\". והנה הפשטות בביאור דברי הגמ' הוא שיש להסתפק אם הספד הוא כבוד הנפטר שהרי מה שאנו מזכירים את שבחו של הנפטר הוא כבוד לו, או דילמא בזה אנו מכבדים את קרובי המת ע\"י שאנו משבחים את קרובם הנפטר.",
+                "אולם נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, ש\"יקרא דחיי\" אינם רק קרובי הנפטר, אלא כל שומעי ההספד, שע\"י ששומעים את מעשיהם הטובים של הנפטר מתעוררים לשפר את מעשיהם וללכת בדרכיו הישרים של הנפטר, וזו היא תועלת גדולה להם, או דילמא יש לומר להיפך שתכלית ההספד הוא \"יקרא דשכבי\", שכיון שהנפטר גרם לשומעי ההספד לשפר את מעשיהם, הרי זה זכות גדולה להנפטר.",
+                "ובדרך זה נראה לבאר מה שמצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה להדור או שהוא עונש, שהרי אמרו חז\"ל בויקרא רבה <small>(אחרי מות פרשת כ' אות י\"ב)</small>, \"א\"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת\". וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק <small>(ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור)</small>. הרי שדברי חז\"ל ברור מללו שמיתת צדיקים היא כפרה להדור.",
+                "אולם מצינו להיפך במקום אחר, שהרי כתוב בספר ישעיה <small>(כ\"ט, י\"ג-י\"ד)</small>, \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה <small>(פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+                "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא, שהתועלת ממיתת צדיקים הוא ע\"י שהדור מתעורר לתשובה ע\"י מיתת הצדיק, שהרי זוכרים את מעשיו הטובים ומתעוררים ללכת בדרכיו, ובאופן זה מיתת צדיקים היא כפרה להדור, וגם נפש הצדיק מתעלה שהרי הדור התעלו מחמתו. אבל אם אין מתעוררים לתשובה אז מיתת הצדיק היא לריק, ובאופן זה נחשב מיתת הצדיק לעונש נורא.",
+                "לכן בהספד זה אנו צריכים להתעורר ללכת בדרכיו הטובים של הנפטר, ובזה נתעלה וגם יהיה זכות להנפטר. ובפרט שימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים ממשמשים ובאים, וא\"כ עכשיו הזמן הוא מסוגל לתשובה.",
+                "ואל יחשוב האדם שתשובה מועלת רק אם היא מתוך שברון לב, שבאמת יש שני דרכים בתשובה. דרך אחד הוא ע\"י שברון לב ואנחה, אבל יש דרך אחרת בתשובה, והיינו שהאדם ישקול עניניו כדי לדעת מה תהיה הנהגתו בעתיד, ויחשוב עצות איך לחזק את עצמו בלימוד התורה. יסוד זה מרומז בדברי הגמ' בראש השנה <small>(דף כ\"ו ב')</small>, \"מאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו', ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי וכו'\". ויש לבאר את דברי הגמ' ע\"פ הנ\"ל, שיש דרך אחד בתשובה שהיא מתוך כפיפות ושברון לב, וזו היא השיטה הסוברת דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. אבל יש דרך אחרת שאינה מתוך שברון לב אלא מתוך התבוננות בדרכיו והיינו השיטה הסוברת דכמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.",
+                "והנה לאחרונה נפטר הרה\"ג אליהו משה שיסגל זצ\"ל, חתנו של מרן הרה\"ג הרב משה פיינשטין [שליט\"א] [זצ\"ל], ואיתא בירושלמי מס' יומא <small>(פ\"א ה\"א)</small>, \"כשם שיום הכפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל\", ולכן עכשיו שהוא זמן מיתת צדיקים הוא כמו יום הכפורים, ולכן אנו צריכים לפשפש במעשינו, וללמוד יותר מהרגל שלנו, ויתקן מה שאפשר לתקן, ויקויים בנו \"ובלע המות לנצח וגו'\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ד – הספד על האדמו\"ר מסאטמאר הרה\"ג מוהר\"ר יואל טייטלבוים זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) המתעצל בהספדו של חכם</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ה ב')</small>, \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' <small>(יהושע כ\"ד, ל')</small>, מלמד שרגש עליהן הר להורגן <small>(שלא הספידו כראוי, רש\"י)</small>\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+                "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת <small>(פ\"ח א')</small>, \"'ויתיצבו בתחתית ההר' <small>(יתרו י\"ט, י\"ז)</small>, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+                "ונראה לבאר, דהנה הק' הראשונים <small>(ע\"ש בתוד\"ה כפה)</small> איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה. ויעוין במדרש תנחומא <small>(פ' נח סי' ג')</small>, \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ומבואר שגם המדרש הק' קושיית הראשונים, ותירץ שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+                "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+                "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+                "והנה הגמ' מיירי במה שבני ישראל התעצלו בהספדו של יהושע. ונראה שהסיבה לזה היה שיהושע עשה הרבה דברים בחייו, שלא זו בלבד שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אבל גם המשיך את המסורה של תורה שקיבל ממשה רבינו ולימד את התורה לבני ישראל, ולכן נקל הוא להתעצל בהספדו כיון שקשה לפרט את כל מעלותיו. קושי זה קיים גם בהנפטר הגדול, שיש בו מעלות הרבה, שהיה גאון בתורה, מתמיד עצום, צדיק נשגב, ומנהיג של רבבות, ולכן אם לא נשתדל להספידו כראוי, נקל הוא לבוא לידי עצלות בהספדו.",
+                "<b>ב) כיום בא השמש בצהרים</b>",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל.",
+                "פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זי\"ע היא ג\"כ כמו שקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שהשפעתו היתה על כל המקומות שבהם דרים החרדים לדבר ה'; בארץ ישראל, באמריקא, באנגליה, וכו'.",
+                "<b>ג) אנינות אחר אבילות</b>",
+                "וירב בבת יהודה תאניה ואניה <small>(איכה ב', ה')</small>. והנה התרגום כתב, \"ואסגי בכנשתא דבית יהודה אבילותא ואנינותא\". ומבואר מהתרגום ש\"תאניה\" היינו אבילות, ו\"אניה\" היינו אנינות. והקשה האלשיך למה כתובים שלא כסדרם, שהרי אנינות באה קודם אבילות.",
+                "ונראה לומר בזה שזמן האנינות הוא כהשמת מוטל לפניו, ואבילות הוא לאחר הקבורה, ונמצא שתוקף הצער הוא בזמן האנינות, אבל בשעת האבילות כבר פג הצער במקצת. ולפ\"ז יש לומר שכוונת הפסוק היא שחורבן בית המקדש אינו דומה לשאר אבילות, שבאבילות רגילה הצער הולך ומתמעט, ולכן מתחילה יש תוקף הצער של אנינות, ולאחר מכן יש הצער של אבילות שהוא פחות יחסי מאנינות, אבל בחורבן בית המקדש אינו כן, שכל זמן שהמקדש חרב אנו יורדים ביותר עומק לתוך הגלות, ולכן הצער של הגלות הולך ומתרבה, ולכן האנינות הולכת ומתחדשת בכל הזמן, כאילו האנינות באה אחר האבילות, וממילא מתחילה כתובה תאניה שהיא אבילות ולבסוף כתובה אניה שהיא אנינות.",
+                "על פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זצ\"ל אנו יכולים לומר ג\"כ שהאנינות באה אחר האבילות, שכל זמן שאנו חיים בלי הנפטר אנו מרגישים יותר את החסרון, ולכן כל יום נחשב כאילו הוא נפטר באותו יום. ויה\"ר שיקויים בנו, \"ובלע המות לנצח וגו'\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קט\"ו – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יצחק הוטנר זצ\"ל ראש ישיבת רבינו חיים ברלין</strong></big>",
+                "<b>א) הפלא ופלא</b>",
+                "בימים אלו נסתלק אחד מגדולי הדור, שהיה מרביץ תורה ברבים וממנהיגי הדור. אבידה היא לכלל ישראל ואין לה תמורה. באנו להספידו כדי שנבין את גודל החסרון והחלל שנתהווה בפטירתו.",
+                "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר <small>(ישעיה כ\"ט, י\"ד)</small>. וכתב רש\"י <small>(ומקורו מאיכה רבה פרשה א' אות ל\"ז)</small>, \"קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינן אלא הפלאה אחת, 'והפלא ה' את מכותך' <small>(כי תבוא כ\"ח, נ\"ט)</small>, וכאן שתי הפלאות <small>(\"הפלא ופלא\")</small>\". וצריך ביאור, למה יש שתי פליאות במיתת צדיקים?",
+                "ונראה לפרש שיש שני חלקים להעונש של מיתת צדיקים. אחד, עצם העונש של הסתלקות הצדיק. והשני, שבני אדם אינם שמים על הלב את גודל העונש שאירע להם. ולכן תכלית ההספד היא לתקן את החלק השני, שנבין במקצת את גודל האבידה של מיתת הצדיק.",
+                "<b>ב) מתי קשה מיתת הצדיק יותר מחורבן בית המקדש</b>",
+                "הקשה השל\"ה הק' <small>(מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד)</small> דאיתא במס' ראש השנה <small>(י\"ח ב')</small>, \"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה <small>(פרשה א' סי' ל\"ז)</small> איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+                "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיק שאינו משפיע על אחרים בישירות, שאינו מרביץ תורה ואינו מלמד תורה לרבים, אלא שהוא עובד את הקב\"ה לעצמו, אלא שאחרים רואים אותו ומושפעים מהנהגותיו, ובזה הם מקבלים ממנו. צדיק כזה הוא כמו בית המקדש, שגם בבית המקדש אין ההשפעה בישירות, אלא כשאדם נכנס לבית המקדש הוא מרגיש את הקדושה ואת השראת השכינה ובזה הוא מושפע מבית המקדש. והנה על צדיק כזה אמרו חז\"ל שמיתת הצדיק שקולה כמו חורבן בית המקדש, כיון שדרך השפעתם דומים.",
+                "אבל יש סוג שני של צדיק שהוא משפיע על הציבור בישירות, שהוא מלמד לתלמידים, משפיע עליהם, מדריכם בדרך ישרה, ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה. מיתת צדיק כזה קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי השפעתו אינה רק במה שהם מושפעים ע\"י שרואים אותו, אלא שהצדיק בעצמו הולך ומשפיע להם.",
+                "בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל בודאי אנו יכולים לומר שמיתתו קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי הוא השפיע על הציבור בישירות, שלימד תורה לאלפי תלמידים, והעמיד דור של יראים ושלמים ע\"י שהשפיע עליהם בדיעות בחכמה ובמוסר.",
+                "<b>ג) חושך בכל העולם</b>",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+                "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל, שהרי השפעתם היתה על כל ישראל בכל מקום שהם.",
+                "כזה יש לומר בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל, שתלמידיו היו בכל העולם, והשפעתו היתה מורגשת עליהם בכל מקום שהם, ועכשיו שהסתלק הרי יש חושך בכל העולם.",
+                "<b>ד) אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(ק\"ו א')</small>, \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". וצריך ביאור, למה ידאגו בני החבורה, והלא אם הנפטר מת מחטאיו לכאורה אין זה הוכחה על שאר בני החבורה?",
+                "ותירץ הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל <small>(מובא בחכמה ומוסר ח\"א מאמר י\"ח)</small> ע\"פ מה שכתוב <small>(תהלים י\"ט, י')</small>, \"משפטי ה' אמת צדקו יחדו\", שכוונת הפסוק היא שמדת בשר ודם היא שכשנתחייב אדם למיתה אינם דנים אם בני המשפחה ראויים לאותו צער, משא\"כ הקב\"ה כשהוא מעניש את האדם במיתה הוא דן מתחילה אם משפחתו וידידיו ראויים לאותו צער של פטירת קרובם. ואם אינם ראויים לאותו צער אז הקב\"ה אינו מעניש את האדם. ולכן משפטי ה' \"צדקו יחדו\" דהיינו שהם ישרים מכל הצדדים. מטעם זה אמרה הגמ' שאם אחד מבני חבורה מת ידאגו כל החבורה, שהרי אם בני החבורה לא היו ראויים לאותו צער לא היה מת אחד מבני החבורה, ולכן יש הוכחה שיש חטאים בידם, וצריכים להתעורר לתשובה.",
+                "ולפ\"ז כל מי שמצטער במיתת האדם נכלל באותו עונש מיתה, ולכן פטירת האדם היא סיבה לדאגה לכל מי שמרגיש באותו צער. והנה בפטירת הגר\"י הוטנר כולנו מצטערים, שהרי הנפטר היה משפיע בתורה, במוסר, בהשקפה וביראת שמים, ולכן כולנו צריכים להיות בדאגה ולהרגיש שזהו עונש על כל אחד ואחד ממנו.",
+                "והנה יעוין בשו\"ת תשובה מאהבה <small>(ח\"א סי' קע\"ד ומובא בפתחי תשובה יו\"ד שד\"מ אות א')</small> שכשנפטר בעל הפני יהושע ז\"ל פסק הג\"ר יחזקאל לנדא ז\"ל בעל הנודע ביהודה שיש להספידו כיון שהיה רבן של כל בני הגולה אע\"פ שבעל הפני יהושע צוה שלא להספידו. והביאור בזה הוא שכיון שהיה רבן של כל בני הגולה א\"כ פטירתו היא עונש לכולם כיון שכולם מצטערים במיתתו, ולכן צריך להספיד את הנפטר כדי שיכירו את גודל העונש שאירע להם ויתעוררו לתקן את ההעדר שנשאר ע\"י הפטירה.",
+                "<b>ה) לא נשארו לנו גפרורים</b>",
+                "האבידה של הגר\"י הוטנר זצ\"ל יובן ע\"פ המשל הבא. בימים הקדמונים לא היה אור ברחוב בלילה, וכל אחד היה לוקח נר בידו להאיר לו את הדרך. אם כבה נר אחד לא היה אסון, כיון שהיו להם גפרורים והיו יכולים להדליק נר אחר. אבל כשכבו כל כך הרבה נרות עד שלא נשאר להם שום גפרורים להדליק נר נוסף אז נשארו בחושך.",
+                "והנמשל בזה הוא, שלפני השואה היו לנו הרבה גדולי תורה, וכשנפטר אחד מהם, אע\"פ שהיתה אבידה גדולה, מכל מקום נשארו לנו הרבה גדולים שהיו יכולים להדליק את אור התורה שכבה. אבל היום פטירת אדם גדול כמו הגר\"י הוטנר הוא אסון נורא, כיון שלא נשארו לנו נרות שיכולים להדליק את אור התורה שכבה בפטירתו. ואולי אם נתחזק בתורה ויראת שמים נוכל למלא במקצת את החלל שנשאר בפטירתו.",
+                "והנה איתא במס' ברכות <small>(ו' ב')</small>, \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", דהיינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר, שבשעת ההספד אנו צריכים להתבונן במעשיו הגדולים של הנפטר כדי להתחזק בתורה ויראת שמים ומוסר, ובזה נמלא במקצת את החלל שנשאר ע\"י הפטירה. ואנו מקווים שבזה תישאר לנו השפעת הגאון הגדול ר\"י הוטנר זצ\"ל, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קט\"ז – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יעקב קמינצקי זצ\"ל</strong></big>",
+                "<b>א) והבאתי השמש בצהרים</b>",
+                "אנו באים היום להספיד אדם גדול בענקים, מרביץ תורה, ראש ישיבה בישיבת תורה ודעת הרבה שנים, גדול בכל מקצועות התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, גאון וצדיק, מדקדק במצוות שחי קרוב למאה שנה, ויש בפטירת אדם גדול כזה אבידה רוחנית גדולה.",
+                "איתא במס' מועד קטן <small>(כ\"ה ב')</small>, \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' <small>(עמוס ח', ט')</small>, ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן היתה דומה לשקיעת השמש בצהרים. וצריך ביאור, למה פטירת רבי יוחנן נמשלה לשקיעת השמש בצהרים?",
+                "ונראה לומר בזה, שהנה רבי יוחנן היה מתלמידי רבינו הקדוש וכדאיתא בחולין <small>(נ\"ד א')</small> ובפסחים <small>(ג' ב')</small>, וזכה לאריכות ימים וכמו שכתב בסדר הדורות שהיה ראש ישיבה שמונים שנה. ונמצא שכל זמן שרבי יוחנן חי עדיין היה נשאר בעולם השפעתו של רבינו הקדוש, אבל כשנפטר רבי יוחנן הסתיימה תקופת רבינו הקדוש. וזהו הדמיון לשקיעת השמש בצהרים, שכשהשמש שוקעת באמצע היום יש חושך בכל העולם, וכמו כן בפטירת רבי יוחנן יש חושך בכל העולם כיון שלא נשאר לנו כלל שום חיבור לדורו של רבינו הקדוש.",
+                "כמו כן יש לומר בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל. הנפטר היה מתלמידי הסבא מסלבודקא זצ\"ל והסבא מקלם זצ\"ל, וא\"כ כל זמן שהיה חי עדיין היה לנו חיבור לאותה תקופה ועדיין היה שייך לנו להיות מושפע מאותו הדור. אבל בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל הסתיימה אותה תקופה, וירד לנו חושך באמצע היום.",
+                "<b>ב) אין לנו תמורתו</b>",
+                "איתא בירושלמי במס' ברכות <small>(פ\"ב ה\"ח, ומובא ג\"כ בב\"ר מקץ פ' צ\"א אות ט')</small>, \"ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין, 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה' <small>(איוב כ\"ח, א'-ב')</small>, אלו אם אבדו יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו\". [וכעין זה איתא במס' הוריות <small>(י\"ג א')</small>, \"חכם שמת אין לנו כיוצא בו\".]",
+                "ונראה לומר שכוונת הירושלמי היא, שהכל מכירים את הערך של כסף וזהב וברזל ונחושת, ולכן אם אחד מהם חסרים לנו אנו משתדלים מאד להשיגם, ולכן לא שייך לומר עליהם ש\"אין לנו תמורתו\" שהרי בודאי נשיג אחרים במקומם. אבל חכם שמת אין לנו תמורתו, שכיון שאין מכירים את הגדלות של הנפטר ואין אנו מעריכים את תורתו, לכן אין אנו משתדלים למלא את החלל שנשאר לנו בפטירתו, וממילא חכם שמת אין לנו תמורתו.",
+                "<b>ג) צדיק נתפס בעון הדור</b>",
+                "והנה איתא במס' שבת <small>(ק\"ו א')</small>, \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". ונראה שטעמו של דבר הוא שהקב\"ה אינו מעניש את האדם במיתה אם זה יגרום צער למי שאינו ראוי לאותו צער, ולכן מיתת אחד מבני החבורה היא סימן שכל בני החבורה נידונו ולא זכו בדין, ולכן צריכים לדאוג על זה ולהתעורר לתשובה. והנה לגבי צדיק, כל ישראל נחשבים בני חבורתו, שהרי הצדיק נענש בעוון הדור <small>(כדאיתא בשבת דף ל\"ג ב')</small>, ולכן כל אחד צריך להכיר שפטירת הצדיק היא סימן שכל ישראל נידונו ולא זכו בדין, ולכן כל ישראל צריכים להתעורר לתשובה ולהתחזק בלימוד התורה וביראת שמים.",
+                "איתא בזוה\"ק <small>(אחרי מות ח\"ג דף נ\"ו ב')</small>, \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו, דתנינן כל זמנא דישראל יהון בגלותא ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן ויתכפר עלייהו\". <small>(תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם דין מסתלק מן העולם ומיתת הצדיקים מכפרת על עוונות הדור, ולכן אנו קוראים את הפרשה של בני אהרן ביום הכפורים כדי שתהא כפרה לעוונות הדור, אמר הקדוש ברוך הוא, תתעסקו במיתת צדיקים אלו ותיחשב כאילו אתם מקריבים קרבנות לכפר עליכם, ששנינו כל זמן שישראל הם בגלות ואינם מקריבים קרבנות באותו יום ואותם שני שעירים אינם יכולים להקרב יהיה להם הזכרון של שני בני אהרן ויכפר עליהם.)</small>",
+                "ומבואר מדברי הזוה\"ק שזכרון מיתת הצדיקים של נדב ואביהוא מועיל לבני ישראל לזכות לכפרה ביום הכפורים. ולפ\"ז מיתת הצדיק היא כמו כפרת יוה\"כ, ולכן מוטל עלינו להתחזק בתורה ויראת שמים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" <small>(ישעיה כ\"ה, ח')</small>, אכי\"ר."
+            ],
+            [
+                "<big><strong>מאמר קי\"ז – במלאות מאה שנה להסתלקותו של אדמו\"ר הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצוק\"ל – כ\"ה שבט תשמ\"ג</strong></big>",
+                "<b>א) אין לנו שום השגה מגדולתו</b>",
+                "היום הוא היארצייט של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ולכן יש להתבונן בגדולתו ומה אנו יכולים ללמוד ממנו. והנה יש גדולי עולם שבני התורה יודעים קצת מגדולתם, ולמשל בני תורה יודעים קצת מגדולתו של הסבא מסלובודקא זצ\"ל, ויש להם קצת השגה והבנה בו. אבל יש גדולים אחרים שאין בני התורה יודעים כלל את גדולתם. הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצ\"ל הוא גדול מהסוג השני. אע\"פ שכל בני התורה יודעים שהוא המייסד את תנועת המוסר, אין להם שום השגה מגדולתו, והוא בבחינת מלאך שאין לנו השגה מגדולתו כלל.",
+                "הג\"ר ישראל היה נודע ומפורסם בדורו כאיש שידע כל התורה כולה, שקדן ומתמיד נפלא, חידש פסקי הלכות במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, וחידש הידורים שאינם כתובים ברמב\"ם או בשו\"ע.",
+                "המסורת של הג\"ר ישראל מגיעה עד הגאון מווילנא, שהרי הוא היה תלמידו של הגה\"צ רבי זונדל מסלנט זצ\"ל, שהיה תלמידו של הגה\"צ רבי חיים מוואלאזין זצ\"ל שקיבל תורה מהגאון מווילנא זצ\"ל. ומכיון שרוב הישיבות בזמנינו נתייסדו ע\"י תלמידי הסבא מסלובודקא זצ\"ל, שהיה תלמידו של הסבא מקלם זצ\"ל, שהיה תלמידו של הג\"ר ישראל סלנטר, נמצא שהישיבות בזמנינו הם תחת השפעתו של רבי ישראל סלנטר.",
+                "הג\"ר ישראל העלים את גדלותו מבני אדם, אבל מי שהתבונן היטב בדרכיו היה יכול ללמוד הרבה פסקי הלכה מהנהגותיו. פעם אחת שמע הסבא מסלובודקא זצ\"ל שהג\"ר ישראל סלנטר היה נוסע מקאוונא לווילנא להתארח אצל חתנו שהיה תלמיד חכם מופלג. הסבא קנה כרטיס רכבת כדי שיסע באותה רכבת שהיה רוכב בה רבי ישראל סלנטר כדי ללמוד מהנהגותיו. כשהגיעו לווילנא פנה הסבא לחתנו של רבי ישראל והפציר בו להרשות לו להשאר אצלו לאותו שבת כדי שיראה הנהגותיו של רבי ישראל בשבת. הסבא אמר שבאותו שבת למד הרבה הלכות רק במה שהתבונן בהנהגותיו של רבי ישראל. והנה הסבא זצ\"ל היה מגדולי הדור, ואעפ\"כ אמר הסבא שהוא למד הרבה מהג\"ר ישראל. גדול אחד אמר על הג\"ר ישראל שהיה יכול לכתוב ספר כמו הנודע ביהודה בנקל בלי שום יגיעה.",
+                "<b>ב) אם הראשונים כמלאכים…</b>",
+                "איתא במס' שבת <small>(קי\"ב ב')</small>, \"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים\". וצריך ביאור, שמפשטות לשון הגמ' משמע שיש להסתפק אם דורות הראשונים היו בבחינת מלאכים או בבחינת אנשים, שהרי הגמ' אמרה \"אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'\", ומה הספק בזה?",
+                "ונראה לומר, שכוונת הגמ' היא שאם האדם חושב בדעתו שדורות הראשונים היו בבחינת מלאכים אז הוא במדרגת בן אדם. אבל מי שחושב שדורות הראשונים היו בבחינת בני אדם אז הוא במדריגת חמור. ויש ללמוד דבר נוסף מדברי הגמ', שאפילו החמור היותר טוב שבעולם אינו אלא חמור בעלמא, ואין לו שייכות עם המדריגה של בן אדם, וכמו כן דורות האחרונים אין להם שום שייכות לדורות הראשונים, שאפילו המעלה הכי גדולה שאנו משיגים אין לה שום שייכות כלל לדורות הראשונים. ואין אנו מדברים אודות ראשונים כמו הרמב\"ם או הרשב\"א וכדומה, שבזה הכל מבינים שאין לנו שום שייכות למדריגתם, אלא אפילו הגדולים שהיו בדורו של החפץ חיים זצ\"ל הם בבחינת מלאכים אצלנו.",
+                "הג\"ר יחזקאל סרנא זצ\"ל היה עד ראייה לסיפור אחד שמתאר את גדולת החפץ חיים. פעם אחת הוצרך החפץ חיים לנסוע לאיזה מקום בשביל ענין של פיקוח נפש. החפץ חיים יצא מביתו ביום ראשון, והיה נוסע כל השבוע עד ערב שבת. הג\"ר יחזקאל סרנא, שהיה בחור באותו זמן, נסע עם החפץ חיים, וסיפר שכל זמן שהיו ברכבת לא אכל החפץ חיים ולא ישן, והיה עייף מאד. הגיעו ליעדם בערב שבת, והלך החפץ חיים להמקוה, ומיד ישב ללמוד. והנה החפץ חיים באותו זמן היה זקן מופלג למעלה משמונים שנה, ואעפ\"כ לא פסק פומיה מגירסא למרות העייפות העצומה שהרגיש באותה שעה. זו היא דוגמא של גדלות מדור שהיה קצת לפנינו, וכל שכן בדורו של רבי עקיבא איגר זצ\"ל ולמעלה בקודש.",
+                "לכן מובן הוא שככל שאנו מדברים אודות הג\"ר ישראל סלנטר, עדיין לא שייך לנו להשיג את גדולתו. הגרי\"ס לא הלך ד' אמות בלי תורה, ולכן כשהיה הגרי\"ס הולך ברחוב היה חוזר את הש\"ס בעל פה בלחש באופן שלא יבינו בו שאר בני אדם. המדות, ההנהגות, והיראת שמים של הגרי\"ס ותלמידיו הם כ\"כ למעלה מהשגתינו אע\"פ שחיו רק מאה שנים לפנינו.",
+                "דוגמא אחת של המדות של הגרי\"ס היא שכשהיה הגרי\"ס ברגעיו האחרונים של חייו, ערב שבת היה, והיה שם יהודי פשוט אחד שהיה משמש אותו. הגרי\"ס הבין שכשימות יפחד אותו יהודי המשמשו, ולכן ברגעיו האחרונים של חייו לקח זמן לדבר על לב אותו יהודי ואמר לו שאין שום סיבה לפחד מאדם מת ושכן הוא דרך כל הארץ, והצליח להרגיע את דעתו של אותו איש.",
+                "<b>ג) הישיבות בזמנינו</b>",
+                "כבר הזכרנו שהישיבות בזמנינו הם הפירות של הגרי\"ס, והטופס של הישיבות מושפעים מתנועת המוסר שהתחדשה ע\"י הגרי\"ס. ולכן היום, שהוא היארצייט של הגרי\"ס, אנו צריכים להזכיר לעצמנו שהמקור של הישיבות בזמנינו הוא ממי שאין לנו שום השגה מהשגתו ושהוא היה בבחינת מלאך אצלנו.",
+                "גם בחיי הגרי\"ס כל מגמתו היתה להרביץ תורה ולהשפיע על בני אדם להתעלות. כשהיה הגרי\"ס בן שבעים, עבר לצרפת. היהודים בצרפת היו במצב נורא של התבוללות, והגרי\"ס קיוה שישפיע עליהם להחזירם למוטב. הגרי\"ס הסביר שכשאדם נופל מהר גדול אי אפשר לעזור לו בשעת נפילה, אבל לאחר שהגיע לארץ אז אפשר לעזור לו. לכן היהודים במערב אירופא שנפלו לגמרי מיהדותם אפשר להשפיע עליהם להחזירם למוטב. ועוד אמר שבמדינות שהן תחת ממשלת רוסיא לא צריכים אותו שתלמדיו נמצאים שם [ר' איצל מפטרבורג, רבי שמחה זיסל מקלם, ור' נפתלי אמסטדרם], והם כבר משפיעים ומרביצים תורה שם.",
+                "הגרי\"ס לא חיבר שום ספרים, ובאמת היה גאון גדול והיה יכול לכתוב ספרים חשובים, אלא שחשב שתפקידו הוא להשפיע על הציבור, ולהיות מסור להם במסירות נפש. ובאמת אנו רואים היום שהישיבות בכלל ישראל נמשכים מאותן ישיבות שהלכו בדרך הגרי\"ס והשתייכו לתנועת המוסר, ואותן ישיבות שלא למדו מוסר לא נשארו. הבה ונתחזק בדרכיו והשקפותיו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה, אכי\"ר."
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004409289"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+        "enTitle": "Sichot Avodat Levi",
+        "key": "Sichot Avodat Levi",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Anticipating Redemption, trans. by Rabbi Amiram Markel and Rabbi Yehudah S. Markel, 2023.json b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Anticipating Redemption, trans. by Rabbi Amiram Markel and Rabbi Yehudah S. Markel, 2023.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ee35f4c0ec64402419f86114df44463415e04ac
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Anticipating Redemption, trans. by Rabbi Amiram Markel and Rabbi Yehudah S. Markel, 2023.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tzipita L'Yeshuah",
+    "versionSource": "http://neirot.com/anticipating-redemption-2/",
+    "versionTitle": "Anticipating Redemption, trans. by Rabbi Amiram Markel and Rabbi Yehudah S. Markel, 2023",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "CC-BY",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "מאמר צפית לישועה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Because of our many sins, in many areas, the faith has visibly collapsed, so that from youth, many Jewish children are cut off from learning the Torah of <i>HaShem</i>-יהו\"ה, a phenomenon that never happened in previous times. Now, if we properly examine why this is, we will find several matters, but the main reason is the weakening of the faith. Faith in an eternal afterlife, in reward and punishment, in the coming of Moshiach,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">See the Rambam’s introduction to Mishnah Sanhedrin, Perek Chelek and elsewhere.</i> and all the other prophecies of Torah, has given the Jewish people the fortitude throughout the generations, to bear all trials and tribulations and stand firmly with self-sacrifice, whether their own or the self-sacrifice of their children, for their faith in <i>HaShem</i>-יהו\"ה, in that it was better in the eyes of Jewish parents to see their child slaughtered before their very eyes for the sanctification of <i>HaShem’s</i>-יהו\"ה Name, thus returning his soul to God in heaven in purity, rather than to see him basking in affluence, but perverting his path from the ways of Torah and <i>mitzvot</i>.",
+            "But alas, because of our many sins, today, the work of Satan has succeeded in weakening the roots of the faith within Israel through his many emissaries, whether in the matter of belief in reward and punishment, or in the prophecies of the prophets. Thus, when they see the great trials and tribulations that come upon us every day, in their souls many Jews imagine that the Holy One, blessed is He, has utterly hidden His face from us, thus losing all hope in the redemption and not anticipating the Kingdom of Heaven at all. Rather, every person turns to himself, to find schemes by which to sustain himself and his household, without regard to whether it is permissible or forbidden.",
+            "Even worse, amongst the pure and upright, are those who when seeing how greatly the yoke of Torah and <i>mitzvot</i> has been cast off by the multitudes, that in many areas, even the most severe matters, forbidden by Torah with the death penalty or the excision of the soul (such as profaning the Sabbath, as written,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Exodus 31:14</i> “Whosoever profanes it shall surely die,” or forbidden sexual acts, such as having relations with one’s wife when she is still <i>Niddah</i> and has not immersed in a <i>Mikvah</i>, as written in the Torah portion of <i>Acharei Mot</i>),<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Leviticus 18</i> their heart sinks within them and they say to themselves, “How can we possibly hope for the mercies of heaven in a generation such as this, being that the Torah of <i>HaShem</i>-יהו\"ה has been abrogated to such a terrible degree?” As a result, they become totally disheartened from even attempting to correct people who could possibly be saved from descending into destruction. I therefore am dutybound to set forth the truth of the matter, before everyone. ",
+            "That is, on the contrary, in our times it actually is closer and more applicable than ever to anticipate the redemption. And though, at first glance, if a person considers the conditions for the final redemption, as written in the Torah Portion of <i>Nitzavim</i>,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 20</i> that it will be when we return to <i>HaShem</i> with all our heart and soul, to heed His voice in all the <i>mitzvot</i> that He commanded us, both us and our children, then <i>HaShem</i> our God will return our captivity etc., as explained there. Whereas, according to what we currently observe, the generation is not at all worthy of this, which leaves room to lose hope. However, the answer to this will now be explained.",
+            "Now, at first glance, this difficulty can also be posed on the words of our sages themselves. That is, the sages of the Mishnah and Gemara gave us signs by which to recognize the imminent arrival of the redemption; signs that are not at all positive or praiseworthy. For example, in the Mishnah, toward the end of Tractate Sotah,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Sotah 9:15</i> and in Talmud Bavli, Sanhedrin 97a, they said, “In the time of the footsteps of Moshiach brazenness will become great etc., with no one to rebuke, the youth will embarrass their elders, the elders will stand up to honor the young, a son will disgrace his father, a daughter will rise up against her mother, and a daughter-in-law against her mother-in-law, one’s enemies will be the members of his own household etc., the wisdom of Torah authors will [be regarded as] stench, those who fear sin will be disdained and truth will be absent-<i>Ne’ederet</i>-נעדרת.”",
+            "In Tractate Sanhedrin<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Sanhedrin 97a ibid.</i> it is explained that this means that truth will become limited to small groups-<i>Adarim</i>-עדרים,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">The literal meaning of <i>Adarim</i>-עדרים is flocks or herds.</i> which will steadily go and diminish. That is, truth will dissipate daily from the world and will be greatly washed away. It further states there, “The scion of David will not come etc., until informers multiply etc.” There are many other similar quotes, some of which rely directly on the words of the Torah and the prophets.",
+            "Now, as a result of our many sins, in our generation we observe that all these matters have come to pass. (Moreover, all the other trials and tribulations have also come about). Now, at first glance, this is very astonishing, for do we not see the very opposite in the verses of Torah? That is, according to the verses of Torah the redemption will happen when we return to <i>HaShem</i>, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:1-3</i> “And it shall be, when all these things come upon you, the blessing and the curse, that I have set before you, you will return to your heart, when you are amongst all the nations where <i>HaShem</i> your God has banished you. You will return to <i>HaShem</i> your God and hearken to His voice, in accordance to all that I am commanding you today; you and your children, with all your heart and with all your soul. <i>HaShem</i> your God will return your captivity and have mercy upon you; He will return and gather you in from all the nations where <i>HaShem</i> your God dispersed you.” As Ramban<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Moshe ben Nachman</i> explained, this is a promise from <i>HaShem</i> and will certainly come to pass.",
+            "Now, there are several answers that explain this matter,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">See Tractate Sanhedrin 97b and 98a</i> however the one closest to the simple, literal meaning, is that both are true. That is, at the end-time before the redemption, there will be two types of people, both of which will aid in drawing the redemption closer, as will be explained.",
+            "One part of the Jewish people will strengthen themselves and their children to serve <i>HaShem</i> with all their heart and all their soul. These are those Jews in our generation who are fully faithful to <i>HaShem</i> and serve Him. That is, at a time when those who breach our holy faith and rise up to destroy and demolish it, by multiplying and spreading books of heresy and atheism amongst the people, and when there are other agents of the evil inclination, such as licentiousness and greed, causing the yoke of Torah and the Kingdom of Heaven to be abandoned, at the very same time, the remnant of the faithful of Israel strengthen themselves with resolve to keep all the laws of Torah, lest they become weakened. Moreover, they educate their children to keep the Torah of <i>HaShem</i>, not veering from it, neither to the right nor to the left.",
+            "Certainly, their level is all the higher and more exemplary, for they accomplish this with much greater difficulty and anguish than previous generations, and as known from Avot of Rabbi Nathan,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Avot d’Rabbi Natan 3:6</i> accomplishing something one time with difficulty, is greater than one hundred times without difficulty. Moreover, nowadays, service of <i>HaShem</i> is pure and free of any ulterior motives, such as seeking honor etc., being that, on the contrary, because of our many sins,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 59:15</i> whoever desists from evil is considered to be depraved by many people, and whoever fears <i>HaShem</i> is despised.",
+            "Furthermore, there are those who throughout their days accept lives of poverty and difficulty, dedicating what is left of their meager earnings to employ Torah teachers and instructors to strengthen their children in the Torah of <i>HaShem</i>, just so that their children will grow to become proper Torah Jews. Moreover, though they are impoverished, for the sake of the Torah education and fear of Heaven of their children, they do not seek to move from a place of Torah to distant lands where income is more easily gotten. This certainly may be regarded as returning to <i>HaShem</i> with all their heart and soul.",
+            "This also is so of the remnant of youth who have heard the call of <i>HaShem</i> and turn their nights into day studying His Torah, whose faces are blackened by lack of sustenance, and whose only wish is to adhere to <i>HaShem’s</i> Torah and <i>mitzvot</i> with all their might and desire, even in a time such as this, when they encounter many mockers and scoffers. They nonetheless strengthen themselves to remain at their post, guarding holiness, Torah study and Divine service, and everything written in the Torah of Moshe, in that the words of the prophets are holy to them. In a time such as this, is not their level very high and exemplary?",
+            "Included in this are young men who though they are overcome with the financial difficulties of the times, nonetheless keep their faith in <i>HaShem</i> and accept eating their meager ration of bread and water, only that nothing forbidden should enter their mouth. Though their souls are hungry, thirsty, and weary, not for a mere day, but for many days and years, nonetheless, in all their sufferings they do not complain. Instead, their hearts melt within them due to their inability to study Torah and do mitzvot in the optimal way. Is this not returning to <i>HaShem</i> with all their heart and soul? Thus, their service of <i>HaShem</i> is complete service and every one of their merits outweighs many faults, to the left and to the right.",
+            "We similarly observe the holiness of the Jewish people, that in spite of the difficulties of the times that come upon each one, they nonetheless strengthen themselves and their children with all their souls to keep the laws of Torah and to come and pray, weep, and confess before the Holy One, blessed is He, justifying His judgment and setting times for the study of His Torah. Moreover, in spite of all their sufferings and difficulties, they are very merciful and perform acts of lovingkindness one with the other, with all manner of effort and wise counsel as how to bring goodness and comfort to the destitute.",
+            "About all such people it is very easy to say with certainty, that the above-mentioned Torah verses,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:1-3</i> “And it shall be, when all these things come upon you, the blessing and the curse, that I have set before you, you will return to your heart… you will return to <i>HaShem</i> your God and hearken to His voice,” are fulfilled in them. For this remnant of the fully faithful of Israel “return to their hearts” and know the importance of serving <i>HaShem</i> and fulfilling His <i>mitzvot</i>, in devoting themselves and their children to fulfilling the Torah.",
+            "However, our sages also told us in advance, that not all the Jewish people will remain on such a level. That a generation will arise that is the opposite of the previous generations. Spiritually, they will be on a very low level and each one will do whatever is correct in his own eyes (and as explained in Mishnah, they will unreceptive to correction). Nonetheless, let not our heart become despondent over this, for this itself is one of the signs of redemption.",
+            "That is, those of the first category will hasten the redemption with their good deeds and these will hasten it too. That is, previously, when the generations followed each other in a proper manner, and all Israel stood firmly at their posts, the fathers transmitted the foundations of the faith to their children and the children lovingly accepted and valued everything they received from their fathers.",
+            "(Moreover, according to the common conventions of right conduct-<i>Derech Eretz</i>-דרך ארץ, which precedes Torah,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Tanna D’Bei Eliyahu Rabba 1:1; Also see Mishnah Avot 3:17, 2:2</i> it is incumbent that young children obey the discipline of their parents. Is not our holy faith received from fathers to sons, from generation to generation going back to the first generation when 600,000 men from age twenty and up, besides the women and children, all stood at Mount Sinai and saw with their own eyes, as written,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 5:20</i> “Today we have seen that God speaks to man and he still lives.”)",
+            "And as we say [in our daily prayers],<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">In the blessings of the Shema in the morning (<i>Shacharit</i>) liturgy.</i> “His words are alive and existent, faithful and pleasant forever…upon our fathers and upon us and upon our children and upon our generations.” That is, their entire desire, whether that of the fathers or the sons, was solely to merit in Torah and good deeds and to do the will of our Father in Heaven. Thus, in those generations it was not as pressing for the redemption to be close at hand, being that the state of the faith stood firmly in its place, and therefore by the length of the exile, the merit of Israel continued to grow from generation to generation, whether in regard to the merits themselves, which accumulated with each generation, or whether in regard to the merit of awaiting the redemption, that Israel awaited and anticipated the coming of Moshiach for all this lengthy time, standing firmly in their faith and anticipation of redemption. As our sages stated,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sanhedrin 97</i> just as we await redemption, so also, the Holy One, blessed is He, awaits redemption, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 30:18</i> “Therefore, <i>HaShem</i> awaits to show you grace etc.” Now, being that both He awaits and we await, why then has redemption not come? For us to accumulate greater merit. Therefore, the Holy One, blessed is He, did not quicken the redemption.",
+            "However, all this applied then, when the received knowledge of the foundations and roots of the faith were strong, and there was no laxness in fulfilling Torah and <i>mitzvot</i> out of lack of faith. However, due to our many sins, in our times, spoilers who profane our holy faith, by spreading many destructive and freethinking books amongst the people, have arisen, and have managed to almost completely extinguish the flame of pure faith from the hearts of the youth, so that many are wiser in their own eyes than the previous generations, and have begun rejecting what they received from their fathers.",
+            "That is, in their eyes, the honor of all the wise, understanding, and holy men throughout the previous generations, who gave of themselves with self-sacrifice for every Torah law, is insignificant. Moreover, some even have the gall to speak against the sages of the Mishnah and Gemara, all of whom were like supernal angels. Woe to us, that because of our many sins, in our times this has come to pass, as our sages prophesied that brazenness will become great.",
+            "The outcome is that, being that they now are rejected, the fathers cannot transmit the foundations of the faith and the preciousness of Torah and <i>mitzvot</i> – that they faithfully received from their own fathers – to their children. This being the case, since the transmission of the faith has been disrupted to such an extent, there no longer is any advantage in <i>HaShem</i> prolonging the exile. (On the contrary, due to our many sins, we see that the opposite is true, that with the passage of time the children can have an ill effect on their elders.)",
+            "Thus, the Holy One, blessed is He, is compelled to hasten the redemption and open the eyes of the blind to behold the light of truth. For the Holy One, blessed is He, will not permit His children to be utterly lost, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Samuel II 14:14</i> “Lest anyone will be utterly cast out.” For they are His children, the children of His chosen ones, who He has taken and carried from the days of old, as written,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Leviticus 26:44</i> “But even so, while they are in the land of their enemies (meaning that the Holy One, blessed is He, banished Israel so that when troubles come upon them, they will repent and improve their ways, but even there, they continue to act in this way, nevertheless) I will not reject them and will not loathe them to exterminate them, to annul My covenant with them, for I am <i>HaShem-</i>יהו״ה their God.”",
+            "About this, our sages, of blessed memory, said,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">Tractate Megillah 11a</i> “‘I did not reject them,’ refers to the days of the Chaldeans, in which I established Daniel, Chananiah, Mishael, and Azariah for them. ‘I did not loathe them’ refers to the days of the Greeks, in which I established Shimon the Tzaddik and Yochanan the Hasmonean and his sons for them. ‘To exterminate them’ refers to the days of Haman, in which I established Mordechai and Esther for them. ‘To annul My covenant with them,’ refers to the House of Rabbi Yehudah the Prince that I established for them, and ‘for I am <i>HaShem-</i>יהו״ה their God,’ refers to the coming future.’”",
+            "We thus find that in the end-times both types of people will hasten the redemption, these because of their good deeds and their great suffering [for the sake of keeping <i>HaShem’s</i> Torah and <i>mitzvot</i>] and these because of their negative deeds, and it is self-understood that it is better to be counted amongst the good than the bad. All this is hinted in Torah, in the portion of <i>Ha’azinu</i>, which also refers to the final redemption (as explained by our sages in Tractate Sanhedrin 97a) as written,<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 32:36</i> “For <i>HaShem</i> will judge and have mercy on his servants, for He will see that they are overpowered and none can stop it or help.”",
+            "That is (as Rashi states), because His servants also suffer and there is concern that they too will be overpowered. That is, the strength of Israel to remain in exile has dissipated, because none can stop it or help. That is, their strength to uphold the holy faith has utterly dissipated and the Jewish people no longer have the strength to hold on.",
+            "Similarly, from this same scriptural verse our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Sotah 9:14 and Talmud Bavli, Sanhedrin 97a ibid.</i> “The scion of David will not come until informers increase,” meaning that because of this, “none can stop it or help,” in that the spiritual leaders of the nation will no longer have the power to strengthen the faith. They additionally said, “until the Torah scholars decrease.” As Rashi states, this refers to those who strengthen the hands of Israel, by returning them to goodness.” That is, even then, there will be those who are His faithful servants [who strengthen the hands of Israel and return them to goodness], but they will be few and incapable of arresting [the general spiritual decline]. We also find this in scripture about the time of redemption, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">Jeremiah 31:26</i> “See that days are coming, declares <i>HaShem</i>, when I shall sow the House of Israel and the House of Judah - the seed of man and the seed of animal.” And as written in Gemara,<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sotah 22a</i> the seed of animal refers to people who are empty of Scripture, Mishnah and Gemara. That is, as mentioned before, there will be two types of people, both of whom will help in drawing the redemption close.",
+            "What comes out of all the above, is that in our times it is more appropriate than ever to anticipate and hope for the revelation of <i>HaShem’s</i> glory in the world according to the literal understanding of the verse,<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">Numbers 14:21</i> “As I live, the glory of <i>HaShem</i> will fill the whole earth.” It thus is appropriate for every right-hearted person to contemplate what will be when our righteous Moshiach comes. Who will then be praiseworthy and happy? Certainly, those who adhered to <i>HaShem</i>, blessed is He, in times of difficulty and hardship, who stood at their post to be Jews who are faithful to <i>HaShem</i> and His Torah.",
+            "It is upon them that the light of <i>HaShem</i>, blessed is He, will shine, each according to his level in the knowledge of Torah and the fulfillment of its <i>mitzvot</i>. As stated in Tana D’Bei Eliyahu, chapter one, “How will the light of Torah scholars and the righteous be,” and then lists several levels. There are those whose face will be given to shine like small stars and those who will shine like large stars (as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Daniel 12:3</i> “Those who teach righteousness to the multitudes will shine like the stars for ever and ever”), there are those who will be given to shine like the moon at the beginning of the month, those who will shine like the moon on fifth of the month, and those who will be like the fifteenth of the month. There will be those who will shine like the sun in the first hour of the day, those who will be like the third hour of the day, and those who will shine like noon, at the sixth hour of the day.” All this is hinted in the verse,<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">Judges 5:31</i> “Those who love Him will be like the rising of the sun in its full strength.”",
+            "In truth, all this is hinted in the scriptural verse,<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">Malachi 3:18</i> “You shall return and see the difference between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who does not serve Him.” Our sages commented,<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Chagigah 9b</i> “Is not the righteous the same as one who serves God, and is not the wicked the same as one who does not serve him? However, this is like the difference between one who reviews his chapter one hundred times, compared to one who reviews it one hundred and one times.”",
+            "That is, according to the degree of one’s toil in Torah will be the degree of the radiance of his face. The verse thus says, “and see,” that is, his level in Torah will be recognizable by the radiance of his face. Tanna D’Bei Eliyahu concludes there, “The general principle is that whosoever gives deference to Torah, merits to greet the face of the Indwelling Presence of <i>HaShem</i> (the <i>Shechinah</i>). However, whosoever is impure from sins will not sit in the presence of the King” (meaning, even after having received retribution in purgatory and being cleansed of his transgressions, he does not merit to greet the face of the King, like what our sages, of blessed memory stated,<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">Geder Olam 3, citing Midrash Tehillim (also called Socher Tov).</i> “Whosoever commits himself to sin is never absolved.”) What does this refer to? It refers to one who has not repented. However, one who repents before his death, is like a supremely righteous person in all his matters.",
+            "It similarly states there,<sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">Tanna D’Bei Eliyahu, Chapter 5</i> “There will be Honor and might to the righteous in the coming future and the coming world. How so? The Holy One, blessed is He, will sit in His study hall with the supremely righteous of the world sitting before Him, and each one will be given a radiant face according to the Torah within him.”",
+            "Moreover, know that according to the above explanation, that toward the end of exile there will be those with destructive viewpoints, by which they will separate themselves from Torah and <i>mitzvot</i>, therefore those who strengthen themselves to learn <i>HaShem’s</i> Torah and fulfill His <i>mitzvot</i>, will then be called “Righteous-<i>Tzaddikim</i>.” This is as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 60:21</i> “And your people are all righteous-<i>Tzaddikim</i>.” This refers to all those who remain on <i>HaShem’s</i> side and are not seduced by the sinners (as is written in Avkat Rochel, by the student of the Rosh).",
+            "It therefore is incumbent on every person to strengthen himself now in the knowledge of Torah and the fulfillment of its <i>mitzvot</i>, because once Moshiach comes, those years will become undesirable, as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">Ecclesiastes 12:1</i> “Remember your Creator in the days of your youth, before the bad days come and years arrive about which you will say, ‘I have no desire in them.’” Our sages, of blessed memory said, “This refers to the days of Moshiach, in which there will neither be merit nor demerit, the reason being that the evil inclination-<i>Yetzer HaRa</i> will have then been abrogated."
+        ],
+        [
+            "Now, as known to all, whoever does not at all believe in the coming of Moshiach, his sin is too great to bear, for he lacks one of the thirteen fundamental principles of faith.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">See Mishnah Sanhedrin, Perek Chelek, and Rambam’s introduction there.</i> The same applies to one who does not await him, who loses hope in him for whatever reason. He is the companion of the above-mentioned person, and is regarded as one who denies Torah. As Rambam wrote in Laws of Kings, Chapter 11, “The king Moshiach is destined to arise and return the kingdom of the House of David to its old glory and original dominion. He will build the Holy Temple and gather in the scattered of Israel. In his days all Torah laws will return as before. We will bring sacrificial offerings and observe the <i>Shemitah</i> and <i>Yovel</i> years fully, according to their commandments as expressed in Torah. Whosoever does not believe in him or does not await his coming (that is, loses hope in his coming, for whatever reason) does not only deny the other prophets, but is in denial of the Torah and of our teacher Moshe. For the Torah testifies about him, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:3-5</i> “<i>HaShem</i> your God will return your captivity and have mercy on you; He will return and gather you in from all the nations where <i>HaShem</i> your God dispersed you. If you have been banished to the ends of the heavens, <i>HaShem</i> your God will gather you from there. <i>HaShem</i> your God will bring you into the land that your forefathers inherited and you shall inherit it. He will benefit you and increase you more than your forefathers.”",
+            "Now, in truth, we must contemplate the past in relation to the future. <i>HaShem</i> made several promises to us when we left Egypt. As written in the book of Joshua, Joshua called all of Israel and told them,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Joshua 23:14</i> “You shall know with all your heart and all your soul that not one of the good things that <i>HaShem</i> your God has promised you is lacking; everything has been fulfilled for you; not one word of it has failed to come about.”",
+            "Now, this can also be applied to today, that certainly His promise for redemption will be fulfilled, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 40:8</i> “Grass withers and blossom wilts, but the word of our God stands forever.” Furthermore, besides what He promised us in His Torah, he also promised us through His servants, the prophets, about the future redemption, such as what is written in the books of Isaiah, Jeremiah, Ezekiel, and the twelve prophets. They all are full of prophecies about the future redemption and the exalted spiritual level of Israel in that time, in that all Jews will reach the level of prophecy, as stated,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Yoel 3:1</i> “And it shall be that after this, I shall pour out My spirit upon all flesh, and your sons and daughters will prophesy; your elders will dream prophetic dreams, and your young men will see visions.”",
+            "They also prophesied about all the honor that the Jewish people will receive from all the inhabitants of the world, as written,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 66:20</i> “They shall bring all your brothers from all the nations as an offering to <i>HaShem</i> etc.” Furthermore, it states,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 49:22</i> “They will bring your sons in their arms, and your daughters will be carried on their shoulders etc.” Scripture stated a general principle about this,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 64:3</i> “No eye has seen it God, except for You; what He will do for those who await him.”",
+            "The Holy One, blessed is He, already hinted at this through His prophet Hoshea, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Hoshea 3:4</i> “For many days the children of Israel will settle with no king, no prince, no sacrifice, no pillar, and no <i>ephod</i> or <i>teraphim</i>. Afterwards, the children of Israel will repent and seek <i>HaShem</i> their God and David their king, and they will fear <i>HaShem</i> and His goodness in the end of days.”",
+            "Moreover, He told us,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Habbakuk 2:3</i> “Though he may tarry, wait for him.” This means, “If you think that the promise that <i>HaShem</i> swore unto Israel will, God forbid, be abrogated, know that this is not so, but instead, wait for him.” This is like a person who waits for something that he knows will surely come to pass, as the verse states, “Grass withers and blossom wilts, but the word of our God stands forever,” and as the above verse concludes, “He shall surely come without delay.”",
+            "For example, as I see it, this is like a king who was angry at his son and banished him from his palace for a period of five years, sending him on a journey of several years to a distant land in the far reaches of the world. In the meantime, the king changed his mind, but he could not rescind his decree. He contemplated what to do once the five years had elapsed, and thought, “Will it not take several additional years until he returns home? He therefore commanded that all the mountains on the way should be leveled and paved, by whatever devices exist to do so, so that the way back home will be shorter and easier, thus greatly shortening the journey.",
+            "The same applies to us. Today, the Jewish people are scattered throughout the world and the ingathering of the exiled will include all of Israel, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 27:12</i> “And you will be gathered up one by one, O children of Israel.”",
+            "Now, a person could think that the ingathering itself will extend for several years. However, in truth, this is not so, for the Holy One, blessed is He, makes all the preparations for this ahead of time, so that when the time comes, it will not take a long time. This is as written, “Though he may tarry, wait for him.” Lest you say, “Will not the ingathering itself be drawn over an extended period of time?” In answer to this the verse continues, “for he shall surely come.” This means that when the time comes that Moshiach can come, it will not at all be delayed, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 60:8</i> “Who are these who fly like a cloud, like doves to their dovecote?” That is, the ingathering of the exiles will be like a very swift cloud.",
+            "Now, there is a simple answer in regard to the delay itself, for <i>HaShem</i> told Avraham in the covenant between the pieces,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Genesis 15:16</i> “The fourth generation will return here, for the iniquity of the Emorites will not be complete until then.” Now, in that time, only the seven Canaanite nations obstructed this. Nonetheless, when the Holy One, blessed is He, wanted to fulfill His promise to Avraham, the descendants of Avraham had to wait several hundred years until the iniquities of the Emorites were complete.",
+            "However, today, the entire world must be clarified and come under the dominion of the Holy One, blessed is He, and His king Moshiach, as stated in the book of Daniel,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Daniel 7:13-14</i> “I saw in the visions of the night, when suddenly one like a man came with the clouds of heaven; he came to the Ancient of Days, and they brought him before Him. He was given dominion, honor, and kingship, so that all peoples, nations, and languages will serve him; his dominion will be an everlasting dominion that will never pass, and his kingship will never be destroyed.” This being the case, [that the entire world must be clarified,] it must take place over a long period of time.",
+            "Moreover, the first redemption was only temporary, [in that it was followed by other exiles,] as explained in holy books, however this final redemption will conclude all exiles and there will not be any further exiles. As a result, all the faults of Israel from the day they became a nation, must be rectified, and through the lengthiness of the exile, it all is rectified. Furthermore, the exile itself is like a great smelting furnace that separates the bad from the good, as stated at the end of the book of Daniel,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Daniel 12:10</i> “Many will be clarified and purified and refined etc.” All this requires much time.",
+            "However, we must not lose hope because of the delay, God forbid, specifically since the prophet told us about the delay in advance, that, “Though he may tarry, wait for him, for he shall surely come,” for none of <i>HaShem’s</i> words will be unfulfilled, God forbid to think so, as we say in the blessings instituted by our sages after the recital of the <i>Haftorah</i>, “You are trustworthy, <i>HaShem</i> our God, and Your words are trustworthy; not one of Your words returns unfulfilled etc.”",
+            "This particularly applies to this matter, which was not merely stated once, but the words of the prophets are replete with it. Moreover, the statements of the sages of the Talmud are replete with it, and it is an essential principle and foundation of the faith of Israel. Furthermore, we attest to this in the very first blessing of the <i>Amidah</i> prayer, “And brings a redeemer to their children’s children, for the sake of His Name, with love.”",
+            "This is particularly applicable today, when because of our many sins, the condition of Israel has reached the dust, both physically and spiritually, as written,<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Psalms 44:26</i> “For our soul is lowered to the dust, our belly is stuck to the earth.” The words, “our soul is lowered to the dust,” refer to the souls of the Jewish people, as we know from the spiritual condition of the younger generation, and the words, “our belly is stuck to the earth,” refers to the bodies of the Jewish people.",
+            "All this being so, it certainly is incumbent upon us to stand prepared awaiting salvation, as the above-mention verse states, “Wait for him.” That is, we must stand prepared, like one who stands and waits for someone to come. Who knows? In a time such as this, he may already be standing behind our wall, and about to enter.",
+            "Happy is he who does not lose hope of the redemption and sets his heart, for himself and his children, to increase in Torah and <i>mitzvot</i>, lest he be embarrassed in that time. For it is only in this world, which is compared to night, that everything is covered over and the righteous is not readily recognizable from the wicked. However, in that time, everything will be revealed, as Targum Kohelet translates the verse,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">Ecclesiastes 12:13</i> “In the end of the matter, everything is heard,” that all the deeds of the people of the world will be made known, and each person will be honored according to the Torah and <i>mitzvot</i> he has in his hands, as scripture states about that time,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Malachi 3:18</i> “You shall return and see the difference between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who does not serve Him,” as mentioned in chapter one."
+        ],
+        [
+            "Now, in the previous chapters we explained logically that a person should anticipate <i>HaShem’s</i> redemption. We now will explain this imperative as stated by our sages, of blessed memory. In Tractate Shabbat,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Tractate Shabbat 31a</i> they stated that in the hour of judgment, a person is asked, “Did you anticipate the redemption?” (As we pray daily, “and lift up his horn with Your salvation.”) This is as stated in Pesikta,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Pesikta Rabbati, Ch. 34</i> that if a person does not await His kingdom, the Holy One, blessed is He, thunders against him, in that He said to the righteous, “You did not act correctly by loving My Torah, but not awaiting My kingdom.”",
+            "From this we see that even the righteous, who love Torah, are asked whether they anticipated the redemption, being that it brings the redemption closer, as stated in Yalkut Eichah,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Yalkut Shimoni, Na”Ch, Remez 997</i> that when the Holy Temple was destroyed, our forefather Yitzchak said before the Holy One, blessed is He, “Is there no way for my children to return?” The Holy One, blessed is He, answered, “Do not say so. When there will be a generation that anticipates My kingdom, they will immediately be redeemed, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Jeremiah 31:16</i> ‘There is hope for your future, declares <i>HaShem</i>, and your children shall return to their borders.’” From this, we see that at all times <i>HaShem</i>, blessed is He, wants us to await His kingdom. (Apparently, this is why our sages, of blessed memory, specifically said, “Did you watch-<i>Tzipitah</i>-צפית for the redemption.” The term <i>Tzipitah-</i>צפית is like a watchman who stands in a high place in anticipation of seeing something new. A Jew should wait for the speedy revelation of the kingdom of Heaven in the same way.)",
+            "Now, as known, the Torah warns us to stay away from falsehood, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Exodus 23:7</i> “Distance yourself from falsehood.” That is, we are warned even if something is not completely false, but only has a small admixture of untruth in it.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">See Talmud Bavli, Shevuot 31a</i> This applies when a person speaks to his equal, and certainly applies when he speaks to a prince of Israel. How very much more is this so, when he speaks to <i>HaShem</i>, blessed is He. It certainly is imperative that one must be cautious not to speak falsely before Him, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Psalms 101:7</i> “One who speaks lies will not be established before My eyes.”",
+            "This is so, even if he does not mention the Name of the Holy One, blessed is He, when speaking about something, and is particularly so, when His Name is indeed mentioned. It therefore is very astounding that three time daily, we say the <i>Aleinu</i> prayer, which concludes with the words, “Therefore, we hope for You, <i>HaShem</i> our God, to speedily behold the splendor of Your might.”",
+            "Is it not so, that if we truly hope for the speedy revelation of <i>HaShem’s</i> glory, every Jew should prepare himself for this, by knowing all the matters of the Divine service that will take place in the Holy Temple, such as all the Torah laws (<i>Halachah</i>) concerning the sacrificial offerings and all other matters of the Holy Temple? (For example, if it is anticipated that the king will be coming to the city, even if it is only a slight possibility, and even if there are a thousand streets in the city, they all will be decorated in his honor, on the possibility that he may travel on one of them.)",
+            "That is, (if the redemption comes and the Holy Temple is rebuilt), but Torah scholars are ignorant of the laws of the Holy Temple, will this not be disgraceful to Him, heaven forbid? For it would be as if we only have been giving lip service before <i>HaShem</i> about something that is not truly [in our hearts], especially since two of His holy names are mentioned here. If a person examines himself, he will find that in the course of one week he mentions more than forty holy names in this verse (of the <i>Aleinu</i> prayer) alone, and in the course of a year, it amounts to over two thousand times. However, it all is for naught, for though he may state before <i>HaShem</i> that he hopes for the speedy revelation of His glory, in truth, he does not at all hope.",
+            "Now, in regard to the Jewish people as a whole, we must judge them meritoriously, being that they rely on the priests-<i>Kohanim</i>, who are responsible for matters of the Holy Temple and its various services. However, there certainly is reason to wonder greatly about the <i>Kohanim</i> themselves, who are lax in learning the laws of the Temple service.",
+            "Did not <i>HaShem</i> choose them to serve him? And is it not so that our righteous Moshiach can come any day? As it states,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Eruvin 43a</i> “Whoever says ‘I will be a Nazir on the day that the son of David comes,’ is forbidden from drinking wine every day, lest he comes on that day.” Moreover, this is the actual Halachic ruling.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Mishneh Torah, Laws of the Nazirite 4:11</i> Furthermore, what happened in the time of the second redemption (from Babylon) is known, that the Holy One, blessed is He, said to the prophet Chaggai,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Chaggai 2:11</i> “Ask for a Torah ruling from the Kohanim etc.” Certainly, this will also take place in the final redemption. What a great disgrace it will be if they do not know how to answer!",
+            "Now, in truth, the responsibility to apportion time for the study of matters of the Holy Temple and its service, is also incumbent upon the Torah scholars of Israel. For as known, our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Yalkut Shimoni, Kohelet 7</i> “If one thousand people enter into the study of scripture, one hundred succeed. If the one hundred enter into the study of Mishnah, ten succeed, and if the ten enter into the study of Gemara, one succeeds.” Moreover, just as this applies to all Jews, this also applies to the Kohanim. Thus [a Kohen who is a] scholar that can discern the Halachah is one in a hundred, and the other ninety-nine are totally simple. Certainly, it is important to teach them the laws of the Temple service too. This being the case, every Torah scholar must first know these laws himself.",
+            "This is how it was when the Holy Temple was still standing, as stated in Talmud Yerushalmi, in chapter four of Tractate Shekalim, “Rabbi Yehudah said in the name of Shmuel, that the Torah scholars would teach the Kohanim the laws of ritual slaughter and the receiving and sprinkling of the blood. This certainly will be so at the time of redemption, when many Jews will need to traverse the sea [to reach the land of Israel], each of which will need to bring a sacrificial offering of thanks, or a sick person who was healed, which is quite common, or those who need to bring sin-offerings, which will apply to a multitude of Jews who erroneously profaned the Shabbat, and other similar cases.",
+            "They all will rush to the Kohanim for them to offer these sacrifices and the Kohanim will rush to the Torah scholars to learn how to properly offer them. How much shame and disgrace will come upon every Torah scholar who does not know how to answer!? Moreover, to know all their details in practice will take them weeks and months to learn, [thus delaying the sacrifices].",
+            "Now, because of the great difficulties of our times, in which almost all the signs for redemption mentioned by our sages have come to pass, we certainly must hope for the impending redemption and must be zealous in preparing for the Temple service with all its laws.",
+            "Go and see what our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sanhedrin 98a</i> that Rabbi Yehoshua ben Levi saw Moshiach [at the gates of Rome] untying and rebandaging each of his wounds, one at a time, [unlike the other afflicted people, who untied and rebandaged all their wounds at once.] Moshiach himself answered why he did so. He said, “Because I may be needed [to bring the redemption] and do not want to delay it.”",
+            "Now, from this we can learn from the minor to the major. If it is not worth delaying the redemption of all Israel by a single minute, what could we say if our righteous Moshiach comes and tells us, in <i>HaShem’s</i> Name, to offer the sacrifices that are on behalf of the entire Jewish people and the sacrifices specified in the book of Ezekiel, and at the very least, we will have to wait several weeks or months until we are proficient in them!?<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Authors note: A person should not say to himself that when Moshiach and Eliyahu come, they are destined to clarify for us matters in which we have doubt. This is as stated in various places in the Talmud regarding various matters in which we have doubt, using the word “<i>Teiku</i>-תיקו,” regarding which the commentators said that this is an acronym for “[Eliyahu the] Tishbi will answer questions and difficulties-<i>Tishbi Yetaretz Kushiyot U’Ba’ayot</i>-תשבי יתרץ קושיות ואבעיות.” If one posits this, we will answer him that although it is true that all matters in which there is doubt will become clarified for us by Eliyahu, nevertheless, the simple matters that are stated in the verses or the explanations of the Torah that we have received as an Oral tradition, that have been passed down to us, and which are explained in Torat Kohanim [Leviticus] and in the Talmud, we ourselves must know them according to the maximum of our abilities. For, Eliyahu will not come to learn with each individual and teach him matters that he is able to know on his own, but will solely come to clarify and remove doubts in matters that we are unable to understand on our own. However, when it comes to simple matters that are expressly stated and can be understood on our own, he will tell us, “Why did you not study and learn them on your own before my arrival to announce the redemption, as it states (Malachi 3:22), ‘Remember the teachings of My servant Moshe, which I commanded him at Chorev, for all of Israel – its decrees and its statutes,’ and only in the next verse does it state, ‘Behold, I send you Eliyahu the prophet before the coming of the great and awesome day of <i>HaShem</i> etc.’”</i>",
+            "Go and see what is written in Tractate Bechorot 33b, that though it is a positive Torah <i>mitzvah</i>, the sages abrogated the tithing of animals, because a problem could arise. (That is, since we no longer have an altar upon which to sacrifice it, the consecrated animal could mistakenly come to be sheared or put to work).",
+            "As the Gemara explains there, [if animal tithing would not be abrogated, to avoid this,] instead of tithing them, people would cause a blemish to their entire flock (for as long as they still are ordinary animals and no consecration has taken place, it is permissible to blemish them) and since the Holy Temple may speedily be rebuilt, we will need sacrificial animals, but none can be found. We thus see that due to this possibility, the sages abrogated a positive Torah <i>mitzvah</i>. If so, why do we not say that the Holy Temple may speedily be rebuilt, for which we will need Kohanim [who are proficient] in offering the sacrifices, but none can be found, as explained above.",
+            "Thus, since [in the <i>Aleinu</i> prayer] we say, “Therefore, we hope for You, <i>HaShem</i> our God, to speedily behold the splendor of Your might,” we therefore must strengthen ourselves in assuring that there are Kohanim who are qualified to offer the sacrifices. That is, whosoever is a Torah scholar, especially if he also is a Kohen, should establish times for himself to learn matters of the Holy Temple and its sacrifices.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Authors note: Even one who does not have the time or the ability for this should, at the very least, see to it to ensure that he involves himself in affecting that we come to a state and standing in which others, who are engaged in the study of Torah, study and teach matters that relate to the Temple service and the Holy Temple, so that it is considered as if he himself did so. This being so, how pleasant would it be for him to seek out some wealthy donors who can donate of their property or money to establish one place or another in which they engage groups of young men, who are great in Torah, who would study and teach those orders and be proficient in all of their laws. (This is what I have done in my city. That is, I established that there by ten scholars who are engaged in this matter. Subsequently, I have heard that in the holy city of Jerusalem they soon will be establishing a similar holy group such as I have established. Whoever assists them in doing so and strengthening this matter is praiseworthy.) They should set aside half of their time specifically for this, and the other half of their time for the rest of their studies, each using the rest of their time as they see fit, whether to engage in the study of Yoreh De’ah or Choshen Mishpat. They should endeavor to learn each matter and understand it in depth and with clarity, as written by the ShaLa”H in his book entitled “<i>Yesh Nochalin</i>.” This will bring doubled and quadrupled benefit. For, aside for the fact that amongst the Jewish people there will be found sages who are expert in these laws that apply at the time of the Holy Temple (may it be speedily in our days), additionally, the Holy One, blessed is He, considers those who are engaged in the study of the laws of the Temple service as though they have brought the sacrificial offerings in actuality (Menachot 110a). This is aside for the <i>mitzvah</i> of strengthening Torah, which itself is a very great <i>mitzvah</i>. Furthermore, it is quite possible that a person who knows that he has transgressed the Shabbat and is liable to bring a sin offering, will find this group who will study the laws of the sin offering on his behalf. For, the teaching of our sages is known, that whoever engages in the study of Torah regarding the sin offering, it is considered as if he has offered the sin offering. The same is likewise true of the four people who must bring a thanksgiving offering, such as a sick person who was healed, or a person who was imprisoned and the like. During the time of the Holy Temple, such a person was obligated to bring the thanksgiving offering, whereas right now he must study the laws pertaining to the thanksgiving offering. See the end of Shulchan Aruch, Orach Chayim, in the additions there, where we clarified the practice regarding this. If only everyone would contemplate this statement of <i>HaShem</i>, blessed is He, and fulfill it, we would certainly be saved of many travesties and expulsions.</i> Through this, it will be recognizable that we are awaiting and anticipating the revelation of <i>HaShem’s</i> glory in the world, when we will fully serve Him in all He has commanded us.",
+            "Now, actually, besides the above reason that every Torah scholar should know the laws of the Temple service so that he will be able to instruct the Kohanim, nonetheless, only the matter of receiving and sprinkling the sacrificial blood is exclusive to a Kohen, whereas all other matters of the Temple service, both in general and in particular, apply to all Jews, as well as the Kohanim.",
+            "How very great and holy it is to learn these subjects, as it states in Tractate Megillah,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Megillah 31b</i> that our forefather Avraham said before the Holy One, blessed is He, “Master of the world, if heaven forbid, Israel will sin before You, will you do to them what You did to the generation of the flood or the generation of the dispersion? (That is, will You bring about a deluge or a scattering upon the entire surface of the earth?) The Holy One, blessed is He answered, “No.” Avraham said before him,<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Genesis 15:8</i> “Master of the world, how will I know that I will inherit it?” <i>HaShem</i> answered, “Take for me three heifers, three goats and three rams etc.,” (that is, the sacrifices will atone for them). Avraham said, “Master of the world, that is fine as long as the Holy Temple is standing. However, when the Holy Temple is not standing, what will be with them?” <i>HaShem</i> answered, “I already have established the order of the sacrifices for them. As long as they read them, I will consider it as if they offered the sacrifices before Me, and will forgive all their sins.” (What is meant here is that a person should contemplate their meaning and how they are offered. As Rabbeinu Bachaye wrote, we cannot say that what is meant is to simply recite the verses without contemplating their meaning.)",
+            "It further says in Midrash, Parashat Tzav, and in Pesikta D’Rav Kahana, Pesikta 15, “Rabbi Acha said in the name of Rabbi Chaninah ben Papa, that Israel should not say, ‘In the past, we used to bring sacrifices and were occupied in (learning) them, but now when we do not bring sacrifices, why should we be occupied in (learning) them? The Holy One, blessed is He, answered, “Because when you are occupied in (learning) them, it is as if you have offered them.”",
+            "It states in Midrash Yelamdeinu,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">See Midrash Tanchumah, Tzav 14</i> “The Holy One, blessed is He, said, ‘Even through the Holy Temple is destined to be destroyed and the sacrificial offerings will cease, do not forget the order of the sacrifices, but rather be careful to recite and learn them (that is, learn the laws that pertain to them). If you are occupied in (learning) them, I will count it as if you actually are occupied in offering them.” See there.",
+            "Now, I know what people will respond to this, that in our days, the difficulties of the times are many, and Torah laws that apply today take precedence. However, I will ask, are there not several tractates which we learn in depth, as appropriate, though they have no practical application today, such as most of Tractate Sanhedrin, Tractate Sukkot and Tractate Yevamot, and others like them? Why then do we omit those orders that deal with the Holy Temple and the sacrifices?",
+            "Moreover, as understood from Gemara, in the days of the Amoraim [when the Holy Temple was no longer standing] they nonetheless learned these orders as they apply in practical terms, just like all the other orders [of Mishnah and Gemara] are learned. They did this for the same reasons mentioned above, that since the Holy One, blessed is He, accepts the study of them as if the sacrifices were actually offered, we therefore cannot absolve ourselves from studying them, just as they could not absolve themselves when the Holy Temple was standing.",
+            "We find this in Tractate Bava Metziya,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Bava Metziya 114a-b</i> that when Rabbah bar Avuha met Eliyahu… Eliyahu asked him why he had not learned the order of purities. He answered, “If I am not proficient in the four orders [of Mishnah that are commonly learned,] how can I be proficient in all six? Rashi explains there that the four orders refer to the orders of Mo’ed, Nashim, and Nezikin, which are the orders that are applicable today, just as during the time of the Holy Temple. He explains that the fourth order is the order of Kodshim,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Which deals with the Temple service.</i> as it states,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Malachi 1:11</i> “In every place that incense is offered to My Name,” regarding which our sages stated in Tractate Menachot,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Menachot 110a</i> “This refers to the Torah scholars who engage in studying the laws of the sacrificial offerings, that the verse ascribes it as though they have offered the sacrificial offerings in the Holy Temple.” Rashi continues and explains that when he stated, “How can I be proficient in all six,” he was referring to the Mishnaic orders of Zera’im and Taharot, which do not apply outside of the land of Israel.",
+            "We thus see that the Amora’im would study the Mishnaic order of Kodshim just as they studied the other orders. It is for this reason that in the following generations, Rav Ashi and Ravina compiled the Gemara for the entirety of the Mishnaic order of Kodeshim, which they did not do for the orders of Zera’im and Taharot, even though they had thirteen versions of Tractate Okatzin, as stated in Tractate Berachot.<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Tractate Brachot 20a</i> This is because of the aforementioned reason, that the study of Tractate Kodshim is considered for the Jewish people as if they still are bringing the sacrificial offerings. The Rambam likewise writes this in his commentary to Mishnah, at the end of Tractate Menachot<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Menachot 13:11</i> as follows, “Our sages of blessed memory stated that Torah Scholars who are engaged in the study of the service of the Holy Temple, are considered by Torah to have built the Holy Temple in their days. It therefore is appropriate for a person to engage in the study of the sacrificial offerings, and in the details of their laws. One should not say to himself that these are matters for which there is no need in our times, as many people say to themselves.”",
+            "Moreover, this study helps that the one who studies will not have accusers above, as stated in Midrash Ne’elam of Zohar on Parashat VaYera,<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">Zohar I 100a</i> “Rabbi Kruspedai said, “Whosoever articulates the matter of sacrifices with his mouth in the synagogues and study houses (that is, why each sacrifice is brought, the act of the Temple service itself and the offering of each sacrifice) and has intention (that it should take the place of atoning for whatever sin that sacrifice is offered) there is an established covenant that those angels who mention his sins for punishment, cannot do anything but goodness to him. See there, that this secret was revealed to Rabbi Pinchas by Eliyahu the prophet.",
+            "From this statement alone we can understand how zealous we should be in studying this, for does not every person know the afflictions of his own heart, that he has many sins, and as a result, has many accusers above, may the Merciful One save us, and that from each sin one accuser is created, as stated in Pirkei Avot?<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Pirkei Avot 4:11</i> And since we have both the advice and the remedy of how to quiet their spirit, so that they will be incapable of accusing us, but on the contrary, will mention us for goodness before HaShem, blessed is He, we therefore have a great obligation to ourselves, to take that advice to heart and not be lax in it.",
+            "Besides all this, is it not so that when the Holy Temple was standing, even if the Prince of Israel would have wanted to offer a sacrifice by himself, he would be forbidden to do so (as a result of which king Uziyahu was afflicted) and only the Kohanim were permitted to do so, whereas, in our time, every individual is permitted to learn the matter of the sacrifices and the Holy One, blessed is He, considers it as if he himself offered them. Moreover, there are many statements from our sages, of blessed memory, that testify to the greatness and holiness of this study, some of which I have quoted in my book Torah Ohr, look there.",
+            "These are the words of the fledgling amongst the Kohanim, who hopes in the salvation of <i>HaShem</i>, Yisroel Meir, the son of Aryeh Ze’ev HaKohen of Radin, the author of the Chafetz Chayim and the Mishnah Berurah."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b81b3c997e369367f95579329b02769ed4e3fc51
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tzipita L'Yeshuah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "מאמר צפית לישועה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Behold! Because of our abundant sins, we see that religious observance has decreased extremely in many places; and the sons depart in their youth from God's Torah. It was not so in any previous years. After properly investigating the cause of the matter, we find many reasons. Its main cause is the weakening of [religious] belief; for it is the belief in the Eternal World (i.e. the World to Come), reward and punishment, the coming of the Messiah, and all the established principles of the Torah, which has given might to Israel in every generation to bear all their straits and troubles, and to stand on behalf of their religion, with self-sacrifice of themselves or their sons. Due to their fear of Him, it was preferable for a father to see his son slaughtered before his eyes as a martyr (lit. for sanctification of [God's] Name), returning his soul in purity to the God of Heaven (cf. Jonah 1:9); rather than see him, on account of wealth, pervert his way from the path of the Torah and its commandments.",
+            "Indeed, nowadays, because of our abundant sins, Satan's plot has succeeded, through his many (unwitting) agents, in weakening the ''roots'' of our [religious] beliefs in the mists of Israel, whether in [belief] in reward and punishment or principles of the Prophets. As we perceive the magnitude of the straits and troubles that pass upon us every day, it appears to ourselves (lit. souls) that the Holy One, blessed is He, has completely hidden His presence (lit. face) from us; and we despair from the Redemption, and we don't anticipate for ''Heavenly Kingship'' at all. Each individual turns to himself and seeks strategies, whether permissible [religious uses] or prohibited [religious uses] how to finance himself and his household.",
+            "Even more than this, even the complete and upright, who fear G-d with great fear; when they see the abundant, throwing off of the ''yoke'' [of heaven]. That it happens in our abundance of sins, leniency in many instances, in matters of extreme severity. For example, matters [of] which the Torah has obligated (in the absence of proper performance) death and excommunication (from G-d). [For instance, Sabbath desecration, as it is written (Exodus 31:14) \"A desecrator will surely die\", and sexual immorality which includes women in their menstruating cycle; as it says in Parshat Achrei Mot] Their heart has ''fallen'' within themselves, and they wonder (lit. calculate) how it is possible to hope in our generation for ''heavenly mercy'' after they have annulled the Torah of G-d in such an astonishing matter like this, and through this, it comes out that even a [resolve] to fix men who are able to save themselves from the ''descent of destruction'' (i.e. purgatory), has been completely weakened. Therefore, I found it an obligation upon myself, to arrange before all, the truth of the matter.",
+            "That, on the contrary! In our times it is even more logical (lit. closer) to await salvation! Although it would seem [otherwise] when one scrutinizes the [necessary] conditions for the end redemption [found] in Parshat Netzavim (cf. Deuteronomy 30:2-5), \"It will be when you return to G-d. To listen to His voice, in all the commandments that I have commanded you; with all your hearts and with all your soul, we and our sons, then G-d our G-d will return his captives\" etc. As it is clear there. According to what we perceive in our time, our generation is not qualified at all. According to what we have written above, this would seem to give credence to despair [on salvation]. However, the answer to this is as we will clarify [later on]...",
+            "Behold! This (i.e. the Verses in Parshat Netzavim) would seem a challenge to our Rabbi's (lit. wise ones) may their memory be for a blessing, who passed down to us in the Mishnah and Talmud, the signs of the redemption. Signs that aren't positive (lit. bountiful) at all. As we say in the Mishnah at the end of [tractate] Sotah (9:15)  and in [tractate] Sanhedrin (97a), \"During the era directly preceding (lit. on the heels of) the messiah, brazenness will increase\", etc. \"There will be no reproof. Young children will whiten (i.e. embarrass) the face of elders. Elders will stand before children. Children will make detestable their fathers. Daughter will arise [against] mother, and daughter-in-law with her mother-in-law. The enemy of man will be his own household\", etc. More so, \"The wisdom of the scribes will [run] unrestrained. Fearers of sin will be despised, and the truth will be missing\".",
+            "In Sanhedrin (97a) it is stated that, \"It will be made missing, missing continuously\". Meaning that the truth will be missing from the world daily in a very great ''flooding''. Furthermore, there, the ''son of David'' (i.e. the messiah) won't come until...  \"multiply do the slanderers\". As well as many similar statements. Many of them are based on statements of [the] Torah and Prophets.",
+            "We see in our great sins, that many have been [already] fulfilled in this generation. [As well as all other matters regarding straits, all have been completed] This would seem to be a shock, for was is not seemingly the opposite [as seen] from the verses in the Torah?! That the redemption will be when \"we return to G-d\"; as it is written (Deut. ibid) \"It will be when he will bring upon you... the blessing and the curse, and you will return to G-d your G-d, and you will listen to his voice... Then G-d will return His captives\", etc. This is a promise from G-d, that will certainly occur, as writes the Ramban. ",
+            "Behold! There are many [possible] answers to clarify the matter. (See Sanhedrin 97b-98a) However, the closest simple explanation is this:  That [in reality], both are true. In the [period preceding the] end redemption, there will be two types of men, and both will help in bringing close the redemption; as we will clarify.",
+            "For we find a portion of Jewish men who strengthen themselves to serve G-d with all their hearts and all their souls; them and their sons. They are the complete ones of faith in Israel; servants of G-d in this generation. For in a time that the ''breachers'' (i.e. Maskilim and similar groups) stand to breach and destroy the holy religion, through means of increasing books of heresy; which they scatter in the mists of the nation, or other strategies of desire and coveting. [They are] messengers of the Evil Inclination; the means to cause a throwing [off] of the yoke of heavenly kingship, the yoke of Torah, and the yoke of [divine] service.  In these times, the remnants of those of complete faith in Israel, who strengthen and empower [themselves] to guard all the statutes of the Torah; in order not to weaken from it. Also their sons, they (the fathers) teach them to strengthen [themselves] in the Torah of G-d; and not to excise from any of the verses, right or left.",
+            "Certainly, their level [of divine service] rises above [to the heavens]. For they labor in the matter with great want and improvement [lit. ''sharpening''] of the soul; greatly more so than earlier generations. Take into account that which is stated in Avot D'Rav Nathan, \"One time with hardship is equivalent to one hundred times without hardship''. The service of G-d, Blessed is He, in these times, is pure and clean; without any goal for honor or other ambitions. For, on the contrary, [they] have sustained [despite] our abundant sins; removed from [spiritual] bad, considered mad by the populace (cf. Isaiah 59:15), G-d fearers are despised compared next to all [different] types of men.",
+            "There are men, in order to make their sons proper orthodox Jews, accept upon themselves to live a life of poverty and hardship all their days, and separate a portion of their wages for [their son's Torah] teachers, in order to strengthen their sons in the Torah of G-d. They [also] don't change their residence to ''distant places'' (i.e. America) because livelihood is commonly found there, despite their poverty and hardships; [all] in order to educate their sons in Torah and fear [of G-d]. Certainly, it is possible to say that this is considered a return to G-d, with all heart and soul.",
+            "These remaining sons, to whom G-d calls to the heavens, \"[their] nights [are] like days'' [immersed] in the Torah of G-d. They ''blacken'' their faces in hardship from [lack of] sustenance. Only wanting to cleave to God's Torah and Its commandments; with all their deliverance and desire. In a time where there are abundant hindrances and obstacles, they strengthen themselves to stand in their safeguarding; a holy safeguarding of Torah, and of [divine] service. All that is written in Moses' Torah and the words of the prophets, is holy before (lit. next) them. Is their [spiritual] level not rising very high above at this time?!",
+            "These sons,  young unmarried ones of Israel, and in the straits of time that pass over them, strengthen themselves to guard Judaism with all their capabilities! They work on themselves to live with bitter bread and ''oppressed'' (i.e. sour) water. Only in order that they won't have non-kosher enter (lit. within) their mouths. It is a time of hunger, thirst, and weariness. Not just one or two days, but rather many days and years. Despite their poverty, they don't rebel (lit. kick)! G-d forbid! Rather their souls ''melt'' on their meager amount of Torah and G-d's commandments; which is not in their hands to do adequately. Is this not a return to G-d?! With all their heart and soul?! For their servitude to G-d is a complete service; each one of their merits is very important.",
+            "In the same vein (lit. ''as it goes out''), we see the holiness of the nation of Israel; even though the straits of time have vastly increased on everyone, nonetheless, they have strengthened with all their soul to guard the statutes of the Torah, them and their sons. They come and pray, cry, and confess, before G-d, blessed is He.  From their righteousness, they judge and establish times to [learn] Torah. Despite all their poverty and hardship, they are increasing to mercy, and do [acts of] kindness; one with his fellow. In all, they endeavor and edify how to comprehend and do good to the needy!",
+            "On all these people it is certainly proper to say, they are fulfilling the verses of the Torah, \"It will be when comes upon you all these matters, the blessing and the curse, which I have given before you...and return with your heart\", etc. \"And you will hear his voice, in all that I command of you today; you and your sons, with all your heart and with all your soul\". For these are the remaining Jews of the complete faith. Returners of heart, and knowers of the seriousness of [divine] service, and its commandments, which is upon them.  They and their sons are self-sacrificing to keep the Torah.",
+            "However, the Rabbis (lit. \"wise ones\") already from the beginning also related this to us. [That] Not everyone stands at such a [spiritual] level (as discussed above), and arisen has a new generation that is the opposite of the first, they stand at an extremely lowly level as far as religious observance, and each conducts himself as he pleases (lit. upright in his eyes). [and they don't accept reproof, as is clear in the Mishnah]. Nonetheless, one shouldn't lose (lit. fall) heart because of this, for this in and of itself is a sign of the imminent messiah.",
+            "The prior group will bring the redemption closer with their good deeds and these (i.e. the second group) will similarly bring it closer. The people of those earlier generations conducted their lives properly and lived lives of Torah and Mitzvot, and all of Israel were steadfast in their faith. Fathers bequeathed to their children the foundations of belief and the laws, and these children embraced with love and affection everything their fathers taught them. "
+        ],
+        [
+            "And behold it is known by all that the sin of anyone who does not believe in the coming of the Messiah at all is too great to bear. For he is missing one of the thirteen principles [of faith]. And likewise, someone who does not await his arrival - meaning someone who gives up on him for any reason whatsoever - is the first one's fellow and is considered a denier of the Torah (a heretic). For [these are the words] of the Rambam in the [Mishneh Torah,] Laws of Kings, Chapter 11: The King Messiah will arise and re-establish the monarchy of David as it was in former times. He will build the Sanctuary and gather in the dispersed of Israel. All the earlier statutes will be restored as they once were. Sacrifices will be offered, the Sabbatical and Jubilee years will be observed, as commanded in the Torah. Anyone who does not believe in him or one who does not await his arrival (perforce he means to say, that he gives up on him for any reason whatsoever) not only denies the Prophets, but also the Torah and Moses our teacher. For the Torah has given testimony about him saying, “And the Lord your God will return your captivity and have compassion with you. He will return and gather you… If any of you should be dispersed at the ends of Heaven, from there He will gather you... And the Lord your God will bring you to the land...” (Deut. 30:3-4). To here [are his words]."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/merged.json b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a23aeda9dc8a4280436be6451a32c4d9ceb19357
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "title": "Tzipita L'Yeshuah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tzipita_L'Yeshuah",
+    "text": [
+        [
+            "Because of our many sins, in many areas, the faith has visibly collapsed, so that from youth, many Jewish children are cut off from learning the Torah of <i>HaShem</i>-יהו\"ה, a phenomenon that never happened in previous times. Now, if we properly examine why this is, we will find several matters, but the main reason is the weakening of the faith. Faith in an eternal afterlife, in reward and punishment, in the coming of Moshiach,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">See the Rambam’s introduction to Mishnah Sanhedrin, Perek Chelek and elsewhere.</i> and all the other prophecies of Torah, has given the Jewish people the fortitude throughout the generations, to bear all trials and tribulations and stand firmly with self-sacrifice, whether their own or the self-sacrifice of their children, for their faith in <i>HaShem</i>-יהו\"ה, in that it was better in the eyes of Jewish parents to see their child slaughtered before their very eyes for the sanctification of <i>HaShem’s</i>-יהו\"ה Name, thus returning his soul to God in heaven in purity, rather than to see him basking in affluence, but perverting his path from the ways of Torah and <i>mitzvot</i>.",
+            "But alas, because of our many sins, today, the work of Satan has succeeded in weakening the roots of the faith within Israel through his many emissaries, whether in the matter of belief in reward and punishment, or in the prophecies of the prophets. Thus, when they see the great trials and tribulations that come upon us every day, in their souls many Jews imagine that the Holy One, blessed is He, has utterly hidden His face from us, thus losing all hope in the redemption and not anticipating the Kingdom of Heaven at all. Rather, every person turns to himself, to find schemes by which to sustain himself and his household, without regard to whether it is permissible or forbidden.",
+            "Even worse, amongst the pure and upright, are those who when seeing how greatly the yoke of Torah and <i>mitzvot</i> has been cast off by the multitudes, that in many areas, even the most severe matters, forbidden by Torah with the death penalty or the excision of the soul (such as profaning the Sabbath, as written,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Exodus 31:14</i> “Whosoever profanes it shall surely die,” or forbidden sexual acts, such as having relations with one’s wife when she is still <i>Niddah</i> and has not immersed in a <i>Mikvah</i>, as written in the Torah portion of <i>Acharei Mot</i>),<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Leviticus 18</i> their heart sinks within them and they say to themselves, “How can we possibly hope for the mercies of heaven in a generation such as this, being that the Torah of <i>HaShem</i>-יהו\"ה has been abrogated to such a terrible degree?” As a result, they become totally disheartened from even attempting to correct people who could possibly be saved from descending into destruction. I therefore am dutybound to set forth the truth of the matter, before everyone. ",
+            "That is, on the contrary, in our times it actually is closer and more applicable than ever to anticipate the redemption. And though, at first glance, if a person considers the conditions for the final redemption, as written in the Torah Portion of <i>Nitzavim</i>,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 20</i> that it will be when we return to <i>HaShem</i> with all our heart and soul, to heed His voice in all the <i>mitzvot</i> that He commanded us, both us and our children, then <i>HaShem</i> our God will return our captivity etc., as explained there. Whereas, according to what we currently observe, the generation is not at all worthy of this, which leaves room to lose hope. However, the answer to this will now be explained.",
+            "Now, at first glance, this difficulty can also be posed on the words of our sages themselves. That is, the sages of the Mishnah and Gemara gave us signs by which to recognize the imminent arrival of the redemption; signs that are not at all positive or praiseworthy. For example, in the Mishnah, toward the end of Tractate Sotah,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Sotah 9:15</i> and in Talmud Bavli, Sanhedrin 97a, they said, “In the time of the footsteps of Moshiach brazenness will become great etc., with no one to rebuke, the youth will embarrass their elders, the elders will stand up to honor the young, a son will disgrace his father, a daughter will rise up against her mother, and a daughter-in-law against her mother-in-law, one’s enemies will be the members of his own household etc., the wisdom of Torah authors will [be regarded as] stench, those who fear sin will be disdained and truth will be absent-<i>Ne’ederet</i>-נעדרת.”",
+            "In Tractate Sanhedrin<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Sanhedrin 97a ibid.</i> it is explained that this means that truth will become limited to small groups-<i>Adarim</i>-עדרים,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">The literal meaning of <i>Adarim</i>-עדרים is flocks or herds.</i> which will steadily go and diminish. That is, truth will dissipate daily from the world and will be greatly washed away. It further states there, “The scion of David will not come etc., until informers multiply etc.” There are many other similar quotes, some of which rely directly on the words of the Torah and the prophets.",
+            "Now, as a result of our many sins, in our generation we observe that all these matters have come to pass. (Moreover, all the other trials and tribulations have also come about). Now, at first glance, this is very astonishing, for do we not see the very opposite in the verses of Torah? That is, according to the verses of Torah the redemption will happen when we return to <i>HaShem</i>, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:1-3</i> “And it shall be, when all these things come upon you, the blessing and the curse, that I have set before you, you will return to your heart, when you are amongst all the nations where <i>HaShem</i> your God has banished you. You will return to <i>HaShem</i> your God and hearken to His voice, in accordance to all that I am commanding you today; you and your children, with all your heart and with all your soul. <i>HaShem</i> your God will return your captivity and have mercy upon you; He will return and gather you in from all the nations where <i>HaShem</i> your God dispersed you.” As Ramban<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Moshe ben Nachman</i> explained, this is a promise from <i>HaShem</i> and will certainly come to pass.",
+            "Now, there are several answers that explain this matter,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">See Tractate Sanhedrin 97b and 98a</i> however the one closest to the simple, literal meaning, is that both are true. That is, at the end-time before the redemption, there will be two types of people, both of which will aid in drawing the redemption closer, as will be explained.",
+            "One part of the Jewish people will strengthen themselves and their children to serve <i>HaShem</i> with all their heart and all their soul. These are those Jews in our generation who are fully faithful to <i>HaShem</i> and serve Him. That is, at a time when those who breach our holy faith and rise up to destroy and demolish it, by multiplying and spreading books of heresy and atheism amongst the people, and when there are other agents of the evil inclination, such as licentiousness and greed, causing the yoke of Torah and the Kingdom of Heaven to be abandoned, at the very same time, the remnant of the faithful of Israel strengthen themselves with resolve to keep all the laws of Torah, lest they become weakened. Moreover, they educate their children to keep the Torah of <i>HaShem</i>, not veering from it, neither to the right nor to the left.",
+            "Certainly, their level is all the higher and more exemplary, for they accomplish this with much greater difficulty and anguish than previous generations, and as known from Avot of Rabbi Nathan,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Avot d’Rabbi Natan 3:6</i> accomplishing something one time with difficulty, is greater than one hundred times without difficulty. Moreover, nowadays, service of <i>HaShem</i> is pure and free of any ulterior motives, such as seeking honor etc., being that, on the contrary, because of our many sins,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 59:15</i> whoever desists from evil is considered to be depraved by many people, and whoever fears <i>HaShem</i> is despised.",
+            "Furthermore, there are those who throughout their days accept lives of poverty and difficulty, dedicating what is left of their meager earnings to employ Torah teachers and instructors to strengthen their children in the Torah of <i>HaShem</i>, just so that their children will grow to become proper Torah Jews. Moreover, though they are impoverished, for the sake of the Torah education and fear of Heaven of their children, they do not seek to move from a place of Torah to distant lands where income is more easily gotten. This certainly may be regarded as returning to <i>HaShem</i> with all their heart and soul.",
+            "This also is so of the remnant of youth who have heard the call of <i>HaShem</i> and turn their nights into day studying His Torah, whose faces are blackened by lack of sustenance, and whose only wish is to adhere to <i>HaShem’s</i> Torah and <i>mitzvot</i> with all their might and desire, even in a time such as this, when they encounter many mockers and scoffers. They nonetheless strengthen themselves to remain at their post, guarding holiness, Torah study and Divine service, and everything written in the Torah of Moshe, in that the words of the prophets are holy to them. In a time such as this, is not their level very high and exemplary?",
+            "Included in this are young men who though they are overcome with the financial difficulties of the times, nonetheless keep their faith in <i>HaShem</i> and accept eating their meager ration of bread and water, only that nothing forbidden should enter their mouth. Though their souls are hungry, thirsty, and weary, not for a mere day, but for many days and years, nonetheless, in all their sufferings they do not complain. Instead, their hearts melt within them due to their inability to study Torah and do mitzvot in the optimal way. Is this not returning to <i>HaShem</i> with all their heart and soul? Thus, their service of <i>HaShem</i> is complete service and every one of their merits outweighs many faults, to the left and to the right.",
+            "We similarly observe the holiness of the Jewish people, that in spite of the difficulties of the times that come upon each one, they nonetheless strengthen themselves and their children with all their souls to keep the laws of Torah and to come and pray, weep, and confess before the Holy One, blessed is He, justifying His judgment and setting times for the study of His Torah. Moreover, in spite of all their sufferings and difficulties, they are very merciful and perform acts of lovingkindness one with the other, with all manner of effort and wise counsel as how to bring goodness and comfort to the destitute.",
+            "About all such people it is very easy to say with certainty, that the above-mentioned Torah verses,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:1-3</i> “And it shall be, when all these things come upon you, the blessing and the curse, that I have set before you, you will return to your heart… you will return to <i>HaShem</i> your God and hearken to His voice,” are fulfilled in them. For this remnant of the fully faithful of Israel “return to their hearts” and know the importance of serving <i>HaShem</i> and fulfilling His <i>mitzvot</i>, in devoting themselves and their children to fulfilling the Torah.",
+            "However, our sages also told us in advance, that not all the Jewish people will remain on such a level. That a generation will arise that is the opposite of the previous generations. Spiritually, they will be on a very low level and each one will do whatever is correct in his own eyes (and as explained in Mishnah, they will unreceptive to correction). Nonetheless, let not our heart become despondent over this, for this itself is one of the signs of redemption.",
+            "That is, those of the first category will hasten the redemption with their good deeds and these will hasten it too. That is, previously, when the generations followed each other in a proper manner, and all Israel stood firmly at their posts, the fathers transmitted the foundations of the faith to their children and the children lovingly accepted and valued everything they received from their fathers.",
+            "(Moreover, according to the common conventions of right conduct-<i>Derech Eretz</i>-דרך ארץ, which precedes Torah,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Tanna D’Bei Eliyahu Rabba 1:1; Also see Mishnah Avot 3:17, 2:2</i> it is incumbent that young children obey the discipline of their parents. Is not our holy faith received from fathers to sons, from generation to generation going back to the first generation when 600,000 men from age twenty and up, besides the women and children, all stood at Mount Sinai and saw with their own eyes, as written,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 5:20</i> “Today we have seen that God speaks to man and he still lives.”)",
+            "And as we say [in our daily prayers],<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">In the blessings of the Shema in the morning (<i>Shacharit</i>) liturgy.</i> “His words are alive and existent, faithful and pleasant forever…upon our fathers and upon us and upon our children and upon our generations.” That is, their entire desire, whether that of the fathers or the sons, was solely to merit in Torah and good deeds and to do the will of our Father in Heaven. Thus, in those generations it was not as pressing for the redemption to be close at hand, being that the state of the faith stood firmly in its place, and therefore by the length of the exile, the merit of Israel continued to grow from generation to generation, whether in regard to the merits themselves, which accumulated with each generation, or whether in regard to the merit of awaiting the redemption, that Israel awaited and anticipated the coming of Moshiach for all this lengthy time, standing firmly in their faith and anticipation of redemption. As our sages stated,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sanhedrin 97</i> just as we await redemption, so also, the Holy One, blessed is He, awaits redemption, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 30:18</i> “Therefore, <i>HaShem</i> awaits to show you grace etc.” Now, being that both He awaits and we await, why then has redemption not come? For us to accumulate greater merit. Therefore, the Holy One, blessed is He, did not quicken the redemption.",
+            "However, all this applied then, when the received knowledge of the foundations and roots of the faith were strong, and there was no laxness in fulfilling Torah and <i>mitzvot</i> out of lack of faith. However, due to our many sins, in our times, spoilers who profane our holy faith, by spreading many destructive and freethinking books amongst the people, have arisen, and have managed to almost completely extinguish the flame of pure faith from the hearts of the youth, so that many are wiser in their own eyes than the previous generations, and have begun rejecting what they received from their fathers.",
+            "That is, in their eyes, the honor of all the wise, understanding, and holy men throughout the previous generations, who gave of themselves with self-sacrifice for every Torah law, is insignificant. Moreover, some even have the gall to speak against the sages of the Mishnah and Gemara, all of whom were like supernal angels. Woe to us, that because of our many sins, in our times this has come to pass, as our sages prophesied that brazenness will become great.",
+            "The outcome is that, being that they now are rejected, the fathers cannot transmit the foundations of the faith and the preciousness of Torah and <i>mitzvot</i> – that they faithfully received from their own fathers – to their children. This being the case, since the transmission of the faith has been disrupted to such an extent, there no longer is any advantage in <i>HaShem</i> prolonging the exile. (On the contrary, due to our many sins, we see that the opposite is true, that with the passage of time the children can have an ill effect on their elders.)",
+            "Thus, the Holy One, blessed is He, is compelled to hasten the redemption and open the eyes of the blind to behold the light of truth. For the Holy One, blessed is He, will not permit His children to be utterly lost, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Samuel II 14:14</i> “Lest anyone will be utterly cast out.” For they are His children, the children of His chosen ones, who He has taken and carried from the days of old, as written,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Leviticus 26:44</i> “But even so, while they are in the land of their enemies (meaning that the Holy One, blessed is He, banished Israel so that when troubles come upon them, they will repent and improve their ways, but even there, they continue to act in this way, nevertheless) I will not reject them and will not loathe them to exterminate them, to annul My covenant with them, for I am <i>HaShem-</i>יהו״ה their God.”",
+            "About this, our sages, of blessed memory, said,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">Tractate Megillah 11a</i> “‘I did not reject them,’ refers to the days of the Chaldeans, in which I established Daniel, Chananiah, Mishael, and Azariah for them. ‘I did not loathe them’ refers to the days of the Greeks, in which I established Shimon the Tzaddik and Yochanan the Hasmonean and his sons for them. ‘To exterminate them’ refers to the days of Haman, in which I established Mordechai and Esther for them. ‘To annul My covenant with them,’ refers to the House of Rabbi Yehudah the Prince that I established for them, and ‘for I am <i>HaShem-</i>יהו״ה their God,’ refers to the coming future.’”",
+            "We thus find that in the end-times both types of people will hasten the redemption, these because of their good deeds and their great suffering [for the sake of keeping <i>HaShem’s</i> Torah and <i>mitzvot</i>] and these because of their negative deeds, and it is self-understood that it is better to be counted amongst the good than the bad. All this is hinted in Torah, in the portion of <i>Ha’azinu</i>, which also refers to the final redemption (as explained by our sages in Tractate Sanhedrin 97a) as written,<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 32:36</i> “For <i>HaShem</i> will judge and have mercy on his servants, for He will see that they are overpowered and none can stop it or help.”",
+            "That is (as Rashi states), because His servants also suffer and there is concern that they too will be overpowered. That is, the strength of Israel to remain in exile has dissipated, because none can stop it or help. That is, their strength to uphold the holy faith has utterly dissipated and the Jewish people no longer have the strength to hold on.",
+            "Similarly, from this same scriptural verse our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Sotah 9:14 and Talmud Bavli, Sanhedrin 97a ibid.</i> “The scion of David will not come until informers increase,” meaning that because of this, “none can stop it or help,” in that the spiritual leaders of the nation will no longer have the power to strengthen the faith. They additionally said, “until the Torah scholars decrease.” As Rashi states, this refers to those who strengthen the hands of Israel, by returning them to goodness.” That is, even then, there will be those who are His faithful servants [who strengthen the hands of Israel and return them to goodness], but they will be few and incapable of arresting [the general spiritual decline]. We also find this in scripture about the time of redemption, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">Jeremiah 31:26</i> “See that days are coming, declares <i>HaShem</i>, when I shall sow the House of Israel and the House of Judah - the seed of man and the seed of animal.” And as written in Gemara,<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sotah 22a</i> the seed of animal refers to people who are empty of Scripture, Mishnah and Gemara. That is, as mentioned before, there will be two types of people, both of whom will help in drawing the redemption close.",
+            "What comes out of all the above, is that in our times it is more appropriate than ever to anticipate and hope for the revelation of <i>HaShem’s</i> glory in the world according to the literal understanding of the verse,<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">Numbers 14:21</i> “As I live, the glory of <i>HaShem</i> will fill the whole earth.” It thus is appropriate for every right-hearted person to contemplate what will be when our righteous Moshiach comes. Who will then be praiseworthy and happy? Certainly, those who adhered to <i>HaShem</i>, blessed is He, in times of difficulty and hardship, who stood at their post to be Jews who are faithful to <i>HaShem</i> and His Torah.",
+            "It is upon them that the light of <i>HaShem</i>, blessed is He, will shine, each according to his level in the knowledge of Torah and the fulfillment of its <i>mitzvot</i>. As stated in Tana D’Bei Eliyahu, chapter one, “How will the light of Torah scholars and the righteous be,” and then lists several levels. There are those whose face will be given to shine like small stars and those who will shine like large stars (as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Daniel 12:3</i> “Those who teach righteousness to the multitudes will shine like the stars for ever and ever”), there are those who will be given to shine like the moon at the beginning of the month, those who will shine like the moon on fifth of the month, and those who will be like the fifteenth of the month. There will be those who will shine like the sun in the first hour of the day, those who will be like the third hour of the day, and those who will shine like noon, at the sixth hour of the day.” All this is hinted in the verse,<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">Judges 5:31</i> “Those who love Him will be like the rising of the sun in its full strength.”",
+            "In truth, all this is hinted in the scriptural verse,<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">Malachi 3:18</i> “You shall return and see the difference between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who does not serve Him.” Our sages commented,<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Chagigah 9b</i> “Is not the righteous the same as one who serves God, and is not the wicked the same as one who does not serve him? However, this is like the difference between one who reviews his chapter one hundred times, compared to one who reviews it one hundred and one times.”",
+            "That is, according to the degree of one’s toil in Torah will be the degree of the radiance of his face. The verse thus says, “and see,” that is, his level in Torah will be recognizable by the radiance of his face. Tanna D’Bei Eliyahu concludes there, “The general principle is that whosoever gives deference to Torah, merits to greet the face of the Indwelling Presence of <i>HaShem</i> (the <i>Shechinah</i>). However, whosoever is impure from sins will not sit in the presence of the King” (meaning, even after having received retribution in purgatory and being cleansed of his transgressions, he does not merit to greet the face of the King, like what our sages, of blessed memory stated,<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">Geder Olam 3, citing Midrash Tehillim (also called Socher Tov).</i> “Whosoever commits himself to sin is never absolved.”) What does this refer to? It refers to one who has not repented. However, one who repents before his death, is like a supremely righteous person in all his matters.",
+            "It similarly states there,<sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">Tanna D’Bei Eliyahu, Chapter 5</i> “There will be Honor and might to the righteous in the coming future and the coming world. How so? The Holy One, blessed is He, will sit in His study hall with the supremely righteous of the world sitting before Him, and each one will be given a radiant face according to the Torah within him.”",
+            "Moreover, know that according to the above explanation, that toward the end of exile there will be those with destructive viewpoints, by which they will separate themselves from Torah and <i>mitzvot</i>, therefore those who strengthen themselves to learn <i>HaShem’s</i> Torah and fulfill His <i>mitzvot</i>, will then be called “Righteous-<i>Tzaddikim</i>.” This is as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 60:21</i> “And your people are all righteous-<i>Tzaddikim</i>.” This refers to all those who remain on <i>HaShem’s</i> side and are not seduced by the sinners (as is written in Avkat Rochel, by the student of the Rosh).",
+            "It therefore is incumbent on every person to strengthen himself now in the knowledge of Torah and the fulfillment of its <i>mitzvot</i>, because once Moshiach comes, those years will become undesirable, as scripture states,<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">Ecclesiastes 12:1</i> “Remember your Creator in the days of your youth, before the bad days come and years arrive about which you will say, ‘I have no desire in them.’” Our sages, of blessed memory said, “This refers to the days of Moshiach, in which there will neither be merit nor demerit, the reason being that the evil inclination-<i>Yetzer HaRa</i> will have then been abrogated."
+        ],
+        [
+            "Now, as known to all, whoever does not at all believe in the coming of Moshiach, his sin is too great to bear, for he lacks one of the thirteen fundamental principles of faith.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">See Mishnah Sanhedrin, Perek Chelek, and Rambam’s introduction there.</i> The same applies to one who does not await him, who loses hope in him for whatever reason. He is the companion of the above-mentioned person, and is regarded as one who denies Torah. As Rambam wrote in Laws of Kings, Chapter 11, “The king Moshiach is destined to arise and return the kingdom of the House of David to its old glory and original dominion. He will build the Holy Temple and gather in the scattered of Israel. In his days all Torah laws will return as before. We will bring sacrificial offerings and observe the <i>Shemitah</i> and <i>Yovel</i> years fully, according to their commandments as expressed in Torah. Whosoever does not believe in him or does not await his coming (that is, loses hope in his coming, for whatever reason) does not only deny the other prophets, but is in denial of the Torah and of our teacher Moshe. For the Torah testifies about him, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Deuteronomy 30:3-5</i> “<i>HaShem</i> your God will return your captivity and have mercy on you; He will return and gather you in from all the nations where <i>HaShem</i> your God dispersed you. If you have been banished to the ends of the heavens, <i>HaShem</i> your God will gather you from there. <i>HaShem</i> your God will bring you into the land that your forefathers inherited and you shall inherit it. He will benefit you and increase you more than your forefathers.”",
+            "Now, in truth, we must contemplate the past in relation to the future. <i>HaShem</i> made several promises to us when we left Egypt. As written in the book of Joshua, Joshua called all of Israel and told them,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Joshua 23:14</i> “You shall know with all your heart and all your soul that not one of the good things that <i>HaShem</i> your God has promised you is lacking; everything has been fulfilled for you; not one word of it has failed to come about.”",
+            "Now, this can also be applied to today, that certainly His promise for redemption will be fulfilled, as it states,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 40:8</i> “Grass withers and blossom wilts, but the word of our God stands forever.” Furthermore, besides what He promised us in His Torah, he also promised us through His servants, the prophets, about the future redemption, such as what is written in the books of Isaiah, Jeremiah, Ezekiel, and the twelve prophets. They all are full of prophecies about the future redemption and the exalted spiritual level of Israel in that time, in that all Jews will reach the level of prophecy, as stated,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Yoel 3:1</i> “And it shall be that after this, I shall pour out My spirit upon all flesh, and your sons and daughters will prophesy; your elders will dream prophetic dreams, and your young men will see visions.”",
+            "They also prophesied about all the honor that the Jewish people will receive from all the inhabitants of the world, as written,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 66:20</i> “They shall bring all your brothers from all the nations as an offering to <i>HaShem</i> etc.” Furthermore, it states,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 49:22</i> “They will bring your sons in their arms, and your daughters will be carried on their shoulders etc.” Scripture stated a general principle about this,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 64:3</i> “No eye has seen it God, except for You; what He will do for those who await him.”",
+            "The Holy One, blessed is He, already hinted at this through His prophet Hoshea, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Hoshea 3:4</i> “For many days the children of Israel will settle with no king, no prince, no sacrifice, no pillar, and no <i>ephod</i> or <i>teraphim</i>. Afterwards, the children of Israel will repent and seek <i>HaShem</i> their God and David their king, and they will fear <i>HaShem</i> and His goodness in the end of days.”",
+            "Moreover, He told us,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Habbakuk 2:3</i> “Though he may tarry, wait for him.” This means, “If you think that the promise that <i>HaShem</i> swore unto Israel will, God forbid, be abrogated, know that this is not so, but instead, wait for him.” This is like a person who waits for something that he knows will surely come to pass, as the verse states, “Grass withers and blossom wilts, but the word of our God stands forever,” and as the above verse concludes, “He shall surely come without delay.”",
+            "For example, as I see it, this is like a king who was angry at his son and banished him from his palace for a period of five years, sending him on a journey of several years to a distant land in the far reaches of the world. In the meantime, the king changed his mind, but he could not rescind his decree. He contemplated what to do once the five years had elapsed, and thought, “Will it not take several additional years until he returns home? He therefore commanded that all the mountains on the way should be leveled and paved, by whatever devices exist to do so, so that the way back home will be shorter and easier, thus greatly shortening the journey.",
+            "The same applies to us. Today, the Jewish people are scattered throughout the world and the ingathering of the exiled will include all of Israel, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 27:12</i> “And you will be gathered up one by one, O children of Israel.”",
+            "Now, a person could think that the ingathering itself will extend for several years. However, in truth, this is not so, for the Holy One, blessed is He, makes all the preparations for this ahead of time, so that when the time comes, it will not take a long time. This is as written, “Though he may tarry, wait for him.” Lest you say, “Will not the ingathering itself be drawn over an extended period of time?” In answer to this the verse continues, “for he shall surely come.” This means that when the time comes that Moshiach can come, it will not at all be delayed, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Isaiah 60:8</i> “Who are these who fly like a cloud, like doves to their dovecote?” That is, the ingathering of the exiles will be like a very swift cloud.",
+            "Now, there is a simple answer in regard to the delay itself, for <i>HaShem</i> told Avraham in the covenant between the pieces,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Genesis 15:16</i> “The fourth generation will return here, for the iniquity of the Emorites will not be complete until then.” Now, in that time, only the seven Canaanite nations obstructed this. Nonetheless, when the Holy One, blessed is He, wanted to fulfill His promise to Avraham, the descendants of Avraham had to wait several hundred years until the iniquities of the Emorites were complete.",
+            "However, today, the entire world must be clarified and come under the dominion of the Holy One, blessed is He, and His king Moshiach, as stated in the book of Daniel,<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Daniel 7:13-14</i> “I saw in the visions of the night, when suddenly one like a man came with the clouds of heaven; he came to the Ancient of Days, and they brought him before Him. He was given dominion, honor, and kingship, so that all peoples, nations, and languages will serve him; his dominion will be an everlasting dominion that will never pass, and his kingship will never be destroyed.” This being the case, [that the entire world must be clarified,] it must take place over a long period of time.",
+            "Moreover, the first redemption was only temporary, [in that it was followed by other exiles,] as explained in holy books, however this final redemption will conclude all exiles and there will not be any further exiles. As a result, all the faults of Israel from the day they became a nation, must be rectified, and through the lengthiness of the exile, it all is rectified. Furthermore, the exile itself is like a great smelting furnace that separates the bad from the good, as stated at the end of the book of Daniel,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Daniel 12:10</i> “Many will be clarified and purified and refined etc.” All this requires much time.",
+            "However, we must not lose hope because of the delay, God forbid, specifically since the prophet told us about the delay in advance, that, “Though he may tarry, wait for him, for he shall surely come,” for none of <i>HaShem’s</i> words will be unfulfilled, God forbid to think so, as we say in the blessings instituted by our sages after the recital of the <i>Haftorah</i>, “You are trustworthy, <i>HaShem</i> our God, and Your words are trustworthy; not one of Your words returns unfulfilled etc.”",
+            "This particularly applies to this matter, which was not merely stated once, but the words of the prophets are replete with it. Moreover, the statements of the sages of the Talmud are replete with it, and it is an essential principle and foundation of the faith of Israel. Furthermore, we attest to this in the very first blessing of the <i>Amidah</i> prayer, “And brings a redeemer to their children’s children, for the sake of His Name, with love.”",
+            "This is particularly applicable today, when because of our many sins, the condition of Israel has reached the dust, both physically and spiritually, as written,<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Psalms 44:26</i> “For our soul is lowered to the dust, our belly is stuck to the earth.” The words, “our soul is lowered to the dust,” refer to the souls of the Jewish people, as we know from the spiritual condition of the younger generation, and the words, “our belly is stuck to the earth,” refers to the bodies of the Jewish people.",
+            "All this being so, it certainly is incumbent upon us to stand prepared awaiting salvation, as the above-mention verse states, “Wait for him.” That is, we must stand prepared, like one who stands and waits for someone to come. Who knows? In a time such as this, he may already be standing behind our wall, and about to enter.",
+            "Happy is he who does not lose hope of the redemption and sets his heart, for himself and his children, to increase in Torah and <i>mitzvot</i>, lest he be embarrassed in that time. For it is only in this world, which is compared to night, that everything is covered over and the righteous is not readily recognizable from the wicked. However, in that time, everything will be revealed, as Targum Kohelet translates the verse,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">Ecclesiastes 12:13</i> “In the end of the matter, everything is heard,” that all the deeds of the people of the world will be made known, and each person will be honored according to the Torah and <i>mitzvot</i> he has in his hands, as scripture states about that time,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Malachi 3:18</i> “You shall return and see the difference between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who does not serve Him,” as mentioned in chapter one."
+        ],
+        [
+            "Now, in the previous chapters we explained logically that a person should anticipate <i>HaShem’s</i> redemption. We now will explain this imperative as stated by our sages, of blessed memory. In Tractate Shabbat,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Tractate Shabbat 31a</i> they stated that in the hour of judgment, a person is asked, “Did you anticipate the redemption?” (As we pray daily, “and lift up his horn with Your salvation.”) This is as stated in Pesikta,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Pesikta Rabbati, Ch. 34</i> that if a person does not await His kingdom, the Holy One, blessed is He, thunders against him, in that He said to the righteous, “You did not act correctly by loving My Torah, but not awaiting My kingdom.”",
+            "From this we see that even the righteous, who love Torah, are asked whether they anticipated the redemption, being that it brings the redemption closer, as stated in Yalkut Eichah,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Yalkut Shimoni, Na”Ch, Remez 997</i> that when the Holy Temple was destroyed, our forefather Yitzchak said before the Holy One, blessed is He, “Is there no way for my children to return?” The Holy One, blessed is He, answered, “Do not say so. When there will be a generation that anticipates My kingdom, they will immediately be redeemed, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Jeremiah 31:16</i> ‘There is hope for your future, declares <i>HaShem</i>, and your children shall return to their borders.’” From this, we see that at all times <i>HaShem</i>, blessed is He, wants us to await His kingdom. (Apparently, this is why our sages, of blessed memory, specifically said, “Did you watch-<i>Tzipitah</i>-צפית for the redemption.” The term <i>Tzipitah-</i>צפית is like a watchman who stands in a high place in anticipation of seeing something new. A Jew should wait for the speedy revelation of the kingdom of Heaven in the same way.)",
+            "Now, as known, the Torah warns us to stay away from falsehood, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Exodus 23:7</i> “Distance yourself from falsehood.” That is, we are warned even if something is not completely false, but only has a small admixture of untruth in it.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">See Talmud Bavli, Shevuot 31a</i> This applies when a person speaks to his equal, and certainly applies when he speaks to a prince of Israel. How very much more is this so, when he speaks to <i>HaShem</i>, blessed is He. It certainly is imperative that one must be cautious not to speak falsely before Him, as the verse states,<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Psalms 101:7</i> “One who speaks lies will not be established before My eyes.”",
+            "This is so, even if he does not mention the Name of the Holy One, blessed is He, when speaking about something, and is particularly so, when His Name is indeed mentioned. It therefore is very astounding that three time daily, we say the <i>Aleinu</i> prayer, which concludes with the words, “Therefore, we hope for You, <i>HaShem</i> our God, to speedily behold the splendor of Your might.”",
+            "Is it not so, that if we truly hope for the speedy revelation of <i>HaShem’s</i> glory, every Jew should prepare himself for this, by knowing all the matters of the Divine service that will take place in the Holy Temple, such as all the Torah laws (<i>Halachah</i>) concerning the sacrificial offerings and all other matters of the Holy Temple? (For example, if it is anticipated that the king will be coming to the city, even if it is only a slight possibility, and even if there are a thousand streets in the city, they all will be decorated in his honor, on the possibility that he may travel on one of them.)",
+            "That is, (if the redemption comes and the Holy Temple is rebuilt), but Torah scholars are ignorant of the laws of the Holy Temple, will this not be disgraceful to Him, heaven forbid? For it would be as if we only have been giving lip service before <i>HaShem</i> about something that is not truly [in our hearts], especially since two of His holy names are mentioned here. If a person examines himself, he will find that in the course of one week he mentions more than forty holy names in this verse (of the <i>Aleinu</i> prayer) alone, and in the course of a year, it amounts to over two thousand times. However, it all is for naught, for though he may state before <i>HaShem</i> that he hopes for the speedy revelation of His glory, in truth, he does not at all hope.",
+            "Now, in regard to the Jewish people as a whole, we must judge them meritoriously, being that they rely on the priests-<i>Kohanim</i>, who are responsible for matters of the Holy Temple and its various services. However, there certainly is reason to wonder greatly about the <i>Kohanim</i> themselves, who are lax in learning the laws of the Temple service.",
+            "Did not <i>HaShem</i> choose them to serve him? And is it not so that our righteous Moshiach can come any day? As it states,<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Eruvin 43a</i> “Whoever says ‘I will be a Nazir on the day that the son of David comes,’ is forbidden from drinking wine every day, lest he comes on that day.” Moreover, this is the actual Halachic ruling.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Mishneh Torah, Laws of the Nazirite 4:11</i> Furthermore, what happened in the time of the second redemption (from Babylon) is known, that the Holy One, blessed is He, said to the prophet Chaggai,<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Chaggai 2:11</i> “Ask for a Torah ruling from the Kohanim etc.” Certainly, this will also take place in the final redemption. What a great disgrace it will be if they do not know how to answer!",
+            "Now, in truth, the responsibility to apportion time for the study of matters of the Holy Temple and its service, is also incumbent upon the Torah scholars of Israel. For as known, our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Yalkut Shimoni, Kohelet 7</i> “If one thousand people enter into the study of scripture, one hundred succeed. If the one hundred enter into the study of Mishnah, ten succeed, and if the ten enter into the study of Gemara, one succeeds.” Moreover, just as this applies to all Jews, this also applies to the Kohanim. Thus [a Kohen who is a] scholar that can discern the Halachah is one in a hundred, and the other ninety-nine are totally simple. Certainly, it is important to teach them the laws of the Temple service too. This being the case, every Torah scholar must first know these laws himself.",
+            "This is how it was when the Holy Temple was still standing, as stated in Talmud Yerushalmi, in chapter four of Tractate Shekalim, “Rabbi Yehudah said in the name of Shmuel, that the Torah scholars would teach the Kohanim the laws of ritual slaughter and the receiving and sprinkling of the blood. This certainly will be so at the time of redemption, when many Jews will need to traverse the sea [to reach the land of Israel], each of which will need to bring a sacrificial offering of thanks, or a sick person who was healed, which is quite common, or those who need to bring sin-offerings, which will apply to a multitude of Jews who erroneously profaned the Shabbat, and other similar cases.",
+            "They all will rush to the Kohanim for them to offer these sacrifices and the Kohanim will rush to the Torah scholars to learn how to properly offer them. How much shame and disgrace will come upon every Torah scholar who does not know how to answer!? Moreover, to know all their details in practice will take them weeks and months to learn, [thus delaying the sacrifices].",
+            "Now, because of the great difficulties of our times, in which almost all the signs for redemption mentioned by our sages have come to pass, we certainly must hope for the impending redemption and must be zealous in preparing for the Temple service with all its laws.",
+            "Go and see what our sages said,<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Tractate Sanhedrin 98a</i> that Rabbi Yehoshua ben Levi saw Moshiach [at the gates of Rome] untying and rebandaging each of his wounds, one at a time, [unlike the other afflicted people, who untied and rebandaged all their wounds at once.] Moshiach himself answered why he did so. He said, “Because I may be needed [to bring the redemption] and do not want to delay it.”",
+            "Now, from this we can learn from the minor to the major. If it is not worth delaying the redemption of all Israel by a single minute, what could we say if our righteous Moshiach comes and tells us, in <i>HaShem’s</i> Name, to offer the sacrifices that are on behalf of the entire Jewish people and the sacrifices specified in the book of Ezekiel, and at the very least, we will have to wait several weeks or months until we are proficient in them!?<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Authors note: A person should not say to himself that when Moshiach and Eliyahu come, they are destined to clarify for us matters in which we have doubt. This is as stated in various places in the Talmud regarding various matters in which we have doubt, using the word “<i>Teiku</i>-תיקו,” regarding which the commentators said that this is an acronym for “[Eliyahu the] Tishbi will answer questions and difficulties-<i>Tishbi Yetaretz Kushiyot U’Ba’ayot</i>-תשבי יתרץ קושיות ואבעיות.” If one posits this, we will answer him that although it is true that all matters in which there is doubt will become clarified for us by Eliyahu, nevertheless, the simple matters that are stated in the verses or the explanations of the Torah that we have received as an Oral tradition, that have been passed down to us, and which are explained in Torat Kohanim [Leviticus] and in the Talmud, we ourselves must know them according to the maximum of our abilities. For, Eliyahu will not come to learn with each individual and teach him matters that he is able to know on his own, but will solely come to clarify and remove doubts in matters that we are unable to understand on our own. However, when it comes to simple matters that are expressly stated and can be understood on our own, he will tell us, “Why did you not study and learn them on your own before my arrival to announce the redemption, as it states (Malachi 3:22), ‘Remember the teachings of My servant Moshe, which I commanded him at Chorev, for all of Israel – its decrees and its statutes,’ and only in the next verse does it state, ‘Behold, I send you Eliyahu the prophet before the coming of the great and awesome day of <i>HaShem</i> etc.’”</i>",
+            "Go and see what is written in Tractate Bechorot 33b, that though it is a positive Torah <i>mitzvah</i>, the sages abrogated the tithing of animals, because a problem could arise. (That is, since we no longer have an altar upon which to sacrifice it, the consecrated animal could mistakenly come to be sheared or put to work).",
+            "As the Gemara explains there, [if animal tithing would not be abrogated, to avoid this,] instead of tithing them, people would cause a blemish to their entire flock (for as long as they still are ordinary animals and no consecration has taken place, it is permissible to blemish them) and since the Holy Temple may speedily be rebuilt, we will need sacrificial animals, but none can be found. We thus see that due to this possibility, the sages abrogated a positive Torah <i>mitzvah</i>. If so, why do we not say that the Holy Temple may speedily be rebuilt, for which we will need Kohanim [who are proficient] in offering the sacrifices, but none can be found, as explained above.",
+            "Thus, since [in the <i>Aleinu</i> prayer] we say, “Therefore, we hope for You, <i>HaShem</i> our God, to speedily behold the splendor of Your might,” we therefore must strengthen ourselves in assuring that there are Kohanim who are qualified to offer the sacrifices. That is, whosoever is a Torah scholar, especially if he also is a Kohen, should establish times for himself to learn matters of the Holy Temple and its sacrifices.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Authors note: Even one who does not have the time or the ability for this should, at the very least, see to it to ensure that he involves himself in affecting that we come to a state and standing in which others, who are engaged in the study of Torah, study and teach matters that relate to the Temple service and the Holy Temple, so that it is considered as if he himself did so. This being so, how pleasant would it be for him to seek out some wealthy donors who can donate of their property or money to establish one place or another in which they engage groups of young men, who are great in Torah, who would study and teach those orders and be proficient in all of their laws. (This is what I have done in my city. That is, I established that there by ten scholars who are engaged in this matter. Subsequently, I have heard that in the holy city of Jerusalem they soon will be establishing a similar holy group such as I have established. Whoever assists them in doing so and strengthening this matter is praiseworthy.) They should set aside half of their time specifically for this, and the other half of their time for the rest of their studies, each using the rest of their time as they see fit, whether to engage in the study of Yoreh De’ah or Choshen Mishpat. They should endeavor to learn each matter and understand it in depth and with clarity, as written by the ShaLa”H in his book entitled “<i>Yesh Nochalin</i>.” This will bring doubled and quadrupled benefit. For, aside for the fact that amongst the Jewish people there will be found sages who are expert in these laws that apply at the time of the Holy Temple (may it be speedily in our days), additionally, the Holy One, blessed is He, considers those who are engaged in the study of the laws of the Temple service as though they have brought the sacrificial offerings in actuality (Menachot 110a). This is aside for the <i>mitzvah</i> of strengthening Torah, which itself is a very great <i>mitzvah</i>. Furthermore, it is quite possible that a person who knows that he has transgressed the Shabbat and is liable to bring a sin offering, will find this group who will study the laws of the sin offering on his behalf. For, the teaching of our sages is known, that whoever engages in the study of Torah regarding the sin offering, it is considered as if he has offered the sin offering. The same is likewise true of the four people who must bring a thanksgiving offering, such as a sick person who was healed, or a person who was imprisoned and the like. During the time of the Holy Temple, such a person was obligated to bring the thanksgiving offering, whereas right now he must study the laws pertaining to the thanksgiving offering. See the end of Shulchan Aruch, Orach Chayim, in the additions there, where we clarified the practice regarding this. If only everyone would contemplate this statement of <i>HaShem</i>, blessed is He, and fulfill it, we would certainly be saved of many travesties and expulsions.</i> Through this, it will be recognizable that we are awaiting and anticipating the revelation of <i>HaShem’s</i> glory in the world, when we will fully serve Him in all He has commanded us.",
+            "Now, actually, besides the above reason that every Torah scholar should know the laws of the Temple service so that he will be able to instruct the Kohanim, nonetheless, only the matter of receiving and sprinkling the sacrificial blood is exclusive to a Kohen, whereas all other matters of the Temple service, both in general and in particular, apply to all Jews, as well as the Kohanim.",
+            "How very great and holy it is to learn these subjects, as it states in Tractate Megillah,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Megillah 31b</i> that our forefather Avraham said before the Holy One, blessed is He, “Master of the world, if heaven forbid, Israel will sin before You, will you do to them what You did to the generation of the flood or the generation of the dispersion? (That is, will You bring about a deluge or a scattering upon the entire surface of the earth?) The Holy One, blessed is He answered, “No.” Avraham said before him,<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Genesis 15:8</i> “Master of the world, how will I know that I will inherit it?” <i>HaShem</i> answered, “Take for me three heifers, three goats and three rams etc.,” (that is, the sacrifices will atone for them). Avraham said, “Master of the world, that is fine as long as the Holy Temple is standing. However, when the Holy Temple is not standing, what will be with them?” <i>HaShem</i> answered, “I already have established the order of the sacrifices for them. As long as they read them, I will consider it as if they offered the sacrifices before Me, and will forgive all their sins.” (What is meant here is that a person should contemplate their meaning and how they are offered. As Rabbeinu Bachaye wrote, we cannot say that what is meant is to simply recite the verses without contemplating their meaning.)",
+            "It further says in Midrash, Parashat Tzav, and in Pesikta D’Rav Kahana, Pesikta 15, “Rabbi Acha said in the name of Rabbi Chaninah ben Papa, that Israel should not say, ‘In the past, we used to bring sacrifices and were occupied in (learning) them, but now when we do not bring sacrifices, why should we be occupied in (learning) them? The Holy One, blessed is He, answered, “Because when you are occupied in (learning) them, it is as if you have offered them.”",
+            "It states in Midrash Yelamdeinu,<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">See Midrash Tanchumah, Tzav 14</i> “The Holy One, blessed is He, said, ‘Even through the Holy Temple is destined to be destroyed and the sacrificial offerings will cease, do not forget the order of the sacrifices, but rather be careful to recite and learn them (that is, learn the laws that pertain to them). If you are occupied in (learning) them, I will count it as if you actually are occupied in offering them.” See there.",
+            "Now, I know what people will respond to this, that in our days, the difficulties of the times are many, and Torah laws that apply today take precedence. However, I will ask, are there not several tractates which we learn in depth, as appropriate, though they have no practical application today, such as most of Tractate Sanhedrin, Tractate Sukkot and Tractate Yevamot, and others like them? Why then do we omit those orders that deal with the Holy Temple and the sacrifices?",
+            "Moreover, as understood from Gemara, in the days of the Amoraim [when the Holy Temple was no longer standing] they nonetheless learned these orders as they apply in practical terms, just like all the other orders [of Mishnah and Gemara] are learned. They did this for the same reasons mentioned above, that since the Holy One, blessed is He, accepts the study of them as if the sacrifices were actually offered, we therefore cannot absolve ourselves from studying them, just as they could not absolve themselves when the Holy Temple was standing.",
+            "We find this in Tractate Bava Metziya,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Bava Metziya 114a-b</i> that when Rabbah bar Avuha met Eliyahu… Eliyahu asked him why he had not learned the order of purities. He answered, “If I am not proficient in the four orders [of Mishnah that are commonly learned,] how can I be proficient in all six? Rashi explains there that the four orders refer to the orders of Mo’ed, Nashim, and Nezikin, which are the orders that are applicable today, just as during the time of the Holy Temple. He explains that the fourth order is the order of Kodshim,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Which deals with the Temple service.</i> as it states,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Malachi 1:11</i> “In every place that incense is offered to My Name,” regarding which our sages stated in Tractate Menachot,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Menachot 110a</i> “This refers to the Torah scholars who engage in studying the laws of the sacrificial offerings, that the verse ascribes it as though they have offered the sacrificial offerings in the Holy Temple.” Rashi continues and explains that when he stated, “How can I be proficient in all six,” he was referring to the Mishnaic orders of Zera’im and Taharot, which do not apply outside of the land of Israel.",
+            "We thus see that the Amora’im would study the Mishnaic order of Kodshim just as they studied the other orders. It is for this reason that in the following generations, Rav Ashi and Ravina compiled the Gemara for the entirety of the Mishnaic order of Kodeshim, which they did not do for the orders of Zera’im and Taharot, even though they had thirteen versions of Tractate Okatzin, as stated in Tractate Berachot.<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Talmud Bavli, Tractate Brachot 20a</i> This is because of the aforementioned reason, that the study of Tractate Kodshim is considered for the Jewish people as if they still are bringing the sacrificial offerings. The Rambam likewise writes this in his commentary to Mishnah, at the end of Tractate Menachot<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Mishnah Menachot 13:11</i> as follows, “Our sages of blessed memory stated that Torah Scholars who are engaged in the study of the service of the Holy Temple, are considered by Torah to have built the Holy Temple in their days. It therefore is appropriate for a person to engage in the study of the sacrificial offerings, and in the details of their laws. One should not say to himself that these are matters for which there is no need in our times, as many people say to themselves.”",
+            "Moreover, this study helps that the one who studies will not have accusers above, as stated in Midrash Ne’elam of Zohar on Parashat VaYera,<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">Zohar I 100a</i> “Rabbi Kruspedai said, “Whosoever articulates the matter of sacrifices with his mouth in the synagogues and study houses (that is, why each sacrifice is brought, the act of the Temple service itself and the offering of each sacrifice) and has intention (that it should take the place of atoning for whatever sin that sacrifice is offered) there is an established covenant that those angels who mention his sins for punishment, cannot do anything but goodness to him. See there, that this secret was revealed to Rabbi Pinchas by Eliyahu the prophet.",
+            "From this statement alone we can understand how zealous we should be in studying this, for does not every person know the afflictions of his own heart, that he has many sins, and as a result, has many accusers above, may the Merciful One save us, and that from each sin one accuser is created, as stated in Pirkei Avot?<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Pirkei Avot 4:11</i> And since we have both the advice and the remedy of how to quiet their spirit, so that they will be incapable of accusing us, but on the contrary, will mention us for goodness before HaShem, blessed is He, we therefore have a great obligation to ourselves, to take that advice to heart and not be lax in it.",
+            "Besides all this, is it not so that when the Holy Temple was standing, even if the Prince of Israel would have wanted to offer a sacrifice by himself, he would be forbidden to do so (as a result of which king Uziyahu was afflicted) and only the Kohanim were permitted to do so, whereas, in our time, every individual is permitted to learn the matter of the sacrifices and the Holy One, blessed is He, considers it as if he himself offered them. Moreover, there are many statements from our sages, of blessed memory, that testify to the greatness and holiness of this study, some of which I have quoted in my book Torah Ohr, look there.",
+            "These are the words of the fledgling amongst the Kohanim, who hopes in the salvation of <i>HaShem</i>, Yisroel Meir, the son of Aryeh Ze’ev HaKohen of Radin, the author of the Chafetz Chayim and the Mishnah Berurah."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Anticipating Redemption, trans. by Rabbi Amiram Markel and Rabbi Yehudah S. Markel, 2023",
+            "http://neirot.com/anticipating-redemption-2/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מאמר צפית לישועה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/Tzipita L'Yeshuah -- Torat Emet.json b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/Tzipita L'Yeshuah -- Torat Emet.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e87ef81acbef9b7ebdfae670b8ca48a962a2057
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/Tzipita L'Yeshuah -- Torat Emet.json	
@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tzipita L'Yeshuah",
+    "versionSource": "http://www.ateret4u.com/online/f_01800.html",
+    "versionTitle": "Tzipita L'Yeshuah -- Torat Emet",
+    "status": "locked",
+    "license": "unknown",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מאמר צפית לישועה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "הנה בעוונותינו הרבים אנו רואין בכמה מקומות שנתמוטט הדת מאד מאד ומנתקין הבנים מילדותן מתורת ה' מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו, וכאשר נחקה היטב על סיבת הענין יש כמה דברים, ועיקר הסיבה הוא רפיון האמונה, שהאמונה בעולם הנצח בשכר ועונש ובביאת המשיח ובכל יעודי התורה היא נתנה אומץ לישראל בכל דור לישא כל המצוקות והתלאות ולעמוד עבור דתם במסירת נפש הן בעצמן הן את בניהם, שיפה היה האב לראות בנו שחוט לעיניו על קדושת השם להשיב נשמתו טהורה לאלוקי השמים מלראותו בגרם האושר אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.",
+            "אכן בעוה\"ר כהיום הצליח מעשה שטן ע\"י שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל הן בשכר ועונש הן ביעודי הנביאים, וכאשר רואין גודל המצוקות והתלאות שעוברין עלינו בכל יום מדמין בנפשם שהקב\"ה הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשין מן הגאולה ואינן מחכין למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות הן בהיתר הן באיסור איך לפרנס עצמו ובני ביתו.",
+            "וביותר מזה שאפילו התמימים והישרים יראי אלוקים בראותם גודל הפריקת עול שנתהוה בעו\"ה שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים כגון דברים שחייבה התורה עליהן מיתה וכרת <small>(כגון חילול שבת דכתיב \"מחלליה מות יומת\", ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות כמו שכתוב בפרשת אחרי מות)</small> נפל לבן בקרבן וחושבין איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפירו תורת ה' באופן נורא כזה, ועי\"ז ממילא מתרפין לגמרי אפילו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת. ועל כן מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמיתת הענין.",
+            "שאדרבה בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה, והא דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי גאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו ואז ישיב ה' אלהינו את שבותינו וכו' כמבואר שם, וכפי מה שאנו רואין כעת לא אכשיר דרא כלל ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה, אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר.",
+            "דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז\"ל עצמם שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין צ\"ז, בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו' עוד שם חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת.",
+            "ובסנהדרין איתא דהיינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פירוש שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד, עוד שם אין בן דוד בא וכו' עד שירבו המלשינות וכיו\"ב דברים רבים וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים.",
+            "ואנו רואים בעו\"ה שנתקימו כולם בדור הזה<small>(וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות ג\"כ נתקימו כולם)</small> ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמש\"כ והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ה' את שבותך וגו' והוא דבר הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב\"ן.",
+            "והנה יש כמה תשובות לבאר הענין <small>(ע\"ש בסנהדרין צ\"ז ע\"ב ודף צ\"ח)</small>, אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם עזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר.",
+            "שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יתחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קדש ע\"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצה\"ר הכחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל.",
+            "בודאי מדרגתם עולה למעלה כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים, וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השי\"ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות כי אדרבה נתקיים בנו בעוה\"ר וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ה' ימאסו אצל איזה סוגי אנשים,",
+            "ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ה' ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש.",
+            "וכהנה הבנים השרידים אשר ה' קורא השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ה' ומצותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם, הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת.",
+            "וכהנה אלה הבנים מבחורי ישראל אשר מצוקת הזמן יעבר עליהם ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ה' ובכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח\"ו אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי, האין זה תשובה לה' בכל לב ובכל נפש כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה,",
+            "כיו\"ב שאנו רואין קדושת עם ישראל שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואעפ\"כ מתחזקים בכל נפשם לשמור חוקי התורה הם ובניהם ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב\"ה ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה וכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל,",
+            "ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבביך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל ללבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.",
+            "אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז\"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור החדש שהם להיפך הראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו<small>(ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה)</small> ואעפ\"כ אל יפול לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאולה.",
+            "כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה, והיינו שבדורות הקודמים שהלכו הדורות כתיקונן וכל כלל ישראל עמדו במעמדן, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחיבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם.",
+            "<small>(וכפי חוקי מדות הדרך ארץ שקודמות לתורה שעל הבנים הצעירים לשמוע לקח אביהם ואמונתנו הקדושה הלא היא מקובלת מדור דור מאבות לבנים עד דור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה לבד הנשים וטף שהיו כולם במעמד הר סיני והם ראו את הכל בעיניהם וכדכתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי)</small>",
+            "וכמו שאנו אומרים ודבריו חיים וקיימים כו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו וכו' וכל ישעם וחפצם הן מהאבות והן מהבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ומעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים ואז לא היתה הנחיצות כ\"כ בקירוב הגאולה שמצב הדת עמד על תילו ובאריכות הגלות נתגדל ונתרבה זכותן של ישראל מדור דור הן מהזכיות בעצמם שנתוספו מכל דור, והם משכר ההמתנה שישראל מחכין ומצפין לביאתו של משיח זה זמן ארוך ועמודים באמונתן ובצפיותן לישועה, וכמו שאמרו חז\"ל בסנהדרין <small>(דף צ\"ז)</small> שכשם שאנו מחכין כן הקב\"ה מחכה לגאלנו כמו שנאמר לכן יחכה ה' לחנכם וגו' ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים למה לא בא להגדיל שכר ולכן לא מיהר הקב\"ה את הקץ.",
+            "אבל כל זה כשהקבלה מיסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה אבל בעת הזאת שבעוה\"ר קמו הפריצים ויחללו דת קודש ע\"י ריבוי ספרי עמל ודעות חופשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים.",
+            "וכל החכמים ונבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה נקלה כבודם בעיניהם ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו והוא כנבואת חז\"ל שחוצפא יסגי שגדל עד מאד בעוה\"ר,",
+            "וממילא אין ביכולת האבות למסור קבלתם הנאמנה להבנים מיסודי הדת וחביבות התורה והמצות מאחר שימאנו לקבל, וא\"כ אין שום תועלת נרצה מאריכת הגלות כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח\"ו <small>(ועוד בעוה\"ר אנו רואים להיפך שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה)</small>.",
+            "ובע\"כ יחיש וימהר הקב\"ה הגאולה לפקוח עינים עוורות לראות באור האמיתית, כי חלילה לא יעזוב הקב\"ה את בניו שיודחו, וכדכתיב בל ידח ממנו נדח, כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב ואף את גם זאת בהיותם בארץ אויביהם <small>(פירוש שהקב\"ה הגלה את ישראל שיטיבו את מעשיהם שם בהגיעם חמת המציקם והם יוסיפו לעשות זאת גם שם בכ\"ז)</small> לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם,",
+            "ואמרו חז\"ל לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, כי אני אלוהיהם לעתיד לבוא.",
+            "נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים ואלה במעשיהם אשר לא טובים, ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים, וכ\"ז שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו דקאי נמי בענין אחרית הגאולה <small>(כמו שפירשו חז\"ל בסנהדרין דף צ\"ז)</small> וכדכתיב כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב,",
+            "והיינו כי ידין ה' עמו יתנחם לגאלם <small>(כפרש\"י)</small> משום דגם עבדיו נתונים בצרה ויראה כי אזלת יד פירוש שהלך כוחן של ישראל להיות בגולה כי אפס עצור ועזוב היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכחן של ישראל עוד להחזיק.",
+            "וכעין זה פירשו לנו חז\"ל בסנהדרין שם במקרא זה אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות והיינו שמטעם זה אפס עצור ועזוב שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת, ד\"א עד שיתמעטו התלמידים ופירש\"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, הרי שימצא גם אז עבדיו נאמנים לו יתברך אלא יהיו מועטין ואין בכחן לעצור, וכן נמצא בכתוב על עת הגאולה <small>(ירמיהו ל״א:כ״ז)</small> וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, וכתוב בגמ' <small>(סוטה כ\"ב)</small> דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ\"ל ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ\"ל.",
+            "היוצא מדברינו שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השי\"ת בעולם וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב חי אני נאום ה' וימלא כבוד ה' את הארץ, ולפ\"ז צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקינו מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת ומי יהיה אז המאושר מאדם, אותן שדבקו בהשי\"ת בעת התגברות המצוקות והתלאות והם עמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו.",
+            "על פניהם יאיר אור השי\"ת כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצותיו וכדאיתא בתנא דבי אליהו פ\"א אור של ת\"ח וצדיקים לימות בן דוד ולעוה\"ב כיצד וקחשיב שמה כמה מדרגות יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים ויש ככוכבים גדולים <small>(וכמו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד)</small> ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החודש ויש כמו בחמשה לחודש ויש כמו עשרה לחודש ויש כמו בט\"ו לחודש ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום ויש כמו שלש וכו' ויש כמו שש שעות על היום, וכל זה מרומז ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע\"ש.",
+            "ובאמת כ\"ז מרומז במה שאמר הכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ואחז\"ל היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה מאה פעמים ואחד,",
+            "וביאורו לפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר יאיר אור פניו ביותר וזהו שאמר וראיתם היינו שיהיה ניכר על אור פניו מדרגתו היותר גדולה, ומסיים שם בתנא ד\"א זה הכלל כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה אבל המזוהם בעבירות אינו מיסב בפני המלך <small>(פירוש אפילו לאחר שיקבל עונשו בגהינם וינקה מעונותיו אינו זוכה לקבל פני המלך וכענין שאחז\"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית)</small> במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה ומת הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו,",
+            "וכעין זה איתא שם ג\"כ בפ\"ה וז\"ל כבוד ועוז לצדיקים לע\"ל ולעוה\"ב כיצד, הקב\"ה יושב בביהמ\"ד שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.",
+            "ודע עוד לפי מה שביארו למעלה דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות ויש שעי\"ז יבדלו מן התורה ומן המצות, וע\"כ האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמוד תורתו ולקיים מצותיו, נקראין אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב \"ועמך כלם צדיקים\" היינו אותן שישארו לצד ה', ולא נתפתו להפושעים <small>(כן כתב באבקת רוכל תלמידו של הרא\"ש ז\"ל)</small>,",
+            "וע\"כ צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצותיו דאחר שיבא משיח שוב נקראים אותם השנים, שנים אשר אין בהם חפץ, וכמו שאמר הכתוב וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואחז\"ל אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה והטעם כי אז יתבטל היצה\"ר."
+        ],
+        [
+            "והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח ידוע לכל שעונו גדול מנשוא שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים, וכן מי שאינו מחכה לביאתו דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא, הוא חבירו של האיש הזה וככופר בתורה יחשב, דז\"ל הרמב\"ם בהלכות מלכים פי\"א המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו <small>(ע\"כ ר\"ל שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא)</small> לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבתך וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' עכ\"ל.",
+            "והנה באמת אנו צריכין להתבונן מן העבר על העתיד בעת שיצאנו ממצרים הבטיח ה' לנו כמה טובות וכתיב ביהושע <small>(כ\"ג)</small> ויקרא יהושע לכל ישראל ויאמר אליהם וגו' וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשיכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד,",
+            "וממנו נוכל להתבונן גם היום בודאי יקוים הבטחתו אשר הבטיח לנו בפרשת הגאולה, ונאמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, ולבד מה שהבטיח לנו בתורתו הבטיח לנו ביד כל עבדיו הנביאים אודות הגאולה העתידה בישעיהו בירמיהו ביחזקאל ובתרי עשר, בכולם יש נביאות על הגאולה העתידה ומדרגה הרמה של ישראל אשר יהיה בזמן ההוא שכולם יגיעו למדרגת הנבואה, וכדכתיב <small>(יואל ג׳:א׳)</small> והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'.",
+            "וגם כל הכבוד שיהיה להם מכל באי עולם וכדכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה', ונאמר והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, וכלל אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.",
+            "וענין איחור הגאולה כבר רמז לנו הקב\"ה בעצמו ע\"י הנביא הושע <small>(ג')</small> כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח וגו' אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים,",
+            "ואמר לנו עוד אם יתמהמה חכה לו, ביאור הדבר אם יחשוב האדם שח\"ו יתבטל הבטחתו שהבטיח לישראל לא כן הדבר אלא חכה לו, פירוש כאדם המחכה על איזה דבר כי באמת בודאי יתקיים, כמו שאמר הכתוב יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם ומסיים הכתוב כי יבא לא יאחר.",
+            "וביאורו לדעתי בדרך דמיון מלך אחד התקצף על בנו ויגזור עליו על חמש שנים שלא יהיה בביתו ושלחו למדינה רחוקה מאד בקצה העולם אשר בימים הראשונים היה צריך ליסע איזה שנים, ואחרי ניחם המלך, אכן דבריו שדיבר אין להשיב ויתבונן בנפשו מה לעשות כאשר תכלינה החמש שנים בלא תמשך נסיעתו כמה שנים קודם שיבא לפה ויתן צו שיעשו עבורו כל ההרים למישור ויעשה עבורו כל המאשינעס שבעולם אשר יוכל בזמן קל לבוא לביתו ולא יאחר בשביל הנסיעה רק לזמן מעט מאוד.",
+            "כן הוא ענינינו אשר נפזרנו בקצה הארץ והקיבוץ גליות יהיה מכל ישראל כאמור ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל,",
+            "ויחשוב האדם שהקיבוץ גופא ימשך כמה שנים עד שיקובצו, אבל באמת לא כן הוא, הקב\"ה עושה כל ההכנות מקודם עד שכשיבוא עת הקיבוץ לא ימשך הרבה וזה שכתוב אם יתמהמה חכה לו, ושמא תאמר הלא ימשך הרבה הקיבוץ גופא, ולזה אמר כי בא יבא, ר\"ל כאשר יבא הזמן שיוכל לבא לא יתאחר כלל, והוא כמו שאמר הכתוב מי אלה כעב תעופינה, ר\"ל כמו הענן שהוא רץ במהרה מאוד כן יהיה הקיבוץ גליות,",
+            "ועצם ענין האיחור יש תשובה פשוטה כי הנה הכתוב אומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והרי שם לא היו רק שבעה אומות, ואפ\"ה כשרצה הקב\"ה לקיים ההבטחה שהבטיח לאברהם היה מוכרח זרע אברהם להמתין כמה מאות שנה עד שיושלם עונם,",
+            "וכהיום שהוצרך כל העולם להתברר ולבוא הכל תחת רשותו של הקב\"ה ומלך משיחו כמאמר הכתוב בדניאל <small>(ז')</small> ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו וגו' הוכרח הדבר להמשך זמן רב,",
+            "ויותר מזה שהגאולה הקודמת לא היה אלא לזמן כמו שכתוב בסה\"ק, אבל הגאולה האחרונה הזו היא אחרית כל הגליות שלא יהיה עוד שום גלות וממילא הוכרחו לתקן כל הקלקולים שהיו לישראל מיום היותם לגוי ובאריכת הגלות יתוקן הכל וגם הגלות הוא צירוף גדול לברר הרע מן הטוב וכמאמר הכתוב בדניאל בסופו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו' ולכל זה צריך זמן רב.",
+            "אבל חלילה חלילה לנו להתיאש ע\"י האיחור, ופרט שהנביא הגיד לנו מראש על האיחור כי אף אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא וגו' וחלילה לא יפול מדברי ה' דבר וכמו שאנו אומרין בברכות שקבעו לנו אחר ההפטרה, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם,",
+            "ובפרט בעיקר הזה שלא דבר אחד הוא שכל הנביאים מלאים מזה וכל רבותינו בעלי הש\"ס מלאים מזה והוא עיקר ויסוד אמונת ישראל, ואנו אומרים זה בברכה ראשונה ומביא גואל לבני בניהם,",
+            "ובפרט כהיום לפי מצב ישראל שהגיע עד לעפר בעוה\"ר הן בגופם הן בנפשם וכמשה\"כ שחה לעפר נפשינו היינו נפשם של ישראל כידוע מצב הדור הצעיר, דבקה לארץ בטנינו היינו גופם של ישראל.",
+            "בודאי עלינו לעמוד הכן ולחכות לישועה ובלשון הכתוב הנ\"ל חכה לו דהיינו שצריך לעמוד מוכן כמו שעומד ומחכה על איש שיבא ומי בעת כזאת יודע אולי כבר עומד אחר כתלינו.",
+            "ואשרי למי שאינו מתיאש מלחכות להגאולה ונותן לב על עצמו ובניו להרבות תורה ומצות שלא תשיגנו בושה לעת ההיא כי רק בעוה\"ז שדומה ללילה הכל מכוסה ולא ניכר צדיק לפני רשע, אבל אז יתגלה הכל וכדאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע ותרגם כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון, וכל אחד יתכבד לפי התורה והמצות שיש בידו וכמשה\"כ על עת ההיא ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכנ\"ל בפרק הקודם."
+        ],
+        [
+            "והנה בפרקים הקודמים שעברו ביררנו מצד השכל שצריך האדם לצפות לישועת ה', ועתה נבאר החיוב ממאמרי חז\"ל, דהלא אמרו בשבת <small>(דף ל\"א)</small> ששואלין לו לאדם בשעת הדין צפית לישועה <small>(והיינו כמו שאנו מתפללין בכל יום \"וקרנו תרום בישועתך\")</small>, והקב\"ה מתרעם על האדם כשאינו מחכה למלכותו כדאיתא בפסיקתא <small>(במאמר גילי)</small> שאמר הקב\"ה לצדיקים לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי,",
+            "שהרי אפילו צדיקים המחבבין התורה דורשים מהם על צפוי לישועה, ודבר זה מקרב את הגאולה כדאיתא בילקוט איכה בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקב\"ה, רבש\"ע שמא אין חזרה לבנים, והשיב הקב\"ה אל תאמר כך יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים שנאמר \"ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם\", מכל זה נראה שרצון השי\"ת שנחכה למלכותו בכל עת <small>(ונראה שזהו שאחז\"ל צפית לישועה, שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתבונן לראות איזה דבר חדש, כך צריך האיש הישראלי לחכות על מלכות שמים שיתגלה בקרוב)</small>.",
+            "והנה ידוע שהוזהרנו בתורה להרחיק מדברי שקר כמו שכתוב \"מדבר שקר תרחק\", והיינו אפילו אם הדבר הזה איננו שקר גמור רק שיש בו קצת תערובת שאיננו אמת ג\"כ הוזהרנו בזה <small>(עיין שבועות דף לא)</small>, וזהו אפילו אם הוא מדבר עם איש שכמותו וכ\"ש אם הוא מדבר עם נשיא בישראל, וק\"ו בן בנו של ק\"ו אם הוא מדבר עם השי\"ת בודאי יש ליזהר מלהיות דובר שקר לפניו וכמו שכתוב \"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני\",",
+            "וזה אפילו אם איננו מזכיר שמו של הקב\"ה על ענין זה שהוא מדבר, ופרט כשבוא מזכיר שמו על ענין זה, בודאי צריך זהירות גדולה בענין זה. וע\"כ יפלא מאוד איך אנו אומרין ג\"פ בכל יום \"עלינו לשבח\" ומסיימים \"על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזיך\",",
+            "והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה' שיתגלה במהרה היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה כל ההלכות השייכות לעניני הקרבן והמקדש <small>(ודוגמא, אם מצפין שיבוא המלך בהעיר אפילו באיזה ספק ספיקא מקשטין כל הרחובות לכבודו אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר מספק פן יסע דרך רחוב זה)</small>,",
+            "בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה, ואם ת\"ח לא ידעו בהם הלא לבזיון יהיה לו, אין זאת כי אם שבפינו לבד אנו אומרין דבר זה, אבל רחוק הוא מכליותינו, וע\"ז אני מתמה, איך אנו אומרין לפני ה' דבר שאיננו כן, ובפרט להזכיר שני שמות הקדושים ע\"ז, וכשיתבונן בעצמו ימצא שמזכיר יותר מארבעים שמות הקדושים בכל שבוע <small>(ג\"פ \"עלינו לשבח\")</small> ובחשבון שנה הוא מזכיר יותר מאלפיים שמות הקדושים ללא דבר, כי הוא אומר לפני ה' שמקוה שבמהרה יתגלה כבודו ובאמת אינו מקוה כלל.",
+            "והנה על כלל ישראל יש לדון לכף זכות דהם סומכין עצמן על הכהנים שעליהם מוטל ענין המקדש ועבודתו, אבל על הכהנים בודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתיאשין מללמוד דיני עבודה.",
+            "הלא בם בחר ה' לשרתו ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו, וכדאיתא בעירובין <small>(דף מ\"ג)</small> שהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל יום לשתות יין שמא יבוא היום, ונפסק כן להלכה <small>(רמב\"ם פ\"ד מהלכות נזירות הלכה י\"א)</small>, וידוע מה שהיה בעת הגאולה השניה שאמר הקב\"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכן יהיה בודאי בגאולה האחרונה וכמה תגדל הכלימה כשלא ידעו מה להשיבן.",
+            "ובאמת מוטל ג\"כ על ת\"ח שבישראל לקבוע עת מעתותיו לידע דינים השייכים לעניני הקודש והמקדש, דהלא ידוע מה שאחז\"ל אלף נכנסין למקרא חלק עשירי מזה יוצאין לגמרא, נמצא דלגמרא הוא אחד ממאה אנשים, וכמו בכל ישראל כן הוא בודאי גם בכהנים איש למדן להבין הלכה הוא אחד ממאה, ותשעים ותשע הם אנשים פשוטים גמורים, ובודאי צריכין ללמוד עמהם דיני עבודה,",
+            "וכן היה בזמן המקדש, כדאיתא בירושלמי פ\"ד דשקלים, רב יהודה בשם שמואל, דת\"ח היו לומדים עם הכהנים דיני שחיטה וקבלה וזריקה, וכן בודאי בעת הגאולה כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה, או על חולה שנתרפא שמצוי אצל כל אדם או חייבי חטאות שימצא לאלפים שעברו על חילול שבת בשוגג וכה\"ג.",
+            "וירוצו הכל אצל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה בזיון וכלימה יגיע אז לכל אחד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב. וידיעה בעניני עבודה לידע כל פרטיה למעשה נצרך לזה כמה שבועות או חדשים.",
+            "והנה לפי גודל מצוקת הזמן שמצוי כעת בעוה\"ר שנתקיימו כמעט כל הסימנים שהזכירו חז\"ל בעת קירוב הגאולה <small>(עיין סוף סוטה במשנה ובסנהדרין צ\"ז וצ\"ח)</small> ובודאי יש לקוות לגאולה וצריך להזדרז להכון לעבודה ולהלכותיה,",
+            "ולך נא ראה מה שאחז\"ל <small>(סנהדרין צ\"ח)</small> לענין משיח שראה ריב\"ל דהוי שרי ואסר כל מכה בפ\"ע ולא הכל ביחד, והטעם השיב בעצמו כי פן יאמר לו הקב\"ה שילך לגאול בניו ולא יצטרך לעכב,",
+            "ועתה נוכל ללמוד בק\"ו אם רגע אחד אינו כדאי לעכב לכלל ישראל, מה נאמר אם יבוא משיח צדקנו ויאמר לנו בשם ה' להקריב קרבנות הקבועים בשם כלל ישראל וקרבנות האמורים בספר יחזקאל ואנחנו נהיה מוכרחים להמתין עכ\"פ איזה שבועות או חדשים<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ואל יאמר האדם הלא אז יבוא משיח ואליהו והם עתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, וכמו שמובא בגמרא כמה ספיקות בשם תיקו ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר\"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ע\"ז נשיב לו אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתברר לנו ע\"י אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאורי תורה שבע\"פ המסורה לנו כמבואר בת\"כ ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי יכולתינו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לידע מעצמו ורק הספיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו על ידו, ועל הפשוטות המבוארות הלא יאמר כי היה לכם ללמוד ולשנות בעצמיכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמו שנאמר \"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים\" ובתריה כתיב \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא\" וגו'.</i> עד שנהיה בקיאים בהלכותיהן,",
+            "לך נא וראה מה דאיתא בבכורות <small>(דף נ\"ד)</small>, דלפיכך בטלו שלא לעשר מעשר בהמה אף דהוא מצות עשה דאורייתא משום דאתי לידי תקלה <small>(דכיון דאין לנו מזבח להקריב וצריכין להמתין עד שיפול בהן מום אתי לידי גיזה ועבודה)</small>.",
+            "וקפריך הגמרא: \"נישדי בי מום בכוליה עדריה קודם שנעשר את העדר\" <small>(דהוא עדיין חולין ומותר להטיל בהן מום)</small>, ומשני: \"מהרה יבנה המקדש ובעינן בהמה להקרבה ולא שכיחי\" עיי\"ש בגמ', והרי משום חשש זה ביטלו מ\"ע דאורייתא, ולמה לא נימא מהרה יבנה המקדש ובעינן כהנים להקרבה ולא שכיחי דהא בעינן שיהיה יודעין דיני עבודה בכל משפטיה ולא שכיחי וכנ\"ל,",
+            "וע\"כ כשאנו אומרין \"נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך\" צריכין אנו להתחזק שיהיה שכיחי כהנים להקרבה, והיינו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ואפילו מי שאין לו שהות, או שאינו מוכשר לזה יראה עכ\"פ לעשות מעמד ומצב לאחרים בעלי תורה שילמדו עניני הקודש והמקדש ויחשב על שמו, ע\"כ מה נאה היה אלו ימצאו איזה עשירים מנדבין מנכסיהן לקבוע במקומן או במקום אחר שיאות להם חבורת אברכים גדולי תורה שילמדו הסדר ההוא ויהיו בקיאים בכל הלכותיו <small>(וכן עשיתי בעירי שקבעתי עשרה אברכים גדולי תורה ויראה לענין זה, ושמעתי שמקרוב נעשה בירושלים עיה\"ק ג\"כ חבורה קדושה כזו אשרי הפונה אליהם להחזיקם)</small>, ויקדישו לזה מחצית עתותם ומחצית לשארי לימודים איש איש כחפצו, ביו\"ד או בח\"מ, וישתדלו ללמוד ההלכות האלו על בורין, כי כיון שהקב\"ה חושב ללמודים אלו כאלו מקיימין אותם בפועל ממש, צריך להשתדל ולידע כל דבר בבירור וכמו שכתב השל\"ה בספרו יש נוחלין, ובזה תהיה התועלת כפולה, כי לבד מה שימצאו בישראל מופלגים היודעים בהלכות אלו הנוהגים בזמן המקדש <small>(שיהיה במהרה בימינו)</small> עוד זאת שת\"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה הקב\"ה כאלו מקריבין בפועל <small>(מנחות ק\"י)</small>, וכל זה הוא לבד מצות החזקת התורה שרבה היא מאד, ויתכן מאוד כשתמצא חברה קדושה כזו שלומדים בתמידות דיני עבודה, האיש שיודע בנפשו שעבר על עון חילול שבת והוא מחויב חטאת יבקשם שילמדו עבורו דיני הקרבת חטאת, וידוע מאמר חז\"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, או אם הוא אחד מארבעה שצריכין להודות כגון חולה שנתרפא או שהיה חבוש בבית האסורין וכה\"ג ובזמן המקדש היה צריך להביא קרבן תודה, ועכשיו צריך ללמוד דיני הקרבת התודה, ועיין בסוף שו\"ע אורח חיים בהשמטה שם, שביררנו שם ההנהגה בענין הזה, ומי יתן שיהיו הכל מתבוננין בזה המאמר שאמר השי\"ת ומקיימין אותו בודאי היה מתבטל כל הצרות והגירושין. </i> שכל מי שהוא בן תורה ובפרט כשהוא ג\"כ כהן יקבע עת מעתותיו ללמוד ענייני הקודש והמקדש, ובזה יהיה היכר שאנו מחכים ומצפים על התגלות כבודו בעולם ונעבוד עבודתו בכל אשר יצוונו.",
+            "ובאמת לבד הטעם שכתבנו למעלה שצריך כל ת\"ח לידע דיני עבודה כדי שידע להורות לכהנים, הלא הכהן הוא שייך רק לענין קבלה וזריקה שזה מיוחד לכהן לבד, אבל שאר עניני קודש בכלליהן ופרטיהן הוא שייך לישראל כמו לכהן,",
+            "כמה גדול וקדוש הלימוד ההוא כדאיתא במגילה ל\"א \"אמר אברהם לפני הקב\"ה רבש\"ע שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה <small>(היינו שטף מים והפצה על כל פני הארץ)</small>, א\"ל לאו, אמר לפניו רבש\"ע במה אדע כי אירשנה, א\"ל קחה לי עגלה משולשת <small>(דהיינו הקרבנות יכפרו עליהן)</small>, אמר לפניו רבש\"ע, תניח בזמן שביהמ\"ק קיים בזמן שאין בהמ\"ק קיים מה תהא עליהם, א\"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כ\"ז שקוראין בהן מעל אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם <small>(והכוונה שיתבונן בפירושם ובאופני הקרבתם וכמו שכתב רבינו בחיי \"שאין לאמר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם\" עכ\"ל.</small>",
+            "ואיתא במדרש פר' צו ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא טו: ר\"א בשם ר' חנינא בר פפא, שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן <small>(ר\"ל גם בלימוד הלכותיהן)</small>, ועכשיו שאין אנו מקריבין אותן מהו להתעסק בהן, א\"ל הקב\"ה הואיל ואתם מתעסקין בהן כאילו אתם מקריבין אותם,",
+            "ואיתא במדרש ילמדנו <small>(פ' צו יד)</small>: אמר הקב\"ה לישראל אע\"פ שביהמ\"ק עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות בהן <small>(ר\"ל בלימוד הלכותיהן)</small> ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, עיי\"ש עוד מה שמאריך בזה.",
+            "והנה ידעתי את התשובות אשר ישיבו כי בימינו טרדות הזמן מרובות ומשפט הקדימה להלכות הנהוגות בזמן הזה, אבל אשאלם הלא יש כמה מסכתות אשר רובם אינם שייכים בזמנינו למעשה כמו רוב מסכת סנהדרין ומסכת מכות ורוב מסכת יבמות ועוד כהנה אשר אין נוהגות בזמנינו למעשה, ואעפ\"כ לומדים אותם בעיון כיאות ולמה יגרע חלק קדשים חלק הקרבנות מבית אלוקינו מהמסכתות ההם,",
+            "וגם משמע בגמרא שהסדר הזה היה נחשב בימי האמוראים ללמוד למעשה כמו שאר הסדרים, והוא הכל מטעם שכתבנו שכיון שהקב\"ה מקבל הלימוד לקרבן כמו בזמן הבית אין אנו יכולים לפטור עצמינו מלימוד הזה כמו שלא היו יכולין לפטור עצמן מקרבן בזמן הבית,",
+            "והוא בב\"מ קי\"ד דאשכח רבה בר אבוה לאליהו וכו' ושאל אותו אליהו למה לא למד סדר טהרות והשיבו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ופי' רש\"י בארבעה בגירסא דארבעה סדרים כגון מועד, ישועות <small>(נזיקין)</small>, נשים, שהן נוהגות בזה\"ז כמו בזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ואמרינן <small>(מנחות דף קי)</small> אלו ת\"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבין אותן בביהמ\"ק, בשיתא מצינא בתמיהה זרעים אינו נוהג בחו\"ל וכן טהרות, עכ\"ל,",
+            "הרי בסדר קדשים היו לומדים האמוראים כמו שאר סדרים, ומטעם זה סדרו רב אשי ורבינא בדורות הבאים גמרא על כל סדר קדשים מה שלא עשו כן בזרעים ובטהרות אף שהיה להם תליסר מתיבתין גם על מסכת עוקצין כדאיתא בברכות <small>(דף כ.)</small> והיינו מטעם הנ\"ל, דלימוד קדשים נחשב לישראל כאלו מקריבין עוד הקרבנות, וכ\"כ הרמב\"ם בפי' המשניות בסוף מסכת מנחות וז\"ל \"ואמרו ת\"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ\"ק בימיהם, וע\"כ ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזה\"ז כמו שאומרים רוב בני אדם\" עכ\"ל.",
+            "ודע עוד דלימוד זה מועיל לאדם שלא ימצא מקטרגין עליו מלמעלה כדאיתא בזה\"ק במדרש הנעלם פרשת וירא \"א\"ר כרוספאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא <small>(דהיינו כל קרבן וקרבן למה הוא בא ומעשה העבודה והקרבה ממש בכל קרבן)</small> וכיון בהו <small>(ר\"ל שתהא זה במקום עסק ההקרבה לכפר עי\"ז אותו החטא שבא עליו אותו קרבן)</small> ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו\", עכ\"ל. ועיי\"ש עוד שאליהו הנביא גילה זה הסוד לרבי פנחס עיי\"ש.",
+            "והנה מזה המאמר לבד נוכל להבין גודל הזריזות ללימוד ההוא, הלא כ\"א יודע את נגעי לבבו שיש לו עוונות הרבה, וממילא יש עליו עי\"ז כמה מקטרגים ר\"ל, כי מכל עוון נברא מקטרג אחד כדאיתא באבות פ\"ד וכשיש לנו איזה עצה ותחבולה להשקיט רוחם שלא יוכלו לקטרג עלינו ואדרבה יזכירונו לטוב לפני הש\"ת כמה אנו חייבין לתת לבנו להעצה ההיא ולא להתעצל בזה,",
+            "ומלבד כ\"ז הלא בזמן שביהמ\"ק קיים אלו היה רוצה אף הנשיא שבישראל להקריב קרבן בעצמו אין לו שום רשות לזה<small>(ועוזיהו המלך נתנגע עבור זה)</small> ורק לכהנים ניתן רשות ואילו בזמנינו כל אד מישראל יש לו רשות ללמוד ענייני קרבנות והקב\"ה חושב עליו כאילו הקריבן, ועוד יש כמה מאמרי חז\"ל המפליגים מאוד בענין קדושת הלימוד ההוא ומעט מהם העתקתי בספרי \"תורה אור\" עיי\"ש.",
+            "דברי הצעיר שבכהונה המקוה לישועת ה' <b>ישראל מאיר</b> ב\"ר <b>אריה זאב הכהן</b> מראדין בעה\"מ ספר <b>חפץ חיים</b> ו<b>משנה ברורה</b>."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9915609ab1f736adf021141af222b4766dc23748
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Modern/Tzipita L'Yeshuah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "title": "Tzipita L'Yeshuah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tzipita_L'Yeshuah",
+    "text": [
+        [
+            "הנה בעוונותינו הרבים אנו רואין בכמה מקומות שנתמוטט הדת מאד מאד ומנתקין הבנים מילדותן מתורת ה' מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו, וכאשר נחקה היטב על סיבת הענין יש כמה דברים, ועיקר הסיבה הוא רפיון האמונה, שהאמונה בעולם הנצח בשכר ועונש ובביאת המשיח ובכל יעודי התורה היא נתנה אומץ לישראל בכל דור לישא כל המצוקות והתלאות ולעמוד עבור דתם במסירת נפש הן בעצמן הן את בניהם, שיפה היה האב לראות בנו שחוט לעיניו על קדושת השם להשיב נשמתו טהורה לאלוקי השמים מלראותו בגרם האושר אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.",
+            "אכן בעוה\"ר כהיום הצליח מעשה שטן ע\"י שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל הן בשכר ועונש הן ביעודי הנביאים, וכאשר רואין גודל המצוקות והתלאות שעוברין עלינו בכל יום מדמין בנפשם שהקב\"ה הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשין מן הגאולה ואינן מחכין למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות הן בהיתר הן באיסור איך לפרנס עצמו ובני ביתו.",
+            "וביותר מזה שאפילו התמימים והישרים יראי אלוקים בראותם גודל הפריקת עול שנתהוה בעו\"ה שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים כגון דברים שחייבה התורה עליהן מיתה וכרת <small>(כגון חילול שבת דכתיב \"מחלליה מות יומת\", ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות כמו שכתוב בפרשת אחרי מות)</small> נפל לבן בקרבן וחושבין איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפירו תורת ה' באופן נורא כזה, ועי\"ז ממילא מתרפין לגמרי אפילו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת. ועל כן מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמיתת הענין.",
+            "שאדרבה בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה, והא דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי גאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו ואז ישיב ה' אלהינו את שבותינו וכו' כמבואר שם, וכפי מה שאנו רואין כעת לא אכשיר דרא כלל ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה, אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר.",
+            "דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז\"ל עצמם שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין צ\"ז, בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו' עוד שם חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת.",
+            "ובסנהדרין איתא דהיינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פירוש שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד, עוד שם אין בן דוד בא וכו' עד שירבו המלשינות וכיו\"ב דברים רבים וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים.",
+            "ואנו רואים בעו\"ה שנתקימו כולם בדור הזה<small>(וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות ג\"כ נתקימו כולם)</small> ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמש\"כ והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ה' את שבותך וגו' והוא דבר הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב\"ן.",
+            "והנה יש כמה תשובות לבאר הענין <small>(ע\"ש בסנהדרין צ\"ז ע\"ב ודף צ\"ח)</small>, אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם עזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר.",
+            "שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יתחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קדש ע\"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצה\"ר הכחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל.",
+            "בודאי מדרגתם עולה למעלה כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים, וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השי\"ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות כי אדרבה נתקיים בנו בעוה\"ר וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ה' ימאסו אצל איזה סוגי אנשים,",
+            "ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ה' ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש.",
+            "וכהנה הבנים השרידים אשר ה' קורא השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ה' ומצותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם, הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת.",
+            "וכהנה אלה הבנים מבחורי ישראל אשר מצוקת הזמן יעבר עליהם ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ה' ובכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח\"ו אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי, האין זה תשובה לה' בכל לב ובכל נפש כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה,",
+            "כיו\"ב שאנו רואין קדושת עם ישראל שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואעפ\"כ מתחזקים בכל נפשם לשמור חוקי התורה הם ובניהם ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב\"ה ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה וכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל,",
+            "ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבביך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל ללבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.",
+            "אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז\"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור החדש שהם להיפך הראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו<small>(ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה)</small> ואעפ\"כ אל יפול לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאולה.",
+            "כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה, והיינו שבדורות הקודמים שהלכו הדורות כתיקונן וכל כלל ישראל עמדו במעמדן, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחיבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם.",
+            "<small>(וכפי חוקי מדות הדרך ארץ שקודמות לתורה שעל הבנים הצעירים לשמוע לקח אביהם ואמונתנו הקדושה הלא היא מקובלת מדור דור מאבות לבנים עד דור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה לבד הנשים וטף שהיו כולם במעמד הר סיני והם ראו את הכל בעיניהם וכדכתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי)</small>",
+            "וכמו שאנו אומרים ודבריו חיים וקיימים כו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו וכו' וכל ישעם וחפצם הן מהאבות והן מהבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ומעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים ואז לא היתה הנחיצות כ\"כ בקירוב הגאולה שמצב הדת עמד על תילו ובאריכות הגלות נתגדל ונתרבה זכותן של ישראל מדור דור הן מהזכיות בעצמם שנתוספו מכל דור, והם משכר ההמתנה שישראל מחכין ומצפין לביאתו של משיח זה זמן ארוך ועמודים באמונתן ובצפיותן לישועה, וכמו שאמרו חז\"ל בסנהדרין <small>(דף צ\"ז)</small> שכשם שאנו מחכין כן הקב\"ה מחכה לגאלנו כמו שנאמר לכן יחכה ה' לחנכם וגו' ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים למה לא בא להגדיל שכר ולכן לא מיהר הקב\"ה את הקץ.",
+            "אבל כל זה כשהקבלה מיסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה אבל בעת הזאת שבעוה\"ר קמו הפריצים ויחללו דת קודש ע\"י ריבוי ספרי עמל ודעות חופשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים.",
+            "וכל החכמים ונבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה נקלה כבודם בעיניהם ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו והוא כנבואת חז\"ל שחוצפא יסגי שגדל עד מאד בעוה\"ר,",
+            "וממילא אין ביכולת האבות למסור קבלתם הנאמנה להבנים מיסודי הדת וחביבות התורה והמצות מאחר שימאנו לקבל, וא\"כ אין שום תועלת נרצה מאריכת הגלות כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח\"ו <small>(ועוד בעוה\"ר אנו רואים להיפך שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה)</small>.",
+            "ובע\"כ יחיש וימהר הקב\"ה הגאולה לפקוח עינים עוורות לראות באור האמיתית, כי חלילה לא יעזוב הקב\"ה את בניו שיודחו, וכדכתיב בל ידח ממנו נדח, כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב ואף את גם זאת בהיותם בארץ אויביהם <small>(פירוש שהקב\"ה הגלה את ישראל שיטיבו את מעשיהם שם בהגיעם חמת המציקם והם יוסיפו לעשות זאת גם שם בכ\"ז)</small> לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם,",
+            "ואמרו חז\"ל לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, כי אני אלוהיהם לעתיד לבוא.",
+            "נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים ואלה במעשיהם אשר לא טובים, ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים, וכ\"ז שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו דקאי נמי בענין אחרית הגאולה <small>(כמו שפירשו חז\"ל בסנהדרין דף צ\"ז)</small> וכדכתיב כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב,",
+            "והיינו כי ידין ה' עמו יתנחם לגאלם <small>(כפרש\"י)</small> משום דגם עבדיו נתונים בצרה ויראה כי אזלת יד פירוש שהלך כוחן של ישראל להיות בגולה כי אפס עצור ועזוב היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכחן של ישראל עוד להחזיק.",
+            "וכעין זה פירשו לנו חז\"ל בסנהדרין שם במקרא זה אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות והיינו שמטעם זה אפס עצור ועזוב שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת, ד\"א עד שיתמעטו התלמידים ופירש\"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, הרי שימצא גם אז עבדיו נאמנים לו יתברך אלא יהיו מועטין ואין בכחן לעצור, וכן נמצא בכתוב על עת הגאולה <small>(ירמיהו ל״א:כ״ז)</small> וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, וכתוב בגמ' <small>(סוטה כ\"ב)</small> דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ\"ל ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ\"ל.",
+            "היוצא מדברינו שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השי\"ת בעולם וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב חי אני נאום ה' וימלא כבוד ה' את הארץ, ולפ\"ז צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקינו מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת ומי יהיה אז המאושר מאדם, אותן שדבקו בהשי\"ת בעת התגברות המצוקות והתלאות והם עמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו.",
+            "על פניהם יאיר אור השי\"ת כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצותיו וכדאיתא בתנא דבי אליהו פ\"א אור של ת\"ח וצדיקים לימות בן דוד ולעוה\"ב כיצד וקחשיב שמה כמה מדרגות יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים ויש ככוכבים גדולים <small>(וכמו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד)</small> ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החודש ויש כמו בחמשה לחודש ויש כמו עשרה לחודש ויש כמו בט\"ו לחודש ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום ויש כמו שלש וכו' ויש כמו שש שעות על היום, וכל זה מרומז ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע\"ש.",
+            "ובאמת כ\"ז מרומז במה שאמר הכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ואחז\"ל היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה מאה פעמים ואחד,",
+            "וביאורו לפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר יאיר אור פניו ביותר וזהו שאמר וראיתם היינו שיהיה ניכר על אור פניו מדרגתו היותר גדולה, ומסיים שם בתנא ד\"א זה הכלל כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה אבל המזוהם בעבירות אינו מיסב בפני המלך <small>(פירוש אפילו לאחר שיקבל עונשו בגהינם וינקה מעונותיו אינו זוכה לקבל פני המלך וכענין שאחז\"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית)</small> במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה ומת הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו,",
+            "וכעין זה איתא שם ג\"כ בפ\"ה וז\"ל כבוד ועוז לצדיקים לע\"ל ולעוה\"ב כיצד, הקב\"ה יושב בביהמ\"ד שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.",
+            "ודע עוד לפי מה שביארו למעלה דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות ויש שעי\"ז יבדלו מן התורה ומן המצות, וע\"כ האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמוד תורתו ולקיים מצותיו, נקראין אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב \"ועמך כלם צדיקים\" היינו אותן שישארו לצד ה', ולא נתפתו להפושעים <small>(כן כתב באבקת רוכל תלמידו של הרא\"ש ז\"ל)</small>,",
+            "וע\"כ צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצותיו דאחר שיבא משיח שוב נקראים אותם השנים, שנים אשר אין בהם חפץ, וכמו שאמר הכתוב וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואחז\"ל אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה והטעם כי אז יתבטל היצה\"ר."
+        ],
+        [
+            "והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח ידוע לכל שעונו גדול מנשוא שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים, וכן מי שאינו מחכה לביאתו דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא, הוא חבירו של האיש הזה וככופר בתורה יחשב, דז\"ל הרמב\"ם בהלכות מלכים פי\"א המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו <small>(ע\"כ ר\"ל שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא)</small> לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבתך וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' עכ\"ל.",
+            "והנה באמת אנו צריכין להתבונן מן העבר על העתיד בעת שיצאנו ממצרים הבטיח ה' לנו כמה טובות וכתיב ביהושע <small>(כ\"ג)</small> ויקרא יהושע לכל ישראל ויאמר אליהם וגו' וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשיכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד,",
+            "וממנו נוכל להתבונן גם היום בודאי יקוים הבטחתו אשר הבטיח לנו בפרשת הגאולה, ונאמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, ולבד מה שהבטיח לנו בתורתו הבטיח לנו ביד כל עבדיו הנביאים אודות הגאולה העתידה בישעיהו בירמיהו ביחזקאל ובתרי עשר, בכולם יש נביאות על הגאולה העתידה ומדרגה הרמה של ישראל אשר יהיה בזמן ההוא שכולם יגיעו למדרגת הנבואה, וכדכתיב <small>(יואל ג׳:א׳)</small> והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'.",
+            "וגם כל הכבוד שיהיה להם מכל באי עולם וכדכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה', ונאמר והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, וכלל אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.",
+            "וענין איחור הגאולה כבר רמז לנו הקב\"ה בעצמו ע\"י הנביא הושע <small>(ג')</small> כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח וגו' אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים,",
+            "ואמר לנו עוד אם יתמהמה חכה לו, ביאור הדבר אם יחשוב האדם שח\"ו יתבטל הבטחתו שהבטיח לישראל לא כן הדבר אלא חכה לו, פירוש כאדם המחכה על איזה דבר כי באמת בודאי יתקיים, כמו שאמר הכתוב יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם ומסיים הכתוב כי יבא לא יאחר.",
+            "וביאורו לדעתי בדרך דמיון מלך אחד התקצף על בנו ויגזור עליו על חמש שנים שלא יהיה בביתו ושלחו למדינה רחוקה מאד בקצה העולם אשר בימים הראשונים היה צריך ליסע איזה שנים, ואחרי ניחם המלך, אכן דבריו שדיבר אין להשיב ויתבונן בנפשו מה לעשות כאשר תכלינה החמש שנים בלא תמשך נסיעתו כמה שנים קודם שיבא לפה ויתן צו שיעשו עבורו כל ההרים למישור ויעשה עבורו כל המאשינעס שבעולם אשר יוכל בזמן קל לבוא לביתו ולא יאחר בשביל הנסיעה רק לזמן מעט מאוד.",
+            "כן הוא ענינינו אשר נפזרנו בקצה הארץ והקיבוץ גליות יהיה מכל ישראל כאמור ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל,",
+            "ויחשוב האדם שהקיבוץ גופא ימשך כמה שנים עד שיקובצו, אבל באמת לא כן הוא, הקב\"ה עושה כל ההכנות מקודם עד שכשיבוא עת הקיבוץ לא ימשך הרבה וזה שכתוב אם יתמהמה חכה לו, ושמא תאמר הלא ימשך הרבה הקיבוץ גופא, ולזה אמר כי בא יבא, ר\"ל כאשר יבא הזמן שיוכל לבא לא יתאחר כלל, והוא כמו שאמר הכתוב מי אלה כעב תעופינה, ר\"ל כמו הענן שהוא רץ במהרה מאוד כן יהיה הקיבוץ גליות,",
+            "ועצם ענין האיחור יש תשובה פשוטה כי הנה הכתוב אומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והרי שם לא היו רק שבעה אומות, ואפ\"ה כשרצה הקב\"ה לקיים ההבטחה שהבטיח לאברהם היה מוכרח זרע אברהם להמתין כמה מאות שנה עד שיושלם עונם,",
+            "וכהיום שהוצרך כל העולם להתברר ולבוא הכל תחת רשותו של הקב\"ה ומלך משיחו כמאמר הכתוב בדניאל <small>(ז')</small> ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו וגו' הוכרח הדבר להמשך זמן רב,",
+            "ויותר מזה שהגאולה הקודמת לא היה אלא לזמן כמו שכתוב בסה\"ק, אבל הגאולה האחרונה הזו היא אחרית כל הגליות שלא יהיה עוד שום גלות וממילא הוכרחו לתקן כל הקלקולים שהיו לישראל מיום היותם לגוי ובאריכת הגלות יתוקן הכל וגם הגלות הוא צירוף גדול לברר הרע מן הטוב וכמאמר הכתוב בדניאל בסופו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו' ולכל זה צריך זמן רב.",
+            "אבל חלילה חלילה לנו להתיאש ע\"י האיחור, ופרט שהנביא הגיד לנו מראש על האיחור כי אף אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא וגו' וחלילה לא יפול מדברי ה' דבר וכמו שאנו אומרין בברכות שקבעו לנו אחר ההפטרה, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם,",
+            "ובפרט בעיקר הזה שלא דבר אחד הוא שכל הנביאים מלאים מזה וכל רבותינו בעלי הש\"ס מלאים מזה והוא עיקר ויסוד אמונת ישראל, ואנו אומרים זה בברכה ראשונה ומביא גואל לבני בניהם,",
+            "ובפרט כהיום לפי מצב ישראל שהגיע עד לעפר בעוה\"ר הן בגופם הן בנפשם וכמשה\"כ שחה לעפר נפשינו היינו נפשם של ישראל כידוע מצב הדור הצעיר, דבקה לארץ בטנינו היינו גופם של ישראל.",
+            "בודאי עלינו לעמוד הכן ולחכות לישועה ובלשון הכתוב הנ\"ל חכה לו דהיינו שצריך לעמוד מוכן כמו שעומד ומחכה על איש שיבא ומי בעת כזאת יודע אולי כבר עומד אחר כתלינו.",
+            "ואשרי למי שאינו מתיאש מלחכות להגאולה ונותן לב על עצמו ובניו להרבות תורה ומצות שלא תשיגנו בושה לעת ההיא כי רק בעוה\"ז שדומה ללילה הכל מכוסה ולא ניכר צדיק לפני רשע, אבל אז יתגלה הכל וכדאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע ותרגם כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון, וכל אחד יתכבד לפי התורה והמצות שיש בידו וכמשה\"כ על עת ההיא ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכנ\"ל בפרק הקודם."
+        ],
+        [
+            "והנה בפרקים הקודמים שעברו ביררנו מצד השכל שצריך האדם לצפות לישועת ה', ועתה נבאר החיוב ממאמרי חז\"ל, דהלא אמרו בשבת <small>(דף ל\"א)</small> ששואלין לו לאדם בשעת הדין צפית לישועה <small>(והיינו כמו שאנו מתפללין בכל יום \"וקרנו תרום בישועתך\")</small>, והקב\"ה מתרעם על האדם כשאינו מחכה למלכותו כדאיתא בפסיקתא <small>(במאמר גילי)</small> שאמר הקב\"ה לצדיקים לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי,",
+            "שהרי אפילו צדיקים המחבבין התורה דורשים מהם על צפוי לישועה, ודבר זה מקרב את הגאולה כדאיתא בילקוט איכה בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקב\"ה, רבש\"ע שמא אין חזרה לבנים, והשיב הקב\"ה אל תאמר כך יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים שנאמר \"ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם\", מכל זה נראה שרצון השי\"ת שנחכה למלכותו בכל עת <small>(ונראה שזהו שאחז\"ל צפית לישועה, שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתבונן לראות איזה דבר חדש, כך צריך האיש הישראלי לחכות על מלכות שמים שיתגלה בקרוב)</small>.",
+            "והנה ידוע שהוזהרנו בתורה להרחיק מדברי שקר כמו שכתוב \"מדבר שקר תרחק\", והיינו אפילו אם הדבר הזה איננו שקר גמור רק שיש בו קצת תערובת שאיננו אמת ג\"כ הוזהרנו בזה <small>(עיין שבועות דף לא)</small>, וזהו אפילו אם הוא מדבר עם איש שכמותו וכ\"ש אם הוא מדבר עם נשיא בישראל, וק\"ו בן בנו של ק\"ו אם הוא מדבר עם השי\"ת בודאי יש ליזהר מלהיות דובר שקר לפניו וכמו שכתוב \"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני\",",
+            "וזה אפילו אם איננו מזכיר שמו של הקב\"ה על ענין זה שהוא מדבר, ופרט כשבוא מזכיר שמו על ענין זה, בודאי צריך זהירות גדולה בענין זה. וע\"כ יפלא מאוד איך אנו אומרין ג\"פ בכל יום \"עלינו לשבח\" ומסיימים \"על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזיך\",",
+            "והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה' שיתגלה במהרה היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה כל ההלכות השייכות לעניני הקרבן והמקדש <small>(ודוגמא, אם מצפין שיבוא המלך בהעיר אפילו באיזה ספק ספיקא מקשטין כל הרחובות לכבודו אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר מספק פן יסע דרך רחוב זה)</small>,",
+            "בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה, ואם ת\"ח לא ידעו בהם הלא לבזיון יהיה לו, אין זאת כי אם שבפינו לבד אנו אומרין דבר זה, אבל רחוק הוא מכליותינו, וע\"ז אני מתמה, איך אנו אומרין לפני ה' דבר שאיננו כן, ובפרט להזכיר שני שמות הקדושים ע\"ז, וכשיתבונן בעצמו ימצא שמזכיר יותר מארבעים שמות הקדושים בכל שבוע <small>(ג\"פ \"עלינו לשבח\")</small> ובחשבון שנה הוא מזכיר יותר מאלפיים שמות הקדושים ללא דבר, כי הוא אומר לפני ה' שמקוה שבמהרה יתגלה כבודו ובאמת אינו מקוה כלל.",
+            "והנה על כלל ישראל יש לדון לכף זכות דהם סומכין עצמן על הכהנים שעליהם מוטל ענין המקדש ועבודתו, אבל על הכהנים בודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתיאשין מללמוד דיני עבודה.",
+            "הלא בם בחר ה' לשרתו ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו, וכדאיתא בעירובין <small>(דף מ\"ג)</small> שהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל יום לשתות יין שמא יבוא היום, ונפסק כן להלכה <small>(רמב\"ם פ\"ד מהלכות נזירות הלכה י\"א)</small>, וידוע מה שהיה בעת הגאולה השניה שאמר הקב\"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכן יהיה בודאי בגאולה האחרונה וכמה תגדל הכלימה כשלא ידעו מה להשיבן.",
+            "ובאמת מוטל ג\"כ על ת\"ח שבישראל לקבוע עת מעתותיו לידע דינים השייכים לעניני הקודש והמקדש, דהלא ידוע מה שאחז\"ל אלף נכנסין למקרא חלק עשירי מזה יוצאין לגמרא, נמצא דלגמרא הוא אחד ממאה אנשים, וכמו בכל ישראל כן הוא בודאי גם בכהנים איש למדן להבין הלכה הוא אחד ממאה, ותשעים ותשע הם אנשים פשוטים גמורים, ובודאי צריכין ללמוד עמהם דיני עבודה,",
+            "וכן היה בזמן המקדש, כדאיתא בירושלמי פ\"ד דשקלים, רב יהודה בשם שמואל, דת\"ח היו לומדים עם הכהנים דיני שחיטה וקבלה וזריקה, וכן בודאי בעת הגאולה כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה, או על חולה שנתרפא שמצוי אצל כל אדם או חייבי חטאות שימצא לאלפים שעברו על חילול שבת בשוגג וכה\"ג.",
+            "וירוצו הכל אצל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה בזיון וכלימה יגיע אז לכל אחד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב. וידיעה בעניני עבודה לידע כל פרטיה למעשה נצרך לזה כמה שבועות או חדשים.",
+            "והנה לפי גודל מצוקת הזמן שמצוי כעת בעוה\"ר שנתקיימו כמעט כל הסימנים שהזכירו חז\"ל בעת קירוב הגאולה <small>(עיין סוף סוטה במשנה ובסנהדרין צ\"ז וצ\"ח)</small> ובודאי יש לקוות לגאולה וצריך להזדרז להכון לעבודה ולהלכותיה,",
+            "ולך נא ראה מה שאחז\"ל <small>(סנהדרין צ\"ח)</small> לענין משיח שראה ריב\"ל דהוי שרי ואסר כל מכה בפ\"ע ולא הכל ביחד, והטעם השיב בעצמו כי פן יאמר לו הקב\"ה שילך לגאול בניו ולא יצטרך לעכב,",
+            "ועתה נוכל ללמוד בק\"ו אם רגע אחד אינו כדאי לעכב לכלל ישראל, מה נאמר אם יבוא משיח צדקנו ויאמר לנו בשם ה' להקריב קרבנות הקבועים בשם כלל ישראל וקרבנות האמורים בספר יחזקאל ואנחנו נהיה מוכרחים להמתין עכ\"פ איזה שבועות או חדשים<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">ואל יאמר האדם הלא אז יבוא משיח ואליהו והם עתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, וכמו שמובא בגמרא כמה ספיקות בשם תיקו ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר\"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ע\"ז נשיב לו אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתברר לנו ע\"י אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאורי תורה שבע\"פ המסורה לנו כמבואר בת\"כ ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי יכולתינו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לידע מעצמו ורק הספיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו על ידו, ועל הפשוטות המבוארות הלא יאמר כי היה לכם ללמוד ולשנות בעצמיכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמו שנאמר \"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים\" ובתריה כתיב \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא\" וגו'.</i> עד שנהיה בקיאים בהלכותיהן,",
+            "לך נא וראה מה דאיתא בבכורות <small>(דף נ\"ד)</small>, דלפיכך בטלו שלא לעשר מעשר בהמה אף דהוא מצות עשה דאורייתא משום דאתי לידי תקלה <small>(דכיון דאין לנו מזבח להקריב וצריכין להמתין עד שיפול בהן מום אתי לידי גיזה ועבודה)</small>.",
+            "וקפריך הגמרא: \"נישדי בי מום בכוליה עדריה קודם שנעשר את העדר\" <small>(דהוא עדיין חולין ומותר להטיל בהן מום)</small>, ומשני: \"מהרה יבנה המקדש ובעינן בהמה להקרבה ולא שכיחי\" עיי\"ש בגמ', והרי משום חשש זה ביטלו מ\"ע דאורייתא, ולמה לא נימא מהרה יבנה המקדש ובעינן כהנים להקרבה ולא שכיחי דהא בעינן שיהיה יודעין דיני עבודה בכל משפטיה ולא שכיחי וכנ\"ל,",
+            "וע\"כ כשאנו אומרין \"נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך\" צריכין אנו להתחזק שיהיה שכיחי כהנים להקרבה, והיינו<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">ואפילו מי שאין לו שהות, או שאינו מוכשר לזה יראה עכ\"פ לעשות מעמד ומצב לאחרים בעלי תורה שילמדו עניני הקודש והמקדש ויחשב על שמו, ע\"כ מה נאה היה אלו ימצאו איזה עשירים מנדבין מנכסיהן לקבוע במקומן או במקום אחר שיאות להם חבורת אברכים גדולי תורה שילמדו הסדר ההוא ויהיו בקיאים בכל הלכותיו <small>(וכן עשיתי בעירי שקבעתי עשרה אברכים גדולי תורה ויראה לענין זה, ושמעתי שמקרוב נעשה בירושלים עיה\"ק ג\"כ חבורה קדושה כזו אשרי הפונה אליהם להחזיקם)</small>, ויקדישו לזה מחצית עתותם ומחצית לשארי לימודים איש איש כחפצו, ביו\"ד או בח\"מ, וישתדלו ללמוד ההלכות האלו על בורין, כי כיון שהקב\"ה חושב ללמודים אלו כאלו מקיימין אותם בפועל ממש, צריך להשתדל ולידע כל דבר בבירור וכמו שכתב השל\"ה בספרו יש נוחלין, ובזה תהיה התועלת כפולה, כי לבד מה שימצאו בישראל מופלגים היודעים בהלכות אלו הנוהגים בזמן המקדש <small>(שיהיה במהרה בימינו)</small> עוד זאת שת\"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה הקב\"ה כאלו מקריבין בפועל <small>(מנחות ק\"י)</small>, וכל זה הוא לבד מצות החזקת התורה שרבה היא מאד, ויתכן מאוד כשתמצא חברה קדושה כזו שלומדים בתמידות דיני עבודה, האיש שיודע בנפשו שעבר על עון חילול שבת והוא מחויב חטאת יבקשם שילמדו עבורו דיני הקרבת חטאת, וידוע מאמר חז\"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, או אם הוא אחד מארבעה שצריכין להודות כגון חולה שנתרפא או שהיה חבוש בבית האסורין וכה\"ג ובזמן המקדש היה צריך להביא קרבן תודה, ועכשיו צריך ללמוד דיני הקרבת התודה, ועיין בסוף שו\"ע אורח חיים בהשמטה שם, שביררנו שם ההנהגה בענין הזה, ומי יתן שיהיו הכל מתבוננין בזה המאמר שאמר השי\"ת ומקיימין אותו בודאי היה מתבטל כל הצרות והגירושין. </i> שכל מי שהוא בן תורה ובפרט כשהוא ג\"כ כהן יקבע עת מעתותיו ללמוד ענייני הקודש והמקדש, ובזה יהיה היכר שאנו מחכים ומצפים על התגלות כבודו בעולם ונעבוד עבודתו בכל אשר יצוונו.",
+            "ובאמת לבד הטעם שכתבנו למעלה שצריך כל ת\"ח לידע דיני עבודה כדי שידע להורות לכהנים, הלא הכהן הוא שייך רק לענין קבלה וזריקה שזה מיוחד לכהן לבד, אבל שאר עניני קודש בכלליהן ופרטיהן הוא שייך לישראל כמו לכהן,",
+            "כמה גדול וקדוש הלימוד ההוא כדאיתא במגילה ל\"א \"אמר אברהם לפני הקב\"ה רבש\"ע שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה <small>(היינו שטף מים והפצה על כל פני הארץ)</small>, א\"ל לאו, אמר לפניו רבש\"ע במה אדע כי אירשנה, א\"ל קחה לי עגלה משולשת <small>(דהיינו הקרבנות יכפרו עליהן)</small>, אמר לפניו רבש\"ע, תניח בזמן שביהמ\"ק קיים בזמן שאין בהמ\"ק קיים מה תהא עליהם, א\"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כ\"ז שקוראין בהן מעל אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם <small>(והכוונה שיתבונן בפירושם ובאופני הקרבתם וכמו שכתב רבינו בחיי \"שאין לאמר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם\" עכ\"ל.</small>",
+            "ואיתא במדרש פר' צו ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא טו: ר\"א בשם ר' חנינא בר פפא, שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן <small>(ר\"ל גם בלימוד הלכותיהן)</small>, ועכשיו שאין אנו מקריבין אותן מהו להתעסק בהן, א\"ל הקב\"ה הואיל ואתם מתעסקין בהן כאילו אתם מקריבין אותם,",
+            "ואיתא במדרש ילמדנו <small>(פ' צו יד)</small>: אמר הקב\"ה לישראל אע\"פ שביהמ\"ק עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות בהן <small>(ר\"ל בלימוד הלכותיהן)</small> ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, עיי\"ש עוד מה שמאריך בזה.",
+            "והנה ידעתי את התשובות אשר ישיבו כי בימינו טרדות הזמן מרובות ומשפט הקדימה להלכות הנהוגות בזמן הזה, אבל אשאלם הלא יש כמה מסכתות אשר רובם אינם שייכים בזמנינו למעשה כמו רוב מסכת סנהדרין ומסכת מכות ורוב מסכת יבמות ועוד כהנה אשר אין נוהגות בזמנינו למעשה, ואעפ\"כ לומדים אותם בעיון כיאות ולמה יגרע חלק קדשים חלק הקרבנות מבית אלוקינו מהמסכתות ההם,",
+            "וגם משמע בגמרא שהסדר הזה היה נחשב בימי האמוראים ללמוד למעשה כמו שאר הסדרים, והוא הכל מטעם שכתבנו שכיון שהקב\"ה מקבל הלימוד לקרבן כמו בזמן הבית אין אנו יכולים לפטור עצמינו מלימוד הזה כמו שלא היו יכולין לפטור עצמן מקרבן בזמן הבית,",
+            "והוא בב\"מ קי\"ד דאשכח רבה בר אבוה לאליהו וכו' ושאל אותו אליהו למה לא למד סדר טהרות והשיבו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ופי' רש\"י בארבעה בגירסא דארבעה סדרים כגון מועד, ישועות <small>(נזיקין)</small>, נשים, שהן נוהגות בזה\"ז כמו בזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ואמרינן <small>(מנחות דף קי)</small> אלו ת\"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבין אותן בביהמ\"ק, בשיתא מצינא בתמיהה זרעים אינו נוהג בחו\"ל וכן טהרות, עכ\"ל,",
+            "הרי בסדר קדשים היו לומדים האמוראים כמו שאר סדרים, ומטעם זה סדרו רב אשי ורבינא בדורות הבאים גמרא על כל סדר קדשים מה שלא עשו כן בזרעים ובטהרות אף שהיה להם תליסר מתיבתין גם על מסכת עוקצין כדאיתא בברכות <small>(דף כ.)</small> והיינו מטעם הנ\"ל, דלימוד קדשים נחשב לישראל כאלו מקריבין עוד הקרבנות, וכ\"כ הרמב\"ם בפי' המשניות בסוף מסכת מנחות וז\"ל \"ואמרו ת\"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ\"ק בימיהם, וע\"כ ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזה\"ז כמו שאומרים רוב בני אדם\" עכ\"ל.",
+            "ודע עוד דלימוד זה מועיל לאדם שלא ימצא מקטרגין עליו מלמעלה כדאיתא בזה\"ק במדרש הנעלם פרשת וירא \"א\"ר כרוספאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא <small>(דהיינו כל קרבן וקרבן למה הוא בא ומעשה העבודה והקרבה ממש בכל קרבן)</small> וכיון בהו <small>(ר\"ל שתהא זה במקום עסק ההקרבה לכפר עי\"ז אותו החטא שבא עליו אותו קרבן)</small> ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו\", עכ\"ל. ועיי\"ש עוד שאליהו הנביא גילה זה הסוד לרבי פנחס עיי\"ש.",
+            "והנה מזה המאמר לבד נוכל להבין גודל הזריזות ללימוד ההוא, הלא כ\"א יודע את נגעי לבבו שיש לו עוונות הרבה, וממילא יש עליו עי\"ז כמה מקטרגים ר\"ל, כי מכל עוון נברא מקטרג אחד כדאיתא באבות פ\"ד וכשיש לנו איזה עצה ותחבולה להשקיט רוחם שלא יוכלו לקטרג עלינו ואדרבה יזכירונו לטוב לפני הש\"ת כמה אנו חייבין לתת לבנו להעצה ההיא ולא להתעצל בזה,",
+            "ומלבד כ\"ז הלא בזמן שביהמ\"ק קיים אלו היה רוצה אף הנשיא שבישראל להקריב קרבן בעצמו אין לו שום רשות לזה<small>(ועוזיהו המלך נתנגע עבור זה)</small> ורק לכהנים ניתן רשות ואילו בזמנינו כל אד מישראל יש לו רשות ללמוד ענייני קרבנות והקב\"ה חושב עליו כאילו הקריבן, ועוד יש כמה מאמרי חז\"ל המפליגים מאוד בענין קדושת הלימוד ההוא ומעט מהם העתקתי בספרי \"תורה אור\" עיי\"ש.",
+            "דברי הצעיר שבכהונה המקוה לישועת ה' <b>ישראל מאיר</b> ב\"ר <b>אריה זאב הכהן</b> מראדין בעה\"מ ספר <b>חפץ חיים</b> ו<b>משנה ברורה</b>."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Tzipita L'Yeshuah -- Torat Emet",
+            "http://www.ateret4u.com/online/f_01800.html"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מאמר צפית לישועה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Modern"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d97bd71db044c063c63e4c2b11d6d7aeea0d5a40
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json	
@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Letter from Ramban to his Son",
+    "versionSource": "http://www.jstor.org/stable/pdf/1449914.pdf",
+    "versionTitle": "Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "Jewish Quaterly Review, סולומון שכטר, 1892",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "אגרת הרמב\"ן לבנו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        "These are the regulations which I, Solomon, the son the martyr, Rabbi Isaac, the son of Zadoc, of blessed memory, draw up for myself. That as long as I am in good health, and free from accident, and think of it, I shall not eat before I have studied one page of the Talmud or of its commentaries. Should I transgress this rule intentionally, I must not drink wine on that day, or I shall pay half a Zehub to charity. Again, that I shall read every week the Lesson twice in the Hebrew text, and once in the Aramaic version. Should I intentionally omit completing the Lesson as above, then I must pay two Zehubs to charity. Again, that I shall take three meals every Sabbath, consisting of bread or fruit. Should I omit to do so, I must give in charity half a Zehub. Again, in order to subdue my appetites, and not to enjoy in this world more than is necessary for the maintenance of my body, I must not eat at one meal more than one course of meat, and not more than two courses altogether; nor must I drink more than two cups of wine at one meal, apart from the blessing-cup (over which grace is said), except on Sabbath, Festivals, Chanukah, New Moon, and at other religious meals (for instance, wedding-dinners and similar festive occasions). Again I must not have any regular meal on the day preceding Sabbath or Festivals. I must not have during the day more than one course, so that I shall enter upon the holy day with a good appetite. Should I transgress this resolve intentionally I shall have to fast a day, or to pay two Zehubs. Again, that I shall not eat the fish called burbot, if I think of it. Again, even on the above-mentioned days, I must not eat more than three courses at a meal, nor drink more than three cups of wine, exclusive of the blessing-cup. Again, I must not swear by God, nor mention the name of Heaven without a purpose, nor curse any man in the name of God. Should I, God forbid, transgress it, I must not drink more than one cup of wine on that day exclusive of the blessing-cup. Should I, however, transgress this after dinner, I must abstain from wine the following day. Should I transgress it, I have to pay half a Zehub. Again, that I shall get up every night to praise God, to supplicate for His mercy, and to confess. On those nights when confession is not to be said (Sabbaths and Festivals), I shall say hymns and psalms. This I shall do when I am in my house, and in good health, free from any accident. Should I transgress it, I shall drink not more than one cup of wine the following day, except the blessing cup. I again take upon myself to give to charity the following proportion of my expenditure - from each dress which I shall have made for myself or for one member of my family, costing more than ten Zehubs, I must pay one Pashut for each ten Zehubs. Again, if I should buy an animal, or a slave, or a female slave, or ground, that I shall also pay at the same rate. And if I shall buy clothes for sale, called fashas, I shall pay two Pashuts for each garment. As often as I am compelled to say the benediction of Hagomel (after having escaped danger), I shall pay a Zehub, except when I am travelling (also involving danger in those times), in which case I shall have to pay a Zehub on my arrival, and two Pashuts daily during the journey. Again, from every kind of fish bought for me, costing more than a Zehub, I shall pay a Pashut for each Zehub. And also, if I shall be worthy by God to marry my children, and to be present at their wedding, to cause them to give to the poor from the dowry brought to them by their wives, whether in money or in kind, at the rate of one per cent. If God will make me worthy of having sons, I must give to charity according to my means at the time.",
+        "I shall also, between New Year and the Day of Atonement in each year, calculate my profits during the past year and (after deducting expenses), give a tithe thereof to the poor. Should I be unable to make an accurate calculation, then I shall give approximately. This tithe I shall put aside, together with the other money for a religious (charitable) purpose, to dispose of it as I shall deem best. I also propose to have the liberty of employing the money in any profitable speculation with a view of augmenting it. But all I have written above I shall not hold myself guilty if I transgress, if such transgression be the result of forgetfulness; but in order to guard against it, I shall read this through weekly.",
+        "I also command my children to take upon themselves as many of the above regulations as may be in their power to observe, and also to bind it, from generation to generation, upon their children. And he who carries them out, and even adds to them, at pain of discomfort to himself, shall merit a special blessing.",
+        "And this is the text of the will which I, the above-mentioned Solomon, draw up for my children, may God preserve them. That they shall pray thrice daily, and endeavor always to utter their prayers with devotion. Again, that this prayer shall be said in the Beth Hamidrash (a prayer-house, which also served as a house of study), or in the synagogue together with the congregation. Again, that they shall apply all their powers to maintain the synagogues and the houses of study, which our ancestors have built, as well as to continue the endowments established by my ancestors and myself. They must always endeavor to imitate them, so that goodness shall never cease from among them. Again, that they shall always have a chair on which a volume of the Talmud, or any other Talmudical work, shall lie; so that they would always open a book when they come home. At least, they shall read in any book they like four lines before taking their meal. Again, that they shall read every week the Lesson twice in the Hebrew text, and once in the Aramaic version. Again, to take three meals on the Sabbath.",
+        "Again, that they shall be always modest, merciful, and charitable, for these are the qualities by which the children of Israel are known. Let also all their thoughts and meditations be always directed to the service of the Lord, and be as charitable and benevolent as possible,  for this is all that remains to man of his labour. They shall also endeavor to regulate their diet according to the rules laid down by Rabbi Moses (Maimonides), so as to fulfill the words of Scripture: \"The righteous eateth to the satisfying of his soul.\" And let them always be careful not to mention the name of God in vain, to be honest in all business transactions, and let their yea be always yea. They shall always have the obligation to train their children to the study of the Torah, but one shall devote his life to the study thereof. And it shall be incumbent upon his brothers to support this one, and to invest his moneys, and to provide for him that he and his family should live respectably, so that he be not distracted by worldly cares from his studies. Let also the elder love the younger brothers as their own children, and the younger respect the elder as a parent. Thus they may always bear in mind that they are a God-fearing family. Let them love and honour scholars, thus to merit the honour of having scholars for their sons and son-in-law. This will they shall themselves read weekly, and shall also make it incumbent upon their children, from generation to generation, to read weekly, in order to fulfill what is written (Gen. xviii. 19), \"For I know him that he will command his children, etc.,\" and also the words of Isaiah (Lix. 21), \"And this is my covenant, etc.\" But as often as they shall read this will, they shall also read the two letters below written, which Rabbi Moses ben Nachman sent to his sons, with a view of being serviceable to them in many respects. Should, heaven forbid, they be by any sad accident prevented from fulfilling the injuctions above laid down, they must fine themselves by not drinking wine on that day, or be eating one course less at the dinner, or by giving some fine to charity...",
+        "This is the letter which Rabbi Moses ben Nachman, of blessed memory, sent from the Holy Land to Barcelona: - \"Hearken, my son, to the instruction of thy father...\"",
+        "And this is the letter which the above-mentioned Rabbi sent from the Holy Land to Castile, when his son was staying before the king (in his service):-  May God bless you, and preserve you from sin and punishment. Behold, our master, King David, bore a son, wise and of understanding, like unto whom there was never one before or after. Nevertheless he said to him (1 Kings ii. 2): 'And keep the charge of the Lord thy God,' etc. He also said to him: 'And thou, my son, know the God of thy father' (1 Chron. xxviii. 9). Now, my son, if thou wilt measure thyself with Solomon, thou wilt find thyself a worm, - not a man, merely an insect, nevertheless, if thou wilt seek God, he will make thee great; and if thou wilt forsake him, thou wilt be turned out and forsaken. My son, be careful that thou readest the Shema morning and evening, as well as that thou sayest the daily prayers. Have always with thee a Pentateuch written correctly, and read therein the Lesson for each Sabbath...",
+        "'Cast thy burden upon the Lord,' for the thing which thou believest far from thee is often very near unto thee. Know, again, that thou art not master over thy words, nor hast power over thy hand; but everything is in the hand of the Lord, who formest thy heart... Be especially careful to keep aloof from the women [of the court?]. Know that our God hates immorality, and Balaam could in no other way injure Israel than by inciting them to unchastity. [Here come many quotations from Malachi and Ezra.]... My son, remember me always, and let the image of my countenance be never absent from before thine eyes. Love not that which I hate... Let always be upon thy lips the words of the Psalmist, 'I am a stranger in the earth: hide not thy commandments from me' (Ps. Cxix. 19); and God, who is good and the dispenser of good, shall increase thy peace and prolong thy life in peace and happiness, and promote thy honour according to thy wish and the wish of thy father who bore thee, Moses ben Nachman.\" "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..788cbc6b0553f50ff922e7e0c615e27513da5cd3
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "title": "Letter from Ramban to his Son",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Letter_from_Ramban_to_his_Son",
+    "text": [
+        "These are the regulations which I, Solomon, the son the martyr, Rabbi Isaac, the son of Zadoc, of blessed memory, draw up for myself. That as long as I am in good health, and free from accident, and think of it, I shall not eat before I have studied one page of the Talmud or of its commentaries. Should I transgress this rule intentionally, I must not drink wine on that day, or I shall pay half a Zehub to charity. Again, that I shall read every week the Lesson twice in the Hebrew text, and once in the Aramaic version. Should I intentionally omit completing the Lesson as above, then I must pay two Zehubs to charity. Again, that I shall take three meals every Sabbath, consisting of bread or fruit. Should I omit to do so, I must give in charity half a Zehub. Again, in order to subdue my appetites, and not to enjoy in this world more than is necessary for the maintenance of my body, I must not eat at one meal more than one course of meat, and not more than two courses altogether; nor must I drink more than two cups of wine at one meal, apart from the blessing-cup (over which grace is said), except on Sabbath, Festivals, Chanukah, New Moon, and at other religious meals (for instance, wedding-dinners and similar festive occasions). Again I must not have any regular meal on the day preceding Sabbath or Festivals. I must not have during the day more than one course, so that I shall enter upon the holy day with a good appetite. Should I transgress this resolve intentionally I shall have to fast a day, or to pay two Zehubs. Again, that I shall not eat the fish called burbot, if I think of it. Again, even on the above-mentioned days, I must not eat more than three courses at a meal, nor drink more than three cups of wine, exclusive of the blessing-cup. Again, I must not swear by God, nor mention the name of Heaven without a purpose, nor curse any man in the name of God. Should I, God forbid, transgress it, I must not drink more than one cup of wine on that day exclusive of the blessing-cup. Should I, however, transgress this after dinner, I must abstain from wine the following day. Should I transgress it, I have to pay half a Zehub. Again, that I shall get up every night to praise God, to supplicate for His mercy, and to confess. On those nights when confession is not to be said (Sabbaths and Festivals), I shall say hymns and psalms. This I shall do when I am in my house, and in good health, free from any accident. Should I transgress it, I shall drink not more than one cup of wine the following day, except the blessing cup. I again take upon myself to give to charity the following proportion of my expenditure - from each dress which I shall have made for myself or for one member of my family, costing more than ten Zehubs, I must pay one Pashut for each ten Zehubs. Again, if I should buy an animal, or a slave, or a female slave, or ground, that I shall also pay at the same rate. And if I shall buy clothes for sale, called fashas, I shall pay two Pashuts for each garment. As often as I am compelled to say the benediction of Hagomel (after having escaped danger), I shall pay a Zehub, except when I am travelling (also involving danger in those times), in which case I shall have to pay a Zehub on my arrival, and two Pashuts daily during the journey. Again, from every kind of fish bought for me, costing more than a Zehub, I shall pay a Pashut for each Zehub. And also, if I shall be worthy by God to marry my children, and to be present at their wedding, to cause them to give to the poor from the dowry brought to them by their wives, whether in money or in kind, at the rate of one per cent. If God will make me worthy of having sons, I must give to charity according to my means at the time.",
+        "I shall also, between New Year and the Day of Atonement in each year, calculate my profits during the past year and (after deducting expenses), give a tithe thereof to the poor. Should I be unable to make an accurate calculation, then I shall give approximately. This tithe I shall put aside, together with the other money for a religious (charitable) purpose, to dispose of it as I shall deem best. I also propose to have the liberty of employing the money in any profitable speculation with a view of augmenting it. But all I have written above I shall not hold myself guilty if I transgress, if such transgression be the result of forgetfulness; but in order to guard against it, I shall read this through weekly.",
+        "I also command my children to take upon themselves as many of the above regulations as may be in their power to observe, and also to bind it, from generation to generation, upon their children. And he who carries them out, and even adds to them, at pain of discomfort to himself, shall merit a special blessing.",
+        "And this is the text of the will which I, the above-mentioned Solomon, draw up for my children, may God preserve them. That they shall pray thrice daily, and endeavor always to utter their prayers with devotion. Again, that this prayer shall be said in the Beth Hamidrash (a prayer-house, which also served as a house of study), or in the synagogue together with the congregation. Again, that they shall apply all their powers to maintain the synagogues and the houses of study, which our ancestors have built, as well as to continue the endowments established by my ancestors and myself. They must always endeavor to imitate them, so that goodness shall never cease from among them. Again, that they shall always have a chair on which a volume of the Talmud, or any other Talmudical work, shall lie; so that they would always open a book when they come home. At least, they shall read in any book they like four lines before taking their meal. Again, that they shall read every week the Lesson twice in the Hebrew text, and once in the Aramaic version. Again, to take three meals on the Sabbath.",
+        "Again, that they shall be always modest, merciful, and charitable, for these are the qualities by which the children of Israel are known. Let also all their thoughts and meditations be always directed to the service of the Lord, and be as charitable and benevolent as possible,  for this is all that remains to man of his labour. They shall also endeavor to regulate their diet according to the rules laid down by Rabbi Moses (Maimonides), so as to fulfill the words of Scripture: \"The righteous eateth to the satisfying of his soul.\" And let them always be careful not to mention the name of God in vain, to be honest in all business transactions, and let their yea be always yea. They shall always have the obligation to train their children to the study of the Torah, but one shall devote his life to the study thereof. And it shall be incumbent upon his brothers to support this one, and to invest his moneys, and to provide for him that he and his family should live respectably, so that he be not distracted by worldly cares from his studies. Let also the elder love the younger brothers as their own children, and the younger respect the elder as a parent. Thus they may always bear in mind that they are a God-fearing family. Let them love and honour scholars, thus to merit the honour of having scholars for their sons and son-in-law. This will they shall themselves read weekly, and shall also make it incumbent upon their children, from generation to generation, to read weekly, in order to fulfill what is written (Gen. xviii. 19), \"For I know him that he will command his children, etc.,\" and also the words of Isaiah (Lix. 21), \"And this is my covenant, etc.\" But as often as they shall read this will, they shall also read the two letters below written, which Rabbi Moses ben Nachman sent to his sons, with a view of being serviceable to them in many respects. Should, heaven forbid, they be by any sad accident prevented from fulfilling the injuctions above laid down, they must fine themselves by not drinking wine on that day, or be eating one course less at the dinner, or by giving some fine to charity...",
+        "This is the letter which Rabbi Moses ben Nachman, of blessed memory, sent from the Holy Land to Barcelona: - \"Hearken, my son, to the instruction of thy father...\"",
+        "And this is the letter which the above-mentioned Rabbi sent from the Holy Land to Castile, when his son was staying before the king (in his service):-  May God bless you, and preserve you from sin and punishment. Behold, our master, King David, bore a son, wise and of understanding, like unto whom there was never one before or after. Nevertheless he said to him (1 Kings ii. 2): 'And keep the charge of the Lord thy God,' etc. He also said to him: 'And thou, my son, know the God of thy father' (1 Chron. xxviii. 9). Now, my son, if thou wilt measure thyself with Solomon, thou wilt find thyself a worm, - not a man, merely an insect, nevertheless, if thou wilt seek God, he will make thee great; and if thou wilt forsake him, thou wilt be turned out and forsaken. My son, be careful that thou readest the Shema morning and evening, as well as that thou sayest the daily prayers. Have always with thee a Pentateuch written correctly, and read therein the Lesson for each Sabbath...",
+        "'Cast thy burden upon the Lord,' for the thing which thou believest far from thee is often very near unto thee. Know, again, that thou art not master over thy words, nor hast power over thy hand; but everything is in the hand of the Lord, who formest thy heart... Be especially careful to keep aloof from the women [of the court?]. Know that our God hates immorality, and Balaam could in no other way injure Israel than by inciting them to unchastity. [Here come many quotations from Malachi and Ezra.]... My son, remember me always, and let the image of my countenance be never absent from before thine eyes. Love not that which I hate... Let always be upon thy lips the words of the Psalmist, 'I am a stranger in the earth: hide not thy commandments from me' (Ps. Cxix. 19); and God, who is good and the dispenser of good, shall increase thy peace and prolong thy life in peace and happiness, and promote thy honour according to thy wish and the wish of thy father who bore thee, Moses ben Nachman.\" "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter",
+            "http://www.jstor.org/stable/pdf/1449914.pdf"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אגרת הרמב\"ן לבנו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8b0f910ea3e60dff15f2c0a2e7bdd7a7c26db9b9
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter.json	
@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Letter from Ramban to his Son",
+    "versionSource": "http://www.jstor.org/stable/pdf/1449914.pdf",
+    "versionTitle": "Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "Jewish Quaterly Review, סולומון שכטר, 1892",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אגרת הרמב\"ן לבנו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        "אלו הם הגדרים שאני שלמה בן הקדוש ר' יצחק בן צדוק זצו\"זל גודר על עצמי. כל זמן שאהיה בריא ובלא אונס שלא אוכל בכל יום עד שאלמוד דף אחת מתלמוד או מאחד מחבוריו כל זמן שאהיה זכור. ואם אעבור על זה מדעת שלא אשתה יין אותו היום או שאפרע חצי זהוב לצדקה. ושאקרא בכל שבוע הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ואם אעבור על זה מדעת מלהשלים הפרשה כאמור למעלה שאפרע שני זהובים לצדקה. ושאעשה שלש סעודות בכל שבת בפת או בפירות ואם אעבור מדעת שאפרע חצי זהוב לצדקה. ועוד כדי להכניע יצרי שלא ליהנות בזה העולם אלא כדי צורך קיום גופי שלא אוכל בסעודה אחת בשר כאחת ולא יותר משני תבשילים. ולא אשתה יין יותר משני כוסות בסעודה אחת חוץ מכוס הברכה לבד שבתות וימים טובים וחנוכה וראשי חדשים וסעודת מצוה. ועוד שלא אעשה סעודת קבע בערב שבת. ולא בערב יום טוב שיהיה בחול. ושלא אוכל באותה סעודה יותר ממאכל אחד וכל זה כדי שאכנס לשבת או ליום טוב תאב לאכילה וזה הענין כל זמן שאהיה נזכר ואם אעבור על זה מדעת שאתענה ליום אחר או שאפרע לצדקה ב' זהובים. וגם שלא אוכל הדגה קרוי בלשון לעז ברבוטה ובלשון ערבי שולי כל זמן שאהיה נזכר. ובאלו הימים הנזכרים שלא אוכל יותר מג' תבשילין ולא אשתה יותר משלשה כוסות של יין חוץ מכוס של ברכה זולתי אם יהיה כוס של מצוה. וזה על התנאים הכתובים לעיל. ושלא אשבע בשם לא אזכור שם שמי' לבטלה. ולא אקלל לשום אדם בשם. ואם ח\"ו אעבור על דבר זה שלא אשתה יין באותו יום אלא כוס אחד חוץ מכוס של ברכה אם אזכור לזה. ואם יהיה לאחר אכילה שיהיה זה הקיום ליום אחר וזה אם לא אשכח. ואם אזכור ואעבור על זה שאפרע חצי זהוב לצדקה. ושאקום בכל לילה ולילה לשבח לבורא ולהתחנן ולהודות לפניו בלילות שהן ראויין להודות ובלילות האחרות לומר שירות ותושבחות ובכל לילה שאהיה בביתי ואהיה בריא בלא שום אונס ולא למה שנזכר למעלה שלא אשתה אותו יום יין אלא כוס אחד חוץ מכוס של ברכה אם לא יהיה מהימים הנזכרים למעלה ועוד להפריש מהוצאתי מכל הדברים הנזכרים למטה. ואלו הן מכל מלבוש שאעשה לאנשי ביתי  ובני מכל שיהיה מהסכום עשרה זהובי' ולמעלה שאתן פשוט לכל עשרה זהובים. ואם אקנה בהמה או עבד או שפחה או קרקע שאפרע מזה הסכום ואם אקנה בגדים לסחורה שאתן שנים פשוטים לכל בגד שקורין פאסה. וכל פעם שאהיה מחוייב לברך הגומל שאתן זהוב חוץ מהליכת הדרך שלא אתחייב ליתן זה הזהוב אלא היום שאגיע לביתי בלבד ושאר הימים שני פשוטין ביום. ומכל עוף ועוף שיקנו לי או אקנה שיהיה מזהוב למעלה שאתן פשוט ומה שיהיה מזהוב ולמטה עד חצי זהוב חצי פשוט. ומה שיהיה מחצי זהוב ולמטה עד פשוט שאתן פרוטה אחת. ומכל משוי של עצים שאקנה או יקנו לי שאתן פשוט. ומכל גדי שיקנו לי או אקנה שני פשוטין. ומכל דג שאקנה או יקנו לי שיהיה מזהוב ולמעלה שאתן לכל זהוב פשוט. ואם יזכני הבורא ית' להשיא בני ולראות חופתם שאצוה אותם שיתנו מכל מה שיקחו עם נשותיהם הן במעות הן בשוה זהוב מכל מאה זהובים. וכן אם יזכני השי\"ת לבנים זכרים בשוה שאתן לכל בן שיהיה לי מה שיראה לפי מה שתשיג ידי באותו זמן.",
+        "ויותר על זה בכל שנה בין ראש השנה ויום הכפורים שאעשה חשבון ומה שיהיה לי יותר על שנה שעברה אחר ההוצאות שאתן ממנו העשור ואם לא אוכל לדקדק החשבון שאתן אותו באומד לפי מה שנראה לי. ואכלול זה העשור עם כל מה שיעלה באלה הדברים הנזכרים ויהיה הכל מונח ביחד לדבר מצוה לכל מה שיראה לי. ואם יראה לי ליתן אותו במקום שאפשר להרויח בו כדי לעשות ממנו דבר מצוה שיהיה הרשות בידי. וכל מה שכתבתי עלי מאלו העניינים הנזכרים לא אתחייב בהם אלא כל זמן שאהיה זכור מהם וכדי להזכר מהם קבלתי עלי לקרות אותם בשבוע אם אזכור.",
+        "ואני מצוה לבני ישמרם האל ויזכם לתורתו ולמצותיו שיקבלו עליהם מאלו הגדרים כל דבר שיכלו לעמוד בו שיצוו בהן לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות. וכל הדוחק עצמו להשתדל ולהרבות בגדרים אלו תבא עליו ברכה:",
+        "וזה נוסח הצואה שצויתי אני שלמה הנזכר לבני ישמרם האל. שיתפלל כל אחד מהם ג' פעמים בכל יום ושישתדל שתהא תפלתו בכוונה. ושתהא בביה\"מ או בבית הכנסת עם הצבור ושישתדל כל אחד מהם כל יכלתו לקיים הבתי כנסיות והבתי מדרשות וההקדשות שבנו והקדישו אבותינו ז\"ל ואני ג\"כ. ושישתדל כל אחד לעשות כמותם בענין שלא יפסק מעשה הטוב מהם כלל. ושיהיה לכל אחד מהם תמיד בביתו ספסל ועליו סופר או שנים מתלמוד או מאחד מחבוריו בענין שיפתח ספר בבואו לביתו ויקרא מה שיוכל לקרות ושיחייב עצמו לקרות באיזה ספר שירצה ארבעה שורות לפחות קודם שיאכל ושיהיה מחוייב לקרות בכל שבוע הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ושישלים בכל שבת שלש סעודות אם יוכל בפת ואם לאו בפירות.",
+        "ושיהיה תמיד ביישן ורחמן וגומל חסד כי באלו המדות נתפרסם זרע ישראל ושתהיה כוונתו ומחשבתו יומם ולילה לעבודת הבורא ית' ועשות מה שיוכל מצדקה וחסד כי זה ישאר לאדם מכל עמלו ושישתדל להנהיג עצמו במאכליו ומשתיו כפי יכולתו במה שכת' רבינו משה ז\"ל בפרק רביעי מהלכות דעות כדי שיתקיים בהם מקרא שכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ושיזהר שלא להזכיר שם שמים לבטלה ושיהיה משאו ומתנו באמונה ושישתדל שיהיה הין שלו צדק. ושיהיה מחוייב כל אחד מהם ללמד בניו תלמוד תורה וכל יכלתו ושישתדל שיהיה אחד מבניו תורתו אומנתו כל ימי חייו ושידריך בניו ואנשי ביתו בדרך ישרה ועבודת הבורא. וכל שיהיה מהם תורתו אומנתו שיתחייבו שאר זרעו לסייעו בכל יכלתם ולהשתדל ולהתעסק בממונו כדי שיוכל לעבור זמנו ולכלכל בניו ואנשי ביתו בכבוד ושיאהב גדולם לקטנם בבניו ושיכבד קטנם לגדלם כאביו בענין שיראה כל אחד מהם שהוא מזרע כשר ומהמשפח' שהוא ושיאהב ושיכבד לת\"ח כדי שיזכה למה שאז\"ל כל דרחי' רבנן הוו ליה בני רבנין. וכל דמוקיר רבנן הויין ליה חתני רבנן ושיהיה כל אחד מהם לקרות הצואה הזאת פעם אחת בשבוע ושישלים אותה ויקבל אותה עליו שיהא ג\"כ מחוייב לצוות לבניו לקבל אותה עליהם ושיצוו לבניה' לקבל אותה ג\"כ עליהם ובניהם לבניהם דור אחר דור עד סוף כל הדורות כדי לקיים מקרא שכתוב כי ידעתי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ויתקיים בהם מקרא שכתוב ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. ובכל פעם שיקראו זאת הצואה שיקראו אלו שני אגרות הכתובים למטה ששיגר הר' משה בר נחמן ז\"ל לבניו כדי להועיל מכל אותם ענינים שצוה בהם לבניו ויקרא ג\"כ אלו הגדרים שקבלתי אני על עצמי כדי שיקיימו בהם מה שיוכלו לעמוד בו כי בקריאת כל אלו הדברים יהיה להם תועלת גדולה וצריך להשתדל לשים לבו עליהם בענין שיועילו לו. ואם ח\"ו יארע שום מאורע לשום אחד מהם שימנעו בשבילו לקיים דבר מכל הכתוב למעלה שיהיה מחוייב באותו יום או למחרתו שלא ישתה יין או שיחסר דבר ממאכלו. או יתן צדקה לענייים בקנס על אותו המאורע בענין שישמור כל זה תמיד כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ותהיה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו כי יראת לחיים....",
+        "<b>האגרת ששלח הר' רמב\"ן ז\"ל מארץ ישראל לברצילוני. שמע בני מוסר אביך....</b>",
+        "וזאת האגרת ששלח הרב הנזכר בהיותו בארץ ישראל לקאשטילייא בהיות בנו עומד לפני המלך. כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסריך. יברכך וישמרך מן החטא ישמרך מן העונש. הנה אדונינו המלך דוד הוליד בן חכם ונבון אשר כמוהו לא היה לפניו ואחריו לא קם כמוהו והוא צוה לו לאמר ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו ומצותיו ומשפטיו ועדותיו כאשר צוה ככתוב בתורת משה עבדך למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. ועוד אמר לו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. ואתה בני תמדוד עצמך כנגד שלמה ותמצא כי אתה תולעת ולא איש רמש מרמש האדמה. ואעפ\"כ אם תדרשנו יגדלך וממעלה מעלה יעלך ואם תעזבנו זרוק ועזוב אתה. בני הוי זהיר בק\"ש שחרית וערבית ובתפלה שלשה פעמים ביום. ובני על אכילתך תברך לפניה ולאחריה כמשפט. בני על כל פנים תקרא הפרשה בכל שבת ושבת ויהיה לך חומש מדוקדק ויהיה עמך בכל אשר תלך ולא ימוש מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.",
+        "בני השלך על ה' יהבך והדבר מוכן ומזומן לפניך תחשוב אותו רחוק ממך מאד. ודע כי אין פיך שלך ואין ידך בגבולך אלא הכל ביד האלהים לעשות תן לבך תמיד אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ואם ה' יבננו שוא עמלו הורסיו בו. אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ואם ה' ישמור עיר חנם טרח שמר. ודע כי החכמים הראשונים השוו המלך והאשה שומר לעמוד בחצר באימה ובמוסר. ומן הבנים (בנות?) הזהר מאד לבלתי צא בעקבותם כלל. דע כי אלהינו שונא זמה הוא ולא מצא בלעם הרשע מקום להריע לישראל רק בבנות מואב שכל הזונה עם בנות העמים מחלל בריתו של אברהם אבינו שזו היא כוונת המילה ומוציא עצמו מכלל ישראל שהם עם אלהי אברהם. ונקרא מועל באלהים שנא' אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ונקרא אשם ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות מעמי הארץ להוסיף על אשמת ישראל. ונקרא פושע שנא' כי הרבינו לפשוע בדבר הזה ונקרא בוגד ותועבה ומחלל קדשה ה' אשר אהב ומשגיא ומשניא עצמו לשמים שנא' בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב אשר הם המגישים מנחה ועובדים את השם הנכבד מדה כנגד מדה הוליד בנים לאלהים אחרים וה' צבאות יכרת אותו מהיות לו זרע עובד ה' הם היו פושעי ישראל בגופן והב\"ה ישיב עליהם אופן. בני בכל עת תזכור אותי ותהיה דמות דיוקני לנגד עיניך לא תסור מלפניך. וכל דבר אשר ידעת בי שאני מואס אותו אל תאהב אתה לעשותו. עמי תמיד תהיה. שומר מצותי וחיה. יכון תמיד על שפתיך מקרא שכתוב גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך והאל הטוב והמטיב ירבה שלותיך. ויאריך בנעימים שנותיך ויגדל כבודך והודך כחפצך וכחפץ אביך זה ילדך משה בר נחמן ז\"ל. תם ונשלם:"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..22d606e11a6fb55c410709cab1180dae630bb01f
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Letter from Ramban to his Son/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "title": "Letter from Ramban to his Son",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Letter_from_Ramban_to_his_Son",
+    "text": [
+        "אלו הם הגדרים שאני שלמה בן הקדוש ר' יצחק בן צדוק זצו\"זל גודר על עצמי. כל זמן שאהיה בריא ובלא אונס שלא אוכל בכל יום עד שאלמוד דף אחת מתלמוד או מאחד מחבוריו כל זמן שאהיה זכור. ואם אעבור על זה מדעת שלא אשתה יין אותו היום או שאפרע חצי זהוב לצדקה. ושאקרא בכל שבוע הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ואם אעבור על זה מדעת מלהשלים הפרשה כאמור למעלה שאפרע שני זהובים לצדקה. ושאעשה שלש סעודות בכל שבת בפת או בפירות ואם אעבור מדעת שאפרע חצי זהוב לצדקה. ועוד כדי להכניע יצרי שלא ליהנות בזה העולם אלא כדי צורך קיום גופי שלא אוכל בסעודה אחת בשר כאחת ולא יותר משני תבשילים. ולא אשתה יין יותר משני כוסות בסעודה אחת חוץ מכוס הברכה לבד שבתות וימים טובים וחנוכה וראשי חדשים וסעודת מצוה. ועוד שלא אעשה סעודת קבע בערב שבת. ולא בערב יום טוב שיהיה בחול. ושלא אוכל באותה סעודה יותר ממאכל אחד וכל זה כדי שאכנס לשבת או ליום טוב תאב לאכילה וזה הענין כל זמן שאהיה נזכר ואם אעבור על זה מדעת שאתענה ליום אחר או שאפרע לצדקה ב' זהובים. וגם שלא אוכל הדגה קרוי בלשון לעז ברבוטה ובלשון ערבי שולי כל זמן שאהיה נזכר. ובאלו הימים הנזכרים שלא אוכל יותר מג' תבשילין ולא אשתה יותר משלשה כוסות של יין חוץ מכוס של ברכה זולתי אם יהיה כוס של מצוה. וזה על התנאים הכתובים לעיל. ושלא אשבע בשם לא אזכור שם שמי' לבטלה. ולא אקלל לשום אדם בשם. ואם ח\"ו אעבור על דבר זה שלא אשתה יין באותו יום אלא כוס אחד חוץ מכוס של ברכה אם אזכור לזה. ואם יהיה לאחר אכילה שיהיה זה הקיום ליום אחר וזה אם לא אשכח. ואם אזכור ואעבור על זה שאפרע חצי זהוב לצדקה. ושאקום בכל לילה ולילה לשבח לבורא ולהתחנן ולהודות לפניו בלילות שהן ראויין להודות ובלילות האחרות לומר שירות ותושבחות ובכל לילה שאהיה בביתי ואהיה בריא בלא שום אונס ולא למה שנזכר למעלה שלא אשתה אותו יום יין אלא כוס אחד חוץ מכוס של ברכה אם לא יהיה מהימים הנזכרים למעלה ועוד להפריש מהוצאתי מכל הדברים הנזכרים למטה. ואלו הן מכל מלבוש שאעשה לאנשי ביתי  ובני מכל שיהיה מהסכום עשרה זהובי' ולמעלה שאתן פשוט לכל עשרה זהובים. ואם אקנה בהמה או עבד או שפחה או קרקע שאפרע מזה הסכום ואם אקנה בגדים לסחורה שאתן שנים פשוטים לכל בגד שקורין פאסה. וכל פעם שאהיה מחוייב לברך הגומל שאתן זהוב חוץ מהליכת הדרך שלא אתחייב ליתן זה הזהוב אלא היום שאגיע לביתי בלבד ושאר הימים שני פשוטין ביום. ומכל עוף ועוף שיקנו לי או אקנה שיהיה מזהוב למעלה שאתן פשוט ומה שיהיה מזהוב ולמטה עד חצי זהוב חצי פשוט. ומה שיהיה מחצי זהוב ולמטה עד פשוט שאתן פרוטה אחת. ומכל משוי של עצים שאקנה או יקנו לי שאתן פשוט. ומכל גדי שיקנו לי או אקנה שני פשוטין. ומכל דג שאקנה או יקנו לי שיהיה מזהוב ולמעלה שאתן לכל זהוב פשוט. ואם יזכני הבורא ית' להשיא בני ולראות חופתם שאצוה אותם שיתנו מכל מה שיקחו עם נשותיהם הן במעות הן בשוה זהוב מכל מאה זהובים. וכן אם יזכני השי\"ת לבנים זכרים בשוה שאתן לכל בן שיהיה לי מה שיראה לפי מה שתשיג ידי באותו זמן.",
+        "ויותר על זה בכל שנה בין ראש השנה ויום הכפורים שאעשה חשבון ומה שיהיה לי יותר על שנה שעברה אחר ההוצאות שאתן ממנו העשור ואם לא אוכל לדקדק החשבון שאתן אותו באומד לפי מה שנראה לי. ואכלול זה העשור עם כל מה שיעלה באלה הדברים הנזכרים ויהיה הכל מונח ביחד לדבר מצוה לכל מה שיראה לי. ואם יראה לי ליתן אותו במקום שאפשר להרויח בו כדי לעשות ממנו דבר מצוה שיהיה הרשות בידי. וכל מה שכתבתי עלי מאלו העניינים הנזכרים לא אתחייב בהם אלא כל זמן שאהיה זכור מהם וכדי להזכר מהם קבלתי עלי לקרות אותם בשבוע אם אזכור.",
+        "ואני מצוה לבני ישמרם האל ויזכם לתורתו ולמצותיו שיקבלו עליהם מאלו הגדרים כל דבר שיכלו לעמוד בו שיצוו בהן לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות. וכל הדוחק עצמו להשתדל ולהרבות בגדרים אלו תבא עליו ברכה:",
+        "וזה נוסח הצואה שצויתי אני שלמה הנזכר לבני ישמרם האל. שיתפלל כל אחד מהם ג' פעמים בכל יום ושישתדל שתהא תפלתו בכוונה. ושתהא בביה\"מ או בבית הכנסת עם הצבור ושישתדל כל אחד מהם כל יכלתו לקיים הבתי כנסיות והבתי מדרשות וההקדשות שבנו והקדישו אבותינו ז\"ל ואני ג\"כ. ושישתדל כל אחד לעשות כמותם בענין שלא יפסק מעשה הטוב מהם כלל. ושיהיה לכל אחד מהם תמיד בביתו ספסל ועליו סופר או שנים מתלמוד או מאחד מחבוריו בענין שיפתח ספר בבואו לביתו ויקרא מה שיוכל לקרות ושיחייב עצמו לקרות באיזה ספר שירצה ארבעה שורות לפחות קודם שיאכל ושיהיה מחוייב לקרות בכל שבוע הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ושישלים בכל שבת שלש סעודות אם יוכל בפת ואם לאו בפירות.",
+        "ושיהיה תמיד ביישן ורחמן וגומל חסד כי באלו המדות נתפרסם זרע ישראל ושתהיה כוונתו ומחשבתו יומם ולילה לעבודת הבורא ית' ועשות מה שיוכל מצדקה וחסד כי זה ישאר לאדם מכל עמלו ושישתדל להנהיג עצמו במאכליו ומשתיו כפי יכולתו במה שכת' רבינו משה ז\"ל בפרק רביעי מהלכות דעות כדי שיתקיים בהם מקרא שכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ושיזהר שלא להזכיר שם שמים לבטלה ושיהיה משאו ומתנו באמונה ושישתדל שיהיה הין שלו צדק. ושיהיה מחוייב כל אחד מהם ללמד בניו תלמוד תורה וכל יכלתו ושישתדל שיהיה אחד מבניו תורתו אומנתו כל ימי חייו ושידריך בניו ואנשי ביתו בדרך ישרה ועבודת הבורא. וכל שיהיה מהם תורתו אומנתו שיתחייבו שאר זרעו לסייעו בכל יכלתם ולהשתדל ולהתעסק בממונו כדי שיוכל לעבור זמנו ולכלכל בניו ואנשי ביתו בכבוד ושיאהב גדולם לקטנם בבניו ושיכבד קטנם לגדלם כאביו בענין שיראה כל אחד מהם שהוא מזרע כשר ומהמשפח' שהוא ושיאהב ושיכבד לת\"ח כדי שיזכה למה שאז\"ל כל דרחי' רבנן הוו ליה בני רבנין. וכל דמוקיר רבנן הויין ליה חתני רבנן ושיהיה כל אחד מהם לקרות הצואה הזאת פעם אחת בשבוע ושישלים אותה ויקבל אותה עליו שיהא ג\"כ מחוייב לצוות לבניו לקבל אותה עליהם ושיצוו לבניה' לקבל אותה ג\"כ עליהם ובניהם לבניהם דור אחר דור עד סוף כל הדורות כדי לקיים מקרא שכתוב כי ידעתי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ויתקיים בהם מקרא שכתוב ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. ובכל פעם שיקראו זאת הצואה שיקראו אלו שני אגרות הכתובים למטה ששיגר הר' משה בר נחמן ז\"ל לבניו כדי להועיל מכל אותם ענינים שצוה בהם לבניו ויקרא ג\"כ אלו הגדרים שקבלתי אני על עצמי כדי שיקיימו בהם מה שיוכלו לעמוד בו כי בקריאת כל אלו הדברים יהיה להם תועלת גדולה וצריך להשתדל לשים לבו עליהם בענין שיועילו לו. ואם ח\"ו יארע שום מאורע לשום אחד מהם שימנעו בשבילו לקיים דבר מכל הכתוב למעלה שיהיה מחוייב באותו יום או למחרתו שלא ישתה יין או שיחסר דבר ממאכלו. או יתן צדקה לענייים בקנס על אותו המאורע בענין שישמור כל זה תמיד כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ותהיה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו כי יראת לחיים....",
+        "<b>האגרת ששלח הר' רמב\"ן ז\"ל מארץ ישראל לברצילוני. שמע בני מוסר אביך....</b>",
+        "וזאת האגרת ששלח הרב הנזכר בהיותו בארץ ישראל לקאשטילייא בהיות בנו עומד לפני המלך. כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסריך. יברכך וישמרך מן החטא ישמרך מן העונש. הנה אדונינו המלך דוד הוליד בן חכם ונבון אשר כמוהו לא היה לפניו ואחריו לא קם כמוהו והוא צוה לו לאמר ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו ומצותיו ומשפטיו ועדותיו כאשר צוה ככתוב בתורת משה עבדך למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. ועוד אמר לו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. ואתה בני תמדוד עצמך כנגד שלמה ותמצא כי אתה תולעת ולא איש רמש מרמש האדמה. ואעפ\"כ אם תדרשנו יגדלך וממעלה מעלה יעלך ואם תעזבנו זרוק ועזוב אתה. בני הוי זהיר בק\"ש שחרית וערבית ובתפלה שלשה פעמים ביום. ובני על אכילתך תברך לפניה ולאחריה כמשפט. בני על כל פנים תקרא הפרשה בכל שבת ושבת ויהיה לך חומש מדוקדק ויהיה עמך בכל אשר תלך ולא ימוש מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.",
+        "בני השלך על ה' יהבך והדבר מוכן ומזומן לפניך תחשוב אותו רחוק ממך מאד. ודע כי אין פיך שלך ואין ידך בגבולך אלא הכל ביד האלהים לעשות תן לבך תמיד אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ואם ה' יבננו שוא עמלו הורסיו בו. אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ואם ה' ישמור עיר חנם טרח שמר. ודע כי החכמים הראשונים השוו המלך והאשה שומר לעמוד בחצר באימה ובמוסר. ומן הבנים (בנות?) הזהר מאד לבלתי צא בעקבותם כלל. דע כי אלהינו שונא זמה הוא ולא מצא בלעם הרשע מקום להריע לישראל רק בבנות מואב שכל הזונה עם בנות העמים מחלל בריתו של אברהם אבינו שזו היא כוונת המילה ומוציא עצמו מכלל ישראל שהם עם אלהי אברהם. ונקרא מועל באלהים שנא' אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ונקרא אשם ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות מעמי הארץ להוסיף על אשמת ישראל. ונקרא פושע שנא' כי הרבינו לפשוע בדבר הזה ונקרא בוגד ותועבה ומחלל קדשה ה' אשר אהב ומשגיא ומשניא עצמו לשמים שנא' בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב אשר הם המגישים מנחה ועובדים את השם הנכבד מדה כנגד מדה הוליד בנים לאלהים אחרים וה' צבאות יכרת אותו מהיות לו זרע עובד ה' הם היו פושעי ישראל בגופן והב\"ה ישיב עליהם אופן. בני בכל עת תזכור אותי ותהיה דמות דיוקני לנגד עיניך לא תסור מלפניך. וכל דבר אשר ידעת בי שאני מואס אותו אל תאהב אתה לעשותו. עמי תמיד תהיה. שומר מצותי וחיה. יכון תמיד על שפתיך מקרא שכתוב גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך והאל הטוב והמטיב ירבה שלותיך. ויאריך בנעימים שנותיך ויגדל כבודך והודך כחפצך וכחפץ אביך זה ילדך משה בר נחמן ז\"ל. תם ונשלם:"
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jewish Quaterly Review, 1892, Solomon Schechter",
+            "http://www.jstor.org/stable/pdf/1449914.pdf"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אגרת הרמב\"ן לבנו",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e3554f83967caa7b56acaf3575e59751679994d4
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,1440 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Menorat HaMaor",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "מנורת המאור",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": {
+        "Piyyut": [],
+        "Introduction": [],
+        "i; On Charity": [],
+        "ii; On Prayer": {
+            "Prayer": [],
+            "Prayer in the Synagogue": [],
+            "Washing": [],
+            "Tzitzit": [],
+            "Tefillin": [],
+            "Hundred Berakhot": [],
+            "Chazzan": [],
+            "Kaddish": [],
+            "Shema": [],
+            "Amidah": [],
+            "Order of Amidah": [],
+            "Birkat Kohanim": [],
+            "Tachanun": [],
+            "Torah Reading": [],
+            "Mincha": [],
+            "Arvit": [],
+            "Bedtime Shema": [],
+            "Shabbat Prayers": [],
+            "Havdalah": [],
+            "Rosh Chodesh": [],
+            "Kiddush Levanah": [],
+            "Chanukah": [],
+            "Purim": [],
+            "Pesach": {
+                "i": [],
+                "ii": [
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "The one checking should take a candle in his hand; and it should be from wax, as I said. Then he recites the blessing, \"Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, who has commanded us about the destruction of chametz.\" And he searches afterwards, since the Sages, may their memory be blessed, said, \"One must recite the blessing over all commandments, passing upon them\" - meaning before [them]. And after checking, he takes the chametz in his hands and places it in a closet or in [another] place that a mouse cannot reach. It is like [the textual version] we teach in the Yerushalmi, \"How do we do it? We cover it with a vessel. If he covered it and did not find it, I say that a [human] hand took it. If he did not cover [it] and he did not find it, he needs to check the house another time.\" And afterwards, he nullifies all of the chametz that is in his possession that he does not know about. And he needs to express the nullification with his mouth, with words that nullify it in any language that he wants. However, it has become customary to nullify [it] with the wording of the Gemara. And that is: All the chametz that I have in my possession that I have not seen and that I do not know about, let it be considered like the dust of the earth (<i>Kol Chamira...</i>)."
+                ],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": []
+            },
+            "Sefirat HaOmer": [],
+            "Shavuot": [],
+            "Fasts": [],
+            "Drought Relief": [],
+            "Individual Fasts": [],
+            "Matters that Occurred to our Forefathers": [],
+            "Tisha BeAv": [],
+            "Selichot": [],
+            "Rosh Hashanah": [],
+            "Yom Kippur": [],
+            "Sukkot": [],
+            "The Four Species": [],
+            "Lulav": [],
+            "Sukkot Prayers": [],
+            "Addenda": []
+        },
+        "iii; On Repentance": {
+            "The Quality of Repentance": [],
+            "On Afflictions": [],
+            "The Power of Repentance": [],
+            "Incentives of Repentance": [],
+            "What is Repentance": [],
+            "The Quality of the Repenter": [],
+            "Marganita deRabbi Meir": [],
+            "Merits and Transgressions": [],
+            "Order of Teshuvah": [],
+            "Laws of Teshuvah": [],
+            "Tales of the Righteous": [],
+            "Reprovement": []
+        },
+        "iv; On Humility": {
+            "Its Attributes": [],
+            "Developing Humility": [],
+            "Its Habits": [],
+            "Haughtiness and its Subclasses": [],
+            "Great is Humility": [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "Our father Abraham lowered himself, so the Holy One, blessed be He, gave him greatness. And that is to the one to whom the Holy One, blessed be He, first said, “Ask.” Rabbi Yonatan said, “There are three to whom the Holy One, blessed be He, said, ‘Ask.’” Rabbi Acha said they are four - Abraham, Solomon, Achaz and the messianic king. Abraham, from where [do we know it]? As it is written (Genesis 15:2), ‘And [he] said, “My Lord God, what will You give me?’” He would not have said, ‘What will You give me,’ unless He had said to him, ‘Ask.’ Solomon, from where [do we know it]? As it is written (I Kings 3:5), ‘In Givon, the Lord appeared to Solomon [... and …] said, “Ask that which I shall give you.”’ Achaz, from where [do we know it]? As it is written (Isaiah 7:10-11), ‘And the Lord spoke further to Achaz, “Request a sign for yourself from the Lord, your God.”’ The messianic king, from where [do we know it]? As it is written (Psalms 2:8), ‘Request of Me, and I will render nations your inheritance, your estate will be the limits of the earth.’” Rabbi Levi said, “The Holy One, blessed be He, showed our father Abraham, peace be upon him, the stars, the constellations and all the corners of the firmament, as it is stated (Genesis 15:5), ‘And He took him outside (<i>chutzah</i>).’ And did He take him outside of the universe? Rather it is that He showed him the chambers of the skies that are called <i>chutzot</i>, as it is stated (Proverbs 8:26), ‘Before He made earth and <i>chutzot</i>.’” Rabbi Yehudah bar Ilai said, “Five things did the Holy One, blessed be He, show to our father Abraham, peace be upon him, and these are them: 1) He showed him the splitting of the Red Sea, as it is stated (Genesis 15:17), ‘which passed between these pieces (<i>gezarim</i>).’ And likewise does it state (Psalms 136:13), ‘To slice the Red Sea into pieces (<i>gezarim</i>).’ 2) He showed him the giving of the Torah, as it is stated, ‘and behold, a smoking furnace and a flaming torch.’ And likewise is it with the giving of the Torah (Exodus 20:14), ‘And the entire people saw the torches and the sound of the shofar. 3) He showed him the Temple built and [4)] the order of the sacrifices, as it is stated, (Genesis 15:9), ‘He said to him, ‘Take for Me a calf of three.’ [5)] And He showed him the four empires (destined to subjugate Israel), as it is stated, (Genesis 15:12) ‘and behold, a dread of deep darkness fell upon him.’ Those were the four empires.” Rabbi Channan said, “He showed him the revival of the dead, as it is stated (Genesis 15:10), ‘Birds of prey came down upon the carcasses.’ He took the limbs and placed them side by side. And once the bird descended upon them, they came to life, as it is stated, ‘but Abram repelled (<i>vayashev</i>) them.’ And <i>vayashev</i> is always that they are scattered by the wind (which is only possible here if they returned to life), as it is stated (Isaiah 40:7), ‘when the breath [of the Lord] blows (<i>nashvah</i>) upon it.’”"
+            ],
+            "Arrogance": []
+        },
+        "v; On Fixed Hours of Study": {
+            "Torah Study": [],
+            "Torah is an Architect of Creation": [],
+            "Torah and the Jewish People": [],
+            "The Crown Torah": [],
+            "The Light of Torah": [],
+            "The Healing of Torah": [],
+            "Tree of Life": [],
+            "Dedication to Torah": [],
+            "Bitul Torah": [],
+            "Its Reward": [],
+            "Death of the Righteous": [],
+            "Torah Study by Day and by Night": [],
+            "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation": [],
+            "Torah for its Own Sake": [],
+            "Seeking Torah": [],
+            "Torah and Derekh Eretz": [],
+            "Sefer Torah": [],
+            "Giving of the Torah": [],
+            "Ignorant People": [],
+            "The Duty to Teach Torah": [],
+            "Teacher Pupil Relationship": [],
+            "Honoring the Sages": [],
+            "Five attributes of the Torah scholar": [],
+            "Great is Torah": []
+        },
+        "vi; On the Commandments": {
+            "Study in order to keep and teach": [],
+            "The commandments and Israel": [],
+            "Dedication and sacrifice": [],
+            "On their fulfilment": {
+                "i": [],
+                "ii": [],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": [],
+                "ix": [],
+                "x": []
+            },
+            "Order of blessings": {
+                "i": [],
+                "ii": [],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": [],
+                "ix": [],
+                "x": []
+            },
+            "Laws of circumcision": [],
+            "Great is circumcision": [],
+            "Betrothal blessing": [],
+            "Laws of redeeming the firstborn": [],
+            "Laws of mezuzah": [],
+            "Laws of onen": [],
+            "Laws of mourning": [],
+            "The eulogy": [],
+            "Not to grieve excessively": [],
+            "Eruvin": [],
+            "Laws of Challah": [],
+            "Parapet blessing": []
+        },
+        "vii; On Acts of Mercy": {
+            "Great is Kindness I": [],
+            "Visiting the Sick": [],
+            "The Vidduy": [],
+            "Eulogizing the dead": [],
+            "Great is Kindness II": []
+        },
+        "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days": {
+            "Observing Shabbat": [],
+            "The covenant of Shabbat": [],
+            "Oneg Shabbat": [],
+            "Honor the Shabbat": [],
+            "Great is Shabbat": [],
+            "Holidays": []
+        },
+        "Addendum": [
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "Strength seduces a person. When he sees about himself that, among his fellows, he is like a lion among flocks of sheep, he will trust in the power of his strength: If they rise up against him and he defeats them, he will not recognize the hand of God that saved him from their hand, so he will not hail and praise [God]. Rather, he will say, \"I did it with the strength of my hand.\" So his heart will turn from God and he will deny a major principle, as happened with Goliath the Philistine, who blasphemed the God of the Jewish war encampments.",
+            "What is its antidote? He should put into his heart and contemplate how many strong men failed with their strength; due to the circumstances, they fell into the hands of weaker ones. [Likewise should one contmplate] that there is no strong man who can escape accidents, like hitting his foot on a rock, falling from the roof, drowning in a river, getting sick or other accidents that are similar to this, that have no connection to strength. So the only salvation and rescue for someone from them is God, may He be blessed, who has the salvation. He should attach a poem of accidents to his heart, and see that he has no protections and no shelter other than the supernal Shelter; and that he has no protection if he does not seek protection from Him. For 'who is the one and which one is it' who is as strong as Goliath? But because he relied upon his strength and trusted in his weapons and the copper helmet on his head and his spear, that was like a weaver's shaft, he disparaged David; that is why he fell into his hand. Whereas David who trusted in God, who was his strength, stole the spear from his hand and severed his head. And likewise did he say to him when he approached him (I Samuel 17:45), \"You come to me with the sword, etc.\" When a person looks at and contemplates these things and their particulars, he will place his mind towards Him and plant his spirit in the hand of the 'God of the spirits of all flesh,' 'who gives strength to men to establish power.' And then the haughtiness of his heart will bow down and he will lower his uppity eyes. But 'kindness will surround the one who trusts in God.'"
+        ],
+        "ix; On the Honoring of Parents": {
+            "Great is honoring one's parents": [],
+            "The ways of honoring": [],
+            "Morals in honoring one's parents": [],
+            "The extent of honoring one's parents": []
+        },
+        "x; On Marriage": {
+            "One's match; fate or choice": [],
+            "How great is a great wife": [],
+            "The virtues of great wife": [],
+            "Honoring a wife": [],
+            "Marriage and lineage": [],
+            "One who commits adultery is likened to an idolater": [],
+            "The severity of sexual immorality": [],
+            "Marrying a suitable wife while young": [],
+            "The virtues of a modest woman": [],
+            "Communion with one's wife": {
+                "i According to the Raavad": [],
+                "ii According to the Ramban": []
+            }
+        },
+        "xi; On the Education of Children": {
+            "Discipline a son": [],
+            "He who disciplines his son makes him wise": [],
+            "Chastisement of love": [
+                "How pleasant is the Musar of Love.  Anyone whom Hashem loves, God brings down upon them suffering. You find three good gifts that God gave to Israel; and they were only given by way of suffering. These are them: Torah, the Land of Israel, and the World to Come.  "
+            ],
+            "Extrication of fathers by sons": [],
+            "Commandment a father must fulfill towards his son": [],
+            "The community must hire teachers": [],
+            "One must teach his son Torah": [],
+            "Love of a father to his sons": []
+        },
+        "xii; On Upright Conduct in Business": {
+            "Acting in business honestly": [],
+            "Keeping away from theft": [],
+            "Keeping away from fraud": [],
+            "To loan the poor": [],
+            "Engaging in an honorable trade": []
+        },
+        "xiii; On the Proper Administration of Justice": {
+            "Great is justice": [],
+            "Great is jurisprudence": [],
+            "The qualities of a judge": [],
+            "The disgrace of an unfit judge": [],
+            "Keeping away from bribery": [],
+            "To carry the load of the people": [],
+            "To carry out justice to all": [],
+            "To appoint elderly judges": []
+        },
+        "xiv; On Contentment": {
+            "To rejoices in one's lot": [],
+            "To be satisfied with a little": [],
+            "Trusting God": [],
+            "Accounts of the pious ones": [],
+            "The reward of he who rejoices in his lot": [],
+            "On jealousy": []
+        },
+        "xv; On Equanimity": {
+            "The praise of he who is slow to anger": [],
+            "He who becomes angry his wisdom departs from him": [],
+            "The great sin of he who becomes angry regularly": []
+        },
+        "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception": {
+            "On flattery": [],
+            "The classes of flatterers": [],
+            "The ways of flatterers": [],
+            "The severity of flattery": [],
+            "On scoffing": [],
+            "The severity of scoffing": []
+        },
+        "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment": {
+            "Loving one's fellow": [],
+            "The severity of": [],
+            "The severity of discord": [],
+            "Love of all people": [],
+            "Associating with the upright": [],
+            "The qualities of a good friend": [],
+            "Loving the converts equally": [],
+            "Beloved are the converts": [],
+            "Honoring one's friend": []
+        },
+        "xviii; On Cleanness of Speech": {
+            "Death and life are in the power of the tongue": [],
+            "The severity of slander": [],
+            "The punishment of slander": [],
+            "The classes of slanderers": [],
+            "The greatness of silence": []
+        },
+        "xix; On Keeping a Friend's Secret": {
+            "Keeping and revealing a secret": [],
+            "On disputes": [],
+            "Classes of treacherous men": [],
+            "Being diligent on vows": []
+        },
+        "xx; On Good Manners": {
+            "On etiquette": [],
+            "i etiquette of Torah scholars": [],
+            "ii etiquette of elders": [],
+            "iii etiquette of men": [],
+            "iv etiquette of women": [],
+            "v etiquette rules": [],
+            "Ways of the Amorite": [],
+            "More on etiquette": []
+        },
+        "Chupat Eliyahu Rabbah": {
+            "Forward": [],
+            "Gate of Three": [],
+            "Gate of Four": [],
+            "Gate of Five": [],
+            "Gate of Six": [],
+            "Gate of Seven": [],
+            "Gate of Eight": [],
+            "Gate of Nine": [],
+            "Gate of Ten": [],
+            "Gate of Eleven": [],
+            "Gate of Twelve": [],
+            "Gate of Thirteen": [],
+            "Gate of Fourteen": [],
+            "Gate of Fifteen": []
+        },
+        "Ohr Olam": [],
+        "Ohr Gadol": [],
+        "Great is the peace": [],
+        "Addenda": {
+            "i": [],
+            "ii": [],
+            "iii": []
+        }
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "מנורת המאור",
+        "enTitle": "Menorat HaMaor",
+        "key": "Menorat HaMaor",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "פיוט",
+                "enTitle": "Piyyut"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "א; פרק הצדקה",
+                "enTitle": "i; On Charity"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ב; פרק התפילה",
+                "enTitle": "ii; On Prayer",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה",
+                        "enTitle": "Prayer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה בבית הכנסת",
+                        "enTitle": "Prayer in the Synagogue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נטילת ידים",
+                        "enTitle": "Washing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ציצית",
+                        "enTitle": "Tzitzit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילין",
+                        "enTitle": "Tefillin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר מאה ברכות",
+                        "enTitle": "Hundred Berakhot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין שליח צבור",
+                        "enTitle": "Chazzan"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קדיש",
+                        "enTitle": "Kaddish"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמע",
+                        "enTitle": "Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמידה",
+                        "enTitle": "Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר י\"ח ברכות",
+                        "enTitle": "Order of Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת כהנים",
+                        "enTitle": "Birkat Kohanim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נפילת אפים",
+                        "enTitle": "Tachanun"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת התורה",
+                        "enTitle": "Torah Reading"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנחה",
+                        "enTitle": "Mincha"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילת ערבית",
+                        "enTitle": "Arvit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת שמע על המיטה",
+                        "enTitle": "Bedtime Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות של שבת",
+                        "enTitle": "Shabbat Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הבדלה",
+                        "enTitle": "Havdalah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש חודש",
+                        "enTitle": "Rosh Chodesh"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת הלבנה",
+                        "enTitle": "Kiddush Levanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חנוכה",
+                        "enTitle": "Chanukah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פורים",
+                        "enTitle": "Purim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חג המצות",
+                        "enTitle": "Pesach",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "בענין הגעלת הכלים",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין בדיקת החמץ",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין יום ארבעה עשר",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין דברים שעוברין בפסח",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין לישת המצה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין איסור מלאכה",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין המלאכות המותרות בחול המועד",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין תפלות ימי החג וסדר ליל פסח",
+                                "enTitle": "viii"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר ספירת העומר",
+                        "enTitle": "Sefirat HaOmer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבועות",
+                        "enTitle": "Shavuot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות התעניות",
+                        "enTitle": "Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הגשמים",
+                        "enTitle": "Drought Relief"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תענית יחיד",
+                        "enTitle": "Individual Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאורעות שאירעו לאבותינו",
+                        "enTitle": "Matters that Occurred to our Forefathers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשעה באב",
+                        "enTitle": "Tisha BeAv"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תיקון האשמורות",
+                        "enTitle": "Selichot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש השנה",
+                        "enTitle": "Rosh Hashanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום כיפור",
+                        "enTitle": "Yom Kippur"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אתרוג והדס וערבה",
+                        "enTitle": "The Four Species"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לולב",
+                        "enTitle": "Lulav"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות חג הסוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוספות",
+                        "enTitle": "Addenda"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ג; פרק התשובה",
+                "enTitle": "iii; On Repentance",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת התשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין הייסורין",
+                        "enTitle": "On Afflictions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח התשובה",
+                        "enTitle": "The Power of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סבות התשובה וכלליה",
+                        "enTitle": "Incentives of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיצד היא התשובה",
+                        "enTitle": "What is Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת בעל תשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of the Repenter"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מרגניתא דר' מאיר",
+                        "enTitle": "Marganita deRabbi Meir"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכיות ועברות",
+                        "enTitle": "Merits and Transgressions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר התשובה",
+                        "enTitle": "Order of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשובה",
+                        "enTitle": "Laws of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בצדיקים קדושים",
+                        "enTitle": "Tales of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין התוכחות",
+                        "enTitle": "Reprovement"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ד; פרק הענווה",
+                "enTitle": "iv; On Humility",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלות הענווה ומידות העניו",
+                        "enTitle": "Its Attributes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדברים המביאין לידי ענוה",
+                        "enTitle": "Developing Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הענווה",
+                        "enTitle": "Its Habits"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הגאווה וכתותיה",
+                        "enTitle": "Haughtiness and its Subclasses"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה ענוה",
+                        "enTitle": "Great is Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יהירות",
+                        "enTitle": "Arrogance"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ה; פרק תלמוד תורה",
+                "enTitle": "v; On Fixed Hours of Study",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד תורה",
+                        "enTitle": "Torah Study"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה אומן למעשה בראשית",
+                        "enTitle": "Torah is an Architect of Creation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה וישראל",
+                        "enTitle": "Torah and the Jewish People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתר התורה",
+                        "enTitle": "The Crown Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאור התורה",
+                        "enTitle": "The Light of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "רפואת התורה",
+                        "enTitle": "The Healing of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עץ החיים",
+                        "enTitle": "Tree of Life"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב אדם למסור את נפשו על התורה",
+                        "enTitle": "Dedication to Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עניין ביטול תורה ועונשו",
+                        "enTitle": "Bitul Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר העוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Its Reward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוקן של צדיקים",
+                        "enTitle": "Death of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד התורה ביום ובלילה",
+                        "enTitle": "Torah Study by Day and by Night"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יפה תורה עם מלאכה",
+                        "enTitle": "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוונת תלמוד תורה לשמה",
+                        "enTitle": "Torah for its Own Sake"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צריך אדם לחזר אחר התורה",
+                        "enTitle": "Seeking Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תורה ודרך ארץ",
+                        "enTitle": "Torah and Derekh Eretz"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין ספר תורה",
+                        "enTitle": "Sefer Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מתן תורה",
+                        "enTitle": "Giving of the Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין עם הארץ",
+                        "enTitle": "Ignorant People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה",
+                        "enTitle": "The Duty to Teach Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הרב ותלמידיו",
+                        "enTitle": "Teacher Pupil Relationship"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד תלמידי חכמים ועניין נדוי",
+                        "enTitle": "Honoring the Sages"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חמש מעלות לעוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Five attributes of the Torah scholar"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה תורה",
+                        "enTitle": "Great is Torah"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ו; פרק המצות",
+                "enTitle": "vi; On the Commandments",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד המצות ע\"מ לעשותן וללמדן",
+                        "enTitle": "Study in order to keep and teach"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות וישראל",
+                        "enTitle": "The commandments and Israel"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאהבת ישראל במצות מוסרין נפשם עליהן",
+                        "enTitle": "Dedication and sacrifice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות ועשייתן",
+                        "enTitle": "On their fulfilment",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בחריצות וזריזות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' באזהרה מבטול מצות עשה",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' להגדיל ולהאדיר את המצות",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בהידור המצוה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בכוונת עשיית המצוה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בעשיית המצוה מממון היתר",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' במצות שהן מדברי סופרים",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר הברכות",
+                        "enTitle": "Order of blessings",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בדבר שכולל כל הברכות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מילה",
+                        "enTitle": "Laws of circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה מילה",
+                        "enTitle": "Great is circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת אירוסין",
+                        "enTitle": "Betrothal blessing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות פדיון הבן",
+                        "enTitle": "Laws of redeeming the firstborn"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מזוזה",
+                        "enTitle": "Laws of mezuzah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אונן",
+                        "enTitle": "Laws of onen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אבל",
+                        "enTitle": "Laws of mourning"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין ההספד",
+                        "enTitle": "The eulogy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין מצטערין יותר מדאי",
+                        "enTitle": "Not to grieve excessively"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עירובי חצרות ותבשילין",
+                        "enTitle": "Eruvin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חלה",
+                        "enTitle": "Laws of Challah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת מעקה",
+                        "enTitle": "Parapet blessing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ז; פרק גמילות חסדים",
+                "enTitle": "vii; On Acts of Mercy",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת גמילות חסדים א",
+                        "enTitle": "Great is Kindness I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ביקור חולים",
+                        "enTitle": "Visiting the Sick"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תשובת החולה",
+                        "enTitle": "The Vidduy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הספד המת",
+                        "enTitle": "Eulogizing the dead"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה גמילות חסדים ב",
+                        "enTitle": "Great is Kindness II"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים",
+                "enTitle": "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "שמור שבת",
+                        "enTitle": "Observing Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברית שבת",
+                        "enTitle": "The covenant of Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת",
+                        "enTitle": "Oneg Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד שבת",
+                        "enTitle": "Honor the Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה שבת",
+                        "enTitle": "Great is Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חגים",
+                        "enTitle": "Holidays"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספה",
+                "enTitle": "Addendum"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ט; פרק כיבוד אב ואם",
+                "enTitle": "ix; On the Honoring of Parents",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "Great is honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פרטי הכבוד",
+                        "enTitle": "The ways of honoring"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיבוד אב ואם ולימוד המוסר",
+                        "enTitle": "Morals in honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עד היכן כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "The extent of honoring one's parents"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "י; פרק נישואי אשה",
+                "enTitle": "x; On Marriage",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "זיווגו של אדם; הכרח או בחירה",
+                        "enTitle": "One's match; fate or choice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כמה טובה אשה טובה",
+                        "enTitle": "How great is a great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הטובה",
+                        "enTitle": "The virtues of great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד האשה",
+                        "enTitle": "Honoring a wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא בת טובים",
+                        "enTitle": "Marriage and lineage"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המזנה על אשתו כעובד ע\"ז",
+                        "enTitle": "One who commits adultery is likened to an idolater"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הוא הזנות",
+                        "enTitle": "The severity of sexual immorality"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא אשה הגונה בימי הבחרות",
+                        "enTitle": "Marrying a suitable wife while young"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הצנועה",
+                        "enTitle": "The virtues of a modest woman"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיבור האדם אל אשתו",
+                        "enTitle": "Communion with one's wife",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' ע\"פ הראב\"ד ומקצת דעות אחרות",
+                                "enTitle": "i According to the Raavad"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ע\"פ הרמב\"ן",
+                                "enTitle": "ii According to the Ramban"
+                            }
+                        ]
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יא; פרק גידול בנים",
+                "enTitle": "xi; On the Education of Children",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מוסר הבן",
+                        "enTitle": "Discipline a son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המייסר את בנו מחכימו",
+                        "enTitle": "He who disciplines his son makes him wise"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר של אהבה",
+                        "enTitle": "Chastisement of love"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצלת בנים לאבות",
+                        "enTitle": "Extrication of fathers by sons"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שאדם חייב לעשות לבנו",
+                        "enTitle": "Commandment a father must fulfill towards his son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב הקהל לשכור מלמדי תינוקות",
+                        "enTitle": "The community must hire teachers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ישתדל אדם ללמד תורה לבנו",
+                        "enTitle": "One must teach his son Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבנים",
+                        "enTitle": "Love of a father to his sons"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יב; פרק משא ומתן",
+                "enTitle": "xii; On Upright Conduct in Business",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת הנושא ונותן באמונה",
+                        "enTitle": "Acting in business honestly"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן הגזל",
+                        "enTitle": "Keeping away from theft"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן האונאה",
+                        "enTitle": "Keeping away from fraud"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להלוות לעני בשעת דחקו",
+                        "enTitle": "To loan the poor"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה",
+                        "enTitle": "Engaging in an honorable trade"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יג; פרק הדין והדיין",
+                "enTitle": "xiii; On the Proper Administration of Justice",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הצדקה והדינין",
+                        "enTitle": "Great is justice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדול המשפט",
+                        "enTitle": "Great is jurisprudence"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות הדיין",
+                        "enTitle": "The qualities of a judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גנאי הדיין שאינו הגון",
+                        "enTitle": "The disgrace of an unfit judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן השוחד",
+                        "enTitle": "Keeping away from bribery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא משאן של ישראל",
+                        "enTitle": "To carry the load of the people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעשות דין אחד לכל",
+                        "enTitle": "To carry out justice to all"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "למנות דיינים זקנים",
+                        "enTitle": "To appoint elderly judges"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יד; לשמוח בחלקו",
+                "enTitle": "xiv; On Contentment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "To rejoices in one's lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצדיק והספוק במועט",
+                        "enTitle": "To be satisfied with a little"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הביטחון בהקב\"ה",
+                        "enTitle": "Trusting God"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בחסידים ששמחו בחלקם",
+                        "enTitle": "Accounts of the pious ones"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "The reward of he who rejoices in his lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הקנאה",
+                        "enTitle": "On jealousy"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טו; פרק הכעס והחמה",
+                "enTitle": "xv; On Equanimity",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח המאריך אפו ואינו כועס",
+                        "enTitle": "The praise of he who is slow to anger"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו",
+                        "enTitle": "He who becomes angry his wisdom departs from him"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המרבה לכעוס עונו רב",
+                        "enTitle": "The great sin of he who becomes angry regularly"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טז; פרק החנופה והליצנות",
+                "enTitle": "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין החנופה",
+                        "enTitle": "On flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות החנפים",
+                        "enTitle": "The classes of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי החנפים",
+                        "enTitle": "The ways of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה החנופה",
+                        "enTitle": "The severity of flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הליצנות והלצים",
+                        "enTitle": "On scoffing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הליצנות",
+                        "enTitle": "The severity of scoffing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יז; פרק אהבת החברים",
+                "enTitle": "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין אהבת חבירו",
+                        "enTitle": "Loving one's fellow"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא המחלוקת",
+                        "enTitle": "The severity of"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא השנאה",
+                        "enTitle": "The severity of discord"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבריות",
+                        "enTitle": "Love of all people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתחבר לטובים ולישרים",
+                        "enTitle": "Associating with the upright"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות החבר הטוב והנאמן",
+                        "enTitle": "The qualities of a good friend"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גרי הצדק וישראל שוין באהבה",
+                        "enTitle": "Loving the converts equally"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חביבין הגרים",
+                        "enTitle": "Beloved are the converts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לכבד את חבירו",
+                        "enTitle": "Honoring one's friend"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יח; פרק לשון הרע",
+                "enTitle": "xviii; On Cleanness of Speech",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מות וחיים ביד לשון",
+                        "enTitle": "Death and life are in the power of the tongue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה לשון הרע",
+                        "enTitle": "The severity of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונשו של לשון הרע",
+                        "enTitle": "The punishment of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות מספרי לשון הרע",
+                        "enTitle": "The classes of slanderers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת השתיקה",
+                        "enTitle": "The greatness of silence"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יט; בענין כסוי סוד חבירו",
+                "enTitle": "xix; On Keeping a Friend's Secret",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בכסוי הסוד וגלויו",
+                        "enTitle": "Keeping and revealing a secret"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הריב",
+                        "enTitle": "On disputes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות אנשי שקר",
+                        "enTitle": "Classes of treacherous men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יזהר אדם בשבועה",
+                        "enTitle": "Being diligent on vows"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "כ; פרק דרך ארץ",
+                "enTitle": "xx; On Good Manners",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין דרך ארץ",
+                        "enTitle": "On etiquette"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "א' דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                        "enTitle": "i etiquette of Torah scholars"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דרך ארץ הראויה לזקנים",
+                        "enTitle": "ii etiquette of elders"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' דרך ארץ של אנשים",
+                        "enTitle": "iii etiquette of men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ד' דרך ארץ של נשים",
+                        "enTitle": "iv etiquette of women"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ה' דרך ארץ בכלל ובפרט",
+                        "enTitle": "v etiquette rules"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שהם מדרכי האמורי",
+                        "enTitle": "Ways of the Amorite"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים בדרך ארץ",
+                        "enTitle": "More on etiquette"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "מקצת דברים מחופת אליהו רבה",
+                "enTitle": "Chupat Eliyahu Rabbah",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "פתיחה",
+                        "enTitle": "Forward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה",
+                        "enTitle": "Gate of Three"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Four"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה",
+                        "enTitle": "Gate of Five"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ששה",
+                        "enTitle": "Gate of Six"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Seven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שמונה",
+                        "enTitle": "Gate of Eight"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער תשעה",
+                        "enTitle": "Gate of Nine"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער עשרה",
+                        "enTitle": "Gate of Ten"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער אחד עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Eleven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שנים עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Twelve"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Thirteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fourteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fifteen"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור עולם",
+                "enTitle": "Ohr Olam"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור גדול",
+                "enTitle": "Ohr Gadol"
+            },
+            {
+                "heTitle": "גדול השלום",
+                "enTitle": "Great is the peace"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספות",
+                "enTitle": "Addenda",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "א' תשובת הר\"ר מאיר בענין הזיווגים",
+                        "enTitle": "i"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דברים שמנו חכמים במנין",
+                        "enTitle": "ii"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' מדרש לעולם",
+                        "enTitle": "iii"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b696fd51a580a597c0dcd3e15ec7f0bcf3a8ca69
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,1441 @@
+{
+    "title": "Menorat HaMaor",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Menorat_HaMaor",
+    "text": {
+        "Piyyut": [],
+        "Introduction": [],
+        "i; On Charity": [],
+        "ii; On Prayer": {
+            "Prayer": [],
+            "Prayer in the Synagogue": [],
+            "Washing": [],
+            "Tzitzit": [],
+            "Tefillin": [],
+            "Hundred Berakhot": [],
+            "Chazzan": [],
+            "Kaddish": [],
+            "Shema": [],
+            "Amidah": [],
+            "Order of Amidah": [],
+            "Birkat Kohanim": [],
+            "Tachanun": [],
+            "Torah Reading": [],
+            "Mincha": [],
+            "Arvit": [],
+            "Bedtime Shema": [],
+            "Shabbat Prayers": [],
+            "Havdalah": [],
+            "Rosh Chodesh": [],
+            "Kiddush Levanah": [],
+            "Chanukah": [],
+            "Purim": [],
+            "Pesach": {
+                "i": [],
+                "ii": [
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "",
+                    "The one checking should take a candle in his hand; and it should be from wax, as I said. Then he recites the blessing, \"Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, who has commanded us about the destruction of chametz.\" And he searches afterwards, since the Sages, may their memory be blessed, said, \"One must recite the blessing over all commandments, passing upon them\" - meaning before [them]. And after checking, he takes the chametz in his hands and places it in a closet or in [another] place that a mouse cannot reach. It is like [the textual version] we teach in the Yerushalmi, \"How do we do it? We cover it with a vessel. If he covered it and did not find it, I say that a [human] hand took it. If he did not cover [it] and he did not find it, he needs to check the house another time.\" And afterwards, he nullifies all of the chametz that is in his possession that he does not know about. And he needs to express the nullification with his mouth, with words that nullify it in any language that he wants. However, it has become customary to nullify [it] with the wording of the Gemara. And that is: All the chametz that I have in my possession that I have not seen and that I do not know about, let it be considered like the dust of the earth (<i>Kol Chamira...</i>)."
+                ],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": []
+            },
+            "Sefirat HaOmer": [],
+            "Shavuot": [],
+            "Fasts": [],
+            "Drought Relief": [],
+            "Individual Fasts": [],
+            "Matters that Occurred to our Forefathers": [],
+            "Tisha BeAv": [],
+            "Selichot": [],
+            "Rosh Hashanah": [],
+            "Yom Kippur": [],
+            "Sukkot": [],
+            "The Four Species": [],
+            "Lulav": [],
+            "Sukkot Prayers": [],
+            "Addenda": []
+        },
+        "iii; On Repentance": {
+            "The Quality of Repentance": [],
+            "On Afflictions": [],
+            "The Power of Repentance": [],
+            "Incentives of Repentance": [],
+            "What is Repentance": [],
+            "The Quality of the Repenter": [],
+            "Marganita deRabbi Meir": [],
+            "Merits and Transgressions": [],
+            "Order of Teshuvah": [],
+            "Laws of Teshuvah": [],
+            "Tales of the Righteous": [],
+            "Reprovement": []
+        },
+        "iv; On Humility": {
+            "Its Attributes": [],
+            "Developing Humility": [],
+            "Its Habits": [],
+            "Haughtiness and its Subclasses": [],
+            "Great is Humility": [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "Our father Abraham lowered himself, so the Holy One, blessed be He, gave him greatness. And that is to the one to whom the Holy One, blessed be He, first said, “Ask.” Rabbi Yonatan said, “There are three to whom the Holy One, blessed be He, said, ‘Ask.’” Rabbi Acha said they are four - Abraham, Solomon, Achaz and the messianic king. Abraham, from where [do we know it]? As it is written (Genesis 15:2), ‘And [he] said, “My Lord God, what will You give me?’” He would not have said, ‘What will You give me,’ unless He had said to him, ‘Ask.’ Solomon, from where [do we know it]? As it is written (I Kings 3:5), ‘In Givon, the Lord appeared to Solomon [... and …] said, “Ask that which I shall give you.”’ Achaz, from where [do we know it]? As it is written (Isaiah 7:10-11), ‘And the Lord spoke further to Achaz, “Request a sign for yourself from the Lord, your God.”’ The messianic king, from where [do we know it]? As it is written (Psalms 2:8), ‘Request of Me, and I will render nations your inheritance, your estate will be the limits of the earth.’” Rabbi Levi said, “The Holy One, blessed be He, showed our father Abraham, peace be upon him, the stars, the constellations and all the corners of the firmament, as it is stated (Genesis 15:5), ‘And He took him outside (<i>chutzah</i>).’ And did He take him outside of the universe? Rather it is that He showed him the chambers of the skies that are called <i>chutzot</i>, as it is stated (Proverbs 8:26), ‘Before He made earth and <i>chutzot</i>.’” Rabbi Yehudah bar Ilai said, “Five things did the Holy One, blessed be He, show to our father Abraham, peace be upon him, and these are them: 1) He showed him the splitting of the Red Sea, as it is stated (Genesis 15:17), ‘which passed between these pieces (<i>gezarim</i>).’ And likewise does it state (Psalms 136:13), ‘To slice the Red Sea into pieces (<i>gezarim</i>).’ 2) He showed him the giving of the Torah, as it is stated, ‘and behold, a smoking furnace and a flaming torch.’ And likewise is it with the giving of the Torah (Exodus 20:14), ‘And the entire people saw the torches and the sound of the shofar. 3) He showed him the Temple built and [4)] the order of the sacrifices, as it is stated, (Genesis 15:9), ‘He said to him, ‘Take for Me a calf of three.’ [5)] And He showed him the four empires (destined to subjugate Israel), as it is stated, (Genesis 15:12) ‘and behold, a dread of deep darkness fell upon him.’ Those were the four empires.” Rabbi Channan said, “He showed him the revival of the dead, as it is stated (Genesis 15:10), ‘Birds of prey came down upon the carcasses.’ He took the limbs and placed them side by side. And once the bird descended upon them, they came to life, as it is stated, ‘but Abram repelled (<i>vayashev</i>) them.’ And <i>vayashev</i> is always that they are scattered by the wind (which is only possible here if they returned to life), as it is stated (Isaiah 40:7), ‘when the breath [of the Lord] blows (<i>nashvah</i>) upon it.’”"
+            ],
+            "Arrogance": []
+        },
+        "v; On Fixed Hours of Study": {
+            "Torah Study": [],
+            "Torah is an Architect of Creation": [],
+            "Torah and the Jewish People": [],
+            "The Crown Torah": [],
+            "The Light of Torah": [],
+            "The Healing of Torah": [],
+            "Tree of Life": [],
+            "Dedication to Torah": [],
+            "Bitul Torah": [],
+            "Its Reward": [],
+            "Death of the Righteous": [],
+            "Torah Study by Day and by Night": [],
+            "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation": [],
+            "Torah for its Own Sake": [],
+            "Seeking Torah": [],
+            "Torah and Derekh Eretz": [],
+            "Sefer Torah": [],
+            "Giving of the Torah": [],
+            "Ignorant People": [],
+            "The Duty to Teach Torah": [],
+            "Teacher Pupil Relationship": [],
+            "Honoring the Sages": [],
+            "Five attributes of the Torah scholar": [],
+            "Great is Torah": []
+        },
+        "vi; On the Commandments": {
+            "Study in order to keep and teach": [],
+            "The commandments and Israel": [],
+            "Dedication and sacrifice": [],
+            "On their fulfilment": {
+                "i": [],
+                "ii": [],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": [],
+                "ix": [],
+                "x": []
+            },
+            "Order of blessings": {
+                "i": [],
+                "ii": [],
+                "iii": [],
+                "iv": [],
+                "v": [],
+                "vi": [],
+                "vii": [],
+                "viii": [],
+                "ix": [],
+                "x": []
+            },
+            "Laws of circumcision": [],
+            "Great is circumcision": [],
+            "Betrothal blessing": [],
+            "Laws of redeeming the firstborn": [],
+            "Laws of mezuzah": [],
+            "Laws of onen": [],
+            "Laws of mourning": [],
+            "The eulogy": [],
+            "Not to grieve excessively": [],
+            "Eruvin": [],
+            "Laws of Challah": [],
+            "Parapet blessing": []
+        },
+        "vii; On Acts of Mercy": {
+            "Great is Kindness I": [],
+            "Visiting the Sick": [],
+            "The Vidduy": [],
+            "Eulogizing the dead": [],
+            "Great is Kindness II": []
+        },
+        "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days": {
+            "Observing Shabbat": [],
+            "The covenant of Shabbat": [],
+            "Oneg Shabbat": [],
+            "Honor the Shabbat": [],
+            "Great is Shabbat": [],
+            "Holidays": []
+        },
+        "Addendum": [
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "Strength seduces a person. When he sees about himself that, among his fellows, he is like a lion among flocks of sheep, he will trust in the power of his strength: If they rise up against him and he defeats them, he will not recognize the hand of God that saved him from their hand, so he will not hail and praise [God]. Rather, he will say, \"I did it with the strength of my hand.\" So his heart will turn from God and he will deny a major principle, as happened with Goliath the Philistine, who blasphemed the God of the Jewish war encampments.",
+            "What is its antidote? He should put into his heart and contemplate how many strong men failed with their strength; due to the circumstances, they fell into the hands of weaker ones. [Likewise should one contmplate] that there is no strong man who can escape accidents, like hitting his foot on a rock, falling from the roof, drowning in a river, getting sick or other accidents that are similar to this, that have no connection to strength. So the only salvation and rescue for someone from them is God, may He be blessed, who has the salvation. He should attach a poem of accidents to his heart, and see that he has no protections and no shelter other than the supernal Shelter; and that he has no protection if he does not seek protection from Him. For 'who is the one and which one is it' who is as strong as Goliath? But because he relied upon his strength and trusted in his weapons and the copper helmet on his head and his spear, that was like a weaver's shaft, he disparaged David; that is why he fell into his hand. Whereas David who trusted in God, who was his strength, stole the spear from his hand and severed his head. And likewise did he say to him when he approached him (I Samuel 17:45), \"You come to me with the sword, etc.\" When a person looks at and contemplates these things and their particulars, he will place his mind towards Him and plant his spirit in the hand of the 'God of the spirits of all flesh,' 'who gives strength to men to establish power.' And then the haughtiness of his heart will bow down and he will lower his uppity eyes. But 'kindness will surround the one who trusts in God.'"
+        ],
+        "ix; On the Honoring of Parents": {
+            "Great is honoring one's parents": [],
+            "The ways of honoring": [],
+            "Morals in honoring one's parents": [],
+            "The extent of honoring one's parents": []
+        },
+        "x; On Marriage": {
+            "One's match; fate or choice": [],
+            "How great is a great wife": [],
+            "The virtues of great wife": [],
+            "Honoring a wife": [],
+            "Marriage and lineage": [],
+            "One who commits adultery is likened to an idolater": [],
+            "The severity of sexual immorality": [],
+            "Marrying a suitable wife while young": [],
+            "The virtues of a modest woman": [],
+            "Communion with one's wife": {
+                "i According to the Raavad": [],
+                "ii According to the Ramban": []
+            }
+        },
+        "xi; On the Education of Children": {
+            "Discipline a son": [],
+            "He who disciplines his son makes him wise": [],
+            "Chastisement of love": [
+                "How pleasant is the Musar of Love.  Anyone whom Hashem loves, God brings down upon them suffering. You find three good gifts that God gave to Israel; and they were only given by way of suffering. These are them: Torah, the Land of Israel, and the World to Come.  "
+            ],
+            "Extrication of fathers by sons": [],
+            "Commandment a father must fulfill towards his son": [],
+            "The community must hire teachers": [],
+            "One must teach his son Torah": [],
+            "Love of a father to his sons": []
+        },
+        "xii; On Upright Conduct in Business": {
+            "Acting in business honestly": [],
+            "Keeping away from theft": [],
+            "Keeping away from fraud": [],
+            "To loan the poor": [],
+            "Engaging in an honorable trade": []
+        },
+        "xiii; On the Proper Administration of Justice": {
+            "Great is justice": [],
+            "Great is jurisprudence": [],
+            "The qualities of a judge": [],
+            "The disgrace of an unfit judge": [],
+            "Keeping away from bribery": [],
+            "To carry the load of the people": [],
+            "To carry out justice to all": [],
+            "To appoint elderly judges": []
+        },
+        "xiv; On Contentment": {
+            "To rejoices in one's lot": [],
+            "To be satisfied with a little": [],
+            "Trusting God": [],
+            "Accounts of the pious ones": [],
+            "The reward of he who rejoices in his lot": [],
+            "On jealousy": []
+        },
+        "xv; On Equanimity": {
+            "The praise of he who is slow to anger": [],
+            "He who becomes angry his wisdom departs from him": [],
+            "The great sin of he who becomes angry regularly": []
+        },
+        "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception": {
+            "On flattery": [],
+            "The classes of flatterers": [],
+            "The ways of flatterers": [],
+            "The severity of flattery": [],
+            "On scoffing": [],
+            "The severity of scoffing": []
+        },
+        "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment": {
+            "Loving one's fellow": [],
+            "The severity of": [],
+            "The severity of discord": [],
+            "Love of all people": [],
+            "Associating with the upright": [],
+            "The qualities of a good friend": [],
+            "Loving the converts equally": [],
+            "Beloved are the converts": [],
+            "Honoring one's friend": []
+        },
+        "xviii; On Cleanness of Speech": {
+            "Death and life are in the power of the tongue": [],
+            "The severity of slander": [],
+            "The punishment of slander": [],
+            "The classes of slanderers": [],
+            "The greatness of silence": []
+        },
+        "xix; On Keeping a Friend's Secret": {
+            "Keeping and revealing a secret": [],
+            "On disputes": [],
+            "Classes of treacherous men": [],
+            "Being diligent on vows": []
+        },
+        "xx; On Good Manners": {
+            "On etiquette": [],
+            "i etiquette of Torah scholars": [],
+            "ii etiquette of elders": [],
+            "iii etiquette of men": [],
+            "iv etiquette of women": [],
+            "v etiquette rules": [],
+            "Ways of the Amorite": [],
+            "More on etiquette": []
+        },
+        "Chupat Eliyahu Rabbah": {
+            "Forward": [],
+            "Gate of Three": [],
+            "Gate of Four": [],
+            "Gate of Five": [],
+            "Gate of Six": [],
+            "Gate of Seven": [],
+            "Gate of Eight": [],
+            "Gate of Nine": [],
+            "Gate of Ten": [],
+            "Gate of Eleven": [],
+            "Gate of Twelve": [],
+            "Gate of Thirteen": [],
+            "Gate of Fourteen": [],
+            "Gate of Fifteen": []
+        },
+        "Ohr Olam": [],
+        "Ohr Gadol": [],
+        "Great is the peace": [],
+        "Addenda": {
+            "i": [],
+            "ii": [],
+            "iii": []
+        }
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מנורת המאור",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "מנורת המאור",
+        "enTitle": "Menorat HaMaor",
+        "key": "Menorat HaMaor",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "פיוט",
+                "enTitle": "Piyyut"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "א; פרק הצדקה",
+                "enTitle": "i; On Charity"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ב; פרק התפילה",
+                "enTitle": "ii; On Prayer",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה",
+                        "enTitle": "Prayer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה בבית הכנסת",
+                        "enTitle": "Prayer in the Synagogue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נטילת ידים",
+                        "enTitle": "Washing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ציצית",
+                        "enTitle": "Tzitzit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילין",
+                        "enTitle": "Tefillin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר מאה ברכות",
+                        "enTitle": "Hundred Berakhot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין שליח צבור",
+                        "enTitle": "Chazzan"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קדיש",
+                        "enTitle": "Kaddish"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמע",
+                        "enTitle": "Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמידה",
+                        "enTitle": "Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר י\"ח ברכות",
+                        "enTitle": "Order of Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת כהנים",
+                        "enTitle": "Birkat Kohanim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נפילת אפים",
+                        "enTitle": "Tachanun"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת התורה",
+                        "enTitle": "Torah Reading"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנחה",
+                        "enTitle": "Mincha"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילת ערבית",
+                        "enTitle": "Arvit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת שמע על המיטה",
+                        "enTitle": "Bedtime Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות של שבת",
+                        "enTitle": "Shabbat Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הבדלה",
+                        "enTitle": "Havdalah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש חודש",
+                        "enTitle": "Rosh Chodesh"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת הלבנה",
+                        "enTitle": "Kiddush Levanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חנוכה",
+                        "enTitle": "Chanukah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פורים",
+                        "enTitle": "Purim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חג המצות",
+                        "enTitle": "Pesach",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "בענין הגעלת הכלים",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין בדיקת החמץ",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין יום ארבעה עשר",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין דברים שעוברין בפסח",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין לישת המצה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין איסור מלאכה",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין המלאכות המותרות בחול המועד",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין תפלות ימי החג וסדר ליל פסח",
+                                "enTitle": "viii"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר ספירת העומר",
+                        "enTitle": "Sefirat HaOmer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבועות",
+                        "enTitle": "Shavuot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות התעניות",
+                        "enTitle": "Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הגשמים",
+                        "enTitle": "Drought Relief"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תענית יחיד",
+                        "enTitle": "Individual Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאורעות שאירעו לאבותינו",
+                        "enTitle": "Matters that Occurred to our Forefathers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשעה באב",
+                        "enTitle": "Tisha BeAv"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תיקון האשמורות",
+                        "enTitle": "Selichot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש השנה",
+                        "enTitle": "Rosh Hashanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום כיפור",
+                        "enTitle": "Yom Kippur"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אתרוג והדס וערבה",
+                        "enTitle": "The Four Species"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לולב",
+                        "enTitle": "Lulav"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות חג הסוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוספות",
+                        "enTitle": "Addenda"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ג; פרק התשובה",
+                "enTitle": "iii; On Repentance",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת התשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין הייסורין",
+                        "enTitle": "On Afflictions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח התשובה",
+                        "enTitle": "The Power of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סבות התשובה וכלליה",
+                        "enTitle": "Incentives of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיצד היא התשובה",
+                        "enTitle": "What is Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת בעל תשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of the Repenter"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מרגניתא דר' מאיר",
+                        "enTitle": "Marganita deRabbi Meir"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכיות ועברות",
+                        "enTitle": "Merits and Transgressions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר התשובה",
+                        "enTitle": "Order of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשובה",
+                        "enTitle": "Laws of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בצדיקים קדושים",
+                        "enTitle": "Tales of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין התוכחות",
+                        "enTitle": "Reprovement"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ד; פרק הענווה",
+                "enTitle": "iv; On Humility",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלות הענווה ומידות העניו",
+                        "enTitle": "Its Attributes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדברים המביאין לידי ענוה",
+                        "enTitle": "Developing Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הענווה",
+                        "enTitle": "Its Habits"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הגאווה וכתותיה",
+                        "enTitle": "Haughtiness and its Subclasses"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה ענוה",
+                        "enTitle": "Great is Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יהירות",
+                        "enTitle": "Arrogance"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ה; פרק תלמוד תורה",
+                "enTitle": "v; On Fixed Hours of Study",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד תורה",
+                        "enTitle": "Torah Study"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה אומן למעשה בראשית",
+                        "enTitle": "Torah is an Architect of Creation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה וישראל",
+                        "enTitle": "Torah and the Jewish People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתר התורה",
+                        "enTitle": "The Crown Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאור התורה",
+                        "enTitle": "The Light of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "רפואת התורה",
+                        "enTitle": "The Healing of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עץ החיים",
+                        "enTitle": "Tree of Life"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב אדם למסור את נפשו על התורה",
+                        "enTitle": "Dedication to Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עניין ביטול תורה ועונשו",
+                        "enTitle": "Bitul Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר העוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Its Reward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוקן של צדיקים",
+                        "enTitle": "Death of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד התורה ביום ובלילה",
+                        "enTitle": "Torah Study by Day and by Night"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יפה תורה עם מלאכה",
+                        "enTitle": "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוונת תלמוד תורה לשמה",
+                        "enTitle": "Torah for its Own Sake"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צריך אדם לחזר אחר התורה",
+                        "enTitle": "Seeking Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תורה ודרך ארץ",
+                        "enTitle": "Torah and Derekh Eretz"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין ספר תורה",
+                        "enTitle": "Sefer Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מתן תורה",
+                        "enTitle": "Giving of the Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין עם הארץ",
+                        "enTitle": "Ignorant People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה",
+                        "enTitle": "The Duty to Teach Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הרב ותלמידיו",
+                        "enTitle": "Teacher Pupil Relationship"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד תלמידי חכמים ועניין נדוי",
+                        "enTitle": "Honoring the Sages"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חמש מעלות לעוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Five attributes of the Torah scholar"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה תורה",
+                        "enTitle": "Great is Torah"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ו; פרק המצות",
+                "enTitle": "vi; On the Commandments",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד המצות ע\"מ לעשותן וללמדן",
+                        "enTitle": "Study in order to keep and teach"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות וישראל",
+                        "enTitle": "The commandments and Israel"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאהבת ישראל במצות מוסרין נפשם עליהן",
+                        "enTitle": "Dedication and sacrifice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות ועשייתן",
+                        "enTitle": "On their fulfilment",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בחריצות וזריזות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' באזהרה מבטול מצות עשה",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' להגדיל ולהאדיר את המצות",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בהידור המצוה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בכוונת עשיית המצוה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בעשיית המצוה מממון היתר",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' במצות שהן מדברי סופרים",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר הברכות",
+                        "enTitle": "Order of blessings",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בדבר שכולל כל הברכות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מילה",
+                        "enTitle": "Laws of circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה מילה",
+                        "enTitle": "Great is circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת אירוסין",
+                        "enTitle": "Betrothal blessing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות פדיון הבן",
+                        "enTitle": "Laws of redeeming the firstborn"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מזוזה",
+                        "enTitle": "Laws of mezuzah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אונן",
+                        "enTitle": "Laws of onen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אבל",
+                        "enTitle": "Laws of mourning"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין ההספד",
+                        "enTitle": "The eulogy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין מצטערין יותר מדאי",
+                        "enTitle": "Not to grieve excessively"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עירובי חצרות ותבשילין",
+                        "enTitle": "Eruvin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חלה",
+                        "enTitle": "Laws of Challah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת מעקה",
+                        "enTitle": "Parapet blessing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ז; פרק גמילות חסדים",
+                "enTitle": "vii; On Acts of Mercy",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת גמילות חסדים א",
+                        "enTitle": "Great is Kindness I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ביקור חולים",
+                        "enTitle": "Visiting the Sick"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תשובת החולה",
+                        "enTitle": "The Vidduy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הספד המת",
+                        "enTitle": "Eulogizing the dead"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה גמילות חסדים ב",
+                        "enTitle": "Great is Kindness II"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים",
+                "enTitle": "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "שמור שבת",
+                        "enTitle": "Observing Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברית שבת",
+                        "enTitle": "The covenant of Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת",
+                        "enTitle": "Oneg Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד שבת",
+                        "enTitle": "Honor the Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה שבת",
+                        "enTitle": "Great is Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חגים",
+                        "enTitle": "Holidays"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספה",
+                "enTitle": "Addendum"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ט; פרק כיבוד אב ואם",
+                "enTitle": "ix; On the Honoring of Parents",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "Great is honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פרטי הכבוד",
+                        "enTitle": "The ways of honoring"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיבוד אב ואם ולימוד המוסר",
+                        "enTitle": "Morals in honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עד היכן כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "The extent of honoring one's parents"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "י; פרק נישואי אשה",
+                "enTitle": "x; On Marriage",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "זיווגו של אדם; הכרח או בחירה",
+                        "enTitle": "One's match; fate or choice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כמה טובה אשה טובה",
+                        "enTitle": "How great is a great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הטובה",
+                        "enTitle": "The virtues of great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד האשה",
+                        "enTitle": "Honoring a wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא בת טובים",
+                        "enTitle": "Marriage and lineage"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המזנה על אשתו כעובד ע\"ז",
+                        "enTitle": "One who commits adultery is likened to an idolater"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הוא הזנות",
+                        "enTitle": "The severity of sexual immorality"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא אשה הגונה בימי הבחרות",
+                        "enTitle": "Marrying a suitable wife while young"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הצנועה",
+                        "enTitle": "The virtues of a modest woman"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיבור האדם אל אשתו",
+                        "enTitle": "Communion with one's wife",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' ע\"פ הראב\"ד ומקצת דעות אחרות",
+                                "enTitle": "i According to the Raavad"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ע\"פ הרמב\"ן",
+                                "enTitle": "ii According to the Ramban"
+                            }
+                        ]
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יא; פרק גידול בנים",
+                "enTitle": "xi; On the Education of Children",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מוסר הבן",
+                        "enTitle": "Discipline a son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המייסר את בנו מחכימו",
+                        "enTitle": "He who disciplines his son makes him wise"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר של אהבה",
+                        "enTitle": "Chastisement of love"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצלת בנים לאבות",
+                        "enTitle": "Extrication of fathers by sons"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שאדם חייב לעשות לבנו",
+                        "enTitle": "Commandment a father must fulfill towards his son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב הקהל לשכור מלמדי תינוקות",
+                        "enTitle": "The community must hire teachers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ישתדל אדם ללמד תורה לבנו",
+                        "enTitle": "One must teach his son Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבנים",
+                        "enTitle": "Love of a father to his sons"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יב; פרק משא ומתן",
+                "enTitle": "xii; On Upright Conduct in Business",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת הנושא ונותן באמונה",
+                        "enTitle": "Acting in business honestly"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן הגזל",
+                        "enTitle": "Keeping away from theft"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן האונאה",
+                        "enTitle": "Keeping away from fraud"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להלוות לעני בשעת דחקו",
+                        "enTitle": "To loan the poor"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה",
+                        "enTitle": "Engaging in an honorable trade"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יג; פרק הדין והדיין",
+                "enTitle": "xiii; On the Proper Administration of Justice",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הצדקה והדינין",
+                        "enTitle": "Great is justice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדול המשפט",
+                        "enTitle": "Great is jurisprudence"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות הדיין",
+                        "enTitle": "The qualities of a judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גנאי הדיין שאינו הגון",
+                        "enTitle": "The disgrace of an unfit judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן השוחד",
+                        "enTitle": "Keeping away from bribery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא משאן של ישראל",
+                        "enTitle": "To carry the load of the people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעשות דין אחד לכל",
+                        "enTitle": "To carry out justice to all"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "למנות דיינים זקנים",
+                        "enTitle": "To appoint elderly judges"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יד; לשמוח בחלקו",
+                "enTitle": "xiv; On Contentment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "To rejoices in one's lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצדיק והספוק במועט",
+                        "enTitle": "To be satisfied with a little"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הביטחון בהקב\"ה",
+                        "enTitle": "Trusting God"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בחסידים ששמחו בחלקם",
+                        "enTitle": "Accounts of the pious ones"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "The reward of he who rejoices in his lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הקנאה",
+                        "enTitle": "On jealousy"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טו; פרק הכעס והחמה",
+                "enTitle": "xv; On Equanimity",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח המאריך אפו ואינו כועס",
+                        "enTitle": "The praise of he who is slow to anger"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו",
+                        "enTitle": "He who becomes angry his wisdom departs from him"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המרבה לכעוס עונו רב",
+                        "enTitle": "The great sin of he who becomes angry regularly"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טז; פרק החנופה והליצנות",
+                "enTitle": "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין החנופה",
+                        "enTitle": "On flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות החנפים",
+                        "enTitle": "The classes of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי החנפים",
+                        "enTitle": "The ways of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה החנופה",
+                        "enTitle": "The severity of flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הליצנות והלצים",
+                        "enTitle": "On scoffing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הליצנות",
+                        "enTitle": "The severity of scoffing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יז; פרק אהבת החברים",
+                "enTitle": "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין אהבת חבירו",
+                        "enTitle": "Loving one's fellow"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא המחלוקת",
+                        "enTitle": "The severity of"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא השנאה",
+                        "enTitle": "The severity of discord"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבריות",
+                        "enTitle": "Love of all people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתחבר לטובים ולישרים",
+                        "enTitle": "Associating with the upright"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות החבר הטוב והנאמן",
+                        "enTitle": "The qualities of a good friend"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גרי הצדק וישראל שוין באהבה",
+                        "enTitle": "Loving the converts equally"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חביבין הגרים",
+                        "enTitle": "Beloved are the converts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לכבד את חבירו",
+                        "enTitle": "Honoring one's friend"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יח; פרק לשון הרע",
+                "enTitle": "xviii; On Cleanness of Speech",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מות וחיים ביד לשון",
+                        "enTitle": "Death and life are in the power of the tongue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה לשון הרע",
+                        "enTitle": "The severity of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונשו של לשון הרע",
+                        "enTitle": "The punishment of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות מספרי לשון הרע",
+                        "enTitle": "The classes of slanderers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת השתיקה",
+                        "enTitle": "The greatness of silence"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יט; בענין כסוי סוד חבירו",
+                "enTitle": "xix; On Keeping a Friend's Secret",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בכסוי הסוד וגלויו",
+                        "enTitle": "Keeping and revealing a secret"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הריב",
+                        "enTitle": "On disputes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות אנשי שקר",
+                        "enTitle": "Classes of treacherous men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יזהר אדם בשבועה",
+                        "enTitle": "Being diligent on vows"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "כ; פרק דרך ארץ",
+                "enTitle": "xx; On Good Manners",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין דרך ארץ",
+                        "enTitle": "On etiquette"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "א' דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                        "enTitle": "i etiquette of Torah scholars"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דרך ארץ הראויה לזקנים",
+                        "enTitle": "ii etiquette of elders"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' דרך ארץ של אנשים",
+                        "enTitle": "iii etiquette of men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ד' דרך ארץ של נשים",
+                        "enTitle": "iv etiquette of women"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ה' דרך ארץ בכלל ובפרט",
+                        "enTitle": "v etiquette rules"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שהם מדרכי האמורי",
+                        "enTitle": "Ways of the Amorite"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים בדרך ארץ",
+                        "enTitle": "More on etiquette"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "מקצת דברים מחופת אליהו רבה",
+                "enTitle": "Chupat Eliyahu Rabbah",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "פתיחה",
+                        "enTitle": "Forward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה",
+                        "enTitle": "Gate of Three"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Four"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה",
+                        "enTitle": "Gate of Five"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ששה",
+                        "enTitle": "Gate of Six"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Seven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שמונה",
+                        "enTitle": "Gate of Eight"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער תשעה",
+                        "enTitle": "Gate of Nine"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער עשרה",
+                        "enTitle": "Gate of Ten"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער אחד עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Eleven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שנים עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Twelve"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Thirteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fourteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fifteen"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור עולם",
+                "enTitle": "Ohr Olam"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור גדול",
+                "enTitle": "Ohr Gadol"
+            },
+            {
+                "heTitle": "גדול השלום",
+                "enTitle": "Great is the peace"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספות",
+                "enTitle": "Addenda",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "א' תשובת הר\"ר מאיר בענין הזיווגים",
+                        "enTitle": "i"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דברים שמנו חכמים במנין",
+                        "enTitle": "ii"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' מדרש לעולם",
+                        "enTitle": "iii"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/Menorat HaMaor, Alnakawa, H.G. Enelow ed. N.Y. 1929-1934.json b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/Menorat HaMaor, Alnakawa, H.G. Enelow ed. N.Y. 1929-1934.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc7ab48db963ea42069e072dfe39d13f9b0bdc12
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/Menorat HaMaor, Alnakawa, H.G. Enelow ed. N.Y. 1929-1934.json	
@@ -0,0 +1,5388 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Menorat HaMaor",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001242736/NLI",
+    "versionTitle": "Menorat HaMaor, Alnakawa, H.G. Enelow ed. N.Y. 1929-1934",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מנורת המאור",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": {
+        "Piyyut": [
+            "בשם ה' אל עולם.",
+            "בשם אלקי אשר לו הגבורה ולשמו נאוה הלל וזמרה",
+            "אצלצל פעמון כנור רנני ואשמע נעים שבח ושירה",
+            "ובו אבטח ולא תמעד אשורי ולא אירא ביום זעם ועברה",
+            "אנתק מוסרי כסלי וכסלי וכסלי בו ויהיה לי לעזרה",
+            "אגדל מחלפות שכלי וסכלי אגלח בתער השכירה",
+            "נתיב רגלי ומעגלי אפלס ואתהלך עלי דרך ישרה",
+            "ימין האל הביאתני הדומו וראיתי והנה שם מנורה",
+            "יאירון יושבי חושך לאורה בחוקי אל ודתו הטהורה",
+            "שלישית למאורות היא אבל דין קדימה לה ומשפט הבכורה",
+            "רצון האל לכל דורש תלמד בלשון צח במו שפה ברורה",
+            "איומה היא ונשקפה כשחר ויפה כלבנה היא וברה",
+            "לאורה ילכו עורים בחושך כמו פקחים בצהר מול מדורה",
+            "הליכותיה הליכות הולכתים אשר כל אורחותם דין ושורה",
+            "מאור זיווה כלפיד\"ות לעין איש ומתוק מדבש אשתו דב\"רה",
+            "חמודה מזהב אופיר וספיר ומכתם ושוהם היא יקרה",
+            "באורה המאורות הם מקנאים כמו אשה מקנאה היא בצרה",
+            "רחוקה מכסיל אך היא קרובה ללב משכיל ועל פיו היא שגורה",
+            "במערבה מאורות יזרחו לה ראו אם יש במזרחה נהרה",
+            "רביביות שביביה וזיקה כמו בזק ירוצץ קל מהרה",
+            "בזיו הודה משמחת לבבות ובו שמחה תהי להם אורה",
+            "יתומה היא ואח אין לה ואחות ומעלמות בנות גילה בחורה",
+            "יחידה היא דמות אין לה בתבל ומרגלית אשר אין לה תמורה",
+            "וגדלה עד מאד ותיף עדי כל בכירה היא לעומתה צעירה",
+            "ספרים הם והיא להם עטרה והיא מקדש לכלם לה עזרה",
+            "פאר ויקר מלכים יתנו לה הכי בה יירשו עצר ומשרה",
+            "נכוחים הם אמריה למבין ותוכיחו ותחת בו גערה",
+            "וכל מעלה לעומתה נמוכה וכל כתר לרגליה מזורה",
+            "חכמים נואלו מולה ושמו לפיהם יד ואמרתם עצורה",
+            "וכל זקן כנער הוא לנגדה ואולת בתוך לבו קשורה",
+            "עדי חן היא לחכמי לב ואותם בכתר עוז ותורה מעטירה",
+            "דרכיה שביל נועם ושלום ודרך טוב וקדש הוא מקורה",
+            "נתיבות אחריה הם מאירים במצות אל אלוק רם ונורא",
+            "בנשף בחצות לילה ואישון לכל עין ואישון היא מאירה",
+            "נעימות בה וגם שובע שמחות ועל המעלות מעלה יתירה",
+            "אמת תהגה וחסד על לשונה ומתעה בעוז אזרה וחגרה",
+            "להורות משפט הקל ליודעיו אשר ארחו לישרי לב לחברה",
+            "נגידים הם דבריה לשומעה בלי שמץ בלי דופי וסרה",
+            "קנותה מחרוץ נבחר וסחרה מאד נעים וטוב מכל סחורה",
+            "אמריה לכל נגע רפואה ומליה צרי נפש צרורה",
+            "ובה פסחים ידלגו כאיל עלי רגלם ולא אגב גררה",
+            "הלום לשון ואלם בה ידבר שפת יתר בלי לשון חסרה",
+            "ועץ חיים לכל המחזיק בה וכל תומכה אשר על פיו סדורה",
+            "וסם מות לעוזב את נתיבה חמת אפעה ומפתן מדורה",
+            "מנשכת כמו שרף ועקרב וצפעוני ונחש במאורה",
+            "קשה יום לו יום מנוחה ימצא בה וכל איש רש ומסכן מעשירה",
+            "וכל עשיר אשר לא יעשנה מהומה לו תהי גם רב מארה",
+            "כעוף יעוף גם כבודו גם יקרו בלי כנף ולא נוצה ואברה",
+            "ועתה אוהבי שמעו דברי וכל אחי ואנשי החבורה",
+            "אני גבר אשר נדו זממי ורוח חלפה עלי ועברה",
+            "בעדן גן אלוקים מחשבותי הביאוני במו רוח סערה",
+            "ושם ראו עצי חיים ודעת ומהם לקחו סעיף ופארה",
+            "וגפן טוב להשכיל מצאו בו ובין ויכרתו משם זמורה",
+            "ולי שורק נטעתיה וזרע אמת לא הפכה לזרה",
+            "סעיפיה עדי ימים תשלח ועד צפון ועד מזרח קצירה",
+            "והיתה לי כרם שדה כרם וחמר וגם מכל עצי שדה הדורה",
+            "והקפתיו בחוקי אל כגדר ובמצות כמו נסמן ושורה",
+            "ענביו ענבי רא\"ש טוב למאכל ויין רקחו לאף יעלה קטורה",
+            "כיין הטוב שנתישן ירעב ויטעם אחר מות תוך קבורה.",
+            "ידידי לחסות בואו לכרמי ובו מחסה יהי לכם וסתרה",
+            "וצוף דבשי ומר ארו נא ומפריי קחו מני תשורה",
+            "שתו ייני ויערי וחלבי ויין לקחי שתו היום לשכרה",
+            "שתו יין משומר בענביו בטרם כל וקודם היצירה",
+            "לכו שברו בלי שוחד ודמים ולא במחיר וכסף ואגורה",
+            "ומה לכם זמורי נזר לגדל כמו גפן סדום שדמות עמורה",
+            "ויינם אחריתו רוש ולענה וקובעתם מסוכה היא במרה",
+            "שמעוני ואם אין לי תבונה ולא השכל ואם דעתי קצרה",
+            "לקורותי בפי לעו דברי ועלי עברה צרה ועברה",
+            "והכה הנדוד אותי בשבטו ונהג בי בכובד גם בסערה",
+            "וירה הזמן חציו בלבי ולו קלע ולא החטיא כשערה",
+            "ואם נלאו שמי שכלי להגשים ועב לקחי להמטיר היא עצורה",
+            "למעשה המנורה לב תשימון אשר מהר אלוקים היא גזורה",
+            "ירכה טוב בכל ירך וכתף ונתח טוב בסוד משנה ומקרא",
+            "קני חכמה ובינה הם קנותה כמו תלמוד ועיקר הגמרא",
+            "גביעים כרקיעים לה ואורם כאור שמש בנר מצוה ותורה",
+            "וקול כפתור כקול כפתור ונשמע עדי כפתור ובית הרן ונמרה",
+            "פרחיה מפורחים בדעה ונראו עד נה\"ר דע\"ה וסורא",
+            "ומלקחים בלקח טוב ומחתות באש קדש ולא נכרית וזרה",
+            "וכליה ומעשיה כמצות אשר יצר בחכמה כל וברא",
+            "וכמראה אשר הראה למשה בהר סיני במעשה המנורה",
+            "פתח דבריך יאיר מבין פתאים",
+            "שחרים אעירה נגינה אזכירה",
+            "וחסד אשירה לאל חי יוצר אור",
+            "ואכתוב גליון בעוז שוכן חביון",
+            "אשר על כל עליון ואדיר גם נאור",
+            "לגלות מסתרים להבין נמהרים",
+            "ולפקוח עורים ועינם בם תאור",
+            "באור טוב משמש הכי לפנות רמש",
+            "מאור שמש ימש והוא הולך ואור",
+            "ואותו אל נורא לאור עולם ברא",
+            "ועל כן הוא נקרא מנורת המאור."
+        ],
+        "Introduction": [
+            "קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר. כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי. נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. פניך האר בעבדך הושיעני בחסדך. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. יהי לבי תמים בחקך למען לא אבוש. עבדך אני הבינני ואדעה עדותך.",
+            "לכו בנים שמעו לי והאזינו קולי. הטו אזניכם ושמעו לי מי פתי יסור אלי. עזבו פתאים וחיו, ומשכילים תהיו. קחו מוסר קחו תבונה, ואשרו בדרך בינה. שמעו שמוע אמרתי, ואל תפרעו לעצתי. כי לקח טוב נתתי לכם, יראת יי' אלמדכם. שמעו ותחי נפשכם, כי אמת יהגה חכי, ולא שקר נסכי. מחשבותי בדרך אמת ינחוני, יומם שעיפי ישיבוני, אף לילות כליותי יסרוני. הלא הם יורוני וזממי תמהים, ורעיוני כמהים. משנתי יעירוני לרגעים, ירגיעוני, ובכל עת יניעוני. ואני ישן ולבי ער, כתנור בוער, וים התשוקה בקרבי הולך וסוער. ומרוב חשקי בתורת אלהי ותאותי ותשוקתי. לדת האל ואהב' זממי בכל עת יריבוני. תחת אהבתי ישטנוני. ומעיני נדדה תנומתם ונגזלה שנתם. ורחקו מני ימי גילי. ולילות עמל מנו לי. והייתי מסלד בחילות על משכבי בלילות. בנפל תרדמה על אנשים בתנומות. בהתפשט מהגויות הנשמות. ובנוח הכוחות הגופניות. וישארו זכים הכוחות הרוחניות. ויתעוררו הכוחות השכליות.",
+            "אז תרתי בלבי וברעיוני, למצוא חזון מה', ולחבר חיבור להיות לי לזכרון, למען ידעו דור אחרון. ואמרתי בנפשי מה אענה ומה אדבר, ואיכה מלין אחבר, וקדמו אותי כמה מחברים מביני ספרים, וחברו כמה חיבורים, כזוהר הרקיע מזהירים. ואיכה יכניס עצמו צעיר הנמלים במקום הגמלים. ושיות דחויו' בנוה אריות, ובמרבץ חיות. וצפרים בקיני הנשרים. והיה לבי טובע בגלי ים המחשבות, ועורך בין קרבי קרבות, ומבעיר בין צלעי להבות, ופעם לעשות יחפוץ, ופעם לא יאבה, פעם יבער ופעם יכבה. אז חשבתי בלבי כל החיבורים הראשונים, וכל הספרים הקדמונים, ואומר אהה ה' אלהים, המוציא מחשבה לנגוהים, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, הבונה בשמים מעלותיו, המכין בחכמתו גלגלי ערץ, וקבע בם את השמש ואת הירח ואת הכוכבים להאיר על הארץ. המוציא במספר צבאם, ולעשות לו שם בראם. עושה עש כסיל וכימה, עוטה אור כשלמה, ותולה ארץ על בלימה. וייצר את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמה, יקרה ואצילה, מרוח קדש אצולה. וברא בו אזנים לשמוע ועינים לראות, גדולות ונוראות, וישם בקרבו לב מבין נפלאות. משוטט במעגלי השכל ובם דורך נתיבות, לחשוב מחשבות. ועשה לו לשון גדולות מדברת, תהלת יוצרה מספרת, ולשם קדשו מזמרת, ועוזו מעוררת, וגבורתו אומרת, וגדולתו מזכרת, ונוראותיו סופרת, ומקצת רוממותו מגדת ולא גומרת, ומעט מזער משבחו שוררת, ורצונו במענה מבקשת ושוחרת, ובהתודותה על פשעה עונה מכפרת, ובניב הלשון מעלת האדם ניכרת, על מעלת הבהמה והחיה, ויהי האדם לנפש חיה.",
+            "ומכל האומות בחר בישראל לנחלה, ולעם סגולה, לשם ולתהלה. וממצרים גאלם מבית עבדים, ויצילם מכף מעבידים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ותהי ידו על מצרים הויה. ויתעלל בהם בעשר מכות, על ידי משה אהרן ומרים, על רוע מעלליהם ומרים, וינער ה' את מצרים בתוך הים. ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה ביד רמה, והמים להם חומה. ומפליא לעשות הגדיל נפלאות, והפליא פלאות. וישם את הים למצרים עמקי מצולה ולישראל חורב ושרב, ויגער בים סוף ויחרב. ויביאם אל גבול קדשו ומעונו, הר זה קנתה ימינו. וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, וישמיעם את הוד קולו משמי מעונו. ובמעמד הגדול והנורא ההוא היו כל נפשות חסידיו, זרע ישראל עבדו עמו ועבדיו. את אשר ישנו פה עמנו היום, ואת אשר אינו פה עמנו היום. ויראו את אלהי ישראל מתוך ענן יומם ועשן ואש להבה, צח ואדום דגול מרבבה. ודבריו שמעו מתוך האש כקול המון ורעם, ואמרו נעשה ונשמע כל העם, וקיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם. ויתן להם משמים, דת קדומה יומים, את יקר תפארתו, אשר היתה באמנה אתו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כשני עופרים תאומי צביה, להגדיל עצה ותושיה. והודיעם משפטיו ומצותיו ועדותיו, את חוקי האלהים ואת תורותיו. כי הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, בחכמה בתבונה ובדעת.",
+            "ומאז היו בעם ה' נביאים, ברוח הקדש נבאים. עד יום גלות הארץ, והיינו לכלה וחרץ. וספו ותמו נביאי, ולא מצאו חזון מה'. ונפסק לחם פת בג הנבואה מעדת אריאל, ולא היה עוד לבני ישראל. וייבש מעיינה אשר כנחל שוטף, וישארו הנביאים רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה' מן השמים. ומאז היה דבר ה' יקר ונמרץ, אין חזון נפרץ, ונפל גדרו ונפרץ. ולהקת הנביאים אחר אשר בגולה לבבל הובאו, ולארץ דוכאו, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא מצאו. ויחזיקו אחרי הנביאים אנשי כנסת הגדולה, ושאר אנשי הגולה. ואחריהם החזיקו התנאים בעלי המשנה, ברוח חכמה ובינה. וכלם קבלו תורה שבעל פה לעטרת צבי ולצפירת תפארה, איש מפי איש עד משה ומשה מפי הגבורה. והיו למדים על פה אמרי שפר, כי דעתם רחבה להכיל ספר. עד אשר קם רבינו הקדוש ראש המדברים, ותחלת המחברים, וחיבר המשניות, לשמור מזמות ותושיות, להיות להם עיני כל ישראל צופיות. כי ראה את עוני ישראל מאד מורה, ואין איש דעה יורה. ועדת ה' בגלות נשבר גאונה, וירד הדרה והמונה. והצרות משתקשקות, והצוקות מתחזקות, ונתמעטו הדעות, ונשתכחו השמעות. ויאמר עת לעשות לה', טרם תשתכח תורה מבני אמוני, וטרם יתחשב בגוים זרע בני, אכתב לו רובי תורתי, וידע וישכיל דת אלהי ישעו, ולא תשכח מפי זרעו. ואחריהם החזיקו האמוראים לכבוד ולצבי, בארץ שנער ובארץ הצבי. ואחריהם רבנן סבוראי קמאי ובתראי. ואחריהם הגאונים וראשי הישיבות והרבנים. וחיברו כמה חיבורים. והעתיקו כמה ספרים מפנינים יקרים. כל איש אשר נדבה רוחו, כפי כחו. ורב חיבר ספרא וספרי, ומי כמוהו מורה. ור' חייא חבר התוספתא. ור' הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש ור' ישמעאל חיברו מכילתא. וגם ר' עקיבא חיבר מכילתא. ור' אושעיא ובר קפרא חיברו בריתות. והיו לאותות. ור' יוחנן חיבר התלמוד הירושלמי בארץ ישראל, קודם חורבן אריאל. ורבינא ורב אשי חיברו התלמוד הבבלי על סדרו, שנים רבות אחר חורבן הבית וגלה יקרו. וכל ההוראות והשאלות והתשובות שהורו כל מנהיג ומנהיג בדורו וראשי הישיבות, וכל הגזירות והתקנות שגזרו והתקינו כל חכם וחכם לצורך זמנו, והעמידו כל דבר מהם על כנו, ויקבעוה הלכה לדורות, משפטים ישרים ותורות. וכמה חכמים וצדיקים, עשו לתלמוד פסקים, והפיצו מעיינותיהם חוצה, להשקות במדב\"ר כל צמא, בדינין ובאיסור ובהיתר ובטהור ובטמא.",
+            "וענייני הספר הזה במספר ספריהם אינם חשובים, והמה בכתובים. לא מפני שהם קשים בעיניהם, אלא מפני שהם פשוטים ושגורים בפיהם. ובפי הכל יחד אבות ובנים, ואפי' תינוקות של בית רבן הקטנים. וישארו על התלמוד מפוזרים ומפורדים, והיו לאחדים, כמקנה במדבר תועה, כצאן אשר אין להם רועה, עדר עדר לבדו, ולא מצא עזר כנגדו. נעו מעגלותם ואין איש מאסף אותם. מלבד מקצת חכמים כרב סעדיה ורב עמרם גאונים, שחברו סידורים לתפלה לעוטה גאונים. והר' יעקב בן הרא\"ש זצ\"ל שחיבר אורח חיים, ושאר ספריו יושר אמריו. ומקצת מחברים אחרים, חיברו מעניינו מעט דברים, כשנים שלשה גרגרים. ואע\"פ שהדבר נוח הוא בעיניהם וקל, קשה הוא בעיני, ומפניו נבהלו רעיוני, ולחברו כדאי אינני, כי כבד הוא ממני. ולא אוכל שאתו ופחדו יבעתני ושאתו. ואומר ולבי מרוב התשוקה, ידכה ישוח. ולא מצא מנוח. מי יתן ידעתי ואמצאהו, אסובבנהו אבוננהו, אבוא עד תכונתו ואדעהו, בחלום אכיר מראהו. ומי יתן ואתחיל אותו ואשלים, אחבירה עליו במלים, ולדעת דרכיו אותי אלהים יחנן, ועדיהם אתבונן.",
+            "וכמה פעמים לכתוב אותו התחלתי, ולחברו השתדלתי, וחתרתי סכלי להשיבו אל היבשה ולא יכולתי, מפני קוצר דעתי, ומיעוט סכלי, ורוב סכלי. וכראותי סר ממני כחי, ואלך מר בחמת רוחי. ובעודי משמים ומשתאה, ואפקח את עיני ואראה, והנה איש עומד לנגדי איום ונורא, ומפחדו זחלתי ואירא. ונשתנו רעיוני, ואפול על פני. ופחדתי ונבהלתי, ונתתי פני ארצה ונאלמתי. וימת לבי בקרבי, ונשמה לא נותרה בי, ויגע בי ויעמידני על רגלי. ויאמר אלי אתה בן אדם. מה לך נרדם. עד מתי תשכב עצל, וימיך עוברים כצל. פקח עיניך, והתר אגודות לשונך, ואתה תאזור מתניך. ואען ואומר, הנה לשלום מר לי מר. מה אומר לאדוני, ואין מלה בלשוני. כי לא שמרתי מזמה, ולא למדתי חכמה. ואנכי עפר ואפר, ולא ידעתי ספר. ואיכה אדבר בבינה ובמדע, ואני בער ולא אדע. ולא קריתי ולא שניתי ובגולה נמר רוחי ושניתי. ורוב ימי הייתי מתנועע ומתנודד, כצפור בודד, סג ונאלח, כעוף נודד, קן משולח. וכחי שמש הנדוד שזפו, לא עמד כי ה' הדפו. ואהיה מנוה חפצי מנוד, וישבתי בארץ נוד. כי יד הזמן הנידתני, וטלטלה גבר טלטלתני, וצנוף צנפתני. ולכל קצוות נפזרתי, וכארבה ננערתי, ולא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי. והיך יוכל עבד אדוני זה, חדל אישים ונבזה, לדבר ובפיו אין מענה, אין קול ואין עונה. ואין חלש קצר קומה, יערוך עם גבור מלחמה. ואין איש אשר (כאב) נפשו מהבין גדל ושברה, יכה את קרי\"ת ספ\"ר ולכדה. ויאמר אלי אל תירא ואל תחת. שמע אמרי והאזינה, כי עתה יצאתי להשכילך בינה. עד מתי תשתאה, פקח עיניך וראה. ואשתומם על המראה וממני דעת פליאה. ויאמר אלי מה אתה רואה. ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה, וכברק ירוצץ זיוה והלה. ונרותיה כזוהר הרקיע יזהירו, אל מול פני המנורה יאירו. וכאור החמה שבעתים אורה, לא יכבה בלילה נרה, נר מצוה ותורה, על המנורה הטהורה. רוח ה' נוססה בי משמי ערץ, להאיר על הארץ. מתוק לעינים האור, ולכל בני ישראל היה אור. וכראותי צהלו פני, ותאורנה שתי עיני. ואקוד ואשתחוה לה', ואומר הפעם אודה את ה', מנת כוסי וחבלי, כי אשב בחושך ה' אור לי. וישב אלי המלאך הדובר בי, וישלח את ידו ויגע בי, ויאמר אלי את אשר תמצא אכול, ועשה תעשה וגם תוכל יכול. ואביט והנה בידו מגלה עפה, כמו שחר נשקפה, ברה כחמה וכלבנה יפה, אמריה צחות ללעגי שפה. ובטוב מכל אבן יקר וספיר מעולפה, ואמרי טעם מתוקים מדבש ונופת צופים מטיפה. וריחה טוב ממור ואהלות עם כל ראשי בשמים מניפה. ופריה נחמד למראה וטוב למאכל מכל גפן פוריה וענפה. פריה מתוק ועליה לתרופה. מפנינים יקרה עליה בשפה ברורה, זאת חוקת התורה, וזה מעשה המנורה.",
+            "ואביט והנה יד נגעה בי בהיותי מסלד בחילה, ויאכילני את המגלה. ותהי בפי מדבש מתוקה, ותבא בקרבי כמים קרים על נפש עיפה ושוקקה. וכאשר טעמתי אורו עיני, ורעמו אזני, וזרחו לי בחשכה מאורים, ואכלתי לחם אבירים. אכלתי יערי שתיתי נסכי, ופריו מתוק לחכי. אני קרתי ושתיתי מים, מאת ה' מן השמים. מן המקור העליון, שיורד על הררי ציון. ואבוא אל אוצרות מטמונים, ואלקוט מחמדי אבנים, ומשך חכמה מפנינים. וכאשר כליתי לאכול התחזקתי, ועוז התאזרתי, וישמח לבי ונעזרתי. ועל משענת אלהי ישעי נסמכתי, ועל עמדי עמדתי, ופתחתי את פי ולא נאלמתי. וערכתי תהלה, לנורא עלילה. אשר לשמו קראני, ומכחו המציאני, ומאין אל יש הוציאני. ומבטן לעבד לו יצרני. ונתן לי לשון למודים, לחבר מלים מזהב ומפז רב נחמדים. אמרות טהורות, לפקוח עינים עורות, והיו למאורות. לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה. לבי לחשוב מחשבות, שם השכל מגמתו. ורעיוני בשדה התבונות, תלמים חורש לעומתו, יפתח וישדד אדמתו. עד אשר מכל אבן נגף אותו סקלתי, ופרדס נאה בתוכו נטעתי, ועצי עדנים בו שתלתי. ועץ הדעת להבין פליאה, ועץ חיים תאוה באה. בתוך הגן מעין כל משכיל מראיהם לא נעלם, והאיש החפץ חיים יקח מפריה ואכל וחי לעולם. ובו כל עץ נחמד למראה בעתו יתן פריו, מה טובו ומה יופיו. נטע שעשועים יפה אף נעים גן חמודות, שתול על פלגי תעודות. יפיץ דעת ומזמה, נחל נובע מקור חכמה. מעין גנים, מימיו נאמנים. גדול ורחב ידים, תאוה לעינים. מלא על כל גדותיו, הולך על ארבע פעמותיו. גברו נוזליו וזרמיו, ונתן מימיו. בקיץ ובחורף לא ייבש, ופלגיו הולכים על פני השדה כהלך דבש. וכל צמא במימיו בלא כסף ובלא מחיר תשוב אליו נפשו, ישתה וישכח רישו. ועריפי נטפיו יקוו בתוך האגן, להשקות את הגן. עד אשר עלו צמחיו, והאירו פרחיו, ונתנו ריח דודאיו ותפוחיו. והזילו בשמיו, ונטפו סמיו. והציצו סנסניו, והניצו רימוניו. ונראו נצניו, וגדלו ששוניו. ופרחה חבצלת שרוניו, והפיחו קנמוניו. והריחו נרדיו, והבשילו מגדיו. וצללי ההדסים, את הגן מכסים. והעלים והשריגים, יחד משתרגים. והענפים אותו מקיפים. וכל איש אשר רוח אלהים בו, ותורת אלהיו בקרבו, בצלו יחסה ויתלונן, והיו עלהו רענן. ורוח חכמה ובינה בלילה עליו מרחפת, וכל היום חופפת. עד אשר לאף כל משכיל עלה רקחו, נרדו נתן ריחו. ומגדל עוז בתוכו בנוי לתלפיה, וארמון על משפטו ישב ללמוד בתוכו תושיה. ובו שולחן התעודה ערוך, ויין המזמה מסוך. וקול יצריח אף יריע. לקצה הארץ יגיע. לכו לחמו בלחמי אשר אהבתי, ושתו ביין מסכתי, לא לחם ולא בשר, כי אם שכל ומוסר. ולא יין הרקח, כי אם יין הלקח. אכלו רעים שתו ושכרו דודים, והתענגו על רוב שלום ידידים.",
+            "בני לדברי הקשיבה ולאמרתי, ואל תפרע לעצתי. שקוד על הספר הזה יומם ולילה, ואל תשוב לכסלה. אל תתן שינה לעיניך ולעפעפיך תנומה, ויגד לך תעלומות חכמה ולא יבצר ממך מזמה. הוא הספר, הנותן אמרי שפר. הנקרא מנורת המאור, אשר באור החיים תאור. אור יפוץ משמי ערץ, לאחוז בכנפות הארץ. להראות סודות התורה ומצפוניה, והאיר אל עבר פניה. להאיר ממחשך הפתיות אוילי העם וכסיליהם. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וזיו נגה עליהם. ויאור להם כל שעריו עשרים פרקים, מצות ישרים וחוקים, ומשפטים צדיקים. כל איש אשר ידבנו לבו לשמוע דבריו ולהקים, שואל בפרקי\"ם. כל פרק ופרק בעניינו עומד על כנו, נחמד למראה ופרק\"ו נאה. ושמתי כל פרקיו שוות, שאין אני יודע מתן שכרן של מצות. ולא הקדמתי על המצוה הקלה החמורה, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכולם נכוחות ותמימות, שכולם מתאימות. בואו שעריו בתודה, לתורה ולתעודה. עברו ושובו משער לשער, גם זקן גם נער. ויפתחו לכם שערי אורה, אל מול פני המנורה.",
+            "יהי לבך בני אל דת וחוקים אשר הם מדבש לחך מתוקים",
+            "שמע מוסר קנה תורה ומצוה ומשפטים אשר כראי חזקים",
+            "רחץ וטהר במעין התבונה וממיו דלה מים עמוקים",
+            "אזי תאיר בנרות המנורה וילכו ממרורותך ברקים",
+            "לך באתי להודיע נתיבה וגם דרכה ואלו הפרקים:",
+            "פרק ראשון. מדבר בצדקה רב להושיע, ונפש נענה ישביע.",
+            "פרק שני. להתפלל ערב ובקר וצהרים, אל אל בשמים.",
+            "פרק שלישי. מורה דרכי התשובה, מן העון והמשובה.",
+            "פרק רביעי. להדבק בענוה, ולפרוש מן הגאוה.",
+            "פרק חמישי. לקבוע עתים לתורה, ולמעט בעסק ובסחורה.",
+            "פרק ששי. לקיים המצות בכל יכולתו, את הכל עשה יפה בעתו.",
+            "פרק שביעי. לגמול חסד לכל אדם ואוהב ורע, ואל יחשוב להרע.",
+            "פרק שמיני. לכבד שבתות וימים טובים, במלבושים נאים ומאכלים ערבים.",
+            "פרק תשיעי. בענין כבוד אב ואם, לנטלם ולנשאם.",
+            "פרק עשירי. לישא אשה ולכבדנה, ודבר טוב ישמחנה.",
+            "פרק י\"א. לגדל את הבן על הדרך הנכונה, גם כי יזקין לא יסור ממנה.",
+            "פרק י\"ב. לישא וליתן באמונה, בכל ממכר ומקנה.",
+            "פרק י\"ג. לעשות הדיין דין אמת לרמים ולשפלים, ושפט בצדק דלים.",
+            "פרק י\"ד. לשמוח בחלקו, אם מעט ואם הרבה ספוקו.",
+            "פרק ט\"ו. לעזוב חמה ולרצות יהי נוח, כי הכעס בחיק כסילים ינוח.",
+            "פרק י\"ו. שלא להחניף ולהתהלך בדרך תמים, ושלא לגנוב דעת העמים.",
+            "פרק שבעה עשר. לאהוב את החבירים כנפשו, ולחמול על הונם כרכושו.",
+            "פרק י\"ח. שלא לנבל פיו ושלא לספר לשון הרע, ומשניהם פיו יגרע.",
+            "פרק תשעה עשר. שלא לגלות סוד הפקיד אצלו רע, פן יחסדו שומע.",
+            "פרק עשרים. ללמוד דרך ארץ ומהלכיו, וללכת בדרכיו.",
+            "והנני מחלה פני כל חוזה חיבור זה, שיביט אליו בעין חמלה, ויתקן טעות כל מלה, ומהאל יהיה לו שכר הפעולה. ואם ימצא בו ערות דבר יכסה עליו ולא יגלהו, וכחכמתו יעשה ויתקנהו, אולי משגה הוא. והנני מתחנן אליכם מליצי רעי, אחי ומיודעי, ליישר מעגלי, ולהכין שבילי. הורוני ואני אחריש ומה שגיתי הבינו לי. והנני לפניכם כסומא ואבוקה בידו, וכתלמיד המסדר לפני רבותיו תלמודו. למען ילמד וימצא חן במדב\"ר, וידע וישכיל מן מוצא דבר. והנה בשמים עדי, ובמרומים סהדי, כי לא היתה כוונתי בזה הספר כי אם לכבוד השם, ולא ליטול את השם. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא חכמה ולא בינה ולא דעת ולא תבונה, ולא ידעתי לדבר נכונה. ואני דל ורזה, עני ונבזה. וכן ארז\"ל במלה מודעת, אין עניות כעניות הדעת. ואל יאשים אדם כסיל ביום סכלו נרדם והוזה, ועניות עני אל יבזה. וכל אשר ייטב הספר הזה בעיניו, וכשר הדבר לפניו, יחשוב אותו כקרבן מרוקח מוקטר מוגש, כל הנוגע בו יקדש. ואם דל הוא ירצה לפניו כקרבן העניים והדלים, וכמנחת האמללים, קל וחומר מהב\"ה שרוצה בקרבן העני מקרבן העשיר, ומקריב מקום אילים ופרים, בני יונה או תורים, או עשירית האיפה קמח שעורים. ואחד המרבה ואחד הממעיט בניב לשון ובשפתים, ובלבד שתהא כוונתו לשמים.",
+            "על כן אמרתי אמלא ספקי, ואשלים חוקי, ואענה אף אני חלקי. ונגד לבי הספר הזה שויתי, עד אשר כיד אלהי הטובה עלי אותו כליתי. והטבעתי יסודו על יסוד הספרים, ויריתי אבן פנתו על פסק המחברים, ומהחיבורים הקדמונים אשר היו לפנים. ומן המקרא והמשנה והאגדתא, מתלמוד בבלי ומתלמוד ירושלמי, ומן התוספתא ומפרקי ר' אליעזר, ומפסיקתא וממכילתא, ומספרא וספרי, ומהלכות גדולות, ומספר היכלות, וממדרש חזית, ומדרש השכם וממדרש תנחומא, המגלה כל תעלומה. ומילמדנו רבינו ומתשובות גאונינו, וממדרש של ר' נחוניא בן הקנה, עדות נאמנה. ומחופת אליהו זוטא ורבה, ומבראשית רבה, וכהנה רבות. ומשאלות החכמים והתשובות, וממרגניתא דר' מאיר ופרקיו, מלא על כל אפיקיו. וספרי הר' משה בן מימון, אשר בחיק החכמה אמון, והר' משה ן' נחמן עד נאמן. ומספרי כל מביני שמועה, ומאורח חיים ומחושן משפט ואבן העזר ויורה דעה. ואעפ\"י שעיינתי בכל אלו החיבורים, לא הבינותי בספרים. ואם קריתי לא שניתי, ואם שניתי סודותם לא גליתי, ואותותם לא ראיתי. ולא עלה מהם בידי כי אם מעט מזער להרים ראשי, הלא מצער היא ותחי נפשי. ונכנסתי למקום אימה ומורא, אל המדבר הגדול והנורא. והייתי כגונב ממעונות אריות טלאים, וכמלקט שבולים בעמק רפאים, או כלוקח צפורים מקיני נשרים, או כרועה עדרים בהררי נמרים. ולפיכך להזכיר שמי בגלוי לעיני בני עמי, בושתי ונשתנו רעיוני, וכסתה כלימה פני. פן יקל בעיניהם ויבזוהו, וכאין וכאפס יחשבוהו. פן יאמרו איך כסיל מחכים פתאים, ואיך הולך שובב בדרך לבו יורה חטאים. ולמען אשר לא ישכחוני שמעי ואנשי שלומי, ולמען הזכיר את שמי, רמזתי בו שמי והוא פלא, נסתר ונגלה, בראשית הפרקים האלה. ואקח אותיות שם איש נבזה וחדל אישים, והרמותים מבין דלים ורשים, ואשים אותם ראשים. ואולי ייטבו דברי בפי כל מבקשיהם, ולי מה נעמו ראשיהם. והדן אותי לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות, כדכתי' היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.",
+            "ועתה אתחיל לבאר הפרקים כפי יכולתי, באשר ה' אתי, ובו שמתי מבטחי ונצחי, וחסדיו שויתי נגדי ונכחי, ונאמנה אל אל רוחי. כי כל מעשה האדם כאין נגדו, ונשגב ה' לבדו. ובאחת יבערו ויכסלו אשר הם חכמים בעיניהם, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.",
+            "אליך ה' אקרא להכין לבי ומחשבותי. שיתה ה' שמרה לפי, נצרה על דל שפתי. יהי רצון מלפניך וימצא עבדך חן בעיניך לשמור משיבוש רעיוני, ומשגיאות הגיוני, ואשמרה דרכי מחטוא בלשוני. ותסתריני מרוכסי איש בסתר פניך, ובמחשכים כסה עלי אור פניך, ולמדני לעשות חקיך, אלהים חיים ומלך עולם, ואל ישוב דך נכלם.",
+            "הורני ה' דרך חוקיך ואצרנה עקב. הורני ה' דרכך אהלך באמתך. יחד לבבי ליראה שמך. דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי. תהי ידך לעזרני כי מצותיך לא שכחתי."
+        ],
+        "i; On Charity": [
+            "מדבר בצדקה רב להושיע",
+            "יהיר כילי סורה אלי שימה מלי על לב חוקה",
+            "שבע נא נפש נענה אותה אל נא תשיב ריקה",
+            "רב לך מהון למה תקפוץ יד מנפש השוקקה",
+            "אחרוש תלם מיטב כרם מיטב שדה מיטב חלקה",
+            "לכן בשדה טוב ותרומות בו זרעו לכם לצדקה.",
+            "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר ועת לדרוש את ה' עד יבוא יורה צדק לכם. גרסינן בבבא קמא בפרק ראשון א\"ר יוחנן משמיה דר' שמעון בן יוחאי מאי דכתי' (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים (שנא' אשריכם זורעי וגו'), ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר ויזרע יצחק בארץ ההיא. וכי זרע דגן זרע יצחק, חס ושלום, אלא לקח את ממונו וזרע צדקה לעניים, הה\"ד זרעו לכם לצדקה. וגרסינן במדרש הפסוק הזה מתחיל בוא\"ו ומסיים בה\"א. סימן י\"א. רמז לי\"א ברכות שמתברך מי שנותן צדקה לעניים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. קצרו לפי חסד. ר\"ל ששכר הצדקה מרובה כשכר גמילות חסדים. ואעפ\"י שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, אם תזרעו מעט לצדקה תקצרו הרבה לפי גמילות חסדים. הה\"ד זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. ד\"א לפי חסד, מאי לפי חסד, אמ' ר' אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנא' זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. מלמד שאדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, קצר ודאי אוכל, ובצדקה נאמרה הזריעה עם הקצירה, ללמדך שהזורע אפי' מעט לצדקה שיקצור על כל פנים יותר ממה שזרע.",
+            "תניא א\"ר עקיבא אם בא עני אצלך בשחרית ונתת לו איסר והלך לו ובא אחר במנחה אל תאמר כבר נתתי לראשון ודי לי אלא תן גם לשני ואל תחזירהו ריקם, שנא' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, ואין זריעה אלא צדקה.",
+            "ר' אליעזר אומר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. אמ' הב\"ה שתי דרכים נתתי לישראל אחת של טובה ואחת של רעה. של טובה היא של חיים. ושל רעה היא של מות. של טובה יש בה שתי דרכים. אחת של חסד ואחת של צדקה. ושמואל הנביא ע\"ה עומד על שתי דרכים הטובים הללו. ואומר באיזו דרך אלך, בשל חסד, של צדקה טובה הימנה, ואם אלך בשל צדקה, של חסד טוב הימנה, אלא מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני מניחן ואקח שתיהן לעצמי. אמ' לו הב\"ה אתה נתת עצמך בין שתי הדרכים הטובים הללו חייך אני נותן לך שלש מתנות טובות. ללמדך שכל העוסק בצדקה ובגמילות חסדים שיורש שלש מתנות טובות, ואלו הן חיים צדקה וכבוד, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. א\"ר שמעון בכח הצדקה המתים עתידין להחיות. מנין אנו למדים, מאליהו התשבי זכור לטוב, שהיה הולך מהר להר וממערה למערה. הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול, ואמו של יונה היתה, ומפתה ומשמנה היו אוכלין הוא והיא ובנה ימים (רבים). לאחר מכן חלה בן האשה ומת. עמד אליהו והתפלל לפני הב\"ה ואמ'. רבון כל העולמים לא די לי כל הרעות שעברו על ראשי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר אתה בביתה הריעות להמית את בנה, השב את נפש הילד הזה אל קרבו וידעו וילמדו הדורות שיש (תחיה) למתים. ונעתר לו, שנא' וישמע ה' לקול אליהו ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי.",
+            "וגרסי' במדרש יהי אור בוא וראה אליהו שאמ' הגם אל האלמנה אשר אני מתגורר אתה בבית הריעות להמית את בנה. לפי שאמ' הב\"ה לאליהו קום לך צרפתה אשר לצידון הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. וכל הזן והמפרנס למי שהוא צריך מזון ופרנסה וכ\"ש בשני רעבון הב\"ה מטיב לו ומחיה אותו ואת בניו. זאת האלמנה שזנה ופרנסה אותי בשנת בצורת המתה את בנה. לפי' אמר הריעות להמית את בנה. והב\"ה החיה אותו בזכות שפרנסה אמו את אליהו. וגרסינן בבראשית רבה ר' עזריה אומר תדע לך כח הצדקה, צא ולמד מן שלום בן תקוה, שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום ויום, והיה ממלא החמת מים והיה יושב על פתח העיר. וכל מי שהיה בא מן הדרך עייף היה משקהו והיה משיב את נפשו אליו. ובזכות זה שהיה עושה שרתה רוח הקודש על אשתו שהיתה חולדה הנביאה. וכשמת יצאו כל ישראל לגמול חסד לו. וראו את הגדוד שבא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע. נגע בעצמות אלישע וחיה, שנא' וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. אחרי כן הוליד את חנמאל בן שלום.",
+            "גדולה צדקה שכל המצות כלולין בה. שנא' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. ובזכות המצות מאריכין ימיו של אדם, שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. והעושה צדקה ניצול ממיתה משונה, שנאמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ואפי' ממיתה דעלמא קודם זמנו. כדגרסי' בבבא בתרא תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה לפניו אשה אחת בשנת בצורת, אמרה לו ר' פרנסני, אמ' לה העבודה אין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה וז' בניה מתים ברעב. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות.",
+            "אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות. תאנא הוסיפו לו שנים ועשרים שנה. הוי וצדקה תציל ממות. וגרסינן בבבא בתרא ר' חייא רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתוב אחד אומר לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. שתי צדקות אלו למה. אחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואחת שמצילתו ממיתה משונה. כתי' הכא (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה, וכתי' התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. (איזו שמצילתו מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה), ואיזו שמצילתו ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. כמו שאפרש לקמן בע\"ה. כתוב אחד אומר וצדקה תציל ממות, וכתוב אחד אומר מי גבר יחיה ולא יראה מות. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אמור מעתה מי גבר יחיה ולא יראה מות, זו מיתה כדרך כל הארץ, וצדקה תציל ממות זו מיתה משונה. פירוש אין אדם בעולם שינצל מן המות, אבל בצדקה מאריכין ימיו וניצול ממיתה משונה. וגרסינן בואלה שמות רבה צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. ר' יאשיה הגדול אומר צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. כשם שההרים כובשים את התהום שלא יעלה ויציף העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו עושי הצדקות מן העולם. אבל כל הפוסק צדקה על עצמו ואינו נותנה לוקה בגופו, דכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. אל תאמר בצבור שאתה נותן ואינך נותן. אל תאמר לפני המלאך זה החזן שיאמר לך תן מה שפסקת ואת אומר לו שגגה היא ולא ידעתי מה שאמרתי. למה יקצוף האלהים על קולך. על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת לו ליתן ואינך נותן. ד\"א על אותו הקול שהתפלל עליך החזן ובירך אותך על שפסקת צדקה וענו הכל אמן, וחבל את מעשה ידיך מעט מצות שבידך. וגרסינן בפירקא קמא דמס' ראש השנה. א\"ר יצחק ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם. ואלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה. צדקה דכתי' (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. צעקה דכתי' (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שנוי השם דכתי' (בראשית יז, טו) ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, והדר וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שינוי מעשה דכתי' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וכו'. ויש אומרים אף שנוי מקום, שנא' ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, והדר ואעשך לגוי גדול.",
+            "וגרסינן בב\"ר ר' מאיר אזל לחדא נמלא ראה אותן כלן שחורי ראש, פי' בחורים ולא היו ביניהם זקנים. אמ' להם שמא ממשפחות עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים.",
+            "אמרו לו התפלל עלינו. אמ' להם הטפילו בצדקה ותהיו זקנים, שנא' עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ממי את למד מאברהם. דכתי' (בראשית יח, יט) ידעתיו כי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ועל כן זכה לזקנה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וגו'. וגרסינן במ' שבת בפרק שואל אדם מחבירו. ר' עקיבא הוה ליה ברתא. אמרו ליה כלדאי ההוא יומא דנסיבא ועיילה לבי גנאנה, פי' לחופה, טריק לה חויא ומיתה. פי' ינשוך אותה נחש ותמות. והיה מתעצב מאד. אותו יום של חופתה אתא ענייא וקא קאה אבבא, והוי הכל טרידי בסעודתא. נפקא איהי מחופתה ונתנה פרנסה לאותו עני. וחזרה לה לחופתה. נטלה המסרק לסרוק את ראשה. היה בראשה נחש שהיה רוצה לנשוך אותה ונחתך ראשו במסרק. הוציאה לפני אביה ראשו של נחש ושחה לו הענין. נפק ר' עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות. ולאו דוקא ממיתה משונה אלא אפי' ממיתה עצמה.",
+            "מעשה שמואל ואבלט שהיו יושבים ביחד ועברו עליהם שני אנשים שהיו הולכין ליער לחטוב עצים. אמ' אבלט לשמואל אלו שני אנשים האחד הולך וחוזר והשני הולך ואינו חוזר. אמ' לו שמואל איפשר שיעשה צדקה וינצל. אמ' לו אבלט על כל פנים אינו חוזר. ישבו שניהם שמואל ואבלט על אם הדרך עד הערב והנה שניהם באים מן היער בשלום ואלומותיהם על כתפיהם. אמ' שמואל לאבלט איה דבריך הנה שניהם באים בשלום. אמ' שמואל לאותם שני אנשים הגידו לי מה אירע לכם היום הזה. (אמר האחד) אמרתי אני לחבירים שהיו חוטבים עצים אתי בואו ונסעד לחם. מיד הלכתי אני לחבירים ונתנו לי פתם ונתתי על השולחן. אחד מהם ישב לו לצד אחד. אמרתי לו איה פתך. אמ' לי אכלו אתם שאין בידי פת לאכול. מיד השתדלתי לנחמו ואמרתי לו בוא אדוני ונאכל ביחד. ולקחתי מפיתי ונתתי על השולחן ואמרתי הנה פתו של פלוני, כדי שלא יתבייש. כיון שהשליכו אלומותיהם מעל כתפיהם לקח אבלט הסיף וחתך אלומתו של אותו האיש. והיה בתוך האלומה נחש גדול ונחתך בסיף. מיד ידעו שאותו הנחש היה לו לנשוך לאותו האיש ולהמיתו. מיד ידע שמואל שבשביל אותה צדקה שעשה נמלט מן המות. נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות. לאו דוקא ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה.",
+            "ובעון שלא החזיקו אנשי סדום יד עני ואביון נכרתו, שנא' הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה. ר' יהודה אומר הכריזו בסדום שכל מי שיבוא מחזיק בפת לחם יד עני ואביון ישרף באש. והב\"ה שלם להם מדה כנגד מדה ונשרפו באש. שנא' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וגו'.",
+            "וגרסי' במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך וראו שני אנשים שהיו מהלכין בדרך. והנה אדם אחד בא לקראתם. אמ' להם בבקשה מכם תנו לי פת לחם לאכול כי אני תועה במדבר זה שני ימים ולא טעמתי מאומה. הקדים אחד מהם ונתן לו כל המזונות שהיו בידו לאכול בדרך ואכל והשקהו. לאחר כך נתן לו כל מה שהותיר מהמזונות. ואמ' לו טול אלו שתאכל בדרך כשתרעב. נטל מידו והלך לו. אמ' לו חבירו מה תאכל בדרך הזאת ואני כבר אכלתי מזונותי, ואין בידי כלום ליתן לך. אמ' לו ומה עליך אני נשען אין בטחוני אלא בהב\"ה. אמ' ר' חייא לר' יוסי לא רצה הב\"ה שתעשה מצוה זו על ידיו. אמ' ר' יוסי שמא נגזר דין על אותו האיש לרעה וזימן לו הב\"ה העני הזה כדי שיזכה עמו ויקרע מעליו גזר דינו כשהיו מהלכין בדרך נתעלף אותו האיש שנתן מזונותיו לעני לפי שלא היה בידו מזון לאכול. אמ' לו חבירו והלא אמרתי לך לא תתן מזונך. אמ' ר' חייא לר' יוסי הנה מזון בידינו נתן לו ויאכל. אמ' לו ר' יוסי לא נתן לו שמא יפסיד זכותו, נלך אחריו ונראה מה יהיה לו, שבודאי מיתה נגזרה עליו ונקרע גזר דינו בצדקה שעשה עם אותו עני. הלך לו אותו האיש וישב תחת אילן אחד ונפשו נתעטפה ברעב וחבירו מתרחק ממנו וישב לו לצד אחר והוא שכב תחת האילן. אמ' ר' יוסי לר' חייא נשב ונראה מה יהיה לו שבודאי הב\"ה רוצה לעשות לו נס. ישבו להם וראו והנה אריה אחד בא אצל אותו האיש והוא שואג. כשקרב אליו עמד כנגדו. א\"ר חייא אוי לו לאותו האיש הנה האריה הזה יאכלהו. אמ' לו ר' יוסי צדיק הוא והב\"ה עושה עמו נס ומציל אותו בשביל צדקה שעשה עם אותו עני. מיד ירד מאותו אילן נחש גדול והוא בא כנגד אותו האיש לנשוך אותו. מיד קם האריה על הנחש והרגו וחתך את ראשו והלך לו. אמ' ר' יוסי לר' חייא והלא אמרתי לך צדיק הוא והב\"ה יעשה עמו נס. הקיץ אותו האיש משנתו ונפשו עיפה ושוקקה. מיד נתנו לו ר' חייא ור' יוסי לאכול. אכל ושתה ושחו לו הנס שעשה עמו הב\"ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה. אשרי איש שעושה צדקה מממונו שהב\"ה מצילו מן המות הה\"ד וצדקה תציל ממות. לפי שהצדקה היא עץ חיים, כל המחזיק בה ניצול ממות והב\"ה מאריך ימיו. כשבאו אצל ר' שמעון בן יוחאי שחו לו המאורע. אמ' להם כל האוחז ידו בצדקה שהיא עץ חיים יאריך ימים בעולם הזה ויזכה לחיי העולם הבא.",
+            "וגרסינן בספרי הוי שמח במתנה שנתנה לעניים מתוך ביתך כדי שיכפה ממך מלאך המות שנא' מתן בסתר יכפה אף. ואין אף אלא מלאך המות, שנא' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' עליכם להשמיד אתכם. והוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנין ממנו כדי שתאריך ימים בעולם הזה ובעולם הבא.",
+            "וגרסינן בויקרא רבה אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. אמ' ר' מונא אשרי נותן אל דל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל הוי מסתכל כדי לזכות בו. ור' מונא כך היה עושה כשהיה רואה בן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח צדקה, היה הולך אצלו ואומר לו שמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה, וכיון שאתה נוטל הירושה אתה נותן לי דמיו. ובשעה שהיה נותן לו היה אומר לו במתנה נתונים לך. א\"ר אלעזר כתו' אחר אומר נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף המצוה. אמ' הב\"ה עלי לשלם לו גמולו הה\"ד וגמולו ישלם לו. ר' פנחס בשם ר' ראובן אומר כל מי שהוא נותן פרוטה לעני נותן לו הב\"ה פרוטה. וכי פרוטה נתן לו, לא נתן לו אלא נפשו. הא כיצד היה ככר בעשר פרוטות והעני עומד ליקח ואין בידו אלא ט' ובא אחד ונתן לו פרוטה, נטל הככר ואכלה ושבה נפשו אליו. אמ' הב\"ה אף אתה כשנפשך מצפצפת לצאת מגופך אני משיבה לך.",
+            "והב\"ה מנסה את העני ואת העשיר, את העני לדעת אם יעמוד בנסיונו ואת העשיר לדעת אם יעשה צדקה מממונו. וגרסינן בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי הה\"ד יש רעה חולה (ראיתי) תחת השמש (עשר שמור לבעליו לרעתו) ואבד העשר ההוא בענין רע. אשרי אדם שעומד בנסיונו. שאין לך בריה שאין הב\"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו לדעת אם תהיה ידו פתוחה לעניים, והעני מנסה אותו לדעת אם יוכל לעמוד בייסורין ואינו בועט, (שנא' ועניים מרודים תביא בית). אם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקה הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. (והב\"ה מצילו מדינה של גיהנם, שנא' אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'). ואם עמד העני בנסיונו ואינו בועט הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבא, שנא' כי אתה עם עני תושיע. ממי אתה למד מאיוב שנתייסר בעולם הזה ולא בעט בייסורין ונתן לו הב\"ה כפלים, שנא' ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם, שנא' ואבד העושר ההוא בענין רע. וכתיב (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. מפני שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא שחוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום הוא עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום הוא עני למחר. הב\"ה מעלה ומוריד שנא' כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. לפי' כשהוא האדם עשיר יעשה צדקה מממונו קודם שיחזור עליו הגלגל ויתרושש.",
+            "ומעשה בחסיד אחד כשהיו העניים עומדים על פתחו היה אומר לאשתו, רחמי על העניים האלו, כדי שירחמו בני אדם על בנינו אם יצטרכו לבריות. אמרה לו למה תפתח פיך לשטן. אמ' לה גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+            "וגרסי' במדרש שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. ר\"ל עשה צדקה מממונך כי תמצא אותה אם ירבו עמך הימים ויחזור עליך הגלגל. וגרסי' במסכת שבת בפרק שואל אדם מאי דכתי' (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. תניא ר' אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו שאם לא הוא בא בה, בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו, שנא' (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה. תאנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. והעושה צדקה עם העני אל ידמה בנפשו שהוא מטיב לעני אלא שהעני מטיב לו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר סימון א\"ר יהושע בן לוי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שנא' (רות ב, יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. עשה עמדי אין כתי' כאן אלא עשיתי עמו. ר\"ל אני עשיתי עמו יותר טובה ממה שעשה הוא עמי. א\"ר אבין העני הזה עומד על פתחך והב\"ה עומד על ימינו, שנא' כי יעמוד לימין אביון. אם אין אתה נותן לו דע שאני עומד על ימינו ועתיד ליפרע מאותו האיש. דכתי' (תהלים קט, לא) להושיע משופטי נפשו. א\"ר איבו כתיב (דברים טו, י) נתן תתן לו. אמ' רב נחמן כי בגלל הדבר הזה. הדין עלמא דמי לגלגל אנטליא מתרוקן ומתמלא מתמלא ומתרוקן. א\"ר אבהו בשם ר' אלעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם מכיון שאחד מהם תובע מיד אדם ומחזירו ריקם מיד הוא נענש, שנא' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, וכתי' (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת היא תמות. וגרסי' במ' כתובות בפרק מציאת האשה. ר' חנינא הוה ההוא עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה זוזי כל מעלי יומא דשבתא. יומא חד שדריניה ניהליה בידא דביתהו. אתאי אמרה ליה לא צריך. וא' ליה מאי חזית. אמרה דקא אמרי ליה במה אתה סועד בכלי כסף או בכלי זהב. אמ' היינו דאמ' ר' אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין. פירוש ר' חנינא היה בשכונתו עני אחד והיה רגיל לתת לו כל ערב שבת מעות להוצאת השבת. יום אחד שלח לו עם אשתו. חזרה ואמרה לו אינו צריך. אמ' לה מאי ראיתה. אמרה לו שמעתי שהיו אומרים לו במה אתה סועד בכלי כסף או בכלי זהב.",
+            "הנותן צדקה לעניים זוכה ומקבל פני שכינה. שנא' כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. אמ' ר' תנחומא אין לך אדם אוהב את בן אומנותו אבל החכם אוהב את בן אומנותו, כגון ר' חייא ור' הושעיא. והב\"ה אוהב בן אומנותו, שנא' כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזה פנימו. דרש ר' דוסתאי בר ינאי בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. אדם מביא דורון למלך ספק מקבלין ממנו ספק אין מקבלין ממנו. ואם תמצא לומר מקבלין ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה. אבל הב\"ה אינו כן. אדם נתן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנא' אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.",
+            "וגרסי' בחופת אליהו רבה הנותן צדקה לעניים עולה ויושב כנגד כסא הכבוד, שנא' הולך צדקות ודובר מישרים וגו', וכתיב (ישעיהו לג, טז) הוא מרומים ישכון וגו', וכתי' (ישעיהו לג, טז) מלך ביופיו תחזינה עיניך.",
+            "וכל העושה הצדקה מישרת דרכו, שנא' צדקת תמים תיישר דרכו, ונוטל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. כשאדם יורד ימים והולך דרכים ומדברות ונוה לסטין ומרבץ חיות צדקתו הולכת לפניו ושומרת פעמיו שלא יכשלו. ובעולם הבא מנין, שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. כשיפטר אדם מן העולם הזה ובידו צדקות ומעשים טובים צדקותיו הולכות לפניו לתור לו מנוחה, ויהיו לו מליצי יושר לפני הב\"ה, שנא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, וניצול מדינה של גיהנם, שנא' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.",
+            "ושמעתי שגדולי צרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד ונתפשט ביניהם מימים קדמונים שהשולחן שהיו מאכילין עליו את העניים שהיו עושין ממנו לוחות וארון שנקברים בהם. וכל זה להתעורר ולקבוע בלבם כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ועושרו עד למאד שלא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם הטוב שעשה והצדקה שהיה מרחם על העניים, דכתי' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך. והצדקה נקראת שרין, שנא' וילבש צדקה כשרין. מה שרין זה מגין על לובשיו במלחמה כך צדקה מגינה על בעליה מדינה של גיהנם. ד\"א מה שרין, זה כל קליפה וקליפה שבו מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לעניים מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אומר מאי וכבגד עדים כל צדקותיו. מה בגד זה כל נימא ונימא שבו מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לעניים מצטרפת לחשבון גדול. וגרסי' במ' גיטין בפ' המביא גט, דרש רב עוירא זימנין אמרי לה משמיה דרב אמי וזימנין אמרי לה משמיה דרב אסי. מאי דכתי' (נחום א, יב)  וכן רבים וכן נגוזו ועבר. תאנא דבי ר' ישמעאל כל המגיז מנכסיו ועשה מהן צדקה ניצול מדינו של גיהנם. משל לשתי רחלות שעוברות בנהר, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עוברת, שאינה גזוזה (לא) עוברת. ועניתך לא אענך עוד. אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, כ\"ש כשהן מרובין.",
+            "אמ' מר זוטרא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה ועושה מהן צדקה לא אענך עוד. תאנא רב יוסף אומר אין מראין לו סימני עניות.",
+            "וגרסינן במדרש יהי אור כה אמר ה' אם שלמים (וכן) רבים וכן נגוזו ועבר. מאי ועבר. ר' שמעון אומר בזמן שנשמתו של אדם יוצאה מן העולם הזה בכמה דינין תהי נידונת טרם שתבוא אל מקומה. לאחר כן כל הנשמות עתידין לעבור בתוך נהר של אש, כד\"א נהר דנור נגד ונפק מן קדמוהי, ורוחצות שם ויוצאות טהרות. והנשמות הטהרות נכנסות לנהר ההוא בלי פחד, כד\"א מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב. ומי שהשתדל בצדקה בעולם הזה יעבור בנהר ההוא בלי פחד, והכרוז מכריז עליו ואומר ועניתך לא אענך עוד. מי שזכה לעבור בו בלי פחד אינו נידון לאחר כן כלל.",
+            "וגרסינן בפירקא קמא דבבא בתרא. רבן גמליאל אומר מאי צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, שנא' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת היא להם שאין עושין אלא להתיהר, וכל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. אבל צדקות שישראל עושין בעולם הזה הולכין לפניהם לעולם הבא וינוחו אצלם בגן עדן, שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. ושלום זו צדקה. שנא' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. מעשה הצדקה כמשמעו, ר\"ל שיתן צדקה לעניים. ועבודת הצדקה זה בקור חולים וקבורת מתים וניחום אבלים והעומד בפרץ. ד\"א והיה מעשה הצדקה שלום, אל תיקר' מעשה אלא מעשה, והוא היועץ לחבירו לעשות צדקה. דתניא גדול המעשה מן העושה, לפי שהמעשה זוכה ומזכה לאחרים. וגרסי' במ' כלה אמרו עליו על ר' טרפון שעשיר גדול היה. פעם אחת מצאו ר' עקיבא אמ' לו רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים. מיד עמד ר' טרפון והביא ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלם ר' עקיבא והלך וחילקם לעניים. לימים מצאו ר' טרפון, אמ' לו, עקיבא היכן העיירות שלקחת. תפשו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק אחד וספר תלים בידו והניחו לפניהם והיה קורא והולך עד שהגיע לפנסוק זה, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת קרנו תרום בכבוד. ור' טרפון פתוח תפתח את ידך לית ליה. אלא ודאי נתן מתנות רבות. ולמה כפהו לתת. אלא לפום גמלא שחנא. אמ' ליה ר' טרפון לא עבדת מרעות נפשאי. אמ' שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום. וגרסי' בספרי צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, וכי איזו צדקה עשה משה ע\"ה עם ישראל, והלא הוכיחם במשפטים ומצות. אלא שהזכירם על מתנות עניים, שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, וכתיב (דברים טו, יא) כי פתוח תפתח את ידך לו וגו'. נמצאת למד שעל ידי שהזכירם לעשות צדקה נקראת על שמו.",
+            "וגרסי' במדרש השכם דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כל מקום שנא' לי, ר\"ל לי בעולם הזה ולעולם הבא. כי לי כל בכור בעולם הזה ובעולם הבא. והיו לי הלוים בעולם הזה ולעולם הבא. ואתם תהיו לי בעולם הזה ולעולם הבא. ויקחו לי תרומה בעולם הזה ובעולם הבא. ובזכות הצדקה שישראל עושין הב\"ה נותן טל ומטר בעתו בארץ. שכך אמ' דוד ברוח הקדש ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. כשראה דוד הדינים והצדקה חביבין לפני הב\"ה כל כך תפש בשניהם, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה בארץ. אמ' לפני הב\"ה רבונו של עולם עשינו ערבותינו אף אתה עשה ערבותך. באברהם אבינו ע\"ה כתי' (בראשית יח, יט) כי ידיעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. אף אתה עשה ערבותך, שנא' ערוב עבדך לטוב, כלומר עשה ערבותך שלא נרד לגיהנם שאם אין כבודך עורבנו מי יוכל לעורבנו. וכן חזקיה ע\"ה אמר כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה דלו עיני למרום ה' עשקה לי ערבני. שאם אין כבודך עורבני, מי יוכל לעורבני. וכן אמר איוב שימה נא ערבני עמך מי הוא לידי יתקע. אלו היה חוב של כסף וזהב הייתי נותן ערבנין, עכשיו שהוא נפש מי נותן את נפשו עלי. לכך אמר דוד ערוב עבדך לטוב. אני עשיתי את שלי, קיימתי משפט וצדקה אף אתה עשה שלך, ערוב עבדך לטוב. וכל מה שהב\"ה עושה בעולמו אינו עושה אלא בשתי מדות הללו ושתיהם בידו. צדק בימינו, שנא' צדק מלאה ימינך, ומשפט בידו, שאין שמאל למעלה, כדכתי' (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. אמ' הב\"ה למשה לך אמור להם לישראל שמי אהיה אשר אהיה. כלומר כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. מסרתי לכם שתי מדות טובות משפט וצדקה. אם עושים אתם משפט, אף אני עושה משפט ומשפיע לכם את העולם. ואם אין אתם עושים משפט, אני אעשה משפט ומחריב את העולם. וכן בצדקה אם אתם פותחין את ידיכם בצדקה ונותנין לעניים אף אני אפתח את ידי בצדקה, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. ואם אין אתם פותחין את ידיכם בצדקה אף אני אעשה כן, שנא' הן יעצור במים ויבשו, וכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בשר ודם כשעוצר ידו על הספוג מוציא את מימיו, וכשפותח ידו קולט את מימיו. אבל הב\"ה כשעוצר ידו קולט המים, שנא' הן יעצור במים ויבשו. וכשפותח ידו נותן טל ומטר על פני האדמה, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה.",
+            "והמשובח שבצדקה היא הכנסת האורחים ושכרה גדול עד מאד. דתנן יוסי בן יוחנן אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. וגרסינן בבראשית רבה שורשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי. אמ' איוב על ידי שהיו דלתותי פתוחות לרוחה היו הכל קוצרין יבשות ואני קוצר מלילות. וגרסי' במדרש יהי אור יהי ביתך פתוח לרוחה. כדרך שהיתה ביתו של איוב מצפון לדרום ממזרח למערב. וכן היה אומר, בכל מקום שיבא אדם לביתי יכנס, שנאמר (איוב לא, לב) דלתי לאורח אפתח. היה נושא ונותן בינו לבין עצמו, אני לא עשיתי כדרך שאחרים עושין, אחרים היו אוכלין פת נקיה ומאכילין לעניים סובין, ואני לא עשיתי כן, אלא ממה שהייתי אוכל הייתי מאכיל לעניים, ממה שהייתי לובש הייתי מלביש לעניים, שאחרים היו מלבישין לעניים בגדי בד ואני לא עשיתי כן, שנא' אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם, ממילתין שלי שהייתי לובש הייתי מלביש לעניים. היה איוב נושא ונותן בינו לבין עצמו ואומר מה עשה אברהם אבינו ולא עשיתי אני. לפיכך נאמר לו לאיוב עד מתי אתה משתבח, אתה אם יבוא עני לתוך ביתך אתה מרחם עליו, אבל ביום השלישי למילתו הלך וישב על פתח ביתו. אברהם אמ' שמא ישמעו העוברים שמלתי עצמי ולא יכנסו אצלי. מה עשה הלך וישב לו על פתח ביתו כדי שיראו העוברים ויבואו. שנא' וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, מיד וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. וכל המרחם על העניים זוכה ליתן ולא לקבל. ד\"א יהי ביתך פתוח לרוחה, להכנסת אורחים. שנא' בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח.",
+            "והמארח תלמידי חכמים בתוך ביתו שכרו גדול עד מאד. כדגרסינן במ' ברכות בפרק קמא אמ' ר' יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב כל המארח תלמידי חכמים בתוך ביתו ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתו' כאלו הקריב תמידין, שנא' עובר עלינו תמיד. וכל זמן שתלמידי חכמים נכנסין לתוך ביתו של אדם הבית מתברך בזכותן. שכן מצינו שנתברך בית עובד אדום בשביל הארון. והלא דברים קל וחומר ומה ארון שלא היו בו אלא לוחות בלבד נתברך הבית בזכותו, תלמידי חכמים שהן מלאין תורה כרמון על אחת כמה וכמה שיתברך הבית בזכותן. וגרסי' בב\"ר שני בני אדם קבלו שני צדיקים בביתם ונתברכו בשבילם בממון ובבנים. האחד לבן הארמי שקיבל ליעקב אבינו ע\"ה. וכי לבן איפשר היה לו בן זכר והיתה בתו רועה צאן, שנא' כי רועה היא. ומשנכנס יעקב אבינו ע\"ה לביתו נתברך בממון, שנא' נחשתי ויברכני ה' בגללך, ובבנים, שנא' וישמע את דברי בני לבן לאמר וגו'. והשני יתרו שקבל למשה רבינו ע\"ה. וכי איפשר היה לו בן זכר והיו בנותיו רועות צאנו, שנא' ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלינה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ומשנכנס משה רבינו ע\"ה לביתו נתברך והיו לו בנים, שנא' ובני קיני חותן משה.",
+            "וכשיבואו אורחים לביתו של אדם ואפי' הם עמי הארץ יכניסם בסבר פנים יפות. ומיד בבאם ישים לפניהם לחם לאכול. כי לפעמים העני רעב ומתבייש לשאול. לפיכך צריך ליתן לחמו ומימיו מיד בפנים מאירות. ואפי' יהיו בלב בעל הבית עצב ודאגה יסירם מלבו ואל יספר בפניהם בצרותיו ובתלאותיו. כי דברים אלו שוברים את לבם ומפיחין את נפשם, וכמדומה להם כי בשבילם הוא אומר, וכמעט אין לו שכר בעמלו, וינחמם בדבריו ויהיה להם למשיב נפש. וג\"כ אל יספר בפניהם בכבודו ובעשרו מפני שנראה כמתכבד עליהם, ויכבדם כאדונים, שכן קראם אברהם אבינו ע\"ה אדונים. ויעמוד לפניהם וישמשם הוא בעצמו, ואפי' יהיו לו כמה עבדים וכמה שפחות. מי לנו גדול כאברהם אבי' ששימש למלאכים ואע\"פ שנדמו לו כערבים. וכל מה שעשה אברהם אבי' ע\"ה למלאכים בעצמו עשה הב\"ה לישראל בכבודו. וכל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח עשה הב\"ה לישראל על ידי שליח מדה כנגד מדה. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים. אמ' ר' בירה אמ' רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הב\"ה לבניו בעצמו. כתי' (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' (במדבר יא. לא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים. כתי' (בראשית יח, ח) ויקח חמאה וחלב, וכתי' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. כתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם, וכתיב (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור. כתי' (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, וכתי' (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ומה שעשה אברהם אבינו ע\"ה למלאכי השרת על ידי שליח, עשה הב\"ה לבניו על ידי שליח. כתי' (בראשית יח, ד) יוקח נא מעט מים, וכתיב (שמות יז, ו) והכית בצור. ופליגא דר' חמא בר חנינא דאמ' וכן תאנא דבי ר' ישמעאל בשכר שלש זכו לשלש. בשכר חמאה וחלב זכו למן. בשכר והוא עומד עליהם זכו (לעמוד הענן. בשכר יוקח נא מעט מים זכו) לבארה של מרים. ד\"א ואקחה פת לחם וכתי' (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם א\"ר אלעזר צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. מנא לן מאברהם אבינו, שנא' ואקחה פת לחם, ואח\"כ ואל הבקר וגו'. רשעים אומרים הרבה ועושין מעט. מנא לן מעפרון, שנא' ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו' ולבסוף וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרון.",
+            "גדולה הכנסת אורחים. כדגרסי' במ' שבת בפרק מפנין. א\"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, דתניא מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, והדר ומפני ביטול בית המדרש. וגדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנא' וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום וכתי' (בראשית יח, ב) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו' וכתי' (בראשית יח, ג) ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. פי' המתין לי עד שאכניס האורחים ואח\"כ אחזור. מלמד שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. וגרסינן במסכת שבועות בפרק שבועת העדות. כל שמות האמורים (בתורה) באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול (שנא') ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה אמרו משום ר' אלעזר המודעי אף זה קדש. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמ' רב גדול הכנסת האורחים מהקבלת פני שכינה. כמאן כאותו הזוג. כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש. (שנא') ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. מי שיש בידו להמית ולהחיות אלא הב\"ה. פירוש כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש לפי שהוא בענין הכנסת אורחים.",
+            "בוא וראה כמה גדול כח האכסניא שריחקה שתי אומות מישראל. שנאמר (דברים כג, ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. וכתיב (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ואע\"פ שהמן היה יורד והשלו היה מצוי והבאר הולכת עמהם, דרך ארץ היא לקבל הבא מן הדרך ולקדמו באכילה ובשתיה. ודרשו ז\"ל בזכות אכסניא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכתי' (דברים כג, ט) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם וגו'. ומה מצריים שנשתעבדו בישראל בפרך על ידי שנעשו להם אכסניא זכו לבא בקהל לדור שלישי, המכניס רעבים וצמאים ומאכילם ומשקם על אחת כמה וכמה. צא ולמד מעובד אדום הגתי, דכתי' (שמואל ב ו, יב) ויברך ה' את עובד הגתי בעבור ארון האלהים. ומה בשביל שכיבד וריבץ לפניו והדליק נרות כך, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. צא ולמד מן השונמית, דכתי' (מלכים ב ד, ח) ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם וגו'.",
+            "בשביל זאת זכתה להחיות את בנה שלא בעונת תחיית המתים, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. צא ולמד מיתרו דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל וגו'. ויתרו לא עשה חסד אלא עם משה בלבד, שנא' קראן לו ויאכל לחם. ואע\"פ שנתחייב לו באותה אכילה מפני שדלה והשקה את צאנו. ומה בשביל שהאכילו אמר הכתוב שעשה חסד עם כל בני ישראל, ולא עוד אלא שזכו בני בניו להיות מיושבי לשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. וגרסינן בפרק חלק אמ' ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קצרתא גדולה לוגמא שמרחקת שתי משפחות מישראל, שנא' לא יבא עמוני ומואבי וגו' וכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ר' יוחנן אומר מקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים. וגרסי' במדרש גדולה לוגמא שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי השקר ושגגתה עולה זדון. מקרבת את הרחוקים. מצרים ויתרו. מרחקת את הקרובים, עמון ומואב. ומעלמת עין מן הרשעים זה מיכה שהיה עשן המערכה עולה עם עשן פסלו של מיכה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמ' להם הב\"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. ומשרה שכינה על נביאי השקר, (מחבירו של עדו הנביא), דכתי' (מלכים א יג, כ) ויהי הם יושבים אל השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. כי הנביא שניבא בשקר והשיב את הנביא אשר בא מיהודה מן הדרך, בשביל שערך לו שולחן והאכילו שרתה עליו שכינה אע\"פ שהיה נביא שקר. ושגגתה עולה זדון. ר\"ל ששגג יהונתן שלא נתן צדה לדוד, נתגלגל הדבר ונהרגו כהני נוב בזדון.",
+            "האי קאים בביתא והאי קאים בבי כנישתא. ומאי טעמא קדים וסליק עננא מזוייתא דקיימ' דביתהו דמר. אמר להו משום דאיתתא בביתא ומקרבא אהנייתא לעניי יותר מגברי.",
+            "ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבקר, ותתן להם מן הפת החמה ולא מן היבשה, כדי שיהיה להם הנאה. וכאשר תפריש האשה לרעב לחמה תתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים ותנחמם בדבריה ותהיה מתנת ידה בסבר פנים יפות ודרך חסד ורחמים.",
+            "לפיכך הנשים הצדקניות והרחמניות מעמידות להן אשה גבאית צדקת ונאמנת ותגבה מהן בכל שבוע הצדקה ותחלוק אותה לעניים. והצדקה שתתן האשה תשתדל שתהיה ממעשה ידיה ומיגיעה ושכרה גדול לעולם הבא. והוא ששלמה ע\"ה אומר מפרי כפיה נטעה כרם. ושכר גדול הוא לנותן צדקה שתהיה מיגיעו. יכולות הנשים הצנועות והכשרות למלט נפש בעליהן ונפש בניהם כשיראו לבעליהן טרודים בעסקיהם שיזכירום לעשות צדקה ולקבוע עתים לתורה ולעשות מעשים טובים כדי שינצלו מן הייסורין. ועליהם נאמר (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה תנו לה מפרי וגו'.",
+            "הנותן צדקה לעניים צריך שיתן אותה בנדבת לב ובנפש חפצה וממיטב נכסיו וירחם תמיד על העניים, והוא שאיוב אומר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. והרחמנות תכפיל שכר הצדקה. וגרסי' במדרש כל מי שאין נותן פרנסה לעני הב\"ה מקללו קללות הרבה. שנאמר (תהלים קט, ו) הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו. בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים פקודתו יקח אחר. יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו ושיאלו ודרשו מחרבותיהם. ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו. אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו. והי' אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמו. יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח. יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם. כל כך למה יען אשר לא זכר עשות חסד וגו', וכתיב (תהלים קט, יז) ויאהב קללה ותביאהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מי גרם לו שלא נתן פרנסה לעני. אבל הנותן פרנסה לעני הב\"ה מביא עליו ברכות הרבה. שנא' אז יבקע כשחר אורך אז תקרא וה' יענה. וכל הברכות הכתובות בפרשה הזאת מי גרם לו לזכות לכל הברכות הללו, הוי אומר מפני שנתן צדקה לעניים. ואם אין לו לאדם מה ליתן לעני יפייסנו בדברים ויענהו רכות. וגדול המפייס את העני בדברים מהנותן לו צדקה. דתניא א\"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנא' הלא פרוס לרעב לחמך. ואלו הן. א' אז יבקע כשחר אורך. ב' וארוכתך מהרה תצמח. ג' והלך לפניך צדקך. ד' כבוד ה' יאספך. ה' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות. שנא' ותפק לרעב נפשך. ר\"ל תפייסנו בדברים. ואלו הן. א' וזרח בחושך אורך. ב' ואפלתך בצהרים. ג' ונחך ה' תמיד. ד' והשביע בצחצחות נפשך. ה' ועצמותיך יחליץ. ו' והיית כגן רוה. ז' וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ח' ובנו ממך חרבות עולם. ט' מוסדי דור ודור תקומם. וקורא לך גודר פרץ. י\"א משובב נתיבות לשבת.",
+            "גדולה צדקה וגדול מתן שכרה. כדגרסינן במדרש תלים פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. לעולם הבא אומרים לו לאדם מה זכיות עשית והוא אומר מאכיל רעבים הייתי והם אומרים לו זה שער מאכיל רעבים הכנס בו. ואחד אומר משקה צמאים הייתי והם אומרים לו זה שער משקה צמאים הכנס בו. וכן למלביש ערומים. וכן למגדיל יתומים. וכן לכל המצות. ודוד ע\"ה אע\"פ שקיים את כולם לא בקש ליכנס אלא בשערי צדקה. שנא' פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. מלמד שצדקה גדולה מכולן. והנותן צדקה לעני תפלתו נשמעת לפני הב\"ה מדה כנגד מדה. הוא שמע שועת העני ורחם עליו, כך הב\"ה שומע תפלתו ושועתו ומרחם עליו. והנותן צדקה לעני מתעשר, שנא' יש מפזר ונוסף עוד, וכתי' (משלי כח, כז) נותן לחם לרש אין מחסור. והקופץ את ידו מלעשות צדקה מתרושש, שנא' וחושך מיושר אך למחסור, וכתיב (משלי כח, כז) מעלים עיניו רב מארות. ומי שאינו מפריש את מעשרותיו כהוגן כאלו גוזל להב\"ה, שנא' היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. ולא עוד אלא שמארה ומהומה נופלין בכל נכסיו ולא יצליח במעשה ידיו, שנאמר (מלאכי ג, ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. וגרסינן במ' ברכות ירושלמי ותגעש ותרעש הארץ אליהו זכור לטוב שאל את ר' נהוראי על מה באין הזעוות לעולם. אמ' לו על חילול מעשרות שאין מפרישין אותן כתקנן. אמ' לו חייך כך היא סברא דמילתא. ואם הפריש אדם מעשרותיו כהוגן מתברך. כדגרסינן בואלה הדברים רבה ברכי נפשי את ה', זש\"ה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו'. את מוצא שעל כל דבר ודבר מלאך ממונה. אם זכה אדם מלאכי שלום נמסרין לו, ואם נתחייב מלאכי חבלה נמסרין לו. אם הפרשת מעשרותיך בשדה ברכתי אותך בשדה, ואם הפרשת מעשרותיך בבית ברכתי אותך בבית, שנא' ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. וגרסינן בפסיקתא עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר. אמ' הב\"ה עשר את שלי ואני אעשר את שלך. את תבואת זרעך אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע בשדה, ואם לאו סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם. ואיזה זה, זה עשו הרשע דכתיב (בראשית כה, כז) ביה איש שדה. ד\"א את תבואת זרעך, היוצא השדה. אם זכיתם סופך לצאת לשדך ורואה העולם צריך למטר ואת תתפלל ותענה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור את בניהם בשדה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רב חסדא אין הגשמים נעצרין אלא בעון ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג. בשביל שלא נתתה מעשרותיך כראוי בימות החמה יגזלו מימי שלג בימות הגשמים. אבל המפריש מעשרותיו כהוגן הב\"ה ממציא ברכה בכל מעשה ידיו ובכל נכסיו ושומע תפלתו ועונהו ונותן טל ומטר בעתו בזכותו, שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'. ר' יהושע דסכינין בשם ר' לוי אומר בזכות שני דברים ישראל מתחטין לפני הב\"ה, פי' מתענגין, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות השבת מנין, דכתי' (ישעיהו נח, יג) אם תשיב משבת רגליך וגו', וכתי' בתריה (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ובזזכות מעשרות מנין, דכתי' (דברים כו, יא) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך וגו'. א\"ר מונא אבות הראשונים הפרישו מעשרות. אברהם אבינו ע\"ה הפריש תרומה גדולה, דכתי' (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, ואין הרמה אלא תרומה, כדאי' והרימותם ממנו תרומת ה'. יצחק אבינו ע\"ה הפריש מעשר שני, דכתי' ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. אמ' ר' אבא בר רב הונא והלא אין הברכה שורה לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולא מדדן אלא לעשרן, וברכו הב\"ה, הה\"ד ויברכהו ה'. יעקב אבינו ע\"ה הפריש מעשר ראשון, שנא' כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וגרסינן בב\"ר יעקב אבינו ע\"ה הפריש מעשר מבניו ונתנן לעבודת הב\"ה. אמ' ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שאל כושי אחד את ר' מאיר ואמ' לו אין אתם אומרים שיעקב אביכם אמיתי הוא, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. אמ' לו הן. אמ' לו ולא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אמ' לו וכך הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה. אמ' לו למה לא הפריש עוד משנים, שנשארו אחד מעשרה. (א\"ל) וכי שנים עשר הם והלא ארבעה עשר הם. דכתיב (בראשית מח, ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמ' לו כ\"ש דמוסיף מים יוסיף קמח. אמ' לו אי אתה מודה שהן ד' אמהות, אמ' לו הן. אמ' לו צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות, שהבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש. אמ' לו אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה. והב\"ה בירך את יעקב אבינו ע\"ה בזכות המעשרות, שנא' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ולמה בבואו מפדן ארם, אלא לומר לך אחר שהפריש מעשר מבניו שהוליד בפדן ארם. אבל מי שאינו מפריש את מעשרותיו כהוגן אין תפלתו נשמעת לפני הב\"ה ובשבילו הגשמים נעצרין ורעב בא לעולם. כדגרסינן בפסיקתא מי עלה שמים וירד וגו' מי הוא שתפלתו נשמעת ועולה לשמים ומוריד הגשמים. זה שהוא שמחלק מעשרותיו בחפניו. ומי שהוא שאין תפלתו עולה לשמים ואינה נשמעת ואינו מוריד גשמים, זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו. אמ' הב\"ה לאיוב והלא לי הארץ ומלואה, ואתה אומר אם עלי אדמתי תזעק, עובדה בידך. באותה שעה אמ' איוב לפני הב\"ה, רבונו של עולם לא אמרתי לפניך אלא בלשון הזה אם עלי אדמתי תזעק, אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי. וגרסי' באלה הדברים רבה ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'. אם זכיתם דגנך, ואם לא דגני, כדא' ולקחתי דגני בעתו. ואם זכיתם תירושך, ואם לאו תירושי, כדא' ותירושי במועדו. א\"ר שמעון (אמר הב\"ה) אני אמרתי שתהא מוציא מעשרות מן המובחר. הנה בן לוי אצלך אם נתת לו מן המובחר אני אתן לך מן המובחר, דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. ואם נתת לו מן החפירות ומן הקטניות אני נותן לך מן החפירות ומן הקטניות, דכתי' (דברים כח, כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. וגרסינן באבות דר' נתן שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות. מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת בא, שנא' הן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה. גמרו מלעשר כל עיקר רעב של כליה בא, שנא' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. אמ' להם הב\"ה אני נתתי לכם פירות מרובין שתפרישו לי מעשרות ולא רציתם, אני נותן לכם דבר שהוא פטור מן המעשרות, שנא' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. מקצתן מפרישין חלה ומקצתן אינן מפרישין, רעב של בצורת בא, שנא' בשברי לכם מטה לחם. גמרו שלא להפריש כל עיקר, רעב של מהומה בא, שנא' אתה תזרע ולא תקצור אתה תאכל ולא תשבע. אמ' להם הב\"ה אני נתתי לכם עסיות הרבה שתפרישו לי חלה ולא רציתם, אני נותן לכם דבר שהוא פטור מן החלה, ומהו בשר בניכם ובנותיכם.",
+            "בארבעה פרקים הדבר מרובה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג (שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני) שבשלישית, (בשביעית מפני מעשר עני שבששית. במוצאי שביעית מפני פרות) שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה בעון לקט שכחה ופיאה ובעון גזל מתנות עניים. ובעון תרומה ומעשרות השמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והארץ מלגדל פירות והן רצין אחר הפרנסה ואינן מספיקין. וגרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין. ר' אלעזר בן יהודה אומ' בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרען ואחרים אוכלים אותו, שנא' והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. אל תקרי בהלה אלא בחלה. ואם נותנין מתברכין, שנא' וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ובעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והיוקר הווה והשכר אבד ובני אדם רצין אחר הפרנסה ואינן מגיעין. וגרסי' בואלה הדברים רבה מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת. והיו העכברים הולכין בתחומה של עיר ומשחיתין הזרעים. יצאו ובקשו ממנו. אמר להם אומר לכם מפני מה הן מצויין, מפני שאינכם מפרישין מעשרותיכם כהוגן. מבקשים אתם שאערוב לכם שתפרישו מעשרותיכם. אמרו לו הן. ערב אותן והלכו להם העכברים ולא נראו עוד.",
+            "מעשה בחסיד אחד שהיתה לו שדה מעלה לו אלף מדות בכל שנה ושנה. והיה אומר די לי במה שנתן לי הב\"ה ואני נותן לו המעשר מאה מדות בשנה. כשהגיע למות אמ' לבנו הוי זהיר במעשרותיך שעל ידי המעשרות זכיתי לאלו הנכסים. שנה ראשונה נתן המעשרות מאה מדות מאלף. שנה שנייה חיסר מהמעשר עשרה. חסרה השדה מאה וכן בכל שנה ושנה עד שחזרה השדה למאה מדות, והיה מתעצב מאד. באו אליו אחיו ובית אביו מקושטים בלבושים נאים. אמ' להם וכי לשמחה אתם באים, היה לכם לנחמני. אמרו לו למה לא נשמח. מתחלה היית אתה בעל הבית והב\"ה כהן. ועכשו נעשה הב\"ה בעל הבית ואתה כהן. מיד נתן המעשר כהוגן. וחזרה השדה לכמו שהיתה בתחלה.",
+            "וגרסי' במדרש תנחומא כבד את ה' מהונך, שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות, שלא יאמרו הבריות עליך פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה. ד\"א כבד את ה' מהונך, אם יש לך קול ערב התפלל בעד הצבור, ממה שחננך בוראך כבדהו. מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי. מה עשה הכניס בו רוח תזזית ונטל המקל והתחיל משבר בחביות. גער בו בן ביתו. מה עשה נטל המקל ופצעו על ראשו. אמ' לו א\"כ תן המקל בידי ואשבר אף אני. נתן לו המקל והיה בעל הבית מתבר חדא חדא ובן ביתו מתבר תרתי תרתי. מי גרם לו עליה. שלא הוציא מעשרותיו כראוי. ועליו נאמר (משלי כא, יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר. א\"ר לוי מעשה באחד שהיה מעשר פירותיו כראוי והיתה לו שדה אחת. ונתן הב\"ה בלבו ועשה חציה בית זרע וחציה בית מקוואות. מיד באה שנת בצורת והיה מזבין סאת חטין בסלע וסאת מים בתלת סלעים. והיה מכריז ואומר אתון זבנין סאה דמיא דעבד תלת סאין דחטין. מי גרם לו על ידי זה שהוציא מעשרותיו כראוי.",
+            "וגרסינן באלה הדברים רבה ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. אמ' ר' יצחק שלא יאמר אדם אלו נתן לי הב\"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. אלא אם אין לו שדה יתן ממה שיש לו בעיר. וגרסינן בפסיקתא תני משום ר' נחמני. בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע. אבל הב\"ה אינו כן, אלא משיב הרוחות ומוריד הגשמים ומפריח טללים ומגדל עשבים ומדשן פירות, ולא אמר להפריש לפניו אלא אחד מעשרה. וגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלתו וגו', כך פתח ר' תנחומא בר אבא, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמ' ר' נחמיה אפי' בשעה שאנו נותנין את הצדקה מביטים אנו במעשינו ויש לנו בושת פנים. אין לנו שעה שאנו באין לזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנאמר (דברים כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו', וכתיב (דברים כו, יג) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. מה כתי' בסוף הפרשה, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'. אמ' ר' אלסנדריא גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. שכל השקפה הכתובה בתורה לשון צער הוא חוץ מזה. וישקף ה' אל מחנה מצרים לשון צער. וכן וישקף על פני סדום ועמורה. ועוד אמ' ר' נחמיה אפי' כשאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד, בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו באריסות והוא נותן זרע ומחלק עם אריסו בשוה, אבל הב\"ה אינו כן, אלא העולם וכל אשר יש לו שלו והפירות שלו, דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה וגו', והוא מוריד מטר וטללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר ולא אמר ליתן לו אלא המעשרות, אחד מעשרה בלבד. וה' יברך את עמו ישראל בשכר המעשרות, דכתי' (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וגו', הה\"ד לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.",
+            "הואיל וכל כך הוא גדול כח המעשרות, אל ירפה אדם את ידו מהם ויתנם כראוי מכל דבר שיבא לידו, או אם ימצא מציאה או אם יתנו לו מתנה הן כסף והן שוה כסף. ואפי' המשתכר ללמד או לכתוב או לעשות שום מלאכה, מן הכל יפריש המעשר. והעושה כך, הב\"ה מברך אותו ושומר ממונו. כדגרסי' במדרש מלח ממונה חסד, ר\"ל הרוצה שישתמר ממונו יעשה ממנו חסד עם העניים. ויש אומרים מלח ממונא חסר, ר\"ל יחסור אותו בצדקתו ויתקיים בידו, כמו שיתקים הבשר שנותנין בו המלח ויעמוד ימים רבים. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהלך בעלה למדינת הים ופסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לקופה של בשמים. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. וענו אחריה אמן. וכשמת בעלה נפלה לפני היורשים. פסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לתקן בו התבשילין. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. ולא ענו אחריה אמן. ת\"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלם והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראו ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו ר' פרנסני. אמ' לה בת מי את. אמרה לו בת נקדימון בן גוריון. אמ' לה ממון של בית אביך היכן הוא. אמרה לו ר' והלא כדין מתלין מתליא במערבא מלח ממונא חסר. אמ' לה ושל חמך היכן הוא. אמרה לו בא זה ואיבד זה. אמרה לו זכור אתה כשחתמת על כתובתי. אמ' להם לתלמידיו כשחתמתי על כתובתה של זו הייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית אביה חוץ משל חמיה. בכה ר' יוחנן ואמ' אשריכם ישראל שבזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו מוסרן בידי אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה. והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאו עניים ומקפלין אותן מאחריו. לא קשיא. אימא לכבודו הוא דעביד, ואימא כדבעי ליה לא עבד. כדאמרי אינשי לפום גמלא שחנא.",
+            "וכל המחסר ממונו בצדקה אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת. באו אחיו וחביריו ואמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך. אמ' להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בהם ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אבותי גנזו מה שאין עושה פירות ואני גנזתי מה שעושה פירות, שנאמר (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (שנא' ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא), שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.",
+            "גדולה צדקה ששקולה כנגד כל הקרבנות. שנא' ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן. לומר לך מה מזבח מכפר בזמן שבית המקדש קיים, כך בזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו אם יאכיל בו עניים. וצריך שיאכילם ברצון ובנדיבות לב ולא יהיה כילי. והאוכל על שולחן כילי מנבל עצמו, שנא' אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, וכתי' (משלי כג, ג) אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים, וכתיב (משלי כג, ח) פתך אכלת תקיאנה ושחתה דבריך הנעימים.",
+            "גדולה צדקה שהב\"ה נקדש בה. שנאמר (ישעיהו ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. וכסא כבודו הוכן בצדקה, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. ואבותינו אברהם יצחק ויעקב נתברכו בצדקה. אברהם מנין, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, הוי אומר ברכה, דכתי' (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. יצחק מנין, דכתיב (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, כמו שכתבתי למעלה. יעקב מנין, דכתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ונתברך, דכת' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ודוד ע\"ה שבחו הכתוב בצדקה, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ומלך המשיח שיגלה במהרה בימינו עתיד לעשות משפט וצדקה בארץ, שנא' ידין עמך בצדק וענייך במשפט. ובימיו יהיה שלום וצדקה בארץ, שנא' ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. ובזכות הצדקה הקב\"ה עושה חסד עם הבריות. כדגרסי' בפרק לולב וערבה א\"ר אלעזר כל העושה צדקה כאלו מלאו לכל העולם כולו חסד. שנא' אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. והצדקה היא כלי של הקב\"ה, שנא' לך ה' הצדקה. והצדקה שאדם עושה אינו משלו אלא משל הב\"ה, שנא' ולך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, וכתי' (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וכתי' (דברי הימים א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע\"ז. כתי' הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמטה שנת השבע ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וכתיב התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים.",
+            "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וגרסי' במ' שבת בפ\"כ ר' אלעזר אומר אמ' עולא אין ירושלם נפדית אלא בצדקה, שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והנותן צדקה לעניים הוא רצוי לפני הב\"ה יותר מן המקריב לפניו עולות וזבחים, שנא' עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. אבל המלעיג לרש ולאביון כאלו מחרף להב\"ה, שנאמר (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו, כלומר אין כח בזה להעשיר לזה. והחומל על העניים הב\"ה מרחם עליו מפני שהעניים מבקשים עליו רחמים, והב\"ה שומע תפלתן, שנא' כי שומע אל אביונים ה', וכתי' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכתי' (איוב כט, יג) ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנ' ארנין, וכתי' (איוב לא, כ) אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. ואפי' בני אדם שאינן צריכין לצדקה מברכין אותו, שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל.",
+            "העני למה הוא דומה למלך שכעס על בנו. וצוה עליו שלא יכנס לתוך סעודתו. והמלך יודע שבנו רעב וצמא ונכמרו עליו רחמיו. ויאמר לפני אהובו אשרי מי שמכניס את בני לתוך ביתו ומאכיל אותו ומשקה אותו שאני אשיב לו כפלים כל גמולו. שכל מי שיש לי של בני הוא. ולא זו בלבד אלא שתחשב לו צדקה. שנא' מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. אמ' ר' אסי אלמלי מקרא כתי' אי איפשר לאומרו, כביכול עבד לאיש מלוה.",
+            "כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז\"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע\"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ\"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב\"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע\"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב\"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע\"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב\"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב\"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד\"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.",
+            "ואין לך מדה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוכה בעניות כאלו נדבקו בו כל ייסורין שבעולם וכאלו באו עליו כל הקללות הכתובות בתורה. וגרסי' במדרש אלו נתקבצו כל ייסורין שבעולם לצד אחד ועניות לצד אחרת מכרעת את כולם. צא ולמד מאיוב כשהיה השטן מקטרג עליו ואומר לפני הב\"ה נתת לו כסף וזהב ונכסים ובנים ואת חס עליהם, שנא' הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו וגו', אמ' לו הב\"ה לאיוב מה אתה רוצה עניות או ייסורין. אמ' רבון כל העולמים מקבל אני כל הייסורין שבעולם ולא עניות שאצא לשוק ואין בידי פרוטה לקנות מאכל. וכיון שנתייסר התחיל צווח כנגד מדת הדין ואומר מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו'. אמ' לו אליהוא מה אתה עומד וצווח, לא אמרת איני רוצה עניות אלא ייסורין, שנא' השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני.",
+            "ד\"א לא תהיה לו כנושה. הה\"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. בוא וראה כל בריותיו של הב\"ה לווין זה מזה. היום לווה מן הלילה והלילה לווה מן היום, שנא' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, וכתיב (תהלים יט, ד) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה. וכשהב\"ה רוצה אינו מוציאם, שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לווה מן השמש והשמש לווה מן האור, שנא' שמש ירח עמד זבולה. החכמה לווה מן הבינה והבינה לווה מן החכמה, שנא' אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד, שנא' רודף צדקה וחסד. השמים לווין מן הארץ והארץ לווה מן השמים, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. התורה לווה מן המצות והמצות לווין מן התורה, שנא' שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. בריותיו של הב\"ה לווין זה מזה ועושין שלום זה עם זה בלא דברים. ובשר ודם לווה לחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל. ואלו שנוטלין רבית אומרין להב\"ה למה אין אתה נוטל רבית מעולמך שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים שאתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר. ואומר להם הב\"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית ואיני נוטל מהארץ אלא מה שהלויתי והיא נוטלת שלה, שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אוי לו למי שנוטל רבית מה נאמר בו, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. משל למלך שמסר לאדם אחד אוצרו התחיל מכה עניים והורג אלמנות ומבזה אביונים מפשיט ערומים, עושה בו חמס וגזל, וממלא אותו שקר ומפסיד אוצרו של מלך. כך הב\"ה פותח אוצרותיו לבריות מכספו ומזהבו, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. התחיל עני צווח שהוא לווה מן העשיר ונוטל הימנו רבית. אם לותה אלמנה ממנו הרי הוא דוחקה ליטול ממנו רבית. מבזה בו אביונים אם יבקשו ממנו צדקה והב\"ה אומר לועג לרש חרף עושיהו. מפשיט בו ערומים, אם חייב לו מנה או שנים, נוטל טליתו הימנו ויושב ערום. הב\"ה נתן לו ממון של אמת והוא עושה אותו שקר, שנא' חרשתם רשע ועולתה קצרתם. לפי' הב\"ה מזהיר את ישראל ואומר אם חבל תחבל וגו' החזירה לו שלא יצעק לפני, שנא' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. וכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל כי דל הוא, למה, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ד\"א אל תגזל כי דל הוא, וכי יש ממון לדל, ומה גוזלין ממנו, אלא לומר לך כל מי שאינו נותן צדקה לעני כאלו גזלו. מפני שישראל כולן שותפין וערבים זה לזה, ואם אין העשיר נותן צדקה לעני נמצא כשותף גוזל לחבירו. לפי' שלמה ע\"ה אומר אל תגזל דל.",
+            "ועתה אבאר כיצד נותן הצדקה וכיצד מחלקין אותה. והם שמונה שערים.",
+            "<b>השער הראשון. מי הוא חייב לתת צדקה.</b>",
+            "<b>השער הב'. כמה יהיה שיעור הצדקה להרבות או להמעיט.</b>",
+            "<b>השער הג'. מה היא הצדקה מ\"ה שחייב אדם ליתן.</b>",
+            "<b>השער הד'. מי הוא ראוי ליטול צדקה.</b>",
+            "<b>השער הה'. למי מקדימין לתת צדקה.</b>",
+            "<b>השער הו'. כיצד גובין את הצדקה.</b>",
+            "<b>השער הז'. כיצד מחלקין את הצדקה.</b>",
+            "<b>השער הח'. לדעת שכר מעלתה.</b>",
+            "<b>השער הראשון: מי הוא חייב לתת צדקה</b>",
+            "הב\"ה חייב לתת צדקה לעני. העני והעשיר כל אחד ואחד כפי יכולתו, שנא' פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך. אם אתה פותח מעוני, סופך לפתוח מעושר. ואם קפצת את ידך מלתת צדקה מעושר, סופך לקפוץ מעוני, שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, וכתי' (דברים כח, מז) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל. וכתב הרא\"ש ז\"ל מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן פחות מן הראוי לו ב\"ד כופין אותו ומכין אותו עד שיתן מה שראוי לו ליתן. וגרסי' בב\"ר אפי' עני הנוטל צדקה חייב לתת צדקה. אמרו עליו על ר' זכריה חתניה דר' יהושע בן לוי שהיה נוטל מקופה של צדקה. והיו מרננין אחריו שהיה נוטל שלא לצורך. ולאחר פטירתו חיפשו אחריו ומצאו שהיה מחלק מה שהיה נוטל מן הצדקה לעניים אחרים. ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן גבאי צדקה הוו והיו נותנין מן הצדקה לר' חמא מפני שהיה צריך לה. והיה נוטל מהן הצדקה ומחלק אותה לעניים.",
+            "<b>השער השני: כמה יהיה שיעור הצדקה</b>",
+            "אמ' הכתוב איש כמתנת ידו. ר\"ל יתן כל אחד ואחד כפי אשר ידבנו לבו. והב\"ה צוה אותנו שלא נאמץ את לבבינו ושלא נקפוץ את ידינו מן האביונים. ושלא יהיה האדם כילי אלא שוע, שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וכתי' (דברים טו, י) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. וכיון שבנה שלמה ע\"ה בית המקדש עמד בתפלה לפני הב\"ה ואמ' רבון העולמים אם יתפלל אדם לפניך לתת לו ממון ואתה יודע בו שהוא כילי אל תתן, ואם ראית אדם נאה ונדיב תן לו, שנא' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וגרסינן במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו צרי העין וטורפי הטרף רבו אומצי הלב וקופצי היד מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וכתב הרמב\"ם וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תעשה, שנא' לא תאמץ את לבבך וגו'. והרוצה לתת צדקה מרובה אל יתן יותר מחומש ממונו. וזאת למדנו מיעקב אבינו ע\"ה, שאמ' כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. עשר אעשרנו שתים למה, ללמדך שהיה נותן שתי מעשרות שהן חומש מממונו. והנותן צדקה מעוטה לא יתן פחות משלישית השקל בשנה, שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה. וכל מי שיוכל להוסיף ואינו מוסיף מפני שהוא כילי עליו הכתוב אומר וארור נוכל ויש בעדרו זכר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בינוני, פחות מכן עין רעה. וגרסי' במ' כתובות בפרק מציאת האשה. מר עוקבא היה רגיל לשדורי לההוא עניא ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי. יומא חד שדירנהו ניהליה ביד בריה. אתא ואמ' ליה לא צריך. אמ' ליה מאי חזית דקא מיזלפיה קמיה יין ישן. אמ' מפנק כולי האי. עייפינהו ושדרינהו ניהליה. כי קא ניחא נפשיה אמ' איית חושבנא דצדקה איחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח דהוה כתיב שבע אלפי דינרי צמרקי. אמ' זוודין קלילא ואורחא רחיקא. קם בזבזיה לפלגא נכסיה. והיכי עביד הכי, והאמ' ר' אלעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה. וגרסינן במדרש השכם מעשה בר' ישבב שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחוהו חכמים. ר' עקיבא אומר והוא שיבזבז מחיים כדי שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות. אבל לאחר מיתה רשאי. א\"ר אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו קל וחומר להדיוט, שיהא אדם חייב לחוס על ממונו.",
+            "<b>השער השלישי: מה תהיה הצדקה</b>",
+            "הצדקה נחלקת לב' חלקים. החלק האחד שיתן פת ותבשיל, כדי שיהיה מוכן להאכיל את הרעבים מיד, והוא הנקרא תמחוי, פי' קערה. והחלק השני לתת מטבע כסף או זהב או פשוטים לקנות לעניים מלבוש או פרנסה, והיא הנקראת קופה. ובין תמחוי וקופה יש הפרש. שהקופה צריך לגבותה שני גבאין וחולקין אותה שלש, והתמחוי נותן אותה בכל יום שלשה, לא פחות והם יחלקוה מיד. והקופה גובין אותה מערב שבת לערב שבת. והתמחוי נותנין לכל שואל ולאורחים, אבל הקופה אין נותנין אותה אלא לעניי אותה העיר בלבד. אלא אם כן יהיה ברצון אנשי אותה העיר. דתניא ורשאין אנשי העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן ולעשות בהם כל מה שיסכימו.",
+            "<b>השער הרביעי: מי הוא ראוי ליטול צדקה</b>",
+            "תניא מי שיש לו מאתים זוז אע\"פ שאינו נושא ונותן בהם לא יטול לקט שכחה ופיאה. ומי שיש לו חמשים זוז אע\"פ שנושא ונותן בהם, הרי זה יטול. אבל מי שיש לו מאתים זוז פחות דינר ואינו נושא בהם ונותן, או חמשים ונושא בהם ונותן, הרי זה יטול. ואפי' אם נותנין לו צדקה מרובה עד שיהיה לו יותר מאלו השיעורים הרי זה יטול. ואין חושבין לו באלו השיעורים לא ביתו ולא כלי תשמישו ולא כלי מלאכתו ולא בגדי עצמו שהוא צריך להם. דתניא אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב והיה רגיל להשתמש בהם. איני והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת. אמ' רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות. ואם יש לו ממון והוא ממושכן או משועבד לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל בספר יורה דעה הלשון הזה. דא דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו של כסף ושל זהב. דוקא כל זמן שאין צריך ליטול מן הקופה (אבל אם בא ליטול מהקופה) לא יתנו לו וימכור כליו. ור\"ת ז\"ל פירש קודם שיבא ליטול אם יש לו כלי כסף מחייבין אותו למכור כדי שלא יצטרך ליטול מן הקופה, אבל לאחר שהתחיל כבר ליטול ונזדמנו לו כלים אין מחייבין אותו למכור כדי שלא יטול ע\"כ.",
+            "ואסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי. ואם אינו יכול לחיות אם לא יטול אותה יקבל אותה מן הגוי בצינעא. ואם אינו יכול לקבל אותה בצינעא יקבל אותה בפרהסיא. ומלך גוי או אנס שנתן צדקה לישראל מקבלין אותה ממנו משום דרכי שלום ונותנין אותה לעניי גויים. וגרסי' במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו מקבלי צדקה מן הגויים היו ישראל למטה וגויים למעלה, ישראל לאחור והם לפנים.",
+            "וכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לה, ועליו הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם. וגרסינן במ' כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר המסמה את עיניו והמצבה את כריסו. והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. אבל עני ורש שמצער נפשו ודוחק שעתו וטורח בגופו ואינו נוטל צדקה כדי שלא יטריח על הבריות אינו נפטר מן העולם עד שזמן לו הב\"ה פרנסתו, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכתב הרמב\"ם מוטב לאדם לפשוט נבילות ויתפרנס מעורן ולא יאמר לבריות פרנסוני שכהן או מיוחס או חכם אני. אבל מי שאי איפשר לו לחיות אם לא יטול, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה כשופך דמים, ואין לו בצערו אלא עון מפני שאינו נוטל כדי לחיות. ע\"כ.",
+            "<b>השער החמישי: למי מקדימין לתת צדקה</b>",
+            "חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא אחר שיהיה לו יותר מפרנסתו, ואח\"כ חייב לתת צדקה. דתניא וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך. ר\"ל אחר שיהיה לך יותר מפרנסתך אתה חייב לתת לנצרך. כשתשבע השביע רעבים, ואחר אשר תשתה השקה לצמאים. וכן אמרה האשה הצרפתית לאליהו ע\"ה ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, לי קודם ואחר כך לבני. והודה לה אליהו ואמ' אך עשי לי עוגה קטנה בראשונה ולך לבנך תעשי באחרונה. הקדים גם הוא חייה לחיי בנה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק איזה נשך אמ' רב נחמן בר יצחק מאי טעמא דר' אליעזר אמ' קרא וחי אחיך עמך. אהדר ליה לאחוך החי בהדך. ור' יוחנן האי וחי אחיך מאי דרוש ביה. ההוא מיבעי ליה לכדתניא שנים שמהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. מה יעשה, אם שותים שניהם מתים, אם אחד מהם שותה מגיע ליישוב. דרש בר פוטירי מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חבירו. עד שבא ר' עקיבא ודרש וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך. וכתיב (דברים טו, יא) פתוח תפתח את ידך לאחיך וגו', אחיך קודמין לענייך, ענייך קודמין לאביונך, אביונך לאביוני עיר אחרת. ועוד גרסינן בפרק איזהו נשך תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך קודמין לעניי עירך, עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ואחר שיפרנס אדם את נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו על כל בני אדם, ואפי' על בניו, דכתיב (שמות כ, יא) כבד את אביך ולא אמ' כבד את בניך. וכן אמרו בני יעקב לאביהם ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו. הקדימו את עצמם ואח\"כ אביהם ואח\"כ את בניהם. ורז\"ל התקינו שיזון אדם את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים עד שש שנים. וגרסינן במ' כתובות בפרק נערה שנתפתתה אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, (דרשו) רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אלעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים.",
+            "ואם נשבה אביו ובנו ואין לו פדיום לשניהם אלא לאחד מהם יפדה את אביו ויעזוב את בנו. ואע\"פ שחייב אדם בכבוד אביו, כבוד רבו עדיף, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הנחילו חיי העולם הבא. לפיכך אם נשבת אביו ורבו ואין לו פדיון שניהם יפדה את רבו. אבל אם אביו ת\"ח יפדה את אביו קודם לרבו, כי כבוד התורה וכבוד אביו עדיף מכבוד רבו. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק ואלו מציאות היה אביו ורבו עומדין בבית השביה יפדה את רבו ואח\"כ יפדה את אביו, ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואח\"כ פודה את רבו.",
+            "<b>סדר פדיון שבוים</b>",
+            "יפדה את רבו. ואח\"כ יפדה את אביו. ואחר אביו יפדה את בניו. ואחר בניו יפדה את אחיו. ואחר אחיו יפדה את קרוביו. ואחר קרוביו יפדה את שכיניו. ואחר שכיניו יפדה את אנשי עירו. ואחר אנשי עירו אנשי עיר אחרת. וחייב להקדים ולתת צדקה לאשה קודם לאיש, מפני שהאיש יכול לילך לבקש פרנסה או לחזר על הפתחים יותר מן האשה, מפני שהאשה דרכה להתבייש. ת\"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח\"כ מפרנסין את היתום שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר. ת\"ר יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואח\"כ משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש. וגרסינן במ' הוריות בפרק כהן משיח כל התדיר מחבירו קודם הוא קודם לחבירו, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. האיש קודם את האשה להחיות ולהשיב אבדה. האשה קודמת לאיש לכסותה ולהוציאה מבית השבי. ובזמן ששניהם עומדין על הקלקלה האיש קודם לאשה. פי' אם נתבעו שניהם לדבר עבירה קודמין לפדות האיש מפני שאין דרכו בכך. כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל קודם לממזר, ממזר קודם לנתין, נתין קודם לגר, גר קודם לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולם שוים. אבל אם ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכתב הרמב\"ם ז\"ל היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם. מקדימין הכהן ללוי. והלוי לישראל. וישראל לחלל. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. וממזיר לנתין. ונתין לגר. וגר לעבד משוחרר. בד\"א בזמן שהן שוים בחכמה, אבל אם כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. וכל הקודם לחכמה קודם לחבירו. פי' חלל בן כהן גדול מאלמנה או בן כהן הדיוט מגרושה או מחלוצה. שתוקי. פירש רש\"י שאמו משתקתו. פי' שאינה (מגדת לו) פלוני הוא אביו. אסופי הוא הנמצא בשוק ואין יודעין מי הם אביו ואמו. ממזר הבא על הערוה והוליד ממנה בן, אותו הנולד נקרא ממזר. נתין מן הגבעונים. וכל הפושט ידו ליטול צדקה נותנין לו ואפי' גוי. ומפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל. וגרסי' במ' גיטין בפרק הניזקין אין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום.",
+            "גדול שכר פדיון שבויים ואין לך בכל הצדקות מצוה גדולה כפדיון שבויים. כדגרסינן בבבא בתרא בפ' קמא ההיא מטרוניתא שדרא ארנקי דדינרי. אמרה ליהוי למצוה רבה. מאי מצוה רבה זו פדיון שבויים. שנא' כה אמר ה' [את] אשר למות למות ו[את] אשר לחרב לחרב ו[את] אשר לשבי לשבי. הקדים בקל ושם החמור באחרונה. המות יותר קל מן החרב, החרב יותר קל מן השבי. הרי לך שמצוה גדולה פדיון שבויים יותר מן המחייה נפש ומצילה מן המות והרעב. ומקדימין פדיון שבויים לפרנסת עניים ולכסותן. לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' אם גבו מעות לבנין בית הכנסת יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' קנו עצים ואבנים לבנין בית הכנסת מותר למכור אותן ולפדות שבויים בדמיהן, אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו. אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן כדי שלא ימסרו האויבים נפשם עליהם לשבות אותם. ואין מניחין את קרוביהם לפדות אותם ביותר מכדי דמיהן. אבל פודה אדם עצמו בכל מה שירצה. כי לב יודע מרת נפשו. ופודה את אשתו בכל מה שירצה מפני שהיא כגופו. ופודין תלמיד חכם בכל דבר שיוכל להיות מפני כבוד התורה. ואפי' תלמיד שיראה בו שאם ילמוד יהיה תלמיד חכם פודין אותו בכל דבר שיוכל להיות. כדגרסי' בפרק הניזקין. ת\"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול של רומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו. אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הלכה בישראל. ומנו, ר' ישמעאל בן אלישע. אין מבריחין את השבויים כדי שלא יכבידו עולם הגויים ויוסיפו שמירה על שמירתם. מי שמכר עצמו לגוי או שלוה ממנו ושבה אותו הגוי בחובו פודין אותו פעם ראשונה ושנייה. שלישית אין פודין אותו, אבל פודין את בניו, ואם בקש הגוי להרוג אותו פודין אותו אחר כמה פעמים. עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל המצות פודין אותו כישראל. שבוי שנשתמד אפי' למצוה אחת מן המצות, כגון שאוכל נבלות להכעיס או שלובש שעטנז או כיוצא בזה, אסור לפדותו.",
+            "גדול פדיון שבויים שקדם לכל הדינים. שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. הרי הקדימה תורה יציאת עבד עברי לכל הדינים.",
+            "גדול פדיון שבויים שבשכר פדיון שבויים ישראל נגאלין, שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו וגו'.",
+            "<b>השער הששי: כיצד גובין את הצדקה</b>",
+            "אין גובין את הצדקה פחות משני אנשים, והם הנקראים גבאי צדקה. וכשגובין אותה ילכו שניהם ביחד ולא יפרדו איש מאחיו כל שעה שגובין. ואם יגבו בחנוניות יגבה האחד מחנות אחת והשני מחנות שניה כדי שלא יתעכב, או יכנס האחד לגבות וימתין לו חבירו בפתח החנות. דתניא גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה עומד בשער וזה נכנס לחנות. ואם ימצא הגבאי מעות בדרך, או אם יתנו לו שום דבר מחובו בשוק, לא יתן אותן בכיסו אלא יתן אותן בכיס של צדקה עד שיגיע לביתו, ויוציא כספו מכיס של צדקה בצינעא ויקחנו לעצמו, כדי שלא יחשוד אותו הרואה ויאמר מעות של צדקה נותן בכיסו. וכשמוציא וכשמונין מעות של צדקה אין מונין אותן זוגות זוגות אלא אחד אחד מפני החשד. ואם הוצרכו למכור זוזים של צדקה ימכרו אותן הגבאים לאחרים ואין קונין אותן לעצמן מפני החשד. כדגרסי' במתנות עניים גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני החשד. ואם גובין מאכל פת או תבשילין או קמח או פירות וכיוצא בהן והוצרכו למכור מוכרים לאחרים ואין קונין אותו לעצמן מפני החשד. ואע\"פ שאין ראוי לתבוע מהגבאין חשבון, שנא' אך לא יחשב אתם את הכסף הנתון על ידם וגו', אפי' הכי צריכין הגבאין לתת מעות הצדקה בחשבון כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל. והגבאין גובין את הצדקה מכל אחד ואחד כפי מה שפסק על עצמו לתת. ומי שאינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו, דתניא ממשכנין על הצדקה אפי' בערב שבת. איני והכתיב (ירמיהו ל, כ) ופקדתי על כל לוחציו, אלו גבאי צדקה. אמר רב זביד לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. פי' מי שיש לו מה ליתן ואינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו. ומה שאמ' ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה דלא אמידי. פי' אם הוא עני ואין לו מה ליתן אין ממשכנין אותו אלא ממתינין לו ואין דוחקין אותו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה מאלו גזל היא. וכמה הוא מיעוט שלהן הכל לפי עושר הבעלים או עניותן. ואין פוסקין על היתומים צדקה ואפי' לפדיון שבויים. ואע\"פ שיש להם ממון הרבה. ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להם שם מותר.",
+            "<b>השער השביעי: כיצד מחלקין את הצדקה</b>",
+            "אין מחלקין את הצדקה פחות משלשה תלמידי חכמים כשרים ונאמנים וצדיקים וזריזים ויודעים כל אלו העניינים ומיני העניים. אבל אם אינם יודעים אלו התנאים שבארתי בענין הצדקה דוחין אותן ואין גובין כלום. ואם אין יכולים לדחותם לא יותן צדקה על ידם. דתניא ולא יתן פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם יש תלמיד חכם ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, כדי שיתנו לכל עני ועני כפי מה שצריך ליטול, כל אחד ואחד כפי מעלתו וכפי צרכו. ובתענית מחלקין צדקה לעניים. וצבור שהתענו ובלילה אכלו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים. ועליהם מפורש בקבלה צדק ילין בה ועתה מרצחים. לפיכך צריכין הגבאין לדעת כל אלו התנאים ויהיו צדיקים ונאמנים, שנא' יודע צדיק דין דלים. כיצד הוא דין דלים. הב\"ה צונו בתורה לתת צדקה לעניים לכל אחד ואחד די מחסורו אשר יחסר לו, ולא נתברר לנו מן הכתוב די מחסורו עד כמה הוא, אבל מעתיקי השמועה קבלו ולימדונו שיעור הצדקה, והן תשעה מעלות.",
+            "המעלה הראשונה. כמה נותנין לעני המחזר על הפתחים, והוא דבר מועט, אבל אין מחזירין אותו ריקם. דתניא עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אלא למתנה מועטת.",
+            "המעלה השנית. כמה נותנין לעני העובר ממקום למקום. גרסי' בבבא בתרא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לחם של עשרים אוקיות של קמח ביום. דתניא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ביום, ואם לן נותנין לו פרנסת לילה, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. וכתב הרמב\"ם ואם לן נותנין לו מצע שישן עליו וכסת שיתן מראשותיו ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.",
+            "המעלה הג'. כמה נותנין בנישואי יתומה ענייה. אין נותנין לה פחות מחמישים זוז של כסף. דתניא וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמישים זוז של כסף, ואם יש בכיס נותנין לה לפי כבודה.",
+            "המעלה הרביעית. כמה נותנין ליתום כשנושא אשה. חייבין להשכיר לו בית דירה ונותנין לו מטה ושולחן וכסות וכלי תשמישו ובגדים שילבש. כדגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנא' די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו זה בית. אשר יחסר זו מטה. לו זו אשה. כדא' אעשה לו עזר כנגדו.",
+            "המעלה הה'. כמה נותנין לעני בן טובים. אומר הכתוב די מחסורו אשר יחסר לו. אתה מצווה עליו לפרנסו ואין אתה מצווה עליו לעושרו. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר די מחסורו אשר יחסר לו, אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. ת\"ר מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני אחד מצפורי ליטרא אחת בשר בכל יום. מאי ריבותן. אמ' רב הונא ליטרא מוח עופות. וגרסינן בסיפרי די מחסורו אשר יחסר לו, למה נאמר די מחסורו אשר יחסר לו שני פעמים, ללמדך שהראוי לתת לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, פת חמה נותנין לו פת חמה, צונן נותנין לו צונן, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו.",
+            "המעלה הששית. חייב אדם לזון את העני כפי שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. כדגרסי' בפרק מציאת האשה ההוא דאתא קמיה דר' נחמיה. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו בשר שמן ויין ישן. אמ' לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים. גלגל עמו בעדשים ומת. אמרו עליו אוי לזה שהרגו נחמיה. פירוש מפני שלא זן אותו כפי מה שהיה רגיל אמרו עליו שהרגו. ובמסכת פאה ירוש' גרסי' בענין אחר, וכך אומר. נחמיה איש שיחין פגע ביה ירושלמי אחד. אמ' ליה זכי עמי בחדא תרנגולא. אמ' ליה הילך טימיתהי. אזל וזבן קופד. פי' בלע\"ז איריזו. ואכל ומית. והוה צווח ואומר בואו וספדו על הרוג נחמיה.",
+            "ההוא דאתא לקמיה דרבא. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו תרנגולת פטומה ויין ישן. אמ' ליה לא חיישת לדוחקא דציבורא. אמ' ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קא אכילנא. דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. בעתם לא נאמר אלא בעתו. מלמד שהב\"ה נותן לכל אחד ואחד מזונותיו בעת שהוא צריך להם. עודם מדברים והנה אחותו של רבא באה לעיר מעיר אחרת. והיה לה שנים רבות שלא באה לעיר אלא אותו היום והביאה לאחיה תרנגולת פטומה ויין ישן. מיד ידע רבא שבשביל אותו עני זימן הב\"ה התרנגולת והיין לפרנסו כמו שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. אמ' לו רבא נעניתי לך קום אכול. יתברך ויתעלה שמו של הב\"ה שהוא נותן לחם לכל בשר ומזמין פרנסת העני והעשיר.",
+            "המעלה השביעית. כשיתביש העני לבקש צדקה חייבין ישראל לפוקדו במתנות. ואם אינו רוצה ליקח נותנין לו לשם הלואה ואח\"כ נותנין לו במתנה. דתניא והעבט תעביטנו. זה שאין לו כלום ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה, ואח\"כ נותנין לו לשם מתנה. לא רצה אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שלא יתבייש בפניהם.",
+            "המעלה השמינית. אם יהיה תלמיד חכם עני חייבין לתת לו כפי כבודו. אם אינו רוצה לקבל מתעסקין לו בסחורה מוכרין לו בזול וקונין ממנו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד. ואם היה יודע להתעסק בפרקמטיא בעצמו, מלוין לו מעות לעשות בהן סחורה, וזהו המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים. פי' שיהיה סבה שירויח תלמיד חכם בסיועו ושכר זה גדול מאד. וגרסינן במדרש מאי כבד את ה' מהונך זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו. והרוצה לחיי העולם הבא יתעסק בצרכי הרבנים והתלמידים העוסקים בתורה לשם שמים ויעזור לשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה בעבור סיעתו. וגרסינן בספרי עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדי(ה) לא נאמר אלא למחזיקים בה, שהם המחזיקים בצרכי הרבנים והתלמידים.",
+            "המעלה התשיעית. תיקון עניי העיר, לתת לכל אחד ואחד כפי עניותו וכפי מחסורו וכפי מעלתו כפי עניינו, שלא לתת לכולם בשוה. שבעה שמות יש לעני ואלו הן. דל. תכך. מך. עני. רש. מסכן. אביון. דל מי שהיה עשיר ונתדלדל. עליו הכתוב אומר ודל מרעהו יפרד. מלמד שהיו (לו) רעים ואחים ואוהבים וכשנתדלדל נתפרדו מעליו רעיו ומיודעיו לפנים. לפיכך צריך לפרנסו ולעשות עמו חסד ולכבדו ולנהלו על מנהגו הראשון. תכך הוא מי שיש לו פרנסתו בצמצום, וכשאירע לו שום מקרה כגון חולי או שקפצה עליו זקנה או כיוצא באלו יתרושש מיד ותגלה עניותו. ועליו נאמר (משלי כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו. ר\"ל הרש הוא חבר לתכך מפני שהוא מזומן להיות כמוהו. לכן צריך לתמוך את ידו ולסעדו ולסומכו קודם שיתרוש(ש) ויצטרך לבריות. מך הוא הנצרך לבריות כל ימיו מפני קורות הזמן וגלגליו שסבבוהו, ועליו נאמר (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'. רש הוא שהיה מתפרנס בכבוד ונסתר ואחר כך נתדלדל ונגלה ולא נשאר לו כלום, ומפני עניותו בני אדם שונאין אותו ואפי' אחיו וקרוביו, ועליו נאמר (משלי יט, ז) כל אחי רש שנאוהו, וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש וגו'. עני פירושו יגע ועמל, שיגע כל ימיו לבקש פרנסתו ולא ישיג אלא מקצת צרכו בצער גדול ולא יספיק לו, וחייו בעצב וכל ימיו מכאובים, ועליו נאמר (משלי טו, טו) כל ימי עני רעים. מסכן הוא המצפה למתנות בני אדם והם לועגים עליו ובוזים אותו ואפי' הוא תלמיד חכם, ועליו נאמר (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה. אביון הוא המתאוה לפרנסה ולא ישיג אותה, והוא אדם שאינו יודע לעשות מלאכה ולא להתעסק בסחורה, ואפי' צדקה אינו יודע לשאול, ונקרא אביון מפני שהוא תמיד מתאוה ואינו משיג, כמו ותפר האביונה, שהיא האצטומכא, ונקראה אביונה לפי שהיא מתאוה המאכל. ועליו נאמר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ר\"ל הואיל ואינו יודע להתעסק בסחורה ולא לעשות מלאכה ולא לדבר כהוגן לא יחדל מלהיות אביון שאין לו סיבה להעשיר. לפיכך צריכ(ין) הגבאין לדעת כל העניינים האלו, כדי שידעו היאך חולקין הצדקה, וכדי שיתנו לכל אחד ואחד כפי ענויין, וכדי שלא יסלקו הצדקה מן הנצרך ויתנו אותה לעני אחר שאינו נצרך כל כך. ולפיכך אמרו רז\"ל יהא חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה. ר\"ל שמחלקין אותה שלא כהוגן, ונושאין פנים לעניים שאינן כל כך צריכין, ואין נותנין ממנה לעניים אחרים שצריכין לה יותר.",
+            "עני המתפרנס מן התמחוי נותנין לו מזונות כל יום ויום ערב ובקר. והעני המתפרנס מן הקופה נותנין לו מעות מערב שבת לערב שבת להוצאת שבעת ימים לבקר ולערב. וכן כל שבוע ושבוע. ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבעה עשר סעודות לא יטול מן הקופה. לפיכך גובין התמחוי בכל יום וחולקין אותו בו ביום. וגובין מעות של קופה בכל ערב שבת כדי שיחלקום לעניים להוצאת שבת. ו(אין) בודקין אחר העני המבקש מזונות. דתניא ר' יהודה אומר אמ' העני כסוני בודקין אחריו, פרנסוני אין בודקין אחריו, אלא מאכילין אותו מיד שמא ימות ברעב פתאום. ומעשה נחום איש גם זו יוכיח. גרסי' בפרק סדר תעניות אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו וגדם משתי ידיו וקטע משתי רגליו והיה כל גופו מלא שחין והיתה מטתו מונחת על ארבע ספסלים שלמים. פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע ובקשו תלמידיו לפנותה. אמ' להם פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שכל זמן שמטתי תוך הבית מובטח לכם שלא תפול. פנו את הכלים ואח\"כ פנו את מטתו מן הבית ומיד נפל הבית. אמרו לו תלמידיו רבינו וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך. אמ' להם אני עשיתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה לי שלשה חמורים טעונים אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים. נזדמן לי אדם אחד בדרך, אמר לי פרנסני. אמרתי לו המתן עד שאפרק מן החמור. לאחר שפרקתי חזרתי לאחורי ומצאתי שמת. נפלתי עליו ואמרתי עיני שלא חסו עליך כך וכך תעלה עליהן. רגלי שלא מהרו לפרק מעל החמור כך וכך תעלה עליהן. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי יהיה כל גופי מלא שחין. לפיכך אין מעכבין לתת לרעב מיד כדי שלא ימות פתאום. ואין בודקין אחריו.",
+            "וכל מה שאמרתי בזה השער ובאלו המעלות הוא בענין הצדקות שהצבור עושין, כגון תמחוי וקופה ונישואי יתומים ושאר העניינים שאמרתי, אבל השער השמיני מדבר בענין הצדקות שהיחיד עושה.",
+            "<b>השער השמיני: בענין הצדקות שהיחיד עושה</b>",
+            "המעלה הראשונה קטנה שבכולם, והוא הנותן צדקה ברבים או נודר ברבים לעשות לו שם, וכ\"ש הנודר ברבים ואינו משלם. כדגרסינן במ' תעניות בפרק קמא א\"ר יוחנן אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל שפוסקין צדקה ואין נותנין, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.",
+            "המעלה הב' גדולה מן הראשונה. והיא הנודר והנותן צדקה ברבים לשם שמים וג\"כ לעשות לו שם. ואע\"פ שעשאה לשם הואיל וכוונתו לשם שמים שכרו גדול מן הראשון.",
+            "המעלה הג' גדולה מן השנית. והיא הנותן צדקה בסתר לשם שמים, ואין שום אדם בעולם יודע צדקה זו אלא הנותן והנוטל בלבד.",
+            "המעלה הרביעית גדולה מן השלישית. והיא הנותן צדקה בסתר לפרנס הגון שיניח אותה בקופה של צדקה ואינו יודע למי נותנה הפרנס ויטול אותה העני ואינו יודע מי נתנה. וגרסינן בפ' מציאת האשה. רבא הוה צייר זוזיה בסדיניה ושדי להו לאחוריה וממטי נפשיה בין עניי ומצלי עיניה מרמאי. ותיבה סגורה היתה בבית המקדש ובה חור קטן, וכל מי שהיה רוצה לתת צדקה בסתר היה משים מעות בתיבה מן החור, והיה הגזבר פותח התיבה ומוציא ממנה המעות ומחלק אותן לעניים, ולא היו יודעים העניים מי נתנן וגם הנותן לא היה יודע מי נטלן.",
+            "המעלה החמישית גדולה מכולן. והיא המלוה לעני בשעת דחקו וישתתף עמו כדי להחזיק בידו שלא ימוט ויצטרך לבריות. נמצא המשתתף עמו משיב את נפשו ומציל אותו מבושת העניות ומפרנס אותו בנקיות. וגרסינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה א\"ר שמעון גדול המלוה מן העושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולן. והמלוה לעני בשעת דחקו להרחיב לו צרתו נקרא חונן, שנא' טוב איש חונן ומלוה. וגרסינן במדרש תלים וצדקתו עומדת לעד איזו היא צדקה שמתקיימת לעד ולעולם, זה המלוה לעני בשעת דחקו. וכשישיב לו העני המלווה ילוונה לעני אחר. וכשישיב אותה האחר ילוונה לאחר. נמצא שיזכה בצדקה זו כמה פעמים והקרן קיימת לו לעד. מה שאין בצדקה. כי בצדקה אין בידו אלא שכר מצוה אחת פעם אחת ובמצוה זו זוכה כמה פעמים. ויש אומרים אף הכותב או קונה ספרים ומשאילן לתלמידים. ואם יקשה בעיניו להלוות לעני בלא משכון יטול ממנו משכון ויקבע לו זמן להשיב המלוה. ובתוך ימי המלוה לא ישתמש מאותו עני אם לא יתן לו שכירות שלימה מפני שנראה כרבית. כיוצא בדבר הנותן עשר פרוטות לעשרה עניים שכרו גדול מהנותן עשרה פרוטות לעני אחד. כי הנותן אותן לעשרה לבו מתעורר לטובה בכל פעם ופעם שנותן. ואם נתנן בפעם אחת אין לבו מתעורר אלא פעם אחת ויראה כמי שמשליך עליו המשוי. וכתב הרמב\"ם ז\"ל והכל לפי רוב המעשה, זה הנותן צדקה לעניים רבים ששכרו גדול יותר מהנותן אותו סכום לעני אחד בפעם אחת.",
+            "גדולה צדקה שהב\"ה עוזר ומושיע למי שעושה צדקה. כדגרסי' בפסיקתא א\"ר יצחק כל הרודף אחר הצדקה הב\"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. וגרסינן בפרק סדר תעניות אליעזר איש כפר ביבאי כדהוה חזי ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל דהוה נקיט הוה יהיב להו. יומא חד סליק לשוקא למזבן נדוניא לברתיה. חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה. אזל בתריהו. אמ' להו במאי עסקיתו. אמרו ליה ביתום ויתומה. אמ' העבודה שהן קודמין לבתי. שקל מה דהויה בידיה ויהביה ניהליהו. פש בידיה חד זוזא. אזל זבין ביה חיטי שדייה באכלבה. אתאי דביתהו אמרה לה לברתא מאי איתי ליך אבוך. אמרה לה כל דאייתי באכלבא אסקיה. סליקא חזייה לאכלבא דמליא חטי ונפקיה בצינורא דדשא. כי אתא מבי מדרשא אמרה ליה דביתהו בוא וראה מה עשה לך אוהבך. אמ' לה העבודה הרי הן עליך הקדש ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל.",
+            "וגרסי' באלה שמות רבה. מעשה בחסיד אחד שנפל מעושרו ונשתתף עם איש אחד. ובחמשה ימים של שבוע היה יוצא בסחורה עם חבירו. ובערבותא דשבתא לא היה יוצא, וחבירו היה יוצא והוא היה יושב בביתו ומתקן צרכי שבת, ואח\"כ היה נוטל הקופה ומטיל לגבות צדקה. אחר שהזקין ותשש כחו היה אומר לבתו, בתי קחי הקופה ואני נשען במקלי ובואי עמי במצוה כדי שלא נסתלק מן המצוה. פעם אחת כשהיה מטייל נגלה עליו אליהו זכור לטוב. אמ' לו זקן מתייגע אין אתה יכול לשאת את הקופה, תן לי הקופה ואני הולך ומקבץ. אמ' לו איני רוצה שתקבל שכרי. אמ' לו המתן לי ואני אביא אליך מה שאקבץ, נטל הקופה והלך ומלא אותה דינרי זהב. הריק הפת ונתן הזהב מלמטה והפת מלמעלה והביאה אצלו. והיה לו מנהג לחלק הקופה לשלשה חלקים, אחד ליתומים, ואחד לאלמנות, ואחד לבני סופרים. בא לביתו והריק הקופה וראה את הזהב ונבהל. אמ' אותו האיש בקש לביישני. אמ' לבתו בתי חלקי מה שתקנת לאכילתנו לעניים כדי שיתפרנסו בשבת, ולאחר שבת נחזיר את של האיש. לאחר שבת פגע בו אליהו זכור לטוב. אמ' לו טול פקדונך אמ' לו איני יודע מה תאמר לא הבאתי אלא פת בלבד, אם כלום מצאת אכול ושתה שמתנת שמים היא. אמ' הזקן שמא שלח הב\"ה אותה לעניים ואני מנעתי אותן ממנה. הלך וחילקו כמנהגו, שליש ליתומים, ושליש לאלמנות, ושליש לתלמידים. נגלה אליהו זכור לטוב ואמ' לו תן לי הקופה ואביא חלקך שתאכל אתה וביתך. לקח הקופה ומלאה מרגליות והביאה לו. תני ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו. הוא נתן לעניים מלא ידיו והב\"ה נתן לו מלוא ידיו.",
+            "וגרסינן בויקרא רבה מעשה בר' אליעזר ור' עקיבא ור' יהושע שהלכו לאנטוכיא לגבות צדקה. הוה תמן אבא יודן שהיה עושה צדקה בעין יפה וירד מנכסיו. כיון שראה לרבותינו עלה לביתו ופניו חולפות. אמרה לו אשתו שהיתה צדקת מה לך פניך חולפות. סיפר לה המעשה. אמרה לו לא נשתיירה לך שדה אחת. מכור חציה ותן להם. הלך ועשה כן. אמרו לו המקום ימלא חסרונך. הלכו להם רבותינו לשלום. יצא אבא יודן לחרוש שדהו והאיר הב\"ה עיניו ונבקעה הארץ תחתיו ונפלה פרתו ונשברה. ירד להעלותה מצא תחתיה סימא. פי' מטמון. לטובתו נשברה פרתו. כשחזרו רבותי' אמרו מה אבא יודן עביד. אמרו להם אבא יודן עתיר הוא דאית לי עוף וגמל ותורי. בא אצלם ואמ' להם עשתה תפלתכם פירות ופירי פירות. נטלוהו והושיבוהו אצלם. וקראו עליו מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.",
+            "ועוד גרסינן בויקרא רבה כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. מעשה באדם אחד שהיו לו שני בנים והיה עשיר גדול. מת וירשוהו בניו. האחד מהן היה עין טוב בצדקות ובגמילות חסדים והיתה דעתו רחבה וידו פתוחה. והאחד היה צר עין ביותר. זה שהיה טוב עין היה נותן לעניים ולפדיון שבויים ועושה צדקות עד שכלה כל ממונו. חזר ומכר כל קרקעותיו וחלק לעניים עד אשר לא נשאר לו כלום. וכל מה שהיה מוכר היה אחיו העשיר קונה ממנו עד אשר נעשו כל קרקעותיו לאחיו (ו)הוא בלא כלום. יום הושענא רבה נתנה לו אשתו עשר פרוטות ואמרה לו לך וקנה בהם לבניך מה שיאכלו. כשיצא פגע בגבאי צדקה שהיו עוסקין ביתום ויתומה. אמרו זה לזה הנה החסיד בעל הצדקה. אמ' להם אין בידי עכשיו חוץ מאלו. נתן להם העשרה פרוטות. מיד נתבייש לחזור לביתו. הלך לו לבית הכנסת ומצא שם התינוקות שהיו משחקין באתרוגיהן. מה עשה מלא שקו מהן ופירש לים הגדול. כיון שבא למדינה היה המלך חושש ולא הניחו סם בעולם שלא השקוהו והיה מוסיף כאב ובכיה וצעקה. אמרו לו בחלום אין לך רפואה אלא באתרוג של הושענה רבה של יהודים. בקשו בכל אותה מדינה ובכל אותן הספינות ולא מצאו. מצאו אותו חסיד ישן על שקו. אמרו לו מה יש לך למכור. אמר להם עני אני ואין בידי אלא אתרוגים הללו של הושענה רבה של יהודים. אמרו לו עליהם אנו מחזרים. נטלו את החסיד ואת שקו והוליכוהו למלך. כיון שאכל המלך מעט מן האתרוגים מיד נתרפא. אמר המלך לעבדיו מלאו לו את השק דינרי זהב. ויעשו כן. אמ' לו המלך שאל מה אתן לך. אמ' לו החסיד איני שואל אלא שתחזירני למקומי ויכריזו שיצאו הכל לקראתי. ויעשו כן. ויצאו הכל לקראתו. ואף אחיו העשיר נכנס בעריבה הוא ובניו. פי' עריבה, ספינה קטנה. ונכנסו בנהר ויצאו לקראתו. שטפן הנהר ומתו. נמצא אותו חסיד יורש ממון העשיר. ונתן לו הב\"ה עושר גדול ונכסים בשפע, לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו.",
+            "מעשה בחסיד אחד שהיה עושה צדקות הרבה והיה מפרנס את העניים והיה מבזבז הונו בצדקות עד אשר ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום. והיתה שנת בצורת ולא היה כלום לפרנס את בניו. יום אחד אמרה לו אשתו במה נפרנס היום את התינוקות הללו. אמ' לה בתי השיגוני עונותי ואין בידי כלום. לקחה כיפה שעל ראשה ומכרה ולקחה ליטרא אחת קמח ולשה אותה ועשתה ממנו עוגה אחת והוליכה אותה לתנור ואפתה אותה והביאה לבעלה. אמ' לה קראי לתינוק(ות) מבית הסופר ויאכלו שהם רעבים. הלכה לבית הסופר לקרוא לתינוקות, והנה עני אחד עומד על הפתח. ואמ' לבעלה ר' פרנסני שיש לי תינוקות רעבים בביתי, ואין לי כח לפרנסם. מיד נטל אותו חסיד העוגה ונתנה לעני. מיד נתבייש מאשתו, הלך לו לבית הכנסת וישב לשם עד שישן ונרדם. והנה אליהו זכור לטוב נוגע בו מעיר אותו משנתו. ואמ' לו אדם חסיד טול ריוח העוגה ותשאר לך הקרן קיימת לעולם הבא. פקח עיניו אותו חסיד וראה והנה מראשותיו אלף דינרי זהב. נטלם ובא לביתו שמח וטוב לב. ושלם לו הב\"ה גמולו בעולם הזה ולעולם הבא לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. פועל אדם ישלם לו בעולם הזה, וכאורח איש ימצאנו, לעולם הבא.",
+            "ופי' ר' יונה ז\"ל מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. ר\"ל כי ישלם לו הב\"ה שכרו בעולם הזה ויפרע לו הלואתו, (משל ללוה שהוא) משלם (למלוה), וגמולו ישלם לו, אע\"פ שפרע לו הלואתו לא יחדל לשלם גמול המצוה כשאר המצות שמשלם שכר פעולתם לעולם הבא. וזהו מאמרם ז\"ל כי יש לצדקה קרן ופירות, ואדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולא יתכן לפרש וגמולו ישלם לו להאי שאמ' מלוה ה' חונן דל. כי הוא גמול פרעון ההלואה. פי' פרעון ההלואה לא יקרא גמול לפי שהוא משיב לו את שלו. ע\"כ. ועוד פירש ר' יונה ז\"ל רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. נסמך המקרא הזה למקרא שלפניו, שהוא אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, להודיע שיטרח החכם לאצור אוצרות בעולם. על כן סמך לו הענין הזה כי כוונת העמל החכם באוצרותיו לרדוף צדקה וחסד. ימצא חיים צדקה וכבוד בעולם הזה. ומלבד החיים והכבוד שימצא בעולם הזה זכות הצדקה קיימת לו לעולם הבא. והחיים והכבוד פירותיה צדקה. והחסד שלא תחסר הקרן מפני הפירות. ובענין שכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת. לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. ע\"כ. והרודף אחר הצדקה זוכה לחיים, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ר' יהודה אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ובחכמה כתיב (משלי ח, לה) כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. בעלי עושר דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה, פי' העשיר יש לו ממון הרבה לעשות ממנו צדקה שאין אדם יכול לעשות צדקה אם אין לו ממון. בעלי אגדה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. כתיב הכא כבוד וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו. והמלביש ערומים מתברך שנא' אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. והמשביע רעבים הב\"ה מגיה את חשכו ומעלה לו ארוכה ומרפא. מגיה את חשכו מנין, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם וכתי' בתריה (ישעיהו נח, ח) אז יבקע כשחר אורך. ומעלה לו ארוכה ומרפא מנין, דכת' וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכתי' (ישעיהו נח, ט) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און, וכתי' (ישעיהו נח, י) ותפק לרעב נפשך. ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. וכתי' (ישעיהו נח, יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשיך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וכתי' (ישעיהו נח, יב) ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. והצדקה שאדם עושה היא תשמרנו ותצור דרכו, שנא' צדקה תצור תם דרך.",
+            "וכל צרה וצוקה שיבואו על האדם בעולם הזה ויקבלם עליו בסבר פנים יפות ומצדיק עליו את הדין וכל מי שהוא נגש ונענה וכל מי שאומות העולם גוזלין את יגיעו כאלו נתן צדקה. ומה שאנו פורעין מס לאומות העולם כדי להעמידנו ולהחזיק ידינו בתורה ובמצות נקרא צדקה. כדגרסי' במ' בבא בתרא א\"ר אלעזר ב\"ש בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, שנא' זה יהיו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', וכתיב (שמות ל, טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, וכתי' (שמות ל, טז) ולקחת את כסף הכפורים וגו'. ועכשיו באין אומות העולם ונוטלין אותו בזרוע. אמ' מר זוטרא אפי' הכי תחשב לו צדקה, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה."
+        ],
+        "ii; On Prayer": {
+            "Prayer": [
+                "<b>בענין התפלה</b>",
+                "ידידי יה שאו משאות תהלה ותושבחות לצור נורא עלילה",
+                "שאו עין לכס עוזו ולבב והעתירו בניב לשון ומלה",
+                "רצונו בקשו כל יום וירצה תפלתכם כמו מנחה ועולה",
+                "אמונים הללו את שם ה' אשר על כל אלהים רם ועולה",
+                "לקבץ את נפוצותיכם ימהר וגם יסמוך גאולה לתפלה.",
+                "את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע.",
+                "גרסי' בספרי כל המקיים עשרת התיבות האלה שבפסוק זה כאלו קיים עשרת הדברות, כי העבודה היא התורה והיראה והתפלה. התורה והיראה מנין, שנא' (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ליראה את ה' אלהיך, הרי יראה, ללכת בדרכיו ולאהבה אותו, זהו כללה של תורה, ולעבוד את ה' אלהיך, מצינו שנקראת התפלה עבודה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, דכתי' (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב, אלא זו תפלה. מן הנביאים מנין, דכתי' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. פי' נשלם לאל ניב שפתים, שהיא התפלה, במקום פרי הקרבנות והעבודה. מן הכתובים מנין, דכתי' (דניאל ו, כא) ברכי אל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבנך. וכי יש פולחן בבבל, אלא זו תפלה, דכתי' (דניאל ו, יא) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קודם אלהיה. ושנינו במ' אבות שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וגרסי' בתוספתא על התורה מנין, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. על העבודה מנין, כדגרסי' במ' תעניות אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. והמעמדות הן שהיו מתפללין. הרי שהעולם קיים על העבודה שהיא התפלה. ועל גמילות חסדים מנין, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו שנא' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע בשמים וליסוד ארץ וגו'. ואשים דברי בפיך, זה תלמוד תורה, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, ובצל ידי כסיתיך, זו גמילות חסדים, שנא' (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכפר עון, ומי שיכופר עונו נוחל העולם הבא ויושב תחת צלו של הב\"ה. לנטוע שמים וליסוד ארץ זו עבודה, כדגרסי' בפרק סדר תעניות אמ' רבי יעקב בר חמא א\"ר יוסי, אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (בראשית טו, ח) ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכאנשי דור הפלגה. אמ' לאו. אמר לו במה אדע. אמ' לו קחה לי עגלה משולשת וגו', ר\"ל בזכות הקרבנות ניצולין. אמ' לפניו, רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר. אמ' לו, כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.",
+                "וגרסי' בפסיקתא. בעי ר' שמעון בר אבא מר' יוחנן, ארבעה דברים הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, תורה וקרבנות וגיהנם ומלכיות. תורה, לפיד אש, וכתיב (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. קרבנות, עגלה משולשת. גיהנם, תנור עשן. מלכיות, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אמ' לו הב\"ה לאברהם, כל זמן שבניך מתעסקין בשתים ניצולין משתים, כל זמן שבניך מתעסקין בתורה ובקרבנותיהן ניצולים מגיהנם וממלכיות, ועתיד בית ליחרב וקרבנות ליבטל, במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות. אמ' ר' חנינא בר פפא אברהם בירר לנו את המלכיות. מאי טעמא, דכתיב (דברים לב, ל) כי צורם מכרם, ואין צורם אלא אברהם אבינו ע\"ה, כדא' הביטו אל אברהם אביכם, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נקרתם. וה' הסגירם, שהסכים עמו הקב\"ה. ועוד גרסי' בפרק סדר תעניות. אלו הן מעמדות. לפי שנא' (במדבר כח, ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, אלא שהתקינו נביאים הראשונים ארבעה ועשרים משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים לויים וישראל, הגיעה זמן המשמר כהניו לוייו מעלין לירושלם וישראל של אותו משמר מתכנסין בעריהם וקורין במעשה בראשית. ת\"ר אנשי משמר מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת וגוזרין ד' תעניות בשבת, בשני על יורדי ימים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות, בחמישי על עוברות ומיניקות, עוברות שלא יפילו, ומיניקות שיגדלו את בניהן. בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, כ\"ש בשבת עצמו. באחד בשבת מאי טעמא לא. אמר ר' יוחנן מפני הנוצרים, ר' שמואל בר נחמני אומר מפני שהוא שלישי ליצירה, ריש לקיש אומר מפני שנשמה יתרה נתונה בו באדם בערב שבת ומוצאי שבת ניטלה ממנו. וגרסי' בתוספתא דתעניות בשני על יורדי ימים, דכתיב (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. בשלישי על הולכי דרכים, דכתיב (בראשית א, ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ברביעי על התינוקות שלא תפול בהם אסכרא, דכתי' (בראשית א, יד) ויאמר אלהים יהי מאורות, מארת כתי', בחמישי על עוברות ומניקות, דכתיב (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו'.",
+                "גדולה תפלה ותשובה לפני הב\"ה, ויפה כחו של מתפלל שלא מתוך צרה, שכל הנביאים הראשונים עד שלא תבא צרה היו מתפללין, דכתיב (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח. וגרסינן במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. א\"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו ע\"ה תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ר' שמעון בן לקיש אומר, מאי היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח, המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אומר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין כחו ואל יהיו צרים מלמעלה. אבל מי שהוא יושב ושותק בעת הטובה ובעת הצרה מתפלל, הרי זה אינו מתפלל לרצות להב\"ה אלא מתכוין להנאת עצמו, ועל זה וכיוצא בו הב\"ה אומר, כי פנו אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. וזהו דרכן של רשעים, כדגרסינן בב\"ר וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו. כך הם הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעין את עצמן, עברה הצרה חזרו לקלקולן. נבוכדנאצר הרשע כשהיה בצרה אמ' כען אנא נבוכדנאצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. אמ' רב ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמני, אילולי שהב\"ה יודע את המחשבות ואת הלבבות היה עונה לרשעים. שכשם שקלס נבוכדנאצר הרשע כך קלס דוד ע\"ה, וידע הב\"ה מחשבות נבוכדנאצר הרשע מחשבתו הרעה וטרף תפלתו בפניו, וידע מחשבת דוד הטובה וקבל תפלתו. נבוכדנאצר אמ' משבח, דוד אומר שבחי ירושלם את ה'. נבוכדנאצר אמר ומרומם, דוד אמר ארוממך אלהי המלך. נבוכדנאצר אמר ומהדר ודוד אמ' הוד והדר לבשת. וכיון שראה נבוכדנאצר הרשע את עצמו בגדולה התחיל להתגאות, שנא' (דניאל ד, כז) ענה נבוכדנאצר ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו וגו'. אמ' לו הב\"ה רשע עדין את מתגאה הריני מוסר אותך למחבלין, שנא' (דניאל ד, כח) עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל לך אמרין נבוכדנאצר מלכא מלכותא עדת מינך. וכן הוא אומר וירא פרעה כי חדל המטר והברד ויוסף לחטא. אומות העולם ויוסף לחטוא, אבל ישראל תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך.",
+                "לפיכך ישתדל אדם תמיד להתפלל בין בעת צרה בין בעת שלום. ויתפלל תמיד בעת שלום כדי שיהא מורגל ומוחנך לתפלה, ובעת צרה כשיבא לפני הב\"ה להתפלל ישמע אותו ויענה אותו, מפני שנעשה כבן בית לפניו בתפלות ובתחנונים שמתפלל ושמתחנן תמיד לפניו. ולא עוד אלא שמברך אותו, שנא' (תהלים עב, טו) ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו. את מוצא שהנביאים היו מתפללין על ישראל שלא בעת צרה, דכתי' (חבקוק ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. אם תאמר שגיונות של עצמו והרי לא פרט חטאתי עויתי פשעתי. אלא שגיונות של ישראל. ומהו ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בשעה שיש רוגז ואתה מבקש להביא אותו על ישראל, תהא זוכר להם אביהם הרחמן שבקש רחמים על סדום ועל עמורה שלא לאבדם, כ\"ש על בניו שלא לאבדם. הה\"ד ברוגז רחם תזכור. רח\"ם בגימטריא אברהם, כאלו אמ' ברוגז אברהם תזכור.",
+                "חביבה תפלה שהב\"ה שומע תפלתן של ישראל ומרחם עליהם. כדגרסי' במדרש תלים לדוד אליך ה' אקרא צורי אל תחרש ממני. זש\"ה חלקי ה' אמרה נפשי, ישראל אומרים אין חלקנו אלא הב\"ה, שנא' (איכה ג, כד) חלקי ה', והב\"ה אומר אין חלקי אלא ישראל, שנא' (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. לפיכך כשישראל מתפללין הב\"ה עונה אותם מיד, שנא' (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך וגו'. אמר דוד לפני הב\"ה יום אירא אני אליך אבטח. בשר ודם יש לו אוהב הולך אצלו לפייסו, פעם אחת מקבלו, שנייה שלישית אינו נראה לו, רביעית אינו נפנה לו. והב\"ה אינו כן, אלא כל זמן שישראל מטריחין עליו בתפלה בעת צרתם לבקש ממנו רחמים שומע תפלתן ומקבלה ומרחם עליהם, שנא' (תהלים פו, ז) ביום צרתי אקראך כי תענני, וכתי' (תהלים נ, טו) וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני.",
+                "וכל האבות והנביאים סדרו תפלה לפני הב\"ה בעד העולם ובעד ישראל בעת צרתם והב\"ה שמע תפלתם וענה אותם. אברהם אבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה בעד סדום, שנא' (בראשית יח, כג) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. והב\"ה שמע תפלתו, שנא' (בראשית יח, כו) ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. יצחק אבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. והתפלה והעתרה בפסוק אחד. ואף רבקה התפללה, דכתיב (בראשית כה, כב) ותלך לדרוש את ה', ושמע הב\"ה תפלתה, דכתי' (בראשית כה, כג) ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך וגו'. יעקב אבינו התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ואין נא אלא לשון תפלה ותחנה, דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, וכתי' בתריה (דברים ג, כה) אעברה נא ואראה וגו'. ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם. משה רבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתי' (שמות לב, יא) ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (במדבר יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. אהרן ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (במדבר יז, יב) ויקח את הקטורת ויכפר על העם, והקטורת חביבה לפני הב\"ה כתפלה, שנא' (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטורת לפניך, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (תהלים קו, ל) ותעצר המגפה. פנחס התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו, והתפלה והעתירה שניהם בפסוק אחד, שנא' (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. יהושע התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתיב (יהושע ז, ו) ויבא יהושע ויפול על פניו ארצה לפני ארון ברית ה' וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (יהושע ז, י) קום לך למה זה אתה נופל על פניך, כלומר שמעתי תפלתך. חנה התפללה לפני הב\"ה ושמע תפלתה. התפללה, דכתי' (שמואל א א, י) ותתפלל על ה' ובכה תבכה, ושמע את תפלתה, דכתיב (שמואל א א, כז) אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. שמואל התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (שמואל א ז, ט) ויצעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. דוד ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (שמואל ב כד, יד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו מאד וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (שמואל ב כד, כה) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר לה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. שלמה ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתיב (מלכים א ח, כב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים וגו', וכתי' (מלכים א ח, כח) ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע אל הרנה ואל התפלה, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' בסוף הפרשה שמעתי את תפלתך ואת תחנתך. אליהו זכור לטוב התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים א ח, כח) ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים א יח, לח) ותפול אש ותאכל את העולה ואת העצים. אלישע התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים ב ד, לג) ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב ד, לה) ויפקח הנער את עיניו. ועוד התפלל, והתפלה והשמיעה בפסוק אחד, דכתי' (מלכים ב ו, יח) ויאמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ויכם בסנורים כדבר אלישע. חזקיה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים ב יט, טו) ויתפלל חזקיהו לפני ה' ויאמר ה' אלהי ישראל יושב הכרבים וגו', וכתיב (ישעיהו לז, יז) הטה ה' אזנך ושמע וגו', ושמע תפלתו, דכתי' (ישעיהו לז, כא) וישלח ישעיהו בן אמוץ אל חזקיהו לאמר כה אמר ה' אלהי ישראל אשר התפללתי אלי אל סנחריב מלך אשור שמעתי. ועוד התפלל ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב כ, ב) ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב כ, ה) שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי לאמר כה אמר ה' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך וגו'. נמצא שהב\"ה עונה את ישראל כשהם מתפללים לפניו בעת צרתם.",
+                "ועוד גרסינן במדרש תלים יענך ה' ביום צרה, זש\"ה יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה. אמ' הב\"ה בשעה שמגעת צרה לישראל ומבקשים אותי ומשתפין כבודי עמהם אני עונה אותם, שנא' (תהלים צא, טו) יקראני ואענהו וגו'. אמ' ר' יודן למה הדבר דומה לאשה עוברה שהיא עם אמה בכעס. בשעת לידתה עלתה אמה למעלן והיתה היא צווחת למטן, ואמה שומעת קולה וצווחת גם היא כנגדה מלמעלן. והיו השכנות אומרות לה, מה טיבך וכי את יולדת עמה. אמרה להן, אני רואה את בתי בצער, ואע\"פ שהכעיסה אותי, איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה, לפי שצרת בתי שלי היא. כך כשחרב בית המקדש קרא הב\"ה לבכיה וייללה בעולם, שנא' (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. ולא עוד אלא שצוה לשמים להתאבל, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. אמרו לפניו, רבונו של עולם, וכי יש דברים הללו לפניך, והלא כתיב (דברי הימים א טז, כז) עוז וחדוה במקומו, ולא מספד במקומו. אמ' להם ביתי חרב ובני שלולין מסורין בקולרין ואיני מצטער. כך כתיב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה. ר' יהושע הכהן אומר תשעה פסוקים יש במזמור הזה, כנגד תשעה חדשים שהעובר במעי אמו והיא יושבת בצער ובצרה. לפיכך כשישראל שרויין בצרה אומרים להם, דעני לחייתא הוא יענה אתכם. הה\"ד יענך ה' ביום צרה וגו'.",
+                "אמ' ר' שמעון בר אבא שמונה עשר מזמורים יש מראש הספר עד מזמור זה, של אשרי האיש ולמה רגשו גוים חד הוא, כנגד י\"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום, ואומ' כי לאחר שמונה עשר ברכות תענה בתפלתך. וכן אמר דוד ע\"ה אחר י\"ח מזמורים יענך ה' ביום צרה. ד\"א יענך ה' ביום צרה, למה הדבר דומה, לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן. אמ' לאביו היכן היא המדינה. אמ' לו סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, דע שהמדינה קרובה. כך אמ' הב\"ה לישראל, אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם, באותה שעה אתם נגאלין. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. אלהי אברהם אלהי יצחק אין כתיב כאן, [אלא] אלהי יעקב. ולמה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, משל למה הדבר דומה, לאשה עוברה שמקשה לילד. אמרי לה, לית אנן ידעין מה נימר לך, אלא מאן דעניא לאימך בעידן קשיותה, הוא יענה יתיך בעידן קשיותיך. כך כתי' ביעקב לאל העונה אותי ביום צרתי, לכך אמ' דוד להם לישראל, מי שענה את יעקב אביכם בעת צרתו, הוא יענה אתכם בעת צרתכם. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום. אמ' ר' אבין הלוי, מאי דכתי' (תהלים כ, ב) ישגבך שם אלהי יעקב, אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק. אלא מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי הקורה. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.",
+                "והב\"ה שומע תפלת ישראל עם קרובו בעת צרתם ומרחם עליהם ואינו בוזה עינותם, שנא' (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ עינות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע. ובעת צרתם משתף כבודו עמהם, שנא' (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה. א\"ר שמעון בן לקיש בשר ודם יש לו קרוב, אם עשיר הוא מודה בו ואם עני הוא אינו מודה בו, אבל הב\"ה כשישראל בירידה קורא אותם אחים ורעים, שנא' (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, וכתי' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו הללויה. א\"ר זעירא אדם יש לו בן בית, פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה, שניה על הכסא, שלישית על הספסל, רביעית הוא אומר כמה ספסל דחוק עלי, כלום מטריחני. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל מה שישראל דוחקין אותו בתפלתם הוא קרוב אליהם, שנא' (תהלים קמח, יד) תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה, וכתי' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו.",
+                "מעשה בתינוק אחד שהיה מפרש בים הגדול בספינה, והיו בה אומות העולם, ועמד עליהם צער גדול בים. והיה לכל אחד ואחד מהם דמות אלוה תלוי בצוארו, והיה כל אחד מהם נוטל אלוהו ומחבקו ומנשקו, ולא היה מועיל להם כלום. כיון שראו שלא הועיל להם, אמרו זה לזה, אין כאן מאותה אומה שהוציא הב\"ה מארץ מצרים וקרע להם הים. אמרו יש כאן תינוק אחד עני, וכמדומה לנו שהוא יהודי, והוא ישן בירכתי הספינה. ירדו אצלו ואמרו לו, אנו בצרה גדולה ואתה ישן, קום קרא לאלהיך, שמא בזכותך אנו ניצולין מן הצרה הזאת. עמד התינוק והתפלל לפני הב\"ה ואמר, רבונו של עולם היום יודע כחך וגבורתך, ועכשו יאמרו הכל כי אל אמת אתה חנון ורחום. מיד רמז הב\"ה לים ועמד מזעפו ויצאו לשלום. כיון שיצאו אל היבשה לקנות להם מזונות, בקשו ממנו כסף לקנות בו. אמ' להם עני הוא. אמרו לו אין אתה אלא עשיר מאד, ואותן האנשים עניים הם, שאין להם אלוה מושיע כאלהיך שהוא עונה אותך בכל עת שתקראנו. אמ' להם, אלהיכם הוא תלוי בצואריכם והוא רחוק מכם, אבל אלהינו הוא רחוק בשמים והוא קרוב ממנו, שנא' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו.",
+                "וגרסינן במ' ברכות ירושלמי. אמ' ר' יצחק בשם ר' יהודה, ע\"ז נקראת קרובה והיא רחוקה, שנא' (ישעיהו מו, ז) ישאוהו על כתף יסבלוהו, סוף דבר הוא עמו בבית ויצעק אליו ולא יענה. אבל הב\"ה אינו כן, רחוק והוא קרוב, ואין קרוב ממנו. דאמ' ר' לוי, מן הארץ ועד לרקיע מהלך ארבע מאות שנה, וראיה לדבר, מי יעלה לנו השמימה, בגימטריא ארבע מאות. ויש אומרים חמש מאות שנה, וראיה לדבריהם, השקיפה ממעון קדשך מן השמים, דהשקיפה בגימטריא חמש מאות. ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין כל רקיע ורקיע מהלך חמש מאות שנה, ולמעלה מן הרקיע טלפי החיות. ר' חלבו בשם ר' אבא אומר אף טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה. שוקי החיות כנגד כולן. ואדם עומד בבית הכנסת אחר העמוד ולוחש תפלתו והב\"ה מאזין. הה\"ד כה' אלהינו בכל קראנו אליו, וכתיב (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע. בנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסין אצל הדיין, למי הדיין מסביר פנים, הלא לעשיר, אבל הב\"ה לא בזה ולא שקץ ענות עני.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור אם עולה קרבנו מן הבקר. א\"ר יוסי מאי שנא' (ויקרא א, ב) מן הבקר לעולה ומן הצאן לעולה ומן העוף לעולה, אלא לכל אחד ואחד כפי השגת ידו. אם יכול להקריב בקר יקריב, ואם לאו מקריב צאן, ואם לאו מקריב עוף, דכתיב (ויקרא יד, כא) ואם דל הוא ואין ידו משגת. שהב\"ה אינו מטריח על אדם להקריב יותר מיכלתו. א\"ר אלעזר כפי מה שהיה החוטא היה מקריב הקרבן, עשיר שלבו גס עליו מקריב מן הבקר, בינוני מקריב מן הצאן, [דל] מפני שאין לבו גס עליו ורוחו שפלה מקריב הקל מן הקל שהוא העוף. והב\"ה דן דין כל אחד ואחד. שאל ר' אלעזר לר' שמעון בן יוחאי אביו ואמ' לו, שנינו על שלש עבירות רעב בא לעולם, ועונות אלו אינן מצויים בעניים אלא בעשירים שלבם גס עליהם, ואינן מצויים לפי שרוחם נמוכה, וקודשא בריך הוא לא עביד דינא בלא דינא, מדוע העניים שלא חטאו מתים ברעב, והעשירים שעברו על שלש עבירות שבשבילם הרעב בא אינם מתים כדי שיוסיפו לחטוא לפניו. אמ' לו, כשהב\"ה רוצה ליפרע מן הרשעים ולאבד אותם מן העולם, טרם משפיע להם הטובה. בוא וראה כלים שהב\"ה משתמש בהם מה הם, לב נשבר ונדכה. וכשבצורת באה לעולם ויחזק הרעב על העניים, מיד הן בוכין וגועין לפני הב\"ה ושומע תפלתן, שנא' (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. אוי להם לרשעים שהם בהשקט ובבטחה, ועכשו כשהרעב בא, אוי להם לחייבים שבעשירים בקולן של צדיקים שבעניים. א\"ר שמעון כתי' (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. אלהים מדת הדין וה' מדת הרחמים. כך הזובח ברוח נשברה הוא מונע מדת הדין ויגברו הרחמים על מדת הדין. כך המתפלל ברוח נשברה כאלו הקריב זבחים לפני הב\"ה ברוח נשברה ותגבר מדת הדין על מדת הרחמים, כי התפלות הם במקום הזבחים והקרבנות.",
+                "וגרסינן במ' זבחים, אגריפס המלך בקש להקריב אלף עולות ביום אחד. שלח ואמ' לכהן גדול, אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמ' לכהן הקריב לי את אלו. אמ' לו הכהן, המלך צוני שלא יקריב אדם היום חוץ ממנו. אמ' לו, אדני כהן, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שתים ומתפרנס בשתים, ואם אין אתה מקריב לי, הרי אתה חותך את פרנסתי. עמד הכהן והקריבם לו. נראה לו למלך בחלום, קרבנו של עני קדמך. שלח ואמ' לכהן, והלא אמרתי לך אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אמ' לו, אדם אחד בא אצלי ובידו שתי תורים, וסיפר לו המעשה. אמ' לו יפה עשית, משום כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. והוא הדין בתפלה, כי התפלות במקום הקרבנות תיקנום.",
+                "ובו בלשון שישראל קורין להב\"ה הוא עונה אותם. אברהם אבינו ע\"ה קראו באלהים, שנא' (מלכים א יג, ח) ה' אלהים מה תתן לי, והב\"ה ענה את בניו באלהים, שנא' (שמות ב, כג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יצחק אבינו ע\"ה בירך את יעקב באל שדי, דכתי' (בראשית כח, ג) ואל שדי יברך אותך, והב\"ה ענה את ישראל באל שדי, דכתיב (שמות ו, ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. יעקב אבינו ע\"ה קראו באל, שנא' (בראשית כח, יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, והב\"ה ענה אותו באל, שנא' (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך וגו', וכתי' (בראשית לה, ג) ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו', משה רבינו ע\"ה קראו בה', שנא' (שמות ח, ח) ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים, והב\"ה ענה אותו בה', שנא' (שמות ח, ט) ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים. ישראל קראוהו בה', שנא' (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה', והב\"ה ענה אותם בה', שנאמר (שמות ו, ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. דוד ע\"ה קראו ביה, והקריאה והעניה בפסוק אחד, שנא' (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי יה ענני במרחביה. הה\"ד כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. בכל לשון שאנו קורין לו הוא יתברך שמו עונה אותנו.",
+                "גדולה תפלה שבזכותה ישראל ניצולין מיד אויביהם ומן הייסורין וממיתה משונה ומשיני החיות. מיד אויביהם כיצד, כדגרסינן בבראשית רבה הקול קול יעקב והידים ידי עשו. א\"ר שמעון בשעה שיעקב מרגז בקולו אז ידי עשו שולטות, ובזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו. וגרסינן במכילתא ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי. וכי בחרבו ובקשתו לקחה, אלא בתפלות. וכן הוא אומר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. פי' בשביל קולו של יעקב שהוא מרים בתפלה תביאנו אל עמו בשלום ותגבר אויביו ותהיה לו עזר מצריו. וכן דוד אומר אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' אלהי מערכות ישראל. ר\"ל בתפלה. וכתי' (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. ר\"ל נזכיר שמו של הב\"ה בתפלה. וכתיב (תהלים כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. וכן באסא הוא אומר עזרנו אלהי ישענו כי עליך נשענו ובשמך באנו אל ההמון הזה. ובמשה הוא אומר וירדו אבותינו מצרימה וגו'. וכתי' (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו. אמרו להם אדום לישראל, אתם מתגאים במה שהוריש לכם אביכם, דכתי' (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, ואמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו, דכתי' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. הה\"ד ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ובבקיעת ים סוף כתיב (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה'. ר\"ל התיצבו בתפלה ותושעו.",
+                "ועוד גרסי' בב\"ר ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם. תפשו אומנות האבות בידם שהיא התפלה. באברהם כתי' (בראשית יג, ד) ויקרא שם אברם בשם ה'. ביצחק אבינו ע\"ה כתי' (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה. ביעקב אבינו ע\"ה כתיב (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וגו', ואומר אל תיראי תולעת יעקב וגו'. למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה. בפיהם הם נוצחים לאומות שהן קשים כארזים, שנא' (עמוס ב, ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גובהו וגו'. ד\"א מה תולעת זו מוציאה מפיה המשי לעשות ממנו בגדי יקר, בגדי מלכות, כך ישראל בפיהם מתפללין ומשבחין וממליכין להב\"ה. ד\"א התיצבו וראו את ישועות ה', אמר להם היום תשרה עליכם רוח הקדש, שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש, שנא' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו', וכתיב (שמואל א ג, י) ויבא ה' ויתיצב, וכתי' (דברים לא, יד) קרא אל יהושע והתיצבו, וכתי' (שמות ב, ד) ותתצב אחותו. למה היו ישראל דומין באותה שעה, ליונה שברחה מפני הנץ, נכנסה לנקיק הסלע והיה שם נחש נושך, תכנס לפנים הרי כאן נחש, תצא לחוץ הרי כאן נץ. כך היו ישראל באותה שעה, הים סוער ושונא רודף ומדבר משני צדדין, מיד נתנו עיניהם בתפלה. ועליהם מפורש בקבלה, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני נא את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. ד\"א כי קולך ערב בתורה ומראך נאוה בתלמוד. ד\"א כי קולך ערב בתפלה ומראך נאוה במעשים טובים. ד\"א התיצבו וראו נא את ישועת ה'. אמרו אימתי, אמ' להם למחר. אמרו לו רבינו משה אין בנו כח לסבול. התפלל משה באותה שעה, והראה להם הב\"ה תורמיות של מלאכי השרת עומדין לפניהם כעצין, שנא' (מלכים ב ו, טו) וישכם משרת איש האלהים לקום וירא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב ויאמר נערו אליו אהה אדוני מה נעשה, ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם, ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח את עיניו ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב איש סביבות אלישע. כך התפלל משה רבינו ע\"ה והראה הב\"ה לישראל תורמיות של מלאכי השרת עומדין לפניהם. פי' תורמיות גדודים.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר ירמיה לר' אלעזר מאי סגר עליהם המדבר. אין סגר אלא חיות, שנא' (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כיון שראו ישראל שיהיו מוקפין מג' רוחות, והיה הים סוער והשונא רודף והחיות יוצאות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו לפני הב\"ה, שנא' (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה להם הב\"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפלתן. אמ' ר' יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לפניו בבקשה ממך הצל אותי מיד הליסטים, שמעה המלך והוציא אותה. לאחר ימים בקש המלך ליטלה לאשה, והיה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו הליסטים עליה התחילה צועקת למלך. אמ' לה המלך, לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך ישראל כשהיו במצרים והיו משבדים בהם המצרים היו צועקים ותולין עיניהם להב\"ה, שנא' (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. מיד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הוציאן הב\"ה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולן פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה הב\"ה, גירה לפרעה לרדוף אחריהם, הה\"ד וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמ' הב\"ה, לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולכם. הה\"ד יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. הא למדנו שהב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ומרחם עליהם.",
+                "וגרסי במ' יבמות בפרק הבא על יבימתו. אמ' ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורין, מפני שהב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, וכתיב (שופטים יג, ח) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר. א\"ר אלעזר למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת חמתו של הב\"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. ולפי' נקראת עתרה, שנא' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו'. וגרסי' בב\"ר למה נעקרו האימהות. ר' לוי אומר לפי שהב\"ה מתאוה לתפלתן ושיחתן. הה\"ד הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. וגרסי' בואלה הדברים רבה ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה, שלא תהא תפלתכם עקורה אלא עושה פירות. וכן הוא אומ' והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה כשיצאו ישראל ממצרים התחיל פרעה לרדוף אחריהם, שנא' (שמות יד, י) ופרעה הקריב וגו', התחיל משה מתפלל לפני הב\"ה. אמ' לו הב\"ה למשה, אתה עומד ומתפלל, כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנא' (שמות יד, טו) מה תצעק אלי וגו'. הה\"ד יונתי בחגוי הסלע וגו'. כשנשתעבדו אבותיכם במצרים, בתפלה עניתי אותן, שנא' (שמות ב, כג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. בימי יהושע בן נון בתפלה עניתי אותן ועשיתי להם נסים, שנא' (יהושע ז, ו) ויקרע יהושע את שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ה'. בימי השופטים שמעתי את תפלתן, שנא' (שופטים ו, ז) ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' על אודות מדין. בימי שמואל שמעתי תפלתן, שנאמר (שמואל א ז, ט) ויצעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. איני מבקש מכם לא עולות ולא זבחים, אלא תפלה, הרי קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. ודוד ע\"ה אומר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', אינו אומר להקריב קרבנות אלא לשמיע בקול תודה. ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וזה אשר תעשה על המזבח. הה\"ד קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. וזה שאמ' הכתוב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. יכול להקריב פרים ואילים, ת\"ל לשמיע בקול תודה. לפי שישראל בזמן שבית המקדש קיים חוטאין ומביאין קרבן ומכפר עליהן, הכהן המשיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם כל עדת ישראל ישגו וגו'. אמרו לו עניים אנחנו ואין לנו להביא קרבן. אמ' להם הב\"ה דברים אני מבקש, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. אמרו לו אין אנו יודעין. אמ' להם בואו והתפללו לפני ואני מקבל עונותיכם.",
+                "וגרסי' במדרש השכם אם על תודה יקריבנו וגו'. ראה היאך הב\"ה סולח לעונותיהם של ישראל. מה היו מקריבין על זבח התודה, חלות ורקיקין. אמ' הב\"ה מי שיש לו פר יביא פר, איל יביא איל, שה יביא שה, יונה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו ולא כלום יביא דברים, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים וגו'. אמ' ר' שמעון בן גמליאל גדולה חיבתן של ישראל, שהב\"ה משנה סדר בראשית בשביל חיבתן של ישראל, שהוא מוריד להם גשם מן השמים ומעלה להם טל מן הארץ, שנא' (שמות טז, יד) ותעל שכבת הטל, וכן, אף שמיו יערפו טל. כיון שראה משה רבינו ע\"ה מתן שכרן של צדיקים אמ' אשריך ישראל וגו'. מגן עזרך, כנגד אברהם דכתיב (בראשית יד, כ) ביה אשר מגן צריך בידך. ואשר חרב גאותך, כנגד יצחק שפשט צוארו כנגד החרב. ויכחשו אויביך לך, כנגד יעקב, דכתיב (בראשית לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, פי' שהלך לו עשו לארץ אחרת מפני פחדו של יעקב. ואתה על במותימו תדרוך כנגד מרדכי, דכתיב (אסתר ו, יא) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו'. מי גרם למרדכי להנצל מאויביו ולבא לידי הגאולה הזאת, מפני שהיה מתפלל בכל שעה, שנא' (אסתר ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויצעק צעקה גדולה ומרה.",
+                "מעשה בר' יוסי בן קיסמא שאירע לו בשני ילדים שנשבו מירושלם על ידי הגמון אחד. הלך ר' יוסי ואמ' לו, טול מנה ותן לי הילדים. אמ' לו לאו. מיד תלה עיניו לשמים. וירד מיכאל מן השמים והתחיל לצערו. והיו חביריו מסובין אצלו. אמרו לו, כלום הקנטת אותו צדיק. אמ' להן הן. הביאוהו, וכיון שבא, מצא מנוחה. אמ' לו, תן מנה וטול הילדים. אמ' לו, אם נפשך טול שמונים. מיד כעס ואמ' הוציאוהו מעלי. כיון שיצא התחיל להצטער, אמ' הביאוהו. אמ' תן שמונים וקבל את הילדים. אמ' לו, אם נפשך טול חמישים. וכעס. התחיל להצטער. אמ' תן חמישים. והיה פוחת ויורד עד שאמר, הרי הם נתונים לך במתנה בחנם. אמ' לו ר' יוסי, העבודה, איני זז מכאן עד שתחשוב ותתן לי שכירות הילדים מיום ששבית אותם מירושלם עד היום הזה. ספרו ומנו זה עם זה ועלה שכירות הילדים אותם הימים שלשים מנה במנין צרי. שקל ונתן בחקם של ילדים ויצאו.",
+                "מן הייסורין מנין, ממרים, שלא נאספה מצרעתה אלא על ידי התפלה, שנא' (במדבר יב, יג) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה. ממיתה משונה מנין, מאהרן ע\"ה, שנאמר (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ואפי' ממיתה דעלמא ניצול אדם בזכות התפלה. מנא לן, מחזקיהו ע\"ה, שנא' (מלכים ב כ, א) בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. וכתי' (מלכים ב כ, ב) ויסב פניו חזקיהו אל הקיר ויתפלל אל ה' ויאמר אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול. וכתי'ויהי דבר ה' אל ישעיהו לאמר, הלוך ואמרת אל חזקיהו כה אמר ה' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה.",
+                "והתפלה היא אחת משלשה דברים שמבטלים את הגזירה. כדגרסי' בפסיקתא ר' יודן בשם ר' אלעזר אומר שלשה דברים הם מבטלים את הגזירה, התפלה והצדקה והתשובה, ושלשתן בפסוק אחד, שנא' (דברי הימים ב ז, יד) ויכנעו עמי וגו'. ויתפללו זו תפלה, ויבקשוני זו צדקה, דכתי' (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, וישובו איש מדרכו הרעה, זו תשובה. מה כתיב תמן, ואני אשמע מן השמים וגו'. משיני החיות, כדגרסי' בסדר אליהו רבה.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל. בא נחש ועבר על רגליו ולא הפסיק תפלתו. אמרו לו תלמידיו, רבינו לא חשת בעצמך מן הנחש. אמ' להם תבא לי שלא חשתי. ושוב מעשה באחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל את בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו. כשסיים אמרו לו תלמידיו, רבינו לא חשת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך. אמ' להם תבא לי שלא חשתי בו. ולא הספיק לומר את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמ' לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמ' לו הכניסני לתוך חרבה אחת, ושמעתי בת קול שהיתה אומרת, לא על זה שלחתיך אלא על בן פלוני. ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קול בכי שצועקין ואומרין בן פלוני נשכו הזאב.",
+                "מעשה בר' חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, בא ערוד ונשכו. ברחו התלמידים. לאחר שעה חזרו ומצאו אותו ערוד מת מושלך על חורו. אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד, ווי לו לערוד שנשכו ר' חנינא בן דוסא. וערוד בא מן הצב, שהוא ממיני השרצים, ומן הנחש, והב\"ה בראו להפרע מן הרשעים. ויש ערוד שהוא ממין חיות, והוא חמור הבר.",
+                "גדולה תפלה שבזכותה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל. והב\"ה הורה לישראל עמו ונחלתו להתפלל תמיד לפניו ולומר שלש עשרה מדות כדי שימחול עונותיהן. לפיכך אנו אומרים בשלש עשרה מדות, אל הורתנו לומר שלש עשרה. וגרסינן בפרקא קמא דראש השנה אמ' ר' יוחנן אלמלא מקרא כתו' אי איפשר לאומרו, ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. מלמד שנתעטף הב\"ה כשליח צבור, והראהו לו למשה, ואמ' לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שחטא אדם, ואני הוא לאחר שחטא ועשה תשובה, אל רחום וחנון. אמ' רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאין חוזרות ריקם, שנא' (שמות לד, י) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו'. וגרסינן במדרש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם. אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ולא שרף יכול להכנס. תרין אימוראי. חד אמר, ומשה נגש אל הערפל, והיה משה מהלך כקולייס הזה, עד שעלה אצל הב\"ה, שנא' (שמות לד, ה) ויתיצב עמו שם, ונאמר ויעבר ה' על פניו ויקרא. למד משה היאך יבקש סניגוריא על ישראל. אמ' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ואלו לא היה להם זכות אבות היה מאבדן. אלא מכאן הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון. אמר הב\"ה בעולם הזה למדתי סניגוריא על ישראל ולעתיד לבא אני מדבר בצדקה רב להושיע.",
+                "וגרסי' במדרש תלים תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו'. היאך הב\"ה שומע הצדק. אלא צדק זו תפלה. וסימן צד\"י תשעים אמנים שאדם עונה בכל יום, דל\"ת ארבע קדושות, קו\"ף מאה ברכות. והתחיל דוד ע\"ה המזמור הזה בצדק, דכתי' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק, וסיימו בצדק, דכתי' (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. ר\"ל כשיהיה לבי שלם בתפלה אקבל פני שכינה.",
+                "וכל המתפלל בכל יום לפני הב\"ה, כאלו הקריב לפניו עולות וזבחים, ועונותיו נמחלין, כשם שהיו נמחלין עונותיהם של אבותינו בתמידין ובקרבנות שהיו מקריבין על גבי המזבח. כדגרסי' בפרק תפלת השחר. אמ' ר' יהושע בן לוי תפלות כנגד תמידין תקנום. תפלה של שחר כנגד תמיד של בקר, תפלה של מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפלה של ערבית כנגד קרבים ובני מעים ואיברים ופרדים שלא נתעכלו מבעוד יום, היו מקריבין אותן על גבי המזבח והיו נשרפין והולכין כל הלילה. נמצא שהמתפלל שלש תפלות בכל יום ויום כאלו הקריב תמידין על גבי המזבח ועונותיו נמחלין, כשם שהיו עונותיהם של ישראל נמחלין בקרבנות בזמן שהיה בית המקדש קיים, כל קרבן וקרבן כפי מקומו וכפי עניינו, היה האדם מקריב את קרבנו ומתודה עליו והיו עונותיו נמחלין, שנא' (ויקרא ג, ב) וסמך ידו על ראש קרבנו ונרצה לכפר עליו. לפיכך כשיתפלל אדם לפני הב\"ה בכל לב ובכל נפש, ויתודה על עונותיו ויעזוב מעשיו הרעים, הב\"ה שומע תפלתו ומוחל עונות שבינו לבין המקום.",
+                "וגרסי' בב\"ר אמ' שמואל בר נחמני התפלות תיקנום כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. בערבית צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתוציאני מאפלה לאורה. בשחרית צריך לומר יהי רצון ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כך תזכני לראות חמה בשקיעתה.",
+                "אמר המחבר אמ' כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה ולא זכר כי אם שנים בלבד. ואני אומר במנחה יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתטריפני מחר וכל יום ויום מזונותי כשם שהטרפתני היום. שאין לך אדם שאין לו מזונותיו בעת המנחה הסמוכה לערבית, ואפי' עני המחזיר על הפתחים. ע\"כ.",
+                "והמתפלל לפני הב\"ה בבכי ובצעקה ובתחנונים תפלתו וצעקתו נשמעת לפני אביו שבשמים, שנא' (יואל ב, יב) וגם עתה שובו עדי נאם ה' בצום ובכי וגו', וכתי' בתריה (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי ארך אפים הוא ורב חסד ואמת ונחם על הרעה. ואבותינו כשהיו במצרים והיו המצרים מענין ולוחצין אותם ומשתעבדים בהם צעקו לפני הב\"ה ונענו מיד ונגאלו. צעקו, דויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם, וכתי' (שמות ג, ז) ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו', ונגאלו, דכתי' (שמות ג, ח) וארד להצילו מיד מצרים וגו'. וגרסי' בפ' קמא דמסכת תעניות מעשה בר' אלעזר שגזר שלש עשרה תעניות ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו לצאת. אמ' להם תקנתם קברים לעצמכם. געו בבכיה וירדו גשמים. וכל המתחנן בתפלתו הב\"ה עונה אותו ושומע תפלתו. כדגרסי' במדרש תלים אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. זש\"ה חנוך יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך. וגרסי' במדרש תנחומא ואתחנן אל ה', זש\"ה ושמעת אל תפלת עבדך ואל תחנוניו. בהרבה שמות נקראת התפלה, ואלו הן, תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שועה, רנה, פגיעה, נפילה. ולמה לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמ' רבונו של עולם, הודיעני נא את דרכך, באיזה מדה אתה נוהג עולמך. אמ' לו הב\"ה אני אעביר כל טובי על פניך וגו'. אמ' אני נותן שכר לכל אדם על כל מצוה שיעשה וגם חנם אני נותן מטובי, שנא' (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. אמ' לו משה א\"כ עשה עמי חסד ותן לי חנם. הה\"ד ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.",
+                "וצריך אדם לנעור את כפיו מן הגזל ומן החמס כדי שתשמע תפלתו לפני הב\"ה. כדגרסינן בואלה שמות רבה צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל. וכן אמ' איוב על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. א\"ר יהושע הכהן בר' נחמיה וכי יש תפלה עכורה. אלא כל מי שידו מלוכלכת בגזל קורא להב\"ה ואינו עונה אותו. למה, שתפלתו בעבירה, שנא' (בראשית ו, יג) ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. אבל איוב שלא היה גזל בעמלו היתה תפלתו זכה. לפיכך אמ' על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. לפי שאין עול בכפי, לפי' תפלתי זכה. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא מנין שכל מי שהגזל בידו שתפלתו בעבירה. שנא' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ומנין שכל מי שהוא מרחיק עצמו מן הגזל שתפלתו זכה. שנא' (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו, וכתי' (תהלים כד, ו) זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה.",
+                "ד\"א תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו'. זש\"ה זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו. שלש תפלות הן, של משה ודוד ומשיח. במשה כתיב (תהלים צ, א) תפלה למשה איש האלהים. בדוד כתי' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו', מלפניך משפטי יצא וגו', בחנת לבי וגו'. זש\"ה הכתוב ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הנח הכל ופנה לתפלתי ולתחנתי. אמ' לו הב\"ה ולמה. אמ' לו לפי שאני מעשה ידיך, ואם אני מתפלל לפניך מעט, יהיה בעיניך הרבה, כמו שכתו' ופניתי אליכם. הה\"ד ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי לשמוע אל הרנה ואל התפלה וגו'. במשיח כתי' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ומנין שבמשיח הכתוב מדבר. דכתי' (זכריה ט, ט) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זהיר בתפלה, ויכון לקראת אלהיו בתפלה ותחנונים, אולי יקרה לקראתו וישמע תפלתו ויצילנו מכל צרה וצוקה. והמתפלל תמיד בכל יום ויום לפני הב\"ה ערבית שחרית ומנחה הב\"ה שומע את תפלתו, שכן דוד אומר, ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ועוד שאלו השלש תפלות הם זכר לאבותינו הקדושים שתיקנום, שהם אברהם יצחק ויעקב. כדגרסי' במ' ברכות בפרק תפלת השחר איתמר ר' יוסי בר' חנינא אומר תפלות אבות תיקנום. אברהם תיקן תפלה של שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפלה, שנא' (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל. יצחק תיקן תפלת המנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנא' (תהלים קמב, ג) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. יעקב תיקן תפלת ערבית, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה, שנא' (ירמיהו ז, טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. ובשמותם יש לנו זכר בדבר. אברהם אבינו ע\"ה שתיקן תפלת שחרית, האות השנית בשמו בי\"ת, רמז לתפלת בקר. יצחק אבינו ע\"ה שתיקן תפלת מנחה, האות השניה בשמו צד\"י, רמז לתפלת צהרים. יעקב אבינו ע\"ה שתקן תפלת ערבית, האות השנית בשמו עי\"ן, רמז לתפלת ערבית. אמ' המחבר ועוד יש רמז בשמותם באלפא ביתא דאתב\"ש. אברהם האלף תי\"ו, והבי\"ת שי\"ן. האלף תי\"ו ר\"ל תפלת, והבי\"ת שי\"ן ר\"ל שחרית. יצחק היו\"ד מ\"ם, רמז לתפלת מנחה. יעקב היו\"ד מ\"ם, רמז לתפלת מעריב.",
+                "וכל מה שעבר על אבותינו אברהם יצחק ויעקב הכל היה סימן לבנים ורמז לגליות ופדיון והצלה מהם. כי האבות ראו הגליות. אברהם בבין הבתרים, שנא' (בראשית טו, יג) ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ידע, גלות מצרים, שנא' (שמות ז, ה) וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. תדע, גלות כשדים, שבו נמכרו כל ישראל להשמיד להרוג ולאבד בימי אחשורוש והמן הרשע, שנא' (אסתר ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, כדכתי' בנבואת עובדיה שהתנבא על אדום והתוכח עמהם על שלא באו לעזור לישראל ועל ששמחו להם ביום אידם, שנא' (עובדיה א, יב) אל תרא ביום אחיך ביום נכרו, ר\"ל כשיהיו ישראל בידכם בגלות, אל תראו אותם כאלו הם גרים ונכרים, כי אחיכם הם. יצחק בענין הבארות שחפר, וראו הדבר בשמות הבארות. שם הבאר הראשון עשק, כנגד גלות מצרים שבו נתעסקו אבותינו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ר\"ל בכל עבודה קשה, דכתיב (שמות א, יג) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. שם השני שטנה כנגד גלות בבל, דכתיב בו כתבו שטנה על יהודה וירושלים. שם השלישי רחובות, גלות אדום שהוא גדול ורחב. וכשראה דוד ע\"ה גודל הגלות הזה ברוח הקדש, אמר צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני. ונקרא ג\"כ רחובות, רמז שהב\"ה ירחיב לנו מצרת גלותנו זה ויוציאנו ממנו, שנא' (בראשית כו, כב) כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. יעקב במראה הסולם, שנא' (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. מצב, מ\"ם מצרים, צד\"י זה עשו, שנא' (בראשית כה, כז) ויהי עשו איש יודע ציד, בגימטריא עולה למנין צד\"י, והוא רמז לגלות אדום, בי\"ת בבל. ואברהם יצחק ויעקב כשראו שעבוד ישראל באלו הגליות נצטערו עליהן וסדרו תפלה בעדם. תפלת אברהם בבקר, כנגד גלות מצרים שהיה ראשון רמז לקורותיו שעברו עליו ונתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן, כך היה גלות מצרים גדול ארבע מאות שנה. וזהו שראה אבינו ע\"ה בבין הבתרים, שנא' (בראשית טו, יג) ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'. ומיום שנולד יצחק אבינו ע\"ה התחיל חשבון הארבע מאות שנה, לקיים כי ביצחק יקרא לך זרע, ואומר כי גר יהיה זרעך, ויצחק הוא זרע אברהם האמיתי. תפלת יצחק, שהיא תפלת המנחה, כנגד גלות בבל שהוא באמצע, רמז שלא נתנסה כל כך, לפיכך היה גלות בבל שבעים שנה בלבד. ותפלת יעקב, שהיא תפלת ערבית, כנגד גלות החל הזה הארוך. רמז לקורותיו, שנתנסה בכמה נסיונות, ועברו עליו כמה קורות וכמה טלטולין, וצער גידול בנים, ומכירת יוסף, ופחדו מפני עשו, כך עברו עלינו בגלות זה כמה צרות וכמה שעבודין וכמה טלטולין. ולאורך גלות זה נמשל ללילה, שנא' (ישעיהו כא, יא) שומר מה מלילה שומר מה מליל. ולפיכך אמרו רז\"ל תפלת ערבית כל הלילה. וכמו שהושיע הב\"ה את יעקב אבינו ע\"ה מיד עשו הרשע והפך לו אבלו על יוסף לששון וענהו בכל צרותיו והרויח לו, שנא' (בראשית לה, ג) ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו', כך אנו מיחלים ישועה ופדיון מאת הב\"ה מן הצער הגדול ומן השעבוד הכבד הזה שאנו בו בגלות הזה שנמשל ללילה. וכמו שהאדם יושב בלילה בחושך ובאפלה ומצפה לאורה לבקר, כך אנו מצפים ומיחלים גאולה ופדיון מאת הב\"ה מכובד הגלות הזה.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. כדגרסי' בפרק אין עומדין אמ' ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול ממשה רבינו ע\"ה במעשים טובים, ולא נענה אלא בתפלה, שנא' (דברים ג, כו) אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה. פי' שהיה משה רבינו ע\"ה מבקש מאת הב\"ה שיכנס לארץ ולא נתפייס, ואע\"פ שהיו בידו כל מעשים טובים שבעולם, אמ' לו עלה ראש הפסגה ואתפייס לך. ר\"ל עלה והתפלל ואתפייס לך בתפלה. ואע\"פ שלא נכנס לארץ, מראש הפסגה ראה את כל הארץ, שנא' (דברים לד, א) ויראהו ה' את כל הארץ.",
+                "גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות, שנא' (ישעיהו א, יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו', וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע. פי' למה תרבו לי בקרבנות, ואפי' הייתם מרבים בתפלה שהיא יותר חשובה מן הקרבנות, אינני שומע לכם. וכן דוד ע\"ה אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, וכתיב בתריה כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. ר\"ל עוני גדול מלהקריב עליו זבח או עולה, אלא מה תהא תקותי, ה' שפתי תפתח, ר\"ל בתפלה.",
+                "גדולה תפלה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא. לחיי העולם הזה מנין, שנא' (עמוס ה, ד) כה אמר ה' דרשוני וחיו. לחיי העולם הבא מנין, שנא' (ישעיהו נה, ו) דרשו ה' בהמצאו, וכתיב (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', וכתיב (תהלים כב, כז) יהללו ה' דורשיו יחי לבבכם לעד, ר\"ל לעולם הבא. ואין דרישה אלא תפלה, שנא' (בראשית כה, כב) ותלך לדרוש את ה'."
+            ],
+            "Prayer in the Synagogue": [
+                "וצריך אדם לקבוע תמיד תפלתו בבית הכנסת או בבית המדרש, שכל המתפלל עם הצבור תפלתו נשמעת לפני הב\"ה יותר מן המתפלל בינו לבין עצמו. כדגרסינן בפרק קמא דברכות אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. אמ' ליה ר' יצחק לרב נחמן, מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמ' ליה לא יכילנא. אמ' ליה ולכנפיה ליה מר עשרה וליצלי. אמ' ליה טריחא לי מילתא טובא. אמ' ליה ולימא מר לשליחא דציבורא בעידנא דמצלי צבור ליתי ולהודע ליה למר. אמ' ליה וכולי האי למאי. אמ' ליה דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. א\"ר שמעון בן יוחאי, אמ' הב\"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור שחרית וערבית, כאלו פדה לי ולבני מבין אומות העולם. א\"ר שמעון בן לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל נקרא שכן רע, שנא' (ירמיהו יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני ה' הרעים, ולא עוד אלא שגורם גלות לבניו, שנא' (ירמיהו יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם. אמ' רב הרגיל לבא לבית הכנסת בכל יום, ויום אחד לא בא, הב\"ה שואל בשבילו ואומר, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אם בדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם בדבר הרשות הלך אין נוגה לו. מאי טעמא דהוה ליה למבטח ביוצריה ולא בטח. אשריו ואשרי חלקו המשכים והמעריב לבית הכנסת להתפלל, ולא יהיה מקומו ריקן בשעת תפלה, ולא יעזוב חיי העולם הבא שהוא לעד ולעולם בשביל חיי שעה.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' אבא פתח שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. אימתי נקרא הב\"ה גדול ומהולל מאד, בזמן שכנסת ישראל נמצאת בעיר קדשו. ומקום קדשו הוא בזמן הזה שאנו בגלות בתי כנסיות ונקראים מקדש מעט. וגרסי' בירושלמי רבה ור' חייא בשם ר' יוחנן אמרי צריך אדם להתפלל במקום מיוחד לתפלה, שנא' (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי, שהוא בית התפלה, שנא' (ישעיהו נו, ז) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.",
+                "וכשיכנס אדם לבית הכנסת, בין בשחרית בין במנחה בין בערבית, ישב באימה וברעדה וביראה, ולא יקל את ראשו ומבזה את התפלה. ושהפסיק ממנו יראת שמים ובא לבית הכנסת לשוח שיחה בטלה, ולא די לו שהוא מפסיד שכר הליכתו, אלא שגורם רעה לעצמו, שנא' (ירמיהו ז, י) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו וגו'. ונוח לו לאדם לישב בביתו ולא יבא לבית הכנסת להכעיס בדברים בטלים ולסלק ממנו יראת שמים. והב\"ה מואס בתפלה כזאת, שנא' (ישעיהו א, יב) כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, וכתי' (ישעיהו א, יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי. ואפי' הנכנס לבית הכנסת שלא בשעת תפלה, צריך לנהוג בו כבוד, מפני ששכינה שרוייה בו ונקרא מקדש מעט. ואסור ליכנס לשם לעבור דרכו, דתנן ולא יעשנה קפנדריא. ואם הוכרח ליכנס לשם שלא להתפלל יאמר מזמור אחד או לפחות פסוק אחד, כדי שיראה שלא נכנס לשם אלא לקרות ולא לעשות צרכיו ולעבור דרכו. והנכנס לבית הכנסת לצרכו ולעבור דרכו נמצא מבזה אותו ומיקל בו, והב\"ה בועט עליו וקורא אותו פריץ, שנא' (ירמיהו ז, יא) המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם. ואפי' בבית הכנסת שחרב צריך לנהוג בו כבוד. כדגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין, שנא' (ויקרא כו, לא) והשימותי את מקדשיכם, אע\"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וצריך שתהיה בית הכנסת גבוהה משאר בתים, כדגרסי' בפרקא קמא דמסכת שבת אמ' רב בר מחסיה בר חמא בר גיריא אמ' רב כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סוף חריבה, שנא' (עזרא ט, ט) לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותיו.",
+                "וצריך להיות הקהל הנמצאים בבית הכנסת חבירים ואהובים, ואז תשמע תפלתן לפני אביהן שבשמים, שנא' (ירמיהו לג, ו) וגליתי להם עתרת שלום ואמת. עתרת זו תפלה. בזמן העתרת, יש בה שלום הרי היא אמת, ואם לאו אינה אמת. לפיכך יהיו כל הקהל חברים, ולא יהיה ביניהן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות בכל מקום, וכ\"ש בבית הכנסת, מפני כבוד השכינה השרויה בבית הכנסת. שמיום שחרב בית המקדש השכינה שרויה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כדגרסינן בפסיקתא ר' יודן בשם ר' יצחק, כל זמן שישראל נעצרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הב\"ה עוצר את שכינתו עמהם, שנא' (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. ר' חגי בשם ר' יצחק אומר, כל זמן שישראל מקווים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הב\"ה מקוה שכינתו עמהם, שנא' (תהלים מ, ב) קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי. אמ' ר' יהושע בן לוי כל מי שנכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בעולם הזה זוכה ליכנס לעתיד לבא, שנא' (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ר\"ל לעתיד לבא. וגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי. הה\"ד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אמ' הב\"ה אם הלכת לבית הכנסת לא תעמוד על פתח החיצון ותתפלל, אלא הוי מתכוין ליכנס לפני לפנים מהדלת, דכתי' (משלי ח, לד) לשקוד על דלתותי יום יום. לשקוד על דלתי אין כתי' כאן, אלא לשקוד על דלתותי, שתי דלתות, ולמה, שהב\"ה מונה את פסיעותיך ונותן לך שכר.",
+                "וגרסי' במ' סוטה בפרק היה נוטל את מנחתה. א\"ר יוחנן למדנו קיבול שכר מאלמנה. דההיא אלמנה דהוה מצליא בי מדרשא דר' יוחנן. אמ' לה ר' יוחנן, בתי ולאו בית הכנסת בעירך. אמרה לו לר', שכר פסיעות יש, מהו לשמור מזוזות פתחי. אמ' ר' יהודה בר סימון, וכי יש מזוזות בבתי כנסיות. אלא מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. אמ' הב\"ה אם תעשה כך, דע שאתה מקבל פני שכינה, דכתי' בתריה (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', אמ' הב\"ה מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא כבודי שם. א\"ר איבו ולא עוד אלא שאתה יושב בבית הכנסת והב\"ה עומד עליך, שנא' (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. לא דייך שאתה מקבל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות, שנא' (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. הוי והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי.",
+                "וגרסי' בפסיקתא וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, שב כתיב, בקש לעמוד, אמ' לו הב\"ה, אברהם שב, מה יהיה סימן לבניך, בשעה שקורין את  שמע ומתפללין, הם יושבים וכבודי עומד, הה\"ד אלהים נצב בעדת אל. ד\"א והיה אם שמוע תשמעו וגו'. אמ' ר' יהושע רבה בשם ר' אבא אמ' הב\"ה אם שמעת למצותי אני שומע תפלתך. א\"ר יהושע ב\"ר נחמיה כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים, שנא' (משלי טו, לא) אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ועוד גרסי' בפרק בני העיר שכינה בבבל היכי שריא. אמ' אביי בבי כנישתא, שנא' (יחזקאל יא, טז) ואהי להם למקדש מעט וגו'. אמ' שמואל בר רב יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. תניא ר' אלעזר הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיקבעו בארץ, שנא' (ירמיהו מו, יח) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. והלא דברים קל וחומר. ומה תבור וכרמל שלא באו אלא ללמוד תורה לפי שעה נקבעו בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין בהם ומרביצין בהם תורה על אחת כמה וכמה.",
+                "וכל המשכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות להתפלל יחיה ויאריך ימים ויפק רצון קונו. כדגרסינן במ' ברכות בפרק ראשון. אמרי ליה לר' יוחנן, איכא סאבי בבבל. תמה. אמ' כתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, בארץ אין, בחוצה לארץ לא. בסוף אמ', מאי עבידתיהו. אמרי ליה מקדימי ומחשכי לבי כנישתא. אמ' היינו דאהנייא להו. אמ' ר' יהושע בן לוי לבניה, אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו יומי. א\"ר אחא ב\"ר חנינא, מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, וכתי' בתריה (משלי ח, לה) כי  מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. אבא בנימין אומר, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנא' (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. אמ' רבין בר אבא אמ' ר' יצחק, מנין שהב\"ה מצוי בבית הכנסת, שנא' (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. ומנין לעשרה שמתפללין שהשכינה עמהם, שנא' (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, ואין עדה פחות מעשרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק סורר ומורה, כתי' הכא (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה. וכולן מישראל. ואמרו התוספות מכאן שחביבה תפלה בצבור לפני הב\"ה יותר מתפלת היחיד. בצבור נאמר אלהים נצב בעדת אל, ואין עדה פחותה מעשרה כמו שאמרתי, ר\"ל שהב\"ה מצוי תמיד אצל הצבור, אבל ביחיד אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסינן במדרש מנין שהיה יעקב אבינו ע\"ה מתפלל בצבור, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וגו', ואין פגיעה אלא תפלה, כמו שכתבתי למעלה. וכתי' (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. וכתי' (בראשית כח, טז) וייקץ' יעקב' משנתו' ויאמר' וגו', מלמד שהתפלל בצבור של מלאכי השרת, סופי תיבות צבור. ומנין ששכינה שרויה במקום שהצבור מתפללים, שנא' (בראשית כח, טז) אכן יש ה' במקום הזה. למה נקרא שמו של הב\"ה מקום, מפני שכל מקום שהצדיקים עומדים שם להתפלל נמצא עמהם, שנא' (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי.",
+                "וכל זמן שישראל מתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתפללין, הב\"ה זוכר חורבן בית המקדש ומרחם על ישראל. כדגרסי' בפרק קמא דברכות. תניא א\"ר יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי, אמ' לי, שלום עליך ר'. אמרתי לו, שלום עליך, ר' ומרי. אמ' לי, בני מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו, להתפלל. אמ' לי, היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו, מתיירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמ' לי, היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, ושמתפללין תפלה קצרה. אמ' לי, בני מה קול שמעת בחורבה זו. אמרתי לו, שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. אמ' לי, בני, חייך וחיי ראשי, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא כל שעה ושעה שמתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרין אמן יהא שמיה רבה מברך, והב\"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו, מה לאב שהגלה את בניו, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. נמצא שהב\"ה מתקלס ומתגדל ומתעלה בתפלותיהן של ישראל, ומשרה שכינתו עליהן בשעה שמתפללין.",
+                "ועוד גרסינן בפרק קמא דברכות קודשא בריך הוא משתבח בתושבחיהו של ישראל, דכתי' (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום, וכתי' (דברים כו, יח) וה' האמירך היום. אמ' להם הב\"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנא' (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה מה תצעק אלי. הה\"ד שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. מהו שומע תפלה, לא היה צריך לומר אלא שומע תפלות. א\"ר פנחס בשם ר' מאיר ר' חייא בר אבא אמ', בשעה שישראל מתפללין, אין אתה אומר שמתפללין כלן ביחד, אלא כל כנסת מתפללת בפני עצמה, ואחד שמסיימין כל התפלות, המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו ישראל בכל הכנסיות ועושה אותן עטרה ונותנה בראשו של הב\"ה, שנא' (תהלים סה, ג) שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. ואין עדיך אלא עטרה, שנא' (ישעיהו מט, יח) כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר. ד\"א שומע תפלה. את מוצא בשר ודם אינו יכול לשמוע שיחת שנים כאחד, אבל הב\"ה אינו כן, אלא הכל מתפללין לפניו ושומע תפלתם ומקבל אותה.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. שהב\"ה עושה את הכל בבת אחת, ממית ומחיה בבת אחת, מכה ומרפא בבת אחת. אשה על המשבר, והולכי מדברות ויורדי ימים, וחבושים בבית האסורים, אחד במזרח ואחד במערב, אחד בצפון ואחד בדרום, והב\"ה שומע תפלתן בבת אחת. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה, ר\"ל בבת אחת. ד\"א שומע תפלה וגו', א\"ר יהודה ב\"ר שלום בשם ר' אלעזר, בשם ודם, אם עני צריך לומר דבר לפניו, אינו שומע ממנו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא הכל שוין לפניו בתפלתן. שהיה משה רבן  של כל הנביאים, כתוב בו תפלה למשה איש האלהים, ובעני כתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. זו תפלה, וזו תפלה. להודיעך שהכל שוין לפניו בתפלה.",
+                "גדולה תפלה וחביבה לפני הב\"ה. כדגרסינן בפסיקתא דומה דודי לצבי. מה צבי מדלג ומקפץ מהר אל הר ומגבעה לגבעה ומסוכה לסוכה, כך הב\"ה מדלג ומקפץ מבית כנסת זה לבית המדרש זה לשמוע תפלתם של ישראל. וכל כך חביבה התפלה לפני הב\"ה שהוא מתפלל. כדגרסינן בפירקא קמא דברכות אמ' ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מנין שהב\"ה מתפלל, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'. בבית תפלתם לא נאמר, אלא בבית תפלתי. מכאן שהב\"ה מתפלל. מאי מצלי. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. וכשהב\"ה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומוצא לשם עשרה מתפללין, יתעלה וישתבח ואומר, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אבל כשהב\"ה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואינו מוצא לשם עשרה שמתפללין, מיד כועס ואומר מדוע באתי ואין איש. אי\"ש אמן יהא שמיה רבא.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש. אשרי הם ישראל שבכל מקום שהן הב\"ה מצוי בהם. וכשישראל מתדבקין בו בתפלה הוא מתדבק עמהם. וכשעוזבין התפלות הב\"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם. דתניא זה סליק וזה נחית. פי' כשישראל מתדבקין בהב\"ה בתפלה ומקשרים מחשבתם עמו, אז נפשם עולה למרום, והב\"ה יורד לקראתם לקבלה. וכשמתרחקים ממנו ומתדבקים בתחתונים הם יורדים למטה והב\"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם. ואע\"פ שישראל בגלות הב\"ה מצוי ביניהם ומקדים לבית הכנסת ואומ' שובו בנים שובבים.",
+                "לפי' צריך אדם להשכים לבית הכנסת, שישתדל שיהיה מעשרה הראשונים. שכל הנמנה מעשרה ראשונים, ובאו אחריו כמה בני אדם להתפלל, הוא נוטל שכר כנגד כלם. והעשירי נוטל שכר כנגד הט' כלם. על כן ישתדל אדם שימנה מעשרה ראשונים ולהתפלל תמיד עם הצבור. ואם אינו יכול להתפלל עם הצבור, כגון שהיה מהלך בדרך, או חולה, או שאין לו בית הכנסת בעירו, וישתדל להתפלל בשעה שהצבור מתפללין. כדגרסי' בפסיקתא רגזו ואל תחטאו אמרו על משכבכם ודומו סלה. ר' יעקב בר אבינא ורבנן. ר' יעקב אומר הרגיז יצרך ואל יחטיאך, ורבנן אמרי הכעיס יצרך ואל תבא לידי חטא. אמ' הב\"ה לישראל, אני אמרתי לך שתתפלל בבית הכנסת, [ואם אין אתה יכול] התפלל על מטתך, ואם אין אתה יכול, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה.",
+                "וצריך אדם לקדם פני הב\"ה קודם התפלה בשירות ובתשבחות, ולשבחו ולפארו ולהללו על החסד הגדול שגמלו, והאיר עיניו ממחשך השינה, והקיץ אותו מתרדמת המות לחיים. כי הישן דומה למת, כמו שאמ' דוד ע\"ה, האירה עיני פן אישן המות. ואיוב כשהיה בצערו ונקטה נפשו בחייו ובחר מות מחיים אמ', כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. ר\"ל מת. לפי' צריך אדם להשכים בבקר לשחר פני הב\"ה בתפלה ובתחנונים. ובהקיצו משנתו בבקר יקבל עליו עול מלכות שמים באהבה, ותפול עליו אימת הב\"ה, ויפחד ויבהל מפחדו ומקצפו, ויעלה על לבו שלא נברא אלא לעשות רצון קונו ולהכיר את בוראו. ואז ידע וישכיל חסדו של הב\"ה ואמונתו ששמר לו, והקיצו משנתו לחיים, והחזיר נשמתו לגופו. שהוא ית' שמו נוטל כל נשמות של בני אדם בכל לילה ולילה, ומחזירן בכל בקר ובקר לפגרים. ובני אדם מפקידין נשמתן בידו בלילה, ומחזירן לגופן בכל יום, שנא' (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי. ואז יראה לבאי עולם שהוא מאמין בהב\"ה בכל צרכיו ובכל ענייניו, לפי שהוא מפקיד נפשו ביד הב\"ה ומאמין בחסדו שישיבנה לו. וכך עתיד להחזיר נשמותינו ונשמות כל חסידיו לפגרים לעתיד לבא לתחיית המתים. ולפיכך אנו מברכין בכל בקר, בא\"י המחזיר נשמות לפגרים מתים. וגרסי' במדרש, חדשים לבקרים רבה אמונתך. בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד נשמתו ביד הב\"ה עיפה מעבודה קשה, ומחזירה לו בבקר חדשה ושליוה ורגיעה. הוי חדשים לבקרים רבה אמונתך. לפי' ישכים אדם בבקר בעוד לילה, וינעור זרועותיו מן העצלות והשינה מעיניו, ויקום ממטתו במרוצה ובחפזון להתפלל לפני הקב\"ה, להקדישו ולהמליכו עליו, ולבקש מלפניו צרכיו וצורכי אנשי ביתו, שנאמר (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור, ר' שמעון פתח לדוד אליך ה' נפשי אשא אלהי בך בטחתי אל אבושה. מה ראה דוד ע\"ה להתחיל מזמור זה באליך ה' נפשי אשא. אלא בוא וראה סוד עליון שהוא גנוז בין הצדיקים. בשעה שהלילה בא ושולט על העולם, אז המות שולט, ופורש כנפיו על כל העולם, ומכסה אותו, והעולם מחשיך, וכל בני אדם ישנים ונרדמים כמו מתים, וכאלו טעמו טעם המות. ובא בן אדם ומפקיד נשמתו ביד הב\"ה, ובבקר הב\"ה מחזיר כל הפקדונות שהופקדו בידו, שהן הנשמות, שנא' (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. אז צריך אדם לברך שמו של הב\"ה, שהוא האל הנאמן, המחזיר פקדונות לבעלים. ויכנס לבית הכנסת מתעטר בטוטפיה, מתכסה בכסוייה, ר\"ל הטל[ית] המצוייצת, ומטהר עצמו בקריאת פרשת הקרבנות תחילה, כי בקרבנות ישראל נטהרין מטומאתם ומתכפרים עונותיהם, שנא' (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה. ואחר כך מקבל עליו עול מלכות שמים. ואחר כך יסדר קריאת שמע והתפלה, ויקשרם ביחד להיותם קשורים זה בזה. ויתקן קודם מעשיו, כדי שיהיה שלם במעשיו שהיא התשובה ובמענה פיו שהיא התפלה. ואז נפשו נקשרת בעליונים וחשוב כמלאך משרת ע\"כ.",
+                "ושנו חכמים, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וגבור כארי ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים. ויכבוש יצרו ותאותו ויבטל רצונו מפני רצון קונו. רצונו השינה, רצון קונו התפלה. ויעשה קל וחומר בעצמו ויאמר, אלו אירע לי שום דבר להנאת עצמי או לכבוד בשר ודם לא הייתי נעור כל הלילה, כ\"ש משכים בבקר לכבוד בורא את הכל יוצר אור ובורא חושך מלך מלכי המלכים הב\"ה, לא כ\"ש ולא כ\"ש כמה פעמים. ואמ' דוד ע\"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני אעירה את השחר ואין השחר מעיר אותי. אבל מי שאינו משכים בבקר להתפלל מפני תאות השינה, או מי שהוא משכים לעשות חפצו וצרכיו ואינו מתפלל, הרי זה בטל מעליו עול שמים ועונשו גדול. כדשנינו במ' אבות, ר' דוסא בן הרקינס אומר, שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ושינה של שחרית מביאה את האדם לידי בטול קריאת שמע ותפלה בבקר בעונתה. וגרסי' במדרש מאי דכתיב (משלי כו, יד) הדלת תיסב על צירה ועצל על מטתו, זה הישן בבקר עד שיעבור זמן קרית שמע ותפלה. אבל המשכים בבקר לקרות ק\"ש ולהתפלל הוא מפיק רצון מהב\"ה, ועליו הכתוב או' שוחר טוב יבקש רצון."
+            ],
+            "Washing": [
+                "<b>נטילת ידים</b>",
+                "ובקר בקומו ממטתו יפנה ויטול ידיו, כדי שיהיה כל גופו נקי מבית ומחוץ. מפני שקרביו של אדם צריכין להודות להב\"ה, שנאמר (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, וכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. לפיכך צריך כל איבריו של אדם להיות נקיים בשעת התפלה. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו. ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. אמ' רב זביד ואיתמ' רב יהודה, לא שנו אלא שאין יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה. ועד כמה. עד פרסה. פי' שיכול לעמוד על עצמו, לסבול שלא יצא לנקביו, בכדי מהלך פרסה, שהוא כמו שעה אחת. אמ' רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן, הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו, וקורא קרית שמע ומתפלל. ואמ' רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק\"ש ומתפלל, עליו הכתוב אומר, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. וכתי' (תהלים כו, ז) לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. ואחר שיפנה, יטול פניו ידיו ורגליו. וידקדק לערות המים על ידיו שלשה פעמים או יותר, מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה, ואינה סרה עד שיערה עליהם המים לפחות שלש פעמים. וצריכין המים להיות נקיים. וצריך להיות הכלי שנוטל ממנו שמחזיק רביעית או יותר. וצריך ליזהר שלא ליגע קודם נטילת ידים של בקר לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים, מפני רוח רעה השורה על הידים בלילה. כדגרסי' במסכת שבת יד לפה תקצץ, יד לעינים תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לאזנים תקצץ, יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. פי' שהיד מסמא אם נגעו ידיו בעיניו קודם נטילה, והיד מחרשת אם נגע באזניו, והיד מעלה ריח רע בפיו אם נגע בידו בפיו קודם נטילה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור בשעה שאדם ישן בלילה, נשמתו יוצאה ממנו ולא ישלוט בגופו. ובזמן שהוא ישן שוכבים כל תנועותיו ורוח טומאה שורה עליו. ואיפשר שרוחין בישין נקבות באין ומתחממין ממנו ומולידין ממנו רוח רעה, והן הנקראין נגעי בני אדם. שאין לך אדם שהוא ישן בלילה שלא תצא נשמתו ממנו ונחשב כמת. וכיון שישאר הגוף בלא נשמה שהיא קדושה, רוח טומאה שורה עליו ויטמא בה. ולפיכך אסור לו לאדם להעביר ידיו על עיניו בבקר עד שיטול את ידיו.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור בשעתא דבר נש קאים מערסיה בצפרא, בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא, לבתר יקבל עילויה האי עול דמלכותא. וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. ומעשה בר' אלעזר שפקפק בנטילת ידים, ונדוהו חכמים, וכשמת סקלו את ארונו. וגרסינן במסכת עירובין בפרק עושין פסין. ת\"ר מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, והיה יהושע הגרסי משמשו. בכל יום היו מכניסין לו מים במדה. פעם אחת מצאו שומר בית האסורים. אמ' לו, בכל יום מימיך מועטין והיום מימיך מרובים, שמא לחתור בית האסורים אתה צריך, שפוך חציין והנח חציין. כשהגיע אצל ר' עקיבא, אמ' לו יהושע אי אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך. שח לו כל אותו מאורע. אמ' לו, תן לי מים ליטול ידי. אמ' לו, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין. אמ' לו, מה אעשה שחייבו רז\"ל עליהם מיתה, דתניא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ר\"ל בידי שמים, מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי. אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה, בבית האסורים כך, שלא בבית האסורים על אחת כמה וכמה.",
+                "הכל כשרין ליטול מהן לידים, ואפי' חרש שוטה וקטן, ואפי' מן הגוי ומן העבד. אבל אין נוטלין מן הקוף, שצריכין המים שיבאו מכח אדם. וגוים ועבדים כנעניים נכללין הן בשם בני אדם. ונוטלין הידים עד הפרק שהוא ראש. שכך היו הכהנים מקדשין ידיהם ורגליהם בשעת עבודה. דתניא ת\"ר קידוש ידים ורגלים עד לפרק. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על נטילת ידים. וכל פעם שרוצה לאכול פת צריך ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים. וכל היום כשעושה צרכיו בין לגדולים בין לקטנים נוטל ידיו ומברך אשר יצר. אבל אם דעתו לאכול מיד יברך על נטילת ידים ואשר יצר. ולשון נטילה על שם הכלי שנוטלין ממנו ששמו אנטל, ומלשון, נכרתו כל נטילי כסף. ומנין התיבות שבברכת נטילת ידים שלשה עשר, והאנטל שהוא הכלי הרי ארבעה עשר, כמנין י\"ד. וכמנין ארבעה עשר איברים שביד עד ראשי האצבעות שהוא הפרק. ואם אין לו כלי ליטול ידיו ממנו, אלא כלי גדול כגון חבית או כיוצא בה, ואינו יכול לערות מים שבתוכו על ידיו, ירחץ ידיו בתוכו ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על רחיצת ידים. והוא הדין בנהר או במקוה. ואם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בחול או בדבר שמקנח, ומברך על נקיות ידים. והני מלי לתפלה, אבל לאכול פת אינו רשאי לאכול עד שיטול ידיו במים נקיים. כל דבר שחוצץ לטבילה חוצץ לנטילה, כגון בצק וטיט שעל היד או תחת הצפורן, או זפת או שעוה או רטייה וכיוצא בהן. ובכל פעם ופעם שמתפלל אדם יטול ידיו קודם. ומקצת גאונים פסקו שצריך לברך על נטילת ידים. והפסקנין האחרונים פסקו דוקא לתפלת שחרית נוטל ומברך, ולשאר תפלות נוטל ואינו מברך. קם ממטתו בבקר ולא הוצרך לנקביו, לא לגדולים ולא לקטנים, נוטל ידיו ואינו מברך אשר יצר, אלא על נטילת ידים בלבד, ואומר מיד אלהי נשמה וכו'. וכתב הר' יעקב זצ\"ל באורח חיים שצריך לומר בברכת אשר יצר חלולים חלולים ולא חללים חללים, לפי שחלולים חלולים בגימטריא עולה למנין רמ\"ח, כמנין איבריו של אדם. ואחר שיטול ידיו, יתעטף בציצית, מעומד, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להתעטף בציצית."
+            ],
+            "Tzitzit": [
+                "<b>הלכות ציצית</b>",
+                "גרסינן במ' מנחות בפרק התכלת. ת\"ר כל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות כלם, שנא' (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. מאי עבדי ליה. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוה ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצות. תניא אידך וראיתם וזכרתם ועשיתם, ראייה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה. ר' שמעון בן יוחאי אומ' כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתי' הכא (במדבר טו, לט) וראיתם אותו, וכתיב (דברים י, כ) התם את ה' אלהיך תירא. ריש לקיש אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה שמשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנא' (זכריה ח, כג) והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי וגו'. פי' הלשונות הם שבעים, עשרה מכל לשון הרי שבע מאות לכנף אחד, לארבע כנפות הרי אלפים ושמונה מאות. וגרסינן במדרש תנחומא וזכרתם את כל מצות וגו'. שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. כיצד, ציצית בגימטריא עולה שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים שלשה עשר, הרי תרי\"ג. ואע\"פ שהיא חסר יו\"ד, וכתיב ציצת ציצת והשלישי לציצת, שדי למ\"ד אכולהו, והיא משלמת המנין. וגרסינן בספרי כל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני השכינה. שתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנא' (יחזקאל א, כו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.",
+                "אע\"פ שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שתתחייב בציצית, מכל מקום נכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית. כדי שיזכור תמיד המצות ויעשה אותן. דוגמא לדבר כאדם המזכיר לחבירו על ענין אחד, וקושר קשר באזורו כדי שיזכירנו. חמשה קשרים שבו כנגד חמשה חומשי תורה, וארבע כנפות כנגד ארבע רוחות העולם, שלכל צד שיפנה יראה אותן. ועוד גרסינן בפרק התכלת.",
+                "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים באתננה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן שיבוא. כיון שהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה. נכנסה לה שפחתה ואמרה לה, אותו האיש ששיגר לך הארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה לה, אמרי לו שיכנס. אמרה לו השפחה, הכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונות של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו. נשמט וישב על גבי קרקע. ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו, גופה של רומי, שאיני מנחת אותך עד שתאמר מה ראית בי. אמ' לה, העבודה, לא ראיתי מעולם אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צונו אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע, אני הוא שעתיד לשלם, ועכשו נדמו לי כארבע עדים. אמרה לו, העבודה, שאיני מנחת אותך עד שתאמר לי שמך ושם עירך ושם רבך ושם מדרשך שאתה למד בו. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן המצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו, ר' צוה עלי ויעשוני גיורת. אמ' לה, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים. הוציאה כתב שבידה ונתנה בידו. אמ' לה, בתי, זכי במקחיך. אמרו אותן המצעות שהציעה באיסור הציעה לו בהיתר.",
+                "והמתעטף בציצית היא מוספת לו קדושה. כדגרסינן בספרי כל המתעטף בציצית קדושתו כפולה משל חבירו, שנא' (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. מלמד שהציצית מוספת קדושה.",
+                "וגרסי' במדרש בשכר שאמ' אברהם אבינו ע\"ה אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו', נתן הב\"ה לבניו מצות ציצית ומצות יבמה. מצות ציצית בשכר אם מחוט, מצות יבמה בזכות ועד שרוך נעל, שנא' (דברים כה, ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'. נמצאת אומר הציצית בזכות אברהם אבינו ע\"ה הוא.",
+                "כמה חוטין נותנין בו, שמונה, כנגד שמונה ימי המילה שנצטוה עליה אברהם אבינו ע\"ה. ד\"א כנגד שמונה רקיעים שעד כסא הכבוד, שבעה עד החיות, ושמיני הרקיע שעל ראשי החיות, דכתי' (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. נמצא מנין החוטין שעל ארבע כנפות ל\"ב, כלל מצותיה של תורה. ב' בתחלת התורה, בראשית ברא אלהים, ל' בסופה של תורה, לעיני כל ישראל.",
+                "ר' חנינא הגדול אומר, למה הדבר דומה, למלך שהיו לו אוהבין, בקשו לראות פני המלך, שלח ואמ' לראשון, הבא לי עטרה של זהב ואני נראה לך, לשני אמ' הבה לי עטרה של ורד ואני נראה לך. כך אברהם אבינו ע\"ה, אמ' לו הב\"ה, מול את עצמך ואני נראה לך, כיון שמל וירא אליו ה' באלני ממרא. יעקב רמז לו הב\"ה, שלם נדריך ואני נראה לך, שנא' (בראשית לה, א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך, ונגלה לו, דכתי' (בראשית לה, ז) כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו, וכתי' (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. אבותינו במצרים אמ' להם הב\"ה, עשו לי משכן והקריבו לי קרבנות ואני נגלה לכם. מיד עמדו ועשו את הכל ואחר כך הקריבו קרבניהם, שנא' (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, וכתי' (ויקרא ט, ב) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, וכתי' (ויקרא ט, ד) ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם, וכתיב (ויקרא ט, כג) וירא כבוד ה' אל כל העם. אף שלמה הקריב אלף קרבנות עד שנגלה לו הב\"ה, שנא' (מלכים א ג, ד) וילך המלך גבעונה היא הבמה הגדולה, מיד נגלה אליו הב\"ה, שנא' (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה. אבל בדורינו שאנו עניים ואין לנו בית המקדש להקריב קרבנות אמ' הב\"ה עשו ציצית ואני נראה לכם, שנא' (תהלים סא, ה) אחסה בסתר כנפיך סלה. הא למדנו שבזכות הציצית הצדיקים נהנין מזיו השכינה, שנא' (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים ואחסה בסתר כנפיך סלה, ר\"ל בזכות כנפי ציצית.",
+                "וגרסי' במדרש גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. ר' ברכיה אומר הרי הוא אומר על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. חביבין ישראל שגדלן הב\"ה יותר ממלאכי השרת, שאעפ\"י שיש להם כנפים אין בהם אלא שתים, שנא' (ישעיהו ו, ב) בשתים יכסה פניו, שלא יביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו, שלא יכוה מנהר די נור. הרי שלא נמצא בהם אלא שתים. אבל ישראל יש להם ארבע כנפות, שנא' (דברים כב, יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. אף בלשון כנף הב\"ה מקבצן, שנא' (ישעיהו יא, יב) ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.",
+                "ובזכות הציצית הב\"ה מזריח את האורה לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (מלאכי ג, כ) וזרח לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. היא שעמדה לישראל בימי חזקיהו עם סנחריב, שנא' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'. וכי כנף הארץ אומר שירה, אלא זו תפלת חזקיהו וישעיהו שהיו מתפללין והציצית על כנפות טליתותיהן. אף כשצוה הב\"ה את חגי הנביא לשאול את הכהנים, שנא' (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו. ומפני מה לא אמ' בבגדו ואמ' בכנף, אלא להזכיר את הציצית. ר' יהודה ב\"ר שלום אומר, גדולה היא הציצית שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרוג את שאול, משום הלן להורגך השכם להורגו, אלא שנמלט שאול בשכר הציצית שהיה זהיר בה. ומנין שהיה שאול זהיר בציצית, שנא' (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, ואתה ראה גם ראה. אמ' לו ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי אני בידך לא רחמת עלי. שכך הוא אומר ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך מלכות ישראל. מהו וקמה, כאדם שהוא נופל וקם. אמ' לו עתיד  אתה שתמלוך והמלכות תתנודד בידך בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך. בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, שנא' (דניאל ג, כא) באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקידתא. סרבליהון, אלו הבגדים העליונים שלובשין ממעל לכל הבגדים. פטשיהון, אלו הבגדים שלובשים תחת העליונים. כרבלתהון, אלו החלוקים. לבושיהון, אלו הטליתות המצוייצות שלהן. לפיכך זכו שיעשו שמונה מופתים, מה שלא נעשה לבריה בעולם מימי אברהם אבינו ע\"ה. וזכו ונעשה להם נס כמו שנעשה לאברהם. שכך אתה מוצא באברהם שהיה מבזה את הצלמים בפני תרח אביו ומשליכן ואומר שאין בהם ממש, וכיון שראוהו שהיה מבזה את אלהיהם, נטלוהו ומסרוהו לנמרוד, והשליך אותו לתוך כבשן האש, והב\"ה עשה עמו נסים וצנן האש ולא שרפה אותו וניצל. אף חנניה מישאל ועזריה, מפני שבזו את הצלם שעשה נבוכדנאצר הרשע ובטחו בהב\"ה, שלח להם מלאך וצנן להם האש ולא שרפה אותן ונמלטו.",
+                "א\"ר יהודה ב\"ר שלום, למה הזהירה תורה על התכלת בציצית. לפי שכל הכלים שבמקדש כשהיו נוסעים היו מכסין אותן בלבוש תכלת ואח\"כ נותנין עליהן עור תחש מלמעלה, שנא' (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', [אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה, שנא'] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. אמ' הב\"ה מי שהוא מתעסק במה שכתוב בארון שהיא התורה, יבא וילבש לבוש הארון.",
+                "מהיכן זכו ישראל ללבוש הזה. ר' אלעזר בן פדת אומר, ממעשה שם אביהם, שכיבד את נח אביהם, שנא' (בראשית ט, כג) ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית. מה הליכתן אחורנית אף חזרתן אחורנית. מיד פרע לו הב\"ה, שנתן לבניו מצות ציצית, שהיא הוד בעולם הזה וכבוד לעולם הבא.",
+                "וכל הזהיר במצות ציצית הב\"ה שולח לפניו מלאכו לשמור אותו. כדגרסינן בפרק התכלת, ר' אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו מובטח שלא יחטא, שנא' (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. וגרסינן בספרי בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, זו מצות תפילין. אבל מי שאין לו ציצית בבגדו ראוי לנדותו מן הקהל, כדגרסינן במ' פסחים מי שאין ציצית בבגדו כמנודה לשמים. וגרסינן בפרק במה מדליקין בעון ציצית ומזוזה בניו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. לא במחתרת מצאתים, זו המזוזה. פירוש בעון ביטול הציצית, שהוא בכנף, אביונים נקיים מתים, שהם בניו הקטנים. וגדול עונש המבטל מצות ציצית בזמן הזה מעונש המבטל אותה בזמן שהתכלת מצויה, מפני שלא היה כל אדם יכול להשיגה. אבל עתה שאין התכלת מצויה, אין במצות ציצית טורח ולא חסרון כיס כלל, כי אם חוטין בלבד. וגרסי' במדרש ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שקרא לשני עבדיו. לאחד אמ' הבא לי חותם של זהב, ולאחד אמר הבא לי חותם של טיט. פשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם ענשו קשה, הוי אומר זה שאמ' לו הבא חותם של טיט. לפי' מי שאינו עושה ציצית בזמן הזה עונשו גדול.",
+                "בזמן הזה שאין לנו תכלת אסור לעשותו מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתן לפשתן מעין הטלית. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. וכת' שאין צריך לדקדק בחוליות. ואפי' אם לא כרך אלא חוליא אחת בלבד כשרה, ומצותו שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גדיל. וקושר שני פעמים וחוזר וכורך. וכן יעשה עד שישלים לה חמשה קשרים וארבעה כריכות ביניהם, ויהיה כל הכרוך רוח בטפח והשאר שני טפחים לפחות מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. ואם בא להוסיף מוסיף. ויחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך, ואם כרך ואחר כך חתך החוטין, פסולה. נפסקו כל החוטין ונשתייר בהן כדי שיוכל לענבם כלם ביחד, שזהו יותר מכדי עניבה של כל אחד לבד, כשרה. ואם לא נשאר כדי עניבה אפי' בחוט אחד שנפסק כלו, פסולה. ולזה הסכים הרא\"ש זצ\"ל. ויהיו החוטין טווין לשם ציצית ואם לאו פסולין, ויהיו שזורין. ואחד מן החוטין יהיה ארוך כדי שיכרוך בו הגדילים. עשאן מן הקוצים, פי' מן החוטין הנתנין ביריעה כשתשלם אריגתה ודרך בני אדם לקצץ אותן, פסולה. עשאן מן החוטין שמוציאין מן הבגד, פסולין. ונקראין החוטין ציצית על שם ויקחני בציצית ראשי.",
+                "ודרך העטיפה פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העטור כתב שאין צריך כל כך, אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן ועוסקין במלאכתם, פעמים בכסוי הראש ופעמים בגלוי הראש. וישים רחבה לקומתו. ומחזיר השתי ציציות לפניו והשתים לאחוריו, כדי שיהא מוקף בציצית, ומכסה ראשו כדי שלא יהא ראשו מגולה. ויכוין בהתעטפו שצונו הב\"ה להתעטף בציצית, כדי שנזכור כל מצותיו ונעשה אותן. ויעיין הציצית קודם שיברך, לדעת אם הן החוטין שלימין, שאם נתקלקל אחד מהם, היא ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובתו, מפני שהציציות מעכבות זו את זו. שכל זמן שאין הציצית של ארבע כנפות כהלכתן, פסולה. ואם יצא בה בשבת לרשות הרבים, ואפי' בזמן הזה שאין לנו תכלת, אסור.",
+                "הישן בטלית בלילה, ר\"ל בטלית מצוייצת, אין צריך לברך עליו בבקר. כתב הרמב\"ם ז\"ל שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית, אם הוא אדום יעשה הציצית אדומין אם ירוק ירוקין. וכן פי' רש\"י ז\"ל, אבל רבי יעקב ז\"ל פירש שאין צריך. טלית שאין בה ארבע כנפים פטורה מציצית. יש לה יותר מארבע כנפים חייבת, ועושה לה ארבע ציציות בארבע מכנפיה. עשה גוי את הציצית פסולה, ואשה ישראלית כשרה. השואל טלית מחבירו, פטורה מציצית כל שלשים יום, לאחר שלשים יום חייב להטיל בה ציצית. מותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנם בטלית אחרת, אבל אם לקח הכנף מטלית אחת ותפרה בטלית אחרת, פסולה. כסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפי' לובשו ביום, וכסות המיוחד ביום או המיוחד ליום ולילה חייב אפי' לובשו בלילה. ויש לברך עליו. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. וסדינים שאדם ישן בהן כסות לילה הן, ופטורין מן הציצית, ואפי' שישן בהם ביום.",
+                "זמן מצות ציצית כל היום. לפיכך כשיקום בבקר ממטתו, יפנה ויטול את ידיו וילבש הטלית. אם טלית גדולה היא, יברך עליה בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להתעטף בציצית. ואם טלית קטנה היא, ויש בה ראש פתוח, ודרך בני אדם ללבוש אותה, מברך על מצות ציצית. העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. שיעור טלית המחוייבת בציצית, כל שקטן בן תשע שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו. פחות מזה אינה טעונה ציצית. לילה אינו זמן ציצית, אפי' הכי אם לבש אותה בלילה, אינה פטורה מן הברכה.",
+                "יש נוהגין להתעטף בציצית או ללבוש אותה מיד בקומו ממטתו קודם שיטול את ידיו, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. או שיש לו חלוק בן ארבע כנפים מצויצין, יכול ללובשו מיד, ואחר שיטול ידיו יברך. ויש נוהגין להתעטף בציצית בבית הכנסת ולסדר הברכה עם מאה ברכות. סומא חייב בציצית ותפילין. נשים ועבדים פטורין. וקטן היודע להתעטף בציצית, אביו לוקח לו ציצית, כדי לחנכו במצות. טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק, וכתב הרמב\"ם ז\"ל מתעטפין ואין מברכין משום ספק. המשכים בבקר בעוד לילה ורוצה להתעטף בציצית, מתעטף או לובש, ואינו מברך עד שיכיר בין תכלת ללבן. אבל לפי מה שכתבתי למעלה שאפי' בלילה מברכין עליו, אם כן אפי' עמד בחצי הלילה יכול לברך עליו, כי כסות יום מברכין עליו אפי' בלילה, כמו כסות לילה שאין מברכין עליו אפי' ביום. וכן כתב בעל ספר המצות שריצב\"א היה מברך בכל יום הכפורים כשהיה מתעטף בטליתו. וזהו דעת הרא\"ש ז\"ל. הרגיל להתעטף בטלית גדולה בבית הכנסת, צריך לברך עליה, אע\"פ שבירך כבר על טלית קטנה שלבש כבר בבית. אבל אם לבש קטנה בבקר קודם נטילת ידים, ונטל ידיו, ונתעטף מיד בטלית גדולה, יברך על הגדולה להתעטף, ויכוין לפטור גם את הקטנה שלבש קודם נטילת ידים. פשט טליתו, ולא היתה דעתו ללבוש אותה מיד, ולבשה, צריך לברך. אבל אם היתה דעתו ללבוש אותה מיד, אין צריך לברך. היו לו בגדים הרבה, או טליתות הרבה של ארבע כנפות, והיו עשויות ללבוש אותן, כולן חייבין בציצית. אם לובש אותן בבת אחת, די לו בברכה אחת, אבל אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת.",
+                "הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר גוי כשרה. לקחה מגוי שאינו תגר פסולה. אין מוכרין טלית מצוייצת לגוי. ציצית אין בה משום קדושה, כי תשמישי קדושה אינן הן, ויכול לזרוק אותן וליכנס בהם לבית הכסא. והמחמיר הרי זה משובח. אע\"פ שמצות ציצית כל היום, אם לבש או נתעטף בה כל היום מוטב, ואם לאו ילבשנה לפחות בשחרית, בשעה שקורא קרית שמע ופרשת ציצית. ומפני מה קבעו פרשת ציצית בקרית שמע. אמ' ר' יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, יציאת מצרים, ועול מלכות, והרהורי עבירה, והרהורי ע\"ז. בשלמא תלת מפרשן, אלא עבירה והרהורי ע\"ז מנא לן. דתניא אחרי לבבכם זה מינות, שנא' (תהלים יד, א) אמ' נבל בלבו אין אלהים, ואחרי עיניכם זו הרהורי עבירה, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ועוד אשר אתם זונים אחריהם זו ע\"ז, שנא' (שופטים ח, לג) ויזנו אחרי הבעלים.",
+                "המהלך בבית הקברות צריך להגביה הציצית, שלא יהיה נגרר. כדגרסי' בברכות ר' חנינא ור' יונתן הוי אולי ביני קיברי, הוה שריא תכלתא דר' יונתן ביני קיברי. אמ' ליה דלייה, דלא לימרו, למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' שיראה כמחרף למתים מפני שאינם יכולים לקיים המצות. יראה שמותר לילך בבית הקברות בציצית אם יזהר בהם כמו שאמרתי. ואחר שמתעטף בציצית יניח התפילין מיד."
+            ],
+            "Tefillin": [
+                "<b>הלכות תפילין</b>",
+                "המניח תפילין בראשו ובזרועו מקיים שתי מצות עשה מן התורה, א' וקשרתם לאות על ידך, ב' והיו לטוטפות בין עיניך, אע\"פ שאינן נמנין [אלא] במצוה אחת בלבד. ויש אומ' שכל מי שמניח תפלין שמקיים שמונה מצות עשה, אע\"פ שאינן נמנין אלא בשתי מצות עשה בלבד, וכל מי שאינו מניח תפלין בראשו ובזרועו, שהוא עובר בשמונה מצות עשה. שהרי בארבע פרשיות צוה על תפלין של ראש ובארבע על תפלין של יד. וכל המקיים מצות תפלין אומות העולם יראין ממנו. כדגרסי' בספרי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. כי שם ה' נקרא עליך, אלו תפלין שבראש. ויראו ממך, אלו תפלין שבזרוע. וכל המקיים מצות תפלין סופו לקיים כל התורה כלה, לפי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים במצוה זו. וגרסי' במדרש כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, מלמד שכל העוסק בתורה הב\"ה עושה לו חפצו. אמ' ר' אליעזר, אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם רוצין אנו לייגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמ' להם, קיימו מצות תפלה ומעלה אני עליכם כאלו יגעתם בתורה יומם ולילה. וכשאומות העולם רואין לישראל מניחין תפלין, מיד מתקנאין בהם, דכתי' (תהלים ב, ג) ננתקה את מוסרותימו, אלו  תפלין של יד. וכל המקיים מצות תפלין יאריך ימים, שנא' עליהם חיה יחיה, וכתיב, ה' עליהן יחיו ולכל בהן חיי רוחי.",
+                "וכל המקיים מצות תפלין נוחל העולם הבא. כדגרסינן במ' ברכות אמ' רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק\"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אמ' אביי מערב אני בו שאין גיהנם שולטת בו. רב פפא אמ' מערב אני בו שכל עונותיו נמחלין. אמרו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה ובלא ציצית ובלא תפלין. וכל המקיים מצות תפלין תבא בלבו יראת שמים ולא יחטא, שנא' (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, וכתי' (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל לקבל עליהם עול מצות ומלכות שמים, והב\"ה מתפאר כשישראל עושין מצותיו ומניחין תפלין, ועל כן נקראין פאר, דתניא פארך חבוש עליך, אלו תפלין שבראש. והב\"ה מתפאר בשירות ובתושבחות של ישראל, כי תפלת ישרים רצונו.",
+                "חביבין התפלין שהב\"ה מניחן. דתניא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, אלו תפלין. ומאהבתו וחיבתו במצוה זו הקדושה, מסר אותה לישראל סגולתו ועם נחלתו. כדגרסינן במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה משל למלך שהיה לו כלי אחד נאה ומבושם, ואוהבו מאד. לפעמים משאילו לבנו לשבת עמו, ולפעמים נוטלו בזרוע, כקשר של תפלין של זרוע, ולפעמים שמו בראשו, והיינו תפלין של ראש. על כן צריך אדם ליזהר בהן ביותר, וכל זמן שהן בראשו ובזרועו צריך להנהיג את עצמו בענוה, ואל יקל את ראשו ואל ימשך בשחוק ולא בשיחה בטלה.",
+                "שלשה דברים נאמר בהן שהן אות בין הב\"ה ובין ישראל, ואלו הן מילה ושבת ותפלין. מילה, דכתי' (בראשית יז, יא) ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. שבת, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. תפלין, דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה. וכל ירא שמים יזהר שיהיה בו תמיד שני אותות מאלו הג'. כיצד, בחול יש לו שנים, מילה ותפלין. ובשבת, שאין מניחין תפלין, יש בידו שנים, מילה ושבת. ושמעתי על פי הרב ר' יוסי הכהן בן קרשפין ז\"ל, סימן לדבר שב\"ת, שבת במקום תפלין, ובחול הפוך שבת, תפלין במקום שבת. ובזכות שהיו ישראל זריזין במזוזה ובתפלין כשהיו במצרים, זכו לימלט מים סוף, שנא' (שמות יד, כב) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רמז למזוזה שהיא לימין ותפלין לשמאל.",
+                "זמן הנחתן כל היום. אבל צריכין גוף נקי, שלא יפיח בהן ושלא יסיח דעתו מהן, ואין כל אדם יכול ליזהר בהן כל היום. לפיכך נהגו להניחן בשעת קרית שמע ותפלה בלבד. ועל כל פנים צריך אדם להיות מעוטף בציצית ומוכתר בתפלין בשחרית בשעת קרית שמע. כדגרסי' בפרק היה קורא בתורה אמ' עולא כל הקורא ק\"ש בלא ציצית ובלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר. א\"ר חייא ב\"ר אבא א\"ר יוחנן כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. וכתב בעל ספר המצות מה שאמרו רז\"ל תפלין שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, מפני שצריך ליזהר שלא יישן בהן ושלא יפיח בהן כשהן בראשו ובזרועו, הוא באדם שמניחן כל היום כמצותן, פן ישכח כשהם בראשו ובזרועו ויכנס בהן לבית הכסא או יישן בהן או יפיח בהן, אבל בשעת תפלה אין לך אדם שאינו ראוי להניח אותן. קל וחומר מספר תורה שקודשתו יותר חמורה והכל אוחזין בו, ותפלין אין בהן אלא ארבע פרשיות בלבד והן בתוך עור.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפ' במה טומנין אמ' ר' יוחנן תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי טעמא. אמ' אביי שלא יפיח בהן. רבא אמ' שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה אלישע בעל כנפים. פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל מי שמניח תפלין ירצצו את מוחו. והיה אלישע מניח תפלין ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד, וברח מפניו. רץ אחריו הקסדור. כיון שהגיע אצלו, נטלן מראשו ואחזן בידו. אמ' ליה הקסדור, מה בידך. אמ' לו, כנפי יונה. אמ' לו, פשטיה לידך. פשט ידו ונעשה לו נס ונמצאו כנפי יונה. לפיכך היו קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי טעמא אמ' ליה כנפי יונה. דמתילא כנסת ישראל כיונה, דכתי' (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף וגו', מה יונה זו כנפיה מגינים עליה, אף ישראל מגינות מצות עליהן. ונהגו העם לכרוך אותן ככנפים, זכר לאלישע בעל כנפים. אבל מי שאינו מניח תפלין עונשו גדול עד מאד. כדגרסינן בסיפרי מי שאינו מניח תפלין יש עליו שלש מאות עונשין בכל שנה, שהן כנגד ימות השנה שהן ראויין להניח בהן תפלין. וגרסי' במסכת פסחים כל מי שאינו מניח תפלין הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. דתניא פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנחא תפלין מעולם.",
+                "ובשעה שיניח אותן צריך שיכוין שצונו הב\"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שבהן ייחוד שמו וזכר יציאת מצרים, על הזרוע השמאל כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, שהן הלב והמוח משכן הנשמה והשכל והזכרון. כדי שיזכור יציאת מצרים ונסים ונפלאות שעשה עמנו הב\"ה, שהן על ייחוד שמו יתברך, ושלו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, והוא ית' שמו ברא אותן לעשות רצונו. ויניח של יד תחלה ויברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להניח תפלין, ואחר כך מניח של ראש ומברך על מצות תפלין. ואם שח בנתים, חוזר ומברך על של ראש שתים, להניח תפלין וגם על מצות תפלין. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. ואסור לדבר ביניהם כלל, ואפי' לענות קדיש או קדושה, כ\"ש לדבר. ואם שח בנתים, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה. ושמעתי על פי הרב ר' יחיאל מ\"כ בן הרא\"ש ז\"ל חוזר עליה ממערכי המלחמה, פן ימות במלחמה בעון שלא נזהר בתפלין המונחים בזרוע ובראש, שמא ילקה במלחמה בזרוע ובראש, מדה כנגד מדה, כד\"א וטרף זרוע אף קדקד. וזמן הראוי לברך עליהן, משעה שמתחילין להניחן עד שעה שמהדק אותן בראשו ובזרועו. וכל פעם ופעם שמניחן מברך, ואפי' נשמטו ממקומן ורוצה להחזירן צריך לברך. ואם אין לו אלא אחת, בין של ראש בין של יד, מניח אותה, שכל אחת מהן מצוה בפני עצמה, ואינן מעכבות זו את זו. ומברך על של יד אם היא לבדה אחת, ועל של ראש אם היא לבדה שתים, להניח תפלין ועל מצות תפלין. היו לו שתיהן ואין לו פנאי להניח אלא אחת, כגון שהיה טרוד לצאת לדרך או אנוס לדבר בעלמא, יכול להניח אחת.",
+                "מקום הנחתן של יד, בזרוע שמאל בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף, ויטה אותה מעט לצד ימין, כדי שכשיכפוף זרועו למטה יהיה כנגד לבו. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין התפלה ובין זרועו. ואטר יד ימינו מניח אותה בידו הימנית. והרצועה כורכין אותה על הזרוע עד שיגיע לאצבע האמצעי, וכורך אותה סביב לאצבע שלשה פעמים. ומקום הנחת תפלין של ראש מתחלת עיקר השער במצח עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, והוא כל גובה הראש. וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף, אבל לא למטה בצואר, ושיהיה מול העורף ממש, מכוון באמצע הראש, ולא יטה לצד הפנים לא לכאן ולא לכאן. וצריך שיהא נויו, שהוא המקום שנראה כעין דל\"ת, לצד חוץ ולא לצד הראש. וצריך ליזהר ברצועות שסובבות את ראשו שלא יתהפכו, כדי שלא יהיו נוייהן מבפנים אלא נראין מבחוץ. ונוייהן הוא העור שכלפי השער, והוא הצד החלק שברצועה והצבוע שחור. וישלשל הרצועות כדי שיהיו תלויין לפניו. ושיעור רצועות של ימין לפחות נגד הטיבור, ושל שמאל לפחות נגד החזה. ויש אומרים של ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור. ושיעור רחבן כאורך שעורה, ואם פחת או הוסיף לא ערב. וימשמש בהן בכל שעה, וימשמש בשל יד תחלה, ואחר כך בשל ראש, וכשיסירם יסיר של ראש תחלה, ויניחם בתוך תיק, ואחר כך יחלוץ של יד ויניחה בתיק מלמעלה לשל ראש, כדי שימצא של יד תחלה ויניחנה. אין מניחין תפלין בשבת ולא ביום טוב, ובחולו של המועד היה מניחן הרא\"ש ז\"ל ומברך עליהן. אבל מניחן אחר שעבר יום ראשון של קבורה ואילך, ואפי' באופנים חדשות. ובט' באב מניחין תפלין, מפני שהיא אבלות ישנה.",
+                "נשים ועבדים וחולי מעים פטורין מן התפלין. אבל קטן היודע לשמור תפליו, אביו לוקח לו תפלין, כדי לחנכו במצות. כדגרסינן במסכת ערכין בפרקא קמא הכל חייבין בתפלין, הכל לאיתויי מאי, קטן היודע לשמור תפלין, אביו לוקח לו תפלין. חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפלין וחייבין בקרית שמע. תפלין שכתבו אותן עבד או אשה או קטן או גר או ישראל משומד, פסולין. וכל הפסול לכתוב פסול לתקן. ואסור לתלות התפלין בין ברצועה בין בבתים, אבל תולין אותן בכיסן, דתניא התולה את התפלין יהיו חייו תלויין. בית שיש בו תפלין אסור לשמש במטתו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. פי' יניח אותן בתוך הכלי המזומן להן, ויניח הכלי המזומן להם בתוך כלי אחר שאינו מזומן להם, אבל אם נתנן בכלי המזומן להם, ונתן אותו הכלי בתוך כלי אחר מיוחד ומזומן להם, אפי' בתוך מאה כלים, אם כולם מיוחדין להם, כולן חשובים ככלי אחד, ואסור לשמש מטתו כשהן עמו בבית עד שיניחם בתוך הכלי שהוא מזומן ובכלי שאינו מזומן. ואפי' נתן כלי בתוך כלי אסור להניחן במטה תחת מרגלותיו, ואפי' אינו משמש באותה מטה. אבל נותן אותן תחת מראשותיו, ואפי' שהוא צריך לשמש באותה מטה. שכח ושימש מטתו קודם שיחלוץ תפליו, לא יאחוז אותן לא ברצועה ולא בבתים עד שיטול ידיו.",
+                "שכח וישן קודם שיחלוץ תפליו, אוחז ברצועה וחולץ אותן, אבל לא יאחוז בבתים. הנכנס לסעודת קבע, חולץ אותן ומניחן על השולחן עד זמן הברכה. וחוזר ומניחן. הנושא משוי של ארבע קבין על ראשו ותפלין בראשו, אם נדחקות מפני המשוי אסור, ואם לאו מותר. הנושא זבל על ראשו, חולץ התפלין, ואסור להניחן כל זמן שהזבל על ראשו. ומותר לשום על ראשו על התפלין כל דבר שדרכו ליתן על ראשו, כגון טלית או מצנפתא או מגבעת וכיוצא בהן. כלי המזומן לתפלין אסור להשתמש בו בדבר אחר, כגון שיתן בו מעות או כיוצא בזה, אבל ייחדו לתפלין ולא נתנן בתוכו ולא ייחדו מותר. ואסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין מים כשהתפלין בראשו ובזרועו, גזירה שמא יעשה בהן צרכיו. ובבית הכסא עראי מותר להשתין מים כשהן בראשו ובזרועו. ואם אוחז אותן בידו אסור בהם מעומד. ואל יתפוש אותן בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידיו ניצוצות שניתזו על רגליו, אלא חולץ אותן ברחוק ארבע אמות ונותנן לחבירו. ואם נכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו, חולץ אותן ברחוק ארבע אמות, וגולל אותן ואוחז אותן בימינו ובבגדו כנגד לבו. ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו. בד\"א בבית הכסא שבשדה, אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסם כלל.",
+                "כיצד עושין התפלין. כותב ארבע פרשיות, שהן קדש לי כל בכור עד למועדה, והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ופרשת שמע עד בושעריך, ופרשת והיה אם שמע עד על הארץ, כל אחת מהן בקלף לבדה. ויכתוב אותה בדיו בכתב מיושר כתיבה תמה. ותהיה כל אחת ואחת מוקפת קלף מתוייגין כראוי ולא יחסר אפי' קוצו של יו\"ד. וצריך לכתוב אותן בימין, ואפי' הוא שולט בשתי ידיו. אבל אם הוא איטר יד ימינו, כותב אותן בשמאל, ששמאלו הוא ימין כל אדם. ואין צריך לשרטט בכל שטה ושטה, ואם רצה לשרטט הרשות בידו. ויכתוב אותן על קלף שהוא מעובד לשם תפלין, ויכתוב על צד הבשר. כתב על קלף שאינו מעובד לשם תפלין, או שהיה מעובד לשם תפלין וכתב לצד השער, פסול. עבדו גוי לשם תפלין, וישראל עומד על גבו ואומר לו עבד לשם תפלין, פסק הרא\"ש ז\"ל שהוא כשר. ויהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף טהורין, ואפי' נבלה וטרפה, אבל לא מעור בהמה או חיה או עוף טמאין. ועוד דג פסול, ואפי' דג טהור. ויהיה הקלף שלם שלא יהיה בו נקב, אבל אם ניקב לאחר שנכתב, אפי' בתוך האות, כשר.",
+                "ובתחילת הכתיבה צריך לכוין לבו, ולהוציא דברים מפיו שהוא כותב לשם קדושת תפלין, ויאמר אני כותב לשם קדושת תפלין. ואין די בכוונה בלבד עד שיוציא מפיו, וכותב כל האזכרות לשם קדושת השם ית' ויתעלה. וידקדק ביתירות וחסרות, שאם חיסר או יתר אפי' אות אחת, פסול, ונמצא המניח אותן מברך בכל יום ברכה לבטלה, ונמצא עונש הכותב גדול. לפי' צריך להיות כותב התפלין ירא שמים וחרד אל דבר ה'. וצריך לקרוא כל פרשה ופרשה אחר שיכתוב אותה פעמים או שלש, וידקדק כל אחת מהן היטב, כדי שיהיו כתובות כראוי. ויקרא אותן שתי פעמים אחרות קודם שיכניסם לתוך העור. ייתר אות אחת יגדוד אותה ויתקננה, אבל אם חיסר אין לו תקנה. וצריך ליזהר באותיות שלא תהיה האות דבוקה לחבירתה. ואם נדבקו יגדוד אותן ויפרידן זו מזו. וצריך שיכתוב אותן מתוך הכתב, ויקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתוב אותה. ויעשה ארבעה בתים מעור של בהמה חיה ועוף טהורה ואפי' נבלה וטרפה, ויהיה מעובד לשמן. ויהיו הבתים מרובעים ושחורים. ואם עשאן מצבע אחר כשרים. ויהיה חריץ בין בית לבית. ואלו הן תפלין של ראש. ובתפלין של יד כותב אלו הארבע פרשיות עצמן בקלף אחד, וגולל אותן מסופן לתחלתן, ומניח אותן בבית אחד של עור. ואם צפה הבתים בזהב או בכסף או בעור בהמה חיה או עוף, פסולין. והרצועות צריכין להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורין, ומעובדין לשמן, ויהיו שחורות מצד חוץ ומצד פנים, אי זה צבע שיהיה, חוץ מן האדום, ואסור לשנות תפלין של ראש לעשותן של יד, ואפי' לוקח רצועה משל ראש וליתן אותה בשל יד. אבל של יד מותר לשנות לשל ראש. ואם היו חדשות שלא הניח אותם מעולם, מותר לשנות אפי' של ראש בשל יד.",
+                "סדר פרשיות של תפלין, על דעת רש\"י. קדש משמאלו שלו מניח בבית החיצון, ובבית השני והיה כי יביאך, ובבית השלישי שמע, ובבית הרביעי שהוא חיצון לימינו והיה אם שמוע. אבל רבינו יעקב זצ\"ל פסק כך. קדש משמאלו, ובבית השני והיה כי יביאך, ובשלישי והיה אם שמע, וברביעי שהוא החיצון שמע. לפיכך נהגו החסידים ואנשי מעשה להניח שתים ביד ושתים בראש, האחת על דעת ר' שלמה ז\"ל, ואחת על דעת ר' יעקב ז\"ל, לקיים כשניהם."
+            ],
+            "Hundred Berakhot": [
+                "<b>סדר מאה ברכות</b>",
+                "ואחר שיניח תפלין יסדר מאה ברכות. ואע\"פ שמפורש בגמרא שמצותן לברך על כל אחת ואחת בשעתו, כדגרסינן במ' ברכות בפרק הרואה מקום, כי מיתער לומר אלהי נשמה עד המחזיר נשמות לפגרים מתים, כי שמע קול תרנגלא מברך הנותן לשכוי בינה, כי מנח כרעיה אארעא מברך רוקע הארץ על המים, לפי שהב\"ה רוקע הארץ על המים לצורך האדם כדי להלך עליה וכדי שיצמחו בה עשבים ופירות למחיית האדם, וכן על כל אחת ואחת, אפי' הכי התקינו לאמרם כלם ביחד על הסדר בבית הכנסת, מפני שאין ידיו של אדם נקיות כשהוא על מטתו, ואסור לזכור שם שמים אלא במקום נקי והידים נקיות. וכתב רב נטרונאי גאון זצ\"ל וברכות אלו לברך על כל אחת ואחת בשעתה אי איפשר מפני טנופת ידים העסקניות, אלא כשנעור אדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, ומתחיל ומסדרן, וכל אחד ויחיד חייב בהן. ע\"כ.",
+                "וגם מפני שאין רוב עמי הארץ יודעין לברך, וישמעו לאחרים מברכין בבית הכנסת, ויענו אחריהן אמן, ויוצאין ידי חובתן. שכל אחד ואחד מישראל חייב לברך מאה ברכות אלו בכל יום ויום. ומשה ע\"ה תיקנן, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו, וראייה לדבר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, שנא' (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה. מן הנביאים מנין, שנא' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. ע\"ל בגימטריא עולה למנין מאה. ודרשו ז\"ל שהיו מתים בירושלים בכל יום מאה, עמד דוד ותקן להם מאה ברכות. ויראה שאחר שהתקין אותן משה רבינו ע\"ה שנשתכחו ובא דוד ע\"ה ותקנם. מן הכתובים מנין, שנא' (תהלים קכח, ד) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כ\"י כ\"ן בגימטריא עולה למנין מאה. פי' גבר ירא ה' יברך בכל יום מאה ברכות כמנין כ\"י כ\"ן. מ\"ה באלפא ביתא דאתב\"ש את מוצא י\"ץ, מנין מאה. ואת מוצא בפסוק ועתה ישראל מאה אותיות, רמז למאה ברכות. אמ' המחבר את מוצא בפסוק בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד, ובפסוק ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה, ובפסוק אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, בשלשה פסוקים אלו מאה אותיות כמנין מאה ברכות, לפיכך חובה על כל אחד ואחד מישראל לקדם פני הב\"ה במאה ברכות אלו בכל יום ויום, כפי שתיקנן משה רבינו ע\"ה ודוד ע\"ה ברוח הקדש, שהן על סדר העולם והנהגתו. וצריך כל אחד ואחד מישראל להיות זהיר בהן עד מאד ואל יפחות מהן כלום.",
+                "ואלה הן מאה ברכות על סדר הגאונים ז\"ל: שמונה עשרה ברכות שלפני ברוך שאמר. ואלו הן. א' אלהי נשמה. ב' הנותן לשכוי בינה. ג' פוקח עורים. ד' זוקף כפופים. ה' מלביש ערומים. ו' מתיר אסורים. ואין מברך מגביה שפלים, שכבר בירך זוקף כפופים, לפי שהן שתי ברכות אלו מענין אחד. ז' רוקע הארץ על המים. ח' המכין מצעדי גבר. ט' אוזר ישראל בגבורה. י' עוטר ישראל בתפארה. י\"א שעשה לי כל צרכי. י\"ב שלא עשני גוי. י\"ג שלא עשני עבד. י\"ד שלא עשני אשה. ט\"ו המעביר חבלי שינה מעיני. י\"ו יהי רצון. י\"ז וי\"ח שתי ברכות שמברכין על התורה. וברוך שאמר וישתבח, הנה עשרים ברכות. וקרית שמע של שחרית, שלש ברכות, שתים לפניה  ואחת לאחריה. ושלש תפלות של לחש בכל יום, שהן י\"ט ברכות בכל תפלה ותפלה, בברכת המינים שתיקנו ביבנה, הרי שמונים ברכות. ושתי סעודות ביום, אחת ביום ואחת בלילה, כל סעודה טעונה שש ברכות. ואלו הן א' נטילת ידים. ב' המוציא, ושלשה לאחר סעודה מן התורה, והם א' הזן, ב' על הארץ ועל המזון, ג' בונה ירושלים, ואחת הטוב והמטיב מדברי החכמים, הרי ו' לשתי סעודות. י\"ב ושמונים הרי תשעים ושתים ברכות. ושתי ברכות על שתיית היין, שהן א' בורא פרי הגפן, ואחריו ברכה אחת מעין שלש, הרי שתים לשתי סעודות, הרי ארבע, והן תשעים ושש. ובערב ברכות ק\"ש, שתים לפניה ושתים לאחריה. הנה מאה ברכות, מלבד המולך בכבודו חי וקיים, שהוסיפו אנשי מערב. וכתב ר' יצחק ז\"ל חוץ מכמה פעמים שאדם צריך להסך את רגליו גדולים או קטנים וצריך לברך על כל אחת אשר יצר, או אם אכל פירות או ירקות או אם הריח ריח בשמים שצריך לברך על כל אחת מאלו ברכה הראויה לה, וחוץ מברכת ציצית ושתי ברכות של תפלין. ובשבתות וימים טובים, שאין בכל תפלה ותפלה כי אם שבע ברכות, וברכות של סעודה שלישית בשבת, עדין יחסרון עשרים ואחת ברכות, מאי תקנתן. הא דגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת ר' חייא בריה דרב אויא אמ' משלים להו ובשבתא וביומא טבא באספדמקי ומיני מגדים, במיני פירות ובמיני בשמים, שברכותיהן משתנות בורא עצי בשמים, בורא עשבי בשמים, בורא מיני בשמים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ואפי' במין אחר יכול להשלים אם הפסיק בין ריח לריח. ומי שאין לו מיני פירות ולא בשמים להשלים מאה ברכות, היאך יתקיימו  בידו. נהגו בצרפת ובספרד לומר אחר תפלה אין כאלהינו אין כאדוננו כדי להשלים. וכתב ר' אברהם ב\"ר נתן הירחי בעל המנהיג שצריך להשתדל לענות אמן אחר הקורין בתורה, כדי להשלים מנין הברכות, שגדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי' ישתדל לענות אמן אחר הברכות שמברכין בתורה, ואחר ברכות של הפטרה, ואחר ברכה אחת מעין שבע בליל שבת, שהיא מגן אבות בדברו, כדי להשלים המנין. ויכוין בברכותיו כשיזכיר את השם באדני ה' ובאלהים, אדוני לשון אדנות שהוא אדון הכל, יהוה שהוא עתה, והיה קודם לכל, ויהיה לעולם ולנצח נצחים, אלהים שהוא חזק ותקיף, ולו לבדו היכולת בעליונים ובתחתונים, ואל, הוא לשון הכח, כמו יש לאל ידי.",
+                "סדר הברכות",
+                "יתחיל מאשר יצר. ואלהי נשמה. עד המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ואומר יהי רצון. יהי רצון עד ובין שאינו בן ברית. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על דברי תורה. ואין עונין אמן אחר ברכה זו לפי שאינה ממנין הברכות. ואומר והערב נא ה' אלהינו וכו', וחותם המלמד תורה לעמו ישראל. ומברך אשר בחר בנו מכל העמים וכו'. וקורא פרשת ברכת כהנים, ואחר כך פרשת הקרבנות. ואו' וערבה לה' מנחת יהודה וגו'. ואחר כך שונה משניות, פרק איזהו מקומן של זבחים ממסכת פסחים. ואחר כך קורא ברייתא דר' ישמעאל של שלש עשרה מדות, והיא התחלת תורת כהנים, וסמכוה למשניות הקרבנות שהן איזהו מקומן. ונמצא משלש שנותיו, שליש במשנה שליש במקרא שליש בתלמוד. מקרא זו פרשת ברכת כהנים ופרשת הקרבנות, משנה אלו משניות איזהו מקומן, תלמוד זו ברייתא דר' ישמעאל. דאמ' רב  ספרא לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. ומקשי' בגמ' מי ידע כמה חיי. ומשני ומתרץ לא נצרכה אלא לכל יומי, ר\"ל שצריך בכל יום ללמוד משלשתן.",
+                "ואחר כך אומר ברוך שאמר, ויזהר בו למאד, ויאמר אותו באימה וביראה, ויכוין בו את לבו, מפני שיש בו שבח והודאה להב\"ה, ויש בו ברוך ט\"ו פעמים כנגד שבעה רקיעים, ושבעה ארקים, ואחד כנגד הב\"ה שהוא אחד ושליט בעולמו. ויש בו שבעה דברים משבח, והם נהודך, נשבחך, נפארך, ונרוממך, ונמליכך, ונקדישך, ונעריצך. כמו שאמר דוד ע\"ה שבע ביום הללתיך. והם כנגד ערב ובקר וצהרים, הרי שלשה, קדמתי בנשף ואשועה, חצות לילה אקום להודות לך, חמשה, קדמו עיני אשמורות, ששה, ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, הרי שבעה. וצריך לאומרו בניגון ובנעימה. וגרסינן בספר היכלות ברוך שאמר יש בו פ\"ז תיבות, וסימן ראשו כתם פ\"ז.",
+                "וקורא הזמירות הנקראין פסוקי דזמרה, שהם מזמור לתודה, יהי כבוד ה' לעולם, תהלה לדוד. ויכוין את לבו בכל המזמור של תהלה לדוד, ולפחות בפסוקי כל אליך ישברו ופותח את ידיך. כדגרסי' במ' ברכות בפ' קמא א\"ר אלעזר ב\"ר אבינא כל האומר תהלה  לדוד בכל יום שלשה פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא. אילימא משום דאתיא באלפא ביתא, נימא אשרי תמימי דרך, דאתא בתמניא אלפא ביתא. אלא משום דאית ביה פותח את ידך, נימא הלל הגדול דאית ביה נותן לחם לכל בשר. אלא משום דאית ביה תרתי, עיני כל אליך ישברו, ופותח את ידיך, ויש בו הסמכה למפלת ישראל, דכתי' (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. ולפי' לא נאמר בו נו\"ן כדי שלא יזכיר מפלת ישראל שכתובה בנו\"ן, דכתי' (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ואמרי בגמרא, במערבא דרשי ליה להאי קרא הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל. ועל כן חזר דוד וסמכן ברוח הקדש ואמ' סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. וגומר כל הזמירות עד סוף התהלים ונקראו הלל. ואמרו רבותינו ז\"ל הקורא הלל בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מפני שהוא שבחו של מקום. דאמ' ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה.",
+                "דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך מתפלל. מנא לן ממשה רבינו ע\"ה, שנא' (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלהים אתה החלות וגו', הרי שבחו של מקום, אעברה נא ואראה, הרי תפלה. על זה התקינו רז\"ל מזמורים קודם התפלה, כי המזמורים סדר השבח. ואחר שיסיים הזמירות יאמר ברוך ה' לעולם, ויברך דוד. ואומר שירת הים, ושכרו הרבה מאד. כדגרסי' במדרש כל האומר שירת הים בכל יום זוכה לחיי העולם הבא. מפני שהוא מאמין בהב\"ה ובנפלאות שעשה עם אבותינו. וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה, חביבין ישראל לפני הב\"ה [יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה] בכל עת שירצו ומלאכי השרת אין אומרים אותה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשמיטה, ואמרי לה פעם אחת ביובל. וגרסינן במדרש יהי אור בשעה שאומר אדם שירת הים אחר פסוקי דזמרה, כנסת ישראל מתעטרת באותו כתר שמעטר בו הב\"ה למלך המשיח, ועל אותו חקוקים שמות הקדושים, ובו נתעטרו ישראל יום שקרע להם הב\"ה ים סוף, וניער פרעה וחילו בתוכו. לפי' צריך אדם לכוין את לבו בשירה זו בכל יום ויום, והזוכה בה יזכה לראות פני המשיח, בתיקון אותו כתר, מדה כנגד מדה. הוא אומר שירת הים בכל יום ומאמין שגאל הב\"ה את אבותיו ממצרים וקרע להם הים והעבירם בתוכו בחרבה ושקע צריהם בתוכו, לפיכך יזכה לראות ימות המשיח וגאולה שעתיד הב\"ה לגאול אותנו מגלות זה.",
+                "ואחר שירת הים אומר כי לה' המלוכה וגו', ועומד שליח צבור ואומר ישתבח בקול רם, ויכוין בו לבו כל אדם, מפני שבו סוד עשר ספירות. וגרסי' במדרש יהי אור כשישראל אומרים ישתבח, הב\"ה מתעלה ומשים שבחן של ישראל כעטרה בראשו. ואז כנסת ישראל מתקנת ככלה זו שעתידה להקביל פני המלך והיא מקושטת בכל מיני עדיים ומבושמת בכל מיני בשמים. וכשישראל אומרים ישתבח הם משבחים שמו של הב\"ה בי\"ג תושבחות כנגד שלש עשרה מדות. ואלו הן, א' שיר, ב' ושבחה, ג' הלל, ד' וזמרה, ה' עוז, ו' וממשלה, ז' נצח, ח' וגבורה, ט' גדולה, י' תהלה, י\"א ותפארת, י\"ב קדושה, י\"ג ומלכות.  ואז כנסת ישראל מתבשמת בשלש עשרה בשמים עליונים והב\"ה מתקלס בהן ואומר, נופת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון, ואלו הן, א' כפרים, ב' נרדים, ג' נרד, ד' וכרכם, ה' קנה, ו' וקנמון, ז' עם כל עצי לבונה, ח' מור, ט' ואהלות, י' עם כל ראשי בשמים, י\"א וריח אפך כתפוחים, י\"ב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, י\"ג הדודאים נתנו ריח. ואחר כך אומר אל ההודאות וגו', וחותם הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. ולא לזולתו. כדא' שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. לפי' צריך אדם לכוין את לבו בישתבח ובאל ההודאות ולא יפסיק ביניהם ולא ישיח כלל. ואי פסיק ביניהם, מתחת כנפות הכרובים יוצא שלהבת אחת של אש, והכרוז קורא לפניו ואומר, פלוני שהפסיק גאות הב\"ה יכרת ויאבד ולא יראה גאות ה'. כדא' ובל יראה גאות ה'. לפי ששלש עשרה מדות אלו הן גאות ה'."
+            ],
+            "Chazzan": [
+                "<b>ענין שליח צבור</b>"
+            ],
+            "Kaddish": [
+                "וצריך שליח צבור להיות צדיק חסיד ישר נאמן ותמים. כי התמימים והצדיקים הן הוד הדת והדר הצבור. וצריך שיהיו בו כל מדות טובות שבעולם, ויהיה פרוש מכל דבר חוץ מדבר מצוה ותפלה. וצריך לשמור עת התפלה, ולא ישכים היום להתפלל ויאחר למחר, או בהפך. ולא ירים את קולו בתפלה יותר מדאי, אלא במקצת מקומות שצריך לצעוק לפני הב\"ה לבקש רחמים על צרה שלא תבא על הצבור. ולא יהיה נחפז בתפלתו, וג\"כ לא יאריך יותר מדאי. ולתפלת שליח צבור כזה כל הצבור מכוונין את לבם, והב\"ה מקבל תפלתן, ונמצא זוכה ומזכה לצבור, ועליו נאמר כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב. וחסידים הראשונים לא היו ממנים ש\"צ אלא א\"כ הוא תלמיד חכם, כדי שיהיו בו כל המדות הללו, וכדי שיהיה כדאי להליץ ולהתפלל בין ישראל לאביהם שבשמים. דאמ' מר זוטרא אמ' רבא אי זהו שליח צבור הגון, זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, ושפל ברך, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב. לא מצאו אדם שיש בו כל המדות הללו, ממנין הטוב והכשר שבצבור בחכמה ובמעשים טובים."
+            ],
+            "Shema": [
+                "וגרסי' במדרש יהי אור א\"ר יצחק אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, זה כהן שהתקין את עצמו לעבודה ונמצא בו חטא. לאשמת העם מאי, וי לאינון דסמיכן עליה. כיוצא בדבר ש\"צ שחטא וירד לפני התיבה, וי לאינון דסמיכין עליה. ר' אלעזר ור' אבא היו יושבין לפני ר' אלעזר ב\"ר שמעון. אמ' ר' אלעזר, ראיתי לאבא ביום  ראש השנה ויום הכפורים שלא רצה לשמוע תפלה, אלא אם עמד שלשה ימים קודם לטהר אותו, והיה אומר בתפלת שליח ציבור, שאם מטהר אותו קודם, העולם מתכפר. וכ\"ש בתקיעת שופר, שלא היה שומע שופר אלא ממי שהיה חכם בסוד השופר ובטעם התקיעות.",
+                "ואין ממנין אלא למי שהוא נשוי אשה ונתמלא זקנו, כדי שיהיה לבו פנוי מהרהור עבירה. ויכול בן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה, אם הביא שתי שערות וירד לפני התיבה דרך עראי, אבל אין ממנין אותו עד שיתמלא זקנו וישא אשה. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומה שנהגו ברוב המקומות למנות שליח צבור מבזויי משפחה, יש בדבר הזה בזוי מצוה, כאלו אינה ראויה למיוחסים שבישראל כשאר אומניות דעלמא, וחלילה להיות מלאכת שמים אומנות אלא עטרה לראש. ויש מקום שנהגו למנות שליח צבור להנאתם, לשמוע קול ערב, ואין חוששין אם צדיק הוא אם רשע, רק שיהיה נעים זמירות. ותפלה זו וכיוצא בה תועבה ושנואה לפני הב\"ה, שנא' (ירמיהו יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.",
+                "וצריך שיהיה ש\"צ בעל דברים ושפה נעימה ומדבר צחות, ולא יהיה כבד פה כבד לשון ולא עילג שפתים, אלא בעל לשון צח, ויחתוך הדיבור באר היטב, כדי שיבינו כל העולם תפלתו. וצריך להיות לבוש ומכוסה כלו ומעוטף בשעת תפלה. כדתנן פוחח אין יורד לפני התיבה. פי' הלובש בגדים קרועים וכתפיו וזרועיו מגולין. ומדרכי המוסר שלא יהא שליח ציבור בעל אומנות פחותה, כגון סבל או בורסקי או כיוצא בו. וצריך ש\"צ שלא ינבל פיו ולא יטנף לשונו, הואיל והיא אומנותו התפלה לרצות הב\"ה באמריו ובניב לשונו, ועיניהם של ישראל תלויות לו ועיניו תלויות להב\"ה. כדגרסינן במדרש תלים גם כל קוויך לא יבושו וגו'. א\"ר פנחס, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, בשעה שאני עומד לפניך בתפלה, אל תהי תפלתי מאוסה לפניך, שעיניהם של ישראל תלויות לי ועיני תלויות לך, ואם שמעת תפלתי כאלו שמעת תפלתם. ובתעניות צבור שליח צבור יורד לפני התיבה, ועיניהם של ישראל תלויות בו והוא עיניו תלויות להב\"ה. כדגרסינן בפרק ר' אליעזר כשהיה משה רבינו ע\"ה על ראש הגבעה מתפלל בעד ישראל במלחמת יהושע עם עמלק, יצאו ישראל חוץ לאהליהם, וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים. כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו.",
+                "ויהיה שליח צבור שלם במדותיו. ולא יהיה לא גרגרן ולא שכור ולא בעל כעס ולא בעל שחוק ולא בעל התול. ולא ירבה בשיחה בטלה ולא ירבה בסעודת הרשות. אבל מיסב בסעודת מצוה. ושליח צבור כזה מחבב התפלה בפי כל הצבור, ומסייע אותן לכוין את לבם בתפלתם. לפי שהם יודעים את טבעו, שלא יאריך ולא יקצר, וישמרו עת התפלה ויתפללו כלם יחד. וכשמתפלל בלחש הם יודעים את טבעו, ומשלימים את תפלת לחש בעת שיענו אמן על כל ברכה וברכה, ועונין קדושה במקומה. וכשהוא חותם הברכה, ימתין מעט קודם שיתחיל הברכה הסמוכה לה, ויענו אחריו אמן בעתו, ולא יצטרכו לענות לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. הרי שכל עניני התפלה תלויין בשליח צבור.",
+                "אבל מקצת שלוחי צבור שאינם יודעים עיקרי התפלה, ומסדרין אותה שלא כסדר, ואין מפסיקין בין פרק לפרק בין דבר לדבר, ואינם יודעים טעמי התורה ונקודותיה, ואומרים במקום רפה דגש, או בהפך, ובמקום שצריך להאריך יחטוף או בהפך, ואינם רוצים ללמוד ואין שואלין למי שידע, הרי אלו טועים ומטעים את הצבור, ולעולם לא תהיה תפלת הצבור כהוגן. כי אם ימהר שליח צבור לחזור התפלה,  ועדין יש מהצבור שלא השלימו את תפלתן, מיד ימהרו להשלים, כדי שיענו קדושה במקומה ומפסידין כוונתם. וכך אם אמר אמת ויציב, ועדין לא סיימו מקצת הצבור ק\"ש או תהלה לדוד שאומרין בתפלה, או בקדיש אם יאמר לעלם ולעלמי עלמיא קודם שמסיימין הצבור לאמר אמן יהא שמיה רבא מברך, או כגון שיקדים לאמר והאופנים וחיות הקדש ועדין לא הספיקו הקהל לאמר קק\"ק ה' צבאות וכו', או כשאומר ומקבלין דין מדין ואמרין, והוא הדין כשאומר ותשאני רוח, ונטלתני רוחא. וגם כשאומר ברכו את ה' המבורך בשחרית או בערבית, צריך להאריך עד שיאמרו הקהל ישתבח ויתפאר שמו וכו'. וכשעונה ברכו את ה' המבורך אחר המברך על התורה, לא יענה עד שיסיים המברך, ולא יאמר אמן אחר המברך על התורה עד שיסיים המברך ברכה.",
+                "ויש שליח צבור שלעולם לא אמ' קק\"ק, אלא יאמר וקרא זה אל זה ואמר, ויניח לקהל לאמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, ומיד אומ' לעמתם או ומקבלין דין מדין. וטועים ונוטים מן הדרך הטובה, כי דברים הללו הם עיקר התפלה, ולפיכך באין לבית הכנסת לפי שדברים אלו אינו רשאי יחיד לאומרם, ואם שליח צבור מתרשל בהם, הרי הוא פוסק עול מלכות מעל הצבור. ויש מהם שכשחוזר התפלה במועדים, אינו אומר ממנה אלא ראשי פרקים, מתחיל אתה בחרתנו מכל העמים, והצבור אומרים התפלה, והוא שותק, ואינו יודע שאינו חוזר התפלה אלא כדי להוציא ידי חובתן למי שאינן יודעים להתפלל. נמצא שהם סומכים עליו, ואינו מוציא אותן ידי חובתן.",
+                "סומא מותר לירד לפני התיבה, ויפרוס על שמע ויברך ברכת שמע, אע\"פ שלא ראה מאורות מימיו, אבל לא יקרא בתורה, שאין קורין בתורה על פה בצבור.",
+                "אם לא היה ש\"צ בבית הכנסת בשעת תפלה, כגון שהיה חולה או נתעכב, ופייסו הקהל לאחר לירד לפני התיבה, יסרב מעט אבל לא יותר מדאי. כיצד. אומרים לו פעם ראשונה קום עמוד וסרב, שנייה מכין עצמו כמי שהוא רוצה לעמוד, שלישית יעמוד. אבל אם אמר שליח צבור מודים או אחד מהדברים שמשתקין אותו אם אמרן, וצריכין להעמיד אחר תחתיו, לא יסרב כלל, אלא עומד מיד, דתנן ולא יהא סרבן באותה שעה.",
+                "<b>קדיש</b>",
+                "ואחר ישתבח יאמר קדיש. והוא זכר לקץ הימין ולמלחמת מלך המשיח עם גוג ומגוג. ועל זה אנו אומרים יתגדל ויתקדש, על שם והתגדלתי והתקדשתי, דכתי' ביה במלחמת גוג ומגוג. ונהגו לומר כששליח צבור אומר יתגדל ויתקדש, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. כח בגימטריא שמונה ועשרים, כמנין שמונה ועשרים אותיות שעונין בקדיש, והם יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. וכתב רב נחשון גאון ז\"ל שצריך ש\"צ לכרוע בקדיש חמש כריעות, ארבעה של חובה ואחת של רשות. של חובה, יתגדל ויתקדש, וכורע, בעגלא ובזמן קריב [וכורע], אמן יהא שמיה רבא, וכורע, ויתעלה ויתהלל יתברך שמיה דקודשא בריך הוא, וכורע, והם של חובה, ושל רשות, עושה שלום במרומיו, וכורע. והם כנגד חמש שמות שיש בפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי. ונהגו לומר הקדיש ארמית, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לדבר ארמית, זולתי שלשה השרים הגדולים הממונים על ישראל והמליצים טוב בעדם בינם ובין הב\"ה, והם מיכאל, גבריאל, רפאל. ובשביל שלא יהיו מקטרגים האחרים שאינן ממונים על ישראל, אומר אותו שליח צבור ארמית, כדי שלא יקנאו בו, ובעת שיזכור קץ הימין יבהילוהו. ועוד שלא ניתן להם רשות לקדש את השם ית' בכל עת, מה שניתן לישראל. ובשעה שיאמר ש\"צ בעגלה ובזמן קריב, יענו הקהל בכל כחם אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, על שם גדלו לה' אתי.",
+                "וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנא' (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה'. ואמ' ר' חייא בר אבא אפי' יש בו שמץ ע\"ז מוחלין לו. כתי' הכא (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות, וכתי' התם (שמות לב, כה) כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. פי' בכל כחו בכל כוונתו. וגרסינן במדרש מה אקב לא קבה אל וגו'. אמ' בלעם הרשע איך אוכל לקללם, והם אומרים בכל יום לפני הב\"ה אק\"ב, אמן קדיש ברכו. אין אומרין קדיש בפחות מעשרה גדולים ובני חורין. שכך פסק הרא\"ש ז\"ל שאין מצרפין קטן עם תשעה גדולים לא לתפלה ולא לברכת המזון עד שיביא שתי שערות. העומד לפנים בבית הכנסת מצטרף עם הקהל, והעומד חוץ מן המשקוף בעזרה כתב הרא\"ש ז\"ל שאם השליח צבור עומד תוך הפתח הוא מצרפן.",
+                "ואחר שיאמר שליח צבור קדיש אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך, ועונין הקהל ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד.",
+                "קדושה שביוצר שהיא בשפה ברורה וכו', פסק הרא\"ש ז\"ל שיחיד יכול לאומרה, שאינו אלא סיפור דברים בלבד, שמספר כיצד מקדישין המלאכים שמו של הב\"ה. והוא הדין בסדר קדושה. וגרסי' במדרש יהי אור על דרך הקבלה. הקדושו' שהן בלשון הקדש, כגון נקדישך ונעריצך, אין יחיד רשאי לאומרה ואין אומרין אותה בפחות מעשרה, אבל קדושה שהיא בלשון ארמי, כגון ובא לציון, שאומרים בה קדיש בשמי מרומא וכו', שהיא בלשון ארמי, יחיד רשאי לאומרה. וסימניך שנים מקרא ואחד תרגום. פירוש הקדושות שאומרן במקרא, שהוא לשון קדש, שנים, ר\"ל רבים [אומרין] אותה, והקדושה שהיא תרגום, יחיד רשאי לאומרה, והוא ובא לציון שאומרים קודם תפלה לדוד.",
+                "ואסור לשוח כלל משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים התפלה של עמידה, כדי שיסמוך התושבחות לק\"ש וק\"ש לגאולה וגאולה לתפלה. כדגרסינן בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור, עבירה היא בידו, וחוזר עליו ממערכי המלחמה. וגרסי' במדרש א\"ר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי לאליהו זכור לטוב, ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו מה אלו טעונים. אמ' לי אף וחמה, לעשות נקמה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, בין גאולה לתפלה, ועוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנא' (ישעיהו מג, כב) ולא אותי קראת יעקב. ואחר שיאמר ברכו, יאמר ברכות ק\"ש שתים לפניה, והם יוצר אור ובורא חשך ואהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו, ואחת לאחריה, והיא גאל ישראל. ויזהר עד מאד בברכת יוצר אור, מפני שבה אלפא ביתא, ומזכיר בה כל האותיות מאל\"ף ועד תי\"ו, והן מאל ברוך גדול דעה עד קדושים רוממי שדי תמיד. ובשבת ג\"כ יש בברכת יוצר אלפא ביתא, מאל אדון על כל המעשים עד תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני קדש.",
+                "וצריך אדם לכון את לבו בברכת המאורות, ויחשוב בדעתו מערכת הגלגלים וסדר הכוכבים וזיו המאורות. ואז יתייחד בלבו שמו של הב\"ה, שהוא יוצר הכל, שמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם. וישיג כל מה שיוכל להשיג מייחוד השם יתעלה, שיצר הכוכבים והמאורות, ונתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ, והשפיע עליהם אור מאורו הגדול ומזיו יקרו, לעבדו ולעשות רצונו. והוא יתעלה שמו מסבב הגלגלים ומניע אותם בכחו הגדול, והמאורות בתוכן. ואז יתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ולקרות ק\"ש בכוונה.",
+                "<b>קריאת שמע</b>",
+                "ומאימתי זמן קרייתה. בבקר, מי שיראה את חבירו הרגיל אצלו קצת, ויכירנו ברחוק ארבע אמות, עד סוף שלש שעות. ומצוה מן המובחר לקרות אותה כוותיקין, שיהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה, כדי שיסיים אותה וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפלה מיד. ושיעור זה כמו שעה אחת קודם שיעלה השמש. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו הרבה, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואותו היום אינו ניזוק. אם נאנס יכול לקרותה קודם זמנה, מיד אחר שיעלה עמוד השחר, ויצא ידי חובתו. ואפי' בלא אונס, אם קראה בדיעבד יצא, ואין צריך לקרותה פעם אחרת. אבל ירגיל לעשות כן. ואע\"פ שעיקר זמנה נמשך עד סוף שעה שלישית, אם נאנס ולא קראה, יכול לקרותה עם ברכותיה בכל שעה רביעית, אבל אין לו שכר כקורא ק\"ש בזמנה. מכאן ואילך לא יקראנה בברכותיה, ואם בירך הוי ברכה לבטלה.",
+                "כל הקורא ק\"ש פעמים בכל יום נוחל העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה מנין, כדגרסינן במדרש תנחומא אמ' ר' מני לא תהיה ק\"ש קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמנין איברים שיש באדם. אמ' הב\"ה אם שמרת את שלי לקרותה בעונתה, אני אשמור את שלך. לכך דוד מקלס, שמרני כאישון בת עין. אמ' לו הב\"ה שמור מצותי וחיה. העולם הבא מנין, כדגרסינן במ' שקלים בפירקא קמא אז תבין יראת ה' וגו'. תני בשם ר' מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקדש, ואוכל חוליו בטהרה, וקורא ק\"ש בבקר ובערב, יהיה מבני העולם הבא. וגרסי' במ' ברכות בפ' היה קורא בתורה אמ' ר' אלעזר מאי דכתי' (תהלים סג, ה) כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי, כן אברכך בחיי זו ק\"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה. אם אדם עושה כן עליו הכתוב אומר, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה, והעולם הבא, שנא' (תהלים סג, ו) ושפתי רננות יהלל פי. ר\"ל שתי רננות, אחת בעולם הזה ואחת לעולם הבא.",
+                "וחייב אדם לקרא ק\"ש באימה וביראה ובכוונת הלב. ויחשוב בלבו שניתן לו רשות לקרות ק\"ש ולהזכיר שמו של הב\"ה, מה שלא ניתן למלאכים. כדגרסינן באלה הדברים רבה ובמ' חולין בפרק גיד הנשה. חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת. שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות, שנא' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. למה חיבבה הקב\"ה ונתנה לישראל שיהו קורין אותה שתי פעמים ביום, מפני שכל עשרת הדברות כתובין בה. וגרסי' בסיפרי למה התקינו ק\"ש שחרית וערבית. לפי שאמר הב\"ה לישראל לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וחזר ואמר ששת ימים תעשה מלאכה, היאך יתקיימו שני מקראות הללו. לפיכך תקן להם ק\"ש שחרית וערבית, וכל הקורא אותה כאלו קרא כל התורה. משל למלך שנתן לבנו שדות רבות והיה יגע בעבודתם. כיון שראה המלך שהיה מתייגע בהן, תיקן לו כרם אחד והביא כל מעדני עולם ושתל בו. כך הב\"ה נתן לישראל תורה נביאים וכתובים, ואמ' כל מי שמתייגע בהן אין קץ למתן שכרו, וכל מי שאינו יכול להתייגע בהן, דיו ק\"ש שחרית וערבית. וכשישראל קורין ק\"ש מלאכי השרת יורדין לשמוע מהן, שנא' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני. היושבת בגנים, אלו ישראל שיושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, חבירים מקשיבים לקולך, אלו מלאכי השרת.",
+                "וגרסינן באבות דר' נתן ישראל נקראו עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ומלאכי השרת נקראו עבדים, שנא' (איוב ד, יח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו בנים, שנא' (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומלאכי השרת נקראו בנים, שנאמר (איוב ב, א) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר בני בכורי ישראל, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו מלכים, שנא' (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ומלאכי השרת נקראו מלכים, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידדון ידדון, ואין אתה יודע איזה מכובד מזה, כשהוא אומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוי ישראל מכובדים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו צבאות, שנא' (שמות ז, ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, ומלאכי השרת נקראו צבאות, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידודון ידודון, ואין אתה יודע איזה גדול מזה, כשהוא אומר והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, הוי ישראל גדולים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו קדושים, שנא' (ירמיהו ב, ג) קדש ישראל לה', ומלאכי השרת נקראו קדושים, שנא' (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, ואין אתה יודע איזה מהן מקודש מזה, כשהוא אומר ישראל קדש לה', הוי ישראל מקודשין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נותנין זמרה, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומלאכי השרת נותנין זמרה, שנא' (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ואין אתה יודע איזה מהם משובח מזה, כשהוא אומר משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, הוי זמרת ישראל משובחת לפניו יותר מזמרת מלאכי השרת. וכן הוא אומר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.",
+                "וכל זמן שישראל מקלסין להב\"ה מלמטה, הוא ית' שמו מקלסן מלמעלה. הם אומרים שמע ישראל, והוא אומר שמעה עמי ואדברה. הם אומרים ה' אלהינו ה' אחד, והוא אומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. הם אומרים ושננתם לבניך, והוא אומר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר ארבע כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הב\"ה. מחנה ראשונה של מיכאל מימינו, מחנה שנייה של גבריאל משמאלו, מחנה שלישית של אוריאל מלפניו, מחנה רביעית של רפאל מאחריו. ושכינתו של הב\"ה מלמעלה באמצע. והוא יושב על כסא רם ונשא, וכסאו תלוי למעלה באויר, ומראה כבודו כעין החשמל, ועטרת תגא בראשו, וכתר שם מפורש על מצחו, חציו אש וחציו ברד. מימינו חיים, משמאלו מות. ושבט של אש ופרוכת פרושה לפניו, ושבעה מלאכים שנבראו תחלה משרתים לפני ולפנים מן הפרוכת. והדום רגליו כאש וברד, ואש מתלקחת סביבות כסאו. צדק ומשפט מכון כסאו. ודמות כסאו כאבן ספיר של ארבע רגלים, וארבע חיות הקדש קבועות בו. על כל רגל ארבע פנים וארבע כנפים, שנא' (יחזקאל א, ו) וארבע פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהן. הם הם הכרובים. כשהוא מדבר פני מזרח, מדבר מבין שני הכרובים פני אדם, וכשהוא מדבר פני דרום מדבר מבין שני הכרובים פני אריה, וכשהוא מדבר פני מערב, מדבר מבין שני הכרובים פני נשר. ולעומתם האופנים וגלגלי מרכבה. וכשהוא משקיף על הארץ מרכבותיו האופנים. ומקול זעקת גלגלי המרכבה ברקים ורעמים יוצאין לעולם. וכשהוא בשמים רוכב על עב קל, וכשהוא ממהר דואה על כנפי רוח, שנא' (תהלים יח, יא) וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח. והחיות אצל כסא כבודו, ואינן יודעות מקום כבודו. והחיות אומרות באימה ביראה ברתת בזיע. ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנא' (דניאל ז, י) נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי. שנים שרפים עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. שש כנפים לכל אחד ואחד, בשתים מכסין את פניהם שלא יביטו פני שכינה, ובשתים מכסין את רגליהם שלא יראו להשגיח עמידת רגל עגל, ובשתים מעופפין ומעריצין ומקדישין. זה עונה וזה קורא, זה קורא וזה עונה, ואומרים קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והחיות עומדות אצל כסא כבודו, ואינן יודעות מקום כבודו, אומרות בכל מקום שכבודו שם ברוך כבוד ה' ממקומו. וישראל שהם גוי אחד בארץ, שהם מייחדים שמו תמיד פעמים בכל יום, ועונים ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והוא ית' שמו משיב לעמו ישראל ואומר אני ה' אלהיכם המציל אתכם מכל צרה.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. זש\"ה ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, אלו יראי שמים, ויאמרו תמיד יגדל ה', אלו ישראל שמיחדים שמו של הב\"ה פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וגרסי' במדרש אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנא' (איוב לח, ז) ברך יחד כוכבי בקר, אלו ישראל, והדר ויריעו כל בני אלהים, אלו מלאכי השרת. ועוד גרסינן במדרש מנין שעושין המלאכים תפלתן אחר תפלת ישראל, דכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, זו תפלת ישראל שהן בארץ, כונן שמים בתבונה, זו תפלת המלאכים שהם בשמים. והב\"ה ברא את העליונים לשבח שמו יתברך. כיצד, מלאך אחד עומד באמצע הרקיע בשחרית ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וכל גדודי מעלה עונין אחריו והולכין עד שמגיעין לקדושה. ואז תבא חיה אחת ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל, ועליה אמ' דוד ע\"ה וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח, ועומדת חיה זו באמצע הרקיע ואומרת ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ברוך כבוד ה' ממקומו. והשרפים מעופפין ומרעישין את העולם, ואומרים קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והמלאכים מתגלגלים ומרעידין את העולם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ועומדת החיה עד שנגשין כל שרי מעלה ואראלים, ואומרים לאותה החיה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם מפני מה אנו אומרים שירה אחר ישראל. אמ' להם מפני שישראל שרויין בארץ טמאה ויצר הרע שולט בהן, ועוד שהן בגלות בין האומות, ואעפ\"כ כובשין את יצרם, וסובלין צרות, ומצפין לגאולה, ונכנסין ומתפללין לפני ומייחדין שמי בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, בוא וראה שבחו של הב\"ה וגדולתו וחיבתו שהוא מחבב את ישראל, שאע\"פ שיש לו אלף אלפי אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת שמשרתין אותו ומשבחין לפניו, אינו רוצה בשבחן של כלם עד שישמע שבחן של ישראל, שנא' (משלי יד, כח) ברב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנא' (ישעיהו מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, וכתי' (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם.",
+                "וגרסי' במדרש תלים ר' אבא בשם ר' אחא אומר, בשם ודם יש לו קרוב שבוי, הוא מתבייש לומר שהוא קרובו, והב\"ה הוציא ממצרים שבויין ומטורפין וקורא אותם קרובים, שנא' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו. אמ' דוד, רבונו של עולם, אפי' רשע שבישראל בא וקורא לפניך ק\"ש ומתפלל, ענה אותו מיד, שלא יאמרו אומות העולם כל הפנים לפניך שוות. ענני, אמ' לו הב\"ה, חייך עד שלא את קורא אני עונה אותך, שנא' (תהלים נ, טו) וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, ואומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, ואומר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ואעפ\"כ צריך שתהא קריאתו באמת, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כמה שמדות וגזרות היא גוזרת עלי כל היום מלכות הרשעה, כדי לבטל אלהותך ומלכותך ממנו, ולא בטלנו אותם, ובכל יום ויום אנו נכנסים לבתי כנסיות וממליכין אותך שתי פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכתי' (משלי טו, ז) שפתי חכמים יורו דעת, אלו ישראל שממליכין להב\"ה תמיד ומיחדים שמו ערב ובקר ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.",
+                "גדולה ק\"ש שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות. כדגרסינן בואלה שמות רבה. א\"ר לוי צריך אדם להיות זהיר בק\"ש שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות. מה הקרבנות נוהגין בשחר ובין הערבים, אף ק\"ש נוהגת בשחר ובערב, שנא' (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך. ולא נתן הב\"ה ק\"ש לישראל אלא שיהו עוסקין בה תמיד, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו', לכך נאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והמבטל ק\"ש שחרית וערבית עונשו גדול, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות. כדגרסינן באבות דר' נתן עשרה דברים שקולין כנגד כל המצות שבתורה ואלו הן, שמע, ציצית, תפלין, שבת, עבודה, מילה, מעשרות, דין, צדקה, ריחוק ע\"ז. ושנינו במ' חגיגה איזהו מעות שאינו יכול ליתקן, ודרשו חז\"ל ואמרו זה שביטל ק\"ש של שחרית וק\"ש של ערבית. ולא חרבה ירושלם וגלו ישראל לבין האומות אלא מפני שבטלו בה ק\"ש שחרית וערבית. כדגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש אמ' רב לא חרבה ירושלם אלא מפני שבטלו בה ק\"ש שחרית וערבית, שנא' (יהושע א, ח) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו. וכתיב בתריה, לכן גלה עמי מבלי דעת. וגרסינן במ' שוטה בפרק נוטל את מנחתה ת\"ר איזהו עם הארץ, כל מי שאינו קורא ק\"ש שחרית וערבית. דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל מי שאינו מניח תפלין, בן עזאי אומר כל מי שאין לו בבגדו ציצית, ר' נתן אומר כל מי שאין לו מזוזה בפתחו.",
+                "לפיכך צריך אדם להיות זהיר מאד בק\"ש, וידקדק באותיותיה, ויאריך בדל\"ת דאחד, שיעור כדי שיחשוב בלבו שהב\"ה יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם. שמ\"ע, ש-די מ-לך ע-ולם. עוד ש-או מ-רום ע-יניכם. וכל המאריך בדל\"ת דאחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו. וידגיש בדל\"ת, כדגרסי' בירושלמי אמ' רב נחמן בר רב יצחק ובלבד שידגיש בדל\"ת, שלא תהא כרי\"ש ונמצא מחרף. ולא יחטוף בחי\"ת ולא יאריך באל\"ף, שלא יהא נראה כאי חד. וי\"א שצריך להאריך בחי\"ת, כדי שיחשוב שהב\"ה יחיד בשמים, שהן שבעה רקיעים, ובארץ, הרי שמונה, כמנין חי\"ת. וגרסי' במנחות חטריה לגגיה דחי\"ת, להודיע שהוא חי וברומו של עולם. פי' עושין תגין קטן למעלה באמצע החי\"ת, זכר ליחודו של הב\"ה. ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואע\"פ שאינו מן הפרשה. כדגרסינן במ' פסחים בפרק מקום שנהגו כשקרא יעקב לבניו, ובקש לגלות להם הקץ, נסתלקה ממנו שכינה. אמ' שמא יש בכם מי שאינו הגון. פתחו כלם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואיתה נמי התם, היכי נעביד, נימריה לא אמריה משה רבינו, לא נימריה הא אמריה יעקב אבינו. תקנו לומר אותו בחשאי.",
+                "ויפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת. ויפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יהיה נראה היום ולא למחר. ויפסיק בין נשבע לה'. ויתיז זיי\"ן דלמען תזכרו, כדי שלא ישמע כסמ\"ך. וידגיש אות יו\"ד דשמע ישראל, שלא תבלע. וכן יו\"ד מוהיו, שלא ישמע והאו. ויתן ריוח בין וחרה לאף, שלא ישמעו חרף. וצריך ליתן ריוח בין הדבקים, ר\"ל תיבה שסופה כאות של אחריה, כגון בכל לבבכם, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אלף שאחר מ\"ם להפסיק בהם, כגון ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם. ושמתם את. וראיתם אותו. וקשרתם אותם. ולא בק\"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה, כגון ספרו בגויים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את דברך, וייראו העם את ה', וממליכים את, ולקיים את, וכל כיוצא בהם. וישתדל לדקדק באותיותיה. דאמ' ר' חמא בר חנינא כל הקורא ק\"ש ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנם, שנא' (תהלים סח, טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. ואם לא דקדק באותיותיה, בדיעבד יצא. וצריך שיוציא הדברים בשפתיו וישמיע לאזניו. וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך, ממשמש בתפלין של יד. וכשאמר והיו לטוטפות בין עיניך, ממשמש בשל ראש. ויש נוהגין למשמש גם בציצית, כשאומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו. ויכול לקרות ק\"ש בין עומד בין יושב בין מהלך, ובלבד שיעמוד בפסוק ראשון, שהוא קבלת עול מלכות שמים. אבל לא יקראנה והוא נוטה על צדו, ולא כשהוא מוטל בקרקע ופניו למעלה, או מוטל על בטנו ופניו טוחות בקרקע, מפני שנראה כמקבל עול מלכות שמים דרך גאוה. ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו, או מפני אונס אחר, מטה מעט על צדו וקורא.",
+                "ובזכות שקורין ישראל ק\"ש, הב\"ה קורא אותם עמי ונחלתי. מדה כנגד מדה. הם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והב\"ה אומר, שמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. וכשם שישראל קורין ק\"ש, הב\"ה גואל אותם מבין האומות. מדה כנגד מדה. הם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והב\"ה אומר להם, שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצמים ממך וגו'. ובשעה שאדם מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא ק\"ש, היא מעידה עליו שייחד שמו של הב\"ה למעלה ולמטה. ולפיכך עי\"ן של שמע הוא מאותיות גדולות, ודלי\"ת דאחד ג\"כ מאותיות גדולות, סימן עד. וכל הקורא ק\"ש בכל יום כאלו עשה משכן להב\"ה וכאלו מקבל פני שכינה, וסימן לדבר, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. וידבר ה' אליו, הרי הקבלת פני שכינה, מאהל מועד, כאלו בנה המשכן. לפי שקריאה זו שקרא הב\"ה למשה היתה כשהשלימו ישראל עבודת המשכן. ואת מוצא וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר, חמש ועשרים אותיות, כנגד חמש ועשרים אותיות שבפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וזש\"ה וחסידיך יברכוכ\"ה, כ\"ה חמש ועשרים. והקורא ק\"ש כאלו קיים כל הארבעה ועשרים ספרים. כיצד. אותיות דאלפא ביתא עשרים ושתים, ותורה נביאים וכתובים, הרי עשרים וחמש, כנגד עשרים וחמש אותיות שבפסוק שמע ישראל.",
+                "הקורא את שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו. ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר, ולא אותי קראת יעקב. בד\"א בפרק ראשון, אבל בשאר פרקים אינו אסור.",
+                "בין הפרקים שואל בשלום אדם חשוב מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע, אפי' באמצע הפסוק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלאו דוקא יראת גוי אנס, שמתפחד שמא יהרגנו, דפשיטא שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא אפי' מפני יראת אביו או רבו, דכתיב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו, ורבו, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. וכן באמצע, לענות קדיש, ולקדושה, וברכו, ואמן של האל הקדוש, ואמן על שומע תפלה.",
+                "אלו הן בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב, לא יפסיק כלל, אפי' בדברים שיש לו רשות להפסיק בהן בין אמצע הפרק, אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק.",
+                "נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפלין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון, מפני שהן מצות עשה שלא הזמן גרמה. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. אבל ק\"ש ותפלין שהן מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורין. וכל מצות שהנשים חייבות, עבדים חייבין, ר\"ל עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות. וקטנים לא הטילו על אביהן לחנכן בק\"ש, לפי שאינן מצויין אצלו כשמגיע זמן ק\"ש, כי אז הקטן יהיה ישן על מטתו בבקר.",
+                "חתן הכונס את הבתולה פטור, בין ביום ובין בלילה, ארבעה ימים וארבעה לילות הראשונים, אם לא עשה מעשה. משם ואילך חייב, אפי' לא עשה מעשה. וכונס את האלמנה חייב בק\"ש. ופסק הרא\"ש ז\"ל שחתן הכונס את הבתולה שאינו רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק\"ש.",
+                "ואחר ק\"ש יאמר אמת ויציב. והתקינו לומר באמת ויציב אמת ששה פעמים. א' אמת ויציב, ב' אמת אלהי עולם מלכנו, ג' אמת שאתה הוא ה' אלהינו, ד' אמת אשרי איש שישמע למצותיך, ה' אמת אתה הוא אדון לעמך, ו' אמת אתה הוא ראשון. שאמת ממצרים גאלתנו ה' אלהינו, היא הודאה להב\"ה על שהוציאנו ממצרים. ואמת ששה פעמים שבאמת ויציב, שבהן אנו מודים שהב\"ה ברא את העולם בו' ימי בראשית וברא אותו על מדת האמת. וכן הוא רמוז במעשה בראשית. אמת בו' מקומות בסופי תיבות. ואלו הן. א' ברא אלהים את, ב' וירא אלהים את האור, ג' ויברא אלהים את האדם, ד' ויברא אלהים את התנינים, ה' וירא אלהים את כל אשר עשה, ו' ברא אלהים לעשות.",
+                "אמ' המחבר ועוד שאנו מודים שהב\"ה ברא ששה גבולות העולם, שהן הארבע רוחות ומעלה ומטה.",
+                "והתקינו לזכור הגאולה שעשה עמנו הב\"ה, באמת ממצרים גאלתנו בשחרית, ובאמת ואמונה בערבית. כדגרסי' בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב ביום, ובאמת ובאמונה בלילה, יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות. ונמצא מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, כדדרשה בן זומא, שנא' (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות.",
+                "ויסמוך גאולה לתפלה, ושכרו הרבה מאד, כדגרסינן בירושלמי העיד ר' יוסי ב\"ר אליקים משום קהלה קדישה שבירושלם שכל הסומך גאולה לתפלה שאינו ניזוק כל אותו היום. ועוד גרסינן בירושלמי תכף לגאולה תפלה, שנא' (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, היינו גאולה, וסמיך ליה, יענך ה' ביום צרה, היינו תפלה. א\"ר אמי כל מי שאינו סומך גאולה לתפלה, למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, ויצא המלך לו לידע מהו מבקש, ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג. יכול אדם אפי' יחיד לענות אמן אחר ברכה של גאל ישראל, כיון שהוא סיום של סדר ברכות."
+            ],
+            "Amidah": [
+                "ומיד יתפלל שמונה עשרה. והוא שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, והם עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן גדול וחבריהם. עמדו ותיקנו לאומרו על הסדר, ערבית ושחרית ומנחה בכל יום, לקיים מה שנא' (תהלים נה, יח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.",
+                "וצריך שיתפלל במקום נקי, כדי שיתפלל בטהרה ובנקיות. לפיכך כל מקום שיש בו צואה או מי רגלים או גרף של רעי, או עביט של מי רגלים, אע\"פ שאין בהם צואה או מי רגלים, אסור לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגדן, אלא אם הרחיק מהן ארבע אמות לאחוריו או לצדדיו ומלפניו כמלוא עיניו. ואסור לקרות ק\"ש או להתפלל כנגד ערות גוי, ואפי' היתה בעששית, אם רואה אותה דרך דפנות העששית. אבל צואה בעששית, אע\"פ שרואה אותה, מותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדה. מי רגלים של אדם אחר, אם הטיל לתוכן רביעית מים, מותר לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגדה, בין היו על גבי קרקע בין בכלי, בין היו בתחלה ונתן לתוכן מים, בין היו המים בתחלה ובאו עליהן מי רגלים. ובלבד שלא יהיו בעביט המיוחד להם, שאפי' בלא מי רגלים אסור לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדו. בד\"א אם היה של חרס או של עץ שנבלע בתוכו ומלא זוהמא, אבל אם היה של זכוכית או של חרס מצופה, מותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדו כשהוא ריקן. ריח רע שיש לה עיקר, כגון צואת אדם אם היא מלאחריו, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ומותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגד ריח רע שיש לו עיקר, עד שירחיק לאחריו ארבע אמות ממקום שכלה הריח לאדם שהוא מריח, ומלפניו כמלוא עיניו. ובלילה אע\"פ שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. אבל ריח רע שאין לה עיקר, כגון הפחה שיצאה ממנו, אסור אפי' בדברי תורה עד שיכלה הריח, וכ\"ש לק\"ש או לתפלה. ואם היא יוצאה מחבירו, מותר בדבר תורה מיד, ובק\"ש ובתפלה אסור עד שיכלה הריח. כדגרסינן בירושלמי בבית הכנסת הני גאני והני גרסי.",
+                "צואת כלבים או חזירים, אם יש בהן עורות שמעבירין אותן בהן, דינן כדין צואת אדם לענין הרחקה, מפני שיש בהם סרחון הרבה. ואם אין בהן עורות, אין בהן סרחון הרבה, ודינן כדין צואת בהמה חיה ועוף, ומותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדן, בין היא מלפניו, בין היא מלאחריו. דוקא אם אין בה ריח, אבל אם יש בה ריח, מרחיק עד מקום שיכלה הריח. צואת חמור הרכה, לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמייה ונבלה מסרחת, דינן כצואת אדם. צואת תרנגולין ההולכים בבית, מותר לקרוא ק\"ש או להתפלל כנגדה, אבל הלול שלהן הוא מאוס הרבה וסרוח, ואסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגדו. בית הכסא, ואפי' אין בו צואה [אסור לקרות בו ק\"ש], והוא הדין בבתי המרחץ. בבית הפנימי ובבית החיצון, מותר לקרות בו ק\"ש ומניח בו תפלין, כ\"ש ששואל בו שלום, ובבית האמצעי יש שם שאלת שלום ולא ק\"ש ותפלין, אבל אם היו בראשו אין צריך לחולצן. קטון שיכול לאכול כזית בכדי שיאכל גדול אכילת פרס, שהן שיעור ארבעה ביצים, מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. ואסור לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגד צואה העוברת, ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפי' בא מן הנהר.",
+                "ואסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגד טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו. וכן שוקה מגולה אסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגדו. אבל בתולות שדרכן לילך בפריעת ראש, מותר להתפלל כנגדן וראשן פרוע.",
+                "צואה במקומה, פי' בפי טבעת, אסור לקרוא ק\"ש או להתפלל, אפי' אינה נראית. לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש, ואם היה קורא ק\"ש ובאה צריך להפסיק. ואם לא פסק, עליו הכתו' אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ואם פסק, עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. התפלל ואחר תפלתו מצא צואה במקומו, אע\"פ שהתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל במקום נקי.",
+                "זמן תפלת השחר. תחלתה משיעלה עמוד השחר והאיר פני מזרח, ומשם ואילך עד סוף ארבעה שעות. ואם התפלל אחר ארבעה שעות, אע\"פ שאין לו שכר תפלה בזמנה, שכר תפלה יש לו. ועיקר מצותה עם הנץ החמה, דכתי' (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יוסי יהא חלקי עם דמדומי החמה, דאמ' ר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי החמה, א\"ר זירא מאי קרא, ייראוך עם שמש. וכיון שהגיע זמן תפלת השחר, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, דתניא כל המקדים לפתח חבירו להקדים לו שלום כאלו עשאו במה, אבל אם פגע בו יכול ליתן לו שלום. ואסור לאדם לאכול ולשתות ולהתעסק בצרכיו עד שיתפלל, דכתי' (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא גאך, אחר שנתגאה זה ואכל ושתה, מקבל עליו עול מלכות שמים. דאמ' רבא בר אבין אמ' רב יצחק בר אשיאן, אסור לו לאדם לעשות מלאכה קודם שיתפלל, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ר\"ל צדק לפניו יהלך, לפניו קודם צרכיו, ואחר כך וישם לדרך פעמיו, ר\"ל יתעסק בעסקיו. וצדק זו תפלה, שנשא' תפלה לדוד שמעה ה' צדק. ואז תפלתו נשמעת, שנא' (תהלים יז, א) הקשיבה רנתי האזינה תפלתי וגו'. ומי שאינו אוכל ושותה עד שיתפלל הב\"ה מברך לחמו ומימיו, שנא' (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך. ולא עוד אלא שמתרפה מחוליו, שנא' (שמות כג, כה) והסירותי מחלה מקרבך. ועבודה זו תפלה, כמו שאמרתי למעלה.",
+                "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אבל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, כדי שלא יהיה לבו טרוד בה. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתן, כדי שיכוונו את לבם למקום ברוך הוא, שנא' (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ושוהה ג\"כ שעה אחת אחר תפלתו, כדי שלא תהא נראית עליו כמשוי. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ולפיכך נהגו לאמר פסוקי דזמרה קודם תפלה, מפני שהן משמחין לאדם, שנא' (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.",
+                "העומד להתפלל יחזיר את פניו למזרח. וסומא ומי שאינו יודע לכוין הרוחות, יכוין את לבו לאביו שבשמים, שנא' (מלכים א ח, מד) והתפללו אל ה'. היה עומד בחוצה לארץ, יכוין את פניו כנגד ארץ ישראל, שנא' (מלכים א ח, מח) והתפללו אל ארצם. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את פניו כנגד ירושלם, שנא' (מלכים א ח, מד) והתפללו אל העיר הזאת. היה עומד בירושלים, יכוין את פניו כנגד בית קדשי הקדשים, שנא' (מלכים א ח, לה) והתפללו אל המקום הזה. וגרסי' במ' ברכות אמ' ר' אבין ואיתימא ר' אבינא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תלפיות תל שהכל פונים לו. ואנו שמתפללין כנגד המזרח, מפני שאנו יושבין במערבה של ארץ ישראל, וכשנחזיר כנגד המזרח, נמצא שאנו מתפללין כנגד ירושלם. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר מה נורא המקום הזה וגו', מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים פתוח לשמוע תפלתן של ישראל.",
+                "וגרסינן במדרש אוהב ה' שערי ציון, שהתורה והברכות והנחמות מציון הם. תורה מציון, שנא' (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה. ברכה מציון, שנא' (תהלים קכח, ה) יברכך ה' מציון. הופעה מציון, דכתי' (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. סעידה מציון, דכתי' (תהלים כ, ג) ומציון יסעדך. חיים מציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. בחירה מציון, דכתי' (תהלים קלב, יג) כי בחר ה' בציון. גדולה מציון, דכתי' (ירמיהו לא, ו) ה' בציון גדול. שמחה מציון, דכתי' (זכריה ב, יד) רני ושמחי בת ציון. הטל מציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון. מבשר מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. בנין מציון, דכתי' (תהלים קב, יז) כי בנה ה' ציון. רחמים מציון, דכתי' (תהלים קב, יד) אתה תקום תרחם ציון. גאולה מציון, דכתי' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל. יופי מציון, דכתי' (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי. אמירה מציון, דכתי' (ישעיהו נא, טז) ולאמר לציון עמי אתה. ישועה מציון, דכתי' (תהלים יד, ז) מי יתן מציון ישועות ישראל. צפיה מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ח) קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. שלום מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך.",
+                "העומד בתפלה צריך להשוות את רגליו, כדגרסי' בירושלמי זה שעומד בתפלה צריך להשוות רגליו. ר' לוי ור' סימון. חד אמ' כמלאכי השרת, דכתי' (יחזקאל א, ז) בהן ורגליהם רגל ישרה. וחד אמ' ככהנים, דכתי' (שמות כ, כב) בהן ולא תעלה במעלות על מזבחי, שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל. וצריך שיחזיר פניו אל הקיר. מנא לן, מחזקיהו, דכתי' (ישעיהו לח, ב) ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. ואל יעמוד להתפלל במקום גבוה, שנא' (תהלים קל, א) ממעמקים קראתיך ה'. וצריך שיהיה ראשו מכוסה בשעת תפלה, משום כבוד השכינה לפני מי שהוא מתפלל, ויעמוד ביראה ברעדה בפחד ובבושת פנים, כדל השואל לבקש על נפשו מאת הב\"ה. וצריך שיכוין עיניו למטה ולבו למעלה. עיניו למטה, דכתי' (מלכים א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. ולבו למעלה, דכתי' (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. א\"ר שמעון חסידא, המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. וגרסי' במ' ברכות בפרק תפלת השחר. כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו, רבי למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חבירכם, וכשאתם מתפללין דעו לפני מי אתם עומדים, ומנעו בניכם מן ההגיון, ובדבר הזה תזכו לחיי העולם הבא. ואסור לרוק כשהוא עומד בתפלה, ואם אי איפשר לו שלא לרוק מבליעו בכסותו, ואם הוא איסטניס ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו, או לשמאלו, אבל לא לפניו ולא לימינו. ואם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדו להסירה, אבל לא יסירנה בידו, כדי שלא תתבטל כוונתו. נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו להחזירו, אבל אם נפל כולו מעליו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, מפני שהוא מפסיק. היה לו משוי על כתפו או על ראשו של ארבעה קבין, צריך להסירו מעל ראשו בשעת תפלה, פחות מכן מתפלל כשהוא על ראשו. ולא יאחז בידו תפלין ולא ספר תורה בזרועו, ולא קערה מלאה בידו, ולא סכין ולא מעות וככר, וכיוצא בהן בשעת תפלה, מפני שכוונתו עליהן, שלא יפלו מידו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו בשעת התפלה, מפני שהוא צורך מצוה ואינו נטרד בשבילו.",
+                "העומד בתפלה צריך מקום שיכוין לתפלתו ושיכין בגדיו וגופו ומחשבתו. מקום לתפלתו כיצד, דתניא לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ויתפלל, אלא יעמוד במקום נמוך ויתפלל. וצריך שיהיו חלונות פתוחים במקום התפלה למזרח, ר\"ל מקום הקבוע לתפלה, כגון בית הכנסת או בית המדרש. דאמ' ר' חנינא אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנא' (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלי [ומודא] קדם אלהיה. ואל יתפלל במקום פרוץ, כגון שדה או בקעה וכיוצא בהן, דאמ' רבא חציף מאן דמצלי בבקתא. פי' בבקעה. ואל יתפלל בחרבה ולא אחרי בית הכנסת, דאמ' ר' חלבו המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ואסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. בד\"א בשאין בית הכנסת אחר בעיר, או שאינו לבוש תפלין, ואינו רוכב על חמור, ואינו נושא משוי, אלא שהוא פנוי מכל אלו, אבל אם יש לו אחד מכל אלו מותר. ואסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ואם הוא אנוס ואינו יכול לילך לבית הכנסת, יכוין בביתו בשעה שהצבור מתפללין ויתפלל, שהיא שעה רצויה לפני הב\"ה, דכתי' (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "וצריך לקבוע מקום לתפלתו תמיד ולא ישנהו אם לא לצורך גדול. כדגרסינן במ' ברכות בפרק קמא אמ' רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם יהיה כנגדו, וכשמת אומרים עליו, אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. ומנין שהיה אברהם אבינו ע\"ה קובע מקום לתפלתו, שנא' (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', מלמד שהיה לו מקום ידוע והיה מתפלל בו. ואינו די שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בו תמיד, אלא גם בבית הכנסת שקובע, צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע, ולא ישב היום במקום ומחר במקום אחר. כדגרסינן במ' ברכות ירוש' אמ' ר' תנחום ב\"ר חייא צריך אחד לייחד לו מקום בבית הכנסת, שנא' (שמואל ב טו, לב) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים, אשר השתחוה לא נאמר, אלא ישתחוה, שמשמע שהיה משתחוה שם תמיד. ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתפלתו ולתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנאמר (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. ולא ישב מיד אצל הפתח, אלא יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, שנא' (משלי ח, לד) לשמור מזוזות פתחי. ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד, אלא ישהה בכדי הילוך שני פתחים. אבל אם מקומו בבית הכנסת סמוך לפתח אין לחוש. ועוד יש מפרשים שצריך ליכנס לפנים משתי דלתות, דכתי' (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. וצריך שלא  יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר כשעומד בתפלה, כגון כלים או בעלי חיים וכיוצא בהן.",
+                "בגדיו כיצד. גרסינן בפירקא קמא דמ' שבת, רבה בר רב הונא רמא פזמקי ומצלי. פי' שהיה לובש בתי שוקים בשעת תפלה. וצריך שיהיה מהודר בשעת תפלה בטלית נאה, או מכוסה כלו במלבוש נאה, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל. אמ' רב אשי חזינן לרב [כהנא] כי איכא רתחא, פכר ידיה ומצלי כעבדא קמיה מריה, וכי ליכא ריתחא מציין נפשיה ומצלי. פי' שעת זעם היה חובק את ידיו בדרך צער ומתפלל, ובעת שלום היה מתקשט בבגדים נאים ומתפלל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל המתפלל יניח ידו הימנית על השמאלית ומתפלל כעבד לפני רבו. וצריך שיהיה לבו מכוסה בשעת תפלה. ואפי' אם אין לבו רואה את הערוה, אסור להתפלל עד שיכסה את לבו. דתניא היתה טלית של בגד או של עור חגורה לו על מתניו קורא ק\"ש, אבל לתפלה אסור עד שיכסה את לבו.",
+                "גופו כיצד. דתניא היה צריך לנקביו אל יתפלל, משום הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתי' (קהלת ד, יז) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ואמ' רב אשי ואיתימא ר' חנינא בר פפא, שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני. ואם התפלל כשהוא צריך לנקביו תפלתו תועבה, ועליו הכתוב אומר אל תשקצו את נפשותיכם, וצריך לחזור ולהתפלל. והני מילי כשאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור מהלך פרסה, כמו שכתבתי למעלה. ולכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויסיר כיחו, פי' הרוק העב, וניעו מן הנחירים, ולא יגהק ולא יפהק. ואם עשאן מיד מרצונו הרי זה מגסי הרוח, ומתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו. ולא יניח ידו על זקנו בשעת תפלה, כדרך גסי הרוח.",
+                "מחשבתו כיצד. דתניא צריך המתפלל לכוין את לבו בתפלתו, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. פי' שצריך לכוין המלות שמוציא בשפתיו, ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו פנויה וכוונתו זכה בתפלתו. והכוונה יסוד האמונה. וגרסי' במדרש אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך, אם הכינות לבך בתפלה תקובל ממך, בפרישת כפים שהיא מקובלת, ועוד דרשו רז\"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. אימתי עת מצוא, בשעה שאדם מתפלל בכוונה, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. פי' שצריך לכוין המלות. וכתיב (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים, ואמ' דוד ע\"ה בכל לבי דרשתיך וגו', וכתיב (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. ואמ' דוד בכל לבי דרשתיך וגו', וכתי' (שמואל א א, טו) ואשפוך את נפשי לפני ה'. וגרסינן במ' ברכות ירושלמי אמ' חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר. אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל. רב חביבה יומא דרתח לא הוא מצלי. פי' יום שהיה בזעם לא היה מתפלל, מפני שלא היתה דעתו מיושבת עליו ולא היה יכול לכוין את לבו. אבל אם התפלל בפיו ובלשונו ולבו בל עמו, עליו הכתוב אומר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ואומ' קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, ואומר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. והמתפלל שלא בכוונה, עליו הכתוב אומר העם המכעיסים אותי על פני תמיד, וכתי' (ישעיהו א, יב) כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנא' (ישעיה מג, כב) ולא אותי קראת יעקב.",
+                "וגרסי' במדרש נמשלה תפלה למקוה, מה המקוה הזה פעמים פתוח ופעמים נעול, כך שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים נעולין. כיצד, כיון אדם את לבו בתפלה, עליו הכתוב אומר הטה ה' אזנך ושמע, ואם לא כיון, עליו הכתוב אומר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי.",
+                "וגרסי' במדרש תלים נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו. ר' חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר נחמני, מהו סכות בענן לך מעבר תפלה. אמ' לו, שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים נעולין. וכך היה אומר ר' יוסי ב\"ר חלפתא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, עתים מזומנים יש לה לתפלה. ר\"ל אם יכוין את לבו תשמע תפלתו. ר' ברכיה ור' חלבו ורב ענן ור' יוסף בשם רב אידי אמ', אף שערי תפלה אינן נעולין לעולם. בן עזאי ור' עקיבא חד מנהון אמ', מי שהוא גומל חסדים יהיה מבושר שתשמע תפלתו, שנא' (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, מה כתיב בתריה. ועת לדרוש את ה'. וחורנא אמ', איני כמבטל דברי ר', אלא כמוסיף עליו. ואני תפלתי לך ה' עת רצון, מיד ענני באמת ישעך. בזמן שתפלתו בכוונה היא עת רצון ותפלתו נשמעת.",
+                "ובזמן שאדם קורא באמת, שהיא הכוונה, תפלתו נשמעת. שכל הקורא להב\"ה באמת הוא מכוין את לבו, וכל המתפלל לפני הב\"ה דרך עראי אינו מכוין את לבו, ואין תפלתו נשמעת, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, יכול לכל, ת\"ל לכל אשר יקראוהו באמת. וכתי' (תהלים עג, א) אך טוב לישראל, יכול לכל, ת\"ל לברי לבב. וכתי' (נחום א, ז) טוב ה' למעוז ביום צרה, יכול לכל, ת\"ל ויודע חוסי בו. וכתיב (איכה ג, כה) טוב ה' לקוויו, יכול לכל, ת\"ל לנפש תדרשנו. וכתי' (תהלים קכה, ד) היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא דבר מפי, [אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח לעמוד לפניך בתפלה] התבונן מה בלבי. וכתי' (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. וכי יש ישיבה לפני הב\"ה, והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, אלא שיישב דעתו ויכוין לבו בתפלה. אמ' ר' שמואל בר נחמני אם כוונת לבך בתפלה, תהא מבושר שנשמעת תפלתך, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכתי' (עזרא ז, י) כי עזרא הכין את לבבו, ויתן לו המלך כיד ה' הטובה עליו. ובחזקיהו כתי' (דברי הימים ב ל, יט) כי כל לבבו הכין לדרוש את ה', וכתי' (מלכים ב כ, ה) שמעתי את תפלתך וגו'. ועוד אמ' דוד לפני הב\"ה, נכון לבי אלהים וגו', וכתיב בתריה עורה כבודי וגו'. אמ' לו הב\"ה אתה כוונת את לבך בתפלה, אני אכין את כסאך, דכתי' (מלכים א ב, מה) וכסא דוד יהיה נכון עד עולם.",
+                "וגרסי' במ' ראש השנה בפרק קמא היה ר' מאיר אומר שנים שעלו לגרדום לידון, ודינם שוה, פי' גרדום מקום שדנין בו דיני נפשות, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצול וזה לא ניצול, זה התפלל וזה התפלל, זה נענה וזה לא נענה. זה שהתפלל תפלה שלימה נענה, וזה שלא התפלל תפלה שלימה לא נענה.",
+                "ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה, יכוין את לבו לפחות באבות. ואם לא כוון אפי' באבות אינו חוזר.",
+                "וכוונת הלב ודברים אחרים מפוארים בענין התפלה, למדנו מפסוקי דחנה. כדגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין אמ' רב המנונא הלכתא גברוותא כמה איכא למשמע מהני קראי דחנה. כתי' (שמואל א א, יג) וחנה היא מדברת על לבה. אמ' ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך שתהא תפלתו בלחש, דתניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, כלומר שמאמין שאין הב\"ה שומע תפלה שבלחש עד שמשמיע קולו. והמגביה קולו בתפלה הרי זה מנביאי השקר, דכתי' בהו ויקראו בקול גדול. אמ' רב הונא לא שאנו שלא ישמיע קולו אלא שיכול לכוין בלחש, אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר. ויחשבה עלי לשכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל עד שיעביר את יינו מעליו. ואם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיעבור יינו, ואפי' אחר שיעבור זמן תפלה, מפני שהוא חשוב כשוגג. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. היכי דמי שכור והיכי דמי שתוי. שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך. ומנין שתפלת שכור תועבה. שנא' (ויקרא י, ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו. פירוש, מצוה זו נצטוה בה אהרן ובניו שלא יהיו שכורים ולא שתויי יין בשעת העבודה והקרבת הקרבנות, והתפלות הם במקום הקרבנות. לפיכך המתפלל אסור לו להיות שכור בשעת תפלה, וסימניך יין ושכר אל תש\"ת, תפלת שכור תועבה. אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וכתי' התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. מה להלן ע\"ז אף כאן ע\"ז. אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'. אמ' ר' יהושע בן לוי, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה, בין מלפניו בין מלאחריו בין משני צדדיו. ומצינו במדרש ז\"ה בגימטריא שנים עשר, ארבע אמות לפניו ושמונה משני צדדיו.",
+                "תשובת שאלה לאחד מן הגאונים ז\"ל. וששאלתם היכי דאמי מי שאסור לישב בתוך ארבע אמות שלו. מפני שארבע אמות של תפלה מקום שכינה הוא. וראיה לדבר שכשסיים אדם תפלתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן, ראוי לו שלא התפלל. וכל כך למה, מפני כבוד שכינה. דקיימא לן דארבע אמות של תפלה מקום שכינה הוא. ונראה כאפיקורוס, שזה יושב בתפלה והוא יושב כנגדו בטל. אבל אם היה קורא ק\"ש או עוסק בתפלה ואין מפליג עצמו לדברים אחרים, מותר.",
+                "היה עומד בתפלה ועומד אחר כנגדו בקרוב מארבע אמות, לא יפסיק תפלתו. דתנן אפי' המלך שואל בשלומו, ואפי' נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. הרי שאפי' מאימת המלך או הנחש אינו רשאי להפסיק, כ\"ש אם עבר אדם קרוב ממנו ואינו מתיירא ממנו.",
+                "התפלל יחיד והלך לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול לחדש דבר בתפלתו, יתפלל פעם אחרת עם הצבור. אין לך חידוש גדול מזה. לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. שלש ראשונות למה הן דומות, לעבד שמסדר שבחו של רבו. אמצעיות למה הן דומות, לעבד שמבקש פרס מרבו. אחרונות למה הן דומות, לעבד שבקש פרס מרבו ומשבחו והולך לו. והני מילי צרכי יחיד, אבל צרכי רבים מותר, שהרי כל האחרונות צרכי רבים הם. וכשם שהעבד מסדר שבחו של רבו, יכול לשאול צרכי צבור, שזה שבח הוא וכבוד לרב שרבים צריכין לו. ועל כן נהגו לומר קרובות בשלש ראשונות ויעלה ויבא בהודאה, מפני שהם צרכי רבים.",
+                "העומד בתפלה ונתעטש, פי' שיצא ריח ממנו דרך מטה, ממתין עד שיכלה הריח, וחוזר ומתפלל ממקום שפסק. המתעטש בתפלתו דרך מטה סימן רע לו, והמתעטש מפיו סימן יפה לו.",
+                "אל יפסיק אדם בתפלתו אפי' המלך שואל בשלומו. והני מילי מלך ישראל, אבל מלך אומות העולם פוסק מפני הסכנה.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין ת\"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, ובא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין עד שסיים את תפלתו. לאחר שסיים אמ' לו, כתוב בתורתך רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתי' (דברים ד, טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אלמלא חתכתי את ראשך, מי יתבע דמך מידי. אמ' לו, המתן עד שאפייסך בדברים. אמ' לו, אלו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חבירך ונתן לך שלום, אתה מחזיר לו שלום. אמ' לו, לא. ואם היית מחזיר לו שלום, מה היו עושין לך. אמ' לו, היו חותכין את ראשי בסיף. אמ' לו, ומה לפני מלך בשר ודם כך, שהיום כאן ומחר בקבר, לפני מלך מלכי המלכים הב\"ה על אחת כמה וכמה. נתפייס אותו הגמון והלך לדרכו ונפטר אותו חסיד לביתו בשלום. ועוד שוב מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל, ובא המלך ועבר, ולא הפסיק את תפלתו. וכשסיים את תפלתו, אמ' לו המלך, היאך אומרים עליכם שפלי רוח, ואין אתם אלא מגסי הרוח. אמ' לו, אם עמדתי בשוק או בדרך, או אם ישבתי בבית, ולא הייתי רץ לקראתך לשאול בשלומך היה ראוי לך לכעוס עלי, אבל התורה הזהירה ואמרה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. כששמע המלך כך נתפייס, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.",
+                "ויעמד להתפלל כדל המבקש בפתח. ואל יהי נחפז בתפלתו, כדי שלא תראה עליו כמשוי ומבקש לסלקו. והעושה כך, מובטח לו שתקובל תפלתו. ושנינו במ' ברכות אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים. פי' אל תעש תפלתך כדבר קבוע שאתה צריך לעשותו על כל פנים, ותחשוב ותאמר אעשה אותו עתה ואסתלק ממנו, אלא עשה תפלתך תחנונים. פי' התפלל לפני המקום והתחנן ובקש ממנו צדק, אולי ישמע תפלתך ותחנתך ברצון. ואל יעיין אדם בתפלתו, ר\"ל אל יחשוב ויאמר בדין הוא שישמע הב\"ה את תפלתי ויעשה את בקשתי, הואיל וכוונתי את לבי. והעושה כך מסבב שיזכרו עונותיו, מפני שהמקטרגים יאמרו למה יתגאה זה בתפלתו, ויעשה עצמו זכאי, ויאמרו ראוי הוא שתשמע תפלתו, והלא כך וכך חטא וכך וכך פשע. נמצא שגורם לעונותיו שיזכרו. אלא יחשוב שהב\"ה ישמע את תפלתו בחסדו, ולא בשביל זכיותיו של אדם, וידע שהוא דל ונבזה ואינו כדאי לבקש מאת מלך מלכי המלכים הב\"ה, אלא שהוא ית' שמו עושה חסד עם ישראל ושומע תפלתן ומצילן מן הפורעניות."
+            ],
+            "Order of Amidah": [
+                "<b>סדר י\"ח ברכות</b>",
+                "ולכולן יש סמך הפסוקים.",
+                "ברכה ראשונה יש בה ארבעים ושתים תיבות, כנגד פסוק שאמ' הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, שהוא ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ויש שמונה תיבות. ויסוד ברכה זו מפסוק זה. וכנגד פסוק ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ובו ט' תיבות. וכנגד כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ויש בו כ\"ה תיבות. הרי מ\"ב תיבות. ועוד כנגד פסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. ולפיכך אנו אומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. ויש בו י\"ט תיבות. וכנגד פסוק ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. ויש בו י\"א תיבות. וכנגד הפסוק הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. ויש בו י\"ב תיבות. הם מ\"ב תיבות, כנגד שם של ארבעים ושתים אותיות שפירש אותו על האבות. ואות ראשונה של ברכה בי\"ת, שהיא בא\"י אלהינו ואלהי אבותינו. והאחרונה מ\"ם שהיא בא\"י מגן אברהם. הרי מ\"ב. ופותח באבות אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב. יכול חותמין בכלל, ת\"ל והיה ברכה. לפיכך אנו חותמין מגן אברהם. ותקנו להזכיר זכות אבות סמוך לגאולה. ואומ' וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. פי' בזכות  האבות תביא גאולה לבנים. ואם חס ושלום תמה זכות אבות, הב\"ה מביא גואל לבני בניהם למען שמו.",
+                "ברכה שניה, מנין תיבותיה חמשים ואחת, על שם ארבעה פסוקים שיסודה מהם וסימנם מפת\"ח, מט\"ר, פרנס\"ה, תחיית המתי\"ם, חי\"ה. ואינם נמסרים ביד שליח. מטר, דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. ובו כ\"ג תיבות. פרנסה, דכתי' (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובו ז' תיבות. של תחיית המתים, דכתיב (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ובו י\"א תיבות. של חיה, דכתי' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים [את רחל וישמע] אליה [אלהים] ויפתח את רחמה. ובו י' תיבות. הרי חמשים ואחת תיבות.",
+                "וגרסי' במדרש. כשאמ' הב\"ה לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך, פתחו המלאכים ואמרו בא\"י מגן אברהם. וכשהחיה את יצחק מן העקידה, אמרו בא\"י מחיה המתים. וכשראה יעקב הסולם וקדושת המקום ואמ' מה נורא המקום הזה, אמרו בא\"י האל הקדוש. וכשנתן חכמה ליוסף ופתר החלומות, אמרו בא\"י חונן הדעת. עד כאן.",
+                "אמר המחבר. וכשעשה ראובן תשובה. ורצה הב\"ה בתשובה, כדגרסי' בב\"ר וישב ראובן אל הבור, ר' אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו, ואמ' לו הב\"ה, מעולם לא חטא אדם ועשה תשובה, ואת פתחת תחלה בתשובה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, וזה הושע שאמ' שובה ישראל עד ה' אלהיך. אמרו בא\"י הרוצה בתשובה. וכשאמ' הב\"ה למשה סלחתי כדברך, אמרו בא\"י חנון המרבה לסלוח. וכשאמר הב\"ה למשה לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, אמרו בא\"י גואל ישראל. וכשאמ' הב\"ה למשה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, אמרו בא\"י רופא חולי עמו ישראל. וכשהכניס יהושע את ישראל לארץ ושבת המן ואכלו מעבור הארץ והוצרכו לברכת השנים ותיקן יהושע לישראל ברכת על הארץ ועל המזון בברכת המזון, אמרו בא\"י מברך השנים. וכשאמ' הב\"ה על ידי הנביא והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם, אמרו בא\"י מקבץ נדחי עמו ישראל. וכשמלך דוד והיה עושה משפט וצדקה בארץ, אמרו בא\"י מלך אוהב צדקה ומשפט. וכשבנה שלמה בית המקדש והתפלל לפני הב\"ה ואמ' ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו, אמרו בא\"י שובר אויבים ומכניע זדים. וכשאמ' שלמה באותה התפלה ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו, אמרו בא\"י משען ומבטח לצדיקים. וכשאמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא [ציון] במשפט תפדה ושביה בצדקה, אמרו בא\"י בונה ירושלים. וכשאמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד לפליטת ישראל, אמרו בא\"י מצמיח קרן ישועה. וכשהתפלל אליהו הנביא לפני הב\"ה בהר הכרמל, ואמ' ענני ה' ענני ונענה באש, אמרו בא\"י שומע תפלה. וכשאמ' הב\"ה על ידי זכריהו הנביא כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם, אמרו בא\"י המחזיר שכינתו לציון. וכשאמ' דניאל לך אלה אבהתי מהודה ומשבח אנא, אמרו בא\"י הטוב שמך ולך נאה להודות. וכשהב\"ה העלה את מרדכי לגאולה בימי אחשורוש והיה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, אמרו בא\"י המברך את עמו ישראל בשלום. עד כאן.",
+                "וגרסינן במ' מגלה שלש ראשונות הם אבות וגבורת וקדושת השם. מנין שאומרים אבות, שנא' (תהלים כט, א) הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרי' גבורות, שנא' (תהלים כט, א) הבו לה' כבוד ועוז. והעוז והגבורה ענין אחד הם. ונקראת ברכה זו גבורות, מפני שבה גבורת גשמים וגבורות תחיית המתים. ומנין שהגשמים נקראין גבורה, שנא' (איוב לז, ו) וגשם מטרות עוזו. ומנא לן שתחיית המתים נקראת גבורה, שנא' (זכריה י, ח) אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו, ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו, והשיבותים מארץ מצרים ומאשור אקבצם ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם וגו', ועבר בים צרה וגו'. וכתי' (זכריה י, יב) וגברתים בה' ובשמו יתהלכו נאם ה'. ומנין שאומרים קדושת השם, שנא' (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו.",
+                "וסמך ברכת בינה, שהוא אתה חונן, לקדושת השם, דכתיב (ישעיהו כט, כג) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. וסמוך ליה וידעו תועי רוח בינה. ואחר בינה תשובה, דכתי' (ישעיהו ו, י) ולבבו יבין ושב ורפא לו. ויש בה חמשה עשר תיבות, כנגד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, וכנגד פסוק ובשוב רשע מרשע[ת]ו וגו', וכנגד פסוק ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה. וכל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ט\"ו תיבות. ואחר תשובה סליחה, דכתי' (ישעיהו נה, ז) וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. וקבעו גאולה בברכה השביעית, מפני שישראל נגאלין בשביעית. דאמ' ר' חייא בר אבא, לפי שישראל עתידין ליגאל בשביעית, קבעוה בשביעית. ואמ' מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. ורפואה בשמינית, לפי שנתנה מילה בשמיני וצריכה רפואה. וברכת השנים בתשיעית, דאמ' ר' אלכסנדראי כנגד מפקיעי שערים, דכתי' בהו שבור זרוע רשע. ודוד בפרשה תשיעית אמרה במזמור תשיעי. ואחר ברכת השנים קבוץ גליות, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. ואחר קבוץ גליות עושה הב\"ה דין ברשעים, שנא' (ישעיהו א, כה) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכיון שעושה הב\"ה דין ברשעים יכלו המינים והודים, שנא' (ישעיהו א, כח) ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו. וכיון שיכלו המינים תרוממנה קרנות צדיק, שנא' (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. והיכן תרוממנה בירושלם, שנא' (תהלים קכב, ו) שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. וכיון שבאו לירושלם בא דוד, שנא' (הושע ג, ה) ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. ומיד באה תפלה, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. ואחר תפלה עבודה, שנא' (ישעיהו נו, ז) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וכיון שבאה עבודה באה הודאה, שנא' (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדוני. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר עבודה, שנאמר (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וגו'. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים, שנא' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, וברכה של הב\"ה שלום היא, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "וגרסינן במדרש מנין שאומ' האל הגדול הגבור והנורא, לפי שכך אמר עזרא בתפלתו, האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד וגו'. ומנין שמזכירין שלש אבות, שכך הזכירן משה רבינו ע\"ה בתפלתו, שנא' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. כך הזכירן אליהו הנביא ע\"ה בתפלתו, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור כל התפלות פתיחתן באבות וחתימתן באבות. פתיחתן באבות, בא\"י אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב, וחתימתן באבות, דכתי' (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. המשל זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ביה ואברכך ואגדלה שמך, וכתי' (בראשית כג, ו) שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו. ופחד זה יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' (בראשית לא, מב) לולא אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. עושה שלום. שלום זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. והאמת והשלום קשורים זה בזה, דכתי' (זכריה ח, יט) והאמת והשלום אהבו, וכתי' (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, ומתרגמינן גבר שלים.",
+                "ומנין שחתימת ברכה ראשונה מגן אברהם, שנא' (בראשית טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך. מנין שתחיית המתים קרויה תפלה, דכתי' באליהו ויקרא אל ה' ויאמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הריעות להמית את בנה, וכתי' (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, וכתי' (מלכים א יז, כב) וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי. וכן הוא אומר באלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה', וכתי' (מלכים ב ד, לה) ויפקח הנער את עיניו. ומנין שקדושה נקראת תפלה, שנא' (ישעיהו ח, יג) את ה' צבאות [אתו] תקדישו והוא מוראכם והוא מעריצכם. ובברכת הקדושה ארבעה עשר תיבות כנגד פסוק וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. מנין שצריכין להיות שלש ברכות ראשונות שבחו של הב\"ה, שנא' (שמות טו, א) אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וכתיב (שמות טו, ב) עזי וזמרת יה וגו', וכתיב (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה וגו', הרי שלשה פסוקים של שבח, ואחר כך תפלה לבקש צרכיו, דכתי' (שמות טו, ד) מרכבות פרעה וחילו. ומנין ששאלת הדעת קרויה תפלה, דכתי' אדין דניאל לביתיה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע, וכתי' (דניאל ב, יח) ורחמין למיבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא, וכתי' (דניאל ב, כג) לך אלה אהבתי מהודה ומשבח אנא די הודעתינא די בעינא מנך. ומנין ששאלת התשובה קרויה תפלה, דכתיב במנשה ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישמע תפלתו וישיבהו למלכותו, וכתי' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ומנין ששאלת הסליחה קרויה תפלה, שנא' (במדבר יד, יט) סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ואין נא אלא לשון תפלה. ומנין ששאלת הגאולה וההצלה קרויה תפלה, דכתי' (ישעיהו מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, כדא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכתי' בתריה (ישעיהו מט, ט) לאמר לאסורים צאו, שהיא הגאולה. ומנין ששאלת הרפואה קרויה תפלה, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים וגו'. ומנין ששאלת ברכת השנים קרויה תפלה, שנא' (מלכים א יח, מב) ויעל אחאב לאכול ולשתות ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה. פי' התנפל בפישוט ידים ורגלים. ומנין ששאלת הגשמים בעונתן קרויה תפלה, שנא' (זכריה י, א) שאלו מה' מטר בעת מלקוש. ומנין שכששואלין להעביר כל מיני פורעניות קרויה תפלה, שנא' (מלכים א ח, לז) רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי ייצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע כל מחלה, כל תפלה כל תחנה, אשר תהיה לכל אדם לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וגו'. ומנין ששאלת קבוץ גליות קרויה תפלה, שנא' (תהלים קז, ד) תעו במדבר בישימון דרך וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', וכתי' (תהלים קז, ז) וידריכם בדרך ישרה וגו'. ונקראו הגליות תועים, שנא' (ירמיהו נ, ו) [צאן] אובדות היו עמי, ונקראו אסורים, שנא' (ישעיהו מט, ט) לאמר לאסורים צאו. ומנין ששאלת המשפט קרויה תפלה, שכן אמ' שלמה בתפלתו את אשר יחטא איש לרעהו, ואתה תשמע השמים, ושפטת את עבדיך. מנין ששאלת הכנעת זדים קרויה תפלה, שנא' (מלכים ב יט, ד) אולי ישמע ה' אלהיך את כל דברי רבשקה אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלהים חי והוכיח בדברים אשר שמע ה' אלהיך ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. ומנין שהבטחת צדיקים קרויה תפלה, שנא' (משלי טו, כט) ותפלת צדיקים ישמע. ומנין ששאלת גירי הצדק קרויה תפלה, שכן אמר שלמה בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך. ומנין ששאלת בנין ירושלם קרויה תפלה, שכן דניאל אומר בתפלתו, והאר פניך על מקדשך השמם. אף לראותה קרויה תפלה, שנא' (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' (דברים ג, כה) אעברה נא. ומנין ששאלת ביאת המשיח קרויה תפלה, שכן אמרה חנה בתפלתה, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. ומנין שכשואלין ישראל לשמוע תפלתן ולעשות בקשתן קרויה תפלה, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה. ומנין ששאלת העבודה קרויה תפלה, שנא' (שמואל ב כד, כה) ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר ה' לארץ. ומנין שההודאה על הטובה קרויה תפלה, שנא' כי אתה ה' צבאות אלהי ישראל גלית את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את כל התפלה הזאת, ועתה ה' אלהים אתה הוא האלהים ודבריך יהיו אמת ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת. ומנין ששאלת ברכה קרויה תפלה, שנא' (שמואל ב ז, כט) ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ה' אלהים דברת ומברכותיך יבורך בית עבדך לעולם. וברכתו של הב\"ה קרויה שלום, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "הא למדנו טעם שמונה עשרה ברכות, והן שלש ראשונות ושלש אחרונות ושלש עשרה באמצע. שברכת המינים ביבנה תקנוה, לאחר שתקנו שמונה עשרה. כדגרסי' בפרק תפלת השחר הני שמונה עשרה כנגד מי, אמ' הלל בריה דר' שמואל בר נחמני, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמ' דוד במזמור הבו לה' בני אלים, רב יוסף אמ' כנגד שמונה עשרה אזכרות שבק\"ש, א\"ר תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. הני תמני סרי תשסרי הויין. אמ' ר' לוי ברכת המינים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה, להלל כנגד אל הכבוד הרעים, לרב יוסף כנגד אחד שבקרית שמע, לר' תנחום ולר' יהושע בן לוי כנגד חוליה קטנה שבשדרה.",
+                "וגרסי' במדרש ילמדנו רבי[נו] כמה תפלות מתפלל אדם [בכל יום, כך שנו רבותינו, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, ולמה] שמונה עשרה. אמ' ר' שמואל בר נחמני, כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה. הראשון, פקד יפקוד אלהים אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. ר' יוחנן אומר כנגד שמונה עשרה צויין של משכן שהם בספר ואלה שמות וסוף הספר כאשר צוה ה' את משה. ר' סימון אומר כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שמתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ר' שמעון אומר כנגד שמונה עשרה מזמורים שמראש תלים עד יענך ה' ביום צרה. ית' ויתעלה שמו של הב\"ה, שהוא שומע תפלתן של ישראל בשעה שמתפללין ושמתחננין לפניו, ואע\"פ שאין ראוין שתקובל תפלתן מפני חטאתן.",
+                "וגרסי' בפרק תפלת השחר ר' שמעון הפקולי הסדיר י\"ח ברכות על הסדר ביבנה לפני רבן גמליאל. אמ' ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי במתניתא תאנא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. אמ' ר' אלעזר לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים. ירד שמואל הקטן ותקנה.",
+                "ועוד לנו רמז לתפלת שמונה עשרה מתפלת חנה. א' רמה קרני באלוהי, כנגד מגן אברהם. ב' ה' ממית ומחיה, כנגד מחיה המתים. ג' אין קדוש כה', כנגד האל הקדוש. ד' כי אל דעות ה', כנגד חונן הדעת. ה' ונכשלים אזרו חיל, כנגד הרוצה בתשובה. ו' מוריד שאול ויעל, כנגד חנון המרבה לסלוח. ז' כי שמחתי בישועתך, כנגד גואל ישראל. ח' מקים מעפר דל, כנגד רופא חולי עמו ישראל, שנא' (שמואל ב יג, ד) מדוע אתה  ככה דל בן המלך, וכתי' (ישעיהו לח, יב) מדלה יבצעני. ט' שבעים בלחם, כנגד ברכת השנים. י' רגלי חסידיו ישמור, כנגד מקבץ נדחי עמו ישראל. י\"א ה' ידין אפסי ארץ, כנגד מלך אוהב צדקה ומשפט. י\"ב יחתו מריביו, כנגד שובר אויבים ומכניע זדים. י\"ג ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, כנגד משען ומבטח לצדיקים. י\"ד עד עקרה ילדה שבעה, כנגד בונה ירושלם, שנא' (ישעיהו נד, א) רני עקרה לא ילדה, וכתי' (ישעיהו מט, כא) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ט\"ו וירם קרן משיחו, כנגד מצמיח קרן ישועה. י\"ו ואין צור כאלהינו, כנגד שומע תפלה. י\"ז משפיל אף מרומם, כנגד עבודה ששוחין במודים. י\"ח מאשפות ירים אביון, כנגד הודאה. י\"ט ויתן עוז למלכו, כנגד וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל ברב עוז ושלום, בא\"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן. הרי כאן רמז לי\"ח ברכות, וברכת המינים, הרי י\"ט ברכות. וגרסינן בב\"ר וזה אשר תעשה על המזבח. וזה בגימטריא שמונה עשרה, כמנין שמונה עשרה ברכות. כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים, הם התפלות מקום הקרבנות.",
+                "וכורע באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף, וחותם המברך את עמו ישראל בשלום אמן. וקודם שיעקור את רגליו יאמר אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ומצותיך תרדוף נפשי, וכל החושבים עלי רעה, מהרה הפר עצתם, ובטל מחשבותם, והשב גמולם בראשם, ותשמידם ותכניעם, ותצילנו מגזירות קשות, ומצרות רעות, ומכל מיני פורעניות היוצאות ומתרגשות לבא בעולם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.",
+                "ואח\"כ יאמר דברים אלו ומובטח לו שתקובל תפלתו. דאמ' שמואל, כל האומר שלשה דברים אלו אחר תפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. ואלו הן. מלכנו אלהינו, יחד שמך בעולמך, בנה ביתך, שכלל היכלך, קרב קץ היכלך, ביאת משיחך. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען משיח צדקך, למען יחלצון ידידיך, הושיעה ימינך וענני. עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.",
+                "וכורע ופוסע לאחריו שלש פסיעות בכריעה אחת. ובעודנו כורע, קודם שיזקוף, יטה ראשו לצד שמאלו, כמי שבא ליפטר מרבו, ואחר כך לימינו. דאמ' ר' יהושע בן לוי, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן כאלו לא התפלל. כדגרסי' במ' יומא נותן שלום לשמאלו תחלה, שהוא ימין השכינה, שהיא כנגדו. וכשאומר הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימין. ובמקום שכלו שלש פסיעות, יעמוד ולא יחזור מיד למקומו, דאיתמ' משמיה דרב מרדכי, כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו, התם איבעי ליה למיקם. משל לתלמיד שנפטר מרבו, שאם חוזר מיד, דומה לכלב שב על קאו. שסופו הוכיח על תחלתו, שלא פסע לאחריו כדי ליפטר מרבו, הואיל וחוזר אליו מיד. וכתב הרב ר' יהודה ז\"ל ן' גיאת ושלש פסיעות צריכין להיות כל אחת ואחת מהן שיפסיע בה בשתי רגליו, לא שיעשה פסיעה ברגלו אחת, ופסיעה שניה ברגלו אחרת, שלישית ברגלו שפסע בה פסיעה ראשונה. אלא שצריכות להיות כל פסיעה ופסיעה בשתי רגליו, כדי שיצא בכל השלש פסיעות הארבע אמות של תפלה, שהיא רשות השכינה, ואז דומה לעבד שנפטר מרבו.",
+                "ואם בא לשחות אחר כל ברכה מהאמצעיות, מלמדין אותו שלא ישחה, כדי שלא יעבור על תקנת חכמים. אבל כהן גדול שוחה בסוף כל ברכה וברכה ובראשה. שכל מי שהוא גדול מחבירו יש לו להכנע לפני הקב\"ה יותר מחבירו, שנא' (ישעיהו מ, ד) וכל הר וגבעה ישפלו. וכשישחה אחר הברכות שראוי לו לשחות, צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. דאמ' ר' תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי, המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. פי' שיהיה בולטין כל הקשרים שבפרקי חוליותיו. עולא אמר, עד שיראה איסר כנגד לבו, פי' רבי שלמה עד שיראה שני קמטין, אחד למעלה מן הלב ואחד למטה, וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האיי גאון ז\"ל פי' שיכוף ראשו כאגמון עד שיראה איסר שמונח כנגד לבו. פי' איסר דינר. ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך. אמ' רבא והוא דמצער ליה. פי' שניכר שהוא רוצה לכרוע ואינו יכול, כגון שהיה שמן ביותר או חולה או זקן. וכשיכרע יכרע בברוך, וכשיזקוף יזקוף בשם. מאי טעמא, אמ' שמואל, דכתי' (תהלים קמה, יד) ה' זוקף כפופים. רב ששת כי כרע, כרע כחיזרא, כי זקיף, זקיף כחויא. פי' חיזרא, שבט שמשליך אדם מידו ונופל בקרקע, כך יכרע במהירות. פי' כחויא זוקף ראשו מעט מעט, כמו נחש. ורב האיי ז\"ל פי' חיזרא, שהוא ממין הקוצים וראשו כפוף. וכן צריך לכרוע. ומשחה ראשו, ולא יכרע מאמצעות מתניו וישאר ראשו זקוף. ויזהר לכרוע במודים, כדגרסינן בפרק קמא דבבא קמא שדרו שלא אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים. מדה כנגד מדה. פי' היה לו לכרוע במודים ולזקוף כנחש, ומפני שלא עשה כן נעשה שדרו נחש.",
+                "והמתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי. והמתפלל יחיד, אם רצה להאריך בתפלתו, אפי' כל היום כלו, הרי זה משובח. והתניא ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו. אמ' ר' יהודה, כך היה מנהגו של ר' עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני כולן, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני כריעות והשתחויות.",
+                "ובשעת הדחק שאינו יכול להתפלל י\"ח ברכות, מתפלל מעין שמונה עשרה, והוא הביננו. אומר בתחלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך אומר הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכך, ומול את לבבינו ליראתך, [מרבה] לסלוח היה לנו, להיות גאולים, ורחקנו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך. והנפוצים מארבע כנפות תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידך. וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא תענה, טרם נדבר אתה תשמע. כי אתה ה' פודה ומציל, ועונה ומרחם, בכל עת צרה וצוקה, בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואומר רצה ומודים ושים שלום, וצריך לאומרה מעומד. ובכל ימות החול יכול להתפלל אותה, חוץ מבימות הגשמים, שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבת ויום טוב, שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. והני מילי בשעת הדחק, כגון שהיה בדרך או כיוצא בו. וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת. אבל שלא בשעת הדחק אין לומר אותה.",
+                "תפלה קצרה. ההולך במקום סכנה, כגון מקום גדודי חיות ולסטים, יתפלל תפלה קצרה, וזהו נוסחה",
+                "צרכי עמך ישראל רבים ודעתן קצרה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה. בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואינו אומר לא שלש ראשונות ולא שלש אחרונות. ואומרה כשהוא מהלך, וכשיגיע למקום השקט, צריך להתפלל פעם אחרת.",
+                "תפלת הדרך. אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין צריך לאומרה אלא אם יש לו לילך פרסה או יותר, אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך. ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללין בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. וצריך לאומרה בלשון רבים ומעומד. ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום. וזה נוסחה.",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותסמכנו לשלום, ותביאנו למחוז חפצנו בשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו, כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים. בא\"י שומע תפלה.",
+                "המשכים לדרך בבקר, קודם תפלת שחרית, יתפלל קודם, ואם בערב, מתפלל מנחה קודם, והב\"ה מצליח דרכו. כדגרסינן בפרק היה קורא כל המתפלל ויוצא לדרך, הב\"ה עושה לו חפצו, שנא' (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך. ראשי אותיות צל\"י. וישם לדרך פעמיו, ויתן לעני פרוטה, וצדק זו תפלה, שנא' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק. ר\"ל שהמתפלל עומד לפני הב\"ה כדל המבקש צדקה.",
+                "היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה, יתפלל בדרך דרך הילוכו, בין היה הולך ברגליו בין היה הולך על החמור. ואינו צריך לירד מעל החמור ויתפלל, ואפי' יש לו חבר לשמור חמורו במקום סכנה. שאם יעמוד ויתפלל, יאחר, ויהיה לבו טרוד, ולא יוכל לכוין. והוא הדין אם היה יושב בספינה או על גבי קרון. ואפי' אין פניו כנגד ירושלם. ויש מחמירין לעמוד באבות.",
+                "היה עומד בתפלה ואמ' מוריד הגשם בימות החמה, מחזירין אותו, מפני שאין הגשמים סימן ברכה בימות החמה, שנא' (שמואל א יב, יז) הלא קציר חטים היום וגו'. ובלבד שלא הזכיר טל כלל, שהטל לעולם סימן ברכה. וחוזר לראש הברכה. ואם סיים הברכה, חוזר לראש התפלה, דשלש ראשונות חשובות כאחת. אבל אם אמר מוריד הטל בימות הגשמים, אין מחזירין אותו, שהטל לעולם סימן ברכה. ואם שאל מטר בברכת השנים בימות החמה, מחזירין אותו. ואם לא שאל מטר בברכת השנים בימות הגשמים, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. מה שאין כן בהזכרה. שאם זכר טל בהזכרה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, מחזירין אותו, מפני ששלש ראשונות הן ברכות של שבח. ואם טעה באחת מהן, אין לו תקנה, אלא אם חוזר לראש.",
+                "טעה בשלש ראשונות, חוזר לראש. טעה באמצע ברכה של אמצעיות, אם נזכר באיזו ברכה טעה, חוזר לראש הברכה שטעה בה, ואם אינו יודע באיזו ברכה טעה, חוזר לאתה חונן. ואם לא נזכר עד שסיים שומע תפלה, חוזר לראש. טעה בשלש אחרונות, חוזר לרצה. ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו, חוזר לראש. טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה בערבית, אין מחזירין אותו, מפני שאין מקדשין את החודש אלא ביום. אבל טעה בשחרית ובמנחה, מחזירין אותו, וחוזר לרצה, אם לא עקר את רגליו, ואם עקר את רגליו, חוזר לראש.",
+                "ושליח צבור שטעה ולא אמר של ראש חודש בשחרית, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור ומפני שתפלת מוסף לפניו. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חודש במנחה, מחזירין אותו. טעה ולא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים, אין מחזירין אותו, כדגרסינן בתוספתא דברכות כל יום שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים, ערבית שחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע והודאה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. טעה והתחיל להתפלל שמונה עשרה בשבת, גומר אותה ברכה שנזכר בה, ומתחיל של שבת, בין שזכר בברכת אתה חונן או באחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית מוסף ומנחה. והוא הדין בימים טובים וראשי חדשים. טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בהודאה בחולו של מועד, חוזר לרצה, ואם עקר את רגליו חוזר לראש. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים. טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים, אע\"פ שעבר יומו. טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים. ובכולן מתפלל בראשונה של חובה, והשנייה של תשלומין. אבל אם שכח שתי תפלות זו אחר זו, ונזכר בתפלה השלישית, אין לראשונה תשלומין. טעה ולא התפלל מוסף, אין לה תשלומין. ומה שאמרתי שיש לתפלה תשלומין, הני מילי אם שכח או טעה או נאנס, אבל אם הזיד, הרי זה אין לתפלתו תשלומין, ועליו הכתוב אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. כדגרסינן במ' חגיגה בפרק קמא איזהו מעות שאינו יכול ליתקן, זה שבטל קרית שמע ותפלה שחרית וערבית. ומ\"מ אם רוצה להתפלל תפלת נדבה, יש לו שכר תפלה דרחמי. טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה בשביל ערבית, והשניה של תשלומין בשביל מנחה. טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל מוצאי שבת שתים. בראשונה יזכיר הבדלה בחונן הדעת, מפני שהוא של ערבית, ובשניה, שהיא של תשלומין, לא יזכיר. ואם לא אמ' הבדלה בחונן הדעת בראשונה ואמ' בשנייה, שנייה עלתה לו בשביל ערבית, ראשונה לא עלתה לו, וחוזר ומתפלל לתשלומי מנחה. אמ' בשניהם הבדלה בחונן הדעת או לא אמ' בשניהם, אין צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת, מפני שצריך להבדיל על הכוס. ואם טעה גם בכוס, כגון שטעם קודם שהבדיל, צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל, אע\"ג דקיימא לן טעם מבדיל, פי' שיכול להבדיל על הכוס. הני מילי שהבדיל בתפלה, אבל זה שלא הבדיל בתפלה וטעם קודם שהבדיל על הכוס, צריך לחזור ולהתפלל.",
+                "שליח צבור שדילג בברכת המינים מסלקין אותו מיד, שמא מין הוא. אבל אם התחיל אותה וטעה בה, אין מסלקין אותו. וגרסי' בירושלמי לא אמ' ש\"צ שתים או שלש ברכות, אין מחזירין אותו, חוץ ממי שלא אמ' תחיית המתים, שמא כופר בתחיית המתים הוא, לא אמ' ומכניע זדים, שמא מין הוא, ובונה ירושלם, שמא אינו מאמין בביאת המשיח ומין הוא. וכשמסלקין אותו, העומד במקומו מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה. ואם היה הטעות בג' ראשונות, חוזר לראש, בשלש אחרונות, חוזר לרצה. טעה ש\"צ כשהיה מתפלל בלחש, אינו חוזר ומתפלל שנייה, מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם.",
+                "שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש, או טעה בדבר שצריך לחזור ולהתפלל, יכול לכוין דעתו מתחלה ועד סוף, תיבה בתיבה, וישמע משליח צבור כל התפלה, ויוצא ידי חובתו. ואע\"פ דגרסינן במ' ראש השנה שליח צבור אינו פוטר אלא האנוסין ושאין יודעין ושאין יכולין לבא לבית הכנסת, אפי' הכי יש הפרש בכאן, הואיל והתפלל כבר אלא ששכח ולא הזכיר, מוציא אפי' הבקי.",
+                "וחוזר ש\"צ בתפלה בקול רם, להוציא את מי שאינן יודעין להתפלל ידי חובתן. והשומע חייב לענות אמן על כל ברכה וברכה, וצריך לכוין את לבו לידע על איזו ברכה הוא עונה אמן. ויש לו בזה שכר כפול, כמי שמתפלל שתי תפלות זו אחר זו. ואמ' הרא\"ש ז\"ל שאומרים על כל ברכה וברכה ששומעין ברוך הוא וברוך שמו, וזהו שאמ' משה רבינו ע\"ה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ואין שליח צבור רשאי לחזור התפלה עד שיסיימו כל הקהל להתפלל, כדי שיענו אמן אחר כל ברכה וברכה, אלא אם כן הוא בשעת הדחק, כגון שהיה במקום סכנה או שעבר זמן תפלה. לאלו חוזר שליח צבור התפלה כשהעם מתפללין, ומתפללין עמו מלה מלה עד מחיה המתים, ואומר קדושה ועונין אחריו, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "וגרסי' בספרי אמונים נוצר ה', אלו העונים אמן באמונה. אומר ש\"צ בא\"י מחיה המתים, והן עונין אמן, ועדין לא ראו תחיית המתים. אומר ש\"צ גאל ישראל, והם עונים אמן, ועדין לא נגאלו. וא\"ת נגאלו, הרי חזרו ונשתעבדו, ומאמינין שעתיד הב\"ה לגאלם. אומר ש\"צ בונה ירושלים, והם עונין אמן, ועדין היא בחורבנה, ומאמינין בהב\"ה שעתיד לבנותה.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה. והיה אם שמוע תשמע, הלכה, אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה, מהו שיענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. למדנו רבינו אם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו, יענה. למה, שאין גדול לפני הב\"ה יותר מאמן שישראל עונין. אמ' ר' יהודה בר סימון אמן זה יש בו שלשה אספליאות, שבועה, קבלה, אמונה. שבועה מנין, דכתי' (במדבר ה, כא) והשביע הכהן את האשה וגו', וכתי' (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן. קבלה מנין, דכתי' (דברים כז, כד) ואמר כל העם אמן. אמונה מנין, דכתי' (מלכים א א, לו) ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה'. א\"ר יודן כל העונה אמן בעולם הזה, זוכה לענות אמן לעתיד לבא.",
+                "וגרסי' במדרש מה אק\"ב, אמן קדיש, ברכו. אמ' בלעם הרשע. היאך אוכל לקללם, והם אומרים בכל יום כמה אמנים וקדישים וברכו.",
+                "ולא יענה אמן חטופה, פי' כאלו נקודה בחטוף, וי\"א שלא יחטוף לענות אמן קודם שיסיים המברך, ולא אמן קטופה, פי' שאינו מחתך האותיות, ולא אמן יתומה, פי' שלא שמע הברכה מפי המברך דתניא אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה, ולא יזרקנה מפיוח, פי' שלא ימהר לאומרה שלא בכונה. בן עזאי אומר האומר אמן חטופה, יתחטפו ימיו, קטופה, יתקטפו ימיו, יתומה, יהיו בניו יתומים, קצרה, יתקצרו ימיו, ארוכה, מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי, דאמ' רב חסדא, אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיענה אמן מפי רוב העונין, אבל אם כלה אמן מפי רוב העונין, אפי' יש עדיין מיעוט שמאריכין, אין צריך להמתין להם, כיון שמאריכין יותר מדאי. א\"ר שמעון בן לקיש כל העונה אמן בכל כחו, פי' בכל כוונתו, פותחין לו שערי גן עדן, שנא' (ישעיהו כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תיקרי אמונים אלא אמנים, ר\"ל שאומרים אמן. מה הוא אמן, א\"ר חכינאי, אל מלך נאמן. וגרסי' במדרש כל הזהיר לענות אמן בעולם הזה, זוכה ועונה אמן לעולם הבא. ועל זה אמ' דוד ע\"ה ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעולם הזה ואמן בעולם הבא. הרי שכל העונה אמן, זוכה לשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו, לא היו עונין אמן, אבל הגבולין שאין רשאין להזכיר את השם המיוחד ככתבו, מזכירין אמן במקום השם. וכל המזלזל באמן עונשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אופל, שהוא שאול תחתית. ועל זה אמר ירמיהו הנביא ע\"ה, על אותן המזלזלין לומר אמן, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות. אמן בגימטריא כמנין מים חסר אחת.",
+                "ואחר שיסיים ש\"צ ברכה שנייה יאמר קדושה, ועונין הקהל קק\"ק וכו'. פי' קדוש קדוש קדוש, קדוש בחסד, קדוש בדין, קדוש ברחמים. קדוש בחסד, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם. פי' השוה כבודו לכבוד הכהן, ומלך שהשוה כבודו לכבוד עבדו, הרי זו מדת חסידות. קדוש בדין, שנא' (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני [ה'] ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וסמיך ליה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, הרי שסמך הדין לכי קדוש אני. קדוש ברחמים, שנא' (ויקרא יא, מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני. סמך יציאת מצרים לכי קדוש אני, לפי שהוציא הב\"ה את אבותינו ממצרים במדת רחמים, שנא' (שמות ג, ז) ראה ראית את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, הרי רחמים, מה כתיב בתריה וארד להצילו מיד מצרים. ושלש מדות הללו הם לפני הב\"ה, שאם יחטאו ישראל לפני הב\"ה, יעשה עמהם חסד ומוחל עונותיהם. לפי' אנו אומרים בשלש עשרה מדות, מתנהג בחסידות, מוחל עונות עמו, מעביר ראשון ראשון. ואם יחטאו יותר מדאי עושה בהן דין, ואם יעשו תשובה, יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים. הא למדנו שהעונה קק\"ק בכל לבו, מודה שהב\"ה עושה חסד לאלפים ועושה דין ברשעים, ומודה ביציאת מצרים.",
+                "ונהגו לישא עיניהם למעלה בשעה שאומרים קק\"ק ונושאין גופן למעלה. וסמך למנהגם הא דגרסי' בספר היכלות ברוכים אתם לה', שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרין קק\"ק, ולמדו אותם שיהו עיניהם נשואים למרום לבית תפלתן ונושאין עצמן, כי אין לי הנאה בעולם באותה שעה שעיניהם נשואין בעיני ועיני בעיניהם. והב\"ה מתעלה כשישראל אומרים קק\"ק. וזו היא הקדושה שמקדשין אותו מלאכי השרת, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו וגו', וכתי' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר. ולפיכך אנו אומרים נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קדש וכו'. והב\"ה נוטל קדושה אחת לעצמו משלשה שאומרים קק\"ק, ונותן השתים לישראל ומקדשן בהם. כדגרסי' בויקרא רבה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, להב\"ה אחת ולישראל שתים. אמ' ר' אבין, משל לבני מדינה שעטרו שלש עטרות למלך, מה עשה, נתן בראשו אחת ושתים בראשן של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירים לפני הב\"ה שלש קדושות, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו וגו', וכתיב (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמ' וגו'. מה הב\"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה\"ד והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.",
+                "וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה. ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמ' לו, וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתיירא מן השחר. אמ' לו, לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני, אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשו. מסייע ליה לרב חננאל, דאמ' רב חננאל אמ' רב, שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנא' (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי למעלה. אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, והא איכא ברוך כבוד ה' ממקומו. אופנים הוא דקאמרי ליה.",
+                "וצריך אדם לכוין את לבו בשעה שאומר ש\"צ קדושה, ויחשוב בלבו המעמד הנורא שראה ישעיהו הנביא ע\"ה במראה השכינה והקדושה שהיו מקדשין אותו מלאכי השרת, דכתי' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.",
+                "וביום התענית מוסיף ש\"צ סליחות בברכת סלח לנו, ואומר עננו בין גואל לרופא, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ושנו חכמים יחיד שואל לצרכיו בשומע תפלה, ושליח צבור בין גואל לרופא, לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו, אבל הצבור קובעין.",
+                "וכשיגיע ש\"צ למודים שוחין עמו הצבור, כדגרסי' במ' ברכות ירושלמי, הכל שוחין עם ש\"צ בהודאה. ואומרים מודים דרבנן. וגרסי' במ' שוטה בשעה ששליח ציבור אומר מודים, העם מה הם אומרים.",
+                "מודים אנחנו לך, ה' אלהינו אלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותחננו ותקיימנו ותאסוף גליותנו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך. ובירושלמי חותם בא\"י אל ההודאות.",
+                "ואל ישוחו יותר מדאי. יחיד שהתפלל, והגיע ש\"צ למודים, והוא באמצע אחת מן הברכות, ישחה, אבל אם הוא בתחלת ברכה או בסופה, לא ישחה אלא באבות או בהודאה. ומטעם זה אין ליחיד להתפלל אלא א\"כ יכול לגמור קודם ש\"צ למודים, כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו כורע עם הצבור.",
+                "הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שישמע קדושה מפי שליח צבור, או יתחיל עם שליח צבור ויענה קדושה במקומה ומודים במקומו, ואין כאן הפסק. למדנו מזה שאין היחיד רשאי לענות קדוש ולא מודים ולא קדיש באמצע התפלה, ואם ענה הפסיק כאלו שח שיחת חולין, וגם אין לו לשתוק ולשמוע, משום דשומע כעונה דמי והוה ליה הפסק."
+            ],
+            "Birkat Kohanim": [
+                "<b>ברכת כהנים</b>",
+                "וכשמשלים ש\"צ הודאה, אם יש שם כהנים, נושאים את כפיהם, ואם אין שם כהנים, יאמר ש\"צ ברכת כהנים. ויאמר קודם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו', יברכך ה' וכו', עד ושמו את שמי על בני ישראל, ומסיים עושה שלום.",
+                "היו שם כהנים, והסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, נושאין כפיהם. וצריך שיהיו הקהל עשרה או יותר, והכהנים מן המנין, שאין נשיאות כפים בפחות מעשרה. וכל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבין נשיאות כפים, צריך לישא כפיו, ואם אינו נושא כפיו, עובר בשלש מצות עשה, והם כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי. והוא שיהיה בבית הכנסת בשעה שקורא השמש כהנים, כדכתיב (במדבר ו, כג) אמור להם, ומתרגמינן כדי יימרון להון.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל כהן שאין לו בת זוגו אסור לעבודה, משום דכתי' (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. אמ' ר' יצחק משום דלית שכינה שריא במאן דלא אנסיב, וכהנא בעי יתיר מכל עמא למשרי ביה שכינה. וכיון ששכינה שרויה על הכהנים, אז הם ראויים לברך את ישראל, לפי שהם חסידים וראוים לברך, כדא' וחסידיך יברכוך. כה תברכו ביראה, כה תברכו בענוה, כה תברכו בלשון קדש. אמ' ר' יהודה, בשעה שכהן נושא את כפיו למטה, כל הכתרים הקדושים של מעלה מתעוררים ומתתקנים לברך את ישראל. תאנא כהנא דפריש ידו בעי דלא יתחברון אצבעין דא בדא, כדי שיתפרש שמא קדישא באצבעותיו של כהן. א\"ר יצחק רצה הב\"ה שיתברכו העליונים בזכות התחתונים. אמ' ר' יהודה כל כהן דלא ידע רזא דא, ולמאן מברך, ומה היא ברכתא דמברך, לא ברכתא דיליה ברכתא, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם שפתותיו ישמרו דעת ותורה על פיו הרי הוא כהן וראוי לברך, ואם לאו הרי הוא כשאר העם. תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא, לא יפרוש ידו. ועובדא הוה בחד כהן דלא רחמי ליה עמא, וקם ופריש ידיה, ועד לא שלים איתעביד תלא דגרמי. מאי טעמא, משום דלא בריך בחביבותא. וקם אחורי ופריש ידיה ובריך. ואתקן ההוא יומא, דכל כהן דלא רחים לעמיה, או לא מרחמין ליה עמא, לא יפרוש ידוהי, דכתי' (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך. א\"ר יוסי, בשעה שהכהנים נושאים כפיהם אסור להסתכל בהם, לפי ששכינה שרויה על ידיהם.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור א\"ר יוסי יומא חד יתיבנא קמיה דר' אלעזר בר שמעון ואמרתי לו, מה ראה דוד ע\"ה שאמ' אדם ובהמה תושיע ה'. אדם תינח, בהמה למה. אמ' לי יאות שאלת. זכו אדם, לא זכו בהמה. אמרתי לו, סוד הדבר אני צריך לדעת. אמ' לי, הקב\"ה קרא לישראל אדם כשם שקרא למלאכים אדם, כדא' ודמות פניהם פני אדם, וקרא להם לישראל בהמה על שם התחתונים, כדא' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. לפי' אמר דוד ע\"ה אדם ובהמה תושיע ה', אם אדם כמלאכים מוטב, ואם לאו בהמה כתחתונים, אלו ואלו תושיע ה'. וכשישראל מתברכין למטה, הב\"ה מברך אותם למעלה, דכתי' (הושע ב, כג) אנכי אענה את השמים והם יענו את הארץ, וכתי' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ושמו את שמי על בני ישראל למטה, ואני אברכם למעלה. ולפיכך אומרים הכהנים יברכך ה' וישמרך. יברכך ה' למעלה, כדא' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל, וישמרך למטה, כדא' ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. יאר ה' פניו אליך למעלה, כדא' באור פני מלך חיים, ויחנך למטה, כדא' ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ישא ה' פניו אליך למעלה, כדא' כי אשא אל שמים ידי וגו', וישם לך שלום למטה, כדא' כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף.",
+                "ד\"א יברכך ה', זו ברכת פרי האדמה, ולדות האדם וולדות הבהמה. וכן הוא אומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. וישמרך מן הגייסות. וכן הוא אומר אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם, וסמיך ליה סביב רשעים יתהלכון, שהם הגייסות. יאר ה' פניו אליך, אלו טעמי תורה ודקדוקיה. וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, שיאריך אפו עליך בעת קצפו ויעשה עמך חסד. וכן הוא אומר חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד. ישא ה' פניו אליך, שאם יהיו עונותיך כנגד זכיותיך ביום הדין שיכרע לך כף מאזנים של זכיות. וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום בצאתך, שלום עם כל אדם. ר' חנינא סגן הכהנים אומר וישם לך שלום, בביתך. ר' נתן אומר שלום זה בן דוד, כדא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'. ד\"א וישם לך שלום, שיפטר מן העולם הזה בשלום ובשיבה טובה, שנא' (בראשית טו, טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה.",
+                "ואלה שאמרו ז\"ל שכל כהן שאינו נושא את כפיו עובר בשלש מצות עשה, דוקא שהיה בבית הכנסת כשחוזר שליח צבור התפלה והגיע לעבודה, והיה בבית הכנסת והסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, אבל אם לא הסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, או לא היה בבית הכנסת כשהגיע שליח צבור לעבודה, הרי זה אינו עובר.",
+                "ואלו שפסולין לישא כפיהם, מי שיש לו מום בידיו, כגון שהיו בוהקניות או עקומות, מפני שהעם מסתכלין בו, או שהיה זבלגן, והוא מי שרירו יורד על זקנו, או סומא באחת מעיניו. ואם היו בני עירו רגילין בו, ומכירין שהוא זבלגן או סומא, ישא כפיו. היו ידיו צבועות סטיס או פואה, לא ישא כפיו, מפני שמסתכלין בו. מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון אלו שאומרין לאלפין עינין ולעינין אלפין, וכיוצא בזה, לא ישא כפיו. קטון או גדול שלא נתמלא זקנו, לא ישא כפיו, בד\"א כשהוא לבדו, אבל עם אחרים ישא משידע לישא כפיו. כהן שהרג את הנפש אפי' בשוגג, לא ישא כפיו, דכתי' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. משומד לא ישא כפיו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' עשה תשובה, אבל רבינו שלמה ז\"ל ורבינו גרשום פסקו שיוכל לישא כפיו אם שב בתשובה. שכור לא ישא כפיו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא כפיו, שתאו בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אע\"פ שהיה מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים, לא ישא כפיו עד שיסיר את יינו מעליו. א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת כהן מברך, לומר לך מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין. לא היו בו דברים המונעים נשיאות כפים, אע\"פ שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו, נושא כפיו, שמצות עשה היא לכל כהן לישא כפיו, ואין אומרין לרשע, הוסף רשע והמנע מן המצות. ואל תתמה ותאמר, מה תועיל ברכת הדיוט. אין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהב\"ה, שנא' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וכל כהן הנושא את כפיו הב\"ה מברכו, שנא' (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך.",
+                "ויחלוץ מנעליו בשעה שעולה לדוכן, שכן התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים לדוכן במנעליהם. ויטול ידיו עד הפרק כמו בעבודה. וכשמתחיל שליח צבור רצה, כל כהן וכהן שבבית הכנסת עוקר ממקומו לעלות לדוכן. ואפי' שלא יגיע שם עד שיסיים ש\"צ רצה, הואיל ועקר רגליו כשהתחיל רצה יכול לעלות, אבל אם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה. וכשעוקר רגליו לעלות אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ועולין לדוכן, ועומדין שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופין לתוך כפיהם, עד שמסיים שליח צבור מודים, ואז קורא להם כהנים, ומחזירין כלפי העם. ואם הוא אחד, אינו קורא, אלא הוא עצמו מחזיר פניו. ולא יפסיק שליח צבור לקרות כהנים, דהוי הפסק בתוך התפלה, אלא חזן הכנסת, פי' הממונה על צרכי בית הכנסת, קורא כהנים בקול רם, עד שמגיע ש\"צ לשים שלום. ואז מחזירין את פניהם כלפי העם ומברכין, בא\"י אמ\"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ופושטים ידיהם, וחולקין אצבעותיהם, על פי המדרש מציץ מן החרכים, ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם. ומכוונין לעשות חמשה אוירים, מבין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל ובין גודל לאצבע, לקיים מציץ מן החרכים. ושליח צבור מקרא אותם יברכך, והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ועונין הקהל אמן. וכן אחר פסוק שני. וכן אחר פסוק ג'.",
+                "וכשאומרים הכהנים יברכך, אומרים הצבור בלחש כל אחד ואחד בפני עצמו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. וכשאומרים ה', אומרים הצבור, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. וכשאומרים וישמרך, אומרים הצבור, שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני. וכשאומרים יאר, אומרים הצבור, ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני. וכשאומרים אליך, אומרים הצבור, אליך ה' נפשי אשא. וכשאומרים ויחנך, אומרים הצבור, חנני אלהים חנני כי בך חסיה נפשי. וכשאומרים ישא, אומרים הצבור, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. וכשאומרים ה', אומרים הצבור, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכשאומרים פניו, אומרים הצבור, ופנית אל תפלת עבדך ועמך ישראל. וכשאומרים אליך, אומרים הצבור, אליך נשאתי את עיני. וכשאומרים וישם, אומרים הצבור, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. וכשאומרים לך, אומרים הצבור, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. וכשאומרים שלום, אומרים הצבור, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.",
+                "וגרסי' בירושלמי הכהנים מברכין בקול רם, בקולו של רם, מלמד שהב\"ה משתף קולו עמהם. ד\"א במעולה שבקולות, לא גדול ולא קטון אלא בינוני. וגרסי' במדרש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן זכה שיהיו זרעו מברכין את ישראל תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, שנא' (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו [וגו']. את מוצא בפסוק זה ט\"ו תיבות וששים אותיות שיש בפסוקים של ברכת כהנים, שהם יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ויחנך חסר בלא ו\"ו. וגרסי' במדרש וידם אהרן, בשכר ענותנותו של אהרן ע\"ה זכה לברך את ישראל ברכת כהנים, שהם ששים אותיות, כמנין וידם.",
+                "ואחר שמסיימין הכהנים לברך את העם, מתחיל שליח צבור שים שלום. ואז הכהנים מחזירין את פניהם כלפי המקדש, ר\"ל כלפי ההיכל, ואומרים, רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ו[את] האדמה וגו'. ואינן רשאין להחזיר את פניהם עד שיאמר שליח צבור שים שלום. וכשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזרו אלא דרך ימין. אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, פי' אמן שעונין אחר ברכת מודים. ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שתכלה התיבה מפי המקרא. ואין הצבור עונין אמן עד שיכלה הפסוק מפי הכהנים. ואין ש\"צ רשאי לענות אמן אחר הברכה של כהנים, שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרותן, אם פסוק שני או שלישי. ובשעה שהכהנים מברכין את העם לא יביטו ולא יסיחו את דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה, כמי שהוא עומד בתפלה, והעם יכוונו את לבם לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. דתאני אהבה בריה דר' מנימין בר' חייא, עם שאחרי הכהנים אינן בכלל ברכה, אבל שלפניהם ומצדיהם אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ולאחריהם אם הם אנוסין, בכלל ברכה הם. דאמ' ר' שמלאי, בית הכנסת שכלה כהנים עולין לדוכן, למי מברכין לעם שבשדות.",
+                "אין נשיאות כפים אלא בשחרית במוסף ובנעילה, כמו ביום הכפורים ובמעמדות, אבל לא במנחה, הואיל ומצויה השכרות, שמא יהיה הכהן שכור, ואפי' במנחה של תענית גזירה אשאר ימים. והני מילי בתענית שיש בו נעילה, כמו ביום הכפורים ותענית צבור, שהמנחה היא בעוד היום גדול ויבא לטעות במנחה של שאר ימים, אבל תענית שאין בו נעילה, כגון ט' באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת המנחה סמוכה לשקיעת החמה, היא דומה לתפלת נעילה, ולא יבא לטעות במנחה של שאר ימים. הילכך יש בה נשיאות כפים.",
+                "הרואה חלום ואינו יודע מה הוא, יעמוד אצל כהנים בשעה שעולין לדוכן, ויאמר, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מהו. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו אחרים עלי, אם טובים הם, חזקם ואמצם, כחלומותיו של יוסף הצדיק, ואם צריכין רפואה, רפאם, כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחוליו. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע מרעה לטובה, כן תהפוך לי כל חלומותי לטובה, ותרצני ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי. ויכוין לסיים עם הכהנים כשעונין הצבור אמן. או יאמר כך, אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום. כדגרסי' במדרש יהי אור. תאני תנא קמיה דר' שמעון, האי מאן דמצעיר בחלמיה, ייתי בשעתא דכהני פרשי ידיהו, ולימא רבונו של עולם וכו', משום דההיא שעתא אישתכיחו רחמין בעלמין, ומאן דבעי רחמין על צעריה אתהפך ליה דינא לרחמי."
+            ],
+            "Tachanun": [
+                "<b>נפילת אפים</b>",
+                "ואחר שסיים ש\"צ התפלה בקול רם, נופלים על פניהם ומתחננים. ויהיה כל אדם זהיר עד מאד בנפילת אפים, ויאמר בה מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא. ויש בה כ\"ב פסוקים, כנגד כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא. וכל הזהיר במזמור הזה בנפילת אפים, ואומרו בכוונה בכל יום שיש בו נפילת אפים, ינצל מדינה של גיהנם. ורמז לדבר, שיש במזמור הזה כל האלפא ביתא חוץ משלש פסוקים, והם בו\"ק, עולין בגימטריא למאה ושמונה, כמנין גיהנם. כלומר אין כאן גיהנם. וגרסי' במדרש יהי אור בוא וראה כשאדם מתפלל תפלתו בכוונה, במעשה טוב, שהיא התשובה, ובדיבור טוב, שהיא כוונת הלב, ויקבל עליו עול מלכות שמים ויתעטף בציצית ויניח תפלין, הרי זה מקבל פני שכינה. ואם יפגום תפלתו במעשה ובדיבור, ונמצא פגום למעלה ולמטה, אוי לו למי שפוגם את תפלתו, ועליו הכתוב אומר, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי. וכיון שאדם מתפלל תפלתו כראוי, במעשה ובדיבור, הרי זה נדבק בעליונים, ומתברכין בשבילו עליונים ותחתונים, כדא' ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו, וכתי' בתריה, ויחי ויתן לו מזהב שבא. כי התפלה היא עץ חיים. תפל\"ה בגימטריא חמש מאות וחמשה עשר, ועץ חיים היא למחזיקים בה, ארבע מאות  ותשעים וששה, ותשע עשרה ברכות שהיא התפלה בברכת המינין, הרי חמש מאות וחמשה עשר, כמנין תפלה. לפי' כשיסיים אדם תפלתו ופורש, כאלו פורש מעץ חיים ויקרב למות. לפיכך נופל אדם על פניו אחר תפלתו בפישוט ידים ורגלים, כמה דאתמר, ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. ורזה דמלה, לפי שיש עונות שאין מתכפרין עד יום המיתה, כמה דאתמר, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ואדם שמתפלל שיתכפרו עונותיו, ולאחר שנדבק בעץ החיים, נופל על פניו כמת, כדי שיתכפרו כל עונותיו, כיצד. בתפלתו, שהיא עץ חיים, כבר נתכפרו לו עונותיו הראויים להתכפר מחיים, ובנפילת אפים, שדומה אדם למת, יתכפרו לו עונותיו הראויים להתכפר בשעת המיתה, והב\"ה מרחם עליו. אשרי אדם שיודע לרצות להב\"ה בתפלתו מעומד ובנפילת אפים. הרי שבנפילת אפים הב\"ה מכפר עונותיו של אדם.",
+                "ואחר שמסיימין, אומר שליח צבור, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה, אבינו מלכנו רחם עלינו, אבינו מלכנו חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך והושיענו, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. והטעם, לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו ע\"ה, דכתי' (דברים ט, ט) ואשב בהר, הרי תפלה בישיבה, וכתי' (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר, הרי תפלה בעמידה, וכתי' (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה', הרי תפלה בנפילת אפים. והואיל שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ואבינו מלכנו רגילים לומר אותו מימי ר' עקיבא. כדגרסי' במ' תענית פעם אחת גזרו תעניתא ולא נענו, ירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה וכו'. ירדו גשמים. וכיון שנענה בתפלה זו, תקנו לאומרו בכל יום ויום ובימי התשובה והסליחות. ואומר שליח צבור קדיש ואשרי וגו', ואחר כך למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וגו', ואחר כך ובא לציון, וסדר קדושה, ומתרגמין הקדושה ואומרים, ותשאני רוח, ומתרגמין אותו, ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד, ומתרגמין אותו. ונהגו לתרגם אותו, כדי שיבינו כל העם, כי אז היו כל העם מדברים ארמית. וצריך ליזהר עד מאד בסדר קדושה ולאומרו בכוונה, כדגרסינן בסוף מסכת שוטה אמ' ר' שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע בן לוי, מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה, ובכל יום מרובה קללתו מיום שלפניו, אלא אמאי קאים, אקדושא דסדרא ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא. ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ואחר כך אומר תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני וגו'. ובכל זמן וזמן משנין המזמור כפי ענין היום. ברכי נפשי בראש חדש, כאיל תערוג בחולו של מועד, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד בחנוכה, בפורים למנצח על אילת השחר, בשבעה עשר בתמוז אלהים באו גוים בנחלתך, בט' באב על נהרות בבל, בצום גדליה ובצום אסתר ובעשרה בטבת שיר מזמור לאסף אלהים אל דומי לך. ואחר שיאמר תפלה לדוד, יאמר ש\"צ קדיש יהא שלמא וכו'. ואומרין הציבור עלינו לשבח לאדון הכל. וכשיגיע לאל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר ואנו משתחוים, כדי שלא יהא נראה כאלו חוזר למעלה. ואומרים ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך. והולכים לבתיהם לשלום.",
+                "היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. דאמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, ואמ' אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל כ\"ש דפסע, שנא' (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ואמ' ר' זירא, מריש כי הוא חזינן לרבנן דקא רהטי בשבתא לפירקא, אמינא קא מחללי רבנן שבתא, כיון דשמעית להא דאמ' ר' תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת, דכתי' ( הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, אנא נמי הוה רהיטנא. והיוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, ויוצא מבית המדרש ונכנס לבית הכנסת, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא' (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.",
+                "בשני ובחמישי מתפללין כשאר הימים, ואחר שחוזר שליח צבור התפלה, אומר תחנונים. והטעם לפי שהם ימי רצון, לפי שארבעים יום של קבלת הלוחות, שהיו ימי רצון, עלה משה רבינו ע\"ה ביום החמישי וירד ביום שני, ולפיכך נהגו להתענות בשני ובה'. ואחר שישלים התחנונים, נופלים על פניהם, ואחר כך יאמר ש\"צ תחנה בקול רם, ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפך וכו', ועונין אחריו ה' אלהי ישראל וכו'. ואומר אם עונינו ענו בנו וכו', אבינו מלכנו וכו', ואנחנו לא נדע וכו', ואומר קדיש עד למעלה וכו', ואומר אל ארך אפים מלא רחמים וכו'. ומוציא ספר תורה ואומר גדלו לה' אתי, והקהל אומרים רוממו ה' אלהינו וכו'."
+            ],
+            "Torah Reading": [
+                "<b>קריאת ספר התורה</b>",
+                "ומשה רבינו ע\"ה תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי, בשביל שלא יתעכבו שלשה ימים רצופים מלשמוע דברי תורה. כדגרסי' במכילתא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו לפי שפרשו מדברי תורה שנמשלה למים. ולפיכך תקנו זקנים הראשונים שיהו קורין בתורה בכל שבוע ושבוע שלשה ימים, ועזרא תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשני ובחמישי בשחרית ובשבת בשחרית ובמנחה, ושיהו קורין שלשה, כהן לוי וישראל, ולא יקראו פחות מי' פסוקים. וגרסינן במסכת מגילה בפרק הקורא את המגלה, בשני ובחמישי ובמנחה בשבת קורין שלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, ואין מפטירין בנביא, ואין קורין פחות מי' פסוקים. יקראו השנים שלשה והאחד קורא ארבעה, והקורא הארבעה הרי זה משובח. ואי סליק עניינא בפחות מעשרה, כגון פרשת עמלק, שפיר דאמי. וגרסי' בסוף מסכת מגלה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, פי' בסדר אותו שבוע. תניא מקום שמפסיקין בשבת בשחרית, קורין במנחה ובב' ובחמישי ובשבת הבאה. והכהן קורא תחלה ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואם בא לחלוק הכהן כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו, ואפי' לנשיא, אין לו רשות לישראל שיקרא בתורה קודם כהן. ואפי' כהן עם הארץ קודם לישראל תלמיד חכם. אמ' אביי נקיטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה, כלומר שלא יקדים לוי לישראל, אלא הגדול קודם את חבירו. ואמ' אביי נקיטינן אין שם לוי, כהן קורא במקום לוי. כיצד, קורא כהן, ואחר שמסיים, ישאר במקומו ויברך פעם אחרת ויקרא, אבל לא יקרא כהן אחר במקום לוי, אלא אותו ראשון שעלה תחלה, שמא יאמרו הראשון פגום הוא. וכן לא יקראו שני לויים בהפסק ישראל ביניהם. ואם אין שם כהן, קורא ישראל במקומו. ואומר שליח צבור, פלוני במקום כהן, כדי שלא יטעו להאכילו חלות. אבל ישראל הקורא במקום לוי, אין צריך לומר במקום לוי, דמעשר ראשון מותר לישראל, ועוד שאינו מצוי.",
+                "וכתב הרב ר' יהודה אבן גיאת ז\"ל ואסור לשליח צבור לקרות בתורה עם הקראים, דאמרו רבותינו ז\"ל ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם.",
+                "וקריאה זו היא מצוה גדולה. וחייב הקורא לברך שתי ברכות, אחת לפניה ואחת לאחריה. לפיכך לא יברך אלא אדם שיודע לקרות ולדקדק, ולא יקרא אלא המברך, ולא יקרא הקורא בלא ברכות, ולא יברך המברך אלא אם כן קורא, והמברך הוא הקורא. ושליח צבור שאינו מברך לא יקרא כלל. ומי שאינו יודע לקרות, אסור לו לעלות לתיבה לקרות בתורה, אע\"פ שיודע לברך. ואין לו לשליח צבור אלא לאחוז בספר תורה ולהראות לקורא מאיזה מקום יתחיל. ומי שאינו יודע לקרות ועולה לקרות הרי זה חוטא בנפשו. ושאר העם שומעים ואינן קורין עמו, שנא' (נחמיה ח, ג) ואזני כל העם אל ספר התורה.",
+                "אמר המחבר ולא נהגו כן, אלא העולה יקרא בנחת, ושליח צבור קורא עמו בקול רם. ומנהג זה ראו כמה רבנים וכמה גדולים ואנשי מעשה ולא הקפידו.",
+                "בשבת בשחרית קורין שבעה, כהן ולוי, ואחר הלוי תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור, ואחריו תלמיד חכם הראוי למנותו, ואחריו ראש הכנסת והעם. אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. פי' הקורא בתורה צריך לקרות נגד סוף הפרשה, ואם משייר ממנה, לא ישייר פחות משלשה פסוקים, שמא יאמרו לא קרו העולים אחריו כי אם שני פסוקים בלבד. ולא יתחיל מג' פסוקים.",
+                "הקורא בתורה בצבור צריך לסדר אותה קודם תחלה שתי פעמים או שלשה בינו לבין עצמו. כההיא דר' עקיבא שקרא אותו ש\"צ לקרות בתורה ולא רצה, מפני שלא סידר אותה תחלה, ודרשה מפסוק זה, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. אז ראה א', ויספרה ב', הכינה ג', וגם חקרה ד', והדר ויאמר לאדם. ואינו רשאי לקרות עד שאומרים לו קרא. ולפיכך נהגו שיקרא ש\"צ לקורין בתורה. וכל הקורין מברכין לפניה ולאחריה. וצריך להיות זהיר בברכת התורה. כדגרסי' במ' נדרים בפרק ואלו נדרים, מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מבניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה. דאמר רב יהודה אמ' רב, מי החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת, ולא פירשוהו, עד שפירשו הב\"ה בעצמו, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, אמר רב שלא ברכו על התורה תחלה. וצריך לברך למקרא ולמדרש ולמשנה ולתלמוד ברכה ראשונה, בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן  לנו את תורתו בא\"י נותן התורה, ובה עשרים תיבות, וברכה אחרונה, בא\"י אמ\"ה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו בא\"י נותן התורה, ובה עשרים תיבות. רמז לארבעים יום שישב משה בהר כשקבל התורה. ופותח הספר קודם שיברך ואחר כך מברך. פותח ורואה וגולל ומברך. פי' לאחר שפתח חוזר וגולל ואז מברך וחוזר ופותח וקורא. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר פותח ורואה ומברך. והלכה כר' יהודה. ולאחר שקורא גולל ומברך. אין קורין בתורה בבית הכנסת בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין. אין קורין בחומשים בצבור. פירוש אם כתב חומש לבדו, אפי' בגלילה כספר תורה, אין קורין בו עד שיהיו כל החמשה חומשין ביחד.",
+                "ואסור לאדם לעזוב ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. כדגרסינן בפרק קמא דברכות ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ספר תורה כששליח צבור קורא בו בבית הכנסת ויוצא. ואפי' בין פסוק לפסוק אסור לצאת, אבל בין גברא לגברא מותר. ואסור לשוח כששליח צבור קורא בתורה בבית הכנסת, כדגרסי' במסכת מועד קטן בפרק אלו מגלחין כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדברי תורה, שנא' (נחמיה ח, ה) ויפתח עזרא הסופר את הספר ויקרא וגו', וכתיב (נחמיה ח ה, נחמיה ח ח) וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, שנא' (איוב לב, טז) עמדו לא ענו עוד. ואחר שמסיימין בקריאת ספר תורה גוללין אותו, והגולל אותו נוטל שכר כנגד כולם. ואומר קדיש עד למעלה, ותהלה לדוד, ולמנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה, וסדר קדושה. ומחזירין ספר תורה למקומו, ואומר קדיש תתקבל וכו', ואומר תפלה לדוד וגומר, ואומר קדיש יהא שלמא וכו'."
+            ],
+            "Mincha": [
+                "<b>תפלת המנחה</b>",
+                "תפלת המנחה זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד תשע שעות. ומנחה זו היא הנקראת מנחה גדולה. ומנחה קטנה זמנה מתשע שעות ומחצה ומעלה עד הערב. מן המשנה. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, שהוא אחת עשרה שעות פחות רביע שעה. ולא נפסקה הלכה לא כמשנה ולא כר' יהודה. הילכך הקובע זמנה עד הערב פוסק כמשנה, והקובע זמנה עד פלג המנחה פוסק כר' יהודה. והרשות ביד כל אדם בזה להתנהג כאיזה מהם שירצה, כמשנה או כר' יהודה.",
+                "וצריך אדם ליזהר מאד בתפלת המנחה, שהיא רצויה וחשובה לפני הב\"ה. שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, כדגרסינן במסכת ברכות אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו', ענני ה' ענני וידעו העם הזה וגו', וכתי' (בראשית מו, א) ותפול אש האלהים וגו'.",
+                "גדולה תפלת המנחה, שרוב הנביאים והחסידים היו רגילים להתפלל אותה בעונתה, אליהו הנביא ודניאל ועזרא, והב\"ה שומע תפלתן ועונה אותן. אליהו הנביא מנין, דכתי' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגומר, ונענה, דכתי' (מלכים א יח, לח) ותפול אש ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת העצים וגו'. דניאל מנין, דכתיב (דניאל ט, כ:כא) ועוד אני מדבר ומתפלל והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב, וכתיב (דניאל י, יט) ויאמר אל תירא דניאל איש חמדות, ר\"ל שמע הב\"ה תפלתך. עזרא מנין, דכתי' (עזרא ט, ד) ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד למנחת הערב, וכתי' (עזרא ט, ה) ובמנחת הערב קמתי מתעניתי. מלמד שנענה. והטעם, מפני שתפלת השחר זמנה ידוע, בבקר בקומו ממטתו ומתפלל מיד, קודם שיהיה טרוד בעסקיו. וכן במנחת ערבית זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל תפלת המנחה היא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו. לפיכך צריך לשים אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ויתפלל אותה. ואם עושה כן שכרו הרבה מאד. ולפיכך מנעו רבותינו ז\"ל לעשות מלאכת קבוע סמוך לה. דתנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, פי' להסתפר, עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון. ופירש ר' תם דוקא סעודה גדולה, כגון של מילה ונשואין ופדיון הבן ותספורת של בן אלעשה שהיתה כגון תספורת של כהן גדול. והרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל והר' ר' יונה ז\"ל כתבו דאפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור להתחיל. והמחמיר הרי זה משובח ותבא עליו ברכה. ואם התחיל באחת מאלו סמוך למנחה גדולה והגיע זמנה, אין מפסיקין. במה דברים אמורים, בשיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור, אבל אם אין שהות ביום, צריך להפסיק מיד ולהתפלל, כדי שלא יפסיד להתפלל מנחה בעונתה.",
+                "גדולה תפלת המנחה וחביבה לפני הב\"ה כקטורת, שנא' (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב.",
+                "בוא וראה כמה הקטורת לפני הב\"ה חביבה, שחבבה יותר מכל הקרבנות, וצונו להקריב לפניו שלשה עשר מיני קרבנות, וכולן היו קרבים במזבח אחד, ולקטרת מזבח בפני עצמו. ולא עוד אלא שהמזבח שהיו מקריבים עליו כל הקרבנות היה מצופה נחושת, ומזבח הקטורת היה מצופה זהב.",
+                "חביבה הקטורת, שבה נשתבח קרבן הנשיאים, שנא' (במדבר ז, יד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ועוד כי הסולת שהקריבו הנשיאים למנחה היה בכלי כסף, שנא' (במדבר ז, יט) קרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. אבל הקטורת הקריבו בכלי זהב, שנא' (במדבר ז, כ) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת.",
+                "חביבה הקטורת, שביום הכפורים היו מקריבים ארבעה עשר קרבנות, ולא היה כהן גדול שואל צרכיו וצרכי ביתו וצרכי הכהנים וצרכי ישראל אלא על הקטורת, שנא' (ויקרא טז, יג) ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת וגו'.",
+                "חביבה הקטורת, שהיא עוצרת את המגפה, שנא' (במדבר יז, יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים עליה אש מעל המזבח ותן קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, וכתי' (במדבר יז, יב) ויצא אהרן מלפני ה' וירא והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, וכתי' (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.",
+                "חביבה הקטורת, שעל בטלתה נענש אחז, שנא' (דברי הימים ב כט, ז) ויכבו את הנרות וקטורת אין להקטיר וגו'. והקטורת אינו באה על חטא כשאר הקרבנות. לפיכך אין היחיד מתנדב קטורת, כי אם הנשיאים, שהיה קרבן לפי שעה.",
+                "גדולה תפלת המנחה לפני הב\"ה ובה בחר מכל התפלות, שנא' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. אימתי אדם מתפלל ונפשו מתעטפת ברעב ביום התענית, הוי אומר בתפלת המנחה, כי בערבית עדין ליום אחד היא התענית, בשחרית עדין אינו זמן אכילה, אימתי אדם מתפלל ונפשו מתעטפת ברעב, הוי אומר בתפלת המנחה. ועוד שבתענית יכוין את לבו יותר בתפלת המנחה, מפני שהוא רעב ונענה ונפשו קצרה עליו, שנא' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו.",
+                "וחייב אדם ליטול ידיו קודם כל תפלה. ובמנחה הולך לבית הכנסת, ואומר שליח צבור בקול רם אשרי, ואומרים הקהל תהלה לדוד בלחש. ונמצא אומר תהלה לדוד בכל יום שלשה פעמים, א' בשחרית בפסוקי דזמרא, ב' קודם למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה, ג' קודם תפלת המנחה, כדי לסמוך לה התפלה מיד. דאמ' ר' אלעזר בר אבינא, כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כמו שכתבנו למעלה. ואחר תהלה לדוד יאמר ש\"צ קדיש, ויעמדו מיד להתפלל במקומם שקבעו להם בבית הכנסת, ויתפללו שמונה עשרה. ואח\"כ חוזר ש\"צ התפלה בקול רם, ואומר קדושה בברכת אתה גבור. ואחר שיסיים ש\"צ התפלה נופלים על פניהם ומתחננין ואומרים אבינו מלכנו ואנחנו לא נדע, ואומר קדיש תתקבל, ואומר המזמור הראוי לשם, כמו שאפרש לקמן בע\"ה, ואומ' קדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Arvit": [
+                "<b>תפלת ערבית</b>",
+                "תפלת ערבית זמנה מיד אחר שקיעת החמה, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה, כמו שכתבתי למעלה. וקרית שמע של ערבית זמנה משעת צאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, כרבן גמליאל, והלכה כמותו. ואם עבר זמן הנץ החמה ולא קרא קריאת שמע, בין מזיד בין שוגג בין אנוס, הרי זה ביטל קריאתה בזמנה, ואם היה שוגג או אנוס, יתפלל שחרית שתים, אבל אם היה מזיד, אין לו תקנה, ועל זה שנו חכמים מעוות לא יוכל לתקון, ומפ' בגמ' זה שביטל ק\"ש של ערבית וקרית שמע של שחרית. ומתפלל מיד אחר שיקרא ק\"ש, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. המתפלל ערבית עם הצבור, אם מתפללין קודם צאת הכוכבים, יתפלל עמהם, אבל לא יקרא ק\"ש עד צאת הכוכבים שהיא עונתה, ויתפלל עם הצבור, ואחר כך יקרא ק\"ש. ואם היו מתפללין בזמן צאת הכוכבים קודם קרית שמע, ואחר כך מתפלל כדרכו. נכנס לבית הכנסת בערבית, ומצא הצבור שקראו ק\"ש בברכותיה, יתפלל שמונה עשרה עם הצבור, ואח\"כ יקרא ק\"ש בברכותיה, מה שאינו רשאי לעשות כך בשחרית, מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה. קרא ק\"ש, בין בשחרית בין בערבית, בין בינו לבין עצמו בין בצבור, ונכנס לבית הכנסת והיו קורין ק\"ש, יקרא עמהם עד פרק ראשון.",
+                "וחייב אדם להקדים בעשיית כל המצות, כל מצוה ומצוה בשעה שתחול, אע\"פ שיש לו שהות ביום לקיימנה, כגון תפלת שחרית שזמנה עד ארבע שעות, ומנחה עד אחר עשר שעות פחות רביע, כר' יהודה, וערבית כל הלילה, כרבן גמליאל. אל יאמר עדין יש לי שהות להתפלל, אלא יתפלל מיד בשעה שתחול, שמא יארע לו אונס ולא יתפלל. כדגרסינן במ' ברכות בפרק ראשון חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ויאמר אלך לביתי אוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה, אלא אדם בא מן השדה בערב, הולך לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, וקורא ק\"ש ומתפלל, ואחר כך אוכל ושותה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וגרסי' בפרק קמא דמ' פסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות ומלין בבקר. וגרסינן במ' פסחים בפרק אלו דברים תניא ר' שמעון אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואיברים מצותן כל הלילה, ואין ממתינין להם עד שתחשך. וגרסינן במ' פסחים, בקרבן עולה ויורד, ר' יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה, שהרי מקריבין מיד הדל מיד עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא שעורה או כשבה.",
+                "ומברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ובבקר שתים לפניה ואחת לאחריה, שהן שבעה ברכות. כדגרסי' במ' ברכות ירושלמי ר' יוסי ב\"ר בון בשם ר' יהושע בן לוי על שם שבע ביום הללתיך.  וגרסינן במדרש תלים למנצח על השמינית מזמור לדוד, זש\"ה שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. א\"ר יהושע בן לוי אלו שבע ברכות שבקרית שמע של שחרית, א' יוצר אור, ב' אהבה רבה, אליבא דרב יהודה על שמיה דשמואל, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ג' שמע, ד' והיה אם שמוע, ה' ויאמר, ו' אמת ויציב, ז' גאל ישראל.",
+                "ואלו הן הברכות של ערבית. א' אשר בדברו. ב' אהבת עולם. על דעת הגאונים. וקורא ק\"ש. ואומר אמת ואמונה, והיא ברכה שלישית, ואם לא אמרה לא יצא ידי חובתו. כדגרסינן בפירקא קמא דמ' ברכות אמר רבא בר חנינא סבא משמיה דרב, כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו, שנא' (תהלים צב, ג) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ברכה רביעית השכיבנו. וסומך גאולה לתפלה. אע\"פ שאומר השכיבנו, ופסוקים שאומרים בלחש, עד יראו עינינו ועד תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו, וקדיש, אין זה הפסק, ודומה כגאולה ארוכה. והוא הדין בפסוק ה' שפתי תפתח שאומר אחר גאל ישראל, אינו מפסיק, וכגאולה ארוכה דמי. ויסמוך גאולה לתפלה ושכרו הרבה מאד. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ברכות א\"ר יוחנן איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, דכתי' (ישעיהו לח, ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי, שסמך גאולה לתפלה.",
+                "ד\"א שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר' אבין בשם ר' נחמיה אומר, אלו שבע מצות שאדם עושה בכל יום, ואלו הן, קורא ק\"ש שתי פעמים, ומתפלל שלשה פעמים, ואוכל ומברך שתי פעמים. ד\"א שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, על שם שבעה קדישים שאנו אומרים בכליום. אמ' ר' נחמן בשם ר' מונא, כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. ברכה שניה של ק\"ש של ערבית פותחת אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת וכו', ושל שחרית אהבת עולם אהבתנו וכו', וחלקו בה חכמים. אמ' רב יהודה אמ' שמואל, בשחרית אומר אהבה רבה אהבתנו ה' אלהינו וכו', ובערבית אומר אהבה רבה בית ישראל עמך אהבת. וחכמים אומרים כי בשחרית אומר אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו, ובערבית אומר אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת. ופסק רבי יצחק אלפסי ז\"ל בשחרית כחכמים. והגאונים הכריעו ביניהם, ותקנו לומר בשחרית אהבה רבה אהבתנו ה' אלהינו כרב יהודה על שם שמואל, ובערבית אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת כחכמים, כדי לצאת ידי שניהם. וחותם ברכה רביעית של קרית שמע של ערבית, המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו. ואומר ש\"צ קדיש עד למעלה, ומתפללין שמונה עשרה. ואחר שמסיימין את התפלה, אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ונהגו לומר פיטום הקטורת בבקר ובערב זכר למקדש. אבל השירות שהיו אומרים הלוים בבית המקדש לא נהגו לומר אותם כי אם בבקר, שהקרבנות היו מקריבים אותם בבקר ובערב, אבל השיר לא היתה מצותו אלא בבקר. ואפי' הכי יש מקומות שנהגו לומר שיר היום בשחרית ובמנחה ושיר של יום שלאחריו בערבית, לפי שהלילה הולכת אחר היום, שנא' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.",
+                "אלו הן השירות שהיו הלוים אומרים בבית המקדש. ביום ראשון היו אומרים, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה. בשני היו אומרים, שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד. בשלישי, מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל. ברביעי היו אומרים, אל נקמות ה'. בחמישי, למנצח על הגיתית לאסף הרנינו לאלהים עוזנו. בששי, ה' מלך גאות לבש, סימן לשם אלי. בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא, לעולם שכלו שבת ומנוחה, לחיי העולם הבא. כדגרסינן במ' ראש השנה בפ' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא, בראשון מהו אומר, לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מהו אומר, גדול ה' ומהולל מאד, על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם. בשלישי מהו אומר, אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, על שם שגלה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ברביעי היה אומר, אל נקמות ה', על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהם. בה' מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו, על שם שברא עופות ודגים לשבח שמו. בששי מהו אומר, ה' מלך גאות לבש, על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. בז' מהו אומר, מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת."
+            ],
+            "Bedtime Shema": [
+                "<b>קריאת שמע על המטה</b>",
+                "וחייב אדם לקרוא ק\"ש על מטתו בלילה כשיכנס לישן, דאמ' ר' יהושע בן לוי אע\"פ שקרא קרית שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מטתו. ודי בפרשה ראשונה, כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה את מקום, הנכנס ליישן אומר משמע עד והיה אם שמע תשמעו. אמ' ר' אלעזר כל הקורא קרית שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו, שנא' (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. א\"ר יצחק כל הקורא ק\"ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו, שנא' (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנא' (משלי כג, ה) התעוף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא מזיקין, שנא' (דברים לב, כד) ולחומי רשף.",
+                "ואחר שיקרא ק\"ש על מטתו עד ובשעריך הראשון, יאמר בא\"י אמ\"ה המפיל חבלי שנה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותעמידני לחיים ולשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון, וישלוט בי יצר הטוב ואל ישלוט בי יצר הרע. ותצילני מפגע רע ומחלים רעים, ואל יבהילוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מטתי שלימה לפניך. בא\"י המאיר לכל העולם כלו בכבודו.",
+                "ואומר יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי. ואומר ה' מה רבו צרי, עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. ואומר השכיבנו וכו'. ואומר ברוך ה' ביום, ברוך ה' בלילה, ברוך ה' בשכבנו, ברוך ה' בקומנו. ואומר ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש. ואומר ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם. בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת. יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום. הנה מטתו שלשלמה, ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כלם אחזי חרב, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. אתה סתר לי, מצר תצרני, רני פלט תסובבני סלה. אלהינו שבשמים, יחד שמך, וקיים שמך ומלכותך עלינו, לעולם ועד.",
+                "וגרסינן במדרש ארבעה לילות כתובים בנביאים ובכתובים, ובכולן רמז שחייב אדם לקרות ק\"ש בלילה על מטתו. ואלו הן, א' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כשם שחייב אדם לקרות ק\"ש בבקר, כך צריך לקרותה בלילה, לפי שהוא מאמין בהב\"ה, ומפקיד את נפשו בידו, ומקבל עליו עול מלכות שמים. ב' על משכבי בלילות בקש\"תי, ב'רכתי, ק'רית, ש'מע, ת'הלה, י'וצרי. ג' הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, שאו ידיכם קדש וברכו את ה', קד\"ש, ק'ראו ד'ודים ש'מע. ד' איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, אי\"ש, א'ומרים, י'שראל, ש'מע."
+            ],
+            "Shabbat Prayers": [
+                "<b>תפלות של שבת</b>",
+                "בערב שבת במנחה, מתפללין כשאר ימות החול, אלא שאין נופלין על פניהם, אפי' במנחה גדולה.",
+                "תפלת ערבית, מקדימין להתפלל אותה קודם משאר ימות החול, דארז\"ל עיולי יומא מקדימינן ליה, פירוש שמקדימין לשבות מבעוד יום. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוצאי שבת בצפורי. פי' טבריא היתה יושבת בעמק ובעוד יום היה נראה ערב והיו שובתין, ובצפורי היו מאחרין מוצאי שבת, מפני שהיתה יושבת על ההר, כדגרסינן במ' מגלה בפרק ראשון, למה נקרא שמו צפרי, מפני שהיא יושבת על ראש ההר כצפור, והיתה השמש נראית בה אפי' בשעת שקיעתה, והיה נראה להם יום, והיו מאחרין במוצאי שבת. ופירשו התוספות שמפלג המנחה, שהוא י\"א שעה פחות רביעי, יכול להדליק את הנר ולקבל עליו השבת בתפלת ערבית, ובלבד שימתין לקרות ק\"ש בעונתה, שהוא זמן צאת הכוכבים. ואין בזה מה שאמרו חז\"ל בהדלקת הנר, ובלבד שלא יאחר ובלבד שלא יקדים, שאין בזה הקדמה, כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה. ומשעה שהתפלל ערבית, אפי' מבעוד יום, אסור לעשות מלאכה, שהרי קבל עליו השבת מבעוד יום.",
+                "ונהגו בטוליטולה לומר והוא רחום כמו בחול, אע\"פ שלא התקינו רז\"ל לאומרו בערבית בחול כי אם על המלקות, לפי שהלוקין היו מלקין אותם בערבית כדי שיתכפר להם מה שחטאו כל היום, והיו אומרים והוא רחום אחר המלקות, ולכך התקינו לאומרו בערבית. ואין מלקות בשבת, ולא היה ראוי לאומרו. אפי' הכי נהגו לאומרו, מטעם שהתפלות במקום התמידין תקנום, ובשחרית ובמנחה יש תמידין שמכפרין, אבל בערבית, שאין תמיד לכפר, תיקנו לומר והוא רחום.",
+                "וקורין ק\"ש בברכותיה כשאר ימות החול וחותמין שומר את עמו ישראל לעד. ואומרים ושמרו את בני ישראל את השבת וגו', עד שבת וינפש. ואומרים ישמחו השמים ותגל הארץ וכו', וחותם המלך בכבודו חי וקיים תמיד וכו'. ואמרו בעלי הקבלה למה אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ במובאי שבת, לפי שהשבת זכר לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, והשבת דוגמות שני עולמים אלו, שהשבת עונג קדושה ומנוחה, עונג מעין העולם הזה, מנוחה וקדושה מעין העולם הבא. והעולם הבא נברא בי\"ה, והעולם הזה נברא בוא\"ו ה\"א, נמצא שם שלו יהוה שלם בשני עולמות. ולפיכך אנו אומ' בשבת, שהיא מעין שני עולמים אלו, ישמחו השמים, מעין העולם הבא, שהוא עולם הנשמות הנבראות משמי השמים העליונים, ותגל הארץ, מעין העולם הזה, שהוא ארץ ותבל. ולפי שהשם שלם בשני עולמות אלו, שהן מעין השבת, כמו שאמרתי, אומרים בליל שבת ישמחו השמים ותגל הארץ, ראשי אותיות יהוה, שבו נבראו שני עולמים, שהן מעין השבת.",
+                "ואסור לשוח משיתחיל והוא רחום עד שישלים התפלה של עמידה, בין בחול בין בשבת, אלא אם שואל שלום מפני היראה, כמו שכתבתי בברכות שמע של שחרית של חול. ואחר שחותם ברכות קרית שמע, אומר ש\"צ קדיש עד למעלה. ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם. ואומר אתה קדשת. ואומר ויכלו באמצע התפלה, כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי, אמר רב ואיתמא ר' יהושע בן לוי, אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו. ואמ' רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב\"ה במעשה בראשית, שנא' (שבת קיט:) ויכלו, וכתי' בלא וא\"ו, אל תיקרי ויכלו אלא ויכלו. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המתפלל ערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומ' לו וסר עונך וחטאתך תכופר. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו', וחותם מקדש השבת. ואומר רצה, ומודים, ושים שלום.",
+                "וחוזר ואומר ש\"צ ויכלו במקום רם מעומד, מפני שהוא עדות להב\"ה במעשה בראשית, דכתי' (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. פי' אין העדים מעידין אלא מעומד. ואומר ש\"צ ברכה אחת מעין שבע, שהוא מגן אבות בדברו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו, וחותם בא\"י מקדש השבת. והטעם שחוזר ש\"צ תפלת ערבית ליל שבת יותר משאר לילות, לפי שבליל שבת מזיקין מצואין. דתניא, לא יצא אדם יחידי בליל רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שמזיקין מצואין, ואגרת בת מחלת יוצאת עם י\"ח רבוא של מלאכי חבלה, ויש לה רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיח כל יומא, זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא, אמרה ליה, אי דלא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה רביעיות ולילי שבתות. והואיל ומזיקין מצויין בליל שבת, חוזר ש\"צ התפלה, כדי שיסיימו תפלתן העם שהיו בשדות ונשתהו לבא לבית הכנסת, מתערב ש\"צ בתפלה, כדי שיסיימו כלם ולא ישארו בב\"ה ויבאו לידי סכנה. ובשעה שש\"צ אומר ויכלו עם הקהל אל ישיחו כלל, כדגרסינן בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לאדם אחד אחרי מותו בחלום ופניו מוריקות. אמ' לו, מפני מה פניך מוריקות, אמ' לו, מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרים אותו, ובברכת מגן אבות, וביתגדל.",
+                "ונהגו בטלייטולה ג\"כ לומר קדוש בבית הכנסת בלילי שבתות ובלילי ימים טובים. אבל הר' יהודה ן' גיאת ז\"ל כתב, ומה שנהגו במקצת מקומות לקדש על היין בבתי כנסיות בלילי שבתות ובלילי ימים טובים, טעות הוא בידם, ואסור לעשות כן, לפי שהוא ברכה שאינה צריכה והזכרת השם שמים לבטלה. שאין קדוש אלא במקום סעודה. ואין ראיה מההבדלה שמבדילין על היין בבתי כנסיות. לפי שבכל מקום ששומע אדם הבדלה, יוצא בה ידי חובתו, בין במקום סעודה בין שלא במקום סעודה. אמ' רב נטרונאי גאון ז\"ל, וזה שמקדש בבית הכנסת ומטעים לכל הצבור, לא יצאו ידי חובתן באותה טעימה, שהלכה היא אין קדוש אלא במקום סעודה, אלא משום רפואה היא שנותנין מן היין על עיניהם מי שאין להם יין בבתיהם והם צריכים לאותו יין שבבית הכנסת. ואם יש בבית הכנסת אורחים, כ\"ש שיקדש בשבילם. יראה שאם אין בבית הכנסת אורחים, או אם אין הצבור צריכין לאותו יין לרפואה, שהיא ברכה לבטלה. וצריך להיות היין שמקדשין עליו יין משובח, משום מצוה מן המובחר. ומנא לן דעל יין מקדשין. דאמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח, דשתו ליה, אלהים במה משמח, הוי אומר בשירה. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי יין שריחו רע, ולאפוקי נמי מגולה ושל שמרים, מפני שהוא פחות ואינו חשוב, שנא' (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו'. אבל יין מגיתו כשר, דאמ' רב, שוחט אדם אשכול של ענבים, ונותן בתוך הכוס, ואומר עליו קדוש היום. וכן הלכתא. ונוהגין לשנות בלילי שבתות אחר הקדוש משניות במה מדליקין, לפי שיש בה מיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ולא נהגו לאומרו בלילי יום טוב שחל להיות בשבת.",
+                "תפלת שחרית",
+                "משכימין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות ופרשת הקרבנות. ואומר וביום השבת ומשניות איזהו מקומן. ומוסיפין מזמורים, לפי שאין בו ביטול מלאכה. ואומר ברוך שאמר, ומזמור לתודה, ומזמור שיר ליום השבת, ויהי כבוד ה' לעולם, וזמירות של חול, ושירת הים. ואחר כך אומר נשמת כל חי, מפני שיש בו מענין יציאת מצרים, ולפיכך סמכוהו לשירה, וחותמין בישתבח. ואומר ש\"צ קדיש, וברכו, וקורין ק\"ש בברכותיה. ומוסיפין בברכה ראשונה שבח ותהלה להב\"ה, והוא אל אדון על כל המעשים. ויזהר בו מאד, שיש בו אלפא ביתא, מאל אדון עד תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני קדש. ואחר שקורין ק\"ש, אומרים אמת ויציב, וחותם גאל ישראל. ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע, והוא ישמח משה, ויש בו חמשים וחמשה תיבות, כנגד חמשים וחמשה אותיות שיש מאך את שבתותי עד ויתן אל משה ככלותו. והתקינו לומר בתפלה בעמדו לפניך על הר סיני, לפי שפרשת ויתן אל משה סמוכה לפרשת ושמרו בני ישראל את השבת. ותיקנוה לפי שכשהיו אבותינו במצרים, וראה משה רבינו ע\"ה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ונתנו לו. בחר ביום השביעי. וכאשר נגאלו ונצטוו על השבת, שמח משה שהוא בחר בו קודם כשהיו במצרים, ולפיכך אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו. ויש מפרשים משום הא דכתי' (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב\"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, והודיעם, ועל כן תיקנו לומר ישמח משה.",
+                "ובתפלות של שבת יש שבע ברכות, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי בפ' סדר תעניות, שבעה של שבת מנין, א\"ר יצחק כנגד שבעה קולות שיש במזמור הבו לה' בני אלים, א\"ר יודן ענתוריה כנגד שבעה הזכרות שכתובין במזמור שיר ליום השבת. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה במקומה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא וכו', ואומר אתה הראת לדעת וכו', ומוציא ספר תורה. וטעם אתה הראת לדעת, שנאמר על קבלת התורה שניתנה בשבת. וקורין בפרשה שבעה, אין פוחתין מהם, אבל אם רצה להוסיף עליהם הרשות בידו. ומפטירין בנביא מענין הפרשה. ואין פוחתין בהפטרה מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, שאין פוחתין לכל אחד משלשה פסוקים, אבל אם נשלם ענין ההפטרה בפחות מעשרים ואחד פסוקים, כגון עלתיכם ספו על זבחיכם, שפיר דאמי. ותקנו למפטיר שבעה ברכות, כנגד שבעה אנשים שקראו בתורה, שלשה קודם ההפטרה, שהן שתים שמברך על ספר תורה לפניו ולאחריו, ברכה ראשונה של הפטרה, הרי שלש ברכות, וארבעה אחר ההפטרה, הרי שבעה ברכות. ואם חל להיות ראש חודש בשבוע הבא, אומר ש\"צ יהי רצון לכונן את בית חיינו, לפי שאין קביעות החדש אלא בזמן שבית המקדש קיים. ואומר יהי רצון לקיים לנו את כל חכמי ישראל, לפי' שעל פי' ב\"ד הגדול היו קובעין החדש, והשאר, לרחם על פליטתנו ושנשמע ונתבשר, בקשה בעלמא נינהו. ואומר ש\"צ אשרי, ואומר אותו הצבור בלחש. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים,  ויש בו שמונה עשרה אזכרות, כנגד תפלת שמונה עשרה שמתפללין בחול, ולפי שאין מתפללין אותה בשבת תקנו לומר המזמור הזה. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין תפלת מוסף.",
+                "תפלת מוסף",
+                "תפלת מוסף, שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וקדושת השם באמצע, והיא למשה צוית. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה רבה, והיא כתר. ותקנו לומר בה פסוק שמע ישראל, מפני שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא לקרות קריאת שמע, ותקנו לאומרו בקדושה רבה, כדי שלא ישתכח, והיו מכוונים את לבם בו. ואחר שמשלים ש\"צ תפלה, אומר קדיש תתקבל יהא שלמא, ושונין משניות פרק אחד, ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן. וזמן תפלת המוסף מיד אחר תפלת שחרית. יכול להתפלל עד סוף שבע שעות שהוא זמנה. ואם שכח ולא התפלל מוסף עד שעבר כל זמנה, יתפלל של מנחה קודם, ואחר כך של מוסף, שתפלת המנחה תדירא. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואע\"ג דתנן ושל מוספין כל היום, אפי' הכי בגמ' ובתוספות קיימא לן שמצותה עד סוף שבע שעות. ואסור לאכול עד שיתפלל תפלת מוסף, אבל לטעום או לשתות מים מותר קודם תפלת המוספין, דקיימא לן בגמ' שאין הלכה כרב הונא דאמ' אסור לטעום קודם תפלת המוספין.",
+                "תפלת מנחה",
+                "תפלת מנחה, אומר ש\"צ אשרי, וסדר קדושה, וקדיש, ואומר פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו', כדגרסי' במדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתי' בתריה (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'. ומוציאין ספר תורה, כדגרסי' בירושלמי עזרא תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבתות בשחרית ובמנחה, ובימים טובים בשחרית, ובשני ובחמישי. וקורין בו שלשה, כמו שכתבתי למעלה. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, והיא אתה אחד וכו'. ויש בו ד' וחמשים תבות, כנגד ארבעה וחמשים תיבות שיש בפרשה זכור את יום השבת עד ויקדשהו.",
+                "וגרסי' במכילתא ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שלשה מעידין זה את זה, הב\"ה וישראל ושבת. הב\"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. הנה בפסוקים האלה שמו של הב\"ה וישראל מעידין שברא הב\"ה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ישראל ושבת בהב\"ה שהוא אחד, שנא' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים, וכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. הנה שישראל ושבת מעידין בהב\"ה. הב\"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות, שנא' (שמות יט, ה) והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. הנה שהב\"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות. ולפי' תקנו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שהב\"ה אחד ושבתו אחד וישראל עמו ונחלתו יחידים באומות.",
+                "ולמה תיקנו בשבת ארבעה ענייני תפלות, אתה קדשת בערבית, ישמח משה בשחרית, למשה צוית במוסף, אתה אחד במנחה, כל אחת בפני עצמה, וביום טוב לא תקנו כי אם תפלה אחת לארבעתן, אתה בחרתנו, מפני שארבע תפלות של שבת תקנום כנגד ארבע שבתות. אתה קדשת, כנגד שבת בראשית שנשמע מתוכו, ישמח משה, כנגד שבת של מתן תורה, שהתורה נתנה בשבת, למשה צוית, כנגד שבת של גלות, ולפיכך אנו מבקשים מאת הב\"ה לקבץ את נפוצותינו ולבנות בית מקדשו ולשכלל היכלו בתפלת למשה צוית, ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו וגו'. ואתה אחד, כנגד שבת שלעתיד לבא, כשיבנה הב\"ה את ירושלם עיר מקדשו, ויאסוף נדחי ישראל לתוכה, אז יהיה הב\"ה בפי כל העמים אחד ושמו אחד וישראל עם סגולתו גוי אחד בארץ, ולפיכך אנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.",
+                "וגרסינן במדרש תפלות של שבת, ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, משונות זו מזו. מאי טעמא. מפני שבששה ימים ברא הב\"ה את עולמו, וביום השבת שבת, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, והוא לבדו, והיה שבת זה חנוכת העולם, ולפיכך אנו מתפללין בערבית אתה קדשת. ולא נתן הב\"ה שבת לאדם הראשון, ונתנו למשה רבינו ע\"ה, ולפיכך אנו מתפללין ישמח משה. ואחר כך הנחילו לישראל על ידי משה רבינו, ולפיכך אנו מתפללין במוסף למשה צוית. ואע\"פ שלא נתנו הב\"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, עתיד להנחילם אותו לעתיד לבא, ולפיכך אנו מתפללין במנחה אברהם יגל יצחק ירנן וגו'.",
+                "וגרסינן במדרש השבת דומה לכלה. מה כלה זו באה לחתן נאה ומקושטת ומבושמת, כך השבת באה להן לישראל נאה ומקושטת, שנא' (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. וסמיך ליה, ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ככלתו כתי', מה כלה נאה ומקושטת, אף שבת נאה ומקושטת, מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו, כך אדם בשבת לבוש בגדי תפארתו, מה חתן זה מעונג כל ימי החופה, כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה, כך האדם בטל בשבת. ולפי' חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה. ורמז לדבר מתפלות השבת. תפלת ליל השבת, אתה קדשת, כנגד הקדושין שמקדש בהן החתן לכלה. תפלת שחרית, ישמח משה, כנגד שמחת החתן עם הכלה. תפלת מוסף, שני כבשים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו, הרי בשר ולחם ויין ושמן, כנגד סעודת החתן. תפלת מנחה, אתה אחד, כנגד בעילת מצוה שמתייחד החתן עם הכלה. ערבית של מוצאי שבת, הבדלה בחונן הדעת, כנגד החתן שחייב לפרוש מן הכלה מיד אחר בעילת מצוה, שהיא בעילה ראשונה, עד מלאת שבעה ימים. וגרסי' במדרש מפני מה אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, מפני שהשבת נתנה לנו הב\"ה לקדושה ולעונג ולמנוחה ולא לצרה ויגון, ואם יהיה לו חולה בתוך ביתו, יהי נזכר לו ברופא חולי עמו ישראל, ונמצא מצטער ומצר בשבת. ולפיכך אנו אומרים בשבת בברכת המזון ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו.",
+                "וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדושה במקומה. ואומר צדקתך צדק לעולם וגו', וצדקתך אלהים עד מרום, צדקתך כהררי אל וגו'. הטעם שתקנו לומר אלו השלשה פסוקים, מפני שהם צדוק הדין, שקבלת רז\"ל שנפטר משה רבינו ע\"ה ביום השבת בשעת מנחה. דכתי' במדרש צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, יש בו ה' תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה שקבל משה רבינו ע\"ה בהר סיני, ויש בו שתים ועשרים אותיות, כנגד כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, יש בו י' תיבות, כנגד עשרת הדברות שהשמענו הב\"ה מהר סיני על ידי משה רבינו ע\"ה, ויש בו ארבעים אותיות, כנגד ארבעים יום שישב משה רבינו ע\"ה בהר כשקבל התורה. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה', יש בו עשרה תיבות, כנגד עשר ספירות, ויש בו ארבעים ושתים אותיות, השתים כנגד שתי הלוחות שקבל משה רבינו ע\"ה בהר סיני, והארבעים כנגד ארבעים יום אחרונים שישב משה רבינו ע\"ה בהר כשקבל הלוחות השניות. ואחר שיאמר שליח ציבור צדקתך, יאמר קדיש תתקבל יהא שלמא רבא, ואומר מזמור אחד מן התלים, וקדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Havdalah": [
+                "תפלת ערבית של מוצאי שבת",
+                "תפלת ערבית של מוצאי שבת, פותח ש\"צ והוא רחום וסדר התפלה כשאר ימות החול, ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואחר שמתפללין, אומר קדיש, ואומר ויהי נועם, לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה רבינו ע\"ה לישראל כשסיימו מלאכת המשכן. ועוד תקנו לאומרו במוצאי שבת להגן מן המזיקין, מפני שהוא שיר של פגעים ויוצא ממנו שם. ולפיכך אומרים פסוק אורך ימים אשביעהו שתי פעמים, שבו נשלם השם היוצא ממנו, ומאריכין בויהי נועם ואומרים אותו בניגון, כדי שישתהו ישראל בסדר. לפי שהרשעים נידונין בגיהנם כל ימי השבוע, ובשבת נחין ואינן נידונין, ובמוצאי שבת אחר תפלת ערבית חוזרין לגיהנם. ולפיכך משהין בויהי נועם, כדי שישתהו הרשעים לחזור לגיהנם, שאין חוזרין עד שישלימו ישראל סדריהם, ובמוצאי שבת צועק הממונה על רוחות הרשעים ואומר, חזרו לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם. ואומרים סדר קדושה, ומתחיל מואתה קדוש יושב תהלות ישראל, לפי שאין גאולה בלילה. ואם חל להיות יום טוב או יום הכפורים בתוך השבוע הבאה, אין אומרים ויהי נועם, שאין מעשה ביום טוב, ובויהי נועם אומרים ומעשה ידינו שני פעמים, ולפיכך אנו צריכין ששת ימים של מעשה. ומתחילין מפסוק אורך ימים אשביעהו וגו', ואתה קדוש וכו'. והמזמור הזה יש בו כל האלפא ביתא, גדולות וקטנות, חוץ מזי\"ן, לומר לך שהקורא אותו כתקנו, בקדושה ובטהרה, בכל מוצאי שבת ובכל לילה על מטתו, שאינו צריך כלי זיין. ועוד טעם אחר, לפי שבשבעה מוצאי שבתות אין אומרים אותו, ואלו הן, א' שבת של קודם הפסח, ב' שבת שבתוך המועד, ג' שבת של קודם חג השבועות, ד' שבת של קודם ראש השנה, ה' שבת של קודם הכפורים, ו' שבת של קודם חג הסוכות, ז' שבת שבתוך המועד. ואומר ש\"צ הבדלה להוציא מי שאין לו יין ידי חובתו, דאע\"ג שמבדילין בתפלה צריך להבדיל על הכוס. ומזכירין בהבדלה אליהו הנביא שהוא עתיד לבשר  את ישראל בגאולה. וגרסי' במ' עירובין מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. ועל כן אנו אומרים במוצאי שבת אליהו הנביא, שכבר עבר השבת ואיפשר שיבא לנו הגואל. ונהגו לומר הפסוקים של ברכה, כגון יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כדי שיתברכו במעשה ידיהם.",
+                "סדר ההבדלה",
+                "סדר ההבדלה, יין, בשמים, נר הבדלה. יברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. ויהיה הכוס של יין שלם, שלא יהיה פגום, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא עצי בשמים. ואם הם ממין אחר, מברך בורא מיני בשמים. ומריח אותן, ופושט ידו לאור הנר, ומסתכל בצרפנים, שהם יותר לבנות מן הגוף, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. ואין מברך על הנר עד שיאות לאורו. וגרסי' במסכת ברכות אין מברך על הנר עד שיכיר לאורו בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי. פי' מלוזמא מעא. ולפי' נהגו להסתכל בצפרנים לאור הנר, שהן חלקות, כנגד מלוזמא של צפורי, שהיא חלקה. ומסתכלין בכף, שהוא חרות, כנגד מלוזמא של טבריא, שהיא מצויירת. ומברך בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, וחותם בא\"י המבדיל בין קדש לחול. ואם חל להיות יום טוב בתוך השבוע, ואפי' באחד בשבת, אומ' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי סדר הבדלה הוא מונה. ומי שאין לו יין, ומצפה שיהיה לו יום ראשון, לא יאכל עד למחר עד שיבדיל. ואם אין לו אלא כוס אחד של יין, ואינו מצפה שיהיה לו יום ראשון, מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ברכת מזון, ואחר כך מבדיל עליו כסדר ההבדלה ממה שיבדיל עליו ויברך ברכת המזון בלא כוס. שברכת מזון טעונה כוס. ואין מבדילין על הפת במוצאי שבת, אע\"פ שמקדשין עליו ליל שבת. אם אין לו בשמים, אינו צריך לחזור אחריהם, שאין מברכין עליהם אלא להשיב את הנפש, שהיא כואבת מיציאת השבת. אין מברכין על הבשמים של בית הכסא ושל מתים. ונהגו לברך במוצאי שבת על עצי הדס. וסמך לדבר, כל שומר שבת מחללו, וסמיך ליה תחת הסרפד יעלה הדס. ויש מברכין במוצאי שבת על ההדס שהיה קשור על הלולב, מטעם שכבר נעשה בו מצוה אחרת, ושיורי מצוה מעכבין את הפורענות. כדגרסי במ' עירובין רב אמי ורב אסי כי מקלעי להו ריפתא דעירובא, הוו מברכו עליה המוציא. אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה, נעביד בה מצוה אחריתי.",
+                "ואם אין לו נר אינו צריך לחזור עליו, שאין מברכין עליו אלא זכר שנברא האש במוצאי שבת, ואם אין לו נר, פושט ידו לאור האש ומסתכל בצפרנים ומברך בורא מאורי האש. ואם נתקדרו השמים בעבים, תולש אבן מן האדמה, ומוציא ממנה אור ומברך עליו. וגרסי' במ' פסחים ירושלמי בפרק מקום שנהגו, א\"ר לוי במוצאי שבת זימן הב\"ה לאדם הראשון שני רעפים, הקישן זה בזה ויצא מהן אור, ובירך עליו בורא מאורי האש. אמ' שמואל לפיכך מברכין עליו במוצאי שבת, שהוא תחלת ברייתה. ורב הונא בשם רב ור' אבהו בשם ר' יוחנן, אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליה, שכבר שבתה האור ממלאכה כל אותו היום. ואפי' עשו בה מלאכה לחולה ולחיה בשבת, הואיל ולא עשו בה מלאכת איסור מברכין עליה. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר בפרק עשרים בין השמשות בשבת היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת וישופני עקב. נשתלחה לו עמוד של אש להאיר לו ולשומרו מכל רע. ראה עמוד האש ושמח בלבו. אמ' עכשו אני יודע שהמקום עמי. פשט ידיו לאור הנר ובירך בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידו מן האש אמ', עכשו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול ושאין לבער אש בשבת. באותה שעה אמ' המבדיל בין קדש לחול.",
+                "מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת, אין הברכה שורה במעשה ידיו. דאמ' ר' צדוק כל מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת, או שאינו שומע מאחרים שמבדילים, אינו רואה סימן ברכה. אבל המבדיל על היין, או ששומע לאחר שמבדיל, ומכוין את לבו לצאת ידי חובתו, הב\"ה קורהו קדוש ועושהו סגולתו, שנא' (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה מכל העמים, ואומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואומר והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וגרסינן בפרק ערבי פסחים אמר ר' יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דשייר מקדושא לאבדלתא. וגרסינן במסכת שבועות בפרק ידיעות הטומאה, א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, כתיב הכא ולהבדיל בין הקדש ובין החול, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, אמ' ר' יהושע בן לוי הויין לו בנים ראויים להוראה, דכתי' (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל. לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ערב שבת, ואין בו שיעור קדוש והבדלה, יניח אותו להבדלה ומקדש על הפת, שיכול לקדש על הפת ואינו יכול להבדיל על הפת.",
+                "וגרסי' בשולחן של ארבע, והוא על דרך הקבלה, דעשה הבדלה היא לכבוד השבת, כדי לזכור את יום השבת בבואו ובצאתו. ודרשו ז\"ל זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בכניסתו ובצאתו.",
+                "וההבדלה היא רמוזה בארבע ברכותיה בפר' ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה, בורא פרי הגפן, היא רמוזה בפסוק הראשון, במלת הארץ, שהוא הגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שנייה, בורא עצי בשמים, והיא רמוזה בלשון ורוח אלהים, כי הריח אינו בא אלא באמצעות הרוח, ועוד שאין הגוף נהנה מן הריח הטוב, כי אם הנשמה והרוח. שלישית, בורא מאורי האש, הוא שכתוב ויהי אור. רביעית, המבדיל בין קדש לחול, הוא שכתי' (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החושך.",
+                "ואסור לאכול שום דבר, או אפי' לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו. ומים מותר לשתות. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשך לו, אין צריך להפסיק. ואם היה יושב ושותה וחשך לו, צריך להפסיק. טעה ואכל קודם שיבדיל, יכול להבדיל אחר כך. שכח ולא הבדיל במוצאי שבת. כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, וכן כתב הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל, אבל התוספות ורב עמרם פסקו שמבדיל עד סוף יום שלישי, ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קדש לחול, אבל לא על הבשמים ולא על האש. ואסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם אמ' בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול, מותר. וכתב רב נטרונאי והלכתא כיון דאבדיל שליחא דצבורא בבית הכנסת, יצאו כל הצבור ידי חובתן, והוא דמכוין דעתיה וענו אמן בתר שליחא דציבורא. והרוצה לחזור ולהבדיל בביתו הרשות בידו, ואם לא רצה או שאין לו יין, יצא ידי חובתו בהבדלת צבורא אבל קדוש ודאי חוזר ומקדש, דאין קדוש אלא במקום סעודה. והלכתה המבדיל בתפלה מותר לעשות מלאכה קודם שיבדיל על הכוס."
+            ],
+            "Rosh Chodesh": [
+                "<b>הלכות ראש חדש</b>",
+                "מתפללין ערבית כשאר ימות החול, אלא שאומרים יעלה ויבא בהודאה. ובשחרית פותח במאה ברכות, כשאר ימות החול, ומתפללין שמונה עשרה, ואומרים יעלה ויבא בהודאה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה ואומר יעלה ויבא ברצה. וחוזר ש\"צ התפלה, ואח\"כ מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לקרוא את ההלל. וקורין אותו בדילוג. ומתחילין הללויה עד חלמיש למעינו מים, ומדלגין לא לנו, ואומר ה' זכרנו יברך עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ומדלגין אהבתי עד כל האדם כוזב. ואומרים מה אשיב לה עד הודו לה'. ואומר הודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני. ומשם ואילך כופלין כל פסוק ופסוק עד זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, וכופלין אותו. ואומרים ברוך הבא עד אלי אתה ואודך. ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יהללוך ה' אלהינו וכו'. וחותם בא\"י מלך מהלל בתשבחות. וצריך לקרותו בנעימה. ופסק רבינו תם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שאפי' יחיד קורא את ההלל ומברך לפניו ולאחריו.",
+                "וגומרים את ההלל בגולה בשמונת ימי חנוכה, ובשני ימים טובים של פסח, ובשני ימים טובים של עצרת, ובחג הסוכות כל שבעה ושני ימים טובים של שמיני חג עצרת, סך אחד ועשרים יום, סימן הוד\"ו לה' כי טוב, ובשתי לילות ראשונות של חג המצות, וסימן הללו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. ר\"ל בבי\"ת לילות, שהם שתים, הללו את ה'. בשלשה פרקים ראשונים אין משיבין שלום, ואין צריך לומר לשאול. בשנים האחרונים שואלים מפני היראה ומשיבין מפני הכבוד. ואלו הן שלשה ראשונים, א' הללו עבדי ה', ב' בצאת ישראל ממצרים, ג' אהבתי. ושנים אחרונים, א' הללו את ה', ב' הודו לה'. ויש אומרים ששואלין בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד ומשיב שלום לכל אדם, ואפי' באמצע ההלל, אבל לענין אחר אין להפסיק בו, ואם הפסיק בו, אפי' שהה כדי לגמור את כולו, אין צריך לחזור לראש.",
+                "ואחר שקורין את ההלל, אומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ומוציא ספר תורה וקורין ארבעה בפרשת קרבנות, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא. ובקריאת הפרשה הלכה כרב דאמ' דולג. פי' כהן קורא ג' פסוקים, שהם צו וידבר ואמרת, ולוי דולג לאחריו וחוזר וקורא ואמרת את הכבש אחד ועשירית האיפה, ושלישי קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם, ורביעי קורא ובראשי חדשיכם עד עולת התמיד יעשה ונסכו. ואומרין קדיש עד למעלה, אשרי ובא לציון, וסדר קדושה. ואין אומרים למנצח מזמור לדוד. ואומר יהללו את שם ה'. ומחזיר ספר תורה. ואומרים קדיש עד למעלה.",
+                "תפלת מוסף. שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת השם באמצע, והיא ראשי חדשים. ומה שאומרים זמן כפרה, כדגרסינן במ' שבועות שעיר של ראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וכתי' (ויקרא י, יז) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. וחוזר ש\"צ התפלה ואומר קדושה במקומה. ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומרים מזמור ברכי נפשי את ה', לפי שיש בו עשה ירח למועדים. ואם חל להיות בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל תפלות השבת. ואומר יעלה ויבא בעבודה. ומוציאין שני ספרים. קורין באחד שבעה בפרשת אותו שבוע, ובשני קורא מפטיר. מתחיל מן וביום השבת עד על עולת התמיד יעשה ונסכה, ומפטיר השמים כסאי. וראש חדש אלול שחל להיות בשבת, מפטירין עניה סוערה ואין מפטירין השמים כסאי. וגם אם חל להיות ראש חדש אב בשבת, מפטירין חזון ישעיהו ואין מפטירין השמים כסאי. וראש חדש שחל להיות באחד בשבת, בשבת קודם מפטירין ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ובמוסף של שבת וראש חדש מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ושלש אחרונות ואתה יצרת באמצע, וכולל שבת וראש חדש, וחותם בא\"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.",
+                "ראש חדש מותר בעשיית מלאכה, אבל הנשים נהגו שלא לעשות בו מלאכה, כדגרסי' בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא בריש ירחא מנהגא. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר כשקבלו ישראל את עשר הדברות, לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם, ואמרו קום עשה לנו אלהים כשיקוץ מצרים ונראה אותו לפנינו, שנא' (שמות לב, א) ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים. דן אהרן בינו לבין עצמו ואמר, אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב מיד, הם מביאים, אלא או' להם נזמי נשיכם בניכם ובנותיכם, ויהיה כדבר בטל. שמעו הנשים ולא קבלו עליהן לתת נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם, אם רצונכם אתם לעשות שקץ ותועבה שאין בו כח להציל, אנחנו לא נשמע לכם. ונתן להם הב\"ה שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ולעולם הבא עתיד הב\"ה לחדש אותן בכל ראשי חדשים, שנא' (תהלים קג, ה) המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי.",
+                "ואמ' הר' יהודה ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שהמועדים נתקנו כנגד האבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב ביה לושי ועשי עוגות, ובפסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתי' ביה ולמקנהו עשה סכות. ושנים עשר ראשי חדשי השנה, שגם הם נקראים מועדים, כנגד שנים עשר השבטים. וכשחטאו במעשה העגל, בטלום מהם והניחום לנשים, לזכר שלא היו באותו חטא.",
+                "ואסור בתענית בראש חדש, דתנן אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים. ואם התחילו, פי' שגזרו להתענות ימים ידועים והתחילו להתענות קודם ראש חדש, אפי' יום אחד, אין מפסיקין, ומתענין ומשלימין. ויחיד שקבל עליו תעניות ימים ידועים, ופגע בו ראש חדש, נדרו בטל, וצריך התרת חכם. ומצוה להרבות בסעודת ראש חדש שהשווה למועד, שנא' (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, וכתי' (שמואל א כ, כט) כי זבח משפחה לנו, ודרשו רז\"ל שראש חדש היה. וגרסי' בפסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובות לו מראש השנה לראש השנה, חוץ משבתות וימים טובים וראש חדש וחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן. אם מוסיף מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין לו."
+            ],
+            "Kiddush Levanah": [
+                "ברכת הלבנה. גרסי' במס' סנהדרין בפ' היו בודקין אותו, אמ' ר' יהודה הרואה לבנה בחידושה אומר, בא\"י אמ\"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועל אמת שפעולתו אמת, וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, בא\"י מחדש החדשים. פי' פועל אמת, הב\"ה שפעולתו אמת, שבדין מיעט את הלבנה לפי שקטרגה על החמה. אמ' ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש, עד שתתמלא פגימתו, אבל מכאן ואילך כבר הוא ישן, ואין ראוי לברך על חידושו. אימתי נתמלאת פגימתו, רב יהודה אמ' עד שבעה, שנתמלאת הפגימה והיא כחצי עגולה, ונהרדעי אמרי עד ששה עשר, ולא ששה עשר בכלל שנעשה כלו שלם. והלכה כנהרדעי. ואלו הי\"ו יום מונין אותן משעת המולד ולא מיום קביעות החדש. תאנא דבי ר' ישמעאל, אלו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בכל חדש דיים. אמ' אביי הילכך מברכינן מעומד. מרימר ורב אשי מכתפי להו ומברכי. פי' שהיו נסמכין ידו של זה על כתיפיו של זה, וידו של זה על כתיפיו של זה, דרך חשיבות, להקביל פני שכינה דרך כבוד. וגרסינן במסכת סופרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובגדים נאים. פי' מבושם, שבשבת אדם נאה ומבושם. לפיכך מברכין על הירח מפני כבוד השכינה כשאדם מבושם מן השבת. וי\"מ כשהוא מבושם, הירח, דתניא אין מברכין על הירח עד שיתבשם. פי' שיהיה גדול ויעשה כמן כן עגול, כמדתרגמינן את הכיור ואת כנו, ית כירא וית בסיסיה. וי\"מ כשהוא מבושם, האדם במוצאי שבת, שבירך כבר בורא עצי בשמים של הבדלה. ותולה עיניו כנגדה, ומיישר רגליו, ומברך ואומר שלשה פעמים, סימן טוב תהיה לישראל, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך מקדשך. ורוקד שלשה פעמים כנגדה, ואומר בכל פעם ופעם, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יוכלו ליגע בי. ואומר תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן. וחוזר ואומר אותו למפרע, כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפול. ואומר כן שלשה פעמים אמן אמן הללויה. ואומר לחבירו שלשה פעמים שלום עליך. וילך לביתו בלב טוב. ויש אומרים שצריך לומר על זה הסדר, ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קוניך, ברוך בוראיך. סימן יעקב, יעקב אבינו ע\"ה, והוא רמז לו."
+            ],
+            "Chanukah": [
+                "<b>הלכות חנוכה</b>",
+                "בחמשה ועשרים בכסלו ימי חנוכה אינון, וגרסי' בפ' במה מדליקין בעשרים וחמשה בכסלו יומי חנוכה אינון דלא למספד בהון ולא למגזר בהון תעניתא. כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים, פי' בהלל והודאה, אבל מותרים הם בעשיית מלאכה. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק שרוב הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ולשמחה. ואין מספידין בהם אלא לחכם עד שיסתם הגולל, ואין גוזרים בהם תענית. דתנן במס' תעניות אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש ובחנוכה ובפורים. וגרסי' במ' ראש השנה מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד ר' אלעזר ורחץ, ואמ' להם ר' יהושע, צאו וראו והתענו על מה שהתעניתם. וגרסינן במדרש מאי חנוכה, חנו בכ\"ה בכסלו.",
+                "וחייב כל אדם אחד ואחד מישראל להדליק נרות בשמונה לילות של חנוכה, הואיל ואירע הנס בנרות, כדי להזכיר הנס. וצריך כל אדם ליזהר בהן מאד. ואפי' עני הנוטל צדקה מישראל, שואל צדקה או מוכר כסותו וקונה שמן להדליק נר של חנוכה. והזהיר בהם יהיו לו בנים זכרים עוסקים בתורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וידליקם על הסדר הזה. ידליק בלילה הראשונה נר אחד, ובלילה השנית שתי נרות, ומדליק ועולה עד תשלום שמונה לילות בשמונה נרות. דתניא בית הלל אומ' יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמיהו דבית הלל כנגד הימים היוצאים, אי נמי כנגד מעלין בקדש ולא מורידין. ובית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, משם ואילך פוחת והולך, וטעמיהו כנגד פרי החג.",
+                "וצריך להדליק אותם אדם בן דעת ובן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה. דתניא הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אבל מדליקין אותם נשים, ומוציאין אחרים ידי חובתן, מפני שהם חייבין במצותיה, ותניא אשה ודאי מדליקה, דאמ' ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.",
+                "וחייב המדליק אותה בלילה הראשונה לברך שלש ברכות. ואלו הן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להדליק נר של חנוכה, בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. והרואה אותה בלילה ראשונה, מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו וכו' ושהחיינו וכו', ומכאן ואילך מברך המדליק שתים, להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים, והרואה אותה מברך אחת, שעשה נסים וכו'.",
+                "מקום הנחתה. צריך להניח אותה בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא נר חנוכה מימין ומזוזה משמאל. וכתב אבי העזרי שאם אין מזוזה בפתח מניחה מימין. היה דר בעליה, מניח אותה בחלון היוצא ברשות הרבים. הניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, כסוכה ומבוי. היה תופש נר חנוכה בידו ועומד, לא עשה ולא כלום. מאי טעמא, הרואה אותו יאמר לצרכו הוא דנקיט לה. הדליק שלא במקום הנחתה, והוציא למקום הנחתה, לא יצא, מפני שצריך להדליק אותה במקום הנחתה, דתניא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום, שההדלקה עושה מצוה ואין הנחה עושה מצוה. וצריך שיהיה בנר שמן שיעור שידליק מאחר שקיעת החמה עד כחצי שעה מן הלילה, אבל לא ידליק ויתן שמן בנר אחר כך.",
+                "בית שיש לו שני פתחים משתי רוחות, צריך להדליק נר חנוכה בשניהן. גזירה שמא יראה אדם אותו פתח שלא הדליק בו ויחשוד אותו ויאמר כמה זה מזלזל במצות. אבל אם היו הפתחים מרוח אחת, אינו צריך, אלא מדליק בפתח האחד ודיו.",
+                "זמן הדלקתה, מיד אחר שקיעת החמה עד כחצי שעה מן הלילה, שאז העם עוברים ושבים, ויתפרסם הנס. ופסקו התוספות שבזמן הזה אין לדקדק להדליק אותה באותו הזמן שפסקו חכמים, שלא נתנו אותו להם אלא בזמנם, שהיו מדליקין בחוץ, ולאחר אותו זמן שנתנו, אין עוברין ושבין מצויין. אבל אנו שמדליקין בבית להיכרא לבני הבית, אין להקפיד על הזמן. וכתב בספר המצות ומ\"מ נכון להדליק בעוד שבני הבית נעורים. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שאף בזמן הזה צריך לדקדק בשיעור, אע\"פ שמדליקין בפנים, כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכרא לעוברים ולשבים.",
+                "ואסור להשתמש לאורה כל זמן של זה השיעור שאמרתי, אבל אחר כך, אם רצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו. ואסרו רז\"ל להשתמש לאורה, כדי שלא יקל במצות, וישתמש בהן ויעשה בהם צרכיו. דתניא אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. לפיכך צריך להדליק נר אחרת יתר על נרות של חנוכה, להשתמש לאור אותה הנר, ולא יבא להשתמש לנר של חנוכה, דאמ' רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה.",
+                "שאל הר' יחיאל לרא\"ש אביו, נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש, ולא פירש איזה מהם, אם יכול לברור איזה שירצה להיות שמש, אפי' ראשון או מן האמצעיים או דוקא האחרון, והכי מסתבר.",
+                "תשובה. נרות חנוכה אין להפסיק בהן. הילכך האחרון יהיה שלא לשם חנוכה, אלא לשם שאם ישתמש לאור אותו הנר, ואין שם שמש עליו, כי השמש הוא שמדליק בו הנרות. והר' מאיר מרוטנבורק לא היה מדליק בשל חרס, אלא בשל מתכת, ואם לא היה לו אלא של חרס, היה לוקח חדשים בכל לילה, ואם לא היו לו חדשים, היה מסיקן באור, אז הוו כמו חדשים. כדגרסי' במ' סופרים אין מדליקין בנר ישן, אין לו אלא ישן, מלבנו באור יפה יפה ומותר. וסתם נר היא של חרס ושל זכוכית או של חרס מצופה, דינו כמתכת. מדליקין נר מנר, ודוקא בנר עצמו, שיכול להדליק אחד מחבירו. אבל אסור להדליק נר של חול כדי להדליק נר אחר של חנוכה, כ\"ש להדליק בה נר של חול לצרכו. כך הסכים הרא\"ש ז\"ל.",
+                "פתילות ושמנים שאסור להדליק בהן בשבת, מותר להדליק בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת, כי לא אסרו חז\"ל השמנים והפתילות האסורין בשבת בפרק במה מדליקין אלא מפני שאין אותן השמנים האסורים נמשכין אחר הפתילה. גם אותן הפתילות שאסרו אותן מושכין את השמן, ואסרו אותן כדי שלא ישכח ויתקן אותן בשבת.",
+                "אורח הדר עם בעל הבית [חייב] להשתתף בשמן עם בעל הבית, ויתן לו מעות לקנות בהן שמן להדליק נר של חנוכה, ואינו יוצא ידי חובתו בשל בעל הבית. דאמ' ר' זירא כי הואי בי רב הונא משתתיפנא בפריטי בהדא אושפיזא בתר דנסיבנא אמינא, השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בני ביתאי. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, אינו יוצא במה שמדליקין בביתו, ולא במה שישתתף עם בעל הבית, עד שידליק בפתחו.",
+                "וצריך הכלי שמדליקין בו נר חנוכה שיהיה לו פיות הרבה, כדי שיתן כל פתילה ופתילה בפה אחר בפני עצמה, ועולה לכמה בני אדם למנין הפיות שבה והנרות שצריך להדליק. ואם כפה על הנר כלי, אע\"פ שלא היה בו פה, יצא. דתניא מלא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי, עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה, עשאה כמדורה, ואפי' לאחד אינו עולה.",
+                "היה לו לקיים מצות נר חנוכה ומצות קדוש של שבת על היין, ואין בידו אלא פרוטה אחת לקנות בו שמן להדליק נר חנוכה או יין לקדוש שבת, יקנה בה שמן להדליק בו נר חנוכה ויקדש על הפת. שגדולה הדלקת נר חנוכה, לפרסם הנס שעשה הב\"ה עם אבותינו בימים ההם, מקדוש היום. דתניא נר חנוכה וקדוש היום, נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.",
+                "תפלות של חנוכה. ערבית כשאר ימות החול, ואומר על הנסים בהודאה, וגומל הלל. ובשחרית אומר הברכות והזמירות כשאר ימות החול, ומתפללין שמונה עשרה, ואומר על הנסים בהודאה, וגומרים ההלל בלא דילוג, ומברך קודם בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לגמור את ההלל. ואחר כך אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא, ומוציא ס\"ת, וקורין בפרשת נשא בנשיאים שלשה. ובפסיקתא נותן טעם, משום שנשלמה מלאכת המשכן בכ\"ה בכסלו. ומתחילין ביום הראשון בברכת כהנים, לפי שנעשה הנס על ידי חשמונאי ובניו ומתתיה בן יוחנן שהיו כהנים. וקורין עם הכהן מן וידבר ה' אל משה לאמר כה תברכו את בני ישראל עד ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וקורין עם הלוי מן והיה ביום כלות משה עד לחנוכת המזבח. וקורא ישראל עד זה קרבן נחשון בן עמינדב. וביום השני קורא עם כהן ולוי וישראל, עם הכהן מן ביום השני הקריב נתנאל בן צוער עד זה קרבן נתנאל בן צוער. וכן בכל יום עד יום השמיני. וביום השמיני מתחיל ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ומשלים כל הפרשה, וקורא בפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה. ובשבת של חנוכה מוציא שני ספרים וקורא באחד פרשת השבוע ובשני קורא עם המפטיר בפרשת חנוכה. ומפטירין רני ושמחי. ואם היו שתי שבתות בחנוכה, מפטירין בשבת שניה ויעש חירם, כדגרסינן במ' מגלה בחנוכה קורין בנשיאים ובשבת דחנוכה מפטירין בנרות דזכריה רני ושמחי, ואי מקלעי שתי שבתות מפטירין בשבת שנייה בנרות דשלמה ויעש חירום. וראש חדש טבת שהוא בתוך שמונת ימי חנוכה מתפללין כשאר ימות ראשי חדשי השנה, ואומרים יעלה ויבא בעבודה, ועל הנסים בהודאה, וגומרין ההלל, ומוציאין שני ספרים, קורין באחד שלשה בפרש' ראש חדש, ובשני קורא אחד בפרשת חנוכה. ומתפללין מוסף ראשי חדשים. ואומרים על הנסים בהודאה. ואומרים מזמור ברכי נפשי ומזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ואם חל ראש חדש טבת להיות יום שבת, מוציאין שלשה ספרים וקורין ששה בפרשת השבוע, ובשני קורא אחד בפרשת ראש חדש, ובשלישי קורא מפטיר בשל חנוכה, ואין מפטירין בשל אותו שבת ולא בשל ראש חדש. ואם חל להיות ראש חדש באחד בשבת, מפטירין בשבת קודם של חנוכה, ולא מחר חדש. ואומרים בכל יום ויום של חנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כל דליתני."
+            ],
+            "Purim": [
+                "<b>הלכות פורים</b>",
+                "גרסי' במ' מגילה אמ' ר' יהושע בן לוי חייב אדם לקרות המגלה בלילה ולשנותה ביום. וצריך לקרותה בעשרה לפרסם הנס, ואם אין שם עשרה אין לחזור אחריהם, אלא אפי' יחיד קורא אותה בזמנה ויוצא ידי חובתו. וצריך אדם שלא יבטל קריאתה בזמנה, ואפי' היה עוסק במצוה אחרת, דוחה אותה וקורא אותה בזמנה. כדגרסי' במסכת ערכין בפרקא קמא, אמ' רב יהודה אמ' שמואל כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, הכל מתבטלין ובאין לשמוע מקרא מגלה. ואפי' תלמוד תורה, ששקול כנגד כל המצות, מבטלין אותו לשמוע מקרא מגלה, כדגרסינן במ' מגלה תלמוד תורה ומקרא מגלה מקרא מגלה עדיף. ואין דבר שנדחה מפני מקרא מגלה אלא קבורת מת מצוה בלבד, שהמוצא מת מצוה קוברו ואחר כך קורא המגלה, אבל שאר המצות נדחין מפניה.",
+                "הכל חייבין בקריאת המגלה, כהנים לויים וישראל, ועבדים משוחררים, חללים ממזרים ונתינים, טומטום ואנדרוגינוס. ומחנכין הקטן בקריאתה. ונשים חייבות בקריאתה, שאף הן היו באותו הנס. וקטן, אפי' הגיע לחנוך, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן. וכתב בעל הלכות גדולות שהנשים, אע\"פ שחייבות בקריאתה, אין מוציאין את האנשים ידי חובתן. אבל רבי' שלמה ז\"ל פסק שמוציאין. וצריך הקורא אותה להתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן, וצריך ג\"כ השומע להתכוין לשמוע, שאין השומע יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואסור לשוח כשקורין את המגלה בזמנה.",
+                "קראה עומד או יושב יצא. ובצבור לא יקראנה יושב לכתחלה, מפני כבוד הצבור, ואם קראה בצבור יושב, בדיעבד יצא. קראה על פה לא יצא. קראה סירוגין, פי' שפסק ושהה בה ואחר כך חזר למקום שפסק, יצא, ואפי' שהה כדי לגמור את כלה. קראה סירוסין, פי' שקרא פסוק ראשון, ודילג השני, וקורא השלישי, ואחר כך קרא השני, לא יצא, והוה לה למפרע, והקורא למפרע לא יצא. לפיכך אם דילג הקורא פסוק, לא יקרא כלה ויחזור אחר כך לקרות הפסוק שדילג, אלא יתחיל מהפסוק שדילג וקורא משם ואילך.",
+                "הקורא את המגלה בכל לשון שיבין יצא, ובלבד שתהא כתובה באותו לשון, ובלשון הקדש הכל יוצאין בו, אע\"פ שאין מבינין אותו. קראה מתנמנם, פי' היה בין ער לישן, יצא. היה כותבה, קורא פסוק וכותבו, יצא, ובלבד שתהא כתובה כולה לפניו. וכן אם היה מגיהה ודורשה, קורא פסוק ומגיהו או דורשו, יצא. והוא שכיון בקריאתה כראוי, ולא כמי שקורא להגיה. וצריך לומר את פרשנדתא עד עשרת בכלל בנשימה אחת, דבנשימה חדא נפקא נשמתייהו. ומברך קודם קריאתה שלש ברכות. א' בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מקרא מגלה, ב' בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ג' בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. ופסק ר\"ת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שאף ביום צריך לברך שהחיינו, אע\"פ שברך כבר בלילה, לפי שמצות  מגלה ביום. ואחר קריאתה מברך, בא\"י אמ\"ה הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, בא\"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. וצריך שתהיה המגלה כתובה בכתב אשורית בספר ובדיו. היתה כתובה בסם ובסקרא, בקומוס או בקנקנתום, על הנייר ועל הדפתרא, פסולה. וצריכה שרטוט. וצריך שתהא כתובה לבדה, שלא תהיה מחוברת עם שאר הספרים, ואם היא מחוברת עמהם וקרא בה יחידי, יצא, ובלבד שתהא נגללת כספר תורה, אבל בצבור לא יצא. ואם יריעותיה עודפות מעט על שאר היריעות שבספר, או חסרות מעט, אפי' בצבור יצא בה.",
+                "וחייב כל אדם לחלק מעות לאביונים, לפחות שתי פרוטות לשני עניים, דכתי' (אסתר ט, כב) ומתנות לאביונים, לפחות שנים. מעות שגבו לחלק לעניים בפורים, אין רשאין לשנותן לצדקה אחרת. ואין העני רשאי לשנותן לדבר אחר אלא לסעודות פורים. ואין מדקדקין עליהם, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו.",
+                "וחייב אדם להרבות בסעודת פורים. ומצותה ביום, ואם אכלה בלילה, לא יצא ידי חובתו. ואם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה, פסק הרא\"ש שאין אומרים בברכת המזון על הנסים. כדגרסי' בפרקא קמא דמ' מגלה, אמ' רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא, ימי משתה ושמחה כתיב בהו. וצריך אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבא ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסם רבא וקם שחטיה לר' זירא. למחר, כי פכח ליה חמרא, בעי רחמיה עליה ואחייה. לשנה אחרת אמ' ליה, ייתי מר ונעביד סעודת פורים. אמ' ליה, לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.",
+                "וחייב אדם לשלוח מנות איש לרעהו בפורים, ואם אין לו יחליף סעודתו עם חבירו. כדגרסינן בפרק קמא דמ' מגלה אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין מחלפי סעודתיהו להדדי. וצריך שישלח לחבירו לפחות שני מנות, דכתי' (אסתר ט, כב) ומשלוח מנות איש לרעהו, מנות שתים לפחות. וגרסי' בירושלמי צריך שיאמר ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. אמ' ר' פנחס, וצריך שיאמר וגם חרבונא זכור לטוב.",
+                "סדר התפלות. ערבית מתפלל כשאר ימות החול, ומתפלל שמונה עשרה, ואומר על הנסים בהודאה. ואחר שמתפללין, אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. וקורא את המגלה, להוציא את הרבים ידי חובתן, ומברך לפניה ולאחריה, כמו שכתבתי. ואחר קריאתה אומר ובא לציון, וסדר קדושה, וקדיש יהא שלמא. ואם חל להיות פורים באחד בשבת, מוצאי שבת מתפללין שמונה עשרה ואומרים הבדלה בחונן הדעת, ואח\"כ אומר ש\"צ קדיש תתקבל, ואומר הבדלה על הכוס, ואח\"כ קורא את המגלה ומברך לפניה ולאחריה, ואח\"כ אומר ויהי נועם וכו', ואח\"כ אומר ובא לציון וסדר קדושה, ואח\"כ אומר קדיש יהא שלמא.",
+                "תפלת שחרית. הולכין לבית הכנסת ומתפללין כשאר ימות החול, ואומרים על הנסים בהודאה. וחוזר ש\"צ התפלה ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ואומרים אתה הראת עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה, וקורא עם כהן ולוי וישראל בסוף פרשת ויהי בשלח פרעה, מן ויבא עמלק עד סוף הפרשה. ואומר קדיש עד למעלה. ואומר אשרי, ומברך ברכות המגלה, ואומר שהחיינו, אפי' ביום, כמו שכתבתי למעלה, וקורא אותה, ומברך לאחריה. ואומר ובא לציון וסדר קדושה, וחוזר ספר תורה למקומו. ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא, ואומר מזמור למנצח על אילת השחר, ואומר קדיש וכו'.",
+                "תפלת מנחה. מתפללין כשאר ימות החול, ואומרים על הנסים בהודאה. ואין נופלין על פניהם לא בשחרית ולא במנחה. ואם חל זמן מנחה גדולה קודם שהתחיל בסעודה, טוב הוא שיתפלל קודם שיאכל, שמא ישתה ביותר ותטרף דעתו ולא יוכל להתפלל תפלת מנחה בעונתה. לפיכך צריך שיתפלל קודם סעודה.",
+                "יום ט\"ו באדר, והוא הנקרא פורים שושן, אין נופלין על פניהם, ואסור בהספד ובתענית, ואומר מזמור אלי אלי למה עזבתני. ומותר בעשיית מלאכה, אפי' יום פורים. והעושה בו מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל שפורים אינו מבטל האבלות. ומ\"מ אין אבילות נוהג בו, לא בי\"ד ולא בט\"ו, אלא דברים שבצינעא. ולאחר שיתפללו בבית האבל בליל פורים, ילך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגלה. ויש אומרים, שאין הולך האבל לבית הכנסת לשמוע מקרא מגלה, אלא קורא אותה בביתו. אבל הרא\"ש ז\"ל פסק כהר' מאיר. ויום י\"ד ויום ט\"ו שבאדר ראשון מותרים בהספד ובתענית, אבל נהגו שלא ליפול על פניהם. כך פסק הרא\"ש ז\"ל, אלא אם התחילו לקרוא את המגלה ונתעברה השנה."
+            ],
+            "Pesach": {
+                "i": [
+                    "<b>הלכות חג המצות</b>",
+                    "נחלקים על שמונה חלקים וזה סדרן:",
+                    "החלק הא', בענין הגעלת הכלים הראויין להשתמש בהן בחג המצות.",
+                    "החלק הב', בענין בדיקת החמץ.",
+                    "החלק הג', בענין יום ארבעה עשר.",
+                    "החלק הד', בענין דברים שעוברים בפסח מפני שיש בהן תערובת חמץ.",
+                    "החלק הה', בענין לישת המצה ושמירת העסה מלהחמיץ.",
+                    "החלק הו', בענין איסור מלאכה בי\"ט חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב.",
+                    "החלק הז', בענין המלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בחולו של מועד.",
+                    "החלק הח', בענין תפלות כל שמונת ימי החג והפרשיות וסדר ליל הפסח.",
+                    "החלק הראשון",
+                    "בענין הגעלת הכלים הראויים להשתמש בהן בפסח. קדרות של חרס שמשתמשין בהן בחמין כל ימות השנה אסור להשתמש בהן בפסח. ואין להם תקנה להשתמש בהן בפסח, בין שנשתמש בהן בחמץ בחמין, בין שנשתמש בהן על ידי האור, כגון קדרות, בין שעירה לתוכן חמץ רותח, כגון קערות. ואפי' הכניסם באש, ואפי' מלא אותם גחלים, אינו די להם, שחוששין שמא יחוס עליהן שישברו ואינו מלבנן באש כראוי. אבל אם הכניסן לתוך כבשן האש שמצרפין בו כלי חרס חדשים, הואיל ומכניסן להיסק גדול כזה, ודאי אינו חומל עליהן שישברו, ופסק הרא\"ש ז\"ל שמותר להשתמש בהן בפסח על ידי היסק גדול כזה. אבל אם הכניסן לתוך התנורים שלנו, אסור להשתמש בהן בפסח, גזירה שמא יחוס עליהן שישברו. וסוף סוף כלי חרס אינו די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, ואסור להשתמש בהן בפסח. כדגרסי' במ' פסחים וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ומה שהתירו הרא\"ש ז\"ל על ידי הסקה גדולה בכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דין הוא, מפני שנעשה על ידי הסקה גדולה כזו כחדש הוא.",
+                    "השפודין והאסכלאות שמשתמשין בהם על גבי האור בלי מים, בהכשר כלי גוים. השפוד והאסכליא מלבנן באור. והכלים המשתמשין בהן בימות השנה בצונן, כגון כלי חרש ששותין בהם או הכלים שנותנין בהם שמן או דבש וכיוצא בהן, די להם בשטיפה יפה יפה ובהדחה בצונן. סכינין צריכין הגעלה בכלי ראשון, וכלי ראשון הוא היורה שהרתיחו בו מים על האש להגעלה, אפי' אינו עתה על האש רק עוד המים שבתוכו רותחין. וקודם ההגעלה צריכין השחזה באבן או במשחז להעביר כל זוהמא שעליהן. ואם יש גומות בסכין אין די לו בהגעלה וצריך ליבון באש, וצריך להכניס הסכין ביורה של הגעלה, הסכין והקתא שלו, דתניא סכיני אידי ואידי ברותחין בין פרזילהו בין קתיהו. כלים שנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן כך הכשירן, אם תשמישן בכלי ראשון, כגון המגרפה שמכניסין בקדרות, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, כגון קערות של עץ או של מתכות או של גללים, מכשירן בכלי שני. ועירוי שמערה עליהן מכלי ראשון חשוב ככלי שני, וכך צריך להכשירו. אבל כלי שנשתמש בו על ידי האור, האור לא די לו בעירוי שמערה עליו מכלי ראשון, אלא צריך להגעילו בכלי ראשון.",
+                    "זה הכלל בהגעלה ובליבון, מגעילין ומלבנין הכלים כדרך שנשתמש בהן, אם על גבי האור מגעיל אותן במים רותחין בתוך היורה על גבי האור, ואם נשתמש בהן על גבי היורה בלי מים, מלבן אותן באש, דקיימ' לן כבולעו כך פולטו. וכלי אבנים דינן בהגעלה ככלי מתכות. כדגרסינן בהלכות גדולות הני בוכני דגללי ככלי מתכות דמיאן. מדוכות של עץ ואבן שדוכין בהן כל השנה, ולפעמים דכין בהם פרגים שומין ופלפלין, אע\"פ שנבלע בהן הפת על ידי השומין והפלפלין שהן חריפין ונבלע בתוכן ביותר, כתב ר' יצחק אלפסי ואבי העזרי ובעל הערוך והר' יצחק ן' גיאת והרא\"ש זכר צדיקים וקדושים לברכה, שמותר להשתמש בהן בפסח אחר שמגעילן, ובלבד שיהיו חלקים ולא יהיו בהם בקעים, אע\"פ שרבי שלמה ור\"ת ז\"ל לא התירום.",
+                    "כל הכלים, אפי' של חרס, שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן במצה, אפי' בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת. פי' בית שאור, הוא הכלי שמשימין בו השאור ונבלע בתוכו שאור הרבה, ובית חרוסת הוא הכלי שמשימין בו החרוסת, והוא פירורין מדוכין עם שומין ופלפלין, ומפני שדברים אלו חריפין ביותר נבלעין הרבה בכלים. אע\"פ שלא נשתמש בהן בחמין אלא בצונן, אסור להשתמש בהן בפסח בחמין, אבל בצונן, להניח בהן מצה אפויה, מותר. אבל אסור ללוש בהן, אע\"ג דצונן הוא, מפני שממהר להחמיץ. בד\"א בלא הגעלה, אבל בהגעלה אפי' בית שאור וחרוסת מותרין, אם אינן של חרס, אבל אם הם של חרס, אין הגעלה מועילה להן, אפי' לא נשתמש בהן בחמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהן במצה אלא בצונן.",
+                    "מאני דקוניא, פי' כלי חרס המוצפין, דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורים, חוץ מלענין יין נסך, דחיוארי ואוכמי שרו אם הן חלקין, אבל אם יש בהם בקעים או הם ירוקים, אפי' הם חלקים אסורים. הלוח שעורכין עליו כל השנה והערבה שלשין בה כל השנה, אם העריבה של עץ, צריכה הגעלה, ואם העריבה של חרס, אין די לה בהגעלה. והלוח שעורכין עליו דיו בהגעלה. השולחנות שאוכלין עליהם, והתיבות שמצניעין בהן פת כל השנה, רגילין לערות עליהן רותחין, שפעמים נשפך המרק לתוכן, סלין שמולחין בהן הבשר, כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה.",
+                    "מחבת שמטגנין בו, כתב הרא\"ש ז\"ל שדיו בהגעלה, ואם היא ארוכה מכניס חציה ביורה במים הרותחין, והופך ומגעיל חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע. וכל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת, מכניס חציו ומגעילו וחוזר ומכניס חציו השני. ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים שצריך להגעיל, מגעיל ידותיהן כמותן. מכסה של ברזל שמכסין בו את הקדרה בימות השנה, צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת המכסה מתערבת בתבשיל. ואם אפו עליו בצק, צריך ליבון.",
+                    "כלים של ברזל, שאין דרך להשתמש בהן בחמין, אלא שחושש שנשתמש בהן בחמין, ורוצה להגעילן, כתב אבי העזרי שאין להגעילן עם שאר הכלים, שמתוך שלא בלעו הרבה ממהרין לפלוט, וחוזרין ובולעין מימי ההגעלה האסורין. וכן כל כלי שנשתמש בו בכלי שני, לא יגעילנו עם כלי שנשתמש בו בכלי ראשון, מהאי טעמא. וכתב הר' יעקב זצ\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שאין לחוש במי שמגעיל קודם שש שעות, אם יבלע הכלי ממי הגעלה, אין צריך לדקדק בכל זה.",
+                    "קדרות וקערות של חרס, שנשתמש בהן בחמץ בימות השנה ואין להם תקנה לפסח, כמו שאמרתי, ושאר הכלים שלא הגעיל אותן להשתמש בהן בפסח והיה רגיל להשתמש בהן בחמץ, גורר אותן יפה יפה, ואם היו בהן סדקים, בודק אותן יפה יפה, וגורר מעליהן החמץ, ומצניע אותן במקום שאין היד מגעת להן עד לאחר הפסח. וטוב לסגור אותן בחדר ויצניע המפתח, שמא יבא להשתמש בהן בפסח. ויש שמכסין אותן בטיט מבית ומחוץ, כדי שיהיו נכרים, ואע\"פ שאין היד מגעת להן. ומנהג יפה הוא. צריך לרחוץ כל הכלים שיש לו להגעיל, קודם ההגעלה, וצריך לחכך אותן בחול או בעפר, כדי להסיר מעליהן הזוהמא.",
+                    "דין ההגעלה. יקח מדה גדולה וימלאנה מים, ויתן אותה על גבי האש עד שירתיחו המים, והיא הנקראת כלי ראשון. ויכניס בה, כשהיא על גבי האש, כל הכלים שצריך להשתמש בהן בפסח ונשתמש בהן בחמץ, חוץ מכלי חרס שאין די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, כמו שאמרתי. וצריך להוציא את הכלים מן היורה מיד, קודם שיבלע בהן מהמים שביורה. ואחר שמוציאין אותן מן היורה, צריכין שטיפה והדחה בצונן, כדי שלא יחזרו ויבלעו המים הרותחין שעליהם. והמפשפשין אחר שטיפה והדחה, הרי זה משובח.",
+                    "יורה גדולה שאין לו אחרת גדולה ממנה שיכניס בה בתוכה להגעילה, ישים עליה שפה של טיט סביב על שפתה, וימלאנה מים, וירתיח אותה על האור. ותהיה מלאה, כדי שיצופו המים על שפתה ברתיחה. או מלבן אבנים באור ומכניס בה, או לפיד אש וישליכנו לתוכה, ומתוך כך ירתיחו המים יפה עד שיעלו על שפתה. כדגרסי' בהכשר כלי גויים, כיצד מגעילין, מביא יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, עביד לה גדנפא דטינא ומלייא מייא ומרתח להו.",
+                    "היתה היורה שהגעיל בה בת יומא, פי' שנשתמש בה אותו היום בחמץ, ההגעלה מותרת. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. ולא חיישינן דכלי בן יומו לענין שמגעילין בו. בד\"א שהגעיל בה קודם שעה ששית בארבעה עשר בניסן, אבל אם הגעיל בה משעה ששית ואילך, והיא בת יומה צריך להגעילה קודם, מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים, שאין בהם ששים לבטל פליטת היורה דבכולה משערינן, ונמצא שהמים כולן נאסרין ונבלעים בכלים הנגעלין בתוכה, אם משהה אותן בתוכה עד שתגמר פליטתן. אבל קודם שעה חמישית, אע\"פ שהמים חוזרים ג\"כ ונבלעים בתוכה, אין לחוש, מפני שהיא שעת היתר, ודמי לנותן טעם בדנותן טעם, ומתבטלין. וגם נזהרים לשופכם קודם שינוחו מרתיחתן, דהשתא לא בלעו. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. והגעלה בתוך המועד אינה מועלת כלום, שאיסור חמץ בפסח במשהו."
+                ],
+                "ii": [
+                    "החלק השני",
+                    "בענין בדיקת החמץ. הואיל וביעור חמץ הוא זכר ליציאת מצרים, שנא' (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכתי' (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו חז\"ל לא תשחט הפסח והחמץ בבית. והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב\"ה ובמציאותו ובהשגחתו, כדגרסי' בספרי אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב\"ה וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. לפי' החמירו ז\"ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין, והזהירו הכתוב שלא יראה לנו ולא ימצא ברשותנו שנא' (שמות יג, ז) ולא יראה לך חמץ, ולא ימצא בכל גבולך שבעת ימים, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וכל האזהרה הזאת שמא ישכח אדם ויאכל ממנו בפסח. ולמה הזהירנו כל כך על חמץ בפסח, יותר משאר איסורי מאכלות, כגון נבלות וטריפות וחלב ודם ושאר איסורין, מפני ששאר איסורין הם אסורים כל ימות השנה, ולפיכך נזדרז אדם ליזהר בהן וישמר מלאכלן, ולפיכך אין מבערין אותן. אבל חמץ בפסח, שמותר לאכלו כל ימות השנה ואינו אסור אלא בפסח בלבד, אין אדם יכול ליזהר בו כל כך, הואיל והוא רגיל לאכול ממנו, ולפיכך הזהירה עליו תורה בבל יראה ובל ימצא, וחייבה עליו כרת למי שאוכלו בפסח במזיד, שנא' (שמות יב, טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו'.",
+                    "זמן בדיקת חמץ הוא ליל ארבעה עשר בניסן, דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ופי' אור לארבעה עשר, לילה שמחרתו יהיה ארבעה עשר. שכח ולא בדק ליל ארבעה עשר, בודק יום ארבעה עשר לאור הנר, כדגרסינן במ' פסחים אין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה. ומקשי בירושלמי וכי יש חמה בלילה, לא קשיא, לא אמרן אלא בשלא בדק ליל י\"ד יבדוק יום י\"ד, לא בדק ביום י\"ד, יבדק בחולו של מועד, לא בדק בחולו של מועד, יבדוק לאחר המועד. מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ועל בדיקה של אחר המועד לא יברך. וחייבו רז\"ל בדיקת חמץ בלילה לשני דברים, האחד לפי שבלילה בני אדם מצויין בבתיהם ואין להם שום דבר שמעכב אותן, והשני שבלילה צריך לאור הנר, והבדיקה יפה לאור הנר בחורין האפלין יותר מלאור היום, ואפי' יבדוק אדם בחורין האפלים ובסדקין האפלים ביום לאור הנר, יותר יפה הוא אור הנר בלילה מביום. וכך מפרש בגמ' אמ' רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. ומנין שאור הנר יפה לבדיקה, שנא' (בראשית מד, יב) ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא, הא למדנו שהמחפש מוצא. הא ניחא חיפוש, דמשכח לאור הנר מנא לן. למדנו חפוש מחפוש, כתי' הכא (פסחים ז:) ויחפש וימצא, וכתי' התם (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. מה התם יפה נר לחיפוש, אף כאן נר יפה לחיפוש. הא למדנו שהחיפוש בנר יפה לחפש חדרים וחדרי חדרים. ועוד כתי' (צפניה א, יב) והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות, הא למדנו שהבדיקה לאור הנר יפה.",
+                    "חל להיות ליל י\"ד בליל שבת, יבדוק ליל שלשה עשר, ומבער כל החמץ קודם שיחול השבת, דתנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומניח מזון שתי סעודות וכו'. וליל י\"ד משתחשך, לא יאכל אדם עד שיבדוק. ואפי' אם יש לו זמן קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק, ואם התחיל, פסיק ובודק. ואם שח בין הברכה לבדיקה, כתב הרא\"ש ז\"ל וכך לשונו, יש אומ' שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה, ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא, שלא מעין הבדיקה, שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחלת הבדיקה, אבל משהתחיל לא הויא שיחת הפסק ע\"כ. ומ\"מ טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה לכתחלה עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין שם חמץ. ואם אין יכול לבדו לבדוק, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו, על סמך הברכה שבירך בעל הבית, שעשרה עושין מצוה אחת, ואחד מברך לכולן. ומצוה מן המובחר לבדוק בנר של שעוה. ואין בודקין לאבוקה, מפני שאין יכול להכניסה לחורין ולסדקין. וכתב הרא\"ש ז\"ל וזה לשונו, על כן נוהגין באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב, שמא יטיף על הבגדים, וגם לא בנר של שומן, שמא יטיף החלב, וגם לא בנר של שמן, שמא יטיף על הבגדים, וגם שאינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין ע\"כ.",
+                    "מקומות שצריכין בדיקה הם כל מקום שרגיל להכניס בו חמץ, אבל חורים שהם עליונים ביותר, שאין היד מגעת להם, או מקום שהוא משופע ביותר, שלא יעמוד בו דבר, או בתי תרנגולין או בתי התבן או כיוצא בהן, ושאר המקומות שאין רגיל להכניס בהן חמץ, אינן צריכין בדיקה, דתנן כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וכל מקום שרגילין להכניס בו חמץ, אבל נסתפק אם הכניס לתוכו חמץ או לא, צריך בדיקה, וג\"כ מקום שתינוקות רגילין להכנס לשם צריך בדיקה. ועוד כל מקום שמכניסין בו חמץ, אע\"פ שסבור שלא הכניס לשם כל חמץ אותה השנה, הואיל ורגיל להכניס שם חמץ, צריך בדיקה, שאיפשר שהכניס לשם חמץ ושכח, דארז\"ל כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עבד ולא מדעתיה. מקומות המאוסין, שאינו ראויין להכנס בהן לאכול, כגון רפת בקר, אינן צריכין בדיקה. כל מקום שהשמש רגיל להכנס לשם, כגון אוצרות יין ושל מלח ושל עצים ושל תמרים, אע\"פ שלא הכניס בהן חמץ צריכין בדיקה, שמא נכנס לשם השמש ופתו בידו. אוצרות של דגים קטנים צריכין בדיקה, שאיפשר שנכנס לשם השמש בתוך הסעודה ופתו בידו, אם לא הספיקו מה שהוציא לסעודה קודם סעודה, ומפני שהם קטנים לא שיערו כראוי כמה הם צריכין לסעודה. אבל אוצרות של דגים גדולים אין צריכין בדיקה, שאין דרך להכנס לשם בתוך הסעודה, מפני שידוע כמה צריכין לסעודה ומביאין הכל קודם הסעודה. כל חדרי הבית והעליות צריכין בדיקה, כי לפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו. חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו כל אחד בלבו, וחור שבין יהודי לגוי אינו צריך בדיקה כלל. בתי כנסיות צריכין בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסין לשם חמץ ואוכלין.",
+                    "הכל נאמנין לבדיקה, נשים ועבדים וקטנים, כולם אם אמרו בדקנו נאמנים בדבריהם, ואין חוזרין ובודקין פעם אחרת.",
+                    "הבודק צריך ליטול נר בידו, ויהיה של שעוה, כפי שאמרתי, ומברך קודם הבדיקה, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ביעור חמץ, ואח\"כ בודק, דאחז\"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. פי' קודם. ואחר הבדיקה יטול כל החמץ שבידו וישים בארון או במקום שאין עכבר מגיע לו. כדגרסינן בירושלמי כיצד הוא עושה, כופה עליו את הכלי, כפה עליו ולא מצאו, אני אומר יד נוטלתו, לא כפה ולא מצאו, צריך לבדוק את הבית פעם אחרת. ואחר כך מבטל כל החמץ שברשותו שאינו יודע בו. והביטול צריך להוציא מפיו דברים שמבטל אותו בהם, באיזה לשון שרוצה. אבל נהגו לבטל בלשון הגמ', והוא, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ידעית ביה, ליבטיל וליהוי חשיב כעפרא דארעא."
+                ],
+                "iii": [
+                    "החלק הג'",
+                    "בענין יום ארבעה עשר, אמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ודרשו חז\"ל שאך ביום הראשון, שהוא יום שלפני שבעת הימים, שהוא י\"ד בניסן, נמצא שהוא יום ארבעה עשר בניסן, מותר לאכול חמץ במקצתו ואסור במקצתו. ואיני יודע אימתי מותר ואימתי אסור, אלא שלמדנו מהפסוק, שאמ' לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו ז\"ל לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. לפיכך נתחייב ביעור חמץ קודם שחיטת הפסח, בעת שתפנה השמש לערוב, שהוא אחר חצי היום מיד. למדנו מכאן שזמן ביעור חמץ מן התורה, משש שעות ומעלה ביום י\"ד בניסן. ועוד חמץ דם זבחי בגימטריא מאתים ותשעה, כמנין מחצי היום. וחז\"ל הוסיפו על זמן האיסור שעה אחת, כדי לעשות סייג לתורה. ואסור החמץ באכילה ובהנאה בשעה הששית, והוא חצי היום והשמש בחצי השמים. דתניא חמץ דאיתסר משש שעות ולמעלה מנא לן. אמ' אביי תרי קראי. כתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. הא כיצד. לרבות י\"ד בניסן לביעור, ואימא מצפרא, אך חלק דהות ליה מתחלת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירתא דלא ליגע באיסורא דאוריתא.",
+                    "ועוד חשו רבנן ביום המעונן, שמא יטעה ויאכל בשעה השביעית כסבור שהיא החמישי. ולפיכך אסרו חז\"ל אכילת חמץ אף בשעה הה', והתירו ליהנות ממנו כל שעה חמישית, למכור אותו לגוי, או להאכיל אותו לבהמתו או לעופות, ובלבד שיראה אותה בשעת אכילה. שלא יצניעו ממנו, ואם שיירו ממנו יבער אותו קודם שתחול שעה ששית. מתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו אפי' בהנאה, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, כיון שאסרו בהנאה. ואכילתו אסרו מסוף שעה רביעית ואילך. ולא חיישינן רבנן שמא יטעה אף בשעה שביעית ויאכל, כסבור שהיא השעה הרביעית, מפני שהכל בקיאין בשעה הרביעית שהוא זמן האכילה לכל, דתנן ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, והלכה כותיה. ומפרש בגמ', מאי טעמא לא אוכלין כל חמש. גזירה, משום יום המעונן, דכיון דליכא חמה, אתי למטעי, ומיחלף ליה חמש בשבע, ושעה שביעית אסורה לדברי הכל. אי הכי אפי' ארבעה נמי לא ניכול. אמ' רב פפא ארבעה זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי.",
+                    "הא למדנו שצריך לבער החמץ מרשותו עד סוף השעה החמישית, קודם שתחול השעה הששית, ויבטל השאר שאינו יודע בו, כמו שאמרתי. ואם חלה שעה ששית ולא ביער אותו, צריך לשרוף אותו, או מפרר אותו וזורה לרוח, או מפרר אותו וזורק לים, ואפי' לשם לא יזרקנו שלם עד שיפריר אותו. ואע\"פ שאמ' ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שרפה, הגאונים פסקו כחכמים, דאמרו מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, א\"כ השבתתו בכל דבר.",
+                    "היה ברשותו חמץ של ישראל, ימתין עד שעה חמישית, אם בא הבעל ליטול אותו מוטב, ואם לאו ימכרנו לגוי, שעדיין בשעה חמישית מותר בהנאה. לא מצא גוי, צריך לבערו בזמן איסורו, אפי' אם חייב באחריותו.",
+                    "היה ברשותו חמץ של גוי, אם קבל עליו ישראל אחריותו, או שהיה גוי אנס ויחוש ישראל שמא ישלם אותו לגוי, הרי הוא כשל ישראל וחייב לבערו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל, דאפי' אם הוא שומר חנם עליו, ואינו חייב אלא בפשיעה, שחייב לבערו. אבל אם לא קיבל עליו אחריותו, או שלא היה הגוי אנס, די לו שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה פרוש ממנו שמא ישכח ויאכל ממנו.",
+                    "היה ברשותו חמץ של הקדש, אינו צריך לבערו, ואפי' מחיצה אינו צריך. כדגרסינן במ' פסחים שלך אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מ\"ט לא צריך מחיצה, מפני שבני אדם פורשין ממנו מפני שהוא של הקדש, ואין חוששין שמא יטעה אדם ויאכל ממנו בפסח. היה לו חמץ בגג, די לו שיבטל אותו בדיבור, ואין צריך לומר שהוא אסור בהנאה אחר הפסח. היה לו חמץ בגג, צריך הבערה, שמא יפול לארץ ויאכל ממנו. ואסור לתת חמץ לגוי אחר שעבר זמן ביעור, מפני שהגוי מחזיק טובה לישראל בשבילו ונמצא נהנה ממנו, אבל חמץ בשעה ששית, כתב בעל המאור שאינו אלא מדרבנן, וחייב מיתה בידי שמים כעובר על דברי חכמים, והרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל כתבו שלוקין עליו. ואם אכלו בשעה שביעית, הרי זה עובר על לאו מדברי תורה לדברי הכל, ולוקה.",
+                    "ואסור לאכול כלום ממין המצה בערב הפסח, אחר שעה תשיעית, שהוא קרוב לזמן מנחה קטנה, עד שתשקע החמה, כדי שיאכל המצה של מצוה בלילה, כשהוא תאב לאכול וכדי שתהא המצוה חביבה עליו. אם רצה לאכול ממיני פירות או ממיני ירקות הרשות בידו. דתנן ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ומפרש בגמ' אבל מטבל הוא במיני תרגימא. אבל מצה של מצוה בערב הפסח, ואפי' קודם תשלום תשע שעות, מכין אותו מכת מרדות. כדגרסינן במ' פסחים ירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ומפרש בגמ' ודוקא מצה של מצוה. ולמה הקיש אכילה בערב הפסח לבועל ארוסתו בבית חמיו, לומר לך מה ארוסתו אסור לבעול אותה עד שיכניסה לחופה בשבע ברכות, אף המצה אסור לאכול אותה עד ליל הפסח ויברך קודם שבע ברכות. ואלו הן. א' בורא פרי הגפן, על קידוש שיש בו שם ומלכות. ב' שהחיינו. ג' על נטילת ידים, ראשונה לטיבול ומשקה. ד' בורא פרי האדמה, על אכילת הכרפס. ה' אשר גאלנו. ועל כוס שני אין צריך לברך, על דעת רבי יונה ז\"ל ורבני צרפת והרא\"ש ז\"ל, שפסקו שאין טעון ברכה אלא כוס ראשון, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ו' על נטילת ידים שנייה. ז' על אכילת מצה. ועוד הקיש המצה לארוסתו, מה ארוסתו היא שלו אבל לאחר זמן, כך המצה בערב הפסח היא שלו אבל לאחר זמן.",
+                    "אמר המחבר. המצה בגימטריא מאה וארבעים. מה כלה בלא שבע ברכות אסורה, אף מצה בלא שבע ברכות אסורה.",
+                    "יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, כתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים שסעודה שלישית, הואיל וזמנה אחר המנחה, אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, וטוב לעשותה במיני פירות. ע\"כ. וכן הודה רש\"י ז\"ל לבער הכל מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, ולא לאכול מצה, שלא יאכל בלילה מצה שלא לתאבון. אבל ר\"ת ז\"ל אמרו עליו שהיה רגיל לאכול בערב הפסח שחל להיות בשבת קודם תשע שעות, לקיים מצות סעודת שלישית, מצה שנילושה בביצים או במי פירות, והיא הנקראת מצה עשירה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בליל הפסח, מפני שצריך לחם עוני. ולפי שאינה מצה של מצוה היה אוכל אותה בערב פסח שחל להיות בשבת קודם ט' שעות, לקיים סעודה שלישית.",
+                    "ואסור לעשות מלאכה בערב פסחים אחר חצות. עבר ועשה מנדין אותו, דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד אחר חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולדברי הכל אחר חצות אין עושין. ומפרש בגמ' עבר ועשה, שמותי משמתינן ליה."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי",
+                    "בענין דברים שעוברין בפסח. כל האוכל כזית חמץ גמור, מתחלת ליל חמשה עשר בניסן עד תחלת ליל אחד ועשרים בו, חייב כרת, שנא' (שמות יב, יח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש [בערב] תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. וחמץ שחייב על אכילתו בפסח כרת הוא מאחד מחמשת המינין שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושפון ושבולת שועל.",
+                    "וגרסינן במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך. אמ' ר' יוסי לר' חייא, בכל זימנא דאזלינן באורחא, ומלעינא באוריתא דקודשא בריך הוא, מרחיש לן ניסא, וכען אורחא דאאריך לן, נעסוק באוריתא וקודשא בריך הוא יזדווג בהון. פתח ר' חייא ואמ', בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים תאכלו מצות, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עני. בוא וראה, כשהיו אבותינו במצרים ורצה הב\"ה לקרבן לתורה ולארץ ישראל שמוציאה לחם עני, והיא מלכותו של דוד, שכתי' בו כי עני ואביון אני, לפי' האכילם לחם עוני כשגאלם. אמ' ר' יוסי לר' חייא, מעולם לא ידעתי למה קורין לפת שהיא מחמשת המינין לחם עוני. שמצה בגימטריא עולה למנין עוני. ומאי טעמא מצה דוקא מחמשת המינין. שתק ר' חייא. עד שהיו מהלכין שמעו קול שהיה צווח ואומר, אל תרדו למטה, מפני שהוא ההר בקוע, ותפלו בין בקעיו, ותרדו לתחתית הארץ. כששמעו נטו להם מן הדרך ועלו אל ההר. אמ' ר' יוסי לר' חייא, הב\"ה רוצה לשמור אותנו בדרך הזה ויראה לנו נס מופלא. ראו שהיו בהר סלעים חזקים והיו בהם בקעים בקעים. כשהיו מביטין באותן בקעים, ראו אדם אחד שיצא מהם בבהלה. מיד תמהו ר' חייא ור' יוסי. אמ' ר' יוסי לאותו האיש, מי אתה. אמ' לו, מאנשי ארקא אני, שהוא תחת האדמה הזאת שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ויש לשם בני אדם. אמ' לו, הן. אמ' לו, וזורעין וקוצרין. אמ' לו, הן, אבל הם זורעים זרעונים אחרים משונין משלכם, ואפילו זורעין מחמשת המינין, שהן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אין צומחין כמותם, אלא כעין הזרעונים שלנו. אמ' לו ר' חייא, ולמה עלית לכאן. אמ' לו, לדעת מה שמה של אדמה זו שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ארץ שמה. אמ' לו, עליה הכתו' אומר, ארץ ממנה יצא לחם, שארצכם זו מוציאה ה' מינין ולא שאר ארצות. ואמ' הכתו' שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. הא למדנו שלחם עוני שאינו אלא מה' המינין היוצאין באדמה ששמה ארץ, ולא בשאר ארצות. וילפינן מגזירה שוה לחם לחם, איזה לחם נקרא לחם עוני, הוי אומר זה הבא מחמשת המינין הצומחין באדמה הנקראת ארץ ולא בשאר ארצות, כדא' ארץ ממנה יצא לחם.",
+                    "אכל חמץ בפסח פחות מכזית, מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן. הניח חמץ ברשותו בפסח, הרי זה עובר על שני לאוין, על לא יראה ועל לא ימצא, ואפי' הכי אין מלקין אותו, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. החמיצה עיסתו, או הביא שום חמץ ברשותו, מלקין אותו, מפני שהוא לאו שיש בו מעשה. מצא חמץ ברשותו בפסח, אם קדם וביטל כל חמץ שברשותו, די לו שכופה עליו את הכלי, ואם לא ביטל אותו קודם זמן הביעור, צריך לטול אותו בידו ויוציאנו מרשותו, מפני שהוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. ואתי איסור דאוריתא ודחי איסור טלטול שאינו אלא מדרבנן. מצא פת בפסח, ואינו יודע אם חמץ או מצה, דנין אותו כזמן האחרון והוא מצה, דתניא הלך אחר האחרון ומותר. ואם הוא מעופש ונראה שהוא מקודם הפסח, דנין אותו כחמץ.",
+                    "דברים שעושין בתערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתוס המצרי וזימא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. כותח הבבלי הוא כגון מים שחורים שעושים מפת שרוף ומערבים בו דברים אחרים והוא יפה לתקן התבשיל, אלא שכותח הבבלי עושים אותו מדברים אחרים ונותנים בו פירורי פת להחמיצו. ושכר המדי נותנין בו שעורים ומים ומחמיצין. וחומץ האדומי ג\"כ נותנים בו שעורים ומחמיץ. וזיתוס המצרי הוא שליש מים ושליש שעורים ושליש מלח או חמץ בלא תערובת, אלא שאינו חמץ גמור, שאינו מעורב בשאור, והוא שחכמים [קורין לו] חמץ נוקשא, פי' שאינו חמץ גמור ואינו ראוי לאכילה. זימא של צבעים הוא מי סובין. ועמילן של טבחים והיא פת של תבואה שלא נאפת שליש אפייה, ונקראת של טבחים מפני שנותנין אותה על פי הקדרה כשהיא מתבשלת לקבל הזוהמא או העשן אם נתעשן התבשיל. וקולן של סופרים עושין אותו מקמח ומדבקין אתו הסופרים ניירותיהן. והרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל והרא\"ש ז\"ל כתבו שמותר להצניען קודם הפסח ולשהותן עד לאחר יום הפסח ומותר בהנאה. ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ, אבל אם יש בו תערובת חמץ, חייבין עליו, שטעם כעיקר מן התורה. וג\"כ דוקא שאין בהן כזית, בכדי אכילת פרס חייבין עליו, כי אכילת פרס הרמב\"ם כתב שהוא כדי שלשה ביצים, אבל במ' עירובין גרסי' שהוא כדי ארבעה ביצים, והאוכל מהן כזית בכדי אכילת פרס, חייב כרת. ודברים אלו אינן מצויין בזמן הזה, ואין עושין אותן כתקון, ואין אנו בקיאין בהן, אלא שאנו יודעין שהן מעורבין בחמץ, וטוב להחמיר ולבערן בפסח, חוץ מקולן של סופרים שהודבקו בו הספרים, שלא נשאר בעין וכשהוא יבש, ואין נראה בו מראית חמץ, לא במראה ולא בטעם.",
+                    "המעבדין את העורות, אם נתנו בעריבה שמערבין בה קמח שלשה ימים קודם הפסח, כבר נפסד ואינו צריך ביעור, אבל נתנו בה הקמח תוך שלשה ימים חייב לבער, ואם נתנו לתוכה עורות אפי' שעה אחת אינו חייב לבער, מפני שהעורות מפסידין ומסריחין אותו מידו. והוא הדין ברפואות וברטיות. תחבושת של בצק שמשימין על המכה, אם נתנה על המכה אפי' שעה אחת קודם זמן הביעור, כבר נפסדה ואינה צריכה ביעור. פת שנפסדה, כגון שנתעפשה ביותר קודם זמן איסורא, או נשרפה עד שאינה ראויה לכלב, כתב ר' יהודה ברצלוני ז\"ל והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל שאסורה באכילה ומותרת בהנאה.",
+                    "מצא גרעינה בתבשיל של חטה או של אחד מהדברים שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, וזה לשון הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, מצינו בספר הרוקח חטה שנמצאת בקדרה אסורה, והכף שהגיסו בו הקדרה, שמוה בקדרות אחרות, כלן אסורות. וכתב עוד, חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות, אותה שנמצאת עליה אסורה, כי נתרככה החטה, וחמץ בפסח במשהו, והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו תרנגולת בשפוד, ונמצאת חטה על אחת מהן, אותה אסורה והשאר מותרות. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אין דבריו נראים מה שאסר כל התרנגולת המלוחה שנמצאת בה החטה, אלא כאשר כתב הר' אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו, אבל התרנגולת הצלויה שנמצאת בה חטה, בזה דבריו נראים שכל התרנגולת אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי, הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו ע\"כ. ויש מן הפסקנין שפסקו שאם נסדקה הגרעינה שכל התבשיל אסור, ואם לא נסדקה הגרעינה עצמה אסורה והתבשיל מותר. וכן אם מצא גרעינה בבשר או בעוף כשהוא ממולח, קודם שנתבשל, חותך הבשר שסביב לגרעינה ומקום הגרעינה ומשליך אותו עם הגרעינה, ושאר הבשר מותר. בגדים המכובסין בקמח או במי חטה מותר לקיימן בפסח, וכן העיד ר' משולם על ר' אליעזר הגדול שהיו בגדיו מכובסין במי קמח בפסח. ואסור לאכול או ללעוס חטה או קמח נא, שמא ישאר מהם בין שניו ויחמיץ, שמי הפרי מחמיצין. ואסור לעשות תבשיל של קמח לחולה בפסח, אלא על פי בקיאים, משום פיקוח נפש, וכל דבר שיש בו פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב וכל מצות שבתורה, חוץ מע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים.",
+                    "גבינה לחה, זה לשון הרא\"ש ז\"ל בתשובת שאלה. גבינה לחה בפסח מותרת, אע\"פ שנעשית בכלים של כל השנה. ולא נזהרו בה, כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם, כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט. ועוד כתב, אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח, והיבשים במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגין שלא לאכול אין אוכלין ע\"כ."
+                ],
+                "v": [
+                    "השער הה'",
+                    "בענין לעשות המצות ושמירת העיסה מלהחמיץ. אמ' קרא ושמרתם את המצות, דרשו רז\"ל שמור עיסת המצה מכל דבר שמביא אותה לידי חמיצה. לפי' אסרו ללוש המצה עיסה גדולה, שאין היד יכולה ליזהר בה כראוי, ותבא לידי חמוץ.",
+                    "שיעור העיסה הראויה ללוש בפסח כאחד היא ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה סימן חלה. ומזה השיעור חייב אדם להפריש חלה. ועיסה פחותה מזה השיעור פטורה מן החלה. ורבנן קשישי שיערו ואמרו שזה השיעור הוא כלי מרובע שיהיה באוירו ובאורכו וברחבו ובקומתו כל אחד מאלו ששה אצבעות מאדם ממוצע. והרמב\"ם ז\"ל כתב שהוא כלי שיש באוירו ששה אצבעות פחות משני חלקים מתשעה שיכיל חמשים ושמונה אוקיות, ובחלה שמפרישין ממנו ששים אוקיות. ואם לשו עיסות קטנות יכולין לצרף אותן ביחד בכלי שיש לו שפה, או כל בסל, ומפרישין ממנו חלה. וכן כתב הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל ואנן לא בריר לן שיעורה. לפכך נהיגין ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחת בפני עצמה ומצרפין אותן בסל ומפרישין החלה. ועוד כלל אחד לדעת זה השיעור, ימלא כלי גדול מים ויתן אותו לתוך כלי אחר ריקן, ויתן במים מג' ביצים בינונים, ויתן אותם בנחת אחת אחת, והמים היוצאים, כלי שמחזיקין אותן, לא פחות ולא יותר, היא השיעור. ועוד כלל אחד. ימלא כלי מים, ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואחר כך יתן בו מג' ביצים, ויחזיר בו המים שעירה ממנו, והמים הנותרים הם המדה. וזהו כלל יפה.",
+                    "מחמין את התנור לפחות חצי חמים, ואז מתחילין ללוש את העסה, כדי שלא תתערב העסה מלהתעסק בה תמיד, כדי שלא תבא לידי חמוץ, ונותנין אותה מיד בתנור, דתניא כל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חמוץ. ולכתחלה צריך שלא יגביה ידו ממנו עד שידבקנו בתנור. ואם הניח הבצק ולא נתעסק בו, אין הפת אסורה, אלא באחד מארבעה דברים. א' אם הניח הבצק מלהתעסק בו שיעור מהלך מיל, הוי הפת חמץ. אפי' שלא נראה בו סימני חימוץ, דיו בשיעור מהלך מיל. [ב'] או אם הכסיפו פניה, אע\"פ שלא נתעכבה מלהתעסק בה שיעור מהלך מיל, והוי חמץ נוקשא. והאוכל ממנו פטור. אבל הר' יצחק בן גיאת כתב שחייב עליו כרת. ג' אם נשמע קול בעיסה בשעה שמקישין עליה ביד, או נשמע קול בעיסה אחרת שנילושו שתיהן כאחת, או בעיסה שנילושה אחריה, דתנן החרש, פי' העיסה החרשת שלא ישמע קולה, אם יש כיוצא בו, שהחמיץ אסור. ומפרש בגמ' אם אין כיוצא בו מאי, אמ' ר' אבהו, כתי' שיהלך אדם ממגדל ניניא לטבריא, דהיינו מיל. ד' אם החמיצה עד שיהיה בה סדיקין, אפי' לא נתעכבו סדקיה זה בזה, אלא אחד הנה ואחד הנה כקרני חגבים, הוי חמץ גמור, והאוכלו חייב כרת. וכן פסק הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל.",
+                    "אין לשין את המצה לא במים חמין, בין שהוחמו על האור בין שהוחמו לשמש, ואם עבר ולש, אינו צריך לא הכספת פנים ולא השמעת קול ולא מהלך מיל ולא שנסדק הבצק, אלא הפת אסורה מיד. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. פי' הר' יעקב ז\"ל מים הגרופין מן המולייר, והוא דוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו חמין אפי' כשאין אש תחתיו. וי\"מ מים הגרופים, מים שלא לנו. עברה ולשה מאי, רב אשי אמ' הפת אסורה, וכן פסק הר' יצחק אלפאסי זצ\"ל, וכן כתב בהלכות גדולות. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל אפי' במים שלא לנו אוסרין, אבל רש\"י ז\"ל והרא\"ש ז\"ל אסרו דוקא בחמין ובחמי חמה, אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי, ואפי' לכתחלה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני.",
+                    "אין לשין את המצה במקום השמש, ואפי' ביום המעונן, אלא במקום מכוסה. דתניא יומא דעיבא כוליה שמשא, אפי' תחת כל אויר הרקיע לא תלוש. ורבינו יונה ז\"ל אסר ללוש המצה בקרוב מן התנור, כדי שלא יגיע החמימות לפת ויבא לידי חמוץ. ואין מעבירין הפת על השמש כשמוליכין אותה לתנור לאפות.",
+                    "וצריכה האשה שני כלים של מים כשהיא מתעסקת בבצק, אחד שמקטפת בו, פי' שממרחת פני הפת, והשני לצנן ידיה. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא צריכה האשה להיות לה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. ולשין לכתחלה לרמב\"ם ז\"ל בביצים, אבל רש\"י ז\"ל היה מסופק אם מחמיצין ואם לאו, ור\"ת והרא\"ש ז\"ל התיר ללוש בהן. ולשין נמי במי פירות ביין או בשמן או בדבש, שאין מי פירות מחמיצין. והוא שלא נתערב בהן מים. ואם לש בהן, הואיל ולא נתערב בהן מים, אינו צריך שמירה ולא אזהרה, שאינו מחמיץ לעולם. ויש מחמירין. ואם נתערב בהן מים ולש אותן בהן, יזהר בעיסה יפה יפה, ויאפה אותה מיד בלא שום עכוב. דתניא אין לשין המצה ביין ושמן ודבש שנתערב בהן מים. ואם לש תאפה מיד. וכך פסקו הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. והמחמיר הרי זה משובח.",
+                    "עושין מן המצה עוגות ורקיקין, ואין עושין ממנה צורות וידים וצורת חיה ועוף ולא כיוצא בהם, מפני שמתעכבין בהם. אבל מציירין הפת במסרק של ברזל, כדי שלא תפוח הפת. ובלבד שימהר לעשות בלא שום עיכוב.",
+                    "מצה שעשאה גוי, כתב הרב ר' האיי גאון ז\"ל מצה שאפאה גוי בפני ישראל על ידי שומר כתקנה, מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם כגאונים המחמירים, ולשין בעצמן ואפין המצה, לקיים בה לחם עוני. מה דרכו של עני, הוא מסיק התנור ואשתו אופה. ומצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. וכך היה נוהג הרא\"ש ז\"ל היה משתדל בהן, והיה עומד על עשייתן לזרז העוסקין בהן, והיה מסייע בעריכתן. ויהיה כל אדם רגיל לומר, כל פירורין שיפלו מן העיסה בשעת לישה ועריבה יהיו בטלים, כדי שיתבטלו קודם חימוצן. וצריך לגרור הבצק מעל המסרק ומעל השולחן שעורכין עליו את הפת, אם נדבק בהן שום דבר מהעיסה, ויזהר בו שאיסור החמץ בפסח במשהו. וכל מה שיגרור ישרוף אותו, אם היה קודם המועד או בחולו של מועד, אבל ביום טוב שהוא אסור לשרוף אותו, יבטלנו קודם שיחמיץ, ויאמר הרי זה בטיל וחשוב כעפר, והמים שרוחצין בהן העריבה והכלים שמשתמשין בהן בעיסה והכלים שבהם המים שקטפו בו ושציננו בו הידים, שופכין אותן המים עם המים שרוחצין בהם העריבה והכלים במורד."
+                ],
+                "vi": [
+                    "החלק הו'",
+                    "בענין איסור עשיית מלאכה ביום טוב, חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב. והוא הדין בשאר כל המועדים. אמ' קרא בחג המצות, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. ממה שאמר כל מלאכה נראה אפי' אוכל נפש, כמו שאמרו בשבת, שבת לה' אלהיך כל מלאכת עבודה לא תעשו. והיינו למדים כל דיום טוב מכל דשבת, להיות דינם שוה, אלא ממה שפרט הכתו', אחר שאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, ואמ' אך אשר יאכל לכל נפש, ביום טוב. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שמותר ביו\"ט. וג\"כ כלל הכתוב בפ' אמור אל הכהנים ואמ', בחג המצות ובשאר המועדים, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, ולא היינו יודעין אי זו היא מלאכה שאינה מלאכת עבודה, להתיר אותה, אלא ממה שפרט הכתוב ואמ', אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ראה שאוכל נפש אינה מלאכת עבודה, ומותרת בי\"ט, בין בחג המצות בין בשאר המועדים, ושאר המלאכות אסורות בי\"ט. וחז\"ל דקדקו על המלאכות שמותר לעשותן בי\"ט מפני שהן אוכל נפש, והפרישו אותן מן המלאכות שאסור לעשותן כן קודם י\"ט. וזה הכלל במלאכות המותר לעשותן כן בי\"ט, מפני שהן אוכל נפש, ובמלאכות שאסור לעשותן, אע\"פ שהם אוכל נפש.",
+                    "כל אוכל נפש שיש בו הפרש אם נעשה מערב י\"ט או אם נעשה בי\"ט, מותר לעשותו ביום טוב. כיצד, אם הוא דבר שאם עשאו מערב י\"ט יפסד, או יהיה צונן ולא יערב לאכילה, או אם ישחוט מערב י\"ט ליום טוב יבאיש הבשר, או לא יהיה ערב לאכילה, וכיוצא בזה, מותר לעשותן בי\"ט, כדי שיהיו לו מאכלים מתוקנים וערבים לכבוד י\"ט. וכל דבר שצריך לאוכל נפש שאין בו הפרש אם נעשה קודם י\"ט, כגון טחינה והרקדה וכיוצא בהן, אסור לעשותן בי\"ט. כדגרסינן במ' מועד קטן אוכל נפש דוחה י\"ט, ולא מכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מערב יום טוב. וסמכו רז\"ל איסור טחינה והרקדה ביום טוב מאך אשר יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, כלומר מלישה ואילך מותר. ועוד למדנו מאד, שהוא פרט, שאסור לעשות אוכל נפש ביום טוב אלא לאותו יום עצמו ולא ליום שלאחריו, ואפי' הוא יום טוב או שבת, לא על ידי עירוב בשבת, וכ\"ש לחולו של מועד או לחול דעלמא, דתנן אין י\"ט מכין לחבירו. ומותר לתקן כל מיני שתייה שצריך להם בי\"ט ולא איפשר לתקנם מקודם י\"ט, ששתייה בכלל אכילה היא. למדנו שמאך אשר יאכל לכל נפש, שמותר לעשות כל צרכי הגוף, כגון רחיצה וסיכה. ומותר לרחוץ בחמין ביום טוב, כמו ידיו ורגליו, אבל גופו אסור לרחוץ, שמא יבא לידי רחיצת גופו בבית המרחץ.",
+                    "ומה ששנינו במ' מגלה אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דברי בית שמאי הם, ולא נפסקה הלכה כמותם. ובמ' יום טוב יש דברים שאסרו לעשותן בשבת והתירו בית הלל לעשותן ביום טוב, כגון היציאה מרשות לרשות. וכתב ר' שמואל בן חפני ז\"ל אבות מלאכות האסורות בשבת הם ארבעים חסר אחת, השלשים מהן אסורים ביום טוב, מפני שאינן בכלל אשר יעשה לכל נפש, והתשעה מותרין ביום טוב לצורך, מפני שהן אוכל נפש. ואלו הן הט' שמותר לעשותן ביום טוב. א' המרקד, ב' הלש, ג' האופה, ד' השוחט, ה' המפשיט, ו' המולח, ז' מחתך, ח' המבעיר, ט' המוציא מרשות לרשות. ואין מרקדין הקמח לכתחלה ביום טוב אלא על ידי שנוי, אבל אם הרקיד מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם אחרת מותר, אפי' בלא שנוי. לא נפל בו דבר, אלא שרוצה לרקדו פעם אחרת כדי שתהיה הפת יפה, צריך שנוי קצת, כגון על גבי שולחן. והמבשל בי\"ט מותר לכתחלה, מפני שהוא תולדה דאופה. וכל אחת ואחת מאלו הט' מלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בי\"ט, אם כיון אדם לעשותן למלאכת עבירה, אסור. והתירו רז\"ל להוציא מרשות לרשות בי\"ט, כגון דברים קלים שהן לצורך יום טוב, אבל דברים כבדים, כגון משוי על כתפו,  שאינו לצורך י\"ט, אסור, כגון המפנין מבית לבית וכיוצא בזה. שלא התירו להוציא מרשות לרשות בי\"ט אלא להוסיף בשמחה ולהוציא דברים שהוא צריך להם לכבוד יום טוב, כגון מיני מאכל ומשקה ובגדים, שהוא צריך לכבוד יום טוב ללבוש אותן או לכסות אותן או לישב בהן, כל אלו וכיוצא בהן התירו להוציא מרשות לרשות מפני כבוד יום טוב.",
+                    "ואין הפרש באיסור י\"ט ראשון לאיסור י\"ט שני אלא בעונש. שכל העושה בי\"ט ראשון אחת מכל המלאכות שחייב עליהן בשבת סקילה, מלקין אותו עליהן אם עשאן בי\"ט ראשון, ואם עשאן ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן, חוץ ממה שהתירו לעשות לאוכל נפש. ובענין המת יש הפרש בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. שאם מת בי\"ט ראשון, אסור להתעסק בו ישראל בו ביום ומתעסקין בו עממין, ואם מת בי\"ט שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' ביום טוב שני של ראש השנה מותר לישראל להתעסק בו. ועושין כל צרכי המת על ידי ישראל ביום טוב שני. דתניא ביום טוב שני עושין לו כל צרכיו, ואפי' למיגד ליה אסא ולעשות לו תכריכין ולעשות לו ארון ולעשות לו קבר. והני מילי אם רוצין לקוברו בו ביום, אבל אין רוצין לקוברו בו ביום, אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה ואפי' על ידי גוים, אבל מותר לטלטלו. ואין בכל המלאכות שהתירו בי\"ט שלא לצורך אכילה אלא הוצאה מרשות לרשות והבערה בלבד, שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו נמי שלא לצורך אכילה, והתירו ג\"כ צרכי המת ביום טוב שני, כמו שכתבתי.",
+                    "אין צדין דגים מן הביברין בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות. פי' ביברין אגמים. ואם סתם אמת המים בכניסה וביציאה מערב י\"ט, מותר ליקח ממנה דגים בי\"ט, שהם כמו ניצודין ועומדין. ספק צידה אסור בי\"ט. כיצד, היו פרושות מצודות חיה ועוף ודגים מערב י\"ט, ולמחר מצא בהן, אסורין, אלא א\"כ יודע שניצודו מבעוד יום.",
+                    "בהמה חיה ועוף שהוזמנו לשחיטה מערב י\"ט, מותר לשחוט אותן בי\"ט ראשון. אבל דברים שנולדו ביום טוב הראשון אסורין ביום ומותרין בי\"ט שני, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בי\"ט שני, או חיה ועוף שצד אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לשחוט אותן לצורך אותו היום.",
+                    "פירות ומיני ירקות שהיו מחוברין לקרקע ותלש אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לישראל לאוכלן בי\"ט שני. אווזים ותרנגולים ויונים המתגדלים בבית, חושבין אותן כאלו הוזמנו לשחיטה מבעוד יום, ואין צריכין הזמנה, וצד אותן בי\"ט ושוחט מהן לצורך אותו היום, ואין בכך כלום, הואיל והן ברשותו, אבל יונים שבשובך ויונים שבעליה וצפרים שקננו בגגות הבית אסור לצודן, ואין מועיל להם זמון, הואיל ויכולין לפרוח. והני מילי בגדולים, אבל קטנים מותר לצודן, ומ\"מ זמון צריכין. וכיצד הוא הזמון, אומ' זה וזה אני נוטל למחר, ואין צריך לנענעם. זימן שחורים ומצא לבנים, או לבנים ומצא שחורים, או שנים ומצא שלשה, פשיטא שאסורין. אלא אפי' זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, או לבנים במקום שחורים, אסורים. זימן שלשה ומצא שנים מותרין. זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו, אסורין. ואם אין שם קן אחר, מותרין.",
+                    "גוי שהביא לישראל בי\"ט עוף או דגים או מיני צמחים או מיני פירות, אם יראה בהן שצד אותן בי\"ט באותו היום, או שתלש הצמחים, אסור לישראל לאוכלן בו ביום, אלא ימתין עד שתחשך. וממתין אחר חשיכה, בכדי שיעשו. אם היו עופות או דגים, ימתין בכדי שיצודו, ואם הם פירות או ירקות, בכדי שיתלשו, ויובאו ממקום הסמוך לעיר שיש בו מאותו מין. ואם חל להיות י\"ט ראשון יום ששי והובאו בו ביום, הר' יחיאל מפריש ז\"ל התיר אותם בליל שבת, בכדי שיעשו, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. אבל אם יראה שצד אותן או תלשן מערב י\"ט או קודם, מותר. ואם הביא אותן מחוץ לתחום, אסורין לאותו ישראל שהובאו בשבילו, ומותר לטלטלן, ולאחרים מותרין, אף לאוכלן בו ביום. ואם יודעין בודאי שלא צד אותן הגוי, או שלא תלשן בו ביום לערב, מותרין מיד לישראל שהובאו בשבילו בלא שום עיכוב. כך פסק הרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. דתניא ההוא ליפתא דאתיא למחוזא, חזייה רבא דמיכמשא, אמ' האי ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר.",
+                    "כל דבר שלא היה מזומן אלא שנולד ביום טוב, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ועצים שנשרו מן האילן, הרי אלו מוקצה, ואסור לטלטלן ביום טוב. ואם נתערבו באחרים ואינם ניכרים ביניהם, הרי כולם מוקצה, ואסור לטלטל אותן ביום טוב. ואפי' נתערבו באלף משיעורן אינן בטלין.",
+                    "אפר של תנור או של כירה שהסיקו אותן בי\"ט, אסור לשחוט בו חיה ועוף. אלא אם היה רותח, שהביצה נצלית בו, שעדין הוא בחזקתו. ולא הקצו אותו, הואיל והוא רותח עדין. ואם שחט כבר ואין לו עפר אחר לכסות בו, יוכל לכסות באפר, אע\"פ שאין הביצה נצלית בו.",
+                    "גבינה שקפאה ביום טוב אסורה. ומותר לשחוק את התבלין בי\"ט, אם יודע שאם שחקן מערב י\"ט שיחלש כחן וריחן. אבל המלח אסור לשחוק אותו ביום טוב אלא על ידי שנוי. ומותר לברור מיני הקטניות שצריך להם ליום טוב. דתנן בית הלל אומ' בורר כדרכו ומתמחוי. ומפרש בגמ' כדרכו, שמוציא הפסולת מתוך האוכל, כדי שישאר האוכל נקי, ובלבד שיהא האוכל יותר מן הפסולת.",
+                    "האופה או המבשל מיום טוב לחול חייב מלקות, כדגרסי' במ' יום טוב, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, והלכה כוותיה. אבל ממלא אשה קדרה בשר, אע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, מפני שמתקן התבשיל כשיש הרבה בקדרה. ויש אומרים שאפי' אמרה בפירוש שהיא רוצה השאר למחר, שהוא מותר, ויש אוסרין. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים, ונראה לי שהוא מותר כיון שהטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל. וכתב בעל העטור דוקא שממלאה אשה קדרה בשר וכו' קודם אכילה, אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו.",
+                    "אין מבשלין לצורך גוי בי\"ט. אם כן אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו, ודוקא להזמינו, דכיון שרוצה לכבדו, חיישינן שמא ירבה בשבילו. אבל עבדו ושפחתו או שליח ששלחו לו אחרים, מותר להאכילם עמו, דלא חיישינן שמא ירבה בשבילם.",
+                    "ביצה שנולדה בי\"ט או בשבת אסורה אותו היום. ואסור ליגע בה, ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות. ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול, אסורה. ומותר לכסות עליה כלי, כדי שלא תשבר, ובלבד שלא יגיע בה הכלי. ובי\"ט שני מותרת, כמו שאמרתי. והני מילי בשאר מועדים, אבל בראש השנה אסורה ביום טוב שני. ואסורה ג\"כ משבת ליום טוב שלאחריו, או מי\"ט שלפני השבת, כגון שהיה י\"ט יום ששי, אסורה. ביצה שיצא רובה מערב י\"ט וחזרה ויצאה בי\"ט, מותרת, דחשיבא לידה משיצא רובה. מותר ליקח ביצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון, דתלינן מערב י\"ט ילדה, ואין התרנגולת יולדת בלילה. וכן בי\"ט שני בשני ימים טובים של גליות, אבל לא בליל שני של ראש השנה, ולא בליל ראשון של י\"ט שלאחר השבת, דאימור מאתמול היה. השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותרות, אפי' בי\"ט שלאחר שבת.",
+                    "שפוד שנשבר החד שלו, בענין שאין ראוי לצלות בו, מותר לתקנו, אם הוא צריך לצלות בו, אבל אם נתעקם קצת ועדין ראוי לצלות בו, אסור לתקנו, ואפי' אם יכול לתקנו בלא כלי.",
+                    "מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ולחמם מים לרחוץ רגליו, אבל לא כל גופו, כמו שכתבתי למעלה. ואסור לרחוץ כל גופו, ואפי' במים שהוחמו מערב י\"ט. כך פסק הרא\"ש ז\"ל.",
+                    "ואסור לכבות את הנר או את האור בי\"ט. ואסור להסיר את השמן מן הנר כשהיא דולקת, מפני שהוא גורם לכבותה, אבל משים הוא פתילות הרבה, כדי שידלקו ויחסר השמן. ואסור לכבות את הנר, ואפי' הוא צריך לכבותה לשמש מטתו. ואסור להטותה כדי שיתרחק השמן מן הפתילה, שאף זה חשוב כיבוי. ואסור ליקח הפתילה מנר דולק, אפי' ליתנה בנר אחר. נר של שעוה, שרוצה להדליקו בי\"ט, וחש עליה שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו דבר שמונעו מלישרף ויכבה כשיגיע לשם. אסור לכבות הדלקה בי\"ט, אפי' רואה את ביתו שנשרף. ואסור לכבות את הבקעת, בין מכבה אותה בין שחס עליה שלא תשרף, בין מכבה אותה כדי שלא תתעשן הקדרה. בד\"א כיבוי כגון שיסירנה מעל אש זה וישימנה על אש אחר, אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן מותר לכבותה, כדי שלא תתעשן הקדרה.",
+                    "שוחטין בהמה לכתחלה בי\"ט, וחיה ועוף אם יש לו עפר תיחוח לכסות הדם. ואסור לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב עם חשיכה, אלא אם יש שהות ביום לאכול ממנו כזית קודם שקיעת החמה.",
+                    "סכין שנפגמה בי\"ט מותר לחדדה במשחזת של עץ או על האבן גבי חבירתה, ומורין לעשות כן, אבל לא במשחזת של אבן, אע\"פ שמותר לחדדה בה אין מורין כן, אבל להעביר שמנוניתו אף בשל אבל מורין לעשות כן. ואם נפגמה מערב י\"ט אסור. כך כתב הרא\"ש ז\"ל. ואם לא נפגמה מערב י\"ט אלא עמדה, פירוש התחילה להתקלקל קצת ואינה חותכת יפה, אם יכול לחתוך בה על ידי הדחק יכול להשחיזה בי\"ט, אבל אם אינו יכול לחתוך בה אפי' על ידי הדחק, אסור להשחיזה, דהוה ליה מתקן מנא.",
+                    "אין מרגילין בי\"ט. פירוש מרגילין, שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד. השוחט בהמה בי\"ט צריך ש(לא) יבדוק עד שיפשיטנה, שאם תהיה טרפה אסור להפשיטה בי\"ט. בהמה שנשחטה בי\"ט מותר להגביה עורה ולתת אותה במקום דריסת הרגלים, אע\"פ שאין עליו בשר כלל, ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת, כדרך שמולחין לצלי, אע\"ג דדמי קצת לעיבוד. ומותר להערים בזה, למלוח כאן מעט וכאן מועט, עד שימלח כל העור, אבל אם נשחטה מערב י\"ט אסור. אין מולחין החלבים ולא מהפכין בהם, אפי' לשוחטן /לשוטחן/ על גבי יתדות, ואע\"פ שנשחטה בי\"ט.",
+                    "אין שוקלין הבשר בי\"ט ולא שאר אוכלין, כ\"ש דברים אחרים. ואסור ליתן הבשר בכף מאזנים לשומרו מן העכברים, אם הם תלויות במקום שרגילין לשקול בהם, מפני שנראה כשוקל. ואסור לשקול מנה כנגד מנה, ואסור לשקול במים. ומותר לשקול בידו, ר\"ל שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה. וטבח אומן אסור אפי' לשער בידו.",
+                    "לוקח אדם בשר מן הקצב, אבל לא יפסוק עמו דמיו ופורע אותו לאחר י\"ט. דתניא אל יאמר אדם לחבירו תן לי בדינר בשר, אלא שוחטו ומחלק ביניהם. היכי עביד, כי הא דמתא מחסיה אמרי רבעא ופלגא דרבעא. ואסור לומר לו הריני שותף עמך בסלע, אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות, כפי החלקים בלא פיסוק. כיצד הוא עושה, מביא שתי בהמות זו בזו, ושוחט האחת בי\"ט, ומחלק אותה, ולאחר י\"ט שמין הנשארת ופורעין לו דמיה כל אחד ואחד כפי אשר נטל מן הבשר. ואומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה שמן או יין או שאר דברים, אבל לא ימלאנו בכלי שמודד בו. אבל נוטל הוא מן החנוני ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעלת הבית להיות מונה בתוך ביתו.",
+                    "מולגין הראש והרגלים ברותחין בי\"ט, כדי להסיר מהן השער ומהבהבין אותן באש. אבל אין טחין אותן בסיד, ולא בחרסית ולא בעפר, מפני שיראה כמעבד, ואין גוזזין אותן במספרים, מפני שנראה כעושה לצורך השער. ומותר למלוח הרבה חתיכות כאחד, אע\"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.",
+                    "אין מוציאין האש לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המים שמשימין בזכוכית ומוצאין מהם האש לחום השמש.",
+                    "אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדין לבנין, ר\"ל קורות שאינן רעועות, אבל אם הם רעועות וקרובות לישבר מותר. ומפרש בגמ' וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ, אבל לא בצד הרחב שבו, ובקרדום, אפי' בצד הקצר, אסור. וכן לא יבקע לא במגל ולא במגרה. ובספר המצות אסר אף בקופיץ, לפי שאין אנו בקיאין מהו קופיץ, ולא התיר אלא בסכין. ואפי' בקופיץ לא שאני, אלא בקורה גדולה, שאי איפשר להסיקה בלא ביקוע, אבל עצים של הסקה גדולים קצת וראויין להסקה בלא ביקוע, לא יבקעם כלל. ולשברם ביד, רבינו שלמה ז\"ל התיר והרא\"ש ז\"ל אסר אפי' לשברם ביד.",
+                    "וחייב אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, שנא' (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך וגו', ומפרש בגמ' במה משמחן, אנשים בראוי להם, ר\"ל בגדים חמודות וכיוצא בהן, ונשים בראוי להן, בגדים הראויים להם ומאכל ומשקה ומיני פירות ומיני מגדנות."
+                ],
+                "vii": [
+                    "החלק הז'",
+                    "בענין מלאכות שהתירו לעשות בחול המועד. אמ' קרא את חג המצות תשמור, הואיל ואמר תשמור ולא אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כמו שאמ' בראשון ובשביעי, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם [ו]ביום השביעי מקרא קדש [יהיה לכם] כל מלאכת עבודה לא תעשו, לא איפשר שיאמר את חג המצות תשמר בשביל ראשון ושביעי שכבר הזהיר עליהן אזהרה יותר חמורה, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, לפי' אוקמו רבנן צווי את חג המצות תשמר לחולו של מועד, ר\"ל שומרהו מלעשות בו מלאכה. כדגרסינן במ' חגיגה את חג המצות תשמר, לימד על חולו של מועד, שהוא אסור בעשיית מלאכה. תניא אידך וביום השביעי עצרת תהיה לכם, יכול מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה, ת\"ל וביום השביעי, השביעי עצור בכל מלאכה, ואין הששי עצור בכל מלאכה. הא למדנו שמקצת מלאכות מותרות בחולו של מועד ומקצתן אינן מותרות.",
+                    "ואין אנו יודעין איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה. ולא אמר הכתו' איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה, אלא לחכמים, וקבלו ולמדונו איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת בחולו של מועד.",
+                    "והמלאכות המותרות בחולו של מועד הם חמש הכללים. א' כל המלאכות שהן לצורך המועד. ב' התירו לאדם לעשות מלאכה להתפרנס ממנה, אם אין לו פרנסה אחרת. ג' כל דבר האבד, התירו לעשות בו מלאכה, כדי שלא יפסד. ד' מלאכות קלות שהתירו, כגון כתיבת ספרים ששולחים ממקום למקום, או כתיבת חשבון ההוצאה, או כיוצא באלו. ה' התירו לעשות צרכי צבור. וכולן אפרש לקמן בע\"ה.",
+                    "בכל מה שהתירו רז\"ל לעשות בחולו של מועד, צריך העושה אותן שיעשה בצינעא, כדי שלא יראה שהוא מבזה את המועדות, שכל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא. וצריך ג\"כ לעשות אותן על ידי שנוי, כדי שלא יראה שהוא עושה מלאכתו בחולו של מועד כדרך שהוא עושה בחול. וצריך ג\"כ שלא יתכוין להניח אותן קודם המועד לעשותן במועד. כדגרסינן במ' מועד קטן ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד, תאנא ובלבד שיכניסם בצינעא. ולא יכוין מלאכתו במועד, וכל מי שכיון מלאכתו במועד, חייבין ב\"ד לבער ולאבד אותו דבר שכיון לעשותו במועד, חוץ ממה שמענישין אותו על ביזוי המועד.",
+                    "והתירו לעשות שהן לצורך המועד. כיצד, מותר לטחון קמח במועד לצורך המועד, ואפי' כיון מלאכתו במועד. ומותר לקצץ עצים מן המחובר. פירות שנתבשלו קצת ונאכלין על ידי הדחק, מותר ללקטן כדי לאוכלם במועד, ואם לקטן לאכלם, והותיר מהן, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא הליחה מהם, יכול לכובשם, אבל אסור ללקטן כדי לכבשן. ומותר לצוד דגים לאוכלם, ואם הותיר מהן, יכבוש אותן, אבל אסור לצודן או לקנותן כדי לכתשן, אלא א\"כ היו ראויים לאכול מהם במועד, ואפילו על ידי הדחק. וכן כל דבר אסור לכובשו, אלא אם הוא ראוי לאכול ממנו במועד, אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו. הציידין שצדין חיה ועוף, צדין בצנעא בחולו של מועד לצורך המועד. וכן כותשין חטין לעשות דייסא, וטוחנין פולין לעשות גריסין לצורך המועד בצנעא. הצריך לרכוב על גבי בהמתו לעשות דברים לצורך המועד, אם לא היה רגיל ללכת ברגליו, מותר. ומותר ליטול צפרני בהמתו, ולתקן המסמרים, ולתקוע הברזל ברגליה, ולתקן האוכף והרסן וכל עניני הרכבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ירקות שרוצה לאוכלן במועד, יכול לדלות מים ולהשקותן, כדי שיתגדלו ויהיו ראויין לאכילה במועד. אבל אם אינו רוצה לאוכלן וכוונתו להשביחן, אסור. ומותר לתפור במועד תפירה של הדיוט, ולצורך המועד מותר, דתנן ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. פי' האומן תופר תפירה של הדיוט שלא תהי מתוקנת.",
+                    "זה הכלל, המלאכות שהתירו לעשותן בחולו של מועד, לא התירום אלא לעשותם אדם לעצמו או לחבירו בלא שיקבל עליהם מחבירו שכר, אבל אסור לעשותן בשכר. והני מילי אם נוטל שכר קצוב אבל אם אוכל בשכרו עם בעל הבית, מותר. וכל מלאכה מותר לעשות על ידי אדם שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח פרנסתו. ומותר לקבל קיבולת במועד ולעשותה אחר המועד, פי' מותר להתפשר עם האומן לעשות מלאכתו לאחר המועד ועם הפועלים לעשות בשדהו לאחר המועד. ומותר לחכור במועד שדה או ריחים או מכס וכיוצא באלו ולקבל אותן לאחר המועד. ואסור להתעסק בחפירות עד לאחר המועד. וכל דבר שאסור לעשותו ישראל בעצמו, אסור לומר לגוי לעשותו במועד, כדגרסי' במ' יום טוב, ת\"ר מקבלין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.",
+                    "כל דבר התירו לעשות בו מלאכה כדי שלא יפסד. הגנות והפרדסים שהוא צריך להשקותן תמיד, שאם כן לא יפסדו, מותר להשקותן במועד. והני מילי שהתחיל להשקותן קודם המועד, שאז יפסדו אם לא ישקה אותן במועד, אבל אם לא השקה אותן קודם המועד, אסור להשקותן במועד. ואם היא שדה לחה, הרי היא כאלו התחיל להשקותה קודם. אבל שדה שאין צריך להשקותה, ודילה במימי הגשמים, וכוונתו להשקותה כדי להשביחה, אסור להשקותה במועד. דתנן משקין בית השלחין במועד, ושאלו בגמ' בית השלחין אין, בית הבעל לא, מ\"ט לא גזרו רבנן אלא במקום פסידא, פי' בית השלחין השדות והגנות והפרדסים שהן צמאין ביותר ואם לא ישקה אותן יפסדו, ומתרגמי' עיף ויגע משלהי ולהי, בית הבעל, שדות וגנות ופרדסים שאינן כל כך צמאים ואינן נפסדין אם תתעכב ההשקאה עד לאחר המועד. ואפי' בית השלחין לא התירו להשקותן במועד אלא אם אין טורח בדבר, אבל יש טורח בדבר אסור להשקותן במועד. וכן שאר מלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בחולו של מועד, לא התירו לעשותן אלא אם אין בהם טורח גדול, אבל אם יש בהם טורח גדול אסור לעשותן במועד. דתניא ואפי' במקום פסידא טירחא יתירתא לא שרינן.",
+                    "ואסור להתעסק בפרקמטיא במועד, דתניא פרקמטיא כל שהוא אסור. ובדבר האבד מותר, ומפרש בגמ' דהאידנא משכח ליה וביומא אחריני לא משכח ליה, כדבר האבד דמי ומותר. ואסור לקנות או למכור שום סחורה במועד, כמו שאמרתי, ואפי' סחורה שמכר קודם המועד, אסור לתבוע דמיה במועד. אלא אם אינו מצוי הלוקח במקום המוכר לאחר המועד, אם נזדמן לו במועד הדבר, מותר לתבוע דמי סחורתו ממנו, וכדבר האבד דמי. היתה לו סחורה ונזדמן לו תגר לקנותה ממנו במועד, ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן, מותר למוכרה במועד, אבל אם לא יפסיד מן הקרן, אלא אם ימכרנה עתה ירווח יותר משאם ימכרנה לאחר המועד, אסור למכרה במועד. ואם אין לו מה יאכל, או אפי' יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות הרבה ויוציא יותר לכבוד י\"ט, מותר למוכרה במועד.",
+                    "מי שליקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורך אותן מיד, או שהיו בבור ואירע לו אונס שלא היה יכול לדורכן עד שהגיע המועד, דורך זיתיו או ענביו כדרכן, ומכניס היין והשמן לחביות, וסותמן ועושה כל הצריך להן כדרכו בלא שינוי, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ומותר לזפת בין חביות גדולות בין כלים קטנים שהן לשתייה. ויש אוסרין בקטנים ומתירין בגדולים, אבל הרא\"ש לא חילק בין גדולים לקטנים. ומותר להכניס פירות במועד מפני הגנבים, ואם הם במקום המשתמר אסור להכניסם במועד. ואסור לקצור השדה בחולו של מועד, אם אינו נפסד אם יעמוד לאחר המועד. ואם אין לו מה יאכל, קוצר ודש ובורר וזורה כדרכו. היה לו כרם אצל כרמו של גוי, והגוי בוצר את כרמו בחולו של מועד, ואם לא יבצור הישראל את כרמו יפסד, מותר לבצור אותו ולדרוך היין ולעשות כל צרכי היין, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.",
+                    "אין מגלחין במועד. והטעם שלא יכנס המועד כשהוא מנוול, ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד, ואסרו לגלח במועד, כדי שיהיה זהיר לגלח קודם המועד. ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. ומי שיצא מבית האסורים, ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח. וכן המנודה, שלא היה יכול לגלח קודם, שהרי הוא אסור בתגלחת כל שלשים, שאין נדוי פחות משלשים יום, וחל יום שלשים במועד, הרי זה מגלח במועד. אבל אם נשאר בנדוי, כגון שעברו ימי הנדוי קודם הרגל, ולא בקש להתיר לו, והתירו לו במועד, הרי זה לא יגלח עד לאחר המועד, שאין זה אנוס, הואיל ולא בקש להתיר לו נדויו קודם הרגל. וכן מי שנדר שלא לגלח, אם מצא להתיר לו הנדר קודם המועד, הרי זה לא יגלח במועד, אבל אם לא מצא קודם המועד, ובמועד מצא, הרי זה יגלח במועד אחר שהתירו לו נדרו. והבא ממדינת הים, כגון שהלך להרויח מזונותיו או להתעשר, הרי זה מגלח במועד, אבל אם לא הלך אלא לטייל, לא יגלח, דלאו אנוס הוא. קטן מותר לגלח בחול המועד. לא שנא נולד בחול המועד ולא שנא קודם, לכן אבל שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל, מותר, מפני שלא היה יכול לגלח קודם לכן. ומותר לכל אדם לגלח מה שעל שפתו, אפי' אינו מעכב עליו, ומה שאצל שפתו, אם מעכב עליו יגלח, ואם לאו לא יגלח. ומותר ליטול צפרניו של ידו או של רגלו, ואפי' במספרים.",
+                    "אין מכבסין במועד, והטעם כמו שאמרתי בתגלחת, ומי שהתירו לו בתגלחת, התירו לו בכביסה. מטפחות הידים, שאפי' אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתכלכלין, ומטפחות הספרים, פי' מטפחות שמתכסין בני אדם בהן כשהן מסתפרים, ומטפחות שמסתפגין בהן בבית המרחץ, ובגדי קטנים וכל כלי עשיתן, מותר לכבסן, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ולא נהגו כן ואין להתירן. מי שאין לו אלא חלוק אחד, אפי' אינו של פשתן, מותר לכבסו, מפני שהוא מתלכלך מיד, ואפי' כבסו קודם לכן. מי שיש לו כלים בבית האומן, והן לצורך המועד, [יכול להביאם לביתו, ואם אינן לצורך המועד] לא יביאם. ואם אין לאומן מה יאכל, יתן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו, נוטלן ממנו ומניחן בבית הסמוך לו. ואם יתיירא שמא יגנבו משם, יפנה אותן למקום הראשון שמשתמר.",
+                    "מלאכות קלות שהתירו לעשות בחולו של מועד, כגון כתיבת ספרים ששולחין ממקום למקום, או כתיבת חשבונות, וכיוצא בהן. ואסור לכתוב בחול המועד דבר אחר, ואפי' להגיה אות אחת בספר. ואסור לכתוב תפלין ומזוזות בשכר, אבל לעצמו או לאחרים בחנם, מותר. או אפי' בשכר, כדי שיהיה לו הוצאתו יותר בריוח לשמחת יום טוב, מותר, ואפי' יש לו מה יאכל בצמצום. שאם אין לו מה יאכל, מותר לעשות כל מלאכה, בין כתיבה בין דבר אחר, דוקא תפלין ומזוזה משום מצוה, שבחולו של מועד מותר להניח תפלין ולברך עליהם, אבל שאר ספרים, בין בחנם בין בשכר, אסור לכתוב אותן, אלא אם [אין] לו מה יאכל. ומותר לטוות תכלת ציציותיו, בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור. ושאר כתיבה אסורה בחול המועד, אלא אלו שהתירה המשנה.",
+                    "דתנן ואלו שכותבין במועד, קדושי נשים, וגטין, ושוברים, דאתיקי, מתנה, ופרוזבול, ואגרות שום, ואגרות מזון, ושטרי חליצה, ומיאונין, ושטרי בירורין, וגזירות ב\"ד, ואגרות של רשות. פי' קדושי נשים, אם נתקדשה אשה, כותבין אותו היום, כדי שידעו באיזה יום נתקדשה. שוברים, ספרי המחילה. דיאתיקי, מתנה, מתנת שכיב מרע, פרוזבול, אדם המוסר שטרותיו כדי שלא תשמט אותן שביעית. אגרות שום, קרקעות ששמין ב\"ד כדי להגבות אותן לבעל חוב בחובו. אגרות מזון, שטרי קרקעות שמוכרין ב\"ד למזונות האלמנה והבנות. שטרי בירורין, כשיסכימו שני בעלי דינין לסמוך על אדם שיבררו לדון בפניהם, אגרת הברירות כותבין אותה בחולו של מועד. וגזירות ב\"ד הם הפסקי דינין. ואגרות של רשות הם אגרות ששולחין ממקום למקום.",
+                    "אין עושין חופות חתנים במועד, ר\"ל אין נושאין אשה, לא בתולה ולא אלמנה. ולא מיבמין במועד. ומותר ליארס, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, שאין מערבין שמחה בשמחה. דתניא ושמחת בחגך, ולא באשתך. ומותר להחזיר גרושתו במועד, דוקא מן הנשואין אבל לא מן האירוסין. עושה אשה כל תכשיטיה בחולו של מועד, כוחלת ופוסקת וכיוצא בהן.",
+                    "צרכי צבור התירו לעשותן בחול המועד. כיצד, דתנן עושין כל צרכי צבור ומתקנין את הרחובות ואת מקוות המים. את הרחובות, כגון ליישר הדרכים, ולהסיר מהן המכשולות, ולציין הקברות, כדי שיזהרו בהן הכהנים. ואת מקוות המים, כגון בורות ומעיינות של רבים, שנפל בהן אבנים או עפר ונתקלקלו, מותר לתקנן, ואפי' אין הרבים צריכין להם עתה, אפי' כוונו מלאכתן במועד, ואפי' בפרהסיא ובטרחא יתירתא, ואם אין צריכין להן עתה לא יעשו. אבל בורות שיחין ומערות של יחיד, אסור לחפור אותן מחדש, ואפי' צריך להם עתה, ואם היו עשויין כבר ונתקלקלו, אם צריך להם עתה, מותר לתקנם, ואם אין צריך להם עתה, אסור לתקנן, אבל מותר להמשיך מים לתוכן, אפי' אם אין צריך להן עתה. כותל רעוע שנטה ליפול ויש בו סכנה, סותרין אותו ובונהו במועד, דתניא וכותל גוהה סותרו ובונהו.",
+                    "חנויות שמוכרין בהם כסות או פירות ודברים הצריכין לאכול או לצורך המועד, אם הם פתוחות לרשות הרבים, מוכר בצנעא. כיצד, פותח אחת ונוטל אחת, ר\"ל לא יסיר כל הטבלאות שנועל בהן החנויות, אלא מסיר אחת ומניח אחת, כדי שיעשה שנוי קצת, ושאינן פתוחות, לרשות הרבים פותח כדרכו ומוכר. ואם מוכר ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותח ומוכר כדרכו. ובערב י\"ט האחרון פותחין ומוכרין כדרכן, ומעטרין השוק בפירות, משום כבוד י\"ט האחרון.",
+                    "אין גוזרין תענית בחולו של מועד. היחיד אסור להתענות. ואין מספידין בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים ובראש חדש, ואין צריך לומר בי\"ט. לפי' אין מניחין המטה ברחובה של עיר, כדי שלא ירבו בהספד. אין קורעין בחול המועד, ולא חולצין כתף, לא מברין אלא קרוביו של מת. חכם ששאל אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, הכל קורעין עליו, בין בפניו בין שלא בפניו, וחולצין עליו, ומברין עליו בחול המועד, ואפי' ביום שמועה שאינו יום קבורה, אבל משיסתם הגולל ואילך, אין מספידין אותו עד לאחר המועד, ויום שמועה כקודם קבורה דאמי, ומותר להספיד אותו. ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו אפי' במשנה אחת, קורע עליו בחול המועד ואינו מאחה לעולם. ועל אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה, אע\"פ שאינו חכם בתורה, קורע עליו אם יודע בין מיתה לקבורה, אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה, לא יקרע עליו. ועל כל אדם, אם עמד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע אפי' בחול המועד, ואפי' חשוד בכל עבירות, רק שלא יהא משומד לע\"ז או משומד להכעיס לעבור על כל אחת מכל המצות. עושין כל צרכי המת בחול המועד, גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ומנסרין לו ארזים, ובלבד שלא יקוץ אותן מן המחובר, ועושין לו הארון בצנעה ועמו בחצר, כדי שיהא ניכר שיהא לצרכו. אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד, אבל לקבור בהן במועד חופרין אותן אפי' במועד. כך כתב רש\"י זצ\"ל ובזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ואסור לקרוע על מת בי\"ט שני, ואפי' קרוביו הראוין להתאבל עליו, אע\"פ שהוא מדרבנן, כ\"ש בי\"ט ראשון."
+                ],
+                "viii": [
+                    "החלק הח'",
+                    "בענין התפלות הפרשיות וסדר לילי הפסח. ביום ארבעה עשר בניסן, שהוא ערב הפסח, מתפללין כשאר ימי החול, אלא שאין נופלין על פניהן, לא בשחרית ולא במנחה. וקורין בשחרית ובמנחה מזמור למנצח משכיל לבני קרח, כאיל תערג על אפיקי מים וגו. וגרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב יום פסח. והטעם זכר לנס שניצולו בכורי ישראל ממכת בכורים. וגדול הבית אין צריך להתענות, אע\"פ שהיתה המכה בהן. והאיסטניסין מתענין כדי שיאכלו המצה בתיאבון. פי' איסטניסין. מי שאוכלין אלא פעם אחת ביום, ואם אוכלים ביום אפי' אכילת עראי, לא יוכלו לאכול בלילה לתאבון. כדגרסי' במ' פסחים רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפיסחא, משום דאיסטניס הוה, ואי הוה אכיל ביממא, לא מצי אכיל בלילה.",
+                    "תפלת ערבית, פותח ש\"צ והוא רחום, ואומר ק\"ש בברכותיה, ואומר השכיבנו עד והושיענו בקרוב למען שמך, ואומר ופרוש וכו', וחותם הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ומתפללין אבות, וגבורות, וקדושת השם, אתה בחרתנו, יעלה ויבא, והשיאנו, וחותם בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת, מזכיר שלש בתקונם, ואומר ואת יום המנוח הזה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, וחותם בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן בשאר כל המועדים. ואין אומר שליח צבור מגן אבות בדברו, לפי שתקנוה מפני המזיקין, וליל הפסח הוא ליל שמורים ואין המזיקין מצויין בו. ובטוליטולה נהגו לומר קדוש בבית הכנסת. ואין אומר במה מדליקין אם חל להיות בשבת. ואם חל להיות באחד בשבת אומר ליל מוצאי שבת שהוא ליל הפסח, ותודיענו. וכן בשאר כל המועדים.",
+                    "סדר ליל הפסח. חייב אדם להסדיר שולחנו מבעוד יום בכלים נאים כפי כחו, ויפן מקום מושבו בהסבה דרך חירות. וכשהוא מיסב, לא יטה על גבו, ולא על פניו, ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וימהר להתפלל, כדי שיאכל מיד כשתחשך, ובשביל שלא ישנו התינוקות, מפני שהתינוקות צריכין וחייבין בסדר ליל הפסח, כדי שיראו שנוי וישאלו. דתנן ערבי פסחים, סמוך לחשכה, לא יאכל אדם עד שתחשך וכו'. ואע\"פ שבשאר שבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקדש, בפסח אינו רשאי, שאין זמן אכילת מצה של מצוה אלא בלילה, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. אשה חשובה צריכה הסבה, בן אצל אביו, ואפי' הוא רבו, צריך הסבה, אבל תלמיד חכם אצל רבו אינו צריך הסבה, אלא א\"כ נתן לו רבו רשות. השמש צריך הסבה. וכל המחוייב בהסבה בליל הפסח, אם אכל מצה של מצוה, או אם שתה ארבעה כוסות של חובה בלא הסבה, לא יצא.",
+                    "וחייב כל אחד מישראל גדול ובריא לשתות בליל הפסח ארבעה כוסות ועל הסדר, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ואם שתה אותן זה אחר זה שלא על הסדר, לא יצא.",
+                    "שיעור הכוס רביעית או יותר, ושיעור רביעית הוא כלי שיהיה בארכו שני גודלים וגבהו ברוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. וצריך לשתות בכל פעם ופעם לפחות רובו. ויזהר ביין שיהיה מן המשובח משום מצוה מן המובחר. כדגרסינן בירושלמי מצוה לחזור אחר יין אדום. ואם הלבן משובח מן האדום, הלבן קודם. ויין מבושל כתב רב האי גאון ז\"ל שאין יוצאין בו בליל הפסח. ומברכין עליו שהכל. אבל בירושלמי אומר שיוצאין במבושל ובקונדיטון. ואפי' עני המחזר על הפתחים חייב ארבע כוסות בליל הפסח. דתנן אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. ואפי' מן התמחוי, ואפי' אין לו אלא מזון שתי סעודות, ימכרם ויקח יין לארבע כוסות, אע\"פ שצריך אחר כך לקבלן מן הצדקה.",
+                    "נשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות האמורות בליל הפסח, כגון מצה ומרור. ומצוה ליתן לפני התינוקות לפני כל אחד ואחד כוסו ומחלקין להם קליות ואגוזים, כדי שיראו שנוי וישאלו.",
+                    "וגרסי' בבראשית רבה ונתת כוס פרעה בידו. ומהיכן קבעו רז\"ל ארבעה כוסות בליל הפסח. ר' הונא אומר, כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי וגאלתי והצלתי ולקחתי, שנא' (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה בשפטים גדולים, וכתי' (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ר' שמואל בר נחמני אומר, כנגד ארבע כוסות שנאמרו בכאן, וכוס פרעה בידי, ואקח את הענבים ואשחט אותם על כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, וכתי' (בראשית מ, יג) ונתת כוס פרעה בידו. ר' יהושע בן לוי אומר, כנגד ארבעה כוסות של תרעלה שעתיד הב\"ה להשקות את אומות העולם, דכתיב (ירמיהו כה, טו) כה אמר ה' קח את כוס היין החמה, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ, וכתי' (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה, וכתי' (תהלים יא, ו) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן משקה לישראל ארבעה כוסות של ישועה, שנא' (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, וכתי' (תהלים כג, ה) תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, וכתי' (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. כוס ישועה לא נאמר, אלא כוס ישועות, שנים. הרי כאן שנים. ארבעה כוסות של ישועה.",
+                    "והגדול שבבית נוטל הכוס, ויקדש קודם נטילה, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה, מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. סימן יק\"ז. יין קדוש זמן. וישתה כל אחד ואחד שיעור רביעית או רובו, שהוא מלא לוגמיו, בהסבה הראוין להסב, כמו שאמרתי. ואם רצה לשתות בין ראשון לשני, אפי' כמה פעמים, הרשות בידו. ואם חל להיות ליל ראשון של פסח במוצאי שבת, מברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת והבדלת, וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, בא\"י המבדיל בין קדש לקדש. סימן יקנה\"ז, יין קדוש נר הבדלה זמן.",
+                    "ויביאו לפניו קערה ובה שלש מצות סדורות זו על זו, ומרור וכרפס, ושני תבשילין, האחד זרוע של טלה מבושל, והשני ביצה מבושלת, בין חל להיות ליל פסח במוצאי שבת בין בשאר הלילות. ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ונוטל מן הכרפס וטובל בחומץ ולא בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה. ואוכל ונותן לאחרים. ואינו מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולוקח המצה האחת, האמצעית מן השלשה, ובוצע אותה לשנים, ונוטל החצי ומניח אותו תחת המפה, והוא אפיקומן, ויניח חציה השני בין שתי השלימות, ויגביה הקערה, ויאמר הא לחמא עניא וכו', עד מה נשתנה. ואין צריך להסיר ממנה השני תבשילין. ומסיר הקערה מעל השולחן, כאלו כבר אכלו, ומוזג כוס שני. ומסדר הקערה לפניו ואומר מה נשתנה. וכשיגיע למצה זו שאנו אוכלין, יגביה המצה, וכשיגיע למרור זה, יגביה המרור. ולא יגביה התבשיל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין. וכשיגיע לפיכך אנחנו חייבין להודות, יטול הכוס בידו ויגביהנו וקורא ההלל עד למעינו מים ואינו מברך לפניו. ואומר בא\"י אמ\"ה אשר גאלנו וכו', וחותם בא\"י גאל ישראל. ושותה כוס שני בהסבה. ופסקו הגאונים ורבי יצחק אלפאסי ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל שחייב לברך על כוס וכוס מהארבעה כוסות, שכל אחד מצוה בפני עצמו, אבל ר' יונה ז\"ל ורבני צרפת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל פסקו שאינו חייב לברך אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. ומנהג הגאונים שפסקו לברך על כל אחד ואחד מהארבעה כוסות. וכן עמא דבר.",
+                    "ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ונוטל הקערה שבה השלש מצות, השתים שלימות והאחת פרוסה, ויקח מצה אחת מן השתים השלימות, ויקח הפרוסה וישים אותה תחת השלימה שלקח כבר, ומברך המוציא, ואל יבצע, ומברך על אכילת מצה, ויבצע משתיהן כאחת כזית מכל אחת, ויאכלם ביחד בהסבה. ואם אכלן בלא הסבה לא יצא, וצריך לאכול פעם אחרת. ואם אינו יכול לאכול אותן ביחד, יאכל תחלה של המוציא, שהיא של הפרוסה, שעל הפרוסה מברך המוציא משום לחם עוני, שכך דרכו של עני בפרוסה, ועל השלימה מברך על אכילת מצה, משום מצוה מן המובחר.",
+                    "וחייב כל אחד מישראל לאכול לפחות כזית מצה של מצוה בליל הפסח, שהוא ליל ט\"ו בניסן, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואין אכילה מן התורה פחות מכזית. אבל מליל ראשון של פסח ואילך, אם רצה שלא לאכול מצה הרשות בידו, ויכול לכלכל עצמו במיני פירות ובמיני קטניות ובמיני ירקות ובכל דבר שאין בו חמץ. דכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו, ופסוק אחד אומר ששת ימים מצות תאכלו, וקיימ' לן כל דבר שהיה מן הכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ואין מצות אכילת מצה אלא בליל הפסח בלבד, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות.",
+                    "ויקח כזית מרור ויטבלנו כלו בתוך החרוסת, ולא ישהנו בתוכו, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על אכילת מרור, ויאכלנו בלא הסבה. ואם לא היה לו כרפס אלא מרור בטיבול ראשון, מברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני טובל אותו בחרוסת ואינו מברך עליו. ונוטל כזית מן המצה השלישית, וכורך אותו בכזית מן המרור, וטובל אותו בחרוסת, ואוכל זכר למקדש כהלל. ואינו מברך, דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך הפסח והמצה והמרור, כזית מכל אחד ואחד, והיה אוכלן ביחד, משום שנא' (שמות יב, ח) על מצות ומרורים יאכלוהו. וגומר סעודתו. ואוכל ושותה כל צרכו. ואוכל באחרונה כזית אפיקומן בהסבה וקודם חצות הלילה. ואחריו לא יאכל ולא ישתה יין זולתי הכוסות של חובה. ואם שכח מלאכלו עד שנטל ידיו לברך, או שאמר הב לן ונבריך, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו. אבל אם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון ובירך בורא פרי הגפן, לא יאכל פעם אחרת.",
+                    "ויטול ידיו, אם הוא רגיל במים אחרונים, ולא יברך עליהם. וידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטפנו מבחוץ, וימלאנו יין, ויאחוז אותו בימין, ומברך ברכת מזון, בלא הסבה, ויאמר יעלה ויבא בבונה ירושלם. ויברך בורא פרי הגפן, וישתה בהסבה. ולא יברך אחריו. ואם שתה בלא הסבה, צריך לשתות פעם אחרת בהסבה. ולא ישתה בין כוס שלישי לרביעי יין. ומתחיל לא לנו ה' לא לנו. ולא יברך על ההלל. וגומר ההלל. ואומר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך עד מעולם עד עולם אתה אל. ואינו חותם. ואומר הלל גדול, והוא הודו לה' קראו בשמו עד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, עד הודו לאל השמים כי לעולם חסדו. ואומר נשמת כל חי, וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות. ומברך כמנהג הגאונים בורא פרי הגפן, ושותה בהסבה, ומברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן. ואחר כך לא ישתה אלא מים. ואם רצה לשתות כוס חמישי, לא יחתום ביהללוך אחר ההלל, ושותה ואינו מברך לפניו ולאחריו, ואומר הלל גדול ונשמת כל חי וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות, ושותה כוס חמישי, ולא יברך לפניו, ולאחריו יברך.",
+                    "תפלת שחרית של יום טוב ראשון של פסח. פותח מאה ברכות כסדר השבתות. ואין אומרים בפרשת הקרבנות וביום השבת, אלא אם חל להיות בשבת. ומוסיף, אחר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ואומר בברוך שאמר ברוך המנחיל מועדי שמחה לעמו ישראל, ברוך הוא וברוך שמו וכו', ומשלים הסדר עד גאל ישראל. ומתפללין תפלת ערבית, לא פחות ולא יותר. וחוזר ש\"צ התפלה בקול רם. ואומר קדושה במקומה, ומברך לגמור את ההלל, וקורין אותו בלא דילוג. וכן בי\"ט שני. ומוציאין שני ספרי תורה, וקורין באחד חמשה בפרשת בא אל פרעה, כהן ולוי ושלשה ישראלים, מן והיה היום הזה לכם לזכרון עד ויהי בעצם היום הזה. ואם חל להיות בשבת קורין שבעה ואת הפרשה עצמה. וכן בשאר המועדים, אם חל להיות באחד מימות השבוע קורין הפרשה חמשה, ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה.",
+                    "סימן לפרשיות המועד, מש\"ך תור\"א קד\"ש בכספ\"א פס\"ל במדבר\"א של\"ח בוכר\"א. ביום ראשון מש\"ך, פירוש משכו, אע\"פ שמתחילין הפרשה מוהיה היום הזה לכם לזכרון. ביום השני תור\"א, פי' שור או כשב או עז כי יולד. בשלישי קדש לי כל בכור. ברביעי בכספא, פי' אם כסף תלוה את עמי. ביום הה' פסל לך שני לוחות אבנים. ביום הששי במדברא, פי' וידבר ה' אל משה במדבר סיני, בפרשת פסח שני. בשביעי של\"ח, פי' ויהי בשלח פרעה. בוכר\"א, פי' כל הבכור. וקורא המפטיר בספר השני, בי\"ט הראשון בפרשת פנחס מן ובחדש הראשון עד כל מלאכת עבודה לא תעשו, וההפטרה בעת ההיא אמר ה' אל יהושע. ואומר המפטיר בברכות על התורה ועל הנביאים, ועל יום חג המצות הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת, ועל הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שמך, יתברך שמך ה' תמיד לעולם ועד, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת, חותם בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר ש\"צ מי שבירך וכו'. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר וכו'. ואומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה וכו', מזמור לדוד הבו לה' בני אלים וגו'. וחוזר הספרים ואומר קדיש תתקבל, ומתפללין.",
+                    "תפלת מוסף. אבות וגבורות וקדושת השם, ואתה בחרתנו, ומפני חטאינו, והשיאנו, רצה, ומודים, ושים שלום. וחוזר ש\"צ התפלה בקול רם. ואומר קדושה רבה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא רבה. ושונין משניות אלו עוברין בפסח, ממס' פסחים, ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן. ונפטרין הצבור לבתיהם לשלום.",
+                    "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין כתפלת שחרית. ואם חל להיות בשבת אומר ש\"צ ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורא בו מפרשת של שבת של אחר המועד. ואינו אומר צדקתך, שכל יום שאין בו נפילת אפים, כגון ראש חדש או חנוכה או יום טוב או חולו של מועד, אם חל להיות אחד מאלו בשבת, אין אומרים צדקתך צדק בתפלת המנחה. והטעם לפי שאומרים צדקתך במנחה מפני שנפטר משה רבינו ע\"ה ביום השבת בעת המנחה, ואומרים צדקתך לפי שהוא כמו צדוק הדין, זכר למשה רבינו ע\"ה, וימים אלו אין בהם הספד, לפי' אין אומרים צדקתך בהם, דהיינו כמו הספד. ואומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומר שליח צבור למנצח משכיל לבני קרח כאיל. ואומ' קדיש.",
+                    "תפלת ערבית. פותח והוא רחום, וקורין קרית שמע בברכותיה. ומתפללין כתפלת מנחה, אלא שאם היה מוצאי שבת שאומרים ותודיענו בואתה בחרתנו. ואחר שמתפללין, אומר ש\"צ קדיש עד למעלה, ומברכין בא\"י אמ\"ה על ספירת העומר, היום יום אחד, הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו. ועושין ההגדה כסדר ליל ראשון, מפני הספק."
+                ]
+            },
+            "Sefirat HaOmer": [
+                "סדר ספירת העומר. מתחילין לספור אותו מליל שש עשרה בניסן, ומונה והולך עד תשעה וארבעים יום. ולמה אין מתחילין לספור מליל חמשה עשר בניסן, שהוא ליל ראשון של פסח, לפי שאין העומר קרב עד למחרת הפסח, שהוא יום טוב שני, והלילה הולכת אחר היום.",
+                "זמן הספירה מתחלת הלילה, ואפי' הוא ספק חשיכה יכולין לספור. שכח לספור בתחלת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, וצריך לספור מעומד ולברך תחלה. וסופר הימים והשבועים. כיצד, בלילה הראשונה עומד ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ספירת העומר, היום יום אחד, וכן עד שמגיע לשבעה ימים, ויאמר היום שבעה ימים שהן שבוע אחד. ובליל שמיני יאמר, היום שמונה ימים שהן שבוע אחד ויום אחד, עד שמגיע לארבעה עשר יום, יאמר היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות. וכן לכולן. דתניא מצוה למימני יומי ולמימני שבועי, יומי דכתי' (ויקרא כג, טז) תספרו חמשים יום, שבועי, דכתיב (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספר לך. ואם שכח מלספור בלילה, יספור ביום ולא יברך. כך פסק הרא\"ש ז\"ל.",
+                "בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל מקריבים העומר של שבלים, שהיה בו משקל ארבעים וג' ביצים, ומזה השיעור חייב להפריש חלה. קודם הפסח היו חוקרין בארץ ישראל על העומר באיזה מקום ימצא תחלה, והיו קוצרין אותו בערב הפסח, וממחרת הפסח היו מקריבין אותו לפני הארון מבחוץ, והיה נוטל אותו הכהן ומרים אותו ומוליכו ומביאו, והיו טוחנין אותו ועושין ממנו לחם ואוכל אותו הכהן. ואחר כך היה מותר לכל ישראל לקצור ולאכול מן התבואה החדשה, שנא' (ויקרא כג, יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. ויש הפרש בין העומר לביכורים, כי העומר היו קוצרין אותו מאיזו שדה נזדמנה לו תחילה, אבל הביכורים היו של פירות, מחמשת מיני פירות הכתובים בפסוק ארץ חטה, שהן גפן תאנה רמון זית דבש של תמרים, כי חטה ושעורים בעומר היו מותרין, ולא היו מפרישין הביכורים אלא מאלו החמשה מיני פירות שאמרתי. וכל זמן שהיה רואה כל אחד ואחד מישראל בכרמו או בגנו אחד מחמשת המינין הללו שביכר תחלה, היה עושה בו סימן עד שהיה מתבשל, ואחר כך היה משים אותו בטנא ומביאו לכהן, והכהן מקריבו לפני הארון מבחוץ, ומרים אותו ומוליכו ומביאו ואוכלו הכהן עם אנשי ביתו, ואח\"כ התירו לו לאכול פירותיו החדשות. ובזכות העומר שהיו מקריבים בפסח, היה הב\"ה מברך כל תבואת השנה ההיא, כדגרסינן בפרקא קמא דראש השנה תאנא דבי ישמעאל, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה וכו'. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמ' הב\"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה אמ' ר' בניה, אמ' הב\"ה לישראל, בני כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לגולגולת, ועכשיו שאתם נותנין לי את העומר, אין לי אלא עומר אחד משל כלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפי' משה מזהיר את ישראל ואומר והבאתם את עומר התנופה וגו'. ר' שמעון אומר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שהרי על מצות העומר עשה הב\"ה שלום בין איש לאשתו, שנא' (במדבר ה, טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים, שהוא העומר, שנא' (שמות טז, לו) והעומר עשירית האיפה הוא. אמ' ר' אלעזר, כתי' (ירמיהו ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות קציר ישמר לנו, מן השרב ומן הרוחות הקשים. אימתי, בשבע שבתות שבין פסח לעצרת. תני ר' חייא אומר, שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, יהיו תמימות בטללים ושבלים מלאות ובריאות. לפי' משה מזכיר את ישראל ואומר והבאתם את עומר וגו'.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' אבא ור' חייא היו מהלכין בדרך. א\"ר חייא, וכתי' (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. כשהיו ישראל במצרים, היו ברשות אחרים, והיו שרויים בטומאה, כאשה שהיא טמאת הנדה. אחר שנימולו, נכנסו ברשותו של הב\"ה, ופסקה מהם הטומאה, כנדה שפסקו דמיה. לפיכך כתי' (ויקרא טו, כח) וספרתם לכם, כדא' באשה וספרה לה, לה לעצמה, כך וספרתם לכם, לעצמכם. והלא דברים ק\"ו, ומה אם אשה בשביל טפת דם כחרדל היתה סופרת שבעה ימים ואז תטהר, ישראל שהיו שרויין בטומאה ויושבים בארץ טמאה, אינו דין שיספרו נ' יום אחר שיהיו טהורים. לאחר הספירה היו טהורים לפני הב\"ה, אמ' הגיעה השעה שאתן תורתי לבני.",
+                "תפלת יום טוב שני. מתפללין כמו ביום ראשון, לא פחות ולא יותר. אלא שפרשת יום טוב שני היא שור או כשב או עז, ועם המפטיר ובחדש הראשון כמו ביום טוב ראשון. ומפטירין וישלח המלך. ושונין משניות פרק מקום שנהגו ממסכת פסחים.",
+                "תפלת ערבית של מוצאי י\"ט לחולו של מועד. מתפללין שמונה עשרה כמו בשאר לילות של חול. ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואומר יעלה ויבא בעבודה. ומבדילין על הכוס ואומ' בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בא\"י המבדיל בן קדש לחול.",
+                "תפלת חולו של מועד. כסדר ימות החול. ומתפללין שמונה עשרה. ואומר יעלה ויבא בעבודה. וחוזר ש\"צ התפלה, ומברך לקרוא את ההלל, וקורין אותו בדילוג, שאין גומרים את ההלל בפסח אלא בשני ימים טובים ראשונים בלבד. ואח\"כ מוציאין שני ספרי תורה. קורין באחד כהן ולוי וישראל בפרשת בוא אל פרעה, מן קדש לי כל בכור עד סוף הפרשה. ואומ' קדיש עד למעלה. וקורא ובספר השני עד הרביעי בפרשת פנחס, מן והקרבתם אשה עולה לה' עד כל מלאכת עבודה לא תעשו. וזאת הפרשה עצמה של ספר שני קורא הרביעי כשאר ימות חולו של מועד, ועם המפטיר בשני ימים טובים ראשונים ובשני ימים טובים אחרונים. ואומר קדיש עד למעלה. ואומר אשרי וסדר קדושה. ומחזירין הספרים למקומן. ואומ' קדיש עד למעלה. ומתפללין כמוסף י\"ט, אלא שאומרים בחולו של מועד את יום מקרא קדש הזה. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה במקומה, ואין אומרים כתר. ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומר מזמור למנצח משכיל לבני קרח וגו'. ואין הפרש בין יום ראשון של חולו של מועד לשאר ימים של חולו של מועד אלא בפרשיות בלבד שקורין בספר הראשון, כי פרשת הספר השני אחת היא לשמונה ימי הפסח. ופרשת הספר הראשון ביום השני, בפרשת ואלה המשפטים, מן אם כסף תלוה את עמי עד לא תבשל גדי בחלב אמו. וביום הג', בפרשת כי תשא, מן פסל לך עד לא תבשל גדי בחלב אמו. וביום הרביעי, בפרשת בהעלותך, מן וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד ולגר ולאזרח הארץ.",
+                "תפלות של שבת וחולו של מועד. שחרית כשאר השבתות עד גאל ישראל. ומתפללין ישמח משה, ואומר יעלה ויבא בעבודה. וקורין ההלל בדילוג, כשאר ימות חולו של מועד. מוציאין שני ספרי תורה, וקורין בא' ז', בפרשת כי תשא, מן ויאמר ה' אל משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ובספר השני עם המפטיר והקרבתם אשה עולה לה'. וההפטרה היתה עלי. ואין מזכירין בברכות ההפטרה של פסח, לא באמצע ולא בחתימה. ומתפללין מוסף כשאר ימות חולו של מועד, אלא שמזכירין של שבת באמצע, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ושונין משניות פרק אלו מגלחין במועד, במסכת מועד קטן, ואומר קדיש על ישראל.",
+                "תפלות של שני ימים טובים אחרונים כשני ימים טובים ראשונים, אלא שאין גומרין ההלל באחרונים. ופרשת י\"ט ראשון של שני ימים אחרונים מתחילין מן ויהי בשלח פרעה עד כי אני ה' רפאך. ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה, ועם המפטיר בספר השני והקרבתם, ומפטירין שירת וידבר דוד. ושונין משניות פרק ביצה שנולדה ביום טוב, ממסכת מועד קטן. וביום טוב השני, הפרשה כל הבכור עד סוף הפרשה, ואם חל להות בשבת מתחיל מן עשר תעשר, והמפטיר והקרבתם. ומפטירין עוד היום בנוב לעמוד. והפרק הכל חייבין בראייה, ממסכת חגיגה. ואומר קדיש."
+            ],
+            "Shavuot": [
+                "תפלת חג השבועות. דין של שני ימים טובים של חג השבועות בתפלה כדין ימים טובים של פסח, אלא שאומרים בחג השבועות את יום חג השבועות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן מתן תורתנו. ואם חל להיות בשבת, מזכיר של שבת באמצע ובחתימה. וגומרין ההלל. ומוציאין שני ספרי תורות, וקורין באחד חמשה בפרשת וישמע יתרו, מן בחדש השלישי עד סוף הפרשה. ואם חל להיות בשבת קורין זאת הפרשה עצמה שבעה. וקורא המפטיר בפרשת פנחס [מן וביום הבכורים] עד תמימים יהיו לכם ונסכיהם. ומפטירין ויהי בשלשים שנה. ושונים משניות פרק כיצד מפרישין את הביכורים. וביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון, אלא שקורין בספר האחד בפרשת ראה, מן כל הבכור עד סוף הפרשה, וקורא המפטיר בספר השני וביום הבכורים, ומפטירין וה' בהיכל קדשו. ושונין משניות הכל חייבין בראייה.",
+                "ונהגו לומר באלו השני ימים של חג השבועות אזהרות לר' שלמה ן' גביירול, לפי שבי\"ט של שבועות ניתנה תורה ובאזהרות אלו זוכר כל המצות, ונהגו לומר מצות עשה בי\"ט ראשון ומצות לא תעשה בי\"ט שני. ויש מקומות שנהגו לקרותן כשיחזור ש\"צ תפלת מוסף. כשיגיע אל כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, מתחילין האזהרות. ויש מקומות שקורין אותם אחר שמסיים ש\"צ תפלת מוסף בקול רם, כדי שלא יפסיקו בתפלה. והאחרון מנהג יפה, וכן עמא דבר.",
+                "ואחר שמשלימין אזהרות אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא רבא מן שמיא וכו'. ושונין הכל חייבין בראיה. ואומר קדיש על ישראל וכו'."
+            ],
+            "Fasts": [
+                "<b>הלכות התעניות</b>",
+                "כל התעניות שבשנה, חוץ מתשעה באב, נקראין תענית יחיד. ואין קוראין תענית צבור אלא ט' באב בלבד, דאמ' רב אין תענית צבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד. והתעניות שמתענין בשנה, חוץ מט' באב ויום הכפורים, וחוץ מן התעניות שמתענין על צרה שלא תבא על הצבור, נקראין תענית צבור. והם ארבעה. שלשה מן הפסוק, והוא צום רביעי, והוא י\"ז בתמוז, ונקרא רביעי מפני שהוא בחדש הרביעי. וצום השביעי, והוא בג' בתשרי, והוא הנקרא צום גדליה. ולמה נקרא צום השביעי, שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי, והוא עשרה בטבת, ונקרא צום העשירי מפני שהוא בחדש העשירי. והרביעי, והוא צום אסתר, אינו מן המקרא, אלא רבנן בתראי תקנוהו.",
+                "ודין ארבעת הצומות האלו בתענית ובתפלות שוה, ואין ביניהם חילוק אלא בענין הפיוט בלבד שאומרים בכל תענית ותענית מהן, פיוט בפני עצמו הראוי ליום, מעין המאורע. והואיל ונקראו ארבעת הצומות האלו תעניות יחיד, צריך אדם לקבלן על עצמו מבעוד יום בתפלת המנחה, דתניא אמ' רב חסדא כל תענית שלא קבלו מאתמול אינו תענית. אימתי מקבלו, רב אמ' במנחה, כשיגיע זמן המנחה יאמר, הריני בתענית למחר, ושמואל אמר בתפלת המנחה יאמר בשומע תפלה, הריני בתענית יחיד למחר, יהי רצון שתקבלנו באהבה.",
+                "ולפי' נהגו להכריז ש\"צ ביום השבת שהתענית חל להיות באותו שבוע הבאה אחריו. ואומר, אחינו ישראל שמעו, צום פלוני ביום פלוני, יהפוך אותו הב\"ה לששון ולשמחה, כמו שהבטיחנו בנחמות, ונאמר אמן. כדי שיקבלוהו הקהל עליהם קודם שיחול, לפי שאין רובם בקיאים לקבל אותו עליהם מבעוד יום בתפלת המנחה, כמו שאמרתי.",
+                "ומותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר, שאין מפסיקין מבעוד יום אלא בט' באב ויום הכפורים בלבד. בד\"א אם לא פסק סעודתו, אלא אם היה יושב ואוכל, יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר, אבל גמר סעודתו, או אפי' לא גמר אלא שישן בתוך הסעודה, אסור לאכול עוד. כך פסק הראב\"ד זצ\"ל, אבל הר' יצחק אלפאסי ז\"ל פסק, והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל, שאפי' גמר סעודתו, כל זמן שלא ישן מותר לאכול, ואם ישן בתוך הסעודה מותר עד שיגמור וישן אחר כך, ודוקא שנת קבע, אבל מתנמנם מותר. ואם התנה לאכול כל הלילה, הכל לפי תנאו, אפי' גמר וישן, יש אומ' שאין צריך תנאי לשתיה, ומסתמא דעתו של אדם לשתות אחר השינה, כיון שדרך כל אדם להיות צמא כאלו התנה. אבל אם התנה לאכול או לשתות כל הלילה, יכול לאכול ולשתות כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר.",
+                "תיקון התפלות. מתפללין כשאר ימות השבוע. ויחיד אומר עננו בשומע תפלה, ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא, ואומרים אותו בערבית ובשחרית ובמנחה. וכשיגיע שליח צבור לסלח לנו אבינו כי חטאנו, אומר מחוללנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים, ואומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו. ואומר פזמונים ופיוטים ווידוים הראויים ליום מעין המאורע. ומשלים שליח צבור התפלה, ואומר תחנונים כמו בשני ובחמישי, ונופלין על פניהם. ואומר ש\"צ תחנה מיושב. ואומר אם עונינו ענו בנו, ה' עשה למען שמך, אבינו מלכנו אבינו אתה וכו'. ואומר קדיש עד למעלה. ואח\"כ אומר אל ארך אפים וכו'. ומוציא ש\"צ ספר תורה, וקורא בו כהן ולוי וישראל, בפרשת כי תשא, מן ויחל משה. ואומר אשרי, למנצח מזמור לדוד, ובא לציון, וסדר קדושה, יהללו את שם ה'. ומחזיר את ספר תורה להיכל, ואומר קדיש תתקבל, ובמקום תפלה אומר לדוד מזמור הראוי ליום, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "תפלת המנחה, אומר שליח צבור אשרי וקדיש עד למעלה, ואומר אל ארך אפים מלא רחמים וכו'. ומוציא ספר תורה וקורין בו ג' גברי, כהן ולוי וישראל, בפרשת שקרא שחרית. ואומר ש\"צ יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו וכו'. וחוזר ספר תורה למקומו. ואומר קדיש עד למעלה. ומתפללין י\"ח. ואומר עננו אבינו, יחיד בשומע תפלה וש\"צ בין גואל לרופא, כמו בשחרית. וחוזר ש\"צ את התפלה ואומר בסלח לנו אבינו כי חטאנו, סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו, כמו בשחרית. ואומר וידוי וברכת כהנים בשים שלום, ואין חוששין משום שכרות, הואיל וכהנים שרויים בתענית. ויש חסידים שנוהגין לומר בתפלת המנחה ביום התענית, לאחר שמסיימין את תפלתם, קודם שעוקרין רגליהם, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שבזמן שבית המקדש קיים, אם אדם היה חוטא, היה מקריב קרבן, ולא היו מקריבין ממנו כי אם חלבו ודמו, ואתה ברחמיך הרבים תכפר. ועתה בעונותינו חרב מקדש, ואין לנו לא כהן ולא קרבן שיכפר בעדנו, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתענית כחלב המונח לפניך על המזבח ותרצני. ואחר כך נופלים על פניהם ואו' תחנה וקדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Drought Relief": [
+                "הלכות התעניות שמתענין הצבור על הגשמים בזמן שהצבור צריכים לגשמים ולא ירדו. יחידים מתענין שני וחמישי ושני. פי' יחידים תלמידי חכמים. ומתפללין כשאר ימי התענית. עברו אלו ולא נענו, ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות אחרות, שני וחמישי ושני, ומפסיקין בהם מבעוד יום, ומתפללין כשאר התעניות. עברו אלו ולא נענו, ב\"ד גוזרין שבע תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי  ושני ומתריעין בהן בשופרות, ועל הברכות שמוסיפין בתפלה על י\"ח והן ששה ברכות, כנגד כ\"ד רננות שאמ' שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. וגרסינן בפ' סדר תעניות ירושלמי עשרים וארבע ברכות של תעניות מנין, ר' חלבו ור' שמואל בר נחמן תרויהון אמרין כנגד כ\"ד פעמים שכתוב בפרשת שלמה תפלה ותחנה.",
+                "כיצד הם ששה ברכות שמוסיף ש\"צ. א' מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף. ב' מי שענה את יהושע בגלגל. ג' מי שענה את שמואל במצפה. ד' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. ה' מי שענה את יונה במעי הדגה. ו' מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלם. ואע\"פ שהן שבעה ברכות, ראשונה שהיא מי שענה את אברהם בהר המוריה, מכלל שמונה עשרה היא, מפני שחתימתה גואל ישראל. ואומר אותה ש\"צ באמצע ברכת ראה בענינו, וחותם בא\"י גואל ישראל. דתנן על הראשונה הוא אומר, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י גואל ישראל. על השנייה אומר, מי שענה למשה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם, בא\"י זוכר הנשכחות. ועל השלישית הוא אומ' מי שענה ליהושע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע תרועה. על הרביעית הוא אומר, מי שענה לשמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע צעקה. על החמישית הוא אומר, מי שענה לאליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם, בא\"י שומע תפלה. על הששית הוא  אומר, מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום ההוא, בא\"י המרחם על הארץ.",
+                "ופי' רש\"י ז\"ל מי שענה את אבותינו על ים סוף אומר בזכרונות, לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר אותם המקום וגאלם, שנא' (שמות ו, ה) ואזכור את בריתי, ובשופרות הוא אומר, מי שענה את יהושע בגלגל שנענה בשופרות, דכתי' (יהושע ו, כ) וירע העם ויתקעו בשופרות וגו', דזה הוא בעוד שהיו עומדין בגלגל, ואליהו בהר הכרמל, כנגד אשא עיני אל ההרים, ושמואל במצפה, כדכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קראו לי את ישראל המצפתה, ומעין אל ה' בצרתה לי. ויונה ממעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה', ועונה בעת צרה, שכן כתי' (יונה ב, ג) קראתי מצרה לי. ובשמואל כתי' (שמואל א ז, ט) ויצעק אל ה', ובאליהו כתי' (מלכים א יח, לז) ענני ה' ענני, זו תפלה. עד כאן פירש רש\"י ז\"ל. ועל השביעית מפרש בגמרא מאי שביעית, מי שענה את דוד, דכתי' (שמואל ב כא, א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה. ושלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים אמ' רעב כי יהיה בארץ וגו'. ולפי' חותם בה המרחם על הארץ, שכן התפללו על ארץ ישראל. ותפלה לעני על דוחק הגשמים, וכתי' ביה בהעצר שמים וכו'.",
+                "אמר המחבר. טעם ברכה ראשונה, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו', וחתימה בא\"י גאל ישראל. מה ענין מי שענה את אברהם אבינו לגואל ישראל. אלא כדההיא תניא כשמלך המשיח בא וגואל ישראל מבין האומות העולם, תוקע בקרנו של אילו של אברהם, שנא' (ישעיהו כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שזה זמן הגאולה. וטעם ברכה שניה, מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, וחתימתה בא\"י זוכר הנשכחות, לפי שנשתכחו במצרים, שנא' (שמות א, ו) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. כלומר נשתכחו ולא היה שום אדם נזכר ליוסף ולבני ישראל היכן היתה ירידתן למצרים, והב\"ה זכר להן בריתו וגאל אותן, דכתי' (שמות ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וטעם ברכה שלישית בשופרות וחותמין בא\"י שומע תרועה, לפי שכשהיה יהושע וישראל צרים על יריחו, אמ' הב\"ה ליהושע שיתקעו הכהנים בשופרות, ויריעו כל העם, וישמע קולם בעת צרתם, שנא' (יהושע ו, ב) ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל, וכתי' (יהושע ו, ג) וסבותם את העיר, וכתי' היובלים לפני הארון, וכתי' (יהושע ו, ה) והיה במשוך היובל כשמעכם את קול השופר ויריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו. וטעם ברכה רביעית, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני, וחתימתה מי שענה את שמואל במצפה וגו', בא\"י שומע צעקה, לפי שכשהיו ישראל בצרה גדולה עם פלשתים בימי שמואל הנביא במצפה ע\"ה, עשו תשובה, והתפלל שמואל לפני הב\"ה בעד ישראל בצעקה וענהו, שנא' (שמואל א ז, ג) ויאמר שמואל אל כל ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' וגו', וכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', וכתי' (שמואל א ז, ח) ויאמרו בני ישראל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים, וכתי' (שמואל א ז, ט) ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. וטעם ברכה חמישית, שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, וחתימתה ראשונה מי שענה את אליהו בהר הכרמל וכו', בא\"י שומע תפלה, לפי שהיה אליהו זכור לטוב בהר הכרמל, ויתוכח עם נביאי הבעל שהיו ארבע מאות וחמשים איש, ואין לו עוזר אלא הב\"ה, שנא' (מלכים א יח, כב) אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי האשרה ארבע מאות איש, והיה הוא לבדו והם היו שמונה מאות איש כנגדו, והיה בצרה גדולה, מיד נשא עיניו לשמים והתפלל לפני הב\"ה, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו', וכשהיה מתוכח עמהם היה מלעיג להם מפני שלא היו נענין, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויהתל בם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ, לפי' הוא אומר במזמור הזה של שיר המעלות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, כלומר אין מדת הב\"ה כמדת אלהיכם, באלהיכם כתי' (מלכים א יח, כז) אולי ישן הוא וייקץ, אבל הב\"ה לא ינום ולא יישן, וז\"ה כי לא כצורנו צורם. וטעם ברכה ששית, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', וחתימתה בא\"י העונה בעת צרה, לפי שהיה יונה בצרה גדולה כשהיה בספינה ונפל עליו הגורל והטילוהו בים וירד לעמקי מצולה, שנא' (יונה ב, ד) ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני כל משבריך וגליך עלי עברו, ואף כשהיה במעי הדגה היה במקום צר. וטעם ברכה שביעית, תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, וחתימתה מי שענה לדוד ולשלמה בנו בירושלם וכו', בא\"י המרחם על הארץ, היה ראוי לזכור לדוד ולשלמה בנו מיד אחר שמואל, כמו שהן כלן על הסדר כפי זמניהם, אלא הזכיר דוד ושלמה בנו באחרונה, רמז למשיח בן דוד שיגלה במהרה בימינו שהוא בא באחרונה, ולפי' אמ' תפלה לעני כי יעטף, בשביל המשיח, שנא' (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושא הוא עני ורוכב על חמור. ענין המזמור הזה היא תפלת המלך המשיח להב\"ה לגאול את ישראל ולבנות את ירושלים, שנא' (תהלים קב, יד) אתה תקום תרחם ציון וגו', כי רצו עבדיך את אבניה וגו' כי בנה ה' ציון וגו' לשמוע אנקת אסיר וגו' לספר בציון שם ה' וגו'. ולפי' חותמין בה בא\"י המרחם על הארץ. וקבעו ברכת המשיח בברכת שביעית, לפי שכך קבעוה בברכת הגאולה בשמונה עשרה בברכה שביעית. דתניא א\"ר חייא בר אבא לפי שישראל עתידין לגאול בשביעית קבעוה בשביעית, ואמר מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. ע\"כ דברי המחבר.",
+                "וכשם שמתענין ומתריעין על הגשמים, כך מתענין ומתריעין על כל צרה שלא תבא על הצבור.",
+                "בזמן שהגשמים יורדין בעתם הוא עת ברכה לישראל, שנא' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו', וכתי' (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם, בלילות. מעשה בימי הורדוס המלך שהיו הגשמים יורדים בלילות, ובשחרית זרחה השמש. ונשבה הרוח, ונתנגבה הארץ, והפועלים יוצאים למלאכתן ויודעים שמעשיהם לשום שמים. ד\"א ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות. מעשה בימי ר' שמעון בן שטח ובימי שלציון המלכה שהיו הגשמים יורדין מליל שבת לליל שבת, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם חכמים והניחו לדורות הבאים להודיע כמה החטא גורם, לקיים מה שנא' (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. ד\"א ונתתי גשמיכם בעתם, לא גשמי כל הארצות, מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, שהוא שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, והם באין וקונין מכם ומעשירים אתכם, כענין שנא' (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים. וכן הוא אומר וכימיך דבאך, שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל, והשיג לכם דיש את בציר, שתהיו עסוקים בדיש עד שהוא מגיע הבציר, ושתהיו עסוקים בבציר עד שהוא מגיע הזרע, ואכלתם לחמכם לשובע, אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא ומתברך במעיו, כענין שנא' (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. וישבתם לבטח בארצכם, בארצכם אתם יושבים לבטח, אין אתם יושבים לבטח חוצה לה. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משקה, אם אין שלום אין כלום, ת\"ל ונתתי שלום בארץ, מגיד שהשלום כנגד הכל.",
+                "ובזמן שאין הגשמים יורדין בעתם הוא עת צרה ופורענות, והב\"ה ממטיר מן השמים פורענות ונפרע מן הפושעים והמורדים, שנא' (דברים כח, כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך. ולפי' נקראו השמים קדושים, שנא' (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. ונקראו השמים קדושים, ששמו של הב\"ה מתקדש בהם, שמדת הטוב מהן ומדת הפורענות מהן. מדת הטוב מנין, שנא' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מדת הפורענות מנין, שנא' (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. וכן הוא אומר כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר. [כי בם ידין עמים], זו מדת הפורענות, יתן אכל למכביר, זו מדת הטוב. ר' חנינא בן פזי אומר, אין דבר רע יורד מן השמים, דכתי' (תהלים ה, ה) לא יגורך רע. ומפני מה יורד מטר ושורף, אלא באויר הוא נהפך.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ר' יהודה אומר, פעם אחת בכל חדש וחדש סילונות עולין מהתהומות להשקות כל פני האדמה, שנא' (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. העבים משמיעים קול צנורות לתהומות, ותהום קורא לחבירו לעלות מים וליתן בעבים, שנא' (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, והעבים שואבים מן התהומות, שנא' (תהלים קלה, ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ. ובמקום שיפקוד המלך הם מגשימים, ומיד הארץ מתעברת וצמחה, כאשה אלמנה שהיא מתעברת מזנות. אבל כשירצה הב\"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צדה לבריות, פותח אוצרו הטוב שבשמים, וממטיר על הארץ, שהם מים זכרים, ומיד הארץ מתעברת ככלה שהיא מתעברת מבעלה, וצמחה זרע של ברכה, שנא' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגו', וכתי' (ישעיהו נה, י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאכל.",
+                "וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפרק סדר תעניות. א\"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות. מאי טעמא תפתח ארץ ויפרו ישע. [תפתח ארץ], כנקבה שהיא פותחת לזכר, ויפרו ישע, זו פריה ורביה, כזכר הזה שהוא מצווה על מצוה פריה ורביה, כיצד וצדקה תצמיח יחד, זו ירידת גשמים, אני ה' בראתיו, כלן בראתיו לתיקונו של עולם. ר' אחא ותני ליה בשם ר' שמעון בן גמליאל, למה נקרא שמה רביעה, שהיא רובעת את הקרקע. וגרסינן בפרק קמא דמסכת תעניות, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתי' (איוב לז, יג) אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאהו, אם לשבט, בהרים ובגבעות, אם לחסד, בשדות ובכרמים. פי' אם לשבט, אם לעברה, כד\"א בשבט עברתו. ר\"ל אם הוא עת עברה וזעם, הב\"ה מוריד את הגשמים על ההרים ועל הגבעות, במקום שאין מועילין. ואם לחסד, ר\"ל הב\"ה יושב על כסא רחמים ועושה חסד עם בריותיו, מוריד וממציא להם הגשמים על השדות ועל הכרמים במקום שמועילין.",
+                "ד\"א למה נקראו השמים קדושים, ששמו של הב\"ה מתקדש בהן אימתי, בירידת הגשמים. שמתחלה לא היתה שותה הארץ אלא מלמטה, שנא' (בראשית ב, ו) ואיד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ומפני ארבעה דברים עשאה הב\"ה שתהא שותה מלמעלה, א' כדי להריח טללים רעים שבאויר, ב' שיהא הגבוה שותה כנמוך, ג' כדי שלא ימנעו בעלי זרועות את העניים מן הנהר, ד' בשביל שיהו הכל תולין עיניהם למעלה ושמו של הב\"ה מתקדש ומתעלה.",
+                "ר' אליעזר אומר, כל העולם כלו ממימי אוקיאנוס שותה, שנא' (בראשית ב, ו) ואיד יעלה מן הארץ וגו'. אמ' לו ר' יהושע, והלא מימי אוקיאנוס מלוחים הם. אמ' לו מתמתקים הם בעבים, שנא' (איוב לו, כח) אשר יזלו שחקים וגו', אימתי הן נעשין נוזלין, בשחקים. ר' יהושע אומר, כל העולם כלו ממים העליונים הוא שותה, שנא' (תהלים קד, יג) משקה הרים מעליותיו וגו'. אמר לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמר ואד יעלה מן הארץ. אמ' לו, עננים מתגברים ועולים ומקבלים ממנו כמפי הבאר, שנא' (איוב לו, כז) יזוקו מטר לאידו. וכן הוא אומר. מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו'. והלכה כר' יהושע. ר' שמעון בן אלעזר אומר, אין לך תהום יורד מלמעלה שאין הארץ מעלה כנגדו טפחים מלמטה, שנא' (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. ואין הארץ שותה אלא צרכה, והשאר משקה בו שרשי האילנות אחת לשלשים, ושרשי החרוב ושרשי שקמה, שאין הגשמים מגיעין אליהם. הב\"ה מעלה את התהום אחת לע' שנה ומשקה אותן, שנא' (ישעיהו כז, ג) אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה.",
+                "ר' אושעיא אומר, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שירידת הגשמים שקולה כנגד כל מעשה בראשית. מן התורה, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, בזמן שהרוחות נושבות על פני המים אז הגשמים יורדים. מן הנביאים מנין, שנא' (ירמיהו י, יב) עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. ואומר, לקול תתו המון מים בשמים וגו'. מן הכתובים מנין, שנא' (איוב ה, ט) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, וכתי' (איוב ה, י) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אומר אין עננים אלא מלמעלה, שנא' (דניאל ז, יג) ואדו עם ענני שמיא וגו'. וריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה, שנא' (תהלים קלה, ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו'. על דעתיה דר' יוחנן משל לאחד שכבר את חבירו בחבית של יין וקנקנה עמה. ריש לקיש אמ' לאחד שאמ' לחבירו הלויני סאה של חטים, ואומר לו הבא קופתך ובוא מדוד לך. כך אמר הב\"ה לישראל אייתי ענניך וקבל מטרך. חמשה שמות יש לה לענן. עב, ענן, אד, נשיאים, חזיז. עב, שהוא מעבב את הרקיע. ענן, שהוא עושה עניים לבריות אלו על אלו, פי' מי שאין לו אצל מי שיש לו. אד, שהוא שובר לבעלי שערים. נשיאים, שהוא עושה לבריות נשואים אלו על אלו. חזיז, שהוא [עושה] חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקדש על הבריות, כדא' חזון ישעיהו. א\"ר שמעון בן גמליאל ארבעה שמות יש לה לארץ, כנגד ארבע תקופות. ארץ, תבל, אדמה, ארקא. ארץ, כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה. אדמה, כנגד תקופת תשרי שהיא עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא, כנגד תקופת טבת שהיא מורקת פירותיה.",
+                "גדולה ירידת גשמים, שהיא מרצה בקרבנות, שנא' (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב, ובקרבנות כתי' (ויקרא א, ד) ונרצה לו לכפר עליו. והגליות מתכנסות בם, שנא' (תהלים פה, ב) שבת שבות יעקב. והעונות נמחלין בם, שנא' (תהלים פה, ג) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. והעברה נאספת בם, שנא' (תהלים פה, ד) אספת כל עברתך. והגייסות פסוקות בם, שנא' (תהלים סה, יא) תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. גדודיה, כענין שנא' (מלכים ב יג, כ) וגדודי מואב.",
+                "גדולה ירידת גשמים, שהיא שקולה כנגד תחיית המתים. ולפיכך קבעו גבורות גשמים בתפלה בתחיית המתים. בזו כתי' יד, דכתי' (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ובזו כתי' יד, דכתי' (יחזקאל לז, א) היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות, וכתיב (יחזקאל לז, ג) בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת. בזו כתי' פתיחה, דכתי' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו', ובזו כתי' פתיחה, דכתי' (יחזקאל לז, יב) הנה אנכי פותח את קברותיהם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וידעתם כי אני ה'. בזו שירה, דכתי' (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, ובזו שירה, דכתי' (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, וכתי' (ישעיהו מב, יא) ירונו יושבי סלע, שהם המתים הקבורים בסלעים ובאשמנים. ר' יוחנן אומר גדולה היא מתחיית המתים, שתחיית המתים למתים בלבד, וזו לחיים ולמתים, שתחיית המתים לאדם, וזו לאדם ולבהמה, שתחיית המתים לישראל, וזו לישראל ולאומות העולם. א\"ר אבהו גדולים הגשמים מתחיית המתים, דאלו תחיית המתים לצדיקים בלבד. ואלו לצדיקים ולרשעים. א\"ר יוחנן גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות, שנא' (תהלים קכו, ד) שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב, ואין אפיקים אלא מטר, שנא' (תהלים יח, טז) ויראו אפיקי מים. א\"ר אושעיא גדול יום הגשמים, שאפי' ישועה פרה ורבה בו, שנא' (ישעיהו מה, ח) תפתח ארץ ויפרו ישע. א\"ר אבהו גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה, שנא' (דברים לב, ב) יערף כמטר לקחי, ואין לקח אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. רבא אמר יותר מיום שניתנה תורה בו, שנא' (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה א\"ר שמעון בן יוחאי ג' דברים שקולין זה בזה, ארץ אדם ומטר. א\"ר לוי בר חייתא ושלשתן משלש שלש אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם. וכשהב\"ה רוצה בעמו ממטיר גשמי רצון על הארץ, וכשחוטאין לפניו הוא עוצר להם את השמים ולא יהיה מטר, ודומין לאשה שהיא יושבת על המשבר, והיא בצער גדול, ואינה יולדת, ותולה עיניה למרום לבקש על נפשה מאת הב\"ה. כדגרסי' במס' תעניות בפ\"ק א\"ר שמעון בן לקיש, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, דומין לאשה שמחבלת ואינה יולדת. דאמ' ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא, נאמרה עצירה באשה ונאמרה עצירה בגשמים, עצירה באשה, דכתי' (בראשית כ, יח) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, עצירה בגשמים, דכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר. נאמרה לידה באשה, דכתי' (שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן, לידה בגשמים, דכתי' (ישעיהו נה, י) והולידה והצמיחה. נאמרה פקידה באישה ונאמרה פקידה בגשמים, פקידה באשה, דכתיב (בראשית כא, א) וה' פקד את שרה, וכתי' (בראשית כא, ב) ותהר ותלד שרה, פקידה בגשמים, דכתי' (תהלים סה, י) פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים. מאי פלג אלהים מלא מים. תאנא כמן קובה יש ברקיע שממנה הגשמים יורדין.",
+                "ובשעה שהגשמים יורדין בעתן, הב\"ה משמח את לב בריותיו, ישראל וגויים, ואדם ובהמה, וכל עצי השדה. גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה ואמ' ליה, הרי בשעה שיש לנו מועדות ואנו שמחים אין לכם מועדות ואין אתם שמחים, ובשעה שיש לכם מועדות ואתם שמחים אין לנו מועדות ואין אנו שמחים, אימתי אנו ואתם שמחים, אמ' לו, למחר, בירידת הגשמים, שנאמר (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, מה כתי' בתריה, הריעו לה' כל הארץ, ר\"ל כל הארץ, ישראל וגויים. א\"ר מעשה היה בצידן, שצדו דג אחד, ושיערוהו שלש מאות ליטרין, ושקלוהו ולא מצאו בו כי אם מאתים. וכיון שירדו גשמים, צדו דג אחר, ושיערוהו במאתים ליטרין, ומצאוהו שלש מאות. ולא עוד אלא שמשא ומתן מתברך, שנא' (תהלים סה, יב) עטרת שנת טובתך, כל מיני טובה נמצאת. למד שבזמן שהגשמים יורדין בעונתן, הוא עת רצון, והב\"ה מרחם על בריותיו ומוריד להם גשמי רצון בעתן, ובזמן שהגשמים חסרין בעונתן, הוא עת זעם, והב\"ה יושב על כסא דין. ואין הגשמים נעצרין אלא בעונותיהן של ישראל. כדגרסי' בפ\"ק דמ' תענית. א\"ר תנחום בריה דר' חייא איש כפר עכו, אין הגשמים נעצרין אלא בעונותיהן של ישראל, אם נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, דכתי' (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, וכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה. ואמ' רב חסדא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומה ומעשרות, שנא' (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו. מאי משמע, תאנא דבי ר' ישמעאל, דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם, שהם תרומה ומעשרות, יגזלו, מכם מימי שלג בימות הגשמים. א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי אין הגשמים נעצרין אלא בעון לשון הרע, שנא' (משלי כה, כג) רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. אמ' רב סלאן אמ' רב המנונא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים, שנא' (ירמיהו ג, ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. אמ' רב קטינא אין הגשמים נעצרין אלא בענין ביטול תורה, שנא' (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה, וכתי' (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הב\"ה, שנא' (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, פי' בשביל עצלות שהיתה בישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הב\"ה מך מלהוריד גשמים. וגרסי' במ' תעניות ירושלמי בפרק סדר תעניות, בעון ד' דברים הגשמים נעצרין, בעון ע\"ז ומגלי עריות ושופכי דמים ופוסקין צדקה ברבין ואינן נותנין. בעון ע\"ז מנין, שנאמר (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, מה כתי' בתריה, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בעון שופכי דמים מנין, שנא' (במדבר לה, לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ, יחין אף על הארץ. ובעון מגלי עריות מנין, דכתי' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בזנותך וברעתך, מהו עונשו, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין, שנא' (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, בעון איש מתהלל במתת שקר העבין עולין והרוח מנשבת ואין הגשמים באין, כשם שהוא מראה בעצמו אותות שהוא נותן צדקה ואינו נותן, כך הב\"ה מראה בעולם אותות שהוא נותן גשמים, שהן הרוח והעבים, ואין הגשמים יורדין.",
+                "לפיכך צריכין הקהל וב\"ד, כשיראו שהוא עת זעם והב\"ה עוצר את השמים, לדרוש ולחקור אם יש אדם שיש בידו אחת מהעבירות הללו ויחזירוהו למוטב, כדי שיהו הכל בתשובה שלימה, וירחם עליהם הב\"ה ועונה אותם ומוריד להם גשמי רצון. ולפיכך הזהיר הב\"ה את ישראל על ידי הנביא, כשהתחיל העולם להשתנות והגשמים חסרין, לעשות תשובה מיד ולרצות להב\"ה בתשובה ובמעשים טובים, שנא' (חגי א, ה) כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתה ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב. זרעתם הרבה והבא מעט, מפני שבטלתם תרומות ומעשרות. אכול ואין לשבעה, מפני שבטלתם חלה ומצה בפסח. שתה ואין לשכרה, מפני שבטלתם ענוי יום הכפורים. לבוש ואין לחום לו, מפני שבטלתם ציצת ותפלין. והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, מפני שבטלתם צדקה ומעשים טובים. שכישראל עושין צדקות עם העניים ומרחמין עליהם, הב\"ה מתמלא רחמים ומרחם על ישראל ומריד להם גשמי רצון בעתם. כדגרסי' בב\"ר בימיו של ר' תנחומא איצטריכו ישראל למיטרא. אתי לגביה, אמרי ליה, ר' גזר תעניתא. גזר תעניתא יום קדמאי, יום תניין, ויום תליתאי, ולא נחית מיטרא, עאל ודרש להון ואמ', בני איתמליאו רחמין אלו לאלו והב\"ה מתמלא עליכון רחמים. אמ' להון שיהו מחלקין צדקה לענייהון. וראו אדם אחד שהיה נותן מעות לגרושתו. שלח בתריהון. אמ' ליה, מי זאת. אמ' ליה, גרושתי היא. אמ' ליה, למה נתת לה מעות. אמ' ליה, ראיתיה בצרה ונתמלאתי עליה רחמים. אותה שעה הגביה ר' תנחומא עיניו למעלה ואמ', רבון העולמים, מה אם זה, שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, ואת שכתוב בך חנון ורחום ה' ואנו בניך בני ידידיך אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה. מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם. וכל זמן שישראל עושין רצונו של מקום, הופך להם את החורבן ליישוב, שנא' (תהלים קז, לג) ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, וכתי' (תהלים קז, לו) ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב, וכתי' (תהלים קז, לז) ויזרעו שדות ויטעו כרמים, ויברכם וירבו מאד וגו'. ובזמן שאין עושין רצונו של הב\"ה הופך להם את היישוב לחורבן, שנא' (תהלים קז, לד) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, וכתי' (תהלים קז, לט) וימעטו וישחו מעוצר רעה ויגון וכו', וכתי' (תהלים קז, מ) שופך בוז על נדיבים וגו'. ואע\"פ שהגזירה יוצאה, אם ישראל עושין תשובה הב\"ה מבטל את הגזירה, שנא' (תהלים קו, מד) וירא בצר להם.",
+                "וכן מצינו נביאים הראשונים, כשהיו הצרות באות להם לישראל, היו גוזרין תענית ועושין תשובה, והב\"ה שומע את תפלתן ועונה אותן. ממי את למד, ממשה רבי' ע\"ה במלחמת עמלק. כיון שהיתה עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, וזימן המלחמה ליום אחד אחר התענית, שנאמר (שמות יז, ט) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ר' אלעזר המודעי אומר, מה תלמוד מחר, אמ' לו מחר נגזור תענית ונהיו מעותדין על מעשה האבות ומעשה האמהות, שנא' (שמות יז, ט) מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ראש אלו האבות, שנא' (במדבר כג, ט) כי מראש צורים אראנו, גבעות, אלו האמהות, שנא' (בראשית מט, כו) עד תאות גבעות עולם. קראו כל ישראל צום, ולא טעמו כלום אותו היום, ועמדו בתפלה ובתחנונים עד הערב, שנא' (שמות יז, יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ולמה פירש ידיו. אמ' משה רבינו, רבונו של עולם, על ידי הוצאת את ישראל ממצרים, ועל ידי קרעת את הים ועשית להם כמה נסים וגבורות, ועל ידי תעשה להם התשועה הזאת. ומה ת\"ל אמונה. אמ' משה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הידים שלא קבלו מאומה מישראל אל תשיבם ריקם.",
+                "וכן מצינו בשמואל הנביא ע\"ה, כיון שראה שהיתה עת צרה והשונאים באים על ישראל, גזר תעניות ועשה תשובה וצדקה, שנא' (שמואל א ז, ג) ויאמר שמואל אל כל ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים וכתי' (שמואל א ז, ד) ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו. וכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל אל כל ישראל קראו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'. ויסירו בני ישראל את הבעלים, מכאן שעשו תשובה. ויעבדו את ה' לבדו, מכאן שקבלו עליהן את כל מצותיה של תורה. ויקבצו המצפתה, מכאן שקראו עצרה. וישאבו מים וישפכו, מכאן שעשו צדקה, כדא' שלח לחמך על פני המים. ויצומו ביום ההוא, מכאן שהתענו. ויאמרו שם חטאנו לה', מכאן שהתודו. וישפוט שמואל את בני ישראל, מכאן שהחזירו גזילות וחבלות לבעליהן.",
+                "וכן מצינו בשאול, כיון שראה שהיתה עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, שנאמר (שמואל א יד, כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי. ולא טעם כל העולם כלום. ולא היתה עת צרה ביום ההוא, דכתי' (שמואל א יג, ו) ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצחיחים ובבורות, ובזכות יהונתן שמסר עצמו על ישראל נענו, דכתי' (שמואל א יד, יד) ותהי המכה הראשונה אשר הכה יהונתן ונושא כליו כעשרים איש וגו', וכתי' (שמואל א יד, טו) ותהי חרדה במחנה בשדה וגו'. מהו אומר, ויושע ה' ביום ההוא את ישראל והמלחמה עברה.",
+                "וכן מצינו ביואל בן פתואל שעלה הגובאי והשחית את הזרעים והאילנות, שנאמר (יואל א, ו) כי גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר, שיניו שני אריה ומתלעות לביא לו, שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה, חשוף חשפה והשליך הלבינו שריגיה הגפן הובישה והתאנה אומללה, רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבישו כי הוביש ששון מן בני אדם. הלא נגד עינינו אוכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל. עבשו פרורות תחת מגרפותיהם נשמו אוצרות נהרסו ממגורות כי הוביש דגן. מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי הצאן נאשמו. הובישה גפן, זה שדפון. והתאנה אומללה, זה ירקון. רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו, זה צמאון. ומנין שאף שמחת בני אדם פוסקת, שנא' (יואל א, יב) כי הוביש ששון מבני אדם. ומנין שאף היין והשמן מתעפשין, ת\"ל עבשו פרורות תחת מגרפותיהן, אלו גרבי היין. ומנין שאפי' דברים שאין דרכם להתעפש מתעפשין, ת\"ל נשמו אוצרות. ומנין שאף הבתים נופלים, ת\"ל נהרסו ממגורות. ומנין שהתבואה היתה נרקבת, ת\"ל כי הוביש דגן. ומנין שאף עשבות השדה היו כלין, ת\"ל מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם. ומנין שאף וולדות הבהמה המארה נכנסת בהן, ת\"ל גם עדרי הצאן נשמו. ומנין שאף הפרוטה שבכיס המארה נכנסת בה, ת\"ל הלא נגד עינינו אוכל נכרת. ומנין שאף אותו המעט שהיו אוכלין לא היו שבעים בו, ת\"ל הקיצו שכורים ובכו. באותה שעה היו הכל צועקין והכל מתחננין, שנא' (יואל א, יט) אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה, גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות מדבר. מיד השיב להם הב\"ה על ידי הנביא ואמר, עשו תשובה ואני מעביר מכם את כל הצרות האלו, שנא' (יואל ב, טו) תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. אספו עם, קדשו קהל, קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדים, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה', ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמרו בעמים איה נא אלהיהם. מיד עשו תשובה, והתפללו לפני הב\"ה, ושמע את תפלתן וריחם עליהם, שנא' (יואל ב, יח) ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו הנני שולח לכם את הדגן ואת התירוש והיצהר ושבעתם אותו ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים.",
+                "ולפי' אנו עושים כסדר הזה בכל צרה שלא תבא על הצבור. תקעו שופר בציון, מכאן שתוקעין ומתריעין בשופרות. קדשו צום, מכאן שמתענין. קראו עצרה, מכאן שאסורין בעשיית מלאכה. אספו עם, מכאן שאסורין במשא ומתן. קדשו קהל, מכאן שמתקבצין כל החברים כאחד. קבצו זקנים, מכאן שיורדין לפני התיבה עם שליח צבור. אספו עוללים, מכאן שעושים אותם שניים להם. וגרסי' בפרק סדר תעניות. חנן הנחבא בר בריה דחוני המעגל הוה. כי מצטריך עלמא למיטרא, משדרי רבנן ינוקי דבי רב גביה. הוו נקיטי ליה בשיפוליה, ואמרי ליה, אבא אבא הב לן מיטרא. אמ' לפניו, רבון העולם, עשה בשביל הללו שאין יודעין מה בין אבא שהוא נותן מטר לבין אבא שאינו נותן מטר, ואתא מיטרא. ויונקי שדים, מכאן ששומעין נדר מפי הקטן. יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, מכאן שאסורין בתשמיש.",
+                "וכן מצינו בעזרא כיון שראה שהיתה עת צרה, גזר תענית על עצמו ועל ישראל הנמצאים שם, שנא' (עזרא ח, כא) ואקרא צום על הנהר נהר אחוא להתענות וגו'. מיד נענה, דכתי' (עזרא ח, לא) ויד אלהינו היתה עלינו ויצילנו מכף אויב ואורב בדרך. וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפרק סדר תעניות. כתיב יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. יצא חתן מחדרו, זה ארון, וכלה מחופתה, זו תורה. ד\"א יצא חתן מחדרו, זה נשיא, וכלה מחופתה, זה אב בית דין.",
+                "לפיכך כשהגשמים נעצרין חייבין לעשות תשובה ולהתענות ולהתפלל עד שנענין. דתנן הגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים להתענות. אוכלין ושותין משחשכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות. עברו אלו ולא נענו, גוזרין שבעה תעניות על הצבור, כמו שכתבתי למעלה. ונועלין באלו השבעה ימים האחרונים את החנויות. עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ובמתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנשואין, ובשאלת שלום בין אדם לחבירו. החבירים, פי' תלמידי חכמים אין ביניהם שאלת שלום, ועם הארץ ששאל משיבין אותו בשפה ברורה ובכובד ראש. ויושבין כאבלים וכמנודין עד שירוחמו, שנא' (תהלים קכג, ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. והיחידים חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן. יצא ניסן, שוב אין מתענין, מפני שהגשמים סימן קללה, שנא' (שמואל א יב, יז) הלא קציר חטים היום וגו'. וזה הענין של זמנים הללו היה בארץ ישראל, שהיו התבואות מתבשלות ובאות בניסן. אבל בארצות האלו, מתענין ומתריעין על הגשמים כל זמן שצריכים להם, ואפי' בחדש סיון.",
+                "סדר שבעת ימים אחרונים. שנינו במ' תעניות סדר תעניות כיצד. מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותן אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא ובראש אב ב\"ד, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וכן בקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושוב אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא, וניחם על הרעה. ובגמ' מפרש למה יוצאין לרחובה של עיר, ליכנסו בי כנישתא וליצלו התם. אמ' ר' חייא בר אבא לומר צעקנו בצינעא ולא נענינו, נבזה עצמותינו בפרהסיא. ר' שמעון בן לקיש אומר גלינו וגלותנו  מכפרת עונותינו. ולמה מוציאין את התיבה, א\"ר יהושע בן לוי, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונותינו. ולמה מתכנסים בשקים, א\"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה, כלומר אם אין אתה מרחם עלינו מפני שאנו בני אדם וחטאנו לפניך, רחם עלינו שאנו כבהמה, שכן דרכך להושיע את האדם ואת הבהמה, שנא' (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה'. וגרסינן בב\"ר ובפסיקתא. אלכסנדרוס מקדון הלך למדינה ששמה אפריקי ויצאו לקדם לפניו בחזירין של זהב וברמונים של זהב ובלחם של זהב ובקרין של זהב. אמ' להם, ומה זהב יאכל בארצכם. אמרו לו, לא היה כך בארצכם. אמ' להם, לא עשרכם באתי לראות, אלא דינכם באתי לראות. עודם מדברים והנה שני אנשים באין לדין לפני המלך. פתח האחד ואמר, אדוני המלך, אני קניתי מזה חרבה אחת והתחלתי לבנותה ומצאתי בה מטמון, אמרתי לו קח מטמונך, שהחרבה קניתי ממך והמטמון לא קניתי. אמ' בעל דינו, אדוני המלך, כשמכרתי לו החרבה כל אשר בה מכרתי. אמ' המלך לאחד מהם, יש לך בן זכר. אמ' לו, הן. ואמ' לבעל דינו, יש לך בת. אמ' לו, הן. אמ' המלך, יתנשאו ביחד ויאכלו שניהם המטמון. מיד תמה אלכסנדרוס. אמ' לו המלך, מה את תמה, לא דנתי בטוב. אמ' לו, בטוב דנת. אמ' לו המלך, ואלו איתו כזאת בארצכם, מה הייתם עושים. אמ' לו, היה המלך חותך ראש הטוען והנטען, והיה נוטל המטמון לנפשו. אמ' לו המלך, ותזרח השמש בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, וירדו גשמים בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, יש בהמה דקה בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, תפח רוחו של אותו האיש, בזכות הבהמה הב\"ה עושה עמכם כל אלו הנסים האלו. הה\"ד אדם ובהמה תושיע ה', אדם עם בהמה תושיע ה', אדם מפני בהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה'. כך עתה אדם אנחנו וכבהמה תושיענו.",
+                "וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפ' סדר תעניות. א\"ר חייא בר אבא ולמה יוצאין ברחובה של עיר, כלומר חשבנו כאלו גולים לפניך. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ר' חונא רבה דציפורין אמ', אבותינו חפו ארון זהב ואנו חפינו אותו אפר. ובראש הנשיא, א\"ר תחליפא קיסרייא, כדי לפרסמו, לא דומה מתבזה מעצמו למתבזה מאחר. ולמה תוקעין בקרנות, א\"ר יעקב דרומאה, לומר חשבנו כאלו גועים לפניך כבהמות ע\"כ.",
+                "ובתלמודא דידן. ולמה תוקעין בקרנות, לומר הרי אנו ריקים. ולמה נותנין אפר על גבי ספר תורה, לומר עמו אנכי בצרה. ר' שמעון בן לקיש אומר, בכל צרתם לו צר. א\"ר זירא כי הוה חזינא דיהבי עפרא על ספר תורה, הוה מזדעזע בכל גופו. ולמה נותנין עפר בראש כל אחד ואחד. פליגי בה ר' חמא ב\"ר חנינא ור' לוי בר חמא. אחד אמ' הרי אנו חשובין לפניך כעפר, וחד אמ' כדי שתזכור לנו אפרו של יצחק אבינו ותרחם עלינו. ולמה יוצאין לבית הקברו'. פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חמא ב\"ר חנינא. חד אמ' הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמ' כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו.",
+                "ושומע הב\"ה תפלתן של צדיקים המתים, ורוצה בה כשמתפללין על ישראל בעת צרה, ומרחם על עמו בתפלתן. כדגרסי' בפרק קמא דמ' שוטה. א\"ר חמא בר חנינא, מפני מה נקבר משה רבינו ע\"ה מול בית פעור, כדי לכפר על עון בית פעור. מפני מה נסתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הב\"ה שעתיד המקדש ליחרב, בית ראשון ובית שני, ולגלות ישראל מארצם, ואמ' שמא יבואו לקבורתו של משה, ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו, רבינו משה, עמוד בתפלה בעבורנו, ועומד משה ומבטל את הגזירה. מפני שחביבין הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שכן אתה מוצא, כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם בעשיית העגל, קצף הב\"ה עליהם ואמ' למשה הרף ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור, וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע' זקנים, ושאר חכמים ותלמידיהם, ולא עשה הב\"ה בשבילם, ולא בטל את הגזירה אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב, שנא' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'.",
+                "ר' תנחומא אומר, והן אומרים אם [גלות] אנו חייבים הרי גלינו, ואם רעבון אנו חייבין הרי צמנו ואנו רעבים, ואם מיתה אנו חייבין, הרי אנו כמתים. ויש אומרים, אם הריגה אנו חייבים הרי צמנו ואנו רעבים, ואם מיתה אנו חייבין הרי אנו כמתים. ויש אומרים, אם הריגה אנו חייבים, הרי אברהם אבינו ע\"ה ששפך דמו במילה ומסר עצמו למיתה, ואם שריפה אנו חייבים, הרי יצחק אבינו ע\"ה שמסר עצמו לשריפה, ואם גלות אנו חייבים, הרי יעקב אבינו ע\"ה שגלה כמה גליות.",
+                "דברי כבושין. אמ' אביי יש שם זקן וחכם אומר, אין שם זקן, אומר חכם, אין שם זקן ולא חכם, אומר אדם של צורה. לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים גורמין. שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר בהם וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי עביד, אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, ואמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמין על אלו. ויקראו אל ה' בחזקה, מאי אמור. רב יהודה אמר רב, רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי. לפי' צריכין הקהל לצעוק ולהתחנן בבכיה לפני הב\"ה, בדאגה ובשברון לבב, ויצעקו הכל, גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף, עד שירוחמו. כדגרסי' בפ' סדר תעניות ת\"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לו לחוני המעגל ואמרו לו, התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק, שנאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו הגשמים מנטפין. אמרו לו, ר' ראינוך לא נמות, כמדומין אנו שאין הגשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר להם, ראיתוני לא תמותו. אמ' לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, כל טיפה וטיפה כמלא פי חבית. שיערו חכמים, אין טפה פחותה מלוג. אמרו לו, ראינוך לא נמות, כמדומין אנו שאין הגשמים יורדין אלא לשחת העולם. אמ' להם, ראיתוני לא תמותו. אמ' לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני רוב הגשמים. אמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמ' להם, כך מקובלני, שאין מתפללין על רבוי הטובה. הביאו לו פר הודאה, וסמך שתי ידיו עליו ואמ', רבונו של עולם, ישראל שהוצאת מארץ מצרים אינן יכולין לקבל רוב טובה ולא רוב פורענות, השפעת להם טובה אין יכולין לקבל, יהי רצון מלפניך שיהא ריוח בעולם. מיד נשבה רוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ויצאו וראו הר הבית שמלא כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוניי אתה גוזרני עליך נדוי, אלו היו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך, אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחנן לפני אביו ועושה לו כל רצונו, אמ' לו הוליכני לחמין מוליכו, הוליכני לצונן מוליכו, תן לי אגוזים אפרסקין ורמונים נותן לו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.",
+                "ועוד גרסינן בפ' קמא דמסכת תעניות ירושלמי. דרש ר' תנחום בר עילוי, ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק ה', ובראות ה' כי נכנעו היה דבר ה' אל שמעיה לאמר נכנעו ולא אשחיתם. נתענו אין כתי' כאן, אלא נכנעו, הא למדנו שההכנעה גדולה מן התענית. א\"ר יהושע בן לוי, כתי' (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, עלה שבר מלמטן, הגשמים יורדין מלמעלה. אמ\"ר ברכיה, יערף כמטר לקחי, כפפו ערפן לתשובה, מיד הגשמים יורדין. א\"ר אלעזר, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, איזה צום שאני חפץ בו, פתח חרצבות רשע התר אגודות מוטה, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו. מה כתי' בתריה, אז תקרא וה' יענה. לוי גזר תעניתא, בעא רחמי, ולא אתא מיטרא. אמ' רבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. מיד אתא מיטרא. ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא, ולא אתי מיטרא. אמ' כמה משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל. פי' שמואל הרמתי צעק לפני הב\"ה ומיד נתן הב\"ה מטר, דכתי' (שמואל א יב, יח) ויצעק שמואל אל ה' ויתן קולות ומטר, ואני צעקתי ולא נעניתי, אוי לו לדור שעלתה בימיו כך. חלש דעתיה ואתי מיטרא. ר' גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא. נחית קמיה אילפא. אמ' משיב הרוח, נשא זיקא, ומוריד הגשם, אתא מיטרא. אמ' ליה, מאי עובדך. אמ' בכפר דחוק יתיבנא, ולא שכיח ביה יין לקידושא ולהבדלה, ומטרחנא ומייתינא להו ומפיקנא להו ידי חובתיהו. רב נחמן גזר תעניתא, ולא אתי מיטרא. אמ' חבוטי ליה לנחמן מגודא לארעא, ואכסיף, ואתי מיטרא. ת\"ר מעשה בר' אליעזר שגזר י\"ג תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים, התחילו כל העם לצאת, אמ' להם קברים תקנתם לעצמכם, געו כל העם בבכיה, וירדו גשמים. וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמ' שמואל, אפי' גזל מריש ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה כלה ומשיב מריש לבעליו. פי' מריש, קורה.",
+                "ואלו צרות שחיבין להתריע עליהן בני אותה העיר שנשתלחו בה בלבד. גשמים שפסקו בין גשם לגשם מ' יום, וצמחים ששנו, מתריעים עליהם מיד. וגשמים שירדו לצמחים ולא לאילן, כגון שירדו בנחת. וגשמים שירדו לצמחים ולאילן ולא לבורות שיחין ומערות, כגון שירדו בכח ולא עשו זרם. וגשמים שירדו לבורות שיחין ומערות ולא ירדו לצמחין ולא לאילן, כגון שלא ירדו אלא בזרם בלבד. ועיר שיש בה אכסרה בזמן שיש בה מיתה, ועיר שיש בה דבר. איזה דבר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה. ועיר שיש בה מפולת בריאות שאין ראויות ליפול ורעועות שראויות ליפול. כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ושאר כל ישראל הרחוקין מהן לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשים רחמים על אחיהם ישראל השרויים בצער, שנא' (מלכים ב יט, ד) ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. ואם לא בקשו עליהן רחמים, הרי הן חוטאין, שנא' (שמואל א יב, כג) גם אני חלילה לי מחטוא אל ה' מחדול להתפלל בעדכם וגו'.",
+                "אלו צרות שחייבין להתריע עליהן אנשי אותה העיר שנשתלחו בה וכל ישראל השומעין בהן. שדפון וירקון, ארבה וחסיל, וחיה רעה, חרב ורעב. מפני שכל אחת מאלו היא מכה מהלכת, וחוששין שמא ימשכו המכות הללו ממקום למקום. ואם היו שתי צרות כאחת, מטריחין על הצבור יותר מדאי, ומתענין ומתריעין וצועקים ומתחננים לפני אביהן שבשמים עד שיחטאו.",
+                "עמדו בתפלה. מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ופרקו נאה ויש לו בנים וביתו ריקם ושפל ברך ונוח לתשחורת ומרוצה לעם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ירד לפניהם, מזכיר זכות אבות וזכות חסידים הראשונים. שכן מצינו במשה רבינו ע\"ה שהזכיר לפני הב\"ה זכות אבות, דכתי' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. ודוד ע\"ה אמר, ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו וגו'. ואליהו הנביא ז\"ל, דכתי' (מלכים א יח, לו) ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. והרמב\"ם ז\"ל אמ' בפזמון שעשה ליום הכפורים, אני מזכיר היום חסד אבותי. ור' משה ן' עזרא אמר בפזמון אחר זכור להם צדקת יעקב אביהם.",
+                "ויעמוד הגדול שבהם ויוכיח בעניינים של תוכחות כפי כחו, עד שיצעקו הקהל ויבכו לפני אביהם שבשמים ויכופו את יצרם ויעשו תשובה. ואם הוא המוכיח ראוי להתפלל בעדם, עומד ומתפלל, ואם לאו, מעמידין ש\"צ הראוי להתפלל בעדם. ואיזה הוא ראוי, זה הרגיל בתפלה ובכל הברכות, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולא יהיה בעל עבירות, ולא יצא עליו שם רע. וצריך שיהא קולו ערב.",
+                "והגאונים ז\"ל סדרו התפלה של ז' ימים האחרונים של תענית צבור שמתענין על הגשמים ועל כל צרה שלא תבא על הצבור, סדור נאה, על זה הסדר.",
+                "משכימין לרחובה של עיר, ופותחין אשר יצר את האדם בחכמה, אלהי נשמה וכו', יהי רצון, יהי רצון, ופרשת ברכת כהנים, ופרשת הקרבנות, איזהו מקומן, וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי. ואומר אלו המזמורים, תפלה לדוד שמעה ה' צדק וכו', לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד, הללויה הללו את שם ה', שיר המעלות אל ה' בצרתה לי, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ברוך שאמר וזמירות של חול עד גאל ישראל. ומתפללין י\"ח, ואומרים עננו בשומע תפלה. ומחזיר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות בברכת סלח לנו, ואומר כשחטאו ישראל במדבר, ואומר אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, ואו' וידוי אשמנו מכל עם, ואומר וידוי לעינינו עשקו עמלנו, ואומר וידוי, ואומר עזרא הסופר, ואומר ברכת ראה בעניינו עד כי גואל חזק אתה, ואומר עננו עד ומרחם בכל עת צרה וצוקה. ואח\"כ אומר, וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך, ויפלו רחמיך על מדותיך, וישוב חרון אפך מעמך. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י גאל ישראל.",
+                "ועונין הקהל אמן, ותוקעין תקיעה ותרועה. ואומר שליח צבור ויעבר, היום יבואונו חסדיך עם רחמיך, היום הרק עלינו מי גשמך, אם כבנים אם כעבדים, עד קדוש.",
+                "אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם, כי זכר כל היצור לפניך בא. מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, יצרי מעללי איש. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך. כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך. וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, בהביאך את מי המבול, ככתוב בתורתך, ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי. ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. ונאמר ויזכר אלהים בריתו וינחם כרב חסדיו. אלהינו ואלהי אבותינו, זוכרנו בזכרון טוב מלפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכור לנו, ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך. וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך, כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלהים אני ה'. מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י זוכר הנשכחות. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ויעבור. ואומר היום גשם נדבות תניף אלהים, היום מלא מים פלג אלהים, היום תכין בטובתך לעני אלהים. אם כבנים וכו'. אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם, מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפלי טוהר. גם כל העולם כלו חל מלפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות, ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת, ככתו' בתורתך, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ונאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ונאמר כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובדברי קדשך כתוב לאמר, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ונאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרב גדלו, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה הללויה. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. ונאמר כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ונאמר וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעלו העם העירה איש נגדו וילכדו העיר. ובתורתך ה' אלהינו כתו' לאמר, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של יהושע עבדך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יהושע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע תרועה. ותוקעין תקיעה תרועה ותקיעה. ואומר ויעבור. ואומר היום אל תזכור לנו עונות ענושה, היום אל תשים שמיך כנחושה, היום זכור לנו ברית אבות שלשה. אם כבנים וכו'.",
+                "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר. רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.",
+                "אנא ה' אלהינו, זכור לנו היום זכותו של שמואל חוזך, ורחם עלינו למען שמך.",
+                "מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י שומע צעקה. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ואומר ויעבור. היום ענה אל נערץ בסוד קדושים רבה, היום עננו בגשמי רצון ברכה ונדבה, היום עננו ופתח לנו אוצרך הטובה. אם כבנים וכו'. שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.",
+                "אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של אליהו נביאך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את אליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י שומע תפלה. ותוקעין תקיעה תרועה ותקיעה. ואומר ויעבור. ואומר היום תתן מטר משמיך גשם על פני האדמה, היום העלה אד מן האדמה והשקה את פני האדמה, היום תבשר ברחמים אל תראי אדמה. אם כבנים וכו'.",
+                "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. כי עמך הסליחה למען תורא. קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי. נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.",
+                "אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של יונה נביאך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י העונה בעת צרה. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ואומר ויעבור. ואומ' היום הענה לעם שופכי לב כמים, היום הבא ברכה עם גולות מים. אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים וכו'.",
+                "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. אל תסתר פניך ממני. ביום צר לי הטה אלי אזנך, ביום אקרא מהר ענני. כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו. הוכה כעשב וייבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני צוררי מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי. מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את בניה ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה. כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט. לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. לספר בציון [שם] ה' ותהלתו בירושלם. בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את ה'. ענה בדרך כחי קצר ימי. אומר אלי אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך. לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים. המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון.",
+                "אנא ה' אלהינו, זכור לנו היום זכותם של דוד עבדך משיחך ושל שלמה בנו מלכך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלם, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה. בא\"י המרחם על הארץ. ותוקעין תקיעה תרועה תקיעה. ואומ' ויעבר. ואומר היום רצה תפלתנו לשום שארית בארץ, היום גשם אל יכלה לרוות הארץ, היום הפר כעסך עמנו ומטובך תשבע הארץ. אם כבנים וכו'. ואומר רפאנו, ומשלים התפלה. וכשיגיע לשמע קולנו יאמר, שמע קולנו ה' אלהינו ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתינו, כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, ועננו בורא עולם במדת רחמים, בחר בעמו להודיע גדלו והדרת כבודו. שומע תפלה, תן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ורוה פני תבל ושבע את העולם כלו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך. שומרה והצילה שנה זו מכל דבר רע, ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענות, ועשה לה תקוה ואחרית שלום. חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה ופירותיה, (וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה) ותהי אחריתה בגשמי רצון ברכה ונדבה וחיים טובים ושובע ושלום כשנים הטובות. והסר ממנו חרב ודבר ורעב וחיה רעה ושבי ובזה ויצר רע ואויב וחולאים רעים וקשים, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו, כי אתה שומע תפלת כל פה בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואומר רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ואומר פזמונים ופיוטים של רחמים. ואומר אם עונינו ענו בנו, אבינו מלכנו, והסליחות עד רחמנא רחם עלן בדיל שמך רבא. ונופלין על פניהם. ואחר כך אומר ש\"צ תחנה מיושב, והסליחות, ואומר אם עונינו ענו בנו, אבינו מלכנו וכו', ואנחנו לא נדע. ואומר קדיש תתקבל וכו'. ואומר אל ארך אפים וכו'. ומוציא ספר תורה וקורין בפרשת אם בחקותי. כהן עד וישבתם לבטח עליה. לוי עד והקימותי את בריתי אתכם. [שלישי והוא המפטיר] עד סוף הקללות עד בהר סיני ביד משה. ואומר קדיש עד למעלה. ומפטירין דבר ה' אשר היה אל ירמיהו על דברי הבצרות. ואין קורין אותה בנגון ההפטרות, אלא בתמרור אסף אסיפם. ומברך לאחריה עד בא\"י מגן דוד. ואומר ש\"צ מצלאין אנחנא וכו'. וידרוש להם איש זקן וחכם בענין התשובה, ויוכיחם בדברים המכניעים את הלב, עד שיבכו הכל ויצעקו לפני ה' אביהם שבשמים אולי ירוחמו, ותינוקות של בית רבן נאנחים ונאנקים, כדי שתעלה שועתן לשמים. ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן וכו'. ומחזירין ספר תורה להיכל. ואומר קדיש תתקבל. ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו'. ואומר קדיש יהא שלמא וכו'. ויוצאין לבית הקברות, ומשתטחים על קברי החסידים, ובוכין ומתחננין בדאגה ובשברון לבב, ובוכין וצועקין, אולי ירחם. ובאין מיד וחוזרים לבית הכנסת ואומרים פזמונים וסליחות, או קורין בתהלין עד זמן המנחה.",
+                "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה, ואומר אל ארך אפים. ומוציא ספר תורה וקורין בפ' כי תשא, ויחל משה, כהן לוי ומפטיר, ומפטירין שובה ישראל בענין ההפטרות. ומחזיר ספר תורה. ומתפללין כתפלת יוצר, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות ווידויים באמצע, כשאר תפלות התעניות. ואין אומרים שבע ברכות בתפלת מנחה, כי אם בשחרית ובנעילה לבד. ואין אומרים ש\"צ ברכת כהנים במנחה. אע\"פ שהכהנים שרויים בתענית ואין שכרות מצויה, אפי' הכי הואיל ותפלת נעילה אחריה יאמר ברכת כהנים בנעילה וידלג אותה במנחה. ונופלין על פניהם. ומתחנן מיושב ואו' אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, אבינו מלכנו וכו'. ואומר קדיש תתקבל, ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו', ואומר קדיש יהא שלמא וכו', ואומר סליחות עד שעת נעילה.",
+                "תפלת נעילה. אומר ש\"צ אחר סליחות של מנחה קדיש עד למעלה, ואומר בקול רם מה אנו מה חיינו, וכדי שיזכיר לקהל לאומרו. ומתפללין י\"ח, ואומר עננו בשומע תפלה. וכשמגיעין להמברך את עמו ישראל בשלום, אומר וידוי, מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, מה אנו מה חיינו וכו' עד ומבלעדיך אין לנו מלך וסולח. אלהי עד שלא נוצרתי וכו'. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר כתר. כשיגיע לסלח לנו אבינו, אומר סליחות ווידוים. ואומר שבע ברכות כמו בשחרית, ותוקעין על כל אחת ואחת. ואומר מה אנו מה חיינו וכו'. ומתפללין אתה הבדלת וכו', רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום, ואומר קדיש תתקבל וכו' תענו ותעתרו וכו'. ומתפללין ערבית כשאר כל הלילות."
+            ],
+            "Individual Fasts": [
+                "תענית יחיד. הנודר להתענות יום אחד סתם, ולא פירש איזה יום יתענה, והתחיל יום אחד להתענות לשלם נדרו, ושכח ואכל, איבד תעניתו, וצריך להתענות יום אחר לשלם נדרו. התחיל להתענות ונזדמנה לו אכסניא או סעודת מצוה או כיוצא בזה, אוכל באותו היום ומתענה יום אחר. דתניא בירושלמי לווה אדם תעניתו ופורע. ועוד גרסי' בירושלמי נדר תענית ושכח ואכל איבד תעניתו. והוא שאמ' יום סתם, ואם פירש איזה יום יתענה, כגון שאמר יום פלוני, ושכח ואכל, משלים תעניתו אותו היום, ואין לו רשות לדחותו ליום אחר. דתניא בירושלמי נדר תענית ואכל ושכח מתענה ומשלים.",
+                "הרוצה להתענות תענית יחיד, צריך שיקבלנו עליו יום אחד קודם בתפלת המנחה, כמו שאמרתי למעלה. ויאמר קודם שיעקור רגליו מתפלת המנחה, רבונו של עולם קבלתי עלי תענית למחר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרחיב לי בצרותי, ענני ותשמע תפלתי. ואם הסכים קודם יום אחד להתענות, אע\"פ שלא אמר דברים אלו בתפלת המנחה, יתענה ויאמר עננו. אבל אם לא הסכים יום אחד קודם, ולא אמר דברים אלו בתפלת המנחה, אינו חשוב תענית. ואם התענה, לא יאמר עננו.",
+                "הרואה חלום והבהילו, צריך להתענות אותו היום, ואפי' בשבת, ואינו דוחה אותו ליום אחר. כדגרסי' במ' ברכות יפה תענית לחלום כאש בנעורת. רב חסדא אמ' ובו ביום. אמ' רב יוסף ואפי' בשבת. וגרסי' בפסיקתא אמ' רבא בר מעשיה ור' חמא בר גוריא בשם רב, יפה תענית לחלום כאש בנעורת. רב יוסף אמ' חלום בן יומו, ואפי' בשבת, דכתי' (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה. פי' באותו היום שאתה בצרה, ר\"ל שראית צרה בחלום, התפלל והתענה לפני הב\"ה ועונה אותך. ופי' כאש בנעורת, כשם שהאש שורפת את הנעורת מיד ומכלה אותה, כך מתהפך החלום לטובה מיד בתענית אותו היום.",
+                "אין מתענין בשבת אלא יום הכפורים אם חל להיות בשבת ותענית חלום שחלם ליל שבת בלבד. והמתענה על חלומו בשבת, יתענה גם באחד בשבת, כדגרסי' במ' ברכות וצריך למיתב תעניתא על תעניתא, פי' שהמתענה בשבת על חלומו, אע\"פ שיש לו רשות צריך להתענות באחד בשבת, לכפר על נפשו על ביטול עונג שבת. ואם אינו יכול להתענות באחד בשבת יתענה יום אחר.",
+                "הרואה חלום שצריך להתענות עליו, אע\"פ שמתענה ליום אחר צריך שיטיבנו לפני ג' קודם שיאכל. ואומרים לו ג' הפכות וג' פדיונות וג' שלומות. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום. אמ' רב חנן בר אמי אמ' ר' פדת א\"ר יוחנן, הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפטרנו אצל ג'. יפטרנו סלקא דעתך, אלא ילך וייטיבנו בפני ג'. ייתי תלתא דמרחמי ליה, ולימא להו, חלמא טבאי חזאי, חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך תלתאי, חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, חלמא דידך טבא הוא וטבא ליהוי, רחמנא לישוייה לטב. ז' זמנין יגזרון עליה מן שמיא דליהוי טבא, טבא הוא וטבא ליהוי. ויאמר כך ז' פעמים, חילמא טבא חזאי, והם אומרים לו ג\"כ ז' פעמים, חלמא טבא חזית וכו'. ואחר כך אומרים לו ג' הפוכות, והם הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ולא אבה ה' אלהיך לשמוע את בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. ג' פדיונות, והן פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול יהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם ה' עשה היום הזה ויפדו העם את יהונתן ולא מת. ג' שלומות, והן בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, ורוח לבשה את עמשאי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי שלום, שלום לך [שלום] לעוזרך, כי עזרך אלהיך, ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד. ואמרתם כה לחי אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ואין אומרים לו לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, שראשית תיבות אבל.",
+                "אלו הן התעניות שמקצת חסידים מתענין בכל שנה ושנה. באחד בניסן מתו שני בני אהרן. בעשרה בו מתה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר. בעשרים וששה בו מת יהושע בן נון. בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון האלהים. בעשרים ושמונה בו מת שמואל הנביא וספדו עליו כל ישראל. בעשרים ושלשה בסיון בטלו הקרבנות מעלות לירושלם בימי ירבעם בן נבט. בעשרים וחמשה בו נהרגו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע ור' חנניה בן תרדיון וספר תורה עמו. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפוסתמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית ראשון ושני ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. בשבעה עשר בו כבה נר מערבי בימי אחז. בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. בשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, הוא והיהודים אשר אתו במצפה. בחמשה בו מתו עשרים מישראל ונחבש ר' עקיבא בן יוסף בבית האסורים ומת. בשבעה בו גזרו על אבותינו שימותו בחרב ברעב ובדבר. בעשרה בו נתענו על מעשה העגל. בששה במרחשון עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו. בשבעה בכסלו שרף יהויקים את המגלה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו. בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית לתלמי המלך והיה החשך שלשה ימים. בתשעה בו לא כתבו חכמים על מה הוא. בעשרה בו סמך מלך בבל על ירושלם והחריבה. בחמשה בשבט מתו הזקנים בימי יהושע בן נון. בשלשה ועשרים בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על פילגש בגבעה ועל פסל מיכה. בשבעה באדר מת משה רבינו ע\"ה. בתשעה בו גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הלל זה בזה, והיה קשה אותו היום כעשיית העגל. ויש מקצת חסידים ואנשי מעשה שמתענין שני ימים בשבוע, שני וחמישי, כל השנה כולה, על חורבן בית המקדש ועל שריפת התורה ועל שם ה' המחולל בגויים בעונותינו. והעושה כן שכרו הרבה מאד. והב\"ה הבטיחנו על ידי ירמיה נביאו להפוך אבלנו לששון ולנחמנו, דכתי' (ירמיהו לא, יב) והפכתי אבלם לששון וגו'."
+            ],
+            "Matters that Occurred to our Forefathers": [
+                "מאורעות שאירעו לאבותינו בחורבן בית ראשון ובית שני. כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה. ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן. ר' יוחנן אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אוי לזה מאוי זה. כעס על השני, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אנא הוא דתרבותא בישא. כך גלו עשרת השבטים, התחיל הב\"ה אומר להם הפסוק הזה, אוי להם כי נדדו ממני, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב\"ה, אוי לי על שברי. ר' שמעון בן לקיש אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו, ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו, [וכעס על השני וחבטו ופירפר ומת], אמ' מעתה אין [כח] לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ותבאנה, ואל החכמות שלחו ותבאנה, ויקוננו עליהם. כך גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם, שמעו את הדבר הזה אשר אני נושא עליהם קינה בית ישראל, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב\"ה, אין בי כח לקונן עליהם. הה\"ד התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי. עליהם לא נאמר אלא עלינו, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כתי' כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כתי' כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון. ורבנן אמרי, משל למלך שהיו לו שנים עשר בנים, מתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה, מתו עוד שנים, התחיל מתנחם בשמונה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בששה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בארבעה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בשנים, וכיון שמתו שנים התחיל מקונן עליהם איכה.",
+                "ר' יצחק פתח, כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו. וכי יש עצים בוכים, וכי יש אבנים בוכות, שאתה אומר כי קול נהי נשמע מציון, אלא ממי שהוא משרה שכינתו בציון. וגרסי' בבראשית רבה ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כתי' (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו, ולא אבל ומספד במקומו. אמ' להם, אנא מליף להון, הה\"ד פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, [כך תהיו מספידין, על שדים סופדים], על חרבן ראשון ועל חורבן שני. על שדה חמד. על שדה חמדתי שעשיתי אותה כשדה, הה\"ד ציון שדה תחרש. על גפן פוריה, כדא' גפן ממצרים תסיע.",
+                "א\"ר נחמיה, אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו מכבה את הנרות, אמ' להם, אף אני אעשה כן, שנא' (יואל ד, טו) שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו, מהלך יחף, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (נחום א, ג) בסופה ובסערה דרכו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם מהו עושה, אמרו לו קורע כסותו, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (איכה ב, יז) בצע אמרתו. מהו אמרתו, א\"ר יעקב דכפר שחין, פורפוריה. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ודומם, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (איכה ג, כח) ישב בדד וידם כי נטל עליו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני אעשה כן, שנא' (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד.",
+                "זש\"ה אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשו נתרחק ממנו, ואני בוכה ומתאנחת ואומרת, מי ישמיני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי בתוכי, ואתה יורד משמי מרומים ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי, ובשעה שהייתי מבקשת רחמים אתה עונה אותי, ועכשיו הייתי בבושה וכלמה. ועוד אמרה לפניו, רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ומקום שזרעו של אברהם הקריב לפניך קרבן, והכהנים עומדים על דוכנם. והלוים מקלסין בכנורות, היו שועלין הולכין בו, עונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי הטעו אותי והטוני מדרך החיים לדרך המות. לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. ד\"א ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. בשעה שבקש הב\"ה להחריב את בית המקדש, אמ' כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו, אלא אכביש עיני ממנו, ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו, הה\"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף, אמ' הב\"ה שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הה\"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני. באותה שעה היה הב\"ה בוכה, ואומר מה עשיתי, השריתי שכינתי במקדש בשביל ישראל, ועכשו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. אמ' להן הב\"ה למלאכי השרת, בואו ונלכה אני ואתה ונראה ביתי, מה עשו אויבים בתוכו. מיד הלך הב\"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו. כיון שראה הב\"ה בית המקדש, אמ' בודאי זה ביתי וזו היא מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הב\"ה בוכה ואומר, אוי [לי] על בני ביתי, היכן אתם, אוהבי היכן אתם, כהני היכן אתם, מה אעשה לכם, הרציתי אתכם ולא עשיתם תשובה. אמ' הב\"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם שיש לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חתונתו, ואין לך כאב עליו ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה והם יודעים לבכות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, איני יודע משה היכן קבור. אמ' לו הב\"ה, לך ועמוד על הירדן, והרם קולך וקרא, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעוהו אויבים. מיד ירד ירמיה למערת המכפלה ואמר, אבות העולם עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב\"ה. אמרו לו למה. אמ' להם, איני יודע, מפני שהיה מתיירא שמא יאמרו לו בימיך היתה זאת. הניחן ירמיה, ועמד על שפת הירדן, וקרא, בן עמרם עמוד, שהגיע זמן שאתה מתבקש לפני הב\"ה. אמר לו, מה היום מימים. אמ' לו, איני יודע, הניח משה לירמיהו, והלך אצל מלאכי השרת. היה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמ' להם, משרתי עליון, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב\"ה. אמרו לו, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו. והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. אף הם קרעו בגדיהם, והניחו ידיהם על ראשם, והיו צועקים ובוכים עד שערי בית המקדש. כיון שראה אותם הב\"ה, מיד ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, ואלמלא מקרא כתו' אי איפשר לאומרו, והיו בוכים והולכים משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם אבינו לפני הב\"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה על פניו ומדו קרוע ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמ' לפני הב\"ה, מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתני לידי בושה וכלימה זאת. כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד, שורות שורות, ואמרו נשמו מסלות שבת עובר אורח. אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מה לכם קושרים הספד שורות שורות. אמרו לפניו, רבונו של עולם, מפני שאברהם אוהבך בא לביתך וסופד וצועק. אמ' להם, מיום שנפטר אוהבי לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני לעולה לפניך. אמ' לו הב\"ה, בניך חטאו ועברו על התורה כלה וכל כ\"ב אותיות שבתורה, הה\"ד וכל ישראל עבר תורתך. אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו על תורתך. אמ' הב\"ה, תבא תורה להעיד בהם. מיד באה תורה להעיד בהם. אמ' אברהם לה, בתי, את באה להעיד בהם בישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים, זכרי יום שהחזירך הב\"ה על כל אומה ולשון, ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני לקבל אותך, ועכשו את באה להעיד עליהם ביום צרתם. כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד, ולא העידה בהם. באה אל\"ף להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' לה אברהם, אל\"ף, את ראש לכל האותיות, ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב\"ה על הר סיני, ופתחו בך, אנכי ה' אלהיך, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בהם. מיד עמדה אל\"ף לצד אחד ולא העידה עליהם. באה בי\"ת להעיד עליהם. אמ' לה, בתי, את באה להעיד על בני שהן זריזין בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה, בראשית ברא אלהים. מיד עמדה בי\"ת לצד אחד ולא העידה עליהם. עמדה גימ\"ל להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' להם, כלום יש אומה שמקיימין מצות ציצית שנתן הב\"ה אל בני, הה\"ד גדילים תעשה לך. מיד עמדה גימ\"ל לצד אחד. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, עמדו כלם ונתביישו מעצמן, ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב\"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל' שנה, אמרת לי תעליהו לי לעולה לפני, ונעשיתי לפניו כאכזרי, ולא רחמתי עליו, ולא עברתי על דבריך, ולא הרהרתי על מדותיך, אלא אני בעצמי כפפתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר, רבונו של עולם, כשאמ' לי אבי יראה אלהים לו השה לעולה בני, ולא עברתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי צוארי תחת החרב, ולא  תזכור לי זאת ותרחם על בני. פתח יעקב ואמר, רבונו של עולם, לא הייתי עשרים שנה בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרגן לבני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשו נמסרו ביד שונאיהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתי אותן. פתח משה ואמר, רבונו של עולם, לא ארבעים שנה רצתי במדבר כסוס לפניהם ולא נכנסתי עמהם לארץ. באותה שעה אמ' משה לירמיהו, לך לפני, ואני אלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. אמ' לו ירמיהו, אי איפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים. אמ' לו, אעפ\"כ לך. מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה, ואמרו, הנה בן עמרם בא מקברו לפדותנו מיד צרינו. מיד יצא בת קול ואמרה, משה גזירה היא מלפני. אמ' להם משה, בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, המקום יחזיר אתכם במהרה. והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום. ה\"ה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. כיון שבא משה לפני אבות העולם, אמרו לו, מה עשו אויבים בבנינו. אמ' להם, מהם הרגו, ומהם כפתו, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים, ומהם מושלכים לחמה, רעבים וצמאים. מיד פתחו כלם וקוננו בקינות, ווי על דמטא לבנן, בנן היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמיכתון בטיהרא ובקיטא בלא לבושא ובלא כסוי, היכי הלכתון בטורי ובחציצי חלצי מסאני ובלא סנדלא, היכי טענתון מכל טעוני על כתפיכון, היכי הוו ידיכון כפיתין לאחוריכון. פתח משה ואמ', לטא שמשא, אמאי לא חשכת בההיא שעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. אהדר ליה שמשא, בחייך משה רעיא מהימנא, לא שבקין לי, דנקטין לישתין שוטי דנורא, ואמרין ליפוק ונהר נהוריך. שוב פתח משה ואמר, ווי על זיווך מקדשא היכי חשך, ודרדקי דבי רב מתקטלין, ואבוהון אזלין בשביה ובגלותא. תוב פתחו נביאיא, בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטלא אכזריאה, ולא תעבדון גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא ולא ברתא באנפוהא דאימא, דמאטי דזימנא אתי ומארי ענא חושבנא דריש מעאניה, ומתנקם מן די משעבדין בהון. וכשדאי רשיעיא לא הוו עבדין כדין. אלא מיתבין ליה לברא בכנפיה דאימא, ואמרין ליה לאבוה, קום נכסיה ונתרין דמעתא דאימיה עליו. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כתבת בתורה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואלו שהרגו בנים ואמותם על אחת כמה וכמה. באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הב\"ה, ואמרה לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלים אותם והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבא שיחליף לאחותי בשבילי, והוקשה עלי הדבר מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפנו, ואחר כך נחמתי על עצמי וסבלתי על תאותי, ורחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו לאחותי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסר לי בעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב בה עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני, בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרתי, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה, ואתה מלך חי וקים, מפני שקנאת לע\"ז, שאין בה ממש, גלית בנינו ונהרגו בחרב ועשו בהם אויבים כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הב\"ה, ואמ' רחל, בשבילך אני מחזירם למקומם. הה\"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו', וכתיב (ירמיהו לא, טו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, וכתי' (ירמיהו לא, טז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.",
+                "על ההרים אשא בכי ונהי. כשהיה רואה ירמיהו כת של בחורים נתונים בקולרין, היה הולך ומטייל צוארו עמהם, ונבוזראדן היה בא ומעבירן הימנו, והיה הולך ומוצא ידים מקוטעות, והיה מלקטן ונותנן בתוך טליתו, ומחבקן ומנשקן ומגפפן, ובוכה עליהם, ואומר להם, בני, לא כך הייתי אומר לכם, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. ד\"א תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, וממפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, ומשער הקדמוני לחצר, ומחצר לגג, ומן הגג למזבח, ומן המזבח לחומה, ומן החומה לעיר, ומן העיר להר הזתים. מכרוב לכרוב, דכתי' (יחזקאל י, ד) וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית. ממפתן הבית לכרובים, דכתי' (יחזקאל י, יח) ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית. ויצא, ויבא הוה צריך לומר. א\"ר אחא משל למלך שהיה יוצא מפלטרין שלו בכעס, והיה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטרין שלו. כך כשהיתה השכינה יוצאה מבית המקדש, היתה חוזרת ואומרת, הוי שלום בית יקרי. מן הכרוב לשער הקדמוני, דכתי' (יחזקאל יא, כב) וישאו הכרובים את כנפיהם. משער הקדמונים לחצר, והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. מן החצר לגג, דכתי' (משלי כה, כד) טוב שבת על פנת גג. מן הגג למזבח, דכתי' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח. מן המזבח לחומה, דכתי' (עמוס ז, ז) ראיתי והנה ה' נצב על חומת אנך. מן החומה לעיר, דכתי' (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא. מן העיר להר הזתים, דכתי' (יחזקאל יא, כג) ויצא כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר. א\"ר יונתן, שלש שנים ומחצה היתה יושבת שכינה על הר הזתים, שמא ישראל עושין תשובה, ועל עשו. היתה בת קול מכרזת ואומר, שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון שלא עשו תשובה, אמרה אלכה ואשובה אל מקומי הראשון. על אותה שעה הוא אומר, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך, בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, וקויתם לאור, בבבל, ושמה לצלמות, ביון, ושית בערפל, בדרום.",
+                "ר' אבהו פתח דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו במדבר או ביישוב, הוי אומר ביישוב. במדבר כתי' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וביישוב כתי' (איכה ד, ד) עוללים שאלו לחם. במדבר כתי' (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים. והכא כתי' (איכה ד, ד) דבק לשון יונק אל חכו בצמא. במדבר כתי' (תהלים קה, לט) פרש ענן למסך, והכא כתי' (איכה ד, ח) צפד עורם על עצמם, הה\"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. ד\"א דרכך ומעלליך עשו אלה לך. זה עונו של זכריה, דכתי' (דברי הימים ב כד, כ) ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעל מעם לעם ויאמר למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה'. מיד ויקשרו עליו וירגמהו אבן. ר' יודן שאל לר' אחא, היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת ישראל או בעזרת נשים. אמ' לו, לא בעזרת ישראל, ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתי' (ויקרא יז, יג) ושפך את דמו וכסהו בעפר, והיה על צחיח סלע. וכל זה למה, להעלות חמה ולנקום נקם, שבע עבירות עשו ישראל אותו היום, הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום שבת וכפור היה. וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם מבצבץ. אמ' להם, מה טיבו של דם זה. אמרו, דם פרים אילים וכבשים שהיינו מקריבים. מיד איתו דמי זבחים ולא אידמי ליה, אמ' להו, אי אמריתו מוטב, ואי לא סריקנא לבשריכו במסרקא דפרזלא. אמרי ליה, מה נימא לך, נביאה הוה, דהוה מוכח לן במילי דשמיא, ולא קבילנא מיניה, וקיימי' עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שני דלא ניח. אמ' להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וקטנה וקטל עילויה ולא נח, אייתי שמונים אלף פרחי כהונה וקטיל עילויה ולא נח, לקיים מה שנא' (הושע ד, ב) פרצו ודמים בדמים נגעו. ועדיין הדם תוסס. אמ' לו, זכריה זכריה, כל הטובים שבהם אבדתים, ניחא לך איכלנהו לכוליה. כי אמ' ליה הכי, נח. באותה שעה הרהר לעשות תשובה, ואמ' ומה הן על נפש אחת כך, על כלם על אחת כמה וכמה. הלך ונתגייר. מיד נתמלא הב\"ה רחמים, ורמז לדם ונבלע במקומו. הה\"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. וישראל אומרים לפני הב\"ה, ראה ה' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, והוא משיב ואומר, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. לקיים מה שנא' (ירמיהו ד, יח) דרכך ומעלליך עשו אלה לך.",
+                "מעשה בדואג בן יוסף שמת, והניח בן קטן, והיתה אמו ממדדת אותו בטפחים, והיתה נותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלם, טבחתו אמו ואכלתו. והיה ירמיה מקונן עליה ואומר, למי עוללת כה, ורוח הקדש משיבתו, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. וגרסי' בירושלמי ויהי אפרים כיונה פותה אין לב. אדריינוס שחיק עצמות רדף אחר גדודיהן של ישראל, ונכנסו כלן לבקעת בית רמון. אמ' לשר צבאו, עד שאני אוכל קרן דגלוסקא זו וירך דתרנגול זה, אבקש חד מנהון ולא אמצא. מיד הפקיד לגיונותיו והרגום, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקפרוס הנהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת, על אלה אני בוכיה, והנשארים בהם היו אוכלים בשר ההרוגים. ובכל יום היה יוצא אחד מהם, ומביא להם מבשר ההרוגים, והיו אוכלים. יום אחד אמרו, יצא אחד ממנו ויבא לנו בשר אם ימצא. הלך אחד מהם להביא, ומצא לאביו שהיה הרוג מוטל בשדה, ולקח אותו וקברו, ונתן עליו סימן, ובא ואמר, לא מצאתי כלום. אמרו, ילך אחר, אולי ימצא. הלך אחר, ולריח אותו קבור, הלך ומצאו. חפר והוציאו מקברו, והביא להם ואכלו, ואכל גם בנו ממנו. אמ' בנו לאותו האיש שהביאו, אנא מצאת פגר זו. אמ' לו, במקום פלוני, והיה קבור, ומצאתי עליו סימן כך וכך. מיד ענה בנו ואמ', אוי לו לאותו האיש מבשר אביו אכל, לקיים מה שנא' (יחזקאל ה, י) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם.",
+                "וגרסי' במ' שוטה ירושלמי לאמותם יאמרו איה דגן ויין ר' חנניא אמר, איה גלוסקין וקונדיטון. פי' ככרות לחם חם ויין רובו מבושל ומבושם. ר' דימוס אומר, גלוסקין וחמר עתיק. בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הות איתתא אמרה לבעלה, סק לשוקא, מאין את משכח כלום, ותיתי ואנן אכלין. הוה סליק לשוק, ולא משכח כלום והוה מפרפר ומיתי. והות אמרה לברה רבה, סק לשוקא וחמי מה עבד אביך. סלק לשוקא וחמא לאבוהי מיית, והוה הוא מפרפר ומית עליה. הה\"ד בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הוה ברא זעירא בעי למינק, ולא אשכח חלב, ומפרפר ומית. הה\"ד בהשתפך נפשם אל חיק אימותם. וגרסי' במסכת גיטין בפ' הניזקין. מרתא בית ביתוס עתירתא דירושלם הות. שדרתיה לשלוחא, אמרה לו, אייתי לי סמידא. אדאזיל איזדבן. אמ' לה, סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל אזדבן. אתא ואמ' לה. חוורתא ליכא, גושקרא איכא. אמרה, איית גושקרה. אדאזל איזדבן. אמ' לה, גושקירא ליכא, קימחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאל אזדבן. ונתערב ולא בא. הות שליפא מסאנה, אמרה, איפוק ואיחזי אם משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. פי' נכנס לה קוץ ברגלה ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי, הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וכו'.",
+                "מעשה במרים בתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים שלש מאות דינרי זהב לקופה של בשמים, והיא עמדה וקללה אותם ואמרה, כך יפסקו לבנותיהם. אמ' ר' אחא, אנו ענינו אחריה אמן. א\"ר אלעזר, אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו. וקראתי עליה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.",
+                "מעשה במרים בת ביתוס, שקדשה יהושע בן גמלא, ומנהו המלך להיות כהן גדול. ואמרה פעם אחת, אלך ואראה אותו כשהוא קורא ביום הכפורים בבית המקדש, ופרשו לה מטפחות מפתח ביתה עד בית המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה. וכשמת יהושע בעלה, פסקו לה חכמים סאתים יין בכל יום לתיקון התבשילין. א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק, אראה בנחמה אם [לא] ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהן של ערביא, והיו מריצין לה מירושלם ועד לוד, וקראתי עליה הרכה בך והענוגה.",
+                "ומה היו עושים האויבים, היו מביאין גדיים וצולין אותם במערבה של עיר, והיה הריח מפעפע והיו מתים, לקיים מה שנא' (איכה ד, ט) שהם יזובו מדוקרים וגו'. עשרת אלפים בקעו בחיילותיו של נבוכדנאצר, ובידם מגיני זהב. הלכו להם אצל ישמעאלים והוציאו להם מיני מלוחים ונאדות מנופחות. אמרו להם, נשתה קדמאי, אמרו להם, אכלו קדמאי. היה נסיב כל חד וחד מינייהו זיקא, ויהב ליה בפומיה, והוא רוחא עאיל בכריסיה ובקעיה ליה. הה\"ד משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים, לקראת צמא היתיו מים. וכי כך עשה אבינו לאביהם, מה כתי' באבינו, ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים, ואתם לא קיימתם, לקראת צמא היתיו מים.",
+                "א\"ר יוחנן שלש מאות מוחות של תינוקות נמצאו על אבן אחת, ושלש מאות קופות של קבוצי תפלין נמצאו בביתר, וכל אחת ואחת מחזקת שלש סאין. א\"ר גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, וקטון שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו, בכתבין שלנו אנו יוצאין ודוקרין אותן. וכיון שגרמו עונות, כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותן, ולא נשתייר מהן אלא אני. וקורא על עצמו, עיני עוללה לנפשי. ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר ארבע [מאות] ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מנין מלאתי משפט, וכל אחת ואחת היה לה בית תלמוד למקרא ובית תלמוד למשנה.",
+                "אמר רב יהודה אמ' רב, מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. זה אומר יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם. אמרו בוא ונשיאם זה לזה ונחלוק בוולדות. הכניסום לחדר. זה יושב בקרן זוית וזו יושבת בקרן זוית. זה אומר אני כהן בן כהנים גדולים, אנשא לאשה שפחה, וזו אומרת כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד. ישבו ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתם.",
+                "א\"ר שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פנואל שמה, בתו של כהן ששימש לפני ולפנים. נתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה חלוקות והוציאה למוכרה בשוק. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמ' ליה, הראיני את יופיה, אמ' לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כלו. אמ' אעפ\"כ הראיני את יופיה. הפשיטוה ששה חלוקות, שביעי קרעתו ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך לא חסת. ועליה נאמר, בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר.",
+                "מעשה בשני בני צדוק שנשבו, אחד זכר ואחד נקבה. נפל זה לסרדיוט אחד וזה לסרדיוט אחר. הלך זה אצל הזונה ונתן לה הזכר, והלך זה אצל החנוני ונתן לו הנקבה ביין, לקיים מה שנא' (יואל ד, ג) אל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.",
+                "מעשה בחנה בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה. נטלן קיסר, הוציא את הראשון ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו שכך כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך אשר וגו'. מיד הוציאו והרגו. הוציא את השני, אמ' לו השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתי' בתורתנו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הוציאו והרגו. הוציא את השלישי ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, לא תשתחוה לאל אחר. הוציאו והרגו. הוציא הרביעי, אמ' לו, השתחוה לצלם, אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, זובח לאלהים יחרם. וצוה עליו והרגוהו. הוציא את החמישי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, כתוב בתורה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הוציאו והרגו. הוציא את הששי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום, שכך כתוב בתורתנו, כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך. הוציאו והרגו. הוציא את הז', והוא הקטון שבכלם. אמ' לו, בני השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום. שכך כתוב בתורתנו, וידעתם היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ולא עוד אלא שנשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר, שנא' (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת, שנא' (ה' האמירך היום וגו'. אמ' לו קיסר, אחיך ראו חיים ושבעו ימים, ואתה לא שבעת חיים, השתחוה לצלם ואתן לך מתנות טובות הרבה. אמ' לו, כתוב בתורתנו, ה' ימלוך לעולם ועד, ואומר ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואתם בטלים ומלכותכם בטלה, בשר ודם היום חי ומחר מת, היום עשיר ומחר עני, אבל הב\"ה חי וקיים לעולם ועד ולעולמי עולמים. אמ' לו קיסר, ראה אחיך הרוגים לפניך, והריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם, הגביהה כדי שיראו הכל ששמעת לקולי. אמ' לו, חבל עליך קיסר, אתה עושה כך לכבוד עצמך, ואם לא אעשה לכבוד מלך מלכי המלכים הב\"ה, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמ' לו קיסר, וכי יש אלוה לעולם. אמ' לו, אהה עליך קיסר, וכי עולם של הפקר הוא, אמ' לו, מפני מה אינו מציל מידי, כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנאצר. אמ' לו, חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנאצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו, אבל אתה אינך הגון, ואנחנו נתחייבנו מיתה לשמים, אם אתה הורג אותנו, הרבה הורגים יש לו, הרבה זאבים יש לו, הרבה אריות ונחשים ונמרים ועקרבים שיפגעו בך, ולסוף הב\"ה עתיד ליפרע ממך ולנקום את דמינו. מיד גזר עליו להורגו. אמרה אמו, בחיי ראשך, קיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו. לקחתו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, חיי ראשך, קיסר, הרוג אותי תחלה ואחר כך הרוג אותו. ויאמר לה קיסר, איני עושה, שכתוב בתורתכם, ושור את שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אמרה לו, שוטה שבעולם, כבר קיימת כל המצות, לא נשאר לך אלא המצוה הזאת בלבד. מיד צוה עליו להורגו. נפלה אמו עליו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, לך בני אצל אברהם, ואמור לו, אל תזוח דעתך עליך, אתה בנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלת[ה] שבעה בנים ביום אחד. עלתה לגג נפלה ומתה, לקיים מה שנאמר אומללה יולדת השבעה. ובת קול יוצאת ואומרת, אם הבנים שמחה, ורוח הקדש צווחת, על אלה אני בוכיה, וכתי' (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה. אמ' רבא א\"ר יוחנן, שתי בכיות אלו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. בלילה, על עסקי לילה, שנא' (במדבר יד, א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמ' רבא א\"ר יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה. אמ' הב\"ה אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ד\"א בלילה, כל הבוכה בלילה קולו נשמע. ד\"א בלילה, כל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו. ד\"א כל הבוכה בלילה, כל השומע בוכה כנגדו. הה\"ד בכה תבכה בלילה.",
+                "מעשה בשכונתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן תשחורת ומת. והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע קולה. והיה זוכר על חורבן בית המקדש, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו. וכון שהרגישו תלמידיו בדבר, עמדו ופנו אותה משכונתו.",
+                "ר' יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, ליל שמורים הוא לה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים בכה תבכה בלילה. אלו זכיתם. הייתם קוראים בתורה, שמעו עמים ירגזון, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, שמעו כי נאנחה אני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ראה ראיתי את עני עמי, ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ראה ה' כי צר לי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וקראתם בעצם היום הזה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, קראתי למאהבי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, צדק צדק תרדוף, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, אלה מועדי ה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, על אלה אני בוכיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים [סלה כל אבירי אדני. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים], פרשה ציון בידיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואשבור מוטות עולכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, נשקד עול פשעו בידו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, בכל הדרך אשר הלכתם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, לא אליכם כל עברי דרך. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואכלתם לחמכם לשובע, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים, כל עמה נאנחים מבקשים לחם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ולא יחמוד איש את ארצך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ידו פרש צר על כל מחמדיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, טומאתה בשוליה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, חטא חטאה ירושלם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, ועכשו שלא זכיתם, אתם קוראים, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, והתהלכתי בתוככם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ויצא מבת ציון כל הדרה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונתנך ה' אלהיך לראש ולא לזנב, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, היו צריה לראש. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, דרכי ציון אבלות. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וישבתם לבטח בארצכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, גלתה יהודה מעני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, איכה אשא לבדי, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, איכה ישבה בדד. ר' אבין פתח, והוא מהשנא עדניא וזמניא. אמ' ירמיה לישראל, אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלים ושותין מי השילוח, שמימיו נקיים ומתוקים, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לפרת, שמימיו עכורים וסרוחים, הה\"ד ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלם, ואומרים שירים ותשבחות לפני הב\"ה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל, וקוראים קינים ונהי, שנא' (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון.",
+                "וכשהב\"ה שב את שבות ציון יהפוך לנו כל הנבואות הקשות לנחמות. וכן אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל, הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמ', איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ירמיה אמ', בכה תבכה בלילה, ישעיה אמ', כי עם בציון ישב בכה לא תבכה. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעוני, ישעיה אמ', ונפוצות יהודה יקבץ. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ירמיה אומר, היו צריה לראש, ישעיה אמ', ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. ירמיה אמר, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, ישעיה אמ', ולא תזכרנה הראשונות. ירמיה אמ', חטא חטאה ירושלם, ישעיה אמ', מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך. ירמיה אמר, טומאתה בשוליה, ישעיה אמר, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. ירמיה אמ', ידו פרש צר, ישעיה אמר, יוסיף ה' שנית לקנות את שאר עמו. ירמיה אמר, לא אליכם כל עוברי דרך, ישעיה אמר, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. ירמיה אמר, כל עמה נאנחים מבקשים לחם, ישעיה אמר, לא ירעבו ולא יצמאו. ירמיה אמר, ממרום שלח אש בעצמותי, ישעיה אמר, עד יערה עלינו רוח ממרום. ירמיה אמר, נשקד עול פשעו בידו, ישעיה אמ' התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון. ירמיה אמר, סלה כל אבירי ה', ישעיה אמר, סולו סולו המסלה. ירמיה אמר, על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, ישעיה אמר, עין בעין יראו בשוב ה' את ציון. ירמיה אמר, פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, ישעיה אמר, אנכי אנכי הוא מנחמכם. ירמיה אמר, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ישעיה אמר, ועמך כולם צדיקים. ירמיה אמר, קראתי למאהבי המה רמוני, ישעיה אמר, וקראת ישועה חומותיך. ירמיה אמר, ראה ה' בצר לי, ישעיה אמר, וראיתם ושש לבכם. ירמיה אמר, שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי, ישעיה אמר, נחמו נחמו עמי. ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וגו'."
+            ],
+            "Tisha BeAv": [
+                "<b>הלכות תשעה באב</b>",
+                "שנינו במסכת תעניות משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ובגמ' מפרש מאימתי לספר ולכבס, מראש חדש ועד [ה]תענית, דברי ר' מאיר, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד, והלכה כדברי שניהם להקל. פי' כר' מאיר עד התענית, וכרבן שמעון בן גמליאל אותה שבת בלבד אסורין ולאחר התענית מותרין. וכשם שאסור לכבס ללבוש מיד, כך אסור לכבס ולהניח אחר התענית. ויש מתירין כיבוס שלנו. ואבי העזרי כתב, ונהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו. והמחמיר הרי זה משובח. ויש להחמיר אפי' במי שאין לו אלא חלוק אחד, אסור לכבסו וללבשו או לכבסו ולהצניעו, והמכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא ללבשן בלבד, אלא אפי' להציע בהן המטה. ואפי' מפות הידים והשולחן ידין לאיש ולאשה בכיבוס, בזמן שהוא אסור לאיש בשבת של ט' באב אסור לאשה. אבל גיהוץ איסורו כלי פשתן, ואין בהן משום גיהוץ, והן ככיבוס שלנו.",
+                "ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסקת. והוא שיאכל אותה משש שעות ולמעלה, אבל אם אכלה קודם שש שעות, ואין מפסיק בה, מותר לאכול בשר ולשתות יין. וכל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. וכתב הרמב\"ן ז\"ל ומסתברא סעודה המפסיק בה, שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, אע\"פ שדעתו לאכול עוד אחריה סעודת עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים, אוכלים בשר ושותים יין ומשתכרין ואחר כך אוכלים עראי, כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין ע\"כ. ותשעה באב שחל להיות בשבת, או ערב ט' באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, אפי' בסעודה המפסקת, ואפי' אחר שש שעות, ואוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתה. וכתב רבי האיי גאון ז\"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים, ר\"ל שני מינין בשתי קדרות. ובשר אפי' תבשיל אחד אסור. יראה שאם בשל שני מינין בקדרה אחת, כגון פולין ועדשים, שמותר. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל כתב כל שני תבשילין שהן דרך כבוד אסרום ז\"ל, ואפי' ממין אחד, ר\"ל כגון שני תבשילין של עדשים בשתי קדרות, וכ\"ש משני מינין. ונוהגין בצרפת ליתן כמה מינין בקדרה אחת, הואיל ויתבשלו יחד, הכל נקרא תבשיל אחד, ובאשכנז מחמירין. ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים, שהוא סימן לאבל, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, שאין לו להרבות בדיבור. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בערב ט' באב אלא א\"כ בא בשבת. ואם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו. ועד כמה נקרא בשר מליח אינו מליח, כל זמן שהוא כשלמים, שלא עבר עליו יותר משני ימים ולילה אחת, אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו. ועד כמה נקרא יין מגתו, כל תוך שלשה ימים לדריכתו. ויש שמחמירים על עצמם וטובלים פתם באפר ואוכלין, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי ר' כיון דהוה אכיל [כל צורכיה, הוה צבע פיסתיה בקיטמא] ואומר, זו היא עקר סעודת ט' באב, לקיים מה שנא' (איכה ג, טז) ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. וגרסי' במגלת סתרים ר' יהודה ב\"ר אלעאי היה טובל פתו במלח, ושותה קיתון של מים, והיה אוכל בין תנור וכירים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.",
+                "וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב\"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.",
+                "לפי' חייב אדם לעלות על לבו חרבן ירושלם ושממותה, שנא' (ירמיהו נא, נ) זכרו מרחוק את ה' וירושלם תעלה על לבבכם. ואמ' דוד המלך ע\"ה אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. ואפי' ביום שמחתו של אדם אל ישמח יותר מדאי, ויהיה כואב ונעצב על חורבן ירושלם ועל ישראל שהם פזורים בין האומות. כדגרסינן במ' ברכות בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, שנא' (תהלים קכו, ב) הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. כמה. א\"ר יוסף אמה. אמ' רב חסדא וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. מאי היא. אמ' רב כסא דהרסנא, שנאמר אם אשכחך וכו'. מאי על ראש שמחתי. אמ' ר' יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, שנא' (ישעיהו סא, ג) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. ועוד גרסי' בפרק אין עומדין להתפלל. רב אשי עבד הילולא לבריה, חזא רבנן דקא בדחי טובא, איתי כסא דזכוכיתא דשויא ארבע מאות זוזי, תבר קמייהו ואיעציבו. רב המנונא הוה בהילולא דמר בריה דרבינא. אמר ליה, לישני לן מר. אמ' להו, ואי לך דמייתינן, ואי לן דמייתינן. ואל יתענג אדם בעולם הזה יותר מדאי, ואל ישתכר, ואפי' בסעודה של מצוה, כ\"ש בסעודה של רשות. ואסור לנגן בסעודה של רשות בכל מיני זמר. כדגרסי' במ' ברכות אודנא דשמעא זמר תעקר. זמרן גברי וענין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת, דכתי' (ישעיהו ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, וכתיב (ישעיהו ה, יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשי ידיו לא ראו. מה כתיב בתריה, לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. וכל זה כדי שיהיה אדם מתאבל תמיד על ירושלם וזוכר חורבנה ושממותה.",
+                "ואפי' הכי, אל ימנע אדם לאכול בשר ולשתות יין בעתו, כפי הראוי לו לקיים גופו, ואל יאמר אפרוש מן הבשר ומן היין זכר לירושלם. כדגרסי' בבבא בתרא בפ' חזקת הבתים. ת\"ר כשחרב בית המקדש באחרונה רבו פרושים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע, אמ' להם, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין. אמרו לו, נשתה יין, שממנו היו מנסכין על גבי המזבח ועכשו בטל. אמ' להם, א\"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות, איפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. איפשר במים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמ' להם, בני, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר, שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל [יותר] מדאי אי איפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור, אלא א\"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אמ' רב אדא בר אהבה, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו, כולו אין, אי לא לא. אבל האבל והמספד חייבין כל ישראל להתאבל ולנוד בדאגה ובשברון לבב בתשעה באב, שבו חרבה עיר מקדשנו, בית קדשנו ותפארתנו, ונשרף היכל אלהינו, ומקום ששוכן שם שכינתנו, ויום שבו אירעו לאבותינו חמשה דברים. דתנן חמשה דברים אירעו לאבותינו בט' באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. תניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה. כשחרב הבית בראשונה, אותו היום יום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו על יהוידיב היתה, והכהנים עומדים על דוכנם ואומרים וישב עליהם את אונם וגו', ולא הספיקו עד שנכנסו גויים וכבשום, וכן בשניה, ולא שירה של אותו יום היתה, אלא שנפלה בפיהם. ומיום שחרב בית המקדש, וגלינו לבין האומות, היינו לשמה ולשנינה, נרדפים ונדחפים, ופסקו ממנו חסידים ואנשי מעשה. כדגרסינן במ' שוטה בפ' מגלה ערופה משחרב הבית בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה, שנא' (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי או' אף ניטל שומן הפירות. אמ' רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנא' (דברים כח, סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר וגו'. אלא על מה נתקיים עלמא, על קידושא דסדרא ויהא שמיה רבא דאגדתא, שנא' (איוב י, כב) ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, הא יש סדרים ותופע מאופל. ר' אליעזר אומר, מיום שחרב בית המקדש בושו חכמינו ובני חורין וחפו ראשם, ונתדלדלו אנשי מעשה במעשיהם, וגברו בעלי זרוע, וגברו בעלי לשון הרע, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען על אבינו שבשמים. ר' יהושע אומר, מיום שחרב בית חמדתנו, שריין חכימיא למיהוי כספריא, וספריא כתלמידיא, ותלמידיא כעמא, ועמא כעממיא, אזלא ומתנוולא, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים. הגליל יאשם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחננו, וחכמת סופרים תסרחנה, ויראת חטא נמאסה, והאמת תהי נעדרת, נערים ילבינו פני זקנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויב איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן לא יתבייש מאביו, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים.",
+                "וחייב אדם לנהוג מנהג אבילות בתשעה באב, ואסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד ובהלכות ואגדות, אבל קורא הוא באיוב ובדברים רעים בירמיה, מפני שקריאת התורה משמחת את הלב, שנא' (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. ואין שואלים בשלום תלמידי חכמים בתשעה באב, כדגרסינן בירושלמי אין שואלין בשלום ת\"ח בט' באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה, ומניחין תפלין בתשעה באב, ואין מבטלין מצות תפלין בתשעה באב. מפני שהיא אבלות ישנה ולא עדיף מיום שני דאבל. ואסור באכילה ובשתייה, כמו ביום הכפורים, אלא שיום הכפורים עונשו כרת, וזה מדברי קבלה מכין אותו מכת מרדות. וגרסי' בפרק מקום שנהגו עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמש שלו אסור. וכן חולה שצריך לאכול, מאכילין אותו מיד, דבמקום סכנה לא גזרו רבנן. ורחיצה וסיכה אסורין בו, כמו ביום הכפורים, וטבילה של מצוה מותרת, שכל חייבי טבילות טובלין כרבנן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ומותר לרחוץ ידיו לתפלה. וכל היום כשעושה צרכיו יטול ידיו ויברך אשר יצר וכו'. ואפי' שלא לצורך תפלה, אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה, ורוחץ אותן כדי להעביר הטומאה והצואה, ואינו מכוין לתענוג, מותר, שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג.",
+                "בשמונה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו בו ושתו בו וקלקלו בו יום שמיני ויום תשיעי (עשירי) עד שפנה היום. לעת ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה. והיינו דאמ' ר' יוחנן, אלמלא הייתי התם בעשירי קבעתיו, שרובו של היכל בו נשרף. וגרסי' בירושלמי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי. ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו לצום כל יום עשירי. ואנו בזמן הזה אין בנו כח לצום אלא יום תשיעי בלבד. ואפי' יום הכפורים, שהיה ראוי לעשותו שני ימים מספק, אין אנו עושים אלא יום אחד בלבד. ומ\"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר ליל עשירי ויום עשירי, אלא יאכל אדם דבר מועט, לתמוך נפשו ויהיה קרוב לענוי. והעושה כך הרי זה משובח ותבא עליו ברכה.",
+                "אין כופין את המטה בתשעה באב, ואין מתעטפין על שפם. ואע\"פ שכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההוא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אבל לענין מצות עשה הנוהגות באבל, כגון כפיית המטה ועטיפת הראש, לא. ואין צריך לומר קריעה, דליתה בכלל מצות הנוהגות באבל. דתניא אבילות לחוד וקריעה לחוד.",
+                "סדר התפלה. ערבית ליל ט' באב, חולצין מנעליהן, והולכים לבית הכנסת, ואין מדליקין נרות, ויושבין כאבלים, ומתפללין ערבית כשאר הלילות, ואומרים עננו בשומע תפלה. ואחר שמתפללין אומר ש\"צ קדיש עד למעלה, וקורין איכה, ואחר כך אומרים קינות. וכל המרבה באבל ובבכיה ובקינות ובמספד בתשעה באב הרי זה משובח. ואחר שאומרים קינות נהגו לסיים בנחמה, ואומרים עורה נא ימינך הרמה. ואומר סדר קדושה, ויתחיל מן ואתה קדוש, שאין גאולה בלילה, ואומר קדיש דרבנן, והולכים לבתיהם, ואין נותנין שלום זה לזה, אלא כאבלים ונזופים. ואם חל להיות במוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם. ולאחר קדיש שלאחר תפלת שמונה עשרה, קודם שיאמר איכה, יאמר בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש, לאור הנר. ובמוצאי ט' באב, אחר תפלת ערבית, מברך על הכוס, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בא\"י המבדיל בין קדש לחול. ואין מברך על הנר, שכבר בירך עליו ליל ט' באב.",
+                "תפלת שחרית פותח מאה ברכות ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן. וכתב הרמב\"ן ז\"ל נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואינו נראה, לפי שאין לנו איסור בסדר היום, שהרי קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא, ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמיד תקנום, ואומרו כדרכו ואינו חושש. ומשלימין התפלה כמו בשאר ימים. ויחיד או' עננו בשומע תפלה, וש\"צ בין גואל לרופא. וחוזר ש\"צ התפלה. ונהגו לומר קינות באמצע התפלה כששליח צבור חוזר אותה. ומשלים התפלה, וידלג רצה, ואומר ואשי ישראל, ואין אומ' ברכת כהנים. וכשיגיע לשים שלום, אומר עושה השלום, בא\"י עושה השלום. ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים תחנונים, ואומרים קינות עד שישלימו הסדר הכתוב בספר הקינות, ומסיים בנחמה, ואומר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, עד אנה ה' מספד בציון ובכיה בירושלם, תשוב תרחם ציון תבנה חומות ירושלם. ומוציא ספר תורה, וקורא בפרשת ואתחנן, כי תוליד בנים, כהן ולוי ומפטיר, ומפטירין אסוף אסיפם, ואין קורין אותה בניגון ההפטרות. ואומ' אשרי, ואין אומרים למנצח מזמור לדוד, ואומר סדר קדושה, ואין אומרים ואני זאת בריתי, שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד שאסור לקרות בו, ואיך יאמר לא ימושו מפיך וכו'. ומחזירין ספר תורה, ואומר קדיש עד למעלה. וקורין איכה, ואח\"כ קורין על נהרות בבל. ואומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' תתכלי חרבא וכו'. ונהגו לקרות ספר איוב.",
+                "תפלת המנחה. נהגו לקרות בבית הכנסת אחר חצות קודם תפלת מנחה בנחמות של ישעיה, ומתחילין מנחמו נחמו עמי, וקורין עד עת המנחה. ואומר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה. ואומר אל ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. ומוציא ספר תורה, וקורא בו שלשה, כהן ולוי ומפטיר, בפרשת כי תשא, בויחל משה, כמו בשאר ימי התעניות. ומפטירין שובה ישראל, וקורין אותה בניגון ההפטרות. וחוזר ספר תורה. ואומר קדיש עד למעלה. ומתפללין שמונה עשרה, ויחיד אומר עננו בשומע תפלה, ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא. ואומר בברכת תשכון בתוך ירושלם עירך כאשר דברת, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.",
+                "נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלם, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה, ויבלעוה לגאיונים, ויירשוה עובדי פסילים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במרר תבכה, וירושלם תתן קולה, לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בא\"י מנחם ציון ובונה ירושלם.",
+                "ומשלימין התפלה, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות בברכת סלח לנו אבינו, ויאמר וידוי, כמו בשאר התעניות. ואומר ברכת כהנים בשים שלום, ומשלים התפלה, ונופלים על פניהם, ואומר ש\"צ תחנה בקול רם. ואומר ואנחנו לא נדע, וקדיש תתקבל, ואומר סליחות ופזמונים של נחמות, ויעבור עד תפלת ערבית. ואומר קדיש, ומתפללין תפלת ערבית כמו בשאר לילות השבוע, והולכין לבתיהן לשלום."
+            ],
+            "Selichot": [
+                "<b>תקון האשמורות</b>",
+                "גרסי' בפירקי ר' אליעזר. בראש חדש אלול אמ' הב\"ה למשה עלי אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות האחרונות, והעבירו שופר בכל המחנה לפרסם הדבר, כלומר משה עלה אל ההר שלא יטעו עוד אחר ע\"ז. והב\"ה נתעלה באותו שופר, שנא' (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ולפיכך התקינו רז\"ל שיהו מתחילין לתקוע בראש חדש אלול לעשות תשובה ולערבב את השטן, שנא' (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ונהגו להרבות בסליחות ובתחנונים בלילה מראש חדש אלול ועד יום הכפורים, וקמים בחצות הלילה להתחנן ולבקש על נפשם מאת הב\"ה, שהוא יושב על כסא דין בימים האלו, ושופט כל בריותיו, אי זה לחיים ואי זה למות. ויש להם ראיה מדוד ע\"ה, שאמ' חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. ועוד כי בחצי הלילה דעתו של אדם מיושבת עליו, מפני ששקט הגוף ונחה האסטומכא מרתוח ונתאכל המזון שבה ונזדקק הדם, ואז יכולה הנפש להתיישב מטרדת הגוף. לפיכך יכול אדם לכוין דעתו ולבו בלילה באשמורת אחרונה, שנא' (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. על כן התקינו חסידים הראשונים לקום בלילה להתפלל ולהתחנן לפני הב\"ה עד אור היום, כמו שאמר דוד ע\"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ותפלות שאדם מתפלל ומתחנן לפני הב\"ה בלילה, הב\"ה שומע אותן ועונהו, מפני שהוא עת רצון, והב\"ה נזכר לחורבן בית המקדש ולגלות ישראל בין האומות, ומרחם עליהם וחונן אותם ושומע תפלתם. כדגרסינן בפ\"ק דברכות א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הב\"ה יושב ושואג כארי, שנא' (ירמיהו כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדורכים יענה על כל יושב הארץ, ואומר אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. נמצא שהמתחנן לפני הב\"ה באשמורת הלילה, תחנתו נשמעת ונרצית לפני הב\"ה משני ענינים, האחד מפני שהב\"ה יושב על כסא רחמים לקבל תחנתן של ישראל, והשני מפני שיכול אדם לכוין את לבו. ולפי' דוד המלך ע\"ה אומר אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך.",
+                "סדר האשמורות. יאמר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה. ואומר לך ה' הצדקה, עד כי על רחמיך הרבים. ואומר אל מלך יושב, ויעבר רחמנא ויעבר, ואומר אנשי אמונה, אל מלך יושב ויעבר, תמהנו מרעות אל מלך יושב ויעבר, אל תעש עמנו כלה וכו', וידוי אשמנו מכל עם, וידוי לעינינו עשקו עמלינו, וידוי חטאנו, שמע, ברוך, ה' הוא האלהים, ה' מלך, אחד אלהים אלהינו שבשמים, ברוגז רחם תזכור, עננו אבינו עננו, רחום וחנון אל רחום שלך, ה' עשה למען שמך, עשה למען שמך דעני לעניי ענינן. ונהגו לומר באמצע הסליחות פזמונים ופיוטים של תחנונים. ונופלין על פניהם, ואומר ש\"צ תחנה מיושב, ויאמר אם עונינו אל תקצוף. אתאנו מרנא דבשמיא. מתרצה ברחמים. שומר ישראל מחי ומסי. חיים שאלנו ממך, רחמים בקשנו ממך. אליך ה' נשאתי עיני. אבינו אב הרחמן. אבינו מלכנו. אם הטבנו פועל. ואנחנו לא נדע. קדיש תתקבל. תענו ותעתרו.",
+                "ונהגו להתחנן בבית הכנסת באשמורת בשני לילות של ראש השנה ובליל שבת בנתים של ראש השנה ויום הכפורים, ואין אומרים לך ה' הגדולה ואין אומרים וידוי, ואין נופלין על פניהם. ואומר ש\"צ פזמונים בלילי ראש השנה, ומזכיר בהם מלכיות זכרונות שופרות, ואומר עננו קודם שיאמר אלהינו שבשמים, וחותם כי אתה ה' עזרתנו ונחמתנו. ואומר ויעבור, ואומר קדיש תתקבל, ואומר תענו ותעתרו וכו'."
+            ],
+            "Rosh Hashanah": [
+                "<b>הלכות ראש השנה</b>",
+                "כתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש מ\"ב באורח חיים, ונוהגין באשכנז שאין נופלין על פניהם בערב ראש השנה כשאר ערבי ימים טובים, אע\"פ שנופלין על פניהן בבקר באשמורות ע\"כ. וממה שאמר באשכנז, יראה שנופלין על פניהם בשאר המקומות. ומנהג יפה הוא, לפי שהוא זמן דין, והמלך יושב על כסא דין, וטוב לאדם שיתנפל ושיתחנן לפניו, אולי יזכה בדינו.",
+                "סדר התפלות. ערבית כשאר לילות של ימים טובים, וחותם ופרוש. ומתפללין שבעה ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, אלא שחותמין בשלישית המלך הקדוש. כדגרסי' בפ\"ק דברכות, א\"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש המלך המשפט. ואם טעה ואמ' האל הקדוש, חוזר לראש, דשלש ראשונות חשובות כאחת. ואמ\"ר ואם טעה ואמר בתפלת שמונה עשרה, בברכת השיבה שופטינו, מלך אוהב צדקה ומשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר להשיבה שופטנו, ואם לאו חוזר לראש. ותקנו להוסיף בברכת מגן זכרנו לחיים, כי בחיים נופל לשון זכירה, דכתי' (ישעיהו נה, ג) זכרו ותחי נפשכם, וכתי' זכירה באברהם, דכתי' (תהלים קה, מב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם, לפיכך תקנו זכירה במגן אברהם.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה אמ' להם הב\"ה לישראל, אם אתם מבקשים לזכות, היו מזכירין זכות אבותיכם, אימתי בחדש השביעי באחד לחדש. ד\"א באחד לחדש, אחד זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתי' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, בדורו, זכרון תרועה זה יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' (בראשית כב, יג) וירא והנה איל, מקרא קדש זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתי' (ישעיהו מח, יב) שמע אלי עבדי יעקב וישראל מקוראי.",
+                "ואומר מי כמוך אב הרחמן בתחיית המתים. ואומר לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו. ואומר ובכן יתקדש שמך, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ובכן צדיקים, ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו, קדוש אתה ונורא שמך וכו' עד המלך הקדוש. אתה בחרתנו מכל העמים, אלהינו ואלהי אבותינו יעלה, אלהינו ואלהי אבותינו מלוך, והשאינו, וחותם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכירו באמצע ובחתימה. ואין חוזר שליח צבור מגן אבות בדברו. ואומר רצה, ומודים, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים. ואם טעה ולא אמר זכרנו מי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים, אין מחזירין אותו, בין יחיד בין ש\"צ.",
+                "ונהגו לומר קדוש בבית הכנסת, כשאר לילות של ימים טובים, ואומר זמן בלילה הראשונה. ויש אומ' שצריך לאומרו גם בלילה השנית, מפני ששני ימים טובים של ראש השנה הם כשאר מועדים, ולפיכך צריך לאומרו מספק. ויש אומרים שאין צריך לאומרו בלילה הב', מפני ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת להם. ולפיכך נהגו ליקח פרי חדש, שלא אכל מאותו המין עדין בשנה ההיא, ויקחנו בידו בשעת קדוש ויברך שהחינו, ויתכוין שתחול הברכה על אותו פרי ועל המועד. ואין יוצא ידי חובתו בברכת הזמן על יין חדש, אלא אם [לא] אכל ענבים מתבואת אותה שנה, אבל אם אכל ענבים כבר לא יברך ברכת הזמן על היין. אע\"פ שנשתנה לעילויא הואיל ובירך כבר זמן על הענבים.",
+                "תפלת שחרית. פותח הברכות והזמירות כשאר ימים טובים, עד גאל ישראל, ומתפללין כתפלת ערבית. וחוזר ש\"צ התפלה בנחת ובכוונה מלה במלה, וכל הצבור יכוונו את לבם למה שאומר שליח צבור, ולא ישיחו כלל עד שיסיים התפלה. אין אומרים הלל לא ביום ראש השנה ולא ביום הכפורים, כדגרסי' בערכין בפ' אין נערכין פחות מסלע. א\"ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכפורים. אמר להם, איפשר אני יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל יאמרו שירה. ומוצאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה, בפרשת וירא אליו ה', מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה פרשה עצמה שבעה. ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פנחס, מן ובחדש השביעי באחד לחדש עד לריח ניחח אשה לה'. ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים.",
+                "ואחר כך אומר ש\"צ בקול רם תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ועומד התוקע ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לשמוע קול שופר, בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ותוקע תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשת\"ת, ג' פעמים. ותוקע תקיעה שברים תקיעה ג' פעמים, סימן תש\"ת. ותוקע תקיעה תרועה תקיעה ג' פעמים, סימן תת\"ת. וצריך להתכוין שומע ומשמיע, משמיע כדי להוציא לרבים ידי חובתן, ושומע כדי לצאת ידי חובה. וצריך לתקוע מעומד. ואח\"כ אומר ש\"צ בקול רם, אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו, כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרנינו. ואומר [אשרי] יושבי ביתך. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וכו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים וכו', ימלך ה' לעולם וכו', וחוזר הספרים, ואומר קדיש.",
+                "תפלת מוסף. והיא תשעה ברכות, אבות וגבורות וקדושת השם, אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו עד ופי יגיד תהלתך. וגרסי' במדרש למה מתפללין בראש השנה במוסף תשעה ברכות. אמ' רבה בר רב שילה, כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, מן ותתפלל חנה עד וירם קרן משיחו. ואלו הן. א' עלץ לבי בה'. ב' רמה קרני בה'. ג' אין קדוש כה'. ד' כי אל דעות ה'. ה' ה' ממית ומחיה. ו' ה' מוריש ומעשיר. ז' כי לה' מצוקי ארץ. ח' ה' יחתו מריביו. ט' ה' ידין אפסי ארץ. ואומר מלכיות, והיא עשרה פסוקים, כדגרסינן במ' ראש השנה אין פוחתין מעשרה פסוקים, שמלכות בכל אחד מהם, ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות. אמ' הב\"ה לישראל, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, שופרות,  כדי לערבב השטן. ותקנו לומר עשרה פסוקים במלכיות, שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים, ושלשה מן הכתובים, והפסוק העשירי מן התורה, דאמ' ר' יוסי אם השלים בתורה הרי זה משובח. ובסדר הזה בזכרונות ושופרות נמצאו שלשים פסוקים, כנגד שלשים תקיעות. כיצד הם שלשים תקיעות, סימן ראשון, תשת\"ת ג' פעמים. הרי שנים עשר, סימן שני, תש\"ת ג' פעמים, הרי תשעה. סימן שלישי, תת\"ת ג' פעמים, הרי תשעה. הרי כאן שלשים תקיעות. ועשרה פסוקים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו כנגד מי. רב יוסף אמ' כנגד עשרה דברות, ר' יוחנן אומר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וגרסי' במ' ראש השנה ירוש' בפרק יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין פוחתין מעשרה מלכיות, כנגד עשרה קילוסין שאמ' דוד המלך ע\"ה במזמור הללויה הללו אל בקדשו. ואלו הן. א' הללו אל בקדשו. ב' הללוהו ברקיע עוזו. ג' הללוהו בגבורותיו. ד' הללוהו כרב גדלו. ה' הללוהו בתקע שופר. ו' הללוהו בנבל וכנור. ז' הללוהו בתוף ומחול. ח' הללוהו במינים ועוגב. ט' הללוהו בצלצלי שמע. י' הללוהו בצלצלי תרועה. ומעשרה זכרונות, כנגד עשרה וידויין שאמ' ישעיהו הנביא ע\"ה. ואלו הן. א' רחצו. ב' הזכו. ג' הסירו רוע מעלליכם. ד' חדלו הרע. ה' למדו היטב. ו' דרשו משפט. ז' אשרו חמוץ. ח' שפטו יתום. ט' ריבו אלמנה. י' לכו נא ונוכחה יאמר ה'. מה כתי' תמן, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. מעשרה שופרות, כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר שהיו מקריבים על גבי המזבח בראש השנה.",
+                "ואחר שמתפללין הצבור בלחש, חוזר ש\"צ התפלה, להוציא מי שאינו בקי ידי חובתו, וישלים המלכיות, וחותם בא\"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ותוקע תשר\"ת, ואומר היום הרת עולם וכו', ואומר זכרונות וכו', וחותם בא\"י זוכר הברית. ותוקע סימן תש\"ת ואומר שופרות, וחותם בא\"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים, ותוקע תת\"ת. ואם חל להיות בשבת אין תוקעין, ובמקום התקיעות שמעומד אומר החזן תקיעה בבית הועד. שאין תוקעין בראש השנה שחל להיות בשבת אלא במקדש או במקום שיש בו בית דין הגדול. א\"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה. מאי טעמא, משום דלא מערבב שטן. ומפרש בהלכות גדולות לא דאיקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו. רמז לדבר שופ\"ר, אין שטן ואין פגע רע. ראשי תבות שופר, פי' כשיש שופר אין פגע רע. ואומר רצה ומודים, וכתוב לחיים, ברכת כהנים, שים שלום, ואתם הדבקים, ובספר חיים, קדיש תתקבל. ושונין משניות ראוהו ב\"ד וכל ישראל, ממסכת ראש השנה. ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן וכו'.",
+                "תפלת מנחה. אומר שליח צבור אשרי, וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין בתפלת יוצר, וחוזר שליח צבור התפלה. ואם חל להיות בשבת, אומר שליח צבור ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורא בו ג' בפרשת השבת הבאה, כמו בשאר מנחות של שבתות. וכתב רב עמרם שאומרים צדקתך כמו בשבת דעלמא, כיון שהוא יום דין. משום צדוק הדין ראוי לאומרו ביום הדין, ומנהגו יפה הוא. ואחר כך יאמר קדיש תתקבל וכו', ואומר מזמור וקדיש וכו'.",
+                "סדר יום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. ואין ביניהם הפרש בתפלות, אלא שאין אומרים זמן בברכת התקיעות. ומוציאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת וירא אליו, מתחיל מן ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם עד סוף הפרשה, וקורא המפטיר בספר השני בפרשה שקרא יום טוב ראשון. ומפטירין כה אמר ה' מצא חן במדבר. ושונין משניות יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. ובמוצאי ראש השנה אומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר עננו, שהוא צום השביעי, כמו שכתבתי בהלכות תעניות. ומבדילין על הכוס, ואומר המבדיל בין קדש לחול וכו'.",
+                "הלכות שופר וטעם התקיעות. גרסי' במכילתא ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ותרועה זה שופר, דכתי' (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה. בחדש, חדשו מעשיכם, כלומר הניחו מעשיכם הרעים הישנים וחדשו מעשיכם לטובה. שופר, שפרו מעשיכם. אמ' הב\"ה לישראל אם שפרתם את מעשיכם לפני, הריני נעשה לכם כשופר, מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה, אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליכם רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת רחמים. וגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בר' יהוצדק אמ', עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בזמן שבני ישראל נוטלין שופר ותוקעין, הב\"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך להם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, בחדש השביעי. א\"ר אושעיא, כתי' (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה. ואומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנות יש להם, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירם יש להם, ואת אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם, שיודעין לרצות את בוראם בתרועה, אימתי, בחדש השביעי. כתי' (בראשית כב, יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. אמ' הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעונות, ונסבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל לימות המשיח.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור על דרך הקבלה. ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. אשריהם ישראל שבחר בהם הב\"ה מכל האומות וממקום רחוק קרבם לעבודתו, שנא' (יהושע כד, ב) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר וגו', וכתי' (יהושע כד, ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. ומה כל ישראל אינם יודעים שמעבר הנהר לקח הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה, כ\"ש יהושע. אלא כל התורה כלה יש בה נסתר ונגלה, כשם ששמו של הב\"ה נסתר ונגלה, נסתר מצד ידיעתו, שאין כח בשום אדם בעולם לדעת אמיתת הב\"ה כמו שהוא, ונגלה מצד כח מעשיו וגבורתו ונפלאותיו, כדא' כח מעשיו הגיד לעמו וגו'. ואם ישראל היו יודעין שלקח הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה מעבר הנהר, למה אמרה יהושע. אלא סוד הדבר הוא, שהב\"ה עשה חסד עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובחר בהם ועשה אותם מרכבות קדשו. דתנו חבריא, האבות הם הם המרכבה. וסוד מעבר הנהר הוא סוד המרכבה, כדא' כורסייה שביבין די נור גלגילוהי נור דליק נהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי. וזהו סוד נבואת יחזקאל הנביא, שראה המרכבה על נהר כבר, והנהר ההוא הוא הנהר העליון זיו כל המאורות. ישבו אבותיכם מעולם, מאי מעולם, אלא אותו עולם נהר איקרי, ולאותו נהר נתכוונה חנה ואמרה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. שכל הזוכה לראות את פני ה' זוכה ליטהר באותו נהר. מצד הנהר הזה יוצאין דינין לעולם, והב\"ה יושב על כסא דין ושופט את בריותיו, כדא' נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבואן קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו. ומדת יצחק אבינו ע\"ה היא מדת הדין ונקראת פחד יצחק. ועוד לפי שקבל עליו יצחק ע\"ה מדת הדין, ונעקד על גבי המזבח, ופשט צוארו לחרב לעשות רצונו של הב\"ה, מסר הב\"ה בידו מדת הדין, וכשהב\"ה יושב על כסא דין לדון את ישראל ולמסור עליהם את הדין, אז יצחק אבינו ע\"ה מרגיש, וכובש מדת הדין שלא תשלוט בישראל. משל למלך שמסר לבנו מדינה אחת, ואמ' לו, בני, הרי מדינה זו מסורה לך, וכל אנשיה יהיו לך לעבדים, והמס שיהיו פורעים לי יהיה שלך, וכל הדינין וכל החקים שלה יהיו מסורים בידך, וכשגובין המס מכל מדינות מלכותי, לא יגבו ממדינה זו שלך, אלא אתה תגבה אותו ושלך יהיה. אמ' לו בנו, אדוני המלך, איפשר שתכעיס עליהם ותעניש אותם ותגבה מהם, מה תועלת יש לי ומה יתרון שמסרת בידי. אמ' לו המלך, בני, הרי חותמי מסור בידך, ובשעה שאכעוס על אנשי מדינתך, ואמסור ספרים להשחיתה ולגבותה, יהיה חותמי בידך, ולא תחתום הספרים, ונמצאת מציל אנשי מדינתך. כך אמ' הב\"ה ליצחק אבינו ע\"ה, יצחק, כשאכעוס על בניך, אזכור להם עקידתך לפני על גבי המזבח ביום ראש השנה, שהוא יום הדין, ומיד אתמלא עליהם רחמים ואגער במדת הדין. אמר לפניו, רבונו של עולם, ואם בשעת כעסך לא תזכור לבני עקידתי לפניך, נמצאת מוסר הדין על בני, מה תועיל הבטחתי. אמ' לו, הרי מדת הדין מסורה לך בידך, ובשעת כעסי אם אמסור מדת הדין על בניך, תהי כובש אותה ולא תשלוט עליהם. ולפיכך כשהב\"ה יושב על כסא דין בראש השנה, תוקעין ישראל בשופר זכר לאילו של יצחק אבינו ע\"ה, לרצות הב\"ה, כדי שיזכור עקידת יצחק ויתמלא רחמים על בניו.",
+                "אשריהם ישראל שיודעים לסלק מדת הדין ולתקן מדת רחמים, ובמה, בשופר. ר' אבא הוה יתיב קמיה דר' שמעון. אמ' לו, ודאי פעמים שאלתי לרבותי על עסקי שופר מה טיבו, ולא הגידו לי אמיתת עניינו. אמ' לו, וודאי ישראל צריכין לתקוע ביום הדין בשופר ולא בקרן, לפי שהקרן מדת הדין, כדא' גדע בחרי אף כל קרן ישראל, והשופר הוא מדת רחמים, כדא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו', וכתי' (זכריה ט, יד) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן וכו'. וגרסינן בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי. רבנן אמרי, כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה, שנקרא קרן ולא נקרא שופר. לפיכך הוא פסול לתקוע בו בראש השנה, לפי שהוא בא במדת הדין ולא במדת הרחמים.",
+                "ועתה אגלה לך דברים סתומים וחתומים. בוא וראה, כשהשופר של מעלה מסתלק, שהוא מדת רחמים, כמו שאמרתי, מיד מדת הדין גוברת, והב\"ה יושב על כסא דין, ושופר של מעלה אילו של יצחק נקרא ומדתו ותושבחתיהון דאבהן. וכשיסתלק שופר של מעלה מלהגין על הבנים, צריכין לעשות תשובה ולתקוע בשופר למטה ביום הדין, כדי לעורר שופר שלמעלה, ויתעוררו עמו הרחמים ומסתלקת מדת הדין. לפיכך צריכין ישראל לתקוע בשופר בראש השנה, להעיר שופר של מעלה ולהעיר מדת רחמים, ולסדר הקולות של שופר שלשה סדרים על הסדר הזה.",
+                "סדר ראשון. תקיעה שברים תרועה, שתקיעה אחרונה שתוקעין אחר התרועה אינה מן הסדר, אלא שהתקינו רז\"ל לתקוע תרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ראשונה עיקר, שנייה תקנה. והתקיעה היא העברת קול פשוט, כמו שאמרתי. אותו הקול יוצא ועובר ובוקע רקיעים, עד שמגיע אצל אברהם אבינו ע\"ה. ורמז לדבר ויעבר אברם בארץ. פי' שבהעברת קול של שופר, אברהם מתעורר ממקומו ועובר בארץ. ומיד אברהם מתעורר ומבקש רחמי' על בניו, והב\"ה מטה כלפי חסד בזכות אברהם, לפי שמדת אברהם היא מדת חסד, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. וכשהב\"ה רוצה להביא רוגז על ישראל, זוכר להם זכותו של אברהם ומרחם עליהם, הה\"ד ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא אברהם, ר\"ל ברוגז אברהם תזכור, כמו שכתבתי למעלה. קול שני, והוא שברים, והוא כאדם שמסלד בכאבו. ונקראים שברים, לפי שמשברים מדת הדין ועולות למעלה בקולות שבורים זה אחר זה, עד שמגיעין גבי יצחק אבינו ע\"ה. ומיד יצחק מתעורר ממקומו, ומשתטח לפני הב\"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבעצם היום הזה נעקדתי לפניך על המזבח לעשות רצונך, וכבשתי מדותי לפניך, כך יכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמהם במדת רחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו ודעתו לסוד השופר, ויתקע בכוונה, כדי לשבר תוקף הדין הקשה. ומי שזכה לדעת סוד השופר ויתקע בכוונה הראויה, עליו הכתו' [אומר] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, תרועה ודאי. קול שלישי היא תרועה. הקול יוצא ובוקע כל הרקיעים, עד שמגיע גבי יעקב אבינו ע\"ה. ואז הרחמים מתעוררים, ויעקב אבינו ע\"ה משתף מדת אמת, שהיא מדתו, עם מדת חסד, שהיא מדת אברהם, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ומבקשים שניהם רחמים על ישראל, ואז הב\"ה מתמלא רחמים ועושה עמהם חסד ואמת, חסד בזכות אברהם, אמת בזכות יעקב. ותרועה זו היא כדי להזכיר זכותו של יעקב לפני הב\"ה, שנאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. ומיד באים אברהם ויעקב אצל יצחק, שהוא מדת הדין, ואוחזין בו אברהם בימינו במדת חסד ויעקב בשמאלו במדת אמת, ומיד מדת הדין תהיה כבושה בידם, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג על ישראל.",
+                "סדר שני, תקיעה שברים תקיעה. קול ראשון תקיעה, שהיא העברת הקול. הקול יוצא ונוטל לאברהם ממקומו ומביאו לארץ, למקום שמדת הדין משוטטת על הארץ. ומיד אברהם עומד כנגד מדת הדין ומחזיק בה שלא תגבר בארץ. מיד קול שני יוצא, והוא שברים. ואין קולה של שברים חזק כקולה של תקיעה, לא מפני שנתעלף התוקע, אלא מפני שנחלש כחה של מדת הדין ונשברת, כשראתה לאברהם עומד כנגדה לבקש רחמים על בניו, ומיד קול שלישי עולה ומוריד ליעקב לארץ, למקום שמדת גבורה שורה בארץ, שהיא מדת הדין, והיא מדת יצחק, שמדת הדין והגבורה מדה אחת היא. ואוחזין בה אברהם מצד ימין, יעקב מצד שמאל, ולא תעצר כח לפניהם.",
+                "סדר שלישי, והיא תקיעה תרועה תקיעה. תקיעה היא העברת קול פשוט, והוא סימן לעזוב הדבר שהיו עוסקין בו קודם, כמו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, וכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם מרדוף אחרי אחיהם. כך כשאברהם ויעקב אוחזין במדת הדין והיא בידם נכבשת, תעזוב הקטרוג ולא תזיק להם לישראל, ולא יהיה רשות לשטן להשטין עוד עליהם, ולא זאת בלבד, אלא שמליץ טובה על ישראל. וזהו שאמרו ז\"ל מלאך טוב מברך להם לישראל ומלאך רע עונה אמן על כרחו. ומיד קול שני יוצא, והיא תרועה, והוא רמז לשוב מדת הדין למקומה, ונוסעת והולכת לה, שסימן הנסיעה היא התרועה, כדא' תרועה יתקעו למסעיהם, ומיד העולם מתבשם, ושמחה באה לעולם. שהעולם אינו מתקיים אלא על ישראל, כדא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכו', וכשישראל בצער ומדת הדין שרויה על ישראל, כביכול כל העולם כולו בצרה, וכשמדת הדין מסתלקת, מדת רחמים גוברת, והב\"ה מרחם על ישראל.",
+                "הא למדנו שבתקיעת השופר האבות, שהן המרכבה, מרגישין ומתמוטטין וחשין לבקש רחמים על בניהם. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו באלו התקיעות, כדי שתגבר מדת רחמים על מדת הדין. וצריכים ג\"כ השומעים לכוין את לבם לתקיעת השופר בראש השנה ולדעת סודו וכל עניינו ולעשות תשובה. ולזה כוונו רז\"ל באומרם כי אין יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. אשריהם ישראל שיודעין לרצות להב\"ה בשופר בראש השנה. ושלש תקיעות אלו, שהן תקיעות שברים תרועה, הם כנגד שלשה ספרים שהם פתוחים לפני הב\"ה בראש השנה, והם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. תקיעה כנגד צדיקים גמורים, כמ\"א והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. מי הם המשתחוים לה' בהר הקדש, הוי אומ' אלו צדיקים גמורים, כדא' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, שהם הצדיקים הגמורים. תרועה כנגד הרשעים הגמורים, ליפרע מהם, כדא' אוי לי כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה. שברים כנגד בינוניים, אם עושים תשובה ומשברים ומכתתים את יצרם, הב\"ה מקבל אותם ונכתבין ונחתמין לחיים, שנא' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו', וכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. לפיכך שברים הם כנגד הבינוניים, שרומזים להם לשכר יצרם ולעשות תשובה.",
+                "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. ומפרש בגמ' שאין קטיגור עושה סניגור. פי' אין האויב נעשה מליץ טוב. כלומר אין תוקעין בשל פרה ביום הדין, כדי שלא יזכר מעשה העגל. ושאר השופרות כשרין, בין של עז ובין של יעל, בין של איל. אבל של איל מן המובחר. כדגרסי' במסכת ראש השנה א\"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. וצריך שיהא כפוף, דאמ' ר' לוי, מצות שופר של ראש השנה ויום הכפורים בכפוף, כדי שיכפפו לכם בתפלה. ומה שאמ' בשל איל וכפוף, לכתחלה, אבל בדיעבד, או שאין לו של איל וכפוף, יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ משל פרה, ואפי' בדיעבד פסול.",
+                "גזל שופר ותקע בו יצא, ואפי' לא נתיאשו בעליו ממנו. שופר של ע\"ז של גוי לא יתקע בו, ואם תקע בו לא יצא. המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, שהמצות לא נתנו ליהנות, ואין חשוב הנאה מה שיצא בו ידי חובתו.",
+                "כל הקולות כשרין בשופר, בין היה קולו עב מאד או דק מאד. ניקב וסתמו במינו ונשתייר בו רובו, אפי' אם מעכב התקיעה, שלא חזר קולו לכמו שהיה, כשר. סתמו שלא במינו, אם מעכב התקיעה, פסול אפי' נשתייר בו רובו. וכן אם נשאר קולו אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר, אע\"פ שסתמו שלא במינו, כיון שנשתייר בו רובו. וכל זמן שלא סתמו כשר, אע\"פ שנשתנה קולו, שכל הקולות כשרין לשופר. כך פסק רבי' יעקב ז\"ל, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל, וזה לשון אורח חיים.",
+                "כל היום כשר לתקיעת שופר. ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא, אבל אם תקע בלילה לא יצא. שמע מקצת התקיעות בלילה ומקצתן ביום לא יצא. נסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול, ובלבד שלא דבקו במינו, אבל אם דבקו במינו כשר. נסדק לרחבו, אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור שופר, אפי' אם מעכב התקיעה כשר. שחושבין מן הסדק ואילך כאילו נחתך וניטל, ושיעור שופר, כדי שיאחזנו בידו בארבע אצבעותיו בינוניים וישאר מעט לכאן ולכאן.",
+                "הכל כשרין לתקיעת שופר ולהוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מחרש שוטה וקטן ואשה ועבד, שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו, שאם זה זכר גם זה זכר ואם זה נקבה גם זה נקבה. טומטום אפי' מינו אינו מוציא, שמא יקרע וימצא נקבה, ויקרע האחר וימצא זכר. פי' אנדרוגינוס מי שיש לו זכרות ונקבות, טומטום מי שאין לו לא של זכר ולא של נקבה. מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפי' עצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חרות, אלא צריך שיתקע לו אחר. נפל על השופר גל, ואי איפשר בלא טלטול אבנים, אסור, ותדחה התקיעה. וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום, ולא עולין בשבילו על גבי אילן, ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים להביאו, אע\"פ שאין בהן אלא איסור דרבנן, ואין חותכין אותו לתקנו.",
+                "וצריך לתקוע במקום שתשמע בו התקיעה בלא ערבוב, ואם נשמע, בערבוביא, לא יצא. לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע, ושמעו אחרים מחוץ, לא יצאו, שאין שומעין אלא קול הברה. אבל הוא עצמו יצא, ששומע קול שופר. ואם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר, והאחרים לא יצאו, אע\"פ שבסוף התקיעה שמעו קול שופר, כיון שלא שמעו קולו בתחלה לא יצאו. שהשומע תחלת תקיעה בלא סופה, או סופה בלא תחלתה, ואין באותו מקצת שיעור תקיעה, לא יצא.",
+                "סדר התקיעות. תנן סדר תקיעה שלש של שלש שלש. לפי ששלש פעמים כתי' תרועה ביובל, ולמדנו תקיעה של שופר של ראש השנה ממנו. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי, שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ר' יודה אומר בראש השנה תוקעין מלכיות זכרונות ושופרות. אני ה' אלהיכם, אלו המלכיות. זכרון תרועה, אלו הזכרונות. שופר תרועה, אלו שופרות. מנין שהיא פשוטה לפניה, ת\"ל והעברת שופר. ומנין שהיא פשוטה לאחריה, ת\"ל תעבירו שופר, שהיא פשוטה בהעברת קול. מנין שהוא שלש של שלש שלש, ת\"ל יום תרועה, זכרון תרועה, שופר תרועה. ובכל תרועה למדנו שיש תקיעה לפניה, דכתי' (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה, הרי תקיעה קודם תרועה. ותקיעה לאחריה, דכתי' (במדבר י, ו) תרועה יתקעו למסעיהם, הרי תקיעה אחרי התרועה. הרי שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ותקיעה למדנו מהפסוק שהיא העברת קול פשוט, דכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם, ר\"ל כמו שתוקעין במלחמה לרמוז לחיילים לשוב מלרדוף אחרי אויביהם. ותקיעה זו העברת קול פשוט בלבד, ככרוז הזה שצווח ומכריז בקול פשוט, אבל תרועה אין אנו יודעים מה היא, אלא שמתרגמינן תרועה יבבא, שהיא קול בכיה ויללה, דכתי' (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. ואין אנו יודעין אם כאדם הגונח מלבו, כמו החולה שמצפצף כיונה והוגה בכאבו בקולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהן קצת, והוא הנקרא גנח, או כאדם המייליל ומקונן ומשמיע קולות קצרים סמוכין זה לזה והוא הנקרא יליל, או אם שניהם כאחד. ועל זה אנו תוקעין הכל, מפני הספק, כדגרסי' במ' ראש השנה התקין רב בהו בקצרי תקיעה ושלשה שברים ותרועה ותקיעה, ומפני הספק שמא התרועה הוא גנח שהן השברים ואם כן לא עשינו כלום, לפי שייליל, שהן קולות הקצרים, הפסיקו בין תרועה לתקיעה אחרונה, וצריך שלא יהא ביניהם הפסק. לפיכך צריך לתקוע תקיעה תרועה תקיעה, מפני הספק, כדי לצאת ידי חובה, אם בזה ואם לאו בזה. וגרסינן בפרקי ר' אליעזר כשבא אברהם אבינו מהר המוריה, הלך סמאל ואמ' לשרה, אי שרה, אי שמעת מה נעשה בעולם. אמ' לו לאו. אמ' לה, לקח אישך הזקן את הנער יצחק ושחטו והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיליל שלא היה יכול להנצל מידו. מיד התחילה בוכה ומיללת, ובכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות ושלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.",
+                "ודע שתקיעת השופר בראש השנה שהוא מן התורה, דכתי' (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה יהיה לכם, ותפלות של ראש השנה הוא מדרבנן. לפי' אם היו לפניו שני מקומות, באחת תוקעין ובאחת מתפללין, הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמתפללין. כדגרסינן במ' ראש השנה היו לפניו שתי עיירות, באחת תוקע ובאחת מברך, הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין.",
+                "וחייב אדם לכוין את לבו בשמיעת שופר ביום ראש השנה, וידע וישכיל שהוא יום דין והב\"ה יושב על כסא דין, וכל יום באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. כצאן האלו שעוברין על ידי הרועה, והוא עומד ואומר זו לחיים וזו לשחיטה, כך אדם עובר לפני הב\"ה בראש השנה, וכל מעשיו כתובין בספר ונקראין לפני הב\"ה, ואין אדם יודע אם נגמר דינו לחיים או למות. על כן צריך אדם לכוין את לבו לשמוע השופר, מפני שהוא מזכיר לאדם לעשות תשובה וישוב אל ה', וירחמהו ויצא זכאי ליום הדין. ועל זה אמר דוד ע\"ה אשרי העם יודעי תרועה, ר\"ל אשרי העם יודעי אמתת התרועה, שהיא מזכרת אותם לעשות תשובה, וידעו שהם בראש השנה שרויים בדין ועומדין למשפט לפני הב\"ה, שנא' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ואין דינו של אדם נגמר למות או לחיים עד יום הכפורים, אולי ישוב בעשרת ימי תשובה. ולפיכך תוקעין בשופר בראש השנה, שהיא התחלת ימי תשובה, כדי להזכיר את האדם לעשות תשובה, כמו הכרוז שצווח ואומר עשו תשובה, ומוכיח ואומר סורו מכל פשעיכם וחיו ולמה תמותו. ומי שאינו עושה תשובה אחר שהוזהר דמו בראשו, שנא' (יחזקאל לג, ה) קול השופר שמע ולא נזהר דמו בראשו.",
+                "התרועה התקינו פשוטה לפניה ולאחריה, כמו שאמרתי, רמז לשלשה תנאים של תשובה. תקיעה ראשונה, רמז לאדם להתודות על העונות שעשה ולהוכיח את האדם ולהודיעו פשעיו, שנא' (ישעיהו נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הרי אמר בכאן תקיעת שופר בלשון הרמת קול, שהוא קול פשוט. ומתחילין לתקוע מיום טוב של ראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, כדי שיתן אדם אל לבו ויכוין נפשו בתשובה, כמו שעושין בתחלת המלחמה, שתוקעין פשוטה בהרמת קול, כדי שיהיו הגדודים מוכנים למלחמה. תרועה, שהיא כאדם גונח ומייליל, רמז להכנעת נפשו ולהתנחם על העונות ועל הפשעים ולתהות על החטאים, כדי שישבר יצר הרע, כמו שעושין במלחמה, שמתריעין כדי להבהיל אויביהם ולשברם. ואין אויב לאדם כיצר הרע, והוא שאמר שלמה ע\"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם, ודרשו חז\"ל שונאך זה יצר הרע. ואמ' ר' יהודה הלוי המשורר ז\"ל בפזמון שעשה ליום הכפורים, יצרי ראשית צרי התעני כשכור. תקיעה אחרונה, רמז שיעזוב אדם דרכו הרעה ושלא ישוב לרוע מעשיו, כמו שתוקעים במלחמה כשמשלימין מלחמתם והולכים להם.",
+                "וחייבה תורה בתקיעת השופר בראש השנה, מפני שבראש השנה נברא העולם, ולפי' אנו אומרים בתפלה, זה היום תחלת מעשיך. לפיכך חייבין כל בריותיו להמליך עליהם להב\"ה בזה היום שבו נברא העולם, ותוקעים לפניו בשופר, כמו שעושים גדודי המלך וחיילותיו שתוקעין בשופרות ביום שממליכין אותו עליהם. ולפי' אמ' דוד המלך ע\"ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.",
+                "ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי להבהיל את הלבבות וכדי להכניע ולהחריד את הבריות מדינו של הב\"ה, שנא' (עמוס ג, ו) אם יתקע בשופר בעיר ועם לא יחרדו. ואולי ישמעו וישובו, ויתן אדם אל לבו לעשות תשובה, קודם שיתחייב בחטאו בראש השנה שהוא יום הדין, שנאמר כי קרוב יום ה' הגדול ומהר מאד, יום שופר ותרועה, ואומר כי גדול יום ה' ומי יכילנו.",
+                "ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי שנזכור לפני הב\"ה לטובה, מפני שראש השנה הוא יום הזכרון, שנא' (ויקרא כג, כד) ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, וכדי שיזכור לנו עקידת יצחק אבינו ע\"ה, וימחול פשעינו ויסלח חטאתינו ויכפר עונותינו ויכתבנו לחיים. כי בתקיעת השופר בראש השנה יעלה זכרוננו לטובה לפני אלהינו שבשמים, שנא' (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וכו'."
+            ],
+            "Yom Kippur": [
+                "<b>הלכות יום הכפורים</b>",
+                "יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. כדאיתא בתשובת הגאונים. וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה, ואין אתם יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה, מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה, הא ודאי קושיא, אלא שיש בה שני טעמים, אחד שתרנגול מצוי בבית מכל בהמה חיה ועוף. ועוד יש מקומות שהעשירין עושים תמורה אילים. ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו ע\"ה, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאע\"פ שדמיהם יקרים יותר מתרנגול, אעפ\"כ תרנגול מובחר, לפי ששמו גבר, דאמרי אינשי מאי קרא גברא, אמ' ר' שילא גבר תרנגולא. וכיון ששמו גבר, תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי.",
+                "סדר שחיטתו. אוחז אותו השוחט, ומניח ידו על ראש התרנגול, ונוטלה ומניחה על ראש המתכפר, ואומר זה תחת זה, זה חילופו [של] זה, זה מחולל על זה. ומחזיר אותו עליו פעם אחרת ואומר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שבעה פעמים, ואח\"כ מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה, וסומך ושוחטו לאלתר, דתניא תכף לסמיכה שחיטה. ורגילין לתתו לעניים כדי שיהיה כפרה על נפשו. ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג, יש ראיה קצת לזה ממסכת חולין רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא טבא דכפורי, חזא דקא שדו כבדא וכוליתא, אזל שקלינהו, משום דהאידנא דהיתירא שכחי טפי.",
+                "ויש שנהגו לטבול ערב יום הכפורים, ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית ומתפלל מנחה. וכתב הרא\"ש ז\"ל שאין מברכין על טבילה זו כלל, הואיל ואינה לא תקנת גאונים, בלבד שלא מצינו בתלמוד רמז לטבילה זו, ואינה לא יסוד גאונים ולא מנהג נביאים, ולא עדיפא מערבה דאמ' חביט חביט ולא בריך משום שאינה אלא מנהג נביאים. ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל, היינו לטהר עצמו מכל טומאות ולהזות עליו שלישי ושביעי, והאידנא אין לנו טהרה, וכיון שאין בעלי קראין טובלין כל השנה, אין חובה לטבילה זו, ואין מברכין עליה. אלא שנהגו העם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים, וסמכו על מדרש פירקי ר' אליעזר שיהיו נקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. והכל הולך אחר המנהג. דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ע\"כ. ומ\"מ מנהג יפה הוא לטבול אדם בערב יום הכפורים, כדי להיות נקי ביום הכפורים מבית ומחוץ, מבית שיעשה תשובה ויתודה על חטאיו ופשעיו כדי שיהא מקובל לפני אביו שבשמים, ומחוץ ברחיצה ובטבילה, שנא' (ישעיהו א, טז) רחצו הזכו וגו'.",
+                "סדר התפלות. ערב יום הכפורים מתפללין מנחה גדולה, קודם שיאכל הסעודה המפסקת, ומתודין. ואע\"פ שמצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, דתניא מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, התקינו להתודות קודם אכילה, שימא תטרף דעתו עליו מחמת הסעודה ולא יוכל להתודות, או שמא ארע דבר קלקלה בסעודה וימות בלא וידוי.",
+                "וצריך אדם לאכול ולשתות ערב יום הכפורים יותר ממה שהיה רגיל לאכול ולשתות בשאר הימים, דתני רב חייא מדכתי' (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש. וכי בתשעה מתענין, והלא אין מתענין אלא בעשירי, אלא לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלין עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי.",
+                "מנחה גדולה. הולכין לבית הכנסת, ואומר שליח צבור אשרי וקדיש עד למעלה, ומתפללין שמונה עשרה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. וקודם שעוקרין את רגליהם אומ' וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה, כי אתה סלחן לישראל. אלהי עד שלא נוצרתי. וחוזר ש\"צ התפלה על זה הסדר שאמרתי, וכשיגיע לומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח, אומר אדיר ונאור. ואומר קדיש תתקבל. ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ואומר קדיש יהא שלמא.",
+                "ונהגו במקצת מקומות שלא להדליק נר בבית כלל בליל יום הכפורים. וכוונתן שמא יראה את אשתו ויתאוה לה, ויום הכפורים אסור בתשמיש המטה. ויש מקומות שנהגו להדליק הנר, כדי שיראה את אשתו, ויכלם לספר עמה, הואיל והוא אסור. ומפרש בגמ' אלו ואלו לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ומדליקין הנרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים, דתנן במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין, מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין. ונוהגין בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, משום דכתי' (ישעיהו כד, טו) על כן באורים כבדו ה', ומתרגמינן על כן בפנסיא יקרו ה'. ודרשו חז\"ל ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים, והואיל ואין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה ובכל מיני כיבוד. ומטעם זה נהגו להציע בבית הכנסת ביום הכפורים בגדים נאים.",
+                "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסת יום הכפורים וביציאתו, כדגרסי' במכילתא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, ת\"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת\"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת\"ל מערב עד ערב. וזמן התוספת הוא קרוב לבין השמשות. שהוא קרוב לשקיעת החמה. ושיערו חז\"ל ואמרו שזמן בין השמשות מהלך חצי מיל ורביע מיל קודם יציאת הכוכבים. הרוצה להוסיף מחול על הקדש, מזמן התוספת שהוא קרוב לבין השמשות, הרשות בידו, ובלבד שיהיה זמן בין השמשות מבואר וידוע, כדי שישבות מעט קודם לבין השמשות. וההפרש שבין זמן התוספת לבין השמשות הוא שבין השמשות ספק יום ספק לילה, אם עשה מלאכה או אכל או שתה, בין בבין השמשות שבכניסת יום הכפורים בין בבין השמשות של יציאתו. בזמן שבית המקדש קיים היה מביא אשם תלוי, ואם עבר ועשה מלאכה או אכל או שתה בשתיהן, הרי זה חייב בכרת. ממה נפשך, אם בין השמשות לילה חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה בליל יום הכפורים, ואם בין השמשות יום חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה ביום הכפורים, עשה מלאכה או אכל או שתה בזמן התוספת, הוא עובר על איסור, ואינו חייב כרת, מפני שאמ' הכתוב בעצם היום הזה, ומפרש בעצם שאינו חייב אלא על עצומו של יום.",
+                "טעם הענויים. אמ' קרא בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וענוי מתפרש לעניינים הרבה. יש ענוי בעבודה קשה, ויש ענוי בהליכת דרכים, שנא' (תהלים קב, כד) ענה בדרך כחי, ויש ענוי בבית האסורים, שנא' (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו, ויש ענוי לאשה אם יבא עליה איש שלא ברצונה, שנא' (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. אבל בכאן לא צוה על אחד מאלו שאלו הן ענויי הגוף, ולא צוונו [אלא] על ענויי הנפש, שנא' ( ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם. וענוי הנפש ברעב, שנא' (ישעיהו נח, י) ונפש נענה תשביע, הא למדנו שענוי הנפש היא ברעב. וגרסי' במס' יומא, משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם, ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה להלן רעבון, אף ענוי האמור כאן רעבון. וגרסי' במדרש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהן אבוד נפש, ואיזו זו, זו אכילה ושתיה. ועוד למדנו מתענו את נפשותיכם, אמ' תענו ולא אמר תצומו, מלמד שבא להוסיף ענוי אחר עם הרעבון. וכלל הכתוב עם ענוי הרעב ענויים אחרים, והם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. דתנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ומפרש בגמ' היינו ענוין כנגד מי, אמ' רב חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה, והם שנים בפרשת אחרי מות, ושנים בפר' אמור אל הכהנים, ואחד בפרשת פנחס. ומקשי' בגמ' הני חמשה הוו, ואנן שיתא תנן. לא קשיא, שתיה בכלל אכילה היא, שנא' (דברים יד, כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת, ויין ושכר אע\"פ ששותין אותן, אמרן הכתוב בכלל אכילה.",
+                "רחיצה וסיכה דאיקרי ענוי מנא לן. סיכה, דכתי' (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי. ונאמר בדניאל מן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך וגו'. למדנו רחיצה מסיכה, ורחצת וסכת.",
+                "נעילת הסנדל דאיקרי ענוי מנא לן. דכתי' (שמואל ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ואמ' שלמה לאביתר. וכי התענית בכל אשר התענה אבי. פי' כשהיה דוד בורח מאבשלום היה עולה הוא וכל גדודיו עולים במעלה הזתים, ומכלל שדוד היה יחף, יראה שכולם היו הולכים יחפים, והיה עם דוד אביתר, ואמ' לו שלמה, וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ר\"ל שעלית עמו במעלה הזתים יחף. הא למדנו שההולך יחף הוא מתענה.",
+                "תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן, דכתי' (בראשית לא, נ) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי וגו'.",
+                "שיעור אכילה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים הוא ככותבת הגסה וכגרעינתה. ובלבד שלא יהא בין הכותבת ובין הגרעינה חלל כלל, אלא שתהיה הכותבת דבוקה לגרעינתה, והוא פחות מכביצה. לא שנא אוכלין המותרין או אוכלין האסורין, כגון פגול או נותר או טמא או נבלה או טרפה. וכל האוכלין מצטרפין לכשעור, ואפי' מלח שעל הבשר וציר שעל הירק מצטרף עמו להשלים השיעור, אבל אין מצטרפין משקין לאוכלין ולא אוכלין למשקין. ואינו חייב כרת על האכילה, אלא אם אכל הכותבת בכדי אכילת פרס. פי' שאכלה בבת אחת, או שיאכל קמצתה ויאכל מיד השאר, ולא נתעכב בין אכילה ראשונה לשנייה, כדי אכילת פרס שהוא ארבעה ביצים. אבל אם אכל מקצתה ושהה כדי אכילת פרס, ואחר כך אכל השאר, אין אכילתו מצטרפת לכותבת, ואינו חייב כרת. אבל אכילה גסה בערב יום הכפורים ובעוד יום, והיה שבע וקץ ברוב האכילה שאכל, וחזר ואכל קודם שיתאכל המזון במעיו, אינו חייב כרת, מפני שאכילה אחרונה שאכל כשהוא שבע ענוי הוא לו. אכל עלי הקנים ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה [פטור, דעץ בעלמא נינהו, אבל לבלבו אחר ראש השנה] רכים הם עדיין, וחשבי אוכל, וחייב כס פלפלין או זנגבילא יבישתא פטור. דלאו חזו לאכילה, ואם הם רטיבי חייב, דחזו לאכילה.",
+                "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות עוברה שהריחה מאכל, ואם אין מטעימין אותה מעט איפשר שתסתכן היא או העובר. לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה. דתניא עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. ואם הריחה דבר האסור, בין ביום הכפורים בין בשאר הימים, מאכילין אותה הימנו. דתניא ת\"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. וכל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומותר ליתן לו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי בפרק יום הכפורים, שתי עוברות באו לפני ר' טרפון ביום הכפורים. שלח לגבן שני תלמידים. אמ' לון, אמרון לון צומא רבא הוא. אמרו לקדמאה ושכך, וקרוי עילו מבטן אמו אלי אתה ואמרו לתניינא ולא שכך, וקרוי עילוי זורו רשעים מרחם.",
+                "יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה ועד שבעה, אם אמרה צריכה אני, נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא נשאר[ת] ככל אדם.",
+                "חולה שספק מסוכן ספק אינו מסוכן, אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו איפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פי הרופא, כ\"ש אם אמר הרופא אם לא יתנו לו ימות. ואם אין שם רופא, מאכילין את החולה על פי עצמו, שהואיל והודיעוהו שהוא יום הכפורים והוא שואל לאכל, אין צריך לדקדק יותר. אמ' החולה שצריך לאכול, אפי' מאה רופאים [אומרים] אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, שלב יודע מרת נפשו. ואם הוא רופא אחר עמו אומרים אינו צריך, לא יתנו לו עד שיהו שנים כנגד שנים. הוא ואחד עמו אומרים שצריך, או שנים אומרים צריך, אפי' מאה אומרים שאינו צריך, ואפי' הוא עצמו אומר עמהם שאינו צריך, נותנין לו, שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות, אלא כיון ששנים אומרים מאכילין אותו. אמ' החולה איני צריך, והרופא מסופק, יתנו לו, אבל אם אמ' הרופא אינו צריך, והחולה מסופק, אין נותנין לו. חולה שאכל ביום הכפורים באחד מאלו התנאים, אם נתיישבה דעתו בענין שיוכל לברך, היה אומר הרא\"ש ז\"ל שצריך להזכיר של יום הכפורים בברכת המזון, ואומר יעלה ויבא בבונה ירושלם.",
+                "מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה. מפני שהם מאירים את העינים. ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ראו עתה כי אורו עיני כי טעמתי דבש מעט הזה. ומאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואפי' דבר איסור מאכילין אותו, אם אין כאן דבר של היתר. ואם יש שני מינין אסורין, אחד חמור ואחד קל, מאכילין אותו הקל תחלה. אם נתיישבה דעתו והאירו עיניו, מוטב, ואם לאו, מאכילין אותו דבר החמור. פי' בולמוס חלישות שימצא את האדם לפעמים, ויחשכו עיניו, וכמעט לא ישאר בו כח, ורפואתו האכילה.",
+                "אין מענין את הקטנים. דתנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשנתיים, כדי שיהיו רגילין במצות. ומפרש בגמ' אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר, ואמרו מחנכין התינוקות כדי להרגילם במצות ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר, כיצד, אם רגילין לאכול בשתי שעות מאכילין אותן בשלשה, היו רגילין בשלשה מאכילין אותן בארבעה. ופסקו התוספות ואמרו, תינוק הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת עשר ובשנת אחת עשרה, ובשנת שלש עשרה משלים מן התורה. והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה שנה אחת קודם, הבריאה מחנכין אותה לעשות בשנת תשעה ועשרה, ומשלמת מדרבנן בשנת אחת עשרה ושנים עשרה, ומשלמת מן התורה בשנת שלש עשרה. וכדרך שמחנכין אותן באכילה, כך מחנכין אותן ברחיצה ובסיכה.",
+                "שיעור שתיה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים מלא מלוגמיו. דתנן האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינה והשותה מלא מלוגמיו חייב. פי' מלא מלוגמיו, שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות רביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. כיצד, שתה יין פחות מן השיעור, ואחר כך מיד שתה מים או שאר משקין, מצטרפין לשיעור. וכן כל שאר משקין הראויין לשתייה, ושיעור צירופן בכדי שתייה רביעית. והראב\"ד ז\"ל אמר שצירוף שתייה הוא כמו שיעור אכילה, שהוא בכדי אכילת פרס. אכל פחות מככותבת, ושתה פחות ממלא מלוגמיו, אע\"פ שאינו חייב כרת, איסור הוא עושה ומכין אותו מכת מרדות. דא\"ר יוחנן חצי שיעור איסור מן התורה, דכיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל. אם נסתפקו בחולה אם מאכילין ואם משקין אותו או לא, מאכילין אותו פחות מהשיעור, וממתין יותר מן השיעור, ומאכילין אותו ומשקין אותו פעם אחרת פחות מן השיעור, וממתין יותר מן השיעור. וכן הולכין ועושין עד שתתיישב נפשו ואינו בא לידי ספק איסור כרת. שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, כגון ציר או מורייס או חומץ חי, פטור אבל אסור, שתה חומץ מזוג, חייב. אדם בריא שלא רצה להתענות ביום הכפורים, בית דין כופין אותו, שנא' (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וגו'. תעונה כתי', ולא תתענה. פי' שאם לא יתענה מדעתו, שמענין אותו על כרחו. ושאר הענויים, שהן רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אם עשאן או אחת מהן, אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.",
+                "רחיצה כיצד. דתניא אסור לרחוץ ביום הכפורים, מקצת גופו כגופו, ואפי' להושיט אצבעו במים, בין בחמין בין בצונן. ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. אם כן בבקר, דסתם ידיו מלוכלכות, מותר לרוחצם. וכן בכל היום, אחר שעשה צרכיו וקינח, או שהטיל מים ושפשף בידו, ובלבד שלא ירחוץ אלא מקום הצריך, כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד. מדיחה האשה ידה האחת במים ונותנת פת לתינוק, במקום שרוח רעה שורה על הפת כשנותנין אותה לתינוק בלא נטילת ידים. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים והאידנא אין אותה רוח רעה מצויה בינינו. יכול אדם לשרות מטפחת במים מערב יום הכפורים ועושין אותן כמין כלים נגבים, פי' שסוחט אותה מן המים בערב יום הכפורים, למחר מעבירה על גבי עיניו. דתניא מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי, ערב תשעה באב היה שורה אותה במים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים גנובין, מפני שאסור לסחוט אותן ביום הכפורים. ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וגרסי' בירושלמי ביום הכפורים רוחץ את ידיו ומקנח במפה ומעביר את המפה על פניו.",
+                "ומותר לעבור בנהר לדבר מצוה, או להקביל פני רב או פני אביו או מפני שהוא גדול ממנו בחכמה, אם יש ביניהם מים יכול לעבור על צוארו במים בהליכה ובחזרה, ובלבד שיעשה שנוי, כגון שלא יוציא ידו משפת חלוקו, ולא יבא לידי סחיטה. ההולך לשמור פירותיו, מותר לעבור במים בהליכה ואסור בחזרה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרין, ונקראת כלה כל שלשים. [ורב יצחק ן' גיאת ז\"ל] פסק כחכמים ור' יצחק אלפאסי ז\"ל [פסק כרבי אליעזר]. והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל. ומותר להצטנן בטיט, אע\"פ שיש בו קצת לחות, אבל אם יש בו לחות הרבה, שאם יניח ידיו עליו תעלה בה הלחות, ואם ידבקנה בידו האחרת תדבק הלחות בידו האחת לידו השנית, אסור. ומותר להצטנן בכל מיני מימי פירות ובכל מיני כלים, כדגרסינן במ' יומא רב יהודה מצטנן בקרא, פי' דלעת, רבה מצטנן בינוקא, פי' כלי חרש שנבלע בו המים, ויש אוסרין להצטנן בכלי חרש אפי' רקים, לפי שבולעין הרבה מן המים, ושמצטנן בהן פולטן מה שבלעו. וחשיב כמו רחיצה. ואסור להצטנן בכלי מלא מים, ואפי' לא היה הכלי מלא מים אלא שהיו בו מים מקצת, גזירה שמא ישפך מן המים על גופו. וכ\"ש שהוא אסור אם הכלי של כסף או של חרס, של כסף שמא ישתפך הכלי, מפני שהוא חלק וישפכנו המים על גופו, ושל חרס, שמא ינטפו המים מן הכלי לחוץ על גופו. דתניא מאני דקוניא דכספא משום דמזדבי, מאני דפחרא משום דמשחלי.",
+                "סיכה. דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו. ואם הוא חולה של סכנה, הרי זה סך כדרכו, לדברי הכל, שאין לך דבר שעומד לפני פיקוח נפש. יש לו חטטין בראשו סך כדרכו, אבל בירושלמי אוסר כל עיקר. כדגרסי' התם בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. אסור. והמחמיר הרי זה משובח.",
+                "נעילת הסנדל. סנדל של עור שאני. ומותר לנעול בתי שוקים של צמר או של פשתן, ומותר לנעול סנדל של עץ, ואם היו בו רצועות של עור חופה אותן בבגד. כדגרסי' במ' יומא, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. אמ' רב יצחק בר רב נחמן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי בסנדל של שעם ביום הכפורים. פי' שעם, שעושים ממנו החבלים והקפופות. ובמקום סכנה מותר לנעול את הסנדל, דאמ' שמואל כל שהוא מחמת סכנת עקרב מותר. ושנינו והחיה תנעול את הסנדל, ופירשו בגמ' שמותר לנעול החיה את הסנדל ביום הכפורים אם הוא תוך שלשים יום ללידתה, מפני הסכנה, כדי שלא תזיק אותה הצנה. ואין נועלין הסנדל לתינוקות ביום הכפורים, אבל רחיצה וסיכה מותרת לקטנים שבהן, וצהלו פניהן ופרין ורבין.",
+                "תשמיש המטה לא התירו חז\"ל ביום הכפורים כלל, בשום פנים בעולם.",
+                "כל המלאכות האסורות לעשות בשבת אסור לעשותן ביום הכפורים. ואין הפרש בין שבת ליום הכפורים אלא בענין העונש בלבד. שכל דבר שחייב עליו סקילה בשבת, חייב עליו כרת ביום הכפורים. דתנן אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי כרת. ולפיקוח נפש, כל מי שמחללין עליו את השבת מחללין עליו את יום הכפורים, וכל מי שאין מחללין עליו את השבת אין מחללין עליו את יום הכפורים. וגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, החושש מטילין לו סם במעה, ומי שנפלה עליו מפולת מפקחין עליו. וגרסי' במ' חולין בפרק ראשון, השוחט בשבת וביום הכפורים, אע\"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. הרי השוה איסור בשבת כמו ביום הכפורים, ואין ביניהם הפרש אלא בעונש. כמו שכתבתי.",
+                "תפלת ערבית. הולכין לבית הכנסת, ומוציא ש\"צ ספר תורה, ועומד בפתח ההיכל, ומברך בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. והתקינו לאומרו שליח צבור בבית הכנסת ושלא לאומרו יחיד. ואין מברכין על הכוס, מפני שכבר גמר כל אחד בלבבו להתענות, ואם יברך על הכוס אינו רשאי לטעום את היין, ונמצאת ברכה לבטלה. ואומר כל נדרי שלשה פעמים, ואין לו עקר מן התלמוד. אלא הגאונים התקינו לאומרו כמו שהוא כתוב במחזורים, אבל רבינו סעדיה גאון התקין אותו בענין אחר וזה נוסחו. כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקונמי שנדרנו שהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים שבא עלינו לטובה, בכל חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו אין כאן נדר, אם חרם החרמנו אין כאן חרם, אם איסר איסרנו אין כאן איסר, אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו על נפשותינו אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו, בטל החרם מעיקרו, בטל האיסור מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא חרם, ולא איסר, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, כדכתי' (במדבר טו, כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה. וחוזר ש\"צ ספר תורה להיכל.",
+                "ונהגו ב\"ד שקודם שיתפללו תפלת ערבית שיהו מתירין לכל העבריינין, כדי להתפלל עמהם, ואפי' אם לא יבקשו העבריינין להתיר להם. דאמ' ר' שמעון חסידא, כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל  לא שמיה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתו' עם סמני הקטורת שהיה מכפר על בני ישראל. ואומרים בזה הלשון, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין. ואומר ש\"צ והוא רחום, וקרית שמע בברכותיה, וחותם ופרוש. ואם חל להיות בשבת, אומר ושמרו בני ישראל את השבת. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין אבות, זכרנו לחיים. וגבורות, מי כמוך אב הרחמן, וקדושת השם, לדור ודור המליכו לאל, ובכן, ובכן, ובכן, ובכן, ותמלוך, קדוש אתה, וחותם המלך הקדוש. אתה בחרתנו, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך על כל העולם כלו, והשיאנו, וחותם בא\"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת מזכיר אותו באמצע ובחתימה. רצה, ומודים, ושים שלום, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים, עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואומר וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא ועל חטאים סקילה, כי אתה סולחן לישראל, אלהי עד שלא נוצרתי, ואומר קדיש עד למעלה. ואם חל להיות בשבת, אומר ויכלו. וחוזר ש\"צ תפלת מגן אבות וכו', ומתחיל סליחות דרחמי ופזמונים שתקנו [ל]ליל יום הכפורים. ואומר סליחות על הסדר הזה. מתחיל ואומר פסוקים של כפרה ושל רחמים, ואומר מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו וכו' עד כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. ואומר אל מלך יושב, ויעבר, רחמנא, ויעבור, אנשי אמונה, אל מלך, תמהנו מרעות, אל מלך. חטאנו צורנו, עננו אבינו עננו, אל רחום שמך, ה' עשה למען שמך, אלהינו שבשמים, ויעבר. אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי, אשמנו מכל עם, וידוי, לעינינו עשקו עמלינו, וידוי, ואומר מה נאמר לפניך, על חטאי', על חטאים, סקילה, אדיר ונאור, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו מן השמים. ומתחילין ואומרים אשרי האיש וכו', למה רגשו גויים וכו', מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום וכו', למנצח בנגינות, מזמור לדוד בקראי, ואומר קדיש יהא שלמא.",
+                "וצריך אדם לפנות מחשבתו בכל יום הכפורים מכל מחשבות רעות ומכל הרהורים רעים, המביאים את האדם לידי חלומות רעים ולידי טומאה, כדי שיהיה גופו קדוש ביום הכפורים וכדי שלא יראה קרי ליטמא בו. דתניא הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה, מפני שמראים לו שלא קבלו תעניתו, כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הקיתון על פניו. ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ויראה זרע ויאריך ימים, שודאי יש לו זכיות הרבה.",
+                "ביום הכפורים נהגו קצת חסידים לעמוד על רגליהם בבית הכנסת כל היום, משמתחילין אשר יצר עד שמתחילין תפלת ערבית זכר לכהנים בעבודה. שעבודת הכהנים במקדש מצותה מעומד, שנא', לעמוד לשרת בשם ה'. ויש להם סמך מפרקי ר' אליעזר, כדגרסינן התם, ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים, אמר לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחיפי רגל, אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם לא אכילה ולא שתייה, כך ישראל אין להם לא אכילה ולא שתייה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם ישיבה (ביום הכפורים), כך ישראל אין להם ישיבה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב\"ה שומע עדות הקטיגור על ישראל ורוצה בתפלתם של ישראל ומכפר עונותם, שנא' (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל כל עם הקהל למקטון ועד גדול, שנא' (ויקרא טז, לג) וכפר את מקדש הקדש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, וכתי' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. בן בתירא אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, דורש בדברי תורה וחוקר באותיותיה, ולאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש, ביום הכפורים, והנחילה לישראל לחוק עולם, שנא' (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. [ר'] זכריה אומר קראו בתורה ומצאו שכתו' בה ועניתם את נפשותיכם, ובו ביום העבירו שופר בכל המחנה שיצומו כל העם מאיש ועד אשה. ואילולי יום הכפורים לא היה העולם עומד, שיום הכפורים מכפר על העונות החמורות והקלות, שנא' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. מחטאתיכם אין כתיב כאן, אלא מכל חטאתיכם, חמורות וקלות.",
+                "תפלת שחרית. פותח מאה ברכות וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי. ואומר תפלה לדוד שמעה ה' צדק וכו', לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד ברכי נפשי את ה', ברכי נפשי את ה', לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה, למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הללויה הללו את שם ה', מזמור שירו לה' שיר חדש, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואומר ברוך שאמר וזמירות של חול כמו בשבת, ומתפללין תפלת ערבית, וחוזר שליח צבור התפלה. ונהגו לומר ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, אלהים אל מי אמשילך אדמך? עד לנערץ בסוד קדושים רבה. ואומר קדושה אתה קדוש וכו' עד לפני ה' תטהרו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי אשמנו, וידוי גדול, לעינינו עשקו, וידוי מה נאמר לפניך יושב מרום עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, אדיר ונאור, עד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וחוזר ואומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא ומשלים התפלה. ואומר קודם ובספר חיים ואתם הדברים, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים ופיוטים מן המחזור. ואומר סליחות על הסדר שכתבתי בתפלת ערבית. ואומר קדיש תתקבל, אתה הראת לדעת. ומוציא שני ספרים, וקורא באחד בששה בפרשת אחרי מות, מתחלת הפרשה עד ויעש כאשר צוה ה' את משה. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה שבעה. וקורא המפטיר בספר השני בפרשת פנחס, מן ובעשור לחדש השביעי הזה עד ומנחתם ונסכיהם. ומפטירין ואמר סולו סולו. ואומר אשרי, ברוך ה' אשר נתן מנוחה, ימלוך ה' לעולם, מזמור לדוד הבו לה' וכו'. ומחזיר הספרים ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין מוסף. וצריך שיתפללו מוסף קודם שיחול עת תפלת מנחה, שאם חל עת תפלת מנחה ועדיין לא התפללו מוסף, צריכין להתפלל מנחה קודם, ונמצאו התפלות שלא על הסדר. ועל זה אמרו ז\"ל המתפלל תפלת המוספין אחר שבע, עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו.",
+                "תפלת מוסף כמו תפלת שחרית, אלא שאומרין אחר אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן ולא כהן גדול שיכפר בעדנו. מפני שעבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול. וכשמגיעין לכמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, אומר עלינו לשבח, עד ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו, ומשלימין כתפלת השחר. וחוזר שליח צבור התפלה עד מחיה המתים, ואומר ובכן נקדישך מלך, במרומי ערץ, ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, ארץ התמוטטה עד אל נערץ בסוד קדושים רבה. ואומר כתר, אתה קדוש, עד ופי יגיד תהלתך. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל, עד ורחמתי את אשר ארחם. ואמר ארוממך חזקי וחלקי, אערוך מדברי דתי, אתה כוננת, וסדר עבודה, אלהינו ואלהי אבותינו תאיר אורנו עד תשמע ותושיע. ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא שנה זו וכו', עד ורחמתי את אשר ארחם. ואומר ובכן מה נהדר כהן גדול, אשרי עין, ובכן היה לאין מחמד כל עין, שמם הר ציון, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו וכו', והוידויים, ומשלים התפלה כסדר שחרית. ואומר קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים וסליחות עד עת תפלת מנחה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא.",
+                "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורין בו שלשה גברי, כהן ולוי ומפטיר בפרשת אחרי מות, מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הפרשה. והתקינו רז\"ל לקרות בפרשת עריות ביום הכפורים, כדי להודיע לרבים, וכל מי שיש בידו חטא עם אחת מהן, יפרוש ממנה ויתודה ויתכפר לו. וגרסי' במדרש אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבון העולמים, אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה, אף אתה יהי רצון מלפניך שלא תגלה ערותנו, וכסה את בושתנו וכלימתנו, וכפר לנו. ומפטירין ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין כתפלת שחרית, וחוזר ש\"צ התפלה על סדר שאמר בשחרית, אלא בענין הפזמונים כל אחד לפי מקומו. ואין אומרים ברכת כהנים במנחה, מפני שתפלת נעילה לפניו. ואם חל להיות בשבת אומר צדקתך. ואחר שישלים ש\"צ התפלה אומר סליחות ומרבה בתחנונים, שתפלת המנחה חביבה לפני הב\"ה, כמו שכתבתי למעלה בתפלת החול. ואומר סליחות ופיוטים עד שיחול זמן נעילה.",
+                "תפלת נעילה. זמנה סמוך לשקיעת החמה, כשהיא השמש בראשי האילנות, כדגרסי' במ' יומא כדהוי שמשי ברישי דקלי, פי' כשהשמש קרובה לערב ולא תראה אלא בראש אילן גבוה, כגון דקל וכיוצא בו. וגרסינן בירושלמי מאי נעילה, א\"ר יוחנן נעילת שערי היכל, שהיו סוגרין אותו קרוב לשקיעת החמה. וצריך ליזהר שלא יאחר להתפלל אותה בלילה, אלא בענין שיסיימו אותה עם צאת הכוכבים. וכשיגיע זמנה מתפללין מיד כתפלת מנחה, אלא שאומרים במקום כתבנו לחיים חתמנו לחיים, ובמקום וכתוב לחיים וחתום לחיים, ובמקום נזכר ונכתב נזכר ונחתם. ומשלימין התפלה עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. ואומרים מה אנו מה חיינו וכו'. אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי אתה סולחן עד סוף התפלה. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, שאומר קודם תפלה אשרי וקדיש, ורב עמרם גאון ז\"ל כתב שאומר אשרי ובא לציון ע\"כ. ולא נהגו בטולייטולה לומר לא אשרי ולא ובא ולציון, אלא אומר ש\"צ בקול רם, כדי להזכיר את הצבור, חתמנו לחיים, וחתום לחיים, נזכר ונחתם, מה אנו, ומתפללין מיד, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר כתר, ואומר סליחות ווידויים באמצע התפלה כסדר מנחה. ואומר מה אנו עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, ואומר אדיר ונאור, ומשלים התפלה. ואומר ברכת כהנים, ואתם הדבקים, ובמקום היום תכתבנו לחיים, היום תחתמנו לחיים. ואומר קדיש, תענו ותעתרו.",
+                "תפלת ערבית. מתפללין תפלת ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת תפלת ערבית. ואומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר קדיש תתקבל, ונוטל כוס של יין ונר שהיה דולק מליל יום הכפורים, שחמור נר של מוצאי יום הכפורים מנר של מוצאי שבת, שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' שהוציאוהו עתה, ואם הודלק ביום הכפורים בהיתר לחולה, יכולין לברך עליו. כך כתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים. נראה שמותר לברך על נר שהודלק מנר אחר ששבת ביום הכפורים. ומברך בורא פרי הגפן, ובורא מאורי האש, והמבדיל בין קדש לחול, וכו', ואין מברכין על הבשמים. ותוקעין בשופר, תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשר\"ת, כדי לערבב השטן. מפני שאין רשות לשטן להשטין ביום הכפורים, תוקעין במוצאי יום הכפורים, כדי לערבבו, שלא ישטין הואיל ועבר יום הכפורים. כדגרסי' במ' יומא וכל השנה יש רשות לשטן להשטין, לבד מיומי דכפורי דלית ליה רשותא, שנא' (זכריה ג, ב) יגער ה' בך השטן. השטן בגימטריא שס\"ד, הוי כמנין ימות החמה חסר חד, שהוא יומא דכפורי. ויש אומרים שתוקעין זכר ליובל, שנא' (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואחר שתוקעין אומר ש\"צ בקול רם, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וכו'. ואם חל להיות בשבת, אומר אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. ואומר סדר קדושה והבדלה והקדיש."
+            ],
+            "Sukkot": [
+                "<b>הלכות סוכה</b>",
+                "בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. גרסינן במדרש תלה הכתוב עשיית סוכה ביציאת מצרים, ללמדך שכל העושה סוכה כאלו מודה ביציאת מצרים, וכל מי שאינו עושה סוכה כאלו כופר ביציאת מצרים, שנא' (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. כשהוציא הב\"ה את אבותינו ממצרים ורדף פרעה אחריהם, הטביע הב\"ה את המצרים בים, והביא את אבותינו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואחר שטבעו המצריים וראו אבותינו את התשועה הגדולה הזאת שעשה להם הב\"ה ואת המכות שהכה למצרים בעבורם, מיד האמינו בהב\"ה ובנפלאותיו, שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז הוציא הב\"ה את אבותינו מן הים, והוליכם במדבר ארבעים שנה, לא בלו שלמותיהם מעליהם ורגלם לא בצקה, והמטיר להם המן לאכלם, והיה מוליך עמהם באר מים לשתותם, והיו ענני כבוד מקיפין אותם, שנא' (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, הרי לך ענן לפניהם ולאחריהם. ועננים אחרים היו סובבים אותם, שנא' (דברים לב, י) ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון וגו', כלומר הקיפם בעננים מארבע רוחות, מזרח ומערב צפון ודרום, וסיכך אותן בענן חמישי על ראשיהם, להיות להם לצל שלא יכם שרב ושמש, שנא' (תהלים קה, לט) פרש ענן למסך. וענן ששי היה מאיר להם והאש להאיר להם לילה, ולא היו צריכין לנרות ולא למאור אחר, שנא' (תהלים קלט, יב) ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וענן שביעי הולך אחר כל המחנות, לאסוף את כל הנחשלים והחולים ועוברות ומניקות ילדים וזקנים וזקנות וטף, והיה נושאם הענן והיו הולכין על גביו כאלו היו הולכין על עגלות, שנא' (דברים לב, יא) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. והענן שהיה הולך לפניהם היה משוה לפניהם הדרך, ממלא את הגומות ומשפיל את ההרים, והיו הולכין על הדרך בשוה, שנא' (ישעיהו סג, יד) כבהמה בבקעה תרד רוח ה' תניחנו כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת, וכתי' (ישעיהו סג, יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו.",
+                "בזכות שבעה צדיקים זכו ישראל לשבעה עננים הללו, ואלו הן, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה המנהיגם המדריכם בדרך ישרה שלא יכשלו בה. וכאשר סיכך הב\"ה עליהם ארבעים שנה במדבר בשבעה עננים, צוה על ידי משה רבינו ע\"ה בתורתו הקדושה לעשות כל איש מישראל סוכה לעצמו בחצרו או על גגו, שנא' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, וכתי' (ויקרא כג, מג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. וצונו הב\"ה לעשות סוכה, כדי שנזכור תמיד יציאת מצרים ונסים ונפלאות שעשה יתברך שמו עם אבותינו במדבר, שסיכך עליהם ענני הכבוד והקיף אותם בם, שנא' (ויקרא כג, מג) כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, ותרגם אנקלוס ארי במיטלת ענני אותיבת ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים.",
+                "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו'. הזהיר תחלה על מצות שבת, ואח\"כ על מצות חג המצות, ואחר כך על מצות חג השבועות, וצוה להקריב בהם קרבנות וזבחים להב\"ה, ושלמים להם לאכול, ומעשרות, לאכול ולשתות בחגיהם, ולשמוח עם נשיהם ובניהם ובנותיהם, שנא' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אתה בנך ובתך וגו'. וכתב בתורתו, אך בעשור לחדש השביעי הזה. אמר אך ללמדך שאין זה כמועדים האחרים שצונו לאכול בהם ולשתות, אלא להתענות בו, שנא' (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם. ונאמר בחג הסכות, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה תחגו את חג ה' ז' ימים ביום הראשון שבתון וביום הז' שבתון, ואמר ג\"כ, אך בחג המצות. ללמדך שאין זה כיום הכפורים שצונו הב\"ה להתענות בו, אלא לאכל ולשתות ולשמוח בו, שנא' (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, וכתי' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך וגו'. וכתי' (ויקרא כג, לט) באספכם את תבואת הארץ, תבואת שדות וכרמים, מכאן שנצטוו ישראל לעבר את השנים, שאם לא העיבור פעמים שהוא בקיץ ופעמים בחורף. תחוגו את חג ה' שבעת ימים, אלו שלמי חגיגה שהיו מביאין כל שבעה. וכתי' (דברים טז, יג) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, צוה על כל אחד מישראל לעשות סוכה ולשבת בה שבעת ימים. ואמ' הנביא צאו ההרה והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, ודרשו ז\"ל במסכת סוכה, הדס לסוכה, ועץ עבות ללולב, והדס הוא הנקרא הדס שוטה. ואע\"פ שהוציאנו הב\"ה מארץ מצרים בחדש ניסן, לא צונו לעשות הסוכה כי אם בחדש תשרי, לפי שבחדש ניסן הוא זמן הקיץ, ודרך כל בני אדם לעשות לו צל להגין עליו מן החורב ומן המטר, שנא' (ישעיהו ד, ו) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר, ואלו היינו עושין הסוכה בחדש ניסן, לא היה נראה שהיינו עושין אותה לשם מצות הב\"ה, כי אם לצורכנו. ולפיכך צונו הב\"ה לעשותה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אחד לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מבתינו ויושבין בסוכה, לקיים מצות הב\"ה ולזכור אותותיו ומופתיו שעשה עם אבותינו.",
+                "ועתה אבאר הלכות סוכה בעזרת האל.",
+                "תנן התם סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. ומפרש בגמ' בסכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. היתה גבוהה מעשרים אמה, ומיעטה בכרים וכסתות, לא הוי מיעוט, ואפי' שבטלן דעתו אצל כל אדם, אבל אם מעטה בתבן ובטלו, הוי מיעוט, כ\"ש עפר ובטלו. היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים אמה, חושבין ההוצין שהן הסכך, אם צלתן מרובה מחמתן כשרה, ואם חמתן מרובה מצלתן פסולה. פי' הוצין עלין וענפין הנתלין והיורדין מסכך הסוכה. היתה גבוהה מעשרה טפחים והוצין יורדין לתוך עשרה טפחים, אפי' חמתן מרובה מצלתן, פסולה. סוכה נמוכה מעשרה טפחים פסולה, ואקרו לה חז\"ל דירה סרוחה, פי' דירה שאינה ראויה לדור בה ולא להשתמש בה. סוכה קטנה, פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה, מפי שאינה יכולה להחזיק ראשו ורובו ושלחנו, כדגרסי' במ' סוכה בפרק קמא, גברא באמתא יתיב, שהוא ששה טפחים, ושולחנו לפחות טפח, הוי שבעה טפחים. היתה שבעה טפחים על שבעה טפחים ונתן בה בגדים לנאותה, וממעטין אותה הבגדים משבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה, אבל נויי סוכה אין ממעטין אותה להכשירה אם היתה גבוהה מעשרים אמה, ולא לפוסלה אם היתה נמוכה מעשרה טפחים מנוייה ולמטה. היתה נמוכה מעשרה טפחים, וחקק בה להשלימה לעשרה טפחים, ויש בחקק שיעור הכשר סוכה, אם יש בין החקק לכותל שלשה טפחים, כשרה בתוך החקק, ואם יש ביניהם שלשה טפחים, פסולה. סוכה עגולה, אם יש בה לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, כשרה, ואם אין בה לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה. היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, אם יש בו שיעור סוכה, כל הסוכה כשרה, ואפי' מן האצטבא. כך פסקו רבי' שלמה ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא מן הצד, אם יש בה מהאיצטבא עד הכותל השני פחות מארבע אמות, כשרה על האצטבא, ואפי' היא יותר גבוהה מעשרה טפחים, ואם יש בינה ובין הכותל השני ארבע אמות או יותר פסולה.",
+                "מצוה מן המובחר לעשות לסוכה ארבע דפנות מארבע רוחותיה, ושלא יהיה בה מקום פתוח אלא פתח אחד בלבד באחד מן הדפנות. ולפחות יהיו בה שלש דפנות, דתנן ושאין לה שלש דפנות פסולה. ומפרש בגמ' שיהיו השלש דפנות שתים כהלכתן, שיהיה בכל אחד מהם לא פחות משבעה טפחים, שהוא משך סוכה קטנה, ויהיו דבוקות שתיהם זו בזו כמין גם, והדופן השלישי אפי' טפח, ובלבד שיהיה הטפח שוחק, פי' מרווח. והדופן השלישית שהיא מטפח, יעמידנה בקרוב משלשה טפחים מהשתים, ודיו. דתניא כל פחות מג' טפחים, שהוא משך סוכה קטנה, וצריכה צורת פתח. ואם העמיד קנה כנגד סוף הכותל, וישים קנה אחר עליו ועל הטפח, וכשרה. ומותר לטלטל בה, אפי' בשבת, שכמו שחשובה מחיצה לענין סוכה, כך חשוב מחיצה לענין שבת. המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהה היא מן הארץ שלשה טפחים, פסולה, ובלבד שתהא הדופן שבעה טפחים ומשהוא, ואפי' הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדה, ואפי' אינו מכוון ממש, רק שהוא בתוך שלשה טפחים כנגדה. היתה גבוהה עשרה טפחים, אפי' אין בדופן אלא ארבעה ומשהו, ומעמידה באמצע נמצא למעלה בין הדופן לגג פחות משלשה טפחים ומלמטה בין הדופן לקרקע פחות משלשה טפחים, וכשרה, שחושבין לבוד מכאן ולבוד מכאן. העושה סוכתו בין האילנות, וקשר ענפי האילנות ועשה מהן דפנות, אם יכולות לעמוד ברוח מצויה של יבשה, כשרה, ואם לאו פסולה, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה. העושה סוכתו כמין צריף, והיא שאין לה גג, אלא הדפנות משופעות ומדובקות זו בזו בראש ומפורדות בקרקע. אם יש לה גג של טפח לפחות, כשרה, ואם לאו פסולה, הסומך סוכתו לכותל, כגון שעשה הדופן וסמך אותו לכותל, פסולה. ואם הגביהה מעל הקרקע טפח בזקיפה, כשרה, אפי' הוא אויר שחושבין אותו כאלו הוא סתום בזקיפה. או אם הרחיקה מן הכותל טפח, אותו טפח חשוב כגג, אפי' הוא אויר, וכשירה. או אם שאחר שיש בגבהה עשרה טפחים, אם יש לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, שהוא הכשר סוכה, אז כשרה כלה. עשאה כמבוי מפולש, עושה פס ארבעה טפחים, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, ונותן קנה מהפס על הדופן האחד, ואם השתים כהלכתן וטפח בשלישית, אפי' יש בשתי המחיצות פתחים הרבה שאין בהן צורת הפתח כשתשוף כל הפרוץ, אם יהיה מרובה על העומד, כשרה, ובלבד שלא יהיה בהם פרצה יתירה על עשר אמות, ואם יש להם צורת פתח, אפי' ביתר מעשרה, כשרה. לשון אורח חיים. יש מדקדקין כשעושין דופן מקנים להעמידן דרך גדילתן, כדאמרינן גבי לולב, ושאין יוצאין בו אלא דרך גדילתו. ואין צריך לדקדק כל כך, כיון שהדפנות כשרים מכל דבר. הסומך סוכתו בכרעי המטה, ר\"ל שסמך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן המחיצות, אם יש גובה עשרה טפחים מן המטה עד הסכך, כשרה, ואם לאו, פסולה.",
+                "דופן של קטנים, אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, כשרה. ואפי' פרוץ מרובה על העומד. הדפנות כשרות מכל דבר, בין מדבר שגידולו מן הארץ, בין מדבר שאין גידולו מן הארץ, ואפי' עשה הדפנות מבעלי חיים. יכול לקשור בהמה ויעמידנה סמוך לסוכה, ויעשה ממנה דופן. ואפי' אדם יכול לעמוד בשביל דופן ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו אדם שבשביל דופן הוא עומד, אבל בחול מותר, ואפי' הוא יודע שהוא עומד בשביל דופן.",
+                "סכך של סוכה צריך להיות מדבר שגידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה, אבל אם אין גידולו מן הארץ, או שגידולו מן הארץ. ומקבל טומאה, פסול. כל מיני אוכלין מקבלין טומאה הן, ואין מסככין בהם. סוכי תאנים ובהם תאנים פרכלין ובהם ענבים, קשים ובהם שבלים, מכבדות ובהן תמרים, אם פסולת מרובה על האוכל, כשרין לסכך בהן, ואם לאו פסולין. וכל דבר שנשתנה, אע\"פ שהיה גידולו מן הארץ, פסול לסכך בו, כגון בגד של פשתן או פשתן עצמו אחר שחבטו ונפצו. דתניא סככה באניצי פשתן פסולה, בהוציני פשתן כשרה, דעץ בעלמא הוא. עורות של בהמה שלא נעבדו, אע\"פ שאין מקבלין טומאה, הואיל ואין צומחין מן הארץ, אע\"פ שגדלין מן הארץ, פסולין לסכך בהן. כל מיני מתכות אין מסככין בהם. כל דבר שמקבל טומאה, כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים, אין מסככין בהם, ואפי' נשברו ולא נשאר בהן שיעור קבלת טומאה. ואסור לפרוש סדין על גג הסוכה מפני החמה, כגון שהיתה מסוככת כהלכתה, ויירא שייבש הסכך, או שינשרו העלין, ותהיה חמתה מרובה מצלתה או תחתיה מפני הנשר. אבל ליפות הסוכה, או להגין מפני החמה, כשרה, ובלבד שיהא בתוך ארבעה לסכך, ולכתחלה לא יעשה, אלא א\"כ יהא ניכר לכל שכוונתו להגין, או שהוא שרוי במים, שאז ניכר שהוא שם שטוח לייבשו.",
+                "ומותר ליפות הסוכה בבגדים ומרוקמים ומצויירין תלויין בה, והוא הידור המצוה. תלה בה מיני פירות לייפותה, אסור לאכול מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה, הכל לפי תנאו. נויי הסוכה המופלגין מן הסוכה ארבעה טפחים, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה, והלכתא כוותייהו. מחצלת של קנים וקש וגמי, אם עשאן לשכיבה, מקבלת טומאה, ואין מסככין בהן, מפני שהן כלי. עשאן לסיכוך, מסככין בהן, והני מילי שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפי' אם ניטלה שפתה, אין מסככין בה. סככה בחצים זכרים כשרה, מפני שאין לה בית קבול, ואין מקבלין טומאה, בנקבות פסולה, מפני שיש להם בית קבול ומקבלין טומאה. מסככין בנסרים, דברי ר' יהודה, ור' מאיר אוסר, ומפרש בגמ' אמ' רב פפא דכולי עלמא יש בהן ארבעה טפחים פסולה, בפחות משלשה דברי הכל כשרה, דקנים בעלמא נינהו, והתוספות פסקו יש בהם ארבעה פסולה, פחות מארבעה כשרה.",
+                "תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר משום בית הלל, או מפקפק או נוטל אחת מבנתים ויתן סכך כשר במקומו, וכולה כשרה. פי' מפקפק שיסיר המסמרים. נפלו הנסרים שעל התקרה באמצע הבית, ונשאר אויר מגולה שיעור שבעה טפחים שהוא משך סוכה קטנה, וסיכך על הפרוץ סיכוך כשר, ונשאר בין הסכך ובין הכותל פחות מארבעה אמות, או אם סיכך על גבי חצר והיו אכסדראות סמוכות לה מסוככות בסכך פסול, ולא היו לו בסוכה אלא שתי דפנות שלימות, והיה הסכך נוגע בפי האכסדרה בצד השלישי, ואין ברוחב האכסדרה ארבע אמות, או אם סיכך סוכה בסכך כשר והיו על הדפנות סביב שסכך פסול בפחות מארבע אמות, כל אחד מהשלשה עניינים שאמרתי סוכתו כשרה. ומצטרפות הדפנות לסוכה כאלו היו דבוקות בה, והיא הנקראת דופן עקומה, ואם היו רחוקות ארבע אמות, פסולה, מפני שסכך פסול באמצע הסוכה, פסול בארבעה טפחים, ומן הצד פסול בארבע אמות. וזו הלכה למשה מסיני.",
+                "כל דבר שהוא מחובר לקרקע אסור לסכך בו. דתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבה, פסולה, ואם היה הסיכוך הכשר מרובה על האילן, וצלתה מרובה מחמתה בלא אילן, כשרה. או שקיצץ ענפי האילן לשם סוכה וסיכך בהן כשרה. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן, מפני שנראה שלא היתה כוונתו אלא לייבשן, ואח\"כ נמלך עליהן לשם סוכה והניחן במקומן, ואמרה תורה תעשה ולא מן העשוי. ולא אסרו לסכך בה אלא חבילה גדולה, שדרך בני אדם לתת אותה על הגג לייבשה, אבל חבילה קטנה, שאין בה חמשה ועשרים קנים, מותר לסכך בה. כדגרסינן בירושלמי אין חבילה פחותה בפחות מחמשה ועשרים זרדין. ואם קנים הרבה עיקרן אחד ומחוברין בראשן, אפי' אם יש בה כ\"ה קנים, ואפי' קשרן במקום אחד, הואיל והן מחוברין בראש, מותר, שאגד על ידי שמים לא שמיה אגד. אגד עמהם קנה אחד, אם היו בה כ\"ה קנים, הרי חבילה ואסור. מכבדות הדקל מותר לסכך בהן, דאמ' רב האיי גאון ז\"ל אפקותא דדקלא מסככין בה, ואע\"ג דאגידא דאגד על ידי שמים לא שמיה אגד. סככה בשפודין, שהן מקבלין טומאה ופסולין לסכך, אפי' יש בין כל אחד ואחד מהן אויר כמותן ומרובה בסכך כשר, פסולה, שאי איפשר לצמצם למלאת כל האויר מסכך כשר, ונמצא הפסול מרובה על הכשר, אבל אם הוסיף הכשר על הפסול, כשרה. סוכה על גבי סוכה, העליונה כשרה והתחתונה פסולה, ובלבד שיהא גג העליונה גבוה עשרה טפחים או יותר עד עשרים אמה, ושיכולה התחתונה להחזיק כרים וכסתות על גבה, שהוא קרקע העליונה, שאז נקראת התחתונה סוכה שתחת סוכה, כיון שראוי לדור בעליונה, אבל אם אין לקבלם או שאין בגג העליונה עשרה טפחים, התחתונה מסוככת כהלכתה. ואם אין התחתונה מסוככת כהלכתה ומיתכשרא על ידי סכך העליונה, או צריך שיהיה סכך העליונה בתוך עשרים אמה לארץ. סוכה בתוך סוכה, החיצונה היא הנקראת סוכה. וצריך שתהיה הסוכה תחת אויר השמים, דכתי' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ומפרש בגמ' בסכות, ולא בסוכה שתחת האילן, ולא בסוכה שתחת הבית. סיכך בדבר הראוי, אם היה ריוח בין קנה לחבירו, והשמים נראים מתוך הקנים, אם הפרוץ מרובה על העומד, הרי חמתה מרובה מצלתה ופסולה, ואם העומד מרובה על הפרוץ, הרי צלתה מרובה מחמתה וכשרה. זה כנגד זה כשרה כרב פפא, דאמ' פרוץ כעומד מותר. ויש שאוסרין סוכה מעובה כמין בית, לכתחלה אל יעשנה, ואם עשאה, בדיעבד כשרה. ור\"ת ז\"ל כתב שאם עשאה עבה מאד שאין המטר יכול לירד בה, פסולה. אע\"ג דבית הלל מכשירין מעובה כמין בית, היינו דוקא כשאין כוכבים נראים בתוכה, אבל כשאין יכול להמטיר בתוכה, פסולה אפי' לבית הלל.",
+                "הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו, ומפרש בגמ' אמ' שמואל במטה גבוהה עשרה. תחת כילה, אם היתה גבוהה עשרה טפחים ויש לה גג טפח, חשיבא כאהל ולא יצא, דאמ' רב יהודא אמ' שמואל, מותר ליישן בכילה בסוכה, והוא שאין לה גג טפח, והוא שאינה גבוהה עשרה, ואם יש לה גג טפח אם אינה גבוהה עשרה, שרי. סוכת גנב\"ך רקב\"ש כשרה, כדגרסינן במ' סוכה בפרק סוכה שהיא גבוהה, ת\"ר סוכת גוים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותיים סוכת רועים סוכת קייצין סוכת בורגנין סוכת שומרי פירות כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה, והיא שעשויה לצל. סוכה שעשאה קודם החג שלשים יום כשרה, ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם חג, ואפי' בטפח על טפח, ואם עשאה לשם החג, אפי' מתחלת השנה, כשרה בלא חידוש. סוכה שאולה כשירה. סוכה גזולה יוצא בה ידי חובתו, שאין קרקע נגזלת. גזל עצים ועשה מהן סוכה, אע\"פ שיוצא בה ידי חובתו בדיעבד, הרי זה גזלן עד שיתן לחבירו דמי עצים שגזל לו או עד שירצהו, כדגרסי' במסכת סוכה ההיא אתתא דאתת לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה, ריש גלותא וכולהו רבנן יתיב בסוכה גזולה, אמ' רב נחמן פעיתא היא, דא אין לה אלא דמי עצים בלבד. פי' פעיתא זעקנית.",
+                "מי שלא עשה סוכה קודם החג יכול לעשותה בחג, ר\"ל בחולו של מועד. נפלה סוכתו, חוזר ובונה אותה בחולו של מועד. וכן יכול לצאת מסוכתו בחג וליישב בסוכה אחרת, דלא בעינן סוכה לכל שבעה ימי החג.",
+                "עצי סוכה אסורין בהנאה כל שבעת ימי החג. אם היא קיימת איסורה מן התורה, נפלה איסורה מדרבנן.",
+                "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה, מפני שהיא מצוה שהזמן גרמה. וקטן שאינו צריך לאמו, כבן שש וכבן שבע, מחנכין אותו לישב בסוכה. ועבדים הם שמלו וטבלו לשם עבדות, אבל משוחררין. וגרים חייבין בסוכה כשאר ישראל, שנא' (ויקרא כג, מב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. האזרח להוציא את הנשים, כל האזרח להוציא את הקטנים בישראל, לרבות גרים ועבדים משוחררין. טומטום ואנדרוגינוס, ספק זכרים ספק נקבות, חייבין בסוכה מן הספק, אבל אין מברכין עליה, שאין מברכין על הספק. חולה, אפי' אין בו סכנה, פטור מן הסוכה, הוא ומשמשיו. המצטער לישב בסוכה מפני הצנה או מפני הרוח או מפני רוח רע, פטור ממנה, ופטרוהו רז\"ל מגזירה שוה. כתיב הכא כל האזרח בישראל, וכתי' התם (תהלים לז, לה) ומתערה כאזרח רענן. פי' האזרח שהוא חייב בסוכה צריך שיהא שלו ושקט ורענן, ואם לא אינו חייב בה, הוא אינו חייב בה, אבל משמשיו חייבין בה. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים, ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לעשות לכתחלה סוכתו במקום הצער ויאמר מצטער אני. ונראה שאין כל אדם יכול לומר מצטער אני ליפטר, אלא בדרך שבני אדם מצטערין בו ע\"כ. אבל חייב בסוכה אע\"פ שהוא מצטער על מתו, איפשר שישב דעתו בסוכה, דתניא איבעי ליה ליושבי דעתיה.",
+                "חתן והשושבינין, פסק הרא\"ש ז\"ל ששושבינין לא מקרי עוסקין במצוה, וחייבין בכל המצות חוץ מן התפלה והתפלין, וחתן, אע\"פ שפטור מכל המצות, חייב בסוכה, שאיפשר לו לשמוח בסוכה. העוסקים במצוה או הולכי בדרך מצוה, כגון להקביל פני רבו או ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיוצא בזה, פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה, כגון שאם היה צריך לחזור אחריה בלילה יתבטל גם ביום ממצותו, אבל אם הולך ביום דרך מצוה ויכול לחזר אחר סוכה בלילה, בענין שלא יתבטל ממצותו, צריך לחזר אחריה.",
+                "הולכי דרכים ביום ושומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה ושומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומר גנות ופרדסים פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, שאם היה קובע סעודתו בסוכה היו גונבין לו ממקום אחר. הילכך השומר כרי של תבואה, ויכול לשמור כולו במקום אחד, חייב לעשות סוכה במקום ששומר.",
+                "זמן מצות הסוכה. חייב אדם לישב בסוכה כל שבעת ימי החג, ויקבענה לישיבתו, לאכול ולשתות וליישן לילה ויום, דכתי' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, וסתם יום הוא יום ולילה שלפניו, דכתי' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ואסור לאכול אכילת קבע חוץ לסוכה, אבל הזהירין במצות אין אוכלין חוץ לסוכה אפי' אכילת עראי, ואפי' פירות לא היו אוכלין חוץ לסוכה, ואפי' מים לא היו שותין חוץ לסוכה אע\"ג דמותר. דתניא מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו העלום לסוכה. ועד כמה אכילת עראי, עד כביצה וביצה בכלל. ואסור ליישן חוץ לסוכה אפי' שנת עראי, דתניא ת\"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה, שאין קבע לשינה.",
+                "ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות הסוכה משתסרח המקפה. ומפרש בגמרא מקפה של גריסין. וגרסי' בירושלמי לא סוף מקפה של גריסין, אלא אפי' מקפה של כל דבר. הוה ישן בסוכה וירדו גשמים ויצא, אין צריך לחזור עד שיעלה עמוד השחר, ואע\"פ שפסקו הגשמים. היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד, ואחר כך פסקו הגשמים, אין מכריחין אותו לשוב ולגמור את סעודתו בסוכה.",
+                "וחייב אדם לאכול כזית פת לפחות בסוכה בלילה הראשונה של חג, כמו שהוא חייב לאכול כזית מצה בלילה הראשונה של פסח, ופירשוהו רז\"ל מגזירה שוה, כתי' הכא (ויקרא כג, לד) בחג הסוכות בחמשה עשר, וכתי' התם (ויקרא כג, ו) בפסח בחמשה עשר.",
+                "וצריך אדם לתת שולחנו בסוכה, ומצוה מן המובחר להיות לפחות ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה. וזה לשון אורח חיים. ואם היא גדולה, ויושב סמוך לפתחה, ואין ממנו לתוכה אלא ראשו, ורובו ושולחנו חוצה לה, פסק רבי יצחק אלפאסי ז\"ל שלא יצא, וכן כת' בעל הלכות גדולות, אבל הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והר' זרחיה הלוי ז\"ל פסקו שיצא, ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. וצריך אדם אם חפץ לקרות, שתהא קריאתו בסוכה, ובלבד קריאה שאין צריכה עיון ודקדוק, דתניא הני מילי למיגרס, אבל לעיוני בר ממטלתא.",
+                "העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך, אע\"ג דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב\"ו לעשות סוכה, עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה. סמכינן גמרה דידן דקאמ' אין צריך לברך על עשייתה, אבל שהחיינו היה ראוי לברך. דתניא העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו, נכנס לישב בסוכה אקב\"ו לישב בסוכה. אלא דמסדירינן ליה אכסא, וזמן שעל הכוס פוטר גם של סוכה.",
+                "כיצד מברכין. כך נהגו בטלטילה. בשתי לילות של שני ימים טובים הראשונים מסדרן על הכוס על זה הסדר. מברך ראשונה בורא פרי הגפן, ואחר כך אשר בחר בנו מכל עם וכו', ואחר כך לישב בסוכה, ואח\"כ שהחיינו. סימן יקנ\"ז, יין קדוש סוכה זמן. דאמ' רב אסי, חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא. וזה לשון אורח חיים. הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול, משום דתניא נכנס לישב בה מברך, הילכך ראוי שתקדום ברכה זו לברכת המוציא מיד אחר הישיבה. וא\"אדוני הרא\"ש ז\"ל כתב, והעולם לא נהגו כן, כי רגילין כל העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס לטיול ולשינה, אלא בשעת אכילה, הילכך ראוי לברך תחלה ברכת המוציא [קודם] שהתחיל [ה]סעודה, ואחר כך מברך על הסוכה. ע\"כ. נראה שדעת הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל היתה כסברא הראשונה, ולא היתה דעת הרא\"ש ז\"ל כך. ובשני ימים טובים הראשונים שחייב לקדש קדושה רבה על היין קודם אכילה, מברך בורא פרי הגפן, שהיא קדושה רבא, ואחר כך לישב בסוכה קודם שישתה. ואין בכך הפסקה בין הברכה ובין השתיה, לפי שכל דבר שיש בו מצוה אינו הפסקה. ועוד ברכת לישב בסוכה היא לצורך הסעודה, מפני שאינו רשאי לאכול חוץ לסוכה, וכל מה שהוא לצורך הסעודה אינו הפסקה, כגון הבא מלח, הבא לפתן, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ובשאר ימי החג מברך לישב בסוכה כל פעם ופעם שישב לאכול בלבד. וליל יום טוב ראשון של שמיני חג עצרת ויומו יושב בסוכה מפני הספק, ואין מברכין עליה, שאין מברכין על הספק. וצריך לפנות הסוכה מן המנחה ולמעלה, וישים בה קדרות וקערות שאכל בהן, כדי שיראה שעבר זמנה. דתנן סוכה שבעה, כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה ויכין מקום לשבתו בבית."
+            ],
+            "The Four Species": [
+                "הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב\"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד\"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב\"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע\"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע\"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד\"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב\"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד\"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב\"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד\"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב\"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.",
+                "וגרסי' במ' מנחות בפרק הקומץ רבה, ארבעה מינין שבלולב, יש מהן שעושין פירות, כגון האתרוג והתמר, והם כנגד החכמים והצדיקים ואנשי מעשה. ויש מהן שאינם עושים פירות, כמו ההדס והערבה, והם כנגד העשירים ובעלי בתים המתעסקין בישובו של עולם. ובכולם העולם מתקיים וכולן צריכין זה לזה, כי החכמים ואנשי מעשה הם צריכים לבעלי בתים שיספיקום מנכסיהם ושיעסקו ביישובו של עולם, בזריעה ובקצירה וכיוצא בהם, כדי שיהיו הם פנויים לעבודת השם. וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה, אומה זו לגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכלות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, [קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל] ולפיכך צונו הב\"ה ליטול ארבעה המינין הללו, ולברך לה' על כלם, כדי שתחול ברכתו על כלם להסיר המחלוקת, ויתן ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות. לפי' שביעי של ערבה, שהוא אחרון למצות לולב, נוהגין כל ישראל לקחת אגודות של ערבה, ומוסיפין בהושענות, ומתחננין ומבקשים רחמים מהב\"ה, כלומר אנו אין אנו כאתרוג שיש בו אוכל וריח, ולא כהדס שיש בו ריח ואין בו אוכל, אלא כערבה שאין בה לא אוכל ולא ריח, כך אנו אין בנו לא מעשים טובים ולא תורה, ואתה למען שמך רחם עלינו ועשה למענך אם לא למעננו. ואין מברכין על הערבה ביום השביעי, כלומר עמי הארץ אנו ואין אנו יודעין לברך. דתניא ערבה כל שבעה חביט חביט ולא בריך.",
+                "ד\"א ולקחתם לכם וגו'. ר' מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. פסוק זה נאמר בשביל הלולב. השדרה של הלולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב. אמ' דוד ע\"ה, אין לך בכל האיברים גדולים מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, ואנחנו מפארין בהן להב\"ה, הוי כל עצמותי תאמרנה וגו'. וגרסינן בויקרא רבה ולקחתם לכם וגו'. א\"ר אבא בר כהנא, משכר לקיחה במצרים אתה למד שכר לולב. שכר לקיחה דמצרים, ולקחתם לכם אגודת אזוב. בכמה הוה טימיה, בארבעה מיני. היא שעמדה להם בבזת מצרים, בבזת הים, בבזת סיחון ועוג, בבזת שלשים ואחד מלכים. לולב שהוא בכמה טימי, וכמה מצות יש בו, על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם וגו'. ועוד גרסי' בויקרא רבה תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות [וגו']. אלו שבע מצות שבחג, ארבעה מינים שבלולב, וסוכה, וחגיגה, ושמחה. מה היא נעימות בימינך נצח. אמ' ר' אבין זה לולב שהוא נוצח, לפי שישראל ואומות העולם מקטרגין לפני הב\"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מי נוצח, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הב\"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם, אנו יודעין שישראל נוצחין. הוא שדוד ע\"ה אומר לישראל, קיימתם מצות לולב שנקרא נעים, שנא' (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, הרי את מבושר שנצחת לאומות העולם. ד\"א ולקחתם לכם וגו', יום חמשה עשר הוא ואת אומר ביום הראשון, ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שהיתה חייבת ממון למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שבא קרוב למדינה, יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שנכנס למדינה, באו לו גדולים וקטנים לקלסו. אמ' להם מלכא, מאן דאזל אזל, מכאן ואילך חושבנא. כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה, והב\"ה מתיר להם שליש עונותיהם. באין עשרת ימי תשובה ומתודין, ומתיר להם שליש. וכיון שבא יום הכפורים ומתענין, הב\"ה סולח להם על כל עונותיהם. א\"ר אחא, כתי' (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה, שהיא מופקדת אצלך מראש השנה, כל כך למה, למען תורא, בשביל ליתן אימתך על כל בריותיך. מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, וזה עוסק בסוכתו, וזה עוסק בלולבו, וביום טוב ראשון של חג הרי הם נוטלין את לולביהן ואתרוגיהם בידם ומקלסין להב\"ה, והוא ית' שמו אומר להם, כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן חשבו עונותיכם, לפיכך נאמר ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. א\"ר ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא, בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני נגלה לכם ראשון, דכתי' (ישעיהו מא, ד) אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתי' (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם את הראשון, זה בית המקדש, דכתי' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם את הראשון, זה משיח שיגלה במהרה בימינו, דכתי' (ישעיהו מא, כז) ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה הדר באילנו משנה לשנה, באין קטנים ועדין קיימים גדולים, באיזה, אתרוג. ד\"א פרי עץ הדר, זה אתרוג, שטעם עצו ופריו שוה.",
+                "שנינו במסכת סוכה אתרוג הגזול והיבש פסול. והוא הדין בלולב והדס וערבה. ושיעור יבשות האתרוג כדי שיתפסל בו, הוא כשתכלה ממנו הלחות, שכל זמן שאינו מוציא לחה מסחיטתו או מדוחק הסכין אם חותכין אותו, פסול. ובדיקה זו קשה, לפי שאי איפשר לסוחטו או לחותכו וישאר בכשרותו, אבל אם נקב ולא חסר כלום, יכול להעביר בו מחט או חוט, ואם יש בו לחה תראה בחוט, ניקב וחסר כל שהוא, אע\"פ שאין הנקב מפולש, פסול. כיצד, כל נקב, אע\"פ שאינו מפולש ואע\"פ שאינו כאיסר, פסול, נסדק כולו מראשו ועד סופו, אע\"פ שלא חסר כלום, פסול, ואם נשאר שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר. היתה לו פטמת, והוא הפרח שבראשו, אם ניטלה, פסול, אבל אם לא היתה לו פטמת מעולם, אינו נפסל בכך. ניטל עוקצו, והוא העץ שנתלה ממנו דרך גדולו, אם לא נשאר ממנו כלום באתרוג, פסול, ואם נשאר ממנו אפי' כל שהוא, כשר. עלתה חזזית על רובו, והם כמו אבעבועות ומקומן ניכר במישוש, שהוא בולט מן האתרוג, פסול. ואם היתה החזזית על מיעוטו, והיא במקום אחד, כשר. ואם נתפזרה החזזית על רובו, ואע\"פ שאלו היינו מחברין אותה במקום אחד לא יהיה בה רוב האתרוג, פסול. שיעור אתרוג הקטן, כביצה לא פחות, ואם הוא כביצה, אפי' שהוא בוצר עדין ולא נגמר בישולו, כשר. והגדול אין לו שיעור, אפי' צריך לאוחזו בשתי ידיו, כשר. אתרוג נפוח או סרוח או שחור או לבן או מנומר פסול. פי' מנומר שהוא נקוד, כדמתרגמי' עקודים נקודים, רגולין נמורין. אתרוג העגול ככדור פסול. גדלו בדפוס, ועשאו מצורה אחרת שאינו מצורת האתרוג, פסול, אבל אם עשאו מצורת האתרוג, יכול לעשותו מצורת האתרוג כפי מה שירצה.",
+                "לולב הגזול והיבש, פסול. יבש כיצד, זה שנפרך בצפורן, וסמכו בירושלמי לא המתים יהללו יה, שהיבש דומה למת, והלחי לפרי כמו הדם לבשר החי. יבשה שדרתו או רוב עליו, פסול. וזה לשון אורח חיים, ושיעור היבשות, פירשו התוספות שהוא נפרך בצפורן, והראב\"ד כתב משיכלה ירקות שבו וילבינו פניו, וכן עיקר.",
+                "עלין שבלולב נבראו זוגות זוגות, מצד אחד נפרדין ומצד אחד דבוקין, והדבוקים נקראים תיומת. אם גדלו עליו נפרדין בלא תיומת, פסול, נשארה התיומת ונפרדו עליו, קושרן וכשר. דתנן נפרדו עליו כשר. ומפ' בגמ' תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון, כפות תמרים, כפות, ואם היה נפרד יכפתנו. ואם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעין, פסול. נחתך ראשו פסול. נסדק בתיומא האמצעית, שהן שני עלין עליונים, שהוא השדרה כולה, ונחלקה התיומת עד שנראין כשנים, פסול. נסדק כשר. ומפ' בגמ' ואיעביר כהמניק פסול. פי' המניק, מחוגה. נעקם לפניו או לצדדיו פסול, אבל אם נעקם לאחורו כשר, שכך היא ברייתו. כדגרסי' בפרק לולב הגזול עקום דומה למגל פסול. אמ' רבה לא שאנו אלא לפניו, אבל לאחוריו ברייתו הוא. אמ' רב פפא ולפניו כצדיהו דמי. נפרצו עליו פסול. אמ' רב פפא נפרצו דעבד כי חופיא. פי' חופיא המכבדת שמכבדין בה את הבית. היה ראשו כפוף פסול, ובלבד שתהא שדרתו כפופה, אבל אם העלין כפופין בראשו ואין שדרתו כפופה, כשר. שיעור לולב לא פחות מארבעה טפחים, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל, שיעור הדס וערבה שלשה שלשה, לולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מהן טפח, ואמ' ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. ואין לו שיעור למעלה, וכל מה שהוא יותר גדול הוא הידור למצוה.",
+                "וענף עץ עבות. דרשו רז\"ל אלו שענפיו מכסין את עציו. כדגרסי' בפירקי לולב הגוזל, ת\"ר וענף עץ עבות, עץ שענפיו חופין את עציו הוי אומר זה הדס, עבות, תאנא עבות כשר, ושאינו עבות פסול. היכי דמי עבות, אמ' רבי יהודה כגון דקיימי תלתא תלתא בקינה. פי' שיהיו שלשה עליו סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד נמוך מחבירו. ואם יצאו הרבה בהן, אחר ונשרו מהן עד שלא נשארו אלא שלשה בהן, כשר, אפי' נשרו רובן, כגון שהיו שבעה ונשרו מהן ארבעה ונשארו שלשה. שיעור הדס שלשה טפחים ומחצה. ומצוה מן המובחר שיהיה כולו עבות, ולפחות שיהא רובו עבות, ואפי' שאין העבות בראשו, אלא שיש טפחים מעבות למטה, כשר. יבשו עליו פסול, אבל אם כמשו כשר. מיעוט היבשות לר' יצחק ז\"ל עד שיהא נפרך בצפורן, אם עדין ירוקים הם כשר, שאם ישרו אותם במים יחזרו לכמו שהיו במישושן ובמראיהם, ואינן נקראים יבשים, אלא כשילבינו פניו, שאז אפי' ישרו אותן במים לא יחזרו לכמו שהיו. נקטם ראשו כשר, ואפי' לא עלתה בו תמרה. לפי' אם יבש בראשו כשר. היו ענביו מרובין מעליו, אם הם ירוקות כשר, שהם ממראיו, ואם הם אדומות או שחורות פסול. ואין ממעטין אותם ביום טוב, ואם מיעטן כשר. פי' ענביו, הגרגרין הצומחין כעין ענבים.",
+                "וערבי נחל. דרשו חז\"ל שעלה שלו משוך כנחל, וזה סימנה, קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך ופיה חלק לגמרי. וצפצפה פסולה. וזה סימנה, קנה שלה [לבן] ועלה שלה עגול ופיה אינו חלק, ודוקא שפגימותיה הולכות נכחן ויש להם שני עוקצין כמסמר, אבל אם יש מין ערבה שקנה שלה אדום ועלה שלה משום ופיה אינו חלק לגמרי, אלא דומה למגל שפגימותיה עקומות לצד אחד, והיא כשרה. יבשו או נשרו רוב עליה, או שנקטם ראשה, פסולה, אבל אם כמשה או נשרו מיעוט עליה, כשרה. ערבה הגדלה על ההרים, פי' שלא על המים, כשרה. ורוב המפרשים פירשו שלכתחלה צריך לחזר אחד הגדלה על המים, ושבדיעבד יצא בגדלה על ההרים, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שלכתחלה יוצא בשל הרים, וכן נראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל, שכתב ערבי נחל האמורים בתורה, אין כל דבר הגדל על הנחל כשר, אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל, ורוב מין זה גדל על הנחל, ואפי' גדל במדבר או בהרים כשר. וכל ארבעת המינין הללו, אם היו של אשרה או של עיר הנדחת, בין כולם בין אחת מהן, פסולין, מפני שארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה בזמן שיש לו כל ארבעת המינין כולם, כמו שאפרש לקמן בעזרת האל בדין נטילת לולב וארבעת המינין.",
+                "ארבעת מינין שבלולב כולם ביחד נכללים בשם לולב לענין הברכה. ונתנו טעם רז\"ל, הואיל ומינו גבוה מכולם. ומצוה על כל אחד ואחד מישראל ליטול לולב אחד ושתי ערבות ושלשה הדסים. ועיקר מצות הלולב הוא הנטילה, מפני שהוא מן התורה והנענוע הוא מדרבנן, לפיכך מברכין על נטילת לולב, ומברכין ביום הראשון שהחיינו. וצריך שיהא הלולב והערבה באגד אחד והאתרוג לבד, והטעם לפי שאמ' הפסוק פרי עץ הדר כפות תמרים, ולא אמר וכפות תמרים, אבל השלשה מינין חברן כאחד ואמר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, דתניא ר' אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמו באגידה אחת, אמרת וכי וכפות כתי', כפות כתי'. ארבעת מינין הללו מעכבין זה את זה, בד\"א בזמן שאין לו הארבעה מינין כולן, אבל אם יש לו ארבעת המינין לפניו, יכול ליטול כל אחד ואחד מהן בפני עצמו, ואין מעכבין זה את זה. דתנן במ' מנחות ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ומפ' בגמ' אמ' רב חנן בר רבא לא שאנו אלא אם אין לו כולם, אבל יש לו אין מעכבין, והלכה כמאן דאמר לולב אין צריך אגד. אבל לכתחלה צריך לאגוד לולב והדס וערבה באגד אחד להידור המצוה, כדגרסי' בפ' לולב וערבה, אמ' ר' אבא אמ' ר' אלעזר, כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. צריך לאוגדו מערב יום טוב, כדגרסי' לא יאגדו ביום טוב. ואם שכח מלאגדו מערב יום טוב, יאגדנו ביום טוב, אבל לא יקשור הקשרים אלא גודלן. וצריך ליקח הלולב בידו ולא על ידי דבר אחר, אם לא שיהיה דרך כבוד, כגון דפוס של זהב או של כסף או בטליתו. כללו של דבר, כל דבר שיראה שהוא דרך כבוד יכול ליטלנו בו, שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. אם כן אם עשה לו בית יד לנוי, מותר ליטול הלולב בו. ונוטל הלולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמא, האי תלתא מצות והאי חדא מצוה. ועוד טעם אחר, שהאתרוג דומה ללב, על כן נוטלו בשמאל, שהוא כנגד הלב. ואם הוא אטר יד ימינו, יטול הלולב בשמאל, שהוא ימין כל אדם. ויטול האדום שבלולב, שהוא פניו כשנוטלו, כנגד פניו, והשדרה לחוץ כשאומר ההלל, אבל כשמברך ומעיין בו יהיו פניו כנגד השדרה, מפני שהלולב הוא רמז להב\"ה שהוא עליון על הכל, כך הלולב גבוה על שלשת המינין ורמז וראית את אחורי ופני לא יראו. וכשישראל הוא לבם אחד לאביהם שבשמים, כמו הלולב שאין לו אלא לב אחד. הם עולים למעלה גדולה כלולב שהוא מינו גבוה מכל האילנות. לפי' נוטלו בימין, שהנוטלו עומד לימינו של הב\"ה. ונוטל הלולב והעבות והערבה באגד אחד דרך גדלתן ראשן למעלה, ואם הפכן בשעת הנטילה ונתן ראשן למטה, לא יצא ידי חובתו, דתניא אין אדם יוצא חובתו אלא דרך גדילתן, שנא' (שמות כו, טו) עצי שטים עומדים.",
+                "יוצא אדם חובתו בלולבו של חבירו אם נתנו לו במתנה גמורה, שנא' (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, משלכם. ואם נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, דתניא מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובתו, ונתנו במתנה גמורה לר' יהושע ויצא בו ידי חובתו, ונתנו לר' אלעזר ויצא בו, ונתנו לר' עקיבא ויצא בו, והחזירהו לרבן גמליאל. אם כן למדנו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כדאמ' רבא, טול אתרוג זה במתנה, על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו יצא, לא החזירו לא יצא. פי' כשכופל התנאי הקודם מעשה, כתנאי בני ראובן ובני גד, דכתי' (במדבר לב, כט) אם יעברו אתכם ונתתם, ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. גרסי' בירושלמי רבי יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגה לבריה, אמ' ליה כשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. ובזמן הזה שנהגו לצאת ידי חובתן בלולב חבריהם אפי' בלא תנאי על מנת להחזיר, יוצאין, לפי שהדבר ידוע לכולן שאין אדם נותנו לחבירו אלא על מנת להחזירו, כי הנותן מתכוין שיצאו בו אחרים ידי חובתן ויחזירוהו לו מיד, וגם הנוטלין כוונתן לצאת בו ידי חובתן ויחזירוהו אותו לבעליו, ועל כן יוצאין ידי חובתן בלולבי חבריהם אפי' בלא תנאי."
+            ],
+            "Lulav": [
+                "דין נטילת לולב. כשישלים ש\"צ לחזור תפלת שחרית, נוטל לולב בימינו ואתרוג בשמאלו, ומברך על נטילת לולב, ושהחיינו ביום הראשון, ומנענעו, ומנענעין כלן. כיצד מנענעו, מוליך ומביא מעלה ומוריד, כתנופת שתי הלחם כשני כבשי עצרת, כדאמ' ר' יוסי בר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אמ' [רבא] וכן בלולב. ועוד צוו רז\"ל לנענעם כמי שמחבט את השטן שלא ישלוט בהם כלל. ומעשה בחכם אחד שהיה מנענעו ואומר גירא בעיניה דשטנא. ואח\"כ מברך ש\"צ לגמור את ההלל. וכשמגיעין להודו לה' כי טוב, שבאמצע ההלל, מנענעין, ובאנא ה' הושיעה נא, ובהודו לה' שבסוף ההלל. דתנן במ' סוכה בפרק לולב הגזול, היכן מנענעין, בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. ואם אין לו לולב בשעת קריאת ההלל, ומברך עליו באיזו שעה שיזדמן לו ביום, שכל היום כשר ללולב, וכשמתפללין תפלת מוסף, אוחזין לולביהם בידם ומתפללים. ואחר שחוזר ש\"צ תפלת מוסף אומר קדיש עד למעלה, ואומרים הושענות.",
+                "ונהגו לסבוב את התיבה פעם אחת בכל יום, ומעלין ס\"ת לתיבה כשמקיפין אותה, וביום השביעי, שהוא יום הושענא רבה, מקיפין שבעה פעמים, זכר למקדש. דתנן בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא, ויום שביעי של ערבה מקיפין את המזבח שבעה פעמים. אני והו שם של שבעים ושתים, ואומרים אני והו על שם עמו אנכי בצרה, ר\"ל שהב\"ה משתף שכינתו בינינו בעת צרותינו. וגם אני והו בגימטריא עולה לשבעים וח', כמנין אנא ה'. ועוד יש סמך לאלה ההקפות מן הפסוקים שאמר דוד ע\"ה, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. ארחץ בנקיון כפי, רמז ללולב שנוטל ביד, ואסובבה את מזבחך ה', רמז להקפות, לשמוע בקול תודה, רמז להודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ולספר כל נפלאותיך, רמז לתחנונים בהקפות בענין הנסים והנפלאות שעתיד הב\"ה לעשות עמנו בענין הישועה, שנא' (תהלים צח, א) מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, וכתי' (תהלים צח, ב) הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו, וכתי' (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו.",
+                "וכשיצא מבית הכנסת, יכנס לסוכתו ולולבו בידו, וכשישב בסתר עליון, שהיא הסוכה, יהיה מעוטר במצות ומעוטף בציצית, ויהיה מובטח שינצל מן היסורין, שנא' (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. אין נוטלין לולב בשבת, בין חל להיות יום ראשון בשבת או שני או שלישי, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וילך אצל בקי ללמוד ממנו, כדין השופר."
+            ],
+            "Sukkot Prayers": [
+                "תפלות של חג הסכות. ערבית ושחרית ומוסף ומנחה כתפלת ימים טובים של פסח. ואין ביניהם הפרש, אלא שאומרים במקום את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו את יום חג הסוכות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה זמן שמחתנו, דכתי' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך. ואם חל להיות בשבת מזכירו באמצע ובחתימה. וגומרין ההלל כל שבעת ימי החג, וגם בשמיני חג עצרת, ואין גומרין אותו בפסח אלא יום טוב ראשון בלבד, והשני מפני הספק, מפני שקרבנות של חג המצות כולן שוין ושל חג הסוכות קרבנו כל יום משונה מחבירו. כדגרסי' במסכת ערכין מאי שנא בפסח דלא גמרי הלל כל יומא ובחג גמרי כל יומא, חג חלוק בקרבנות, פסח אינו חלוק בקרבנות. ואחר שגומרין ההלל, מוציאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת אמור אל הכהנים, משור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה. וקורא המפטיר בספר השני בפרשת פנחס ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה. ואלו הפרשיות עצמן קורין ביום טוב שני. ומפטירין ביום טוב ראשון הנה יום בא לה', וביום טוב שני ויקהלו אל המלך שלמה, כדגרסי' במסכת מגלה בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטיר ביום הראשון הנה יום בא לה' וביום שני ויקהלו. וחוזרין הספרים, ומתפללים תפלת מוסף, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדיש תתקבל, וקורין משניות, פרק סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה וכו', וביום טוב שני משניות, פרק הישן תחת המטה.",
+                "שבת בחולו של מועד, בשבת בחולו של מועד של פסח בתפלות ובפרשה. ובשאר ימות חולו של מועד, שהוא שלישי לחג, קורא כהן וביום השני, ולוי וביום השלישי, ושלישי חוזר וקורא וביום השלישי, ורביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי, משום ספק היום. וביום השני של חולו של מועד, שהוא רביעי לחג, קורא כהן וביום השלישי, ולוי וביום השלישי, וחוזר וקורא שלישי וביום הג', וחוזר וקורא רביעי וביום השלישי וביום הרביעי. ועל הסדר הזה קורין עד יום השביעי. וביום השביעי, שהוא יום הושענא רבה, קורא כהן וביום הששי, ולוי וביום השביעי, וחוזר וקורא שלישי וביום הששי, ורביעי קורא וביום הששי וביום השביעי, משום ספק היום.",
+                "תפלות של שני ימים טובים של שמיני חג עצרת. ערבית שחרית ומוסף ומנחה כתפלת שני ימים טובים של חג הסוכות, אלא שאומרים במקום את חג הסכות הזה את יום שמיני חג עצרת הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה זמן שמחתנו. ואומר שהחיינו בליל יום טוב ראשון, מפני שהוא חג בפני עצמו, כדגרסי' בפסיקתא רבנן אמרי יום השמיני רגל בפני עצמו, פרק בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. ומה הוא טעון ברכה לעצמו, א\"ר אילא להזכיר בה זמן. תדע לך שמועד בפני עצמו, אמ' ר' אבין הלוי בשם ר' אחא, בכל ימות החג כתי' וביום וביום, ובזה כתי' (במדבר כט, לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, להודיעך שמועד בפני עצמו. וגרסי' בפרק לולב וערבה, שמיני חלוק משלפניו. פז\"ר קש\"ב. פירוש פי פייס בפני עצמו, ז' זמן בפני עצמו, ר' רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. פי' פייס, שהיו הכהנים מפילין גורלות על הקרבנות כל רגל ורגל בפני עצמו.",
+                "ומוציאין ביום טוב ראשון שני ספרים, קורין באחד בפרשת כל הבכור חמשה. ואם חל להיות בשבת מתחילין מן עשר תעשר וקורין אותה שבעה. ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פנחס ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ומפטירין ויהי ככלות שלמה. ושונים פרשת ביצה שנולדה ביום טוב.",
+                "ומזכירין גבורת גשמים. והתקינו רז\"ל להזכיר הטל ביום טוב ראשון של פסח והגשם ביום טוב ראשון של שמיני חג עצרת, מפני שהטל לעולם סימן ברכה, כדי שיעברו כל המועדים בטל, שהוא סימן ברכה. שכן מצינו ביצחק אבינו ע\"ה שבירך ליעקב אבינו ע\"ה בטל, ואמ' לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. ומשה רבינו ע\"ה בירך ליוסף בטל, ואמר וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת. והגשמים אינן סימן ברכה בחג, וע\"כ אין מזכירין אותן עד שיעבור החג. דתנן במ' תעניות הגשמים בחג למה הן דומין, לעבד שבא למזוג לרבו ושפך לו הקיתון על פניו. פי' הב\"ה צונו לישב בסוכה שבעת ימי החג, ואם אינו מניח אותנו לישב בה מפני הגשמים, יראה שלא רצה במצותיו. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' חנינא בר אבא, בפסח כתי' (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, בפסח אני נועל מפניכם את הרוחות ואת הגשמים, בשביל שתזקקו למלאכה, ר\"ל לקצור ולבצור ולאסוף פירות, אבל עכשו בחג אתם נועלין עצמיכם מלפני ואני פותח לכם אוצרות הרוחות ואוצרות הגשמים, הוי עצרת תהיה לכם. א\"ר חנינא בריה דרב אדא, מה יפו פעמים בנעלים, בנעל אין כתי' כאן, אלא בנעלים, בשתי נעילות נעילה בפסח ונעילה בחג. בפסח כתי' (דברים טז, ח) עצרת היא, ובחג כתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם. אמ' הב\"ה לישראל כגון אתם נועלין לפני בפסח, ואני נועל לפניכם בחג, ואני משיב הרוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים, ומפריח טללים ומדשן פירות ומגדל עשבים, ואתם נועלין לפני בפסח, ואתם קוצרים ומוציאין את הארץ מלאה פירות. א\"ר יהושע בן לוי, ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה ממנו חמשים יום. משל למה הדבר דומה, למלך, שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב ובנות נשואות במקום רחוק. אלו שהיו נשואות במקום קרוב, אית ביומא דייזלון וייתון, ואלו שהן נשואות במקום רחוק דלית ביומא דייזלון וייתון. אמ' המלך אני ואתם נשמח יום אחד. כך בפסח, על ידי שישראל יוצאין מימות הגשמים לימות החמה, היא רחוקה ממנו עצרת חמשים יום, דאית ביומא דייזלון וייתון, אבל בחג, על ידי שישראל נכנסין מן הקיץ לחורף, ובאין ימות הגשמים, טרחות הדרך קשה, לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים יום, דלית ביומא דייזלון וייתון, אמ' הב\"ה אני ואתם נשמח יום אחד, הכא אמר עצרת תהיה לכם, ולהלן אמר עצרת לה' אלהיך, הכל ביחד.",
+                "וגרסינן במדרש השכם אמ' ר' אלכסנדריא, משל למלך שבאה לו שמחה. כל ימי המשתה מטרונה אומרת לבני פלטרין, עד שהמלך בשמחתו שאלו ממנו צרכיכם. כיון שראתה שתמו ימי המשתה והם לא שאלו, משכה להם עוד יום אחד כדי שישאלו בו. כך כל ישראל. שבעת ימי החג התורה רומזת לישראל ואומרת, שאלו מה' מטר, ורמז לדבר בפרשיות אומר וביום השני פרים וגו' ונסכהם, מ\"ם יתירה, בששי ונסכיה יו\"ד יתירה, בשביעי כמשפטם, מ\"ם יתירה, סימן מים. מכאן לניסוך המים מן התורה בחג. וכיון שלא שאלו בשבעת ימי החג, כבשה להם התורה עוד יום אחד. לכך נאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם בגימטריא תשעים, כמנין מים, ובו שואלין את הגשמים.",
+                "אמר המחבר. וראוי היה לשאול את הגשמים ביום טוב ראשון של חג, ותקנו שלא לשאול אותן בשביל הסוכה, כמו שאמרתי. ואע\"פ שאין שואלין הגשמים בחג בשביל מצות סוכה, אפי' הכי ישראל רומזין לפני הב\"ה שיתן להם גשמים, מפני שהוא עונת גשמים ועת הזריעה, ומרצין לפני הב\"ה בלולב ואתרוג והדס וערבה, מפני שארבעת מינין הללו גדלין על המים, ומתחננין בהן לפני הב\"ה כל שבעת ימי החג, ומבקשין מלפניו לרחם על הארץ ולתת גשמים בעתם. משל למלך שהיה רגיל ליתן לעבדו משולחנו לחם בכל יום ויום לפרנסתו ופרנסת בניו ואנשי ביתו. פקיד המלך עשה חופה לבנו, וזימן למלך לאכול כל שבעת ימי המשתה. אמ' המלך לעבדו שהיה רגיל לתת לו הלחם, הפקיד שלי זמנני לאכול בחופת בנו כל שבעת ימי המשתה, ואיני אוכל על שולחני, אכול משלך עד שיעברו ימי המשתה, ואחר כך אתן לך משולחני כמשפטי. מה עשה העבד, לקח בנו ובנותיו הקטנים, וכל אנשי ביתו, והיה מתראה לפני המלך כל שבעת ימי המשתה, כלומר, אדוני המלך אע\"פ שאיני מבקש ממך פרנסתי, לאחר שיעברו ימי המשתה ותאכל על שולחנך, זכרני מיד וזכור לאלו שאין להם מרחם זולתך. כך ישראל, כל שבעת ימי החג, מתראין לפני הב\"ה, ומתחננין לפניו בלולב ואתרוג והדס וערבה, כלומר, רבונו של עולם, אע\"פ שאין הגשמים סימן ברכה בחג, כדי לקיים מצות סוכה, מ\"מ עונת הגשמים הם, רחם על ארבעת מינין האלו, שהם גדלין על המים, ואילולי המים היו יבשים, ותן לנו גשמי רצון מיד אחר החג ע\"כ.",
+                "ד\"א ביום השמיני עצרת תהיה לכם. אמר ר' אלכסנדראי, משל למלך שבאת לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה. היה בנו של מלך טרוח עם האורחים. כיון שיצאו שבעת ימי המשתה, אמ' המלך לבנו, בני, יודע אני שהיית טרוח עם האורחים, ועתה אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה, אלא תרנגול אחד וליטרא אחת בשר. כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקין בקרבנותיהם של אומות העולם, ואמ' ר' פנחס, כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבים בחג, כנגד שבעים אומות הם, כדי שלא ישטינו עליהם, מפני שאומות העולם מתקנאין בתפלותיהן של ישראל ובאהבת הב\"ה לישראל, שנא' (תהלים קט, ד) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. וכיון שיצאו שבעת ימי החג, אמ' הב\"ה לישראל, אני יודע שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם, ועכשיו אני ואתם נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליכם בקרבנות, אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל, התחילו מקלסין להב\"ה ואומרים, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמ' ר' אבין, אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהב\"ה, אלא ממה שאמ' הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, בך בהב\"ה, בך בתורתך, בך בישועתך. אמ' יצחק, נגילה ונשמחה בעשרים ושתים אותיות שכתבת עלינו בתורתך כמנין בך, והם כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא.  יום טוב שני והוא יום שמחת תורה. מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת וזאת הברכה, הד' מהם עד ומשפטיו עם ישראל, וחוזר וקורא החמישי, והוא המסיים, מן וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל, וקורא הששי, והוא המתחיל בספר השני, מן בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות. ונהגו להתיר להתחיל מיד בבראשית אחר שמסיימין את התורה, כדי שלא יראה כמי שמשליך מעליו את המשוי, אלא רצוא ושוב בקריאת התורה, מיד שגומרין מתחילין. וקורא המפטיר בספר הג' בפרשת פנחס, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ומפטירין ויהי אחרי מות משה עבד ה'. ושונין משניות, פרק הכל חייבין בראייה, ממסכת חגיגה.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה עושה הב\"ה שלום בארץ, ומקריב את הרחוקים, ומביא רפואה לעולם, שנא' (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.",
+                "כלו תפלות שבח ולאל ותהלות סליק פרקא"
+            ],
+            "Addenda": [
+                [
+                    "בקשה",
+                    "<b>א</b>שחר אל וקומתי כפופה   ועיני אל שמי עוזו זקופה",
+                    "<b>נ</b>פוגותי ונדכיתי בפשעי   וחיתי בחטאתי נגופה",
+                    "<b>י</b>קוד לבי ילהט בין צלעי   ודמעתי כמו מטר ערופה",
+                    "<b>י</b>הלמני עון כחשי בראשי   ונפשי תוך נחל איתן ערופה",
+                    "<b>ש</b>חורה היא במראה גם במעשים   ולא נאוה ומחטאת שזופה",
+                    "<b>ר</b>צונה עשתה תמיד בעודה   בעגבתה וזמתה שטופה",
+                    "<b>א</b>פפוה נהרות הפשעים   וממימי זדוניה שטופה",
+                    "<b>ל</b>בבי ישקה תמיד בכירה   אשר אינה קטומה גם גרופה",
+                    "<b>ב</b>מי פשעי יפוצץ כל עינות וחיתי   במי אשמה גרופה",
+                    "<b>ר</b>חוצה אך במי חטאת טבולה   במי נדה ולא עלתה שטיפה",
+                    "<b>ב</b>מעי משרפות ואש וגפרית   ונפשי תוך מדורתם שרופה",
+                    "<b>י</b>לחך לב אבל לא הדמעות   ולא דמעה תכבה השריפה",
+                    "<b>י</b>הי חסדך עלי עבדך וחון נא   לנפש וכאבה דלה ורפה",
+                    "<b>ו</b>יבוא לי שאון חסדך ואחיה   ותנפש בך נפש עייפה",
+                    "<b>ס</b>מוך נפלי ולעזור תהיה לי   ולא תהיה משוכתי חשופה",
+                    "<b>פ</b>דה נפשי וכסה על פשעי   זרוע קדשך תמיד חשופה",
+                    "<b>נ</b>שוי פשע כסוי חטאת אהי נא   לפניך ביום אף ואנפה",
+                    "<b>ו</b>הט אזן לאמרי פי ואל נא   אטומה תהיה כי אם שקופה",
+                    "<b>ח</b>סדיך גדולים מפשעי   וצדקתך עלי זעמך עדיפה",
+                    "<b>ו</b>לא תמוד גמול מדה במדה   ולא תשיב שכר איפה באיפה",
+                    "<b>ע</b>רוב עבדך לטוב צורי קדושי   ביום חרב נקמות היא שלופה",
+                    "<b>ד</b>לה נפשי אשר טבעה בתוך בור   יגוניה ומצרות אפופה",
+                    "<b>נ</b>כאה תחבוש מלכי ותדרוש   ותרגיע מבהלה דחופה",
+                    "<b>ב</b>צדקתך תרימנה תרומה   ויום טובך תרפנה תנופה",
+                    "<b>נ</b>בוכה תוך תהומות המצוקות   ובין גלי כאב שטה וצפה",
+                    "<b>א</b>ניה טובעה העמד אשר היא   ברוח חטא ואשמתה נשופה",
+                    "<b>ל</b>עת זקנה היה מסעד לנפשי   אשר מתוך ומעוני דאפה",
+                    "<b>נ</b>עורי חלפו רובם ועברו   ימי נוער וקרבה התקופה",
+                    "<b>ק</b>ווצותי צחורות לא שחורות   יבשרון בבוא יום החליפה",
+                    "<b>א</b>ני הולך בדרך הרחוקה   בלי צידה בידי יום אסיפה",
+                    "<b>ו</b>מה אעשה בבוא פחדי כשואה   ומה אומר בבוא אידי כסופה",
+                    "<b>ה</b>לא שערי כיונה באת בערב   ועף עורב ועת שחר ועיפה",
+                    "<b>ט</b>לואים שערותי גם נקודים   ומחלפתי ללבן היא עטופה",
+                    "<b>ל</b>ך נפשי צמאה גם כמהה   ואל טובך ברעב היא עטופה",
+                    "<b>י</b>מי חיי צנומות הם ודקות   וחיתי במו קדים שדופה",
+                    "<b>ט</b>הור עין ראה מחצי ולחצי   ומחלתי והעלה לי תרופה",
+                    "<b>ל</b>רחמיך אצפה ואיחל   ולך עיני כעין שפחה חרופה",
+                    "<b>י</b>חידתי לעבדך מאיצה   כרקחת וטבחת ואופה",
+                    "<b>ח</b>מול עלי ולא אגוע בפתע   ולא אמות במיתה ההדופה",
+                    "<b>ז</b>דוני אומרה אודה פשעי   בטרם תהיה נפשי חטופה",
+                    "<b>ק</b>דושי יה השיבני ואשוב   ונפשי לך תהי ברה ויפה",
+                    "<b>ש</b>מור נפשי ולך תשוב טהורה   וזכה מבלי פשע וְחַפָּה",
+                    "<b>נ</b>חני אך בדרך טוב ומישור   ולא אצנוף לבור שאון צנפה",
+                    "<b>ת</b>מלט מרדה שחת יחידה   ולא אהיה לפי פחת טרפה",
+                    "<b>ח</b>פוש נא מאסר נפש כלואה   בתוך קרב ובשר היא רצופה",
+                    "<b>נ</b>תונה תוך כלוא חשך ותמיד   למלאת תאות הגוף נדופה",
+                    "<b>י</b>ציר עפר ואפר גוף היצדק   והוא שואף לרוח חטא שאיפה",
+                    "<b>נ</b>בלות יאהב יבחל נכוחות   ונשמתו בחטאתו זעופה",
+                    "<b>ה</b>דימוני ותמיד על שניהם   אשחר אל וקומתי כפופה."
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכחה</b>",
+                    "<b>י</b>ום מועד לדין גבוהים. בקום למשפט אלהים. זכרתי ונבהלתי. אם און פעלתי.",
+                    "<b>ש</b>ערת בשרי תסמר. ליום פקדת יציר חומר. וצור עין לא יעלם. פועל אדם ישלם.",
+                    "<b>ר</b>ם אין לפניו שכחה. אבל הפינקס פתוחה והיד כותבת לו. והשיב לאדם כפעלו.",
+                    "<b>א</b>ם ינשה בר לבב. ויאריך לחוטא שובב. במשפט לא מעל. הן כל אלה יפעל.",
+                    "<b>ל</b>אשר צעדי יספר. היועילני לכפר. ואומר אפס ואון. לא פעלתי און.",
+                    "<b>ב</b>יד כל אדם יחתם. עקש והולך בתם. לכן יכיר כל מעבד. פעולתו אשר עבד.",
+                    "<b>ר</b>שע לא כסיתי. מי יאמר זכיתי. לבי וכסה עוניו. ופעולתו לפניו.",
+                    "<b>ב</b>מה אקדם ואכף. פניך יום על כף. מאזני משפט אעל. חטאתי מה אפעל.",
+                    "<b>י</b>כסוני כלמותי. הה לי על אשמותי. כי חקוקה בגבוהי. פעולתי את אלהי.",
+                    "<b>י</b>געתי לריק בתבל. וכלה כחי להבל. אחר התולים לבקר. עושה פעלת שקר.",
+                    "<b>ו</b>מה יזכה ילוד אשה. אשר בפח יצרו יקושר. נפשו בדמה אבקש. בפועל כפיו נוקש.",
+                    "<b>ס</b>ליחתך יה הפק. לעם דלתיך דופק. קולך לכפר מעלו. כשכיר יקוה פעלו.",
+                    "<b>פ</b>דה שב מיד פשעו. ומחה עונו בדמעו. וכתוב בספר נקיים. פעלת צדיק לחיים.",
+                    "<b>ח</b>שים לביתך כנשר. לעבדך לבבם הכשר. בטרם נתן לכם. שכר לפעלתכם.",
+                    "<b>ז</b>כה לב שובבים. ושים רחוקים כקרובים. אשר לא שבו לכסלה. אף לא פעלו עולה.",
+                    "<b>ק</b>יים דבר נביאיך בם. את תורתי בקרבם. ועל לבם אכתבנה. אפעל ומי ישיבנה."
+                ],
+                [
+                    "מָרַתִּיָּה"
+                ]
+            ]
+        },
+        "iii; On Repentance": {
+            "The Quality of Repentance": [
+                "<b>מורה דרכי התשובה</b>",
+                "ידידים טהרו רוח נדיבה והזכו ורחצו ממשובה",
+                "שעו לאל ושובו נא בכל לב ויושיעכם במו נחת ושובה",
+                "רצונו בקשו כי טוב ה' וקרבתו אלי שבים קרובה",
+                "אנוש דע כי זדון חטאת נעורים בעט ברזל ועופרת כתובה",
+                "למוסרי שמע תמיד ותחיה והט אוזן לפרק התשובה.",
+                "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך.",
+                "גרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, אמר ר' לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכתי' (ירמיהו ד, א) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יודה בר' סימון, שובה ישראל עד ה' אלהיך, אפי' כפרת בעיקר. א\"ר אלעזר, בנוהג שבעולם אדם עומד ומבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן הוא מבקש להתרצות לו, והוא אומר, אתה מבזה אותי ברבים ומתרצה לי ביני ובינך, לך והבא אותם האנשים שבזיתני בפניהם ואני מתרצה לך. אבל הב\"ה אינו כן, אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק, והב\"ה אומר לו עשה תשובה ביני ובינך ואני מקבלך, הה\"ד שובה ישראל עד ה' אלהיך. א\"ר שמעון בן לקיש, גדולה תשובה שהזדונו' נעשות לו כשגגות, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, ועון מזיד הוא דקרי ליה מכשול.",
+                "וגרסי' בב\"ר וישב ראובן אל הבור. היכן היה. ר' אליעזר אומר, עסוק היה בשקו ובתעניתו, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור, הה\"ד וישב ראובן אל הבור. אמ' לו הב\"ה, מעולם לא חטא אדם תחלה לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה. ואי זהו, זה הושע, שאמ' שובה ישראל עד ה' אלהיך.",
+                "וגרסינן בפירקי ר' אליעזר שלח הב\"ה ביד עבדיו הנביאים להנבא על ישראל, ואמרו להם שובה ישראל עד ה' אלהיך, עד ההוא שאמ' לך בסיני אנכי ה' אלהיך.",
+                "וגרסי' בפסיקתא שובה ישראל עד ה' אלהיך. משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד והיה מזהיר לכל בני המדינה, כל מי שהיה שומע לו ניצול, וכל מי שלא היה שומע לו היו הגייסות באות עליו והורגין אותו. ולפיכך הנביא צווח ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך. תני בשם ר' אליעזר, מקוה ישראל ה', מה המקום הזה מטהר את הטמאים, כך הב\"ה מטהר את ישראל בתשובה. לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם, שובה עד ה' אלהיך.",
+                "וגרסי' בספרי אתה החלות, את השבועה, להראות את עבדך את גדלך, זו מדת טובך, שנא' (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ואת ידך, זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם, שנא' (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח וגו', וכתיב (תהלים מד, ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, ואומר בי נשבעתי יצא מפי צדקה, [החזקה], שהוא ית' שמו כובש ברחמים את מדת הדין, שנא' (מיכה ז, יח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, ואומר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו'. ועוד גרסי' בספרי אשר מי אל בשמים ובארץ וגו', שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. מדת בשר ודם, הגדול מחבירו מבטל גזירת חבירו, אבל מי יכול למחות על ידך. וכן הוא אומר והוא באחד ומי ישיבנו. ר' יהודה בן בבא אומר, משל לאדם שהוא נתון בקולא של מלכות, אפי' נותן ממון הרבה אי איפשר לעכב, אבל אתה אמרת עשו תשובה ואני מקבל, שנאמר (ישעיהו מד, כב) מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך. לכך הושע הזהיר את ישראל ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך. ועוד גרסי' בספרי ונשב בגיא מול בית פעור. אמ' להם משה לישראל, ראו איזה עבירה עברתי וכמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי, ראו עבירות שעברתם ואמ' לכם הב\"ה עשו תשובה ואני מקבל. ר' יהודה בן בבא אומר, מגיד שבכמה מקומות באו ישראל לידי עבירה חמורה, ואמ' להם הב\"ה עשו תשובה ואני מקבל, שנא' (דברים ד, א) ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים וגו'.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה וזאת תורת האשם. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, אני הוא שאמרתי לכם אין חפצי אלא בדכא ובמי שאין בו עבירה, חזרתי בדברי, אפי' יעשה אדם כמה עבירות זו למעלה מזו, ויחזור ויעשה תשובה, וישפיל את עצמו בארץ, ויראה את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, כאשם תלוי, בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה ונותן לו בנים זכרים של קיימא עוסקים בתורה וישמרו דברי תורה מפיו, שנא' (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח. לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר, שובה ישראל עד ה' אלהיך.",
+                "והעושה תשובה הב\"ה מטה לו כלפי חסד ומוחל על פשעיו. ולא עוד אלא כשאדם עושה תשובה בכל לבו הוא מבקש סליחה מהב\"ה בחזקה, דכתי' (יונה ג, ח) ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל ה' בחזקה. כלומר, אתה אמרת שובו אלי ואשובה אליכם, כבר עשינו תשובה מחול לנו, כי אתה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. וגרסינן בפסיקתא קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ר' יהודה ור' נחמיה. [ר' יהודה] אומר, כל העולם תסבול ולעונותינו לא תשא. ועוד גרסינן בפסיקתא ה' ארך אפים ורב חסד וגו'. ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא.",
+                "ר' אלעזר אומר, כף מאזנים מעויינת, עונות מכאן וזכיות מכאן, והב\"ה [מטה לכף זכות, רב חסד, מטה כלפי חסד. רבי יוסי ברבי חנינה [אומר], כף מאזנים מעויינת, עונות מכאן וזכיות מכאן], חוטף שטר חוב משל עונות וזכיות מכריעות. ומה טעם נושא עון, עון ממש, וגרסי' בפ\"ק דמסכת פאה ירושלמי רובו זכיות ומיעוטו עבירות, נפרעין מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה, כדי ליתן לו שכרו משלם לעולם הבא. ר' הונא בשם ר' אבהו, אין שכחה לפניו ובשביל ישראל כביכול נעשה שכחן, ומה טעם, נושא עון ועובר על פשע, וכן דוד אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. דרש ר' יששכר איש דכפר מנדאי, כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן. אדם עושה גדישים גדישים של עבירות ועשה תשובה, כביכול וירא און ולא התבונן. וגרסי' במס' ברכות בפרק אין עומדין, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, אמ' הב\"ה, האשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקריבו ישראל לפני במדבר ארבעים שנה. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמ' לה, גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמ' לה, ואנכי לא אשכחך. והיינו דאמ' ר' אלעזר אמ' ר' הושעיא, גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל, דכתי' בו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך, זה מעשה סיני, דכתי' בו (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך.",
+                "וגרסינן בפרק חלק כשעלה משה למרום, מצא להב\"ה שיושב וכותב ה' ארך אפים וגו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים. אמ' לו, אף לרשעים. אמ' לו משה, הרשעים יאבדו. אמ' לו, השתא חזית דמיבעי לך. בשעה שחטאו ישראל, אמ' משה לפני הב\"ה, והלא כך אמרת, אף לרשעים. היינו דכתיב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. וגרסי' בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה, אמ' ר' חנא ואיתמא ר' שמואל בר נחמני, מאי ה' ארך אפים ולא אמר ארך אף, אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ועל הכל הב\"ה מאריך אפו חוץ מעל הזנות. כדגרסי' בב\"ר אמ' ר' עזריאל ור' יהודה ב\"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי, על הכל הוא מאריך אפו חוץ מזנות, מה טעם, ויראו בני האלהים את בנות האדם, מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' כי נחמתי כי עשיתים.",
+                "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. כדגרסי' בפרק יום הכפורים א\"ר נתן, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנא' (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וכו'. ר' אליעזר אומר, סמוכה תשובה לגאולה, שנא' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', מה טעם ובא לציון גואל, משום ולשבי פשע ביעקב. א\"ר שמעון בן לקיש, גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כזכיות, שנא' (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. א\"ר שמואל בר נחמני, גדולה תשובה שמארכת ימיו של אדם, שנא' (יחזקאל לג, כ) הוא יחיה. א\"ר חמא בר חנינא, גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים נאם ה' ארפא משובותיכם. ר' היה אומר, גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנא' (הושע יד, ה) כי שב אפי ממנו. וגרסי' בפרק חלק ר' אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמ' ר' יהושע בן לוי, אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אבל הב\"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, והב\"ה צווח כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי. תניא ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין, שנאמר (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם בע\"ז, ולא בכסף תגאלו, אלא בתשובה ומעשים טובים. אמ' לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר כי אני בעלתי בכם. אמ' לו ר' אלעזר, והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו. אמ' לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמ' אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי. אמ' ר' יוחנן, אין בן דוד בא אלא [בדור שכולו זכאי או כולו חייב]. בדור שכולו זכאי, דכתי' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים, ודור שכלו חייב, דכתי' (ישעיהו נט, טז) וירא כי אין איש ויתבונן ואין מושיע ותושע לו זרועו וגו'. אמ' ר' אלכסנדראי, ר' יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה, וכתי' (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור, הא כיצד, זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ר' יהודה אומר, אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין, ואין עושין תשובה אלא מתוך צער ומתוך דחק ומתוך הטלטול ומתוך שאין להן מחיה, ואין עושין תשובה עד שיבא אליהו, שנא' (מלאכי ג, כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', וכתיב בתריה והשיב לב [אבות על] בנים ולב בנים על אבותם. וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לשוב בסוף גלותן ומיד נגאלין, שנא' (דברים ל, א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, וכתי' (דברים ד, ל) ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, וכתיב (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, וכתי' (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, וכתי' (דברים ל, ה) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטיבך והרבך מאבותיך.",
+                "וגרסי' במסכת תעניות ירושלמי בפרק קמא, ר' אליעזר אומ', מתוך חמשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. הה\"ד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, הרי מתוך צרה. וישמע אלהים את נאקתם, הרי מתוך צווחה. ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, הרי מתוך זכות אבות. וירא אלהים את בני ישראל, הרי מתוך תשובה. וידע אלהים, הרי מתוך הקץ. וכן הוא אומר בשביל ימות המשיח, בצר לך ומצאוך וגו'. בצר לך, הרי מתוך צרה. ומצאוך כל הדברים האלה, הרי מתוך צווחה. באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, הרי מתוך תשובה. כי אל רחום ה' אלהיך, הרי מתוך רחמים. לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך, הרי מתוך זכות אבות. וכן הוא אומר וירא בצר להם, הרי מתוך צרה. בשומעו את רנתם, הרי מתוך צווחה. ויזכר להם בריתו, הרי מתוך זכות אבות. וינחם כרוב חסדיו, הרי מתוך תשובה. ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, הרי מתוך רחמים.",
+                "אמ' ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם מקניט את חבירו ספק מתפייס ממנו ספק אין מתפייס ממנו, ואם תמצא לומר מתפייס ממנו, בדברים אין מתפייס ממנו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא אדם עובר עבירה מתפייס ממנו בדברים, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנא' (הושע יד, ג) וקח טוב. ולא עוד אלא שמעלה עליו כאלו הקריב פרים, שנא' (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה, ת\"ל נדבה. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר קחו עמכם דברים וגו', קחו עמכם כסף וזהב אינו אומר, אלא קחו עמכם דברים. וגרסי' בפסיקתא זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבדי בן לוי ור' יוסי בן פנחס ורבנן. חד אמר, אמ' דוד לפני הב\"ה, אם מקבלני את בתשובה, יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, דכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מה כתי' בתריה, הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'. ור' יוסי בר' פנחס אמ', מנין לזה שהוא עושה תשובה שהב\"ה מעלה עליו כאלו עולה לירושלם ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, מן הדין קרא לב נשבר ונדכה וגו', היטיבה ברצונך את ציון וגו', אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'."
+            ],
+            "On Afflictions": [
+                "וצריך אדם כשיראה שייסורין באין עליו לעשות תשובה מיד, כי התשובה ומעשים [טובים] כתריס הם לפני הפורענות. תניא ר' אלעזר אומר ונקה לא ינקה, אי אפשר לומר ונקה, שכבר אמ' לא ינקה, ואי איפשר לומר לא ינקה, שכבר אמ' ונקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. ובזמן שאדם עושה רצון הב\"ה פורענות יראים ממנו, שנא' (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ובזמן שאין אדם עושה רצון הב\"ה פורענות מושלים עליו, שנא' פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה, ת\"ל נדבה. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר קחו עמכם דברים וגו', קחו עמכם כסף וזהב אינו אומר, אלא קחו עמכם דברים. וגרסי' בפסיקתא זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבדי בן לוי ור' יוסי בן פנחס ורבנן. חד אמר, אמ' דוד לפני הב\"ה, אם מקבלני את בתשובה, יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, דכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מה כתי' בתריה, הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'. ור' יוסי בר' פנחס אמ', מנין לזה שהוא עושה תשובה שהב\"ה מעלה עליו כאלו עולה לירושלם ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, מן הדין קרא לב נשבר ונדכה וגו', היטיבה ברצונך את ציון וגו', אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'.",
+                "וצריך אדם כשיראה שייסורין באין עליו לעשות תשובה מיד, כי התשובה ומעשים [טובים] כתריס הם לפני הפורענות. תניא ר' אלעזר אומר ונקה לא ינקה, אי אפשר לומר ונקה, שכבר אמ' לא ינקה, ואי איפשר לומר לא ינקה, שכבר אמ' ונקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. ובזמן שאדם עושה רצון הב\"ה פורענות יראים ממנו, שנא' (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ובזמן שאין אדם עושה רצון הב\"ה פורענות מושלים עליו, שנא' והשלחתי בכם את חית השדה. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי, שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. אמ' לו, שלשה הן ותשובה על כל אחד ואחד. עבר על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר שובו בנים שובבים. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה, התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות ב\"ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקים, ועל אלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא כולם תולין ומיתה מכפרת. ואין חילול השם מתכפר עד שימות המחלל, שנא' ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמתון.",
+                "הייסורין הם על שני דרכים. האחד, אם הוא חוטא ייסורין באין עליו להזכירו לעשות תשובה, והשני, אינו חוטא וייסורין באין עליו, ייסורין של אהבה הן. כדגרסי' במ' ברכות אמ' רבא אמ' רב סחורה אמ' רב הונא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ויעשה תשובה, שנא' נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנא' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה וגו'. תלה ולא מצא, בידוע שייסורין של אהבה הן, שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'. וגרסי' במסכת הוריות בפרק כהן משיח, דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתי' (קהלת ח, יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ, יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, אשריהם צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שלעולם הבא בעולם הזה, אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים שלעולם הבא בעולם הזה. וגרסי' במכילתא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. ר' עקיבא אומר, לא תעשון אתי, שלא תנהגון בי כדרך שאחרים מנהגין ביראותיהן. כשהטובה באה עליהן מכבדין את אלהיהם, שנא' (חבקוק א, טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה, וכשהפורענות באה עליהן מקללין את אלהיהם, שנא' (ישעיהו ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל אתם, אם הבאתי עליכם טובה תנו הודאה, [ואם הבאתי עליכם רעה תנו הודאה], שנא' (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. וכן איוב אומר ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך. ושנינו במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין, חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.",
+                "[וגרסי' בספרי] וצריך אדם שיהיה שמח בייסורין יותר מבטובה, שאם אדם בטוב כל ימיו אינו נמחל מן העבירות שבידו, [ובמה נמחל לו, ביסורים נמחל לו. ר\"א בן יעקב אומר, הרי הוא אומר את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. מי גרם לבן שירצה לאב, הוי אומר אלו] הייסורין. ר' אומר, וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. יהא לבך יודע כל המעשים שעשית וכל הייסורין שהבאתי עליך, שלא לפי מעשיך הבאתי עליך את הייסורין. ר' יוסי בר יהודה אומר, חביבין ייסורין, ששמו של מקום על מי שייסורין באין עליו, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך וגו'. ר' יונתן אומר, כשם שהברית כרותה לארץ כך היא כרותה לייסורין, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך וגו', וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו'. ר' שמעון אומר, חביבין ייסורין, ששלש מתנות טובות ניתנו לישראל ואומות העולם מתאוים להם, ולא ניתנו להם אלא בייסורין. ואלו הן, תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. תורה מנין, שנא' (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך וכו', וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ וכו'. העולם הבא מנין, [שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר]. אמרת אי זו היא דרך ישרה שמביאה את האדם לחיי העולם הבא, הוי אומר זה ייסורין, שנאמר (דברים ח, טז) למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ר' נחמיה אומר, חביבין ייסורין, שכשם שהקרבנות מרצין כך הייסורין מרצין. בקרבנות כתי' (ויקרא א, ד) וסמך ידו על ראש קרבנו ונרצה לו לכפר עליו, ובייסורין כתי' (ויקרא כו, מג) והם ירצו את עונם. ולא עוד אלא שהייסורין מרצין יותר מן הקרבנות, מפני שהקרבנות בממון והייסורין בגוף.",
+                "וכל מי שהב\"ה חפץ בו, מדכאו בייסורין, שנא' (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי. וכל מי שלא עברו עליו ייסורין, אין הדבר בשביל טובתו, אלא כדי לשלם לו שכר מיעוט חסדים שעשה בעולם הזה, דכתי' (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ומתרגמי' ומשלם לשנאוהי טבן דאינון עבדין קודמוהי בחייהון לאובדיהון. נמצא שכל מי שהוא שקט ושאנן, בלא צער ובלא ייסורין, שאינו מטובתו ושלא נתכפרו עונותיו. שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל מי שבאו עליו ייסורין בעולם הזה, הרי קבל עונשו ונוחל העולם הבא, מפני שהוא נפטר ונקי מן העונות.",
+                "וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יצחק, אדם נכשל בעבירה והוא מתחייב עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו, מקצת הנפש ככל הנפש. וגרסי' בספרי ר' אליעזר אומר, כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפר לו מעונותיו כלום, ועל ידי הייסורין הוא מתרצה למקום, שנא' (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ר' חגי בשם ר' יצחק, נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, נוראות שאתה עתיד לעשות עמנו לעתיד לבא, בשביל ייסורין שאתה מביא עלינו בעולם הזה. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, תודיעני אורח חיים. ר' יודן ור' עזריה. ר' יודן, אמ' לו הב\"ה, דוד, אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, שנא' (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. ור' עזריה אומר, צפה לייסורין, דכתי' (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. וגרסי' בפרק חלק אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כשחלה ר' אלעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמ' להם, חמה עזה באה לעולם. התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק. אמ' לו, מפני מה אנו בוכים ואתה מצחק. אמ' להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו, איפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה. אמ' להם, לכך אני מצחק, שכל זמן שאני רואה את ר' שאין יינו מחמיץ ופשתנו אינו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשינו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קבל ר' עולמו, עכשיו שאני רואה אותו בצער אני שמח. אמ' לו, עקיבא, חיסרתי מן התורה כלום. אמ' לו, למדתנו רבינו שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ותניא אין ייסורין בלא עון ולא מיתה בלי עון. אמ' ר' עקיבא, חביבין ייסורין. אמ' להם, סמכוני ואשמע דברי עקיבא תלמידי שאמר, חביבין ייסורין. אמ' לו, עקיבא, זו מנא לך. אמ' לו, ר' מקרא אני דורש. בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וכתי' (שופטים ג, ז) ויעש הרע בעיני ה', וכתיב (משלי כה, א) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. וכי חזקיה לכל העולם כלו למד תורה ולבנו לא למד תורה. אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא החזירו למוטב אלא ייסורין, שנא' (דברי הימים ב לג, י) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, ויביאו אותו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מפני ה' אלהי אבותיו, ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים.",
+                "והב\"ה מנסה את הבריות. אבל אינו מנסה אלא לצדיקים, שנא' (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן, והן הנקראין ייסורין של אהבה. אבל אינו מנסה לרשעים, משנאתו אותם, שנא' (תהלים יא, ה) ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. וגרסי' בבראשית רבה משל למה הדבר דומה, ליוצר. מה היוצר הזה כשהוא בודק, כבשנו, אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד שהוא שוברן, ומי הוא בודק, קנקנים היפים, שאפי' מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברין, כך הב\"ה אינו מנסה את הרשעים, שאין יכולין לעמוד בנסיון, שנא' (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש, את מי מנסה, הצדיקים, שנא' (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן. א\"ר יונתן, הפשתני הזה כשפשתנו רעה אינו מקיש עליה, מפני שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה מקיש עליה ביותר, למה, שהיא משובחת, כך הב\"ה אינו מנסה לרשעים, לפי שאינן יכולין לעמוד בנסיונן, את מי הוא מנסה, לצדיקים, מפני שהן יכולין לעמוד בנסיונן, שנ' ה' צדיק יבחן. הא למדנו שהייסורין הבאין על הצדיקים בעולם הזה הן ייסורין של אהבה לטובתן, למרק מהן מיעוט עונות שבידם, ויזכו לחיי העולם הבא. שאין ייסורין אלא לכפרה. לפי' ישמח אדם בייסורין, שכל השמח בייסורין מביא ישועה לעולם. כדגרסי' בפירקא קמא דמ' ברכות, א\"ר יהושע בן לוי, כל השמח בייסורין בעולם הזה מביא ישועה לעולם, שנא' בם עולם ונושע. וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, יהא חלקי עם מתי בחולי מעים, דאמ' מר רובן של צדיקים והחסידים מתים בחולי מעים. ואמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מתים בדרך מצוה.",
+                "לעולם יהיה אדם מפחד ומתיירא מפני עונות שעשה, ויבהל מדינו של הב\"ה, ויחזור בתשובה שלימה, ויבקש מלפניו מחילה וכפרה על כל עונותיו, ויפחד מדינה של גיהנם וממעמד יום הדין המר והנמהר. ואל יפתוהו הבלי עולם, ולא יסיתוהו תאוות הזמן, ולא יפסיד בתאות שעה אחת בעולם הזה חיי העולם הבא, שהוא חיי עולמים וקיום נצח נצחים. ואל יחשוב שאם האריך לו הב\"ה אפו שכבר ניצל מדינו ומעברתו, אלא ידע שעל כל פנים שהוא מזומן ומוכן לפורענות אם לא ישוב בתשובה, ולא המתין לו הב\"ה ולא האריך לו אפו אלא שהיה מצפה לו הב\"ה ומייחל אולי יעשה תשובה, ואם לא יעשה תשובה שהב\"ה נפרע ממנו אפי' אחר כמה שנים, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ר\"ל שהב\"ה יפרע מן הרשע באיזה זמן שירצה, ואין שכחה לפניו, ואין מנוס ואין מברח לרשע להמלט מחרונו, שנא' (איוב לד, כב) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, וכתי' (ירמיהו כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', וכתי' (עמוס ט, ב) אם יחתרו בשאול משם ידי תקחם. ואם הב\"ה מאריך אפו על הרשעים לא ישכח עונותם, שהוא ית' שמו מאריך אפיה וגביה דיליה, ואמר הכתו' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, ר\"ל שמאריך אפו לרשעים אולי יעשו תשובה, והם ישנים ונרדמים ולא יקיצו משנת סכלותם ומתרדמת אולתם, והב\"ה אומר, כל העבירות האלה שעשית, אע\"פ שהחרשתי והארכתי לך אפי ולא מהרתי ליפרע ממך, לא תחשוב ששכחתים ולא תדמה שאני שוכחן כמוך, כי לא דרכי דרכיכם ולא מעשי מעשיכם. מדת בשר ודם, כשיהיה לו אויב, ישתדל להנקם ממנו מיד, קודם שימות אחד מהם או שניהם, או יברח וימלט מידו, או שמא יזדמן לו שום דבר שימנענו להנקם ממנו. אבל הב\"ה אינו כן, אלא מאריך אפו על הרשעים, אולי יעשו תשובה, ואינו מפחד שימלטו מידו ושינצלו מחרון אפו וממעמד יום דינו, ואם לא יעשו תשובה לוקח נקמתו מהן, הן ברחוק הן בקרוב, מכל אחד ואחד כפי מעשיו, והכל בצדק ובמשפט, שנא' (דברים לב, ד) אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.",
+                "והב\"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה, כדי שיפרע מהם ממיעוט עונות שעשו בעולם הזה וילכו נקיים לחיי העולם הבא. ומאריך אפו על הרשעים בעולם הזה, כדי לשלם להם מיעוט זכיות שעשו בעולם הזה, כדי שיהיו נוחלין באר שחת והולכין לאבדון. וזהו סוד צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. לפיכך אל תתמה אם ראית צדיק נבחן בעולם הזה ורשע בהשפעת טובה, שהב\"ה עמקו מחשבותיו ודעתנו קצרה, ואין בנו דעת להבין אפי' מעט מזער מדרכיו, ואין להרהר אחר מדותיו. ויש רשעים שנפרעין מהם קצת בעולם הזה, שכל כך הרבו לפשוע שנפרעין מהן בעולם הזה ובעולם הבא. ויש צדיקים שהן בשלוה בעולם הזה, מפני שאין בידם אלא מעט מן המעט מן העונות, ומתכפרין להם בשעת המיתה, ונוחלין העולם הזה והעולם הבא. ויש צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא, ומביא עליהם ייסורין לטובתן, כדי שלא יהיה להם פנאי לחטוא, ואין אדם רשאי להרהר אחר מדותיו, וזה הוא כדי שלא יחטאו ויפסידו שכרן לעולם הבא. ויש רשעים גמורים בהשפעת טובה לרעתן, כדי שלא יתנו את לבם לעשות תשובה וימותו ברשעתן ונוחלין גיהנם ויורדין לבאר שחת. לפי שבטובתן בעולם הזה יראה להם שהם עושין כדין, ואינם עושים תשובה. והוא שאמר הנביא ע\"ה השמן לב העם הזה וגו'. וארז\"ל בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פתחין יש לו, כמו שאבאר לקמן בע\"ה. ואין ייסורין באין על הצדיקים אלא למרק מהן מיעוט עונות שבידם, או הן ייסורין של אהבה, ואין ייסורין באים על הרשעים בעולם הזה אלא ייסורין של נקם, ולרמוז להם חלקם הרע לעולם הבא. סוף סוף, הב\"ה גוזר על בריותיו כפי מה שחכמתו גוזרת, ואין אדם רשאי להרהר אחר מדותיו.",
+                "לפיכך צריך אדם, כשיראה שתחול נקמת הב\"ה על הרשעים, לפשפש במעשיו ולעשות תשובה מיד, טרם ילכד גם הוא בפח רשעו ויפול במוקש חטאו. ויקח מוסר מן הבחונים ומן המיוסרין, ויתעורר משנת סכלותו, ויקיץ מתרדמת אולתו, בעוד יש בידו יכולת לחזור. ואל יבטיחנו יצרו שיש בשאול מנוס לו, שנא' (איוב לד, כב) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ואם ימות קודם שעשה תשובה, הב\"ה משלם לו כמעשיו, שנא' (ירמיהו יז, י) אני ה' חוקר לב בוחן כליות לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו, וכתי' (משלי כד, יב) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו, וכתי' (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ושנינו במסכתא אבות (משנה אבות ג, טז) הכל נתון בערבון ומצודה פרושה על כל החיים. פי' שהב\"ה הפקיד המות על כל הבריות, וכאלו פרש עליהם מצודה שאין ממנה מברח ולא מפלט, כדגים הנאחזים במצודה וכעופות הנתונות במסגר, שבעליהן נוטלן בכל עת שירצה. והחנות פתוחה, הוא העולם הזה, שהוא כמו חנות פתוחה, ובה מיני מאכלין ומיני משקין וכל מעדנים, וכל הרוצה ליטול בחוב בא ונוטל ויאכל ויתעדן, אבל יהי יודע שסופו לפרוע חובו, וכל המעדנים שאכל ומתקו לחכו מרה תהיה באחרונה, ועל זה אמ' שלמה ברמיזה אכול דבש הרבות לא טוב. והחנוני מקיף, זה הב\"ה, שהוא צופה ומביט כל עלילות בני אדם ורואה כל מעשיהם, שנא' (זכריה ד, י) עיני ה' משוטטות בכל הארץ. והפנקס פתוחה, כחנוני הזה שהוא כותב על פנקסו כל מה שנוטלין ממנו, ואח\"כ תובע ממונו מכל אחד ואחד. וכך הב\"ה גלוי וידוע לפניו כל מעשה האדם ופקודתו ועלילותיו בעולם הזה, וכאלו כתו' לפניו, שנא' (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, ותנן וכל מעשיך בספר נכתבין, ותובע הקב\"ה מיד האדם כל זמן שירצה. והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעין מן האדם, לדעתו ושלא לדעתו, אלו הן הייסורין הבאין על האדם בכל יום ויום מעט מעט, והחוטאים חושבין שהוא דרך מקרה, ולפיכך עונשם קשה. והב\"ה מוסיף עליהם עונש על עונשם, שנא' (ויקרא כו, כג) ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, ויספתי ליסרה אתכם שבע כחטאתיכם. ובשביל שהן חושבין שהמכות הבאין עליהם הם על דרך מקרה, אינן עושין תשובה ואינן מתפללין לפני הב\"ה להסיר מעליהם את הפורעניות, שנא' (ישעיהו ט, יב) והעם לא שב עד המכהו ואת ה' צבאות לא דרשו, וכתי' (איוב לו, יג) וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. אבל המשכילים יבינו מיד, וירגישו שבשביל חטאתם באו עליהם ייסורין, להזכירם לעשות תפילה, וידעו כי הייסורין הבאין עליהם שהן להן לרפואה מחולי פשעם. כמו הרופא האומן כשיראה לחולה שגבר עליו חוליו וגבר עליו הדם, יקיז לחולה ויוציא ממנו מעט דם, אולי יקל תוקף הדם שבקרבו ויבריא. כך הב\"ה כשיראה רוב עונות האדם, ימעט אותן מעט מעט בייסורין, שהחוטא דומה לחולה, כמו שאמרתי למעלה, שנא' (תהלים מא, ה) אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, וכתי' (ישעיהו לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, וכתי' (הושע יד, ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. ובענין הודוי על העונות אמ' דוד ע\"ה לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו'. פי' אמר דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אתה אמרת שובו אלי ואשובה אליכם, הריני שב לפניך ומתודה על עונותי, מחול וסלח לי, למען תצדק בדברך שאתה אל רחום וחנון. משל לרופא שראה את המכה, ואמר לחולה, כמה מכה זו גדולה, אמ' לו החולה, בזאת יודע כח חכמת רפואתך. והמכה לצדיק הוא על דרך רפואה, ולהטותו מן הדרך הרעה אל הדרך הישרה, כעגל שיכניסוהו לחרוש תחלה ומכין אותו בשבט לכוין תלמיו, שנא' (ירמיהו לא, יז) שמע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד וגו'. והדין דין אמת, שהב\"ה שופט את בריותיו בצדק, שנא' (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדו. והכל מתוקן לסעודה, שכל ישראל הם מוכנין לחיי העולם הבא אם עושין תשובה, דכתי' (ישעיהו נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. פי' הנשמות הם מעשי ידי, ולפיכך אני מלמד עליהם זכות. לפי שהיא מן העליונים. ואע\"פ שהנשמה והגוף הם מעשה ידיו, אפי' הכי הב\"ה חומל על הנפש יותר, מפני שהיא גזורה מתחת כסא כבודו. ולפיכך מביא ייסורין על גוף האדם בעולם הזה, אולי תזכה הנשמה. וכתב ר' יונה ז\"ל והמשל בזה, כי המלך יחמול על חניכיו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים, ויחמול עליהם יותר ממה שהוא חומל על הרחוקים ועל הפחותים."
+            ],
+            "The Power of Repentance": [
+                "התשובה היא יסוד העולם ועמודו ואין העולם עומד אלא על התשובה. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם, שנא' (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, וסמיך ליה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וגרסי' במ' נזיר ירושלמי בפרק כהן גדול ונזיר, א\"ר יודה בר פזי, מלוא תרווד עפר נטל הב\"ה ממקום המזבח וברא בו את אדם הראשון, אמ' הלואי יברא ממקום כפרה ותהא לו עמידה, הה\"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתי' הכא באדם (בראשית ב, ז) עפר מן האדמה, וכתי' התם במזבח (שמות כ, כ) מזבח אדמה, מה להלן מזבח, אף כאן מזבח. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הב\"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לבראת את העולם, והיה מחריטו לפניו ולא היה עומד. משל למה הדבר דומה, למלך שרצה לבנות פלטרין, אם אינו מחריט בארץ מוצאיו ומובאיו אינו מתחיל לבנות. כך הב\"ה היה מחריט לפניו העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה. כשברא הב\"ה את עולמו עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים, בא ושתף הדין עם מדת רחמים וברא את העולם במדת רחמים, והיא מדת הסליחה, והסליחה על ידי התשובה. לפי' קדם לבריאת העולם את התשובה, שגלוי וידוע לפניו שעתיד אדם לחטוא, לכך קדם לו התשובה, שאם ישוב מחטאו אין שום דבר עומד לפני התשובה. לכך אמר לקין הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ר' ישמעאל אומר, אילולי התשובה שנבראת לא היה העולם יכל לעמוד. והב\"ה ברא התשובה, וימינו פשוטה לקבל שבים, ובכל יום ויום אומר שובו בני אדם וכו'. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי, ואמרי ליה אמ' ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, מאי דכתי' (יחזקאל א, ח) וידי אדם מתחת כנפיהם, ידו כתי', מלמד שידו של הב\"ה פשוטה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין.",
+                "וגרסי' בפרק יום טוב ראשון של ראש השנה אמ' ר' יהודה א\"ר יוחנן, עשר מסעות נסעה שכינה, וכולהו מקראי, וכנגדן גלתה סנהדרי גדולה מגמרא. ת\"ר עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לכרובים, ומכרובים לשער הקדמוני, ומשער הקדמוני לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לחומה, ומחומה לגג, ומגג לעיר, ומעיר להר הזיתים. מכרוב לכרוב, דכתי' (יחזקאל ט, ג) ויעל כבוד ה' מעל הכרוב אשר היה עליו. ומכרוב למפתן, דכתי' (יחזקאל ט, ג) וכבוד ה' אלהי ישראל עלה מעל הכרוב על מפתן הבית. ממפתן לכרובים, דכתי' (יחזקאל י, יח) ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמוד על הכרובים. ויצא, ויבא מיבעי ליה. משל למלך שהיה יוצא מביתו והיה מהלך וחוזר ומנשק כותלי הבירה. מכרובים לשער הקדמוני, דכתי' (יחזקאל י, יט) וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם, ויעמדו פתח שער בית ה' הקדמוני וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. משער הקדמוני לחצר, דכתי' (יחזקאל י, ד) והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. מחצר למזבח, דכתי' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח. ממזבח לחומה, דכתי' (עמוס ז, ז) ראיתי את ה' נצב על חומת אנך. מן החומה לגג, דכתי' (משלי כא, ט) טוב שבת על פנת גג. מגג לעיר, דכתי' (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא. מעיר להר הזיתים, דכתי' (מיכה ו, ט) ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר. מן ההר אמרה אלכה ואשובה אל מקומי. אמ' ר' יוחנן, ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר, שמא יחזרו בתשובה. כיון שלא חזרו בתשובה, אמרה תפח עצמותן, שנא' (איוב יא, כ) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. הא למדנו שהב\"ה מצפה לחוטאים אימתי יעשו תשובה. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יוסי, פתחי לי אחותי רעיתי. אמ' הב\"ה, פתחו לי פתח כחרירה של מחט ואני פותח לכם פתח שיהו אהליות ובצרצריות נכנסין בו. פי' פתח גדול. ר' חנינא בר פפא שאל את ר' שמואל בר נחמני, מהו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. אמ' ליה, נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. אמ' הב\"ה, שני דרכים הללו נתתי להם לישראל, אחת של טובה ואחת של רעה, של טובה היא של חיים ושל רעה היא של מות, של טובה יש בה שני דרכים, של חסד ושל צדקה, ושל רעה יש בה ארבעה פתחים. ועל כל פתח ופתח שבעה מלאכים שומרים ויושבים, ארבעה מבחוץ ושלשה מבפנים. אלו שבחוץ רחמנים הם ואלו שבפנים אכזריים הם. וכשיבוא האדם ליכנס בשער הראשון, הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו, מה לך ליכנס בתוך האש הזאת ובתוך הגחלים האלו, שמע לנו ושוב. אם שמע להם מוטב, ואם לאו אומרין לו, אין כאן חיים. בא ליכנס בפתח השני, מיד מקדימין אותו ואומרים לו, הרי נכנסת בפתח הראשון, אל תכנס בפתח השני, מה לך להיות מחוק מספר חיים, ובורחין ממך וקוראין אותך טמא, שמע לנו ושוב. אם שמע מוטב, ואם לאו אומרין לו, אין כאן חיים. בא ליכנס בפתח השלישי, אומרין לו, הרי נכנסת בפתח ראשון ושני, מה לך ליכנס בפתח השלישי, שוב לך, מה לך להיות מחוק מספר חיים, הלא מוטב לך שתהא חקוק מהיותך מחוק, שמע לנו ושוב. אם שמע להם ושב הרי טוב, ואם לאו אוי לראשו ולנפשו. בא ליכנס בפתח רביעי, אומרין לו, הרי נכנסת לפתח שלישי. מיד הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו, הרי נכנסת לכל הפתחים הללו ולא שמעת ולא שבת עד עתה, תדע שהב\"ה מקבל את השבים ומוחל וסולח לעונותם, ואומר בכל יום שובו בנים שובבים. אם שמע להם ושב הרי זה מוטב, ואם לאו אוי לו ולנפשו, ואמרו האכזריים, הואיל ולא שמע לראשונים יוציא רוחו, שנא' (תהלים קמו, ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו, ועליו הכתו' אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.",
+                "וכך מצינו ששלח הב\"ה להזהיר את ישראל לעשות תשובה טרם שיהיו נלכדים בפשעם. ושלח להם את יחזקאל הנביא ע\"ה, ואמ' להם, שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון, השליכו מעליכם את כל פשעיכם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. וכך מצינו שהזהיר הב\"ה לפרעה טרם שהביא עליו מכת הברד, ואע\"פ שהיה רשע ונשתעבד בישראל בפרך, שנא' (שמות ט, יט) ועתה שלח העז את מקנך וגו'. ר' אליעזר אומר, באחד בשבת נכנס אדם הראשון במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמ' אדם, רבונו של עולם, העבר נא חטאתי מעלי, וקבל את תשובתי, וילמדו כל הדורות שיש תשובה. מה עשה הב\"ה, פשט יד ימינו וקבל תשובתו והעביר את חטאתו מעליו, שנא' (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. סלה מן העולם הזה, סלה מן העולם הבא. וגרסי' בב\"ר ר' אבהו חזייה רבה, אמ', מתחלתו של עולם צפה הב\"ה במעשיהן של רשעים ובמעשיהן של צדיקים, והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אליהם יהי אור, אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ, אם במעשה הללו ואם במעשה הללו, כיון דכתי' (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, הוי מעשיהן של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ מעשיהן של רשעים. ועתה פן ישלח ידו וגו', אמ' ר' אבא בר כהנא, מלמד שפתח לו הב\"ה פתח של תשובה, שנא' (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו, וכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. ועוד גרסינן בב\"ר ויצא קין מלפני ה'. להיכן יצא. ר' הונא בשם ר' הונא בר יצחק אמ', יצא שמח, כדא' וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. פגע בו אדם הראשון, אמ' לו, מה נעשה בדינך. אמ' לו, עשיתי תשובה ופרשתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר, כך היא כח התשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד ואמ' מזמור שיר ליום השבת. דאמ' ר' לוי, המזמור הזה אדם הראשון אמרו, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, שהב\"ה מקבל את השבים ואומר שובו בנים שובבים.",
+                "לעולם ה' דברך נצב בשמים. גם זה הפסוק על האדם נאמר. כשחטא אדם הראשון, אילולי שהב\"ה ישב על כסא רחמים, לא היה מתקיים אפי' שעה אחת. והב\"ה הבטיח לזרעו אחריו שיתנהג עמהם במדת רחמים, שנא' (תהלים קיט, צ) לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. ובכל דור ודור לא עמד אדם שעשה תשובה לפני הב\"ה אלא שמחל לו, שהוא ית' שמו מקבל את השבים, ואע\"פ שהרשיעו יותר מדאי, ואומר שובו אלי ואשובה אליכם. כדגרסי' בפסיקתא תשובתו של אחאב קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל, שנגזרה עליו גזירה קשה. הה\"ד ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר, לך לקראת אחאב אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם, ודברת אליו, כה אמר ה' צבאות במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה, ויהי כשמוע אחאב את הדברים, ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. וכמה התענה, שלש שעות. אם היה רגיל לאכול בשלש אכל בששה, ואם בששה אכל בתשעה. ויהלך אט. מהו אט. ר' יהושע בן לוי אומר, שהיה מהלך יחף. מה כתי' תמן (מלכים א כא, כט), הראית כי נכנע אחאב מפני וכו'. אמ' הב\"ה לאליהו, חמית אחאב דעבד תתובא, יען כי נכנע לפני לא אביא הרעה בימיו. תשובת אנשי ענתות קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל. שנגזרה עליהם גזירה קשה, דכתי' (ירמיהו יא, כב) כה אמר ה' הנני פוקד עליהם, ושארית לא תהיה להם. וכיון שעשו תשובה, זכו להתייחס מאה ועשרים ושמונה, כדמפרש בעזרא. תשובתן של אנשי נינוה קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל. שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתי' (יונה ג, ד) ויחל יונה לבא בעיר וגו', וכתי' (יונה ג, ה) ויאמינו אנשי נינוה וכו', וכתי' (יונה ג, ו) ויגע הדבר למלך נינוה וגו', וכתי' (יונה ג, ט) מי יודע ישוב וניחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, וכתי' (יונה ג, י) וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. וקרעו לבבכם ולא בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם וגו'. א\"ר יהושע בן לוי, אם קרעתם לבבכם בתשובה, אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ולא על בנותיכם, למה, כי חנון ורחום הוא. תשובתו של יכניהו קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל.",
+                "שנגזרה עליו גזירה קשה, דכתי' (ירמיהו כב, כח) העצב נבזה האיש הזה כניהו. ר' אחא בר ר' בון ב\"ר בנימין בשם ר' אחא בריה דרב פפי, גדול כחה של תשובה, שבטלה את השבועה ובטלה את הגזירה. בטלה את השבועה, דכתי' (ירמיהו כב, כד) חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך, וכתי' (חגי ב, כג) ביום ההוא נאם ה' אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי וגו'. ובטלה את הגזירה, דכתי' (ירמיהו כב, ל) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, לבלתי היות לו בן יושב על כסאי, וכתי' (דברי הימים א ג, יז) ובני יכניה אסיר וגו'.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר בפ' מ\"ג, תדע לך כח התשובה, בא וראה מאחאב מלך ישראל, שעשה עבירות הרבה, גזל וחמד ורצח, שנא' (מלכים א כא, יט) הרצחת וגם ירשת, ואחר כך עשה תשובה, ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה, והיה מלקה אותו מלקות ארבעים בכל יום, והיה צם ומתפלל, והיה משכים ומעריב לפני הב\"ה, ועוסק בתורה כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הרעים, ונרצית תשובתו, שנא' (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ר' אבהו אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מדוד מלך ישראל. שנשבע הב\"ה לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים, ובא דוד למנות את ישראל ולידע מספרם. אמ' לו הב\"ה, דוד, אני נשבעתי לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים, ואתה באת לבטל דברי, ובשבילך ניתן הצאן לטבחה, ובשלש שעות נפלו מישראל שבעים אלף איש. אמ' ר' ישמעאל, לא נפל מישראל אלא אבישי, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו לשבעים אלף איש, [שנא' (דברי הימים א כא, יד) ויפול מישראל שבעים אלף איש, אנשים אין כתיב כאן אלא איש. ו]שמע דוד וקרע את בגדיו, ולבש שק ואפר, ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה', והיה מבקש תשובה לפני המקום, ואומר, רבון העולמים, אני הוא שחטאתי, העבר נא חטאתי מעלי. ונרצית תשובתו. ואמ' למלאך המשחית בעם, רב לך. ומהו רב לך. אמר לו, רב אדם נפל מישראל. ומה עשה המלאך. לקח חרבו וקנח[ה] בטליתו של דוד. וראה [דוד] חרבו של מלאך והיה מרתית בכל איבריו עד יום מותו, שנא' (דברי הימים א כא, ל) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. ר' יהושע אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה ממנשה בן חזקיהו, שעשה כל הרעות שבעולם, והרבה לעשות הרע וזיבח לאלהים אחרים, שנא' (דברי הימים ב לג, ו) והוא העביר [את] בניו באש בגי בן הנם, והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, ויצא חוץ לירושלם מפריח יונים [ו]זיבח למלאכת השמים. ובאו עליו גדודי מלך אשור ואחזו אותו במניקותיו והורידוהו בבלה, ונתנו אותו בטגנון באש, ושם קרא לכל התועבות שהיה עובד וזובח להם, ואין אחד מהם עונה ולא מציל. אמ' אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה לי ככל נפלאותיו אשר עשה לאבי. וקרא אל ה' אלהי אבותיו בכל לבו, ונעתר לו, ונשמעה תפלתו, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג) ויתפלל אליו, וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה, אית דין ואית דיין. בן עזאי אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מר' שמעון בן לקיש. שהיה הוא ושני רעיו שודדים בהרים, ושב לאלהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפלה, והיה משכים לפני הב\"ה, והיה עוסק בתורה ובמצות כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הרעים עוד, ונרצית תשובתו. וביום שמת, מתו שני רעיו השודדים בהרים. נתנו את ר' שמעון בן לקיש בגן עדן ואת שני רעיו השודדים בשאול תחתית. אמרו שני רעיו, רבון העולמים, יש משוא פנים לפניך. אמ' להם, זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם תשובה. אמרו לפניו, הנח לנו. אמ' להם, אין תשובה אלא עד יום המיתה. משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא רוצה לפרוש בים, אם אינו לוקח בידו מארץ יושבת לחם ומים, בים אינו מוצא, [אם רוצה לילך לו לקצה המדבר, אם אינו לוקח מן היישוב לחם ומים, במדבר אינו מוצא לאכול ולשתות]. כך אם אין אדם עושה תשובה בחייו, לאחר יום מותו אין לו תשובה.",
+                "ועל זה אמר שלמה בחכמתו, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. פי' כל אשר תמצא ידך לעשות מתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, עשה, כי לאחר פטירתו של אדם אינו יכול לעשות תשובה, ולא יחשוב אל לבו ולדעת מה הן העונות שעשה ויעשה עליהן תשובה, שאין תשובה אלא בעולם הזה. וגרסי' במדרש עתידין הרשעים לומר לפני הב\"ה, הניחנו ונעשה תשובה לפניך. ואומר להם, עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם עושה ומתקן לעצמו מזון מערב שבת מה יאכל בשבת. ד\"א עולם שהייתם בו דומה לימות החמה, והעולם הזה דומה לימות הגשמים, אם אין אדם מתקן לעצמו מזון בימות החמה מהו אוכל בימות הגשמים. ד\"א עולם שהייתם בו דומה לפרוזדור, והעולם הזה דומה לטרקלין.",
+                "ר' נחוניא בן הקנה אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מפרעה מלך מצרים, שנאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, ובו בלשון אשר חטא בו בו בלשון עשה תשובה, ואמ' מי כמוך באלים ה', ופלטו הב\"ה מן המתים, שנא' (שמות ט, טו) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו', והעמידו הב\"ה מבין המתים לספר גבורתו, שנא' (שמות ט, טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו', והלך ומלך בנינוה, ואנשי נינוה היו [כותבים] מכתבי עמל וגוזלין איש את רעהו, וכששלח הב\"ה ליונה להנבא עליהם ולהחריבה, שמע פרעה, ועמד מכסאו, וקרע את בגדיו, ולבש שק ואפר, והכריז בכל עמו, כל מי שיעשה כדברים האלה ישרף באש. והכריז שיצומו שלשה ימים. מה עשה, העמיד אנשים מצד אחד ונשים מצד אחד, וכל בהמה טהורה בצד אחד וכל בהמה טמאה בצד [אחד], והילדים רואין את שדי אמותיהן ורוצים לינק ובוכין, ואמהות רואות לבנותיהן ולבניהם ורוצות להניקם ובוכות. והיו יותר משתים עשרה רבוא, שנאמר (יונה ד, יא) אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, [ונא'] וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות וגו'. ארבעים שנה האריך הב\"ה אפו עליהם, כנגד ארבעים יום שאמ' ליונה, ולאחר ארבעים שנה שבו למעשיהם הרעים ויותר מן הראשונים, ונבלעו כמתים בשאול תחתית, שנא' (איוב כד, יב) מעיר מתים ינאקו וגו'."
+            ],
+            "Incentives of Repentance": [
+                "שבעה דברים צריך בעל תשובה לחשוב בלבו ולידע תמיד, ואז יפרוש מן החטא וידבק בתשובה, ותהיה תשובתו שלימה. ואלו הן הדברים.",
+                "ראשון, לידע בודאי שהוא עתיד ליתן את הדין על כל עונותיו. שאם לא יחשוב כך, יאמר, הואיל ואין עונש לחוטא, למה אסגף עצמי ואעשה תשובה. אלא על כל פנים יחשוב בלבו שאם לא יעשה תשובה שהוא עתיד ליתן את הדין לפני הב\"ה על כל מעשיו הרעים בכלל ובפרט, שנאמר (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ואומר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.",
+                "שני, צריך לדעת שיש לו שכר גדול בתשובה, אם שב בכל לבו לפני הב\"ה, ושכל עונותיו נמחלין בתשובה, שנא' (ישעיהו נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. שאם לא יחשוב כך, ואינו יודע שכר התשובה, לעולם לא יתנחם ולא יתחרט על מעשיו ולא יעשה תשובה.",
+                "שלישי, צריך לדעת רוע מעשיו וכל פשעיו ועבירות שעשה ושפשע בהם והכעיס להב\"ה במעלליו הרעים, ושאינו ניצול מחרון אפו של הב\"ה אם לא יעשה תשובה. שאם אינו יודע שחטא, אע\"פ שחטא אינו שב מחטאו, כי יחשוב שאותן עונות שעשה שאין בהן חטא, ולפיכך לא יעשה תשובה עד שיודע לו בוודאי שחטא, שנא' (ירמיהו לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי.",
+                "רביעי, צריך לדעת שכל עונותיו כתובים על ספר וחתומים, שנא' (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. והב\"ה זוכר כל המעשים, ואין שכחה לפני כסא כבודו, ושכל עונותיו של אדם ידועים לפניו, שנאמר ( דברים לב, לד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, ואומר לי נקם ושלם וגו'. שאם לא יחשוב כך, לעולם לא יעשה תשובה, כי יאמר אע\"פ שחטאתי כבר נשתכחו עונותי.",
+                "חמישי, צריך לדעת שאע\"פ שיש לו [עונות ראשונים, ש]בתשובה עונותיו מתכפרין, שנא' (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. שאם לא יחשוב כך לעולם לא יעשה תשובה. כי יאמר, הואיל ועונות[י] הראשונים אין מתכפרין ובם אני נכשל, מה תועיל התשובה. כמו שאמרו ישראל ליחזקאל הנביא ע\"ה, כשהיה מוכיחם ואומר להם עשו תשובה, אמרו לו, מה תועיל התשובה כי פשעינו אתנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה. השיבם בשליחות הב\"ה, חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה.",
+                "ששי, צריך אדם ליתן אל לבו ולחשוב חסדי הב\"ה שעשה עמו, ושבראו יש מאין, והמציאו לעולם הזה, כדי שיעשה רצון הב\"ה ויזכה לחיי העולם הבא, ונתן לו לב להבין ועינים לראות ואזנים לשמוע ואיברים לעבוד בהם להב\"ה, והוא מהפך מעשיו ומקלקל דרכיו ומעות אורחיו, וחוטא בכל אחד מאיבריו, ומשלם רעה תחת טובה, והוא אינו יודע שאינו גומל רעה אלא לעצמו, שנא' (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת וגו', וכתי' (ישעיהו ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. שאם לא יחשוב כך לעולם לא יעשה תשובה, כי יאמר הלב לא נברא כי אם לחמוד והעינים לרגל העבירות ולהלשינם ללב ולשבחם כדי שיחמדם, והוא שאמרו חז\"ל עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו. וצריך לשקול עונש הדין לעולם הבא בתאות העבירה בעולם הזה. דתנן והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.",
+                "שביעי, צריך אדם לסבול עול התשובה ויפרוש מן העבירות שהיה רגיל לעשות. ואע\"פ שיצרו הרע כופה אותו ומדיחו מן הדרך הטובה, צריך להתגבר עליו וליכבשנו, ויפרוש מן העבירות. ומפני שהוא מצער נפשו וחוזר להפך מטבעו שכרו הרבה מאד. כי בטבעו של אדם לחטוא, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ובנטותו מן הדרך הרעה אל הדרך הטובה כדי להכניע את יצרו, אע\"פ שהוא כבד עליו, יסבול כמו שיסבול החולה חוליו ומכאוביו וישבור תאוותו ויעזוב המאכלים המתוקים, אע\"פ שהחך מתאוה להם, וישתה מי הסמין המרים ושלק העשבים החמוצים והעפוצים, כדי שיבריא מחוליו קודם שימות מנגעו. ג\"כ צריך בעל תשובה לסגף עצמו ולעזוב תאותו, ויטה לקצה האחרון מטבעו, ויסבול עול התשובה, ויפרוש מן העבירות שהוא מתאוה, כמו החולה. ואין לך חולי ומכה וכל פגע כחולי העבירות. ובשובו מהן יתרפא, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, וכתיב (ישעיהו ו, י) ושב ורפא לו, וכתי' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי.",
+                "ומי שאינו יודע אלו השבעה דברים לעולם אינו חוזר בתשובה שלימה. לפי' צריך אדם להעלותם על לבו תמיד.",
+                "ארבעה כללים יש לתשובה. ולכל אחד ואחד מהם חמשה פרטים. ואלו הן הכללים. הכלל הראשון, שיתנחם האדם על רוע מעשיו. השני, שיעזוב מעשיו הרעים. השלישי, לרצות להב\"ה בתשובה שלימה. הרביעי, לחשוב בלבו תמיד שכר התשובה ועונש המשובה.",
+                "הכלל הראשון שיתנחם האדם על רוע מעשיו, ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הראשון שימהר לעשות תשובה ויפחד מדינו של הב\"ה, שמא ימות או שמא יענש על חטאו קודם שיעשה תשובה, שנאמר (ירמיהו יג, טז) תנו לה' אלהיכם כבוד טרם יחשיך, וכתי' (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה.",
+                "הפרט השני שיהיה נכנע ומדוכה לפני הב\"ה על העונות שעשה, שנא' (דברי הימים ב ז, יד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, וכתי' (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מפני, וכתיב (דברי הימים ב יב, יב) ובהכנעו שב חרון אף ה' ממנו.",
+                "הפרט השלישי שישנה כסותו ויראה אותות בעצמו, במאכלו ובמשקיו ובדיבורו ובכל ענייניו, שהוא בעל תשובה ומשנה כל מעשיו לטובה, ונוטה מן הדרך הרעה אל הדרך הישרה, וגולה ממקומו. שהגלות מכפרת העונות, מפני שגורמת לאדם שיכנע ולהיות שפל רוח. ומשנה שמו, כלומר איני אותו האיש בעל עבירות אלא אחר. ועושה צדקות כפי כחו. ויתרחק מאד מאותו דבר שחטא בו, כגון אם בעל אשה באיסור, יתרחק עד מאד מן הדיבור עם הנשים ומן המשא והמתן עמהן, ואפי' הן מותרות לו, כדי שלא יבא לידי שיחה עם האסורות. וכן בכל כיוצא בזה. וצועק תמיד לפני הב\"ה ומתפלל ומתחנן, אולי ישמע תחנתו ויקבל תשובתו, שנא' (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם, ואומר על זאת חגרו שקים וספדו והילילו, ואומר הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, ואומר ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה.",
+                "הפרט הרביעי שיהיה תמיד תוהה על פשעיו ונאנח ומשתומם ובוכה במר נפש עליהם, כאדם המצטער על מה שעבר ואין בידו יכולת להשיבו, שנאמר (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.",
+                "אמרו על חסיד אחד שהיה יום אחד מחשב בלבו עונותיו, והיה בן ששים שנה, והיה מחשב שהיה בן אחד עשר אלף ותשע מאות וחמשה עשר יום. מיד חרד ונזדעזע וחרד חרדה גדולה והרים קולו בבכיה, ואמ', אוי לי איך איפשר שאזכה לחיי העולם הבא, ובידי י\"א אלף ותשע מאות וחמש עשרה עונות, ואפי' שלא עשיתי אלא עון אחד ביום, ובשביל חטא אחד נתגרש אדם הראשון מגן עדן, ואיך אזכה לו, ואני מלא עונות ופשעים ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו.",
+                "הפרט החמישי צריך להשיב אמריו אל נפשו ויאמר, אוי לי איך לא נתביישתי ולא נכלמתי לעשות הרע בעיני ה' אלהי והכעסתי אותו בזדון ובעזות מצח, שנא' (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה וכו'.",
+                "הכלל השני שיעזוב מעשיו הרעים. ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הא' שיעזוב כל מה ששנא הב\"ה וידבק בכל מצותיו אשר אהב, שנאמר (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב וגו', ואומר שומר ידו מעשות כל רע, ואומר עזבו פתאים וחיו וגו', ואומר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.",
+                "הפרט השני שיעזוב הדברים וההרהורים המרגילין לעבירה, כגון שיסתכל בערוה מן העבירות, ואם עלה הרהור עבירה על לבו יסלקנו ממחשבתו ויסיח ממנו דעתו ויהרהר בדבר המוטב, כגון צדקה ומעשים טובים, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וזהו הנקרא סייג, פירוש גדר, כדי שלא יבא לאיסור.",
+                "הפרט השלישי שיעזוב לעשות העבירה מפני התשובה ומפני יראת הב\"ה, שנא' (תהלים קיט, קכ) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי, ואומר יראה ורעד יבא בי וגו'.",
+                "הפרט הרביעי שיעזוב העבירות שהיה עושה מפני שהוא מתבושש מהב\"ה ולא מבשר ודם, אלא שתהיה תשובתו לשם שמים זכה ואמיתית בלא שום דופי, ולא יעשה התשובה במרמה כדי שישבחוהו בני אדם ויאמינו בו ויראה עצמו כאלו הוא צדיק וקרבו מלא תוך ומרמה, שנא' (תהלים עח, לז) ולבם לא נכון עמו וגו', וכתי' (ישעיהו כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה.",
+                "הפרט החמישי שיעזוב העבירות שהיה עושה ויגמור בלבו שלא ישוב עוד לרוע מעשיו, שנא' (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, וכתי' (איוב לד, לב) אם און פעלתי לא אוסיף.",
+                "הכלל השלישי לעשות תשובה ולרצות להב\"ה, ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הראשון שיהיו בעיניו עונותיו רבים, ואפי' הם מועטים, שנא' (ישעיהו נט, יב) כי רבו פשעינו נגדך, ויחשוב שבעבור חטא אחד יפסיד כמה טובות, שנא' (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.",
+                "הפרט השני שישים תמיד חטאיו אל לבו ונגד עיניו, שנא' (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, וכתי' (תהלים קיט, עה) ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני.",
+                "הפרט הג' שיקום בלילה להתפלל ולהתוודות לפני הב\"ה, אולי יקבל תשובתו, שנא' (איכה ב, יט) קומי רני בלילה, וכתי' (תהלים סג, ז) אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך.",
+                "הפרט הד' להתודות תמיד ולפרוט עונותיו בינו ובין הב\"ה, שנא' (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, וכתי' (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, וכתי' (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.",
+                "הפרט הה' שאם רואה את חבירו שהוא הולך על דרך לא טוב שישתדל להוכיחו ולהחזירו בתשובה, שנא' (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.",
+                "הכלל הרביעי שיחשוב בלבו שכר התשובה ועונש המשובה, ויש בו ה' פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הא' שיחשוב בלבו שאם יעזוב הנאת העבירה בעולם הזה, שהיא הנאת שעה, שיזכה למנוחה ולשכר לעולם הבא, שהוא לעד ולעולמי עולמים, שנא' (ישעיהו סו, יד) וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה [יד] ה' את עבדיו וזעם את אויביו. ואם יבחר בעבירה, בהנאת שעה בעולם הזה, שנדון בעולם הבא בעונש שאין לו קץ ותכלית, שנא' (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וכו'.",
+                "הפרט הב' שיחשוב שאם לא יחזור בתשובה, שפתע פתאום ילכד בעונו, ויבא עליו חרון אף הב\"ה, ולא יהיה בו כח לעמוד מפני זעמו, שנא' (מלאכי ג, ב) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו, וכתי' (משלי כד, כב) כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. לפיכך צריך שיחשוב את נפשו ויעשה תשובה קודם שיתן את הדין לפני הב\"ה ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה. ועל זה אמר דוד ע\"ה חשבתי דרכי וגו'. פי' חשבתי דרכי בעולם הזה, לעשות עליהם תשובה, קודם שאלך לעולם הבא, שאין בו תשובה.",
+                "הפרט הג' שיכיר הב\"ה, שהטיב לו הב\"ה בחסדו בלא הכרח, ועשה לו כל צרכיו, שנא' (ירמיהו ב, כ) כי מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך ותאמר לא אעבור. פי' לא אעבור בברית הב\"ה, כמו לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו.",
+                "הפרט הרביעי שישיב גזל שגזל ועושק שעשק, שנא' (איוב יא, יד) ואל תשכן באהליך עולה.",
+                "הפרט הה' שאם הונה את חבירו בדברים שיפייסנו וישתדל להתחנן לו תמיד ולבקש מלפניו שימחול לו, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, ופירש רז\"ל באונאת דברים ובאונאת ממון.",
+                "ואחר שישים תמיד אל לבו אלו הארבעה כללים באלו העשרים פרטים, אז ידע דרכי התשובה, וישתדל לעשותה, ויגמור בלבו שלא יחטא עוד, וישתדל לרצות להב\"ה בתשובה, ויפייס לבני אדם אם חטא להם.",
+                "עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהן אין הב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה, ואלו הן. א' המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים לעשות תשובה. ב' המטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח. ג' הרואה את בנו בתרבות רעה ואינו מוחה בידו, הואיל והוא ברשותו צריך למחות בו, ואם אינו מוחה בידו ימצא כמחטיאו. ובכלל עון זה כל שאיפשר לו למחות באחרים, בין רבים בין יחיד, ולא מוחה בם, אלא הניח אותן בכשלונן. ד' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.",
+                "ומהן חמשה דברים שהן נועלין דלתי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן. א' הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו הצבור תשובה לא יהיה עמהם, ואינו זוכה עמהם בזכיות שעושין. ב' [ה]חולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה, הואיל ואין לו מי שילמדנו. ג' המלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ואינו עושה אותן, ואם לא יעשה במה יזכה. ד' המבזה את רבותיו, שדבר זה גורם להם לדוחפו ולטורדו, וכיון שנטרד לא ימצא מלמד שמורה לו דרך האמת. ה' [ה]שונא את התוכחות, שהתוכחות גורמות התשובה, שבזמן שמודיעין לאדם חטאו ומכלימין אותו יחזור בתשובה. שכן מצינו שהוכיח משה רבינו ע\"ה את ישראל, שנא' (דברים ט, ז) זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך, וכתי' (דברים ט, כד) ממרים הייתם, וכתי' (דברים לב, ו) עם נבל ולא חכם. וכן ישעיהו הנביא הוכיח את ישראל ואמ' להם הוי גוי חוטא, ידע שור קונהו, מדעתי כי קשה אתה וגו'. וכן צוהו הב\"ה להוכיח את החוטאים, שנא' (ישעיהו נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. וכל הנביאים הוכיחו את ישראל. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל חכם וזקן וירא שמים ואהוב לבריות כדי שיוכיחם ויחזיר אותם למוטב. והשונא את התוכחות אינו בא לשמוע מן המוכיח, ולפי' אינו חוזר בתשובה.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן אי איפשר לו לחזור בתשובה גמורה, לפי שהן עונות שבין אדם לחבירו, ואינו מכיר את חבירו שחטא לו, כדי שיחזיר לו את גזילתו או לבקש ממנו מחילה, ואלו הן. א' המקלל את הרבים, שלא קלל אדם ידוע שיבקש ממנו כפרה. ב' החולק עם גנב, לפי שאינו יודע גניבה של מי הוא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח, ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו. ג' המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, כדי שיחזירנה לבעליה, ולאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר. ד' האוכל שוד עניים יתומים ואלמנות.",
+                "אלו בני אדם אמללין הן, ואינן ידועין ומפורסמים, וגולין מעיר לעיר, ואין להם מכיר, כדי שידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו. ה' המקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע להיכן הגיעה הטייה זו, וכמה הוא כחה, כדי שיחזיר ההפסד לבעלים. ועוד שהוא מחזיק יד זה שנוטל ממנו השוחד ומחטיאו.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב בני אדם, ונמצא חוטא ונראה לו שאין זה חטא. ואלו הן. א' האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזה הוא אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר בלבו כלום אכלתי אלא ברשותו. ב' המשתמש בעבוטו של עני, שהעבוט של עני אינו אלא [חייו, כגון] קרדום ומחרישה, ויאמר [בלבו] אינן חסרים כלום והרי לא גזלתי אותו. ג' המסתכל בעריות, ויעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר בעלתי או קרבתי, והוא אינו יודע שראיית העין שהוא עון גדול, מפני שגורמת לגופן של עריות, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. ד' המתכבד בקלון חבירו, ויחשוב שאינו חוטא, לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיעה אליו הבושת, שלא ביישו. אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו [למול מעשי חברו וחכמתו] כדי שיראה מכללן שהוא מכובד וחבירו בזוי. ה' החושד כשרים, אומר בלבו שאינו חוטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון גדול, שהוא משים בדעתו אדם כשר שהוא בעל עבירות ובעל עונות.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן ימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן, לפי' צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן רעות עד מאד. ואלו הן. א' רכילות. ב' לשון הרע. ג' חמה. ד' מחשבה רעה. ה' המתחבר לרשע, מפני שהוא למד ממעשיו והן נרשמין בלבו, והוא שאמ' שלמה ע\"ה ורועה כסילים ירוע.",
+                "כל אלו הדברים הרעים וכיוצא בהן, אע\"פ שהן עונות חמורות ומעכבין את התשובה, אם עשה אדם תשובה שלימה מהן, ויחפש במעשיו, וישתדל להשיב גזל שגזל לרבים, כגון שיעשה בו צרכי רבים, אין דבר שעומד בפני התשובה, ובעל תשובה הוא ועונותיו נמחלין ומתכפרין, ויש לו חלק לעולם הבא.",
+                "שלשה דברים מפסידין את התשובה, ואלו הן. א' המתמיד והמרגיל עצמו על העבירה, עד שנעשית לו בטבע, ולא יוכל לפרוש ממנה. וכתב רבינו יונה זצ\"ל ודע כי החוטא, כאשר יאחר לשוב מחטאו, יכבד עליו עונשו בכל יום, מפני שיש בידו יכולת לעשות תשובה ואינו עושה, ולא ימצא איחור תשובה זולתי בעמי הארץ אשר הם הוזים שוכבים ולא ישיבו אל לבם למהר להמלט על נפשם. ע\"כ. ב' האומר עברה קלה היא זאת ועונשה קלה, אלא שעונשה גדול, ועל זה אמ' ישעיהו הנביא ע\"ה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כי אוי לחושב בדעתו העון הקל שהוא דק וחלוש כחוט העכביש, כי העונות, אם הם קלים ודקים וחלושים, יכפלו זה עם זה עד שנעשים עבים וחזקים כעבות העגלה. וכתב רבינו יונה ז\"ל צריך אדם להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לשלשה פנים. האחד, אין לו להביט לקטנות העבירה, אלא יביט לגדולת מי שצוה עליה יתברך שמו. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, אולי תהי זאת סבה להתמיד בהן, ואז יחשבו חמורות, בהצטרף עונש כל פעם ופעם. ומשלו על זה חוטי המשי, שהוא נרפה וחלש, וכאשר יכפלו אותו כפלים רבים יעשה עבות חזקים. והשלישי, כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר, ויפרוק עולה מעליו, ולא ישתמר ממנה, ויחשב עם פורקי עול ומשומדים לדבר אחד. ועוד כי אם נצחו היצר בדבר קטון ינצחהו מחר בדבר גדול. דתנא כל המשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד ע\"ז. שכך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו כך, ולמחר אומר לו לך עבוד אלהים אחרים. ע\"כ. וגרסינן בב\"ר ר' ברכיה ב\"ר שמעון ב\"ר אמי, כתי' (תהלים לב, א) לדוד מזמור אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אשרי אדם שהוא גדול מפשעו ולא פשעו גדול ממנו, שנא' (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ. רובצת אין כתוב כאן, אלא רובץ, בתחלה תשש כח כנקבה ולבסוף מתגבר כגבור. אמר ר' עקיבא, בתחלה הוא נעשה כחוט של כוביא ולבסוף נעשה כקלע זו של ספינה, שנא' (ישעיהו ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. א\"ר יצחק, בתחלה נעשה אכסנאי, ולבסוף אורח, ואחר כך בעל הבית, דכתי' (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר, הרי זה אכסנאי, לעשות לאורח הבא עליו, הרי אורח, ויעש לאיש הבא אליו, הרי בעל הבית. העושה תשובה ואח\"כ שב לקלקולו, אינו עושה תשובה פעם אחרת, כי יאמר, עשיתי תשובה ולא יכולתי לעמוד בה. מה יועיל לו לעשותה פעם א', הואיל ואינו יכול לעמוד בה.",
+                "בזמן שבית המקדש קיים, כשאדם היה עושה תשובה, היה שעיר המשתלח מכפר, שנא' (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו'. וכן הקרבנות היו מכפרים כל עונותיהם של ישראל, כל קרבן וקרבן כפי החטא שהיה חוטא אדם וכפי החוטא, שנא' (ויקרא ה, טו) נפש כי תמעול מעל וגו', וכתי' (ויקרא יט, כא) והביא את אשמו לה'. והנשיא אם היה חוטא, היה מביא את קרבנו לה' ונסלח לו, שנא' (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא. הכהן המשיח [אם היה חוטא], היה מביא קרבן ומתכפר לו, שנא' (ויקרא ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא וגו'. הקהל אם היו חוטאין, היו מביאין קרבן ומתכפר להם, שנא' (ויקרא ד, כא) חטאת הקהל הוא. וכל אחד מאלו היה עושה תשובה קודם, כי אין בקרבן כח לכפר אלא על ידי תשובה, שקרבן ותשובה שניהם היו מכפרין, שהיה החוטא מקריב את הקרבן וסומך את ידיו עליו ומתודה, ואין וידוי אלא בתשובה. ואפי' בגדי כהונה היו מכפרין. כדגרסי' במסכת ערכין בפרק יש בערכין, אמ' רב ענן בר סימון, למה נסמכה [פרשת] בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתנת מכפרת על שפיכות דמים, דכתי' (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתי' (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסות הרוח, כדרב חנינא, דאמ' רב חנינא, אמ' הב\"ה יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, [דכתיב (שמות כח, ל) והיו על לב אהרן]. חושן מכפר על הדינין, דכתי' (שמות כח, טח) ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על ע\"ז, דכתי' (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. אמ' הב\"ה יבא דבר שבקול, שהוא המעיל, דכתי' (שמות כח, לה) והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ויכפר על מעשה הקול, שהוא לשון הרע. ציץ מכפר על עזי פנים, כתי' הכא (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן, וכתי' התם (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך. ולא עוד, אלא ירושלם היתה מכפרת עונות יושביה, שמעולם לא עבר יום על יושבי ירושלם וחטאם בידם, שנא' (ישעיהו לג. כד) העם היושב בה נשוא עון. אבל עכשיו בעונותינו ירושלם חרבה, ובית קדשנו ותפארתנו שמם, ואין לנו כהנים לעבודה ולא קרבנות לכפרה, אין לנו סליחה אלא על ידי התשובה, והיא מכפרת כל העונות. אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע, שנא' (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.",
+                "איזו היא תשובה גמורה. כל מי שבא לידי עבירה שעבר בה פעם אחרת ויכול עכשיו לעשותה, ופירש ממנה ולא עבר, ולא הניח לעשותה מיראתו מבני אדם ולא מכשלון כח, אלא מפני התשובה. כיצד, כגון שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר עמה, ופירש ממנה ולא עבר עתה מפני התשובה ולא מפני שום אונס, זה וכיוצא בו הוא בעל תשובה שלימה. והוא ששלמה ע\"ה אומר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. תניא אי זהו בעל תשובה שתשובתו מגעת עד כסא הכבוד, אשר הוא נבחן ויצא נקי באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה. ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי איפשר לו לעשות עבירות שהיה עושה, אע\"פ שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. ואפי' עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מותו ומת בתשובה, כל עונותיו נמחלין, שנא' (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, שהוא יום המיתה. וכתי' (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, ופירשו רז\"ל עד דכדוכה של נפש. והוא שאמר אליהוא ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים, יעתר אל אלוה וירצהו. יעתר פי' שאפי' הגיע זמנו של אדם ליפטר מן העולם הזה, אם יעשה תשובה ויעתר לפני הב\"ה לקבל תשובתו, ירצהו ויכפר עונותיו ומנחילו חיי העולם הבא. ואם בשעת מיתתו הרהר לעשות עבירה, כ\"ש אם עשאה, אפי' היה צדיק גמור כל ימיו, הואיל והרשיע בשעת מותו, כל זכיותיו שעשה נחשבין לו כאין ונדון בגיהנם.",
+                "ומשלו רז\"ל בזה לשני בני אדם שהיה אחד מהן דר בעלייה ואחד דר בבית. זה שהיה דר בעלייה היה צדיק גמור והיה כל ימיו עושה צדקות ומישרים והיה מצער עצמו על תלמוד תורה. וזה שהיה דר בבית היה רשע גמור והיה אוכל ושותה כל היום ועובר עברות. יום אחד הרהר בלבו לעשות תשובה, ואמ' עד מתי אלך בשרירות לבי, אעשה תשובה, שמא אמות בפשעי ואזכה לגיהנם, אין לי טוב אלא שאעלה לצדיק הזה שהוא דר בעלייה ויורני דרכי השם ואפרוש מן העבירות. באותה שעה הרהר אותו צדיק בלבו, ואמר, מה תועלת לי בצדקתי, ואני מצער עצמי ומחסר נפשי מכל טובה, ארד לרשע הזה הדבר בבית ואעשה כמעשיו, ואוכל עמו ואשתה, כי טובה היא דרכו מדרכי, לפי שהוא בהשפעת טובה ואני בצער. היה הרשע עולה בסולם לעלייה לצדיק, להורות לו הדרך הנכוחה, ופגע בו שהיה יורד בסולם, לעשות כמעשה הרשע. נשבר הסולם בשניהם ונפלו לארץ ומתו. הצדיק שהרהר לעשות עבירה ירש גיהנם, והרשע שהרהר לעשות תשובה ירש גן עדן.",
+                "וגרסי' במ' פיאה ירושלמי בפר\"ק, תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר, הרי שהיה צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד זה כל מה שעשה כל ימיו. מה טעם, בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול. א\"ר שמעון בן לקיש, ובתוהא על הראשונות, הרי שהיה רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה, הב\"ה מקבלו. מה טעם, ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. א\"ר יוחנן, ולא עוד אלא כל העונות שעשה חוזרין לו לזכיות. מה טעם, מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, כל בגדות שבגדת הרי הם כמור ואהלות וקציעות. וגרסי' בפרק קמ' דמסכת ע\"ז אמרו עליו על אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין באתננה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפריחה. שמע בת קול אומרת, כשם שפריחה זו אינה חוזרת לבעליה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות ואמ', הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. אמרו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, דכתי' (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמ', שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמינו, דכתי' (ישעיהו נא, ו) ושמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמ', חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש רחמים עלינו, דכתי' (ישעיהו לד, ד) ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים. אמ' אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין יריכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאתה בת קול ואמרה, ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. אמ' ר', לא די להם לבעלי תשובה שמקרבין אותם, אלא שקורין להם ר'.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני, אוי להם לרשעים שהופכים מדת הרחמים למדת הדין, שנא' (בראשית ו, ז) ויאמר ה' אמחה את האדם, ואין ה' אלא מדת רחמים, שנא' (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון. ואשריהם הצדיקים שהופכין מדת הדין למדת רחמים, שנא' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל, ואין אלהים אלא מדת הדין, שנא' (שמות כב, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם.",
+                "וגרסי' בב\"ר יוסף משתיתא, ואמרי אליקים איש צרורות, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו ליה עול, דכל דאת מפיק דידך, ולא קביל. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה, אין דרכו של הדיוט להשתמש בה. אמר ר' פנחס, נתנו לו מכס של שלש שנים ולא קבל עליו. אמ' לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה. [יקים איש צרורות] היה בן אחותו של יועזר בן יוסי איש צרדה. אזיל למיצטלב והוה רכיב על סוסיא. אזל קמיה. אמ' ליה, חזי סוסיא דארכבך מריך וסוסיא דארכביא מרי. אמ' ליה, א\"כ למכעיסיו, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אמ' ליה, הרי אתה מעושי רצונו. אמ' ליה, לעושי רצונו כך, למכעיסו על אחת כמה וכמה. נכנס בו הדבר. הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין, סקילה שרפה הרג וחנק. מה עשה, נטל קורה ונעצה בארץ, וקשר בה נימא והקיפה גדר, ועשה מדורה לפניה, ונעץ החרב באמצע, נתלה בקורה ונפסקה הנימא, ונפל הגדר עליו. ראה יוסי בן יועזר איש צרידה מטתו פורחת באויר. אמ' לשעה קלה הקדימני זה לגן עדן.",
+                "וגרסי' במדרש קהלת והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כשם שנתנה לך. מה הוא נתנה לך טהורה, אף אתה תנה לו טהורה. משל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכותו לעבדיו, ופקחים שבהם קפלום ונתנום בקופצא, טפשים שבהם לכלכום. לימים בקש המלך את כליו. פקחים החזירום לו מגוהצים, וטפשים החזירום לו מלוכלכים. שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים. על הפקחים מהו אומר, כלי ינתנו באוצרי והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל הטפשים מהו אומר, כלי ינתנו לכביסה והם יחבשו בבית האסורין. כך על הצדיקים מהו אומרין, יבא שלום, ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. ועל נשמתן מהו אומרים, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ועל גופן של רשעים מה אומרים, אין שלום אמר ה' לרשעים. ועל נשמתן מה אומרים, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' אבדימי דמן חיפה, לכהן חבר שמסר ככר תרומה לכהן עם הארץ, אמ' לו, ראה שאני טהור וביתי טהור וככר זו טהורה שאני נותן לך, אם את נותנה לי כשם שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו אני זורקה בפניך. כך אמר הב\"ה לאדם, הזהר וראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים ונשמה שנתתי בך טהורה, אם תחזירנה לי כשם שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו הריני טרפה בפניך. וגרסי' במדרש משלי אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים עולות למרום, אלא שנשמתן של רשעים חוזרות ויורדות ומיטרפות לארץ, שנא' (שמואל א כה, כט) ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ונאמר במות אדם רשע תאבד תקוה, ר\"ל תאבד תקותו, הואיל ונפטר מן העולם הזה בלא תשובה, ולא תהיה תקוה לנפש הרשע לצאת ממחשך לאור. ר' אליעזר אומר, ושוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו, רבינו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות. אמ' להן, ישוב היום שמא ימות למחר, למחר שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה, דכתי' (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. לובן הבגדים משל על נקיות הנפש בתשובה, והשמן משל למעשים טובים והשם הטוב, שנא' (קהלת ז, א) טוב שם משמן טוב.",
+                "משל לאשתו של ספן שהיה מתקשטת ובעלה בספינתו יורד ימים. אמרו לה שכונותיה, הלא בעליך יורד ימים, למה תתיפי ותתקשטי. אמרה להם, בעלי מלח הוא, אולי יתהפך לו הרוח, ופתע פתאום יבא אל ביתו, וימצאני כשאני מקושטת ולא כשאני מנוולת.",
+                "משל למלך שזמן את עבדיו לסעודה ליום פלוני, ולא קבע להם זמן ביום, אם חצי היום או קודם או לערב. פקחים שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, כי אמרו, כלום חסר בבית המלך. טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכתם, כי אמרו, כלום יש סעודה שאין בה טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו לסעודה. הללו נכנסין כשהן מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים. אמר, הללו שקשטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו, והללו שלא קשטו עצמם יעמדו ויראו. והואיל ואין אדם יודע עתו, אימתי יפטר מן העולם הזה, ישתדל שיהיו כל ימיו בתשובה, שמא ימות פתאום ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה וימות כשהוא חוטא.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה שלשה שלוחין של הב\"ה באין לו להוליכו לבית עולמו, ורואה ומשגיח באותה שעה מה שאינו אדם חי יכול לראות. ואותו היום הוא יום דינו של אותו אדם, והב\"ה מבקש ממנו הפקדון שהפקיד אצלו, שהיא הנשמה. אשרי אדם שהוא משיב פקדונו כשם שנתנו בו, ואוי לו אם טנף פקדונו של הב\"ה בטינופי הגוף, מה יאמר לאדון הפקדון באותה שעה. נושא עיניו ורואה למלאך המות עומד נגדו וחרבו שלופה בידו. ואין לו לאדם צער בעולם הזה גדול מאותה שעה שנפשו יוצאה מגופו. ואינה יוצאה ממנו עד שיראה השכינה, ומיד מת, שנא' (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי. ואחר צאת הנשמה ישאר הגוף ההוא מוטל כאבן שאין לה הופכים, ומיד רוח של טומאה שורה עליו. ולפי' אין ראוי לאדם להלין מתו בבית, אלא קובר אותו מיד, לפי שרוח של טומאה מצויה יותר בלילה. ומאותה רוח של טומאה ששורה על המת הוא מטמא הטהורים, וטומאת המת חמורה יותר מכל טומאות, והמת נקרא אבי אבות הטומאה, וכל הטומאות האחרות וולדות. ולפיכך צוה הב\"ה לכהנים, לפי שהם קדושים, ואמ' אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם וכו'.",
+                "מעשה בתינוק שהיה מתפלל ומתודה ומתחנן על עונותיו לפני הב\"ה, ובוכה על פשעיו ומשתומם, והוא אומר בתפלתו, רבונו של עולם, קבל תשובתי ולא אמות עד שאעשה תשובה לפניך, ותן בלבי לחזור בתשובה שלימה לפניך במהרה, וסלקני מן העולם הזה מיד, כדי שלא ארבה בעונות, וכדי שאמות כשאני זכאי ולא כשאני חייב. אמרו לו, כל כך לקחת התשובה מקטנותך. אמ' להם, קטנים יותר ממני יש בבית הקברות. ר\"ל אע\"פ שאני קטן איפשר שאמות קודם שאעשה תשובה, כי אחרים יותר קטנים ממני מתו ולא הספיקו לעשות תשובה.",
+                "ואם יעשה אדם תשובה אפי' בשעת מיתה, הב\"ה מוחל וסולח לעונותיו, שהוא ית' שמו סולח לבריות ומרחם עליהם כדי שלא יאבדו. ולפיכך נקרא נורא, שנא' (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה למען תורא. ר\"ל שהב\"ה מוחל וסולח לשבים אליו. ולפיכך ישוב מחטאו ויירא מהב\"ה לעשות עונות ופשעים, שאם לא ימצא סליחה יוסיף על חטאתו פשע, ויסלק ממנו יראת שמים. לפיכך צריך אדם לפשפש במעשיו ויעשה תשובה קודם שימות, שמא ימות בחפזה ובבהלה ולא יספיק לעשות תשובה. ואל יאמר לכשאזקין אשוב, שמא ימות בימי בחרותו. שכן דוד ע\"ה אומר עני אני וגוע מנוער. וגרסי' במסכת ברכות א\"ר ברכיה, עת ללדת ועת למות, אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי, אף שעת מיתתו נקי. וגרסינן במדרש תלים אל תאסוף עם חטאים נפשי. היה דוד מתפלל לפני הב\"ה שלא יאסוף אותו כשהוא חוטא, אלא שיניחנו לעשות תשובה קודם. ר' יוחנן אומר, מצינו בשני מקומות שבקשו הצדיקים מלפני הב\"ה שלא יאספו עם החטאים, דניאל אמר ורחמין למיבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, ודוד אמר אל תאסוף עם חטאים נפשי. ר' חלפתא בשם ר' איבו אומר, ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת. והלא אין מגפה אלא לשלשה. דתניא ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה מיתה של בהכרת, לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חייבה, יותר מהן מיתה של ייסורין. אלא הב\"ה תלה אותו כל ז' ימי אבלו של שמואל הצדיק שלא יתערב באבלו של נבל, משום אל תאסוף עם חטאים נפשי. ואח\"כ עשה שלשה ימים נבל ומת במגפה. ר' ברכיה בשם ר' שמואל אומר, בעשרת אין כתי' כאן, אלא כעשרת, הימים הידועים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמא יעשה תשובה. כיוצא בדבר, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. א\"ר הושעיא, מלמד שתלה להם הב\"ה ימי אבלו של מתושלח הצדיק, על שם שנא' (תהלים כו, ט) אל תאסוף עם חטאים נפשי. והנפטר מן העולם הזה בתשובה עליו הכתו' אומר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. שיום הולדו ספק ימות בתשובה ספק לא ימות בתשובה, אבל יום המות, אם מת בתשובה, טוב יום מותו בתשובה, שהולך לחיי העולם הבא, מיום הולדו לעולם הזה. הוי ויום המות מיום הולדו."
+            ],
+            "What is Repentance": [
+                "כיצד היא התשובה. צריך שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא לשוב עוד לרוע מעשיו, שנא' (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. ויעיד עליו הב\"ה, שהוא יודע הנסתרות, שלא ישוב לחטאו. כי עיקר התשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ומעשיו הרעים ושלא יחטא עוד באותו עון, ואז הב\"ה סולח לו, שנא' (ישעיהו נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם ויתחרט על מעשיו הרעים. שנא' (ירמיהו לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ובזה היה ירמיהו הנביא ע\"ה מוכיח את ישראל ואומר להם, אין איש נחם על רעתו לאמר מה זה עשיתי.",
+                "וצריך להתודות בשפתיו דברים שגמר בלבו. שכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו כלום עד שישליך השרץ מידו. וכל המתגאה ואינו מתודה, אין תשובתו גמורה, שנא' (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וכתי' (ירמיהו ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך. בעוד שהיו מהלכין א\"ר יוסי לר' חייא, בוא ונעסוק במילי עתיק יומין, ר\"ל בדברי תורה. פתח ר' חייא ואמ', חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. מכאן אנו למדין, שכל מי שהוא מכסה על פשעיו ואינו מודה עליהם לפני הב\"ה ויבקש עליהם רחמים, אין פותחין לו פתח של תשובה, ואם הודה עליהם, הב\"ה חומל ומרחם עליו, ותגבר מדת רחמים על מדת הדין, ומוחל לו. וכ\"ש אם יבכה בשעת וידויו, לפי שכל השערים נעולים חוץ משערי דמעה שהם פתוחים, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וגו'. ונאמר זובח תודה יכבדוני. מאי תודה, זה וידוי. יכבדוני, תרי כיבודין למה לו. אחד למטה ואחד למעלה, אחד לעולם הזה ואחד לעולם הבא. ד\"א חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי. אחר שאמ' חטאתי אודיעך ועוני לא כיסיתי, ואחר שאמר עוני לא כסיתי, למה אמ' אודה עלי פשעי לה', ועוד אודה עלי פשעי לה', אודה עלי פשעי לך מיבעי ליה. אלא דוד ברוח הקדש אמ' זה המזמור, כגון שליח ממטה למעלה וממעלה למטה, והיה אומר בשביל ישראל אודה עלי פשעי לה'. ומה שאמ' חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה', לפי שהם שלשה מיני עונות, חטאת ועון ופשע, והיה מתודה על כל אחד ואחד מהן וידוי הראוי לו. ולפיכך אנו אומרים ביום הכפורים, אחר הוידוי, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתמחול לנו על כל חטאתינו, כנגד חטאתי אודיעך, ותכפר לנו על כל עונותינו, כנגד ועוני לא כסיתי, ותמחול ותסלח לכל פשעינו, כנגד אודה עלי פשעי לה'. ואתה נשאת עון חטאתי סלה, עון חטאתי, בעולם הזה, סלה, לעולם הבא. ד\"א אודה עלי פשעי לה', ולא אמ' לאלהים, לפי שה' הוא מדת רחמים ואלהים מדת הדין. כשאדם מתודה על חטאתיו לפני הקב\"ה בכל לב ובכל נפש, מיד גוברת מדת הרחמים על מדת הדין, ומדת הרחמים היא מדת השלום, והמבקש רחמים ושלום מאת הב\"ה יעשה תשובה ויתודה. לפיכך היו השלמים שהם מביאים שלום לעולם קריבים וידוי, שנא' (ויקרא ז, טו) על זבח תודת שלמיו.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. אמרה לו, שא נא עיניך והכר את בוראך ואל תתבייש מבשר ודם. מיד כבש את יצרו והודה במעשיו. ובשביל שהודה במעשיו, הציל הב\"ה את חנניה מישאל ועזריה בני בניו מן השריפה. וכל מי שאינו מודה במעשיו הב\"ה מקללו. שכן מצינו בקין, בשעה שהרג את הבל, אמ' לו הב\"ה, אי הבל אחיך. אמ' לפניו, רבונו של עולם, אני והבל אחי הבאנו דורון לפניך, ממנו קבלת ולי החזרת בפחי נפש, מפני מה אתה מבקשו ממני, ממך הוא מתבקש, שאתה הוא משמר את הבריות. אמ' לו הב\"ה, אני אודיעך היכן הוא. מיד קללו, שנא' (בראשית ד, יא) ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. מיד נשתטח קין ובקש רחמים מלפני הב\"ה, שנא' (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא. אמ' לפניו, רבונו של עולם, גדול עוני מאותן ששים רבוא שהן עתידין להכעיס לפניך במדבר, וכיון שהן אומרים לפניך נושא עון, מיד אתה מוחל להם, שנא' (במדבר יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדבריך. מיד אמר הב\"ה, [אם] אין אני מוחל לקין, אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מיד מחל לו מחצה. מתחלה אמ' נע ונד תהיה בארץ, ולאחר שעשה תשובה כתי' (בראשית ד, טז) וישב בארץ נוד קדמת עדן. ועליו אמ' שלמה ע\"ה מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. זה יהודה הצדיק שבייש עצמו במעשה תמר. ואף ראובן לא הודה במעשיו אלא מכח יהודה. כיון שראה ראובן את יהודה שעמד והודה על מעשיו, עמד גם הוא והודה. ולפי שגרם יהודה לראובן לעשות תשובה, סמכו לו משה רבינו ע\"ה, שנאמר (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, וכתי' בתריה (דברים לג, ז) וזאת ליהודה ויאמר, ועל שניהם נאמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.",
+                "הא למדנו שהוידוי עיקר גדול בתשובה. בד\"א שצריך אדם להתודות ברבים ולפרסם את מעשיו, בעבירות שבין אדם לחבירו, כגון הגוזל את חבירו או החותל בחבירו או המחרפו או המקללו, אבל בעבירות שבין אדם למקום, אין צריך לפרסם אותם. ועזות פנים הוא אם גילה אותם ברבים, וטוב לו שלא גלה דעתו בקהל, שנא' (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא עושה תשובה ומתודה בינו ובין המקום, ופורש כל חטאיו, ומתודה עליהן בלחש. כיצד, אם בא על אשה באיסור, אומר, מתודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שעשיתי כך וכך, והריני שב לפניך בבושת פנים, ומתחרט ומתנחם על עבירה זו שעשיתי, והנני נשבע בשמך הגדול שלא אשוב עוד לחטוא בעון זה. יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתקבל תשובתי ותרצה.",
+                "וצריך שלא יחטא עוד כל ימיו באותו חטא. ואם לאו, לשוא היא תשובתו, ווידויו אינו מועיל לו, ועליו נאמר ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. ופירש ר' יונה ז\"ל כי הכלב אוכל דברים מאוסים וכאשר יקיאם הם יותר נמאסים והוא שב עליהם לאוכלם, כך ענין הכסיל כשיעשה דבר מגונה, אם ישנה בו הוא יותר מגונה. ועוד כי השונה בחטאו תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהיתר, ובזה כבדה מאד חטאתו, כמו שנא' (ירמיהו ג, ה) הנה דברת ותעשי הרעות ותוכל. ע\"כ. אבל עבירות שבין אדם לחבירו מגלה אותם ברבים, ואומ', חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה, וכך וכך עשיתי, והריני נחם על מה שעבר, ועושה תשובה, ומבקש ממנו סליחה. וגרסי' בבבא קמא ירושלמי בפרק החובל, אע\"פ שהוא נותן מה שהוא חייב לחבירו, אינו מוחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. וכך אתה מוצא ברעיו של איוב, דכתי' (איוב מב, ח) ועתה קחו לכם שבעה פרים וז' אילים ולכו אל עבדי איוב וגו', וכתי' (איוב מב, ט) וילכו אליפז התימני ובלדד השוחי וגו', ובסוף הענין מהו אומר, וה' שב את שבות איוב. אימתי, בהתפללו בעד רעהו. ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. תניא תני ר' יהודה משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, זה הסימן יהיה בידך, כל זמן שאת רחמן יהא המקום עליך רחמן. אמ' רב, אדם שסרח על חבירו תחלה, והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושנייה ושלישית, אם לא קבלו מה יעשה, יעשה שורה של אנשים ויפייסנו, מה\"ד ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם עשה כן, מה כתי' תמן, פדה נפשו מעבר בשחת וחייתו מעבור בשלח. א\"ר יוסי, הדא דתימא באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל אותו שהוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית.",
+                "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, כגון מי שאכל איסור או שבעל בעילה אסורה, וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, אינו נמחל לו לעולם עד שירצה את חבירו. כדגרסי' בפ\"ק דמסכת ראש השנה שאלה בלורית הגיורת את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, וכתי' (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך. ניטפל לה ר' יוסי הכהן. אמ' לה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בחיי המלך ונשבע בחיי המלך. הגיע זמן ולא נתן. בא לפייס את המלך. אמ' המלך, עלבוני מחול לך, [לך] ופייס את חבירך. ע\"כ. ואע\"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו. ואפי' שלא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. לא רצה למחול לו, מביא שורה של שלשה בני אדם מרעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו שימחול לו. אם לא נתרצה להם, מביא שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא, לפי שאסור לאדם להיות אכזרי שלא ירחם ושלא יתפייס, אלא צריך להיות נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו חבירו שחטא לו מחילה, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפצה, ואז מבקש גם הוא מהב\"ה לכפר עונותיו והב\"ה מוחל לו, מדה כנגד מדה, הוא מחל לחבירו שחטא לו ועשה לו תשובה ובקש ממנו למחול לו ומחל, כך הוא מבקש מחילה מלפני הב\"ה ומוחל לו. כלומר, רבונו של עולם, אם מחלתי לחבירי בשעה שבקש ממני מחילה, ואע\"פ שהצר לי הרבה, יהי רצון מלפניך שתמחול לי גם את פשעי, שלא הצרתי לך ולא חטאי מזיק לך, שנא' (תהלים קמד, ג) ה' מה אדם ותדעהו ובן אנוש ותחשבהו. ואם הרבה חבירו לחטוא לו, כשיבקש ממנו מחילה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכן של זרע ישראל הקדושים ולבם הנכון. אבל הגויים הם אכזריים וערלי לב, ואינן מתפייסין, אלא נוטרין לעד אפם ועברתם שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, לפי שלא מחלו לבית שאול ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה.",
+                "החוטא לחבירו ומת קודם שיבקש ממנו למחול לו, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר בפניהם, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שבקבר הזה ועשיתי לו כך וכך. ויתודה לפניהם. ואם היה חייב לו ממון יתננו ליורשיו, ואם אינו יודע לו יורשין, יתננו בבית דין ויתודה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה עייף מן הדרך. נכנס וישב בחרבה אחת בשער לוד והיה בה כותל רעוע. ישב תחתיו וישן. נסתכל בו ר' אבא וראה נחש אחד שהיה בא לנשוך לאותו האיש. יצאה חיה אחת מן החרבה והרגה לאותו נחש. הקיץ האיש ההוא וראה הנחש מת כנגדו. קם על רגליו להלוך לו. כיון שעקר את רגליו להלוך, מיד נפל הכותל על המקום שהיה שוכב בו, ונמלט. אתא ר' אבא לגביה. אמ' ליה, מה עובדך, שהרי עשה לך הב\"ה שני נסים, לא על חנם זכית לזה. אמ' לו, לעולם לא שלם לי אדם רעה שלא נתפייסתי ממנו ומחלתי לו מיד, ואם לא הייתי יכול להתפייס לו מיד, לעולם לא עליתי לישון על מטתי עד שמחלתי לו, ולא הייתי חושש לרעה ששלם לי, ולא די לי אלא מהיום ההוא והלאה הייתי משתדל לעשות עמו טובה. בכה ר' אבא ואמ', יותר מעשים טובים שלזה ממעשה יוסף הצדיק, שיוסף הצדיק היו אחיו והיה לו למחול להם, וזה מוחל לבני אדם שאינם אחיו ולא אפי' קרוביו, ראוי הוא שיעשה לו הב\"ה נס על נס."
+            ],
+            "The Quality of the Repenter": [
+                "וכתב רבינו יונה ז\"ל שיסודות התשובה שלשה, החרטה והוידוי ועזיבת החטא, ואמ' אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. פי' אע\"פ שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד, אולי לא השלים חוק התשובה, גם יפחד שמא יתחדש עליו יצרו, וישמר ממנו בכל עת, ויוסיף יראת השם בלבו תמיד, ויתפלל תמיד לפני הב\"ה לעזרו על התשובה ולהצילו מיצרו. אבל מקשה לבו יפול ברעה, והוא האומר, כבר השלמתי חוק תשובתי, ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה. ע\"כ.",
+                "אל ידמה בנפשו בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים והחסידים בעולם הבא, בשביל עונותיו ופשעיו שעשה קודם שעשה תשובה, ואל יעלה על לבו שמזכירין עונותיו הראשונים לאחר שעשה תשובה ופירש מהן, ונמצא מתבייש מהן. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד וידיד, ועונותיו הראשונים נשכחים, שנא' (ילקות שמעוני על נ\"ך של\"ז, א) ולא יהיה עוד לבני ישראל למבטח מזכיר עון, וכתי' (מיכה ז, יט) תשוב תרחמנו תכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ושבח גדול הוא לבעל תשובה תשובתו, ומעלתו גדולה, ותשובתו רצוייה לפני הב\"ה, שהרי אחר שטעם החטא כבש את יצרו ופירש ממנו ועשה תשובה שלימה לפני הב\"ה בכל לבו ובכל נפשו, ושיבר תאותו ועזב מעשיו הרעים. והוא דארז\"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים. פי' הצדיקים גמורים לא חטאו מעולם ולא טעמו טעם חטא, ואלו היו טועמים איפשר שלא היו יכולין לפרוש ממנו, אבל בעלי תשובה שחטאו והורגלו בעבירות ונעשית להם כטבע, וכבשו את יצרם ושינו את טבעם והגיעו אל הקצה האחרון שהוא הפך מטבעם, וחזרו בתשובה, לפיכך שכרן גדול. וגרסי' בפרק חלק א\"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים, שנא' (ישעיהו נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, ברישא לרחוק והדר לקרוב. ור' יוחנן אמ' אין לך רחוק אלא שהיה רחוק מעבירה, אין לך קרוב אלא שהיה קרוב מעבירה, ונתרחק ממנה.",
+                "גדולה תשובה שמקרבת את הרחוקים. אתמול היה זה שנוי לפני המקום, ומשוקץ ומרוחק כתועבה, והיום אהוב וקרוב. וגרסי' במדרש תלים למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. בוא וראה בבני קרח, עד שלא עשו תשובה לא נקראו ידידים, משעשו תשובה נקראו ידידים. וכתי' (תהלים לב, א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. זש\"ה אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. אורח חיים למעלה למשכיל, אלו בני קרח שנסתכלו למעלה לאביהם שבשמים ונמלטו, שנא' (במדבר כו, יא) ובני קרח לא מתו, למה, שלא נשתתפו לעצת אביהם. ובאחרים כתי' (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אבל אלו שנסתכלו למעלה נמלטו, שנא' (תהלים לד, ו) הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. וכן דוד ע\"ה כשנסתכל למעלה נמלט, דכתי' (תהלים לב, א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ולא עוד אלא שהרשעים שנסתכלו למעלה נמלטו, כשאת מוצא בנבוכדנאצר, דכתי' ביה (דמיאל ד, לא) אנא נבוכדנאצר עיני לשמיא נטלית, ונקרע מקצת גזר דינו. ומה אם הגויים, שהם חייבים להב\"ה, כשמסתכלין למעלה הוא מוחל להם, ישראל שהם בני קדושה, אברהם יצחק ויעקב, אם מסתכלין למעלה ועושין תשובה שלימה, על אחת כמה וכמה שהב\"ה מוחל להם. ומפני שהיה דוד ע\"ה משכיל התודה, ועשה תשובה לפני הב\"ה, ואמ' לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו', וכתי' (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, ומחל לו הב\"ה. וגרסי' במ' פסחים ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי הנחש ממית ומחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין. כיוצא בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נימוקין.",
+                "בוא וראה כמה מעולה התשובה. אתמול היה זה מובדל בעונותיו מה' אלהי ישראל, שנא' (שמות יב, כב) כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, והיום מודבק בשכינה, שנא' (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. [אתמול] צועק ואינו נענה, שנא' (ישעיהו א, טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, והיום טרם שיצעק הב\"ה עונהו, שנא' (ישעיהו סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. אתמול עושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנא' (ישעיהו א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי, וכתי' (ישעיהו א, יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', ואומר מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם, ואומר עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, והיום עושה מצות ומקבלין אותן ממנו בשמחה, שנא' (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ולא עוד אלא שהב\"ה מתאוה להן, שנא' (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות. וכן את מוצא שבלשון שהב\"ה מרחיק את החטאים בו בלשון מקרב את השבים, שנא' (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. וגרסי' בואלה שמות רבה מדת הב\"ה אינה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, שנים עומדים לפני המלך, אחד מלמד קטיגוריא ואחד מלמד סניגוריא שלו, לא מי שמלמד קטיגוריא מלמד סניגוריא, [ולא המלמד סניגוריא] מלמד קטיגוריא, אבל הב\"ה הוא מלמד קטיגוריא והוא מלמד סניגוריא, הוא [הפה] שאמ' הוי גוי חוטא, והוא הפה שאמ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, הוא הפה שאמ' עם כבד עון, והוא הפה שאמר ועמך כולם צדיקים, הוא הפה שאמ' בנים משחיתים, והוא הפה שאמ' וכל בניך למודי ה', הוא הפה שאמ' גם כי תרבו תפלה אינני שומע, והוא הפה שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, הוא הפה שאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, והוא הפה שאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.",
+                "אמר המחבר את מוצא שכל מה שאמר באלו המקראות של קטיגוריא שאמ' כנגדם אלו המקראות של סניגוריא, ואלו ואלו על ידי נביא אחד אמרן, והוא ישעיהו הנביא ע\"ה, ללמדך שרגע באפו חיים ברצונו. ע\"כ.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבון העולמים, אם עושין אנו תשובה מי מעיד לנו. אמר להם, לרעה אני נעשה לכם עד, שנא' (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו', ולטובה אני נעשה לכם עד, שנא' (ישעיהו מג, ט) יתנו עדיהם ויצדקו וגו'.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו רבה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. אמ' ר' ברכיה, ארבע דברים הללו כנגד ארבע כתות הן. אחת שאומרת אין תחיית המתים מן התורה, ואחת שאומרת אין הב\"ה מקבל בעלי תשובה, ואחת שאומרת אין הב\"ה פוקד עקרות, ואחת שאומרת שאין הב\"ה מציל מן האש. זו שאומרת אין תחיית המתים מן התורה אומרין לה, הרי אליהו התשבי, שהיה מתושבי גלעד, יבא ויעיד שהחיה הב\"ה המת על ידו, הוי אומר לי גלעד. וזאת שאומרת אין הב\"ה מקבל בעלי תשובה, אומרים לה, הרי מנשה בן חזקיה, שהרשיע והכעיס לפני הב\"ה, [יבא ויעיד] שקבלו, הוי אומר ולי מנשה. וזאת שאומרת אין הב\"ה פוקד עקרות, אומרים לה, יבא אלקנה, שהיה מהר אפרים, ויעיד שהיתה אשתו עקרה וילדה, הוי אומר ואפרים מעוז ראשי. וזאת שאומרת אין הב\"ה מציל מן האש, יבא חנניה מישאל ועזריה, שהן משבט יהודה, ויעידו שהציל אותן הב\"ה מכבשן האש, הוי אומר יהודה מחוקקי.",
+                "דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר. כי כשיכיר אדם את בוראו ידע פחיתות עצמו, ולפיכך יהיה שח ושפל. ודוד ע\"ה בהתוודותו על חטאו, בבא אליו נתן הנביא, אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ובהכנעה יתרצה אדם לפני הב\"ה, שנאמר (ישעיהו סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכמו שהכלי הטמא אם ישבר יטהר, דכתי' (ויקרא ו, כא) וכלי חרש אשר יבושל בו ישבר, וכתי' (ויקרא יא, לה) תנור וכירים יתץ טמאים הם, כך המשבר גאותו בתשובה יטהר מטומאתו, כמו שאמר דוד ע\"ה הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שצריך הבגד המטונף כיבוס, כך צריך לב האדם כיבוס מן העונות בתשובה, שנא' (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שילבין הבגד המכובס, כך ילבנו עונותיהם של ישראל בתשובה, שנא' (ישעיהו א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'. וצריך בעל תשובה להיות ענו עם הבריות, ויהיה דיבורו עמהם במענה רך ובקול נמוך, שנא' (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך וגו'. ולא ילבש מלבושים יקרים, שנא' (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ואם יחרפו אותו הכסילים במעשיו הראשונים, ואומרים לו, אתמול עשית כך וכך, אל ירגיש להם ואל יקפיד לדבריהם, אלא שותק ושמח, ויודע שזה זכות הוא לו, שכל זמן ששב ממעשיו הרעים ונכלם ולא חזר לקלקולו, אז זכותו הרבה ומעלתו גדולה ושכרו מרובה מאת הב\"ה. ועון גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים שהיית עושה, או להזכירם בפניו כדי לביישו. וג\"כ אסור לזכור לפניו דברים ועניינים הדומין להם, כדי לביישו וכדי להזכירו להן. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' וגו', אני הוא שעתיד לשלם.",
+                "תשובת הצבור [רצויה לפני הב\"ה ב]כל זמן שעושין תשובה, כענין שנא' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כה' אלהינו בכל קראנו אליו. וגרסי' בפ\"ק דמסכת ראש השנה פסוק אחד אומר בכל קראנו אליו, נראה שהב\"ה קרוב לקוראיו בכל זמן, ופסוק אחד אומר דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, נראה שהוא ית' שמו קרוב בזמן. א\"כ קשי קראי אהדדי. ומתרץ בגמ' לא קשיא, הא בצבור הא ביחיד, בצבור בכל קראנו, ליחיד בהמצאו. א\"ר רבה בר אבוה, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שנא' (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. נמצא שהתפלה והתשובה מקובלת לפני הב\"ה בחדש השביעי, שהוא תשרי, והוא החביב בחדשים. תשרי, ת'שובה, ש'ופר, ר'אש השנה, י'ום הכפורים. ד\"א תשרי, ת'פלה, ש'ועה, ר'נה, שהן הסליחות, שנא' (איכה ב, יט) קומי רני בלילה לראש אשמורות. וגרסינן במכילתא בחדש השביעי, שהוא מושבע ממצות, שופר בתוכו, כפור בתוכו, לולב וערבה בתוכו, סוכה בתוכו, עצרת בתוכו. וגרסי' במ' ראש השנה כל השביעים חביבין לעולם. למעלה השביעי חביב, והם השמים, ושמי השמים, רקיע, שחקים, זבול, מעון, ערבות. ערבות חביב, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. בדורות שביעי חביב, והם אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך. חנוך חביב, שנא' (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים. בבני דוד השביעי חביב, והם אמנון, כלאב, אבשלום, אדוניה, שפטיה, ירבעם, שלמה. שלמה חביב, שנא' (שמואל ב יב, כה) ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'. בשנים השביעית חביבה, שנא' (דברים טו, א) מקצה שבע שנים תעשה שמטה. בשמיטות השביעית חביבה, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. בימים השביעי חביב, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. בחדשים השביעי חביב, שנא' (ויקרא כג, כד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון. ועוד כי בראש השנה נברא אדם הראשון, וחטא והב\"ה מחל לו, ואמ' לו, כשם שמחלתי לך ביום הזה [כך אני עתיד למחול לבניך ביום הזה].",
+                "כדגרסי' בפסיקתא ובויקרא רבה לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכתי' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ר' אליעזר אומר, בחמשה ועשרים באלול נברא העולם, ואתיא כההיא דתניא זה היום תחלת מעשיך, נמצאת אומר ביום ראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גבלו, בה' רקמו, בששית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח, באחד עשר נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמ' הב\"ה לאדם, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס. פי' דימוס, חופש מן העונות. ועוד גרסינן בויקרא רבה אמ' רב תחליפא, בכל הקרבנות כתי' והקרבתם, וכאן כתי' ועשיתם. אמ' הב\"ה, מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאלו היום עשיתי אתכם ובראתי אתכם בריה חדשה, שנא' (ישעיהו סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ר' חייא הוי קרי לחדש השביעי ירחא דשבועא, שבו נשבע הב\"ה לאברהם, שנא' (בראשית כב, טז) בי נשבעתי נאם ה'. מה צורך היה לשבועה זו. רב ביבי בשם ר' יוחנן אמר, אמ' אברהם אבינו ע\"ה לפני הב\"ה, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו', שהיה בלבי להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשו אתה אומר לי קח נא את בנך את יחידך וגו', אלא שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך. כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ולמעשים רעים, תהא זוכר להם עקידת יצחק אביהם, ותמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם, ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי.",
+                "ועוד גרסי' בפסיקתא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד וכי עצום עושה דברו. שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדל יום ה' מאד, זה יום הכפורים, ומי יכלינו. כדגרסי' בפ\"ק דמסכתא ראש השנה אמ' ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. אלה לחיי עולם, אלו הצדיקים גמורים, ואלה לחרפות לדראון עולם, אלו הרשעים גמורים. ימחו מספר חיים, אלו הרשעים. חיים, אלו הצדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, אלו הבינוניים, שנתן להם הב\"ה עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו נכתבים עם הרשעים. הא למדנו שכל זמן שעושין הצבור [תשובה] שתשובתן רצויה, ויחיד שתשובתו רצויה בכל זמן, ויותר בעשרת ימי תשובה. אמ' ר' אבין, מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ימחו מספר, זה ספר של רשעים גמורים. חיים, זה ספרן של צדיקים גמורין. ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [מחני נא, זה ספרן של רשעים, מספרך, זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת], זה ספרן של בינוניים. תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות ליום הדין, כת אחת של צדיקים גמורים, וכת אחת של רשעים גמורים, וכת אחת של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. שנא' (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים, שעונותיהם שקולין כנגד זכיותיהם, יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנא' (זכריה יג, ט) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף כסף ובחנתים כבחון את הזהב, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ובית הלל אומר', רב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש. לאחר י\"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ומשימן אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנא' (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמשומדים והאפיקורסים והמסורות, ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונין בו לדור ודור, שנאמר (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', וגיהנם כלה והם אינם כלים, שנא' (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול מזבול לו, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ע\"ז א\"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ר\"ל צבור, שנא' (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי, לבבם לשון רבים. והיינו דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתי' (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ר\"ל לבי לשון יחיד, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, שנאמר (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה וגו'. אלא מפני מה [עשו], לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו, כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להם, כלך אצל צבור. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתי' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על, על שהקים עולה של תשובה.",
+                "ואע\"פ שנתן הב\"ה לישראל לעשות תשובה, והורה להם אורחות חיים, אל יחטאו יותר מדאי, כלומר אחטא ואחר כך אעשה תשובה, או אחטא ויום הכפורים מכפר. דתנן האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם עשיר עד מאד, והיה לו בן אחד ולא היה לו בן אחר זולתו, והיה אוהב אותו עד מאד. והיה הבן מחשב בלבו ואומר, אלך בשרירות לבי ואעשה רצוני, שכל כך אבי אוהב אותי שלא יקפיד ולא ימחה בידי, וכל כך הוא עשיר שיפדה אותי בהון רב. הלך וישב לו עם אנשים רקים ופוחזים, והיה מוציא ממון אביו, ואוכל ושותה עם אותן אנשים בני הבליעל ומתלוצץ עמהם. יום אחד אכל ושתה עמהם. מה עשו, שכרוהו וגנבוהו ומכרוהו ביד ליסטים ושודדין. כששמע אביו, נכמרו רחמיו על בנו. הלך ופדאו בממון רב, והביאו לעירו. הלך פעם אחרת מעם אביו ונתחבר לאנשים לצים. אמרו לו קרוביו, היאך תתחבר לאלו, אינך מתיירא שיעשו לך כראשונים. אמר להם, אם יעשו, מובטח אני באהבת אבי ובעושרו שיפדה אותי. נשבה פעם אחרת ופדאו אביו. וכן נשבה ופדאו כמה פעמים. אח\"כ אמר אביו, ומה לו כנסתי כל אלו הנכסים וזה העושר אלא כדי שיצא בני לתרבות רעה בשבילם, העבודה, אם ישבו אותו פעם אחרת אעזבנו ולא אפדנו. אח\"כ נשבה. הוגד לאביו ולא רצה לפדותו. אמרו לו, היאך תעזוב בנך בשביה ולא תפדנו. אמ' להם, אלו אירע לבני שום מקרה, הייתי פודה אותו בכל נכסי, אבל עתה הואיל והוא מזיד, ועשה כמה רעות בבטחו בעשרי ובאהבתי, אחר שפדיתיו כמה פעמים, אעזבנו עתה עד שיצר לו ויוסר, ואחר שאדע בו ששב למוטב, אפדה אותו ואנחילנו כל נכסי.",
+                "כך בשביל שהב\"ה חנון ורחום ארך אפים ומרבה להיטיב סולח ומוחל ומקבל שבים, אל יחטא אדם לפניו יותר מדאי בבטחו על רחמנותו ועל התשובה. אם יחיד הרבה ויחטא, ויאמר אחר כך אשוב, מסלק ממנו הסליחה, עד שידע שלא נבראת כדי שיחטא אדם יותר מדאי. וגרסי' באבות דר' נתן חמשה אין להם מחילה, ואלו הן, מרבה לשוב, ומרבה לחטוא, וחוטא בדור זכאי, והחוטא על מנת לשוב, וכל מי שיש בידו חילול השם. וסוף סוף אם עושים תשובה ושבין לפני הב\"ה בכל לב ובכל נפש תשובתן מקובלת. וגרסי' במ' יומא ירושלמי בפרק יום הכפורים ר' אומר על כל עבירות שבתורה יום הכפורים מכפר, חוץ מהפורק מעליו יראת שמים ועול שמים, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמפיר בריתו של אברהם אבינו, שהוא ברית מילה. אם עשה תשובה מתכפר לו, ואם לאו אין מתכפר לו. וגרסינן במדרש תלים א\"ר שמעון בן יוחאי, בשעה שאדם עובר עבירה באין המלאכים ומקטרגין אותו ואומ', רבונו של עולם, הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו, כלומר הפוך שמים לתוהו ובהו והפרע מזה. והב\"ה אומר להם, אם יעשה תשובה אני מקבלו. ר' חנינא שאל לר' שמואל בר נחמני ואמ' ליה, מאי סכות בענן לך מעבור תפלה. אמ' לו, שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים ננעלין, אבל שערי תשובה ושערי דמעה אינן ננעלין לעולם, שנא' (תהלים סה, ו) מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, וכתי' (תהלים לט, יג) אל דמעתי אל תחרש, כמו שכתבתי למעלה. וכתב רבי יונה ז\"ל עון העינים יכופר בדמעות, שנא' (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. לא אמר על שלא שמרתי, אלא על שלא שמרו תורתך, הם סבבו החטא, על כן הורדתים פלגי מים.",
+                "התשובה היא מועלת לאדם אם ישוב בתשובה שלימה לפני הב\"ה ויעזוב מעשיו הרעים, אבל לא שיסגף עצמו בתענית ולא בלבישת הצמר הקשה כדי שיענה את נפשו. ואסור לאדם לימנע מלאכול כל בשר ומלשתות יין בעתו. כדגרסינן במסכת תעניות וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ולא אמר וירא אלהים את שקם ואת תעניתם. ועיקר התשובה הוא שישוב אדם בכל לבו, לפי שהעבירות כולן מן הלב הן נפרדין. דתניא תחלת העבירה הרהור הלב, שנייה לה ליצנות, שלישית גסות הרוח, רביעית אכזריות, חמישית בטלה, ששית הנאה, שביעית שנאת חנם, והן שבע מדות רעות, ולפי' אמ' שלמה ע\"ה כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו. לפיכך צריך אדם לעשות תשובה בכל לבו, מפני שהעבירות מלבו. וכשאדם עושה תשובה בכל לבו, הב\"ה יודע כוונתו, ומוחל וסולח על כל פשעיו ועונותיו, כי ארך אפים ורב חסד הוא, ואפי' לרשעים, אולי יעשו תשובה, ומקבל את השבים אליו בכל לבם ובכל נפשם, אולי ישמעו וישובו ולא יכרתו ברשעתן, ומורה דרכי התשובה לחטאים, שנא' (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, שהב\"ה מורה לחטאים בדרך לעשות תשובה.",
+                "וגרסי' מ' מכות ירושלמי בפרק אלו הן הגולין. שאלו לחכמה החוטא מה תקנתו, אמרה חטאים תרדף רעה. שאלו לנביאים החוטא מה תקנתו, אמרו הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לדוד החוטא מהו עונשו, אמ' יתמו חטאים מן הארץ. שאלו לתורה החוטא מה תהא עליו, אמרה יביא קרבן אשם ויתכפר לו. שאלו להב\"ה החוטא מה תהא עליו, אמ' יעשה תשובה ויתכפר לו. הה\"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ר' פנחס אומר, כתי' (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ומורה לרצחנין עיר מקלט. ר' אבין אומר, על כל מיל ומיל היה עומד בורגן, ועל כל בורגן ובורגן סימן, והיה מראה להיכן דרך עירי מקלט. הוי על כן יורה חטאים בדרך. תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר, מקלט מקלט היה כתו' על פרשת דרכים, כדי שיהא הרוצח רואה הכתב והולך לו לעיר מקלטו. א\"ר אבין, כמין יד היתה מראה להם את העיר.",
+                "וצריך בעל תשובה להיות תמיד על פניו בושה וכלימה מעונות שעשה, שנא' (ירמיהו לא, יח) בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי, וכתי' (ירמיהו נא, נא) כסתה כלימה פני. וגרסי' בפסיקתא ר' יצחק אומר, אמ' לו הב\"ה לירמיה, לך אמור להם לישראל עשו תשובה, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. הלך ירמיה לישראל והתחיל להוכיחם. אמרו לו, ר' ירמיה, היאך אנו עושין תשובה לפני המקום אחר שהכעסנו אותו והקנטנוהו על ההרים הרמים שהיינו עובדים ע\"ז, בושנו אנו ונכלמים להרים פנים אליו, מה תועיל התשובה, נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו. השיב ירמיה דבריהם לפני הב\"ה. אמ' לו, לך אמור להם, אם אתם באים בתשובה, הלא אצל אביכם שבשמים אתם באים, שנא' (ירמיהו לא, ח) כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. פי' אין אב שאינו חומל על בנו, ומוחל פשעו, כשיראנו בצער ושב מחטאתיו ומתבושש מעונותיו. וכל החוזר בתשובה שלימה לפני הב\"ה, בבשת פנים, הב\"ה מקבל תשובתו ומוחל על כל עונותיו. כדגרסי' בפ\"ק דברכות א\"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (יחזקאל טז, סג) למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים. ודילמא צבור שאני, אלא מהכא, ויאמר שאול אל שמואל צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות. ואלו באורים ותומים לא קאמ' ליה משום דקטל נוב עיר הכהנים. ומנא לן דאחילו ליה, שנא' (שמואל א כח, יט) ומחר אתה ובניך עמי. מאי עמי, עמי במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא, והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. ואמרי לה, יצאתה בת קול ואמרה, שאול בחיר ה'. וגרסי' במדרש מאי ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו'. היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתירא ממנו, שמא נזכר לו עון העגל, והיה מתבייש לקרב אל המזבח מפני אותו עון. מיד אמ' לו משה ע\"ה, קרב אל המזבח, כבר נתמחל לך אותו עון, הואיל ונתביישת ממנו. לפיכך הצדיקים מעלין תמיד על לבם מיעוט עונות שעשו ומתביישין מהם. וכן עזרא אומר, אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים.",
+                "כל זמן שיעשה אדם תשובה תשובתו נרצית לפני הב\"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה. אבל יש תשובה מעולה מחבירתה. והתשובה היא על ששה מעלות.",
+                "המעלה האחת היא יותר מעולה מן השנייה, והיא העושה תשובה בימי בחרותו ובעוד שהוא בתוקפו ובגבורתו, וכבש את יצרו ועשה תשובה שלימה, ועליו הכתו' אומר וזכור את בוראך בימי בחורותיך, וכתי' (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה'. ופירשו ז\"ל בעודו איש. והמעשים הטובים והתשובה שאדם עושה בימי בחרותו, הב\"ה זוכר אותם תמיד ומרחוק מחזיק לו טובה בשבילם, שנא' (ירמיהו ב, ב) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך.",
+                "המעלה השנית יותר מעולה מן השלישית, והיא השב בימי בחרותו, אבל שב מפני שהוסרו העונות ממנו. כיצד, היה בא על אשה בעבירה והיה אוהב אותה, ובתוך שהיה אוהב אותה הלכה מאותה המדינה או כבשוה גויים או ליסטים, או כיוצא בזה. הואיל ועזבה ולא רדף אחריה, ועשה תשובה, אע\"פ שהוסרה ממנו על כרחו, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, ועליו נאמר והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו.",
+                "המעלה השלישית יותר מעולה מן הרביעית, והוא השב מפני היראה מן הייסורין, כגון שהוכיחו מוכיח ואמ' לו, אם לא תעשה תשובה יבואו עליך ייסורין רעים, שבשביל עון של כך וכך ייסורין של כך וכך באים על האדם. ואע\"פ שעשה תשובה מפני יראתו מן הייסורין, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, כמו שמצאנו באנשי נינוה שלא עשו תשובה עד שהוכיחם יונה, שנא' (יונה ג, ד) ויחל יונה לבא בעיר, ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ומיד ויאמינו אנשי נינוה באלהים וגו', ונרצית תשובתם לפני הב\"ה, שנא' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וגו'.",
+                "המעלה הרביעית יותר מעולה מן החמישית, והיא השב אחר שבאו עליו ייסורין. ואע\"פ שלא שב אלא מפני שהיו מקיפין אותו הייסורין, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת, ועליו הכתו' אומר שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל.",
+                "המעלה החמישית יותר מעולה מן הששית, והוא השב בימי זקנותו ובעת שאי איפשר לו לעשות עבירות מפני זקנותו וחלישות כחו. אעפ\"כ בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת, ועליו הכתו' אומר תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.",
+                "המעלה הששית יותר פחותה שבכולן, והיא השב בעת פטירתו, כשיראה כי קרב עתו למות והגיעה השעה שיפטר בה מן העולם. ואע\"פ שלא עשה תשובה עד שעת פטירתו, הואיל ושב בשעת פטירתו בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, ועליו הכתו' אומר עד אשר לא תחשך השמש. לפיכך כשרואין החולה שהגיעה השעה שיפטר בה מן העולם, מזכירין אותו לעשות תשובה ואומרים לו, אמור חטאתי עויתי פשעתי, תהא מיתתי כפרה לעונותי. כדגרסי' במ' שבת בפרק במה מדליקין מי שחלה ונטה למות אומרין לו התודה, שכך דרך כל המומתין להיות מתודין. אדם יוצא לשוק דומה למי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו דומה למי שנתנוהו בקולר, עלה למטה, דומה כמי שעלה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצל, ואם לאו אינו ניצל, ואלו הן פרקליטין גדולים תשובה ומעשים טובים.",
+                "ובאדם חמש מדות בענין הזכיות והעונות והתשובה. והן זו למעלה מזו. ואלו הן. [האחת] גדולה שבכולן, והוא מי שלא חטא מימיו. ואע\"פ שכתבתי מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים, אעפ\"כ מי שלא חטא מימיו, גדולה היא מעלתו ממעלת הצדיקים וממעלת בעלי התשובה. שהצדיקים גמורים לא איפשר שלא עשו שום חטא בעולם, כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, וזה שלא חטא מעולם מעלתו כמו שכתבתי למעלה.",
+                "השנית יותר גדולה מן השלישית, והיא העושה תשובה בימי בחרותו, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "השלישית יותר גדולה מן הרביעית, והיא השב בימי זקנה, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "הרביעית והיא יותר גדולה מן החמישית, והיא העושה תשובה בשעת פטירה, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "החמישית והיא מי שלא עשה תשובה כלל, אלא חטא ועשה עבירות הרבה ומת בחטאו וברשעתו בלא תשובה.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאנשים שהיו פורשים בים בספינה, ועשו ימים, ולא הגיעו למחוז חפצם. יום אחד נשבה רוח חזקה בים, והוליכה הספינה והאנשים אשר בה, עד שהגיעה לאי אחד בתוך הים, והיה הים סובב אותו מכל רוח. והיו באותו האי אילנות גבוהות עד מאד, והיו בהן פירות ומיני מגדנות, וכל מין ומין נחמד למראה וטוב למאכל. והיו בו מעינות מים מתגברין והולכין, ומשקין כל האי, עד שצמחו דשאים, ורבו עשבותיו, והנצו פירותיו ושושניו, וענפי האילנות שלחו יונקותיהן ושריגיהם, ועליהם כל צפור כנף פוצה פה ומצפצף. והיה המקום נחמד לשבת, בין מעיינות המים, תחת צללי האילנות. והיו בספינה חמש כתות של בני אדם.",
+                "הכת אחת לא רצו לצאת מן הספינה ולהכנס אל האי, כי אמרו, אם נצא מן הספינה ונכנס לאי, איפשר שתבא רוח חזקה ותוליך הספינה ונשאר באי, ובשביל נחת רוח של שעה אחת שנשאר באי, בתאות פירותיו, אם תלך לה הספינה, הרי אנו מתים. אלא נשב על משמרתנו ונשמור את מקומנו.",
+                "הכת השנית יצאו מן הספינה ונכנסו לאי, אבל לא התמהמהו לשם, אלא אכלו מעט מאותם הפירות, וטיילו מעט על האי, ויצאו מיד וחזרו לספינה, ומצאו מקומותם בריוח וישבו בהן, ולא הפסידו כלום ממקומם בשביל שנכנסו לאי ואכלו מן הפירות.",
+                "הכת השלישית יצאו מן הספינה ונכנסו לאי, ואכלו מן הפירות וטיילו על האי, ונתעכבו לשם עד שנשבה הרוח והתקבצו המלחים לנהוג ספינתם וללכת לדרכם ותקעו בחצוצרות, כמו שדרכן לתקוע בשעה שהולכין. מיד שמעו קול החצוצרות ונכנסו בה, ומצאו מקומותם שישבו אחרים במקצתם, וישבו ביניהם בדוחק, ולא מצאו מקומותם בריוח כמו שמצאו הראשונים שלא נתמהמהו באי.",
+                "הכת הרביעית היו אוכלין מפירות האילנות, והיו שטין באי ומהלכין על כל עבריו, והיו שומעין את קול החצוצרות, ואומרים אע\"פ שתוקעים בחצוצרות, לא ילכו עד שיקימו התורן. הקימו את התורן, אמרו אע\"פ שהקימו את התורן, לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס, אמרו לא ילכו עד אשר יאכלו המלחים. ובכל זאת היו טובעים בבור סכלם, ועיניהם עורים מראות אור שכלם, ושכורים ביין תאותם, ועושין רצון יצרם ועוברין על רצון יוצרם, עד שאכלו המלחים והנהיגו הספינה והתחילה ללכת. כיון שראו שהספינה הולכת אמרו, אם נתעכב עוד רגע אחד תלך לה הספינה ונשאר באי, והרי אנו נפסדין וכלים. מיד רצו אל שפת האי, ונכנסו בים, וסכנו בעצמן, והיו שטין בים, עד שהגיעו אל הספינה, ונכנסו בה. ומצאו מקומן צר, וישבו בדוחק, ולא היה להם ריוח כראשונים שלא נתעכבו כל כך באי.",
+                "הכת החמישית ישבו באי, אוכלין ושותין ושמחים, ולא נתנו אל לבם לשוב אל הספינה עד שהלכה לה, ונשארו באי נעים ונדים. ועברו ימי החום ובאו ימי הקור, ונשרו הפירות מן האילנות ויבשו העלין, ולא היה להם צל לחסות תחתיו, ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה. ויצאו מן האי חיות רעות משונות והיו טורפים ומשחיתין אותם. והיו בוכין ומתאבלין על שלא נכנסו בספינה, ולא היה מועיל להם כלום. וישבו באי עד שכלו ואבדו. ונכרתו מן הספינה ומן האי.",
+                "וכן הוא האדם בעולם הזה, אם ילך בתום לבבו, וישב אל משמרתו לעבוד את בוראו, ולא ידיחנו יצרו הרע ללכת אחרי תאוות העולם הזה והבליו, הרי זה נכנס בשלום ויצא בשלום.",
+                "כך הכת הא' של בני אדם שלא רצו ליכנס אל האי, הם החסידים שלא טעמו טעם חטא מעולם, וכבשו יצרם, ולא הלכו אחר תאוות העולם הזה, אלא ישבו על משמרתם ושמרו מקומם, ולא נכנסו לאי, שדומה להבלי העולם הזה, שמפתין את האדם בתענוגיהם ובתאותן, והנמשך אחריהם יאבד והפורש מהן ינצל.",
+                "והכת השנית שנכנסו לאי ויצאו מיד, דומין לבני אדם שחטאו וטעמו טעם החטא וחזרו בתשובה מיד בימי בחרותן. וזו היא התשובה המעולה.",
+                "והכת השלישית שלא יצאו מן האי עד ששמעו קול החצוצרות בספינה, דומים לבני אדם שאינן עושין תשובה עד עת זקנתן, שיראו שעתן קרב ועושין תשובה קודם שימותו ברשעתן. ואע\"פ שהן בעלי תשובה, אין מקומם כמקום בעלי הכת השנית והראשונה.",
+                "והכת הרביעית שלא יצאו מן האי עד שהתחילה הספינה ללכת, והיו ממתינין מזמן לזמן עד שלא נשאר להם פנאי לעמוד באי אפי' רגע אחד, דומין לבני אדם שאין עושין תשובה עד שעת המיתה, כשיראו כי אזלת ידם וחייהם חלפו מן העולם הזה ואין להם חיים בעולם הבא אם לא יעשו תשובה, ועושין תשובה מפני יראתן מן המות. ואע\"פ שתשובתן מועילה להם, אין מקומן כשל הכת השלישית.",
+                "והכת הה' שישבו באי עד שהלכה לה הספינה ונשארו נעים ונדים בוכין ומתאבלים ולא יועיל להם, דומין לבני אדם הטובעין בעומק תאותם בעולם הזה, ההולכין אחר שרירות לבם הרע, ולא נתנו אל נפשם לעשות תשובה, עד שמתו ברשעתן וכלו ואבדו והלכו לאבדון ולבהלה, ונהפכו להם תענוגי העולם הזה לתועלה ולרמה אוכלים בשרם ולאש אוכלת ושורפת נשמתן, עד אשר היו לחרפות לדראון עולם, כמו שנהפך ליושבי האי תענוגיה לשפטים רעים, חורב ביום וקרח בלילה, חיות רעות משונות נחשים שרפים עקרבים, לעשות בהן נקמה."
+            ],
+            "Marganita deRabbi Meir": [
+                "<b>מרגניתא דר' מאיר</b>",
+                "אמ' הב\"ה לישראל, לא יועילו בכם הייסורין ולא התוכחות, ולא התראה ולא הבטחה, ולא טלטול ולא אריכות ימים, ולא אריכות רוח, ולא שליחה ולא צווי, ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות, ולא בושה ולא פחד, ולא אימת חשבון ולא אימת דין גיהנם, ולא שמי המתחלל בגוים על ידיכם. ומי שיש בידו כל המעשים הללו מאבד את זכותו, ומונע ממנו טובות הרבה, ושנותיו מתקצרין, וקונה שם רע, ונזכרין לו עונות אבותיו, ותפלתו נמאסת בעולם הזה ולעולם הבא. וכל מעשיו מפורסמין ונותן עליהם דין וחשבון. וכל שמחה ששמח בו יצרו נעשית לו אבילות. והן נתבעין ממנו בדינין משונין ובושה מרובה ומלאכים אכזרים ובעולם הארוך. לכן הוא אומר, ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, אל מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם.",
+                "ועוד אדם חוטא בעיניו, עיניו כהות. חוטא באזניו, שומע חרפתו, חוטא בפיו, אין דבריו נשמעין, חוטא בעצה, פרנסתו מתמעטת. חוטא במחשבה, זיו פניו משתנה. חוטא בלשונו, ייסורין באין עליו. חוטא בידו, יורד מכבודו. חוטא בלבו, מת מדאגה. חוטא ברגליו, שנותיו מתקצרין. חוטא ביצרו, יצרו מקטרגו. חוטא ומחטיא, קובר את אשתו ואת בניו ואת בני ביתו. חוטא בליצנות, גזר דינו נחתם.",
+                "וכי מה הנאה לאדם חוטא, וסופו לפרוש מעולם לעולם, מחיין למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה דחוקה, מאור מתוק לרמה ותולעה, ממטעמים מתוקים לטעם עפר, מחיבוק נאה לחיבוק עפר. כמה עשירים יצאו מן העולם הזה בפחי נפש, כמה חכמים היתה חכמתם עליהם לתקלה, כמה גבורים היתה גבורתם עליהם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה נאין היה נויין עליהם לתקלה, כמה זקנים לא ראו כבוד, כמה בחורים נקצצו מחופתן. וכי מה הנאה לאדם ממאכל שהוא מביאו לדינין מרובין, משמחה שמביאה את האדם לדאגות הרבה, ממלבוש שהוא גורם לפגיעות מרובות, מהרהור שהוא גורם למכאובים מרובים, משינה מתוקה שהיא גורמת למיתות משונות, ומחטא שהוא מאבד זכויות הרבה, מתרעומת שהיא מקפחת פרנסות הרבה.",
+                "ואיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירה ומן ההרהורין ומליצנות ומלשון הרע ומהכיעור והדומה לו, והמקיים את המצות, ויש בידו מצוה על אמיתה וענוה על אמת, ומתרחק מן החטא, ומעיין בתפלתו, ומתודה על עונותיו לפני הב\"ה, ועושה תשובה.",
+                "והמתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע הרי הוא ממרגיזי אל. והמרמה בדרכיו מתאבל בסופו. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה ימות בחצי ימיו.",
+                "והמלעיג על המצות אין מרחמין עליו מן השמים. והמלעיג על עניותן של עניים סוף הוא יגע ואחרים אוכלין את יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חבירו פנקסו פתוח בו ביום. ואין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי שקר.",
+                "אוי למי שהעולם מטעה בו. אוי למי שהשעה משחקת לו. אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו. אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל. אוי למי שמאבד את עולמו. אוי למי שתקלה באה על ידו. אוי למי שנתחלל שם שמים על ידו.",
+                "יש פורענות מיד, ויש פורענות לאחר זמן, ויש אחת אחר אחת, ויש כולן כאחת. ויש מהם באות על האדם והוא ער, ויש מהן באות על האדם והוא ישן. ויש מהן והן כבדות ויש מהם במרוצת הנפש. ויש בדעתו, ויש שלא מדעתו. ויש בנערותו, ויש בזקנותו. ויש בסתר, ויש בגלוי. ויש בבית, ויש באכסניא. כל צרה וצוקה, וקנאה ופרצה, ובושה ותקלה, ממעטין מן החטא. [ויש שעובד את המקום מתוך יראה], כדי שלא תתקפח פרנסתו, ויש מתוך אהבה, ויש מתוך בושה, ויש מתוך תמימות, ויש מתוך להראות, ויש בשמחה, שמח שתבוא מצוה על ידו, ויש מתוך הייסורין, שנא' (הושע ה, טו) בצר להם ישחרונני. וכל אחד ואחד לפי מעשיו.",
+                "בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה, המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו, אוי על הגוף הזה שיצא מן העולם הזה ריקם מזכיות ומלא מעונות. ומביט ברגליו ואומר, אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר. אוי להם לידים שנתעסקו בדבר שקר. אוי להם למעים שנהנו מן הגזל. אוי להם לעינים שלא הלכו באמונה. אוי להם לאזנים שלא קבלו תוכחות. אוי לו לפה שלא נתעסק בדברי תורה. אוי לו לבשר שלא נתייגע ביראה. אוי לו ליצר שלא נכנע לפני יוצרו. אוי לו ללב שלא עבד את בוראו. שעתיד להעמידו בנזיפה, ואומר לו, עמוד בדין והכר מעשיך ודע מהיכן באת ולפני מי אתה נותן דין, ואם אתה יכול להשיב השיב. ומי יוכל להשיב, ומי יוכל לסבול את עונותיו, שהן כאש לבגד, כחרב לצואר, כחץ ללב, ככבלים לרגלים, כמחשך לעינים, כמרה לפה, כשוחה לרגל, כחרישה לאזנים, כהכשלה לכח, כימים רעים לזקנה, כייסורין לגוף, כגדיעה לקרן, כמכה למיתה, כעברה ליום הדין. יש מי שהוא מת בחצי ימיו, ויש מי שהוא יוצא מן העולם בתמימות. עד כאן.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא פתח, לדוד ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. כמה יש לו לאדם להביט ולדעת מעשיו של הב\"ה, שבכל יום ויום הכרוז יוצא ומכריז ואומר, עד מתי פתאים תאהבו פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ואין אדם שיטה אזנו לקול הקורא, אלא שכל אחד הולך בשרירות לבו, וחושב שהעולם הזה שהוא שלו ושלא יפטר ממנו לעד ולעולם. עד שהוא בשלוה ובהשקט, יפול למשכב, ודומה למי שנתנוהו בקולר. אם ימצאו לו מעשים טובים, ניצול מדינה של גיהנם, כדא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו, וכתיב (איוב לג, כד) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.",
+                "בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה, ישא עיניו ויראה שני סופרים כנגדו, ויראו לו כתוב כל פשעיו ועונותיו וכל מה שהוציא מפיו בעולם הזה, שנא' (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו וגו'. והוא מודה עליהם ונענש עליהן והולכין עמו לקבר. ושני כרוזים הולכין עמו, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומכריזין ואומרים, זהו פלוני שמרד בקונו, מרד מעלה ומרד מטה, מרד בתורה ומרד במצות, ראו מעשיו, אוי לו, טוב לו שלא נברא. עד שמגיעין לקברו. וכל המתים רוגזים לקראתו ואומרים, אוי שזה נקבר עמנו. וגופו נדון בקבר, ונפשו הולכת ומתאבלת על הגוף. ובשעה שיקבר בקברו, דומה, הממונה להעניש את המתים, מקדים לקראתו, ושלשה אנשי הדין הממונים על דין הקבר, ובידם שלשה שרביטין של אש. ודנין הנפש והגוף כאחד. אוי על אותו דין. אוי על אותו מעשה.",
+                "בשעה שאדם נפטר מן העולם הזה, רואה מלאך המות וחרבו שלופה בידו. ורואה כאלו הבית כלו מתלהט באש מזיוו. כיון שרואה אותו, יזדעזע כל גופו ונפשו, ולבו לא ישקיט, ונפשו הולכת על כל איביריו, כאדם שנפרד מחביריו והולך להם לנשק להם. ואומרת להם הנפש, אוי על כל מה שעבר, מדוע לא קדמתם תשובה קודם שעה זו. באותה שעה אימה גדולה נופלת עליו, ורוצה להתחבא כדי להמלט, ואינו יכול. מיד פוקח עיניו ומביט במלאך הממונה ליטול נשמתו ממנו, ומיד נוטלה. ואותה שעה הוא הדין הגדול שאדם נידון בו בעולם הזה. וקודם יציאת הנפש הולכת על כל איבריו של אדם, וכולן מזדעזעין. וכשמגעת הנפש לכל אבר ואבר, ויוצאה ממנו, מיד אותו אבר מת. וכן בכל הגוף, עד שימות כל הגוף, ואז יוצאת הנפש. כיון שהנפש פורחת מן הגוף רואה את השכינה כנגדה. אם זך ואם ישר הוא, נשמתו מקבלת פני שכינה ומדבקת בה. ואם רשע הוא, מתרחקת ממנה ונודדת מסוף העולם ועד סופו. אשרי אדם שנשמתו מדבקת בשכינה ואוי לרשע שנשמתו מתרחקת ממנה.",
+                "ובכמה דינין נידון אדם בשעת פטירתו. א' כשנשמתו יוצאה מגופו. ב' כשמעשיו הולכין לנגדו ומכריזין לפניו. ג' כשיכנסוהו לקבר. ד' כשיסתם הגולל. ה' התולעים. ו' דינה של גיהנם. ז' שנפשו משוטטת בכל העולם ולא תמצא מנוח עד שיקבל עונשו. הה\"ד שבעה עדנין יחלפון עלך. אל תקרי עדנין אלא דינין. לפיכך צריך אדם לפשפש במעשיו ויעשה תשובה קודם פטירתו, והוא שדוד אומר ברכי נפשי את ה' וגו', בעוד שנפשי בקרבי אברך את ה', בעוד שיש בי יכולת. הה\"ד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ר\"ל הנפש משתתפת עם הגוף, בעוד שהם כאחד יעשו תשובה, כדי שלא יענשו שניהם.",
+                "העולם הזה דומה לים סוער, שרבו עליו ועלה שאונו, וטבעו בו כמה בני אדם, כסבורים שאינו עמוק. משכיל אחד היה מוכרח לעוברו. אמ' אם אכניס עצמי בים אטבע בו, כמו שטבעו בו כמה בני אדם ואבדו. מה עשה. התקין ספינה, ונתן בה משוטים, וחזק בה תורן, וקשר בה חבלים, ושכר מלחים, והוליכוהו אל מחוז חפצו בשלום. כך הם בני אדם בעולם הזה. הטובעים בים הם הראשונים, שטובעין בגלי תאותם, ולא יתנו אל נפשם לעשות תשובה, עד שיהיו נכרתין ברשעתן והולכין לאבדון. והמשכיל שהתקין הספינה הוא העושה התשובה. שהתשובה דומה לספינה. שכשם שיעבור האדם הימים בספינה וינצל משאון גלם ומהמון דכים, כך יעבור בעל תשובה בתשובתו לחיי העולם הבא וינצל מדינה של גיהנם. והמשוטים הם היצר הטוב, שמשוטט בשביל האדם להדריכו על הדרך הישרה ולהצילו מלטבוע בעומק תאותו. והתורן הם הצדקות, שמוליכין האדם לחיי העולם הבא, כשם שמוליך התורן את הספינה. והחבלים הם התפלות, שבהן מתדבק אדם לקונו, כשם שהחבלים קושרים הספינה ומדבקין פרקיה. והמלחים הם המעשים הטובים, שמוליכין לחיי העולם הבא ומשתדלין בשבילו, והוא שוקט ובוטח ושאנן.",
+                "הנפטר מן העולם בלא תשובה דומה למלך שהיו לו עשרה שרים. והיה המלך מקרב אותם ואוהב אותן והיו נכבדים אצלו ויקרים בעיניו. פעם אחת לקחו לנפשם עצה נבערה, ובאו לארמון המלך לילה, וחתרו את הקירות, ונכנסו לאוצר בית המלך, וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב וכל יקר. ליום אחד השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לחקור ולדרוש ולדעת מי בזז את חמודותיו. וילכו עבדיו וידרשו וימצאו כי שריו העשרה גנבו אוצר המלך. ויבואו הדורשים אל המלך ויאמרו לו, אדוננו המלך, שריך העשרה הנכבדים אצלך הם בזזו אוצרותיך. ויתעצב המלך מאד על שריו ולא חשב הגניבה למאומה באהבתו אותם. ויאמר להם המלך, שקר דברתם, כי עבדי נאמנים הם אצלי, ואיני מאמין לכם. ויאמרו הנה הגניבה בידם. ויחשוב המלך ויאמר, אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותם מיד ההמון ואיך ימותו בחטאם. מה עשה, אמר לעומדים, הביאו אותם לפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם. והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לעבור אותו בספינה ולבוא לפני המלך. וקודם לכן שלח להם המלך אחד מעבדיו ויאמר להם, כשתעברו את הנהר לבוא אלי השליכו הגניבה מידכם בנהר, כדי שלא תמצא בידכם ולא תמותו, ואל תחוס עינכם על זהבי ולא על מחמדי, כי אין דבר נחמד בעולם אצלי כאהבתכם. ויהי כעברם, וישליכו בנהר כל מה שהיה בידם מן הגניבה, חוץ מאחד מהם שלא השליך גניבתו מידו. ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך ויחפשו בבגדיהם ולא מצאו. ויחפשו לאותו שלא השליך מידו הגניבה ותמצא בידו. ויחר אף המלך מאד, ויאמר לו, למה לא השלכת מידיך כחביריך. ולא מצא מענה. ויאמר לו המלך, חטאך השני יותר חמור מן הראשון, כי בראשון אמרתי יצרו השיאו, אבל עתה שהוריתי לך דרך להנצל בה מן המות, וראית חביריך שהשליכו מידם גניבתם, ואתה לא עשית מאמרי ובזית דברי, ולמה לא עשית כחביריך, כל כך היה בעיניך כבד להשליך כמוהם. מעשיך האחרונים יוכיחו על הראשונים. בידוע שלא התנחמת על מעשיך הרעים הראשונים, ולפיכך אני אשלם לך גמולך. ויצו המלך וימיתו אותו בייסורין רעים ובענויים קשים, וישלח את חביריו בשלום, וילכו שמחים וטובי לב. כך האדם בעולם הזה. מזהיר הב\"ה אותו על התשובה, כדי שלא ימות ברשעתו, שנא' (יחזקאל לג, יא) שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל, וכתי' (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות הרשע והשיבו וחיו. ואם לא יעשה האדם תשובה, אומר לו הב\"ה, חטאך האחרון מוכיח על הראשון, ונראה שלא התנחמת על מעשיך הרעים, פתחתי לך דלתי תשובה ולא קבלת, כל כך היה כבד בעיניך לעשות תשובה ולהנצל מדינה של גיהנם, לפיכך הרי את נידון בגיהנם לעד ולעולמי עולמים. כדגרסינן במדרש אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה מלמטה להפרע מן הרשעים. ובגיהנם נידונין הרשעים נשמתן וגופיהן, שגופו של אדם וכל איבריו הם ערבים לנפש. זכו זכתה היא עמהם, פשעו נידונת היא עמהם, שנא' (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל, זו הנשמה שהיא מן השמים, ואל הארץ לדין עמו, זה הגוף שהוא מן הארץ.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה תני ר' שמעון, [משל] למלך שהיה לו פרדס, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, ואמ' להם, הזהרו בבכורות, והניחם והלך לו. אמ' חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה. אמ' לו סומא, הבה ונאכל. אמ' לו חיגר, וכי יכול אני להלוך, הבה אתה ונאכל. אמ' לו, וכי אני רואה. מה עשו, רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הבכורות ואכלום. והלכו וישבו זה במקומו וזה במקומו. לימים בא המלך. אמ' להם, הבכורות היכן הם. אמ' לו סומא, וכי אני רואה. אמ' לו חיגר, וכי יכול אני להלוך. מה עשה המלך, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד, ואמר, כך היה פשעכם, וכך אני נפרע מכם. כך כשיפרע הב\"ה מן החוטא, אומר לנפש, את היא שחטאת. והיא אומרת לפניו, רבונו של עולם, וכי דרכי לחטוא, קודם שנתתני בגוף הזה חטאתי לפניך מעולם, הגוף הוא שחטא. אומר הב\"ה לגוף, למה חטאת. והגוף אומר לפניו, רבונו של עולם, וכי כח בידי לחטוא, הנשמה היא שחטאה, ומיום שיצאה ממני לא מוטל אני כאבן שאין לה הופכים. מה עושה הב\"ה, מחזיר אותה נשמה לגוף ודן אותם כאחד. הה\"ד יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. התשובה לפניהם ואינן עושין תשובה. משל לכת ליסטין. תפשן המלך וחבשן בבית האסורים. מה עשו, חתרו חתירה אחת ויצאו להם. אחד מהם לא ברח, אלא נשאר בבית האסורין. לבקר מצאו המלך. אמ' לו, שוטה שבעולם, קשה חתירה היתה לפניך, למה לא ברחת, חביריך שברחו מה אני עושה להם. כך אמ' הב\"ה לרשעים, למה לא חזרתם בתשובה והייתי סולח לכם, כשם שחזרו אחרים בתשובה וסלחתי להם. עליכם הכתו' אומר, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש."
+            ],
+            "Merits and Transgressions": [
+                "יש זכיות שאדם נשכר עליהם אם עשאן יותר מחבירו אם עשאן. ואלו הן. תפלת הצדיק רצויה לפני הב\"ה יותר מתפלת הרשע, שנא' (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, וכתיב (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. ובחור עובד את השם מאהבה ופורש מן העבירות בימי בחרותו יותר מזקן אם היו בו כל המדות הללו, שנא' (עמוס ב, יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. וגרסי' במ' נזיר בפ\"ק אמ' שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר מעולם, חוץ מפעם אחת שבא ממני לא מוטל אני כאבן שאין לה הופכים. מה עושה הב\"ה, מחזיר אותה נשמה לגוף ודן אותם כאחד. הה\"ד יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. התשובה לפניהם ואינן עושין תשובה. משל לכת ליסטין. תפשן המלך וחבשן בבית האסורים. מה עשו, חתרו חתירה אחת ויצאו להם. אחד מהם לא ברח, אלא נשאר בבית האסורין. לבקר מצאו המלך. אמ' לו, שוטה שבעולם, קשה חתירה היתה לפניך, למה לא ברחת, חביריך שברחו מה אני עושה להם. כך אמ' הב\"ה לרשעים, למה לא חזרתם בתשובה והייתי סולח לכם, כשם שחזרו אחרים בתשובה וסלחתי להם. עליכם הכתו' אומר, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש.",
+                "יש זכיות שאדם נשכר עליהם אם עשאן יותר מחבירו אם עשאן. ואלו הן. תפלת הצדיק רצויה לפני הב\"ה יותר מתפלת הרשע, שנא' (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, וכתיב (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. ובחור עובד את השם מאהבה ופורש מן העבירות בימי בחרותו יותר מזקן אם היו בו כל המדות הללו, שנא' (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. וגרסי' במ' נזיר בפ\"ק אמ' שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר מעולם, חוץ מפעם אחת שבא זרים כחו ולא ידע גם שיבה זרקה בו ולא ידע. ע\"כ. ועשיר גנב חטאו ועונשו יותר חמור מעני אם גנב, שנא' (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מבקרו ומצאנו לעשות לאורח הבא לו ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו, וכתי' (שמואל ב יב, ה) ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. והדיוט מתגאה יותר מגונה הוא, ועונשו יותר חמור, מאדם גדול אלו היה מתגאה, שנא' (תהלים יב, ט) כרם זלות לבני אדם. והגוזל את הרש יותר חמור עונשו מעונש הגוזל את העשיר, שנא' (משלי כב, כב) אל תגזל דל כי דל הוא וגו', וכתי' (משלי ל, יד) לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם. והמזיק לצדיק עונשו יותר חמור מן המזיק לרשע, שנא' (עמוס ה, יב) כי ידעתי כי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק. והחוטא ביום הקדוש חטאו יותר חמור מאלו חטא ביום אחר, שנא' (ישעיהו נח, ג) הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו. העובר עבירה ומתפאר בה עונשו גדול על התפארו בה מעל עשייתה. כי אלו עשאה ופירש ממנה וחזר בתשובה היה מתכפר לו, אבל עכשיו שהוא מתפאר בעבירות שעשה יראה לו שעשה כדין, ובשביל זה לא עשה תשובה, וישתדל לעשות עבירה אחרת כדי להתפאר בה. ועוד שיראה כמכעיס בהתפארו בעבירות.",
+                "לעולם לא יחשוב אדם בלבו שהוא חוטא, שאם יחשוב שהוא חוטא לא יקשה בעיניו לעשות עבירה, כי יאמר הואיל והוא חוטא למה ימנע מן העבירות, כי חוטא הוא בשביל עונות שעשה קודם, ואפי' שלא יעשה עכשו חוטא הוא, ומה תוסיף עבירה זו על כל עונות שעשה, ומה תצטרף טיפת מים בים הגדול, ישטפו גליו יותר בשביל אותה הטיפה, כך הוא מלא מעבירות, מה תוסיף לו עבירה זו. הרי זה טועה במחשבתו, ודומה לאדם שאכל שומים הרבה וריח רע נודף לו על פיו, ואומר, אוכל שומים אחרים, כדי שאסיר ריח רע מפי, ונמצא מוסיף ואינו גורע. ולפיכך שנו חכמים ואל תהי רשע בפני עצמך. ועוד אז\"ל עבר עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר. ולא די לו שאינו עושה תשובה, אלא שמוסיף על חטאתו פשע. אלא ישתדל לפרוש מן העבירות, ויעשה תשובה, ויעשה זכיות כנגד העבירות שעשה. כיצד. הסתכל בעבירות, ישוח עיניו לארץ. חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה בלשונו. ובכל האיברים שחטא, ישתדל לעשות בהן מצות. דתניא באותו דבר שחוטאין מתרצין. אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ בהם לדבר מצוה. לשון שקר, תורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם נקי, יעשה צדקה בידיו. עינים רמות, יהיה דכה ושח עינים. לב חורש מחשבות און, יצפון התורה בלבו. משלח מדנים בין אחים, בקש שלום ורודפהו. ולא יהיה אדם צדיק בעיניו, שאם יחשוב שהוא צדיק, יאמר די לי בזכיות שעשיתי, ולא ישתדל לעשות זכיות אחרים, אם לא ידון עצמו תמיד שהוא מחצה על מחצה, מחצה זכאי ומחצה חייב. וידע ששוקלין לו זכיותיו ועונותיו בכל שנה ושנה, אם יהיו זכיותיו מרובים מעונותיו נקרא צדיק ויזכה לחיי העולם הבא, ואם יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו נקרא רשע ונדון בגיהנם כפי רשעו, ואם יהיו זכיותיו ועונותיו מחצה על מחצה, אלו כנגד אלו, אם יעשה זכות אחת, נמצאו זכיותיו מרובין מעונותיו ונקרא צדיק, ואם יעשה עבירה אחת, נמצאו עונותיו מרובין מזכיותיו ונקרא רשע. נמצא שהדן עצמו תמיד שהוא מחצה על מחצה לא יעשה אפי' חטא אחד, כי יאמר בשביל חטא זה יזכרו כל עונותיו ויענש עליהם, ונמצא נענש על כל עונות שעשה ומפסיד כל זכיותיו. ועליו נאמר, וחוטא אחד יאבד טובות הרבה. לפיכך ידון אדם את עצמו תמיד כאלו הוא מחצה על מחצה, זכיותיו ועונותיו אלו כנגד אלו, ולעולם לא יחטא.",
+                "מי שאין בלבו יראת שמים, לעולם אינו בא לידי תשובה, וסופו אבד ברשעתו. לפי שיראת השם בלב האדם דומה לבית שדרין בו בני אדם, כל זמן שדרין בבית מתקיים, וכל זמן שאין דרין בו הבית חרב. כך לבות בני אדם, כל זמן שיש בהם יראת השם היא מדריכתו לאדם על הדרך הטובה, כדי שתתקיים הנפש ותזכה לחיי העולם הבא, ואם אין בלב יראת שמים סופו בא לידי עבירה ואבד ברשעתו.",
+                "וצריך אדם לחזק גופו ואיבריו כנגד יצר הרע, כדי שיוכל להתחזק עליו ויכבוש אותו, כדי שלא יחטיאו. כדגרסינן במ' נדרים בפרק ארבעה נדרים, אמ' רמי בר אבא, מאי דכתי' (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים וגו', עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, ובא עליה מלך גדול וסבב אותה, זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, אלו העונות, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר הטוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו, אלו תשובה ומעשים טובים. דכתי' (קהלת ז, יט) החכמה תעוז לחכם, זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אשר היו בעיר, אלו שתי ידים, שתי רגלים, שתי אזנים, שתי עינים, והראש והפה. וכל הכובש את יצרו הרי זה נקרא גבור, שנא' (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. וגרסי' בפסיקתא א\"ר סימון משל לצור גבוה שהוא עומד בפרשת דרכים, והיו בני אדם נכשלים בו. אמ' להם המלך, סתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, יצר הרע הזה מכשול הוא לעולם, סיתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם, שנא' (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכתי' (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, וכתי' (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. ודוד ע\"ה אמר בענין התשובה, לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.",
+                "וגרסי' במ' סוכה בפרק החליל דרש ר' יהודה בר אלעאי, לעתיד לבא הב\"ה מביאו ליצר הרע ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים. צדיקים נראה להם כהר גבוה ורשעים נראה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעין בוכים ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הב\"ה תמה עמם, שנא' (זכריה ח, ו) יפלא בעיני שארית העם הזה [בימים ההם גם בעיני יפלא] נאם ה' צבאות. דרש רב עוירא, ואיתמ' ר' יהושע בן לוי, שבעה שמות יש ליצר הרע.",
+                "הקב\"ה קראו רע, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל, שנא' (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא, שנא' (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנא' (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, וכתי' (משלי כה, כב) כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. אל תקרי ישלם לך, אלא ישלימנו לך. ישעיהו קראו מכשול, שנא' (ישעיהו נז, יד) סולו סולו [פנו דרך] הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן, שנא' (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני, שנא' (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם. וגרסי' במסכתא ברכות לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, שנא' (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו, יקרא ק\"ש ולא פרשה אחרת מן התורה. לפי שאמר אמרו בלבבכם, ובקרית שמע והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. וכתי' (תהלים ד, ה) הכא על משכבכם, ובק\"ש ובשכבך ובקומך. ועוד שק\"ש מזהרת לאדם שלא יהרהר ביצר הרע, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וגרסי' בספרי אחרי לבבכם זה יצר הרע. וגרסי' במדרש ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. אויביו זה יצר הרע. בנוהג שבעולם אדם גדל עם חבירו שתים שלש שנים והוא קושר לו חבה, וזה גדל עם אדם מנעוריו ועד זקנתו, מצא להפילו בתוך עשרים שנה מפילו, מצא להפילו בתוך ארבעים שנה מפילו. וכן יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ואחר כך נעשה צדוקי. לכך נאמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך. יצר לב האדם רע מנעוריו והוא גדל אתו, אע\"פ שהוא רע יכול אדם לעשותו טוב. יש דברים בעולם יותר קשים מיצר הרע ואדם שוקד למותקן. אין לך מר מן התורמוס ואדם שולקן וממתיקן במים. וכן חרדל ודברים הרבה. ומה דברים שנבראו מרים אדם ממתיקן, יצר הרע המסור בידו ע\"א כמה וכמה."
+            ],
+            "Order of Teshuvah": [
+                "<b>סדר התשובה</b>",
+                "שלח לנו הב\"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע\"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש. וכזה יעשה ביום טהרתו, בהתנדב רוחו אותו להיות עובד לבוראו. יפיל תחנתו לפני בוראו ויאמר,",
+                "אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, וכזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ועתה נשאני לבי, ונדבה רוחי אותי, לשוב לפניך באמת ובלב שלום, בכל לב ובכל נפש, ולהיות מודה ועוזב ומשליך מעלי כל פשעי, ולעשות לב חדש ורוח חדשה, להיות זהיר וזריז ומשכיל ביראתך. ועתה, ה' אלהי, הפותח יד בתשובה [לקבל שבים] ומסייע לבאים לטהר, פתח את ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק ביראתך, ועזרני נגד השטן הנלחם אלי בתחבולות תמיד ומתנקש בנפשי להמיתני, לבלתי ימשול בי, וחזקני מרמ\"ח איברים שבי, ותגער בו לבלתי יעמוד על ימיני לשטני, ועשית את אשר אלך בחוקיך, ותסיר לב האבן מקרבי, ותתן לי לב בשר. אנא, ה' אלהי, שמע אל תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי, ואל יעכב שום חטא ועון ואשמה את תפלתי ואת תחנתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי לפניך. ואם בחטאי העצום אין מליץ, חתור לי אתה מתחת כסא כבודך וקבל תשובתי. כמו שחתרת למנשה וקבלת תשובתו כן חתור לי. פתח וקבל תשובתי ולא אשוב ריקם, כי אתה שומע תפלה.",
+                "ותמיד ירגיל בתפלה זו. וזה הדרך אשר ירגיל בה להרגיל עצמו להשמר מכל חטא. בבקר, מעת הקיצו משנתו, יחשוב בדעתו לשום דרכיו לטובה, ויפשפש במעשיו, ולא יעות שום דבר לפי כחו, אפי' פסיעה אחת, עד זמן האוכל. וקודם שיאכל, אם עוות שום דבר, יתודה על הדבר בהויתו, והוידוי הזה ירחיקהו מכל עון וחטא, כי אם תבא לידו העבירה יזהר ממנה להתודות עליה, ולא יהיה מאותם שנאמר (תהלים עח, לו) עליהם, יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ולא יהיה טובל ושרץ בידו. ובהעלותו דבר זה אל רוחו, אז ישמר מעבירה, ויהיה רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים, ואף מעון הקל יהי נשמר, וכל דרכיו יהיו במשקל. אם הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהיה מודה ומשבח לפני בוראו על אשר עזרו משונאו וזכהו להיות שעה אחת בתשובה בעולם. וכאשר יעשה מן הבקר ועד עתה יעשה עד זמן אכילה בערב, וקודם אכילה יתודה הכל כאשר אמרנו. וכן מזמן אכילה בערב עד זמן שכיבה. הרי לך שלשה פרקים ביום לשלשה וידויים.",
+                "ככה יעשה כל הימים, מיום תחלת תשובתו עד שנה אחת, שיתרחק מן העבירה וידבק ביראת הבורא, ויניח כל מעשיו הרעים וישמר מן העבירות שהיה רגיל בהם. וכמה פעמים יבאו לידו ויהיה נזהר מהם לא יירא עוד, כי מן השמים יסייעוהו, ואף מן העבירות יחשבו לו לצדקה ולזכות. ועל פשעיו הישנים אשר השליך מעליו יהיה תמיד תוהה ומתחרט ומבקש עליהם מאת הצור ברוך הוא למחותם מספר הזכרונות, וגם יענה נפשו עליהם. ואם אדם חלוש הוא, ואינו יכול לסבול עינויים קשים ותעניות, ימשך ידו מלמלא את תאותו במאכליו ובמשקיו. וכן אמ' הרב ר' אברהם ב\"ר דוד ז\"ל, שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המופלא מניעת המאכלות, וכן פירש דבריו, לא שלא יאכל בשר או לא ישתה יין, כי דייך מה שאסרה תורה, אך בעת מאכלו, ועוד תאב לאכול ממנו, יניח לכבוד הבורא מתאותו ולא יאכל כדי תאותו. ודרך זה ימנענו מחטוא ויזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אוכלו ומדי שתותו יניח מתאותו לכבוד הבורא. וישים לבו לתורה. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמוד שני דפין, כי גדול תלמוד תורה, שהוא מביאו לידי מעשה. ויהיה מייסר עצמו בכפיית יצרו לתורה ולמצות, והן הן יסורי אהבה. ואל ילך במצות הבורא כאדם העושה דבר במקרה, פעמים עושה פעמים מניח, אלא [יעשה] כולם תמיד. ואל יניח בשום ענין, לא מפני עצלות ולא מפני הבושה. כגון אדם שהיה רגיל לעשות שלש סעודות בשבת, ונתארח עם אדם שאינו מחזיק באותה מצוה, אל יניח המצוה מפני הבושת, כי אוי לה לאותה בושה, אלא יעיז פניו ויאמר, שימו לחם ואסעד כמצות הבורא. וכן כל כיוצא בזה. ואם עושה כן ונפטר בחצי ימיו, נותנין לו שכר כאלו חיה שבעים ימי שנותיו ועשה אותה מצוה. וזהו שאמ' שלמה בחכמתו, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. [משל למלך ששכר פועלים, וכו'], כדאי' במדרש ר' תנחומא.",
+                "ואל ידמה השב בנפשו לאמר, למה זה איגע לריק ולתוהו כחי אכלה, כי לא תעמוד תשובתי נגד עוותתי, וכל מה שאוכל לעשות עוד לא יעמוד כנגד העונות שעשיתי. מי שלבו נוקפו על אשר אין תשובתו שלימה אומר כן, וכל השבים בלב שלם ותוהים על עונות ראשונים כבר הבטיחנו הב\"ה על ידי יחזקאל הנביא ע\"ה כי פשעיהם לא יזכרו עוד. שנא' (יחזקאל יח, כא) ורשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה ולא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתוב מקרא מלא על הנבהלים על עונותיהן לחזק ידיהם לשוב, ואתה בן אדם אמור אל בני ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם ולמה תמותו בית ישראל. וביד כל נביאיו הזהיר אותנו השכם ושלוח על עסק התשובה. וגם רבותינו ז\"ל וחכמי הדורות הזהירו מאד על התשובה, שוב יום אחד לפני מיתתך. ואמרו גדולים בעלי תשובה יותר מן הצדיקים, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. והיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם. ועל ידי התשובה יבא גואל לישראל, שנא' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע. ואין מי שיוכל להגיע עד היכן כחה של תשובה. לכן כל איש ירא וחרד ישית אל לבו יראת הצור, וישוב מכל חטאתיו, ויכין לב חדש ונקי לעבוד את בוראו, וינהג בכל אשר אמרנו, ועוד יוסיף לעשות כהנה וכהנה. ויהיה ערום ביראה, לחשוב מחשבת, איך יוכל ליראה את השם הנכבד והנורא, ולעשות חפצי בוראו, בינו ובין קונו, ולא לפני בני אדם להתפאר. ואשרי הזוכה והמזכה, וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, שנא' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.",
+                "והנ\"ה נשל\"ם ספ\"ר חיי עולם ואל עולם לעמו יחיש גואלם והיכל ואולם יבנה ובית זבולם ונשב שם עד עולם אמן ואמן."
+            ],
+            "Laws of Teshuvah": [
+                "<b>הלכות תשובה</b>",
+                "על כל עבירה ועבירה שחיבר הרב ר' אליעזר בן רבינו הרב ר' יהודה החסיד. כי יש אדם שתקפו יצרו לחטוא, והנה בוש לבוא לפני חכם לשאול ממנו במה יתכפר, על כן יעיין בזה וימצא במה יתכפר. ושבעה דברים קדמו לעולם תורה, תשובה, גן עדן, כסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח, וגיהנם. גן עדן מימינו, כסא הכבוד משמאלו, והתשובה בין גן עדן לגיהנם. זכה נכנס לגן עדן, לא זכה נכנס לגיהנם. שלשה ענייני עבירות הם, עשה ולא תעשה, וחייבי מיתות ומיתות ב\"ד, והג' חלול השם. וארבעה ענייני תשובה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתו', תשובת הבאה. אם חטא אדם באשה או בגניבה או בדבר אחר, ובאתה לידו אותה האשה או אותו דבר שחטא בו והיה יכול לחטוא כבראשונה, ונמנע ואינו חוטא, זו היא תשובה גמורה. ויודה ויתחרט, ולזה נאמר ושב ורפא לו. ואם השיאו לבו ובא על הפנויה בתולה או אלמנה, כדרכה ושלא כדרכה, חטא, שאין אשה שלא תראה דם נדה, והרי היא נדה ולא טבלה, והיא בכרת. ועוד שמא באו אנשים הרבה עליה ותלד מהם ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו.",
+                "תשובת הבאה. אם באת אשה זו לידו והיא מרוצה לו בביאה, והוא בחוזק תאותו, וכבש יצרו מלבא עליה או אל אשה אחרת שהיתה נשמעת לו, הרי זו תשובה גמורה, ונקראת תשובת הבאה, לפי שבאה לידו התשובה.",
+                "תשובת הגדר. לא יראה שחוק נשים, ואפי' באשתו נדה, ולא יביט בה בעוד שלא טבלה, ולא ירחץ ולא יאכל דבר חם ולא דבר המביא לידי תאוה. ולא יראה בהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה.",
+                "תשובת המשקל. שיצטער כפי ההנאה שנהנה בה בחיבוק בדביקה בנשיקה בביאה בהעראה. יש לו להצטער בדאגת לב ובתענית ארבעים יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל התעניות ולא בלילה לאחר תעניתו, ומצטער בשכיבה יום ולילה, כפי הנאתו שנהנה בה. וזו היא תשובת המשקל, שהוא בד בבד, הצער כנגד ההנאה.",
+                "תשובת הכתוב. דכתי' (ויקרא ה, א) ונשא עונו. כיצד, הנה הוא חייב כרת בביאתו על נדה. על כן ישכב על הארץ או על דף, וילבש שחורים וילקה בצנעא, ויתענה ארבעים יום, ובכל יום יתודה שלשה פעמים, ולא ילך בשחוק. אם חטא בנערה מאורשה או באשת איש או באחת מן העריות שיש בהן מיתת בית דין, בין בביאה בין ההעראה, כדרכה ובין שלא כדרכה, צריך תשובה גדולה.",
+                "תשובת הבאה. אם באת אותה אשה לידו או אחרת, ומונע תאותו ממנה ויעשה חרטה, זו היא עיקר התשובה.",
+                "תשובת הגדר. יגדור עצמו מלראות בנשים ותכשטיהן, ואפי' אינן עליהן. ולא יראה שחוק נשים ובתולות ולא ישמע קול ניגון. ולא ישמע שום דבר חשק תאוה. ולא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז לשום אשה. ולא יתיחד עם הנשים.",
+                "תשובת המשקל. ישקול צערו כנגד מה שנהנה, ושנה תמימה לא יאכל בשר ולא ישתה יין אלא בשבת ויום טוב ופורים. לא יאכל לחם חם ולא ירחץ כי אם ביום טוב מעט. ולא ילך למקום שמחה אלא לשמוע ברכות חתנים. וילקה בכל יום, וישכב על הארץ או על דף בלא כר וכסת, ובשבת ויום טוב ישכב על התבן והקש וכר בראשו, וחיי צער יחיה וילבש שק על בשרו, ולא ידבר מענין תאוה וענין אהבה כלל.",
+                "תשובת הכתוב. יחשוב כי [בא] על אשת איש, שהוא במיתה. ולכך יסבול דין קשה. ישב בקרח ובשלג בכל יום ויום שעה אחת, ובימות החמה לפני זבובים ולפני נמלים ולפני דבורים. ויתודה בכל יום בבכי ואנחה. לפי שאסרה על בעלה. ואם אנסה לא אסרה. לכך ילקה ויתענה ארבעים יום רצופים, וישכב על הארץ, ולא ירחץ, ולא יתענג בשום תענוג ולא במין ממיני ההנאה.",
+                "מי שבעל בת אל נכר יתענה וילקה ארבעים יום, ולא ירחץ, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ארבעים יום. וכן הבא על שפחה כנענית, יתענה ארבעים יום, ולא ירחץ, ויתענה עוד שני וחמישי, ויטהר.",
+                "הרובע בהמה חיה ועוף, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ויתענה ארבעים יום, ויתרחק מן התאוות, ולא יסתכל בבהמה וחיה כשנזקקין זה לזה.",
+                "המנשק נשים ומחבקן ומנשקן בלא תשמיש, יתענה שני וחמישי, ולא יעשה עוד, ויתרחק מכל ענייניהן. וכן אם נשק אשתו וחבקה קודם שטבלה, בלא שכיבה, יתענה כמה פעמים ויתודה. ומותר להתייחד עם אשתו נדה, ובלבד שלא יגע בה, ולא ידבר עמה תפלות, ולא יאכל ולא ישתה עמה בעוד שלא טבלה.",
+                "מי שהוציא שכבת זרע לבטלה, ביד או ברגל, יתענה ארבעים יום, כנגד יצירת הוולד, וישב במים בימות החורף, כדי צליית ביצה וגומעה. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין כל אותן ארבעים יום, ולא יאכל כל מאכל חם, לבד משבתות וימים טובים. ולא ירחץ בשרו במים, אלא ראשו מעט פעמים, כל אותן ארבעים יום.",
+                "ההורג את רעהו ורצחו נפש, איש או אשה, קטון או גדול, ילך בגלות שלש שנים וילקה בכל עיר ועיר. וצריך שיאמר רוצח אני. ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יגלח ראש וזקנו, ולא יכבס בגדיו, ולא ירחץ. אך יחוף ראשו פעם אחת בחדש, ויקשור ידו אשר רצח בה בשלשלת בצוארו, וילך יחף, ויבכה על רציחתו, ויתענה כל יום עד שיעברו ימי גלותו. ואחר כך יתענה שנה אחת שני וחמישי, לבד מאותן שלש שנים שהתענה בכל יום. ולא יענה לשום אדם לעדות. ואם יחרפוהו ויקראוהו רוצח ישתוק, ובזה ירוחם. ובכל אותן הימים לא ילך בטיול שחוק. ובכל אותן שלש שנים ישכים לפני פתח בית הכנסת ויעברו עליו העוברים, אבל לא ירדפוהו. ויכבד לכל אדם ויתודה בכל יום ויום כל ימי חייו.",
+                "הכופר בעיקר ונשתמד, הרי עבר על כל התורה, וצריך להסיר עדיו מעליו, ויתאבל ויצטער חמש שנים לכל הפחות. ויתענה בכל יום ויום, וישפיל רוחו, ויתודה שלש פעמים בכל יום. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ירחץ אלא בשבת וימים טובים, ולא יחוף ראשו אלא פעם אחת בחדש. ולא ילך לשחוק, כי אם לנשואין בשעת ברכה. ויתרחק מע\"ז ומהעבירה, ולא ישב אצל כומרים וגלחים, ולא במקום שמדברין מדבר מינות, ויתרחק מפתח ביתם ולא יהנה מהם. ומיד כשישוב לדת ישראל צריך לטבול בארבעים סאה, וכל ענין שחטא ישוב אל לבו, ויצטער כנגד חטאו. כי כפר בעיקר, וחלל שבתות, ובעל נכריות, ועבר על כריתות ב\"ד, ועשה ולא תעשה. ועל כן יסבול הצרות הקשים האלו, עד שימרקו עונותיו וישוב אל השם וירחמהו. ואם יקראוהו משומד ישתוק והוא טוב לו.",
+                "הבא על אשתו נדה, יתענה ארבעים יום רצופים. וילקה בכל יום ויום בינו לבין עצמו, ולא יאכל כל אותן הימים מאכל חם, ויתודה בכל יום.",
+                "הבא על ערוה מחייבי כריתות, ישב בקרח כשיעור צליית ביצה וגומעה, ויתענה לא פחות מג' ימים ולא יותר ממ' יום. ובכל יום ויום יתודה עונו, בין יתענה בין לא יתענה, וישכב על הארץ, ויסיר ממנו כל מיני הנאות.",
+                "העובר על שבועה חמורה ככופר בעיקר, כי לא ינקהו השם. והחרם היא השבועה, וחרם רמ\"ח, כמנין רמ\"ח מצות עשה. והמועל באדם ובשבועה, ילקה כמה פעמים כל ימי חייו, ויתענה, ושק ואפר יציע ימים רבים, ויתענה. ויזהר שלא ישבע אפי' באמת ואפי' בכינוי, ולא בנשמת אבותיו, כי אם בחיי ראשו. אבל נשבעין לקיים המצות, ולא יאמר אחריו בשכמל\"ו. ויהיה זהיר וזריז בעניית ברכות.",
+                "המדבר בבית הכנסת וחביריו משוררין ומקלסין להב\"ה, עליו הכתו' אומר על כל שכני הרעים, כי הוא כהופך ערפו, ואומר מדוע באתי ואין איש. אלא ישב במורא וביראה וברתת ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ואם חטא בזה יתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, כנגד התורה שניתנה לארבעים יום.",
+                "המלשין את חבירו, הרי זה משניאו בעיני האדם, וממית אשתו ובניו. על כן צריך לפרוע כל מה שהפסיד בעבורו, ויבקש מחילה ממנו ברבים, וילקה יותר משנתים, ויתודה כל ימי חייו. ואם אין לו לשלם, ירבה עליו רעים ויבקש ממנו מחילה טרם ימות, ויצמצם ויפרע ליורשיו או לו טרם ימות. ויתודה וישוב.",
+                "הרכיל אין לו רפואה, כי ישלח ריב בין אנשים. אלא יבקש מהם מחילה, ויתענה הרבה ימים, וילקה כל ימי חייו, ויתעסק לעולם במצות ובעסק שלום.",
+                "גנב או גזל או לקח רבית, הרי עבר על לא תעשה. ותשובתו שישיב תחלה הגניבה או הגזל או הרבית ויבקש ממנו מחילה. ויתענה לפחות שנה תמימה, ויתודה בכל יום. ויזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו, ויעשה גמילות חסדים בממונו ובגופו, ויתן משלו לעמילי התורה, ויזהר מכל מיני אבק רבית.",
+                "המכה את חבירו, או חבל בו, או צערו בממון או בדברים, אין לו רפואה עד שירצהו וימחול לו. וגדול אונאת דברים מאונאת ממון. והמרים ידו על חבירו, אע\"פ שלא הכהו, נקרא רשע. ואע\"פ שאין דנין דיני קנסות וחבולות בבבל, צריך להחזיק מעצמו הממון, ויבקש ממנו מחילה וכפרה.",
+                "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וצריך שיתענה כמה תעניות, וילקה ויתודה כל ימי חייו. ויזהר אדם באונאת אשתו, לפי שדמעתה מצויה. ודי לה לאשה בצער נדות וצער לידה וצער גידול בנים.",
+                "המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. יבקש ממנו מחילה, וילקה ויתודה ארבעים יום.",
+                "המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה עד שימחול לו, וילקה ויתודה שלשים יום או יותר.",
+                "מי שבזה את חבירו שלא ברבים, צריך לבקש לו מחילה עד שלשה פעמים. ואם בזהו ברבים, יבקש לו מחילה במקום שבזהו ולפני מי שבזהו.",
+                "המוציא שם רע אין לו תשובה כי אם בתשובה גדולה.",
+                "חלול השם עון גדול מאד, ואין לו מחילה. ועיקר תשובתו שיודה פשעו ברבים, ויאמר לתלמידיו, אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי ועויתי ופשעתי ומריתי וחללתי השם באולתי. ויתענה הרבה תעניות. ויתודה כל ימיו. וכל אותן ששנינו אין להם חלק לעולם הבא, דוקא בשלא עשו תשובה, אבל אם עשו תשובה יש להם חלק לעולם הבא. עד כאן הלכות תשובה.",
+                "למי אוי למי אבוי, למי שעזב ממון הרבה ליורשיו ומוליך עמו עניות הרבה לקבר. ומי הוא זה, הכונס ממון שלא כדין, ועליו הכתו' אומר, קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. פי' קורא הוא ממין העופות, והוא גוזל את העופות ונוטל ביציהם ועושה אותן חמרים, כדמתרגמינן חמרים חמרים, דגורין דגורין. ולא ילד, שנוטל הביצים מן העופות ואינן שלו ולא ילדן ומחמם עליהם כסבור שיצאו האפרוחים ממינו, לאחר כך האפרוחים יוצאין ממין העופות שהטילו אותן הביצים, ואחר שגדלין פורחים והולכים להם למינם, וישאר הקורא לבדו אחר שטרח וחימם וגידל. כך העושה עושר לא במשפט, אלא מן הגזל ומן החמס, בחצי ימיו יעזבנו לאחרים וסופו להיות נבל, ר\"ל עני. ובשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב, אלא תשובה ומעשים טובים.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם שהיו לו שלשה חבירים. האחד היה אוהב [אותו] עד מאד, והשני היה [אוהב] אותו אבל לא כראשון, והג' לא היה אוהב אותו ולא חושבו למאומה. פעם אחת שלח המלך לקרוא לאותו האיש בעל החבירים. ויבאו אליו עבדי המלך ויאמרו לו, כה אמר המלך, בוא אלי, אל תעמוד. מיד נפלה עליו חרדה מפחד המלך, והיה אומר, שמא הלשינוני הנרגנים ויהרגני כשאגיע אליו, אקרא לחבירי אהובי אשר בטחה בו נפשי, וילך עמי להליץ טובה בעדי עם המלך. הלך לחבירו הראשון שהיה אוהב אותו, וסיפר לו הענין, ובקש ממנו שילך עמו לדבר אל המלך. ולא אבה. הלך בפחי נפש. אמ', אלך אל החבר השני ואבקש ממנו ללכת עמי. הלך ובקש ממנו. אמ' לו, לפני המלך לא אכנס, אבל אלך עמך בדרך, וכשנגיע לחצר בית המלך אעזבך ואשוב לי. הלך לשלישי, שלא היה חושב אותו למאומה, וסיפר לו מה שאירע לו עם שני ריעיו. אמ' לו, אל תירא, אני אלך עמך, ואכנס אל המלך, ואליץ בעדך טובה, ואשתדל כל יכולתי עד אשר תנצל. מיד הלך עמו אל המלך, ולימד עליו זכות, והצילו מיד המלך. כך הוא האדם בעולם הזה. החבר הראשון שהיה אוהבו עד מאוד, הוא הממון, שהוא חביב על האדם יותר מכל דבר שבעולם, ויעזוב אותו בשעת פטירתו, ולא יוליך ממנו מאומה בידו, שנא' (תהלים מט, יח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. והחבר השני, הם האחים והבנים והקרובים והחברים שמלוין לאדם עד הקבר, וכשקוברין אותו יפרדו מעליו ויעזבוהו, ואין בידם כח להצילו ולא לפדותו ממה שגזר עליו הב\"ה, שנאמר (תהלים מט, ח) אח לא פדה יפדה איש. והחבר השלישי, שהליץ עליו טובה עם המלך ולימד עליו זכות, הם התשובה והמעשים הטובים והצדקות שהולכין עם האדם בשעת פטירתו להליץ טובה בעדו, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. והמלך ששלח לקרוא אותו, הוא מלך מלכי המלכים הב\"ה, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, ולא ינצל אדם מדינו כי אם בתשובה ומעשים טובים.",
+                "מי שחננו הב\"ה ארבעה דברים טובים הללו, ארבעה דברים טובים אחרים דבוקים בהן. אלו הן. א' המעביר על מדותיו ומתפייס, הסליחה דבוקה במדה הטובה הזאת. כדגרסי' במ' ראש השנה אמ' רבא, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנא' מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, למי הוא נושא עון, למי שעובר על פשע. ב' התשובה, השראת שכינה דבוקה בה, שנא' (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. ג' הצעקה, התשועה דבוקה בה, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וכתי' (שמות כב, כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ד' התפלה, הקבלה דבוקה בה, שנא' (מלכים א ח, מב) והתפללו אליך אל הבית הזה ואתה תשמע השמים."
+            ],
+            "Tales of the Righteous": [
+                "בוא וראה כמה צדיקים וכמה חסידים מסרו את עצמן למיתה, ואת גופן לכמה ייסורין, ולא חטאו, ואע\"פ שהיו אנוסין. כדגרסי' במ' גיטין בפ' הניזקין אמ' רב יהודה אמ' שמואל, ואמרי לה במתניתא, מעשה בת' ילדים וילדות שנשבו לקלון לבין הגויים, והיו בספינה בים, והרגישו בעצמן למה הם מתבקשין. אמרו, אם אנו טובעין בים אנו באים לחיי העולם הבא. דרש להם גדול שבהם, אמ' ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב, מבין שיני אריות אשיב, ממצולות ים אשיב, אלו שטובעין בים. כיון ששמעו [ילדות] כך, קפצו כולן ונפלו לים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ומה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה. קפצו כולם ונפלו לתוך הים. ועליהם הכתו' אומר, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. רב יהודה אמ', זו חנה ושבעה בניה.",
+                "מעשה שהביאו לחנה ולשבעה בניה קמיה דאנטיוכוס מקדון. איתיה לקמיה לחד. אמ' לו, פלח לע\"ז. אמר ליה, כתי' בתורה (שמות כ, ג), לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אפקוה וקטלוה. איתיה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (שמות כב, יט), זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים ו, ד), שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים ד, לט), וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים כו, יח), וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר נשבע לך, כבר נשבענו להב\"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. אמ' ליה קיסר, אשדי לך גושפנקאי, פי' חותמי, גחין ושקליה, כי היכי דלומרו קביל עליה הורמנא דמלכא. אמ' ליה, חבל עליך, קיסר, ומה על כבוד עצמך כך, על כבודו של הב\"ה על אחת כמה וכמה. אפקוה וקטלוהו. אמרו להו אימיה, הבו ניהלי ואנשקיה. אתיוה לה. אמרה ליה, לכו ואמרו לאבוכון אברהם, אתה ערכת מזבח אחד, ואני ערכתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה, אם הבנים שמחה. ר' יהושע בן לוי אמר, כי עליך הורגנו כל היום וגו'.",
+                "וגרסינן בפ' קמא דמ' קדושין רמי ליה רב טובי בר קיסנא לרבא, תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, עשה אין, לא עשה לא, ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. אמ' ליה, התם נמי כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנה. כי הא דרב חנינא בר פפי, תבעיתיה ההיא מטרוניתא, ערק וטש בי בנה, פי' בית המרחץ, דכי הוו עיילי בהו בתרי אפי' ביממא הוו מיתזקי. פי' שהיו השדים מצויין שם והיו מזיקין לבני אדם אפי' ביום ואפי' שנים כאחד. למחר אמרו ליה רבנן, מאן נטרך. אמ' להו, שני כושאי קיסר נטרוני כל הלילה. פי' שרי קיסר. אמרו ליה, שמא דבר עבירה באת לידך וניצלת ממנה, דתניא הבא דבר עבירה בידו וניצל ממנו נעשה לו נס. גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעיתיה ההיא מטרוניתא. אמ' לה, חלש ליבאי, איכא מידי למיכל. אמרה ליה, איכא דבר טמא. אמ' לה, מאי בהאי, דאכיל האי עביד האי. שגרא תנורא וקא מחמא. סליק ויתיב בגוייה. אמרה ליה, מאי האי. אמ' לה, דעביד האי נפול בהאי. אמרה ליה, אי ידעי לא צערתיך. רב כהנא הוה מיזבין דיקוליה. תבעיתיה ההיא מטרוניתא. אמרה ל', איזיל ואוקשיט נפשאי. אזלה והוא נפיל מאיגרא לארעא. אתא אליהו זכור לטוב וקבליה. אמ' ליה, אטרחתין ארבעה מאה פרסי.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן כשנשבה ר' צדוק לרומי, נטלתו מטרוניתא אחת ושיגרה לה שפחה אחת יפה. כיון שראה אותה, נתן עיניו בכותל, והיה יושב ושונה כל הלילה. לשחרית הלכה אצל גבירתה ואמרה לה, שוה לי המות ממה שנתתני לאיש הזה. שלחה וקראה אותו ואמרה לו, מפני מה לא עשית עם האשה הזאת כדרך שיעשו בני אדם. אמ' לה, ממשפחה ומכהונה גדולה אני, אמרתי שמא אבוא עליה והרביתי ממזרים בישראל. כיון ששמעה את דבריו פטרתו בכבוד גדול. ואל תתמה על ר' צדוק, שהרי ר' עקיבא גדול ממנו. שהלך לרומי, אכלו קורציו לפני הגמון, ושיגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלות לחתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה. זאת אומרת חזור אצלי, וזאת אומרת חזור אצלי. והוא יושב ומרוקק. לשחרית הלכו לפני ההגמון ואמרו לו, שוה לנו המות ממה שנתתנו לאיש הזה. שלח וקרא לו ואמ' לו, מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים. לא יפות הן, לא מבני אדם כמותך הם, ולא שברא אותך ברא אתהן. אמ' לו, מה אעשה וריחן רע עלי מבשר נבלות ומבשר חזירים. ואל תתמה על ר' עקיבא, שהרי ר' אליעזר הגדול גדול ממנו. שגידל את בת אחותו שלש עשרה שנה במטה אחת עד שבאו לה סימנין. אמ' לה, שאי והנשאי לאיש. אמרה לו, והלא אמתך לרחוץ רגלי תלמידיך. אמ' לה, בתי, כבר זקנתי, שאי והנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו, והלא כבר אמרתי לפניך והלא אמתך לרחוץ רגלי תלמידיך. כיון ששמע את דבריה, נטל ממנה רשות, וקידשה, ובא עליה.",
+                "מעשה בר' מתיא בן חרש, שהיה צדיק ישר ונאמן ועניו, ולא היה משתכל באשה כלל, וכל ימיו היה עוסק בתורה. יום אחד אמר השטן לפני הב\"ה, ר' מתיא בן חרש, אע\"פ שהוא ירא שמים וצדיק בכל ענייניו, תן לי רשות ואלך ואנסה אותו. אמ' לו הב\"ה, לא תוכל להטעות אותו, מפני תורתו וענותנותו ומעשיו הטובים. אמ' לו, אעפ\"כ תן לי רשות ואלך ואנסה אותו ואראה אם יעמוד בצדקתו. הלך השטן ונתן לו הב\"ה רשות. והלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. מה עשה השטן, נדמה לו כמין אשה יפת תואר, שלא היה כיפיה מימות נעמה אחות תובל קיל, שטעו בה בני האלהים, שנא' (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. בא ועמד לפניו. כיון שראה אותה, הפך עצמה לאחוריו. גם השטן הפך עצמו כנגד. ר' מתיא בן חרש קרא לתלמידו שהיה משמשו, ואמ' לו, בני הבא לי מסמרים. והצית את המסמרים באש, עד שנעשו כאש, ונתן אותם בעיניו. כיון שראה השטן כך, נבהל, ועלה למרום, ואמ', רבוניה דעלמא, כך וכך היה המעשה. אמר לו הב\"ה, ולא אמרתי לך שאין אתה יכול להסיתו. קרא הב\"ה לרפאל המלאך שר הרפואות. אמ' לו, לך ורפא את עיניו של ר' מתיא בן חרש. הלך לו רפאל המלאך ואמ' לו, הב\"ה שלחני לרפא את עיניך. אמ' לו ר' מתיא בן חרש, איני רוצה, מה שהיה היה. חזר רפאל והחזיר התשובה לפני הב\"ה. אמ' לו, לך ואמור לו, אל תירא, מהיום ואילך אני ערב לך שלא ישלוט בך יצר הרע כל ימיך. כיון ששמע הדבר הזה קבל עליו ורפא את עיניו.",
+                "ועוד גרסי' בפ' הניזקין. מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגויים, והשיאום זה לזה. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת אמרה להם, ספדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף הצדיק, דאלו ביוסף הצדיק לא הוה אלא שעתא אחת, והאי כל יומא ויומא, ואלו ביוסף לא בחדא מטה, והאי בחדא מטה, דאלו ביוסף לא היתה אשתו, והאי אשתו.",
+                "מעשה בנתן דצוציתא, שהיה אדם גדול בישראל ועשיר עד מאד. והיתה אשה אחת יפה עד מאד, ושמה חנה, והיתה אשת איש, והיו מעניי ישראל. ראה אותה נתן דצוציתא וחשק בה עד מאד, עד אשר נפל למשכב מאהבתו אותה. אמרו הרופאים, אם לא ישכב עמה ימות. אמרו חז\"ל, ימות ואל יגלה ערוה. אמרו הרופאים, ידבר עמה. אמרו, ימות ולא ידבר בעבירה עם אשת איש. אמרו הרופאים, ידבר עמה מאחרי הגדר. אחז\"ל, ימות ואל יקלו בעריות. והיה מוטל על מטתו כמת, ולא היה אוכל ולא היה שותה ולא יישן, אלא יושב ומצטער כל היום. בעלה של חנה היה עני, והיו בני אדם נושין בו ממון רב, ולא היה לו מה לפרוע להם. נתנוהו בבית האסורים, עד אשר צר לו מאד, ובחר מות מחיים. קרא לאשתו ואמ' לה, בתי חנה, הנא נא זקנתי, ידעתי כי המחיה נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. הנך רואה צרת נפשי בבית האסורים הזה, ואין לי פדיון לפדות בו את נפשי מהממון שאני חייב. ואני שמעתי שנתן דציצותא חושק בך ושנפל למשכב מאהבתך. אם טוב בעיניך, לכי אליו ועשי רצונו, ויתן לך הממון שאני חייב, ותפדה אותי בו, ואחיה ולא אמות ברעתי בבית האסורים הזה. מיד גערה בו אשתו ואמרה לו, שוטה שבעולם, הייטב בעיני הב\"ה הזנות, שבשבילו בא מבול לעולם. אמ' לה, אני יודע שאת אוהבת אותו, ואת מחכה ומצפה יום מותי כדי שתנשאי לו, ואת עושה עצמך כשרה וצנועה. והתחיל להתקוטט עמה. מיד הרימה קולה בבכיה ואמרה, הראיתם אדם משוגע כזה שיאמר לאשתו לכי זני והושיעני מצרתי. הלכה לביתה בכעס גדול, בוכה ומשתוממת, וישבה לה כמו שמונה ימים, ולא הלכה לבעלה לבית האסורים ולא ראתה אותו. לאחר כן הגיע למות בבית האסורים ברעב ובצמא. ויוגד לחנה, הנה בעליך ימות בבית האסורים. הלכה לראותו, וראתה שלא נשארה בו נשמה. אמ' לה, השם יבקש את נשמתי ממך, כי יש בידך להוציאני מן הצרה הזאת, אבל אינך רוצה, לפי שמאסתני מפני עניותי, ואת מחכה יום מותי ותנשאי לנתן. מיד נכמרו רחמיה על בעלה, ובכתה בכי גדול ואמרה לו, אלך אל נתן ואראה אם יתן לי הממון שאתה חייב כדבריך. אמ' לה, לכי. יצאה מעמו ונשאה עיניה לשמים ואמרה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שמתוך צרתי וצרת בעלי אני הולכת לנתן, יהי רצון מלפניך שתציל אותי ממנו ולא אחטא עמו ואהיה חוטאת ומחטיאה. הלכה לבית נתן. כשהגיעה לחצירו, ראתה אותה שפחת נתן. הלכה ואמרה לו, אדוני, הנה חנה בחצר. אמ' לה, אם כדבריך, הרי את חופשית. נכנסה לבית. הלכו עבדיו ושפחותיו ואמרו לו, אדוננו, הנה חנה בבית. אמ' להם, אם כדבריכם הרי אתם כלכם חופשים. נכנסה אצלו. אמ' לה, הראית צרת נפשי מאהבתך וכל החולאים שהקיפוני מרוב תשוקתך, השלום בואך, מה בקשתך. אמרה לו, בעלי עצור בבית האסורין בשביל ממון שהוא חייב, אם טוב בעיניך, תנה לי הממון ואפדנו בו. אמ' לה, חנה, כל אשר לי בידך. לקח הממון ששאלה ונתן בידה. אמרה לו, הנני בידך, עשי כטוב בעיניך, אך שמע נא דברי אמתך. אמר לה, דברי. אמרה לו, דע שהב\"ה אל קנוא ונוקם, פוקד על איש עונותיו ומעלליו ישיב לו, ולא ינצל אדם מיום דינו הגדול. ועתה, אדוני, אתה עשית חסד עם אמתך ונתת לי ממון זה לפדות בו את בעלי, ואם עתה תכבוש את יצרך, ותכניע את תאותך, ותפסיד הנאה שעה אחת בעולם הזה, תזכה לשכר גדול לחיי העולם הבא ולמנוחה שאין לה קץ ותכלית, ואם תעשה עמי עבירה, הב\"ה עתיד להפרע ממך וממני, ותהיה את חוטא ומחטיא אותי, ותאסרני על בעלי. ומה תועלת לך לשכב עמי, העלה על דעתך שכבר עשית רצונך עמי ומלאת את תאותך, כי מיד אחר שתעשה תתנחם ולא יועיל לך כלום. ואם לא תעשה עתה העבירה הזאת, הב\"ה ישלם לך כצדקתך, ויתן לך שכר גדול בשביל הממון הזה שנתת לי לפדות בו אותו עני מצרת נפשו. מיד כששמע נתן את דבריה, נפל על פניו ארצה, ונכנס בלבו הדבר. ונשא עיניו למקום, ואמר, רבונו של עולם, חזקני נא ואמצני נא היום לכבוש את יצרי ולהכניע את תאותי ולא אבוא לידי חטא ולא לידי עבירה עם האשה הזאת. מיד נתן הב\"ה בו כח וכבש את יצרו. ואמ' לה, לכי לשלום, ופדי את בעלך בממון הזה, ואני נותנו לך לשם צדקה לפדיון שבוים, ויודע הנסתרות יודע שלא הנחתי ליגע בך אל לכבוד שמו. מיד הלכה, ונתנה הממון לבעלי החובות של אישה, והוציאוהו מבית האסורים, וספרה לבעלה כל המעשה. לאחר שיצא מבית האסורים, היה חושד אותה שזינתה עם נתן, והיה מקלל ומחרף אותה, ולא היה מאמין לה שלא זינתה עמו. כשיצאה חנה מבית נתן, מיד קם מן המטה ואכל ושתה, ושמח בלבו שלא עבר עמה, ונתן שבח והודאה להב\"ה שהצילו מן החטא, ושכח כל עמלו ונתרפא מכל מכאוביו. יום אחד היה ר' עקיבא שונה עם תלמידיו בעלייתו. נשקף בעד האשנב, וראה והנה נתן דצוציתא עובר בשוק, והוא רוכב על סוסו, ופניו מאירים כשמים ועל ראשו כתבנית עטרה מזהרת ככוכבים. אמ' לתלמידיו, אתם רואים מה שאני רואה. אמרו, אנו רואים את נתן דצוציתא רועה הזונות. אמ' להם, אינכם רואים בו דבר אחר. אמרו לו, לאו. שלח ר' עקיבא וקרא את נתן, ואמ' לו, בני, ראיתי את פניך מאירים ועטרה על ראשך מאירה ככוכבים, ספר נא לי אם עשית שום זכות שזכית בו לכך, או אם באת לידך עבירה וניצלת ממנה. סיפר לו כל המאורע. אמ' לו, אם כן, עם חלקך יהא חלקי. מיד ידע ר' עקיבא כי בחנם היה מקלל אותו האיש את אשתו. שלח בשבילו והודיעו. אז ידע שלא חטאה אשתו עם נתן דצוציתא, ולא יסף לקללה עוד, ולא לחרפה.",
+                "וצריך בעל תשובה אחר שיעשה תשובה שישיב גם הוא לאחרים לעבודת הבורא ית' שמו, שנא' (צפניה ב, א) התקוששו וקושו הגוי לא נכסף. פי' התקשטו אתם וקשטו לאחרים, ומהו הגוי לא נכסף, הגוי החוטא שאינו מתאוה ולא נכסף לעבודת השם יתברך. ולזה הגוי שלא נכסף בא ירמיהו הנביא ע\"ה להוכיחו ולביישו, כדי להחזירו למוטב וכדי להקיצו משנת חטאו ולעוררו מתרדמת פשעו, אולי ישמעו וישובו ממעשיהם הרעים ויקרעו גזר דינם הנחתם עליהם למות ולדינה של גיהנם. כי בתשובה שלימה קורעין לאדם גזר דינו, כדגרסי' במ' ראש השנה אמ' ר' יהודה, גדול תשובה שבה קורעים לאדם גזר דינו, שנא' (ישעיהו ו, י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. והב\"ה חנון ורחום מרחם על בריותיו, ומאריך אפו על הרשעים, ומוכיח אותם על ידי נביאיו, ומייסרם במוסר קל תחלה, כאשר ייסר איש את בנו, אולי ישמעו וישובו, קודם שישפוך עליהם חרון אפו וידין אותם במעשיהם הרעים. לפיכך פרנס הגון, אם אדם חשוב הוא וכדאי לשמוע דבריו, חייב להוכיח את החוטאים ולמחות בידם עד שיעשו תשובה. ואם לא הוכיחם ולא מיחה בידם, הם אובדים ברשעתם והוא נענש עליהם, שנא' (יחזקאל לג, ח) באומרי לרשע [רשע] מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו (הרשעה לחיותו) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אבל אם הזהרתו ולא שב מחטאו הוא (רשע) בעונו ימות ואתה (את) נפשך הצלת. וגרסי' במ' שבת כל שאיפשר למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפש על אנשי עירו, באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו, בכל העולם ואינו מוחה נתפש על כל העולם כולו. ועוד שנינו במ' שבת פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ומפ' במג', תאנה לא שלו היתה אלא של שכיונתו, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. אמ' רב פפא, והני דבי ריש גלותא מתפשי אכולי עלמא."
+            ],
+            "Reprovement": [
+                "<b>ענין התוכחות</b>",
+                "וחייב כל תלמיד חכם להוכיח את הרבים, כדי להשיבם למוטב. ואל יעזוב מלהוכיחם בשביל שלא ישנאוהו, כדגרסי' במ' כתובות אמ' אביי, האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתה לאו משום מעליותא הוא, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ועוד גרסי' בפרק במה בהמה יוצאה א\"ר חנינא, מאי דכתי' (ישעיהו ג, יד) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא זקנים שלא מיחו בידם בשרים, ואפי' שרים גדולים ואלמים חייב הפרנס או הזקן להוכיחם אם יעשו שלא כדין, אם ישובו מוטב, ואם לאו את נפשו הציל. אמר ר' זירא לר' סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמ' ליה, לא מיקבלי מינא. אמ' ליה, ואע\"ג דלא מקבלי מינך לוכחינהו, דאמר רב אחא בר חנינא, לעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הב\"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתי' (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אמ' לו הב\"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תי\"ו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תי\"ו של דם, שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הב\"ה, מה נשתנו אלו מאלו. אמ' לה הב\"ה, אלו צדיקים ואלו רשעים. אמרה לפניו מדת הדין, היה להם למחות ולא מיחו. אמ' הב\"ה, גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא היו מקבלין מהן. אמרה לפניו מדת הדין, רבונו של עולם, אם לפניך גלוי וידוע, להם מי גלוי להם. היינו דכתי' (יחזקאל ט, ו) זקן ובחור ובתולה תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגעו וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תאני רב יוסף, אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל\"ף ועד תי\"ו. הא למדנו שבשביל שלא מיחו בידם נענשו עליהם, שכל ישראל הם ערבים זה לזה, שנא' (משלי ו, א) בני אם ערבת לרעך, לרעך זה הב\"ה, שנא' (שיר השירים ה, טז) זה רעי וזה דודי. ואם אין ישראל מוכיחין זה את זה כולם נענשים, שנא' (ויקרא כו, לז) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.",
+                "מנין שחייב אדם להוכיח לרעהו, שנא' (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ומנין שתלמיד חייב להוכיח לרבו, כדגרסי' בספרי אין לי אלא הרב לתלמיד, התלמיד לרב מנין, ת\"ל תוכיח. ואפי' הבן צריך להוכיח לאב, שכך מצינו ביהונתן שהוכיח לשאול מפני שהיה מבקש להרוג את דוד, שנא' (שמואל א כ, לב) למה יומת מה עשה. ועוד למדנו מיהונתן שאין המוכיח עוזב מלמוכח, אפי' יקללנו, עד שיכנו, שנא' (שמואל א כ, ל) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. ולא עזב מלהוכיחו בשביל קללה זו, שנא' (שמואל א כ, לג) ויטל שאול את החנית עליו להכותו. וגרסינן במסכת ערכין בפרק יש בערכין עד היכן תוכחה, רב אמ' עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה. לפי' חייב אדם להוכיח לחבירו, אולי יחזירנו למוטב, ואל יהיה חושש לעצמו, כלומר לא יחוש שמא יקללנו או יכנו. ממי אנו למדין, מירמיה הנביא ע\"ה, שהיה מוכיח את ישראל והיו מבזין אותו ולא היה חושש לכבודו, שנא' (ישעיהו נ, ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. וגרסי' במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב עמרם בריה דר' שמעון בר אבא, א\"ר שמעון בר אבא, לא חרבה ירושלם אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה, שנא' (איכה א, ו) היו שריה כאילים וגו', מה איל זה ראשו בצד של זה, כך היו ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.",
+                "והמוכיח את החוטאים ומחזירם למוטב שכרו הרבה מאד, שנא' (מלאכי ב, ו) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. ושנו חכמים כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואחר שיעשה אדם תשובה צריך לעשות לחבירו לעשות תשובה. ואם אינו עושה בכל יכלתו עד שיחזירנו למוטב, חבירו חוטא ושניהם מתים באותו חטא, שנא' (יחזקאל יח, ל) שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. הרי אמ' שובו והשיבו ולמה תמותו. וגדול המעשה מן העושה, כי המוכיח לחבירו באמרי פיו, ומכהו בשוט לשונו, הב\"ה משלם לו שכרו, שנא' (משלי יב, יד) מפרי פי איש ישבע טוב וגמול אדם ישיב לו. וכל המוכיח את חבירו להחזירו למוטב, בשבילו ברכה באה לעולם. כדגרסי' בפ' קמא דמסכת תמיד, תניא א\"ר, אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, שיאהב את התוכחות, שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח בעולם וחרון אף מסתלק מן העולם, שנא' (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. פי' ועליהם בשבילם, כמו ומעי המו עליו, בשבילו.",
+                "אמ' ר' יוחנן, כל המזכה את חבירו לשם שמים זוכה לפלכו של הב\"ה, שנא' (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא. אבל המדיח את חבירו מן הדרך הטובה לרעה, הוא חוטא ומחטיא ונכרת מן העולם. כדגרסי' בספרי אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים וגו', וכתי' (דברים יב, ג) ונתצתם את מזבחותם וגו'. והלא דברים ק\"ו, ומה אם המקומות והאילנות, שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין, על שבאה תקלה על ידם אמר הכתו' השחת ושרוף וכלה והעבר מן העולם, אדם שהוא גורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המות עאכ\"ו.",
+                "וצריך המוכיח שיוכיח את חבירו בתחלה בנחת בינו לבין עצמו בדברים רכים, ואל ילבין פניו, ולא יכויהו בחמין בתחלה אלא בפושרין, כדגרסי' במ' ערכין הוכח תוכיח את עמיתך, יכול תוכיח ופניו משתנות, ת\"ל ולא תשא עליו חטא. אם שב בדברים מוטב, ועליו הכתו' אומר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, ואם לא שב בדברים, עליו הכתו' אומר בדברים לא יוסר עבד. מוכיחו פעם שנייה, ומביישו בינו לבין עצמו וכווהו בחמין, אם שב מוטב, ואם לאו מוכיחו ומביישו בפני חבירים, וכווהו בחמי חמין ומפרסמו, שמצוה לפרסם את החנפים.",
+                "וכמו שחייב אדם להוכיח את חבירו, כך חייב המוכח לשמוע את התוכחה, ולהטות את אזנו לתוכחת חבירו, ויכלם מחטאיו, ויעשה תשובה. והעושה כך מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנא' (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. אבל השונא את התוכחות, לא די לו שאינו עושה תשובה ומת ברשעתו, אלא אפי' בעולם הזה אינו נחשב בכלל בני אדם, שנא' (משלי יב, א) ושונא תוכחת בער, וכתי' (עמוס ה, י) שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, וכתי' (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתי' (משלי טו, י) מוסר רע לעוזב אורח ושונא תוכחת ימות. אבל החכם אוהב את התוכחות, שנא' (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וגרסי' בספרי א\"ר יוחנן בן נורי, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל, שהייתי קובל עליו, וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף עלי אהבה. ומכלל ארבעה ועשרים דברים שמעכבין את התשובה הוא השונא את התוכחות, לפי שאינו שומע מן המוכיח, ולפיכך אינו בא לידי תשובה, אלא ימות בחטאו ויתן הדין על כל עונותיו, ויתנחם על פשעיו כשיראה גודל עונשו, שנא' (משלי ה, יב) ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך. והאוהב את התוכחות ומקבלן ועושה תשובה עליו הכתו' אומר, נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת. וגרסי' במ' תעניות ירושלמי פעם אחת היה דבר בצפורי, חוץ מן המבוי שבה ר' חנינא דר שם. והיו אנשי צפורי אומרים, אלו היה ר' חנינא מתפלל עלינו היה הדבר נעצר, אלא הואיל והוא ושכונתו בנחת אינו חושש לצרותינו. שמע והלך והוכיחם ואמ' להם, זמרי אחד היה בזמנו, ומתו מישראל בעוניו ארבעה ועשרים אלף, ובזמננו זה כמה כמה חוטאים יש בינינו כזמרי, ואיך נתרעם על הפורענות הבאה עלינו. שוב פעם אחרת היתה שנת בצורת בצפורי ובדרום. ירד ר' יהושע בן לוי בדרום והתפלל וירדו גשמים, ובצפורי לא ירדו גשמים. היו אנשי צפורי אומרים, ר' יהושע בן לוי מוריד הגשם בדרום ור' חנינא מונען מצפורי. שלח ר' חנינא וקרא את ר' יהושע בן לוי ובקש ממנו להתפלל עמו בצפורי אולי ירדו גשמים. התפללו שניה[ם] ולא ירדו גשמים. א\"ר חנינא לאנשי צפורי, הביטו וראו שלא ר' יהושע מוריד הגשם בדרום ולא חנינא מונען מצפורי, אלא אנשי הדרום שומעין את התוכחות ומקבלין אותן ועושין תשובה, ועל כן נענין. לאח\"כ נשא ר' חנינא את עיניו לשמים וראה גודל החום באויר, ואמ' עד מתי ה', וירדו גשמים מיד. אז נשבע ר' חנינא שלא יעשה כך לעולם, ואמ' איני מונע לבעל החוב ליטול חובו.",
+                "ואחר שמוכיחין את האדם ומזהירין אותו שלא לחטוא וחוטא, על כל פעם שהוא חוטא הוא נענש אפי' בעבירה אחת כעובר על עבירות חלוקות. דתניא אמרו לנזיר אל תשת יין והוא שותה, אל תשתה והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחת ואחת, כאוכל טרפה ובהמה טמאה וחלב ודם. ואם קבל התוכחות ועשה תשובה, או שעשה תשובה מעצמו, כל עונותיו שעשה נמחלין לו ונותנין לו שכר על כל עונותיו, שנא' (איוב ח, ו) אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ר\"ל יעורר עליך כל זכיות שבידך ושלם לך שכר על כולם.",
+                "וצריך להיות המוכיח צדיק וישר כדי שלא יהיה למוכח פתחון פה, לומר לו, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. וגרסי' בספרי א\"ר טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח לחבירו, שאם יאמר לחבירו טול קיסם מבין שיניך, יאמר לו חבירו טול קורה מבין עיניך. ואז\"ל משלשה דברים מלאכי השרת תמהין. מעבד שהוא צדיק ויורש העולם הבא ואדוניו רשע ויורש גיהנם, כי מן הוא שיהא יורש האדון העולם הבא בממונו של עצמו יותר מעבדו בממון אדונו. ומאדם עשיר שלא עשה צדקה מממונו ועושין יורשיו אחר מותו צדקה מאותו ממון, הוא יורש בשביל ממונו גיהנם, וירשו יורשיו בשבילו גן עדן. והמוכיח שהוא מוכיח לאחרים לעשות תשובה ומחזירן למוטב ומנחילן העולם הבא, והוא עצמו הולך על דרך לא טוב ויורש גיהנם.",
+                "וצריך בעל תשובה לפרוש מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול, ולא ירדוף אחר הממון ולא חאר הכבוד, ויתרחק מסעודת הרשות ומאכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, ולא יאכל בגנות ופרדסים ולא בהרים, דרך עינוג. כי אחר הדברים הללו נמשכים כמה עבירות, ונמצא חוטא אחר שעשה תשובה, ועונשו גדול על חטאו השני מן הראשון. ומנין שנמשכין אחר דברים הללו עבירות הרבה, שנא' (יחזקאל יח, יא) אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא, עני ואביון הונה גזלות גזל חבול לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו תועבה עשה, בנשך נשך ותרבית לקח וחי לא יחיה. פי' כי כשיאכל וישתכר עם הלצים בהרים, יצרו מתגבר עליו בשכרותו, ויהפך לדעת אחרת, ולא יוכל לפרוש מן העבירות, מפני שאין בדעתו לבחון בין טוב לרע.",
+                "גדולה תשובה שמוחלין בה עונותיו של אדם, ומתרפא מכל מכאוביו ומכל נגעיו, ונמלט מדינה של גיהנם ומיום הדין הגדול, והב\"ה מטה אליו חוט של חסד ושל רחמים, ומוחלין עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי. ומתרפא מכל מכאוביו, ומכל נגעיו, שנא' (תהלים קג, ג) הרופא לכל תחלואיכי. ונמלט מדינה של גיהנם ומיום דין הגדול, שנא' (תהלים קג, ד) הגואל משחת חייכי. ומטה אליו חוט של חסד ושל רחמים, שנא' (תהלים קג, ד) המעטרכי חסד ורחמים. ולא עוד אלא שנעוריו מתחדשין, שנא' (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעוריכי. ומאהבת הב\"ה בישראל, עם סגולתו ונחלתו, הדריכם על הדרך הנכונה, והורה להם דרכי התשובה, והזכירם שלא יכשלו במעשיהם ובחטאתם, כדי שלא יעשן בהם אפו וחמתו, שנא' (ירמיהו ג, יב) שובה משובת ישראל נאם ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם. וכל החוזר בתשובה שלימה ויסור מדרכו הרעה וידבק בדרך הטובה, הב\"ה פורש עליו סוכת שלומו וקורהו צדיק ושומע תפלתו, שנא' (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, וכתי' בתריה (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. וכל העושה תשובה שלימה, בכל לב ובכל נפש, ואינו שב לקלקולו, הב\"ה מפר את כעסו ממנו, ועפרו ננער לתחיית המתים, וקורהו עמי וקורהו חסיד, ומדבר שלום בשבילו, שנא' (תהלים פה, ה) שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, וכתי' (תהלים פה, ו) הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור, וכתי' (תהלים פה, ז) הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך, וכתי' (תהלים קג, ג) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.",
+                "סליק פירקא אלה ישזיב מעקא לנא וישדר פרוקא"
+            ]
+        },
+        "iv; On Humility": {
+            "Its Attributes": [
+                "בענין הענוה",
+                "יהירים בחלו גאון וגאוה וצדק בקשו נא וענוה",
+                "שמעוני והאזינו דברי והשפילו גאון נפש וגוה",
+                "ראו דרך ישרה בה דרוכו ובה אחרית תהי לכם ותקוה",
+                "אנוש אל נא יפתוך בתבל סבליה וכל תענוג ותאוה",
+                "אל גבהה אל תהי מוסיף ותוסיף לך כבוד במי שקט ושלוה",
+                "ראה גאוה במראה טוב אבל דע והענוה שחורה היא ונאוה.",
+                "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. גרסינן במ' ע\"ז בפרקא קמא אמ' ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות גדולה מכלן, שנא’ (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דר' שמעון בן לוי, דאמ' ענוה גדולה מכלן, שנא’ (ישעיהו סא, א) רוח ה' צבאות עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ולא אמר לבשר חסידים. אמ' ר' יעקב בן אלעזר, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייסה, פי' מה שנתנה החכמה עטרה לראשה נתנה הענוה מנעל לרגליה, לפי שמעלת הענוה גדולה ממעלה החכמה. בחכמה כתי’ (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב, ובענוה כתי’ (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור א\"ר חייא, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. כמה יש לו לאדם להביט ולהבין במעשיו של הב\"ה וליראה מפניו תמיד, לפי שכשהיראה באדם כמה שכר הוא מקבל בעולם הזה ולעולם הבא. והב\"ה ברא לאדם כמה מסעדים וכמה תקונים ללכת על הדרך הישרה, כדי שיזכה לשני עולמות. והדרך הישרה היא יראה וענוה, וכל מי שיש עמו יראה ענוה עמו. משה רבינו ע\"ה, מפני שהיה בו יראת שמים, זכה לענוה, שנאמ' בו והאיש משה עניו מאד וגו'. ומנין שהיתה בו יראה, שנא’ (שמות ב, יד) ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. ולפיכך אמ' שלמה ע\"ה עקב ענוה יראת ה'. ומה היא ענוה, א\"ת שפל רוח, ודאי הכי הוא, ועוד שיהיה לו בושת מהב\"ה, ומי שיש לו בושת מהב\"ה נקרא ירא שמים. והיראה והענוה קדמו לכל מעשה בראשית, ועל היראה והענוה העולם קיים. ורמז לדבר בראשית ברא אלהים וגו'. הוציא מאות בראשית ירא, נשאר בושת, שהיא הענוה, ובשתיהן ברא הב\"ה שמים וארץ. שמים יראה, כדא' יראת שמים, ארץ בושת, לפי שהחסידים הראשונים לא היו נושאין עיניהם למרום, והיו אומרים, בושת היא לנו לשאת עין כלפי שכינה. והבושה היא עיקר הענוה והצניעות. ר' יצחק פתח, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים. כמה גדולה היראה לפני המקום, שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא יש בו כולם, ומי שאין בו יראת חטא אין בו לא ענוה ולא חסידות. הה\"ד עקב ענוה יראת ה'. מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם. לענוה, דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות, דכתי’ (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו לבני בנים.",
+                "ששה דברים אמרו בענוה, בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ובשלשה לחיי העולם הבא. בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ואלו הן.",
+                "ראשון. הענו בעולם הזה הוא שמח בחלקו במה שזימן לו הב\"ה, ואינו מבקש גדולה לעצמו, ואינו חומד יותר ממה שעלה בגורלו, ואינו מקנא באחרים. כי המבקש גדולות לא יספיק לו כל העולם כולו, כי כשיחמוד גדולה או ממון, אם יהיה לו מה שחמד יבקש יותר, ואם יהיה לו היותר יבקש היותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר ואין לו נחת רוח בעולם הזה, מפני שאינו שמח בחלקו. אבל הענו, הואיל ומדרכי הענוה היא שיהא שמח בחלקו, אין לו חסרון כל דבר, מפני שהוא שבע בלחמו, אם מעט ואם הרבה יאכל, יותר מהחומד כשהוא אוכל חלב פרים ואילים וכל מעדנים. והענו ידור בבית שיזדמן לו, כי מפני ענותנותו יחשוב עצמו בעולם הזה כאורח נטה ללון, ואינו חומד בתים גדולים ועליות מרווחים, וילבש בגדים כפי אשר תשיגנו ידו, ואינו חומד ללבוש בגדי ארגמן שש ומשי ורקמה, ולא רודף אחריהן. לפיכך הם חייו בעולם הזה בנחת, מפני שאינו מצטער על מה שאינו משיג. ועוד כי הענו יכלכל דבריו במשפט, ויאכל מעט, כדי שיתקיים נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, ונקרא צדיק, ויתקיימו שני מדות טובות, ענו וצדיק, שנא’ (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. והפך מזה המבקש גדולות, ורודף אחר המאכלים הגסים, לעולם יהיו חייו בצער, ואע\"פ שהוא עשיר, הואיל ואינו שמח בחלקו, וכוונתו להנאת גופו, לעולם יחסר כל טוב, ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר.",
+                "שני. הענו לעולם סובל התלאות וקורות הזמן, ולא יקוץ בתוכחת הב\"ה ולא במוסרו, ויצדיק עליו את הדין, ומפני כן נמצאו חייו בהשקט בעולם הזה. ואם יבואו עליו ייסורין, בין בגופו בין בממונו, או אם ימותו בניו או קרוביו, יקבל משפטי הב\"ה מאהבה. שכן מצינו באהרן ע\"ה, כשמתו נדב ואביהוא הצדיק עליו את הדין מפני ענותנותו ולא קצב צרתו, דכתי’ (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' אלי לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן, וכתי’ (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. כי המשכילים יקבלו הייסורין מאהבה ובעת הצרות ידומו, שנא’ (עמוס ה, יג) והיה המשכיל בעת ההיא ידום, וכתי’ (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו. אבל מי שהוא מתגאה אינו מקבל ייסורין, מפני גאותו, ואם תבא עליו הצרה נראה לו שהוא דבר גדול ושהיה ראוי למאורות לאסוף נגהם, שנא’ (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואינו חושב שהוא כשאר בני אדם, שנא’ (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון.",
+                "שלישי. הענו הוא אהוב בעיני הבריות ומכבדין אותו, מפני שהוא קרוב מהן ואינו מתגאה עליהן, והוא מעורב עמהם ושמח עמם ביום שמחתם ומצטער עמהם בעת צרתם. שאלו לענו אחד ואמרו לו, מפני מה אתה אהוב בעיני הבריות. אמ' להם, מעולם לא ראיתי אדם אלא שכבדתיו ושחשבתיו שהוא יותר צדיק ממני. כיצד, אם הוא חכם יותר ממני, אמרתי חלק טוב יש לו לעולם הבא יותר ממני, ואם אני חכם יותר ממנו, אמרתי גדולים הם עונותי מעונותיו, לפי שעונותי הם במזיד והוא אם חטא חטא בשוגג. ואם הוא גדול יותר ממני בשנים, אמרתי יותר זכיות יש לו ממני, ואם אני גדול ממנו בשנים, אמרתי יותר עונותי יש לי ממנו. ואם חכמתו ושניו כנגד חכמתי ושני, אמרתי יותר חסיד הוא ממני, מפני שאני יודע עונותי ואיני יודע עונותיו, ואני דן את כל האדם לכף זכות. נמצא שהענו אהוב בעיני הבריות, ולפיכך חייו בעולם בשלוה ובבטחה, מפני שבני אדם אוהבין אותו ואין לו אויבים וצרים.",
+                "שלשה מהן לעולם הבא, ואלו הן.",
+                "ראשון. הענו הוא קרוב מהב\"ה ועושה רצונו, מפני שהוא יושב תמיד עם החכמים, ומשמשן, והולך ובא עמהן, ועושה כמעשיהן, שנא’ (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, וכתי’ (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ושנינו במסכת אבות יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. ותניא שמושה יותר מלימודה. הא למדנו שהענו ילמד עשיית המצות מן החכמים וזוכה בהן לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, לעולם לא ילמד דרכי הב\"ה ומצותיו שצוה, כי מפני גאותו אינו יושב עם החכמים ולא ישמשם, כי נראה לו שהוא גנאי. ואם לא יעשה המצות, במה יזכה לחיי העולם הבא. ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש, ר\"ל לא ידרוש עשיית המצות מפני גובה אפו.",
+                "שני. הענו ישתדל לעשות המצות בעצמו, כגון שיקבור מת מצוה וישאנו על כתפו, ואינו חושש לכבודו, מפני ענותנותו, ולפיכך זוכה לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, יתבייש לעשות מקצת מצות בעצמו, לפי שיראה לו שהוא גנאי לעשותן, כגון מת מצוה, וכיוצא בו.",
+                "שלישי. הב\"ה אוהב לענו ובוחר בתפלתו וענוהו, שנא’ (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ה' שמעה תפלתי וגו', וכתי’ (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע, וכתי’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. ומנחילו העולם הבא, שנא’ (תהלים לז, יא) וענוים יירשו ארץ, הרי חיי העולם הזה, והתענגו על רוב שלום, העולם הבא. ועוד ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים, בעולם הזה, ולהחיות לב נדכאים, בעולם הבא. ויש אומרים להחיות רוח שפלים, בעולם הבא, שהוא עולם הנשמות, ולהחיות לב נדכאים, העולם הזה, שנהוא עולם הגויות. פי' רוח שפלים היא הנשמה, דכתי’ (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, לב נדכאים זו הגויה, לפי שהלב בשר והגויה בשר. אבל מי שהוא גס רוח הב\"ה שונאו, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וכו'. וגרסינן במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנחנקין שלחו ואמרו לנו, אי זה הוא בן העולם הבא, שלחו להם, מי שהוא ענותן, ושפל רוח ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, וגריס באוריתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. יהבו רבנן עיניהו ברב עולא בר אבא.",
+                "בארבע מדות הענו נכר, ואלו הן.",
+                "ראשונה. שימחול עלבונו, ואינו מקפיד על מי שהרע לו, מפני שאין חושב את עצמו למאומה.",
+                "שנית. אם יכבדוהו בני אדם, אל יתגאה, אלא ידריך את עצמו בדרכי הענוה, ולא יגבה לבו. למדנו מאברהם אבינו ע\"ה, שכבדו עפרון וקראו אדוני נשיא אלהים, והוא השפיל את עצמו אפי' לפני הפחותים, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ.",
+                "שלישית. אם המציאו הב\"ה חכמה ובינה או עושר גדול או גדולה או שררה, או אם מצא חן בעיני המלך והוא קרוב ממנו, או אחד משאר דברים שרגילין בני אדם להתגדל בהם, לא יגבה לבו על חביריו, אלא יהיה ענו וצנוע ויתנהג עם הבריות כמו שהיה רגיל להתנהג קודם, שנא’ (קהלת י, ד) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, ר\"ל מקומך הראשון.",
+                "מעשה בר' עקיבא שיצא יום אחד לשוק למכור מרגלית אחת שהיתה לו. ראה יהודי אחד עשיר גדול והיה מתרושש בעיני אדם והיה לובש בגדים בזויים, והיה שפל רוח ביותר, ולא היה חושב את עצמו כלום, והיה מקומו בבית הכנסת עם העניים. וכשראה המרגלית ביד ר' עקיבא רצה לקנותה ממנו, ופייס מר' עקיבא שילך עמו לביתו ויתן לו דמיה. וילך עמו ר' עקיבא, והיה חושב שהיה מתלוצץ בו. כשהגיע לביתו, יצאו עבדיו לקראתו, ויושיבוהו על כסא זהב, ויתנו מים וירחצו רגליו. ויצו לאשר על ביתו לתת לר' עקיבא דמי המרגלית. ויצו וישחקו אותה עם שש אחרות וישימו ברפואות. וכשראה ר' עקיבא כך, תמה מאד. ויצו האיש וישימו השולחן לפניהם, ויאכל ר' עקיבא, ותלמידיו עמו. וכאשר כלו לאכול, אמ' לו ר' עקיבא, הואיל וחננך הב\"ה כל העושר הגדול הזה, למה תשפיל כל כך עצמך ותכין מקומך עם העניים. אמ' לו בעל הבית, ר', אמ' הכתו' אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, והממון כלה ואבד ואינו עומד, לפי' אני רואה שהישיבה עם העניים שהיא טובה לי עד מאד, כדי שלא תגבה נפשי וכדי שלא אתגאה בעושר שחנן אותי הב\"ה. ועוד שמתחלה קודם שכנסתי אלו הנכסים היה מקומי עם העניים, ועתה אשמרנו, שאם אתדלדל וארד מנכסי, לא ישתנה מקומי בשביל עניותי, ואני מקיים מצות שלמה ע\"ה שאמר, אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח. ועוד שאני חושב שכל היהודים הם שוים ביצירה, והב\"ה מואס בגסי הרוח, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וגו'. כשמוע ר' עקיבא את דבריו ומענה פיו, שבחו וברכו על ענותנותו, וייטב בעיניו עד מאד.",
+                "לפיכך יכיר אדם את מקומו ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמד, וכתי’ (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך. ואם ישב במקום נמוך שאינו ראוי לכבודו, בני אדם מעלין ומושיבין אותו במקום הראוי לו. ולא ישב במקום נמוך יותר מדאי, שלא יראה כגסי הרוח שמכוונין לישב במקום נמוך, כלומר אני הוא שמכבד את מקומי ואין מקומי מכבד אותי.",
+                "מעשה בג' בני אדם שנכנסו וישבו לפני המלך, והיה האחד מהם נשיא והשני חכם והשלישי ענו. קדם הנשיא וישב בראש, והחכם ישב סמוך לנשיא, והענו ישב בשפל למטה מכולן. והיה המלך מסתכל בהן. אמ' לנשיא, למה ישבת בראש. אמ' לו, מפני שאני נשיא. אמ' לחכם, ואתה למה ישבת באמצע. [אמר לו], מפני שאני חכם. אמ' לענו, למה ישבת בשפל מכולן. אמ' לו, מפני שאני עפר ואפר רמה ותולעה. מה עשה המלך, הושיב לענו בראש, והחכם הניחו במקומו באמצע, והנשיא הושיבו למטה מכולן במקום שהיה הענו, לקיים מה שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. למדת, שענוה מעולה ממעלת החכמה, ומעלת החכמה גדולה ממעלת היחס.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו'. תני ר' יצחק מאי שנא, בכל מקום כתי' אם, כד\"א אם הכהן המשיח יחטא וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו, והכא אשר נשיא יחטא, ולא כתי' אם נשיא יחטא. אלא לפי שאין כהן גדול מצוי לחטוא, לפי שהוא משמר את נפשו תמיד מן החטא, כי נזר אלהיו על ראשו, ועבודת הב\"ה מוטלת עליו, ומשאן של ישראל מוטל עליו בכל יום ויום. ולפיכך אמר הכתו' אם הכהן המשיח יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו', אם יארע במקרה בדבר שאינו מצוי. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תמה הוא שימצאו הקהל כולם בעון אחד, שאפי' יחטאו מקצתן אין מקצתן חוטאין, ולפיכך כתיב (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו בדבר שאינו מצוי. אבל הנשיא בודאי יחטא, הואיל ולבו גס עליו, לפי שהעם הולכין אחריו ועושים מאמרו, ודאי יחטא, לפי שכל העונות הוא סבתן גסות הרוח. ולפי' כתי’ (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, בודאי, בלי ספק. ר' יהודה פתח, והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן. מאי שנא, דברים אלו הקריבו הנשיאים ולא שאר בני אדם. א\"ת לפי שהם הנשיאים עשירים, אין היחס תלוי בעושר, ויש נשיאים שהם עניים ויש עשירים אע\"פ שאינן נשיאים. אלא אמ' הב\"ה, אע\"פ שהנדבה תלויה בכל, כדא' כל איש אשר ידבנו לבו, אפי' הכי הניחו דברים אלו לנשיאים להביא אותן. מאי טעמא, לפי שאבנים אלו יהיו על החושן ויהיו תמיד על לב אהרן, יביאו אותם הנשיאים שלבם גס עליהם ויתכפר עליהם גסות לבם. הה\"ד והיו על לב אהרן, יבא דבר שהוא על הלב ויכפר על גובה הלב.",
+                "רביעית. הענו כשיראה ייסורין באין עליו יעשה מיד תשובה, ולא יניח לעשותה מפני הענוה. כמו שמצינו אנשי הגולה, כשהוכיחם עזרא ע\"ה, הודו מיד ועשו תשובה, שנא’ (עזרא י, ב) אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות וגו', ועשו תשובה מיד, שנא’ (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא נשיהם וגו', ואע\"פ שהיו בהם שרים ונכבדים, השפילו את עצמן ועשו תשובה."
+            ],
+            "Developing Humility": [
+                "עשרה דברים מביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, ואלו הן.",
+                "ראשון. החולי והמכאוב כשיבאו על האדם, חולאים רעים ונאמנים, וימאס במאכל ובמשקה, ותדבר עליו נפשו, וריחו נמר, וזיו פניו ישתנה, אז יכנע לבבו וישפיל גאותו מפני חלישות כחו, שנא’ (תהלים קז, יב) ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר.",
+                "שני. אם יתרושש מהונו ויצטרך לבריות, אז תשבר גאותו וישחה קומתו למחזיק בידו, שנא’ (שמואל א ב, לו) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם.",
+                "שלישי. מי שנפל ביד אויביו, והוא כורע להם ומשים את עצמו לפניהם כעפר, שנא’ (ישעיהו נא, כג) ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים.",
+                "רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, יכנע לפני בעל חובו, שמא יגיש אותו וילחצנו, שנא’ (משלי ו, ג) כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך.",
+                "חמישי. אם יהיה אדם חבוש בבית האסורים במוטות ובשלשלאות שעל רגליו, יכנע לבו בענוייו, שנא’ (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו וגו', אסירי עני וברזל.",
+                "ששי. אם יהיה נכבש בעבדות, ואין לו ממון לפדות בו את נפשו, יכנע לפני אדונו, שנא’ (תהלים קכג, ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' וגו'.",
+                "שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות, ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן, יכנע וישבר לבבו ברוב תלאותיו ומצוקותיו, שנא’ (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו וכו'.",
+                "שמיני. כשישיב אדם אל לבו כל חטאיו ופשעיו שעשה ועבירות שעבר ועונותיו שחטא לפני הב\"ה, אחר שגמלו כמה טובות והמציאו לעולם הזה, אז ידע ששילם רעה תחת טובה, ואז יכלם ממעשיו ויבוש מעלילותיו, שנא’ (עזרא ט, ו) אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. והבושה והכלימה הן הן הענוה. ומה שמתבייש אדם לפני הב\"ה מעונותיו זה הוא אחר שחטא, אבל קודם החטא הב\"ה נתן בטבעו של אדם להתבייש מבשר ודם יותר ממה שיתבייש מהב\"ה, כי כשאדם עושה עבירה מן העבירות, אם יודע שאדם יודע אותו, מיד יתבייש ממנו ויפרוש מאותה עבירה, אבל אם אין שום אדם רואה אותו, אע\"פ שיודע בודאי שהב\"ה יודע, אינו פורש ממנה. והב\"ה נתן זה הטבע באדם, כדי שלא יהיה אנוס בעשיית המצוה, וכדי שלא יהיה אנוס כשפורש מן העבירה, כדי לקבל שכר על עשיית המצוה ועל שפירש מן העבירה. ולפי' אמרו ז\"ל נפרעין מן הגנב פורענות יותר חמורה ממה שנפרעין מן הגזלן, שהגנב כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואוזן שלמעלה כאלו אינה שומעת.",
+                "מעשה בחסיד אחד שראה לרשע אחד עובר עבירה. אמ' לו, אינך מתבייש מהב\"ה לעבור על מצותו ולעשות מה ששנא, ומה אתה סבור שאינך נותן הדין על פשעיך. ואם אתה סבור שאין עין של מעלה רואה אותך, הרי כפרת בעיקר, ואם אתה סבור עין שלמעלה רואה אותך, הרי התמכרת לעשות הרע במזיד, ועשית עבירה זו, ולא נתביישת מלפני הב\"ה, שאתה עתיד לעמוד לפניו בדין על עבירה זו ועל שאר עבירות שעשית.",
+                "תשיעי. כשיחשוב אדם בעונש שהוא עתיד לקבל על עונותיו, אם לא יעשה תשובה, יתענה ויבכה וישפיל את עצמו ויכנע לפני הב\"ה, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מפני.",
+                "עשירי. כשיחשוב אדם שעתו קצר ויומו ערב, והוא בעולם הזה כאורח נטה ללון, היום בואו ומחר הולך בדרך כל הארץ, דרך רחוקה אל מדבר שממה ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, ואין בידו צדה להוליך לרוחק דרכו, ולא אפי' לשעה אחת, אז יכנע לבבו ויפחד שמא ילכד בפח חטאתיו, שנא’ (ישעיהו לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם.",
+                "עשרה דברים אלו אמר המחבר. ואם יביט אדם בעצמו בעולם הזה הדל והשפל, יראה בעין שכלו ולבבו יבין, שכל אלו העשרה דברים שאמרתי שמביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, שהם סובבים תמיד את האדם מכל צד ומכל עבר, ואין אדם בעולם מובטח להנצל מהם ולא מאחד מהם, ואפי' שר וגדול, ואפי' מלך.",
+                "ועתה אבאר איך אין האדם מובטח שינצל מהם ולא מאחד מהם.",
+                "ראשון. החולי והמכאוב. מצינו שמרים, שהיתה יושבת שלוה ושקטה, ופתע פתאום קפץ עליה הנגע והחולי, שנא’ (במדבר יב, ד) ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם, וכתי’ (במדבר יב, י) והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג.",
+                "שני. אם יתרושש אדם מהונו. מצינו שאיוב, שהיה עשיר גדול, ופתע פתאום ירד מנכסיו, ונשבה כל מקנהו, ומתו בניו, והוכה בשחין רע. וכמה עשירים ירדו מנכסיהם פתאום והעושר כלה ואבד, שנא’ (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים.",
+                "שלישי. מי שנפל ביד אויביו. מצינו ששמשון, שהיה שוכב ומתעדן בתוך ביתו בחדרי משכבו, והיה גבור גדול, שהיה רודה בפלשתים ומכה בהם מכה גדולה, ופתאום נלכד ברשתם ונאחז במצודתם, שנא’ (שופטים טז, כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים.",
+                "רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, שיכנע לפניו. מצינו בני אדם שהיו סבורין שהיו בני חורין, ופתאום נכבשו לעבדים בחוב אחרים, שנא’ (מלכים ב ד, א) והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים.",
+                "חמישי. אם יהיה חבוש בבית האסורים. מצינו שצדקיה מלך יהודה נפל ביד כשדים, והרגו את בניו, ועורו את עיניו, ושמו אותו בבית הכלא, שנא’ (ירמיהו לט, ז) ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה ויתנהו בית הפקודות עד יום מותו.",
+                "ששי. אם יהיה נכבש בעבדות. מצינו שלוט היה יושב לבטח בביתו ופתע פתאום נשבה, שנא’ (בראשית יד, יב) ויקחו את לוט בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום.",
+                "שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן. מצינו שאהרן, שהיה כהן גדול ואחיו מלך ובניו סגני כהונה ואחי אשתו נשיא, ופתאום באו עליו תלאות ומתו שני בניו ביום אחד, ביום מלאת שבעת ימי המלואים.",
+                "שמיני. שישיב אל לבו כל חטאיו ויכלם מהם. אין אדם בעולם שאין לו חטא, שנא’ (קהלת ז, כ) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.",
+                "תשיעי. כשיחשוב האדם בעונש שעתיד לקבל על עונותיו. [מצינו קרח שנענש בחטאו פתאום והוא יושב לבטח, שנא’ (במדבר טז, לא) ותבקע האדמה אשר תחתיהם, וכתיב (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה]. מצינו כמה אנשים שמתו פתאום, ולא הספיקו לעשות תשובה, וקבלו עונש גדול על עונותם.",
+                "עשירי. שיחשוב האדם שעתו קצר ויומו ערב ואין לו לאדם בטחון בעולם הזה, אפי' משעה אחת. ראינו כמה קטנים מתים, וכמה בנים מתו בחיי אבותם, וכמה אנשים מתו בפתע פתאום בלי שום חולי ובלא שום מכה, וכמה עשירים מתו ולא הועיל להם עושרם כלום, שנא’ (איוב כז, יט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי’ (תהלים קמד, ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. לפיכך צריך אדם לחשוב בלבו תמיד הדברים האלו, ויבין מאליו הביאורים שאמרתי, שאין אדם בעולם שיש לו בטחון להנצל מהם ולא מאחד מהם, והמשכיל יחשוב שהן סובבים את האדם בכל עת, ואאע\"פ שהם נעלמים מן העין, ראויים הם לחול על האדם בכל עת ובכל שעה, ואין לך אדם בעולם הזה שאינו מוכן ומזומן להם. והרוצה לידבק במדת הענוה יעלם על לבו תמיד.",
+                "וצריך אדם להעלות על לבו פחיתות עצמו, ויבין חסרונו, ומאין בא ולאן הוא הולך. מאין בא, מטיפה סרוחה אחר שנתערבה בדם הנדה והסריחה ברחם. ולאן הוא הולך, למקום עפר רמה ותולעה, שנא’ (איוב כה, ו) אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ואיך יגבה אדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, מעונה ומדוכה בחלאים רעים ונאמנים, יצרו צעדי אונו ויגברו תלאותיו, נגוע כל היום ונענה. אם יעשיר עשרו יעשה לו כנפים, ואם ידל על פת לחם יפשע. עתו קרב וקצו קצר, לרדת שאולה לשים בעפר משכנו ובאשמן מלונו, העפר מכסהו והרמה מצעו. וידע וישכיל ויוסר מן הראשונים שחלפו, ויעמוד על קברות המתים ויסיר העפר מעל פניהם ויתבונן אליהם אם יוכל להכיר בין המלך ובין המסכן, ובין העבד ובין האדון, ובין הנכבד ובין הנקלה, ויראה את אשר הותיר העפר מגויותם המתעדנות, ויראה איך יבשו העצמות והאיברים ונתקו הגידים ונפסקו הוורידין וניקב הלב לבית חללו ולא נשאר מצורותם כי אם אותות. ובמה יגבה לב האדם וישכח היום המר, יום תתעב נפשו מאכל תאוה ויקוץ בכל כלי חמדה, יום יחנק ברוקו ויסתם גרונו והוכח במכאוב על משכבו, ותקרב לשחת נפשו, יום יחשך תוארו, וידעך מאור פניו, וישתנה זהרו, ועינו הפך לבן ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, יום יפתחו הספרים ויבדקו החשבונות ויתגלו הסתרים, יום אשר יעמד לדין לפני בוראו וגמול ידיו ישוב לו, אם יתפרדו דבקיו, וישבתו דפקיו, וינתקו קשריו, ויתבטלו חושיו, ויעלה באשו וצחנתו. הן אלה קצות דרכיו ומעט מזער מקרותיו. לפיכך יתן אדם אל לבו לזכור תמיד תחלתו ואחריתו, ואז ישפיל גאותו ורום עיניו, ויכנע את לבו ולא יחטא. ושנינו במ' אבות ר' לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. והפליג באמרו מאד מאד שני פעמים, לפי שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה, שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כדי שלא יהיה בו גאוה כלל. ואמ' החכם מה נואלו בני אדם המתגאים בעולם הזה, ואחריתם להיות רעי בבטן הרמה. ע\"כ דברי המחבר."
+            ],
+            "Its Habits": [
+                "הענוה היא על שלשה דרכים.",
+                "הדרך האחת. להיות האדם צנוע וענו כנגד הב\"ה וכנגד תורתו הקדושה.",
+                "הדרך השנית. להיות האדם ענו עם בני אדם.",
+                "הדרך השלישית. להיות האדם ענו בינו ובין עצמו.",
+                "הדרך האחת. צריך האדם להיות צנוע וענו כנגד הב\"ה וכנגד תורתו הקדושה. כיצד, צריך אדם להבהל ולהתבייש מלפני הב\"ה, ויעבוד אותו תמיד בכל לבו ובכל נפשו, ותהיה יראתו על פניו, ויכיר שבראו יש מאין וכוננו, שנא’ (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, וצוה עליו לעשות רצונו ומאמרו. ויכלם לעשות עבירה אפי' בינו לבין עצמו, ויהיה צנוע וענו כנגד הב\"ה, שהוא צופה ומביט כל מעשה בני אדם, ועיניו משוטטות בכל הארץ, ולא יוכל האדם לברוח מפני פחדו ומפני זעמו, ואין לו מנוס ולא מפלט להסתר ביום חרונו כי אם בעשיית מצותיו, שנא’ (תהלים קלט, ז) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. לפיכך ישתדל אדם להיות צנוע וענו, וירגיל את עצמו ללכת בדרכי החכמים, בצניעות ובענוה. ובכל דור ודור היו החכמים והחסידים משתדלין להנהיג את עצמן במדת הצניעות, כגון ר' יוסי שהיה מתפאר ואומ', לעולם לא ראו קורות ביתי אימרת חלוקי. לפיכך לא יעמד אדם ממטתו ערום, אלא יקח את חלוקו ויכניס את ראשו בבית צואר שבו, ויכניס את זרועותיו בבתי הידים כשהוא במטתו, וילבשנו כשהוא מכוסה, ואחר כך ילבש את בגדיו. ויתנהג כך תמיד בין ביום בין בלילה, ואפי' בחדרי חדרים או בבית האפל. והכל גלוי לפניו כחשיכה כאורה, דכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, וכתי’ (משלי טו, ג) בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, וכתי’ (משלי ה, כא) כי נכח עיני ה' דרכי איש. לפי' לא יגלה אדם את בשרו, מפני כבוד השכינה.",
+                "ולא יגלה עצמו אפי' בבית הכסא. וכשיכנס לעשות צרכיו יצניע את עצמו, וכל המצניע את עצמו בבית הכסא ניצול מן הפורענות. כדגרסי' בפרק הרואה א\"ר תנחום בן חנילאי, כל מי שהוא צנוע בבית הכסא ניצול משלשה דברים, מן המזיקין ומן הנחשים ומן העקרבים. ויש אומ' אף חלומותיו מיושבין עליו. מפני שהיה שאול צנוע בבית הכסא ניצול ממיתה משונה, כמו שכתבתי למעלה. ולא יפשוט את בגדיו כשישב להפנות מעומד, אלא כשהוא יושב, ואז יגלה את עצמו לאחוריו שני טפחים ומלאחוריו טפח. והאשה מגלה מאחריה טפח בלבד ולמפניה לא כלום, לפי שהאשה קרובה לניוול יותר מהאיש, ולפיכך צריכה ליזהר ביותר. ולא יקנח בימין אלא בשמאל, מפני שאוכל בימין ומבאר בה טעמי תורה. ויתרחק בשעה שיפנה מכל אדם, ויכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ויפנה שם, ואם יפנה אחורי הגדר ירחיק, כדי שלא ישמע קולו אם נתעטש. ואם נפנה בבקעה יתרחק, בכדי שלא יראה חבירו בשרו. ולא ידבר כשהוא ישב להפנות אפי' לצורך גדול. וכתב הרמב\"ם והנשים מדברות עם חברותיהן כשהן בבית הכסא, כדי שישמע האיש דבורן ולא יכנס לשם עד שיצאו. ע\"כ. וכדרך שנוהגין צניעות בבית הכסא ביום, כך נוהגין בלילה. ולא ישתין מעומד ולא על גבי קרקע, אבל משתין הוא בעפר תיחוח. ולא ישתין כשכלי או דבר אחר בידו, שמא יתיזו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים. ולא יאחז באמה ומשתין אלא מן העטרה ומלטה, ואפי' הוא נשוי אשה, דתניא כל האוחז באמה ומשתין כאלו הביא מבול לעולם, שנא’ (בראשית ו, יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכתיב בתריה (בראשית ו, יד) עשה לך תבת עצי גפר וגו'. מאי כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שהיו מנאפים ביד. והאוחז באמה ומשתין איפשר שיבא לידי חמום ותאוה.",
+                "לפיכך צריך אדם להיות צנוע בכל ענייניו, ויעלה על לבו שהוא עתיד ליתן את הדין על כל מעשיו, ויכלם מהב\"ה ולא יעשה עבירה, וידע וישכיל שסופו ליענש עליה, ובשעה אחת תשתנה צורתו ותכבד עליו נפשו ויקוץ בחייו, ויפטר מן העולם הזה, ויעזוב כל רכושו ולא יועילו כספו וזהבו, ויצא מן העולם הזה נעור ורק, ולא יוליך בידו כי אם כשרון פעליו. ואם ייתבייש ויכלם בעולם הזה מלפני הב\"ה, ולא יעשה עבירות, אין מביישין ואין מכלימין אותו בעולם הבא. שכשאדם נפטר מן העולם הזה מלא עונות וריקן מזכיות, יבוש ויכלם ממעשיו הרעים לפני הב\"ה ולפני החסידים שעבדו הב\"ה ולא חטאו לפניו. והוא שאז\"ל אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. ויתנהג ג\"כ בענוה וצניעות כנגד התורה, ולא ידבר בדברים בטלים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפני כבוד התורה שנדרשת בהן, ולא יגלה את בשרו בבית הכנסת ולא בבית המדרש ולא במקום שיש בו ספרי הקדש, מפני הענוה.",
+                "שנית. צריך להתנהג בענוה עם כל אדם ויקבלם בסבר פנים יפות. דתניא אם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות לארץ, כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבל פני חבירו בסבר פנים יפות, כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם, ואפי' לא נתן לו כלום. לפי' ישפיל אדם את עצמו עם הבריות, ולא יתגדל עליהם, ויחשוב עצמו שהוא עני מכולם, ושהוא צריך לכולן, ואין אחד מהם צריך לו. לפי שלא תתכן מחית האדם ולא פרנסתו אלא עם הבריות. ואם ישפיל עצמו בכל ענייניו, יגיע למדות טובות מצד הב\"ה ומצד בני אדם, ואם יתגאה, יפסיד העולם הבא מצד הב\"ה והעולם הזה מצד בני אדם.",
+                "שלישית. צריך אדם להיות ענו בינו לבין עצמו, ויבוש מעצמו ויכלם לעשות דבר שיש בו חטא, ולא נבלה, ולא להרהר במחשבות רעות ולא בהרהורים רעים. ואם עשאן כבר יפרוש מהן. ויזכור כל שעה ושעה יום המיתה, ושהוא האדם הבל וריק רמה ותולעה בחייו, כ\"ש במותו. ונמשל האדם בחייו לחומר, לעפר, למים, ולרוח, ולחציר, ולבהמה. לחומר, שנא’ (איוב י, ט) זכור נא כי כחומר עשיתני. לעפר, שנא’ (תהלים קג, יד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. למים, שנא’ (שמואל ב יד, יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. לרוח, שנא’ (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. [לחציר, דכתיב (תהלים קג, טו) אנוש כחציר ימיו]. לבהמה, שנא’ (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ולא עוד אלא שנמשל להבל שאין בו ממש, שנא’ (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש. ומה יתרון לאדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, ואפי' יחיה בטוב ובנעימים ויאריך ימים במעדנים, סופו למות. ועוד נמשל האדם בעולם הזה לזרע דגן שנזרע בשדה, שהוא מזומן לכמה מקרים רעים, בצורת, שדפון, ארבה, חסיל, ברד, שלג, קרח שלא בזמנו, אש, שן בהמות, זרם מים, שטף נהרות, ואם ינצל מכל המכות הללו, מה הוא סופו, הלא הקצירה. כך הוא האדם בעולם הזה, עני ומעונה, נוגש ונענה, נרדף ונהדף ונדף, יגע ועמל ואמל, קשה יום, מזומן לכמה חולאים, לכמה מקרים, לכמה מכות, לכמה פצעים, לכמה מיתות משונות, לצמא, לעירום, לידי צורך לבריות. ואם ינצל מכל אלו ויאריך ימים ויזקין, מה הוא אחריתו, הלא המות. נפשו בטוב תלין וגו'.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה איש כי יהיה זב מבשרו, הה\"ד וזכור את בוראך בימי בחורותיך. דרש ר' עקיבא, וזכור את בוראך, בארך, בורך. בארך, זו ליחה סרוחה, בורך זו רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הב\"ה, שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפניו. בימי בחורותיך, בימי טליותיך, עוד דחילך עלך. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. עד אשר לא תחשוך השמש, זה קלסתר פנים. והאור זה המצח, והירח זה החוטם, והכוכבים אלו ראשי הלסתות. ושבו העבים אחר הגשם, ר' לוי אמר תרתי, בא לבכות זלגו עיניו דמעות, בא להטיל מים גללים מקדימים אותו. ביום שיזועו שומרי הבית, אלו ארכובותיו. והתעותו אנשי החיל, אלו צלעותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו זרועותיו. ובטלו הטוחנות, זה המסס. כי מעטו, אלו השינים. וחשכו הרואות בארובות, אלו העינים. ר' חייא ור' נחמיה אומרים, אלו כנפי הריאה, שמשם הקול יוצא. וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, שאין המסס טוחן. ויקום לקול צפור, [הדין סבא, כד שמע קול צפרין מציצין, אמר בליביה ליסטין אתאן למקפחא יתי. וישחו כל בנות השיר, אלו שפתותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו הכליות, שהן חושבות והלב גומר. גם מגבוה ייראו, הדין סבא די קא כד צווחין ליה, אזיל לאתר פלן ושאיל, אית תמן מסקין ואית תמן מנחתין. וחתחתים בדרך, ר' אבא בר כהנא אמר, חתיתא של דרך נופלת עליו, כדא' אנכי הולך בדרך כל הארץ. וינאץ השקד, אלו הקרסולין. ויסתבל החגב, זו לוז של שדרא. ותפר האביונה, זו התאוה. כי הולך האדם אל בית עולמו, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו. וסבבו בשוק הסופדים, אלו התולעים. עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זה חוט השדרה. ותרוץ גולת הזהב, זו הגולגולת. ר' זירא אומר, זו גרגרת. ותשבר כד על המבוע, זה הכרס. ר' חייא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, [ר' פנחס ור' חלקיה] בשם ר' סימון, אימתי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כששב העפר על הארץ כשהיה.",
+                "לפי' צריך אדם תמיד לחשוב בלבו עניינים אלו, ואז יחשוב את עצמו למאומה, וישיג מקצת שלימות הב\"ה שאין בו אחת מכל המדות הללו, וינצל ממדת הגאוה. ויזכור תמיד שהב\"ה בראו לעובדו ולעשות רצונו, שנא’ (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והאדם ביד הקב\"ה כחומר ביד היוצר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) הכיוצר הזה לא אוכל לעשות אתכם וגו', וכתי’ (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה, וכן איוב אומר, זכור נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.",
+                "הנה ביאר בפסוקים אלו שמונה עניינים שבאדם, שבשבילם צריך לחשוב בלבו פחיתות עצמו וחלישות איבריו וחסרונו ושפלותו. וישפיל גאותו לפני הב\"ה ויודה תמיד וישבח לשמו, לו לבדו נאוה תהלה ולו לבדו הגדולה והגבורה, ולו נאוה תהלה, שנא’ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, והאדם בעולם הזה ראשיתו הבל ואחריתו הבל.",
+                "ואלו הן השמונה עניינים שאמרתי.",
+                "ראשון. הלא כחומר עשיתני. ברא הב\"ה את האדם הראשון מחומר והיה שורשו עפר מן האדמה, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וברא הב\"ה בעפר לחות ועשאו כחומר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי. וזו תוכחה גדולה. מי שהוא כחומר ביד היוצר היאך יתגאה, כי מה כחו ומה גבורתו, או מה הוא חשיבותו, לפני קונו. לפיכך הוכיח הב\"ה את ישראל על ידי ישעיהו הנביא ואמ' הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה וגו'.",
+                "שני. ואל עפר תשיבני. על המות הכתו' מדבר. ואע\"פ שהוא סוף כל העניינים והיה ראוי לאומרו באחרונה, אפי' הכי רצה להקדימו, לפי שדומה מותו של אדם ושובו אל העפר ליצירתו שהיתה מן העפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. לפיכך סמך הכתו' היצירה למות.",
+                "שלישי. הלא כחלב תתיכני. חוזר לספר תחלת בריתו, שהוא כמו חלב. ר\"ל חלוש ורק ונפחז כמים או כחלב, והוא הטפה הנוצר ממנה. וכשיחשוב האדם ראשיתו ואחריתו איכה יתגאה. ועל זה אמר דוד ע\"ה בספרו שפלות האדם וחסרונו, לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך וגו'.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה הולך בשוק, וראה אדם אחד שהיה רוכב על סוס, והיה לובש בגדי ארגמן, והיו נגררין על הארץ, והיה מהלך לאט, והיה מראה בעצמו אותות הגאוה. נגש אותו חסיד אליו ואמ' לו, אינך מתבייש לילך כמנהג הזה, והלא מבני אדם אתה. אמ' לו אינך מכיר אותי, שאלו היית מכיר אותי לא היית מדבר כנגדי כדברים האלה. אמ' לו, אני מכיר אותך בטוב, ויודע שראשיתך טפה סרוחה ואחריתך לאשמן ושוחה.",
+                "רביעי. וכגבינה תקפיאני. תחלת בריתו של אדם נקפה ברחם אמו כגבינה הזו בתחלת בריתה, ועדיין אין בו רוח, עד שיקפוד אותו הב\"ה ויפח באפיו נשמת חיים. לפי' צריך אדם להכלם מהב\"ה, ויבוש מחטוא לו, וישבח תמיד לשמו יתברך שהסיעו מענין זה למעלה עליונה, ונתן בו דעת ובינה והשכל, להודות ולשבח לשמו שבראו לעובדו ולעשות מצותיו, שנא’ (ישעיהו מד, ב) כה אמר ה' יוצרך מבטן לעבד לו.",
+                "חמישי. עור ובשר תלבישני. אחר שנקפא בבטן אמו וכגבינה, קרם עליו הב\"ה עור, ורקם צורתו, והכין כל פעולתו. ומי שברייתו במדה הזאת, היאך יתגאה, ובמה יגבה לבו וירומו עיניו.",
+                "ששי. ובעצמות וגידים תסוככני. אחר שהיה חתיכה של בשר ועור חופה אותו, יחזק השליל בעצמות וגידים, ועדין הוא חלוש בכל התנועה, והוא סגור בבטן אמו, ולא יצלח לכל דבר כל ימי היותו במחשך הבטן עד עת צאתו במאמר הב\"ה, שהוא ית' שמו מוצ[י]א מחשכה לנגוהים וממצוקה לרווחה, ומוציא אותו לאויר העולם. לפי' דוד ע\"ה אמ', כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. ובהעלות אדם דברים אלו על לבו במה יתגאה.",
+                "שביעי. חיים וחסד עשית עמדי. שהוציא אותו מבטן אמו לאויר העולם הרחב, אחר אשר היה אסור במקום צר. ואמ' בתחלה חיים, מפני שהיה בבטן אמו במחשכים כמתי עולם, ואח\"כ הוציאו הב\"ה משם לחיים. וחסד, יספר החסד שעשה הב\"ה עמו בצאתו מבטן, שזימן לו שדים לינק, שנא’ (תהלים כב, י) כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי. ואחר שגדל הסיעו מענין זה לענין אחר, והתיר רגליו שהיו אסורות שלא היה יכול להלך בהם, ופתח את פיו אחר היותו אלם, ופתח את עיניו אחר היותו עור, ופקח את אזניו אחר היותו חרש, וחנן אותו דעה ובינה אחר היותו טפש. ועל כן אמר דוד ע\"ה, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי נפשי. ואחר שיבין אדם כל העניינים האלו, מדה אחר מדה, במה יתגאה.",
+                "שמיני. ופקודתך שמרה רוחי. כשיגיע אדם למעלה גדולה, כגון עושר וכבוד או שררה או מלכות, ידע וישכיל שאין כבודו קיים ולא עשורו ולא טובו. וכל טובו כאין וכאפס, וברגע אחד יפטר מן העולם ויאבד עושרו, ולא ישאר מכל טובו כי אם כשרון פעלו. ולכך אמ' שלמה ע\"ה, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ואין אדם יודע עתו מתי ימות, שנא’ (קהלת ט, יב) כי לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזים במצודה רעה. לפיכך ישים האדם תמיד שמונה דברים אלו נגד עיניו ועל לבו ולא יתגאה."
+            ],
+            "Haughtiness and its Subclasses": [
+                "הגאוה נחלקת לעשר כתות, וכלם הם מדות רעות עד מאד, ואלו הן.",
+                "הכת הראשונה. המראין הגאוה במעשיהן, אבל אינן מפרסמין אותה בדבור אלא במעשה. כיצד, כגון שילבשו מלבוש מלכים, וקונין להם עבדים ושפחות, ורוכבין סוסים ופרדים, ובונין טירות ועליות מרווחין לשבתם, וקובעין מקומותם תמיד לישב בראש, וכיוצא בזה. ואע\"פ שאין אומרין לחבריהם טובים אנו יותר מכם, אפי' הכי במעשיהם יראה שהן בעלי גאוה.",
+                "הכת השנית. המסתכלין בעצמן ויראה להן שהם טובים יותר מחבריהם. ואע\"פ שהגאוה טמונה בלבם, ואין מראין אותה ולא מפרסמין לבני אדם, והן מעבירין על מדותם, אפי' הכי בעלי גאוה הם וחוטאין בלבבם, לפי שחושבין עצמם טובים ומיוחסים ובני אדם זולתם נבזים ושפלים. ועל אלו אמ' ישעיהו הנביא ע\"ה ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו'.",
+                "הכת השלישית. המשתבחים במעשיהם הטובים ומפרסמין אותן. ואע\"פ שאין אומ', טובים אנחנו, הרי הם בעלי גאוה ומתנשאים ומתגאים, הואיל ומשבחים את מעשיהם.",
+                "הכת הרביעית. המשתבחים בחכמתן ואומרים שהן בעלי חכמה, בעלי תורה.",
+                "הכת החמישית. בעלי תלמוד, בעלי מקרא, בעלי משנה, ובעלי אגדה.",
+                "הכת הששית. המשתבחין בצדקתן ובאמונתם ובתפלתם ובענותנותן.",
+                "הכת השביעית. המשתבחין ביחסם, שהם בני שרים, בני מלכים, בני עשירים, בני גדולי הדור.",
+                "הכת השמינית. המשתבחים ביופים, ומסתכלין תמיד בתואר פניהם, ויראה להם שהם נאים לבני אדם וזולתם מכוערים.",
+                "הכת התשיעית. המשתבחים בעושרם ובהצלחת דרכם ונראה להם שבחכמתם הגיעו לעושר.",
+                "הכת העשירית. המשתבחים בגבורתם ובזרועם ובתוקף לבם ובחוזק מלחמתם.",
+                "הכת האחד עשר. המשתבחים באומנותם ושהן אומנין וזולתם הדיוטים ואינן יודעים מאומה.",
+                "וכל אלו הכתות, ויחסם וממונם וגבורתם, כאין וכאפס הוא, חוץ מבעלי תורה וצדקה ואמונה. ואפי' הכי אין לו לאדם להשתבח בתורתו ולא בצדקתו ולא באמונתו, דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחתוך בהם. ועיקר כל בני אדם אחד הוא. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. ראה יצירת אדם הראשון, שהוא ראשית דרכי אל, מה היה ראשיתו, עפר, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים עפר מן האדמה, ולמה אמ' עפר, והלא לא נברא אלא מארבע יסודות, שהן אש ומים ואויר ועפר, אלא להראות לאדם חסרונו, כדי שלא יגבה לבו. ומה היתה אחריתו, עפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולא יוציא מן העולם הזה כי אם כשרון פעליו ותורה שלמד וצדקות שעשה, וזהו היתרון והמעלה הטובה שבין אדם לחבירו, אבל לא ממונו ולא יחסו ולא שררתו. וגרסי' במדרש משלי ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כשיחכם האדם, וישכיל ויבין מעשה הב\"ה ונפלאותיו שברא בשמים ובארץ ובמים והגלגלים הסובבים את העולם, ואז יראה את הבורא ית' בעין שכלו, ויכיר מקצת דרכיו ממעשיו הנוראים, וידע כי לא יתכן העולם להיות פעול בלי פועל ולא נוצר בלי יוצר, ושיש לגלגלים מסבב, והוא הב\"ה, בלי טורח ובלי עמל כי אם במאמרו, שנא’ (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, והוא ית' יוצר אור ובורא חושך, בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, וכתי’ (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, וכתי’ (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, וכתי’ (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הזכיר מקצת רוממות הב\"ה וגבורתו ומקצת שפלות האדם הנכאה הדל והנבזה, כדי שיכיר האדם מגבורות הב\"ה ומרוממותו, ואז יכיר שפלות עצמו וחסרונו, דכתי' בו (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו'."
+            ],
+            "Great is Humility": [
+                "הענוה גורמת הכבוד והמעלה, והגאוה גורמת השבר והשפלות, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. פי' מי שנשבר גאונו ונשפל עוזו, טרם גבה לבו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. וכתי’ (ישעיהו יד, יג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, אדמה לעליון, מה כתי' בתריה, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. ומי שעלה לגדולה, טרם היתה בו ענוה, שנא’ (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, וכתי’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. ודרכו של הב\"ה להרים את הענוים ולהשפיל את הרשעים, שנא’ (תהלים קמז, ו) מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. וגרסי' בפ' קמא דמ' עירובין כל המשפיל עצמו הב\"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הב\"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו ועומדת לו. וגרסי' במסכת זבחים בפרק טבול יום אמ' ר' אלעזר בר' חנינא, בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנא’ (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם הגיס דעתו הב\"ה משפילו, שנא’ (איוב לו, ח) ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני. וגרסי' במ' חולין בפרק אלו טרפות ר' שמעון אומר, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתי’ (בראשית א, טז) את המאור [הגדול ואת המאור] הקטן. אמרה הירח לפני הב\"ה, רבונו של עולם, איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמ' לה הב\"ה, לכי ומעטי את עצמך.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפ' המקנא דרש רב עוירא ואיתמא ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה ואין הגבוה רואה את השפל, מדת הב\"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא’ (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגו'. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' אבא בר יודן, מה שפסל בבהמה הכשיר באדם.",
+                "פסל בבהמה עורת או שבור, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמ' ר' אלכסנדראי, ההדיוט אם משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל שימושו כלים שבורים, שנא’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, וכתי’ (תהלים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתי’ (תהלים לד, יט) ואת דכאי רוח יושיע, וכתי’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר אמ' ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הב\"ה אתה מוצא ענותנותו. ודבר זה כתוב בתורה, האל הגדול הגבור והנורא, וכתיב בתריה (דברים י, יח) עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ומשולש בכתובים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, וכתיב בתריה (תהלים סח, ו) אבי יתומים ודיין אלמנות. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' ר' יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים מכיכי הרוח לפני הב\"ה. בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנא’ (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנא’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.",
+                "בוא וראה מדת הענוה והצניעות, שאפי' התורה והמצות שאדם משובח בהם, יותר שבח הם לו אם עשאן בצנעה. כדגרסינן בפרק לולב וערבה. תאנא דבי רב ענן, מאי דכתי’ (סוכה מט:) חמוקי יריכיך, למה נמשלה דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמ' ר' אלעזר, מאי דכתי’ (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת הכלה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלהיך, דברים שדרכן להעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. הוי והצנע לכת עם אלהיך.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו ע\"ה. מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו אדוני, שנא’ (מיכה ו, ח) שמעני אדוני נשיא אלהים אתה, והוא ע\"ה משפיל את עצמו עמהם, והיה נכנע לפניהם ומנהיג את עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפי' עם הפחותים שבהם, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ, כמו שכתבתי למעלה. ואע\"פ שהוא נביא ונשיא וגבור ועשיר גדול, היה צנוע ועניו, ולא היה חושב את עצמו למאומה, ואמ' ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (בראשית כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא, וכתיב (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. נשיא, דכתי’ (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו. גבור, דכתיב (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה ויכם וגו'. עשיר, דכתי’ (בראשית יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וגו'.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע\"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל דרכיו ובכל מעשה ידיו, דכתי’ (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ומרוב עושרו קנאו בו פלשתים, שנא’ (בראשית כו, יד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים, וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא’ (בראשית כו, ל) ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. וזו היא מדת הענוה והחסידות, שלא לשלם לעושה הרעה כרעתו ולשלם לו טובה תחת רעה.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו ע\"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחד קודם ממנו, והיה שולח ואומר לו, כה אמר עבדך יעקב, ולא מפני שהיה מתיירא ממנו, אלא היה מתפחד שמא יהרוג או יהרג. ר' היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', לא טוב אנכי מאבותי.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע\"ה. שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון מלכות וחכמה ונבואה. ואע\"פ שהיה בו כל מדה טובה שבעולם, לא גבה לבו בהן ולא באחת מהן. כשהיה במצרים, אע\"פ שהיה כבן בתו של מלך פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהן במשאן. אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנא’ (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה כר או כסת או סדין אחת שישב עליה, אלא כך אמר, ישראל בצער אף אני בצער. ואפי' בשעת מחלוקות לא הניח ענותנותו, שנא’ (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו', ולא נתגאה לאמר ומה הם חולקים על הב\"ה ואני כמלך ואלך אחריהן, אלא בכל ענייניו היה עניו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו, אדוני משה כלאם, ומה אמ' לו, המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, ואפי' העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שבעים הזקנים האלה, שנא’ (דברים א, ט) לא אוכל לבדי שאת אתכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנא’ (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. ובא וראה כמה גדולתו של משה רבינו ע\"ה, רבן של כל הנביאים. הכה הב\"ה את המצריים על ידו עשר מכות, והוציא את בני ישראל ממצרים, וקרע הב\"ה את ים סוף בשליחותו, וטובעו בו פרעה וכל חילו, והלך הוא ובני ישראל עמו בתוך היום ביבשה, ונגש אל הערפל אשר שם האלהים, ודבר הב\"ה עמו פנים אל פנים עד אשר קרן עור פניו מזיו השכינה, וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וקבל התורה מסיני, והוא המוציא והמביא את ישראל, והעיד הב\"ה עליו ואמ', בכל ביתי נאמן הוא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, ואפי' הכי היה שפל וענו. ומפני ענותנותו לא נסתכל בזיו השכינה כשנגלה עליו הב\"ה בסנה, שנא’ (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובשכר הענוה שהיתה בו זכה לשלש מתנות טובות, כדגרסינן בפרק קמא דמסכת ברכות א\"ר מאיר א\"ר יוחנן, בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט. וכשהפליג הכתו' בשבחו לא שבחו אלא במדת הענוה, שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, לא חכם ולא חסיד נאמר, אלא ענו. ואע\"פ שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא שבחו הכתוב אלא במדת הענוה.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן ע\"ה. בנוהג שבבני אדם אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית. אבל אהרן לובש שמונה בגדים ודומה כחתן מחופתו, ואפי' הכי והרים את הדשן.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר בן אהרן הכהן. שנא' בו (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואפי' הכי היה משפיל את עצמו ומשתעבד לפני הב\"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור בשמאלו ומנחת התמיד בזרועו. ושמן המשחה היכן היה. ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה. ואעפ\"כ לא נתגאו לומר אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים בני קהת. שהיו מובחרין מכל שבט לוי, והיו טוענין בכתפיהם את הבדים, שנא’ (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא עוד אלא שהיו מהלכין לאחוריהם, כדי שלא יתנו אחוריהן לארון. כיצד היו נושאין את הארון, ארבעה לויים היו נושאין אותו, שנים פניהם אל פני הדרך, שנים אחוריהם לפני הדרך. והיו מהלכים יחפים, שלא היו רשאין לנעול את הסנדל. אם מפני כבוד הבריות כך, דתנן הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל, מפני כבודו של מקום על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה ענוה שבא נתגדל שמואל הנביא ע\"ה. שקראו המלאך שלשה פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו ובא אצלו שלשה פעמים, שנא’ (שמואל א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואלו היה ישן ולא היה עומד איבד ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצרכו, שנא’ (זכריה יד, טז) והיה מדי שנה בשנה וגו'. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל, תנה לנו מלך לשפטנו, ולא אמ' להם, הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע\"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א\"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י\"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י\"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י\"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע\"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע\"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.",
+                "וגרסי' במ' בכורים אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו לכבוד הבכורים, וכשקרא בהקהל בחג הסוכות, כמו שהמלכים חייבין לקרות, קרא מעומד, ואע\"פ שהמלכים רשאין לקרות מיושב, ושבחוהו חכמים. ור' יהודה הנשיא, הוא הנקרא ר' יהודה נשיאה, ונקרא ר', ונקרא רבינו הקדוש מפני ענותנותו, והיה גדול בתורה ובייחוס ובחכמה, והוא האיר עיני כל ישראל, וחיבר המשניות, והיה הולך שומעו עד קצה הארץ בתורה ובחכמה וביחס ובגדולות ובעושר, דתניא ממשה רבינו ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו, לא נקרא רבינו הקדוש אלא מפני צניעותו, שמעולם לא הושיט ידו מאבנטו ולמטה. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, לעולם לא נסתכלתי במילה שלי, הא במילתא אחריתי הויא ביה, דאמ' מר, מימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנא’ (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי, וכיון שנעשה שני למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אע\"פ שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.",
+                "הא למדת שכל מה שהב\"ה נותן גדולה לצדיקים הם משפילין עצמן. לכך נמשלו ישראל לגפן, שנא’ (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע. מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות יותר ענו מחבירו. כיוצא בדבר, ההדיוט שוחה ארבעה פעמים בתפלתו, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה וברכה ובסופה, ללמדך שהגדול מחבירו שצריך להיות ענו יותר מחבירו. וכן אתה מוצא ביהושע. בתחלה קראו משה רבינו ע\"ה הושע, וחזר וקראו יהושע, שנא’ (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכיון שניתנה לו שררא, חזר הוא וקרא את עצמו הושע, שנא’ (דברים לב, מד) הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו. ומעשה בר' אלעזר בר' שמעון ור' שהיו מקשין זה לזה והיה ר' אלעזר נוצח. אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל אביו לר', בני, אל ירע בעיניך, הוא ארי בן ארי ואתה בן שועל. ולא בוש לומר כן. הא למדת שכל מה שהצדיקין עולין לגדולה הם משפילין את עצמן.",
+                "וכל מה שהצדיקים משפילין את עצמן הב\"ה נותן להם גדולה.",
+                "אברהם אבינו ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה, והוא למי שאמ' הב\"ה תחלה שאל. ר' יונתן אומר. שלשה הן שאמ' להם הב\"ה שאל. ר' אחא אומר, ארבעה הן, אברהם, שלמה, אחז, מלך המשיח. אברהם מנין, דכתיב (מלכים א יג, ח) ויאמר ה' אלהים מה תתן לי, לא היה אומר מה תתן לי, אלא שאמ' לו שאל. שלמה מנין, דכתיב (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה, ויאמר לו שאל מה אתן לך. אחז מנין, דכתי’ (ישעיהו ז, יג) ויוסף ה' דבר אל אחז לאמר, שאל לך אות מעם ה' אלהיך. מלך המשיח מנין, דכתיב (תהלים ב, ח) שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ. ר' לוי אומר, הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה כוכבים ומזלות וכל זויות שברקיע, שנא’ (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, וכי מחוץ לעולם הוציאו, אלא שהראהו חדרי שמים שנקראו חוצות, שנא’ (משלי ח, כו) עד לא עשה ארץ וחוצות. ר' יהודה בר אלעאי אומר, חמשה דברים הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, ואלו הן. [א] הראהו קריעת ים סוף, שנא’ (בראשית טו, יז) אשר עבר בין הגזרים האלה, וכן הוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים. ב' הראהו מתן תורה, שנא’ (בראשית טו, יז) והנה תנור עשן ולפיד אש, וכן הוא במתן תורה, וכל העם רואים את הלפידים ואת קול השופר. ג' הראוה בית המקדש בנוי וסדר הקרבנות, שנא’ (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. והראהו ארבע מלכיות, שנא’ (בראשית טו, יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אלו ארבע מלכיות. ר' חנן אומר, תחיית המתים הראה לו, שנא’ (בראשית טו, י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך וגו', וכתי’ (בראשית טו, יא) וירד העיט על הפגרים, נטל את האיברים ונתן אותן זה בצד זה, וכיון שירד הצפור עליהן חייו, שנאמר (בראשית טו, יא) וישב אותם אברם, ואין וישב אלא שהפריחה אותן הרוח, שנאמר (תהלים קג, טז) כי רוח נשבה בו.",
+                "יעקב אבינו ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.",
+                "משה רבינו ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה, שלא היה רשות לא למלאך ולא לשרף להכנס למיחצה שהיה משה נכנס לתוכה, שנא’ (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ר' יוסי אומר, אותו ערפל היה מכוון כנגד בית המקדש, ולפיכך נקרא ערפל, שנא’ (מלכים א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. ולא עוד אלא שאחז כסא הכבוד, שנא’ (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.",
+                "אהרן ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, ונתן לו כהונת עולם, והיה נחמד וחביב למעלה כמלאכים, שנא’ (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.",
+                "שמואל הנביא ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, שלא עמד אדם מישראל לפניו. את מוצא עמדו לפני משה ולפני דוד ולפני שאר הנביאים, אבל לא עמדו לפני שמואל, שנאמר (שמואל א ג, כ) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו חמש שמות של חבה, נאמן, נכבד, רואה, נביא, איש האלהים. נאמן, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו נכבד, דכתיב (שמואל א ט, ו) ואיש אלהים נכבד מאד. נביא, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. רואה, דכתי’ (שמואל א ט, יח) איה בית הרואה. איש האלהים, דכתי’ (מלכים ב, ד) ויאמרו לו הנה איש האלהים.",
+                "דוד ע\"ה השפיל את עצמו, נתן לו הב\"ה גדולה. דכתי’ (שמואל ב ז, ח) אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן ואתנך לנגיד על עמי ישראל.",
+                "שלמה ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה. שכל מלכי הארץ היו שומעין את חכמתו, שנא’ (מלכים א ה, יד) וכל הארץ היו שומעין את חכמת שלמה, והיו מעלים לו כלם מנחה בכל שנה ושנה, והמה מביאים איש מנחתו וגו'. ולא עוד אלא שנתגיירו על ידו מאה וחמשים אלף גרים, שהיו שומעין את חכמתו ומברכין להב\"ה ומאמינים בו, שנא’ (מלכים א ט, כג) ויספור שלמה את הגרים וגו'. ושמא תאמר מימות אביו נתגיירו, ת\"ל אחרי הספר אשר ספר דוד אביו. ונתן לו חכמה להסיע אבנים שלימות ונפסלות מאליהן, שנא’ (מלכים א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה. והיה לו עושר וכבוד, שאפי' המשקולות והמדות שהיו בימיו היו של זהב, שנא’ (מלכים א י, כא) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.",
+                "יונה בן אמתי ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה. ששקלו כאליהו. שכן הב\"ה מצוה את אליהו ואמ' לו, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו, שנא’ (מלכים ב ט, א) ואלישע קרא לאחד מבני הנביאים וגו', וכתי’ (מלכים ב ט, ב) וראה שם יהוא בן נמשי, ולקחת פך השמן וגו'. מכאן למדנו ששלוחו של אדם כמותו. אף הב\"ה הסכים על ידו כאלו אליהו משיחו, שנא’ (דברי הימים ב כב, ז) ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו.",
+                "הרי את למד שכל המקטין את עצמו שהב\"ה נותן לו גדולה, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וגו'. וכל המתגאה הב\"ה משפילו. בא וראה כמה מלכים נתגאו במלכותן ונשברו, וכמה שרים גבה לבם ונשפלו. פרעה גבה לבו במלכותו, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ונשבר גאונו, וטבע הוא וחילו בים סוף, אחר שהביא עליו ועל ארצו כמה מכות. סנחריב נתגאה, ואמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, והב\"ה שלח את מלאכו והכהו במחנהו מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד, ואח\"כ הכוהו בניו בחרב, שנא’ (מלכים ב יט, לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב. נבוכדנאצר הרשע דבר גדולות כלפי מעלה בגובה אפו, ואמ' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי, ונטרד ממלכותו, שנא’ (דניאל ד, ל) בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנאצר ומן אנשא טריד וגו'. בלשאצר גבה לבו ברשעתו ושתה יין בכלי בית המקדש, שנא’ (דניאל ה, כג) ועל מארי שמיא התרוממת ומאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון וגו', ונגדעה קרנו באותו לילה ונהרג, שנא’ (דמיאל ה, ל) ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכא. וגרסינן בפ' חלק אמ' רב נחמן, גסות שהיה בירבעם טרדתו מן העולם, שנא’ (מלכים א יב, כו) ויאמר בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אמ' גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כשיראו לרחבעם יושב ואנכי עומד אומרין מורד הוא במלכות והורגין אותי, מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וכתי’ (מלכים א יג, לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. אחר מה. אמ' רבא, אחר שתפשהו הב\"ה בבגדו ואמ' לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמ' לו, ומי בראש. אמ' לו, בן ישי בראש. אמר ירבעם, אי הכי לא בעינא. כשראה עוזיהו מלך יהודה עצמו בגדולה וכבוד, אע\"פ שהיה צדיק, נצטרע, מפני שגבה לבו, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו, ונצטרע, דכתי’ (מלכים ב טו, ה) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וגו'. אבשלום ואדוניה גבה לבם, ובקשו למלוך בחיי אביהם, ונהרגו. קרח בקש שררה ונבלע. אבל אחאב, אע\"פ שהיה עובד ע\"ז, מפני שנכנע לפני הב\"ה, נקרע מקצת גזר דינו, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ושני שרי חמשים ששלח אחזיהו לאליהו זכור לטוב, ובאו אליו בגאוה ודברו גדולות כנגדו, ואמרו כה אמר המלך מהרה רדה, אל תעמוד, ירדה אש מן השמים ושרפה אותם, שנא’ (מלכים ב א, י) אם איש האלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו. אבל שר חמשים שלישי וחמישיו, בשביל שנכנע לפני אליהו ודבר רכות והתחנן לפניו, נמלט, שנא’ (מלכים ב א, יג) ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. וגרסינן במ' חולין בפרק כסוי הדם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, אמ' הב\"ה לישראל, בני, חושק אני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, ואמ' ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן, אמרו ונחנו מה, לדוד, אמ' ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לפרעה, אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ארצם מידי, לנבוכדנאצר, אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, לחירם, אמ' מושב אלהים ישבתי בלב ימים וגו'.",
+                "לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת בענוה עם הבריות, ולא יהיה צווח וצועה בדיבורו כבהמות וחיות. ולא ידבר כל כך בנחת כגסי הרוח, אלא דבור ממוצע. ויקדים שלום לכל אדם, כדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטויה, ולא יהלך לאטו, עקב בצד גודל, כנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים, ולא יתנהג בשגעון, אלא יהיו הילוכו במהירות, הלוך ממוצע, כאדם שהוא הולך וטרוד בעסקיו.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל להלוך בשוק במהירות. אמרו לו, מה לך שכל ימיך אתה נחפז ללכת. אמ' להם, אני נחפז ללכת תמיד לשני דברים טובים, האחד שלא ארגיל את עצמי להתנהג לאט, כמנהג אנשי הגאוה, והשני לעשות חפצי במהירות בלא עצלות.",
+                "ולא ילך בקומה כפופה, כבעלי חטוטרות, אלא מטה ראשו מעט למטה, כמי שהוא עומד בתפלה והולך. ואם יפגע באשה בשוק, בין יהודית בין ארמית, בין פנויה בין נשואה, בין גדולה בין קטנה, יעצם עיניו ממנה, או מיסב פניו לצד אחד, כדי שלא יסתכל בה. דתניא אין לך דבר שחוצץ לפני הטומאה כעצימת העין. ולא יסתכל אפי' באשה פנויה, שכן איוב אומר, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ\"ש על נשואה. והמסתכל באשת איש, מכשיל כחו ויצרו, והודו נהפך עליו למשחית. דתניא המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואסור לאדם להרהר באשה, ואפי' פנויה. וחמור הרהור הפנויה מן המגע, שנא’ (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רז\"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וגרסי' במ' שבת בפ' במה אשה יוצאה, ויקצוף משה על פקודי החיל. אמ' רבא בר נחמן אמר רבא בר אבוה, אמ' להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמ' לו, לא נפקד ממנו איש. אמ' להם, כפרה זו למה. אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. תאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ואמ' רב ששת, מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כמסתכל במקום התורף. אמ' רב חסדא, שוק שבאשה ערוה, שנא’ (ישעיהו מז, ב) עברי נהרות גלי שוק, וכתי’ (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך. אמ' שמואל, קול שבאשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה. אמ' רב ששת, שער באשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד. וגרסי' בספרי ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וגו', וכתי’ (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה'. ולמה הוצרכו כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ר' יוחאי בר יאשיה אומר, כל המצפה בנשים סופו בא לידי עבירה. וחכמים אומרים, כל מי שאין לו בושת פנים נקרא הוא חוטא, שנא’ (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. וכל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנא’ (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.",
+                "והבושה היא הענוה והענוה היא בעינים ובלב. בעינים, דכתיב (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. ובלב, דכתיב (ישעיהו נז, טו) ולהחיות לב נדכאים. והגאוה היא בעינים ובלב, ומהם יתפרדו כמה עבירות, דתניא לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו. בעינים, דכתיב (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל וגו', ובלב, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) גבה לבו עד להשחית. ושניהם בפסוק אחד, דכתי’ (משלי כא, ד) רום עינים ורחב לב. ועוד שניהם בפסוק אחד, דכתיב (תהלים קלא, א) לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממנו. וגרסינן במ' קדושין ירושלמי בפרק עשרה יוחסין, אמר דוד, שלש מתנות טובות נתן הב\"ה לישראל, רחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. גומלי חסדים מנא לן, שנא’ (דברים ז, יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' עולא, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו, שנים עשר אלף זוג תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד. תאנא כולן מתו מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ר' מיאשה בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר, הרואה דבר ערוה, ואינו זן את עיניו ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא’ (ישעיהו לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, וכתיב, הוא מרומים ישכון, וכתי' בתריה (ישעיהו לג, יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ולא יספר אדם עם אשה בשוק, ואפי' היא אשתו או אחותו או בתו. וכן אם פגע בהמה שנזקקת לנקבתה, או עוף, לא יסתכל בהם כלל. אמרו עליו על אברהם אבינו ע\"ה, שמעולם לא הכיר בשרה עד אותו היום שנכנסו למצרים ולקחה פרעה, שנא’ (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מכלל שלא היה מכירה מקודם לכן, ואע\"פ שהיתה נשואה עמו מכמה שנים. ואם באשתו לא היה מכיר, שיצאתה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחין הם ועלובים, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. בעלי הגאוה דרכן לעשוק ולגזול את העניים, שנא’ (תהלים י, ב) בגאות רשע ידלק עני, ונותנין פחדן ואימתן על העניים, שנא’ (יחזקאל לב, כד) אשר נתנו חיתיתם בארץ החיים. ואנשי הגאוה לעולם לא ילמדו תורה, דתניא לא בשמים היא. אינה מצויה בגסי הרוח. וגרסי' במדרש התורה נמשלה למים, שנא’ (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים, מה המים אינן מתכנסין אלא במקום אשבורן, כך התורה אינה מצויה בגסי הרוח. פי' אשבורן מקום נמוך. וכל המתגאה, הקב\"ה שונאו, והוא משוקץ ותועבה, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. והמנהיג את עצמו במדת הענוה, יותר גדולה היא נותנת לו ממה שנותנין הכסף והזהב לגסי הרוח, שנא’ (משלי טז, יט) טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים.",
+                "כל המתגאה בוזה את המצות, שנא’ (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו. מאי תשפילנו, שלא יתנשא בעשיית המצות והצדקות והמעשים טובים, כי בגובה אפו יראה בעיניו שהוא גנאי לעשות המצוה. ד\"א תשפילנו לגהנם, שנא’ (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. כי הואיל ובוזה את המצות ואינו עושה אותן, במה יזכה לגן עדן. אבל החסידים והענוים רודפים אחר המצות, ומפני ענותנותן יראה להם שהוא שבח גדול עשיית המצות, וחיים לעולם הבא, שנא’ (משלי ז, ב) שמור מצותי וחיה.",
+                "ומשתדלים לעשות את המצות בעצמן ולא על ידי אחרים. ולא די להם שמוציאין עצמן ידי חובתן, אלא שמשתדלים להוציא את הרבים ידי חובתן. נמצאו זוכין ומזכין לאחרים.",
+                "בראש השנה מתפללין בעד הצבור, ותוקעין את השופר, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן, וביום הכפורים מתפללין ומתודין לפני אביהם שבשמים בעד הקהל. ואפי' גדול הדור אינו חושש לכבודו אלא לכבוד השם ית', שכבודו של אדם כאין וכאפס, ואין כבוד אלא להב\"ה בלבד, שנא’ (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. וכל המכבד עצמו ובוזה מצותיו של הב\"ה סופו בא לידי בזיון, אבל מי שהוא משפיל את עצמו ומכבד מצותיו של הב\"ה, סופו הוא ית' שמו משפיע לו מכבודו, שנא’ (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. לפיכך שני אנשים, גדולי הדור, ישתדלו כל אחד מהם להתפלל בעד הקהל בשבתות ובימים טובים, או יעשו פשרה ביניהם, יתפלל האחד תפלת יוצר, והב' מתפלל תפלת מוסף. ואם מוציאין שני ספרים, יוציא האחד מהם הספר השני עם השליח צבור. ושנינו במ' תעניות בפרק ראשון, יום טוב ראשון של פסח, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר, ר\"ל האחרון המתפלל לתפלת מוסף. יראה ששני אנשים היו מתפללים בעד הקהל בימים טובים, האחד היה מתפלל תפלת יוצר והשני היה מתפלל תפלת מוסף, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן. והיו רודפים אחרי עשיית המצות, כדי לזכות לאחרים, והיו מתפשרים זה עם זה. וחסידים הראשונים היו לשין ואופין את המצה, לחיבוב המצוה ולכבודה. ואפי' גדולי הדור, ואפי' היה להם כמה עבדים וכמה שפחות, הן היו עושין בעצמן, לכבוד המצוה. והן היו עושין הסוכה בעצמן, והן היו קושרין את לולביהן בעצמן, והם היו מוליכים אותם לבית הכנסת על ידם ולא על ידי אחרים. כדגרסי' במסכת סוכה כך היה מנהגם של אנשי ירושלם, אדם יוצא מפתח ביתו ולולבו בידו, נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו, לנחם אבלים ולבקר חולים ולולבו בידו. וזהו מנהגם של חסידים וענוים ואנשי מעשה. והיה כל מנהגם בענוה בכל מעשיהם ובכל עניינם, והיו מתרחקים עד מאד ממדת הגאוה. והיו מזכירין תמיד דברים ששוברין את הלב, כדי שיכנעו וכדי שלא יבאו לידי גאוה. וגרסי' במס' זבחים כשהיה כהן גדול יוצא מלשכת הגזית, היו ישראל מהלכין אחריו והיו אומרים דברים שמביאין את האדם לידי הכנעה ולידי ענוה, כדי שלא ירום לבבו בראותו שישראל מהלכין אחריו לכבודו. ומה היו אומרין. מקצתן היו אומרים, כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור. ומקצתן היו אומרים, אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו. ומקצתן היו אומרים, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. ומקצתן היו אומרים, אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. והיו מהלכין אחריו ומכריזין ואומרין כיוצא בדברים אלו, כדי שיזכור שאדם עפר ואפר רמה ותולעה, וכדי שלא ירום לבבו."
+            ],
+            "Arrogance": [
+                "בוא וראה כמה עונשן של גסי הרוח. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת שוטה כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עושה עצמו ע\"ז, שנא’ (ישעיהו ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה, וכל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע\"ז, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתי' בע\"ז (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. וכן מצינו בירבעם שלא עבד ע\"ז אלא מפני גסות הרוח. שאותה שנה שמלך שביעית היתה, שכך אתה מוצא בחשבון, והמלך חייב לקרות את התורה במוצאי שביעית. אמ' ירבעם, היאך אני עושה, אם אני עולה לשם ויושב, אין מניחין אותי לישב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ואם אני עומד הריני מתגנה. אלא הריני עושה להם חג. עשה להם עגלי זהב ועבד ע\"ז. אבל הענוה היא עוקרת ע\"ז, שכך מצינו בדניאל, שבקש נבוכדנאצר הרשע לעשותו ע\"ז, דכתי’ (דניאל ב, מו) באדין מלכא נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה. ודניאל מפני ענותנותו לא קבל עליו, שנא’ (דניאל ב, מט) ודניאל בתרע מלכא. מלמד שלא קבל עליו, מפני ענותנותו וחסידותו.",
+                "קשה גסות הרוח, שכל מי שהוא גס הרוח כאלו עושה את עצמו אלוה, שנא’ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ושנינו במ' סנהדרין מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו, כ\"ש מלך מלכי המלכים הב\"ה. וכן אמר הב\"ה לאיוב, ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תרעם, עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש, הפץ עברות אפך וראה כל גאה והשפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם. כלומר, ומה אתה יכול לעשות כמעשי וכגבורותי. והב\"ה מכניע את הגאים ומביא עליהם חמש פורעניות, ואלו הן, השפלה, הדכה, טמינה, חבישה, הכנעה, דכתי’ (איוב מ, יב) ראה כל גאה הכניעהו. השפלה, דכתי’ (איוב מ, יא) וראה כל גאה והשפילהו. הדכה, דכתי’ (איוב מ, יב) והדוך רשעים תחתם. טמינה, דכתי’ (איוב מ, יג) טמנם בעפר יחד. חבישה, דכתי’ (איוב מ, יג) פניהם חבוש בטמון. הכנעה, זו תשות כח, שנא’ (תהלים קז, יב) ויכנע בעמל לבם, וכתי’ (שופטים ד, כג) ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל. השפלה זו העוני, שנא’ (איוב ה, יא) לשום שפלים למרום. הדכה אלו הייסורין, שנא’ (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי וגו'. טמינה זו מיתה בלא עתו, שנא’ (איוב יח, י) טמון בארץ חבלו. חבישה זו גיהנם, שהוא בית האסורים לדורי דורות.",
+                "קשה גסות הרוח, שמביאה את האדם להיות כופר בעקר, שנאמר (הושע י, ג) כי עתה יאמרו אין מלך לנו ולא יראנו ה'. וכן הוא אומר במלך אשור, כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי ואסיר גבולות עמים וגו'. לפיכך משה רבינו ע\"ה מזהיר את ישראל ואומר להם, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אלא אם יהיה לאדם כח או חיל, אינו בא מצד האדם, אלא מצד חסדו של הב\"ה, שהוא עושה עם בריותיו, שנא’ (דברים ח, יח) וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וגרסי' במ' סוטה כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו כופר בעקר, שנא’ (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכל מי שיש בו גסות הרוח כאלו בא על העריות כלן. בגסות הרוח כתי’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ובכל העריות כתי’ (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ועוד גרסי' במ' שוטה כל מי שיש בו גסות הרוח, כביכול אמ' הב\"ה, אין אני והוא יכולין לעמוד במקום אחד, שנא’ (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל. ובעון גסי הרוח אין מלך המשיח בא, ואינו בא עד שיתמו גסי הרוח, שנא’ (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וגרסינן בפרק חלק אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, שנא’ (צפניה ג, יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד, וכתי' בתריה (צפניה ג, יב) והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד. וכשיתמו גסי הרוח הב\"ה עושה משפט וצדקה, שנא’ (ישעיהו ה, טו) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה, וכתי' בתריה (ישעיהו ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואז ישמעו ענוים וישמחו, שנא’ (ישעיהו כט, יט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וכל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ניעור לתחיית המתים, שנא’ (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, מי יקיץ לתחיית המתים, זה המשים [עצמו] כעפר בחייו.",
+                "ועוד גרסי' במ' סוטה בפ' המקנא א\"ר יונתן בר אבא א\"ר יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח סופו נכשל באשת איש, שנא’ (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד. א\"ר אלכסנדראי, כל אדם שיש בו גסות הרוח אפי' רוח קמעא עוכרתו, שנא’ (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש, ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת, על אחת כמה וכמה. אמר ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, שנא’ (ישעיהו י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתי’ (דברים יב, ג) ואשיריהם תגדעון. ועוד אמ' ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנא’ (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. אזהרה לגסי הרוח מנין, אמ' רבא אמ' זעירי, מהכא, שמעו והאזינו ואל תגבהו. דרש ר' עוירא, זמנין אמרי ליה משמיה דר' אמי, וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנא’ (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו. וגרסי' בפירקא קמא דמ' תעניות אמ' רב שלא אמ' רב המנונא, כל אדם שיש בו עזות פנים לסוף הוא נכשל בעבירה, שנא’ (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. רב נחמן אמר, בידוע שנכשל, שנא’ (תענית ז:) לך היה, יהיה לך לא נאמר, אלא היה לך. אמ' רבא, מותר לקרותו רשע בפניו, שנא’ (משלי כא, כט) העז איש רשע בפניו. רב נחמן בר יצחק אמ', מותר לשנאתו, שנא’ (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה, אל תקרי ישונה אלא ישנא.",
+                "קשה גסות הרוח, שבשבילה הנגעים באין. שכך הוא אומר בעזיהו, ובחזקתו גבה לבו. אמ' היאך אפשר שיהא מקום שהכהנים נכנסים בו ואין אני יכול להכנס בו, ועל דבר זה נצטרע. ולא נתחייב יפתח אלא על גסות הרוח, שלא רצה ללכת אל פנחס לקבל עצה ממנו.",
+                "קשה גסות הרוח, שהיו מואב עובדי ע\"ז ומגלי עריות ושופכי דמים, ולא קנטרן הב\"ה אלא בגסי הרוח, שנא’ (ישעיהו טז, ו) שמענו גאון מואב גיא מאד.",
+                "קשה גסות הרוח, שקראו הב\"ה שתי עבירות, שנא’ (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. והלא הגאה היא הגאון, ולמה אמ' גאה וגאון, אלא היא עבירה אחת והיא שתים. כיצד, לא די לו שהוא מתגאה, אלא שרוצה להשפיל את חבירו, ולכך הם שתי עבירות בכף של מאזנים, כל מה שאתה מכריע את זו אתה מחסר את זו.",
+                "קשה גסות הרוח, שכהב\"ה מבקש להעניש את הרשעים ולהכשיל אותם בפשעיהם, בתחלה מוסיף להם גדולה, כדי שיגבה לבם וישברו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. עד שלא השפיל את בלעם הרשע, הוסיף בכבודו. שבתחלה שלח לו בלק מלך מואב מלאכים שפלים ונבזים, אמ' לו הב\"ה, לא תלך עמהם. כיון ששלח לו שרים רבים ונכבדים, אמ' לו, קום לך עם האנשים. וכל כך למה, כדי שלא יאמרו הבריות אחר שמאבדן, לפיכך איבד הב\"ה לפלוני שהוא הדיוט, לפיכך הוא מגדלן תחלה. כך אתה מוצא בהמן, עד שלא איבדו הב\"ה הוסיף לו גדולה, ואף הוא הוסיף גבהות, שנא’ (אסתר ה, יא) ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך, וכתי’ (אסתר ה, יב) ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגו'. ואף אסתר לכך נתכוונה לתת לו גדולה כדי שיגבה לבו וישבר, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש, וכתי’ (איוב יב, כג) משגיא לגויים ויאבדם שוטח לגויים וינחם. וכל הזדים והגאים הלועגים על ישראל, והמטילין אימתן עליהם, יורדין לבאר שחת, ונוחלין גיהנם, ונידונין לשם לדורי דורים. את מוצא שהב\"ה פורט כל מלכות ומלכות, ומזכיר את עונה ואת העונש שיש לה לקבל, ואינו מקפיד על כל אחת ואחת אלא שהטילו אימתן על ישראל בלבד, דכתי’ (יחזקאל לב, כז) ויתנו חתיתם בארץ החיים. חתיתם זו אימה, שנא’ (בראשית לה, ה) ויסעו ויהי חתת אלהים וגו', וכתי’ (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. בארץ החיים זו ארץ ישראל, שנא’ (תהלים כז, יג) לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ומהו עונשן, את יורדי בור, ואין יורדי בור אלא גיהנם, שנא’ (יחזקאל לב, ל) וישכב את ערלים בבור. ואפי' אדם בביתו צריך להתנהג בענוה, ואל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי פילגש בגבעה, שהטיל בעלה עליה אימה יתירה והלכה לה וישבה בבית אביה, ונתגלגל הדבר ונפלו על אותו מעשה כמה אלפים וכמה רבבות מישראל וכמעט נגדע שבט בנימן. ומעשה בר' חנינא בן גמליאל, שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי. ושנינו במ' שבת בפ' במה מדליקין, שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, ומפרש בגמ' ויאמרון בניחותא, ר\"ל כדי שלא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו.",
+                "גדולה ענוה, שמצלת לבעליה מדינה של גיהנם ומכל צרה וצוקה ומחרון אף השם, ולא עוד אלא שהב\"ה מגין בעדם ושומר אותם ומסתירן תחת כנפיו עד יעבר זעם, שנא’ (צפניה ב, ג) בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף חרון ה'. והב\"ה מחונן לענוים, שנא’ (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "גדולה ענוה, שהיא מנחלת לבעליה כסא כבוד, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו', וכתי’ (תהלים קמט, ד-ה) יפאר ענוים בישועה יעלזו חסידים בכבוד. והב\"ה נוטה שלום לענוים, ולעולם ירשו ארץ, ויתעדנו ויתענגו על רוב שלום, וישמחו בחלקם בעולם הבא, שנא’ (תהלים לז, יא) וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום."
+            ]
+        },
+        "v; On Fixed Hours of Study": {
+            "Torah Study": [
+                "בענין תלמוד תורה",
+                "יהי לבך בני אל דת טהורה אשר סחרה יקר מכל סחורה",
+                "שמע מוסר קנה חכמה ובינה ותוסר ותחת בך גערה",
+                "ראה תורה חמודה מפנינים ומשוהם וספיר היא יקרה",
+                "אחוז בה יד ואל תעזוב שבילה ועל פיך תהי תמיד סדורה",
+                "למוד חוקי אלהים לעשותם והט אוזן למשפטים ותורה.",
+                "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז אשרי האיש וגו', מי שלא הלך לתרטייאות ולקרקיסאות של אומות העולם, פי' שמחה שעושין הגויים ביום אידיהן, ובדרך חטאים לא עמד, בקיניגיון, פרש\"י ז\"ל צידת החיות על יד הכלבים, ובמושב לצים לא ישב, בתחבולאות, פי' צורות מלכים וצורות סוסים ופילים וצורות חיות ששוחקין בהם. שמא תאמר הואיל ולא הלכתי לתרטייאות ולקרקיסאות ולא עמדתי בקיניגיון ולא ישבתי בתחבולאות, אלך ואגרה בשינה, ת\"ל כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. אמר רב דימי בר חמא, [כל העוסק בתורה הב\"ה עושה חפצו, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו. אמר רבא], לעולם ילמוד אדם תורה [במקום שלבו] חפץ, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו. אמ' רבא, בתחלה נקראת על שמו של הב\"ה ולבסוף על שמו של לומדיה, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, והדר ובתורתו יהגה. והיה כעץ שתול על פלגי מים. אמרי דבי ר' ינאי, כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלמד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. וגרסינן בבראשית רבה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה אברהם אבינו ע\"ה שלא הלך בעצת דור הפלגה. ובדרך חטאים לא עמד, זה אברהם אבינו ע\"ה שלא הלך בעצת דור אנשי סדום, שנא' (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. ובמושב לצים לא ישב, זה אברהם אבינו ע\"ה, שאמ' לו אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, ולא ישב עמהם. כי אם בתורת ה' חפצו, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובתורתו יהגה יומם ולילה, זה אברהם אבינו ע\"ה. אמ' ר' שמעון, לא למדו רב, מהיכן היה למד את התורה, אלא שזימן לו הב\"ה שתי כליותיו שהיו מלמד' אותו תורה, הה\"ד הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.",
+                "וגרסי' במסכת הוריות א\"ר תנחום בן חנילאי, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. א\"ר יהושע בן לוי, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. כתוב בתורה, ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים, לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. משולש בכתובים, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח."
+            ],
+            "Torah is an Architect of Creation": [
+                "וגרסינן במדרש תנחומא רחבה מצותך וגו', ואומר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. היא היתה אומן לכל מעשה בראשית, שנא' (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן. ובה נטה שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובה חתם אוקיאנוס שלא יצא וישטוף את העולם, שנא' (ירמיהו ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו, ואין חוק אלא תורה, שנאמר (ויקרא כו, מו) אלה החוקים והמשפטים והתורות. ובה כבש את התהום שלא יצא וישטוף העולם, שנאמר (משלי ח, כז) בחוקו חוג על פני תהום. ובה ברא חמה ולבנה, שנא' (ירמיהו לא, לד) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. הא למדת שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, ונתנה הב\"ה לישראל שיתעסקו בה יומם ולילה, שנא' (יהושע א, ח) והגית בו, וכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה. ובשביל ישראל שעוסקין בתורה העולם עומד, שנא' (שמואל א ב, ח) כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ומי הם מצוקי ארץ, אלו ישראל, שהם מצוקים בגלות בארצות הגויים, ואפי' הכי עוסקים בתורה.",
+                "ועוד גרסי' בבראשית רבה ואהיה אצלו אמון, אמרה תורה, אני הייתי כלי אומנותו של הב\"ה. כיצד, בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטרין, אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דפתריות ופנקסיות, יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך הב\"ה היה מביט בתורה וברא את העולם, אמ' בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, שנא' (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו. וגרסי' במדרש בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה, ללמדך שאלמלא קבלו ישראל את התורה לא נתקיימו שמים וארץ. ועוד גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז תניא א\"ר שמעון, מפני מה נאמר במעשה בראשית יום אחד ויום שני [ויום שלישי] ויום רביעי ויום חמישי ויום הששי [עם] ה\"א יתירה. רמז לחמשה חומשי תורה. מלמד שהתנה הב\"ה עם מעשה בראשית ואמ', אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכן בני קרח אומרים נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. א\"ר חזקיה, מאי דכתי' (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. ר' אחא בשם ר' הונא אומר, נמוגים ארץ וכל יושביה, כדא' נמוגו כל יושבי כנען. פי' שבורים ורעועים. אנכי תכנתי עמודיה סלה, כשקבלו ישראל את התורה, אנכי תקנתי עמודיה סלה, ונתבסס העולם. פי' שהיה העולם נוטה ליפול ולהחרב, עד שקבלו ישראל את התורה, ונעשה לעולם כמין כן לישב עליו, כדי שלא יפול. כדמתרגימינן את הכיור ואת כנו, ית כיורא וית בסיסיה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיה הולך עמו ר' יוסא ור' חזקיה. פתח ר' אלעזר ואמ', ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. תנינא כל אדם שעוסק בתורה, ושפתיו רוחשין בה, כך הב\"ה פורש עליו סוכת שלומו, הה\"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד אלא כאלו מקיים העולם, והב\"ה משתעשע בו כאלו בו ביום נטע שמים ויסד ארץ, הה\"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. מכאן למדנו שישראל קרויין ציון. ועוד גרסינן במדרש יהי אור ר' שמעון אומר, כתי' (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, עשרה עשרה למה, אלא עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה. עשרה למעשה בראשית, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה למתן תורה, ללמדך שלא נברא העולם אלא בשביל התורה. וכל זמן שאין ישראל מתעסקין בתורה כביכול העולם חרב, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. לפיכך ברא הב\"ה את העולם בעשרה מאמרות ונתן את התורה לישראל בעשרה דברות. אם ישראל מקיימין את התורה שניתנה בי' דברות, העולם קיים שנברא בעשרה מאמרות, ואם לאו, העולם חוזר לתוהו ובוהו. ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם קשורים בעשרה דברות שבהן ניתנה תורה, ואין קיימין אלו אלא באלו. כיצד הם קשורים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. המאמין שהב\"ה מצוי ושהוציא את אבותינו מארץ מצרים, יאמין במציאותו גם ממעשה בראשית, דכתיב בו (בראשית א, ג) יהי אור, והב\"ה נקרא אור, שנא' (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי. במתן תורה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. הבדלה זו בין הב\"ה לע\"ז. בהב\"ה כתי' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים, ובע\"ז כתי' (ירמיהו ב, יג) לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים, מים סרוחים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ר\"ל אל מקום המים ולא אל מקום אחר שאינו מקומם, כך לא תשא את שם ה' אלהיך אלא במקומו הראוי לו, שהיא שבועת אמת, ולא במקום אחר שאינו מקומו, שהיא שבועת שקר. והב\"ה נקרא מים, שנא' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים. לפיכך אמר ויהי מבדיל בין מים למים, שלא ישבע בשמו של הב\"ה שנקרא מים חיים. במתן תורה כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ובמעשה בראשית כתיב תדשא הארץ דשא. פי' הב\"ה בירך את השבת, כדא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת. כך בזמן שהגשמים יורדין בעתן והדשאים צומחין וגדלן היא עת ברכה לעולם, כדא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. במתן תורה כתיב כבד את אביך ואת אמך, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, יד) ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. אביך זה השמש ואמך זה הירח, דכתי' (בראשית לז, ט) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וכתי' (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. ואין שמש אלא הב\"ה, [דכתי' כי שמש ומגן ה' אלהים], ואין ירח אלא כנסת ישראל, דכתי' (ישעיהו ס, כ) וירחך לא יאסף. במתן תורה כתיב לא תרצח, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה. פי' לא תרצח את האדם, שכתוב בו ויהי האדם לנפש חיה, ולא יהיה האדם כדגים הללו שהגדולים בולעים לקטנים. ובמתן תורה כתיב לא תנאף, ובמעשה בראשית כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה, יוליד אדם מאשה שהיא בת זוגו ולא מאשה אחרת שאינה בת זוגו, ולפיכך כתיב למינה, שלא יוליד האדם אלא ממינו, ואיזה הוא מינו, זו אשתו, שהיא בת זוגו. ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב מזריע זרע, מה ת\"ל הנה נתתי לכם, מה שנתתי לכם יהי שלכם ולא תגנובו מה שאינו שלכם. במתן תורה כתיב לא תענה ברעך עד שקר, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מי שהוא דמות דיוקנו של מלך לא תענה בו עד שקר, ומי שמעיד שקר על רעהו כאלו העיד שקר למעלה. במתן תורה כתיב לא תחמוד אשת רעך, ובמעשה בראשית כתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, הנה בת זוגך לנגדך למה תחמוד אשת רעך. הה\"ד עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, בשקל הקדש נשקלו שניהם ונקשרו ביחד, ושניהם מתקיימים כאחד, ואין אחד מהם אלא בחבירו.",
+                "וגרסי' במדרש שיר השירים שוקיו עמודי שש, שש אלו דברי תורה, ולמה נמשלו לעמודים, לפי שהם עמודי עולם, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וגרסי' בואלה הדברים רבה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם וגו', אם קריתם את התורה, מצוה אתם עושים על עולמי, שאלמלא התורה כבר היה עולמי חוזר לתוהו בהו. מהו המצוה, רבנין אמרי דבר קשה. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אבן יקרה והפקידה אצל אוהבו. אמ' לו, בבקשה ממך, תן דעתך עליה ושמור אותה כראוי, שאם תאבדנה אין לך מהיכן לפורעה וגם אין לי אחרת כיוצא בה, ונמצאת חוטא עלי ועליך, אלא עשה מצוה על שנינו ושמור אותה כראוי. כך אמ' הב\"ה לישראל, אם משמרים אתם את התורה מצוה אתם עושים עלי ועליכם. וכך אמ' משה להם לישראל, אם שמרתם את התורה, לא על עצמכם אתם עושים צדקה בלבד, אלא עלי ועל עצמכם, שנא' (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו, לי ולכם, אימתי, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. הוי כי המצוה הזאת.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו, שמור את הצפור הזה לבני, אם משמר את אותו לנפשך את משמר, ואם את מאבד אותו לנפשך את מאבד. א\"ר חנינא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמכם, שנא' (במדבר טו, לט) ועשיתם אותה. וגרס' במס' סנהדרין בפרק חלק אמ' ר' אלכסנדראי, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנא' (ישעיהו כז, ה) או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר, כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנא' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו'. ועוד גרסי בבראשית רבה ר' חנינא בר פפא אומר, אם בא יצרך להשחיקך לדבר עבירה שמחהו בדברי תורה, שנאמר (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח, ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום, ואם תאמר שאינו ברשותך, אינו אלא ברשותך, ת\"ל כי בך בטוח, וכבר כתבתי לך בתורה ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. ר' סימון אומר, אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בדברי תורה, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום, ואם עשית כן, מעלה אני עליך כאלו בראת שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, תצור שלום אין כתוב כאן, אלא תצור שלום שלום. א\"ר יוחנן, כאלו מגין על כל העולם כלו, שנא' (ישעיהו נא, טז) ובצל ידי כסיתיך. ר' יהושע בן לוי אומר, כאלו מקרב את הגאולה, שנא' (ישעיהו נא, טז) ולאמר לציון עמי אתה. ר' שמאי ור' תנחום ור' חנן ור' בריה דר' ברכיה בשם ר' אחא אומר, ונתתי שלום בארץ, אותה שעשתה שלום ביני ובין עולמי, שאלמלא היא הייתי מחריב את עולמי.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ואשים דברי בפיך וגו'. אתה מוצא כשבקש הב\"ה ליתן תורה לישראל החזיר על כל האומות ולא קבלוה. בקש להחזיר את העולם למדידת מים, שנאמר (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו. הרי שבשביל שקבלו ישראל את התורה נתיישב העולם.",
+                "ועוד גרסינן בפרק קמא דמס' ע\"ז דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי, לעתיד לבא מביא הב\"ה לספר התורה ומניחו בחיקו, ואומר, כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו. מתקבצין ובאין כל אומות העולם. נכנסת מלכות רומי תחלה. אומר להם הב\"ה, במה עסקתם. אומרים לפניו, רבונו של עולם, הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנא', לי הכסף ולי הזהב אמר ה', יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש. נכנסה מלכות פרס אחריה. אומ' להם הב\"ה, במה עסקתם. אומרים לפניו, רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולן לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, גשרים ליטול בהם מכס, כרכים לעשות מהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנא' (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת. יוצאין מלפניו בפחי נפש. וכן כל אומה ואומה. א\"ר יוחנן, מלמד שהחזירה הב\"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבאו ישראל וקבלוה.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ר' טרפון אומר, זרח הב\"ה מהר שעיר ונגלה בבני עשו, שנא' (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. אמר להם הב\"ה, מקבלין אתם את התורה. אמרו לו, מה כתי' בה. אמ' להם, לא תרצח. אמרו, אין אנו יכולים לעזוב את הברכה שבירך יצחק את עשו אבינו ואמ' לו, ועל חרבך תחיה. הניח אותם והלך לו לבני ישמעאל, שנא' (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן, ואין פארן אלא ישמעאל, שנא' (בראשית כא, כא) וישב במדבר פארן. אמ' להם, מקבלין אתם את התורה. אמרו, מה כתיב בה. אמ' להם, לא תגנוב. אמרו לו, אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים, שנא' (בראשית לז, כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים, וכתי' (בראשית מ, טו) כי גנב גונבתי מארץ העברים. ומשם שלח מלאכים על כל אומות העולם ואמ' להם, מקבלין אתם את התורה. אמרו לו, מה כתו' בה. אמ' להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אמרו לו, אין אנו יכולין להניח דת אבותינו שעבדו את האלילים, ואין אנו חפצים בה, תן אותה לעמך ישראל. וכן עשה הב\"ה, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מיד חזר הב\"ה ונגלה על ישראל, שנא' (במדבר י, לו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ועמו אלפי שנאן ורכב רבותים מלאכי קדש, וימינו אוחזת את התורה, שנא' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. אמ' להם הב\"ה, מקבלים אתם ומשמרים את התורה עליכם. אמרו כולם, עד שלא נשמע את התורה אנו מקבלין אותה ומשמרין אותה, שנא' (שמות יט, ח) ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע."
+            ],
+            "Torah and the Jewish People": [
+                "גדולה תורה שבה הבדיל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם. כדגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמוע תשמע וגו', הה\"ד לריח שמניך טובים וגו'. בחמשה דברים נמשלה תורה, במים, ביין, בדבש, בחלב, בשמן. במים מנין, דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ביין מנין, דכתי' (משלי ט, ה) ושתו ביין מסכתי. בדבש וחלב מנין, דכתי' (שיר השירים ד, יא) דבש וחלב תחת לשונך. בשמן מנין, דכתי' (שיר השירים א, ג) שמן תורק שמך, מה השמן תחלתו מר וסופו מתוק, כן הם דברי תורה, אדם מצטער בהם תחלה ועושה בהן אחרית טובה, שנא' (איוב ח, ז) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. [מה השמן חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם]. מה השמן אורה לעולם אף דברי תורה [אורה] לעולם. מה השמן אינו יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל אינן יכולין להתערב באומות העולם, שנא' (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. מה השמן הזה אפי' אתה נותן אותו בכמה משקין הוא עולה על כולם, כך הם ישראל עליונים על כל אומות העולם, שנא' (דברים כח, א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. מה המים חנם לעולם, אף דברי תורה חנם לעולם. וגרסינן במדרש השכם התורה נמשלת ליין וחלב, שנא' (ישעיהו נה, א) לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. היין יפה לזקנים וחלב לתינוקות. מה חלב זה מגדל את הקטן ומשעשעו, והיין נותן כח לזקן ועושה לו נחת רוח ומשיב את נפשו ומאיר את עיניו, אף דברי תורה נותנין כח למי שעוסק בהן ומאירין את עיניו ומשיבין את נפשו, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.",
+                "חביבה תורה ונחמדת מזהב ומפז ומכל כלי חמדה, שנא' (איוב כח, טז) לא תסולה בכתם אופיר בשוהם יקר וספיר. וגרסי' בחופת אליהו זוטה יסתכל אדם בעצמו שמשולין דברי תורה בלחם ובמים וביין ובחלב ובכסף ובזהב ובדבש ונופת צופים וכל דבר חביב שבעולם. בלחם מנין, שנא' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. במים מנין, שנא' (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים. ביין [מנין], שנא' (משלי ט, ה) ושתו ביין מסכתי. בחלב מנין, שנא' (ישעיהו נה, א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. בדבש מנין, שנא' (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. בכסף מנין, שנא' (משלי ג, יד) כי טוב סחרה מסחר כסף, וכתי' (משלי ח, יט) טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר. בזהב מנין, שנא' (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ללמדך שכשם שלא איפשר לאדם לעמוד בלא לחם ובלא מים בעולם הזה, כך אי איפשר לו לעמוד בעולם הבא בלא תורה שלמד בעולם הזה, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו [וגו']. וגרסי' באבות דר' נתן נמשלו דברי תורה בכלי זהב, מה כלי זהב כל זמן שאדם שפם וממרקם הם מצחצחין ומאירין, כך דברי תורה, כל זמן שאדם שונה בהן ומשלש, מצחצחין ומאירין את פניו, שנא' (תהלים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים, אבל אם ישכלו מהן הן נוחין לאבד ככלי זכוכית, שנא' (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית. חבר לפני עם הארץ ככלי זהב, השיח עמו הרי הוא ככלי חרש. כל הכלים עוברין בשוק ואין בני אדם יודעין מה שבתוכן, עבר כלי זכוכית בני אדם יודעין אשר בתוכו, כך הוא תלמיד חכם ניכר בין עמי הארץ בעטיפתו ובהליכתו בשוק, ובמשאו ובמתנו, ובכל עניינו. וגרסי' בפסיקתא קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר. קחו מוסרה של תורה. למה תשקלו כסף, למה אתם שוקלין כסף לבני עשו. בלא לחם, מפני שלא שבעתם מלחמה של תורה. ויגיעכם בלא לשבעה, למה אתם רעבים ואומות העולם שבעים, מפני שלא שבעתם מיינה של תורה, דכתי' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. הה\"ד ברוך ה' יום יום יעמד לנו האל ישועתנו סלה. אמר הב\"ה לישראל, במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אני נתתי לכם את התורה שתהיו עסוקין בה יום יום, שנא' (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום [יום], וכן ואותי יום יום ידרושון, חייכם אני משביע אתכם לחם מן השמים, שנא' (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, וכתי' (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. מאי יעמוס, כשאתם עושים רצוני, אני קורא אתכם העמוסים מני בטן, ומעמיס לעם ישועות, בזכות בית המקדש שנקרא אבן העמסה, שנא' (זכריה יב, ג) והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהם נחמדים מזהב ומפז רב. וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ישראל ואין חכמה כחכמת ישראל. שם הבדולח ואבן השוהם, מקרא ומשנה ותוספתות ואגדתא. ד\"א תורת ה' תמימה משיבת נפש, אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומוסיף עליה בכל עת ועושה פרי, שכן התורה נקראת פרי וצריכה להיות עושה פרי, שנא' (משלי ח, יט) טוב פריי מחרוץ ומפז. ד\"א תורת ה' תמימה, אימתי נקראת תמימה, כשאדם למד אותה בכל כחו ובכל כוונתו, לפי שהתלמוד הוא מתמים את המצו, שאם אין אדם יודע דקדוקי מצות, מה הנאה יש לו שהוא יודע גופיהן. לפי שהב\"ה נתן תורה לישראל שבכתב, ותורה שבעל פה פירושה, שנא' (דברים ד, יג) ויגד לכם את בריתו, את עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים, הרי תורה שבכתב, ותורה שבעל פה מנין, דכתי' (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא חוקים ומשפטים, לעשותכם אותם וגו', ר\"ל בצווי בלבד. כיצד היא תורה שבעל פה. אמ' קרא בסוכות תשבו שבעת ימים, ולא פירש לן גבהה, שהיא עשרה טפחים, ומשך שלה שבעה טפחים, ושלש דפנות, ושאר מיני סוכה. כיוצא בדבר, ושחט את בן הבקר, ולא פירש לן דיני שחיטה, כגון שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עקור. וכן כל שאר מצות האמורות בתורה שבכתב אינן למדין אלא מתורה שבעל פה, וממנה יתבאר פירוש תורה שבכתב וטעמיה. תורה שבכתב למה היא דומה, למלך שנתן לבנו אבן יקרה ולא הודיעו סגולתה, ולא היה הבן חושב אותה כל כך, אע\"פ שהיה יודע שהיא יקרה עד מאד. ראה אביו שלא היה יודע בנו סגולתה, גלה לו מה היא סגולתה, מיד ידע בנו ערכה ויקרה בעיניו עד מאד. עדות ה' נאמנה, אימתי היא נאמנה, כשאדם מלמדה שלא בשכר. וכן מצינו במשה רבינו ע\"ה שלמד תורה לישראל חנם, שנא' (דברים ד, ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו'. ד\"א עדות ה' נאמנה, אימתי היא נאמנה, כשאדם מכסה סתרי תורה שאין כל אדם ראוי לשומעם, שנא' (משלי יא, יג) ונאמן רוח מכסה דבר. פקודי ה' ישרים משמחי לב, אימתי הם ישרים, כשאדם מיישבן על עצמו. ללמדך שלא יאמר אדם, היאך אני יכול ללמוד את המשנה נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים, אין עליך המלאכה לגמור, אלא למוד כפי כחך, דתנן לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל. פי' אין אתה יכול ללמוד כל התורה כלה, לפי שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וא\"ת הואיל ואיני יכול ללמוד את כל התורה למה אטרח בעצמי, למוד כפי כחך. מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה יושב ומברר טעמיה ושוקל אותן ובורר כל דבר ודבר עם חבירו הדומה לו. ד\"א מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה מבררה מפי רבותיך. לפי' ניתנו פיסקות בתוך התורה, ליתן ריוח למשה רבי' ע\"ה להתבונן בין ענין לענין בין פרשה לפרשה, אנו שאנו שומעין הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה. ד\"א מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה מקבלה מפי אבותיך, שהן בקיאים בכתב ובלשון ובפירוש. ואם אינו שומע להם הרי הוא אויל, שנא' (משלי טו, ה) אויל ינאץ מוסר אביו, וכי יש אויל גדול מזה שהוא סומך על אביו בכתב ובלשון ואינו סומך בפירוש, אלא הט אזנך ושמע דברי חכמים, וכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך. יראת ה' טהורה עומדת לעד, אימתי היא טהורה, כשאתה מטהר את עצמך מלהשתמש בה, שלא תאמר, הואיל ואני חכם חייבין בני אדם לשמשני ולפרנסני. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מן הגאוה. נמשלה תורה לחלב, מה החלב הזה אינו ראוי אלא לתינוק, כך דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שרואה את עצמו כאלו הוא תנוק וקטן. וכן דוד הוא אומר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מאהבת כסף וזהב, שכן אלישע אומ' חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח, וכן דניאל אומר, מתנתך לך להויין ונבזבייתך לאחרן הב. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מדברי מינות. ר' שמעון בן מנסיא אומר, הרי הוא אומר שתה מים מבורך, שתה מים מדברי חכמים והוי מואס בדברי מינים. ואדם שאינו משביע את עצמו מדברי תורה, כל דבר שהוא שומע נמשך אחריו, מי גרם לו, לפי שהרעיב את עצמו מדברי תורה. משפטי ה' אמת. א\"ר יוסי, אל\"ף בתחלת האות, מ\"ם באמצעה, תי\"ו בסופה. אימתי הן נקראים אמת, כשאדם הוא בתחלתו ובאמצעיתו ובאחריתו אחד. לפיכך נמנו שנותיהן של אבות מסורסין, שנא' (בראשית מז, כח) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, לומר לך בן ארבעים כבן שבע, בן שבע כבן מאה. וכן הוא אומר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת עשרים כבת שבע, בת שבע כבת מאה. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, אימתי הן אמת, כשאדם דורשן מאליו ומסכים לאמתתה בינו לבין עצמו.",
+                "חביבה תורה, שנתאוו לה מלאכי השרת, ולא נתנה הב\"ה אלא לישראל עם סגולתו ונחלתו. כדגרסינן באלה הדברים רבה ויקרא משה אל כל ישראל לאמר. הה\"ד בני אם תקח אמרי. מהו אם תקח אמרי. אמ' רב הונא בשם ר' אחא, אמ' הב\"ה לישראל, בני, לא תהיה תורתי עליכם כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה ליכנוס אותה אצל מי שמוצא, אם יהיה לכם זכות אתם מקבלים תורתי, שמלאכי השרת נתאוו לה ולא נתתי אותה להם, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידדון ידדון ונות בית תחלק שלל. אמרו לפניו מלאכי השרת, רבונו של עולם, הטובה שיש לך בעליונים אתה תחלק אותה לתחתונים. ד\"א בני אם תקח אמרי, משל למלך שאמ' לו בנו, סיימני בתוך המדינה וידעו הכל שאני בנך. אמ' לו אביו, מבקש את שידעו הכל שאתה בני, לבוש פורפריא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל כי אתה בני. כך אמ' הב\"ה לישראל, מבקשים אתם שתהיו מסויימים שאתם בני, [והיו עסוקין בתורה]. רב הונא בשם ר' בנימין בר לוי [אמר], משל למלך שאמ' לבנו צא לפלטיא. אמ' לו, אבי, מתיירא אני מפני הלסטין. מה עשה אביו, נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ומסרו לבנו, ואמ' לו, המקל הזה יהיה בידך ואין אתה מתיירא מכל בריה. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, היו עסוקין בתורה ואין אתם מתייראין מכל בריה. מה בין לומדי מקרא ומשנה לבין שאינן למדין, [משל] למלך שהיו לו בנים ועבדים רבים, והיה אוהבן אהבה גמורה, והיה משגרן למקרא ולמשנה וללמוד דרך ארץ. והיה יושב ומצפה להן אימתי באין. ראה שאינן באין, הלך הוא בעצמו, ומצא מהן קורין ומהם שונים ומהם עוסקין בדרך ארץ. לקחן, והושיבן בין ברכיו, והתחיל לחבקן ולגפפן ולנשקן. מהם הניח על כתפיו ומהן הניח על זרועותיו, שנא' (ישעיהו מ, יא) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'. ומנין שמצא מהן קורין ומהן שונין ומהם עוסקין בדרך ארץ, שנא' (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, וכתי' (הושע יא, יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם נאם ה'.",
+                "חביבה תורה, שבשבילה נקראו ישראל מלאכים. כדגרסי בספרי חביבין ישראל שכשהוא מכנן אינו מכנן אלא למלאכי השרת, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, בזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו הרי הוא כחיה ובהמה שאינה מכרת את קונה.",
+                "חביבה תורה, שבזכותה הב\"ה מציל את ישראל מן הייסורין, ולא יהיה רשות ליצר הרע לשלוט בהם, ושורה עליהם רוח הקדש. מן הייסורין מנין, כדגרסנין במכילתא בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך. אמ' הב\"ה לישראל על הר סיני, אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשות אותה אני מציל אתכם משלש פורעניות, ממלחמת גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומדינה של גיהנם, ושלא יהיה רשות ליצר הרע לשלוט בכם ושורה עליכם רוח הקדש. מנין, כדגרסי' בחופת אליהו אמ' אליהו זכור לטוב, יהיה אדם כשור לעול וכחמור למשוי וכבהמה החורשת בבקעה ויהיה יושב ועוסק בתורה, שנא' (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. אשריהם ישראל, שבזמן שהם עסוקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, שיצרם מסור בידם ואינו שולט בהם. זורעי על כל מים, שלומדין תורה ומשנה והלכות והגדות, ונמשלו למים. כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, משנה והגדה, תלמוד, פלפול, מיד רוח הקדש שורה עליו, שנא' (שמואל ב כג, ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמ' ר' אחא, הלמד תורה לעשות זוכה ברוח הקדש. מאי טעמא, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', וכתיב כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, ואין תשכיל אלא רוח הקדש, שנא' (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי. ד\"א בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אימתי אתם בני, משתקחו אמרי. א\"ר ברכיה, כשהיו ישראל במדבר היה מהלך עמוד הענן לפניהם, והיה עשן המערכה וענן הקטורת עולה, והיו שני זיקוקות של אש יוצאין מבין בדי הארון, והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים, והיו אומות העולם רואין אותן. אמ' להם משה לישראל, כל השבח הזה עשה לכם הב\"ה על שקבלתם התורה בסיני. ומצותי תצפן אתך, אם זכיתם להצפין תורתי, אני משביע אתכם מטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רוב טובך אשר צפנת ליראיך. אמ' הב\"ה, אני אודיע לאומות העולם לעתיד לבא כל הטובה שאני מטיב לכם על שקבלתם את תורתי. ד\"א בני אם תקח אמרי, היה מצפין תורתי ומחבבה, כאדם שיש לו מרגלית והוא מצפינה, כך תהא יגע בתורה. והצנע לכת, שנא' (משלי ב, ז) יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תום. ר' אלעזר שאל את ר' יהושע בן לוי ואמ' לו, פסוק זה מהו. אמ' לו ר' יהושע, משעה שאדם נוצר ממעי אמו אותה תורה שהוא עתיד ללמוד צפונה לו, שנא' (משלי ב, ז) יצפון לישרים תושיה. מגן הוא להולכי תום, מה המגן הזה מגין על האדם, כך תורה מגינה על מי שעוסק בה. וגרסי' במדרש תנחומא יצפון לישרים תושיה וגו', עד שלא נברא העולם צפן הב\"ה את התורה, עד שבא אברהם אבינו ע\"ה וקיימה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, מלמד שקיים אברהם אבינו את כל התורה כלה."
+            ],
+            "The Crown Torah": [
+                "גדולה תורה וגדול כתרה מכל הכתרים, וכששאל דוד ע\"ה לא שאל אלא תורה, שנא' (תהלים קיט, סח) טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, טובך עודף על כל באי עולם, יעדף טובך עלי ולמדני חוקיך. ואמ' סעדני, ואשעה בחוקיך תמיד, שמא אהא לומד תורה ושוכח, או שמא אלמוד תורה ואין יצר הרע מניח לי לשנות, או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא ונמצאתי בוש לעולם, או שמא ישאלוני מגויי הארצות וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן ונמצאתי בוש לעיניהם. וכן הוא אומר, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכל מי שלומד תורה כתרו גדולה מבעלי הכסף והזהב, שנא' (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. נמצאת אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו, כתר תורה מונח לכל באי עולם, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר, אלו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחין הייתי זוכה בהן, הרי כתר תורה מונח לכל באי עולם, וכל מי שזוכה בו מעלה עליו כאלו זכה בשלשתן. וא\"ת ואיזה גדול מהם, היה ר' שמעון בר אלעזר אומר, ומי גדול, המלך או הממליך, הממליך, העושה שרים או העושה שררה, העושה שרים. כל עצמן של כתרים הללו אין באין אלא מכחה של תורה, דכתי' (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ועשו ארון וגו'. מפני מה בכל הכלים כתב ועשית ובארון כתי' ועשו. א\"ר יהודה בר שלום, אמ' הב\"ה, יבואו הכל ויתעסקו בארון, כדי שיזכו לתורה. א\"ר שמעון בן יוחאי, שלשה כתרים הם, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר מלכות זה השולחן, דכתי' יאכל על שולחן המלך, וכתי' (שמות כה, יא) בו זר זהב. וכתר תורה זה הארון, וכתי' בו זר זהב. וכתר כהונה זה המזבח, וכתוב בו זר זהב. למה נכתבין זר ונקראין זר, לומר לך, אם זכה אדם נעשין לו זר, ואם לאו נעשה זר מהם. ומפני מה בכולן כתי' ועשית לו ובארון כתי' (שמות כה, יא) ועשית עליו, לומר לך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן, שאין כתר גדול מכתרה של תורה, וכל הכתרים לא זכו בהן אלא בזכות התורה.",
+                "כדגרסי' באבות דר' נתן ר' שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר תורה זה כתרו של משה רבינו ע\"ה, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. כתר כהונה זה כתרו של אהרן ע\"ה, שאי איפשר ליגע בו, שנא' (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם היא. כתר מלכות זה כתרו של דוד ע\"ה, שנא' (דברי הימים ב יג, ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן המלוכה לדוד. כתר שם טוב עולה על גביהן, שכל מי שיזכה בתורה יבא ויטול שאר כתרים. אהרן לא זכה בכהונה אלא בזכות התורה, שנא' (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו וגו', וכתי' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. דוד לא זכה במלכות אלא בזכות התורה, שנא' (תהלים קיט, נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי, וכתי' (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. הרי שאין גדול מכתר של תורה.",
+                "לפי' מקדימין תלמיד חכם לכל אדם לכל דבר שיש בו כבוד מפני כבוד התורה. כדגרסי' בתוספתא דהוריות משוח בשמן המשחה קודם לסגן, וסגן קודם לראש המשמר, וראש המשמר קודם לאב בית דין, ואב בית דין קודם לאמרכל, ואמרכל קודם לגזבר, והגזבר קודם לכהן הדיוט, וכהן הדיוט קודם ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל קודם לממזר, וממזר קודם לנתין, ונתין קודם לעבד משוחרר. אימתי, בזמן ששוין בחכמה, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. מנא הני מילי, א\"ר אחא בר חנינא, דאמ' קרא יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. וגרסי' במדבר סיני רבה כבוד חכמים ינחלו, אלו ישראל שנקראו חכמים בעת שעושין את התורה, שנא' (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ובזכות שישראל משמרים את התורה עתיד הב\"ה להנחילם כסא כבוד, כדא' וכסא כבוד ינחילם, ועתיד הב\"ה להחזיר לישראל את המלכות, שנא' (דניאל ז, כז) ומלכותא ושולטנא ורבותא די [מלכות] תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין מלכותיה מלכות עלם ו[כל] שולטנ[י]א ליה ילפחון וישתמעון. וגרסי' בתוספתא גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות [נקנית] בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבעה מעלות, והתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות."
+            ],
+            "The Light of Torah": [
+                "גדולה תורה שמאירה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, והב\"ה שומר את נפשם בזכותה. כדגרסי' בויקרא רבה כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. אמ' בר קפרא, הנפש והתורה נמשלו לנר. הנפש, דכתי' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, התורה, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. אמ' הב\"ה, נרי בידך ונרך בידי, נרך בידי זו הנשמה, נרי בידך זאת התורה, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך, ואם כבית את נרי אני אכבה את נרך. מנין, דכתי' (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', הוי [כי] אם שמור תשמרון. א\"ר שמעון, משל לשני בני אדם, אחד היה לו כרם בגליל ואחד היה לו כרם ביהודה. אמ' אותו שבגליל לאותו שביהודה, שמור את שלי ואני אשמור את שלך. כך אמר הב\"ה לאדם, הנה תורתי בידך ונפשך בידי, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך ואם אבדת את שלי אני מאביד את שלך. הוי כי אם שמור תשמרון. ר' אלעזר ור' יוחנן דאמרי תרווייהו תורה ניתנה לארבעים יום, שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ונשמה נוצרה לארבעים יום, כל מי שמשמר תורתי נשמתו משתמרת, וכל מי שאינו משמר את תורתי אין נשמתו משתמרת. תני ר' חייא, הלמד לעשות ו[לא] הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא לו. אמ' ר' יוחנן, הלמד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו ולא יצא לעולם.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך. היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שהוא עוסק בהן, וכל מי שאינו עוסק בהן עומד באפלה, בא להלוך מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב ונפל בתוכו, הקיש פניו בקרקע. למה, לפי שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאינו יודע בדברי תורה, מצא עבירה נכשל בה ומת, שנא' (משלי ה, כג) הוא ימות באין מוסר. ולמה הוא מת, [לפי] שאינו יודע בדברי תורה והולך וחוטא, שנא' (משלי ד, יט) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. אבל מי שעוסק בדברי תורה, היא מאירה לו בכל מקום. משל לאדם שעמד באפלה ונר בידו. וראה אבן לא נכשל בה, ראה בית לא נפל. למה, שהיה נר בידו, שנא' (תהלים קיט, קה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, וכן ואם תרוץ לא תכשל. ומהו כי נר מצוה, כל מי שהוא עושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הב\"ה ומחיה נפש שנקראת נר. ומהו ותורה אור. הרבה פעמים שאדם עושה מצוה ויצר רע שבתוכו אומר לו, למה לך לעשות ומחסר את נכסיך, עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך, ויצר טוב אומר, עשה מצוה, ראה מה כתוב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דלוק אפי' אלף אלפים נרות מדליקין ממנו לא יחסר מאורו, כך כל מה שנותן אדם במצוה אינו חסר כלום.",
+                "וגרסי' במ' שוטה את זו דרש ר' מנחם בר' יוסי, מאי דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, תלה הב\"ה את המצוה בנר ואת התורה באור, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מאירה אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם אף התורה מאירה לעולם. וגרסי' במדרש משלי נצור בני מצות אביך וגו', מה כתי' אחריו קשרם על לבך תמיד, למה, בהתהלכך תנחה אותך. ר' מאיר אומר עשה לך נר שתלך לאורו, ואי זה זה, זה אורה של תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ר' מאיר אומר, אשרי אדם שקנה לו דברי תורה, למה, שהיא משמרתו מדרך רע, שנא' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לתחיית המתים. וגרסי' במ' פאה ירושלמי ארטבן שלח לרבינו הקדוש חדא מרגלית אטימיטון. שלח ליה רבינו הקדוש חדא מזוזה. אמ' ליה, אנא שלחית לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דשויא חד בולאר. אמ' לו, חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד אלא את שלחת לי מילה דאנא צריך מנטר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמך, פירוש ישן, והיא מינטרא לך, דכתי' (משלי ו, כב) בשכבך תשמר עליך וגו'. ועוד גרסינן בואלה שמות רבה, בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מיצר לשומרו, אבל התורה משמרת את בעליה, שנא' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו'. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, והיה מתיירא מן הקוצים ומן הברקונים ומחיה רעה ומליסטים, ואינו יודע באיזה דרך ילך. נזדמנה לו אבוקה. ניצל מן הקוצים ומן הברקונים, ועדין הוא מתיירא מחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזו דרך ילך. כיון שעלה עמוד השחר ניצל מן הכל.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יהודה פתח, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אשריהם ישראל שעוסקין בתורה, שכל העוסק בתורה חיים הם לו בעולם הזה ובעולם הבא, ויזכה לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. ואפי' העוסק בתורה שלא לשמה, שכר טוב יש לו בעולם הזה, ואינו נידון לעולם הבא. וכל המשתדל בתורה לשמה, כשיפטר מן העולם הזה תורתו הולכת לפניו ומכרזת לפניו ומגינה עליו, שלא תגע בו מדת הדין, וכשגופו נקבר היא שומרת אותו, וכשנשמתו עולה למחיצתה, היא הולכת לפניו לתור לה מנוחה, עד שתהיה במקומה ובמנוחתה, ובעת תחיית המתים היא תליץ טובה בעדו. הה\"ד בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. תנחה אותך, כמה דאיתמר, בשכבך תשמר עליך, בשעתא דשכיב גופא בקברא, שבזמן שהגוף בקבר היא מגינה עליו, והקיצות היא תשיחך, כשיקיצו המתים ויעמדו לקץ הימין תלמד עליו סניגוריא. ר' אלעזר אומר, והקיצות היא תשיחך, שבזמן שהצדיקים עומדים לתחיית המתים שלא תשתכח תורתן, אלא כל אותה תורה שהיו יודעין כשנסתלקו מן העולם הזה תהיה שמורה בלבם לתחיית המתים כבראשונה, והתורה תשיח בלבם לתחיית המתים, הה\"ד והקיצות היא תשיחך.",
+                "וגרסי' בספרי יאר ה' פניו אליך ויחונך, זה מאור התורה, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ועוד גרסינן בואלה שמות רבה ועשו ארון עצי שטים, מה כתוב למעלה, ויקחו לי תרומה. מיד ועשו ארון עצי שטים. מה התורה קדומה לכל, כך במעשה המשכן הקדים הארון לכל מעשה הכלים. ואורה של תורה קדם למעשה בראשית, שנא' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, כך במעשה המשכן התורה, שנקראת אור, קדמו מעשיה לכל מלאכת המשכן. והמשכן היה נקרא אור, כי משם היתה האורה יוצאה לכל העולם, כדגרסי' בויקרא רבה היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו. הב\"ה ברא חמה ולבנה והם מאירים לעליונים ולתחתונים ולכל באי עולם, והוא יתברך שמו מתאוה לאורן של ישראל, שנא' (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. א\"ר חנינא, חלונות היו במקדש ומשם האורה יוצאה לכל העולם, הה\"ד ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. היו מקטינות בפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להביא אורה לעולם. אמ' ר' לוי, מלך שבנה טרקלין חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים, כדי להכניס אורה לתוכו, אבל בית המקדש היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להוציא אורה לעולם. ד\"א יאר ה' פניו אליך ויחנך, יעמיד ממך בני תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ובתוהו היה העולם עד שקבלו ישראל את התורה והאיר העולם, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וגרסי' במדבר סיני רבה שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שם טוב שהוא המעשה, דתנן לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, שמכפר על האדם, ולכך נקראת התורה אור, שהיא מאירה לאדם כיצד יעשה רצון המקום. לפיכך כח המעשה גדול מכח התלמוד, כמו שאור השמש גדול מאור הנר. וגרסי' במדרש ומתוק האור וטוב לעינים. ר' יצחק ור' אבא בר כהנא. ר' יצחק אמ', מה מתוק האור, אורו של עולם הבא, אשרי אדם שבידו מעשים טובים, כדי שיזכה לראות אותו האור, שנא' (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ר' אבא אומר, מה מתוקים דברי תורה שנמשלו לאור, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וגרסי במדרש קהלת עד אשר לא תחשך השמש, זו מלכות בית דוד, שנא' (תהלים פט, לז) וכסאו כשמש נגדי. והאור זו תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. והירח אלו הסנהדרין, שהיו יושבין כחצי עגולה כירח, שנא' (תהלים פט, לח) כירח יכון עולם. והכוכבים אלו תלמידי חכמים, שיושבין ועוסקין בתורה, שנא' (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד."
+            ],
+            "The Healing of Torah": [
+                "גדולה תורה, שהיא חיים ורפואה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. א\"ר שמואל בר נחמני, דברי תורה נמשלו בזין, מה הזין הזה מקיים את בעליו במלחמה, כך דברי תורה מקיימין למי שהוא עמל בהן כל צרכו. ומנין שנמשלו דברי תורה לזין, שנא' (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. דגרסינן בפ\"ק דמסכת ע\"ז מכריז ר' אלכסנדראי, מאן בעי חיי. אתו כולי עלמא גביה. אמר להם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. שמא יאמר אדם, הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה, ת\"ל סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגרסי' במ' עירובין בפ' כיצד מעברין, א\"ר יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך. חש במעיו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפ' קמא דמסכת תעניות תניא ר' בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה, נעשית לו סם חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות, שנא' (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה. שנא' (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה. וגרסי' במכילתא מה ת\"ל כי אני ה' רופאך. אמ' לו הב\"ה למשה, אמור להם לישראל, דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם, רפואה הם לכם, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. וגרסי' במדרש תלים האזינה עמי תורתי וגו' אפתחה במשל פי. לא כרת הב\"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה, שלא תשכח מפיהם. וכן הוא אומר ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, תורה שנתן להם הב\"ה סם של חיים היא. וכן הוא אומר כי לא תשכח מפי זרעו, שלא יאמר אדם אין המזמורות תורה, אלא תורה הם, ואף הנביאים תורה, וכן אסף אומר, הואיל והמזמורות תורה, האזינה עמי תורתי. ולא המזמורות בלבד, אלא אף החידות והמשלים של תורה תורה הם, וכן הוא אומר אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא ר' אלעזר המודעי אומר, אם שמוע תשמע, יכול רשות, ת\"ל תשמע לקול ה' אלהיך, אלו עשרת הדברות האמורות בעשרת קולות, והישר בעיניו תעשה, אלו ההגדות, והאזנת למצותיו, אלו המצות, ושמרת כל חוקיו, אלו העריות. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ואם שמתי קודם שעשיתם דברי תורה, אני ה' רופאך, לאחר שעשיתם דברי תורה. אמ' הב\"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם הם מרפאים אתכם, שנא' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. וגרסי' במדבר סיני רבה שוקיו עמודי שש, זו תורה, שנא' (משלי ג, ח) ושקוי לעצמותיך. וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין, א\"ר חייא בר אבא, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סופו בא לידי כאב לב, שנא' (משלי יג, יב) תוחלת ממושכת מחלה לב. מאי תקנתיה, יעסוק בדברי תורה, שנא' (משלי יג, יב) ועץ חיים תאוה באה. ומנא לן דעץ חיים היא התורה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה זבולן לחוף ימים ישכון. קדם זבולון ליששכר. והלא יששכר גדול מזבולן, שכן הוא מייחס יששכר זבולן ונפתלי. אלא שהיה יששכר עוסק בתורה, וזבולן עוסק בפרקמטיא, ובא ומאכילו, לפי' קדמו הכתו', שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, למחזיקים לומדיה. וגרסי' בויקרא רבה עץ חיים היא וגו', למי שמחזיק ידי לומדי התורה ומסייען מממונו, כשמעון אחי עזריה, על שהיה עזריה יוצא בפרקמטיא, ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו, והיו אומרים לו שמעון אחי עזריה. וגרסי' בפסיקתא מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. ר' תנחומא פתר קרא ברווק שהוא שרוי במדינה ונותן דמי סופרים ומשניים, אמ' הב\"ה, עלי לשלם לו גמולו וליתן שכר טוב. א\"ר הונא, אם נתקל אדם בעבירה, מלאכי חבלה שוטנין אותו, שנא' (איוב לג, כב) ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים. מה יעשה, יעסוק בתורה והוא יחיה. אם יודע לקרות יקרא, לשנות שונה. ואם אינו יודע לקרות ולא לשנות, יחזיק בלומדי התורה, והיא חייו, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. שאם לא היה בן תורה יחזיק בסופר ובמשנה, שהם לומדים תורה, והוא זוכה לחיות. אבל היה בן תורה, ילמוד ויחיה. אם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמוד שני פרקים, ואם לא היה רגיל ללמוד כלל ילמוד דף אחד, ואם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שנים, ויזכה לחיים, דתנן מרבה תורה מרבה חיים. ואם אינו יודע לקרות, מה יעשה ויזכה לחיות, יעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אלו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה, אלא למחזיקים בה, למחזיקים ידי לומדיה. כיוצא בדבר, ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו', אלו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה, אלא אשר לא יקים, אשר לא יקים ידי לומדיה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד גרסי' במדרש תנחומא ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ. אין עץ אלא תורה. [ויראהו] אין כתי', אלא ויורהו ה'. א\"ר שמעון בן יוחאי, דבר הורהו מן התורה, שכתו' בה עץ חיים. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שנא' (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים. א\"ר חנינא דצפרין, שלש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתים של זהב ואחת של עץ, ששיקע של עץ בין השתים של זהב, ללמדך שהעץ נחמד מזהב, לפי שנא' (משלי ג, יח) בשביל התורה עץ חיים למחזיקים בה. ושמתם בארון, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אע\"פ שאתה רואה בני תורה שהם עניים, הוי נוהג בהם כבוד, בשביל התורה שבתוכן. והארון, אע\"פ שהוא של עץ, הוי נותן בו כבוד, בשביל התורה שבתוכו, שהיא עץ חיים."
+            ],
+            "Tree of Life": [
+                "וגרסי' במדרש תלים והיה כעץ שתול על פלגי מים. זש\"ה עץ חיים היא למחזיקים בה. א\"ר יצחק בר אבא, למה נקראת התורה עץ חיים, שחביבה על כל חיים. א\"ר יודן, למה נמשלה תורה בעץ חיים, מה עץ חיים פרוש על כל באי עולם בגן עדן, אף התורה פרושה לכל ומביאה אותם לחיי העולם הבא.",
+                "ויורהו ה' עץ. ר' נתן אומר עץ קתרוס, ויש אומ' עקר תאנה ועקר רמון. דורשי רשומות אמרו, הראהו דברי תורה, שנמשלו לעץ, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד גרסי' [ב]במדבר סיני רבה במה היה שבטו של לוי ניכר מישראל. שישראל היו מהלכין נועלים סנדלים, אבל שבטו של לוי, שהיו טעונים בכלי המשכן, היו מהלכין יחפים. ומעולים שבשבט לוי היו משפחות הקהתי, לפי' ששאר בני לוי היו נושאין את הבריחים ואת הקרשים ואת האדנים או כל דבר על העגלות, שנא' (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולא היה להם רשות ליתן את הארון על העגלות, ולא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון, למה, לפי שאין גדולה לפני האלהות. נמצאת אומר אע\"פ שהיתה משפחת בני קהת פלטני, פי' נשיאים ונכבדים כבני מלכים, אפי' הכי כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים. אמ' הב\"ה, התורה היא חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ובני קהת, שהן מחזיקין בארון שבו התורה שהיא עץ חיים, בדין שיחיו ולא ימותו, שנא' (במדבר ד, יח) אל תכריתו את משפחת הקהתי, זאת עשו להם וחיו ולא ימותו. וגרסי' במדרש תלים תודיעני אורח חיים, ר' עזריה אומר, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, תודיעני אורח חיים. אמ' לו הב\"ה, חיים את בעי, צפה לתורה, שהיא עץ חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. שובע שמחות שמחתנו, שמחות הרבה, מקרא, משנה, תלמוד, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים.",
+                "וגרסינן במדרש שיר השירים אל גנת אגוז ירדתי. א\"ר אלעשא, לא הוה צריך למימר אלא אל גנת ירק, ואמר אגוז, מלמד שניתן להם לישראל כוחן של נטיעות וזיון של ירק. ר' עזריה אומר תרתי, מה אגוז זה משמר עצו את פריו, כך עמי הארץ שבישראל, שמחזיקים ידי לומדי התורה, שנקראת עץ חיים היא למחזיקים בה. וגרסי' במדרש קהלת א\"ר שמעון בן יוחאי, כתוב כימי העץ ימי עמי, ואין עץ אלא תורה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה, לא תורה בשביל ישראל. תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעד ולעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותן לא כ\"ש.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור אמ' ר' שמעון, בזכות תלמידי חכמים שאוחזין בתורה, שהיא עץ חיים, העולם ניזון, והם עושים צדקה עמהם, ובזכותם העולם ניזון. ואינן זנין את עצמן בעולם הזה, אלא שכרן גנוז להם לעולם הבא. נמצא שתלמידי חכמים הם חיים ומזונות ושלום לעולם. לכל העולם הם זנין, ולמה אין זנין את עצמן. אלא חכם, שהוא עץ חיים ממש, אין חיים אלא לעולם הבא, והעולם הבא אינו בעולם הזה. ובעולם הבא ניזונין מפרי עץ החיים, והקרן קיימת לעולם הבא, ואפי' מפרי עץ החיים אין נותנין להם בעולם הזה אלא דבר מועט בצמצום, כדי שלא יחסר להם כלום משכר העולם הבא. וכיון שנפטרין מן העולם הזה, כמה נחלים של עולם הבא סובבים אותם, ויעלו מעלה מעלה למחיצה העליונה. הה\"ד עין לא ראתה אלהים זולך יעשה למחכה לו, אותם שלא בקשו לאכול מזונותיהם של עולם הבא בעולם הזה, והיו בצער בעולם הזה, והיו מחכין לעולם הבא, ועליהם הכתו' אומר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רב ושמואל, ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר כל העולם כלו בשביל זכותן והן אינן ניזונין בזכותן. דאמ' רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', עתיד הב\"ה לעשות צל לבעלי מצוה בצלה של תורה. מה טעם, דכתי' (משלי ג, יח) עץ חיים למחזיקים בה. וגרסי' במדרש ר' תנחומא כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כל מי שמוצא דברי תורה חיים הוא מוצא. כיצד, מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה, או פרק אחד, חיים הוא מוצא. לכך נאמר כי חיים הם למוצאיהם. אמ' רב יהודה בריה דר' חייא, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. בשר ודם נותן סם לחבירו, יפה לזה וקשה לזה, אבל הב\"ה נותן תורה לישראל והוא סם חיים לכל גופן, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות. א\"ר זירא, ואיתמא ר' חנינא בר פפא, ואמרי לה במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, המוכר עצב והלוקח שמח, אבל הב\"ה אינו כן, אלא נתן תורתו לישראל ושמח, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וכתיב תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך וגו'. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבון העולמים, איזו כת חביבה ונעימה. נחלקו בה תרי אמוראי. חד אמר זו שבא מרוח הקדש ומעשים טובים, וחד אמר סופרים ומשניים ומלמדי תנוקות לאמתן, שהם עתידין לישב בצלו של הב\"ה לימינו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. וגרסינן במ' כתובות בפרק שני דייני גזירות, כל המשתמש באור תורה טל תורה מחייהו, וכל מי שאינו משתמש באור תורה אינו טל תורה מחייהו. כיון דחזייה דקא מצטער, אמ' ליה, ר' מצאתי להם מנוחה ממקום אחר. כתי' (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וכי איפשך להדבק בשכינה, והכתי' (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, הה\"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. כיוצא בדבר, אתה אומר, לאהבה את ה' אלהיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו. וכי איפשר לו לאדם לידבק בשכינה, אלא לומר לך, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתו' כאלו נדבק בשכינה, הה\"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ת\"ר משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמ' להם, שמא מדבית עלי אתם, דכתיב בהם וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותה משפחה משפחת יוחנן על שמו.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנו. משל לאדם אם מאבד סלע בתוך ביתו, כמה נרות הוא מדליק וכמה פתילות עד שימצאנו. והלא דברים קל וחומר, ומה כסף וזהב, שאינן אלא חיי שעה בעולם הזה, מדליק אדם כמה נרות וכמה פתילות עד שימצאם, דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה. ת\"ר ושמתם אותם על לבבכם. סם תם כתי'. נמשלה תורה כסם חיים. משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטייה על מכתו, ואמר לו, כל זמן שרטייה זו על מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא. כך אמר הב\"ה לישראל, בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין, אם אתם עסוקין בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עסוקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' (בראשית ד, ז) ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנא' (בראשית ד, ז) ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנא' (בראשית ד, ז) ואתה תמשל בו, אם תעסוק בדברי תורה, שהיא עץ חיים. וגרסי' בפ\"ק דמ' חגיגה פתח ר' יוחנן בן ברוקא ודרש, דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מכוין הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, כך דברי תורה מכוונין לכל לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלין, ת\"ל וכמסמרות נטועים. אי מה מסמר אינו חסר ואינו יתר, אף דברי תורה אינן חסרין ואינן יתרין, ת\"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות, הללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני למד תורה, ת\"ל ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון על כל המעשים ברוך הוא, שנא' (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.",
+                "וגרסי' בספרי יערוף כמטר לקחי. אין לקחי אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. כמטר, מה מטר חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם. אי מה מטר זה מקצת עולם שמחין בו ומקצת עולם עצבין בו, כיצד, מי שבורו מלא יין וגתו וגרנו מלאין לפניו מצרין בו, יכול אף דברי תורה כן, ת\"ל תזל כטל אמרתי, מה טל כל העולם שמחין בו, אף דברי תורה כל העולם שמחין בהן. כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדין על העשבים ומגדלין אותן ומעלין אותן, אף דברי תורה מגדלין ומעלין את האדם. וכן הוא אומר סלסלה ותרוממך. וכרביבים עלי עשב, מה רביבין הללו יורדין על העשבין ומעדנין ומפנקין אותן, כך הם דברי תורה, מעדנין ומפנקין את הגוף ומחיין את הנפש. ועוד גרסי' בספרי ירכיבהו על במתי ארץ, זו תורה, ויאכל תנובות שדי, זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע, זו משנה, ושמן מחלמיש צור, זה תלמוד. חמאת בקר וחלב צאן וגו' ועתודים, אלו קלים וחמורים ותשובות. עם חלב כליות חטה, אלו הלכות, שהן גופה של תורה, ודם ענב תשתה חמר, אלו הגדות, שמושכות לב האדם כיין. ד\"א ר' נחמיה אומר, הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאן פרטים, הה\"ד יערוף כמטר לקחי, ואין יערוף אלא לשון כנעני, שאומר ערוף לי דינר זה ואין אומר פרוט לי דינר זה, כך הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאן פרטים, ולא כטיפין הללו של מטר שהן גדולות, אלא כטיפין הללו של טל שהן קטנות. כשעירים עלי דשא, מה שעירין הללו יורדין על העשבים ומפשפשין בהן כדי שלא יתליעו, כך הוי מפשפש בדברי תורה שלא תשכחם. כך אמר לו ר' יעקב בר חנינא לר' אבא, בוא ונפשפש בהלכות, בשביל שלא יעלו חלודה. ד\"א כשעירים עלי דשא, כשאדם הולך ללמוד [תורה] תחלה נופלת עליו כשעיר, ואין שעיר אלא שד, שנא' (ישעיהו לד, יד) ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא, ואומר ושעירים ירקדו שם. ד\"א וכרביבים עלי עשב, כשאדם הולך ללמוד תורה, תחלה אינו יודע מה לעשות, עד ששונה שני סדרים או שני ספרים, ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים, לכך נאמר וכרביבים עלי עשב. ד\"א וכרביבים עלי עשב, מה רביבים יורדין על העשבים ומנקין ומפטמין אותן, כך הוי מפטם בדברי תורה ושונה ומשלש ומרבע."
+            ],
+            "Dedication to Torah": [
+                "ואע\"פ שהתורה היא חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אפי' הכי חייב אדם למסור את נפשו עליה, וכ\"ש ממונו, ולא יאמר, הואיל והתורה היא עץ חיים, למה אמות עליה.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה ואהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. תנא ר' אליעזר הגדול אומר, אם נאמר בכל נפשך [למה נאמר] בכל מאודך, ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך, לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך אמר בכל נפשך, ואם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאודך. ת\"ר מעשה וגזרה מלכות הרשעה על ישראל שלא יעסקו בתורה. מה עשה ר' עקיבא. הלך והקהיל רבים מישראל ודרש. מצאו פפוס בן יהודה. אמ' לו, אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמ' לו, אתה הוא פפוס בן יהודה שאומרים עליך חכם, אי אתה אלא טפש. אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר. ראה דגים שהיו באין לכאן ולכאן. אמ' להם, מפני מה אתם רצים. אמרו לו, מפני הרשתות והמכמורות. אמ' להם, רצונכם שתעלו לי ליבשה ואדור אני ואתם כשם שדרו אבותי ואבותיכם. אמרו לו, אתה שועל שאומרים עליך פקח שבחיות, אין אתה אלא טפש. ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו לא כ\"ש. ואף אנו בזמן הזה, שאנו עוסקין בתורה, דכתי' [בה] כי הוא חייך ואורך ימיך, אנו מתייראין, כשאנו פוסקין מדברי תורה על אחת כמה וכמה. לא היו אלא ימים מועטים עד שתפשו לר' עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפשו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמ' לו לר' עקיבא, אשריך שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפשתי על דברים בטלים. אמרו כשהוציאוהו לר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרק של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו, רבינו, עד כאן. אמ' להם, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, בכל לבבך ובכל נפשך, ואפי' הוא נוטל את נפשך, ועכשו בא לידי ואקימנו. יצאתה נשמתו באחד. אמרו מלאכי השרת, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה, ממתים ידך ה' ממתים מחלד. אמ' להם, חלקם בחיים. יצאתה בת קול ואמרה, אשריך, ר' עקיבא, שיצתה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא.",
+                "ואין דברי תורה מתקיימין אלא מתוך צער גדול, וכל הזוכה לאכול מלחמה של תורה קודם יתיגע בה, שנא' (בראשית ג, יט) בזעת אפך תאכל לחם. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום. הסכת ושמע ישראל. אמ' להם משה לישראל, כתתו עצמיכם על דברי תורה. א\"ר שמעון בן לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנא' וזאת התורה אדם כי ימות באהל. אמ' רבה ואיתמ' ר' שמואל, מאי דכתי' (משלי ל, לב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם לאו, יד לפה. אמ' ר' ינאי, מאי דכתי' (משלי ל, לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה, במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא עליה דבש שיינק משדי אמו. ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד חכם שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מדיני ממונות שהן כמעין נובע. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, דרש ר' יהודה בר סימון, כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הב\"ה מבהיק זיוו לעולם הבא, שנא' (שיר השירים ה, טו) ומראהו כלבנון. אמ' ר' תנחום בר חנילאי, כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה, הב\"ה משביעו לעולם הבא, שנא' (תהלים לו, ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.",
+                "וגרסי' במ' עירובין בפרק עושין פסין, מאי שחורות כעורב, במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהם לבית המדרש. רבה אמ', במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. רבא אמ', במי שמשים עצמו עליהם אכזרי על בניו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא. כי הוה קא אזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו, ינוקי מאי אעביד. אמ' להו, קדמי לאגמי. פירוש רב אדא בר מתנא, כשהיה הולך לביתו של רב ללמוד תורה, לא היה לו שום פרוטה להניח לבניו. אמרה לו אשתו, מה נעשה לתינוקות. [אמר לה] ילכו לאגם לרעות העשבים עם הבהמות. כלומר שלא היה חושש מהם הואיל והיה הולך ללמוד תורה. אמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה שרף לצואר, ונראה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. ואמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (שיר השירים ה, י) לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. וא\"ר אלעזר, מאי דכתי' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה אם אדם משים עצמו כמדבר הזה, שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. א\"ר ירמיה לר' זירא, מאי דכתי' (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו, כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא.",
+                "וגרסי' בפסיקתא מפני מה ניתנה תורה במדבר, ללמדך שאין אדם זוכה לדברי תורה אלא א\"כ מפקיר עצמו עליה כמדבר. אמ' ר' אבדימי בר חמא, מאי דכתי' (דברים ל, יב-יג) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות ללמוד אותה ותאריך השעה, ולא מעבר לים היא, שאם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה ללמוד אותה ותאריך השעה. שמואל אמר לא בשמים היא, אין התורה מצויה לא באיצטענילין ולא באיצטגנינין, שנא' (דברים ל, יב) לא בשמים היא, אין התורה מצויה במי שמתעסק במלאכת שמים. רבא אמ', ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנין ולא בתורגנין."
+            ],
+            "Bitul Torah": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ולעסוק בה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים. ואין אדם נענש תחלה אלא על בטול תורה, דתניא פוטר מים ראשית מדון, כשמכניסין לו לאדם לכיפה, אומרין לו מה היו מעשיך, קבעת עתים לתורה, הבנת דבר מתוך דבר, פלפלת בחכמה, נשאת ונתת באמונה. ועוד גרסי' בפ' הרואה מקום אמ' ר' טאבי אמ' שמואל, כל המרפה עצמו מדברי תורה אינו יכול לעמוד ביום צרה, שנא' (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה. א\"ר טאבי א\"ר יאשיה, אפי' על מצוה קלה שעה אחת, שנא' (משלי כד, י) התרפית, מכל מקום. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ברכות א\"ר שמעון בן לקיש, כל העוסק בתורה ייסורין בדלין ממנו, שנא' (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנא' (משלי כג, ה) התעיף עינך בו ואיננו, ואין רשף אלא ייסורין, שנא' (דברים לב, כד) ולחומי רשף. אמ' ליה ר' יוחנן, זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין, שנא' (דברים יא, יג) והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו'. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. אלא כל מי שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הב\"ה מביא עליו ייסורין מכוערין ומנערין אותו, שנא' (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה החישיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגרסי' בבבא בתרא פ' המוכר את הספינה, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנא' (יחזקאל טו, ז) ונתתי [את] פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. כי אתא רבין א\"ר יונתן, כל המרפה עצמו מדברי תורה אש אוכלתו, שנא' (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא גיהנם, שנא' (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. וגרסי' במ' חגיגה ת\"ר שלשה הב\"ה בוכה עליהם בכל יום, על מי שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי איפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' חנינא סגן הכהנים אומר, כל מי שנותן דברי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהור חרב, הרהור רעב, הרהור שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהור אשת רע, הרהורי דברים בטלים, הרהורי בשר ודם, וכל מי שאינו נותן דברי תורה על לבו נותנין עליו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת רע, הרהורי דברים בטלים, הרהורי בשר [ודם], שכן כתי' במשנה תורה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אומר, כל השוקד על דברי תורה מוסרין [לו] שקדנין כנגדו, וכל הבוטל מדברי תורה מוסרין לו בטלנין כנגדו, כגון הזאב והדוב והנמר והברדליס והנחש והגייסות הלסטין באין ומקיפין אותו ונפרעין ממנו, שנא' (תהלים נח, יב) יש אלהים שופטים בארץ. וגרסי' במ' עירובין בפרק הדר, א\"ר חייא בר פפא, לא נענש יהושע אלא על שביטל את ישראל מדברי תורה, שנא' (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי. אמ' לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשו בטלתם תלמוד תורה. אמ' לו, על איזו מהן באת. אמ' לו, עתה באתי. פי' על תלמוד תורה. מיד, וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם. אמ' ר' יוחנן שלן בעמקה של הלכה. ואמ' רב שמואל בר חנניה משמיה דרב, גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, דקאמ' ליה עתה באתי.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו זוטא פושעי ישראל בגופן מה סופן באותה שעה שעוברין עבירות בארץ, ודוחקין רגלי השכינה, כענין שנא' (ישעיהו ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. פי' הב\"ה כבודו מלא כל העולם, וכל העובר עבירה כאלו דוחק רגלי השכינה. וכשם שהם עוברים עבירות ורוצין בחרבנו של עולם, כך מגלין אותן מבתיהם ומארץ מגוריהם ואין מחזירין אותן, ואין באין לאדמת ישראל, כמו שכתו' וברותי מהם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת [ישראל] לא יבאו. וגרסי' בפ' קמא דמסכת ע\"ז אמ' ר' לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנא' (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. ואין מלוח אלא דברי תורה, מלוח בגימטריא לחמו, כדא' לכו לחמו בלחמי, שהוא דברי תורה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל, מאי דכתי' (חבקוק א, יד) ותעשה אדם כדגי הים, למה נמשלו בני אדם לדגי הים, לומר לך מה דגים הללו שבים כשעולין אל היבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. וגרסינן בפ' במה מדליקין ת\"ר בעון נדרים בנים מתים, דברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בן יוחאי, [ר' יהודה הנשיא] אומר, בעון בטול תורה. בשלמא למאן דאמ' בעון נדרים, כדאמרן למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלא למאן דאמ' בעון ביטול תורה, מאי איכא למימר. מהכא, לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. וגרסי' בפ\"ק דמ' ראש השנה בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין, ובעון ביטול תורה, חרב ובזה רבה, והדבר בא, והבצורת, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלים לחמם במשקל, שנא' (ויקרא כו, כה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא תורה, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכתי' (ויקרא כו, מג) יען וביען במשפטי מאסו וגו'. וגרסי' בפסיקתא ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, שנא' (דברי הימים ב יב, א) ויהי במלכות רחבעם ובחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו. מה היה עונשו של דבר, ויהי בשנה הה' למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם, ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך וגו'. ושנינו במ' אבות ר' נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ר' מאיר אומר, הוי מעט עסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. פי' הוי ממעט בעסקיך ועסוק בתורה, ואע\"פ שהעוסק בתורה יתגדל ויתרומם, הוי שפל רוח ועניו. ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים כנגדך, ר\"ל יבואו על אותו האיש חלאים רעים ונאמנים וייסורין, ומבטלין אותו מן התורה ומן שאר עסקיו, ויפסיד העושר, שנא' (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, וכתי' (דברים כח, מז) ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. א\"ר יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו זוטא אמ' אליהו זכור לטוב, פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני אדם אחד ונתן לי שלום, ולא היה מכיר אותי. ואמר לי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו, מיבנה העיר הגדולה אני, מעיר חכמים ורבנים אני. אמ' לי, בוא ושב עמי במקומי ואני אתן לך חטין ושעורים ופולין ועדשים וכל מיני קטניות. אמרתי לו, בני, אם אתה נותן לי אלף דינרי זהב, איני מניח מקום תורה ודר במקום שאין תורה. אמ' לי, למה. אמרתי לו, מפני שלא חרב הבית בראשונה אלא מפני פשעה של תורה, ואף ישראל וירושלם ובית המקדש לא נחרב ולא נשרף ולא גלו מארצם, אלא מפני פשעה של תורה, שהיא שקולה כנגד כל העבירות, שנאמר (מיכה א, ה) בפשע יעקב כל זאת, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכתי' (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי. אמ' לי, ר', ברוך שבחר בכם משבעים לשונות, ונתן לכם תורתו. והבטיחכם בשמו הגדול. א\"ר יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מצאני אדם אחד, נתן לי שלום והחרזתי לו שלום. אמ' לי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמ' לי, ר', רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב. אמרתי לו, אם אתה נותן לי כל כסף וכל זהב שבעולם, איני דר אלא במקום תורה וכו'.",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמר רב, מאי' דכתי' (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ וגו', דבר זה אמרוהו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הב\"ה בעצמו, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ובעון ביטול תורה גלו עשרת השבטים, שנא' (ישעיהו ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, וכתי' (ישעיהו ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות. ובעון ביטול תורה גלו שבט יהודה ובנימן, שנא' (עמוס ב, ו) כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וגו'. וגרסי' בספרי מה לידידי בביתי וגו'. כשחרב בית המקדש, נכנס לשם אברהם אבינו צועק, צועק ובוכה, ותולש שערות ראשו. אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי אומות העולם, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אמ' לו, בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ\"ב אותיות שבה, הה\"ד וכל ישראל עברו תורתך. א\"ר לוי, לא גלו ישראל עד שכפרו בשלשים ושש כריתות שבתורה, כמנין איכ\"ה. תני ר' שמעון בן יוחאי, אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משניים, שנא' (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ור' ירמיה בשם ר' יצחק בר אבא אמ' בשם ר' שמואל בר רב יצחק, מצינו שויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על בטול תורה, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי, על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתי', אלא על עוזבם את תורתי. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', אותי עזבו מקור מים חיים, שמא תורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה היו חוזרין אצלי. שמואל תני ליה בשם ר' שמואל בר נחמני, אימתי המלכות גוזרת גזירה והגזירה קיימת, בשעה שישראל משליכין לארץ דברי תורה, הה\"ד וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, ואין צבא אלא מלכיות, שנא' (ישעיהו כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. ואין תמיד אלא ישראל, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. בפשע, בפשעה של תורה. כל זמן שישראל משליכין תורה לארץ, מיד תצליח מלכות הרשעה, הה\"ד ועשתה והצליחה. א\"ר יהודה בן פזי, זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.",
+                "וגרסי' בב\"ר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. א\"ר שמעון ב\"ר, בשעה שיעקב מרגז בקולו ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות. פירוש מצפצף, עוסק בתורה ומתפלל, שנא' (ישעיהו לח, יד) כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה. אמ' יצחק אבינו ע\"ה לעשו, אם ראית את יעקב אחיך פורק עולה של תורה, גזור עליו שמדים ואת שולט בו. אמ' ר' אבא בר כהנא, לא עמדו פילוסופים כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נכנסו כל האומות אצלו, אמרו לו, היאך אנו יכולין להזדווג לאומה זו. אמ' להם, חזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אתם מוצאין שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם, שכך הבטיחן אביהם ואמ' הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו.",
+                "וגרסי' במ' שבת פרק כל כתבי הקדש, בעון ביטול תורה הגשמים נעצרין ורעב בא לעולם. וגרסי' בפ\"ק דמ' תעניות אמ' רב קטינא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עצלות תורה, שנאמר (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה. פי' בשביל עצלתים שהיתה בישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה מך מלהוריד גשמים שונאו של הב\"ה, שנקרא מקרה, שנא' (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, ואין מך אלא עני, שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך. ר' יוסי אומר, ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, ואין אור אלא תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. פי' בשביל שלא ראו אור, שהוא התורה, בהיר הוא בשחקים, ר\"ל שיהיו השחקים מאירים, שלא יהיה עליהם ענן להוריד גשמים. וגרסי' במדרש תנחומא והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק הפרו ברית עולם. אמ' ר' יצחק, את סבור שאתה מחניף לה והיא מחניפה לך, היא מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה. למה, כי עברו תורות, שעברו על שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. חלפו חוק, מעשר. הפרו ברית עולם, ברית בשר. אבל כשישראל יעסקו בתורה ובמצות, הב\"ה נותן טל ומטר בארץ, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. וגרסי' בויקרא רבה א\"ר חיננא בר פפא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה, הריני נותן לכם גשם, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. אמ' ר' עקיבא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה, הריני מרבה לכם את פרי השדה, שנא' (ויקרא כו, ד) ונתנה הארץ יבולה וגו'. ד\"א אם שמרתם את התורה, אני אברך את עץ השדה ואת האילנות להרבות אוכלן, שנאמר (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו."
+            ],
+            "Its Reward": [
+                "חביבה תורה, שהב\"ה מנחיל ללומדיה העולם הזה והעולם הבא, כדשנינו במ' פאה, אלו דברים אדם אוכל פירותין בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, כבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. וגרסי' במדרש לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, תצליח לעולם הזה ותשכיל לעולם הבא. וכל העוסק בתורה שימעו הולך מסוף העולם עד סופו, שנא' (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם, והב\"ה מציל את זרעו מן העניות ולא יצטרכו לבריות, שנא' (תהלים לז, כה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמ' יבמות, ת\"ר בימי ר' דוסא בן הרקינס הותרה צרת הבת לאחין, והיה קשה הדבר לחכמים, מפני שחכם גדול וזקן גדול הוא ועיניו כהו מלבא לבית המדרש. אמרו מי ילך ויודיענו. אמ' להם ר' יהושע, אני. ואחריו מי, ר' אלעזר בן עזריא, ואחריו מי, ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו ואמרה לו, חכמי ישראל נכנסין אצלך. אמ' לה, יכנסו. נכנסו, תפשו לר' יהושע, והושיב[הו] על מטה של זהב. אמ' לו, ר' אמור לתלמידך אחר וישב. אמ' לו, מי הוא. אמר, אלעזר בן עזריה. אמ' לו, וכי יש לעזריא חברינו בן. קרא עליו המקרא הזה, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אמ' לו, ר' אמור לתלמידך אחר וישב. אמ' לו, ומי הוא. אמ' לו, ר' עקיבא. אמ' לו, אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם עד סופו, שב בני שב, ירבו כמותך בישראל. התחילו מסבבין אותו בהלכות. כיון שהגיעו לצרת הבת, אמרו לו, צרת הבת מהו. אמ' להם, מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אמרו לו, והלכה כמי. אמ' להם, הלכה כבית הלל. אמרו לו, והלא משמך אמרו כדברי בית שמאי. אמ' להם, דוסא שמעתם או בן הרקינס שמעתם. אמרו לו, חיי ר' סתם שמענו. אמ' להם, אח קטון יש לי ובכור שטן הוא ו[יו]נתן שמו, ומתלמידי בית שמאי הוא, הזהרו בו שמא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות על צרת הבת שהיא מותרת, אבל אני מעיד עלי שמים וארץ שעל מדוכא זו ישב חגי הנביא ואמ' שלשה דברים, ואלו הן, צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלין גרים מן הקורדים ומן התרמודים. תאנא נכנסו בפתח אחד ויצאו בשלשה פתחים. פגע ר' עקיבא ביונתן אחיו של דוסא בן הרקינס, והיה מקשה לו, והיה ר' עקיבא מתרץ לו. אמ' לו, אתה הוא עקיבא הדרשן, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת לרועה בקר. אמ' לו, ולא אפי' לרועה צאן.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמע תשמע וגו'. אמ' ר' יודן, כל מי ששומע בקולה של תורה בעולם הזה, זוכה לשמוע באותו הקול לעולם הבא, דכתי' (ירמיהו ז, לד) בו קול ששון וקול שמחה. אמ' משה לישראל, הואיל וכל מי ששומע לדברי תורה מתרומם בשני עולמות הוו זהירין לשמוע בדברי תורה, הוי והיה אם שמע תשמע וגו'. וגרסינן בב\"ר אמ' יעקב אבינו ע\"ה, בשביל שהייתי עוסק בתורה, שנמשלת למים, זכיתי להתברך בטל, שנא' (בראשית כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. מטל השמים זה ציון, שנא' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ומשמני הארץ זו משנה, ורוב דגן זה תלמוד, ותירוש זו אגדה. הא למדנו שבשכר תלמוד תורה הב\"ה נותן שובע ושלום בעולם הזה ובעולם הבא, אין קץ למתן שכרן של עוסקין בתורה. ועוד גרסינן במ' ר' תנחומא אמ' רב, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, בכל מעשה בראשית לא כתב פעולה ובמתן שכרן של צדיקים כתב פעולה, שנא' (תהלים לא, כ) פעלת לחוסים בך. אמ' ר' אבא בר כהנא, אמ' הב\"ה, אתם צופנים לי תורה ומצות בעולם הזה, ואני צופן לכם שכר טוב לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וגרסי' בספרי בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אם זכיתם להצפין תורתי בעולם הזה, אני אשביע לכם מטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אמ' רב דימי דמן חיפה, שלש מאות ועשרה עולמות עתיד הב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, שנא' (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש. יש בגימטריא שלש מאות ועשרה. א\"ר יצחק, חרבו של הב\"ה שש עשרה פנים יש לה, ומה אם מדת הפורענות, שהיא מועטת, יש לה שש עשרה פנים, מדת הטוב, שהיא מרובה, על אחת כמה וכמה.",
+                "מעשה באדם שבא אצל ר' עקיבא ואמ' לו, קוץ לי שכרה של תורה. אמ' לו, שכר משנה אתה מבקש, או שכר מקרא, או שכר תלמוד, או שכר הגדה. אמ' לו, קוץ לי שכר כולן. אמ' לו, אני אקוץ. אמ' לו, אמ' הכתוב (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, אם אתה יש בידך כסף וזהב, הוציא שני אלפי דינרין של זהב על כל דבר ודבר שבתורה, ואני אקוץ לך שכרה. ללמדך שאין קץ וסוף למתן שכרה.",
+                "וגרסי' במדרש אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג, שאין סוף למתן שכרה. כשיבא הב\"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלן בתורה וישפיע להם בזכותה לעתיד לבא, אומרים לאומות העולם, זכינו על שעסקנו בתורה, ואתם הייתם אומרים, לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה, שנא' (תהלים מט, ב) שמעו זאת כל העמים, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וגרסי' בבראשית רבה ובמ' ע\"ז ירושלמי בפ' כל הצלמים, כתי' (משלי לא, כה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, ומראה להם עד שהם בעולם הזה מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשן שבעים והם ישנים. א\"ר אלעזר משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים, ולילה אחת קודם של סעודתו של מלך ראו בחלום שהיו אוכלין ושותין ונפשם שבעה והם ישנים. כך הב\"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעולם הזה מתן שכרן ונפשם שבעה והם ישנים, שנא' (איוב ג, יג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם הזה מראה להם הב\"ה מתן שכרן של העולם הבא.",
+                "מעשה בר' אבהו כשהיה מסלק מן העולם הראה לו הב\"ה שלש עשרה נחלי אפרסמון. התחיל לומר בשעת מיתתו, אשריכם עוסקים בתורה. אמרו לו תלמידיו, רבינו, מה ראית. אמ' להם, שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הב\"ה שכר תורתי. אמרתי, אילין דמאן. אמרו לי, דידך. אמרתי, אילין דאבהו, ואני אמרתי אך לריק יגעתי. זבדי בן לוי ור' יהושע ב\"ר יוסי ובן פטרס תלתיהון אמרו תרין תרין קראין כד דמכין. חד מנהון אמר, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. ואחרינא אמ', תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך. ואחרינא אמר, כי טוב יום בחציריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע. כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבדו יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. רבנן אמרי, מה רב טובך, בשעת סילוקן של צדיקים מן העולם הזה הב\"ה מראה להם מתן שכרן. בן עזאי אומר, כתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אימתי מראה להם מתן שכרן, סמוך למיתתן, הה\"ד יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לפי' ותשחק ליום אחרון. וגרסי' בפסיקתא אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כד דמך ר' יוחנן, פי' נפטר, היה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה. כד דמך אבא הושעיא איש טריא, ראו מטתו פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל ביתו באהבה, באהבה שאהב ר' הושעיא איש טריא את התורה. כד דמך ר' אלעזר בן שמוע, היה דורו קורא עליו, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל, דהוה קרא ותנא וקרובץ ופייטן ודרשן. כד דמך ר' יוסי ממלחא הוו תמן רבנן, והוה תמא חד סבא, בעי למפתח עילויה ולא שבקוניה. אמ' יצחק פסקאה, קודם אילין אריותא את פתח פומך. אמ' להו ר' יוחנן, שבקוניה. עאל ופתח ואמר, מצינו שסלוקן של צדיקים קשה לפני הב\"ה יותר ממאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה ומחרבן בית המקדש, כי בתוכחות כתיב והפלה ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתי' (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתי' (ישעיהו כט, יד) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, שני פעמים, וכל כך למה, משום ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.",
+                "וגרסי' במ' ע\"ז ירושלמי בפרק כל הצלמים, כד דמך ר' נחום ב\"ר סימאי, כסו החדר שהיה בו מחצלאות. אמרו מה שלא ראיתם בחייו, ר\"ל שלא הגעתם לסוף חכמתו, לא תראו במותו, לפי שהצדיקים חיים הם במותם. א\"ר לוי, אין בינינו לצדיקים אלא דבור פה בלבד, ר\"ל שאין בין הצדיקים החיים ובין הצדיקים המתים אלא דבור פה בלבד. אמ' ר' זעירא, שומע הוא קילוסו מתוך ארונו. א\"ר אשיין, שומע הוא קילוסו כמתוך חלום. והצדיקים קוראין שמם על פי מעשיהם הטובים. ולמה נקרא שמו נחום איש קדש קדשים, שלא הביט בצורת מטבע מימיו. ולמה נקרא רבי הקדוש רבינו הקדוש, שלא הביט במילתו מימיו. כד דמך חנניה, אתבוע ימא דטבריא, אמרין כדהוה סליק לעוברא, הוה ימא מתביע קומוי. כד דמך ר' שמואל בר יצחק, איתעקרון ארזייא דארץ ישראל. אמרו כשהיו עושין חופה, היה מרקד לפני החתן והכלה, כדי לחבב הכלה על בעלה, והיו חכמים מלעיגין עליו. אמ' להם ר' זעירא, הניחו לו לזקן, שהוא יודע כמה הוא זכות משמח חתן וכלה. כיון דדמך נחתא [א]שתא מן שמיא ואיפסיק בין ערסא לקהלה, ו[הוון] תלת שעין [קלין] וברקין בעלמא. כד דמך ר' הושעיא נפל קלון דטבריא. ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע, כד דמך רבן יוחנן בן זכאי, אמר, פנו הבית מפני הטומאה ותנו כסא לחזקיה מלך יהודה. [ר'] אלעזר תלמידי[ה] כד דמך, אמ', פנו הבית מפני הטומאה ותנו כסא לרבן יוחנן בן זכאי."
+            ],
+            "Death of the Righteous": [
+                "ולמה קשה כל כך סילוקן של צדיקים לפני הב\"ה, מפני שהם חיי העולם, ובזכותם עולם מתקיים, והם מגינים על ישראל בעולם הזה ובעולם הבא בזכותן. כדגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, ת\"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמ', טוב ר' לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' יהושע ואמ', טוב ר' לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמ', טוב ר' לישראל מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' עקיבא ואמר, חביבין ייסורין. אמ' ר' אליעזר, סמכוני ואשמע דברי ר' עקיבא תלמידי, כמו שכתבתי למעלה בתשובה. וגרסי' במדרש תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. אל תקרי שובע שמחות אלא שבע. אלו שבע כתות של צדיקים שהן עתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, למנורת בית המקדש. לחמה, דכתי' (שיר השירים ו, י) ברה כחמה. ללבנה, דכתי' (שיר השירים ו, י) יפה כלבנה. לרקיע, דכתי' (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע. לברקים, דכתי' (נחום ב, ה) מראיהם כלפידים כברקים ירוצון. לכוכבים, דכתי' (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. לשושנים, דכתי' (שיר השירים ז, ג) סוגה בשושנים. למנורת בית המקדש, דכתי' (זכריה ד, ב) ראיתי והנה מנורת זהב טהור. וגרסי' בויקרא רבה כתו' אחד אומר קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, וכתו' אחד אומר מראהו כלבנון, וכתו' אחד אומר מראהם [כלפידים] כברקים ירוצצו. אלה בני תורה, שהם נראים כאלו כעורים, כאלו שחורים, בעולם הזה, אבל לעתיד לבא מראיהם כלפידים. וגרסי' בפרק קמא דמסכת מגלה אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, אתיד הב\"ה לתת עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנא' (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' [צבאות] לעטרת צבי ולצפירת תפארה וגו', לעושים צביונו ולמצפים לתפארתו. יכול לכל, ת\"ל לשאר עמו, למשים עצמו כשירים על דברי תורה. ולרוח משפט, ליושב על המשפט. ד\"א ולרוח משפט, זה הדן את יצרו. ד\"א ולרוח משפט, זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה, אלו שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה, אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.",
+                "בוא וראה כמה גדול מתן שכרה של תורה. צא ולמד ממשה רבינו ע\"ה שזכה לקלסתר פנים. ומה אם משה רבי' ע\"ה, [ש]לא היה אלא סרסור בין ישראל להב\"ה במתן תורה, זכה לזוהר פנים, שלא היו בני ישראל [יכולין] לגשת אליו, שנא' (שמות לד, לה) ויראו בני ישראל כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו, העושה את התורה כלה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'. אף יהושע ע\"ה לא נתגדל אלא על שהיה עוסק בתורה. ובשעה שהיו ישראל נלחמים עם האמורי, נטל ספר תורה והראהו לגלגל חמה, ואמ' לו, אני לא דוממתי מזה, אף אתה דמם מלפני, ועמד השמש והירח מלפניו, שנא' (יהושע י, יג) וידום השמש וירח עמד וגו'. וגרסינן במדרש תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. תחלת חכמה יראת ה', זו התורה שיראתה על כל העולם כולו, ודעת קדושים בינה, אלו בעלי תלמוד, שבשעה שהן יושבין ושונין דומים למלאכים שיש בהם בינה, ונקראים קדושים, שנא' (דניאל ז, כב) ובינה יהיב לקדישי עליונין, וכתי' (תהלים טז, ג) לקדושים אשר בארץ המה. כך היתה רוח הקדש מבשרת לתלמידי חכמים ואומרת, בני, אע\"פ שנתתי לכם שכר טוב בעולם הזה, כ\"ש לעולם הבא, אל תזלזלו בתורה ואל תרבו באכילה ובשתייה, לפי ששכרכם כפול לעולם הבא, שנאמר (זכריה ט, יב) שובו לבצרון אסירי התקוה, וכתי' (ישעיהו סא, ז) תחת בשתכם משנה וכלימה ירונו חלקם לכן בארצם משנה יירשו, הא למדתם שתאכלו לימות המשיח כפלים. ולא עוד אלא אחד מישראל יושב בסופו של עולם, ואלף נהרות מקיפות אותו, ועתיד הב\"ה להחזירו לירושלם, שנא' (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך.",
+                "ושבע כתות שמקבילות פני שכינה. הכת הראשונה רואה את המלך ואת הפנים, שנא' (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים את פניך, ואמר ישר יחזו פנימו. והכת השנייה אומרת אשרי יושבי ביתך. והשלישית אומרת מי יעלה בהר ה'. והרביעית אומרת אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך. חמישית אומרת ה' מי יגור באהליך. ששית אומרת ומי ישכון בהר קדשך. שביעית אומרת ומי יקום במקום קדשו. ונגדן שבע מדורות לרשעים בגיהנם. ואלו הן שאול, תחתיה, אבדון, גי, דומה, ארץ תחתיה, ארץ ציה. וגרסינן במ' שבת בפרק שואל אדם מחבירו, תניא ר' אלעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות ומונחות תחת כסא הכבוד, שנא' (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ושל רשעים זוממות, ואמרי עוממות, והולכות ואין להם מנוחה, שנא' (שמואל א כה, כט) ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. וגרסי במ' סנהדרין בפרק חלק, ת\"ר רשע בא לעולם רעה בא לעולם, שנא' (משלי יח, ג) בבוא רשע בא גם בוז, רשע נפטר מן העולם טובה באה לעולם, שנא' (משלי יא, י) ובאבוד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם, שנא' (ישעיהו נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנא' (בראשית ה, כט) ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יוסי פתח, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. בזמן שהב\"ה משגיח בעולם שאינו כראוי, מפני חטאן של אנשי הדור, נותן רשות למדת הדין לבא ולחול על העולם, ונוטל הצדיקים מביניהם, כדי שיחול הדין על שאר העולם וכדי שלא ימצא בדור צדיק שמגין עליו בזכותו. מנא לן, ממשה רבי' ע\"ה, דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, וכן ביוסף הצדיק כתיב וימת יוסף וכל אחיו וגו'. מה כתיב תמן הבה נתחכמה לו וגו', וכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. אמר רבה, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו. אחת אומרת יבא שלום, ואחת אומרת ינוחו על משכבותם, ואחת אומרת הולך נכחה. בשעה שהרשע נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי חבלה יוצאין לקראתו. אחת אומרת אין שלום אמר אלהי לרשעים, ואחת אומרת למעצבה ישכבון, ואחת אומרת ירד וישכב את ערלים בבור.",
+                "וגרסי' בפסיקתא וביקרא רבה ר' מאיר אומר, משל את הצדיקים בירידתן ומשל את הרשעים בירידתן. משל את הצדיקים, דכתי' (יחזקאל לד, יד) במרעה טוב ארעה אותם, ומשל את הרשעים בירידתן, דכתי' כה אמר ה' צבאות ביום רדתו שאולה האבלתי וגו'. וגרסי' במדרש צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו אין להם סוף, כך אין סוף למתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, משפטיך תהום רבה, מה תהום זה אין לו חקר, כך אין חקר לפורענות של רשעים לעתיד לבא. ד\"א צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו גלויים, כך מעשיהם של צדיקים גלויים, דכתי' (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש. ד\"א משפטיך תהום רבה, מה תהום זה טמון, כך מעשיהם של רשעים טמונים, דכתי' (ישעיהו כט, טו) והיה במחשך מעשיהם. ד\"א צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו נזרעים ועושים פירות, כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות, שנא' (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. משפטיך תהום רבה, מה התהום הזה לא נזרע ולא עושה פירות, כך (אין) מעשיהם של רשעים לא נזרעין ולא עושין פירות, שנא' (ישעיהו ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. הה\"ד הולך נכוחו, מעשיהם של צדיקים הולכים נכחם לגן עדן, ומעשיהם של רשעים הולכים אצלם לגיהנם.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' חייא פתח, ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. בא וראה, כל זמן שהיה משה רבי' ע\"ה בעולם הזה היה מוחה בידן של ישראל כדי שלא יחטאו לפני הב\"ה, ועד ימות המשיח לא היה דור שראו ישראל כבודו של הב\"ה כבדורו של משה רבינו ע\"ה. דתניא יותר ראתה שפחה על הים ממה שראה יחזקאל הנביא ע\"ה. אם השפחות השיגו לכך, כ\"ש נשיהם של ישראל, כ\"ש האנשים, כ\"ש הסנהדרין, כ\"ש משה רבי' ע\"ה. ועכשו בזמן הזה, כל זמן שר' שמעון בעולם הזה, אפי' הטייעים הולכי מדברות הוגים חכמות, כ\"ש חכמי הדור, כ\"ש תלמידיו של ר' שמעון, כ\"ש ר' שמעון עצמו. אחר פטירת משה מה נאמר, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, וכתי' (דברים לא, יז) וחרה אפו בו ביום ההוא וגו'. אוי לו לעולם כשיסתלק ממנו ר' שמעון, לפי שמקור חכמה יסתם, ויבקש אדם רב ללמוד ממנו דבר חכמה ולא ימצא, כדא' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, וכתי' (ישעיהו נט, י) נגששה כעורים קיר, ועל הדור ההוא ראוי לומר ואם כל עדת ישראל ישגו, לפי שלא יהיה להם מורה דעה ולא מבין שמועה, אוי להם לבני אדם שיהיו בזמן ההוא.",
+                "ואין הצדיק נפטר מן העולם אלא בעון אנשי הדור. שכשיחטאו ישראל לפני הב\"ה מסלק מביניהם הצדיקים, כדי שלא יראו בפורענות העתידה לבא בפשע של ישראל, וכדי שתסתלק מהם טובה שהיתה באה לישראל בזכותן. כדגרסי' במדרש כשנפטר אהרן ע\"ה נסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, דכתי' (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, מה כתי' בתריה, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. מה שמועה שמע, שנסתלקו ענני כבוד. כשנפטרה מרים הנביאה נסתלק הבאר, שהיה בזכותה והיה הולך עמהם במדבר והיו שותין ממנו, וכיון שמתה מרים נסתלק, שנא' (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם, וכתי' בתריה (במדבר כ, ב) ולא היה מים לעדה. ומכל מקום, כפרה יש להם לישראל במיתתן של צדיקים, כי הייסורין ממרקין עוונותיו של אדם, ואין לך ייסורין לישראל יותר ממיתתן של צדיקים. וגרסי' במ' יומא ירושלמי על דעתיה דר' יוחנן למה מיתת שני בני אהרן אמורה בענין יום הכפורים ולא מתו אלא במלואים. א\"ר חייא בר אבא, לא מתו אלא באחד בניסן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת ביום הכפורים. אמר ר' אבא בר אבינא, מפני מה סמך מיתת מרים לשריפת הפרה, ללמדך שכשם שאפר הפרה מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. א\"ר יודן בר שלום, מפני מה סמך הכתו' פרשת מיתת אהרן לפרשת שיבור הלוחות, ללמדך שמיתת הצדיקים קשה לפני המקום כשיבור הלוחות. והיכן סמכן, במשנה תורה, דכתי' (דברים ט, יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם, וסמוך לפרשה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. וכי במוסרה מת, והלא לא מת אלא בהור ההר, אלא ללמדך שקשה לפני הב\"ה מיתתן של צדיקים כשיבור הלוחות. לפי' נסמכה פרשת שיבור הלוחות לפרשת מיתת אהרן.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור בכל זמנא דצדיקיא מסתלקין מעלמא, דינא איסתליק מעלמא, ומיתתהון דצדיקיא מכפרא על חובי דרא. ועל דא קרינן פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי, למיהוי כפרה על חוביהון דישראל. אמ' קודשא בריך הוא, איתעסקו במיתתן דצדיקיא אילין, ויתחשב לכון כאלו דתון מקריבין קרבנא לכפרא עליכון. זכאין אינון ישראל דמשתדלין באוריתא בהאי עלמא, דזכין שיתפתחון להון כמה תרעין לההוא עלמא. כמה נהירין יהון מנהרין להון. ובשעתא דינפקון מהאי עלמא, אוריתא אקדימת קדמיהון, ואזלא לכל נטורי תרעין, ומכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, איתקינו כרסיין לפלניא עבדא דמלכא קדישא דאתי. דלית ליה לקודשא בריך הוא חדו אלא כמאן דאשתדל באוריתא, וכדמסתלקין מהדין עלמא מלאכיא קדישא מקדימין קמיהון ואמרין, יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחה.",
+                "ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין ושבח אני את המתים שכבר מתו. אמ' מר, כשחטאו ישראל במדבר, עמד משה בכמה תפלות ותחנונים ולא נענה, כיון שאמ' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה. ולא יפה אמר שלמה ע\"ה ושבח אני את המתים שכבר מתו. ד\"א ושבח אני את המתים שכבר מתו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצא לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה. ואלו משה רבינו ע\"ה [גזר] כמה גזירות ותקן כמה תקנות מעצמו ומקויימות הן לעד ולעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמ' שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. ד\"א ושבח אני את המתים שכבר מתו, כדרב יהודה, דאמ' רב יהודה אמ' רב, מאי דכתי' (תהלים פו, יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון. אמ' לו הב\"ה, מחול לך. אמ' לו, ויראו שונאי ויבושו. אמ' לו, בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. בשעה שבנה שלמה בית המקדש, ובקש להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמ' שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמ', שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, ולא נענה. כיון שאמ' בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, מיד נענה. באותה שעה נהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הב\"ה אותו עון, ולא יפה אמ' שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו.",
+                "הרי שהב\"ה נושא פנים לצדיקים אחר פטירתן יותר מבחייהם, מפני שנשמתן קרובה ממנו, ולפי' נושא להם פנים. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שרים נכבדים בביתו והם עמו בכל יום ויום, ויש לו שרים אחרים במקום אחר ואינם עמו בביתו ולא בעירו. בקשו הרחוקים רחמים מן המלך על ידי שליח, ובקשו הקרובים רחמים מן המלך פנים אל פנים. למי המלך מסביר פנים תחלה, והלא לקרובים ממנו. הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, הצדיקים הנאספים, ההולכים נכחו של הב\"ה בגן עדן, עליהם הוא נוטה שלום תחלה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור כשיקרבו ימי האדם ליפטר מן העולם הזה, מכריזין עליו שלשים יום קודם פטירתו, ואפי' עוף השמים מכריזין עליו. אם הוא צדיק מכריזין עליו שלשים יום בגן עדן עם הצדיקים. תאנא כל אותן שלשים יום נשמתו יוצאה מגופו בכל לילה, ועולה ורואה את מקומה בעולם הבא, ואינו יודע ולא מרגיש ואינו שליט בנשמתו כל אותן שלשים יום כמו שהיה קודם, דכתי' (קהלת ח, ח) אין [אדם] שליט ברוח לכלוא את הרוח. אמ' ר' יהודה, כל אותן שלשים יום יחשך צלמו של אדם, ואין צלו נראה על הארץ.",
+                "ר' יצחק היה יושב יום אחד בפתחו של ר' יהודה והיה נעצב. ואמר לו ר' יהודה, מה היום מיומים. אמ' לו ר' יצחק, באתי לבקש ממך שלשה דברים. אמ' לו, ומה הן. אמ' לו, ראשונה, כשתאמר דברי תורה מאותם דברים שהייתי אומר שתאמר אותם משמי, כדי שיזכר שמי. שנית, שתלמד ליוסף בני תורה. שלישית, שתלך לקברי כל שבעת ימי אבלי ותבקש עלי רחמים. אמ' לו ר' יהודה, ואת מנין לך שאת נפטר מן העולם. אמ' לו ר' יצחק, נשמתי מסתלקת ממני בלילה, ואיני חולם חלומות כאשר הייתי חולם קודם לכן, וכשאני עומד בתפלה ומגיע לשומע תפלה אני מביט בכותל ואיני רואה צלמי, ולפיכך אמרתי ודאי הכרוז יוצא ומכריז עלי, דכתיב אך בצלם יתהלך איש, כל זמן שצלמו של איש אינו סר ממנו יתהלך איש, [סר] צלמו ממנו הרי הוא נפטר, דכתי' במרגלים (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם, וכתי' (במדבר יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. אמ' לו ר' יהודה, ועוד מהכא, כי צל ימינו על ארץ. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו, שב על הפתח ולא תדבר עם שום אדם בעולם, ואם יבקש ליכנס, השבע שלא יכנס. א\"ר שמעון לר' יצחק, ראית דיוקנו של אביך יום זה בחלום, דתנינא בשעתא דבר נש נסתלק מעלמא, אבוי וקריבוי משתכחין תמן קמיא, ורואה אותן ומכיר אותן, וכל אותן שהיה חלקו עמהם לעולם הבא מתקבצין ונמצאין אצלו והולכין עם נשמתו עד מקומה. אמ' לו ר' יצחק, לא ראיתים עד הנה. מיד קם ר' שמעון ואמ', רבונו של עולם, ניכר וידוע הוא ר' יצחק אצלנו, ומעיני החכמים שבכאן הוא, ואני אוחז בו. יצאתה בת קול ואמרה, רצון הב\"ה הוא בין כנפיו דר' שמעון, הרי הוא ר' יצחק שלך, ועמך תביאהו בשעה שתכנס לישב על כסאך. מיד ראה ר' יצחק שהיה מסתלק מלאך המות, והיה אומר, אין לי רשות במקום שר' שמעון שרוי בו. אמ' שמעון לר' אלעזר בנו, בא לכאן ואחוז בו בר' יצחק, שאני רואה אותו שהוא מתפחד. נכנס ר' אלעזר ואחז בו. ור' שמעון החזיר את פניו וישב ועסק בתורה. נאים ר' יצחק, וראה לאביו בחלום, ואמ' לו, זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא בין טרפי אילנא דחיי גנתא דעדן איתיהיב, ואילנא רבה ותקיף בשני עולמים ר' שמעון הוא, והוא אחיד לך בענפוי, זכאה חולקך, ברי. אמ' ליה, אבא, ומה אנא התם. אמ' ליה, תלת יומין הוה דחפו אידרא דמשכבך, ותקינו לך כוין פתחין לאנהרא לך מארבע סנטרין, ואנא חמינא דוכתך וחדינא ואמרנא זכאה חולקי דברי. והא השתא הוינא זמינין למיתי גבך תריסר צדיקייא חברין, ועד דהוינא נפקי איתער קלא בכולהו עלמא דאמ', זכאה חולקיה דר' שמעון, שאילתא שאיל ואיתיהיב ליה. ולא זו בלבד, אלא ששבעים מקום מענודין לו בגן עדן, ובכל מקום ומקום פתחין פתוחים לשבעים עולמים, וכל עולם ועולם נפתח לשבעים רהטים, פי' נחלים, וכל רהיטא ורהיטא נפתח לשבעים כתרים עליונים, ומשם נפתחים אורחות לאספקלריא המאירה להתעדן בזיוה ולאור ממנה, דכתי' (תהלים כז, ד) לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. מהו ולבקר בהיכלו, שיהיה תמיד מצוי בהיכלו של מלך, כעבדו של מלך שהוא תמיד בהיכלו, כדא' בכל ביתי נאמן הוא. אמ' לו, אבי, כמה זמן נתנו לי בעולם הזה. אמ' לו, לא ניתן לנו רשות להודיע לבן אדם, אבל בהילולא רבה דר' שמעון תהא מתקן פתורי, כדא' צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אדהכי איתער [ר'] יצחק והוה חייך ואנפויי נהירין. חמא ר' שמעון ואסתכל באנפויי. אמ' ליה, מילא חדתא שמעית. אמ' ליה, ודאי. סח ליה ואישתטח קמיה דר' שמעון.",
+                "מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים והיה יהושע הגרסי עומד ומשמשו. יום אחד, וערב יום הכפורים, היה נפטר לו מרבו והלך לתוך ביתו. בא אליהו הכהן, ועמד על פתח ביתו, ואמ' לו, יהושע, עמוד. ואמ' לו, מי אתה. אמ' לו, אליהו הכהן אני, שבאתי להגיד לך שמא מת ר' עקיבא בבית האסורים. הלכו שניהם ביחד, ומצאו פתח בית האסורים פתוח, ורב בית האסורין ישן, וכל העם היו ישנים, ור' עקיבא מונח על מטתו מת. ניטפל לו אליהו על כתפו כשיצאו. אמ' לו יהושע, לא כך אמרת לי, אני אליהו הכהן, והלא כהן אסור ליטמא למת. אמ' לו, דייך יהושע בני, חס ושלום אין טומאה לצדיקים ואף לא לתלמידים. כיון שיצאו מבית האסורים, היו מהלכין כל הלילה, עד שהגיעו למטרפולין של קסרין. ירדו שלשים ירידות, ועלו שלש, ומצאו שם מטה מוצעת וספסל ושולחן ומנורה. הניחו המת על המטה. מיד דלקה המנורה מאליה ונערך השולחן. באותה שעה אמרו, אשריכם יראי אלהים, אשריך ר' עקיבא, שנמצא לך מלון טוב בשעת מיתתך, אשריך ואשרי כל מי שעוסקין בתורה.",
+                "מעשה בתלמיד אחד, שהיה מתייחד במקום אחד, והיה למד בו מסכת חגיגה. והיה מהדר ומהפך בה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכתא אחרת מן התלמוד זולתה, והיה שונה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם הזה, היה לבדו באותו בית שהיה לומד בו מסכת חגיגה, ולא היה שום אדם יודע פטירתו. מיד באה אשה אחת, ועמדה עליו, והרימה קולה בבכי ובמספד, ותרבה אנחתה וצעקתה, כאשה שהיא סופדת על בעלה, עד אשר נקבצו ההמון, ואמרה להם, ספדו לחסיד זה, וקברוהו בכבוד גדול, וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה בימיו. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה סביב למטתו ועשו עליו מספד גדול, והאנשים נתעסקו בתכריכיו ובכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה במר נפש וצועקת. אמרו לה, מה שמך. אמרה להם, חגיגה שמי. וכיון שנקבר אותו חסיד נעלמה מן העין אותה אשה. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, מפני שהיה שונה בה ושוקד עליה ללמוד אותה. והלא דברים קל וחומר, ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכתא אחת בלבד כך, הלמד תורה הרבה ותלמוד הרבה ומעמיד תלמידים הרבה על אחת כמה וכמה.",
+                "וחייבין כל גדולי הדור להתעסק במיתתן של צדיקים, לפי שהצדיקים במיתתן הן מסורין לגדולי הדור להתעסק בהן. כדגרסי' בפ' קמ' דמ' סוטה ירושלמי יוסף זכה בעצמות אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנא' (בראשית נ, ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. תלה הענין ביוסף. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, מול בית פעור. ולא על משה בלבד, אלא אף על [כל] הצדיקים, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה על פיו בעולם הזה, אין קץ ותכלית למתן שכרו בעולם הבא. כדגרסי' במ' בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיאמרו מפי דבר שמועה בעולם הזה. ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ואמ' ר' יצחק בר זעירי, ואמרי ליה ר' שמעון, מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שאדם [נוגע בו] דובב, אף תלמיד חכם, כיון שאומר [אדם] דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. דגרסי' במ' פסחים ירושלמי מאי שפתותיו דובבות בקבר, כאלו טועם טעם קופייסון. פרש\"י ז\"ל שהוא יין מעורב בדבש, ומבושלין ביחד, ונותנין בו תבלין.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. פתח ר' תנחומא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. בעשירי תורה מדבר. כיצד, אדם שלמד תורה הרבה, אין תלמידיו מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין בתורה ואומרין שמועות על שמו. וכן משה רבינו ע\"ה לימד תורה לישראל הרבה, וקבע להם פרשה שיהוא קורין בכל שבוע ובראשי חדשים ובמועדים, ואמ' לפני הב\"ה, רבונו של עולם, משאני מת איני נזכר. אמ' לו, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו, כך תהיה [עומד] כשישראל קורין את התורה, הה\"ד כי תשא את ראש בני ישראל, ר\"ל כי תשא לעתיד לבא. וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב חייא בר אשי, תלמידי חכמים אין להם מנוחה מדברי תורה בעולם הזה ואין בעולם הבא, שנא' (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל. ד\"א מתוקה שנת העובד והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, אדם שנפטר מן העולם הזה בן עשרים שנה יכול לומר לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אילולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך ימים ומרבה תורה ומצות, לפיכך הוא אומר אם מעט ואם הרבה יאכל, שמתן שכר של זה בחצי ימיו כמתן שכר של זה שהזקין ולמד תורה הרבה. דאמ' ר' תנחום, חס ושלום, שהרי משה רבינו ע\"ה שימש את ישראל במצרים ובמדבר ארבעים שנה וחיה מאה ועשרים שנה, ושמואל הנביא ע\"ה היו כל ימיו חמשים ושתים שנה וסבל טורחן של ישראל ומשאן, ושקלן הכתו' כאחד, שנא' (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמ' ר' לוי, משל [למה הדבר דומה], למלך ששכר פועלין. כשהיו עושין מלאכת המלך, נטל אחד מהם וטייל עמו. לערב באו הפועלים ליטול שכרן. אותו שטייל עם המלך היה אומר, אילולי שסלקתני מן המלאכה היה שכרי מרובה. כך אותו שמת בחצי ימיו אומר לפני הב\"ה, אילולי שסלקתני בחצי ימי הייתי לומד תורה הרבה. וגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' אבון, דברי תורה נמשלו לקונדייטון, מה קונדייטון יש בו דבש, יש בו יין, יש בו פלפלין, אף דברי תורה כך. יש בהם דבש, שנא' (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. יש בהם יין, שנא' (שיר השירים א, ב) כי טובים דודיך מיין. יש בהם פלפלין, שנא' (תהלים קיט, קמ) צרופה אמרתך מאד.",
+                "ובעת סילוקן של צדיקים, הב\"ה מסלק עמהן כל טובה שבעולם, לפי שבזכותן היתה טובה בעולם ובסילוקן תסתלק עמהן. כדגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכולות, שנא' (מיכה ז, א) אין אשכול לאכול ביכורה אותה נפשי. מאי אשכולות, איש שהכל בו. משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריהו ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל. ואעפ\"כ היה משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גדיא ביריחו, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש אדם בכם שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו את עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של עזרא. ושוב פעם אחת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש בכם אדם ראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של הלל. וכשנכנס רבן גמליאל הזקן לעבר את השנה ביבנה, אמ' יכנסו [שבעה] זקנים. נכנס רבן גמליאל ומצא שמונה. אמ' מי שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן על רגליו ואמ', אני הוא, והלכה למעשה נכנסתי לשאול. אמ' רבן גמליאל, כל ישראל יודעין, שאלו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים, אתה הוא אחד מהם. וכשמת תלו לו פנקסו ומפתחו בארונו, מפני שלא היה לו בן, והיה רבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה מספידין ואומרים, על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל, מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמדה שבעולם והלך לו.",
+                "ובזמן שהצדיק שרוי בעולם התורה מצויה בפיפיות הבריות, לפי שמורה אותן התורה ומאיר להם בחכמתו, וכשנפטר מן העולם, אין אדם רשאי להגות בתורה, שמא יכשל בהלכה ואין מי שיורה לו הדרך הנכונה, ונמצא מטהר הטמא ומטמא הטהור ומתיר האסור ואוסר את המותר. וגרסי' במדרש יהי אור תאנא בימיו של ר' שמעון בן יוחאי היה אדם אומר לחבירו פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב ר' שמעון הוו אמרי אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. משבטלו הסנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנא' (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין. ומנא לן, דבסנהדרין כתי' אמ' רב הונא בריה דר' יהושע, אמ' קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה. משמת ר' יהושע בטלה טובה מן העולם. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת ר' יוסף קטנטן פסקו חסידים. ולמה נקרא שמו קטנטן, שהיה קטנטן של חסידים. משמת ר' יוסי בן זמרא בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות ובאו גובאי ורבו הצרות. משמת [ר'] ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה. משמת ר' אלעזר בן עזריה בטל העושר מן החכמים. משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא. הושיעה ה' כי גמר וכו' ע\"כ.",
+                "וגרסי' במסכת כתובות בפ' הנושא את האשה, ת\"ר בשעת פטירתו של ר' אמר, לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם, בני, הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, ושולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה, יוסף חפני ושמעון אפרתי הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי. הזהרו בכבוד אמכם, דאוריתא [היא], דכתי' כבוד את אביך ואת אמך, את אביך, זו אשת אביך, ואת אמך, זה בעל אמך, וגם את לרבות אחיך הגדול. הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא, וכי מזהר להו אפי' לאחר מיתה. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו. מאי טעמא. כל בי שמשא הוה אתיא לביתיה. יומא חד אתאי שבביתיה וקראת אבבא. אמרה לה אמתה דר', שתיק, ר' עמנו הוא. כיון דשמע תו לא אתא. וכל כך למה, כדי שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים. יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוהו בחייו, הם ישמשוהו במותו. אינהו סבור לאעסוקי ביה בהדין עלמא הוא, כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה, שמע מינה לאיעסוקי ביה בההוא עלמא. והאי דאמ' הכי, כי היכי דלא לימרו מילתא הויה בה, ועד האידנא זכותא דר' חסידא הוה דאהניא להו. אמר להם, לחכמי ישראל אני צריך. נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמ' להם, אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנניה בר חמא ישב בראש. אל תספדוני בעיירות, סבור מינה משום טרחא דעיירות הוא דקאמ', כיון דקא ספדי בכרכין וקא אתי כולי עלמא, אמרי שמע מינה משום יקרא הוא דקאמ', והאי דקאמ' הכי, משום דלא זילזלו ביה. הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, דלא עדיפנא ממשה רבינו ע\"ה, דכתיב ביה ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, כל תלתין יומין ספדו ביממא ובליליא, מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, ספדו בליליא וגרסי ביממו, עד דספדו תריסר ירחי דהני שתא. באשכבתיה דר' נפק בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דר' מזומן לחיי העולם הבא. הוה ההוא כובס דכל יומא הוה אתי ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי סלק לאיגרא ונפל ומית. יצאתה בת קול ואמרה, ההוא כובס מזומן לחיי העולם הבא. חנינא בר חמא ישב בראש. אע\"פ שלא קבל עליו ר' חנינא, שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. יתיב ר' אפס ברישא, ויתיב ר' חנינא בראי ויתיב לוי אגביה. נח נפשיה דר' אפס ויתיב ר' חנינא ברישא. אמ' להם, לבני קטן אני צריך. נכנס ר' שמעון בנו אצלו, ומסר לו מסורת חכמה. אמ' להם, לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות, ואמ' לו, נהוג נשיאותך, בני, ברמים וזרוק מרה בתלמידים. איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד, ואמר מר, זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורהו מרי ורבי. לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.",
+                "ההוא יומא דקא ניחא נפשיה דר', גזרו תעניתא ובעו רחמי. אמרי, כל מאן דאמ' נח נפשיה דר' ידקר בחרב. סלקא אמתיה דר' לאיגרא, ואמרה, עליונים מבקשים את ר' ותחתונים מבקישם את ר', יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי דקא מצטער אמרה, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. לא הוו קא שתקי רבנן מרחמי. שקלא מנא ושדיא מאיגרא לארעא, ואישתקו, ונח נפשיה. אמרו ליה רבנן לבר קפרא, זיל עיין בה. אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה למאניה ואהדריה לקירעיה לאחורי וקאמ', אתי אראלים ומצוקים ואחזו בארון קדש, נצחו אראלים את המצוקים ונגנז ארון הקדש. אמרו נח נפשיה. אמ' להו, אנא לא קאימנא, אתון הויתון דקאמריתו. בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמ', רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפי' מאצבע קטנה, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שיהא שלום במנוחתי. יצאתה בת קול ואמרה, יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. על משכבותם, על משכבך מיבעי ליה. מסייע ליה לר' חייא בר גמדא, דאמ' ר' חייא בר גמדא אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר', בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, צדיק פלוני בא. אומר יבא שלום. אומרים לפניו, רבונו של עולם, יבאו צדיקים ויצאו לקראתו. אמ' להם, יבואו שלום ינוחו על משכבותם. א\"ר אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו, אחת אומרת לו בוא בשלום, ואחת אומרת לו הולך נכוחו, ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם.",
+                "וגרסי' בב\"ר הצדיק שבעיר הוא זיוה, הוא שבחה, הוא הדרה, פנה משם פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה. וכל זמן שהצדיק בעולם טובה באה לעולם, ואין הצדיק נפטר מן העולם אלא בעון אנשי דורו. משל למרגלית שאבדה, בכל מקום שהיא מרגלית היא, למי אבדה, לא אבדה אלא לבעלה, כך הצדיק מת, הוא הולך לחיי העולם הבא, ואינו אבד אלא לאנשי דורו בפשעם. וגרסי' בפ' במה [מדליקין], א\"ר גוריון, ואיתימא ר' יוסף בר שמעיא, בזמן שהצדיקים בדור, נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. אמ' ר' יצחק בר זעירי, ואיתימ' ר' שמעון, מאי קראה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים, גדיים המתמשכנים על הרועים. וגרסי' במ' ברכות ירושלמי כשהצדיק נפטר מן העולם, אמ' הב\"ה, יבא דודי לגני, שהוא העולם הבא, לערוגת הבושם, אלו ישראל, לרעות בגנים, אלו אומות העולם, וללקוט שושנים, לסלק את הצדיקים מביניהם. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך, נטע לו פרדס נאה ונטע בו כל אילנות נאות שבעולם. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה אביו מחזר על העולם ורואה איזו נטיעה יפה ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיס אותו היה מקצץ אותן. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הב\"ה, מחזר על כל העולם [ורואה איזה צדיק באומות העולם], ומביאו ומדבקו בישראל, כגון רחב ויתרו, ובשעה שהן מכעיסין אותו, מסלק הצדיקים מביניהם.",
+                "כשנפטר רב הונא בקשו להניח ספר תורה על מטתו, כלומר קיים זה מה שכתו' בזה. אמר להם רב חסדא, דבר שהיה אוסרו בחייו נעשה לו במותו. בקשו להוציא את מטתו ולא יכלו, מפני שהיה פתח קטן. עמדו לשלשלו דרך גגות. אמ' להם רב חסדא, למדנו ממנו, חכם כבודו דרך פתחים. בקשו להחליפו ממטה גדולה למטה קטנה ממנה, אמ' להם רב חסדא, כך למדנו ממנו, חכם כבודו במטה ראשונה. שברו הדלת והוציאוהו. פתח עליו ר' אבא, ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו. כשהעלוהו לירושלם לקוברו, אמרו להם לרב אמי ולרב אסי, הנה רב הונא בא. אמרו, כשהיינו אצלו לא היינו יכולין לישא ראש מפחדו, עכשו בא אלינו לכאן. אמרו להם, ארונו בא. אמרו, היכן נקבור אותו ואצל מי. אמרו, רב הונא רבץ תורה בישראל ור' חייא רבץ תורה בישראל, יקברוהו אצל ר' חייא. אמרו, מי יכניסהו לשם. אמ' רב חיננא, אני אכניסנו, שהרי קיימתי כל תלמודי משהייתי בן שמונה ואני יודע את מעשיו. יום אחד נהפכה עליו רצועה של תפלין ונתענה עליו ארבעים יום. הכניסו למערת ר' חייא, ומצא את ר' חייא ישן ור' יהודה בנו מימינו וחזקיה בנו משמאלו. אמ' לו ר' יהודה לחזקיה, עמוד על עמדך, שאין דרך ארץ שתישן אתה וארונו של רב הונא בא. מיד עמד חזקיה. כשעמד עלה עמוד של אש עמו. נבעת רב חיננא, העמיד את הארון, ויצא.",
+                "גרסינן במדרש השכם כשנפטר ר' פדת, פתח עליו ר' יצחק, היום קשה כיום שבא השמש בצהרים, שנא' (עמוס ח, ט) והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן, זה יומו של יאשיהו, ר\"ל יום שנפטר יאשיהו. כשנפטרו רבה בר רב הונא ורב המנונא העלום לארץ ישראל ליקבר. כשבאו למעברות לעבור כבדו הארונות זה לזה, זה לא רצה לעבור מפני כבודו של זה, וזה לא רצה לעבור מפני כבודו של זה. בא ערבי אחד ואמר, מה זאת. אמרו לו, חכמי ישראל מכבדין זה את זה. אמ', לא אעבור עד שאראה מי יעבור תחלה. עבר ארונו של רבא בר רה הונא תחלה. ונפלו שיניו וכרסו של אותו ערבי, מפני שלא היה ראוי לראות נס כזה, לפי שהיה מצרף אותו לדברי הבאי. פתח עליהם אותו תינוק, גזע ישישים עלו מבבל ועמם ספר מלחמות, קאת וקדר הכפילו לראות שוד ושבר הבא משנער, רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש צדיק ונקי. כשנפטר ר' זירא פתח עליו אותו ספדן, ארץ שנער הרה וילדה וארץ צבי גדלה שעשועה, אוי נא לה כי אבדה כלי מלחמתה. כשנפטר ר' אבהו הורידו קיסרי דמעות. כשנפטר ר' יוסי שפכו כל מרזיבי צפורי אש. כשנפטרו רבה ורב יוסף נשקו מעברות פרת זה לזה. כשנפטר ר' יצחק בר אלישיב נחסכו שבעים מחתראתא בטבריה. כשנפטר רב המנונא ירד ברד מן השמים. כשנפטרו אביי ורבא נשקו מעברות חדקל זו לזו. כשנפטר רבינא פתח עליו אותו ספדן, תמרים הניעו ראשן על צדיק כתמר יפרח לשום לילות כימים.",
+                "הרי שהב\"ה, כשהוא מסלק את החסידים מן העולם הזה, אינו מסלקן אלא בעונם של ישראל, ויראה בעולם אותות שהוא כבד עליו סילוקן, שנא' (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אבל כשישראל עושין רצונו, אם יפטר צדיק מן העולם, שאי איפשר שיחיו הצדיקים בעולם הזה לעד ולעולם, שאין חייהן של צדיקים אלא בעולם הבא, שהם חיים שאין להם קץ ותכלית, מיד מקים צדיק אחר תחתיו. כדגרסינן בב\"ר ויהיו חיי שרה וגו', הה\"ד יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה. ד\"א ויהיו חיי שרה, זש\"ה וזרח השמש ובא השמש. אמ' ר' אבא בר כהנא, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא קודם שהשקע הב\"ה שמשו של יהושע הזריח שמשו של עתניאל בן קנז, עד שלא שקעה שמשו של עתניאל זרח שמשו של שמואל. אמ' ר' יוחנן, כהדא עגלתא תמימתא. עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, שנא' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואח\"כ מיד ויהיו חיי שרה, ויביאה יצחק [האהלה] שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על אהלה, וכיון שמתה פסק, וכיון שבאה רבקה חזר. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היתה ברכה מושלכת בעסה, וכיון שמתה פסקה, וכיון שבאה רבקה חזרה. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה נר דלוק מליל שבת לליל שבת, וכיון שמתה פסק, וכיון שבאה רבקה חזר. וכיון שראה אותה יצחק שהיא עושה כמעשה שרה אמו, לשה עיסתה בטהרה, וקוצה חלתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, מלמד שהיתה צדקת כאמו. הה\"ד וזרח השמש ובא השמש, שאין הב\"ה משקיע שמשו של צדיק עד שמזריח שמשו של צדיק אחר. יום שמת ר' עקיבא נולד ר', יום שמת ר' נולד רב אדא בר אהבה, יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא בנו, יום שמת רב המנונא נולד רב אבין, יום שמת רב אבין נולד רב הושעיא איש טיריאי, [יום שמת ר' הושעיא] נולד רב אושעיה בריה, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. ר' חנין חתנו של ר' יהודה נשיאה היה, ולא היו לו בנים. התפלל ונולד לו בן. אותו היום שנולד מת רבינא. פתח עליו אותו ספדן, שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון הודבקו, בעת שמחתו נאנח, ובעת חנינתו אבדה חנינתו. הא למדנו שכשישראל עושין רצון הב\"ה, אם ימות צדיק אחד מהם, מיד מקים הב\"ה צדיק אחר תחתיו, כדי שיהיה מגין על ישראל בזכותו, ויהיה להם שלום והשקט ושלוה בימיו. הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ר\"ל כשהב\"ה מסלק צדיק מן העולם מוליכו בשלום לגן עדן, כדא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ומקים צדיק אחר נכוחו, ר\"ל במקומו, הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו."
+            ],
+            "Torah Study by Day and by Night": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה, שכל הקורא ביום ושונה בלילה הב\"ה מטה אליו חסד. כדגרסי' בפרק ב' דמסכת ע\"ז ובמ' חגיגה בפרק אין דורשין בעריות, אמ' ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הב\"ה מושך עליו חוט של חסד, שנא' (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יצוה ה' חסדו ביום, משום דבלילה שירה עמי. איכא דאמרי, אמ' ריש לקיש שכל העוסק בתורה בעולם הזה, שדומה ללילה, הב\"ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא, שדומה ליום, שנא' (תהלים מב, ט) יצוה יומם ה' חסדו ובלילה שירו עמי. וגרסי במ' עירובין בפ' עושין פסין, א\"ר ירמיה בן אלעזר, כל בית ששומעין בו תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י) ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יוסי ור' חייא היו מהלכין בדרך. ראו מקום אחד שהיה דשן בעשבים ונהר עובר עליו. ישבו להם שם. עד שהיו יושבים והנה עוף אחד מצפצף לפניהם. אמ' ר' חייא, נקומה מכאן, שבודאי לסטים מצויין במקום הזה. קמו והלכו. והחזירו פניהם וראו הליסטין רצין אחריהן. ונעשה להם נס, ומצאו סלע אחד ובו מערה. נכנסו למערה וישבו שם כל היום ההוא וכל הלילה. פתח ר' חייא ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק. מקרוב מיבעי ליה, אלא שהב\"ה מקבץ את נדחי ישראל מארץ רחוקה, כדא' ושבו מארץ מרחק. ד\"א מרחוק, שהב\"ה רחוק, ויושב בשמי שמים העליונים, ומשגיח בישראל כשהם בצרה בין האומות ומושיע אותן, כדא' למה ה' תעמד ברחוק, מאותו מקום שנקרא רחוק הנני מושיעך, ושב יעקב, למקומו ולכסאו, להזדווג בשכינה בבית המקדש, ושקט ושאנן, שיהיה שקט ושאנן לעד ולעולם, ואין מחריד, בזכות יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' ביה ויחרד יצחק חרדה. ועתה אנו יושבים במערה הזאת בפחד, הב\"ה יציל אותנו בזכותו של יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' ביה לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, וישיב אותנו למקומנו בהשקט ובשלוה, ואין מחריד, מכל דבר, כי כשהב\"ה עושה נס בכל דבר יעשה אותו. ר' יוסי פתח, ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך. מה היתה דעתו של ברק להוליך עמו לדבורה למלחמה, אלא אמ' ברק, הואיל ושרתה עליה רוח הקדש אוליכה עמי ואנצל בזכותה. אנו שהתורה עמנו, שהיא שמו של הב\"ה, על אחת כמה וכמה שיציל אותנו.",
+                "ישבו להם במערה כל אותו יום. לערב זרחה להם הלבנה במערה, והנה שני טייעים עוברים וחמוריהם טעונין מאכל ומשקה לצורך הטייעים יותר על משאם. אמרו הטייעים איש לאחיו, נלין פה הנה, יש לנו מאכל ומשקה ומספוא לחמורים, נכנס למערה זו ונלין בה. אמ' לו חבירו, טרם תפרש לי פסוק זה שאינו מתיישב לי. אמ' אמור פסקיך. אמ', כתיב אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך. אמ' כי עשית ולא פירש מה הטובה שעשו לו, ועוד אמ' ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, נגד חסידים כי טוב, לנגד אחרים לא כי טוב. אמ' לו חבירו, אוי לה לסחורה שעזבנו להב\"ה בשבילה. כששמעו ר' חייא ור' יוסי שיש בפיהם תורה שמחו. אמ' לו ר' חייא לר' יוסי, והלא אמרתי לך כשהב\"ה עושה נס בכל הוא עושה אותו. יצאו מהמערה. הקדים ר' חייא ופתח, שלום שלום לרחוק ולקרוב, שני שלומים הללו אחד לרחוק ואחד לקרוב, ושניהם ענין אחד. כיצד, לרחוק שנעשה קרוב, כגון גירי הצדק, ולקרוב, לישראל, שהב\"ה קרוב לו, כדא' לבני ישראל עם קרובו. אי נמי לקרוב שנעשה רחוק, שהוא ישראל ונתרחק מהב\"ה בעונותיו, ולרחוק, לישראל שפשע בהב\"ה ונתרחק מהב\"ה, ולקרוב שנתקרב אל התורה ונתקרב מהב\"ה. אמרו להן ר' חייא ור' יוסי לטייעין, בואו והתחברו אלינו ולינו במערה.",
+                "נכנסו הטייעין, ונשתטחו לפני ר' חייא ור' יוסי, ופרקו המשוא מעל החמורים, והתקינו המאכל. פתח אחד מן הטייעים ואמר, אמרו לנו רבותינו בעלי התורה פסוק זה, אודך לעולם כי עשית, ולא פירש מה היא הטובה שעשה עמו, ועוד ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, ולגבי אחר אינו כי טוב. אמ' ר' חייא, אודך לעולם כי עשית, על יצירת העולם הכתו' מדבר, כלומ' אודך על העולם הזה שעשית, ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, ודאי נגד החסידים שמו של הב\"ה טוב ולא נגד הרשעים, שמבזין מצותיו ואינן עוסקין בתורה בכל יום. אמ' טוב דברת, אבל אני שמעתי פירוש אחר בסתר, אבל אני מתיירא לגלותו. אמרו לו ר' חייא ור' יוסי, אמרו לנו, שאין התורה ירושה לאדם אחד לבדו אלא לכל ישראל כולם, דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אמ' להם, יום אחד נכנסתי ללוד, ונסמכתי לכותל של בית אחד שהיה בו ר' שמעון בן יוחאי, ושמעתי מפיו פסוק זה אודך לעולם כי עשית, על עולם אחרון שברא הב\"ה הכתוב מדבר, ובאותו עולם היה דוד מחזיק, ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, שהעולם ההוא נקרא טוב, אימתי נקרא טוב, נגד חסידיך, כדא' חסדי דוד הנאמנים, ולאותו עולם היה מחכה דוד ע\"ה. באו ר' חייא ור' יוסי ונשקו על ראשו, ואמרו, מי יכסה עיניך עפר, שמעון בן יוחאי, שאתה יושב במקומך ואתה מרעיש ההרים והגבוהים, ואפי' עוף השמים אתה מרעיש, וכולם שמחים בדיבורך, אוי לו לעולם כשתסתלקת ממנו. תמהו ר' חייא ור' יוסי ושמחו באותם טייעים.",
+                "אחר שאכלו, פתח ר' חייא ואמר, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. איילת השחר זו כנסת ישראל, שנקראת איילת אהבים ויעלת חן. וכי איילת השחר היא ולא איילת היום. אלא בוא וראה, בתחלת הלילה כל השערים ננעלו, ועליונים ותחתונים שקטין, והמזיקים שטין בכל העולם, ומחזירין ועוברין על גופות בני אדם, וסובבין את מטותיהם, ורואין דמות פניהם בצלם אלהים, ומתייראים מהם. ונשמות בני אדם עולות למרום, כל אחת ואחת כפי השגתה, ובחצות הלילה הכרוז יוצא במרום ומכריז, ויפתחו השערים, ורוח צפונית מנשבת בכנורו של דוד, ומנגן מאליו. אשריהם הצדיקים המתעוררים משנתם בעת ההיא ומתעסקין בתורה. וכל העוסקין בתורה בעת ההיא נקראו חבירים להב\"ה ולכנסת ישראל, ולא עוד אלא שנקראים אחים, שנא' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. ובעת הנץ החמה, כרוז עומד במרום ומכריז, ושערים של צד דרום נפתחים, ושערי רחמים נפתחין, והב\"ה מקבל שירות ותושבחות שישראל משבחין אותן, והמלאכים משבחין מלמעלה וישראל מלמטה, ומלאכי רחמים שנוטלין תושבחותיהן של ישראל ונותנין אותן לפני הב\"ה וכותבין אותן על ספר, והב\"ה מושך על ישראל חוט של חסד, ואותו חוט הוא כמו עטרה בראש, בכל אחד ואחד, וייראו מפניו עליונים ותחתונים. ואפי' בזמן שהב\"ה יושב על כסא דין, הם נכנסים בשער המלך, ואין מי שימחה בהן, ולא יהיה רשות למדת הדין עליהם, לפי שהם נחתמים בטבעת המלך, והם ניכרים וידועים שהם מהיכל המלך, ושהם ברוכי ה', שנא' (ישעיהו סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אשריהם הצדיקים העוסקים בתורה, ועליהם הכתו' אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.",
+                "פתח ר' יוסי ואמר, משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל. מאי משא דומה. כל הגליות שעברו היה זמנן ידוע, גלות מצרים ארבע מאות שנה, גלות בבל שבעים שנה, והיו מחכין לזמן הגאולה. אבל משא דומה נאמר בשביל גלות אדום, שלא נתבאר קצו, ולפיכך נקרא דומה, כאדם היושב ודומם, ואינו מדבר, ולא מבאר עניינו, דומם, ואין קץ גאולתו ידוע אלא להב\"ה שהבטיחנו כמה הבטחות על ידי עבדיו הנביאים שיגאול אותנו ממנו, והקב\"ה אומר בשביל גלות זה משא דומה אלי קורא משעיר, קולן של ישראל שמעתי משעיר, ואע\"פ שהן לחוצין ביניהם ונפרצין על הארצות ושוכבין על העפר, נותנין קולן בדברי תורה באשמורות הלילה, הה\"ד שומר מה מלילה שומר מה מליל, אפי' בליל המועדים יושבין ועוסקין בתורה, כדא' ליל שמורים הוא לה'. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו. שומר, זה הב\"ה, כדא' הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אמ' הב\"ה, אם תתעסקו בתורה יומם ולילה, אני אביא לכם הגואל, שנא' (ישעיהו כא, יב) שובו אתיו, תשובו לארצכם ואבנה בית מקדשי ואשכון שכינתי ביניכם. הה\"ד ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב ה' אלהיך את שבותך, שישיב ישראל אל ארצם. ושב וקבצך, שישיב את שכינתו לירושלם.",
+                "פתח ההוא טייעא ואמר, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. בוא וראה, באשמורת האחרונה העליונים והתחתונים מתעוררים לשבח לפני הב\"ה, וכל עצי גן עדן משבחין לפניו, כדא' אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא, ואפי' עוף השמים מצפצפין לפניו שבח, והגבר מצלצל בכנפיו וקורא ומשבח לפני הב\"ה, ומעיר אדם להתעסק בתורה. אשריהם הצדיקים ואשרי חלקם שמתעוררין מתנומתן וקמים ממטותיהן בעת ההיא ומתעסקין בתורה בעת ההיא. בעת בקר שערים של דרום נפתחין, ורוח של רפואה יוצאה לעולם, ורוח מזרח מנשבת, והמלך יושב על כסא רחמים, וכל הכוכבים של בוקר כולם משבחים ואומרים שירות לפני הב\"ה, הה\"ד ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. אלהים מדת הדין, כדא' עד האלהים יבא דבר שניהם, ר\"ל כשהבקר בא וישראל עוסקין בתורה וכוכבי בקר משבחין לפני הב\"ה, אז תשבר מדת הדין ולא תעצור כח לעשות דין בישראל, הה\"ד ויריעו כל בני אלהים, כדא' רוע התרועעה ארץ.",
+                "פתח הטייע השני ואמר, הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם. מאי הבקר אור, בעת בקר טובה באה לעולם, וחסד אלהים מתעורר על הבריות, הה\"ד וירא אלהים את האור כי טוב. כשהשמש זורחת הב\"ה מגין על בריותיו, כדא' שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. מי ההולכים בתמים, המתעסקים בתורה, כדא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. כ\"ש בר נש דמתגבר בלילה לאשתדלא באוריתא, דהא כל צדיקיא דגנתא דעדן צייתין לקליה וקודשא בריך הוא משתבח ביה ביניהו, דכתי' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני. אמ' הטייע, ועכשו הוא עת רצון, והנה השמש זרחה, והב\"ה מגין על ישראל בזכותה של תורה, והתורה מלווה אותנו בדרך, כדא' בהתהלכך תנחה אותך, שלחנו לדרכנו. ברכו אותם ר' חייא ור' יוסי, ונשקו אותם על ראשם, ושלחו אותם לשלום. אמ' ר' חייא לר' יוסי, ברוך השם שתיקן לפנינו דרכנו, ודאי הטייעין אלו הב\"ה שלח אותם אלינו. יצאו ר' חייא ור' יוסי והלכו לדרכם. אמ' ר' יוסי, ודאי לבי נקשר באהבת הטייעין האלו, וחכמים הם, ובני תורה הם. אמ' לו ר' חייא, איני תמה על חכמת הטייעין האלו, לפי שבימי ר' שמעון בן יוחאי אפי' עוף השמים מצפצפין חכמות, ודבר זה ידוע בעליונים ובתחתונים.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' יהודה ור' יוסי היו יושבין בלילה ועוסקין בתורה. אמ' לו ר' יהודה לר' יוסי, רואה אני שצחות התורה הוא יותר בלילה מביום. אמ' לו, מפני שתורה שבעל פה בלילה היא נדרשת יותר מביום. פתח ר' יוסי ואמר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. בוא וראה, בשעה שמתעוררת רוח צפונית בחצות הלילה, שבט של שלהבת יוצא ומקיש תחת כנפי הגבר, ומצלצל בכנפיו וקורא. ובזמן שהגבר קורא ורואה אותה שלהבת, מביט בה ומזדעזע, ומביט כבוד הב\"ה, ועושה רצונו, וקורא לבני אדם, ומעיר לישראל לעסוק בתורה בלילה. ונתן לו הב\"ה בינה לידע אימתי הוא חצות הלילה, כדא' או מי נתן לשכוי בינה. ונקרא שכוי מפני שהוא משגיח וצופה ועומד על משמרתו בלילה להעיר ישראל משנתם ולקום לעסוק בתורה, כדא' והמצפה, סכותא, ונקרא גבר מפני שהוא מתעורר בשלהבת של גבורה בחצי הלילה. ובעת ההיא היא רנתה של תורה, כדא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות. כשהגבר קורא ובני אדם שוכבין על מטותיהן ואינן קמין לעסוק בתורה, אז מצלצל בכנפיו פעם אחרת וקורא פעם אחרת ואומר, פלוני נזוף מלפני המקום ועזוב מאלהיו, שלא העיר את רוחו להשגיח בכבוד יוצרו. כשהנץ החמה הכרוז מכריז עליו ואומר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. ותורה שלמד אדם בלילה היא נחה ללמוד, ויחכם יותר הלמד בלילה. שנא' (איוב לה, י) ולא אמ' איה אלהי עושי נותן זמירות בלילה, וסמיך ליה מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ד\"א ולא אמ' איה אלוה עושי, עשני מיבעי ליה, מהו עושי. אלא בשעה שאדם קם בחצי הלילה ועוסק בתורה, כשיאיר הב\"ה את המלאכים מתקנין מעשיו ומושכין עליו חוט של חסד וינצל מכל רע, ויאיר אורו בעליונים ובתחתונים. ר' יהודה אמר, אנא שמענא דאמ' ר' אבא פסוק זה עושי, עושה לי מיבעי ליה, מהו עושי. בשעה שאדם קם בחצי הלילה ועוסק בתורה, כשיאיר היום מתעורר אברהם אבינו ע\"ה באותו החוט שלו, דכתי' בו אם מחוט ועד שרוך נעל, והב\"ה וכנסת ישראל מתקנין מעשיו, וכאלו הב\"ה עושה אותו בכל יום בריה חדשה, הה\"ד איה אלוה עושי, כאלו הב\"ה עושה אותו חדש בכל יום ויום. הב\"ה עושה את ישראל בריה חדשה בכל יום בזכות התורה שעוסקין בה בלילה, שנא' (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו, ר\"ל לעתיד. וזה טעם דכתי' (תהלים קמט, ג) יהללו שמו במחול וגו', כי רוצה ה' בעמו וגו', וכתי' (תהלים קמט, ה) ירננו על משכבותם, רוממות אל בגרונם, שהיא התורה.",
+                "[ר'] חזקיה [היה] יושב לפני ר' יצחק. קמו בחצות הלילה לעסוק בתורה. פתח ר' יצחק ואמר, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מי הם עבדי ה', המאמינים בו ובתורתו, הקמים בחצות לילה לעסוק בתורה, ויודעין לייחד שמו של הב\"ה כראוי. בוא וראה, בשעה שאדם קם בלילה לעסוק בתורה, כשרוח צפונית מנשבת, אותה איילת מתעוררת ומשבחת להב\"ה. ואיילת זו היא שאמ' דוד ע\"ה ברוח הקדש למנצח על איילת השחר, ר\"ל כח הנשמה העליונה שהיא מתעוררת בשחר ומשתדלת להשיג קצת מגבורת הב\"ה. ולפיכך כח זה נקרא איילת, כמו יש לאל ידי, וכמו כגבר אין איל. וכשאיילה זו קמה לשבח לפני הב\"ה, כמה אלפים וכמה רבבות משבחין עמה לפני הב\"ה. אשריהו מי שזוכה לקום בחצי הלילה לעסוק בתורה, לפי שהב\"ה מאזין אליו, וכל אכלוסי מעלה שמשבחין לפני הב\"ה מתחברים עם אותם שעוסקין בתורה בלילה ומקשיבים לקולם, כמו שנא' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני, וכולם מכריזין עליהם ואומרים, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, ואומרים להם, אתם ברכו את ה', אתם שבחו את ה', אתם הללו למלך מלכי המלכים הב\"ה, אתם שימו עטרה בראש המלך. ד\"א אילת השחר זו תורה, כדא' אילת אהבים ויעלת חן. כשאדם קם בחצי הלילה ועוסק באיילת השחר, שהיא התורה, אז מתעטרת ואומרת לפני הב\"ה, ראה באיזה בנים באתי לפניך, ראה באי זה בנים נתעטרתי לפניך. ומי הם הבנים הללו שכל השבח הזה להם, והיא אומרת העומדים בבית ה' בלילות, אלה נקראים עבדי ה', אלה הם ראויים לברך את ה', וברכתם ברכה שלימה וקדושה, שנא' (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ואדם הזוכה לזה מה מכריזין עליו, יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ.",
+                "וגרסינן במ' מנחות בפ' הרי עלי עשרון, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתו' כאלו עוסקין בתורה בעבורה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' שמעון היה מהלך בדרך והיה עמו ר' יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר' שמעון ואמ', טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו, אשריהם הצדיקים לפי שהם יראי ה', שכל ירא השם נקרא מאנשי ביתו של הב\"ה, ועליו נאמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. מהו טרף נתן ליראיו, כדא' ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. מכאן למדנו שכל אדם שעוסק בתורה בלילה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, בשעה שעליונים מתקנים ביתו של הב\"ה בתושבחות, הוא משתתף עמהם, וכאלו הוא מאנשי בית המלך ומרואי פניו, ונותנין לו בכל יום ויום מתכשיטי המלכות העליונה, ה\"ה ותתן טרף לביתה. ר\"ל המשתתף עם כנסת ישראל, ועוסק בתורה בלילה, והזוכה לטרף ההוא שהב\"ה נותן ליראיו, הב\"ה זוכר אותו לטובה לעולם הבא, שנא' (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. לחם לא אכל, אבל אכל מלחמה של תורה, ומים לא שתה, [אבל] מימיה של תורה [שתה], והיה למד תורה ביום ושונה אותה בלילה בינו לבין עצמו. ולמה היה עושה כך, אלא ללמד את ישראל שיהו עוסקין בתורה ביום ובלילה. וגרסי' בסיפרי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. והלא דברים קל וחומר, ומה יהושע, שנא' בו (דברים לד, ט) ויהושע מלא רוח חכמה, נאמר בו והגית בו יומם ולילה, שאר כל בני אדם עא\"ו. וגרסינן בפרק תפלת השחר ובפסיקתא חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. ר' פנחס בשם ר' אלעזר בן מנחם אומר, ומה היה דוד עושה, היה נוטל נבל וכנור ונותנן במראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, והיו חבירי [ישראל] שומעין ואומרין, ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנחנו על אחת כמה וכמה. נמצאו כל חבירי ישראל עוסקין בתורה. אמ' ר' לוי, חלון היתה על גבי מטתו של דוד, פתוחה לצפון, והיה הכנור תלוי כנגדה, והיתה רוח צפונית יוצאה בחצי הלילה ומנשבת בו, והיה הכנור מנגן מאליו, הה\"ד והיה כנגן המנגן, מלמד שהיה הכנור מנגן מאליו, והיו כל ישראל שומעין את קולו ואומרים, ומה אם דוד מלך ישראל עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה. נמצאו כל ישראל עוסקין בתורה. הוא שדוד המלך אומר, עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, איתעיר איקרי מן קודם איקריה דברי, דלית איקרי חשיב כלום קודם איקריה דברי. אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרא ולית שחרא מעוררני. והיה יצר הרע מרגיזו ואמ' לו, דוד, דרכם של מלכים להיות ישנים עד שלש שעות, ואתה אומר חצות לילה אקום להודות לך, והיה דוד אומר, על משפטי צדקך. וגרסי' בפרק קמא דמסכת חגיגה נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרשון. וכי ביום דורשין להב\"ה ובלילה אין דורשין אותו. אלא לומר לך, כל העוסק בתורה יום אחד לשמה, מעלה עליו הכתוב כאלו למד כל השנה כולה.",
+                "והתורה שלומד אדם בלילה מתקיימת בידו יותר מן התורה הנלמדת ביום, שנ' קומי רני בלילה לראש אשמורות, וכתי' (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה. ויותר מכלן הנלמדת ביום ובלילה, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. לכך התקינו רז\"ל שיהיו המשניים יושבין בבקר ובערב, לקיים קרא דכתי' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר אלעזר, כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנא' (איוב כ, כו) כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנא' (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא. וגרסי' בתוספתא מתשעה באב עד חג שבועות דלא מוסיף יוסיף, פי' מי שאינו מוסיף בלימודו בלילה יכרת, לפי שהלילות ארוכות, ולפיכך צריך אדם להוסיף בלימוד בלילה. ויש להם סמך מפסוקים מן לילה עד לילה. פי' מט' באב, שקורין באיכה קומי רני בלילה, עד חג שבועות, שקורין בספר רות ליני הלילה. מט' באב קומי רני בלילה, לפי שהלילות ארוכות, קום משנתך והוסיף בלימודך, ובחג השבועות ליני הלילה, לפי שהלילות קצרות אין אדם יכול ללמוד בלילה כל כך, עד ט' באב, שמתחילין הלילות להאריך."
+            ],
+            "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation": [
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ויכין מלאכה לעצמו, כדי שיתפרנס ממנה, ולא יטריח על הבריות בפרנסתו, ולא יהנה מכתרה של תורה בעולם הזה, שאין מתן שכרה בעולם הזה אלא בעולם הבא. דתנן רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. פירוש, יפה תורה עם מלאכה, כדי שיהיה יגע בשתיהן ולא יהיה לו פנאי לחטוא, ומתוך שהוא לומד תורה ועוסק במלאכה להתפרנס ממנה, יתקיים תלמודו בידו, ולא יחמוד, ולא יגזול ממון של אחרים, ולא יטריח על הצבור ויאמר פרנסוני שתלמיד [חכם] אני, דתניא כל הלמד תורה ואינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה סופו מלסטס את הבריות. ועוד שנינו במ' אבות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וגרסי' באבות דר' נתן שמעיה אומר, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות. לפיכך צריך אדם לאהוב מלאכה ויתעסק בה, לפי שהמלאכה חביבה לפני הב\"ה, ולו העולם ומלואו, וברא אותו בלא טורח ובלא עמל כי אם בדבור בלבד, שנא' (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ואפי' הכי כתב במעשה בראשית מלאכה, שנא' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ר' אלעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שאפי' אדם הראשון נצטוה על המלאכה, ולא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנא' (בראשית ב, טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשומרה. ר' אומר, גדולה מלאכה, שכל מי שעוסק במלאכה, אין בני אדם משיחין בו. משל למה הדבר דומה, לאשה שיש לה בעל, אם יצאה לשוק מקושטת אין בני אדם משיחין בה, כך מי שיש בידו מלאכה, אין בני אדם משיחין בו, מאין אוכל, מאין שותה. ר' מאיר אומר, גדולה היא המלאכה, שכל מי שאינו עוסק בה מתחייב בנפשו, כאיזה צד, היה בטל ביום הראשון וביום השני ואין לו מה יאכל, הלך וגנב, תפשוהו ומסרוהו למלכות והטילוהו לעשות מלאכה בשבת, מי גרם לו לעשות מלאכה בשבת, על שלא עשה בחול. ר' יהודה אומר, גדולה מלאכה, שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, כאיזה צד, עלה לראש הגג ונפל ומת, או נפל ונכפה, הא לא מת זה אלא מתוך הבטלה. ר' אלעזר בן עזריה אומר, גדולה היא המלאכה, שכל אומן יוצא לשוק ומשתבח באומנותו, הלבלר והקולמוס על אזנו, השולחני והעט על אזנו, ומשתבח באומנותו, וכן כל האומנין בשאר מלאכות. ר' אומר, גדולה מלאכה, שאין אדם יוצא לשוק עד שיתעטף במעיל, והכתף יוצא וחביתו על כתפו, ומשתבח באומנותו. ועוד היה ר' אומר, גדולה היא המלאכה, שאפי' אין לו לאדם אלא חצר או גנה חרבים ילך ויעסוק בהם, כדי שיהא עסוק במלאכה. מעשה בר' יאשיה שהיה מפנה את כליו ערב שבת עם חשכה, מבית זו לבית זו, מזוית זה לזוית זה. אמרו, למה אתה עושה כך. אמ' להם, כדי שתכנס שבת מתוך מלאכה, שנא' (שמות לא, יז) שבת וינפש, שבת מן המלאכה וינפש מן המחשבה.",
+                "חביבה מלאכה יותר מן היראה, שביראה כתיב אשרי כל ירא ה', ובמלאכה כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה רבינו ע\"ה [אלא מתוך המלאכה], שנא' (שמות ג, א) ומשה היה רועה וגו', וכתי' (שמות ג, ב) וירא מלאך ה' אליו וגו'.",
+                "גדולה מלאכה, שלא נקרא אדם שלם אלא מתוך המלאכה, ואיזה זה, זה אברהם אבינו ע\"ה במילה, שנא' (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך. וכבר היה יכול לבראתו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שעל בטלונה מפרישין הבעל מאשתו, דתנן במסכת כתובות בפרק [אף על פי], המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוצא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.",
+                "גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הב\"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם. וכן היה ר' מאיר אומר, ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני, או לאחד מן החיות עושה מלאכה. ולמה לא ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם שפלים, אלא מפני שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה. יעקב אבינו ע\"ה, אשובה ארעה צאנך אשמור. משה רבינו ע\"ה, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו וגו'. דוד עליו השלום, ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס, כי בקר אנכי ובולס שקמים.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה רוח הקדש על אלישע אלא מתוך המלאכה, דכתיב וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש וגו', ואמ' לו אליהו ע\"ה שוב כי מה עשיתי לך, כדי שלא יבטל מן המלאכה.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנא' (שמות לט, מג) וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה. ובמה בירך אותם, אמ' להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, שנא' (שמות מ, לה) והענן מלא את המשכן.",
+                "גדולה מלאכה לפני הב\"ה, שכשם שצוה לישראל על השבת כך צוה אותם על המלאכה, שנא' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.",
+                "גדולה מלאכה, שהגוזל מחבירו אפי' שוה פרוטה, יוליכנה אחריו אפילו למדי, והפועל עמו אוכלא, פי' בתמרים, [אפילו אחת מהם יפה דינר, אוכל ואינו בוש].",
+                "גדולה מלאכה, שהנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והפועלין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.",
+                "גדולה מלאכה, שהמצות והמעשים טובים נקראים מלאכה, שכך נקראים מלאכת שמים.",
+                "ואע\"פ שהמלאכה חביבה, צריך אדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, שהמלאכה מפרנסת אותו בעולם הזה והתורה תנחילנו חיי העולם הבא. ויתכוין במלאכתו להתפרנס ממנה, כדי שלא יטריח על הצבור, וכדי שלא יהנה מכתרה של תורה בעולם הזה. דתנן שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. וגרסינן במ' ברכות בפ' כיצד מברכין, אמ' רבה בר בר חנא א\"ר יוחנן משום ר' יהודה בר אלעאי, בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי וזה וזה נתקיימו בידן, דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי וזה וזה לא נתקיימו בידן. ואין לך מלאכה בעולם פחותה, הואיל ואדם מתפרנס ממנה ואינו מצטרך לבריות. ואם תלמיד חכם הוא, כדי שלא יקבל פרס מן הצבור ונמצא נהנה מכתרה של תורה בעולם הזה, ישתדל לעשות מלאכה להתפרנס ממנה ולא יטריח על הצבור.",
+                "וחסידים הראשונים היו משתדלים לעשות מלאכה, כדי שיתפרנסו ממנה, ולא היו חוששין למלאכה פחותה, ואע\"פ שהיו מהם נשיאים וראשי ישיבות וגדולי הדור. כגון ר' יוסי, שהיתה מלאכתו שהיה נושא עצים על כתפו, והיה שמח בחלקו ומשתבח במלאכתו, ואומר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. ור' יהושע היה פחמי, ור' יצחק נפחא, ור' יוחנן סנדלר. אבא חלקיה, בן אחותו של הלל, היה נשכר לחפור השדות והכרמים. אבא שאול קובר את המתים. הלל הזקן חוטב עצים, ואע\"פ שהיה נשיא ישראל וגדול הדור, ובן בנו של מלך יהודה היה, ואפי' הכי היה חוטב עצים. וגרסינן במ' נדרים ר' יהודה כדאזיל לבי מדרשא שקיל גולפא אכתפיה, פי' כלי חרס גדול, והיה אומר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ר' שמעון היה שקיל צנא אכתפיה, פי' סל גדול, והיה אומר, גדולה מלאכה שמכבדת בעליה. וחסידים אלו, שהיתה מלאכתן בצער והיו מתפרנסין ממלאכות אלו, ואם הכי היו גדולי הדור, ושוקדין על תלמודן, ולמדו תורה הרבה, והעמידו תלמידים הרבה. ואלו היו רוצין לקבל פרס מאנשי דורן, היו נותנין להם ממון הרבה והיו מעשירין אותן והיו מפרנסין אותם כפי כבודם, אבל לא היו רוצים ליהנות מכתרה של תורה ולקבל שכרן בעולם הזה.",
+                "וכל מי שאינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה, הרי זה חוטא ומחטיא את הבריות. כיצד הוא חוטא, כיון שאינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה, סופו בא לידי עניות וגונב את הבריות. כיצד מחטיא את הבריות, מפני שמרננין אחריו וחושדין אותו, ואומרין עליו, פלוני שהוא בטל ואינו עושה מלאכה, מנין הוא אוכל, מנין הוא שותה. וכמה הפליג שלמה ע\"ה בגנות מי שאינו עושה מלאכה, ואומר עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב, ואומר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו. וגרסי' בחופת אליהו זוטא אמ' אליהו זכור לטוב, מעיד אני עלי שמים וארץ, שכל תלמיד חכם שקורא לשם שמים ושונה לשם שמים ונהנה משלו ומיגיעו, שעליו הכתו' אומר אשריך וטוב לך. ולא עוד אלא שאומות העולם יריאין ממנו, שנא' (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. לפי' אל יתכוין אדם ללמוד תורה כדי להשתמש מכתרה בעולם הזה, כי שכר תלמוד תורה גנוז הוא וצפון לצדיקים בעולם הבא."
+            ],
+            "Torah for its Own Sake": [
+                "ואע\"פ ששכר תלמידי חכמים גדול לעולם הבא, אפי' הכי לא תהיה כוונת תלמודו ותורתו אלא לשמה ולא לקבל שכרה. דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. ר' צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם, ר\"ל שלא תהיה כוונתו של אדם ללמוד תורה בעולם הזה להתגדל בה כעטרה, ולא תהיה כוונתו ללמוד תורה לעשותה ככלי אומנתו שמתפרנס ממנו, כגון קרדום ומחרישה וכיוצא בו. וכן היה הלל [אומר] ודישתמש בתגא חלף, פי' המשתמש בכתרה של תורה בעולם הזה שלא לשמה וכוונתו להתגדל בה או להתפרנס ממנה, שהוא נכרת. וכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.",
+                "מעשה באדם אחד שהיה לו כרם, והיו הליסטין גונבין את תבואתו, והיה מצטער עד מאד. יום אחד החביא עצמו בכרם כדי לראות מי גנב תבואתו. אירע שעבר ר' טרפון אותו היום על אותו הכרם לעשות דרכו, וראה שכבר בצרו אותו ולא נשאר בו כי אם גרעונים של ענבים מועטות מזמן הבצירה. ומותר לכל אדם לאוכלם, ואין זה גזל, שכבר נתיאשו מהן הבעלים. נכנס ר' טרפון לכרם והיה מלקט הגרעינין ואוכל. ראה אותו בעל הכרם ולא הכיר בו שהוא ר' טרפון, והיה סבור שהוא האיש שהיה גונב הענבים מן הכרם. מיד יצא ונטל את ר' טרפון ונתנו על כתיפו והוליכו להטביעו בנהר. כיון שראה ר' טרפון כך, אמ' אוי לו לטרפון שזה הורגו. כששמע אותו האיש שר' טרפון הוא, הניחו והלך לו. כל ימיו של אותו הצדיק היה מצטער על דבר זה ואמ', אוי שנשתמשתי מכתרה של תורה.",
+                "ויש דברים שהתירו חז\"ל לתלמידי חכמים ליהנות מן התורה, כגון שיתן ממון לאחרים להתעסק לו בפרקמטיא, והמתעסק לו שכרו הרבה מאד. והוא שאז\"ל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, ויקנה להם פרקמטיא תחלה ואחר כך קונין שאר בני אדם, ומוכרין סחורת תלמידי חכמים תחלה ואח\"כ מוכרין שאר בני אדם, וזה חייבו להם רז\"ל כמו מתנות כהונה, כדי שיתפרנסו בכבוד, ודברים אלו וכיוצא בהן אין בהן משום הנאת דברי תורה. ונהגו הסוחרין לעשותן איש לרעהו לכבודם, ואין צריך לנהוג בכבוד הסוחרים, שהם עמי הארץ, יותר מכבוד תלמידי חכמים. ואין מטילין מס על תלמידי חכמים כלל, לא בבנין החומות ולא בדבר אחר. דתניא ואין מטילין על תלמידי חכמים לפרוע לא כסף גולגלתא ולא במס אחר, אלא הכל פורעין הצבור בשבילם, שנא' (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון. וגרסי' במ' נדרים בפרק קונם, תניא את ה' אלהיך תירא וגו', שלא יאמר אדם אקרא בשביל שיקראוני חכם, אלמוד בשביל שיקראוני רבי, בשביל שאשב בראש, אלא ילמוד באהבה, וסוף הכבוד לבא. ר' אליעזר בר צדוק אומר, עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשם שמים, ואל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו. קל וחמר מבלשאצר, ומה בלשאצר, שלא נשתמש אלא בכלי הקדש שנעשו חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה, על אחת כמה וכמה. ואל יאמר אדם אין לי פנאי לקבוע עתים לתורה, מפני שאני עשיר ויש לי עסקין הרבה, או מפני שהוא עני ומחייתו בדוחק, אלא ישתדל ללמוד תורה בין מעושר בין מעוני. דתנן ר' יוחנן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני.",
+                "וחסידים הראשונים היו דוחקין שעתן ועוסקין בתורה, ואע\"פ שלא היה להם כלום, כגון הלל ושמאי ור' חנינא בן דוסא, שהיתה בת קול יוצאת ואומרת, כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכגון יונתן בן עמרם ור' יהושע בן חנניה ור' יוסי, שלא היו חוששין לעושר אלא שמחים בחלקם ושוקדין על תורתן מתוך דוחק ומתוך צער גדול, והיו מתפרנסין מיגיען ולא היו נהנין מכתרה של תורה. כי העושר והממון כלה ואבד, שנאמר (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, והעושר האמיתי, שהוא לעד ולעולם, הוא עושרה של תורה, שנא' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. וחכמתו של אדם הוא שבחו וזיוו והודו והדרו, ולא עושרו, שנאמ' טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.",
+                "וגרסי' במ' יומא בפרק אמ' להם הממונה, ת\"ר עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים, מפני מה לא למדת תורה. אם יאמר עני הוא וטרוד במזונותיו, היו אומרים לו, כלום אתה עני יותר מהלל. אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום היה משתכר בטרפעיקא, פירוש דינר, היה חציו נותן לשומר בית המדרש וחציו פרנסתו ופרנסת ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה. ירד עליו שלג מן השמים ושכרו. כיון שעלה עמוד השחר, אמ' שמעיה לאבטליון, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא מעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, ועליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו ורחצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת. ואע\"פ שהיה צדיק זה בדוחק גדול כזה למד תורה ברבים, והעמיד תלמידים הרבה, והיו תלמידיו חכמים גדולים קדושים גדולי הדור. כדגרסינן בבבא בתרא בפ' יש נוחלין, ת\"ר שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ע\"ה, ושלשים מהם ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטון שבכולן רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא משנה תלמוד, הלכות והגדות, דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, וקלים וחמורים וגזירות שוות, ותקופות וגימטריאות, משלות כובסין משלות שועלין, ושיחת דקלים ושיחת שדים ושיחת מלאכי השרת, ודבר קטון ודבר גדול. דבר גדול, מעשה מרכבה, דבר קטון, הוייא דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר, להנחיל אוהבי יש. וכי מאחר שקטון שבכלם כך, גדול שבכלם על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, שכל עוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף. עשיר אומרין לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמ' עשיר היה וטרוד בעסקין, היה אומרים לו, כלום עשיר היה מר' אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל משוי על כתיפו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת פגע בעבדיו בדרך, ועשו לו אנגריא, ולא היו מכירין אותו. אמ' להם, הניחוני, אלך ואלמוד תורה. אמרו, חיי אלעזר בן חרסום, שאין אנו מניחין אותך. ומימיו לא הלך לראות אותם, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמר נאה היה וטרוד ביצרו, היו אומרים לו, כלום היה טרוד ביצרו יותר מיוסף הצדיק. אמרו עליו על יוסף הצדיק, שבכל יום ויום היתה משדלתו אשת פוטיפר בבגדים. בגדים שהלבישתו שחרית לא הלבישתו ערבית, ערבית לא הלבישתו שחרית. אמרה לו, השמיע לי. אמ' לה, לא. אמרה לו, הריני חובשך בבית האסורים. אמ' לה, ה' מתיר אסורים. היינו דכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. נמצא הלל מחייב את העניים, ור' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמר ר' יהושע בר חייא, כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (ישעיהו ל, יט) כי עם בציון ישב בירושלם בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך, וכתי' בתריה (ישעיהו ל, כ) ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ. ור' אבהו אמ', אף משביעין אותו מזיו השכינה, שנא' (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. ור' חנינא אומר, אין הפרגוד ננעל בפניו, שנא' (ישעיהו ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך. והעוסק בתורה מתוך דוחק שכרו הרבה מאד, דתנן לפום צערא אגרא. ותנן כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם. ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והלא דברים קל וחומר, ומה אם עני חייב ללמוד תורה מתוך דוחק, עשיר על אחת כמה וכמה."
+            ],
+            "Seeking Torah": [
+                "לפיכך צריך אדם לחזר אחר התורה, ויעשה לו רב ללמוד ממנו, ויקנה לעצמו חבר ללמוד עמו. דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר. ושני חבירים השונים זה עם זה, ומחדדים זה את זה בהלכה, שכרן הרבה מאד, ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו מנחה לפני הב\"ה. דתנן במ' מנחות בפרק הרי עלי עשרון, למה נאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, אלו שני תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום. וגרסינן בפרק קמא במ' ברכות מנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה עמהם, שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסי' במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה, א\"ר יהודה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני תלמידים המחדדין זה את זה בהלכה הב\"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה, ה) והדרך צלח רכב, ר\"ל והדרך, שמהדרין את ההלכה פעמים רבות, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (תהלים מה, ד) רכב. יכול אפי' שלא לשמה, ת\"ל על דבר אמת, יכול אפי' אם מגיס דעתו, ת\"ל וענוה צדק. ואם עושין כן זוכין לתורה, שניתנה לימין, שנא' (תהלים מה, ה) ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמ', זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. דאמ' רבא בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת, מאי דכתי' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ומה בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא, אלא למימינים בה אורך ימים איכא, כ\"ש עושר [וכבוד]. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני חבירים המקשיבים זה לזה בהלכה, הב\"ה שומע לקולן, שנא' (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. א\"ר ירמיה א\"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הב\"ה מקשיב להן, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ולא עוד, אלא שנכתבין בספר, שנא' (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו. ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש, שני תלמידי חכמים שמדגלין זה את זה בהלכה הב\"ה אוהבן, שנא' (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רבה בר בר חנא, למה המשילו דברי תורה לאש, דכתי' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה האש אינה דולקת יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין למי שלומדן יחידי. והיינו דאמ' ר' יוסי, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על צואריהן של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנא' (ירמיהו נ, לו) ונואלו. ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו. ועוד גרסינן במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמ' ר' אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, אחד מהם מת ואחד מהם גולה, שנא' (דברים יט, ג) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנא' (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' ברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת והיו עוסקין בתורה, שנא' (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע, אל תקרי בקרב שנים, אלא בקרוב שנים.",
+                "לפיכך צריך אדם להתחבר לחכם, כדי שילמדנו תורה. לא מצא חכם, לתלמיד, ואפי' לתלמיד שהוא קטון ממנו בחכמה, שמתוך משא ומתן שעושין זה עם זה לומדין זה מזה. כי החכם מלמד לתלמיד, והתלמיד מלמד לחכם, אם הוא התלמיד המשכיל, ואפי' אינו כל כך משכיל מתוך שאלותיו, כהוגן ושלא כהוגן, הרב מתחדד, מפני שצריך הרב להשיב לתלמיד על שאלותיו, נמצא החכם מתחדד בשאלותיו של תלמיד. וגרסינן במ' ברכות בפרק אין עומדין להתפלל, אמ' רב נחמן בר יצחק, למה נמשלה תורה לעץ, דכתי' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, מה עץ קטן מדליק הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים. והיינו דאמ' ר', הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם. ושנינו במסכת אבות בן זומא אומר, איזהו חכם, הלומד מכל אדם, שנא' (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי וגו'.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ולא יהא חושש לעושרו, אלא יוציא אפי' כל ממונו כדי שילמוד תורה, וימכור הנקלה, שהוא הממון, ויקנה הנכבד, שהוא תלמוד תורה, דכתי' (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים וגו'. והעושה כך אשריו ואשרי חלקו, שהוא מוכר חיי שעה, שהוא הממון, וקונה חיי עולמים וקיום נצח נצחים, שהם דברי תורה. וגרסי' בפסיקתא ר' יוחנן הוה מטייל, סליק מטבריה לצפרי, והוה מסתמיך על כתפיה דר' חייא בר אבא. מטון חד בית חקל. אמ' דין בית חקלא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. מטון חד בית כרם. אמ' האי בית כרמא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. מטון חד בית זיתא. אמ' האי בית זיתא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. ר' חייא בר אבי בכי. אמ' ליה ר' יוחנן, למה את בכי. אמ' ליה, בכי אנא על דלא שבקת לסיבותך כלום. אמ' ליה, חייא ברי, ומה קלה היא בעיניך שעשיתי, ומכרתי דבר שניתן בששת ימים, וקניתי דבר שניתן בארבעים יום וארבעים לילה. הא למדנו שהיא, התורה, יקרה לו לאדם מכל כלי חמדה שבעולם. וגרסינן בבראשית רבה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, וכתו' אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה. חפיצים, אלו מצות ומעשים טובים, חפציך, אלו אבנים טובות ומרגליות, אלו ואלו לא ישוו בה, חפצים וחפציך לא ישוו בה, דכתי' (ירמיהו ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו, ר\"ל אם חכמתו חכמה חיצונה, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אם אינו כובש את יצרו. דתנן איזהו עשיר השמח בחלקו, [איזהו גבור הכובש את יצרו]. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ואין ידיעת הב\"ה אלא בידיעת התורה, שנא' (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד, וכתיב בתריה מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו'. ושמעתי על פי הרב ר' יהודה זצ\"ל בן הרא\"ש כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. אמ' בפסוק זה חכם וגבור ועשיר, וכנגדן חסד משפט וצדקה. לומר לך, אם הוא חכם אל יתהלל בחכמתו, אלא א\"כ עושה בה חסד וילמד תורה לרבים, ואם הוא גבור אל יתהלל בגבורתו, אלא אם כן יעשה משפט, הואיל ויש בידו יכולת, ואל יתהלל עשיר [בעשרו], אלא א\"כ יעשה ממנו צדקה לעניים.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ואם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו ילך לעיר אחרת שרבי מצוי בה וילמוד ממנו. ולא יהיה חושש לטלטולו, שכל תלמיד שהולך מעירו לעיר אחרת ללמוד תורה שכרו הרבה. כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, ת\"ר כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה היו שם ר' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אלעזר. פתח ר' יהודה ראש המדברים בכל מקום ואמ', ומשה יקח את האהל וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה ישראל, שאין מרוחקין אלא שלשה פרסאות, אמרה תורה והיה כל מבקש ה' וגו', תלמידי חכמים שנושאין משוי על כתפיהן והולכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה. ואפי' חכם גדול, יותר כבוד חולקין לו בעיר אחרת ממה שחולקין לו בעירו, כדגרסי' בשנים ושלשים מדות דר' אליעזר ר' נחמיה אומר דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום [אחר, שהן צריכין להביא ראייה ממקום אחר. כך אם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו, ילמוד מרב] בעיר אחרת. וכן הוא אומר, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וגרסי' בפרק קמא דבבא בתרא אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך, אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורה של תורה. אבל מי שהוא עצל, ואינו מבקש ללמוד תורה, ואפי' החכם בעירו. כדגרסי' בבראשית רבה חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. אמרו לעצל, לך ללמוד תורה לעיר אחרת. אמ' להם, מתיירא אני שמא יהי שחל בדרך, שנא' (משלי כו, יג) אמר עצל שחל בדרך. אמרו לו, והלא הוא קרוב ממך, צא ולמוד תורה ממנו. אמ' להם, בתוך רחובות ארצח. אמרו לו, הרי הוא בתוך הבית. אמ' להם, אם הולך אני אמצא את הדלת שלו נעול. אמרו לו, פתוח הוא, שנאמר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. לסוף שלא היה יודע להשיב להם, אמ' להם, אם הדלת הוא פתוח שלי הוא נעול, שאני מבקש עוד מעט לישן, שנאמר (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. עמד משנתו ונתנו [לפניו] לאכול והוא מתעצל ליתן לתוך פיו, שנא' ( משלי כו, טו) טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו, ואחד אמר, נותן ידו לתוך קדרה ונכוית ידו, והיה מתעצל להשיבה אל פיו.",
+                "וגרסי' בסדר אליהו אמ' אליהו זכור לטוב, פעם אחת הייתי מהלך בדרך. מצאני אדם אחד והיה מתלוצץ ומלעיג כנגדי. אמרתי לו, בני מה אתה משיב לאביך יום המשפט. אמ' לי, ר' יש לי דברים להשיב. אמרתי לו, מה הן. אמ' לי, אומר אני שאין בי דעה ולא בינה, שלא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו, בני, ומה מלאכתך. אמ' לי, צייד דגים אני. אמרתי לו, מי הודיעך ליקח הפשתן ולטוותו ולארוג ממנו מצודות כדי להשליך בים ולהעלות את הדגים, לזה נתנו לך דעה ובינה, ולדברי תורה, שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לא נתנו לך דעה ובינה. מיד נתאנח והרים קולו ובכה. אמרתי לו, בני, אל ירע בעיניך, שכל באי עולם כיון שנמשכין מדברי תורה מעשה ידיהם מוכיחין עליהם, שנא' (ישעיהו יט, ט) ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי.",
+                "וגרסינן במדרש תני רב ענן, רוכבי אתונות צחורות, אלו תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. צחורות, אל תקרי צחורות אלא צהורות, מלמד שעושין אותן כצהרים. יושבי על מדין, שדנין דין אמת לאמיתו. הולכי, אלו בעלי מקרא. על דרך, אלו בעלי משנה, ואמרי לה, אלה בעלי התלמוד. שיחו, שכל שיחתן בתורה. ותלמידי חכמים אפי' כשמהלכין בדרך חייבין לעסוק בתורה, שנא' (דברים ו, ז) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, א\"ר אלעאי בן ברכיה, שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנא' (מלכים ב ב, יא) ויהי המה הולכים הלך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם. טעמא דאיכא דבור, הא ליכא דבור ראויין לישרף.",
+                "משנה ותלמוד הם המשובחים בדברי תורה, לפי שבהן נכללין תורה שבכתב ותורה שבעל פה ופירושיהן. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד את הזהב, ת\"ר העוסק במקרא מדה שאינו מדה, במשנה נותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. אמ' רב יוחנן, בימי [רבי] נשנית משנה זו. כיון שאמ' תלמוד אין לך מדה גדולה מזו, שבקיה כולי עלמא למתניתין ואזל בתר תלמודא, הדר ודריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. וכל הנושא ונותן בתלמוד פעמים הרבה, בכל פעם ופעם הוא מוצא בו דבר חדש, ויהיה חביב עליו כפעם הראשונה. כדגרסי' במ' עירובין בפ' [כיצד] מעברין, א\"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יונתן, מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, למה נמשלו דברי תורה לאילה, מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה בכל שעה ושעה כשעה ראשונה, כך דברי תורה היא יעלת חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה לדד, לומר לך, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם חדש. באהבתה תשגה תמיד, כגון ר' אלעזר בן פדת. אמרו עליו על ר' אלעזר בן פדת, שהיה יושב בשוק התחתון של צפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון. תניא אמ' ר' אלעזר, פעם אחת בא אדם אחד ליטולו ומצא שרף כרוך עליו.",
+                "לפיכך אל ידמה בנפשו תלמיד חכם שהגיע לסוף החכמה ולתכליתה, אלא אם קורא היום ישנה וישלש למחר, לפי שבכל פעם ופעם ימצא חדוש שלא היה יודע קודם לכן, דתנן הפך בה והפוך בה, וסיב ובלי בה, דכולא בה, ובה תיהוי ומינה לא תזוז, שאין לך מדה טובה הימנה. פי' הפוך בה, הוי מהפך בה בטעמי התורה, ונושא ונותן בה תמיד, ומדקדק בטעמיה, ולעולם תמצא דבר חדש וחכמה יתירה. וסיב ובלי בה, הזקין ובלה בה ימיך, ואל תאמר כבר למדתי בנערותי והפכתי על כל צדדיה, ועתה מה תועלת לי בלמוד הואיל ולמדתי כבר מנערותי, אלא אם למדת בנערותך למוד בזקנותך, כ\"ש אם לא למדת בנערותך, שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך. ובה תיהוי ומינה לא תזוז, שלא תחליף דברי תורה באומנות אחרת, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה, בנערותך ובזקנותך, לפי שאתה למד בזקנותך מה שלא למדת בנערותך, וכשתלמידי חכמים מזקינים חכמתם נוספת, שנא' (תהלים צב, טו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. וגרסי' בסוף מסכת קינים ר' שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטורפת עליהם, שנא' (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהם, שנא' (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וגרסי' בב\"ר ר' ישמעאל ור' עקיבא, ר' ישמעאל אומר, אם למדת תורה בילדותך למוד תורה בזקנותך, שאין אתה יודע איזו מהן מתקיימת, הזו או זו או שתיהם כאחד טובים. דכולא בה, שכל החכמות כלולות בה. ולא יהיו תלמידי חכמים עינן צרה זה בזה. דתניא שנים עשר אלף תלמידי חכמים היו לו לר' עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, על שהיתה עיניהן צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה, ואלו הן, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ור' אלעזר בן יעקב, ואית דאמרי ר' יהודה ור' נחמיה ר' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ור' חגי ור' יוחנן הסנדלר. אמ' להם, בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואתם תנו עיניכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל הארץ תורה. לפיכך אם קורא אדם ושונה ועוסק בתורה ובגמילות חסדים, אל יאמר, איני צריך לעשות כן בזקנותי. ויסתכל בעצמו שהחמה והלבנה והמזלות משכימים ומעריבים בכל יום לעשות רצונו של הב\"ה ולהשתחוות לפניו, שנא' (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים, ואינן אומרים, כבר השתחויתי בבקר, מה לי להשתחוות בערב, אלא משתחוים לערב אע\"פ שהשתחוו כבר בבקר. ויאמר אדם, כשם שאלו המזלות והכוכבים משכימין ומעריבין לעשות רצון קונם, אע\"פ שאין צריכין פרנסה, אני, שצריך פרנסה בנערותי ובזקנותי, על אחת כמה וכמה.",
+                "לעולם יעשה לו אדם רב ללמוד תורה ממנו, שכל השומע תורה בעולם הזה מפי חכם, זוכה לשמוע תורה מהב\"ה לעולם הבא. כדגרסי' בואלה שמות רבה והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו'. לקול ה' אלהיך, אלו עשרת הדברות, שנאמר (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף. והישר בעיניו תעשה, אלו אגדות משובחות הישרות והנשמעות באוזן כל אדם. והאזנת למצותיו, שתהא מרויח את אזניך. אמ' ישעיהו ע\"ה, כל שהוא מטה את אזנו ושומע דברי תורה זוכה להיות לי, שנא' (ישעיהו נה, ג) הטו אזניכם אלי שמעו ותחי נפשכם. ושמרת כל חוקיו, אלו העריות, שנא' (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו'. ד\"א והיה אם שמע תשמע, שמע מצוה אחת משמיעין אותו מצות רבות, שנא' (דברים יא, יג) והיה אם שמע תשמע, שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, שנא' (דברים ח, יט) והיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך. והאזנת למצותיו, אלו הלכות. ושמרת כל חוקיו, אלו גזירות, כמו שכתבתי. שמעון בן עזאי אומר, שמע מה ת\"ל תשמע, מפני שהייתי אומר, רצה אדם לשמוע משמיעין אותו מיד, לשכוח משכחין אותו. אמר הנביא לישראל, בעולם הזה אתם שומעין דברי תורה מפי בשר ודם, אבל לעתיד לבוא, כשיופיע הב\"ה במלכותו, אתם שומעין מפיו, שנא' (ישעיהו ל, כא) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, וכת' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "Torah and Derekh Eretz": [
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ודרך ארץ, כדי שיהיה אהוב וחביב למעלה ולמטה. שכל תלמיד חכם שיש בו תורה ודרך ארץ הב\"ה מתקדש על ידו והתורה מתעלית. כדגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, ת\"ר ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שכשאדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, אומרים עליו הבריות, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתו' אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דברו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרין עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, אשריכם בני אדם שלא למדו תורה, ראיתם פלוני, כמה מקולקלין דרכיו וכמה מכוערין מעשיו, עליהם הכתו' אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו. וכל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, מבזבזין נכסיו, וגולה מארצו ומארץ מולדתו, וימות בארץ נכריה, ומתים גוזליו, ותורתו משתכחת מפיו, שכן מצינו באלימלך בימי שפוט השופטים, שמת הוא ובניו ונכרת זרעו מן העולם. ולא עוד אלא שמחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד ארבעה דורות, ומרבה מחלוקות, כמו שאפרש לקמן בע\"ה בפרק דרך ארץ.",
+                "לעולם ישתדל אדם לקבוע מקום לתורתו, ולא יהיה רגיל ללמוד היום במקום אחד ומחר במקום אחר. כדגרסינן במ' ברכות בפרקא קמא, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנא' (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו לשכון תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו. אמ' רב חסדא, מאי דכתי' (תהלים פז, ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אמ' הב\"ה לישראל, אוהב אני שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמ' ר' חייא בר אבא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. אמ' אביי, מריש הוה גריסנא בינו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמעי להא דאמ' ר' חייא בר אבא משמיה דעולא, לא הוה מצלינא אלא ביני עמודיא דהוה גריסנא. ר' אמי ור' אסי, אע\"ג דהוה להו תריסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א\"ר יהושע בן לוי, האי דכתי' (תהלים קכב, א) שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, שמעת בני אדם שאומרים, מתי ימות זקן זה ויבא שלמה ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתו. אמ' לו הב\"ה, כי טוב יום בחציריך מאלף, טוב יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח.",
+                "וצריך תלמדי חכם שתהיה תורתו שגורה בפיו, ויהיה שואל כענין ומשיב כהלכה, ויאמר על הן הן ועל לאו לאו, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ועל מה שלא הבין יאמר לא הבנתי. ויזהר עד מאד שלא יטעה בהוראה, ונמצא מטהר את הטמא ומטמא את הטהור, ומתיר האסור ואוסר את המותר. ויהיה תלמודו מסודר בפיו, כדי שישיב לשואל כהוגן. כדגרסינן במ' קידושין בפרקא קמא, ת\"ר ושננתם לבניך, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאל אותך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור מיד, שנא' (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא, ואומר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. א\"ר חייא בר אבא, אפי' אב ובנו, הרב ותלמידו, מתעסקין בתורה בשעה אחת נעשו אויבים זה לזה. אמר רבא, ואין זזין משם עד שנעשו אוהבים, שנא' (במדבר כא, יד) ואת והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה. וגרסי' בפרקא קמא דמסכת תעניות אמ' ריש לקיש, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קוהה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה בפיו, שנא' (קהלת י, י) והוא לא פנים קלקל, מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנא' (קהלת י, י) וחיילים יגבר. ריש לקיש מסדר מתניתין ארבעין זמנין, כנגד ארבעים יום שניתנה בם תורה, והדר עייל קמיה דר' יוחנן. רב אחא בריה דרב אהבה מסדר מתניתין ארבעה ועשרים זמנין, כנגד ארבעה ועשרים ספרים, והדר עייל קמיה דרבא. וגרסינן במ' עירובין בפ' כיצד מערבין, ת\"ר כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו שנה להן משה פרקן, נסתלקו בניו, אלעזר יושב לימין משה, לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר, לעולם אהרן לימין משה הוא חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם פרקן, נכנסו כל כהנים ושנה להם פרקן. נמצא ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, ביד זקנים שתים, ביד כל העם אחת. נסתלק משה, שנה מהם אהרן פרקן, נסתלקו בניו, שנו להם זקנים פרקן. נמצא ביד כל אחד ארבעה. מכאן אמ' ר' אלעזר בן עזריה, חייב אדם לשנות תלמידו ארבעה, קל וחומר מאהרן, ומה אהרן שלמד ממשה ומשה מפי הגבורה ארבעה, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה. ר' עקיבא אומר, מנין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שילמדנו, ת\"ל ולמדה את בני ישראל. ומנין שילמדנו עד שתהא שגורה בפיו, ת\"ל שימה בפיהם. ומנין שחייב אדם לסדר תלמודו ארבעה פעמים קודם שילמוד אותו ברבים, שנא' (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, והדר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. מעשה בר' עקיבא שהיה בבית הכנסת, וקרא לו שליח צבור לעלות ולקרות בתורה, ולא קרא, מפני שלא סידרה קודם. וכל הלמד תורה ואינו חוזר לשנות בה, דומה למי שזורע ואינו קוצר."
+            ],
+            "Sefer Torah": [
+                "וחייב כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנא' (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. פי' כתבו לכם את התורה שיש בה שירה, שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב הוא לעצמו. ויותר שכר הוא לכתוב אותו לעצמו, יותר ממי שקונה אותו מן השוק. כדגרסינן במ' מנחות בפרק הקומץ, א\"ר יהושע בר אבא אמ' רב גידל, הלוקח ספר תורה מן השוק כאלו חוטף מצוה, כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. אמ' רב יהודה אמ' רב ששת, אם הגיה בו אפי' אות אחת, מעלה עליו הכתו' כאלו כתבו. ומצוה על המלך לכתוב ספר תורה שני לעצמו יותר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט, שנא' (דברים יז, יח) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'. ומגיהין אותו מספר העזרא על פי בית דין הגדול. ואסור לו לאדם למכור ספר תורה, ואפי' שאין לו מה שיאכל, ואפי' יש לו ספרים רבים, ואפי' ישן לקנות חדש. ואין מוכרין ספר תורה אלא בשביל אחד משני דברים, או שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, ובלבד שאין לו דבר אחר למכור. ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנין אותו בכלי חרש וקוברין אותו אצל תלמיד חכם, וזו היא גניזתו. מטפחות ספרים שבלו עושין מהן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו, והארון שנותנין ספר תורה בו, והמגדל שנותנין ספר תורה עליו, ואע\"פ שהוא בתוך התיק, והכסא שהונח לספר תורה והונח עליו, הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן כשיבלו, אלא גונזין אותן. תפוחי כסף וזהב וכיוצא בהן, שעושין לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הן, ואסור להוציאן לחול, אלא אם לוקחין בדמיהן ספר תורה או חומשים. אבל הבימות שעומדין עליהן שלוחי ציבור כשאוחז' הספר, והלוחות שכותבין בהם לתינוקות להתלמד, אין בהן קדושה. מניחין ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ואין צריך לומר על גבי חומשין. ומניחין חומשים על גבי נביאים ועל גבי כתובים, אבל אין מניחין כתובים על גבי נביאים ולא על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי ספר תורה. וכל כתבי הקדש, ואפי' הלכות והגדות, אסור לזרוק אותן.",
+                "קמיעים, שכתוב בהן מכתב הקדש או שמות של טהרה, אסור ליכנס בהם לבית הכסא, אלא אם יהיו מחופות בעור. ואסור להכניס ספר תורה לבית הכסא ולא לבית המרחץ ולא לבית הקברות, אע\"פ שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו. ואסור לקרות בו עד שירחיק ארבע אמות מבית הכסא או מן המת או מן הקבר. ואסור לאדם לאחוז בספר תורה כשהוא ערום, ואסור לישב על גבי מטה שספר תורה עליה.",
+                "בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאנו או שיניחנו בכלי ויתן הכלי בתוך הכלי אחר שאינו מזומן לו, אבל אם היה הכלי מזומן לו, אפי' עשרה כלים מזומנים לו זה בתוך זה ככלי אחד הן, ואסור לשמש מטתו בבית עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. בד\"א אם אין לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאנו. כל הטמאים, ואפילו נדות ואפי' גוים, מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. ובלבד שיהיו ידיו נקיות, ולא יהיו מטונפות ולא יהיו מלוכלכות, אלא רוחצין ידיהם ואחר כך מותרין לאחוז בספר תורה. ומצוה ליחד מקום לספר תורה, ולכבד אותו מקום, ולהדר אותו יותר מדאי. ולא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט מנעליו כנגדו, ולא ישאנו על ראשו כמשוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם היה גבוה ממנו עשרה טפחים.",
+                "הרואה ספר תורה חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד אדם שהוא מהלך אותו, או עד שיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. ואז מותר להם לישב. היה מהלך וספר תורה עמו, לא יניח אותו בתוך השק ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו. ואם היה מתפחד מן הלסטים, מותר. ואם אין שם פחד, מניחו בחיקו כנגד לבו, והוא רוכב על גבי הבהמה והולך. כל מי שישב לפני ספר תורה, צריך לישב בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד, לפי שהוא העד הנאמן על כל ישראל, שנא' (דברים לא, כו) והיה שם בך לעד. ויכבדנו לפי כחו, דתנן כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.",
+                "וחייב כל אחד מישראל לקרות הפרשה בכל שבת, שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום, כגון ראובן שמעון לוי ויהודה, יקרא אותו שלשה פעמים. וזמן קריאתה מיום רביעי ואילך עד יום שבת קודם חצות. ואם קראה סירוגין יצא, ובלבד שישלים אותה יום שבת קודם חצות. ומנין פרשיותיה של תורה חמשים ושלש, חוץ מפרשת וזאת הברכה, שאין לה שבת מיוחד בפני עצמה כשאר פרשיותיה של תורה, והקצו אותה ליום טוב שני של שמיני חג עצרת, שהוא יום שמחת תורה, כמנין ג\"ן. והוא ששלמה ע\"ה אומר גן נעול אחותי כלה, וכתי' (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, שהתורה נבראה קודם בריאת העולם. וכל תרי\"ג מצות הן כתובים בשבעה ושלשים פרשיות מן התורה, סימן לו\"א הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך. ובשאר ששה עשר פרשיות הנשארות אין בהם צווי מצוה כלל, סימן תהום אמר לא בי הי\"א.",
+                "וקריאת התורה תרגום, יסוד עזרא ע\"ה ונביאים אחרונים הוא. כדגרסינן בפרק קמא דמס' מגלה א\"ר ירמיה ואיתמ' ר' חייא בר אבא, תרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריהו ומלאכי. באותה שעה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ויצתה בת קול ואמרה, מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם. עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמ', אני שגליתי סתריך, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד אבא אלא לכבודך עשיתי, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. בקש לגלות תרגום של כתובים. יצאתה בת קול ואמרה לו דייך. מאי טעמא, משום דאית ביה קץ המשיח. ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו, והאמ' רב איקא בר אבין אמ' רב חננאל, מאי דכתי' (נחמיה ח, ח) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש, זה תרגום, ושום שכל, אלו הפסוקים, ויבינו במקרא, אלו טעמים, ואמרי לה אלו המסורות, אלא שכחום ובא אנקלוס ויסדם. מאי שנא דאוריתא דלא איזדעזעה ארץ ישראל, ומאי שנא אנביאים דאזדעזעיה. אדאויריתא מפרשין מילה, דנביאים [איכא מילי דמיפרשן ו]איכא מילין דסתימין. כגון דכתי' (זכריה יב, יא) ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון בבקעת מגדון, ואמ' רב יוסף, אלמלא תרגום דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמ', מאי היא, בעידנא ההיא יסגא מספדא בירושלם כמספד אחאב בר עמרי, דקטיל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו בר אמון, דקטיל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגדו.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא אמ' הב\"ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה בזמנה בכל שנה ושנה, ואני מעלה אני עליכם כאלו אתם עומדין לפני ומקבלין אותה. וכל המסיים פרשיותיו עם הצבור מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וכל הקורא הפרשה בכל שבת, כאלו קיים תרי\"ג מצות, שכן הוא מנין האותיות של עשר הדברות מאנכי עד אשר לרעך. ועל זה אמר המשורר ר' שלמה ן' גבירול ז\"ל באזהרות שחיבר על תרי\"ג מצות אשר התוו התוות באותות נשתוות במספר המצות ובהם נאמרים והמושיעך והמודיעך עד אשר לרעך נתנם נחקרים.",
+                "ושבעה אותיות שבאשר לרעך, כנגד שבעה קולות שבהם ניתנה התורה, שהם במזמור הבו לה' בני אלים. והן, א' קול ה' על המים. ב' קול ה' בכח. ג' קול ה' בהדר. ד' קול ה' שובר ארזים. ה' קול ה' חוצב להבת אש. ו' קול ה' יחיל מדבר. ז' קול ה' יחולל אילות. ומנין תרי\"ג עם שבעה אותיות אלו עולה לשש מאות ועשרים, כמנין כת\"ר, כנגד כתר העליון קדוש ומקודש. והב\"ה יתעלה שמו, אחר שהכין דרכי התורה וחקרה וראה שהיא כולה ישרה ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין בה נפתל ועקש, שנא' (משלי ח, ח) בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתלי ועקש, וכתי' (משלי ח, ט) כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, נתנה לאדם לעסוק בה, כדי שיזכה לעולם הבא, שנא' (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, וכתי' (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואין אדם אלא ישראל, שנא' (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.",
+                "ואסור לקרות פסוק מן התורה או מן הנביאים בבית המשתה שלא בזמנו, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, ת\"ר הקורא פסוק בשיר השירים ועשאו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב\"ה ואומרת, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור המנגנין בו גוים. אמ' לה, בתי, בשעה שיהו אוכלין ושותין במה יהיו עוסקין. אומרת לפניו, רבונו של עולם, אם בעלי מקרא יעסקו בתורה נביאים וכתובים, אם בעלי משנה יעסקו במשנה ובאגדות, אם בעלי תלמוד יעסקו בהלכות הפסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנא' (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב. וגרסינן במ' מגלה בפרק בני העיר, ת\"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, שנא' (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. וכשאדם קורא התורה בזמנה, צריך לקרותה באימה וביראה ובשמחה, שנא' (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, ואומר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ויקראנה בניגון ובנעימה, ויטעים הטעמים באר היטב, דאמ' ר' שפט א\"ר יוחנן, הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמירה, עליו הכתו' אומר וגם אני נתתי לכם חוקים ומשפטים צדיקים לא טובים. אבל העוסק בתורה לשמה ובמקום הראוי לה ובזמנה, לא די לו שהוא מביא טובה לעולם, אלא שהב\"ה מלמדו להועיל, ומראהו דרכי התעודה, ופוקח את עיניו לראות את מצפוניה, ונותן בלבו בינה ודעת להבין את סתריה, כדגרסינן במ' נדה בפרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה, רבים עשו ולא הועילו, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. א\"ר חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לכל עבדיו ולאוהבו שגר משלפניו. כך הב\"ה נתן תורה לכל ישראל והביא אותה לפניהם כשולחן ערוך, אבל למי שהוא למד תורה לשמה הוא מורה אותו מחכמתו וממה שלא גלה לכל אדם אלא ליודעיו ולחושבי שמו.",
+                "גדולה תורה וגדול שכרה משכר הצלת נפשות ומבנין בית המקדש ומכיבוד אב ואם. כדגרסינן בפרקא קמא דמסכת מגלה, אמ' ר' יוסי, גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות, דמעיקרא קא חשיב למרדכי בתר ארבע ולבסוף קא חשיב בתר חמשה. מעיקרא, אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן וגו', ולבסוף כתי' (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי וגו'. פי' מתחלה כשהיה תמיד עוסק בתורה עם החרש והמסגר, שהם הסנהדרין, היתה מעלתו גדולה, והיה מזכירו הכתוב אחר ארבעה שרים, ואחר שירד לבית המלך לשמשו, אע\"פ שהציל נפשות בימי אחשורוש, הואיל ולא היה עוסק בתורה כל כך כמו שהיה עושה תחלה, משום טורח בית המלך, ירד ממקצת גדולתו, והיה מזכירו הכתו' אחר חמשה שרים. אמ' רב, ואיתמא ר' יצחק בר שמואל בר מרתא, גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש, שכל ימים שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. גדולה תורה מכבוד אב ואם. אמר רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן, שנים שהיה יעקב אבינו ע\"ה בבית עבר ללמוד תורה לא נענש עליהם מפני שלא נתעסק בכבוד אביו."
+            ],
+            "Giving of the Torah": [
+                "גדולה תורה, שהופיע הב\"ה ממרום קדשו ונגלה להם לישראל ביום מתן תורה. משל למלך שהיתה לו עטרה גדולה והיה רוצה ליתנה לבנו יום חתונתו. אמ' המלך, אם אשלח אותה לבני על ידי שליח, איני רואה שמחת בני שישמח בשעה שיתנוה לו, לפי' אני מוליכה בעצמי לבני ואראה בשמחת בני בשעה שישמח בעטרה זו. כך אמ' הב\"ה, אע\"פ שאני נותן התורה לישראל על ידי משה, אני מתאוה להיות עמהם כשיקבלוה, הה\"ד הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. וגרסי' בספרי הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. ארבעה הופעות הן. ראשונה במצרים, שנא' (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה. שניה במתן תורה, שנא' (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן. שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. רביעית לימות המשיח, שיבא במהרה בימינו, שנאמר (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ואתא מרבבות קדש, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום ברוך הוא, מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו, הוא שמח בחופתו ומראהו כל גנזיו וכל אשר לו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, ולא כל דברות קדש. ד\"א ואתא מרבבות קדש, מלך בשר ודם יושב בפמליא שלו, יש בה בני אדם יותר נאים ממנו, יותר קווצים ממנו, יותר גבורים ממנו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, אות הוא בתוך רבבות קדש, לפיכך כשנגלה עליהם בין שרפים וחשמלים ושנאנים וחיות הקדש מיד הכירוהו, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו. ואומות העולם שואלין לישראל ואומרים להם, מה דודך מדוד, מה טיבו של אלהיכם שכך אתם מומתים עליו, כך אתם נהרגים עליו, ואתם אוהבים אותו, שנאמר (שיר השירים א, ג) על כן עלמות אהבוך, אל תקרי עלמות אלא על מות, ואומר כי עליך הורגנו כל היום, כלכם נאים וגבורים, באו והתערבו אלינו. וישראל אומרים להם, נאמר לכם מקצת שבחו ואין אתם מכירין אותו, דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז וגו', עיניו כיונים על אפיקי מים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם, אומרין להם לישראל, נבא עמכם בדתכם, שנא' (שיר השירים ו, א) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. וישראל אומרים להם, אין לכם חלק בו, שנא' (השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי. מימינו אש דת למו, כשהיה הקול יוצא מפי הקדש, היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלו של ישראל, ותוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של קדש, והב\"ה מקבלו בימינו וחוקקו בלוח, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש. ד\"א מימינו אש דת למו, מה אש ניתנה מן השמים, אף דברי תורה ניתנה מן השמים, שנא' (שמות כ, יח) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מה אש חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם, מה אש קרוב ממנה אדם נכוה, רחוק ממנה צונן, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהן חיים הם לו, פירש מהם ממיתים אותו, מה אש משתמשין בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשין בהם בעולם הזה ובעולם הבא, מה אש כל מי שישתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל מי שמשתמש בהן עושין בגופו רושם, מה בני אדם שעמלין בה ניכרין בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרין בין הבריות בדבורן ובהליכתן ובעטיפתן בשוק. אף חובב עמים, מלמד שלא חילק הב\"ה חיבה לאומות העולם כשם שחילק לישראל. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו גזלו של נכרי מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה המלכות שני סרדיוטות ואמרה להם, לכו ועשו עצמיכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה. הלכו אצל רבן גמליאל באושא, וקראו את המקרא, ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות. בשעת פטירתן אמרו להם, כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ מדבר זה, גזלו של גוי מותר ושל ישראל אסור, ודבר זה אין אנו מגידין למלכות. כל קדושיו בידך, אלו גדולי ישראל שמתמשכנין על ישראל. וכן הוא אומר ביחזקאל, ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. כל קדושיו בידך, אלו פרנסי ישראל שנותנין נפשם על ישראל. במשה רבינו הוא אומר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כשעשו ישראל אותו מעשה, חרה אף הב\"ה ובקש למחות שמם של שונאיהם של ישראל, לולי משה בחירו שעמד בתפלה לפניו, ומסר נפשו על ישראל, ובקש מחילה מלפני הב\"ה.",
+                "כדגרסינן בפרקי ר' אליעזר ר' יהושע בן קרחה אומ', ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח הלוחות בידו וירד. ובשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ועשה ארבעים יום במחנה, ושרף את העגל וכתתו, בעפרו השקה אותם, והרג כל אשר נשק לעגל, והכרית ע\"ז מישראל, והתקין כל שבט ושבט במקומו, ובראש חדש אלול אמ' הב\"ה למשה, עלה אלי ההרה. ר' אלעזר בן ערך אומר, כשירד הב\"ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו ששים רבוא של מלאכי השרת, ובידם עטרות, ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש. וכל אותן הימים, עד שלא עשו את העגל, היו טובים לפני הב\"ה כמלאכי השרת, ולא שלט בהם מלאך המות. ר' יהודה אומר, כאדם לבוש בגדי תפארתו ויפה במראה כבודו ויקרו, כך היו ישראל כשהיו לבושים אותו השם, היו טובים לפני הב\"ה כמלאכי השרת.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר וירד ה' על הר סיני, בששה בסיון נגלה הקב\"ה על ישראל בסיני, ונפתחו השמים, ונכנס ראש ההר בתוך השמים, והערפל מכסה את ההר. ר' פנחס אומר, ערב שבת עמדו בני ישראל על הר סיני ערכים ערכים, האנשים לבד והנשים לבד. אמ' הב\"ה למשה, לך אמור להן לבנות ישראל אם רוצות לקבל התורה, לפי שדרכן של אנשים הולך אחר דרכן של נשים, שנא' (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, ותגד לבני ישראל, אלו האנשים. וענו כולן, אנשים ונשים, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ר' פנחס אומר, כל אותו הדור ששמעו קולו של הב\"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת, ולא ראו טפת קרי בחייהם, ולא משלו בהן כל מיני כנים, ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה. אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא, ועליהם הכתו' אומר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, ואומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. אשרי העם שהקדימו נעשה לנשמע. וגרסי' בפרק בתרא דמסכת ראש השנה ירוש' ר' משרשיה בשם ר' אידי, בכל הקרבנות כתי' חטאת ובעצרת אין כתיב חטאת. אמ' להם הב\"ה לישראל, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. וגרסינן במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים רבוא של מלאכי השרת, וכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים בראשו, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופירקום, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמ' ר' חמא בר' חנינא, בחורב טענו ובחורב פירקו, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. א\"ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וסמיך ליה ומשה יקח את האהל. א\"ר ר' שמעון בן לקיש, ועתיד הב\"ה להחזירן לנו, דכתיב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, שמחה שהיתה מעולם על ראשם. אמ' ר' אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאתה בת קול ואמרה, מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שנא' (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. אמ' ר' אחא בר חנינא, מאי דכתי' (שיר השירים ב, ג) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. אמ' ר' אבא בר כהנא, כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, חיבבן הב\"ה, ושלח לכל אחד מישראל שני מלאכים, אחד חוגר לו זיינו ואחד נותן עטרה בראשו. א\"ר סימון, פורפראות הלבישן, שנא' (יחזקאל טז, י) ואלבישך רקמה. ר' יוחנן דצפרין אומר, זוניות חגר להם, שנא' (יחזקאל טז, י) ואחבשך בשש. ר' שמעון אומר, כלי זין חגר להם ושם המפורש חקוק עליו. ולפיכך נאמר כבוד חכמים ינחלו, אלו ישראל שנטלו כל השבח הזה. ר' אליעזר אומר, והם תוכו לרגליך, אע\"פ שאנוסין ואע\"פ שמלקין אותם אויביהם ואע\"פ שבוזזין אותן, ישא מדברותיך, מקבלין עול תורתן עליהם ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.",
+                "ובזכות שאמרו ישראל נעשה ונשמע ניצולין מידי אויביהן, כדגרסי' במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש רבא, מאי דכתי' (ישעיהו א, יח) לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, לכו נא ונוכחה, בואו מיבעי ליה, יאמר ה', אמר ה' מיבעי ליה. אלא לעתיד לבא אומר הב\"ה לישראל, לכו נא ונוכחה. אומרין לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם אבינו ע\"ה, שאמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא בקש עלינו רחמים, אצל יצחק, שבירך את עשו ואמ' לו כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, אצל יעקב, שאמרת לו אני ארד עמך מצרימה, ולא בקש עלינו רחמים, אצל מי נלך, יאמר ה'. אומר להם הב\"ה, הואיל ותליתם עצמיכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, לעתיד לבא אומר הב\"ה לאברהם, בניך חטאו, ואומר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. ואומ' הב\"ה, אברהם לא היה לו צער גדול בנים. אמ' ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, ואומר ליעקב, בניך חטאו. ואומר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמ' לו הב\"ה, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עיצתא. אומר ליצחק, בניך חטאו. ואומר לפניו, רבונו של עולם, בני ולא בניך, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי, עכשו שחטאו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה, שנא' (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרים שנים דלא ענשת עליהן, פשו להן חמשין, דל עשרים וחמשה דליליותא, פשו להם עשרים וחמשה, דל תריסר ופלגא דמיכל ומשתי וצלויי, פשו להו תריסר ופלגא, אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. באותה שעה פותחין ישראל את פיהם ואומרים, כי אתה אבינו. נשאו ידיהם כנגד יצחק. אמ' להם, הודו כנגד הב\"ה, שהוא אביכם שבשמים. מיד נושאין את ידיהם, ואומרים, אתה [ה'] אבינו גואלנו מעולם שמך, ואין צור מבלעדיך.",
+                "גדולה תורה וגדול משה רבינו ע\"ה שקבלה מהב\"ה בסיני וצוה בה לישראל, כדגרסי' בספרי תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, צווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו. וכן הוא אומר ויבנה שם בית לשם ה' אלהי ישראל, בית זה למה, לשום שם ארון הברית, דכתי' (דברים לג, ד) וישם שם מקום לארון. הרי צווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו. ד\"א תורה צוה לנו משה מורשה וגו', וכי ממשה אנו אוחזין את התורה, והלא אבותינו זכו לנו בה, שנא' (דברים לג, ד) מורשה קהלת יעקב, שומע אני ירושה לבני מלכים, ירושה לבני קטנים, אמ' להם משה לישראל, שמא אין אתם יודעים מה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעה יגעתי בה, כענין שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי וגו', נכנסתי לבין המלאכים, נכנסתי לבין השרפים, שכל אחד מהם יכול לשרוף כל העולם כלו על יושביו, נתתי נפשי עליה, הילכך נקראת התורה על שמי, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפ' ר' עקיבא, א\"ר יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, מה לילוד אשה בינינו. אמ' להם, לקבל התורה בא. אמרו לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שבראת העולם, ואתה משתעשע בה בכל יום, אתה נותנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, תנה הודך על השמים, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמ' לו הב\"ה למשה, החזיר להם תשובה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שישרפוני בהבל פיהם. אמ' לו, אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, שנא' (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. אמ' ר' נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתי' בה. אמ' לו, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אמ' להם משה למלאכי השרת, וכי למצרים [ירדתם] ונשתעבדתם, תורה מה לכם. שוב מה כתוב בה, לא יהיה לך אלהים אחרים. אמ' להם, וכי בין עמים ערלים אתם שעובדין ע\"ז. שוב מה כתי' בה, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכי משא ומתן יש ביניכם, שאתם צריכין שבועה. שוב מה כתיב בה, זכור את יום השבת לקדשו, כלום מלאכה אתם עושים, שאתם צריכין שביתה. שוב מה כתי' בה, כבד את אביך ואת אמך, כלום אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. כלום יש ביניכם יצר הרע, כלום יש ביניכם גלוי עריות, שאתם צריכין לתורה. מיד חזרו והודו להב\"ה, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו אשר תנה הודך על השמים לא קאמ'. מיד כל אחד ואחד מסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנא' (במדבר יז, יב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם, אי לאו דאמ' ליה, מי הוה ידע. א\"ר שמעון בן לקיש, בשעה שירד משה מלפני הב\"ה, בא שטן ועמד לפני הב\"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה היכן היא. אמ' לו, בארץ נתתיה. [הלך אצל ארץ, אמר לה, תורה היכן היא, אמרה לו, אלהים הבין דרכה וגו']. הלך אצל תהום. אמ' לו, לא בי היא. הלך אצל ים. אמ' לו, אין עמדי, שנא' (איוב כח, יד) תהום אמ' לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. שמענו אבל לא ראינו. חזר לפני הב\"ה ואמ' לו, רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתיה. אמ' לו, אצל בן עמרם היא. הלך אצל משה, אמ' לו, תורה שנתן לך הב\"ה היכן היא. אמ' לו, וכי מה אני שנתן לי הב\"ה התורה. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, בדאי אתה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שלך, שאתה משתעשע [בה] בכל יום, אני מחזיק בה טובה לעצמי ואומר שנתנה הב\"ה לי. אמ' לו הב\"ה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו'.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר אמרו מלאכי השרת למשה, לא ניתנה תורה אלא למעננו. חזר ואמ' להם, כתיב בתורה כבד את אביך ואת אמך, וכי יש לכם אב או אם. ועוד כתיב אדם כי ימות באהל, מה שאין ביניכם, ולא ניתנה תורה אלא בשבילנו. וחשו ולא ענו עוד. מכאן אמרו עלה בחכמתו אל העליונים והוריד עזו מבטחה של מלאכי השרת, שנא' (משלי כא, כב) עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה. ראו מלאכי השרת שנתן הב\"ה התורה למשה, אף הם נתנו לו אגרות ופתקין של רפואות, שנא' (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, אף צוררים שכנו צחיחה.",
+                "גדולה תורה וחביבה לפני הב\"ה, וכשנתנה לישראל עם סגולתו ונחלתו נזדעזע העולם. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושי דברו, במתן תורה הכתוב מדבר. כשבא הב\"ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו רכב רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. ר' אבדימי דמן חיפה אומר, עשרים ושנים מרכבות ירדו עמו לסיני לתת את התורה למשה בסיני, והראה בקולו לישראל פלאי פלאים, שנא' (איוב לז, ה) ירעם אל בקולו נפלאות. כיצד, היה הב\"ה מדבר, והיה הקול יוצא ומרחיב בכל העולם, וישראל שומעין את הקול. כיצד, בא להם מן הדרום והיו רצין אל הדרום לקבל את הקול, [ומדרום נהפך להם מן הצפון, והיו רצין לצפון], ומצפון אל המזרח, וכן למערב, ומן השמים, ומן הארץ, שנא' (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. והיו ישראל אומרים זה לזה, והחכמה מאין תבא ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. תהום אמ' לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזננו שמענו שמעה, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. והיו ישראל אומרים, מהיכן בא הב\"ה, מן המזרח או מן המערב, מן הצפון או מן הדרום, שנאמר (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, ואמ' אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, למה הדבר דומה, לבת מלכים שלא היה אדם מכירה, והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס אצל המלך בכל שעה, והיתה בתו של מלך עומדת לפניו. אמ' לו המלך, ראה כמה אני מחבב אותך, שאין אדם מכיר את בתי ועומדת לפניך. כך אמר הב\"ה לישראל, ראו כמה אתם חביבין עלי, שאין בפלטרין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, הה\"ד ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, אבל אתם לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אמ' להם הב\"ה לישראל, בני, אם יהיו דברי תורה קרובים לכם, אף אני אקרא אתכם קרובים, שנא' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו הללויה.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. א\"ר יוחנן, היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות נחלק לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומר שומעת הקול בלשון כל אומה ואומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין את הקול ולא היו ניזוקין. כיצד היה הקול יוצא, א\"ר תנחומא דו פרצופין היה הקול יוצא, פי' דו שנים, שהיה הורג לאומות העולם שלא קבלו את התורה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה. הוי כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, (אבל) אתה שמעת קולו וחיית ואומות העולם שמעו ומתו. בוא וראה היאך היה הקול יוצא אצל כל ישראל. כל אחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והנערים לפי כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט, יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול, בקול שהיה משה יכול לסבול, דכתי' (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים, בכחו של כל אחד ואחד, כפי מה שיוכל לסבול, ואף נשים מעוברות לפי כחן. הוי ירעם אל בקולו נפלאות. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מהו קול ה' בכח, וכי אפשר לומר, והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בכחו, שנאמ' וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון, וכתי' (דניאל י, ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, וכתי' (דניאל י, ח) ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, וכתי' (דניאל י, ט) ואשמע את קול דבריו וכשומעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. והב\"ה, שכתוב בו והלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', על אחת כמה וכמה והוא צריך לדבר בכח, אלא כח שהיה משה יכול לסבול.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפ' א\"ר עקיבא, אמ' ר' יוחנן, מאי דכתי' (תהלים סח, יב) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה נתחלק לשבעים לשון. תאנא דבי ר' ישמעאל, הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה נתחלק לשבעים לשון. אמ' ר' יהושע בן לוי, לחיו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר, כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נתמלא כל העולם כלו בשמים. ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל דבור ודבור שיצא מפי הב\"ה יצאה נשמתן של ישראל, שנא' (שיר השירים ה, ה) קמתי אני לפתוח לדודי [וגו'], ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו. וכי מאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן, שני מי קבלו. אלא שהוריד הב\"ה טל, שעתיד להחיות בו המתים, והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת. ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה חזרו ישראל לאחוריהם שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן. פי' מדדין, מנהלין אותם לאט לאט בחמלה, כמו האשה מדדה את בנה, וכמו אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה. שנא' (תהלים סח, יג) מלאכי צבאות ידדון ונות בית תחלק שלל.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. מהו קול גדול ולא יסף, שעשרת דברות כלם בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאד, מה שאין הדיוט יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע, ולפי' נפשי יצאה בדברו. וכתי' (דברים ה, יט) ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. מלמד שמתו ואחר כך חיו. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש. אם בוער באש, למה מתוך החושך, ואם מתוך החושך למה בוער באש, למה השמיע הב\"ה את קולו מתוך החשך ולא מתוך האור. משל למלך בשר ודם שהיה משיא לבנו אשה ותלה בחופתו פרוכות שחורות. אמרו לו עבדיו וכל בני פלטרין שלו, אדוננו המלך, אין אדם תולה בחופת בנו פרוכות שחורות אלא פרוכות לבנות, מ\"ט שאתה הולך ותולה בחופת בנך פרוכות שחורות. אמ' להם, יודע אני שאין בני ממתין עם כלתו ארבעים יום, ולפיכך תליתי בחופתו פרוכות שחורות, כדי שלא יאמרו למחר, לא היה המלך יודע מה שעתיד ליארע לבנו. הוי ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וגו'. המלך זה הב\"ה, שנא' (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש וגו', והבן אלו ישראל, שנאמר (שמות ד, כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל, והכלה זו התורה, שנא' (שיר השירים ז, ב) יפו פעמיך בנעלים אחותי כלה. והב\"ה, שהוא צופה עתידות ויודע נסתרות, היה יודע שאין ישראל ממתינים אחר מתן תורה אלא ארבעים יום למעשה העגל, ולפי' השמיע את קולו מתוך החשך ולא מתוך האור, הוי ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וגו'. אבל לעתיד לבא, כשיגלה המלך המשיח במהרה בימינו וישיב הב\"ה שיבת עמו, יהפוך לנו הב\"ה החושך לאור גדול, שנא' (ישעיהו ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וכתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, וכתי' (ישעיהו ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך, וכתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי ארץ צלמות אור נגה עליהם.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה ירד הב\"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל, והיה העולם מתמוטט, שנא' (שופטים ה, ד) ארץ רעשה גם שמים נטפו וגו', וכתי' (שופטים ה, ה) הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, וכתי' (איוב כו, יא) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, וישראל היו מרתיתין, שנא' (שמות יט, טז) ויחרד כל העם אשר במחנה, וההר מרתית, שנא' (שמות יט, יח) ויחרד כל ההר מאד.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, וההרים ברחו, והגבעות התמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבארץ ישראל חיו ועמדו, שנאמר (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם, שנא' (דברים כט, יד) ואת אשר איננו פה עמנו היום, וישראל שהיו חיים נפלו על פניהם ומתו. יצא הקול השני, חיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה רבינו, אין אנו יכולין לשמוע קולו של הב\"ה עוד, שנא' ומתנו, ר\"ל נמות כשמתנו בראשונה, דכתי' (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו. ושמע הב\"ה קולן של ישראל וערב לו, ושלח למיכאל ולגבריאל ואחזו בשתי ידיו של משה והגישוהו לערפל, שנא' (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלהים. ושאר הדברות דבר הב\"ה על פי משה, כדי שלא יחרדו ישראל מקולו של הב\"ה. אמ' ר' יהודה, אדם מדבר עם חבירו הוא נראה וקולו אינו נראה, וישראל שמעו את קולו של הב\"ה וראו את קולו יוצא מפיו כברקים ורעמים, שנא' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.",
+                "וגרסי' במדרש השכם בשעה שאמ' הב\"ה אנכי ה' אלהיך, נתרעשו ההרים ונמוטו הגבעות, ובא תבור ממקומו וכרמל מאספמיא, שנא' (ירמיהו מו, יח) חי אני נאם המלך ה' צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. זה אמר אני נקראתי וזה אמר אני נקראתי. וכששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, עמדו כל אחד ממקומו ואמרו, לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים. והיתה הארץ חלה ומזדעזעה, שנא' (שופטים ה, ה) הרים נזלו מפני ה' וגו', וכתיב ארץ יראה ושקטה. ונתמלאו בתיהם של ישראל מזיו השכינה, וירד הב\"ה על הר סיני. אמ' הב\"ה, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם. משל למלך שגזר על בני רומי שלא ירדו לסוריא ובני סוריא שלא יעלו לרומי, כך אמ' הב\"ה, השמים שמים לה' וגו', וכשנתן התורה לישראל בטלה הגזרה ואמ' עליונים ירדו למטה, שנא' (שמות יט, כ) וירד ה' על ראש הר סיני על ראש ההר, ותחתונים יעלו למעלה, שנא' (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. ד\"א אנכי עמד בין ה' וביניכם, כאדם שנוטל כוס קידושין בידו הייתי, ושבת מקדשם, דכתי' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מלמד שקידש השבת להב\"ה, כדא' מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, והשכינה כחתן מעוטר, וכנסת ישראל ככלה, והתורה ככתובת שטר, ושרפים ומלאכים עומדים כעם אשר בשער בשעת החופה, והזקנים כעדים.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר אמ' הב\"ה למשה, לך וקדש את העם שני ימים, שנא' (שמות יט, י) וקדשתם היום ומחר. וכי ממה היתה קדושתן של ישראל, ערלים לא היו בהם, המן היה יורד מן השמים ונבלע באיברים, מים היו שותים מן הבור, ענני כבוד היו מקיפין עליהם, וממה היתה קדושתן, אלא מתשמיש המטה. ומשה דן דין בינו לבין עצמו ואמ', שמא ילך אדם מישראל אצל אשתו, ונמצאו מתעכבין מלקבל את התורה. מה עשה, הוסיף יום משלו, שאם ילך אדם מישראל אצל אשתו יום ראשון, נמצא שני ימים טהורים. אמ' הב\"ה למשה, כמה נפשות היו באות מישראל באותה הלילה, אלא מה שעשית יפה עשית, שנא' (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. אמ' הב\"ה, ירד משה אל המחנה ואח\"כ אני אשמיע את התורה לבני, שלא יהו ישראל אומרין, משה היה מדבר עמנו מתוך הענן. אמ' לו, לך העד בעם. אמ' לו, כבר העידותי בעם, שנא' (שמות יט, כג) ויאמר משה [וגו'] לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העידות בנו [לאמר] הגבל את ההר וקדשתו. אמ' לו, קרא לאהרן, שנא' (שמות יט, כד) ויאמר לו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. ירד משה לקרוא לאהרן, עד שירד, השמיע הב\"ה לעמו עשרת הדברות, שנא' (שמות יג, ג) ויאמר משה אל העם, מה כתיב אחריו, וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.",
+                "ר' חנינא אומר, בחדש השלישי, היום כפול מן הלילה, והיו ישראל ישנים שתי שעות ביום, שבעצרת השינה עריבה והלילה קצרה, ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותן משנתן, ואומר להם לישראל, קומו משנתכם, שכבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה. בא השושבין והוציא את הכלה, כאדם שעושה שושבניות לחבירו, שנא' (שמות יט, יז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה, והחתן יוצא לקראת הכלה ליתן להם את התורה, שנא' (תהלים סח, ח) ה' בצאתך לפני עמך. אמ' ר' יהושע בן קרחה, משה היו רגליו עומדות על ההר וכולו בשמים, צופה ומביט כל מה שבשמים, והב\"ה מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חבירו, שנא' (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. אמ' הב\"ה למשה בלשון נקי, אמור להם, שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי.",
+                "א\"ר נתן בשם ר' יוסי הגלילי, תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קיפל הב\"ה, כדי ליתן את התורה לדור המדבר, שנא' (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור. ולמה נתנה לדור המדבר, מפני שהיו ישרים. שכיון שיצאו ממצרים, אחר ג' חדשים נתן להם את התורה, שנא' (שמות יט, א) ויהי בחודש השלישי, הוי יצפון לישרים תושיה. ד\"א בחדש השלישי, ר' יצחק פתח סמכוני באשישות, בשתי אשות, אשו של סיני ואשו של סנה, ד\"א אשו של אברהם ואשו של חנניה מישאל ועזריה. רפדוני בתפוחים, אלו דברי תורה שריחן יפה כתפוחים. כי חולת אהבה אני, אמ' ר' יצחק, בראשונה, שהיתה פרוטה מצוייה אצל אדם, היה אדם מתאוה לשמוע משנה ותלמוד, ועכשו שאין הפרוטה מצויה ועוד שאנו חולין מן המלאכות, אדם מתאוה לשמוע דברי מקרא ואגדה.",
+                "ד\"א בחדש השלישי, הה\"ד הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת. אמ' ר' יהושע בר נחמני, זו תורה, שאותיותיה אב\"ג והכל משולש, תורה נביאים וכתובים, משנה הלכות והגדות. הסרסור משולש, מרים אהרן ומשה. תפלה משולשת, ערב ובקר וצהרים. קדושה משולשת, קק\"ק וכו'. ישראל משולשין, כהנים לוים וישראל. משה, אותיות משולשין. לוי, משולש באותיות ומשולש בשבטים, ראובן שמעון לוי. אבות משולשין, אברהם יצחק ויעקב. החדש השלישי משולש, ניסן אייר סיון. על הר סיני, שאותיותיו משולשין, ויחנו במדבר לשלשת ימים נתקדשו, שנא' (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים. א\"ר יהושע בן לוי, לעולם השלישי חביב, אדם היו לו שלשה בנים, קין הבל שת. שת היה חביב, שנא' (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם, וכתי' (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו. לנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ואע\"פ שיפת הגדול לא זכה לגדולה, אלא שם. שלשה בנים לעמרם, מרים אהרן ומשה, וכתיב לולי משה בחירו. במלכים שאול דוד ושלמה, וישב שלמה על כסא ה' למלך. והב\"ה נתן את התורה על ידי משה רבינו ע\"ה שהיה צפון ג' חדשים, שנא' (שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ביום השלישי, דכתי' (שמות יט, יא) ביום השלישי ירד ה' על הר סיני, ובחדש השלישי, דכתיב בחדש השלישי. וכל כך למה, לקיים והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ואמ', בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על יד תליתאי, ביום תליתאי, לירח תליתאי. התורה שהיא שלשה, מקרא משנה תלמוד. לעם תליתאי, כהנים לויים וישראל. ביום תליתאי, ביום השלישי. על יד תליתאי, משה שהוא שלישי, מרים אהרן ומשה. לירח תליתאי, בחדש השלישי. ולמה לא נתנה תורה בחדש הראשון שיצאו ישראל ממצרים, לא כך אמ' להם, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמ' ר' יהודה בשם ר' שלום, משל לבן מלכים שעומד מחולייו. אמ' אביו, נמתין שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחר כך אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה. ואף כאן, כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהן בעלי מומין מן השעבוד. אמ' הב\"ה, אמתין עד שיתרפאו ואח\"כ אתן את התורה להם.",
+                "ועוד גרסינן במדרש תנחומא כי חולת אהבה אני. א\"ר לוי משל לבן מלך שעמד מחוליו. אמ' ילך לו לאסכוליו. אמ' המלך עדיין לא ילך, שחלש בני מחוליו ולא ילך לאסכוליו, אלא יתעדן בני שלשה חדשים, ואחר כך ילך. כך אמ' הב\"ה, יתעדנו ישראל שלשה חדשים במן ובשלו ובבאר, ואחר כך אתן להם את התורה. בחדש השלישי, ולמה לא בחודש השני או רביעי או חמישי או ששי או שביעי. שנה לי ר' חייא הגדול, הגיורת והשבויה והמשוחררת לא יתנשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים. כך ישראל נקראו שבויים, שנא' (ישעיהו יד, ב) והיו שובים לשוביהם, נקראו משוחררים, שנא' (ויקרא כה, נה) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אמ' הב\"ה, אמתין להם שלשה חדשים, ואח\"כ אתן להם את התורה. בשעה שיצאו ישראל ממצרים רצה הב\"ה ליתן את התורה, והיו בהן סומין וחגרין וחרשים. אמ' הב\"ה, התורה כלה שלימה, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה וכו', והיאך אני נותן אותה לדור שיש בו בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו בניהם אני מעכב שמחתה של תורה. מה עשה יתברך שמו, ריפא אותן ואחר כך נתן להם את התורה. ומנין שריפא אותן. מי שהיה סומא נעשה רואה, שנא' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו'. ומי שהיה חרש נעשה שומע, שנאמר (שמות יט, ח) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ומי שהיה חגר נעשה שלם, שנא' (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר. ד\"א בחודש השלישי. מה כתוב למעלה מן הענין פרשת יתרו מה שהוא מלמד את משה, שנא' (שמות יח, כא) ואתה תחזה מכל העם וגו', ואח\"כ וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי. אמר שלמה בחכמתו, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. ישראל היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו היה יושב בביתו בהשקט ובבטחה, ובא לראות בשמחת התורה עם בני ישראל, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי.",
+                "ועוד גרסי' במדרש תנחומא וישמע יתרו וגו', זה שאמ' הכתוב לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת. לץ תכה, זה פרעה, שהכהו הב\"ה עשר מכות על ששלח ידו על ישראל, ופתי יערים, אלו יושבי הארץ ואלופי אדום, שנא' (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון וגו', וכתי' (שמות טו, טו) אז נבהלו אלופי אדום. והוכיח לנבון יבין דעת, זה יתרו, ששמע באותות ונפלאות שעשה הב\"ה, והוא מין בעצמו, ועשה תשובה ובא ונתחבר עם ישראל, שנא' (שמות יח, א) וישמע יתרו כהן מדין. מה שמועה שמע. בא וראה, בשעה ששמעו מלכי מזרח ומערב שנקרע הים לפני ישראל, אחזה אותם רעדה וחלחלה מפניהם. שכן מצינו בשעה ששלח יהושע את פנחס וכלב לרגל את הארץ, באו אל יריחו בית רחב, ענתה ואמרה להם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. ר' יהושע אומר, מלחמת עמלק שמע ובא. כיון שבא להלחם עם ישראל הכחישו הב\"ה לפניהם ונתנו בידם, דכתי' (שמות יז, יג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וכיון ששמע יתרו בא ונתגייר והודה לו להב\"ה. ור' עקיבא אמר, מתן תורה שמע ובא. שבשעה שנתן הב\"ה תורה לישראל הרעיש הב\"ה את כל העולם כלו על יושביו, עד שנתקבצו כל האומות אצל בלעם. אמרו לו, שמא מחריב הב\"ה את עולמו ומביא מבול לעולם. אמ' להם, כבר נשבע הב\"ה שלא יבא מבול לעולם, שנא' (ישעיהו נד, ט) כי מי נח זאת לי וגו'. אמרו לו, שמא אינו מביא [מבול] של מים ומביא מבול של אש. אמ' להם, אינו מביא מבול של אש, אלא חמדה טובה יש לו בבית גנזיו והיום נותנו לעמו. וכיון ששמעו כולם כך, פתחו כולם ואמרו, ה' עוז לעמו יתן, וכתי' (תהלים כח, ח) ומעוז ישועות משיחו הוא. כיון ששמע יתרו אותות ומופתים שעשה הב\"ה לישראל, עזב ע\"ז שלו ובא ונתגייר, שנא' (שמות יח, א) וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. מה עשה למשה, הצילו מחרב פרעה, ולישראל עמו, שעשה להם נסים במצרים ונפלאות על הים. ור' יוחנן פתח, יצילני מאויבי עז ומשונאי כי אמצו ממני. מאויבי עז, זה פרעה, ומשונאי כי אמצו ממני, אלו המצרים. יקדמוני ביום אידי, מפרעה ומעבדיו ומעמו, ומכולם, ויהי ה' למשען לי, ויוצא למרחב אותי, שנתן לי את התורה. אנכי הגדתי, במצרים, ויגד משה לאהרן. והושעתי, בים, דכתי' (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא, וכתי' (שמות טו, יט) ובני ישראל הלכו ביבשה. והשמעתי, בסיני, דכתי' (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. ואין ביניכם זר, דכתיב וישלח משה את חותנו.",
+                "ובשעת מתן תורה כל מה שעתיד נביא לחדש הכל קבל מהר סיני. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך. אמ' ר' יצחק, אף מה שהנביאים עתידין להנבא הכל קבלו מהר סיני, שנא' (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו [עומד] היום ואת אשר איננו פה עמנו היום. הרי משנברא כבר ישנו מי שהוא בעולם, ואף מי שהוא עתיד להבראות ואינו עומד היום. אין כתי' כאן עמנו עומד, אלא עמנו היום, [אלו] הנפשות שעתידין להבראות שלא נאמר בהן עמידה, שאף הן היו בכלל. כדא' משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, על מלאכי לא נאמר, אלא ביד מלאכי, ללמדך שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. וכן ישעיה [אומר, קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה אדני ה' שלחני וגו'. אמר ישעיה] משעה שניתנה תורה קבלתי הנבואה הזאת, מעת היות התורה שם אני, [אלא] שעד עתה לא ניתנה לי רשות [להתנבאות]. ולא הנביאים בלבד, אלא אף החכמים שהיו עתידין להיות, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגו'."
+            ],
+            "Ignorant People": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה כדי שיכיר את בוראו ויצא מכלל עמי הארץ. מפני שעם הארץ אינו חשוב למאומה ואינו מן היישוב, ועוד שהוא שונא תלמידי חכמים, ואינו עושה כמעשיהם, ואינו הולך על הדרך הנכוחה. כדגרסינן בבבא מציעא בפ' אלו מציאות, דרש ר' יהודה בר אלעאי, מאי דכתי' (ישעיהו סו, ה) שמעו דבר ה' החרידים אל דברו, אלו תלמידי חכמים, אחיכם, אלו בעלי משנה, שונאיכם, אלו בעלי מקרא, מנדיכם, אלו עמי הארץ. גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים אומות העולם לישראל, ונשותיהן יותר מהן, שנה ופירש יותר מכולן. וגרסי' בפרק במה אשה יוצאה. אמ' ר' אבהו א\"ר שמעון בן לקיש, אם תלמיד חכם נחש חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו. אלא לעולם ידבק אדם בטובים ובישרים ובחכמים, כדי שימוד מהן ויעשה כמעשיהן, כדשנינו במ' אבות יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם, ר\"ל יכנסו דברי חכמים בלבך, וקבל אותם כאשר יקבל האדם הצמא או האדמה הצמאה את המים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק היה נוטל, ת\"ר איזהו עם הארץ, ר' יונתן בר יוסף אומר, כל מי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ואחרים אומרים, קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. ת\"ר איזהו בור, קרא ולא שנה זה עם הארץ, שנה ולא קרא הרי זה בור, לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר, וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. וגרסי' במסכת פסחים בפ' אלו עוברין בפסח, תניא ר' מאיר אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנא' (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה והעוף, וכל העוסק בתורה מותר לאכול בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף. א\"ר אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו, ר' אמור לנו לשוחטו. אמ', זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה. ואמ' ר' אלעזר, עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנא' (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, ימיך, על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כ\"ש. תני ר' חייא, כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ת\"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ, אין מוסרין להם עדות, ואין מקבלין מהם עדות, ואין מגלין להם את הסוד, ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותו על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, ויש אומרים אין מכריזין על אבידתו. ואפי' הכי עונשו של תלמיד חכם יותר חמור אם חטא מעונשו של עם הארץ אם חטא. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, דרש ר' יהודה בר אלעאי, מאי והגיד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים, שאפי' שגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן ר' יהודה אומר, הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון. וגרסינן בבבא בתרא בפרקא קמא, ר' פתח אוצרות בשני בצרות ואמ', יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי תלמוד, ועמי הארץ אל יכנסו. דחק יונתן בן עמרם ונכנס. אמ' לו, ר' פרנסני. אמר לו, קרית. אמ' לו, לא. אמ' לו, שנית. אמ' לו, לא. אמ' לו, במה אפרנסך. אמ' לו, פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה. בתר דנפיק, יתיב וקאמ', אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמ' לפניו ר' שמעון ב\"ר שמא, יונתן בן עמרם הוא, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה. בדקו אחריו ומצאו כדבריו. א\"ר יכנסו כולם.",
+                "וגדול עונש הלמד תורה ואינו מקיימה מעונש עם הארץ. כדגרסי' בואלה הדברים רבה לשמור לעשות את כל מצותיו. א\"ר שמעון בן חלפתא, כל מי שלומד דברי תורה ואינו מקיימן עונשו חמור מאותו שלא למד כל עיקר. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו שני אריסין, אחד היה נוטע אילנות ומקצצן, ואחד לא היה נוטע ולא מקצץ. על מי המלך כועס, לא על אותו שהיה נוטע ומקצץ. כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקים עונשו חמור מאותו שלא למד כל עיקר. מנין, שנא' (ישעיהו כו, י) יוחן רשע בל למד צדק, אבל אם למד ולא קיים אינו נחון. הוי לשמור ולעשות את כל מצותי. שכל הלומד ואינו עושה הרי זה מחלל את השם, שהוא מצוה לאחרים שלא להלוות ברבית והוא מלוה, שלא לעבור והוא עבר. ושנו חכמים לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת קידושין תלמוד גדול או מעשה, וענה ר' עקיבא ואמ' תלמוד קודם למעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה. וגרסינן בתורת כהנים את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם, את משפטי אלו הדינין, ואת חוקותי אלו המדרשות, תשמרו זו המשנה, ללכת בהם זה המעשה, לא המשנה נגיד אלא המעשה נגיד. פי' נגיד מוש, כדמתרגימינן משכו נגידו, ופי' הראב\"ד זצ\"ל מעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה מושכין אותו לחיי העולם הבא. וגרסי' במדרש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' בידו, המעשה. והב\"ה הזהיר לישראל עם קרובו בתורתו הקדושה ללמוד ולעשות, שנא' (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמ' דוד ע\"ה ראשית חכמה יראת ה' וגו'. וגרסי' במדרש קהלת חכמת המסכן בזויה, וכי ר' עקיבא וחביריו עשירים היו, אלא זה הלומד והוא מסכן במעשים.",
+                "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, או מי שאינו מקבל אותה, ואפי' מקבל התורה כולה חוץ מדבר אחד, הרי זה אבד ברשעתו ונכרת מן העולם הבא. כדגרסינן בספרי כי דבר ה' בזה, זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. מכאן אמ' ר' אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו ע\"ה והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אע\"פ שיש בידו מצות הרבה, כדאי הוא לדחותו מן העולם. אמ' כל התורה כולה אני מקבל חוץ מדבר זה, כי דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר. וכל התורה אמורה מפי הקדש ודבר זה אמרו משה מפי עצמו, כי דבר ה' בזה. ר' מאיר אומר, זה הלמד ואינו שונה לאחרים. ר' נתן אומר, זה היכול ללמוד ואינו למד. ר' נהוראי אומר, זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. ר' ישמעאל אומר, בע\"ז הכתוב מדבר, שנא' (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה, שביזה על דבור הראשון שנא' למשה מפי הקדש, שנא' (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים. הכרת תכרת הנפש ההיא, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא."
+            ],
+            "The Duty to Teach Torah": [
+                "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה לאחרים, ואפי' לשונאו חייב אדם ללמדה. כדגרסינן בבראשית רבה אם רעב שונאך האכילהו לחם, מלחמה של תורה, שנא' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. ואם צמא השקהו מים, מימה של תורה, שנא' (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים.",
+                "כל המלמד תורה לחבירו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא, א\"ר שמעון בן לקיש, כל המעשה את חבירו לתלמוד תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנא' (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכי עשו אותן, ואם היו מתקבצין כל העולם כלו לא היו יכולין לעשות אפי' יתוש אחד קטן, ומה ת\"ל אשר עשו בחרן, אלא הכניסו אותן תחת כנפי השכינה והעלה עליהם הכתו' כאלו עשאום. א\"ר שמואל א\"ר יונתן, כל המלמד לחבירו תורה כאלו ילדו, שנא' (במדבר ג, א) אלה תולדות אהרן ומשה, וכתי' (במדבר ג, ב) ואלה [שמות] בני אהרן, ומשה הוא, אלא לומר לך אהרן ילד ומשה למד.",
+                "וגרסי' בתוספתא דהוריות מנין שכל המלמד תורה לחבירו כאלו יצרו ובראו והביאו לעולם, שנא' (ירמיהו טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וכל המלמד תורה לעם הארץ כאלו יצרו, שנא' (ירמיהו טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל וגו', יקר זו תורה, שנא' (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים. וכל המלמד תורה לבריות הרי זה עושה שלום בעולם, דתנן הלל אומ', הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וגרסי' במכלתא עשיר ורש נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'. הא כיצד. תלמיד ששמע מן הרב והרב רוצה להשנותו, מאיר עיני שניהם ה', שזה קנה חיי עולם וזה קנה חיי עולם."
+            ],
+            "Teacher Pupil Relationship": [
+                "וצריך הרב לבדוק את התלמידים אם הגונין הן ונאים למעשיהן, שאין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון ונאה במעשיו, או לתם. אבל אם הוא הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו על הדרך הישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. דתניא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זרק אבן למרקוליס, שנא' (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנא' (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אע\"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.",
+                "כיצד מלמדין. הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין, כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין את דבריו, שנאמ' והיו עיניך רואות את מוריך. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו יושבין על הארץ, אלא כולן יושבין על הארץ או על הכסאות. הרב ששונה לתלמידיו, אם לא הבינו לא יכעוס עליהם, אלא חוזר ושונה הדבר אפי' כמה פעמים, עד שירדו לעומק ההלכה. ואל יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפי' כמה פעמים עד שיבין, ואם כפה עליו רבו יאמר לו, ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה. ולא יתבייש לשאול אפילו כמה פעמים, שאם יתבייש לשאול נמצא מטריח עצמו בהליכתו לבית המדרש ואינו למד כלום, דתנן לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בד\"א שאין הרב כועס על התלמידים, אם לא הבינו ההלכה מפני עומקה או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם הרגיש הרב שהן מתרשלין בתלמודן ולפיכך לא הבינו, צריך לכעוס עליהן ולהכלימם בדברים, כדי שיתנו לבם ויכוונו דעתם ללמוד כראוי. ולפיכך צוה רבינו הקדוש ז\"ל בשעת פטירתו ואמ' לרבן גמליאל בנו, זרוק מרה בתלמידים. לפי' אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק עמהם, ולא יאכל וישתה עמהם, כדי שתהא תמיד אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו במהרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמ' רב חנה בר ביזנא א\"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנא' (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין יקבוהו אלא קללה, שנא' (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה, שנא' (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף. ואם למדו מה שכרו, אמ' רבא אמ' רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנא' (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנא' (בראשית מב, ו) הוא המשביר לכל עם הארץ. אמ' רב ששת, כל הלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנא' (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.",
+                "אין שואלין לרב מיד כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד כשיכנס עד שישב, ואין שואלין שנים כאחד. ואין שואלין לרב מענין אחד, אלא מאותו ענין שהן עוסקין בו, כדי שלא יתבייש הרב אם לא עיין אותו דבר ששואלין לו. ויש להטעות לתלמידים, כדי לחדדם בשאלות ששואל אותן ובקושיות שהקשה להן, כדי שידע אם נזכרין להלכה שלמדם. ויש רשות לרב לשאול לתלמידים בענין אחר, כדי [לזרזן]. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים.",
+                "ואין שואלין לרב אלא בענין, ואין שואלין אלא מיראה. ואין שואלין ביחד יותר משלש הלכות. שנים ששאלו אחד בענין ואחד שלא בענין נזקקין לענין, מעשה ואינו מעשה נזקקין למעשה, הלכה ומדרש נזקקין להלכה, מדרש והגדה נזקקין למדרש, הגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר, קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לגזרה שוה. היו שואלין אחד חכם ואחד תלמיד נזקקין לחכם, תלמיד ועם הארץ נזקקין לתלמיד, שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות בשתי שאלות, בשתי ישיבות בשתי מעשים, הרשות ביד התורגמן. ומשתדלים ללמוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ותלמודו מתקיים בידו, דתניא ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעא מחכים, שנא' (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וכל המשמיע קולו בתלמודו מתקיים בידו, וכל מי שאינו משמיע קולו בתלמודו מהרה הוא שוכח. ואין ישנים בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת ארעי. וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים, שנא' (משלי כג, כא) וקרעים תלביש נומה. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. ואפי' מי שנתעטש בבית המדרש אין אומרין לו רפואה, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.",
+                "וחייב התלמיד להיות זהיר בכבוד רבו, ותהיה יראתו תמיד על פניו. דתנן ומורא רבך כמורא שמים. ויתכוין לשמוע מפי רבו, כדי שיבין מהרה, וכדי שלא יטריח את רבו לשנות לו פעמים רבות. ויהיה נכנע לפניו. ואמ' רב משרישיא לבניו, כד יתביתו גבי רבנן חזן לפומיה, שנא' (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מורך. וישמשנו תמיד, שמתוך השימוש יהי אצלו תמיד וילמד. כדגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון, גדולה שימושה יותר מלימודה, שנא' באלישע בן שפט (מלכים ב ג, יא) אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שימושה מלימודה. וכשישמע הלכה ממנו אל יחלוק עליו, וכוונתו לקנטר את רבו, כי החולק על רבו כאלו חולק על השכינה, שנא' (במדבר כו, ט) אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה'. א\"ר חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה עם השכינה, שנא' (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה'. אמ' ר' חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנא' (שמות טז, ח) לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. אמ' ר' אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה. וגרסי' בחופת אליהו לא יהא אדם קורה ושונה ומבעט ברבו, ולא יהא קורא ושונה בלא יראת שמים, שנא' (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ואומר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.",
+                "ואסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, שהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. כדגרסינן במ' עירובין בפרק הדר, תניא ר' אלעזר אומר, לא מתו שני בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש, ונתנו בני אהרן אש על המזבח, אמרו אע\"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ומעשה בתלמיד אחד שהיה לו לר' אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמ' לה ר' אליעזר לאימא שלום אשתו, תמה אני אם יוצא זה שבתו. ולא הוציא שבתו. אמרה לו, נביא אתה. אמ' לה, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. תאני ר' אליעזר, אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כמחנה ישראל, הה\"ד ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים. ר' תנחום בר ירמיה הוה בחפר, והיו שואלין לו והוא מורה. אמרי ליה, לא כן אלפן ר', אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, והא ר' מני רבך יתיב בצפורין. אמ' ליוון, ייתי עלי אי הוינא ידע. מן ההיא שעתא לא הורה. וגרסינן בפ' קמא דמ' תעניות אמ' רבה אמ' רב הונא אמ' רב, מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה, זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה. ר' חנינא אמ', יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, הא כיצד, תלמיד חכם שמגיע להוראה יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לא הגיע להוראה יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.",
+                "לעולם יעסוק אדם בתורה לשמה וילמוד תורה על מנת ללמד לאחרים, כדגרסינן בפרק לולב וערבה אמ' ר' אלעזר, מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. והעוסק בתורה אפי' שלא לשמה שכר יש לו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וגרסי במ' הוריות בפ' כהן משיח, אמ' רב, לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק על גבי המזבח זכה ויצאה ממנו רות, דאמ' ר' יוסי בר חנינא, רות בת בנו של בלק היתה."
+            ],
+            "Honoring the Sages": [
+                "לעולם יכבד אדם תלמידי חכמים מפני כבוד התורה, ועון גדול הוא לשנאת תלמידי חכמים, ולא לבזות אותם, כדגרסי' בספרי ואם בחוקותי תמאסו, אלו מלמדי חוקותי. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. דגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' רב יהודה, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבזו תלמידי חכמים, שנא' (דברי הימים ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דברו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המבזה לתלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. וכתב הראב\"ד המבזה את תלמידי חכמים מנדין אותו, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם. והמבזה את תלמידי חכמים ברבים, אפי' אחר מיתה, בית דין מנדין אותו, והם מתירים לו נדויו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם שנידוהו בשבילו בחיים, אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. והחכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ, ואינו צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה החכם, ואם מת החכם קודם שהתיר לו נדרו באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו. הרב שנידה לכבודו, חייבין כל תלמידיו לנהוג בו נידוי כמנודה, אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו אין [הרב] חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. בד\"א שנידוהו מפני שבזה תלמידי חכמים, אבל אם נדוהו על שאר דברים שחייבן עליהם נדוי, אפי' נדהו קטון שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה.",
+                "על עשרים וארבעה דברים מנידין את האדם. א' המבזה את החכם ואפי' לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה. ה' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיקבל. [ו' מי ששלחו לו ב\"ד וקבעו לו זמן ולא בא.] ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו. ח' המוכר קרקע שלו לגוי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס והיזק שיבא לחבירו בעל המצר מן הגוי. ט' המעיד על חבירו בערכאות של גוים, והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם. [י'] טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י\"א המחלל יום טוב שני של גליות, אע\"פ שהוא מנהג. י\"ב העושה מלאכה בערב הפסח לאחר חצות. י\"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י\"ד המביא את הרבים לידי חלול השם. ט\"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. י\"ו המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י\"ז המכשיל את העור. י\"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י\"ט טבח שיצא טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא בדק סכינו בפני חכם. כ\"א המקדש עצמו לדעת. כ\"ב מי שגירש את אשתו ועושה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותן להזקק זה לזה, כשיבאו שניהם לבית דין מנדין אותן. כ\"ג חכם ששמועתו רעה. כ\"ד והמנדה מי שאינו חייב בנדוי. זקן בחכמה שסרח, וכן נשיא או אב בית דין, אין מנדין אותו בפרהסיא, אלא א\"כ עשה עבירה כירבעם וחביריו, ואם חטא שאר חטאות שחייבין עליהם מלקות, מלקין אותו בצנעא, שנא' (הושע ד, ה) וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אע\"פ שכשל כסהו כלילה. כיצד מנדין אותו, אומרין פלוני בשמתא, ואם נדוהו בפניו, אומרים פלוני זה בשמתא. והחרם אומר[ין], פלוני זה בן קללה, מוחרם וארור בו נדוי, בו אלה, בו שבועה. וכיצד מתירין, אומרים לו, שרוי לך, מחול לך. ואם התירוהו שלא בפניו, אומרים, פלוני שרוי לו, מחול לו.",
+                "כיצד נוהג המנודה בעצמו וכיצד נוהגין עמו. אסור למנודה לספר ולכבס כל ימי נדויו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו בעשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשכר ושוכר. ואם מת בנדויו, בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הצבור. ואין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו. והמוחרם יותר חמור הוא, שאין שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו. ואין נשכר ואין נשכרין לו, ואין נושאין ונותנין עמו אלא מעט כדי פרנסתו. מי שישב בנדויו שלשים יום, ולא בקש להתיר לו, מנדין אותו שניה. ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתיר לו, מחרימין אותו. [בכמה] מתירין הנדוי והחרם, בשלשה, אפי' הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנדוי לבדו. ויש רשות לתלמיד להתיר את הנדוי או החרם, ואפי' במקום הרב. מי שלא ידע מי נדהו, ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו. נדוי על תנאי, ואפי' מפי עצמו, צריך הפרה. תלמיד חכם שנידה עצמו, ואפי' על דעת פלוני, ואפי' על דבר שחייב עליו נדוי, הרי זה מפר לעצמו. מי שנדוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכה להתירו בנדויו. ואם לא מצא, טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה שונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה אפי' שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו, מתירין לו אפי' שלשה. מי שנדוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נדוי להפרה כלום, אלא מנדין אותו ומתירין לו ברגע אחד. כשיחזיר המנודה למוטב, ראו בית דין להניחו בנדויו כמה שנים, מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין להניח זה בנדויו לכתחלה, ולהחרים מי שאוכל עמו ושותה, ומי שיעמוד עמו בארבע אמות, מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שלא יתפרצו החוטאים.",
+                "ואע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עמי הארץ, כענין שאמ' שלמה ע\"ה לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעין חרפתן ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלין למחרף. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים, שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. בד\"א כשבזוהו או חרפוהו בסתר שלא בפני שום אדם, אבל אם היה בפרהסיא, אסור לתלמיד חכם למחול על כבודו, ואם מחל הרי זה נענש, מפני שזה הוא בזיון לתורה. ולפי' אמרו חז\"ל שצריך להיות תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ולא יהיה מוחל על כבודו אם בזוהו ברבים, כדי שלא [תבוא] התורה לידי בזיון בפרהסיא, אבל אם חזר בו המחרף מיד. ומבקש ממנו מחילה, מוחל לו וסולח לחטאו, כי כן דרך הב\"ה להיות מוחל וסולח.",
+                "וחייב אדם להיות זהיר בתלמודו שלא ישכח מפיו, שנא' (דברים ד, ט) ר' השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. מגיד שהשוכח עובר בשני לאוין, השמר ושמור ופן תשכח. וכשם ששוכח דברי תורה, כך דברי תורה רחוקים ממנו. משל למה הדבר דומה, לשנים שפירשו זה מזה מן הדרך, זה הלך מיל לצפון וזה הלך מיל לדרום, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילין, אע\"פ שלא הלך אחד מהן אלא מיל. וגרסי' במדרש ר' תנחומא והיה אם שכוח תשכח, אם תתרשל בדברי תורה, ואינך חש לשכיחה מועטת, תשכח דברי, לפי' נאמר אם שכוח תשכח שני פעמים. איני, והאמ' רבא, לגרסי' איניש אע\"ג דשכח. לא קשיא, הא דשכחה באה מאליה, והא דלמד ולא הדר לימודו עד שישכחנו. אמ' רבא אמ' רב הונא, מאי דכתי' (משלי יג, יא) הון מהבל ימעט, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. אמ' רב טובי בשם ר' אלעזר, מאי דכתי' (משלי יב, כז) לא יחרוך רמיה צידו, לא יחיה ולא יארך ימים צייד הרמאי, רב ששת אמ', צייד הרמאי יחרוך. כי אתא רב דימי אמ', משל לציד שצד צפרים, אם משבר כנפיהם מתקיימות בידו. ר' יהושע אומר, כל מי שלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת. גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, זה תלמיד חכם המתרשל בתורתו. ר' שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, וכי מאחר שהוא קרוי אדם וקרוי איש. ויש לו שדה ויש לו כרם, למה נקרא שמו חסר לב, בשביל שהוא עצל, שקרא וישב לו. מנין שסופו לבקש ראש ההלכה ואינו מוצא, שנא' (משלי כד, לא) כסו פניו חרולים. ומנין שסופו לבקש ראש המסכתא ואינו מוצא, שנא' (משלי כד, לא) וגדר אבניו נהרסה. מי גורם לו, שלא חזר לשנות ולשלש בתורתו."
+            ],
+            "Five attributes of the Torah scholar": [
+                "חמש מעלות הן לעוסק בתורה, ובכולן יש לו שכר בעולם הזה ולעולם הבא. ואע\"פ שאין אדם יכול להשיג ולדעת גורל הטובה הבאה לתלמידי חכמים העוסקין בתורה, אפי' הכי אלו החמש מעלות הן נראין מיד ומבוארים וידועים לכל אדם.",
+                "המעלה הראשונה. שכל העוסק בתורה ולמד ממנה לקים מצות הב\"ה ונוחל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. שנא' (משלי ז, ב) שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך, וכתי' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, תצליח את דרכיך בעולם הזה, ותשכיל לעולם הבא, וכתי' (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, חייך לעולם הזה ואורך ימיך לעולם הבא.",
+                "המעלה השנית. שיעסוק האדם בתורה ובמלאכה שיתפרנס ממנה, וכשיכניס צוארו בעול התורה ובעול המלאכה ונצל מן החטא, מפני שלא יהיה לו פנאי לחטוא. דתנן שיגיעת שניהם משכחת עון. וכתי' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, שיהיה עוסק בתורה, יגיע כפיך כי תאכל, שיעשה מלאכה להתפרנס ממנה, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.",
+                "המעלה השלישית. כשיעסוק אדם בתורה ידע וישכיל עונש העבירות ויפרוש מהן, ואינו בא לידי מיתה בעולם הזה ביד בית דין ולא בעולם הבא בדינה של גיהנם. דתנן אין בור ירא חטא, וכתי' (תהלים קיט, צב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, אבדתי בעולם הזה, וכתי' (תהלים קיט, צג) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני, חיי העולם הבא.",
+                "המעלה הרביעית. כשיעסוק אדם בתורה ישיג המעלה השלימה וידבק בבוראו. שאם יעסוק אדם בתורה יהיה שלם ונפשו זכה ותמה ונקייה מן העון וברה מן החטא, ובזה תדבק לקונה, שהוא הקיום האמיתי והטובה שאין לה ערך, שנא' (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, וכתי' (תהלים כד, ה) ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו.",
+                "המעלה הה'. כשיעסוק אדם בתורה זוכה בו ומזכה לאחרים, ונמצא יורש העולם הזה, מפני שמכבדין אותו ועושין דברו, ויורש העולם הבא. דתנן כל המזכה את הרבים וכו', משה זכה וזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו.",
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו ואין לבו פנוי מן המחשבות, ישא אשה ואח\"כ ילמוד תורה. אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ללמוד תורה. וכל העושה מצוה שאינו מצווה עליה, אין שכרו כשכר המצווה ועושה, אלא פחות ממנה. ואע\"פ שיש לה שכר, צוו רז\"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת עליהן ללמוד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, מפני עניות דעתן. לפי' ארז\"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. בד\"א בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמד התפלות."
+            ],
+            "Great is Torah": [
+                "גדולה תורה שכל העוסק בה משמרתו מכל רע. כדגרסינן במדרש משלי אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. אמ' ר' יוסי הגלילי, הוי זהיר בדברי תורה שלא תטה ימין ושמאל מהן, הסר דרכך מדרכן של רשעים, מרע, שלא תלך בדרכי המינין. תאנא דבי ר' ישמעאל, אם פגע מנוול זה בך משכהו לבית המדרש, אם אבן נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנא' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ולעולם הוי מקשיב לתלמוד תורה, שנא' (משלי ה, א) בני לחכמתי הקשיבה, בשעה שאתה לומדן, לתבונתי הט אזנך, בשעה שאתה שומען, שאין לך שבח בעולם הזה גדול משבחה של תורה. כדגרסי' במדרש קהלת מאי הגדלתי מעשי וגו', עשיתי לי גנות ופרדסים, עשיתי לי ברכות מים, קניתי לי עבדים, כנסתי לי גם כסף וזהב. א\"ר חייא, וכי אין הכתוב מודיענו אלא עושרו של שלמה, הא אינו מדבר אלא בדברי תורה. הגדלתי מעשי, הה\"ד והלוחות מעשה אלהים המה. בניתי לי בתים, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נטעתי לי כרמים, אלו שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבין שורות שורות ככרם, כדתנן זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה בכרם ביבנה, וכי כרם היה שם, אלא תלמידי חכמים שיושבין שורות שורות ככרם. עשיתי לי גנות ופרדסים, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' חייא רבה ומשנתו של ר' אושעיא רבה ומשנתו של בר קפרא. ונטעתי בהם [עץ] כל פרי, זה התלמוד. להשקות, אלו תלמידי חכמים שהן לומדין. קניתי לי עבדים, זו נבואה, שנא' (יואל ג, ב) ועל העבדים והשפחות בימים ההם אשפוך את רוחי. ובני בית היה לי, זה רוח הקדש. גם מקנה, אלו הקרבנות. כנסתי לי גם כסף וזהב, אלו דברי תורה, הנחמדים מזהב ומפז רב. וסגולת מלכים, אלו דברי תורה, דכתיב בי מלכים ימלוכו. והמדינות, אלו תלמידי חכמים שמדיינין זה בזה בהלכה. ועוד גרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני משיבו ואומר לו, כל מה שקנית לעצמך קנית. לכך נאמר, אם חכמת בתורה כאלו אתה משמח להב\"ה שנתן לך חכמה, שנא' (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ולצת לבדך תשא ולא לאחרים. ואם למדת תורה אתה מתגדל בה, שנא' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, אם אדם עושה עצמו כמדבר הזה שהוא רק מכל המעדנים, ניתנת לו מתנה, וכיון שניתנת לו מתנה נחליאל, פי' משפיל עצמו כנחל, וכיון שנחליאל נעשה ראש, שנא' (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות. ואם הגיס דעתו הב\"ה משפילו, שנאמר (במדבר כא, כ) ומבמות הגיא. ואם חזר בו, הב\"ה מגביהו, שנא' (ישעיהו מ, ד) כל גיא ינשא.",
+                "גדולה תורה מכל כלי חמדה שבעולם. שכל כלי חמדה כל זמן שהן מתיישנין הם פוחתין, אבל דברי תורה כל זמן שהן מתיישנין הן משביחין, שנא' (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ואם אדם ישמר את התורה הוא משתמר, שנא' (שמות יט, ה) ושמרתם את בריתי, וכתי' (משלי ד,ו) אהביה ותצרך. וגרסי' במכילתא ושמרתם את בריתי, ר' אלעזר אומר זו ברית שבת, ר' עקיבא אומר זו ברית מילה. והייתם לי סגולה, שתהיו פנויים לי, ותהיו עסוקים בדברי תורה, ולא בדברים אחרים. ואם אינו יכול להתעסק בתורה כל היום כולו, די לו בשתי הלכות בשחרית ובשתי הלכות בערבית. ואל יאמר אדם, כבר עסקתי בתורה בבקר ודי לי, מה יתרון לי לעסוק בה בערב, אלא אם קרא בבקר ישנה בערב, לקיים מה שנא' (דברים ו, ז) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך, שהוא הערב, ובקומך שהוא הבקר. ואם לא עשה כך, אלא אמ' די לי בקריאת הבקר, עליו הכתו' אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ר\"ל אם יתפלל אדם בבקר צריך להתפלל בערב ולא יאמר די לי בתפלת הבקר, כך אם קרא בבקר ישנה בערב, שאם יאמר הואיל וקריתי בבקר למה אשנה בערב, אומרים לו, אם אתה אומ' שאינו ראוי לקרות בערב דברי תורה, גם תפלתו תועבה שהוא מתפלל בערב אחר שיתפלל בבקר. היה ר' יהושע אומר, שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את התורה.",
+                "גדולה תורה, שאינה מתחלפת בדבר אחר, ולא אפי' בדברי תורה. ר' שמעון אומר, משל לב' בני אדם שהיו עוסקין בפרקמטיא. אמרו, בואו ונחליף. נטל זה מה שביד זה. נמצא מה שביד זה אין ביד זה, ולא מה שביד זה ביד זה. אבל דברי תורה אינם כן. כיצד. שני תלמידי חכמים פגעו זה בזה. אחד שונה סדר מועד ואחד שונה סדר טהרות. אמרו, באו ונחליף. השנו זה את זה. נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים.",
+                "גדולה תורה, שנקראת קדושה, שנא' (משלי ט, י) תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. גדולה היא קדושתה, שאפילו מן הלחם ומן המים הוצרך משה רבינו ע\"ה להתקדש ארבעים יום עד שקיבל את התורה, שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם הלחם והמים שהם טהורים נתקדש משה מהם ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טומאה, ושלא נעסוק ושלא נהגה בה במקום הטינופת.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מידי אויביהם, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, וכתוב בתריה, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ועל ידי שנתעסקו ישראל במצרים בתורה ארבעה ימים נגאלו. ומנין שהן ארבעה ימים. שנא' (שמות יב, ג) דבר אל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, והן נגאלו בליל חמשה עשר. והלא דברים קל וחומר, ומה אבותינו, שלא נתעסקו במצרים בתורה אלא ארבעה ימים בלבד, זכו להגאל, העוסק בתורה כל ימיו על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה תורה, שהיא שלום וכל דרכיה שלום, שנא' (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם כל נתיבותיה שלום. וגרסי' במדרש אתה כוננת מישרים, ישרות של עולם. יש לו לאדם דין עם חבירו, הוא נכנס עמו לדין, והן מקבלין עליהם מה שהדיין גוזר, מיד ועושה שלום עם חבירו, הוי אתה כוננת מישרים. אדם יוצא לדרך, וראה חמורו של שונאו רובץ תחת משאו, הולך ומסייעו, והוא אומר, כך עשה לי פלוני והייתי סבור שהוא שונאי, מיד נעשו שניהם אוהבים, ומי גרם להם, על ששמרו את התורה, שכתוב בה, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. הוי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וגרסי' במסכת עירובין ירושלמי א\"ר יהושע מפני מה מערבין בחצרות, מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה שנואה לחבירתה. שלחה עירובה בידי בנה. נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה. אתא [ואמר] קמיה אימיה. אמרה, כל כך הות רחימאת לי ולא ידענא. מתוך כך עשו שלום. ה\"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נמצא שהתורה היא סבת השלום. וכל העוסק בתורה, הב\"ה מדריך אותו על הדרך הטובה והישרה, ופורש עליו סוכת שלומו, ומציל אותו מכל רע, ושומר את נפשו מכל חטא, ושומר כל דרכיו וכל נתיבותיו, ושומר את פעמיו שלא יכשלו, שנא' (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.",
+                "סליק פירקא."
+            ]
+        },
+        "vi; On the Commandments": {
+            "Study in order to keep and teach": [
+                "<b>ענין המצות</b>",
+                "יחיש כל איש יקריב יחריש חוקי האל לבוש גאוה",
+                "שומר תורה וירא מצוה על מצחו פרק זה התוה",
+                "רצון שוחר מצות בוחר ישכון לעד בתי שלוה",
+                "אוה בימים חפץ חיים יעשה מצות משה צוה",
+                "לאור מאור אדיר נאור בהם יאור כי נר מצוה.",
+                "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. גרסינן במ' ע\"ז בפרק קמא, אם בחוקותי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. אם בחקתי תלכו, יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות כאן, הא מה אני מקיים, להיות עמלין בתורה. וכל מי שאינו לומד המצות ועושה אותן כאלו כפר בעקר. כדגרסי' בספרי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו, מה ת\"ל ולא תעשו, יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, ת\"ל ואם לא תשמעו לי. ולא תעשו, הא כל שאינו למד אינו עושה. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה, אבל אינו מואס באחרים, ת\"ל ואם בחוקותי תמאסו, הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אינו שונא את החכמים, ת\"ל ואת משפטי תגעל נפשכם, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, סוף שהוא שונא את החכמים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, אבל מניח אחרים לעשות, [ת\"ל לבלתי עשות, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים], סוף שאינו מניח לאחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושושנא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, אבל מודה במצות שנאמרו בסיני, ת\"ל את כל מצותי, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שאינו מודה במצות. או יש לך אדם שיש בו כל המדות האלו אבל אינו כופר בעקר, ת\"ל להפרכם את בריתי, הא כל שיש בו כל המדות הללו סוף שהוא כופר בעיקר.",
+                "אבל הלומד המצות על מנת לעשות, ומלמד לאחרים, ומעשה אותן לעשותן, יחיה ויאריך ימים. כדגרסי' בואלה הדברים רבה, כי המצוה הזאת וגו', הה\"ד כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. א\"ר חייא קילורית לעין, מלוגמא למכה, כוס עקרין לבני מעים. קילורית לעין, דכתי' (תהלים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים. מלוגמין למכה, דכתי' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. כוס עקרין לבני מעים, דכתי' (משלי ג, ח) ושקוי לעצמותיך. ד\"א כי חיים הם למוצאיהם, למי [ש]ממציא אותם לאחרים, ולכל בשרו מרפא, לרמ\"ח איברים שבו. וגרסינן במדרש תנחומא החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. משל לאחד שהיה מושלך בים, והושיט הקברנט את החבל ואמ' לו, אחוז בחבל זה ואל תניחהו, שאם הנחתו אין לך חיים. כך אמ' הב\"ה לישראל, כל זמן שאתם מודבקין במצות אתם חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וגרסי' בואלה שמות רבה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יש לאומות העולם שופטים ויש לישראל שופטים. משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו. אמ' לבני ביתו, האכילוהו כל מה שמבקש. נכנס אצל אחר, אמ', הזהרו שלא יאכל דבר פלוני ודבר פלוני. אמרו לו, לראשון אמרת כל מה שהוא מבקש יאכל, ולזה אמרת לא יאכל. אמ' להם, הראשון לא יחיה, לפיכך אמרתי יאכל כל מה שהוא מבקש, אבל זה שיחיה אמרתי הזהרו בו. כך יש לאומות שופטים ואין עוסקין בתורה ואין עושין אותה, שנא' (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, אבל לישראל נתתי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אמ' הב\"ה, לפי שהרביתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר. הזהרתי אתכם על כל מצוה, שהיא חייך, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע.",
+                "וגרסי' בירושלמי פרקא בתרא דמס' יבמות, ת\"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שניה אמ' להם שלום, שלישית עלתה. אמ' לה, בתי, מי העלך. אמרה, זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהגו. אמרו לו, וכי נביא אתה. אמ' להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי דבר שהצדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו. אמ' לו ר' אחא, אעפ\"כ מת בנו בצמא. אמ' להם, וסביביו נשערה מאד, מלמד שהב\"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה. ר' חנינא אמר, מהכא אל נערץ בסוד קדושים רבה, פי' שהב\"ה הוא חזק בעולם הזה עם קדושיו, ומביא עליהם הייסורין בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים מעונותיהם לעולם הבא. ופירש\"י שנחוניא היה חופר שיחין בדרכן של עולי רגלים, והיו מתכנסין בהן המים, והם ובהמתם שותין מהן. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שעדיין יכולה לחיות, וכן בשעה שניה, אבל בשלישית, שאינה יכולה לחיות, אמ' להן עלתה, דאיפשיט ליה שאותו הדבר שהיה אביה עוסק בו לדבר מצוה שלא יכשל בו זרעו. וזכר של רחלים, אילו של יצחק אבינו ע\"ה. וזקן אחד מנהגו, זה אברהם אבינו ע\"ה. וגרסי' במ' פסחים בפרק ראשון, אמ' ר' אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. דתנן איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, מלמד שתהא פרתך רועה באגם ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך רועה באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להזיק אין מזיקין, שאין דרכן להזיק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת\"ל ופנית בבקר והלכת לאוהלך, מלמד שתמצא אוהליך בשלום.",
+                "גדולה מצוה שמנחלת לעושיה חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנאמר שמור מצותי וחיה, וכתי' (דברים ד, מ) ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים. ובעולם הבא מנין, דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פי' מליץ טוב שיליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא. ותרגם יונתן בן עוזיאל מליצי רעי, פרקליטי חברוי. והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, פי' שטן רע שישטין עליו לפני הקב\"ה. וגרסינן במדרש תלים זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'. תאני ר' חייא, ושמרתם את משמרתי, שמרו במשמרתי, אני ה' אלהיכם, מזומן אני לתת שכרך. אמ' הב\"ה, פשטו ידיכם במצות ובטחו עלי שאני משלם שכרכם. נתת שמחה בלבי. אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, על ידי שפשטו אומות העולם ידיהם בשבע מצות השפעת להם טובה בעולם הזה במתן שכרן, אנו שנצטוינו בתרי\"ג מצות על אחת כמה וכמה שתשפיע עלינו טובות לעולם הבא, לפיכך כשאנו רואין שלותן של אומות העולם אנו שמחין. הוי נתת שמחה בלבי. ר' יהושע בן לוי אומר, משל למלך שעשה סעודה, והכניס את האורחין והושיבן על פתח פלטרין שלו, והיו רואין את הכלבים שיוצאים ובפיהם פסיונין ותרנגולות וראשי עגלים. התחילו אומרים, ומה הכלבים כך, סעודה בעצמה על אחת כמה וכמה. הוי נתת שמחה בלבי. וכתיב (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ר' יוחנן אומר, שכרן של מצות שפרה עלי. וגרסי' בויקרא רבה ר' מני ורבנין. ר' מני אומר, כל מה שהבריות מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב\"ה מזריח להם את השמש, דכתי' (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנין אמרי, כל מה שהצדיקים מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב\"ה מחדש להם פניהם כגלגל החמה, שנא' (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וגרסי' בואלה שמות רבה ר' יהודה ב\"ר סימון פתח, רבות בנות עשו חיל, זה אדם הראשון שנצטווה על שש מצות, שנא' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים וגו', נח שנצטווה על אבר מן החי, שנא' (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אברהם אבינו ע\"ה נצטווה על המילה, יצחק אבינו ע\"ה חינכה לשמונה ימים, [יעקב על גיד הנשה, יהודה על היבמה, אבל בסיני נצטוו על תרי\"ג מצות, רמ\"ח מצות עשה, כנגד רמ\"ח איברים שיש באדם, וכל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך, עשה המצוה הזאת עמי, ושס\"ה מצות לא תעשה, כנגד ימות החמה, שהם שס\"ה יום,] וכל יום ויום אומר לו לאדם, בבקשה ממך, אל תעשה בי עבירה זאת]."
+            ],
+            "The commandments and Israel": [
+                "חביבין ישראל שמקיימין את המצות, מה שלא היה יכול לקיימן אדם הראשון, שהיה ראשית של כל הנבראים מבני אדם, והיה הב\"ה מפרנסו בכבודו, והיה חכם גדול וחכמתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו', ולא היה לו שום אונס מלעכבו מלקיים את המצות, ואפי' הכי לא יכול לקיים אפי' מצוה אחת. כדגרסי' בבר\"ר ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו וגו', א\"ר יהושע, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת רחמים וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת רחמים. הן האדם לא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת. דרש ר' יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים, שנא' (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהי לכם ערלים לא יאכל. אמ' הב\"ה, אדם הראשון יציר כפי, נתתי לו שבע מצות ולא היה יכול לעמוד בהן, והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלוש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה, לאדם איני נותן אבל לבניו אני נותן, הה\"ד זה ספר תולדות אדם. וגרסי' במדרש השכם א\"ר שמעון בן אלעזר, מה אם בשבע מצות לא יכלו אומות העולם לעמוד, היאך יעמדו על התורה כלה. משל למלך שמינה לו שני אפטרופין, אחד על אוצר של תבן ואחד על אוצר של כסף וזהב. אותו שנתמנה על התבן נחשד, והיה מתרעם על שלא נתמנה על הכסף והזהב. אמרו לו, ריקה, על התבן לא היה לך אמנה, על כסף וזהב תהיה לך אמנה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בשבע מצות לא יכלו לעמוד, בתרי\"ג מצות על אחת כמה וכמה.",
+                "ולפי שקבלו ישראל את המצות, קידשן הב\"ה, והבדילן מן אומות העולם. כדגרסי' בספרי ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ר' אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש כלאים, אי איפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבא על הערוה, אלא איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, שנא' (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. נמצא פורש מן העבירות ומקבל עליו עול מלכות שמים. ואל יהרהר על המצות ויאמר מה הפסד יש בשעטנז ובכלאים ובכיוצא בהן, אלא יעשה כל המצות כמאמרן וכמצות חז\"ל, שהן חוקי האלהים ותורותיו, ואם בעיניו הם מצות נכריות, הוא מצד פתיותו, ולא מצד שום חסרון שיש במצות הב\"ה חלילה חלילה. ועוד גרסי' בספרי את משפטי תעשו, אלו דברים הכתובים בתורה, שאלו לא נכתבו בדין היו לכותבן, כגון הגזילות והעריות וע\"ז וקללת השם ושפיכות דמים, שאלו לא נכתבו בדין היה לכותבן. ואת חוקותי תשמרו, אלו דברים החקוקים בתורה שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ושעיר המשתלח, ת\"ל אני ה' חקקתים, אי אתה רשאי להשיב עליהן. ללכת בהם, עשם ואל תעשם טפלה. ד\"א ללכת בהם, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהן, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות, ת\"ל ללכת בהם, אי אתה יכול ליפטר מתוכן. וכן הוא אומר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. וכתי' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך, בשעת המיתה, והקיצות היא תשיחך, לעולם הבא. וגרסי' במס' מנחות בפ' תכלת, ת\"ר חביבין ישראל שסיבבן הב\"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום, אמ' אוי לי שאני ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמ' למנצח על השמינית מזמור לדוד, ר\"ל המילה, שניתנה ליום השמיני.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה כי לוית חן הם לראשך. מהו לוית חן. אמ' ר' פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך מצות מלוין אותך. בנית בית, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגנך. עשית לך דלת, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לבשת בגדיך, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. חרשת, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. קצרת, כי תקצור קצירך בשדך. אמ' הב\"ה, אפי' לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. ושנינו במ' קדושין בפרק ראשון, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל מי שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' בספרי כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו קיים את התורה כולה ולא היה חסר אלא אותה מצוה, וכל העושה עבירה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו ביטל את [כל] התורה.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה אז יבדיל משה, זש\"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, [כל] מה שאתה [יכול] לעשות מצוה עד שכחך עליך עשה, שכשאדם בטל מן העולם בטלה מחשבתו, כל מה שאתה יכול לחטוף מצוה חטוף עד שאתה בחיים. וכן עשה משה, כיון ששמע שהיה עובר מן העולם, אמ' מה מצוה יש שאעשה אותה, ומצא מצות ערי מקלט ועשה אותה, שנא' (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים וגו'. וגרסי' בפרק חלק תניא ר' אליעזר אומר, בכל עיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, שנא' (דברים יג, יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה, והיכא דאיכא מזוזה לא תעשון כן לה' אלהיכם. וגרסי' בפרק קמא דמ' ע\"ז א\"ר יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו, שנא' (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו. אמ' ר' חייא בר אבא, כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, גורם לעצמו שיקבור אשתו ובניו. ממי אתה למד, מיהודה, שהתחיל במצוה ולא גמרה. כיצד, כשבא יוסף אצל אחיו בקשו אחיו להורגו, שנא' (בראשית לז, כ) לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, ושמעו לו, למה, שהיה מלך עליהם. ואלו היה אומר, נחזירו אצל אביו, היו שומעין לו. ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר את אשתו ואת בניו, שנא' (בראשית לח, יב) ותמת בת שוע אשת יהודה, וכתי' (בראשית מו, יב) וימת ער ואונן. אמ' ר' לוי בשם ר' חנינא, כל מי שמתחיל במצוה ולא גמרה נקראת על מי שגומרה. כיצד. משה רבינו ע\"ה התחיל במצוה ונטל עצמותיו של יוסף, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ועל ידי שלא הכניסן לארץ נקראו על שמן של ישראל, [שנא'] ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אבל אם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. כדגרסינן בפ' במה אשה יוצאה מאי ולחושבי שמו, אמ' רב אשי, אפי' חושב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא, שנא' (ישעיהו מג, ט) יתנו עדיהם ויצדקו, אלו ישראל, ישמעו ויאמרו אמת, אלו אומות העולם, שיבואו ויעידו שישראל קיימו את התורה. יבא נמרוד ויעיד על אברהם אבינו ע\"ה שלא נחשד על ע\"ז, יבא לבן ויעיד על יעקב אבינו ע\"ה שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא דריוש ויעיד על דניאל שלא נחשד על התפלה, יבא נבוכדנאצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו לישראל שקבלו את התורה.",
+                "אמר המחבר יראה שאליפז התימני וחביריו היו בימי איוב ובימי משה רבינו כשקבלו ישראל את התורה בהר סיני. והוא דארז\"ל ספר איוב משה רבינו ע\"ה כתבו.",
+                "ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומטרפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא, שנא' (דברים ד, ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו', נגד העמים לא נאמר, אלא לעיני העמים. והמצות שישראל עושים בעולם הזה היא חכמתם ובינתם ונוייהן ותכשיטיהן. כדגרסינן בפסיקתא הנך יפה רעיתי וגו', הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות הבית, בחלה ובתרומה ובמעשר, הנך יפה במצות השדה, לקט שכחה ופאה, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה בערלה, הנך יפה בקרית שמע, הנך יפה בתפלה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים. הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ועוד גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, א\"ר אלעזר, במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס, והשכר יבא מאליו. כי הב\"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ואפי' הכי יתכוין אדם בעשיית המצות מאהבה, וסוף הב\"ה משלם שכר. כדגרסי' במה מדליקין אמ' רבא, הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש זוכה וממלא גרבי יין. והב\"ה מעיד, שעתיד לשלם שכר טוב לעושי מצותיו ולמתגברים על יצרם, ולהפרע מן העוברים על מצותיו. כדגרסי' בויקרא רבה אני ה', אני שפרעתי מאמנון ומשמשון ומזמרי, ועתיד אני להפרע ממי שעושה כמעשיהם, אני הוא שפרעתי שכר ליוסף וליעל ולפלטי בן ליש, אני הוא שעתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה, על פיך ישק כל עמי. צואר שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. רגליו שלא הלכו בעבירה, וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבתו שלא חשבה בעבירה, ויקראו לפניו אברך.",
+                "וגרסי' במדבר סיני רבה מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. אמ' ר' תנחום בר אבא, מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמלות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשניים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים והוא מוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמ' הב\"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, עלי ליתן לו שכר וממון ובנים שיהו קורין בספרים. הוי מי הקדימני ואשלם, מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם שכרו, למה, שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי, שנא' (איוב מא, ג) תחת כל השמים לי הוא. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' ירמיה ב\"ר אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים, ואומרת, מה פעל אל, כל מי שפעל [עם אל] יבוא ויטול שכרו. ורוח הקדש אומרת, מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו שכר ימים, מי הפריש לי פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לפני תרומות ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה א\"ר יצחק, למדה תורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאלו [היה] ראובן יודע שהב\"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהב\"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה יודע בועז שהב\"ה כותב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מביא ומאכילה. ר' נתן ור' יהושע דסכינין בשם ר' לוי, לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, עכשיו, שאין נביאים, אליהו כותב ומלך המשיח והב\"ה חותם על ידיהם, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ועוד גרסי' בפסיקתא קחו מוסרי ואל כסף. אמ' ר' אבא בר כהנא, משכר לקיחה [זו] אתה לומד שכר המצות. כתי' (שמות יב, כב) ולקחתם לכם אגודת אזוב, בכמה טימין, בארבע מניי בחמשה מניי, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים, לולב שעומד בכמה דמים, בכמה מצות, על אחת כמה וכמה. וגרסי' בבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. המושלים, אלו המושלין ביצרן, בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אם עשית כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.",
+                "לעולם לא יחשוב אדם בדעתו ויאמר, חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועיל עשיית המצות, אלא אם הרבה עבירות, יעשה מצות כנגדן. כדגרסי' בויקרא רבה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות חבילות של עבירה, עשה כנגדן חבילות חבילות של מצוה. עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם. ידים שופכות דם נקי, וקשרתם אותם לאות על ידכם. לב חורש מחשבות און, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ למילה שבין הרגלים. יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאם ה'. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את. וגרסי' במדרש, לעולם ישתדל אדם לעשות מצוה באותו האבר שחטא בו. כיצד. אם חטא בלשונו, ירבה בתורה ובתפלה בלשונו, היו ידיו מלוכלכות בעבירות, ינקה אותן במצות, כדי שיהיה לו פתחון פה לפני הב\"ה ויאמר, אם עשיתי עבירות הרבה מצות עשיתי כנגדן. וגרסי' בפסיקתא שחורה אני ונאוה. שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים, שחורה אני במצרים, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, ונאוה במצרים, בדם הפסח ובדם המילה, הה\"ד ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, דם פסח ודם מילה. שחורה אני בים ונאוה אני בים, שחורה אני בים, וימרו על ים בים סוף, ונאוה אני בים, זה אלי ואנוהו. שחורה אני במרה ונאוה אני במרה, שחורה אני במרה, וילן העם על משה לאמר מה נשתה, ונאוה אני במרה, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שחורה אני ברפידים, ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים, ויבן שם מזבח. שחורה אני במדבר ונאוה אני במדבר, שחורה אני במדבר, כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר, וביום הקים את המשכן. שחורה אני בחורב, ובחורב הקצפתם את ה', וכתי' (תהלים קו, יט) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשטים, ונאוה אני בפנחס. שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה במלכי יהודה. אם בשחורים שלי כך, בנאים שלי על אחת כמה וכמה. באחאב מה כתיב, ויהי כשמוע את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצם ויתכס בשק ויהלך אט. ביורם מה כתי', וירא העם והנה השק על בשרו מבית. ד\"א שחורה אני ונאוה, אמ' ר' לוי, שחורה אני כל ימות השבת ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה ביום הכפורים, שחורה אני בעולם הזה ונאוה לעולם הבא. ועוד גרסי' בפסיקתא אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסת ובבתי מדרשות, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער בתפלה ובצדקה, אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה.",
+                "לעולם לא יתכוין אדם בעשיית המצות להנאת עצמו כי אם לעשות רצון קונו. כדגרסי' במ' הוריות בפ' כהן משיח, אמ' רבה בר בר חנה, מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו אכילת מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו מצוה, כתי' (הושע יד, י) וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה, כתי' (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם. ועוד משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו בבית, וזה אשתו ואחותו בבית. לאחד נזדמנה לו אשתו, ולשני נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו, וצדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו, ופושעים יכשלו בם."
+            ],
+            "Dedication and sacrifice": [
+                "ומאהבת ישראל הקדושים במצות מוסרין נפשם עליהם. כדגרסי' במכילתא ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהן יושבין בארץ ישראל ומוסרין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצות. מה לך ליהלק, על שנטלתי את הלולב. שנא' (זכריה יג, ו) ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמה לי אהבת אבי שבשמים. ואשריהם ואשרי חלק המוסרים נפשם למות על קיום מצותיו של הב\"ה. כדגרסי' במדרש חזית השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, [בדורו של גזירת המלכות] שעשיתי צביונן ועשו צביוני. ד\"א בצבאות, שמסרו נפשן על מצותי, ושפכו דמיהם בם כדם הצבי וכדם האיל, על אהבתי ועל קיום מצותי.",
+                "בעשרה דברים אהבת האדם להב\"ה נבחנת, ואם חפץ במצותיו, ואלו הן. ראשון, שיאהב תורת הב\"ה, ושיבחר בעשיית מצותיו בלב שלם, ומתוך כך יראה בו שהוא אוהב את הב\"ה שצוה לעשותן. שנית, שיהיה חפץ בעבודת הב\"ה יותר מכל תענוגי עולם. שלישי, להיות מואס ברשעים ובפושעים שעוברים על מצות הב\"ה, ואע\"פ שלא הזיקוהו, אלא ישנא אותן מפני אהבת הב\"ה ומפני שעוברין על מצותיו, שנא' (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא. ובכלל זה, שיאהוב את הצדיקים ואת החסידים שהן עובדין את הב\"ה ועושין מצותיו, ואע\"פ שאינן מהנין לו, שנא' (משלי ח, יז) אני אוהבי אהב. רביעי, להיות כל טובת העולם הזה כאין וכאפס נגדו נגד עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו, ויקדים תמיד עשיית המצוה על כל צרכיו. חמישי, שתערב לו כל יגיעה וכל חסרון וכל ענוי וכל ביזוי כנגד עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו. ובכלל זה, שלא יהיה בוזה המצות ומכבד עצמו, אלא שיהיה בוזה עצמו ונושא מת מצוה על כתפו, וכיוצא בזה, ומכבד מצותיו של הב\"ה. ששי, שלא ישמע לקול מסיתים ומדיחים שידיחו אותו מעבודת הב\"ה ומעשיית מצותיו, ושלא יהרהר על מצותיו של הב\"ה. שביעי, שיראה לכל בני אדם אהבתו בהב\"ה ובעשיית מצותיו ויתפאר בה. שמיני, אם יתחדשו לו מאורעות הזמן, טוב או רע, שלא יעזוב בשבילם עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו. תשיעי, שלא תכבד עליו עבודת הב\"ה, לא מפני טורח, ולא מפני חסרון כיס, ולא מפני שום דבר, אלא יעשה מאהבה. עשירי, שלא תהיה כוונת עבודתו להב\"ה ועשיית מצותיו על מנת לקבל פרס, אלא לעבוד את הב\"ה ולעשות מצותיו בלב שלם."
+            ],
+            "On their fulfilment": {
+                "i": [
+                    "כל המצות ועשייתן ועניינם חלק אותם הרב ר' ישראל ז\"ל על עשרה שערים, על זה הסדר.",
+                    "השער הא', בחריצות והזריזות וההשתדלות בקיום המצות הקלות והחמורות.",
+                    "השער הב', באזהרה מביטול מצות עשה.",
+                    "השער הג', בזריזות להקדים את המצוה מיד כשיחול זמנה, ושלא ימתין לעשותה אע\"פ שיש לו שהות.",
+                    "השער הרביעי, להגדיל המצות, ולהזהר שלא לנהוג בהם מנהג בזיון ולכבדם.",
+                    "השער הה', בהידור המצוה.",
+                    "השער הו', לקיים המצוה באיברים ו[ב]הרגשות.",
+                    "השער הז', בכוונת עשיית המצות.",
+                    "השער הח', בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור.",
+                    "השער הט', במצות הנוהגים בנשים ובקטנים.",
+                    "השער העשירי, בענין המצות שהן מדברי סופרים.",
+                    "השער הראשון: בחריצות וזריזות וההשתדלות [בקיום המצות] הקלות והחמורות.",
+                    "שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. לפי' הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הב\"ה היא על שתי דרכים, האחת שכלית, ר\"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם, יצוקה עליו ביציקתו, בעיקר יצירתו יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השנית תורנית, קנויה בדרך השמיעה, במלאכות ה' לעמו על ידי נביא. ואחר ההקדמה הזאת אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם ע\"ה בזה הפסוק, באמרו באשר [דבר] מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי, מקל וחומר ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר הושבענו עליה בסיני. ודרשו רז\"ל זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה. א\"ר חיננא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ר' אסי, ואיתימא ר' חנינא בר פפא, אמ' אפי' הב\"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנא' (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. כמה הפליגו והעמיקו בעשיית מצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים. ואלו פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא. והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלא בשני עולמות, רצה הב\"ה לצוות את ישראל מצות הרבה, להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנא' (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' המשניות שחיבר, כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת מתרי\"ג כתקנה וכמאמרה, לשמה, מאהבה, מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה ולבקש שכר עליה, זכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראייה הברורה לזה הא דגרסי' בפ' קמא דמ' ע\"ז, מעשה ונכנס ר' חנינא בן תרדיון לבקר את ר' יוסי בן קיסמא שהיה חולה. התחיל ר' יוסי להוכיחו על מה שהיה מסכן בעצמו ולמד תורה ברבים בשעת השמד. ואמ' לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו, ושמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך. אמ' לו, מן השמים ירחמו. אמ' לו ר' יוסי, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך. מיד נתיירא ר' חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא. ושאל את ר' יוסי ואמ' לו, מה אני לעולם הבא. אמ' לו ר' יוסי, כלום בא מעשה לידך, ר\"ל שתזכה לחיי העולם הבא. אמ' לו, גבאי של צדקה הייתי. פעם אחת הפרשתי מעות לסעודת פורים, ונתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה. אמ' ליה ר' יוסי, אם כן, עם חלקך יהי חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מדבר זה, כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה, בשרו בטובה השלימה לעולם הבא. וגרסי' במ' סנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה ופעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא ביאה אסורה, וכיוצא בזה. וגרסי' בפ\"ק דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, ומפרש בגמ' כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה. אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, [עליו] הכתו' אומר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת.",
+                    "לפיכך חייב אדם להשתדל ולהזדרז בקיום כל המצות, קל וחומר מהאבות עליהם השלום, שלא נצטוו אלא בשבע מצות ומילה, וקיימו כל תרי\"ג מצות. כדגרסי' במ' יומא אמ' רב, קיים אברהם אבינו ע\"ה את כל התורה כולה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. כ\"ש אנו, שנצטוינו בהם, וקבלנום עלינו באלה ובשבועה, בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות והחמורות. ושנו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה מועט כמו במצוה שסבור ששכרה הרבה. ולפי' אמרו ז\"ל אין מעבירין על המצות. פי' אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה, כסבור שהיא קלה, ויעסוק במצוה אחרת, כסבור שהיא חמורה, שאיפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה, והיה עוסק בה, והניחה, ששכרה מרובה מן האחרת שהולך לעשותה. והוא דארז\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה.",
+                    "וגרסי' בפסיקתא אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. [אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הב\"ה שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה, כד\"א ושקל בפלס הרים. לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הב\"ה מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו ישראל כל המצות בתום לבב, שנא' (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע]. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים, והכניס אותם לתוך פרדסו סתם, ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמ', תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, זית הוא ושכרו חצי זהוב. קרא לאחר ואמ' לו, תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו, למה [לא] הודעתנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנעשה תחתיו. אמ' להם המלך, אלו הודעתי אתכם, לא היה כל הפרדס נעשה, שכולכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה ומניחין האילנות ששכרן מועט.",
+                    "וגרסי' בפ' קמא דמ' קדושין ירושלמי ר' אבא בשם ר' אבא בר כהנא, כת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. טלטל הב\"ה זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גילה הב\"ה מתן שכרן של מצות, אלא החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. חמורה שבחמורות כיבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והקלה שבקלות שילוח הקן, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב [לך] והארכת ימים. וגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת, אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא.",
+                    "לפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות כבחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניו. ואמ' שלמה ע\"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. פי' מי שבוזה המצוה, בשביל שהוא חושב כי היא מצוה קלה, חובל בעצמו, וירא מצוה ומשתדל לקיימה [ישולם], פי' ישולם שכר טוב וינצל מכל רע ומכל פגע רע.",
+                    "ואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה. ומה שאמרו ז\"ל מצוה קלה, היא על אחת משלשה דרכים. הדרך הא', שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס, או בלי יגיעה. צא ולמד ממצות ציצית, שקורין אותה מצוה קלה, וארז\"ל שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקוראין אותה קלה לפי שדמיה מועטין, חוטין בלבד. וגרסי' בפרק קמא דע\"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, [לכו] ועשו אותה. ואמאי קרי לה קלה, דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן, ומה מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר, ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו, אינו אלא מצד זלזול בשואל, שאינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו, אינו מצד זלזול, אלא מפני שקשה עליו. כדגרסי' בפ' התכלת. תניא ר' אומר, קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שאמ' לשני עבדיו. לאחד אמ', הבא לי חותם של טיט, ולאחר אמ', הבא לי חותם של זהב. פשעו שניהם ולא הביאו. איזה עונשו מרובה. הוי אומר, זה שאמ' לו, הבא של טיט. הדרך השנית, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא ואלו הן קלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות ב\"ד. הדרך השלישית, קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה ואינה מתאוה לה, בשביל שהיא נמאסת, ועונשה חמור. וקורין לזולתה חמורה ועונשה קל, מצד שחומדת אותה הנפש ומתגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. [וגרסי'] במ' מכות ר' שמעון בר' אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול וגו', וכתי' (דברים יב, כה) לא תאכלו למען ייטב לך ולבניך אחריך, ומה הדם, שנפשו של אדם מתעבת אותו, הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות, שהנפש מחמדתן, על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אע\"פ שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, אבל הגזל, שהוא בלאו, מפני שהנפש מחמדתו, אמרו עליו חמור."
+                ],
+                "ii": [
+                    "השער השני: באזהרה מבטול מצות עשה. לפי שפירשה התורה עונשי מצות לא תעשה, כל אחת ואחת כפי עניינה, מהן במלקות ומהן בכרת ומהן במיתה בידי שמים ומהן במיתת ב\"ד, ולא פירשה עונש מבטל מצות עשה, אלא פסח ומילה בלבד, שהן בכרת, על כן תעו מקצת בני אדם ונבערו ואת ה' לא דרשו ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו כי המבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם יתרשל ובטלה לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בעיניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלא יגיעה ובלא טורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה, בין מצד טורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי ביטול סברא ולהוכיח, מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.",
+                    "מן המושכל יתבאר כי יותר ראוי להעניש מבטל מצות עשה מן העובר על לא תעשה. כי המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה, מצד פריקות עול וזלזולו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב מהם, והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה [וסליחה], יסלח לו, וחוזר כאלו לא חטא. אבל ביטול מצות עשה הוא הפסד שאין לו [חלף], וחסרון שאינו מתמלא, ואבדה שאין לה השבה לעולם. לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס, כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המצות שעושין בעולם הזה.",
+                    "וגרסי' בפ' המקבל אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של גויים. אמר ליה, ולא כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות. אמ' ליה אליהו, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני ר' שמעון קברי גויים אין מטמאין. אמ' ליה, בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא. פי' בארבעה סדרים איני בקי, ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי. אמ' ליה אמאי. אמ' ליה, דחיקא היא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן. אמ' ליה, פשוט גלימך וקח מאלו העלין. לקח מהם רבה בר אבוה. כשיצא שמע קול קורא, ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה. נער גלימו מהן ויצא.",
+                    "ובאגדת פרקא דחסידי אמרו על ר' חנניא בן דוסא שהיה בתכלית העניות. אמרה לו אשתו, בקש רחמים שיחננו האל מן הטוב הגנוז לצדיקים לעולם הבא. בקש רחמים, וראה כאלו נתנו לו רגל של שולחן של זהב. וראה בחלום שהיו כל הצדיקים אוכלין על שולחן של שלש רגלים והוא על שולחן של שני רגלים. מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא, בשביל שהטיבו לו בעולם הזה. סיפר המראה לאשתו. אמרה לו, כשם שהתפללת שיתנוהו, התפלל שיטלוהו. התפלל ונטלוהו.",
+                    "וגרסי' במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' שמעון בן יוחאי, שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר. כשראו התלמידים שהעשיר, בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ. בא ר' שמעון בן יוחאי, והוציא לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הב\"ה, ונתמלאת הבקעה כולה דינרי זהב. אמ' להם, כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו ידעין שכל מי שהוא נוטל משלו הוא נוטל ומחלקו שיש לו בעולם הבא, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעתיד לבא, שנא' (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון. ומעשה בר' שמעון בן חלפתא, שהיה ערב שבת, ולא היה לו מה לאכול באותה שבת. עם חשכה יצא לו חוץ לעיר להתפלל, ונתנו לו אבן טובה מן השמים. נכנס ונתנה לשולחני ופרנס את השבת. אמרה לו אשתו, מנין לך כל זה. אמ' לה, כך וכך היה המעשה. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שמחר באין חביריך ונוטלים חלקם שלם ואתה תטול חסר. קבל עליו להחזירה. למוצאי שבת החזירה, ויצאה כמין פיסת יד ונטלה אותה. וגדול הנס האחרון מן הראשון. לכך נאמר ותשחק ליום אחרון.",
+                    "וכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם, כי נתירא אברהם שמא פרע לו הב\"ה משכרו בעולם הזה בניצוח המלכים, על כן אמ' לו שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך, כי לא חסרת ממנו כלום, והכל הוא צפון לך.",
+                    "עתה שימו לי לבבכם, היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא, ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי ה' וצדקתם, ובו מצטיידים מן העולם הזה לעולם הבא. הרי נתבאר מן המושכל כי עונש מבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.",
+                    "ומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד. בידוע כי הפרש היה ביניהם, כי שאול ביטל מצות עשה ודוד נתגבר עליו יצרו ועבר על לא תעשה. ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אמנם העבודה נודעת בו כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו.",
+                    "ומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והתלמוד ממנו מלא, והראיות הברורות יוכיחו. והכלל המוסכם בתלמוד אתי עשה ודחי לא תעשה. ויסוד גדול מיסודי האמונה שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא. כדגרסינן בפ' אין דורשין אמרו על אלישע אחר, שהיה גדול בתורה, ונכנסה בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל. כי נח נפשיה דאלישע אחר, שמעינהו למלאכי השרת דהוו אמרין, לא מידן נידייניה ולא לעלמא דאתי ניתיניה, לא מידן נידייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתיניה משום דחטא. אמ' ר' מאיר, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שר' מאיר היה רוצה להעניש את רבו. אלא שלא נתרצה לו במה ששמע ממלאכי השרת ובחר לו שיענש בגיהנם ויטול שכרו לעולם הבא. וגרסינן במ' כתובות אמ' ליה [ר'] כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמ' לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי. אמ' ליה, תנינא בד\"א במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, נטול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים. כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שמונה הם כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מסב בחבורה של מצוה. ויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון תפילין וסוכה ולולב וכיוצא בהן, והן הנקראין חובה. ויש מצות שאינו חייב בהן אלא כשבאות לידו, והן, אם לא היה לו בית שחייב לעשות בו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין, אם אכל פירות או הריח בשמים חייב לברך, ואם לאו פטור. אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו המצוה, כדי להרבות זכיות כאלו ובכיוצא בהן. כדגרסי' בפ' קמא דסוטא דרש ר' שמלאי, מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפירותה הוא צריך. אלא אמ' משה, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי. אמ' לו הב\"ה, כלום אתה צריך אלא לקבל שכר, הריני מעלה עליך כאלו עשיתם, שנא' (ישעיהו נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. אין שלל אלא שכר המצות, שנא' (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.",
+                    "מי חכם ויבן אלה ויתבוננו חסדי ה'. האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה, כגון השעוה, ותקפיא הנמס והמהותך, כגון החלב. ויש לך סגולות פרטיות מיוחדות, שמקבלין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש, שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך ויתעלה, יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה, שהיא כלי [ה]חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול. כי היא אש דת יולד ממנה כמה מצות, שהן כמה נרות לעושיהן, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות מעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחבירתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כולם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם מים ולא לחם ימות ברעב, ואם לחם ומים ואין כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול לעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו אם אחת מהנה נעדרה, כי לכל אחת יש יתרון גדול וסגולה מיוחדת. וארז\"ל צדקה מגינה מן הפורעניות, והתפלין מטילין פחדו על האומות, והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים, והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים, וכהנה רבות. פליאה דעת ממנו סגולתן וכחן, ואם יתרשל אדם באחת מהן, איפשר כי אותה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניינו, ויבא לו נזק גדול אם יבטל אותה. לפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצות. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, אמ' רב נחמן, תיתי לי, דקיימי לי שלש סעודות בשבת. פי' תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמ' רב ששת, תיתי לי, דקיימי מצות תפילין. אמ' רב יהודה, תיתי לי, דקיימי עיון תפלה. אמ' רב נחמן בר יצחק, תיתי לי, דקיימי מצות ציצית. אמ' אביי, תיתי לי, דכי חזינן צורבא מדרבנן דסיים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן."
+                ],
+                "iii": [
+                    "השער השלישי: בזריזות, להקדים למצוה בתחלת בואה, מיד כשיחול זמנה. ראוי כל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אע\"פ שיהיה נמשך זמנה ויש לה שהות ביום לעשותה, ולא יתעצל ויאמר הן עוד היום גדול. כדגרסי' במכילתא ושמרתם את המצות, אל תקרי את המצות אלא את המצות, כשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצות, אלא יעשה אותם מיד בשעה שיחול זמנם. וגרסי' בפ' קמא דפסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים וכו', ואע\"פ שיש שהות להקטירן על מוצאי שבת, מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה. וגרסי' במ' מנחות בפרק ר' ישמעאל אומר, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטרת חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. ר' יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה. וגרסי' בפרקא קמא דברכות לא יאמר אדם, אוכל קמעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק\"ש ואתפלל. ועוד גרסי' לעולם יקדים אדם לבית הכנסת וימנה מי' ראשונים. וגרסי' במסכת הוריות בנות לוט, אע\"פ שעשו עבירה לשם מצוה [נתכוונו, ו]בשכר לילה אחת שקדמה בכורה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות, עובד וישי ודוד ושלמה. פי' עובד היה מזרע הבכירה שילדה את מואב והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה שילדה את בני אבי עמון, שנא' (מלכים א יד, כא) ושם אמו [נעמה] העמונית.",
+                    "ויש מצות שיש זמן לעשייתן, ואם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין. דתנן במ' חגיגה מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון וכו', מי שלא קידש ביום שבת מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי. ויש מצות שאם עבר זמנן אין להן תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב. ויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתניא יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש מצות שכל זמנן שוה, משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפילין, שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, והחסידים שמבלין ימיהן בעבודת בוראם היו משתדלין להניחן כל היום, ואם עברה שעה אחת שלא היו מניחין אותן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' ליה רב לרב יוסף בריה דרבא, אבוך במאי הוה זהיר טפי. אמ' לי, בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא, ולא נחית מדרגא עד דרמיה. וגרסי' בפרק יום הכפורים היכי דמי חלול השם, אמ' ר' יוחנן, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלה. ועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה כלל, כמו שאמר דוד חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך. וכ\"ש אם פצו שפתיו לעשותה, הרי היא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו ומושבע שבועה מהר סיני, שאין לה התרה עולמית. ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה. כדגרסי' בפ\"ק דמסכת נדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנא' (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לן לזרוזי נפשיה."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי: להגדיל ולהאדיר את המצות ולהזהר בהן שלא לנהוג בהן מנהג בזיון. ראוי לכל ישראל לעסוק במצות בכבוד ובמורא, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו. וההזהרה מבזוי המצות על שבעה דרכים.",
+                    "הדרך האחת. מצד איכות עשיית המצוה. כדגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, ת\"ר ושפך את דמו וכסהו בעפר, במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. שאין הכבוד למצות אלא למי שצוה בהן.",
+                    "הדרך השנית. אזהרה שלא ישתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה. דתניא אמ' רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.",
+                    "הדרך השלישי. אזהרה מבזוי המצות מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו. כדגרסי' בסוף כריתות ובפסחים בסוף פ' מקום שנהגו, ארבע צווחות צווחה העזרה, והצויחה הרביעית פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקא שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. ואיבעיא לן מאן הוה עביד. כריך שיראי על ידיה והוה עוביד עבודה. ואל יתהדר ויתנשא כשיעסוק במצוה, שנא' (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. ומיכה הנביא אמ' והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהוא אדם חשוב ונכבד, יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפי' הוא מלך ישראל. וחזקיה המלך ע\"ה היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש. וגרסי' במסכת בכורים אפי' אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתיפו. וגרסי' במ' סוכה בפ' החליל, אמרו עליו על רבן גמליאל, שהיה שמח בשמחת בית השואבה, והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן מגעת בחבירתה, ושהיה נועץ שני גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין בריה יכולה לעשות כן. וגרסי' במ' כתובות אמרו עליו על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה מרקד לפני הכלות, ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש ר' זירא ואמ' קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו, וכשראה ר' זירא אמ', אהנייה שוטיתא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הב\"ה שצוה לעשות אותן, והב\"ה מכבדו, שנא' (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו'.",
+                    "הדרך הרביעית. שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל, ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גוך. אל תקרי גויך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים.",
+                    "הדרך החמישית. המזלזל במצוה מצד שיקיל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך ברכת מזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו. שאפי' בדבר קל אינו משגיח, כ\"ש בדבר קשה.",
+                    "הדרך הששית. מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהן. כגון שאמר, מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סירכא בריאה שלה. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך לעשיית המצות ותחיה, ולא תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ודע כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנא' (דברים ו, כד) ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם, כמו מי שמוסר עצמו ביד הרופא וסומך על דבריו, כשאומר לו אכול זה ולא תאכל זה, שתה זה ולא תשתה זה. ועל כן סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. היש מורד בעולם כחולה שממרה פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כ\"ש המתחכם על הב\"ה בעשיית המצות, שנא' (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.",
+                    "הדרך השביעית. המבזה גוף מצוה שיש בה קדושה. כי יש מצות שאין בגופן קדושה, כגון שופר ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה, צריך שלא יבזה אותם, ואם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה להם גניזה."
+                ],
+                "v": [
+                    "השער החמישי: בהידור המצוה. חייב כל ישראל לעשות מצוה מן המובחר, ר\"ל שיבחר הטוב והנאה והשלם באותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת, וחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלמות, דתניא זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בלולב נאה, בתורה נאה, בשופר נאה, בטלית נאה, כתוב ספר תורה לשמו בקולמוס נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא, משום זה אלי ואנוהו. וגרסי' בפרק קמא דבבא קמא להידור מצוה עד שליש. וגרסי' בפ\"ק דמ' פיאה לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה, עד כמה מטריחין עליו, עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין והאחד הדור מן השני, מוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו, שליש מלגאו או שליש לבר. פי' אם היה לולב בסלע, יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או מוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע וחצי. תיקו. במערבא אמרי משמיה דר' זירא, עד שלישי צריך להוסיף משלו, כלו' מיגיעו. ודוחק את חייו כדי להדר המצוה, כי לחם חוקו ודי חייו נקרא שלו, שהב\"ה הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנא' (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך משל הב\"ה, כלומר אם זימן לו הב\"ה ממון יתר על צרכו, והוא משופע בנכסים, יוסיף על שליש, וזהו של הב\"ה, ואם אינו משופע בנכסים, חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל יוקר דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח לולב באלף זוז. וגרסי' במ' חולין בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר זהב ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה בו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה."
+                ],
+                "vi": [
+                    "השער הששי: בזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות. כדגרסי' בסוף מסכת מכות דרש ר' שמלאי, תרי\"ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס\"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ\"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא ית' ויתעלה ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם איבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצות ברובם, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה. ואם ישמור הוא ויזהר במה שנצטווה, ישמרם לו הב\"ה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסי' במדרש אמ' הב\"ה לישראל, שמרו רמ\"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ\"ח איברים שבכל אחד ואחד מכם. וגרסי' בברכות ירושלמי. א\"ר סימון, שמונה עשר ברכות כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכולן, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה. ואם עבר אדם, ושנה רצון הבורא יתעלה, וישתמש בהן בדבר עבירה, ישנו הם את טבעם ויבטלו את פעולתם ותמונתם. כמו שאירע לירבעם, כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל, שנאמר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. והחקים והמצות המיוחד להן אחד מאיבריו, ופורש מן העבירות הנעשות בו, נתקדש אותו אבר. כדגרסי' במנחות שילה קדשים קלים נאכלין בה בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים. כלומר יש יתרון לשילה על ירושלם, שקדשים קלים אין נאכלין בירושלם אלא לפנים מן החומה ובשילה נאכלין בכל מקום שצופין אותה ממנה, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה שילה בחלקו של יוסף וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה. אמ' ר' אבהו, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, [עין] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים כמלוא עין. ואם חס ושלום עבר אדם עבירה באחד מאיבריו, הרי אותו אבר בעצמו לוקה. דתנן בשוטה בפרק קמא, שמשון הלך אחר עיניו, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו, לפי' נתלה בשערו. וכענין סוטה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות, היא קבלתו על בטנה, לפי' בטנה צבה. וביום הדין איבריו של אדם מעידין בו, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. והמקיים המצות באיברים ובהרגשות, לבו שמח תמיד בעשייתן. כדגרסי' במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה."
+                ],
+                "vii": [
+                    "השער השביעי: בכוונת עשיית המצוה, והיא על ארבע דרכים.",
+                    "הדרך הראשון. שיתכוין בעשייתן לשם שמים ולהשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנא' (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.",
+                    "הדרך השנית. יש מצות שצריך אדם להתכוין לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגלה, דתנן היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ובתקיעת שופר, צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.",
+                    "הדרך הג'. יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קרית שמע, תפלה, ותפלין. ומצד זה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה. קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד.",
+                    "הדרך הד'. יש מצוות שצריכין כוונה לשמן, כגון ספר תורה וציצית. כדגרסינן בפ' הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמם וכו'. וההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שבו לא עבדתין לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעי טויה לשמן וכו'. סוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ויתעלה, ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתנאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו. כדגרסי' בפ\"ק דפסחים מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם, שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלו לא עלינו לרגל אלא לאכול פירות בירושלם דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו, מפני מה אין חמי טבריא בירושלם וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, וחסר משם כדי שתהא עליית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסי' במס' הוריות גדולה עבירה לשם שמים ממצוה שלא לשמה. כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצוה ליהנות בה לעולם הזה. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראוהו בית דין, מצות לאו ליהנות נתנו. המודר בעשיית המצוה הנאה [מ]חבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה."
+                ],
+                "viii": [
+                    "השער הח': בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור. כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הב\"ה כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל ומחמס. כדגרסינן במ' סנהדרין ר' אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד זה מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנא' (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'. ואע\"פ שיוצא בה ידי חובתו, היא מצוה הבאה בעבירה. כדגרסינן בפ' לולב הגזול בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, אמר רחמנא משלכם, והאי לאו דידיה הוא, אלא יום טוב שני מאי טעמא לא, אמ' ר' יוחנן, משום דהויה מצוה הבאה בעבירה, שנא' (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה. וגרסי' במדרש כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמ' לעבדיו, תנו מכס למוכסין. אמרו לו, אדונינו המלך, כל המכס שלך הוא. אמ' להם, ממני ילמדו הכל ויתנו מכס. כך אמ' הב\"ה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזלה, כי אני ה' אוהב משפט וגו'."
+                ],
+                "ix": [
+                    "השער הט': במצות הנוהגים בנשים ובקטנים, שהן מצות שהזמן גרמה, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב. ומצות עשה שלא הזמן גרמן, נשים חייבות בהן, כגון קדוש שבת, כדגרסי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו כל דאיתה בשמור איתה בזכור, וכגון אכילת מצה בליל הפסח, דתניא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', כל שישנו בבל תאכל ישנו באכילת מצה, וארבע כוסות, ונר חנוכה, ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמן שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן. ובכל מצות לא תעשה נשים חייבות, חוץ מלא תקיפו וחוץ מכהנת, שלא תטמא למתים. והקטנים אינן חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך, אביו מחנכו לקטן. וגרסי' במדרש האשה חייבת בשלשה דברים \"אגדה, \"מגלה, \"נר שבת, וסימניך ואמרה האשה אמן."
+                ],
+                "x": [
+                    "השער העשירי: בענין המצות שהן מדברי סופרים, והן על שלשה דרכים.",
+                    "הדרך האחת. המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה, שהיא התורה שבעל פה. כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר ששה שעות מיום ארבעה עשר בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסי' במסכת סנהדרין חומר בדברי סופרים מדברי תורה. האומר איני מניח תפלין, לעבור על דברי תורה פטור ממיתה, אמר חמש טוטפות, לעבור על דברי סופרים, חייב מיתה, ודינו בחנק, שנא' (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון.",
+                    "הדרך השנית. נחלקת לארבעה חלקים, סייגות וגזירות ותקנות ומנהגות. הסייגות שעשו נביאים וחכמים שלא יגיע באיסורא דאוריתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר בניסן, וכגון שניות של עריות ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה. וארז\"ל מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים. ואנו חייבין לשמוע קבלתן ולקיים הגזירות שגזרו רז\"ל משום מאורעות, כגון בית דינו של דוד שגזרו על ייחוד [הפנויה, ובית דין של חשמונאי על יחוד] הגויה, והתקנות על דרך תיקון המעשים. כדגרסי' בבבא קמא עשר תקנות תיקן עזרא לישראל, שיהו קורין בשני ובחמישי בתורה, ובמנחה בשבת, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצוייה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהו אוכלין שום בערב שבת. וכדגרסי' במ' ראש השנה אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזאת אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית תקן הלל פרוזבול, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. והמנהגות, כדגרסי' בפרק לולב וערבה ערבה בשביעי שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ובקריאת ההלל חזנהו דקא מדלג דלוגי, אמ' מנהג אבותיהם בידיהם.",
+                    "הדרך השלישי. המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי הנביאים והחכמים, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותשעה באב. וכל העובר על אחת מהן עובר על לאו. כדגרסי' בפרק במה מדליקין אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמ' מלא תסור, רב נחמן אמ' משאל אביך ויגדך. וההפרש בין המצות שהן מן התורה ובין המצות שהן מדבריהם הוא לענין ברכה, כי של דבריהם על ודאן מברכין [ועל ספוקן אין מברכין], דאמ' אביי, וודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דבריהם לא בעי ברכה. והאי י\"ט שני דדבריהם הוא, משום ספיקא, ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזולזלי ביה. עד כאן.",
+                    "חביבין המצות, שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאלו מודה במציאות הב\"ה ובאלהותו. כדגרסי' בספרי והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כן אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים. וגרסי' בואלה הדברים רבה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות, לא יהי לבך חלוק עליך, אלא הוי עושה את המצוה לשמה בלבב שלם. אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו וחוקותיו ומשפטיו ותורותיו. כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחלתו דברי תורה, דכתי' (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וסופו דברי תורה, דכתי' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. אמ' ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמ', שקול זה כנגד כל העם כולו.",
+                    "והמשובח שבמצות והנאה בהודאות להב\"ה ובעבודתו הן הברכות, שחייב אדם לברך שמו של הב\"ה ולפארו ולהללו ולשבחו על כל בריותיו שברא, כל ברכה וברכה כפי מקומה וכתקנה, כפי מה שתקנה עזרא ובית דינו, שהן אנשי כנסת הגדולה. וכל מה שברא הב\"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולפי שישראל הם נחלת הב\"ה ועם סגולתו, ומודים ומשבחים לשמו הגדול יתברך שנא' (דברי הימים א כט, יג) ועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, [ואו'] ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, המשולם על כל בריותיו שנא' (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, לפי' חייב אדם לברך שמו של הב\"ה כשיהנה מן העולם הזה מן כל דבר שיש בו הנאה, ואפי' על הרעה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שכך דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי בשם ה' על הטובה, וכתי' (תהלים קטז, ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, על הרעה. וכן איוב אומר גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל, בתמיהה.",
+                    "והב\"ה מסר עולמו ביד אדם שיהנה ממנו על מנת שיברך שמו ית'. משל למלך בשר ודם שנטע פרדס נאה ושתל בו כל מיני פירות שבעולם. בעת בישול הפירות היה לו למלך לילך למדינה אחרת. אמ' המלך, מה אעשה, לאכול פירות הפרדס אי איפשר, מפני שאני מסתלק, למכור אותם אי איפשר, מאי יתרון יש לי בדמיהם הואיל ואני מלך. מה עשה, הפקיר כל הפירות של פרדס ואמ', יבואו הכל ויאכלו בחנם, על מנת שיאמר כל אחד ואחד בשעה שהוא אוכל מפירות הפרדס, יחי המלך. והפקיד שומרים על הפרדס וצוה אותם שכל מי שיבא לאכול מפירות הפרדס שיניח אותם לאכול בחנם על מנת שיאמר כל אחד יחי המלך, ואם אכל ולא אמר, שילקוהו כגונב וכגוזל פירותיו של מלך. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה, כתו' אחד אומר לה' הארץ ומלואה, וכתוב אחד אומר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וגרסי' בפרק חלק כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להב\"ה ולכנסת ישראל, שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך וגו', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנא' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ועוד גרסינן בפרק הרואה כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה. אמ' רבא, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו סדר ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. פי' ילמוד סדר הברכות, כדי שיהא זריז וזהיר בהן לברך על כל אחת במקומה."
+                ]
+            },
+            "Order of blessings": {
+                "i": [
+                    "<b>סדר הברכות</b>",
+                    "והברכות נחלקין לארבעה חלקים. החלק הא' ברכות התפלות. החלק הב' ברכות המצות. החלק הג' ברכת הנהנין. החלק הד' ברכת השבח וההודאה. וברכות התפלות וברכת המצות שיש להן זמן ידוע בשנה, כגון שופר וסוכה ולולב ונר חנוכה ומקרא מגילה וכיוצא בהן, כבר כתבתי אותן בסדר התפלות בפרק שני. וברכת הנהנין וברכת השבח וההודאה נחלקין לעשרה שערים.",
+                    "השער הא', בדבר שכולל כל הברכות.",
+                    "השער הב', ברכת הלחם והזימון וברכת המזון.",
+                    "השער הג', בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות.",
+                    "השער הד', בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.",
+                    "השער הה', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה.",
+                    "השער הו', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי [העץ וב\"פ] הגפן.",
+                    "השער הז', בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה.",
+                    "השער ח', בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים.",
+                    "[השער הט', בברכות שמברכין על השמועות, ועל ראיות העין, והשבח וההודאה].",
+                    "השער הי', בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע.",
+                    "השער הראשון: בדבר שכולל כל הברכות. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה, כגון ברכת נודה לך ה' אלהינו ונחמנו בברכת המזון. ויש ברכות מקצת סמוכות לאחרות ויש בהן הזכרת השם ומלכות, כמו שאבאר לקמן בע\"ה. והזכרת השם ומלכות הוא בא\"י אמ\"ה. וגרסינן בשולחן של ארבע על דרך הקבלה, כל הברכות יש בהן נגלה ונסתר, כיצד, בא\"י אמ\"ה הרי נגלה, אקב\"ו הרי נסתר. נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו. ועל כן תמצא כששאל משה רבינו ע\"ה על ידיעתו מצד דרכיו ואמ' לו הודיעני נא את דרכיך, השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, ר\"ל אעשה חפצך בזה. אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו, ואמ' לו הראני נא את כבודך, השיב לו ואמ' לו לא תוכל לראות את פני. ביאר לו בב' דרכים אלו כי הוא נגלה ואיפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח באדם להשיגו. לפיכך כשאנו אומרים בא\"י אמ\"ה יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו אומרים אקב\"ו יש לכוין כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה. והמשל על זה השמש, שהוא אחד משמשיו ומעשה ידיו, ואיפשר לו לאדם להשיגו מצד פעולותיו שהוא פועל בעולם השפל בחומר, במין האינושי שהוא מדבר, ובמין החיות שאינם מדברים, ובמין הצומח, וכן מצד אורו וחומו, וכן כתיב (תהלים יט, ז) ואין נסתר מחמתו, ואם בא אדם להשיגו מצד עצמותו, ויסתכל בעצם אורו, יכהה מאור עיניו. והבן זה. ועיקר הברכה הוא שיזכור סמוך לחתימתה מעין הברכה, כמו מלך עוזר ומושיע ומגן בא\"י מגן אברהם, וכמו ונאמן אתה להחיות מתים בא\"י מחיה המתים. דאמ' ר' שמואל כל הברכות כולן צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. וחייב השומע לאחר שמברך לענות אחריו אמן. דתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך. מפני שהעונה אמן הוא מזכיר שני שמות, שם של ארבע שהוא יהוה והשני אדני, שכך עולה בגימטריא אמ\"ן תשעים ואחד, כמנין יהוה אדני, והמברך אינו מזכיר אלא שם אחד. ואחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, דתניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הן עוסקין. והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו, אבל בעידנא דקא מיפטרי נפשייהו, עונין. והמברך לא יענה אמן אחר ברכותיו, אלא בברכה האחרונה או אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון. דתניא חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה בור. לא קשיא, הא בעונה אמן בבונה ירושלם, הא בעונה אמן בברכה אחרת. תניא המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו, הרי זה דרך בורות, מפני שמפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו. ואם העונה עצמו אמן אחר עצמו מגונה מפני שמפסיק, כ\"ש המפסיק בשיחה אחרת. וכן המברך על התורה לא יפסיק בין הברכות ובין הקריאה. ואסור לאדם לברך על אחת מכל הברכות כשהוא ערום, עד שיכסה את ערותו.",
+                    "המברך ברכה מן הברכות ויצא ידי חובתו, יכול לברך פעם אחרת להוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאין מוציא לאחרים ידי חובתן. אלא אם הסכימו לאכול ביחד, אחד מברך המוציא ומוציא לאחרים ידי חובתן, וכן ביין. ואם היסבו וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, שוב אינו מברך להוציא לאחרים ידי חובתן, הואיל ולא נתכוין מתחלה אלא להוציא את עצמו בלבד. ובברכת הנהנין, אם אין באותה הנאה מצוה, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן, אבל אם באותה הנאה מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, יכול להוציא לאחרים ידי חובתן. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק [ראוהו בית דין], כל הברכות כולן אע\"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. אבל [ברכת] הלחם של מצה או ברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא, או דילמא ברכה לאו חובה היא, ת\"ש אע\"פ שיצא מוציא. המברך בכל לשון יצא, ובלבד שלא יגמגם, שנא' (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. ואם לא הוציא הברכה מפיו, אלא נתכוון בלבו, יצא. השומע ברכה מראש ועד סוף, ונתכוין השומע לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע\"פ שלא ענה אמן. והשומע והמברך שוין לענין יציאת ידי חובה, ובלבד שיהא המברך חייב באותה ברכה. המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. לפיכך המסופק בברכה, אם ספק מברכין ספק אין מברכין, לא יברך פעם אחרת, אלא בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש שצריך לברך על כל אחד משבעת המינין, מפני שהברכה שלהן מן התורה, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת."
+                ],
+                "ii": [
+                    "השער השני: בברכת הלחם והזימון וברכת המזון.",
+                    "חמשה מינין שבפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כל זמן שהן בשבולת נקראין תבואה, שכוסמין שבולת שועל ושיפון ממין חטין ושעורין הן, ואחר שדשין ובוררין וזורין אותן נקראין דגן, ואחר שטוחנין ומרקדין ולשין ואופין אותן נקראין פת, והאוכל מהן או מאחד מהן כשהן פת חייב ליטול ידיו תחלה, ואפי' לחולין. דאמ' ר' אלעזר סמכו חכמים נטילה לחולין מן התורה. וישתדל אדם ליזהר בנטלת ידים, שגדול עונש המזלזל בדין. כדגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, דרש רב עוירא, זימנין אמרי ליה משמיה דרב אמי וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, שנא' (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמ' רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמ' ר' אמי, שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. אמ' ר' יהודה, וסימניך ע\"ל נ-טילת י\"דים, ראשי אותיות עני, ר\"ל בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני. [ואמר ר' יהודה] והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. והכורך ידיו במפה, אפי' לא יגע המאכל לידיו, צריך נטילה. המאכיל לאחר אינו צריך נטילת ידים. המאכיל והאוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים. האוכל כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האוכל פירות אין צריך נטילת ידים, דתניא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ובלבד שיהיו ידיו נקיות. וצריך ליטול מכלי שמחזיק רביעית או יותר, כמו שכתבתי למעלה בפרק שני. ואע\"פ ששיעורן ברביעית, יוסיף מים, כדי שיטול בשפע. דאמ' רב חסדאי, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. היה יושב לאכול ובתוך הסעודה יצא להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת. ואם שח עם חבירו בתוך הסעודה יטול שתי ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ואיפשר בתוך השיחה שהסיח דעתו מן הסעודה שהכניס ידו לגופו למקום שצריך נטילת ידים אם הכניסו לשם, או אם הרג כנה כשהוא בתוך השיחה שלא לדעת. היה יושב לאכול לא יתן פרוסה לשמש אלא א\"כ ידע בו שנטל ידיו.",
+                    "וצריך אדם ליטול ידיו לארבעה דברים, לקרית שמע, ולכל דבר שטיבולו במשקה, ולאכול פת, ולתפלה. סימן שטפתני, ש-מע, ט\"יבול, פ\"ת, ת\"פלה. אבל אין מברך על נטילת ידים אלא על נטילת ידים של בקר כשיקום ממטתו ועל נטילת ידים של אכילת פת בלבד, אבל לכל דבר שטיבולו במשקה או לתפלה או לקרית שמע נוטל את ידיו ואינו מברך. וכל היום כשעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, נוטל ידיו ומברך אשר יצר, עד ומפליא לעשות. ואם רצונו לאכול מיד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר. וכשיטול ידיו לאכול ינגבם היטב קודם שיבצע, דאמ' ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, שנא' (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. לחמם, לח מים, לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים. ומיד אחר נטילת ידים יברך המוציא, ואל יפסיק ביניהם, כדגרסינן במ' חולין שלש תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, פי' ברכת המוציא. וגרסינן בירושלמי התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. ואם שח בנתים בענין הסעודה, כגון שאמר [הביאו מלח,] הביאו לפתן, אין בכך הפסקה, והוא הדין אם אמר תנו מאכל לבהמה, שאין בכך הפסקה, שמענין הסעודה הוא, דכתי' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וברכת המוציא הוא מדברי סופרים, ותקנוה מקל וחומר מן ואכלת ושבעת וברכת, והלא דברים קל וחומר, ומה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ\"ש.",
+                    "וצריך לברך המוציא על השלמה, כדגרסי' במסכת ברכות הביאו לפניו פתיתין ושלימה, ר' יוחנן אומר שלימה מצוה מן המובחר, פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על הפרוסה של חטין ופוטר השלימה של שעורים. אמ' רב נחמן, וירא שמים מקיים שתיהן, מניח הפרוסה לתוך השלימה ובוצע. ולא יבצע עד שישלים הברכה, ואם בצע ואחר כך בירך, הרי זה רעבתן, ועליו נאמר ובוצע ברך נאץ ה', ר\"ל ובוצע ואחר כך בירך. ויתן ריוח בין לחם ובין מן, כדי שלא יבליע המ\"ם. ויטבול מיד בתבשיל או במלח. וצריך לבצוע בפת מן המקום היפה והמבושל כל צרכו, כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו, כמו שכתו' במנחת כהן, תפיני מנחת פתים, וגרסי' במ' זבחים תופיני, שתהא אפייתו נאה. אבל הבוצע מן המקום שאינו מבושל, הרי זה מזלזל במצות, וכאלו נאץ להב\"ה, וסמך לדבר ובוצע ברך נאץ ה', ברך כתי', פי' שאינו מבושל כל צרכו. ולא יבצע בציעה קטנה פחות מכזית, ולא גדולה יותר מכביצה, שהבוצע קטנה יראה צר עין, והבוצע גדולה יותר מכביצה נקרא רעבתן. וצריך בעל הבית לבצוע, כדי שיבצע בעין יפה, ויתן הבציעה לפני המסובין, ולא יתן אותה בידם. והאורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית, ובברכת הטוב והמטיב אומר, הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה, אותו ואת בניו ואת כל אשר לו. בד\"א אם הן שוין בחכמה, אבל אם יש בהם מופלג בחכמה הוא מברך. שכח ולא בירך המוציא, אם נשאר מן הפת שיש לו לאכול באותה סעודה כזית מברך, ואי לא לא. ואם נסתפק אם בירך המוציא ואם לאו לא יברך, מפני שברכת המוציא היא מדרבנן, ואין מברכין על ספק דבריהם, כמו שכתבתי.",
+                    "וכשמברך המוציא יאחוז הככר בשתי ידיו בעשר אצבעותיו. וברכת המוציא יש בה עשרה תיבות, כנגד עשרה מצות התלויות בפת, ואלו הן, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כלאים, לקט, שכחה, ופאה, בכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. וכנגד עשר התיבות שיש בפסוק מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וכנגד [עשרה תיבות שיש בפסוק] ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.",
+                    "ואחר המזון נוטל ידיו פעם אחרת, אם הוא איסטניס ורגיל בהן, ולא יברך עליהן כלל. ואע\"פ שאמרו חכמים מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר פסקו התוספות שעיקר מים אחרונים שהיא בשביל מלח סדומית שמסמא את העינים, והאידנא אין מלח סדומית מצוי בינינו ולא צריכין ואין מקפידין עליהן. ואפי' הכי אכתוב דינן. תניא מים אחרונים הרגו את הנפש, ועוד מפני מלח סדומית שמסמא את העינים. מה בין מים ראשונים למים [אחרונים]. מים ראשונים [צריך] שיגביה ידיו למעלה, כדי שלא יחזרו ויטמאו את הידים, וסימן לדבר וינטלם וינשאם, וכן תרגימו ותשאני רוח ונטלתני רוחא, וז\"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ומים אחרונים בהפך, כדי להסיר את הזוהמא. מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ומים ראשונים בין בכלי בין על גבי קרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא, מפני שהחמין מעפפין לידים ואינן מעבירין הזוהמא. והני מילי חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.",
+                    "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו קודם ברכה, אם הוא דבר שאם יוציא אותו מפיו אין בו מיאוס, יוציאנו מפיו ויברך, ואם הוא דבר שיש בו מיאוס אם יוציאנו מפיו, מסלקו לצד אחד ומברך. שכח והכניס משקין לתוך פיו קודם ברכה, כתב הרא\"ש ז\"ל שבולעין ומברך עליהן. אמ' שמואל עושה אדם צרכיו בפת, והלכתא כוותיה, והני מילי במידי דלא מאיס, אבל במידי דמאיס לא. והילכך אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו מי מאיס בזה, ואם מי מאיס ביה שרי. ואין נוטלין הידים בו, בין חי בין מזוג, אפי' נטילה שאינה צריך אכילה. ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלין. וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין הנמאסין על ידי זריקה. אבל מידי דלא מאיס, כגון רמונים ואגוזים שרי. וגרסי' במ' סופרים אין נוהגין בזוי באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על קופה מלאה קטניות או על עיגול של דבלה, מפני שנהגו כן. אין סומכין באוכלין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין באוכלין, אלא א\"כ היו ראויים לאכילה אלו עם אלו, ואוכלין ביחד. ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינו נמאס, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאס, ולא גלוסקאות לעולם.",
+                    "כלל ידוע בכל אוכלין ובכל משקין שבעולם שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. דתנו רבנן קודש הילולים לה', מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. כי בתחלה הוא קדש, שהוא של הב\"ה, ואין אדם יכול ליהנות ממנו עד שיברך עליו, הרי ברכה לפניו. ואחר שאכל, הילולים, ר\"ל טעון ברכה והלל להב\"ה שנתנו. ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפי' אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו, אמ' הב\"ה למלאכי השרת, בדין אני נושא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והן דקדקו על עצמם עד כזית. וגרסי' במדרש השכם אמר הב\"ה, כשם שישראל נושאין לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאין לי פנים. אדם מישראל עני, יש לו ארבעה או חמשה בנים, והן נוטלין ככר אחד ואוכלין, ואינן שבעין, שאין דאי סיפוקם, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת. אף אני נושא להן פנים ומברכם ומספיק להם המעט, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה, אתך בקרבך. ודרשו ז\"ל וברכת זו ברכת המזון, את ה' אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת\"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. ועוד רמז לברכת המזון בפרשת המן, והוא שנא' (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה', וידיעה זו היא שיזכירוהו בברכה על אכילת המן, כמו אלהים ידענוך ישראל, וכתי' (דברי הימים א כח, ט) דע את אלהי אביך ועובדהו.",
+                    "וכשבירך ברכת המזון צריך שלא יהיה השולחן ריקן בלא פת, כדגרסינן במ' סנהדרין כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' (איוב כ, כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והטעם כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום, על מה תחול הברכה. וסימן לדבר, שהשולחן שהיה במקדש, שהיה עליו לחם פנים, לא היה לן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים, והיה מספיק להם המעט ממנו. דתניא הגיעני בחלקי מלחם הפנים כפול. ומאותו לחם שהיה במקדש היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם. ולפיכך צריך אדם כשיברך ברכת המזון שישאיר פת על השולחן, ואפי' מעט ממנו, כדי שתחול הברכה ויתפשט המעט ברבו.",
+                    "וצריך אדם לסלק הסכין מעל השולחן בשעה שיברך ברכת המזון. והטעם מפני שהמזבח נקרא שולחן, דכתי' (יחזקאל מא, כב) ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתי' (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. והמזבח הוזהרנו שלא להניף עליו ברזל, שנא' (שמות כ, כא) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והטעם לפי שהוא כחו של עשו הרשע שנתברך בו, שנא' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה וגו', וכתיב (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, לפיכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן הוזהרנו לסלק החרב מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוקש השולחן למזבח, ועוד שהחרב הוא מחריב והוא סבת החרבן והשולחן הוא סבת היישוב והשלום, והחרב מקצר ימיו של אדם והשולחן מאריך ימיו. דתניא כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. והטעם לפי שהשולחן מכפר במקדש, ומתוך שהוא מאריך על שולחנו בא עני ויטול פרוסה ויתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השולחן בכוונה זו סבה לצדקה, וכתי' (משלי יב, כח) באורח צדקה חיים, ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ועוד שהיה במזבח הקטורת, שהיה מכפר יותר מן הקרבנות, שמונה מיני בשמים. ארבעה בשמן המשחה ואלו הן, מור וקנמן בשם וקנה בושם וקדה, וארבעה בקטורת המפורשת בכתוב, ואלו הן, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה. כך נצטוינו לברך על השולחן שמונה ברכות ואלו הן. א' על נטילת ידים, ב' המוציא, ג' בורא פרי הגפן, ד' ברכה אחת מעין ג' על הגפן, וארבעה ברכת המזון, ג' מן התורה, וסימנם ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זה\"ב, ז' ברכת הזן, ה' ברכת הארץ, ב' בונה ירושלים. וכן זהב בגימטריא דוד, רמז למלכות, דכתיב (שמואל ב ט, יג) יאכל על שולחן המלך. וא\"ר שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.",
+                    "האוכל כזית משבעה המינין הכתובים בפסוק ארץ חטה ושעורה, חייב לברך לפניהם מדרבנן ולאחריהם מן התורה, שדרשו חכמים ואכלת ושבעת שביעת גרון. ואם אכל ממאכלים אחרים כזית, חייב לברך לפניהם ולאחריהם מדרבנן. מי שאכל כזית מחמשת המינין הנקראים לחם, שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, חייב לברך לפניהם בא\"י אמ\"ה המוציא לחם מן הארץ, ואחריהם ברכת המזון. והן ארבע ברכות שהתקינו משה ויהושע ודוד ושלמה ורבנן שביבנה, כל אחד ואחד מאלו התקין ברכה אחת מהן. דתניא כיון שירד המן לישראל תיקן להם משה ברכת הזן, כיון שנכנסו לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, דוד ושלמה תקנו ברכת בונה ירושלם, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה. וברכת הטוב והמטיב פתחת בברוך, והיא סמוכה לחבירתה, מפני שהיא מדרבנן, כדי לחברה לשלש ברכות שאמרתי.",
+                    "טעה, ולא אמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה, לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך. דתניא ר' אלעזר אומר, כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום המדי אומר, צריך שיזכיר בה ברית, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם. ר' יוסי אומר, צריך שיזכיר בה תורה, שבזכות התורה ירשו הארץ. ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא להוסיף. טעה ולא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם, לא יצא ידי חובתו. ובשבתות מתחיל ברכת ירושלם בנחמה, ואומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבית בחירתך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, וחותם בנחמה, ואומר בא\"י מנחם ציון בבנין ירושלם. דתניא בשבת [מתחיל] בנחמה ומסיים בנחמה. ואומר קדושת היום באמצע, ר\"ל רצה והחליצנו בשבת, ויעלה ויבא בימים טובים. שכח ולא אמר רצה והחליצנו בשבת או יעלה ויבא בימים טובים, אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אם בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא\"י מקדש השבת, ואם ביום טוב, ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם לא נזכר והתחיל בברכת הטוב והמטיב, חוזר לראש הברכה. ואם שכח בברכת המזון יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד, או על הנסים בחנוכה ובפורים, אינו חוזר, אבל בשבת חוזר. כדגרסי' בתוספתא דברכות שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש או בחנוכה או בפורים או בחולו של מועד אינו חוזר, משום דלא מיחייב באכילת פת דליחייב בברכת המזון ויכיל למיכל דברים אחרים, אבל בשבת מחוייב למאכל שלש סעודות פת ודאי חוזר. ומכל מקום כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב, אומר בראש חדש, ברוך שנתן ראש חדש לעמו ישראל לזכרון, בא\"י מקדש ישראל וראש חדש לזכרון.",
+                    "אכל מהלך אכל מעומד. גרסי' בירושלמי א\"ר מונא, אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ולאו הילכתא. ובגמ' דידן אומר, אוכל כשהיה מהלך עומד ומברך, אכל מעומד יושב ומברך, אכל מיושב לא יהיה מיסב ומברך, מפני שנראה כי הוא דרך גאוה, אכל ושכח לברך יברך במקום שנזכר, ואם לא בירך לכתחלה אינו רשאי לברך אלא במקום שאכל. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך, לא שנא שוגג ולא שנא מזיד, צריך לחזור למקומו ולברך. ברך במקום השני, אם היה שוגג, יצא, ואם היה מזיד, לא יצא. אכל ונסתפק אם בירך ואם לאו יברך מפני שברכת המזון היא מן התורה וספק דאוריתא מברכין עליו. עד כמה מברך, עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול. אמ' ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה.",
+                    "וברכת המזון טעונה כוס של יין, אבל לא שאר משקין, ואפי' אם קבע סעודתו עליהן. ואפי' יחיד צריך כוס לברכת המזון, וצריך לחזר אחריו, ולא יאכל אלא אם יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון. דוקא מצפה אותו, ואיפשר שיהיה לו וימתין, ואפי' יעבור זמן אכילה אחת. ומעשה באמימר, שלן בתענית במוצאי שבת, מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו. ואם אין יין מצוי באותו היום יכול לברך על שכר. וצריך שלא יהא הכוס פגום. כדגרסינן בפרק ערבי פסחים טעמו פגמו. ר' יהודה קפיד אכסא פגימא. ודוקא ששתה ממנו, אבל אם שפך ממנו בכלי אחר לא חשיב פגום. פי' הרשב\"ם דוקא לכתחלה קפוד, אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו. ורבינו יואל כתב דאפי' בדיעבד ושאין לו אחר אין לברך עליו. והר' מאיר מרוטנבורק היה נוהג לברך עליו בשעת הדחק, וכתב עוד, שאם החזירו היין של כוס פגום לתוך הקנקן, שאין לחוש כלל מלברך על יין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל. ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין ולתקנו בכך. וכן יש בירושלמי. ויש אומרים דאפי' על ידי מים מיתקן. וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד, אמ' ר' זירא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון, הדחה, ושטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו. תאנא הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, ומפרש בתוספתא שאם קנחו יפה שפיר דאמי. חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דתניא מודים חכמים לר' אלעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן מים לתוכו, ופי' הר' יצחק אלפאסי ז\"ל שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, כדי להודיע שבח הארץ שיינה תקיף וצריך לערב בו מים. ור\"ת פי' חי מזוג ולא מזוג, שמוגזו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי, על חד תלתא מיא. ויין שלנו אין צריך מזיגה. ורש\"י פי' חי שמוזגו בכוס עצמו ולא ימזגנו בכוס אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה ומברך בו מיד, כלומר בעודנו חי קודם שימות, ר\"ל שלא ישתנה עינו וטעמו וחשוב כמת. ויש מפרשין על הכלי שיהיה שלם, כדגרסי' בבבא קמא הכלים שבירתן היא מיתתן. וטוב לצאת ידי כל המפרשים מלא כמשמעו, דאמ' ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. בעיטור, רב יהודה מעטר להו בתלמידי, פי' שהיה מושיב תלמידיו סביביו בשעת ברכה. רב חסדא מעטר להו בנטלי, פי' בכוסות, שהיה מניח כוסות אחרים נאים סביביו להדרו בהם. עיטוף, רב פפא מיעטיף ויתיב, רב ששת פריש סודרא ארישיה ונוטלו בשתי ידיו, דאמ' רב חיננא בר פפא, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ומגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא אוכל על גבי קרקע, דכתיב (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו', ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן, כדי שיהא נראה לכל המסובין. ונותן בו עיניו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. אמ' ר' יוחנן אנו אין בידינו אלא ארבעה, וסימן חמש\"ה, חי, מלא, שטיפה, הדחה. והרמב\"ם פסק כר' יוחנן, אבל הגאונים והתוספות פסקו כרב פפא. ורב ששת דבתראי נינהו ועבדי עובדא. וחייבו כל העשרה דברים חוץ מן העיטור. אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה, ופי' רש\"י ז\"ל שלא ישיח המברך משיתנו לו הכוס לברך, וגם המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך. אמ' רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון, שאין דעתו מיושבת עליו, מפני שיירא שמא ייזוק. ויש אומרים, אדרבה, לברך על השלישי, לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו [כוס] בפני עצמו.",
+                    "מותר לברך בכל לשון. כדגרסי' במ' שוטה ואלו נאמרין בכל לשון, ברכת המזון, דכתי' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, בכל לשון שאתה מברך. וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בשפתיו. ואם לא השמיעה לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. וגרסי' בירושלמי שכור מהו שיברך. אבא בר אבין אמ', חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, שכור מהו שיברך. אמ' ליה, ואכלת ושבעת וברכת, אפי' מדומדם, פי' נרדם ואינו מיושב בדעתו.",
+                    "אין חייבין בזימון פחות משלשה, דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והזימון הוא שיברך אחד מהן ויאמר נברך שאכלנו משלו, והן עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן. ואם היו ארבעה או חמשה אינן רשאין ליחלק, ואין אחד מהן רשאי ליחלק ולברך לעצמו, ואע\"פ שישאר שיעור זימון. אבל אם היו ששה, יכולין ליעשות שתי כתות, שלשה שלשה, וכל כת מזמנת לעצמה. היו עשרה, אינו רשאי אחד מהן ליחלק, מפני שהזימון נשתנה לעילויא, ומזכירין השם ואומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, ואין אומרים נברך לאלהינו. ומשם ואילך אין חילוק בין מאה לאלף או רבוא. וכל המשנה מזו הנוסחא, כגון שאמ' נברך על המזון שאכלנו משלו, או שאמ' למי שאכלו משלו, או שאמר במקום ובטובו חיינו מטובו או במקום חיינו חיים, הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון, אבל כשאין עשרה לא. ואם היו בסעודת חתנים, והיו עשרה או יותר, אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. וכל זמן שאין שלשה מצוה להם ליחלק, בד\"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אחד יודע ושני אינו יודע, היודע מברך והשני יוצא בשמיעה. והני מילי, כשהשני מבין לשון קדש ואינו יודע לברך, יכוין לכל מלה ומלה ויצא. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות. ושנים שאכלו כאחד, טוב שיחזרו אחר השלישי, כדי שיברכו בזימון. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. אמ' רב ספרא, והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמ' רבא, לא אמרנן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עליהו, אבל קדימו הנך ואזמינו עליהו, פרח מינייהו זימונא.",
+                    "שנים שאכלו דגן ואחד ירק פסק הרא\"ש ז\"ל שמצטרף עמהם לזימון, אבל שנים שאכלו ירק והאחד דגן אינן מצטרפין. בד\"א בשנים שאכלו דגן ואחד ירק להצטרף לזימון, אבל לברך ולהוציא השנים ידי חובתן לא, עד שיאכל כזית דגן. וכן שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין ומברכין ברך אלהינו, אבל שלשה דגן וארבעה ירק לא, מפני שצריך רוב ניכר. שלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו ויוצאין השנים ידי חובת זימון, אבל הוא עצמו לא יצא, דאין זימון למפרע. אבל אם הקדימו השנים וברכו, נטל מהם הזימון, כ\"ש אם בירך כל אחד ואחד מהשלשה לעצמו, שאין חוזרין ומזמנין.",
+                    "שתי חבורות שאכלו, אם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון, ואם לא, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תאנא אם היה שמש ביניהם השמש מצרפן. קטן אם יודע שמברכין מזמנין עליו, אבל אינו מוציא אחרים ידי חובתן, מפני שאינו מחוייב בברכה מן התורה. זה הכלל, כל מי שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתן, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ויש אומרים שאין מזמנין על הקטן עד שיביא שתי שערות. כדגרסי' בירושלמי אמ' ר' יוסי, כמה זמנין אכלית עם תחליפא ועם בנימן בר שישא חבירי, ולא זמינו עלי עד דאיתי שתי שערות. ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל אין מוציאין אחרים ידי חובתן, שחיובן מן התורה. ואין מזמנין על הנשים אבל הם מזמנין לעצמן. שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לחוץ, אם יכול לשמוע הברכה מפי המברך מזמנין עליו, ואחר כך חוזר ומברך לעצמו. וצריך אדם אם רואה שנים שאכלו כאחד, או תשעה, שיאכל עמהם אפי' דבר מועט, כדי שיצטרפו לשלשה או לעשרה, ואפי' שאכל והוא שבע, אם עדיין מתאוה לשום מאכל, אוכל עם אחרים ומצטרף לזימון. דתניא רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא בעלאתה. רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל. אמ' ליה רב, מאי דעתיך, אי לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא. אמ' ליה, אלו הוו מייתי ארדדליא וגוזליא למיכל, לא אכלינן. וחייב הגדול לברך, ואע\"פ שבא בסוף הסעודה. כגדרסי' במ' מגלה אמ' רבא בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנא' (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אבל כהן תלמיד חכם חייב לברך, ואפי' שהיו מסובין באותה סעודה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, ר\"ל ברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון, שנא' (ויקרא כא, ח) קדוש יהיה לך."
+                ],
+                "iii": [
+                    "השער השלישי: בענין דברים שמברכין עליהן בורא מיני מזונות.",
+                    "כל דבר שמברכין עליו קודם אכילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מהאורז והדוחן, שמברכין עליהם קודם אכילה בורא מיני מזונות, ואחר אכילה בורא נפשות רבות וכו'.",
+                    "פת הבאה בכסנין, כתב הר' יעקב ז\"ל שהוא העשוי כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, שמברכין עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אע\"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות. ואם מתחלה היה דעתו לאכול ממנו מעט ובירך לפניו בורא מיני מזונות, ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך לאחריו שלש ברכות, אע\"פ שלא בירך המוציא תחלה, אבל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע\"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך לא המוציא ולא שלש ברכות, דבטלה דעתו, דבתר רובא אזלן. וזו היא ברכה אחת מעין ג'. בא\"י אמ\"ה על המחיה ועל הכלכלה, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה, בא\"י על הארץ ועל המחיה. ובתוספות כתו' שאם היה שבת או ראש חדש או יום טוב שצריך להזכירו, ויאמר אם שבת הוא, על תנובת השדה ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה ולמנוחה ועל ארץ חמדה וכו', ואם הוא ראש חדש יאמר, ועל ראש החדש שנתת לנו ה' אלהינו לכפרה, ואם יום טוב הוא יאמר, ועל יום חג פלוני הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה. והוא הדין בברכה אחת מעין שלש שמברכין אחר היין.",
+                    "על מעשה קדרה, והוא קמח של חטין או של שעורין או של כוסמין או של שיפון או של שיבולת שועל מבושל במים, או דייסא, והוא חטה כתושה ומבושלת במים, מברכין עליה בורא מיני מזונות, לאחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואפי' עירב עמהן דבש או שאר מינין. דאמ' שמואל כל שיש בו מה' המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתנו קמח בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו, בטל בתבשיל, ומברכין עליו ברכה הראויה לתבשיל. חביצה, והיא פתיתין של פת מבושלין בקדרה עם המרק, אם יש בהם כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות, ואם לא מברך עליהן בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ורב שישת אמ' אע\"ג דלית בהו כזית. אמ' רבא, והוא דאית בהו תוריתא דנהמא, וכן הילכתא. פירורין של פת, אפי' הן דקין ביותר, אע\"פ שאין בהן פירורין כזית, אם אוכל אותן כשהוא בעין, מברך עליו המוציא ושלש ברכות, שאינו יוצא מתורת פת לעולם. לשון אורח חיים כל דבר שבלילתו עבה, אפי' בשלו במים או טגנו בשמן, לחם גמור הוא, וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא, ובלבד שיהא בו תואר לחם, ואם בלילתו רכה, ובשלו במים או טגנו בשמן, לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא. טרוקנין, והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבו בה ונאפתה בה, חייב בחלה ומברכין עליו המוציא. ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא מתקבץ בגומא ועושה כמו פת גמור. אבל טריתא, שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קובע סעודתו עליו, מברך המוציא ושלש ברכות. נהמא דהנדוקא, והוא לחם שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בשמן או בביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנורא אלא בחמה, ואם עשאו כעין פת גלוסקא נאה, חייבת בחלה, ומברכין עליה המוציא. על הספגונין, אם אינו קובע סעודתו עליהן, מברך בורא מיני מזונות, ואחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהן, מברך עליהן המוציא, ואחריהן שלש ברכות, אע\"פ שבלילתן רכה. אבל לחמניות, והן שקולין אותן במחבת בשמן, ממין פת גמור קודם אפיה, הואיל ובלילתן עבה, מברכין עליהן המוציא ואחריהן שלש ברכות."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי: בענין דברים שמברכין עליהם שהכל. כל דבר שמברכין עליו תחלה שהכל, מברכין לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן. כל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים ביצים חלב וגבינה, מברכין עליהן שהכל. פת שעיפשה, [או יין] שהחמיץ ריחו, וטעמו, ותבשיל שהפסיד טעמו ונשתנה צורתו, ועל החומץ המעורב במים עד שראוי לשתותו, מברך שהכל, אבל אם אינו מעורב אין מברכין עליו, מפני שהוא מזיק. על החטין, ועל הנובלות, והן מין תמרים שאין מתבשלים, ועל הארבה, ועל המלח, ועל הזומית, והן מי המלח, ועל הכמהין, ועל הפטריות, מברך שהכל. על הפירות שלא נתבשלו כל צרכן מברך שהכל. דבש תמרים ודבש תאנים ודבש דבורים, מברכין עליהם שהכל. שכר העשוי מתמרים ומשעורים מברכין עליו שהכל. פירות אילני סרק, כגון ענבי הדס, אם מבושלים, מברך עליהם שהכל.",
+                    "זה הכלל בברכת שהכל, כל מי שאוכל דבר שאין דרך אכילתו כך, מברך עליו שהכל. כגון קמח של שעורים או של חטים, או דלוע או שלקים או כרוב, או שאר מיני ירקות, שאין דרך אכילתן נא, מברך עליו שהכל. כל דבר שצומח באילנות שלא נתכוון הנוטע להן, כגון הקורא, והוא צמח בענפי הדקל, ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה, מברך עליו שהכל, ואחר כך מתקשה כעץ, אין מברכין עליו שהכל. ולולבי גפנים, והן הזמורות הרכות בתחלת ברייתן, וכרמל השקדים, שאוכלין הקליפה עם הפרי, מברכין עליהם שהכל, ואחר שנתבשלו כל צרכן, ואין אוכלין מהן אלא הפרי, מברכין עליהם בורא פרי העץ. השומים והבצלים וכיוצא בהם, אם בשלם ושנו מראיהן, מברכין עליהם שהכל. ושותה מים לצמאו מברך שהכל. אבל אם היה אוכל, ונחנקה בית הבליעה במאכל, ושתה מים כדי לדחות בו המאכל, אינו צריך לברך. וכל האוכל אדמה, או שותה שמן שאינו מעורב בדבר אחר, אין מברך עליו.",
+                    "אגוזים או שקדים מבושלים בדבש, אם הם שלימים וממשן ניכר, מברך עליהן בורא פרי העץ, שעיקרן האגוזים או השקדים. וורדים או עשבים אחרים מורבא בדבש, הן העיקר והדבש טפלה, שאין נותנין בהם הדבש לקיימן. ושמן המרוקח מברך על הדבר המרוקח בו. ולפיכך מברכין על העשבים בורא פרי האדמה, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. ואם הוא ממין אחר מורבה בדבש, מברכין עליה מין ברכה הראויה לו, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. וכל מי שבא לידו [דבר] ואינו יודע כיצד מברך עליו, מברך שהכל, דתנן ועל הכל אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא. ואמר רב חננאל, כל היכא דלא איפשיט לן והיאך מברכין עליו, מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ויוצא ידי חובתו."
+                ],
+                "v": [
+                    "[השער החמישי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה].",
+                    "זה הכלל בברכת פרי העץ, כל דבר שנסתפק אם מברכין עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מברך עליו בורא פרי האדמה ויוצא ידי חובתו. דתנן על פירות האילן, אם אמ' בורא פרי האדמה, יצא, אבל אם אמ' על דבר שמברכין עליו בורא פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. כל דבר שגידולו מן הארץ ואין לו עץ מברך עליו בורא פרי האדמה. על מיני קטנית כשהן ירוקים, אם אכלן נא, מברך עליהם שהכל. מרק הקטניות מברך עליהן כשם שמברך על הקטנית עצמה. וכן מים שבישל בהם הירקות, שלא בשלם בבשר, מברך עליהם כשם שהוא מברך על הירקות. על הקפרס ועליו ותמורותיו ונצריו והגרעינין שלו, והן הנקראים אביונות, על כולם מברך בורא פרי האדמה. הכוסס את החטין והאורז והדוחן מברך עליהן בורא [פרי] האדמה, אבל הכוסס את השעורים לא יברך כלל, מפני שהוא מאכל בהמה, ואם אכלן ביום הכפורים פטור. הצנון נא מברך עליו בורא פרי האדמה, מבושל מברך עליו שהכל. שומשמין מברך עליהן בורא פרי האדמה. על הפלפלין והזנגבילא, בזמן שהן רטובין, מברך עליהן בורא פרי האדמה, ובזמן שהן יבשין לא יברך עליהן כלל, מפני שאינן מאכל [כשהם יבשים, אלא כשהם רטובין]."
+                ],
+                "vi": [
+                    "[השער הששי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ].",
+                    "איזהו פרי העץ. גרסינן בתוספתא כל המוציא עלין מעצו עץ הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. ועל כל פרי העץ מברכין קודם אכילה בורא פרי העץ ולאחריהן בורא נפשות רבות, חוץ מחמשת מיני פירות שבפסוק ארץ חטה ושעורה, והן גפן ותאנה ורמון זית דבש, ר\"ל תמרים, שמברכין עליהם בורא פרי העץ, ולאחריהם ברכה אחת מעין שלש, והיא בא\"י אמ\"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ועל נחלתך ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו, שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה. בא\"י על הארץ ועל העץ ועל פרי העץ. ומזכיר השבת וראש חודש ויום טוב, כמו שכתבתי למעלה. הביאו לפניו אחד מחמשת המינין שאמרתי עם שאר פירות, מברך על שהוא מחמשת המינין ופוטר שאר פירות. בד\"א אם ברכותיהן שוות, ר\"ל אם טעונין שתי המינין ברכה אחת, כגון ענבים ותפוחים, אבל אם אין ברכותיהן שוות, כגון ענבים וירקות, מברך תחלה על הענבים בורא פרי העץ, ועל הירקות בורא פרי האדמה. הביאו לפניו שני מינין מחמשת המינין, מברך על המין שהוא בסמוך לארץ, או על הקרוב לארץ. כיצד, הביאו לפניו זתים ותמרים, שהן הדבש האמור בפסוק ארץ חטה, מברך על הזתים ופוטר את התמרים, מפני שהזית סמוך לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ זית שמן ודבש. ענבים ותאנים, מברך על הענבים ופוטר את התאנים, שהגפן יותר קרוב לארץ מן התאנה, דכתי' (דברים ח, ח) וגפן ותאנה. תמרים ורמונים, מברך על התאנים ופוטר את הרמונים, מפני שהרמון חמישי לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ותמרים הם שניים לארץ, שנא' (דברים ח, ח) ארץ זית ודבש. הביאו לפניו מינין אחרין, חוץ מחמשת המינין, אם ברכותיהן שוות, מברך תחלה על החביב בעיניו ברכה הראויה לו, ואח\"כ מברך על השני ברכה הראויה לו. ואפי' היתה ברכת החביב שהכל וברכת האחר בורא פרי העץ, מברך תחלה על החביב, ואחר כך מברך על האחר בורא פרי העץ. על היין מברך תחלה בורא פרי הגפן, מפני שנשתנה לעילואה, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, והיא כמו ברכת על העץ ועל פרי העץ על הארץ ועל פרי הגפן, וחותם בא\"י על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. שמרים שנתן בהם שלש מדות מים והוציא ארבעה, מברך עליהן בורא פרי הגפן, ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש, יותר מכאן מברך עליהן שהכל, מפני שהן כמים. אכל כאחד שלשה מינין שטעונין אחר כל אחד ואחד ברכה אחת מעין שלש, כולל השלשה מינין בברכה אחת. כיצד, אכל מעשה קדרה ותאנים ושתה יין, מברך בא\"י על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל הארץ חמדה טובה ורחבה, וחותם בא\"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות."
+                ],
+                "vii": [
+                    "השער הז': בענין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה. דברים הבאים מחמת הסעודה הם דברים הבאים ללפות בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וגבינה ופירות, שהביאו ללפות בהן את הפת וכיוצא בהן. ואחר שאכל מהן אחר שסיים את הפת, ר\"ל התחיל לאכול פת במינין אלו או במקצתן או באחד מהן ואחר כך אכל מאותו מין שאכל בו הפת בלא פת באותה סעודה, אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שהפת פוטרת כל מיני מאכלים שבאו בתוך הסעודה ללפות בהן את הפת. ודייסא הבאה בתוך הסעודה אינו צריך לברך לא לפניה ולא לאחריה, אע\"פ שאין אוכל בה פת, שמעין הסעודה היא. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, והם דברים שלא באו ללפות בהן את הפת, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. הביאו לפניו דגים או מעשה קדרה, אם ברכו כבר וסלקו השולחן, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן. הביאו לפניו פירות ומיני מגדנות לאחר הסעודה, אם השלים סעודתו כבר וסלק השולחן, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל אם לא השלים הסעודה, ועדין השולחן במקומו ערוך, מברכין לפניהם ואין מברכין לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. המים הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה לשרות בהן המאכל. וכתב הר' יעקב בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים וזה לשונו, וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, והני מילי בסתם, אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר, אפי' בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך [לברך], שנפטר בברכת המזון. ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך, דחשיבי דבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכל בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך לברך לפניו, אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, ולכן צריך ברכה לפניו. ובהלכות גדולות כתב שיש לברך על המים שבסעודה. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב, יש אומרים שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא כי אי איפשר לו לאכול בלא שתייה, ואינו מסיח דעתו מן השתייה כל זמן שהוא אוכל. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך הסעודה. ע\"כ.",
+                    "ר\"ל יין פוטר כל מיני משקין ומים ששתה אחר הסעודה קודם ברכת המזון. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, דלשתות פטור לשרות. השותה יין ומברך עליו פוטר כל יין שישתה מאותו היין שבירך עליו כבר עד ברכת המזון, והוא הדין בקדוש ובהבדלה. אבל אם בא לו בתוך המזון יין אחר, מברך עליו הטוב והמטיב, ולאו דוקא הביאו לו עתה מחדש, אלא הוא הדין אם היה לו מתחלה שני מיני יין, מברך על השני הטוב והמטיב. וי\"מ דוקא שידע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' שאינו יודע אם הוא משובח ואם הוא לאו יש לו לברך, אלא א\"כ יודע שהוא גרוע מן הראשון. ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. והטעם שמברכין על היין הבא בתוך המזון הטוב והמטיב הוא זכר להרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, כמו שכתבתי למעלה. ולמה זוכרין אותה על היין, לפי ששמו אותם האויבים גדרים לכרמים, וכההיא דתניא שבעה שנים זבלו אויביהם את כרמיהם בדמי הרוגי ביתר. ועוד טעם אחר זוכרין הרוגי ביתר על היין, כדי שלא ישמחו יותר מדאי וכדי לזכור חורבן ירושלם וביתר וערי ישראל ויתעצבו, על שם אם אשכחך ירושלם וגו', תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. והשמחה היא ביין, שנא' (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ויין על יין מוסיפין שמחה על שמחה. ולפי' זוכרין הרוגי ביתר זכר לירושלים, כדי שלא ישמחו יותר מדאי, כמו אפר מקלה שעל גבי החתנים, וכמו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלם, כדי שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה בגלות.",
+                    "אמר המחבר ועוד ענין אחר. ומנין שהיין משמח, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר הגפן אל העצים, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. במה הגפן משמח אלהים ואנשים, סימניך המשמ\"ח. ה' הבדלה, מ' מזון, ותו מ' מועד, ר\"ל קידוש המועד על היין, ש' שבת, ר\"ל קדוש השבת על היין, מ' מילה, שמברכין על היין. ח' חתן, שמברכין על היין. אין לך דבר שמברכין על היין אלא על אלו. ואע\"פ שמברכין על היין בפדיון הבן הבכור, אינו אלא תקון גאונים. ועוד, שנותנין כוס של יין למי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, אין דינו בזמן הזה אלא בזמן הבית ובבית דין הגדול, כדאי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' הב ונבריך, בידוע שהסיח דעתו מלאכול ומלשתות. ואם אכל ושתה לאחר שאמ' הב לן ונבריך, מברך על המזון ועל היין.",
+                    "ויין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כדגרסינן בירושלמי אין משיחין בסעודה מפני הסכנה. לפי' אין עונין אמן בתוך הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. וכן עטיש גו מיכלא אסור למימר אסותא משום סכנתא דנפשיה. אבל יין שלפני המזון, אחד מברך ועונין אחריו אמן, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן, לפי שבית הבליעה פנוי ואינן באין לידי סכנה.",
+                    "כיצד מברכין על היין. נוטל הכוס בידיו ואומר, סברי מרנן, והן עונין אחריו לחיי. ואומר בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, ועונין אמן, ושותין, המברך תחלה, ואחר כך שותין המסובין. פי' סברי מרנן, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' נגמר הדין, נגמר דינו מוציאין אותו ליהרג, ונותנין לו כוס של יין, ונותנין בו קורט של לבונה כדי שתטרף דעתו, והוא נוטל כוס ואומר, סברי מרנן, והם אומרים לו למיתה. וסמך לדבר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. והמברך על היין בסעודה נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, כוס זה שאני שותה מה דעתכם עליו, לחיים או למיתה, לברכה או לקללה, או שמא חס ושלום הוא נכנס לתוך פי כמו מי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, והן אומרים לו לחיי, ר\"ל לחיים ולא למיתה, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, ואתא כמאן דאמ' עץ שחטא בו אדם הראשון גפן היה. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, מה כוונתכם, כוס זה שאתם נותנין לי לשתות שמא חס ושלום כוונתכם לי למיתה, כאדם הראשון שחטא ואכל מעץ הגפן ונקנסה מיתה עליו ועל זרעו לדורות. והן אומרים לו לחיי, לחיים ולא למות, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, תניא יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כמו שאמרתי, והוא נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, יודעים אתם שאלו היה יין זה בתוך הסעודה שכל אחד ואחד היה מברך לעצמו מפני הסכנה, אבל עתה הואיל והוא לפני המזון, ואחד מברך להוציא את כל המסובין ידי חובתן, מה דעתכם, אתם מכוונים לצאת ידי חובתכם בברכה זו. והן אומרין לו לחיי, ולחיי בלשון התלמוד הן. ועוד ענין אחר, שהוא כמו נוטל רשות. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, סברי מורי שתתנו לי רשות לברך עליכם ותצאו ידי חובתכם, והן אומרין לו לחיי, ר\"ל הן."
+                ],
+                "viii": [
+                    "השער הח': בענין הברכות שמברכין על ריח הבשמים. חייב אדם לברך על ריח הטוב, שהוא מכלל הנהנין, שכשם שנהנה החך והגוף מהמאכל, כך נהנית הנשמה מריח הטוב. דאמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, מנין שמברכין על הריח הטוב, שנא' (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה ריח הטוב. כל מיני בשמים שיש להם עץ, כגון ההדס וכיוצא בו, מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכל שהוא ממין עשב, מברך עליו בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המור שהוא ממין חיה, מברך עליו בורא מיני בשמים. וברכת בורא מיני בשמים בריח הטוב היא כוללת כל הברכות שמברכין על הריח הטוב. כמו שהיא כוללת ברכת שהכל כל מיני מאכל ומשקה ויוצא בה ידי חובתו, כך אם בירך על אחת מכל מיני בשמים בורא מיני בשמים יצא. ורב עמרם גאון ז\"ל כתב, היו לפניו שלש מינין, עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחת ברכה לפני עצמה. וגרסי' בירושלמי כל מיני בשמים שתמרתן נשארת משנה לשנה, מברך עליו בורא עצי בשמים, וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בימות החורף, מברך עליו בורא עשבי בשמים, וכל דבר שצומחין בו עלין מתחלת ברייתן, כגון שושנים, מברך עליו בורא עשבי בשמים. חבצלת הצומחת בבתים ובפרדסות מברך עליהן בורא עצי בשמים, והצומחת בשדות מברך עליה בורא עשבי בשמים. פי' חבצלת, נרקיס. דאמר רב משרשיא האי נרקיס דגנוניתה מברכין עליו בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. על הפירות שיש להם ריח טוב, כגון האתרוגים והתפוחים וכיוצא בהן, מברך על ריחן, ברוך שנתן ריח טוב בפירות.",
+                    "כל המוגמרות, כולן מברך על כל אחת ואחת כפי הברכה הטעונה לדבר שנעשית ממנו, ואין מברכין עליו עד שתעלה תמרתו, פי' עד שיעלה עשנו. על שמן אפרסמון בורא שמן ערב, על שמן הזית המבושם בוורד, או בכיוצא בו, מברך בורא מיני בשמים. הביאו לפניו הדס ושמן להריח, אם ברכותיהן שוות, מברך על ההדס תחלה בורא עצי בשמים, ואח\"כ מברך על השמן ברכה הראויה לו. היו לפניו יין ושמן, אוחז היין בימין והשמן בשמאל, ומברך על היין תחלה, ואח\"כ מברך על השמן.",
+                    "הנכנס לחנותו של בשם, שיש בו מיני בשמים הרבה, אע\"פ שישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל והני מילי שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור לא יברך, דהא לא אסח דעתיה. אין מברכין על הריח אלא א\"כ נעשה להריח. אם כן אין מברכין על בשמים של מתים ושל בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר הזוהמא, שלא נעשו אלא להעביר ריח הרע. ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח אותו בעצמו אלא ליתן ריח בכלים. בשמים של ע\"ז ושל ערוה אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן, לפיכך על מסיבה של גוים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לע\"ז. היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב, אם רוב העיר גוים אינו מברך, ואם רובן ישראל מברך, ואם היה יום אידיהן של גוים, שדרכן להתבשם במוגמרות ובמיני בשמים, אפי' רוב העיר ישראל, לא יברך, שתולין שאותו הריח ממוגמרי הגוים הוא דקא אתי. נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו, כתב הר' ר' משה בר' מימון ז\"ל שהולכין אחר הרוב."
+                ],
+                "ix": [
+                    "השער הט': בענין הברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה.",
+                    "הרואה אילנות טובות בימות ניסן שהנצו, אומר בא\"י אמ\"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ובריות טובות, ליהנות בהן בני אדם. ואם לא בירך עד אשר גדלו הפירות, יכול לברך עליהן עוד.",
+                    "הרואה מקום שנעשה לו נס, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה לי נס במקום הזה. וכתב הרא\"ש ז\"ל מי שנעשו לו נסים הרבה במקומות הרבה, בהגיעו אל אחת מהמקומות שנעשה לו נס בו, צריך להזכיר כל אחת מהמקומות עמו, ר\"ל שיאמר בא\"י אמ\"ה שעשה לי נס במקום הזה ושעשה לי נס במקום פלוני ובמקום פלוני.",
+                    "הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, ומסיק בגמרא דאניסא דרבים כולי עלמא בעי ברכה, אניסא דיחיד איהו לחודיה בעי ברכה. והר' יצחק אלפסי ז\"ל גורס אניסא דיחיד הוא ובריה בר בריה בעי ברוכי. וכן גורס רב האיי גאון ז\"ל. ויש מפרשין, לאו דווקא בן בנו אלא כל יוצאי ירכו מברכין בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.",
+                    "הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון, ואבני אלגביש של בית חורון, ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעת מלחמת עמלק, וחומות יריחו שנפלו, צריך ליתן שבח והודאה להב\"ה, ויברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכתב הראב\"ד ז\"ל שאין עליו חובה לברך אלא בפעם הראשונה שרואה המקום, ומכאן ואילך רשות, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.",
+                    "הרואה מקום שנעשה בו נס לרבים צריך לברך עליו. כדגרסי' בירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו, וקאמ' אם היה אדם מסויים כיואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנתקדש בו שם שמים, כדניאל וחביריו, צריך לברך עליו. הילכך הרואה גוב אריות וכבשן של אש, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לצדיקים במקום הזה.",
+                    "הרואה אשתו של לוט מברך שתים, על אשתו הוא אומר בא\"י אמ\"ה דיין האמת, ועל לוט הוא אומר בא\"י אמ\"ה זוכר הצדיקים, שנא' (בראשית יט, כט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.",
+                    "ארבעה חייבין לברך הגומל, היוצא מבית האסורים, ומי שהיה חולה ונתרפא, ויורדי הים כשעולין ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו אל הישוב. וסימן לדבר וכל החיי\"ם יודוך סלה, ח'ולה, י'ם, י'סורין, מ'דבר. ולכולם יש ראיה ממזמור יאמרו גאולי ה'. הולכי מדברות, דכתי' (תהלים קז, ד) תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. היוצא מבית האסורים, דכתי' (תהלים קז, י) יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל, כי המרו אמרו אל ועצת עליו נאצו, ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ומי שהיה חולה ונתרפא, דכתי' (תהלים קז, יז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ויורדי הים כשעולין ממנו, דכתי' (תהלים קז, כג) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יצילם, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. אלו הארבעה מברכין בא\"י אמ\"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. אמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה. אמר מר זוטרא וצריך שיהו תרי מינייהו רבנן, שנא' (תהלים קז, לב) ובמושב זקנים יהללוהו, ואין זקן אלא שקנה חכמה, ואין זקנים פחות משנים. ואם בירך בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך. ואם בירך אחר ואמר, בא\"י אמ\"ה אשר גמלך כל טוב, ועונה אמן, יצא. כדגרסי' בפרק הרואה רב יהודה חלש ואיתפח. פי' חלה ונתרפא. עאל לגביה רב חנן בגדתאה. ורבנן אמרי ליה, בריך רחמנא מלכא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמ' להו, פטרתין מאודויי. והא אמר אביי, צריך לאודויי באפי עשרה. לא קשיא. עשרה הוו תמן וענו אחריו אמן. הולכי מדברות, לאו דוקא מדברות, דהוא הדין כל דרך, כדגרסי' בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה. וג\"כ חולה שנתרפא, כל חולה. וכתב בעל הערוך דאפי' חש בראשו או בעיניו צריך לברך.",
+                    "הרואה מקום מארץ ישראל שהיה בו ע\"ז ונעקרה, מברך בא\"י אמ\"ה שעקר ע\"ז מארצנו. ובחוצה לארץ מברך, בא\"י אמ\"ה שעקר ע\"ז מן המקום הזה.",
+                    "הרואה בבל הרשעה, אומר בא\"י אמ\"ה שהחריב רשעה. ראה ביתו של נבוכדנאצר הרשע, אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנאצר הרשע.",
+                    "הרואה מרקוליס או שאר ע\"ז, אומר בא\"י אמ\"ה שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים והאידנא אין אנו מברכין אותה לפי שאנו ביניהם ורואין אותה ביניהם.",
+                    "הרואה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרש\"י שיש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור עליו שאינה יכולה לזוז משם אם לא שיתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה, דכתיב (ישעיהו יד, כג) וטאטיתיה במטאטא השמד.",
+                    "הרואה אכלוסי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה חכם הרזים. אמ' רבא נקיטינן אין אכלוסא פחותה מששים רבוא.",
+                    "הרואה אכלוסי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.",
+                    "הרואה חכמי ישראל, אומר בא\"י אמ\"ה שחלק מחכמתו ליראיו. הרואה חכמי אומות העולם, מברך בא\"י אמ\"ה שחלק מחכמתו לבשר ודם.",
+                    "הרואה מלכי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה שחלק מכבודו ליראיו. הרואה מלכי אומות העולם, אומר בא\"י אמ\"ה שחלק מכבודו לבשר ודם, וכתב הר' יצחק ז\"ל ומצוה להשתדל לקראת המלכים, ואפי' למלכי אומות העולם.",
+                    "הרואה קברי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והרוה אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להחיות אתכם בדין, בא\"י מחיה המתים. ואומר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. הרואה קברי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.",
+                    "הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, לאחר שנים עשר חודש מברך בא\"י אמ\"ה מחיה המתים. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים והוא שחביב עליו הרבה.",
+                    "הרואה בתי כנסיות של ישראל, אומר בא\"י אמ\"ה מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר, בא\"י אמ\"ה דיין האמת. הרואה בתי כנסיות של אומות העולם ביישובן, אומר בית גאים יסח ה'. בחורבנן אומר, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.",
+                    "הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלוקן ואת הקפח ואת הננס ואת הברדניקוס ופתויי ראש, מברך בא\"י אמ\"ה משנה הבריות. כושי שחור הרבה. גיחור אדום הרבה. לוקן לבן הרבה. קפח בטנו גדול ומתוך עוביו נראיית קומתו מקופחת. ננס קצר הרבה. ברדניקוס, פרש\"י פיו עקום. פתויי ראש, פי' רב שרירא גאון ז\"ל ששערו דבוק זה בזה עד שנראה ראשו רחב.",
+                    "הרואה את הפיל ואת הקוף אומר ברוך משנה הבריות.",
+                    "הרואה את החיגר ואת הקיטע והסומא ומוכה שחין והבהקנין, אומר בא\"י אמ\"ה דיין האמת. ואם נולדו כך ממעי אמן, מברך בא\"י אמ\"ה משנה הבריות. ופי' רש\"י ז\"ל חיגר מרגליו, קיטע מידיו, סומא משתי עיניו. בהקנון כמו בוהק הוא שמנומר בנקודות דקות.",
+                    "הרואה צורות נאות ובריות נאות, אפי' גוי או בהמה או חיות או עופות, או אילנות נאות, מברך בא\"י אמ\"ה שככה לו בעולמו.",
+                    "הרואה הרים וגבעות, מים ונהרות ומדברות, מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה הים הגדול, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה את הים הגדול. ולא נפסקה הלכה כר' יהודה דאמ' בזמן שרואהו לפרקים משלשים יום לשלשים יום.",
+                    "הרואה את הקשת, מברך בא\"י אמ\"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו הרבה.",
+                    "על הזיקים ועל הזוועות ועל הרעמים, מברך בא\"י אמ\"ה שכחו מלא עולם. זיקים, כוכב שנראה לפעמים ברקיע כאלו רץ ממקום למקום ומניח אחריו כמו זיקוקי אש והוא כוכב דשביט. זוועות, רעישת הארץ. רעמים הם קולות הנשמעים בארץ ביום המעונן בימות הקציר. על הברקים ועל רוחות שנשבו בזעף, מברך שכחו מלא עולם.",
+                    "הרואה חמה ביום תקופת ניסן, כשתחול הלילה הרביעית של מחזור גדול של שמונת ועשרים שנה, מברך ביום רביעי שהוא יום שברא הב\"ה את החמה, בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית. וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל כשתחזור הלבנה בתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל גדי עולה מן המזרח, על כל אחת מאלו מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו. ואינו מברך עד שעה שאוכל ממנו, ואם בירך בשעת ראייה לא הפסיד. ואם אינו מתחדש משנה לשנה, אפי' אם יש כמה ימים שלא אכל ממנו, לא יברך שהחיינו.",
+                    "הבונה בית חדש או קנה כלים חדשים, מברך שהחיינו. לא שנא לא היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך בכל פעם שהחיינו. וגרסי' בירושלמי לאו דוקא חדשים, אלא אפי' ישנים אם הם חדשים אצלו. ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן [וחזר וקנאן]. ופירשו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים, דומיא דקנה בית חדש, אבל שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפליאות, אין לברך עליו. אבל הרא\"ש ז\"ל כתב יראה לי הכל, לפי מה שהוא אדם, יש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים.",
+                    "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. לפי' אם שמע שמועה שהיא טובה לו ולאחרים, מברך בא\"י אמ\"ה הטוב והמטיב, הטוב לו בפני עצמו, מברך שהחיינו. ועל שמועה רעה מברך בא\"י אמ\"ה דיין האמת. נפלה לו ירושה או בא לידו שום ריוח, אם לו בפני עצמו, מברך שהחיינו, לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. כיצד, שמע שמת אדם שהוא חייב ליורשו, אם בפני עצמו, מברך תחלה דיין האמת, ואחר כך מברך על הירושה שהחיינו, ואם היתה הירושה בינו ובין אחרים, מברך תחלה דיין האמת, ועל הירושה הטוב והמטיב.",
+                    "היתה לו שדה וירדו גשמים בעת שהעולם צריך להם, כתב הר' יצחק אלפסי ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל שאם היא השדה בשותפות, מברך הטוב והמטיב, ואם היא בינו לבין עצמו, מברך שהחיינו. אבל הרא\"ש ז\"ל כתב, אם יש לו שדה, אפי' אין לו שותף, מברך הטוב והמטיב, אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים, עד כל עצמותי תאמרנה, וחותם בא\"י אל ההודאות ורוב התשבחות. ומאימתי מברך, משיצא חתן לקראת כלה, פי' משירדו הגשמים על הארץ, עד שרבו על הקרקע והתקבצו במקום אחד, וכשתרד עליהם הטפה תראה בהם כמו אבעבועות.",
+                    "ילדה אשתו בן זכר, מברך בא\"י אמ\"ה הטוב והמטיב.",
+                    "ומברך על הטובה הטוב והמטיב, אע\"פ שמתיירא שמגיע אליו היזק מאותו דבר, כגון אם מצא מציאה ויתיירא שמא יגיע הדבר למלך ויטול כל נכסיו. ועל הרעה מברך דיין אמת, אע\"פ שתהא אליו טובה בשביל אותה רעה, כגון שעבר שטף מים על שדהו, אע\"פ כשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו, אפי' הכי עכשיו היזק הוא לו.",
+                    "הנכנס למוד את גרנו, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתשלח ברכה בכרי. התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה. מדד ואח\"כ בירך, הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. מאי באסמיך, שלא יהא שקול ומדוד אלא סמוי מן העין.",
+                    "המתפלל על מה שעבר הרי זו תפלת שוא. כיצד. היה נכנס לעיר ושמע קול בכיה ויללה, ואומר יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא, שאם היתה כבר בביתו מה תועיל תפלתו. היתה אשתו מעוברת ואומר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא, שאם הוא זכר או נקבה כבר נוצר במעיה. והני מילי אחר ארבעים יום לעיבורה, שכבר נשלמה צורת הוולד אם זכר או נקבה, אבל קודם ארבעים יום מועלת תפלתו, שעדיין לא נשלמה צורת הוולד.",
+                    "הנכנס לכרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתכניסני לכרך זה בשלום. ואחר שנכנס, אומ' מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהכנסתני לכרך זה בשלום.",
+                    "היוצא לדרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתוליכני לשלום, ותסעידני לשלום, ותסמיכני לשלום, ותצילני מכף אורב ואויב בדרך, ותחזירני לביתי לשלום, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא\"י שומע תפלה. אימתי מצלי לה, אמ' ר' יעקב אמ' רב חסדא, משעה שיאחז בדרך, ועד כמה, עד פרסה. שכח ולא בירך והלך כבר פרסה, שוב אינו מברך. לא היה לו לילך אלא פרסה אחת בלבד, אם מקום סכנה, מברך. וצריך לברך מעומד. וכבר כתבתי למעלה שכל הדרכים בחזקת סכנה הם.",
+                    "הנכנס לבית הכסא, אומר, ברחוק ממנו ארבע אמות, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואעשה צרכי, שזה דרכן של בני אדם. לפי שאמרו רז\"ל שני מלאכים מסורין לו לאדם לכל אחד ואחד לשומרו, שנא' (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ואין מלאכים פחות משנים. לפיכך כשנכנס אדם לבית הכסא אומר דברים אלו, כמי שהוא מתבייש מהמלאכים, שאין דרכן בכך. ועוד ארז\"ל כשנכנס אדם לבית הכסא, אומר ראה מה מעשיך, ר\"ל יבוש ויכלם מחרפתו ומבושתו ומפחיתותו לפני המלאכים שאין דרכן בכך.",
+                    "הנכנס לבית המרחץ, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתכניסני לשולם ותביאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבוא. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהצלתני מן האור הזה.",
+                    "הנכנס להקיז דם, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה. ואחר שמקיז אומר, ברוך רופא חולים.",
+                    "הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שלא אכשל בדבר הלכה, ושלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ועל אסור מותר ועל מותר אסור, וישמחו בי חבירי ואשמח בהם. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלין שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת."
+                ],
+                "x": [
+                    "השער העשירי: בענין המצות שאין להם זמן ידוע, שכל המצות שיש להם זמן ידוע כבר כתבתי אותם בפרק שני, כגון ברכת הלבנה, ונר חנוכה, ומקרא מגילה, ושופר, וסוכה ולולב, וכיוצא בהן."
+                ]
+            },
+            "Laws of circumcision": [
+                "[הלכות מילה]",
+                "ועתה אתחיל בהלכות מילה שהיא פאר כל המצות. והב\"ה נתן מצוה זו לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו אחריו, ועליה נצטווה בהתחלת כל המצות. וניתנה בשלש עשרה בריתות, ועל כן נקראת מצוה זו ברית שלש עשרה. ואלו הן. [א'] ואתנה בריתי ביני וביניך. ב' אני הנה בריתי אתך. ג' והקימותי את בריתי ביני וביניך. ד' ובין זרעך אחריך לברית עולם. ה' ואתה את בריתי תשמור. ו' זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. [ז'] ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. ח' המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם. ט' לברית עולם. י' וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. י\"א והקימותי את בריתי אתך. י\"ב לברית עולם. י\"ג ואת בריתי אקים את יצחק. וברית המילה כרתו הב\"ה עם יצחק אבינו ע\"ה קודם שנולד, שנא' (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקי\"ם את יצחק אשר תלד לך שרה בשנה האחרת. לפיכך אנו מברכין בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן, ראשי אותיות אקי\"ם, על שם ואת בריתי אקי\"ם את יצחק.",
+                "וגרסי' במדרש חזית אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'. ומה אגוז זה יש בו שתי קליפין, אחת עבה ואחת דקה, כך המילה יש בה שתי עורות, אחד עבה ואחד דקה. ואגוז תחלתו א' וסופו ז', שמונה, כמנין ימי המילה. באבי הנחל, אבי בגימטריא י\"ג, כמנין י\"ג בריתות שנכרתו על המילה. ומאהבת הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה ובזרעו אחריו, דכתי' (ישעיהו מא, ח) זרע אברהם אוהבי, חתם בריתו בבשרם לאות ולברית, שנא' (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וגרסי' במדרש בברית המילה, שחתם הב\"ה בבשרם של ישראל עם קדושו, נשלם חותמו בעמו ונחלתו. כיצד. בנחירים דמות שי\"ן, בזרוע דמות דל\"ת, במילה דמות יו\"ד, הרי שדי, שמו של הב\"ה. אבל הגוים, שהן ערלים, אין להם כי אם בנחירים שי\"ן ובזרוע דל\"ת, שד. והישמעאלים אינן בכלל המילה, שהמל ולא פרע כאלו לא מל. ופריעה בגימטריא שס\"ה, כמנין מצות לא תעשה. נמצא שהמל ופרע כאלו קיים שס\"ה מצות לא תעשה. לפי' כשנגלה הב\"ה על אברהם אבינו ע\"ה לכרות עמו ברית המילה, נגלה עליו באל שדי, להוציאו מכלל שד ולחתום בבשרו ובבשר זרעו חותמו ושמו הגדול יתעלה, שהוא אל שדי. ואין מצות מילה כשאר מצות, כמו תפילין וציצית, שאינם קבועים בגוף וכאשר יסירם יסיר האות, אבל המילה היא אות חתום בבשרינו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא פתח, כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. מאי ולא שכחנוך, ולא שכחנו תורתך, מכאן למדנו שכל השוכח דברי תורה ואינו עוסק בה כאלו שוכח להב\"ה. ולא שקרנו בבריתך, זה הוא בריתו של הב\"ה שנרשם בבשרינו, שנא' (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם. הא לדמנו שכל המשקר בברית מילה כאלו משקר בהב\"ה, לפי ששמו של הב\"ה נרשם בבשרם של ישראל עם קדושו, וכל השומר ברית מילה כאלו שמר כל התורה כולה. בוא וראה, אברהם אבינו ע\"ה עד שלא נימול לא נקרא תמים. עד שנימול מה כתיב ביה, התהלך לפני והיה תמים. ואחר שנימול מה כתיב ביה, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. הרי לאחר שנימול ושמר את המילה כראוי, העלה עליו הכתוב כאלו שמר את התורה כלה. ויצחק אבינו ע\"ה כתוב בו ואת בריתי אקים את יצחק, שהוא ברית המילה, והעלה עליו הכתוב כאלו שמר את כל התורה כלה. לפי שהתורה נקראת ברית, שנא' (שמות לד, א) לוחת האבן לוחות הברית. בוא וראה, יוסף הצדיק, בשביל ששמר ברית מילה ולא טינף אותה באשת פוטיפר, זכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, וחתם הב\"ה שמו בשמו של יוסף, שנא' (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו. אמ' ר' יצחק, כתי' () ביוסף בכור שורו הדר לו, מאי בכור שורו הדר לו, שמנשה בכורו היתה טפה ראשונה של יוסף, ולמה נמשל לשור, לפי ששור ראשון לקרבנות, כדא' אם עולה קרבנו מן הבקר. וכך היה בכור שורו, שהוא מנשה, טיפה ראשונה של יוסף. א\"ר שמעון, הדם היוצא מהתינוק במילה שמור לפני הב\"ה, ובשעה שמדת הדין מקטרגת לפני הב\"ה, משגיח באותו דם ומציל את העולם בשבילו, וגרסי' במדרש מאי דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, מלמד שהב\"ה מל לנפלים של ישראל ומשים הערלות שלהם למשומדים שכפרו בעיקר, והיינו דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו, שהסיר הערלה מהם ושם אותה במי שחלל בריתו.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה וירא אליו ה' ויאמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. אמ' לו, עד עכשו לא היית תמים, מול בשר ערלה ותהיה תמים. שהערלה חרפה היא, שנא' (בראשית לד, יד) לא נוכל לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, וכתי' (ישעיהו נב, א) כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. רבן גמליאל אומר, שלח ולקח את שם בן נח ומל את בשר ערלתו ושל ישמעאל, שנא' (בראשית יז, כו) בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. אתיא עצם היום הזה מעצם הזה דיום הכפורים. כתי' להלן (ויקרא כג, כח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא, ונאמר כאן בעצם היום הזה נמול אברהם. מה להלן יום הכפורים אף כאן יום הכפורים, הוי אומר שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הב\"ה רואה ביום הכפורים דם ברית של מילה של אברהם אבינו ע\"ה ומכפר על כל עונותינו, שנא' (ויקרא טז, ל) ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם וגו'. בוא וראה כחה של מילה, שעד שלא היה נימול אברהם היה נופל על פניו ואח\"כ מדבר עמו, שנא' (בראשית יז, ג) ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים, ועכשיו שנימול הוא יושב והב\"ה עומד, שנא' (בראשית יז, ג) וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל. ר' ישמעאל אומר, לא עיכב מכל מה שצוהו הב\"ה, וכשנולד לו יצחק אבינו ע\"ה הגישו למנחה על גבי המזבח ועשה משתה ושמחה. ומכאן ארז\"ל חייב אדם לעשות משתה ויום שמחה ביום שיזכה למול את בנו כאברהם אבינו ע\"ה. א\"ר שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו. אמ' רב נחמן, וכדי לעשות רצון בוראו, רואה בנו שנשפך דמו במילה, ומקבל עליו בשמחה. אמ' רב הונא, ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום יום שמחה, מה שלא נצטווה, הה\"ד ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, שמוסיף ועושה אותו היום יום שמחה, מה שלא נצטווה. והמל את בנו לשמונה ימים כאלו בנה מזבח והקריב בנו לפני הב\"ה לעולה. מזב\"ח, מ\"ילה ז\"מנה ב\"יום ח\"ית, שמיני. ובזכות המילה עתידין ישראל ליגאל מידי אויביהם בעולם הזה, וניצולין מדינה של גיהנם לעתיד לבוא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מ'עשה י'די ל'התפאר, ה'קטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. ראשי אותיות מילה. ונגאלין ישראל, בזכותה, שנא' (ישעיהו ס, כב) אני ה' בעתה אחישנה.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויאמר ה' אל משה [ואהרן] זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והב\"ה עובר, שנא' (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', והיה נוטל כל אחד ואחד מישראל ונושקו ומברכו, שנא' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, בדם המילה ובדם הפסח. מה כתי' בתריה (יחזקאל טז, ח), ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך, הרי שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות המילה.",
+                "וגרסי' במדרש בזכות שבת ומילה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל וגואל אותן מבין האומות, שנא' (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל. או מניינו שבעה, רמז לשבת שהוא לשבעת הימים. אז מניינו שמונה, רמז למילה שהוא לשמיני. ואם ישראל מקיימין מצות שבת ומילה יכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עונם מדינה של גיהנם, דכתי' (אסתר ג, ב) כל עבדי המלך אשר בשער המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מ\"אשר י\"ושיט ל\"ו ה\"מלך את שרביט הזהב וחיה. ראשי אותיות מילה. ר\"ל כל הגויים אחת דתם לגיהנם, שהוא המות האמיתי, לבד מישראל שהם נימולין והם עבדיו של הב\"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. הרי שהאנשים ניצולין בזכות המילה. ואף נשי ישראל בכלל ההצלה, דכתי' (אסתר ד, יא) א\"ת ש\"רביט ה\"זהב וחיה. ראשי אותיות אשה. ולפיכך אנו אומרים בברכת המילה, על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, וכתי' (זכריה ט, יא) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, שהוא גיהנם, ומצינו במדרש שאברהם אבינו ע\"ה עומד בפתחה של גיהנם ואינו מניח להכנס שם כל מי שהוא נימול.",
+                "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל התורה. בתורה כתי' (דברים ל, יב) מ\"י י\"עלה ל\"נו ה\"שמימה, ראשי אותיות מילה. גדולה מילה, שבזכותה ישראל מקבלין פני שכינה, שנא' (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, ר\"ל בזכות המילה, שהיא בבשרי, אחזה אלוה. גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת. משל לשתי מטרונות שפוגעות זו בזו, קטנה נדחית מפני גדולה. גדולה מילה, שבזכותה ירשו אבותינו הארץ, שנא' (בראשית טו, יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו'. וכשבטלוה גלו מן הארץ, שנא' (ירמיהו יא, טו) ובשר קדש יעברו מעליך. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כשברח אליהו הנביא מפני איזבל להר האלהים חורבה, מפני שהיו עובדים ע\"ז ומנעו מהן את המילה, נגלה עליו הב\"ה ואמ' לו, מה לך פה אליהו. אמ' לו, קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, ר\"ל ברית מילה. אמ' לו הב\"ה, אתה הוא שקנאת בשטים על גלוי עריות, שנא' (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, וכן את מקנא בכאן, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו רז\"ל שיהיו משימין לאליהו זכור לטוב בבית שהבן נימול בו כסא כבוד, לפי שהוא מלאך הברית, שנא' (מלאכי ג, א) ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו יבא, ולא יאחר.",
+                "ואין בכל המצות חביבה לפני הב\"ה כמצות המילה. כדגרסינן במ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו, תניא ר' יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו ע\"ה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנא' (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. א\"ר יוסי, חס ושלום שמשה רבינו ע\"ה נתרשל מן המילה, אלא כך אמ' משה, אמול ואצא לדרך סכנה היא, דכתי' (בראשית לד, כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, אמול ואשהה שלשה ימים, הב\"ה אמ', לך שוב מצרימה. אלא מפני מה נענש, מפני שנתעסק במלון תחלה, שנא' (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא למשה רבינו ע\"ה בקש אותו שטן להרוג אלא לתינוק, שנא' (שמות ד, כה) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה, מי קרוי, משה או התינוק, הוי אומר התינוק קרוי חתן. דרש ר' יהודה, בשעה שנתרשל משה רבינו ע\"ה מן המילה, באו אף וחמה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. מיד ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות. באותה שעה בקש משה רבינו ע\"ה להורגן, שנא' (תהלים לז, ח) הרף מאף ועזוב חמה וגו'.",
+                "גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות, שנא' (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת כל ישראל."
+            ],
+            "Great is circumcision": [
+                "גדולה מילה, שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וגרסי' בב\"ר אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, למה לא נתת מילה לאדם הראשון. אמ' לו הב\"ה, דייך אברהם, אם לא תקבל המילה, דיו לעולמי. וגרסי' במדרש תנחומא א\"ר לוי בשם ר' שמואל בר נחמני, תשע מאות ושמונים דור קיפל הב\"ה כדי ליתן את המילה לאברהם אבינו ע\"ה, שנא' (תהלים קה, ח) זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, ואין ברית אלא מילה, שנא' (בראשית יז, ב) ואתנה בריתי ביני ובינך. ולא ניתנה אלא לעשרים דור, שמאדם ועד נח עשרה דורות, ומנח ועד אברהם עשרה דורות, הרי עשרים דור.",
+                "ובזכות המילה הב\"ה שומע תפלתן של ישראל, וזכר לדבר מה שאנו אומרים בתפלה כי אתה שומע תפלת כל פה. וכי תפלת כל פה הוא שומע, ואפי' תפלת הערלים, אלא תפלת ישראל הוא שומע, בזכות המילה. פה בגימטריא שמונים וחמשה, כמנין מילה, כלומר, כי אתה שומע תפלת כל ישראל שהם נימולים. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כל מי שאינם נימולים טמאים הם, ודומין בחייהם למתים, ואין תפלתן נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (תהלים קטו, יח) ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. והמפר בריתו של אברהם אבינו ע\"ה, שהיא המילה, ולא נימול, או שהיה נימול ומושך את ערלתו, אפי' יש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "מצוה על האיש למול את בנו ולא על האשה למול את בנה. ואם לא מל האב את בנו, ב\"ד מלין אותו, ואם לא מלו אותו ב\"ד חייב הוא למול את עצמו כשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מכאן ואילך אם לא מל את עצמו חייב כרת. וזמן המילה ביום השמיני ללידתו, ביום ולא בלילה, ומשיעלה עמוד השחר של יום השמיני הוא תחלת זמנה, עד סוף היום, אלא שהזריזין מקדימין למצות ומלין מיד בבקר, בתחלת היום, בשעה שיחול זמן המילה.",
+                "הכל כשרין למול, אפי' עבד ואשה וקטן, אם אין אדם גדול ובן חורין, ואם יש גדול ובן חורין אין מלין אחד מאלו. אבל גוי אינו מל כלל, ואם מל כתב הרמב\"ם ז\"ל שאין צריך לחזור ולמול פעם שנייה. אבל בעל ספר המצות כתב, שאם מל גוי שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. ובכל מלין, אפי' בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, חוץ מקרומיס של קנה, לפי שקרומיס נתזין ממנו ויבא לידי כרות שפכה. ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים, ונהגו בסכין.",
+                "נולד כשהוא מהול, כתב רבינו יצחק אלפאסי ז\"ל ורב האיי גאון ז\"ל שצריך להטיף ממנו דם ברית.",
+                "חולה אין מלין אותו עד שיתרפא מחוליו, וממתינין לו מעת שיתרפא עד שמונה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. ואין מלין אותו אלא ביום, אע\"פ שאינה בזמנה. בד\"א אם חלצתו חמה וכיוצא בזה, שהוא חולי בכל הגוף, אבל חלה באחד מאיבריו, ממתינין לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלין אותו מיד.",
+                "טמטום שנקרע ונמצא זכר או משוך, פי' שהיה מהול ונמשך העור עד שנתכסית המילה, וכל מי שצריך למול פעם אחרת, אין נמולין אלא ביום.",
+                "נולד בין השמשות, ספק יום ספק לילה, מונין לו הלילה ונמול לתשעה, שהוא ספק שמיני. אבל אם הוציא ראשו חוץ לפרזדור מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה אפי' שלא נולד עד שהחשך, מונין לו שמונה ימים מיום שהוציא ראשו או ששמעוהו בוכה.",
+                "קטון שנמצא ירוק, סימן שלא נפל בו דם, ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. נמצא אדום, סימן שלא נבלע בו דמו, אלא הדם בין העור ובין הבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו, שספק נפשות דוחה את כל המצות. אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה, וכן שני, הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה, לא שנא מבעל אחד או שנים, הרי זו לא תמול השלישי עד שיגדל ויתחזק.",
+                "המל את בנו, מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול את הבן. והמל את בן חבירו, מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על המילה, ומברך אבי הבן בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואין מברך שהחיינו משום צערא דינוקא. וחוזר המוהל ואומר, כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ומוזגין לו כוס של יין, ונוטל אותו ומברך, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר קדש ידיד מבטן, חק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות, זרע קדש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, בא\"י כורת הברית. אלהינו ואלהי אבותינו, קיים את הילד הזה, כמו שנקרא שמו פלוני, לאביו ולאמו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האשה בפרי בטנה, כאמור ישמח אביך ותגל יולדתך, ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואין הפסקה במה שאומר מאלהינו ואלהי אבותינו ואילך, מפני שהוא מעין הברכה.",
+                "המל ביום הכפורים או בתשעה באב אינו מברך על הכוס. אבל בשאר תעניות מברך על הכוס ומטעימו לתינוק. המל שני תינוקות באחד די להם בברכה אחת.",
+                "גר שבא להתגייר, מודיעין אותו קצת מצות. כדגרסי' במ' יבמות בפרק החולץ, ת\"ר גר שבא להתגייר אומרין לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין מסוחפין מטורפין, וייסורין באין עליהם. אם אמ' יודע אני, מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצות מצות חמורות, ומודיעין אותו עונשין של עוברי על המצות, ואומרין לו, הוי יודע שעד [ש]לא באת למדה זו, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעים אותו עונשין של עבירות, כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואומרים לו, הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות, ואין מאריכין עליו ואין מדקדקין עליו. קבל, מלין אותו מיד, ומכסין את ערותו אם הוא גדול, מפני שאסור לברך בפני הערוה. ואחר שמלין אותו, נוטל המוהל כוס של יין, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים ארץ לא שמתי, בא\"י כורת הברית. נשתנו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרין ומלין אותו שנייה. נתרפא, מטבילין אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו, ומודיעין אותו מקצת קלות ומקצת חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ואחר טבילה מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על הטבילה. וכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, פי' קדם, חוץ מזו, מפני שהגוי אינו כישראל עד שיטבול, ואחר שטבל הרי קבל עליו כל המצות, לפי' מברך אחר טבילה. טבל ועלה, אומרים לו דברים טובים דברים של ניחומים, אשריך, במי נדבקת, במי שאמר והיה העולם, ברוך הוא שברא העולם בשביל ישראל, ולא נקראו בנים למקום אלא ישראל, לא נוחלין העולם הבא אלא ישראל, וכל הדברים שאמרנו לך לא אמרנום אלא לרבות שכרך.",
+                "אשה שבאה להתגייר, מושיבין אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים מוסרין לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת קלות ומקצת חמורות.",
+                "המל את העבדים, מברך בא\"י אמ\"ה [אקב\"ו] למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שנא' (בראשית יז, יג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, בא\"י כורת הברית. וזהו הנקרא עבד שמל לשם עבדות, לעבוד את אדוניו."
+            ],
+            "Betrothal blessing": [
+                "<b>ברכת אירוסין</b>",
+                "נוטל המברך כוס של יין ואומר, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין, בא\"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. ומקדש אותה. פי' ואסר לנו את הארוסות, לפי שאסר לבעול הארוס את ארוסתו בקדושין לבד עד שיכנסה לחופה בשבע ברכות, וארוסה האמורה בכאן היא שקדשה בשעת האירוסין. ונהגו עתה שלא לקדש את האשה אלא בשעת נישואין, לפי' נהגו לברך ברכת אירוסין וברכת נישואין כאחד. וברכת האירוסין היא מדרבנן, ומברכין עליה כמו שמברכין על נר חנוכה ועל מקרא מגלה שהן מדרבנן. ואין מברכין על אחת מכל מצות לא תעשה אלא על זו בלבד, מפני שאין להם זמן ידוע. שאלו היינו מברכין על מצות לא תעשה היינו מברכין כל היום כולו, שלא לאכול בשר חזיר, שלא לאכול נבלה, שלא לאכול בשר בחלב, שלא ללבש שעטנז, וכל שאר מצות לא תעשה. בל מצוה זו, שיש לה זמן ידוע, והוא זמן שיארס אדם את אשתו, מברך על מצות לא תעשה שבה.",
+                "ברכת נישואין נוטל המברך כוס יין ואומר, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה שהכל ברא לכבודו. בא\"י אמ\"ה יוצר האדם. בא\"י אמ\"ה אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, בא\"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, בא\"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, בא\"י משמח חתן וכלה. בא\"י אמ\"ה אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רנה דיצה, אהבה ואחוה, שלום ורעות, מהרה, ה' אלהינו, ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, בא\"י אמ\"ה משמח החתן עם הכלה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.",
+                "פי' שבע ברכות, גרסי' במ' כלה מאי מברך, אמ' רב יהודה, שהכל ברא לכבודו. ופי' הר' אברהם בר יצחק אב בית דין זצ\"ל בשם רבותינו, ברכות אלו על שם פסוק כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, זהו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו, יוצר האדם יצירה ראשונה. אף עשיתיו, אשר יצר את האדם בצלמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ממנו, מגופו ומצלעותיו. שוש תשיש ותגל עקרה, ירושלם, שנא' (ישעיהו נד, א) רני עקרה לא ילדה. ולמה זוכרין אותה בכאן, משום שנא' (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. מאי על ראש שמחתי, זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים. שמח תשמח רעים אהובים החתן והכלה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, זה אדם הראשון וחוה, אשר בראו ששון ושמחה לחתן ולכלה ולכל בני החופה. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, לפי שחייבין ישראל לזכור תמיד את ירושלם בכל שמחתם, שנא' (ירמיהו נא, נ) זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם. במועדים, זכרוננו וזכרון אבותינו וזכרון ירושלים עירך. בשבתות, ופרוש עלינו סוכת שלום, בא\"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ונערים מנגינתם, ולא אמ' ובחורים מגינתם, לפי שלא יבא הפסד לעולם בשביל נגינת הנערים. ופירשו רז\"ל מה טעם זקנים משער שבתו, משום ובחורים מנגינתם.",
+                "אין מברכין ברכת חתנים בפחות מעשרה, כדגרסי' בפרקא קמא דמ' כתובות אמ' רב נחמן, מנין לברכת חתנים בעשרה, שנא' (רות ד, ב) ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו. ר' אבהו אמ' מהכא, במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל, ר\"ל ברכת המקור בעשרה, שהיא הקהלה. ומברכינן כל שבעת ימי החופה בברכת המזון שבע ברכות אלו. בד\"א אם באו פנים חדשות, אבל אם לא באו פנים חדשות, שלא אכלו בסעודה ראשונה של חופה, די בברכת אשר ברא הסעודה ראשונה ואילך. ושבת חשובה כפנים חדשות, ומברך נברך אלהינו. היו המסובין בסעודה עשרה או יותר, מברך נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. פחות מעשרה, אומר נברך למי שהשמחה במעונו. וברכת אשר ברא פותח בברוך, אע\"פ היא סמוכה לחבירתה, מפני שפעמים מברכין אותה בפני עצמה, אם לא באו פנים חדשות.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר שבעת ימי המשתה למדנו משמשון, שירד לארץ פלשתים ולקח אשה ועשה שבעת ימים שמחה ומשתה, שנא' (רות ד, ב) ולא יכלו להגיד החידה שבעת ימים. החתן כל שבעת ימי המשתה דומה למלך. מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק כל שבעת ימי המשתה לבדו. מה המלך לובש בגדי יקר, כך החתן לובש בגדי יקר כל שבעת ימי המשתה. מה המלך מקלסין אותו, [כך החתן מקלסין אותו] כל שבעת ימי המשתה. מה המלך שמחה ומשתה בכל יום, כך החתן שמחה ומשתה כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות, כך החתן פניו מאירות כל שבעת ימי המשתה, שנא' (תהלים יט, ה) לשמש שם אהל בהם, וכתיב בתריה והוא כחתן יוצא מחופתו."
+            ],
+            "Laws of redeeming the firstborn": [
+                "<b>הלכות פדיון הבן</b>",
+                "מי שנולד לו בן בכור לאמו ישראלית, חייב לפדותו מן הכהן, ולא מן הכהנת, שנא' (במדבר יח, טו) אך פדה תפדה את בכור האדם וגו'. וחייב לתת לכהן פדיון בנו חמשת סלעים כסף. וזמן הפדיון לאחר שלשים יום ללידתו, שנא' (במדבר יח, טז) ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך [כסף] חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל. ופירש רש\"י זצ\"ל שהם שתי אוקיות וחצי, והגאונים אמרו שהוא משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף. היו לו שני ראשים, חייב לפדותו בעשרת סלעים. אלו [חמשה סלעים] נותן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר, חוץ מעבדים ושפחות ושטרות וקרקעות, ואם פדאו בהם אינו פדוי. נתן לו חפץ בחמש סלעים, וקבלו הכהן בכך, בנו פדוי, אע\"פ שאין החפץ שוה הה' סלעים. נתנו לו סתם, אם שוה חמשה סלעים בנו פדוי, ואם לאו אין בנו פדוי. נתן חמש סלעים אפי' לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, בנו פדוי. וצריך ליתנם לכהן במתנה גמורה. ואם רצה הכהן להחזירם לאבי הבן הרשות בידו, אבל לא ירגיל לעשות כך, כדי שלא יפסיד לשאר כהנים מתנותיהם.",
+                "מת התינוק תוך ל' יום, אין צריך לפדותו. מת לאחר שלשים יום, חייב בפדיונו. מת האב תוך שלשים יום, הרי הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראייה שנפדה. מת האב אחר שלשים יום, הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו, אביך אמ' בשעת מיתתו שלא פדאך. מת אביו ולא פדאו, חייב הבן לפדות את עצמו. אם לא נפדה עד שהיה לו בן בכור, פודה את עצמו ואחר כך פודה את בנו. אם אין לו אלא חמש סלעים, פדיונו קודם לפדיון בנו.",
+                "פדיון הבכור תלוי במי שהוא פטר רחם. לפיכך מי שהיו לו כמה נשים, ולכולן בנים בכורים, חייב לפדות את כולן. כהנים ולויים פטורין מפדיון בכוריהם, ואפי' כהנת או [לויה] הנשואות לישראל אין בכורן צריך פדיון. היו מעוברות מן גוי, בן לויה פטור מפדיון, ובן הכהנת חייב, מפני שנעשית אמו חללה בביאת הגוי.",
+                "וצריך אבי הבן ליטול הכסף או שוה הכסף או החפץ, חוץ מן הדברים שאמרתי שאין פודין בהם, ויטול אותו בידו בשעת הפדיון, ויתן אותו לכהן, ויאמר הכהן לאבי הבן, באיזה חפץ אתה יותר, בבנך בכורך זה או בחמש סלעים כסף. ויאמר אבי הבן, בבני בכורי אני חפץ ואתן לך פדיונו חמש סלעים כסף. ומברך אבי הבן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון הבן, ומברך שהחיינו, ואומר לכהן, הא לך חמש סלעים כסף בפדיון בני זה. ונוטל הכהן הכסף ואומר לאבי הבן, כשם שזכית למצוה זו, כך תזכה לקיים כל המצות האמורות בתורה. ומוזגין לו כוס של יין, ונוטל עצי בשמים, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה בורא עצי בשמים. ומריח אותם, ואומר בא\"י אמ\"ה אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חילק את איבריו מאתים וארבעים ושמונת איברים, ואח\"כ נפח באפו נשמה, שנא' (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, ומינה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו, שנא' (איוב י, יב) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי, ואמו אומרת זה בני בכורי, שבו פתח הב\"ה דלת בטני, חמש סלעים נתחייבנו לתת בפדיונו, שנא' (במדבר יח, טז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל, ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים, בא\"י מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואומר הכהן, זה תחת זה, זה מחול על זה, זה יצא לכהן ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים."
+            ],
+            "Laws of mezuzah": [
+                "<b>הלכות מזוזה</b>",
+                "מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לקבוע מזוזה. וצריך להניחה לימין, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, דרך ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. וכל הפתחים חייבות במזוזה, חוץ מהפתחים שאינם דרך כבוד. וחייב הדר בבית ליתן המזוזה, דאמ' רב משרשיה מזוזה חובת הדר היא, ואע\"פ שאין הבית שלו אלא מושכר אצלו. וכשהוא יוצא, אל יטלנה בידו ויוצא, אלא יניחנה בבית. והני מילי אם חוזר בבית ישראל, אבל אם חוזר גוי, נוטלה ויוצא. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השואל, תא שמע, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ובגוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניה. וגרסי' בפירקא במה מדליקין בעון מזוזה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים, פי' מפני שעשו פתחיהם במחתרת בלא מזוזה, אביונים נקיים מתים, שהם בניו ובנותיו הקטנים. ונותנין אותה על הפתח מבחוץ, שלא כמדת הב\"ה מדת מלך בשר ודם. מדת מלך בשר ודם, הוא שוכב מבפנים בחדר ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, אבל ישראל, שהם עבדי הב\"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, שוכבים בפנים, והב\"ה שומר אותם בחוץ, שנא' (תהלים קכא, ה) ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.",
+                "ואלו הן המקומות שחייבין במזוזה, כפי' שכתב הר' יעקב ז\"ל בספר יורה דעה אחד שערי בתים ושערי חצירות, מדינות ועיירות, ורפת בקר ולולין ומתבן, ואוצרות יין ושמן, ובית האשה, ובית השותפין, ובית התבן ובית העצים ובית הבקר סתמא חייבין, אלא אם כן הנשים רוחצות בהן אז הם פטורין. בית הכנסת של כפרים סתם חייב, דמסתמא דרין בה, ושל כרכים, אם יש בה דירה, חייב, ואם לאו פטור. אבל כל מקום שיש בו בית דירה חייב, אע\"פ שהוא במקום הטינופת. טוב לכסותה כדי שלא תהא נראית. בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטור. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק שכשהיה ישן במדרשו שנת הצהרים, שהיתה רוח רעה מבעתתו, עד שתיקן בו מזוזה. וכתב הרא\"ש ז\"ל שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא פטור מן המזוזה."
+            ],
+            "Laws of onen": [
+                "<b>הלכות אונן</b>",
+                "מיום שמתו מוטל לפניו, ואפי' אינו מוטל לפניו ומחוייב עליו לקוברו, אלא שהוא אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהן, הוא אונן עד שיקבר את המת, ואחר קבורה נקרא אבל. אוכל בבית אחר ואין אוכל בבית שהמת בו. אין לו בית אחר, אוכל בבית חברו. אין בית לחבירו, עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל. ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואפי' אוכל עם אחרים, לא יענה אחריהם אמן. ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפי' שאינו צריך להתעסק בצרכי המת, אלא שאחרים מתעסקין בו. ואינו רשאי להחמיר ולברך ולא לענות אמן אחר המברכין.",
+                "ואסור לאכול בשר ולשתות יין עד שיקבור את המת, אבל בשבת מותר. וחייב בכל מצות האמורות בתורה ואסור בתשמיש המטה. אין קוברין את המת ביום טוב ראשון, אלא על ידי עממין. והואיל וצריך האבל להמציא לו תכריכין וצרכי הקבורה, הרי הוא חשוב כמוטל לפניו, וחלה עליו דין אבלות, ואסור לאכול בשר ולשתות יין, ופטור מכל מצות, וכ\"ש ביום טוב שני, שיכול הוא לקוברו בעצמו. וקוברין את המת ביום טוב שני על ידי ישראל, וחופרין לו את הקבר, ועושין לו ארון, ותופרין לו תכריכין, ועושין לו כל צרכיו. ובענין מת בלבד אין הפרש בין יום טוב שני של ראש השנה לשאר יום טוב שני של שאר המועדים.",
+                "העם העוסקין בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין את שמע. אין המת מוטל לפניהם, הן יושבין וקורין והאונן יושב ודומם. הן עומדין ומתפללין, ומצדיק עליו את הדין ואומר, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים. ודוקא העם הבא לשמוע ההספד, אבל החזנין המספידין פטורין מקרית שמע ומן התפלה ביום הראשון, ומשם ואילך אף החזנין חייבין. אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד וכיוצא בזה, ושאר דברים אסור, בין בדברי בין תורה בדברי עלמא. ודוקא תוך ארבע, אבל חוץ לארבע אמות מותר.",
+                "הרוגי בית דין, אין מתעסקין עמהם לכל דבר, וקרוביהן באין ושואלין לשלום בית דין ובשלום העדים, ואומרין להם, אין בלבבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ואין מתאבלין עליהם כלום, אבל אוננין, ואין מברכין עליהם. והאונן אסור בדברים שהאבל אסור לעשותן, ויש עליו חומרא יתירא, שאין אוכל בשר ולא שותה יין, ולא מניח תפילין, ולא יושב אלא על גבי קרקע, שנא' (שמואל ב יג, לא) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישב ארצה. אבל לא אסרו לו נעילת הסנדל ולא חייבו אותו בעטיפת הראש, מפני שהוא טרוד בעסקי המת. המשמר את המת, אפי' שאינו מתו, פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא.",
+                "מי שנהרג בדרך או מי ששטפו נהר, אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות. בד\"א, אם לא נמצאת נבלתו בדרך שהרגו אותו או שנטרף, או אם לא הוציאו אותו מן הנהר. אבל אם נמצא בדרך, או אם הוציאוהו מן הנהר, חל על הקרובים דין אנינות ודין אבילות."
+            ],
+            "Laws of mourning": [
+                "<b>הלכות אבל</b>",
+                "מי שמת לו מת, והוא אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, והם אביו ואמו ואחיו ואחותו, בין מאביו בין מאמו, ובנו ובתו ואשתו, חייב לקרוע עליו, ואם לא קרע חייב מיתה בידי שמים, שנא' (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, מכלל ששאר האבלים חייבין לקרוע על מתיהם, ואם לא קרעו חייבין מיתה בידי שמים. וצריך לקרוע מעומד, ואם קרע מיושב, כתב הרא\"ש ז\"ל שלא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע מעומד. ומקום הקריעה בית הצואר מלפניו. קרע בשוליו מלמטה או מן הצדדין, פי' תחת בתי הידים, לא יצא. וצריך לקרוע לפחות טפח. ואם קרע, יכול להוסיף טפח על מת אחר. ומת לו מת אחר, יכול להוסיף קרע שיעור טפח על הקרע הראשון ודיו. וכשם שקורע על מת שחייב להתאבל עליו, כך קורע על מת שמת לקרובו, כגון אשת אביו או אחי אביו או בן אחיו או כיוצא באלו. וכתב הרא\"ש זצ\"ל דקריעה אינה אלא בשעת חימום. לפיכך צריך לקרוע על מת שמת לקרובו, בין בפני קרובו בין שלא בפניו. וכשם שקורע על הקרובים, כך צריך לקרוע על הכשרים ועל החסידים, ואפי' הם רחוקים, על כל אחד ואחד כפי מה שהוא. דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. פי' בוכה ומתאבל, בוכה וקורע. אבל אין צריך לישב עליו באבלות אלא אם הוא רבו. וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הב\"ה סופרן וגונזן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. ואם מת חכם יעשה עליו הראוי, דתניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר. וחייב אדם לקרוע על אדם כשר מישראל, אם היה עמו בשעת יציאת נשמה. וכל אדם מישראל הוא בכלל כשרים, חוץ מעובדי ע\"ז או עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס. א\"ר שמעון בן אלעזר, קורעין על כל אדם כשר בשעת יציאת נשמה, מפני שדומה לספר תורה שנשרף, שהכל חייבין עליו לקרוע. ופירש רש\"י ז\"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לספר תורה.",
+                "וכשם שקורעין על איש כשר, כך קורעין על אשה כשרה בשעת יציאת נשמה, אע\"פ שאינה דומה לספר תורה ואינה לומדת תורה כאיש. ותלמיד חכם ששואלין אותו בדבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו, ואפי' לאחר קבורה ביום שמועה, אם הוא תוך שלשים יום. ואם לא קרע בשעת שמועה, יקרע בשעה שעוסקין בהספדו. ועל רבו המלמדו תורה, אפי' לא האיר פניו אלא במשנה אחת, קורע. ואינו מאחה לעולם, כקרע שעל אביו ואמו, שנא' (מלכים ב ב, יב) והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני קרעים. מכאן שחייב להבדיל השפה. על כל המתים הוא קורע הטפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו, ואפי' הוא לובש עשרה, עד שמגלה לבו, ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי סופרים. וכל זמן שאותו בגד עליו, אומרין לו קרע, אפי' לאחר כמה ימים.",
+                "האיש והאשה שוין לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזרת אותו לאחריה וחוזרת וקורעת העליון. על כל המתים קורע בין מבפנים בין מבחוץ, ועל אביו ואמו קורע מבחוץ. ופרש\"י זצ\"ל בפנים בחדר, בחוץ כלפי העם. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל כתבו, מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. על כל המתים, אם בא להחליף בגדיו תוך שבעה ימים, מחליף ואינו קורע, ועל אביו ואמו, אם מחליף, קורע כל הבגדים שהוא מחליף, ואינו מאחה לעולם, כמו בפעם הראשונה. על כל המתים שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללת משום כבודה. על כל המתים רצה חולץ, רצה אינו חולץ, ועל אביו ואמו חולץ. פירוש חולץ, חולץ זרועו והוציא כתפיו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין. ואם מבן אדם חשוב, ואין כבוד לילך חלוץ כתף, אינו חולץ. ונשיא חולצין עליו כמו שחולצין על אב ואם, ואינו מאחה לעולם, אבל שולל ביום השני, ונוהג עליו אבלות מקצת היום. והקורע על חכם, כיון שהחזיר פניו מן המטה, שולל מיד ומאחה ביום השני. על כל המתים, אם לא שמע תוך שלשים יום, אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע אפי' לאחר כמה שנים. וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו ואמו, כך אסור להפוך העליון מהבגד למטה ולאחותו, ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו. לפי' אם ימכרנו, יודיע ללוקח ויאמר, קרע זה הוא שקרעתי על אבא, כדי שלא יאחה אותו הלוקח. ואם הקונה קנה בגד קרוע סתם, ואינו יודע קרע זה על מי נקרע, אסור לאחותו עד שידע שאינו מן הקרעים שאסור להאחות. ואסור למכור לגוי בגד שקרע על אביו או על אמו.",
+                "הקורע מתוך המלל, מתוך השלל, מתוך הסולמות, לא יצא ידי קריעה. פי' מלל, תפירת עראי שהחוטין מפוזרין ורחוקים. שלל, תפירת מי שאינו אומן. הסולמות, תפירה שאינה חזקה והחוטין שבה כעין סולם. קרע מתוך איחוי אלכסנדראי יצא. ופירש הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל שהיא תפירה שוה מלמעלה ובולטת מלמטה.",
+                "הקורע על מת, ומת לו מת אחר תוך שבעה, קורע קרע אחר, לאחר שבעה, מוסיף על קרע הראשון כל שהוא. ועד היכן קורע ומוסיף, עד טיבורו. הגיע לטיבורו, מרחיק ארבע אצבעות מן הקרע הראשון וקורע. נתמלא לפניו, מחזירו לאחוריו. נתמלא למעלה, מחזירו למטה. נתמלא מכאן ומכאן, נעשה כמי שאין לו חלוק, ואינו קורע. אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה, עליון אינו מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו וקרע, עליון מתאחה, תחתון אינו מתאחה. מת אביו, מתה אמו, מת אחיו, מתה אחותו, על כולם קורע קרע אחד, ועל אביו ועל אמו קורע קרע אחר. קטן שמת לו מת, קורעין לו משום עגמת נפש. אין קורע אדם לכבוד אשתו אלא על חמיו וחמותו בלבד. הקורע על מתו בשבת, אע\"פ שחילל את השבת, יצא. וכתב בעל ספר המצות תניא כל שבעה קרעו לפניו, ואם בא להחליף מחליף וקורע, ובשבת קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ומסקינן האי הויא כל שבעה אם מחליף קורע על אביו ואמו, אבל בשאר מתים אם בא להחליף מחליף ואינו קורע ע\"כ. קטן שמת תוך שלשים, ואין יודעין אם כלו לו חדשיו, אין קורעין עליו.",
+                "אין קורעין ביום טוב, אפי' ביום טוב שני של גליות, אבל בחול המועד קורעין. שמע ברגל שמת לו מת בקרוב שלשים יום שחייב לנהוג בו אבלות אחר הרגל קורע, אבל אם שמע ברגל שמת לו מת קודם שלשים יום אינו קורע לאחר הרגל. ההולך בבגד קרוע לפני המת, ומראה לכל כאלו קרע, ולא קרע, גוזל את המתים ואת החיים. הקורע בחלוק גזול, לא יצא. האומר לחבירו, השאילני חלוקך ואילך לבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ואינו מאחה אותו, ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי הקריעה. אמ' לו, השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אחי או את בני, ומצאו שמת, קורע אותו ומאחה אותו, ומשלם לו דמי קריעה, אבל אם לא הודיע לחבירו שהולך לבקר את החולה ומצאו שמת, לא יקרענו כלל. השאיל לחבירו לילך לבית האבל, אינו רשאי ליטול אותו ממנו עד שיעברו ימי האבל, לילך לבית המשתה, עד שיעברו ימי המשתה, לרגל, עד שיעברו ימי הרגל.",
+                "וחייב אדם לקרוע על שמועות רעות. כגון שנתקבצו רוב הצבור למלחמה, והתננפו לפני אויביהן, ואפי' לא נהרגו אלא מיעוטן, ועל הנשיא ועל אב בית דין שמתו, שנא' (שמואל ב א, יא) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם (שני קרעים), וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. על שאול, זה נשיא, ועל יהונתן בנו, זה אב ב\"ד, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, זו שמועה רעה. ועל השומע ברכת השם מישראל, אפי' בכנוי אפי' בזמן הזה, ואפי' השומע מהשומע, כגון ששמע מהעדים, והעדים אינן צריכין לקרוע פעם אחרת. שמע גוי שבירך השם אינו חייב לקרוע על הכנוי, אבל אם בירך את השם המיוחד חייב לקרוע.",
+                "הרואה ספר תורה שנשרף, או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים שנשרפו, אם נשרפו בזרוע וביד רמה קורע שני קרעים, שנא' (ישעיהו לו, כב) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר אל חזקיהו קרועי בגדים, ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרענה בתער הסופר וישליכנה באש אשר על האח עד תום כל המגלה, וכתי' (ירמיהו לו, כד) ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבין לקרוע.",
+                "הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר ערי יהודה היו חרבה, וקורע על הראשונה ודיו, שנא' (ירמיהו מא, ה) ויבאו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. ראה ירושלם, אומר ציון שממה היתה, וקורע. ואם קרע על ירושלם תחלה, אינו קורע על האחרות. ראה בית המקדש חרב, אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו לחרבה, וקורע. פגע במקדש תחלה, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם. בירושלם תחלה, קורע על כל אחת בפני עצמה, ולסוף כל שלשים יום קורע, אם אינו רואה אותה בנתים. וכל אלו הקרעים מולל או שולל או לוקט או עושה סולמות לאחר שבעה, ואינו מאחה אותן לעולם."
+            ],
+            "The eulogy": [
+                "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, וכל המתעצל בהספד אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקברו בחייו. ומצות ההספד, שירים קולו, ויאמר עליו דברים של צידוק הדין ודברים של הספד, כדי להרבות בבכיה. ויזכור שבחו, ואל יפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכיר מדותיו הטובות ומוסיף בהן קצת, רק לא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, אל יזכיר שבח שלא היה בו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתן וחסידותן, ומבקשים עליהם רחמים שיהיו בני העולם הבא. ובחוליו של אדם שימות בו, יראה אם הוא מקובל לפני הב\"ה ואם הוא מן העולם הבא ואם לאו. דתניא פניו מוריקות סימן רע לו, אין פניו מוריקות סימן יפה לו. פניו למעלה סמן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו. פניו אל הקיר סימן רע לו, אין פניו אל הקיר סימן יפה לו. וגרסי' באבות דר' נתן בן עזאי אומר, מת מתוך היישוב סימן יפה לו, מתוך הטירוף סימן רע לו, מתוך הדיבור סימן יפה לו, מתוך השתיקה סימן רע לו, מתוך דברים בטלים סימן רע לו, מתוך דבר מצוה סימן יפה לו, מתוך השמחה סימן יפה לו, מתוך עצבות סימן רע לו, מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכיה סימן רע לו, בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, בערב יום הכפורים סימן יפה לו, במוצאי יום הכפורים סימן רע לו. ע\"כ. ונשים נמי מספידות אותן בין האנשים ובין החכמים, כראוי להם, דתנן אפי' עני שבישראל לא יפחות פחות משני חלילין ומקוננת להספד אשתו. תניא באבל רבתי במקום שמספידין, פי' שרגילין להשכיר מקוננות בשכר, משכיר להספיד על אשתו, ואם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה, ומוציא בעל כרחו של בעלה. תניא קטן בן כמה שנים היה ראוי להספיד עליו. ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל, עניים בני שלשה, עשירים בני חמשה. ר' יהודה אומר משמו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה. והלכה כר' יהודה. בני עשירים כבני חכמים כבני מלכים לענין שבח מעשיהם. תינוק שיודע לישא וליתן, יוצא במעשיו. אין לו מעשים, יוצא במעשה אבותיו, אין מעשים לאבותיו, יוצא במעשה קרוביו. פי' כשמספידין אותו, מזכירין לו שבחיו או של אבותיו או של קרוביו. האשה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד בעלה, שעולה עמו ואינו יורדת עמו. קטן שעברו עליו שלשים יום, אומרים עליו צידוק הדין וקדיש. יורשין שאין רוצין להספיד מוציאין על כרחן, דהספדא יקרא דשיכבי הוא. ואם צוה שלא יספדוהו, שומעין לו, הואיל ומחל על כבודו כבודו מחול.",
+                "אסור לתלוש על המת אפי' שערה אחת, בין מן הראש בין מן הזקן, אחד איש ואחד אשה. ואסור לשרוט בשרו, בין ביד בין בכלי. אבל על אדם גדול בתורה שמת, אם אינו מכוין אלא על תורתו ומצות שהיו בידו שבטלו, מותר.",
+                "חכם שמת, בית מדרשו בטל. פי' שמספידין אותו כל שבעה, ואחר ההספד אין מתקבצין תלמידיו בבית, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם.",
+                "אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, ובני עירו נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבים בדרום יושבין בצפון, והיושבין בצפון יושבין בדרום.",
+                "נשיא שמת, כל המדרשות בטלין, ומספידין אותו בכל המקומות כל שבעה, ואחר ההספד אין נכנסין לבית המדרש, אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם. ובני עירו מתפללין בבית האבל כל שבעה, בין בחול בין בשבת. ואין נכנסין לבית הכנסת אלא לקריאת התורה בלבד, מה שאין בחכם. ואף שאין בית הכנסת בטל, אלא מקצת העם מתפללין בבית הכנסת ומקצת העם מתפללין בבית האבל.",
+                "גאון שמת, מוסיפין לו בענין ההספד, ומכניסין אותו לבית המדרש, ומכניסין את המטה למקום שהיה דורש, וסופדין אותו התלמידים וקהל ישראל. וכשמוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות. וליום שלישי ושביעי וליום שלשים עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ושוב אין מבקרין אותו עד תכלית שנים עשר חדש, ומשכיבין אותו ומבקרין אותו.",
+                "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקין עמו לכל דבר, אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. בד\"א שאין מתעסקין עמו בכל דבר, ברחוקים, אבל הקרובים הראויים להתאבל עליו קורעין עליו. איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון מי שאומר, ראו שאני עולה לאילן, ונופל ומת, אבל אם לא אמר כלום, אלא עלה ונפל ומת, איכא למימר שמא נאנס ונפל שלא לדעת, ואין מונעין ממנו כל דבר. וקטן, אפי' מאבד עצמו לדעת, חשוב כאלו שלא לדעת, הואיל ואינו בן דעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס, כגון שאול, אין מונעין ממנו כל דבר.",
+                "מנודה שמת בנדויו, דינו כמאבד עצמו לדעת, ואין מתעסקין עמו לכל דבר, ולא עוד אלא שמבזין אותו וסולקין את ארונו. בד\"א במנודה שנדוהו מפני שעבר על דברי תורה, אבל אם נידוהו בשביל ממון, כיון שמת פטור מגזירתם, ואין סולקין את ארונו ומספידין אותו כראוי.",
+                "הפורש מן הצבור, והן הפורקים מעליהם עול המצות ואינן בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד מועדות ובישיבת בתי כניסיות ובתי מדרשות, והמשומדים והמינים והמסורים, אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אלא אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים. וכתב הר' יצחק גיאת ז\"ל מכאן שהאבלים של שאר מתים לובשין שחורים. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר.",
+                "הארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיימת, עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלים עליו, ואם אין שלדו קיימת, אין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים.",
+                "אשה שהיה בעלה עמה צלוב בעיר, אשתו עמו צלובה בעיר, אביו ואמו עמו צלובין בעיר, הרי אלו לא ישהו בתוכה, אלא אם כן היא גדולה כאנטוכיא, ולא ישהה בצד שהצלוב בו אלא לצד האחר. ועד מתי אסור, עד שיכלה הבשר כולו, שאין הצורה ניכרת בעצמות.",
+                "עושין כל צרכי המת מנכסיו, ומוציאים מהיורשים על כרחם, כמו שכתבתי למעלה, ועושין לו תכריכין וצרכי קבורה, וסופדין אותו כבני משפחתו, ומוציאין מהיורשים אפי' המצבה שמציינין בה את הקבר. ואין שומעין לאומרים אל תקברוהו מנכסיו, מפני שהוא גנאי לכל החיים ולא משום גנאי משפחתו בלבד. אבל אם לא הניח נכסים כדי לעשות לו מהן תכריכין וצרכי קבורה, ואם אין לו בנים או אחים, או אם יש לו בנים ואחים אבל הם עניים או אינן עמו במקום שמת, גובין לו מעות לעשות לו תכריכין וצרכי קבורה. גבו לצרכו מעות או שאר דבר והותירו, אם גבו סתם ולא ייחדו לזה המת, יעשו מהנותר צרכי שאר מתים, ואם ייחדו לזה המת, יתנו ליורשיו כל מה שהותירו, בין מעות בין שאר דברים.",
+                "מת ותכריכין אסורין בהנאה, ר\"ל תכריכיו אחר שנתנו אותן עליו. אבל אם הוזמנו לו ועדיין לא נתנום עליו, אינן אסורין בהנאה. וכן אם נתנום עליו ולא הוזמנו אינם אסורים. ונויי המת המחוברין לגופו, כגון פיאה נכרית, פי' שהיו רגילין למכור השער של אדם לחבירו מחיים, אבל אם למת, שער שקנה מחבירו והיה מחובר לגופו, אסור ליהנות בו. בד\"א בסתם, אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים לו לבנו או לצורך דבר אחר, מותרין, חוץ משערו ממש, שאפי' צוה שיתנו אותו, אין נותנין אותו, מפני שהוא אסור בהנאה כגופו. אשה שנגמר דינה ויוצאה ליהרג, מותר ליהנות משערה מחיים, שאין אוסר בהנאה הגמר דין אלא המיתה עצמה, אבל בהמה שנגמר דינה ליסקל, אסור ליהנות ממנה, ואפי' מחיים.",
+                "כל הבגדים והכלים הנשלכין על המת במרירות נפש, כדי שיהיו נקברים עמו, אם נגעו במטה הנקברת עמו, אסורין בהנאה. אבל אם מניחין המת על מצע, או שנותנין כר או כסת תחת מראשותיו, או שפרשו סדין או טלית על המטה או על הארון שמוליכין בו את המת לקוברו, אינן נאסרין. וכל המציל כלים הראויים לקבור אותם עם המת, כאלו גזל את המת. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא נגעו בארון מצילין, משנגעו בו אין מצילין. אבל מלמדין את האדם שלא יתן על המת יותר מדאי, דתניא כל המרבה על מת הרי זה עובר משום בל תשחת. דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר צדוק אומר, מנוולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מרבה עליו הרמה. כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה, חוץ מהסל והמגרפה המיוחדין לקבורה. מתירין שערן של כלות ומגלין פניהם של חתנים, ר\"ל כשהם מתים, ונותנין דיו וקולמוס בצדו, ואין חוששין משום דרכי האמורי. תולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו, משום עגמת נפש. עושין חופות לחתנים ולכלות, ותולין בהם דברים שלא הביאו לצורך נפש. תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים. ובענין הציצית כתב הרמב\"ם אין בה שום ספק שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית.",
+                "ת\"ר בראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו ממיתתו, מפני שהיו מוציאין עליו יציאות רבות, עד שהיו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל הזקן ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן. אמ' רב פפא, והאידנא בסודרא דבר זוזא, פי' טלית ששורה זוז אחד. תניא ר' נתן אומר, כסות היורדת עם המת עולה עמו לעתיד לבא. והלא דברים קל וחומר, ומה חטה שקוברין אותה ערומה יוצאה כשהיא מלובשת, מת שנקבר בתכריכיו אינו דין שיצא והוא לבוש. וצוה ר' ינאי לבניו, אל תקברוני בכלים לבנים, שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, ולא בשחורים, שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים צבועין קצת. והאידנא נהגו בלבנים, וכן ראוי לעשות. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מנהג ישראל במתים ובקבורה מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרין לחייו, ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמים, אפי' לנשיא שבישראל, שזו השחתה וגסות רוח. ע\"כ.",
+                "בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שמשחירין בשני בצורת, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש, פי' מטה נאה, ועניים בכליבה, פי' שק, והיו עניים חיים מתביישין. התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה. לפיכך אין לשנות העניים מן העשירים.",
+                "תינוק כל ל' יום יוצא בחק, ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, משום ייחוד, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואין עומדין עליו בשורה. מבן שלשים יום ואילך, עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.",
+                "עיר שבה שני מתים כאחד, מוציאין את הראשון ואח\"כ מוציאין את השני, ואם היו מלינין הראשון מוציאין את השני. חכם ותלמיד חכם, מוציאין החכם קודם. תלמיד חכם ועם הארץ, מוציאין תלמיד חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידי חכמים, שניהם עמי הארץ, מוציאין הראשון. פי' הראשון אותו שמת תחלה. איש ואשה, מוציאין את האשה, מפני שקרובה לניוול. אחת יולדת ואחת שאר נשים.",
+                "מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש חבורות בעיר, וכל אחת מתעסקת במתים ביומה, כל אחת מותרת במלאכה ביום שאינו יומה. בד\"א שלא בשעת הוצאה, אבל בשעת הוצאת המת, הכל בטלים. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שופרא דשיכבא, וחזא להנך אינשי דעבדי עבידתא. אמ' בשמתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא. אמרו ליה, חבורתא איכא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלוהו עד שיהיה לו כל צרכו, בר נידוי הוא. וכמה כל צרכו. אמ' שמואל בר אידא משמיה דרב, תריסר אלפין גברי ושיתא אלפיה שופריה. אין שואלין שלום זה לזה והמת בעיר. בד\"א, בכפר קטן, אבל בעיר גדולה שואלין.",
+                "אין מלינין את המת אלא לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות, או כדי שיבואו אנשים מעיר אחרת שהן צריכין לכבודו. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, פי' המצוה לקרוביו לקברו מיד, והמדחה מטת אביו ואמו, וממהר להוציאן מיד, הרי זה מגונה. אבל אם היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שגשמים מזלפין על מטתו, הרי זה משובח.",
+                "מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה, יוצאות, לאחר המטה, יוצאות. מקום שנהגו אבלים לפני המטה, הולכין, לאחר המטה, הולכין. העבדים והשפחות, אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבילים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרים לו על שורו וחמורו שמת, המקום ימלא חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו.",
+                "א\"ר יוחנן מנין לקבורה מן התורה, פי' שצריך לקברו בקרקע, ת\"ל כי קבור תקברנו. לפי' הנותן מתו בארון ולא קבר את הארון בקרקע עובר, אבל אם נתנו בארון וקבר את הארון בקרקע אינו עובר. יראה שיפה לקברו בארץ בלא ארון, ואפי' חוצה לארץ. אין קוברין שני מתים זה בצד זה, אלא א\"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, ונמצא כל אחד מהם בקבר בפני עצמו. ר' יהודה אומר, האיש נקבר עם בתו הקטנה, והאשה נקברת עם בנה הקטן. זה הכלל, כל שישן עמו בחייו יקבר עמו במותו. ולא נהגו עכשו לעשות כן. אין נותנין שני ארונות זה על זה, ואם נתנו כופין את העליון לפנות, ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר. אין קוברין רשע אצל צדיק, ואפי' רשע חמור אצל רשע קל.",
+                "ת\"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, ואין מרעין בהם בהמות, ואין מוליכין בהם אמת המים, ולא ילקט בה עשבים, ואם צריך ללקוט לצרכי בית הקברות שורף אותן במקומן.",
+                "תניא מנין לאבלות שבעה, דכתי' (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ויחול האבילות משעה שיסתם הקבר, ופרש\"י משעה שיתכסה הארון בעפר. ואם שולחין את המת ממדינה למדינה אחרת להקבר שם, האבלים המוסרים אותו לנושאים יחול עליהם האבלות בשעה שמוסרין אותו וחוזרים להם. והאבלים הנושאים אותו, לא יחול עליהם האבלות עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל, באין ועומדין עליהם בשורה ומנחמין את האבלים ופוטרין את הרבים.",
+                "חתן שהכין כל צרכי חופתו, אפה פתו וטבח טבחו ומסך יינו, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, שאין להם מי שיטרח בשבילם פעם אחרת, וגם אם ידחה החופה יפסיד כל מה שהכין, אם היו בבית אחד המת והחופה, מכניסין את המת בחדר ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואח\"כ נוהג שבעת ימי אבלות. וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהן דברים שבצנעה, ואסור בהן בתשמיש המטה, חוץ מבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה. לפיכך כל שבעת ימי המשתה, חוץ מלילה הראשונה, היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, כדי שלא יתייחד עמה, אבל מוזגת לו הכוס, ומצעת מטתו, ורוחצת פניו ורגליו, כשאר הנשים. אבל אם אין הפסד, ויכול למכור כל מה שהכין, או שמתה אמו של חתן או אביה של כלה, או אחד משאר קרובים הראויין להתאבל עליהן, ונשאר להם שיכין להם פעם אחרת, קובר את מתו ודוחה את החופה, ונוהג שבעת ימי אבלות, וממתין שלשים יום ועושה חופתו. ואם יש לו בנים קטנים ואין לו מי ישמשם, או אין לו בנים כלל, אין ממתינין לו שלשים יום, אלא עושה חופתו מיד אחר שבעת ימי האבל.",
+                "המברה את האבל, אם לבו גס בו, פי' לב המברה גס באבל, יברהו על מטתו כפויות, ואם אין לב המברה גס באבל, המברה יושב על מטה זקופה, והאבל על מטה כפויה. ואם לב האבל גס במברה, כתב הראב\"ד ז\"ל והרמב\"ן זצ\"ל והרא\"ש זצ\"ל שאף האבל יושב על מטה זקופה. וכן עמא דבר. אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה, ובשנייה מותר, אפי' ביום ראשון, שנא' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל ששאר אבלים אוכלים. והגדול שבמנחמים בוצע לאכול. כדגרסי' במועד קטן ירושלמי ובפרק מי שמתו ירוש', בבית האביל פריס מנחם גדול די בהון, שנא' (איכה א, יז) פרשה ציון בידיה אין מנחם לה. ובשבת פריס אורחיה, שנא' (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.",
+                "אשה שאירע לה אבל, אין מברין אותה אנשים אלא נשים. ואם יש לה בנים, אפי' קטנים, מותר לאנשים להברותה. היתה נשואה, אסורה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה, מפני שהוא חייב במזונותיה ונמצאת אוכלת משלה.",
+                "סופר או שכיר, העושה עם בעל הבית ואוכל עמו בשכרו, אם ארע אבל לשכיר, אסור לאכל עם בעל הבית, מפני שהוא אוכל משלו. אבל מי שנותן מזונות לעני או ליתום, או לבנו או לבתו הגדולים, בלא תנאי, ואירע להם אבל, יכולין לאכול עמו.",
+                "ונהגו העם להברות את האבל בתבשיל של עדשים ובביצים, מפני שהעדשים והביצים אין להם פה והם עגולים. ר\"ל כשם שאין להם פה ולא דיבור, כך צריך האבל להיות יושב ודומם. מנין אנו למדים, מאהרן ע\"ה, דכתיב בו, יום שמתו נדב ואביהוא, וידם אהרן, וכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, וכתיב (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. ועגולים מאי טעמא, כשם שהגלגל עגול כך המות גלגל הוא שחוזר בעולם במאמר הב\"ה ומשפטיו הישרים, שהוא ממית ומחיה, ואין אדם מת אלא בשביל העון, והב\"ה גוזר עליו המיתה, שהוא ית' שמו שופט צדק ואמת. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר, [ר' אליעזר] אומר העדשים מאכל צרה ואבל הם. תדע לך שהוא כך, כשנהרג הבל היו אבותיו אוכלין מאכל עדשים באבלו, וביום שמת אברהם אבינו ע\"ה היה יעקב אבינו ע\"ה מברה ליצחק אבינו ע\"ה מאכל עדשים לנחמו.",
+                "אלו דברים שאבל אסור לעשותן, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום ובכביסה, וחייב בעטיפת הראש כל שבעה, ובכפיית המטה כל ז'. ואסור להניח תפילין ביום ראשון, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה, ואסור לאחות הקרע כל שלשים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "מלאכה כיצד. דתניא אבל כל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, אפי' עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך, אם עני הוא ואין לו מה יאכל, עושה בצנעא בתוך ביתו. ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אם ענייה היא ואין לה מה תאכל. ואין מתירין לאבל אפי' לאחר שלשה אלא מלאכה של צנעה ושל עראי, ואם אינו מסתפק, עושה אומנות שלא בצנעה בתוך ביתו, ועל זה ארז\"ל תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. ואסור לאבל לעשות אפי' דבר האבד שמותר לעשותו בחול המועד, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו, אפי' הם גדולים, אם סמוכין על שולחנו. ואסור לאחרים לעשות מלאכתו, אבל דבר האבד מותר לאחרים לעשות לו, כדי שלא יפסד, חוץ מבניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו.",
+                "רחיצה כיצד. אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין בין בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. אבל אם מלוכלך הוא בטיט או בצואה, ורוחץ להעבירו, מותר. חולה שרוחץ לרפואה מותר, ואפי' חולה שאין בו סכנה אלא שהרחיצה מועלת לו, מותר לרחוץ. יולדת אבלה מותרת לרחוץ, בין בחמין בין בצונן, מפני שהיא רפואה.",
+                "סיכה כיצד. אסור לסוך גופו, ואפי' כל שהוא, ואם נתכוון להתענג, אבל אם סך להעביר הזוהמא, מותר. וג\"כ אם צריך לסוך, כגון מי שיש לו חטטין בראשו מותר לסוך, מפני שהיא רפואה, והוא הדין בשאר גופו.",
+                "נעילת הסנדל כיצד. אסור לנעול סנדל של עור, אבל של בגד או של שעם או של עץ או של גמי מותר, שאין מנעל אלא של עור. וחיה, אם היא אבלה, מותרת כל שלשים יום לנעול את הסנדל. ושאר אבלים, במקום סכנת עקרב וכיוצא בו ובדרך, מותר לנעול. דתניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר חולצין. בד\"א על אביו ועל אמו, ועל שאר מתים רצה חולץ, רצה אינו חולץ. ועל אביו ועל אמו חולץ מנעלו והולך לבית הקברות יחף וחוזר יחף. וכתב הרא\"ש זצ\"ל על ההליכה תמהתי, כי לא נסתם עדיין הגולל, ולא חל עליו דין אבלות עד שיסתם הגולל.",
+                "תשמיש המטה כיצד. כדגרסי' באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה. מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבל ושמטו חזירים את גויתו. ואמר ר' יוחנן אבל ששימש מטתו חייב מיתה. ומנין שהאבל אסור בתשמיש המטה, דכתי' (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע [אשתו] ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם. ואעפ\"כ מותר להתייחד עם אשתו.",
+                "לקרות בתורה כיצד. אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ואסור לשנות במשנה הלכות והגדות. ואם רבים צריכין ללמוד ממנו, מותר, אבל לא יעמיד תורגמן, אלא יאמר לאחר, והאחר אומר למתורגמן, והמתורגמן ישמיע לרבים. וגרסי' בירושלמי שמותר לשנות במקום שאינו רגיל לשנות, ר\"ל ישנה את מקומו וישנה.",
+                "בשאילת שלום [כיצד]. בשלש ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם לא ידעו שהוא אבל ושואלין בשלומו משיב להם. משבעה ועד שלשים, הוא שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלים בשלומו, מפני שהאחרים שרויים בשלום והאבל אינו שרוי בשלום. לאחר שלשים יום הרי הוא כשאר כל אדם. בד\"א בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו אינו שואל בשלום אחרים כל שבעה, ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שנים עשר חדש. ותניא המוצא את חבירו אבל תוך שלשים, מדבר עמו תנחומין ואין שואל בשלומו, לאחר שלשים שואל בשלומו ואין מדבר עמו תנחומין כדרכו, אבל מדבר עמו תנחומין ולא יזכיר לו שום דבר מענין המת. מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק אומר לו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש. ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חדש. ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום, שכן אמר ביחזקאל האנק דום.",
+                "עטיפת הראש כיצד. חייב האבל בעטיפת הראש, פירוש שיכסה ראשו ולא יהיה ראשו מגולה. ואמ' שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ועטיפה זו צריך שיעטוף בסודר על ראשו ועל שפמו. וכתב הרמב\"ן זצ\"ל שצריך עטיפה בכל היום, וכשבאים אחרים לנחמו מגלה ראשו לכבוד המנחמין. דתניא באבל רבתי נסתם הגולל מכסה ראשו, בא לעמוד בשורה מגלה ראשו לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה ראשו, ונכנס לביתו, באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה ראשו ופוטרן. ומנין שהאבל חייב בעטיפת הראש, שכן כתי' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולא תעטה על שפם, מכלל ששאר אבלים עוטים. וכן תרגם אנקלוס ועל שפם יעטה, ועל שפם כאבלא יתעטף.",
+                "כפיית המטה כיצד. חייב האבל בכפיית המטה, פי' מטה של עץ הסרוגה בחבלים. צריך שיהפוך ראשה למטה ורגליה למעלה, ואפי' נתן אותה על גבי אבנים, ונתן עליה ארבע מצעות של בגדים, יצא, ובלבד שיהו רגליה זקופות למעלה. שאין טעם הכפייה להצטער, אלא מטעם ההוא דתאני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה, יהפכו הכל מטתן עליה. לפיכך אם מצער עצמו וישן על גבי קרקע או על גבי המטה והיא זקופה לא יצא, ואם הפכה וישן על גבי קרקע, אפי' שאינו ישן עליה, יצא. בד\"א בשעת שינה או בשעת אכילה, אבל כל היום כולו אינו יושב אפי' על גבי מטה כפויה אלא על הקרקע, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ואמ' רב [יהודה אמר רב, מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ, דכתיב (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ, ואמר ר' יהודה אמר שמואל], מנין למנחמים שאין יושבין על גבי המטה, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית, כגון מטות אשתו ובניו המתאבלים עמו. אבל אם יש לו אכסנאין בבית אין כופין, אע\"פ שהמטות שלו. היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות, והיה רגיל לישן על כולם, פעם אחת על זו ופעם על זו, כופה את כולן, ואע\"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו, אבל אם אינו משתמש אלא באחת, אינו כופה אלא אחת שמשתמש בה. היו אבלים הרבה על מת אחד, וכולן שוכבים בבתיהם, כולן כופין, אע\"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת בו, שאין הבית גורם הכפייה אלא האבלות. וכתב בעל ספר המצות ועכשיו באלו המלכיות לא נהגו בזה, משום דאמרי בירושלמי המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה, דלא אמרי מכשף הוא, ועבדים גויים ושפחות מצרים בינינו, ויש לחוש שיאמרו מכשפים הם. ע\"כ.",
+                "הנחת תפלין כיצד. אסור להניח תפלין ביום ראשון אחר קבורה, ובשני מותר, אפי' באו פנים חדשות. וכן כל ימי השבוע של אבלות. ומנין שאסור להניח תפלין, שנא' (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך. והלכה כר' יהושע, שאמ' אבל אסור להניח תפילין שני ימים הראשונים, משם ואילך מותר, ושני בכלל מותר. נמצא איסורו יום ראשון בלבד.",
+                "כביסה כיצד. אסור לאבל לכבס כסותו כל שבעה, אפי' במים לבד. וכשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש המכובסין קודם לכן, ואפי' ישנים, כ\"ש אסור ללבוש חדשים, ולא בגדים בלבד, אלא אפי' הסדינין של מטה ומטפחות שמנגבין בהם הידים. ואסור לגהץ בגדיו כל שלשים. וחדשים לבנים אסורים, אם הם של פשתן והן מגוהצין, אבל ישנים אינן אסורין. ואסור בתספורת, ואסור לגלח שער ראשו, כל שלשים, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, אפי' בית הסתרים אסור לגלח. ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה, שהרי הרחיצה קודמת לסיכה, שנא' (רות ג, ג) ורחצת וסכת. ומנין שהאבל אסור בתספורת, שכן הוא אומר בבני אהרן, ראשיכם אל תפרעו וגו', מכלל ששאר האבלים חייבין לגדל פרע. ואסור ליטול צפרנים כל שבעה, בין ביד בין בכלי.",
+                "שמחה כיצד. אסור לאכול בסעודה של שמחה כל שלשים יום, ויתרחק מכל דבר המביאו לידי שמחה, ואפי' תינוק אסור ליקח בחיקו, שמא יבא לידי שמחה.",
+                "תניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש. ואסור לילך בשיירא גדול כל שנים עשר חדש לאביו ולאמו, ולשאר קרובים כל שלשים יום, מפני שבני אדם שמחים בדרכים כשהן רבים. א\"ר [הונא], ולשמחת מרעות מותר להכנס לאלתר אחר שבעה. בד\"א שצריך לפרוע יומו, שכבר אכל עם רעיו והגיע יומו וצריך לתת להם לאכול, אבל אסור להתחיל ולעשות סעודת מרעות עד אחר שלשים יום לשאר קרוביו, ולאביו ולאמו עד שנים עשר חדש. פי' סעודת מרעים, רעים שהתפשרו לאכול בית איש יומו, מתחילין מאחד מהן ונותן להם לאכול משלו וליום אחר בבית אחר, אע\"פ שאוכלין ביחד אין בזה שמחה, כמו בחופת חתנים.",
+                "תניא באבל רבתי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר שלשים יום ולאביו ולאמו לאחר שנים עשר חדש. ואם היתה סעודה של מצוה, כגון קידוש החודש, מותר מיד, [בין] תוך שלשים לשאר קרובים, בין תוך שנים עשר חדש לאביו ולאמו. וכתב הראב\"ד והביא דבריו הרא\"ש ז\"ל, וכן משיא יתום או יתומה או עני וענייה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא יתבטל המעשה, מותר משלשים יום ואילך לאביו ולאמו, אבל תוך שלשים לאביו ולאמו אסור בכל סעודת מצוה שבעולם. ויש מחמירין שאין נכנסין לבית השמחה כלל, אפי' בשעת הברכה, ונהגו באשכנז לעמוד בחוץ ושומעין ברכת חתנים ועונין אמן, ואין נכנסין לשם כל שלשים לשאר מתים וכל שנים עשר חדש לאביו ולאמו.",
+                "ואסור לאבל לישא אשה או ליארס כל שלשים, אפי' בלא סעודת אירוסין ונישואין, ולאחר שלשים יום מותר, אפי' על אביו ואמו, ואפי' לעשות סעודת אירוסין ונישואין. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר ראשון ושני אסור, שלישי מותר, והרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל הסכימו כר' יהודה, בין היו הרגלים קרובים, כגון פסח ועצרת, או רחוקים. אבל ראש השנה ויום הכפורים אינן רגלים ואינן נחשבין לדבר זה. אשה שמת בעלה אינה מתאבלת אלא שלשים יום, אבל אסור ליארס ולהנשא עד שלשה חדשים, משום הבחנה אם נשארת מעוברת מן הראשון. בד\"א באיש שמתה אשתו שצריך להמתין שלשה רגלים, במי שיש לו בנים גדולים או שיש לו מי שישמשנו, אבל אם אין לו בנים גדולים, או אם אין לו מי שישמשנו, או אם היו לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשם, או אם אין לו בנים כלל וצריך לקיים מצות פריה ורביה, כל אחד מאלו מותר להנשא מיד, ואפי' תוך שלשים. פי' מיד אחר שבעה, אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל, כ\"ש למקום אחר, מכאן ואילך הולך למקום האבל, ואינו יושב במקום המנחמים, אלא במקום המתנחמים, והוא הדין ביציאתו לבית הקברות, שלשה ימים הראשונים אינו יוצא, מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל של אותו מת שהלכו לקברו בבית הקברות. אבל שבת ראשונה, פי' שבוע ראשון, אינו יוצא מפתח ביתו, ואפי' לדבר מצוה, כגון למילה וכיוצא בו, שניה יוצא והולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו, ג' יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא כשאר כל אדם."
+            ],
+            "Not to grieve excessively": [
+                "אין מצטערין על המת יותר מדאי. וכל הבוכה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה, ר\"ל מת אחר שעתיד למות לו. לפי' תקנו רז\"ל שלשה ימים לבכיה, שבעה להספד ולאבל, שלשים לתספורת ולגיהוץ, על שאר מתים, ועל אביו ועל אמו שנים עשר חדש, ועל תלמיד חכם הכל לפי חכמתו, אבל אין בוכין עליו יותר משלשים יום ואין מספידין אותו יותר משנים עשר חדש. ואפי' מת חכם בעיר אחרת ובאה השמועה לאחר שנים עשר חודש, אין מספידין אותו. אמ' רב יהודה אמ' רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. ההיא דהות בשיבבותיה דרב הונא, דהוו לה שבעה בני. שכיב חד מינייהו, עבדא עילויה מילתא יתירא. שלח לה רב הונא, אי לא מתייבת דעתיך ושתקת, הכיני צרכי השני. ולא שמעה ממנו עד שמתו כלם, ולא היתה מתיישבת. שלח ואמ' לה, הכיני צרכיך גם את.",
+                "ת\"ר אל תבכו למת ואל תנודו לו, אל תבכו למת, יותר מדאי, ואל תנודו לו, יותר מכשיעור, מכאן ואילך אמר הב\"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני. בכו בכה להולך, אמ' רב יהודה אמ' רב, להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבלה אלא למאן דשכיב בלא בני. ואע\"פ שאין מתקשין על המת יותר מדאי, אפי' הכי חייב אדם לבכות על מת בכיה ממוצעת. לא שיצעק תמיד ויבכה וישתומם, ושלא יאכל בשר ושלא ישתה יין, וישכב על הקרקע, וכיוצא בזה, כדרך שעושין גסי הרוח, כשתבא עליהם תלאה יראה להם שראוי למאורות לאסוף נוגהם על צרתם, שנא' (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ולא יקבלו תנחומין. ולא שלא יבכה כלל, ויחשוב הדבר כאלו לא היה, שזה דרך אכזריות לבב, ועל זה נאמר הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אלו שני הקצוות אינם כלום. אלא בוכה אדם על מתו כל שלשה בכיה של רחמים, על שנפרד המת ממנו, ועל שמת מתוך קרוביו ומשפחתו, ועל ששבת מללמוד תורה ומלעשות צדקות ומצות ומעשים טובים, ויתחנן בבכיתו לפני הב\"ה, ויבקש מלפניו לכפר עונות המת במיתתו, ועונותיהן של אביליו בייסורין שעברו עליהן במיתתו, ויבקש מלפני הב\"ה שינחילנו העולם הבא ושיאמר לצרות אביליו די. אבל לא יעבור מתקנת חכמים. וכתב הרמב\"ם ז\"ל כל מי שאינו מתאבל על המת כמו שצוו חז\"ל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, פן ימות גם הוא. ע\"כ.",
+                "ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה. דאמר ר' לוי, כל שלשה הימים יראה האבל עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה, כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת. וגרסי' בירושלמי, תניא כל אותה שנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה. א\"ר יוחנן, כל שבעה היא שלופה, עד יום שלשים היא כופפת, לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה, לכיפה של אבנים, כיון שנתרועעה אחד מהן נתרועעה כולה. א\"ר אלכסנדראי, נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאת כל המשפחה.",
+                "לפי' אחר שעברו זמנים שקבעו חז\"ל לבכיה ולאבל ולתספורת ולגיהוץ יתנחם האדם מיד, ואל יתחכם על קונו ויאמר איני יכול להתנחם כי נכמרו רחמי אל המת, ואל יראה עצמו רחמן על המת יותר מהב\"ה, שבראו והוציאו לאויר העולם הזה וכלכל אותו כל ימי חייו וגזר עליו ית' שמו ליפטר מן העולם הזה בפרק זה מפני עונותיו, והב\"ה תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ויעלה על לבו, שהוא מקבל שכר גדול אם יצדיק עליו דינו של הב\"ה ומשפטיו הישרים, ויתנחם מיד, וידע שאם יקשה את לבו ויגער במנחמים, שהב\"ה עתיד ליפרע ממנו, אלא יצדיק עליו את הדין ויתנחם, וכשיהיה דואג ונעצב ונאנח ומצטער על יגונו, יזכור כמה אנשים טובים וצדיקים טובים וגדולים ממנו שבאו עליהם כמה ייסורין גדולים וקשים ומסרו עצמן בבטחון בהב\"ה. כדגרסי' בפ' הרואה דיו לעבד להיות כרבו.",
+                "ואם יש אדם שהשעה דוחקת אותו, וחייו חיי צער ומזונותיו רחוקין, יזכור להלל הזקן ולר' עקיבא ולר' חנינא בן דוסא ולר' אלעזר בן פדת ולר' יוסי ולר' יהושע וחבריהם. ואם יש אדם שיש לו נגעים וחלאים רעים בגופו, יזכור לנחום איש גם זו ולר' יהודה בן בתירא וחוליו של ר' אלעזר בר' שמעון ויתנחם. ואם יש אדם שקובר את בניו, יזכור את ר' עקיבא ולר' ישמעאל ור' יוחנן ושמואל ויתנחם. ואם יש אדם שבניו גדלו לתרבות רעה והוא צדיק ומצטער, יזכור את ר' אלעזר בר' שמעון ור' טרפון ויוסי בן יועזר ויתנחם. ואם יש אדם שנשבו בניו ובנותיו, יזכור את שמואל ורב נחמן ור' ישמעאל בן אלישע ולוי בן דגרא ויתנחם. ואם יש אדם שיש לו אשה רעה ומצערתו, יזכור את ר' יוסי הגלילי ור' חייא ור' יהודה ויתנחם. ואם יש אדם שהוא בסכנה מאימת המלכות, יזכור את ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו ור' מאיר ורבה ויתנחם. ואם יש אדם שהוא נחבש בבית האסורים, יזכור את ר' עקיבא ור' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון ויתנחם. ואם יש אדם שייסוריו ייסורי ביטול תורה, יזכור את ר' עקיבא ודורו ור' חנינא בן תרדיון ויתנחם. ואם יש אדם שייסוריו ייסורי ביטול מצות, יזכור את אלישע בעל כנפים ודורו ודורו של ר' שמעון בן יוחאי ור' ראובן בן אצטרובלי ושאר דורות החסידים ויתנחם. ואם יש אדם שהוא עם הארץ ומתבייש לעסוק בתורה, יזכור את ר' אליעזר הגדול ור' עקיבא וריש לקיש שלמדו תורה כשהיו גדולים. ואם יש אדם שאין לו פרנסה ומתבייש לעשות מלאכה כדי להתפרנס ממנה, יזכור את הלל הזקן ור' עקיבא ור' יהושע ור' יוסי ור' חנינא בן דוסא. ואם יש אדם שיצרו מתגבר עליו, יזכור את רב עמרם חסידא ורב גידל ור' יונתן וריש לקיש ושאר חביריהם הקדושים. ואם יש אדם תמה על צערן של סובלי חליים, יזכור את ר' שמעון בן יוחאי ור' יהושע בן לוי ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת, מה שנגלה עליהן בחייהם ממתן שכרן לעתיד לבא. לפיכך צריך אדם שעברו עליו צרות וייסורין לזכור אחרים שנתנסו ויתנחם. וזה שאמ' ירמיהו, כשהיה דואג ונאנח על שבר ישראל, מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם, מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון, כי גדול כים שברך מי ירפא לך. ר\"ל אלו יש אחרים שעבר עליהם מה שעובר עליך הייתי מנחם אותך בהם, אבל שברך גדול כים ואין לך דמיון.",
+                "מעשה באחד מגדולי ישראל שלא רצה לקבל תנחומין על מתו. אמרה שפחתו של בן כלבא שבוע, אני אלך ואפייסנו, אולי יקבל תנחומין. פשטה בגדיה, ולבשה שמרטוטין, ובאת וישבה כנגדו, ובכתה. אמר לה, בתי, מפני מה את בוכה. אמרה לו, קובלת אני על גברתי, שהפשיטה את כלי והלבישה אותי שמרטוטין. אמ' לה, בתי, אין את יודעת משל שאומרים בני אדם, אמאתא ושיראתא לרבנתהא. פי' השפחה ובגדיה הכל הוא של גבירתה. אמרה לו, אני ושיראי לרבנותאי, אתה ובנך של הב\"ה. אמ' אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומין מגדולי ישראל וקבלתי מן השפחה.",
+                "מעשה באחד מגדולי ישראל שלא רצה לקבל תנחומין על מתו. באו שני אנשים תלמידים ועשו קנוניא ובאו לפניו לדין. אמ' לו אחד מהן, הפקדתי אצל זה מאתים דינרין ואינו רוצה ליתנם לי. אמ' לו, אמת הוא מה שאמר. [אמר לו, הן.] אמ' לו, ולמה אין אתה משיבם לו. אמ' לו, מפני שאני נותן ונושא בהן. אמ' להם, לא למדתם את התורה, אלא על מנת שלא תקפחו זה את זה. אמרו, אף אתה כשנתן לך הב\"ה בן היית מחזיק בו ועכשיו כשנטל ממך אינך רוצה. אמ' אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומין [מגדולי ישראל], והריני מקבל מקפדנות.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן כשמת בנו של ר' יוחנן נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס ר' אלעזר וישב לפניו ואמ' לו, ר' רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, אדם הראשון היה לו בן וקיבל עליו תנחומין. ומנין שקבל עליו תנחומין, שנא' (בראשית ד, כה) וידע אדם עוד את אשתו. אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של אדם הראשון. נכנס ר' יהושע וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לפניך דבר אחד. אמ' לו, אמור. ואמ' לו, איוב היה לו בנים ובנות, ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין, שנא' (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של איוב. נכנס ר' יוסי וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לך דבר אחד. אמ' אמור. אמ' לו, אהרן היו לו שני בנים, ומתו שניהם ביום אחד, וקבל עליהם תנחומין, שנא' (ויקרא י, ג) וידם אהרן, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של אהרן. נכנס ר' שמעון וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לפניך דבר. אמ' לו, אמור. אמ' לו, דוד היה לו בן, ומת, וקבל עליו תנחומין. שנא' (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע אשתו, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של דוד. נכנס ר' אלעזר בן ערך. כיון שראהו אמ' לשמשו, טול כלים לפני, מפני שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו. אמ' לו, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד המלך אצלו פקדון, וכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר, אוי לי, אימתי אצא מבין ידי פקדון זה בשלום. אף אתה ר', היה לך בן, קרא תורה נביאים וכתובים, שנה משנה הלכות והגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. אמ' לו, בני, נחמתני ניחמתני, כדרך שבני אדם מתנחמים.",
+                "וגרסי בבבא קמא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה. רב שמואל בר' יהודה שכיבא ליה ברתא. הלך עולא לנחמו. פתח ואמ' לו, ויאמר ה' אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכי דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות. אלא כך אמ' משה, ומה מדינים שלא באו אלא לסייע את מואב, אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבין עצמן לא כ\"ש. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, לא כשיש לך בדעתך, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר, ומה בשביל שתי פרידות הללו חס הב\"ה על שתי אומות גדולות של רשעה ולא הרגן, בתו של ר', אלו הגונה היתה להוציא ממה דבר טוב, על אחת כמה וכמה.",
+                "הקובר את מתו קודם הרגל, אפי' שעה אחת, ונהג בו אבלות, הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזירת שבעה. וימי הרגל עולין למנין שלשים, וראש השנה ויום הכפורים חשובין רגל לענין אבל. מפסיקין אותה, אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות אפי' שעה אחת קודם, הרגל מבטל האבילות, אלא נוהג דברים שבצנעא כל ימי הרגל, ואחר הרגל מתאבל שבעה ימים, כאלו מת אחר הרגל. ובאותן שבעה, מלאכת נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בתוך ביתו בצנעא, הואיל ונתבטל קודם השבעה ימים ממלאכה, אע\"פ שלא נתבטל אלא מחמת הרגל. והרגל עולה לו למנין שלשים. והשבת אינה מפסקת האבילות.",
+                "מי שמת ערב הרגל, ולא הספיקו לקברו בו ביום, ונקבר ביום טוב ראשון, או מת יום טוב ראשון עצמו, יתעסקו בו עממין, כמו שכתבתי, מפני שקדושתו מן התורה. אבל יום טוב שני דגליות, יתעסקו בו ישראל, מפני שקדושתו מדברי סופרים. והוא הדין ביום טוב שני של ראש השנה, אע\"פ שקדושה אחת לשני הימים טובים של ראש השנה, אפי' הכי התירו ביום טוב שני להתעסק במת. והקלו ביום טוב שני של ראש השנה בענין המת בלבד, ובשאר דברים דין אחד להם. ויום טוב האחרון של מועדים עולה למנין שבעה לאבילות, חוץ מיום טוב האחרון של ראש השנה.",
+                "בראש חדש ובחנוכה ובפורים אין מספידין את המת, אלא אומרין עליו צידוק הדין. וכן בחולו של מועד וביום טוב עצמו, אומר עליו צדוק הדין, שאין בו הספד ולא דבר המעגם את הנפש, ואומר אחר קבורה קדיש דרבנן, ואומר תתכלי חרבא וכו'.",
+                "המלקט עצמות, פי' שהוציא אותן מן הקבר לקבור אותן בקבר אחר, להוליכן למדינה אחרת, אם הם עצמות אחד מהקרובים שחייב להתאבל עליהן, יתאבל עליהן כל אותו היום שלוקט אותן, עד הערב. ונוהג כל אותו היום אבילות בקריעה וכל הני אבילות, אבל אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרין עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אבל אומרים עליהם תנחומין לעצמן. ואין מברין עליהן בחבר עיר. ואסור לשבור את העצמות ולפרק אותן, ואל יפסיק את הגידין אלא אם נפסקו ונפרקו מעצמן, דתניא באבל רבתי אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין, אלא אם נפרקו העצמות מעצמן, וכל[ה] הבשר.",
+                "כל העצמות מלקט אדם, חוץ מעצמות אביו ואמו, אפי' כלה מעליהן הבשר ואין צורתן ניכרת. תניא ליקוט עצמות אין אומרין עליהם קינה, ואין אומרין עליהם ברכת אבלים וגם תנחומי אבלים, אבל אומרין עליהם דברים, ומה הן הדברים, רבנן אומרין קילוסין, פי' מקלסין את המת, ומספרין בשבחו, ומזכירין מדותיו הטובות ותורתו, ואין מפליגין אלא כפי מה שהיה. ויש אומרין, קילוסין להב\"ה, שהוא אל חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, וגזר מיתה על אדם וקנס אותה על זרעו לדורות, והוא ית' שמו עתיד להחיות מתי ישראל לעתיד לבא, לקץ הימין, בימות המשיח, ויבנה בית המקדש בירושלים עיר קדשו ב\"ב.",
+                "ברכת מזון של אבלים. פותח המברך, ואומר, נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו. והם עונין ואומרים, ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומברך בסדר, עד שמגיע לרוענו רועה ישראל, ואומר, בא\"י אמ\"ה האל החי הטוב והמיטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט צדק, לוקח נפשות במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, ואנחנו עבדיו, ועל הכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו, על טוב ועל רע, כדכתי' (תהלים קא, א) חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה. הרחמן, גודר פרצות, הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל הזה, לחיים ולשלום, הוא ישתבח בנו לדור דורים, וכו'."
+            ],
+            "Eruvin": [
+                "[עירובי חצרות ותבשילין]",
+                "עירובי חצרות ותבשילין בדרך קצרה, כמו שכתב הר' יעקב בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים.",
+                "ת\"ר ארבעה רשויות לשבת רשות היחיד, ורשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור. רשות היחיד הוא המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואפי' יש בו כמה מילין, אם הוא מוקף לדירה ודלתותיו ננעלות בלילה הוי רשות היחיד, וכן חצר, או חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה, או תל גבוה עשרה ורחב ארבעה, או' אפי' כלי אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, כגון שידה ותיבה ומגדל, רשות היחיד הוא. ורשות הרבים הם רחובות ושווקים הרחובים שש עשרה אמה, ומפולשין משער לשער, וששים רבוא עוברים בו. וכל דבר שהוא ברשות הרבים, ואינו גבוה שלשה טפחים, חשוב כקרקע, והוא רשות הרבים. משלשה עד תשעה, ולא תשעה בכלל, והוא רחב ארבעה, הוי כרמלית. פחות מכאן הוי מקום פטור. מתשעה ועד עשרה, ורבים מכתפין עליו, הוי רשות הרבים, אפי' אינו רחב ארבעה. ומעשרה ולמעלה, ורחב ארבעה על ארבעה, הוי מקום פטור. כרמלית הוא מקום שאינו הילוך לרבים, כגון ים ובקעה, ואסטוונית, ועמודים העומדים ברשות הרבים ואצטבא שלפניהם, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, כגון מבוי שיש לו שלשה מחיצות ואין להם לחי ולא קורה ברוח רביעית. ורשות הרבים שיש לו תקרה, או דבר המוקף מחיצות שאינן גבוהות עשרה, או תל שיש לו ארבעה על ארבעה ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שאינו עמוק עשרה, מקום פטור הוא. מקום שאין בו ארבעה וגבוה משלשה ומלעלה עד לרקיע, או חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק יותר משלשה, וכן מחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה, ואפי' הוא ארוך הרבה, הוי מקום פטור.",
+                "מן התורה כל מקום שיש לו שלש מחיצות היא רשות היחיד גמור, אלא שחכמים אסרו אותו עד שיעשה בו תיקון ברביעית בלחי ובקורה. וצריך שיהא שיעור הקורה ברחבה טפח ועביה כל שהוא, רק שתהא חזקה כדי לקבל חצי לבנה. ומה שהמבוי ניתר בלחי וקורה, הני מילי שאין בגובהו יותר מעשרים אמות מצומצמות, ואינו נמוך מעשרה טפחים מרווחים, ואין רחבו יותר מעשרה אמות מצומצמות, ושיהא ארכו ארבע אמות מרווחות או יותר, אבל אם גבוה מעשרים אמות או נמוך מעשרה טפחים או רחב יותר מעשרה אמות או שאין ארוך ארבע, אין לו תקנה בלחי וקורה אלא בצורת הפתח.",
+                "מבוי אינו ניתר בלחי וקורה, עד שיהו שתי חצרות פתוחות לתוכו, ולכל חצר שני בתים, וצריך שידורו בו שני שכנים, ואם לאו אינו ניתר בלחי וקורה. ואפי' אין דרין בו אלא האב ובנו, או הרב ותלמידיו, חשיבי כרבים, וניתר בלחי וקורה. והוא הדין נמי האחד גוי והאחד ישראל, שניתר בלחי וקורה. וצריך שיהא ארכו יותר על רחבו, ואם רחבו יותר על ארכו, דינו כחצר שנפרץ במלואו, וצריך פס ארבעה טפחים מצד אחד או בשני צדדין.",
+                "מבוי המפולש בשני ראשיו צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ולא שנא בין שהוא מפולש בשני ראשיו לרשות הרבים או צד אחד לרשות הרבים וצדו השנית לכרמלית. אבל אם צדו אחת פתוחה לרשות הרבים וצדו השנית פתוחה לחצר שאינה מעורבת, אין צריך צורת פתח אלא לחי או קורה. בשני ראשיו ורשות הרבים עצמו, דהיינו רחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער וששים רבוא עוברים בו, אינו ניתר אלא בדלתות, והוא דנעולות בלילה.",
+                "העירוב הוא שגובין פת מכל בית ובית, ונותנין אותו באחד מבתי החצר, שעתה אנו רואים כאלו כולם דרין באותו הבית, וכאלו כל החצר מיוחד לאותו הבית, ואינו דומה לרשות הרבים.",
+                "אין מניחין את הערוב בחצר, אלא בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות שראוי לדירה, ואפי' הוא של קטן. ואם רגילין ליתנו בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, משום דרכי שלום. ואפי' קטן יכול לגבות העירוב. וצריך ליתנו בכלי אחד, ואם חלקוהו ונתנוהו בשני כלים, אינו עירוב, אלא א\"כ נתמלא האחד. וצריך שלא יקפיד אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב. ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת.",
+                "אין מערבין [אלא] בפת שלימה, ואפי' היא קטנה, אבל בפרוסה, אפי' היא גדולה הרבה, לא. מערבין בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן. ואם רצה אחד מבני חצר ליתן פת בשביל כולם, שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם. וצריך לזכותו להם על ידי אחר, שיאמר לו, זכי בזה בשביל כל בני החצר. ולא יזכה להם על יד בנו ובתו הסומכים על שולחנו, ואפי' הם גדולים, מפני שידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו. אבל אם אינן סמוכים על שולחנו, ואפי' הם קטנים, מזכה על ידם. וכן על ידי מלמד, או סופר שאוכל בשכרו, או יתנם אוכל על שולחנו בתורת צדקה, יכול לזכות על ידן, אע\"פ שסמוכין על שולחנו. ואינו מזכה לא על ידי עבדו ולא על ידי שפחתו הכנענים, ולא על ידי אשתו שנותן לה מזונות, אפי' יש לה בית בחצר לבדה. וכשזוכין בו צריך להגביהו מן הארץ טפח.",
+                "שיעור העירוב בזמן שהן עד שמונה עשר, ושמונה עשר בכלל שיעורו כגרוגרת לכל אחד ואחד, ואם הם תשעה עשר ומתשעה עשר ולמעלה אפי' עד כמה, שיעורו כשתי סעודות שהן י\"ח גרוגרות. היה בו כשיעור ונתמעט, ונשתייר בו אפי' כל שהוא, כשר.",
+                "ואחד מבני חצר ששכר ולא עירב עם האחרים, אוסר להם רשותו. מה תקנתו, יבטל להם רשותו, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם, ואין צריך קנין סודר. ויכול לבטל אף משתחשך. וצריך שיבטל רשות ביתו ורשות חצירו בפירוש לכל אחד ואחד או לכולם בכלל.",
+                "משתתפין בכל מיני מאכל, חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע, ולא בתבלין, ולא בפולין יבשין, ולא בעלין של בצלים שלא גדלו אורך זרת, ולא בכמהין ופטריות, ולא במים לבדן ולא במלח לבדו, אבל אם עירבן יחד משתתפין בהם. וכל דבר שרגילין ללפות בו הפת הנאכלת לשתי סעודות, וכל מה שאין מלפתין הפת שיעורו כדי לאכול ממנו מזון שתי סעודות. ובשר חי לא הוי לפתן וצריך כדי שיאכל ממנו מזון שתי סעודות, אבל צלי הוי לפתן ושיעורו ללפות בו שתי סעודות. וחומץ הוי לפתן, וכן יין מבושל, אבל יין חי [לא] הוי לפתן, ושיעורו שתי רביעיות. וכן שיעור שאר המשקין. ומשתתפין בשני ביצים, ובחמשה רמונים, ובחמשים אפרסקין, ובליטרא ירק. ומשתתפין אפי' באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה.",
+                "אין מערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת, אלא יערב מערב י\"ט, ואם שכח, יערב בי\"ט על ידי תנאי, שיאמר ביום הראשון, אם היום חול ומחר קדש יהא זה עירוב, ואם היום קדש אין בדברי כלום. ולמחר יאמר על אותו הפת, אם היום קדש הרי ערבתי מאתמול, ואם היום חול הרי זה עירובי. והני מילי בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא. אחד עירובי חצירות ושתופי מבואות מערבין אותן בין השמשות.",
+                "על עירובי חצרות ושתופי מבואות מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. אימתי מברך, בשעה שמקבץ אותו מבני חצר או מבני המבוי, או בשעה שמזכה להן. אם אחד מזכה להן, כולם אומרים, בדין יהא שרי לן לטלטולי מבתים לחצר ומחצר לבתים ומחצר לחצר. ובשיתופי מבואות יאמר, מחצרות למבוי וממבוי לחצרות לנו ולכל הדרים בעיר הזאת.",
+                "עירובי תחומין. כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמותיו או חוץ ממקומו ששבת בו, כדדרשינן אל יצא איש ממקומו, אלו אלפים אמה. ואינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכל אדם אסור לילך חוץ מאלפים אמה בלא עירוב. אפי' הולכי מדברות, שאין צריכין לערב בחצרות, חייבין בעירובי תחומין. ואם קדש עליו היום בבקעה, ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, שהם תחום שבת. וכשם שאין לו אלא אלפים, כך כל כליו ובהמותיו יש להם אלפים שלו. ואם עירב הוא [לרוח אחת, אין אחר יכול להוליכם] לרוח אחרת, אפי' פסיעה אחת. וכל בהמות העיר הם כרגלי הרועה, אם אין בעיר אלא רועה אחד, אבל אם יש בעיר שני רועים, ומסרה לאחד מהם בשבת, הרי היא כרגלי הבעלים. אלפים אמה של תחום שבת מודדין אותן מחומת העיר אם היא ישרה, ואם יש בה מקומות בולטין ממנה, רואין כאלו חוט מתוח על פני כולה כנגד המקום החיצון הבולט ממנה, ומודד מן החוט ולחוץ. ואם היתה רחבה מצד אחד וצרה מצד אחר, או עגולה, מרבעין אותה לריבועו של עולם ומודדין. ואין מתחילין מהריבוע מיד, אלא מוסיפין עוד עליה שבעים אמה ושירים, ומשם ואילך מתחילין למדוד האלפים. היה בתוך שבעים אמה ושירים וסמוך לעיר בית, וכן בתוך שבעים אמה ושירים וסמוך לבית אחר, מודדין האלפים מן הבית השני, וכן עד עולם. שתי עיירות זו אצל זו, כל זמן שאין ביניהם אלא מאה וארבעים ואחת אמה, חשיבות כעיר אחת, וכשבא למדוד תחומי האחת מודד משבעים אמה ושירים חוץ לחבירתה. אבל עיר ובית, אפי' גדול הרבה, אינן חשובין כאחת, אלא א\"כ הוא בתוך שבעים אמה ושירים.",
+                "מי שישב בדרך לנוח ערב שבת, וחשכה לו, ולא ידע שהוא בתחום העיר, ואח\"כ מצא את עצמו בתחומה, הרי הוא כאנשי העיר, שהיא כולה לו כארבע אמות, ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל אם הוא חוץ לתחום, אפי' אמה אחת, לא יכנס להיות כבני העיר, אלא עד סוף אלפים שלו. בעבור שהתחומין הן מדרבנן, היקלו בהן, והתירו למי שצריך לילך ארבעת אלפים ליתן עירוב לסוף אלפים, וילך מהלאה לעירוב אלפים. ומ\"מ מפסיד כנגדן האלפים מעבר לעירו, שאין לו לאדם אלא ארבעת אלפים, וזה שנתן עירובו לסוף אלפים מן העיר אנו רואין כאלו דר שם, ומשם יש לו אלפים לכל רוח. זה הכלל במקום שמניח עירובו, הן רחוק הן קרוב, משם יש לו אלפים לכל רוח.",
+                "כיצד עושין את העירוב. אם רוצה לילך בתוך התחום ולהחשיך שם, זהו עיקר מצותו, אפי' לא אמר שבתי במקומי, אלא החשיך שם ושתק, או מי שבא בדרך וחשכה לו, קונה לו אלפים בלא אמירה. ואם אינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם, ילך שם מבעוד יום, ויניח שם פת מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ולחולה ורעבתן הוי מזון שתי סעודות בינוניות, שהם שמונה ביצים. ואם אינו מערב בפת, יכול לערב מכל דבר שכתבתי למעלה שמשתתפין בו שיתופי מבואות, ויאמר, בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה לכל רוח. ואם ירצה ישלח העירוב על ידי שליח, ויאמר, בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך וכו', ובלבד שלא יהא קטון.",
+                "המערב לרבים אומר, הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר, מבעוד יום, ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד. וכל מי שירצה יסמוך עליו, וצריך לזכות להם על ידי אחר, כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצרות. וצריך להודיעם מבעוד יום, ואפי' לא גמר בלבו לסמוך עליו אלא לאחר שחשכה, הוי עירוב. ואם לא הודיעם מבעוד יום, אינו מועיל כלום. וכן מי ששמע שיש לחכם לבא, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח שני עירובין ואמר, לאותו צד שיבא חכם יקנה לי עירוב, לרוח שבא לו החכם קנה לו. או אמר, אם לא יבא אהיה כבני עירי, או אם יבאו שנים למקום שארצה אלך, הכל לפי תנאו. אין מערבין עירובי תחומין לאחר אלא מדעתו, דשמא אינו רוצה להרויח אלפים שמצד זה כדי שלא להפסיד אלפים שכנגדו, חוץ מבנו קטון ועבדו ושפחתו הכנענים. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון לילך לבית האבל או להקביל פני רבו או מפני גוים או מפני לסטים, ולאחר שעירב לדבר מצוה יכול לילך לדבר הרשות.",
+                "יום הכפורים הוא כשבת בין לענין [עירובי חצרות בין לענין] עירובי תחומין, ויום טוב נוהג בו עירובי תחומין אבל לא ערובי חצרות. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. ואומר, בזה יהא מותר לפלוני ולפלוני, או לכל בני מקום פלוני וכו'. יום טוב שחל להיות בערב שבת, אם שכח ולא עירב מאתמול עירובי תחומין, אין מניחין אותו בי\"ט בתנאי.",
+                "עירובי תבשילין. יום טוב שחל להיות בערב שבת, לא יבשל לכתחלה בשבת בקדרה בפני עצמה, ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת. ועירובין צריך לעשות מפת וממיני תבשיל, פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו, וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפות בו הפת לאפוקי דייסא. וכל מיני תבשיל, צלי או שלוק או מבושל, ראוי לערב בו, ואפי' עדשים שנשארו בשולי הקדרה. ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו, ובלבד שיהא בו כזית, שזה הוא שיעורו, בין בתחלתו בין בסופו, בין לאחד בין לאלף. דגים קטנים מלוחים, אם הם מבושלים או צלויים, מועילין לענין עירוב.",
+                "מצוה על כל אדם לערב, וגם מצוה על גדול העיר לערב על כל בני עירו. וכשמערב על אחרים צריך לכוין דעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו, ואינו צריך לפרט, אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודיו, וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. אבל אותו שהניחו בשבילו, אין צריך שידע בשעת הנחה, רק שיודיעוהו למחר ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת. וצריך לזכות להם על ידי אחר, ואינו מזכה להם לא על ידי אשתו ובניו ובנותיו, בין גדולים בין קטנים, אם סומכין על שולחנו, ואם בניו ובנותיו אינן סומכין על שולחנו, ואפי' קטנים, יכול לזכות לאחרים על ידם. אבל אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.",
+                "כיצד עושין. לוקח העירוב בידו, ונותנו למי שיש לו לזכות בשביל מי שמערב על ידו, ואומר לו, זכה בעירוב זה בשביל פלוני, ונוטלו הזוכה מידו, וחוזר ונוטלו מיד הזוכה, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. ואומר, בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא ליומא דשבתא, ולכל בני העיר הזאת, או למי שירצה ליפרט. ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים, אפי' ליום טוב אחר. נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת, אינו יכול לבשל עליו אפי' באותו יום טוב. נשאר ממנו כזית סומך עליו. ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד.",
+                "אע\"פ שאדם יוצא ידי חובתו בעירובו של גדול העיר, הני מילי שהוא טרוד או מי ששכח ולא עירב, אבל מי שאיפשר לו לערב ואינו מערב, אלא שרוצה לסמוך על עירובן של אחרים, נקרא פושע, ואינו יוצא בו. מי שלא הניח עירוב אסור אפי' להדליק נר שבת, וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים, וגם אחרים אסורים לבשל לו, ואין לו תקנה, אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים, והם אופין ומבשלים ונותנין לו, כי שלהם הם מבשלים ונותנין לו אחר כך. ואפי' בביתו יכולין לבשל, אחר שנתן להם הקמח והתבשיל במתנה, ומשכוהו וקנו אותו. ואם אין אחרים שיערבו שיוכל להקנות להם, התירו לו חכמים, משום כדי חייו ומשום שבת, לעשות דבר מועט אפי' הוא בעצמו, כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד. ומותר לבשל בקדרה אחת כמה שירצה ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת. עבר במזיד ובישל מותר לאכלו, אבל אם הערים ובישל שתי קדרות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר, אסור לאכלה. שכח ולא עירב, ונזכר ביום הראשון של י\"ט, יכול להניח העירוב בתנאי ויאמר ביום הראשון, אם היום קדש איני צריך לערב לפי שמחר חול, ואם היום חול ולמחר קדש בדין יהא שרי לן וכו', ולמחר אין צריך לומר כלום, שאם קדש הוא הרי כבר עירב. ואם חול הוא אין צריך עירוב. בד\"א שיכול לערב על תנאי, כגון שחל י\"ט להיות בחמישי ובששי, אבל אם חל להיות יום טוב בערב שבת ובאחד בשבת, אין התנאי מועיל כלום. וג\"כ בשאר שני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא.",
+                "ואע\"פ שהניח עירוב, כתב הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור שאינו יכול לבשל מיום הראשון לשבת. ר\"ל אם חל להיות יום טוב יום חמישי ויום ששי לא יבשל מיום חמישי לשבת אלא ביום ששי, ששבות חדשה התירו ולא שבות ישנה. אבל חל להיות י\"ט יום ששי ויום שבת, מבשל היום ששי לשבת לכתחלה על ידי עירוב."
+            ],
+            "Laws of Challah": [
+                "הלכות חלה. חייב כל אחד ואחד מישראל להפריש חלה מעיסתו, אם היא מחמש מינין שבפסוק ארץ חטה, והן חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ואם יש בעיסה ששים אוקיות ולמעלה. ואם אין בה זה השיעור אינה חייבת בחלה, וחלה שהוא דבר מועט מן העיסה. ומברך כשיפרישנה, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להפריש חלה, ושורף אותה באור, והיא הנקראת חלת האור. ומפריש אותה אם יש שם כהן או כהנת משלש עשרה שנה ומעלה לאכול אותה. דתניא אין חלה בחוצה לארץ אלא למי שהטומאה יוצאה מגופו, ומותרת אפי' לזבין ולזבות ולנדות וליולדות."
+            ],
+            "Parapet blessing": [
+                "העושה מעקה מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לעשות מעקה.",
+                "חביבין המצות שבם נשא הב\"ה זרע אברהם אהובו, ומסרן להם להדרן ולפארן בהם. וישראל עם קדושו ונחלתו מפארין ומשבחין שמו יתעלה על המצות והחקים והמשפטים שמסר להם, ובשביל שקבלו ישראל מצותיו של הב\"ה נקראו קדושים, שנא' (דברים כו, טז) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו [ומשפטיו] ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליו על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר.",
+                "וגרסי' בספרי יברכך ה' וישמרך, עם הבריכה שמירה, יברכך בעושר וישמרך שתהא עושה מצות. ובזכות המצות שישראל עושין, הב\"ה מציל אותן מן הפורענות ומידי אויביהן ומחיה רעה, ונותן השקט ובטחה ושבע ושלום וטל ומטר בעתו בארץ, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.",
+                "[סליק פרקא]"
+            ]
+        },
+        "vii; On Acts of Mercy": {
+            "Great is Kindness I": [
+                "בענין גמילות חסדים",
+                "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר אמ' הב\"ה למלאכי השרת, בואו ונגמול חסד לאדם ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם קיים, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ושלשה דברים אלו שהעולם קיים עליהם, שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשתם נאמרו בכל אחד ואחד משלש פסוקים, שהן אחד בתורה ושני בנביאים ושלישי בכתובים. בתורה, דכתי' (שמות טו, יג) נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. בחסדך, זו גמילות חסדים, בעזך זו תורה, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. אל נוה קדשך, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ישעיהו לג, כ) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען וגו'. בנביאים, דכתי' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, [זו תורה], לנטוע שמים וליסוד ארץ, זו גמילות חסדים, שעליה העולם קיים, ולאמר לציון עמי אתה, זה בית המקדש, ששם העבודה. בכתובים, דכתי' (משלי כ, כח) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו. חסד, זו גמילות חסדים, ואמת, זו תורה, דכתי' (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, כסאו, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. אמ' הב\"ה, חביבין לפני גמילות חסדים מזבחים ומעולות שהן מקריבין לפני על גבי המזבח, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וגרסינן באבות דר' נתן מנין שגמילות חסדים מלאה הארץ, שנא' (תהלים קיט, סד) חסדך ה' מלאה הארץ, ומנין שהוא מן הארץ ועד לרקיע, שנא' (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, ומנין שהוא למעלה מן הרקיע, שנא' (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, ומנין שהוא מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו של אדם, וגמילות חסדים בגופו ובממונו. והצדקה עם החיים בלבד, וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, דכתי' (רות ב, כ) ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים, וכתיב (רות א, ח) יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. הצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים. א\"ר יוחנן אין אנו יודעים איזה חביב, גמילות חסדים או צדקה, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומר גמילות חסדים חביבה. פי' בזכות גמילות חסדים הב\"ה עושה חסד עם האדם מעולם ועד עולם, אבל זכות הצדקה מגינה עד בני בנים בלבד. וגמילות חסדים שאדם עושה עם החיים, איפשר שישלמו לו אותם האנשים שגמל עמהם כמעשיו, או מהללים ומשבחים אותו, אבל גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים, אין מתן שכרו אלא מהב\"ה, מפני שהוא עושה לשם שמים, דתניא אי זו היא גמילות חסדים שהיא לשם שמים, הוי אומר זו גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר בפרק שבע עשרה, מאין אנו למדין גמילות חסדים, מהב\"ה, שהוא בעצמו גמל חסד למשה ואהרן וקברן בידו. ואלמלא הדבר כתוב, אי איפשר לאומרו, שנא' ( דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר, לא על משה בלבד גמל הב\"ה חסד, אלא אף על אהרן. כשעלו להור ההר, היו מרננין כל שבטי ישראל ואומרים, הניחו אהרן בהור ההר וירדו להם, ולא האמינו שגוע. לגמול לו חסד מה עשה הב\"ה, נטל ארונו של אהרן והעבירו מעל המחנה, וראו כל ישראל ארונו של אהרן פורח באויר, והאמינו כי גוע וגמלו חסד עמו, שנא' (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. ולמשה לא גמלו חסד אלא אנשים בלבד, שנא' (דברים לד, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, ולאהרן גמלו חסד האנשים והנשים והטף, שנא' (במדבר כ, כט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, מפני שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומכניס שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי כתיב (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. וכי במוסרה שם מת אהרן, והלא בהור ההר מת, שנא' (במדבר לג, לח) ויעל אהרן אל הור ההר על פי ה' וימת שם וגו'. אלא כיון שמת אהרן ע\"ה נסתלקו ענני כבוד, ובקשו כנענים להתגרות בישראל, שנא' (במדבר כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. מהו האתרים, מת התיר שבהם שהוא תר להם הדרך, פי' מת אהרן ע\"ה, שהיו ענני כבוד תרין לישראל את הדרך בזכותו. מיד אמרו כנעניים, בואו ונתגרה להם, ובקשו ישראל חזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ורץ אחריהם שבטו של לוי והרג מהם שבעה עשר משפחות. אף הם הרגו ממנו ארבעה, הה\"ד לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי. אימתי חזרו, בימי דוד, הה\"ד יפרח בימיו צדיק. אמרו ישראל במוסרה, מי גרם לנו הדמים הללו. אמרו, על שלא עשינו חסד עם אהרן הצדיק שמת בהר ההר ולא עשינו לו הספד כראוי. אמרו, בואו ונספודהו במוסרה. מיד ישבו וקשרו לו הספד, וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהם הכתו' כאלו מת שם ונקבר שם, ללמדך כמה הוא זכותן של גומלי חסדים וכמה הוא עונשן של מי שאינן גומלי חסדים.",
+                "ר' יוסי אומר, שבעת ימי האבל מנין אנו למדין, מיעקב אבינו ע\"ה, שעשה לו יוסף בנו שבעת ימי האבל, שנא' (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ועלו כל גדודי המלכות עמו, שנא' (בראשית נ, ט) ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. אמ' להם הב\"ה, אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני נותן לכם ולבניכם בעולם הזה שכר טוב. כשמתו מצרים בים, לא טבעו, אלא זכו להקבר, שנא' (שמות טו, יב) נטית ימינך תבלעמו ארץ.",
+                "גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאיזבל. שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה ומצלצלת בכפיה ומהלכת עשר צעדות, וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה וממחת בכפי ידיה ומקוננת בפיה ומהלכת אחריו. וניבא עליה אליהו זכור לטוב ואמ', הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל, והאיברים שהיו גומלין חסד, לא שלטו בהם הכלבים, שנא' (מלכים ב ט, לה) וילכו לקוברה ולא מצאו כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידים.",
+                "גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאנשי יבש גלעד ומחצי שבט המנשה. כשנהרג שאול ובניו אמרו, מי שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד. עמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה, שנא' (שמואל א לא, יב) ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גופת שאול ואת גופת בנו ויביאום יבשה ויקברום. לאבלים מנחמין ביין, שנא' (משלי לא, ו) תנו שכר לאבד ויין למרי נפש, ואנשי יבש גלעד היו גומלין חסד עם שאול ועם בניו בצום ובכי ומספד, שנא' (שמואל א לא, יג) ויצומו שבעת ימים. אמ' להם הב\"ה, אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו, אני אתן שכרכם לעתיד לבא, כשאני עתיד לקבץ את ישראל מארבע כנפות העולם, ראשון אני מקבץ את שבט מנשה, שנא' (תהלים ס, ט) לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי.",
+                "ר' פנחס אומר, לאחר שנהרג שאול ובניו, בא רעב בימי דוד בארץ ישראל שלש שנים, שנה אחר שנה. בשנה ראשונה עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו שמא יש בכם עובדי ע\"ז, שבעון עובדי ע\"ז הגשמים נעצרין, שנא' (דברים יא, טז) השמרו להם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. יצאו ובדקו ולא מצאו. בשניה עלו לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם מגלה עריות, שבעון גלוי עריות הגשמים נעצרין, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזונתך וגו', מה כתי' תמן, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם שופכי דמים, שבעון שופכי דמים הגשמים נעצרין, שנא' (במדבר לה, לג) ולא תחניפו את הארץ. בדקו ולא מצאו. אמ' דוד, מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי. עמד דוד והיה מתפלל לפני הב\"ה. ואמ' לו, על שאול ועל יהונתן בנו, שבימיו לא נעשה ע\"ז בארץ. מיד עמד דוד, ולקח כל חכמי ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את גוית שאול ואת יהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה. ולקחו גופת שאול ויהונתן ונתנו אותם בארון ועברו את הירדן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את שאול ויהונתן בנו. וצוה המלך והיו מעבירין ארונו של שאול בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט. והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם ונשיהם וגומלין לו חסד, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבא לגבול ירושלים ולארץ בנימן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו. כיון שראה הב\"ה שגמלו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.",
+                "וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' נתנאל אומר, קודם שלש מאות שנה עד שלא נולד יאשיהו נקרא שמו, שנא' (מלכים א יג, ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. ובן שמונה שנים מלך. ונער בן שמונה שנים מה תהיה דעתו, ושיבר את המצבות וכתת את האשרים וגידע את הפסילים, והיתה זכותו מבהקת לפני כסא הכבוד. ובשביל הרעה שהיו עושין בסתר, נאסף הצדיק. ונאספו כל אנשי יהודה וירושלם, וירמיה הנביא גמל חסד עם יאשיהו, שנאמר (דברי הימים ב לה, כה) ויקונן ירמיהו על יאשיהו. וכן קבלו עליהם כל ישראל להיות גומלים חסדים לכל חכמי ישראל וגדוליהם, ויתנום לחוק לבני ישראל.",
+                "ראה שלמה ע\"ה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה בו שלשה שערים, אחד לחתנים, ואחד לאבלים ולמנודים, ואחד שהיו כל ישראל נכנסין בו. והיו כל ישראל הולכים בשבתות ובימים טובים ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים, היו יודעין שהוא חתן, והם אומרין לו, מי ששיכן שמו בבית הזה ישמחך בבנים. ואם היה נכנס בשער האבלים, ומכוסה שפמו, היו יודעין שהוא [אבל, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה הוא ישמחך וינחמך. והנכנס בשער האבלים שלא היה מכסה שפמו היו יודעין שהוא מנודה], והן אומרים לו, השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקריבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו חתנים ואבלים נכנסין בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ומנחמין אותו ויושבין עמו על הארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנא והלך לפניו צדקך כבוד ה' יאספך. ת\"ר בוא וראה כמה חביבות המצות על משה רבינו ע\"ה, שכל זמן שישראל מתעסקין בבזת מצרים, משה מתעסק במצוה, והיה משתדל ליטול עצמותיו של יוסף להעלות אותן לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נקיים מן השבועה, שנא' (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. ולפיכך היה משה משתדל ליקח עצמות יוסף, לצאת ידי חובת המצוה, שנא' (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות. ומנין היה יודע משה היכן היה קבור יוסף. אמרו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה. אמ' לה, כלום את יודעת היכן יוסף קבור. אמרה לו, ארון של מתכת עשו לו מצרים, וטבעוהו בנהר נילוס, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת הנהר, ואמר, יוסף, הגיעה שנת הגאולה שנשבע הב\"ה לישראל לגאול אותם, והגיעה שעה שהשבעת את ישראל להעלות את עצמותיך מזה, ושכינה וכל ישראל מתעכבין לך, אם תתראה מוטב, ואם לאו, אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ועמד למעלה מן המים. ואל תתמה שצף ארונו של יוסף על גבי המים, שהרי צף הברזל לאלישע הנביא ע\"ה, שנא' (מלכים ב ו, ה) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים, ויאמר אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמיד אליהו, ואליהו תלמידו של משה ע\"ה, צף הברזל מפניו, משה עצמו עא\"ו. ר' נתן אומר, בתוך קבורנטי של מלכים היה, והלך משה ועמד על שפת קבורנטי, ואמ', יוסף, הגיעה שנת הגאולה לישראל שנשבע הב\"ה, ואתה השבעת אותם, אם תתראה מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד נזדעזע ארונו של יוסף ונטלו משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל אותן שנים שהיו ישראל הולכין במדבר, ארון של יוסף וארון של שכינה היו מהלכין זה בצד זה, והיו עוברין ושבין שואלין, מה טיבן של ארונות הללו, ואומרים להם, אחד של שכינה ואחד של מת. אמרו להם, וכי איפשר למת להלוך עם השכינה. אמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. ומה אי לא דעסיק ביה משה, ישראל לא היו עוסקין ביה, והכתי' (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אמרו, כבודו בגדולים יותר מבקטנים. ואי לא דעסיקי ביה ישראל, בניו לא הוו עוסקין ביה. אמרו, כבוד במרובין יותר מבמועטין. קברו בשכם, מאי שנא בשכם. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, אמרו ישראל, אבותינו גנבוהו משכם, נחזיר אבדה לשכם.",
+                "אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, מאי דכתי' (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי איפשר לו לאדם לילך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחרי מדותיו. הב\"ה מלביש ערומים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, אף אתה מלביש ערומים. הב\"ה ביקר חולים, שנא' (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הב\"ה מנחם אבלים, שנא' (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, מלמד שבירך לו ברכת אבלים, אף אתה נחם אבלים. הב\"ה קובר מתים, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתי' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא."
+            ],
+            "Visiting the Sick": [
+                "וביקור חולים מצוה גדולה עד מאד, ושכרה גדול עד לאין חקר. כדגרסי' במ' פאה ירושלמי תניא מכריזין על החולה ביום השני לחוליו, כדי להודיע לבני אדם ויגמלוהו חסד. ויומא קמא דחליש לא מודעו ביה, שמא אינו חולי ויפתח פיו לשטן, מכאן ואילך מכריז עליו בשוקא ומפרסמין חוליו, דכל דרחים ליה יבקש עליו רחמים, וכל דסני ליה יחדי ליה, ויש לחולה נחת רוח בזה, שנא' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ואין החולה מתרפא מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "הקרובים נכנסין לבקר את החולה מיד, ואפי' ביום הראשון, והרחוקים אחר ג' ימים. ודין החבירים כדין הקרובים. ואם קפץ עליו החולי פתאום, אלו ואלו נכנסין מיד. ואפי' הגדול [חייב] לבקר את הקטן, כ\"ש הקטון לגדול, ואפי' כמה פעמים ביום, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח על החולה. אין מבקרין את החולה בשלש שעות הראשונות, שכל חולה יקל עליו החולי בבקר, ויראה אותו המבקר שהוא בנחת, ולא יבקש עליו רחמים כראוי. וכשמבקשין רחמים על החולה, אם לפניו, יבקש בכל לשון שירצה, בין בלשון הקדש בין בשאר לשונות, ואם שלא בפניו, אין מבקשין אלא בלשון הקדש בלבד, בכלל תפלת יחיד, ויכלול אותו עם חולי ישראל, ויאמר המקום ירחם עליו בכלל חולי ישראל. אין מבקרין לא חולי מעים, ולא חולי העין, ולא חולי הראש. חולי מעים, משום כיסופה, פי' שהחולה ממעיו יתבייש מבני אדם, מפני שצריך לעשות צרכיו פעמים רבות, ואין בו כח לסבול ולא לעמוד על עצמו. חולי העין והראש, מפני שהדיבור קשה להם. לפי' כל חולה שמצטער בדיבור, או אם רואה בני אדם מצטער, אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין לבית החיצון ושואלין בשלומו ודורשין בו אם צריכין ליטפל בו, כגון שיביאו לו רופא, או לקנות לו סמין, או כיוצא בזה, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. מבקרים חולי גויים, משום דרכי שלום.",
+                "וחייב הרופא לבקר את החולה ולרפאותו. ואל ימנע מלבקרו ומלרפאתו, ואל יאמר, מה לי בצער הגדול הזה, איפשר שאטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. ואל יאמר, הב\"ה מוחץ ואני מרפא, אלא על כל פנים ישתדל בחולה לרפאתו. ורשות ניתנה לרופא לרפא את החולה, כדגרסי' בבבא קמא בפרק החובל, תאנא דבי ר' ישמעאל, ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. והיא מצוה גדולה, שהיא בכלל פיקוח נפש. ואפי' היה רופא אחר מרפאו, אל ימנע עצמו מלרפאתו עם האחר. ומ\"מ אם הוא אומן, יזהר שלא יטעה, כמו שצריך הדיין ליזהר בדיני נפשות, והזריז הרי זה משובח. ואם מונע עצמו לרפאת, הרי זה הוא כשופך דמים, מפני שאדם זוכה להתרפאת על ידי אסיא קודם מעל ידי חבירו. וביקור חולים מצוה מן התורה. כדגרסי' במ' נדרים בפרק אין בין מודר, א\"ר יהושע בן לוי, מנין לביקור חולים מן התורה, שנא' (במדבר טז, כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה [ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני]. [מאי] משמע. אמר [רבא], אם כמות כל האדם, שהן חולין ומוטלין על מטותיהן ובני אדם מבקרין אותן, [מה הבריות אומר', לא ה' שלחני]. תאנא בקור חולים אין לו שיעור. סבר רב יוסף למימר, אין שיעור למתן שכרו. אמ' ליה אביי, וכי כל המצות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע שכרן של מצות. אלא אמ' אביי, אפי' גדול אצל קטן, ורבא אמ', אפי' מאה פעמים ביום. א\"ר אחא ב\"ר חנינא, כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו.",
+                "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שביקרו וריבץ לפניו, חיה. אמ' לו, ר' החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמ' ליה, המבקר את החולה גורם לו שיחיה, שכל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו שימות. שימות סלקא דעתך, אלא אימ' כל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש לא שיחיה ולא שימות. אמ' ר' יהודה א\"ר שמואל, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנא' (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואין דל אלא חולה, שנא' (ישעיהו לח, יב) מדלה יבצעני, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.",
+                "ואם ביקר מה שכרו, כדאמרי' ניצל מדינה של גיהנם. אלא מה שכרו בעולם הזה, ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. ישמרהו, מיצר הרע, ויחייהו, מן היסורין, יאושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדים בו, ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן, שרפאוהו מצרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם, שחלקו את מלכותו. וגרסי' במדרש תלים אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', זש\"ה מלוה ה' חונן דל. א\"ר אלעזר הקפר, מי שהוא מבקר את החולה מסיר ממנו אחד מששים מחוליו, ומי שאינו מבקרו מוסיף אחד מששים לחוליו. מפני שמשתדל בו ומשמשו. וגרסי' באבל רבתי תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש והאשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל אינו משמש את האשה, והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעים. ד\"א אשרי משכיל אל דל, כל מי שהוא קובר מת מצוה. ר' אבא אומר, כל מי שהוא משכיל יצר הטוב על יצר הרע. ר' אחאי אומ', כל מי שהוא נותן פרוטה לעני. ורבנן אמרי, מי שהוא בורח מן המלכות. מאי טעמא דר' אלעזר הקפר דאמ' מבקר חולים, דכתיב (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. ומאי טעמא דאמ' קובר מת מצוה, משום יאושר בארץ. ומאי טעמא דר' אבא דאמר משכיל יצר הטוב על יצר הרע, משום ביום רעה ימלטהו ה', שהוא ממליך יצר הטוב על יצר הרע. ומאי טעמא דר' אחאי דאמ' הנותן פרוטה לעני, משום ויחייהו. ומאי טעמא דרבנן דאמרי זה הבורח מן המלכות, משום דאמ' ואל תתנהו בנפש אויביו.",
+                "וכשיכנס אדם לבקר את החולה, צריך לישב במקום נמוך, ולא ישב על מקום גבוה. דתניא הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, אלא מתעטף ויושב על הקרקע, מפני שהשכינה למעלה ממטתו של חולה, שנא' (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. אמ' ר' אלכסנדראי אמ' ר' חייא בר אבא, אין החולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו על כל עוונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. רב המנונא אמר, ישוב לימי עלומיו, שנא' (איוב לג, כה) רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו. א\"ר אלכסנדראי א\"ר חייא בר אבא, גדול נס שנעשה לחולה מנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, אש של הדיוט הכל יכולין לכבותה, אבל חולה ואשו אש של שמים, ר\"ל החמימות, מי יוכל לכבותה.",
+                "וגרסינן בויקרא רבה וכי ימוך אחיך, הה\"ד אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ר' חנינא אומר, זהו המבקר את החולה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד, תאני רב יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורת מתים. וגרסי' במ' שבת בפרק מפנין, אמ' ר' יהודה בר ששת אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן, הכנסת אורחים, ובקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל את בנו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות."
+            ],
+            "The Vidduy": [
+                "וצריך החולה לעשות תשובה מיד, שמא יכבד עליו חוליו, או שמא תטרף עליו דעתו, ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה, וימות בחפזה ובבהלה. וידע ויתן אל לבו שבחוליו מזכירין לו כל עונותיו, ואם יש לו מליצי טוב יתרפא, ואם אין לו מליצי טוב יטרף, ואין לך מליצי טוב יותר מתשובה ומעשים טובים. כדגרסינן בפ' במה מדליקין אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. ואם רואים שכבד עליו החולי ונטה למות, והגיעה השעה שיפטר בה מן העולם, מזכירין אותו לעשות תשובה ואומ' לו התודה. דתניא תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתים מתודין. אדם יוצא לשוק דומה כמי שנמסר להדרינוס, חש בראשו דומה כמו שנתנוהו בקולר, עלה למטה דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואין לך פרקליטין כתשובה ומעשים טובים, שנא' (איוב לג, כה) אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. ע\"כ.",
+                "וגרסי' באבל רבתי תניא נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה התודו ולא מתו, הרבה שלא התודו ומתו, הרבה שמהלכין על השוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. ואם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהיה דעתו מיושבת עליו. וכל הדברים האלו אין אומרין אותם לא בפני עמי הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת, אין מודיעין אותו, שמא תטרף דעתו עליו, ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין עליו, ואם בכו לפניו, משתקין אותן, שמא ישברו את לבו. וגרסי' בספרי ר' נתן אומר, ואשמה הנפש ההיא ההיא והתודו, בנין אב על כל המתים שיוטענו וידוי. וגרסינן במסכת סנהדרין בפ' נגמר הדין, היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו [חלק] לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמ' לו יהושע, בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שיכופר לו בוידוי, שנא' (יהושע ז, כה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה, ביום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו, אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. וכתב הרמב\"ן ז\"ל וסדר שכיב מרע, כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה, מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא צופה לצדיקים."
+            ],
+            "Eulogizing the dead": [
+                "מצוה גדולה להספיד את המת, ויותר גדול הוא הספד המת מתלמוד תורה. כדגרסי' במ' כתובות בפרק האשה שנתארמלה, ת\"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד\"א בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו, א\"ר שמואל בר אויא משמיה דרב, תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. אין עושין שני הספדות בעיר אחת, אלא אם כן היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. ואין עושין שני הספדות כאחד בעיר אחת, אלא אם היה בה קילוס לזה וקילוס לזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אסור משום איבה, ר\"ל אם ילך אדם להספד אחד יהיה לו איבה עם קרובי המת האחר. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שיפורא דשיכבא, וחזיא להנך אינשי דעביד עבידתא. אמ' בשמתתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא, כמו שכתבתי למעלה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלווהו עד שיהיה לו כל צרכו, שהוא בר נידוי. וכ\"ש אם תלמיד חכם הוא, כדגרסינן במ' שבת בפ' ר' אליעזר אומר, אמ' ר' שמעון בר פזי משום ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הב\"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאך הלא בספרתך. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, שנא' ( יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש, מאי להר געש, שגעש עליהם ההר לקוברם. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל המתעצל בהספדו של אדם חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן, ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. אמרי ליה בבלאי, ימים האריכו, שנים לא האריכו."
+            ],
+            "Great is Kindness II": [
+                "גדולה גמילות חסדים שכל העושה חסד [אפילו] עם מי שאינו צריך הב\"ה משלם שכרו, כדגרסי' בויקרא רבה ר' סימון בשם ר' אלעזר [אומר], תרי שטי מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כמו אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלים. א\"ר יודן, היו נראין כאלו היו אוכלין, והראשון ראשון מסתלק. מה פרע לו הב\"ה, המן והבאר והשלו וענני כבוד מקיפין עליהם. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, ראה מה פרע לו הב\"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שצריך לו על אחת כמה וכמה. ר' סימון בשם ר' אלעזר אמ' עוד שיטה אחרת. מי שלא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, כגון עמון ומואב עם ישראל, דכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו, והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מן יורד והבאר עולה וענני הכבוד מקיפין עליהם, ראה מה פרע להם הב\"ה, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שאינו עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע לו הב\"ה, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ר' שמעון בשם ר' אלעזר אומר שיטה אחורי. מי שעושה חסד עם מי שחייב לו, כיתרו עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ר' אליעזר אומר, יתרו עשה עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) [למה זה עזבתן] את האיש וגו'. אמ' ר' סימון אין כאן חסד, בשכרו נתן לו, ובשכרו האכילו, דכתי' (שמות ב, יט) גם דלה דלה לנו וישק את הצאן. מתי פרע לו הב\"ה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, בימי שאול, דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד, והרי עם משה בלבד עשה, אלא ללמדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הב\"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה. ר' אליעזר אומר בה שיטה אחרי, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד, כבועז עם רות, דכתי' (רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם. מן הלחם, לחמן של קוצרין. וטבלת פתך בחומץ, א\"ר יונתן מכאן שהחומץ יפה לשרב. ויצבט לה קלי, קליל זעיר בראשי אצבעותיו. והכתוב אומר ותאכל ותשבע ותותר. א\"ר יצחק, את יליף מיניה תרתי, או שרתה ברכה בידו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. וזכה בועז לצאת מירכו דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד והמלך המשיח, יהי רצון שיגלה במהרה בימינו.",
+                "וצריך אדם לשמוח עם חבירו ביום שמחתו והשפעת טובו, וג\"כ ביום רעתו ובעת צרתו ישתתף עמו וישתדל להצילו ממנה. כדגרסינן בפסיקתא ביום טובה היה בטוב, אמ' ר' תנחום ב\"ר חייא, ביום טובתו של חבירך היה עמו בטובה, וביום רעה ראה, אם נזדווג לו יום רעה היאך תוכל לעשות עמו חסד ולהציל אותו ממנה. כך היתה אמו של ר' תנחום בר חייא [עושה], ביום שהיתה לוקחת לו ליטרא בשר היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים, וביום שהיתה לוקחת לו אגודה של ירק היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה. כדגרסינן בפרקא קמא דמסכת ע\"ז, ת\"ר כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמ' לו ר' אלעזר לר' חנינא, אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. [א\"ל ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על ה' דברים] ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. אמ' לו ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים. והוא לא עסק אלא בתורה בלבד. דאמ' רב הונא אמ' רב, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (דברי הימים ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא כהן ולא מורה ולא תורה. מאי ולא תורה, אמ' רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, ובגמילות חסדים לא עסק, דומה כמי שאין לו אלוה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל העושה גמילות חסדים, עושין חסד עם זרעו אחריו. למדנו מיהונתן בן שאול, בשביל שעשה חסד עם דוד ולימד עליו זכות לפני שאול אביו, שנא' (שמואל א כ, לב) למה יומת מה עשה, גמל דוד עם מפיבושת בנו של יהונתן חסד אחרי מות אביו, שנא' (שמואל ב ט, י) ועבדת לו את האדמה, ויהי לבן אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת אוכל על שולחנו כאחד מבני המלך. ובעבור שסילק דוד החסד ממפיבושת, נסתלקה המלכות מרחבעם בן שלמה, ולא נשאר לו מלכות אלא על שבט יהודה לבדו. כדתניא למה תרבה עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו השדה, בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה, יצאתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו המלכות.",
+                "בוא וראה כמה גדול שכרן של גומלי חסדים, שזוכין לתורה ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו תודה לפני הב\"ה, וכאלו בנו אחת מחורבות ירושלם. כדגרסי' בפרקא קמא דמ' ברכות, אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמש קולות, שנא' (ירמיהו לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו, אמ' ר' יהושע, זוכה לתורה שניתנה בה' קולות, שנא' (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, הרי שלשה, וכתי' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות, הרי חמשה. ר' אבהו אומר, כאלו מקריב תודה, שנא' (ירמיהו לג, יא) ומביאי תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר, כאלו בנה אחת מחורבות ירושלם, שנא' (ירמיהו לג, יא) כי אשיב את שבות הארץ.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. א\"ר אבין, כנפים לארץ, כנפים לשחר, כנפים לשמש, כנפים לחיות, כנפים לשרפים. כנפים לארץ, דכתי' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'. כנפים לשחר, דכתי' (תהלים קלט, ט) אשא כנפי שחר. כנפים לשמש, דכתי' (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים, דכתיב (יחזקאל י, ה) וקול כנפים הכרובים. כנפים לחיות, דכתי' (יחזקאל ג, יג) וקול כנפי החיות. כנפים לשרפים, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד. אמ' ר' אבין, גדול כחן של גומלי חסדין, שאינן חסין לא בכנפי הארץ, ולא בצל כנפי הכרובים, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי השרפים, ובצל מי הם חסים, בצלו של הב\"ה. הה\"ד מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הה\"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. מפני מה זכה כהן ל[הקרא] מלאך ה' צבאות. אמ' ר' יהודה, מה מלאך ה' צבאות כהן למעלה, אף מלאך ה' צבאות כהן למטה. ומי הוא מלאך ה' צבאות של מעלה, זה מיכאל השר הגדול, ואתי מן חסד שלמעלה, והוא כהן גדול של מעלה. כביכול כהן גדול של מטה נקרא מלאך ה' צבאות. וגרסי' בפרק חלק ירושלמי ר' יודן ב\"ר חנן בשם ר' ברכיה אומ', אמ' הב\"ה לישראל, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה, לכו והדבקו בחסד. מאי טעמא, כי ההרים ימושו והגבעות תתמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וכו'. כי ההרים ימושו, זו זכות אבות, והגבעות תמוטנה, זו זכות אימהות, מכאן ואילך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שגזר דין ושבועה נקרע בה. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ראש השנה אמ' שמואל בר נחמני, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנא' (שמואל א ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבה ואביי מבית עלי הוו. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין. ובזכות גמילות חסדים שאדם עושה מוחלין לו כל עונותיו. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ברכות ת\"ר כל העוסק בגמילות חסדים מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלם ור' יהושע אחריו. ראה בית המקדש שהיה חרב. א\"ר יהושע בן לוי, אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו. אמ' לו ר' יוחנן, בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת במקומה כמותה, ואיזו, זו גמילות חסדים, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. וגמילות חסדים היא אחת משלשה סימנין שזרע ישראל הקדושים ניכרים בהם. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הערל, שלשה סימנין יש באומה זו, רחמים וביישנים וגומלי חסדים. רחמנים, דכתי' (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים, בישנים, דכתי' (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, גומלי חסדים, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזכות גמילת חסדים הב\"ה נותן צדקה ושלום בארץ שנאמר (תהלים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.",
+                "סליק פרקא"
+            ]
+        },
+        "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days": {
+            "Observing Shabbat": [
+                "בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'. וגרסינן במכילתא זכור את יום השבת לקדוש, וכתי' (שמות כ, יג) כנגדו על הלוחות לא תענה ברעך עד שקר. מגיד שכל מי שהוא משמר את השבת שהוא מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. ועוד גרסינן במכילתא ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. מה לפלוני חנות נעולה לפי שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו לפי שהוא משמר את השבת, ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר לוי, אם ישראל שומרין את השבת כראוי אפי' יום אחד, בן דוד בא. למה, שהיא שקולה כנגד כל המצות כולן. וכן הוא אומר ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.",
+                "וגרסי' בפ\"ק דמסכת תענית ירושלמי בשובה ונחת תושעון, ומתרגמינן בשובה ונייח תתפרקון, ר\"ל במנוחתה של שבת, ולפי שהשבת מנוחה ועונג לעולם הזה, מנוחה ועונג לעולם הבא, ושקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, שעל עשיית כל המצות הב\"ה גואל את ישראל ובונה בית המקדש, שנא' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון, ר\"ל נחת עשיית כל המצות. וג\"כ אם ישראל משמרין את השבת כהלכתה, הב\"ה גואל אותם, ושולח להם את אליהו הנביא עם המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, ובונה את ירושלם עיר קדשו ומקבץ נדחי ישראל לתוכה, הדא הוא דכתי' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה. אמ' ר' יוחנן, אמ' הב\"ה, אע\"פ שנתתי קצבה לקץ, בין שעושין תשובה בין שאין עושין תשובה [בעונתו הוא בא, ואם ישראל עושין תשובה] אפי' יום אחד, מביא אני אותו שלא בעונתו, הוי היום אם בקולו תשמעו. הרי מצינו שעל כל המצות בן דוד בא, ועל שמירת שבת אחד בן דוד בא, שהיא שקולה כנגד כל המצות. אמ' ר' אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות. מן התורה מנין, שכן אמ' להם משה, שבתון שבת קדש לה' מחר [את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו']. ומן העם לא עשו כדברו, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, ועל זה אמר הב\"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. מן הנביאים מנין, דכתיב (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. מן הכתובים מנין, דכתי' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת לדבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים, וכתי' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם תזכו לשמור את השבת, מעלה אני עליכם כאלו שמרתם כל מצות שבתורה, ואם חללתם אותה, מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצות כולן. וכן הוא אומר כל שומר שבת מחללו שומר ידו מעשות כל רע.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב, כל משמר את השבת כהלכה, אפי' עובד ע\"ז כאנוש, מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמ' רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כהלכתה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתב בתריה, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן פזי, אלמלא ישמרו ישראל שתי שבתות [כהלכתן, מיד נגאלין, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי] וגו', וכתיב בתריה, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. וגרסי' במכילתא ויאמר משה אכלוהו היום. ר' יהושע אומר, אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הב\"ה ליתן לכם שלש מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר המודעי אומר, אם תשמרו את השבת, עתיד הב\"ה ליתן לכם חמש מתנות טובות, ארץ ישראל, והעולם הבא, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה, ולכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר, אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג [ומגוג], ומחבלו של משיח, ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר בן פרטא אומר, מנין אתה אומר שכל מי שהוא משמר שבת אחת שמעלין עליו כאלו שומר שבתות מיום שברא הב\"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, מגיד שאין השבת סרה מישראל לעולם.",
+                "וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצות שנתן הב\"ה לישראל נתנן להם בפרהסיא, חוץ משבת, שנתן להם בצנעא, שנא' (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא נענשו גוים עליה, אודועי אודיעינהו, מתן שכרן לא אודיעינהו. ואיבעית אימא, מתן שכרה אודיעינהו, נפש יתירה לא אודיעינהו. דאמ' ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נתונה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת ניטלה הימנו, שנא' (שמות לא, יז) שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה מאי טעמא כתי' (ויקרא יט, ג) ואת שבתותי תשמורו, ולא כתי' שבתי, משל למלך שהיתה לו כלה נאה, והקדיש בכל שבוע ושבוע להיות עמה יום אחד. והמלך יש לו בנים נאים ואהובים. אמר להם, הואיל וכן, שמחו גם אתם ביום שמחתי והדרו אותי. הוי ביני וביניכם בני ישראל, ולא כן אומות העולם, אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטלה לעולם מישראל, מפני שמסרו נפשם עליה. שכל דבר שמסרו נפשם עליו נתקיים בידם, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה, וכל דבר שלא מסרו נפשם עליו לא נתקיים בידם, כגון בית המקדש והדינין ושמיטה ויובלות."
+            ],
+            "The covenant of Shabbat": [
+                "והשבת היא אחת משלש בריתות שכרת הב\"ה, אחת עם העולם ושנים עם ישראל. אחת עם העולם, והיא הקשת, שנא' (בראשית ט, טז) והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם ביני ובין הארץ. ושנים עם ישראל, והם המילה והשבת. המילה, דכתי' (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. השבת, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מה ביני וביניכם האמור בקשת הצלה מן המבול, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה הצלה מגיהנם. ד\"א מה ביני וביניכם האמור בקשת, בין צדיקים בין רשעים, אין המבול שולט בהם, אבל נידונין דינין אחרים, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה, בין צדיקים בין רשעים, אין גיהנם שולטת בהם, אבל נידונין דינין אחרים. נמצא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וניצולין מדינה של גיהנם בזכות שבת ומילה. אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע, אמ' להם הב\"ה לישראל, היו משמרין את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה. בתורה כתי' שמירה, ובשבת כתי' שמירה. בתורה כתי' שמירה, שנאמר (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', ובשבת כתי' שמירה, שנא' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. התורה ניתנה על ידי משה רבינו ע\"ה, והשבת ניתנה על ידי משה רבינו. התורה מנין, שנא ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות אבנים וגו'. והשבת מנין, שנא' (שמות טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את השבת אני מקבץ גליותכם, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתי' בתריה, נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. מה הוא שימור של שבת, מלהבעיר בה את האש, ומלעשות בה כל מלאכה, ומלצאת ולבוא חוץ לתחום אפי' רגל אחת, ומלהביא דבר בידו ולהעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, ומלהוציא מרשות לרשות, וזו היא שמירתה של שבת. ביני ובין בני ישראל. אמ' הב\"ה, הברית הזה נתתי לישראל ביני לבינם, [בששת ימי המעשה פעלתי את העולם ובשבת נחתי], לפי' נתתי להם ששת ימים מלאכה וביום השביעי ברכה וקדוש ומנוחה לי ולהם, לפי' נאמר ביני ובין בני ישראל. בשש שעות בערב שבת נכנס אדם הראשון בגן עדן, והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו ומכניסין אותו. בין השמשות לערב שבת גורש, והיו מלאכי השרת קורין עליו, ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בא יום שבת, נעשה סניגור לאדם. אמ' לפני הב\"ה, רבון כל העולמים, בששת ימי בראשית לא נעשה הרג בעולם, וכי נעשה, בזה אתה מתחיל, זו היא קדושתו של שבת וזו היא מנוחתו, שנא' בו (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, ובזכות שבת ניצול מדינה של גיהנם. ראה אדם הראשון כחה של שבת, אמ' לא על חנם ברא הב\"ה את השבת. מתחיל משורר ומזמר לאל עליון, ואומר מזמור שיר ליום השבת, ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא.",
+                "וגרסינן בבראשית רבה ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. מלמד שנתן לו הב\"ה לאדם מצות שבת. כתי' הכא (בראשית ב, טו) ויניחהו בגן עדן, כתי' התם (שמות כ, י) וינח ביום השביעי. כתיב הכא לעובדה, וכתי' התם ששת ימים תעבד. כתיב הכא ולשמרה, וכתי' התם שמור את יום השבת.",
+                "וגרסי' במכילתא זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מאחוריו. משל למה הדבר דומה, לאריה שהיה בשדה, וכל בני אדם מתפחדין ממנו ונשמרין ממנו מלפניו ומלאחוריו. ומה אם הארי, שאינו ממית אלא בעולם הזה, בני אדם נזהרין מלפניו ומאחריו, שבת שהיא הורגת כל מחלליה בעולם הזה ובעולם הבא, על אחת כמה וכמה. ר' מאיר אומר, למה הדבר דומה, למי שהוא שומר את הפרדס, אם משמר מבפנים אינו משתמר, אם משמר מבחוץ הרי זה משתמר. אף המצות כך אנו חייבין להשמר בהם, שנאמר ושמרו את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, וכתי' (דברים ז, יב) ושמרתם ועשיתם אותם. כך השבת אינה מתקיימת משתחשך אלא מבעוד יום. ויש אומ', מה החרב הזו אין שמירתה אלא בנדנה, והבגדים הללו אין שמירתן אלא בקופסא, אף שבתות וימים טובים אין שמירתן אלא בחול שהוא מוסיף עליהם. ר' יצחק אומר, ומה אם הלוים, שאין חייבין עליהם כרת ולא מלקות, צריכין מגרש להם אלפים אמה חוצה להם, שנא' (במדבר לה, ה) ומדותם מחוץ לעיר וגו', ולא עוד אלא שהיו מודדן באלכסון, שנא' (במדבר לה, ה) פאת קדמה ופאת נגב, נמצאת אלפים וארבע מאות אמה, נמצאו כל תחומי העיר כעשרת אלפים אמה, ופעמים שאין בכל העיר עשרת אלפים אמה, קל וחומר לשבתות וימים טובים שצריכין מגרש מלפניהם ומלאחריהם.",
+                "ד\"א זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. גרסינן בבראשית רבה זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה אמר שמור את יום השבת לקדשו, זכור, זכרהו על היין וקדשו, שנא' (הושע יד, ח) זכרו כיין לבנון, שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו. ד\"א השבת נקראת קדש, שנא' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. זכור, עד שלא יבא, שלא תהא מונה את הימים לשכורתך ולא לחשבון תיקון מלאכתך, בדרך שאחרים מונין, אלא לשם שבת. שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו, ר\"ל קדש את השבת בכניסתו, מבעוד יום טרם בא השמש, וביציאתו שמרהו עד צאת הכוכבים. ד\"א זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין האוזן יכולה לשמוע, שנא' (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, זכור ושמור. ד\"א זכור ושמור, זכור בים, ושמרהו ביבשה. ד\"א זכור ושמור, זכור, זכרהו תמיד, ושמור, המתן לו עד שיבא, כמו ואביו שמר את הדבר, המתין וצפה לשבת קודם שתבוא, כמי שמצפה לראות פני אוהבו. ד\"א זכור את יום השבת, ר' יוסי בן חלפתא אומ', הבא מן הדרך חייב לזכור את השבת. שכן מצינו ביעקב אבינו ע\"ה, שהגיע לשכם ערב שבת עם דמדומי חמה, ולא נכנס לעיר, אלא נטה אהלו חוץ לעיר, שנא' (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם, וכתי' (בראשית לג, יח) ויחן את פני העיר. ולמה לא נכנס לעיר, אלא מלמד שהיה ערב שבת עם דמדומי חמה. ובזכות שזכר את יום השבת ושמר אותו, זכה ונתברך שבע ברכות, כנגד שבת שהוא היום השביעי. ואלו הן. א' ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש. ב' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ג' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ארריך ארור ומברכיך ברוך. ד' והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ה' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ו' ולא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתי' (בראשית מו, ג) אנכי אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.",
+                "והב\"ה בירך את השבת עצמו, ובירך את יעקב ואת בניו בזכות שהם משמרים אותו, שנא' (ישעיהו סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. בירך את השבת עצמו כיצד, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.",
+                "גרסי' בפרקי ר' אליעזר, בפרק י\"ח, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד, והלא כת' את השמים ואת הארץ אני מלא, אלא שכלו ממעשה ומפועל בששת ימי בראשית. אמרו ישראל לפני המקום, רבון כל העולמים, השמים והארץ כלית ממלאכה ומפועל בששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך [אל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך אין אנו יכולים לעמוד, שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד], שנא' (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'. שבע חנוכות ברא הב\"ה, ששה מהן חינך ואחת עומדת לדורות. ברא יום הראשון וגמר כל מלאכתו וחינכו, שנא' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ברא יום שני וגמר כל מלאכתו וחינכו, וכן כל ששת ימי המעשה. ברא יום שביעי לא למלאכה, ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, שהיה שמור לדורות. משל לאחד שהיה לו כלי חמדה, ולא רצה להנחילו אלא לבנו, כך יום שבת ומנוחה לא רצה הב\"ה, להנחילו אלא לישראל. תדע לך שהוא כן, כשיצאו ישראל ממצרים, עד שלא נתן להם התורה, נתן להם את השבת. ושתי שבתות שבתו ישראל עד שלא נתן להם התורה, [שנא' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם וגו' ביד משה עבדך]. ולפיכך בירך אלהים את השבת, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.",
+                "ולפי שחבב הב\"ה את השבת, שהוא יום השביעי, חיבב כל השביעים. שבעה רקיעים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא שביעי, והן ערבות, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. שבעה ארצות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא ארץ ישראל, שנא' (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. שבעה מדברות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא הר סיני, שנא' (תהלים סח, יז) ההר חמד אלהים לשבתו. שבעה ימים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לנפתלי, שנא' (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון. שבעה עולמות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא עולם שביעי, שהוא שבת מנוחה לחיי עולם. שבעה שנים ברא הב\"ה, ומכלם לא בחר אלא שמיטה, שנא' (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומכל השמיטות קדש את השביעית, שהוא היובל, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. שבעת ימים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא יום השביעי, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי.",
+                "וגרסינן בשאלתות דרב אחא וחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך לעלמיה, עבדיה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא, וברכיה וקדשיה. כאיניש דיבנא ביתא ובתר דגמר לה לעיבידתיה עביד הלולא חד יומא, כדאמרי אינשי כליל ביתא, וכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואמ' לן רחמנא, נוחו ביומא דשבתא, כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.",
+                "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת היה יורד שני עומרים. וקדשו במן, שלא היה יורד בשבת כלל, וכל מה שהיו מותירין ממנו בכל ימות השבוע ליום אחד היה מבאיש ומרים תולעים, ומה שהיו מותירין מערב שבת לערב שבת לא היה מבאיש ולא מרים תולעים. ד\"א ברכו במן וקדשו במקושש. ד\"א ברכו באורה, כיון ששקעה חמה בליל שבת, בקש הב\"ה לגנוז את האורה, לחלק כבוד לשבת, הה\"ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. במה ברכו, באורה. התחילו הכל מקלסין להב\"ה, הה\"ד תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ. ד\"א ברכו, בשאינו נדחה. שמואל בר נחמני אומר, יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה, שבת אינה נדחית. ד\"א ברכו, בבן זוג. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר, אמרה שבת לפני הב\"ה, רבון העולמים, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. הוי אומר זכור את יום השבת. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמ' להם, היו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהא בן זוגך. הוי אומר זכור את יום השבת. ועוד גרסינן בפירקי ר' אליעזר כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בששת ימי המעשה היה נותן להם את המן, ובשבת לא היה יורד, לא מפני שלא היה בו כח ליתן, אלא ששבת לפניו ושבתו גם הם, שנא' (שמות טז, ל) וישבתו העם ביום השביעי. ר' אלעזר אומר, ברכו בנר, כהדא מעשה. פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי במוצאי שבת ומצאתיו דלוק, ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, לא דומה פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ברכו במטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת. הביאו לפניו תבשילין צונן, ערב לו הרבה. עשה לו סעודה בחול. הביאו לפניו תבשילין רותחין. אמ' לו, אותם ערבו לי יותר מאלו. אמ' לו, תבל אחד הן חסרין. אמ' לו, וכי קלרין של מלך הן חסרין. אמר ליה, שבת הן חסרין, אית לך שבת.",
+                "וגרסינן במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. כתיב הכא לחם יומים, וכתי' התם לחם משנה, שהוא משונה בטעם ובמראה. וכן אתה מוצא שכל התבשילין המתבשלים לשם שבת טעמם ערב יותר מהתבשילים המתבשלים בחול. הה\"ד לחם משנה, משונה בטעמו. וכן לחם יומים, כפלים. אתה מוצא שכל עסקי שבת כפולות. אזהרותיה כפולות, דכתי' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו. עונשה כפול, דכתי' (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת. מזמורותיה כפולות, דכתי' (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת. שכרה כפול, דכתי' (שמות טז, כט) לחם יומים. והב\"ה הזהיר את ישראל ואמ' להם, כל מי שמחלל את השבת כבודי הוא מחלל. ר' יוסי בר' חנינא אמ', למה הוצרך שבת לברכו, שאין צריך לברכה אלא כל דבר שהוא חסר, כדי שלא יחסר. בחמישי ברא הב\"ה דגים ועופות ובירך אותם, דכתיב (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, ולפי ששניהם נאכלים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו. בששי ברא הב\"ה בהמות וחיות, ולפי ששניהם מתים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו, דכתי' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו'. השבת, מפני שישראל צריכין להוציא בה הוצאה, הוצרכה לברכה, כדי שלא תחסר פרוטה, דכתי' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.",
+                "וגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמ' לו, תבל אחד יש לנו ושבת שמו, ואנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמ' לו, תן לי ממנו. אמר, כל המשמר את השבת מועיל לו, וכל מי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו."
+            ],
+            "Oneg Shabbat": [
+                "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, והם זכור ושמור, ושנים מן הנביאים, והן כיבוד ועונג. ושניהם בפסוק אחד, שנא' (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. זכור ושמור כבר פירשתי אותם. עונג כיצד. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות א\"ר יוסי בן זמרא, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. לא כאברהם, דכתיב ביה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק, דכתי' ביה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, דכתי' ביה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד מלכיות, דכתי' הכא והרכבתיך על במותי ארץ, וכתי' התם ואתה על במותימו תדרוך. וכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של הב\"ה, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ולא עוד אלא שרודה בצריו, שנא' (ישעיהו נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ. ולא עוד אלא שיורש ארץ ישראל והעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. וכל המענג את השבת תפלתו נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (איוב כב, כו) כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך. ועונג זה הוא מה שאמרו רז\"ל חייב אדם לתקן תבשילין, והן בשר שמן ויין מבושם, לעונג שבת.",
+                "וגרסינן במדרש עונג זה מה הוא הוי אומר, זו אכילה, דכתי' (ישעיהו נה, ב) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, וכתי' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר, וכתי' (נחמיה ט, כה) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. הרי עונג, ועמו אכילה, בשלשה פסוקים, כנגד שלש סעודות בשבת, אחת בליל שבת, שנית יום שבת קודם חצות, שלישית לאחר חצות. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שחייב אדם לאכול שלש סעודות אף בימים טובים, והרא\"ש ז\"ל לא היה נוהג בסעודה שלישית ביום טוב, אלא בשבת בלבד.",
+                "וצריך אדם ליזהר בשלש סעודות אלו, שלא יפחות מהם כלום. ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב בשלש סעודות בשבת. אבל חולה, או מי שהוא שבע יותר מדאי, ונפשו מואסת האכילה וקצה בה ומזיקתו, פטור. ויש שמתירין סעודה שלישית לבצוע על ככר אחת, וטעמם לפי שביום ששי היו לוקטים שני עומרין של מן לכל אחד, והיו עושין מן העומר שתי ככרות, הרי ארבעה ככרות משני עומרים, היה אוכל הככר האחת בערב שבת, [ובליל שבת] אוכל האחת, נשארו לו שתים, והיה בוצע על השתים בשחרית ואוכל האחת, נמצא שלא היה לו לסעודה שלישית זולתי ככר אחת, היה בוצע עליה ואוכל אותה. אבל מצוה מן המובחר לקבוע סעודה שלישית על שתי ככרות. וכך הורה הרא\"ש ז\"ל.",
+                "ויש מתירין סעודה שלישית סמוכה לשנית. כיצד, אחר שמסיים סעודה שנית מברך ברכת המזון, ואח\"כ פורש המפה על השולחן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא, ובוצע על שתי ככרות, ואוכל לפחות כזית פת, ומברך ברכת המזון. ואע\"פ שבשאר ימים יבצוע כזית, ואם בצע בציעה גדולה כביצה הרי הוא רעבתן, אפי' הכי בשבת יש לו רשות לבצוע בציעה גדולה, ואפי' יותר מכביצה, וכ\"ש שהיא מצוה מן המובחר, כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' זירא מבצע ליה בשבתא אכוליה שירותיה, פי' שהיה בוצע בשבת בברכת המוציא בציעה גדולה שמספקת לו באותה סעודה. אמ' ליה רבינא לרב אשי, והא מיחזי כרעבתנותא. אמ' ליה, כיון דכל יומא לא עביד הכי, והאידנא הוא דעביד, לא מיחזי רעבתנותא. ויש שנוהגין לחתוך בסכין שבעה בציעות בפת, ולא יבדילן מן הככר, וכשמברך ברכת המוציא בשבת חותך אותן כאחד. וכוונתן בשבעה זכר לשבת, שהוא ביום השביעי. ולא התירו סעודה שלישית אלא משש שעות ומחצה למעלה. ויש מתירין סעודה ג' במיני פירות. וכל הזריז בשלש סעודות אלו שכרו הרבה מאד, כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתי' הכא יום וכתי' התם הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. מדינה של גיהנם, כתי' הכא יום וכתי' התם יום עברה היום ההוא, ועוד הנה יום ה' בא ביער כתנור, וכתי' ולהט אותם היום הבא. ממלחמת גוג ומגוג, כתי' הכא יום וכתי' התם ביום בא גוג. אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם אוכלי שלש סעודות בשבת.",
+                "לעולם ישתדל אדם לענג את השבתות ואת המועדים, ואם הוא עני וחסר ממזונותיו כל ימות השבוע, וישמור להוצאת שבת וישתדל לענגו כפי כחו וכפי יכולתו. ואפי' לא עשה לעונג שבת אלא דבר מועט, וכוונתו לעונג שבת, דיו, הואיל ואין ידו משגת יותר וכוונתו טובה, ושכרו הרבה כעשיר המענג את השבת יותר מדאי. ואע\"פ שחייב אדם להוציא יותר מדאי לעונג שבת, הני מלי אם יש לו, אבל אם אין לו אינו חייב לדחוק את עצמו ולשאול מאחרים, אלא יוצא כפי כחו ומעט יותר ודיו, ואל יצטרך לבריות, דתניא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מי שהוא עשיר ומעונג ביותר, והרי כל ימיו כשבתות וכמועדים במאכלים טובים וערבים, צריך להוסיף כל שהוא לעונג שבת, כדי להבדילו משאר הימים. ואם אי איפשר לו להוסיף, שכל כך הוא מוציא בחול שאי איפשר להוסיף עליו בשבת, משנה זמן אכילה. כיצד, אם היה רגיל להקדים אכילתו בחול, מאחר בשבת, לאחר בחול, מקדים בשבת. כדגרסינן בפ' כל כתבי הקדש וכבדתו, רב אמ' להקדים, ושמואל אמ' לאחר. אמרו לו דבי רב פפא לרב פפא, כגון אנן, דשכיח לן בשרא וחמרא, במאי נשנייה. אמ' להו, אי רגילתו לאקדומי אחורו, ואי רגילתו לאחורי אקדימו. אבל לא יאחר אכילתו בשבת מחצות היום ואילך, מפני שנראה כמתענה בשבת, לפי שהמתענה עד חצות כאלו התענה כל היום כלו. כדגרסינן במסכת תענית התענו וירדו להם גשמים עד חצות לא ישלימו, לאחר חצות ישלימו. ואסור להתענות בשבת, אלא תענית חלום בלבד או יום הכפורים. ואסור לצעוק בשבת, מפני עונג שבת, ואפי' על צרה שהצבור חייבין להתענות ולהתריע עליהן בחול. ואין מתריעין בשבת אלא על עיר שהקיפוה גויים או נהר, או על ספינה המטרפת בים. על אלו מתריעין בשבת ומבקשים עליהם רחמים.",
+                "הנכנס לבקר את החולה בשבת, אל יאמר דברים ששוברין את הלב ומביאין לידי דאגה, ונמצא מפסיד עונג שבת. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת שבת, ת\"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבא. ר' מאיר אומר, יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. ר' יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנה איש ירושלם בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר, שבת היא מלצעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין ושבתו בשלום.",
+                "מעשה באשה אחת שהיו לה שני בנים, ונפלו לבור בשבת, והמתינה לבעלה עד שבא מבית הכנסת, וכשבא אכלו ושתו. כשגמרו לאכל אמרה לו, אם רצונך אומר לך דבר אחד. אמר לה, אמרי. אמרה לו, שני כתרי זהב הופקדו היום עשר שנים אצלי, ועתה מבקשים אותם ממני, אתנם או לא. אמר לה, תני. אמרה לו, שני בניך נפלו בבור ומתו, ועתה תן כבוד לקונך ולא נחלל את השבת. ולא צערו עצמן כל השבת. כיון שהחשיך, עמדו על פי הבור להוציאם ולקוברם, ובזכות שלא צערו עצמם בשבת, עלו חיים מן הבור לשלום.",
+                "וחייב אדם לבקר לאביו ולאמו ולקרוביו, וכ\"ש לרבו, בשבתות ובמועדים ובחדשים, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יצחק, חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנא' (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל, לפי שהוא עונג לראות אדם לאוהבו. ואע\"פ שחייב אדם לאכול ולשתות בשבת ולענגו, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה יותר מדאי עד שישתכר. שאם ישתכר יהפך לדעה אחרת, ויהפוך לו העונג לצער, ועל אלו וכיוצא בהם אמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, וכתי' (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וגרסינן במדרש אלו בני אדם שאוכלין ושותין יותר מדאי, עד שמשתכרין בשבתות ובמועדים, כסבורים שהן מענגין אותם בזה. ואין בכך כלום אלא בזוי. אלא צריך אדם לענג את השבתות ואת המועדים כהוגן, לא שיבא לקצה האחרון וישתה עד שישתכר ויתעה. שכל המשתכר, אפי' בחול, הוא מגונה עד מאד, ומנבל את כבודו ובוזה את עצמו. ושמעתי על פי ר' יששכר הלוי ז\"ל כל נבל ימלא יין, נבל כתי', כל מי שהוא נבל ממלא את עצמו מן יין."
+            ],
+            "Honor the Shabbat": [
+                "כבוד כיצד. דתניא מצוה על כל אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, כמו שהוא ממתין לקבל פניו של מלך שבא מדרך רחוקה. וחסידים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפים ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלכה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין אמ' רב, כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין, מאי ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ותזנח משלום נפשי, א\"ר אבהו זו הדלקת נר שבת, נשיתי טובה, א\"ר ירמיה זה בית המרחץ, א\"ר יוחנן, זה רחיצת ידים ורגלים בחמין. כך היה מנהגו של הלל הזקן בערב שבת, היה אומ' לו אדם היכן אתה הולך, והיה אומר לו לעשות מצוה אני הולך, ואיזו מצוה, אומ' לו לבית המרחץ, כדי לנקות הגוף, בשביל כבוד השבת. וגרסינן בפ' כל כתבי הקדש ר' חנינא הוה מעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, ואומר, בואו ונצא לקראת מלכא שבתא. ר' ינאי הוה מיעטף ויתיב ואומ' בואי כלה. [ר' זירא מצתית צתותי, פי' שהיה מבעיר האור לבשל התבשילין, מפני כבוד השבת]. רב נחמן מכתף ועאיל, [מכתף ונפיק], פי' שהיה קופץ ונכנס, קופץ ונכנס, כאדם שבא לו אוהבו מדרך רחוקה, והוא משתוקק אליו, ומייחל לראותו. אמ' אלו מקלעי לי רב אמי ורב אשי, לא הוינא מיכתף קמייהו.",
+                "וצריך אדם ללבוש כסות נקיה לכבוד שבת, ויחליף מלבושו בשבת. ואם אין לו מלבוש אחר להחליף, משלשל בגדיו, כדי שלא תהא עטיפתו בשבת כמו בחול. דאמ' ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עטיפין, אחת לחול ואחת לשבת. מה טעם, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך אלו בגדי שבת. וגרסי' בפ' אלו קשרים אמ' רב הונא, יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף משלשל בגדיו. ועוד גרסי' בפ' אלו קשרים וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושיך של שבת כמו לבושך של חול. כי הא דר' יוחנן בן נורי, דקארי ליה למאני מכבדותי. דכתי' (ישעיהו נח, יג) וכבדתו, במה מכבדו, בדגים גדולים וראשי שומים ובשלוק של תרדין. מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפציך, [חפציך] אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. וגרסינן בשאלתות דרב אחאי ישלשל בגדיו, פירוש כלפי מטה, שיראו ארוכים, והיא מדת עשירים, שיושבים בביתם ואינן צריכין לסלק בגדיהן מן הארץ לעשות מלאכה, וכבוד שבת הוא. וישלשל לשון ירידה היא, דכתי' (יהושע ב, טו) ותורידם בחבל בעד החלון, ומתרגמי' ושלשלתנון. חפציך אסורין, כדגרסי' במ' עירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה. חפצי שמים מותרין, כגון שפוסקין צדקה לעניים בשבת. ודבר דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. א\"ר יוחנן, הולכין לבתי מדרשות ובתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין את התינוקות בשבת. וגרסי' בויקרא רבה וקראת לשבת עונג, זה שבת. ולקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים. וכבדתו, זה יום טוב ראשון. מעשות דרכיך, זה חולו של מועד. ממצוא חפצך, מכאן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. אימיה דר' שמעון בן יוחאי כד הוה מסגתא במילי בשבתא, הוה אמ' ליה, אימא, אימא, שבתא היא, והיא שתקה. ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל, שיהו מכבסין בחמישי, מפני כבוד השבת.",
+                "וחייב אדם להקדים בהוצאת שבת ולהכין צרכי שבת ביום הו' מיד בבקר לכבוד שבת. דתניא אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו, לאלתר. לפיכך אסור לאדם להלך ערב שבת יותר משלשה פרסאות, שמא יתעכב בדרך וכשיגיע לביתו לא יהיה לו פנאי להכין תבשילין לצרכי שבת ולכבדו כראוי. כדגרסינן במ' סוכה א\"ר איבו בשם ר' אלעזר ב\"ר צדוק, אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות. אמ' רב כהנא, לא נצרכה אלא לביתו, בדידי הוה עובדא, אפי' כסא דהרסנא לא אשכחנא.",
+                "וגרסי' במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא. אתאן בניהו קמיה דר' יוחנן ואמרי לה, אבהתין הוה איפשר להו, אנן דלא איפשר לן, מאי. אמ' להון, כבר קבלו עליהון ואבהתכון וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.",
+                "ואסור לעשות מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד השבת, וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ופירשו בתוספות דוקא הנשכר לאחרים, אבל הכותב לעצמו, או כיוצא בזה, לית לן בה. וצריך אדם למעט באכילה ערב שבת, כדי שיהא תאב לאכול ערב שבת ותערב לו האכילה לכבוד השבת. דאמ' ר' חייא בר אבא שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת, בשעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו. וכל המכבד שבתות וימים טובים ומפליג בהוצאתן כפי כחו, הב\"ה משלם לו שכרו ומזמין לו ממון. כדגרסי' במסכת יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת, תאני [רב] תחליפא אבוה דרבינאי חוזאה, ואמרי ליה אחוה דרבינאי, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים ותלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ושמעתי על פי הרא\"ש ז\"ל שלם ישלם, שלם, ש'בת, ל'ימוד, מ'ועדים, ישלם, ר\"ל המוציא יותר מדאי באלו, הב\"ה ישלם לו. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל בכבוד שבת. כיצד, מצא מנה יפה היה אומר זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת יפה ממנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. נמצא כל ימיו אוכל מנות יפות לכבוד שבת. אמ' שמואל, זכור את יום השבת לקדשו, מאחר שבא להשכיחו מאי, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. מאי חדות ה' היא מעזכם, א\"ר יוחנן משום ר' אלעזר בר שמעון, אמ' הב\"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו היום [והאמינו בי] ואני פורע. ועוד גרסינן בפרק כל כתבי הקדש יוסף מוקיר שבי הוה ליה ההוא גוי בשבבותיה דהוו נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי, כולהו נכסי דההוא גברא יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבינהו לכולהו נכסיה, וזבין בהו מרגניתא, ואותבה בסדיניה. בהדי דקא מעבר מעברא, אפרחיה זיקא לסדיניה, ושדייה בימא למרגניתא. אתא כוורא, בלעיה. צדיוה ואסקוה אפניא דמעלי שבתא. אמרו, מאן רגיל וזבין כי השתא. אמרו ליה, זיל אמטויה ליוסף מוקיר שביה, דהוא רגיל וזבין כי השתא. אמטויה ניהליה, זבניה וקרעיה. אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתריסר עילאתה דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמ' ליה, מאן דיזיף אשבתא פרע ליה שבתא.",
+                "מעשה ברומי אחד שהיה מכבד שבתות וימים טובים. פעם אחת חל להיות יום הכפורים בשבת, והלך לבית הצייד ליקח דגים, ולא נצטייד אותו היום אלא דג אחד גדול. והיה שלוחו של אפרכוס יושב שם ומבקש גם הוא דגים לקנות. זה היה מוסיף דמים. כיון שראה אותו חסיד כן, אמ' לצייד, אני לוקחו ממך ליטרא בדינר. לקח אותו ממנו והיה בו ליטרין הרבה בדינרין הרבה. לערב ישב אותו אפרכוס לאכול. אמ' לעבדו, לא מצאת דגים. אמר לו, לא מצאתי אלא דג אחד גדול, והיה בבית הצייד, בא יהודי אחד ולקחו ממנו ליטרא בדינר. אמ' לו, הואיל והוא אוכל ליטרא של דג בדינר עשיר גדול הוא. אמ' לו, תכירהו. אמ' לו, הן. אמ' הביאהו לפני. הביא אותו לפניו. אמ' לו, מה מלאכתך. אמ' לו, חייט אני. אמ' לו, וכי חייט אוכל ליטרא של דג בדינר אחד, אינך אלא עשיר גדול. אמ' לו, אדוני, תן לי רשות ואדבר לפניך דבר אחד. אמ' לו, דבר. אמ' לו, יום אחד יש לנו בשנה ואנו חייבין לכבדו, ולכך עשיתי דבר זה. אמ' לו, מה חובתו של אותו היום. אמ' לו, כל מה שאנו חוטאין כל השנה יתכפר לנו בו ביום, ועוד שהוא יום שבת, וצונו הב\"ה לכבד את שניהם. אמ' לו, הרי אתה נצול, לך לשלום. והב\"ה שלם שכר טוב לאותו האיש, ומצא באותו הדג מרגלית אחת, והיה מתפרנס ממנה כל ימיו.",
+                "ועוד גרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' ישמעאל שלח לר', שאל, בני בבל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות המעשרות. ושבחוצה לארץ בזכות מה הן חיין. אמ' לו בזכות שמכבדין השבתות וימים טובים. א\"ר חייא בר אבא, פעם אחת זימנני אדם אחד בלודקיא, והביאו לפני דיסקוס אחד, פי' שולחן טעון בששה עשר מוטות ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק אחד יושב באמצעיתו ומכריז, לה' הארץ ומלואה, כדי שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה. אמ' לי, ר' טבח הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי קונה כל ימות השבת, הייתי מפרישה לשבת. אמרית ליה, לא על מגן זכית.",
+                "וצריך אדם לתקן דברים בעצמו לכבוד שבת, ולסייע לאנשי ביתו לעשות צרכי שבת. ואפי' הוא אדם חשוב ביותר, ואע\"פ שאין דרכו ליקח מאכל מן השוק, ולא להתעסק במלאכת בית, חייב לעשות דברים בעצמו לצורך שבת ולכבודו. וחסידים הראשונים היו מתעסקים בצרכי שבת בעצמן מפני כבוד השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים, ר' אבהו הוה יתיב אתקנתא דשאגא ומשייף נורא, פי' שהיה רגיל ונוטל המחתה וחותה הגחלים. רב ענן לבש גונדא, פי' היה פושט בגדיו ולבש בגדים אחרים פחותים בערב שבת, לתקן בהם צרכי שבת, דתאנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא, פי' שהיה מהבהב ראש האיל ומסיר ממנו השער לתקנו לבישול. רבא מלח שיבוטא, פי' שהיה מולח הדג. רב הונא מדליק שרגא, פי' היה מדליק את הנרות. רב פפא גדיל פתילתא, פי' שהיה עושה פתילות לנר. רב חסדא פריס סילקא, פי' שהיה מחתך הירק ומתקנו לבישול. רבא ורב יוסף מצליחי ציבי, פי' שהיו מבקעים העצים לבשל בהם צרכי שבת. ר' זירא מצתת ציתותי, פי' שהיה מבעיר האש לבשל צרכי שבת. וכל אלו החכמים שאמרתי שהיו עושין צרכי שבת בעצמן, מפני כבוד השבת היו עושין, ולא מפני שלא היו להם משרתים ועבדים ושפחות. ואע\"פ שהיו גדולי הדור, ומהם היו חכמים גדולים, הן היו עושין בעצמן לכבוד שבת. ומהן שהיה יוצא לשוק וקונה בעצמו מאכל ומשקה לצורך השבת, מפני כבודו, ואע\"פ שאין דרכן לקנות דבר מן השוק. [כדגרסינן במסכת שבת בפ' כל כתבי הקדש], רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאני טחיי, פי' בשר שמן ביותר. ר' אבא הוה זבין בתלת סרי פשיטי בשרא מתלת סרי טבחי, ומשלים לון אסינורא דדשא, ואומר אשוור האי, אשוור האי. פי' שהיה קונה בשלשה עשר פשוטים בשר משלשה עשר טבחים, והיה מביא הבשר בחפזה לביתו, והיה אומר, עשו מהרה, הכינו מהרה. והיה מתחיל לאמר עשו מהרה משהיה מגיע לפתח ביתו, והיה קונה משלשה עשר קצבים, כדי שיהיה לו משא ומתן הרבה בענין השבת, לפיכך לא היה קונה הבשר מקצב אחד. וכל המרבה בזה ובכיוצא בו לכבוד שבת הרי זה משובח. וגרסי' במדרש מי שהוא טורח בערב שבת בתיקון צרכי שבת, ומטריח את גופו בצרכי שבת עד שיזוע, אותה הזיעה שמורה לו, ומוחקין בה שטרי חובותיו ביום הדין.",
+                "וצריך אדם להסתלק מן המלאכה ערב שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקדש. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ראש השנה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. יכול בתשעה, ת\"ל בערב. אי בערב, יכול משתחשך, ת\"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל מתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת\"ל עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, ת\"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין, ת\"ל שבתכם. הא כיצד, בכל מקום שנאמר בו שבות, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפורי ועם מכניסי שבת בטבריה. פי' טבריה היתה בבקעה, ולא היתה נראית להם השמש כמו חצי שעה קודם שקיעתה, ולפיכך אנו שובתין מבעוד יום. וצפורי היתה בראש ההר, והיתה השמש נראית להם אפי' בנקודת שקיעתה, והיו מאחרין במוצאי שבת ומוסיפין מחול על קדש. לפי' התקינו רז\"ל שיהיו תוקעין בשופרות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים כמו שעה אחת קודם שקיעת החמה, כדי שישמעו העם וידעו שקדש היום, ויסתלקו ממלאכתן. כדגרסינן בפ' במה מדליקין ת\"ר שש תקיעות תוקעין בערב שבת, תקיעה ראשונה, להבטיל מלאכה שבשדות, שנייה, להבטיל עיר וחנויותיה, שלישית, להדליק את הנר. דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר, שלישית לחלוץ תפלין. ושוהה, כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.",
+                "וגרסי' בתוספתא דבי ר' ישמעאל שלש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדה מלהעדר ומלהדוש בשדה ומלעשות כל מלאכה, ואין הקרובים רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקים, ועדין חנויות פתוחות, ותריסין מונחות, פי' תריסין הטבלאות שמניחין עליהם הפירות ונועלין בהן החנויות. התחיל לתקוע תקיעה שנייה, נסתלקו התריסין ונועלין החנויות, ועדין חמין מונחין על גבי הכירה וקדרות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ושוהה כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.",
+                "ויזהר מאד בנר שבת. כדגרסי' בפ' במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בערב שבת עם חשיכה, עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר. וגרסי' במדרש וידעת כי שלום אהלך, זו הדלקת נר שבת. והפליגו רז\"ל בנר שבת, ואמרו קדוש ונר שבת נר שבת קודם, משום שלום ביתו. פי' אם אין ידו משגת אלא פשוט אחד לקנות בו שמן להדלקת הנר או יין לקדוש היום, יקנה בו שמן להדלקת הנר, ויקדש על הפת.",
+                "ועוד גרסי' בפרק במה מדליקין הזהיר בנר שבת, הויין לו בנים תלמידי חכמים, מדה כנגד מדה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף אפתחא דאבין נגרא. חזה דהוה זהיר בשרגי. אמ' תרין גוברי רברבי נפקי מהכא. נפק מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי אבא דרב שזבי. חזא דהוו זהירי בשרגא. אמר, גוברא רברבא נפק מהכא. נפק מיניה רב שזבי. פי' מבית אבין נגרא יצאו שני אנשים גדולי הדור, מפני שהיו מדליקין שתי נרות בליל שבת, שכך הוא אומר בשרגי, שנים. ומבית אביו של רב שזבי יצא גדול אחד, מפני שהיה מדליק נר אחד, שכך הוא אומר בשרגא, אחד.",
+                "וצריכה האשה להדליק את הנר, מפני שהיא ממצות הבית, כגון חלה והדלקת נר שבת והנדה, שאם לא יזהרו הנשים באלו המצות יענשו עליהם. דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכתב הר' יונה ז\"ל כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת, תזהר להדליק מבעוד יום, בעוד שהשמש נראית, ואם פושעה בעצמה להדליק אחר שקיעת החמה, הרי היא מחללת את השבת, ואוי לנפשה. וביום המעונן, אם יש שום ספק ששקעה החמה ואם לאו, תניח לשפחתה או לישמעאלית להדליק. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק, כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק, אלא תדליק מבעוד יום, ותדלק היא בעצמה ולא על ידי אחר[ת], ואפילו יהודית, כדי שתטול שכר המצוה, ושיהא ניכר לכל שהיא מחבבת את המצוה. ותברך בידים נקיות, ותאמר, בא\"י אמ\"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו יראי שמים ומצליחין בתורה ובמצות וביראת שמים. מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שתדליק נר של מצוה, ויאיר, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור.",
+                "ויש נוהגין להדליק שתי נרות ליל שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בר' אליעזר ור' שמעון בריה דיתבו במערתא תריסר שני. חזו ההוא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא. אמרי ליה, האי למה לך. אמ' להו, לכבוד שבת. ותסגי לך בחד. אמר להו, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמ' ליה ליבריה, בי חזה כמה חביבות מצות עליהן דישראל.",
+                "וצריך אדם לסדר שולחנו ערב שבת מבעוד יום, ויתקן את ביתו מפני כבוד השבת, כדי שלא יכנס השבת וביתו מנוול. ויהיה לו נר דלוק, ושולחן ערוך, ומטה מוצעת, ויפרוש המפה על השולחן, וישים הפת על המפה. ויפרוש מפה אחרת על הפת, כדי שתהיה הפת בין שתי מפות, כדי שלא תראה בשעת קדוש, כדי שלא תתבייש. כי בשאר ימות החול כשהוא סועד הוא מברך על הפת תחלה, אבל בסעודת שבת, בכל אחת משלש סעודות, מברכין על היין תחלה ואחר כך על הפת. לפיכך מכסין הפת במפה מפני כבודה, כדי שלא תתבייש, לפי שמברכין על היין תחלה. ויש אומרים שמכסין הפת בסעודת שבת במפה זכר למן, שהיה יורד הטל והיה יורד המן עליו והיה יורד טל אחר עליו מלמעלה, נמצא המן בין שני טללים, כפת המונחת בקופסא. והעושה כך, מלאך טוב מבקש עליו רחמים, ואין רשות לשטן לקטרג עליו. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תניא ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשיבא לביתו ומצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר, יהי רצון לשבת אחרת יהי כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לא מצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצאת, מלאך רע אומר, יהי רצון לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן על כרחו.",
+                "ומיד בבואו מבית הכנסת, יסוב על שולחנו, ויטול כוס של יין, ואומר, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אק\"ב ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, בא\"י מקדש השבת. ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא על שתי ככרות. ואם אין לו יין יקדש על הפת. כיצד, נוטל את ידיו, ואוחז שתי ככרות בידו, ואומר ויכלו, ואו' בא\"י אמ\"ה אק\"ב ורצה בנו וכו', עד מקדש השבת. ומברך מיד המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ויום שבת בסעודת שחרית או ביום טוב אומ' קדושא רבה, שהוא בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. ואח\"כ נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ואם אין לו יין, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל.",
+                "וכל המקדש על היין בערבי שבתות שכרו גדול מאד, כדגרסי' בב\"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכור, זכרהו על היין וקדשהו, שנאמר זכרו כיין לבנון. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מכאן אמרו, כל המברך על היין בערבי שבתות מאריכין לו ימיו בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך, [בעולם הזה], ויוסיפו לך שנות חיים, בעולם הבא. הב\"ה בירך וקידש את השבת, כ\"ש ישראל שהן חייבין לקדשו. והב\"ה לא די שבירך את יום השבת וקדש אותו, אלא שקדש את ישראל בזכות השבת. כדגרסינן בפ' קמא דמסכת שבת, אמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא אמ' רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנא' (שמות לא, יג) כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב\"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם.",
+                "גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות. דתניא שבת וע\"ז כל אחת משתיהן שקולה נגד כל המצות. לפיכך העובר על שאר מצות, הרי הוא בכלל פושעי ישראל, אבל מחלל שבתות בפרהסיא, או מי שהוא עובד ע\"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם. ולא חרבה ירושלם אלא מפני שחללו בה את השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים אמ' אביי, לא חרבה ירושלם אלא מפני שחיללו את השבת, שנא' (ירמיהו יז, כז) ואם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה. מאי ולא תכבה, אמ' רב נחמן בר יצחק, בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה. ובעון חלול שבת ישראל נמסרין בידי אומות העולם ומשתעבדין בהם. כדגרסי' במכילתא ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנא' (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (ישעיהו סא, ה) ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגו', ובזמן שאין עושין רצונו, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנא' (שמות כ, ח) ששת [ימים] תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא שאויביהם משתעבדים בם, שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך. וחילול שבתות וימים טובים בענין העונש שוה, אע\"פ שהמחלל שבת חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב. כדגרסי' בספרי ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, ומה ענין שבת לענין מועדים, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.",
+                "וגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע\"ז, שנא' (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה את חג המצות תשמור. ושנינו במ' אבות ר' אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אע\"פ שיש בידו תשובה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש\"י ז\"ל המבזה את המועדות, שעושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתייה. וכל העושה מלאכה בשבת, ומחלל אותה, כאלו אין לו חלק באלהי ישראל, מפני שאינו למד דרכיו, שנא' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, וכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. לומר לך, למוד דרכיך מהב\"ה, מה הקב\"ה הקדים מה שעתיד לעשות לשבת ועשה מערב שבת, גם אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות לשבת ועשה אותו מערב שבת.",
+                "ר' חנינא ב\"ר חנינא אומר, שלש בריאות היה עושה הב\"ה, בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ובערב שבת עשה ששה, שלשה של ערב שבת ושלשה של שבת. הקדים מה שהיה לו לעשות בשבת ועשאו בערב שבת. כיצד. ביום ראשון השמים והארץ והאור, ביום שני רקיע ומלאכים וגיהנם, ביום שלישי אילנות ודשאים וגן עדן, ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, ביום ששי בהמה וחיה ורמש, אדם וחוה ונפשות. ומנין שברא ביום ראשון שמים וארץ והאור, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ומנין שברא המלאכים ביום שני, דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, וכתי' בתריה עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, להודיעך שביום שברא הב\"ה הרקיע ברא המלאכים. ומנין שברא גיהנום ביום שני, שנא' (ישעיהו ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. יש בו אתמול ואין בו שלשום. וראיה לדבר, שלא נאמר ביום שני כי טוב. ומנין שברא גן עדן ביום שלישי, שנא' (בראשית א, יא) עץ פרי עושה פרי למינו, ובגן עדן נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וראיה לדבר, שכתוב בו כי טוב שני פעמים. ומנין שברא ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, שנא' (בראשית א, טז) ויעש ה' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ומנין שברא ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, שנא' (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתי' (בראשית א, כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ומנין שברא ביום ששי בהמה וחיה ורמש אדם וחוה, שנא' (בראשית א, כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ומנין שברא נפשות, שנא' (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי. והעולם קיים על היראה ועל השבת, וקדמו יראה ושבת לכל מעשה בראשית, וטרם כל הזהיר הב\"ה לישראל על יראת שמים ועל שמירת שבת, כדגרסינן במדרש יהי אור בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בבראשית ירא, שבת. כיצד, את השמים ואת הארץ. את השמים, הרי יראת שמים. ואת הארץ. זש\"ה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי יראת שבת."
+            ],
+            "Great is Shabbat": [
+                "גדולה שבת, שאסר הב\"ה לעשות בה מלאכה, ואע\"פ שהמלאכה חביבה לפניו. שהרי יתברך שמו ברא עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, ואפי' הכי קרא למעשה בראשית מלאכה, דכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ג) כי בו שבת מכל מלאכתו.",
+                "אבות מלאכות שאסרו חז\"ל לעשותן בשבת הן ארבעים חסר אחת, וכולן [אנו] למדין ממלאכת המשכן, שכל שנא' בהן מעשה או מלאכה או עבודה הן שלשים ותשע. ואלו הן. א' מעשה חושב. ב' מעשה רוקם. ג' מעשה רשת נחושת. ד' מעשה חושב. ה' מעשה עבות. ו' מעשה אורג. ז' מעשה רוקח בשמן המשחה. ח' מעשה רוקח אחר בקטורת. ט' בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י' לעשות בכל מלאכה. י\"א למלאכת אוהל מועד. י\"ב ולכל עבודתו. י\"ג וי\"ד לכל מלאכת עבודתו. ט\"ו להביא לכל המלאכה. י\"ו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י\"ז לעשות בכל מלאכת מחשבת. י\"ח כל מלאכת חרש וחושב. י\"ט עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. כ' את כל מלאכת עבודת הקדש.",
+                "כ\"א לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. כ\"ב וכ\"ג למלאכת עבודת הקודש. כ\"ד העושים את כל מלאכת הקודש. כ\"ה איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. כ\"ו וכ\"ז מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. כ\"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. כ\"ט ול' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. ל\"א ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. ל\"ב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים. ל\"ג ול\"ד כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. ל\"ה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ל\"ו כל כלי עבודת המשכן. ל\"ז כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. ל\"ח וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה', ויברך אותם משה. ל\"ט ויכל משה את כל המלאכה.",
+                "ושאר המלאכות האסורות בשבת הם תולדות של אבות מלאכות האמורות במשנה. ומהם למדים ממלאכה. כיצד. מנין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראות מלאכה, דכתי' (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מנין לדינין ולטענות ולערעורים וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים א כו, כט) ליצהרי כנניהו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשפטים. מנין לקידושין ולגירושין שנקראין מלאכה, דכתי' (עזרא י, יג) אבל העם רב והעת גשמים ואין כח לעמוד בחוץ והמלאכה רבה. מנין למוציא בין בימינו בין בשמאלו בין על כתפיו שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים ב לד, יג) ועל הסבלים ומנצחים לכל עושי המלאכה. ומנין לחשבונות שנקראו מלאכה, דכתי' (בראשית לט, יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לחשוב חשבונותיו. ומנין שאין מטיילין בשבת, ת\"ל אם תשיב משבת רגלך. ומנין שאין יוצאין לשדות לידע מה הם צריכות בשבת, ת\"ל עשות חפצך ביום קדשי. ומנין שמתכסין בכסות נקיה בשבת, ת\"ל ולקדוש ה' מכובד. מנין שאין פוסעין פסיעה גסה בשבת, ת\"ל וכבדתו מעשות דרכיך. מנין שפוסקין צדקה לעניים ומפקחים על עסקי רבים, ת\"ל ממצוא חפצך, חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי\"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' (ישעיהו נו, ו) ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו. מכאן אז\"ל ישראל משומד המשמר שבתו בשוק, ר\"ל בפרהסיא, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וחילול שבת היא אחת משלש עבירות שמגלגלין על עושיהן כל עונותיו הראשונות. ואלו הן. א' המשעבד את ישראל, דכתי' (בראשית מב, כא) כי לאשמת ה' אלינו אתם אומרים להוסיף על חטאתינו וגו'. ב' הבא על הגויה, דכתי' (עזרא י, י) ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ג' המחלל את השבת, דכתי' (נחמיה יג, יח) ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה למנוחה לישראל, ואפי' לבהמתן, שנא' (שמות כג, יב) למען ינוח שורך וחמורך.",
+                "מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה כל ימי השבוע, וביום שבת היתה נחה. מטה ידו ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה, והיה חורש בה כל החול. ובשבת הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה, כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל ישראל שמכרה לו. אמ' לו, בוא וטול פרתך, שמא צער יש לה ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה והיא אינה זזה ממקומה. אמ' לו, בוא עמי ואני מעמידה לך. הלך עמו ודבר באזנה, פרה, את יודעת שכשהיית ברשותי היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל הגוי הזה, בבקשה ממך, קומי וחרשי. מיד עמדה והתחילה לחרוש. אמ' לו הגוי, איני רוצה אותה, כי איני [יכול] לסבב אחריך בכל שבת ושבת, או אמור מה דברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה ונתייגעתי בה ולא עמדה. אמ' לו, לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה. מיד נרתת ונבהל ונזדעזע ונחפז ונתיירא, ונכנס פחד בלבו, ואמ' ומה הפרה הזאת, שאין לה לא שיחה ולא דעה, היא מכירה את קונה ואת צוויו, אני שבראני האל ית' ויתעלה ונתן לי דעה ובינה, איני הולך ומכיר את קוני. מיד הלך ונתגייר, וזכה לתורה הרבה, ונקרא שמו בישראל ר' חנינא בן תורתא.",
+                "שאל הגמון אחד את רבן גמליאל ביום השבת ואמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו, ומה נשתנה [אדם] אחד משאר בני אדם. אמ' לו, כמדומה לי שלא הבנת דברי. אמ' לו, מה אמרת. [אמר לו], מה היום מיומים. אמ' לו, מה נשתנה אדם אחד משאר בני אדם. אמ' לו, המלך רצה לכבדני. אמ' לו, אף הב\"ה רוצה שיכבדו ישראל את השבת. אמ' לו, ומי יודע שזה יום שבת. אמר לו, נהר סבטיון יוכיח, שכל ימות השבוע הוא נגרש ויום השבת הוא נח. אמ' לו, א\"כ למה ישבו בו רוחות ויוריד גשמים ויגדל צמחים ויפקיד עקרות. אמ' לפי שהעולם שלו.",
+                "מעשה בר' עקיבא שהיה יושב בשבת לפני טורונוס רופוס הרשע. אמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו ר' עקיבא, מאי גברא ביני גברי. אמ' ליה, מאי אמרית לך ומאי אמרת לי. אמ' ליה, אמרת מאי שנא שבתא דהיא מלכא, ואמרית לך מאי שנא טורונוס רופוס בגבריא דהוא מלכא. אמ' ליה טורונוס רופוס, דצבי מלכיה ליקוריה. אמ' לו ר' עקיבא, ושבתא צבי הקב\"ה ליקוריה. אמ' ליה, מאן יימר דהאי שבתא, דילמא ליתיה אלא חד בשבתא או תרי בשבתא, דבזה גשמים ובזה גשמים, בזה נולדים ובזה נולדים. אמ' לו ר' עקיבא, מן שהיה יורד לישראל יוכיח, שבכל יום ויום היה יורד ובשבת לא היה יורד. אמ' לו, הנח המן שלא ירד בימינו ונילוף מדבר אחר. אמ' לו, נהר סבטיון יוכיח, שהוא רץ כל הימים ובשבת הוא עומד. אמ' לו, אף בנהר הזה איני מאמינך, שאינך יודע את מקומו. אמ' לו ר' עקיבא, לך אצל זכורים וחברים, שכל הימים הוא עולה בידם ובשבת אינו עולה בידם, הרי שהמתים יודעים שהוא שבת והחיים אינן שומרין אותה. ועוד אמ' לו, לך אצל קבר אביך, שבכל יום ויום עולה עשן מקברו ובשבת פוסק. ואמ' לו, שמא נגמר גזר דינו. אמ' לו, חזור ובדוק מראש. חזר ובדק ומצא כך. אמ' שמא נתגייר אביו ולכך פסק עשן מקברו. אמ' לו, שאל אביך ויגדך. הלך ועשה כשפים והעלהו מקברו. אמ' לו, מה שבחייך לא שמרת, במיתתך אתה משמר. אמ' לו, לא, אלא מלאך שממונה עלינו דומה שמו, והוא דן אותנו בכל יום ויום, ובערב שבת עם חשכה בת קול מכרזת ואומרת, הנח להם לרשעים וינוחו, ומניחין אותנו כל השבת כולה, ובמוצאי שבת עם חשכה צועק המלאך הממונה על הרוחות, חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם. וגרסי' במדרש כשישראל אומרים סדר קדושה במוצאי שבת, המלאך מכריז ואומר למתי אומות העולם, צאו למות, שנא' (איוב י, כב) צלמות ולא סדרים. מהו צלמות, צאו למות. למי הוא אומר, למתי אומות העולם, שאין אומרין סדר קדושה, שנא' (איוב י, כב) ולא סדרים, ולא לישראל, שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבין כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת.",
+                "גדולה שבת, שאין התינוק נימול עד שתעבור השבת, מפני כבודה. פי' אין לך שמונה ימים של מילה שאין שבת בתוכן.",
+                "גדולה שבת, שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, ל) שבעת ימים ילבשם הכהן המשיח וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאין המזבח עצמו כשר לעבודה עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, לז) שבעת ימים תכפר על המזבח.",
+                "גדולה שבת, שאין לך מועד שאינו מתעטר בה. חג המצות שבעה, חג הסוכות שבעה, חג השבועות אחר ספירת העומר חמשים יום, ואין לך חמשים יום שאין בהם שבעה שבתות. ויום טוב עצמו קרבנו לתשלומין כל שבעה. הא למדת ששבת גדולה מכלם.",
+                "גדולה שבת, שאין הזב והזבה והנדה והיולדת וטמא מת זוכין ליטהר עד שתעבור עליהן השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין החתן מותר שתמשוך סעודתו עד שתעבור עליו השבת, שנא' (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת.",
+                "גדולה שבת, שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים לא עמדה עליהם אלא וסתה של שבת, שנא' (מלכים א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת. ובימי אליהו היא עמדה עליהם, שנא' בשביעית, שהזכיר זכות השבת. ובימי יהורם היא עמדה להם, שנא' (מלכים ב ג, ט) וילך מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסבו [דרך] שבעת ימים וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות, כגון חולה מסוכן, או תינוק שנפל לים או לנהר או לתוך הבור, וכיוצא בזה. כדגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, תנא מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שהוא סכנת נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו בלבד אלא ספק שבת אחרת. ואין אומרין, יעשו דברים הללו על ידי גויים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל, ולא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, מפני שהן מצטרפין לדעת אחרת. ת\"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד. ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, ואע\"גב דקא צאיד כוורי. וכן כיוצא בזה. היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' יוסי הגלילי מהלכין [בדרך], ולוי הסדר וישמעאל בנו של ר' אלעזר [מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' ישמעאל] ואמ', אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, ומה זה בא על ספק ממון, ספק על נפשות, ושפיכות דמים מטמא[ת] את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן לה להצילו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר ואמ', ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ר' יוסי הגלילי אומר, אך את שבתותי תשמרו, אך חלק. ר' יונתן בן יוסי אומר, כי אות היא, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורין בידה. ר' שמעון בן מנסיא אומ', לעשות, חלל עליו שבת זו כדי שישמור שבתות הרבה. אמ' רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, ודידי עדיפא מדידכו, וחי בהם, ולא שימות בהם. וגרסי' בשאלתות דרב אחאי א\"ר שמעון בן אלעזר, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, שנא' (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת. א\"ר יהודה, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו את השבת. והיינו דאמ' ר' יוחנן, מאי דכתי' (תהלים פח, ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות."
+            ],
+            "Holidays": [
+                "שבתות וימים טובים, אע\"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות, צריך ג\"כ ללמוד תורה בהם ולשקוד על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ולא ישב בטל. שאין לך עונג ולא שמחה יותר מתלמוד תורה, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.",
+                "וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, תניא ר' אלעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, ור' יהושע אומר אוכל ושותה יושב ושונה. דברי ר' יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר, עצרת תהיה לכם, וכתו' אחד אומר עצרת לה' אלהיך. הא כיצד. ר' אלעזר סובר או כלו לה' או כלו לכם, ור' יהושע סובר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת וגו'. אומות העולם אתה נותן להם מועדים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי קרקסאות ולבתי טיאטריאות ומכעיסין אותך. אבל ישראל אתה נותן להם ימים טובים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות ומרבין בתפלות ומרבין במוספין ומרבין בקרית שמע, הוי יספת לגוי ה'.",
+                "וכל השמח בימים טובים, ומשמח בני ביתו, ומשמח עניים בתוך ביתו, ומאכילן ומשקן במועד, שכרו הרבה מאד, והב\"ה משמח את בניו ואת בנותיו. כדגרסי' בפסיקתא ר' לולני דרומיה בשם ר' יודה בר' סימון, אמ' הב\"ה לישראל, אתה יש לך ארבעה בני בתים, בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואני יש לי ארבעה בני בתים, הלוי והגר והיתום והאלמנה, וכולם בפסוק אחד, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. אמ' הב\"ה, אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך, אם שמחת את שלי ושלך בימים טובים אשר נתתי לך, אף אני עתיד לשמח את שלך ואת שלי, אלו ואלו. והיכן אני עתיד לשמחך, בבית הבחירה, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'.",
+                "ואפי' יום אחד אחר המועד, צריך אדם לכבדו באכילה ובשתייה ולשמוח בו, משום כבוד המועד, כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד. ואמ' ר' יוחנן המחוזי בשם ר' יוסי המוכסי, כל העושה איסור לחג באכילה ובשתייה, מעלה עליו הכתו' כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. ר\"ל שיאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד. וצריך אדם ג\"כ לסדר שולחנו במוצאי שבת לכבוד השבת ויאכל אפי' כל שהוא, כדגרסי' במ' שבת בפרק ואלו קשרים, א\"ר חנינא, לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. ואפי' אינו צריך אלא לכזית, חמין במוצאי שבת מלוגמא, [פת] חמה במוצאי שבת מלוגמא, פי' האוכל תבשיל חם ופת חמה במוצאי שבת רפואה היא לו. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, ר' אבהו הוו עבדין ליה כל אפוקי שבתא עגלא תליתאה, פי' עגל שמן, והוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדיל אבימי בריה, אמ' ליה, [למה ליה למר] לאפסודי כולי האי לישבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוה, ואתא אריה אכלה. פי' מפני שלא שחט העגל לאכול ממנו הכליות במוצאי שבת, כמו שהיה רגיל לעשות, בא אריה ואכל עגל המשובח שהיה בעדרו.",
+                "והמכבד שבתות וימים טובים הב\"ה משלם לו שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' (נחמיה ח, י) ויאמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאלהינו, כי חדות ה' היא מעוזכם. בעולם הבא מנין, שנא' (ישעיהו נז, ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ר\"ל הנח בעולם הזה בשבת ינוח בגן עדן בעולם הבא בשלום.",
+                "סליק פרקא"
+            ]
+        },
+        "Addendum": [
+            "בענין הגאוה (מתוך פירוש פרקי אבות, כ\"י, לדון יוסף בן שושן ז\"ל)",
+            "אי\"ש נתתי את לבי לדרוש ולתור על הסבות הגורמות הגאוה לאדם, ואמצאם שבעה והסי' ושבע תועבת נפשו. ואלו הן, יופי, גבורה, נשיאות משפחה, רוב קרובים, עושר, ממשלה, חכמה. וראיתי לבאר את כלם ואת רפואתם אחת אחת.",
+            "היופי. ידוע כי נוי הפנים וזיו הקלסתר וזכות בשר הגוף ושמנו ורום הקומה מחרידים את הדעת ומגביהים את הלב. [יוסף] ואבשלום יוכיחו. ולכן ספר הכתו' את יופיים, לפי שביופיים נכשלו וזחה דעתם עליהם, עד שעשו מה שעשו.",
+            "רפואתו כיצד. שכשם שיסתכל ביופי מראהו החיצוני, שיתבונן בכיעורו הפנימי, דם, ומרה ירוקה ושחורה ולבנה, וכבד וריאה, והמעים שהטנופת סובבת בהן, והשתן שבכיס. ויזכור כי אלו היה רואה אותם בעת האוכל הלא היה בורח משם וכל אוכל תתעב נפשו. אז יהיה נבזה בעיניו נמאס. ועוד ישיב המשכיל אל לבו כי אותו ההוד וההדר החיצוני לא תואר לו ולא הדר, כי אם מאשר ימוץ וישאב מאותם המיאוסים הפנימיים, והם הם המעמידים אותו. ויופי אשר סחי ומאוס סבתו, מה תהא אחריתו, הלא רמה ובאשה. אוי לה לאותה בושה.",
+            "ושמעתי מאדוני אבי ז\"ל כי מלך גדול וחכם זחה דעתו עליו, וכאשר הרגיש בחליו זה, שלח לחכם שהיה בדורו לשאול את פיו מה לעשות ורפא לו. וצוהו החכם למעט בחיילות וגייסות. ולא הועיל. שלח שנית ושאל. השיבו החכם להסיר הבגדים המגוהצים מעליו. עשה ולא הועיל. וכן פעמים רבים, עד ששלח המלך ובא החכם לפניו. ובקש החכם מן המלך והלך וטייל על הגנות ועל הפרדסים ועל השדות ועל הכרמים, הוא וחיילותיו והחכם עמו. והראהו נירים נאים, וערוגות עשויות במחוגה, ומיני פירות וצמחים, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, פרי עץ הדר, כפות תמרים, ציצים ופרחים. פרח הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים, כפרים עם נרדים, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. הלכו משם ויעברו המקומות אשר היו שופכים להם ביבותיהם של בתי המרחצאות ובתי הכסאות. עמד החכם כמשתאה ומחריש. המתין לו המלך עד שנצטער, ואמ' לחכם, מה טיבה של עמידה זו במקום כזה. השיב החכם ואמ', אדוני המלך, אני שאלתי לאלה הטנופות שאלה חזקה והם השיבוני תשובה נצחת להם. שאלתי אותם, מהלכם הצמחים ההדורים אשר ראיתי שנהפך ריחם הנערב אשר הריחותי לריח הזה הנתעב. השבוני, אתה הבאשת את ריחינו, שהעברת אותנו על מעבר גופך. וכשמוע המלך התוכחה הזאת, נתוכח, ויקח מוסר, ויחי מחליו.",
+            "ועוד יש להתבונן על אי זה דרך אנו ניזונין. שהאדם כשלועס המאכל, אלו היה מוציא אותו מפיו, כמה היה נתעב ונאלח ונמאס בעיניו להשיבו אל פיהו, ואלו היה משיבו היה מקיא כל אשר אכל מעוצם המיאוס. והנה המאכל ההוא כן היה אחרי צאתו מפיו כאשר היה בהיותו בפיו, ולא נוסף בו שום מיאוס ולא התעיב אותו כי אם ראות עיניו, שראה אותו לעוס ברוק והיה ערב לחכו ולועס אותו בנפש חפצה. וזאת תוכחת חיים למתבונן אליה. והטבע מפתה אותנו, ועושה זה בהחבא ובהעלם עין, כדי שנאכל ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם. ואם הטבע יפתה את הדמיון פיתוי כזה, ויפת אליו, יש למשכיל הירא את דבר השם להזהיר את שכלו שלא יתפתה, ויתבונן וישיב אל לבו מה הוא, לבלתי רום לבבו ואל יביט אל מראהו ואל גובה קומתו.",
+            "הגבורה תפתה את האדם. בראותו את עצמו כי הוא בין חביריו ככפיר בעדרי צאן, ויבטח בעוצם כחו, אם יקומו עליו וינצח אותם, אינו מכיר חסד השם אשר הצילו מידם, ולא יהלל וישבח, רק יאמר בכח ידי עשיתי, ומהשם יסור לבו ויכפור בעיקר, כמו שאירע לגולית הפלשתי שחירף אלהי מערכות ישראל.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויתבונן כמה גבורים נכשלו בגבורתם, וגרמה להם שעה ונפלו ביד חלשים. וכי אין גבור שיוכל להמלט מן הפגעים, כגון שתגף באבן רגלו, או יפול מן הגג, או יטבע בנהר, או יחלה, או שאר פגעים כיוצא באלו שאין לגבורה עסק בהם, ואין לאדם מושיע ומציל מהם, כי אם השם ב\"ה אשר לו הישועה. וישים אל לבו שיר של פגעים, ויראה כי אין לו מחסה ולא מסתור כי אם סתר עליון, ולא מחסה אם לא יחסה בו. ומי הוא זה ואיזה הוא גבור כגולית, ולפי שסמך על גבורתו ובטח בכלי זיינו וכובע נחשת בראשו וחניתו כמנוד אורגים, ויבז את דוד, לכן נפל בידו, ודוד, שבטח בשם אשר לו הגבורה, גזל החרב מידו והתיז את ראשו, וכן אמ' לו בגשתו אליו, אתה בא אלי בחרב וגו'. כאשר יסתכל ויתבונן האדם בטעמים האלה ובפרטיהם, תתחונן דעתו עליו, ויפקיד רוחו ביד אלהי הרוחות לכל בשר הנותן לאדם כח לעשות חיל, ואז ישח גבהות לבו וישפל רום עיניו, והבוטח בשם חסד יסובבנהו.",
+            "נשיאות משפחה. כשאדם רואה שיש למשפחתו מעלה על משפחות אחרות, והכל רצין להתחתן עמו, ונותנים בנותם לבניו בממון גדול יותר מאד מהרגיל ליתן, ולוקחים בנותיו בחנם, ולפעמים בדמים, וקמים מפניו, ואומרים לו עלה הנה זקנים וחכמים ועשירים ממנו, תזוח דעתו עליו, ויבקש גדולות על רעיו הטובים ממנו בתורה ובמעשים וילך בקומה זקופה וגרון נטוי, ומדבר בגאוה ובוז. והנה הוא מחלל כבוד אבותיו, אשר קנו להם שם במעשים הגונים ובענוה וביראת חטא, ויגרום לקלל אותם ולקרותם רשעים, ועליו ראוי לומ' ואתה חלל רשע נשיא ישראל.",
+            "רפואתו כיצד. כשרואה שחולקין לו כבוד ונושאין לו פנים ומפיקין לו רצונו ואור פניו לא יפלון, ישיב אל לבו ויאמ', והלא כמה אנשים אני רואה יפים ממני, ואנשי חיל ורבי פעלים ממני, ועשירים עושר רב ממני, ועם כל זה אני חשוב מהם בפני הבריות, ונותנין לי מעלה עליהם, אין זה כי אם נחלה וירושה, לא שאני ראוי לכך מצד עצמי, ומאשר לאבותי עשו לי את כל הכבוד הזה, ועתה אלכה לי ואשאלה את פיהם במה כחם של אבותי גדול. וימצא כי אבותיו הראשונים נהגו במנהגים הגונים, והיה להם עושר ונכסים וכבוד וממשלה וגדולה, והוציאו ממונם וממשלתם בעבודת השם ובגמילות חסדים לחברים, וכל זה בצנעה וענוה, אוהבים ונאהבים, ועל כן היו הכל מספרים בשבחם, ונפטרו בשם טוב, וקמו בניהם ומלאו מקומם, וכן דור אחר דור, עד שהוחזקה משפחתם בנשיאות וגדולה. וישיב אל לבו ויאמר, הנה אני רק מכל המעלות של אבותי, אעפ\"כ אני נהנה מהם עושר ויקר ומכלי כסף וזהב, אי לא הורישוני אותו לא הייתי נהנה ממנו עד ככר לחם. זאת עדות נאמנה כי מעלת המעשים ההגונים רחבה ונסבה למעלה מזהב ורוב עניינים. אז ילבש חרדה ובושה מהגאה והגאון אשר היה לובש, וישים הבגדים הצואים מעליו, וילבש מחלצות ענוה, ויחיה מחליו, וטוב ינחיל את בניו, ויקרא בהם שמו ושם אבותיו, ויקיים בעצמו תחת אבותיך יהיו בניך.",
+            "רוב הקרובים יגרום לו לאדם להתגאות ולהפר יראה. בהראה בשער עזרתו, ואם ישנה שום אדם אחרי דברו בצדק ובמשפט, איש מעברו, ויעזרו אחריו, ויסלפו דברי צדיקים.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויאמר, קרבת אלו הקרובים הרחיקוני מקרבת אלהים הקרובים אלינו, ואלו הנראים כאוהבים השניאוני בעיני האוהב אשר אמר ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, לפי שעשו איש שדה ויעקב איש תם, וכן אמ' החכם תועבת ה' כל גבה לב, ורצונו תמימי דרך. ואלה הקרובים הם עושים אותי מסחר ידם, מוכרי נשמתי באגורת כסף, אין אלו כי אם שונאים, לאויבים היו לי, ועתה אעזבה אותם ואלכה מאתם ואשובה אל הגוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, המלמדני להועיל. והתבונן בדברי דוד ואיוב שאמרו אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו, מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי. נתבאר מזה כי אין קרוב ואח כי אם הקרוב לכל קוראיו. ויתבונן בטעמים האלה וכיוצא בהם ויחי מחליו.",
+            "העושר. רוב העושר והנכסים מבהילין לב האדם, ומחרידין אותו, ותזוח דעתו עליו, שנ' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, וכתו' אחריו ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו', וכתי' ירכיבהו על במותי ארץ וג' חמאת בקר וחלב וצאן וגו', מה כתי' אחריו, וישמן ישורון ויבעט. והחכם אמ' רש ועושר אל תתן לי וגו', ופי' הטעם, פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. והתבונן כי גדול מכשול העושר ממכשול הרש, כי בעושר אמ' ואמרתי מי השם, שהוא כופר בעיקר ואמ' לא הוא, וברש אינו אומר אלא ותפשתי שם אלהי, שיגנוב וישבע שלא גנב, ואם הוא עון פלילי אין לו ערך עם מי ה'. ואומ' וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל. וזה הטעם המקרא והמשנה והמדרש מלאים ממנו. ומעשים בכל יום, כי רבים מעמי הארץ, ואפי' מן התלמידים, כשהם מעשירים נהפכים לאנשים אחרים, ואינם מכירים את עצמם. והחולי הזה פושט רוב בבני אדם ואין נמלטים ממנו כי אם מתי מספר ונער יכתבם.",
+            "רפואתו [כיצד]. המשכיל על דבר ימצא לו רפואות הרבה. מהם להתבונן במעשים שנעשים בכל יום, והוא כי כמה עשירים יורשו לשעתם. וכן אמ' החכם התעיף עיניך בו ואיננו. וזהו טעם אמתי מועיל הרבה, ואפי' להמון שאין להם מבחן כי אם לנראה לעין, והוא מצוי תמיד. וג\"כ להתבונן כמה צרות מתגלגלות על העשיר כל היום, קול פחדים באזניו, מגנבים, משודדי לילה, ממשא מלך ושרים. והנה ימיו מכאובים ורודף אין, כל שכן אם באו עליו בפועל. וההתבוננות הזאת תועיל, ואפילו לבינוניים. ועל הטעם הזה אמ' החכם כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה, פי' כי יתגוללו ויתנפלו על העשיר להמיתו, ויתן עשרו כופר נפשו, והנה הוא רש אחר שנפלו עליו אימות מות ודואג על יגיעו אשר בזזו אותו זרים, והרש מתחלתו לא ידע בכל אלו המכאובות, והוא אומרו ורש לא שמע גערה. וגם יש התבוננות אחרת שיתבאר למתבונן אליה, כי אהבת הממון דמיון שגעוני והשמחה בו הוללות וסכלות. והיא זאת. הגע עצמך כי טמנת רוב זהב ורוב פנינים ונגנבו, ולא הרגשת שנגנבו, והנך שמח וטוב לב, כאשר לבך סמוך כי הנם בתוך אהלך, ומאומה אין בידיך. או בהפך, אמרו שנגנבו והם לא נגנבו, והנך דואג וכואב, בוכה ומתאבל על אבדך ממונך, והוא בידיך. וזה מופת חתוך כי העושר הבל ורעות רוח. וזה טעם נכבד מאד למבינים. ואמ' החכם בוטח בעושרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו. טעם הוא יפול, כי הוא יפול מאליו, ואין צריך אחר להפיל אותו, כי הוא בטח במבטח בוגד. והגאון רבי' סעדיה ז\"ל, ראש המפרשי' פי' ספר משלי בלשון ערבי, כולו מחמדים, ואמ' וכעלה צדיקים יפרחו, כי כשפורחין הצדיקים בעושר אינו בעיניהם כי אם כפריחת העלה שאין בו ממש. ויש להתבונן כי היגע להעשיר ואינו מסתפק בלחם חקו כי הוא פחות מן הבהמות. כי הבהמה כשתשבע היא רופסת את אשר הותירה משבעה ומואסת. ואם תאמר הבהמה אין בה דעת לראות הנולד, כדי שתצניע לכשתרעב, והאדם שהוא בן דעת רואה את הנולד ואינו יודע מדת ימין מה היא, וזהו שאמ' החכם לך אל נמלה עצל, ועוד האדם רואה מה ילד יום מן המקרים, ויצטרך לממון להנצל מהם, או להוריש לבניו. התשובה. אני לא דברתי אלא על החדל מבינתו ויגע להעשיר ובנבהל להון איש רע עין, וזהו שאמרתי אני עליו שהוא פחות מן הבהמה, אבל הכונס ממון על הדרך אשר אמרת, בדעת הוא עושה, ואין זה אוהב כסף אבל הוא שונא אותו, כי הוא עליו לטורח, לפי שמעכב עליו לעסוק בתורה כראוי, ואינו כונס הממון כי אם כמזמן סמי רפואה לעת חליו. והמשכיל יתבונן הטעמים האלה ולא יגבה לבו ויחי מחליו.",
+            "הממשלה. כאשר תהיה לאדם ממשלה, ויעלה לגדולה, ויראה את חביריו הטובים ממנו כאלו הם עבדיו, ועשה כרצונו המלך, והגדיל, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וחביריו מחניפים לו ומכוונים דבריהם ומעשיהם על פי חפצו ורצונו, ותזוח דעתו עליו, בראות את עצמו ככפיר בעדרי צאן, וכן אמ' החכם ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל.",
+            "רפואתו, להשיב אל לבו ולזכור היאך היה נוהג עם חביריו וחביריו עמו קודם ממשלתו. ואז יכיר כי הוא עתה מעביר על חביריו את הדין, ר\"ל דין החברה והרעות. ויכיר ג\"כ בחביריו ובכל יודעיו לפנים, כי מה שהם עכשו רוצים לעשות רצונו ולהודות לדבריו, כי אינו כי אם חנופה ומרמה, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואין עליהם עון ואשמה, כי אנוסים הם, כי הוא להם לצר ואויב, כי הם רוב מעשיהם ודבורם עמו כעבדים עם אדונים קשים, ולא יכיר בין האויב ובין האוהב ועל שבכה יתהלך. והוא ג\"כ בינו ובין עצמו חרד, ומזמותיו הומיות להלוך בגדולות ובנפלאות ממנו, כי מה שארע ליוסף הצדיק ע\"ה עם אחיו בני אל חי לא היה אלא לפי שחלם להם שימשול עליהם. ובעלות המשכיל אל דעתו את כל זה, ויתן את לבו לדעת ולבור את כל זה, אז יאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אשר יחדו נמתיק סוד ולב אחד לכלנו, וגם אויביו ישלימו, וחייו ינעמו. אז תפקחנה עיניו ויראה כי השררה סוררה, והתמות שלמות, והענוה חדוה, והשפלות שררה, והצניעות חוורא. וכן אמ' חכמי האמת, כל הרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו, וכל הבורח מן השררה, השררה רודפת אחריו. ואז יוציא ממשלתו לשפוט יתום ודך, ולשבר מתלעות עול, ולפתת חרצובות רשע, ולדון דין עני ואביון. אז טוב לו ושב ורפא לו.",
+            "החכמה. יש רודף אחר החכמה כדי למכור אותה בדמיה ולקנות הוללות וסכלות. ואיזה, זה הקונה חכמה כדי להתגאות ולא להתנאות, ועליו אמ' החכם לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו. והאיש הלזה, משאו ומתנו מריבותיו ושאלותיו מארבות כי לא ישאל כי אם למי שיודע שאין בפיו תשובות, כדי להלבין פניו. ישקוד על בתי כנסיות של עמי הארץ להתיקר עליהם. ירחק מעל החכמים שבדורו, כי ירא שלא ינצחוהו, ולא ישמע תשובה. לא יודה לגדוליו ולא יועיל לקטניו. בעיני גדוליו יתגנה ואת קטניו ישנא. ועליו אמ' החכם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויזכור מאמר החכם שאמ' החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר יהיו בעיר. והעשרה שליטים הם אלו, שתי עינים, ושתי אזנים, והאף והפה, ושתי ידים, ושתי רגלים, הרי עשרה. ויתבונן בטעם תעוז לחכם כי אם למי שראוי לקרוא אותו חכם, והוא החכם בעצם, שהוא מכיר מעלתה, ואת יקר תפארת גדולתה, וישגה תמיד באהבתה, ומכוין מעשיו ומנהגיו על פיה ורצונה, לא יעדר דבר. ואמ' בספר משלי תכבדך כי תחבקנה. ומתוך הן אתה שומע לאו, כי אם לא תחבקנה ולא תהיה חבוק תמיד עמה, תקלה אותך ותשפילך. וטעם מעשרה שליטים, כי בהיות לב האדם נוהג בחכמה, אזניו תקשבנה לתוכחת, ועיניו יביטו נכוחות, ובאפו אורך מנוחות, ופיו יביע תושבחות, וידיו תעשינה הצלחות, ורגליו תכוננה אורחות. ובהיות לבו אוחז בסכלות הגאוה, עיניו יראו זרות, ואזניו משמוע תורה סרות, ובאפו אפים קצרות, ופיו בוטה כמדקרות, ומשלח ידיו מארות, ורגליו לרוץ לרעה ממהרות. ואם בינה שמעה זאת, ולו חכם ישכיל זאת ויבין לאחריתו, וישוב ונחם על סכלו, ושב ורפא לו.",
+            "הנה השמעתיך שבע רפואות לשבע המחלות. והסם הכולל לשבעת סמי רפואות לחלי הנתעב, והוא חלי הגאוה, והוא הסם האמיתי, אשר חצבה עמודיה שבעה, והיא התורה, אשר כלה כלה צנועה וענוה, דרשו מעל ספר ה' וקראו."
+        ],
+        "ix; On the Honoring of Parents": {
+            "Great is honoring one's parents": [
+                "בענין כבוד אב ואם",
+                "כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך.",
+                "גרסי' במ' קידושין ירוש' תני ר' שמעון בן יוחאי, גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הב\"ה יותר מכבודו, שנא' (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, בלקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים. וגרסי' בפ' קמא דמסכת פאה ירוש' אמ' ר' אבא בר כהנא, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות, שילוח הקן, ומצות חמורה שבחמורות, כיבוד אב ואם, ובשניהם כתי' (דברים כב, ז) והארכת ימים, בכבוד אב ואם כתי' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ובשלוח הקן כתי' (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. תני ר' שמעון בן יוחאי, כשם שמתן שכרן שוה, כך פורענותן שוה. מה טעם, עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם. ר\"ל עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם ובזה לא תקח האם על הבנים, יקרוה עורבי נחל, שהוא אכזר על בניו, ויאכלוה בני נשר, שהוא רחמן על בניו. ר' מונא אמ', כי לא דבר רק הוא מכם, זה תלמוד תורה, שנא' (דברים ל, יב) לא בשמים היא וגו', אלא כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. כי הוא חייכם, זה כיבוד אב ואם, שנאמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ובדבר הזה תאריכו ימים, זה גמילות חסדים, שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ד\"א ובדבר הזה תאריכו ימים, זה הבאת שלום בין אדם לחבירו, שנא' (זכריה ח, טז) אלה הדברים אשר תעשו דברו שלום איש את רעהו. וכנגדן ארבעה דברים שנפרעין עליהן מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן, ע\"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ויצר הרע כנגד כולם. ובמורא כתי' (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא וגו', וכתי' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. ובברכה כתי' (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת, ובאביו ואמו כתי' (שמות כא, יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת.",
+                "ובשביל שנשתתף הב\"ה עם האב והאם בבריאת הוולד, הושוה כיבוד אב ואם לכיבוד השכינה, כדגרסי' במ' נדה ת\"ר שלשה שותפין יש בבריאת האדם, הב\"ה ואביו ואמו. אביו מזריע חמשה, והן לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. ואמו מזרעת חמשה, והן אודם שממנו בשר ודם ועור ושער ושחור שבעין. והב\"ה נותן בו עשרה, והן רוח נשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור שפתים והילוך הרגלים ודעה ובינה והשכל. ובשעת פטירתו של אדם, הב\"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם, תולעה ורמה, שנא' (קהלת יב, ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.",
+                "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנטע כרם ונתנו לאריס להיות עמל בו. הגיעו ימי הבצירה. אמ' המלך לעבדיו, לכו בצרו את הכרם, והביאו חלקי, וחלקו של אריס הניחו במקומו. הלכו ועשו כן. לימים בא האריס וראה את הכרם. התחיל צועק ובוכה. אמ' לו המלך, למה תצעק ובוכה, שמא נטלתי כלום מחלקך. אמ' לו, אדוני המלך, כל זמן שאתה שותף עמי, חלקי היה משומר, כשנטלת את חלקך, נתנו את חלקי לבזה. כך הב\"ה, כל זמן שהוא שותף עם אדם, חלקו של אדם שמור, נטל חלקו, חלקו של אביו ואמו לפניהם תולעה ורמה, שנא' (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו. ועל זו השותפות אמרה חוה כשילדה קין, קניתי איש את ה'. את בזה הטעם הוא כמו עם, כמו הולך את חכמים יחכם.",
+                "וכל המכבד את אביו ואמו כאלו משרה עליו השכינה. דתניא בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, הב\"ה אומר, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וכל המצער את אביו ואת אמו כאלו מסלק ממנו השכינה. ועוד גרסי' בפירקא קמא דמ' קידושין תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אומר הב\"ה, יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי ביניהם צערוני. וכל המצער את אביו, מיד אמו בורחת ממנו, שאומרת, ומה אם לאביו, שיראתו עליו, הוא מצער, כ\"ש שיצער אותי, שאין יראתי עליו כל כך. ועליו נאמר משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר. אבל המכבד את אביו ואת אמו זוכה ורואה את בניו גדולי הדור. דאמ' ר' יהודה, בשכר שכבדת את אבותיך תראה בניך, שנא' (תהלים מה, יז) תחת אבותיך יהיו בניך. יכול הדיוטות, ת\"ל תשיתמו לשרים בכל הארץ. דרש ר' עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתי' (תהלים קלח, ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמרי פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמ' אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו במאמרות הראשונים. וכן דרשו על פסוק ראש דברך אמת, ולא סוף דברך אמת, אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת."
+            ],
+            "The ways of honoring": [
+                "אלו דברים שחייב אדם לעשות לאביו ולאמו, והם עיקר הכבוד. ואלו הן, מאכילן, ומשקן, ומלבישן, ומוציאן, ומכניסן. כדגרסי' בפרקא קמא דקידושין מאכל ומשקה ומלביש ומוציא ומכניס. מאכיל ומשקה כיצד, מאכילן ומשקן משלו אם הם עניים. והמאכיל את אביו ואת אמו ומשקן, הן מברכין אותו בנפש חפצה, מפני שייטב להן באכילה ובשתייה, ויברכו אותו בכל טוב, שנא' (בראשית כז, כה) הגישה לי ואוכלה מציד בני בעבור תברכך נפשי. וכל ברכות שמברך האב על בנו בלב טוב מחמת אכילה ושתייה, הב\"ה מסכים עמו ומברכו. כדגרסי' בבראשית רבה כל ברכות שבירך יצחק אבינו ע\"ה את יעקב בנו מלמטה, ברכו הב\"ה כנגדן מלמעלה. יצחק אמ' ויתן לך האלהים מטל השמים, והב\"ה ברכו בטל, שנא' (מיכה ה, ו) והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' וכרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. יצחק אמר ומשמני הארץ, והב\"ה ברכו בתבואה שמנה, שנא' (ישעיהו ל, כג) ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן. יצחק אמר לו יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, והב\"ה אמ' לו והיו מלכים אומניך וגו'. יצחק אמ' לו הוה גביר לאחיך, והב\"ה אמ' לו ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה. הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה ברכו הב\"ה מלמעלה. מלביש כיצד. חייב להלבישם כראוי להם, ומכסם מפני הצנה במטלי הראוי להם, ומשכיבם במטה הראויה להם. מוציא כיצד. חייב הבן ללוות לאביו ולאמו, ולא יחזור עד שירחקו ממנו כמלוא עיניו. מכניס כיצד. חייב לתת או לשכור להם בית דירה הראויה להם, וכשיכנס האב או האם לביתו של בן ישמח בהם, ויקבלם בסבר פנים יפות. ודרשו רז\"ל ההוצאה משל אב או משל בן, משל אב. מיתיבי כבד את ה' מהונך, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, מה להלן חסרון כיס, אף כאן חסרון כיס. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מינה. לא קשיא, חסרון כיס בביטול מלאכה. ר\"ל חסרון כיס יש לבן שיבטל ממלאכתו ויעשה צרכי אביו. אבל אם האב עני חייב הבן לזון אותו, ואם לא רצה, ב\"ד כופין אותו. כדגרסי' במ' קידושין ירוש' כופין את הבן לזון את האב. וכן סתם בן או בת. בד\"א, אם הבת פנויה, אבל בעולה לא. דתניא איש בידו לעשות, אבל אשה אין בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה. ואם נתאלמנה או נתגרשה, או היא בתולה, בן ובת שוים בכיבוד אביהן ואמן בענין ההוצאה.",
+                "וצריך הבן שיהיה תמיד שמח בהוצאה שמוציא על אביו, ואל יקוץ בה, ויראה תמיד שרצונו להוציא על אביו יותר מדאי, ובזה שכרו הרבה. כדגרסי' בפרק קמא דמ' קדושין תאני אבימי בריה דר' אבהו, יש מאכיל לאביו פסיוני, פי' שלו, וטורדו מן העולם, ויש טוחנו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא. כיצד, כגון שהיה האב זקן, והיה מתאוה לאכול מיד בבקר, כדרך שהזקנים מתאוים מפני חלישות כחן, והיה מבקש מן הבן להאכילו, והבן אומר לו, עדין לא זרחה השמש, כל כך השכמת לאכול. אע\"פ שמאכילו במעדנים, הואיל והוא גוער בו ובוזהו, ואינו חומל על זקנותו, הרי הוא מפסיד שכרו ונטרד מן העולם. או כגון שיאמר האב, בני, כמה הוצאות בזה המלבוש או בזה המאכל שקנית בשבילי. ואומר לו הבן, מה אתה חושש, אני קניתי אותו ואני פרעתי המעות, מה לך לשאול. או שיאמר לו שקנהו ביוקר, ולא קנהו אלא בזול, כדי שיראה לו שהוציא בשבילו יותר מדאי. או כגון שיחשוב בלבו ויאמר, מתי ימות זקן זה, ואסתלק מהוצאה זו שאני מוציא בשבילו. או כגון שידבר הזקן, וילעג הבן על דבריו, וישחק, ויאמר לאחרים שאביו אומר דברים שאין בהם טעם וכבר נתבלבלה דעתו בזקנותו. וכל המתנהג עם אביו או עם אמו בדברים אלו, או כיוצא בהם, אע\"פ שמאכילן ומשקן כל מעדני עולם, ומלבישן שש ומשי ורקמה, נטרד מן העולם הבא. כיצד טוחנו ברחים ומנחילו העולם הבא. כגון שהיה הבן עני, והיה נשכר לטחון או לחפור, וכיוצא בזה, ואומר לאביו, עשה במקומי ואלך לעשות חפציך, או לתקן מאכל לכבודך. וכשיראה לאביו טוחן או חופר, יכמרו עליו רחמיו ויבכה, ויאמר, אוי לי, אבי, שאני רואה אותך טורח ואין ידי משגת לעשות שום דבר לכבודך עד שאטריחך במקומי. ויאמר לו, מחול לי, אבי, השם יודע שאלו היה בידי יכולת לא הייתי מטריחך והייתי מאכילך מעדנים ומלבישך שנים. וזה, וכיוצא בו, הוא מפליג בכבוד אביו ואמו. אע\"פ שהוא מטריחו, הואיל ואין בידו יכולת לעשות יותר, אנוס הוא, ורחמנא פטריה ומביאו לחיי העולם הבא. ועשו הרשע, אע\"פ שהיה עושה כל עבירות שבעולם, בזכות שכיבד את אביו, והיה יוצא וצד ציד ומאכילו ומשקהו, נחל העולם הזה. כדגרסי' בב\"ר היה עשו אומר, אומצא טבא לפומיה דאבא, כסא טבא לפומיה דאבא.",
+                "לעולם ישתדל אדם לכבד את אביו, ואל יעשה דבר אחד שיאמר לו אביו אל תעשהו, שנא' (משלי כג, כב) שמע לאביך זה ילדך, וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך. כי לעולם ינהיג האב את הבן על הדרך הטובה והישרה באהבתו אותו, שנא' (משלי כג, כב) שמע לאביך זה ילדך. אחר שאמר שמע לאביך, למה אמר זה ילדך, אלא ר\"ל מאחר שהוא ילדך הוא אוהב אותך, א\"כ קבל מצותיו, כי מלמדך להועיל. ואל תבוז כי זקנה אמך, ר\"ל קבל עצתה ואל תבזנה מפני זקנותה, מפני שעברו עליה כמה דברים והיא יודעת לתת עצה נכונה. על כן אמרו רז\"ל סבתא בביתא סימנא טבא בביתא. ולפעמים יועץ האב והאם לבן עצה טובה ונכונה, ונראית לו שאינה טובה ובוזה אותה, מפני שטבע הבחור ורצונו הפך מטבע הזקן ורצונו, ולפיכך תראה לבחור עצת הזקן עצה של שטות. אבל כשיבחן עצתם, ימצאנה טובה ונכונה, וימצא עצתו נגדה עצת פתיות ואין בה ממש. ומעשה רחבעם, שעזב עצת הזקנים ולקח עצת הילדים, יוכיח."
+            ],
+            "Morals in honoring one's parents": [
+                "וצריך אדם לנהוג כבוד באביו ובאמו יותר על שלמדוהו מוסר מעל שהמציאוהו לעולם הזה. כי כשהמציאוהו לעולם הזה לא נתכונו אלא להנאתן. וא\"ת נתכוונו להמציאו לעולם, מה בצע במציאותו אם לא ילמד דרכי השם, כדי שיזכה בהן לחיי העולם הבא, ונוח לו לאדם שלא נברא אם לא יזכה לחיי העולם הבא. אבל המדריכו על הדרך הישרה, מנחילו העולם הבא. ולפיכך אמרו [רז\"ל] כבוד אביו וכבוד רבו [כבוד רבו] עדיף, שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו מנחילו חיי העולם הבא. וגרסי' במדרש ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם יתקבצו כל באי עולם לבראת יתוש אחד ולהטיל בו נשמה אינן יכולין, אלא שהיה אברהם אבינו ע\"ה מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה, ומשום הכי העלה עליו הכתוב כאלו בראם. הא למדנו, שאדם שלמדו אביו תורה שחייב לנהוג בו כבוד כפלי כפלים על התורה שלמדו מעל שהוציאו לעולם הזה. וכמו שחייב האב ללמד לבנו מוסר ולהדריכו על הדרך הישרה ולצוותו לעשות מצות ומעשים טובים, כך חייב הבן לשמוע לאביו ולקבל דברו ולעשות מצותו, אפי' שלא לדבר מצוה. אבל אם הוא האב חוטא, וכוונתו להטעות לבנו ולהדיחו מלעשות רצון קונו, כגון שיורה אותו לגזול או לגנוב או לרצוח, או כיוצא בזה, או לבטל אפי' מצוה אחת מן המצות, חייב הבן לעזוב מצות אביו וימרה את פיו ולא יקיים את דברו, שנאמר ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.",
+                "לעולם תהיה יראת אב ואם על הבן, והיא מצות עשה מן התורה, שנא' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. לא שיירא ממנו שיזיקנו, אלא יירא מחרון אף השם ית' אם אינו מכבד את אביו ואת אמו כראוי. ואסור לישב במקומו, ולא ידבר בפניו אלא ברשותו, ולא יסתור את דבריו, ולא יתקן את דבריו בטעם. לא ישב במקומו כיצד. כגון שישב בבית הכנסת או בבית המדרש במקום הקבוע לאביו בחייו. ולא ידבר בפניו אלא ברשותו כיצד. אסור להרבות דברים בפני אביו, אלא א\"כ נתן לו רשות לדבר, וזהו מכלל כיבוד אב ואם. ואפי' בפני גדולים ממנו אינו דרך ארץ להרבות דברים. צא ולמד מאליהוא, שלא דבר בפני גדולים ממנו עד שסיימו דבריהם, שנא' (איוב לב, ד) ואליהוא חכה את איוב בדברים כי זקנים המה ממנו לימים, ואומר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם. ואם לפני גדולים ממנו דרך ארץ שלא לדבר, כ\"ש לפני אביו. ולא יסתור דבריו כיצד, ולא יתקנם בטעם כיצד. כגון שהיה אביו מספר כך וכך אירע לפלוני, או כך וכך היה מעשה, או כיוצא בזה, אסור לבן לומר, לא היה כך אלא כך וכך, ולא יאמר לו, טעות וכך היה לך לומר. בד\"א במילי דעלמא, אבל בדברי תורה, מצינו שרבינו הקדוש היה חולק על דברי רבן שמעון אביו, ור' אלעזר על דברי ר' שמעון בן יוחאי אביו. ובלבד שיהא חולק עליו לשם שמים ושלא יתכוין לקנתר על אביו. ואם הוא, אביו, עם הארץ ואינו יודע לעשות המצות כתקנן, או אם רואה את אביו עושה שום דבר שלא כהוגן, אל יאמר לו, עברת על דברי תורה, אלא אומר, אבי, כתו' בתורה כך וכך. אם נזדמנה לבן שום מצוה, ובקש ממנו אביו לעשות שום דבר לכבודו, אם איפשר לו לעשות המצוה על ידי אחרים יעשה ויתעסק בכבוד אביו, ואם לאו, יניח כבוד אביו ויעשה המצוה. ואינו חייב להניח להתעסק בתורה ולהתעסק בכבוד אביו. דאמ' רב יצחק ב\"ר שמואל גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל אותן הימים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהן. ואם מחל האב על כבודו, כבודו מחול. ואסור לאדם להעציב לאביו ולאמו ולצערן, כמו שמצינו בשאול, שאמ' לנערו, לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו."
+            ],
+            "The extent of honoring one's parents": [
+                "וגרסי' בפרק קמא דמ' סנהדרין בעו מיניה מרב שילא רבה, עד היכן כבוד אב ואם. אמ' להם, צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו פרקמטיא בששים רבוא שכר, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. א\"ר יהודה ב\"ר שמואל, שאלו את ר' אלעזר, עד היכן כיבוד אב ואם. אמ' להם, צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, ורב כהנא מתני לה בשמונים רבוא, והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן לו המקום שכרו, ונולדה לו פרה אדומה בעדרו, ונכנסו חכמי ישראל אצלו. אמ' להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אבל אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא. וכששמעו חכמים בדבר אמרו, מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה עא\"ו. כי אתא רב דימי אמ', פעם אחת היה גוי לבוש סריקין של זהב ויושב בין גדולי רומי, ובאת אמו וקרעתו וטפחה לו בראשו וירקה בפניו, ולא הכלימה.",
+                "ר' טרפון הוה ליה ההיא אימא זקנה, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא, גחין וסלקא עילויה, וקא משתבח בי מדרשא. אמרי ליה, עדין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום השליכה ארנקי בים ולא הכלמת. ובירושלמי אומר זה המעשה בענין אחר, ואמרו, מעשה שהיתה אמו של ר' וטרפון מתהלכת בחצר ביתה ונפסקה רצועה מסנדלא. בא ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת כפות רגליה והלכה על ידיו עד שהגיעה למטתה. לאחר ימים חלה ר' טרפון. נכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אמו, התפללו שיחיה בני מחוליו זה, שהפליג בכבודי. אמרו לה, ומה היא ההפלגה בכבוד שעשה לך. אמרה להם המעשה, ואמרה, כך וכך עשה לי. אמרו לה, לא הגיע לחצי ממה שצוה הב\"ה בכיבוד אב ואם, ואפי' היה עושה לך כפלים מזה.",
+                "אמרו על אמו של ר' ישמעאל, שנתרעמה לחכמים שלא היה עושה רצונה. תמהו חכמים ונכלמו, בשביל כבוד ר' ישמעאל. אמרו לה, מהו הדבר שהוא עושה שלא כרצונך. אמרה להם, כשיבא מבית המדרש, אבקש לרחוץ את רגליו, ולא יניחני. אמרו לו, הואיל והוא רצונה, הניח לה, ובזה תכבדנה. רב יוסף כי הוא שמע קל כרעא דאימיה, אמ' איקום מפני שכינה דאתאי. א\"ר אבהו, כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמיכי הוו ליה לאבימי, וכי הוה אתי אבוה קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמ' ליה, אין אין אין, עד דמטי התם. פי' חמשה בנים גדולים היו לאבימי, וכשהיה אביו דופק על השער ליכנס, היה הוא רץ בעצמו לפתוח השער. ואע\"פ שהיו לו חמשה בנים לצאת ולבא, היה הוא רץ בעצמו ופותח לכבוד אביו, והיה אומר, אין אין אין. פי' כן אדוני, הנני אדוני, עד שהיה מגיע לפתח ופותח. וגרסי' במ' קדושין ירוש' בפ' קמא, ר' אבהו בשם ר' יוחנן שאלו את ר' אליעזר, עד היכן הוא כיבוד אב ואם. אמ' להן, ולי אתם שואלים, לכו ושאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטרובולי הוה. פי' שלטון העיר. פעם אחת היתה אמו מסטרתו לפני כל בולי שלו. פי' מסטרתו, מכה אותו וטופחת אותו על פניו. פי' בולי, גדודיו. ונפלה השבט שהיתה מכה אותו בה מידה. ושחה לקרקע ונתנו בידה, כדי שלא תצטער. א\"ר חזקיה, גוי אשקלוני היה, וראש כל פטרובולי היה, אבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו, וכיון שמת אביו עשה אותה יראה שלו. פעם אחת אבדה ישפה של בנימין. פי' שמו של בנימין היה כתוב באורים ובתומים על ישפה, ונאבדה ממנו. [אמרין], מאן אית ליה אבנא טובא דכוותיה. אמרין, אית לדמה בן נתינה. אזלו לגביה ופסקו ליה עמיה במאה דינרין. סלק לה לביתיה לאיתייה לה. ואשכח לאבוה דדמיך. ואית דאמרין, מפתחא דתיבותא היה יתיב גו אצבעה דאבוה. ואית דאמרין רגליה הוה פשיט על תיבותא. נחת לגביהון [אמר לון], לית אנא יכיל למשקל לכון. אמרין, דילמא הוא בעי פריטין טובא. אסקיניה לאלף. כיון דאיתער אבוה מן שינתיה, סלק ואיתייה להון. בען למינתן ליה אלף, כסכומא בתראה, ולא קביל עילויה. אמ' לין, לית אנא מזבן לכון יקרא דאבא בפריטין, איני נהנה מכבוד אבותי כלום. מה פרע לו הב\"ה שכר. א\"ר יוסי ב\"ר בון, בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלי ליה ישראל משקלה [זהב] ושקלוה.",
+                "ר' זעירא הוה מצטער. אמ' הלואי הוה לי אימא ואבא, היו מנחילין אותי גן עדן. כדשמע אילין תרין אולפניא, אמ' בריך רחמנא דלית לי אימא ולא אבא, לא כר' טרפון הוינא יכיל למעבד להון, ולא כר' ישמעאל הוינא מקבלא עילואי. א\"ר אבן, אני פטור מכיבוד אב ואם. אמרין, כד איתעברת אימיה מית אבוה, כד ילידתיה מיתת אימיה. לעולם ישתדל אדם לכבד את אביו בחייו ובמותו. בחייו כיצד, הנשלח בדבר אביו למקום, לא יאמר שלחוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא. וכן אם היה אוכל עם אביו ובקשו ממנו לעשות שום דבר, או לילך לשום מקום, לא יאמר, המתינו לי עד שאכל, אלא יאמר, המתינו לי עד שיאכל אבי. וכן כל כיוצא בזה. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמ' אבא, אלא כך אמ' אבא מארי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש למותו, אבל מכאן ואילך יאמר, אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא. ואל ישנה מנהגו של אביו, ואפי' אחרי מותו. ואפי' שם שקרא אביו למקום אל ישנהו, שנא' (בראשית כו, יח) ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, ונא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו.",
+                "וחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אמו. כיצד. אם איפשר לו להתעסק בכבוד שניהם כאחד מוטב, ואם לא, יתעסק קודם בכבוד אביו. כדגרסי' במ' קדושין שאל בן אלמנה את ר' אלעזר, אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם. אמ' לו, הנח כבוד אמך בשביל כבוד אביך, שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך. תניא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים כבוד אב לכיבוד אם, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך. וגלוי וידוע לפני מי שאמ' והיה העולם, שבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שלימדו תורה, לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב, שנא' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. וחייב אדם לכבד את אשת אביו מפני כבוד אביו, ואת בעל אמו מפני כבוד אמו, ואת אחיו הגדולים. וכולם דרשום חז\"ל מכבד את אביך ואת אמך, את אביך, לרבות אשת אביך ואת אחיך הגדול, ואת אמך, לרבות בעל אמך. וחייב אדם לכבד את זקנו, אבי אביו או אבי אמו, אבל כיבוד אביו עדיף מכיבוד זקנו.",
+                "וכל המזלזל בכבוד אביו ואמו ימיו מתקצרין, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ומכלל הן אתה שומע לאו, אם תכבד יאריכון, ואם לאו יתקצרון. וכל המכבד את אביו ואת אמו זוכה לחיי העולם הזה והעולם הבא, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, בעולם הזה, ולמען ייטב לך, בעולם הבא, שכולו טוב וכולו ארוך. וכל המכבד את אביו ואת אמו, לא די לו שמאריכין ימיו, אלא שהב\"ה נוטה אליו שלום, כי באריכות ימים יהיה לו שלום, שנא' (משלי ג, ב) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך."
+            ]
+        },
+        "x; On Marriage": {
+            "One's match; fate or choice": [
+                "בענין נשואי אשה",
+                "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. גרסי' במ' יבמות אמ' רבא, בוא וראה כמה טובה אשה טובה, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. אי בגוה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה, אי בתורה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלת בה. וגרסי' במדרש מצא אשה, מצא טוב, ויפק רצון מה'. פירוש מצא אשה, ר\"ל אשה טובה, ויפק רצון מה', שהפיק לו הב\"ה בחסדו אשה טובה ורצויה. וכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. פירוש שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, אם יעשה טובה יזכה לטוב, ואם ירשיע יענש, שנא' (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. הרי שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, כדי שלא יהיה פתחון פה לומר כנגד מדת הדין, למה אענש, מוכרח הייתי ומה יש בידי לעשות. וג\"כ אם יזכה יקבל שכר, ושלא תאמר מדת הדין, ולמה נוטל זה שכר, והלא היה מוכרח. לפי' אמ' הב\"ה ראה נתתי לפניך. אבל זיווגו לבת זוגו אינו בידו, אלא על כל פנים ישא אשה שזימן לו הב\"ה קודם יצירתו. כדגרסי' במ' סנהדרין בפרק כהן גדול, ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני. ואפי' מעבר לים, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. פי' מה', שהב\"ה זימנה לו. וכתיב (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בתורה מנין, דכתי' (בראשית כד, נ) ויען לבן ובתואל [ויאמרו] מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. בנביאים מנין, דכתי' (שופטים יד, ד) בשמשון אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים מנין, דכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ויש שהוא הולך אחר זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק אבינו ע\"ה בא זיווגו אצלו, הה\"ד ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. יעקב אבינו ע\"ה הלך אחר זיווגו, הה\"ד ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכשהוולד במעי אמו, הב\"ה מזווג לו בת זוגו. מנא לן, מיצחק, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה. מלמד שנתבשר יצחק על בת זוגו. [הא למדנו, שהב\"ה מזמן לאדם את בת זוגו], וישא אותה על כרחו, ואין בידו רשות לישא אשה אחרת זולתה.",
+                "אם כן, לפי זה קשה, הא דגרסינן במ' פסחים לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ועוד גרסי' בבבא בתרא הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, ועוד גרסי' לעולם ידבק אדם בבת טובים, שאם ימות או יגלה יהיו בניו תלמידי חכמים, ועוד גרסי' במ' מועד קטן מותר לאדם ליארס במועד, שמא יקדימנו אחר ברחמים. ואם אשה זו מזומנת לזה, היאך יזכה זה בתפלה וברחמים.",
+                "ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, אמר רבה בר רב אחא, ואמרי לה רב שלא חסידא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והב\"ה רוצעו, ותאנא על כלם אליהו כותב והב\"ה חותם, אוי לו למי שפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו ונושא אשה שאינה הוגנת לו. ולמה יענש, הואיל והיא מזומנת לו ונושא אותה על כרחו.",
+                "ועוד ענין שלישי, וקשה לשני העניינים שאמרתי. הא דתנא במ' סוטה אין נותנין לאדם אשה אלא כפי מעשיו, שנא' (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ומצינו הפך מזה, כמה צדיקים וחסידים נתנסו בנשים רעות ומורדות, וכמה נשים צדקניות וכשרות נשואות לאנשים חוטאים ופושעים. א\"כ קשה זה אפי' לענין השלישי שאמרתי. אלא על כל פנים ביצירת הוולד אומרים למעלה, בת פלוני לפלוני, [ולא שתהא לו על כל פנים, בלי שום בטול בעולם, אלא ב\"פ לפלוני] אם היא ראויה לו, אבל אם אינה ראויה לו, יתבטל הדבר וישא הראויה לו. כגון שהוא חסיד והיא רעה, או הוא רשע והיא כשרה, לאלו מסלק הב\"ה האשה הרעה מן החסיד והצדקת מן הרשע, ונותן הצדקת לצדיק והרשעה לרשע. ומה שמצינו כמה צדיקים שנתנסו בנשים רעות, זהו כמו הייסורין הבאים על הצדיקים בעולם למרק מהם מיעוט עונות שעשו, כדי שיזכו לעולם הבא. ומה שמצינו כמה רשעים שזכו בנשים חסידות, זהו לשלשה דרכים. האחת, נזדמנה לו כדי שתוכיחנו ותחזירנו למוטב. הב', אם אינו שומע לה לחזור בתשובה, נזדמנה לו לקבל שכרו בעולם הזה על מיעוט זכיות שבידו, ויפסיד חיי העולם הבא. והשלישית, נזדמן לה הרשע למרק מן הצדקת מיעוט עונות שבידה, ויתכפרו לה, בהתחברה לרשע על כרחה.",
+                "וגרסי' במדרש תלים למנצח אל תשחת לדוד מכתם. זש\"ה מצא אשה מצא טוב, וכתוב אחר אומר ומוצא אני מר ממות את האשה, היאך יתקיימו שני כתובים הללו. אלא אם האשה היא טובה אין סוף לטובתה, ואם רעה אין סוף לרעתה. ומעשה בחסיד אחד, שנשא חבירו אשה, והיה רוצה לשאול אותו אם היא אשה טובה או לא, אמ' לו ברמז, מצא או מוצא. ר\"ל היא טובה, שכתו' בה מצא אשה מצא טוב, או היא רעה, שכתו' בה ומוצא אני מר ממות את האשה.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפירקא קמא, אמ' רבה בר מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא אמר רב, כל חלי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה, כל חסרון ולא חסרון מות. במערבא אמרי, חסרון כיס קשה מכלם.",
+                "עד שלא נבראת האשה, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, משנבראת כתי' (בראשית א, לא) והנה טוב מאד. הוי מצא אשה מצא טוב. בכל מעשה בראשית כתיב והנה טוב, וביום הששי, שבו נברא אדם וחוה, כתיב והנה טוב מאד. הפוך מאד תמצא אדם, שנאמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וגרסי' במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו, אמ' רב חמא א\"ר חנינא, כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ופרש\"י מתפקקין אסתמין, וכך אומר פקק החלון כלו, עונותיו מתכסין. ד\"א מצא אשה מצא טוב, כשהאשה טובה מצא בעלה חפץ טוב, וכשהיא רעה מיצה טוב, כמו וימץ טל מן הגזה. ר\"ל שהיא ממצה כל טובו וישאר נעור ורק."
+            ],
+            "How great is a great wife": [
+                "אבל מי שזימן לו הב\"ה אשה טובה, לעולם לא יחסר כל. אפי' הוא עני יחשוב עצמו שהוא עשיר, הואיל וזימן לו הב\"ה אשה טובה, שנא' (משלי לא, יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, וכתיב (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, ר\"ל קודם יוכל האדם למצוא אבנים טובות ומרגליות מאשת חיל. לפי שמציאותה יותר יקר ממציאות אבנים טובות ומרגליות. ד\"א בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, כשתהיה האשה אשת חיל, ומכלכלת דבריה במשפט, אזי בטח בה לב בעלה, ויאהוב אותה, ולא יחסרו כל, שהב\"ה מזמין להם עושר וכבוד. והפך הדבר אם יהיו שונאים זה לזה, שנאמר חלק לבם עתה יאשמו. אשריו ואשרי חלקו מי שנזדמנה לו אשת חיל, כי בשבילה יתכבד עם הבריות וכאלו שמה עטרה על ראשו, שנא' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, היא עטרת בראש בעלה. ואם היא מבישה, הרי היא כרקב בעצמותיו.",
+                "ואשת חיל היא המכלכלת דבריו של בעלה במשפט, ושומרת ממונו, ומסייעתו בכל יכולתה, ונותנת לו עצה נכונה, ואינה לוחצת אותו להוציא יותר מדאי. ומשתדלת בצרכי ביתה ובגידול בניה, ותהיה צנועה, ובעבודת בעלה זריזה וזהירה, ומקבלתו בסבר פנים יפות, ותעשה חפצו במהירות, בלי עצלות, ותשתדל תמיד לשמחהו ולנחמהו, ותדבר על לבו להסיר עצבו. ותשכיל ותבונן תמיד דרכיו, כדי שלא יצטרך לקרוא לה פעמים. ותאהבנו ותשמרנו כבבת עינה, ותיראנו כמורא שמים, ותשמור עת כעסו וקצפו ושנאתו, ותכיר עת אהבתו. ותשמור עת שבתו וקומו, ועת יקיצתו ושינתו. ותשנא את אשר ישנא ותאהב את אשר יאהב. ושומרת סודו ואל תגלהו, ואפילו לאביה ולאמה. ומכבדת משפחתו, ואל תבזה אותם, ואל תתגדל עליו ביחסה. ותעזוב טבעה ומנהגה ותתנהג עמו כמנהגו. ואל תבזהו, אפי' הוא פחות שבפחותים. תשמור תמיד עת מאכלו ומשקיו, ותעשה לו מטעמים כאשר יאהב. ואל תקשה לשאול ממנו. ומתנתו אל תבזה, אם מעט ואם הרבה. תשמור עתו ולא עתה. ושומרת רצונו ולא רצונה. ותהיה קשבת ולא דברנית, מיושבת בביתה ולא יצאנית, בעלת שכל ודעה. ותקשט תמיד עצמה דרך צניעות, כדי שלא ימצא בה דופי. ואל תראה לו פנים זועפים, ודבריה עמו בחן ובבושת. ועושה צרכיו בעצמה ולא על ידי אחרים. ואפי' היו לה כמה עבדים וכמה שפחות, תעמוד היא ותשרתנו, ותקראנו אדוני, שנא' (בראשית יח, יב) ואדני זקן, וכתיב (תהלים מה, יב) כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ותמעט הדברים אצלו, ואל תדבר עמו אלא לצורך גדול. ותגמלהו טוב ולא רע. ויהיו עיניה תלויין לו, כעיני שפחה אל יד גבירתה. ותשתדל שלא תכעיסנו, ותסבול עולו, כי יד האיש תקיפה על האשה, ותשוקת האשה לאיש, שנא' (בראשית ג, טז) ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ותשמור בגדיו להיות נקיים, ושלא יהיה עליהם כתם, כדי שלא יהיה בעלה מנוול ויתגנה. ואז יהיה מקושט ונאה בין הבריות. ואם תבא לו אכסניא, או אם יבאו קרוביו לאכול בביתו, תקבלם בסבר פנים יפות, ואז נאה לה להוציא יותר מדאי, כדי שיתכבד בעלה. והמתנהגת תמיד עם בעלה בדברים אלו, וכיוצא בהם, בעלה מתכבד בעיני כל האדם, וכאלו שמה עטרה בראשו. וזו היא הנקראת אשת חיל, דכתי' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה.",
+                "ועוד גרסינן בפרק הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן, אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה, יגרשנה ויתרפא מצרעתו. אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים. פי' אשה יפה, אשה טובה, כמו יפה הדבר, שאין יופי האשה בפניה אלא במעשיה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. העלם עיניך מאשת חן, פן תלכד במצודתה. פי' רש\"י אשת חן, אשה יפה שאינה אשתך. אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. רבים הם פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה. פירש רש\"י כשהאשה מתבשמת ומתקשטת רבים הם פצעיה, ר\"ל מכותיה, כמו פצע וחבורה ומכה טריה. כניצוץ מבעיר גחלת, ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה.",
+                "מעשה באשה אחת שעשתה חופה לבתה. ובשעה שהיתה מולכת אותה לבית החתן, אומרת לה, בתי, עמדי לפני בעליך ותשרתנו באימה, ואז ישפיל הוא את עצמו עמך, ויהיה לך כעבד, ויכבדך כגבירה. ואם תתגדלי עליו, אז יתגדל גם הוא עליך, ולא יחשוב אותך למאומה, ויהיה לך לאדון, ותהיה בעיניו נקלה כאחת השפחות. תשמרי שלא יראה בך שום דופי, ולא שום מיאוס ולא כיעור, כי אם ישנא אותך מבחרותו לא תפיק רצונו, ונח לי שנהפכה שלייתי כשילדתי אותך והיינו מתים אני ואת."
+            ],
+            "The virtues of great wife": [
+                "שאלו לחכם אחד ואמרו לו, ספר לנו המדות הטובות שצריכה האשה להתנהג בהן. אמ' להם, צריכה האשה לעשות חפץ בעלה, ולומדת מדותיו, ועוזבת מדות אביה, עד אשר יאמרו כי היא בת בעלה ולא בת אביה, ומאירת פניה לבעלה תמיד, ואפי' בשעה שיכעסנה. ומכבדת אותו בשעת חסרונו כמו בשעת עשרו, ובימי זקוניו כבימי בחרותו. ומכבדת רגליה לצאת מפתח ביתה, ומקלת רגליה בפת לעני. ושוקדת על מלאכתה, ועובדת עבודת ביתה בין שפחותיה. ומינקת את בניה, ולא תתנם למינקת אחרת, לפי שחלבה רבה לגדל בו את בניה, ובו נבראו, שחלב המינקת הוא נכרי להם ויזיק אותם. ובורחת מישיבת כל הנשים המורדות והפושעות ומחרחרות הריב. ואומרת שבעתי, ואפי' אינה שבעה. אבל אשה רעה, שאינה חוששת לתועלת בעלה ולא לצרתו, אם יעשיר אם ידל, אם יתכבד או יתגנה, ולוחצת אותו יותר מדאי, ויועצת אותו עצות רעות, הרי זו כרקב בעצמותיו. ולמה אמר כרקב בעצמותיו, ולא בבשרו ולא באיבריו. מפני שהאשה היא עצם מעצמות האיש ובשר מבשרו, ואם אינה כל כך רעה היא כרקב בבשרו, שאיפשר שתרפא ויתקן, ואם היא מבישה היא כרקב בעצמות שאין לו תקנה, כך האשה הרעה אין לה תקנה. ד\"א וכרקב בעצמותיו מבישה, האשה היא עצם מעצמותיו של איש, אם תהיה רעה ונרקבת, פי' נפסדת, הרי עצמותיו של בעלה נרקבין, וגורמת לו למות בלא עתו, דכתיב (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. ד\"א חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, שמנעה את אישה לחלוק על משה רבינו ע\"ה ונמלט. ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שסייעתו למחלוקת ונבלע.",
+                "וגרסי' בבבא בתרא כל ימי עני רעים, זה מי שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד, זה מי שיש לו אשה טובה. בוא וראה, כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלת בה, שנא' (ירמיהו יא, יא) הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. אמ' רב נחמן, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. א\"ר חנינא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מאי לעת מצוא, זו אשה, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. וכמה טובה אשה טובה לבעלה, כי במציאותה אמר הכתוב מצא אשה מצא טוב, ובזמן שאינה מצויה אמ' לא טוב האדם היות לבדו.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א\"ר יוסי לאליהו, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, במה עוזרתו. אמ' לו, אדם מביא חטים, חטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו מי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה, בלא ברכה, בלא שלום, בלא חיים. בלא טוב, דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר, דכתי' (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. בלא כפרה, דכתיב (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. בלא ברכה, דכתי' (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך. בלא שלום, דכתי' (שמואל א כה, ו) ואתה שלום וביתך שלום. בלא חיים, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. א\"ר אלעזר, כל מי שאין לו אשה אינו אדם, שנא' (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם [וגו'] ויקרא את שמם אדם.",
+                "וגרסי' במ' פסחים בפרק ערבי פסחים, ת\"ר שמונה הם כמנודים לשמים, מי שאין לו אשה, מי שאין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינן מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו, ומי שאין לו בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים, מי שאינו מסב בחבורה של מצוה.",
+                "ת\"ר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין שכינה שורה על פחות משני אלפי רבבות. הרי שהיו ישראל שני אלפי רבבות חסר אחד, ואחד לא עסק בפריה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. אבא חנין אומר משום ר' אלעזר, חייב מיתה, שנא' (במדבר ג, ד) וימת נדב ואביהוא, ובנים לא היו להם, הא היו להם בנים לא מתו. אחרים אומרים, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנא' (בראשית יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שרויה, אין זרעך אחריך, על מי שורה, על העצים או על האבנים.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אשריהם ישראל, שהם אחוזים בהב\"ה והב\"ה אחוז בהם. ומאהבתו בישראל קראם עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לאחר כן קראם בנים, שנא' ( דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ולאחר כן קראם אחים ורעים, שנא' (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וקרא אותם אחים מאהבתו בהם, כדי לשכן שכינתו ביניהם. הה\"ד הנה מה טוב ומה נעים וגו'. א\"ר שמעון, זיווג זכר ונקבה נקרא אחד, לפי שזכר בלא נקבה חצי גוף הוא, וחצי אינו אחד שלם. וכשאדם מזדווג לבת זוגו נקרא אחד, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. כך כשהב\"ה מזדווג לכנסת ישראל ובונה בית המקדש נקרא אחד, שנא' (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכשישראל מייחדים אותו בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו', כאלו נזדווגו בשכינה, ואז שמו של הב\"ה אחד.",
+                "וגרסי' בספרא דאגדתא דבי רב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. בראו מן העליונים ומן התחתונים, מן האדמה ומן העליונים, ויפח באפיו נשמת חיים, כדי שיהיו קשורים זה בזה. לפיכך כשידבק אדם בבת זוגו הראויה לו, בששון ובשמחה ובאהבה, וכוונתו לשם שמים, מולידין בן ובת, שהם פריה ורביה, אז הוא שלם למעלה ולמטה, ומכבד שמו של הב\"ה. אבל אדם שלא רצה להיות שלם, ולא נתעסק במצות פריה ורביה עם בת זוגו הראויה לו, טוב לו שלא נברא בעולם, וכשנשמתו יוצאה מגופו אינה שבה למקומה הראשון, לפי שמיעט הצלם והדמות. לפי' ישתדל אדם לישא אשה הראויה לו, ויעסוק במצות פריה ורביה, כדי שיהיה שלם."
+            ],
+            "Honoring a wife": [
+                "וצריך לכבד את אשתו כגופו, הואיל ואינו שלם כראוי אלא בהדבקו בה. וגרסינן בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, א\"ר חלבו, לעולם יזהר אדם בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו, שנא' (בראשית יב, טז) ולאברם הטיב בעבורה. אמ' להו רבא לבני מחוזא, אוקרו נשיכו כי היכי דתתעתרו. אמ' רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערא, דבבא נקיש, ואתי תיגרא. פי' כשתשלם הפת מן הבית, השלום יוצא, והמריבה באה. אמ' רב חיננא בר פפא, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסק תבואה, שנא' (שופטים ו, ג) והיה אם זרע ישראל ועלו מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, מה כתי' בתריה, וידל ישראל מאד. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו ת\"ר האוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן נשים סמוך לפרקן, עליו הכתו' אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.",
+                "לעולם ילבש אדם פחות ממה שיכול, וילביש בניו ובנותיו כפי יכלתו, ולאשתו יותר מיכלתו. ואם יראה אותה שהיא הולכת על הדרך הנכוחה, יאהוב אותה יותר ויחמול עליה, לפי שעיניה תלויות לו ועיניו תלויות להב\"ה, להטריף לו מזונותיו ופרנסתו. ועל כן נלקחה האשה מצלעי האיש, והיא בשר מבשרו, כדי שיחמול עליה בעת כעסו. ויזכור שהיא אבר מאיבריו ובשר מבשרו, ויהיו שניהם מסכימים זה עם זה בעצה הנכונה. ואם יראה אדם עצת אשתו שהיא טובה ונכוחה יקבלנה, כ\"ש שהאשה צריכה לקבל עצת בעלה, אם טובה היא ואם נכוחה. בד\"א שצריך אדם לקבל עצת אשתו, במילי דביתא, אבל במילי דעלמא לא. כדגרסי' בפרק הזהב קונה את הכסף אמ' רב, כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנא' (מלכים א כא, כט) כי לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו. אמ' ליה רב פפא לאביי, והא אמרין אינשי, איתתך גוצא גחין ולחיש לה. פירוש אם אשתך קצרה, ואתה חולה, השחה כדי שתיגע לך ותלחוש לך. ואיך תאמר נופל בגיהנם, אמ' ליה, לא קשיא, הא במילי דעלמא והא במילי דביתא. וכשהאיש ואשתו אוהבין זה את זה ומסכימין ביחד, אז היא חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ורוח המקום נוחה מהם. ואם הם בהפך, אין חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ואין רוח המקום נוחה מהם.",
+                "משל למה הדבר דומה, לשני חותמות. באחד הציורין בולטין, ובשנית הציורין חרותין ועמוקים. כשתהיה השעוה על אחד מהם, בין על הבולט או על העמוק, כשתפגע בחבירתה מיד תקבל ממנה. אבל אם הציורין בולטין בשניהם, בין תהיה השעוה על זו או על זו, אינן מקבלין זה מזה, אלא יפגעו הציורין זה בזה ואינן מקבלין זה מזה.",
+                "וצריך אדם ליזהר שלא יכה את אשתו, ולא יקללנה, ולא יחרפנה, ולא יונה אותה, אפי' בדברים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, אמ' רב, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע\"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש."
+            ],
+            "Marriage and lineage": [
+                "לעולם ישתדל אדם לישא בת טובים, ממשפחה הגונה וכשרה, שלא יצא ערעור עליה מעולם. ואל יתכוין ליופיה אלא לכשרון פעליה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ביראת שמים הוא מהלל [את] האשה ולא ביופיה, שאין טוב אשה יפה וסרת טעם. ואין היופי המשובח באשה בפניה אלא במעשיה הנאים והנכוחים, כדי שתהא צנועה וכשרה וצדקת ויהיו בניה כשרים וצדיקים. ואמ' החכם אל תקח אשה לא לעושר ולא ליופי, כי יופי האשה הוא צניעותה וכשרותה היא עושרה, ולפי מעשיה ירבו מהלליה, אם טובים הם, ולפי מעלליה ירבו מקלליה, אם רעים הם. ואמ' בחר בת מיוחסים ובת מעשים, ואל תקח אשה לעושרה, פן תחשוב אותך עבד לה, ואשה משכלת ענייה טובה מאשת פתייה עשירה, כי הענייה תבנה ביתה במעלליה הטובים. והאולת בידיה תהרסנו, דכתי' (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח, ת\"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, ולא בת עמי הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. משל לבת תלמיד חכם ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ובת עמי הארץ כענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל. ולעולם הבן דומה לזרע אמו, מפני שהאשה היא סבה למציאות הבן, והאיש הוא סבה למציאות האשה. כדגרסי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד, שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו, אין אנו מועילין להב\"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך הוא ונשא לרשעה אחת ועשה אותו רשע, והיא נשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהבן מן האשה.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה הזכר מן הנקבה והנקבה מן הזכר. הזכר מן הנקבה מנין, דכתי' (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה לו את חור, ואומר ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה, ואומר אשה כי תזריע וילדה זכר. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והנקבה מן האיש מנין, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואומר ואת דינה בתו, ואומר ושם בת אשר סרח. ולפיכך כשאדם עושה שלא כדין מקללין לאמו, מפני שהיתה סבה למציאותו, שנא' (שמואל א כ, ל) בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. וכל חטאות שאדם [חוטא], כולן תלויין באמו. כדגרסי' במ' כלה פעם אחת היו זקנים יושבים, ועברו עליהם שני תינוקות, אחד גלה ראשו ואחד כסה ראשו. על זה שגלה ראשו ר' יהושע אומר ממזר, ר' אליעזר אומר בר הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובר הנדה. אמרו לו לר' עקיבא, היאך מלאך לבך לחלוק על דברי חביריך. אמ' להם, אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא מוכרת קטנית בשוק. אמ' לה, בתי, אם תאמרי לי דבר שאני שואלך, אני אביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו, השבעה לי. היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמ' לה, בנך זה מה טבו. אמרה לו, כשנכנסתי לחופה הייתי נדה, ופירש ממני בעלי, ובעלני שושביני, והיה לי זה הבן ממנו. ונמצא אותו תינוק ממזר ובר הנדה.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין משא אשר יסרתו אמו. א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שכפפתו אמו ומאחתו על העמוד, ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, ועכשו יאמרו אמו גרמה. ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין נזקקות לו, ואני דחקתי עצמי ונכנסתי, כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות ואומרות יהא לנו בן למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן מלובן ומזורז והגון לנביאות.",
+                "ת\"ר ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדול הדור, לא מצא בת גדולי הדור, בת ראשי כנסיות, לא מצא ישא בת גבאי צדקה, לא מצא ישא בת מלמדי תינוקות, ולא בת עם הארץ, מפני שהם שקץ ונשותיהם שקץ. ושנינו במסכת תעניות אל תתן עיניך בנוי, אלא תתן עיניך במשפחה. שאם היא ממשפחה נאה וכשרה, מובטח לך שתהיה גם היא כשרה, כשאר נשי משפחתה. וכל אשה שהיא מזרע כשר לעולם תלד זרע כשר כאבותיה, שנא' (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו', וכל אשה שהיא מזרע פסול לעולם תלד זרע פסול, שנא' (תהלים עח, ח) ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.",
+                "וגרסינן במדבר סיני רבה אלהים מושיב יחידים ביתה, הנושא אשה ההגונה לו, הב\"ה עושה אותם בתים. ואין יחיד אלא לשון גדולה, שנא' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, ואומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה, אוסרים ומכשירים. הוי מוציא אסירים בכושרות. אבל מי שנושא אשה שאינה הוגנת לו, יוצאים מהם בנים עמי הארץ, הה\"ד שכנו צחיחה. ואין צחיחה אלא לשון צמא, כדא' צחה צמא, שהן צמאין לדברי תורה, דכא' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דבר ה'. וגרסי' במדרש תלים אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וגו', קשה הזיווג לפני הב\"ה כיציאת מצרים וכקריעת ים סוף. ד\"א אלהים מושיב יחידים ביתה, יושב ודן אותם, ומביא זה ממקומו וזה ממקומו, ומושיבן בבית אחד. מוציא אסירים בכושרות, שהוא מוציאן מבתיהם אסורים על כרחם ומזוגם. בכושרות, אם אינם זוכים בוכים, ואם זוכין משוררים. בכושרות, בכי ושירות, זה נושא אשה שאינה הגונה לו ובוכה, וזה נושא אשה שהיא הגונה לו ומשורר.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' עקיבא אומר, כל הנושא אשה שאינה הגונה לו עובר על שני מצות עשה ועל שני מצות לא תעשה. שני מצות לא תעשה, א' לא תקום ולא תטור, ב' לא תשנא את אחיך בלבבך. ושני מצות עשה, א' ואהבת לרעך כמוך, ב' וחי אחיך עמך. פי' אם אינה הגונה, יקוץ בה וישמור לה איבה בלבו, ויושב וממתין ומצפה אימתי תמות, ויסתלק ממנה וישנא אותה, ונמצא עובר על שני מצות לא תעשה, לא תקום ולא תטור ולא תשנא, ועל שני מצות עשה, ואהבת לרעך כמוך, מאחר שהוא שונא אותה היאך יקיים בה מצות ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, הואיל והוא שונא אותה יגרשנה ולא יקים בה מצות וחי אחיך עמך. נמצא עובר על ארבע מצות אלו. ולא ישא לא לשם יופי ולא לשם ממון, ואם נשא סופו לגרשה. אם לשם יופי, כשתהיה תמיד אצלו, תשבע עינו ממנה ויקוץ בה ותהיה בעיניו לזרה וימאסנה. ומעשה אמנון ותמר יוכיח. ואם לשם ממון, הממון כולה ואבד וישאר המום כנגדו, ויבקש לסלקו ואינו יכול.",
+                "וגרסינן במדרש כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר. עזה מלשון עזים, ר\"ל הנושא אשה שקרובותיה עזים ואלמים, וכוונתו להתחזק בהם על הבריות, לסוף אם תסתלק מהם חזקתם יסתלק גם הוא מן האשה, שנא' (צפניה ב, ד) עזובה תהיה. ושנו חכמים, כל אהבה שהיא תלויה בדבר אין סופה להתקיים, כשיבטל הדבר בטלה האהבה. ואשקלון לשממה, מלשון שקלים. ר\"ל הנושא אשה לשם ממון סופו בא לידי עניות, הוי ואשקלון לשממה. אשדוד בצהרים יגרשוה, מלשון אש דוד. ר\"ל הנושא אשה לשם חשק סופו שבע ממנה ויקוץ בה ויגרשנה, הוי אשדוד בצהרים יגרשוה. ועקרון תעקר. ר\"ל הנושא עקרה או זקנה, או אשה שאינה ראויה לילד, עוקר זרעו.",
+                "אמ' רבה בר רב אחא אמר רב אדא, כל הנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. שמא תאמר חלקו ולא חלקה, ת\"ל את חלקיהם. ושמא תאמר לזמן מרובה, ת\"ל יאכלם חדש. מאי משמע חדש, אמ' רב נחמן, חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד. וגרסי' במ' קדושין בפ' עשרה יוחסין, אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, בשעה שהב\"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנא' (תהלים קכב, ד) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות. אמ' רבה בר בר חנה אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם כלו וזרעו מלח, שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם.",
+                "וגרסי' במדרש תלים ואלה העולים מתל מלח וגו', אלו בני ישראל שנתערבו בגויים, ולא יכלו להגיד בית אבותם. לפיכך נקרא מקומן תל מלח תל חרשא, שהיו ראויים שתחרש ארצם עליהם. וכשישראל מתערבים בגויים הב\"ה נוטש אותם, שנא' (ישעיהו ב, ו) כי נטשת עמך בית יעקב [כי מלאו מקדם] ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו. כרוב אדן ואמר. כרוב, אלו המלאכים, שנקראים כרובים. אמ' הב\"ה, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כמלאכים והם המירו את קדושתן. אדן, אני אמרתי שיהיו אדונים בעולם לאומות העולם והם המירו את כבודן. כל כך, למה, לפי שנתערבו באומות העולם, [שנא'] ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל המה. כיצד היה המעשה. גרסי' בב\"ר א\"ר אסא, כשעלו ישראל מבבל בימי עזרא עלו עמהם נשיהם, ומפני החמה והצנה והיגון והדאגה נתפחמו פניהן של נשים, והניחו אותן אנשיהם והשיאו להם נשים נכריות. והיו נשיהם מקיפין את המזבח ובוכות. והוא שהנביא אומר, וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [וגו'], ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, ומאחר שחמסת אותה ונטלת יופיה ממנה אתה משלחה. והנושא את הגויה מטנף קדושתו באומות העולם, שנא' (זכריה ג, ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים, אלו בניו שנשאו נשים נכריות, דכתי' (עזרא י, יח) וימצא מן הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק. ר' אליעזר אומר, כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לע\"ז, דכתיב (מלאכי ב, יא) כי חלל יהודה קדש ה' [אשר אהב] ובעל בת אל נכר. וכי יש לאל נכר בת, אלא זה הבא על גויה.",
+                "וגרסינן בפ' אלו הן הנשרפין כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר, זה מי שהוא זונה, שנא' (דברים כג, יח) לא תהיה קדשה. ובעל בת נכר, זה הבא על הגויה. וכתיב (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. אם ת\"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. ולכל העבריינין לא נתנו רז\"ל רשות להרוג אותן עד שיעידו בב\"ד, אלא לבא על הגויה. דתניא הבא על הגויה קנאין פוגעין בו. אמ' רב חסדא, הבא לימלך אין מורין לו. פי' קנאי שיראה לעבריין בועל את הגויה, אם בא לב\"ד לשאול אם הורג אותו ואם לאו, אין מורין לו להורגו, אבל אם הרגו מעצמו, פטור. ואפי' הכי, אין לו רשות לקנאי להרוג לבועל אלא בשעת מעשה, כפנחס לזמרי, אבל אם פורש והרגו, נהרג עליו. ולא עוד אלא שאם פורש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא נהרג עליו, שהרי רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי, ואמרו לו, הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה, עמד וקבץ ארבעה ועשרים אלף מישראל והלך אצל כזבי בת נשיא מדין. אמ' לה, השמיעי לי. אמרה לו בת מלך היא, וכך צוה אביה שלא תשמע אלא לגדול שבהם. אמ' לה אף הוא נשיא שבט הוא. מיד תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמ' לו, בן עמרם, זו אסורה או מותרת, א\"ת אסורה, בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה ממנו הלכה. וגעו כלם בבכיה. והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים. מיד וירא פנחס בן אלעזר וגו'. מה ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה. אמ' לו, אחי אבי אבא, לא כך למדתנו מהר סיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ר' יצחק נפחא אמר, ראה שבא מלאך והשחית בעם, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. א\"ר יוחנן, ששה נסים נעשו לפנחס באותו מעשה. אחד, שהיה לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד, שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד, שכיוון זכרותו של איש ונקבותה של אשה, ואחד, שלא נשמטו מן הרומח, ואחד, שהגביה את המשקוף ובא וחבטן לפני המקום. אמ', רבונו של עולם, על אלה יפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל. והיינו דכתי' (תהלים קו, ל) ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. א\"ר אלעזר, ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמ' להם הב\"ה, הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן [משיב] חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו, ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לע\"ז, והרג נשיא מישראל. מיד בא הכתו' ויחסו, דכתיב (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. אמ' הב\"ה למשה, לך והקדים לו שלום, שנא' (במדבר כה, יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם. אמ' רב נחמן אמר רב, מאי דכתי' (משלי ל, לא) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו, ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע, כמנין זרזיר, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תאנא ששים, עד שנעשה כביצה מוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ' רב כהנא, ומושבה בית סאה. תאני רב יוסף, קבר שלה אמה. אמ' רב ששת, לא כזבי שמה, אלא שולנאי בת בלק, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה כאביה. א\"ר יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי, בן סלוא, שאול, בן הכנענית, שלומיאל. זמרי, שנעשה כביצה מוזרת. בן סלוא, שהסליא עון משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לע\"ז. בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען. ומה שמו, שלומיאל בן צורי שדי.",
+                "והבא על הגויה נופל עמה בגיהנם. כדגרסי' בב\"ר ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. ומעמה אתה למד שהיא קשורה בו ככלב. ואית דאמ' מהכא, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו, שמלפפתו ומוליכתו לאבדון. והבא על הגויה עובר על ארבע עבירות, נדה, שפחה, גויה, זונה. סימן נשג\"ז. ויש אומרים, כל ארורי משנה תורה כולם נאמרו על הבא על הגויה. כיצד. כתי' (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. אם תאמר שע\"ז היא עצמה, אין זה עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה, שגורם לבנו לעבוד עבודה זרה. וכיוצא בו ארור מקלה אביו ואמו, זה המוליד בן הגוי, שגורם לבנו להקל את אביו. וכן משגה עור, וכן כל היוצא בהם. ולא עוד אלא שגורם גלות לישראל. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יצחק, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה הים שרטון. פירוש שעלה קרקע הים באותו מקום ועליו נברא כרך גדול של רומי.",
+                "ארבעה דברים טובים עשו אנשי הגולה שהושיבו נשים נכריות. א' גרשו את נשיהם וכפו את יצרם. ב' רחקו את בניהם ועשו אותן כממזרים, שנא' (עזרא י, ג) ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן. ג' והקריבו קרבן אשם על כל ביאה וביאה, שנא' (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא את נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. על אשמותם לא נאמר, אלא על אשמתם, על כל אחת ואחת. ד' והתודו לפני הב\"ה על עונותיהם, שנאמר ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו בה' ונושב נשים נכריות וגו'. באותה שעה נעשו מבני העולם הבא, שכן כתיב (עזרא י ב) מבני עילם. ולא עוד אלא שנשקלו כעזרא הסופר, שנא' (עזרא י, טז) ויבדלו עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. אינו אומר ואנשים ראשי אבות, אלא עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. מלמד, שנשקלין כעזרא.",
+                "בשלשה מקומות חשבו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות, והיו מבקשים להטותם, ובשלשתן סמכן הב\"ה. במצרים היו אומרים, אם בהם שלטו המצרים לשעבדן, כ\"ש ששלטו בנשותיהן. באותה שעה העיד עליהם הב\"ה שהן בני אבותיהם. היכן. שנא' (ויקרא כד, י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. מכיון שפירסם אותו בלבד, ידענו שלא נחשדו השאר. שנייה, בערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. היו הגויים חושדין לישראל שנתערבו במואב, ובא הב\"ה ויחס את אבותם, דסמיך לזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד אלא ששיתף שמו הב\"ה בכל משפחה ומשפחה מהן, דכתי' (במדבר כו, ה) לחנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי. ה\"א בתחלת התיבה ויו\"ד בסוף התיבה, שהוא יה. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כלן ולא נשתיירה מהן אחת, שנא' (עזרא י, יז) ויכלו בכל וגו'.",
+                "וגרסי' בפרק קמא דסוטה דרש ר' עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו במצרים נגאלו אבותינו משם. שבשעה שהיו יוצאות לשאוב מים, היה מזמין להם הב\"ה דגים קטנים בבגדיהם ובכדיהם, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של מים ואחת של דגים, ונוטלות והולכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, שנאמר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. בשכר ששכבו עם בעליהן בין שפתים, זכו לבזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמנן לילד באות לשדה ויולדות, שנא' (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. והב\"ה יורד משמי מרום ומשפר אותם ומנקר אותם, כאשה המשפרת לילד, שנא' (יחזקאל טז, ד) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', וכתי' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, וכתי' (יחזקאל טז, ח) ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו', ומלקט להם שני עגילים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנא' (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שהכירו בהם מצרים, היו באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין במקומן. והיו המצריים מביאים שוורים וחורשים על גביהן, שנא' (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. ולאחר שהיו הולכין המצריים היו מבצבצין ועולים כעשב השדה, שנא' (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', וכיון שגדלים היו באין עדרים עדרים אל בתיהם, שנא' (יחזקאל טז, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו'. ובשעה שנגלה עליהם הב\"ה על ישראל בים, הם הכירוהו תחלה, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.",
+                "שלשה ברחו מן העבירה, שנים מהן אנשים, ושיתף הב\"ה שמו בשמן, ואשה אחת, שקלה הב\"ה כשרה ורבקה ורחל ולאה. שני אנשים, והן יוסף ופלטי בן ליש. יוסף ברח מן העבירה ולא עבר עם אשת פוטיפר, שנא' (בראשית לט, י) ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה להיות עמה. ושיתף הב\"ה שמו בשם יוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו, יה מעיד בו שלא עבר עבירה. פלטי, לפי שנתייחדה עמו מיכל, דכתיב (שמואל א כה, מד) ושאול נתן את [מיכל] בתו לפלטי בן ליש וגו', והעיד עליו הב\"ה שלא נגע בה, שנא' (שמואל ב ג, טו) וישלח איש בושת ויקחה מעם פלטיאל בן ליש. מתחלה נקרא פלטי, ועכשו פלטיאל, אני מעיד בו שלא עבר עבירה. אשה אחת, ושקלה הכתו' כשרה ורבקה ורחל ולאה, ואיזו זו, זו יעל. ביעל כתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך, ובשרה כתי' (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל, וברבקה כתי' (בראשית כד, סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וברחל ובלאה כתיב (בראשית לא, לג) ויבא לבן באהל רחל ובאהל לאה.",
+                "ר' יהודה בן גמליאל אומר, שתי אומות, אחת קדמה את ישראל בחרב ואחת קדמה את ישראל בעבירה. אדום קדמו את ישראל בחרב, שנא' (במדבר כ, יח) ויאמר אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך, וכתיב (במדבר כ, כ) ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. מה הב\"ה אומר להם לישראל, לא תתעב אדומי. מואב קדמו את ישראל בעבירה, דכתיב (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. מה הב\"ה אומר להם לישראל, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. נמצאת אומר קשה המחטיא את חבירו בדבר עבירה ממי שהורגו בחרב."
+            ],
+            "One who commits adultery is likened to an idolater": [
+                "המזנה על אשתו כאלו עובד ע\"ז. דכתי' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי. ואין פתוי אלא ע\"ז, דכתי' (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. וכל אשה המזנה על בעלה כאלו עובדת ע\"ז, דכתיב (משלי ב, יז) העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.",
+                "וגרסי' במדרש, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. כיצד. ראשון, אנכי ה' אלהיך, לא תנאף. הרי שהנואף אשת חבירו כופר במציאות הב\"ה. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכתיב בו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכתי' (במדבר ה, יד) בשוטה ועבר עליו רוח קנאה, או עבר עליו רוח קנאה. שני פעמים קנאה. ולמה שני פעמים, שהוא מקנא הב\"ה ואישה. וכן הוא אומר, כי מנחת קנאות היא, אחת להב\"ה ואחת לאישה. הרי שהנואפת תחת אישה כאלו כפרה בהב\"ה, שהוא מקנא בה. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וזה נואף ונשבע על שוא שלא עשה. זכור את יום השבת לקדשו. כהן יש לו אשה, אם ישראל נואף אותה ויולדת ממנו זכר, עומד ומשמש בבית המקדש ועורך עצים ומעלה עולות בשבת, כסבור שהוא בנו של כהן, ונמצא מחלל את השבת. כבד את אביך. שהנואף את אשת איש מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ויולדת, והבן גדל ועומד בשוק ומחרף ומבזה את הנואף, כסבור שאינו אביו, והוא אביו. לא תרצח. שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש או יהרוג או יהרג. לא תנאף, הרי הוא נואף. לא תגנוב, הרי הוא גונב מקור חבירו. וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו. לא תענה ברעך עד שקר, והרי זו מעידה עדות שקר ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ואינה מעוברת אלא מן הנואף. לא תחמוד אשת רעך, והרי הוא חומד אותה. הרי שהנואף והנואפת עוברים על כל עשרת הדברות. ועליה אומר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים. צודה בעולם הזה וצודה לעולם הבא. החרם הזה הוא צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וביבשה.",
+                "למה החמירה [התורה] בזנות כל כך. שכל העבירות שבתורה, שאין להם רושם, יש להם עונש תוספת. ר\"ל רושם, שעדין הגניבה בידו נכרת בעין, ותוספת, ר\"ל ישלם יותר ממה שגנב, כלומר, אם גנב אחד ישלם שנים, שנא' (שמות כב, ג) אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. ואם יש להם רושם, ר\"ל טבח או מכר ואין הגניבה נכרת בעין, ישלם חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה. והבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר, הרי עשה רושם, כ\"ש שיענש כפלים וכפלי כפלים. וכן הוא אומר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ופירשו רז\"ל זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. וגרסי' בפ' במה מדליקין בעון גלוי עריות וע\"ז והשמטת שמיטין גלות בא לעולם, ומגלין אותן ממקומן, ובאין אחרים ויושבים במקומם, שנא' (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, וכתי' (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה.",
+                "וצריך אדם ליזהר מאד שלא ישא ולא יתן עם הנשים, ולא ישנא עמהם, כדי שלא יבא לידי זנות עמהם. דתנן ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם.",
+                "וגרסי' במ' דרך ארץ אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של האשה אינה אלא ניאופין ותחלת הזנות, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש, ומתוך קלות ראש באין לזנות, דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וקלות ראש בנשים סופו בא לידי ניאוף. ואסור להסתכל בפני הערוה, ואפי' בפנויה, שנא' (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ\"ש על בעולה. אבל מסתכלין בפני הכלה כשהיא בחופה, כדי לחבבה על בעלה. ר' אחאי בר יאשיה אומר, כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המפנה לבו מן העבירה ולא עשאה, אפי' הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על המזבח, שנא' (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. כל מי ששם עצמו נער מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנא' (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ואסור לחבק לערוה, ואפי' לישק על ידה דרך כבוד, חוץ מהבן לאמו. ואפילו אחותו הגדולה ממנו, או אחות אביו, או אחות אמו, אסור. אמרו על ר' זירא, שכשהיה בא מבית המדרש שהיה מנשק בקצה בגדה של אחותו הגדולה, דרך כבוד, ולא היה ברצון חכמים, וכשנתברר לו הדבר פירש ממנו. ומותר לאשה לנשק לבנה עד שיהא בן שתים עשרה שנה, ומכאן ואילך אסור. והאב מנשק לבתו עד שתהא בת תשע שנים, ומכאן ואילך אסור."
+            ],
+            "The severity of sexual immorality": [
+                "קשה הוא הזנות מכל העבירות, שכל העבירות איפשר לו לאדם לעשותן לבדו, אבל הזנות אי איפשר לו לעשותו אלא עם אחר, אם איש עם אשה, ואם אשה עם איש. נמצאו שניהם חוטאין ומחטיאין. והזנות אינו בא אלא מההרהורים הרעים, ולפי' נקרא זמה, כמו ועשיתם לו כאשר זמם, ותרגם אונקלוס כמה דחשיב. והזנות ג\"כ בא מרוע לב, שנא' (הושע ד, יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. וכל העבירות יש לאחד הנאה ולשני הפסד, כגון הגונב או הרוצח, אבל בזנות שניהם נהנין, לפיכך שניהם נידונין.",
+                "קשה הוא הזנות, שבשבילו נוטל מבנות ישראל עשרים וארבעה תכשיטין, שנא' (ישעיהו ג, טז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. נטויות גרון, שהיו הולכות אשה קצרה בין שתי ארוכות וארוכה בין שתי קצרות, כדי להראות יופין. ומשקרות עינים, שהיו מסקרות את עיניהם בסקרא וכוחלות אותן. הלוך וטפוף תלכנה, בבתי יד שלהן. וברגליהן תעכסנה, שהיו העכסים ברגליהן והיו מהלכות בנחת, עקב בצד גודל, והיו מקשקשין ברגליהן, הימנית בשמאלית והשמאלית בימנית, והיו נשמעין העכסין שעל רגליהן, והיו מוליכות תחת בגדיהן צלוחית מלאה אפרסמון, והיה ריחן עובר והולך. מהו אומר שם, ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות ונזמי האף, המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים, הגליונים והסדינים והצניפות והרדידים, [והיה תחת בשם מק יהיה ותחת] חגורה [נקפה ותחת] מעשה מקשה [קרחה ותחת] פתיגיל [מחגרת שק]. הרי כאן עשרים וארבעה מיני תכשיטין. כשחרבה ירושלים היו הנשים החוטאות אומרות, אני יפה ושר פלוני של אויבים חושק בי. ואחרת אומרת, אפרכוס פלוני חושק בי, שאני נאה, ולוקח אותי לו לאשה. מה כתו' שם, ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. מלמד שלקו בצרעת, שאין ספח אלא צרעת, שנא' (ויקרא יג, ב) שאת או ספחת או בהרת. יערה, שהיו פורשות נדה. כשגברו עונות, ונכנסו אויבים לירושלם, היו שריהן של אויבים רואין את הנשים והיו תמהין ביופין. כשהיה השר רואה אחת מהן, היה נוטל אותה ומחבקה ומנשקה. כשהיה קרב לה, היה רואה אותה שהיתה מצורעת ופורשת נדה. היה מואס אותה ודוקרה בחרבו.",
+                "קשה הוא הזנות, שהאריך הב\"ה לנביאי השקר על הכל חוץ מעל הזנות. ומי הן, אלו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה נביאי השקר, שנא' (ירמיהו כט, כא) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר הנני נותן אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל והכם לעיניהם, ולקח אתכם קללה לעיניכם לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי ריעיהם וידברו שקר בשמי אשר לא צויתים ואנכי היודע ועד נאם ה'. מה היו עושין. אחאב היה אומר לאשה, השמעי לצדקיה ואת יולדת נביא, וצדקיה אומר לאחרת, השמעי לאחאב ואת יולדת נביא. עשו כן בבתו של נבוכדנאצר, וכיון שהרגיש בהם, אמ' אלוה של אלו שונא זמה הוא. מיד הכיר בהן שהן נביאי שקר. שלח והביאו אותן. אמ' להן, אתם אומרים שנביאים אתם. אמרו, אמת אמרנו, ונביאי אמת אנחנו. אמ' להם, אני יש לי דבר במה אבדוק את נביאי האמת, שהרי השלכתי את חנניה מישאל ועזריה באש וניצולו. אמרו לו, אותם היו שלשה ואנחנו שנים. אמ' להם, בחרו לכם אחד ותהיו שלשה. הלכו ובחרו עמם את יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי אמרו, שמא נימלט בזכותו. עשה להם נבוכדנאצר טיגן גדול ונתן את שלשתן בתוכו ונתנן על האש. נשרפו צדקיהו ואחאב ונמלט יהושע, דכתיב (זכריה ג, ב) הלא זה אוד מוצל מאש.",
+                "קשה הוא הזנות, שהוא אחד משלשה דברים שפירש בהם הכתוב גיהנם. ואלו הן, הבא על אשת איש, ובעל לשון הרע, ומלכות הרשעה. הבא על אשת איש, שנא' (משלי ו, כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוונה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. בעל לשון הרע, דכתיב (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. מלכות הרשעה, שנא' (ישעיהו מז, יג) נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכובכים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, וכתיב (ישעיהו מז, יד) הנה היו כקש אש שרפתם לא יצילו את נפשם מיד להבה אין גחלת לחמם אור לשבת נגדו. וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו המנאפים פסקו המים המאררים. לפי שאין באין אלא על הספק, ועכשו, שרבו המנאפים בגלוי, פסקו. ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן. ת\"ר ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ונמצא מוציא לעז על המים. ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה וגו'. משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים, רבו המים המאררים, אלא שפסקו.",
+                "קשה הוא הזנות, שלא נחתם גזר דינם של ישראל לגלות לבין האומות אלא על הזנות. כדגרסי' בתוספתא דמס' סנהדרין אמ' רב יהודה, מאי דכתי' (מיכה ב, ב) ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושליא דנגרי הוה. פי' שוליא, תלמידו של אומן. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמ' לו, שגר אשתך אצלי ואלוינה. שגר אשתו אצלו ושהתה עמו שלשה ימים. בא אצלו ואמ' לו, אשתי ששדרתי לך היכן היא. אמ' לו, אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמ' לו, מה אעשה. אמ' לו, אם אתה שומע לעצתי גרשנה. אמ' לו, כתובתה מרובה. אמ' לו, אני אלוך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמנו לפרוע, אמ' לו, בא ועשה עמי בחובך. והיו הם אוכלים ושותים, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד.",
+                "קשה הוא הזנות, שהוא עוצר את השמים מלהוריד טל ומטר, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתך, וכתיב בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. והזן את עיניו מאשת חבירו נקרא נואף, שנא' (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ר' אומר, הבא על אשת איש, אילולי שהוא מוליד ממנה, יהיו נפרצין בערוה. לפיכך הב\"ה מציירו ומרקמו ונותן בו נשמה, כדי לפרסמו, דכתי' (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, וכתי' (משלי ו, לג) נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה. מאחר שהן יודעין כך, הם פורשים מן הערוה. וגרסי' בפ\"ק דמסכת סוטה מאי יד ליד לא ינקה רע. אמ' רב, כל הבא על אשת איש, אפי' הקנהו להב\"ה שמים וארץ כאברהם אבינו ע\"ה, דכתיב בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, לא ינקה מדינה של גיהנם. קשיא לר' שילא, יד ליד, ידים מיבעי ליה. אלא אמרי דבי ר' שילא, אפילו קבל תורה מסיני כמשה רבינו ע\"ה, דכתיב ביה מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהנם. א\"ר יוחנן, כל המזנה על אשתו אשתו מזנה עליו, שנא' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי, וסמיך ליה תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים, ואין טחינה אלא לשון זנות.",
+                "קשה הוא הזנות. ונמשל לגונב חומר היוצר, בא היוצר ועמד על גניבתו, עשאה כלי והניחה לפני הגנב, כדי לפרסמו. ולא גלו ישראל בראשונה אלא בענין הזנות, שנא' (ירמיהו ג, ו) ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה [היא] על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם, וכתי' (ירמיהו ג, ז) ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה ותרא בגודה אחותה יהודה, וכתי' (ירמיהו ג, ח) וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותיזן גם היא. וגרסי' בבראשית רבה ר' עזריאל ור' יהודה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, על הכל הוא מאריך אפו חוץ מזנות. מה טעם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו'. קשה הוא הזנות מכל עבירות שבעולם ומשכב זכור קשה מכלם. קשה הוא משכב זכור, שהוקש לשלש עבירות קשות ולע\"ז. והן ע\"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל. בגדה יהודה, זה ע\"ז, ותועבה נעשית בישראל, זה משכב זכור, שנא' (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, וכתי' (מלכים א יד, כד) וגם קדש היה בארץ כתועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. שפיכות דמים, דכתי' (ישעיהו נז, ג) ואתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה, וכתי' (ישעיהו נז, ד) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון הלא אתם ילדי פשע זרע שקר, הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, ר\"ל למשכב זכור.",
+                "אף המתחמם ביד או בכלי, הרי הוא כשופך דמים, וחייב מיתה, שנא' (ישעיהו א, טו) ידיכם דמים מלאו, וכתי' (יחזקאל כג, לז) כי נאפו ודם בידיהם. וגרסי' במ' כלה הנחמים באלים, אלו המחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה. והוא חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה. ד\"א מה בהמה עומדת לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא. תאנא עובר משום בועל ונבעל, וכל כך למה, מפני שמעורר יצר הרע. תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנא' (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. מכאן דרשו רז\"ל הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה.",
+                "אף הדש מבפנים וזורק מבחוץ, אפי' באשתו, חייב מיתה, שנא' (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. שחשב בלבו ואמר, אם תתעבר תמר ותלד ממני, אותו הבן נקרא על שם אחי ולא על שמי. מה עשה, היה דש בפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר, שנא' (בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. ואפי' ער כך היה עושה, דש מבפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר ותפסיד יופיה. ומנין שהיו עושין כך שניהם. בשלמא אונן, דכתי' (בראשית לח, ט) והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה. אלא ער מנא לן. ממה דכתי' (בראשית לח, י) באונן וימת גם אותו, ואין גם אלא לרבות. מלמד שכמעשה זה כך מעשה זה. א\"ר יעקב בן אלעזר, כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו עובד ע\"ז. ואין הבא על הקטנה, או על המעוברת, או על המינקת, או על הזקנה, בכלל המוציא שכבת זרע לבטלה, כדגרסי' במ' נדה בפ' יוצא דופן, תאני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומינקת ומעוברת, קטנה שמא תתעבר ותמות, מינקת שמא תתעבר ותגמול בנה וימות, מעוברת שמא יעשה עוברה סנדל.",
+                "וכדי שיתרחק האדם מן הזנות, ומן המחשבות הרעות המביאות לידי זנות ולידי חמום, יזהר ואל ימשמש בבשרו, ולא יאחז באמה ומשתין, שמא יבא לידי חמום ולידי הרהור עבירה. אמרו עליו על רבינו הקדוש, שמעולם לא הוריד ידו מאבנטו ולמטה, ולפיכך נקרא רבינו הקדוש. כדגרסי' בויקרא רבה פרשת עריות נסמכה לפרשת קדושים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר מן הערוה אתה מוצא קדושה. כדאמ' ר' יהודה בן פזי, כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רב ביבי אומר, עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיהא ריחם הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (הושע יד, ז) ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון."
+            ],
+            "Marrying a suitable wife while young": [
+                "לפי' ישתדל אדם לישא אשה הגונה לו, ובימי בחרותו, דתנן בן שמונה עשרה לחופה. שאם ינשא כשהוא בחור, ינצל מכמה עונות, ומכמה הרהורי עבירות, ומחלקת לשונות, הגויות והזונות והנכריות. וטוב לו להכניס צוארו בעול האשה מנעוריו, כדי שלא יהיה לו פנאי לעשות עבירות, וינצל מן ההרהורים, ואז יהיה לו זרע כשר וברוך, שנא' (משלי ה, יח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך.",
+                "וגרסי' במ' קדושין בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך, אלא כל ימיו בהרהור עבירה. א\"ר אבא, וכן תאנא דבי ר' ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הב\"ה ומצפה לאדם אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא לקח אשה, אומר תיפח עצמותיו. אמ' רב חסדא, האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואלמלא הוה נסיבנא בארביסר, הוא אמינא לשטנא גירא בעיניה. פי' רב חסדא היה משתבח שנשא אשה והוא בן שש עשרה שנה, והיה אומר, אלו נשא אשה מן ארבעה עשרה שנה, הייתי זורק חצים בעיני השטן ומסמא אותו, כלומ' לא היה בי יצר הרע כלל. וצריך אדם לעשות חופתו מיד אחר השדוכין או אחר האירוסין. השידוכין הן, שיאמרו ישא פלוני לפלונית, לזמן פלוני, ויקיימו הדבר ביניהם. והאירוסין הם שקדש אותה.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ר' חייא ב\"ר אבא פתח, תוחלת ממושכה מחלה לב, זה המארס אשה ונוטלה אחר זמן, ועץ חיים תאוה באה. זה המארס אשה ונוטלה מיד. וגרסינן במדרש לא יחבול רחים ורכב, תרגום ירושלמי לא יסב אסירין חתנין וכלתין, ר\"ל לא יאחר הנשואין מן השדוכין.",
+                "והבנים שאדם מוליד בימי בחרותו, בזמן שכחו חזק, יהיו חזקים ובריאים, שנא' (תהלים קכז, ד) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ולפיכך קרא יעקב אבינו ע\"ה לראובן בנו כחי וראשית אוני, מפני שנולד לו תחלה. הרי שהבחור משפיע כחו על בניו הנולדים לו בימי בחרותו. ואפי' הכי, זקן, אע\"פ שכחו תשש, חייב במצות פריה ורביה, שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידיך. וגרסי' בב\"ר ר' דוסתאי בר ינאי בשם ר' ישמעאל בר נחמני אומר, אם היו לך בנים בנערותך קח אשה בזקנותך והעמד בנים. ממי אתה למד, מאברהם אבינו ע\"ה, דכתיב (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו. תניא ר' אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנא' (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו', וסמיך ליה פרו ורבו וגו'. ר' עקיבא אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנא' (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וגו'. בן עזאי אומר, כאלו שופך דמים וממעיט את הדמות.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר עד שלא יקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו מצוה, אלא שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו. והאשה הטובה, שישא אדם בימי בחרותו, הוא חפץ שאין לו תמורה ומרגלית דלית ליה טימי. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר שמואל בן נחמני, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנא' (ישעיהו נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה, אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו ראשונה, ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנא' (בראשית מח, ז) מתה עלי רחל, ואין איש מת אלא לאשתו, שנא' (רות א, ג) וימת אלימלך איש נעמי. והמגרש את אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, שנא' (מלאכי ב, יג) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה, ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חבירתך ואשת בריתך, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב בית המקדש בימיו, שנא' (יחזקאל כד, טז) הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבא דמעתך וגו', וכתי' (יחזקאל כד, יח) ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, וכתי' (יחזקאל כד, כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם. א\"ר יוחנן ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א\"כ מבקשין ממנו ממון שנדר על עצמו ליתן ואין לו מה יתן, שנא' (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. א\"ר אלסכנדראי, כל אדם שמתה אשתו בחייו עולם חשך בעדו, שנא' (איוב יח, ו) אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך. ר' יוסי בר חנינא אומר, פסיעותיו מתקצרין, שנא' (איוב יח, ז) יצרו צעדי אונו. ר' אבהו אומר, עצתו נופלת, שנא' (איוב יח, ז) ותשליכהו עצתו. ואין לאשה מנוח אלא בבעלה, שנא' (רות ג, א) בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.",
+                "ועוד גרסי' בפירקי ר' אליעזר חמשה קולות יוצאין מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. א' בשעה שכורתין את האילן שעושה פרי. ב' בשעה שהנחש מפשיט את עורו. ג' בשעה שהאשה מתגרשת מבעלה. ד' בשעה שהבתולה עם בעלה תחלת בעילה ראשונה. ה' בשעה שהוולד יוצא ממעי אמו. ויש אומ', אף בשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף. ר' עקיבא אומר, כל הנותן עינו באשתו שתמות ויירשנה, או שתמות וישא את אחותה, או באחיו שימות ויירשנו, או שימות וישא את אשתו, סוף שקוברין אותו, שנא' (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, וגולל אבן אליו תשוב."
+            ],
+            "The virtues of a modest woman": [
+                "לעולם תשתדל לעשות מלאכה בתוך ביתה ולא תשב בטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. פי' שטות או כיוצא בו. ועוד כי הבטלה מביאה לאיש לידי הרהור עבירה, כ\"ש לאשה, שדעתה קלה עליה. אלא על כל פנים תעשה מלאכה ולא תשב בטלה, שנא' (משלי לא, יג) דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. וגרסי' במ' כתובות בפרק אע\"פ, האשה עושה בצמר, ואפי' היו לה כמה שפחות, כדי שלא תשב בטלה. ושבח גדול הוא לאשה לקנות חפצים בתוך ביתה ולמכרם, ותתעסק בהם, כדי שיהיה לה ריוח, שנא' (משלי לא, יד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וצריכה להשכים בבוקר לעשות חפציה, ולא תהא עצלה ואוהבת לנום, שנא' (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. והעצלות מביאה לידי שינה יותר מדאי, שנא' (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, וכתי' (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. אלא תשתדל להשכים בבקר ומנערת עיניה מן השינה וזרועותיה מן העצלות. ואחת מעשר תקנות שתקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצוייה לעניים בבקר.",
+                "[וגם כן מן התקנות שהתקין עזרא] שתהא האשה חוגרת בסינר, מפני הצניעות, שנא' (משלי לא, יז) חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. וצריכה להיות צנועה, ותשב תמיד בביתה, שלא תהא יצאנית, ולא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, לצורך מצוה, או לבית הכנסת או לבית הטבילה. וזהו כבודה בת מלך פנימה, וכתי' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה. והמנהגת כך הרי זו אשה חשובה, ואשריה ואשרי בעלה, ועליה נאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ולזאת יקרא אשה שהיא שלימה יותר מהנשים וחשובה מכולן. שאין לך אשה שלימה שלא יהיה בה שום חסרון, וזאת, שהיא שלימה יותר מכולן, היא תתהלל. כדגרסי' בב\"ר ויבן ה' האלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ויבן כתי', התבונן מהיכן לבראת. אמ', לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מזקפת, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא יצאנית, אלא ממקום צנוע שבאדם, שאפי' כשהוא ערום אותו מקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, שאשה צנועה, אשה צנועה. ואעפ\"כ ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. לא בראתיה מן הראש, שלא תהא זקפנית, והרי היא מזקפת את ראשה, שנא' (ישעיהו ג, טז) ותלכנה נטויות גרון. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית, והרי היא סקרנית, דכתיב (ישעיהו ג, טז) ומשקרות עינים. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית, והרי היא צייתנית, שנא' (בראשית יח, י) ושרה שומעת. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית, והרי היא קנאית, שנא' (בראשית ל, א) ותקנא רחל באחותה. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית, והרי היא משמשנית, שנא' (בראשית לא, יט) ותגנוב רחל את התרפים. ולא מן הרגל, שלא תהא יצאנית, והרי היא יצאנית, שנא' (בראשית לד, א) ותצא דינה. נמצא, שהאשה שאין בה אחת מכל המדות הללו, הרי היא קיימה מצותו של הב\"ה, שצוה לנשים, וצוה לחוה בשעת יצירתה, והיה אומר אשה צנועה, אשה צנועה.",
+                "ושנינו במ' כתובות בפרק המדיר את אשתו, ואלו יוצאות בלא כתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו הוא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה, ונודרת ולא מקיימת. ואיזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללות יולדיו בפניו. ר' טרפון אומר, אף הקולונית. ואיזו היא קולונית, כל שהיא בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה. ומפרש בגמ', שומעין קולה בשעת תשמיש.",
+                "שאלו לחכם אחד ואמרו ליה, ספר לנו האשה אשר היא צנועה וכשרה. אמר להם, התמימה בלי דופי, הקלה בעת אקראה, השמחה לשמחתי, העציבה לצרתי, המקבלת מצותי, הלובשת בגדי הענוה. אמרו לו, כבר ספרת לנו מי שאתה אוהב מן הנשים, ספר לנו למי שאתה שונא מהן. אמ' להן, המורדת לבעלה ומתפארת במעשיה, האוכלת בסתר מאנשי ביתה, ומתנשאת ביחסה, ומתחזקת בפתיותה, ומתפארת בשכלה, ובוכה בשעת כעסה, ומורת רוח בחמותה, והמרבה עם שכינתה, והמתרחקת מבעלה בשעה שיקרבנה לו, והממהרת לענות."
+            ],
+            "Communion with one's wife": {
+                "i According to the Raavad": [
+                    "חבור האדם אל אשתו",
+                    "וצריך אדם לקדש את עצמו בעת תשמיש, ושלא יתכוין להנאתו אלא לאחד מן הדברים שאברר לקמן בע\"ה, ושלא יקל ראשו עם אשתו בשעת תשמיש, כדי שיהיה זרעו קדוש ומזומן ומוכן לעבודת הב\"ה, כדי שתהא כל כוונתו בכל צרכיו ובכל משאו וכל מתנו לעבודת השם ית', שנא' (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' וגו'. ועתה אבאר הענין בע\"ה.",
+                    "הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב\"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב\"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.",
+                    "הראשונה לשם פריה ורביה. והיא הנכונה שבכולם, שבה הוא מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה, כמו שאמרתי למעלה.",
+                    "השנית לתיקון הוולד. דתניא שלשה חדשים ראשונים התשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך הוולד מלובן ומזורז. וגם זאת הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה, הואיל ויש בה תיקון קצת לאשה ולוולד.",
+                    "השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א\"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.",
+                    "וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד\"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה\"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.",
+                    "וגרסי' באבות דר' נתן עשר גזירות נגזר על האדם הראשון, ועשרה על חוה, ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ. עשרה על אדם הראשון. ואלו הן. א' שהיה לבוש כלי חמדה והפשיטן הב\"ה ממנו. ב' שהוא מתפרנס בצער. ג' שהוא אוכל טוב ומוציא רע. ד' שבניו גולים ממדינה למדינה. ה' שיש בו רוח רעה. ו' שיש בו יצר הרע. ז' ששלטה בו רמה ותולעה. ח' שהוא נמסר לחיה. ט' שהוא קצר ימים. י' שהוא עתיד לעמוד בדין. ועשרה על חוה. ואלו הן. א' דם נדה, שתהיה בשבילה נזופה מבעלה. ב' שתהיה יולדת בצער לסוף ט' חדשים. ג' שתהא מניקה את הוולד עשרים וד' חדשים. ד' שבעלה שולט בה. ה' שיהא בעלה מקנא לה שלא תדבר עם כל אדם. ו' שהיא מזקנת מהרה. ז' שהיא עומדת מלילד. ח' שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרסמת כאיש. ט' שהיא יוצאה וראשה מכוסה כאבל. י' שאם היא כשרה, בעלה קוברה. אברהם אבינו ע\"ה קבר את שרה, אבינו יצחק ע\"ה קבר את רבקה, אבינו יעקב ע\"ה קבר את רחל ואת לאה. ועשרה על הנחש ואלו הן: א' שנסתם פיו. ב' שנקצצו ידיו ורגליו. ג' שהוא אוכל עפר. ד' שהוא מתפשט מעורו, ומצטער כיולדה, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה.",
+                    "ו' ר' חלפתא אומר, אפי' אוכל פטומים, ושותה כל מתוקים, הם נעשים בפיו עפר, שנא' (ישעיהו סה, כה) ונחש עפר לחמו. ז' שהוא מוליד לשבע שנים. ח' שאדם רואה בהמה ואינו מקפיד, וכיון שהוא רואה נחש מיד הוא מקפיד עליו והורגו. ט' שהכל מתברכין והוא עומד בקללתו. י' היה ר' מאיר אומר בקבלה, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זה נחש. ועשרה על הארץ. ואלו הן. א' שתהיה שותה מאליה מכאן ואילך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ב' שתהא לוקה בפירותיה. ג' שתהא לוקה בשדפון ובירקון. ד' שנבראו בה טרשים. פי' ארץ קשה. ה' שיעלו בה אילני סרק. ו' שיעלו בה דרדרים וקוצים. ח' שזורעים הרבה והיא עושה מעט. ט' שהיא עתידה לעמוד ולהעיד על הרוגיה. י' שהיא עתידה לבלות כשלמה. ארבעים גזירות הללו כנגד ארבעים יום שהוולד נוצר בהם. ועוד כשנכנס אדם לדין ומתחייב ולוקה, מלקין אותו מלקות ארבעים, כנגד ארבעים מכות הללו של אדם ושל חוה ושל נחש ושל ארץ.",
+                    "הרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כשהוא רואה את יצרו מתגבר עליו ומתאוה לדבר זה, ואולי יחלה אם לא ישמש. גם הכוונה הזאת יש בה שכר, אך לא כראשונות. מפני שהוא יכול לדחות את יצרו ולעמוד על תאוותו, בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם ומכחישין את התאוה. כגון שיזכור הויית האדם מן האפס וסופו עפר ורמה, וגבורת הב\"ה, ומכותיו הקשים אל המורדים והפושעים. דתנן הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ואמ' החכם אם ראית אשה נאה ואת חומד אותה, תראה מה בתוכה. ואמרו רז\"ל האשה דומה לקופה מלאה זבל ופיה מלא דם. וסוף סוף, אם יוכל לכבוש את יצרו הרי טוב, ואם לאו, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להלחם עם תאותו כל כך, יסתפק מההיתר, כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום. ואשה, אם תהא שמאל דוחה, תהא ימין מקרבת. ויש לו מקצת שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור את עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות. כי בראשונות הוא מתכוין לעצם הדבר, כאדם שמקיים את המצות כהלכתן ולשמן, וברביעית שנתכוון ולגדור את עצמו מן העבירה, אע\"פ שאין בה לא מצות פריה ורביה ולא תיקון הוולד ולא תביעת האשה, הואיל וכוונתו לגדור את עצמו מן החטא, שכר יש לו, אבל לא כראשונות. דאמ' ר' חייא לרב, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אבל אם לא נתכוון אלא למלא את תאוותו מהנאת העולם הזה, הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב מן ההפסד. כי הוא עורר את תאותו, ומשסה את יצרו, ומביא את עצמו לידי קושי ותאוה, כדי להשביע את יצרו. מן ההתר יביאנו אל האיסור. ועל זה ארז\"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה עד שהוא משתכר, ואחר כך מקיא ומתלכלך. וכגון זה וודאי דומה לבהמה, שהיא אוכלת והולכת, עד שיאחזנה דם ותמות. וגרסי' במ' שבת בפ' במה מדליקין א\"ר אושעיא, הממריק עצמו לדבר עבירה פצעים וחבורות יוצאות בו, שנא' (משלי כ, ל) חבורות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. אמ' רב בר יצחק, סימן לעבירה הדרוקן.",
+                    "ועוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה ומפסידות אותו ומחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קבול שכר, ואע\"פ שיש בו אחת מהשלש דרכים הראשונים. כדשנינו במ' נדרים בפ' אלו מותרין, וברותי מכם המורדים והפושעים בי. א\"ר לוי, בני תשע מדות, בני שנואה, בני אנוסה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פי' בני שנואה, כמשמעו. בני אנוסה, אנסה בתשמיש. כדגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, אמ' רב אשי, אסור לאדם לכוף את אשתו, אפי' לדבר מצוה, שנא' (משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. וא\"ר יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו, אפי' לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמ' רב איקא, מאי קראה גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה את אשתו אפי' לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא, הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעל וישנה. לא קשיא, כאן לדעת [כאן שלא לדעת]. פי' אם בעל ושנה בדעת אשתו, הרי זה מותר, אבל אם בעל ושנה על כרחה, שלא בדעתה, הרי זה חוטא. ועוד פי' אחר. אם דעתו שיבעול וישנה כדי שיהיו לו בנים זכרים, מותר, אבל אם אין דעתו אלא למלאות תאותו, אסור. בני נדוי, שהיו שניהם או אחד מהם מנודים, או שהיתה האשה מנודה מבעלה. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת, דאמר ר' נתן, אל ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמ' רבינא, לא נצרכה אלא לשתי נשיו. ר\"ל אפי' היו לו שתי נשים נשואות בהיתר, אסור לשמש עם האחת ויסלק מחשבתו ממנה ויתכוין לאחרת. בני מריבה, מי שיש לו מריבה עם אשתו, אל ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם שכורים או אחד מהם. בני גרושת הלב, שהיתה בלבו לגרשה. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן, ולא נתכוון לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה.",
+                    "שאלו את אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר, מפני מה בניך יפין ביותר. אמרה להם, אין מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. כשהוא מספר עמי, מגלה טפח ומכסה טפח. והיה מספר בחפזה, כמו שכפאו שד. אמרתי לו, מה טעם. אמ' לי, כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בני באים לידי ממזרות.",
+                    "ואסור לשוח בשעת תשמיש במילי דעלמא, אבל בצורך אותו תשמיש, כגון שהיה צריך לפייסנה ולפתותה. שאין אדם רשאי לבעול עד שיפייסנה. כגון זה רשאי לדבר עמה ולרצותה, ולדבר עמה בכל צרכי התשמיש, ואסור לדבר עמה בדברים אחרים. ולא תאמר דוקא משהתחילו במעשה, אלא אף מה שהוזקקו נמי אסור. והטעם כדי שלא יתערב דעת אחרת בשעת תשמיש. ואסור לנבל פיו אפי' בשעת תשמיש. ואסור להקל את ראשו עמה בשעת תשמיש, מפני שנענש עליהן. כדגרסי' במ' חגיגה ומגיד לאדם מה שיחו, אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. והבנים שעושים בפריצות נענשין בעולם הזה. כדגרסינן במ' נדרים בפ' אלו מותרין, א\"ר יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת. חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין, מפני שמספרין בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין, מפני שמסתכלין באותו מקום. חרשין מפני מה הויין, מפני שמנשקין באותו מקום. א' רבא, מדותיו של הקב\"ה מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, יהפך רגלי זרעו, הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפי' יהיו הכל נסתרין מזרעו, הוא עזב הפה המדבר שבו ניתנה הנשיקה ונשק הסתום, לכך נסתם פי זרעו, הוא סיפר בעת שהיה לו לחרוש, לכך נחרש אוזן זרעו. למה נקרא שמו חרש, ההוא חורש כמו שותק, כמו והחריש יעקב עד בואם, וכמו ויהי כמחריש. אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפי' שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר. וסוף סוף ארז\"ל אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. דכל מה שאדם עושה באשתו כשהיא טהורה, עושה. מה דג זה הבא מן הציד, רוצה לאוכלו צלי שלוק מבושל, אכלו, כך אשתו של אדם, כל מה שרוצה לעשות בה, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה. ולמה נמשלה האשה לדג. לפי שהדגים פרים ורבים, כך איש ואשה פרים ורבים, דכתיב (בראשית מח, טז) וידגו לרב בקרב הארץ. ותרגם אנקלוס וכנוני ימא יסגון בגו בני אינשא על ארעא. ומ\"מ עזות פנים היא לאדם להקל פניו עם אשתו, אלא נוהג עמה בענוה, כדרך שצוה הב\"ה, ולא יסור מדרך העולם. ואסור לספר ואשתו ישנה.",
+                    "ולא ישמש מעומד מפני שמסכן בעצמו. דתניא המשמש מעומד אחזתו אחילו, פי' כאב האיברים, והמשמש מיושב אחזתו דלריא, פירוש שגעון. ואסור לשמש מטתו ותינוק ישן עליה. כדגרסי' בפרק ערבי פסחים ת\"ר המשמש מטתו על מטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה. ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה. ולא אמרן אלא דנים, אבל דתיר לית לן בה. ולא אמרן אלא דגאני גבי כרעיה, אבל גבי רישיה לית לן בה. [ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עלויה, אבל מנח ידיה עלויה לית לן בה]. ואסור לשמש מטתו לאור הנר, דתניא כל המשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים בעלי מומין. ואסור לשמש מטתו ביום. מאי קראה, יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר. לילה ניתן להריון, יום לא ניתן להריון. ויש מתירין לשמש מטתו ביום מי שאין לו בנים, ובלבד שישמש בבית אפל. ואסור לשמש מטתו [בשנ' בצורת, כדגרסינן במס' תעניות בפרק מאימתי מזכירין, א\"ר שמעון בן לקיש, אסור לו לאדם לשמש מטתו] בשני רעבון, שנא' (בראשית מא, נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות ירושלמי אמ' ר' אבין, בחסר ובכפן גלמוד, אם ראית חסרון בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, פי' יחידה. ואסור לשמש מטתו בשעה שיוצא מבית הכסא, דתניא היוצא מבית הכסא ושימש, הויין לו בנים נכפין, מפני ששר הממונה על בית הכסא נלוה עמו. וכמה ישהה וישמש, מהלך חצי מיל. הקיז דם ושימש, [הויין לו בנים ויתקין, פירוש מצורעים. הקיזו שניהם], הויין לו בנים בעלי ראתן, פי' חטטין הצומחין בראש, ורובן צמחין לתינוקות. ובלבד ששימשו קודם אכילה, אבל אם אכלו קודם, אין בכך כלום. שמש כשהוא שכור, סופו נעקר. שניהם שכורים, סופן נעקרים. פי' עקרים להוליד.",
+                    "ואסור לשמש והוא למטה והיא למעלה. כדגרסי' במ' כלה הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות. שניהם נוטים על צדיהם, הרי זה דרך עקשות. פי' אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן. תניא מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין, חגרין סומין חרשין ממעי אמן. ר' אליעזר אומר, מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת. ר' יהושע אומר, מפני שאומרת לו בשעת תשמיש, אנוסה אני. ר' עקיבא אומר, מפני שמספרין בשנאת חנם.",
+                    "ואסור לאדם לשמש מטתו ואשתו סמוכה לווסתה, שנא' (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואסור להקל ראשו עמה כשהיא נדה, שמא יבאו לידי עבירה, ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה שלה. ואסור לתת שום דבר מידו לידה, ולא ליקח שום דבר מידה. אבל עושה היא כל מלאכתה כשהיא נדה, לשה ואפה ומבשלת, לפי שאין טהרה בזמן הזה. ומצעת היא מטת בעלה שלא בפניו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ומוזגת לו הכוס, ונותנת אותו על גבי כסא או על גבי שרפרף.",
+                    "ולא תתקשט יותר מדאי כשהיא נדה, אבל מתקשטת היא מקצת קשוט, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואסור לשכב עמה בקירוב בשר כשהיא נדה, ולא אפי' היא בבגדה, ולא בבגדו, ואפי' בימי ליבונה, עד מלאת ימי נדתה וימי ליבונה, ותטבול במקוה או בנהר או במעין, ואז היא מותרת לבעלה. כדגרסי' בפ\"ק [דמסכת שבת] אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשה נדה אל אשת רעהו, [מה אשת רעהו] הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והאשה בימי ליבונה דינה כדין נדה, עד מלאת ימי ליבונה ותטבול, כמו שאמרתי. וקודם טבילה, אע\"פ שעברו ימי נדתה וימי ליבונה, הרי היא כנדה עד שתטבול.",
+                    "תאנא דבי אליהו, מעשה באדם אחד שקרא ושנה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו, ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיתה אומרת להם, כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי, שקרה ושנה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמשיבה דבר. אמ' אבא אליהו, פעם אחת נתארחתי אצלה. אמרתי לה, בתי, בימי נידותיך מהו אצליך. אמרה לי, חס ושלום, אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך. [אמרה], אכל עמי ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו לדבר אחר. אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו ולא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.",
+                    "וגרסינן במדרש יהי אור, תאנא, מאה ועשרים וחמש מיני טומאה ירדו לעולם מצד נחש קדמוני שהטעה את חוה, עשרים וארבעה הגדולים שבהם מתחברים באשה כשהיא נדה. אוי לו למי שיקרב אליה בימי נדתה. תאנא, מאי דכתיב (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרים מיני טומאה מטיל הנחש בנקבה, כמנין ואיב\"ה. לפי' כשהאשה טמאה נדה, צריך שתהיה איבה בינה ובין בעלה, לפיכך קרויה נדה, כלומר מנודה ורחוקה מבעלה. ותאנא, כשהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעים /שבעה/ ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב\"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה. ותאנא בסוד הטומאות. בזוהמת הצפרנים מתעוררת מדת הדין, והמבער אותם מן העולם מעיר מדת חסד, לפי' ארז\"ל שורפן חסיד. וירחיק אדם את עצמו מהכיעור, כדי שלא יתן מקום למדת הדין. דתנן אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות הטיל נחש הקדמוני בעולם, שגרם מיתה על האדם, וכולן נבלעין במת ובחי בצפרנים. וכל העושה כשפים בשמות של טומאה בצפרניו של אדם עולים בידו, לפי שהטומאה נאחזת בהם. וכל הדורך עליהם ברגלו או במנעלו, איפשר שיסתכן. ומה בשיורי דשיורי דטופרי כך, אשה שמקבלת טומאת הנחש וזוהמתו כשהיא נדה, על אחת כמה וכמה שמזקת לקרב אליה. אוי לו לנזקק לאשה נדה.",
+                    "ומצינו שנצטווה אדם הראשון על הנדה, שנא' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. פי' ימי טהרת האשה בשנה הם מאתים ושבעים ושבעה, כמנין עז\"ר, וימי נדתה הם שמונים ושלשה ימים, כמנין עזר תהיה לו [כנגד\"ו]. וימי טומאתה, שהם כמנין כנגד\"ו, לא תהיה לו, אלא כנגדו.",
+                    "ואסור לאדם להכות את אשתו על עסקי תשמיש. כדגרסי' במ' סנהדרין הנותן בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ונותנה לפני הארי. מה ארי זה דורס ואוכל, כך עם הארץ מכה ובועל. ואסור לשמש ושניהם ערומים, שאין עליהם מכסה מלמעלה. ואסור לשמש בשדה בלא אהל. ומעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו תחת התאנה, והלקוהו חכמים. ואסור לשמש בפני כל חי. כדגרסי' במ' נדה בפרק כל היד, א\"ר שמעון בן לקיש, ארבעה הב\"ה שונאן, אף אני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום, כ\"ש לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין, [והמשמש מטתו ערום], והמשמש מטתו בפני כל חי. אמ' ליה רב יהודה לשמואל, אפי' בפני עכברין. וחסידים הראשונים היו נזהרין בשעת תשמיש, והיו מוציאים הזבובים והיתושין וכיוצא בהם, משום צינעא."
+                ],
+                "ii According to the Ramban": [
+                    "ועוד בענין חבור האדם אל אשתו מה שחיבר הרמב\"ן ז\"ל.",
+                    "דע, כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להב\"ה, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות, כאשר הוא יתעלה נבדל מכל מה שזולתו, באמרו ית' ויתעלה עם זו יצרתי לי וגו'. [אמר במקום זה, עם זו], ואמ' במקום אחר, ה' אחד, לגזירה שוה. וזהו שאנו אומרים, אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואח\"כ אמ' יצרתי לי, כלומר הבדלתיו לי, להיות מיוחד לכבודי, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר ידעת, כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם. והנה יתעלה, שהוא אדונינו ואנחנו עבדיו, הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים, כאשר הוא קדוש. ופירשו רז\"ל בפסוק והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. ואם כן, נמצאו כל ישראל כל הנהגותיהן מיוסדות על יסוד השם הגדול יתעלה, לפי שמתדמין אליו בכל מעשיהם, והוא יתעלה אמ' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם ית', נמצא שכל זמן שאנו עושים הטוב והישר שאנו מקדישין שמו הגדול, כאמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמין בהם לבוראנו ית'. וכל זמן שלא נתנהג כשורה, וכל מעשינו מקולקלין, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במ' יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו בשוק נאה, עליו הכתוב אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו בשוק נאה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני, כמה מקולקלים דרכיו וכמה מכוערים מעשיו, עליו הכתוב אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה מה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, [הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו].",
+                    "ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות חומר האדם וטבעו סבת היותו רע או טוב, מצד תכונת המזג, כפי הטפה שממנה נתהווה, ונמצא חיבור האדם סבת קדושת השם או חילולו, כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו, ואמר כי נצטרך לקדש עצמינו בשעת תשמיש, כאשר באה בקבלה בפסוק והזרתם את בני ישראל, ומפני שזו היא הסבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים. ואחר שהדבר כן, תצטרך לדעת מה שאמרנו שצריך אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו נחלקת לה' חלקים. הדרך הראשון, במהות החבור. הדרך השני, בזמן החיבור. הדרך השלישי, במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי, בכוונת החיבור. הדרך החמישי, באיכות החבור. והנה נכנס לבאר את הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה, כל אחד ואחד בדרך המיוחדת לו.",
+                    "השער הא', במהות החבור. דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה, חלילה. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך, [שנא'] וידע אלקנה את חנה אשתו. והסוד, כי טפת הזרע, כשהיא נמשכת [בקדושה ובטהרה. נמשכת] ממקום הדעה והבינה, והוא המוח. ודע, שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם ית' ברא את הכל, כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. שאם נאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי\"ת בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך. ואמרו רז\"ל במ' חולין שברא הב\"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת אמרו אשר כבר עשוהו, מלמד שהוא ובית דינו נתמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל הם כלי גנאי, היאך ברא השם ית' דבר שיש בו שום חסרון או גנות. חלילה, אלא פעולותיו של הב\"ה תמימות, שנא' (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשם ית' טהור עינים מראות ברע, אין לפניו ענין קלקול או גנאי. והוא ברא איש ואשה, והוא ברא כל אבר ואבר שבהם, והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עוסקין במושכלות, וכל כוונתם לשם שמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים או ידים, או כשאר איברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות, ולא נתכוונו לשם שמים, אמר וידעו כי ערומים הם. ופירוש זה, כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר מן האיברים מהלל ושבח בעשותו הטוב וכיעור בעשותו הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא, כי הב\"ה כל דרכיו במשפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכיעור כלו בא מצד פעולת האדם. על זה אמ' שלמה ע\"ה ראה זה מצאתי אשר עשה וגו'. כלומר, אין בכל איברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם ממש, בהיותו סכל, מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאד.",
+                    "והנה סוד הידיעה, שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת. כי האדם הוא סוד החכמה, [והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת], וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא\"כ הנה החיבור הוא ענין עלוי גדול, כשהוא כפי הראוי. וארז\"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה, נתחממו, שכינה מסתלקת מביניהם, ונשאר אש אש. כדגרסי' במ' שוטה בפ' היה מביא את מנחתה, דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, כי בשם האיש יו\"ד, ובשם האשה ה\"א, הרי יה, שמו של הב\"ה, מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחיבור לקדושה, אלא למלאת תאוותן, ומתוך התאוה והחימוד נתחממו כאש, ר\"ל יו\"ד של שם האיש וה\"א של שם האשה, שהוא יה, מסתלק מביניהם, ונשאר אש אש. ואל זה הסוד נתכוונו רז\"ל באמרם שלשה שותפין יש בו באדם, ואלו הן, איש ואשה והב\"ה. ואם היה בדבר גנאי, היאך היו כוללים את השם ית' בדבר שהוא כך. והנה השם ית' אמר אל אברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', ובענין רחל ולאה ויפתח את רחמה, ובענין אלקנה, וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. ואמ' בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו'.",
+                    "ועוד גרסי' במ' חגיגה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, והאחת מהן הריון, שנא' (בראשית ל, כב) ויפתח ה' את רחמה. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו לעשותו להב\"ה בלא שליח. ובב\"ר ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, ורמז הב\"ה למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע, כי כוונת השם וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדרי העולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתקון סדרי עולם, כללם ופרטם. ובענין רות נאמר, ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנות, הרי כבר נאמר טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל. אלא כשיהיה החבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. ולפיכך נאמר בחיבור הצדיקים, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה, אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר, זרו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פרשו ז\"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנא' (ישעיהו מב, ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה. והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו נעשה אדם בצלמנו וגו', כלומר גם אני שותף בבריאת האדם. והשותפות הזאת כי מן האב ומן האם נמשכין כל איברי הגוף, והשם ית' זורק בו נשמה, כאומרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.",
+                    "ואחר שעוררנוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך מן הראשון. כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה, אין לשם ית' חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ. והנה גופו כלה לבהלה, וכאלו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע\"ז, בהיותו [מזריע] זרע מקולקל וטיפה שנזרקה בו כסלון הממאיר. ועליו נאמר זורו רשעים מרחם. והנה צוה הב\"ה בתורה ואמ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם.",
+                    "השער השני, בזמן החבור. הנה השם ית' אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ועונה האמורה בתורה מפורשת בתלמוד, כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשו נניח לדבר בעונות שאר בני אדם, ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת. ועל זה אמ' אשר פריו יתן בעתו, זו היא עונת תלמידי חכמים. ודע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף. שאלו לא היה כן, לא היתה צורת אדם בו. והנה הזרע הוא מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר. כי בידוע שלא יולד עין מאוזן ולא אוזן מעין, רק כל אבר נמשך מטבע אבר אחר דומה לו. כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה. וכל אבר ואבר, [וכל] צורה וצורה, יש לה טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. וא\"כ שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז יהיה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור לעונה הידועה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד חזרת הגלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו. ולפי' אמר אשר פריו יתן בעתו, והיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך לו ועלהו לא יבול וגו', כלומר יהיה חיבורו לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.",
+                    "וטעם היותה [מלילי] שבת ללילי שבת, שהשבת זו יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות, מטעם שבת לה'. וכוונו עונת תלמידי חכם בלילי שבת, להיות כונתם לנפש השכלית, להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא ית', בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו וביום השביעי שבת וינפש. והנה היתה הכוונה לזה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד. כי לא שמו עונתם בימי הגופניות, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכלו שבת, והוא עולם הנפשות.",
+                    "ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתינו לבארו, ונאמר כי זמן החיבור נחלק לג' חלקים. החלק הראשון, זמן עונה בימים. החלק השני, זמן עונה מצד המזון. החלק השלישי, זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק הראשון כבר ביארנוהו בפרק זה. והחלק השני מן השלשה חלקים, שהוא זמן העונה מצד המזון, תצטרך לדעת בע\"ה יתברך.",
+                    "דע כי המזון שאדם ניזון בו שצריך שלשה מיני מטחן, ולמדרגה הרביעית נהפך [לזרע] או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואלו ישמש אדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנו עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, אינה נקייה ולא טהורה. ונמצא הוולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליו נאמ' הרה עמל וילד שקר, ואומר זורו רשעים מרחם. לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה, מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך אדם לכוין שעת החיבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא סמוך לחצי הלילה האחרון. ועל זה ארז\"ל במ' ברכות תניא אבא בנימין אמר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, [על תפלתי שתהא לפני מטתי ו]על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ואמ' ר' יצחק, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנא' (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, אף אשתו אינה מפלת נפלים. כתי' הכא (תהלים יז, יד) תמלא בטנם, וכתי' התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת.",
+                    "וצריך אני לעוררך על הגדה זו. ידוע שאין פתי וסכל בעולם חושב כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כ\"ש שיאמרו עמודי עולם, אנשים חכמים ונבונים, כאלו הדברים. אמנם הם דברו הדברים ברמזים, כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום. וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הן הנבחרות. ועל זה אמר שלמה ע\"ה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר (מדאי), אל תרשע הרבה ואל תהי סכל. ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו רז\"ל דבריהם ורמזום, ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהר, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה. ונמצא זרע האשה בדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש, נמצא בדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר. וזהו סוד [אשה כי תזריע וילדה זכר, וזה הוא סוד] מה שאמרו ז\"ל בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנא' (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. נמצא, זה בחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח ונקי.",
+                    "ומה שאמרו בין צפון לדרום, ר\"ל בין הקור לחום. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל כעס וחמה, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום לקור, יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו ובמדותיו מעורב עם הבריות. ועל זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו בגמ' דברכות לא אוכם ולא חיור, לא חכם ולא טפש, לא ארוך ולא גוץ, כי כל אלו המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.",
+                    "אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בדבר זה עיקר גמור. והנני פותח לך שערי אורה בזה. כבר ידעת מה שאמרו ז\"ל [במסכת יומא] בענין ההיא עוברא דאריחא וכו', לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. וההיא עוברא דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעבון אם לתאוה מפלגת, אם לחום אם לקור. כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין. ואם כן, נמצא דלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילוהו מדבר איסור שהריח. וא\"ת הנה גם אם הצדיק הריחה, אע\"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי.",
+                    "בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראוים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעתה, מצד הימים ומצד המזון [ומצד השעות].",
+                    "השער הג', במזון הראוי לחבור. ידוע כי כפי מזון כל אדם כך יהיה הגוף הניזון. ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם ית', כל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות. ומה לו לזה, והלא טוב לחיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול. דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם ית' מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. הודיע בפסוק זה, כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת ב\"ח הוא, וחמלה ורחמים עליהם. והנני מבאר.",
+                    "ידוע כי כל מזון שאדם אוכל נטחן באסטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומהם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים התחתונים, ויוצא דרך הרעי. ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו, ומחזירו דם, ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האיברים, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר, ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצם, כי ממנו הגוף ניזון. וא\"כ נמצאת בהמה זו שנשחטה כי לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וזהו דרך ארבע הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שאין מדברים, ובעלי חיים המדברים. כי המקורות שואבים וניזונין מארבע יסודות, והצמחים ניזונין מארבע יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאין מדברין ניזונין מן הצמחים ומן המקורות ומארבע יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברין ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. מן היסודות עולה למדרגה [למעלה] מהן, והן המקורות. והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן, והם הצמחים הצומחים. ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והן בעלי חיים שאינן מדברים, שמתנועעין וצומחין, והן מורכבים מארבע יסודות. ומבעלי חיים שאינן מדברים עולין למעלה גדולה מהן, והן החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מארבע יסודות. וא\"כ נמצאו כל הדברים נעשין למזון לזולתם, כדי להעלותם לגלוי גדולה על מדרגתם.",
+                    "ואחר הקדמה זאת, דע שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, [ואם המזון הוא עב ועכור, יהיה הדם] עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור, יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו ית' ויתעלה בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו. קצתם שמטמטמין את הלב, כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים, כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה, כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים, כשרצי הארץ והמים. סוף דבר, על כלם אמ' אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושים דם רע, מוכן לכמה פורעניות. וא\"כ, כשאמ' שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדושה זו. כי ראוי לאדם לאכול מאכלים ומזונות ראויים והגונים, ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיותו נהפך לטיפי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לוולד הנולד מאותו חבור. כי אלו היה המזון רע ועכור ועב, תהיה גם הטפה עבה ומטונפת ועכורה. וא\"כ נמצא המזון להיות גורם הוולד, חכם או פתי, צדיק או רשע.",
+                    "והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם ית' בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמ' להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמך לו אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו השלש פרשיות [נסמכו] לסודות נפלאים. ופרשת [אשה] כי תזריע באמצע, להורות שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים גדולים וקשים מתחדשין עליהם, מצד טפת הזרע, שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. והנה סמך מאכלות אסורות לפרשת אשה כי תזריע, להודיע כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני, בין צפון לדרום, כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הוולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים. וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם אדם משוקץ ונתעב, כאמרו זורו רשעים מרחם.",
+                    "והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי. וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני, שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור. כי בהיות המאכל מתרבה באצטומכא, אע\"פ שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה הרבוי יהיה גורם שלא יהיה נטחן, ויפסד באצטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים. ולפיכך ראוי ליזהר גם בשיעור המזון, כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החיבור.",
+                    "השער הד', בכונת החבור. צריך אתה לדעת מה שאז\"ל סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה. והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם ית', הוא אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן [ב]כל טבע וטבע מטבעי העולם [כח] מיוחד פועל הדבר שנתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס. והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה. ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר אדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבתו עסוקין בדברי חכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע, כפי שיהיה מדמה בשעת החיבור, בלי ספק. וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואומר ויחמו הצאן אל המקלות. ורז\"ל אמרו במ' ברכות ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילא. אמ' כי סלקן ואתיאן בנות ישראל מנהרא ליסתכלן בי, כי היכי דליהוי להו זרע שפיר כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות אשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, [זאת המחשבה אשר בדמיונה] תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה. וא\"כ נמצא הדמיון סבה גדולה לצורת הוולד ומדותיו, כאשר בארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הוולד צדיק או רשע, כאשר המזון גורם כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדברי עבירה וזמה, רק בדברים הקדושים והטהורים. ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים, אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה ומסעדה בדברים המשמחין את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה. כי אז תתקשר מחשבתם כאחד, ותהיה שכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.",
+                    "ואל תתמה על דבר זה. כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הוולד מוכן ומצוייר, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור. והיתה היא והמלך לבנים, יפים עד מאד. וחשב המלך להורגה. עד שבא חכם אחד ואמ' שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור. ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששימשה בו. ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בעת החבור. וזהו כענין המקלות ממש. ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מצד הטבע. כי אדם שנשכו כלב שוטה, ונחלה חולי ידוע לאותה הנשיכה, הנה מתוך אותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו, לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהן כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים דקים רעים עד מאד. מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן צורת הרהוריו ותמהונם. והבן עד מאד וראה עד היכן יגיע כח המצייר והרהור בשעת תשמיש.",
+                    "סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז שכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז\"ל מחשבה טובה הב\"ה מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור, הנה הוולד מיוסד על יסוד רשע וכיעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו הכתו' אומר זרו רשעים מרחם.",
+                    "ואני צריך לעוררך על יסוד גדול שבתורה ובדברי רז\"ל אלהים מושיב יחידים ביתה וגו'. וארז\"ל כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. והסוד הגדול הזה הוא, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חיבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות, ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה. והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו. נמצאו בוגדים, ושכינה מסתלקת מביניהם. והנני צריך לעוררך עיקר גדול. דע לך, כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר, להודיע כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנו בנים צוררים ומורדים, ראוים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תואר היו. כי כל זה גורם ההרהור, כיוצא באותה הצורה. וא\"כ בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החיבור והמחשבה וההרהור.",
+                    "ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רז\"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו מחשבה רעה אין הב\"ה מצרפה למעשה, חוץ מע\"ז, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בתלמוד. הנה אמרו רז\"ל היה בן עזאי יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ור' אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע\"ה. ותצטרך לדעת כי אלו הדברים כוונה אחת להם. והנני מבאר. דע כי מעיין המים, בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום גבוה אחר, כנגד גובה המקום שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור, אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשין היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, בכח המחשבה שמושכה אותו למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו החסידים הראשונים מדביקין המחשבה בעליונים, ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתברכין, כפי כח המחשבה. וזה סוד השמן של אלישע וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.",
+                    "ואחר שהדבר כן, הוצרכו רז\"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו, ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור העליון למטה, והיא שורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת. ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם כאור הבהיר. וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך. מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החיבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר למטה.",
+                    "והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ושם נאמר, כי בשעה שהיו עוסקין במאכל ובמשתה ובמשגל ושאר עסקי הגוף, מה תהא עליה. והיתה התשובה, כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדה מן האור העליון אפילו רגע אחד. ומתוך כך זכה יעקב להוליד שנים עשר שבטים, כולם צדיקים גמורים תמימים היו, וכלן ראויין להיות בדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן האור העליון אפילו בעת החיבור. ולכך אמ' שלמה ע\"ה בכל דרכיך דעהו. וידיעה היא חיבור הנפש השכלית ודיבוקה באור העליון. ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שנדבק השכל במושכל.",
+                    "ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה. כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע. אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה אל השמים, יקל מעליו יותר מההרהור הרע, [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בשעת תשמיש. כי אותה מחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומייסדה ממנו יסוד רשע ועול וטינוף, ונקראת זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשעת טבילה, כדי שתהיין מחשבותן והרהורן נדבקות בצורתו וצורתו נקשרת בעליונים.",
+                    "ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אע\"פ שאינו מכוונת החיבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו. והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא שאמרו, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובמ' תעניות בההיא ברתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמרו, כל מקום שנתנו חכמים בו עיניהם או מות או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד הדיבוק בעליונים. ומהענין הזה היה כח אותו הארור של בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר. ולפי' היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם, כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים, וימשוך עליהם מחשבה רעה. ולפי' אמ' וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל וגו'. ולפיכך הוצרך לדקדק, לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למה שהיה מתכוין ומעיין בו. וזהו ענין אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפי' נתכוין הרשע לענין המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יאוה. ולזה אמר עליו ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם, כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הב\"ה, שהוא יודע ומבין כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע. והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים, יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה, כפי הראוי, בע\"ה.",
+                    "השער הה', באיכות החיבור. [כבר הודענוך בדברים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר, ושימה כחותם על לבך. והנני מתחיל]. ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין, [אם יש לך עינים לראות], כי מאחר שדברים שאין להם גנות [אבר] אצל בני אדם יש להם גנות מעשה וענין רע, כ\"ש בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם, כ\"ש [גנות] אבר וגנות מעשה. ועל כן, כל זמן שאתה מתחבר לאשה, אל תהי נוהג קלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל את ראשך כנגד האשה, ואל תרבה שיחה בטלה עמה. ולפי' יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין את דעתה ומשמחין אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה וכוונתך בכוונתה, ולומר לה דברים קצתן מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון וקצתן מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהן בנים הגונים כשרים וטהורים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית, שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמים במה זכתה, ואמרה להם, אפי' קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי. וכל זה הפלגה לשאר צניעותה וחסידותה ויותר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה, או סמוך לשליש האחרון. דתניא במ' ברכות משמרה שלישית, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. [וכשהוא בועל, לא יבעלנה בעל כרחה, ולא יאנוס אותה, מפני שאותו החבור אין השכינה שורה בו, מפני שכוונתו בהפך מכוונתה, ואין דעת אשתו מוסכמת [לדעתו]. ולא יריבנה ולא יכה אותה על עסקי תשמיש. והנה אמרו רז\"ל במסכת יומא מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. אבל הוי מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחושבים. ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין שניכם אחדים, ואין מחשבתה מסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים]. סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה דעת אשתך מוסכמת לדעתך. וכשאתה מתחבר, אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה, [ותכנס בדרך אהבה ורצון, בענין שתזריע היא תחלה, כדי שיהיה הזרע שלה כחומר והזרע שלך כצורה, כענין שאמרנו באשה כי תזריע וילדה זכר. וכבר ידעת מה שאמרו בענין אותו חסיד, שאמרה אשתו עליו, שהיה דומה כמי שכפאו שד, כלומר, שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבדו, אלא שהיה [התשמיש] בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, והנה חוב מוטל עליו לגמרו, משום דבר עונה ומצותה האמורה בתורה. והתבונן המראה הגדול הזה ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, והיה מעשהו כלו לשם שמים ולמצוה גמורה].",
+                    "ומכל הדברים שהודענוך בדרכים הקודמין ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי מכלל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש, יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מדותיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות והמחשבה שאתה נוהג בשעת החיבור, כך תחול הצורה על טפת הזרע. וזהו סוד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כלומר, אחר שאמ' הב\"ה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החיבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים, ובהיותו מתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמ' לו הב\"ה. וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו, וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, וארז\"ל צדיק בן צדיק. והגיע כח צדקו עד שהעיד הב\"ה שאין בו מום, לא בפנים ולא בחוץ. וזהו סוד והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים, והיא באה על הרהור הלב ועל חטאות המורגשות, ולפי' צריכה הפשט וניתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע\"ה בשעת החיבור, שנתכוין לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לב. כי בהיות כוונתם לשם מצוה ולהדביק מחשבתם בעליונים בשעת החיבור, אז יולידו בנים ראויים לטהרה ולחסידות. ולפי' הוצרכה מגלת רות באחרונה לומר אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור, נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון. וכן חצרון נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד חצרון הוליד את רם, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק. להודיע כי לא על חנם בחר הב\"ה בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים, זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם, בסוד יו\"ד, כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות, צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו. וכשתהיה נוהג בהם כמה שהודעתיך, אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד, מקדש שם שמים.",
+                    "[והאל ברחמיו יפקח עינינו במאור תורתו, יזכנו להשיג השגתו מסודות תורתו, ולהוליד בנים מוכנים ליראתו ולעבודתו]. עד כאן דברי הרמב\"ן ז\"ל.",
+                    "וכל מי שאינו נושא אשה הגונה, ואינו מוליד בנים, חשוב כמת, וכל מי שמוליד בנים הגונים, אע\"פ שמת, הרי הוא כחי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דרש ר' יצחק בר חמא, מאי דכתי' (מלכים א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא. מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה. דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה. ולא הניח בן יואב, והכתיב (עזרא ח, ט) ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל. אלא דוד, שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה, יואב, שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה.",
+                    "אשרי כל ירא ה'. שכל ההולך בדרכי השם ית', והנושא אשה לשם שמים, והמדריך את בניו בדרכי השם, והמתפרנס מיגיעו, שנא' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. אשרי כל ירא ה', זה העושה רצונו של הב\"ה ועושה צדקות ומישרים. ההולך בדרכיו, זה המדריך בניו על הדרך הישרה. יגיע כפיך כי תאכל, זה המתפרנס מיגיעו. אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא. אשריך בעולם הזה, שאתה מתפרנס מיגיעך ולא תבא לידי גזל ולא לידי גניבה ולא לידי עבירה. וטוב לך לעולם הבא, הואיל ולא גנבת ולא גזלת ולא עשית עבירה. אשתך כגפן פוריה, למה נמשלה אשה לגפן, לומר לך, מה גפן זו פוריה לברכה, אף אשה כשרה פריה לברכה, שנא' (ישעיהו מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. בירכתי ביתך, שתהיה אשתך צנועה, ולא תהיה יצאנית, אלא יושבת בירכתי ביתה, וזהו שבח האשה, שנא' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה, וכתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך. בניך כשתילי זיתים, לומר לך, מה זיתים בתחלה מרים, ומתוך כתישה וטחינה ומטורח גדול ימתקו, ויצא מהם יצהר מכבד אלהים ואנשים, כך הבנים הם מרים בתחלתן, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ומתוך צער גדול ילמדו התורה והמצות, שהן מתוקין, שנא' (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ד\"א בניך כשתילי זיתים, מה עץ זית אין מקבל הרכבה ממין אחר, כך בניך לא יהיה בהם שום דופי ולא שום תערובת פסול. וגם שלא יהיה בהם שיכול, כשתילי הזיתים שאין נושרין העלין מהם. סביב לשולחנך, שלא יצטרכו לבריות, אלא יהיו סומכים על שולחנך תמיד. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', בשביל שהתחיל ואמ' אשרי כל ירא ה', אמ' זה שכר כל ירא ה'. יברכך ה' מציון, מהברכה שבירך ציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וראה בטוב ירושלים, שיראה בנחמה. וראה בנים לבניך, שיאריך ימים ויראה בני בנים. שלום על ישראל, שיהא לו שלום ולכל ישראל בשבילו. סליק פירקא."
+                ]
+            }
+        },
+        "xi; On the Education of Children": {
+            "Discipline a son": [
+                "בענין גידול בנים",
+                "יסר בנך ויניחך אז יכון תמיד ארחך שבט מוסר אל נא יחסר מגו חסר לב נכחך רגע אותו אל נא תעזוב גם לילה בו שים שיחך אם אל תרף יד ממנו אז בו יהיה זך לקחך לראות חפציך בו אם תחפוץ יסר בנך ויניחך.",
+                "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. גרסי' במדרש משלי יסר בנך ויניחך, אם תרצה להיות במנוחה ובהשקט ובשלוה בעולם הזה, יסר את בנך. שאם תייסר את בנך בקטנותו, ותדריכהו על הדרך הטובה והישרה, תהיה במנוחה ובהשקט ובשלוה. מפני שלא תצטער עליו שיצא לתרבות רעה ולעשות עבירות, ולא לגנוב ולא לרצוח, הואיל ויסרת אותו בקטנותו ולמדתו ללכת על דרכי השם ית'. ואז יהיה מקורך ברוך, וזרעך כשר ועושה הטוב והישר בעיני הב\"ה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.",
+                "וגרסי' במדרש שנים ושלשים מדות יסר בנך ויניחך, למד בנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם. ויתן מעדנים לנפשך, שיכניסך בגן עדן עם הצדיקים. וכתי' (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך, ר\"ל כי יש תקוה אם תראה בנך שהוא טפש, אל תאמר מה יועיל בו המוסר, הואיל ואין לו דעת להבין אניחנו, אלא אפי' הוא טיפש עדיין יש לו תקוה בלימוד ובמוסר, ואם הוא טפש אם תלמדנו מוסר, כ\"ש אם לא ילמד כלל, ואם לא הבין עד עתה איפשר שיבין מכאן ואילך. ואם לא יבין תורה הרבה מפני שהוא טפש, ילמד לפחות לקרות בתורה ולהתפלל, כדי שיצא מכלל עמי הארץ. ואל תאמר, אם אגדיל עליו המוסר ימות תחת השבט, הוי ואל המיתו אל תשא נפשך. ד\"א יסר בנך כי יש תקוה וגו', יסר בנך, שמא יצא לתרבות רעה וימות בידי ב\"ד או שלא בב\"ד.",
+                "וטוב לו לאדם שימות או שתכהינה עיניו ולא יעמיד בן רשע. כדגרסי' בבראשית רבה ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כהו עיניו כדי שלא יראה ברעתו של רשע. אמר הב\"ה, יהא יצחק יוצא לשוק ויהוון ברייתא אומרין, דין אבוהי דההוא רשיעא, אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו, הה\"ד בקום רשעים יסתר אדם. מכאן אמרו, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות. תלמיד רשע, מאחיה השילוני, שנא' ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו. כל כך למה, מפני שהעמיד את ירבעם, שהיה תלמיד רשע. בן רשע, מיצחק, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. כל כך למה, שהעמיד את עשו, שהיה בן רשע.",
+                "מעשה בבנו של ר' חנינא בן תרדיון שנתחבר ללסטים, וגלה את סודן, והרגוהו ומלאו את פיו עפר וצרורות. לאחר שלשה ימים לקחוהו חכמים ונתנוהו בכליבה, ובקשו לקלס עליו מפני כבודו של אביו, ולא הניחן. אמ' להם, הניחו לי ואני אומ' על בני. פתח ואמר, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. ואמו קראה עליו, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. אחותו קראה עלו, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ.",
+                "ד\"א ואל המיתו אל תשא נפשך, ר\"ל לצעקתו ולבכיתו, אל תחמול עליו כשתכנו בשבט ואל תחוש לצעקתו, דכתי' (משלי כג, יד) אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל, וכתי' (משלי יט, כז) חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת. הה\"ד בני אם יפתוך חטאים אל תבא, אם יאמרו לך ויורוך לשגות ולסור מאמרי דעת, חדל לשמוע להם ולעצתם. ד\"א חדל בני לשמוע מוסר, אל תביא את עצמך לשמוע מוסר מן הדיינין, כדא' ולקחו זקני העיר ההיא [את האיש] ויסרו אותו. ר\"ל אם תשגה מאמרי דעת, סופך לקבל מוסר ועונש בב\"ד, שנא' אל תמנע מנער מוסר וגו'. ר\"ל אם תכנו בשבט כשהוא קטן, כדי לייסרו, תצילנו ממיתה בב\"ד כשיגדל. וכתי' (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. פי' אם תחנך לנער על פי דרכו, מהו דרכו של נער, שלא ללמוד ושלא להתפלל, אלא ישב בטל ולרדוף אחר תאותו, אם תעזוב אותו על דרכו הרעה ועל טבע נערותו, ולא תמחה בידו להחזירו למוטב, גם כי יזקין לא יסור ממנה, מפני שנעשו לו כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. והפך מזה, אם תייסרנו בנערותו, יהיו לו המדות הטובות כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. ולפי זה הפירוש אין ר\"ל חנוך לנער על פי דרכו מצוה, כלומר עשה כך וכך, אלא כמו שמח בחור בילדותך, ופירושו אם תשמח בחור בילדותך ותהלך בדרכי לבך, דע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. וכן חנוך לנער, אם תחנך לנער על פי דרכו, כשיזקין לא יסור מאותו הדרך שהורגל בו.",
+                "ד\"א חנוך לנער על פי דרכו, הוי מחנך לנער כפי שהוא יכול לסבול כפי שניו, וכשיגדל הוסיף לו בלימוד. דתנן בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה וכו'. וגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' ליה רב לרב שמואל בר שילת, עד בר שית לא תקבל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. פי' הנער אינו למד עד שיהיה בן שש שנים אלא דבר מועט, מפני קטנותו, מכאן ואילך יקבל יותר, לפי' יוסיפו לו בלימוד מעט מעט בכל יום ויום, כמו שעושין לשור, כשיכניסוהו לחרישה אין דוחקין אותו יום ראשון, אלא מוליכין אותו על השדה שיש לו לחרוש ומטיילין בו עליה, ליום שני קושרין העול על צוארו, ליום שלישי דוחקין אותו לחרוש מעט, עד שילמוד ויחנך לחרוש. לפי' ישתדל אדם ללמד את בנו, וללמדו תורה מקטנותו, ולחנכו ללמוד מעט, כפי כח הנער וכפי שניו וכפי שיוכל לסבול. והב\"ה מתעלה כשהקטנים שחין בתורה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ואע\"פ שהן מדלגין בפסוק מפני שאינם יודעים לקרות, הב\"ה אוהב אותן, שנא' ודגלו עלי אהבה. אל תקרי ודגלו אלא ודלגו.",
+                "אמר המחבר, ודגל\"ו על\"י, בגימטריא מאה וחמשים ותשע, כמנין קט\"ן. כיצד, כשהקטן מתחיל לדבר, מלמדו לומר תורה צוה לנו משה וגו', וכן פסוק ראשון של ק\"ש. וכשיגדל יותר, מוסיף ללמדו מקצת פסוקים על פה. וכשיהיה בן שלש שנים, יתחיל ללמדו האותיות. וכשיגדל יותר, שוכר לו מלמד וקונה לו ספרים ומלמדו. ואם יכבד על הנער לשקוד על הלימוד תמיד, יפייסנו תמיד בדברים שהקטנים אוהבים ומתאוים להם, כגון דבש וקליות ואגוזים וכיוצא בהן, ויאמר לו, הנה לך זה, על מנת שתלך לבית הסופר ותלמוד. וכשיגדל ויבין יותר וימאס אלו הדברים שאמרתי, יאמר לו אביו, לך לבית הסופר ואקנה לך חגורה יפה ומנעלים נאים. וכשיגדל יותר, יאמר לו, אתן לך זוזים, על מנת שתלמוד ברכת מזון ותפלה, וקונה לו ציצית ותפילין, כדי לחנכו על המצות. וכשיגדל יותר, יאמר לו, למוד תורה ותקרא תלמיד הגון. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא רב. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא חכם ודיין ואב בית דין ותשב בראש. עד אשר ישיג אמתת התורה, ומואס בכל אלו הדברים שאמרתי, ויעסוק בתורה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב (בראשית מח, כ) ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו']. ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך. ורמז לדבר, ביד האדם ט\"ו איברים, כמנין ט\"ו אותיות שבפסוק יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כלומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלש פסוקים אלו, שהן ט\"ו, כמנין איברי היד. ולפי' משימין היד על ארון המת או על הקבר, לבקש רחמים על המת. לפי שבידו של אדם ט\"ו איברים, כמנין ט\"ו אותיות שבפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל."
+            ],
+            "He who disciplines his son makes him wise": [
+                "לעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שאם ייסר אותו יחכם, שנא' בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה. גרסי' במדרש אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על הדרך הטובה, שנא' בן חכם מוסר אב, ואם ראית לץ, בידוע שלא גער בו אביו, שנא' ולץ לא שמע גערה, ר\"ל לא שמע מאביו גערה. ואומר, חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, אם יחשוך אדם את שבטו מלרדות את בנו בקטנותו, הרי זה שונא את בנו, שסופו בא לתרבות רעה, מפני שלא ייסרו אביו בקטנותו, וסופו נהרג על מעשיו הרעים, בין בבית דין בין שלא בב\"ד. אבל האוהב [את בנו] שחרו מוסר, ר\"ל שייסרו בקטנותו, כדי שלא יבא לתרבות רעה ולידי מיתה משונה. ופירש שחרו בקטנותו, מגזרת הילדות והשחרות הבל.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. בנוהג שבעולם, אדם שאומרים לו פלוני הכה לבנך יורד עמו לחייו. ומה ת\"ל (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו. ללמדך, שכל המונע בנו מלרדותו, בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל, שהיה לו געגועין על אברהם, ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה, ושנאהו אברהם והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל. כשהיה בן חמש עשרה שנה התחיל להביא צלם מן החוץ, והיה משחק ואין משחק אלא ע\"ז, שנא' ויאכלו וישתו ויקמו לצחק. מיד, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ותאמר [לאברהם] גרש את האמה הזאת ואת בנה, שמא ילמד בני ארחותיו. מיד, וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, על אודות בנו שיצא לתרבות רעה. כיוצא בו, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי' יצא לתרבות רעה, על שלא רידהו. דתנן חמש עבירות עבר עשו באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, [וכפר בתחיית המתים], וכפר בעקר, ובזה את הבכורה. ועוד תאב מיתת אביו ובקש להרוג את אחיו, שנא' יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וגרם ליעקב לברוח מאבותיו. והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על חטאתו פשע, שנא' וילך עשו אל ישמעאל וגו'. כיוצא בו דוד, שלא רדה לאבשלום, ויצא לתרבות רעה, ובקש להרוג את אביו, ושכב עם נשי אביו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים, וגרם כמה דברים קשים שאין להם סוף. [דכתי'] מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתי' אחריו (תהלים ג, ב), ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. וקשה תרבות רעה ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב, א) למה רגשו גוים, ולא כתיב ה' מה רבו צרי. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רידהו ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתי' (מלכים א א, ו) ולא עצבו אביו מימיו."
+            ],
+            "Chastisement of love": [
+                "וכמה נעים המוסר של אהבה. וכל מי שהב\"ה אוהבן הוא מרדן בייסורין. את מוצא שלש מתנות טובות נתן הב\"ה לישראל, ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן, התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. התורה מנין, דכתיב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, דכתי' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך, מה כתי' בתריה (דברים ח, ז), כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. העולם הבא מנין, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה, שנא' ואוהבו שחרו מוסר, ר\"ל הבן הוא אוהב את אביו מפני ששחרו מוסר. את מוצא באברהם שייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, וכתי' (בראשית כה, יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ללמדך שהיה דומה לאביו בנוי ובחכמה ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה בשעת עקידתו, ואברהם זקן בא בימים, וכפתו כשה ולא נמנע. ולפי' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. הוי ואוהבו שחרו מוסר. כיוצא בו, יצחק היה משחר מוסר ליעקב, שלמדו תורה וייסרו בבית תלמוד, שנא' ויעקב איש תם יושב אוהלים, ולימדו מה שלמד מאביו. ואח\"כ פירש מאביו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה. לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ואף יעקב אבינו ע\"ה רידה את בניו ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתי' (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. השוה אותן כולן ליעקב, שכולן צדיקים. הוי ואוהבו שחרו מוסר.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה וחכמה ודעת, ולא יחוש לעושר. שאין לך עושר בעולם כעשרה של תורה, שנא' יקרה היא מפנינים וגו'. וילמוד תורה בקטנותו, כי לסוף מתעשר. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. א\"ר אלעזר, כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. וא\"ר אלעזר, כל הנותן פתו למי שאין לו דעה ייסורין באין עליו, שנא' וירא אפרים את חוליו ויהודה את מזורו וגו'. וא\"ר אלעזר, כל אדם שאין לו דעה לסוף גולה, שנא' לכן גלה עמי מבלי דעת. וכל המשתדל ללמד את בנו תורה וחכמה ודעה נוחל העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה מנין, שנא' יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל, ר\"ל מי שיש לו בן כסיל שלא למד תורה, כל ימיו של אביו בעצב ובדאגה בעולם הזה ולא ישמח כל ימיו. אבל מי שיש לו בן חכם, הוא שמח וטוב לב בעולם הזה, שנא' בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. לפי כשהולך עמו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ושומע האב חכמת בנו, הוא שמח, ואמ' גם אני מלמד. שהבן שמח בחכמתו תחלה, שנא' שמחה לאיש במענה פיו, ואח\"כ שמח בו אביו, הרי ישמח לבי גם אני. הרי שהאב נוחל העולם הזה. העולם הבא מנין, כדגרסינן במ' פסחים בפ' ערבי פסחים, א\"ר יוחנן, שלשה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בנו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת. הרי שהמלמד את בנו תורה נוחל העולם הזה והעולם הבא."
+            ],
+            "Extrication of fathers by sons": [
+                "גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת האבות לבנים. שהאבות אינן מצילין את בניהם אלא מן הייסורין שבעולם הזה בלבד, ומזכין אותן העושר, ומזכין אותן החיים, ומזכין אותם הכח, אבל ליום הדין אינן יכולין להצילן מדינה של גיהנם, שנא' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו ולא יצחק מציל את עשו בנו. אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים.",
+                "כיצד. גדולים מצילין אותם במעשיהם הטובים, כדגרסי' במדרש תנחומא. מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות, ופגע באדם אחד שחור כפחם, שהיה טעון עצים על כתפו ומרהיט בהן כסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. אמ' לו, בני, מה לך בעבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדניך נתן לך עול כבד, אני אפדך ממנו ואוציאך לחירות, ואם אתה עני, אני אעשירך. אמ' לו, הניחני, אדוני, שאיני יכול לעמוד. אמ' לו, מבני אדם אתה או מבני המזיקין אתה. אמ' לו, מת אותו האיש ובכל יום ויום מוסרין אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמ' לו, מה היתה מלאכתך בחייך. אמ' לו, גבאי המס הייתי, והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים, ולא עוד אלא שבעלתי נערה מאורשה ביום הכפורים. אמ' לו, בני, שמעת מאותם הממונים עליך אם יש לך תקנה. אמ' לו, אל תעכבני, שמא ירגזו עלי בעלי הפורענות, ולאותו האיש אין לו תקנה ולא כלום פדיון, אלא שמעתי מאותם הממונים שהיו אומרים, אם היה לך בן שיהיה עומד בצבור ואו' ברכו את ה' המבורך, יהיו מתירין אותך מן הפורענות. ולאותו האיש אין לו בן, אלא שהניח את אשתו מעוברת, ואין ידוע אם ילדה זכר או נקבה, ואם ילדה זכר מי ילמדנו תורה. אמ' לו, מה שמך. אמ' לו, עקיבא. ושם אשתך. אמ' לו, ששומירה. ושם עירך. אמ' לו, אלדוקה. באותה שעה נצטער עליו ר' עקיבא, והיה הולך מעיר לעיר עד שהגיע לעירו, ושאל היכן הוא ביתו. אמרו, ישחקו עצמותיו בגיהנם. שאל על אשתו. אמרו, ימחה שמה וזכרה מן העולם. שאל על בנו. אמרו, הוא ערל, אפי' במצות מילה לא עסקו. מיד תפש ר' עקיבא לבנו, ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה. ולא היה לומד, עד שישב עליו בתענית ארבעים יום. יצאתה בת קול ואמרה, על זה אתה מתענה. אמ' הן. וקרא באלף בית, עד שהוליכו לביתו ולימדו ברכת המזון וקרית שמע ותפילה, והעמידו והתפלל בציבור, ואמ' ברכו את ה' המבורך לעולם ועד. באותה שעה התירוהו מן הפורענות. ובא בחלום אותו האיש, ואמ' לו, עקיבא, תנוח דעתך בגן עדן, שהצלתני מדינה של גיהנם. מיד פתח ר' עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור.",
+                "וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' וגו'. אומות העולם, אתה נותן להם בן זכר, הוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית, הגדיל מוליכו לבית ע\"ז ומכעיסך. אבל ישראל, אתה נותן לו בן זכר, מל אותו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודה אותו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברך שמך בכל יום ויום, ואומ' ברכו את ה' המבורך.",
+                "קטנים כיצד. באסיפתם כשהם קטנים. גדולה הצלת קטנים לאבותם, שהצלת גדולים פעמים שהוא משתהה עד ארבעה דורות, אבל הצלת קטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ארבעה דורות, שנא' פוקד אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אין את יכול לומר, שאם היה האב רשע והבנים צדיקים, שהוא פוקד את רשע האב עליהן, שאין זה מדת הדין. ואין אתה יכול לומר שהוא נתפש בחובו, שאין זה מדת רחמים. ואיזו היא מדת רחמים תולה לאב עד ד' דורות. אם נמצא אחד מהם צדיק, [הרי האב ניצול, לא נמצא אחד מהם צדיק], כל אחד נתפש על מעשיו, שלא תאמר פוקד עון אבות על בנים לשון קצף הוא. צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ה' ה' אל רחום וחנון [וגו']. אף כשהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, לשון רחמים הוא, שהוא תולה לאבות עד ארבעה דורות, שאם יהיה אחד מן הדורות צדיק, הוא מצילן מדינה של גיהנם. ועוד, משה רבינו ע\"ה, בשעה שבקש רחמים, מהו אומר, ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ה' ארך אפים וגו', פוקד עון אבות וגו', ואלו היה לשון קצף, לא היה אומר זה. ושלמה ע\"ה אומר יסר בנך ויניחך, ר\"ל למד לבנך ויניחך מדינה של גיהנם, ויתן מעדנים לנפשך, בגן עדן עם הצדיקים.",
+                "אם תאמר, האב צדיק, כבר זכה לעצמו, ואינו צריך לבנו. והרי נדב ואביהוא מתו, מה ת\"ל, ובנים לא היו להם, שאם היו להם בנים צדיקים היו ניצולין בזכותן. והלא קרח היו לו בנים צדיקים ולא ניצול בזכותן. מפני שמשה רבינו ע\"ה בקש מהב\"ה שלא יתנהג עם קרח במדת הרחמים, כדרך שהוא נוהג עם כל בני אדם, אלא במדת הדין. שנא' אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. ומנין שהיו לקרח בנים וניצולו, שנא' ובני קרח לא מתו. ומנין שהיו צדיקים, שנא' למנצח לבני קרח על עלמות שיר, אלהים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאד, על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים. מזמור זה מדבר ששמו באלהים כסלם, ושהיו מובטחים בהב\"ה, שלא יהיו נבלעים עם בית אביהם. הרי שהיו צדיקים. וכן שמואל ע\"ה אומר לישראל, ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, ר\"ל הזהרו שלא תחטאו ותקבלו פורענות אתם ואבותיכם, שאין זכות לאבותיכם שמתו, אלא מעשיכם הטובים, שמתכפרים בהם עוונותיכם.",
+                "ומנין שהבנים מכפרין על אבותם, שנא' לכן בזאת יכופר עון בית ישראל וזה כל פרי הסר חטאתו. וכי פרי מסיר חטאתו. אלא בניו ובנותיו, שהן פרי בטנו. ר' יהושע אומר, וכי איזו מדה מרובה, מדת הטוב או מדת הפורענות. הוי אומר מדת הטוב מרובה. ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, תמשכו בה הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטוב, שהיא מרובה, אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו וגו', מלמד, שהב\"ה מקרבן אלו אצל אלו, האבות אצל הבנים, ר\"ל שאם הם האבות רשעים והבנים צדיקים, מקרב האבות לאצל הבנים, למחיצתן לגן עדן. וכן הוא אומר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ר\"ל שהבן הצדיק מרצה על אביו הרשע ומביא אותו אצלו לחיי העולם הבא. ר' חנניא אומר, הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור לפניך וגו'. וכי מי הן גדולים, רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם. ומה אם הבריות, שרחמיהן מיעוטין, נצטוו שאם יקחו את הבנים שישלחו את האם חופשית, הב\"ה, שרחמיו מרובין, על אחת כמה וכמה שאם נטל את הבנים שישלח את האבות חפשים מדינה של גיהנם. ר' מאיר אומר, הרי הוא אומר כבד את אביך ואת אמך, היכן מצותו של מלך ביותר, בפלטרין שלו או חוץ לפלטרין שלו, הוי אומר לפלטרין שלו. ומה אם חוץ לפלטרין צוה הב\"ה כבד את אביך ואת אמך, בפלטרין של מלך, שהוא גן עדן, על אחת כמה וכמה. ואם יושבין הבנים במחיצתן של צדיקים, והאבות במחיצתן של רשעים, אין זה כבוד. הא למדת, שהן מכפרין עליהם. וכן הוא אומר בדוד, ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יכול בלא דבר. תל אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך ימות. לפי' היה מתחבט כל אותן שבעת הימים, שמא יחיה הילד, ולפי' היה מתענה, וכיון שבשרוהו שמת, ידע שניצל מדינה של גיהנם. א\"כ, למה הוא אומר, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד החי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל. ויאמר, בעבור החי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועתה, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי.",
+                "קטני ישראל שהן מתין, מאימתי הן באין לחיי העולם הבא. ר' מאיר אומר, משידעו לענות אמן, שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, זה שעונה אמן. ויש אומרים, משעה שימולו, שנא' עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה, זו אימת המילה. והלכה כיש אומרים. ר' עקיבא אומר, קטני ישראל, אע\"פ שאבותיהן רשעים, באים לחיי העולם הבא, שנא' שומר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע, אבל קטני אומות העולם אינן באין לחיי העולם הבא.",
+                "וגרסינן בב\"ר ר' אבא בר כהנא אמ', כל מי שנכפל שמו הוא בב' עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. כתי' (בראשית ו, ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', וכתי' (בראשית כב, יא) ויקרא אליו ה' מן השמים לאמר אברהם אברהם וגו', וכתי' (בראשית מו, ב) וירא אליו ה' במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתיב (שמות ג, ד) ויקרא אליו ה', ויאמר משה משה ויאמר הנני, וכתי' (רות ד, יח) ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, וכתי' (שמואל א ג, ד) ויקרא לו ה' שמואל שמואל. אמרו לו, והלא כתיב (בראשית יא, כז) תרח תרח. אמ' להם, אף תרח, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמ' אברהם אבינו ע\"ה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כל מה שסגלתני מצות ומעשים טובים בעולם הזה אזכה לחיי העולם הבא, ואבי יורש גיהנם, לפי שהיה עובד ע\"ז, שנא' תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. אמ' לו הב\"ה, חייך שיעשה תשובה קודם מותו, שנא' ויבואו עד חרן וישבו שם, אל תקרי וישבו שם אלא וישובו שם, ששבו בתשובה. לפיכך נכפל שמו, אלה תולדות תרח תרח, בשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. הרי שהבנים הצדיקים מכפרין עון אבותיהם.",
+                "בשביל שנים עשר ייסורין אין רואין דינה של גיהנם. ואלו הן.",
+                "ראשון. מי שיש לו דקדוקי עניות, הב\"ה מוחל עוונתיו, כדכתי' (איוב לו, טו) יחלץ עני בעניו, ודרשו חז\"ל בשביל עניו יחלצהו מדינה של גיהנם. ותניא שלשה אין רואין דינה של גיהנם, חולי מעיים ודקדוקי עניות והרשות.",
+                "שני. כל מי שהוא לקוי בחולי מעיים, כדכתי' (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ודרשו רז\"ל תלמדנו דבר זה מתוך תורתך. קל וחומר משן ועין, שהוא אחד מאיבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, ייסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כ\"ש. אמ' ריש לקיש, נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורין, מה מלח ממתקת את הבשר, אף ייסורין ממרקין את החטא מגופו של אדם. ואמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם המתים מחולי מעים.",
+                "שלישי. מי שיש לו אחת מארבע נגעים אינו אלא מזבח כפרה, דכתי' (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.",
+                "רביעי. מי שאנסוהו גויים ונטלו ממנו ממון, וכן בעול מסי המלכות, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה.",
+                "חמישי. מי שהוא יגע וטורח בעולם על בניו ועל ביתו בשביל פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מצדקה, דכתי' (תהלים כה, יח) ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.",
+                "ששי. הקובר את בניו, מוחלין לו עוונותיו. כדגרסי' במ' ברכות אתיא עון עון לגזירה שוה, כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון, וכתי' התם (ירמיהו לב, יח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. וגרסי' במסכת שוטה כי מי בז ליום קטנות, אמ' רבא, אלו קטנים, בני רשעי ישראל, שמבזבזין דין אבותם לעתיד לבא, ואומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהם, למה הקהית שניהם בנו.",
+                "שביעי. החושדין אותו בדבר עבירה ואינו בו. וכן מי שכינוהו בשם רע, והמתבייש בכל עת שנקרא בו. וא\"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין [אותו] בדבר ואינו בו.",
+                "שמיני. מי ששמחו לו אויביו על מפלתו, כדכתי' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח [וגו'], פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו. מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו.",
+                "תשיעי. מי שהלקוהו בשביל עבירה. דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנא' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. וכן מי שנידוהו. דתניא מאי שמתא, שם מיתה.",
+                "עשירי. מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה, שאינו יכול לגרשה, דכתי' (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה. דתניא שלשה אין רואין פני גיהנם, חולי מעים ודקדוקי עניות והרשות. ר' מאיר אומר, אף מי שי לו אשה רעה, שנא' ומוצא אני מר ממות.",
+                "אחד עשר. מיתה מכפרת. כדכתי' (ישעיהו כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והיא על ג' פנים. המת בעתו בתשובה, והמת בלא עתו בתשובה, או המת מיתה משונה, אפי' יש בידו חלול השם מיתתו מכפרת עונותיו. והמת על קדושת השם, אין לך תשובה גדולה מזו.",
+                "שנים עשר. מי שהפסיד ממונו, או מי שהוא אסור או חבוש, ושאר כל הייסורין, כולן מכפרים את העונות וממעטין מן החטא. כדכתי' (שמואל ב ז, יד) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וכתיב (ירמיהו א, ט) וישלח ה' את ידו ויגע על פי [וגו', וכתי'] ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר."
+            ],
+            "Commandment a father must fulfill towards his son": [
+                "ארבעה דברים חייב אדם לעשות לבנו. ואלו הן. א' למולו. ב' לפדותו אם הוא בכור. ג' ללמדו תורה וללמדו אומנות שיאכל ממנה. כדי שתתקיים התורה בידו. ד' להשיאו אשה. ויש אומרים אף להשיטו בנהר. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת קידושין ת\"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים, אף לשוטו בנהר. ר' יהודה אומר, כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס\"ד, אלא כאלו מלמדו ליסטות. למולו מנא לן, שנא' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. לפדותו מנא לן, דכתי' (שמות כב, כח) בכור בניך תתן לי. ללמוד תורה מנא לן, דכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם. תניא ולמדתם אותם את בניכם. לבניכם ולא לבני בניכם. א\"כ, מה ת\"ל (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. א\"ר יהושע בן לוי, כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתו' כאלו קבלה מהר סיני, שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו'. ר' חייא בר אבא לא הוה טעים אומצא עד דמטי ליה לינוקה לבי כנישתא. רבה בר רב הונא לא הוה טעים אומצא עד דמקרי לינוקיה מוספא. להשיאו אשה מנא לן. דכתי' (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ללמדו אומנות מנא לן, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר, מאי [טעמא], חיותיה היא.",
+                "ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, ר' מאיר אומר, לעולם לא ילמד אדם אלא אומנות נקייה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של אדם. ר' שמעון אומר, מימי לא ראיתי ארי סבל, צבי קייץ, שועל חנוני, זאב מוכר קדרות. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שלא נבראו לשמש את קונם, מתפרנסין שלא בצער, אני, שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער. מי גרם לי להתפרנס בצער, הוי אומר אלו חטאי, לפי שהרעותי מעשי קפחתי פרנסתי. לעולם לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן, רועה וחנוני, מפני שאומנותן אומנות ליסטין. החמרים רובן נבלים, הגמלין רובן לסטין, הספנין רובן צדיקים. דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, מאי היא. [אמר רב יהודה], מחטא דתלמיותא. תניא ר' יהודה אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שראה את הוריו באומנות נקייה, אוי מי שרואה את הוריו באומנות פגומה. אי איפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. ר' מאיר אומר, לעלום ילמד [אדם] את בנו אומנות נקייה וקלה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות.",
+                "תניא ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שיהו אוכלין שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. לפי שכל האומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בימי בחרותו ובזמן שכחו עליו, אבל אם נפל בידי חולי או למדה של ייסורין, או שנכנס לזקנה, אינו יכול לעמוד במלאכתו, והוא מת ברעב, אבל התורה אינו כן, אלא מגדלתו ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית טובה בזקנותו. ולא עוד, אלא שהב\"ה מחבב את הצדיקים בזקנותן יותר מבנערותן. וכן אתה מוצא בצדיקים, שעסקו בתורה עד שלא באת, [וברכן הב\"ה. בנערותן מהו אומר, וקווי ה' יחליפו כח. בזקנותן מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע\"ה ששמר את התורה עד שלא באת], שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי, וברכו הב\"ה, בנערותו ובזקנותו. בנערותו הוא אומר, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ובזקנותו מהו אומר, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל."
+            ],
+            "The community must hire teachers": [
+                "לפיכך חייבין כל קהל וקהל לשכור מלמדי תינוקות, ויהיו מצויין בכל עיר ועיר, כדי שילמדו אותן תורה. דאמ' ר' שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, אין העולם מתקיים אלא בהבל היוצא מפיהם של תינוקות של בית רבן. אמ' ליה רב פפא, דידי ודידך מאי. אמ' ליה, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וא\"ר שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, מקובלני מרבותי, ואמרי לה מאבותי, אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש. ואמ' ר' שמעון בן לקיש, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה. ויש אומרים, מחרימין אותה. וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' המנונא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שכלו בה תינוקות של בית רבן, שנא' שפוך על עולל בחוץ. מה טעם שפוך על עולל, לפי שהיה בחוץ. א\"ר יהודה, בוא וראה כמה חביבין תינוקות של בית רבן, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהן, גלו תינוקות וגלתה שכינה עמהן, שנא' עולליה הלכו שבי לפני צר, וכתי' בתריה (איכה א, ו) ויצא מן בת ציון כל הדרה. וגרסינן במדרש ולשון רכה תשבר גרם, לשון התינוקות בתורה, שהיא רכה, שוברת כחן של צרות, שהן חזקות כעצם. וסימניך תשב\"ר גר\"ם, \"תינוקות \"של \"בית \"רבן \"גזירות \"רעות \"מבטלין.",
+                "וצריך החזן ללמד אותן כל היום ומקצת הלילה, כדי לחנכם, לקיים מה שנא' והגית בו יומם ולילה וגו'. ואין מבטלין אותן אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלבד, בסוף היום, ובשבתות ובמועדים ובתשעה באב. ואם הם התינוקות רבים, ישכרו מלמדים שיוכלו ללמדם בטוב, שאם הם התינוקות רבים, לא יוכל שאת אותם מלמד אחד לבדו, ולא יוכל ללמדם כראוי. ודי למלמד אחד בחמשה ועשרים תינוקות. ואם יש מלמד יותר בקי, אל יסלקו את התינוקות מזה שאינו בקי, אחר שהן רגילין אצלו, ויתנו אותם לזה הבקי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' רבא, סך מיקרי דדרדקי דגריס עשרים וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין מותבין תרי, ואי איכא ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא. פירוש אדם אחר שמסייע לחזן ללמד התינוקות. ואי איכא אחרינא דגריס טפי, לא מסליקינן, דילמא אייתי לאתרשולי. גריס ולא דייק, ואיכא אחרינא דגריס ודייק, לא מסליקינן להאי דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא, דתניא קנאת סופרים תרבה חכמה. רב דימי מנהרדעא אמ', כ\"ש דגריס טפי. פי' כ\"ש דלא מסליקינן הראשון אם גרס טפי.",
+                "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהן מביאות אותן, ומסתכל בהן, ויבא לידי הרהור עבירה. ואשה אין מעמידין אותה ללמד התינוקות, מפני שאבותן מביאין אותם ללמוד, ומסתכלין בה."
+            ],
+            "One must teach his son Torah": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הנכוחה, ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים, ואע\"פ שהוא טורח גדול. כדגרסי' בב\"ר ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו'. עצבונך, זה צער העבור, והרונך, זה צער העידוי, בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה, בנים, זה צער גידול בנים. א\"ר שמעון בן אלעזר, נוח לו לאדם שיגדל לגיון אחד של זיתים בגליל ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל. פי' הזיתים אינן גדלין בגליל, מפני שהיא קרה, והבנים הן נוחין לגדל בארץ ישראל, מפני שפירותיה טובים, ומימיה יפין ואוירה נאה, והוא דארז\"ל אוירא דארעא דישראל מחכים, ור\"ל נוח לו לאדם לגדל כמה זיתים בגליל, אע\"פ שהן קשין לגדל, מלגדל תינוק אחד בארץ ישראל, אע\"פ שהיא נוחה לגדל בה תינוקות. וצער גדול בנים רובו הוא של אשה, וע\"כ שכרה גדול כשיגדל בנה על הדרך הנכונה. כדגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, ת\"ר גדולה הבטחה שהבטיח הב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנא' נשים שאננות קומנה שמענה קולי. במאן זכיין, במה דאתיין בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי לבי רבנן, ומאחרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.",
+                "המלמד בן חבירו תורה שכרו גדול מאד. כדגרסי' בפרק חלק, א\"ר שמעון בן לקיש, כל המלמד בן חבירו תורה כאלו עשהו, שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ומתרגמ' וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן. וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמ' רב, ואמרי לה א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, ואמרי לה אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יוחנן, כל המלמד בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה עליונה, שנא' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפי' הב\"ה גוזר גזירה על העולם, מבטלה בשבילו, שנא' ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יהושע בן קרחה, כתי' (שמואל ב כא, ח) ואת חמשת בני מיכל, וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה, אלא מירב ילדה ומיכל גדלה, לפי' נקראו על שמה, ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתו' כאלו ילדו. ר' חנינא אומר מהכא, ותקראן לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי יולדתו, והלא רות ילדתו, אלא רות ילדה ונעמי גדלה, ולפי' נקרא על שמה. ור' יוחנן אמ' מהכא, ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח, אלה בני בתיה בת פרעה. וכי בתיה ילדה, והלא יוכבד ילדה, אלא יוכבד ילדה ובתיה גדלה, לפי' נקראו על שמה. ר' אלעזר אומר מהכא, גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. וכי יוסף ילדם, והלא יעקב ילדם, אלא יעקב ילדם ויוסף כלכלם. לפי' נקראו על שמו.",
+                "וגרסי' [במס' תעניות] בפרק סדר תעניות, ר' גזר תעניתא [ולא אתא מיטרא]. נחית קמיה אלפא, ואמרי לה ר' אלפא, אמ' משיב הרוח, אתא זיקא. [אמר] מוריד הגשם, אתא מטרא. אמ' ליה, מאי עובדך. אמ' ליה, [דיירנא בקושטא דחיקא, פרש\"י כפר קטן דחוק שיש בו עניות, דלית בה חמרא בקידושא ואבדלתא, טרחנא ואייתינא חמר לקידושא ואבדלתא ומפיקנא להו ידי חובתייהו. רב איקלע לההוא אתרא. גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחת קמיה שליחא דצבורא. אמר משיב הרוח, ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם, אתא מיטרא. אמר ליה, מאי עובדך. אמ' ליה], מיקרי דדרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עשירי. וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מידי מיניה. ואית לי פרא דכוורי, וכי היכי דלא ליפשע, מחשידנא ליה בכוורי ומשדרנא ליה לגו ביתיה, [עד דאתי וקרי]. וגרסי' בספרי והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, זה הדן דין לאמיתו וגבאי צדקה, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אלו מלמדי תינוקות.",
+                "ואע\"פ שחייב אדם ללמד תורה לבנו, לימוד עצמו קודם לבנו. כדגרסי' בפירקא קמא דקידושין ת\"ר הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר, אם בנו זריז וממולא בתלמוד יותר ממנו, ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו.",
+                "ועוד גרסינן [במס' בבא בתרא] בפרק לא יחפור, אמ' רב יהודה אמ' רב, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שהיה לו אב היה מלמדו תורה, ומי שלא היה לו אב ולא היה למד תורה. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ועדיין מי שהיה לו אב היה מעלה אותו לירושלם ללמוד, ומי שלא היה לו אב לא היה עולה ולא למד. התקינו שיהו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, ומכניסין אותו כבן שש עשרה שנה וכבן שבע עשרה שנה. ומי שהיה רבו כועס עליו, בועט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא, שהיה מושיבן בכל פלך ופלך ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש וכבן שבע.",
+                "וישתדל אדם ללמוד לבנו תורה בילדותו. כדגרסי' באבות דר' נתן ר' נהוראי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה שהיא קטנה, שנא' אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה כשהיא זקנה, שנא' כי כפרה סוררה סרר ישראל עתה ירעם ה' ככבש במרחב. ד\"א הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בחמין, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בצונן. שונה ושוכח למה הוא דומה, לאשה שיולדת וקוברת. ר' שמעון בן יוחאי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחותכה ויש לו סמנין לרפאתה, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחתכה, ואין לו סמנין לרפאתה. אלישע בן אבויה אומר, הלמד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמו ויוצאין מפיו מפורשין, והלמד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמו ואין יוצאין מפיו מפורשין. הוא היה אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו."
+            ],
+            "Love of a father to his sons": [
+                "וצריך אדם לאהוב את בניו כנפשו. אבל לא יראה להם האהבה, אלא מצפינה בלבו, כדי שלא יהיה להם עליו געגועין. וצריך להשוות לכל בניו לכל דבר, במאכל ובכסות ובמתנה ובירושה, ובכל דבר. ומעשה באדם אחד שסילק ירושתו מבנו לבנו אחר, ונדוהו חכמים. והני מילי אם בניו שוים בחכמה, אבל אם בנו אחד חכם, או שהוא הולך על הדרך הטובה, ובנו אחד סורר ומורה, זולל וסובא, הרי זה מסלק הירושה ממנו ונותנה לבנו האחר, שהוא הולך על הדרך הישרה. ואל ישנה אדם את בנו בין אחיו, מפני הקנאה. כדגרסינן במ' שבת בפרק קמא, אמ' רבה בר רב מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא, לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שתי סלעות מילת שהוסיף יעקב לבנו ליוסף משאר אחיו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "וצריך אדם ליזהר ביותר, ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכ\"ש לעשותו. ואע\"פ שהוא מגונה אם עשאו בין בפני הבן בין שלא בפניו, מ\"מ יותר מגונה הוא האב אם דבר או עשה דבר מגונה בפני בנו, שמא ילמד הבן ממנו, ואם יאמר לו האב, למה עשית כך וכך, יאמר לו הבן, והלא כך וכך עשית אתה. ועל זה אמ' הנביא התקוששו וקושו, פירוש קשוט עצמך ואחר תקשט אחרים. ואם ישמע האב דבר מגונה שעשו אחרים, יתעבנו מאד בפני הבן, ויפליג בגנותו, ויאמר תבא קללה על פלוני שעשה כך וכך ועל העושה כמעשהו, שיתגנה הדבר בעיני הבן ויתרחק ממנו וכיוצא בו. ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, כגון לימוד או כתיבה נאה או כיוצא בהם, ישבחנו מאד בעיני בנו, ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני וסופו לירש מעלה עליונה והואיל ודבר נחמד כזה יודע לעשות, ויפליג בשבחו, כדי שישמע הבן ויתאוה לעשות גם הוא דבר נאה כמותו. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו ויקריבנו וידביקנו במדת החסידים והישרים. כגון שיקום האב לקדם בתפלה שיוליך עמו לבנו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים, כגון בקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלו, יוליך עמו לבנו, כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית המצות וכמי שיהיה מעורב עם הבריות. וכשיעשה האב מצוה מן המצות יעשה אותה בעצמו, כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן, יקשור הלולב בידו, ויראה לבנו, וילמדנו לעשות כך, כדי שיהיו המצות חביבין בעיניו. ונמצא האב זוכה ומזכה לבנו, לפי שילמד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת על הדרך הנכונה כאביו. ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה.",
+                "וגרסינן בפרק קמא דמסכת תעניות רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמ' ליה, לימא לן מר מילתא דאגדתא, אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט, ואתי לידי סכנה. בתר דסעיד אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, יעקב אבינו לא מת. א\"כ מאי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא. אמ' ליה, מקרא אני דורש, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. כי הוו מפטרי מהדדי, אמ' ליה, לברכן מר. אמ' ליה, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו. וכשבקש לילך, אמ' לו, אילן, במה אברכך. אם (אילן) אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים. שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך. אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, ואם בבנים הרי בנים. אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.",
+                "וכשיגדל הבן, יזהר אביו שלא לדוחקו ולייסרו יותר מדאי. אלא יהיה דבורו עמו בנחת. ולא יקללנו ולא יחרפנו. ואין צריך לומר שלא יכנו, שמא יחטא הבן על אביו, ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם. ועל זה נאמ' ולפני עור לא תתן מכשול. וג\"כ ישתדל האב לפרוש מן הקנאה [ומן האיבה] ומן התחרות עם בני אדם. [שמא] יחרפוהו או יקללוהו בפני בנו, ויחרה אף הבן, ויתקוטט עמם בשביל כבוד אביו, ואפשר שיהרוג או שיהרג, ונמצא האב גורם לבנו מיתה משונה או מביאו לידי בזיון. ואם יארע לאב שום מריבה עם אדם ויחרפוהו, יסבול ויכסה הדבר, שמא ישמע בנו ויבא לידי סכנה.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה מתווכח עם חבירו בשער אצל הדיינין, והיה בנו אצלו. והיה בעל דינו מחרף אותו ומגדף, והיה אומר לו, עשית כך וכך. היה מספר בגנותו והיה אומר בשבילו דברים מכוערים עד מאד. שמע בנו, וחרה אפו עד מאד לכבוד אביו, ובקש להתקוטט עם אותו האיש בעל דינו של אביו. כשהרגיש אביו, אמ' לבנו, למה חרה לך, אם אמת הם דבריו שעשיתי אני דברים מכוערים ומגונים כאלו, למה תתקוטט עמו, אני הוא שעשיתי שלא כדין, והואיל ועשיתי שלא כדין ראוי אני לשמוע חרפות וקללות מפי כל אדם על מעשי הרעים. ואם אני לא עשיתי אותם הדברים המכוערים שאמר, למה תחוש לדברים בטלים. הניח לו ויאמר, והשם, שהוא יודע הנסתרות, יודע שלא עשיתי שלא כדין ושאני נקי מאלו הדברים שהוא אומר בשבילי, ושהוא אומר שוא ודבר כזב.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד וללמד את בנו תורה. והעושה כך הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה. כדגרסי' בב\"ר בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו. ר' אלחנן בן חגי אומר, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. עק\"ב עולה למנין מאה ושבעים [ושתים, והוא חיה מאה ושבעים] וחמש שנים, נמצאת אומר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. והיה משמר אפי' דקדוקי תורה, והיה עושה מצות עשה, שהם מאתים וארבעים ושמונה, כמנין רמ\"ח, ולא היה חסר מהן אלא אחת, שהיא מצות המילה. לפי' אמ' לו הב\"ה, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך. כלומר, אינך חסר אלא מצות המילה, מול עצמך ותהיה תמים. ולפיכך הוסיף הב\"ה בשמו ה\"א, שנא' ולא יקרא עוד [את] שמך אברם והיה שמך אברהם, ואח\"כ והקמתי את בריתי. רמז לו שישלים בשמו לתשלום רמ\"ח מצות שהיה מקיים, שכך עולה מנין אברהם רמ\"ח, כלומר מול עצמך ותהיה שלם ויהיה שמך שלם. והיה מלמד את בנו תורה, שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. אמ' הב\"ה, אתה למדת את בנך תורה בעולם הזה, חייך אני בכבודי מלמד אותן תורה לעולם הבא, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xii; On Upright Conduct in Business": {
+            "Acting in business honestly": [
+                "בענין משא ומתן",
+                "יגיע כפיך תאכל בני אל גדולות ממך תקח למנה שמח במלאכתך כי בה תכובד ולא תבוש בכל רגע ועונה ראה חרוץ מלאכה תעשירו ולא ידל לעת שיבה וזקנה אהוב משא ומתן באמת גם כפך תהיה תמיד נכונה להועיל אורך אשריו ואשרי אנוש נושא ונותן באמונה.",
+                "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.",
+                "גרסינן במ' ברכות בפרק קמא, א\"ר חייא בר אמי משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו בירא שמים כתי' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה', ובנהנה מיגיעו כתי' (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וגרסי' במכילתא (והיה) אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא ונותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה. וגרסינן במ' נדה בפרק תינוקת, מה יעשה אדם ויתעשר, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. וגרסי' במדרש משלי איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, הנושא ונותן באמונה נכסיו מתברכין, והב\"ה מזמן לו פרנסתו. מפני שבני אדם בוטחים באמונתו ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד. ולא די לו שיתפרנס מן האמונה, אלא שנקרא צדיק, שנא' וצדיק באמונתו יחיה.",
+                "וגרסינן במכילתא ויאמינו בה' ובמשה עבדו. גדולה אמונה לפני מי שאמ' והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל זכו ששרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתיב בתריה (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. וכן אתה מוצא באברהם שלא ירש העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכתיב בתריה (בראשית טו, ז) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת וגו'. וכן אתה מוצא שלא עלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנא' ויאמן העם וגו'. ואומ' אמונים נוצר ה', מזכיר אמונת אבות. ואומר ויהי ידיו אמונה. ואומר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, בשער זה נכנסים בעלי אמנה. וכן הוא אומר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מי גרם לנו לשמוח בשמחה הזאת, אמונה שהאמינו ישראל בהב\"ה בעולם הזה, שכלו לילות. וכן יהושפט אומר האמינו בה' אלהיכם ותושעו. וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא באמונה, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה, וכתי' (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה וגו'. ואומר וצדיק באמונתו יחיה. וכתי' (ירמיהו ה, ג) ה' עיניך הלא לאמונה. וכתי' (ישעיהו כה, א) עצות מרחוק אמונה אומן.",
+                "והאמת הוא גדול לפני הב\"ה, והעולם עומד על האמת. כדגרסי' במדרש גדול הוא האמת, שהוא אחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "גדול הוא האמת, שכל מי שעושה מלאכתו באמת עם הבריות כאלו קיים את התורה כלה, שנא' צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. ולא נברא העולם אלא באמת, כמו שמצינו במעשה בראשית, שרמז הכתוב אמת בסופי תבות בו' פסוקים. ואלו הן. א' ברא\" אלהים\" את\". ב' וירא\" אלהים\" את\" האור. ג' ויברא\" אלהים\" את\" האדם. ד' ויברא\" אלהים\" את\" התנינים הגדולים. ה' וירא\" אלהים\" את\" כל. אשר עשה. ו' ברא\" אלהים\" לעשות\". ללמדך שכל מה שנברא בו' ימי בראשית שהוא קיים על האמת. ולכך תקנו ששה פעמים אמת באמת ויציב, כמו שכתבתי למעלה בפ' שני.",
+                "ובית המקדש לא היה קיים אלא על האמת, שנא' אתי מלבנון תבאי, ראשי תיבות אמת. והלבנון הוא בית המקדש, כדמתרגמינן ההר הטוב הזה והלבנון, טורא טבא הדין ובית מקדשא. וכשהפכו האמת הלכו בגולה, שנא' תשורי מראש אמנה, בראשי אותיות אמת הפוך. ולא עוד אלא שהב\"ה נקרא אמת, שנא' וה' אלהים אמת. ובזמן שהאמת מצויה בארץ, הב\"ה מוריד גשמים בעתם ומברך את תנובת השדה, שנא' אמת מארץ תצמח, ראשי אותיות אמת. מה כתיב בתריה (תהלים פה, יג), גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. אבל בזמן שהאמת אינה מצויה בארץ, הב\"ה מביא על הארץ רעה, שנא' ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו.",
+                "לפי' הנושא ונותן שלא באמונה, ואינו שמח בחלקו, ורודף אחר העושר, ומשתדל לקנות ממון שלא כדין, הרי זה מביא רעה על העולם, והוא מזומן להפסד גדול בממונו ובגופו, שנא' ואץ להעשיר לא ינקה. ופתע פתאום תפול מארה בנכסיו ובכל ממונו, וירד מנכסיו. ויצטרך לבריות, ועליו נאמר (ירמיהו יז, יא) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. פירוש עוף, ששמו קורא, הוא גוזל וחומס העופות ונוטל ביציהן ומחמם עליהן, כסבור שיוצאין האפרוחים ממנו, אע\"פ שלא הטיל הוא אותן הביצים, וכתי' (ירמיהו יז, יא) ולא ילד, והוא עושה חומרים מן הביצים שגזל ומחמם אותם, כדמתרגמי' חמרים חמרים דגורין דגורין, ואחר שמחמם אותן ותגמר בריאתם אחר שטרח בהם, יצאו האפרוחים ממין העופות שהטילו אותן הביצים, וכשהן גדלים יפרחו להם וילכו כל מין למינו, וישאר הקורא בדד מהן, אחר שטרח בהם וחימם הביצים וגידל האפרוחים. כך הוא מי שהוא עושה עושר שלא במשפט ושלא באמת, סופו לירד מנכסיו ויצטרך לבריות ואחריתו יהיה נבל. ומה טוב ומה נעים המעט הקנוי בדין ובמשפט יותר מן ההרבה הקנוי שלא כדין, שנאמר (משלי טו, יז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, וכתי' (משלי יז, א) טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. והנושא ונותן באמונה הב\"ה מברך מעשה ידיו, והנושא והנותן שלא באמונה מארה ומהומה נופלת בכל נכסיו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר לוי, ברכות מברכות בעליהן, קללות מקללות בעליהן. ברכות מברכות בעליהן כיצד. אבן שלימה וצדק יהיה לך, אם עשית כן והיה לך מה לישא מה ליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר יהיה לך, הוי ברכות מברכות בעליהן. קללות מקללות בעליהן כיצד. לא יהיה לך בכיסך אבן ובן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אמ' הב\"ה, אני אמרתי אבן שלמה וצדק יהיה לך, אם עשית כן יהיה לך מה לישא מה ליתן שכן כתי' יהיה לך, [אני אמרתי לא יהיה בכיסך אבן ואבן, אם לא עשית כן לא יהיה לך מה ליתן מה ליקח ומה למכור], הוי קללות מקללות בעליהן.",
+                "וגרסינן בתוספתא דבבא קמא שבעה גנבים הם, ואלו הן, א' גונב לדעת הבריות, ב' המסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, ג' המרבה לחבירו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ד' הפותח לחבירו חביות שמכורות לחנוני, ה' המעוות במדות, ו' המשקר במשקולות, ז' המערב חומץ ביין. וכל הגונב דעת הבריות כאלו גנב דעת עליונה. וגרסי' בספרי לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנוי, משוקץ, תועבה, [וחרם], וגורם לחמשה דברים, א' מטמא את הארץ, ב' מחלל את השם, ג' מסלק את השכינה, ד' מפיל את שונאי ישראל בחרב, ה' מגלה אותם מארצם. מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה. אבני צדק, צדק את המשקולות יפה. איפת צדק, צדק את האיפות יפה. הין צדק, צדק את ההינין יפה. מכאן אמרו חכמים הסיטון, פי' חנוני, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. וחייב להכריע לו טפח. פי' כששוקל החנוני לבעל הבית, מוסיף על הדבר ששוקל עד שתכריע כף המאזנים שבה הדבר השקול את הכף האחרת שהאבן בה טפח. היה שוקל עין בעין, פי' המאזנים ממוצעים, נותן לו גירומין אחד בעשרה בשביל ההכרעה, בין בלח בין ביבש.",
+                "אמ' רב ביבי בשם רב הונא, מאי מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלימה רצונו, אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, מאזני מרמה תועבת ה'. א\"ר לוי, מה כתי' בתריה (משלי יא, ב), בא זדון ויבא קלון. ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמ', כתי' (ויקרא יט, לו) מאזני צדק אבני צדק, איפשר דור שמדותיו של שקר שהוא זכאי. א\"ר לוי, אף משה רמזה לישראל מן התורה, שנא' לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, מה כתי' בתריה (דברים כה, יז), זכור את אשר עשה לך עמלק."
+            ],
+            "Keeping away from theft": [
+                "וישתדל ליתן יותר ממה שיש לו [ליתן], כדי להתרחק מן הגזל. לפי שבעון הגזל הגשמים נעצרין. כדגרסי' בפרק סדר תעניות א\"ר אמי, אין הגשמים נעצרין אלא בעון הגזל, שנא' (הן) על כפים כסה אור, ואין כפים אלא גזל, שנא' ומן החמס אשר בכפיהם, ואין אור אלא מטר, שנא' יפיץ ענן אורו. וגרסינן במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר אלעזר, בוא וראה כחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא עד שפשטו ידם בגזל, שנא' כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.",
+                "וגרסינן בבבא מציעא בפ' איזו היא נשך, ת\"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, במדה זו מדת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימי החמה ולאחד בימות הגשמים, במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח, במשורה שלא ירתיח. פי' המשורה הוא כלי קטן ומודדין בו הלח, אומר שלא ירתיח השמן או הדבש בשעה שמודד אותן לבעל הבית, כדי שיתפחזו במדה וישפכו מיד על פי המדה. והלא דברים קל וחומר, ומה משורה, שהוא אחד משלשים ושלשה בלוג, הקפידה תורה עליו, קל וחומר הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית לוג ושלישית לוג. אמר רבא, למה ליכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים בציצית, יציאת מצרים במשקולות. פי' בכל אחד מהג' הוא אומר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמ' הב\"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור ובין טיפה שאינה של בכור, ואני מבחין ועתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו שהן של גוי ומלוה אותן לישראל ברבית, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור ובין טפה שאינה של בכור, אני הוא מבחין ועתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהן, ואני מבחין ועתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. פי' קלא, צבע שהוא כעין התכלת.",
+                "וגרסינן במדרש תנחומא הוו זהירין דלא למיגזל ודלא למחטף מידי חד מן חבריה, שאין לנו חמור בכל מעונש הגזל. דאמ' ר' אלעזר, כל עבירות שבתורה עברו דור המבול ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנא' החמס קם למטה רשע. א\"ר אלעזר, מלמד שזקף ועמד לפני הב\"ה ואמ', רבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם. וגרסי' בפרק במה מדליקין בעון הגזל הגובאי הווה והרעב הווה ובני אדם אוכלין בשר בניהם ובנותיהם, שנא' שמעו (את) הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה, וכתי' (יואל א, ד) יתר הגזם אכל הארבה, וכתיב (ישעיהו ט, יט) ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו. אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. פירוש אל תגזל דל, מפני שבדלותו אינו יכול להציל נכסיו. ולאו דוקא דל, אלא אפי' עשיר, אלא אמר אל תגזל דל, מפני שגזל הדל הוא עון גדול, כדא' וגר לא תונה ולא תלחצנו. וגרסינן בבבא קמא בפרק הגוזל, כל הגוזל פרוטה לעני כאלו גוזל נשמתו ממנו. רב הונא ורב חסדא, חד אמר נפשו של נגזל, וחד אמר נפשו של גזלן. מאן דאמ' נפשו של נגזל, דכתי' (משלי א, יט) כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ומאן דאמ' נפשו של גזלן, דכתי' (משלי כב, כב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ר' אומר, שלשה אין הפרגוד נעול בפניהם, אונאה וגזל וע\"ז. אונאה, דכתי' (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. גזל, דכתי' (ישעיהו ס, יח) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד חולי ומכה. ע\"ז, דכתי' (ישעיהו סה, ג) העם המכעיסים אותי על פני תמיד.",
+                "ומאן דגזל מיהדר ליורשיו ומכפר ליה, וכי מיהדר לנגזל מיבעי ליה לאחולי ליה, כי היכי דלא לימנע מלעשות תשובה. [ד]ת\"ר הגזלנין ומלוי ברבית [שהחזירו] אין מקבלין מהן, וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי שאין הגזילה חוזרת בעיניה, אבל חוזרת בעיניה מקבלין, דאמ' ר' יוחנן, בימי ר' נשנית משנה זו. מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו, ריקה, אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט שאתה חוגר בו אינו משלך. באותה שעה נמנע מלעשות תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו.",
+                "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, שהגנב משלם תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, ובגזלן כתי' (ויקרא ה, כג) והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל. אמר להם, זה השוה כבוד עבד ל[כבוד] קונו, וזה לא השוה כבוד [עבד] ל[כבוד] קונו. שהגנב כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואוזן של מעלה כאלו אינה שומעת, שנא' הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. ואומר אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמ' ר' מאיר, משל למה הדבר דומה, לשנים שהיו בעיר אחת ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך, [מי ראוי ליענש יותר, הוי אומר, זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך]."
+            ],
+            "Keeping away from fraud": [
+                "[גרסינן במדרש השכם הזהיר הקב\"ה את ישראל על האונאה, שכל מי שמוכר חפץ לחבירו אסור לו שיונה, לא המוכר ללוקח, ולא לוקח למוכר. שכך אמרו רז\"ל, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין, ת\"ל (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך. ומנין כשאתה מוכר שלא תמכור אלא לעמיתך, ת\"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ומנין כשאתה קונה לא תקנה אלא מיד עמיתך, ת\"ל או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שדבר בהם הכתוב, ומנין לרבות כל דבר המטלטל, ת\"ל מיד עמיתך. ומנין שאין אונאה בקרקעות, ת\"ל או קנה מיד עמיתך, כלומ' המטלטלין יש להן אונאה והקרקעות אין להם אונאה. ומנין שאין אונאה לעבדים, ת\"ל והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה, מה אחוזה אין לה אונאה, אף עבד אין לו אונאה. ומנין שאין אונאה להקדשות, ת\"ל אל תונו איש אחיו, אחיו ולא הקדש. ומנין שאין אונאה לשטרות, ת\"ל ממכר, מה זה מיוחד שגופו מכור וגופו לקוח, יצאו שטרות שאין גופן מכר ואין גופן ממון. [מכאן אמרו], המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה. אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון. יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו, הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו, הרי אונאת ממון. וכמה היא האונאה, ד' כסף מכ\"ד לסלע, דהיינו שתות למקח. ועד אימתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרוביו או לבקי. הורה ר' טרפון בלוד, האונאה שמונת כסף לסלע, דהיינו שליש למקח, ושמחו תגרי לוד. חזר רבי טרפון ואמר, מותר להחזיר כל היום. אמרו, יניח לנו רבי טרפון את מקומינו, וחזרו לדברי חכמים. אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה, וכשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. ומי שהוטל עליו, ידו על העליונה, שהוא אומר לו, תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני. אל תונו איש את אחיו, איש, אין לי אלא איש את איש, איש את אשה ואשה את איש או את אשה מנין, ת\"ל איש את אחיו מ\"מ. ר' יהודה אומר, תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו אונאה.]",
+                "וגרסינן במדרש השכם ולא תונו איש את עמיתו. יכול אונאת דברים או יכול אונאת ממון, כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו, הרי אונאת ממון. אמור מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו, הרי אונאת דברים. כיצד. אם בעל תשובה הוא, לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים, לא יאמר לו מה היו מעשי אבותיך, שנא' וגר לא תונה ולא תלחצנו. היו חולאים באים עליו, ייסורין באין עליו, קובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב, הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו וגו'. [וכן ראה חמרים מבקשים יין או תבואה, לא יאמר להם, לך אצל פלוני, והוא לא מכר חטא מימיו. רבי יהודה אומר, אף לא יתלה את עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקחה. ושמא תאמר עצה טובה אני מוסר לך, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך].",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, גדול אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך, וזה לא נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך. ר' אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. ר' שמואל בר נחמני אומר, זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים. אמ' ליה, שפיר קאמרת, דאזיל סומקא ואתי חיוורא.",
+                "בוא וראה כמה הב\"ה מקפיד על האונאה. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, נתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו ממנו. אמ' להם, אם [הלכה] כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו וחזר לאחוריו ארבע אמות וחזר וישב במקומו. אמרו לו, אין מביאין ראיה מן החרוב. אמ' להם, אם כמותי היא אמת המים תוכיח. חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו, אין מביאין ראיה מן המים. אמ' להם, אם כמותי היא כותלי בית המדרש יוכיחו. נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהן ר' יהושע. אמ' להם, אם תלמידי חכמים מנצחים אלו את אלו, אתם מה לכם. תאנא לא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר, ולא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע, ועדין מטין ועומדין. אמ' להם, אם כמותי היא מן השמים יוכיחו. יצאת בת קול ואמרה להם, מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר' יהושע על רגליו ואמ', לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא. א\"ר ירמיה, כבר נתנה לנו על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. אשכחיה ר' נתן לאליהו. אמ' ליה, מאי אמ' הב\"ה ההיא שעתא. אמ' ליה, אחייך, ואמ' נצחוני בני, נצחוני בני. הביאו כל טהרות שטהר ר' אליעזר [ושרפום באש], ונמנו [עליו] וברכוהו. ואמרו, מי ילך ויודיעו. אמר להם ר' עקיבא, אני אלך ואודיעו, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ויחריב את העולם כלו. הלך ולבש שחורים, ונתכסה שחורים, וחלץ מנעליו, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמ' ליה, עקיבא, מה היום מיומים. אמ' ליה, כמדומה לי שחביריך בדלין ממך. אף הוא זלגו עיניו דמעות, וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. באותה שעה לקה העולם שליש בחטים ושליש בזיתים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק בידי אשה תפח. תאנא אף גדול היה באותו היום, שכל מקום שנתן בו עיניו ר' אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה מהלך בספינה ועמד [נחשול] שבים לטובעו. אמ', כמדומה אני שאין זה אלא בשביל [ר\"א] בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמ', רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל. מיד נח ימה מעזפיה. אימא שלום, דביתהו דר' אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הואי. כל יומא לא שבקא ליה למיפל על אפיה בתחנונא. הוא יומא אידמי ליה דריש ירחא הואי. איחליף [לה] בין מלא לחסר. אתא עניא על פיתחא, אפיקא ליה ריפתא. עד דאתיא, אשכחתיה דנפל על אפיה. שמעה קול שיפורי מבי רבן גמליאל. אמרה ליה, קטלת אחי. אמ' לה, מנא לך הא. אמרה ליה, כך מקובלת אנא מבית אבא, כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.",
+                "[גרסינן במדרש השכם אל תקח מאתו נשך ותרבית. איזו היא נשך ואיזו היא תרבית. נשך המלוה סלע בחמשה דינרין סאתים חטים בשלש, מפני שהוא נשך. ותרבית זה המרבה בפירות. כיצד. לקח ממנו חטים בדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשים דינרין. א\"ל, תן לי חטים, שאני מוכרן ולוקח בהם יין. א\"ל, הרי חטין עשויין עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי יין. ויין אין לו, אסור, אבל יש לו, חייב ליתן לו יין. וחי אחיך עמך. זו דרש בן פטורי, שנים שהיו מהלכין במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותוהו אחד, מגיע הוא לישוב, ואם שותין אותו שנים, מתים. דרש בן פטורי, ישתו שניהם וימותו, שנאמר (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך. א\"ל ר' עקיבה, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחייו. את כספך ולא כסף אחרים, אוכלך ולא אוכל אחרים. את כספך ולא כסף מעשר, אוכלך ולא אוכל בהמה. ובמרבית לא תתן אוכלך, אני ה', מכאן אמרו, כל המקבל עליו עול רבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול רבית פורק ממנו עול מלכות שמים. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות רבית. שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.]"
+            ],
+            "To loan the poor": [
+                "וחייב אדם להלוות לעני בשעת דחקו, שזה גם הוא בענין משא ומתן. ואם משכן לו עבוטו בחובו, ישיבנו לו כבוא השמש, דכתי' (דברים כד, יג) השב [תשיב] לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך. וגרסי' בספרי כי תשה ברעך, אין לי אלא מלוה, לרבות שכר שכיר והקפת החנות מנין, ת\"ל משאת מאומה. לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, יכול לא ימשכנו מבחוץ אלא ימשכנו מבפנים, ת\"ל בחוץ תעמוד. כשהוא אומר והאיש, לרבות שליח ב\"ד. ואם איש עני הוא, אין לי אלא עני, עשיר מנין, ת\"ל (דברים כד, יב) ואם איש. א\"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מעל ידי עשיר. לא תשכב בעבוטו, פי' לא תשכב ועבוטו עמך. השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, קרדום בלילה ומחרישה ביום, אבל לא קרדום ביום ולא מחרישה בלילה. ושכב בשלמתו וברכך, מלמד שהוא מצווה לברכך. יכול אם ברכך את מבורך, ואם לא ברכך אי אתה מבורך, ת\"ל (דברים כד, יג) ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד, וכן הוא אומר צדק לפניו יהלך. לא תעשוק שכיר עני ואביון. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) לא תגזול. מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בשלשה לאוין, משום בל תעשוק, ובל תגזול, ובל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.",
+                "וגרסינן בבבא מציעא בפ' השוכר את האומנין, רבה בר בר חנה השכיר פועלים להוליך חביות ממקום למקום, ונשברה להם אחת מהם, ונתחייבו בה, מפני שהיו נושאי שכר. משכנן רבה בר בר חנה. הלכו עמו לדין לפני רב רבו של רבה. אמ' ליה רב לרבה, החזיר להם המשכון. אמ' ליה, היכי דינא. אמ' ליה, מן הדין הוא שישלמו לך החבית, אלא עשה עמהם לפנים משורת הדין, למען תלך בדרך טובים. חזרו ואמרו, אנחנו עניים וטרחנו כל היום ואין לנו פרוטה. אמ' ליה, תן להם שכרן. אמ' להם, היכי דינא, לא די ששברו ולא פרעו, אלא אתן להם שכר. אמ' ליה, השלים הטוב בטוב ואורחות צדיקים תשמור.",
+                "וכל ירא שמים וחרד על דבר ה' יעשה מעצמו עם חביריו לפנים משורת הדין, שנא' שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם, וכתי' (דברים ו, יח) ועשית הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. וגרסינן במדרש תנחומא בשביל ארבעה דברים בעלי בתים כלין, על עושקי שכר שכיר, ועל כובשי שכר שכיר, ועל פורקי עול מעל צואריהם ונותנין על גבי חבריהם, ועל גסות הרוח כנגד כולם. ועוד גרסי' בעבור ארבעה דברים ממון של בעלי בתים נמסר למלכות, על שטרות פרועות, ועל מלוה בריבית, ועל שיש בידו למחות ואינו מוחה, ועל פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין.",
+                "ו[גרסי' בספרי] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא. מכלל שנא' ואליו הוא נושא את נפשו, אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, מלאכה שאינו עושה בנפשו [כגון גרדי וסורק] מנין, ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תעשוק, מכל מקום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, יד) עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. מאחיך, ולא מאחרים. או מגרך, זה גר צדק. ביומו תתן שכרו, מלמד ששכיר לילה גובה כל היום. ושכיר יום גובה כל הלילה מנין, ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת שכיר. ואליו הוא נושא את נפשו, וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו, אלא שתתן [לו] שכרו [בו] ביום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, טו) ואליו הוא נושא את נפשו, אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו. ולא יקרא עליך אל ה', יכול מצוה [שלא] לקרות, ת\"ל (דברים טו, ט) וקרא עליך אל ה'. יכול אם קרא עליך והיה בך חטא, ואם אינו קורא לא יהיה בך חטא, ת\"ל (דברים כד, טו) והיה בך חטא, מכל מקום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, טו) וקרא עליך אל ה', ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר משאינו קורא. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המקבל, ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עולה בכבש, נתלה באילן, ומסר עצמו לסכנה, אלא כדי שתתן לו שכרו. מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נשמתו ממנו. והוא שאמ' הנביא הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופועלו לא יתן לו.",
+                "[ועוד גרסינן בספרי לא תעשוק את רעך, יכול אפילו אמר, איש פלוני גבור, והוא אינו גבור, איש פלוני חכם, והוא אינו חכם, איש פלוני עשיר, והוא אינו עשיר. ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תגזול, מה גזל מיוחד, שהוא של ממון, אף העושק, שהוא של ממון. ואיזה, זה הכובש שכר שכיר.]",
+                "וכשם שמצוה ליתן שכר שכיר ביומו, כך מצוה על השכיר לעשות מלאכת הבית בלא מרמה. דתניא לא יעשה שכיר יום מלאכה בלילה, כדי שלא יבא יגע ביום ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית כראוי. ולא יתן שכיר מפרנסתו לבניו, מפני שצריך לעשות מלאכת בעל הבית בכל כחו, כמו שאמר יעקב אבינו ע\"ה ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן.",
+                "ד\"א לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, אין לי אלא שכר האדם, שכר הבהמה, שכר הכלים, שכר הקרקעות, מנין. ת\"ל ( ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת כל דבר. עד בקר, אינו עובר עליו אלא עד הבקר הראשון. יכול אפי' לא בא, אפי' לא תבעו, ת\"ל אתך, לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך. יכול אפי' המחהו אצל החנוני ואצל השולחני יהא עובר עליו, ת\"ל אתך, לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך."
+            ],
+            "Engaging in an honorable trade": [
+                "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה, ויתרחק מאומנות רעה, כגון בורסקי, חמר, וגמל, וספן, וכיוצא בהם. ויתרחק ג\"כ מלהנות משכר אשתו, אע\"פ שמעשה ידיה הוא שלו, מפני שאין בשכר אשתו ברכה. כדגרסי' בפרק מקום שנהגו ת\"ר המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה בהן סימן ברכה לעולם. אבל עבדא מאני ומזבני אישתבוחי קא משתבח קרא בה, דכתיב (משלי לא, כד) סדין עשתה ותמכור.",
+                "ת\"ר ארבע פרוטות אינן רואות סימן ברכה לעולם, ואלו הן, שכר כותבין, ושכר מתורגמנין, ומעות הבאות ממדינת הים, ומעות יתומים. בשלמא שכר מתורגמנין משום שכר שבת, מעות יתומים נמי דלאו בני מחילה נינהו, מעות הבאות ממדינת הים דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, אלא שכר כותבים מאי טעמא. א\"ר יהושע בן לוי, עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאלמלא יתעשרו אינן כותבין. ת\"ר כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאיתויי מוכרי תכלת, אין רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמן רואין. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד אצל חבירו, א\"ר יצחק, לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנא' וצרת הכסף בידך. וא\"ר יצחק, לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש בידו. א\"ר יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תאנא דבי ר' שמעון, אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. הא למדנו שאין הברכה מצויה על השקול ולא על המדוד, אלא על כל דבר הסמוי מן העין.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זריז במשא ובמתן באמונה, שכל הנושא ונותן באמונה מעלין עליו כאלו קיים תרי\"ג מצות. כדגרסי' במ' מכות בפרק ואלו הן הלוקין, דרש ר' שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, שלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, ומאתים ושמונה וארבעים מצות עשה כמנין איבריו של אדם. אמר רב המנונא, מאי קראה תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא הכי הוו, תורה שית מאה וחד סרי הויין, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. בא דוד והעמידם על אחת עשרה, דכתי' (תהלים טו, א) מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך, א' הולך תמים, ב' ופועל צדק, ג' ודובר אמת בלבבו, ד' לא רגל על לשונו, ה' לא עשה לרעהו רעה, ו' וחרפה לא נשא על קרובו, ז' נבזה בעיניו נמאס, ח' ואת יראי ה' יכבד, ט' נשבע להרע ולא ימיר. י' כספו לא נתן בנשך, יא' ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. הולך תמים, זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ביה (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק, [כגון] אבא חלקיה, כשהיה פועל בשדה, פי' בשכר, לא היה מתעסק בכל דבר ולא היה נותן שלום לאדם, כדי שלא יתעכב ממלאכת הבית, כדההוא מעשה דתעניות, כמו שכתבתי בפרק שני בענין התעניות שמתענין על הגשמים. דובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא, שהיה לו חפץ אחד, והיה נותן לו בו אדם אחד שמונים, והיה מבקש רב ספרא מאה. לאחר זמן נצטרך רב ספרא למעות, ונתן בלבו ליטול השמונים, מאותו האיש וליתן לו החפץ. גם אותו אדם נצטרך לחפץ ונתן בלבו לקנות אותו מרב ספרא במאה. בא אותו אדם לביתו של רב ספרא, ואמ' לו, תן לי החפץ וטול מאה כדברך. אמ' לו רב ספרא, לא אטול אלא שמונים, שכבר גמרתי בלבי ליטול שמונים, ועכשו אלו הייתי נוטל מאה לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו, זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתיב ביה (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי. לא עשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו, זה המקרב את קרובו. נבזה בעיניו נמאס, זה חזקיהו מלך יהודה, שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים. ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו ר' ומארי. נשבע להרע ולא ימיר, כר' יוחנן, דאמ' ר' יוחנן, אהא בתענית עד שאבא לביתי. כספו לא נתן בנשך, אפי' רבית דגוי. ושוחד על נקי לא לקח, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. עושה אלה לא ימוט לעולם. כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא זה היה בוכה ואומר, מאן דעביד לכולהו הוא בלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט. אמ' ליה ר' עקיבא, אלא מעתה אל תיטמאו בכל אלה, בכולהו אין, בחדא לא, אלא באחת מכל אלה, הכא נמי באחת מכל אלה. בא ישעיה והעמידם על שש, שנא' הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. הולך צדקות, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. דובר מישרים, זה שאינו מקניט את חבירו ברבים. מואס בבצע מעשקות, כגון ר' ישמעאל בן אלישע. נוער כפיו מתמוך בשוחד, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. אוטם אזנו משמוע דמים, כגון ר' אלעזר בר' שמעון, דלא שמע בזילותיה דצורבא מרבנן ושתיק. עוצם עיניו מראות ברע, כר' חייא בר אבא, דאמ' ר' חייא בר אבא, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.",
+                "וכתי' (ישעיהו לג, טז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. בא מיכה והעמידם על שלש, שנא' הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט, זה הדין, ואהבת חסד, זו גמילות חסדים, והצנע לכת, זו הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים ק\"ו, ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה, על אחת כמה וכמה. חזר ישעיה והעמידן על שתים, דכתי' (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. בא עמוס והעמידן על אחת, דכתי' (עמוס ה, ד) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן, אימא דרשוני כל התורה כלה, אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנא' וצדיק באמונתו יחיה.",
+                "הא למדנו, שהנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי\"ג מצות. ולא חרבה ירושלם אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנא' שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש [אם יש] עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ועתיד אדם ליתן הדין על משאו ועל מתנו אם היה באמונה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין רבא אמ', בשעה שמכניסין את האדם לדין, אומרים לו, כלום נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואין הגשמים יורדין אלא בזכות אנשי אמונה. כדגרסינן בפרק קמא דמ' תעניות א\"ר אמי, אין הגשמים יורדין אלא בשביל אנשי אמונה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף וכתיב בתריה (תהלים פה, יג) גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה וכתי' (תהלים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xiii; On the Proper Administration of Justice": {
+            "Great is justice": [
+                "בענין הדיין",
+                "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. גרסי' באלה הדברים רבה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. הה\"ד עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, מפני שהקרבנות לא היו נוהגין אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינין נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. [ד\"א הקרבנות אין נוהגין אלא בתחתונים, והצדקה והדינין בין בתחתונים בין בעליונים]. ד\"א הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרין בין לשוגג בין למזיד. ד\"א הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא. כיצד, הב\"ה משלם שכר טוב לצדיקים ונפרע מן הרשעים לעולם הבא, הרי שיש דינין לעולם הבא. צדקה, שהב\"ה מרחם על בריותיו לעולם הבא ועושה עמהם צדקה, כדי שלא יאבדו ברשעתם. א\"ר שמואל בר נחמני, בשעה שאמ' הב\"ה לדוד רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, כל מי שהיה מבקש לקלל את דוד מה היה עושה, אומ' לו, טוב שיבנה הבית. תדע לך מה דוד אומר, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אין כתי' כאן (תהלים קכב, א) שמחתי בית ה' נלך, אלא שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, מקישין לי דברים לומר שאין אתה בונה הבית. אמ' לו הב\"ה, חייך, שעה אחת מחייך אין אני מחסר, שנא' ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך. אמ' ליה הב\"ה, הצדקה והדין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה בארץ. מהו משפט וצדקה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר, היה דן את הדין, מזכה את הזכאי ומחייב את החייב, לא היה לו לחייב ליתן, היה דוד מוציא משלו ונותן. הוי משפט וצדקה. אמ' לו ר' נחמיה, א\"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות. אלא מהו משפט וצדקה, שהיה מצדיק נפשו של גזלן והיה מוציא מידו הגזל. אמ' הב\"ה לישראל, בני, הואיל וכך הדינין חביבין, הוו זהירין בהון. הה\"ד שופטים ושוטרים.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. הה\"ד אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי. מהו המקרא הזה. ר' יהודה אומר, אמ' הב\"ה, אם אשנן אני את חרבי כברק אני מחריב את העולם, ומה אעשה ותאחז במשפט ידי. א\"ר יצחק, שני דברים בימינו של הב\"ה, צדק ותורה. צדק, דכתי' (תהלים מח, יא) צדק מלאה ימינך, תורה, דכתי' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. וב' דברים בידו, ואלו הן, הנפש והדין. הנפש, דכתי' (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הדין, דכתי' (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. [אמר הב\"ה], שמרו את הדין ואני משמר את נפשותיכם. הוי שופטים ושוטרים. ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר אלעזר, במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין. ומהו כן. אלא א\"ר אלעזר, אם נעשה הדין למטה אין נעשה הדין למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה. א\"ר אלעזר, כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, [אין] העליונים עושין דין, וכל זמן שאין התחתונים עושין דין אמת, העליונים עושין דין. [וכל זמן שישראל עושין דין בארץ, אין הב\"ה עושה דין בשמים]. אמ' הב\"ה, אני כלי אומנות שלי משפט, שנא' כי ה' אוהב משפט, כשישראל נוטלין כלי אומנותי, אני מתעסק באומנות אחרת, להוריד גשמים בעונתן וליתן שלום בארץ, שנא' אם בחוקותי תלכו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ. והוא שדוד אומר ברוח הקודש, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וכתי' בתריה (תהלים עב, ג) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. וכי הרים נושאים שלום הם. אלא כשישראל עושין את המשפט לאמתו, מביא הקב\"ה את הגשמים על ההרים ונותנין את פרים ועושים שלום בארץ.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר חייא בר אבא, בוא וראה, שש מעלות היו בכסאו של שלמה, שנא' שש מעלות לכסא, ובפרשה הזאת של שופטים ושוטרים כתובים ששה פעמים לא. ואלו הן. א' לא תטה משפט, ב' לא תכיר פנים. ג' ולא תקח שוחד, ד' ולא תטע לך אשרה, ה' ולא תקים לך מצבה, ו' לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, הרי ששה. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה. כיון שהיה עולה במעלה הראשונה, היה הכרוז אומר לא תטה משפט. מעלה שנייה, היה הכרוז אומר לא תכיר פנים. שלישית, אומר ולא תקח שוחד. רביעית, אומר לא תטע לך אשרה. חמישית, אומר לא תקים לך מצבה. ששית, אומר לא תזבח לה' אלהיך וגו'.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר לוי, [משל] למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים, והיה אוהב את הקטן יותר מכולם. אמ' המלך, נותן אני את הפרדס הזה לבני שאני אוהבו יותר מכל בני. כך אמר הב\"ה, מכל האומות איני אוהב אלא ישראל, שנא' כי נער ישראל ואוהבהו, ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא הדין, שנא' כי ה' אוהב משפט, אמ' הב\"ה, נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב. הוי שופטים ושוטרים. אמ' הב\"ה לישראל, בני, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, ועל ידי שאתם עושים צדקה אני מתקדש, שנא' והאל הקדוש נקדש בצדקה, ואם שמרתם את שניהם, הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר שמעון בן גמליאל, אל תהי מגלגל שתמוט אחד משלש רגלי העולם, שהוא הדין, ששנו חכמים, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם, שהוא אחד מרגליו. רבא אמר, קשה הוא כחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. אמ' הב\"ה, הואיל וכך קשה עונשו של דין, הוו זהירין בו. הוי שופטים ושוטרים.",
+                "ועל הדין ועל הצדקה העולם עומד, ושניהם הם יסוד העולם, ובהם נברא, שנא' ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת. פי' כשברא הב\"ה את העולם שם את המשפט לקו, ר\"ל כמו קו של חוט שישים הבונה כשיבנה הכותל, כדי שלא יטה הבנין לכאן ולכאן, וצדקה למשקלת, כמו עמוד של עופרת או של ברזל ששוקל בו הבונה, כדי שיהיה על קו היושר ולא ימוט. הרי שהמשפט והצדקה נבראו קודם העולם ובהם בראו הב\"ה.",
+                "וגרסינן במדרש השכם הב\"ה הזהיר את ישראל למנות שופטים, שדנין דין אמת לאמתו, ועומדין בצורכי צבור, וגודרין להם את הפרצות, ויתקנו את המקולקל. שכשדנין דין [אמת ל]אמתו יהיה שלום בעולם ויתקיים. שכך שנו חכמים במשנה, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד, שנאמ' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. שכיון שנעשה הדין נעשה האמת, וכיון שנעשה האמת נעשה השלום. לפיכך צריכין לדעת את מי הם דנין, ובפני מי הם דנין, והיאך הם דנים. לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ, ר\"ל גורמין לעולם שיתמוטט. וכן וירעשו מוסדי תבל. ואומר רועה התרועעה ארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ. ואומר נוע תנוע ארץ. כל כך למה. לפי שאין עושין את המשפט, שנא' וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אמ' הב\"ה לדיינין, אני אמרתי אלהים אתם, ר\"ל דיינין, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם, ואתם לא עשיתם כן, אכן כאדם תמותון. נתתי לכם מה שלא נתתי לאומה אחרת, שנא' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.",
+                "ראה כמה אהוב וחביב לפניו המשפט. ולפי שהדינין מדה טובה יתירה לפני הב\"ה מסרן למשה קודם לתרי\"ג מצות. והיכן מסרן לו, במרה קודם לדברות, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ואמ' לו, סדרם לפני בני כשולחן ערוך, שכן כתי' (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאדם שהוא משים בפי התינוק, שנא' שימה בפיהם. ולמה אהב כל כך המשפטים, לפי שהשלום תלוי בהם. כי כשיש בין אדם לחבירו דין תחרות ומצה וקטטה, ועושים ביניהם דין, השלום נעשה ביניהם.",
+                "בוא וראה, כמה חביבין הדינין לפני הב\"ה, ששקלן כנגד עשרת הדברות. כל דבר ודבר מצוה היא בפני עצמה, אבל הדינין נאמר בהם עשר מצות עשה ועשרת לאוין. ואלו הן מצות עשה. א' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ב' בצדק תשפוט עמיתך, ג' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ד' ושפטו את העם משפט צדק, ה' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ו' כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, ז' והפילו השופט והכהו לפניו, ח' שום תשים עליך מלך, ט' מקרב אחיך תשים עליך מלך, י' אשר יבחר ה' אלהיך בו. ועשרה לאוין, ואלו הן. א' לא תכירו פנים במשפט, ב' לא תגורו מפני איש, ג' לא תעשו עול במשפט, ד' לא תשא פני דל, ה' לא תהדר פני גדול, ו' לא תטה משפט אביונך, ז' לא תטה משפט גר יתום, ח' לא תטה משפט, ט' לא תכיר פנים, י' ולא תקח שחד. הא למדת שהדינין חביבין לפני הב\"ה כעשרת הדברות, שעשרת הדברות כל מצוה ומצוה בפני עצמה, ועל מצות הדינין צוה עשרים מצות, עשרה מצות עשה ועשרה מצות לא תעשה.",
+                "וגרסינן במדרש תנחומא ואלה המשפטים וגו'. כתיב (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. בשבח הדינין הכתוב מדבר. שלא ניתנה תורה לישראל אלא בתוך הדינין. והיכן נצטוו בדינין, עד שלא ניתנה תורה ולאחר שניתנה תורה. במרה קודם שניתנה תורה, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ואחר שניתנה תורה, שנאמר (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יכול דינים נאמרו בשעת מתן תורה, ת\"ל ואלה המשפטים וגו'. אלו נאמרו בפני עצמן ואלו נאמרו בפני עצמן. ביאר להם משה את עשרת הדברות, כל דיבור ודיבור על אופניו ודקדוקיו, ואחר כך שב לפני הב\"ה, ונעשית מחיצה בערפל, ולימדו את הדינין. וכי שם למד את הדינין, והלא בשלשה מקומות למד משה את הדינין, במרה שם שם לו חוק ומשפט, בסיני ואלה המשפטים, בערבות מואב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. ד\"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גוים. וכן הזהירן בהן ואמר להם, דעו שאם אתם מורין בהלכה, כאשר למדתי אתכם, אתם נמלטים מדינה של גיהנם ותקבלו שכר מלפניו, ואם לאו הדין עומד עליכם, שהדין הוא שלו, שנא' כי המשפט לאלהים הוא.",
+                "בוא וראה, שעל שלשה דברים מסר משה רבינו ע\"ה עצמו, ונקראו על שמו. ואלו הן, תורה וישראל והדינין. תורה מנין, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. וכי תורת משה היתה, והכתי' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, אלא מתוך שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. ישראל מנין, דכתי' (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך. וכי עמו של משה היו, והלא עמו של הב\"ה היו, דכתי' (שמות ג, י) והוצא את עמי בני ישראל וגו', אלא מתוך שמסר עצמו עליהם, דכתי' (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [נקראו על שמו]. הדינין מנין, דכתי' (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וכי משפטיו היו, והלא משפטיו של הב\"ה הם, דכתיב (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא. אלא מתוך שמסר את נפשו עליהם, דכתי' (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם, נקראו על שמו.",
+                "ד\"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואלה, \"וצוה \"אותם \"לעשות \"הדין. המשפטים, \"הדיין \"מצוה \"שיעשה \"פשרה \"טרם \"יעשה \"משפט. אשר, \"אם \"שניהם \"רוצים. תשים, \"תשמע \"שניהם \"יחד \"מדברים. לפניהם, \"לא \"פני \"נדיב \"יהדר \"הדיין \"מחבירו.",
+                "חביב המשפט, וחביב הוא יתרו לפני הב\"ה, שנתן לו פרשה להתייחד בה. ואיזו זו, מינוי זקנים, שנא' ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. והלא המינוי היה דבר גדול לפני הב\"ה והסכים על ידי יתרו. ולמה לא צוהו הב\"ה מתחלה למשה, אלא כדי ליתן גדולה ליתרו בעיני משה וכל ישראל, לומר גדול הוא, והסכים הב\"ה על דבריו, דכתי' (שמות יח, כג) אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו'."
+            ],
+            "Great is jurisprudence": [
+                "גדול המשפט, שקרא הב\"ה שם כסאו משפט, דכתיב (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. ר' יעקב אומ', בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהב\"ה מזכיר את המשפט וסומך לו את החסד מכאן ואת הצדקה מכאן. בתורה מנין, דכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ומה דבר עליו, זה החסד, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'. בנביאים מנין, דכתי' (ירמיהו ט, כג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. בכתובים מנין, דכתי' (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך.",
+                "גדול המשפט, שהוא אחד משלשה דברים הנקראים עוז. ואלו הן, התורה, והמשפט, והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו. התורה מנין, דכתי' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואומר גבר חכם בעוז. המשפט מנין, דכתי' (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב, ואומר עוזה אלהים זו פעלת לנו. המלך המשיח מנין, דכתיב (מיכה ה, ג) ועמד ורעה בעוז ה' וגו', וכתיב (תהלים כא, ב) בעוזך ישמח מלך וגו'. העז בבני אדם שונא את המשפט, אבל הב\"ה יש לו עוז ומשפט אהב, שנא' ועוז מלך משפט אהב וגו'.",
+                "גדול המשפט, שמחשבתו של הב\"ה ומעשיו כאחד, אבל במשפט אינו מזמן ושופט כאחד, אלא בתחלה מזמן ואחר כך שופט, דכתיב (תהלים ט, ח) וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, ואחר כך והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים.",
+                "גדול המשפט, שהרבה מצות של זכות ברא הב\"ה, כגון האמת והשלום והענוה והאמונה והברכה, ומכולן לא ייחד שמו אלא על המשפט, שנא' איה אלהי המשפט. מפני מה, מפני שכולן כלולות במשפט, שנא' כה אמר ה' [וגו'] משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'.",
+                "גדול המשפט, שהשונא אותו אין רפואה למכתו, שנא' האף שונא משפט יחבוש, ואין חבישה אלא רפואה, שנא' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.",
+                "ר' שמואל בר' יצחק אומר, גדול הוא המשפט, שבששה מקומות מצינו שהב\"ה משרה שכינה בישראל, שלשה מהן בבתי דינין שהופיעה בהן רוח הקדש. ראשונה, בבית דינו של שם, [דכתיב] (בראשית לח, כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. איפשר לומר כן, אלא רוח הקדש אמרה צדקה ויהודה אומר ממני. שנייה, בבית דינו של שמואל, דכתי' (שמואל א יב, ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וגו', וכתיב (שמואל א יב, ה) עד ה' בכם ועד משיחו ויאמר עד. ויאמרו אין כתי' כאן אלא ויאמר, ואיזה זה, זה רוח הקדש. שלישית, בבית דינו של שלמה, שנא' ויען שלמה ויאמר תנו לה את הילד החי, ורוח הקודש אומרת, היא אמו. הרי שלשה פעמים בשלשת בתי דינין האלו. רביעית, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. מכאן אמרו משרבו לוחשי לחישות בדין, נסתלקה שכינה. חמישית, שנא' ישפוט עניי עם, מה כתי' בתריה, ייראוך עם שמש. ששית, שנא' את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם. אי זה דבר שכרת עמנו בצאתנו ממצרים, זה המשפט, שנא' ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים.",
+                "גדול המשפט, שלא חזר העולם לתוהו ובוהו אלא על המשפט. והיכן, בדור המבול, שנא' מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. המשים הזה אין אנו יודעים מהו, אלא שלמדנוהו מואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, הוי אומר המשים הזה הדין.",
+                "אמר המחבר משים בגימטריא שלש מאות ותשעים, כמנין שפט. ר\"ל מבקר לערב יוכתו מבלי שפט. שאם אין משים, שהוא הדיין, בני אדם מתקוטטין ומכין איש את רעהו מן הבקר עד הערב.",
+                "וכל כך למה, שכשאין הדין נעשה, כל עבירות שבעולם נעשות, וע\"ז נעבדת, שנאמ' כי יסיתך אחיך בן אמך [וגו'] או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר [וגו']. לפי שיש [שם] בית דין [עובדין בסתר], הא אין שם ב\"ד בגלוי. גלוי עריות נפרצת. שכן תמר אומרת ואני אנה אוליך את חרפתי. הא אם אין שם חרפה מב\"ד אין נמנעין. הגזלנין והחמסנין [אינן] נמנעין. שכן הוא אומר מיטב שדהו ומיטב כרמו [ישלם, ובעבור שיכריח אותו ב\"ד לשלם מיטב שדהו ומיטב כרמו] ימנע מלגזול, אם אין שם ב\"ד אינו נמנע. ובעבור עבירות אלו פורעניות רבות ורעות באות לעולם. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב\"ד. [חרב באה לעולם] על ענוי הדין ועל עוות הדין. חיה רעה באה לעולם על שבועות שוא ועל חלול השם. גלות בא לעולם על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים. איזהו ענוי הדין ואי זה הוא עוות הדין. ענוי הדין הוא, כשבעלי דינין באין אצל הדיין, ואומר להם, אין לי פנאי עתה לדון, וישלח אותם בפחי נפש. עיוות הדין הוא, שמעוות את הדין, ושמסביר פנים לאחד ומזכה אותו שלא כדין ומחייב לחבירו שלא כדין.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'. מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע, שהיו יוצאין ליהרג. והיה ר' שמעון בוכה. אמ' לו ר' ישמעאל, למה אתה בוכה, והלא מעט פציעות הן ואתה נתון בצד אבותיך. אמ' לו, ולא אבכה ואני יוצא ליהרג כעובדי ע\"ז וכמגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמ' לו ר' ישמעאל, מימיך לא באתה אשה לשאול לך על נדתה, והאיש על נדרו והיית ישן או סועד, או שמא לא היתה השעה פנויה, או שמא לא הניחה השמש ליכנס לפניך, ונמצאת מענה את הדין, וכתיב (שמות כב, כב) אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וכתי' (שמות כב, כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. אמ' לו, בין ישן בין סועד מפוקד היה השמש שלא ימנע שום אדם מליכנס אצלי. ולא על חנם, אלא שפעם אחת הייתי יושב, ובני אדם עומדין עלי לדון, גס לבי. אמ' לו, כדאי אנו שאנו יוצאין ליהרג.",
+                "גדול הוא המשפט, שנתנו הב\"ה מתנה לדוד, שנא' לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. גדול המשפט, שבו נמחלין עונותיהן של ישראל, שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער. גדול המשפט, שבו ירושלם מתיישבת, שנא' ואשיבה ידי עליך וגו', ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, וכתי' בתריה (ישעיהו א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. גדול המשפט, שבו מלכות מלך המשיח עומדת, שנא' מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון.",
+                "גדול המשפט, שבעון חוסר המשפט הרבים נענשו. דאמ' ר' מיאשא, מנין לדין שאם אינו יוצא במיעוטין להוציא במרובין, שנא' ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה [וגו'], ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו וגו', ויש אשר אומרים שדותינו וכרמינו וגו', ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו', ועתה כבשר אחינו וגו'. מה כתיב שם (נחמיה ה, ו), ויחר לי מאד וגו' וימלך לבי עלי ואריבה וגו' ואתן עליהם קהלה גדולה. הא למדנו, שבזמן שאין הדין נעשה, השדות מתמשכנות שלא כדין, והבנים נמכרין, והשדות נכבשות, והקצף יורד, וצועקין ואינן נענין, שנא' מרוב עשוקים יזעיקו וגו', מה כתוב שם, שם יצעקו ולא יענה."
+            ],
+            "The qualities of a judge": [
+                "אלו הן המדות שנאמרו בדיין. כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו, ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין, צדק לבשתי וילבישני כמעיל וצניף משפטי, עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף. כי אמלט עני משוע, זה שאין עליו חוב, והן מבקשין לחייבו, וזה בא וממלטו. ויתום ואין עוזר לו, זה שיש לבעל דינו לשלם לו, והם מבקשים לפטור אותו, והוא בא ועוזרו. ויש אומרים כי אמלט עני משוע, זה המלוה מבקש ליטול ממנו רבית, שרוב שנוטלין ברבית עניים הם. ועני ואין עוזר לו, אלו הנחלות, שכל היורשים נקראו יתומים. ברכת אובד עלי תבא, אלו דיני נפשות. ולב אלמנה ארנין, אלו דיני ממונות. צדק לבשתי וילבשני, ומה ת\"ל וילבשני, מכאן לדיין שצריך להיות תוכו כברו, ויהא לובש את הצדק, הצדק מבחוץ והוא מבפנים, ויהא הצדק לובשו, הצדק מבפנים והוא מבחוץ. כמעיל וצניף משפטי, מה ת\"ל צניף. אלא מעיל ממלא קומתו של אדם מלמטן, צניף ממלא קומתו של אדם מלמעלן. עינים הייתי לעור, אלו דיני חבלות. ורגלים לפסח אני, אלו דיני אונסין.",
+                "ויש אומרים, מנין שטוענין ומלמדין למי שיודעין לו טענה והיא מסותרת מעיניו, ת\"ל עינים הייתי לעור. מנין שאין טוענין למי שספק יש לו טענה ספק אין לו טענה, ת\"ל עינים הייתי לעור, אין קורין עור אלא למי שהוא ראוי להיות פקח. [מנין] למי שהוא חבוש בבית האסורים, או שנתחרש, או שנשתטה, שב\"ד מקניאין לאשתו, כשהן רואין דבר מכוער, ת\"ל עינים הייתי לעור. מנין שמקבלין עדים שלא בפני בעלי דין כשהוא חולה, או אם העדים חולים, או מבקשים לילך למדינת הים, ת\"ל ורגלים לפסח אני, אין קורין פסח אלא למי שהוא ראוי להיות לו רגל. מנין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים, ת\"ל אב אני לאביונים. ומנין שאין חותכין את הדין עד שחוקרין אותו יפה, ת\"ל וריב לא ידעתי אחקרהו, וכן הוא אומר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, צדק את הדין ואח\"כ חותכהו. א\"ר חנינא כתוב אחד אומר (דברים א, טז) ושפטתם צדק וכתו' אחד אומ' (דברים יג, טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הא כיצד, אם ראית הדין מרומה חוקרהו, ואם ראית הדין יוצא לאמתו צדקהו. מנין לדין שעמד שאין חוזרין ומעיינין בו, כשאין שם חידוש ראייה, ת\"ל וריב לא ידעתי ואחקרהו, פרט לזה שהוא יודע. מנין שקונסין קנסות, ת\"ל ואשברה מתלעות עול. מנין שמוציאין רבית קצוצה, ת\"ל ומשניו אשליך טרף. ומנין כשיצא אחד מן הדיינין, שלא יאמר, אני מזכה וחבירי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי, ת\"ל לא תלך רכיל בעמך. ומנין שאם אתה יודע לחבירך עדות שאינך רשאי לשתוק עליו, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך. ומנין שלא יהא הדיין רך לזה וקשה לזה, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך.",
+                "וגרסי' בספרי מנין שממנין בית דין, ת\"ל שופטים ושוטרים תתן לך. ר' יהודה אומר, מנין שממנין אחד על גבי כולן, ת\"ל תתן לך. ומנין שממנין בית דין בכל עיר ועיר, ת\"ל בכל שעריך. ומנין שממנין שופטים על כל שבט ושבט, ת\"ל ושופטים לשבטיך. מנין שממנין שוטרים לכל שבט ושבט, ת\"ל ושוטרים לשבטיך. מנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר, ת\"ל שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם, על כרחן של בעלי דינין.",
+                "וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק, ת\"ל מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין עד שיגמרנו ואחר כך אסתרנו ואבררנו, ת\"ל מדבר שקר תרחק. ומנין שלא ישמע הדיין דבר בעל דין קודם שיבא בעל דינו, ת\"ל מדבר שקר תרחק. ומנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, והוא יודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לומר איני נזקק לכם, ת\"ל לא תגורו מפני איש. מנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, ויודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לבצוע ביניהם, ת\"ל כי המשפט לאלהים הוא. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, המבצעו עליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר. מה שכר הדיין הדן דין אמת לאמתו, דכתי' (איוב כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם קני אגוע, שיהיו ימיהם כימי אבותם וימי בניהם כימיהם. וכן הוא אומר לא ייגעו לריק ולא ילדו וגו'. שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי, שרשי פתוח אלי מים, אלו פירות הארץ, וטל ילין בקצירי, זה טל של תחיית המתים. כבודי חדש עמדי, זה זיו השכינה, שנא' כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. וקשת בידי תחליף, זה שהצדיקים גוזרין והב\"ה מקיים.",
+                "גדול הוא המשפט, שכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו אפי' שעה אחת, מעלין עליו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו, דכתי' בשמואל (שמואל א ז, טו) וישפוט את כל העם כל ימי חייו. והלא כל ימיו לא היו אלא חמשים ושתים שנה, צא מהם ארבעים שנה שהיה עלי קיים, נשתייר שנים עשר שנים. אלא ללמדך, שכל דיין המוציא את הדין לאמתו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו. וכן הוא אומר ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט. איפשר לומר כן, בניו של אותו הצדיק היו נוטלין שוחד, אלא מתוך שלא עשו מעשה אביהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו נטלו שוחד. ומה היה אביהם עושה, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל. א\"ר יצחק, כל מקום שהיה הולך היה מוליך עמו כל דבר שהיה צריך לו, כדי שלא יטריח על ישראל, ואפי' מבאר הרבים לא היה שותה, אלא מה שהיה לוקח בדמים.",
+                "ר' סימאי אומר, המטה את המשפט נראה כאלו אוהב שלום ואין לך רחוק מן השלום כמותו, שנא' דרך שלום לא ידעו ואין משפט וגו'. ולא עוד אלא שהוא מפיל את שונאי ישראל, כדכתי' (ישעיהו נט, יד) והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבא. ומחלל שם שמים, דכתי' (ישעיהו נט, יד) כי כשלה ברחוב אמת, וכן הוא אומר וה' אלהים אמת. ומסלק את השכינה, שנא' ונכוחה לא תוכל לבא, ואין נכוחה אלא שכינה, שנא' שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ומטיל ערבוביא בין הבריות, דכתי' (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אבל העושה את הדין נראה כמטיל קנאה לפני הבריות ואינו אלא נותן שלום ביניהם, שנא' אלה הדברים אשר תעשו דברו איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אין לי שלום אלא לנוטל ממון בדין, שהרי זכה, ומנין שאף המתחייב בדין, ונותן ממון, שהוא שלום, שנא' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. אין לי אלא לבעלי דינין, לבית דין מנין, אף לכל ישראל, ת\"ל ידין עמך בצדק וענייך במשפט, מה כתי' בתריה (תהלים עב, ג), ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. אין לי אלא לבני אדם בלבד, מנין שהוא שלום אף לבהמות ולחיות ולכל בעלי חיים, ת\"ל (ישעיהו יא, ד) ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה וגו', ושעשע יונק וגו', לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', למה, כי מלאה הארץ דעה את ה'. מה היא הדעה הזאת, הוי אומר זה המשפט, שכן ירמיה ע\"ה אומר לשלום בן יאשיהו, התמלוך כי אתה מתחרה בארז, אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'.",
+                "וכל דיין ומנהיג את ישראל, שנתנו עליו שררה מן השמים, צריך להיות דעתו נוחה עם ישראל, ויתנהג עמהם בענוה, ואל יתייהר עליהם, שכל המתייהר, אפילו תלמיד חכם הוא או נביא הוא, חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו. כדגרסי' בב\"ר [מעשה] ברבי שהיה עובר על סימוניא. פי' שם מקום. יצאו אנשי סימוניא לקראתו. אמרו לו, תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ומשנה אותנו ודן את דיננו. אמר להם, לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדול והושיבו אותו למעלה ממנה. מיד נתעלמו דברי תורה מפיו. שאלו אותו שלש שאלות. גידמת במה היא חולצת, ולא השיבן. ריקקה היבמה דם מהו, ולא השיבן. הרי תרין. אמרי, דילמא לית להו בר אולפן אוריתא, בר הגדה הוא, נשאל ליה קרא. אמרו ליה, מהו הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. ולא השיבן. כיון שראה שצרתו צרה השכים והלך לו אצל רבי. אמר ליה, מה עבדין בך אנשי סימוניא. אמ' ליה, הזכרתני צרותי, שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן. אמ' ליה, ומה אינון. [אמר ליה], גידמת במה היא חולצת. אמ' לו, אפי' בשיניה ובגופה. יבמה שריקקה דם מהו. אמ' ליה, אם יש בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר, ואם לאו הרי הוא פסול. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. אמ' ליה, רשום עד שלא נגזרה גזירה, משנגזרה גזירה אמת, חותמו של הב\"ה אמת. אמ' לו, ולמה לא השבת להם. אמ' ליה, עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי למעלה ממנה, טפח רוחי עלי ונתעלמו דברי.",
+                "וכן מצינו בהלל הבבלי כשעלה מבבל לארץ ישראל ומנוהו נשיא עליהם, ומפני שנתייהר, נתעלמה ממנו הלכה. דתניא פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, ונעלמה הלכה מבני בתירא, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת. אמרו, יש כאן אדם שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה את השבת ואם השבת דוחה את הפסח. שלחו וקראו לו. אמ' להם, וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת, והלא כמה פסחים יש לנו שדוחים את השבת. אמרו לו, מנין לך. אמ' להם, נאמר בפסח (במדבר ט, ב) במועדו ונאמר בתמיד (במדבר ט, ב) במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח הענוש כרת אינו דין שידחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש כל היום בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמ' להם, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, על שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והעצלות שהיתה בכם. נזדמן לו תלמיד אחד, ואמ' לו, ר' שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו. אמ' לו, הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אע\"פ שאינם נביאים הם בני נביאים. מי גרם לו שתתעלם הלכה ממנו, על ידי שנתייהר. מכאן אמרו חז\"ל כל המתייהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין, מהלל הבבלי, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין, מדבורה, שכן מצינו בדבורה שכתוב בה (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה וגו', וכיון שזחה דעתה ואמרה חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מיד נסתלקה נבואתה ממנה, שנא' עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, מה ליך, נפסקה נבואתיך, והיא שותקת.",
+                "לעולם יראה הדיין את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. שכן כתיב בשלמה (שיר השירים ג, ז), הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם, שהיא דומה ללילה. וכשממנין דיינין, אין ממנין אלא בעלי תורה ויראי חטא, שכל זמן שהדיינין והפרנס והשופט הן יראי שמים, והיה הב\"ה עמם, וישכילו בכל דרכן ויצליחו בכל מעשיהן. מה כתיב ביהושע (יהושע א, ה), כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, וכתיב (יהושע ו, כז) ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ, ובשופטים כתיב (שופטים ב, יח) וכי הקים [ה' להם] שופטים והיה ה' עם השופט וגו', ובשמואל כתי' (שמואל א ג, יט) וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וכן בכל דור ודור.",
+                "וגרסינן במדרש השכם חייבין ישראל למנות דיינים שיהיה בהם יראת שמים, כדי שלא יהיה בהם משוא פנים ולא מקח שוחד. שכששופטי ישראל ומנהיגיו וגדולי הדור הולכים בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו ומן החטא, כך הויין נמי כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש. וכן מצינו במלכי ישראל, כשהיה המלך ירא חטא, היו כל ישראל מדקדקין על נפשותם, והיו בהשקט ובבטחה, והיו מתגברין על שונאיהם, וכשהמלך היה פושע, היו כל ישראל בפורענות.",
+                "וגרסי' במדרש אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, ומתפללין ואינן [נענין, דע שמנהיגי הדור רשעים הם, ואינן] נוהגים כשורה.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' יוסי פתח, כה אמר ה' קול ברמה נשמע [נהי] בכי תמרורים וגו'. בלילה שחרב בית המקדש, והלכו ישראל בגלות לפני אויביהם, והיו טעונין משואי על כתפיהם, וידיהם כפותין לאחוריהם, כדא' בחורים טחון נשאו, וכתי' (איכה ה, ה) על צוארנו נרדפנו, ושכינה גולה מבית המקדש, והולכת אחריהם, ואומרת, אבכה על בית מנוחתי שחרב, ועל דמי חסידים שנשפך בתוכו, ועל בית קדשי הקדשים שנשרף, נשאה קולה בבכיה כנסת ישראל, ונזדעזעו עליונים ותחתונים, והגיע קולה עד כסא הכבוד. וכמעט היה הב\"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ירדו כמה אכלוסין וכמה מחנות של מלאכי השרת לנחמה, ולא קבלה תנחומין. הה\"ד מאנה להנחם על בניה כי איננו. ר\"ל שהב\"ה עלה לשמי מרומים ולא נמצא בבית מנוחתו. ד\"א מאי כי איננו, כי אינם מיבעי ליה, אלא כי איננו הב\"ה בבית מנוחתו, כדא' איננו גדול בבית הזה ממני, כלומר איננו גדול הבית בביתו. אמ' לו ר' חייא לר' יוסי, מאיזה מקום התחילה שכינה להגלות. אמ' לו, מבית המקדש, וסבבה כל ארץ ישראל, לאחר כך יצאתה מארץ ישראל וישבה במדבר שלשה ימים, וזכרה בית המקדש ועיר הקדש וישראל שהן גולין בין האומות, וקראת עליהם איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. בכו ר' חייא ור' יוסי. א\"ר יוסי, לא גלו מארץ ישראל, ולא חרב בית המקדש, עד שנמצאו כל ישראל חייבים לפני הב\"ה, וישראל לא נמצאו חייבים לפני הב\"ה עד שחטאו מנהיגיו תחלה, הה\"ד עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, שכל זמן שהמנהיגים הולכים על דרך לא טוב, כל העם נמשכין אחריהם. ר' חייא אומר מהכא, ואם כל עדת ישראל ישגו, כיצד, ונעלם מעיני הקהל, מעיני הקהל כתי', שהם הראש, וכל הגוף נמשך אחרי הראש.",
+                "לעולם יראה הדיין עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ומשה רבינו ע\"ה אמר כי המשפט לאלהים הוא. וכן מצינו בהיושפט מלך יהודה, כשהעמיד שופטים על ישראל, כך הזהירם, דעו, כי לא לאדם תשפוטו כי לה'. לפיכך אמר יתרו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, כלומר תחזה בנבואה, אנשי חיל, אלו עשירים ובעלי ממון, יראי אלהים, שהם יראים מן המקום ברוך הוא, אנשי אמת, אמ' הב\"ה, אני אמת ונתתי לכם תורת אמת, אף אתם תהיו מעמידים דיינים אנשי אמת, שמעמידים הדין לאמתו. וגרסי' במכילתא אנשי חיל, עשירים, כדי שלא יצטרכו לבריות, להחניף ולהכיר פנים בשביל ממון. פי' חיל, מגזרת חיל כי ינוב, וכמו הבוטחים על חילם. יראי אלהים, שיהו יראים מדין שמים, שאם לא ידונו דין אמת שידונום מן השמים."
+            ],
+            "The disgrace of an unfit judge": [
+                "אבל כשממנים מי שאינו הגון מה כתיב שם (צפניה ג, ג) שופטיה זאבי ערב וגו'. והתורה צווחת לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. וכי אצל המזבח אסור ליטע, הא חוץ למזבח מותר. אלא לומר לך אל תעמיד דיין שאינו הגון. ומהו אצל מזבח ה', אצל התורה, שנא' זאת התורה לעולה למנחה [וגו']. ועוד גרסי' במדרש כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאלו נטע אשרה אצל מזבח ה' אלהיך, ולא עוד אלא שגורם שממון לעולם, שנא' ואשימם בראשיכם, כלומר אם דיין הגון הוא ואשימם לשבח, כענין שכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, ואם דיין שאינו הגון ואשימם לגנאי, כענין שנא' והשמותי את מקדשיכם. א\"ר תנחומא בשם ר' פנחס בר אבין, ולא ידעו לעשות נכוחה, בשופטי ירושלים הכתוב מדבר, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם. מה היו עושין, לא היו יכולין להעמיד את הדין מפני השוחד והחמס. וכשהיו נידונין, היה בא הדיין להוכיח אחד מהם ולהודיעו את דינו, והוא רומז לו ומזכיר לו שם השוחד ומעורו, ועליהם אמר ישעיהו הנביא ע\"ה צופיו עורים כלם כלבים אלמים. וכי יש כלב אלם וכלב פקח, אלא לומר לך, מה הכלב הזה, כשאדם משליך לו פרוסה, סוגר את פיו ואינו נובח, כך דייני ישראל היו פקחים, וכשהיו נוטלים את השוחד, היו סוגרין את פיהם. למה הוא דומה השוחד, לאדם שהוא עומד על שפת הים, נטל שלשול קטן ונתן בחכה והטילו לים, בא דג גדול ובלעו ונתפס. אוי לו לדג גדול שנתפס בלא כלום. כי השוחד יעור עיני חכמים וגו', והלא כמה אנשים לקחו שוחד ולא נתעוורו, אלא שנתעוורו מדרך האמת, ואינן רואין חובה לנותנו. ולא עוד אלא שמתעוורין לעתיד לבא. כשהצדיקים נהנין מזיו השכינה, דכתיב (ישעיהו נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, הכל רואין והוא אינו רואה, והכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. אלא כך דינו. יאמר לו הב\"ה, אני פקח בראתיך, למה עוורת עיניך, למה הייתי דורש לא תטה משפט והטית, לא תכיר פנים והכרת, לא תקח שוחד ולקחת.",
+                "ר' שאל לבבלאי, מהו שכתוב (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה, וכי חכמתו של עקיבא בזויה היתה. אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש לא תטה משפט ולא תקח שוחד, והוא מטה ולוקח, לא תכירו פנים במשפט, והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון, והוא מענה. כמה נאה המוכיח שהוא מוכיח באמת, כמה ברכות הוא מקבל, שנא' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולמוכח כשמקבל ברצון."
+            ],
+            "Keeping away from bribery": [
+                "שונאי בצע, שונאי ממון עצמן, כ\"ש ממונם של ישראל. ואין מקבלין שוחד, שהשוחד קשה לפני הב\"ה, שהוא דומה לערוד שהוא נושך את החבירים, כ\"ש להדיוטים. וכתי' (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח. אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שכבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון הנותן ידו לדיין לסומכו, והמכסה את רוקו, והמעביר את כיחו, והמביא לו דורון, ואע\"פ שלא קבל אותו ממנו. ד\"א כי השוחד יעור עיני חכמים, כ\"ש לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, קל וחומר דברי רשעים. ולמה נקרא שמו שוחד, שעושה שנים חד, הנותנו והמקבלו. ושמת עליהם שרי אלפים, כמה הויין, שש מאות, ושרי מאות כמה הויין, שיתא אלפי. שרי חמשים תריסר אלפי, שרי עשרות שתין אלפין, נמצאו דייני ישראל שבעים אלף וששת אלפים ושש מאות. ושפטו את העם בכל עת, מלמד שאין ממנין על הצבור אלא בני אדם בטלנים לתורה. וגרסינן בפרק קמא דשבת ר' אמי ור' אסי הוו גרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא, ואמרי, אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. ד\"א כי השוחד יעור וגו', אומרים על טהור טמא ועל טמא טהור, ויסלף דברי צדיקים, אומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. צדק צדק תרדוף, אחר בית דין שהוא יפה, אחר בית דינו של רנן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של ר' אליעזר.",
+                "וגרסי' במסכת שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו בעלי הנאה, נתעוותו הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין כח בעולם. משרבו רואי פנים בדין, בטל לא תכירו פנים, ונפסק לא תגורו מפני איש, ופרקו מהם עול שמים, והמליכו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין, רב חרון האף, ונסתלקה שכינה מישראל, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. משרבו מי שאחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, ורבה הוי הוי בעולם. משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רב השוחד והטיית המשפט, ופסקה הטובה. משבו בעלי מקובלני טובתך, מוחזקני טובתך, רבו איש הישר בעיניו יעשה, גבוהים הושפלו ושפלים הוגבהו, ומלכותא אזלא ומתנוולא. משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, משום שנא' ושונא מתנות יחיה.",
+                "וגרסינן במ' כתובות בפ' שני דייני גזילות, אמ' ר' ינאי, בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד. אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק נתרפא ספק אינו נתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם. ד\"א ויסלף דברי צדיקים, אפי' צדיק גמור ונוטל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. וכל דיין המטה את הדין אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עיניו. אמ' רב פפא, לא לידון איניש דינא למאן דסאני ליה ולא למאן דרחים ליה, מאן דרחים ליה לא חזי ליה חובתא, למאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. ת\"ר ושוחד לא תקח, אינו אומר אלא שוחד ממון, אלא אפי' שוחד דברים נמי אסור. היכי דמי שוחד דברים, כי היכי דשמואל דקא עבר במעברא, אתא ההוא גברא הבי ליה ידא, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה, פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הווה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב ודאין דינא, פרחה גדפא ויתיב ארישיה, אתא ההוא גברא שדייה מרישיה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה פסילנא לך לדינא. ר' ישמעאל בר יוסי הוה רגיל ארישיה דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא אייתי ליה בחמשה דשבתא. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית לי, ואמינא בהדי דאתינא, ודאין לי דינא, אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא ולא משקל שקילנא ממך, אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דאינו ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי ואיבעי טעין הכי. א\"ר ישמעאל בר יוסי, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.",
+                "מעשה ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמ' ליה, מאי האי, לא הוה לך כהן אחר דיהבת ליה. אמ' ליה, דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דייני ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי [ואיבעי טעין הכי]. א\"ר ישמעאל בן אלישע, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא סלתא דגלדני, פי' סל מלא דגים. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית ליה, ואמינא בהדי דקא אתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אמ' ליה, דינא לא תדון, משקל אמאי לא תשקול, מ\"ט מנע לי מר להביא בכורים, דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים וגו', וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים. אמ' ליה, משקל לא הוה בעינא למשקל, והואיל ואמרת לי, משקל שקילנא, דאין לא דאינא לך. שדריה לקמיה דרב נחמן, ואמ' ליה, אנא ענן פסילנא לההוא גברא לדינא. כי אתא הוה קאים בדינא דיתמי. אמ', הא דפסל ליה הכי קריביה הוא, האי מצות עשה והאי מצות עשה, כבוד תורה עדיף. פסקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדינא דההוא גברא. כי חזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה, אסתתם טענתיה. רב ענן הוה שכיח אליהו לגביה והוה מתני ליה סדר אליהו. כיון דעבד הכי, אסתלק ולא אתא, עד דיתב בתעניתא ובעי רחמי, ואתה לגביה. כי אתא הוה קא מיבעית ליה בעותי, עבד תיבותא ואנחיה, ויתיב ליה עד דאסיק ליה סדריה. והיינו דאמרי' סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא. פי' רב ענן היה בא אליהו זכור לטוב אליו והיה שונה עמו סדר מן התלמוד. ואחר שאירע זה המעשה, נסתלק אליהו, ולא בא אליו עד שישב בתענית, ובא אליו והיה מבהילו ואומר לו עשה תשובה. ואחר כך שנה לו סדרו. והסדר שהיה שונה בתחלה נקרא סדר הגדול, והסדר שהיו שונין אחר זה המעשה נקרא סדר הקטן.",
+                "וגרסי' במכילתא יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. ר' אלעזר אומר, בראשונה היה אדם מת בירושלים והיו ממנין אפוטרופוס על היתומים, והיתה אלמנה תובעת כתובתה אצל היתומים, והם הולכים אצל הדיינין ומוצאין אותם עם האפוטרופוס. וריב אלמנה לא יבא אליהם. א\"ר יוחנן, בראשונה היה אדם עולה לדון בירושלם, והיה הדיין אומ' לו, בקע לי שני בקעיות של עצים, מלא לו שתי חביות מים, והיו יציאותיו כלים, והיה יוצא בפחי נפש. והיתה האלמנה פוגעת בו בדרך, ואומרת לו, מה נעשה בדינך, והוא אומר לה כל יציאותיו לא הועילו לו כלום. והיתה אומרת, ומה אם זה, שהוא איש, לא הועילו לו כלום, אני, שאני אלמנה, על אחת כמה וכמה. חוזרת לה. הה\"ד וריב אלמנה לא יבא אליהם.",
+                "ת\"ר בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. תאני רב יוסף, בצדק תשפוט עמיתך, עם מי שאתה בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. רב הונא בריה דרב עילואי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן. שלח ליה רב יוסף, הונא חבירנו עמית בתורה ובמצוה הוא. אמ' מאי שלח לי, ליחנופי ליה. הדר אמ' למשרי תגרי תחלה, פי' שידון דינו תחלה, אי נמי לשודא דדייני. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן. אמ' היכי אעביד, איקום מקמה מסתתמן טעמיה דבעל דינא, לא איקום מקמה אשת חבר היא והרי היא כחבר. אמ' ליה לשמעיה, אפרח בר אווזא ואשדי עילואי."
+            ],
+            "To carry the load of the people": [
+                "ומי שהוא הגון וירא חטא אל ימנע את עצמו מלהיות בצרכיהם של ישראל ומלעמוד עליהם בכל דבריהם, וישא משאם ויסבול טורחם. והעושה כך הרי זה מקיים את העולם, שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל המונע עצמו מלישא משאן של ישראל ומלגדור את פרצותיהן, ועושה עצמו כתרומה הפרושה מן העיסה, הרי זה הורס את העולם ומחריבו, שנא' ואיש תרומות יהרסנה.",
+                "מעשה בר' אבהו, כשבא להסתלק מן העולם, נכנסו חכמי ישראל אצלו, ומצאוהו שהוא בוכה. אמרו לו, ר' למה אתה בוכה, הלא יגיע בתורה היית כל ימיך, תלמידים הרבה העמדת, ולא עוד אלא שמדה יתירה היתה בך שלא נתעסקת בדינים. אמ' להם, על זה אני בוכה, שלא נשאתי במשאן של ישראל, וקיימתי בעצמי ואיש תרומות יהרסנה.",
+                "ומה שארז\"ל מי שהוא הגון אל ימנע מלישא משאן של ישראל, הני מילי כשהכל צריכין לו ומבקשין לשמוע ממנו, [אבל מקצת הצבור צריכין לו] ומקצתן אין צריכין לו, מקצתן מקרבין אותו ומקצתן מרחקין אותו, דין הוא שידחה מהן, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וחייב אותו דיין, או פרנס או נשיא, שימחול על כבודו, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וכל הבורח מהשררה השררה רודפת אחריו, והרודף אחר השררה השררה בורחת ממנו. שכן מצינו בשאול, שברח מן השררה ורדפה אחריו, ואבשלום רדף אחריה וברחה ממנו.",
+                "ולא יאהב אדם את השררה, כדי להטות המשפט ולשאת פני חביריו וקרוביו, וכדי לעשות נקמה באויביו שלא כדין, וכדי לחמוס ולגזול ולעשוק בני אדם העניים והאמללים שאין להם מחזיק בידם ויצעקו ואין להם מושיע. והעושה כך גורם פורענות הרבה לו ולעולם. דתניא כל המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אין לו חלק לעולם הבא. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק קמא, נתנו חתיתם בארץ חיים, אמ' רב חסדא, זה המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנשא' לכן יראוה אנשים לא יראה כל חכמי לב. ואפי' מלך ישראל אין צריך להטיל אימה יתירה על הצבור, אלא יהיה משפטו בצדק, דכתיב (תהלים עב, ב) ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וידין דין יתום ואלמנה, ולא יגבה לבו במלכותו. והמלך הנוהג כשורה וכדין, בענוה ובצניעות, יחיה ויאריך ימים, וממלכתו מתקיימת בידו וביד בניו, שנא' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.",
+                "וגרסינן בפרק חלק א\"ר אלעזר, כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיג אותם לעולם הבא, שנא' כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. אבל המלך המנהיג את מלכותו שלא כשורה, וגוזל וחומס והורג נקיים, ושטוף בנשים ובתענוגים, אין מלכותו מתקיימת בידו. וירד מגדולתו, ויקל בעיני שריו וגדודיו, ויחשבו אותו כמשוגע, ויקשרו כלם עליו ויורידוהו מגדולתו ומכסא מלכותו. ומעשה בלשאצר יוכיח.",
+                "ואמ' החכם ששה דברים מפסידין את המלכות, שלשה מהן מצד המלך עצמו ושלשה במקרה. שלשה מצד המלך עצמו. ואלו הן. א' השטוף בזמה ומנבל את כבודו בנשים ורודף אחריהן, הרי זה בידוע שדעתו קלה ואין לו גבורת מלך. ב' ההורג תמיד שריו ואת חייליו בלי פשע, ומחרף אותם ומקללם בחנם, ומשפיל לאחד ומקים לאחר שלא כדין, ומחר משפיל לזה ומקים לזה, הרי זה כאחד הנבלים, שאינן מקיימין את דבריהם, ומתוך כך קושרין עליו ומורידין אותו ממלכותו, וזה וכיוצא בו אין עליו הוד מלכות. ג' העושה מלחמות בארצו בעת השלום, וכשאין לו אויבים וצרים יעשה מלחמות עם גדודיו וחייליו, והורגין אלו את אלו כאויבים, והם עושים דרך שחוק, הרי זה מסלק ממנו יראת המלכים ורודף אחר הוללות וסכלות, ועל זה אמר שלמה ע\"ה לשחוק אמרתי מהולל. ושלשה שהם דרך מקרה. ואלו הם. א' אם ימותו שריו ובעלי עצתו, ויפקדו ממנו חכמיו וזקניו, ויצטרך לעצת הנערים, ומעשה רחבעם יוכיח. ב' אם יבואו עליו מלחמות, ויקיפוהו אויבים וצרים, ויתקבצו מלכים רבים, להלחם בו, ולא יוכל לשאת ראש לפניהם. ג' אם יהיה בארצו רעב גדול שנים רבות, שנה אחרי שנה, או דבר, או כיוצא בהם."
+            ],
+            "To carry out justice to all": [
+                "וצריך הדיין לעשות דין אחד ומשפט אחד לכל, שנא' תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. ולא יבוש מן הגדולים, ולא יטה משפט הקטנים, ולא יכיר פנים במשפט לדל ולאביון, שנא' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול. שמא תאמר עני הוא זה, והואיל ואני והעשיר חייבים לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) לא תשא פני דל. או שלא תאמר עשיר הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) ולא תהדר פני גדול. שכל המהדר פני גדול חייב מיתה. שכן מצינו בסנהדרין שהדרו לינאי המלך ובא גבריאל והרגן.",
+                "מעשה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש. אמ' להם שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם לשמים ונדון אותו. שלחו לו, עבדך הרג את הנפש. שלח להם אותו העבד. שלחו לו, בוא אתה וקבל העדות, שכך כתי' (שמות כא, כט) והועד בבעליו. בא וישב בפניהם. אמ' לו שמעון בן שטח, ינאי המלך, עמוד על רגליך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני הב\"ה, שנא' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמ' לו ינאי, לא כשם שאתה אומ', אלא כשם שחביריך אומרין. פנה לימין, כבשו פניהם בקרקע, [פנה לשמאל וכבשו פניהם בקרקע.] אמ' להם, בעל פקודות יפרע מכם. בא גבריאל וחבטן בקרקע. באותה שעה גזרו, מלך לא דן ולא דנין אותו.",
+                "וגרסינן במ' יומא בפרק בראשונה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל, למה לא נמשכה מלכות שאול, מפני שלא היה בה דופי. דא\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א\"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו, שאם תזוח דעתו, אומרים לו, חזור לאחריך.",
+                "וגרסי' במדרש השכם שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. לא שתצדיק אותם ברשע חס ושלום, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם את הדין. שלא תאמר, הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה, ואמרה תורה לא תשא פני דל, שכל העולם שלי הוא, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. א\"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הב\"ה גובה את נפשו, שנאמר ( משלי כב, כג) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. א\"ר חמא ב\"ר חנינא, אמ' הב\"ה, לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו. א\"ר נחמיה, כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם, ושומעין דבריהם, ומוציאין אותם לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר, איש פלוני, אתה זכאי, [איש פלוני], אתה [חייב].",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה א\"ר חייא בר אבא, סדר הדין כך הוא, התובע טוען, והנתבע משיב, והדיין מכריע. א\"ר סימון, צריך הדיין לשנות טענותיו מפיו. וממי אתה למד, משלמה ע\"ה, דכתי' (מלכים א ג, כג) ויאמר המלך זאת אומרת [זה] בני החי ובנך המת וזאת אומרת [לא כי] בנך המת ובני החי. א\"ר אלעאי בר אחאי, שמעתי [שאם] רוצה הדיין להושיב את האנטדיקין שמושיב, ובלבד שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. דא\"ר ישמעאל, היו שני בני אדם באים אצל הדיין לדין, אחד עני ואחד עשיר, אומ' לעשיר, או לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישהו כמותך. כל כך, כדי שלא ישא פנים לעשיר ויטה משפט העני. פירוש אנטדיקין, בעלי דינין. ולא יהא האחד מדבר כל צרכו, ולבעל דינו אומר, קצר דבריך.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן היה אחד כשר ואחד שאינו כשר, אל תאמר, זה שהוא כשר דבריו נאמנים, זה שאינו כשר אין דבריו נאמנים. היה האחד עני והאחד עשיר, אל תאמר, זה שהוא עשיר דבריו נאמנים, זה שהוא עני אין דבריו נאמנים. אלא כשם שתשמע דברי עשיר, כך תשמע דברי עני, וכשם שתשמע דברי עני, כך שמע דברי עשיר, שנא' לא תכירו פנים במשפט.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה אמ' רבה בר הונא, צורבא מדרבנן ועם הארץ דאית להו דין בהדי הדדי, מותבינן ליה לצורבא מדרבנן ולעם הארץ אמרינן ליה תיב, ואי קאים לית לן בה. ואל יחזיק זכות לזה וחובה לזה, עד שישמע אמיתת הדין. דתנן וכשיהיו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. ר\"ל קודם שנתברר לך דינם, יהיו בעיניך שניהם כרשעים, שכל אחד מהם מרמה את חבירו, ואחר שתחקור ותדע דבריהם, ותחתוך הדין, יהיו בעיניך כצדיקים. אל תאמר, זה בקש לזה מה שלא היה לו אצלו, או זה נשבע לשקר לזה, או זה כפר ממונו של זה, אלא יהיו בעיניך כצדיקים, שקבלו עליהם את הדין, ובאו לדיין וקבלו עליהם דין תורה.",
+                "וגרסינן במדרש השכם לא גלתה ירושלם אלא על שלא העמידו את הדין, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך דייני ישראל שבאותו הדור, זה כובש פניו מפני זה וזה כובש פניו מפני זה. וכך אמר להם הנביא, שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים. מהו שלמונים. שהיו אומרים זה לזה, שלם לי ואני אשלם לך, עשה עמי היום ואני אעשה עמך מחר. והנביא צווח, צדיק ילין בה ועתה מרצחים, חכיתי להם שיעמידו את השופטים ויקיימו את הדין, והם לא עשו כן, אלא עשו את שלהם עיקר ואת הדין טפלה. ולפי' ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם. וכי בביתם היתה הגזילה, אלא מתוך שצווחין היתומים והאלמנות והעניים על גזילותיהן והן מעלימים עיניהם, מעלה הכתוב כאלו הגזילה בבתיהם. לפי' אמר הב\"ה, אין לי חפץ בקרבנותיכם, ולא בתפלותיכם ולא בחדשיכם ולא במועדיכם, שנא' לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', וכתיב (ישעיהו א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', וכתי' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. אמרו ישראל לפני הב\"ה, מה נעשה וישוב חרון אפך. אמ' להם, למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנא' שמעו נא ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים, ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה. לכך מביא עליהם שלש פורעניות, שנא' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם לעיים תהיה והר הבית לבמות יער. אוי לו לדור ששופטין את שופטיהם, אוי לו לדור שצריכין השופטים [להשפט], כדורו של אבימלך, שנא' ויהי בימי שפוט השופטים, אוי לו לדור שאין שומעין לשופטיהם כשהן ישרים, שנא' וגם אל שופטיהם לא שמעו. ומי היו. רב אמ', דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אומר, שמגר ואהוד היו. רב הונא אמ', דבורה ויעל היו.",
+                "וגרסי' בפירקא קמא דמסכת חגיגה א\"ר שמעון בן לקיש, כל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של מעלה. והשופט המטה את הדין נקרא רשע, כדגרסינן במ' שבת בפרק ר' אליעזר אומר, א\"ר מילאי בשם ר' שמעון בן אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו יד, ה) שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינין שעושים בצר לחזניהם. א\"ר מלאי אמ' ר' שמעון, מאי דכתי' (ישעיהו נט, ג) כי כפיכם נגאלו בדם, אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינין, ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי הדינין.",
+                "וכל דיין שמחליף ואומר על טוב רע ועל רע טוב, אוי לו וחבל עליו. אמ' לו הב\"ה לדיין, אין אתה יודע שכשאתה מטה את הדין שלשכינתי אתה מטה, ולפיכך אני מזהיר לא תטו משפט. ומה אני עושה, וקרבתי אליכם למשפט והיית עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטה גר ולא יראוני אמר ה' צבאות. כמה מכוער הדיין שיאמר לבעל דין השב את הגזילה, והוא גזלן, וגזלת אחרים בין שיניו, וכשיצא לחוץ הכל מרננין אחריו, ונמצא שם שמים מתחלל. מה אומרים עליו, אוי לו, אוי למולידו, סרוחה היא חכמתו ובינתו, ראוי הוא שלא בא לעולם. אלא צריך לקשט את עצמו ואח\"כ מקשט לאחרים, שנא' התקוששו וקושו.",
+                "מעשה בדיין אחד, שהיה לו אילן אחד בתוך חצירו, והיה מחשיך על ביתו של חבירו. ומן הדין היה לקצץ אותו, אלא שלא היה יודע שהוא מחשיך על בית חבירו. והיה הניזק מתרעם ואומר, פלוני הדיין מחשיך על ביתי, ולא היה אומר כלום לדיין, כסבור שלא יכרות אותו. באו לפניו שני אנשים לדין. ואמר הטוען, פלוני זה יש לו אילן בתוך ביתו והוא מחשיך על ביתי. צוה עליו לכרות אותו. אמ' הנטען, אינו מן הדין שאכרות אותו. והיה סבור שיהיה לו מסביר פנים הדיין, בשביל האילן שהיה לדיין והיה מחשיך על בית חבירו, מיד נזכר הדיין שהאילן שלו היה מחשיך על בית חבירו. אמר, אם אגזור על זה שיכרות אילנו, מיד הוא אומר לי, ולמה אין אתה כורת את שלך, שהוא מחשיך על בית פלוני. מה עשה הדיין, אמר להם, לכו ושובו למחר עד שאברר את הדין יפה. מיד כרת הדיין את אילנו. ליום מחר באו לפניו. אמ' לבעל האילן, לך כרות את אילנך. אמ' לו, טול קורה מבין עיניך ואטול אני קיסם מבין שיני. אילני הוא מן הדין לכורתו, ושלך, שהוא מחשיך על בית פלוני, אינו דין לכורתו. אמ' לו, לך אתה כרות את שניהם, את שלי ואת שלך. מיד הלך, וראה שכרת הדיין את אילנו, וכרת גם הוא את שלו.",
+                "לעולם יהיה הדיין זהיר בדין, שבשכר הדין נתן הב\"ה תורתו לישראל. כדגרסינן בואלה שמות רבה אמ' להם משה לישראל, הרי נתן לכם הב\"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל הוא את תורתו מכם, שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנא' ועוז מלך משפט אהב. ואם עשיתם את הדינין, עתיד הב\"ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם ובית המקדש, שנא' ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו, כביכול הב\"ה מסלק שכינתו ועולה לשמים, והמלאכים אומרים, רבון העולמים, מהו, והוא אומר, ראיתי את הדיין שהוא נושא פנים ועמדתי משם, שנאמר (תהלים יב, ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'.",
+                "וגרסינן בספרי לא תעשו עול במשפט, בדין, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, [שנוי], משוקץ, חרם, ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את שונאי ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. הרי חמשה כנגד חמשה. אוי לו לדיין שגורם חמשה דברים כאלו. וגרסינן באלה הדברים רבה לא תכיר פנים. ר' אליעזר ור' שמואל בר נחמני. ר' אליעזר אומר, אם היית יודע שהדין עמו, אל תסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לזכותו. ור' שמואל בר נחמני אומר, אם תדע שאין הדין עמו, הסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לחייבו. דרש ר' יאשיה, ואיתמ' רב נחמן בר יצחק, מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, וכי בבקר דנין וכל היום כלו אין דנין, אלא אם ברור לך הדבר כבקר אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו. א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, מהכא, אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו.",
+                "וצריך הדיין להמתין בדינו ולעיינו יפה, דתנן הוו מתונין בדין, וכתיב (ישעיהו א, יז) אשרו חמוץ, ופירשו רז\"ל אשרי דיין שמחמץ את דינו. ועוד גרסי' בספרי אם בא לפניך דין אחד שנים ושלשה פעמים, ויבא אחר כיוצא בו, אל תחתכהו מיד, כלומר פשוט הוא אצלי, אלא חזר ועיין בו, שמא הוא דין זה בענין אחר. דרש בר קפרא, מנא לן הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין, דכתיב (שמות כ, כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי, וסמיך ליה ואלה המשפטים וגו' אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי ליה. א\"ר חייא, ואיתמא ר' חייא בר אבא, אלו כלי הדיינין, מקל ורצועה סנדל ושופר. רב הונא כי הוה נפק לדינא, אמ' אפיקו לי מאני חנותאי, מאי ניהו, [מקל], רצועה, סנדלא, ושיפורא. [מקל, למכת מרדות עד שיחזור בו], רצועה להלקות, סנדל לחליצה, שופר לנדות. א\"ר שמעון בן לקיש, צדק את הדין ואחר כך חתכהו. בין איש ובין אחיו, אמ' רב יהודה, אפי' בין בית לעלייה. ובין גרו. אפי' בין תנור לכירה. כקטן כגדול תשמעון, א\"ר שמעון בן לקיש, לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.",
+                "וצריך הדיין לחקור את העדים יפה יפה, אם עדי שקר הן. דתנן שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר.",
+                "וצריך הדיין לעשות פשרה בין בעלי דינין, כדגרסי' במדרש השכם שנים שבאו לדין לדון, קודם שישמעו דבריהם, או משישמעו דבריהם ואינן יודעין להיכן הדין נוטה, בית דין רשאין לומר להם, צאו ועשו פשרה. ולעולם יפה כח הפשרה מכח הדין. אבל משישמעו דבריהם ויודעין להיכן הדין נוטה, אין רשאין לומר להם, עשו פשרה, שנא' פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שיתגלע לך הדין אתה רשאי לנטשו. וב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה, שנא' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד את הזהב, תאני ר' יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורה, ואת המעשה, זה הדין, אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. א\"ר יוחנן, מפני מה חרבה ירושלם, מפני שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.",
+                "בוא וראה כמה גדול דיין שדן דין לאמתו. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת שבת רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כל יומא. הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו רב חייא מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כולו, תורתו אימתי נעשית. אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב\"ה במעשה בראשית. כתיב הכא (שמות יח, יג) מן הבקר ועד הערב, וכתיב התם (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. עד מתי יושבין בדין. אמ' רב ששת, עד זמן סעודה. אמ' רב חסדא, מאי קראה אי לך ארץ שמלכך נער וגו', אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. ד\"א אי לך ארץ שמלכך נער, כל ענין וענין מפסוקי ספר קהלת הוא הפסוק הראשון הפך מן הפסוק שלאחריו, ולפי' כשאמר אי לך ארץ שמלכך נער, היה לו לומר בפסוק שלאחריו אשריך ארץ שמלכך זקן, אלא ר\"ל נער שיצר הרע שולט בו, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ובן חורין מיצר הרע. ושריך בעת יאכלו, ר\"ל שלא יתעסקו בתענוגי העולם, אלא אוכלין בשעה ידוע ובעת הידועה שצריכין לאכול כדי לקיים גופן. בגבורה ולא בשתי, חוזר לענין בן חורין מיצר הרע, דתנן איזהו גבור, הכובש את יצרו. אבל אין המקרא יצא מידי פשוטו. אי לך ארץ שמלכך נער, נער ממש. ובזה היה ישעיהו הנביא ע\"ה מוכיח את ישראל, ואומר, ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, וכתי' (ישעיהו ג, יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, מה כתיב בתריה (ישעיהו ג יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים."
+            ],
+            "To appoint elderly judges": [
+                "לפיכך חייבין ישראל למנות דיינים זקנים ישרים ותמימים. ולפיכך נקראו זקנים, מפני שצריכין להיות זקנים בשנים ובתורה ובחכמה ובשאר כל מדות טובות, ויהיו צדיקים, ואז נאה להם לעשות משפט, שנא' שמחה לצדיק עשות משפט. אבל לפועלי און המשפט מחתה, מפני ששוברים את שיניהם במשפט, שנא' ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, וכתי' (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. וגרסי' במדרש משלי בני אם ערבת לרעך, בתלמידי חכמים הכתוב מדבר. בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הב\"ה, עד שלא נתמנית לא היית ערב על הצבור, עכשיו שנתמנית נעשית ערב, שנא' בני אם ערבת לרעך, רעך זה הב\"ה, שנא' זה דודי וזה רעי, ואומר רעך ורע אביך אל תעזוב.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א\"ר יוחנן, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א\"כ נמלכין בצבור, שנא' ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמ' הב\"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל. אמ' לפניו, רבונו של עולם, לפניך הגון, לפני לא כ\"ש. אמ' אעפ\"כ לך ואמור להם לישראל. הלך ואמר להם, עליכם הגון בצלאל. אמרו לו, משה רבינו, על הב\"ה הגון ועליך הגון, עלינו לא כ\"ש.",
+                "ובזכות המשפט שישראל עושין, הב\"ה חונן עליהם, ומרחם עליהם, ונותן שלום ביניהם, ומביא להם הגאולה, ומנחיל אותם ארץ ישראל, ובונה בית המקדש, ומצמיח קרן לדוד, שנאמר (זכריה ז, ט) כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'. וכתי' (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף. וכתיב (יחזקאל לז, כד) ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם. וכתי' (יחזקאל לז, כה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכתי' (יחזקאל לז, כו) וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אתם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xiv; On Contentment": {
+            "To rejoices in one's lot": [
+                "בענין לשמוח בחלקו",
+                "ישבע צדיק חכמה מוסר טוב מלחם טוב מבשר ספקו יתן אל חי נותן מרום לחם אל כל בשר רחמי צורו הם שברו כי שקר בטחון נדיב ושר אוכל צדיק שובע נפשו כי שכלו על יצרו הושר לא ירעיב אל נפש צדיק גם בטן רשע כל תחסר.",
+                "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. גרסי' בפסיקתא צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם, שאמר לרבקה הגמיאיני נא מעט מים [מכדך], גמיאה אחת, ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע, שאמ' [ליעקב] הלעיטני נא [וגו']. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתי' בה ותאכל ותשבע ותותר. דכתי' ויצבט לה קלי, מעט בראשי אצבעותיו. [א\"ר יצחק, אנן שמעינן מינה תרתי], או שרתה ברכה בידיו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר, אלו אומות העולם. א\"ר מאיר, שאלני דוסתאי מן כוכבא, מהו ובטן רשעים תחסר. אמרתי לו, גוי אחד היה בארצנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר, וזמנני עמהם.",
+                "והביאו לפניו מכל מה שנברא מששת ימי בראשית, ולא היה [שולחנו] חסר אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה, נטל את הטבלא מלפנינו, שהיתה יפה בששה ככרי זהב, ושיברה. אמרתי לו, מפני מה עשית כך. אמר לי, אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, ואם אין אנו אוכלים בעולם הזה, מה נעשה. קריתי עליו ובטן רשעים תחסר. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו, ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין על שולחנו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואו', זה מלך ורצין בן רמליהו מלך. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב, דכתי' ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי בית דוד, ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח ומערב. ר' יודא ור' הונא. ר' יודה אומר, מאה צאן היה עולה לכל אחד ביום, ור' הונא אומר, אלף צאן היה עולה לכל אחד בכל יום.",
+                "מעשה בשני תינוקות, שהיו משכונה אחת, והיה אחד בן עני והאחד בן עשיר. והיו הולכים לבית הסופר. בכל יום היה הולך בן העשיר ועמו חתיכות בשר וביצים לאכל, וכל מה שהיה מתאוה, ממה שהיה אביו מותיר משולחנו. ובן העני היה הולך לבית הסופר, והיה מוליך עמו שני חירובין. והיה רואה לבן העשיר ממה שהיה אוכל, והיתה נפשו מתעגנת עליו. והיה אביו רואה פניו משונות. הלך ולקח לו ליטרא אחת של בשר ובשלה. וכיון שבה הנער מבית הסופר, אמ' לו אביו, בוא ואכול ממה שאתה מתאוה. עד שהוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב, והושיט ראשו לתוך הקדרה. בקש להוציא ראשו ולא יכול. ויצא הכלב וברח וראשו בתוך הקדרה. אמ' לו אביו, בני, עמוד ונצא ונראה להיכן ברח הכלב, הואיל ולא נעשית תאותך, נציל הקדרה. עמד הוא ובנו ורצו אחר הכלב. וכיון שיצאו מתוך הבית, נפל הבית. אמר לבנו, בני, נודה ונשבח להב\"ה, ונשמח בחלקנו, שלא יצאנו להציל את הקדרה אלא למלט את נפשותינו."
+            ],
+            "To be satisfied with a little": [
+                "ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו וגו', מי שהוא צדיק וירא שמים לעולם הוא שמח בחלקו, ואפי' אין לו אלא דבר מועט, אינו אוכל ממנו אלא מעט, לקיים נפשו, ואינו רודף אחר תאות גופו, ה\"ה צדיק אוכל לשובע נפשו. אבל מי שאינו שמח בחלקו, לעולם הוא חסר כל טוב. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, הצדיק והמשכיל אוכל מעט, כדי לקיים נפשו לעבודת הב\"ה, אבל הרשע והאויל אינו כן, אלא אוכל להנאת גופו, וממלא בטנו, ואינו חושש להוצאת ממונו, אם יעשיר ואם ידל ויצטרך לבריות. כי הוא חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכול בו ולשתות, ואינו חומד מן העולם הזה אלא אכילה ושתייה בלבד. ורמז לדבר פחיתות שמו, אויל, \"אכול \"ושתה \"יאמר \"לך. ולא ידע כי חסר יבואנו, ולסוף הונו כלה ואבד, ונצרך לבריות, ויתאב לאכול אפילו פרוסת לחם ולא ישיג, ושניו משתברים בחצץ אחר כל מעדנים שאכל, ועליו הכתוב אומר שני רשעים שברת.",
+                "משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד צדיק ושמח בחלקו ואחד רשע ורודף אחר תאותו. נכנסו לעיר, מצאו פונדק אחד, נכנסו לשם. ראה הרשע בפונדק מאכלים טובים וערבים ומיני מעדנים. אמר לצדיק, אין רצוני בכך. ישבו להם, זה לבדו, וזה לבדו. היה אומר אותו רשע לפונדקי הבא פסיוני, הבא קונדייטון. אותו צדיק אמ' לפונדקי, הבא לי קלוסקא אחת, הבא לי קערה אחת של עדשים. והיו יושבין ומלעיגין זה על זה. הרשע היה אומר על הצדיק, ראה שוטה זה, כל המעדנים האלו לפניו והוא אוכל עדשים. והיה הצדיק אומר על הרשע, ראה רשע זה, כמה הוא אוכל וכמה הוא שותה, עד ששוברין את שיניו. אמ' הצדיק לפונדקי, תן לי כוס אחד של יין. נתן לו. נטלו וברך ברכת המזון. ונתן לפונדקי דמי אותו מעט שאכל והלך לו לשלום. אותו רשע עמד לצאת. אמ' לו הפונדקי, תן דמי מה שאכלת. אמ' לו, גלוסקא אחת אכלתי. והוא אומר לו, אלא שתים אכלת. מתוך כך התחילו להתקוטט זה עם זה. התחיל הפונדקי לשבור שיניו של רשע, לקיים מה שנא' שני רשעים שברת.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין בפרק סורר ומורה, א\"ר חנין, לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם בו שכר לרשעים, שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. א\"ר יצחק, מה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, אל תרא יין, שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה ומלבין פניהם לעולם הבא. ד\"א אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב הונא רמי, דכתי' תירש וקרי תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש.",
+                "אמר המחבר בוא ולמד הספוק במעט והשובע מהב\"ה, שצוה לעשות המשכן וכל כליו, וצוה לעשות שולחן של זהב, ומכל עולות ושלמים, מנחות ותודות, לא צוה הב\"ה לעלות על שולחנו כי אם לחם הפנים בלבד. ללמדך, שאם ירצה אדם לבזבז הונו, טוב לקנות לו כלים של כסף ושל זהב וישתמש בהם, ואל יבזבז ממונו באכילה ובשתייה יותר מדאי. שהממון שמוציא האדם באכילה ובשתייה יותר מדאי הוא כלה ואבד, ואינו שב אליו לעולם, אבל אם יבזבז ממונו בכלי כסף וזהב, אם יתדלדל ימכור אותם ויתפרנס מהם, ולא יצטרך לבריות. ואע\"פ שאז\"ל מי שאין לו חמשים זוז, ואינו נושא ונותן בהם, חייבין ישראל לפרנסו, ואין מניחין אותו למכור כליו, ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב, אפי' הכי ימכרם הוא מעצמו, כדי שלא יטריח על הבריות. ולמה צוה הב\"ה לעשות על השולחן מסגרת, ולא לכל אחד מכל כלי בית המקדש. ללמד, שלא יאמר אדם, ומה השולחן, שהוא תשמיש אכילה, הוא של זהב, אכילה עצמה אינו דין שתהיה אילים ועתודים עופות ודגים וכל מעדנים. לכך צוה הב\"ה לעשות על השולחן מסגרת, כלומר אע\"פ שהשולחן הוא זהב, סגור את פיך ואל תאכל יותר מדאי, ואל תאמר, ראוי הוא שתהיה האכילה מעין השולחן. שהרי הב\"ה, לו כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, לא צוה לעלות על שולחנו כי אם פת בלבד, וצוה להקריב על מזבח הנחשת כל הקרבנות, עולות מנחות חטאות ואשמות, תמידין ומוספין, שלמים ותודות, וניסוך היין, ועל מזבח הזהב לא צוה להקטיר עליו כי אם קטורת בלבד. ללמדך, שאם יפרנס אדם את עצמו בדבר מועט, סופו להשתמש בכלי זהב, כמזבח הזהב, ואם הוא אוכל מאכלים גסים, אם היה רגיל להשתמש בכלי זהב, סופו להשתמש בכלי נחושת, כמזבח הנחושת שהיו מקריבים עליו כל הקרבנות הללו. עד כאן.",
+                "וכל מי שהוא רשע, ואין בו יראת שמים, אינו שבע לעולם, אפי' יהיה לו כל העולם כולו, שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה', ונמצא חסר כל טוב. הה\"ד ובטן רשעים תחסר. ושנינו במ' אבות מרבה בשר מרבה רמה. פי' כל המרבה לאכול בשר, אינו מרבה לאכול אלא רמה, שסוף הבשר רמה. ויש לפרש מרבה בשר מרבה רמה, כל האוכל ושותה יותר מדאי, ומעדן גופו עד שישמן, אינו משמינו אלא לרמה, שסוף אדם רמה ותולעה, דתנן מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. ואמר החכם מה יתרון לאדם לאכול ולשתות בעולם הזה יותר מדאי, ומעדן גופו, וסופו להיות רעי בבטן הרמה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לשמוח בחלקו, ואז יהיה נאה ומעשיו נאים, ובני אדם משבחים אותו. ועל זה אמר שלמה ע\"ה ושבח אני את השמחה, פי' מי שהוא שמח בחלקו. וכתיב עטרת חכמים עושרם, פי' החכמים הם שבעים, ואפי' אין להם כלום, והמדה הטובה הזאת היא כמו עטרה לראשם, מפני שלעולם אין מתבזין מכבודם ולא יצטרכו לבריות. ושנו חכמים אי זהו עשיר, השמח בחלקו, ופירשו רז\"ל איזהו עשיר ועושרו אינו כלה, השמח בחלקו. ר\"ל אפי' לא יהיה לו אלא מעט מן המעט, הואיל והוא שמח בחלקו, הרי הוא כשר עשיר. ואמר החכם איזהו ממון שאינו כלה לעולם, זה השמח בחלקו. ועוד אמרו אין לך עשיר בעולם כמי שנפשו שבעה ואפי' במעט, ואין לך ממון בעולם כנדיבות, ולא מטמון כחכמה, ולא יחס כמי שאינו כועס, ולא נשיאות ולא כבוד ככבישת היצר, ולא צדקה בעולם גדולה מן התוחלת, ולא חטא כגסות הרוח. ואין לך עניות בעולם כבצע, ולא עושר בעולם כמי שאינו יגע להעשיר. ואין לך מעדנים בעולם כבריאות, ולא מחייה כאמונה. ואין לך שימור לנפשך כשתיקה, ואין לך קרוב כמות. ואמרו אין עניות אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב, ואין עושר אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב.",
+                "וגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר איזהו עשיר, כל מי שיש לו נחת רוח בעשרו. ואין לך נחת רוח יותר ממה שהוא שמח בחלקו ובמה שזימן לו הב\"ה. וגרסינן במדרש משלי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כשישמח אדם במה שחננו הב\"ה, אם מעט ואם הרבה, ינוח בדעתו, ולא יתעצב אם לא ישיג יותר, נמצא עשיר כל ימיו, דכתי' נפש ברכה תדושן. ר\"ל הנפש השבעה והשמחה בחלקה וברכתה שזימן לה הב\"ה, תהיה עדנה ושמנה ודשנה. נמצא, שהצדיק שהוא מתפרנס בכבוד, ולא יחס כל, הואיל והוא שמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, דכתי' נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפרק במה בהמה יוצאה, ת\"ר מעשה באדם אחד שמתה אשתו, והניחה לו בן קטן, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס, ונפתחו דדיו כשני דדי אשה, והניק את בנו. אמ' ר' יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמ' ליה אביי, אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו עליו סדרי בראשית. אמ' ר' יהודה אמ' רב, בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם, שמשתנין עליהם סדרי בראשית.",
+                "וגרסי' במדרש כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר\"ל מי שהוא עני באמונה ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה לנפשו פרנסה יראה לו שירד מנכסיו ויצטרך לבריות, ונמצאו כל ימיו בעצב ובדאגה. אבל מי שהוא שמח בחלקו, ומאמין בהב\"ה שהוא מזמן לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו טוב עליו וכאלו שולחן ערוך ומשתה לפניו תמיד. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. טוב פת חרבה ושלוה בה, זה השמח בחלקו, ולעולם יהיה שלו ושאנן, כי הואיל והוא שמח במה שזימן לו הב\"ה, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שבע בחלקו, אלא רודף אחר המאכלים הגסים, ויגנוב ויגזול, כדי להשביע תאותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו. כי כשירעב, יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם. שבשעה שתחסר לו פרוסת לחם וקיתון מים, יחלש גופו וכל איבריו, ויחשכו עיניו, ולא יעצר כח לעמוד על רגליו. ואז יכיר שלימות הב\"ה, שאינו צריך אכילה ולא שתייה, שנא' האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להב\"ה לבקש פרנסתו, ויכיר שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים, ויפרוש מן הגאוה. לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנא' וישמן ישורון ויבעט, ויטוש אלוה עשהו, וכתי' ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם.",
+                "והמשובח באדם בענין האכילה הם שלשה. ואלו הן. האחד, שיסתפק בחלקו, ואפי' מעט, ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו מעט, קודם שירעיב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד את הב\"ה, כמו שנא' ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוין במאכלו להנאת גופו, כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאותו לאכל כל מה שהחך מתאוה ממאכלים רעים, מפני שהן מזיקין את הגוף, ולא יאכל עד שימלא כריסו, ואפי' מהמאכלים שאינן מזיקין. וכתב הרמב\"ם ז\"ל לעולם יפחות אדם שליש מאכלו. ואמרו רבותינו ז\"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה."
+            ],
+            "Trusting God": [
+                "לעולם ישען האדם על עושהו, ואל יבטח בבשר ודם, וישים בטחונו בהב\"ה. כי הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנא' אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, וכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, וכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אבל הבוטח בהב\"ה יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. בוא וראה, שכל הבוטח על הב\"ה, לא די לו שנעשה רצונו, אלא שהוא עומד בברכה, שנא' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומנין שכל התולה בטחונו בבשר ודם. שלא יעשה רצונו. כך למדנו מיוסף הצדיק, שנחבש י\"ב שנה, עשר שנים בבית פוטיפר, ובטח בהב\"ה, ונתן אותו לרחמים בעיני אדוניו, שנא' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. וכן בתחלה בבית הסוהר, דכתי' ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר, אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח. וכיון שבטח בשר המשקים, ואמר לו, כי אם זכרתני אתך, שכחו, ונתעכב בבית הסוהר שתי שנים, עד שחלם פרעה, שנאמ' ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם.",
+                "וגרסי' בפסיקתא נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. את הוא בטחון של כל [בעלי] זרועות, בשמך הם בוטחים מפרשי ימים, בשמך הם בוטחים כל הבריות שבקצוי ארץ, ושבים למזונות ופרנסה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ויהי מקץ שנתים ימים, הה\"ד אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. אל יבטח אדם במעשה אבותיו, אל יאמר ישמעאל, אברהם אבי צדיק הוא והוא מצילני ובזכותו אני נמלט, שנא' אח לא פדה יפדה איש, אם אין אדם עושה טוב בעולם הזה, אל יבטח במעשה אבותיו. הוי אל תבטחו בנדיבים. ועל מי אתה בוטח, על מעשיך, שנא' אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, וכתיב נפש עמל עמלה לו. אין אדם אוכל לעתיד אלא ממעשה ידיו, כל אחד ואחד אוכל משלו, שנא' כל עמל האדם לפיהו. לכך נאמר אל תבטחו בנדיבים וגו'. תצא רוחו ישוב לאדמתו. למה האדם דומה, לנאד שהוא נפוח ומלא רוח ועומד בדרך, ומי שרואה אותו מרחוק מתיירא ממנו, סבור שהוא כלום. [מה עשה, הגיע אצלו וראהו שהוא נאד, ונגע בו ונפל ויצא הרוח שבו שמלאו. אמר אותו האיש, מזה הייתי מתיירא, לא היה בו כלום, אבל הרוח היא המעמדת אותו. כך אמר הב\"ה, אין הבשר כלום, שנא'] כל הבשר חציר, אינו עומד אלא [על] הרוח, כנאד הזה, יצאת הרוח ונעשה עפר. הוי תצא רוחו ישוב לאדמתו. אמר הב\"ה, אני בראתי את האדם הזה, והוא עומד ומתגאה. בא סנחריב ונתגאה ברוחו, יצאת רוחו אבדו עשתונותיו. רצונכם פרקליט שהוא עומד לעולם, הבטחון בהב\"ה, הה\"ד בטחו בו בכל עת. שהוא יתברך שמו ברא את השמים ואת הארץ, ואמ' כשם שמתחתי את השמים ורקעתי את הארץ ושמתי גבול לים שלא יעבור, ומעולם שבראתים לא זזו ממקומם, כך כל מי שבוטח בהב\"ה אין עזרו פוסק לעולם. לכך הוא אומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, מה כתיב אחריו, עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השומר אמת לעולם וגו'. כל מי שבידיו מעשים טובים, הב\"ה הוא משלם לו שכרו באמת, שנא' האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, ואומר תתן אמת ליעקב. עושה משפט לעשוקים, אלו ישראל, כדא' עשוקים בני ישראל ובני יהודה, והב\"ה עושה להם משפט מאומות העולם, שנא' ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל. נותן לחם לרעבים וגו', מי הם הרעבים, זה אליהו זכור לטוב, שהיה רעב והיה הב\"ה מאכילו, שנא' ואת העורבים צויתי לכלכלך שם.",
+                "והב\"ה מזמין מזונותיו של אדם בנחת ובלא צער. ואע\"פ שמזונותיו של אדם קשין, כדגרסינן בפ' ערבי פסחים אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כיולדה. ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים, ובמזונותיו של אדם כתיב בעצבון תאכלנה. א\"ר לוי, קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דבגאולה כתיב המלאך הגואל אותי, מלאך דעלמא, ובמזונותיו של אדם כתיב האלהים הרועה אתי. ר' אלעזר אומ', המשיל הגאולה לפרנסה ואת הפרנסה לגאולה, מה גאולה בכל יום, אף פרנסה בכל יום, מה גאולה פלאין, אף פרנסה פלאין. א\"ר שמעון בן לקיש, בשעה שאמ' הב\"ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, זלגו עיניו דמעות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד. כיון שאמ' לו בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו. אמר רב שזבי משום ר' אלעזר בן עזריה, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, [דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. אמר ר\"א בן עזריה, קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף], שנא' מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אמ' ר' חמא בר חנינא, קשין מזונותיו של אדם כיום המיתה, דכתי' ולא ימות לשחת, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים. רגע כתי', וכתי' רגע ימותו. והבטחון בהב\"ה עקר גדול באמונה וביראה, שכל מי שהוא מאמין בהב\"ה הוא בוטח בו וירא ממנו.",
+                "בשלשה דברים יראת הב\"ה נכרת באדם. ואלו הן. אחד, השם בטחונו בהב\"ה בכל צרכיו ובכל ענייניו. ב' המצדיק עליו את הדין בכל תלאותיו. ג' המפשפש במעשיו ועושה מיד תשובה, ואפי' על עון קל, ואפי' בידו כמה צדקות. ואמרו ראשית יראת השם ית' התקוה, וראשית התקוה התוחלת, וראשית התוחלת צדוק הדין, וראשית צדוק הדין היחוד, שיודה האדם במציאות הב\"ה ובאחדותו. ואמ' החכם העשירני בתקותך ולא בכסף ובזהב, ולא אהיה עני מתקותך ועשיר בכסף וזהב. בוא וראה, שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אינו אוהב אלא למי שאינו מצוי תמיד בביתו, שנא' הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך, ומי שאינן צריכין לו ומי שאינן מטריחין עליו. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל מי שישאל מצויין בביתו, הוא יתברך ויתעלה שמו משתבח ומתהלל, שנא' בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, וכל מי שצריכין לו, הוא יתברך שמו מעיד אותם לבקש ממנו רחמים, כדי שיפיקו רצונו, שנא' כה אמר ה', דרשוני וחיו, ובזמן שאין מטריחין עליו לבקש ממנו צרכם, הוא יתברך שמו כועס ומתרעם מהם, שנא' אותי עזבו מקור מים חיים.",
+                "מעשה בעני אחד, שהיה מספר לחבירו דלותו, ומתרעם ומתאונן מעניותו, ובוכה לקשי יומו. אמ' לו חבירו, אתה מתרעם מהב\"ה, שהוא יכול לרחם עליך, לבשר ודם שאינו יכול לרחם עליך, וסלקת בטחונך מהב\"ה והפסדת ברכה, דכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו', ואתה עומד בקללה, דכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם.",
+                "ומה טוב ומה נעים הבוטח בהב\"ה במזונותיו ובכל עסקיו, ויסלק בטחונו מבשר ודם. קל וחומר מהיונה. כדגרסי' במ' עירובין בפ' עושין פסין, א\"ר ירמיה ב\"ר אלעאי, מאי דכתי' והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורות כזית ויהיו מסורים בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ויהיו מסורים בידי בשר ודם. מאי משמע, דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, שנא' הטריפני לחם חוקי. אבל מי שאינו בוטח בהב\"ה, ותולה בטחונו בבשר ודם, ומצפה לשולחן חבירו, ואפי' אוכל עליו כל מעדנים שבעולם, נוח לו שלא נברא ולא יצא לאויר העולם. וטוב לו להיות נשכר לחפור או לטחון, או לעשות שום מלאכה, ויפרנס עצמו בפרוסה של שעורים, מלאכול על שולחן חבירו פסיוני. ולפי' אמ' שלמה בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, וכתי' פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים, וכתי' אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים. שאלו לחכם אחד ואמרו לו, איזה דבר שהוא מר ממות. אמ' להם, שלשה דברים הם קשים ממות. ואלו הן. [א'] המצפה לשולחן חבירו. ב' מי שהיה יקר ונקלה כבודו. ג' מי שהיה עשיר ונתדלדל ונצטרך לבריות. אמרו לו, אי זה מר משלשתן. אמ' להם, המצפה לשולחן חבירו. וגרסי' במ' יום טוב בפרק המביא כדי יין, אמ' רב ענן בר' אבא אמ' רב, כל המצפה לשולחן חבירו עולם חשוך כנגדו, שנא' נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חושך. רב חסדא אמר, חייו אינם חיים. ת\"ר שלשה אין חייהם חיים, המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מושלים בגופו. ויש אומרים, מי שאין לו אלא חלוק אחד.",
+                "והבטחון בהב\"ה מדה טובה אין למעלה ממנה, מפני שמודה במציאותו ובהשגחתו ובהשפעת טובו על בריותיו. אבל המסלק בטחונו מהב\"ה, ובוטח בחכמתו או בעשרו או בגבורתו או בקרוביו, מסלק הב\"ה אותן הדברים שהיה בוטח בהן. שהבוטח באחר זולתו, הוא בוטח על תוהו ושוא והבל, שאין בו ממש. הבוטח בחכמתו, ומסלק בטחונו מהב\"ה, הב\"ה מסלק ממנו החכמה, שנא' לוכד חכמים בערמם, ולא תעשינה ידיהם תושיה, וכתי' ועצת נפתלים נמהרה, וכתי' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הבוטח בעושרו הב\"ה מאבד ממנו העושר, שנא' הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, וכתי' עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי' התעיף עיניך בו ואינו כי עשה יעשה לו כנפים וגו', וכתי' עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, וכתיב ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, או מסלק הב\"ה ממנו הנאת הממון, כגון שיבואו על אותו האיש חלאים רעים ונאמנים וייסורין, ולא יכול ליהנות מנכסיו, שנא' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. הבוטח בגבורתו, הב\"ה מסלק הגבורה ממנו, כי הגבורים כאין וכאפס הם לפני הב\"ה, [שנא'] ולא מצאו [כל] אנשי חיל ידיהם, וכתי' ושבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה, וכתיב כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. הבוטח בקרוביו, הב\"ה מסלק אותם ממנו, שנא' אח לא פדה יפדה איש וגו'. ושלשה דברים מאלו הארבעה שאמרתי נאמרו בפסוק אחד, והם החכמה והגבורה והעושר, דכתי' כה אמר ה' אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'.",
+                "אבל הבוטח בהב\"ה ומסלק בטחונו מאלו הדברים שאמרתי, לא די לו שיעשה הב\"ה רצונו, ועומד בברכה, אלא חונן אותו אלו הארבעה דברים שאמרתי. כיצד, אם אינו חכם, הב\"ה מחכים אותו, שנא' אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. אם אינו גבור, הב\"ה מחזיק בידו ומאמץ את לבבו, שנא' וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, וכתיב ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ וגו', וכתיב ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך, וכתי' אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא, וכתיב כשמיר חזק מצור, וכתיב כי ה' אלהיך נותן לך כח לעשות חיל וגו'. אם אינו עשיר, הב\"ה מעשירו, שנא' ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, וכתי' מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו', וכתי' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. ואם הוא בארץ אחרת, מובדל מקרוביו, הב\"ה מקרב אותו, שנא' שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה.",
+                "ומי שהוא בוטח בהב\"ה, אע\"פ שיראה שמקיפין אותו הצרות, ונתדלדל, והעניות והדלות לוחצין אותו, יצדיק עליו את הדין, וישמח במה שנתן לו הב\"ה. ויחשוב בלבו ויאמר, הב\"ה בראני יש מאין, וזימן לי מזונותי בבטן אמי, שנא' עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה, וגזר עלי ויצאתי לאויר העולם בזמן ידוע, לא קודם לכן ולא אחר לכן, ולאחר שיצאתי לאויר העולם זימן לי חמאה וחלב לינק משדי אמי, שנא' כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, וזימן לי פרנסתי מעודי עד היום הזה, לא כפי מעשי אלא כיד אלהי הטובה עלי. ואם נתעכבו לי עתה מזונותי, ואין ידי משגת פרנסתי בפשעי, הב\"ה, שבראני וכלכלני מנעורי עד היום הזה, הוא מייסר אותי באהבה, ולטובתי נתעכבו מזונותי, ואני שמח בחלקי ובמה שגזר עלי אלהי יתברך שמו, ולו לבדו אני מודה ומשבח על מה שקראני עד עתה ועל מה שעתיד לקרות אותי מכאן ואילך, ולא נתעוה דברי אלא על כובד חטאי, והב\"ה אם הוא עתה כועס עלי על רוב פשעי, כרגע מתמלא רחמים ומרחם עלי. כדגרסינן במדרש מתוך כעס רצון, ומתוך אפלה אורה, ומתוך רוגז רחמים, ומתוך צרה רווחה, ומתוך ריחוק קירוב, ומתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון, שנא' הרף ממני ואשמידם, מה כתיב בתריה, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מתוך אפילה אורה, דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי. מתוך רוגז רחמים, דכתיב ברוגז רחם תזכור. מתוך צרה רווחה, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. במקום ריחוק קירוב, שנא' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מתוך נפילה קימה, דכתי' כי שבע יפול צדיק וקם."
+            ],
+            "Accounts of the pious ones": [
+                "ומעשה ברופא, שקצף עליו המלך, וישם אותו בבית הכלא, במקום צר כקבר. ויאסרהו בנחושתים, וישם עול ברזל על צוארו, ויפשט אותו בגדיו, וילבישהו בלויי סחבות מן הצמר הקשה. וצוה לתת לו דבר יום ביומו ככר לחם שעורים ומלא כף מלח וקיתון מים, ושלא להוסיף עליהם דבר. וצוה המלך לנצבים עליו בבית הכלא לכתוב כל דבריו ולהגיד אותם למלך, כי היה חכם גדול, ולא היה מדבר שום דבר כי אם בחכמות. עשה ימים רבים בבית האסורים, ולא שמעו מפיו אפי' אות אחת, אלא היה יושב ושותק. לאחר ימים, צוה המלך לקרוביו ולמיודעיו של אותו חכם ללכת לבית האסורים לבקרו, ולדבר עמו, ולשמוע דבריו, ולהעתיק אותם, ולספר אותם אל המלך. נכנסו אצלו, ואמרו לו, אדוננו, רואים אנחנו צרת נפשך בבית הכלא הצר הזה שאתה אסור בו, וענוי רגליך בכבלים שעליהם, ובעול הכבד שעל צוארך, ואתה רעב וצמא וערום, והקיפוך כל אלה הייסורין, ואנחנו תמהים מזיו פניך איך לא נשתנה, ומבשרך איך לא נכחש, ומכחך איך לא כשל. אמר להם, והלא רופא אני, ואיכה אני מרפא לבני אדם ולא הייתי מוצא לנפשי רפואה. לקחתי שבעה סמין וערבתי אותן ותקנתי מהן שקוי, ואני שותה ממנו מעט בכל יום ויום, וזהו שהעמידני בכחי ולא נשתנו פני. אמרו לו, ספר לנו אותן הסמין שאמרת, ואם יקרה לנו, או לאחד ממנו, ייסורין קשין כאלו, נעשה מהם שקוי ונשתה ממנו, כדי שלא נמות בצרת נפשנו. אמר להם. הסם הראשון, הבטחון בהב\"ה, שהוא, ית' שמו ויתעלה הדרו, יכול להציל אותו מצרות רעות ורבות, כ\"ש מאלו, ומיד המלך יכול להצילם, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו.",
+                "הסם הב'. התקוה והתוחלת, והם שתי מדות טובות לעשות אותן. כל מי שסבבוהו ייסורין והקיפוהו תלאות, יקוה ויוחיל התשועה בכל יום, כדי שלא יאבד בצרתו.",
+                "הסם הג'. ידעתי כי חטאי גרם צרתי, ובעוני נלכדתי בפח מוקשי, ופשעי הרחיקו הטוב ממני. והואיל ואני הייתי סבה לרעתי, למה אלון ואתרעם, והייתי חוטא לנפשי.",
+                "הסם הד'. אם לא אוחיל על צרותי, מה אעשה, היש בידי דבר לעשות. גזרת מלך היא עלי, ומה תועיל התלונה, ולמה אקוץ במוסר השם ית' ובתוכחותיו, למה אמות בלא עתי.",
+                "הסם הה'. ידעתי כי לטובתי הב\"ה מייסר אותי, כדי למרק ממני עונותי בעולם הזה ואזכה לחיי העולם הבא. שכל המדוכה בייסורין בעולם הזה, הוא נוחל העולם הבא.",
+                "הסם הו'. שאני שמח בחלקי, ומודה ומשבח להב\"ה. כי איפשר להיות בצרות רעות מאלו. אם אני עתה מעונה בכבלי ברזל, איפשר שהיו מענים אותי בענוי קשה מזה, [אם היו מכים אותי] בשוטים ובכיוצא בהם. אם מאכלי עתה לחם של שעורים, איפשר שלא היו נותנין לי לחם כלל, לא של חטים ולא של שעורים. אם מימי במדה, איפשר שלא היו לי נותנין מים כלל. אם מלבושי צמר, איפשר שהיו מניחין אותי ערום. ועוד שיש ייסורין הולכים וגדלים, שנא' בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, ר\"ל ערב של אתמול ובקר של אתמול, שהיו הייסורין הולכים וגדלים והיה מתאוה למפרע, כלומר, בבקר יאמר יותר בטוב הייתי אתמול בערב, ובערב יאמר יותר בטוב הייתי בבקר מעתה, אבל ייסורי אלו לא הוסיפו על מה שהיו בראשונה, ואיכה אתרעם.",
+                "הסם הז'. ידעתי כי תשועת השם כהרף עין, ולא קצרה ידו מהושיע, והוא ית' שמו יכול להוציאני ממצוקותי.",
+                "מיד הלכו וספרו למלך דבריו, והוציאו מבית האסורים, ועשה לו כבוד גדול.",
+                "מעשה בחסיד, בכל עת שהיה יושב לאכול היה מתעטף קודם בטלית נאה, והיה מקבץ כל תלמידיו והיה מעטף אותם בטליתות נאות, והיו אומרים שירות ותושבחות להב\"ה. אמרו לו, מה מקום לשירות ולתושבחות אלו שאתה עומד ואומר כל שעה שאתה רוצה לישב לאכול. אמר להם, אלו הייתי חבוש בבית האסורין, ולא היו מניחין אותי לאכול אפי' פת של שעורים ולא לשתות אפי' קיתון של מים, או אלו הייתי הולך בדרך ולא היה בידי צידה, כמה הייתי נותן בפרוסה אחת של לחם לאכול ובקיתון אחד של מים, כדי שלא אמות ברעב ובצמא, וכמה הייתי מתחנן לשר בית האסורים שיניחני לאכול, כ\"ש וכ\"ש כמה אלף אלפי פעמים שאני יושב בביתי שקט ושאנן, והב\"ה מעלה עננים ומוריד טללים ומצמיח דשאים ומוציא לחם, בלא טורח ובלא עמל, אלא השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה במאמר הב\"ה, ומזמן לאדם פרנסתו, לחם לאכול ובגד ללבוש. ואלו הייתי זורע וקוצר כמה הייתי טורח, כדגרסי' במסכת ברכות בפ' הרואה, בן זומא אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, שחרש וזרע וקצר ועימר ודש [וזרה] וטחן ובירר והרקיד ולש ואפה, ואח\"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקן לפני. לפיכך צריך אדם להודות ולשבח להב\"ה על מזונותיו, אם בנחת אם בצער.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשון אתי כדרך שהגוים עושים ביראותיהן. כשהטובה באה להם מכבדים ליראותיהן, שנא' על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. וכשהפורענות באה להן מקללין ליראותיהן, שנא' ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל אתם היו נותנין הודאה על הטובה ועל הרעה. שכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא. וכן מצינו באיוב, שכן אמרה לו אשתו, עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות, כמו ברך נבות אלהים ומלך. אמ' לה, כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל.",
+                "מעשה בחסיד, שירד מנכסיו ונתדלדל, והיה שמח בחלקו ובעניותו. יום אחד היה מתפלל, ושמעו אותו שהיה אומר בתפלתו, רבונו של עולם, העניתני והרעבתני, והפשטת מעלי בגדי תפארתי, והגלית אותי לארץ נכריה, והרחקת ממני אוהבי ורעי, והנני עני ורעב וצמא וערום, ומובדל מקרובי בכלימה בארץ נכריה, ובכל זאת אני שמח במתנותיך ובחלקי, אם רע ואם טוב. נשבע אני בשמך הגדול, שאם תשרוף אותי באש, שהייתי אוהב מתנותיך ושפטיך, והייתי שמח בהם, ומודה לשמך הגדול שיקרה נפשי כל כך בעיניך להביא עלי כל הייסורין האלו, לבער בהם עונותי.",
+                "לעולם ישים אדם בטחונו בהב\"ה, במזונותיו ובפרנסתו ובכל עסקיו, וישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, ויחלה פני הב\"ה להטריפו לחם חוקו בכל יום ויום. ויעשה קל וחומר מעורב, ויאמר, מה עורב, שלא נברא לשמש קונו, הב\"ה מזמין לו פרנסתו, דכתי' מי יכין לעורב צידו, אני, שבראני הב\"ה לעובדו, לא כ\"ש. וגרסי' במס' סוטה בפ' עגלה ערופה, תניא ר' אליעזר אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, יקרי זה מקטני אמנה, שנא' כי מי בז ליום קטנות. וגרסי' בפ' הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום. מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. והיינו דא\"ר אלעזר, מאי כי מי בז ליום קטנות, מי גרם להם לצדיקים שיתבזז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהב\"ה, והב\"ה מטריף מזונותיו לכל המאמין בו, ולכל המואס בעושר, שכל הרודף אחר העושר כאלו מסלק ממנו יראת שמים. צא ולמד משלמה ע\"ה, שלא היה מלך עשיר כמוהו בכל העולם, והיה משתמש בכלי זהב, ולא היה כסף נחשב למאומה בידו. וכיון שראה פחיתות העושר, שבו גס לב האדם, אמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, עושר, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ריש, ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. תרגם יונתן ותפשתי, ואחלל שמיה דאלהי. ומה יועיל לאדם לצבור הון ולהטריח עצמו לקנות ממון יותר מדאי.",
+                "וכל הרודף אחר העושר, לעולם לא תשבע נפשו ממנו, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וכל מי שאינו שמח בחלקו, ורודף אחר הממון, לעולם לא ישבע. כיצד, יחמוד דבר וירדוף אחריו, כשישיג אותו יבקש יותר, וכשישיג יותר יבקש יותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר, ולא ישיג תאותו ולא תשבע עינו. משל לאדם שהיה מהלך בדרך והיה צמא. מצא באר מים מלוחים ושתה מהם, כסבור שהיו מתוקים, והוסיפו לו בצמא. וכל מה שהיה שותה מהם, כסבור שירוה צמאונו, היה צמא יותר. כך הרודף אחר הממון, כדי להשביע עינו ממנו, כשישיג אותו נפשו חומדת יותר. ואז\"ל אין אדם יוצא מן העולם הזה ותאותו בידו. כיצד, יש בידו מנה, מתאוה לעשותו מאתים, השיגה ידו לעשותו מאתים, מתאוה לעשותן ארבע מאות, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וסימן, למי שהוא [שמח] בחלקו, הכבוד. ר\"ל מי שהוא שמח בחלקו, אינו מצטרך לבריות, ואינו מטריח עליהם, ואינו מבקש גדולה לנפשו, לפיכך בני אדם מכבדין אותו. ואמר החכם, העבד הוא חפשי כשיסתפק וישמח בחלקו, והחפשי עבד עבדים אם יבקש מה שאינו יכול להשיג.",
+                "ועוד אמר החכם אכילת האדם ושתייתו שלא כדין יעורו עיני שכלו. ואמר אם תבקש מאכל די ספוקך מיעוטה יספיק לך, ואם תבקש יותר מספוקך כל הונך לא יספיק לך. ואמר הנדיב יתנדב בהונו לאוהביו, ואפי' הוא מעט, והכלי יצפין אותו לאויביו, ואפי' הוא הרבה.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמסכת שוטה ת\"ר שוטה נתנה עיניה למי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא נתנו לה ומה שבידה נטלו ממנה. פי' אותו שחשקה בו לא ניתן לה ואישה ניטל ממנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במי שאינו ראוי לו, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו ניטל ממנו. אמ' הב\"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי ילך בקומה זקופה, ועכשו על גחונך תלך. אני אמרתי יהיה מאכלו מאכל אדם, ועכשו ועפר תאכל. הוא אמר יהרג אדם וישא חוה, ועכשו אשית איבה בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין ובקרח ובבלעם ובדואג ובאחיתופל ואבשלום ואדוניה וגחזי ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שלא היה ראוי להם, מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלו מהם.",
+                "כיצד. אמר המחבר. קין היה עובד אדמה, ובשביל שבקש שירצה קרבנו כקרבן הבל אחיו, מה שבקש לא ניתן לו ולא נרצה קרבנו, והאדמה שהיתה בידו ניטלה ממנו, שנא' כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. קרח בקש כהונה גדולה, שנא' ובקשתם גם כהונה, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונבלע. בלעם הרשע בקש לקלל את ישראל ולא עלתה בידו, מה שהיה בידו ניטל ממנו, שנא' אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. דואג, כיון שחמד מעלת דוד, והלשין אותו לשאול, ואמ' לו ראיתי את בן ישי בא בית אחימלך וגו', מה שבקש לא ניתן לו ותורתו שהיתה בידו נשתכחה ממנו. כדגרסי' בספרי דואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו. אחיתופל, כיון שקשר על דוד למצוא חן בעיני אבשלום, מה שבקש לא נתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונחנק. אבשלום בקש לקחת המלכות מיד אביו, מה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. אדוניה בקש ליטול את אבישג השונמית, ומה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. גיחזי בקש ליטול מנעמן ככרים כסף ושני חליפות בגדים שלא מדעת אלישע רבו, מה שבקש לא ניתן לו, ונצטרע. עוזיהו, לא היה די לו שהיה מלך, אלא שנכנס בגבול הכהונה להקריב קרבנות, והמלכות שהיתה בו ניטלה ממנו, ונצטרע, שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בנו שופט את עם הארץ. המן הרשע, היה כסאו גדול מעל כל השרים אשר למלך, ובקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מה שבקש לא נתן לו, ונתלה. ע\"כ."
+            ],
+            "The reward of he who rejoices in his lot": [
+                "בוא וראה כמה הוא שכרו שכל מי שהוא שמח בחלקו. שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, כגון הקנאה, ומן החמוד ומן הגניבה ומן הגזל. והחומד עובר על לא תעשה, שנאמר לא תחמוד אשת רעך, ואע\"פ שאינו עושה כלום, אלא מהרהר בלבו וחומד מלאכת רעהו. והגונב עובר על לא תעשה, והוא לאו שיש בו מעשה. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה היא רוע הלב, כי ברוע לבבו יראה לו שלחבירו הרבה ושלו מעט. וג\"כ סבת הקנאה היא מי שאינו שמח בחלקו, כי מי שהוא שמח בחלקו לעולם לא יקנא באחרים. ולעולם שתי המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא, בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא באחרים, בידוע שהוא שמח בחלקו.",
+                "ואמר החכם כמה חמור עונשו של מקנא בחבירו, כי כל מה שיגדל חבירו, וכל מה שיעשר, הוא למקנא כעס וקנאה, וכל טובת חבירו היא למקנא רעה. נמצא שהוא מתקנא תמיד וכועס במעשה הב\"ה ובהשפעת טובו על בריותיו. שאל חכם אחד לאביו ואמ' לו, למה אתה מתעצב. אמ' לו, אני נעצב מפני שרודפין אותי בכל יום ובכל עת שמונה הפכים, ואלו הן, א' הבורא ית' בעשיית מצותיו, ב' יצר הרע לחטוא, ג' והלב בתאוה, ד' והדת בפרישות, ה' והעין בקנאה, ו' אנשי ביתי במזונות ופרנסה, ז' המחשבה בחמוד הבלי העולם הזה, ח' מלאך המות להוציא אותי מן העולם. שוב שאל אותו פעם אחרת לאחר זמן, ואמ' לו, למה אתה כל ימיך נעצב. אמ' אני נעצב שאני אוכל מזונותי שיטריפני יוצרי ואני עושה רצון יצרי. שוב פעם אחרת שאל ואמ' לו, מדוע פניך רעים. אמר, מפני שיש לי לילך דרך רחוקה, ואין בידי צדה אפי' ליום אחד, ויש לי לעמוד לפני מלך גדול יושב על כסא דין, ואין לפניו עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.",
+                "והמקנא בחבירו אין חייו חיים, וגורם לעצמו חולאים רעים ונאמנים, שנא' ורקב עצמות קנאה. [מעשה]. רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו. הביא שם פועלים ליטול את התל. וחפרו בו יום אחד [עד שקפץ אדם אחד מתוך התל]. וישב על התל, והתחיל להתנודד והיה אומר, שמא הגיע זמן תחיית המתים. רצו הפועלים והגידו לרב נחמן. בא ומצאו. אמ' לו, מי אתה. אמ' לו, מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים. אמ' לו רב נחמן. מה טיבך בתל זה. אמ' לו, והלא אמרתי לך מת אני. אמ' לו, ומת אינו נרקב. אמ' לו, לא הכניסוך לבית הסופר ולא הקרוך ספר משלי, ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי מעולם, ולא ספרתי בבית הכנסת ולא בבית המדרש, ולא נתתי לבי ואזני אלא לתלמוד תורה, לקיים מה שנאמר ושומע לי ישכן בטח. אמ' לו רב נחמן, אבנה לך קובה אחת. אמ' לו, אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, שברשותי קברוני, אלא השב את העפר שנטלת מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כולו, ואומר, אוי לי, שמא הרגזתי לאותו האיש. מיד ראה אותו בחלום שהיה יושב בסוכא דאסא. מיד נתן שבח והודאה להב\"ה, וקרא מקרא זה, אשרי אדם שומע לי וגו'. ישתבח שמו של הב\"ה, שאין מקפח שכר כל בריה. ומה זה, שלא היתה אלא שכר שתיקה בלבד, ולא העמיד על מדותיו, כך שלם לו הב\"ה את שכרו, המרגיל עצמו בתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בענוה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שמשלם לו הב\"ה שכרו כפלי כפלים.",
+                "וגרסי' במדרש כשם שרואה אדם אשתו ובניו ובני ביתו, כך יהי רואה אשתו ובניו של חבירו. שכל המכניס עין רעה בממונו של חבירו, מאבד את שלו ועצמו, שנא' ורקב עצמות קנאה. וכשם שאדם רואה את ממונו, כך [יהי] רואה את ממון חבירו. וכשם שרוצה אדם שלא להוציא שם רע על ממונו, כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. וכל המקנא בחבירו, חבירו עולה לגדולה, והוא יורד. מנא לן. משאול, על שקנא בדוד, נהרג שאול ומלך דוד. והכשדים שקנאו בחנניה מישאל ועזריה, נשרפו הכשדים, ונמלטו חנניה מישאל ועזריה. והשרים שקנאו בדניאל והלשינוהו לדריוש המלך, השליכו אותם לגוב אריותא, ונמלט דניאל. וכמה היתה מגונה המדה הרעה הזאת בעיני משה רבינו ע\"ה, ואמ' ליהושע, המקנא אתה לי. ולא די למקנא שגורמת לו הקנאה כמה רעות, אלא שימות בחצי ימיו. דתנן ר' אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם."
+            ],
+            "On jealousy": [
+                "ופי' רבינו יונה ז\"ל בענין הקנאה, ואמר שבקנאה יש ארבעה דרכים, השנים רעים עד אין תכלית והשנים לא כל כך.",
+                "הדרך הראשון מקנא בעוסקי התורה, והיא הדרך הרעה, כי יראה את חבירו עוסק בתורה ובמצות והולך בדרך טובה, ומקנא בו, מפני שחבירו אוהב את השם ית' ועושה רצונו. המדה הזאת מוציאתו מן העולם, והיא הרעה הגדולה בקנאה, ונקרא שמו שונא ה'.",
+                "הדרך השני לא ירע בעיניו מצד שהוא שונא ה', אלא אחר שהוא אינו הולך בדרך ההיא אינו חפץ שילך בה גם חבירו, ולפי רצונו לא ימצא אחר טוב ממנו, לא מטובתו אלא מרעת אחרים, גם זה יקרא שונא ה'. ויש דרך טובה בקנאה, ואין אחרת טובה ממנה, מה שאז\"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה את חביריו קדושים וחכמים הנה הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה. זהו שאמר שלמה ע\"ה וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. ר\"ל שגם בעושה המצות בכשרון, אם בקנאת אדם יעשה, טובה הוא עושה. ויש בה רעה, כי העושה הראוי מנדיבת לבו, הולך באמת ובלבב שלם, ויותר משובח מן העושה מקנאת אדם. וקנאת העושר היא רעה עד מאד, יותר מכלם, כי יאמר, למה יש עושר לאחרים אחר שאין לי. נמצא, שהוא שונא טובת הנבראים ואינו רוצה בתיקון העולם.",
+                "[הדרך השלישי] הענין השני המקנא בחביריו העשירים, וקשה בעיניו להיות עשירים כמותו, וחפצו להיות עשיר גדול, כי העושר בעיניו הוא הכבוד, ורוצה להיות נכבד מהם.",
+                "הדרך הרביעי הוא הטוב ברעים, והוא מי שהוא אוהב כסף וחפץ שיהיה לו עושר גדול, ואם לאחרים יש מעט או הרבה לא יחוש. ושלמה ע\"ה כלל כל אלו הדברים ואמ' אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. כלל תחלה הקנאה הרעה, שלא יקנא ברשעים לעשות כמותם, ואח\"כ פרט ואמר כי אם ביראת ה' כל היום.",
+                "והתאוה היא תחלת כל הפעולות והמעשים, וקודמת למחשבה, כי אחר שהתאוה דבר חושב עליו. ותאות האוכל והשתייה יותר מדאי היא תאוה רעה עד מאד. וגרסי' במס' פסחים אל תרגיל עצמך לאכול אווזין. וכל המקנא ומתאוה, וגוזל למלאת בטנו ולהשלים תאותו, ונותן חתיתו בארץ חיים, מה הוא עונשו, ירד לעמקי שאול, לגיהנם, ואין למפלתו תקומה, שנא' אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, ישכב בתוך ערלים, את חללי חרב.",
+                "וצריך אדם לבקש מלאכה לעצמו, כדי שיחיה מיגיעו ולא יתדלדל ויצטרך לבריות. ויתמיד עצמו לעשות מלאכה, ויהיה רגיל תמיד ומצוי בשוקים וירויח מזונותיו ופרנסתו. לפי שהשוקים דומים לשולחן, ר\"ל הם כשולחן ערוך, מה שולחן ערוך אדם מוצא עליו מזונות, כך כשאדם רגיל ומצוי בשוק ירויח מזונותיו ופרנסתו. ולא יהיה עצל, וישכב בביתו בטל, ויאמר השם ישלח לי מזונותי, שאין הב\"ה ממטיר מן השמים כסף ולא זהב ולא בגדים. אלא אם ישתדל אדם למצוא מזונותיו ופרנסתו, הב\"ה מזמין אותם על ידי זריזותו וחריצותו, שנא' ויד חרוצים תעשיר. ולא יבזבז אדם ממונו. ואפי' עשיר גדול יחוש לעשרו, שמא ירד מנכסיו. ותהיה הוצאתו כפי הריוח שיבא לידו, שאם יוציא יותר מן הריוח, אחריתו יתדלדל ויצטרך לבריות, ואפי' יש לו ממון הרבה לבלי חוק. ואמרו חכמי המחקר אל תבוז בפרוטה אחת היום ואחרת למחר, ואפי' מממון רב, שהררי הפוך כיחול העין מכלא אותן. ועוד אמרו שמירת הממון חשוב מקניאתו.",
+                "מעשה במלך אחד, שהיה יום אחד בגן הבירה שלו, והיתה בנויה על שפת הנהר. וראה זקן אחד שהיה יושב על שפת הנהר מתחמם לשמש. לאחר שנתחמם מעט, הוציא מכיסו פרוסת לחם שעורים יבש, והיה שורה אותה במי הנהר, ואכל, ושתה מן המים. ואחר שאכל ושתה שכב על החול וישן. שלח המלך והביאו אותו לפניו. אמר לו המלך, ראיתיך שנתחממת לשמש, ואחר כך אכלת הפת שרויה במים, ואחר כך ישנת על החול, ותמהתי עליך. אמ' לו הזקן, למה תמהת. אמ' לו המלך, היאך אתה שמח בחלק רע כזה. אמ' לו, אני אראה אותך חלק רע יותר מזה. אמ' לו המלך, ומהו. [אמר לו], חלקו של מי שרודף אחר העושר, מפני שלעולם אין לו מנוחה ואינו נותן לעפעפיו תנומה, שנא' והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, ולא עוד אלא שמחליף חיי העולם הבא בחיי העולם הזה, והוא עבד התאוה, ומסור בידיה, ואין לו רשות לנטות ממנה ימין ושמאל. והתאוה היא נכבשת תחת ידי, ואני כמלך והיא כאמה, נמצא, מי שאינו שמח בחלקו שהוא עבד עבדי. והיאך איני שמח בחלק טוב כזה שחנני יוצרי, שנתן לי בחנם השמש להתחמם כנגדה ומי הנהר לשתות בלא כסף ופת שעורים בפרוטה. נמצא, שבפרוטה אחת ביום אני עשיר יותר ממך שאתה מלך, שאני שמח בחלקי ואתה אינך שמח בחלקך.",
+                "ואמר החכם שנים אינם שבעים לעולם, הרודף אחר העושר והאוכל יותר מדאי, ואינו מכלכל דבריו במשפט, שממונו כלה ואבד, וסופו מצטרך לבריות, דכתי' רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. ר\"ל רב אכל תחלת העניות, מגזרת נירו לכם, כמו שהניר הראשון שיעשה החורש הוא תחלת הזריעה, כך רוב אוכל תחלת הדלות. ויש נספה בלא משפט, ר\"ל שניספה ממונו אם לא יכלכל דבריו במשפט. ואמרו כלכול הדברים במשפטים טוב הוא כמו הסחורה, שאם יעשה אדם סחורה וירבה ממון, אם אינו מכלכל דבריו במשפט, כלה ואבד אותו ממון, ואם יכלכל דבריו במשפט, אפי' שלא ירבה בסחורה, אין ממונו כלה ולא אבד. והוא שאמ' שלמה ע\"ה אוהב יין ושמן לא יעשיר. והפליגו רז\"ל במי שהוא שמח בחלקו, [עד שאמרו], לעולם יעשה אדם שבתו חול, ואל יצטרך לבריות. אע\"פ שהוא חייב בעונג שבת, ישמח בחלקו ויאכל בשבת כפי מה שהוא רגיל לאכול בחול, ואל יצטרך לבריות.",
+                "וכל מי שהוא שמח בחלקו, ונותן בטחונו בהב\"ה, נמצא תמיד בשמחה ובשלום ובהשקט, שנא' נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ר\"ל יותר אני שמח בחלקי ובמעט שחנן אותי הב\"ה ממה ששמחים אחרים ברבות הטובה והתירוש והיצהר. מה כתי' בתריה, בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xv; On Equanimity": {
+            "The praise of he who is slow to anger": [
+                "בענין הכעס והחמה",
+                "יסתיר כל איש משכיל קצפו כי הסכל יראה זעפו שכלו נבחר מכל חמדת הונו גם מבחר כספו ראשית כל עון הוא האף ובטרם כל יום דין נגפו אורו ידעך יום יתקצף גם יחשכו כוכבי נשפו לכן משכיל אל יזעף כי שכל אדם האריך אפו.",
+                "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע. גרסי' במ' תעניות בפ' שלישי, שאלו תלמידיו את רב אדא, במה הארכת ימים. אמ', מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי על ראש עם הקדש, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת ארעי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו, ואמרי לה בחנינתו. ד\"א שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, האדם המשכיל מאריך אפו, ואינו כועס, ומעביר על מדותיו, ואינו אומר, כאשר עשה לי כן אעשה לו. ומצינו המדה הטובה הזאת ביצחק אבינו ע\"ה, אחר שטרדו אבימלך מאתו, שנאמר ויאמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וכשהלך אליו אבימלך, לא שילם לו כמעשיו, אלא קבל אותו בסבר פנים יפות, ולאנשים אשר עמו, והאכילן והשקן, שנאמר ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. ויוסף, אע\"פ שמכרוהו אחיו, העביר על מדותיו ולא שילם להם כמעשיהם, שנא' ויאמר להם, אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם. וחסיד אחד, היה רגיל, כשהיה ישן על מטתו בלילה, היה אומר, שרי ליה לכל מאן דצערן, כדי שלא ילין לעולם במריבה עם שום אדם, ואפי' היו עולבין אותו, לכלם היה מוחל.",
+                "וכל המעביר על מדותיו ואינו כועס, הב\"ה אוהב אותו ושומע תפלתו, כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שלשה הב\"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו. וגרסי' בפ' שלי' דמסכת תעניות מעשה בר' אליעזר, שירד לפני התיבה ואמ' עשרים וארבעה רננות, ולא נענה. ירד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו, ונענה. יצאתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, ולא זה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו.",
+                "וגרסי' במדרש אשרי מי שנתקיימו בו דברים הללו, מי שיש לו שם טוב, והמעלה על לבו יום המיתה, והכועס על עוברי עבירה וממחה בידם, והרואה את הנולד, והמאריך כעסו, והמקבל מוסר מחכמים, והחושב בלבו שהוא חייב, כדי שישפיל עצמו. והזכירן שלמה ע\"ה ואמ' עליהם טוב. כיצד. מי שיש לו שם טוב, שנא' טוב שם משמן טוב. והמעלה על לבו יום המיתה, שנא' טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. והכועס על עוברי עבירה, שנא' טוב כעס משחוק, ואין שחוק אלא עבירה, שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. והרואה את הנולד, שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו. והמאריך כעסו, שנא' טוב ארך אפים מגבור. והמקבל מוסר חכמים, שנא' טוב לשמוע גערת חכם. והחושב בלבו שהוא חייב כדי שישפול עצמו, שנא' אל תהי צדיק הרבה, וכתיב בתריה טוב אשר תאחז בזה וגו'.",
+                "אבל מי שאינו מעביר על מדותיו, והוא בעל חמה ורב כעס, ומקפיד תמיד, יסורין באין עליו ומיני חולאים רעים שולטין בגופו. כדגרסי' במ' נדרים בפ' ארבעה נדרים, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל הכועס, כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה. ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנא' והתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. איזהו דבר שמכלה את העינים ומאדיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפ' הבונה, אמ' רבה בר רב הונא, כל הכועס, אפי' שכינה נגדו, אינו דורש מעשה הב\"ה, שנא' רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו, וכתי' בתריה רשע יראה וכעס. ר' ירמיה מדפתי אמר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנא' כעס בלב כסילים ינוח, וכתי' וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן בר יצחק אומר, בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנא' ובעל חמה רב פשע. א\"ר עקיבא, החובט פתו בארץ, והמפזר מעותיו בחמתו, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, סוף שהוא עובד ע\"ז, שכך הוא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו כך, למחר יאמר לו לך עבוד ע\"ז. וארז\"ל כל הכועס כאלו עובד ע\"ז, שנא' לא יהיה בך אל זר. אל, כמו יש לאל ידי, ר\"ל כח זר, שהוא הכעס.",
+                "וכל מי שהוא ארך אפים, ומושל ברוחו, ואינו כועס, ואינו מקפיד, מקרב את אומות העולם לישראל, ומכניסם תחת כנפי השכינה. כדגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל, ואל יהי קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, ואמרו, מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אותו היום ערב שבת היה והיה חופף את ראשו. הלך ועמד על פתח ביתו, ואמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, ואמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמ' לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלים. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, [וחזר] ובא. אמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. ואמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמר לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה עיניהן של תרמודיים טרוטות. אמ' לו, בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחרת וחזר ובא, ואמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמ' לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה רגליהן של אפריקיים רחבות. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת. אמ' לו, שדרין בין בצעי המים. [אמר לו, שאלות רבות יש לי לשאול ומתירא אני שמא תקפיד. נתעטף וישב לפניו. אמר לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמר לו, אתה הוא הלל נשיא ישראל. א\"ל, כן. א\"ל, אם אתה הוא, אל ירבו כמותך בישראל. א\"ל, מפני מה. א\"ל, מפני שאבדת ממני ארבע מאה זוז. א\"ל, הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד עליו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד].",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ואל תהי נוח לכעוס. מעשה באחד שבא להכעיס את הלל הזקן. המתין לו עד שיישן. התחיל דופק ואומר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. אמ' לו, מה לך. אמ' לו, שאלה אחת. הלך ופתח. ונתעטף וישב לו. אמ' לו, שאל שאלתך. אמ' לו, שכחתי. אמ' לו, הזהר ברוחך. אמ' לו, מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת, מפני שהחמור נושא אוכף על בשרו ואין זנבו מגיע עד חצי ירכו, ובשר הפרה מגולה, לפי' זנבה ארוך. אמ' לו, יש לך שאלה אחרת. אמ' לו, לאו. עמד והלך לו. עלה וישן לו. כיון שישן, התחיל דופק. ואמ', מי כאן הלל, מי כאן הלל. אמ' לו, מה לך. אמ' לו, שאלה אחת. עמד ופתח לו. נתעטף וישב לו. אמ' לו, שאל שאלתך. אמ' לו, שכחתי. אמ' לו, הזהר ברוחך. אמ' לו, מפני מה ראשיהן של בבליים ארוכים ושל בני מדינה זו מגולגלים. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת. אמ' לו, מפני שאין במקומן עריסות, וכל ימיו הוא גדל על חיק אמו, ושל בני מדינה זו, כיון שהאשה יולדת, היא נושאת ונותנת אותו בתוך העריסה, ראשיהן נעשין מגולגלין. אמ' לו, שאלות רבות יש לי לשאול ומתיירא אני שמא תקפיד. נתעטף וישב לפניו. ואמ' לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמ' לו, אתה הוא הלל נשיא ישראל. אמ' לו, הן. אמ' לו, אם אתה הוא, אל ירבו כמותך בישראל. אמ' לו, מפני מה. אמ' לו, מפני שאבדת ממני ארבע מאות זוז. אמ' לו, הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד עליו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד.",
+                "ת\"ר מעשה בגוי אחד, שבא לפני שמאי. אמ' לו, כמה תורות יש לכם. אמ' לו, שתים, אחת בכתב ואחת על פה. אמ' לו, שבכתב אני מאמינך, שבעל פה איני מאמינך. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמ' אמ' לו, א\"ב ג\"ד, למחר אמ' לו, ד\"ג ב\"א. אמ' ליה, והא אתמול לא אמרת לי הכי. אמ' ליה, ולאו על דידי קא סמכת, דבעל פה נמי סמוך עלי. ושוב מעשה בגוי אחד, שבא לפני שמאי. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחד. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמ' לו, דעלך סני לחברך לא תעביד [ואידך פירושה הוא, זיל גמור]. ושוב [מעשה] בגוי אחד, שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול סופר שהיה מקרא לתינוק, ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד וגו'. אמ' לו, פרשהו לי. פרשהו לו. אמ' לו, הבגדים הללו למי. אמ' לו, לכהן גדול. אמ' הגוי בעצמו, אלך ואתגייר על מנת שיעשוני כהן גדול. בא לפני שמאי ואמ' לו, גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמ' לו, כלום מעמידין לפני המלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע להזר הקרב יומת, אמ' לו, מקרא זה על מי נאמר. אמרו לו, אפי' על דוד מלך ישראל. נשא קל וחומר בעצמו, ומה ישראל, שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבתו שאהבן קרא להן בני בכורי, כתי' בהן והזר הקרב יומת, גר הקל, שבא במקלו ובתרמילו, על אחת כמה וכמה. אמ', הלל, ינוחו ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן. אמרו, קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, וענותנותו של הלל הכניסה אותנו תחת כנפי השכינה."
+            ],
+            "He who becomes angry his wisdom departs from him": [
+                "וכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר הונא, בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה. ואלו הן, בשבת, ובאונן, ובכלי מתכות. בשבת מנין, דכתי' ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה. כיון שכעס, שכח לומר הלכות שבת. מה אמר להם, אכלוהו היום כי שבת היום לה'. ובכלי מתכות מנין, דכתי' ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכיון שכעס, נתעלמה הלכה ממנו, ושכח לומר הלכות כלי מתכות, וכיון שבא אלעזר הכהן, אמרה, דכתי' ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זה הדבר אשר צוה ה' את משה. אמ' להם, למשה צוה ולא צוה לי. באונן מנין, דכתי' ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר. כיון שכעס, שכח לומר להם שהאונן אסור לאכול בקדשים הנותרים.",
+                "וגרסי' במדרש השכם מצינו במשה רבינו ע\"ה שכתו' בו בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה וגו', וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה. אע\"פ שברחמיו נהג ישראל ונתן נפשו עליהם, שנא' ואם אין מחני נא, אעפ\"כ בשעה שכעס נתעלמה ממנו הלכה. והיכן פירושו של דבר. כשאמ' לו הב\"ה נקום נקמת בני ישראל וגו', הוציא שנים עשר אלף חלוצי צבא, אלף למטה, ושלחן למדין, והלכו ועשו מלחמה, והרגו חמשת מלכי מדין, והרגו את בלעם בן בעור, ושבו את שבים. וכשבאו אל משה, אמ' להם, החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל וגו', וכתי' ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. אמרו לו, הכלים האלו, של כסף ושל זהב, מה נעשה בהם. מיד נתעלמה הלכה ממנו. והיה אלעזר עומד בצדו, ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו ע\"ה, אב החכמים ואב הנביאים, כשקצף שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטין על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות אמ' רבא, האי צורבא מרבנן דרתח אוריתיה מרתחא ליה, שנא' הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. אמ' רבינא, ואיבעי ליה לאניש למילף נפשיה בניחותא, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך.",
+                "ארבע מדות רעות הם באדם. א' הכזב, וכ\"ש בגדולים והחשובים. ב' הכילות, וכ\"ש בעשירים. ג' הזמה ונבלות הפה, וכ\"ש בפרושים. ד' הכעס והחמה, כ\"ש בחכמים, שבכעס אין בני אדם למדין מהן חכמה, דתנן ולא הקפדן מלמד.",
+                "וכן מצינו באלישע הנביא ע\"ה, כשקצף נסתלקה ממנו נבואתו. אימתי, כשעלו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, ואמר יהושפט, האין פה נביא לה', ויען אחד מעבדי המלך ויאמר, פה אלישע בן שפט וגו', ויאמר יהושפט, יש אתו דבר ה', וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום. באותה שעה קצף אלישע על מלך ישראל ויאמר, מה לי ולך, מלך ישראל, לך אל נביאי אביך ואמך וגו', ויאמר אלישע חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכיון שכעס, נפסקה נבואתו. ואמ' לו, הנלך רמות גלעד, ולא היה בידו מה להשיב. מה עשה, ועתה קחו לי מנגן, כלומר אולי תחול עלי רוח ה', והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', מכלל שמתחלה לא היתה לו.",
+                "וגרסי' במדרש כל אדם שכועס, אפי' פסקו לו גדולה מן השמים, מורידין אותו מגדולתו. שכך מצינו באליאב בן ישי. הוא היה הבכור ולו היתה ראויה הגדולה, וכשאמ' ישי לדוד ואת אחיך תפקוד לשלום וגו', וכשבא לשם מה כתיב, ויחר אף אליאב בדוד וגו', וכשבא שמואל למשחן, היה לו למשוח הבכור, אלא בכולן כתי', גם בזה לא בחר ה', ובאליאב כתי' אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. מכאן למדנו, שכל הכועס פוסקין ממנו גדולתו ונמאס."
+            ],
+            "The great sin of he who becomes angry regularly": [
+                "וכל המרבה לכעוס, חטאותיו וחטאת אחרים תלויים בו, ועונו רב, ועונשו גדול עד מאד, שנא' איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע. ר\"ל מי שהוא בעל אף הוא גורם המדונים, וגורם לנפשות מישראל שיהרגו, ולהורגיהם שיהרגו, ועונותיו רבים. הוי ובעל חמה רב פשע. כדגרסי' במס' ברכות בפ' תפלת השחר, אמר ליה אליהו לרב יהודה, אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח דלא תחטא. פי' אל תהי כעסן ולא תחטא. והכעס הוא אחד מעשרים [וארבעה] דברים שמעכבים את התשובה. ואליהו הנביא זכור לטוב בשביל שהיה מקפיד, ואע\"פ שלא היה מקפיד אלא על הרשעים, נסתלק מן העולם, ואמ' לו הב\"ה, אין יכול אדם מקפיד כמותך להשיב את הרבים למוטב.",
+                "וגרסי' במדרש משלי כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה. ר\"ל ישבח בפני הכסיל. ופי' ישבחנה, יישב, כמו משביח שאון ימים. ופי' באחור, באחרונה. שכל מה שיכעוס הכסיל, מיישבו החכם בדברים טובים, ובאחרונה מתיישב בעל כרחו, דכתי' וארך אפים ישקיט ריב, וכתי' טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. פי' יותר משובח הוא שמאריך אפו ואינו כועס מגבור, ואפי' מלוכד עיר, שהוא יותר מגבור, שאין כל גבור יכול ללכוד עיר. ושנינו במ' אבות איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנא' טוב ארך אפים וגו'. פי' הכובש את יצרו, שיצר הרע מתגרה עם האדם ללכת אחר שרירות לבבו ולעזוב הדרך הטובה, ולפי' הכובש את יצרו נקרא גבור, מפני שנצח את יצרו. ועוד שהוא משובח יותר מהגבור, שהגבור אין המלחמה רודפת אחריו תמיד, ויצר הרע כל יום הוא נלחם עם האדם ומבקש להדיח אותו. ומצינו שיעקב אבינו ע\"ה, שהוכיח לשמעון וללוי בניו בשביל כעסם, ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, ואע\"פ שהיה מברך לבניו הוכיח לשמעון וללוי. וכל מי שהוא בעל אף, אסור להתחבר אליו, שנא' אל תתחר במרעים, ונאמר אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבוא, וכתי' פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך.",
+                "מעשה בחסיד אחד, אם היה מוכיחו אביו ומחרפו בדברים מכוערים, היה אומר לו, אם כך עשיתי, [הריני] מתחרט ומתנחם עליהם, ועושה תשובה, ומבקש סליחה מלפני הב\"ה, ואם לא עשיתי כך, הריני מוחל לך.",
+                "אין מרצין לאדם בשעת כעסו, מפני שאינו מתרצה מפני הכעס. כדגרסי' בפ' קמא דברכות א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו, שנא' פני ילכו והניחותי לך. ומתרגמינן רוגזי יהך ואניח לך. ואם הב\"ה כך, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים בשר ודם. וכל מי שאינו כועס, הב\"ה מציל אותו מן הפורענות ומן הייסורין, ואויביו נופלין תחת רגליו, והב\"ה נוטה לו שלום, שנא' חמה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד, וכתי' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception": {
+            "On flattery": [
+                "בענין החנופה והליצנות",
+                "גם הוא לי ישועה כי לא לפניו חנף יבא. גרסי' בפ' חלק, אמ' רב חסדא אמ' רב ירמיה, ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע. כת לצים, דכתי' משך ידו את לוצצים. כת חנפים, דכתי' כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים, דכתי' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע, דכתי' כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.",
+                "שלשה הב\"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו היא מדת החנפות, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד בו, והמעיד בחבירו יחידי אם ראה ערוה בו.",
+                "וגרסי' במס' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב\"ד, א\"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתי' בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו לו עדתו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, וכתי' בתריה לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה וגו'.",
+                "ואמ' ר' אלעזר, כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו, ואם אינו נופל ביד בנו נופל ביד בן בנו. מנין, מחנניה נביא שקר, שהיה מטעה את ישראל ומדיח אותן מעל אביהן שבשמים ומבטיח אותן בשקר, שנא' ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו [מלך יהודה] בשנת הרביעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם [לאמר], כה אמר ה' צבאות [אלהי ישראל] לאמר שברתי את עול מלך בבל, בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל וגו', ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה וגו', וכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' [יקם ה'] את דבריך וגו'. ובשביל שלא מיחה בידו ירמיה, אלא אמ' יקם ה' דבריך וגו', נפל ביד בן בנו, שנא' ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, ויאמר לו, אל הכשדים אתה נופל, ויקצפו השרים על ירמיהו וגו'.",
+                "וכל עדה שיש בה חנופה היא מאוסה כנדה, שנא' כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה. א\"ר שמעון בן חלפתא, מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים [ממעשיך]. אף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב. והיכן החניף לו, שנא' ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלה ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן. ובשביל שלא הטריף עליו, אלא אמר, אל יאמר המלך כן, אמ' לו הנביא הלרשע תעזור וגו'. והמדה הרעה הזאת, אם בתלמיד חכם, היא יותר מגונה משאר בני אדם, שנא' כי גם נביא גם כהן חנפו וגו'. וכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו נקרא תלמיד חכם. אביי אמ', נקרא תועבה, שנא' אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. וגרסי' במ' חגיגה כשהיה אגריפס קורא בתורה בחג הסכות בהקהל, כחוק המלכים, כשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות, מפני שלא היה מזרע המלוכה. כיון שראו חכמי ישראל זה, אמרו לו, כדי שלא יתבייש, אל תירא אגריפס, אחינו אתה. תאנא, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, מפני שהחניפו לאגריפס, ואע\"פ שהיה מלך וענו וירא שמים. כ\"ש מי שמחניף לרשעים. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש לו חנופה מביא אף לעולם, שנא' וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסת, שנא' לא ישועו כי אסרם, וכתי' כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה.",
+                "ואמ' החכם המחניף לחבירו יותר מגונה הוא מעובד ע\"ז, כי החנף הוא מחניף לכל בני אדם וכאלו עובד אותם, והעובד ע\"ז אינו עובד אלא ע\"ז אחת. [ועוד כי העובד עבודה זרה עובד לדבר שאין בו ממשות], והמחניף לבריות הוא עובד ע\"ז שיש בה ממש. [ואין העבודות זרות מכעיסין להב\"ה, אבל המחניף הוא עובד לבני אדם, שמכעיסין להב\"ה]. ואין בני אדם יכולין להשמר ממנו, מפני שסבורים שתוכו כברו, והעובד ע\"ז הכל יודעין שהוא חוטא ומשתמרין ממנו. והמחניף את הבריות הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב ממון והמחניף גונב דעת הבריות."
+            ],
+            "The classes of flatterers": [
+                "והחנפים נחלקים על שלש כתות.",
+                "הכת הראשונה הם המחניפים לבני אדם, כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחין אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים להם, כדין אתם עושים, ואע\"פ שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.",
+                "הכת השנית יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם את נפשם, לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחנפות שבהן, ולעשירים כדי שיגזלו מהן ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, ויסירו כסלם מהב\"ה וישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ולא יאבד מידם. ובזה תועים מדרך השכל, כי ממונו של אדם כלה ואבד, שנא' הן לא בידם טובם. ולפי' ישעבדו נפשם לעשירים, כדי לגזול את העניים בכח העשירים. ואלו, וכיוצא בהם, הם עבדי עבדים בודאי, ומסירים בטחונם מהב\"ה, ושמין אותו באדם, ועליהם הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.",
+                "הכת השלישית יותר מגונה מן השנית, והם המחניפים בדת, ויראו עצמן שהן צדיקים, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלא לשמן, וכוונתם לעלות לגדולה, כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, וכדי לסלק את נפשם מן המס, וכדי לגזול יתומים ואלמנות. ואלו, וכיוצא בהן, עושים חלקלקות בלשונם, ומרמים את הבריות, כדי שיאמינו בהם, והם כאלו פורשין מצודות ומכמורות ורשתות לצוד אנשים, שנא' הציבו משחית אנשים ילכודו. ולובשים בגדים כבגדי הפרושים, ועוטים מעילים כחסידים, כדי שיבטחו בהם בני אדם, [ויכחשו] וישקרו בהם, שנא' ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש. ואלו, וכיוצא בהן, מראין לכל הענוה והיושר, כדי לפתות ההמון וכדי לגנוב את לבם, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה ואון וחמס, שנאמר כי נבל נבלה ידבר ולבו יעשה און לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר. נבלה ידבר, זה נבלות הפה. ולבו יעשה און, זו ע\"ז. לעשות חונף, זו חנופה. ולדבר על ה' תועה, זו מינות. להריק נפש רעב, אלו הבינוניים, ומשקה צמא יחסיר, אלו העניים. ומעשה החנפים נחלקת לשבעה חלקים. ואלו הן."
+            ],
+            "The ways of flatterers": [
+                "הדרך הראשון יש חנף שהוא רואה ויודע שהוא עושה שלא כדין, ויחלוק לו לשון, ויאמר לו, כדין אתה עושה. ולא די לו שמונע את עצמו מן התוכחות, ועובר על מצות עשה, שנא' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלא שמוסיף על חטאתו פשע. ועליו הכתו' אומר, אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים, וכתי' וחזקו ידי מרעים, וכתי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. נמצא, חוטא ומחטיא, ונותן מכשול לפני החוטא להנקש בה משני עניינים, האחד שלא יתנחם על דעתו ולא יעשה תשובה, הואיל ואינו מוחה בידו אלא שאומ' לו כדין עשית, והשני כי יתמיד על פשעיו, מפני שזה מהלל מעשיו הרעים. נמצא, מחשיך עיניו ומדריך אותו על דרך רעה, וחטאת החוטא תלויה בחנף הזה שמחניף לו. ולא עוד אלא שהוא תועבה, שנא' מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. כ\"ש, אם העול שבכף חבירו גלוי לרבים, והוא אומר לו לפני הכל, כדין עשית. הרי זה מחלל שם שמים בפרהסיא. וגרסי' במדרש כל מי שמחניף ואומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לכל הקללות שחשב בלעם הרשע לקלל את ישראל, שנא' אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ובלעם הרשע אומר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'.",
+                "הדרך השני המשבח לרשע ברבים, בפניו או שלא בפניו, אע\"פ שלא יצדיקנו על חמסו ועל רשעתו. אפי' הכי אל יאמר שהוא ישר ונאמן, ועל זה נאמר עוזבי תורה יהללו רשע, כי שהוא עוזב את התורה אם היה מהלל לעובר עליה והמפר את מצותיה. ואפי' שלא ישבח את הרשע זולתי בדבר טוב, הרי זה מחניף, כי יחשבו השומעים כי הוא צדיק גמור, הואיל ולא ספר מעשיו הרעים.",
+                "הדרך השלישי החנף המשבח את הרשע, ואע\"פ שאינו משבח אותו בפני בני אדם, הרי זה מאבדו מן העולם, שנא' בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו. ד\"א ובדעת צדיקים יחלצו, בדעותם של צדיקים יחלצו נפשם מדינה של גיהנם. כיצד. אם עושין דבר שלא כדין, והחנפים אומרים להם כדין עשיתם, אפי' הכי הם יודעים שעשו שלא כדין ועושין תשובה, ואינן משימין את לבם לדברי החנפים שאומרים להם כדין עשיתם. וארז\"ל אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע, ואם יש לך רעים מקצתן משבחים ומקצתן מוכיחים, אהוב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך ואלה ברעתך ישמחו. ד\"א ובדעת צדיקים יחלצו, ר\"ל בדעת הצדיקים יחלצו הרשעים, מפני שמוכיחין אותן ואינן מחניפין להם, ובתוכחות מחזירין אותן למוטב, ומצילין אותם מדינה של גיהנם.",
+                "מעשה בחסיד, שהיה צדיק ישר ונאמן, והיו בני אדם מהללים ומשבחים אותו, והיה מחשב בדעתו ואומר, באלו התושבחות שמשבחין אותי בני אדם אקבל שכרי בעולם הזה ואפסיד חיי העולם הבא. מה עשה, הלך לו לילה אחת, וחתר קירות ביתו של אדם אחד מגדולי העיר, וגנב כל נכסיו והביא אותם לביתו. ואותו האיש, שגנב לו כל נכסיו, היה רופא וחכם. בבקר השכים ומצא כל נכסיו גנובים. והיה הולך וצועק. אמ' אותו חסיד לבנו, שכב על מטתך והתחל, ויכנס הרופא לראותך, כי אני חפץ בזה מאד. והיתה כונתו, שיכנס הרופא ויראה בביתו נכסיו הגנובים, ויצא לחוץ ויכריז עליו מעשיו הרעים. מיד הלך וקרא לרופא, ונכנס לביתו לבקר את החולה. כשנכנס, ראה שם כל נכסיו שנגנבו לו. מיד יצא הרופא לשוק, והכריז ואמר, פלוני, שאתם מהללין אותו, וחושבין שהוא צדיק, אינו אלא גנב ושודד, וגנב כל נכסי, והנם בביתו. מיד תמהו האנשים, ונכנסו לביתו, ומצאו לשם כל הנכסים שנגנבו לרופא. מיד שמו אותו בבית האסורים, ויצא קול בעיר, פלוני גנב ושודד. והיתה כונתו בזה, לפי שהיו בני אדם משבחין אותו יותר מדאי, ואלו היה יושב ושותק, היה כמחנף לבריות.",
+                "החלק הרביעי. המחניף לבני אדם, ובטבעו הרע וברוע לבבו קשה עליו טובתם, ואם תבא להם תקלה ייטב בעיניו, ואם תבא להם טובה יירע בעיניו. ואעפ\"כ כשתהא להם טובה הוא מראה להם שטוב בעיניו עד מאד, והוא מראה להם שהוא שמח בהשפעת טובם, ומתאבל בלבו. ואם תבא להם תקלה, מתאבל לעיניהם ובוכה ומשתומם עמם, ולבו שמח. והחנף הזה הוא חוטא בשלשה עניינים. האחד, שהוא מחניף לבריות, והשני, שהוא שונא את הבריות ומתאבל על טובתן ושמח לאידן, והשלישי, רוע לבבו.",
+                "החלק החמישי. אם יאמינו ההמון באיש אחד, ויסמכו על אמריו ועל גזירותיו ומשפטיו וכל תקנותיו ושאר ענייניו, ויתכוין להחניף לאחד מהם, יאמר, אני בחנתי לפלוני והוא ירא שמים וחכם. ולא די לו שהוא מחניף, אלא שהוא לאחרים לפוקה ולמכשול, כי הואיל ושבחו, וסמכו הרבים על הוראתו ועל דיניו ותקנותיו, ונמצא זה מחריב את העולם.",
+                "החלק הששי מי שהוא שונא את הבריות, ומתוך השנאה אינו מדבר עמהם כשהן בטובתן, וכשהן ברעתן יראה שהוא משתתף עמם ודואג בצרותם, ומבקר אותם תמיד, ואומר להם, עתה יבחנו האוהבים, בעת הצרה, ושואל אותם תמיד על ענייניהם ועל קורותם, כדי שיאמרו לו, כך וכך אירע לנו, כך וכך תלאות מצאונו, וחוקר ודורש על עניינם, כדי שידע אמתת צרותם ושפלותם, כדי שישמח בלבו. ולא די לו שהוא מחניף להם ושמח לאידם, אלא שהוא גונב דעתם ולבם.",
+                "החלק השביעי הרואה אנשי מקומו שהם עם קשי עורף, ואומר למה אוכיח לאלו והם לא יאמינו לי ולתוכחותי, די לי שלא אעשה כמעשיהם. ואע\"פ שאינו מחניף להם, ולא אומר להם כדין אתם עושים, הואיל ולא הוכיחן נקרא חנף.",
+                "ובעון החנופה בני אדם נופלין בידי אויביהם ושוללין את שללם, שנא' הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל ולבוז בז ולשומו מרמס כחמר חוצות. ובעון החנופה הב\"ה שופך חמתו על הארץ, וידו נטויה על בחורים ועל יתומים ואלמנות, שנא' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה."
+            ],
+            "The severity of flattery": [
+                "קשה החנופה, שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף כל הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתי' ותחנף הארץ בדמים. ובעון החנופה הגשמים נעצרין, שנא' ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך, וכתי' בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. ובעון החנופה, שאדם עושה בעולם הזה, נדון בגיהנם לעד ולעולמי עולמים, שנא' פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. וכל המחניף כאלו עובר על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה, שנא' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק, תורה אין כתי' כאן, אלא תורות. וכל המחניף כאלו מחניף לכל העולם כולו, שנא' כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ.",
+                "אבל המחניף לרשעים בעולם הזה, לא יאמר להם כדין אתם עושים, אלא שמכבד אותן משום דרכי שלום, מפני יראתו מהן, מפני רשעתם. הואיל ואין בידו כח למחות בידם, מפני שהוא הדיוט והם חזקים ואלמים, ומכבד אותם שלא יזיקוהו, אין בכך כלום, דתניא מחניפין לרשעים בעולם הזה.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר לקח יעקב את מעשר מקנה קניינו, שהביא מפדן ארם, ונתן לעשו, ואמר לו, כה אמר עבדך יעקב וגו', וכתיב ואשלחה להגיד לאדוני וגו'. אמ' לו הב\"ה, יעקב, עשית קדש חול. אמ' לפניו, אני מחניף לרשע, כדי שלא יהרגני. מכאן שמחניפין לרשעים בעולם הזה, מפני דרכי שלום. וסימנך מאהבה, \"מחניפין \"את \"הרשעים \"בעולם \"הזה. פי' באהבתו בהב\"ה ומצותיו, כדי שלא יהרג ומתבטל מעשיית המצות, לפי' יחניף לרשע, עד יעבר זעם. כי הרשעים בעולם הזה אינם אלא כצל עובר, שנא' ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. אבל הצדיקים אינן כך, אלא הם יסוד העולם. מה היסוד לעולם אינו זז ממקומו, ואם יזוז ממקומו יפול הבנין, כך הצדיקים אינם זזין לעולם, שנא' כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם."
+            ],
+            "On scoffing": [
+                "והליצנות מדה רעה עד מאד, והלץ גורם רעה לעצמו. כדגרסי' בפ' קמא דע\"ז דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתי' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד, ומאחר שלא עמד מהיכן ישב, ומאחר שלא ישב [מ]היכן לץ. אלא לומר לך, שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ועליו הכתו' אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. א\"ר אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'. אמר להו רבא לרבנן, במטותא מנייכו לא תתלוצצון, דלא ליתי עלייכו ייסורין. אמ' רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנא' משך ידו את לוצצים. א\"ר שמעון, כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנא' זר יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עבירה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. א\"ר הושעיא, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. א\"ר תנחום בן חכינאי, כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי.",
+                "וכת לצים נחלקת לה' חלקים.",
+                "החלק הא' הנותן דופי בבני אדם, כענין שנא' תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. וזהו שנקרא לץ, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. פירוש שתי המדות הרעות האלו, שהן הזדון והגאוה, נתחברו בלץ, כי מבלי תועלת לעצמו גורם נזק לבני אדם בלצנות שבו. זה תכלית הזדון. והלץ הוא יותר מגונה מן הגוזל ומן החומס, לפי שהגוזל והחומס הוא מתכוין להנאת עצמו, אבל הלץ אינו נהנה ומזיק לבני אדם. והוא היהיר, ר\"ל גבה לבב וזד, כי האדם השפל והנכנע יכיר חסרון עצמו ומומו ולא יתלוצץ על בני אדם. וגרסי' במדרש מנין אנו מוזהרים שלא לקבל דבר שקר, שנאמר לא תשא שמע שוא. ומנין שאנו מוזהרין שלא יחזיק אדם את יד הרשעים, שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות. ומנין שאנו מוזהרין שלא להתלוצץ, שנא' ועתה אל תתלוצצו וגו'.",
+                "החלק הב'. הלועג לבני אדם ויבז להם בלבו לקוצר השגתם למעלות החכמות או בהצלחת הזמן, בעושר ובכבוד ובשררה, ונמצא תמיד מבזה אותם בשביל עניותם, וגאות לבו הביאה אותו אל המדה הרעה הזאת, או עושרו ושלותו ותענוגיו, כענין שנא' הלעג השאננים הבוז לגאיונים. והמתנהג במדה הזאת לעולם לא ינקה, שנא' לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה. פי' לועג לרש, יראה לו כי הוא השיג העושר בחכמתו והצלחתו הוא מפני שהוא משתדל יותר מחבירו, נמצא מתכבד בקלון חבירו ומשבח עצמו מפני שהוא מצליח, וכאלו כופר בעיקר, כי הב\"ה נותן עושר ונכסים למי שירצה, כפי מה שגזרה חכמתו, שנא' וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומפני שהליצנות היא סבתה הגאוה, שהיא הפך מן הענוה, אמ' שלמה אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. פי' הלצים הלועגים על בני אדם על מיעוט השגתם בעולם הזה, הב\"ה לועג ללצים המבזין הענוים, שנא' יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו.",
+                "החלק הג'. הלועג לחכמות ומרחיק דברי חכמים ומבזה המצות, כסבור שאין בהם תועלת. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. ושנו חכמים אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. והלץ הזה הביאה אותו למדה הרעה הזאת רוע מחשבתו, שסבור שהוא חכם וזולת חכמתו אינה כלום. ויש אנשים שיבואו לידי מינות במחשבה הרעה הזאת, ואומרים, מה תועלת בעשיית מצוה זו, ולפיכך נוטים מן התורה, שנאמר זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. והכת הרעה הזאת אינן מקבלין תוכחת ושונאין את המוכיח, שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך וגו', וכתי' יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. ואפי' מייסר אדם ללץ ומכה אותו, לא יעזוב דרכו הרעה, ויותר תקוה לפתי מן ללץ, שנא' לץ תכה ופתי יערים. ולעולם אין ללץ תקוה, מפני שהוא מתלוצץ לדעות בני אדם, שנא' ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ר\"ל יותר תקוה יש לכסיל מן ללץ.",
+                "החלק הד'. הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה כדרך יושבי קרנות. ושתי רעות יש בדבר הרע הזה. האחד, שכל המרבה דברים מביא חטא, ר\"ל דברים בטלים, כ\"ש מי שהוא קובע את עצמו תמיד לדברים בטלים. והשני, שהוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, הואיל והוא בטל מדברי תורה, שהיא עץ חיים. ודרשו רז\"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, עליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב, וכתי' בתריה כי אם בתורת ה' חפצו. הא למדת, שמושב לצים מביא לידי ביטול תורה.",
+                "החלק הה'. המתלוצץ ויושב תמיד עם סובאי יין וזוללי בשר, ואוכל ומשתכר עמהם, ולפי' לא ילמד הדרך הטובה, שנא' לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם. וסובא היין גורם לשלשה דברים רעים. א' גורם לו להתלוצץ. ב' גורם לו להיות הומה וצועק כשוטה ונוער כחמור וגועה כשור. ג' שלא ילמד תורת הב\"ה ומצותיו לזכות בהן. ולעולם לא תתקשר המדה הזאת בנפש אדם עד שהוא פורק מעליו עול שמים, ועל כן הוא נענש תמיד בשפטים רעים, שנא' נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים."
+            ],
+            "The severity of scoffing": [
+                "קשה הליצנות, שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואע\"פ שלא היה בלבו דופי, שנא' ויקבוץ יהוא את כל ישראל ויאמר אליהם אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.",
+                "קשה הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש אחד מעוברי שאר עבירות, אלא ללץ, שנא' גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון.",
+                "קשה היא הליצנות, שהביא הב\"ה עשרה מכות על פרעה ובכלן לא שינה עליו סדרו של עולם עד שנתלוצץ בישראל, שנאמר לא כן לכו נא הגברים, וכיון שנתלוצץ, הפך הב\"ה את האור לחשך, ושנה עליו סדרו של עולם.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנא' לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל. נח היה דומה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו, ומתלוצצים בו.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שהתלוצצו בלוט, שנא' ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר, ואתה אומר שהיא נהפכת.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על הפלשתים עד שנתלוצצו בשמשון, דכתי' ויאמרו קראו לשמשון ויצחק לנו, מה כתי' אחריו, וילפות שמשון את שני עמודי התוך, ונפל הבית ומתו פלשתים.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות [לבא] על בני מואב עד שנתלוצצו בישראל כשגלו, שנא' ואם לא השחוק היה לך ישראל.",
+                "קשה היא הליצנות, שעליה נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנא' ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, וכתי' ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנא' וישמע סנבלט החורוני וטוביה וגו' וילעיגו לנו. ועל הליצנות נענש שלישו של יהורם, שנא' ויען השלישי [וגו'] ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה, וכתי' וירמסו אותו העם בשער וימת. ועליה נענשו מקצת ישראל, שנא' לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו', כי אמרתם כרתנו ברית את מות. ומה ענשו של דבר, וכופר בריתכם את מות. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. ואפי' בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנא' משך ידו את לוצצים. ואפי' על לא דבר אסור להתלוצץ, כדי שלא תהא הליצנות לו הרגל, שנא' ולצים לצון חמדו להם.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני אומר לו, מה הנאה יש לאדם ממנו, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הב\"ה משיב לחכם ואומר לו, אע\"פ שקנית חכמה לעצמך קנית. לכך נאמר אם חכמת חכמת לך. ר' אלעזר אומר, אם חכמת בתורה, כאלו את משמח להב\"ה, שנתן לך חכמה, שנאמר אם חכמת חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה, ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים. ד\"א אם חכמת חכמת לך וגו', לעולם אין מתחברין שתי מדות הללו באדם אחד, החכמה והליצנות, אם חכם הוא אינו לץ ואם לץ הוא אינו חכם, שנא' אם חכמת חכמת לך, וכתי' ולץ לא שמע גערה, וכתי' בקש לץ חכמה ואין.",
+                "מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. פי' שהיה מפנה אבנים מביתו ומשליכן ברשות הרבים. מצאו חסיד אחד. אמ' לו, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. שחק אותו האיש, והלעיג עליו, ונתלוצץ בו. ואמר, שוטה שבעולם, ומה ביתי אתה אומר שאינו שלי ורשות הרבים הוא שלי. לא היו ימים מועטים עד שנצטרך אותו האיש, ומכר את ביתו, והיה מהלך ברשות הרבים, והיה נכשל באותן אבנים שהוציא מביתו. והיה אומר, יישר כוחו של אותו חסיד, יפה אמ' לי כי ביתי לא היה שלי, מפני שהיה לי רשות למכרו, ורשות הרבים הוא שלי, בכלל אנשי העיר, מפני שאין לי רשות למכרו. ייסרני, ולא שמעתי ממנו, ונתלוצצתי בו, וקיימתי בעצמי ולץ לא שמע גערה.",
+                "מדת הליצנות היא מדה רעה עד מאד. ואסור לאדם להתלוצץ בכל דבר שבעולם, חוץ מבע\"ז ובעובדיה. מנין אנו למדין, מאליהו הנביא ז\"ל, שנא' ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר (אליהם) קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. אמ' להם, וכי הבעל הזה, שאתם עובדים אותו, שיח לו, שמא הוא ברא את כל האילנות, כענין שנא' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', וכי שיג לו, שמא הבטיחם את כל התחומין, כענין שנא' לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו, שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנא' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, אולי ישן הוא ויקץ, או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותן משנתן לחיי העולם הבא. אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הב\"ה, לו נאה לעבוד ולו נאה להשתחוות, יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, ותתנשא מלכותו לדורי דורים.",
+                "וכל מי שאינו מתלוצץ, ולא מחניף לרשעים בעולם הזה, ויש לו יכולת ונפרע מהן, ונוקם נקמת הב\"ה מהן, ומשבר גאותן ומאבד אותן, בקנאתו להב\"ה ובאהבתו אוהביו ובשנאתו שונאיו, הב\"ה כורת לו ברית שלום, לו ולזרעו אחריו, עד סוף כל הדורות, שנא' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וכתי' בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment": {
+            "Loving one's fellow": [
+                "בענין אהבת החבירים",
+                "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. גרסינן במסכת ערכין בפ' יש בערכין, ת\"ר לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו, ת\"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. וגרסי' במ' יומא בפ' כל מי שהוא רוצה לתרום, תניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה, אמ' לו השאילני מגלך, אמ' לו לאו, למחר אמ' לו, חבירי, השאילני קרדומך, אמ' לו, איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. איזו היא נטירה, אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' לו, טוב, איני עושה כמותך שלא השאלתני. ומעשה בחסיד אחד שבכל לילה, כשהיה עולה לישכב על מטתו, היה מוחל לכל מי שהירע לו, והיה אומר, מחול ליה לכל מאן דצערן, כדי שלא יעבור עליו יום אחד שהוא שונא או נוקם או נוטר את חבירו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה יגע מן הדרך. נכנס לחרבה אחת, וישב לו בצד כותל אחד רעוע, וישן לשם. כשיהיה ישן, יצא נחש אחד גדול מן החרבה, ופיו פתוח, והיה בא לאותו האיש לנשוך אותו. ומיד יצא שועל אחד גדול וקפץ על הנחש והרגו. הקיץ אותו האיש משנתו, וראה הנחש לנגדו, מת, מוטל על הקרקע. קם ממקומו אותו האיש, ומיד נפל הכותל, ונמלט ממנו. ור' אבא רואה. אמ', אדם זה, שנעשו עמו נסים כאלו, ודאי כשר הוא. בא ואמר לו, מה מעשיך, שהרי הב\"ה עשה עמך נסים גדולים, ולא לחנם נעשו לך. אמ' לו, מימי לא גמלתי רעה לאדם בעולם, ולא עשה לי אדם שום רעה אלא שמחלתי לו מיד, ולעולם לא עליתי על מטתי ליישן בלילה עד שמחלתי לכל אדם שציער אותי, ולא הייתי חושש לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי, אלא שמאותו היום ואילך הייתי משתדל בטובתו. בכה ר' אבא, ואמ', גדולים מעשיו של זה ממעשיו של יוסף הצדיק, דאלו יוסף מחל עלבונו לאחיו, מפני שהיו אחיו, והיה ראוי למחול להם, אבל זה, שמוחל עלבונו לכל אדם, גדולים מעשיו, והוא ראוי שיעשה הב\"ה עמו נסים גדולים.",
+                "ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבא אומר, זה כלל גדול. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות האדם. ר' אלעזר הקפר אומר, גדול השלום ושנאת המחלוקת, שאפי' עובדין ע\"ז, כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו. ואם יש מחלוקת מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו. תניא בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, וחכמים אומרים, מחלוקת בעיר שפיכות דמים בעיר. בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה ליחרב, ויש אומ' סופה להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת, וכן שני בתי דינין, וביניהן מחלוקת, סופן למות. אבא שאול אומר, מחלוקת ב\"ד חורבן עולם.",
+                "בשלשה מקומות ויתר הב\"ה על ע\"ז ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה, בימי דור אנוש, התחילו לעבוד ע\"ז, שנא' אז הוחל לקרוא בשם ה', ולא נתפרע מהם הב\"ה עד דור המבול, שהיה ביניהם מחלוקת, והיו גוזלין וחומסין זה את זה, ולא ויתר להם, שנא' קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. שניה, בדור המדבר, כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להם הב\"ה, אבל כשהיו באין למחלוקת לא ויתר להם. שכל מקום שאתה מוצא וילונו, את מוצא לשם מכה, וגדולה מכלם מחלוקת של קרח, ולפי' נהג הב\"ה עם קרח ועם עדתו לפנים משורת הדין. א\"ר ברכיה, בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי ב\"ד של מטה אין עונשין לאדם עד שיביא שתי שערות ויהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, וב\"ד של מעלה עד שיהא בן עשרים שנה, וכאן אבדו אפי' יונקי שדים. הה\"ד אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. שלישית, כשנחלקו עשרת השבטים על שבט יהודה ובנימין, ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פורענות לאלו. כשחטאו עשרת השבטים בא שבט יהודה ופרע מהם, שנאמר וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים את בית אל ואת בנותיה, ואומר ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת. ואע\"פ שהיה ירבעם עובד ע\"ז, ויתר לו הב\"ה, עד שחלק על שבטי יהודה, ונענש.",
+                "ר' מאיר אומר, קשה היא המחלוקת, שאפי' מחלוקת שהיא ליישובו של עולם לא אמ' בה הכתו' טוב, ובכל מעשה בראשית מ' טוב, שנא' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן, ולפי שכתוב בו הבדלה לא כתיב בו טוב. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מחלקות שהיא ליישובו של עולם לא נאמר בה כי טוב, מחלוקת שהיא לחורבנו של עולם על אחת כמה וכמה. ר' יהודה אומר, קשה היא המחלוקת, אפי' לעשות סייג למצות. שכן מצינו בבני ראובן ובני גד, שאמרו למשה רבינו ע\"ה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן, ומפני מה בחרו אותה, מפני שהיה להם מקנה רב והיו מבקשין להתרחק מן הגזל, ולפי שפירשו מישראל, הם גלו תחלה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שפירשו מחבריהן להתרחק מן הגזל, נענשו כך, הפורשין מחבריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה."
+            ],
+            "The severity of": [
+                "קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מיתה, שנא' וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו', וכתי' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. קשה היא השנאה, שהיא מביאה לידי שפיכת דמים, שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ר' יצחק אומר, שלשה נקראו רשעים, המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלווה ואינו משלם. המגביה ידו על חבירו מנין, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, מלמד שעדין לא הכה. המעיז פניו מנין, שנא' העז איש רשע בפניו. והלווה ואינו משלם מנין, שנאמר לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן.",
+                "מנין שאסור להכות אדם את חבירו, שנא' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שנתחייב מלקות, אנו מצווין שלא להלקותו אלא מלקות קל, אדם בחבירו על אחת כמה וכמה. מנין שאסור להתגרות זה בזה, שנא' וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. והלא דברים קל וחומר, ומה אם עמון ומואב, שאמר הכתוב לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, נאמר בהם אל תצורם, ישראל זה לזה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, יכול אם גמלו רעה יריב עמו, והלא כבר נאמר לא תקום ולא תטור, אלא אפי' גמלו רעה אסור להריב עמו. א\"כ למה נאמר אם לא גמלך רעה, ללמדך, שקשה הוא העונש אם לא גמלו רעה יותר משאם גמלו רעה. וכן הוא אומר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. אם קשה הוא העונש כשהוא יושב לבטח יותר משאם היתה ביניהם מריבה, כ\"ש שעונשו קשה של נכנס בתוך ריב של חבירו להתקוטט. דא\"ר נתן, הרי הוא אומר כבוד לאיש שבת מריב, ומה אם מריבה שהוא לאדם עצמו יש לו כבוד אם כבשה, קל וחומר מריבה שאינה שלו והוא מכניס את עצמו בתוכה. וכן הוא אומר מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו, ללמדך, המחזיק באזני הכלב אין לו תועלת, ואיפשר שיהיה לו בדבר היזק, שינשכנו הכלב, כך המתעבר על ריב לא לו, ואיפשר שיהרוג או יהרג, או יכה או יכו אותו, או יקל או יחרף, או יתקלל, למה היה בשלום והכניס עצמו בסכנה.",
+                "ד\"א לא תשנא את אחיך. קשה היא השנאה, שהחריבה את ירושלם, כדגרסי' במ' גיטין בפ' הניזקין, אקמצא ובר קמצא חריב ירושלם. ההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמ' ליה לשמעיה, זיל איתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דיתיב. אמ' ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבי הוא, אזל. אמ' ליה, מאי איתבעי הכא. אמ' ליה, הואיל ואתאי, שבקן לי, ואנא יהיבנא דמי דאכילנא ושתינא. אמ' ליה, לא. אמ' ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתא. אמ' ליה, לא. נקטיה בידיה ואפקיה. אמ', הואיל ויתבו רבנן הכא ולא מחו בידיה, לא לשום שמים עביד. אזל אכל קורציהון בי מלכא. אמ' ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמ' ליה, מי יימר. אמ' ליה, שדר להו קרבנא וחזי אם מקריבו ליה. שדר בידיה עגלה תילתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומא. סבור רבנן לאקחא משום שלום מלכות. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו בעלי מומין קרבין על גבי המזבח. אמרו, יהרג. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. לא הקריבוהו. ונודע הדבר לקיסר ונתגלגל הדבר וחרבה ירושלם. א\"ר שמעון בן אלעזר, בוא וראה כמה כחה של שנאה, שהרי סייע הקב\"ה לבר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו."
+            ],
+            "The severity of discord": [
+                "ובעון שנאת חנם חרבה ירושלם בשנייה, וסמך לדבר איכה ישבה בדד העיר, ראשי אותיות איבה. וגרסינן במ' יומא בפ' יום הכפורים, תניא, מקדש שני, שהיו בקיאין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואז\"ל כי קצר המצע מהשתרע, מאי מהשתרע, מלהיות שני רעים כאחד. ורוב ייסורין הבאין על האדם בעון שנאת חנם הוא, כדגרסי' בפ' במה מדליקין תניא, ר' נחמיה אומר, בעון שנאת חנם מריבה באה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. וגרסי' בויקרא רבה והסיר ה' ממך כל חולי, מה הוא כל חולי, אמ' רב, דין ליבא בישא. וגרסי' בספרי עבר על מצוה קלה עובר על מצוה חמורה, עבר על לא תשנא את אחיך בלבבך, סופו לבא לידי שפיכות דמים. ומי גרם לאבשלום להרוג את אמנון, הוי אומר זו שנאה, שנא' ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. ושנינו במ' אבות ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. וגרסי' באבות דר' נתן ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות טורפין את האדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. שכל מי שהוא שונא את חבירו, הב\"ה עוקרו מן העולם. שכן מצינו באנשי סדום, שלא עקרן המקום מן העולם אלא על שהיו שונאין זה את זה, שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', רעים, זה לזה, וחטאים, בגלוי עריות, לה', בע\"ז, מאד, בשפיכות דמים. וגרסי' במכילתא כי תראה חמור שונאך וגו', אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אהובך, מבטיחך אני שאעשה שונאך אהובך, דכתי' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואמר החכם שונא אחד יהיה כאלף אלפי אלפים שונאים, ואלף אלפי אוהבים יהיו בעיניך כאחד.",
+                "ואע\"פ ששנאת חנם עון גדול, חייב אדם לשנוא את הרשעים, כשם שהוא חייב לאהוב את החבירים ההולכים על הדרך הישרה, שנא' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכתיב תכלית שנאה שנאתים, וכתיב יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי.",
+                "ד\"א כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזוב עמו, ומה אם מי שהוא שונא אותו אסרה תורה לשנאתו, קל וחומר מי שאינו שונא אותו. ודוד ע\"ה קורא האויב בארבע לשונות של גנאי, חמס, חנם, שקר, ריקם. חמס, שנא' ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני, אלו השונאים את הדיינים, המזכים את החייב והמחייבים את הזכאי, כדי לבקש את החמס. שקר מנין, שנאמר שנאי חנם עצמו, [וכתי'] שקר תרמיתם, אלו השונאים את הכשרים, מפני שהם אומרים אמת, והם מבקשים לומר על הרע טוב ועל טוב רע. ריקם, שנאמר גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, אלו השונאים את תלמידי חכמים, על ידי שהן אומרים יש דין ויש דיין, כדי לומר שהעולם הוא ריקם. חנם, שנא' ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם, אלו ששונאים את חביריהם על לא דבר, שנאמר בלי עון ירוצון ויכוננו עורה לקראתי וראה.",
+                "מנין שאסור לשמוח זה באד זה, שנא' שמח לאד לא ינקה. ולא נענשו אנשי צור אלא על שמחת אד, שנא' בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח וגו', וכתי' כה אמר ה' הנני עליך צר והעליתי עליך גוים רבים וגו'. ולא נענשו בני עמון אלא על שמחת אד, שנאמר יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה וגו', וכתי' הנני נותנך לבני קדם למורשה וגו'."
+            ],
+            "Love of all people": [
+                "לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ואמר לרעך, ולא אמר את רעך, מלמד, שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. וגרסי' באבות דר' נתן ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשבועה אמ' הב\"ה דבר זה ואהבת לרעך כמוך אני ה'. אני ה' בראתיו, אם את אוהבו אני נאמן לשלם שכר, ואם לאו אני דיין ועתיד ליפרע. והאוהב את הבריות כאלו קיים כל התורה כלה, כדגרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחת. אמ' לו, ואהבת לרעך כמוך. ד\"א ואהבת לרעך כמוך, לעושי מעשה רעך, ר\"ל שיהיה ירא אלהים, שנא' חבר אני לכל אשר יראוך וגו'. ד\"א ואהבת לרעך כמוך, חייב אדם לאהוב את חבירו ולחמול על הונו, דתנן ר' יוסי אמר, יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. ופירשו רז\"ל כשם שרואה אדם את ממונו כך רואה את ממון חבירו, וכשם שאין מוציא שם רע על ממונו כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. ואם ראה את חבירו במקום סכנה חייב להצילו בכל יכלתו, ואם לא הצילו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו, שנא' לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראה אדם רודף אחר חבירו להורגו, אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה, שחייב להצילו כנפשו, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך. ואז\"ל אם ראית חבירך טובע בנהר, או לסטין באין עליו, חייב אתה להצילו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך, וכתי' הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך. וא\"ת מי רואני ומי יודיעני, למה אסכן בעצמי, שלום עליך נפשי, מה כתיב בתריה, כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו.",
+                "וכתב הרמב\"ם ז\"ל הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באים עליו, ויכול להצילו, או שישכיר אחרים להצילו ולא הצילו, או ששמע שגויים או אנסים חושבים עליו, ולא גלה את אוזן חבירו להודיעו, או שידע בגוי או אנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהשיב מה בלבו ולא פייסו, וכל מה כיוצא בזה, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואם הצילו, כאלו קיים עולם מלא.",
+                "ואפי' יהיה אויבו או שונאו, חייב להציל אותו ולהציל ממונו, שנא' כי תראה חמור שונאך וגו'. והעושה כך, הב\"ה רוצה במעשיו, שנא' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ר\"ל אם חפץ שירצה דרכיו הב\"ה, ישלים הוא בעצמו עם אויביו. כיצד, אם יראה שור או חמור של חבירו רובץ תחת משאו, יקים אותו עמו, מיד יסיר אויבו השנאה מלבו, ובשביל זה ירצה הב\"ה דרכיו. ותניא מי שיש לו אוהבים מלמטה יש לו אוהבים מלמעלה, וכל מי שיש לו צרים מלמטה יש לו צרים מלמעלה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו."
+            ],
+            "Associating with the upright": [
+                "לעולם יתחבר אדם לטובים ולישרים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל. כמו ששנינו במ' אבות נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ופירשו חז\"ל אחד שכן שבבית, ואחד שכן שבחוץ, ואחד שכן שבשדה, שאין הנגעים באים אלא על ביתו של רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק. כיצד. כותל שבין רשע לצדיק, ונראה נגע בביתו של רשע, סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, אוי לרשע ואוי לשכנו, עונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. ד\"א ואל תתחבר לרשע, שלא יתחבר אדם לאדם רע. שהרי יהושפט נתחבר לו לאחאב, ועלה עמו לרמות גלעד, ויצא עליו קצף, שנא' הלרשע תעזור ולשונאי ה' תאהב, בא עליך קצף מאת ה'. שוב נתחבר לאחזיהו ופרץ ה' את מעשיו, שנא' בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך. וכן מצינו באמנון, שנתחבר לו ליונדב, ויעץ לו עצות מות, שנא' ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד, חכם לפורענות. וגרסי' באבות דר' נתן רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם יאמרו לך הילדים בנה בית המקדש, אל תשמע להם, ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש, שמע להם, מפני שבנין הילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה, שעזב עצת הזקנים ונטל עצת הילדים.",
+                "אל תהי חבר לרשע, אפי' לדברי תורה. אלא ישתדל אדם לקנות חבר טוב ולהתרחק מחבר רע. דתנן אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך ישרה, שידבק בה האדם. ר' אליעזר אומר, עין טובה, ר' יהושע אומר, חבר טוב, ר' יוסי אומר, שכן טוב, ר' שמעון אומר, הרואה את הנולד, ר' אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנה האדם. ר' אליעזר אומר, עין רעה, ר' יהושע אומר, חבר רע, ר' יוסי אומר, שכן רע, ר' שמעון אומר, הלווה ואינו משלם, ר' אלעזר אומר, לב רע.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. הולך את חכמים יחכם, למה הוא דומה, למי שהוא נכנס לבית המרקחים, לא נתן ולא לקח, וריח טוב לקח, כך כל מי שהוא הולך עם צדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים. ורועה כסילים ירוע, למה הוא דומה, לאדם שנכנס לבית הבורסקי, לא נתן ולא לקח, וריח רע לקח, כך מי שהוא מהלך עם הרשעים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הרעים.",
+                "אמר המחבר, משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, ופגעו בשתי חבורות של בני אדם שהיו מהלכין בדרך. החבורה האחת היו בה אנשים צדיקים ישרים ותמימים, אנשי חסד, יראי אלהים. הלך האחד ונתחבר להם והלך עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו עמהם היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו קרוב למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו להם. החבורה השנית היו בה אנשים בני בליעל, גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך ובוזזים את נכסיו. הלך השני ונתחבר להם והלך עמם, וכל מי שהיה רואה אותו בדרך היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו לדרכם. היו שני אנשים באין לעיר והיו מאותה המדינה. האחד מהם ראה לחבורה של צדיקים, ולאותו האיש עמהם, והיה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך חבורה של חסידים קדושים, שהיו מהלכין בדרך, ופייסתי מהם שיכנסו למדינה, כדי שיעשו להם כבוד אנשי המדינה, ולא רצו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר להם בדרך ופירש מהם קרוב מהמדינה, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה חבורה של צדיקים. מיד עשו לו כבוד גדול, ומינוהו עליהם לראש ולקצין. וכל זה מפני שנתחבר לטובים. השני היה בא אל המדינה וראה אותם הגנבים והשודדים. מיד נבהל, ופחד על נפשו, ונתחבה עד שעברו. וכיון שנכנס למדינה, היה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך כת של גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך, ושוללים את ממונו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר אליהם בדרך ופירש מהם קרוב לעיר, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה הכת של גנבים. מיד לקחוהו ותלו אותו. וכל זה מפני שנתחבר לרשעים. לא גנב ולא שלל עמהם, ומת מיתה משונה. ע\"כ.",
+                "וכל הרוצה להתרחק מן העבירות יתרחק מחברת הרשעים. ואמרו חכמי המוסר כשתרצה לשאול על אדם, שאל למי הוא מתחבר, כי כל אדם עושה כמעשה רעהו. לפי' יתחבר אדם לטובים ויתרחק מן הרעים. ואמ' החכם חברת הטובים כבוד ויקר וחברת הנבלים קלון ובזיון. ואמ' המתחבר לטובים, אפי' עבר עבירה, אין חושדין אותו, והמתחבר לרעים, אפי' לא עבר, חושדין אותו. והמתחבר לטובים דומה למי שהוציא המור, אפי' שלא יתן ממנו לחבירו, נהנה ממנו. והמתחבר לרשעים דומה לאדם שהוא קרוב לכבשן האש, שאם לא ישרף יתהבהב. ועוד אמרו לעולם לא נתחבר אדם לרשעים ונפטר מהם בשלום. ולעולם כל מין ידבק במינו, הצדיק ידבק בצדיק והרשע ידבק ברשע, כד\"א את כל עורב למינו. וגרסי' בבבא קמא מנא הא מילתא, דאמרי אינשי, דקלא בישא מטייל ואזיל בתר קנא דשרכי. פי' הדקל הרע, שאינו עושה פירות, הוא מתחבר לאילני סרק, שאין עושין פירות, וצומח ביניהם. ודבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל, שנוי בנביאים, ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים, ומשולש בכתובים, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. ואינו בפסוק אלא בספר בן סירא, ואמ' בכתובים לפי שהוא כתוב. והרוצה לדעת מידות חבירו, יסתכל במה שהוא משבח. אם משבח הטובות, בידוע שהוא בעל מדות טובות, ואם בהפך, הוא בהפך. והוא שאמ' שלמה ע\"ה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. אינו מהלל אלא הדומה למדותיו, אם רעים ואם טובים.",
+                "ששה דברים אין אדם יכול לעשותן, אם עושה אלו הו' דברים אחרים. ואלו הן. א' אין לך אדם שרודף למלאת תאות יצרו, שלא יחטא. ב' אין לך אדם שמשיח תמיד עם הנשים, שלא יבא לידי ניאוף. ג' אין לך אדם שקבץ ממון הרבה, שלא גס לבו עליו. ד' אין לך אדם שהתחבר לרעים, שנפטר מהם בשלום. ה' אין לך אדם שקרוב למלכים, שלא נתהפך עליו הזמן. ו' אין לך אדם שבקש שום דבר מהנבלים, שנעשית בקשתו.",
+                "וחברת הטובים כלה תועלת, בלי היזק, אפי' אין נותנין לו שום דבר משלהם. ואפי' אינן מליצין בעד חבריהם, אפי' הכי חברתם טובה היא ומועילה, לפי שבני אדם מכבדין אותם. לפי' יתחבר אדם לטובים. ואמר החכם המתחבר לטובים תגדל מעלתו, ויתנשא הוא ומשפחתו, והמתחבר לרשעים סופו להיות כהם. ורשע המתחבר לצדיקים סופו להיות כהם, שנא' הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ולעולם יהא אדם עבד לנדיבים ולטובים ולא יהיה שר ושופט לקלים ולפוחזים. דתנן והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ר' אומר, כשהלך לוט עם אברהם אבי' ע\"ה למד מדרכיו וממעשיו הטובים. מה עשה אברהם אבינו ע\"ה, עשה בית קבול בחרן, וכל מי שהוא נכנס ויוצא היה מאכילו ומשקהו, ואומר לו, אחד הוא אלהי אברהם ית' שמו, וכשבא לוט היה עושה כך. ועוד אמ' החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחין אותו, אם הוא ראוי לחבורה אם לאו.",
+                "ועוד אמרו, החבורה היא על ארבעה עניינים.",
+                "[האחת] דומה למזון, והיא חברת האדם לאשתו ולבניו, שנא' באהבתה תשגה תמיד. כשם שהמזון הוא צריך לו האדם תמיד, שבו קיום גופו, כך היא חברת האדם לאשתו ולבניו תמיד, כשם שבכל יום ויום הוא צריך לראותם, ובם יהיה שלו ושקט ושאנן, ודעתו מתיישבת עליו. ומנין שדומין אשתו של אדם ובניו למזון, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. המשיל האשה והבנים לשולחן.",
+                "השנית דומה לרפואה, והיא חברת האח. כמו שאין צריך אדם לרפואה אלא בעת החולי, כך חברת האח אינה צריכה אלא בעת הדוחק והצרה, שנאמר ואח לצרה יולד.",
+                "השלישית חברת הרעים הטובים, ודומה אהבתן ורחמנותן לחמלת האב על הבן. באב כתי' כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, וכתי' כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברע כתי' חנוני חנוני אתם רעי.",
+                "הרביעית דומה לסם המות, והיא חברת הרעים ובני הבליעל. שכשם שסם המות מזיק וממית, כך הרעים ובני הבליעל ממיתים.",
+                "וגרסי' במדרש המתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע הרי הוא ממרגיזי אל. והמרמה בדרכיו מתאבל בגופו. והמטה את חבירו מדרך הטובה לדרך הרעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על עניותן של ישראל סוף שהוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חבירו פנקסו פתוחה ביום. אוי למי שהשעה מטעה בו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל. אוי למי שמאבד את עולמו. אוי למי שתקלה באה על ידו. אוי למי שנתחלל שם שמים בידו."
+            ],
+            "The qualities of a good friend": [
+                "ט\"ו דברים צריך לעשות החבר הטוב לחבירו הנאמן, ואז תהיה חברתו נאה ושלימה בלא מרמה. ואלו הן. א' יקדים בשלומו. ב' צריך להזמין לחבירו בכל חפציו הטובים וביום שמחתו. ג' יקראהו במיטב שמותיו. ד' ישמור סודהו ולא יגלהו. ה' יהיה למושיע בעת צרתו ומשתתף עמו בכל תלאותיו. ו' יבקרהו בחוליו וישתדל לעשות צרכיו כל ימי שבתו בחוליו. ז' יתעסק בצרכי קבורתו אם מת. ח' יתקן דבריו בפניו, כ\"ש שלא בפניו. ט' יעבור על פשעיו שפשע לו ויחמול לו מיד. י' יוכיח אותו אם ידע בו שעושה שלא כדין. י\"א יכבדנו תמיד. י\"ב לא ירמה אותו במשא ומתן. י\"ג יעשה כל מה שידור לו לעשות. י\"ד לא יכזב לו. ט\"ו יבקש עליו רחמים תמיד ויבקש טובתו בלבו.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ועוד ג' דברים היה אומר ר' אליעזר, יהי כבוד חבירך חביב כשלך [וכו'], הוי חס על כבוד בניו ובנותיו. אם רוצה את שלא יטול אדם את שלך, אף לא תהי נוטל את של חבירך. אם רוצה את שלא יאמר אחריך דבר, אף אתה לא תאמר אחרי חבירך דבר. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. חייב אדם לאהוב את חבירו ולחלוק לו כבוד. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מלאכי השרת, שאין ביניהן יצר הרע, חולקין כבוד זה לזה, בשר ודם, שיש ביניהם יצר הרע, אין חולקין כבוד זה לזה. [ומנין שמלאכי השרת חולקים כבוד זה לזה], שנאמר וקרא זה אל זה ואמר וגו'. [מה ת\"ל ואמר, אלא זה] האומר לחבירו את גדול ממני, אתה פותח בשבחו של מקום תחלה. וגרסי' במגילת חסידים [אם] את רוצה להדביק לך אוהב, הוי נושא ונותן בטובתו. ולא יעבור אדם על דעת חבירו ויבטל רצונו מפני רצון אחרים. כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני שאיני כהן, ואלו אמרו לי חבירי עלה לדוכן, הייתי עולה.",
+                "שמונה חבורות הן של בני אדם, המתחבר לאחת מהן למד מדה בפני עצמה. ואלו הן. א' המתחבר למלכים למד החמס והגאוה. ב' המתחבר לעשירים למד אהבת הממון ותענוג העולם הזה. ג' המתחבר לעניים למד הענוה והשבח וההודאה. ד' המתחבר לנשים למד הזמה והחשק והשחוק ונבלות הפה וכל מחשבה רעה. ה' המתחבר לנערים למד שיחה בטלה והיתול, דתנן שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ו' המתחבר לרשעים למד העונות והפשעים ומסלק ממנו התשובה. ז' המתחבר ללצים למד שוא ודבר כזב. ח' המתחבר לחסידים ולצדיקים למד החסד והמדות הטובות ונוחל העולם הבא.",
+                "לעולם ישתדל אדם לקנות לו חבר, אם ימצא אותו, בחנם, ואם לאו, יקנהו בממונו. דתנן עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ואמר החכם תמה אני ממי שקונה את העבדים בממונו, איך לא יקנה את בני החורין באמרי פיו הטובים. שבדברים הטובים קונה האדם החבירים [יותר] מבממון. וחסידים הראשונים היו דנין את כל אדם לכף זכות, ואפי' היו רואין לאדם עושה שום דבר שהיה נראה לרבים שהיה עובר עבירה, היו מזכין אותו בלבן, ודנין אותו לכף זכות, ואומרים, איפשר שלא עבר וכוונתו היתה לדבר אחר והיו מסתלקין מן החשד, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו. וגרסי' במ' שבת בפ' מפנין, ת\"ר הדין את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות.",
+                "מעשה באדם אחד מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. כיון שהגיע ערב יום הכיפורים, אמ' לו, תן לי שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני. אמ' לו, אין לי מעות. אמ' לו, תן לי בהמה. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי קרקע. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי כרים וכסתות. אמ' לו, אין לי. הפשיל את כליו לאחוריו והלך בפחי נפש. אחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ומשוי שלש חמורים, אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמ' לו, בשעה שאמרת לי תן לי מעות, ולא נתתי לך, במה חשדתני. אמ' לו, שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לו לקנות ולקח בהן. וכשאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מושכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי קרקע, ואמרתי אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מוחכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי כרים וכסתות, ואמרתי לך, אין לי, במה חשדתני. [אמ' לו], אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמ' לו, העבודה, כך היה, שהקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי את נדרי. ואתה כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידין אותך לכף זכות.",
+                "ת\"ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ובמלון השכיבה מרגלותיו. למחר ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, בשעה שהשכבתיה אצלי, במה חשדתוני. אמרו לו, סבר ר' שמא יש תלמיד שאינו בדוק לרבו. ובשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא מטורח הדרך ראה ר' קרי. אמ' העבודה, כך היה, ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, [המקום ידין אתכם לכף זכות].",
+                "ת\"ר פעם אחת הוצרך דבר לחכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו, מי ילך לנו אצלה. אמ' להם ר' יהושע בן חנניה, אני אלך. הלך הוא ותלמידיו. כיון שהגיעו לפתח ביתה, חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל הדלת בפניה. וכשיצא, ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, כשחלצתי תפלי, במה חשדתוני. אמ' לו, כסבור ר' אל יכנסו דברי קדשוה במקום טומאה. [אמר להם], כשנעלתי הדלת בפניכם, במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו שמא דבר מלכות בינו ובינה. [אמר להם], כשירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדי רבי. אמ' להם, העבודה, כך היה, ואתם כשם שדנתם אותי לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן והוי דן את כל האדם לכף זכות. מעשה באחד ששלח את בנו גבי חבירו, ואמ' לו, לך אמור לו, אבא אמ' השאילני מדה אחת חטים. הלך ומצאו מודד חטים. [אמר לו, אין לי]. בא וספר לאביו. אמ' לו, שמא של מעשר שני הם. ועוד אמר לו, לך אמור לו, אמ' אבא השאילני מנה אחת. הלך ומצאו מונה מעות. אמ' לו, אין לי. בא וספר לאביו. אמר, שמא פקדון הם אצלו. כיון שיצאו לשוק, פגעו זה בזה. אמ' לו חבירו, כשבא בנך ומצאני מודד חטים, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא של מעשר שני הם. וכשבא בנך אצלי ומצאני מונה מעות, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא פקדון הם אצלו. אמ' לו, העבודה, כך היה, ולא הטית ימין ושמאל, ועליך נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, כשם שדנתני לכף זכות, כך ידין אותך הב\"ה לכף זכות.",
+                "א\"ר שמעון בן לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו. מנא לן, ממשה ע\"ה, שנא' והם לא יאמינו לי, וקמי שמא גליא מילתא דמהמני, שנא' ויאמן העם וגו'. וכיון שחשדן משה רבינו ע\"ה נענש, דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, ויוציאה מחיקו, והנה ידו מצורעת כשלג. וכי לא הוי מילתא אחרינא, אות או מופת, למיתן ליה אלא צרעותא בגופיה, אלא מכאן דאיענש על מילתא. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יוסי בר' חנינא, מדה טובה ממהרת לבא ממדה של פורענות. דאלו התם [כתיב] ויוציאה מחיקו והנה ידו מצורעת כשלג, הנה במדת הפורענות נתעכב ואמ' והנה ידו מצורעת כשלג, ובמדת הטובה לא נתעכב, ולא אמר והנה ידו, אלא והנה שבה כבשרו. ומאן דחשדין ביה מילתא ולית ביה, צריך לאפוקי נפשיה מחשדא. דהכי אשכחן בחנה, דאמ' לה, עד מתי תשתכרי, ואמרה, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי. מיד אמ' לה, לכי לשלום. מכאן לחושד דבר בחבירו, ואין בו, שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לבקש עליו רחמים, שנא' ויאמר לה עלי, לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. א\"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו.",
+                "והאוהב את חבירו לעולם ידין אותו לכף זכות, ויכסה על פשעיו, ולא ימצא לו חובה, באהבתו אותו. אבל אם שונא אותו, לעולם ידין אותו לכף חובה, ואפי' לא עבר, ולא יראה לו זכות, ואפי' הוא כשר. ומתוך כך בא להתקוטט עמו, ויבקש עליו תרעומת, שנא' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. לפי שבשנאתו אותו הם דבריו נכרים אצלו, ויריב עמו על לא דבר, והפך אם הוא אוהבו. ואפי' יהיה עמו חבירו בברית ובשבועה, ישוב לאחור ויפר הברית. כי השנאה הטמונה בלבו תחפש המריבות ותעורר המדנים וכל שנאה ותחרות, ויחשוב בלבו שגם חבירו שונא אותו, כי הוא ידין לבות בני אדם שהם רעים כלבו הרע, וההרהורים רעים שבלבו יחשוב שהן כך בלבות אחרים, ומתוך המחשבה הרעה יבא לידי מעשה, וישנא את הבריות.",
+                "משל לאדם שהולך על מקום צר, אם אינו מקום גבוה מעל הארץ, ילך בחפזה ולא יכשל, כ\"ש שלא יפול, ואם אותו מקום גבוה הרבה מעל הארץ, יחשוב בלבו שיפול לארץ, ומתוך פחדו ליפול בא לידי מעשה ויפול על כל פנים. כך השונא את חבירו, בשנאה ובמחשבה הרעה שבלבו יחשוב שגם חבירו הוא שונא אותו, וישנאנו גם הוא יותר.",
+                "וכל המהרהר דבר רע בלבו, יראה לו אותו דבר שהרהר בו שהוא אמת, ויתקיים בלבו, ויבא לידי מעשה. וכן רוב החלומות, אינן אלא מההרהורים שמהרהר אדם בלבו בהקיץ, יראו לו בחלום.",
+                "וגרסי' במדרש הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. מפני מה שב חיל פרעה למצרים ולא באו לעזור את ישראל. לפי שהיו שונאים את ישראל, ואע\"פ שהיו עמם בברית. ומפני שנאתם אותם, כשהיו באין לעזור אותם, באו עד שפת הים והרהרו בלבבם שנאתם בישראל, ומתוך המחשבה הרעה, והשנאה וההרהור, נדמו להם על הים דמות נאדות נפוחים שטוחים על פני המים. מיד חזרו, כסבורים שהם אבותם שהטביע הב\"ה בים על ידי משה רבינו ע\"ה. ואמרו, חרפה היא לנו לעזור לאויבינו, שהטביעו את אבותינו בים, אחר שנתעללו בם בכמה מכות. הא למדנו, שהשנאה מביאה לידי איבה ולידי קטטה.",
+                "וגרסי' בספרי כי ינצו אנשים יחדו, אין שלום יוצא מתוך ניצות. וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, מי גרם ללוט שפירש מן הצדיק, הוי אומר מריבה. וכן הוא אומר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, מי גרם לו ללקות, הוי אומר מריבה. אין לי אלא אנשים, שלום אשה עם חבירתה, אם ובת, איש ואשה, מנין, ת\"ל יחדו, מכל מקום. לפי' צריך אדם למנוע נפשו מן המריבה, כי המונע נפשו מן המריבה הוא מכובד עם הבריות, שנא' כבוד לאיש שבת מריב וגו', וכתי' יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם. פי' יתר מרעהו צדיק, יתרון יש בצדיק יותר מבאדם אחר, שהצדיק שומע חרפתו וסובל את תאותו וכובש את יצרו ושותק, כדי שלא יבא לידי מריבה ולידי בזיון, ודרך רשעים תתעם, הדרך הרעה של רשעים תתעם, כי הוא בזיון בעיניהם לשמוע חרפתם ולשתוק, והם תועים מדרך השכל, שמתוך כך הם באים לידי קטטה ורציחה.",
+                "וגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, אמ' רבא ואיתמ' ר' יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנא' תולה ארץ על בלימה. ר' אבהו [אמר], במי שמשים נפשו כמי שאינו, שנא' ומתחת זרועות עולם. ואמ' החכם לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחת, כי בפעם הראשונה אסבול חרפתו, ולא יחרפני שנייה. וגרסי' במדרש משלי איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. מי שרוצה להיות לו רעים, יסבול ויעבור על מדותיו, ויקבל אותם בסבר פנים יפות. פי' להתרועע, מגז' רע, כלומ' יעשה עצמו רע וחבר עם כל בני אדם. ד\"א איש רעים להתרועע, לעולם לא יהיו לאדם רעים, אם לא יכנע לפניהם וישבר גאותו, מגזרת תרועם בשבט ברזל, ואז תהיה חבורתו נאה ושלימה. ואמ' החכם מי שלא ישבר גאותו לפני חביריו, ויהיה תמיד עלוב מהם, ולא יהיה הוא עולב לאחד מהם, לעולם לא יהיו לו רעים. והמדות הטובות הללו גורמין שיהיו לו רעים אהובים יותר מאחיו, שנא' ויש אוהב דבק מאח. וכתי' רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבא ביום אידך, אם תשמור ולא תעזוב רעך ורע אביך, לא תצטרך לאחיך ביום אידך, כי חבירך יצילך ביום צרתך, שהוא לך יותר מאח.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה טוב שכן קרוב, זה יתרו, מאח רחוק, זה עשו. ביתרו מה כתי', ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ובעשו כתי' זכור את אשר עשה לך [עמלק] בדרך בצאתכם ממצרים. את מוצא דברים רבים מוכיחין שהם כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח. בעשו כתי' נשים בציון ענו, וביתרו כתי' ויתן את צפורה בתו למשה. בעשו כתי' אוכלי עמי אכלו לחם, וביתרו כתי' קראן לו ויאכל לחם. בעשו כתי' ולא ירא אלהים, וביתרו כתי' וצוך אלהים. עשו בטל את הקרבנות, ויתרו ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. עשו שמע ביציאתן ממצרים ונלחם עמהם, שנא' ויבא עמלק וילחם עם ישראל, ויתרו שמע בטובתן של ישראל ובא ונלוה אליהם, שנא' וישמע יתרו כהן מדין וגו'."
+            ],
+            "Loving the converts equally": [
+                "וגרי הצדק וישראל שוין באהבה, והן כישראל לכל דבריהם. ומצות עשה לאהוב את הגר, שנאמר ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וגרסי' במכילתא וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו', לא תונה, בדברים, ולא תלחצנו, בממון. בדברים, שלא תאמר לו, אמש היית עובד ע\"ז וחזירים נוצצים מבין שניך, ועכשו אתה עומד ומדבר נגדי. ואם תונה אותו יונה אותך, שנא' כי גרים הייתם בארץ מצרים. מכאן היה ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחבירך. וגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, ת\"ר המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים. תניא ר' אליעזר הגדול אומר, מפני מה הזהירה תורה על הגר בשלשים וששה מקומות, שכך כתי' כי גרים הייתם בארץ וגו'."
+            ],
+            "Beloved are the converts": [
+                "חביבין הגרים, ששקלן הכתוב כקדושת שבת וקדושה מע\"ז. שהזהיר הכתוב על השבת בעשרים ושמונה מקומות, ועל ע\"ז בעשרים ושמונה מקומות, אף על הגר מוזהר עליו בעשרים ושמונה מקומות. וישראל נקראו קדושים, שנא' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, על ידי שהיו מתקדשין מע\"ז, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים, קדושים מגלוי עריות, מנבלות וטרפות, משקצים ורמשים, מן הטומאות. מגלויי עריות, שנא' בסוף פרשת עריות, והתקדשתם והייתם קדושים. מנבלות וטרפות, שנא' ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. משקצים ורמשים, שנא' בסוף פרשת איסורי מאכלות, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם וגו'. מן הטומאות, שנא' וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל. אף לעתיד לבא הב\"ה מקדשן, דכתי' וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. וכן הוא אומר והייתם לי קדושים, בעולם הזה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לעולם הבא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, אלו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם, ולא היה פתח לאחד מהן להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר רעות מתוך יפות, שוב אינו חוזר על הרעות. וכשהוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, הרי פותח לגויים להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר יפות מתוך רעות, ועדין חוזר על הרעות, שמא ימצא בהן יפות.",
+                "חביבין הגרים, שבכל מקום הוא מכנן כישראל. ישראל נקראו עבדים, שנא' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, והגרים נקראו עבדים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את ה' להיות לו לעבדים. ישראל נקראו משרתים, שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי ה' יאמר לכם, והגרים נקראים משרתים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו. ישראל נקראו אוהבים, שנאמר אהבתי אתכם אמר ה', והגרים נקראו אוהבים, שנא' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ר' שמעון בן יוחאי אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, מי שהוא אוהב את המקום המקום אוהבו, שנא' ואוהב גר, ובצדיקים כתי' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וכי מי הוא גדול, מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, [הוי אומר, מי שהמלך אוהבו, שנא' ואוהב גר]. המשל אומר הכל אוהבין את מלכם, אשרי מי שמלכו אוהבו.",
+                "אנקלוס הגר שאל את ר' אליעזר. אמ' לו, הרי כל חבה שחיבב הב\"ה את הגר לתת לו לחם ושמלה בלבד. אמ' לו, וכי דבר קטן הוא לפניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן, ואמ' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. בא לפני ר' יהושע, התחיל מפייסו. אמר לו, לחם זה לחמה של תורה, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ושמלה זו תורה, שנא' שמלה לכה קצין תהיה לנו. ולא עוד אלא שבנותיהם נישאות לכהונה ויולדות כהנים והם זוכים ללחם ושמלה, לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה. הרי במקדש. ומנין אף בגבולין. לחם זו חלה, ושמלה זה ראשית הגז.",
+                "בישראל נאמר ברית, שנא' והיתה בריתי בבשרכם, ובגרים נאמר ברית, שנא' ומחזיקים בבריתי. בישראל נאמר רצון, שנאמר לרצון להם לפני ה', ובגרים נאמר רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. בישראל נאמר שמירה, [שנא'] הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובגרים נאמר שמירה, שנא' ה' שומר את גרים. וכן את מוצא הגרים בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמ' והיה העולם, זה יאמר לה' אני, אלו ישראל, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי הצדק, וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.",
+                "ר' אליעזר אומר, גר שבא ונתגייר עם ישראל כאלו עשה חסד עם כל ישראל. שכן שאול אומר לבני יתרו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי יש מי שיוכל לעשות חסד עם כל אותן האלפים והרבבות, אלא כיון שנתגייר ביניהן, ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כאלו עשה חסד עם כולם.",
+                "חביבין הגרים, שהב\"ה מוסיף על שמם. שכן את מוצא ביתרו, בתחלה לא נקרא אלא יתר, שנא' וישב אל יתר חותנו, וכיון שנתגייר נקרא יתרו. וכן כל העולה לגדולה מוסיפין על שמו, שנא' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, [וכן] ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש שממעטין משמן, בעבור מעשיהם הרעים, שאחאב נביא השקר נקרא אחב, שנא' ישימך אלהים כצדקיה וכאחב.",
+                "גר שנתגייר נותנין לו שכר כמי שיגע בתורה כל ימיו, שנא' לך אתנו והטבנו לך כאחד ממנו, וכיון שבא אל יהושע והפריש [את דושנה של] יריחו ואת כל תבואתה לבית המקדש, אמר, אי זה שבט שבית המקדש עולה בתחומו, יהא נוטל את זה תחת בית המקדש. ומי היה אוכלו כל אותן השנים, בני יתרו, שנא' ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. מלמד שהיו יושבים שם כל זמן שהיה יהושע קיים, שהיו מצואין ללמוד תורה, ועמדו ופנו משם, שנא' עלו מעיר התמרים, והיו מחזרים ושואלים על מי שילמדם תורה, ומצאו את יעבץ וישבו אצלו, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. תרעתים, שהיו מתריעין בבקשתן ונענים. שמעתים, שהיתה תפלתם נשמעת. סוכתים, שהיו מסככין על ישראל ומגינים עליהם.",
+                "בוא וראה מה היה צדקן של בני יתרו, שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא בבית המקדש שעתיד ליחרב, ועמד וגזר על בניו שלשה גזירות. ואלו הן, א' שלא ישתו יין, ב' שלא יבנו בתים, ג' שלא יטעו כרמים, שנא' ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, וכתי' ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו. ר' יוחנן אומר, גדול הברית שכרת הב\"ה לבני יתרו יותר מן הברית שכרת עם דוד, שהברית שכרת עם דוד ע\"ה הוא על תנאי, שנא' אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ואם לאו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל הברית הנכרת עם יונדב בן רכב אינו על תנאי, שנאמר כה אמר ה' צבאות [וגו'] לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, הה\"ד ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ. אמרו ישראל לפני הב\"ה, בשעה שעשית לנו נסים בים אמרנו עוזי וזמרת יה, שמעה רחב ובאה לידבק בך, שנא' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, הוי ה' עוזי ומעוזי וגו', כשעשית נסים בימי שלמה, דכתי' ויתן עוז למלכו, באה מלכת שבא ושבחה אותך, שנא' ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה, ומה אמרה, יהי ה' אלהיך ברוך, כשהוצאתנו ממצרים נתת לנו תורה, שנקראת עוז, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שמע יתרו ובא ונדבק בך, הוי אליך גוים יבאו מאפסי ארץ.",
+                "וגרסי' במדבר סיני רבה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ולמה חזר לארצו, צדיק שכמות יתרו מסרב על דברי משה רבינו ע\"ה. אלא כך היה מחשב ואומר, וכי מה הנר הזה מהנה בין חמה ללבנה, משה חמה, אהרן לבנה, מה אור יש לי ביניהם, אלא הריני הולך לארצי ומגייר את כל בני מדינתי ומכניסן תחת כנפי השכינה. לפי' הוא אומר כי אם אל ארצי ואל מולדתי. יכול שהלך ולא עשה, ת\"ל ובני קני חותן משה עלו וגו'. ד\"א ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי וגו', למה חזר לארצו, אלא כך היה יתרו מחשב ואומר, כל השנים הללו היו בני אדם מפקידין אצלי פקדונות, שאני הייתי הנאמן שבעיר, ואם מניחן אני והולך לי, הם אומרים, ברח לו יתרו ולקח את כל פקדונותינו ונתן אותן לחותנו, נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך, אלא הריני הולך ומחזיר כולן.",
+                "וגרסי' במ' קדושין ירושלמי, בפ' עשרה יוחסין, תאנא בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים, בעון עובדי ע\"ז, [ומגלי עריות], ושופכי דמים, ופוסקין צדקה ברבים ואין נותנין. בעון עובדי ע\"ז מנין, שנא' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', וכתי' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בעון מגלי עריות מנין, דכתי' ותחניפי ארץ בתזנותך וברעתך, וכתי' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון שופכי דמים מנין, דכתיב כי הדם יחניף את הארץ, יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין מנין, דכתי' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד דורו ולא מצא אחד מהם. התחיל לשאול באורים ותומים, הה\"ד ויבקש דוד את פני ה', באורים ותומים, ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים, על שאול, שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא לגבעונים, ואמ' להם, מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה, על אשר המית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמ' לון, ומה אתון בעיין. אמרו ליה, יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אמ' להון, ומה הנייה לכון ואינון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. והוו אמרין, אין לנו כסף ולא זהב עם שאול ועם ביתו. אמ', דילמא אינון בהתין פלגין מן פלגין. וסב כל חד וחד מנהון, והוה מפייס ליה בינו ובינו, והוא אומר לו, מה הנייה לך ואינון מתקטלין, סב כסף וזהב, והוא אומר לו אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, וכתי' ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי, וכתי' ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, וכתי' והמה הומתו בימי קציר. אמ' רב הושעיא, גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתי' לא תלין נבלתו על העץ וגו', ובקדוש השם כתיב מתחלת קציר עד נתך מים עליהם. מלמד, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון, והיו עוברים ושבים אומרים, מה חטאו אלו שנשתנית עליהם מדת הדין, והם אומרים על שפשטו ידיהם בגרים. והיו גרים אחרים אומרים, ומה אלו, שלא נתגיירו לשם שמים, ראו היאך תבע הב\"ה את דינם, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, אין אלוה כאלוהיכם, אין אומה כאומתכם, ואין לנו להדבק אלא בכם. הרבה גרים נתגיירו באותה שעה.",
+                "[וגרסינן בבמדבר רבה] למה הגרים דומים בפני ישראל, לרועה שהיה רועה את עדרו, וברחה שה אחת מן השדה, ובאה ונכנסה לתוך צאנו, והיתה חביבה עליו יותר מדאי. למה, שצאנו לקחן בדמים, וזו לא לקחה בדמים, אלא היא באה מאליה ונכנסה לתוך צאנו. כך ישראל, כמה אותות ומופתים ונפלאות עשה להם הב\"ה, ואח\"כ קבלו את התורה, והגר הזה בא מאליו ליכנס תחת כנפי השכינה, בלא אות ומופת.",
+                "חביבין הגרים, שכל האבות והנביאים קראו עצמן גרים. אברהם אבינו ע\"ה אומר גר ותושב אנכי עמכם. משה רבינו ע\"ה אומר כי גר הייתי בארץ נכריה. דוד ע\"ה אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, וכתי' גר אנכי בארץ. ואף יצחק אבינו ע\"ה נקרא גר, שנאמר גור בארץ הזאת. ואף יעקב אמר לגור בארץ באנו, אבותינו קראו עצמם גרים, דכתיב כי גרים אנחנו לפניך.",
+                "חביבין הגרים, שבשבילן גלגל הב\"ה עם אברהם אבינו ע\"ה במילה עד שהגיע לתשעים ותשע שנים. שאלו מל אברהם בן עשר שנים, או בן עשרים שנה, היתה קצבה לדבר, ולא היה גר יכול להתגייר אלא עד השיעור הזה. אלא גלגל הב\"ה תשעים ותשע שנים עד שהשלים מאה, כדי ליתן פתחון פה לכל באי עולם להתגייר.",
+                "וגרסי' בפסיקתא א\"ר חנינא, נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול, הה\"ד הוי יושבי חבל הים גוי כרתים, גוי שהיה חייב כרת. ובזכות מה הן ניצולין, בזכות גר אחד ירא שמים שהיו מעמידין בכל שנה ושנה.",
+                "לפיכך צריך אדם לאהוב את הגר, ולחמול עליו, ויאמר, ראוי זה, שעזב את אביו ואמו ומשפחתו וארץ מולדתו ובא ליכנס תחת כנפי השכינה, לרחם עליו. וכל המרחם מרחמין עליו, כדגרסינן במ' שבת בפרק חבית שנשברה, רבן גמליאל אומר, מאי ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הגר מרחמין עליו מן השמים, וכל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. ומי שהוא אכזרי, ואין בו רחמים, ושונא את הבריות, ומכה את חבירו בשוט לשונו ובאמרי פיו, חטאו גדול ועונשו כבד מאד, כ\"ש המרים ידו על חבירו, כ\"ש חרב או חנית. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב\"ד, א\"ר חנינא, הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של קדש, שנא' מוקש אדם ילע קדש. אמ' זעירי, כל המגביה ידו על חבירו נקרא חוטא, שנא' ותהי חטאת הנערים [וגו']. רב הונא אמר, תקצץ ידו, שנאמר וזרוע רמה תשבר. ר' אלעאי אומר, אין לו קבורה, שנא' ואיש זרוע לו הארץ.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. ר\"ל מי שהוא אוהב וטהר לב, ואין בלבו דופי, אלא אוהב החבירים בלבו, ומדבר להם רכות, ומחנן להם שפתיו, ראוי הוא להיות רע למלך. ופי' רבינו סעדיה גאון ז\"ל רעהו מלך, שדבריו נשמעין יותר מדברי המלך, כי דברי המלך נשמעים מפני היראה, אבל דבריו של טהר לב נשמעים מפני חן שפתיו. ובמענה פיו ניכר האוהב, כשם שניכר השונא בשפתיו, שנא' בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה. ד\"א בשפתיו ינכר שונא, ר\"ל לא יראה השנאה שבלבו, אלא יחנן דבריו, אבל בקרבו ישית מרמה. ופי' ינכר, יראה בפיו הפך ממה שבלבו, כמו ויתנכר אליהם, [וכמו] גם במעלליו יתנכר נער."
+            ],
+            "Honoring one's friend": [
+                "וצריך אדם לכבד את חבירו, ואפי' הוא קטן ממנו בחכמה ובשנים, דתנן ר' אליעזר אומר, יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך. והפליגו רז\"ל בדבר, ואמרו, ר' אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. וחייב אדם להורות את חבירו, ולהדריכו על הדרך הטובה, ויאהב אותו כנפשו. ואם בקש מחבירו שום דבר ולא עשה רצונו, אל יאשים את חבירו. ואמר החכם אם בקשתי דבר מחבירי ולא עשה בקשתי, הייתי אומר, לא נעשית בקשתי מפני עוני, והנני מוחל לחבירי שלא עשאה. ולא יתכוין בהנאת חבירו כי אם לשם שמים, ולא שיהללוהו בני אדם. ואם חטא לו חבירו, או עשה לו שום דבר שלא כדין, ואפי' הצר לו הרבה, יסיר מיד הכעס מלבו, וימחל לו מיד. ואם חטא הוא לחבירו, ירבה עליו רעים עד שיפייסנו. ואפי' אויביו שהצרו לו הרבה, ישלם להם טובה תחת רעה. והוי יודע כי רעת האדם בעולם הזה אינה אלא מצד חטאיו, ואין יכולת ביד אדם להצר לחבירו אם אין לו סיוע מלמעלה בעונו. לפי' אל יאשים את חבירו, אלא לחטאו ולפשעו, שנא' הן בעונותיכם נמכרתם וגו'.",
+                "לעולם יקרב אדם את אוהביו, ויתרחק משונאיו, וישמע ויקבל עצת אוהביו. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבימתו, האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. ואע\"פ שמקללין אותו קרוביו, ומחרפין אותו, יהי שומע להם, שלטובתו הם מתכוונים. ואם ישבחוהו אויביו לא ישמע להם, שלרעתו הם מתכוונין. כדגרסי' בפרק חלק, אמ' ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתי' נאמנים פצעי אוהב ונתערות נשיקות שונא, טובה קללת אחיה השילוני, שקלל את ישראל, מברכה שברכן בלעם הרשע. אחיה קללם בקנה, שנא' והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן, כיון שדוממות עומד במקומו, אף ישראל כן. אבל בלעם הרשע ברכם בארז. מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, וכיון שנשבה בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו. וזאת היתה כוונתו של בלעם הרשע אפי' בברכותיו, לעקור שונאיהם של ישראל.",
+                "ובזמן שאהבה ואחוה, [שלום וריעות], שרויין בין ישראל, הב\"ה מנחם ציון ובונה ירושלים, ואז יהיה שלום ושלוה בחומותיה והשקט בארמנותיה, שנאמ' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, וכתי' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xviii; On Cleanness of Speech": {
+            "Death and life are in the power of the tongue": [
+                "בענין לשון הרע",
+                "ימותי מחלקלקות התולות לשוני נשמרה ימים ולילות שפת נבל אלהים יכרתה חיש וכל לשון מדברת גדולות רצון יוצרה במענה הוא ואיכה תדבר היא כאחת הנבלות אני גבר נתיב צדק אהלך ואורחותי באור חיים סלולות לכו בנים ושמעו מאמרי אלמדכם ביראת אל מסלות.",
+                "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. גרסי' במכילתא מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר, מי מבקש סם חיים. שמעה בתו של ר' ינאי, נכנסה לאביה והגידה לו. אמר לה, לכי קראי לו. כיון שבא, אמ' לו ר' ינאי, איזה כוס של חיים אתה מוכר. אמ' לו, כוס שאני מוכר אתה מוכרו. אמ' לו, אעפ\"כ הודיעני. אמ', והלא כתי' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, הנה שסם של חיים בפיו של כל אדם.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, הה\"ד מות וחיים ביד לשון. ר' עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים את הרכים ומניחין את הקשים. אמ' להם, כך, בני, יהיה לשונכם אלו עם אלו. ד\"א מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, אם רוצה אדם אומר לשון הרע, ואם רוצה אומר לשון טוב. ואל תאמר, הואיל וניתנה לי רשות ללשוני הריני מדבר מה שאני רוצה, כבר הזהירה תורה אותך נצור לשונך מרע וגו'. ואל תאמר שאתה מפסיד, אלא הרבה אתה משתכר, שנא' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אמ' ר' חמא בר' חנינא, כתיב מות וחיים ביד לשון, למה נסמכה יד ללשון, לומר לך, מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. אי מה יד בסמוך לה אף לשון בסמוך לה, ת\"ל חץ שחוט לשונם מרמה דבר. אי מה חץ ממיתה בארבעים או בחמשים אמה ותו לא, אף לשון כן, ת\"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אי מה שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מיזל אין, קטל לא קטלא, ת\"ל חץ שחוט, דשחיט כחץ.",
+                "וגרסי' בפירקא קמא דמסכת פיאה ירושלמי, כל העבירות אדם חוטא בארץ, ואלו חוטאים בשמים ובארץ, מה טעם, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. א\"ר יצחק, בינו נא זאת שוכחי אלוה פן אטרוף ואין מציל. א\"ר יהושע בן לוי, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, מה כתי' תמן, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. אזהרה ללשון הרע מנין, שנא' ונשמרת מכל דבר רע. אמר ר' מני, כך תני ר' ישמעאל, לא תלך רכיל בעמך, זה נבלות פה של לשון הרע. תני ר' נחמיה, שלא תהא כר[וכל] הזה, מטעים דבריו של זה לזה, ומטעים דבריו של זה לזה.",
+                "ומצינו בדואג האדומי, שבשביל לשון הרע שסיפר, נשרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנא' אהבת כל דברי בלע לשון מרמה, מהו עונשו, גם אל יתצך לנצח. מלמד שנצטרע, כדא' ונתץ את הבית. יחתך, יצא מבית קדשי הקדשים וליהטה אש סביבו ונשכח תלמודו, ואין יחתך אלא אש, כד\"א היחתה איש אש בחיקו וגו'. ויסחך מאהל, זה בית המדרש, כדא' ויעקב איש תם יושב אוהלים. ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ומנין אף מהעולם הזה, שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. א\"ר יוחנן, זה דואג ואחיתופל, שלא הגיעו לחצי ימיהם עד שמתו, ומי גרם להם, לשון הרע שאמרו. הוי מות וחיים ביד לשון. ד\"א מות וחיים ביד לשון. כיצד. הכל תלוי בלשון, אם זכה זכה לחיים, ואם נתחייב נתחייב למיתה. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע, שנא' מרפא לשון חיים, ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות. וגרסי' בספרי כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה, שנא' השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, במה הוא קולן של ישראל ערב, הוי אומר בדברי תורה. ובקולה שנואה, שנא' נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. מאי נתנה עלי בקולה, הוי אומר בלשון הרע. הה\"ד מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. אוהב הלשון, לדבר בה בדברי תורה, ובעצה הנכונה, וחכמה ומוסר, והבאת שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, ויזכה את הרבים, וישבח את הטוב, ויגנה את הרע. והעושה כך, זכיות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו, והפך מזה, עונות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו."
+            ],
+            "The severity of slander": [
+                "קשה לשון הרע, שהאונס והמפתה נותנין חמשים סלע, שנא' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והמוציא שם רע נותן מאה, שנא' וענשו אותו מאה כסף, נמצא האומר בפיו ענוש יותר מן העושה מעשה. קשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהוא הורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והנאמר עליו והמקבלו. שהרי דואג אמ' לשון הרע לאחימלך, ונכרת הוא ונהרג אחימלך ונהרג שאול, שנא' כי אחזני השבץ, ענין לובשי המשבצות, שהן הכהנים. וגרסי' בבראשית רבה אמ' מר, לכל יש רפואה, חוץ מלשון הרע, שהוא הורג האומרו והנאמר עליו והמקבלו. כיצד.",
+                "מעשה באדם אחד שהיו לו ג' בנות. האחת היתה גונבת ואוכלת ממון אביה, והשנית היתה עצלה מאד ולא היתה זזה ממקומה מפני עצלותה, והשלישית היתה מספרת לשון הרע ומשקרת ומכנסת שנאת חנם בין הבריות בדבריה הרעים. ולא היה אביהן רוצה להשיאן לאנשים, מפני רוע מעשיהן. בא אדם אחד והיו לו ג' בנים. אמ' לאותו האיש, אבי הבנות, אם רצונך, תן בנותיך לבני לנשים. אמ' לו, אין רצוני להשיאן. אמ' לו, ולמה, אם אין לך נדוניות, אני עשיר גדול ובני עשירים ואין אנו חוששים לממון. אמ' לו, אפי' הכי אין אני רוצה להשיאן, מפני שהן רעות ומעשיהן כעורין, ואיני רוצה שיתפרסמו מעשיהן הרעים. אמ' לו, מה הן מעשיהן הרעים. ספר לו מעשה כל אחת ואחת. אמ' לו, אעפ\"כ תנה אותן לנשים לבני. נתנן להם לנשים. מיד הודיע מעשיהן לבניו. מיד נטל הגדול, בעל הגדולה, כל מה שהיה לו ומסר ביד אשתו, ומסר לה כל המפתחות. כשראתה שמסר כל מה שיש לו בידה, מיד שבעה נפשה, ואמרה, מה תועלת יש לי לגנוב, הואיל והכל מסור בידי והכל שלי, למה אגנוב. קשטה עצמה, והטיבה דרכה, ולא גנבה עוד. הבן השני, בעל העצלה, קנה לה עבדים ושפחות, והיו משמשין אותה, ולא היה שום אדם מכיר עצלותה, הואיל שלא הצריכה לעשות שום דבר בעצמה. השלישי, בעל בעלת לשון הרע, בא אביה יום אחד לבקר אותה. אמ' לה, כבדי לבעלך ושרתנו. אמרה לו, לאיזה מבעלי אשרת, שני בעלים יש לי, בעלי שנשא אותי ואביו שהוא שוכב עמי. אמ' לה אביה, שקר תדברי. אמרה לו, אני אראה אותך אמתת דברי. החביאה אותו בחדר, ובא בעלה ושכב עמה, והלך לו לשוק. אחר כך בא חמיה, ואמ' לה, היכן הוא בעליך. אמרה לו בשוק. אמר לה, כבר אית בעליך. והיה מצוה אותה, והיה מחבקה ומנשקה מאהבתו אותה. כיון שראה אביה, יצא והתחיל להתקוטט עמו, ואמ' לו, אינך מתבייש לשכב עם כלתך. עמד עליו והרגו. כיון שראה בנו כך, הרג לחמיו, והרג לאשתו, ונהרג בשבילם. הרי שנמצא לשתים רפואה, והאחת, שהיתה בעלת לשון הרע, נהרגה, ונהרג בשבילה בעלה ואביה וחמיה.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר יוחנן, מה תתהלל ברעה הגבור, כאלו אין חסד אל נטוי עליך כל היום. אמ' ר' יצחק, מאי דכתי' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע אל פרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בם, ותשא בריתי עלי פיך. אמר [ר' אמי], אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ודואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר אבא, כל מי שאומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה. תדע לך, מה דוד אומר, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה להוטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים. מה כתי' בתריה, רומה על שמים אלהים. אמ' לו דוד, רבונו של עולם, מה שכינה עושה למטה, [סלק את השכינה לרקיע].",
+                "קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע\"ז. משפיכות דמים, דכתי' [גדול עוני מנשא, מגילוי עריות, דכתי'] ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מע\"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמספר לשון הרע לא כתי' לא גדולה ולא גדול, אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. א\"ר חמא בר חנינא, מאי תקנתם של בעלי לשון הרע, אם תלמיד הוא, יעסוק בתורה, שנא' מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ הוא, ישפיל את דעתו, שנא' וסלף בה שבר ברוח. סיפא, אין לו תקנה ללשון הרע, דהא דוד כרתו ברוח הקודש, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.",
+                "קשה לשון הרע, שבעון לשון הרע נגעים באין על האדם. כדגרסי' בבראשית רבה א\"ר פדת, ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע. ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לפיך להוציא דבר לחטיא את בשרך ולהלקות את גופך. ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיך, בין טוב ובין רע, בספר נכתבים, שנאמר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, וכתי' כי אתה צעדי תספור. למה יקצוף האלהים על קולך, על הכל שאתה מדבר בלשון הרע. וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף, שלוקים בנגעים.",
+                "על עשרה דברים נגעים באים על האדם. א' על ע\"ז, ב' על קללת השם, ג' על גילוי עריות, ד' על שפיכות דמים, ה' על מעיד עדות שקר, ו' על הדיין המקלקל את הדין, ז' על שבועת שוא, ח' על הנכנס בתחום שאינו שלו, ט' על החושב מחשבות של שקר, י' על המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים אף על לשון הרע. על ע\"ז מנין, שנא' וירא משה את העם כי פרוע הוא, ובמצורע כתי' וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם מנין, מגלית הפלשתי, שקלל ואמ' להם, ברו לכם איש, ואין איש אלא הב\"ה, שנא' ה' איש מלחמה ה' שמו, וכתי' היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנא' והסגירו הכהן. על גלוי עריות, דכתי' ושפח ה' קדקד בנות ציון, ואין ספח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת. על שפיכות דמים, דכתי' ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע. ועל שבועת שוא, דכתי' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובצרעת הבית כתי' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. ועל מעידי עדות שקר, על שהעידו ישראל עדות שקר, ואמרו אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת, דכתי' צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ועל דיין המקלקל את הדין, דכתי' לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין מק אלא צרעת, שנא' המק בשרו וגו'. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנא' והצרעת זרחה במצחו. ועל המשלח מדנים בין אחים, מפרעה, שנא' וינגע ה' את פרעה, לפי שנטל שרה מאברהם. ועל לשון הרע, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זה המוציא שם רע.",
+                "רבנן פותרין המקרא הזה במרים. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דכתי' והנה מרים מצורעת כשלג. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתי' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, שנא' אשר נואלנו ואשר חטאנו. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול של לשון הרע, דכתיב ויחר אף ה' בם וילך. וחבל את מעשה ידיך, א\"ר יוחנן, בפיה חטאה וכל איבריה לקו, שנאמר והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. הה\"ד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו'. וכתי' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתי' כל עמל האדם לפיהו, כל עמל וכל הייסורין הבאים על האדם אינן אלא בשביל שספר לשון הרע בפיהו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר חגי, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שהרי מרים הצדקת על ידי שדברה באחיה לשון הרע, קרבו בה הנגעים, שנא' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה\"ד תשב באחיך תדבר ובבן אמך תתן דופי. וכל מי שמלאו לבו לדבר בגדול ממנו, גורם רעה לעצמו, שיקרבו בו הנגעים. ואם אין אתה מאמין, הרי מרים הצדקת סימן לכל בעלי לשון הרע. ד\"א זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה\"ד אל תתן את פיך לחטיא וגו'. רב אמר, המקרא מדבר בבעלי לשון הרע, שהפה אומ' לשון הרע והוא גורם על הגוף ללקות. א\"ר שמעון, ומה מרים הצדקת, שלא נתכוונה לומר לשון הרע, אלא דברה בשביל מצוה לטובתו, כך, אותן הרשעים, שמתכוונין לומר לשון הרע על חביריהם, לחתוך על לחייהם, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' בספרי ובא אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח. יכול אפי' זקן או חולה, ת\"ל ובא והגיד לכהן. והכהן מדקדק כיצד בא הנגע לביתו, ויאמר לו דברי כבושין, בני, אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. שכן מצינו במרים, שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר השמר בנגע הצרעת, וכתי' בתריה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. ומה ענין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים, כשדברה לא דברה אלא באחיה הקטון ממנה, נענשה, המדבר במי שגדול ממנו, על אחת כמה וכמה. ד\"א ומה מרים שלא דברה אלא דבר שלא שמעה אותה בריה, אלא הב\"ה בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', נענשה, המדבר בגנות חבירו ברבים, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' במדרש השכם וכן מצינו אהרן ומרים שסיפרו לשון הרע על משה, ובאה עליהם הפורענות, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה. הלכה צפורה ושחה לה למרים. אמרה, כששרתה רוח הקודש על אלדד ומידד, הכל היו שמחין. אמרה לה מרים לצפורה, אשרי בניהן של אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה, אשרי בניהן ואוי לנשותיהן. אמרה לה, מיום שנזקק אחיך לרוח הקדש לא הייתי לו לאשה. הלכה מרים ודברה לאהרן, ודברו שניהם דברי תלונה על הצדיק. מה כתי' שם, והנה מרים מצורעת כשלג. ואף על אהרן באה הפורענות, שנאמ' ויחר אף ה' בם וילך, וכתי' ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שנפנה מצרעתו. ומה אמרו בשבילו. מרים אמרה, עלי הדבור ולא פירשתי מבעלי. אהרן אמ', עלי הדבור ולא פירשתי מאשתי, וזה זחה דעתו עליו ופירש מאשתו. ומה אלו צדיקים גמורים, שלא דברו בפניו, נענשו, המתכוין להרוג את חבירו ולביישו ולהלבין פניו ולהזיקו, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפ' מצות חליצה בשלשה, אתא ר' למיתבתא, אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו. פי' התלמידים שהיו קלים לרוץ היו רוצים ויושבים במקומם. ר' ישמעאל בר' יוסי, אגב יוקריה, הא קא מפסע ואזיל. פי' שר' ישמעאל בר' יוסי היה בעל בשר, והיה כבד, והיה הולך לאט לישב במקומו, והיה נכנס ופוסע על היושבים שהיו במקומם כבר. אמ' ליה אבדן - ואבדן היה תלמידו של ר' - מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש. אמ' ליה, אני ישמעאל בר' יוסי, שבאתי ללמוד תורה מר'. אמ' לו, כלום אתה הגון ללמוד תורה מר'. אמ' לו, וכי משה הגון היה, שלמד תורה מפי הגבורה. אמ' לו, וכי משה אתה. אמ' לו, וכי רבך אלהים הוא. אדהכי והכי אתתי יבמה לימחלץ. אמ' ליה ר' לאבדן, זיל בדקה. פי' אם הביאה שתי שערות. אזל למבדקה. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמ' אבא, איש כתיב בפרשה, אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה. אמ' ר' לאבדן, שוב, כבר הורה זקן. הוא אבדן קא מיפסע ואתי. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשי עם קדש, מי שאין לו צריך עם קדש, היאך יפסע על ראשי עם קדש. אמ' ליה ר' לאבדן, תיב אדוכתיך. באותה שעה נצטרע אבדן וטבעו שני בניו ומיאנו שתי כלותיו. אמ' רב נחמן בר' יצחק, בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא. ופירש רש\"י שנצטרע בעון שסיפר לשון הרע, שבעון לשון הרע הנגעים באים.",
+                "וגרסי' במ' ערכין בפ' יש בערכין להקיל ולהחמיר, תניא א\"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה הוא גדול כחו של לשון הרע. מנין, ממרגלים. ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך, המוציא שם רע על חבירו, על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש השכם וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ומה ארץ, שאין בה פה לדבר ולא פנים להתבייש, תבע הב\"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו, ומביישו, על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' בפ' יש בערכין א\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמ' הב\"ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתם מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי עליך שתי חומות, אחת של בשר ואחת של עצם, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. א\"ר אלעזר משום ר' יוסי בן זמרה, מאתים וארבעים ושמונה איברים יש בו באדם, מהן זקופין ומהם רצוצים, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ומכופל כמה כפולות, בוא וראה כמה שריפות שורף, אלו היה זקוף, על אחת כמה וכמה.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני, שאלו לנחש ואמרו לו, למה אתה מצוי בין הגדרות. אמ' להם, לפי שפרצתי גדרו של עולם. אמרו לו, למה אתה הולך ולשונך על הארץ. אמ' להם, הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי. ומה היה לשון הרע שאמר. א\"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי, הנחש הראשון היה מסיח בבני אדם. כיון שלא היה אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמ' להם, מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. מה עשה הב\"ה, קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח. שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך. אמ' להם, עד שאתם שואלים אותי, למה אין אתם שואלים לבעל הלשון, דכתי' אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה שאומר לשון הרע. אמרו לו לנחש, למה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האיברים. אמ' להם, עד שאתם שואלין לי, למה אין אתם שואלים לבעל [הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר] לשון הרע כאלו כופר בעקר, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. וא\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ומתרגמי' לצמיתות, לחלוטין. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.",
+                "וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, והמעיד עדות שקר על חבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנא' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וסמיך ליה, לא תשא שמע שוא.",
+                "[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]",
+                "אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' הכא אותו אצמית. ואמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, [אין חץ אלא לשון, שנא' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ו]אין גבור אלא הב\"ה, שנאמר ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם. אמ' הב\"ה לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם, הרחיקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכים לעולם הזה ולעולם הבא, שנא' מי האיש החפץ חיים, בעולם הזה, אוהב ימים לראות טוב, בעולם הבא, וכתי' נצור לשונך מרע וגו'.",
+                "ולשון הרע הוא המספר מומו של חבירו, ואפי' מום שבו. שהאומר מום שאין בחבירו, אין זה מספר לשון הרע, אלא מכזב. אוי לו למי שמגלה מום שבחבירו ומכסה על מום עצמו. וכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, שנא' ברב דברים לא יחדל פשע.",
+                "[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]",
+                "היכי דמי לישנא בישא, רבא אמר, [כגון] דאיכא נורא בי פלניא. אמ' ליה אביי, מאי קא עביד, גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא כמפיק בלשון הרע, ואמ', היכא משתכחא נורא אלא בי פלניא, דאיכא בשרא וכוורי. פי' אין האש מצויה אלא בבית פלוני, שהוא עשיר, ואוכל כל היום בשר ודגים. ואמ' רבא, כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אביי אמר, כ\"ש דהוי כלישנא בישא. אמ' ליה, כר' יוסי סברא לי, דאמ' מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ומ\"ט דרבא, חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמ' הב\"ה, על ידי שהיה ביניכם לשון הרע סלקתי שכינתי מביניכם, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו, וכתי' בתריה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו', אבל לעתיד לבא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם, שנא' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר, ומתוך שאני משרה רוח הקדש ביניכם תהיו כלכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "The punishment of slander": [
+                "בוא וראה כמה קשה עונשו של לשון הרע וכמה מיני פורעניות גורם לו לעולם. כדגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר ארבעה סימנין הם, סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לגסות הרוח עניות, סימן ללשון הרע אסכרה. ת\"ר אסכרה באה על המעשר, ר' אלעזר בר' יוסי אומר, על לשון הרע. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יהושע בן לוי, מאי קראה והמלך ישמח בה' יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. איבעיא להו ר' אליעזר בר' יוסי, על המעשר קאמ' או דילמא על לשון הרע קאמ'. תא שמע, כשנכנסו רבו[תינו] לכרם שביבנה, היה שם ר' יהודה ור' אלעזר ור' שמעון, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בפה וגומרת בבני מעים. ענה ר' יהודה, ראש המדברים בכל מקום, ואמ', אע\"פ שהלב מבין והכליות יועצות ולשון מחתך, פה גומר. ואמאי קרו ליה לר' יהודה בר' אלעאי ראש המדברים, דיתב ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ויתיב יהודה בן גרים גביהו. פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו גשרים, תקנו שווקים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. וענה ר' שמעון ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לכבוד עצמן, שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול בהם מכס. הלך יהודה בן גרים וספר דבריהם ונשמעו למלכות. אמ' קיסר, ר' יהודה שעילה יתעלה, לפי' היה ראש המדברים בכל מקום, יוסי ששתק יגלה לצפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל ר' שמעון ור' אלעזר בנו ונתחבאו בבית המדרש, וכל יום ויום היתה מביאה לו אשתו לחם, והיה אוכל הוא ור' אלעזר בנו. כדתקיף גזירתא, אמ' ליה לבריה, ידענא דנשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. הלכו ונכנסו במערתא. אתרחיש להון ניסא ואברי בה חרובא חדא ועינא דמיא, הוו יתבי עד צואריהו בחלא. כולי יומא גרסי, ובעדן צלותא לבשי ומיכסי ומצלי. יתבי תריסר שני במערתא. לבתר כן אתא אליהו, וקאי אפיתחא דמערתא, ואמ', מאן מודעי לבר יוחאי דמית קיסר ובטלה גזירתו. יצאו וראו אנשים שהיו עובדים אדמה וזורעין. אמרו, מניחין חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה. בכל מקום שנתנו עיניהם בו נשרף. יצתה בת קול ואמרה, להחריב עולם יצאתם, חזרו למערתכם. חזרו וישבו במערה שנים עשר חדש, ואח\"כ יצאתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. נפקי. כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר' שמעון. אמר לו, בני, דיו לעולם אני ואתה. פגע ביהודה בן גרים. אמ' עדין בעל לשון הרע בעולם. נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.",
+                "ולא די למספר לשון הרע שילקה בגופו, אלא שכל העולם לוקה בשבילו. כדגרסי' בפ' קמא דתעניות א\"ר שמעון בן פזי, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. ד\"א רוח צפון תחולל גשם, כמו שהרוח הצפונית משברת העבים ומפזרת אותן שלא ימטירו, כך כשאדם מספר לשון הרע לחבירו, ואם יראה לו פנים נזעמים הוא מחוללו ומדכאו, ופוסק דבריו הרעים בפיו, ולא יניחנו לספר לשון הרע.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן האימתנין והזדונים ועזי פנים ובעלי זרוע, עליהם הוא אומר כי זרועות רשעים תשברנה. חורשי רע ומהפכי דברים וממתיקי שפה ובעלי לשון הרע, עליהם הכתו' אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות. המנאפים והמחניפים ומלוי ברבית ובעלי מחלוקת עתידין להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. מפקיעי שערים ומקטיני מדות ואוצרין הפירות לעשות מהן שכר בארץ ישראל, עליהם נאמר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח (את) כל מעשיהם. ולא חרבה ירושלם אלא בעון לשון הרע, כדגרסי' במ' יומא בפרק שבעת ימים, במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם. והכתי' מגורי [אל] חרב היו את עמי וגו'. א\"ר אלעזר, אלו שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. אמ' ר' אלעזר בן פרטא, קשה לשון הרע מעשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום ברוך הוא, שבכולם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. וגרסי' בספרי עשרה נסיונות נסו אבותינו, ובכלם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנא' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכתי' וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, וכתי' הוגעתם ה' בדבריכם.",
+                "ואע\"פ שעונש המספר לשון הרע גדול, גדול ג\"כ עונש המקבלו. כדגרסי' בפרק קמא דמ' כתובות דרש בר קפרא, מאי דכתי' ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזיניך אלא אזניך, שאם ישמע אדם דבור שאינו הגון, יניח אצבעותיו באזנו כיתד. ותאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה ואליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. פי' אליה, קצת האוזן שאין בו עצם. ת\"ר לעולם אל ישמיע אדם לאזנו דברים שאינם מהוגנים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלים, כי הוה נח נפשיה דר' אלעזר בר' שמעון, אמ' לדביתהו, ידענא בהו ברבנן דרתיחו עלי ולא מיעסקי בי שפיר כדאיבעי, אגנייאן לי בעיליתאי ולא תדחל מנאי. א\"ר שמואל בר רב נחמן, אישתעיא לי אימיה דר' נתן, דאישתעיא לי דביתהו דר' אלעזר בר' שמעון לא פחות מתמני סרי ולא יותר מעשרין ותרתי [שנין]. אגניתיה בעיליתה. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מרישיה, הוי אתי דמא. פי' שהיתה מסרקת שער ראשו, וכל פעם שהיתה יוצאת נימא משערו, היה יוצא דם ממקומה. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה. חלש דעתאי. איתחזי לי בחולמא. אמ', יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן, ולא אומחאי ביה, כדאיבעי לי. וגרסי' במכילתא מדבר שקר תרחק, הרי זו אזהרה למספרי לשון הרע. לא תשא שמע שוא, הרי זו אזהרה למקבלי לשון הרע.",
+                "וגרסי' בפ' במה בהמה רב אמ', דוד קבל לשון הרע, ושמואל אמ', לא קבל. טעמיה דרב, דכתי' ויאמר המלך ואיה בן אדונך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ומנא לן דקביל מיניה, דכתי' הנה לך כל אשר למפיבשת. אמ' רב יהודה אמ' רב, בשעה שאמ' דוד למפיבושת, אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות.",
+                "בוא וראה כמה גדול עון מספר לשון הרע, ואין לו מחילה. שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ועל הכל הב\"ה מאריך אפו חוץ מעל מספר לשון הרע, ואין להם חלק לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. כדשנינו בתוספתא שלשה נפרעין מהם בעולם הזה ואין להם חלק לעולם הבא. ואלו הן, ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, ול\"ה כנגד כולם. והמוציא שם רע על חבירו, עונשו קשה עד מאד, ואין לו מחילה. כדגרסינן בבבא קמא ירושלמי בפרק החובל, ר' יהודה אומר משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וזה הסימן יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן יהא המקום עליך רחמן. אמ' רב, אדם שסרח על חבירו תחילה, והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושנייה ושלישית ולא קבלו, מה יעשה. יביא שורה של אנשים ויפייסנו לפניהם, הה\"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם עשה כן, מה כתי' תמן, פדה נפשו מעבר בשחת וחיתו באור תראה. א\"ר יוסי, הדה דתימר באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל אותו שהוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית."
+            ],
+            "The classes of slanderers": [
+                "וכת מספרת לשון הרע נחלקת לשמונה חלקים.",
+                "החלק הראשון יש מספר לשון הרע, ומסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבירו, מבלי תועלת לעצמו. והמזיד על חבירו בלשון הרע, בין יש לו תועלת, בין אין לו תועלת, כאלו מסלק ממנו יראת שמים וכאלו אמר עזב ה' את הארץ, שנאמר אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם. וכמה הפליגו רז\"ל בענין לשון הרע, להתרחק אדם ממנו, והיו מקפידין על רוב הדברים ומדקדקין עליהם, כדי שלא יבאו לידי לשון הרע. פעם אחת הביאו לפני ר' ספר תלים. ראה ר' שכתיבתו נאה. אמ' לו בר קפרא, יהודה חייט כתבו. אמר לו ר', כלך מלשון הרע. ואפי' על גוי אל ירגיל אדם עצמו לספר לשון הרע, ואפי' על בהמה טמאה.",
+                "מעשה בשני חסידים, שהיו עוברים בשוק, וראו פגר חמור מוסרח עד מאד. אמר האחד, כמה סרוחה נבלה זו. אמ' לו השני, כמה לבנים שניה. פי' החסיד השני גער בראשון, ואמר, למה תספר בגנותה ואינך מספר בשבחה, למה זכרת סרחונה ולא זכרת ליבון שניה. ומה אם זה הקפיד על לשון הרע שאמר חבירו על בהמה טמאה מתה, ואע\"פ שחבירו לא היה מספר אלא סרחונה, המספר על חבירו לשון הרע, על אחת כמה וכמה, שיש לכל אדם להתרחק מיצר הרע.",
+                "החלק השני יתרחק אדם מאד מלשון הרע, שכל המספר לשון הרע תשובתו קשה, ויאנו יכול לפרוש מלשון הרע אחר שהורגל בו, וכאלו לשונו ושפתותיו הן מאבדין אותו, שנא' פי כסיל מחתה לו, וכתי' שפתות כסיל תבלענו, וכתי' הוות תחשוב לשונך.",
+                "החלק השלישי המספר לשון הרע גורם לו ההרגל לדבר אל השם תועה, שנא' שתו בשמים פיהם. ואין בכל העבירות עונש גדול מעונש המטיח דברים כלפי מעלה. והתבונן כמה יגדל עון מספרי לשון הרע. המעט מהם לדבר לשון הרע על בני אדם, אלא כי מלאם לבם לדבר אל ה' תועה, וחשכו לשונם לדבר בדברי תורה, והשחיתו לשונם לדבר בלשון הרע. ואמ' דוד ע\"ה גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך. פי' הם פורקים מעליהם עול דברי תורה, ויושבים בטלים, ולא די להם, אלא שהם נדברים בי בלשון הרע, כשאעסוק בתורה. וכן הוא אומר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. ופירש רש\"י ז\"ל מחסום הוא העוסק בתורה.",
+                "החלק הרביעי בעל לשון הרע נותן מום בחבירו שאינו בו. והנה זה לבו יקבץ לו מדות שתי הכתות הרעות, כת שקרים וכת מספרי לשון רע. ואמ' שלמה ע\"ה מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פי' שתי כתות מקבלות לשון הרע, האחת, איש רע ובעל זדון וחושד כשרים ואוהב למצוא פגם על חבירו כדי שיתגנה, והכת השנית, איש שקר, מאזין ומאמין על לשון הוות. ונמצאו תמיד שתי הכתות הללו מקבלות לשון הרע, וגורמין קלון לחבריהם, ומחזיקין ידי המביאים את דבתם רעה אל הבריות.",
+                "החלק החמישי בענין הרכילות. והוזהרנו על המדה הרעה הזאת מן התורה, שנא' לא תלך רכיל בעמך. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרת לשון הרע. וההולך רכיל מרבה שנאה בעולם, ומכשיל את בני אדם, וכאלו עוקר העולם, כי העולם אינו קיים אלא על השלום, וכאלו נותן חרב ביד רעהו להרוג את חבירו, שנא' אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, וכתי' כלם שרי סוררים הולכי רכיל נחושת וברזל כלם משחיתים המה.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כל המלשין את רעהו בסתר אין לו רפואה, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר. רבן גמליאל אומר, אף ישראל הלשינו על הב\"ה, ואמרו, תאמרו שיש בו כח לזון אותנו במדבר, שנא' וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הן הכה צור וגו', שמע הב\"ה שלא חשו על כבודו, ומכבודו, שהוא אש אוכלה, שלח ואכלה אותם, שנא' ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ר' הונא בשם בר קפרא פתח, תאלמנה שפתי שקר, יתחרשן, יתכרכן, ישתקקן. [יתרחשן], כדא' מי ישום אלם או חרש. יתכרכן, כדא' והנה אנחנו מאלמים אלומים, ומתרגמי' ירוש' והא אנחנא מכרכן כרכן. ישתקקן, כמשמעו. מה האבן הזאת היוצאת מן האדם אינו יכול להחזירה, כך הדבור היוצא מפיו אינו יכול להחזירו. ואע\"פ שאסור לקבל הרכילות ולשנוא את חבירו בשביל הרכילות, אל יהי בז לדבר, אלא יחוש לדבר וישמור נפשו. ובשביל שלא ספרו אבותינו במצרים לשון הרע, ולא הלשינו זה לזה, זכו לגאולה. כדגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה [אמר] בשם בר קפרא, בזכות ארבעה דברים ניצולו אבותינו ממצרים, על ידי שלא שנו את השם, ולא שינו את לשונם, ועל שלא אמרו לשון הרע, ועל שלא היה בם פרוץ בערוה. לא שינו את השם, ראובן [ושמעון] מסלקין, ראובן [ושמעון] מנחתין. ולא שינו את לשונם, דכתי' כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדש. [ולא אמרו לה\"ר, שנא' דבר נא באזני העם]. [וארז\"ל] דורו של שאול היו בהם דילטורין, פי' מלשינים, [כמו] דואג והזיפים, ולפי' היו יורדין למלחמה ונופלין. אבל דורו של אחאב לא היה בהם דילטורין, שהרי איזבל הרגה כל נביאי ה', והחביא עובדיה מאה נביאים בשני מערות, וכלכל אותם בלחם ובמים, ולא היה אדם בעולם שהלשין אותם לאיזבל, ולפי' היה אחאב יורד למלחמה ונוצח, לפי שלא היו מלשינים בדורו, אע\"פ שהיה עובד ע\"ז.",
+                "מעשה באדם, שהיה מהלך בדרך, ופגע באדם אחד, ופייסו להיות אושפיזין. הלך עמו וראה בביתו עושר גדול. התחיל לדבר עמו בדברי תורה, ולא היה יודע להשיב. וישאלהו, במה זכית לממון זה. אמר לו, מעולם לא שמעתי דבה רעה על שום אדם והודעתיו, ואם אראה שני אנשים שמתקוטטים, איני זז מהם עד שאכנס ביניהם ואעשה שלום ביניהם. אמ' לו, ודאי ראוי אתה לזכות לממון הגדול הזה, בשכר מצוה זו, והקרן קיימת לעולם הבא.",
+                "החלק הששי אבק לשון הרע. תניא רוב העולם נכשלין בגזל, ומיעוט בעריות, וכולן באבק לשון הרע. כיצד יזהר אדם מאבק לשון הרע. אל ירבה לספר בשבח חבירו, שמא ישמעו אחרים, ויאמרו לו, למה אתה משבח לפלוני והלא כך וכך עשה, נמצא מסבב שיאמרו אחרים בשבילו לשון הרע. והוא ששלמה ע\"ה אומר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. וכן שנה רב דימי דמן חפה, לעולם אל ירבה אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו. ד\"א מברך רעהו וגו', כיצד, אם נתארח אצלו, וכבד אותו, והאכילו והשקהו, והשכיבהו במיטב מטותיו, אל יצא לחוץ ויאמר פלוני עשה לי כך וכך, ויפליג בשבחו, שמא ישמעו אנשים שאינם מהוגנים, ויבאו להתארח אצלו, ויטריחו עליו, ונמצא מפסיד בשביל שבח ששבחו זה. אבל חייב אדם לספר שבח אדם צדיק וכשר ועניו ומופלג בצניעות ומוחזק בעיני הכל שהוא כשר והגון, ויפליג בשבחו אפי' ברבים, שאין אדם שיודע לו חטא ואשמה, ואם יאמרו עליו אנשים בני בליעל לשון הרע, הכל יודעין שהם אומרים שוא ודבר כזב.",
+                "החלק השביעי בענין נבלות הפה, והוא בכלל לשון הרע. דתנן כל המנבל את פיו, אפי' נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה. ואמ' ישעיהו הנביא ע\"ה על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, ודרשו רז\"ל הולך צדקות ודובר מישרים, שלא ינבל את פיו. והמנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם. וגרסי' בפרק במה מדליקין בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות באות, ובחורי ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו וגו'. והמנבל את פיו גדול עונו, ונתעב בעיני הבריות, כי עזב הבושה והצניעות, שהם המדות הידועות לישראל זרע הקדש, והסימנין שבהם ניכרין, והלך על דרך הזדים ועזי הפנים והנבלים והסכלים. ועוד שהוא משחית כלי יקר שברא הב\"ה באדם, שהוא הלשון והדיבור, שבו ניכר האדם מן הבהמות ובו יתנשא מין האדם על שאר בעלי חיים. ולא ברא הב\"ה הדיבור באדם כי אם לספר שבחיו ולהתפלל ולדבר בדברי תורה ובעסקיו שבהן תיקון מחייתו, והיאך יטרוף האדם לשונו ואמרי פיו בנבלות הפה ובדברים שאינם הגונים. א\"ר אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בתוכו, כל עובר ושב אומר, כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו. וחסידים הראשונים היו עושים עצמן כמלאכים, ופיהם ככלי השרת, שאין משתמשין בהן בדבר של חול, ולא היו מוציאים מפיהם אלא דברי תורה וחכמה ועסקיהן הצריכין להתפרנס מהן.",
+                "ומעשה בחסיד אחד, שהיה מתפלל לפני הב\"ה ואומר, רבונו של עולם, מי יתן ויהיה לי שתי פיות, האחד לעסוק בו בתורה ובתפלה ובספור שבחך, והשני לדבר בו בצרכי ובתיקון מחיתי, כדי שאהיה מדבר בפה אחד בתורתך ובשבחך ולא בדבר אחר. התבונן חסיד זה שהיה חושב כל דבריו שבהן עשיית צרכיו ומחייתו, שהן ניכרין, ושאינו מן הראוי לדבר בהן ובתורה בפה אחד, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים שיחה בטלה, כ\"ש לשון הרע ונבלות הפה. ומה יתרון לאדם בסיפור לשון הרע ונבלות הפה.",
+                "ואפי' בדבר ידוע לא ינבל אדם את פיו, כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב חנן בר אבא אמ' רב, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה. אמ' רבה בר רב שילא, אמ' רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אומר, אף השומע ושותק, שנא' זעום ה' יפול שם. והשומע נבלות הפה יאטם אזנו ולא יאזין דברי הנבלים, והעושה כך עליו הכתו' אומר אוטם אזנו משמוע דמים וגו'. תנו רבנן לעולם אל יוצא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתו' שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנא' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. אמ' ר' יודן בר מנשה, וכשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה, את הגמל כי לא יפריס פרסה אין כתי', אלא כי מעלה גרה הוא, את השפן כי לא מפריס פרסה אין כתי' כאן, אלא כי מעלה גרה הוא, את הארנבת כי לא מפרסת פרסה היא אין כתי', אלא כי מעלה גרה, את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתי', אלא כי מפריס פרסה הוא. סיפר בשבחן קודם, ובסימני טהרה שבהם, ואחר כך בסימני טומאה, שנא' כסף נבחר לשון צדיק.",
+                "וגרסי' במ' פסחים תאנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי הזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, שנא' ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דר', חד אמ', מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, וחד אמ' מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. אמ', מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל. ומנו, ר' יוחנן. הנהו תלתא כהני. חד אמ' הגיעני מלחם הפנים כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.",
+                "לעולם יבחר אדם בדבריו לשון כבוד, ויניח לשון שאינו של כבוד, בין בדברי תורה בין בשיחת עסקי עולם. וחסידים הראשונים היו שוקלין את דבריהן ובוררין את לשונם, כדי שלא יצא על פיהם דבר מגונה, לקיים מה שנאמר כסף נבחר לשון צדיק. ומחכמת הקדוש ברוך הוא ביצירת האדם עשה בראשו שבעה נקבים, שני אזנים, שתי עינים, שני נחירים, והשביעי הפה. והקדוש ברוך הוא בחר בשביעיות, כמו שכתבתי בפרק שמיני בענין שבת. וידוע הוא, שלא בחר הקדוש ברוך הוא בפה לאכול בו ולשתות יותר מדאי, ולספר בו לשון הרע ונבלות הפה, אלא שיעסוק בו בתורה, ושיברך את שמו יתברך ויספר תהלתו, בענין השמים וצבאותיהם, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, וכן כתוב בישראל, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכל מה שברא הב\"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכתיב כל פעל ה' למענהו. למענהו, ר\"ל לקילוסו, כמו ותען להם מרים שירו לה' וגו'. ואם הכל ברא לקילוסו, כל שכן הפה, שהוא כלי מיוחד לשבחו של הב\"ה.",
+                "החלק השמיני בענין הנרגן. אמ' שלמה [ע\"ה] דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. [פי'] נרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו, ויוציא תלונות מלבו, ויאמר כי פלוני שאמ' לי כך וכך לא היתה כוונתו אלא לחרף אותי ולרעתי היה מתכוון, אע\"פ שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה ונרגן מפריד אלוף, ר\"ל יפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בו המדה הרעה הזאת, כשם שמתרעם על בני אדם, כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסדי השם ית' שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואע\"פ שיראה השפע הטובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנא' ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. ואמרו רבותי' ז\"ל, אל תרבה בתרעומת, שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושין עמו שהן רעות, ומשלם רעה תחת טובה, וכתיב משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. והמדה הרעה הזאת היא מצד רוע הלב ונבלות הפה, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה ומוציא המחשבה לפועל. ואין לך נבלות הפה יותר מן האומר רעה תחת טובה שעושין עמו."
+            ],
+            "The greatness of silence": [
+                "לפי' ימעט אדם דבריו, ויקצר באמרי פיו, כדי שלא יבא לידי לשון הרע, או לידי נבלות הפה, או להיות נרגן, וירבה תמיד בשתיקה, כדי שינצל מאלו המדות הרעות. וכל המרבה בשתיקה יראה חכם, ואע\"פ שהוא טפש, שנא' גם אויל מחריש חכם יחשב, וכתיב מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. וכל המרבה דברים יראה טפש, אע\"פ שהוא חכם, שנא' ברוב דברים לא יחדל פשע. ושנינו במ' אבות כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ר\"ל לא מצאתי רפואה אלא בשתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, וילקה בצרעת גופו, כמו שכתבתי למעלה. ועוד שנינו במ' אבות וכל המרבה דברים מביא חטא. וכתב הרמב\"ם כי רוב הדברים הם דברים בטלים וגורמין עון, וכל מי שאינו מרבה דברים סימן שהוא מזרע טהור, דתניא שתיקותא מייחסותא.",
+                "שאלו לחכם, מה לך שאתה ממעט דבריך ומרבה בשתיקה. אמ' להם, ומה תועלת בדברים בטלים, שהאדם נענש עליהם וגורם לעצמו כמה רעות בדברים בטלים, שמהן נמשכין לשון הרע ונבלות הפה והרכילות והמריבה, ואיפשר שיבא אדם לידי רציחה בשביל דברים בטלים. וראיתי הדברים שאדם מדבר, והן נחלקים לארבעה חלקים.",
+                "החלק הראשון כולו היזק, ואין בו תועלת כלל, כגון נבלות הפה, ולשון הרע, והרכילות, וקללת בני אדם שמקללין ושמחרפין איש לרעהו, והמריבה, ועצת הרשע. כל אלו הדברים, וכיוצא בהם, הם רעים עד מאד, ויש בהם היזק גדול, ואין בהם תועלת כלל.",
+                "החלק השני הם דברים שהם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, כגון שידבר אדם בדברי תורה ובגמילות חסדים ובעשיית המצות, או שיוכיח את חבירו להחזירו למוטב, או יורנו לעשות צדקה, או שידבר בהבאת שלום, ובמשאו ובמתנו, ובמלאכתו שיתפרנס ממנה, מפני שחייו תלויין בה. וגרסי' בגמ' דבני מערבא כל פטטיא בישין, בר מפטטיא דאוריתא, דאינון טבין. פירוש כל הדברים רעים, חוץ מדברי תורה ומצות וגמילות חסדים ותיקון מחייתו, שהן טובים.",
+                "החלק השלישי יש בו תועלת מצד אחד והיזק מצד אחר, והוא המשבח לחבירו בשביל טובה שעשה עמו, ואיפשר שיבא לידי גנות בשביל אותו השבח, כמו שכתבתי למעלה, ומתוך שבחו בא לגנותו.",
+                "ומכלל החלק הזה הם בעלי השיר והמליצה, שדרכן לשבח מקצת בני אדם בשבח שאין בהן, ומפליגין בשבחן, עד שמתקנאין בהם בני אדם, ואומרים, ראו למי זה משבח, לפלוני שעשה כך וכך, ונמצא בשבחו שהוא משבח אותו במליצתו שהוא מזכיר גנותו. וג\"כ בעלי המליצה מחרפין למקצת בני אדם במליצתם, ומפליגין בגנותן, ואין לך לשון הרע יותר מזה. ומהן שעושין מליצות וניגונים בדברי חשק ובעגבים, ומפליגין בשבח הנשים היפות והבחורים, ומתוך כך באין מקצת בני אדם למחשבות ולהרהורים רעים, ואיפשר לידי זנות או לידי גנות גלוי עריות. ואחרים שמשבחין בשירים הזוללים והסובאים, והיין עצמו, ומהללים הבטלנין ושותי היין ויושבי קרנות, ונמצאו מחזיקי ידי רשעים. כל השירות האלו, וכיוצא בהם, כולם רעים, ואין בהם תועלת, כי אם היזק גדול. אבל השיר שכולו תועלת, ואין בו אחד מכל הדברים הרעים שאמרתי, הוא כגון הקרובות שאומרים בבתי כנסיות, והתחנות והפזמונים, שבהן מתחננים לפני הב\"ה ומספרין בשבחו, וגם הסליחות, שאומרים באשמורות, בלילי עשרת ימי תשובה, וביום הכפורים. וג\"כ קרובות החתנים, לפי שמשבחין אותן בהן, ואע\"פ שיש בהן מקצת דברי חשק ומהלל לחתן ולכלה, אין בכך כלום, כי אינו אלא לחבב את הכלה על בעלה. והקינות וההספדות, שעושין על המתים, יש בהן גמילות חסדים עם המתים ועם החיים. ובלבד שלא יפליג בשבחן, כדי שלא יבא לידי גנותן. וג\"כ הפיוטים של תעניות, שהן בענין תפלה. כל השירים האלו, וכיוצא בהן, הם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, לפי שהם שבח להב\"ה. ומקצתן משברין את הלב, מפני שבהן תוכחות, והשומע אותן יעשה תשובה. ועל שירים כאלו אמ' דוד ע\"ה שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והשר שירים כאלו לעולם יזכר עליהם לטובה בחייו ובמותו.",
+                "החלק הרביעי הם דברים שאין בהם לא היזק ולא תועלת. והם רובם דברים בטלים, ורוב הדברים שבני אדם מדברים בהבלי העולם. כגון יושבי קרנות, שיושבין בטלים, ומספרים איש לאחיו היאך נבנית מדינה פלונית, וארץ פלונית רחבת ידים, ומשפט מדינה פלונית כך וכך, ופירותיה כך וכך, והמלך פלוני כבש מדינה פלונית, ואירע לו כך וכך. ואחרים שקוראים חידות ישרות ומעשים שלא באו לעולם, ובודים מלבם שמות מלכים ושמות מדינות, וכל אלו החידות בנויים על אדני שוא ותוהו ודברים שאין בהם ממש.",
+                "וכל מי שאינו מספר לשון הרע, ולא מנבל את פיו, ינצל מצרות רבות ורעות, שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ויאריך ימים בטוב ובנעימים, שנא' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xix; On Keeping a Friend's Secret": {
+            "Keeping and revealing a secret": [
+                "בענין כסוי סוד חבירו",
+                "החלק הראשון, בכסוי הסוד וגלויו.",
+                "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. גרסינן במ' שבת בפרק הזורק מרשות היחיד, ת\"ר המקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. כיוצא בדבר, ויחר אף ה' בם וילך, מלמד, שאף אהרן נצטרע. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירה, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלהו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.",
+                "וגרסי' במדרש משלי ריבך ריב את רעך וסוד אחר על תגל, פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב. כיצד. אם יהיה לך ריב על חבירך, ותלכו אצל הדינין, אל תטעון אותו אלא באותו דבר שהלכתם בשבילו אל הדיינין, ולא תשיב אותו אלא על אותה טענה בלבד, ואל תגלה סודו בדבר אחר, ואל תאמר לו כך וכך עשית, כדי להבהילו ולסתור טענתו, ולא תקפח אותו בדברים. ואם עשית כך, יחסדך שומע, פירוש יחרף אותך, ויאמר, ראה פלוני, היאך הוא מגלה סוד פלוני, ויבהיל אותו לפני הדיין, כדי ליטול ממנו ממון שלא כדין. ומתרגמינן חרפה חיסודא. ויאמר ג\"כ הדיין, פלוני בא לטעון לפלוני כך וכך, ולא עלה בידו, גלה סודו בדבר אחר, ועבר על ריב לא לו. ודבתך לא תשוב, אחר שיצא מפיך חרופו, והדברים המכוערים, לא תוכל להשיב אותן.",
+                "והמגלה סוד חבירו הרי זה כשופך דמים, שנאמ' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'. ד\"א לא תעמוד על דם רעך, זה הפותח כתב ששלח חבירו לאחרים, או ששלחו לו אחרים, וקורא אותו. ואפי' שלא גלה הסוד לאחרים, הואיל וגלה סוד חבירו, ופתח כתב סתום וחתום, ועמד על סוד חבירו שלא מדעתו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. כי איפשר שהיה כתוב בו סוד גדול, שאלו נגלה לאחרים היו הורגים אותו, כי לא בחנם סתם וחתם אותו, ואלו היתה כוונת הכותב אותו שיתגלה לכל, לא היה חותם אותו.",
+                "וגרסי' במדרש בני ציון היקרים, מה היתה יקרותן של בני ציון. הוא מספר בעניינים הרבה חכמתן ויקרותן. ואחת מהן ההוא מעשה באדם אחד, שפגע בריבה אחת קטנה בשוק, ובידה כלי, והיה מכוסה בכלי אחר. אמ' לה, מה בכלי זה. אמרה לו, אלו היה בדעת אמא לגלות כלי זה, ולדעת מה שבתוכו, לא היתה מכסה אותו בכלי אחר.",
+                "ועוד גרסי' במדרש משלי הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. פי' אל תפקיד סודך למי שהוא הולך רכיל, כי הואיל ואינו שומר שפתיו מן הרכילות אל תאמן בו סודך, ואע\"פ שתמסור אותו לו, ותאמר, כסה סוד זה ואל תגלהו, יגלה אותו על כל פנים, מפני טבעו הרע. ד\"א הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. א\"ת למי שהוא הולך רכיל בטבעו, כסה סודי, יגלה אותו, אבל נאמן רוח, אפי' שלא תאמר לו אלא דברים בלבד, דברים בעלמא, ואפי' שלא תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו, הרי הוא מכסה מפני טבעו, שהוא נאמן רוח, כ\"ש אם תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו ואל תגלהו.",
+                "לפי' ירגיל אדם עצמו לכסות סוד חבירו, ואע\"פ שאין בגלוי הסוד ההוא נזק לבעליו, הואיל ויכיר מחשבתו בגלויו נזק הוא לו, שנאמר הפר מחשבות באין סוד. ר\"ל במקום שמגלין הסוד, אין שום אדם יכול לקיים מחשבתו, כי יחשוב בלבו ויאמר אעשה כך וכך על מנת שיהיה סוד, אם יתגלה אותו סוד קודם שתעשה המחשבה, לא תתקיים. כיצד. היה בלבו לקנות פרקמטיא שהיתה בזול, ולא היה שום אדם יודע שהיתה בזול, אלא הוא יעלה במחשבתו לקנותה, אם טרם שיקנה אותה יגלה הסוד לאחרים, אחרים קונים אותה, ונמצא מפר מחשבתו, מפני שלא שמר סודו.",
+                "לעולם הוי זהיר בסוד חבירך, ואל תגלהו, ואל תוציא מפיך דבר שתתגנה בשבילו, בגלוי סוד או בדבר אחר. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקודש א\"ר יוסי, מימי לא דברתי דבר וחזרתי פני לאחורי. ר\"ל לעולם לא גליתי סוד חבירי, ולא ספרתי לשון הרע, ולא דברתי דבר אפי' ביני לבין עצמי מה שלא הייתי מדבר בתוך קהל ועדה. ההוא תלמידא דאפיק מה דאתמר דבי מדרשא דר' אמי לבתר תלתין ותרין שנין, ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא. שאלו לחכם אחד, ואמרו לו, היאך אתה בכסוי הסוד. אמר להם, כשיפקיד אדם סודו בידי, אחצוב לו קבר בתוך לבי, ואקבור אותו. פי' לא אגלה הסוד כל ימי, כי איך יתכן לפתוח לבי ולהוציא משם הסוד שקברתי בו, ואחיה.",
+                "מעשה באדם אחד, שהפקיד סודו אצל חכם אחד. אמ' לו, הבנת דברי. אמ' לו, כבר שכחתי מה שאמרת לי. כלומר, הוי בטוח שלא אגלה סודך, והרי הוא כאלו שכחתי אותו. כ\"ש שצריך אדם לשמור סוד עצמו ולא יגלה לאדם בעולם, ואפי' לאוהבו, שכן בני אדם אומרים במשליהם, סוד שאינך מפקיד אצל אויבך אל תפקיד אותו אצל אוהבך, כי לפעמים יהפך האוהב לאויב ויגלה הסוד. ואמר החכם לא תגלה סודך לא למשכיל ולא לכסיל, כי לפעמים יכסל המשכיל, וכ\"ש הכסיל. ועוד אמ' לעולם לא הפקדתי סודי אצל אדם, וגלהו, והייתי מאשים אותו, אלא הייתי מאשים [לעצמי, והייתי אומר, אני לא יכולתי לכסות סודי וגליתי אותו לאחרים, למה אני מאשים לזה שגילהו]. ועוד אמר סודו של אדם מסור בידו כעבד, ואם יגלה אותו יהיה הוא עבד לסוד, מפני שהוא מתיירא שמא יגלה. לפיכך צריך אדם ליזהר בסודו ולא יגלהו כלל, ואפי' בינו לבין עצמו לא ישיח בו, ולא ישמיעהו באזניו, כמו שארז\"ל על דרך משל, אל תשיח בין הכותלים, כי אזנים לכותל, ושלמה ע\"ה אמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגד דבר."
+            ],
+            "On disputes": [
+                "החלק השני, בענין הריב.",
+                "ואם המגלה סוד חבירו הוא כשופך דמים, כמו שאמרתי, ואע\"פ שלא כזב, אלא שאומר דברים אמיתיים, כ\"ש וכ\"ש המכזב ואומר בפיו ובשפתיו מה שלא ראו עיניו. והמכזב שנוי ומתועב לפני הב\"ה, שנא' שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו, עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. ומהשבעה דברים האלו, הם השלשה מהם בענין הכזב, לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר. ורבי סעדיה ז\"ל תלה שבע המדות הרעות האלו בכזב, וממנו משתלשלין כולם. כיצד. עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שאומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמ' אבשלום, ועלי יבוא כל איש אשר [יהיה] לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב. לשון שקר, הכזב לעצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב, ששלח לשון שקר על פי דוד, והשיבו את אבנר, והרגו, שנאמר וישלח יואב מלאכים, וישיבו אותו מבור הסירה ודוד לא ידע. יפיח כזבים עד שקר, הם גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר, וסמיך ליה, און ועמל בקרבה, הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.",
+                "בוא וראה כמה כזבו ונענשו. גיחזי כזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי ויאמר לו הלך עבדך אנה ואנה, ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כזב ונהרג, שנא' תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לביבות ואברה מידה, ושכב עמה והרגו אבשלום. וכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע\"ז, כדגרסינן בפרק חלק, א\"ר אלעזר, כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע\"ז, שנא' אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתי' בע\"ז הבל המה מעשה תעתועים. ואחת מארבע כתות שאין מקבלות פני שכינה הוא כת שקרים, שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א\"ר אלעזר בר נחמן, הכל ברא הב\"ה, חוץ מן השקר, שלא בראו, אלא בני אדם בודין אותו מלבם.",
+                "וגרסי' במדרש רוחו של נבות היזרעאלי זכתה למחיצה עליונה, מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונטרד, מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמ' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אומר בכה, ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' [אליו] במה, ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. מאי הרוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי. ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, לפי שאיש שאין בפיהו אמת, ואין בני אדם חוששין לדבריו, מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. וארז\"ל כך עונשו של בדאי, אפי' אומר דברים של אמת אין שומעין לו. וירמיה הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל, לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, וכתי' וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ. פי' העוה נלאו, אחר שלמדו את לשונם דבר שקר, נעשה להם הכזב כטבע, ולא יכלו לסור ממנו, ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת. אמ' רב הונא, מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק, מדבר שקר תרחק. ובספר הקינות הוא רמוז בשלש מקומות. באלפא ביתא של איכה יעיב באפו ה', הקדים הפה קודם לעין, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, כתי' פצו עליך פיהם, ואח\"כ עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם, ואח\"כ עיני נגרה. ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם, ואח\"כ עודנו תכלינה עינינו.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, רב הוה מצערא ליה דביתהו. כדאמ' לה עביד לי טלופחי, עבדא ליה חמצי, חמצי עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמ' ליה, אעלייא לך אמך. אמ' ליה, אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמ' ליה, היינו דאמרי אינשי, דנפיק מינך טעמא מלפך. אמ' ליה, את לא תעביד הכי, כדי שלא תרגיל לשונך לבדאות, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, ואמ' שלמה ע\"ה עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר, פי' הרגיל לדבר שקר וכזב, ואפי' במלי דעלמא, כ\"ש כשיעיד על חבירו שיעיד שקר, מפני טבעו והרגל לשונו."
+            ],
+            "Classes of treacherous men": [
+                "וכת שקרים נחלקת לז' חלקים.",
+                "החלק הראשון איש כזבים, לא די לו שמשקר, אלא שהוא משחית בשקריו, וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות עשה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, וכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כ\"ש אם עשק אותו. וכן העונה ברעהו עד שקר, שנא' לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, דכתי' לא תונו איש את עמיתו. והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנא' אדם בליעל איש און הולך עקשות פה.",
+                "החלק השני המשקר והמרמה את חבירו. ואין בשקר זה נזק מיד, אך יתכוין בו לעשות חבה להזיקו. כאדם המרמה את חבירו, כדי שיאמין בו ויבטח בו ולא ישמר ממנו, כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנא' בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכתי' בתריה העל אלה לא אפקד בם. וזה עונשו על שני עניינים, על השקר ועל הנזק וההפסד.",
+                "החלק השלישי הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חבירו, לא לגזול ולא לחמוס את חבירו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחבירו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו. כיצד. כגון שראה את חבירו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמ' לו, אני אתן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני, כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חבירו מתנות על כזביו ושקריו, כגון שיאמר לו, רצוני לקנות קרקע פלונית, שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע, ולא יקנה אותה. או שיאמר לו, אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך, או עם השר, או כל כיוצא בזה.",
+                "החלק הרביעי המספר בספור דברים ששמע, ויחליף במקצתן, בלא תועלת לו ובלא הפסד לחבירו. ואע\"פ שאינו מפסיד לאחרים, עונשו גדול, מפני שמעיז פניו ומשקר, בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים לקיום מצוה ולהבאת שלום, דתניא משבחים את הכלה לפני החתן, ואומרים לה, כלה נאה וחסודה, אע\"פ שאינה נאה. וגרסי' בבראשית רבה מותר לשנות מפני השלום, שנא' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', ולא מצינו שצוה יעקב אבינו ע\"ה בכך, אלא שאמרום משמו.",
+                "החלק החמישי האומר לחבירו שייטיב עמו ויתן לו מתנות, ואין בלבו לתת לו שום דבר. גם זאת רעה גדולה, ועל זה נאמר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והמתהלל במתת שקר למה הוא דומה, לעננים רבים ורוחות, ונראה שבאין גשמים, ואינן יורדים, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.",
+                "החלק הששי המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה. ולא די לו שהוא משקר, אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא אסור לגנוב דעת הבריות, ואפי' דעת הגוי. ואין מוכרין לגוי בשר נבלה בשביל בשר שחוטה, ולא בשר מתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה. ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח חבית בשבילו, ורצונו לפתוח אותה לחנוני. ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע בו שאינו מקבל. ודברים אלו, וכיוצא בהם, הם אסורים מב' עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.",
+                "החלק השביעי המשתבח במעלות שאינן בו. כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס, ושהיו אבותיו גדולי הדור. ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמ' שלמה לא נאוה לנבל שפת יתר, פי' אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לאמר שהוא נשיא וגדול, אף כי לנדיב שפת שקר, ר\"ל ואפי' הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנתן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפי' נתן, גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו, כ\"ש לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדרגות הכבוד, כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, ואינו, צריך לומר, אין בי חכמה כלל. ואפי' אומרים עליו שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע אלא אחת, צריך לומר, אחת אני יודע בלבד.",
+                "ואם המגלה סוד חבירו הוא משוקץ ומתועב ועונשו גדול, כ\"ש המשקר בחבירו והמכזב, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים הנשבע לשקר, שלא די לו שהוא משקר, אלא שהוא נשבע לשקר על כזביו, והב\"ה הזהיר את ישראל ואמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.",
+                "וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, ת\"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. אומרין לו, הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמ' הב\"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם כי לא ינקה, וכאן נאמר כי לא ינקה ה' את אשר את ישא את שמו לשוא. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרוביו, שנא' ומבשרך לא תתעלם. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם, שנא' וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.",
+                "ד\"א לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. בפסוק זה יש י\"ז אותיות, רמז לי\"ז פעמים שכתוב בתורה שני לוחות, ללמדך שכל הנשבע לשוא כאלו כפר בכל התורה כלה.",
+                "וגרסי' בספרי ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד [לומר]. כבר נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על השם המיוחד בלבד, ת\"ל בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם אלהיך אני ה', מלמד ששבועת שוא הוא חילול השם.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהב\"ה, ואין לו מחילה [לעולם], שנא' כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא.",
+                "וכל עבירות שבתורה ממתינין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנא' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. הא למדת, דברים שאין מים ואש מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן.",
+                "וגרסי' [במס' שבת] בפ' במה מדליקין, ת\"ר בעון שבועת שוא ושבועת שקר [וחלול השם] וחלול שבתות, חיה רעה באה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, [והדרכים משתוממין], שנא' ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלכתי בכם את חית השדה. בשבועת שקר כתי' ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת [את שם אלהיך], ובחלול השם כתי' ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתי' מחלליה מות יומת, וילפינן חלול מחלול, משבועת שקר.",
+                "וכל מי שיודע עדות לחבירו ילך ויעיד, ואם לא העיד נקרא חוטא, שנא' נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ששה פעמים כתי' כאן נפש, כנגד ששת ימי בראשית. לפי שכך אמ' הב\"ה לנפש, כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי, ואת גוזלת וחומסת, הוי נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. א\"ר סימון, מפני מה משביעין את האדם ונותנין לפניו נאדות נפוחים, לומר לך, אתמול היו מלאים גידים ובשר ועצמות ועכשו הן ריקות מכולן. כלומר, ראה מה אחרית האדם, ושמור נפשך, ואל תשבע לשקר. ואפי' שבועה שהיא של אמת אסור לאדם שישבע, כגון שאמר, שבועה שהיום יום פלוני, וזו היא שבועת שוא, שנשבע על עסקי שוא לדבר שאין בו צורך.",
+                "מעשה בכפר אחד, שהיו אנשיו נשבעין ומקיימין, וכולן חרבו. כיצד. היה אומר לחבירו, שבועה שאלך למקום פלוני ואוכל ואשתה שם, והולכין ועושין כך, ומקיימין שבועתן. ומה הנשבעין באמת כך, הנשבעין לשקר על אחת כמה וכמה. וגרסי' במ' [נדרים] בפרק ואלו מותרין, לעולם לא תהא [רגיל] בנדרים, שסופך למעול בשבועות. ואל תהי רגיל לפני עם הארץ, שסופך לאכול טבלים. ואל תהא רגיל לפני כהן עם הארץ, שסופך להאכילך תרומה. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך בא לידי ניאוף.",
+                "מעשה באדם אחד, שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת, והניחתו בכד של קמח, ושכחה ולשה הדינר בקמח, ונתנה הפת לעני. לימים בא בעל הדינר, אמ' לה, תן לי דינרי. אמרה לו, תהנה מסם המות אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו, לא היו ימים רבים עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר זה, אמרו, ומה זאת, שנשבעה באמת, אירע לה כך, מי שנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש ר' תנחומא ר' שמואל בר רב יצחק אומר, כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ולא עוד אלא כל הנודר ואינו משלם יזכרו עוניו, שנא' כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. דרש ידרשנו שני פעמים, ללמדך שדורשו ודורש אחרים עמו. ר' אומר, בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מה הן מעשה הידים, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, וכתיב כי בראותו ילדיו מעשה ידיו וכו'. רב נחמן בר יצחק אמ' למאן דאמ' בעון נדרים מתים מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, על עסקי שוא. וגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה א\"ר יצחק, ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א\"כ מבקשין ממנו נדר ואין לו, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ת\"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו', מוצא שפתיך, זו מצות עשה, תשמור, זו מצות לא תעשה, ועשית, אזהרה לב\"ד שיעשוך, כאשר נדרת, זה נדר, לה' אלהיך, אלו אשמות ותודות ועולות ושלמים, נדבה, כמשמעה, אשר דברת, אלו קדשי בדק הבית, בפיך, זו צדקה."
+            ],
+            "Being diligent on vows": [
+                "לעולם יזהר אדם בשבועה, ואפי' של וודאי. ואל תהי תדירה בפיו, כדי שלא יבא לידי שבועת שקר, שכל הנשבע תמיד על כל דבר ודבר אינו ניצול משבועת שקר. והב\"ה ממהר ליפרע מן הנשבע לשקר, שנא' וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר. וארז\"ל חייב אדם לשמור שפתיו מן השבועה, שכל המרגיל לשונו לשבועה, פעמים שאין דעתו לישבע, לשונו מרגילתו. ומצינו שאנשי יבש גלעד נהרגו מפני שעברו על השבועה שנשבעו ישראל לעלות לצבא על שבט בנימין על מעשה פילגש בגבעה. וכן נשיאי העדה, כשנשבעו לגבעונים בימות יהושע בן נון, לא המרו שבועתן, אע\"פ שעשו בערמה, ובשביל שהרג אותם שאול בא רעב על הארץ, שנאמר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, ונהרגו בניו של שאול באותו עון. מה כתי' התם ויעתר ה' לארץ אחרי כן. ושאול בקש להמית את יהונתן בנו על שהפר את השבועה וטעם מעט דבש, ואע\"פ שלא שמע השבועה והיה שוגג.",
+                "וגרסי' במ' שבועות תניא כל לא תעשה שבתורה שהוא לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מהנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. ועון גדול המקלל את חבירו בשם, מפני שמזכיר את השם על הקללה. ואחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה המקלל את הרבים. וכמה השתדל משה רבינו ע\"ה לשמור השבועה שהשביע יוסף לאחיו שיעלו את עצמותיו עמהם ממצרים ויקברו אותם בארץ, והעלם משה רבינו ע\"ה עמו.",
+                "בוא וראה כמה גדול שכרן של צדיקים ששומרין פיהם משבועה.",
+                "מעשה בר' יהושע בן לוי, שלא נשבע מימיו, והיה צדיק גמור. כיון שהגיע זמנו ליפטר מן העולם, אמ' הב\"ה למלאך המות, לך ועשה לר' יהושע בן לוי כל רצונו. הלך מיד, ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. אמ' לו מלאך המות, הב\"ה שלחני ליטול נשמתך, וצוני לעשות לך כל רצונך. אמ' לו ר' יהושע, המתן לי שלשים יום עד שאחזור תלמודי. וכן עשה. כיון שהגיע הזמן, בא אצלו, ואמ' לו מלאך המות, בקש כל מה שתרצה ואעשה לך, כי כן צוה עלי הקב\"ה. אמ' לו, רצוני שתוליכני לגן עדן. אמ' לו, כן אעשה. מיד לקחו והוליכו. כשהיה בדרך אמ' לו ר' יהושע, תן לי סכינך, כי מתיירא אני ממך. מיד נתנה לו. ובאותה הסכין היו שלשה טיפי מרה, מטיפה ראשונה מתים בני אדם, ומטפה שנייה מסריח, ומטפה שלישית פניו מוריקות. באו לגן עדן. אמ' לו ר' יהושע, העלני מקדם לגן עדן והראני מקומי. וכן עשה. מיד הפיל עצמו לגן עדן ר' יהושע. תפשו מלאך המות בטליתו, ואמ' לו, צא, אטול נשמתך. אמ' לו ר' יהושע, לא אצא מכאן לעולם. אמ' לו, א\"כ החזיר לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתלך לפני הב\"ה. מיד הלך מלאך המות לפני הב\"ה, ואמ' לו, רבונו של עולם, כך וכך עשה לי ר' יהושע בן לוי. אמ' לו הב\"ה, לך בכל מקום שעמד בו, ואם תמצא שנשבע ר' יהושע לשקר, או שנשאל לחכם על השבועה, לא תניחנו שם. מיד הלך מלאך המות, וסבב על המקומות שהיה שם ר' יהושע, ומצא שכל ימיו לא נשבע לשקר. מיד הניחו לשם, ועודנו חי בגן עדן. אמ' לו מלאך המות, השב לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתשבע לי שלא תקח נשמות בני אדם בפרהסיא. מיד נשבע. יצהת בת קול ואמרה, השב לו הסכין. וכן עשה. מי גרם לר' יהושע לבא לידי כך, שלא נשבע כל ימיו לשקר.",
+                "לפי' יהיה אדם זהיר שלא לישבע לשקר ולשמור שפתיו משבועה. שכל השומר שפתיו משבועה הב\"ה משלם לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל מי שאינו מוציא דבר מגונה בפיו, ואינו מגלה סוד חבירו, ואינו נשבע לשקר, הוא עושה רצון הב\"ה, ושכרו גדול עד אין חקר ואין מספר, שנאמר אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xx; On Good Manners": {
+            "On etiquette": [
+                "בענין דרך ארץ",
+                "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. גרסי במ' ברכות בפרק הרואה, דרש בר קפרא, איזו היא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה, הוי אומר דרך ארץ, שנא' בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, א\"ר יהושע בן לוי, כל המיישר אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הב\"ה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה, מעשה בר' ינאי, שהיה מהלך בדרך. בא אדם אחד משופע ביותר, פי' עשיר. אמ' לו, [משגח רבי] לאיתקבלא גבן. אמ' ליה, מה דהני לך. הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמ' ליה, סב ובריך. אמ' ליה, יברך ינאי בביתיה. אמ' ליה, איתיבה מה דאמינא לך. אמ' ליה, אמור. אמ' אכיל כלבא פתיה דינאי. אמ' ליה, למה זכית דתיכול על פתורי. אמ' ליה, מימי לא שמעתי מילא בישא וחזרתיה למריה, ולא שמעתי תרין דמתקשין דין לדין ולא הבאתי שלמא ביניהון. אמ' ליה, כל הכא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' אליעזר אומר, יהי לך שתי ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ, שכל מי שאינו לא במקרא ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב. א\"ר שמואל ב\"ר נחמני, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה\"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך, זו דרך ארץ, החיים זו התורה. וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ זוכה לראות בנחמה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים. וגרסינן במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, אמ' רב הונא אמ' ר' יוחנן, מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה מנין, [דכתיב] לא תלך עמהם, [וכתיב] קום לך אתם. מן הנביאים מנין, [דכתיב] אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים מנין, [דכתיב] אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין, ת\"ר ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן, תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ. [תורה ומעשים טובים], דכתי' חזק ואמץ, חזק בתורה ואמץ במצות ובמעשים טובים. תפלה, דכתי' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך. דרך ארץ, דכתי' חזק ונתחזק בעד עמנו.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא, מרגלא בפומיה דר' מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי ושמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל שעה. מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראת שמים, ויהיה משיב חמה, ומרבה שלום עם כל אדם, עם חביריו ועם אחיו ועם קרוביו, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות, ואפי' גוי בשוק. מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו, או במי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. [ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. והעושים שלא לשמה, נוח להם שלא נבראו].",
+                "לפיכך צריך אדם להיות בו יראת שמים ודרך ארץ, כדי שיהיה רצוי לכל אדם, וכדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו, דתנן כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. וגרסי' במ' שקלים חייב אדם לצאת ידי הבריות כמו שהוא חייב לצאת ידי שמים. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, דכתי' והייתם נקיים מה' ומישראל. מן הנביאין מנין, דכתי' אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע. מן הכתובים מנין, דכתי' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.",
+                "וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ, ומעורב עם הבריות, זוכה ויאריך ימים, כדגרסי' במ' מגילה בפרק בני העיר. שאלו תלמידיו את ר' זכאי, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא בטלתי קידוש היום. אימא זקנה היתה לי. פעם אחת מכרה כיפה שעל ראשה והביאה לי יין לקדוש היום. תאנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא עשיתי מבית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קדש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה. שאלו תלמידיו את ר' פרידה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ולא ברכתי לפני כהן. שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, [ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, מימי לא קבלתי מתנות, דכתי' ושונא מתנות יחיה, [ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' אמי את ר' יהושע בן קרחה, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, קצת בחיי. אמ' לו, תורה היא וללמוד אני צריך. אמ' לו, מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע, שנא' כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. [ר' אלעזר אומר, עיניו כהות, שנא' ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע, והיא גרמה ליה.] שאלו תלמידיו את ר' [זירא], במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעקתי בפני מי שהוא גדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת ארעי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחנינתו, ואמרי לה בחניכתו.",
+                "והמכנה שם לחבירו יורד לגיהנם ונוחל באר שחת ונידון שם לעד ולעולמי עולמים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב, א\"ר חנינא, הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך, אלא כל היורדין לגיהנם עולין, חוץ משלשה שיורדין ולא עולים, ואלו הן, המכנה שם לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, נוח לו לאדם שיבא על אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. אמ' מר זוטרא בר טוביא, ואמרי לה אמ' ר' הונא בר ביזונא אמ' ר' שמעון חסידא, ואמרי לה אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מתמר, שנא היא מוצאת וגו'. פי' כשהיתה יוצאה לישרף במאמר יהודה, שנא' הוציאוה ותשרף, היתה יכולה לומר, מיהודה אני הרה, והיה מתבייש, וכדי שלא יתבייש מסרה עצמה לשרפה, כדי שלא תלבין פני יהודה ברבים, ולא פרסמה הדבר, אלא אמרה, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ולפי' ניצלה מן השרפה, ויצאו ממנה שלשה צדיקים שניצולו מן השרפה, חנניה מישאל ועזריה."
+            ],
+            "i etiquette of Torah scholars": [
+                "ודרך ארץ נחלקת לארבעה שערים. השער הראשון, דרך ארץ הראויה לנהוג בה תלמידי חכמים. השער השני, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הזקנים. השער השלישי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה שאר אנשים. השער הרביעי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הנשים.",
+                "פרק דרך ארץ",
+                "השער הראשון: דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                "דרכן של תלמידי חכמים להיות עמלין בתורה, ולומדי תורה לשמה, ומחזרין על המצות, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ועליהם נאמ' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, רודפי צדק, מבקשי שלום לעמם, מצטערין עם הצבור ועומדין עמהן בשעת דחקן. ואפי' עם הארץ אינו רשאי לפרוש מן הצבור בשעת דחקן, כדגרסי' במ' תעניות בפרק הראשון, תנו רבנן, בזמן שהצבור שרויין בצער, יחיד הפורש מהן, שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהם על ראשו, ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרויין בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכל בשר ושתות יין] אכול ושתה כי מחר נמות, מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון.",
+                "אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו ע\"ה, דכתי' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר או כסת, אלא אמ' משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. והב\"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסי' בספרי כל זמן שישראל משועבדים כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין, ת\"ל יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה.",
+                "וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנא' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. גלו לבבל שכינה עמהם, שנא' למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי שכינה עמהם, שנא' ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנא' מי זה בא מאדום. וכשהן חוזרין שכינה [חוזרת] עמהם, שנא' ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמ', אלא ושב, וכתי' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי. וכל המשתתף עם הצבור בשעת צרתן, עליו הכתוב אומר, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.",
+                "לעולם יהיה תלמיד חכם נאה בכניסתו וביציאתו, וממעט בעסק ועוסק בתורה, עניו ושפל רוח, זריז וזהיר, וממולא טוב, עלוב מן הכל ואינו עולב, אפי' לקל שבקלים, אהוב לכל אדם, שפל רוח לאנשי ביתו, כ\"ש לאחרים, ירא חטא, מואס כל טוב העולם הזה, ואינו דבק אלא בתורה, ויאמר, כל מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בו, כי אם בתורה בלבד, לפי שאין העולם הזה שלי, יושב ושונה, ומטנף כסותו לפני רגלי תלמידי חכמים, ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין ומשיב כהלכה. כנאד בקוע, שנפתח להכניס את הרוח אבל לא להוציא, וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה, וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה, וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה. אם ילקה בממונו, יזכור איוב, שלקה בממונו ובגופו, ואם ילקה בגופו, יזכור דתן ואבירם, שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו. אל יבוש משיניו, לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע, ואפי' דבר גדול, יהיה בעיניו קטון, כדי שימחול מיד. ואם אומרים עליו אפי' דבר קטון, יהיה בעיניו דבר גדול, כדי שיעשה תשובה מיד. ואם אמר על חבירו דבר רע, אפי' קטון, יהיה בעיניו גדול, כדי שיפייס את חבירו מיד. יהיה פרקו נאה, שזה הוא שבחה של תורה. אוהב את התורה ומכבדה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אוהב שלום ורודף שלום, מעביר על מדותיו, ומעביר על רצונו מפני רצון אחרים, שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים, חרד לכל המצות. אל יהי נבהל להשיב, משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפי' דבר קטון, אל יבוש לומר לא ידעתי, אלא ילמד לשונו לומר לא ידעתי, שמא יתבדה ויאחז בדבר. ויזהר בדיבורו, ולא יוציא דברי דופי על פיו.",
+                "מעשה בר' שמעון בן אלעזר, שבא ממגדל עדר מבית רבו. והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ודעתו גסה עליו, שלמד תורה הרבה. מצא אדם אחד מכוער ביותר. אמ' לו, מכוער, כמה מכוערין מעשיך, כך מכוערין בניו של אברהם אבינו. ואמ' לו, מה אעשה, לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. מיד ירד ר' שמעון בן אלעזר מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמ' לו, נעניתי לך, מחול לי. אמ' לו, אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו ויצאו לקראתו. אמרו לו, שלום עליך, רבי. אמ' להם, למי אתם קוראים רבי. אמרו לו, למי, לזה שמטייל אחריך. אמ' להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו, מה עשה לך. אמ' להם, כך וכך עשה לי. אמרו לו, אעפ\"כ מחול לו. אמ' להם, מוחל אני לו, ובלבד שלא יהא רגיל בכך.",
+                "לעולם יהיה תלמיד חכם נאה במשאו ובמתנו, ובכסותו ובמנעליו, במאכלו ובשתייתו.",
+                "במשאו ובמתנו כיצד. צריך שיהיה משאו ומתנו באמונה, ואל יחליף בדבורו, שלא יאמר מחר אתן, ואיננו נותן. ואם יש לו כסף אצל חבירו, לא ילחצנו. וידקדק על עצמו, ויפרע מה שיש לו ליתן, ואפי' ביותר. ואל ידקדק כל כך על בני אדם, אם יש להם ליתן לו שום דבר, מפני שנמצא כאו' שלי שלי ושלך שלך, וזו היא מדת סדום.",
+                "בכסותו כיצד. לעולם ילבש תלמיד חכם בגדים הממוצעים, לא חשובים ביותר, כדי שלא יסתכלו בו בני אדם, ולא פחותים ביותר, כדי שלא יתגנה. ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, [כדגרסי' במ' ברכות אל יצא כשהוא מבושם לשוק], אמ' רב אדא בריה דר' חייא בר אבא, א\"ר יוחנן, בזמן שחושדין על הזכור. ואמ' רב ששת, לא אמרן אלא בבגדו, אבל בגופו זיעא מעברא ליה. אמ' רב פפא, שערו כבגדו דאמי, ואמרי לה, כגופו דאמי. ואל יצא יחידי בלילה, מפני החשד. לא אמרן אלא דלא קבע ליה עידניה, אבל קבע ליה עידניה, מידע ידיע דלעידניה קא אזיל. אל יצא במנעלים מטולאים. מסייע ליה לר' חייא בר אבא, דאמ', גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים מטולאים. איני, והא ר' חייא בר אבא נפיק. אמ' מר זוטרא בריה דרב נחמן, בטלאי על גבי טלאי. ולא אמרן אלא בפנתא, אבל בגילדא לית לן בה, ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה. ולא יספר עם אשה בשוק. אמ' רב חסדא, ואפי' היא אשתו, ואפי' היא בתו, ואפי' היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של עמי הארץ. מאי טעמא, דילמא אתי לאימשוכי בתריהו. ולא יכנס באחרונה לבית המדרש, דילמא חשדי ליה בפושעים. ולא יפסיע פסיעה גסה, דאמ' מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי [תקנתיה], מהדר בקידושא דבי שימשי. ולא יהלך בקומה זקופה, דכתי' מלא כל הארץ כבודו. וגרסינן במ' שבת בפרק ואלו קשרים, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנא' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי, אלא משניאי.",
+                "במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה תלמיד חכם סעודתו עם עמי הארץ, ולא בכל מקום. כדגרסי' במסכת פסחים בפרק אלו עוברין, ת\"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות. מאי קרו ליה, בר מיחם תנורי. פי' שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה, שמחמם את התנורין, כדי שיאכל מן הפת החמה. רבא אומר בר מרקד בי כובי. פי' רבי שלמה ז\"ל כך דרך הליצנין, שוחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן. רב פפא אמ', בר מלחך פינכי, פי' פינכי, קערות, ר\"ל מלחך הקערות. רב שמעיה אמ', בר מך רבע, פי' מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק, כדרך הלצים והמשתכרים. לשון אחר, מך, שמתוך שכרותו סופו בא לידי עניות, מלשון כי ימוך אחיך, רבע, שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו, שלא יהיה לו בגד ללבוש לצאת בו לשוק.",
+                "וגרסי' בפרק ואלו עוברין בפסח, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמידי חכמים רשאי' לסעוד ממנה. א\"ר יצחק, כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתי' בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנשרפין, דרש רב אחא בר חנינא, מאי דכתי' אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתי' צדיק הוא חיה יחיה. וגרסי' במ' קידושין בפרק קמא, [א\"ר יהושע בן לוי, אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' מלא כל הארץ כבודו]. רב יהודה לא מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, רב הונא [בריה דרב יהושע] לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש, דאמ' שכינה למעלה מראשי.",
+                "ויקבע תלמיד חכם סעודתו בזמנה, ולא יקדים לאכול קודם זמנה, ולא יאחר, מפני הסכנה. ואימתי זמנה. גרסי' בפ' קמא דשבת ת\"ר שעה ראשונה, מאכל לודים, שנייה, מאכל יורשים, שלישית, מאכל ליסטים, רביעית, מאכל פועלים, חמישית, כל אדם, ששית, מאכל תלמידי חכמים. איני, והאמ' רב פפא, רביעית זמן סעודה לכל [אדם] היא, אלא איפוך, רביעית מאכל כל אדם, חמישית, מאכל פועלים, ששית, תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. [ר\"ל] שאינו מעלה ולא מוריד, ויש מפרשין שהאכילה מכאן ואילך שהיא כאבן לחמת, שמשברתה. אמ' אביי, לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל אי טעים מידי בצפרא לית לן בה.",
+                "ואם יבא ת\"ח לעיר, לא יתארח אלא אצל תלמיד חכם. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, ת\"ר מאי שנא גבי אברהם, דכתי' כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט, דכתי' ויפצר בם מאד. א\"ר אלעזר, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, דאמ' ר' תנחום בן חנילאי, לעולם לא ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו, אכלו [ס\"ד], אלא וודאי כמו שאכלו ושתו. והחסידים והצדיקים, כשיבא אורח להן, מקבלין אותו בסבר פנים יפות, שנא' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם. א\"ר אלעזר, צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. מנא לן, מאברהם, מעיקרא כתי' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם. רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושין. מנא לן, מעפרון, דמעיקרא כתי' השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, וכתי' בתריה ארץ ארבע מאות שקל כסף [וגו'], ולבסוף כתי' וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף וגו'.",
+                "וחייב תלמיד חכם, ושאר בני אדם, להרעיב את עצמו בשנת בצורת, ואפי' הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים, כדי שיצטער עם הצבור בצרתן. כדגרסי' בפ' קמא דמס' תעניות אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנא' ברעב פדך ממות. פדך, יפדך מיבעי ליה, אלא מתוך שהרעיב עצמו ניצול ממיתה משונה.",
+                "וצריך תלמיד חכם למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו, כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, אמ' רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ולא יאכל תלמיד חכם מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא ישתין מעומד, ולא יקנח הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה, אלא ישאיר ממנו מועט בקערה, כדי שלא יראה גרגרן. וזהו שאז\"ל מניחין פאה [באלפס] ואין מניחין פאה ממעשה קדרה.",
+                "וגרסי' במ' תעניות תניא אמר ר' יהושע בן חנינא, לעולם לא נצחני אדם, אלא אשה אחת, ותינוק, ותינוקת. אשה מאי היא. פעם אחת התארחתי אצל אכסניא אחת ועשתה לי פולין. פעם ראשונה סעדתי ולא הנחתי כלום, שנייה סעדתי ולא הנחתי כלום, שלישית הקדיחתו במלח, כיון שלעטתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי, ר', מפני מה משכת ידך ממנו. אמרתי לה, כבר סעדתי מבערב. אמרה לי, היה לך למשוך ידך מן הפת, כשם שמשכת ידך מן התבשיל, אלא סבורה אני שתניח פיאה, שכך אמרו, מניחין פיאה מן האלפס. תינוקת מאי היא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ראיתי תינוקת אחת. אמרה לי, ר', לא שדה היא זו. אמרתי לה, בדרך כבושה אני הולך. אמרה לי, לסטים שכמותך כבשוה. תינוק מאי הוא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב בפרשת הדרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמ' לי, זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפין לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמ' לי, ולא כך אמרתי לך, זו ארוכה. נשקתיו על ראשו, ואמרתי, אשריכם ישראל, שכלכם חכמים אתם, מגדוליכם ועד קטניכם.",
+                "כללו של דבר, צריך שישמור עצמו מכל רע ומכל דופי, כדי שלא יראה בו ערות דבר, וכדי שלא תתבזה התורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ויזהר בכל ענייניו, כדי שלא יבא לידי ניוול, ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ותלמיד חכם העושה כך, לא די לו שגופו מכובד על הבריות, אלא שהתורה מתעלית ומתכבדת על ידו. כדגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלותו. אמ' ריש לקיש, מה כלה זו מקושטת בארבעה ועשרים מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים. ככלותו, אמ' ריש לקיש, מה כלה זו, כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה, באתה ליכנס לחופה היא מגלה פניה, כלומר כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע, ככלה זו, ומפורסם במעשים טובים, ככלה שהיא מפרסמת עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדנו, שצריך ת\"ח לנהוג דרך ארץ בעצמו, כדי שלא יבא לידי בזיון.",
+                "ואין התורה מתקיימת אם אין עמה דרך ארץ, דתנן אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ. ויהיה ענו, ולא יגיס לבו בתלמודו, ולא יהי שמח בהוראה, ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולילם וחכמים ממנו. כדגרסי' במסכת ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב, שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, דכתיב כי בי ירבו ימיך וגו', ומתוך הן אתה שומע לאו, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתי' ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות, דאמ' ר' חמא [בר חנינא], מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות לפניהם.",
+                "וכשקורא בתורה יטול רשות, אפי' מתלמידיו. קל וחומר מהב\"ה, שנטל רשות ממלאכי השרת. כדגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, בשעה שהיה משה רבי' ע\"ה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק זה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, למה אתה נותן פתחון פה למינים. אמ' לו, כתו' והרוצה לטעות יטעה. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, האדם הזה, שאני בורא, בכל יום ויום גדולים וקטנים יוצאים ממנו, ומכאן ילמדו דרך ארץ, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, ואומר, למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו, למוד מבוראך, שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לבראות את האדם נטל עצה ממלאכי השרת. וגרסי' במ' יומא בפרק ראשון, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הקדים קריאה לדבור. לימדה תורה דרך ארץ, שלא ידבר אדם עם חבירו אלא א\"כ קורהו. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראשון, אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים, קל וחומר שהקטנים נשמעים לגדולים. קל וחומר חיובא הוא, אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, ישאו הקטנים קל וחומר בעצמם, ונשמעין לגדולים, ומכבדין אותם, ומשמשין אותם.",
+                "לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו, ויעמוד לפניו כעבד, וישמשנו. כדגרסי' במ' כתובות בפ' אלמנה ניזונת, אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהנעלת מנעל והתרתו. אמ' רבא, לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה. פי' אם אין מכירין אותו, נראה כעבד נכרי, ויחשבו אותו שהוא גוי. א\"ר יוחנן בר אבא, כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, שנא' למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומ', אף פורק ממנו יראת שמים, שנא' ויראת שדי יעזוב. ולא ירחוץ תלמיד עם רבו בבית המרחץ, כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח תאנא לא ירחוץ עם רבו בבית המרחץ, ואם רבו צריך לו, מותר. ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו, אלא א\"כ קורהו גברי או מורי או אדוני, וכיוצא בזה, דרך כבוד. וגרסי' בפרק חלק א\"ר יוחנן, למה לקה גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, שנא' ויאמר גיחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. ואין תלמיד נפטר מרבו עד שיטול ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה, ואח\"כ התלמיד. היו שניהם שקולים זה כזה, בעל הבית נכנס ואורח אחריו, וכשיוצאין, יוצא אורח תחלה ובעל הבית אחריו. והנפטר מחבירו, בין שהוא גדול ממנו, בין שהוא קטון ממנו, אומ' לו, הריני נפטר. ואפי' שאר בני אדם חייבין לשמש לתלמידי חכמים, דאמ' ר' מאיר, כל מי שיש לו תלמיד חכם בעירו, ואינו משמשו, חייב מיתה, שנא' כי דבר ה' בזה, וכתי' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי.",
+                "וצריך תלמיד חכם להיות תמיד דואג ומשתומם ובוכה, ונאנח בלבו, על עונות שעשה, ועל חורבן בית המקדש, ועל חילול השם מפני הגויים, ועל ישראל הפזורים בין האומות. ויצפון העצב והדאגה בלבו, ויראה שמחה בפניו, כדי שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ויהיה לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו, ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו, וישנה להם וישלש, אפי' כמה פעמים, אם לא הבינו. ולא יהיה נוטר איבה, ולא חומד, ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא שררה. סובל התלאות. מודה על הייסורין ואינו בועט בהן. בישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה יחזור, ולא יתבייש לומר טעיתי. לא ימהר במעשיו עד שיודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. לא יתקנא בחבירו, ואפי' בשררת מי שאינו חכם ממנו, כ\"ש בשררת מי שהוא חכם ממנו. קיים במאמרו. אם יאמר הן יעשה, ואם יאמר לאו [לא יעשה], אל יתהפך לומר הן. כובש תאותו ויצרו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם [תועלת], ולא יחרף לחבירו בקורות הזמן. קשה לכעוס ונוח לרצות. שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו. שומר עונו בלבו, ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו. מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגזר בלבו יקיים, ודובר אמת בלבבו.",
+                "מעשה ברב ספרא, שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר. פגע בחסיד אחד שהיה בא מן הדרך. אמ' לו לרב ספרא, ולמה טרח מר כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמ' לו רב ספרא, לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד. אמרו לו תלמידיו לרב ספרא, ולמה אמרת לו כל כך. אמ' להם, ומה הייתי משקר. אמרו לו, היה לך לשתוק. אמ' להם, אלו הייתי שותק לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו, וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו.",
+                "ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חבר לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, רע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתום, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום. וכל המשמח לעגומים ונכאבים, ומנחם אבילים, ודובר על לב עניים ואומללים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסי' בפרק סדר תעניות רב ברוקה חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו זכור לטוב, איתחזי ליה. אמ' ליה, מי איכא בהאי שוקא בר נש דחזי דעלמא דאתי. אמ' ליה, אלין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו. אזל בתריהו. אמ' להו, מאי עבידתיכו. אמ' להו, אינשי בדיחי אנן, פי' שמחים, וכי חזינן איניש דעציב מבדחינן ליה, אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא, פי' מריבה, בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן שלמא בהדיהו. ואם יראה מום בחבירו יכסה עליו, ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה, ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו.",
+                "וכל תלמיד חכם, שהוא נזהר בכל ענייניו, ומתנהג כדין וכשורה בכל מה שכתבתי, הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק והגון, ישר ונאמן, מכבד להב\"ה ולתורתו הקדושה. ובזכות תלמידי חכמים מביא הב\"ה שלום לעולם, דתנן אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "ii etiquette of elders": [
+                "השער השני: בדרך ארץ הראוי לזקנים",
+                "כשיראה אדם שזרקה בו שיבה והזקין, יפרוש מדרכי הנערים וממעשיהם, ולא ידמה להם לא במלבוש ולא בדבור [ולא באחד] מהדברים שהבחורים נוהגין. ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה. ולא ישב בישיבה של נערים ושל עמי הארץ, ולא יסעוד בסעודה שבחורים מסובין בה. וישב תמיד עם תלמיד חכם, כדי שישמע מפיהם דברי תורה ויזכה בהם לחיי העולם הבא. וימעט בדבריו, ויזהר שמא יוציא דבר מגונה על פיו. ולא ירבה מריבה עם שום אדם בעולם, ואפי' הרעו לו הרבה, ימחול על עלבונו, כדי שלא יבא לידי מריבה כלל, וכדי שלא יצא שם רע עליו, ויאמרו בני אדם, ראיתם פלוני, אע\"פ שהוא זקן כמה הוא בעל דין קשה, וכמה הוא מתקוטט עם הבריות. ולא יאכל אכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, שדברים אלו גנאי הם לבחורים, כ\"ש לזקנים. יסתכל תמיד בישיבתו, ולא יטנף אותה במעשים המכוערים. ולא ירבה שיחה עם הנשים, שכל המרבה שיחה עם הנשים סופו בא לידי ניאוף. וארז\"ל חמשה דברים אין הדעת סובלתן, ואלו הן, דל מתגאה, וזקן מנאף, ועשיר גנב, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש את אשתו שנים או שלשה פעמים ומחזירה.",
+                "ואמ' החכם יעצוני כמה יועצים, והוכיחו אותי כמה מוכיחים, ולא הועילו בי תוכחות כתוכחות ימי השיבה. האירו לי מאורי השמש והירח, ולא האירו לי כאור שכלי. ונמכרתי לעבד לעבדים, ולא כבשה אותי אלא תאותי. הריעו לי אויבים ושוטנים, ולא היה לי מריע בנפשי כסכלה. הציקוני הצרות, ולא הציקתני צרה כמדה הרעה שבי. הזיקוני מזיקים, ולא מצאתי מזיק לי כלשוני. התהלכתי על הגחלים, ונכנסתי בתוך השלהבת, ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי. רדפוני צוררים, ולא הושיגוני כי אם עונותי. בחנתי מנוחות העולם, ולא מצאתי לנפשי כמנוחתה כשתעזוב המנוחות. הלכתי דרכים, וירדתי ימים, וסכנתי בעצמי, ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים. השתוממתי במדברות, ולא ראיתי שממה כשממות העוני. אכלתי משמנים, ושתיתי ממתקים, ונתחברתי לעלמות יפיפיות, ולא נעמו לי כהשקט וההבטחה. אכלתי מרורות, ושתיתי לענה, ולא טעמתי מרה כמרור מיתת הבנים. ראיתי כמה צרות וכמה טלטולין וכמה שעבודין וכמה חולאים וכמה מכות וכמה עניות, ועמדתי בכולן, ועול אשה רעה לא יכולתי לסבול. נשאתי כבדות הברזל והחול והעופרת, ולא ראיתי דבר כבד כיראת השם. תרתי בלבי איזה דבר שבו יקל הנכבד וישבור הגאוה וישפיל הרמים, ואמרתי זה הצורך. ירו בי החצים, ורגמו אותי באבנים, ולא הרגשתי כלשון הרע. לכדוני אויבי, ושמו עול ברזל על צוארי, וצמתו בבור חיי, ולא תשש כחי ולא נשתנית צורתי כאשר נשתנית בדאגה ובאבל. ראיתי כמה עשירים, ולא ראיתי עשיר כמי שהוא שמח בחלקו. עשיתי כמה צדקות. ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו הראשון. שמחתי במתנות מלכים, ולא ראיתי כשמחת הניצל מהם. בקשתי וחקרתי על טובות שבאדם, ולא מצאתי בו טובות כמדות הטובות.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר כשיזקין בתפלתו ובמעשיו הטובים. וידע כי עתו קצר וכי יומו ערב. ויתן אל לבו לעשות תשובה, וירבה בצדקות ובמצות ובגמילות חסדים. וידע וישכיל שכל מעשיו של אדם אינן נמנין אלא כשהן באחרונה. אם היה כל ימיו רשע גמור, ובאחרונה עשה תשובה, הרי הוא בן העולם הבא, ואם היה כל ימיו צדיק, ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע ונידון בגיהנם. לפיכך צריך לקשט עצמו, ולתקן דרכיו, וישוב בתשובה לפני הב\"ה, ויתן הודאות ותשבחות לפני הב\"ה, שהגיע לזקנה ולשיבה, ויתקן עצמו כל יום ויום, כמו שהוא מתקן עצמו לפני המלך, דתנן התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. ויעלה על לבו כל עונות שעשה, ויתחרט עליהם, ויעשה תשובה. ויהיו תמיד עונותיו נגד עיניו, ויזכור אותם כל יום ויום, כדי לעזוב אותן וכדי לתקן את המעוות, כפקידו של מלך, שהלך בכל מדינות המלך לגבות הכסף והזהב שהיה להם חוק לתת למלך. ולאחר שגבה, אמ', עתה יקראני המלך לתת לו כספו וזהבו ולדעת מה עשיתי במדינות מלכותו, קודם שיקראני אעיין החשבון יפה, ואתקן אותו, ואחזר בו בכל עת ובכל שעה, ואם גביתי משום אדם שלא כדין, אחזירנו לו, כדי שלא ימצא בי שום דופי ולא שום עול. כך צריך אדם לעשות כשמזקין. יאמר, כבר זקנתי, ולא ידעתי יום מותי, אתקן כל ענייני בעולם הזה, כדי שלא ימצא בי הב\"ה שום רשע. וירבה במצות ובזכיות בכל יכלתו, ואם התרשל בהם בימי בחרותו, יקיים אותם בימי זקנותו. משל לאדם שהיה לו כרם, ולא היה אוכל מהענבים כל זמן שהיו בכרם. כשהגיע זמן הבצירה, היה אומר לשלוחו כל יום ויום, הבא לי ענבים מן הכרם. אמ' לו שלוחו, כל ימות הקיץ לא היית אוכל מהם ועתה אתה אוכל מהם בכל יום. אמ' לו, כל ימי הקיץ הייתי אומר עדיין יש לי שהות לאכול מהם, ולא הייתי חושש לאוכלן, ועתה, כשהגיע זמן הבצירה, אם לא אוכל מהן כל יום ויום, יבצרו הכרם ולא אוכל לאכול מהם עוד. כך אם התרשל אדם במצות בימי בחרותו, כלומר עדין יש לו זמן לקיימן בימי זקנותו, יקיים אותם, מפני שהזקין כבר, ואינו יודע אם ימות היום או למחר. ואע\"פ שמתים בחורים כמו זקנים, אפי' הכי יותר מצוי הוא שימותו הזקנים מן הבחורים. לפיכך צריך הזקן להרבות בתפלה ובמצות ובמעשים טובים, קודם שימות ויצא מן העולם הזה נעור ורק.",
+                "וישתדל בכל יכולתו לכבד הבריות, כדי שיהא מכובד מן הבריות, דתנן איזהו מכובד, המכבד את הבריות. והמכבד את הזקנים שכרו הרבה מאד, ומקיים מצות עשה מן התורה, שנא' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואחד מארבעה דברים שצוה ר' יהודה בן בתירה את תלמידיו, להיות זריזין בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלא לנהוג בו בזיון, ואמ' מר לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ומצינו שהב\"ה חלק כבוד לזקנים, כדגרסי' בספרי ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. לא במקום אחד ולא שנים המקום חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום שאתה מוצא זקנים הב\"ה חולק להם כבוד, דכתי' לך ואספת את זקני ישראל, וכתי' וילך משה ויאספו אליו כל זקני ישראל, וכתי' ואל משה אמר עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, וכתי' ויהי ביום השמיני קרא משה אל אהרן ולבניו ולזקני ישראל. ר' שמעון בן יוחאי אומר, מנין שאף לעתיד לבא המקום חולק כבוד לזקנים, שנא' וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד. נגד מלאכיו ונגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שאמר והיה העולם חולק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם שצריך לחלוק כבוד לזקנים.",
+                "וכשם שחייב אדם לחלוק כבוד לזקנים, כך חייב לחלוק כבוד לנשיאים. כדגרסי' במ' הוריות בפרק כהן המשיח, ת\"ר כשהנשיא נכנס, כל העם עומדין מפניו, עד שיאמר להם שבו. כשאב ב\"ד נכנס, אחד יושב ואחד עומד, עד שישב במקומו. בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכין להם, מפסיעין על ראשי עם הקדש. יצא לצורך, נכנס וישב במקומו. בני תלמידי חכמים, שממונין אבותם פרנסים על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע, נכנסין ויושבין לפני אביהם, אין בהם דעת לשמוע, [נכנסין] ויושבים אחורי אביהם ופניהם כלפי העם."
+            ],
+            "iii etiquette of men": [
+                "השער השלישי: דרך ארץ של אנשים",
+                "בן עזאי אומר, כל הנותן ארבעה דברים כנגד עיניו, שוב אינו חוטא. ואלו הן. מאין בא, ולאין הולך, ומי הוא דיינו, ומה הוא עתיד להיות. מאין בא, ממקום החושך. ולאין הוא הולך, לחושך ואפלה. ד\"א מאין בא, ממקום הטומאה, ולאין הוא הולך, לטמא את אחרים. ד\"א מאין בא, מליחה סרוחה, וממקום שאין עין יכולה לראותו, ולאין הוא הולך, לשאול ולאבדון ולגיהנם לישרף באש. ומי הוא דיינו, אדון כל המעשים ברוך הוא. ומה עתיד להיות, רמה ותולעה שנא' אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ר' שמעון אומר, רמה בחייו ותולעה במותו. רמה בחייו, אלו הכנים, ותולעה במותו, שמבאיש במותו.",
+                "לפי' יסתכל אדם בארבעה דברים, ויכיר פחיתות עצמו, וישתדל לעשות רצון הב\"ה, וילמד תורה ודרך ארץ הרבה, כדי שילמד לעשות הטוב והישר בעיני הב\"ה. ויתכוין בכל צרכיו ובכל עניניו, ובמאכלו ובמשקיו, שיהיו לשם שמים ולעבוד הבורא ית'. וינהיג עצמו בדרך ארץ, כדי שיהא נחמד וחביב בעיני אלהים ואדם.",
+                "ויתנהג בסעודתו כדת וכשורה, ולא תהיה אכילתו כשור וחמור, שאין בוחן בין טוב לרע, וכונתו למלא בטנו. אלא צריך אדם שתהא אכילתו אכילה בינונית, לא שיאכל אכילה גסה ולא שיחסר את נפשו מכל טובה, אלא יתכוין באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו, כדי שיהיה בריא לעבודת הב\"ה. ויבקש מחיה לנפשו, כדי שלא יצטרך לבריות. וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה, על הדרך שתקנו רז\"ל. הנכנס לסעוד ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שולחנו, כאלו היה לו לאכל כמה מטעמים וכמה מעדנים. ולא יפרוש המפה על המקום הרך שבשולחן, כדי ליתן הקערה על מקום קשה על השולחן, כדי שלא ישתפך המאכל על השולחן, ויבא לידי מיאוס, ויתגנה, ויאמרו בני אדם כמה מאוס זה, כ\"ש אם הוא תלמיד חכם. ולא יאחוז פרוסה כביצה בידו ויאכל, ואם אחז, הרי זה רעבתן. כ\"ש שלא יאחוז שלימה בידו וינשוך בשניו. ולא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה, הרי זה גרגרן. ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.",
+                "מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא אצל אדם אחד. נתן לו הכוס אחר שטעמו. אמ' לו ר' עקיבא, לך שתהו. שוב נתן לו כוס אחר שטעמו. אמ' לו, לך שתהו. אמ' לו ר' זירא, עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר' עקיבא.",
+                "שוב מעשה בר' עקיבא, שעשה סעודה לתלמידיו, והביא לפניהם שני תבשילין, האחד מבושל כל צרכו והאחד לא היה מבושל כל צרכו. הפקח שבהן אחז הקלח בידו לתלשו, לא בא אחריו, משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן. הטפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשניו. אמ' לו ר' עקיבא, לא כך, בני, אלא הנח עקבך עליו ותלשהו. ואח\"כ הביא לפניהם מבושל ואכלו ושתו. לא\"כ אמ' להם ר' עקיבא, בני, לא עשיתי כך אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ או לאו.",
+                "אורח שנתארח אצל בעל הבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית, יעשה.",
+                "ומעשה בר' שמעון בן אנטיפרס, שהיו אורחין נכנסין אצלו, והיה גוזר עליהם שיאכלו וישתו, והם נודרין ומבדין, ובשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים אצל רבן יוחנן בן זכאי וחכמים, והיו מקנטרין אותו בדבר. אמרו, מי ילך ויודיעהו. אמ' ר' יהושע, אני אלך ואראהו מעשיו. אמרו לו, לך לשלום. הלך ר' יהושע ומצאו יושב על פתח ביתו. אמ' לו, שלום עליך ר' ומורי. אמ' לו, כלום אתה צריך. אמ' לו, לינה אני צריך. אמ' לו, שב לשלום. ישבו שניהם ועסקו בתורה עד לערב. אמ' לו, נלך לבית המרחץ. אמ' לו, כרצונך. היה ר' יהושע מתיירא שמא יטפחנו על שוקיו. לאחר שיצאו, אכלו ושתו. כיון שאכלו ושתו, אמ' לו, מי מלויני. אמ' לו, אני. והיה ר' יהושע מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששיגרוני. ופנה ר' יהושע לאחוריו. ואמ' לו, למה נפנית. אמ' לו, דבר אני צריך לשאול ממך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן ולי לא הלקית. אמ' לו, ר', אתה חכם ובידך דרך ארץ, ובני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיהו אוכלין ושותין, והן נודרין בתורה ומבדין, ולי מסורת חכמים שכל הנודר בתורה ובודה סופג את הארבעים. אמ' לו, וכך אתה עושה להן. אמ' לו, הן. אמ' לו, גוזר אני עליך שתלקה אותן ארבעים בשבילך וארבעים בשביל חכמים ששיגרוני אצלך. הלך ר' יהושע וסיפר הדברים לפני חכמים.",
+                "ולא יקפיד אדם בתוך סעודתו. מעשה בהלל הזקן, שעשה סעודה לאדם אחד. ובא עני ועמד על פתחו. ואמ' לאשתו, אשה, אני צריך להכניס היום, ואין לי פרנסה. נטלה כל אותה סעודה ונתנה לו, ואח\"כ לשה עיסה אחרת ובישלה אלפס אחר והניחה לפניהם. אמ' לה, בתי, מפני מה לא הבאת קודם לכן. מיד ספרה לו כל המעשה. אמ' לה, בתי, אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות, שכל מעשיך אינן אלא לשם שמים.",
+                "שנים שיושבין על שולחן אחד, הגדול שולח יד תחלה, ואחר כן הקטון, ואם שלח הקטון תחלה הרי זה גרגרן. בד\"א בזמן שאינן בבתיהן, אבל האוכל בבית חבירו עם חבירו בעל הבית שולח יד תחלה ובוצע תחלה. וכשהאדם מיסב על שולחנו, שם יתבחן ושם יתפרסמו מדותיו, והוא שאז\"ל בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, בכוסו, בכעסו. אכל האורח קודם בעל בית, הרי זה מגונה.",
+                "אורח מכניס אורח, יותר מגונה ממנו. אורח נוטל מלפניו ונותן לפני בעל הבית, הרי זה מגונה. וכשיוצאין, אורח יוצא תחלה ובעל הבית יוצא אחריו, וכשנכנסים, בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. כדגרסי' במ' ברכות בפ' שלשה שאכלו כאחת, א\"ר שמעון בן יוחאי, בעל הבית בוצע תחלה, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברך לבעל הבית, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית [בעולם] הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי מוסיף בה דברים, ולא ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדמן לפניו ולא לפנינו שום חטא ולא שום עבירה ולא הרהור עבירה. אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך. היו שנים, ממתינין זה את זה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו.",
+                "ואורח המתארח אצל חבירו אל ירבה בשבחו, משום מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, כמו שכתבתי למעלה. ואל יספר בגנותו, כדגרסי' בפ' הרואה. בן זומא אומ', אורח טוב מה הוא אומר, כמה טריחות טרח בעל הבית לפני, כמה בשר הביא, כמה גלוסקאות הביא, כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מהו אומר, כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ואורח הנכנס אצל בעל הבית, אינו רשאי ליתן כלום מן הסעודה לפני בנו של בעל הבית, ולא לפני עבדו, ולא לפני שמשו.",
+                "מעשה באדם אחד, שלא היה לו אלא כשלשה ביצים פת בשנת בצורת. זימן עליהם שלשה אורחים והניחם לפניהם. בא בנו של בעל הבית, עמד לפניהם. נטל האחד חלקו ונתן לו, וכן השני, וכן השלישי. כיון שבא אביו, מצאו אחת בפיו ושתים בשתי ידיו. ועמד והגביהו מלא קומתו, וחבטו לקרקע, ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף אביו, כיון שראה בנו ואשתו מתים, עלה לגג ונפל ומת. אמ' ר' אלעזר בן יעקב, שלשה נפשות מתו על דבר זה.",
+                "ויהיה אדם זהיר בפת, שלא לזלזל בה, כדגרסי' בפרק שלשה שאכלו ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין [בשר חי על הפת, ואין מעבירין] כוס מלא על גבי הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת. וגרסי' בפ' חלק א\"ר אלעזר, מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמ' ר' אלעזר, כל מי שמשייר פתיתים על שולחנו כאלו עובד ע\"ז, שנא' העורכים לגד שולחן, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיהו, והא דליכא שלימא בהדיהו.",
+                "מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא עם אדם אחד. נטל פרוסה וסמך בה הקערה. שמטה ר' עקיבא ואכלה. אמ' לו, אין לך פרוסה שתאכל אלא זו שאני סומך בה את הקערה. אמ' לו, כמדומה הייתי שאתה נכוה בפושרין, ועכשו אין אתה נכוה אלא ברותחין.",
+                "וישתדל אדם לאכול דברים המברין את גופו, ולא יאכל דברים הרעים, כדי שיהיה בריא לעבודת השם. כדגרסי' בפ' כיצד מברכין ת\"ר המקפה [אכילתו] במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה. אמ' רב חסדא, קיתון לפת. אמ' ר' מאיר א\"ר יוחנן, הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל כולא יומא לא, משום דקשו לריח הפה. וא\"ר מאיר א\"ר יוחנן, הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חולאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, משום דקשו לחולשא דליבא. אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעיים, ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ומברין את הגוף. הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב.",
+                "ששה דברים מרפאין את החולה ורפואתו רפואה. ואלו הן. כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבשים, וקיבה, [והרת], ויותרת הכבד, ויש אומ' אף דגים קטנים.",
+                "עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו, וחוליו קשה. ואלו הן, בשר שור, בשר שמן, ושחלים, ובשר צלי, ובשר צפורים, ותגלחת, ובית המרחץ, כבד וחלב וגבינה, ויש אומ' אף אגוזים ואף קשואים, כדתניא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קשואין, מפני שקשין לגוף כחרבות.",
+                "ששה דברים סימן יפה לחולה. [ואלו הן], עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום. עיטוש, דכתי' עטישותיו תהל אור. שלשול, דכתי' מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. זיעה, דכתי' בזעת אפך תאכל לחם. קרי, דכתי' יראה זרע יאריך ימים. שינה, דכתי' ישנתי אז ינוח לי. חלום, דכתי' ותחלימני והחייני.",
+                "וגרסי' במ' הוריות עשרה דברים קשים לשכחה. העובר תחת איפסר הגמל, וכ\"ש תחת הגמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר בין ריח של נבלה, והעובר תחת גשר שלא עבר תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פי' הבשר שיתחתך כשהוא מבושל הרבה וידבק לצד הקדרה, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומ' אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. ת\"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנת שברירי ברירי. ומתרגמי' בסנורים בשבריריא. מאי תקנתיה. אי איכא חברי בהדיה, לומר ליה, פלניא, אמרה לך אמך, איזדהר משברירי ברירי בכאסי חיורי. ואי ליכא חבריה בהדיה, לימ' הוא לנפשיה.",
+                "וגרסי' בפרק ערבי פסחים שלשה דברים צוה ר' יהודה את רב, אל תצא יחידי בלילה, ואל תעמוד לפני הנר ערום, ואל תכנס לבית המרחץ חדש, שמא תפחת. עד כמה. א\"ר שמעון בן לקיש, עד שנים עשר חדש. והעומד לפני הנר ערום, נכפה. אל תצא יחידי בלילה, דתניא לא יצא אדם יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שביעיות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת עם שמונה עשרה רבוא מלאכי חבלה, ויש להם רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיחא כל יומא. זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה, אי לא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה בלילי רביעיות ובלילי שבתות.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אליעזר פתח, לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. בוא וראה, שהב\"ה אוהב לישראל מכל העמים, והזהיר אותם שישמרו את נפשם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. לפי שיש שעות ביום שצריך אדם לשמור את נפשו בהם, לפי שבהם הדינין מתעוררין לבא בעולם, ובשעה שהדינין מתעוררין לבא בעולם, צריך אדם ליזהר שלא תפגע בו מדת הדין. ולפי' הזהיר הב\"ה את ישראל, ואמ' לך עמי בוא בחדריך, לפי' כשמדת הדין מתעוררת, והדבר בא לעולם, אין רשאי אדם להלך בשוק יחידי, ולא אפי' עם בני אדם, אלא יסגר בתוך ביתו, ולא יצא לשוק עד אשר תעצר המגפה, ולפי שהיה נח איש צדיק תמים, צוהו הב\"ה להסגר בתוך התיבה, כדי שלא ימות עם שאר בני דורו. וכן צוה הב\"ה את אבותינו, כשנגלה הב\"ה במצרים להכות את בכוריהם, שיסגרו בתוך בתיהם עד אשר יעבור המשחית, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואחר שיעבור הזעם אין לו למשחית רשות לחבל.",
+                "וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד. א\"ר יהושע בן לוי, שלשה דברים שח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל, ואל תעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מאחרי המת, שאני מרקד ובא לפניהם [וחרבי בידי], ויש לי רשות לחבל. מאי תקנתיה, אי איכא נהרא יעבור, ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל [בה], ואי איכא גודא, פי' כותל, ליקום אחוריה, ואי לא, לימא יגער ה' בך השטן. ואל יצא אדם קודם קריאת הגבר, מפני המזיקין, כדגרסי' בפ' קמא דמסכתא יומא היוצא קודם קריאת הגבר, דמו בראשו. ר' יאשיה אומ', עד שישנה וישלש.",
+                "ובאיזה תרנגול אמרו, בתרנגול בינוני. פי' לא תרנגול הממהר לקרות, ולא המאחר, אלא הממוצע. השותה משקין מזוגין ומשקין מגולין, שעבר עליהם הלילה, דמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, שעברה עליהם הלילה, דמו בראשו. השותה מי הנהרות או מי הנחלים, בפיו או בידו, אחת דמו בראשו.",
+                "לעולם יכבד אדם את הבריות ויפליג בכבודם. ואפי' הכי, ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו, דתניא לעולם יהיו בני אדם חשובין בעיניך כליסטים ומכבדן כרבן גמליאל.",
+                "מעשה בר' יהושע, שהכניס אצלו אדם אחד, ונתן לפניו אכילה ושתייה, והעלהו לגג לשכב, ונטל הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, נטל כל הכלים שבשולחן, וכרכן בטליתו. כיון שביקש לירד, נפל מן הגג, ונשברה רגלו. לשחרית בא ר' יהושע ומצאו. אמר לו, ריקה, כך עושין בני אדם שבעירך. אמ' לו, ר', לא הייתי יודע שנטלת הסולם מתחתי. אמ' לו, אין אתה יודע שמאמש היינו סבורים כך. מכאן [אמר] ר' יהושע, יהיו בני אדם בעיניך כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ומכבדן בכל מקום, חוץ מבדרכים ומבגשרים ובידים מזוהמות. ומכבד אדם לחבירו בכל ענין, לישב בראש, ליטול ידיו קודם. והני מלי מים ראשונים, אבל באחרונים, לא, מפני שידיו מזוהמות, ואין מכבדין בידים מזוהמות.",
+                "רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא. קדמיה חמריה דרבין לחמריה דאביי. אמ', מיומא דאתא האי ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטו פתחא דבי כנישתא, אמ' ליה רבין, ליעול מר. אמ' ליה, עד השתא לאו מר אנא. אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות, אלא בפתח ומזוזה. פתח ומזוזה סלקא דעתך, אלא אימ' בפתח הראוי למזוזה.",
+                "וישתדל להקדים שלום לכל אדם, דתנן ר' מתיא בן חרש אומ', הוי מקדים שלום לכל אדם וכו'. וגרסי' בפ' קמא דמ' ברכות א\"ר חלבו אמ' רב הונא, כל הרגיל ליתן שלום לחבירו, ויום אחד לא נתן, עובר משום בקש שלום ורדפהו. ואם נתן ולא החזיר לו, נקרא גזלן, שנא' ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל, ולא המתין אחד לחבירו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנא' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. ואם המתין מה שכרו, א\"ר יוסי בר חנינא, זוכה לברכות הללו, שנא' לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו', ויהי כחול זרעך וגו'. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א\"ר לוי ב\"ר היני, הנפטר מחבירו, לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שכן מצינו שאמ' דוד לאבשלום, לך בשלום, ונהרג, ויתרו אמ' למשה רבי' ע\"ה, לך לשלום, והצליח. כיצד מכבדין. לכניסה הגדול קודם, לירידת הסולם הקטון [קודם], לברכה הגדול קודם. כיצד מכבד אדם את רבו. היו שניהם הולכים בדרך, נותנו לימינו ואין נותנו לשמאלו. היו שלשה, ילך הבינוני לימין, והקטן לשמאל, והגדול באמצע.",
+                "וכל המכבד את הבריות זוכה לחיי העולם הבא, כדגרסי' במ' ברכות בשעת פטירתו של ר' אלעזר בן עזריה, נכנסו תלמידיו אצלו. אמרו לו, ר', למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חביריכם, ובשעה שאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל זה תכנסו לחיי העולם הבא. ולא יחוש אדם לכבוד עצמו, ולא יהי רודף אחר הכבוד, ולא יתכוין לישב בראש, אלא במקום שיזדמן לו, ואפי' הוא אדם גדול, שאין המקום מכבד ליושבו, אלא היושב מכבד את מקומו. כדגרסי' במ' תעניות ר' יוסי אמ', לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני, כל זמן שהשכינה שרויה עליו, ואמ' לא תגע בו יד, נסתלקה שכינה, המה יעלו בהר.",
+                "לעולם יהיה אדם מעורב עם הבריות, ישמח עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים, ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין המשחקים, ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר, לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, אם כוונתם לטובה ולשם שמים, ויעביר על מדותיו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים.",
+                "הנכנס לבית המרחץ, כיצד יעשה. חולץ את מנעליו, ומסלק את קובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, וא\"כ מתיר את אפקרסותו התחתונה. רחץ ויצא, הביאו לו את המפה, ומקנח את הראש, וא\"כ מקנח את האיברים, וא\"כ מניח את אפקרסותו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, וא\"כ מניח את קובעו, ונועל מנעליו. כיצד נועל את מנעליו.",
+                "בין בבית המרחץ, [בין] בכל מקום, נועל מנעל של ימין תחלה, ואח\"כ של שמאל, וקושר את של שמאל, ואח\"כ של ימין. ולא ירוק בבית המרחץ, מפני הסכנה. ובכל מקום לא ירוק בקרוב מחבירו. וגרסי' במ' שבת בפרק ראשון, הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה. הבא מן הדרך ונכנס לבית המרחץ, דמו בראשו. הקיז דם ונשתכר, דמו בראשו. שימש מטתו על גבי קרקע, דמו בראשו. ההורג כנה על גבי המטה, דמו בראשו. המקיז דם וישב בתענית, דמו בראשו.",
+                "גרסי' בפרק במה אשה יוצאה אמר ר' אמי, ואמרי לה במתניתא תאנא, שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ויש אומ' מי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. המשתין מים בפני מטתו ערום, אמ' רבא, לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי, לית לן בה, ואם מהדר אפיה, לא אמרן אלא אארעא, אבל אמאנא, לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, לא אמרן אלא דלא משא כלל, אבל משא [ולא משא], ליתן לו בה. ושאשתו מקללתו בפניו, אמ' רבא, על עסקי תכשיטיה, והני מילי, דאית ליה ולא עביד לה. ולא יפלה אדם כליו ברשות הרבים, מפני הכבוד. כיוצא בו א\"ר יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה, אין עושין אפקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד. תנו רבנן המפלה את כליו בשבת, מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר, נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמ' רב, מולל וזורק, זהו כבודו, ואפי' בחול. וגרסי' במ' כתובות בפ' אע\"פ, אל תרבה בישיבה, שהישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהילוך, שההילוך קשה לעינים, אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך. ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה טובה הימנה. והא אמרת, עמידה קשה ללב. הכי קאמ', ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה שיש לה סמיכה, טובה הימנה.",
+                "לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא א\"כ קורהו קודם. וילמד דרך ארץ מהב\"ה, שעמד על פתח הגן ויקרא לאדם, שנא' ויקרא אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.",
+                "מעשה בארבעה תלמידי חכמים, שהלכו למלכות, והיה להם פילוסוף אחד חבר שם. ואלו הן, רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא. אמ' לו ר' יהושע לרבן גמליאל, רצונך שנלך ונקביל פני פילוסוף חבירנו. אמ' לו, הן. הלכו, וטפח לו ר' יהושע על הדלת. והיה הפילוסוף מחשב בדעתו, אין זה דרך ארץ אלא של חכם. פתח את הדלת וראה את חכמי ישראל. והיה מחשב בדעתו, ואומר, היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר אני, שלום עליך, רבן גמליאל, נמצאתי מבזה את חכמי ישראל, ואם אומר אני, שלום עליכם, חכמי ישראל, נמצאתי מבזה את רבן גמליאל. אמ' להם, שלום עליכם, חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש. [ולא מרבן גמליאל למדנו, אלא מן השכינה, שנא' ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו].",
+                "לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב ה' בך את כל מדוי מצרים, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו. שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליה[ם] נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנא' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמ' עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "וצריך תלמיד חכם לעלות על לבו תמיד חורבן ירושלם, ויהיה כואב ונעצב, ואל ימלא שחוק פיו, כדגרסי' בפ' אין עומדין א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לו לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו הגוים, הגדיל ה' לעשות עם אלה.",
+                "וגרסי' במדרש לשחוק אמרתי מהולל. מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה לחכמים. אמ' לבנו, עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. עלה והכישו נחש ומת. המתין אביו לירד, ולא ירד. אמ' אעלה ואראה מה טבו של בני. עלה ומצא שנשכו נחש ומת, והוא מוטל בין החביות. מה עשה. המתין עד שאכלו. וא\"כ אמ' להם, לא לברך ברכת חתנים לבנו של אותו האיש באתם, ברכו עליו ברכת אבילים, ולא להכניס אותו לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבורה.",
+                "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. אל תתן עיניך בממון שאינו שלך. אל תשמיע לאזניך דברים בטלים, שהן נכוין תחלה בדין. אל יספר פיך לשון הרע, שהוא נכנס תחלה לדין. אל ימצא בידך דבר גזל, שכל איבריך מעידין עליך. אל יקדמו רגליך לדבר עבירה, שמא יקדמך מלאך המות. הוי מתיירא מבית דין של מטה, אע\"פ שעדיך אוהבי ממון הם, כ\"ש מבית דין של מעלה, שעדיך ברורין. עיניך, שלא נתת בממון שאינו שלך, הם יאירו באישון חשך ואפלה, שנא' וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. אזניך, שלא שמעת בהם דברים בטלים, הם יקשיבו שלום ויאזינו חיי העולם הבא, שנא' ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר וגו'. פיך, שלא דבר לשון הרע, יזכה לספר בשבחו של הב\"ה לתחיית המתים, שנא' ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. פיך, שעסק בתורה, בו יתברכו בעלי ברכה, שנא' ואברכה מברכיך וגו'. ידיך, ששמרת מן הגזל, מה יעשו לך כל בני עולה. ידיך, שלא קפצת מן הצדקה, מה יעשו לך כל בני כסף וזהב. רגליך, שלא קדמוך לדבר עבירה, מה יעשה לך מלאך המות.",
+                "ר' אלעזר הקפר אומ', התרחק מן התרעומות, שמא תתרעם על אחרים ותוסיף לחטוא. אהוב את המוכיחך, כדי שתוסיף על חכמתך, ושנא את המשבחך, כדי שלא תמעט מחכמתך. פי' אם יאהב אדם למי שמוכיחו, יוסיף על חכמתו, כי המוכיחו יאמר לו תמיד, טפש אתה ולא למדת חכמה, לפיכך יוסיף על חכמתו, וישתדל תמיד ללמוד יותר. ואם יאהב למי שמשבח אותו, לעולם ימעט מחכמתו, כי המשבח אותו יאמר לו, חכם גדול אתה, ולפיכך לא ילמד יותר.",
+                "הוי אוהב את בית המדרש, כדי שיבואו בניך לתלמוד תורה. הוי אוהב את העניים, כדי שלא יבואו בניך לידי עניות. הוי אוהב את הענוה, כדי שתמלא ימיך. הוי אוהב את החסידים, כדי שתנצל ממלאך התשחורת. פי' מלאך המות, שמשחיר פני האדם במותו, ויש אומרים, שהוא המלאך המשחית, הממונה להמית את הבחורים, מגז' הילדות והשחרות. הוי זהיר בק\"ש ובתפלה, כדי שתנצל מדינה של גיהנם. יהי ביתך פתוח לרוחה, כדי שלא יחסרו מזונותיך. הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו סגורות בשעה שאתה מיסב לאכילה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. הוי זהיר בכבוד אשתך, כדי שלא תהא עקרה. הוי שמח בייסורין הבאין עליך, מפני שמצילים אותך מחולאים של מטה.",
+                "אם מנעת עצמך מדבר מצוה, מלאך המות קודמך. אם הטרחת עצמך במצות, עליך הכתוב אומר, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. אם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך בשלום. המעיז פניו בפני מי שגדול ממנו, סופו בא לידי בהרת. המונע עצמו מדבר מצוה, ועוסק בדברי הרשות, סוף אשתו מתה במגפה. אם רצת לכבוד חכם, הויין לך בנים ובנות מתוקנים למעלה. אם רצת לכבוד עני, הווין לך בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. אם ראית חכם שמת, עמוד עליו וחזר עליו עד שיפטר ממך. אם ראית עני שמת, עמוד וחזור עליו עד שתוליכהו לקבר. [אם ת]רדוף אחרי השלום, יספרו בשלומך, כשלום פנחס בן אלעזר. אם ראית חבירך שנתדלדל, אל תחזירהו ריקם, ואם הלוית לו מאומה בשעת דחקו, יתקיים עליו אז תקרא וה' יענה. אם השפלת עצמך לפני חבירך, הב\"ה מגביהך. ואם הקלו אותך אחרים, בין בישיבה בין במסיבה, עשה שלום עמהם, כדי שיבא שלום וינוח על משכבך.",
+                "דע מה שבין היום למחר, בין שלך בין שאינו שלך, את שבידך היום, למחר אינו שלך, ושאינו שלך, למה יהא שלך. והעושה את שאינו שלו [שלו], עליו הכתוב אומר הוי המרבה לא לו. הוי גומר בטובה, ומשלם טוב, ושוחר טוב, ומבקש טוב, ואפי' על רע הוי עלוב, ואוהב הכל, ושפל רוח, ולשון רכה. הוי קל לראש, פי' אל יתכבד אצל גדול ממנו, אלא יעמוד לפניו וישמשנו, ויקל את עצמו אצלו, ונוח לתשחורת, בהפך יכבד אצל הקטן, ולא יקל את עצמו אצלו. הוי נרתע מן החטא הקל, כדי שלא יביאך לחטא החמור. הוי רץ למצוה קלה, כדי שתביאך לידי חמורה. ואם רוצה אתה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. אם הטיבות הרבה לאחרים, יהיה בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי לו, אלא משל שמים הטיבו לו ולי. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואל תאמר, בשביל מעשי הטובים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנא' ומשלם לשונאיו. ואם הרעות מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואמור, אוי לי כי חטאתי, אוי לי כי בא מכשול על ידי. ואם הרעו לך הרבה, יהיה בעיניך מעט, [ואמור] מחובי פרעתי, ויותר מזה אני ראוי.",
+                "האימתנין, והזיוהנין, ועזי פנים, ובעלי זרועות, עליהם הכתוב אומר כי זרועות רשעים תשברנה. המאוסין בעיניהם, והמבוזין בעיני נפשם, והכובשין את יצרם, והמשפילין את רוחן, עליהם הכתו' אומר כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. גסי הרוח, ומספרי לשון הרע, ומדברי כזב, והחכמים בעיניהם, עליהם הכתו' אומר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. היראים להזכיר שם שמים לבטלה, עליהם הכתו' אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. בעלי אמונה ומחזירי אבידה ופקדון, עליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. [אוצרי פירות, ומלוין ברבית, ומקטיני איפות, ומגדילי השקל], ומפקיעי שערים, עליהם הכתו' אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. רודפי צדקות, ומבקשי שלום, והמצטערין עם הצבור, והעומדין עליהם בשעת דחקן, ועושין עמהם צדקה כשהן בצרה, עליהם הכתו' אומר טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. המינין, והאפיקורוסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, והמסורי[ם], ומחללי שם שמים, והחנפין, והפרנסין המטילין אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי הדורות, שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשועים בי וגו'. המתגיירין בצדק, והשבין בתשובה שלימה, והמחזירין בתשובה לרבים, ומלמדין אותן שלא ישובו לקלקולן, עליהם הכתו' אומר אז יבקע כשחר אורך וגו'. חורשי רע, ומהפכי דברים, ומפטירי שפה, ומחלקי לשון, עליהם הכתוב אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות.",
+                "הרחמנין, ומאכילי רעבים, ומשקי צמאים, ומלבישי ערומים, ומחלקי צדקות, עליהם הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. המכים בסתר, והמחרפים בגלוי, ומליזי הרבים, ומטילי מחלוקת, סופן להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. הענוים, ושפלי רוח, ונוחי תשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור."
+            ],
+            "iv etiquette of women": [
+                "השער הרביעי: בדרך ארץ הראוי לנהוג בו הנשים",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה, צדקת, וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה. כדגרסי' במדרש כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל, בשעה שנצטווה משה רבי' ע\"ה לאמר תחלה לבית יעקב, והם הנשים, נצטווה לאמר להן ראשי פרקים ודברים קצרים, שהן משיגות להבין. ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחלה, מפני שהן שולחות בניהן לבית הסופר, ומשימות עיניהן שיעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הסופר, ומושכות לבם בדברים טובים, ושומרות אותן שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותן יראת חטא בילדותן, ונמצאו הנשים הצדקניות סבה לתורה וליראה. וכאשר יבואו בעליהן ממלאכתם, והם יגעים ויעפים, יזכירום לקבוע עתים לתורה, ולתת צדקה.",
+                "ותהיה זהירה להיות שלום בינה ובין אישה, ותהיה לו אהובה ורצויה. ותהיה זהירה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ובסוף התפלה תכוין לבה בתחנונים לפני הב\"ה על בניה ועל בנותיה, שיהו יראי שמים ועוסקין בתורה ובמצות. כי זכותה של אשה לעולם הבא הוא שיהיו בניה עובדים את השם ית' שמו ועושים רצונו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה עוסקין בתורה ובמצות, יחשב לה כאלו היא בחיים ועושה כל המצות, ותהיה במעלות עליונות לעולם הבא. וכשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים [נקיות] שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצות, מפני שתפלתו של אדם [נשמעת] בשעה שהוא עושה מצוה. ולא תצא מדלתי ביתה אלא לצורך גדול, שהאשה היצאנית חוטאת ומחטיאה אחרים. כיצד חוטאת, הנשים דעתן קלה עליהן, ואיפשר שתראה אנשים בשוק, ותחמוד אותם בלבה, ותבא לידי הרהורים רעים, ואיפשר לידי מעשה. ומחטיאה לאחרים כיצד, כשם שחומדת האנשים איפשר שיחמדו אותה. וגרסי' בבר\"ר ומלאו את הארץ וכבשוה, [מלמד], שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שתצא לשוק סופה ליכשל, ומעשה דינה יוכיח.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא ותצא דינה, ז\"ש הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה. א\"ר יוסי, כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה שתנשא לכהן גדול, ותעמיד כהנים גדולים, שנא' כל כבודה בת מלך פנימה. אם תכבד עצמה בתוך הבית, ממשבצות זהב לבושה, תנשא למי שכתוב בו ושבצת הכתונת שש. א\"ר פנחס בר חמא, בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, תעמיד בנים משוחים בשמן המשחה סביב לשולחנך. אבל אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, יצאנית ואינה מצנעת עצמה ואינה מתביישת, אפי' לעם הארץ אינה ראויה לינשא.",
+                "וצריכה האשה להיות נאה במאכלה ובמשקה ובמעשה ידיה. במאכלה כיצד. לא תהא גרגרנית, ולא תאכל יותר מדאי, ולא תאכל דברים הרעים לחלב. כדגרסי' במ' כתובות בפרק אע\"פ, ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב, מאי נינהו, אמ' רב הונא, קישות וחזית ודגים קטנים ואדמה. פי' אדמה, יש נשים שאוכלות נתר ועפר. אמ' אביי, אפי' קרא, פי' דלעת. רב פפא אמ', אפי' קורא וכופרא. פי' קורא, רך שבדקל, כופרא, תמרים שלא בשלו כל צרכן. רב אשי אמ', אפי' כסא דהרסנא, פי' כוס מים מלא ציר, והם המים המלוחים. מניהו פסקא חלבא, מניהו עכרא חלבא. דמשמשא ביני רחיא, הוו לה בני נכפה. דמשמשא על ארעא, הוו לה בני שימוטי. פי' צוארם ארוך יותר מדאי. דדרכא אדמה דחמרא, פי' דם החמור, הוו לה בני גבנאי, פי' בעלי גרב. דאכלא חרדלא, הוו לה בני זלזלני, פי' זלזלני, [רעבתנים], כמו זולל וסובא. דאכלא תחלא, הוו לה בני דולפני, פי' שמזלגין עיניהם דמעות תמיד. [דאכלא מוניני, פי' דגים קטנים, הוו לה בני מציצי עינא, פירוש שבולטין עיניהם חוץ לגלגלותם]. דאכלא גרגושתא, הוו לה בני מכוערי. פי' גרגושתא, העפר האדום. [דשתיא שכרא, הוו לה בני אוכמא. דאכלא בשרא ושתת חמרא, הוו לה בני בריי]. דאכלא ביעי, [הוו לה בני עינני, פי' עיניהם יפים. דאכלא כרפסא], הוו לה בני זיותני, פי' יפים ונאים, דאכלא כוסברתא, הוו לה בני בשראני, פי' בעלי בשר. דאכלא אתרוגא, הוו לה בני ריחני. ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אימא אתרוגא, והוו מסקי לה לאבוה בריש ריחני.",
+                "במשקה [כיצד. לא תשת האשה משקים הרעים, המפסידים את החלב, כגון שכר, וכיוצא בו], דתניא שתת חמרא, הוו לה בני אוכמי. [ולא תשתה יין, אלא כוס אחד בלבד, בשעת אכלה, כדגרסי' במסכת כתובות] תאנא כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא לה, שלשה תובעת בפה, ר\"ל תשתכר, ותהפך לדעת אחר, ותובעת התשמיש בפה, ארבעה, אפי' חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. אמ' רבא, לא שאנו אלא שאין בעלה עמה, אבל בעלה עמה, לית לן בה.",
+                "במעשה ידיה כיצד. צריכה האשה לפקוח עיניה מן השינה, ולנעור כפיה מן העצלות, ותשכיל לעשות חפצי ביתה וחפצי בעלה במהירות ובזריזות, בלא עצלות. ותעשה היא בעצמה. ואפי' היו לה כמה שפחות, תעשה בעצמה צרכי בעלה ובניה, כדי שלא תשב בטלה ותבא לידי שעמום, כמו שכתבתי למעלה בפרק נשואי אשה.",
+                "וארבעה שערים אלו שאמרתי בענין דרך ארץ, צריך תלמיד חכם ליזהר בכולן. לפי שהשער האמור בתלמיד חכם בענין דרך ארץ הוא חמור מכולם, ואם הוצרך להזהר בשלו שהוא חמור, כ\"ש באחרים, שהם יותר קלים. ואם הזקנים יחמירו על עצמן, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל תלמידי חכמים, שהוא חמור משלהם, הרי אלו משובחים. כ\"ש שצריכין ליזהר בדרך ארץ של אנשים ושל נשים, שהן קלים יותר משלהם. ואם האנשים יחמירו על עצמם, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל זקנים, שהוא חמור יותר משלהם, הרי אלו משובחים. כ\"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים, שהוא יותר חמור משל זקנים, ואין צריך לומר שצריכין ליזהר בדרך ארץ של נשים, שהוא יותר קל משל אנשים. ואם הנשים החמירו על עצמם, ונזהרו בשל בעלי בתים, שהוא חמור יותר משלהן, הרי אלו משובחות. כ\"ש אם יזהרו בשל זקנים, כ\"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים. נמצא, שצריכין תלמידי חכמים ליזהר בדרך ארץ של ארבעה אלו שערים, בשלהן, ובשל זקנים, ובשל אנשים, ובשל נשים. והזקנים צריכין ליזהר בשלשה שערים, בשלהן, ובשל אנשים, ובשל נשים. והאנשים צריכין ליזהר בשני שערים, בשלהן ובשל נשים. והנשים צריכות ליזהר בשער אחד בלבד, שלהן. וכל הנזהר ועולה למדרגה של יותר חמורה ממנו הרי זה משובח."
+            ],
+            "v etiquette rules": [
+                "דרך ארץ בכלל ובפרט לכל אדם",
+                "כל אחד ואחד כפי מה שצריך לנהוג בעצמו, בכל ענייניו ובכל צרכיו, כפי הראוי לו.",
+                "דרך ארץ אדם במאכלו, ובכסותו, ובנקיות גופו, ובתיקון שערו, ובעשיית צפרניו. יזהר תמיד שלא יטיפו נחיריו, ושלא יצא ריח מפיו. ואם ריח רע נודף לו מפיו, ישתדל להתרפות ממנו, כדי שלא יהיה מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי. ויתקן שערו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חבירו. וילבש בגדים נאים, ממוצעין, לא ארוכים ביותר, כבגדי גסי הרוח, ולא קצרים ביותר, כבגדי הקלים והפוחזים. ויזהר בבגדיו שיהיו נקיים, בלא כתם ובלא שמנונית. והולך בדרכו בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. ולא ירבה לישב בפתח ביתו, כיושבי קרנות, ולא ישיח עם חבירו בשבח אשתו.",
+                "דרך ארץ האיש עם אשתו צריך שיהיו דבריו עמה בנחת. ומטיל עליה מקצת אימה, ולא יותר מדאי. ומראה לה אימה בגלוי, ואוהב אותה בסתר. ומכבדה תמיד בפרנסה ובכסות יותר מיכלתו. ויהיה צנוע אצלה, ואפי' בשעת תשמיש, ולא תראה בו כל מום ולא דבר מאוס.",
+                "דרך ארץ האדם בסעודתו יטול ידיו קודם אכילה ואחר אכילה. ויאכל בימין ולא בשמאל, ומיסב על שמאל. ותהיה אכילתו בנחת. לא ימהר לאכול, כדרך החיות והבהמות, שחוטפין ואוכלין. ולא יביט בפני המסובין, שמא יראה להם שיכבד עליו מה שהם אוכלים. ולא יאכל יותר מדאי ולא ישתה יותר מדאי. ולא יאכל התבשיל עד סופו, אלא ישאיר מעט בקערה. ולא יקנח הקערה ויאכל. ולא ילקלק באצבעותיו. ולא ישתה כוסו בבת אחת. ולא יאכל דבר שמזיקו. ולא יאכל עד שימלא כריסו, וישבע אפי' במעט. וישבח להב\"ה שזימן לו מזונותיו, ויבקש מהב\"ה שיזדמן לו פרנסתו בכל עת שצריך לה.",
+                "דרך ארץ האדם בשינתו כשיטה לשכב, יהרהר תמיד בתורה ובמצות, עד שיישן. ואחר שייקץ משנתו, ישבח ויודה להב\"ה, שהקיצו משנתו לחיים. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון במעיו. ולא יישן מיד עם חשכה, אלא ישב לקרות עד רביע הלילה לפחות, ואז ישכב ותערב לו שנתו. ולא ירגיל עצמו לשכב ביום, אלא יעשה מלאכתו להתפרנס ממנה, כדי שיתפרנס בכבוד, וכדי שלא יבא לידי עניות ויצטרך לבריות, שנא' מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן.",
+                "דרך ארץ האדם ביראת שמים לעולם יהיה אדם ירא מהאל ית', ולא תהיה כוונתו בכל צרכיו ובכל ענייניו כי אם ביראת ה'. ויתן בטחונו בהב\"ה בכל משאו ובכל מתנו, ובצאתו ובבואו. ולא ילמד לעשות מעשה הגוים בכישוף, ולא יהיה מעונן ולא מנחש, ולא קוסם קסמים, ולא שואל אוב וידעוני, ולא ידרוש אל המתים. ודוד ע\"ה לא היה מסתכל באחת מכל המדות הללו, אלא היה משים בטחונו בהב\"ה, והיה מציל אותו מכל אויביו, שנא' בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי, וכתי' בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. והזהירה תורה ואמרה, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ר' חייא אומר, כל מי שאינו מנחש, מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותו, ואומרין לו, מה גזר הב\"ה היום, מה פעל היום, שנא' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. וכל המנחש, סוף אותו ניחוש שיגיענו, שנא' פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. ולא גלו ישראל אלא על ידי הנחשים, שנא' ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו וגו', אף הב\"ה מוכיח אותם ואומר להם, כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו."
+            ],
+            "Ways of the Amorite": [
+                "אלו דברים שהן מדרכי האמורי, שאסר לנו הב\"ה להתעסק בהם, שנא' ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, וכתי' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו.",
+                "איזהו מנחש. האומר נפל מקלי מידי [וסימן רע הוא, וצריך אני לדאוג כל היום, וכן נפלה פתו, וכו'], נפלה פתי מפי, קרא חבירי, נבח הכלב, קרא שועל על ימיני, עבר נחש לשמאלי, פסק צבי את הדרך לפני, שחרית הוא, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא, פי' אם יבקשו ממנו מעות בבקר, או בראש חדש, או בתחלת השנה, או במוצאי שבת, יאמר הרי זה סימן רע עליו, או כגון שיפגע באחד מן הפרקים הללו [בדבר] כעור, אדם או בהמה או עוף, או שישמע דברי דופי, כגון קללה, או כיוצא בה, ויאמר הרי זה סימן רע עליו.",
+                "איזהו מעונן. אלו שנותנים עתים, כגון אלו האומרים היום יפה לעשות, מחר אינו יפה לעשות, מחר יפה ליקח, היום חמה נהפכה, מחר גשמים יורדים. וחכמים אומרים אוחז עינים, [פי' אוחז וסוגר עיני הבריות, ומראה להם כאלו עשה הדברים של פלא, והוא אינו עושה כלום]. המספר קומי, פי' המגלח חצי ראשו, אשר מפאת פניו, ויניח החצי האחרון. והעושה בלורית, פי' המקיף פאת ראשו, והמגררת בנה בין המתים, כדי שיחיה, והקושר מטוטלת [פי' חתיכה של בגד] על יריכו וחוט אדום על אצבעו, והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר, מפני שהוא כעין כישוף. והמטפח [פי' מכה בידיו זו על זו] והמספק [מל' ויספק את כפיו] והמרקד לשלהבת שתבא. נפלה פתו מפיו, ואמ' החזירוה לי, שמא תאבד ברכתי, הרי זה מדרכי האמרי. נפלו ניצוצות מן הנר, ואמ' אורחים באים לנו, הרי זה מדרכי האמרי. היה מתחיל במלאכה, ואמ', יבא פלוני, שידיו קלות, ויתחיל בה. יבא פלוני, שרגליו קלות, ויעביר לפניו, הרי זה מדרכי האמורי.",
+                "האומר אל תפשיל ידיך לאחורך, שלא תאסור עלינו את המלאכה, אל תעבור עלינו, שלא תפסיק אהבתנו, אל תשבית המחרישה, שלא תגרר עלינו המלאכה, הרי אלו מדרכי האמורי. האומר שחטו תרנגול זה שקרא כעורב, תרנגולת שקראה כזכר, הרי זה מדרכי האמורי. ר' צדוק אומר הקושר על ידו חוט אדום, הרי זה מדרכי האמורי. האומר לחבירו, הפוך את חלוקך, שלא תהא חולם חלומות, הרי זה מדרכי האמורי. דבוק בארונו של מת, כדי שתראהו בלילה, ואל תדבק בארונו של מת, כדי שלא תראהו בלילה, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת קסמית באזני הקדרה, שתהא מרתחת ושופעת לאחוריה, הרי זה מדרכי האמרי, אבל נותנים קיסם של תות ושל זכוכית בתוך הקדרה, כדי שתתבשל מהרה. אבל אסרו ז\"ל בזכוכית, מפני סכנת נפשות. המשתקת לעדשים, כשהיא נותנת אותם בקדרה, כדי שיתבשלו מהרה, והמצווחת לגריצין, והמטפחת לנר, כדי שידלוק [מהרה], הר זה מדרכי האמרי. המושבת אפרוחים, ואומרת, איני מושיבה אותן אלא בשמאל, שלא יהיו מוזרות, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת אפרוחין בכברה והנותנת ברזל בין האפרוחים, שלא ימותו מפני הרעמים ומפני הברק, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת ביצים ואפרוחים בכותל, וטחה בפניהם, ומונה שבעה ואחד, הרי זה מדרכי האמרי. השואל במקלו, ואומר, אם אלך, אם לא אלך, הרי זה מדרכי האמרי. ואע\"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנא' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וגו'. וכן הב\"ה מגיד, שאין היגיעות האלו מושיעין את האדם, דכתי' עמדי נא בחבריך וברוב כשפיך באשר יגעת מנעוריך אולי תוכלי הועיל אולי תערוצי, נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים [מודיעים לחדשים] מאשר יבואו עליך.",
+                "ואלו דברים שהן מותרין לעשות אותם ואין בהם מדרכי האמרי.",
+                "היה מתחיל בעיסה, ומתפלל שתכנס בה ברכה, אין בזה מדרכי האמרי. אדם שהוא מפהק או שאחזתו עוית, פי' מפהק, נתעטש, עוית, שנתעוות, מבעתין אותו, כגון שאומרים לו, הנה האויב, או הנה הנחש נושך אותך, וכיוצא בזה, כדי שיבהלוהו וישכח העיטוש, ואין בזה משום דרכי האמורי. עמד עצם בגרונו, נותנין על ראשו מאותו המין, ולא מדרכי האמרי. אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא, וטוענין אותו באבנים, ולא מדרכי האמרי, שאין זה אלא כדי שיבקשו עליו רחמים כל רואיו. ממשיכין צנורות לפני חתנים ולפני כלות, ולא מדרכי האמרי. שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמרי. וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפים על הנשיאים, אבל לא על ההדיוטות. וכשמת רבן גמליאל שרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה. ומה שורפין עליהם, מטתן וכל כלי תשמישן. ומנין שאינו מדרכי האמרי, שנא' בשלום תמות וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך כי דבר אני דברתי נאם ה'."
+            ],
+            "More on etiquette": [
+                "דרך ארץ כשיכנס בישיבה יתן שלום לכל היושבים, וישב בלא הסבה, ויאסוף רגליו אליו, וישב במקום הראוי לו, או פחות מכבודו, ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו. ואם ישב אחר במקומו שהיה רגיל לשבת בו, לא יקפיד, וימעט בדבריו. ואם ישב אדם אצלו בקרוב ממנו, יכבדו, ואפי' למי שקטון ממנו. ויסביר פנים לכל בני החבורה והישיבה, ולא ישיב עד שיפצרו בו האחרים, ויתן להם שלום ביציאתו, והולך לו.",
+                "דרך ארץ השואל מחבירו חפץ או הוראה אם חפץ, יבקש ממנו בלשון רכה ובמיטב דברים. ואל ילחוץ לחבירו אם אמ' לו לאו, אלא ידין אותו לכף זכות. ולא יאריך יותר מדאי, ואם קצב על עצמו זמן להשיב החפץ לבעליו, לא ישקר. ואם שאל על הוראה, ידקדק שאלתו, וישאל על אמתת הדבר, ולא יאמר לו אלא האמת, שאם יכזב לו, יורה אותו הנשאל כפי השאלה ששאל ממנו, והוא סבור שהוא מרמה לנשאל ואינו מרמה אלא לעצמו. כמו החולה שישאל לרופא על חולייו, ויהפוך לו הענין, וישאלנו על חולי אחר, והרופא יתן לו רפואה כפי שאלתו, ואיפשר שתהיה הפך מן חליו, וימות, או יבא לידי סכנה ויאריך חלייו.",
+                "דרך ארץ אדם עם אביו ואמו יאזין וישמע לעצתו ויעשה רצונו של אביו, ויכבדנו בכל כיבוד שיוכל להיות. ויהיה דיבורו עמו בבושה ובצניעות, ולא ידבר עמו אלא בנחת ובתחנונים. ואם נצטרך האב לבנו, יעשה לו כל צרכו בטוב לב, ולא יזכור לפני אביו הטובה שהטיב לו. ויאכילנו וישקנו כפי כחו, וילבישנו ויכסנו, וידבר על לבו תמיד, כדי ליישב דעתו. והאב והאם שוין לענין כבוד ולכל דבר.",
+                "דרך ארץ אביו עם בנו לעולם יחמול על בנו, וילמדנו תורה, וידריך אותו על הדרך הנכונה. וכשיגדול הבן, לא ילחצנו יותר מדאי, ולא יכנו, ולא יקללנו, שמא יחטא הבן על אביו. ויסייע את בנו תמיד לעשות רצונו, ולא יבקש ממנו יותר מדאי. וישיא אותו אשה בימי בחרותו. וכן יעשה לבתו, ישיא אותה לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן בגרות, ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו. ולא יאמר, ממשפחה יקרה אני, ואם אשיא אותה לפלוני, הוא גנאי לי ולמשפחתי. כי אפשר כשתראה הנערה שגדלה ולא ישיאו אותה, שתצא לתרבות רעה, ויהיה יותר גנאי לאביה ולמשפחתה. ולא יבטח בה, ויאמר, חס ושלום, לא תעשה בתי דבר כעור, כי דעתן של נשים קלה עליהן.",
+                "דרך ארץ אדם עם האכסניא אם תבא אכסניא לביתו של אדם, יכבדם כפי כחו, ויותר מיכלתו. ואל יראה עצמו להם שהוא [עני, אלא יראה עצמו להם שהוא] עשיר, ואפי' הוא עני, ויסביר להם פנים, ולא יראה להם פנים זעומים. ואפי' היה בלבו דאגה, יכסנה מהם. וישכיבם במיטב מטותיו. ויראה עצמו כאלו הוא אורח והאכסנאי בע\"ה, ויאמר, אלו הייתי אני מתארח בביתו של זה, הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני ושישקני, אעשה לו כן גם אני. וגלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "דרך ארץ האשה עם בעלה צריכה האשה להיות דבריה עם בעלה בחן, ובתחנונים, ובכבוד, ובבשת, ובענוה. ותשמע דבריו, ותעשה רצונו, ותשמור ממונו, ותהיה משותקקת אליו בעת שהולך לדרך, ותהיה מצפה ומייחלת יום בואו. ובעת שהוא עמה בעיר, תראה לו שמחה תמיד, ותשמור עת אכילתו, ותעשה לו מטעמים כאשר אוהב. תבטל רצונה מפני רצונו. בעת כעסו תיישבהו, ובעת צרתו תשיחהו, ובעת רעתו תנחמהו. ואפי' יהיה לה דאגה בלבה, תסתירנה, כדי שלא יתעצב. מתקשטת תמיד לפניו בענוה ובחן ובצניעות, ויהיו בגדיה בכל עת נקיים. תכבד קרוביו ומשפחתו, ואפי' הם בזויים. ותהיה שמחה במתנתו, ותראה שהיא מרובה, ואפי' היא מעוטה.",
+                "דרך ארץ האשה בכל ענייניה צריכה האשה להיות צנועה, ויושבת בתוך ביתה, ולא תצא מדלתי ביתה [אלא לצורך גדול, ולא] תעמוד בפתח ביתה, שמא תחטיא את בני אדם, ואיפשר שיצא עליה שם רע. כי איפשר, כשתהיה עומדת בפתח ביתה, תזכור דברים שאירע לה עם בעלה או עם בניה, ותשחק, ויהיה עובר אדם בחור על פתח ביתה, ויאמרו הרואים, פלונית מזנה עם פלוני הבחור, כי היתה ממתנת אותו בפתח ביתה, וכשעבר עליה שחקה לו. ולא תרבה בדברים עם שכנותיה, ולא תכנס לביתם אלא לצורך גדול. ולא תספר עם שום [בריה דברים שבינה] לבין בעלה. משתדלת בצרכי ביתה ובגדול בניה. תתפלל בכל יום על בעלה, שיצליח במעשה ידיו, ועל בניה, שיהיו מצליחין בתורה ובמצות. תעשה צדקה מיגיע כפיה. אם תצטרך לצאת מביתה, לא יהיה הילוכה על השווקים ועל הרחובות שהמון בני אדם מצויין שם, אלא על המבואות שאין רגילין בני אדם להלוך בהם כל כך. ולא תצא כשהיא מבושמת, מפני שריחה נודף, ויבאו בני אדם לידי חמוד ולידי הרהור עבירה. ותשתדל כשתשב בבית החופה או בבית השמחה, לישב עם הנשים הצדקניות הכשרות, ולא תהיה מרבה בדברים, ויושבת בענוה ובצניעות, ולא יראה ממנה כי אם עיניה.",
+                "דרך ארץ האדם בישיבת עמי הארץ אע\"פ שהוא גנאי לאדם לישב בישיבה של עמי הארץ, אם נזדמן להם והוכרח לישב עמהן בחברותם, ימעט בדיבור עמהם. ואם ידברו הם בדברי כסילות, לא ישיב אותם ויאמר אין הדבר כך אלא כך וכך, שלעולם לא ישמעו ממנו. ועל זה אמר שלמה [המלך ע\"ה] אל תען כסיל כאולתו. אלא ישמע דבריהם ויחריש, ולא ילעג על מיעוט לשונם והגיונם, ולא יספר בגנותן לאחרים.",
+                "דרך ארץ הסוחר בסחורה כשימכור סחורתו לא ישבח אותה, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. ויהיה משאו ומתנו באמונה. וישמור דבריו לקיים אותם. ואחר שאמר לאחד, אמכור לך במנה, ונזדמן לאחר שיתן לו מאתים, ולא ישנה דבריו. והוא הדין אם אמר לחבירו, אקנה ממך במאתים, ונזדמן לו אחר שיתן לו במנה, לא יחליף דבורו. ואם אמר, אפרע לזמן פלוני, ישמור אותו זמן ויפרע מה שהחזיק על עצמו. ולא יהיה לו מריבה ולא קטטה, ולא קנאה ולא תחרות, עם שום אדם בעולם.",
+                "דרך ארץ העשיר בעשרו יהיה תמיד ענו וצנוע, ולא יתכבד בממונו. ויהיה תמיד מודה ומשבח להב\"ה, שחנן אותו עושר וכבוד. וכשיראה אדם שהוא עני, יהיה לו חונן ומרחם, בממונו ובדבריו, ויתן הלל והודאה לפני הב\"ה, ויאמר, ראוי הוא העני הזה להיות עשיר יותר ממני. ויהיה מקדים שלום לכל אדם, ועושה חסד עם הבריות בממונו, ויהיה מלוה לנצרך, ונותן לעני, וקרוב לקשה יום, ואהוב וחביב לכל יודעיו.",
+                "דרך ארץ הרש יהיה תמיד שמח בחלקו, ומצפה ומיחל בכל יום ישועת השם. ויסתיר דלותו, ולא יזלזל בכבודו, ולא יטול כלום מאדם בעולם. שאם יבזה עצמו, ויעמוד היום לפני המלך לבקש ממנו אפי' אלף דינרי זהב, למחר יעמוד לפני הפחות שבפחותים לבקש ממנו אפי' פרוטה אחת, הואיל ובזה עצמו [כבר, ועמד לפני המלך לבקש ממנו], ולא יכול לעמוד על עצמו ולהמנע מלבקש מבשר ודם, הואיל ונתבזה כבר.",
+                "דרך ארץ אדם בבית המרחץ יכנס לפני ולפנים מן המערה, וירחוץ שם. ויתרחק מכל אדם בשעה שהוא רוחץ, ויכסה ערותו, ויעצים עיניו מראות ערות חבירו. וימעט בדבריו בבית המרחץ, ולא ישאל בשלום חבירו כשהוא בבית המרחץ. ולא ישב לשם יותר מדאי. ולא יכנס מיד לבית הפנימי, עד שיתחיל גופו להזיע. וירחוץ רגליו בצונן, ויכסה את ראשו, ויצא.",
+                "דרך ארץ הרב ישקוד תמיד על תלמודו. ותהיה חכמתו ומעשיו כאחד. ולא יקפיד על התלמידים. ולא יהי חכם בעיניו. ותהיה חכמתו מצויה לכל שואל, ויהיה פה לכל מי שאינו יודע לדבר. ויהיה שונא מתנות, ולא יהיה אוהב מן העולם הזה כי אם חכמתו ומעשיו הטובים, ויהיה פרוש מעמי הארץ.",
+                "דרך ארץ התלמיד עם הרב יעמוד עליו וישמשנו, ויהיו עינו תלויין לו ללמוד ממנו חכמה. ולא יקראנו בשמו. ולא יסתור דבריו, וכוונתו לקנטר אותו בדברים. ולא יתבייש לומר לו, לא הבנתי, אפי' כמה פעמים. ואם לא הבין מקוצר דעתו, לא יאמר לרבו, טעית בדבר הזה.",
+                "דרך ארץ המוכיח כשיעמוד אדם [בקהל להוכיח בדברים], יכבוש עיניו בקרקע, ויאמר דבריו נכוחים, בחן ובענוה. ולא תגיס דעתו עליו. ותהיה תוכחתו לשם שמים, כדי להחזיר את הרבים למוטב.",
+                "דרך ארץ המוכח צריך להטות אוזן למוכיח, וישמע דבריו, ויקבל עליו לעשותם. ויראה בעצמו אותות שקבל התוכחות, ושהוא מתחרט על מעשיו הרעים, ותראה בו ההכנעה והתשובה, ויתן אל לבו לתקן את המעוות וליישר דרכיו ולשוב מפשעיו ולהכלם מעונותיו.",
+                "דרך ארץ האדם עם חבירו צריך החבר הטוב לאהוב את חבירו כנפשו, ויהיה לו מושיע בעת צרתו, ותהיה אהבתו זכה, בלי שום דופי. ויהיה דבורו עמו בנחת ובחן ובענוה, ויתרחק מן הדברים הבטלים עמו, כדי שתהיה אהבתו שלימה. ולא ישחוק עמו ביד ולא בדבור, ולא יאמר, חבירי הוא, אומר לו כל מה שארצה, ולא יקפיד. ואם ירבה בשחוק ובקלות ראש עמו, אהבתם תשוב לאיבה. כי אם הוא חבירו חכם, יקפיד על הדברים שהוא אומר לו דרך שחוק, כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, ויטור האיבה בלבו, ואע\"פ שאינו מראה אותה עתה. ואם הוא חבירו פתי, מיד יתקוטט עמו על אותן הדברים שאמ' לו דרך שחוק, ויאמר לו אחרים כנגדן, ויגלה מומו, אם יודע לו שום דבר מכוער. כי הכסיל אין מעצר לרוחו, מיד הוא מגלה סתריו ויאמר כל אשר בלבבו, דכתיב כל רוחו יוציא כסיל. ואע\"פ שלא אמ' לו חבירו אלא על דרך שחוק, איפשר שיחשוב חבירו שלא אמר לו אלא כדי לביישו ולהכלימו. נמצאת אהבתם נהפכת לשנאה ולתחרות, ויהיה נקל ונבזה בעיני כל חביריו ומיודעיו.",
+                "דרך ארץ האומן צריך להיות נאמן בדבורו, ואם יאמר לבעל הבית, מחר אתן לך כלי זה, לא יעכב ליום אחר. ואם יתנה עם חבירו, שלא יעשה מלאכה אחרת עד שישלים מלאכת חבירו, לא ישקר בדבריו. ולא יתנה על עצמו לעשות אלא אם כן יכול לעשות, כדי שתהיה מלאכתו נאה, וכדי שלא יהיו הבריות מתרעמין עליו. ותהיה מלאכתו מתוקנת ממיטב הדבר שהוא עוסק בו. ולא ישבע לעשות, אפי' שבלבו לעשות.",
+                "דרך ארץ האדם בעבודת המלכים אמר החכם מי שהוא המלך בעל טענתו, ימעט בדברים אצלו, שאם הוא זכאי או חייב, המלך נוצחו. ואמ' מי שהמלך רודף אחריו, יצר לו העולם כלו. ואמר המלך צל הב\"ה בארץ, שהוא מגין על כל, עשיר ורש. ואמר העושה מלאכת המלך רמיה, סכן בעצמו ובקרוביו.",
+                "דרך ארץ האדם עם כל חביריו בכלל ובפרט לעולם יהיה אדם אהוב וחביב לכל, ותהיה דעת הבריות נוחה הימנו, כדי שתהיה רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, ויסבול מאחרים, ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו. מכבד את חבירו, ואפי' הקטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו. דבורו בנחת עם הכל. גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע [לו]. ויהיה דואג לצרת הבריות, ולא יהיה שמח לאד. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת. אוהב שלום, ורודף שלום, ודובר שלום, ועושה שלום בין הבריות, ומקדים שלום לכל אדם."
+            ]
+        },
+        "Chupat Eliyahu Rabbah": {
+            "Forward": [
+                "מקצת דברים מחופת אליהו רבה: וראיתי לכתוב בפרק זה מקצת דברים מחופת אליהו רבה, והן מעין מעשה תורה שחבר רבי' הקדוש ז\"ל, מפני שבהן דרך ארץ הרבה לכל אדם בכלל."
+            ],
+            "Gate of Three": [
+                "שער שלשה",
+                "שלשה מדות טובות ברא הב\"ה בעולמו על ידי שלשה צדיקים. ואלו הן המדות, שיבה וזקנה, וחולי, [וחולי שיתרפא]. זקנה על ידי אברהם אבינו ע\"ה, שנא' ואברהם זקן בא בימים, אמרו כי מיום שברא הב\"ה את עולמו עד שבא אברהם לעולם, כל אותן עשרים דור שלפניו לא היתה בהם זקנה, וכשהיה גדל הבן תחת האב לא היו מכירין בני אדם איזו נולד תחלה, וכן בין רב לתלמיד לא היו יודעין למי נוהגין כבוד תחילה. וכיון שבא אברהם אבינו ע\"ה, אמר [לפניו, רבש\"ע, אם סבירה לפניך, הודע בין] קטון לגדול, בין אב לבן, בין תלמיד לרב. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה טובה זו לבריות על ידי צדיק זה. וחולי על ידי יעקב אבינו ע\"ה, שנא' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ומיום שברא הב\"ה את עולמו עד שבא יעקב אבינו ע\"ה, היה אדם מהלך בדרך ומת, עד שבא יעקב אבינו ע\"ה, ואמ' לפניו, רבונו של עולם, אם סבירה לפניך, יחלה אדם, וישהה על מטתו, ויצוה לבניו ולבני ביתו. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה זו על ידי צדיק זה, שנא' ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. וחולה שיתרפא מחוליו, על ידי חזקיהו מלך יהודה. ומיום שברא הב\"ה את העולם עד שבא חזקיהו מלך יהודה, לא היה חולי שולט באדם שיתרפא ממנו, וכיון שבא חזקיה, אמ' לפניו, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיתרפא אדם מחוליו, וירד ממטתו שעלה עליה, ויתן שבח והודאה [לפניך] כל ימי חייו. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה טובה זו על ידי צדיק זה, שנא' מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחוליו.",
+                "שלשה דברים צריך אדם להסתכל בהם בכל יום. ואלו הן. כשיכנס לבית הכסא, אומר, ראה שדרכך דרך בהמה. ובשעה שמקיז דם, אומר, ראה שאתה בשר ודם. ובשעה שהוא עומד על המת, אומר, ראה לאן הוא סופך.",
+                "על שלשה דברים בעלי בתים יורדין מנכסיהן. מפני שאוכלין ושותין בעת שהם צריכין להתעסק בצרכי צבור, ומפני שהן מבקרים שדותיהם וכרמיהם בשבת, ומפני שמשחררין עבדיהן ואמהותיהם הכנענים.",
+                "שלשה דברים עלו במחשבה, ואם לא עלו, דין הוא שיעלו. ואלו הן. המת שיסריח, ו[ש]ישתכח מן הלב, והתבואה שתרקב. שאלמלא המת לא היה מסריח לא היה נקבר. ואלמלא שישתכח מן הלב, אין פוסקין בביתו. ואלמלא התבואה שתרקב, אין בני אדם מוכרין תבואתן לעולם.",
+                "ר' שמעון בן מנסיא אומר, על שלשה הב\"ה בוכה בכל יום, על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, ועליו הכתוב אומר הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם.",
+                "[שלשה דברים צריך אדם לבקש עליהם רחמים, על פרנס טוב, ועל שנה טובה, ועל חלום טוב].",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, המזלזל בנטילת ידים, והמשתין מים בפני מטתו כשהוא ערום, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק.",
+                "שלשה דברים הם מעין העולם הבא, שבת, ושמש, ותשמיש.",
+                "שלש תכיפות הן. תכף לנטילה ברכה, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה.",
+                "שלשה דברים נאמרו בצפרנים. קוברן צדיק, שורפן חסיד, מפזרן רשע.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי פדגרא, פי' חולי הרגלים. מנעל דחוק, מטה קצרה, תשמיש ביותר.",
+                "שלשה חנות הן. חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו, חן תורה על עושיה. ויש אומרים, אף חן מקום על יושביו.",
+                "שלשה נוחלין העולם הבא. הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות.",
+                "שלשה דברים העושה אותן דמו בראשו. היושב בצלו של נר, והמכבה הנר בפיו, מפני שנכפה, והמשמש מטתו לפני הנר, מפני שהויין לו בנים נכפים.",
+                "שלשה פעמים הכרוז יוצא מלפני הב\"ה בכל יום, ואומר, נוח לו לאדם שלא נברא, ועכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויעשה רצון קונו.",
+                "שלשה דברים אין האדם ניצל מהם בכל יום, הרהור עבירה, ועיון תפלה, ואבק לשון הרע. ואמ' רב יהודה אמ' רב, רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע.",
+                "על שלשה דברים נאנחים גויים בכל יום, על השבת, ועל התורה, ועל המילה.",
+                "שלשה אין להם מחילה. המתרעם על מדותיו, והמדבר אחת בפה ואחת בלב, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.",
+                "שלשה דברים אפי' בתשובה לא יעלה להם רפואה. הבא על אשת איש, והמתכבד בקלון חבירו, והמכנה שם לחבירו. ויש אומ', אף המלבין פני חבירו ברבים, אפי' בדברי תורה.",
+                "ר' יוחנן אומר, שלש עבירות נכתבו על ידי ירמיהו, ועל כל אחת ואחת כתי' בתריה, העל אלה לא אפקוד בם, והעובר עליהם אין לו מחילה, לא יום הכפורים מכפר, ולא ייסורין ממרקין, ולא יום מיתה סולח. ואלו הן. הטוי הדין, והבא על אשת איש, והמספר לשון הרע. הטוי הדין, דכתי' שמנו עשתו [וגו'] דין לא דנו דין יתום ויצליחו, וכתיב בתריה, העל אלה לא אפקד בם. והבא על אשת איש, דכתי' סוסים מזויינים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, וכתי' בתריה, העל אלה לא אפקד בם. והמספר לשון הרע, דכתי' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, וכתיב בתריה, העל אלה לא אפקד בם. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, משלש עבירות הללו, איזה מהן קשה. אמ' להם, לשון הרע קשה מכלם.",
+                "שלשה דברים מתישין את הגוף. האוכל מעומד, והשותה מעומד, והמשמש מעומד.",
+                "ר' שמעון בן יוחאי אומר, שלשה הב\"ה שונאן. האוחז באמה ומשתין, והמשמש מטתו בלא כסוי, אמרו עליו שהוא עושה מעשה בהמה, והמספר דברים שבינו לבין אשתו לשום בריה.",
+                "שלשה הב\"ה אוהבן. מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו.",
+                "רב הונא בריה דרב חלש, ונמשך לאותו עולם כמה לילות וכמה ימים. כיון שחזר, אמרו לו תלמידיו, רבי', במה פטרוך. אמ' להם, בני, אשריו מי שאינו מעמיד על מדותיו. העבודה, באו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות, ולא קבלו מהם, עד שבא מלאך אחד, ואמ' להם, על מי אתם מלמדים זכות, שמא על זה שמעולם לא עמד על מדותיו. מיד פטרוני ממיתה לחיים.",
+                "שלשה אין חייהם חיים. הרחמנים, והרתחנים, ואניני הדעת.",
+                "בשלשה דברים האדם ניכר. בכוסו, ובכעסו, ובכיסו. ויש אומרים, אף בשוחקו.",
+                "בשלשה דברים עיניו של אדם כהות. המסתכל בקשת, ובפני המת, ובכהנים בשעה שנושאין את כפיהן.",
+                "שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בתפלתו, והמרחיב יד על שולחנו, והמצניע עצמו בבית הכסא. דתניא כל המעיין בתפלתו סופו מתקבל, שנא' תכין לבם תקשיב אזניך. והמרחיב יד על שולחנו סופו מתעשר, שנא' ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח, מה כתיב בתריה, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. והמצניע עצמו בבית הכסא, אין רוח רעה ולא מיתה שולטין בו, שכן מצינו בשאול, כשנכנס למערה בקש דוד להרגו, כיון שראהו שהצניע עצמו, לא הרגו, שנא' ואמר להרגך ותחס עליך.",
+                "שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות בו ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג גדולה לעצמו. ויש אומ', אף הרואה ספר תורה ואינו עומד בפניו.",
+                "שלשה הן קרובין למיתה ורחוקים מן החיים. ואלו הן. ישן עומד, ומקיז עומד, ומשמש עומד.",
+                "שלשה סימנין הן. סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לנבלות הפה אסכרה. ויש אומ', סימן לגסות הרוח עניות.",
+                "שלשה מזקינין בלא זמן. הדר בעלייה, והמגדל תרנגולים, ואומר דבר ואינו נשמע.",
+                "שלשה חייהם אינם חיים. המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מתגרין בו.",
+                "שלשה אינן רואין פני גיהנם. מי שיש לו חולי מעים, ודקדוקי עניות, והרשות. ר' מאיר אומר, מי שיש לו אשה רעה.",
+                "שלשה דברים צוה ר' יהושע את בנו. אל תעשה מום בעצמך, ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים, אשתך טהורה הזקק לה לילה ראשונה.",
+                "שלשה הם קלים. הדר בבית חמיו, ואורח מכניס אורח, [וסובין].",
+                "שלשה דברים אז\"ל. אכל ולא שתה, אכילתו דם, והוא תחלת חולי מעים. ולא אמרו אלא בסעודת שחרית. אכל ושתה, ולא הלך ארבע אמות, נרקבים בני מעיו, והוא תחלת רוח רעה. ולא אמרו אלא בערבית. היה צריך לנקביו ואכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, והוא תחלת ריח הפה. רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן, דומה לברזל שהוציאוהו מן האור ולא הכניסוהו במים.",
+                "מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, מפני חשד, ומפני המפולת, ומפני המזיקין.",
+                "שלשה צועקין ואינן נענין. המלוה מעותיו בלא עדים, ומי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה, והדר בעיר רעה ואינו יוצא ממנה.",
+                "שלשה חלומות מתקיימין. חלום שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, והפותר חלומו בחלום.",
+                "שלשה דברים בודקין את האדם. יין, חומץ, דרך ארץ.",
+                "שלשה צועקין ואינן נענין. הקונה אדון לעצמו, והמחלק נכסיו בחייו, והמשיא בתו קטנה.",
+                "שלשה דברים אין בהם משום כבוד. בית הכנסת, ובית הכסא, [ובית המרחץ]. ויש אומרים, אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות.",
+                "שלשה דברים אל יאמר אדם לחבירו מעצמו, אלא א\"כ מבקש ממנו. ואלו הן. בתו, ותלמודו, ומעותיו.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות. המשמש מטתו ביום ערום, ועומד לפני הנר ערום, והמשמש בפני כל חי, ואפי' בפני תרנגול.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עשירות. עיון תפלה, ונושא ונותן באמונה עם הבריות, ועלוב לאנשי ביתו. ויש אומרים, מי שיש בו דעה, שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.",
+                "שלשה חבושין הם. מצורע, ושומר הסף, ואשה.",
+                "שלשה פרוטות אין בהם סימן ברכה. שכר אשה, וריחים, ושכר בהמה.",
+                "שלשה דברים הן שחזרו למקומן. תורה, וישראל, וכסף וזהב. תורה היתה מן השמים, שנא' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, וכיון שחטאו ישראל במעשה העגל, נשתברו הלוחות ופרח הכתב למקומו, שנא' התעיף עינך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו'. ישראל היו מעבר הנהר, שנא' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו', ולשם חזרו, שנא' בבלה יובאו ושמה יהיו. כסף וזהב היו ממצרים, שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וגו', ולשם חזרו, שנא' ויעל שישק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך וגו'.",
+                "שלשה דברים מעבירין את האדם על דעת קונו ועל דעת עצמו. דקדוקי עניות, והרשות, [ורוח] רעה.",
+                "שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם. עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות.",
+                "[שלשה דברים] מוציאין את האדם מן העולם. מי שאין לו סנדל, וסודר, והלן בבית הקברות. ויש אומ', אף הקורע בגדיו בחמתו.",
+                "שלשה דברים האוכל אותם דמו בראשו. שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, שעברו עליהן הלילה.",
+                "שלשה דברים ארז\"ל. ריבה דם, ריבה שחין. ריבה מרה, ריבה נגע. ריבה שכבת זרע, ריבה צרעת.",
+                "שלשה מעיינות יש לו לאדם שאין להם הפסק. דם, ומרה, ושכבת זרע. ויש אומ', כל זמן שמרבה מימי רגליו מרבה ירקון.",
+                "ר' עקיבא אומר, בשלשה דברים אוהב אני את המדיים. כשהן יועצין, אין יועצין אלא בשדה. וכשהן נושקין, אין נושקין אלא על פסת יד. וכשחותכין בשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן.",
+                "רבן גמליאל אומר, בשלשה דברים אני אוהב את הפרסים. צנועין באכילתן, ובבית הכסא, ובתשמיש.",
+                "א\"ר ישמעאל, שלשה דברים שח לי סוריאל, שר הפנים. אל תחזיר אספרגוס אלא למי שנתנו לך. ר\"ל כשתשתה ממשקה אספרגוס, והוא משקה מבושם, אל תחזור הכוס אלא למי שנתנו לך. [ואל תטול ידיך אלא ממי שנטל ידיו, ואל תטול חלוקך מן השמש בשחרית ותלבש], מפני שרוח רעה צופה לאימתי יעשה כן וילכד.",
+                "שלשה אין להם מחילה. הסך שמן לחבירו מכלי ריקן, והמדבר אחד בפה ואחד בלב, וגדול משניהם גונב דעת הבריות.",
+                "שלשה אין להם מחילה. גר שחזר לגיותו, והמוכר תרומה לשם חולין, והבועל אשתו נדה.",
+                "שלשה אין להם מחילה. הנהנה מאידיהן של גוים, ואוכל במקום אחד ומברך במקום אחר, והמתכבד בקלון חבירו.",
+                "שלשה דברים שקולין זה בזה, וצריכין כבוד. יראת חטא, ועושר, וחכמה.",
+                "שלשה שונאין את התורה. אשה, ועם הארץ, ותינוק.",
+                "שלשה דברים מרחיבין לבו של אדם. קול ערב, וריח בשמים, ונקיות.",
+                "שלשה קולות ערבין על בני אדם. קול תורה, וקול גשמים, וקול כספים.",
+                "שלשה קולות קשין על בני אדם. קול נערים, וקול עכברים, וקול חזירים. ויש אומ', אף רעמים וקול חמורים.",
+                "בשלשה מקומות צריך אדם לבדוק בנקביו. בכניסתו לבית הכנסת, ולבית המדרש, ולבית המשתה.",
+                "שלשה אין ממצעין ואין מתמצעין. כלב, אשה, וגמל. ר\"ל אין בהם אמצעות, אלא הקצה האחד לטובה או לרעה.",
+                "שלשה דברים ממעטין כחו של אדם ומשחירין פניו. ואלו הן. פחד, דרך, עון. פחד מנין, דכתיב פחד ופחת. דרך מנין, דכתי' ענה בדרך כחי קצר ימי. עון מנין, דכתי' כי הילדות והשחרות הבל, דברים שעושה האדם בילדותו, משחירין פניו בזקנותו.",
+                "שלשה קלקלו בתיבה, ונתקלקלו, ונשתנו מן הבריות. חם, כלב, עורב. חם נהפך דמותו כעורב. כלב מתקשר בשמושו. עורב מזריע בפה, ואף הנקבה אינה יולדת אלא מפיה.",
+                "שלשה דברים הרואה אותן בחלום משיג אותו שלום. ואלו הן. הר, צפור, וקדרה. הר מנין, דכתי' ישאו הרים שלום לעם. צפור מנין, דכתי' כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט. קדרה מנין, דכתי' ה' תשפות שלום לנו.",
+                "שלשה נביאים הן, שנים מהם נאים וטובים בחלום, ואחד בספק. ואלו הן. ישעיה, מלכים, וירמיה. ישעיה, הרואה או הלומד בחלום, יצפה לנחמה. מלכים יצפה לגדולה. ירמיה ידאג מן הפורענות. ויש אומ', אף יחזקאל, יצפה לגלות וסופו לגאולה.",
+                "שלשה חסידים הם. הרואה את ר' פנחס בחלום יצפה לחכמה. ר' אלעזר בן עזריה, יצפה לחסידות. ר' ישמעאל בן אלישע, ידאג מן הפורענות.",
+                "שלשה מפתחות ברא הב\"ה, שלא מסרן ביד שליח. ואלו הן. של רחם, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. של רחם, דכתיב ויפתח את רחמה. ושל גשמים מנין, דכתי' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו'. של תחיית המתים, דכתיב בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי.",
+                "שלש כתות ליום הדין לעתיד לבא, צדיקים גמורים, ורשעים גמורים, ובינוניים. כת של צדיקים גמורים נכתבין לאלתר לחיי העולם הבא. וכת של רשעים נכתבים לאלתר לגיהנם, שנא' אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. של בינוניים, אמ' הב\"ה לאברהם, בניך חטאו. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בני הם ולא בניך, שאתה קראתם בנים, שנא' בני בכורי ישראל. אמ' הב\"ה ליצחק, בניך חטאו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, ימי שנותיו של אדם שבעים שנה, שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הוצא חמשה ושלשים שנה שהן לילות, נשתיירו שלשים וחמשה, הוצא מהן עשרים שנה שאין אדם בר עונשין, ישתיירו חמש עשרה, הוצא מהן שבע שנים ומחצה של ייסורין, ישתיירו שבע ומחצה, הוצא מהן שלש ומחצה לערבי שבתות וערבי ימים טובים, ישתיירו ארבע, השלך עליו שתי שנים בשביל שאני נקרבתי לפניך על גבי המזבח, וקבל עליך שתי שנים הנותרים, כי אתה קראת אותם באהבה בני בכורי ישראל. באותה שעה יענו ויאמרו ליצחק, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. משיב ואומר להם יצחק, בעוד שאתם מסתכלין כנגדי, הסתכלו והודו לאביכם שבשמים. מיד פתחו כולם ואמרו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם למען שמך.",
+                "ר' יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל ושלש מתנות גדולות ניתנו על ידיהם. באר מים בזכות מרים, ועמוד הענן בזכות אהרן, והמן בזכות משה. מתה מרים נסתלקה הבאר, מת אהרן נסתלק עמוד הענן, וחזרו שתיהן בזכות משה, וכיון שמת משה, בטלו הכל.",
+                "שלש מדות טובות נוהגות בעולם. הנותן צדקה הוא משובח בעיני המקום ובעיני הבריות, והמלוה לכל אדם גדול מזה, ונותן למחצה ולמותר, הוא למעלה מכולן. פי' נותן מעות לחבירו הנצרך להתעסק בהם וחולקין הריוח.",
+                "שלש מדות נוהגות בתלמידים. שואל ומשיב, הרי זה משובח. שואל ואינו משיב, למטה ממנו. אין שואל ואין משיב, משונה מכולן. יראה ואין חכמה, בזוי. חכמה ואין יראה, שטות. אין חכמה ואין יראה, רשע. חכמה ויראה, צדיק גמור.",
+                "שלשה דברים צריך אדם ללמוד. הלכות שחיטה, ומילה, וכתיבה.",
+                "לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ידבק בשואלי שלום, ובעוסקי להתיר חליצה, ולהפר נדרים. ויתרחק מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבות. ויש אומ', אף מן המחלוקת.",
+                "שלשה דברים העושה אותם דמו בראשו. האוכל מאגודה של ירק כשהיא קשורה, והשותה שתי כוסות כאחד, והמקנח בחרס.",
+                "שלשה דברים מאבדין את המזונות. קול, צעקה, סערה.",
+                "[שלשה דברים קשין לו לאדם משום לשון הרע. הנותן בגדיו מראשותיו], והמחליף סנדל של שמאל לימין, קשה לשכחה, והתופר בגדיו עליו כשהוא לבוש.",
+                "שלשה דברים נאמרו בפוך. מגדל שער בעפעפים, ומפסיק את הדמעה, ומעביר את בת מלך.",
+                "שלשה דברים נאמרו [בכותח. מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף].",
+                "שלשה ספרים אמ' שלמה ע\"ה ברוח הקדש. ואלו הן. שיר השירים, ומשלי, וקהלת. שיר השירים בקטנותו, משלי בילדותו, וקהלת בזקנותו."
+            ],
+            "Gate of Four": [
+                "שער ארבעה",
+                "ארבעה דברים אסורים, ומעין ארבעתן מותרין. אשת איש אסורה, יפת תואר מותרת. דם אסור, כבד מותר. חזיר אסור, לשון דג מותר. בשר בחלב אסור, כחל מותר.",
+                "ארבעה דברים הם גנאי לתלמיד חכם. המהלך אחר אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, והמשחק בשוק, והמונע עצמו מבית המדרש, והמתחבר עם עמי הארץ.",
+                "ארבעה הב\"ה מעיד עליהם בעצמו. על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל הדיין הדן דין אמת לאמתו, ועל עני שמחזיר אבדה, ועל הבודל ממשפחה שיצא עליה ערעור.",
+                "ארבעה צריכין שימור בשעתן. חולה, חיה, חתן, כלה. ויש אומרים, אף אבל, ותלמיד חכם בלילה.",
+                "ארבעה מדות יפות לבני אדם. תלמוד תורה, ומלאכה, ועצת זקנים, ורוח נמוכה.",
+                "ארבע מדות רעות לבני אדם. בטלה, ועצת הילדים, ושיחתן, ורוח גבוהה.",
+                "ארבעה דברים קשין זה מזה. מכת הלב קשה ממכת הגוף, מכת המות קשה ממכת הלב, אשה רעה קשה משניהן, חסרון כיס קשה מכלן.",
+                "ר' יוסי אומר, הוי [רגיל] בארבע דברים ואין אתה בא לידי חולי מעים. הוי רגיל בטיבול, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. [ולהקפות] אכילתך במים. ואל תעכב עצמך מבית הכסא כשאתה צריך לו. סעודה שהנאתך, משוך ידך ממנה.",
+                "ארבעה דברים מפסידין שכר העולם הזה ומבטלין פירות של העולם הבא. הלוקח סוס מן השוק לרכוב עליו, להתגאות לפני בני אדם. והמעמיד עבדיו לפניו, כדי להראות גדולה ברבים. ומי שהשעה משחקת לו ואינו עוסק בתורה ובצדקה ובגמילות חסדים. והמקבל שררה מן המלכות, ועושה בה בזרוע.",
+                "ארבעה דברים אז\"ל. הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו. והוי זהיר מן היועצך לפי דרכו. ובהיות טוב אל תקרא רע. ואל תהי חוטא ללא לך.",
+                "ארבעה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן. כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם.",
+                "ארבע חיות בכסא הכבוד, אדם, ואריה, ושור, ונשר. פני אדם ופני אריה מימינם, פני שור ופני נשר משמאלם. לכל אחת ואחת מארבע חיות שבכסא. פני אדם, כצורת יעקב אבינו ע\"ה, שאם יחטאו ישראל, מביט הב\"ה בצורתו, ומרחם עליהם. פני אריה כנגד משיח בן דוד, שהוא משבט יהודה, שנא' בו גור אריה, ואם יחטאו ישראל, ישאג כאריה, ומיד מרחם עליהם. פני שור כנגד משיח בן אפרים, שכתו' בו בכור שורו, ואם יחטא ישראל, גועה כשור, ומיד מרחם עליהם.",
+                "פני נשר כנגד אליהו זכור לטוב, שטס את העולם כלו בארבעה טיסות, ואם יחטאו ישראל, הוא טס לפני הב\"ה, ומצפצף כנשר, ומיד מרחם עליהם, ומשיב ליעקב, אל תירא עבדי יעקב, ומשיב למשיח בן אפרים, מה אעשה לך אפרים, ומשיב למשיח בן דוד, מה אעשה לך יהודה, ומשיב לישראל, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.",
+                "על ארבעה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ובעולם הבא. ע\"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ר' אומר, אף על הגזל.",
+                "בארבעה דברים ישראל מרצין את המקום ברוך הוא. בתפלין של ראש, ושל יד, וציצית, ומילה.",
+                "ארבעה חשובין כמת. עני, וסומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים. עני מנין, דכתי' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. וכי מתים היו, והלא קיימים היו, אלא מתוך שהיו עניים ביותר, וירדו מנכסיהם, וישבו בשערי מצרים, והיו נוטלין מכל באי עולם, עוברין ושבין, פרוטה, נחשבו כמתים. סומא מנין, שנא' במחשכים הושיבני כמתי עולם. מצורע מנין, שנא' אל נא תהי כמת. ומי שאין לו בנים מנין. [שנא'] הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.",
+                "ארבעה דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בתפלתו, ובשולחנו, ובבית הכסא, והמאריך בתלמודו. בתפלתו, שמא יענה. בשולחנו, שמא [יבאו עניים ויהנו ממנו. בבית הכסא, כדי שלא] יבא לידי חולי מעים. ובתלמודו, כדי שלא ישכח, דכתי' רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.",
+                "ארבעה מתו בן מאה ועשרים שנה, משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ור' עקיבא. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ובמדבר ארבעים שנה. הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושמש את שמעיה ואבטליון ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ושמש תלמידי חכמים ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה.",
+                "ארבעה דברים יפים לחלום. נחש יפה לחלום. הרגו, אבדה פרנסתו, ויש אומ' נכפלה פרנסתו. נשכו, יהיה לו בן זכר. טוען רוקו אחריו, אין לו סימן יפה גדול מזה.",
+                "ארבעה דברים אז\"ל בפת. אין מניחין כוס מלא על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין קערה בפת, ואין זורקין הפת.",
+                "ארבעה פרוטות אין בהם סימן ברכה. שכר כותבין ושכר מתורגמנין, וריחים, ומעות יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים. ויש אומ', אף שכר אשתו והנושא אשה לשם ממון.",
+                "ארבעה אבקות הן. אבק ריבית, אבק ע\"ז, אבק לשון הרע. אבק הרשות. [אבק רבית, כגון שהלוה לו חבירו מעות] וכשפורע אותן, אומר לו, השם ישלם לך כחסד שעשית עמדי. אבק ע\"ז, כגון שהיה לו משא ומתן הרבה עם הגוים, ובא לכך. אבק הרשות, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. אבק לשון הרע, דכתי' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. מכאן [אמרו ז\"ל] שני צדיקים לקו זה מזה, יעקב ויוסף. יוסף, שסיפר לשון הרע, גרם בית האסורים לעצמו שנים עשר שנה, ויעקב, שקבלו, נסתלקה ממנו שכינה עשרים ושתים שנה.",
+                "ארבעה קנינים נקראו בעולם, תורה, שמים וארץ, וישראל ובית המקדש. תורה מנין, שנא' ה' קנני ראשית דרכו. שמים וארץ מנין, שנא' ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל מנין, שנא' עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. בית המקדש מנין, שנא' ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו. ויש אומ', אברהם קנין אחד.",
+                "ואף בעשרה יראי שמים, שמשכימין לבית הכנסת, נקראו קנין, שנא' זכור עדתך קנית קדם, ולא עוד אלא שבזכותן נגאלין ישראל, ומחזיר הב\"ה שכינתו לציון, שנא' הר ציון זה שכנת בו.",
+                "ארבעה נקראו נחלה, תורה, וישראל, וירושלם, ובית המקדש. תורה מנין, שנא' וממתנה נחליאל. ישראל מנין, שנא' עמי ונחלתי ישראל. [ירושלם] מנין, שנא' אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. בית המקדש מנין, שנא' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. ויש אומ', אף יעקב אבינו ע\"ה נקרא נחלה, שנא' יעקב חבל נחלתו. יכנס נחלה, בין נחלה לנחלה, ויבנה נחלה, ונקריב קרבן בנחלה, בזכות נחלה.",
+                "מפני ארבעה דברים בעלי בתין נמסרין למלכות. מפני פרוצין, ומפני מלוי בריבית, ומפני פוסקי צדקה ברבים, ומפני שיש בידן למחות ואינן מוחין.",
+                "ארבעה משלים אמרו ז\"ל. אם יכבס אדם שק ויתלבן, תמצא דעת בכסילים. אם יעלה חמור בסולם, תמצא דעת בכובסים. אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. ואם תמצא עורב לבן כלו, תמצא כשרה בנשים."
+            ],
+            "Gate of Five": [
+                "שער חמשה",
+                "חמשה אין הדעת סובלתן. דל מתגאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש את אשתו שנים או שלשה פעמים ומחזירה.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשום. משחין, משביע, מצהיל פנים, מרבה הזרע, והורג שרץ שבמעים.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשור. הרוכב עליו בחלום עולה לגדולה, ואם השור רוכבו ימות, האוכל בשר שור בחלום יתעשר, נגחו הויין לו בנים שמנגחין בתורה, בעטו דרך רחוקה נזדמנה לו, נשכו ייסורין באין עליו. ויש אומרים, הרואה שור בריא בחלום שנת שובע יראה, שור כחוש שנת רעב.",
+                "חמשה נהרגין בשבת כמו בחול. זבוב של מצרים, וצרעה של נינוה, ועקרב של הדייב, ונחש של ארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום.",
+                "חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה. פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו בין יריכיו, ומהלך לצדדין. ויש אומרים, נובח ואין קולו נשמע.",
+                "חמשה דברים נאמרו שכל אחד ואחד מהן אחד מששים. ואלו הן. אש, דבש, שינה. חלום, שבת. אש, אחד מששים בגיהנם. דבש, אחד מששים במן. שינה, אחד מששים [במיתה. חלום, אחד מששים] בנבואה. ושבת, אחד מששים בעולם הבא.",
+                "חמשה דברים מעמידין את החכמה. האוכל פת שבשלה כל צרכה, וביצה מגולגלת, והשותה מים הנותרים מן העיסה, ומי שטובל אצבעותיו במלח שנים ושלשה פעמים ואוכל, והרגיל בשמן זית.",
+                "חמשה דברים העושה אותן דמו בראשו. העובר בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים, ומי שעובר בין מין שמורין, והשותה מים מגולין, ושנים שיושבין ורחל ביניהם. ויש אומ', אף הישן בצל דקל ובצלה של לבנה.",
+                "חמשה דברים צוה כנען את בניו. אל תדברו אמת, ואל תתרחקו מן הגזל, ותהיו שטופין בזמה, ואהבו זה את זה, ושנאו את אדוניכם. ויש אומרים, אהבו שינה ושנאו מלאכה.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשכר. קשה לראש, ולעינים, ולגוף, ולזרע, ולכח.",
+                "חמשה דברים נאמרו בגרגיר. מאיר עינים, מצהיל פנים, מרבה זרע, מרבה כח, ממעט כשפים.",
+                "חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה. אין שוחטין בהן, ואין מלין בהן, ואין מקנחין בהן, ואין חותכין בשר בהן, ואין מצחצחין בהם את השנים.",
+                "חמשה דברים הב\"ה מתחרט עליהן שבראן. כשדים, ישמעאלים, ויצר הרע, וגלות, ודור המבול. כשדים מנין, דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ישמעאלים מנין, שנא' ישליו אהלים לשודדים וגו'. יצר הרע מנין, דכתי' ואשר הרעתי וגו'. דור המבול מנין, שנא' וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ.",
+                "חמשה אין מורישין לבניהם, ואם מורישין לבניהם, אין מורישין לבני בניהם. ואלו הן. המשחק בקוביא, ומלוה ברבית, ומגדלי בהמה דקה, וכהנים [המלוין על] התרומות, ולוים [על] המעשרות.",
+                "חמשה [לא] מעלין ולא מורידין. הגוים, ועבדים, והלסטים, וגר שמל ולא טבל ושטבל ולא מל, וגר אוכל נבלות. אבל המינין והמסורות מורידין ולא מעלין.",
+                "חמשה אין להם מחילה, המרבה לחטוא, ו[מרבה] לשוב, והחוטא בדור זכאי, והחוטא על מנת לשוב, וכל מי שיש בידו חילול שמים.",
+                "חמשה דברים אין אדם רשאי להתהלך בהם. שנאה, נקמה, קנאה, עזות, עלילה.",
+                "חמשה אנשים נדמו לאדם הראשון ולקו. שמשון בכחו ולקה בכחו, שנא' ויט בכח. שאול בצוארו ולקה בצוארו, שנא' ויקח החרב ויפול עליה. אבשלום בשערו ולקה בשערו, שנא' ויחזק ראשו באלה. אסא ברגליו ולקה ברגליו, שנא' רק לעת זקנתו חלה את רגליו. צדקיהו בעיניו ולקה בעיניו, שנא' ואת עיני צדקיהו עור.",
+                "חמשה דברים נחסר הבית האחרון מן הראשון. ואלו הן. אש, וכרובים, ארון, ורוח הקדש, ואורים ותומים.",
+                "חמשה דברים עשה הב\"ה בגמילות חסדים. [זיווג זה לזה, שנא' ויבן ה' אלהים את הצלע]. הלביש ערומים, דכתי' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. קבר מתים, דכתי' ויקבור אותו בגיא. ניחם אבלים, דכתי' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ביקר חולים, דכתי' וירא אליו ה' באלני ממרא."
+            ],
+            "Gate of Six": [
+                "שער ששה",
+                "ששה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו, שלשה דברים ליראת חטא ושלשה לדרך ארץ. שלשה ליראת חטא, אל תישן על המטה עד שתקרא ק\"ש, ואל תכנס לבית המדרש אחרון, ואל תאכל בשבת עד שתגמור את הפרשה. ושלשה בדרך ארץ, ואלו הן, אל תחתוך בשר על יריכך, כדי שלא תחתוך בשרך, ואל תשיח אחרי הכותל, דאז\"ל אזנים לכותל, אזנים לבית, וכשתגיע לנהר תן מנעליך על רגלך עד שתעבור, ואע\"פ שיש לך עבדים ושפחות שיציעו מטתך, אל תסמוך בהן, אלא אתה בעצמך הציע מטתך.",
+                "ששה דברים אחרים צוה רבינו הקדוש את בנו. אל תדור בשכונה עם הליצנים, ואל תשב על אדרת שער, ואל תדור בעיר שראשה אלא תלמיד חכם, ואל תעמוד לפני השור בשעה שהוא עולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו, ואל תבריח עצמך מן המכס, שמא תפסיד הכל.",
+                "ששה דברים צוה ר' עקיבא את ר' שמעון בן יוחאי, כשהיה חבוש בבית האסורים. אמ' לו, למדני תורה. אמ' לו, איני יכול. אמ' לו, אמור לי דבר אחד. אמ' לו, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, וכשאתה מלמד לבניך תורה למדם מספר מוגה, ואם בקשת ליחנק התלה באילן גדול, ואל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך, ואל תכנס לעיר ולא לביתך פתאום, וכ\"ש לבית חבירך, בגרה בתך שחרר עבדך והשיאה.",
+                "ששה דברים משכחין התלמוד. האוכל פת שאכל עכבר ממנו, ופת שאכל חתול וכלב ממנו, והאוכל לב בהמה, ושותה מים הנותרים מן הרחיצה ומים הנותרים מן השתייה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, והמזיע עצמו בבית המרחץ כשהוא עומד, וההולך לריח נבלה.",
+                "ששה דברים העושה אותן דמו בראשו. הבא מן הדרך יגע, ונכנס למרחץ, הקיז דם, ושתה ונשתכר, וישב על גבי קרקע, ושימש מטתו. אם עשאן כולן כאחד ומת דמו בראשו.",
+                "ששה דברים נאמרו בעמי הארץ. אין [מקבלין] מהם עדות, ואין מוסרין להם סוד, ואין מוסרין להם עדות, ואין מכריזין על אבדתן, ואין מתלוין עמם בדרך, ואין עושין מהן אפוטרופוס.",
+                "ששה דברים גנאי הם לתלמיד חכם. המחשיך בדרך, והיוצא לשוק כשהוא מבושם, והנכנס באחרונה לבית המדרש, והיוצא במנעלים המטולאים, והמיסב במסיבה של עמי הארץ ובחבורתן, והמפסיע פסיעה גסה, וההולך בקומה זקופה. שאלו את ר' ישמעאל, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת. אמ' להם, ובחול מי התירה. ומפני מה אסורה, מפני שהיה קשה לעינים וממעטת את הכח.",
+                "ששה בוחרים המות מחיים. ואלו הן. ימות האדם ואל יהרג במיתה משונה. ימות האדם ואל יגלה ממקומו. ימות האדם ואל ימותו בניו בחייו. ימות האדם ואל ישב בחושך. ימות האדם ואל יצטרך לבריות. ימות אדם ואל ישכח תלמודו. ויש אומרים, ימות אדם ואל יפול ביד אשתו ובניו.",
+                "ששה דברים נאמרו במצוקה. מכהה את העינים, ומתשת את הגוף, ומכרעת את הפנים, ומחלשת החיל, ומרבה מי רגלים, וממעטת את הזרע. ויש אומרים, אף מקלקלת את הזיעה ומחתכת את הרגלים.",
+                "ששה מלאכים ממיתין. ואלו הן. [גבריאל], קפציאל, משבית, משחית, ואף, וחמה. גבריאל על המלכים, קפציאל על הבחורים, משבית על החיות, משחית על הקטנים, אף וחמה על האדם ועל הבהמה.",
+                "ששה דברים צוה מלאך המות את ר' יהושע בן לוי. בני, אל תלך באמצע הדרך בימי הדבר, ואל תעמוד בפני הנשים כשהן חוזרות מאחרי המת, שיש לי רשות לחבל, וחרבי שלופה, ואני מרקד בפניהם, וכשתכנס אצל החולה, אל תשב למראשותיו ולא למרגלותיו ולא על הכרים ולא על הכסתות, אלא על הארץ כנגדו, מפני שהשכינה למראשותיו, ואני למרגלותיו, וחרבי שלופה בידי, ואל תסתכל בנוי אשת איש, ולא במקושטת בבגדי צבעונין, ולא בתשמיש בהמה חיה ועוף, ולא בבגדים צבועין של אשה הניכרת לך ובעלה ניכר לך. הוי זהיר בכל אלו, ואפי' יש לך עינים כמותי, אל תסתכל בהן, שאני מלא עינים. כיון שאני בא אצל החולה, שוב אין לו חיים, אני עומד למעלה ממנו, וחרבי שלופה בידי, וטיפה מרה תלויה בה, וכשהיא נופלת לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.",
+                "ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי שרת. אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין [כבהמה], ומתין כבהמה. ושלשה כמלאכי שרת. מהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומדברים בלשון הקדש, ויש להם בינה.",
+                "ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת. אוכלין ושותין כבני אדם, ויולדין כבני אדם, ומתין כבני אדם. ושלשה כמלאכי השרת. יש להם כנפים, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שהיה ומה שיהיה ומה שבשמים ובארץ. ויש אומרים, מהפכין פניהם כמלאכי השרת."
+            ],
+            "Gate of Seven": [
+                "שער שבעה",
+                "שבעה דברים עתיד משיח להראות להם לישראל. ראשון, מראה להם כסא הכבוד. שני, מעלה קרח ועדתו. שלישי, מראה להם גן עדן. רביעי, עץ חיים. חמישי, גיהנם. ששי, כל הצדיקים. שביעי, מראה להם החיים והמתים.",
+                "שבעה כמנודין לשמים. מי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ומנעל ברגליו, ומי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מלמדם לתלמוד תורה, ומי שאינו רץ לדבר מצוה, ומי שאינו רגיל בבית הכנסת, ומי שאוכל בלא נטילת ידים.",
+                "שבעה שמות נקראו ליצר הרע. מפי הב\"ה נקרא רע, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מפי דוד נקרא טמא, שנא' לב טהור ברא אלהים. מפי שלמה נקרא שונא, [שנא'] אם רעב שונאך האכילהו לחם. מפי יחזקאל נקרא אבן, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם. מפי ישעיה נקרא מכשול, שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. מפי יואל נקרא צפוני, שנא' ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות. פי' ואת הצפוני, זה יצר הרע, שהוא צפון בלב. והדחתיו אל ארץ ציה ושממה פניו אל הים הקדמוני. פניו אל הים, בית ראשון, עד החריבו. ועלה באשו ותעל צחנתו, שהניח כל האומות ונתגרה בהם בישראל. כי הגדיל לעשות, כל שגדול מחבירו יצרו גדול.",
+                "שבעה הם שלא שלט בהם יצר הרע בעולם. ואלו הן. אברהם, יצחק, ויעקב, [חנוך], משה, ישי, ודוד.",
+                "שבעה עמודי עולם יצאו מרות המואביה, שנתברכו בשבע ברכות. ואלו הן. דוד, חזקיה, משיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. בדוד כתיב, ויען אחד מהנערים ויאמר ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. בן, שהוא בניינו של עולם. יודע נגן, יודע לשאול. וגבור חיל, יודע להשיב. ואיש מלחמה, יודע לפלפל. ונבון דבר, שמבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר, שמראה פנים בהלכה. וה' עמו, הלכה כמותו בכל מקום. בחזקיה כתיב, כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. פלא, שעשה הב\"ה פלא בימיו. יועץ, שיעץ את ישראל עצה טובה והקריבן לפני אביהם שבשמים. אל גבור, שנתעסק בגבורתו של אל ונתעסק בגבורתה של תורה. אבי עד, שנעשה אב לישראל, עד שנתעסק בבנין בית המקדש, שנקרא עדי [עד]. שר, שנעשה שר על ישראל. שלום, שעקר כל ע\"ז שבעולם ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. במשיח כתי', ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. בדניאל וחנניה מישאל ועזריה כתי', ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך.",
+                "שבעה הן כרותי ברית. אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, ופנחס, ודוד. באברהם כתיב, ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. יצחק ויעקב, שנא' וזכרתי את [בריתי] יעקב ואף את בריתי יצחק. משה, שנא' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות, וכתי' כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. באהרן כתי', בריתי היתה אתו החיים והשלום. בפנחס כתי', והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. בדוד כתי', כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי.",
+                "שבעה דברים נאמרו בגסי הרוח. תורתו משתכחת, וייסורין באין עליו, ושכינה מסתלקת ממנו, וסופו יכשל באשת איש, ובלשון הרע, ונופל ביד עוני, ונטרד מחיי העולם הבא.",
+                "שבעה אין להם חלק לעולם הבא. המזכיר את השם בכל עת, והקורע בגדיו בחמתו, והמוכר חלבנה לע\"ז, והלוחש על המכה בשמו של הב\"ה, והמלקה בלא עדים, ומי שמשלח מדנים בין אחים.",
+                "שבעה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות. האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, [ומוריגי בהמה], ושותה שמרי יין, והאוכל שדרו של דג, והאוכל דג מלוח שלא נתבשל כל צרכו, והמקנח בצרור או באבן שקנח בו חבירו. ויש אומרים, [אף התולה עצמו] בבית הכסא ובבית המרחץ. פי' שאינו יושב על כסא כשעושה צרכו.",
+                "שבעה פתחים פטורין מן המזוזה. בית התבן, ובית העצים, ובית הבקר, ובית האוצר, ובית המרחץ, ופתח בית הכסא, ופתח שאינו גבוה עשרה טפחים.",
+                "שבעה דברים מכוסין מבני אדם. יום המיתה, ויום הלידה, [ויום הנחמה], ועומק הדין, ואין אדם יודע מה משתכר, ומה בלבו של חבירו, ומתי מלכות בית דוד גוברת ונופלת מלכות הרשעה.",
+                "שבעה דברים צוה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואל תשב לשנות בגבהה של עיר. ואל תגביה פתחך משל חבירך. ולא תתפלל באחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. והוי זהיר במנעל. והוי זהיר בפת שחרית, בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצנה. ואל תרבה שיחה עם האשה, והוי זהיר באשתך, שלא תתיחד עם חתנה הראשון.",
+                "שבעה גנבים נבראו בעולם. ואלו הן. גונב דעת חבירו, והמסרב בחבירו ברחוב ואין בלבו לקרותו, והפותח חביות מכורות לחנוני, ומי שמעוול במדות ומשקלות, והמערב את הגירא בתלתן, פי' תלתן, ממיני התבלין וגירא עשב שדומה לו, והחומץ בשמן. וגדול שבכלן גונב דעת חבירו.",
+                "שבעה שמות נקראו לעני. עני, דל, רש, אביון, נכה רוח, מסכן, ואיש תככין.",
+                "שבעה דברים נאמרו בענוה. מי שיש בו ענוה זוכה לחיי העולם הבא, ותורתו משתמרת, ושכינה עמו, וניצל מן הפורענות, ולא יאונה לו כל און, והכל מרחמין עליו, וניצל מאשה רעה. והפך מהם במי שיש בו גסות הרוח.",
+                "שבעה מתעסקין בצרכי צבור. הפרנסין, והדיינין, והמשמשין, והסופרים, וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות, [והחזנים], ועליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'.",
+                "שבעה דברים נצטוו בני נח. על הדינין, ועל ע\"ז, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל קללת השם, ועל הגזל, ועל אבר מן החי."
+            ],
+            "Gate of Eight": [
+                "שער שמונה",
+                "שמונה נקראו נאמנים. הב\"ה, ותורה, ואברהם, ומשה, ושמואל, ואוריהו, וזכריהו, וחלאים. הב\"ה שנא' האל הנאמן. תורה, שנא' עדות ה' נאמנה. אברהם, שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. שמואל, שנאמר כי נאמן שמואל לנביא לה'. אוריהו וזכריהו, שנא' ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. חלאים, שנא' וחלאים רעים ונאמנים. ויש אומ', אף המצות, שנא' נאמנים כל פקודיו.",
+                "על שמונה נטילות אדם מתפחד ארבעים יום וארבעים לילה, ואינו יודע במה מתפחד. היוצא מבית הכסא ואינו רוחץ ידיו, והמקיז דם ואינו רוחץ ידיו ופיו במלח, והמשים מנעליו, והמטיל מנעליו בין לעצמו בין לחבירו, וההורג כנה או המפלא [כליו], והמגלה עצמו, ונוטל צפורניו, והמשמש מטתו. על כל אחת מאלו צריך נטילת ידים. עשה אחת מאלו ולא נטל ידיו, אורחותיו מקולקלים, ותפלתו אינה נשמעת."
+            ],
+            "Gate of Nine": [
+                "שער תשעה",
+                "כל עיר, שאין בה תשעה דברים האלו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה. ואלו הן. בית הכנסת, ובית הישיבה, ובית מדרש לתינוקות, ובית דין, ומרחץ, וקופה של רוכלים, וקופה של צדקה, ומקוה, ופירות. ר' עקיבא אומר, לפי שמיני פירות מאירין עיניו של אדם."
+            ],
+            "Gate of Ten": [
+                "שער עשרה",
+                "עשרה דברים קשים נבראו בעולם, ואשה רעה קשה מכולן, ולא עוד אלא שהיא קשה ממלאך המות ומן המות עצמה, שנא' ומוצא אני מר ממות את האשה. נמשלה בדלף, שנא' דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה. ונמשלת בנחש, שנא' ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש. בוא וראה כמה קשה אשה רעה ממלאך המות, מלאך המות ממית ואח\"כ בא האדם לחיי העולם הבא, אבל האשה, כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, ממיתה בעולם הזה ובעולם הבא. ונחש נושך ועל ידי הנחש מתרפא אדם, שנא' והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי, אבל אשה רעה, דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות, ועליה הזהיר שלמה [ע\"ה] הרחק מעליה דרכך וגו', וכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. וכן כתב בן סירא אשה רעה מתנה רעה, בחיק רשע תנתן, ואשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן, שנא' מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. א\"ר אבהו אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה, יגרשנה, ויתרפא מצרעתו.",
+                "עשרה שמות של גנאי נקראת ע\"ז. ואלו הן. שקוצים, גלולים, פסילים, אשרים, חמנים, מצבות, מסכות, עצבים, אלילים, צלמים.",
+                "עשרה נתנו עיניהם במה שלא היה ראוי להם, ולא הגיע להם, ומה שהיה בידם ניטל מהם. ואלו הן. נחש, קין, קרח, דואג, בלעם, אחיתופל, אבשלום, גיחזי, אדוניה, עוזיהו. ויש אומ', אף המן.",
+                "עשרה דברים ממעטין כח בני אדם. ואלו הן. אימה, פת חמה, והישן על הארץ, והישן על מטה קצרה, וההורג את הנחש, והקופץ את הנהר, והאוכל קישות שלא בזמנה, והמקיז דם מלמטה כפלים, ופסיעה יתרה, והמושך עול כבד ביותר.",
+                "עשרה נתפללו ומיד נשמעו. ואלו הן. אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, שמואל, דוד, יעבץ, אליהו, משיח.",
+                "עשרה שמות נקראת השמחה. ואלו הן. שמחה, ששון, גילה, רנה, צהלה, עליצה, פסיחה, עליסה, חדוה, דיצה."
+            ],
+            "Gate of Eleven": [
+                "שער אחד עשר",
+                "אחד עשר בני אדם נמשחו בשמן המשחה, ששה מלכים וחמשה כהנים. ואלו הן. המלכים, שאול דוד ושלמה, יואש, יואחז, יהוא. ואלו הן הכהנים, אהרן וארבעת בניו. ויש אומ', אף צדוק הכהן."
+            ],
+            "Gate of Twelve": [
+                "שער שנים עשר",
+                "שנים עשר דברים ברא הב\"ה בבני אדם, המשמשין אותו. ואלו הן. פה חותך, לשון גומר, קנה מוציא קול, ושט בולע, לב מבין, כליות יועצות, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד רותח, מרה זורקת בו טפה של מר ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן, קיבה ישינה, קיבה נוערת, ובזמן ששניהם ישנים, אין אדם יודע מה בעולם.",
+                "שנים עשר דברים יש לו למי שיש לו אשה. רצון, עזר, חומה, חיים, עושר, ברכה, ושלום, שמחה, כפרה, עטרה, כבוד, טובה. רצון, שנא' ויפק רצון מה'. עזר, שנא' אעשה לו עזר כנגדו. חומה, שצריכה להיות כחומה שאינה זזה ממקומה, שנא' אני חומה ושדי כמגדלות. חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת. עושר, דכתי' ולאברם הטיב בעבורה, לפיכך נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ברכה, שנא' להניח ברכה אל ביתך. שלום, שנא' וידעת כי שלום אהלך. שמחה, שנא' ושמחת אתה וביתך. כפרה, שנא' וכפר בעדו ובעד ביתו. עטרה, שנאמר אשת חיל עטרת בעלה. כבוד, שנא' אשת חן תתמוך כבוד. טובה, שנא' מצא אשה מצא טוב."
+            ],
+            "Gate of Thirteen": [
+                "שער שלשה עשר",
+                "שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית. מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הייסורין, ומן המזיקין, ומחכמת פתאים, וזוכה ללמוד, וללמד, ותלמודו מתקיים בידו, ושיחתו מקובלת לכל אדם, ונזקק לאשתו, ואיננו מתאוה לאשה אחרת, ואינו מעלה הבל בבשרו, והורגת שרצים בבני מעיים."
+            ],
+            "Gate of Fourteen": [
+                "שער ארבעה עשר",
+                "ארבעה עשר וי נאמר ביין. ואלו הן. ויחל נוח, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, [ויגד לשני אחיו], ויקח שם ויפת, וישימו, וילכו, ויכסו, וייקץ, וידע, ויאמר. ולא עוד אלא מתחלה קראו הב\"ה צדיק ותמים ולבסוף קראו עם הארץ, שנא' ויחל נח איש האדמה. אמ' לו, מה לך אצל מטעות כרם, לא על יין קנסתי מיתה על אדם הראשון."
+            ],
+            "Gate of Fifteen": [
+                "שער חמשה עשר",
+                "חמשה עשר דברים נאמרו בתלמיד חכם. ואלו הן. נאה בביתו, וחסיד בישיבתו, ערום ביראה, ערום בדעתו, ופקח בדרכיו, שואל, ומשיב, שומע, ומוסיף חכמה, וזוכה ללמוד, על מנת ללמד, שואל בישיבה, ומרבה להשיב, משיב על פרק דבר, ולמד על מנת לעשות."
+            ]
+        },
+        "Ohr Olam": [
+            [
+                "ועוד ראיתי לכתוב בספר זה כל מימרא שתחלתה לעולם שבכל התלמוד, לפי שיש בהם דרך ארץ הרבה. וחלקתים לעשרים פרקים, על סוד הספר, וקראתיו אור עולם.",
+                "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני.",
+                "פרק ראשון, [מדבר בצדקה]",
+                "לעולם אל תמנע ידך מליתן צדקה בכל עת, שנא' בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמים על מדת עניות, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם לא בא בנו, בא בן בנו, שנא' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה, שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת [עלינו] שלישית השקל בשנה.",
+                "לעולם אל תמנע ידך מטיבותא.",
+                "לעולם הוי שמח במתנה שנתת לעניים מתוך ביתך, כדי שיכפה ממך מלאך המות, שנא' מתן בסתר יכפה אף, ואין אף אלא מלאך המות, שנא' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם.",
+                "לעולם אל יתן אדם מעותיו לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה תלמיד חכם כר' חנניא בן תרדיון.",
+                "לעולם הוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנים ממנו, כדי שתאריך ימים בעולם הזה ובעולם הבא."
+            ],
+            [
+                "פרק שני, בענין התפלה",
+                "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה מעשרה ראשונים. שאפי' מאה באין אחריו, הוא נוטל שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך, אלא נוטל שכר כנגד כולם.",
+                "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ואח\"כ יתפלל, שנא' לשמור מזוזות פתחי, פתחי, לא נאמר, אלא פתחי, שני פתחים.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זהיר בתפילה, ויתפלל תמיד עם הצבור, כדי שתקובל תפלתו, שנא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברוב חסדך, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין.",
+                "לעולם ישב אדם בבית הכנסת, ואח\"כ יתפלל, שנא' אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ואחר התפלה ישב, שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.",
+                "לעולם יתפלל אדם במקום קבוע, שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפלה, שנא' ויעמד פינחס ויפלל, וכתי' ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים.",
+                "לעולם ישתדל אדם להתפלל שלשה פעמים בכל יום, ערבית ושחרית ומנחה, שנא' ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.",
+                "לעולם יסדיר אדם את תפלתו, ואח\"כ יתפלל. והני מילי תפלת ראש השנה ויום הכפורים ושל מועדים ושל פרקים שהן לשלשים יום ולהלן.",
+                "לעולם יסדר אדם שבחו של הב\"ה ואח\"כ יתפלל לבקש צרכיו, שנא' ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' אתה החלות וגו', הרי שבחו של הב\"ה, וא\"כ אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, הרי בקשת צרכיו.",
+                "לעולם יכוין אדם את עצמו, אם יוכל לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, לא יתפלל.",
+                "לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות.",
+                "לעולם לא ישאל אדם את צרכיו בלשון ארמית, שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לדבר ארמית.",
+                "לעולם לא יעמד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שנא' ממעמקים קראתיך ה'.",
+                "לעולם יתפלל אדם במקום שיש בו חלונות, שנא' וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם.",
+                "לעולם לא יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. תניא ר' אלעזר חסמא אומר, כל המתפלל כנגד רבו, או אחורי רבו, גורם שכינה שתסתלק מישראל.",
+                "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם אבינו ע\"ה תפלה לצרה, בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.",
+                "לעולם יבקש אדם שיהיו הכל מאמצין אותו מלמטה ולא יהיו לו צרים מלמעלה.",
+                "לעולם לא ימנע אדם [עצמו] מן הרחמים, ואפילו חרב פשוטה מונחת לו על צוארו, שנא' הן יקטלני לו איחל.",
+                "לעולם יביע אדם רחמים עד זבילא בתריתא, [דלהוי ליה שלמא]."
+            ],
+            [
+                "פרק שלישי, בענין התשובה",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא מחצה זכאי ומחצה חייב. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנא' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא אחד איבד זה טובה הרבה.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו נטה למות. שאם יעשה מצוה אחת, כל עונותיו נמחלין, ואם יעבור עבירה אחת, אין כל זכיותיו חשובין למאומה.",
+                "לעולם אל ידון אדם את עצמו שהוא חוטא. שאם יחשוב בעיניו שהוא חוטא, לא יקשה בעיניו לעשות עבירה, כי יאמר, הואיל והוא חוטא, מה תוסיף עבירה זו על כל פשעיו. ושנו חכמים ואל תהי רשע בפני עצמך.",
+                "לעולם יהיה אדם מפחד וירא מחרונו של הב\"ה, מפני עונותיו, ויחזור בתשובה שלימה, ויבקש סליחה וכפרה מאת הב\"ה.",
+                "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנא' רגזו ואל תחטאו. אי אזיל, מוטב, ואם לאו, יקרא ק\"ש, שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם. אי אזיל, מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנא' ודומו סלה.",
+                "לעולם יצר, תינוק, ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.",
+                "לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי במעיו, שנא' בקרבך קדוש.",
+                "לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון, שהרי דוד, שהביא את עצמו לידי נסיון, ונכשל.",
+                "לעולם לא יהלך אדם במקום סכנה, ויאמר אולי עושין לי נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין לו, מנקין לו מזכיותיו.",
+                "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. אמ' רב יוסף, מאי קראה, כסדום היינו לעמורה דמינו, מה כתי' בתריה, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "לעולם יהא אדם שמח בייסורין. א\"ר יהושע בן לוי, כל השמח בייסורין בעולם הזה מביא ישועה לעולם, שנא' בהם עולם ונושע."
+            ],
+            [
+                "פרק רביעי, בענין הענוה",
+                "לעולם יהיה אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים, שאין לך נרדפין בעולם יותר מבני תורים ומבני יונה, ומכשירן הכתו' לגבי המזבח, ולא שאר העופות.",
+                "לעולם יהיה אדם ענו כהלל, ולא קפדן כשמאי.",
+                "לעולם יהיה אדם רך כקנה, ולא קשה כארז. לפי' זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפלין, ומזוזות.",
+                "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל מה דעבדין מן שמיא לטב.",
+                "לעולם כשתרצה להשתתף בדרך, השתתף עם צדיק עני ולא עם רשע עשיר. ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות צנוע וענו, וירגיל תמיד את עצמו ללכת בדרכי החכמים, בצניעות ובענוה.",
+                "לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת ובחן עם הבריות.",
+                "לעולם לא יהלך אדם בקומה זקופה, שנא' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו'.",
+                "לעולם ילבש אדם מלבוש ענו ונקי, כתלמידי חכמים.",
+                "לעולם ילמד אדם מדת קונו, שהרי הב\"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, מפני שאינו גבוה והוא נמוך, שנא' הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר בשן, וכתי' למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו."
+            ],
+            [
+                "פרק חמישי, בענין תלמוד תורה",
+                "לעולם ימעט אדם בעסק ובסחורה, ויקבע עתים לתורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ, כדי שיהיה אהוב וחביב למעלה ולמטה.",
+                "לעולם ישים אדם את עצמו כשור לעול וכחמור למשוי.",
+                "לעולם ישב אדם בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין. אמ' רב חנן מאי קראה, אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ואם אין לו בעירו רב, שילמוד ממנו, ילך לעיר אחרת, שרב מצוי בה, וילמד ממנו, ולא יחוש לטלטולו.",
+                "לעולם אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך הלכה, שמתוך כך זוכרו.",
+                "לעולם ישתדל אדם לעשות לו רב ללמוד תורה ממנו, דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר.",
+                "לעולם יקבע אדם מקום לתלמודו. א\"ר שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתורתו, אויביו נופלין תחתיו, שנא' ושמתי מקום לעמי [ל]ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז [עוד, וגו'].",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ולא יחוש לעושרו.",
+                "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפי' בשעת מיתה תורה.",
+                "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש, ואפי' שעה אחת.",
+                "לעולם ילמוד אדם תורה מה שחפץ, שנא' כי אם בתורת ה' חפצו.",
+                "לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים, מיגעין אותך. משל לאדם שהלך לקסרי, אם נוטל מעותיו פרוטות, מיגעין אותו, אלא מצרפן ועושה אותן סלעים, ופורט ומוציא בכל מקום שיהיה.",
+                "לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה. וכל הקורא תורה ביום ושונה אותה בלילה, הב\"ה מטה אליו חוט של חסד, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.",
+                "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. א\"ר יהושע בן לוי, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. כתו' בתורה, ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. משולש בכתובים, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.",
+                "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו."
+            ],
+            [
+                "פרק ששי, בענין המצות",
+                "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפי' בשבת, שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.",
+                "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמה בת לוט הבכירה לצעירה, קדמה אותה ארבעה דורות בישראל, עובד וישי ודוד ושלמה, והצעירה מרחבעם ואילך, שנאמר ושם אמו נעמה העמונית.",
+                "לעולם אל יחשב אדם בדעתו, ויאמר, חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועילו לי עשיית המצות. אלא אם עשה עבירות הרבה, יעשה הרבה מצות, שנא' כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות.",
+                "לעולם חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן דוד הוא אומר, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי על הטובה צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, הרי על הרעה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לעשות המצות במובחר מנכסיו, שנא' זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו בציצית נאה ובאתרוג נאה ובלולב נאה. ממה שחננך, התנאה לפניו."
+            ],
+            [
+                "פרק שביעי, בענין גמילות חסדים",
+                "לעולם יגמול אדם חסד, ואפי' עם מי שהרע לו, ולא יהיה נוקם ונטר, שנא' לא תקום ולא תטור את בני עמך. וזה הוא דרכן של ישראל הקדושים. אבל הגויים אכזרים וערלי לב, נוקמים ונוטרים, ועברתם שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, בשביל שלא מחלו לשאול ולבניו, והגבעונים לא מבני ישראל המה.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות גומל חסדים, עם החיים ועם המתים, כדי שיעשה הב\"ה עמו חסד, שנא' יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, וכתי' ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. וגדולה גמילות חסדים שאדם עושה מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו, והצדקה עם החיים בלבד, וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, והצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים.",
+                "לעולם יהא אדם ערום ביראה, ומשיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ומקדים שלום על הבריות, ואפי' על גוי בשוק. אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם שלום, ואפי' גוי בשוק.",
+                "לעולם ירבה אדם בשלשה דברים, ואלו הן, הבאת שלום בין אדם לחבירו, ובהבאת שלום לאנשי ביתו, ובאהבה.",
+                "לעולם יתרחק אדם משלשה דברים, ואלו הן, [המיאונין], הפקדונות, והערבות."
+            ],
+            [
+                "פרק שמיני, בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "לעולם ישתדל אדם לענג את השבתות ואת המועדים. ואם הוא עני, וחסר מזונותיו כל ימות השבוע, וישמור להוצאת שבת כפי כחו וכפי יכלתו וכפי השגת ידו.",
+                "לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, לאלתר.",
+                "לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.",
+                "לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואפי' שאינו צריך אלא לכזית.",
+                "לעולם יחליף אדם שמלותיו בשבת, שנא' ורחצת וסכת ושמת שמלתיך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך, אלו בגדי שבת. וכתי' וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. אמ' רב הונא יש לו להחליף, מחליף, אין לו להחליף, ישלשל בגדיו.",
+                "פרק תשיעי, בענין כבוד אב ואם"
+            ],
+            [
+                "לעולם יפליג אדם בכבוד אביו. תאני ר' שמעון בן יוחאי, גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הקב\"ה יותר מכבודו, שנא' כבד את ה' מהונך, בלקט שכחה ופאה תרומות ומעשות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים.",
+                "ולעולם תהיה על אדם יראת אביו ואמו, [שהשוון הב\"ה למוראו]. בהב\"ה כתי' את ה' אלהיך תירא, ובאב ואם כתי' איש אמו ואביו תיראו.",
+                "לעולם יקדים הבן בהוצאת אביו ואמו ובכבודן. ועיקר הכבוד הן חמשה דברים, ואלו הן, מאכילן, ומשקן, ומלבישן, ומכניסן, ומוציאן משלו, אם הם עניים."
+            ],
+            [
+                "פרק עשירי, בענין נישואי אשה",
+                "לעולם ישתדל אדם לישא אשה בת טובים, צנועה וכשרה, ממשפחה הגונה, שלא יצא עליה ערעור מעולם. ולא יתכוין ליופיה, אלא לכשרון מעשיה, שנא' שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. בכשרון מעשה האשה היא מהוללה, ולא ביופיה. ושנו חכמים אל תתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה.",
+                "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיו בניו תלמידי חכמים.",
+                "לעולם ידבק אדם בטובים. שהרי משה רבינו ע\"ה נשא בת יתרו, ויצא ממנו כהן לע\"ז, ואהרן ע\"ה נשא אלישבע בת עמינדב, ויצא ממנו פנחס.",
+                "לעולם לא ימנה אדם אפוטרופוס בתוך ביתו, שמתוך כך באין לידי עבירה. ומנא לן, מיוסף ע\"ה.",
+                "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.",
+                "ומעשה ר' שמעון יוכיח, שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי.",
+                "לעולם [יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה] אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע\"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנא' שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה על אדם אלא בשביל אשתו, שנא' ולאברם היטיב בעבורה.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערי מכדא, נקיט ואתא תגרא. פי' כשתכלה הפת מן הבית השלום יוצא והמריבה נכנסת.",
+                "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנא' והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, וכתי' וידל ישראל מאד.",
+                "לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, וילבש כפי מה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהם תלויים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה עולם.",
+                "לעולם תשתדל האשה לעשות מלאכה בתוך ביתה, ולא תשב בטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום, פי' תמהון הלב. והבטלה מביאה לאיש לידי הרהור עבירה, כ\"ש לאשה, שדעתה קלה. ועל כל פנים תעשה מלאכה, ואפי' יש לה כמה עבדים וכמה שפחות, שנא' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, פי' בידיה ולא על ידי אחרים."
+            ],
+            [
+                "פרק אחד עשר, בענין גידול בנים",
+                "לעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שמתוך כך נמצא מזורז בגדולתו.",
+                "לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ע\"ה ליוסף משאר בניו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מאי היא, מחטא דתלמיותא.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, ואין העושר אלא ממי שאמר והיה העולם, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו תורה ומלאכה שיתפרנס ממנה, ואל יחוש לעושר. שאין לך עושר בעולם כעושרה של תורה, שנא' אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, וכתי' יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הישרה. ואע\"פ שטורח גידול בנים קשה עד מאד, אפי' הכי אל יתרשל בו. ואם עשה כך, אשריו וטוב לו, שמתן שכרו הרבה מאד.",
+                "פרק שנים עשר, בענין משא ומתן"
+            ],
+            [
+                "לעולם ישתדל אדם בכל יכלתו להיות זהיר במשא ומתן באמונה, שכל הנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי\"ג מצות.",
+                "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקיה, ויתרחק מאומנות פחותה ונבלה, כגון בורסקי, חמר, גמל, וספן, וכיוצא בהם.",
+                "לעולם ישכיר אדם את עצמו לעבודה שאינה שלו ואל יצטרך לבריות.",
+                "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעלים שברגליו, ויסתפק מהן לצרכי סעודה.",
+                "לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור עתודים ויקח שדה.",
+                "לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש תחת ידו.",
+                "לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה. שהרי משה רבינו ע\"ה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. אכלו סלקא דעתך, אלא נראו כמי שאכלו.",
+                "לעולם אל יאמר אדם לעשות דבר אלא בגזירת המקום, שנא' רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.",
+                "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו."
+            ],
+            [
+                "פרק שלשה עשר, בענין הדיין",
+                "לעולם יהיה הדיין זהיר בדין, שבשכר הדין נתן הב\"ה תורתו לישראל, שנא' ועוז מלך משפט אהב, ועוז זו תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "לעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב מונחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו תחתיו. וכן כתי' בשלמה, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל וגו', איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם, שהיא דומה ללילה.",
+                "לעולם ישתדל הדיין להיות זהיר בדין, דאמ' ר' אלעזר במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין, אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה. כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, אין העליונים עושין דין, וכל זמן שהתחתונים אין עושין דין אמת, העליונים עושין דין.",
+                "לעולם לא ידור אדם אלא בעיר שיש בה עשרה דברים. ואלו הן. רופא, אומן, ובית הכסא, ובית המרחץ, ומים מצויין, כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכין וחובשין.",
+                "לעולם ישתדל אדם [לרוץ] לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלך ישראל בלבד, אלא אפי' לקראת מלכי גוים, שאם יזכה, יבחן בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם."
+            ],
+            [
+                "פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו",
+                "לעולם יהיה אדם שמח בחלקו, ואז יהיה נאה ומעשיו נאים, ובני אדם משבחים אותו, ועל זה אמ' שלמה בחכמתו ושבח אני את השמחה. פירוש מי שהוא שמח בחלקו.",
+                "[לעולם יסלק אדם בטחונו מבשר ודם וישים] בטחונו בהב\"ה. כי כל הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנאמר אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו [וגו'], וכתי' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, וכתי' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. אבל הבוטח בהב\"ה, יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.",
+                "לעולם יבטח אדם בהב\"ה במזונותיו ובפרנסתו ובכל עסקיו ובכל ענייניו, וישמח בחלקו, ואם מעט ואם הרבה, ויהיו עיניו תלויות להב\"ה תמיד להטריפו לחם חקו בכל יום ויום. ויעשה קל וחומר מעורב, ויאמר, מה עורב, שלא נברא לשמש קונו, הב\"ה מזמין לו פרנסתו, דכתי' מי יכין לעורב צידו וכו', אני שבראני הב\"ה לעובדו, לא כ\"ש. ר' אליעזר אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומ' מה אני אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה, שנא' כי מי בז ליום [קטנות], מי גרם להם לצדיקים שיתבזה שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיתה בהם בעולם הזה, שלא האמינו בהב\"ה.",
+                "לעולם לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות, ונתקיימה ברכתן. ואלו הן, ארונה ודריוש. ארונה בירך לדוד ואמ' ה' אלהיך ירצך, ונרצה לו, שנא' ויעתר ה' לארץ אחרי כן. ודריוש בירך לדניאל ואמ' אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך, ונמלט מן האריות, שנא' אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני.",
+                "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים בזרעה.",
+                "לעולם אל תהי אצל כהן עם הארץ, שמא יאכילך בתרומה, ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך תבוא לידי ניאוף. אמ' רב אחא בר יאשיה כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה."
+            ],
+            [
+                "פרק חמשה עשר, בענין הכעס והחמה",
+                "לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הב\"ה, שנא' אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.",
+                "לעולם יהיה אדם קשה לכעוס ונוח לרצות. וכל מי שאינו כועס ניצל מדינה של גיהנם. דאמ' ר' שמואל בר נחמני, א\"ר יונתן, כל הכועס כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לפרוש מן החמה ומן הכעס, שכל הכועס כאלו עובד ע\"ז. דאמ' ר' עקיבא החובט פתו בארץ, והמפזר מעותיו בחמתו, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, סוף שהוא עובד ע\"ז. שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו כך, ולמחר יאמר לו לך עבוד ע\"ז. ואז\"ל כל הכועס כאלו עובד ע\"ז, שנא' לא יהיה בך אל זר, אל כמו יש לאל ידי, כח זר, שהוא הכעס."
+            ],
+            [
+                "פרק ששה עשר, בענין החנופה והליצנות",
+                "לעולם יהיה אדם תוכו כברו, ולא יהיה מדבר אחת בפה ואחת בלב, ויתרחק מן הליצנות, ולא יחניף לשום אדם בעולם. א\"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה, שחנפו לו עדתו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שניו. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו', וכתי' בתריה לכן כאכול קש לשון אש וגו'.",
+                "לעולם יפרוש אדם מן החנופה, לפי שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' מעשה תעתועים. גלוי עריות, דכתי' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנוף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף כל הארץ. שפיכות דמים, דכתי' ותחנף הארץ בדמים.",
+                "לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הליצנות, שכל המתלוצץ עונשו גדול, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם.",
+                "לעולם יפרוש אדם מן הליצנות, שכל המתלוצץ אין לו [רפואה], שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא."
+            ],
+            [
+                "פרק שבעה עשר, בענין אהבת החברים",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ומה שאמ' לרעך, ולא אמ' רעך, בא ללמד, שחייבה תורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשעה שאמ' הב\"ה דבר זה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', אני בראתיו, אם את אוהבו, אני נאמן לשלם [לך] שכר, ואם לאו, אני דיין ועתיד ליפרע.",
+                "לעולם יקרב אדם את אוהביו, שכל האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, ונושא את בת אחותו, והמלוה לעני סלע בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני.",
+                "לעולם ישתדל אדם להתחבר לטובים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל.",
+                "לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנא' איש רעים להתרועע.",
+                "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו.",
+                "לעולם אל תכבד את הרשעים, מנא לן, מאחאב, שהחיה את בן הדד ולבסוף הרגו.",
+                "לעולם הוי מכבד את הזקנים וקח עצתן, מנא לן, מרחבעם בן שלמה, ואמ' ן' סירא סבא בביתא, טבא בביתא.",
+                "לעולם [יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים, והוי] מכבדן כרבן גמליאל.",
+                "לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים אחוריהם כלפי שכינה ופניהם כלפי העם.",
+                "לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.",
+                "לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי צבורא.",
+                "לעולם חייב אדם לצער את עצמו עם הצבור.",
+                "לעולם אל ימהר אדם את רגליו לבית חבירו.",
+                "לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא קורהו קודם. למדנו מהב\"ה, כשעמד על פתח הגן, קרא קודם לאדם, שנא' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.",
+                "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.",
+                "לעולם ידע אדם אצל מי יעמוד, ואצל מי ישב, ואצל מי ישיח, ואצל מי חותם את השטר."
+            ],
+            [
+                "פרק שמונה עשר, בענין לשון הרע",
+                "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה על פיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה, שנא' ומן הבהמה אשר איננה טהורה.",
+                "לעולם יספר אדם דרך כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, דכתי' ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו.",
+                "לעולם אל יספר אדם לשון הרע, דא\"ר פדת, ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע, אלא מוציא שם רע.",
+                "לעולם ישמור אדם את פיו ולשונו, ואל יספר לשון הרע, שכל המספר לשון הרע גורם לעצמו פשעים ועונות לאין חקר ולאין מספר. אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' התם מלושני בסתר רעהו אותו אצמית. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, גבור זה הב\"ה, שנא' ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם."
+            ],
+            [
+                "פרק תשעה עשר, בענין כסוי הסוד",
+                "לעולם הוי זהיר בסוד חבירך, ואל תגלהו. וחרפה גדולה היא המגלה סוד חבירו, ואפי' בשעת מריבה, שנא' ריבך ריב את רעיך וסוד אחר אל תגל, [וכתיב פן יחסדך שומע].",
+                "לעולם ישתדל אדם לכסות סוד חבירו, ואל יגלהו, שכל המגלה סוד כאלו שופך דמים, שנא' לא תלך רגיל בעמך לא תעמוד על דם רעך.",
+                "לעולם יכסה אדם על סוד חבירו, ואל יגלהו, שכל המגלה סוד חבירו נקרא רכיל, והמכסה עליו נקרא נאמן, שנא' הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר."
+            ],
+            [
+                "פרק עשרים, בענין דרך ארץ",
+                "לעולם יהיה אדם נאה במשאו ובמתנו ובכסותו ובמאכלו ובשתייתו ובכל ענייניו.",
+                "לעולם יזדהר אדם ממקק הסופרים, פי' אבק שמשימין הסופרים על כתיבתן, כדי שלא תמחק, ומתכך דשיראי, פי' הסס שעל המלח, ומפח דתאיני, פי' עפוש התאנים, ואילה דענבי, פי' עכביש שעל הענבים, מפני שדברים אלו מזיקין לגוף כסם המות.",
+                "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו.",
+                "לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו דבריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב בך את כל מדוי מצרים אשר יגורת מפניהם, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי.",
+                "לעולם יתרחק אדם מן הכיעור ומן הדומה לו.",
+                "לעולם ילמד אדם את עצמו להפנות שחרית וערבית, כדי שלא יתרחק.",
+                "לעולם תהי דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.",
+                "לעולם יצפה אדם את חלומו עד שתים ועשרים שנה.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה, אומרים לו, הבא זכות והפטר.",
+                "לעולם ידור אדם במקום רבו, והוא דכייף ליה.",
+                "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפי' בעיר שכלה גוים, ולא בחוצה לארץ, אפי' בעיר שכלה ישראל.",
+                "לעולם הצדיקים מספרין בכבודו של הב\"ה, שנא' ספרו בגוים את כבודו.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר ברוחו כשיזקין, ויתקן מעשיו, וירבה בתפלה ובצדקות ובמצות ובגמילות חסדים, שכל מעשיו של אדם אינן חשובין אלא כפי שהן באחרונה, אם היה כל ימיו צדיק גמור ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע, ונידון בגיהנם, ואם היה רשע גמור ובאחרונה שב בתשובה, הרי זה צדיק, וזוכה לגן עדן.",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה צדקת וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה.",
+                "לעולם לא יהלך אדם אחרי אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, ואם נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדין, והעובר אחרי אשה בנהר, לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם נשים לפני המטה. פירוש מטתו של מת.",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר ברוחו כשיזקין, ויתקן מעשיו, וירבה בתפלה ובצדקות ובמצות ובגמילות חסדים, שכל מעשיו של אדם אינן חשובין אלא כפי שהן באחרונה, אם היה כל ימיו צדיק גמור ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע, ונידון בגיהנם, ואם היה רשע גמור ובאחרונה שב בתשובה, הרי זה צדיק, וזוכה לגן עדן.",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה צדקת וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה.",
+                "לעולם לא יהלך אדם אחרי אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, ואם נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדין, והעובר אחרי אשה בנהר, לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם נשים לפני המטה. פירוש מטתו של מת.",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום."
+            ]
+        ],
+        "Ohr Gadol": [
+            [
+                "ועוד כתבתי בפרק זה כל מימרא שתחלתה גדול או גדולה שבכל התלמוד, לפי שיש בו דרך ארץ הרבה, וחלקתי אותם לעשרים פרקים, על סדר הספר, וקראתיו אור גדול.",
+                "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם.",
+                "פרק ראשון, מדבר בצדקה",
+                "גדולה צדקה יותר מן הקרבנות, שנא' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.",
+                "גדול המלוה לעני בשעת דחקו יותר מן הצדקה.",
+                "גדול המעשה יותר מן העושה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום, אל תקרי מעשה, אלא מעשה.",
+                "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך, פי' המתין לי עד שאכניס את אורחים.",
+                "גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, דתנן מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. הקדים האורחים לביטול בית המדרש.",
+                "גדולה צדקה, שהב\"ה נקדש בה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה."
+            ],
+            [
+                "פרק שני, בענין התפלה",
+                "גדולה תפלה יותר מן המעשים טובים, שנא' ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, עלה ראש הפסגה [וגו']. פי' רב לך, רוב מעשים טובים עשית, ואעפ\"כ עלה ראש הפסגה והתפלל לפני ואתפייס לך.",
+                "גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנא' למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו', וכתי' גם כי תרבו תפלה אינני שומע. ר\"ל אע\"פ שהיא יותר חשובה מן הקרבנות.",
+                "גדולה תענית יותר מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה ישראל ניצולין מידי אויביהם וממיתה משונה ומן הייסורין ומשיני החיות.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל, לפי שהיא במקום הקרבנות, שבהם היה הקדוש ב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל."
+            ],
+            [
+                "פרק שלישי, בענין התשובה",
+                "גדולה תשובה, שהיא מקרבת את הגאולה, שנא' ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'.",
+                "גדולה תשובה, שמקרבת את הרחוקים, שנא' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.",
+                "גדולה תשובה, שהיא עושה לרשע זכאי. דא\"ר שמעון בן לקיש גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כזכיות, שנא' ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה.",
+                "גדולה תשובה, שמביאה רפואה לעולם, שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם.",
+                "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו, שנא' כי שב אפי ממנו."
+            ],
+            [
+                "פרק רביעי, בענין הענוה",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח אברהם אבינו ע\"ה. מפני שהיו בני דורו, הגדולים בהם, מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראים אותו אדוני, שנא' שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו, והוא ע\"ה היה משפיל את עצמו לפניהם, והנהיג את עצמו במדת הענוה והצניעות עמהם, ואפי' לפני הפחותים שבהם, שנא' וישתחו אברהם לפני עם הארץ.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח יצחק אבינו ע\"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו, וכשבא לו אבימלך, לא גבה לבו ולא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו מאהבה, והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא' ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח יעקב אבינו ע\"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג בו כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם רגע אחד קודם ממנו, והיה קורא אותו אדוני, שנא' כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב. ר' כך היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', כי לא טוב אנכי מאבותי.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח משה רבי' ע\"ה, שנא' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו, ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה, כגון המלכות והנבואה והחכמה. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו, ענו מאד מכל האדם.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל אהרן ע\"ה. בנוהג שבבני אדם, אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד הבית, אבל אהרן ע\"ה לובש שמונה בגדים ודומה לחתן בחופתו, ואעפ\"כ והרים את הדשן.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח אלעזר, שנא' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואעפ\"כ היה משפיל את עצמו לפני גדולת הב\"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור ומנחת התמיד ושמן המשחה.",
+                "קטורת הסמים בימינו, ושמן המאור בשמאלו, ומנחת התמיד תלויה בזרועו, ושמן המשחה, ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, [שנא' אל תתהדר לפני מלך].",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין לישא את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה, ואפי' הכי לא נתגאו, ולא אמרו, אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא' אל תתהדר לפני מלך.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדלו בני קהת. שהיו מובחרים מכל שבט לוי, והיו טעונין בכתפיהם את הבדים, שנא' ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולא היו מתגאים, אלא משתעבדים לפני האדון, שאין גדולה בפלטרין של מלך.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל שמואל הנביא ע\"ה. שהרי קראו המלאך שלשה פעמים, והיה סבור שעלי היה קורא אותו, והיה מזדעזע ונעור משנתו, ובא אצלו שלשה פעמים, שנא' ויוסף ה' קרא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהי זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' שמואל, ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולבית אביך, והוא הקטין את עצמו, ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו'. ובשעה שבקשו למושחו למלך, הלך והטמין את עצמו, עד שהפילו גורלות, שנא' ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל דוד המלך ע\"ה, שנא' ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי ומי חיי כי הביאותני עד הלום, ואמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה, כשהיה הדיוט, היה חמישי לסנהדרין, שנא' אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי וגו', וכיון שנעשה משנה למלך אחשורוש, לא די לו שלא רצה להיות רביעי לסנהדרין, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, ואף על פי שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן וכו'."
+            ],
+            [
+                "פרק חמישי, בענין תלמוד תורה",
+                "גדולה תורה, שבה הבדיל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה מציל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה הב\"ה מציל את ישראל מן הייסורין, ולא ישלוט בהם יצר הרע, ושורה עליהם רוח הקדש.",
+                "גדולה תורה, שמאירה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' כי נר מצוה ותורה אור וגו'.",
+                "גדול תלמוד תורה יותר מן המעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה.",
+                "גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל הימים שהיה יעקב אבינו בבית עבר ללמוד תורה, לא נענש, אע\"פ שלא נתעסק בכיבוד אב ואם.",
+                "גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, שנא' עתה באתי. פי' כשנראה המלאך ליהושע ביריחו, אמ' לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועתה בטלתם תלמוד תורה. אמ' לו יהושע, על איזה מהם באת ליפרע. אמ' לו המלאך, עתה באתי, כלומר על ביטול תלמוד תורה. בד\"א שגדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, בתלמוד דרבים, אבל תלמוד דיחיד, עבודה חמורה ממנו.",
+                "גדולה תורה מכל כלי חמדה שבעולם, שכל כלי חמדה כל זמן שהן מתיישנין הם פוחתים, אבל דברי תורה כל זמן שהן מתיישנין הם משביחין, שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.",
+                "גדולה תורה וגדול שכרה משכר הצלת נפשות ומשכר בנין בית המקדש.",
+                "גדולה תורה, שניתנה בין שני שמות, שנא' כי אל דעות ה'.",
+                "גדולה תורה, שאינה מתחלפת בדבר אחר, ולא אפי' בדברי תורה. ר' שמעון אומ', משל לשני בני אדם, שהיו עוסקין בפרקמטיא. אמרו, בואו ונחליף. נטל זה מה שביד זה וזה מה שביד זה. נמצא מה שביד זה אין ביד זה. אבל דברי תורה אינן כן. כיצד. שני תלמידי חכמים פגעו זה בזה. אחד שונה סדר מועד ואחד שונה סדר טהרות. אמרו, בואו ונחליף. השנו זה את זה. נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים.",
+                "גדולה תורה, שנקראת קדושה, שנא' תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מבין האומות, שנא' זכרו תורת משה עבדי וגו', וכתי' בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'.",
+                "גדולה תורה, שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, ואומר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום."
+            ],
+            [
+                "פרק ששי, בענין המצות",
+                "גדולה מצוה, שמנחלת לעושיה חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' שמור מצותי וחיה. ובעולם הבא מנין, דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פי' מליץ טוב, שיליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא.",
+                "גדולה מצוה, שכל המודה במצות, ועושה אותן בלבב שלם, כאלו מודה במציאות הב\"ה ובאלהותו, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול מצותי. שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול המצות כופר ביציאת מצרים."
+            ],
+            [
+                "פרק שביעי, בענין גמילות חסדים",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו של אדם וגמילות חסדים בגופו ובממונו, והצדקה עם החיים בלבד וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, דכתי' ברוך ה' אשר לא עזב חסדו עם החיים ועם המתים, וכתי' יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. והצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים. א\"ר יוחנן, אין אנו יודעין אי זה חביב, אם גמילות חסדים או צדקה, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומ' גמילות חסדים חביבה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל העושה חסד אפי' עם מי שאינו צריך, הב\"ה משלם שכרו. ר' סימון בשם ר' אלעזר אומר, מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך, אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלין. א\"ר יודן, היו נראין כאלו אוכלין. מה פרע הב\"ה לבניו, המן והבאר והשלו וענני הכבוד שהיו מקיפין עליהם. והלא קל וחומר. ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך, ראה מה פרע לו הב\"ה, מי שעושה חסד עם מי שצריך, על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה, דאמ' רב הונא אמ' רב, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא כהן מורה ולא תורה. מאי ולא תורה. אמ' רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, בלא גמילות חסדים, דומה כמי שאין לו אלוה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שגזר דין ושבועה נקרע בה. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יוחנן, מנין לגזר דין ושבועה שאינו נקרע, שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אמ' רבא, בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל מי שעושה חסד עושין חסד עם זרעו אחריו. למדנו מיהונתן בן שאול, שעשה חסד עם דוד ולימד עליו זכות לפני שאול אביו, שנא' למה יומת מה עשה, וגמל דוד חסד עם מפיבושת בן יהונתן אחרי מות אביו, שנא' ועבדת לו את האדמה, ויהי לבן אדונך לחם ואכלו, ומפיבושת אוכל על שולחנו וגו'."
+            ],
+            [
+                "פרק שמיני, בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "גדולה שבת, שהיא שקולה כנגד כל המצות, שכל המחלל שבתות בפרהסיא, או עובד ע\"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם.",
+                "גדולה שבת, שאסר הב\"ה לעשות בה מלאכה, ואע\"פ שהמלאכה חביבה לפניו. שהרי הב\"ה ברא את העולם במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, ואפי' הכי קרא למעשה בראשית מלאכה, מפני שהמלאכה חביבה לפניו, דכתי' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו'.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי\"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה למנוחה לישראל, ואפי' לבהמתן, שנא' למען ינוח שורך וחמורך, כמוך.",
+                "גדולה שבת, שאין התינוק נימול עד שתעבור השבת, מפני כבודה, שאין לך שמונה ימים שאין שבת בתוכה.",
+                "גדולה שבת, שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, דכתי' שבעת ימים ילבשם הכהן המשיח וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאין [המזבח] עצמו כשר לעבודה עד שתעבר עליו השבת, דכתי' שבעת ימים תכפר על המזבח.",
+                "גדולה שבת, שאין לך מועד שאינו מתעטר בה. חג המצות שבעה, חג הסוכות שבעה, חג השבועות אחר ספירת העומר חמשים יום, שאין לך חמשים יום שאין בהם שבעה שבתות.",
+                "גדולה שבת, שאין הזב והזבה והנדה והיולדת וטמא מת זוכין ליטהר עד שיעבר עליהם השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין החתן מותר שתמשך סעודתו עד שתעבור עליו השבת, שנא' מלא שבוע זאת.",
+                "גדולה שבת, שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים, לא עמדה להם אלא זכותה של שבת, שנא' ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת, ובימי אליהו היא עמדה [להם, שנא' בשביעית], שהזכיר להם השבת. ובימי יהורם היא עמדה להם, שנא' ויצא מלך ישראל ומלך יהודה [ומלך אדום] ויסובו שבעה ימים.",
+                "גדולה שבת, שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות, כגון חולה מסוכן או תינוק שנפל לים או לנהר או לתוך הבור, או כיוצא בזה."
+            ],
+            [
+                "פרק תשיעי בענין כיבוד אב ואם",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הב\"ה יותר מכבודו, שנא' כבד את ה' מהונך. בלקט שכחה ופאה ותרומה ומעשרות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים.",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהשוה אותו הכתוב לכבודו של הב\"ה, ובמורא ג\"כ. בשם כת' את ה' אלהיך תירא, וכתי' איש אמו ואביו תיראו. וג\"כ בברכה. בשם כת' ונוקב שם ה' מות יומת, וכתי' ומקלל אביו ואמו מות יומת.",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהקיש אותו הב\"ה לכבודו. דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתי' יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. מאמרי פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמר [הב\"ה] אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבד את עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו למאמרות הראשונים."
+            ],
+            [
+                "פרק עשירי, בענין נשואי אשה",
+                "גדול נושא אשה הגונה וכשרה, שכל טובות שבעולם סובבין אותו, ומי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה, בלא ברכה, בלא שלום, בלא חיים. בלא טוב, דכתי' לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר, דכתי' אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה, דכתיב ושמחת אתה וביתך. בלא כפרה, דכתי' וכפר בעדו ובעד ביתו. בלא ברכה, דכתי' להניח ברכה אל ביתך. בלא שלום, דכתיב ואתה שלום וביתך שלום. בלא חיים, דכתי' ראה חיים עם אשה אשר אהבת.",
+                "גדולה הבטחה שהבטיח הב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר נשים שאננות קומנה שמענה קולי. אמ' ליה רב לרב חייא, נשים במה זכיין. אמ' ליה, באקרויי בנייהו בבי רב, ובאתנויי להו בבי רבנן, ומתאחרין לגבריהו עד דאתי מבי רבנן."
+            ],
+            [
+                "פרק אחד עשר, בענין גידול בנים",
+                "גדול גידול בנים וגדול שכר גידול בנים על הדרך הנכונה. ואע\"פ שצער גידול בנים קשה, אפי' הכי אל יתרשל אדם בגידול בניו. [אמר ר' שמעון בן אלעזר, נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד של זתים בגליל, ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל].",
+                "גדולה הצלת הבנים לאבות מהצלת האבות לבנים. שהאבות אין מצילין את הבנים אלא מן הייסורין שבעולם הזה בלבד, ומזכין אותן העושר ומזכין אותן החיים ומזכין אותן הכח, אבל ליום הדין אינן יכולין להצילן מדינה של גיהנם, שנא' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו, ולא יצחק מציל את עשו בנו. אבל הבנים מצילין את אבותם מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים. גדולה הצלת קטנים מהצלת גדולים, שהצלת גדולים פעמים שהיא משתהת עד ארבעה דורות, והצלת קטנים מיד."
+            ],
+            [
+                "פרק שנים עשר, בענין משא ומתן",
+                "גדולה אמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמונה שהאמינו ישראל, זכו ששרתה עליהם רוח הקדש, ואמרו שירה לפני הב\"ה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתיב בתריה, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'.",
+                "גדול האמת, שהוא אחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "גדול האמת, שכל מי שעושה מלאכתו באמת עם הבריות, כאלו קיים את התורה כלה, שנא' צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. ובאמת נברא העולם, כמו שמצינו [במעשה בראשית], רמז הכתוב אמת בסופי תיבות בששה פסוקים. ואלו הן. א' ברא' אלהים' את'. ב' וירא' אלהים' את' האור. ג' ויברא' אלהים' את' האדם., ד' ויברא' אלהים' את' התנינים. ה' וירא' אלהים' את' כל אשר עשה. ו' ברא' אלהים' לעשות'. הא למדת, שכל שנברא בששת ימי בראשית, שהוא קיים על האמת.",
+                "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו."
+            ],
+            [
+                "פרק שלשה עשר, בעניין הדיין",
+                "גדול המשפט, שקרא הב\"ה שם כסאו משפט, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך.",
+                "גדול המשפט, שהוא אחד משלשה דברים הנקראים עוז. ואלו הן. א' התורה, ב' המשפט, ג' המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו. התורה, מנין, דכתי' ה' עוז לעמו יתן, ואומר גבר חכם בעוז. המשפט מנין, דכתיב ועוז מלך משפט אהב, וכתי' עוזה אלהים זו פעלת לנו. המלך המשיח מנין, דכתי' ועמד ורעה בעוז ה', וכתיב ה' בעוזך ישמח מלך.",
+                "גדול המשפט, שהשונא אותו אין רפואה למכתו, שנא' האף שונא משפט יחבוש, ואין חבישה אלא רפואה, שנא' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.",
+                "גדול המשפט, שלא חזר העולם לתוהו ובוהו אלא על המשפט. והיכן, בדור המבול, שנאמר מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו. המשים הזה אין אנו יודעים מה הוא, [אלא שלמדנוהו בואלה] המשפטים אשר תשים לפניהם, הוי אומר המשים זה הדיין.",
+                "גדול המשפט, שנתנו הב\"ה מתנה לדוד, שנא' לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך.",
+                "גדול המשפט, שבעון חוסר המשפט הרבים נענשו. דא\"ר מיאשא, מנין לדין שאם אינו יוצא במועטין להוציא במרובים, שנא' ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה. מה כתי' תמן, ואריבה [וגו'] ואתן עליהם קהלה גדולה.",
+                "גדול המשפט, שכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו אפי' שעה אחת, מעלין עליו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו, דכתי' בשמואל וישפט את העם כל ימי חייו. והלא כל ימיו לא היו אלא חמשים ושתים שנה, צא מהם ארבעים שנה שהיה עלי קיים, נשארו שתים עשרה שנים. ללמדך, שכל דיין המוציא את הדין לאמתו, כאלו דן את ישראל כל ימי חייו.",
+                "גדול המשפט, שבו נמחלין עונותיהן של ישראל, שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער.",
+                "גדול המשפט שבו ירושלם מתיישבת, שנא' ואשיבה ידי עליך וגו', וכתי' ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, וכתי' בתריה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.",
+                "גדול המשפט, שבו מלכות מלך המשיח עומד, שנא' מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון."
+            ],
+            [
+                "פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו",
+                "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, שביראה כתי' אשרי כל ירא ה'. ובמלאכה כתי' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה רבינו ע\"ה אלא מתוך מלאכה, שנא' ומשה היה רועה וגו', וכתי' וירא מלאך ה' אליו וגו'.",
+                "גדולה מלאכה, שלא נקרא אדם שלם אלא על ידי מלאכה. ואיזה, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' התהלך לפני והיה תמים, וכתי' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו'. וכבר היה יכול לבראתו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שעל בטלונה מפרישין את הבעל מאשתו. דתנן המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.",
+                "גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הב\"ה בעולמו, ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד. וכן היה ר' מאיר אומ', ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני, או אחת מן החיות עושה מלאכה. למה לא ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם שפלים, אלא מפני שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה. יעקב אבינו ע\"ה אמר, אשובה ארעה צאנך אשמור. משה רבינו ע\"ה, ומשה היה רועה. דוד ע\"ה, ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס ע\"ה, כי בקר אנכי ובולס שקמים.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה רוח הקדש על אלישע ע\"ה אלא מתוך המלאכה, דכתי' וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש, ואמ' לו אליהו ע\"ה, שוב כי מה עשיתי לך, כדי שלא יבטל מן המלאכה.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנא' וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ובמה בירך אותם. אמ' להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. וכן היה, שנא' והענן מלא את המשכן.",
+                "גדולה מלאכה לפני הב\"ה, שכשם שצוה לישראל על השבת, כך צוה אותם על המלאכה, שנא' זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.",
+                "גדולה מלאכה, שהגוזל מחבירו אפי' שוה פרוטה יוליכנה אחריו אפי' למדי, והפועל עם חבירו אוכל אפי' בתמרים.",
+                "גדולה מלאכה, שהנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והפועלים שעשו מלאכת הקדש נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל המצות והמעשים טובים נקראין מלאכה, שכך אומרין להם מלאכת הקדש.",
+                "גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, מן הקנאה ומן החימוד ומן הגניבה ומן הגזל, שנא' לא תחמוד אשת רעך, ואע\"פ שאינו עושה כלום אלא מהרהר בלבו. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה הוא רוע הלב. וסבת הקנאה היא ג\"כ מי שאינו שמח בחלקו. ולעולם שני המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא בחבירו בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא בחבירו בידוע שהוא שמח בחלקו."
+            ],
+            [
+                "פרק חמשה עשר, בענין הכעס והחמה",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס, שהב\"ה אוהב אותו ושומע תפלתו. דתניא שלשה הב\"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו.",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל הכועס כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה.",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס, שכל הכועס נקרא רשע, שנא' רשע יראה וכעס. ר' ירמיה מדפתי אומר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנא' כי כעס בלב כסילים ינוח. רב נחמן בר יצחק אומר, בידוע כי עונותיו מרובין מזכיותיו, שנא' ובעל חמה רב פשע. ר' עקיבא אומ', החובט פתו לארץ והמפזר מעותיו בחמתו אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו סוף שהוא עובד ע\"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומ' לו כך, ולמחר יאמר, לך עבוד [עבודה זרה]."
+            ],
+            [
+                "פרק ששה עשר, בענין החנופה והליצנות",
+                "גדולה עונשה של חנופה, שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנא' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר [וגו'] הלא חנוף תחנף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף הארץ בדמים.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שבשבילה הגשמים נעצרין, שנא' ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתך, וכתי' בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שכל המחניף לחבירו נדון בגיהנם לעד ולעומי עולמים, שנא' פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה ומי יגור לנו מוקדי עולם.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שכל המחניף כאלו עבר על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שנא' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק, תורה אין כתי' כאן, אלא תורות.",
+                "גדול עונשה של ליצנות, דאמ' ר' אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'. אמ' להו רבה לרבנן, במטותא מניכו, לא תתלוצצון, דלא ליתו עליכון ייסורין. אמ' רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנא' משך ידו את לוצצים. א\"ר שמעון, כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. א\"ר הושעיה, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'."
+            ],
+            [
+                "פרק שבעה עשר, בענין אהבת החברים",
+                "גדול השלום ושנאת מחלוקת, שאפי' עובדין ע\"ז כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו. ואם יש ביניהם מחלוקת, מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו.",
+                "גדולה אהבת הבריות, שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה. דתניא מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל לגיירו. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחד. אמ' לו, ואהבת לרעך כמוך.",
+                "גדול עונשה של שנאת חנם, שהחריבה ירושלם ובית המקדש. וסמך לדבר, \"איכה [\"ישבה \"בדד \"העיר, ר\"ת איבה]. תניא מקדש [שני], שהיו בו בקיאין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים."
+            ],
+            [
+                "פרק שמונה עשר, בענין לשון הרע",
+                "גדול עונשה של לשון הרע מעונש עובדי ע\"ז ומגלי עריות ושפיכות דמים. מע\"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. גילוי עריות, דכתי' ואיך אעשה הרעה הגדולה. משפיכות דמים, דכתי' ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. בכולן נאמר גדולה או גדול, ובמספר לשון הרע לא נאמר גדולה ולא גדול אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.",
+                "גדול עונשו של מספר לשון הרע, שבשבילו נגעים באין על האדם. דא\"ר פדת ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע, אלא מוציא שם רע. ורוח הקדש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא [את] בשרך.",
+                "גדול עונשם של מספרי לשון הרע, שבשבילם הגשמים נעצרין, שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.",
+                "גדול עונשה של נבלות הפה, דתניא כל המנבל את פיו, אפי' נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה."
+            ],
+            [
+                "פרק תשעה עשר, בענין כסוי הסוד",
+                "גדול כסוי הסוד, שכל המגלה סוד חבירו כאלו שופך דמים, שנא' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך. ופרשו ז\"ל לא תעמוד על דם רעך, זה הקורא כתב של חבירו.",
+                "גדול כסוי הסוד, שהזהיר עליו שלמה ע\"ה, ואפי' על סוד של שונאו, שנא' ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.",
+                "גדול כסוי הסוד, שהזהיר עליו שלמה ע\"ה, וקרא למגלה סוד חבירו רכיל, שנא' הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. ד\"א הולך רכיל מגלה סוד, מי שהוא הולך רכיל, סופו לגלות סוד חבירו שהפקיד אצלו, אבל נאמן רוח מכסה דבר, אפי' דבר בעלמא הוא מכסה אותו ואינו מגלהו, כ\"ש סוד שהפקיד חבירו אצלו.",
+                "גדול המכסה סוד חבירו, שהוא מקיים מחשבת חבירו, ואם אינו מכסה סוד חבירו הוא מפר מחשבתו, שנא' הפר מחשבות באין סוד. כשיועץ אדם עם חבירו, ויאמר לו, רצוני לעשות כך וכך, אם יגלה סודו, נמצא מפר מחשבות חבירו, ולא יתקיים הדבר, מפני שהוא מגלה אותו."
+            ],
+            [
+                "פרק עשרים, בענין דרך ארץ",
+                "גדולה דרך ארץ, שהיא שקולה כנגד כל התורה, כדדרשא בר קפרא, אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, הוי אומר זו דרך ארץ, שנא' בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.",
+                "גדולה דרך ארץ, שהיא שקולה כנגד כל התורה, דתניא ר' אליעזר אומר, יהי לך שתי ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ, שכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, אין זה מן היישוב. א\"ר שמואל בר נחמני, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, ה\"ה לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, חיים זו התורה, דכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. ושנו חכמים אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ זוכה ורואה בנחמה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ הוא אהוב לבריות ולהב\"ה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, יסבול מכל אדם ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו, מכבד את הבריות, ואפי' הם קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו.",
+                "גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. ויהיה גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע לו הרבה. יהיה דיבורו בחן ובנחת עם הבריות, יהיה דואג לצרתן ולא יהיה שמח לאידן. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ הוא אהוב לבריות ולהב\"ה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, יסבול מכל אדם ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו, מכבד את הבריות, ואפי' הם קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו.",
+                "גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. ויהיה גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע לו הרבה. יהיה דיבורו בחן ובנחת עם הבריות, יהיה דואג לצרתן ולא יהיה שמח לאידן. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."
+            ]
+        ],
+        "Great is the peace": [
+            "גדול השלום, שעליו העולם קיים, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+            "גדול השלום, שכל מדות שברא הב\"ה נתן להם קצבה ותכלית, חוץ משני מדות, התורה והשלום. התורה מנין, שנא' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. השלום מנין, שנא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ. לפי' נתן הב\"ה שכר עמלי תורה שלום ושכר רודפי שלום תורה. שכר עמלי תורה שלום, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. שכר רודפי שלום תורה, שנא' מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה, ואין שמחה אלא תורה, שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב. ללמדך, שאין חביב כשתיהן. ר' ישמעאל אומר, שלשה עשר חבב הב\"ה ואמר בהם לי, ומכולם לא כפל אלא  על השלום. ואלו הן. כהנים, לוים, וישראל, סנהדרין, והבכורות, ותרומת המשכן, והקרבנות, ושמן המשחה, ארץ ישראל, וירושלם, ובית המקדש, ומלכות בית דוד, והכסף והזהב. כהנים, דכתי' וכהנו לי. לויים, דכתי' ולקחת את הלוים לי. ישראל, דכתי' ואתם תהיו לי. סנהדרין, דכתי' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הבכורות, דכתי' כי לי כל בכור. התרומות, דכתי' ויקחו לי תרומה. הקרבנות, דכתי' תשמרו להקריב לי. שמן המשחה, דכתי' שמן משחת קדש יהיה זה לי. ארץ ישראל, דכתי' העיר אשר בחרתי לי. בית המקדש, דכתי' הוא יבנה לי. מלכות בית דוד, דכתי' כי ראיתי בבניו לי מלך. הכסף והזהב, דכתי' לי הכסף ולי הזהב אמר ה'. ומכולן לא כפל אלא השלום, שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ר' אומר, שלום זו תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והתורה כולה שלום, שנא' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "גדול השלום, ששם הקדש, שנכתב בקדושה, שימחה על המים, להטיל שלום בין איש לאשתו. ר' מאיר היה יושב ודורש בליל שבת, והיתה אשה אחת שם ששומעת קולו וערבה לה, והמתינה שם עד שנשלם, והלכה לביתה, ומצאה הנר שכבה. אמ' לה בעלה, היכן היית. אמרה לו, הייתי יושבת ושומעת קולו של דרשן אחד. נשבע לה שלא תכנס לכאן עד שתרוק בפניו. טרדה מביתו, ועשתה שלשה חדשים חוצה, עד ששמע הדבר ר' מאיר. בא אליה ומצאה עם הנשים. אמ', שיש ביניכם מי שיודעת ללחוש את העין, שעיני מרדה עלי. אמרו לה שכנותיה, הרי המקום, עשה רצונך, לחשי לו, ותרוקי ותצא. אמ' לה, אמרי לבעליך, אתה אמרת פעם אחת, כבר רקקתי שבעה פעמים. אמרו לו תלמידיו, כל כך בזית את התורה. אמ' להם, דיו לעבד להיות כרבו, לא די למאיר שיהא שוה לקונו, שהרי אמ' הכתוב, שמו הגדול, שנכתב בקדושה, ימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.",
+            "גדול השלום, שלא התחיל הב\"ה לבראת דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום, ואי זה, זה האור, שנא' ויאמר אלהים יהי אור. ומנין שהאור שהוא שלום, שנא' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום [וגו']. מכאן אמרו ז\"ל, נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. פי' האור נקרא שלום, לפיכך מקדימין הנר, שהוא אור ושלום ליין.",
+            "ר' אלעזר אומר, גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. ר' שמעון בן חלפתא אומר, גדול השלום, שאין כלי מקבל צדקה אלא שלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ר' אלעזר הקפר אומר, גדול השלום, שאין סותם כל הברכות אלא שלום, שנא' יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ר' מני אומ', גדול השלום שכל הברכות והנחמות, שהבטיח הב\"ה את ישראל, חותמיהן שלום. בקרית שמע בלילה, ופרוש עלינו סוכת שלומך. בליל שבת, מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום. ברכת כהנים, וישם לך שלום. סיום התפלה, עושה שלום במרומיו וכו'. אין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין, שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, שהן מביאין שלום. אין לי אלא קרבנות יחיד, קרבנות צבור מנין, שנא' אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם, ושלמיכם, ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, ת\"ל הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. [וחכמים] אומרים, גדול השלום, שכשמלך המשיח בא, אינו פותח תחלה אלא בשלום, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך.",
+            "גדול השלום מן הברכה ומן השמירה שהוא מסיים בו. כיצד. יברכך ה', זו ברכת פרי האדמה, ולדות האדם, ולדות הבהמה, וכן הוא אומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו וגו'. וישמרך, מן הגייסות, וכן הוא אומר אמונים נוצר ה'. יאר ה' פניו אליך, אלו טעמי תורה ודקדוקיה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, שימשך עליך חוט של חסד, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ישא ה' פניו אליך, שאם יהיו עונותיך כנגד זכיותיך ביום הדין, יכריע לך כף מאזנים של זכיות, וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. ואעפ\"כ השלום חביב מכולם, שהוא באחרונה, שנא' וישם לך שלום.",
+            "ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומ', גדול השלום, שאפי' עובדי ע\"ז ושלום ביניהם כביכול אמ' המקום אין השטן נוגע להם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו, משנחלקו מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו. וגרסי' בספרי וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל אדם. ר' חנינא סגן הכהנים אומר, וישם לך שלום, בביתך. ר' נתן אומר, שלום זה דוד, שנא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ.",
+            "גדול השלום, שאפי' בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.",
+            "גדול השלום, שאפי' המתים צריכין שלום, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה, וכתי' בשלום תמות, וכתי' יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.",
+            "גדול השלום, שניתן לעושי תשובה, שנא' בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.",
+            "גדול השלום, שניתן ללומדי תורה, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.",
+            "גדול השלום, שנתנו הב\"ה לחסידים, שנא' אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. והיא המתנה שנתן הב\"ה לענוים, שנא' וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. והיא המתנה שנתן הב\"ה לתמימים ולישרים, ושניהם בפסוק אחד, שנא' שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. וכלן מפני שרדפו את השלום. חסידים, אלו שמעבירין על מדותיהן ואינן נוקמין ונוטרין, שנא' כי חסיד אני לא אטור לעולם. ענוים, אלו ששומעין חרפתן ואינן משיבין, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה, ובשביל ששמע ושתק נקרא עניו, שנא' והאיש משה עניו מאד. תמימים, אלו ששומעין חרפתן ואינן יודעין להשיב, שלא למדו לשונם לזה ולא ידעו מריבה, שנא' תם אני לא אדע נפשי. ישרים, אלו השומעים בעת קטטה דבר שאינו הגון ומחזירין לאומרו כהוגן, שנא' מה נמרצו אמרי יושר. ולפי שכולן רודפי שלום, נתן הב\"ה בהם ארבע מדות שחותמין שלום, שנא' חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אין לי אלא בחייהן, במיתתן מנין, שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם. ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, שנא' יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח.",
+            "גדול השלום, שניתן לעושי צדקה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום.",
+            "גדול השלום, ששמו של הב\"ה קרוי שלום, שנא' ויקרא לו ה' שלום. מכאן אמרו ז\"ל שאין שואלין שלום בבית הכסא, ולא בבית המרחץ, ולא במקום הטינופת.",
+            "ר' חנינא סגן הכהנים אומר, גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית, שנא' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע.",
+            "חזקיה אמ' בה שנים, גדול השלום, שכל המצות כתיב בהן כי תפגע, כי תראה, כי יקרא, כי תבנה, אם באת אחת מאלו לידך אתה זקוק לעשותה, ואם אין אין אתה זקוק לעשותה, אבל השלום מה כתיב בו, בקש שלום ורדפהו, ר\"ל בקשהו ממקומך ורודפהו ממקום אחר. ועוד אמ' חזקיה, גדול השלום, שכל אותן המסעות שהיו ישראל נוסעין, במחלוקת היו נוסעין ובמחלוקת היו חונים, שכך כתיב ויסעו ויחנו, כלומר כל אחד כנגד חבירו, אבל כשבאו להר סיני, נעשו כלם לב אחד, דהא כתי' ויחן שם ישראל, כלם בלב אחד. אמ' הב\"ה, הרי באה השעה שאני נותן תורתי לישראל. בר קפרא אמ' בה שלשה. גדול השלום, ששינה הכתוב, כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה. כתי' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, וכשאמ' לאברהם, לא אמר כך, אלא אמ' האף אמנם אלד ואני זקנתי. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, גדול השלום ששינה הכתוב, כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו. שכך כתי', אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', ולא מצינו שצוה יעקב בכך. ועוד אמ' בר קפרא, גדול השלום ששינה הכתו' בנביאים, כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו. שכך אמ' לה המלאך, הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. ולמנוח אמר, מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, מכל מקום סימנין היא צריכה.",
+            "וגרסי' באבות דר' נתן הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום. מלמד שהיה אהרן ע\"ה שואל בשלום בוגדי ישראל ורשעי ישראל, וכשהיה אחד מהם מבקש לעשות עבירה, היה אומר, אוי לי, מחר יבא אהרן ושואל בשלומי, היאך אני משיבו, והיה בוש ולא היה סורח. וכן איש שהיה צוהב את חבירו, היה אהרן הולך אצלו, ואומר לו, בני, למה צהבת את פני חבירך היום, עכשו בא אצלי, והיה בוכה, ומתחנן, ואומר, אוי לי שצהבתי את חבירי שהוא גדול ממני, הריני עומד בשוק, לך בחסדך ובקש ממנו מחילה. וכך אומר לחבירו. כיון שיצאו לשוק, ופגעו זה בזה, היו מגפפין זה את זה ומנשקין זה את זה. וכך היה אהרן עושה כל הימים, עד שהיה מטיל שלום בין אדם לחבירו. וכן איש שהיה צהוב עם אשתו ומשלחה מביתו, היה אהרן ע\"ה הולך אצלו, ואומר לו, בני, למה צהבת עם אשתך. היה אומר לו על שסרחה עלי. היה אומר לי, הריני עורבה שאינה סורחת עליך מעתה. היה הולך אצל אשתו, ואומ' לה, בתי, למה צהבת עם בעליך. היתה אומרת, על שהכני וקללני. היה אומר לה, הריני עורבו שאינו מכה אותך ולא מקלל אותך מעתה. וכן היה אהרן ע\"ה עושה כל ימיו, עד שהיה מכניסה בעלה לתוך ביתו, והיתה מתעברת ויולדת בן, ואומרת, לא ניתן לי הבן הזה אלא בזכות אהרן, והיו קורין שמו אהרן. ויש אומרים, יותר משלשת אלפים בישראל היה שמם אהרן, וכשמת חלצו יותר מעשרים וארבעה אלפים בנים ובני בנים, לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.",
+            "ועוד אמ' בר קפרא, גדול השלום, שאפי' העליונים צריכים לו, שנא' המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. כיצד. הרקיע הוא של מים, שנא' המקרה במים עליותיו, והכוכבים הן של אש, שנא' הללוהו כל כוכבי אור, והם בשלום זה עם זה, לא הם מרתיחים את הרקיע ולא הרקיע מכבה אותם, לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ד\"א המלאכים הללו, גופיהן ברואין מן המים וקפואין ועומדין כזכוכית, שנא' וגויתו כתרשיש, וראשיהן של אש, שנא' ופניהם כמראה הבזק, וכתי' ועיניו כלפידי אש, לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. ד\"א עושה שלום במרומיו, מעולם לא ראתה [החמה] פגימתה של לבנה ולא פגימת הקשת, אלא כשהלבנה מתחלת לחסר, מתחלה חסרה מן הצד הרחוק מן החמה, והקשת לעולם אחורי החמה, שאלו היתה לפניה, היו עובדי החמה אומרים, ראו כחו של אלהינו, שהקשת לפניו ויורה חצים, ויתחזקו עובדי ע\"ז. ד\"א עושה שלום במרומיו, החיות הללו של אש הן, שנא' ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, והן טעונין רקיע של שלג, והוא הרקיע השמיני, שנא' ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא, שהוא השלג, שנא' משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמד, והן טעונין אותו לעד ולעולמי עולמים, לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. אבא חנן אומר, אלו היתה האש מלמעלה והשלג מלמטה, הייתי אומר, דרכה של אש לעלות ודרכו של שלג [לירד], שאינן נוגעין זה בזה, וכ\"ש כשהשלג מלמעלה ואינו יורד והאש מלמטה ואינו עולה, תימה תמהין יש בכך, לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ד\"א עושה שלום במרומיו, שעשה שלום בין האור ובין החושך, שנא' ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. א\"ר יוחנן, קרא הב\"ה לאור יום, ואמ' לו, היום יהא תחומך, וקרא לחושך, ואמ' לו, הלילה יהי תחומך. ראיה לדבר, המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו. ד\"א עושה שלום במרומיו, הכריע בין העליונים ובין התחתונים. ביום ראשון ברא שמים וארץ, מן העליונים ומן התחתונים. בשני ברא מן העליונים, שנא' ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. בשלישי ברא מן התחתונים, שנא' תדשא הארץ. ברביעי ברא מן העליונים, שנא' יהי מאורות. בחמישי ברא מן התחתונים, שנא' תוצא הארץ נפש חיה. בששי ברא את האדם. אמ', אם אני בורא [אותו] מן העליונים, הרי זה מוסיפין על התחתונים בריה אחת, ואם בורא אני אותו מן התחתונים, הרי זה מוסיפין על העליונים בריה אחת. מה עשה הב\"ה. בראו מן העליונים ומן התחתונים, שנא' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, הרי מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים, משמי שמים העליונים. לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ומה אם עליונים, שאין ביניהם לא שנאה ולא קנאה, ולא איבה ולא תחרות, צריכין שלום, שנא' עושה שלום במרומיו, תחתונים, שיש ביניהם כל המדות הללו, על אחת כמה וכמה.",
+            "גדול השלום, שלא בשר הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה אלא בשלום, שנא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום. גדול השלום, שלא שיבח הכתו' ליצחק אבינו ע\"ה אלא בשלום. כשבא לו אבימלך, אחר שטרדו ממלכותו, שנא' ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, ויצחק לא גמלו כמעשיו, אלא האכיל אותו ואת אנשיו והשקם, שנא' וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. גדול השלום, שלא בקש יעקב אבינו ע\"ה מהב\"ה אלא שלום, שנא' ושבתי בשלום אל בית אבי. גדול השלום, שלא נגלה הב\"ה על משה רבינו ע\"ה תחלה, לא בחיות ולא בכרובים ולא באופנים, אלא מתוך דבר שהוא שלום, שנא' וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. הראהו האש בוערת על דבר שנשרף ולא נשרף, ר\"ל עשה שלום בין האש ובין הסנה ולא שכבה האש את הסנה.",
+            "גדול השלום, שלא שיבח הב\"ה את אהרן אלא בשלום, שנא' בריתי היתה אתו החיים והשלום. נתן לו הב\"ה מה שלא נתן לאדם, ולא אפי' למקצת מלאכי השרת, ומה נתן לו, שיכנס לפני ולפנים, מה שאין אדם יכול להכנס, ואפי' אותם שכתו' בהם ודמות פניהם פני אדם, שנא' וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. גדול השלום, שבו נתבשר פנחס, שנא' הנני נותן לו את בריתי שלום. גדול השלום, שבו נתבשר דוד, שנא' ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך. גדול השלום, שבו נקרא שלמה. דתניא הרבה שמות נקראו לו, ואין חביבין אלא שלשה, וכולן ענין אחד הן, שלמה, אגור, קהלת. על שם שלום שלמה, כי שלמה יהיה שלמה, למה, כי שלום ושקט אתן בימיו. קהלת ואגור לשון כנוס, שהיו כל ישראל מכונסין בימיו וביניהם שלום, שנא' וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, לא זה גוזל את זה ולא חומס זה את זה. גדול השלום, שלא בקש חזקיהו המלך אלא שלום, שנאמר ויאמר טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר אך אם שלום ואמת יהיה בימי. גדול השלום, שבו שבח הב\"ה למרדכי, שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. ובשעת ישיבתה של ירושלם לא נתברכה אלא בשלום, שנא' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. ולא נתחנך בית המקדש אלא בשלום, שנא' יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. ולא נתבשרו ישראל אלא בשלום, שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.",
+            "גדול השלום, שהוא קודם לשבחו של הב\"ה. שכן מצינו כשבא יתרו אצל משה רבינו ע\"ה, לא פתח תחלה לא ביציאת מצרים, ולא בקריעת ים סוף, ולא בעשרת הדברות, ולא במן, ולא בשלו, ולא בענן, אלא בשלום, שנא' וישאלו איש לרעהו לשלום, ואחר ויספר משה לחותנו, מפני שהשלום מיישב הדעת לשמוע כל אלה.",
+            "גדול השלום, שכל מצות שעושין הרשעים בעולם הב\"ה נותן להם שכרן משלם בעולם הזה, כגון חיים ובנים ועושר ונכסים וכבוד, וכן שאר טובות, חוץ מן השלום, שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים.",
+            "גדול השלום, שאפי' עשה אדם כמה מצות ולא עשה שלום, אין בידו כלום. שכן מצינו ביהוא, שעקר ע\"ז מישראל, והשמיד בית אחאב, והכה לאיזבל הרשעה, ולפי שלא היה בידו שלום, לא עשה כלום. ומנין שלא היה בידו שלום, שנא' וילך רוכב הסוס לקראתו ויאמר כה אמר המלך השלום ויאמר יהוא מה לך ולשלום סוב אל אחרי.",
+            "גדול השלום, שהוא קודם למלחמת הרשות, כדגרסי' באלה הדברים רבה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ראה כמה כחו של שלום. [בשר ודם, אם יש לו שונא, הוא מבקש מה לעשות לו, מה הוא עושה לו, הולך ומדבר לאדם גדול ממנו, שיעשה לאותו האיש שונאו רע. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל אומות העולם מכעיסים לפניו, והם ישנים, וכל הנפשות עולות אצלו, שנא' אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ובבקר הוא מחזירן להם, שנא' נותן נשמה לעם עליה. ד\"א בשר ודם, אם יעשה לו חבירו רעה, אינו זזה מלבו לעולם, אבל הב\"ה אינו כן, אלא היו ישראל במצרים, והיו המצריים שמתעבדים בהם בטיט ובלבנים, אבל לאחר כל הרעות שעשו לישראל, חס עליהם הב\"ה, ואמר לא תתעב מצרי, אלא רדפו אחר השלום, שנא' בקש שלום ורדפהו. [ו]כשפרע הב\"ה מעמון ומואב, מנע מהם השלום, שנא' לא תדרוש שלומם וטובתם. והב\"ה ברא השלום ליישב עולמו וליישר נתיבות בריותיו. א\"ר אלסכנדאי, אתה כוננת מישרים, אתה כוננת ישרותו של עולם. יש לו לאדם דין עם חבירו, הולכין לדיין, והם מקבלין עליהם את הדין, ויוצאין ועושין שלום, הוי אתה כוננת מישרים. אדם יוצא לדרך, וראה חמורו של שונאו רובץ תחת משאו, והולך ומסייעו, ואומ', פלוני עשה לי כך, והייתי סבור שהיה שונאי, מיד יעשו שלום ביניהם. מי גרם להם, מפני ששמרו את התורה, שכתו' בה כי תראה חמור שונאך וגו'. הוי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "וגרסי' במ' עירובין ירושלמי א\"ר יהושע בן לוי, מפני מה מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת, שהיתה שנואה לחבירתה. שלחה עירובה ביד בנה. נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה. [אתא לגבי אימיה, אישתעי לה עובדא. אמרה, הכדין רחימת לי ולא הוית ידענא]. מתוך כך עשו שלום. הה\"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "גדול השלום, שלא גלו אבותינו עד שהניחו השלום ותפשו המחלוקת, לפיכך גלו לתוך אומות העולם, שאינן יודעין שלום, שנא' ותזנח משלום נפשי. ולא עוד, אלא ששונאים אותנו לפי שאנו אוהבים שלום, שנא' רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום. ולא עוד, אלא שאנו מדברים עמהם דברים של שלום ומשיאין אותנו לדברים אחרים, שנא' אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולא עוד, אלא שאנו נותנין להם שלום ואין מחזירין לנו שלום, שנא' כי לא שלום ידברו. ומיום שחרב בית המקדש נתמעט השלום, שנא' ונדמו נאות השלום.",
+            "ומנין שחייבין ישראל לדרוש איש את שלום רעהו, שנא' אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש אל רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. וכן אנו חייבין לדרוש את [שלום] ירושלם בית קדשנו ותפארתנו, שנא' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם ממנה, כי בשלומה יהיה לכם שלום. וכשיבא המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, בשלום יושיע אותנו, שנא' כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. ופקודת ירושלם בשלום, שנאמר ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. וברכת הארץ בשלום, שנא' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם. ארץ ישראל מתרוממת בשלום, שנא' השם גבולך שלום. חיה רעה בטלה בשלום, שנא' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.",
+            "הדיינין ממונים בשלום, שנא' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. חגיגת הרגל בשלום, שנא' הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך. שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם נגלין בשלום, שנא' והיה זה שלום אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. מלכות המלך המשיח נכונה בשלום, שנא' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ארבע רוב שלומות הם. א' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ב' וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. ג' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. ד' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ובזכות השלום, הב\"ה מכין כסאו של דוד, וכסא זרעו אחריו, ובונה לו בית נאמן לעולם, שנא' לדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'.",
+            "למודי ה' ורב שלום בניך. ד' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ובזכות השלום, הב\"ה מכין כסאו של דוד, וכסא זרעו אחריו, ובונה לו בית נאמן לעולם, שנא' לדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'."
+        ],
+        "Addenda": {
+            "i": [
+                "א. תשובת ה\"ר מאיר על עניין הזיווגים אם מי\"י אשה לאיש",
+                "שמע בני וקח אמרי ויוסיפו לך שנות חיים.",
+                "הנה כאשר תירצתי לך אותם השאילות אשר שאלת על עניין הזיווגים. דאמרינן, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, מי\"י אשה לאיש. ועוד אמרינן, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת, בת פלו' לפלו'. ועוד אמרינן בדוכתא אחריתי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, בת פלו' לפלו'. ושאלת, אם כן, למה יענש אדם על שום זיווג שיעשה שלא כדין משמץ פסול או שישא אשה לשם ממון. דתנינן התם, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב\"ה רוצעו, ואמ', אוי לו למי שפוסל את זרעו (ופוסל) [ופוגם] את משפחתו. ועוד גרסינן במסכת קידושין בפרק עשרה יוחסין עלו מבבל, אמ' רבין אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקב\"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנ' עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, אימתי עדות לישראל, כשהשבטים שבטי יה. ועוד אמרינן, הנושא אשה לשם ממון הוויין לו בנים שאינן מהוגנים וממונם כלה, שנ' בי\"י בגדו כי בנים זרים ילדו לכן יאכלם עתה חדש את חלקיהם, חדש נכנס וחדש יוצא וממונן כלה לזמן מועט. ושמא תאמ' חלקו ולא חלקה, ת\"ל את חלקיהם.",
+                "הנה כל העונשין הללו למי שנושא אשה שלא כדין. ושאלת, אם כן, שעל פי בת קול נגזרה לו, ואפי' קודם יצירת הוולד, למה ייענש על זה, והלא מן השמים נגזרה לו.",
+                "ואני תירצתי, בהיותי ברומ', כאן בזוג ראשון וכאן בזוג שיני. וכן מתרץ במסכת סוטה בפרק ראשון, אמ' רב שמואל בר רב יצחק, כי פתח ריש לקיש בסוטה, אמ' הכי, אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, שנ' כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואמ' רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן, קשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנ' אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. ואקשינן עלה מיני, והא אמ' רב יהודה אמ' רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול מכרזת ואומ', בת פלו' לפלו'. ומשני, לא קשיא, כאן בזיווג ראשון, כאן בזיווג שיני. שמעינן מיני דזיווג ראשון הוא דהוי על פי בת קול, וזיווג שיני על פי מעשיו של אדם.",
+                "ובזיווג ראשון נמי איפשר לו לאדם ללכת (צריך) [בדרך] שישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. וכדרך שיטול ועונשו. כי הבת קול מכרזת ואינה גוזרת, כי היא צופה מה שהצור עתיד לעשות. להבדיל, כעוף הבא ומצפצף על החלון, על אדם פנים חדשות שיבוא אל הבית. וכי העוף ההוא גוזר על האיש ההוא שיבוא. אלא שהוא צופה ומצפצף מה שהצור עתיד לעשות, על האיש ההוא שיבוא אל הבית, בחכמות שאין אנו משיגין בהן, אך המעשים אנו רואין בכל יום לעין. כל שכן בעניינים העליונים, בחכמות נפלאות ורמות, אשר ממנו נעלמות, כאשר ספרו לנו קצת מהם חכמי התעודה, רבותינו בדתות התמימות. אכן בת קול אינה גוזרת דבר, כי אם מגדת מה שהצור עתיד לעשות, בין טוב למוטב. אבל ביד הצור הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדכתי' הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים למען תחייה. על כן לא יאמר אדם כי הוא מוכרח על הרעה, כי אם רוצה ללכת בדרך טובים מן השמים יסייעהו, ואם ילך בדרך אחרת יניחוהו, כדאמ' הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו, כדכתי' אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "ובא וראה ממה שאמ' רז\"ל, דבר זה כתו' בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. בתורה מאי היא, מי\"י יצא הדבר. והמחשבה הטובה ההיא מאין יצאת, הלא מאברהם אבינו, שחשב בלבבו שלא להתחתן בכנענים, זרע טמא, כי אם במשפחתו ובזרעו של שם, ומן השמים הסכימו על ידו להמציא לו כיושר לבבו, ומן השמים הגידו תחילה מה שעתיד לעשות.",
+                "וממה ששנוי בנביאים, בעניין שמשון, ואביו ואמו לא ידעו כי מי\"י היא. וכי אפשר להיות. כי הוא לקה בעיניו על אשר הלך אחר ראות עיניו, כדכתי' אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ועוד, כשצמא למים והתפלל לי\"י שלא ימות בצמא, נבקע לו מים ממכתש לחי החמור. יען כי הוא נתאוה לדבר טמא, לפיכך ריוו צמאונו מדבר טמא. ואם מי\"י נגזר לו, למה ייענש בכל אלה. אם כן, מה הוא והם לא ידעו כי מי\"י. שלא מנעו על ידו מן השמים, אלא בדרך שרצה ללכת בה הוליכוהו, כדכתי' אם ללצים הוא יליץ, ועוד כדאמרינן התם, בא לטמא פותחין לו. ואע\"פ שכתו' תואנה הוא מבקש מפלשתים, כמה ריוח והצלה לפני י\"י לתת נקמה בפלשתים, אם יעצוהו רעיוניו לבלתי לכת אחר ראות עיניו.",
+                "ומה שמשולש בכתובים, דכתי' בית והון נחלת אבות ומי\"י אשה משכלת. פי' אדם יכול להנחיל לבניו בית והון, ולומ' פלו' יירש דבר פלו', ופלו' יירש דב' פלו', אך לומ' פלו' בני יקח בת פלו' לא יוכל, כי שמא היא אינה רוצה או אביה אינו רוצה לתתה לו.",
+                "ואם בהכרח לא ייעצנו צדק רוחו, כי לא יצלח במקחו. כההוא עובד[א] דההיא מטרוניתא. ואפי' בצלותא יתירתא, כההוא עובדא דמועד קטן, דשמעיה רבא לההוא גברא דהוה בעי רחמי (טובא) [ואמר], תזדמן לי פלניתא, ואמ' ליה רבא, לא תיבעי רחמי עלה דמילתא, דאי חזייא לך לא אזלא מינך, ואי לא חזייא לך לסוף כפרת בה'. וכן הוה. לסוף שמעיה דאמ', או היא תמות מקמיה, או הוא ימות מקמה. אלמא אפי' בצלותא יתירה אין לו לדחוק ולעיין בתפילתו, כי לא יצלח. אלא יבקש רחמים מלפני י\"י ית', שיקרבינו לטוב ויזמננו לפניו, וירחיקנו מן הרע בכל ענייניו, והוא יבקש הצדק וירדוף אחריו, ובזה יכונן דרכיו ואשריו. ואם ירדף הצדק ונזדמן לו, בת קול הכריזה עליו טרם בא הדבר. ואם להפך עשה, גם כן הכריזה עליו. כי על מה שעתיד היצור לעשות, בין טוב בין מוטב, היא מכרזת, אך אינה גוזרת.",
+                "ובוא וראה והשכל והבן מן הלוחות הראשונות שנשתברו. כאשר דרשו רבותינו בבבא קמא פרק שור שנגח, מפני מה לא נכתב בהן ט', לפי שצפה הקב\"ה (שעדיתות) [שעתידות] להשתבר, אמ', חס ושלו' תשתבר טובתן של ישראל, לפיכך לא הטיל בהן ט'. אכן באחרונות היו שני טיתין, אחת בעבורן ואחת תשלום לראשונות. וכי גזר הקב\"ה שיעבדו ע\"ז ותשתברנה הלוחות. אלא צפה מה שעתידין לעשות, ואעפ\"כ לא נמנע מלתיתן להם.",
+                "גם בוא וראה מדוד מלך ישראל בעניין בת שבע. כי אמ' רבותינו ז\"ל, ראוייה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, שנ' ואני לצלע נכון, אלא שאכלה פגה, כאדם שאוכל הפרי כשהוא בוסר ואינו מניחו להתבשל, כן דוד אם היה ממתין עדיין היתה נופלת בגורלו, כי היה מת אוריה. כאשר היה מאביגיל, שמת נבל ולקחה לו לאשה. כי הוא רצה להיות עמה, כי היה חושב לנבל כמת, מפני שהיה מורד במלכות, והיא מלטתו בחכמתה, ואמרה לו כי לא יצא טבעו בעולם, ועל כן אמ' ולא תהיה זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי, והוא חזר והודה לה, ואמ' לה, ברוך טעמך וכו', וסוף כל סוף היתה לו. גם כן מעניין בת שבע, אילו היה ממתין, סוף כל סוף היתה לו אחר מות אוריה, כי מקודם לכן היתה ראוייה לו. אך הוא חשב בליבו, הרי היא פנויה. כאשר אמ' רבותינו ז\"ל, כל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, אכן היה דעת כל אחד ואחד לשוב לאשתו. והוה ליה דוד בעניין זה כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ונקרא כאשר נקרא. ויותר חמור זה, כי העני המהפך בחררה עדיין לא היה לו מעולם, רק שמהפך אחריה ליקחנה, אכן אילו הרי היו נשותיהן מקדם ומצפין לשוב אליהן והן מצפות לשוב אליהם, ועל זה היה העונש והמשל שהמשיל עליו הנביא. ודע כי כן הוא, שלא היתה אשת איש גמורה, כי איך היה מתפלל דוד על הילד שיחיה אם היה ילד זנונים, ועוד איך היתה בת שבע לדוד ולעולם, והלא כאשר אסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא לא היה אלא כמו שכתבנו וכמו שדרשו רבותינו ז\"ל. מכל מקום נוכל להבין שאע\"פ שהיתה בת שבע ראוייה לדוד קודם לכן, הלך בה כאשר הלך. כ\"ש דרכים לפני בני אדם, שאם ילך בה בדרך אחד יזכה, ואם ילך בה בדרך אחד ילקה.",
+                "ולדברים האילו פאורות וענפים רבים להם, אך בכל יכולתי קיצרתי בהם. ואמנם זה יש לנו לשאול ולדעת, איך לא נמלט דוד מזה החט כאשר נמלט מעניין אביגיל, אע\"פ שזה לא היה חט גדול כמותו חס ושלו' אם עשאו, מכל מקום היה לו להיות נמלט גם מזה, כדכתי' רגלי חסידיו ישמור, יש להשיב כמו שדרשו רבותינו, לא דור המדבר ראוי לאותו מעשה ולא דוד ראוי לאותו מעשה, אלא אם ציבור חטא אמ' להם כלך אצל ציבור, ואם יחיד חטא אומ' לו כלך אצל יחיד, ולא בא לידו אלא כדי ליתן פתח ודרך לטובים.",
+                "וי\"י יושב הכרובים יזכינו ללכת בדרך טובים, ונזכה להיות מן הכת אשר הם חביבים ולחיים בירושלם נכתבים. מאיר ב\"ר משה בהיכ\"ל מל\"ך."
+            ],
+            "ii": [
+                "ב. דברים שמנו חכמים במנין ונמצאו בספר מחזור וויטרי כ\"י אקספרד",
+                "[ג' דברים] שלשה דברים הם שאדם חייב לבקש עליהם רחמים בכל שנה ושנה. על השנה טובה, ועל המלך טוב, ועל חלום טוב.",
+                "ג' חלומות הם שמתקיימים. חלום שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, וחלום שפתרו לו בחלומו.",
+                "ג' דברים הן הרואה אחד מהן בחלומו סימן יפה לו. נהר, קדירות, חיטין. נהר מנין, שנ' כי כה אמר י\"י הנני נוטה אליה כנהר שלום. קדירות מניין, שנ' תשפות שלום לנו. חטין מניין, השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך.",
+                "ג' נביאים הם הרואה אותם בחלומו. ספר מלכים יצפה לגדולה, ספר ישעיה יצפה לנחמות, ספר ירמיה ידאג לפורענות. מפני [שהוא] ספר חוליין קשה לפורענות.",
+                "ג' כתובים הם. הרואה ספר תילים יצפה לחסידות, הרואה ספר משלי יצפה לחכמה, הרואה ספר איוב דואג מן הפורענות. מפני שהוא ספר חוליין קשה לפורענות.",
+                "[ג'] שהקב\"ה נותן חן. חן תורה על לומדיה, חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו, ויש או' חן מקום על יושביו.",
+                "ג' נוחלים חיי העולם הבא. הדר בארץ ישר', והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמקדיש והמבדיל במוצאי שבתות.",
+                "ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות. המזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו, והמשתין לפני מטתו ערום.",
+                "ג' דברים מביאים לידי פדגרוס. מנעל דחוק, ומיטה קצרה, ותשמיש המיטה ביותר.",
+                "ג' שהודו האמת ועברו מן העולם הזה והעולם הבא. ואילו הן, דואג האדומי, ובני רמון הבארותי, והמרגלים. ר' מאיר או', אף בן איש גר עמלקי.",
+                "ג' דברים הן שהקב\"ה מכריז עליהם הוא בעצמו. על הרעב, ועל השובע, ועל זקן המתמנה פרנס על הצבור. על הרעב מנין, שנ' ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא י\"י לרעב וגם בא לארץ שבע שנים. השובע מנין, שנ' וקראתי אל הדגן והרביתי אתו. על הזקן המתמנה [מנין], שנ' ראו קרא י\"י בשם בצלאל וגו'.",
+                "ג' דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום. עיון תפילה, והרהור עבירה, ואבק לשון הרע.",
+                "ג' דברים שהגוים נאנחים עליהם בכל יום. על התורה, ועל השבת, ועל המילה.",
+                "ג' שאין להם מחילה. המתרעם על מידותיו, והמדבר אחד בפה ואחד בלב, והרואה דבר ערוה בחבירו יחידי ומעיד בו.",
+                "ג' דברים שאפילו אדם עושה תשובה אין הקב\"ה מוחל לו. ואילו הן. הבועל אשת איש, והמתכבד בקלון חברו, והמכנה שם לחבירו.",
+                "אמ' ר' שמעון בן יוחי, ג' שהקב\"ה שונאם ביותר. האוחז אמתו ומשתין, והמשמש מטתו ערום, והמגלה בפרהסיא דברים שבינו לבין אשתו.",
+                "ג' דברים מתישין גוף האדם. האוכל מעומד, והשותה מעומד, והמשמש כשהוא עומד.",
+                "ג' דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסף את רב. אל תעש מום בעצמך, ואל תעמד על המקח בשעה שאין לך דמים, אשתך טבלה אל תזקק [לה] לילה הראשון. ואמ' רב פפא, בנידה דאוריתא הואיל והוחזק מעיין פתוח, דילמא שפעה זבה.",
+                "ג' [אין] ממצעין ואין מתמצעין. כלב, דקל, ואשה. וי' א', אף נחש וחזיר. ואי פסע, מאי תקנתיה. אמ' רבא, ליפתח באל ויסיים בא', או פותח בלא ומסיים בלא. הני תרי דקיימי ופסקתינהו אשה נדה, אם תחילת נדתה היא הורגת אחד מהם, ואם סוף נדתה מריבה עושה ביניהם. מאי תקנתיה, [פותח] באל ומסיים באל, או פותח בלא ומסיים בלא.",
+                "ג' דברים צוה ר' עקיבא את בנו. אל תעש מום וכו'.",
+                "ג' דברים נכנסים לגוף ואין הגוף נהנה מהם. גודגדניות, ופגי תמרים, וכפניות.",
+                "ג' דברים אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהם. רחיצה, סיכה, תשמיש.",
+                "ג' משתמשין כנגד פנים. אדם, דג, נחש.",
+                "ג' דברים מרויחים נפש אדם. דירה נאה, אשה, וכלים נאים.",
+                "ג' מתים שלא בזמנם. הרחמנים, והרתחנים, ואניני הדעת.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא בכל יום מלפני הקב\"ה. בת פלוני לפלוני, פלוני יירש נכסי פלוני, יאכל פלוני ממון [פלוני], ושדה פלוני יאכל פלוני.",
+                "ג' שנים רבו בית שמאי על בית הילל. אילו אומרים, אשרי אדם שלא נברא, ואילו אומרים אשרי אדם שנברא. נמנו וגמרו אשרי אדם שלא [נברא], ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא בכל יום מפי הגבורה, אשרי אדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.",
+                "ג' שהקב\"ה בוכה עליהן בכל יום. על עני שיש לו גסות הרוח, ועל תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל הניעור במשמרה אחרונה ואין עוסק בתורה.",
+                "בג' דברים אדם ניכר. בכוסו, בכיסו, בכעסו.",
+                "ג' דברים מרבים זבלו של אדם וכופפין קומתו וממעטין מאור עיניו. פת קיבר, ושכר, וירקות.",
+                "ג' דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין מאור עיניו של אדם. פת נקייה, ובשר שמן, ויין ישן, ומרחץ.",
+                "ג' דברים נאמרו בתמרים. שחרית וערבית יפות, ובמנחה רעות, והצהרים אין כמותן, ומבטלות את הזרע.",
+                "ג' דברים קשין לגוף. מחשבה [רעה], וחולי מעיים, ותחתוניות.",
+                "ג' דברים מזקינים גופו של אדם שלא בזמנו. הדר בעלייה, והמגדל תרנגולין, והמדבר ואינו שומע.",
+                "ג' דברים מעבירין את האדם על כבוד קונו ועל כבוד דעתו. מלכות, ויצר הרע, ורוח רעה.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים, יש נושא אשה לשם זנות, ויש נושא אשה לשום ממון, ויש נושא לשם שמים. הנושא אשה לשם זנות, [עליו] הכת' או' אכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו, סוף שיצא ממנו בן סורר ומורה. והנושא אשה לשם ממון, עליו הכת' [אומר] בי\"י בגדו כי בנים זרים ילדו וגו', חדש נכנס וחדש יצא, והממון בורח ממנו, סופו שמצריכין אותו לאחרים. והנושא אשה לשם שמים, עליו הכת' או' ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, סופו שיצאו ממנו בנים שמושיעין את ישר'.",
+                "ג' דברים שאין אומות העולם נהנים מהם בעולם. היין ששותין נוטל כוחן מהן, וכשהן משמשין אין פושטין בגדיהן ומשמשין, וכשהן אוכלין בשר אין אוכלין אלא בסכין.",
+                "רבן שמעון בן גמליאל או', בג' דברים אוהב אני את הפרסיים. צנועין באכילתן, צנועין בבית הכסא, צנועין בדבר אחר.",
+                "אמ' ר' עקיבא, בג' דברים אני אוהב את המדיים. כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי שולחן, וכשהן נושקין אין נושקין אלא על פיסת יד, וכשנוטלין עיצה אין נוטלין אלא בשדה, שנ' וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.",
+                "ג' דברים מביאים את האדם לידי דאגה. גידול שער, וגידול ציפורנים, ובגדים פצועים.",
+                "ג' שאין כורתין ברית אמנה לבעליהן. אריס, וכרם, ואשה. ויש אומ', אף תורה.",
+                "ג' מפתיחות הן. מפתח של אשה, מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים. מפתח של אשה מנין, שנ' ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. מפתח של גשמים [מנין], שנ' יפתח י\"י לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של תחיית המתים מנין, שנ' וידעתם כי אני י\"י בפתחי את קברותיכם וגו'.",
+                "ג' דברים העושה אותם יורש העולם הזה והעולם הבא. פרנס, צדקה, וגמילות חסדים.",
+                "ג' [מתין כשהן מספרין]. הדרוקן, וחולי מעיין, וחיה.",
+                "ג' חיים וחייהם אינן חיים. המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין באין עליו ושולטין בגופו. ויש או', מי שאין לו אלא חלוק אחד.",
+                "ג' דברים במיני הדרוקן. אחד של רעב, ואחד של עבירה, ואחד של כשפים. של רעב תפוח, ושל עבירה עבה, ושל כשפים ירוק.",
+                "ג' שהקב\"ה אוהבן. כל מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שעומד בדיבורו.",
+                "ג' שונאים זה את זה. תלמידי חכמים שבבבל, ועניים, וכלבים. ויש או', אף תרנגולים.",
+                "ג' אוהבים זה את זה. החברים, והזונות, והעבדים. ויש אומ', אף העורבים.",
+                "מפני ג' דברים עיניו של אדם כהות. המסתכל בקשת, וכהן במשמרותם, ונשיא בשעה שהוא דן.",
+                "ג' בריות הן כל זמן שמתגדלין מוסיפין כח. החזיר, והדג, והנחש.",
+                "ג' דברים מקצרין ימיו של אדם. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוהג גדולה בעצמו. ויש אומרים, הרואה ספר תורה זז ממקומו, ופורש ספר עזרא, ואינו עומד מפניו מיד.",
+                "ג' דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בבית הכסא, והמאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו.",
+                "ג' עזין הן. כלב בחיות, וישראל באומות, ותרנגול בעופות. ויש אומ', אף עז בבהמות.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים. אכל אדם כל מאכל ושתה כל משקה ולא שתה מים, אכילתו דם, זו היא תחילת חולי מעיין. אכל ושתה ולא הילך ארבע אמות, אכילתו רקב, זו היא תחילת רוח רעה. נצרך לבית הכסא ואכל, דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו, זו היא תחילת ריח הפה.",
+                "ג' דברים העושה אותם קרוב למיתה יותר מן החיים. ישן מעומד, הקיז דם [ועמד], ושימש מיטתו ועמד.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים, דם רבה מכוה ושחין רבות בו, מי רגלים ירקון רבה, שכבת זרע צרעת רבה.",
+                "ג' מתים כשהן משיחין. ואילו הן. הדרוקן, וחולי מעיין, וחיה.",
+                "ג' אינן נידונין בדינה של גיהנם. ואילו הן. חולי מעיין, והמדוכדך בענייות, והנהרג ברשות. ר' מאיר או', אף מי שיש לו אשה רעה, שנ' ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'.",
+                "אמ' ר' ישמעאל, ג' דברים סח לי סמריא שר הפנים. אל תטול חלקך שחרית מן השמש ותלבוש, ואל תטול ידיך ממי שלא ידיו רחוצות במים, ואל תשתה ממי שאינו שותה. ויש או', אל תחזור הכוס למי שלא נתנו לך, מפני מה, מפני שרוח רעה, ששמה סטלגינית, תכספית, שהיא יושבת וצופה מתי יעשה אחד משלשה דברים הללו.",
+                "אמ' ר' ישמעאל, פעם אחת הייתי מעלה עולה על גבי המזבח, וראיתי הבורא שהוא יושב על כסא רם ונשא. אמרתי לפניו, כן יהי רצון מלפניך שלא תתבייש בעין. וכרע לי בראשו.",
+                "ג' מעין העולם הבא. שמש, שינה, ותשמיש.",
+                "ג' דברים ניתנו במידה. קול, קומה, ושער.",
+                "ג' דברים מאבדים את המזונות. קול, צעקה, וערוה.",
+                "ג' דברים קשין לו לאדם משום לשון הרע. ואילו הן. המחליף סנדלו של ימין לשמאל, קשה לשכחה. המחייט כליו כשהוא לבוש ונותן קיסם בתוך פיו. והנותן בגדיו מראשותיו, מתרופף בישינתן. ויש או', אף העובר בין הנבילות.",
+                "ג' דברים נאמרו בפוך לנכחול. מגדל שער שבעפעפים, ופוסק את הדמעה, ומעביר את בת המלך.",
+                "ר' ברכיה ור' חלבו בר פפי בשם ר' אליעזר, פעמים שהגשמים יורדין בזכות אדם אחד, בזכות עשב אחד, בזכות שדה אחת, ושלשתן פסוק אחד, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים ומטר גשם אתן לכם לאיש עשב בשדה. לאיש ולא לאנשים, לעשב ולא לעשבים, לשדה ולא לשדות.",
+                "ג' צועקין ואינן נענין, ולא נשמעין בעולם הזה. ואילו הן. המלוה כספו שלא בעדים, והמחלק נכסיו בחייו, והקונה אדון לעצמו. וי' או', אף מי שיש לו אשה רעה ואינה מגרשה, והדר בעיר רעה ואינו יוצא ממנה.",
+                "ג' דברים נאמרו בכותח. מטמטם את הלב, ומסמא העינים, ומתיש הכח.",
+                "ג' דברים נאמרו בגרגר. מבטל את הכשפים, ומאיר את העינים, ומרבה את הזרע.",
+                "ג' דברים נאמרו בצפרנים. גונזן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע.",
+                "ג' דברים ביקש משה לפני הקב\"ה ונתנו לו. ואילו הן. שתשרה שכינתו על ישר', ושתסתלק שכינתו מעל אומות העולם, ובקש שיודיעו את דרכיו. ומניין שביקש שתשרה שכינה על ישר', שנ' ובמה יודע איפוא. ומניין שביקש שתסתלק שכינתו מעל אומות העולם, שנ' ונפלינו אני ועמך. ומניין שביקש שיודיעו את דרכיו, שנ' ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'.",
+                "בג' דברים זכה משה. בשכר יראה, בשכר מהביט, בשכר סתירה. בשכר יראה, שנ' כי ירא, זכה מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. בשכר מהביט, שנ' כי ירא מהביט, זכה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת י\"י יביט. בשכר סתירה, שנ' ויסתר משה פניו, זכה וירא אהרן וכל בני ישר' את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו, ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה.",
+                "ג' באו בעלילה. קין, מנשה, וחנה.",
+                "ג' חשבו בליבם. עשו, ירובעם, והמן. עשו מניין, שנ' וישטום עשו את יעקב, ויאמר עשו בלבו, ירובעם מניין, שנ' ויאמר ירובעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. המן מניין, שנ' ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני.",
+                "ג' שאין הפרגוד ננעל בפניהם. גזל, וע\"ז, והונייה.",
+                "ג' דברים עומדים בפיקוח נפש. ע\"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ר' מאיר או', אף הגזל.",
+                "בית שמאי או', ג' כיתות הן. אלה לחיי העולם, אילו צדיקים גמורים, ואילו לחרפות לדראון עולם, אילו רשעים גמורים, והשקולין שבהן יורדין לגיהנם ונידונין שם (לעולם) ואחר כך מתרפאין, שנ' והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי. עליהן אמרה חנה י\"י ממית ומחיה וגו'. בית הילל או', מטה כלפי חסד עליהם. אמ' דוד, אהבתי כי ישמע י\"י את קולי, כל הפרשה, ומסיים כל המזמור כולו.",
+                "ג' כיתות נעשו ישר' על הים. אחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נטבע לים, ואחת אומרת נעשה מלחמה. זו שאמרה נחזור למצרים, נאמר לה כי כאשר ראיתם את מצרים, וזו שאמרה נטבע בים, נאמר לה התיצבו וראו את ישועת י\"י, וזו שאמר' נעשה מלחמה, נאמר לה י\"י ילחם לכם ואתם תחרישון.",
+                "ג' כתרים הם. כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר כהונה זכה פנחס ונטלו חוקת עולם, כתר מלכות זכה שלמה ונטלו עדן, כתר תורה מונח. שלא ליתן פתחון פה לכל באי עולם, אילו היו כתר כהונה וכתר מלכות מונחים הייתי זוכה בהם ונוטלן. הרי כתר [תורה] תוכחת לכל באי עולם, שכל מי שהוא עסק בתורה, מעלין עליו כאילו שלשתן מונחין וזכה בכולן, וכל שאינו עוסק, כאילו שלשתן מונחין ולא זכה באחד מהן.",
+                "ג' דברים צריך אדם להסתכל. בשעה שהוא נכנס לבית הכסא, בשעה שהוא מקיז דם, ובשעה שהוא עומד לפני המת. [בשעה] שהוא נכנס לבית הכסא או' לו, ראה שדרכך כדרך בהמה. ובשעה שהוא מקיז דם, או' לו, ראה שבשר ודם אתה. ובשעה שהוא עומד לפני המת, או' לו, ראה עודך היום כאן ומחר אינך, להיכן אתה הולך שוב אין אתה חוזר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ימיו מועטין ושנותיו הבל, ימיו כימי שכיר, מלא אשמות, וירושתו שלש אמות, ודיניו ואנחותיו רבות, ולבו דוי, וסופו לרימה ותוליעה, ותוכחותיו ארוכות, ועוד חוזר ומרבה דברים יתרין, שנ' אולת אדם תסלף דרכו ועל י\"י יזעף לבו.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים בנשים. ואילו הן. קול, טפח, שער. קול באשה ערוה, טפח באשה ערוה, שער באשה ערוה.",
+                "ג' ידות הן ושלשתן בקציצה. יד לעין תקצץ, מפני שמסמא את העינים. יד לחסודה תקצץ, מפני שמביאתו לידי שפיכות דמים. יד לאמה תקצץ, מפני שמחממתו ומוציא שכבת זרע לבטלה.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא ביום מלפני הקב\"ה ואו' אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. אל תגעו במשיחי, אילו תלמידי חכמים, ובנביאי אל תרעו, אילו תינוקות של בית רבן.",
+                "בג' דברים אדם ניכר. ביינו, בשאלתו, בתשובתו.",
+                "בג' דברים תלמידים חכמים ניכרים. בסיחתן, בעטייתן, בהליכתן.",
+                "בג' דברים מאריך אדם ימיו, המאריך בבית הכסא כו'. וכל מי שהוא צנוע בבית הכסא ניצול מן שלשה דברים קשים, מן הנחשים, ומן העקרבי', ומרוחות הרעות. ויש או' אף מן המיתה, שנ' היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך י\"י וגו'.",
+                "ג' דברים אמ' בן עזאי שראיתי בר' עקיבא. ואילו הן. צירין כלפי מערב, ולא פורע בגדיו עד שישב, ולא קינח אלא בשמאל.",
+                "ג' דברים נאמרו בחתול. אסור לקיימו, ומותר להורגו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום חסרון כיס.",
+                "אמ' ר' יוחנן, גזרו על ג' מפני ג'. על בשר מפני מתנות, ועל מרחצאות מפני הטבילה, ועל מתים מפני שנושאים ונותנין ביום אידם.",
+                "אמ' ר' יוחנן, ג' דברים יפים לשיניים. שאור שעורים, ומלח, ושמן זית.",
+                "ג' דברים צוה יוסף לאחיו. אל תפסיעו פסיע' גסה, והכניסו חמה לעיר, ואהבו זה את זה.",
+                "אמ' ר' יאשיה, ג' דברים אמ' לי זעירי משום אנשי ירושלם. סוטה אם רצה בעלה למחול לה מוחל לה, בן סורר ומורה אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלים לו, תלמיד חכם שסרח לרבו אם רצה למחול לו מוחל לו. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהודה בן בתירה, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי, על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על תלמיד חכם שסרח לא הודה לי. שאם מוחל לו רבו אין כבודו מחול, מפני שהוא מעמיד מחלוקות בישר'. נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנ' שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.",
+                "ג' דברים אמרו משום רבינו הקדוש. מים הראשונים חובה, אמצעיים רשות, אחרונים של אחר המזון חובה. תניא המים שלפני המזון רשות, של אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק. ר' יעקב או', נוטל ושונה. ר' שמואל בר רבי יצחק בעי נוטל ושונה ותמר רשות, אי דבעי מימר אדם ארבעת מיל ותימר רשות. אמ' ר' עקיבא בר אידי, על הראשונים נאכל חזיר, השניים יציאת אשה מביתה. ויש אומ', שנהרגו עליה שלש נפשות. ר' ירמיה בשם ר' יוחנן אמ', ראשונים היו שואלים, שמאל מהו שתסייע את הימין בכוס ברכה. ש' מ' תלת, ש' מ' צריך לתופסו בימין, וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח, וצריך שיהו עיניו בו.",
+                "אמ' ר' אחא, ג' דברים נאמרו בכוס של ברכה. מלא, עטור, ומודח. ושלשתן בפסוק אחד, נפתלי שבע רצון ומלא ברכ' י\"י. שבע עיטור, רצון מודח, מלא כמשמעו. אמ' ר' חנינא, אם עשית כן, מה כת' בתריה ים ודרום ירשה, את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמ' ר' אלעזר, כוס פגום אין מברכין עליו, את ש' מ' תלת. ש' מ', כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו, וצריך שיהא בו כשיעור.",
+                "ג' דברים אסור לבר ישר' לומר לגוי. קח לי בשר משום נבילות, ומשום טרפות, ומשום אונסין.",
+                "אמ' ר' יוחנן, ג' דברים גזרו חכמי'. שלא יגדל ישר' חזירים בכל מקו', ושלא ילמד אדם את בנו יונית, ואסור לו לאדם שילמד ספר יוונית.",
+                "ג' מלכים הן. ואילו הן. שור, נשר, ארי. מלך שבבהמה שור, מלך שבעופות נשר, מלך שבחיות ארי. וי' או', ארז בעצים, ואדם על כולם, והקב\"ה מתגאה על גאים.",
+                "ג' עולמות אדם רואה. אחד במעי אמו, ואחד בעולם הזה, ואחד לאחר מיתה, שהוא נקרא עולם, שנאמר גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך ויאנץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו וגו'.",
+                "ג' דברים אין אדם עומד עליהם. ואילו [הן]. חיים, ומזון, ובנים.",
+                "ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום. יסורין, ומזיקין כו'.",
+                "אמ' ר' יהושע בן לוי, ג' דברים סח לי מלאך המות. אמ' לי, היאך תכנס אצל החולה לבקרו, כיצד אתה עומד מראשותיו או למרגלותיו. אמ' לי, כשתכנס אצל החולה לבקר, לא תשב לא במרגלותיו ולא במראשותיו, מפני שאני יושב מכאן ומכאן ומעיינו, אלא התעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו. וכשנשים חוזרות מאחורי מטתו של מת, אל תעמוד לפניהם, מפני [שאני] מרקד לפניהם וסייפי שלופה ומרפרף ביניהם, ויש לי רשות לחבל. וכיצד הוא מת, שלש טיפות נוטפות מן החרב, באחת מת, באחת פניו מוריקות, באחת מסריח.",
+                "ג' שהן עומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. ואילו הן. הזכרת השם בכל עת, והזכר' השם בכל מקום, ונבלות פה.",
+                "ג' שאלו שלא כהוגן ובא להם כהוגן. ואילו הן. אליעזר עבד אברהם, כלב, ושאול. אליעזר שאל והיה הנערה אשר אומר אליה, אפילו שפחה, ונזדמנה לו רבקה, שנ' והיה הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגו'. כלב שאל ויאמר, ויאמר כלב אשר יכה קרית ספר ולכדה ונתתי לו את כעסה בתי לאשה, ונזדמן לו בן אחיו, שנ' וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו. שאול שאל ויאמר איש ישר' הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישר' עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו, אפילו גוי, ונזדמן לו דוד, שנ' ויאמר דוד לאנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הזה והסיר חרפה מעל ישר' כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף וגו'. ויש או' אף יפתח שאל שלא כהוגן והושב לו שלא כהוגן, שנאמר והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום, והעליתיהו עולה לי\"י, אפילו דבר טמא, ונזדמנה לו בתו, שנ' ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת.",
+                "ג' נאמנים על אדם. חיה, ואסופי, ופוטרת חברותיה. חיה, כל זמן שהיא עומדת עליהן גבי הבן נאמנת, פירשה אינה נאמנת. אסופי, כל זמן שהוא מוטל בשוק, יבאו אביו ואמו ויאמרו בנינו זה, נאמנים, הוגבה מן השוק, אינן נאמנים. פוטרת חברותיה, שלש נשים שהן ישינות במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, היא טמיאה ושתים טהורות, ירדו מן המטה, כולן טמאות.",
+                "ג' דברים נאמרו באיסתמא. אין בה משום כלאים, ואין מטמאה בנגעים, ואין יוצאין בה בשבת. ר' שמעון בן אלעזר או', אין בה משום עטרה לכלות. כלל אמ' ר' שמעון בן אלעזר, כל חיפוי שהוא למטה משערה יוצאה בו בשבת, למעלה משערה אין יוצאה בו בשבת.",
+                "ג' זינו על ידי דיבור. יעל בקולה, אביגיל ביופיה, רחב בכינויה. ויש או' אף מיכל בת שאול בקומת'.",
+                "ג' גיורות נתגיירו בישר'. ואילו הן. בתיה בת פרעה, ורחב הזונה, ורות המואביה בת עגלון.",
+                "ג' חייבין מיתה. ואילו הן. תלמיד חכם שוכב על נגידו, והפוסע פסיעה כבידה בשבת, וההורג כינה בפני שלשה.",
+                "ג' ראו ולא ידעו מה ראו. אילו הן. אחיתופל, ושבע בן בכרי, ואיסתלוגי פרעה.",
+                "ג' היו יועצי פרעה. ואילו הן. בלעם, איוב, ויתרו. בלעם יעץ, איוב שתק, ויתרו פירש. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון בייסורין, יתרו שפירש נתעלה.",
+                "ג' נשים משתמשות במוך. ואילו הן. קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, ומניקה שמא תהרוג בנה.",
+                "ג' ארסין הן. אחד צף, ואחד שוקע, ואחד מפעפע.",
+                "ג' משקין אסורי' משום גילוי. המים, היין, והחלב. לפיכך אמרו חכמים, מים המגולים לא ישפכם לרשות הרבים, לא יגבול בהן את הטיט, ולא ישקה מהם [גוי] ובהמת אחרים, אבל משקה הוא בהמתו, והרשות בידו. מים המגולים לא ירבץ את הבית, ואין רוחץ בהן פניו, ידיו, ורגליו. אחרים אומרי', לא אמרו אלא בזמן שיש בידו סירטא.",
+                "ג' צדיקים נקראו בשמותם. ואילו הן. יצחק, שלמה, ויאשיהו. יצחק מניין, שנ' ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, ואו' וקראת שמו יצחק. שלמה מניין, שנ' הנה בן [נולד] לך הוא יהיה [איש] מנוח' והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ארץ ישר' בימיו. יאשיהו מניין, שנ' ויקרא על המזבח בדבר י\"י ויאמר מזבח מזבח כה אמר י\"י הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות [אדם] ישרפו עליך. ויש או', אף ישמעאל, שנ' וקראת שמו ישמעאל.",
+                "ר' יוסף או', כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות. מחבלו של משיח, וממלחמת גוג ומגוג, ומדינה של גיהנם.",
+                "ג' דברים אמ' ר' קיסמא. את ארוניכם חפרו עמוק וקברו את ארוני, שלא ארון בארץ ישר' שאין סוס המדי קשור אלא אוכל בו תבן, ופתח בו בטבריא, מקום יש בדמסק ושמו יירוך, ונבנה ונופל, נבנה ונופל, ואין מספיקין לבנות שלישו עד שתבא תשועת ישר'.",
+                "בג' דברים בקשו אבות העולם רחמים. אברהם ביקש שיבה לפני המקום והודה לו ונתן לו. ויעקב ביקש שיחלה וימות מיד, והודה לו ונתן לו. אלישע ביקש שיחלה אדם ויתרפא, והודה לו ונתן לו.",
+                "ג' מתנות טובות נתן הקב\"ה על ישר' ולא נתן להם אלא על ידי יסורין. ואילו הן. תורה וארץ ישר' והעולם הבא. תורה מניין, שנ' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישר' [מניין], שנ' וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו י\"י אלהיך מייסרך, כי י\"י אלהיך מביאך [אל] ארץ טובה. העולם הבא מניין, שנ' כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.",
+                "ג' כיתות של מלאכי השרת הביא הקב\"ה בשעה שבקש לבראות את האדם הראשון, ואמ' להם, אדם אני מבקש לבראות. אמרו לפניו, רבונו של עולם, מה מעשיו. אמר, כך וכך. אמרו לו, אל תברא. מיד הושיט אצבעו קטנה ושרפם. וכן כת שנייה. הביא כת שלישית. אמרו לפניו, רבונו של עולם, העולם כולו שלך, עשה מה שתרצה. וכשחטאו, אמרו לפניו, רבונו של עולם, לא יפה אמרו לך ראשונים. אמ' להם, אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט.",
+                "ג' שהקב\"ה אוהבן. ואילו הן. מי שאינו משיח בתפילתו, והדן את חבירו לכף זכות. והעושה דבר ונמלך.",
+                "ג' שמות נקרא יצא הרע. ואילו הן. יצר הרע, שטן, ומלאך המות.",
+                "ג' מידות טובות ברא הקב\"ה בעולמו. ואילו הן. יצר הרע, וקנאה, ורחמים. אם אין יצר הרע אין כל בריה מתעסק בפריה ורביה, אם אין הקנאה אין כל בריה מתעסק בנטיעה ובבניין, אם אין הרחמים אין העולם עומד. אם לא נתנה לנו תורה מהיכן אנו חיין.",
+                "ג' דברים מלמדים לאדם ענוה. ואילו הן. צניעות, יראת חטא, דרך ארץ. צניעות מחתול, יראת חטא מיונה, דרך ארץ מתרנגול.",
+                "מפני ג' דברים שינה הקב\"ה בבני אדם ג' דברים אחרים. קלסתר פנים, דעת, וקול. קלסתר פנים, שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו, אשה נאה לחברו, [ויאמר] שלי הם, דעת בעון חמסנים, קול מפני הערוה.",
+                "מג' דברים אדם נמנע שאין לו אשה, טוב, שמחה, ברכה. טוב מניין, שנ' לא טוב היות האדם לבדו, שמחה מניין, שנ' ושמחת אתה וביתך, ברכה מנין, שנ' להניח ברכה אל ביתך. ויש או', אף כפרה, שנ' וכפר בעדו ובעד ביתו. ואיכא דאמ', אף שלום, [שנ'] ואמרתם כה לחי אתה שלום וביתך שלום.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים בקנקני גוים. כשהוא יתן לתוכו יין ממלא אותו מים ג' ימים מעת לעת, ומערן, והן מותרין.",
+                "אמ' ר' יצחק, ג' פעמים בשנה חייבין ישר' בחגיגה, (במועד בראיה בעצרת ברגל שמחה חייב כל אדם מישר' לטהר עצמו ברגל) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ואינן נראין ריקנין, שנ' לא יראה פני ריקם. ואינם נראין חציים, אלא כולם, שנ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך.",
+                "ר' אלעזר או', שלש משמרות הוי בלילה. משמרה ראשונה חמור נוער, שנייה כלבים צווחים ונובחים, שלישית תינוק חוזר ומפטפט דדי אמו והאשה מדברת עם בעלה.",
+                "מתוך ג' דברים [אין] אדם רשאי לעמוד מהם להתפלל. ואילו הם. מתוך שיחה, מתוך שחוק, מתוך דברים בטלים. וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברי גנאי ולא מתוך דברי ריקנות, אלא מתוך דברי תורה והלכה. שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין ומסיימין בדברי שבח ונחמות.",
+                "מפני ג' דברים גזרו חכמים שלא ילך אדם לחורבה. מפני חשד, מפני רוח רעה, ומפני המפלת. אמ' ר' [יוסף], פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב וישב לי על הפתח ושמרני עד שסיימתי תפילתי. וכשבאתי לצאת שאלני שלום עליך ר'. השבתי לו, שלום עליך, ר' מורי. אמ' לי, מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו, להתפלל. אמר לי, מפני מה לא התפללת בדרך. אמרתי לו, יראתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמ' לי, א\"כ היה לך להתפלל תפילה קצרה. אמ' ר' יוסף, באותה [שעה] למדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין מתפללין בחורבה, ומתפללין בדרך, ומתפללין תפילה קצרה. אמ' לי, כלום שמעת מחורבה זו. אמרתי לו, שמעתי בת קול מפוצצת ואומרת ונוהמת כיונה, אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי היכלי והגליתי בני לבין האומות. אמ' לי, חייך וחיי ראשך, כך היא צווחת בכל יום ג' פעמים.",
+                "שמעו דבר י\"י החרידים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם. אחיכם אילו עמי הארץ, שנאיכם אילו בעלי מקרא, מנדיכם אילו אומות העולם.",
+                "ר' עזריה [ו]ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהודה בר' אלעזר, על שלשה דברים נצטוו ישר' בכניסתן לארץ. לבנות להם בית הבחירה, ולהעמיד להם מלך, ולמחות את זכר עמלק, שנ' תמחה את זכר עמלק וגו'.",
+                "ד' דברים",
+                "ר' יודן בשם ר' שמואל בר נחמן ור' נחוניה בשם ר' קפרא, בזכות ד' דברים נגאלו ישר' ממצרים. שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, [ולא היה בהן לשון הרע], ולא היה בהם פרוץ ערוה. שלא שינו שמם, ראובן ושמעון מנחתין, ראובן ושמעון מסלקין. ולא שינו את לשונם, כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהן לשון הרע, את מוצא שהיה הדבור מופקד אצלן כל שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שהלשין את חבירו. ושלא היה בהן פרוץ ערוה, תדע לך שהוא [כן], בן אחת היה במצרי' ופרסמה הכת', ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן.",
+                "ד' צריכין להודות. יורדי הים, והולכי מדברות, והיוצא מבית האיסורין, ומי שחלה ונתרפא. יורדי הים באניות מניין, שנ' יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי י\"י ונפלאותיו במצולה, יודו לי\"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מניין, שנ' תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, יודו לי\"י חסדו וגו'. מי שיצא מבית האיסורין מניין, [שנ' יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו וגו'. ומי שחלה ונתרפא מנין, שנא'] ישלח דברו וירפאם יודו לי\"י חסדו וגו'. ר' אליעזר או', הודאות הללו אינן אמורות אלא כנגד גליותיהן של ישר'. תעו במדבר בישימון דרך, זו גלות עילם וחברותיה, [שנא'] כל אוכל תתעב נפשם. ויגיעו עד שערי מות, אילו יושבי ארץ ישר', שדומין לחולין. יושבי חשך וצלמות אסירי עוני וברזל, אילו יושבי כרכים, שהן דומין לאסורים. יורדי הים באניות, אילו יושבי רומי, שהם עושים מלאכה במים רבים.",
+                "ד' דברים צוה ר' יהודה בן בתירה מנציבין. אמר להן, הזהרו בחבורה, והזהרו בורידין כר' יהודה, והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, ומנעו את [בניכם מן ההגיון], והושיבו את בניכ' בין רגלי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדי', [והזהרו] בבני העניים, שמהם תצא תורה.",
+                "ד' דברים אמרו חכמים. אם יתכבד שק ויתלבן, תמצא דעת בנהלולים. אם יעל החמור בסולם, תמצא דעת בכובסים. ואם יגוז גדי בן אמו, תדור כלה בחמתה. ואם עורב כולו לבן, תמצא כשירה בנשי'.",
+                "ד' תלמידים היו לו לאליהו. מיכה, ויונה, עובדיה, ואלישע.",
+                "ד' דברים העושה אותן דמו בראשו. הנפנה בין דקל לכותל, ושנים שיושבין ודקל ביניהן, והשותה מים שאולים, והעובר על מים שפוכים.",
+                "ד' דברים מזכירים את העון. הפורש מדרך ארץ, ותפילה, ותענית, והיושב תחת פנה מרועעת.",
+                "ד' מידות טובות ניתנו לו לאדם. ואילו הן. חיים, תורה, צדק, וחסד.",
+                "ד' דברים נאמרו בפת. אין מניחין בשר חי על גבי הפת, ואין מניחין קערה על גבי הפת, ואין מוזגין לו כוס על גבי הפת, ואין מקנח ידיו בפת. ויש אומ', אף לא ישב על גבי הפת, מפני ביזוי אוכליה.",
+                "ד' דברים חייב אדם לומר בכל יום. ואילו הן. ברוך שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא, ברוך שלא עשאני עבד, שהעבדים חשובי' כבהמה, ברוך שלא עשאני אשה, שהאשה פטורה מן המצות, ברוך שלא עשאני גוי, שכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. ברכו את י\"י המבור', ברוך י\"י המבורך לעולם ועד. ברכי נפשי את י\"י וגו'. כל עצמותי תאמרנה י\"י מי כמוך. מי כמוכה באלים י\"י מי כמוך נאדר בקודש. קוה אל י\"י חזק ויאמץ לבך וגו'. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים אל י\"י. ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם.",
+                "ד' דברים הן שאם עשאן אדם בעולם הזה אוכל מפירותיהן בעול' הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואילו הן. כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם.",
+                "ד' תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה, תכף לתלמוד ברכה. נכנסת לו ברכה במעשה ידיו.",
+                "ד' סימנין הן. סימן לעבירה נגעים והדרוקן, סימן לשנאת חנם רקב, סימן לנבלות פה אסכרא, סימן לגסות הרוח עניות.",
+                "ד' דברים קשים לכשפים. הנכנס לבית הכסא ומקנח בחרס, והאוכל ירק מאגודה שהיא קשורה, והעולה מן הנהר כשהוא טובל ואינו שוטף רגליו במים, וההורג כינה על גבי כרעי המטה.",
+                "ד' דברים חייב אדם להתחזק בהן. תורה, ומצות, תפילה, ודרך ארץ. תורה מניין, שנ' חזק ואמץ מאד, חזק בתורה ואמץ במצות. תפילה מניין, שנ' קוה אל י\"י [וגו'], תפילה למשה איש האלהים, תפילה לעני כי יעטוף ולפני י\"י ישפוך שיחו. דרך ארץ מניין, שנ' חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'.",
+                "ד' דברים גנאי לתלמיד חכם. המחשיך בכרך, והיוצא לשוק כשהוא מבוסם, והנכנס לבית המדרש באחרונה, והמסיב במסיבה שעמי הארץ מסובין בה.",
+                "ד' שהקב\"ה מעיד עליהן בעצמו. על רווק הדר בכרך ולא טעם טעם חטא מימיו, על עני שמצא אבידה ומחזירה לבעליה, והדן דין אמת לאמיתו, והבודל ממשפחה שקורין עליה ערער.",
+                "ד' דברים אורחות רעות לבני אדם. הבטלה, ושיחת ילדים, ועצת ילדים, ורוח גסה.",
+                "ד' דברים אורחות יפות לבני אדם. תורה, ומלאכה, עצת זקנים, ורוח נמוך.",
+                "ד' דברים קשים זה מזה. מכת הלב קשה ממכת הגוף, חולי מעיים קשה ממכת הלב, אשה רעה קשה משניהן, וחסרון כיס קשה מכולם.",
+                "ד' דברים צריכין שימור. חתן, וכלה, וחיה, וחולה. ויש או', אף אבל. אבל תינוק ומלך וכהן גדול צריכין שימור לעולם.",
+                "ר' יוסף או', הזהיר בד' דברים אינו בא לידי חולי מעיים. הרגיל לטבול פתו במלח. וכן בסוף סעודתו, המטבל ביד ימינו במלח בקמיצה ולא באמתו, ובשיני בקמיצה ובאמה שניהם כאחת. והמקפה אכילתו במים. ואל ימנע עצמו מבית הכסא. מאכל שהוא תאב בו יחסום פיו ממנו.",
+                "ד' נתנבאו בפרק אחד. ואילו הן. ישעיה, הושע, עמוס, ומיכה.",
+                "ד' דברים מפסיקים ברכת ציצית. ואילו הן. אכילה, שינה, בית המרחץ, ובית הכסא, בטול כבוד.",
+                "ד' מידות באדם. יש בו חכמה ואין בו יראה מידתו בזויה, יראה בלא חכמה שטות, אין יראה ואין חכמה הרי זה רשע גמור, יש יראה ויש חכמה צדיק גמור. צדיק יסוד עולם.",
+                "ד' חרשים הם. משיח בן דוד, משיח בן יוסף, ואליהו, ויהוצדק.",
+                "ד' מתו בן מאה ועשרים. ואילו הן. משה, והילל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ור' עקיבא. משה היה במצרים מ' שנה, במדין מ' שנה, ופירנס ישר' מ' שנה. הילל הזקן עלה מבבל בן מ' שנה, ושימש לחכמי' מ' שנה, ופירנס לישראל מ' שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא מ' שנה, שימש לחכמים מ' שנה, ופירנס לישר' מ' שנה. ר' עקיבא למד תורה בן מ', שימש לחכמים מ' שנה, ופירנס לישר' מ' שנה.",
+                "ד' דברים מבטלין פירות בעולם הזה ומפסידים קרן לעולם הבא. הלוקח סוס ורוכב עליו, והמעמיד עבדים לפניו יותר מעשרה ומשתמש בהם כדרך שהמלכות עושה ויש לו קורת רוח בהם, ועשיר שהשעה משחקת לו, והנוטל שררה מן הגוים לעשות בהם בזרוע.",
+                "ד' חשובים כמתים. סומא, ומצורע, וערירי, והנידלדל. סומא מניין, שנ' במחשכים הושיבני כמתי עולם. מצורע מניין, שנ' אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. מי שאין לו בנים מניין, שנ' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. היורד מנכסיו מניין, שנ' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. וכי מתים היו, והלא דתן ואבירם חיו ובלעתן הארץ, אלא כיון שירדו מנכסיהן חשובים כמתים.",
+                "ד' כיתות הן שאין מקבלות פני שכינה. לצים, חניפים, רמאים, שקרנים. כת לצים מניין, שנ' ובמושב לצים לא ישב. כת חנפים מניין, שנ' גם הוא לי לישועה. כי לא לפניו חנף יבא. כת רמאים מניין, שנ' כי לא ישב בקרב ביתי [עושה] רמייה. כת שקרנים מניין, שנ' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.",
+                "ד' פרוטות הן שאין בהם סימן ברכה לעולם. שכר הלבלרין, שכר המתורגמנין, ומעות הבאות ממדינת הים, והנושא אשה לשם ממון.",
+                "ד' דברים אמרו חכמים. הוי משתדל למי שהשעה משחקת לו, והזהר במי שהוא יועצך, והוי טוב ולא תקרא רע, אל תהי רשע וחוטא לא לך ולא לו.",
+                "ד' הן אויבי אדם. נחש, גמל, עכביש, נמלה. ויש אומרים, אף זבוב.",
+                "ד' דברים צוה אחיתופל לבניו. אל תהיו במחלוק', ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם תראו יום טוב של עצרת שהוא ברור זרעו חטים לשנה הבאה, ואם ראיתם חבלו של משיח שבא שלחו לו דורון.",
+                "ד' דברים הן שאם עבר אדם עליהן נפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא. ואילו הן. ע\"ז, וגילוי עריות, וקללות השם, ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולן. ר' מאיר אומר, אף הגזל.",
+                "מפני ד' דברים חמה לוקה. על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל שני אחין שנשפך דמיהן כאחת, ועל משכב זכור. ר' מאיר או', בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לשונאיהן של ישר'. משל לסופר שנכנס לבית הספר ואמ' הביאו לי רצועה, מי דואג, שמלקין אותו בכל יום. בזמן שהחמה לוקה סימן רע לאומות העולם, לבנה לוקה סימן רע לשונאי ישר', מפני שישר' מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה. [לקת במזרח סימן רע ליושבי מזרח], לקת במערב סימן רע ליושבי מערב, לקת באמצע סימן רע לכל העולם כולו. לקת [בכניסתו] פורענות שוהא לבוא, [לקת] ביציאתו, [ממהרת לבוא]. ויש או', נהפכו פניו לדם, חרב בא לעולם, לשק, חצי רעב באין לעולם, לדם ולשק חרב וחצי רעב באין לעולם. אין לך כל אומה שהיא לוקה שאין אלהיה לוקין עמה, שנ' בכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני י\"י. ובזמן שישר' עסוקין בתורה אינן מתייראין מכולן, שנ' כה אמר י\"י אל דרך הגוים אל תלמודו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה.",
+                "בד' דברים גוים מכעיסים את האל וישראל מרצים את האל. הגוים מכעיסים לאל בבלורית של ראש, וישר' מרצין לאל בתפילין של ראש ושל יד. הגוים מכעיסין לאל בערלה, וישראל מרצין לאל במילה. הגוים מכעיסין לאל בכלאים, וישר' מרצין לאל בציצית. הגוים מכעיסין לאל בע\"ז, וישר' מרצין לאל בתפילה.",
+                "ד' דברים מבטלין גזירה קשה. ואילו הן. צעקה, צדקה, שינוי השם, שינוי מעשה. ויש אומ', אף שינוי מקום. צדקה מניין, שנ' וצדקה תציל ממות. צעקה מניין, שנ' ויצעקו אל י\"י בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שינוי השם מניין, שנ' שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה וגו'. שינוי מעשה מניין, שנ' וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. שינוי מקום, שנ' ויאמר י\"י אל אברם לך לך מארצך.",
+                "ד' דברים עלו במחשבה לפני הקב\"ה. על המת שיסריח ושישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב, ועל המטבע שיוצא. אילמלא שלא יסריח אין חביריו מוציאין אותו, אילמלא לא ישתכח המת אין תקנה לכל קרוביו, אילמלא שלא תרקב התבואה אין בני אדם מוכרין הפירות, אילמלא המטביע לא יוצא [אין] המעות נכנסות ויוצאות.",
+                "ד' דברים העושה אותם דמו בראשו. היושב בצלו של נר ערום, והעומד ערום לאור הנר, והמכבה הנר בפניו, והמשמש מטתו לאור הנר. והמשמש מטתו לאור הנר הווין לו בנים נכפין.",
+                "ד' נכנסו לפרדס. ואילו הן. בן עזאי, ובן זומא, ואחר, ור' עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכת' אומר יקר בעיני י\"י המותה לחסידיו, ואומר דבש וחלב תחת לשונך. בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכת' או' דבש מצאת אכל דייך, ואומ' אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. אחר [קצץ] בנטיעות, עליו הכת' או' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ר' עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, עליו הכת' או' משכיני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו.",
+                "ד' נקראו יצורים. ואילו הן. אדם הראשון, ויעקב, וישעיה, וירמיה. אדם הראשון מניין, שנ' וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה. יעקב מניין, שנ' כה אמר י\"י בוראך יעקב ויוצרך ישר' אל תירא וגו'. ישעיה מניין, שנ' כה אמר י\"י יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישר' לא יאסף. ירמיה מניין, שנ' בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'.",
+                "ד' נקראו כושיים. ואילו הן. צפרה, וישר', ושאול, ועבד מלך הכושי. צפרה מניין, שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו'. ישר' מניין, שנ' הלא כבני כושיים אתם לי בני ישר' נאם י\"י. שאול מניין, שנ' שגיון לדוד אשר שר לי\"י על דברי כוש בן ימיני. עבד מלך הכושי מניין, שנ' וישמע עבד מלך הכושי איש סריס יהוא בבית המלך כי נתנו את ירמיהו אל הבור. ויש או', צפניה, שנ' דבר י\"י [אשר] היה אל צפניה בן כושי בן גדליה וגו'.",
+                "ה' דברים",
+                "בזכות ה' דברים זכה שאול למלוך ראשון על ישראל, שהיו בידיו מעשים טובים. ואילו הן. שהיה עניו ושפל רוח, והיה אוכל חוליו בטהרה, ושהיה מבזבז ממונו בשביל לחוס על ממונם של ישר', וששקל כבוד עבדו ככבוד עצמו.",
+                "יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בן לקיש, שהיה בן תורה, ותרן, תלמיד, גיבור כארי, הדור במצות, צנוע בכל מעשיו, מקושט ככלה.",
+                "ה' דברים עשה הקב\"ה בגמילות חסדי'. ואילו הן, זיווג חתנים וכלות זה לזה, והלביש ערומים, וביקור חולים, וקובר מתים, ומנחם אבלים. זיווג חתנים וכלות מניין, שנ' ויבן י\"י אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה וגו', אשה לאיש. והלביש ערומים מניין, שנ' ויעש י\"י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ביקור חולים מניין, שנ' וירא אליו י\"י באלני ממרא. מנחם אבלים מניין, שנ' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, מלמד שברכו ברכת אבלים, אף אתה נחם אבלים. הקב\"ה קבר מתים, שנ' ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, אף אתה קבור מתים.",
+                "ה' דברים קשי' להקזת דם. ואילו הן. ציר ומורייס, דג מליח, וגבינה, וירק, וביצים.",
+                "ה' דברים נאמרו באש של סמים. לבנה, רבוצה כארי, יש בה ממש, ואינה מעלה עשן, ואוכלת לחים ויבישים.",
+                "ה' דברים בשושבינות. אין בה משום ריבית, וחוזרת בעונתה, ואין שביעית משמטת, ונגבת בבית דין, ואין הבכור נוטל בה פי שנים.",
+                "ה' דברים שהמבול בא בגללם. כת לצים, חמסנין, ומלשיני', והבועל אשה נדה, והבא עליה שלא כדרכה.",
+                "ה' דברים שאין הדעת סובלתן. דל גאה, זקן מנאף, עשיר ופרנס המתגאה על הציבור, והמגרש אשתו שנים ושלשה פעמים.",
+                "ה' מדות אין אדם מתהלך בהן. קנאה, נקמה, גאות, עזות, ועלילה.",
+                "ה' דברים העושה אותן דמו בראשו. הנוטל צפרניו זו בזו וזורקן לרשות הרבים, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה מים מגולין ומשקין מזוגין שלן עליהם הלילה, והלן בבית הקברות. ויש או', אף הנכנס לבית פתאום אפילו לביתו, והמקיז דם ומשמש מיטתו.",
+                "ה' דברים העושה אותם דמו בראשו. שנים שמהלכין ודקל ביניהן, והישן בצל דקל יחידי, והנפנה בין דקל לכותל, והשופך מים ברשות הרבים ועובר עליהן, והשותה מים שאולים.",
+                "ה' דברים נאמרו בשום. משביע, משחין, מצהיל פנים, והורג שרץ שבתוך מעיים, ומרבה הזרע. ויש או', אף מכניס אהבה ומוציא תאוה.",
+                "ה' דברים נאמרו ברואה שור בחלומו. רוכב עליו ימות, האוכל מבשרו יעשיר, בעטו דרך רחוקה לפניו, נשכו יסורין באין עליו, נגחו הויין לו בנים מנגחין בהלכה.",
+                "ה' דברים נאמרו בסוס. אוכל הרבה ומוציא קימעא, אוהב זנות, אוהב מלחמה, ורוחו גסה, ומואס שינה. ויש או', אף מתכוין להרוג את בעליו במלחמה.",
+                "ה' נהרגין בשבת. זבוב של מצרים, וצרעה של נינוה, ועקרב של הדייב, ונחש שבארץ ישר', וכלב שוטה בכל מקום.",
+                "ה' דברים אמרו בכלב שוטה. פיו פתוח, רירו [נוטף], ואזניו סרוחות, זנבו בין יריכיו, והולך לצדדין. ויש או', אף נובח ואין קולו נשמע.",
+                "ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה. אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין חוצצין בה את השינים, ואין מקנחין בה.",
+                "ה' דברים שיעורן טפח. שופר, שדרה, ושוליא, וקנה, וסיבכא, ואיזוב.",
+                "ה' דברים נאמרו בגחלים של הקדש. מועלין בה, והשלהבת לא נהנין ולא מועלין, גחלת של ע\"ז אסורה והשלהבת מותרת, המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו, המוצא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור, ומברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת.",
+                "ה' דברים יש בכל אחד ואחד [אחד] משישים. אש, דבש, שבת, שינה, חלום. אש, אחד מששים בגיהנם. דבש, אחד משישים במן. שבת, אחד מששים בעולם הבא. שינה, אחד מששים במיתה. חלום, אחד מששים בנבואה.",
+                "ה' מדינות יש בכל אחת ואחת יותר מכשיעור ששים. מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מצרים אחד מששים בכוש. כוש מהלך שבע שנים, כוש אחד מששים בעולם. עולם אחד מששים בגן. גן אחד מששים בעדן. עדן אחד מששים בגיהנם. ויש או', עדן וגיהינם אין להם שיעור.",
+                "ה' דברים היה הבית האחרון מחוסר מן הראשון. שמן המשחה, וכרובי', ארון, ורוח הקודש, ואורים ותומי'. וכן הוא אומ' וארצה בו ואכבד, חסרה, ואכבד כת'.",
+                "ה' דברים שהקב\"ה מתחרט שבראן. על מלכות כשדים, ועל מלכות ישמעאלים, ועל יצר הרע, ועל ע\"ז, ועל ישר' שגלו מארצם. על מלכות כשדים, שנ' הן ארץ כשדים זה העם לא היה, כלומ' הלואי לא היה. על מלכות ישמעאלים, שנ' ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. על יצר הרע, שנ' ביום ההוא נאום י\"י אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הריעותי. על ע\"ז ועל ישר' שגלו מארצם מניין, שנ' ועתה מה לי פה נאם י\"י כי לוקח עמי חנם מושליו יהילילו נאם י\"י ותמיד כל היום שמי מנואץ.",
+                "ה' דברים צוה כנען את בניו. אמ' להם, אל תדברו אמת, ואל תתרחקו מן הגזל, ואהבו זה את זה, ו[היו] שטופים בזמה, [ושנאו את אדוניכם].",
+                "ה' שמות נקרא הגשם. אד, עב, ענן, נשיא, חזיז. אד, שהוא עולה מן הארץ, שנ' ואד יעלה מן הארץ והשקה. עב, שהוא מעבה את הרקיע. ענן, שהוא עושה את הבריות ענוים אילו לאילו. נשיא, שהוא נושא את המים. חזיז, שהוא עושה את הרקיע חזיונות.",
+                "ה' אימות הן. אימת חלש על הגיבור, אימת יתוש על הפיל, אימת סנונית על נשר, אימת סממית על עקרב, אימת מפגיע על ארי, אימת כילכית על לויתן.",
+                "ה' בני [אדם] הן שנדמו לאדם הראשון וכולן לקו. ואילו הן. שמשון, שאול, ואבשלום, אסא, צדקיה. שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו, צדקיה בעיניו. ויש או', אף דוד באפיו, שלמה בחכמתו, יחזקאל בקולו.",
+                "ה' שמות נקרא שלמה. ידידיה, אגור, קהלת למואל.",
+                "ה' שמות נקרא ארי. שחל, כפיר, לביא, ליש.",
+                "ה' דברים מעמידין החוכמה. האוכל פת שבישלה כל צרכה, והאוכל ביצה מגולגלת, והשותה מים שבשארי העיסה, והטובל אצבעו במלח בימין בקמיצה ולא בשתים בקמיצה ובאמה ואוכלו, והרגיל בשמן זית.",
+                "ו' דברים",
+                "ששה דברים צוה רבינו הגדול את בנו בשעה שהוא נפטר לבית עולמו. אמ' לו, בני אל תדור בשכן רע, ואל תישן במיטה ארמית, ואל תשב בעיר שראשה תלמיד חכם, ואל תעמוד לפני השור בשעה שהוא עולה מן האגם, מפני שהשטן עומד ומרקד בין קרניו, ואל תברח מן המכס, ואל תצא לדרך לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת בשמונה עשר אלפים רבבות של מלאכי חבלה. משום ר' עקיבא אמרו, כל אחד ואחד יש לו רשות לחבל.",
+                "ו' דברים אמר ר' שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמ' לו, ר' למדיני תורה. אמ', איני מלמדך. אמ' לו, אם אין אתה מלמדיני אני או' לאחי אבא ומוסרך למלכות. אמ' לו, בני, יותר משהעגל הזה רוצה לינק פרה רוצה להניק. אמ' לו, ר', ומי בסכנה. אמ' לו, אני מלמדך. אם בקשת ללמוד בנך תורה לומדהו בספר מוגה, אם בקשת להחנק התלה באילן גדול, ואל תבשל בקדירה שבישל בה חבירך, ואל תיכנס לעיר פתאום, ואל תיכנס לביתך פתאום, בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה.",
+                "ו' דברים צוה ר' יעקב את ר' יהושע בנו. אמר לו, בני, עשה שבתך חול ואת תצטרך לבריות, ואל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תגביה פתחיך יותר מפתח של חבירך, ואל תבא ואל תצא בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקין בתורה, ואל תמנע מנעלים מרגליך, שמא תצטרך לבריות.",
+                "ו' דברים מאריכין ימיו של אדם והקרן קיימ' לעולם הבא. ואילו הן. השכמת בית הכנסת, ועיון תפילה, וביקור חולים, והכנסת אורחין, והדן את חברו לכף זכות שלא בפניו, ומקדש ביין בערבי שבתות.",
+                "ו' דמעות הן יורדות מן העין, שלש יפות ושלש קשות. דמעת הסם, ודמעת השחוק, ודמעת הפירות יפה משניהם. ודמעת העשן ודמעת הבכיה קשות, דמעת בית הכסא קשה משתיהן.",
+                "ו' דברים סימן יפה לחולה. עיטוש, זיעה, שינה, קרי, חלום, הילוך מעיים כדרך כל הארץ. עיטוש מניין, שנ' עטישותיו תהל אור. זיעה מניין, שנ' בזעת אפך תאכל לחם. שינה מניין, שנ' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. קרי מניין, שנ' וי\"י [חפץ] דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים. חלום מניין, שנ' ותחלימיני ותחייני. הילוך מעיין כדרך כל הארץ מניין, מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו.",
+                "ו' דברים מרפאין את החולה מחליו ורפאתו רפואה. ואילו הן. כרוב, ותרדין, וסיסין יבש', קיבה, והרת, ויותרת הכבד. ויש אומרים, אף דגים קטני'. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבים כל גופו של אדם.",
+                "ו' דברים מחזירים את החולה לחוליו וחולייו קשה. ואילו הן. בשר שור, ובשר צלי, ובשר צפרים, וביצה צלוייה, וחלב, ומרחץ. ויש או', אף תגלחת, שחלים, וגרגר.",
+                "ו' דברים משכחין את החכמה. האוכל ממה שאכל הימנו עכבר וחתול, והאוכל פת שלא בשלה כל צרכה, והאוכל לב בהמה, והאוכל מזוהמא ליסטרון, והשותה מים שבשיורי הרחיצה, והרוחץ שתי רגליו זו על גב זו.",
+                "ו' דברים משכחי' את החכמה. העובר בין שתי נשים, ואשה עוברת בין שני אנשים, והמקפיד עם אשה בשוק, והעובר על גשר שלא עברו מים מתחתיו ארבעים יום, והעובר בין שני גמלים, והעובר תחת אפסר של גמל, כל שכן תחת הגמל עצמו, והאוכל מזוהמא ליסטרון של קדירה, והמסתכל בפני המת, והקורא כתב שעל גבי הקבר, והרואה זכר ונקבה בתשמיש.",
+                "ו' דברים מקיימין את החכמה. ואילו הן. האוכל פת שבישלה כל צרכה, והשותה מים שבשיורי העיסה, והאוכל ביצה מגולגלת בלי מלח, והטובל אצבעו במלח באחת ולא בשתים. דברי ר' מאיר. ר' יוסף אומר, בשתים ולא באחת, ביד הימין, והרגיל בשמן זית.",
+                "שש אשות הן. יש אוכלת ושותה, אוכלת ולא שותה, [שותה] ולא אוכלת, לא אוכלת ולא שותה, אש אוכלת אש, אש יראה מפני אש. נמצאין למידין יציאה [במשה], ירידה בשלמה, נפילה באליה. במשה הוא אומר ותצא אש מלפני י\"י, בשלמה הוא אומר וכל ישר' רואים ברדת האש, באליה הוא או' ותפל אש י\"י ותאכל את העולה ואת העצים [ואת האבנים] ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה.",
+                "ו' דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי השרת. שלשה כבהמה, אוכלים ושותים כבהמה, פרין ורבין כבהמ', ומוציאין טנופת כבהמה. ג' כמלאכי השרת, מהלכין בקומה זקופה, ומדברין בלשון הקודש, ויש בהן בינה.",
+                "ו' דברים נאמרו בשדים, ג' כבני אדם, ג' כמלאכי השרת. ג' כבני אדם, אוכלין ושותין ומולידין ומתים כבני אדם. ג' כמלאכי השרת, [יש להן כנפים], ומהלכין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שבשמים וארץ. ויש אומ', שמהפכין פניהם כמלאכי השרת ורואין ואינן נראין.",
+                "ו' דברים נאמרו בשכר, ג' לטובה ג' לרעה. ג' לטובה, יפה לחיך, יפה לבני מעיין, יפה לתחתוניות. ג' לרעה, רע ללב, רע לראש, רע לגוף.",
+                "ו' דברים נאמרו ביין, ג' לטובה ג' לרעה. ג' לטובה, יפה ללב, יפה לעינים, ויפה להילוך מעיים כדרך כל הארץ. ג' לרעה, רע לחכמה, רע לבני מעיים, ורע לתחתוניות.",
+                "ו' דברים נאמרו בפתילה, ג' להקל ג' להחמיר. ג' להקל, שורין אותה בשמן, וממעכין אותה ביד, וחותכה באור לשני נרות. ג' להחמיר, אין עושין [ל]כתחילה ביום [טוב], ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים.",
+                "ו' דברים נאמרו בבצל. שואף דם, ומקפיא אוכל, ומשביע ביותר, והורג שרץ שבתוך מעיין, ומצנן לקרביים בקיץ, ומריק למרה.",
+                "ו' דברים עשה חזקיה, על ג' הודו לו ועל [ג'] לא הודו לו. על ג' הודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו, כיתת נחש נחושת שעשה משה במדבר והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. על ג' לא הודו לו, קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו, [סתם מי גיחון ולא הודו לו], עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.",
+                "ו' הם מלאכי המות. גבריאל, קצפיאל, משביר, משחית, אף, וחימה. גבריאל על המלכים, קצפיאל על הבחורי', משביר על החיות, משחית על הקטני', אף וחימה על האדם ועל הבהמה.",
+                "ו' דברים נאמרו בעמי הארץ. אין מקבלין מהן עדות, ואין מוסרין להן פקדון ועדות, ואין נלוין עמהן בדרך, ואין מגלין להן דברי סוד, ואין מכריזין על אבידתן, ואין עושין אפוטרופין ליתומים.",
+                "ז' דברים",
+                "ז' דברים אמ' ר' יוחנן, אילו ז' ימים וז' נהרות שמקיפין ארץ ישר'. אילו הן ד' ימים. ימה של טבריא, וימה של שחלת, וימה של חלתה, וימה של פרמייס. ואילו הן ד' נהרות ירדן, וירמון, קרמיון, ופוגה.",
+                "ז' דברים ברא הקב\"ה קודם שברא העולם. ואילו הן. כסא כבוד, ובית המקדש, ותורה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח, ותשובה. כסא כבוד מניין, שנ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. בית המקדש מניין, שנ' נכון כסאך מאז מעולם אתה. תורה מניין, שנ' י\"י קנני ראשית דרכו. גן עדן מניין, שנ' ויטע י\"י אלהים [גן] בעדן מקדם. גיהנם מניין, [שנא'] כי ערוך מאתמול תפתה. שמו של משיח מניין, שנ' יהי שמו לעולם ולפני שמש ינון שמו. תשובה מניין, שנ' בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, מה כת' בתריה, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.",
+                "ז' כתות של צדיקים בגן עדן, זו למעלה מזו. הראשונה, אך צדיקים יודו לשמך. השנייה, אשרי יושבי ביתך וגו'. השלישית, אשרי תבחר ותקרב ותשכון חצריך. הרביעית, י\"י מי יגור באהליך. החמישית, מי ישכון בהר קדשך. השישית, ומי יעלה בהר י\"י. השביעית, ומי יקום במקום קדשו.",
+                "ז' מעלות בין צדיק לצדיק. אשתו תהא נאה מאשת חבירו, בניו יהיו נאים משל חברו, שנים אוכלים בקער' אחת, זה טועם טעם יפה לפי מעשיו [וזה טועם טעם רע לפי מעשיו], שנים צובעים ביורה אחת, זה העלהו כיעור וזה העלהו יפה, חכמתו, דעתו, וקומתו.",
+                "ר' שמעון. לשבע שמחות פני הצדיקים דומין לעתיד לבא. ואילו [הן]. לחמה, ללבנה, לברקים, לכוכבים, לרקיע, לשושנים, ולמנורת הקדש שהיה במקדש. לחמה מניין, שנ' ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ללבנה, שנ' יפה כלבנה ברה כחמה. לברקים, שנ' בחוצות יתהוללו הרכב ישתוקקון ברחובות מראיהן כלפידים כברקים ירוצון. לרקיע, שנ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. לשושנים, שנ' למנצח על שושנים. ולמנורת בית המקדש, שנ' ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה.",
+                "ז' רועין הן. דוד באמצע, אדם, שת, ומתושלח בימינו, אברהם, יעקב בשמאלו. יצחק להיכן הלך, ישב על פתח גיהנם להציל את בניו מדינה של גיהנם.",
+                "בז' דברים נבחר מות מחיים. ימות אדם ואל ישכח תורתו, ימות ואל ימותו לו בניו, ימות ואל יעני, ימות ואל יהרג, ימות ואל יבא תקלה על ידו, ימות ואל ילבין פני חבירו ברבים, ימות ואל ימסר ביד בשר ודם, שנ' ויאמר דוד צר לי מאד נפלה נא בידי י\"י וביד אדם אל אפולה.",
+                "ז' יורדין לגיהינם ואינן עולין משם לעולם. ואילו הן. המינין, והמשומדין, והמסורות, והבועל אשת איש, והמתכבד בקלון חבירו, והמכנה שם לחברו, והמבזה תלמידי חכמים.",
+                "ז' דברים נאמרו בגסי הרוח. כל אדם שיש לו גסות הרוח בלבו כעובד ע\"ז, ותורה משתכחת הימינו, ושכינה מסתלקת הימינו, ועניות באה עליו, ותקלות באות לידו, ויסורין באין עליו, ואין לו חלק לעולם הבא.",
+                "ז' אין להם חלק לעולם הבא. ואילו הן. המזכיר שם בכל עת, והמזכירו בכל מקום, והקורע כליו בחמתו, והמזכיר ע\"ז בחמתו, והלוחש על המכה ומזכיר בה את השם, והמלוה בריבית, והמשלח מדנים בין אחים.",
+                "ז' רקיעים הן. וילון, רקיע, שחקים, זבול, מכון, מעון, ערבות.",
+                "ז' מיני זהבים הן. ואילו הן. זהב טהור, טוב, זהב מזוקק, זהב שחוט, מופז, סגור, פרוויים.",
+                "ז' שמות נקראת התבואה. ואילו הן. תבואה, תנובה, שבר, יבול, דגן, בר, אוכל.",
+                "ז' מיני ארבה הן. ארבה, חגב, חרגול, חסיל, גזם, ילק, סלעם.",
+                "ז' שמות נקרא העני. איש תככים, נכה רוח, אביון, מך, דל, עני, ורש.",
+                "ז' שמות נקראת מרים. אפרת, חלאה, יריעות, מרים, נערה, עזובה פועה.",
+                "ז' נביאים נתנבאו בשנת שתים לדריוש המלך. ואילו הן. ברוך בן נריה, ושריה בן מחסיה, דניאל, מרדכי, חגי, זכריה, ומלאכי.",
+                "בז' דברים אדם מתגדל בהן. במלך, בחזיר, בגדי, בצבי, בסוס, בחמור, ובכלב.",
+                "ז' דברים נצטוו בני נח. על הדינין, ועל ע\"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל קללת השם, ועל הגזל, ועל אבר מן החי.",
+                "ז' דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות. האוכל מוריגי בהמה, ועלי גפנים ולולבי גפנים, והשותה שמרי יין, והאוכל שדרו של דג, והאוכל דג מליח שלא בישל כל צרכו, והמקנח בצרור שקנח בו חבירו, והתולה עצמו בבית המרחץ ובבית הכסא.",
+                "ז' פתחין פטורין מן המזוזה. ואילו הן. בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות, ופתח המרחץ, ופתח שאינו גבוה עשרה טפחים, ופתח שהוא גבוה יותר מדאי.",
+                "ז' דברים מכוסין מבני אדם. ואילו הן. יום המיתה, ויום נחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלב חבירו, ומתי תחזור מלכות בית דוד, ומלכות חייבת מתי תעקר.",
+                "ז' דברים צוה רבינו הקדוש את בנו בשעה [ש]נפטר לבית עולמו, ג' ליראת שמים וד' לדרך ארץ. אילו הן ג' של יראת שמים. בני, אל תאכל לחם כו'.",
+                "ז' יורשי גיהנם. מי שאינו עושין מלאכתן לאמיתן. ואילו הן. הלבלר, והסופר, ורופא, ודיין עירו, וחזן הכנסת, ומלמד תינוקות. ר' מאיר או', אף מי שהוא משופע ביותר ואין בידו דברי תורה. עליהן אמ' ר' יוסף בן חנן, עליהם אמ' הכתוב ויצאו וראו בפגרי האנשים.",
+                "אמ' ר' יוסף, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד משופע ביותר, לבוש אצטלא שוה ארבעים מנה. ראיתיו ונתזעזעתי ונרתעיתי ונתייראתי מפניו, ואמרתי שמא מלאך המות הוא. עמדתי ורצתי אחריו. אמרתי לו, ר' מה שמך. אמר לי, יצחק בן שוני שמי. אמרתי לו, כלום יש לך משנה, ואגדה יש בידך. אמ' לי, לאו. [אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו.",
+                "[אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו.",
+                "[אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו."
+            ],
+            "iii": [
+                "לעולם ליבעי איניש רחמי ואפי' זבילא בתריתא.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמי' שלא יחלה, שאם חלה, אומרי' לו, הבא זכות והפטר.",
+                "לעו' יתרחק אדם מן הכיעור ומן הדומ' לו.",
+                "אמ' רב יהודה אמ' רב, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.",
+                "לעו' יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.",
+                "א\"ר חייא בר אמי, לעולם ידור אדם למקום רבו והוא דכייף ליה.",
+                "לעולם יהו דבריו של אדם מועטין לפני הקב\"ה, שנא' כי האלהי' בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך (מועטין) [מעטים].",
+                "לעו' אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך.",
+                "לעו' אל יהלך אדם אחרי אשה בדרך, אפי' היא אשתו. נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחרי אשה בנהר לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם יהו כל בני אדם בעיניך כליסטין והוי מכבדן כרבן גמליאל.",
+                "א\"ר יצחק, לעולם תהא אימת הצבור עליך, שהרי כהנים, בשעה שנושאין כפיהם, אחוריהם כלפי שמים ופניהם כלפי העם.",
+                "לעו' יהא אדם זהיר בתפלת מנחה ערבית ושחרית.",
+                "א\"ר שמעון בן אלעזר, יצר, תינוק, ואשה, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.",
+                "אמ' רב חסדא, לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה, בשביל שהטיל עליה בעלה אימה יתרה, הפילה כמה רבבות מישראל.",
+                "לעו' אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע.",
+                "לעו' יהא אדם ירא שמים בסתר, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו.",
+                "לעו' אל יוציא אדם עצמו מן הכלל.",
+                "לעו' אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא להוציא ד\"מ מפיו, שנא' ומן הבהמה אשר איננה טהורה.",
+                "לעו' ידך מטיבותא אל תמנע.",
+                "אמ' רב יהודה אמ' שמואל, לעול' יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.",
+                "לעו' יכנס אדם שני פתחים ואח\"כ יתפלל.",
+                "לעו' ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב\"ה הניח כל הרים גבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני.",
+                "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין מנכין לו מזכיותיו.",
+                "לעו' ילמד אדם עצמו להפנות שחרי' וערבי', כדי שלא יתרחק.",
+                "לעו' ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה. מאי היא, מחטא דתלמיותא.",
+                "לעו' ילמד אדם תורה ואח\"כ יהגה בה.",
+                "לעו' אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש, ואפי' שעה אחת.",
+                "א\"ר אלעזר, לעול' ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לא אל יתפלל.",
+                "לעו' ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת\"ח, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיו בניו ת\"ח.",
+                "לעו' אל ימנה אדם אפטרופו' על ביתו, שמתוך כך בא לידי הרהור עבירה. מנא לן, מיוסף.",
+                "לעו' ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור עתודים ויקח שדה.",
+                "לעו' יסדיר אדם שבחו של הקב\"ה ואח\"כ יתפלל. מנא לן, ממשה, שנ' ואתחנן, וס\"ל אעברה נא ואראה.",
+                "לעו' יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומ' ותבחר לשון ערומי', ואו' ודעת שפתי ברור מללו.",
+                "לעולם אל יספר אדם בטובת חברו יותר מדאי, שמא מתוך שבחו יבא לגנותו. ואמרי לה, יבא לידי רעתו.",
+                "לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל. והני מילי לפרקים.",
+                "לעו' יהא אדם ערום ביראה, מענה רך, ומסיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות, ואפי' עם גוי שבשוק. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם בשלום מעולם, ואפי' גוי בשוק.",
+                "לעו' אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך.",
+                "לעו' יעסוק אדם בתורה ובמצוה ואפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן.",
+                "אמ' ריש לקיש, וכן תנא משום ר' יוסי, לעו' אל יפתח אדם פיו לשטן. א\"ר יוסי, מאי קראה, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו, מה כתי' בתריה, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו.",
+                "לעו' אל יתפלל אדם אלא בבית שיש לו חלונות, שנ' וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם.",
+                "לעו' אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. ותניא ר' אלעזר חסמא אומ', המתפלל כנגד רבו, או אחורי רבו, גורם השכינה שתסתלק מישראל.",
+                "א\"ר לוי, לעולם יצפה אדם חלומו עד עשרי' וב' שנה.",
+                "א\"ר אלעזר, לעו' יקדים אדם תפלה לצרה.",
+                "לעו' יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע עצמו לכף חובה, שנ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחיד שחטא זה אבד ממנו טובה הרבה.",
+                "לעו' ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפי' בשבת, שנ' אחרי י\"י ילכו כאריה ישאג.",
+                "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע, שנ' רגזו ואל תחטאו. אי אזיל, מוטב, ואי לא, יקרא ק\"ש, שנ' אמרו בלבבכם על משכבכם. אי אזיל, מוטב, ואי לא, יזכור לו יום המיתה, שנ' ודומו סלה.",
+                "א\"ר אלעזר, לעו' יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בקרבו, שנ' בקרבך קדוש.",
+                "לעו' יהיה אדם רך כקנה, ולא יהיה קשה כארז. ולפי' זכה הקנה שעושין ממנו קולמוס וכותבין בו ס\"ת, ותפלין, ומזוזות.",
+                "לעו' יתרחק אדם מג' דברי'. מן המאונין, ומן הפקדונות, ומן הערבות.",
+                "לעו' ידבק אדם בג' דברי'. בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים.",
+                "לעו' יהא אדם רגיל לומ', כל דעבדין משמיא לטב.",
+                "לעולם אל ירבה אדם ריעים בתוך ביתו, שנ' איש ריעים להתרועע.",
+                "לעו' ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיתמנה מעשרה ראשונים, שאפי' מאה באין אחריו נוטל שכר כלם. שכר כלם סלקא אדעתך, אלא אימא נוטל שכר כנגד כלם.",
+                "לעו' ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.",
+                "א\"ר שמעון בן יוחאי, לעולם ישתדל אדם לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.",
+                "לעו' ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגו', ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגו', מאריכין לו ימיו ושנותיו.",
+                "לעו' ישכיר אדם עצמו לע\"ז ואל יצטרך לבריו'. מאי ע\"ז. עבודה שהיא זרה לו, כדא\"ל רב לרב כהנא, פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבה אנא.",
+                "לעו' ישלש אדם מעותיו. שליש בקרקע, ושליש בפרגמטיא, ושליש תחת ידו.",
+                "לעו' לישתיף איניש נפשיה בהדין צבורא.",
+                "לעו' אל ישאל אדם צרכיו בתפלתו, לא בג' ראשונו' ולא בג' אחרונו', אלא באמצעיות.",
+                "אמ' רב יהוד' אמ' רב, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. ואמ' ר' יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית.",
+                "לעו' ישלש אדם שנותיו. שליש במקרא, [שליש במשנה], שליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי, כי קאמ' ביומי.",
+                "תנא דבי אליהו, לעו' ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא.",
+                "לעו' ידבק אדם בטובים. שהרי מרע\"ה נשא בת יתרו, ויצא ממנה יהונתן כהן לפסל מיכה, ואהרן נשא בת עמינדב, ויצא ממנה פינחס.",
+                "לעו' יבקש אדם רחמים על מדת העניות, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם לא בא בנו, בא בן בנו, שנ' כי בגלל הדבר הזה. גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "א\"ר אלעזר, לעולם יסדיר אדם שולחנו ע\"ש, ואפי' שאינו צריך אלא לכזית.",
+                "א\"ר אסא, לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדפין בעולם יותר מתורים ובני יונה, והם קרבין על גבי המזבח.",
+                "א\"ר יצחק, לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים בזרעה.",
+                "א\"ר חייא בר אשי אמ' רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגלו, ואם הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעליו ויסתפק בהם צרכי סעודה.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה, ואפי' בשעת מיתה, שנ' זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תורה.",
+                "אמ' רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנ' והיה ביום הששי והכינו, לאלתר.",
+                "א\"ר תנחום, לעו' אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום, ולא אכל לחם, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו. אכלו סלקא דעת', אלא אימא נראו כאלו אכלו.",
+                "אמ' רבה בר מחסיא, אמ' רב חמא בר גוריא, אמ' רב, לעולם אל ישנה אדם בנו לבין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב אבי' ליוסף על בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "ואמ' רבה בר מחסיא, אמ' רב חמא ב\"ג, אמ' רב, לעולם יחזר אדם שישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין. אמ' רב חנן, מאי קראה, אמלטה נא שמה הלא מצער היא. וא\"ר יצחק, ישיבתה של צוער חמשי' ואחת שנה הוו, מניין נ\"א. א\"ל ר' זירא לר' סימון, לוכיחנהו מר להני דבי ר\"ש גלותא. א\"ל, לא מקבלי מנאי. א\"ל, אע\"ג דלא מקבלי, לוכיחנהו מר. דא\"ר אחא בר חיננא, לעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב\"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, ויאמר אלי עבור בתוך העיר והתוית תו וגו'.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם אל תהא מצות העומר קלה בעיניך.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חרב מונחת לו על צוארו וגהינם פתוחה לפניו, שנאמ' הנה מטתו של שלמה וגו', כלם אחוזי חרב וגו', מפחד בלילות, מפחדה של גהינ', שדומ' ללילה.",
+                "לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך להיות מועל עליהם ועל השבועה. ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, שסופו להאכילך טבל. ואל תהי רגיל אצל כהן, שסופו להאכילך תרומה. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסוף שתכשל. וא\"ר ינאי בר יאשיה, כל המסתכל בנשים סוף שהוא בא לידי עברה.",
+                "לעולם יהא אדם ממעט בשחוק ועוסק בתורה.",
+                "אמ' רב, לעו' יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרוב' עליו.",
+                "א\"ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו, שנ' ולאברם הטיב בעבורה.",
+                "א\"ר יהודה אמ' רב, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה שבתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנ' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, חיטך לשלם.",
+                "לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה, שנ' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה.",
+                "לעולם אל ימהר אדם רגליו לבית חבירו.",
+                "אמ' רב חיננא בר פפא, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנ' והיה אם זרע ישראל ועלה וגו', וכתי' בתריה וידל ישראל.",
+                "לעו' חייב אדם לצער עצמו עם הצבור.",
+                "לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהיה קפדן כשמאי, כי הענוה גדולה לפני הקב\"ה, שנ' וענוים ירשו ארץ.",
+                "לעו' יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וילביש ויכסה אשתו ובניו יתר ממה שיש לו, שהם תלוין עליו, והוא תלוי במי שאמ' והיה העולם.",
+                "לעו' יהא אדם יודע אצל מי יושב, ואצל מי עומד, ואצל מי מיסב, ואצל מי משיח, ואצל מי חותם את השטר, ואצל מי קורא.",
+                "לעו' יהא אדם זהיר בתשובותיו.",
+                "לעו' הנשים לפני המטה.",
+                "א\"ר שמן בר אבא, לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין כחו מלמטה ואל יהו לו צרים מלמעלה.",
+                "לעו' נזדהר איניש ממקק דסיפרי, מתכך דשיראי, מפח דתאיני, ואילא דעינבי.",
+                "תניא ר' אלעז' בן יעקב אומ', לעולם אל יתן אדם מעות לתוך קופה של צדקה, אלא א\"כ ממונה עליה ת\"ח כר' חנינה בן תרדיון.",
+                "א\"ר אלעזר, לעול' הוי קבל וקיים.",
+                "ר' מאיר אומ', לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמי' ממי שהעושר שלו. שאין לך מדה שאין בה עניות ועשירות, ואין עניות ועשירות מן האומנות, אלא ממי שאמ' וה\"ה, שנ' לי הכסף ולי הזהב.",
+                "היה ר' מאיר אומ', לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסן פרטים מייגעין אותך, ואין אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך בקיסרי וצריך מאתים זוז או עשרים סלעי' לצרכי הוצאה, אם נטלן פרוטות מייגעין אותו ואינו יודע מה לעשות, אלא מצרפן ועושה אותן סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה.",
+                "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח, ואם לא מצא בת ת\"ח ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ואל ישא בת עמי הארץ, מפני שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמ' ארור שוכב עם כל בהמ'.",
+                "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שכלה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפי' בעיר שכלה ישראל.",
+                "א\"ר חייא בר אבין א\"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדם אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, קדמתה ארבעה דורות בישראל, עובד, וישי, ודוד, ושלמה, ואילו צעירה עד רחבעם, שנ' ושם אמו נעמה העמונית. רב יוסף אמ', ספר בר סירא כספרי מינים דמי. ואמ' רב יוסף, ומילי מעליתא דאית ביה דרשו להו עלה עינך מאשת חיל ודומיהן.",
+                "לעו' אל יתן אדם בטחונו על בשר ודם, שכל מי שנותן בטחונו על ב\"ו, לא די לו שאין עושין לו רצונו, אלא שהקב\"ה מקללו, שנ' ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו'. וכל מי שנותן בטחונו בהקב\"ה, לא די לו שעושין לו רצונו, אלא שהקב\"ה מברכו, שנ' ברוך הגבר אשר יבטח בי\"י והיה י\"י מבטחו. בוא וראה מיוסף הצדיק, שעל שתלה בטחונו על בשר ודם לא עשה לו הקב\"ה רצונו וענשו שתי שנים יותר בבית האסורים. והיכן נתן בטחונו על ב\"ו, כשאמ' כי אם זכרתני אתך. א\"ל הקב\"ה, יוסף מועטין הם חסדים שעשיתי עמך, השליכוך אחיך לבור וקדמוך חסדי.",
+                "ויספר משה לחתנו. לעולם הצדיקים מספרי' בכבודו של מקום, שנ' ספרו בגוים את כבודו. והיינו דאמ' ולמען תספר באבו\"ב.",
+                "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנ' נשים שאננות.",
+                "א\"ל רב לר' חייא, נשים במאי זכיין. א\"ל, באקרויי בנייהי בבי רב, ובאתנויי בי רבנן, ומתאחרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.",
+                "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא י\"י, ובנהנה ביגיעו נאמ' יגיע כפיך כ\"ת אשרי וכול'.",
+                "גדולה הכנסת ארחים מהקבלת פני שכינה, שנ' ויאמר [וגו'] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מ\"ע.",
+                "גדולה הכנס' ארחים מהשכמת פני שכינה. דתנן מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני הארחין ומפני בטול בית המדרש.",
+                "גדולה כבודן של בריות, שדוחה לא תעשה שבתורה.",
+                "גדול תלמוד תורה מכבוד אב ואם.",
+                "גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, שנ' עתה באתי. והני מילי תלמוד תורה דרבים, אבל דיחיד עבודה עדיפא ממנה.",
+                "גדול תלמו' תורה מן המעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה.",
+                "גדול הנושא אשה כלומד תורה, שהרי מוכר ס\"ת לישא אשה וללמוד תורה.",
+                "גדול המלוה לעני יותר מן הנותן לו צדקה.",
+                "גדול המעשה יותר מהעושה, שנ' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם.",
+                "גדולה תענית מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.",
+                "גדולה תפלה מן הקרבנות כלן, שנ' למה לי רב זבחיכם וגו', וכתיב בתריה ובפרישכם כפיכם וגו'.",
+                "גדולה דיעה, שנתנה בין שני שמות, שנ' כי אל דיעות י\"י.",
+                "גדולה תורה, שממנה חיים לעושיה בעולם הזה ובע\"ה, שנ' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, [ואומ'] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואומ' ארך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד. ואומ' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ואומ' י\"י עז לעמו יתן י\"י יא\"ע בשלום.",
+                "גדול המעשה יותר מהעושה, שנ' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם.",
+                "גדולה תענית מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.",
+                "גדולה תפלה מן הקרבנות כלן, שנ' למה לי רב זבחיכם וגו', וכתיב בתריה ובפרישכם כפיכם וגו'.",
+                "גדולה דיעה, שנתנה בין שני שמות, שנ' כי אל דיעות י\"י.",
+                "גדולה תורה, שממנה חיים לעושיה בעולם הזה ובע\"ה, שנ' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, [ואומ'] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואומ' ארך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד. ואומ' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ואומ' י\"י עז לעמו יתן י\"י יא\"ע בשלום."
+            ]
+        }
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "מנורת המאור",
+        "enTitle": "Menorat HaMaor",
+        "key": "Menorat HaMaor",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "פיוט",
+                "enTitle": "Piyyut"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "א; פרק הצדקה",
+                "enTitle": "i; On Charity"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ב; פרק התפילה",
+                "enTitle": "ii; On Prayer",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה",
+                        "enTitle": "Prayer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה בבית הכנסת",
+                        "enTitle": "Prayer in the Synagogue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נטילת ידים",
+                        "enTitle": "Washing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ציצית",
+                        "enTitle": "Tzitzit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילין",
+                        "enTitle": "Tefillin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר מאה ברכות",
+                        "enTitle": "Hundred Berakhot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין שליח צבור",
+                        "enTitle": "Chazzan"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קדיש",
+                        "enTitle": "Kaddish"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמע",
+                        "enTitle": "Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמידה",
+                        "enTitle": "Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר י\"ח ברכות",
+                        "enTitle": "Order of Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת כהנים",
+                        "enTitle": "Birkat Kohanim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נפילת אפים",
+                        "enTitle": "Tachanun"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת התורה",
+                        "enTitle": "Torah Reading"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנחה",
+                        "enTitle": "Mincha"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילת ערבית",
+                        "enTitle": "Arvit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת שמע על המיטה",
+                        "enTitle": "Bedtime Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות של שבת",
+                        "enTitle": "Shabbat Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הבדלה",
+                        "enTitle": "Havdalah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש חודש",
+                        "enTitle": "Rosh Chodesh"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת הלבנה",
+                        "enTitle": "Kiddush Levanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חנוכה",
+                        "enTitle": "Chanukah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פורים",
+                        "enTitle": "Purim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חג המצות",
+                        "enTitle": "Pesach",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "בענין הגעלת הכלים",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין בדיקת החמץ",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין יום ארבעה עשר",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין דברים שעוברין בפסח",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין לישת המצה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין איסור מלאכה",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין המלאכות המותרות בחול המועד",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין תפלות ימי החג וסדר ליל פסח",
+                                "enTitle": "viii"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר ספירת העומר",
+                        "enTitle": "Sefirat HaOmer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבועות",
+                        "enTitle": "Shavuot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות התעניות",
+                        "enTitle": "Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הגשמים",
+                        "enTitle": "Drought Relief"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תענית יחיד",
+                        "enTitle": "Individual Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאורעות שאירעו לאבותינו",
+                        "enTitle": "Matters that Occurred to our Forefathers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשעה באב",
+                        "enTitle": "Tisha BeAv"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תיקון האשמורות",
+                        "enTitle": "Selichot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש השנה",
+                        "enTitle": "Rosh Hashanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום כיפור",
+                        "enTitle": "Yom Kippur"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אתרוג והדס וערבה",
+                        "enTitle": "The Four Species"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לולב",
+                        "enTitle": "Lulav"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות חג הסוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוספות",
+                        "enTitle": "Addenda"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ג; פרק התשובה",
+                "enTitle": "iii; On Repentance",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת התשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין הייסורין",
+                        "enTitle": "On Afflictions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח התשובה",
+                        "enTitle": "The Power of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סבות התשובה וכלליה",
+                        "enTitle": "Incentives of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיצד היא התשובה",
+                        "enTitle": "What is Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת בעל תשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of the Repenter"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מרגניתא דר' מאיר",
+                        "enTitle": "Marganita deRabbi Meir"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכיות ועברות",
+                        "enTitle": "Merits and Transgressions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר התשובה",
+                        "enTitle": "Order of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשובה",
+                        "enTitle": "Laws of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בצדיקים קדושים",
+                        "enTitle": "Tales of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין התוכחות",
+                        "enTitle": "Reprovement"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ד; פרק הענווה",
+                "enTitle": "iv; On Humility",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלות הענווה ומידות העניו",
+                        "enTitle": "Its Attributes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדברים המביאין לידי ענוה",
+                        "enTitle": "Developing Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הענווה",
+                        "enTitle": "Its Habits"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הגאווה וכתותיה",
+                        "enTitle": "Haughtiness and its Subclasses"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה ענוה",
+                        "enTitle": "Great is Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יהירות",
+                        "enTitle": "Arrogance"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ה; פרק תלמוד תורה",
+                "enTitle": "v; On Fixed Hours of Study",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד תורה",
+                        "enTitle": "Torah Study"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה אומן למעשה בראשית",
+                        "enTitle": "Torah is an Architect of Creation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה וישראל",
+                        "enTitle": "Torah and the Jewish People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתר התורה",
+                        "enTitle": "The Crown Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאור התורה",
+                        "enTitle": "The Light of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "רפואת התורה",
+                        "enTitle": "The Healing of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עץ החיים",
+                        "enTitle": "Tree of Life"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב אדם למסור את נפשו על התורה",
+                        "enTitle": "Dedication to Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עניין ביטול תורה ועונשו",
+                        "enTitle": "Bitul Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר העוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Its Reward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוקן של צדיקים",
+                        "enTitle": "Death of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד התורה ביום ובלילה",
+                        "enTitle": "Torah Study by Day and by Night"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יפה תורה עם מלאכה",
+                        "enTitle": "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוונת תלמוד תורה לשמה",
+                        "enTitle": "Torah for its Own Sake"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צריך אדם לחזר אחר התורה",
+                        "enTitle": "Seeking Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תורה ודרך ארץ",
+                        "enTitle": "Torah and Derekh Eretz"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין ספר תורה",
+                        "enTitle": "Sefer Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מתן תורה",
+                        "enTitle": "Giving of the Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין עם הארץ",
+                        "enTitle": "Ignorant People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה",
+                        "enTitle": "The Duty to Teach Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הרב ותלמידיו",
+                        "enTitle": "Teacher Pupil Relationship"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד תלמידי חכמים ועניין נדוי",
+                        "enTitle": "Honoring the Sages"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חמש מעלות לעוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Five attributes of the Torah scholar"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה תורה",
+                        "enTitle": "Great is Torah"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ו; פרק המצות",
+                "enTitle": "vi; On the Commandments",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד המצות ע\"מ לעשותן וללמדן",
+                        "enTitle": "Study in order to keep and teach"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות וישראל",
+                        "enTitle": "The commandments and Israel"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאהבת ישראל במצות מוסרין נפשם עליהן",
+                        "enTitle": "Dedication and sacrifice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות ועשייתן",
+                        "enTitle": "On their fulfilment",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בחריצות וזריזות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' באזהרה מבטול מצות עשה",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' להגדיל ולהאדיר את המצות",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בהידור המצוה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בכוונת עשיית המצוה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בעשיית המצוה מממון היתר",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' במצות שהן מדברי סופרים",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר הברכות",
+                        "enTitle": "Order of blessings",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בדבר שכולל כל הברכות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מילה",
+                        "enTitle": "Laws of circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה מילה",
+                        "enTitle": "Great is circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת אירוסין",
+                        "enTitle": "Betrothal blessing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות פדיון הבן",
+                        "enTitle": "Laws of redeeming the firstborn"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מזוזה",
+                        "enTitle": "Laws of mezuzah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אונן",
+                        "enTitle": "Laws of onen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אבל",
+                        "enTitle": "Laws of mourning"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין ההספד",
+                        "enTitle": "The eulogy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין מצטערין יותר מדאי",
+                        "enTitle": "Not to grieve excessively"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עירובי חצרות ותבשילין",
+                        "enTitle": "Eruvin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חלה",
+                        "enTitle": "Laws of Challah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת מעקה",
+                        "enTitle": "Parapet blessing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ז; פרק גמילות חסדים",
+                "enTitle": "vii; On Acts of Mercy",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת גמילות חסדים א",
+                        "enTitle": "Great is Kindness I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ביקור חולים",
+                        "enTitle": "Visiting the Sick"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תשובת החולה",
+                        "enTitle": "The Vidduy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הספד המת",
+                        "enTitle": "Eulogizing the dead"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה גמילות חסדים ב",
+                        "enTitle": "Great is Kindness II"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים",
+                "enTitle": "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "שמור שבת",
+                        "enTitle": "Observing Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברית שבת",
+                        "enTitle": "The covenant of Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת",
+                        "enTitle": "Oneg Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד שבת",
+                        "enTitle": "Honor the Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה שבת",
+                        "enTitle": "Great is Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חגים",
+                        "enTitle": "Holidays"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספה",
+                "enTitle": "Addendum"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ט; פרק כיבוד אב ואם",
+                "enTitle": "ix; On the Honoring of Parents",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "Great is honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פרטי הכבוד",
+                        "enTitle": "The ways of honoring"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיבוד אב ואם ולימוד המוסר",
+                        "enTitle": "Morals in honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עד היכן כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "The extent of honoring one's parents"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "י; פרק נישואי אשה",
+                "enTitle": "x; On Marriage",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "זיווגו של אדם; הכרח או בחירה",
+                        "enTitle": "One's match; fate or choice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כמה טובה אשה טובה",
+                        "enTitle": "How great is a great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הטובה",
+                        "enTitle": "The virtues of great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד האשה",
+                        "enTitle": "Honoring a wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא בת טובים",
+                        "enTitle": "Marriage and lineage"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המזנה על אשתו כעובד ע\"ז",
+                        "enTitle": "One who commits adultery is likened to an idolater"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הוא הזנות",
+                        "enTitle": "The severity of sexual immorality"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא אשה הגונה בימי הבחרות",
+                        "enTitle": "Marrying a suitable wife while young"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הצנועה",
+                        "enTitle": "The virtues of a modest woman"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיבור האדם אל אשתו",
+                        "enTitle": "Communion with one's wife",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' ע\"פ הראב\"ד ומקצת דעות אחרות",
+                                "enTitle": "i According to the Raavad"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ע\"פ הרמב\"ן",
+                                "enTitle": "ii According to the Ramban"
+                            }
+                        ]
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יא; פרק גידול בנים",
+                "enTitle": "xi; On the Education of Children",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מוסר הבן",
+                        "enTitle": "Discipline a son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המייסר את בנו מחכימו",
+                        "enTitle": "He who disciplines his son makes him wise"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר של אהבה",
+                        "enTitle": "Chastisement of love"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצלת בנים לאבות",
+                        "enTitle": "Extrication of fathers by sons"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שאדם חייב לעשות לבנו",
+                        "enTitle": "Commandment a father must fulfill towards his son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב הקהל לשכור מלמדי תינוקות",
+                        "enTitle": "The community must hire teachers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ישתדל אדם ללמד תורה לבנו",
+                        "enTitle": "One must teach his son Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבנים",
+                        "enTitle": "Love of a father to his sons"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יב; פרק משא ומתן",
+                "enTitle": "xii; On Upright Conduct in Business",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת הנושא ונותן באמונה",
+                        "enTitle": "Acting in business honestly"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן הגזל",
+                        "enTitle": "Keeping away from theft"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן האונאה",
+                        "enTitle": "Keeping away from fraud"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להלוות לעני בשעת דחקו",
+                        "enTitle": "To loan the poor"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה",
+                        "enTitle": "Engaging in an honorable trade"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יג; פרק הדין והדיין",
+                "enTitle": "xiii; On the Proper Administration of Justice",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הצדקה והדינין",
+                        "enTitle": "Great is justice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדול המשפט",
+                        "enTitle": "Great is jurisprudence"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות הדיין",
+                        "enTitle": "The qualities of a judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גנאי הדיין שאינו הגון",
+                        "enTitle": "The disgrace of an unfit judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן השוחד",
+                        "enTitle": "Keeping away from bribery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא משאן של ישראל",
+                        "enTitle": "To carry the load of the people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעשות דין אחד לכל",
+                        "enTitle": "To carry out justice to all"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "למנות דיינים זקנים",
+                        "enTitle": "To appoint elderly judges"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יד; לשמוח בחלקו",
+                "enTitle": "xiv; On Contentment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "To rejoices in one's lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצדיק והספוק במועט",
+                        "enTitle": "To be satisfied with a little"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הביטחון בהקב\"ה",
+                        "enTitle": "Trusting God"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בחסידים ששמחו בחלקם",
+                        "enTitle": "Accounts of the pious ones"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "The reward of he who rejoices in his lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הקנאה",
+                        "enTitle": "On jealousy"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טו; פרק הכעס והחמה",
+                "enTitle": "xv; On Equanimity",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח המאריך אפו ואינו כועס",
+                        "enTitle": "The praise of he who is slow to anger"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו",
+                        "enTitle": "He who becomes angry his wisdom departs from him"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המרבה לכעוס עונו רב",
+                        "enTitle": "The great sin of he who becomes angry regularly"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טז; פרק החנופה והליצנות",
+                "enTitle": "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין החנופה",
+                        "enTitle": "On flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות החנפים",
+                        "enTitle": "The classes of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי החנפים",
+                        "enTitle": "The ways of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה החנופה",
+                        "enTitle": "The severity of flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הליצנות והלצים",
+                        "enTitle": "On scoffing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הליצנות",
+                        "enTitle": "The severity of scoffing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יז; פרק אהבת החברים",
+                "enTitle": "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין אהבת חבירו",
+                        "enTitle": "Loving one's fellow"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא המחלוקת",
+                        "enTitle": "The severity of"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא השנאה",
+                        "enTitle": "The severity of discord"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבריות",
+                        "enTitle": "Love of all people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתחבר לטובים ולישרים",
+                        "enTitle": "Associating with the upright"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות החבר הטוב והנאמן",
+                        "enTitle": "The qualities of a good friend"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גרי הצדק וישראל שוין באהבה",
+                        "enTitle": "Loving the converts equally"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חביבין הגרים",
+                        "enTitle": "Beloved are the converts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לכבד את חבירו",
+                        "enTitle": "Honoring one's friend"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יח; פרק לשון הרע",
+                "enTitle": "xviii; On Cleanness of Speech",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מות וחיים ביד לשון",
+                        "enTitle": "Death and life are in the power of the tongue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה לשון הרע",
+                        "enTitle": "The severity of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונשו של לשון הרע",
+                        "enTitle": "The punishment of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות מספרי לשון הרע",
+                        "enTitle": "The classes of slanderers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת השתיקה",
+                        "enTitle": "The greatness of silence"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יט; בענין כסוי סוד חבירו",
+                "enTitle": "xix; On Keeping a Friend's Secret",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בכסוי הסוד וגלויו",
+                        "enTitle": "Keeping and revealing a secret"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הריב",
+                        "enTitle": "On disputes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות אנשי שקר",
+                        "enTitle": "Classes of treacherous men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יזהר אדם בשבועה",
+                        "enTitle": "Being diligent on vows"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "כ; פרק דרך ארץ",
+                "enTitle": "xx; On Good Manners",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין דרך ארץ",
+                        "enTitle": "On etiquette"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "א' דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                        "enTitle": "i etiquette of Torah scholars"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דרך ארץ הראויה לזקנים",
+                        "enTitle": "ii etiquette of elders"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' דרך ארץ של אנשים",
+                        "enTitle": "iii etiquette of men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ד' דרך ארץ של נשים",
+                        "enTitle": "iv etiquette of women"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ה' דרך ארץ בכלל ובפרט",
+                        "enTitle": "v etiquette rules"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שהם מדרכי האמורי",
+                        "enTitle": "Ways of the Amorite"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים בדרך ארץ",
+                        "enTitle": "More on etiquette"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "מקצת דברים מחופת אליהו רבה",
+                "enTitle": "Chupat Eliyahu Rabbah",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "פתיחה",
+                        "enTitle": "Forward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה",
+                        "enTitle": "Gate of Three"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Four"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה",
+                        "enTitle": "Gate of Five"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ששה",
+                        "enTitle": "Gate of Six"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Seven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שמונה",
+                        "enTitle": "Gate of Eight"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער תשעה",
+                        "enTitle": "Gate of Nine"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער עשרה",
+                        "enTitle": "Gate of Ten"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער אחד עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Eleven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שנים עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Twelve"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Thirteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fourteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fifteen"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור עולם",
+                "enTitle": "Ohr Olam"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור גדול",
+                "enTitle": "Ohr Gadol"
+            },
+            {
+                "heTitle": "גדול השלום",
+                "enTitle": "Great is the peace"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספות",
+                "enTitle": "Addenda",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "א' תשובת הר\"ר מאיר בענין הזיווגים",
+                        "enTitle": "i"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דברים שמנו חכמים במנין",
+                        "enTitle": "ii"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' מדרש לעולם",
+                        "enTitle": "iii"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7e493b864e5f2e9574d0e960aeea0261c591783f
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Menorat HaMaor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,5385 @@
+{
+    "title": "Menorat HaMaor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Menorat_HaMaor",
+    "text": {
+        "Piyyut": [
+            "בשם ה' אל עולם.",
+            "בשם אלקי אשר לו הגבורה ולשמו נאוה הלל וזמרה",
+            "אצלצל פעמון כנור רנני ואשמע נעים שבח ושירה",
+            "ובו אבטח ולא תמעד אשורי ולא אירא ביום זעם ועברה",
+            "אנתק מוסרי כסלי וכסלי וכסלי בו ויהיה לי לעזרה",
+            "אגדל מחלפות שכלי וסכלי אגלח בתער השכירה",
+            "נתיב רגלי ומעגלי אפלס ואתהלך עלי דרך ישרה",
+            "ימין האל הביאתני הדומו וראיתי והנה שם מנורה",
+            "יאירון יושבי חושך לאורה בחוקי אל ודתו הטהורה",
+            "שלישית למאורות היא אבל דין קדימה לה ומשפט הבכורה",
+            "רצון האל לכל דורש תלמד בלשון צח במו שפה ברורה",
+            "איומה היא ונשקפה כשחר ויפה כלבנה היא וברה",
+            "לאורה ילכו עורים בחושך כמו פקחים בצהר מול מדורה",
+            "הליכותיה הליכות הולכתים אשר כל אורחותם דין ושורה",
+            "מאור זיווה כלפיד\"ות לעין איש ומתוק מדבש אשתו דב\"רה",
+            "חמודה מזהב אופיר וספיר ומכתם ושוהם היא יקרה",
+            "באורה המאורות הם מקנאים כמו אשה מקנאה היא בצרה",
+            "רחוקה מכסיל אך היא קרובה ללב משכיל ועל פיו היא שגורה",
+            "במערבה מאורות יזרחו לה ראו אם יש במזרחה נהרה",
+            "רביביות שביביה וזיקה כמו בזק ירוצץ קל מהרה",
+            "בזיו הודה משמחת לבבות ובו שמחה תהי להם אורה",
+            "יתומה היא ואח אין לה ואחות ומעלמות בנות גילה בחורה",
+            "יחידה היא דמות אין לה בתבל ומרגלית אשר אין לה תמורה",
+            "וגדלה עד מאד ותיף עדי כל בכירה היא לעומתה צעירה",
+            "ספרים הם והיא להם עטרה והיא מקדש לכלם לה עזרה",
+            "פאר ויקר מלכים יתנו לה הכי בה יירשו עצר ומשרה",
+            "נכוחים הם אמריה למבין ותוכיחו ותחת בו גערה",
+            "וכל מעלה לעומתה נמוכה וכל כתר לרגליה מזורה",
+            "חכמים נואלו מולה ושמו לפיהם יד ואמרתם עצורה",
+            "וכל זקן כנער הוא לנגדה ואולת בתוך לבו קשורה",
+            "עדי חן היא לחכמי לב ואותם בכתר עוז ותורה מעטירה",
+            "דרכיה שביל נועם ושלום ודרך טוב וקדש הוא מקורה",
+            "נתיבות אחריה הם מאירים במצות אל אלוק רם ונורא",
+            "בנשף בחצות לילה ואישון לכל עין ואישון היא מאירה",
+            "נעימות בה וגם שובע שמחות ועל המעלות מעלה יתירה",
+            "אמת תהגה וחסד על לשונה ומתעה בעוז אזרה וחגרה",
+            "להורות משפט הקל ליודעיו אשר ארחו לישרי לב לחברה",
+            "נגידים הם דבריה לשומעה בלי שמץ בלי דופי וסרה",
+            "קנותה מחרוץ נבחר וסחרה מאד נעים וטוב מכל סחורה",
+            "אמריה לכל נגע רפואה ומליה צרי נפש צרורה",
+            "ובה פסחים ידלגו כאיל עלי רגלם ולא אגב גררה",
+            "הלום לשון ואלם בה ידבר שפת יתר בלי לשון חסרה",
+            "ועץ חיים לכל המחזיק בה וכל תומכה אשר על פיו סדורה",
+            "וסם מות לעוזב את נתיבה חמת אפעה ומפתן מדורה",
+            "מנשכת כמו שרף ועקרב וצפעוני ונחש במאורה",
+            "קשה יום לו יום מנוחה ימצא בה וכל איש רש ומסכן מעשירה",
+            "וכל עשיר אשר לא יעשנה מהומה לו תהי גם רב מארה",
+            "כעוף יעוף גם כבודו גם יקרו בלי כנף ולא נוצה ואברה",
+            "ועתה אוהבי שמעו דברי וכל אחי ואנשי החבורה",
+            "אני גבר אשר נדו זממי ורוח חלפה עלי ועברה",
+            "בעדן גן אלוקים מחשבותי הביאוני במו רוח סערה",
+            "ושם ראו עצי חיים ודעת ומהם לקחו סעיף ופארה",
+            "וגפן טוב להשכיל מצאו בו ובין ויכרתו משם זמורה",
+            "ולי שורק נטעתיה וזרע אמת לא הפכה לזרה",
+            "סעיפיה עדי ימים תשלח ועד צפון ועד מזרח קצירה",
+            "והיתה לי כרם שדה כרם וחמר וגם מכל עצי שדה הדורה",
+            "והקפתיו בחוקי אל כגדר ובמצות כמו נסמן ושורה",
+            "ענביו ענבי רא\"ש טוב למאכל ויין רקחו לאף יעלה קטורה",
+            "כיין הטוב שנתישן ירעב ויטעם אחר מות תוך קבורה.",
+            "ידידי לחסות בואו לכרמי ובו מחסה יהי לכם וסתרה",
+            "וצוף דבשי ומר ארו נא ומפריי קחו מני תשורה",
+            "שתו ייני ויערי וחלבי ויין לקחי שתו היום לשכרה",
+            "שתו יין משומר בענביו בטרם כל וקודם היצירה",
+            "לכו שברו בלי שוחד ודמים ולא במחיר וכסף ואגורה",
+            "ומה לכם זמורי נזר לגדל כמו גפן סדום שדמות עמורה",
+            "ויינם אחריתו רוש ולענה וקובעתם מסוכה היא במרה",
+            "שמעוני ואם אין לי תבונה ולא השכל ואם דעתי קצרה",
+            "לקורותי בפי לעו דברי ועלי עברה צרה ועברה",
+            "והכה הנדוד אותי בשבטו ונהג בי בכובד גם בסערה",
+            "וירה הזמן חציו בלבי ולו קלע ולא החטיא כשערה",
+            "ואם נלאו שמי שכלי להגשים ועב לקחי להמטיר היא עצורה",
+            "למעשה המנורה לב תשימון אשר מהר אלוקים היא גזורה",
+            "ירכה טוב בכל ירך וכתף ונתח טוב בסוד משנה ומקרא",
+            "קני חכמה ובינה הם קנותה כמו תלמוד ועיקר הגמרא",
+            "גביעים כרקיעים לה ואורם כאור שמש בנר מצוה ותורה",
+            "וקול כפתור כקול כפתור ונשמע עדי כפתור ובית הרן ונמרה",
+            "פרחיה מפורחים בדעה ונראו עד נה\"ר דע\"ה וסורא",
+            "ומלקחים בלקח טוב ומחתות באש קדש ולא נכרית וזרה",
+            "וכליה ומעשיה כמצות אשר יצר בחכמה כל וברא",
+            "וכמראה אשר הראה למשה בהר סיני במעשה המנורה",
+            "פתח דבריך יאיר מבין פתאים",
+            "שחרים אעירה נגינה אזכירה",
+            "וחסד אשירה לאל חי יוצר אור",
+            "ואכתוב גליון בעוז שוכן חביון",
+            "אשר על כל עליון ואדיר גם נאור",
+            "לגלות מסתרים להבין נמהרים",
+            "ולפקוח עורים ועינם בם תאור",
+            "באור טוב משמש הכי לפנות רמש",
+            "מאור שמש ימש והוא הולך ואור",
+            "ואותו אל נורא לאור עולם ברא",
+            "ועל כן הוא נקרא מנורת המאור."
+        ],
+        "Introduction": [
+            "קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר. כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי. נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. פניך האר בעבדך הושיעני בחסדך. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. יהי לבי תמים בחקך למען לא אבוש. עבדך אני הבינני ואדעה עדותך.",
+            "לכו בנים שמעו לי והאזינו קולי. הטו אזניכם ושמעו לי מי פתי יסור אלי. עזבו פתאים וחיו, ומשכילים תהיו. קחו מוסר קחו תבונה, ואשרו בדרך בינה. שמעו שמוע אמרתי, ואל תפרעו לעצתי. כי לקח טוב נתתי לכם, יראת יי' אלמדכם. שמעו ותחי נפשכם, כי אמת יהגה חכי, ולא שקר נסכי. מחשבותי בדרך אמת ינחוני, יומם שעיפי ישיבוני, אף לילות כליותי יסרוני. הלא הם יורוני וזממי תמהים, ורעיוני כמהים. משנתי יעירוני לרגעים, ירגיעוני, ובכל עת יניעוני. ואני ישן ולבי ער, כתנור בוער, וים התשוקה בקרבי הולך וסוער. ומרוב חשקי בתורת אלהי ותאותי ותשוקתי. לדת האל ואהב' זממי בכל עת יריבוני. תחת אהבתי ישטנוני. ומעיני נדדה תנומתם ונגזלה שנתם. ורחקו מני ימי גילי. ולילות עמל מנו לי. והייתי מסלד בחילות על משכבי בלילות. בנפל תרדמה על אנשים בתנומות. בהתפשט מהגויות הנשמות. ובנוח הכוחות הגופניות. וישארו זכים הכוחות הרוחניות. ויתעוררו הכוחות השכליות.",
+            "אז תרתי בלבי וברעיוני, למצוא חזון מה', ולחבר חיבור להיות לי לזכרון, למען ידעו דור אחרון. ואמרתי בנפשי מה אענה ומה אדבר, ואיכה מלין אחבר, וקדמו אותי כמה מחברים מביני ספרים, וחברו כמה חיבורים, כזוהר הרקיע מזהירים. ואיכה יכניס עצמו צעיר הנמלים במקום הגמלים. ושיות דחויו' בנוה אריות, ובמרבץ חיות. וצפרים בקיני הנשרים. והיה לבי טובע בגלי ים המחשבות, ועורך בין קרבי קרבות, ומבעיר בין צלעי להבות, ופעם לעשות יחפוץ, ופעם לא יאבה, פעם יבער ופעם יכבה. אז חשבתי בלבי כל החיבורים הראשונים, וכל הספרים הקדמונים, ואומר אהה ה' אלהים, המוציא מחשבה לנגוהים, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, הבונה בשמים מעלותיו, המכין בחכמתו גלגלי ערץ, וקבע בם את השמש ואת הירח ואת הכוכבים להאיר על הארץ. המוציא במספר צבאם, ולעשות לו שם בראם. עושה עש כסיל וכימה, עוטה אור כשלמה, ותולה ארץ על בלימה. וייצר את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמה, יקרה ואצילה, מרוח קדש אצולה. וברא בו אזנים לשמוע ועינים לראות, גדולות ונוראות, וישם בקרבו לב מבין נפלאות. משוטט במעגלי השכל ובם דורך נתיבות, לחשוב מחשבות. ועשה לו לשון גדולות מדברת, תהלת יוצרה מספרת, ולשם קדשו מזמרת, ועוזו מעוררת, וגבורתו אומרת, וגדולתו מזכרת, ונוראותיו סופרת, ומקצת רוממותו מגדת ולא גומרת, ומעט מזער משבחו שוררת, ורצונו במענה מבקשת ושוחרת, ובהתודותה על פשעה עונה מכפרת, ובניב הלשון מעלת האדם ניכרת, על מעלת הבהמה והחיה, ויהי האדם לנפש חיה.",
+            "ומכל האומות בחר בישראל לנחלה, ולעם סגולה, לשם ולתהלה. וממצרים גאלם מבית עבדים, ויצילם מכף מעבידים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ותהי ידו על מצרים הויה. ויתעלל בהם בעשר מכות, על ידי משה אהרן ומרים, על רוע מעלליהם ומרים, וינער ה' את מצרים בתוך הים. ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה ביד רמה, והמים להם חומה. ומפליא לעשות הגדיל נפלאות, והפליא פלאות. וישם את הים למצרים עמקי מצולה ולישראל חורב ושרב, ויגער בים סוף ויחרב. ויביאם אל גבול קדשו ומעונו, הר זה קנתה ימינו. וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, וישמיעם את הוד קולו משמי מעונו. ובמעמד הגדול והנורא ההוא היו כל נפשות חסידיו, זרע ישראל עבדו עמו ועבדיו. את אשר ישנו פה עמנו היום, ואת אשר אינו פה עמנו היום. ויראו את אלהי ישראל מתוך ענן יומם ועשן ואש להבה, צח ואדום דגול מרבבה. ודבריו שמעו מתוך האש כקול המון ורעם, ואמרו נעשה ונשמע כל העם, וקיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם. ויתן להם משמים, דת קדומה יומים, את יקר תפארתו, אשר היתה באמנה אתו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כשני עופרים תאומי צביה, להגדיל עצה ותושיה. והודיעם משפטיו ומצותיו ועדותיו, את חוקי האלהים ואת תורותיו. כי הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, בחכמה בתבונה ובדעת.",
+            "ומאז היו בעם ה' נביאים, ברוח הקדש נבאים. עד יום גלות הארץ, והיינו לכלה וחרץ. וספו ותמו נביאי, ולא מצאו חזון מה'. ונפסק לחם פת בג הנבואה מעדת אריאל, ולא היה עוד לבני ישראל. וייבש מעיינה אשר כנחל שוטף, וישארו הנביאים רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה' מן השמים. ומאז היה דבר ה' יקר ונמרץ, אין חזון נפרץ, ונפל גדרו ונפרץ. ולהקת הנביאים אחר אשר בגולה לבבל הובאו, ולארץ דוכאו, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא מצאו. ויחזיקו אחרי הנביאים אנשי כנסת הגדולה, ושאר אנשי הגולה. ואחריהם החזיקו התנאים בעלי המשנה, ברוח חכמה ובינה. וכלם קבלו תורה שבעל פה לעטרת צבי ולצפירת תפארה, איש מפי איש עד משה ומשה מפי הגבורה. והיו למדים על פה אמרי שפר, כי דעתם רחבה להכיל ספר. עד אשר קם רבינו הקדוש ראש המדברים, ותחלת המחברים, וחיבר המשניות, לשמור מזמות ותושיות, להיות להם עיני כל ישראל צופיות. כי ראה את עוני ישראל מאד מורה, ואין איש דעה יורה. ועדת ה' בגלות נשבר גאונה, וירד הדרה והמונה. והצרות משתקשקות, והצוקות מתחזקות, ונתמעטו הדעות, ונשתכחו השמעות. ויאמר עת לעשות לה', טרם תשתכח תורה מבני אמוני, וטרם יתחשב בגוים זרע בני, אכתב לו רובי תורתי, וידע וישכיל דת אלהי ישעו, ולא תשכח מפי זרעו. ואחריהם החזיקו האמוראים לכבוד ולצבי, בארץ שנער ובארץ הצבי. ואחריהם רבנן סבוראי קמאי ובתראי. ואחריהם הגאונים וראשי הישיבות והרבנים. וחיברו כמה חיבורים. והעתיקו כמה ספרים מפנינים יקרים. כל איש אשר נדבה רוחו, כפי כחו. ורב חיבר ספרא וספרי, ומי כמוהו מורה. ור' חייא חבר התוספתא. ור' הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש ור' ישמעאל חיברו מכילתא. וגם ר' עקיבא חיבר מכילתא. ור' אושעיא ובר קפרא חיברו בריתות. והיו לאותות. ור' יוחנן חיבר התלמוד הירושלמי בארץ ישראל, קודם חורבן אריאל. ורבינא ורב אשי חיברו התלמוד הבבלי על סדרו, שנים רבות אחר חורבן הבית וגלה יקרו. וכל ההוראות והשאלות והתשובות שהורו כל מנהיג ומנהיג בדורו וראשי הישיבות, וכל הגזירות והתקנות שגזרו והתקינו כל חכם וחכם לצורך זמנו, והעמידו כל דבר מהם על כנו, ויקבעוה הלכה לדורות, משפטים ישרים ותורות. וכמה חכמים וצדיקים, עשו לתלמוד פסקים, והפיצו מעיינותיהם חוצה, להשקות במדב\"ר כל צמא, בדינין ובאיסור ובהיתר ובטהור ובטמא.",
+            "וענייני הספר הזה במספר ספריהם אינם חשובים, והמה בכתובים. לא מפני שהם קשים בעיניהם, אלא מפני שהם פשוטים ושגורים בפיהם. ובפי הכל יחד אבות ובנים, ואפי' תינוקות של בית רבן הקטנים. וישארו על התלמוד מפוזרים ומפורדים, והיו לאחדים, כמקנה במדבר תועה, כצאן אשר אין להם רועה, עדר עדר לבדו, ולא מצא עזר כנגדו. נעו מעגלותם ואין איש מאסף אותם. מלבד מקצת חכמים כרב סעדיה ורב עמרם גאונים, שחברו סידורים לתפלה לעוטה גאונים. והר' יעקב בן הרא\"ש זצ\"ל שחיבר אורח חיים, ושאר ספריו יושר אמריו. ומקצת מחברים אחרים, חיברו מעניינו מעט דברים, כשנים שלשה גרגרים. ואע\"פ שהדבר נוח הוא בעיניהם וקל, קשה הוא בעיני, ומפניו נבהלו רעיוני, ולחברו כדאי אינני, כי כבד הוא ממני. ולא אוכל שאתו ופחדו יבעתני ושאתו. ואומר ולבי מרוב התשוקה, ידכה ישוח. ולא מצא מנוח. מי יתן ידעתי ואמצאהו, אסובבנהו אבוננהו, אבוא עד תכונתו ואדעהו, בחלום אכיר מראהו. ומי יתן ואתחיל אותו ואשלים, אחבירה עליו במלים, ולדעת דרכיו אותי אלהים יחנן, ועדיהם אתבונן.",
+            "וכמה פעמים לכתוב אותו התחלתי, ולחברו השתדלתי, וחתרתי סכלי להשיבו אל היבשה ולא יכולתי, מפני קוצר דעתי, ומיעוט סכלי, ורוב סכלי. וכראותי סר ממני כחי, ואלך מר בחמת רוחי. ובעודי משמים ומשתאה, ואפקח את עיני ואראה, והנה איש עומד לנגדי איום ונורא, ומפחדו זחלתי ואירא. ונשתנו רעיוני, ואפול על פני. ופחדתי ונבהלתי, ונתתי פני ארצה ונאלמתי. וימת לבי בקרבי, ונשמה לא נותרה בי, ויגע בי ויעמידני על רגלי. ויאמר אלי אתה בן אדם. מה לך נרדם. עד מתי תשכב עצל, וימיך עוברים כצל. פקח עיניך, והתר אגודות לשונך, ואתה תאזור מתניך. ואען ואומר, הנה לשלום מר לי מר. מה אומר לאדוני, ואין מלה בלשוני. כי לא שמרתי מזמה, ולא למדתי חכמה. ואנכי עפר ואפר, ולא ידעתי ספר. ואיכה אדבר בבינה ובמדע, ואני בער ולא אדע. ולא קריתי ולא שניתי ובגולה נמר רוחי ושניתי. ורוב ימי הייתי מתנועע ומתנודד, כצפור בודד, סג ונאלח, כעוף נודד, קן משולח. וכחי שמש הנדוד שזפו, לא עמד כי ה' הדפו. ואהיה מנוה חפצי מנוד, וישבתי בארץ נוד. כי יד הזמן הנידתני, וטלטלה גבר טלטלתני, וצנוף צנפתני. ולכל קצוות נפזרתי, וכארבה ננערתי, ולא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי. והיך יוכל עבד אדוני זה, חדל אישים ונבזה, לדבר ובפיו אין מענה, אין קול ואין עונה. ואין חלש קצר קומה, יערוך עם גבור מלחמה. ואין איש אשר (כאב) נפשו מהבין גדל ושברה, יכה את קרי\"ת ספ\"ר ולכדה. ויאמר אלי אל תירא ואל תחת. שמע אמרי והאזינה, כי עתה יצאתי להשכילך בינה. עד מתי תשתאה, פקח עיניך וראה. ואשתומם על המראה וממני דעת פליאה. ויאמר אלי מה אתה רואה. ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה, וכברק ירוצץ זיוה והלה. ונרותיה כזוהר הרקיע יזהירו, אל מול פני המנורה יאירו. וכאור החמה שבעתים אורה, לא יכבה בלילה נרה, נר מצוה ותורה, על המנורה הטהורה. רוח ה' נוססה בי משמי ערץ, להאיר על הארץ. מתוק לעינים האור, ולכל בני ישראל היה אור. וכראותי צהלו פני, ותאורנה שתי עיני. ואקוד ואשתחוה לה', ואומר הפעם אודה את ה', מנת כוסי וחבלי, כי אשב בחושך ה' אור לי. וישב אלי המלאך הדובר בי, וישלח את ידו ויגע בי, ויאמר אלי את אשר תמצא אכול, ועשה תעשה וגם תוכל יכול. ואביט והנה בידו מגלה עפה, כמו שחר נשקפה, ברה כחמה וכלבנה יפה, אמריה צחות ללעגי שפה. ובטוב מכל אבן יקר וספיר מעולפה, ואמרי טעם מתוקים מדבש ונופת צופים מטיפה. וריחה טוב ממור ואהלות עם כל ראשי בשמים מניפה. ופריה נחמד למראה וטוב למאכל מכל גפן פוריה וענפה. פריה מתוק ועליה לתרופה. מפנינים יקרה עליה בשפה ברורה, זאת חוקת התורה, וזה מעשה המנורה.",
+            "ואביט והנה יד נגעה בי בהיותי מסלד בחילה, ויאכילני את המגלה. ותהי בפי מדבש מתוקה, ותבא בקרבי כמים קרים על נפש עיפה ושוקקה. וכאשר טעמתי אורו עיני, ורעמו אזני, וזרחו לי בחשכה מאורים, ואכלתי לחם אבירים. אכלתי יערי שתיתי נסכי, ופריו מתוק לחכי. אני קרתי ושתיתי מים, מאת ה' מן השמים. מן המקור העליון, שיורד על הררי ציון. ואבוא אל אוצרות מטמונים, ואלקוט מחמדי אבנים, ומשך חכמה מפנינים. וכאשר כליתי לאכול התחזקתי, ועוז התאזרתי, וישמח לבי ונעזרתי. ועל משענת אלהי ישעי נסמכתי, ועל עמדי עמדתי, ופתחתי את פי ולא נאלמתי. וערכתי תהלה, לנורא עלילה. אשר לשמו קראני, ומכחו המציאני, ומאין אל יש הוציאני. ומבטן לעבד לו יצרני. ונתן לי לשון למודים, לחבר מלים מזהב ומפז רב נחמדים. אמרות טהורות, לפקוח עינים עורות, והיו למאורות. לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה. לבי לחשוב מחשבות, שם השכל מגמתו. ורעיוני בשדה התבונות, תלמים חורש לעומתו, יפתח וישדד אדמתו. עד אשר מכל אבן נגף אותו סקלתי, ופרדס נאה בתוכו נטעתי, ועצי עדנים בו שתלתי. ועץ הדעת להבין פליאה, ועץ חיים תאוה באה. בתוך הגן מעין כל משכיל מראיהם לא נעלם, והאיש החפץ חיים יקח מפריה ואכל וחי לעולם. ובו כל עץ נחמד למראה בעתו יתן פריו, מה טובו ומה יופיו. נטע שעשועים יפה אף נעים גן חמודות, שתול על פלגי תעודות. יפיץ דעת ומזמה, נחל נובע מקור חכמה. מעין גנים, מימיו נאמנים. גדול ורחב ידים, תאוה לעינים. מלא על כל גדותיו, הולך על ארבע פעמותיו. גברו נוזליו וזרמיו, ונתן מימיו. בקיץ ובחורף לא ייבש, ופלגיו הולכים על פני השדה כהלך דבש. וכל צמא במימיו בלא כסף ובלא מחיר תשוב אליו נפשו, ישתה וישכח רישו. ועריפי נטפיו יקוו בתוך האגן, להשקות את הגן. עד אשר עלו צמחיו, והאירו פרחיו, ונתנו ריח דודאיו ותפוחיו. והזילו בשמיו, ונטפו סמיו. והציצו סנסניו, והניצו רימוניו. ונראו נצניו, וגדלו ששוניו. ופרחה חבצלת שרוניו, והפיחו קנמוניו. והריחו נרדיו, והבשילו מגדיו. וצללי ההדסים, את הגן מכסים. והעלים והשריגים, יחד משתרגים. והענפים אותו מקיפים. וכל איש אשר רוח אלהים בו, ותורת אלהיו בקרבו, בצלו יחסה ויתלונן, והיו עלהו רענן. ורוח חכמה ובינה בלילה עליו מרחפת, וכל היום חופפת. עד אשר לאף כל משכיל עלה רקחו, נרדו נתן ריחו. ומגדל עוז בתוכו בנוי לתלפיה, וארמון על משפטו ישב ללמוד בתוכו תושיה. ובו שולחן התעודה ערוך, ויין המזמה מסוך. וקול יצריח אף יריע. לקצה הארץ יגיע. לכו לחמו בלחמי אשר אהבתי, ושתו ביין מסכתי, לא לחם ולא בשר, כי אם שכל ומוסר. ולא יין הרקח, כי אם יין הלקח. אכלו רעים שתו ושכרו דודים, והתענגו על רוב שלום ידידים.",
+            "בני לדברי הקשיבה ולאמרתי, ואל תפרע לעצתי. שקוד על הספר הזה יומם ולילה, ואל תשוב לכסלה. אל תתן שינה לעיניך ולעפעפיך תנומה, ויגד לך תעלומות חכמה ולא יבצר ממך מזמה. הוא הספר, הנותן אמרי שפר. הנקרא מנורת המאור, אשר באור החיים תאור. אור יפוץ משמי ערץ, לאחוז בכנפות הארץ. להראות סודות התורה ומצפוניה, והאיר אל עבר פניה. להאיר ממחשך הפתיות אוילי העם וכסיליהם. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וזיו נגה עליהם. ויאור להם כל שעריו עשרים פרקים, מצות ישרים וחוקים, ומשפטים צדיקים. כל איש אשר ידבנו לבו לשמוע דבריו ולהקים, שואל בפרקי\"ם. כל פרק ופרק בעניינו עומד על כנו, נחמד למראה ופרק\"ו נאה. ושמתי כל פרקיו שוות, שאין אני יודע מתן שכרן של מצות. ולא הקדמתי על המצוה הקלה החמורה, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכולם נכוחות ותמימות, שכולם מתאימות. בואו שעריו בתודה, לתורה ולתעודה. עברו ושובו משער לשער, גם זקן גם נער. ויפתחו לכם שערי אורה, אל מול פני המנורה.",
+            "יהי לבך בני אל דת וחוקים אשר הם מדבש לחך מתוקים",
+            "שמע מוסר קנה תורה ומצוה ומשפטים אשר כראי חזקים",
+            "רחץ וטהר במעין התבונה וממיו דלה מים עמוקים",
+            "אזי תאיר בנרות המנורה וילכו ממרורותך ברקים",
+            "לך באתי להודיע נתיבה וגם דרכה ואלו הפרקים:",
+            "פרק ראשון. מדבר בצדקה רב להושיע, ונפש נענה ישביע.",
+            "פרק שני. להתפלל ערב ובקר וצהרים, אל אל בשמים.",
+            "פרק שלישי. מורה דרכי התשובה, מן העון והמשובה.",
+            "פרק רביעי. להדבק בענוה, ולפרוש מן הגאוה.",
+            "פרק חמישי. לקבוע עתים לתורה, ולמעט בעסק ובסחורה.",
+            "פרק ששי. לקיים המצות בכל יכולתו, את הכל עשה יפה בעתו.",
+            "פרק שביעי. לגמול חסד לכל אדם ואוהב ורע, ואל יחשוב להרע.",
+            "פרק שמיני. לכבד שבתות וימים טובים, במלבושים נאים ומאכלים ערבים.",
+            "פרק תשיעי. בענין כבוד אב ואם, לנטלם ולנשאם.",
+            "פרק עשירי. לישא אשה ולכבדנה, ודבר טוב ישמחנה.",
+            "פרק י\"א. לגדל את הבן על הדרך הנכונה, גם כי יזקין לא יסור ממנה.",
+            "פרק י\"ב. לישא וליתן באמונה, בכל ממכר ומקנה.",
+            "פרק י\"ג. לעשות הדיין דין אמת לרמים ולשפלים, ושפט בצדק דלים.",
+            "פרק י\"ד. לשמוח בחלקו, אם מעט ואם הרבה ספוקו.",
+            "פרק ט\"ו. לעזוב חמה ולרצות יהי נוח, כי הכעס בחיק כסילים ינוח.",
+            "פרק י\"ו. שלא להחניף ולהתהלך בדרך תמים, ושלא לגנוב דעת העמים.",
+            "פרק שבעה עשר. לאהוב את החבירים כנפשו, ולחמול על הונם כרכושו.",
+            "פרק י\"ח. שלא לנבל פיו ושלא לספר לשון הרע, ומשניהם פיו יגרע.",
+            "פרק תשעה עשר. שלא לגלות סוד הפקיד אצלו רע, פן יחסדו שומע.",
+            "פרק עשרים. ללמוד דרך ארץ ומהלכיו, וללכת בדרכיו.",
+            "והנני מחלה פני כל חוזה חיבור זה, שיביט אליו בעין חמלה, ויתקן טעות כל מלה, ומהאל יהיה לו שכר הפעולה. ואם ימצא בו ערות דבר יכסה עליו ולא יגלהו, וכחכמתו יעשה ויתקנהו, אולי משגה הוא. והנני מתחנן אליכם מליצי רעי, אחי ומיודעי, ליישר מעגלי, ולהכין שבילי. הורוני ואני אחריש ומה שגיתי הבינו לי. והנני לפניכם כסומא ואבוקה בידו, וכתלמיד המסדר לפני רבותיו תלמודו. למען ילמד וימצא חן במדב\"ר, וידע וישכיל מן מוצא דבר. והנה בשמים עדי, ובמרומים סהדי, כי לא היתה כוונתי בזה הספר כי אם לכבוד השם, ולא ליטול את השם. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא חכמה ולא בינה ולא דעת ולא תבונה, ולא ידעתי לדבר נכונה. ואני דל ורזה, עני ונבזה. וכן ארז\"ל במלה מודעת, אין עניות כעניות הדעת. ואל יאשים אדם כסיל ביום סכלו נרדם והוזה, ועניות עני אל יבזה. וכל אשר ייטב הספר הזה בעיניו, וכשר הדבר לפניו, יחשוב אותו כקרבן מרוקח מוקטר מוגש, כל הנוגע בו יקדש. ואם דל הוא ירצה לפניו כקרבן העניים והדלים, וכמנחת האמללים, קל וחומר מהב\"ה שרוצה בקרבן העני מקרבן העשיר, ומקריב מקום אילים ופרים, בני יונה או תורים, או עשירית האיפה קמח שעורים. ואחד המרבה ואחד הממעיט בניב לשון ובשפתים, ובלבד שתהא כוונתו לשמים.",
+            "על כן אמרתי אמלא ספקי, ואשלים חוקי, ואענה אף אני חלקי. ונגד לבי הספר הזה שויתי, עד אשר כיד אלהי הטובה עלי אותו כליתי. והטבעתי יסודו על יסוד הספרים, ויריתי אבן פנתו על פסק המחברים, ומהחיבורים הקדמונים אשר היו לפנים. ומן המקרא והמשנה והאגדתא, מתלמוד בבלי ומתלמוד ירושלמי, ומן התוספתא ומפרקי ר' אליעזר, ומפסיקתא וממכילתא, ומספרא וספרי, ומהלכות גדולות, ומספר היכלות, וממדרש חזית, ומדרש השכם וממדרש תנחומא, המגלה כל תעלומה. ומילמדנו רבינו ומתשובות גאונינו, וממדרש של ר' נחוניא בן הקנה, עדות נאמנה. ומחופת אליהו זוטא ורבה, ומבראשית רבה, וכהנה רבות. ומשאלות החכמים והתשובות, וממרגניתא דר' מאיר ופרקיו, מלא על כל אפיקיו. וספרי הר' משה בן מימון, אשר בחיק החכמה אמון, והר' משה ן' נחמן עד נאמן. ומספרי כל מביני שמועה, ומאורח חיים ומחושן משפט ואבן העזר ויורה דעה. ואעפ\"י שעיינתי בכל אלו החיבורים, לא הבינותי בספרים. ואם קריתי לא שניתי, ואם שניתי סודותם לא גליתי, ואותותם לא ראיתי. ולא עלה מהם בידי כי אם מעט מזער להרים ראשי, הלא מצער היא ותחי נפשי. ונכנסתי למקום אימה ומורא, אל המדבר הגדול והנורא. והייתי כגונב ממעונות אריות טלאים, וכמלקט שבולים בעמק רפאים, או כלוקח צפורים מקיני נשרים, או כרועה עדרים בהררי נמרים. ולפיכך להזכיר שמי בגלוי לעיני בני עמי, בושתי ונשתנו רעיוני, וכסתה כלימה פני. פן יקל בעיניהם ויבזוהו, וכאין וכאפס יחשבוהו. פן יאמרו איך כסיל מחכים פתאים, ואיך הולך שובב בדרך לבו יורה חטאים. ולמען אשר לא ישכחוני שמעי ואנשי שלומי, ולמען הזכיר את שמי, רמזתי בו שמי והוא פלא, נסתר ונגלה, בראשית הפרקים האלה. ואקח אותיות שם איש נבזה וחדל אישים, והרמותים מבין דלים ורשים, ואשים אותם ראשים. ואולי ייטבו דברי בפי כל מבקשיהם, ולי מה נעמו ראשיהם. והדן אותי לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות, כדכתי' היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.",
+            "ועתה אתחיל לבאר הפרקים כפי יכולתי, באשר ה' אתי, ובו שמתי מבטחי ונצחי, וחסדיו שויתי נגדי ונכחי, ונאמנה אל אל רוחי. כי כל מעשה האדם כאין נגדו, ונשגב ה' לבדו. ובאחת יבערו ויכסלו אשר הם חכמים בעיניהם, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.",
+            "אליך ה' אקרא להכין לבי ומחשבותי. שיתה ה' שמרה לפי, נצרה על דל שפתי. יהי רצון מלפניך וימצא עבדך חן בעיניך לשמור משיבוש רעיוני, ומשגיאות הגיוני, ואשמרה דרכי מחטוא בלשוני. ותסתריני מרוכסי איש בסתר פניך, ובמחשכים כסה עלי אור פניך, ולמדני לעשות חקיך, אלהים חיים ומלך עולם, ואל ישוב דך נכלם.",
+            "הורני ה' דרך חוקיך ואצרנה עקב. הורני ה' דרכך אהלך באמתך. יחד לבבי ליראה שמך. דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי. תהי ידך לעזרני כי מצותיך לא שכחתי."
+        ],
+        "i; On Charity": [
+            "מדבר בצדקה רב להושיע",
+            "יהיר כילי סורה אלי שימה מלי על לב חוקה",
+            "שבע נא נפש נענה אותה אל נא תשיב ריקה",
+            "רב לך מהון למה תקפוץ יד מנפש השוקקה",
+            "אחרוש תלם מיטב כרם מיטב שדה מיטב חלקה",
+            "לכן בשדה טוב ותרומות בו זרעו לכם לצדקה.",
+            "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר ועת לדרוש את ה' עד יבוא יורה צדק לכם. גרסינן בבבא קמא בפרק ראשון א\"ר יוחנן משמיה דר' שמעון בן יוחאי מאי דכתי' (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים (שנא' אשריכם זורעי וגו'), ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר ויזרע יצחק בארץ ההיא. וכי זרע דגן זרע יצחק, חס ושלום, אלא לקח את ממונו וזרע צדקה לעניים, הה\"ד זרעו לכם לצדקה. וגרסינן במדרש הפסוק הזה מתחיל בוא\"ו ומסיים בה\"א. סימן י\"א. רמז לי\"א ברכות שמתברך מי שנותן צדקה לעניים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. קצרו לפי חסד. ר\"ל ששכר הצדקה מרובה כשכר גמילות חסדים. ואעפ\"י שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, אם תזרעו מעט לצדקה תקצרו הרבה לפי גמילות חסדים. הה\"ד זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. ד\"א לפי חסד, מאי לפי חסד, אמ' ר' אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנא' זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. מלמד שאדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, קצר ודאי אוכל, ובצדקה נאמרה הזריעה עם הקצירה, ללמדך שהזורע אפי' מעט לצדקה שיקצור על כל פנים יותר ממה שזרע.",
+            "תניא א\"ר עקיבא אם בא עני אצלך בשחרית ונתת לו איסר והלך לו ובא אחר במנחה אל תאמר כבר נתתי לראשון ודי לי אלא תן גם לשני ואל תחזירהו ריקם, שנא' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, ואין זריעה אלא צדקה.",
+            "ר' אליעזר אומר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. אמ' הב\"ה שתי דרכים נתתי לישראל אחת של טובה ואחת של רעה. של טובה היא של חיים. ושל רעה היא של מות. של טובה יש בה שתי דרכים. אחת של חסד ואחת של צדקה. ושמואל הנביא ע\"ה עומד על שתי דרכים הטובים הללו. ואומר באיזו דרך אלך, בשל חסד, של צדקה טובה הימנה, ואם אלך בשל צדקה, של חסד טוב הימנה, אלא מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני מניחן ואקח שתיהן לעצמי. אמ' לו הב\"ה אתה נתת עצמך בין שתי הדרכים הטובים הללו חייך אני נותן לך שלש מתנות טובות. ללמדך שכל העוסק בצדקה ובגמילות חסדים שיורש שלש מתנות טובות, ואלו הן חיים צדקה וכבוד, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. א\"ר שמעון בכח הצדקה המתים עתידין להחיות. מנין אנו למדים, מאליהו התשבי זכור לטוב, שהיה הולך מהר להר וממערה למערה. הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול, ואמו של יונה היתה, ומפתה ומשמנה היו אוכלין הוא והיא ובנה ימים (רבים). לאחר מכן חלה בן האשה ומת. עמד אליהו והתפלל לפני הב\"ה ואמ'. רבון כל העולמים לא די לי כל הרעות שעברו על ראשי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר אתה בביתה הריעות להמית את בנה, השב את נפש הילד הזה אל קרבו וידעו וילמדו הדורות שיש (תחיה) למתים. ונעתר לו, שנא' וישמע ה' לקול אליהו ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי.",
+            "וגרסי' במדרש יהי אור בוא וראה אליהו שאמ' הגם אל האלמנה אשר אני מתגורר אתה בבית הריעות להמית את בנה. לפי שאמ' הב\"ה לאליהו קום לך צרפתה אשר לצידון הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. וכל הזן והמפרנס למי שהוא צריך מזון ופרנסה וכ\"ש בשני רעבון הב\"ה מטיב לו ומחיה אותו ואת בניו. זאת האלמנה שזנה ופרנסה אותי בשנת בצורת המתה את בנה. לפי' אמר הריעות להמית את בנה. והב\"ה החיה אותו בזכות שפרנסה אמו את אליהו. וגרסינן בבראשית רבה ר' עזריה אומר תדע לך כח הצדקה, צא ולמד מן שלום בן תקוה, שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום ויום, והיה ממלא החמת מים והיה יושב על פתח העיר. וכל מי שהיה בא מן הדרך עייף היה משקהו והיה משיב את נפשו אליו. ובזכות זה שהיה עושה שרתה רוח הקודש על אשתו שהיתה חולדה הנביאה. וכשמת יצאו כל ישראל לגמול חסד לו. וראו את הגדוד שבא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע. נגע בעצמות אלישע וחיה, שנא' וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. אחרי כן הוליד את חנמאל בן שלום.",
+            "גדולה צדקה שכל המצות כלולין בה. שנא' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. ובזכות המצות מאריכין ימיו של אדם, שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. והעושה צדקה ניצול ממיתה משונה, שנאמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ואפי' ממיתה דעלמא קודם זמנו. כדגרסי' בבבא בתרא תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה לפניו אשה אחת בשנת בצורת, אמרה לו ר' פרנסני, אמ' לה העבודה אין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה וז' בניה מתים ברעב. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות.",
+            "אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות. תאנא הוסיפו לו שנים ועשרים שנה. הוי וצדקה תציל ממות. וגרסינן בבבא בתרא ר' חייא רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתוב אחד אומר לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. שתי צדקות אלו למה. אחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואחת שמצילתו ממיתה משונה. כתי' הכא (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה, וכתי' התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. (איזו שמצילתו מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה), ואיזו שמצילתו ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. כמו שאפרש לקמן בע\"ה. כתוב אחד אומר וצדקה תציל ממות, וכתוב אחד אומר מי גבר יחיה ולא יראה מות. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אמור מעתה מי גבר יחיה ולא יראה מות, זו מיתה כדרך כל הארץ, וצדקה תציל ממות זו מיתה משונה. פירוש אין אדם בעולם שינצל מן המות, אבל בצדקה מאריכין ימיו וניצול ממיתה משונה. וגרסינן בואלה שמות רבה צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. ר' יאשיה הגדול אומר צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. כשם שההרים כובשים את התהום שלא יעלה ויציף העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו עושי הצדקות מן העולם. אבל כל הפוסק צדקה על עצמו ואינו נותנה לוקה בגופו, דכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. אל תאמר בצבור שאתה נותן ואינך נותן. אל תאמר לפני המלאך זה החזן שיאמר לך תן מה שפסקת ואת אומר לו שגגה היא ולא ידעתי מה שאמרתי. למה יקצוף האלהים על קולך. על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת לו ליתן ואינך נותן. ד\"א על אותו הקול שהתפלל עליך החזן ובירך אותך על שפסקת צדקה וענו הכל אמן, וחבל את מעשה ידיך מעט מצות שבידך. וגרסינן בפירקא קמא דמס' ראש השנה. א\"ר יצחק ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם. ואלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה. צדקה דכתי' (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. צעקה דכתי' (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שנוי השם דכתי' (בראשית יז, טו) ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, והדר וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שינוי מעשה דכתי' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וכו'. ויש אומרים אף שנוי מקום, שנא' ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, והדר ואעשך לגוי גדול.",
+            "וגרסינן בב\"ר ר' מאיר אזל לחדא נמלא ראה אותן כלן שחורי ראש, פי' בחורים ולא היו ביניהם זקנים. אמ' להם שמא ממשפחות עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים.",
+            "אמרו לו התפלל עלינו. אמ' להם הטפילו בצדקה ותהיו זקנים, שנא' עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ממי את למד מאברהם. דכתי' (בראשית יח, יט) ידעתיו כי למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ועל כן זכה לזקנה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וגו'. וגרסינן במ' שבת בפרק שואל אדם מחבירו. ר' עקיבא הוה ליה ברתא. אמרו ליה כלדאי ההוא יומא דנסיבא ועיילה לבי גנאנה, פי' לחופה, טריק לה חויא ומיתה. פי' ינשוך אותה נחש ותמות. והיה מתעצב מאד. אותו יום של חופתה אתא ענייא וקא קאה אבבא, והוי הכל טרידי בסעודתא. נפקא איהי מחופתה ונתנה פרנסה לאותו עני. וחזרה לה לחופתה. נטלה המסרק לסרוק את ראשה. היה בראשה נחש שהיה רוצה לנשוך אותה ונחתך ראשו במסרק. הוציאה לפני אביה ראשו של נחש ושחה לו הענין. נפק ר' עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות. ולאו דוקא ממיתה משונה אלא אפי' ממיתה עצמה.",
+            "מעשה שמואל ואבלט שהיו יושבים ביחד ועברו עליהם שני אנשים שהיו הולכין ליער לחטוב עצים. אמ' אבלט לשמואל אלו שני אנשים האחד הולך וחוזר והשני הולך ואינו חוזר. אמ' לו שמואל איפשר שיעשה צדקה וינצל. אמ' לו אבלט על כל פנים אינו חוזר. ישבו שניהם שמואל ואבלט על אם הדרך עד הערב והנה שניהם באים מן היער בשלום ואלומותיהם על כתפיהם. אמ' שמואל לאבלט איה דבריך הנה שניהם באים בשלום. אמ' שמואל לאותם שני אנשים הגידו לי מה אירע לכם היום הזה. (אמר האחד) אמרתי אני לחבירים שהיו חוטבים עצים אתי בואו ונסעד לחם. מיד הלכתי אני לחבירים ונתנו לי פתם ונתתי על השולחן. אחד מהם ישב לו לצד אחד. אמרתי לו איה פתך. אמ' לי אכלו אתם שאין בידי פת לאכול. מיד השתדלתי לנחמו ואמרתי לו בוא אדוני ונאכל ביחד. ולקחתי מפיתי ונתתי על השולחן ואמרתי הנה פתו של פלוני, כדי שלא יתבייש. כיון שהשליכו אלומותיהם מעל כתפיהם לקח אבלט הסיף וחתך אלומתו של אותו האיש. והיה בתוך האלומה נחש גדול ונחתך בסיף. מיד ידעו שאותו הנחש היה לו לנשוך לאותו האיש ולהמיתו. מיד ידע שמואל שבשביל אותה צדקה שעשה נמלט מן המות. נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות. לאו דוקא ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה.",
+            "ובעון שלא החזיקו אנשי סדום יד עני ואביון נכרתו, שנא' הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה. ר' יהודה אומר הכריזו בסדום שכל מי שיבוא מחזיק בפת לחם יד עני ואביון ישרף באש. והב\"ה שלם להם מדה כנגד מדה ונשרפו באש. שנא' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וגו'.",
+            "וגרסי' במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך וראו שני אנשים שהיו מהלכין בדרך. והנה אדם אחד בא לקראתם. אמ' להם בבקשה מכם תנו לי פת לחם לאכול כי אני תועה במדבר זה שני ימים ולא טעמתי מאומה. הקדים אחד מהם ונתן לו כל המזונות שהיו בידו לאכול בדרך ואכל והשקהו. לאחר כך נתן לו כל מה שהותיר מהמזונות. ואמ' לו טול אלו שתאכל בדרך כשתרעב. נטל מידו והלך לו. אמ' לו חבירו מה תאכל בדרך הזאת ואני כבר אכלתי מזונותי, ואין בידי כלום ליתן לך. אמ' לו ומה עליך אני נשען אין בטחוני אלא בהב\"ה. אמ' ר' חייא לר' יוסי לא רצה הב\"ה שתעשה מצוה זו על ידיו. אמ' ר' יוסי שמא נגזר דין על אותו האיש לרעה וזימן לו הב\"ה העני הזה כדי שיזכה עמו ויקרע מעליו גזר דינו כשהיו מהלכין בדרך נתעלף אותו האיש שנתן מזונותיו לעני לפי שלא היה בידו מזון לאכול. אמ' לו חבירו והלא אמרתי לך לא תתן מזונך. אמ' ר' חייא לר' יוסי הנה מזון בידינו נתן לו ויאכל. אמ' לו ר' יוסי לא נתן לו שמא יפסיד זכותו, נלך אחריו ונראה מה יהיה לו, שבודאי מיתה נגזרה עליו ונקרע גזר דינו בצדקה שעשה עם אותו עני. הלך לו אותו האיש וישב תחת אילן אחד ונפשו נתעטפה ברעב וחבירו מתרחק ממנו וישב לו לצד אחר והוא שכב תחת האילן. אמ' ר' יוסי לר' חייא נשב ונראה מה יהיה לו שבודאי הב\"ה רוצה לעשות לו נס. ישבו להם וראו והנה אריה אחד בא אצל אותו האיש והוא שואג. כשקרב אליו עמד כנגדו. א\"ר חייא אוי לו לאותו האיש הנה האריה הזה יאכלהו. אמ' לו ר' יוסי צדיק הוא והב\"ה עושה עמו נס ומציל אותו בשביל צדקה שעשה עם אותו עני. מיד ירד מאותו אילן נחש גדול והוא בא כנגד אותו האיש לנשוך אותו. מיד קם האריה על הנחש והרגו וחתך את ראשו והלך לו. אמ' ר' יוסי לר' חייא והלא אמרתי לך צדיק הוא והב\"ה יעשה עמו נס. הקיץ אותו האיש משנתו ונפשו עיפה ושוקקה. מיד נתנו לו ר' חייא ור' יוסי לאכול. אכל ושתה ושחו לו הנס שעשה עמו הב\"ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה. אשרי איש שעושה צדקה מממונו שהב\"ה מצילו מן המות הה\"ד וצדקה תציל ממות. לפי שהצדקה היא עץ חיים, כל המחזיק בה ניצול ממות והב\"ה מאריך ימיו. כשבאו אצל ר' שמעון בן יוחאי שחו לו המאורע. אמ' להם כל האוחז ידו בצדקה שהיא עץ חיים יאריך ימים בעולם הזה ויזכה לחיי העולם הבא.",
+            "וגרסינן בספרי הוי שמח במתנה שנתנה לעניים מתוך ביתך כדי שיכפה ממך מלאך המות שנא' מתן בסתר יכפה אף. ואין אף אלא מלאך המות, שנא' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' עליכם להשמיד אתכם. והוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנין ממנו כדי שתאריך ימים בעולם הזה ובעולם הבא.",
+            "וגרסינן בויקרא רבה אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. אמ' ר' מונא אשרי נותן אל דל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל הוי מסתכל כדי לזכות בו. ור' מונא כך היה עושה כשהיה רואה בן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח צדקה, היה הולך אצלו ואומר לו שמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה, וכיון שאתה נוטל הירושה אתה נותן לי דמיו. ובשעה שהיה נותן לו היה אומר לו במתנה נתונים לך. א\"ר אלעזר כתו' אחר אומר נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף המצוה. אמ' הב\"ה עלי לשלם לו גמולו הה\"ד וגמולו ישלם לו. ר' פנחס בשם ר' ראובן אומר כל מי שהוא נותן פרוטה לעני נותן לו הב\"ה פרוטה. וכי פרוטה נתן לו, לא נתן לו אלא נפשו. הא כיצד היה ככר בעשר פרוטות והעני עומד ליקח ואין בידו אלא ט' ובא אחד ונתן לו פרוטה, נטל הככר ואכלה ושבה נפשו אליו. אמ' הב\"ה אף אתה כשנפשך מצפצפת לצאת מגופך אני משיבה לך.",
+            "והב\"ה מנסה את העני ואת העשיר, את העני לדעת אם יעמוד בנסיונו ואת העשיר לדעת אם יעשה צדקה מממונו. וגרסינן בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי הה\"ד יש רעה חולה (ראיתי) תחת השמש (עשר שמור לבעליו לרעתו) ואבד העשר ההוא בענין רע. אשרי אדם שעומד בנסיונו. שאין לך בריה שאין הב\"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו לדעת אם תהיה ידו פתוחה לעניים, והעני מנסה אותו לדעת אם יוכל לעמוד בייסורין ואינו בועט, (שנא' ועניים מרודים תביא בית). אם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקה הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. (והב\"ה מצילו מדינה של גיהנם, שנא' אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'). ואם עמד העני בנסיונו ואינו בועט הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבא, שנא' כי אתה עם עני תושיע. ממי אתה למד מאיוב שנתייסר בעולם הזה ולא בעט בייסורין ונתן לו הב\"ה כפלים, שנא' ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם, שנא' ואבד העושר ההוא בענין רע. וכתיב (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. מפני שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא שחוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום הוא עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום הוא עני למחר. הב\"ה מעלה ומוריד שנא' כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. לפי' כשהוא האדם עשיר יעשה צדקה מממונו קודם שיחזור עליו הגלגל ויתרושש.",
+            "ומעשה בחסיד אחד כשהיו העניים עומדים על פתחו היה אומר לאשתו, רחמי על העניים האלו, כדי שירחמו בני אדם על בנינו אם יצטרכו לבריות. אמרה לו למה תפתח פיך לשטן. אמ' לה גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+            "וגרסי' במדרש שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. ר\"ל עשה צדקה מממונך כי תמצא אותה אם ירבו עמך הימים ויחזור עליך הגלגל. וגרסי' במסכת שבת בפרק שואל אדם מאי דכתי' (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. תניא ר' אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו שאם לא הוא בא בה, בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו, שנא' (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה. תאנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. והעושה צדקה עם העני אל ידמה בנפשו שהוא מטיב לעני אלא שהעני מטיב לו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר סימון א\"ר יהושע בן לוי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שנא' (רות ב, יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. עשה עמדי אין כתי' כאן אלא עשיתי עמו. ר\"ל אני עשיתי עמו יותר טובה ממה שעשה הוא עמי. א\"ר אבין העני הזה עומד על פתחך והב\"ה עומד על ימינו, שנא' כי יעמוד לימין אביון. אם אין אתה נותן לו דע שאני עומד על ימינו ועתיד ליפרע מאותו האיש. דכתי' (תהלים קט, לא) להושיע משופטי נפשו. א\"ר איבו כתיב (דברים טו, י) נתן תתן לו. אמ' רב נחמן כי בגלל הדבר הזה. הדין עלמא דמי לגלגל אנטליא מתרוקן ומתמלא מתמלא ומתרוקן. א\"ר אבהו בשם ר' אלעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם מכיון שאחד מהם תובע מיד אדם ומחזירו ריקם מיד הוא נענש, שנא' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, וכתי' (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת היא תמות. וגרסי' במ' כתובות בפרק מציאת האשה. ר' חנינא הוה ההוא עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה זוזי כל מעלי יומא דשבתא. יומא חד שדריניה ניהליה בידא דביתהו. אתאי אמרה ליה לא צריך. וא' ליה מאי חזית. אמרה דקא אמרי ליה במה אתה סועד בכלי כסף או בכלי זהב. אמ' היינו דאמ' ר' אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין. פירוש ר' חנינא היה בשכונתו עני אחד והיה רגיל לתת לו כל ערב שבת מעות להוצאת השבת. יום אחד שלח לו עם אשתו. חזרה ואמרה לו אינו צריך. אמ' לה מאי ראיתה. אמרה לו שמעתי שהיו אומרים לו במה אתה סועד בכלי כסף או בכלי זהב.",
+            "הנותן צדקה לעניים זוכה ומקבל פני שכינה. שנא' כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. אמ' ר' תנחומא אין לך אדם אוהב את בן אומנותו אבל החכם אוהב את בן אומנותו, כגון ר' חייא ור' הושעיא. והב\"ה אוהב בן אומנותו, שנא' כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזה פנימו. דרש ר' דוסתאי בר ינאי בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. אדם מביא דורון למלך ספק מקבלין ממנו ספק אין מקבלין ממנו. ואם תמצא לומר מקבלין ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה. אבל הב\"ה אינו כן. אדם נתן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנא' אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.",
+            "וגרסי' בחופת אליהו רבה הנותן צדקה לעניים עולה ויושב כנגד כסא הכבוד, שנא' הולך צדקות ודובר מישרים וגו', וכתיב (ישעיהו לג, טז) הוא מרומים ישכון וגו', וכתי' (ישעיהו לג, טז) מלך ביופיו תחזינה עיניך.",
+            "וכל העושה הצדקה מישרת דרכו, שנא' צדקת תמים תיישר דרכו, ונוטל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. כשאדם יורד ימים והולך דרכים ומדברות ונוה לסטין ומרבץ חיות צדקתו הולכת לפניו ושומרת פעמיו שלא יכשלו. ובעולם הבא מנין, שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. כשיפטר אדם מן העולם הזה ובידו צדקות ומעשים טובים צדקותיו הולכות לפניו לתור לו מנוחה, ויהיו לו מליצי יושר לפני הב\"ה, שנא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, וניצול מדינה של גיהנם, שנא' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.",
+            "ושמעתי שגדולי צרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד ונתפשט ביניהם מימים קדמונים שהשולחן שהיו מאכילין עליו את העניים שהיו עושין ממנו לוחות וארון שנקברים בהם. וכל זה להתעורר ולקבוע בלבם כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ועושרו עד למאד שלא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם הטוב שעשה והצדקה שהיה מרחם על העניים, דכתי' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך. והצדקה נקראת שרין, שנא' וילבש צדקה כשרין. מה שרין זה מגין על לובשיו במלחמה כך צדקה מגינה על בעליה מדינה של גיהנם. ד\"א מה שרין, זה כל קליפה וקליפה שבו מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לעניים מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אומר מאי וכבגד עדים כל צדקותיו. מה בגד זה כל נימא ונימא שבו מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לעניים מצטרפת לחשבון גדול. וגרסי' במ' גיטין בפ' המביא גט, דרש רב עוירא זימנין אמרי לה משמיה דרב אמי וזימנין אמרי לה משמיה דרב אסי. מאי דכתי' (נחום א, יב)  וכן רבים וכן נגוזו ועבר. תאנא דבי ר' ישמעאל כל המגיז מנכסיו ועשה מהן צדקה ניצול מדינו של גיהנם. משל לשתי רחלות שעוברות בנהר, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עוברת, שאינה גזוזה (לא) עוברת. ועניתך לא אענך עוד. אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, כ\"ש כשהן מרובין.",
+            "אמ' מר זוטרא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה ועושה מהן צדקה לא אענך עוד. תאנא רב יוסף אומר אין מראין לו סימני עניות.",
+            "וגרסינן במדרש יהי אור כה אמר ה' אם שלמים (וכן) רבים וכן נגוזו ועבר. מאי ועבר. ר' שמעון אומר בזמן שנשמתו של אדם יוצאה מן העולם הזה בכמה דינין תהי נידונת טרם שתבוא אל מקומה. לאחר כן כל הנשמות עתידין לעבור בתוך נהר של אש, כד\"א נהר דנור נגד ונפק מן קדמוהי, ורוחצות שם ויוצאות טהרות. והנשמות הטהרות נכנסות לנהר ההוא בלי פחד, כד\"א מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב. ומי שהשתדל בצדקה בעולם הזה יעבור בנהר ההוא בלי פחד, והכרוז מכריז עליו ואומר ועניתך לא אענך עוד. מי שזכה לעבור בו בלי פחד אינו נידון לאחר כן כלל.",
+            "וגרסינן בפירקא קמא דבבא בתרא. רבן גמליאל אומר מאי צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, שנא' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת היא להם שאין עושין אלא להתיהר, וכל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. אבל צדקות שישראל עושין בעולם הזה הולכין לפניהם לעולם הבא וינוחו אצלם בגן עדן, שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. ושלום זו צדקה. שנא' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. מעשה הצדקה כמשמעו, ר\"ל שיתן צדקה לעניים. ועבודת הצדקה זה בקור חולים וקבורת מתים וניחום אבלים והעומד בפרץ. ד\"א והיה מעשה הצדקה שלום, אל תיקר' מעשה אלא מעשה, והוא היועץ לחבירו לעשות צדקה. דתניא גדול המעשה מן העושה, לפי שהמעשה זוכה ומזכה לאחרים. וגרסי' במ' כלה אמרו עליו על ר' טרפון שעשיר גדול היה. פעם אחת מצאו ר' עקיבא אמ' לו רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים. מיד עמד ר' טרפון והביא ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלם ר' עקיבא והלך וחילקם לעניים. לימים מצאו ר' טרפון, אמ' לו, עקיבא היכן העיירות שלקחת. תפשו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק אחד וספר תלים בידו והניחו לפניהם והיה קורא והולך עד שהגיע לפנסוק זה, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת קרנו תרום בכבוד. ור' טרפון פתוח תפתח את ידך לית ליה. אלא ודאי נתן מתנות רבות. ולמה כפהו לתת. אלא לפום גמלא שחנא. אמ' ליה ר' טרפון לא עבדת מרעות נפשאי. אמ' שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום. וגרסי' בספרי צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, וכי איזו צדקה עשה משה ע\"ה עם ישראל, והלא הוכיחם במשפטים ומצות. אלא שהזכירם על מתנות עניים, שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, וכתיב (דברים טו, יא) כי פתוח תפתח את ידך לו וגו'. נמצאת למד שעל ידי שהזכירם לעשות צדקה נקראת על שמו.",
+            "וגרסי' במדרש השכם דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כל מקום שנא' לי, ר\"ל לי בעולם הזה ולעולם הבא. כי לי כל בכור בעולם הזה ובעולם הבא. והיו לי הלוים בעולם הזה ולעולם הבא. ואתם תהיו לי בעולם הזה ולעולם הבא. ויקחו לי תרומה בעולם הזה ובעולם הבא. ובזכות הצדקה שישראל עושין הב\"ה נותן טל ומטר בעתו בארץ. שכך אמ' דוד ברוח הקדש ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. כשראה דוד הדינים והצדקה חביבין לפני הב\"ה כל כך תפש בשניהם, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה בארץ. אמ' לפני הב\"ה רבונו של עולם עשינו ערבותינו אף אתה עשה ערבותך. באברהם אבינו ע\"ה כתי' (בראשית יח, יט) כי ידיעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. אף אתה עשה ערבותך, שנא' ערוב עבדך לטוב, כלומר עשה ערבותך שלא נרד לגיהנם שאם אין כבודך עורבנו מי יוכל לעורבנו. וכן חזקיה ע\"ה אמר כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה דלו עיני למרום ה' עשקה לי ערבני. שאם אין כבודך עורבני, מי יוכל לעורבני. וכן אמר איוב שימה נא ערבני עמך מי הוא לידי יתקע. אלו היה חוב של כסף וזהב הייתי נותן ערבנין, עכשיו שהוא נפש מי נותן את נפשו עלי. לכך אמר דוד ערוב עבדך לטוב. אני עשיתי את שלי, קיימתי משפט וצדקה אף אתה עשה שלך, ערוב עבדך לטוב. וכל מה שהב\"ה עושה בעולמו אינו עושה אלא בשתי מדות הללו ושתיהם בידו. צדק בימינו, שנא' צדק מלאה ימינך, ומשפט בידו, שאין שמאל למעלה, כדכתי' (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. אמ' הב\"ה למשה לך אמור להם לישראל שמי אהיה אשר אהיה. כלומר כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. מסרתי לכם שתי מדות טובות משפט וצדקה. אם עושים אתם משפט, אף אני עושה משפט ומשפיע לכם את העולם. ואם אין אתם עושים משפט, אני אעשה משפט ומחריב את העולם. וכן בצדקה אם אתם פותחין את ידיכם בצדקה ונותנין לעניים אף אני אפתח את ידי בצדקה, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. ואם אין אתם פותחין את ידיכם בצדקה אף אני אעשה כן, שנא' הן יעצור במים ויבשו, וכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בשר ודם כשעוצר ידו על הספוג מוציא את מימיו, וכשפותח ידו קולט את מימיו. אבל הב\"ה כשעוצר ידו קולט המים, שנא' הן יעצור במים ויבשו. וכשפותח ידו נותן טל ומטר על פני האדמה, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה.",
+            "והמשובח שבצדקה היא הכנסת האורחים ושכרה גדול עד מאד. דתנן יוסי בן יוחנן אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. וגרסינן בבראשית רבה שורשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי. אמ' איוב על ידי שהיו דלתותי פתוחות לרוחה היו הכל קוצרין יבשות ואני קוצר מלילות. וגרסי' במדרש יהי אור יהי ביתך פתוח לרוחה. כדרך שהיתה ביתו של איוב מצפון לדרום ממזרח למערב. וכן היה אומר, בכל מקום שיבא אדם לביתי יכנס, שנאמר (איוב לא, לב) דלתי לאורח אפתח. היה נושא ונותן בינו לבין עצמו, אני לא עשיתי כדרך שאחרים עושין, אחרים היו אוכלין פת נקיה ומאכילין לעניים סובין, ואני לא עשיתי כן, אלא ממה שהייתי אוכל הייתי מאכיל לעניים, ממה שהייתי לובש הייתי מלביש לעניים, שאחרים היו מלבישין לעניים בגדי בד ואני לא עשיתי כן, שנא' אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם, ממילתין שלי שהייתי לובש הייתי מלביש לעניים. היה איוב נושא ונותן בינו לבין עצמו ואומר מה עשה אברהם אבינו ולא עשיתי אני. לפיכך נאמר לו לאיוב עד מתי אתה משתבח, אתה אם יבוא עני לתוך ביתך אתה מרחם עליו, אבל ביום השלישי למילתו הלך וישב על פתח ביתו. אברהם אמ' שמא ישמעו העוברים שמלתי עצמי ולא יכנסו אצלי. מה עשה הלך וישב לו על פתח ביתו כדי שיראו העוברים ויבואו. שנא' וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, מיד וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. וכל המרחם על העניים זוכה ליתן ולא לקבל. ד\"א יהי ביתך פתוח לרוחה, להכנסת אורחים. שנא' בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח.",
+            "והמארח תלמידי חכמים בתוך ביתו שכרו גדול עד מאד. כדגרסינן במ' ברכות בפרק קמא אמ' ר' יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב כל המארח תלמידי חכמים בתוך ביתו ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתו' כאלו הקריב תמידין, שנא' עובר עלינו תמיד. וכל זמן שתלמידי חכמים נכנסין לתוך ביתו של אדם הבית מתברך בזכותן. שכן מצינו שנתברך בית עובד אדום בשביל הארון. והלא דברים קל וחומר ומה ארון שלא היו בו אלא לוחות בלבד נתברך הבית בזכותו, תלמידי חכמים שהן מלאין תורה כרמון על אחת כמה וכמה שיתברך הבית בזכותן. וגרסי' בב\"ר שני בני אדם קבלו שני צדיקים בביתם ונתברכו בשבילם בממון ובבנים. האחד לבן הארמי שקיבל ליעקב אבינו ע\"ה. וכי לבן איפשר היה לו בן זכר והיתה בתו רועה צאן, שנא' כי רועה היא. ומשנכנס יעקב אבינו ע\"ה לביתו נתברך בממון, שנא' נחשתי ויברכני ה' בגללך, ובבנים, שנא' וישמע את דברי בני לבן לאמר וגו'. והשני יתרו שקבל למשה רבינו ע\"ה. וכי איפשר היה לו בן זכר והיו בנותיו רועות צאנו, שנא' ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלינה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ומשנכנס משה רבינו ע\"ה לביתו נתברך והיו לו בנים, שנא' ובני קיני חותן משה.",
+            "וכשיבואו אורחים לביתו של אדם ואפי' הם עמי הארץ יכניסם בסבר פנים יפות. ומיד בבאם ישים לפניהם לחם לאכול. כי לפעמים העני רעב ומתבייש לשאול. לפיכך צריך ליתן לחמו ומימיו מיד בפנים מאירות. ואפי' יהיו בלב בעל הבית עצב ודאגה יסירם מלבו ואל יספר בפניהם בצרותיו ובתלאותיו. כי דברים אלו שוברים את לבם ומפיחין את נפשם, וכמדומה להם כי בשבילם הוא אומר, וכמעט אין לו שכר בעמלו, וינחמם בדבריו ויהיה להם למשיב נפש. וג\"כ אל יספר בפניהם בכבודו ובעשרו מפני שנראה כמתכבד עליהם, ויכבדם כאדונים, שכן קראם אברהם אבינו ע\"ה אדונים. ויעמוד לפניהם וישמשם הוא בעצמו, ואפי' יהיו לו כמה עבדים וכמה שפחות. מי לנו גדול כאברהם אבי' ששימש למלאכים ואע\"פ שנדמו לו כערבים. וכל מה שעשה אברהם אבי' ע\"ה למלאכים בעצמו עשה הב\"ה לישראל בכבודו. וכל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח עשה הב\"ה לישראל על ידי שליח מדה כנגד מדה. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים. אמ' ר' בירה אמ' רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הב\"ה לבניו בעצמו. כתי' (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' (במדבר יא. לא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים. כתי' (בראשית יח, ח) ויקח חמאה וחלב, וכתי' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. כתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם, וכתיב (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור. כתי' (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, וכתי' (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ומה שעשה אברהם אבינו ע\"ה למלאכי השרת על ידי שליח, עשה הב\"ה לבניו על ידי שליח. כתי' (בראשית יח, ד) יוקח נא מעט מים, וכתיב (שמות יז, ו) והכית בצור. ופליגא דר' חמא בר חנינא דאמ' וכן תאנא דבי ר' ישמעאל בשכר שלש זכו לשלש. בשכר חמאה וחלב זכו למן. בשכר והוא עומד עליהם זכו (לעמוד הענן. בשכר יוקח נא מעט מים זכו) לבארה של מרים. ד\"א ואקחה פת לחם וכתי' (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם א\"ר אלעזר צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. מנא לן מאברהם אבינו, שנא' ואקחה פת לחם, ואח\"כ ואל הבקר וגו'. רשעים אומרים הרבה ועושין מעט. מנא לן מעפרון, שנא' ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו' ולבסוף וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרון.",
+            "גדולה הכנסת אורחים. כדגרסי' במ' שבת בפרק מפנין. א\"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, דתניא מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, והדר ומפני ביטול בית המדרש. וגדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנא' וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום וכתי' (בראשית יח, ב) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו' וכתי' (בראשית יח, ג) ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. פי' המתין לי עד שאכניס האורחים ואח\"כ אחזור. מלמד שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. וגרסינן במסכת שבועות בפרק שבועת העדות. כל שמות האמורים (בתורה) באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול (שנא') ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה אמרו משום ר' אלעזר המודעי אף זה קדש. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמ' רב גדול הכנסת האורחים מהקבלת פני שכינה. כמאן כאותו הזוג. כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש. (שנא') ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. מי שיש בידו להמית ולהחיות אלא הב\"ה. פירוש כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש לפי שהוא בענין הכנסת אורחים.",
+            "בוא וראה כמה גדול כח האכסניא שריחקה שתי אומות מישראל. שנאמר (דברים כג, ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. וכתיב (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ואע\"פ שהמן היה יורד והשלו היה מצוי והבאר הולכת עמהם, דרך ארץ היא לקבל הבא מן הדרך ולקדמו באכילה ובשתיה. ודרשו ז\"ל בזכות אכסניא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכתי' (דברים כג, ט) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם וגו'. ומה מצריים שנשתעבדו בישראל בפרך על ידי שנעשו להם אכסניא זכו לבא בקהל לדור שלישי, המכניס רעבים וצמאים ומאכילם ומשקם על אחת כמה וכמה. צא ולמד מעובד אדום הגתי, דכתי' (שמואל ב ו, יב) ויברך ה' את עובד הגתי בעבור ארון האלהים. ומה בשביל שכיבד וריבץ לפניו והדליק נרות כך, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. צא ולמד מן השונמית, דכתי' (מלכים ב ד, ח) ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם וגו'.",
+            "בשביל זאת זכתה להחיות את בנה שלא בעונת תחיית המתים, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. צא ולמד מיתרו דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל וגו'. ויתרו לא עשה חסד אלא עם משה בלבד, שנא' קראן לו ויאכל לחם. ואע\"פ שנתחייב לו באותה אכילה מפני שדלה והשקה את צאנו. ומה בשביל שהאכילו אמר הכתוב שעשה חסד עם כל בני ישראל, ולא עוד אלא שזכו בני בניו להיות מיושבי לשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב, המכניס רעבים וצמאים על אחת כמה וכמה. וגרסינן בפרק חלק אמ' ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קצרתא גדולה לוגמא שמרחקת שתי משפחות מישראל, שנא' לא יבא עמוני ומואבי וגו' וכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ר' יוחנן אומר מקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים. וגרסי' במדרש גדולה לוגמא שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי השקר ושגגתה עולה זדון. מקרבת את הרחוקים. מצרים ויתרו. מרחקת את הקרובים, עמון ומואב. ומעלמת עין מן הרשעים זה מיכה שהיה עשן המערכה עולה עם עשן פסלו של מיכה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמ' להם הב\"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. ומשרה שכינה על נביאי השקר, (מחבירו של עדו הנביא), דכתי' (מלכים א יג, כ) ויהי הם יושבים אל השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. כי הנביא שניבא בשקר והשיב את הנביא אשר בא מיהודה מן הדרך, בשביל שערך לו שולחן והאכילו שרתה עליו שכינה אע\"פ שהיה נביא שקר. ושגגתה עולה זדון. ר\"ל ששגג יהונתן שלא נתן צדה לדוד, נתגלגל הדבר ונהרגו כהני נוב בזדון.",
+            "האי קאים בביתא והאי קאים בבי כנישתא. ומאי טעמא קדים וסליק עננא מזוייתא דקיימ' דביתהו דמר. אמר להו משום דאיתתא בביתא ומקרבא אהנייתא לעניי יותר מגברי.",
+            "ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבקר, ותתן להם מן הפת החמה ולא מן היבשה, כדי שיהיה להם הנאה. וכאשר תפריש האשה לרעב לחמה תתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים ותנחמם בדבריה ותהיה מתנת ידה בסבר פנים יפות ודרך חסד ורחמים.",
+            "לפיכך הנשים הצדקניות והרחמניות מעמידות להן אשה גבאית צדקת ונאמנת ותגבה מהן בכל שבוע הצדקה ותחלוק אותה לעניים. והצדקה שתתן האשה תשתדל שתהיה ממעשה ידיה ומיגיעה ושכרה גדול לעולם הבא. והוא ששלמה ע\"ה אומר מפרי כפיה נטעה כרם. ושכר גדול הוא לנותן צדקה שתהיה מיגיעו. יכולות הנשים הצנועות והכשרות למלט נפש בעליהן ונפש בניהם כשיראו לבעליהן טרודים בעסקיהם שיזכירום לעשות צדקה ולקבוע עתים לתורה ולעשות מעשים טובים כדי שינצלו מן הייסורין. ועליהם נאמר (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה תנו לה מפרי וגו'.",
+            "הנותן צדקה לעניים צריך שיתן אותה בנדבת לב ובנפש חפצה וממיטב נכסיו וירחם תמיד על העניים, והוא שאיוב אומר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. והרחמנות תכפיל שכר הצדקה. וגרסי' במדרש כל מי שאין נותן פרנסה לעני הב\"ה מקללו קללות הרבה. שנאמר (תהלים קט, ו) הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו. בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים פקודתו יקח אחר. יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו ושיאלו ודרשו מחרבותיהם. ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו. אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו. והי' אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמו. יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח. יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם. כל כך למה יען אשר לא זכר עשות חסד וגו', וכתיב (תהלים קט, יז) ויאהב קללה ותביאהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מי גרם לו שלא נתן פרנסה לעני. אבל הנותן פרנסה לעני הב\"ה מביא עליו ברכות הרבה. שנא' אז יבקע כשחר אורך אז תקרא וה' יענה. וכל הברכות הכתובות בפרשה הזאת מי גרם לו לזכות לכל הברכות הללו, הוי אומר מפני שנתן צדקה לעניים. ואם אין לו לאדם מה ליתן לעני יפייסנו בדברים ויענהו רכות. וגדול המפייס את העני בדברים מהנותן לו צדקה. דתניא א\"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנא' הלא פרוס לרעב לחמך. ואלו הן. א' אז יבקע כשחר אורך. ב' וארוכתך מהרה תצמח. ג' והלך לפניך צדקך. ד' כבוד ה' יאספך. ה' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות. שנא' ותפק לרעב נפשך. ר\"ל תפייסנו בדברים. ואלו הן. א' וזרח בחושך אורך. ב' ואפלתך בצהרים. ג' ונחך ה' תמיד. ד' והשביע בצחצחות נפשך. ה' ועצמותיך יחליץ. ו' והיית כגן רוה. ז' וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ח' ובנו ממך חרבות עולם. ט' מוסדי דור ודור תקומם. וקורא לך גודר פרץ. י\"א משובב נתיבות לשבת.",
+            "גדולה צדקה וגדול מתן שכרה. כדגרסינן במדרש תלים פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. לעולם הבא אומרים לו לאדם מה זכיות עשית והוא אומר מאכיל רעבים הייתי והם אומרים לו זה שער מאכיל רעבים הכנס בו. ואחד אומר משקה צמאים הייתי והם אומרים לו זה שער משקה צמאים הכנס בו. וכן למלביש ערומים. וכן למגדיל יתומים. וכן לכל המצות. ודוד ע\"ה אע\"פ שקיים את כולם לא בקש ליכנס אלא בשערי צדקה. שנא' פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. מלמד שצדקה גדולה מכולן. והנותן צדקה לעני תפלתו נשמעת לפני הב\"ה מדה כנגד מדה. הוא שמע שועת העני ורחם עליו, כך הב\"ה שומע תפלתו ושועתו ומרחם עליו. והנותן צדקה לעני מתעשר, שנא' יש מפזר ונוסף עוד, וכתי' (משלי כח, כז) נותן לחם לרש אין מחסור. והקופץ את ידו מלעשות צדקה מתרושש, שנא' וחושך מיושר אך למחסור, וכתיב (משלי כח, כז) מעלים עיניו רב מארות. ומי שאינו מפריש את מעשרותיו כהוגן כאלו גוזל להב\"ה, שנא' היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. ולא עוד אלא שמארה ומהומה נופלין בכל נכסיו ולא יצליח במעשה ידיו, שנאמר (מלאכי ג, ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. וגרסינן במ' ברכות ירושלמי ותגעש ותרעש הארץ אליהו זכור לטוב שאל את ר' נהוראי על מה באין הזעוות לעולם. אמ' לו על חילול מעשרות שאין מפרישין אותן כתקנן. אמ' לו חייך כך היא סברא דמילתא. ואם הפריש אדם מעשרותיו כהוגן מתברך. כדגרסינן בואלה הדברים רבה ברכי נפשי את ה', זש\"ה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו'. את מוצא שעל כל דבר ודבר מלאך ממונה. אם זכה אדם מלאכי שלום נמסרין לו, ואם נתחייב מלאכי חבלה נמסרין לו. אם הפרשת מעשרותיך בשדה ברכתי אותך בשדה, ואם הפרשת מעשרותיך בבית ברכתי אותך בבית, שנא' ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. וגרסינן בפסיקתא עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר. אמ' הב\"ה עשר את שלי ואני אעשר את שלך. את תבואת זרעך אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע בשדה, ואם לאו סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם. ואיזה זה, זה עשו הרשע דכתיב (בראשית כה, כז) ביה איש שדה. ד\"א את תבואת זרעך, היוצא השדה. אם זכיתם סופך לצאת לשדך ורואה העולם צריך למטר ואת תתפלל ותענה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור את בניהם בשדה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רב חסדא אין הגשמים נעצרין אלא בעון ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג. בשביל שלא נתתה מעשרותיך כראוי בימות החמה יגזלו מימי שלג בימות הגשמים. אבל המפריש מעשרותיו כהוגן הב\"ה ממציא ברכה בכל מעשה ידיו ובכל נכסיו ושומע תפלתו ועונהו ונותן טל ומטר בעתו בזכותו, שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'. ר' יהושע דסכינין בשם ר' לוי אומר בזכות שני דברים ישראל מתחטין לפני הב\"ה, פי' מתענגין, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות השבת מנין, דכתי' (ישעיהו נח, יג) אם תשיב משבת רגליך וגו', וכתי' בתריה (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ובזזכות מעשרות מנין, דכתי' (דברים כו, יא) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך וגו'. א\"ר מונא אבות הראשונים הפרישו מעשרות. אברהם אבינו ע\"ה הפריש תרומה גדולה, דכתי' (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, ואין הרמה אלא תרומה, כדאי' והרימותם ממנו תרומת ה'. יצחק אבינו ע\"ה הפריש מעשר שני, דכתי' ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. אמ' ר' אבא בר רב הונא והלא אין הברכה שורה לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולא מדדן אלא לעשרן, וברכו הב\"ה, הה\"ד ויברכהו ה'. יעקב אבינו ע\"ה הפריש מעשר ראשון, שנא' כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וגרסינן בב\"ר יעקב אבינו ע\"ה הפריש מעשר מבניו ונתנן לעבודת הב\"ה. אמ' ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שאל כושי אחד את ר' מאיר ואמ' לו אין אתם אומרים שיעקב אביכם אמיתי הוא, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. אמ' לו הן. אמ' לו ולא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אמ' לו וכך הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה. אמ' לו למה לא הפריש עוד משנים, שנשארו אחד מעשרה. (א\"ל) וכי שנים עשר הם והלא ארבעה עשר הם. דכתיב (בראשית מח, ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמ' לו כ\"ש דמוסיף מים יוסיף קמח. אמ' לו אי אתה מודה שהן ד' אמהות, אמ' לו הן. אמ' לו צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות, שהבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש. אמ' לו אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה. והב\"ה בירך את יעקב אבינו ע\"ה בזכות המעשרות, שנא' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ולמה בבואו מפדן ארם, אלא לומר לך אחר שהפריש מעשר מבניו שהוליד בפדן ארם. אבל מי שאינו מפריש את מעשרותיו כהוגן אין תפלתו נשמעת לפני הב\"ה ובשבילו הגשמים נעצרין ורעב בא לעולם. כדגרסינן בפסיקתא מי עלה שמים וירד וגו' מי הוא שתפלתו נשמעת ועולה לשמים ומוריד הגשמים. זה שהוא שמחלק מעשרותיו בחפניו. ומי שהוא שאין תפלתו עולה לשמים ואינה נשמעת ואינו מוריד גשמים, זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו. אמ' הב\"ה לאיוב והלא לי הארץ ומלואה, ואתה אומר אם עלי אדמתי תזעק, עובדה בידך. באותה שעה אמ' איוב לפני הב\"ה, רבונו של עולם לא אמרתי לפניך אלא בלשון הזה אם עלי אדמתי תזעק, אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי. וגרסי' באלה הדברים רבה ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'. אם זכיתם דגנך, ואם לא דגני, כדא' ולקחתי דגני בעתו. ואם זכיתם תירושך, ואם לאו תירושי, כדא' ותירושי במועדו. א\"ר שמעון (אמר הב\"ה) אני אמרתי שתהא מוציא מעשרות מן המובחר. הנה בן לוי אצלך אם נתת לו מן המובחר אני אתן לך מן המובחר, דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. ואם נתת לו מן החפירות ומן הקטניות אני נותן לך מן החפירות ומן הקטניות, דכתי' (דברים כח, כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. וגרסינן באבות דר' נתן שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות. מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת בא, שנא' הן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה. גמרו מלעשר כל עיקר רעב של כליה בא, שנא' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. אמ' להם הב\"ה אני נתתי לכם פירות מרובין שתפרישו לי מעשרות ולא רציתם, אני נותן לכם דבר שהוא פטור מן המעשרות, שנא' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. מקצתן מפרישין חלה ומקצתן אינן מפרישין, רעב של בצורת בא, שנא' בשברי לכם מטה לחם. גמרו שלא להפריש כל עיקר, רעב של מהומה בא, שנא' אתה תזרע ולא תקצור אתה תאכל ולא תשבע. אמ' להם הב\"ה אני נתתי לכם עסיות הרבה שתפרישו לי חלה ולא רציתם, אני נותן לכם דבר שהוא פטור מן החלה, ומהו בשר בניכם ובנותיכם.",
+            "בארבעה פרקים הדבר מרובה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג (שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני) שבשלישית, (בשביעית מפני מעשר עני שבששית. במוצאי שביעית מפני פרות) שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה בעון לקט שכחה ופיאה ובעון גזל מתנות עניים. ובעון תרומה ומעשרות השמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והארץ מלגדל פירות והן רצין אחר הפרנסה ואינן מספיקין. וגרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין. ר' אלעזר בן יהודה אומ' בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרען ואחרים אוכלים אותו, שנא' והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. אל תקרי בהלה אלא בחלה. ואם נותנין מתברכין, שנא' וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ובעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והיוקר הווה והשכר אבד ובני אדם רצין אחר הפרנסה ואינן מגיעין. וגרסי' בואלה הדברים רבה מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת. והיו העכברים הולכין בתחומה של עיר ומשחיתין הזרעים. יצאו ובקשו ממנו. אמר להם אומר לכם מפני מה הן מצויין, מפני שאינכם מפרישין מעשרותיכם כהוגן. מבקשים אתם שאערוב לכם שתפרישו מעשרותיכם. אמרו לו הן. ערב אותן והלכו להם העכברים ולא נראו עוד.",
+            "מעשה בחסיד אחד שהיתה לו שדה מעלה לו אלף מדות בכל שנה ושנה. והיה אומר די לי במה שנתן לי הב\"ה ואני נותן לו המעשר מאה מדות בשנה. כשהגיע למות אמ' לבנו הוי זהיר במעשרותיך שעל ידי המעשרות זכיתי לאלו הנכסים. שנה ראשונה נתן המעשרות מאה מדות מאלף. שנה שנייה חיסר מהמעשר עשרה. חסרה השדה מאה וכן בכל שנה ושנה עד שחזרה השדה למאה מדות, והיה מתעצב מאד. באו אליו אחיו ובית אביו מקושטים בלבושים נאים. אמ' להם וכי לשמחה אתם באים, היה לכם לנחמני. אמרו לו למה לא נשמח. מתחלה היית אתה בעל הבית והב\"ה כהן. ועכשו נעשה הב\"ה בעל הבית ואתה כהן. מיד נתן המעשר כהוגן. וחזרה השדה לכמו שהיתה בתחלה.",
+            "וגרסי' במדרש תנחומא כבד את ה' מהונך, שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות, שלא יאמרו הבריות עליך פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה. ד\"א כבד את ה' מהונך, אם יש לך קול ערב התפלל בעד הצבור, ממה שחננך בוראך כבדהו. מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי. מה עשה הכניס בו רוח תזזית ונטל המקל והתחיל משבר בחביות. גער בו בן ביתו. מה עשה נטל המקל ופצעו על ראשו. אמ' לו א\"כ תן המקל בידי ואשבר אף אני. נתן לו המקל והיה בעל הבית מתבר חדא חדא ובן ביתו מתבר תרתי תרתי. מי גרם לו עליה. שלא הוציא מעשרותיו כראוי. ועליו נאמר (משלי כא, יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר. א\"ר לוי מעשה באחד שהיה מעשר פירותיו כראוי והיתה לו שדה אחת. ונתן הב\"ה בלבו ועשה חציה בית זרע וחציה בית מקוואות. מיד באה שנת בצורת והיה מזבין סאת חטין בסלע וסאת מים בתלת סלעים. והיה מכריז ואומר אתון זבנין סאה דמיא דעבד תלת סאין דחטין. מי גרם לו על ידי זה שהוציא מעשרותיו כראוי.",
+            "וגרסינן באלה הדברים רבה ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. אמ' ר' יצחק שלא יאמר אדם אלו נתן לי הב\"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. אלא אם אין לו שדה יתן ממה שיש לו בעיר. וגרסינן בפסיקתא תני משום ר' נחמני. בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע. אבל הב\"ה אינו כן, אלא משיב הרוחות ומוריד הגשמים ומפריח טללים ומגדל עשבים ומדשן פירות, ולא אמר להפריש לפניו אלא אחד מעשרה. וגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלתו וגו', כך פתח ר' תנחומא בר אבא, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמ' ר' נחמיה אפי' בשעה שאנו נותנין את הצדקה מביטים אנו במעשינו ויש לנו בושת פנים. אין לנו שעה שאנו באין לזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנאמר (דברים כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו', וכתיב (דברים כו, יג) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. מה כתי' בסוף הפרשה, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'. אמ' ר' אלסנדריא גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. שכל השקפה הכתובה בתורה לשון צער הוא חוץ מזה. וישקף ה' אל מחנה מצרים לשון צער. וכן וישקף על פני סדום ועמורה. ועוד אמ' ר' נחמיה אפי' כשאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד, בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו באריסות והוא נותן זרע ומחלק עם אריסו בשוה, אבל הב\"ה אינו כן, אלא העולם וכל אשר יש לו שלו והפירות שלו, דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה וגו', והוא מוריד מטר וטללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר ולא אמר ליתן לו אלא המעשרות, אחד מעשרה בלבד. וה' יברך את עמו ישראל בשכר המעשרות, דכתי' (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וגו', הה\"ד לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.",
+            "הואיל וכל כך הוא גדול כח המעשרות, אל ירפה אדם את ידו מהם ויתנם כראוי מכל דבר שיבא לידו, או אם ימצא מציאה או אם יתנו לו מתנה הן כסף והן שוה כסף. ואפי' המשתכר ללמד או לכתוב או לעשות שום מלאכה, מן הכל יפריש המעשר. והעושה כך, הב\"ה מברך אותו ושומר ממונו. כדגרסי' במדרש מלח ממונה חסד, ר\"ל הרוצה שישתמר ממונו יעשה ממנו חסד עם העניים. ויש אומרים מלח ממונא חסר, ר\"ל יחסור אותו בצדקתו ויתקיים בידו, כמו שיתקים הבשר שנותנין בו המלח ויעמוד ימים רבים. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהלך בעלה למדינת הים ופסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לקופה של בשמים. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. וענו אחריה אמן. וכשמת בעלה נפלה לפני היורשים. פסקו לה חכמים ארבע מאות זוז לתקן בו התבשילין. אמרה להם כך יפסקו לבנותיכם. ולא ענו אחריה אמן. ת\"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלם והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראו ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו ר' פרנסני. אמ' לה בת מי את. אמרה לו בת נקדימון בן גוריון. אמ' לה ממון של בית אביך היכן הוא. אמרה לו ר' והלא כדין מתלין מתליא במערבא מלח ממונא חסר. אמ' לה ושל חמך היכן הוא. אמרה לו בא זה ואיבד זה. אמרה לו זכור אתה כשחתמת על כתובתי. אמ' להם לתלמידיו כשחתמתי על כתובתה של זו הייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית אביה חוץ משל חמיה. בכה ר' יוחנן ואמ' אשריכם ישראל שבזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו מוסרן בידי אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה. והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאו עניים ומקפלין אותן מאחריו. לא קשיא. אימא לכבודו הוא דעביד, ואימא כדבעי ליה לא עבד. כדאמרי אינשי לפום גמלא שחנא.",
+            "וכל המחסר ממונו בצדקה אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת. באו אחיו וחביריו ואמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך. אמ' להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בהם ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אבותי גנזו מה שאין עושה פירות ואני גנזתי מה שעושה פירות, שנאמר (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (שנא' ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא), שנא' והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.",
+            "גדולה צדקה ששקולה כנגד כל הקרבנות. שנא' ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן. לומר לך מה מזבח מכפר בזמן שבית המקדש קיים, כך בזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו אם יאכיל בו עניים. וצריך שיאכילם ברצון ובנדיבות לב ולא יהיה כילי. והאוכל על שולחן כילי מנבל עצמו, שנא' אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, וכתי' (משלי כג, ג) אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים, וכתיב (משלי כג, ח) פתך אכלת תקיאנה ושחתה דבריך הנעימים.",
+            "גדולה צדקה שהב\"ה נקדש בה. שנאמר (ישעיהו ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. וכסא כבודו הוכן בצדקה, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. ואבותינו אברהם יצחק ויעקב נתברכו בצדקה. אברהם מנין, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, הוי אומר ברכה, דכתי' (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. יצחק מנין, דכתיב (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, כמו שכתבתי למעלה. יעקב מנין, דכתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ונתברך, דכת' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ודוד ע\"ה שבחו הכתוב בצדקה, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ומלך המשיח שיגלה במהרה בימינו עתיד לעשות משפט וצדקה בארץ, שנא' ידין עמך בצדק וענייך במשפט. ובימיו יהיה שלום וצדקה בארץ, שנא' ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. ובזכות הצדקה הקב\"ה עושה חסד עם הבריות. כדגרסי' בפרק לולב וערבה א\"ר אלעזר כל העושה צדקה כאלו מלאו לכל העולם כולו חסד. שנא' אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. והצדקה היא כלי של הקב\"ה, שנא' לך ה' הצדקה. והצדקה שאדם עושה אינו משלו אלא משל הב\"ה, שנא' ולך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, וכתי' (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וכתי' (דברי הימים א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע\"ז. כתי' הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמטה שנת השבע ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וכתיב התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים.",
+            "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וגרסי' במ' שבת בפ\"כ ר' אלעזר אומר אמ' עולא אין ירושלם נפדית אלא בצדקה, שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והנותן צדקה לעניים הוא רצוי לפני הב\"ה יותר מן המקריב לפניו עולות וזבחים, שנא' עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. אבל המלעיג לרש ולאביון כאלו מחרף להב\"ה, שנאמר (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו, כלומר אין כח בזה להעשיר לזה. והחומל על העניים הב\"ה מרחם עליו מפני שהעניים מבקשים עליו רחמים, והב\"ה שומע תפלתן, שנא' כי שומע אל אביונים ה', וכתי' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכתי' (איוב כט, יג) ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנ' ארנין, וכתי' (איוב לא, כ) אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. ואפי' בני אדם שאינן צריכין לצדקה מברכין אותו, שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל.",
+            "העני למה הוא דומה למלך שכעס על בנו. וצוה עליו שלא יכנס לתוך סעודתו. והמלך יודע שבנו רעב וצמא ונכמרו עליו רחמיו. ויאמר לפני אהובו אשרי מי שמכניס את בני לתוך ביתו ומאכיל אותו ומשקה אותו שאני אשיב לו כפלים כל גמולו. שכל מי שיש לי של בני הוא. ולא זו בלבד אלא שתחשב לו צדקה. שנא' מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. אמ' ר' אסי אלמלי מקרא כתי' אי איפשר לאומרו, כביכול עבד לאיש מלוה.",
+            "כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז\"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע\"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ\"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב\"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע\"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב\"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע\"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב\"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב\"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד\"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.",
+            "ואין לך מדה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוכה בעניות כאלו נדבקו בו כל ייסורין שבעולם וכאלו באו עליו כל הקללות הכתובות בתורה. וגרסי' במדרש אלו נתקבצו כל ייסורין שבעולם לצד אחד ועניות לצד אחרת מכרעת את כולם. צא ולמד מאיוב כשהיה השטן מקטרג עליו ואומר לפני הב\"ה נתת לו כסף וזהב ונכסים ובנים ואת חס עליהם, שנא' הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו וגו', אמ' לו הב\"ה לאיוב מה אתה רוצה עניות או ייסורין. אמ' רבון כל העולמים מקבל אני כל הייסורין שבעולם ולא עניות שאצא לשוק ואין בידי פרוטה לקנות מאכל. וכיון שנתייסר התחיל צווח כנגד מדת הדין ואומר מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו'. אמ' לו אליהוא מה אתה עומד וצווח, לא אמרת איני רוצה עניות אלא ייסורין, שנא' השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני.",
+            "ד\"א לא תהיה לו כנושה. הה\"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. בוא וראה כל בריותיו של הב\"ה לווין זה מזה. היום לווה מן הלילה והלילה לווה מן היום, שנא' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, וכתיב (תהלים יט, ד) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה. וכשהב\"ה רוצה אינו מוציאם, שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לווה מן השמש והשמש לווה מן האור, שנא' שמש ירח עמד זבולה. החכמה לווה מן הבינה והבינה לווה מן החכמה, שנא' אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד, שנא' רודף צדקה וחסד. השמים לווין מן הארץ והארץ לווה מן השמים, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. התורה לווה מן המצות והמצות לווין מן התורה, שנא' שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. בריותיו של הב\"ה לווין זה מזה ועושין שלום זה עם זה בלא דברים. ובשר ודם לווה לחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל. ואלו שנוטלין רבית אומרין להב\"ה למה אין אתה נוטל רבית מעולמך שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים שאתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר. ואומר להם הב\"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית ואיני נוטל מהארץ אלא מה שהלויתי והיא נוטלת שלה, שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אוי לו למי שנוטל רבית מה נאמר בו, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. משל למלך שמסר לאדם אחד אוצרו התחיל מכה עניים והורג אלמנות ומבזה אביונים מפשיט ערומים, עושה בו חמס וגזל, וממלא אותו שקר ומפסיד אוצרו של מלך. כך הב\"ה פותח אוצרותיו לבריות מכספו ומזהבו, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. התחיל עני צווח שהוא לווה מן העשיר ונוטל הימנו רבית. אם לותה אלמנה ממנו הרי הוא דוחקה ליטול ממנו רבית. מבזה בו אביונים אם יבקשו ממנו צדקה והב\"ה אומר לועג לרש חרף עושיהו. מפשיט בו ערומים, אם חייב לו מנה או שנים, נוטל טליתו הימנו ויושב ערום. הב\"ה נתן לו ממון של אמת והוא עושה אותו שקר, שנא' חרשתם רשע ועולתה קצרתם. לפי' הב\"ה מזהיר את ישראל ואומר אם חבל תחבל וגו' החזירה לו שלא יצעק לפני, שנא' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. וכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל כי דל הוא, למה, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ד\"א אל תגזל כי דל הוא, וכי יש ממון לדל, ומה גוזלין ממנו, אלא לומר לך כל מי שאינו נותן צדקה לעני כאלו גזלו. מפני שישראל כולן שותפין וערבים זה לזה, ואם אין העשיר נותן צדקה לעני נמצא כשותף גוזל לחבירו. לפי' שלמה ע\"ה אומר אל תגזל דל.",
+            "ועתה אבאר כיצד נותן הצדקה וכיצד מחלקין אותה. והם שמונה שערים.",
+            "<b>השער הראשון. מי הוא חייב לתת צדקה.</b>",
+            "<b>השער הב'. כמה יהיה שיעור הצדקה להרבות או להמעיט.</b>",
+            "<b>השער הג'. מה היא הצדקה מ\"ה שחייב אדם ליתן.</b>",
+            "<b>השער הד'. מי הוא ראוי ליטול צדקה.</b>",
+            "<b>השער הה'. למי מקדימין לתת צדקה.</b>",
+            "<b>השער הו'. כיצד גובין את הצדקה.</b>",
+            "<b>השער הז'. כיצד מחלקין את הצדקה.</b>",
+            "<b>השער הח'. לדעת שכר מעלתה.</b>",
+            "<b>השער הראשון: מי הוא חייב לתת צדקה</b>",
+            "הב\"ה חייב לתת צדקה לעני. העני והעשיר כל אחד ואחד כפי יכולתו, שנא' פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך. אם אתה פותח מעוני, סופך לפתוח מעושר. ואם קפצת את ידך מלתת צדקה מעושר, סופך לקפוץ מעוני, שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, וכתי' (דברים כח, מז) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל. וכתב הרא\"ש ז\"ל מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן פחות מן הראוי לו ב\"ד כופין אותו ומכין אותו עד שיתן מה שראוי לו ליתן. וגרסי' בב\"ר אפי' עני הנוטל צדקה חייב לתת צדקה. אמרו עליו על ר' זכריה חתניה דר' יהושע בן לוי שהיה נוטל מקופה של צדקה. והיו מרננין אחריו שהיה נוטל שלא לצורך. ולאחר פטירתו חיפשו אחריו ומצאו שהיה מחלק מה שהיה נוטל מן הצדקה לעניים אחרים. ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן גבאי צדקה הוו והיו נותנין מן הצדקה לר' חמא מפני שהיה צריך לה. והיה נוטל מהן הצדקה ומחלק אותה לעניים.",
+            "<b>השער השני: כמה יהיה שיעור הצדקה</b>",
+            "אמ' הכתוב איש כמתנת ידו. ר\"ל יתן כל אחד ואחד כפי אשר ידבנו לבו. והב\"ה צוה אותנו שלא נאמץ את לבבינו ושלא נקפוץ את ידינו מן האביונים. ושלא יהיה האדם כילי אלא שוע, שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וכתי' (דברים טו, י) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. וכיון שבנה שלמה ע\"ה בית המקדש עמד בתפלה לפני הב\"ה ואמ' רבון העולמים אם יתפלל אדם לפניך לתת לו ממון ואתה יודע בו שהוא כילי אל תתן, ואם ראית אדם נאה ונדיב תן לו, שנא' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וגרסינן במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו צרי העין וטורפי הטרף רבו אומצי הלב וקופצי היד מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וכתב הרמב\"ם וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תעשה, שנא' לא תאמץ את לבבך וגו'. והרוצה לתת צדקה מרובה אל יתן יותר מחומש ממונו. וזאת למדנו מיעקב אבינו ע\"ה, שאמ' כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. עשר אעשרנו שתים למה, ללמדך שהיה נותן שתי מעשרות שהן חומש מממונו. והנותן צדקה מעוטה לא יתן פחות משלישית השקל בשנה, שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה. וכל מי שיוכל להוסיף ואינו מוסיף מפני שהוא כילי עליו הכתוב אומר וארור נוכל ויש בעדרו זכר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בינוני, פחות מכן עין רעה. וגרסי' במ' כתובות בפרק מציאת האשה. מר עוקבא היה רגיל לשדורי לההוא עניא ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי. יומא חד שדירנהו ניהליה ביד בריה. אתא ואמ' ליה לא צריך. אמ' ליה מאי חזית דקא מיזלפיה קמיה יין ישן. אמ' מפנק כולי האי. עייפינהו ושדרינהו ניהליה. כי קא ניחא נפשיה אמ' איית חושבנא דצדקה איחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח דהוה כתיב שבע אלפי דינרי צמרקי. אמ' זוודין קלילא ואורחא רחיקא. קם בזבזיה לפלגא נכסיה. והיכי עביד הכי, והאמ' ר' אלעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה. וגרסינן במדרש השכם מעשה בר' ישבב שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחוהו חכמים. ר' עקיבא אומר והוא שיבזבז מחיים כדי שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות. אבל לאחר מיתה רשאי. א\"ר אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו קל וחומר להדיוט, שיהא אדם חייב לחוס על ממונו.",
+            "<b>השער השלישי: מה תהיה הצדקה</b>",
+            "הצדקה נחלקת לב' חלקים. החלק האחד שיתן פת ותבשיל, כדי שיהיה מוכן להאכיל את הרעבים מיד, והוא הנקרא תמחוי, פי' קערה. והחלק השני לתת מטבע כסף או זהב או פשוטים לקנות לעניים מלבוש או פרנסה, והיא הנקראת קופה. ובין תמחוי וקופה יש הפרש. שהקופה צריך לגבותה שני גבאין וחולקין אותה שלש, והתמחוי נותן אותה בכל יום שלשה, לא פחות והם יחלקוה מיד. והקופה גובין אותה מערב שבת לערב שבת. והתמחוי נותנין לכל שואל ולאורחים, אבל הקופה אין נותנין אותה אלא לעניי אותה העיר בלבד. אלא אם כן יהיה ברצון אנשי אותה העיר. דתניא ורשאין אנשי העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן ולעשות בהם כל מה שיסכימו.",
+            "<b>השער הרביעי: מי הוא ראוי ליטול צדקה</b>",
+            "תניא מי שיש לו מאתים זוז אע\"פ שאינו נושא ונותן בהם לא יטול לקט שכחה ופיאה. ומי שיש לו חמשים זוז אע\"פ שנושא ונותן בהם, הרי זה יטול. אבל מי שיש לו מאתים זוז פחות דינר ואינו נושא בהם ונותן, או חמשים ונושא בהם ונותן, הרי זה יטול. ואפי' אם נותנין לו צדקה מרובה עד שיהיה לו יותר מאלו השיעורים הרי זה יטול. ואין חושבין לו באלו השיעורים לא ביתו ולא כלי תשמישו ולא כלי מלאכתו ולא בגדי עצמו שהוא צריך להם. דתניא אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב והיה רגיל להשתמש בהם. איני והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת. אמ' רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות. ואם יש לו ממון והוא ממושכן או משועבד לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל בספר יורה דעה הלשון הזה. דא דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו של כסף ושל זהב. דוקא כל זמן שאין צריך ליטול מן הקופה (אבל אם בא ליטול מהקופה) לא יתנו לו וימכור כליו. ור\"ת ז\"ל פירש קודם שיבא ליטול אם יש לו כלי כסף מחייבין אותו למכור כדי שלא יצטרך ליטול מן הקופה, אבל לאחר שהתחיל כבר ליטול ונזדמנו לו כלים אין מחייבין אותו למכור כדי שלא יטול ע\"כ.",
+            "ואסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי. ואם אינו יכול לחיות אם לא יטול אותה יקבל אותה מן הגוי בצינעא. ואם אינו יכול לקבל אותה בצינעא יקבל אותה בפרהסיא. ומלך גוי או אנס שנתן צדקה לישראל מקבלין אותה ממנו משום דרכי שלום ונותנין אותה לעניי גויים. וגרסי' במ' סוטה בפרק עגלה ערופה משרבו מקבלי צדקה מן הגויים היו ישראל למטה וגויים למעלה, ישראל לאחור והם לפנים.",
+            "וכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לה, ועליו הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם. וגרסינן במ' כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר המסמה את עיניו והמצבה את כריסו. והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. אבל עני ורש שמצער נפשו ודוחק שעתו וטורח בגופו ואינו נוטל צדקה כדי שלא יטריח על הבריות אינו נפטר מן העולם עד שזמן לו הב\"ה פרנסתו, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכתב הרמב\"ם מוטב לאדם לפשוט נבילות ויתפרנס מעורן ולא יאמר לבריות פרנסוני שכהן או מיוחס או חכם אני. אבל מי שאי איפשר לו לחיות אם לא יטול, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה כשופך דמים, ואין לו בצערו אלא עון מפני שאינו נוטל כדי לחיות. ע\"כ.",
+            "<b>השער החמישי: למי מקדימין לתת צדקה</b>",
+            "חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא אחר שיהיה לו יותר מפרנסתו, ואח\"כ חייב לתת צדקה. דתניא וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך. ר\"ל אחר שיהיה לך יותר מפרנסתך אתה חייב לתת לנצרך. כשתשבע השביע רעבים, ואחר אשר תשתה השקה לצמאים. וכן אמרה האשה הצרפתית לאליהו ע\"ה ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, לי קודם ואחר כך לבני. והודה לה אליהו ואמ' אך עשי לי עוגה קטנה בראשונה ולך לבנך תעשי באחרונה. הקדים גם הוא חייה לחיי בנה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק איזה נשך אמ' רב נחמן בר יצחק מאי טעמא דר' אליעזר אמ' קרא וחי אחיך עמך. אהדר ליה לאחוך החי בהדך. ור' יוחנן האי וחי אחיך מאי דרוש ביה. ההוא מיבעי ליה לכדתניא שנים שמהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. מה יעשה, אם שותים שניהם מתים, אם אחד מהם שותה מגיע ליישוב. דרש בר פוטירי מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חבירו. עד שבא ר' עקיבא ודרש וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך. וכתיב (דברים טו, יא) פתוח תפתח את ידך לאחיך וגו', אחיך קודמין לענייך, ענייך קודמין לאביונך, אביונך לאביוני עיר אחרת. ועוד גרסינן בפרק איזהו נשך תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך קודמין לעניי עירך, עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ואחר שיפרנס אדם את נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו על כל בני אדם, ואפי' על בניו, דכתיב (שמות כ, יא) כבד את אביך ולא אמ' כבד את בניך. וכן אמרו בני יעקב לאביהם ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו. הקדימו את עצמם ואח\"כ אביהם ואח\"כ את בניהם. ורז\"ל התקינו שיזון אדם את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים עד שש שנים. וגרסינן במ' כתובות בפרק נערה שנתפתתה אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, (דרשו) רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אלעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים.",
+            "ואם נשבה אביו ובנו ואין לו פדיום לשניהם אלא לאחד מהם יפדה את אביו ויעזוב את בנו. ואע\"פ שחייב אדם בכבוד אביו, כבוד רבו עדיף, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הנחילו חיי העולם הבא. לפיכך אם נשבת אביו ורבו ואין לו פדיון שניהם יפדה את רבו. אבל אם אביו ת\"ח יפדה את אביו קודם לרבו, כי כבוד התורה וכבוד אביו עדיף מכבוד רבו. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק ואלו מציאות היה אביו ורבו עומדין בבית השביה יפדה את רבו ואח\"כ יפדה את אביו, ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואח\"כ פודה את רבו.",
+            "<b>סדר פדיון שבוים</b>",
+            "יפדה את רבו. ואח\"כ יפדה את אביו. ואחר אביו יפדה את בניו. ואחר בניו יפדה את אחיו. ואחר אחיו יפדה את קרוביו. ואחר קרוביו יפדה את שכיניו. ואחר שכיניו יפדה את אנשי עירו. ואחר אנשי עירו אנשי עיר אחרת. וחייב להקדים ולתת צדקה לאשה קודם לאיש, מפני שהאיש יכול לילך לבקש פרנסה או לחזר על הפתחים יותר מן האשה, מפני שהאשה דרכה להתבייש. ת\"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח\"כ מפרנסין את היתום שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר. ת\"ר יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואח\"כ משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש. וגרסינן במ' הוריות בפרק כהן משיח כל התדיר מחבירו קודם הוא קודם לחבירו, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. האיש קודם את האשה להחיות ולהשיב אבדה. האשה קודמת לאיש לכסותה ולהוציאה מבית השבי. ובזמן ששניהם עומדין על הקלקלה האיש קודם לאשה. פי' אם נתבעו שניהם לדבר עבירה קודמין לפדות האיש מפני שאין דרכו בכך. כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל קודם לממזר, ממזר קודם לנתין, נתין קודם לגר, גר קודם לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולם שוים. אבל אם ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכתב הרמב\"ם ז\"ל היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם. מקדימין הכהן ללוי. והלוי לישראל. וישראל לחלל. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. וממזיר לנתין. ונתין לגר. וגר לעבד משוחרר. בד\"א בזמן שהן שוים בחכמה, אבל אם כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. וכל הקודם לחכמה קודם לחבירו. פי' חלל בן כהן גדול מאלמנה או בן כהן הדיוט מגרושה או מחלוצה. שתוקי. פירש רש\"י שאמו משתקתו. פי' שאינה (מגדת לו) פלוני הוא אביו. אסופי הוא הנמצא בשוק ואין יודעין מי הם אביו ואמו. ממזר הבא על הערוה והוליד ממנה בן, אותו הנולד נקרא ממזר. נתין מן הגבעונים. וכל הפושט ידו ליטול צדקה נותנין לו ואפי' גוי. ומפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל. וגרסי' במ' גיטין בפרק הניזקין אין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום.",
+            "גדול שכר פדיון שבויים ואין לך בכל הצדקות מצוה גדולה כפדיון שבויים. כדגרסינן בבבא בתרא בפ' קמא ההיא מטרוניתא שדרא ארנקי דדינרי. אמרה ליהוי למצוה רבה. מאי מצוה רבה זו פדיון שבויים. שנא' כה אמר ה' [את] אשר למות למות ו[את] אשר לחרב לחרב ו[את] אשר לשבי לשבי. הקדים בקל ושם החמור באחרונה. המות יותר קל מן החרב, החרב יותר קל מן השבי. הרי לך שמצוה גדולה פדיון שבויים יותר מן המחייה נפש ומצילה מן המות והרעב. ומקדימין פדיון שבויים לפרנסת עניים ולכסותן. לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' אם גבו מעות לבנין בית הכנסת יכולין לשנותן לפדיון שבוים. ואפי' קנו עצים ואבנים לבנין בית הכנסת מותר למכור אותן ולפדות שבויים בדמיהן, אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו. אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן כדי שלא ימסרו האויבים נפשם עליהם לשבות אותם. ואין מניחין את קרוביהם לפדות אותם ביותר מכדי דמיהן. אבל פודה אדם עצמו בכל מה שירצה. כי לב יודע מרת נפשו. ופודה את אשתו בכל מה שירצה מפני שהיא כגופו. ופודין תלמיד חכם בכל דבר שיוכל להיות מפני כבוד התורה. ואפי' תלמיד שיראה בו שאם ילמוד יהיה תלמיד חכם פודין אותו בכל דבר שיוכל להיות. כדגרסי' בפרק הניזקין. ת\"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול של רומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו. אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הלכה בישראל. ומנו, ר' ישמעאל בן אלישע. אין מבריחין את השבויים כדי שלא יכבידו עולם הגויים ויוסיפו שמירה על שמירתם. מי שמכר עצמו לגוי או שלוה ממנו ושבה אותו הגוי בחובו פודין אותו פעם ראשונה ושנייה. שלישית אין פודין אותו, אבל פודין את בניו, ואם בקש הגוי להרוג אותו פודין אותו אחר כמה פעמים. עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל המצות פודין אותו כישראל. שבוי שנשתמד אפי' למצוה אחת מן המצות, כגון שאוכל נבלות להכעיס או שלובש שעטנז או כיוצא בזה, אסור לפדותו.",
+            "גדול פדיון שבויים שקדם לכל הדינים. שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. הרי הקדימה תורה יציאת עבד עברי לכל הדינים.",
+            "גדול פדיון שבויים שבשכר פדיון שבויים ישראל נגאלין, שנא' ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו וגו'.",
+            "<b>השער הששי: כיצד גובין את הצדקה</b>",
+            "אין גובין את הצדקה פחות משני אנשים, והם הנקראים גבאי צדקה. וכשגובין אותה ילכו שניהם ביחד ולא יפרדו איש מאחיו כל שעה שגובין. ואם יגבו בחנוניות יגבה האחד מחנות אחת והשני מחנות שניה כדי שלא יתעכב, או יכנס האחד לגבות וימתין לו חבירו בפתח החנות. דתניא גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה עומד בשער וזה נכנס לחנות. ואם ימצא הגבאי מעות בדרך, או אם יתנו לו שום דבר מחובו בשוק, לא יתן אותן בכיסו אלא יתן אותן בכיס של צדקה עד שיגיע לביתו, ויוציא כספו מכיס של צדקה בצינעא ויקחנו לעצמו, כדי שלא יחשוד אותו הרואה ויאמר מעות של צדקה נותן בכיסו. וכשמוציא וכשמונין מעות של צדקה אין מונין אותן זוגות זוגות אלא אחד אחד מפני החשד. ואם הוצרכו למכור זוזים של צדקה ימכרו אותן הגבאים לאחרים ואין קונין אותן לעצמן מפני החשד. כדגרסי' במתנות עניים גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני החשד. ואם גובין מאכל פת או תבשילין או קמח או פירות וכיוצא בהן והוצרכו למכור מוכרים לאחרים ואין קונין אותו לעצמן מפני החשד. ואע\"פ שאין ראוי לתבוע מהגבאין חשבון, שנא' אך לא יחשב אתם את הכסף הנתון על ידם וגו', אפי' הכי צריכין הגבאין לתת מעות הצדקה בחשבון כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל. והגבאין גובין את הצדקה מכל אחד ואחד כפי מה שפסק על עצמו לתת. ומי שאינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו, דתניא ממשכנין על הצדקה אפי' בערב שבת. איני והכתיב (ירמיהו ל, כ) ופקדתי על כל לוחציו, אלו גבאי צדקה. אמר רב זביד לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. פי' מי שיש לו מה ליתן ואינו נותן מה שפסק על עצמו ממשכנין אותו. ומה שאמ' ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה דלא אמידי. פי' אם הוא עני ואין לו מה ליתן אין ממשכנין אותו אלא ממתינין לו ואין דוחקין אותו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה מאלו גזל היא. וכמה הוא מיעוט שלהן הכל לפי עושר הבעלים או עניותן. ואין פוסקין על היתומים צדקה ואפי' לפדיון שבויים. ואע\"פ שיש להם ממון הרבה. ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להם שם מותר.",
+            "<b>השער השביעי: כיצד מחלקין את הצדקה</b>",
+            "אין מחלקין את הצדקה פחות משלשה תלמידי חכמים כשרים ונאמנים וצדיקים וזריזים ויודעים כל אלו העניינים ומיני העניים. אבל אם אינם יודעים אלו התנאים שבארתי בענין הצדקה דוחין אותן ואין גובין כלום. ואם אין יכולים לדחותם לא יותן צדקה על ידם. דתניא ולא יתן פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם יש תלמיד חכם ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, כדי שיתנו לכל עני ועני כפי מה שצריך ליטול, כל אחד ואחד כפי מעלתו וכפי צרכו. ובתענית מחלקין צדקה לעניים. וצבור שהתענו ובלילה אכלו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים. ועליהם מפורש בקבלה צדק ילין בה ועתה מרצחים. לפיכך צריכין הגבאין לדעת כל אלו התנאים ויהיו צדיקים ונאמנים, שנא' יודע צדיק דין דלים. כיצד הוא דין דלים. הב\"ה צונו בתורה לתת צדקה לעניים לכל אחד ואחד די מחסורו אשר יחסר לו, ולא נתברר לנו מן הכתוב די מחסורו עד כמה הוא, אבל מעתיקי השמועה קבלו ולימדונו שיעור הצדקה, והן תשעה מעלות.",
+            "המעלה הראשונה. כמה נותנין לעני המחזר על הפתחים, והוא דבר מועט, אבל אין מחזירין אותו ריקם. דתניא עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אלא למתנה מועטת.",
+            "המעלה השנית. כמה נותנין לעני העובר ממקום למקום. גרסי' בבבא בתרא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לחם של עשרים אוקיות של קמח ביום. דתניא אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ביום, ואם לן נותנין לו פרנסת לילה, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. וכתב הרמב\"ם ואם לן נותנין לו מצע שישן עליו וכסת שיתן מראשותיו ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.",
+            "המעלה הג'. כמה נותנין בנישואי יתומה ענייה. אין נותנין לה פחות מחמישים זוז של כסף. דתניא וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמישים זוז של כסף, ואם יש בכיס נותנין לה לפי כבודה.",
+            "המעלה הרביעית. כמה נותנין ליתום כשנושא אשה. חייבין להשכיר לו בית דירה ונותנין לו מטה ושולחן וכסות וכלי תשמישו ובגדים שילבש. כדגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנא' די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו זה בית. אשר יחסר זו מטה. לו זו אשה. כדא' אעשה לו עזר כנגדו.",
+            "המעלה הה'. כמה נותנין לעני בן טובים. אומר הכתוב די מחסורו אשר יחסר לו. אתה מצווה עליו לפרנסו ואין אתה מצווה עליו לעושרו. וגרסי' במסכת כתובות בפרק מציאת האשה. ת\"ר די מחסורו אשר יחסר לו, אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. ת\"ר מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני אחד מצפורי ליטרא אחת בשר בכל יום. מאי ריבותן. אמ' רב הונא ליטרא מוח עופות. וגרסינן בסיפרי די מחסורו אשר יחסר לו, למה נאמר די מחסורו אשר יחסר לו שני פעמים, ללמדך שהראוי לתת לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, פת חמה נותנין לו פת חמה, צונן נותנין לו צונן, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו.",
+            "המעלה הששית. חייב אדם לזון את העני כפי שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. כדגרסי' בפרק מציאת האשה ההוא דאתא קמיה דר' נחמיה. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו בשר שמן ויין ישן. אמ' לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים. גלגל עמו בעדשים ומת. אמרו עליו אוי לזה שהרגו נחמיה. פירוש מפני שלא זן אותו כפי מה שהיה רגיל אמרו עליו שהרגו. ובמסכת פאה ירוש' גרסי' בענין אחר, וכך אומר. נחמיה איש שיחין פגע ביה ירושלמי אחד. אמ' ליה זכי עמי בחדא תרנגולא. אמ' ליה הילך טימיתהי. אזל וזבן קופד. פי' בלע\"ז איריזו. ואכל ומית. והוה צווח ואומר בואו וספדו על הרוג נחמיה.",
+            "ההוא דאתא לקמיה דרבא. אמ' לו פרנסני. אמ' לו מה היית רגיל לאכול. אמ' לו תרנגולת פטומה ויין ישן. אמ' ליה לא חיישת לדוחקא דציבורא. אמ' ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קא אכילנא. דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. בעתם לא נאמר אלא בעתו. מלמד שהב\"ה נותן לכל אחד ואחד מזונותיו בעת שהוא צריך להם. עודם מדברים והנה אחותו של רבא באה לעיר מעיר אחרת. והיה לה שנים רבות שלא באה לעיר אלא אותו היום והביאה לאחיה תרנגולת פטומה ויין ישן. מיד ידע רבא שבשביל אותו עני זימן הב\"ה התרנגולת והיין לפרנסו כמו שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. אמ' לו רבא נעניתי לך קום אכול. יתברך ויתעלה שמו של הב\"ה שהוא נותן לחם לכל בשר ומזמין פרנסת העני והעשיר.",
+            "המעלה השביעית. כשיתביש העני לבקש צדקה חייבין ישראל לפוקדו במתנות. ואם אינו רוצה ליקח נותנין לו לשם הלואה ואח\"כ נותנין לו במתנה. דתניא והעבט תעביטנו. זה שאין לו כלום ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה, ואח\"כ נותנין לו לשם מתנה. לא רצה אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שלא יתבייש בפניהם.",
+            "המעלה השמינית. אם יהיה תלמיד חכם עני חייבין לתת לו כפי כבודו. אם אינו רוצה לקבל מתעסקין לו בסחורה מוכרין לו בזול וקונין ממנו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד. ואם היה יודע להתעסק בפרקמטיא בעצמו, מלוין לו מעות לעשות בהן סחורה, וזהו המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים. פי' שיהיה סבה שירויח תלמיד חכם בסיועו ושכר זה גדול מאד. וגרסינן במדרש מאי כבד את ה' מהונך זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו. והרוצה לחיי העולם הבא יתעסק בצרכי הרבנים והתלמידים העוסקים בתורה לשם שמים ויעזור לשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה בעבור סיעתו. וגרסינן בספרי עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדי(ה) לא נאמר אלא למחזיקים בה, שהם המחזיקים בצרכי הרבנים והתלמידים.",
+            "המעלה התשיעית. תיקון עניי העיר, לתת לכל אחד ואחד כפי עניותו וכפי מחסורו וכפי מעלתו כפי עניינו, שלא לתת לכולם בשוה. שבעה שמות יש לעני ואלו הן. דל. תכך. מך. עני. רש. מסכן. אביון. דל מי שהיה עשיר ונתדלדל. עליו הכתוב אומר ודל מרעהו יפרד. מלמד שהיו (לו) רעים ואחים ואוהבים וכשנתדלדל נתפרדו מעליו רעיו ומיודעיו לפנים. לפיכך צריך לפרנסו ולעשות עמו חסד ולכבדו ולנהלו על מנהגו הראשון. תכך הוא מי שיש לו פרנסתו בצמצום, וכשאירע לו שום מקרה כגון חולי או שקפצה עליו זקנה או כיוצא באלו יתרושש מיד ותגלה עניותו. ועליו נאמר (משלי כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו. ר\"ל הרש הוא חבר לתכך מפני שהוא מזומן להיות כמוהו. לכן צריך לתמוך את ידו ולסעדו ולסומכו קודם שיתרוש(ש) ויצטרך לבריות. מך הוא הנצרך לבריות כל ימיו מפני קורות הזמן וגלגליו שסבבוהו, ועליו נאמר (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'. רש הוא שהיה מתפרנס בכבוד ונסתר ואחר כך נתדלדל ונגלה ולא נשאר לו כלום, ומפני עניותו בני אדם שונאין אותו ואפי' אחיו וקרוביו, ועליו נאמר (משלי יט, ז) כל אחי רש שנאוהו, וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש וגו'. עני פירושו יגע ועמל, שיגע כל ימיו לבקש פרנסתו ולא ישיג אלא מקצת צרכו בצער גדול ולא יספיק לו, וחייו בעצב וכל ימיו מכאובים, ועליו נאמר (משלי טו, טו) כל ימי עני רעים. מסכן הוא המצפה למתנות בני אדם והם לועגים עליו ובוזים אותו ואפי' הוא תלמיד חכם, ועליו נאמר (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה. אביון הוא המתאוה לפרנסה ולא ישיג אותה, והוא אדם שאינו יודע לעשות מלאכה ולא להתעסק בסחורה, ואפי' צדקה אינו יודע לשאול, ונקרא אביון מפני שהוא תמיד מתאוה ואינו משיג, כמו ותפר האביונה, שהיא האצטומכא, ונקראה אביונה לפי שהיא מתאוה המאכל. ועליו נאמר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ר\"ל הואיל ואינו יודע להתעסק בסחורה ולא לעשות מלאכה ולא לדבר כהוגן לא יחדל מלהיות אביון שאין לו סיבה להעשיר. לפיכך צריכ(ין) הגבאין לדעת כל העניינים האלו, כדי שידעו היאך חולקין הצדקה, וכדי שיתנו לכל אחד ואחד כפי ענויין, וכדי שלא יסלקו הצדקה מן הנצרך ויתנו אותה לעני אחר שאינו נצרך כל כך. ולפיכך אמרו רז\"ל יהא חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה. ר\"ל שמחלקין אותה שלא כהוגן, ונושאין פנים לעניים שאינן כל כך צריכין, ואין נותנין ממנה לעניים אחרים שצריכין לה יותר.",
+            "עני המתפרנס מן התמחוי נותנין לו מזונות כל יום ויום ערב ובקר. והעני המתפרנס מן הקופה נותנין לו מעות מערב שבת לערב שבת להוצאת שבעת ימים לבקר ולערב. וכן כל שבוע ושבוע. ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבעה עשר סעודות לא יטול מן הקופה. לפיכך גובין התמחוי בכל יום וחולקין אותו בו ביום. וגובין מעות של קופה בכל ערב שבת כדי שיחלקום לעניים להוצאת שבת. ו(אין) בודקין אחר העני המבקש מזונות. דתניא ר' יהודה אומר אמ' העני כסוני בודקין אחריו, פרנסוני אין בודקין אחריו, אלא מאכילין אותו מיד שמא ימות ברעב פתאום. ומעשה נחום איש גם זו יוכיח. גרסי' בפרק סדר תעניות אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו וגדם משתי ידיו וקטע משתי רגליו והיה כל גופו מלא שחין והיתה מטתו מונחת על ארבע ספסלים שלמים. פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע ובקשו תלמידיו לפנותה. אמ' להם פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שכל זמן שמטתי תוך הבית מובטח לכם שלא תפול. פנו את הכלים ואח\"כ פנו את מטתו מן הבית ומיד נפל הבית. אמרו לו תלמידיו רבינו וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך. אמ' להם אני עשיתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה לי שלשה חמורים טעונים אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים. נזדמן לי אדם אחד בדרך, אמר לי פרנסני. אמרתי לו המתן עד שאפרק מן החמור. לאחר שפרקתי חזרתי לאחורי ומצאתי שמת. נפלתי עליו ואמרתי עיני שלא חסו עליך כך וכך תעלה עליהן. רגלי שלא מהרו לפרק מעל החמור כך וכך תעלה עליהן. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי יהיה כל גופי מלא שחין. לפיכך אין מעכבין לתת לרעב מיד כדי שלא ימות פתאום. ואין בודקין אחריו.",
+            "וכל מה שאמרתי בזה השער ובאלו המעלות הוא בענין הצדקות שהצבור עושין, כגון תמחוי וקופה ונישואי יתומים ושאר העניינים שאמרתי, אבל השער השמיני מדבר בענין הצדקות שהיחיד עושה.",
+            "<b>השער השמיני: בענין הצדקות שהיחיד עושה</b>",
+            "המעלה הראשונה קטנה שבכולם, והוא הנותן צדקה ברבים או נודר ברבים לעשות לו שם, וכ\"ש הנודר ברבים ואינו משלם. כדגרסינן במ' תעניות בפרק קמא א\"ר יוחנן אין הגשמי' נעצרים אלא בשביל שפוסקין צדקה ואין נותנין, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.",
+            "המעלה הב' גדולה מן הראשונה. והיא הנודר והנותן צדקה ברבים לשם שמים וג\"כ לעשות לו שם. ואע\"פ שעשאה לשם הואיל וכוונתו לשם שמים שכרו גדול מן הראשון.",
+            "המעלה הג' גדולה מן השנית. והיא הנותן צדקה בסתר לשם שמים, ואין שום אדם בעולם יודע צדקה זו אלא הנותן והנוטל בלבד.",
+            "המעלה הרביעית גדולה מן השלישית. והיא הנותן צדקה בסתר לפרנס הגון שיניח אותה בקופה של צדקה ואינו יודע למי נותנה הפרנס ויטול אותה העני ואינו יודע מי נתנה. וגרסינן בפ' מציאת האשה. רבא הוה צייר זוזיה בסדיניה ושדי להו לאחוריה וממטי נפשיה בין עניי ומצלי עיניה מרמאי. ותיבה סגורה היתה בבית המקדש ובה חור קטן, וכל מי שהיה רוצה לתת צדקה בסתר היה משים מעות בתיבה מן החור, והיה הגזבר פותח התיבה ומוציא ממנה המעות ומחלק אותן לעניים, ולא היו יודעים העניים מי נתנן וגם הנותן לא היה יודע מי נטלן.",
+            "המעלה החמישית גדולה מכולן. והיא המלוה לעני בשעת דחקו וישתתף עמו כדי להחזיק בידו שלא ימוט ויצטרך לבריות. נמצא המשתתף עמו משיב את נפשו ומציל אותו מבושת העניות ומפרנס אותו בנקיות. וגרסינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה א\"ר שמעון גדול המלוה מן העושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולן. והמלוה לעני בשעת דחקו להרחיב לו צרתו נקרא חונן, שנא' טוב איש חונן ומלוה. וגרסינן במדרש תלים וצדקתו עומדת לעד איזו היא צדקה שמתקיימת לעד ולעולם, זה המלוה לעני בשעת דחקו. וכשישיב לו העני המלווה ילוונה לעני אחר. וכשישיב אותה האחר ילוונה לאחר. נמצא שיזכה בצדקה זו כמה פעמים והקרן קיימת לו לעד. מה שאין בצדקה. כי בצדקה אין בידו אלא שכר מצוה אחת פעם אחת ובמצוה זו זוכה כמה פעמים. ויש אומרים אף הכותב או קונה ספרים ומשאילן לתלמידים. ואם יקשה בעיניו להלוות לעני בלא משכון יטול ממנו משכון ויקבע לו זמן להשיב המלוה. ובתוך ימי המלוה לא ישתמש מאותו עני אם לא יתן לו שכירות שלימה מפני שנראה כרבית. כיוצא בדבר הנותן עשר פרוטות לעשרה עניים שכרו גדול מהנותן עשרה פרוטות לעני אחד. כי הנותן אותן לעשרה לבו מתעורר לטובה בכל פעם ופעם שנותן. ואם נתנן בפעם אחת אין לבו מתעורר אלא פעם אחת ויראה כמי שמשליך עליו המשוי. וכתב הרמב\"ם ז\"ל והכל לפי רוב המעשה, זה הנותן צדקה לעניים רבים ששכרו גדול יותר מהנותן אותו סכום לעני אחד בפעם אחת.",
+            "גדולה צדקה שהב\"ה עוזר ומושיע למי שעושה צדקה. כדגרסי' בפסיקתא א\"ר יצחק כל הרודף אחר הצדקה הב\"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. וגרסינן בפרק סדר תעניות אליעזר איש כפר ביבאי כדהוה חזי ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל דהוה נקיט הוה יהיב להו. יומא חד סליק לשוקא למזבן נדוניא לברתיה. חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה. אזל בתריהו. אמ' להו במאי עסקיתו. אמרו ליה ביתום ויתומה. אמ' העבודה שהן קודמין לבתי. שקל מה דהויה בידיה ויהביה ניהליהו. פש בידיה חד זוזא. אזל זבין ביה חיטי שדייה באכלבה. אתאי דביתהו אמרה לה לברתא מאי איתי ליך אבוך. אמרה לה כל דאייתי באכלבא אסקיה. סליקא חזייה לאכלבא דמליא חטי ונפקיה בצינורא דדשא. כי אתא מבי מדרשא אמרה ליה דביתהו בוא וראה מה עשה לך אוהבך. אמ' לה העבודה הרי הן עליך הקדש ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל.",
+            "וגרסי' באלה שמות רבה. מעשה בחסיד אחד שנפל מעושרו ונשתתף עם איש אחד. ובחמשה ימים של שבוע היה יוצא בסחורה עם חבירו. ובערבותא דשבתא לא היה יוצא, וחבירו היה יוצא והוא היה יושב בביתו ומתקן צרכי שבת, ואח\"כ היה נוטל הקופה ומטיל לגבות צדקה. אחר שהזקין ותשש כחו היה אומר לבתו, בתי קחי הקופה ואני נשען במקלי ובואי עמי במצוה כדי שלא נסתלק מן המצוה. פעם אחת כשהיה מטייל נגלה עליו אליהו זכור לטוב. אמ' לו זקן מתייגע אין אתה יכול לשאת את הקופה, תן לי הקופה ואני הולך ומקבץ. אמ' לו איני רוצה שתקבל שכרי. אמ' לו המתן לי ואני אביא אליך מה שאקבץ, נטל הקופה והלך ומלא אותה דינרי זהב. הריק הפת ונתן הזהב מלמטה והפת מלמעלה והביאה אצלו. והיה לו מנהג לחלק הקופה לשלשה חלקים, אחד ליתומים, ואחד לאלמנות, ואחד לבני סופרים. בא לביתו והריק הקופה וראה את הזהב ונבהל. אמ' אותו האיש בקש לביישני. אמ' לבתו בתי חלקי מה שתקנת לאכילתנו לעניים כדי שיתפרנסו בשבת, ולאחר שבת נחזיר את של האיש. לאחר שבת פגע בו אליהו זכור לטוב. אמ' לו טול פקדונך אמ' לו איני יודע מה תאמר לא הבאתי אלא פת בלבד, אם כלום מצאת אכול ושתה שמתנת שמים היא. אמ' הזקן שמא שלח הב\"ה אותה לעניים ואני מנעתי אותן ממנה. הלך וחילקו כמנהגו, שליש ליתומים, ושליש לאלמנות, ושליש לתלמידים. נגלה אליהו זכור לטוב ואמ' לו תן לי הקופה ואביא חלקך שתאכל אתה וביתך. לקח הקופה ומלאה מרגליות והביאה לו. תני ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו. הוא נתן לעניים מלא ידיו והב\"ה נתן לו מלוא ידיו.",
+            "וגרסינן בויקרא רבה מעשה בר' אליעזר ור' עקיבא ור' יהושע שהלכו לאנטוכיא לגבות צדקה. הוה תמן אבא יודן שהיה עושה צדקה בעין יפה וירד מנכסיו. כיון שראה לרבותינו עלה לביתו ופניו חולפות. אמרה לו אשתו שהיתה צדקת מה לך פניך חולפות. סיפר לה המעשה. אמרה לו לא נשתיירה לך שדה אחת. מכור חציה ותן להם. הלך ועשה כן. אמרו לו המקום ימלא חסרונך. הלכו להם רבותינו לשלום. יצא אבא יודן לחרוש שדהו והאיר הב\"ה עיניו ונבקעה הארץ תחתיו ונפלה פרתו ונשברה. ירד להעלותה מצא תחתיה סימא. פי' מטמון. לטובתו נשברה פרתו. כשחזרו רבותי' אמרו מה אבא יודן עביד. אמרו להם אבא יודן עתיר הוא דאית לי עוף וגמל ותורי. בא אצלם ואמ' להם עשתה תפלתכם פירות ופירי פירות. נטלוהו והושיבוהו אצלם. וקראו עליו מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.",
+            "ועוד גרסינן בויקרא רבה כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. מעשה באדם אחד שהיו לו שני בנים והיה עשיר גדול. מת וירשוהו בניו. האחד מהן היה עין טוב בצדקות ובגמילות חסדים והיתה דעתו רחבה וידו פתוחה. והאחד היה צר עין ביותר. זה שהיה טוב עין היה נותן לעניים ולפדיון שבויים ועושה צדקות עד שכלה כל ממונו. חזר ומכר כל קרקעותיו וחלק לעניים עד אשר לא נשאר לו כלום. וכל מה שהיה מוכר היה אחיו העשיר קונה ממנו עד אשר נעשו כל קרקעותיו לאחיו (ו)הוא בלא כלום. יום הושענא רבה נתנה לו אשתו עשר פרוטות ואמרה לו לך וקנה בהם לבניך מה שיאכלו. כשיצא פגע בגבאי צדקה שהיו עוסקין ביתום ויתומה. אמרו זה לזה הנה החסיד בעל הצדקה. אמ' להם אין בידי עכשיו חוץ מאלו. נתן להם העשרה פרוטות. מיד נתבייש לחזור לביתו. הלך לו לבית הכנסת ומצא שם התינוקות שהיו משחקין באתרוגיהן. מה עשה מלא שקו מהן ופירש לים הגדול. כיון שבא למדינה היה המלך חושש ולא הניחו סם בעולם שלא השקוהו והיה מוסיף כאב ובכיה וצעקה. אמרו לו בחלום אין לך רפואה אלא באתרוג של הושענה רבה של יהודים. בקשו בכל אותה מדינה ובכל אותן הספינות ולא מצאו. מצאו אותו חסיד ישן על שקו. אמרו לו מה יש לך למכור. אמר להם עני אני ואין בידי אלא אתרוגים הללו של הושענה רבה של יהודים. אמרו לו עליהם אנו מחזרים. נטלו את החסיד ואת שקו והוליכוהו למלך. כיון שאכל המלך מעט מן האתרוגים מיד נתרפא. אמר המלך לעבדיו מלאו לו את השק דינרי זהב. ויעשו כן. אמ' לו המלך שאל מה אתן לך. אמ' לו החסיד איני שואל אלא שתחזירני למקומי ויכריזו שיצאו הכל לקראתי. ויעשו כן. ויצאו הכל לקראתו. ואף אחיו העשיר נכנס בעריבה הוא ובניו. פי' עריבה, ספינה קטנה. ונכנסו בנהר ויצאו לקראתו. שטפן הנהר ומתו. נמצא אותו חסיד יורש ממון העשיר. ונתן לו הב\"ה עושר גדול ונכסים בשפע, לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו.",
+            "מעשה בחסיד אחד שהיה עושה צדקות הרבה והיה מפרנס את העניים והיה מבזבז הונו בצדקות עד אשר ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום. והיתה שנת בצורת ולא היה כלום לפרנס את בניו. יום אחד אמרה לו אשתו במה נפרנס היום את התינוקות הללו. אמ' לה בתי השיגוני עונותי ואין בידי כלום. לקחה כיפה שעל ראשה ומכרה ולקחה ליטרא אחת קמח ולשה אותה ועשתה ממנו עוגה אחת והוליכה אותה לתנור ואפתה אותה והביאה לבעלה. אמ' לה קראי לתינוק(ות) מבית הסופר ויאכלו שהם רעבים. הלכה לבית הסופר לקרוא לתינוקות, והנה עני אחד עומד על הפתח. ואמ' לבעלה ר' פרנסני שיש לי תינוקות רעבים בביתי, ואין לי כח לפרנסם. מיד נטל אותו חסיד העוגה ונתנה לעני. מיד נתבייש מאשתו, הלך לו לבית הכנסת וישב לשם עד שישן ונרדם. והנה אליהו זכור לטוב נוגע בו מעיר אותו משנתו. ואמ' לו אדם חסיד טול ריוח העוגה ותשאר לך הקרן קיימת לעולם הבא. פקח עיניו אותו חסיד וראה והנה מראשותיו אלף דינרי זהב. נטלם ובא לביתו שמח וטוב לב. ושלם לו הב\"ה גמולו בעולם הזה ולעולם הבא לקיים מה שנא' כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. פועל אדם ישלם לו בעולם הזה, וכאורח איש ימצאנו, לעולם הבא.",
+            "ופי' ר' יונה ז\"ל מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. ר\"ל כי ישלם לו הב\"ה שכרו בעולם הזה ויפרע לו הלואתו, (משל ללוה שהוא) משלם (למלוה), וגמולו ישלם לו, אע\"פ שפרע לו הלואתו לא יחדל לשלם גמול המצוה כשאר המצות שמשלם שכר פעולתם לעולם הבא. וזהו מאמרם ז\"ל כי יש לצדקה קרן ופירות, ואדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולא יתכן לפרש וגמולו ישלם לו להאי שאמ' מלוה ה' חונן דל. כי הוא גמול פרעון ההלואה. פי' פרעון ההלואה לא יקרא גמול לפי שהוא משיב לו את שלו. ע\"כ. ועוד פירש ר' יונה ז\"ל רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. נסמך המקרא הזה למקרא שלפניו, שהוא אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, להודיע שיטרח החכם לאצור אוצרות בעולם. על כן סמך לו הענין הזה כי כוונת העמל החכם באוצרותיו לרדוף צדקה וחסד. ימצא חיים צדקה וכבוד בעולם הזה. ומלבד החיים והכבוד שימצא בעולם הזה זכות הצדקה קיימת לו לעולם הבא. והחיים והכבוד פירותיה צדקה. והחסד שלא תחסר הקרן מפני הפירות. ובענין שכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת. לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. ע\"כ. והרודף אחר הצדקה זוכה לחיים, שנא' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ר' יהודה אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ובחכמה כתיב (משלי ח, לה) כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. בעלי עושר דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה, פי' העשיר יש לו ממון הרבה לעשות ממנו צדקה שאין אדם יכול לעשות צדקה אם אין לו ממון. בעלי אגדה דכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. כתיב הכא כבוד וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו. והמלביש ערומים מתברך שנא' אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. והמשביע רעבים הב\"ה מגיה את חשכו ומעלה לו ארוכה ומרפא. מגיה את חשכו מנין, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם וכתי' בתריה (ישעיהו נח, ח) אז יבקע כשחר אורך. ומעלה לו ארוכה ומרפא מנין, דכת' וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכתי' (ישעיהו נח, ט) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און, וכתי' (ישעיהו נח, י) ותפק לרעב נפשך. ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. וכתי' (ישעיהו נח, יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשיך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וכתי' (ישעיהו נח, יב) ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. והצדקה שאדם עושה היא תשמרנו ותצור דרכו, שנא' צדקה תצור תם דרך.",
+            "וכל צרה וצוקה שיבואו על האדם בעולם הזה ויקבלם עליו בסבר פנים יפות ומצדיק עליו את הדין וכל מי שהוא נגש ונענה וכל מי שאומות העולם גוזלין את יגיעו כאלו נתן צדקה. ומה שאנו פורעין מס לאומות העולם כדי להעמידנו ולהחזיק ידינו בתורה ובמצות נקרא צדקה. כדגרסי' במ' בבא בתרא א\"ר אלעזר ב\"ש בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, שנא' זה יהיו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', וכתיב (שמות ל, טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, וכתי' (שמות ל, טז) ולקחת את כסף הכפורים וגו'. ועכשיו באין אומות העולם ונוטלין אותו בזרוע. אמ' מר זוטרא אפי' הכי תחשב לו צדקה, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה."
+        ],
+        "ii; On Prayer": {
+            "Prayer": [
+                "<b>בענין התפלה</b>",
+                "ידידי יה שאו משאות תהלה ותושבחות לצור נורא עלילה",
+                "שאו עין לכס עוזו ולבב והעתירו בניב לשון ומלה",
+                "רצונו בקשו כל יום וירצה תפלתכם כמו מנחה ועולה",
+                "אמונים הללו את שם ה' אשר על כל אלהים רם ועולה",
+                "לקבץ את נפוצותיכם ימהר וגם יסמוך גאולה לתפלה.",
+                "את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע.",
+                "גרסי' בספרי כל המקיים עשרת התיבות האלה שבפסוק זה כאלו קיים עשרת הדברות, כי העבודה היא התורה והיראה והתפלה. התורה והיראה מנין, שנא' (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ליראה את ה' אלהיך, הרי יראה, ללכת בדרכיו ולאהבה אותו, זהו כללה של תורה, ולעבוד את ה' אלהיך, מצינו שנקראת התפלה עבודה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, דכתי' (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב, אלא זו תפלה. מן הנביאים מנין, דכתי' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. פי' נשלם לאל ניב שפתים, שהיא התפלה, במקום פרי הקרבנות והעבודה. מן הכתובים מנין, דכתי' (דניאל ו, כא) ברכי אל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבנך. וכי יש פולחן בבבל, אלא זו תפלה, דכתי' (דניאל ו, יא) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קודם אלהיה. ושנינו במ' אבות שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וגרסי' בתוספתא על התורה מנין, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. על העבודה מנין, כדגרסי' במ' תעניות אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. והמעמדות הן שהיו מתפללין. הרי שהעולם קיים על העבודה שהיא התפלה. ועל גמילות חסדים מנין, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו שנא' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע בשמים וליסוד ארץ וגו'. ואשים דברי בפיך, זה תלמוד תורה, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, ובצל ידי כסיתיך, זו גמילות חסדים, שנא' (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכפר עון, ומי שיכופר עונו נוחל העולם הבא ויושב תחת צלו של הב\"ה. לנטוע שמים וליסוד ארץ זו עבודה, כדגרסי' בפרק סדר תעניות אמ' רבי יעקב בר חמא א\"ר יוסי, אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (בראשית טו, ח) ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכאנשי דור הפלגה. אמ' לאו. אמר לו במה אדע. אמ' לו קחה לי עגלה משולשת וגו', ר\"ל בזכות הקרבנות ניצולין. אמ' לפניו, רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר. אמ' לו, כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.",
+                "וגרסי' בפסיקתא. בעי ר' שמעון בר אבא מר' יוחנן, ארבעה דברים הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, תורה וקרבנות וגיהנם ומלכיות. תורה, לפיד אש, וכתיב (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. קרבנות, עגלה משולשת. גיהנם, תנור עשן. מלכיות, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אמ' לו הב\"ה לאברהם, כל זמן שבניך מתעסקין בשתים ניצולין משתים, כל זמן שבניך מתעסקין בתורה ובקרבנותיהן ניצולים מגיהנם וממלכיות, ועתיד בית ליחרב וקרבנות ליבטל, במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות. אמ' ר' חנינא בר פפא אברהם בירר לנו את המלכיות. מאי טעמא, דכתיב (דברים לב, ל) כי צורם מכרם, ואין צורם אלא אברהם אבינו ע\"ה, כדא' הביטו אל אברהם אביכם, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נקרתם. וה' הסגירם, שהסכים עמו הקב\"ה. ועוד גרסי' בפרק סדר תעניות. אלו הן מעמדות. לפי שנא' (במדבר כח, ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, אלא שהתקינו נביאים הראשונים ארבעה ועשרים משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים לויים וישראל, הגיעה זמן המשמר כהניו לוייו מעלין לירושלם וישראל של אותו משמר מתכנסין בעריהם וקורין במעשה בראשית. ת\"ר אנשי משמר מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת וגוזרין ד' תעניות בשבת, בשני על יורדי ימים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות, בחמישי על עוברות ומיניקות, עוברות שלא יפילו, ומיניקות שיגדלו את בניהן. בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, כ\"ש בשבת עצמו. באחד בשבת מאי טעמא לא. אמר ר' יוחנן מפני הנוצרים, ר' שמואל בר נחמני אומר מפני שהוא שלישי ליצירה, ריש לקיש אומר מפני שנשמה יתרה נתונה בו באדם בערב שבת ומוצאי שבת ניטלה ממנו. וגרסי' בתוספתא דתעניות בשני על יורדי ימים, דכתיב (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. בשלישי על הולכי דרכים, דכתיב (בראשית א, ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ברביעי על התינוקות שלא תפול בהם אסכרא, דכתי' (בראשית א, יד) ויאמר אלהים יהי מאורות, מארת כתי', בחמישי על עוברות ומניקות, דכתיב (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו'.",
+                "גדולה תפלה ותשובה לפני הב\"ה, ויפה כחו של מתפלל שלא מתוך צרה, שכל הנביאים הראשונים עד שלא תבא צרה היו מתפללין, דכתיב (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח. וגרסינן במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. א\"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו ע\"ה תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ר' שמעון בן לקיש אומר, מאי היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח, המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אומר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין כחו ואל יהיו צרים מלמעלה. אבל מי שהוא יושב ושותק בעת הטובה ובעת הצרה מתפלל, הרי זה אינו מתפלל לרצות להב\"ה אלא מתכוין להנאת עצמו, ועל זה וכיוצא בו הב\"ה אומר, כי פנו אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. וזהו דרכן של רשעים, כדגרסינן בב\"ר וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו. כך הם הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעין את עצמן, עברה הצרה חזרו לקלקולן. נבוכדנאצר הרשע כשהיה בצרה אמ' כען אנא נבוכדנאצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. אמ' רב ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמני, אילולי שהב\"ה יודע את המחשבות ואת הלבבות היה עונה לרשעים. שכשם שקלס נבוכדנאצר הרשע כך קלס דוד ע\"ה, וידע הב\"ה מחשבות נבוכדנאצר הרשע מחשבתו הרעה וטרף תפלתו בפניו, וידע מחשבת דוד הטובה וקבל תפלתו. נבוכדנאצר אמ' משבח, דוד אומר שבחי ירושלם את ה'. נבוכדנאצר אמר ומרומם, דוד אמר ארוממך אלהי המלך. נבוכדנאצר אמר ומהדר ודוד אמ' הוד והדר לבשת. וכיון שראה נבוכדנאצר הרשע את עצמו בגדולה התחיל להתגאות, שנא' (דניאל ד, כז) ענה נבוכדנאצר ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו וגו'. אמ' לו הב\"ה רשע עדין את מתגאה הריני מוסר אותך למחבלין, שנא' (דניאל ד, כח) עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל לך אמרין נבוכדנאצר מלכא מלכותא עדת מינך. וכן הוא אומר וירא פרעה כי חדל המטר והברד ויוסף לחטא. אומות העולם ויוסף לחטוא, אבל ישראל תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך.",
+                "לפיכך ישתדל אדם תמיד להתפלל בין בעת צרה בין בעת שלום. ויתפלל תמיד בעת שלום כדי שיהא מורגל ומוחנך לתפלה, ובעת צרה כשיבא לפני הב\"ה להתפלל ישמע אותו ויענה אותו, מפני שנעשה כבן בית לפניו בתפלות ובתחנונים שמתפלל ושמתחנן תמיד לפניו. ולא עוד אלא שמברך אותו, שנא' (תהלים עב, טו) ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו. את מוצא שהנביאים היו מתפללין על ישראל שלא בעת צרה, דכתי' (חבקוק ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. אם תאמר שגיונות של עצמו והרי לא פרט חטאתי עויתי פשעתי. אלא שגיונות של ישראל. ומהו ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בשעה שיש רוגז ואתה מבקש להביא אותו על ישראל, תהא זוכר להם אביהם הרחמן שבקש רחמים על סדום ועל עמורה שלא לאבדם, כ\"ש על בניו שלא לאבדם. הה\"ד ברוגז רחם תזכור. רח\"ם בגימטריא אברהם, כאלו אמ' ברוגז אברהם תזכור.",
+                "חביבה תפלה שהב\"ה שומע תפלתן של ישראל ומרחם עליהם. כדגרסי' במדרש תלים לדוד אליך ה' אקרא צורי אל תחרש ממני. זש\"ה חלקי ה' אמרה נפשי, ישראל אומרים אין חלקנו אלא הב\"ה, שנא' (איכה ג, כד) חלקי ה', והב\"ה אומר אין חלקי אלא ישראל, שנא' (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. לפיכך כשישראל מתפללין הב\"ה עונה אותם מיד, שנא' (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך וגו'. אמר דוד לפני הב\"ה יום אירא אני אליך אבטח. בשר ודם יש לו אוהב הולך אצלו לפייסו, פעם אחת מקבלו, שנייה שלישית אינו נראה לו, רביעית אינו נפנה לו. והב\"ה אינו כן, אלא כל זמן שישראל מטריחין עליו בתפלה בעת צרתם לבקש ממנו רחמים שומע תפלתן ומקבלה ומרחם עליהם, שנא' (תהלים פו, ז) ביום צרתי אקראך כי תענני, וכתי' (תהלים נ, טו) וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני.",
+                "וכל האבות והנביאים סדרו תפלה לפני הב\"ה בעד העולם ובעד ישראל בעת צרתם והב\"ה שמע תפלתם וענה אותם. אברהם אבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה בעד סדום, שנא' (בראשית יח, כג) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. והב\"ה שמע תפלתו, שנא' (בראשית יח, כו) ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. יצחק אבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. והתפלה והעתרה בפסוק אחד. ואף רבקה התפללה, דכתיב (בראשית כה, כב) ותלך לדרוש את ה', ושמע הב\"ה תפלתה, דכתי' (בראשית כה, כג) ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך וגו'. יעקב אבינו התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ואין נא אלא לשון תפלה ותחנה, דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, וכתי' בתריה (דברים ג, כה) אעברה נא ואראה וגו'. ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם. משה רבינו ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתי' (שמות לב, יא) ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (במדבר יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. אהרן ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (במדבר יז, יב) ויקח את הקטורת ויכפר על העם, והקטורת חביבה לפני הב\"ה כתפלה, שנא' (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטורת לפניך, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (תהלים קו, ל) ותעצר המגפה. פנחס התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו, והתפלה והעתירה שניהם בפסוק אחד, שנא' (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. יהושע התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתיב (יהושע ז, ו) ויבא יהושע ויפול על פניו ארצה לפני ארון ברית ה' וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (יהושע ז, י) קום לך למה זה אתה נופל על פניך, כלומר שמעתי תפלתך. חנה התפללה לפני הב\"ה ושמע תפלתה. התפללה, דכתי' (שמואל א א, י) ותתפלל על ה' ובכה תבכה, ושמע את תפלתה, דכתיב (שמואל א א, כז) אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. שמואל התפלל לפני הב\"ה ושמע תפלתו. התפלל, דכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (שמואל א ז, ט) ויצעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. דוד ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (שמואל ב כד, יד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו מאד וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (שמואל ב כד, כה) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר לה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. שלמה ע\"ה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתיב (מלכים א ח, כב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים וגו', וכתי' (מלכים א ח, כח) ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע אל הרנה ואל התפלה, ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' בסוף הפרשה שמעתי את תפלתך ואת תחנתך. אליהו זכור לטוב התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים א ח, כח) ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים וגו', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים א יח, לח) ותפול אש ותאכל את העולה ואת העצים. אלישע התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים ב ד, לג) ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב ד, לה) ויפקח הנער את עיניו. ועוד התפלל, והתפלה והשמיעה בפסוק אחד, דכתי' (מלכים ב ו, יח) ויאמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ויכם בסנורים כדבר אלישע. חזקיה התפלל לפני הב\"ה ושמע את תפלתו. התפלל, דכתי' (מלכים ב יט, טו) ויתפלל חזקיהו לפני ה' ויאמר ה' אלהי ישראל יושב הכרבים וגו', וכתיב (ישעיהו לז, יז) הטה ה' אזנך ושמע וגו', ושמע תפלתו, דכתי' (ישעיהו לז, כא) וישלח ישעיהו בן אמוץ אל חזקיהו לאמר כה אמר ה' אלהי ישראל אשר התפללתי אלי אל סנחריב מלך אשור שמעתי. ועוד התפלל ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב כ, ב) ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', ושמע הב\"ה את תפלתו, דכתי' (מלכים ב כ, ה) שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי לאמר כה אמר ה' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך וגו'. נמצא שהב\"ה עונה את ישראל כשהם מתפללים לפניו בעת צרתם.",
+                "ועוד גרסינן במדרש תלים יענך ה' ביום צרה, זש\"ה יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה. אמ' הב\"ה בשעה שמגעת צרה לישראל ומבקשים אותי ומשתפין כבודי עמהם אני עונה אותם, שנא' (תהלים צא, טו) יקראני ואענהו וגו'. אמ' ר' יודן למה הדבר דומה לאשה עוברה שהיא עם אמה בכעס. בשעת לידתה עלתה אמה למעלן והיתה היא צווחת למטן, ואמה שומעת קולה וצווחת גם היא כנגדה מלמעלן. והיו השכנות אומרות לה, מה טיבך וכי את יולדת עמה. אמרה להן, אני רואה את בתי בצער, ואע\"פ שהכעיסה אותי, איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה, לפי שצרת בתי שלי היא. כך כשחרב בית המקדש קרא הב\"ה לבכיה וייללה בעולם, שנא' (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. ולא עוד אלא שצוה לשמים להתאבל, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. אמרו לפניו, רבונו של עולם, וכי יש דברים הללו לפניך, והלא כתיב (דברי הימים א טז, כז) עוז וחדוה במקומו, ולא מספד במקומו. אמ' להם ביתי חרב ובני שלולין מסורין בקולרין ואיני מצטער. כך כתיב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה. ר' יהושע הכהן אומר תשעה פסוקים יש במזמור הזה, כנגד תשעה חדשים שהעובר במעי אמו והיא יושבת בצער ובצרה. לפיכך כשישראל שרויין בצרה אומרים להם, דעני לחייתא הוא יענה אתכם. הה\"ד יענך ה' ביום צרה וגו'.",
+                "אמ' ר' שמעון בר אבא שמונה עשר מזמורים יש מראש הספר עד מזמור זה, של אשרי האיש ולמה רגשו גוים חד הוא, כנגד י\"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום, ואומ' כי לאחר שמונה עשר ברכות תענה בתפלתך. וכן אמר דוד ע\"ה אחר י\"ח מזמורים יענך ה' ביום צרה. ד\"א יענך ה' ביום צרה, למה הדבר דומה, לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן. אמ' לאביו היכן היא המדינה. אמ' לו סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, דע שהמדינה קרובה. כך אמ' הב\"ה לישראל, אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם, באותה שעה אתם נגאלין. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. אלהי אברהם אלהי יצחק אין כתיב כאן, [אלא] אלהי יעקב. ולמה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, משל למה הדבר דומה, לאשה עוברה שמקשה לילד. אמרי לה, לית אנן ידעין מה נימר לך, אלא מאן דעניא לאימך בעידן קשיותה, הוא יענה יתיך בעידן קשיותיך. כך כתי' ביעקב לאל העונה אותי ביום צרתי, לכך אמ' דוד להם לישראל, מי שענה את יעקב אביכם בעת צרתו, הוא יענה אתכם בעת צרתכם. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום. אמ' ר' אבין הלוי, מאי דכתי' (תהלים כ, ב) ישגבך שם אלהי יעקב, אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק. אלא מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי הקורה. הה\"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.",
+                "והב\"ה שומע תפלת ישראל עם קרובו בעת צרתם ומרחם עליהם ואינו בוזה עינותם, שנא' (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ עינות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע. ובעת צרתם משתף כבודו עמהם, שנא' (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה. א\"ר שמעון בן לקיש בשר ודם יש לו קרוב, אם עשיר הוא מודה בו ואם עני הוא אינו מודה בו, אבל הב\"ה כשישראל בירידה קורא אותם אחים ורעים, שנא' (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, וכתי' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו הללויה. א\"ר זעירא אדם יש לו בן בית, פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה, שניה על הכסא, שלישית על הספסל, רביעית הוא אומר כמה ספסל דחוק עלי, כלום מטריחני. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל מה שישראל דוחקין אותו בתפלתם הוא קרוב אליהם, שנא' (תהלים קמח, יד) תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה, וכתי' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו.",
+                "מעשה בתינוק אחד שהיה מפרש בים הגדול בספינה, והיו בה אומות העולם, ועמד עליהם צער גדול בים. והיה לכל אחד ואחד מהם דמות אלוה תלוי בצוארו, והיה כל אחד מהם נוטל אלוהו ומחבקו ומנשקו, ולא היה מועיל להם כלום. כיון שראו שלא הועיל להם, אמרו זה לזה, אין כאן מאותה אומה שהוציא הב\"ה מארץ מצרים וקרע להם הים. אמרו יש כאן תינוק אחד עני, וכמדומה לנו שהוא יהודי, והוא ישן בירכתי הספינה. ירדו אצלו ואמרו לו, אנו בצרה גדולה ואתה ישן, קום קרא לאלהיך, שמא בזכותך אנו ניצולין מן הצרה הזאת. עמד התינוק והתפלל לפני הב\"ה ואמר, רבונו של עולם היום יודע כחך וגבורתך, ועכשו יאמרו הכל כי אל אמת אתה חנון ורחום. מיד רמז הב\"ה לים ועמד מזעפו ויצאו לשלום. כיון שיצאו אל היבשה לקנות להם מזונות, בקשו ממנו כסף לקנות בו. אמ' להם עני הוא. אמרו לו אין אתה אלא עשיר מאד, ואותן האנשים עניים הם, שאין להם אלוה מושיע כאלהיך שהוא עונה אותך בכל עת שתקראנו. אמ' להם, אלהיכם הוא תלוי בצואריכם והוא רחוק מכם, אבל אלהינו הוא רחוק בשמים והוא קרוב ממנו, שנא' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו.",
+                "וגרסינן במ' ברכות ירושלמי. אמ' ר' יצחק בשם ר' יהודה, ע\"ז נקראת קרובה והיא רחוקה, שנא' (ישעיהו מו, ז) ישאוהו על כתף יסבלוהו, סוף דבר הוא עמו בבית ויצעק אליו ולא יענה. אבל הב\"ה אינו כן, רחוק והוא קרוב, ואין קרוב ממנו. דאמ' ר' לוי, מן הארץ ועד לרקיע מהלך ארבע מאות שנה, וראיה לדבר, מי יעלה לנו השמימה, בגימטריא ארבע מאות. ויש אומרים חמש מאות שנה, וראיה לדבריהם, השקיפה ממעון קדשך מן השמים, דהשקיפה בגימטריא חמש מאות. ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין כל רקיע ורקיע מהלך חמש מאות שנה, ולמעלה מן הרקיע טלפי החיות. ר' חלבו בשם ר' אבא אומר אף טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה. שוקי החיות כנגד כולן. ואדם עומד בבית הכנסת אחר העמוד ולוחש תפלתו והב\"ה מאזין. הה\"ד כה' אלהינו בכל קראנו אליו, וכתיב (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע. בנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסין אצל הדיין, למי הדיין מסביר פנים, הלא לעשיר, אבל הב\"ה לא בזה ולא שקץ ענות עני.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור אם עולה קרבנו מן הבקר. א\"ר יוסי מאי שנא' (ויקרא א, ב) מן הבקר לעולה ומן הצאן לעולה ומן העוף לעולה, אלא לכל אחד ואחד כפי השגת ידו. אם יכול להקריב בקר יקריב, ואם לאו מקריב צאן, ואם לאו מקריב עוף, דכתיב (ויקרא יד, כא) ואם דל הוא ואין ידו משגת. שהב\"ה אינו מטריח על אדם להקריב יותר מיכלתו. א\"ר אלעזר כפי מה שהיה החוטא היה מקריב הקרבן, עשיר שלבו גס עליו מקריב מן הבקר, בינוני מקריב מן הצאן, [דל] מפני שאין לבו גס עליו ורוחו שפלה מקריב הקל מן הקל שהוא העוף. והב\"ה דן דין כל אחד ואחד. שאל ר' אלעזר לר' שמעון בן יוחאי אביו ואמ' לו, שנינו על שלש עבירות רעב בא לעולם, ועונות אלו אינן מצויים בעניים אלא בעשירים שלבם גס עליהם, ואינן מצויים לפי שרוחם נמוכה, וקודשא בריך הוא לא עביד דינא בלא דינא, מדוע העניים שלא חטאו מתים ברעב, והעשירים שעברו על שלש עבירות שבשבילם הרעב בא אינם מתים כדי שיוסיפו לחטוא לפניו. אמ' לו, כשהב\"ה רוצה ליפרע מן הרשעים ולאבד אותם מן העולם, טרם משפיע להם הטובה. בוא וראה כלים שהב\"ה משתמש בהם מה הם, לב נשבר ונדכה. וכשבצורת באה לעולם ויחזק הרעב על העניים, מיד הן בוכין וגועין לפני הב\"ה ושומע תפלתן, שנא' (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. אוי להם לרשעים שהם בהשקט ובבטחה, ועכשו כשהרעב בא, אוי להם לחייבים שבעשירים בקולן של צדיקים שבעניים. א\"ר שמעון כתי' (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. אלהים מדת הדין וה' מדת הרחמים. כך הזובח ברוח נשברה הוא מונע מדת הדין ויגברו הרחמים על מדת הדין. כך המתפלל ברוח נשברה כאלו הקריב זבחים לפני הב\"ה ברוח נשברה ותגבר מדת הדין על מדת הרחמים, כי התפלות הם במקום הזבחים והקרבנות.",
+                "וגרסינן במ' זבחים, אגריפס המלך בקש להקריב אלף עולות ביום אחד. שלח ואמ' לכהן גדול, אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמ' לכהן הקריב לי את אלו. אמ' לו הכהן, המלך צוני שלא יקריב אדם היום חוץ ממנו. אמ' לו, אדני כהן, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שתים ומתפרנס בשתים, ואם אין אתה מקריב לי, הרי אתה חותך את פרנסתי. עמד הכהן והקריבם לו. נראה לו למלך בחלום, קרבנו של עני קדמך. שלח ואמ' לכהן, והלא אמרתי לך אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אמ' לו, אדם אחד בא אצלי ובידו שתי תורים, וסיפר לו המעשה. אמ' לו יפה עשית, משום כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. והוא הדין בתפלה, כי התפלות במקום הקרבנות תיקנום.",
+                "ובו בלשון שישראל קורין להב\"ה הוא עונה אותם. אברהם אבינו ע\"ה קראו באלהים, שנא' (מלכים א יג, ח) ה' אלהים מה תתן לי, והב\"ה ענה את בניו באלהים, שנא' (שמות ב, כג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יצחק אבינו ע\"ה בירך את יעקב באל שדי, דכתי' (בראשית כח, ג) ואל שדי יברך אותך, והב\"ה ענה את ישראל באל שדי, דכתיב (שמות ו, ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. יעקב אבינו ע\"ה קראו באל, שנא' (בראשית כח, יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, והב\"ה ענה אותו באל, שנא' (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך וגו', וכתי' (בראשית לה, ג) ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו', משה רבינו ע\"ה קראו בה', שנא' (שמות ח, ח) ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים, והב\"ה ענה אותו בה', שנא' (שמות ח, ט) ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים. ישראל קראוהו בה', שנא' (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה', והב\"ה ענה אותם בה', שנאמר (שמות ו, ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. דוד ע\"ה קראו ביה, והקריאה והעניה בפסוק אחד, שנא' (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי יה ענני במרחביה. הה\"ד כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. בכל לשון שאנו קורין לו הוא יתברך שמו עונה אותנו.",
+                "גדולה תפלה שבזכותה ישראל ניצולין מיד אויביהם ומן הייסורין וממיתה משונה ומשיני החיות. מיד אויביהם כיצד, כדגרסינן בבראשית רבה הקול קול יעקב והידים ידי עשו. א\"ר שמעון בשעה שיעקב מרגז בקולו אז ידי עשו שולטות, ובזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו. וגרסינן במכילתא ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי. וכי בחרבו ובקשתו לקחה, אלא בתפלות. וכן הוא אומר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. פי' בשביל קולו של יעקב שהוא מרים בתפלה תביאנו אל עמו בשלום ותגבר אויביו ותהיה לו עזר מצריו. וכן דוד אומר אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' אלהי מערכות ישראל. ר\"ל בתפלה. וכתי' (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. ר\"ל נזכיר שמו של הב\"ה בתפלה. וכתיב (תהלים כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. וכן באסא הוא אומר עזרנו אלהי ישענו כי עליך נשענו ובשמך באנו אל ההמון הזה. ובמשה הוא אומר וירדו אבותינו מצרימה וגו'. וכתי' (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו. אמרו להם אדום לישראל, אתם מתגאים במה שהוריש לכם אביכם, דכתי' (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, ואמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו, דכתי' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. הה\"ד ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ובבקיעת ים סוף כתיב (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה'. ר\"ל התיצבו בתפלה ותושעו.",
+                "ועוד גרסי' בב\"ר ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם. תפשו אומנות האבות בידם שהיא התפלה. באברהם כתי' (בראשית יג, ד) ויקרא שם אברם בשם ה'. ביצחק אבינו ע\"ה כתי' (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה. ביעקב אבינו ע\"ה כתיב (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וגו', ואומר אל תיראי תולעת יעקב וגו'. למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה. בפיהם הם נוצחים לאומות שהן קשים כארזים, שנא' (עמוס ב, ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גובהו וגו'. ד\"א מה תולעת זו מוציאה מפיה המשי לעשות ממנו בגדי יקר, בגדי מלכות, כך ישראל בפיהם מתפללין ומשבחין וממליכין להב\"ה. ד\"א התיצבו וראו את ישועות ה', אמר להם היום תשרה עליכם רוח הקדש, שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש, שנא' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו', וכתיב (שמואל א ג, י) ויבא ה' ויתיצב, וכתי' (דברים לא, יד) קרא אל יהושע והתיצבו, וכתי' (שמות ב, ד) ותתצב אחותו. למה היו ישראל דומין באותה שעה, ליונה שברחה מפני הנץ, נכנסה לנקיק הסלע והיה שם נחש נושך, תכנס לפנים הרי כאן נחש, תצא לחוץ הרי כאן נץ. כך היו ישראל באותה שעה, הים סוער ושונא רודף ומדבר משני צדדין, מיד נתנו עיניהם בתפלה. ועליהם מפורש בקבלה, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני נא את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. ד\"א כי קולך ערב בתורה ומראך נאוה בתלמוד. ד\"א כי קולך ערב בתפלה ומראך נאוה במעשים טובים. ד\"א התיצבו וראו נא את ישועת ה'. אמרו אימתי, אמ' להם למחר. אמרו לו רבינו משה אין בנו כח לסבול. התפלל משה באותה שעה, והראה להם הב\"ה תורמיות של מלאכי השרת עומדין לפניהם כעצין, שנא' (מלכים ב ו, טו) וישכם משרת איש האלהים לקום וירא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב ויאמר נערו אליו אהה אדוני מה נעשה, ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם, ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח את עיניו ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב איש סביבות אלישע. כך התפלל משה רבינו ע\"ה והראה הב\"ה לישראל תורמיות של מלאכי השרת עומדין לפניהם. פי' תורמיות גדודים.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר ירמיה לר' אלעזר מאי סגר עליהם המדבר. אין סגר אלא חיות, שנא' (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כיון שראו ישראל שיהיו מוקפין מג' רוחות, והיה הים סוער והשונא רודף והחיות יוצאות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו לפני הב\"ה, שנא' (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה להם הב\"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפלתן. אמ' ר' יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לפניו בבקשה ממך הצל אותי מיד הליסטים, שמעה המלך והוציא אותה. לאחר ימים בקש המלך ליטלה לאשה, והיה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו הליסטים עליה התחילה צועקת למלך. אמ' לה המלך, לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך ישראל כשהיו במצרים והיו משבדים בהם המצרים היו צועקים ותולין עיניהם להב\"ה, שנא' (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. מיד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הוציאן הב\"ה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולן פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה הב\"ה, גירה לפרעה לרדוף אחריהם, הה\"ד וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמ' הב\"ה, לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולכם. הה\"ד יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. הא למדנו שהב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ומרחם עליהם.",
+                "וגרסי במ' יבמות בפרק הבא על יבימתו. אמ' ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורין, מפני שהב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, דכתי' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, וכתיב (שופטים יג, ח) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר. א\"ר אלעזר למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת חמתו של הב\"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. ולפי' נקראת עתרה, שנא' (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו'. וגרסי' בב\"ר למה נעקרו האימהות. ר' לוי אומר לפי שהב\"ה מתאוה לתפלתן ושיחתן. הה\"ד הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. וגרסי' בואלה הדברים רבה ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה, שלא תהא תפלתכם עקורה אלא עושה פירות. וכן הוא אומ' והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה כשיצאו ישראל ממצרים התחיל פרעה לרדוף אחריהם, שנא' (שמות יד, י) ופרעה הקריב וגו', התחיל משה מתפלל לפני הב\"ה. אמ' לו הב\"ה למשה, אתה עומד ומתפלל, כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנא' (שמות יד, טו) מה תצעק אלי וגו'. הה\"ד יונתי בחגוי הסלע וגו'. כשנשתעבדו אבותיכם במצרים, בתפלה עניתי אותן, שנא' (שמות ב, כג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. בימי יהושע בן נון בתפלה עניתי אותן ועשיתי להם נסים, שנא' (יהושע ז, ו) ויקרע יהושע את שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ה'. בימי השופטים שמעתי את תפלתן, שנא' (שופטים ו, ז) ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' על אודות מדין. בימי שמואל שמעתי תפלתן, שנאמר (שמואל א ז, ט) ויצעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. איני מבקש מכם לא עולות ולא זבחים, אלא תפלה, הרי קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. ודוד ע\"ה אומר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', אינו אומר להקריב קרבנות אלא לשמיע בקול תודה. ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וזה אשר תעשה על המזבח. הה\"ד קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. וזה שאמ' הכתוב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. יכול להקריב פרים ואילים, ת\"ל לשמיע בקול תודה. לפי שישראל בזמן שבית המקדש קיים חוטאין ומביאין קרבן ומכפר עליהן, הכהן המשיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם כל עדת ישראל ישגו וגו'. אמרו לו עניים אנחנו ואין לנו להביא קרבן. אמ' להם הב\"ה דברים אני מבקש, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. אמרו לו אין אנו יודעין. אמ' להם בואו והתפללו לפני ואני מקבל עונותיכם.",
+                "וגרסי' במדרש השכם אם על תודה יקריבנו וגו'. ראה היאך הב\"ה סולח לעונותיהם של ישראל. מה היו מקריבין על זבח התודה, חלות ורקיקין. אמ' הב\"ה מי שיש לו פר יביא פר, איל יביא איל, שה יביא שה, יונה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו ולא כלום יביא דברים, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים וגו'. אמ' ר' שמעון בן גמליאל גדולה חיבתן של ישראל, שהב\"ה משנה סדר בראשית בשביל חיבתן של ישראל, שהוא מוריד להם גשם מן השמים ומעלה להם טל מן הארץ, שנא' (שמות טז, יד) ותעל שכבת הטל, וכן, אף שמיו יערפו טל. כיון שראה משה רבינו ע\"ה מתן שכרן של צדיקים אמ' אשריך ישראל וגו'. מגן עזרך, כנגד אברהם דכתיב (בראשית יד, כ) ביה אשר מגן צריך בידך. ואשר חרב גאותך, כנגד יצחק שפשט צוארו כנגד החרב. ויכחשו אויביך לך, כנגד יעקב, דכתיב (בראשית לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, פי' שהלך לו עשו לארץ אחרת מפני פחדו של יעקב. ואתה על במותימו תדרוך כנגד מרדכי, דכתיב (אסתר ו, יא) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו'. מי גרם למרדכי להנצל מאויביו ולבא לידי הגאולה הזאת, מפני שהיה מתפלל בכל שעה, שנא' (אסתר ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויצעק צעקה גדולה ומרה.",
+                "מעשה בר' יוסי בן קיסמא שאירע לו בשני ילדים שנשבו מירושלם על ידי הגמון אחד. הלך ר' יוסי ואמ' לו, טול מנה ותן לי הילדים. אמ' לו לאו. מיד תלה עיניו לשמים. וירד מיכאל מן השמים והתחיל לצערו. והיו חביריו מסובין אצלו. אמרו לו, כלום הקנטת אותו צדיק. אמ' להן הן. הביאוהו, וכיון שבא, מצא מנוחה. אמ' לו, תן מנה וטול הילדים. אמ' לו, אם נפשך טול שמונים. מיד כעס ואמ' הוציאוהו מעלי. כיון שיצא התחיל להצטער, אמ' הביאוהו. אמ' תן שמונים וקבל את הילדים. אמ' לו, אם נפשך טול חמישים. וכעס. התחיל להצטער. אמ' תן חמישים. והיה פוחת ויורד עד שאמר, הרי הם נתונים לך במתנה בחנם. אמ' לו ר' יוסי, העבודה, איני זז מכאן עד שתחשוב ותתן לי שכירות הילדים מיום ששבית אותם מירושלם עד היום הזה. ספרו ומנו זה עם זה ועלה שכירות הילדים אותם הימים שלשים מנה במנין צרי. שקל ונתן בחקם של ילדים ויצאו.",
+                "מן הייסורין מנין, ממרים, שלא נאספה מצרעתה אלא על ידי התפלה, שנא' (במדבר יב, יג) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה. ממיתה משונה מנין, מאהרן ע\"ה, שנאמר (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ואפי' ממיתה דעלמא ניצול אדם בזכות התפלה. מנא לן, מחזקיהו ע\"ה, שנא' (מלכים ב כ, א) בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. וכתי' (מלכים ב כ, ב) ויסב פניו חזקיהו אל הקיר ויתפלל אל ה' ויאמר אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול. וכתי'ויהי דבר ה' אל ישעיהו לאמר, הלוך ואמרת אל חזקיהו כה אמר ה' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה.",
+                "והתפלה היא אחת משלשה דברים שמבטלים את הגזירה. כדגרסי' בפסיקתא ר' יודן בשם ר' אלעזר אומר שלשה דברים הם מבטלים את הגזירה, התפלה והצדקה והתשובה, ושלשתן בפסוק אחד, שנא' (דברי הימים ב ז, יד) ויכנעו עמי וגו'. ויתפללו זו תפלה, ויבקשוני זו צדקה, דכתי' (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, וישובו איש מדרכו הרעה, זו תשובה. מה כתיב תמן, ואני אשמע מן השמים וגו'. משיני החיות, כדגרסי' בסדר אליהו רבה.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל. בא נחש ועבר על רגליו ולא הפסיק תפלתו. אמרו לו תלמידיו, רבינו לא חשת בעצמך מן הנחש. אמ' להם תבא לי שלא חשתי. ושוב מעשה באחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל את בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו. כשסיים אמרו לו תלמידיו, רבינו לא חשת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך. אמ' להם תבא לי שלא חשתי בו. ולא הספיק לומר את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמ' לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמ' לו הכניסני לתוך חרבה אחת, ושמעתי בת קול שהיתה אומרת, לא על זה שלחתיך אלא על בן פלוני. ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קול בכי שצועקין ואומרין בן פלוני נשכו הזאב.",
+                "מעשה בר' חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, בא ערוד ונשכו. ברחו התלמידים. לאחר שעה חזרו ומצאו אותו ערוד מת מושלך על חורו. אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד, ווי לו לערוד שנשכו ר' חנינא בן דוסא. וערוד בא מן הצב, שהוא ממיני השרצים, ומן הנחש, והב\"ה בראו להפרע מן הרשעים. ויש ערוד שהוא ממין חיות, והוא חמור הבר.",
+                "גדולה תפלה שבזכותה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל. והב\"ה הורה לישראל עמו ונחלתו להתפלל תמיד לפניו ולומר שלש עשרה מדות כדי שימחול עונותיהן. לפיכך אנו אומרים בשלש עשרה מדות, אל הורתנו לומר שלש עשרה. וגרסינן בפרקא קמא דראש השנה אמ' ר' יוחנן אלמלא מקרא כתו' אי איפשר לאומרו, ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. מלמד שנתעטף הב\"ה כשליח צבור, והראהו לו למשה, ואמ' לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שחטא אדם, ואני הוא לאחר שחטא ועשה תשובה, אל רחום וחנון. אמ' רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאין חוזרות ריקם, שנא' (שמות לד, י) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו'. וגרסינן במדרש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם. אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ולא שרף יכול להכנס. תרין אימוראי. חד אמר, ומשה נגש אל הערפל, והיה משה מהלך כקולייס הזה, עד שעלה אצל הב\"ה, שנא' (שמות לד, ה) ויתיצב עמו שם, ונאמר ויעבר ה' על פניו ויקרא. למד משה היאך יבקש סניגוריא על ישראל. אמ' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ואלו לא היה להם זכות אבות היה מאבדן. אלא מכאן הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון. אמר הב\"ה בעולם הזה למדתי סניגוריא על ישראל ולעתיד לבא אני מדבר בצדקה רב להושיע.",
+                "וגרסי' במדרש תלים תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו'. היאך הב\"ה שומע הצדק. אלא צדק זו תפלה. וסימן צד\"י תשעים אמנים שאדם עונה בכל יום, דל\"ת ארבע קדושות, קו\"ף מאה ברכות. והתחיל דוד ע\"ה המזמור הזה בצדק, דכתי' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק, וסיימו בצדק, דכתי' (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. ר\"ל כשיהיה לבי שלם בתפלה אקבל פני שכינה.",
+                "וכל המתפלל בכל יום לפני הב\"ה, כאלו הקריב לפניו עולות וזבחים, ועונותיו נמחלין, כשם שהיו נמחלין עונותיהם של אבותינו בתמידין ובקרבנות שהיו מקריבין על גבי המזבח. כדגרסי' בפרק תפלת השחר. אמ' ר' יהושע בן לוי תפלות כנגד תמידין תקנום. תפלה של שחר כנגד תמיד של בקר, תפלה של מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפלה של ערבית כנגד קרבים ובני מעים ואיברים ופרדים שלא נתעכלו מבעוד יום, היו מקריבין אותן על גבי המזבח והיו נשרפין והולכין כל הלילה. נמצא שהמתפלל שלש תפלות בכל יום ויום כאלו הקריב תמידין על גבי המזבח ועונותיו נמחלין, כשם שהיו עונותיהם של ישראל נמחלין בקרבנות בזמן שהיה בית המקדש קיים, כל קרבן וקרבן כפי מקומו וכפי עניינו, היה האדם מקריב את קרבנו ומתודה עליו והיו עונותיו נמחלין, שנא' (ויקרא ג, ב) וסמך ידו על ראש קרבנו ונרצה לכפר עליו. לפיכך כשיתפלל אדם לפני הב\"ה בכל לב ובכל נפש, ויתודה על עונותיו ויעזוב מעשיו הרעים, הב\"ה שומע תפלתו ומוחל עונות שבינו לבין המקום.",
+                "וגרסי' בב\"ר אמ' שמואל בר נחמני התפלות תיקנום כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. בערבית צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתוציאני מאפלה לאורה. בשחרית צריך לומר יהי רצון ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כך תזכני לראות חמה בשקיעתה.",
+                "אמר המחבר אמ' כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה ולא זכר כי אם שנים בלבד. ואני אומר במנחה יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתטריפני מחר וכל יום ויום מזונותי כשם שהטרפתני היום. שאין לך אדם שאין לו מזונותיו בעת המנחה הסמוכה לערבית, ואפי' עני המחזיר על הפתחים. ע\"כ.",
+                "והמתפלל לפני הב\"ה בבכי ובצעקה ובתחנונים תפלתו וצעקתו נשמעת לפני אביו שבשמים, שנא' (יואל ב, יב) וגם עתה שובו עדי נאם ה' בצום ובכי וגו', וכתי' בתריה (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי ארך אפים הוא ורב חסד ואמת ונחם על הרעה. ואבותינו כשהיו במצרים והיו המצרים מענין ולוחצין אותם ומשתעבדים בהם צעקו לפני הב\"ה ונענו מיד ונגאלו. צעקו, דויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם, וכתי' (שמות ג, ז) ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו', ונגאלו, דכתי' (שמות ג, ח) וארד להצילו מיד מצרים וגו'. וגרסי' בפ' קמא דמסכת תעניות מעשה בר' אלעזר שגזר שלש עשרה תעניות ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו לצאת. אמ' להם תקנתם קברים לעצמכם. געו בבכיה וירדו גשמים. וכל המתחנן בתפלתו הב\"ה עונה אותו ושומע תפלתו. כדגרסי' במדרש תלים אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. זש\"ה חנוך יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך. וגרסי' במדרש תנחומא ואתחנן אל ה', זש\"ה ושמעת אל תפלת עבדך ואל תחנוניו. בהרבה שמות נקראת התפלה, ואלו הן, תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שועה, רנה, פגיעה, נפילה. ולמה לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמ' רבונו של עולם, הודיעני נא את דרכך, באיזה מדה אתה נוהג עולמך. אמ' לו הב\"ה אני אעביר כל טובי על פניך וגו'. אמ' אני נותן שכר לכל אדם על כל מצוה שיעשה וגם חנם אני נותן מטובי, שנא' (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. אמ' לו משה א\"כ עשה עמי חסד ותן לי חנם. הה\"ד ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.",
+                "וצריך אדם לנעור את כפיו מן הגזל ומן החמס כדי שתשמע תפלתו לפני הב\"ה. כדגרסינן בואלה שמות רבה צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל. וכן אמ' איוב על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. א\"ר יהושע הכהן בר' נחמיה וכי יש תפלה עכורה. אלא כל מי שידו מלוכלכת בגזל קורא להב\"ה ואינו עונה אותו. למה, שתפלתו בעבירה, שנא' (בראשית ו, יג) ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. אבל איוב שלא היה גזל בעמלו היתה תפלתו זכה. לפיכך אמ' על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. לפי שאין עול בכפי, לפי' תפלתי זכה. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא מנין שכל מי שהגזל בידו שתפלתו בעבירה. שנא' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ומנין שכל מי שהוא מרחיק עצמו מן הגזל שתפלתו זכה. שנא' (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו, וכתי' (תהלים כד, ו) זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה.",
+                "ד\"א תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו'. זש\"ה זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו. שלש תפלות הן, של משה ודוד ומשיח. במשה כתיב (תהלים צ, א) תפלה למשה איש האלהים. בדוד כתי' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו', מלפניך משפטי יצא וגו', בחנת לבי וגו'. זש\"ה הכתוב ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הנח הכל ופנה לתפלתי ולתחנתי. אמ' לו הב\"ה ולמה. אמ' לו לפי שאני מעשה ידיך, ואם אני מתפלל לפניך מעט, יהיה בעיניך הרבה, כמו שכתו' ופניתי אליכם. הה\"ד ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי לשמוע אל הרנה ואל התפלה וגו'. במשיח כתי' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ומנין שבמשיח הכתוב מדבר. דכתי' (זכריה ט, ט) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זהיר בתפלה, ויכון לקראת אלהיו בתפלה ותחנונים, אולי יקרה לקראתו וישמע תפלתו ויצילנו מכל צרה וצוקה. והמתפלל תמיד בכל יום ויום לפני הב\"ה ערבית שחרית ומנחה הב\"ה שומע את תפלתו, שכן דוד אומר, ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ועוד שאלו השלש תפלות הם זכר לאבותינו הקדושים שתיקנום, שהם אברהם יצחק ויעקב. כדגרסי' במ' ברכות בפרק תפלת השחר איתמר ר' יוסי בר' חנינא אומר תפלות אבות תיקנום. אברהם תיקן תפלה של שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפלה, שנא' (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל. יצחק תיקן תפלת המנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנא' (תהלים קמב, ג) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. יעקב תיקן תפלת ערבית, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה, שנא' (ירמיהו ז, טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. ובשמותם יש לנו זכר בדבר. אברהם אבינו ע\"ה שתיקן תפלת שחרית, האות השנית בשמו בי\"ת, רמז לתפלת בקר. יצחק אבינו ע\"ה שתיקן תפלת מנחה, האות השניה בשמו צד\"י, רמז לתפלת צהרים. יעקב אבינו ע\"ה שתקן תפלת ערבית, האות השנית בשמו עי\"ן, רמז לתפלת ערבית. אמ' המחבר ועוד יש רמז בשמותם באלפא ביתא דאתב\"ש. אברהם האלף תי\"ו, והבי\"ת שי\"ן. האלף תי\"ו ר\"ל תפלת, והבי\"ת שי\"ן ר\"ל שחרית. יצחק היו\"ד מ\"ם, רמז לתפלת מנחה. יעקב היו\"ד מ\"ם, רמז לתפלת מעריב.",
+                "וכל מה שעבר על אבותינו אברהם יצחק ויעקב הכל היה סימן לבנים ורמז לגליות ופדיון והצלה מהם. כי האבות ראו הגליות. אברהם בבין הבתרים, שנא' (בראשית טו, יג) ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ידע, גלות מצרים, שנא' (שמות ז, ה) וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. תדע, גלות כשדים, שבו נמכרו כל ישראל להשמיד להרוג ולאבד בימי אחשורוש והמן הרשע, שנא' (אסתר ד, א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, כדכתי' בנבואת עובדיה שהתנבא על אדום והתוכח עמהם על שלא באו לעזור לישראל ועל ששמחו להם ביום אידם, שנא' (עובדיה א, יב) אל תרא ביום אחיך ביום נכרו, ר\"ל כשיהיו ישראל בידכם בגלות, אל תראו אותם כאלו הם גרים ונכרים, כי אחיכם הם. יצחק בענין הבארות שחפר, וראו הדבר בשמות הבארות. שם הבאר הראשון עשק, כנגד גלות מצרים שבו נתעסקו אבותינו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ר\"ל בכל עבודה קשה, דכתיב (שמות א, יג) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. שם השני שטנה כנגד גלות בבל, דכתיב בו כתבו שטנה על יהודה וירושלים. שם השלישי רחובות, גלות אדום שהוא גדול ורחב. וכשראה דוד ע\"ה גודל הגלות הזה ברוח הקדש, אמר צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני. ונקרא ג\"כ רחובות, רמז שהב\"ה ירחיב לנו מצרת גלותנו זה ויוציאנו ממנו, שנא' (בראשית כו, כב) כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. יעקב במראה הסולם, שנא' (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. מצב, מ\"ם מצרים, צד\"י זה עשו, שנא' (בראשית כה, כז) ויהי עשו איש יודע ציד, בגימטריא עולה למנין צד\"י, והוא רמז לגלות אדום, בי\"ת בבל. ואברהם יצחק ויעקב כשראו שעבוד ישראל באלו הגליות נצטערו עליהן וסדרו תפלה בעדם. תפלת אברהם בבקר, כנגד גלות מצרים שהיה ראשון רמז לקורותיו שעברו עליו ונתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן, כך היה גלות מצרים גדול ארבע מאות שנה. וזהו שראה אבינו ע\"ה בבין הבתרים, שנא' (בראשית טו, יג) ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'. ומיום שנולד יצחק אבינו ע\"ה התחיל חשבון הארבע מאות שנה, לקיים כי ביצחק יקרא לך זרע, ואומר כי גר יהיה זרעך, ויצחק הוא זרע אברהם האמיתי. תפלת יצחק, שהיא תפלת המנחה, כנגד גלות בבל שהוא באמצע, רמז שלא נתנסה כל כך, לפיכך היה גלות בבל שבעים שנה בלבד. ותפלת יעקב, שהיא תפלת ערבית, כנגד גלות החל הזה הארוך. רמז לקורותיו, שנתנסה בכמה נסיונות, ועברו עליו כמה קורות וכמה טלטולין, וצער גידול בנים, ומכירת יוסף, ופחדו מפני עשו, כך עברו עלינו בגלות זה כמה צרות וכמה שעבודין וכמה טלטולין. ולאורך גלות זה נמשל ללילה, שנא' (ישעיהו כא, יא) שומר מה מלילה שומר מה מליל. ולפיכך אמרו רז\"ל תפלת ערבית כל הלילה. וכמו שהושיע הב\"ה את יעקב אבינו ע\"ה מיד עשו הרשע והפך לו אבלו על יוסף לששון וענהו בכל צרותיו והרויח לו, שנא' (בראשית לה, ג) ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו', כך אנו מיחלים ישועה ופדיון מאת הב\"ה מן הצער הגדול ומן השעבוד הכבד הזה שאנו בו בגלות הזה שנמשל ללילה. וכמו שהאדם יושב בלילה בחושך ובאפלה ומצפה לאורה לבקר, כך אנו מצפים ומיחלים גאולה ופדיון מאת הב\"ה מכובד הגלות הזה.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. כדגרסי' בפרק אין עומדין אמ' ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול ממשה רבינו ע\"ה במעשים טובים, ולא נענה אלא בתפלה, שנא' (דברים ג, כו) אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה. פי' שהיה משה רבינו ע\"ה מבקש מאת הב\"ה שיכנס לארץ ולא נתפייס, ואע\"פ שהיו בידו כל מעשים טובים שבעולם, אמ' לו עלה ראש הפסגה ואתפייס לך. ר\"ל עלה והתפלל ואתפייס לך בתפלה. ואע\"פ שלא נכנס לארץ, מראש הפסגה ראה את כל הארץ, שנא' (דברים לד, א) ויראהו ה' את כל הארץ.",
+                "גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות, שנא' (ישעיהו א, יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו', וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע. פי' למה תרבו לי בקרבנות, ואפי' הייתם מרבים בתפלה שהיא יותר חשובה מן הקרבנות, אינני שומע לכם. וכן דוד ע\"ה אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, וכתיב בתריה כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. ר\"ל עוני גדול מלהקריב עליו זבח או עולה, אלא מה תהא תקותי, ה' שפתי תפתח, ר\"ל בתפלה.",
+                "גדולה תפלה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא. לחיי העולם הזה מנין, שנא' (עמוס ה, ד) כה אמר ה' דרשוני וחיו. לחיי העולם הבא מנין, שנא' (ישעיהו נה, ו) דרשו ה' בהמצאו, וכתיב (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', וכתיב (תהלים כב, כז) יהללו ה' דורשיו יחי לבבכם לעד, ר\"ל לעולם הבא. ואין דרישה אלא תפלה, שנא' (בראשית כה, כב) ותלך לדרוש את ה'."
+            ],
+            "Prayer in the Synagogue": [
+                "וצריך אדם לקבוע תמיד תפלתו בבית הכנסת או בבית המדרש, שכל המתפלל עם הצבור תפלתו נשמעת לפני הב\"ה יותר מן המתפלל בינו לבין עצמו. כדגרסינן בפרק קמא דברכות אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. אמ' ליה ר' יצחק לרב נחמן, מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמ' ליה לא יכילנא. אמ' ליה ולכנפיה ליה מר עשרה וליצלי. אמ' ליה טריחא לי מילתא טובא. אמ' ליה ולימא מר לשליחא דציבורא בעידנא דמצלי צבור ליתי ולהודע ליה למר. אמ' ליה וכולי האי למאי. אמ' ליה דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. א\"ר שמעון בן יוחאי, אמ' הב\"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור שחרית וערבית, כאלו פדה לי ולבני מבין אומות העולם. א\"ר שמעון בן לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל נקרא שכן רע, שנא' (ירמיהו יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני ה' הרעים, ולא עוד אלא שגורם גלות לבניו, שנא' (ירמיהו יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם. אמ' רב הרגיל לבא לבית הכנסת בכל יום, ויום אחד לא בא, הב\"ה שואל בשבילו ואומר, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אם בדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם בדבר הרשות הלך אין נוגה לו. מאי טעמא דהוה ליה למבטח ביוצריה ולא בטח. אשריו ואשרי חלקו המשכים והמעריב לבית הכנסת להתפלל, ולא יהיה מקומו ריקן בשעת תפלה, ולא יעזוב חיי העולם הבא שהוא לעד ולעולם בשביל חיי שעה.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' אבא פתח שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. אימתי נקרא הב\"ה גדול ומהולל מאד, בזמן שכנסת ישראל נמצאת בעיר קדשו. ומקום קדשו הוא בזמן הזה שאנו בגלות בתי כנסיות ונקראים מקדש מעט. וגרסי' בירושלמי רבה ור' חייא בשם ר' יוחנן אמרי צריך אדם להתפלל במקום מיוחד לתפלה, שנא' (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי, שהוא בית התפלה, שנא' (ישעיהו נו, ז) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.",
+                "וכשיכנס אדם לבית הכנסת, בין בשחרית בין במנחה בין בערבית, ישב באימה וברעדה וביראה, ולא יקל את ראשו ומבזה את התפלה. ושהפסיק ממנו יראת שמים ובא לבית הכנסת לשוח שיחה בטלה, ולא די לו שהוא מפסיד שכר הליכתו, אלא שגורם רעה לעצמו, שנא' (ירמיהו ז, י) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו וגו'. ונוח לו לאדם לישב בביתו ולא יבא לבית הכנסת להכעיס בדברים בטלים ולסלק ממנו יראת שמים. והב\"ה מואס בתפלה כזאת, שנא' (ישעיהו א, יב) כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, וכתי' (ישעיהו א, יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי. ואפי' הנכנס לבית הכנסת שלא בשעת תפלה, צריך לנהוג בו כבוד, מפני ששכינה שרוייה בו ונקרא מקדש מעט. ואסור ליכנס לשם לעבור דרכו, דתנן ולא יעשנה קפנדריא. ואם הוכרח ליכנס לשם שלא להתפלל יאמר מזמור אחד או לפחות פסוק אחד, כדי שיראה שלא נכנס לשם אלא לקרות ולא לעשות צרכיו ולעבור דרכו. והנכנס לבית הכנסת לצרכו ולעבור דרכו נמצא מבזה אותו ומיקל בו, והב\"ה בועט עליו וקורא אותו פריץ, שנא' (ירמיהו ז, יא) המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם. ואפי' בבית הכנסת שחרב צריך לנהוג בו כבוד. כדגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין, שנא' (ויקרא כו, לא) והשימותי את מקדשיכם, אע\"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וצריך שתהיה בית הכנסת גבוהה משאר בתים, כדגרסי' בפרקא קמא דמסכת שבת אמ' רב בר מחסיה בר חמא בר גיריא אמ' רב כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סוף חריבה, שנא' (עזרא ט, ט) לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותיו.",
+                "וצריך להיות הקהל הנמצאים בבית הכנסת חבירים ואהובים, ואז תשמע תפלתן לפני אביהן שבשמים, שנא' (ירמיהו לג, ו) וגליתי להם עתרת שלום ואמת. עתרת זו תפלה. בזמן העתרת, יש בה שלום הרי היא אמת, ואם לאו אינה אמת. לפיכך יהיו כל הקהל חברים, ולא יהיה ביניהן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות בכל מקום, וכ\"ש בבית הכנסת, מפני כבוד השכינה השרויה בבית הכנסת. שמיום שחרב בית המקדש השכינה שרויה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כדגרסינן בפסיקתא ר' יודן בשם ר' יצחק, כל זמן שישראל נעצרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הב\"ה עוצר את שכינתו עמהם, שנא' (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. ר' חגי בשם ר' יצחק אומר, כל זמן שישראל מקווים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הב\"ה מקוה שכינתו עמהם, שנא' (תהלים מ, ב) קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי. אמ' ר' יהושע בן לוי כל מי שנכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בעולם הזה זוכה ליכנס לעתיד לבא, שנא' (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ר\"ל לעתיד לבא. וגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי. הה\"ד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אמ' הב\"ה אם הלכת לבית הכנסת לא תעמוד על פתח החיצון ותתפלל, אלא הוי מתכוין ליכנס לפני לפנים מהדלת, דכתי' (משלי ח, לד) לשקוד על דלתותי יום יום. לשקוד על דלתי אין כתי' כאן, אלא לשקוד על דלתותי, שתי דלתות, ולמה, שהב\"ה מונה את פסיעותיך ונותן לך שכר.",
+                "וגרסי' במ' סוטה בפרק היה נוטל את מנחתה. א\"ר יוחנן למדנו קיבול שכר מאלמנה. דההיא אלמנה דהוה מצליא בי מדרשא דר' יוחנן. אמ' לה ר' יוחנן, בתי ולאו בית הכנסת בעירך. אמרה לו לר', שכר פסיעות יש, מהו לשמור מזוזות פתחי. אמ' ר' יהודה בר סימון, וכי יש מזוזות בבתי כנסיות. אלא מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. אמ' הב\"ה אם תעשה כך, דע שאתה מקבל פני שכינה, דכתי' בתריה (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', אמ' הב\"ה מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא כבודי שם. א\"ר איבו ולא עוד אלא שאתה יושב בבית הכנסת והב\"ה עומד עליך, שנא' (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. לא דייך שאתה מקבל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות, שנא' (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. הוי והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי.",
+                "וגרסי' בפסיקתא וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, שב כתיב, בקש לעמוד, אמ' לו הב\"ה, אברהם שב, מה יהיה סימן לבניך, בשעה שקורין את  שמע ומתפללין, הם יושבים וכבודי עומד, הה\"ד אלהים נצב בעדת אל. ד\"א והיה אם שמוע תשמעו וגו'. אמ' ר' יהושע רבה בשם ר' אבא אמ' הב\"ה אם שמעת למצותי אני שומע תפלתך. א\"ר יהושע ב\"ר נחמיה כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים, שנא' (משלי טו, לא) אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ועוד גרסי' בפרק בני העיר שכינה בבבל היכי שריא. אמ' אביי בבי כנישתא, שנא' (יחזקאל יא, טז) ואהי להם למקדש מעט וגו'. אמ' שמואל בר רב יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. תניא ר' אלעזר הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיקבעו בארץ, שנא' (ירמיהו מו, יח) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. והלא דברים קל וחומר. ומה תבור וכרמל שלא באו אלא ללמוד תורה לפי שעה נקבעו בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין בהם ומרביצין בהם תורה על אחת כמה וכמה.",
+                "וכל המשכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות להתפלל יחיה ויאריך ימים ויפק רצון קונו. כדגרסינן במ' ברכות בפרק ראשון. אמרי ליה לר' יוחנן, איכא סאבי בבבל. תמה. אמ' כתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, בארץ אין, בחוצה לארץ לא. בסוף אמ', מאי עבידתיהו. אמרי ליה מקדימי ומחשכי לבי כנישתא. אמ' היינו דאהנייא להו. אמ' ר' יהושע בן לוי לבניה, אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו יומי. א\"ר אחא ב\"ר חנינא, מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, וכתי' בתריה (משלי ח, לה) כי  מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. אבא בנימין אומר, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנא' (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. אמ' רבין בר אבא אמ' ר' יצחק, מנין שהב\"ה מצוי בבית הכנסת, שנא' (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. ומנין לעשרה שמתפללין שהשכינה עמהם, שנא' (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, ואין עדה פחות מעשרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק סורר ומורה, כתי' הכא (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה. וכולן מישראל. ואמרו התוספות מכאן שחביבה תפלה בצבור לפני הב\"ה יותר מתפלת היחיד. בצבור נאמר אלהים נצב בעדת אל, ואין עדה פחותה מעשרה כמו שאמרתי, ר\"ל שהב\"ה מצוי תמיד אצל הצבור, אבל ביחיד אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסינן במדרש מנין שהיה יעקב אבינו ע\"ה מתפלל בצבור, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וגו', ואין פגיעה אלא תפלה, כמו שכתבתי למעלה. וכתי' (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. וכתי' (בראשית כח, טז) וייקץ' יעקב' משנתו' ויאמר' וגו', מלמד שהתפלל בצבור של מלאכי השרת, סופי תיבות צבור. ומנין ששכינה שרויה במקום שהצבור מתפללים, שנא' (בראשית כח, טז) אכן יש ה' במקום הזה. למה נקרא שמו של הב\"ה מקום, מפני שכל מקום שהצדיקים עומדים שם להתפלל נמצא עמהם, שנא' (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי.",
+                "וכל זמן שישראל מתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתפללין, הב\"ה זוכר חורבן בית המקדש ומרחם על ישראל. כדגרסי' בפרק קמא דברכות. תניא א\"ר יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי, אמ' לי, שלום עליך ר'. אמרתי לו, שלום עליך, ר' ומרי. אמ' לי, בני מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו, להתפלל. אמ' לי, היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו, מתיירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמ' לי, היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, ושמתפללין תפלה קצרה. אמ' לי, בני מה קול שמעת בחורבה זו. אמרתי לו, שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. אמ' לי, בני, חייך וחיי ראשי, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא כל שעה ושעה שמתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרין אמן יהא שמיה רבה מברך, והב\"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו, מה לאב שהגלה את בניו, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. נמצא שהב\"ה מתקלס ומתגדל ומתעלה בתפלותיהן של ישראל, ומשרה שכינתו עליהן בשעה שמתפללין.",
+                "ועוד גרסינן בפרק קמא דברכות קודשא בריך הוא משתבח בתושבחיהו של ישראל, דכתי' (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום, וכתי' (דברים כו, יח) וה' האמירך היום. אמ' להם הב\"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנא' (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה מה תצעק אלי. הה\"ד שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. מהו שומע תפלה, לא היה צריך לומר אלא שומע תפלות. א\"ר פנחס בשם ר' מאיר ר' חייא בר אבא אמ', בשעה שישראל מתפללין, אין אתה אומר שמתפללין כלן ביחד, אלא כל כנסת מתפללת בפני עצמה, ואחד שמסיימין כל התפלות, המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו ישראל בכל הכנסיות ועושה אותן עטרה ונותנה בראשו של הב\"ה, שנא' (תהלים סה, ג) שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. ואין עדיך אלא עטרה, שנא' (ישעיהו מט, יח) כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר. ד\"א שומע תפלה. את מוצא בשר ודם אינו יכול לשמוע שיחת שנים כאחד, אבל הב\"ה אינו כן, אלא הכל מתפללין לפניו ושומע תפלתם ומקבל אותה.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. שהב\"ה עושה את הכל בבת אחת, ממית ומחיה בבת אחת, מכה ומרפא בבת אחת. אשה על המשבר, והולכי מדברות ויורדי ימים, וחבושים בבית האסורים, אחד במזרח ואחד במערב, אחד בצפון ואחד בדרום, והב\"ה שומע תפלתן בבת אחת. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה, ר\"ל בבת אחת. ד\"א שומע תפלה וגו', א\"ר יהודה ב\"ר שלום בשם ר' אלעזר, בשם ודם, אם עני צריך לומר דבר לפניו, אינו שומע ממנו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא הכל שוין לפניו בתפלתן. שהיה משה רבן  של כל הנביאים, כתוב בו תפלה למשה איש האלהים, ובעני כתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. זו תפלה, וזו תפלה. להודיעך שהכל שוין לפניו בתפלה.",
+                "גדולה תפלה וחביבה לפני הב\"ה. כדגרסינן בפסיקתא דומה דודי לצבי. מה צבי מדלג ומקפץ מהר אל הר ומגבעה לגבעה ומסוכה לסוכה, כך הב\"ה מדלג ומקפץ מבית כנסת זה לבית המדרש זה לשמוע תפלתם של ישראל. וכל כך חביבה התפלה לפני הב\"ה שהוא מתפלל. כדגרסינן בפירקא קמא דברכות אמ' ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מנין שהב\"ה מתפלל, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'. בבית תפלתם לא נאמר, אלא בבית תפלתי. מכאן שהב\"ה מתפלל. מאי מצלי. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. וכשהב\"ה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומוצא לשם עשרה מתפללין, יתעלה וישתבח ואומר, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אבל כשהב\"ה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואינו מוצא לשם עשרה שמתפללין, מיד כועס ואומר מדוע באתי ואין איש. אי\"ש אמן יהא שמיה רבא.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש. אשרי הם ישראל שבכל מקום שהן הב\"ה מצוי בהם. וכשישראל מתדבקין בו בתפלה הוא מתדבק עמהם. וכשעוזבין התפלות הב\"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם. דתניא זה סליק וזה נחית. פי' כשישראל מתדבקין בהב\"ה בתפלה ומקשרים מחשבתם עמו, אז נפשם עולה למרום, והב\"ה יורד לקראתם לקבלה. וכשמתרחקים ממנו ומתדבקים בתחתונים הם יורדים למטה והב\"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם. ואע\"פ שישראל בגלות הב\"ה מצוי ביניהם ומקדים לבית הכנסת ואומ' שובו בנים שובבים.",
+                "לפי' צריך אדם להשכים לבית הכנסת, שישתדל שיהיה מעשרה הראשונים. שכל הנמנה מעשרה ראשונים, ובאו אחריו כמה בני אדם להתפלל, הוא נוטל שכר כנגד כלם. והעשירי נוטל שכר כנגד הט' כלם. על כן ישתדל אדם שימנה מעשרה ראשונים ולהתפלל תמיד עם הצבור. ואם אינו יכול להתפלל עם הצבור, כגון שהיה מהלך בדרך, או חולה, או שאין לו בית הכנסת בעירו, וישתדל להתפלל בשעה שהצבור מתפללין. כדגרסי' בפסיקתא רגזו ואל תחטאו אמרו על משכבכם ודומו סלה. ר' יעקב בר אבינא ורבנן. ר' יעקב אומר הרגיז יצרך ואל יחטיאך, ורבנן אמרי הכעיס יצרך ואל תבא לידי חטא. אמ' הב\"ה לישראל, אני אמרתי לך שתתפלל בבית הכנסת, [ואם אין אתה יכול] התפלל על מטתך, ואם אין אתה יכול, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה.",
+                "וצריך אדם לקדם פני הב\"ה קודם התפלה בשירות ובתשבחות, ולשבחו ולפארו ולהללו על החסד הגדול שגמלו, והאיר עיניו ממחשך השינה, והקיץ אותו מתרדמת המות לחיים. כי הישן דומה למת, כמו שאמ' דוד ע\"ה, האירה עיני פן אישן המות. ואיוב כשהיה בצערו ונקטה נפשו בחייו ובחר מות מחיים אמ', כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. ר\"ל מת. לפי' צריך אדם להשכים בבקר לשחר פני הב\"ה בתפלה ובתחנונים. ובהקיצו משנתו בבקר יקבל עליו עול מלכות שמים באהבה, ותפול עליו אימת הב\"ה, ויפחד ויבהל מפחדו ומקצפו, ויעלה על לבו שלא נברא אלא לעשות רצון קונו ולהכיר את בוראו. ואז ידע וישכיל חסדו של הב\"ה ואמונתו ששמר לו, והקיצו משנתו לחיים, והחזיר נשמתו לגופו. שהוא ית' שמו נוטל כל נשמות של בני אדם בכל לילה ולילה, ומחזירן בכל בקר ובקר לפגרים. ובני אדם מפקידין נשמתן בידו בלילה, ומחזירן לגופן בכל יום, שנא' (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי. ואז יראה לבאי עולם שהוא מאמין בהב\"ה בכל צרכיו ובכל ענייניו, לפי שהוא מפקיד נפשו ביד הב\"ה ומאמין בחסדו שישיבנה לו. וכך עתיד להחזיר נשמותינו ונשמות כל חסידיו לפגרים לעתיד לבא לתחיית המתים. ולפיכך אנו מברכין בכל בקר, בא\"י המחזיר נשמות לפגרים מתים. וגרסי' במדרש, חדשים לבקרים רבה אמונתך. בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד נשמתו ביד הב\"ה עיפה מעבודה קשה, ומחזירה לו בבקר חדשה ושליוה ורגיעה. הוי חדשים לבקרים רבה אמונתך. לפי' ישכים אדם בבקר בעוד לילה, וינעור זרועותיו מן העצלות והשינה מעיניו, ויקום ממטתו במרוצה ובחפזון להתפלל לפני הקב\"ה, להקדישו ולהמליכו עליו, ולבקש מלפניו צרכיו וצורכי אנשי ביתו, שנאמר (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור, ר' שמעון פתח לדוד אליך ה' נפשי אשא אלהי בך בטחתי אל אבושה. מה ראה דוד ע\"ה להתחיל מזמור זה באליך ה' נפשי אשא. אלא בוא וראה סוד עליון שהוא גנוז בין הצדיקים. בשעה שהלילה בא ושולט על העולם, אז המות שולט, ופורש כנפיו על כל העולם, ומכסה אותו, והעולם מחשיך, וכל בני אדם ישנים ונרדמים כמו מתים, וכאלו טעמו טעם המות. ובא בן אדם ומפקיד נשמתו ביד הב\"ה, ובבקר הב\"ה מחזיר כל הפקדונות שהופקדו בידו, שהן הנשמות, שנא' (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. אז צריך אדם לברך שמו של הב\"ה, שהוא האל הנאמן, המחזיר פקדונות לבעלים. ויכנס לבית הכנסת מתעטר בטוטפיה, מתכסה בכסוייה, ר\"ל הטל[ית] המצוייצת, ומטהר עצמו בקריאת פרשת הקרבנות תחילה, כי בקרבנות ישראל נטהרין מטומאתם ומתכפרים עונותיהם, שנא' (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה. ואחר כך מקבל עליו עול מלכות שמים. ואחר כך יסדר קריאת שמע והתפלה, ויקשרם ביחד להיותם קשורים זה בזה. ויתקן קודם מעשיו, כדי שיהיה שלם במעשיו שהיא התשובה ובמענה פיו שהיא התפלה. ואז נפשו נקשרת בעליונים וחשוב כמלאך משרת ע\"כ.",
+                "ושנו חכמים, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וגבור כארי ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים. ויכבוש יצרו ותאותו ויבטל רצונו מפני רצון קונו. רצונו השינה, רצון קונו התפלה. ויעשה קל וחומר בעצמו ויאמר, אלו אירע לי שום דבר להנאת עצמי או לכבוד בשר ודם לא הייתי נעור כל הלילה, כ\"ש משכים בבקר לכבוד בורא את הכל יוצר אור ובורא חושך מלך מלכי המלכים הב\"ה, לא כ\"ש ולא כ\"ש כמה פעמים. ואמ' דוד ע\"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני אעירה את השחר ואין השחר מעיר אותי. אבל מי שאינו משכים בבקר להתפלל מפני תאות השינה, או מי שהוא משכים לעשות חפצו וצרכיו ואינו מתפלל, הרי זה בטל מעליו עול שמים ועונשו גדול. כדשנינו במ' אבות, ר' דוסא בן הרקינס אומר, שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ושינה של שחרית מביאה את האדם לידי בטול קריאת שמע ותפלה בבקר בעונתה. וגרסי' במדרש מאי דכתיב (משלי כו, יד) הדלת תיסב על צירה ועצל על מטתו, זה הישן בבקר עד שיעבור זמן קרית שמע ותפלה. אבל המשכים בבקר לקרות ק\"ש ולהתפלל הוא מפיק רצון מהב\"ה, ועליו הכתוב או' שוחר טוב יבקש רצון."
+            ],
+            "Washing": [
+                "<b>נטילת ידים</b>",
+                "ובקר בקומו ממטתו יפנה ויטול ידיו, כדי שיהיה כל גופו נקי מבית ומחוץ. מפני שקרביו של אדם צריכין להודות להב\"ה, שנאמר (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, וכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. לפיכך צריך כל איבריו של אדם להיות נקיים בשעת התפלה. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו. ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. אמ' רב זביד ואיתמ' רב יהודה, לא שנו אלא שאין יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה. ועד כמה. עד פרסה. פי' שיכול לעמוד על עצמו, לסבול שלא יצא לנקביו, בכדי מהלך פרסה, שהוא כמו שעה אחת. אמ' רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן, הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו, וקורא קרית שמע ומתפלל. ואמ' רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק\"ש ומתפלל, עליו הכתוב אומר, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. וכתי' (תהלים כו, ז) לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. ואחר שיפנה, יטול פניו ידיו ורגליו. וידקדק לערות המים על ידיו שלשה פעמים או יותר, מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה, ואינה סרה עד שיערה עליהם המים לפחות שלש פעמים. וצריכין המים להיות נקיים. וצריך להיות הכלי שנוטל ממנו שמחזיק רביעית או יותר. וצריך ליזהר שלא ליגע קודם נטילת ידים של בקר לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים, מפני רוח רעה השורה על הידים בלילה. כדגרסי' במסכת שבת יד לפה תקצץ, יד לעינים תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לאזנים תקצץ, יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. פי' שהיד מסמא אם נגעו ידיו בעיניו קודם נטילה, והיד מחרשת אם נגע באזניו, והיד מעלה ריח רע בפיו אם נגע בידו בפיו קודם נטילה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור בשעה שאדם ישן בלילה, נשמתו יוצאה ממנו ולא ישלוט בגופו. ובזמן שהוא ישן שוכבים כל תנועותיו ורוח טומאה שורה עליו. ואיפשר שרוחין בישין נקבות באין ומתחממין ממנו ומולידין ממנו רוח רעה, והן הנקראין נגעי בני אדם. שאין לך אדם שהוא ישן בלילה שלא תצא נשמתו ממנו ונחשב כמת. וכיון שישאר הגוף בלא נשמה שהיא קדושה, רוח טומאה שורה עליו ויטמא בה. ולפיכך אסור לו לאדם להעביר ידיו על עיניו בבקר עד שיטול את ידיו.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור בשעתא דבר נש קאים מערסיה בצפרא, בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא, לבתר יקבל עילויה האי עול דמלכותא. וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. ומעשה בר' אלעזר שפקפק בנטילת ידים, ונדוהו חכמים, וכשמת סקלו את ארונו. וגרסינן במסכת עירובין בפרק עושין פסין. ת\"ר מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, והיה יהושע הגרסי משמשו. בכל יום היו מכניסין לו מים במדה. פעם אחת מצאו שומר בית האסורים. אמ' לו, בכל יום מימיך מועטין והיום מימיך מרובים, שמא לחתור בית האסורים אתה צריך, שפוך חציין והנח חציין. כשהגיע אצל ר' עקיבא, אמ' לו יהושע אי אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך. שח לו כל אותו מאורע. אמ' לו, תן לי מים ליטול ידי. אמ' לו, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין. אמ' לו, מה אעשה שחייבו רז\"ל עליהם מיתה, דתניא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ר\"ל בידי שמים, מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי. אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה, בבית האסורים כך, שלא בבית האסורים על אחת כמה וכמה.",
+                "הכל כשרין ליטול מהן לידים, ואפי' חרש שוטה וקטן, ואפי' מן הגוי ומן העבד. אבל אין נוטלין מן הקוף, שצריכין המים שיבאו מכח אדם. וגוים ועבדים כנעניים נכללין הן בשם בני אדם. ונוטלין הידים עד הפרק שהוא ראש. שכך היו הכהנים מקדשין ידיהם ורגליהם בשעת עבודה. דתניא ת\"ר קידוש ידים ורגלים עד לפרק. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על נטילת ידים. וכל פעם שרוצה לאכול פת צריך ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים. וכל היום כשעושה צרכיו בין לגדולים בין לקטנים נוטל ידיו ומברך אשר יצר. אבל אם דעתו לאכול מיד יברך על נטילת ידים ואשר יצר. ולשון נטילה על שם הכלי שנוטלין ממנו ששמו אנטל, ומלשון, נכרתו כל נטילי כסף. ומנין התיבות שבברכת נטילת ידים שלשה עשר, והאנטל שהוא הכלי הרי ארבעה עשר, כמנין י\"ד. וכמנין ארבעה עשר איברים שביד עד ראשי האצבעות שהוא הפרק. ואם אין לו כלי ליטול ידיו ממנו, אלא כלי גדול כגון חבית או כיוצא בה, ואינו יכול לערות מים שבתוכו על ידיו, ירחץ ידיו בתוכו ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על רחיצת ידים. והוא הדין בנהר או במקוה. ואם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בחול או בדבר שמקנח, ומברך על נקיות ידים. והני מלי לתפלה, אבל לאכול פת אינו רשאי לאכול עד שיטול ידיו במים נקיים. כל דבר שחוצץ לטבילה חוצץ לנטילה, כגון בצק וטיט שעל היד או תחת הצפורן, או זפת או שעוה או רטייה וכיוצא בהן. ובכל פעם ופעם שמתפלל אדם יטול ידיו קודם. ומקצת גאונים פסקו שצריך לברך על נטילת ידים. והפסקנין האחרונים פסקו דוקא לתפלת שחרית נוטל ומברך, ולשאר תפלות נוטל ואינו מברך. קם ממטתו בבקר ולא הוצרך לנקביו, לא לגדולים ולא לקטנים, נוטל ידיו ואינו מברך אשר יצר, אלא על נטילת ידים בלבד, ואומר מיד אלהי נשמה וכו'. וכתב הר' יעקב זצ\"ל באורח חיים שצריך לומר בברכת אשר יצר חלולים חלולים ולא חללים חללים, לפי שחלולים חלולים בגימטריא עולה למנין רמ\"ח, כמנין איבריו של אדם. ואחר שיטול ידיו, יתעטף בציצית, מעומד, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להתעטף בציצית."
+            ],
+            "Tzitzit": [
+                "<b>הלכות ציצית</b>",
+                "גרסינן במ' מנחות בפרק התכלת. ת\"ר כל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות כלם, שנא' (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. מאי עבדי ליה. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוה ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצות. תניא אידך וראיתם וזכרתם ועשיתם, ראייה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה. ר' שמעון בן יוחאי אומ' כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתי' הכא (במדבר טו, לט) וראיתם אותו, וכתיב (דברים י, כ) התם את ה' אלהיך תירא. ריש לקיש אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה שמשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנא' (זכריה ח, כג) והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי וגו'. פי' הלשונות הם שבעים, עשרה מכל לשון הרי שבע מאות לכנף אחד, לארבע כנפות הרי אלפים ושמונה מאות. וגרסינן במדרש תנחומא וזכרתם את כל מצות וגו'. שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. כיצד, ציצית בגימטריא עולה שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים שלשה עשר, הרי תרי\"ג. ואע\"פ שהיא חסר יו\"ד, וכתיב ציצת ציצת והשלישי לציצת, שדי למ\"ד אכולהו, והיא משלמת המנין. וגרסינן בספרי כל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני השכינה. שתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנא' (יחזקאל א, כו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.",
+                "אע\"פ שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שתתחייב בציצית, מכל מקום נכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית. כדי שיזכור תמיד המצות ויעשה אותן. דוגמא לדבר כאדם המזכיר לחבירו על ענין אחד, וקושר קשר באזורו כדי שיזכירנו. חמשה קשרים שבו כנגד חמשה חומשי תורה, וארבע כנפות כנגד ארבע רוחות העולם, שלכל צד שיפנה יראה אותן. ועוד גרסינן בפרק התכלת.",
+                "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים באתננה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן שיבוא. כיון שהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה. נכנסה לה שפחתה ואמרה לה, אותו האיש ששיגר לך הארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה לה, אמרי לו שיכנס. אמרה לו השפחה, הכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונות של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו. נשמט וישב על גבי קרקע. ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו, גופה של רומי, שאיני מנחת אותך עד שתאמר מה ראית בי. אמ' לה, העבודה, לא ראיתי מעולם אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צונו אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע, אני הוא שעתיד לשלם, ועכשו נדמו לי כארבע עדים. אמרה לו, העבודה, שאיני מנחת אותך עד שתאמר לי שמך ושם עירך ושם רבך ושם מדרשך שאתה למד בו. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן המצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו, ר' צוה עלי ויעשוני גיורת. אמ' לה, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים. הוציאה כתב שבידה ונתנה בידו. אמ' לה, בתי, זכי במקחיך. אמרו אותן המצעות שהציעה באיסור הציעה לו בהיתר.",
+                "והמתעטף בציצית היא מוספת לו קדושה. כדגרסינן בספרי כל המתעטף בציצית קדושתו כפולה משל חבירו, שנא' (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. מלמד שהציצית מוספת קדושה.",
+                "וגרסי' במדרש בשכר שאמ' אברהם אבינו ע\"ה אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו', נתן הב\"ה לבניו מצות ציצית ומצות יבמה. מצות ציצית בשכר אם מחוט, מצות יבמה בזכות ועד שרוך נעל, שנא' (דברים כה, ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'. נמצאת אומר הציצית בזכות אברהם אבינו ע\"ה הוא.",
+                "כמה חוטין נותנין בו, שמונה, כנגד שמונה ימי המילה שנצטוה עליה אברהם אבינו ע\"ה. ד\"א כנגד שמונה רקיעים שעד כסא הכבוד, שבעה עד החיות, ושמיני הרקיע שעל ראשי החיות, דכתי' (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. נמצא מנין החוטין שעל ארבע כנפות ל\"ב, כלל מצותיה של תורה. ב' בתחלת התורה, בראשית ברא אלהים, ל' בסופה של תורה, לעיני כל ישראל.",
+                "ר' חנינא הגדול אומר, למה הדבר דומה, למלך שהיו לו אוהבין, בקשו לראות פני המלך, שלח ואמ' לראשון, הבא לי עטרה של זהב ואני נראה לך, לשני אמ' הבה לי עטרה של ורד ואני נראה לך. כך אברהם אבינו ע\"ה, אמ' לו הב\"ה, מול את עצמך ואני נראה לך, כיון שמל וירא אליו ה' באלני ממרא. יעקב רמז לו הב\"ה, שלם נדריך ואני נראה לך, שנא' (בראשית לה, א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך, ונגלה לו, דכתי' (בראשית לה, ז) כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו, וכתי' (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. אבותינו במצרים אמ' להם הב\"ה, עשו לי משכן והקריבו לי קרבנות ואני נגלה לכם. מיד עמדו ועשו את הכל ואחר כך הקריבו קרבניהם, שנא' (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, וכתי' (ויקרא ט, ב) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, וכתי' (ויקרא ט, ד) ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם, וכתיב (ויקרא ט, כג) וירא כבוד ה' אל כל העם. אף שלמה הקריב אלף קרבנות עד שנגלה לו הב\"ה, שנא' (מלכים א ג, ד) וילך המלך גבעונה היא הבמה הגדולה, מיד נגלה אליו הב\"ה, שנא' (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה. אבל בדורינו שאנו עניים ואין לנו בית המקדש להקריב קרבנות אמ' הב\"ה עשו ציצית ואני נראה לכם, שנא' (תהלים סא, ה) אחסה בסתר כנפיך סלה. הא למדנו שבזכות הציצית הצדיקים נהנין מזיו השכינה, שנא' (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים ואחסה בסתר כנפיך סלה, ר\"ל בזכות כנפי ציצית.",
+                "וגרסי' במדרש גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. ר' ברכיה אומר הרי הוא אומר על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. חביבין ישראל שגדלן הב\"ה יותר ממלאכי השרת, שאעפ\"י שיש להם כנפים אין בהם אלא שתים, שנא' (ישעיהו ו, ב) בשתים יכסה פניו, שלא יביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו, שלא יכוה מנהר די נור. הרי שלא נמצא בהם אלא שתים. אבל ישראל יש להם ארבע כנפות, שנא' (דברים כב, יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. אף בלשון כנף הב\"ה מקבצן, שנא' (ישעיהו יא, יב) ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.",
+                "ובזכות הציצית הב\"ה מזריח את האורה לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (מלאכי ג, כ) וזרח לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. היא שעמדה לישראל בימי חזקיהו עם סנחריב, שנא' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'. וכי כנף הארץ אומר שירה, אלא זו תפלת חזקיהו וישעיהו שהיו מתפללין והציצית על כנפות טליתותיהן. אף כשצוה הב\"ה את חגי הנביא לשאול את הכהנים, שנא' (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו. ומפני מה לא אמ' בבגדו ואמ' בכנף, אלא להזכיר את הציצית. ר' יהודה ב\"ר שלום אומר, גדולה היא הציצית שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרוג את שאול, משום הלן להורגך השכם להורגו, אלא שנמלט שאול בשכר הציצית שהיה זהיר בה. ומנין שהיה שאול זהיר בציצית, שנא' (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, ואתה ראה גם ראה. אמ' לו ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי אני בידך לא רחמת עלי. שכך הוא אומר ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך מלכות ישראל. מהו וקמה, כאדם שהוא נופל וקם. אמ' לו עתיד  אתה שתמלוך והמלכות תתנודד בידך בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך. בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, שנא' (דניאל ג, כא) באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקידתא. סרבליהון, אלו הבגדים העליונים שלובשין ממעל לכל הבגדים. פטשיהון, אלו הבגדים שלובשים תחת העליונים. כרבלתהון, אלו החלוקים. לבושיהון, אלו הטליתות המצוייצות שלהן. לפיכך זכו שיעשו שמונה מופתים, מה שלא נעשה לבריה בעולם מימי אברהם אבינו ע\"ה. וזכו ונעשה להם נס כמו שנעשה לאברהם. שכך אתה מוצא באברהם שהיה מבזה את הצלמים בפני תרח אביו ומשליכן ואומר שאין בהם ממש, וכיון שראוהו שהיה מבזה את אלהיהם, נטלוהו ומסרוהו לנמרוד, והשליך אותו לתוך כבשן האש, והב\"ה עשה עמו נסים וצנן האש ולא שרפה אותו וניצל. אף חנניה מישאל ועזריה, מפני שבזו את הצלם שעשה נבוכדנאצר הרשע ובטחו בהב\"ה, שלח להם מלאך וצנן להם האש ולא שרפה אותן ונמלטו.",
+                "א\"ר יהודה ב\"ר שלום, למה הזהירה תורה על התכלת בציצית. לפי שכל הכלים שבמקדש כשהיו נוסעים היו מכסין אותן בלבוש תכלת ואח\"כ נותנין עליהן עור תחש מלמעלה, שנא' (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', [אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה, שנא'] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. אמ' הב\"ה מי שהוא מתעסק במה שכתוב בארון שהיא התורה, יבא וילבש לבוש הארון.",
+                "מהיכן זכו ישראל ללבוש הזה. ר' אלעזר בן פדת אומר, ממעשה שם אביהם, שכיבד את נח אביהם, שנא' (בראשית ט, כג) ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית. מה הליכתן אחורנית אף חזרתן אחורנית. מיד פרע לו הב\"ה, שנתן לבניו מצות ציצית, שהיא הוד בעולם הזה וכבוד לעולם הבא.",
+                "וכל הזהיר במצות ציצית הב\"ה שולח לפניו מלאכו לשמור אותו. כדגרסינן בפרק התכלת, ר' אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו מובטח שלא יחטא, שנא' (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. וגרסינן בספרי בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, זו מצות תפילין. אבל מי שאין לו ציצית בבגדו ראוי לנדותו מן הקהל, כדגרסינן במ' פסחים מי שאין ציצית בבגדו כמנודה לשמים. וגרסינן בפרק במה מדליקין בעון ציצית ומזוזה בניו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. לא במחתרת מצאתים, זו המזוזה. פירוש בעון ביטול הציצית, שהוא בכנף, אביונים נקיים מתים, שהם בניו הקטנים. וגדול עונש המבטל מצות ציצית בזמן הזה מעונש המבטל אותה בזמן שהתכלת מצויה, מפני שלא היה כל אדם יכול להשיגה. אבל עתה שאין התכלת מצויה, אין במצות ציצית טורח ולא חסרון כיס כלל, כי אם חוטין בלבד. וגרסי' במדרש ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שקרא לשני עבדיו. לאחד אמ' הבא לי חותם של זהב, ולאחד אמר הבא לי חותם של טיט. פשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם ענשו קשה, הוי אומר זה שאמ' לו הבא חותם של טיט. לפי' מי שאינו עושה ציצית בזמן הזה עונשו גדול.",
+                "בזמן הזה שאין לנו תכלת אסור לעשותו מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתן לפשתן מעין הטלית. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. וכת' שאין צריך לדקדק בחוליות. ואפי' אם לא כרך אלא חוליא אחת בלבד כשרה, ומצותו שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גדיל. וקושר שני פעמים וחוזר וכורך. וכן יעשה עד שישלים לה חמשה קשרים וארבעה כריכות ביניהם, ויהיה כל הכרוך רוח בטפח והשאר שני טפחים לפחות מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. ואם בא להוסיף מוסיף. ויחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך, ואם כרך ואחר כך חתך החוטין, פסולה. נפסקו כל החוטין ונשתייר בהן כדי שיוכל לענבם כלם ביחד, שזהו יותר מכדי עניבה של כל אחד לבד, כשרה. ואם לא נשאר כדי עניבה אפי' בחוט אחד שנפסק כלו, פסולה. ולזה הסכים הרא\"ש זצ\"ל. ויהיו החוטין טווין לשם ציצית ואם לאו פסולין, ויהיו שזורין. ואחד מן החוטין יהיה ארוך כדי שיכרוך בו הגדילים. עשאן מן הקוצים, פי' מן החוטין הנתנין ביריעה כשתשלם אריגתה ודרך בני אדם לקצץ אותן, פסולה. עשאן מן החוטין שמוציאין מן הבגד, פסולין. ונקראין החוטין ציצית על שם ויקחני בציצית ראשי.",
+                "ודרך העטיפה פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העטור כתב שאין צריך כל כך, אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן ועוסקין במלאכתם, פעמים בכסוי הראש ופעמים בגלוי הראש. וישים רחבה לקומתו. ומחזיר השתי ציציות לפניו והשתים לאחוריו, כדי שיהא מוקף בציצית, ומכסה ראשו כדי שלא יהא ראשו מגולה. ויכוין בהתעטפו שצונו הב\"ה להתעטף בציצית, כדי שנזכור כל מצותיו ונעשה אותן. ויעיין הציצית קודם שיברך, לדעת אם הן החוטין שלימין, שאם נתקלקל אחד מהם, היא ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובתו, מפני שהציציות מעכבות זו את זו. שכל זמן שאין הציצית של ארבע כנפות כהלכתן, פסולה. ואם יצא בה בשבת לרשות הרבים, ואפי' בזמן הזה שאין לנו תכלת, אסור.",
+                "הישן בטלית בלילה, ר\"ל בטלית מצוייצת, אין צריך לברך עליו בבקר. כתב הרמב\"ם ז\"ל שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית, אם הוא אדום יעשה הציצית אדומין אם ירוק ירוקין. וכן פי' רש\"י ז\"ל, אבל רבי יעקב ז\"ל פירש שאין צריך. טלית שאין בה ארבע כנפים פטורה מציצית. יש לה יותר מארבע כנפים חייבת, ועושה לה ארבע ציציות בארבע מכנפיה. עשה גוי את הציצית פסולה, ואשה ישראלית כשרה. השואל טלית מחבירו, פטורה מציצית כל שלשים יום, לאחר שלשים יום חייב להטיל בה ציצית. מותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנם בטלית אחרת, אבל אם לקח הכנף מטלית אחת ותפרה בטלית אחרת, פסולה. כסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפי' לובשו ביום, וכסות המיוחד ביום או המיוחד ליום ולילה חייב אפי' לובשו בלילה. ויש לברך עליו. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. וסדינים שאדם ישן בהן כסות לילה הן, ופטורין מן הציצית, ואפי' שישן בהם ביום.",
+                "זמן מצות ציצית כל היום. לפיכך כשיקום בבקר ממטתו, יפנה ויטול את ידיו וילבש הטלית. אם טלית גדולה היא, יברך עליה בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להתעטף בציצית. ואם טלית קטנה היא, ויש בה ראש פתוח, ודרך בני אדם ללבוש אותה, מברך על מצות ציצית. העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. שיעור טלית המחוייבת בציצית, כל שקטן בן תשע שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו. פחות מזה אינה טעונה ציצית. לילה אינו זמן ציצית, אפי' הכי אם לבש אותה בלילה, אינה פטורה מן הברכה.",
+                "יש נוהגין להתעטף בציצית או ללבוש אותה מיד בקומו ממטתו קודם שיטול את ידיו, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. או שיש לו חלוק בן ארבע כנפים מצויצין, יכול ללובשו מיד, ואחר שיטול ידיו יברך. ויש נוהגין להתעטף בציצית בבית הכנסת ולסדר הברכה עם מאה ברכות. סומא חייב בציצית ותפילין. נשים ועבדים פטורין. וקטן היודע להתעטף בציצית, אביו לוקח לו ציצית, כדי לחנכו במצות. טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק, וכתב הרמב\"ם ז\"ל מתעטפין ואין מברכין משום ספק. המשכים בבקר בעוד לילה ורוצה להתעטף בציצית, מתעטף או לובש, ואינו מברך עד שיכיר בין תכלת ללבן. אבל לפי מה שכתבתי למעלה שאפי' בלילה מברכין עליו, אם כן אפי' עמד בחצי הלילה יכול לברך עליו, כי כסות יום מברכין עליו אפי' בלילה, כמו כסות לילה שאין מברכין עליו אפי' ביום. וכן כתב בעל ספר המצות שריצב\"א היה מברך בכל יום הכפורים כשהיה מתעטף בטליתו. וזהו דעת הרא\"ש ז\"ל. הרגיל להתעטף בטלית גדולה בבית הכנסת, צריך לברך עליה, אע\"פ שבירך כבר על טלית קטנה שלבש כבר בבית. אבל אם לבש קטנה בבקר קודם נטילת ידים, ונטל ידיו, ונתעטף מיד בטלית גדולה, יברך על הגדולה להתעטף, ויכוין לפטור גם את הקטנה שלבש קודם נטילת ידים. פשט טליתו, ולא היתה דעתו ללבוש אותה מיד, ולבשה, צריך לברך. אבל אם היתה דעתו ללבוש אותה מיד, אין צריך לברך. היו לו בגדים הרבה, או טליתות הרבה של ארבע כנפות, והיו עשויות ללבוש אותן, כולן חייבין בציצית. אם לובש אותן בבת אחת, די לו בברכה אחת, אבל אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת.",
+                "הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר גוי כשרה. לקחה מגוי שאינו תגר פסולה. אין מוכרין טלית מצוייצת לגוי. ציצית אין בה משום קדושה, כי תשמישי קדושה אינן הן, ויכול לזרוק אותן וליכנס בהם לבית הכסא. והמחמיר הרי זה משובח. אע\"פ שמצות ציצית כל היום, אם לבש או נתעטף בה כל היום מוטב, ואם לאו ילבשנה לפחות בשחרית, בשעה שקורא קרית שמע ופרשת ציצית. ומפני מה קבעו פרשת ציצית בקרית שמע. אמ' ר' יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, יציאת מצרים, ועול מלכות, והרהורי עבירה, והרהורי ע\"ז. בשלמא תלת מפרשן, אלא עבירה והרהורי ע\"ז מנא לן. דתניא אחרי לבבכם זה מינות, שנא' (תהלים יד, א) אמ' נבל בלבו אין אלהים, ואחרי עיניכם זו הרהורי עבירה, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ועוד אשר אתם זונים אחריהם זו ע\"ז, שנא' (שופטים ח, לג) ויזנו אחרי הבעלים.",
+                "המהלך בבית הקברות צריך להגביה הציצית, שלא יהיה נגרר. כדגרסי' בברכות ר' חנינא ור' יונתן הוי אולי ביני קיברי, הוה שריא תכלתא דר' יונתן ביני קיברי. אמ' ליה דלייה, דלא לימרו, למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' שיראה כמחרף למתים מפני שאינם יכולים לקיים המצות. יראה שמותר לילך בבית הקברות בציצית אם יזהר בהם כמו שאמרתי. ואחר שמתעטף בציצית יניח התפילין מיד."
+            ],
+            "Tefillin": [
+                "<b>הלכות תפילין</b>",
+                "המניח תפילין בראשו ובזרועו מקיים שתי מצות עשה מן התורה, א' וקשרתם לאות על ידך, ב' והיו לטוטפות בין עיניך, אע\"פ שאינן נמנין [אלא] במצוה אחת בלבד. ויש אומ' שכל מי שמניח תפלין שמקיים שמונה מצות עשה, אע\"פ שאינן נמנין אלא בשתי מצות עשה בלבד, וכל מי שאינו מניח תפלין בראשו ובזרועו, שהוא עובר בשמונה מצות עשה. שהרי בארבע פרשיות צוה על תפלין של ראש ובארבע על תפלין של יד. וכל המקיים מצות תפלין אומות העולם יראין ממנו. כדגרסי' בספרי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. כי שם ה' נקרא עליך, אלו תפלין שבראש. ויראו ממך, אלו תפלין שבזרוע. וכל המקיים מצות תפלין סופו לקיים כל התורה כלה, לפי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים במצוה זו. וגרסי' במדרש כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, מלמד שכל העוסק בתורה הב\"ה עושה לו חפצו. אמ' ר' אליעזר, אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם רוצין אנו לייגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמ' להם, קיימו מצות תפלה ומעלה אני עליכם כאלו יגעתם בתורה יומם ולילה. וכשאומות העולם רואין לישראל מניחין תפלין, מיד מתקנאין בהם, דכתי' (תהלים ב, ג) ננתקה את מוסרותימו, אלו  תפלין של יד. וכל המקיים מצות תפלין יאריך ימים, שנא' עליהם חיה יחיה, וכתיב, ה' עליהן יחיו ולכל בהן חיי רוחי.",
+                "וכל המקיים מצות תפלין נוחל העולם הבא. כדגרסינן במ' ברכות אמ' רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק\"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אמ' אביי מערב אני בו שאין גיהנם שולטת בו. רב פפא אמ' מערב אני בו שכל עונותיו נמחלין. אמרו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה ובלא ציצית ובלא תפלין. וכל המקיים מצות תפלין תבא בלבו יראת שמים ולא יחטא, שנא' (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, וכתי' (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל לקבל עליהם עול מצות ומלכות שמים, והב\"ה מתפאר כשישראל עושין מצותיו ומניחין תפלין, ועל כן נקראין פאר, דתניא פארך חבוש עליך, אלו תפלין שבראש. והב\"ה מתפאר בשירות ובתושבחות של ישראל, כי תפלת ישרים רצונו.",
+                "חביבין התפלין שהב\"ה מניחן. דתניא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, אלו תפלין. ומאהבתו וחיבתו במצוה זו הקדושה, מסר אותה לישראל סגולתו ועם נחלתו. כדגרסינן במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה משל למלך שהיה לו כלי אחד נאה ומבושם, ואוהבו מאד. לפעמים משאילו לבנו לשבת עמו, ולפעמים נוטלו בזרוע, כקשר של תפלין של זרוע, ולפעמים שמו בראשו, והיינו תפלין של ראש. על כן צריך אדם ליזהר בהן ביותר, וכל זמן שהן בראשו ובזרועו צריך להנהיג את עצמו בענוה, ואל יקל את ראשו ואל ימשך בשחוק ולא בשיחה בטלה.",
+                "שלשה דברים נאמר בהן שהן אות בין הב\"ה ובין ישראל, ואלו הן מילה ושבת ותפלין. מילה, דכתי' (בראשית יז, יא) ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. שבת, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. תפלין, דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה. וכל ירא שמים יזהר שיהיה בו תמיד שני אותות מאלו הג'. כיצד, בחול יש לו שנים, מילה ותפלין. ובשבת, שאין מניחין תפלין, יש בידו שנים, מילה ושבת. ושמעתי על פי הרב ר' יוסי הכהן בן קרשפין ז\"ל, סימן לדבר שב\"ת, שבת במקום תפלין, ובחול הפוך שבת, תפלין במקום שבת. ובזכות שהיו ישראל זריזין במזוזה ובתפלין כשהיו במצרים, זכו לימלט מים סוף, שנא' (שמות יד, כב) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רמז למזוזה שהיא לימין ותפלין לשמאל.",
+                "זמן הנחתן כל היום. אבל צריכין גוף נקי, שלא יפיח בהן ושלא יסיח דעתו מהן, ואין כל אדם יכול ליזהר בהן כל היום. לפיכך נהגו להניחן בשעת קרית שמע ותפלה בלבד. ועל כל פנים צריך אדם להיות מעוטף בציצית ומוכתר בתפלין בשחרית בשעת קרית שמע. כדגרסי' בפרק היה קורא בתורה אמ' עולא כל הקורא ק\"ש בלא ציצית ובלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר. א\"ר חייא ב\"ר אבא א\"ר יוחנן כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. וכתב בעל ספר המצות מה שאמרו רז\"ל תפלין שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, מפני שצריך ליזהר שלא יישן בהן ושלא יפיח בהן כשהן בראשו ובזרועו, הוא באדם שמניחן כל היום כמצותן, פן ישכח כשהם בראשו ובזרועו ויכנס בהן לבית הכסא או יישן בהן או יפיח בהן, אבל בשעת תפלה אין לך אדם שאינו ראוי להניח אותן. קל וחומר מספר תורה שקודשתו יותר חמורה והכל אוחזין בו, ותפלין אין בהן אלא ארבע פרשיות בלבד והן בתוך עור.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפ' במה טומנין אמ' ר' יוחנן תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי טעמא. אמ' אביי שלא יפיח בהן. רבא אמ' שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה אלישע בעל כנפים. פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל מי שמניח תפלין ירצצו את מוחו. והיה אלישע מניח תפלין ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד, וברח מפניו. רץ אחריו הקסדור. כיון שהגיע אצלו, נטלן מראשו ואחזן בידו. אמ' ליה הקסדור, מה בידך. אמ' לו, כנפי יונה. אמ' לו, פשטיה לידך. פשט ידו ונעשה לו נס ונמצאו כנפי יונה. לפיכך היו קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי טעמא אמ' ליה כנפי יונה. דמתילא כנסת ישראל כיונה, דכתי' (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף וגו', מה יונה זו כנפיה מגינים עליה, אף ישראל מגינות מצות עליהן. ונהגו העם לכרוך אותן ככנפים, זכר לאלישע בעל כנפים. אבל מי שאינו מניח תפלין עונשו גדול עד מאד. כדגרסינן בסיפרי מי שאינו מניח תפלין יש עליו שלש מאות עונשין בכל שנה, שהן כנגד ימות השנה שהן ראויין להניח בהן תפלין. וגרסי' במסכת פסחים כל מי שאינו מניח תפלין הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. דתניא פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנחא תפלין מעולם.",
+                "ובשעה שיניח אותן צריך שיכוין שצונו הב\"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שבהן ייחוד שמו וזכר יציאת מצרים, על הזרוע השמאל כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, שהן הלב והמוח משכן הנשמה והשכל והזכרון. כדי שיזכור יציאת מצרים ונסים ונפלאות שעשה עמנו הב\"ה, שהן על ייחוד שמו יתברך, ושלו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, והוא ית' שמו ברא אותן לעשות רצונו. ויניח של יד תחלה ויברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להניח תפלין, ואחר כך מניח של ראש ומברך על מצות תפלין. ואם שח בנתים, חוזר ומברך על של ראש שתים, להניח תפלין וגם על מצות תפלין. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. ואסור לדבר ביניהם כלל, ואפי' לענות קדיש או קדושה, כ\"ש לדבר. ואם שח בנתים, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה. ושמעתי על פי הרב ר' יחיאל מ\"כ בן הרא\"ש ז\"ל חוזר עליה ממערכי המלחמה, פן ימות במלחמה בעון שלא נזהר בתפלין המונחים בזרוע ובראש, שמא ילקה במלחמה בזרוע ובראש, מדה כנגד מדה, כד\"א וטרף זרוע אף קדקד. וזמן הראוי לברך עליהן, משעה שמתחילין להניחן עד שעה שמהדק אותן בראשו ובזרועו. וכל פעם ופעם שמניחן מברך, ואפי' נשמטו ממקומן ורוצה להחזירן צריך לברך. ואם אין לו אלא אחת, בין של ראש בין של יד, מניח אותה, שכל אחת מהן מצוה בפני עצמה, ואינן מעכבות זו את זו. ומברך על של יד אם היא לבדה אחת, ועל של ראש אם היא לבדה שתים, להניח תפלין ועל מצות תפלין. היו לו שתיהן ואין לו פנאי להניח אלא אחת, כגון שהיה טרוד לצאת לדרך או אנוס לדבר בעלמא, יכול להניח אחת.",
+                "מקום הנחתן של יד, בזרוע שמאל בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף, ויטה אותה מעט לצד ימין, כדי שכשיכפוף זרועו למטה יהיה כנגד לבו. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין התפלה ובין זרועו. ואטר יד ימינו מניח אותה בידו הימנית. והרצועה כורכין אותה על הזרוע עד שיגיע לאצבע האמצעי, וכורך אותה סביב לאצבע שלשה פעמים. ומקום הנחת תפלין של ראש מתחלת עיקר השער במצח עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, והוא כל גובה הראש. וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף, אבל לא למטה בצואר, ושיהיה מול העורף ממש, מכוון באמצע הראש, ולא יטה לצד הפנים לא לכאן ולא לכאן. וצריך שיהא נויו, שהוא המקום שנראה כעין דל\"ת, לצד חוץ ולא לצד הראש. וצריך ליזהר ברצועות שסובבות את ראשו שלא יתהפכו, כדי שלא יהיו נוייהן מבפנים אלא נראין מבחוץ. ונוייהן הוא העור שכלפי השער, והוא הצד החלק שברצועה והצבוע שחור. וישלשל הרצועות כדי שיהיו תלויין לפניו. ושיעור רצועות של ימין לפחות נגד הטיבור, ושל שמאל לפחות נגד החזה. ויש אומרים של ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור. ושיעור רחבן כאורך שעורה, ואם פחת או הוסיף לא ערב. וימשמש בהן בכל שעה, וימשמש בשל יד תחלה, ואחר כך בשל ראש, וכשיסירם יסיר של ראש תחלה, ויניחם בתוך תיק, ואחר כך יחלוץ של יד ויניחה בתיק מלמעלה לשל ראש, כדי שימצא של יד תחלה ויניחנה. אין מניחין תפלין בשבת ולא ביום טוב, ובחולו של המועד היה מניחן הרא\"ש ז\"ל ומברך עליהן. אבל מניחן אחר שעבר יום ראשון של קבורה ואילך, ואפי' באופנים חדשות. ובט' באב מניחין תפלין, מפני שהיא אבלות ישנה.",
+                "נשים ועבדים וחולי מעים פטורין מן התפלין. אבל קטן היודע לשמור תפליו, אביו לוקח לו תפלין, כדי לחנכו במצות. כדגרסינן במסכת ערכין בפרקא קמא הכל חייבין בתפלין, הכל לאיתויי מאי, קטן היודע לשמור תפלין, אביו לוקח לו תפלין. חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפלין וחייבין בקרית שמע. תפלין שכתבו אותן עבד או אשה או קטן או גר או ישראל משומד, פסולין. וכל הפסול לכתוב פסול לתקן. ואסור לתלות התפלין בין ברצועה בין בבתים, אבל תולין אותן בכיסן, דתניא התולה את התפלין יהיו חייו תלויין. בית שיש בו תפלין אסור לשמש במטתו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. פי' יניח אותן בתוך הכלי המזומן להן, ויניח הכלי המזומן להם בתוך כלי אחר שאינו מזומן להם, אבל אם נתנן בכלי המזומן להם, ונתן אותו הכלי בתוך כלי אחר מיוחד ומזומן להם, אפי' בתוך מאה כלים, אם כולם מיוחדין להם, כולן חשובים ככלי אחד, ואסור לשמש מטתו כשהן עמו בבית עד שיניחם בתוך הכלי שהוא מזומן ובכלי שאינו מזומן. ואפי' נתן כלי בתוך כלי אסור להניחן במטה תחת מרגלותיו, ואפי' אינו משמש באותה מטה. אבל נותן אותן תחת מראשותיו, ואפי' שהוא צריך לשמש באותה מטה. שכח ושימש מטתו קודם שיחלוץ תפליו, לא יאחוז אותן לא ברצועה ולא בבתים עד שיטול ידיו.",
+                "שכח וישן קודם שיחלוץ תפליו, אוחז ברצועה וחולץ אותן, אבל לא יאחוז בבתים. הנכנס לסעודת קבע, חולץ אותן ומניחן על השולחן עד זמן הברכה. וחוזר ומניחן. הנושא משוי של ארבע קבין על ראשו ותפלין בראשו, אם נדחקות מפני המשוי אסור, ואם לאו מותר. הנושא זבל על ראשו, חולץ התפלין, ואסור להניחן כל זמן שהזבל על ראשו. ומותר לשום על ראשו על התפלין כל דבר שדרכו ליתן על ראשו, כגון טלית או מצנפתא או מגבעת וכיוצא בהן. כלי המזומן לתפלין אסור להשתמש בו בדבר אחר, כגון שיתן בו מעות או כיוצא בזה, אבל ייחדו לתפלין ולא נתנן בתוכו ולא ייחדו מותר. ואסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין מים כשהתפלין בראשו ובזרועו, גזירה שמא יעשה בהן צרכיו. ובבית הכסא עראי מותר להשתין מים כשהן בראשו ובזרועו. ואם אוחז אותן בידו אסור בהם מעומד. ואל יתפוש אותן בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידיו ניצוצות שניתזו על רגליו, אלא חולץ אותן ברחוק ארבע אמות ונותנן לחבירו. ואם נכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו, חולץ אותן ברחוק ארבע אמות, וגולל אותן ואוחז אותן בימינו ובבגדו כנגד לבו. ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו. בד\"א בבית הכסא שבשדה, אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסם כלל.",
+                "כיצד עושין התפלין. כותב ארבע פרשיות, שהן קדש לי כל בכור עד למועדה, והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ופרשת שמע עד בושעריך, ופרשת והיה אם שמע עד על הארץ, כל אחת מהן בקלף לבדה. ויכתוב אותה בדיו בכתב מיושר כתיבה תמה. ותהיה כל אחת ואחת מוקפת קלף מתוייגין כראוי ולא יחסר אפי' קוצו של יו\"ד. וצריך לכתוב אותן בימין, ואפי' הוא שולט בשתי ידיו. אבל אם הוא איטר יד ימינו, כותב אותן בשמאל, ששמאלו הוא ימין כל אדם. ואין צריך לשרטט בכל שטה ושטה, ואם רצה לשרטט הרשות בידו. ויכתוב אותן על קלף שהוא מעובד לשם תפלין, ויכתוב על צד הבשר. כתב על קלף שאינו מעובד לשם תפלין, או שהיה מעובד לשם תפלין וכתב לצד השער, פסול. עבדו גוי לשם תפלין, וישראל עומד על גבו ואומר לו עבד לשם תפלין, פסק הרא\"ש ז\"ל שהוא כשר. ויהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף טהורין, ואפי' נבלה וטרפה, אבל לא מעור בהמה או חיה או עוף טמאין. ועוד דג פסול, ואפי' דג טהור. ויהיה הקלף שלם שלא יהיה בו נקב, אבל אם ניקב לאחר שנכתב, אפי' בתוך האות, כשר.",
+                "ובתחילת הכתיבה צריך לכוין לבו, ולהוציא דברים מפיו שהוא כותב לשם קדושת תפלין, ויאמר אני כותב לשם קדושת תפלין. ואין די בכוונה בלבד עד שיוציא מפיו, וכותב כל האזכרות לשם קדושת השם ית' ויתעלה. וידקדק ביתירות וחסרות, שאם חיסר או יתר אפי' אות אחת, פסול, ונמצא המניח אותן מברך בכל יום ברכה לבטלה, ונמצא עונש הכותב גדול. לפי' צריך להיות כותב התפלין ירא שמים וחרד אל דבר ה'. וצריך לקרוא כל פרשה ופרשה אחר שיכתוב אותה פעמים או שלש, וידקדק כל אחת מהן היטב, כדי שיהיו כתובות כראוי. ויקרא אותן שתי פעמים אחרות קודם שיכניסם לתוך העור. ייתר אות אחת יגדוד אותה ויתקננה, אבל אם חיסר אין לו תקנה. וצריך ליזהר באותיות שלא תהיה האות דבוקה לחבירתה. ואם נדבקו יגדוד אותן ויפרידן זו מזו. וצריך שיכתוב אותן מתוך הכתב, ויקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתוב אותה. ויעשה ארבעה בתים מעור של בהמה חיה ועוף טהורה ואפי' נבלה וטרפה, ויהיה מעובד לשמן. ויהיו הבתים מרובעים ושחורים. ואם עשאן מצבע אחר כשרים. ויהיה חריץ בין בית לבית. ואלו הן תפלין של ראש. ובתפלין של יד כותב אלו הארבע פרשיות עצמן בקלף אחד, וגולל אותן מסופן לתחלתן, ומניח אותן בבית אחד של עור. ואם צפה הבתים בזהב או בכסף או בעור בהמה חיה או עוף, פסולין. והרצועות צריכין להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורין, ומעובדין לשמן, ויהיו שחורות מצד חוץ ומצד פנים, אי זה צבע שיהיה, חוץ מן האדום, ואסור לשנות תפלין של ראש לעשותן של יד, ואפי' לוקח רצועה משל ראש וליתן אותה בשל יד. אבל של יד מותר לשנות לשל ראש. ואם היו חדשות שלא הניח אותם מעולם, מותר לשנות אפי' של ראש בשל יד.",
+                "סדר פרשיות של תפלין, על דעת רש\"י. קדש משמאלו שלו מניח בבית החיצון, ובבית השני והיה כי יביאך, ובבית השלישי שמע, ובבית הרביעי שהוא חיצון לימינו והיה אם שמוע. אבל רבינו יעקב זצ\"ל פסק כך. קדש משמאלו, ובבית השני והיה כי יביאך, ובשלישי והיה אם שמע, וברביעי שהוא החיצון שמע. לפיכך נהגו החסידים ואנשי מעשה להניח שתים ביד ושתים בראש, האחת על דעת ר' שלמה ז\"ל, ואחת על דעת ר' יעקב ז\"ל, לקיים כשניהם."
+            ],
+            "Hundred Berakhot": [
+                "<b>סדר מאה ברכות</b>",
+                "ואחר שיניח תפלין יסדר מאה ברכות. ואע\"פ שמפורש בגמרא שמצותן לברך על כל אחת ואחת בשעתו, כדגרסינן במ' ברכות בפרק הרואה מקום, כי מיתער לומר אלהי נשמה עד המחזיר נשמות לפגרים מתים, כי שמע קול תרנגלא מברך הנותן לשכוי בינה, כי מנח כרעיה אארעא מברך רוקע הארץ על המים, לפי שהב\"ה רוקע הארץ על המים לצורך האדם כדי להלך עליה וכדי שיצמחו בה עשבים ופירות למחיית האדם, וכן על כל אחת ואחת, אפי' הכי התקינו לאמרם כלם ביחד על הסדר בבית הכנסת, מפני שאין ידיו של אדם נקיות כשהוא על מטתו, ואסור לזכור שם שמים אלא במקום נקי והידים נקיות. וכתב רב נטרונאי גאון זצ\"ל וברכות אלו לברך על כל אחת ואחת בשעתה אי איפשר מפני טנופת ידים העסקניות, אלא כשנעור אדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, ומתחיל ומסדרן, וכל אחד ויחיד חייב בהן. ע\"כ.",
+                "וגם מפני שאין רוב עמי הארץ יודעין לברך, וישמעו לאחרים מברכין בבית הכנסת, ויענו אחריהן אמן, ויוצאין ידי חובתן. שכל אחד ואחד מישראל חייב לברך מאה ברכות אלו בכל יום ויום. ומשה ע\"ה תיקנן, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו, וראייה לדבר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, שנא' (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה. מן הנביאים מנין, שנא' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. ע\"ל בגימטריא עולה למנין מאה. ודרשו ז\"ל שהיו מתים בירושלים בכל יום מאה, עמד דוד ותקן להם מאה ברכות. ויראה שאחר שהתקין אותן משה רבינו ע\"ה שנשתכחו ובא דוד ע\"ה ותקנם. מן הכתובים מנין, שנא' (תהלים קכח, ד) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כ\"י כ\"ן בגימטריא עולה למנין מאה. פי' גבר ירא ה' יברך בכל יום מאה ברכות כמנין כ\"י כ\"ן. מ\"ה באלפא ביתא דאתב\"ש את מוצא י\"ץ, מנין מאה. ואת מוצא בפסוק ועתה ישראל מאה אותיות, רמז למאה ברכות. אמ' המחבר את מוצא בפסוק בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד, ובפסוק ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה, ובפסוק אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, בשלשה פסוקים אלו מאה אותיות כמנין מאה ברכות, לפיכך חובה על כל אחד ואחד מישראל לקדם פני הב\"ה במאה ברכות אלו בכל יום ויום, כפי שתיקנן משה רבינו ע\"ה ודוד ע\"ה ברוח הקדש, שהן על סדר העולם והנהגתו. וצריך כל אחד ואחד מישראל להיות זהיר בהן עד מאד ואל יפחות מהן כלום.",
+                "ואלה הן מאה ברכות על סדר הגאונים ז\"ל: שמונה עשרה ברכות שלפני ברוך שאמר. ואלו הן. א' אלהי נשמה. ב' הנותן לשכוי בינה. ג' פוקח עורים. ד' זוקף כפופים. ה' מלביש ערומים. ו' מתיר אסורים. ואין מברך מגביה שפלים, שכבר בירך זוקף כפופים, לפי שהן שתי ברכות אלו מענין אחד. ז' רוקע הארץ על המים. ח' המכין מצעדי גבר. ט' אוזר ישראל בגבורה. י' עוטר ישראל בתפארה. י\"א שעשה לי כל צרכי. י\"ב שלא עשני גוי. י\"ג שלא עשני עבד. י\"ד שלא עשני אשה. ט\"ו המעביר חבלי שינה מעיני. י\"ו יהי רצון. י\"ז וי\"ח שתי ברכות שמברכין על התורה. וברוך שאמר וישתבח, הנה עשרים ברכות. וקרית שמע של שחרית, שלש ברכות, שתים לפניה  ואחת לאחריה. ושלש תפלות של לחש בכל יום, שהן י\"ט ברכות בכל תפלה ותפלה, בברכת המינים שתיקנו ביבנה, הרי שמונים ברכות. ושתי סעודות ביום, אחת ביום ואחת בלילה, כל סעודה טעונה שש ברכות. ואלו הן א' נטילת ידים. ב' המוציא, ושלשה לאחר סעודה מן התורה, והם א' הזן, ב' על הארץ ועל המזון, ג' בונה ירושלים, ואחת הטוב והמטיב מדברי החכמים, הרי ו' לשתי סעודות. י\"ב ושמונים הרי תשעים ושתים ברכות. ושתי ברכות על שתיית היין, שהן א' בורא פרי הגפן, ואחריו ברכה אחת מעין שלש, הרי שתים לשתי סעודות, הרי ארבע, והן תשעים ושש. ובערב ברכות ק\"ש, שתים לפניה ושתים לאחריה. הנה מאה ברכות, מלבד המולך בכבודו חי וקיים, שהוסיפו אנשי מערב. וכתב ר' יצחק ז\"ל חוץ מכמה פעמים שאדם צריך להסך את רגליו גדולים או קטנים וצריך לברך על כל אחת אשר יצר, או אם אכל פירות או ירקות או אם הריח ריח בשמים שצריך לברך על כל אחת מאלו ברכה הראויה לה, וחוץ מברכת ציצית ושתי ברכות של תפלין. ובשבתות וימים טובים, שאין בכל תפלה ותפלה כי אם שבע ברכות, וברכות של סעודה שלישית בשבת, עדין יחסרון עשרים ואחת ברכות, מאי תקנתן. הא דגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת ר' חייא בריה דרב אויא אמ' משלים להו ובשבתא וביומא טבא באספדמקי ומיני מגדים, במיני פירות ובמיני בשמים, שברכותיהן משתנות בורא עצי בשמים, בורא עשבי בשמים, בורא מיני בשמים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ואפי' במין אחר יכול להשלים אם הפסיק בין ריח לריח. ומי שאין לו מיני פירות ולא בשמים להשלים מאה ברכות, היאך יתקיימו  בידו. נהגו בצרפת ובספרד לומר אחר תפלה אין כאלהינו אין כאדוננו כדי להשלים. וכתב ר' אברהם ב\"ר נתן הירחי בעל המנהיג שצריך להשתדל לענות אמן אחר הקורין בתורה, כדי להשלים מנין הברכות, שגדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי' ישתדל לענות אמן אחר הברכות שמברכין בתורה, ואחר ברכות של הפטרה, ואחר ברכה אחת מעין שבע בליל שבת, שהיא מגן אבות בדברו, כדי להשלים המנין. ויכוין בברכותיו כשיזכיר את השם באדני ה' ובאלהים, אדוני לשון אדנות שהוא אדון הכל, יהוה שהוא עתה, והיה קודם לכל, ויהיה לעולם ולנצח נצחים, אלהים שהוא חזק ותקיף, ולו לבדו היכולת בעליונים ובתחתונים, ואל, הוא לשון הכח, כמו יש לאל ידי.",
+                "סדר הברכות",
+                "יתחיל מאשר יצר. ואלהי נשמה. עד המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ואומר יהי רצון. יהי רצון עד ובין שאינו בן ברית. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על דברי תורה. ואין עונין אמן אחר ברכה זו לפי שאינה ממנין הברכות. ואומר והערב נא ה' אלהינו וכו', וחותם המלמד תורה לעמו ישראל. ומברך אשר בחר בנו מכל העמים וכו'. וקורא פרשת ברכת כהנים, ואחר כך פרשת הקרבנות. ואו' וערבה לה' מנחת יהודה וגו'. ואחר כך שונה משניות, פרק איזהו מקומן של זבחים ממסכת פסחים. ואחר כך קורא ברייתא דר' ישמעאל של שלש עשרה מדות, והיא התחלת תורת כהנים, וסמכוה למשניות הקרבנות שהן איזהו מקומן. ונמצא משלש שנותיו, שליש במשנה שליש במקרא שליש בתלמוד. מקרא זו פרשת ברכת כהנים ופרשת הקרבנות, משנה אלו משניות איזהו מקומן, תלמוד זו ברייתא דר' ישמעאל. דאמ' רב  ספרא לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. ומקשי' בגמ' מי ידע כמה חיי. ומשני ומתרץ לא נצרכה אלא לכל יומי, ר\"ל שצריך בכל יום ללמוד משלשתן.",
+                "ואחר כך אומר ברוך שאמר, ויזהר בו למאד, ויאמר אותו באימה וביראה, ויכוין בו את לבו, מפני שיש בו שבח והודאה להב\"ה, ויש בו ברוך ט\"ו פעמים כנגד שבעה רקיעים, ושבעה ארקים, ואחד כנגד הב\"ה שהוא אחד ושליט בעולמו. ויש בו שבעה דברים משבח, והם נהודך, נשבחך, נפארך, ונרוממך, ונמליכך, ונקדישך, ונעריצך. כמו שאמר דוד ע\"ה שבע ביום הללתיך. והם כנגד ערב ובקר וצהרים, הרי שלשה, קדמתי בנשף ואשועה, חצות לילה אקום להודות לך, חמשה, קדמו עיני אשמורות, ששה, ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, הרי שבעה. וצריך לאומרו בניגון ובנעימה. וגרסינן בספר היכלות ברוך שאמר יש בו פ\"ז תיבות, וסימן ראשו כתם פ\"ז.",
+                "וקורא הזמירות הנקראין פסוקי דזמרה, שהם מזמור לתודה, יהי כבוד ה' לעולם, תהלה לדוד. ויכוין את לבו בכל המזמור של תהלה לדוד, ולפחות בפסוקי כל אליך ישברו ופותח את ידיך. כדגרסי' במ' ברכות בפ' קמא א\"ר אלעזר ב\"ר אבינא כל האומר תהלה  לדוד בכל יום שלשה פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא. אילימא משום דאתיא באלפא ביתא, נימא אשרי תמימי דרך, דאתא בתמניא אלפא ביתא. אלא משום דאית ביה פותח את ידך, נימא הלל הגדול דאית ביה נותן לחם לכל בשר. אלא משום דאית ביה תרתי, עיני כל אליך ישברו, ופותח את ידיך, ויש בו הסמכה למפלת ישראל, דכתי' (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. ולפי' לא נאמר בו נו\"ן כדי שלא יזכיר מפלת ישראל שכתובה בנו\"ן, דכתי' (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ואמרי בגמרא, במערבא דרשי ליה להאי קרא הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל. ועל כן חזר דוד וסמכן ברוח הקדש ואמ' סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. וגומר כל הזמירות עד סוף התהלים ונקראו הלל. ואמרו רבותינו ז\"ל הקורא הלל בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מפני שהוא שבחו של מקום. דאמ' ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה.",
+                "דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך מתפלל. מנא לן ממשה רבינו ע\"ה, שנא' (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלהים אתה החלות וגו', הרי שבחו של מקום, אעברה נא ואראה, הרי תפלה. על זה התקינו רז\"ל מזמורים קודם התפלה, כי המזמורים סדר השבח. ואחר שיסיים הזמירות יאמר ברוך ה' לעולם, ויברך דוד. ואומר שירת הים, ושכרו הרבה מאד. כדגרסי' במדרש כל האומר שירת הים בכל יום זוכה לחיי העולם הבא. מפני שהוא מאמין בהב\"ה ובנפלאות שעשה עם אבותינו. וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה, חביבין ישראל לפני הב\"ה [יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה] בכל עת שירצו ומלאכי השרת אין אומרים אותה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשמיטה, ואמרי לה פעם אחת ביובל. וגרסינן במדרש יהי אור בשעה שאומר אדם שירת הים אחר פסוקי דזמרה, כנסת ישראל מתעטרת באותו כתר שמעטר בו הב\"ה למלך המשיח, ועל אותו חקוקים שמות הקדושים, ובו נתעטרו ישראל יום שקרע להם הב\"ה ים סוף, וניער פרעה וחילו בתוכו. לפי' צריך אדם לכוין את לבו בשירה זו בכל יום ויום, והזוכה בה יזכה לראות פני המשיח, בתיקון אותו כתר, מדה כנגד מדה. הוא אומר שירת הים בכל יום ומאמין שגאל הב\"ה את אבותיו ממצרים וקרע להם הים והעבירם בתוכו בחרבה ושקע צריהם בתוכו, לפיכך יזכה לראות ימות המשיח וגאולה שעתיד הב\"ה לגאול אותנו מגלות זה.",
+                "ואחר שירת הים אומר כי לה' המלוכה וגו', ועומד שליח צבור ואומר ישתבח בקול רם, ויכוין בו לבו כל אדם, מפני שבו סוד עשר ספירות. וגרסי' במדרש יהי אור כשישראל אומרים ישתבח, הב\"ה מתעלה ומשים שבחן של ישראל כעטרה בראשו. ואז כנסת ישראל מתקנת ככלה זו שעתידה להקביל פני המלך והיא מקושטת בכל מיני עדיים ומבושמת בכל מיני בשמים. וכשישראל אומרים ישתבח הם משבחים שמו של הב\"ה בי\"ג תושבחות כנגד שלש עשרה מדות. ואלו הן, א' שיר, ב' ושבחה, ג' הלל, ד' וזמרה, ה' עוז, ו' וממשלה, ז' נצח, ח' וגבורה, ט' גדולה, י' תהלה, י\"א ותפארת, י\"ב קדושה, י\"ג ומלכות.  ואז כנסת ישראל מתבשמת בשלש עשרה בשמים עליונים והב\"ה מתקלס בהן ואומר, נופת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון, ואלו הן, א' כפרים, ב' נרדים, ג' נרד, ד' וכרכם, ה' קנה, ו' וקנמון, ז' עם כל עצי לבונה, ח' מור, ט' ואהלות, י' עם כל ראשי בשמים, י\"א וריח אפך כתפוחים, י\"ב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, י\"ג הדודאים נתנו ריח. ואחר כך אומר אל ההודאות וגו', וחותם הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. ולא לזולתו. כדא' שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. לפי' צריך אדם לכוין את לבו בישתבח ובאל ההודאות ולא יפסיק ביניהם ולא ישיח כלל. ואי פסיק ביניהם, מתחת כנפות הכרובים יוצא שלהבת אחת של אש, והכרוז קורא לפניו ואומר, פלוני שהפסיק גאות הב\"ה יכרת ויאבד ולא יראה גאות ה'. כדא' ובל יראה גאות ה'. לפי ששלש עשרה מדות אלו הן גאות ה'."
+            ],
+            "Chazzan": [
+                "<b>ענין שליח צבור</b>"
+            ],
+            "Kaddish": [
+                "וצריך שליח צבור להיות צדיק חסיד ישר נאמן ותמים. כי התמימים והצדיקים הן הוד הדת והדר הצבור. וצריך שיהיו בו כל מדות טובות שבעולם, ויהיה פרוש מכל דבר חוץ מדבר מצוה ותפלה. וצריך לשמור עת התפלה, ולא ישכים היום להתפלל ויאחר למחר, או בהפך. ולא ירים את קולו בתפלה יותר מדאי, אלא במקצת מקומות שצריך לצעוק לפני הב\"ה לבקש רחמים על צרה שלא תבא על הצבור. ולא יהיה נחפז בתפלתו, וג\"כ לא יאריך יותר מדאי. ולתפלת שליח צבור כזה כל הצבור מכוונין את לבם, והב\"ה מקבל תפלתן, ונמצא זוכה ומזכה לצבור, ועליו נאמר כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב. וחסידים הראשונים לא היו ממנים ש\"צ אלא א\"כ הוא תלמיד חכם, כדי שיהיו בו כל המדות הללו, וכדי שיהיה כדאי להליץ ולהתפלל בין ישראל לאביהם שבשמים. דאמ' מר זוטרא אמ' רבא אי זהו שליח צבור הגון, זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, ושפל ברך, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב. לא מצאו אדם שיש בו כל המדות הללו, ממנין הטוב והכשר שבצבור בחכמה ובמעשים טובים."
+            ],
+            "Shema": [
+                "וגרסי' במדרש יהי אור א\"ר יצחק אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, זה כהן שהתקין את עצמו לעבודה ונמצא בו חטא. לאשמת העם מאי, וי לאינון דסמיכן עליה. כיוצא בדבר ש\"צ שחטא וירד לפני התיבה, וי לאינון דסמיכין עליה. ר' אלעזר ור' אבא היו יושבין לפני ר' אלעזר ב\"ר שמעון. אמ' ר' אלעזר, ראיתי לאבא ביום  ראש השנה ויום הכפורים שלא רצה לשמוע תפלה, אלא אם עמד שלשה ימים קודם לטהר אותו, והיה אומר בתפלת שליח ציבור, שאם מטהר אותו קודם, העולם מתכפר. וכ\"ש בתקיעת שופר, שלא היה שומע שופר אלא ממי שהיה חכם בסוד השופר ובטעם התקיעות.",
+                "ואין ממנין אלא למי שהוא נשוי אשה ונתמלא זקנו, כדי שיהיה לבו פנוי מהרהור עבירה. ויכול בן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה, אם הביא שתי שערות וירד לפני התיבה דרך עראי, אבל אין ממנין אותו עד שיתמלא זקנו וישא אשה. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומה שנהגו ברוב המקומות למנות שליח צבור מבזויי משפחה, יש בדבר הזה בזוי מצוה, כאלו אינה ראויה למיוחסים שבישראל כשאר אומניות דעלמא, וחלילה להיות מלאכת שמים אומנות אלא עטרה לראש. ויש מקום שנהגו למנות שליח צבור להנאתם, לשמוע קול ערב, ואין חוששין אם צדיק הוא אם רשע, רק שיהיה נעים זמירות. ותפלה זו וכיוצא בה תועבה ושנואה לפני הב\"ה, שנא' (ירמיהו יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.",
+                "וצריך שיהיה ש\"צ בעל דברים ושפה נעימה ומדבר צחות, ולא יהיה כבד פה כבד לשון ולא עילג שפתים, אלא בעל לשון צח, ויחתוך הדיבור באר היטב, כדי שיבינו כל העולם תפלתו. וצריך להיות לבוש ומכוסה כלו ומעוטף בשעת תפלה. כדתנן פוחח אין יורד לפני התיבה. פי' הלובש בגדים קרועים וכתפיו וזרועיו מגולין. ומדרכי המוסר שלא יהא שליח ציבור בעל אומנות פחותה, כגון סבל או בורסקי או כיוצא בו. וצריך ש\"צ שלא ינבל פיו ולא יטנף לשונו, הואיל והיא אומנותו התפלה לרצות הב\"ה באמריו ובניב לשונו, ועיניהם של ישראל תלויות לו ועיניו תלויות להב\"ה. כדגרסינן במדרש תלים גם כל קוויך לא יבושו וגו'. א\"ר פנחס, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, בשעה שאני עומד לפניך בתפלה, אל תהי תפלתי מאוסה לפניך, שעיניהם של ישראל תלויות לי ועיני תלויות לך, ואם שמעת תפלתי כאלו שמעת תפלתם. ובתעניות צבור שליח צבור יורד לפני התיבה, ועיניהם של ישראל תלויות בו והוא עיניו תלויות להב\"ה. כדגרסינן בפרק ר' אליעזר כשהיה משה רבינו ע\"ה על ראש הגבעה מתפלל בעד ישראל במלחמת יהושע עם עמלק, יצאו ישראל חוץ לאהליהם, וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים. כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו.",
+                "ויהיה שליח צבור שלם במדותיו. ולא יהיה לא גרגרן ולא שכור ולא בעל כעס ולא בעל שחוק ולא בעל התול. ולא ירבה בשיחה בטלה ולא ירבה בסעודת הרשות. אבל מיסב בסעודת מצוה. ושליח צבור כזה מחבב התפלה בפי כל הצבור, ומסייע אותן לכוין את לבם בתפלתם. לפי שהם יודעים את טבעו, שלא יאריך ולא יקצר, וישמרו עת התפלה ויתפללו כלם יחד. וכשמתפלל בלחש הם יודעים את טבעו, ומשלימים את תפלת לחש בעת שיענו אמן על כל ברכה וברכה, ועונין קדושה במקומה. וכשהוא חותם הברכה, ימתין מעט קודם שיתחיל הברכה הסמוכה לה, ויענו אחריו אמן בעתו, ולא יצטרכו לענות לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. הרי שכל עניני התפלה תלויין בשליח צבור.",
+                "אבל מקצת שלוחי צבור שאינם יודעים עיקרי התפלה, ומסדרין אותה שלא כסדר, ואין מפסיקין בין פרק לפרק בין דבר לדבר, ואינם יודעים טעמי התורה ונקודותיה, ואומרים במקום רפה דגש, או בהפך, ובמקום שצריך להאריך יחטוף או בהפך, ואינם רוצים ללמוד ואין שואלין למי שידע, הרי אלו טועים ומטעים את הצבור, ולעולם לא תהיה תפלת הצבור כהוגן. כי אם ימהר שליח צבור לחזור התפלה,  ועדין יש מהצבור שלא השלימו את תפלתן, מיד ימהרו להשלים, כדי שיענו קדושה במקומה ומפסידין כוונתם. וכך אם אמר אמת ויציב, ועדין לא סיימו מקצת הצבור ק\"ש או תהלה לדוד שאומרין בתפלה, או בקדיש אם יאמר לעלם ולעלמי עלמיא קודם שמסיימין הצבור לאמר אמן יהא שמיה רבא מברך, או כגון שיקדים לאמר והאופנים וחיות הקדש ועדין לא הספיקו הקהל לאמר קק\"ק ה' צבאות וכו', או כשאומר ומקבלין דין מדין ואמרין, והוא הדין כשאומר ותשאני רוח, ונטלתני רוחא. וגם כשאומר ברכו את ה' המבורך בשחרית או בערבית, צריך להאריך עד שיאמרו הקהל ישתבח ויתפאר שמו וכו'. וכשעונה ברכו את ה' המבורך אחר המברך על התורה, לא יענה עד שיסיים המברך, ולא יאמר אמן אחר המברך על התורה עד שיסיים המברך ברכה.",
+                "ויש שליח צבור שלעולם לא אמ' קק\"ק, אלא יאמר וקרא זה אל זה ואמר, ויניח לקהל לאמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, ומיד אומ' לעמתם או ומקבלין דין מדין. וטועים ונוטים מן הדרך הטובה, כי דברים הללו הם עיקר התפלה, ולפיכך באין לבית הכנסת לפי שדברים אלו אינו רשאי יחיד לאומרם, ואם שליח צבור מתרשל בהם, הרי הוא פוסק עול מלכות מעל הצבור. ויש מהם שכשחוזר התפלה במועדים, אינו אומר ממנה אלא ראשי פרקים, מתחיל אתה בחרתנו מכל העמים, והצבור אומרים התפלה, והוא שותק, ואינו יודע שאינו חוזר התפלה אלא כדי להוציא ידי חובתן למי שאינן יודעים להתפלל. נמצא שהם סומכים עליו, ואינו מוציא אותן ידי חובתן.",
+                "סומא מותר לירד לפני התיבה, ויפרוס על שמע ויברך ברכת שמע, אע\"פ שלא ראה מאורות מימיו, אבל לא יקרא בתורה, שאין קורין בתורה על פה בצבור.",
+                "אם לא היה ש\"צ בבית הכנסת בשעת תפלה, כגון שהיה חולה או נתעכב, ופייסו הקהל לאחר לירד לפני התיבה, יסרב מעט אבל לא יותר מדאי. כיצד. אומרים לו פעם ראשונה קום עמוד וסרב, שנייה מכין עצמו כמי שהוא רוצה לעמוד, שלישית יעמוד. אבל אם אמר שליח צבור מודים או אחד מהדברים שמשתקין אותו אם אמרן, וצריכין להעמיד אחר תחתיו, לא יסרב כלל, אלא עומד מיד, דתנן ולא יהא סרבן באותה שעה.",
+                "<b>קדיש</b>",
+                "ואחר ישתבח יאמר קדיש. והוא זכר לקץ הימין ולמלחמת מלך המשיח עם גוג ומגוג. ועל זה אנו אומרים יתגדל ויתקדש, על שם והתגדלתי והתקדשתי, דכתי' ביה במלחמת גוג ומגוג. ונהגו לומר כששליח צבור אומר יתגדל ויתקדש, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. כח בגימטריא שמונה ועשרים, כמנין שמונה ועשרים אותיות שעונין בקדיש, והם יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. וכתב רב נחשון גאון ז\"ל שצריך ש\"צ לכרוע בקדיש חמש כריעות, ארבעה של חובה ואחת של רשות. של חובה, יתגדל ויתקדש, וכורע, בעגלא ובזמן קריב [וכורע], אמן יהא שמיה רבא, וכורע, ויתעלה ויתהלל יתברך שמיה דקודשא בריך הוא, וכורע, והם של חובה, ושל רשות, עושה שלום במרומיו, וכורע. והם כנגד חמש שמות שיש בפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי. ונהגו לומר הקדיש ארמית, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לדבר ארמית, זולתי שלשה השרים הגדולים הממונים על ישראל והמליצים טוב בעדם בינם ובין הב\"ה, והם מיכאל, גבריאל, רפאל. ובשביל שלא יהיו מקטרגים האחרים שאינן ממונים על ישראל, אומר אותו שליח צבור ארמית, כדי שלא יקנאו בו, ובעת שיזכור קץ הימין יבהילוהו. ועוד שלא ניתן להם רשות לקדש את השם ית' בכל עת, מה שניתן לישראל. ובשעה שיאמר ש\"צ בעגלה ובזמן קריב, יענו הקהל בכל כחם אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, על שם גדלו לה' אתי.",
+                "וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנא' (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה'. ואמ' ר' חייא בר אבא אפי' יש בו שמץ ע\"ז מוחלין לו. כתי' הכא (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות, וכתי' התם (שמות לב, כה) כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. פי' בכל כחו בכל כוונתו. וגרסינן במדרש מה אקב לא קבה אל וגו'. אמ' בלעם הרשע איך אוכל לקללם, והם אומרים בכל יום לפני הב\"ה אק\"ב, אמן קדיש ברכו. אין אומרין קדיש בפחות מעשרה גדולים ובני חורין. שכך פסק הרא\"ש ז\"ל שאין מצרפין קטן עם תשעה גדולים לא לתפלה ולא לברכת המזון עד שיביא שתי שערות. העומד לפנים בבית הכנסת מצטרף עם הקהל, והעומד חוץ מן המשקוף בעזרה כתב הרא\"ש ז\"ל שאם השליח צבור עומד תוך הפתח הוא מצרפן.",
+                "ואחר שיאמר שליח צבור קדיש אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך, ועונין הקהל ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד.",
+                "קדושה שביוצר שהיא בשפה ברורה וכו', פסק הרא\"ש ז\"ל שיחיד יכול לאומרה, שאינו אלא סיפור דברים בלבד, שמספר כיצד מקדישין המלאכים שמו של הב\"ה. והוא הדין בסדר קדושה. וגרסי' במדרש יהי אור על דרך הקבלה. הקדושו' שהן בלשון הקדש, כגון נקדישך ונעריצך, אין יחיד רשאי לאומרה ואין אומרין אותה בפחות מעשרה, אבל קדושה שהיא בלשון ארמי, כגון ובא לציון, שאומרים בה קדיש בשמי מרומא וכו', שהיא בלשון ארמי, יחיד רשאי לאומרה. וסימניך שנים מקרא ואחד תרגום. פירוש הקדושות שאומרן במקרא, שהוא לשון קדש, שנים, ר\"ל רבים [אומרין] אותה, והקדושה שהיא תרגום, יחיד רשאי לאומרה, והוא ובא לציון שאומרים קודם תפלה לדוד.",
+                "ואסור לשוח כלל משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים התפלה של עמידה, כדי שיסמוך התושבחות לק\"ש וק\"ש לגאולה וגאולה לתפלה. כדגרסינן בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור, עבירה היא בידו, וחוזר עליו ממערכי המלחמה. וגרסי' במדרש א\"ר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי לאליהו זכור לטוב, ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו מה אלו טעונים. אמ' לי אף וחמה, לעשות נקמה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, בין גאולה לתפלה, ועוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנא' (ישעיהו מג, כב) ולא אותי קראת יעקב. ואחר שיאמר ברכו, יאמר ברכות ק\"ש שתים לפניה, והם יוצר אור ובורא חשך ואהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו, ואחת לאחריה, והיא גאל ישראל. ויזהר עד מאד בברכת יוצר אור, מפני שבה אלפא ביתא, ומזכיר בה כל האותיות מאל\"ף ועד תי\"ו, והן מאל ברוך גדול דעה עד קדושים רוממי שדי תמיד. ובשבת ג\"כ יש בברכת יוצר אלפא ביתא, מאל אדון על כל המעשים עד תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני קדש.",
+                "וצריך אדם לכון את לבו בברכת המאורות, ויחשוב בדעתו מערכת הגלגלים וסדר הכוכבים וזיו המאורות. ואז יתייחד בלבו שמו של הב\"ה, שהוא יוצר הכל, שמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם. וישיג כל מה שיוכל להשיג מייחוד השם יתעלה, שיצר הכוכבים והמאורות, ונתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ, והשפיע עליהם אור מאורו הגדול ומזיו יקרו, לעבדו ולעשות רצונו. והוא יתעלה שמו מסבב הגלגלים ומניע אותם בכחו הגדול, והמאורות בתוכן. ואז יתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ולקרות ק\"ש בכוונה.",
+                "<b>קריאת שמע</b>",
+                "ומאימתי זמן קרייתה. בבקר, מי שיראה את חבירו הרגיל אצלו קצת, ויכירנו ברחוק ארבע אמות, עד סוף שלש שעות. ומצוה מן המובחר לקרות אותה כוותיקין, שיהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה, כדי שיסיים אותה וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפלה מיד. ושיעור זה כמו שעה אחת קודם שיעלה השמש. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו הרבה, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואותו היום אינו ניזוק. אם נאנס יכול לקרותה קודם זמנה, מיד אחר שיעלה עמוד השחר, ויצא ידי חובתו. ואפי' בלא אונס, אם קראה בדיעבד יצא, ואין צריך לקרותה פעם אחרת. אבל ירגיל לעשות כן. ואע\"פ שעיקר זמנה נמשך עד סוף שעה שלישית, אם נאנס ולא קראה, יכול לקרותה עם ברכותיה בכל שעה רביעית, אבל אין לו שכר כקורא ק\"ש בזמנה. מכאן ואילך לא יקראנה בברכותיה, ואם בירך הוי ברכה לבטלה.",
+                "כל הקורא ק\"ש פעמים בכל יום נוחל העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה מנין, כדגרסינן במדרש תנחומא אמ' ר' מני לא תהיה ק\"ש קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמנין איברים שיש באדם. אמ' הב\"ה אם שמרת את שלי לקרותה בעונתה, אני אשמור את שלך. לכך דוד מקלס, שמרני כאישון בת עין. אמ' לו הב\"ה שמור מצותי וחיה. העולם הבא מנין, כדגרסינן במ' שקלים בפירקא קמא אז תבין יראת ה' וגו'. תני בשם ר' מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקדש, ואוכל חוליו בטהרה, וקורא ק\"ש בבקר ובערב, יהיה מבני העולם הבא. וגרסי' במ' ברכות בפ' היה קורא בתורה אמ' ר' אלעזר מאי דכתי' (תהלים סג, ה) כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי, כן אברכך בחיי זו ק\"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה. אם אדם עושה כן עליו הכתוב אומר, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה, והעולם הבא, שנא' (תהלים סג, ו) ושפתי רננות יהלל פי. ר\"ל שתי רננות, אחת בעולם הזה ואחת לעולם הבא.",
+                "וחייב אדם לקרא ק\"ש באימה וביראה ובכוונת הלב. ויחשוב בלבו שניתן לו רשות לקרות ק\"ש ולהזכיר שמו של הב\"ה, מה שלא ניתן למלאכים. כדגרסינן באלה הדברים רבה ובמ' חולין בפרק גיד הנשה. חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת. שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות, שנא' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. למה חיבבה הקב\"ה ונתנה לישראל שיהו קורין אותה שתי פעמים ביום, מפני שכל עשרת הדברות כתובין בה. וגרסי' בסיפרי למה התקינו ק\"ש שחרית וערבית. לפי שאמר הב\"ה לישראל לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וחזר ואמר ששת ימים תעשה מלאכה, היאך יתקיימו שני מקראות הללו. לפיכך תקן להם ק\"ש שחרית וערבית, וכל הקורא אותה כאלו קרא כל התורה. משל למלך שנתן לבנו שדות רבות והיה יגע בעבודתם. כיון שראה המלך שהיה מתייגע בהן, תיקן לו כרם אחד והביא כל מעדני עולם ושתל בו. כך הב\"ה נתן לישראל תורה נביאים וכתובים, ואמ' כל מי שמתייגע בהן אין קץ למתן שכרו, וכל מי שאינו יכול להתייגע בהן, דיו ק\"ש שחרית וערבית. וכשישראל קורין ק\"ש מלאכי השרת יורדין לשמוע מהן, שנא' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני. היושבת בגנים, אלו ישראל שיושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, חבירים מקשיבים לקולך, אלו מלאכי השרת.",
+                "וגרסינן באבות דר' נתן ישראל נקראו עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ומלאכי השרת נקראו עבדים, שנא' (איוב ד, יח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו בנים, שנא' (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומלאכי השרת נקראו בנים, שנאמר (איוב ב, א) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר בני בכורי ישראל, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו מלכים, שנא' (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ומלאכי השרת נקראו מלכים, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידדון ידדון, ואין אתה יודע איזה מכובד מזה, כשהוא אומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוי ישראל מכובדים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו צבאות, שנא' (שמות ז, ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, ומלאכי השרת נקראו צבאות, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידודון ידודון, ואין אתה יודע איזה גדול מזה, כשהוא אומר והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, הוי ישראל גדולים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו קדושים, שנא' (ירמיהו ב, ג) קדש ישראל לה', ומלאכי השרת נקראו קדושים, שנא' (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, ואין אתה יודע איזה מהן מקודש מזה, כשהוא אומר ישראל קדש לה', הוי ישראל מקודשין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נותנין זמרה, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומלאכי השרת נותנין זמרה, שנא' (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ואין אתה יודע איזה מהם משובח מזה, כשהוא אומר משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, הוי זמרת ישראל משובחת לפניו יותר מזמרת מלאכי השרת. וכן הוא אומר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.",
+                "וכל זמן שישראל מקלסין להב\"ה מלמטה, הוא ית' שמו מקלסן מלמעלה. הם אומרים שמע ישראל, והוא אומר שמעה עמי ואדברה. הם אומרים ה' אלהינו ה' אחד, והוא אומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. הם אומרים ושננתם לבניך, והוא אומר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר ארבע כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הב\"ה. מחנה ראשונה של מיכאל מימינו, מחנה שנייה של גבריאל משמאלו, מחנה שלישית של אוריאל מלפניו, מחנה רביעית של רפאל מאחריו. ושכינתו של הב\"ה מלמעלה באמצע. והוא יושב על כסא רם ונשא, וכסאו תלוי למעלה באויר, ומראה כבודו כעין החשמל, ועטרת תגא בראשו, וכתר שם מפורש על מצחו, חציו אש וחציו ברד. מימינו חיים, משמאלו מות. ושבט של אש ופרוכת פרושה לפניו, ושבעה מלאכים שנבראו תחלה משרתים לפני ולפנים מן הפרוכת. והדום רגליו כאש וברד, ואש מתלקחת סביבות כסאו. צדק ומשפט מכון כסאו. ודמות כסאו כאבן ספיר של ארבע רגלים, וארבע חיות הקדש קבועות בו. על כל רגל ארבע פנים וארבע כנפים, שנא' (יחזקאל א, ו) וארבע פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהן. הם הם הכרובים. כשהוא מדבר פני מזרח, מדבר מבין שני הכרובים פני אדם, וכשהוא מדבר פני דרום מדבר מבין שני הכרובים פני אריה, וכשהוא מדבר פני מערב, מדבר מבין שני הכרובים פני נשר. ולעומתם האופנים וגלגלי מרכבה. וכשהוא משקיף על הארץ מרכבותיו האופנים. ומקול זעקת גלגלי המרכבה ברקים ורעמים יוצאין לעולם. וכשהוא בשמים רוכב על עב קל, וכשהוא ממהר דואה על כנפי רוח, שנא' (תהלים יח, יא) וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח. והחיות אצל כסא כבודו, ואינן יודעות מקום כבודו. והחיות אומרות באימה ביראה ברתת בזיע. ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנא' (דניאל ז, י) נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי. שנים שרפים עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. שש כנפים לכל אחד ואחד, בשתים מכסין את פניהם שלא יביטו פני שכינה, ובשתים מכסין את רגליהם שלא יראו להשגיח עמידת רגל עגל, ובשתים מעופפין ומעריצין ומקדישין. זה עונה וזה קורא, זה קורא וזה עונה, ואומרים קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והחיות עומדות אצל כסא כבודו, ואינן יודעות מקום כבודו, אומרות בכל מקום שכבודו שם ברוך כבוד ה' ממקומו. וישראל שהם גוי אחד בארץ, שהם מייחדים שמו תמיד פעמים בכל יום, ועונים ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והוא ית' שמו משיב לעמו ישראל ואומר אני ה' אלהיכם המציל אתכם מכל צרה.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. זש\"ה ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, אלו יראי שמים, ויאמרו תמיד יגדל ה', אלו ישראל שמיחדים שמו של הב\"ה פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וגרסי' במדרש אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנא' (איוב לח, ז) ברך יחד כוכבי בקר, אלו ישראל, והדר ויריעו כל בני אלהים, אלו מלאכי השרת. ועוד גרסינן במדרש מנין שעושין המלאכים תפלתן אחר תפלת ישראל, דכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, זו תפלת ישראל שהן בארץ, כונן שמים בתבונה, זו תפלת המלאכים שהם בשמים. והב\"ה ברא את העליונים לשבח שמו יתברך. כיצד, מלאך אחד עומד באמצע הרקיע בשחרית ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וכל גדודי מעלה עונין אחריו והולכין עד שמגיעין לקדושה. ואז תבא חיה אחת ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל, ועליה אמ' דוד ע\"ה וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח, ועומדת חיה זו באמצע הרקיע ואומרת ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ברוך כבוד ה' ממקומו. והשרפים מעופפין ומרעישין את העולם, ואומרים קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והמלאכים מתגלגלים ומרעידין את העולם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ועומדת החיה עד שנגשין כל שרי מעלה ואראלים, ואומרים לאותה החיה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם מפני מה אנו אומרים שירה אחר ישראל. אמ' להם מפני שישראל שרויין בארץ טמאה ויצר הרע שולט בהן, ועוד שהן בגלות בין האומות, ואעפ\"כ כובשין את יצרם, וסובלין צרות, ומצפין לגאולה, ונכנסין ומתפללין לפני ומייחדין שמי בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, בוא וראה שבחו של הב\"ה וגדולתו וחיבתו שהוא מחבב את ישראל, שאע\"פ שיש לו אלף אלפי אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת שמשרתין אותו ומשבחין לפניו, אינו רוצה בשבחן של כלם עד שישמע שבחן של ישראל, שנא' (משלי יד, כח) ברב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנא' (ישעיהו מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, וכתי' (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם.",
+                "וגרסי' במדרש תלים ר' אבא בשם ר' אחא אומר, בשם ודם יש לו קרוב שבוי, הוא מתבייש לומר שהוא קרובו, והב\"ה הוציא ממצרים שבויין ומטורפין וקורא אותם קרובים, שנא' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו. אמ' דוד, רבונו של עולם, אפי' רשע שבישראל בא וקורא לפניך ק\"ש ומתפלל, ענה אותו מיד, שלא יאמרו אומות העולם כל הפנים לפניך שוות. ענני, אמ' לו הב\"ה, חייך עד שלא את קורא אני עונה אותך, שנא' (תהלים נ, טו) וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, ואומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, ואומר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ואעפ\"כ צריך שתהא קריאתו באמת, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כמה שמדות וגזרות היא גוזרת עלי כל היום מלכות הרשעה, כדי לבטל אלהותך ומלכותך ממנו, ולא בטלנו אותם, ובכל יום ויום אנו נכנסים לבתי כנסיות וממליכין אותך שתי פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכתי' (משלי טו, ז) שפתי חכמים יורו דעת, אלו ישראל שממליכין להב\"ה תמיד ומיחדים שמו ערב ובקר ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.",
+                "גדולה ק\"ש שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות. כדגרסינן בואלה שמות רבה. א\"ר לוי צריך אדם להיות זהיר בק\"ש שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות. מה הקרבנות נוהגין בשחר ובין הערבים, אף ק\"ש נוהגת בשחר ובערב, שנא' (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך. ולא נתן הב\"ה ק\"ש לישראל אלא שיהו עוסקין בה תמיד, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו', לכך נאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והמבטל ק\"ש שחרית וערבית עונשו גדול, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות. כדגרסינן באבות דר' נתן עשרה דברים שקולין כנגד כל המצות שבתורה ואלו הן, שמע, ציצית, תפלין, שבת, עבודה, מילה, מעשרות, דין, צדקה, ריחוק ע\"ז. ושנינו במ' חגיגה איזהו מעות שאינו יכול ליתקן, ודרשו חז\"ל ואמרו זה שביטל ק\"ש של שחרית וק\"ש של ערבית. ולא חרבה ירושלם וגלו ישראל לבין האומות אלא מפני שבטלו בה ק\"ש שחרית וערבית. כדגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש אמ' רב לא חרבה ירושלם אלא מפני שבטלו בה ק\"ש שחרית וערבית, שנא' (יהושע א, ח) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו. וכתיב בתריה, לכן גלה עמי מבלי דעת. וגרסינן במ' שוטה בפרק נוטל את מנחתה ת\"ר איזהו עם הארץ, כל מי שאינו קורא ק\"ש שחרית וערבית. דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל מי שאינו מניח תפלין, בן עזאי אומר כל מי שאין לו בבגדו ציצית, ר' נתן אומר כל מי שאין לו מזוזה בפתחו.",
+                "לפיכך צריך אדם להיות זהיר מאד בק\"ש, וידקדק באותיותיה, ויאריך בדל\"ת דאחד, שיעור כדי שיחשוב בלבו שהב\"ה יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם. שמ\"ע, ש-די מ-לך ע-ולם. עוד ש-או מ-רום ע-יניכם. וכל המאריך בדל\"ת דאחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו. וידגיש בדל\"ת, כדגרסי' בירושלמי אמ' רב נחמן בר רב יצחק ובלבד שידגיש בדל\"ת, שלא תהא כרי\"ש ונמצא מחרף. ולא יחטוף בחי\"ת ולא יאריך באל\"ף, שלא יהא נראה כאי חד. וי\"א שצריך להאריך בחי\"ת, כדי שיחשוב שהב\"ה יחיד בשמים, שהן שבעה רקיעים, ובארץ, הרי שמונה, כמנין חי\"ת. וגרסי' במנחות חטריה לגגיה דחי\"ת, להודיע שהוא חי וברומו של עולם. פי' עושין תגין קטן למעלה באמצע החי\"ת, זכר ליחודו של הב\"ה. ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואע\"פ שאינו מן הפרשה. כדגרסינן במ' פסחים בפרק מקום שנהגו כשקרא יעקב לבניו, ובקש לגלות להם הקץ, נסתלקה ממנו שכינה. אמ' שמא יש בכם מי שאינו הגון. פתחו כלם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואיתה נמי התם, היכי נעביד, נימריה לא אמריה משה רבינו, לא נימריה הא אמריה יעקב אבינו. תקנו לומר אותו בחשאי.",
+                "ויפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת. ויפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יהיה נראה היום ולא למחר. ויפסיק בין נשבע לה'. ויתיז זיי\"ן דלמען תזכרו, כדי שלא ישמע כסמ\"ך. וידגיש אות יו\"ד דשמע ישראל, שלא תבלע. וכן יו\"ד מוהיו, שלא ישמע והאו. ויתן ריוח בין וחרה לאף, שלא ישמעו חרף. וצריך ליתן ריוח בין הדבקים, ר\"ל תיבה שסופה כאות של אחריה, כגון בכל לבבכם, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אלף שאחר מ\"ם להפסיק בהם, כגון ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם. ושמתם את. וראיתם אותו. וקשרתם אותם. ולא בק\"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה, כגון ספרו בגויים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את דברך, וייראו העם את ה', וממליכים את, ולקיים את, וכל כיוצא בהם. וישתדל לדקדק באותיותיה. דאמ' ר' חמא בר חנינא כל הקורא ק\"ש ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנם, שנא' (תהלים סח, טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. ואם לא דקדק באותיותיה, בדיעבד יצא. וצריך שיוציא הדברים בשפתיו וישמיע לאזניו. וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך, ממשמש בתפלין של יד. וכשאמר והיו לטוטפות בין עיניך, ממשמש בשל ראש. ויש נוהגין למשמש גם בציצית, כשאומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו. ויכול לקרות ק\"ש בין עומד בין יושב בין מהלך, ובלבד שיעמוד בפסוק ראשון, שהוא קבלת עול מלכות שמים. אבל לא יקראנה והוא נוטה על צדו, ולא כשהוא מוטל בקרקע ופניו למעלה, או מוטל על בטנו ופניו טוחות בקרקע, מפני שנראה כמקבל עול מלכות שמים דרך גאוה. ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו, או מפני אונס אחר, מטה מעט על צדו וקורא.",
+                "ובזכות שקורין ישראל ק\"ש, הב\"ה קורא אותם עמי ונחלתי. מדה כנגד מדה. הם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והב\"ה אומר, שמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. וכשם שישראל קורין ק\"ש, הב\"ה גואל אותם מבין האומות. מדה כנגד מדה. הם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והב\"ה אומר להם, שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצמים ממך וגו'. ובשעה שאדם מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא ק\"ש, היא מעידה עליו שייחד שמו של הב\"ה למעלה ולמטה. ולפיכך עי\"ן של שמע הוא מאותיות גדולות, ודלי\"ת דאחד ג\"כ מאותיות גדולות, סימן עד. וכל הקורא ק\"ש בכל יום כאלו עשה משכן להב\"ה וכאלו מקבל פני שכינה, וסימן לדבר, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. וידבר ה' אליו, הרי הקבלת פני שכינה, מאהל מועד, כאלו בנה המשכן. לפי שקריאה זו שקרא הב\"ה למשה היתה כשהשלימו ישראל עבודת המשכן. ואת מוצא וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר, חמש ועשרים אותיות, כנגד חמש ועשרים אותיות שבפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וזש\"ה וחסידיך יברכוכ\"ה, כ\"ה חמש ועשרים. והקורא ק\"ש כאלו קיים כל הארבעה ועשרים ספרים. כיצד. אותיות דאלפא ביתא עשרים ושתים, ותורה נביאים וכתובים, הרי עשרים וחמש, כנגד עשרים וחמש אותיות שבפסוק שמע ישראל.",
+                "הקורא את שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו. ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר, ולא אותי קראת יעקב. בד\"א בפרק ראשון, אבל בשאר פרקים אינו אסור.",
+                "בין הפרקים שואל בשלום אדם חשוב מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע, אפי' באמצע הפסוק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלאו דוקא יראת גוי אנס, שמתפחד שמא יהרגנו, דפשיטא שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא אפי' מפני יראת אביו או רבו, דכתיב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו, ורבו, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. וכן באמצע, לענות קדיש, ולקדושה, וברכו, ואמן של האל הקדוש, ואמן על שומע תפלה.",
+                "אלו הן בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב, לא יפסיק כלל, אפי' בדברים שיש לו רשות להפסיק בהן בין אמצע הפרק, אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק.",
+                "נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפלין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון, מפני שהן מצות עשה שלא הזמן גרמה. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. אבל ק\"ש ותפלין שהן מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורין. וכל מצות שהנשים חייבות, עבדים חייבין, ר\"ל עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות. וקטנים לא הטילו על אביהן לחנכן בק\"ש, לפי שאינן מצויין אצלו כשמגיע זמן ק\"ש, כי אז הקטן יהיה ישן על מטתו בבקר.",
+                "חתן הכונס את הבתולה פטור, בין ביום ובין בלילה, ארבעה ימים וארבעה לילות הראשונים, אם לא עשה מעשה. משם ואילך חייב, אפי' לא עשה מעשה. וכונס את האלמנה חייב בק\"ש. ופסק הרא\"ש ז\"ל שחתן הכונס את הבתולה שאינו רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק\"ש.",
+                "ואחר ק\"ש יאמר אמת ויציב. והתקינו לומר באמת ויציב אמת ששה פעמים. א' אמת ויציב, ב' אמת אלהי עולם מלכנו, ג' אמת שאתה הוא ה' אלהינו, ד' אמת אשרי איש שישמע למצותיך, ה' אמת אתה הוא אדון לעמך, ו' אמת אתה הוא ראשון. שאמת ממצרים גאלתנו ה' אלהינו, היא הודאה להב\"ה על שהוציאנו ממצרים. ואמת ששה פעמים שבאמת ויציב, שבהן אנו מודים שהב\"ה ברא את העולם בו' ימי בראשית וברא אותו על מדת האמת. וכן הוא רמוז במעשה בראשית. אמת בו' מקומות בסופי תיבות. ואלו הן. א' ברא אלהים את, ב' וירא אלהים את האור, ג' ויברא אלהים את האדם, ד' ויברא אלהים את התנינים, ה' וירא אלהים את כל אשר עשה, ו' ברא אלהים לעשות.",
+                "אמ' המחבר ועוד שאנו מודים שהב\"ה ברא ששה גבולות העולם, שהן הארבע רוחות ומעלה ומטה.",
+                "והתקינו לזכור הגאולה שעשה עמנו הב\"ה, באמת ממצרים גאלתנו בשחרית, ובאמת ואמונה בערבית. כדגרסי' בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב ביום, ובאמת ובאמונה בלילה, יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות. ונמצא מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, כדדרשה בן זומא, שנא' (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות.",
+                "ויסמוך גאולה לתפלה, ושכרו הרבה מאד, כדגרסינן בירושלמי העיד ר' יוסי ב\"ר אליקים משום קהלה קדישה שבירושלם שכל הסומך גאולה לתפלה שאינו ניזוק כל אותו היום. ועוד גרסינן בירושלמי תכף לגאולה תפלה, שנא' (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, היינו גאולה, וסמיך ליה, יענך ה' ביום צרה, היינו תפלה. א\"ר אמי כל מי שאינו סומך גאולה לתפלה, למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, ויצא המלך לו לידע מהו מבקש, ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג. יכול אדם אפי' יחיד לענות אמן אחר ברכה של גאל ישראל, כיון שהוא סיום של סדר ברכות."
+            ],
+            "Amidah": [
+                "ומיד יתפלל שמונה עשרה. והוא שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, והם עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן גדול וחבריהם. עמדו ותיקנו לאומרו על הסדר, ערבית ושחרית ומנחה בכל יום, לקיים מה שנא' (תהלים נה, יח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.",
+                "וצריך שיתפלל במקום נקי, כדי שיתפלל בטהרה ובנקיות. לפיכך כל מקום שיש בו צואה או מי רגלים או גרף של רעי, או עביט של מי רגלים, אע\"פ שאין בהם צואה או מי רגלים, אסור לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגדן, אלא אם הרחיק מהן ארבע אמות לאחוריו או לצדדיו ומלפניו כמלוא עיניו. ואסור לקרות ק\"ש או להתפלל כנגד ערות גוי, ואפי' היתה בעששית, אם רואה אותה דרך דפנות העששית. אבל צואה בעששית, אע\"פ שרואה אותה, מותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדה. מי רגלים של אדם אחר, אם הטיל לתוכן רביעית מים, מותר לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגדה, בין היו על גבי קרקע בין בכלי, בין היו בתחלה ונתן לתוכן מים, בין היו המים בתחלה ובאו עליהן מי רגלים. ובלבד שלא יהיו בעביט המיוחד להם, שאפי' בלא מי רגלים אסור לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדו. בד\"א אם היה של חרס או של עץ שנבלע בתוכו ומלא זוהמא, אבל אם היה של זכוכית או של חרס מצופה, מותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדו כשהוא ריקן. ריח רע שיש לה עיקר, כגון צואת אדם אם היא מלאחריו, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ומותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגד ריח רע שיש לו עיקר, עד שירחיק לאחריו ארבע אמות ממקום שכלה הריח לאדם שהוא מריח, ומלפניו כמלוא עיניו. ובלילה אע\"פ שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. אבל ריח רע שאין לה עיקר, כגון הפחה שיצאה ממנו, אסור אפי' בדברי תורה עד שיכלה הריח, וכ\"ש לק\"ש או לתפלה. ואם היא יוצאה מחבירו, מותר בדבר תורה מיד, ובק\"ש ובתפלה אסור עד שיכלה הריח. כדגרסינן בירושלמי בבית הכנסת הני גאני והני גרסי.",
+                "צואת כלבים או חזירים, אם יש בהן עורות שמעבירין אותן בהן, דינן כדין צואת אדם לענין הרחקה, מפני שיש בהם סרחון הרבה. ואם אין בהן עורות, אין בהן סרחון הרבה, ודינן כדין צואת בהמה חיה ועוף, ומותר לקרות ק\"ש או להתפלל כנגדן, בין היא מלפניו, בין היא מלאחריו. דוקא אם אין בה ריח, אבל אם יש בה ריח, מרחיק עד מקום שיכלה הריח. צואת חמור הרכה, לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמייה ונבלה מסרחת, דינן כצואת אדם. צואת תרנגולין ההולכים בבית, מותר לקרוא ק\"ש או להתפלל כנגדה, אבל הלול שלהן הוא מאוס הרבה וסרוח, ואסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגדו. בית הכסא, ואפי' אין בו צואה [אסור לקרות בו ק\"ש], והוא הדין בבתי המרחץ. בבית הפנימי ובבית החיצון, מותר לקרות בו ק\"ש ומניח בו תפלין, כ\"ש ששואל בו שלום, ובבית האמצעי יש שם שאלת שלום ולא ק\"ש ותפלין, אבל אם היו בראשו אין צריך לחולצן. קטון שיכול לאכול כזית בכדי שיאכל גדול אכילת פרס, שהן שיעור ארבעה ביצים, מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. ואסור לקרות ק\"ש ולהתפלל כנגד צואה העוברת, ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפי' בא מן הנהר.",
+                "ואסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגד טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו. וכן שוקה מגולה אסור לקרוא ק\"ש ולהתפלל כנגדו. אבל בתולות שדרכן לילך בפריעת ראש, מותר להתפלל כנגדן וראשן פרוע.",
+                "צואה במקומה, פי' בפי טבעת, אסור לקרוא ק\"ש או להתפלל, אפי' אינה נראית. לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש, ואם היה קורא ק\"ש ובאה צריך להפסיק. ואם לא פסק, עליו הכתו' אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ואם פסק, עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. התפלל ואחר תפלתו מצא צואה במקומו, אע\"פ שהתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל במקום נקי.",
+                "זמן תפלת השחר. תחלתה משיעלה עמוד השחר והאיר פני מזרח, ומשם ואילך עד סוף ארבעה שעות. ואם התפלל אחר ארבעה שעות, אע\"פ שאין לו שכר תפלה בזמנה, שכר תפלה יש לו. ועיקר מצותה עם הנץ החמה, דכתי' (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יוסי יהא חלקי עם דמדומי החמה, דאמ' ר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי החמה, א\"ר זירא מאי קרא, ייראוך עם שמש. וכיון שהגיע זמן תפלת השחר, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, דתניא כל המקדים לפתח חבירו להקדים לו שלום כאלו עשאו במה, אבל אם פגע בו יכול ליתן לו שלום. ואסור לאדם לאכול ולשתות ולהתעסק בצרכיו עד שיתפלל, דכתי' (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא גאך, אחר שנתגאה זה ואכל ושתה, מקבל עליו עול מלכות שמים. דאמ' רבא בר אבין אמ' רב יצחק בר אשיאן, אסור לו לאדם לעשות מלאכה קודם שיתפלל, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ר\"ל צדק לפניו יהלך, לפניו קודם צרכיו, ואחר כך וישם לדרך פעמיו, ר\"ל יתעסק בעסקיו. וצדק זו תפלה, שנשא' תפלה לדוד שמעה ה' צדק. ואז תפלתו נשמעת, שנא' (תהלים יז, א) הקשיבה רנתי האזינה תפלתי וגו'. ומי שאינו אוכל ושותה עד שיתפלל הב\"ה מברך לחמו ומימיו, שנא' (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך. ולא עוד אלא שמתרפה מחוליו, שנא' (שמות כג, כה) והסירותי מחלה מקרבך. ועבודה זו תפלה, כמו שאמרתי למעלה.",
+                "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אבל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, כדי שלא יהיה לבו טרוד בה. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתן, כדי שיכוונו את לבם למקום ברוך הוא, שנא' (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ושוהה ג\"כ שעה אחת אחר תפלתו, כדי שלא תהא נראית עליו כמשוי. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ולפיכך נהגו לאמר פסוקי דזמרה קודם תפלה, מפני שהן משמחין לאדם, שנא' (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.",
+                "העומד להתפלל יחזיר את פניו למזרח. וסומא ומי שאינו יודע לכוין הרוחות, יכוין את לבו לאביו שבשמים, שנא' (מלכים א ח, מד) והתפללו אל ה'. היה עומד בחוצה לארץ, יכוין את פניו כנגד ארץ ישראל, שנא' (מלכים א ח, מח) והתפללו אל ארצם. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את פניו כנגד ירושלם, שנא' (מלכים א ח, מד) והתפללו אל העיר הזאת. היה עומד בירושלים, יכוין את פניו כנגד בית קדשי הקדשים, שנא' (מלכים א ח, לה) והתפללו אל המקום הזה. וגרסי' במ' ברכות אמ' ר' אבין ואיתימא ר' אבינא, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תלפיות תל שהכל פונים לו. ואנו שמתפללין כנגד המזרח, מפני שאנו יושבין במערבה של ארץ ישראל, וכשנחזיר כנגד המזרח, נמצא שאנו מתפללין כנגד ירושלם. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר מה נורא המקום הזה וגו', מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים פתוח לשמוע תפלתן של ישראל.",
+                "וגרסינן במדרש אוהב ה' שערי ציון, שהתורה והברכות והנחמות מציון הם. תורה מציון, שנא' (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה. ברכה מציון, שנא' (תהלים קכח, ה) יברכך ה' מציון. הופעה מציון, דכתי' (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. סעידה מציון, דכתי' (תהלים כ, ג) ומציון יסעדך. חיים מציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. בחירה מציון, דכתי' (תהלים קלב, יג) כי בחר ה' בציון. גדולה מציון, דכתי' (ירמיהו לא, ו) ה' בציון גדול. שמחה מציון, דכתי' (זכריה ב, יד) רני ושמחי בת ציון. הטל מציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון. מבשר מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. בנין מציון, דכתי' (תהלים קב, יז) כי בנה ה' ציון. רחמים מציון, דכתי' (תהלים קב, יד) אתה תקום תרחם ציון. גאולה מציון, דכתי' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל. יופי מציון, דכתי' (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי. אמירה מציון, דכתי' (ישעיהו נא, טז) ולאמר לציון עמי אתה. ישועה מציון, דכתי' (תהלים יד, ז) מי יתן מציון ישועות ישראל. צפיה מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ח) קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. שלום מציון, דכתי' (ישעיהו נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך.",
+                "העומד בתפלה צריך להשוות את רגליו, כדגרסי' בירושלמי זה שעומד בתפלה צריך להשוות רגליו. ר' לוי ור' סימון. חד אמ' כמלאכי השרת, דכתי' (יחזקאל א, ז) בהן ורגליהם רגל ישרה. וחד אמ' ככהנים, דכתי' (שמות כ, כב) בהן ולא תעלה במעלות על מזבחי, שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל. וצריך שיחזיר פניו אל הקיר. מנא לן, מחזקיהו, דכתי' (ישעיהו לח, ב) ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. ואל יעמוד להתפלל במקום גבוה, שנא' (תהלים קל, א) ממעמקים קראתיך ה'. וצריך שיהיה ראשו מכוסה בשעת תפלה, משום כבוד השכינה לפני מי שהוא מתפלל, ויעמוד ביראה ברעדה בפחד ובבושת פנים, כדל השואל לבקש על נפשו מאת הב\"ה. וצריך שיכוין עיניו למטה ולבו למעלה. עיניו למטה, דכתי' (מלכים א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. ולבו למעלה, דכתי' (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. א\"ר שמעון חסידא, המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. וגרסי' במ' ברכות בפרק תפלת השחר. כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו, רבי למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חבירכם, וכשאתם מתפללין דעו לפני מי אתם עומדים, ומנעו בניכם מן ההגיון, ובדבר הזה תזכו לחיי העולם הבא. ואסור לרוק כשהוא עומד בתפלה, ואם אי איפשר לו שלא לרוק מבליעו בכסותו, ואם הוא איסטניס ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו, או לשמאלו, אבל לא לפניו ולא לימינו. ואם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדו להסירה, אבל לא יסירנה בידו, כדי שלא תתבטל כוונתו. נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו להחזירו, אבל אם נפל כולו מעליו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, מפני שהוא מפסיק. היה לו משוי על כתפו או על ראשו של ארבעה קבין, צריך להסירו מעל ראשו בשעת תפלה, פחות מכן מתפלל כשהוא על ראשו. ולא יאחז בידו תפלין ולא ספר תורה בזרועו, ולא קערה מלאה בידו, ולא סכין ולא מעות וככר, וכיוצא בהן בשעת תפלה, מפני שכוונתו עליהן, שלא יפלו מידו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו בשעת התפלה, מפני שהוא צורך מצוה ואינו נטרד בשבילו.",
+                "העומד בתפלה צריך מקום שיכוין לתפלתו ושיכין בגדיו וגופו ומחשבתו. מקום לתפלתו כיצד, דתניא לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ויתפלל, אלא יעמוד במקום נמוך ויתפלל. וצריך שיהיו חלונות פתוחים במקום התפלה למזרח, ר\"ל מקום הקבוע לתפלה, כגון בית הכנסת או בית המדרש. דאמ' ר' חנינא אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנא' (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלי [ומודא] קדם אלהיה. ואל יתפלל במקום פרוץ, כגון שדה או בקעה וכיוצא בהן, דאמ' רבא חציף מאן דמצלי בבקתא. פי' בבקעה. ואל יתפלל בחרבה ולא אחרי בית הכנסת, דאמ' ר' חלבו המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ואסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. בד\"א בשאין בית הכנסת אחר בעיר, או שאינו לבוש תפלין, ואינו רוכב על חמור, ואינו נושא משוי, אלא שהוא פנוי מכל אלו, אבל אם יש לו אחד מכל אלו מותר. ואסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ואם הוא אנוס ואינו יכול לילך לבית הכנסת, יכוין בביתו בשעה שהצבור מתפללין ויתפלל, שהיא שעה רצויה לפני הב\"ה, דכתי' (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "וצריך לקבוע מקום לתפלתו תמיד ולא ישנהו אם לא לצורך גדול. כדגרסינן במ' ברכות בפרק קמא אמ' רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם יהיה כנגדו, וכשמת אומרים עליו, אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. ומנין שהיה אברהם אבינו ע\"ה קובע מקום לתפלתו, שנא' (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', מלמד שהיה לו מקום ידוע והיה מתפלל בו. ואינו די שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בו תמיד, אלא גם בבית הכנסת שקובע, צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע, ולא ישב היום במקום ומחר במקום אחר. כדגרסינן במ' ברכות ירוש' אמ' ר' תנחום ב\"ר חייא צריך אחד לייחד לו מקום בבית הכנסת, שנא' (שמואל ב טו, לב) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים, אשר השתחוה לא נאמר, אלא ישתחוה, שמשמע שהיה משתחוה שם תמיד. ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתפלתו ולתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנאמר (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. ולא ישב מיד אצל הפתח, אלא יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, שנא' (משלי ח, לד) לשמור מזוזות פתחי. ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד, אלא ישהה בכדי הילוך שני פתחים. אבל אם מקומו בבית הכנסת סמוך לפתח אין לחוש. ועוד יש מפרשים שצריך ליכנס לפנים משתי דלתות, דכתי' (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. וצריך שלא  יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר כשעומד בתפלה, כגון כלים או בעלי חיים וכיוצא בהן.",
+                "בגדיו כיצד. גרסינן בפירקא קמא דמ' שבת, רבה בר רב הונא רמא פזמקי ומצלי. פי' שהיה לובש בתי שוקים בשעת תפלה. וצריך שיהיה מהודר בשעת תפלה בטלית נאה, או מכוסה כלו במלבוש נאה, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל. אמ' רב אשי חזינן לרב [כהנא] כי איכא רתחא, פכר ידיה ומצלי כעבדא קמיה מריה, וכי ליכא ריתחא מציין נפשיה ומצלי. פי' שעת זעם היה חובק את ידיו בדרך צער ומתפלל, ובעת שלום היה מתקשט בבגדים נאים ומתפלל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל המתפלל יניח ידו הימנית על השמאלית ומתפלל כעבד לפני רבו. וצריך שיהיה לבו מכוסה בשעת תפלה. ואפי' אם אין לבו רואה את הערוה, אסור להתפלל עד שיכסה את לבו. דתניא היתה טלית של בגד או של עור חגורה לו על מתניו קורא ק\"ש, אבל לתפלה אסור עד שיכסה את לבו.",
+                "גופו כיצד. דתניא היה צריך לנקביו אל יתפלל, משום הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתי' (קהלת ד, יז) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ואמ' רב אשי ואיתימא ר' חנינא בר פפא, שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני. ואם התפלל כשהוא צריך לנקביו תפלתו תועבה, ועליו הכתוב אומר אל תשקצו את נפשותיכם, וצריך לחזור ולהתפלל. והני מילי כשאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור מהלך פרסה, כמו שכתבתי למעלה. ולכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויסיר כיחו, פי' הרוק העב, וניעו מן הנחירים, ולא יגהק ולא יפהק. ואם עשאן מיד מרצונו הרי זה מגסי הרוח, ומתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו. ולא יניח ידו על זקנו בשעת תפלה, כדרך גסי הרוח.",
+                "מחשבתו כיצד. דתניא צריך המתפלל לכוין את לבו בתפלתו, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. פי' שצריך לכוין המלות שמוציא בשפתיו, ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו פנויה וכוונתו זכה בתפלתו. והכוונה יסוד האמונה. וגרסי' במדרש אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך, אם הכינות לבך בתפלה תקובל ממך, בפרישת כפים שהיא מקובלת, ועוד דרשו רז\"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. אימתי עת מצוא, בשעה שאדם מתפלל בכוונה, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. פי' שצריך לכוין המלות. וכתיב (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים, ואמ' דוד ע\"ה בכל לבי דרשתיך וגו', וכתיב (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. ואמ' דוד בכל לבי דרשתיך וגו', וכתי' (שמואל א א, טו) ואשפוך את נפשי לפני ה'. וגרסינן במ' ברכות ירושלמי אמ' חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר. אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל. רב חביבה יומא דרתח לא הוא מצלי. פי' יום שהיה בזעם לא היה מתפלל, מפני שלא היתה דעתו מיושבת עליו ולא היה יכול לכוין את לבו. אבל אם התפלל בפיו ובלשונו ולבו בל עמו, עליו הכתוב אומר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ואומ' קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, ואומר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. והמתפלל שלא בכוונה, עליו הכתוב אומר העם המכעיסים אותי על פני תמיד, וכתי' (ישעיהו א, יב) כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנא' (ישעיה מג, כב) ולא אותי קראת יעקב.",
+                "וגרסי' במדרש נמשלה תפלה למקוה, מה המקוה הזה פעמים פתוח ופעמים נעול, כך שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים נעולין. כיצד, כיון אדם את לבו בתפלה, עליו הכתוב אומר הטה ה' אזנך ושמע, ואם לא כיון, עליו הכתוב אומר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי.",
+                "וגרסי' במדרש תלים נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו. ר' חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר נחמני, מהו סכות בענן לך מעבר תפלה. אמ' לו, שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים נעולין. וכך היה אומר ר' יוסי ב\"ר חלפתא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, עתים מזומנים יש לה לתפלה. ר\"ל אם יכוין את לבו תשמע תפלתו. ר' ברכיה ור' חלבו ורב ענן ור' יוסף בשם רב אידי אמ', אף שערי תפלה אינן נעולין לעולם. בן עזאי ור' עקיבא חד מנהון אמ', מי שהוא גומל חסדים יהיה מבושר שתשמע תפלתו, שנא' (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, מה כתיב בתריה. ועת לדרוש את ה'. וחורנא אמ', איני כמבטל דברי ר', אלא כמוסיף עליו. ואני תפלתי לך ה' עת רצון, מיד ענני באמת ישעך. בזמן שתפלתו בכוונה היא עת רצון ותפלתו נשמעת.",
+                "ובזמן שאדם קורא באמת, שהיא הכוונה, תפלתו נשמעת. שכל הקורא להב\"ה באמת הוא מכוין את לבו, וכל המתפלל לפני הב\"ה דרך עראי אינו מכוין את לבו, ואין תפלתו נשמעת, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, יכול לכל, ת\"ל לכל אשר יקראוהו באמת. וכתי' (תהלים עג, א) אך טוב לישראל, יכול לכל, ת\"ל לברי לבב. וכתי' (נחום א, ז) טוב ה' למעוז ביום צרה, יכול לכל, ת\"ל ויודע חוסי בו. וכתיב (איכה ג, כה) טוב ה' לקוויו, יכול לכל, ת\"ל לנפש תדרשנו. וכתי' (תהלים קכה, ד) היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא דבר מפי, [אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח לעמוד לפניך בתפלה] התבונן מה בלבי. וכתי' (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. וכי יש ישיבה לפני הב\"ה, והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, אלא שיישב דעתו ויכוין לבו בתפלה. אמ' ר' שמואל בר נחמני אם כוונת לבך בתפלה, תהא מבושר שנשמעת תפלתך, שנא' (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכתי' (עזרא ז, י) כי עזרא הכין את לבבו, ויתן לו המלך כיד ה' הטובה עליו. ובחזקיהו כתי' (דברי הימים ב ל, יט) כי כל לבבו הכין לדרוש את ה', וכתי' (מלכים ב כ, ה) שמעתי את תפלתך וגו'. ועוד אמ' דוד לפני הב\"ה, נכון לבי אלהים וגו', וכתיב בתריה עורה כבודי וגו'. אמ' לו הב\"ה אתה כוונת את לבך בתפלה, אני אכין את כסאך, דכתי' (מלכים א ב, מה) וכסא דוד יהיה נכון עד עולם.",
+                "וגרסי' במ' ראש השנה בפרק קמא היה ר' מאיר אומר שנים שעלו לגרדום לידון, ודינם שוה, פי' גרדום מקום שדנין בו דיני נפשות, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצול וזה לא ניצול, זה התפלל וזה התפלל, זה נענה וזה לא נענה. זה שהתפלל תפלה שלימה נענה, וזה שלא התפלל תפלה שלימה לא נענה.",
+                "ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה, יכוין את לבו לפחות באבות. ואם לא כוון אפי' באבות אינו חוזר.",
+                "וכוונת הלב ודברים אחרים מפוארים בענין התפלה, למדנו מפסוקי דחנה. כדגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין אמ' רב המנונא הלכתא גברוותא כמה איכא למשמע מהני קראי דחנה. כתי' (שמואל א א, יג) וחנה היא מדברת על לבה. אמ' ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך שתהא תפלתו בלחש, דתניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, כלומר שמאמין שאין הב\"ה שומע תפלה שבלחש עד שמשמיע קולו. והמגביה קולו בתפלה הרי זה מנביאי השקר, דכתי' בהו ויקראו בקול גדול. אמ' רב הונא לא שאנו שלא ישמיע קולו אלא שיכול לכוין בלחש, אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר. ויחשבה עלי לשכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל עד שיעביר את יינו מעליו. ואם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיעבור יינו, ואפי' אחר שיעבור זמן תפלה, מפני שהוא חשוב כשוגג. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. היכי דמי שכור והיכי דמי שתוי. שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך. ומנין שתפלת שכור תועבה. שנא' (ויקרא י, ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו. פירוש, מצוה זו נצטוה בה אהרן ובניו שלא יהיו שכורים ולא שתויי יין בשעת העבודה והקרבת הקרבנות, והתפלות הם במקום הקרבנות. לפיכך המתפלל אסור לו להיות שכור בשעת תפלה, וסימניך יין ושכר אל תש\"ת, תפלת שכור תועבה. אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וכתי' התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. מה להלן ע\"ז אף כאן ע\"ז. אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'. אמ' ר' יהושע בן לוי, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה, בין מלפניו בין מלאחריו בין משני צדדיו. ומצינו במדרש ז\"ה בגימטריא שנים עשר, ארבע אמות לפניו ושמונה משני צדדיו.",
+                "תשובת שאלה לאחד מן הגאונים ז\"ל. וששאלתם היכי דאמי מי שאסור לישב בתוך ארבע אמות שלו. מפני שארבע אמות של תפלה מקום שכינה הוא. וראיה לדבר שכשסיים אדם תפלתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן, ראוי לו שלא התפלל. וכל כך למה, מפני כבוד שכינה. דקיימא לן דארבע אמות של תפלה מקום שכינה הוא. ונראה כאפיקורוס, שזה יושב בתפלה והוא יושב כנגדו בטל. אבל אם היה קורא ק\"ש או עוסק בתפלה ואין מפליג עצמו לדברים אחרים, מותר.",
+                "היה עומד בתפלה ועומד אחר כנגדו בקרוב מארבע אמות, לא יפסיק תפלתו. דתנן אפי' המלך שואל בשלומו, ואפי' נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. הרי שאפי' מאימת המלך או הנחש אינו רשאי להפסיק, כ\"ש אם עבר אדם קרוב ממנו ואינו מתיירא ממנו.",
+                "התפלל יחיד והלך לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול לחדש דבר בתפלתו, יתפלל פעם אחרת עם הצבור. אין לך חידוש גדול מזה. לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. שלש ראשונות למה הן דומות, לעבד שמסדר שבחו של רבו. אמצעיות למה הן דומות, לעבד שמבקש פרס מרבו. אחרונות למה הן דומות, לעבד שבקש פרס מרבו ומשבחו והולך לו. והני מילי צרכי יחיד, אבל צרכי רבים מותר, שהרי כל האחרונות צרכי רבים הם. וכשם שהעבד מסדר שבחו של רבו, יכול לשאול צרכי צבור, שזה שבח הוא וכבוד לרב שרבים צריכין לו. ועל כן נהגו לומר קרובות בשלש ראשונות ויעלה ויבא בהודאה, מפני שהם צרכי רבים.",
+                "העומד בתפלה ונתעטש, פי' שיצא ריח ממנו דרך מטה, ממתין עד שיכלה הריח, וחוזר ומתפלל ממקום שפסק. המתעטש בתפלתו דרך מטה סימן רע לו, והמתעטש מפיו סימן יפה לו.",
+                "אל יפסיק אדם בתפלתו אפי' המלך שואל בשלומו. והני מילי מלך ישראל, אבל מלך אומות העולם פוסק מפני הסכנה.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין ת\"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, ובא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין עד שסיים את תפלתו. לאחר שסיים אמ' לו, כתוב בתורתך רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתי' (דברים ד, טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אלמלא חתכתי את ראשך, מי יתבע דמך מידי. אמ' לו, המתן עד שאפייסך בדברים. אמ' לו, אלו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חבירך ונתן לך שלום, אתה מחזיר לו שלום. אמ' לו, לא. ואם היית מחזיר לו שלום, מה היו עושין לך. אמ' לו, היו חותכין את ראשי בסיף. אמ' לו, ומה לפני מלך בשר ודם כך, שהיום כאן ומחר בקבר, לפני מלך מלכי המלכים הב\"ה על אחת כמה וכמה. נתפייס אותו הגמון והלך לדרכו ונפטר אותו חסיד לביתו בשלום. ועוד שוב מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל, ובא המלך ועבר, ולא הפסיק את תפלתו. וכשסיים את תפלתו, אמ' לו המלך, היאך אומרים עליכם שפלי רוח, ואין אתם אלא מגסי הרוח. אמ' לו, אם עמדתי בשוק או בדרך, או אם ישבתי בבית, ולא הייתי רץ לקראתך לשאול בשלומך היה ראוי לך לכעוס עלי, אבל התורה הזהירה ואמרה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. כששמע המלך כך נתפייס, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.",
+                "ויעמד להתפלל כדל המבקש בפתח. ואל יהי נחפז בתפלתו, כדי שלא תראה עליו כמשוי ומבקש לסלקו. והעושה כך, מובטח לו שתקובל תפלתו. ושנינו במ' ברכות אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים. פי' אל תעש תפלתך כדבר קבוע שאתה צריך לעשותו על כל פנים, ותחשוב ותאמר אעשה אותו עתה ואסתלק ממנו, אלא עשה תפלתך תחנונים. פי' התפלל לפני המקום והתחנן ובקש ממנו צדק, אולי ישמע תפלתך ותחנתך ברצון. ואל יעיין אדם בתפלתו, ר\"ל אל יחשוב ויאמר בדין הוא שישמע הב\"ה את תפלתי ויעשה את בקשתי, הואיל וכוונתי את לבי. והעושה כך מסבב שיזכרו עונותיו, מפני שהמקטרגים יאמרו למה יתגאה זה בתפלתו, ויעשה עצמו זכאי, ויאמרו ראוי הוא שתשמע תפלתו, והלא כך וכך חטא וכך וכך פשע. נמצא שגורם לעונותיו שיזכרו. אלא יחשוב שהב\"ה ישמע את תפלתו בחסדו, ולא בשביל זכיותיו של אדם, וידע שהוא דל ונבזה ואינו כדאי לבקש מאת מלך מלכי המלכים הב\"ה, אלא שהוא ית' שמו עושה חסד עם ישראל ושומע תפלתן ומצילן מן הפורעניות."
+            ],
+            "Order of Amidah": [
+                "<b>סדר י\"ח ברכות</b>",
+                "ולכולן יש סמך הפסוקים.",
+                "ברכה ראשונה יש בה ארבעים ושתים תיבות, כנגד פסוק שאמ' הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, שהוא ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ויש שמונה תיבות. ויסוד ברכה זו מפסוק זה. וכנגד פסוק ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ובו ט' תיבות. וכנגד כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ויש בו כ\"ה תיבות. הרי מ\"ב תיבות. ועוד כנגד פסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. ולפיכך אנו אומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. ויש בו י\"ט תיבות. וכנגד פסוק ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. ויש בו י\"א תיבות. וכנגד הפסוק הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. ויש בו י\"ב תיבות. הם מ\"ב תיבות, כנגד שם של ארבעים ושתים אותיות שפירש אותו על האבות. ואות ראשונה של ברכה בי\"ת, שהיא בא\"י אלהינו ואלהי אבותינו. והאחרונה מ\"ם שהיא בא\"י מגן אברהם. הרי מ\"ב. ופותח באבות אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב. יכול חותמין בכלל, ת\"ל והיה ברכה. לפיכך אנו חותמין מגן אברהם. ותקנו להזכיר זכות אבות סמוך לגאולה. ואומ' וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. פי' בזכות  האבות תביא גאולה לבנים. ואם חס ושלום תמה זכות אבות, הב\"ה מביא גואל לבני בניהם למען שמו.",
+                "ברכה שניה, מנין תיבותיה חמשים ואחת, על שם ארבעה פסוקים שיסודה מהם וסימנם מפת\"ח, מט\"ר, פרנס\"ה, תחיית המתי\"ם, חי\"ה. ואינם נמסרים ביד שליח. מטר, דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. ובו כ\"ג תיבות. פרנסה, דכתי' (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובו ז' תיבות. של תחיית המתים, דכתיב (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ובו י\"א תיבות. של חיה, דכתי' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים [את רחל וישמע] אליה [אלהים] ויפתח את רחמה. ובו י' תיבות. הרי חמשים ואחת תיבות.",
+                "וגרסי' במדרש. כשאמ' הב\"ה לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך, פתחו המלאכים ואמרו בא\"י מגן אברהם. וכשהחיה את יצחק מן העקידה, אמרו בא\"י מחיה המתים. וכשראה יעקב הסולם וקדושת המקום ואמ' מה נורא המקום הזה, אמרו בא\"י האל הקדוש. וכשנתן חכמה ליוסף ופתר החלומות, אמרו בא\"י חונן הדעת. עד כאן.",
+                "אמר המחבר. וכשעשה ראובן תשובה. ורצה הב\"ה בתשובה, כדגרסי' בב\"ר וישב ראובן אל הבור, ר' אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו, ואמ' לו הב\"ה, מעולם לא חטא אדם ועשה תשובה, ואת פתחת תחלה בתשובה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, וזה הושע שאמ' שובה ישראל עד ה' אלהיך. אמרו בא\"י הרוצה בתשובה. וכשאמ' הב\"ה למשה סלחתי כדברך, אמרו בא\"י חנון המרבה לסלוח. וכשאמר הב\"ה למשה לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, אמרו בא\"י גואל ישראל. וכשאמ' הב\"ה למשה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, אמרו בא\"י רופא חולי עמו ישראל. וכשהכניס יהושע את ישראל לארץ ושבת המן ואכלו מעבור הארץ והוצרכו לברכת השנים ותיקן יהושע לישראל ברכת על הארץ ועל המזון בברכת המזון, אמרו בא\"י מברך השנים. וכשאמ' הב\"ה על ידי הנביא והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם, אמרו בא\"י מקבץ נדחי עמו ישראל. וכשמלך דוד והיה עושה משפט וצדקה בארץ, אמרו בא\"י מלך אוהב צדקה ומשפט. וכשבנה שלמה בית המקדש והתפלל לפני הב\"ה ואמ' ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו, אמרו בא\"י שובר אויבים ומכניע זדים. וכשאמ' שלמה באותה התפלה ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו, אמרו בא\"י משען ומבטח לצדיקים. וכשאמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא [ציון] במשפט תפדה ושביה בצדקה, אמרו בא\"י בונה ירושלים. וכשאמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד לפליטת ישראל, אמרו בא\"י מצמיח קרן ישועה. וכשהתפלל אליהו הנביא לפני הב\"ה בהר הכרמל, ואמ' ענני ה' ענני ונענה באש, אמרו בא\"י שומע תפלה. וכשאמ' הב\"ה על ידי זכריהו הנביא כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם, אמרו בא\"י המחזיר שכינתו לציון. וכשאמ' דניאל לך אלה אבהתי מהודה ומשבח אנא, אמרו בא\"י הטוב שמך ולך נאה להודות. וכשהב\"ה העלה את מרדכי לגאולה בימי אחשורוש והיה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, אמרו בא\"י המברך את עמו ישראל בשלום. עד כאן.",
+                "וגרסינן במ' מגלה שלש ראשונות הם אבות וגבורת וקדושת השם. מנין שאומרים אבות, שנא' (תהלים כט, א) הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרי' גבורות, שנא' (תהלים כט, א) הבו לה' כבוד ועוז. והעוז והגבורה ענין אחד הם. ונקראת ברכה זו גבורות, מפני שבה גבורת גשמים וגבורות תחיית המתים. ומנין שהגשמים נקראין גבורה, שנא' (איוב לז, ו) וגשם מטרות עוזו. ומנא לן שתחיית המתים נקראת גבורה, שנא' (זכריה י, ח) אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו, ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו, והשיבותים מארץ מצרים ומאשור אקבצם ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם וגו', ועבר בים צרה וגו'. וכתי' (זכריה י, יב) וגברתים בה' ובשמו יתהלכו נאם ה'. ומנין שאומרים קדושת השם, שנא' (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו.",
+                "וסמך ברכת בינה, שהוא אתה חונן, לקדושת השם, דכתיב (ישעיהו כט, כג) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. וסמוך ליה וידעו תועי רוח בינה. ואחר בינה תשובה, דכתי' (ישעיהו ו, י) ולבבו יבין ושב ורפא לו. ויש בה חמשה עשר תיבות, כנגד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, וכנגד פסוק ובשוב רשע מרשע[ת]ו וגו', וכנגד פסוק ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה. וכל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ט\"ו תיבות. ואחר תשובה סליחה, דכתי' (ישעיהו נה, ז) וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. וקבעו גאולה בברכה השביעית, מפני שישראל נגאלין בשביעית. דאמ' ר' חייא בר אבא, לפי שישראל עתידין ליגאל בשביעית, קבעוה בשביעית. ואמ' מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. ורפואה בשמינית, לפי שנתנה מילה בשמיני וצריכה רפואה. וברכת השנים בתשיעית, דאמ' ר' אלכסנדראי כנגד מפקיעי שערים, דכתי' בהו שבור זרוע רשע. ודוד בפרשה תשיעית אמרה במזמור תשיעי. ואחר ברכת השנים קבוץ גליות, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. ואחר קבוץ גליות עושה הב\"ה דין ברשעים, שנא' (ישעיהו א, כה) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכיון שעושה הב\"ה דין ברשעים יכלו המינים והודים, שנא' (ישעיהו א, כח) ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו. וכיון שיכלו המינים תרוממנה קרנות צדיק, שנא' (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. והיכן תרוממנה בירושלם, שנא' (תהלים קכב, ו) שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. וכיון שבאו לירושלם בא דוד, שנא' (הושע ג, ה) ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. ומיד באה תפלה, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. ואחר תפלה עבודה, שנא' (ישעיהו נו, ז) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וכיון שבאה עבודה באה הודאה, שנא' (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדוני. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר עבודה, שנאמר (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וגו'. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים, שנא' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, וברכה של הב\"ה שלום היא, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "וגרסינן במדרש מנין שאומ' האל הגדול הגבור והנורא, לפי שכך אמר עזרא בתפלתו, האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד וגו'. ומנין שמזכירין שלש אבות, שכך הזכירן משה רבינו ע\"ה בתפלתו, שנא' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. כך הזכירן אליהו הנביא ע\"ה בתפלתו, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור כל התפלות פתיחתן באבות וחתימתן באבות. פתיחתן באבות, בא\"י אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב, וחתימתן באבות, דכתי' (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. המשל זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ביה ואברכך ואגדלה שמך, וכתי' (בראשית כג, ו) שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו. ופחד זה יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' (בראשית לא, מב) לולא אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. עושה שלום. שלום זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. והאמת והשלום קשורים זה בזה, דכתי' (זכריה ח, יט) והאמת והשלום אהבו, וכתי' (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, ומתרגמינן גבר שלים.",
+                "ומנין שחתימת ברכה ראשונה מגן אברהם, שנא' (בראשית טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך. מנין שתחיית המתים קרויה תפלה, דכתי' באליהו ויקרא אל ה' ויאמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הריעות להמית את בנה, וכתי' (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, וכתי' (מלכים א יז, כב) וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי. וכן הוא אומר באלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה', וכתי' (מלכים ב ד, לה) ויפקח הנער את עיניו. ומנין שקדושה נקראת תפלה, שנא' (ישעיהו ח, יג) את ה' צבאות [אתו] תקדישו והוא מוראכם והוא מעריצכם. ובברכת הקדושה ארבעה עשר תיבות כנגד פסוק וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. מנין שצריכין להיות שלש ברכות ראשונות שבחו של הב\"ה, שנא' (שמות טו, א) אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וכתיב (שמות טו, ב) עזי וזמרת יה וגו', וכתיב (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה וגו', הרי שלשה פסוקים של שבח, ואחר כך תפלה לבקש צרכיו, דכתי' (שמות טו, ד) מרכבות פרעה וחילו. ומנין ששאלת הדעת קרויה תפלה, דכתי' אדין דניאל לביתיה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע, וכתי' (דניאל ב, יח) ורחמין למיבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא, וכתי' (דניאל ב, כג) לך אלה אהבתי מהודה ומשבח אנא די הודעתינא די בעינא מנך. ומנין ששאלת התשובה קרויה תפלה, דכתיב במנשה ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישמע תפלתו וישיבהו למלכותו, וכתי' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ומנין ששאלת הסליחה קרויה תפלה, שנא' (במדבר יד, יט) סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ואין נא אלא לשון תפלה. ומנין ששאלת הגאולה וההצלה קרויה תפלה, דכתי' (ישעיהו מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, כדא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכתי' בתריה (ישעיהו מט, ט) לאמר לאסורים צאו, שהיא הגאולה. ומנין ששאלת הרפואה קרויה תפלה, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים וגו'. ומנין ששאלת ברכת השנים קרויה תפלה, שנא' (מלכים א יח, מב) ויעל אחאב לאכול ולשתות ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה. פי' התנפל בפישוט ידים ורגלים. ומנין ששאלת הגשמים בעונתן קרויה תפלה, שנא' (זכריה י, א) שאלו מה' מטר בעת מלקוש. ומנין שכששואלין להעביר כל מיני פורעניות קרויה תפלה, שנא' (מלכים א ח, לז) רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי ייצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע כל מחלה, כל תפלה כל תחנה, אשר תהיה לכל אדם לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וגו'. ומנין ששאלת קבוץ גליות קרויה תפלה, שנא' (תהלים קז, ד) תעו במדבר בישימון דרך וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', וכתי' (תהלים קז, ז) וידריכם בדרך ישרה וגו'. ונקראו הגליות תועים, שנא' (ירמיהו נ, ו) [צאן] אובדות היו עמי, ונקראו אסורים, שנא' (ישעיהו מט, ט) לאמר לאסורים צאו. ומנין ששאלת המשפט קרויה תפלה, שכן אמ' שלמה בתפלתו את אשר יחטא איש לרעהו, ואתה תשמע השמים, ושפטת את עבדיך. מנין ששאלת הכנעת זדים קרויה תפלה, שנא' (מלכים ב יט, ד) אולי ישמע ה' אלהיך את כל דברי רבשקה אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלהים חי והוכיח בדברים אשר שמע ה' אלהיך ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. ומנין שהבטחת צדיקים קרויה תפלה, שנא' (משלי טו, כט) ותפלת צדיקים ישמע. ומנין ששאלת גירי הצדק קרויה תפלה, שכן אמר שלמה בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך. ומנין ששאלת בנין ירושלם קרויה תפלה, שכן דניאל אומר בתפלתו, והאר פניך על מקדשך השמם. אף לראותה קרויה תפלה, שנא' (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' (דברים ג, כה) אעברה נא. ומנין ששאלת ביאת המשיח קרויה תפלה, שכן אמרה חנה בתפלתה, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. ומנין שכשואלין ישראל לשמוע תפלתן ולעשות בקשתן קרויה תפלה, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה. ומנין ששאלת העבודה קרויה תפלה, שנא' (שמואל ב כד, כה) ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר ה' לארץ. ומנין שההודאה על הטובה קרויה תפלה, שנא' כי אתה ה' צבאות אלהי ישראל גלית את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את כל התפלה הזאת, ועתה ה' אלהים אתה הוא האלהים ודבריך יהיו אמת ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת. ומנין ששאלת ברכה קרויה תפלה, שנא' (שמואל ב ז, כט) ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ה' אלהים דברת ומברכותיך יבורך בית עבדך לעולם. וברכתו של הב\"ה קרויה שלום, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "הא למדנו טעם שמונה עשרה ברכות, והן שלש ראשונות ושלש אחרונות ושלש עשרה באמצע. שברכת המינים ביבנה תקנוה, לאחר שתקנו שמונה עשרה. כדגרסי' בפרק תפלת השחר הני שמונה עשרה כנגד מי, אמ' הלל בריה דר' שמואל בר נחמני, כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמ' דוד במזמור הבו לה' בני אלים, רב יוסף אמ' כנגד שמונה עשרה אזכרות שבק\"ש, א\"ר תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. הני תמני סרי תשסרי הויין. אמ' ר' לוי ברכת המינים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה, להלל כנגד אל הכבוד הרעים, לרב יוסף כנגד אחד שבקרית שמע, לר' תנחום ולר' יהושע בן לוי כנגד חוליה קטנה שבשדרה.",
+                "וגרסי' במדרש ילמדנו רבי[נו] כמה תפלות מתפלל אדם [בכל יום, כך שנו רבותינו, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, ולמה] שמונה עשרה. אמ' ר' שמואל בר נחמני, כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה. הראשון, פקד יפקוד אלהים אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. ר' יוחנן אומר כנגד שמונה עשרה צויין של משכן שהם בספר ואלה שמות וסוף הספר כאשר צוה ה' את משה. ר' סימון אומר כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שמתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ר' שמעון אומר כנגד שמונה עשרה מזמורים שמראש תלים עד יענך ה' ביום צרה. ית' ויתעלה שמו של הב\"ה, שהוא שומע תפלתן של ישראל בשעה שמתפללין ושמתחננין לפניו, ואע\"פ שאין ראוין שתקובל תפלתן מפני חטאתן.",
+                "וגרסי' בפרק תפלת השחר ר' שמעון הפקולי הסדיר י\"ח ברכות על הסדר ביבנה לפני רבן גמליאל. אמ' ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי במתניתא תאנא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. אמ' ר' אלעזר לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים. ירד שמואל הקטן ותקנה.",
+                "ועוד לנו רמז לתפלת שמונה עשרה מתפלת חנה. א' רמה קרני באלוהי, כנגד מגן אברהם. ב' ה' ממית ומחיה, כנגד מחיה המתים. ג' אין קדוש כה', כנגד האל הקדוש. ד' כי אל דעות ה', כנגד חונן הדעת. ה' ונכשלים אזרו חיל, כנגד הרוצה בתשובה. ו' מוריד שאול ויעל, כנגד חנון המרבה לסלוח. ז' כי שמחתי בישועתך, כנגד גואל ישראל. ח' מקים מעפר דל, כנגד רופא חולי עמו ישראל, שנא' (שמואל ב יג, ד) מדוע אתה  ככה דל בן המלך, וכתי' (ישעיהו לח, יב) מדלה יבצעני. ט' שבעים בלחם, כנגד ברכת השנים. י' רגלי חסידיו ישמור, כנגד מקבץ נדחי עמו ישראל. י\"א ה' ידין אפסי ארץ, כנגד מלך אוהב צדקה ומשפט. י\"ב יחתו מריביו, כנגד שובר אויבים ומכניע זדים. י\"ג ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, כנגד משען ומבטח לצדיקים. י\"ד עד עקרה ילדה שבעה, כנגד בונה ירושלם, שנא' (ישעיהו נד, א) רני עקרה לא ילדה, וכתי' (ישעיהו מט, כא) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ט\"ו וירם קרן משיחו, כנגד מצמיח קרן ישועה. י\"ו ואין צור כאלהינו, כנגד שומע תפלה. י\"ז משפיל אף מרומם, כנגד עבודה ששוחין במודים. י\"ח מאשפות ירים אביון, כנגד הודאה. י\"ט ויתן עוז למלכו, כנגד וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל ברב עוז ושלום, בא\"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן. הרי כאן רמז לי\"ח ברכות, וברכת המינים, הרי י\"ט ברכות. וגרסינן בב\"ר וזה אשר תעשה על המזבח. וזה בגימטריא שמונה עשרה, כמנין שמונה עשרה ברכות. כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים, הם התפלות מקום הקרבנות.",
+                "וכורע באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף, וחותם המברך את עמו ישראל בשלום אמן. וקודם שיעקור את רגליו יאמר אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ומצותיך תרדוף נפשי, וכל החושבים עלי רעה, מהרה הפר עצתם, ובטל מחשבותם, והשב גמולם בראשם, ותשמידם ותכניעם, ותצילנו מגזירות קשות, ומצרות רעות, ומכל מיני פורעניות היוצאות ומתרגשות לבא בעולם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.",
+                "ואח\"כ יאמר דברים אלו ומובטח לו שתקובל תפלתו. דאמ' שמואל, כל האומר שלשה דברים אלו אחר תפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. ואלו הן. מלכנו אלהינו, יחד שמך בעולמך, בנה ביתך, שכלל היכלך, קרב קץ היכלך, ביאת משיחך. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען משיח צדקך, למען יחלצון ידידיך, הושיעה ימינך וענני. עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.",
+                "וכורע ופוסע לאחריו שלש פסיעות בכריעה אחת. ובעודנו כורע, קודם שיזקוף, יטה ראשו לצד שמאלו, כמי שבא ליפטר מרבו, ואחר כך לימינו. דאמ' ר' יהושע בן לוי, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן כאלו לא התפלל. כדגרסי' במ' יומא נותן שלום לשמאלו תחלה, שהוא ימין השכינה, שהיא כנגדו. וכשאומר הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימין. ובמקום שכלו שלש פסיעות, יעמוד ולא יחזור מיד למקומו, דאיתמ' משמיה דרב מרדכי, כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו, התם איבעי ליה למיקם. משל לתלמיד שנפטר מרבו, שאם חוזר מיד, דומה לכלב שב על קאו. שסופו הוכיח על תחלתו, שלא פסע לאחריו כדי ליפטר מרבו, הואיל וחוזר אליו מיד. וכתב הרב ר' יהודה ז\"ל ן' גיאת ושלש פסיעות צריכין להיות כל אחת ואחת מהן שיפסיע בה בשתי רגליו, לא שיעשה פסיעה ברגלו אחת, ופסיעה שניה ברגלו אחרת, שלישית ברגלו שפסע בה פסיעה ראשונה. אלא שצריכות להיות כל פסיעה ופסיעה בשתי רגליו, כדי שיצא בכל השלש פסיעות הארבע אמות של תפלה, שהיא רשות השכינה, ואז דומה לעבד שנפטר מרבו.",
+                "ואם בא לשחות אחר כל ברכה מהאמצעיות, מלמדין אותו שלא ישחה, כדי שלא יעבור על תקנת חכמים. אבל כהן גדול שוחה בסוף כל ברכה וברכה ובראשה. שכל מי שהוא גדול מחבירו יש לו להכנע לפני הקב\"ה יותר מחבירו, שנא' (ישעיהו מ, ד) וכל הר וגבעה ישפלו. וכשישחה אחר הברכות שראוי לו לשחות, צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. דאמ' ר' תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי, המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. פי' שיהיה בולטין כל הקשרים שבפרקי חוליותיו. עולא אמר, עד שיראה איסר כנגד לבו, פי' רבי שלמה עד שיראה שני קמטין, אחד למעלה מן הלב ואחד למטה, וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האיי גאון ז\"ל פי' שיכוף ראשו כאגמון עד שיראה איסר שמונח כנגד לבו. פי' איסר דינר. ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך. אמ' רבא והוא דמצער ליה. פי' שניכר שהוא רוצה לכרוע ואינו יכול, כגון שהיה שמן ביותר או חולה או זקן. וכשיכרע יכרע בברוך, וכשיזקוף יזקוף בשם. מאי טעמא, אמ' שמואל, דכתי' (תהלים קמה, יד) ה' זוקף כפופים. רב ששת כי כרע, כרע כחיזרא, כי זקיף, זקיף כחויא. פי' חיזרא, שבט שמשליך אדם מידו ונופל בקרקע, כך יכרע במהירות. פי' כחויא זוקף ראשו מעט מעט, כמו נחש. ורב האיי ז\"ל פי' חיזרא, שהוא ממין הקוצים וראשו כפוף. וכן צריך לכרוע. ומשחה ראשו, ולא יכרע מאמצעות מתניו וישאר ראשו זקוף. ויזהר לכרוע במודים, כדגרסינן בפרק קמא דבבא קמא שדרו שלא אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים. מדה כנגד מדה. פי' היה לו לכרוע במודים ולזקוף כנחש, ומפני שלא עשה כן נעשה שדרו נחש.",
+                "והמתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי. והמתפלל יחיד, אם רצה להאריך בתפלתו, אפי' כל היום כלו, הרי זה משובח. והתניא ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו. אמ' ר' יהודה, כך היה מנהגו של ר' עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני כולן, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני כריעות והשתחויות.",
+                "ובשעת הדחק שאינו יכול להתפלל י\"ח ברכות, מתפלל מעין שמונה עשרה, והוא הביננו. אומר בתחלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך אומר הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכך, ומול את לבבינו ליראתך, [מרבה] לסלוח היה לנו, להיות גאולים, ורחקנו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך. והנפוצים מארבע כנפות תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידך. וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא תענה, טרם נדבר אתה תשמע. כי אתה ה' פודה ומציל, ועונה ומרחם, בכל עת צרה וצוקה, בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואומר רצה ומודים ושים שלום, וצריך לאומרה מעומד. ובכל ימות החול יכול להתפלל אותה, חוץ מבימות הגשמים, שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבת ויום טוב, שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. והני מילי בשעת הדחק, כגון שהיה בדרך או כיוצא בו. וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת. אבל שלא בשעת הדחק אין לומר אותה.",
+                "תפלה קצרה. ההולך במקום סכנה, כגון מקום גדודי חיות ולסטים, יתפלל תפלה קצרה, וזהו נוסחה",
+                "צרכי עמך ישראל רבים ודעתן קצרה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה. בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואינו אומר לא שלש ראשונות ולא שלש אחרונות. ואומרה כשהוא מהלך, וכשיגיע למקום השקט, צריך להתפלל פעם אחרת.",
+                "תפלת הדרך. אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין צריך לאומרה אלא אם יש לו לילך פרסה או יותר, אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך. ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללין בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. וצריך לאומרה בלשון רבים ומעומד. ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום. וזה נוסחה.",
+                "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותסמכנו לשלום, ותביאנו למחוז חפצנו בשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו, כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים. בא\"י שומע תפלה.",
+                "המשכים לדרך בבקר, קודם תפלת שחרית, יתפלל קודם, ואם בערב, מתפלל מנחה קודם, והב\"ה מצליח דרכו. כדגרסינן בפרק היה קורא כל המתפלל ויוצא לדרך, הב\"ה עושה לו חפצו, שנא' (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך. ראשי אותיות צל\"י. וישם לדרך פעמיו, ויתן לעני פרוטה, וצדק זו תפלה, שנא' (תהלים יז, א) תפלה לדוד שמעה ה' צדק. ר\"ל שהמתפלל עומד לפני הב\"ה כדל המבקש צדקה.",
+                "היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה, יתפלל בדרך דרך הילוכו, בין היה הולך ברגליו בין היה הולך על החמור. ואינו צריך לירד מעל החמור ויתפלל, ואפי' יש לו חבר לשמור חמורו במקום סכנה. שאם יעמוד ויתפלל, יאחר, ויהיה לבו טרוד, ולא יוכל לכוין. והוא הדין אם היה יושב בספינה או על גבי קרון. ואפי' אין פניו כנגד ירושלם. ויש מחמירין לעמוד באבות.",
+                "היה עומד בתפלה ואמ' מוריד הגשם בימות החמה, מחזירין אותו, מפני שאין הגשמים סימן ברכה בימות החמה, שנא' (שמואל א יב, יז) הלא קציר חטים היום וגו'. ובלבד שלא הזכיר טל כלל, שהטל לעולם סימן ברכה. וחוזר לראש הברכה. ואם סיים הברכה, חוזר לראש התפלה, דשלש ראשונות חשובות כאחת. אבל אם אמר מוריד הטל בימות הגשמים, אין מחזירין אותו, שהטל לעולם סימן ברכה. ואם שאל מטר בברכת השנים בימות החמה, מחזירין אותו. ואם לא שאל מטר בברכת השנים בימות הגשמים, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. מה שאין כן בהזכרה. שאם זכר טל בהזכרה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, מחזירין אותו, מפני ששלש ראשונות הן ברכות של שבח. ואם טעה באחת מהן, אין לו תקנה, אלא אם חוזר לראש.",
+                "טעה בשלש ראשונות, חוזר לראש. טעה באמצע ברכה של אמצעיות, אם נזכר באיזו ברכה טעה, חוזר לראש הברכה שטעה בה, ואם אינו יודע באיזו ברכה טעה, חוזר לאתה חונן. ואם לא נזכר עד שסיים שומע תפלה, חוזר לראש. טעה בשלש אחרונות, חוזר לרצה. ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו, חוזר לראש. טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה בערבית, אין מחזירין אותו, מפני שאין מקדשין את החודש אלא ביום. אבל טעה בשחרית ובמנחה, מחזירין אותו, וחוזר לרצה, אם לא עקר את רגליו, ואם עקר את רגליו, חוזר לראש.",
+                "ושליח צבור שטעה ולא אמר של ראש חודש בשחרית, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור ומפני שתפלת מוסף לפניו. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חודש במנחה, מחזירין אותו. טעה ולא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים, אין מחזירין אותו, כדגרסינן בתוספתא דברכות כל יום שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים, ערבית שחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע והודאה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. טעה והתחיל להתפלל שמונה עשרה בשבת, גומר אותה ברכה שנזכר בה, ומתחיל של שבת, בין שזכר בברכת אתה חונן או באחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית מוסף ומנחה. והוא הדין בימים טובים וראשי חדשים. טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בהודאה בחולו של מועד, חוזר לרצה, ואם עקר את רגליו חוזר לראש. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים. טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים, אע\"פ שעבר יומו. טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים. ובכולן מתפלל בראשונה של חובה, והשנייה של תשלומין. אבל אם שכח שתי תפלות זו אחר זו, ונזכר בתפלה השלישית, אין לראשונה תשלומין. טעה ולא התפלל מוסף, אין לה תשלומין. ומה שאמרתי שיש לתפלה תשלומין, הני מילי אם שכח או טעה או נאנס, אבל אם הזיד, הרי זה אין לתפלתו תשלומין, ועליו הכתוב אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. כדגרסינן במ' חגיגה בפרק קמא איזהו מעות שאינו יכול ליתקן, זה שבטל קרית שמע ותפלה שחרית וערבית. ומ\"מ אם רוצה להתפלל תפלת נדבה, יש לו שכר תפלה דרחמי. טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה בשביל ערבית, והשניה של תשלומין בשביל מנחה. טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל מוצאי שבת שתים. בראשונה יזכיר הבדלה בחונן הדעת, מפני שהוא של ערבית, ובשניה, שהיא של תשלומין, לא יזכיר. ואם לא אמ' הבדלה בחונן הדעת בראשונה ואמ' בשנייה, שנייה עלתה לו בשביל ערבית, ראשונה לא עלתה לו, וחוזר ומתפלל לתשלומי מנחה. אמ' בשניהם הבדלה בחונן הדעת או לא אמ' בשניהם, אין צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת, מפני שצריך להבדיל על הכוס. ואם טעה גם בכוס, כגון שטעם קודם שהבדיל, צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל, אע\"ג דקיימא לן טעם מבדיל, פי' שיכול להבדיל על הכוס. הני מילי שהבדיל בתפלה, אבל זה שלא הבדיל בתפלה וטעם קודם שהבדיל על הכוס, צריך לחזור ולהתפלל.",
+                "שליח צבור שדילג בברכת המינים מסלקין אותו מיד, שמא מין הוא. אבל אם התחיל אותה וטעה בה, אין מסלקין אותו. וגרסי' בירושלמי לא אמ' ש\"צ שתים או שלש ברכות, אין מחזירין אותו, חוץ ממי שלא אמ' תחיית המתים, שמא כופר בתחיית המתים הוא, לא אמ' ומכניע זדים, שמא מין הוא, ובונה ירושלם, שמא אינו מאמין בביאת המשיח ומין הוא. וכשמסלקין אותו, העומד במקומו מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה. ואם היה הטעות בג' ראשונות, חוזר לראש, בשלש אחרונות, חוזר לרצה. טעה ש\"צ כשהיה מתפלל בלחש, אינו חוזר ומתפלל שנייה, מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם.",
+                "שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש, או טעה בדבר שצריך לחזור ולהתפלל, יכול לכוין דעתו מתחלה ועד סוף, תיבה בתיבה, וישמע משליח צבור כל התפלה, ויוצא ידי חובתו. ואע\"פ דגרסינן במ' ראש השנה שליח צבור אינו פוטר אלא האנוסין ושאין יודעין ושאין יכולין לבא לבית הכנסת, אפי' הכי יש הפרש בכאן, הואיל והתפלל כבר אלא ששכח ולא הזכיר, מוציא אפי' הבקי.",
+                "וחוזר ש\"צ בתפלה בקול רם, להוציא את מי שאינן יודעין להתפלל ידי חובתן. והשומע חייב לענות אמן על כל ברכה וברכה, וצריך לכוין את לבו לידע על איזו ברכה הוא עונה אמן. ויש לו בזה שכר כפול, כמי שמתפלל שתי תפלות זו אחר זו. ואמ' הרא\"ש ז\"ל שאומרים על כל ברכה וברכה ששומעין ברוך הוא וברוך שמו, וזהו שאמ' משה רבינו ע\"ה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ואין שליח צבור רשאי לחזור התפלה עד שיסיימו כל הקהל להתפלל, כדי שיענו אמן אחר כל ברכה וברכה, אלא אם כן הוא בשעת הדחק, כגון שהיה במקום סכנה או שעבר זמן תפלה. לאלו חוזר שליח צבור התפלה כשהעם מתפללין, ומתפללין עמו מלה מלה עד מחיה המתים, ואומר קדושה ועונין אחריו, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "וגרסי' בספרי אמונים נוצר ה', אלו העונים אמן באמונה. אומר ש\"צ בא\"י מחיה המתים, והן עונין אמן, ועדין לא ראו תחיית המתים. אומר ש\"צ גאל ישראל, והם עונים אמן, ועדין לא נגאלו. וא\"ת נגאלו, הרי חזרו ונשתעבדו, ומאמינין שעתיד הב\"ה לגאלם. אומר ש\"צ בונה ירושלים, והם עונין אמן, ועדין היא בחורבנה, ומאמינין בהב\"ה שעתיד לבנותה.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה. והיה אם שמוע תשמע, הלכה, אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה, מהו שיענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. למדנו רבינו אם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו, יענה. למה, שאין גדול לפני הב\"ה יותר מאמן שישראל עונין. אמ' ר' יהודה בר סימון אמן זה יש בו שלשה אספליאות, שבועה, קבלה, אמונה. שבועה מנין, דכתי' (במדבר ה, כא) והשביע הכהן את האשה וגו', וכתי' (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן. קבלה מנין, דכתי' (דברים כז, כד) ואמר כל העם אמן. אמונה מנין, דכתי' (מלכים א א, לו) ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה'. א\"ר יודן כל העונה אמן בעולם הזה, זוכה לענות אמן לעתיד לבא.",
+                "וגרסי' במדרש מה אק\"ב, אמן קדיש, ברכו. אמ' בלעם הרשע. היאך אוכל לקללם, והם אומרים בכל יום כמה אמנים וקדישים וברכו.",
+                "ולא יענה אמן חטופה, פי' כאלו נקודה בחטוף, וי\"א שלא יחטוף לענות אמן קודם שיסיים המברך, ולא אמן קטופה, פי' שאינו מחתך האותיות, ולא אמן יתומה, פי' שלא שמע הברכה מפי המברך דתניא אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה, ולא יזרקנה מפיוח, פי' שלא ימהר לאומרה שלא בכונה. בן עזאי אומר האומר אמן חטופה, יתחטפו ימיו, קטופה, יתקטפו ימיו, יתומה, יהיו בניו יתומים, קצרה, יתקצרו ימיו, ארוכה, מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי, דאמ' רב חסדא, אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיענה אמן מפי רוב העונין, אבל אם כלה אמן מפי רוב העונין, אפי' יש עדיין מיעוט שמאריכין, אין צריך להמתין להם, כיון שמאריכין יותר מדאי. א\"ר שמעון בן לקיש כל העונה אמן בכל כחו, פי' בכל כוונתו, פותחין לו שערי גן עדן, שנא' (ישעיהו כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תיקרי אמונים אלא אמנים, ר\"ל שאומרים אמן. מה הוא אמן, א\"ר חכינאי, אל מלך נאמן. וגרסי' במדרש כל הזהיר לענות אמן בעולם הזה, זוכה ועונה אמן לעולם הבא. ועל זה אמ' דוד ע\"ה ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעולם הזה ואמן בעולם הבא. הרי שכל העונה אמן, זוכה לשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו, לא היו עונין אמן, אבל הגבולין שאין רשאין להזכיר את השם המיוחד ככתבו, מזכירין אמן במקום השם. וכל המזלזל באמן עונשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אופל, שהוא שאול תחתית. ועל זה אמר ירמיהו הנביא ע\"ה, על אותן המזלזלין לומר אמן, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות. אמן בגימטריא כמנין מים חסר אחת.",
+                "ואחר שיסיים ש\"צ ברכה שנייה יאמר קדושה, ועונין הקהל קק\"ק וכו'. פי' קדוש קדוש קדוש, קדוש בחסד, קדוש בדין, קדוש ברחמים. קדוש בחסד, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם. פי' השוה כבודו לכבוד הכהן, ומלך שהשוה כבודו לכבוד עבדו, הרי זו מדת חסידות. קדוש בדין, שנא' (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני [ה'] ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וסמיך ליה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, הרי שסמך הדין לכי קדוש אני. קדוש ברחמים, שנא' (ויקרא יא, מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני. סמך יציאת מצרים לכי קדוש אני, לפי שהוציא הב\"ה את אבותינו ממצרים במדת רחמים, שנא' (שמות ג, ז) ראה ראית את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, הרי רחמים, מה כתיב בתריה וארד להצילו מיד מצרים. ושלש מדות הללו הם לפני הב\"ה, שאם יחטאו ישראל לפני הב\"ה, יעשה עמהם חסד ומוחל עונותיהם. לפי' אנו אומרים בשלש עשרה מדות, מתנהג בחסידות, מוחל עונות עמו, מעביר ראשון ראשון. ואם יחטאו יותר מדאי עושה בהן דין, ואם יעשו תשובה, יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים. הא למדנו שהעונה קק\"ק בכל לבו, מודה שהב\"ה עושה חסד לאלפים ועושה דין ברשעים, ומודה ביציאת מצרים.",
+                "ונהגו לישא עיניהם למעלה בשעה שאומרים קק\"ק ונושאין גופן למעלה. וסמך למנהגם הא דגרסי' בספר היכלות ברוכים אתם לה', שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרין קק\"ק, ולמדו אותם שיהו עיניהם נשואים למרום לבית תפלתן ונושאין עצמן, כי אין לי הנאה בעולם באותה שעה שעיניהם נשואין בעיני ועיני בעיניהם. והב\"ה מתעלה כשישראל אומרים קק\"ק. וזו היא הקדושה שמקדשין אותו מלאכי השרת, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו וגו', וכתי' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר. ולפיכך אנו אומרים נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קדש וכו'. והב\"ה נוטל קדושה אחת לעצמו משלשה שאומרים קק\"ק, ונותן השתים לישראל ומקדשן בהם. כדגרסי' בויקרא רבה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, להב\"ה אחת ולישראל שתים. אמ' ר' אבין, משל לבני מדינה שעטרו שלש עטרות למלך, מה עשה, נתן בראשו אחת ושתים בראשן של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירים לפני הב\"ה שלש קדושות, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו וגו', וכתיב (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמ' וגו'. מה הב\"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה\"ד והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.",
+                "וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה. ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמ' לו, וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתיירא מן השחר. אמ' לו, לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני, אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשו. מסייע ליה לרב חננאל, דאמ' רב חננאל אמ' רב, שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנא' (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי למעלה. אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, והא איכא ברוך כבוד ה' ממקומו. אופנים הוא דקאמרי ליה.",
+                "וצריך אדם לכוין את לבו בשעה שאומר ש\"צ קדושה, ויחשוב בלבו המעמד הנורא שראה ישעיהו הנביא ע\"ה במראה השכינה והקדושה שהיו מקדשין אותו מלאכי השרת, דכתי' (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קק\"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.",
+                "וביום התענית מוסיף ש\"צ סליחות בברכת סלח לנו, ואומר עננו בין גואל לרופא, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ושנו חכמים יחיד שואל לצרכיו בשומע תפלה, ושליח צבור בין גואל לרופא, לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו, אבל הצבור קובעין.",
+                "וכשיגיע ש\"צ למודים שוחין עמו הצבור, כדגרסי' במ' ברכות ירושלמי, הכל שוחין עם ש\"צ בהודאה. ואומרים מודים דרבנן. וגרסי' במ' שוטה בשעה ששליח ציבור אומר מודים, העם מה הם אומרים.",
+                "מודים אנחנו לך, ה' אלהינו אלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותחננו ותקיימנו ותאסוף גליותנו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך. ובירושלמי חותם בא\"י אל ההודאות.",
+                "ואל ישוחו יותר מדאי. יחיד שהתפלל, והגיע ש\"צ למודים, והוא באמצע אחת מן הברכות, ישחה, אבל אם הוא בתחלת ברכה או בסופה, לא ישחה אלא באבות או בהודאה. ומטעם זה אין ליחיד להתפלל אלא א\"כ יכול לגמור קודם ש\"צ למודים, כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו כורע עם הצבור.",
+                "הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שישמע קדושה מפי שליח צבור, או יתחיל עם שליח צבור ויענה קדושה במקומה ומודים במקומו, ואין כאן הפסק. למדנו מזה שאין היחיד רשאי לענות קדוש ולא מודים ולא קדיש באמצע התפלה, ואם ענה הפסיק כאלו שח שיחת חולין, וגם אין לו לשתוק ולשמוע, משום דשומע כעונה דמי והוה ליה הפסק."
+            ],
+            "Birkat Kohanim": [
+                "<b>ברכת כהנים</b>",
+                "וכשמשלים ש\"צ הודאה, אם יש שם כהנים, נושאים את כפיהם, ואם אין שם כהנים, יאמר ש\"צ ברכת כהנים. ויאמר קודם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו', יברכך ה' וכו', עד ושמו את שמי על בני ישראל, ומסיים עושה שלום.",
+                "היו שם כהנים, והסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, נושאין כפיהם. וצריך שיהיו הקהל עשרה או יותר, והכהנים מן המנין, שאין נשיאות כפים בפחות מעשרה. וכל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבין נשיאות כפים, צריך לישא כפיו, ואם אינו נושא כפיו, עובר בשלש מצות עשה, והם כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי. והוא שיהיה בבית הכנסת בשעה שקורא השמש כהנים, כדכתיב (במדבר ו, כג) אמור להם, ומתרגמינן כדי יימרון להון.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל כהן שאין לו בת זוגו אסור לעבודה, משום דכתי' (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. אמ' ר' יצחק משום דלית שכינה שריא במאן דלא אנסיב, וכהנא בעי יתיר מכל עמא למשרי ביה שכינה. וכיון ששכינה שרויה על הכהנים, אז הם ראויים לברך את ישראל, לפי שהם חסידים וראוים לברך, כדא' וחסידיך יברכוך. כה תברכו ביראה, כה תברכו בענוה, כה תברכו בלשון קדש. אמ' ר' יהודה, בשעה שכהן נושא את כפיו למטה, כל הכתרים הקדושים של מעלה מתעוררים ומתתקנים לברך את ישראל. תאנא כהנא דפריש ידו בעי דלא יתחברון אצבעין דא בדא, כדי שיתפרש שמא קדישא באצבעותיו של כהן. א\"ר יצחק רצה הב\"ה שיתברכו העליונים בזכות התחתונים. אמ' ר' יהודה כל כהן דלא ידע רזא דא, ולמאן מברך, ומה היא ברכתא דמברך, לא ברכתא דיליה ברכתא, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם שפתותיו ישמרו דעת ותורה על פיו הרי הוא כהן וראוי לברך, ואם לאו הרי הוא כשאר העם. תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא, לא יפרוש ידו. ועובדא הוה בחד כהן דלא רחמי ליה עמא, וקם ופריש ידיה, ועד לא שלים איתעביד תלא דגרמי. מאי טעמא, משום דלא בריך בחביבותא. וקם אחורי ופריש ידיה ובריך. ואתקן ההוא יומא, דכל כהן דלא רחים לעמיה, או לא מרחמין ליה עמא, לא יפרוש ידוהי, דכתי' (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך. א\"ר יוסי, בשעה שהכהנים נושאים כפיהם אסור להסתכל בהם, לפי ששכינה שרויה על ידיהם.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור א\"ר יוסי יומא חד יתיבנא קמיה דר' אלעזר בר שמעון ואמרתי לו, מה ראה דוד ע\"ה שאמ' אדם ובהמה תושיע ה'. אדם תינח, בהמה למה. אמ' לי יאות שאלת. זכו אדם, לא זכו בהמה. אמרתי לו, סוד הדבר אני צריך לדעת. אמ' לי, הקב\"ה קרא לישראל אדם כשם שקרא למלאכים אדם, כדא' ודמות פניהם פני אדם, וקרא להם לישראל בהמה על שם התחתונים, כדא' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. לפי' אמר דוד ע\"ה אדם ובהמה תושיע ה', אם אדם כמלאכים מוטב, ואם לאו בהמה כתחתונים, אלו ואלו תושיע ה'. וכשישראל מתברכין למטה, הב\"ה מברך אותם למעלה, דכתי' (הושע ב, כג) אנכי אענה את השמים והם יענו את הארץ, וכתי' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ושמו את שמי על בני ישראל למטה, ואני אברכם למעלה. ולפיכך אומרים הכהנים יברכך ה' וישמרך. יברכך ה' למעלה, כדא' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל, וישמרך למטה, כדא' ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. יאר ה' פניו אליך למעלה, כדא' באור פני מלך חיים, ויחנך למטה, כדא' ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ישא ה' פניו אליך למעלה, כדא' כי אשא אל שמים ידי וגו', וישם לך שלום למטה, כדא' כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף.",
+                "ד\"א יברכך ה', זו ברכת פרי האדמה, ולדות האדם וולדות הבהמה. וכן הוא אומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. וישמרך מן הגייסות. וכן הוא אומר אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם, וסמיך ליה סביב רשעים יתהלכון, שהם הגייסות. יאר ה' פניו אליך, אלו טעמי תורה ודקדוקיה. וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, שיאריך אפו עליך בעת קצפו ויעשה עמך חסד. וכן הוא אומר חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד. ישא ה' פניו אליך, שאם יהיו עונותיך כנגד זכיותיך ביום הדין שיכרע לך כף מאזנים של זכיות. וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום בצאתך, שלום עם כל אדם. ר' חנינא סגן הכהנים אומר וישם לך שלום, בביתך. ר' נתן אומר שלום זה בן דוד, כדא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'. ד\"א וישם לך שלום, שיפטר מן העולם הזה בשלום ובשיבה טובה, שנא' (בראשית טו, טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה.",
+                "ואלה שאמרו ז\"ל שכל כהן שאינו נושא את כפיו עובר בשלש מצות עשה, דוקא שהיה בבית הכנסת כשחוזר שליח צבור התפלה והגיע לעבודה, והיה בבית הכנסת והסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, אבל אם לא הסכימו הקהל לעשות ברכת כהנים, או לא היה בבית הכנסת כשהגיע שליח צבור לעבודה, הרי זה אינו עובר.",
+                "ואלו שפסולין לישא כפיהם, מי שיש לו מום בידיו, כגון שהיו בוהקניות או עקומות, מפני שהעם מסתכלין בו, או שהיה זבלגן, והוא מי שרירו יורד על זקנו, או סומא באחת מעיניו. ואם היו בני עירו רגילין בו, ומכירין שהוא זבלגן או סומא, ישא כפיו. היו ידיו צבועות סטיס או פואה, לא ישא כפיו, מפני שמסתכלין בו. מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון אלו שאומרין לאלפין עינין ולעינין אלפין, וכיוצא בזה, לא ישא כפיו. קטון או גדול שלא נתמלא זקנו, לא ישא כפיו, בד\"א כשהוא לבדו, אבל עם אחרים ישא משידע לישא כפיו. כהן שהרג את הנפש אפי' בשוגג, לא ישא כפיו, דכתי' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. משומד לא ישא כפיו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' עשה תשובה, אבל רבינו שלמה ז\"ל ורבינו גרשום פסקו שיוכל לישא כפיו אם שב בתשובה. שכור לא ישא כפיו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא כפיו, שתאו בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אע\"פ שהיה מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים, לא ישא כפיו עד שיסיר את יינו מעליו. א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת כהן מברך, לומר לך מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין. לא היו בו דברים המונעים נשיאות כפים, אע\"פ שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו, נושא כפיו, שמצות עשה היא לכל כהן לישא כפיו, ואין אומרין לרשע, הוסף רשע והמנע מן המצות. ואל תתמה ותאמר, מה תועיל ברכת הדיוט. אין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהב\"ה, שנא' (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וכל כהן הנושא את כפיו הב\"ה מברכו, שנא' (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך.",
+                "ויחלוץ מנעליו בשעה שעולה לדוכן, שכן התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים לדוכן במנעליהם. ויטול ידיו עד הפרק כמו בעבודה. וכשמתחיל שליח צבור רצה, כל כהן וכהן שבבית הכנסת עוקר ממקומו לעלות לדוכן. ואפי' שלא יגיע שם עד שיסיים ש\"צ רצה, הואיל ועקר רגליו כשהתחיל רצה יכול לעלות, אבל אם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה. וכשעוקר רגליו לעלות אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ועולין לדוכן, ועומדין שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופין לתוך כפיהם, עד שמסיים שליח צבור מודים, ואז קורא להם כהנים, ומחזירין כלפי העם. ואם הוא אחד, אינו קורא, אלא הוא עצמו מחזיר פניו. ולא יפסיק שליח צבור לקרות כהנים, דהוי הפסק בתוך התפלה, אלא חזן הכנסת, פי' הממונה על צרכי בית הכנסת, קורא כהנים בקול רם, עד שמגיע ש\"צ לשים שלום. ואז מחזירין את פניהם כלפי העם ומברכין, בא\"י אמ\"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ופושטים ידיהם, וחולקין אצבעותיהם, על פי המדרש מציץ מן החרכים, ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם. ומכוונין לעשות חמשה אוירים, מבין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל ובין גודל לאצבע, לקיים מציץ מן החרכים. ושליח צבור מקרא אותם יברכך, והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ועונין הקהל אמן. וכן אחר פסוק שני. וכן אחר פסוק ג'.",
+                "וכשאומרים הכהנים יברכך, אומרים הצבור בלחש כל אחד ואחד בפני עצמו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. וכשאומרים ה', אומרים הצבור, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. וכשאומרים וישמרך, אומרים הצבור, שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני. וכשאומרים יאר, אומרים הצבור, ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני. וכשאומרים אליך, אומרים הצבור, אליך ה' נפשי אשא. וכשאומרים ויחנך, אומרים הצבור, חנני אלהים חנני כי בך חסיה נפשי. וכשאומרים ישא, אומרים הצבור, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. וכשאומרים ה', אומרים הצבור, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכשאומרים פניו, אומרים הצבור, ופנית אל תפלת עבדך ועמך ישראל. וכשאומרים אליך, אומרים הצבור, אליך נשאתי את עיני. וכשאומרים וישם, אומרים הצבור, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. וכשאומרים לך, אומרים הצבור, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. וכשאומרים שלום, אומרים הצבור, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.",
+                "וגרסי' בירושלמי הכהנים מברכין בקול רם, בקולו של רם, מלמד שהב\"ה משתף קולו עמהם. ד\"א במעולה שבקולות, לא גדול ולא קטון אלא בינוני. וגרסי' במדרש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן זכה שיהיו זרעו מברכין את ישראל תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, שנא' (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו [וגו']. את מוצא בפסוק זה ט\"ו תיבות וששים אותיות שיש בפסוקים של ברכת כהנים, שהם יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ויחנך חסר בלא ו\"ו. וגרסי' במדרש וידם אהרן, בשכר ענותנותו של אהרן ע\"ה זכה לברך את ישראל ברכת כהנים, שהם ששים אותיות, כמנין וידם.",
+                "ואחר שמסיימין הכהנים לברך את העם, מתחיל שליח צבור שים שלום. ואז הכהנים מחזירין את פניהם כלפי המקדש, ר\"ל כלפי ההיכל, ואומרים, רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ו[את] האדמה וגו'. ואינן רשאין להחזיר את פניהם עד שיאמר שליח צבור שים שלום. וכשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזרו אלא דרך ימין. אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, פי' אמן שעונין אחר ברכת מודים. ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שתכלה התיבה מפי המקרא. ואין הצבור עונין אמן עד שיכלה הפסוק מפי הכהנים. ואין ש\"צ רשאי לענות אמן אחר הברכה של כהנים, שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרותן, אם פסוק שני או שלישי. ובשעה שהכהנים מברכין את העם לא יביטו ולא יסיחו את דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה, כמי שהוא עומד בתפלה, והעם יכוונו את לבם לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. דתאני אהבה בריה דר' מנימין בר' חייא, עם שאחרי הכהנים אינן בכלל ברכה, אבל שלפניהם ומצדיהם אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ולאחריהם אם הם אנוסין, בכלל ברכה הם. דאמ' ר' שמלאי, בית הכנסת שכלה כהנים עולין לדוכן, למי מברכין לעם שבשדות.",
+                "אין נשיאות כפים אלא בשחרית במוסף ובנעילה, כמו ביום הכפורים ובמעמדות, אבל לא במנחה, הואיל ומצויה השכרות, שמא יהיה הכהן שכור, ואפי' במנחה של תענית גזירה אשאר ימים. והני מילי בתענית שיש בו נעילה, כמו ביום הכפורים ותענית צבור, שהמנחה היא בעוד היום גדול ויבא לטעות במנחה של שאר ימים, אבל תענית שאין בו נעילה, כגון ט' באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת המנחה סמוכה לשקיעת החמה, היא דומה לתפלת נעילה, ולא יבא לטעות במנחה של שאר ימים. הילכך יש בה נשיאות כפים.",
+                "הרואה חלום ואינו יודע מה הוא, יעמוד אצל כהנים בשעה שעולין לדוכן, ויאמר, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מהו. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו אחרים עלי, אם טובים הם, חזקם ואמצם, כחלומותיו של יוסף הצדיק, ואם צריכין רפואה, רפאם, כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחוליו. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע מרעה לטובה, כן תהפוך לי כל חלומותי לטובה, ותרצני ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי. ויכוין לסיים עם הכהנים כשעונין הצבור אמן. או יאמר כך, אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום. כדגרסי' במדרש יהי אור. תאני תנא קמיה דר' שמעון, האי מאן דמצעיר בחלמיה, ייתי בשעתא דכהני פרשי ידיהו, ולימא רבונו של עולם וכו', משום דההיא שעתא אישתכיחו רחמין בעלמין, ומאן דבעי רחמין על צעריה אתהפך ליה דינא לרחמי."
+            ],
+            "Tachanun": [
+                "<b>נפילת אפים</b>",
+                "ואחר שסיים ש\"צ התפלה בקול רם, נופלים על פניהם ומתחננים. ויהיה כל אדם זהיר עד מאד בנפילת אפים, ויאמר בה מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא. ויש בה כ\"ב פסוקים, כנגד כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא. וכל הזהיר במזמור הזה בנפילת אפים, ואומרו בכוונה בכל יום שיש בו נפילת אפים, ינצל מדינה של גיהנם. ורמז לדבר, שיש במזמור הזה כל האלפא ביתא חוץ משלש פסוקים, והם בו\"ק, עולין בגימטריא למאה ושמונה, כמנין גיהנם. כלומר אין כאן גיהנם. וגרסי' במדרש יהי אור בוא וראה כשאדם מתפלל תפלתו בכוונה, במעשה טוב, שהיא התשובה, ובדיבור טוב, שהיא כוונת הלב, ויקבל עליו עול מלכות שמים ויתעטף בציצית ויניח תפלין, הרי זה מקבל פני שכינה. ואם יפגום תפלתו במעשה ובדיבור, ונמצא פגום למעלה ולמטה, אוי לו למי שפוגם את תפלתו, ועליו הכתוב אומר, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי. וכיון שאדם מתפלל תפלתו כראוי, במעשה ובדיבור, הרי זה נדבק בעליונים, ומתברכין בשבילו עליונים ותחתונים, כדא' ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו, וכתי' בתריה, ויחי ויתן לו מזהב שבא. כי התפלה היא עץ חיים. תפל\"ה בגימטריא חמש מאות וחמשה עשר, ועץ חיים היא למחזיקים בה, ארבע מאות  ותשעים וששה, ותשע עשרה ברכות שהיא התפלה בברכת המינין, הרי חמש מאות וחמשה עשר, כמנין תפלה. לפי' כשיסיים אדם תפלתו ופורש, כאלו פורש מעץ חיים ויקרב למות. לפיכך נופל אדם על פניו אחר תפלתו בפישוט ידים ורגלים, כמה דאתמר, ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. ורזה דמלה, לפי שיש עונות שאין מתכפרין עד יום המיתה, כמה דאתמר, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ואדם שמתפלל שיתכפרו עונותיו, ולאחר שנדבק בעץ החיים, נופל על פניו כמת, כדי שיתכפרו כל עונותיו, כיצד. בתפלתו, שהיא עץ חיים, כבר נתכפרו לו עונותיו הראויים להתכפר מחיים, ובנפילת אפים, שדומה אדם למת, יתכפרו לו עונותיו הראויים להתכפר בשעת המיתה, והב\"ה מרחם עליו. אשרי אדם שיודע לרצות להב\"ה בתפלתו מעומד ובנפילת אפים. הרי שבנפילת אפים הב\"ה מכפר עונותיו של אדם.",
+                "ואחר שמסיימין, אומר שליח צבור, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה, אבינו מלכנו רחם עלינו, אבינו מלכנו חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך והושיענו, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. והטעם, לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו ע\"ה, דכתי' (דברים ט, ט) ואשב בהר, הרי תפלה בישיבה, וכתי' (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר, הרי תפלה בעמידה, וכתי' (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה', הרי תפלה בנפילת אפים. והואיל שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ואבינו מלכנו רגילים לומר אותו מימי ר' עקיבא. כדגרסי' במ' תענית פעם אחת גזרו תעניתא ולא נענו, ירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה וכו'. ירדו גשמים. וכיון שנענה בתפלה זו, תקנו לאומרו בכל יום ויום ובימי התשובה והסליחות. ואומר שליח צבור קדיש ואשרי וגו', ואחר כך למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וגו', ואחר כך ובא לציון, וסדר קדושה, ומתרגמין הקדושה ואומרים, ותשאני רוח, ומתרגמין אותו, ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד, ומתרגמין אותו. ונהגו לתרגם אותו, כדי שיבינו כל העם, כי אז היו כל העם מדברים ארמית. וצריך ליזהר עד מאד בסדר קדושה ולאומרו בכוונה, כדגרסינן בסוף מסכת שוטה אמ' ר' שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע בן לוי, מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה, ובכל יום מרובה קללתו מיום שלפניו, אלא אמאי קאים, אקדושא דסדרא ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא. ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ואחר כך אומר תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני וגו'. ובכל זמן וזמן משנין המזמור כפי ענין היום. ברכי נפשי בראש חדש, כאיל תערוג בחולו של מועד, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד בחנוכה, בפורים למנצח על אילת השחר, בשבעה עשר בתמוז אלהים באו גוים בנחלתך, בט' באב על נהרות בבל, בצום גדליה ובצום אסתר ובעשרה בטבת שיר מזמור לאסף אלהים אל דומי לך. ואחר שיאמר תפלה לדוד, יאמר ש\"צ קדיש יהא שלמא וכו'. ואומרין הציבור עלינו לשבח לאדון הכל. וכשיגיע לאל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר ואנו משתחוים, כדי שלא יהא נראה כאלו חוזר למעלה. ואומרים ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך. והולכים לבתיהם לשלום.",
+                "היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. דאמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, ואמ' אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל כ\"ש דפסע, שנא' (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ואמ' ר' זירא, מריש כי הוא חזינן לרבנן דקא רהטי בשבתא לפירקא, אמינא קא מחללי רבנן שבתא, כיון דשמעית להא דאמ' ר' תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת, דכתי' ( הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, אנא נמי הוה רהיטנא. והיוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, ויוצא מבית המדרש ונכנס לבית הכנסת, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא' (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.",
+                "בשני ובחמישי מתפללין כשאר הימים, ואחר שחוזר שליח צבור התפלה, אומר תחנונים. והטעם לפי שהם ימי רצון, לפי שארבעים יום של קבלת הלוחות, שהיו ימי רצון, עלה משה רבינו ע\"ה ביום החמישי וירד ביום שני, ולפיכך נהגו להתענות בשני ובה'. ואחר שישלים התחנונים, נופלים על פניהם, ואחר כך יאמר ש\"צ תחנה בקול רם, ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפך וכו', ועונין אחריו ה' אלהי ישראל וכו'. ואומר אם עונינו ענו בנו וכו', אבינו מלכנו וכו', ואנחנו לא נדע וכו', ואומר קדיש עד למעלה וכו', ואומר אל ארך אפים מלא רחמים וכו'. ומוציא ספר תורה ואומר גדלו לה' אתי, והקהל אומרים רוממו ה' אלהינו וכו'."
+            ],
+            "Torah Reading": [
+                "<b>קריאת ספר התורה</b>",
+                "ומשה רבינו ע\"ה תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי, בשביל שלא יתעכבו שלשה ימים רצופים מלשמוע דברי תורה. כדגרסי' במכילתא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו לפי שפרשו מדברי תורה שנמשלה למים. ולפיכך תקנו זקנים הראשונים שיהו קורין בתורה בכל שבוע ושבוע שלשה ימים, ועזרא תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשני ובחמישי בשחרית ובשבת בשחרית ובמנחה, ושיהו קורין שלשה, כהן לוי וישראל, ולא יקראו פחות מי' פסוקים. וגרסינן במסכת מגילה בפרק הקורא את המגלה, בשני ובחמישי ובמנחה בשבת קורין שלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, ואין מפטירין בנביא, ואין קורין פחות מי' פסוקים. יקראו השנים שלשה והאחד קורא ארבעה, והקורא הארבעה הרי זה משובח. ואי סליק עניינא בפחות מעשרה, כגון פרשת עמלק, שפיר דאמי. וגרסי' בסוף מסכת מגלה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, פי' בסדר אותו שבוע. תניא מקום שמפסיקין בשבת בשחרית, קורין במנחה ובב' ובחמישי ובשבת הבאה. והכהן קורא תחלה ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואם בא לחלוק הכהן כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו, ואפי' לנשיא, אין לו רשות לישראל שיקרא בתורה קודם כהן. ואפי' כהן עם הארץ קודם לישראל תלמיד חכם. אמ' אביי נקיטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה, כלומר שלא יקדים לוי לישראל, אלא הגדול קודם את חבירו. ואמ' אביי נקיטינן אין שם לוי, כהן קורא במקום לוי. כיצד, קורא כהן, ואחר שמסיים, ישאר במקומו ויברך פעם אחרת ויקרא, אבל לא יקרא כהן אחר במקום לוי, אלא אותו ראשון שעלה תחלה, שמא יאמרו הראשון פגום הוא. וכן לא יקראו שני לויים בהפסק ישראל ביניהם. ואם אין שם כהן, קורא ישראל במקומו. ואומר שליח צבור, פלוני במקום כהן, כדי שלא יטעו להאכילו חלות. אבל ישראל הקורא במקום לוי, אין צריך לומר במקום לוי, דמעשר ראשון מותר לישראל, ועוד שאינו מצוי.",
+                "וכתב הרב ר' יהודה אבן גיאת ז\"ל ואסור לשליח צבור לקרות בתורה עם הקראים, דאמרו רבותינו ז\"ל ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם.",
+                "וקריאה זו היא מצוה גדולה. וחייב הקורא לברך שתי ברכות, אחת לפניה ואחת לאחריה. לפיכך לא יברך אלא אדם שיודע לקרות ולדקדק, ולא יקרא אלא המברך, ולא יקרא הקורא בלא ברכות, ולא יברך המברך אלא אם כן קורא, והמברך הוא הקורא. ושליח צבור שאינו מברך לא יקרא כלל. ומי שאינו יודע לקרות, אסור לו לעלות לתיבה לקרות בתורה, אע\"פ שיודע לברך. ואין לו לשליח צבור אלא לאחוז בספר תורה ולהראות לקורא מאיזה מקום יתחיל. ומי שאינו יודע לקרות ועולה לקרות הרי זה חוטא בנפשו. ושאר העם שומעים ואינן קורין עמו, שנא' (נחמיה ח, ג) ואזני כל העם אל ספר התורה.",
+                "אמר המחבר ולא נהגו כן, אלא העולה יקרא בנחת, ושליח צבור קורא עמו בקול רם. ומנהג זה ראו כמה רבנים וכמה גדולים ואנשי מעשה ולא הקפידו.",
+                "בשבת בשחרית קורין שבעה, כהן ולוי, ואחר הלוי תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור, ואחריו תלמיד חכם הראוי למנותו, ואחריו ראש הכנסת והעם. אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. פי' הקורא בתורה צריך לקרות נגד סוף הפרשה, ואם משייר ממנה, לא ישייר פחות משלשה פסוקים, שמא יאמרו לא קרו העולים אחריו כי אם שני פסוקים בלבד. ולא יתחיל מג' פסוקים.",
+                "הקורא בתורה בצבור צריך לסדר אותה קודם תחלה שתי פעמים או שלשה בינו לבין עצמו. כההיא דר' עקיבא שקרא אותו ש\"צ לקרות בתורה ולא רצה, מפני שלא סידר אותה תחלה, ודרשה מפסוק זה, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. אז ראה א', ויספרה ב', הכינה ג', וגם חקרה ד', והדר ויאמר לאדם. ואינו רשאי לקרות עד שאומרים לו קרא. ולפיכך נהגו שיקרא ש\"צ לקורין בתורה. וכל הקורין מברכין לפניה ולאחריה. וצריך להיות זהיר בברכת התורה. כדגרסי' במ' נדרים בפרק ואלו נדרים, מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מבניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה. דאמר רב יהודה אמ' רב, מי החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת, ולא פירשוהו, עד שפירשו הב\"ה בעצמו, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, אמר רב שלא ברכו על התורה תחלה. וצריך לברך למקרא ולמדרש ולמשנה ולתלמוד ברכה ראשונה, בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן  לנו את תורתו בא\"י נותן התורה, ובה עשרים תיבות, וברכה אחרונה, בא\"י אמ\"ה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו בא\"י נותן התורה, ובה עשרים תיבות. רמז לארבעים יום שישב משה בהר כשקבל התורה. ופותח הספר קודם שיברך ואחר כך מברך. פותח ורואה וגולל ומברך. פי' לאחר שפתח חוזר וגולל ואז מברך וחוזר ופותח וקורא. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר פותח ורואה ומברך. והלכה כר' יהודה. ולאחר שקורא גולל ומברך. אין קורין בתורה בבית הכנסת בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין. אין קורין בחומשים בצבור. פירוש אם כתב חומש לבדו, אפי' בגלילה כספר תורה, אין קורין בו עד שיהיו כל החמשה חומשין ביחד.",
+                "ואסור לאדם לעזוב ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. כדגרסינן בפרק קמא דברכות ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ספר תורה כששליח צבור קורא בו בבית הכנסת ויוצא. ואפי' בין פסוק לפסוק אסור לצאת, אבל בין גברא לגברא מותר. ואסור לשוח כששליח צבור קורא בתורה בבית הכנסת, כדגרסי' במסכת מועד קטן בפרק אלו מגלחין כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדברי תורה, שנא' (נחמיה ח, ה) ויפתח עזרא הסופר את הספר ויקרא וגו', וכתיב (נחמיה ח ה, נחמיה ח ח) וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, שנא' (איוב לב, טז) עמדו לא ענו עוד. ואחר שמסיימין בקריאת ספר תורה גוללין אותו, והגולל אותו נוטל שכר כנגד כולם. ואומר קדיש עד למעלה, ותהלה לדוד, ולמנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה, וסדר קדושה. ומחזירין ספר תורה למקומו, ואומר קדיש תתקבל וכו', ואומר תפלה לדוד וגומר, ואומר קדיש יהא שלמא וכו'."
+            ],
+            "Mincha": [
+                "<b>תפלת המנחה</b>",
+                "תפלת המנחה זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד תשע שעות. ומנחה זו היא הנקראת מנחה גדולה. ומנחה קטנה זמנה מתשע שעות ומחצה ומעלה עד הערב. מן המשנה. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, שהוא אחת עשרה שעות פחות רביע שעה. ולא נפסקה הלכה לא כמשנה ולא כר' יהודה. הילכך הקובע זמנה עד הערב פוסק כמשנה, והקובע זמנה עד פלג המנחה פוסק כר' יהודה. והרשות ביד כל אדם בזה להתנהג כאיזה מהם שירצה, כמשנה או כר' יהודה.",
+                "וצריך אדם ליזהר מאד בתפלת המנחה, שהיא רצויה וחשובה לפני הב\"ה. שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, כדגרסינן במסכת ברכות אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו', ענני ה' ענני וידעו העם הזה וגו', וכתי' (בראשית מו, א) ותפול אש האלהים וגו'.",
+                "גדולה תפלת המנחה, שרוב הנביאים והחסידים היו רגילים להתפלל אותה בעונתה, אליהו הנביא ודניאל ועזרא, והב\"ה שומע תפלתן ועונה אותן. אליהו הנביא מנין, דכתי' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגומר, ונענה, דכתי' (מלכים א יח, לח) ותפול אש ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת העצים וגו'. דניאל מנין, דכתיב (דניאל ט, כ:כא) ועוד אני מדבר ומתפלל והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב, וכתיב (דניאל י, יט) ויאמר אל תירא דניאל איש חמדות, ר\"ל שמע הב\"ה תפלתך. עזרא מנין, דכתי' (עזרא ט, ד) ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד למנחת הערב, וכתי' (עזרא ט, ה) ובמנחת הערב קמתי מתעניתי. מלמד שנענה. והטעם, מפני שתפלת השחר זמנה ידוע, בבקר בקומו ממטתו ומתפלל מיד, קודם שיהיה טרוד בעסקיו. וכן במנחת ערבית זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל תפלת המנחה היא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו. לפיכך צריך לשים אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ויתפלל אותה. ואם עושה כן שכרו הרבה מאד. ולפיכך מנעו רבותינו ז\"ל לעשות מלאכת קבוע סמוך לה. דתנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, פי' להסתפר, עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון. ופירש ר' תם דוקא סעודה גדולה, כגון של מילה ונשואין ופדיון הבן ותספורת של בן אלעשה שהיתה כגון תספורת של כהן גדול. והרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל והר' ר' יונה ז\"ל כתבו דאפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור להתחיל. והמחמיר הרי זה משובח ותבא עליו ברכה. ואם התחיל באחת מאלו סמוך למנחה גדולה והגיע זמנה, אין מפסיקין. במה דברים אמורים, בשיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור, אבל אם אין שהות ביום, צריך להפסיק מיד ולהתפלל, כדי שלא יפסיד להתפלל מנחה בעונתה.",
+                "גדולה תפלת המנחה וחביבה לפני הב\"ה כקטורת, שנא' (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב.",
+                "בוא וראה כמה הקטורת לפני הב\"ה חביבה, שחבבה יותר מכל הקרבנות, וצונו להקריב לפניו שלשה עשר מיני קרבנות, וכולן היו קרבים במזבח אחד, ולקטרת מזבח בפני עצמו. ולא עוד אלא שהמזבח שהיו מקריבים עליו כל הקרבנות היה מצופה נחושת, ומזבח הקטורת היה מצופה זהב.",
+                "חביבה הקטורת, שבה נשתבח קרבן הנשיאים, שנא' (במדבר ז, יד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ועוד כי הסולת שהקריבו הנשיאים למנחה היה בכלי כסף, שנא' (במדבר ז, יט) קרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. אבל הקטורת הקריבו בכלי זהב, שנא' (במדבר ז, כ) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת.",
+                "חביבה הקטורת, שביום הכפורים היו מקריבים ארבעה עשר קרבנות, ולא היה כהן גדול שואל צרכיו וצרכי ביתו וצרכי הכהנים וצרכי ישראל אלא על הקטורת, שנא' (ויקרא טז, יג) ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת וגו'.",
+                "חביבה הקטורת, שהיא עוצרת את המגפה, שנא' (במדבר יז, יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים עליה אש מעל המזבח ותן קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, וכתי' (במדבר יז, יב) ויצא אהרן מלפני ה' וירא והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, וכתי' (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.",
+                "חביבה הקטורת, שעל בטלתה נענש אחז, שנא' (דברי הימים ב כט, ז) ויכבו את הנרות וקטורת אין להקטיר וגו'. והקטורת אינו באה על חטא כשאר הקרבנות. לפיכך אין היחיד מתנדב קטורת, כי אם הנשיאים, שהיה קרבן לפי שעה.",
+                "גדולה תפלת המנחה לפני הב\"ה ובה בחר מכל התפלות, שנא' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. אימתי אדם מתפלל ונפשו מתעטפת ברעב ביום התענית, הוי אומר בתפלת המנחה, כי בערבית עדין ליום אחד היא התענית, בשחרית עדין אינו זמן אכילה, אימתי אדם מתפלל ונפשו מתעטפת ברעב, הוי אומר בתפלת המנחה. ועוד שבתענית יכוין את לבו יותר בתפלת המנחה, מפני שהוא רעב ונענה ונפשו קצרה עליו, שנא' (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו.",
+                "וחייב אדם ליטול ידיו קודם כל תפלה. ובמנחה הולך לבית הכנסת, ואומר שליח צבור בקול רם אשרי, ואומרים הקהל תהלה לדוד בלחש. ונמצא אומר תהלה לדוד בכל יום שלשה פעמים, א' בשחרית בפסוקי דזמרא, ב' קודם למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה, ג' קודם תפלת המנחה, כדי לסמוך לה התפלה מיד. דאמ' ר' אלעזר בר אבינא, כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כמו שכתבנו למעלה. ואחר תהלה לדוד יאמר ש\"צ קדיש, ויעמדו מיד להתפלל במקומם שקבעו להם בבית הכנסת, ויתפללו שמונה עשרה. ואח\"כ חוזר ש\"צ התפלה בקול רם, ואומר קדושה בברכת אתה גבור. ואחר שיסיים ש\"צ התפלה נופלים על פניהם ומתחננין ואומרים אבינו מלכנו ואנחנו לא נדע, ואומר קדיש תתקבל, ואומר המזמור הראוי לשם, כמו שאפרש לקמן בע\"ה, ואומ' קדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Arvit": [
+                "<b>תפלת ערבית</b>",
+                "תפלת ערבית זמנה מיד אחר שקיעת החמה, שנא' (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה, כמו שכתבתי למעלה. וקרית שמע של ערבית זמנה משעת צאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, כרבן גמליאל, והלכה כמותו. ואם עבר זמן הנץ החמה ולא קרא קריאת שמע, בין מזיד בין שוגג בין אנוס, הרי זה ביטל קריאתה בזמנה, ואם היה שוגג או אנוס, יתפלל שחרית שתים, אבל אם היה מזיד, אין לו תקנה, ועל זה שנו חכמים מעוות לא יוכל לתקון, ומפ' בגמ' זה שביטל ק\"ש של ערבית וקרית שמע של שחרית. ומתפלל מיד אחר שיקרא ק\"ש, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. המתפלל ערבית עם הצבור, אם מתפללין קודם צאת הכוכבים, יתפלל עמהם, אבל לא יקרא ק\"ש עד צאת הכוכבים שהיא עונתה, ויתפלל עם הצבור, ואחר כך יקרא ק\"ש. ואם היו מתפללין בזמן צאת הכוכבים קודם קרית שמע, ואחר כך מתפלל כדרכו. נכנס לבית הכנסת בערבית, ומצא הצבור שקראו ק\"ש בברכותיה, יתפלל שמונה עשרה עם הצבור, ואח\"כ יקרא ק\"ש בברכותיה, מה שאינו רשאי לעשות כך בשחרית, מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה. קרא ק\"ש, בין בשחרית בין בערבית, בין בינו לבין עצמו בין בצבור, ונכנס לבית הכנסת והיו קורין ק\"ש, יקרא עמהם עד פרק ראשון.",
+                "וחייב אדם להקדים בעשיית כל המצות, כל מצוה ומצוה בשעה שתחול, אע\"פ שיש לו שהות ביום לקיימנה, כגון תפלת שחרית שזמנה עד ארבע שעות, ומנחה עד אחר עשר שעות פחות רביע, כר' יהודה, וערבית כל הלילה, כרבן גמליאל. אל יאמר עדין יש לי שהות להתפלל, אלא יתפלל מיד בשעה שתחול, שמא יארע לו אונס ולא יתפלל. כדגרסינן במ' ברכות בפרק ראשון חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ויאמר אלך לביתי אוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה, אלא אדם בא מן השדה בערב, הולך לבית הכנסת או לבית המדרש, אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, וקורא ק\"ש ומתפלל, ואחר כך אוכל ושותה, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וגרסי' בפרק קמא דמ' פסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות ומלין בבקר. וגרסינן במ' פסחים בפרק אלו דברים תניא ר' שמעון אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואיברים מצותן כל הלילה, ואין ממתינין להם עד שתחשך. וגרסינן במ' פסחים, בקרבן עולה ויורד, ר' יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה, שהרי מקריבין מיד הדל מיד עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא שעורה או כשבה.",
+                "ומברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ובבקר שתים לפניה ואחת לאחריה, שהן שבעה ברכות. כדגרסי' במ' ברכות ירושלמי ר' יוסי ב\"ר בון בשם ר' יהושע בן לוי על שם שבע ביום הללתיך.  וגרסינן במדרש תלים למנצח על השמינית מזמור לדוד, זש\"ה שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. א\"ר יהושע בן לוי אלו שבע ברכות שבקרית שמע של שחרית, א' יוצר אור, ב' אהבה רבה, אליבא דרב יהודה על שמיה דשמואל, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ג' שמע, ד' והיה אם שמוע, ה' ויאמר, ו' אמת ויציב, ז' גאל ישראל.",
+                "ואלו הן הברכות של ערבית. א' אשר בדברו. ב' אהבת עולם. על דעת הגאונים. וקורא ק\"ש. ואומר אמת ואמונה, והיא ברכה שלישית, ואם לא אמרה לא יצא ידי חובתו. כדגרסינן בפירקא קמא דמ' ברכות אמר רבא בר חנינא סבא משמיה דרב, כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו, שנא' (תהלים צב, ג) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ברכה רביעית השכיבנו. וסומך גאולה לתפלה. אע\"פ שאומר השכיבנו, ופסוקים שאומרים בלחש, עד יראו עינינו ועד תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו, וקדיש, אין זה הפסק, ודומה כגאולה ארוכה. והוא הדין בפסוק ה' שפתי תפתח שאומר אחר גאל ישראל, אינו מפסיק, וכגאולה ארוכה דמי. ויסמוך גאולה לתפלה ושכרו הרבה מאד. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ברכות א\"ר יוחנן איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, דכתי' (ישעיהו לח, ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי, שסמך גאולה לתפלה.",
+                "ד\"א שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר' אבין בשם ר' נחמיה אומר, אלו שבע מצות שאדם עושה בכל יום, ואלו הן, קורא ק\"ש שתי פעמים, ומתפלל שלשה פעמים, ואוכל ומברך שתי פעמים. ד\"א שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, על שם שבעה קדישים שאנו אומרים בכליום. אמ' ר' נחמן בשם ר' מונא, כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. ברכה שניה של ק\"ש של ערבית פותחת אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת וכו', ושל שחרית אהבת עולם אהבתנו וכו', וחלקו בה חכמים. אמ' רב יהודה אמ' שמואל, בשחרית אומר אהבה רבה אהבתנו ה' אלהינו וכו', ובערבית אומר אהבה רבה בית ישראל עמך אהבת. וחכמים אומרים כי בשחרית אומר אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו, ובערבית אומר אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת. ופסק רבי יצחק אלפסי ז\"ל בשחרית כחכמים. והגאונים הכריעו ביניהם, ותקנו לומר בשחרית אהבה רבה אהבתנו ה' אלהינו כרב יהודה על שם שמואל, ובערבית אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת כחכמים, כדי לצאת ידי שניהם. וחותם ברכה רביעית של קרית שמע של ערבית, המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו. ואומר ש\"צ קדיש עד למעלה, ומתפללין שמונה עשרה. ואחר שמסיימין את התפלה, אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ונהגו לומר פיטום הקטורת בבקר ובערב זכר למקדש. אבל השירות שהיו אומרים הלוים בבית המקדש לא נהגו לומר אותם כי אם בבקר, שהקרבנות היו מקריבים אותם בבקר ובערב, אבל השיר לא היתה מצותו אלא בבקר. ואפי' הכי יש מקומות שנהגו לומר שיר היום בשחרית ובמנחה ושיר של יום שלאחריו בערבית, לפי שהלילה הולכת אחר היום, שנא' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.",
+                "אלו הן השירות שהיו הלוים אומרים בבית המקדש. ביום ראשון היו אומרים, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה. בשני היו אומרים, שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד. בשלישי, מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל. ברביעי היו אומרים, אל נקמות ה'. בחמישי, למנצח על הגיתית לאסף הרנינו לאלהים עוזנו. בששי, ה' מלך גאות לבש, סימן לשם אלי. בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא, לעולם שכלו שבת ומנוחה, לחיי העולם הבא. כדגרסינן במ' ראש השנה בפ' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא, בראשון מהו אומר, לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מהו אומר, גדול ה' ומהולל מאד, על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם. בשלישי מהו אומר, אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, על שם שגלה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ברביעי היה אומר, אל נקמות ה', על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהם. בה' מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו, על שם שברא עופות ודגים לשבח שמו. בששי מהו אומר, ה' מלך גאות לבש, על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. בז' מהו אומר, מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת."
+            ],
+            "Bedtime Shema": [
+                "<b>קריאת שמע על המטה</b>",
+                "וחייב אדם לקרוא ק\"ש על מטתו בלילה כשיכנס לישן, דאמ' ר' יהושע בן לוי אע\"פ שקרא קרית שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מטתו. ודי בפרשה ראשונה, כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה את מקום, הנכנס ליישן אומר משמע עד והיה אם שמע תשמעו. אמ' ר' אלעזר כל הקורא קרית שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו, שנא' (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. א\"ר יצחק כל הקורא ק\"ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו, שנא' (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנא' (משלי כג, ה) התעוף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא מזיקין, שנא' (דברים לב, כד) ולחומי רשף.",
+                "ואחר שיקרא ק\"ש על מטתו עד ובשעריך הראשון, יאמר בא\"י אמ\"ה המפיל חבלי שנה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותעמידני לחיים ולשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון, וישלוט בי יצר הטוב ואל ישלוט בי יצר הרע. ותצילני מפגע רע ומחלים רעים, ואל יבהילוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מטתי שלימה לפניך. בא\"י המאיר לכל העולם כלו בכבודו.",
+                "ואומר יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי. ואומר ה' מה רבו צרי, עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. ואומר השכיבנו וכו'. ואומר ברוך ה' ביום, ברוך ה' בלילה, ברוך ה' בשכבנו, ברוך ה' בקומנו. ואומר ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש. ואומר ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם. בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת. יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום. הנה מטתו שלשלמה, ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כלם אחזי חרב, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. אתה סתר לי, מצר תצרני, רני פלט תסובבני סלה. אלהינו שבשמים, יחד שמך, וקיים שמך ומלכותך עלינו, לעולם ועד.",
+                "וגרסינן במדרש ארבעה לילות כתובים בנביאים ובכתובים, ובכולן רמז שחייב אדם לקרות ק\"ש בלילה על מטתו. ואלו הן, א' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כשם שחייב אדם לקרות ק\"ש בבקר, כך צריך לקרותה בלילה, לפי שהוא מאמין בהב\"ה, ומפקיד את נפשו בידו, ומקבל עליו עול מלכות שמים. ב' על משכבי בלילות בקש\"תי, ב'רכתי, ק'רית, ש'מע, ת'הלה, י'וצרי. ג' הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, שאו ידיכם קדש וברכו את ה', קד\"ש, ק'ראו ד'ודים ש'מע. ד' איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, אי\"ש, א'ומרים, י'שראל, ש'מע."
+            ],
+            "Shabbat Prayers": [
+                "<b>תפלות של שבת</b>",
+                "בערב שבת במנחה, מתפללין כשאר ימות החול, אלא שאין נופלין על פניהם, אפי' במנחה גדולה.",
+                "תפלת ערבית, מקדימין להתפלל אותה קודם משאר ימות החול, דארז\"ל עיולי יומא מקדימינן ליה, פירוש שמקדימין לשבות מבעוד יום. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוצאי שבת בצפורי. פי' טבריא היתה יושבת בעמק ובעוד יום היה נראה ערב והיו שובתין, ובצפורי היו מאחרין מוצאי שבת, מפני שהיתה יושבת על ההר, כדגרסינן במ' מגלה בפרק ראשון, למה נקרא שמו צפרי, מפני שהיא יושבת על ראש ההר כצפור, והיתה השמש נראית בה אפי' בשעת שקיעתה, והיה נראה להם יום, והיו מאחרין במוצאי שבת. ופירשו התוספות שמפלג המנחה, שהוא י\"א שעה פחות רביעי, יכול להדליק את הנר ולקבל עליו השבת בתפלת ערבית, ובלבד שימתין לקרות ק\"ש בעונתה, שהוא זמן צאת הכוכבים. ואין בזה מה שאמרו חז\"ל בהדלקת הנר, ובלבד שלא יאחר ובלבד שלא יקדים, שאין בזה הקדמה, כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה. ומשעה שהתפלל ערבית, אפי' מבעוד יום, אסור לעשות מלאכה, שהרי קבל עליו השבת מבעוד יום.",
+                "ונהגו בטוליטולה לומר והוא רחום כמו בחול, אע\"פ שלא התקינו רז\"ל לאומרו בערבית בחול כי אם על המלקות, לפי שהלוקין היו מלקין אותם בערבית כדי שיתכפר להם מה שחטאו כל היום, והיו אומרים והוא רחום אחר המלקות, ולכך התקינו לאומרו בערבית. ואין מלקות בשבת, ולא היה ראוי לאומרו. אפי' הכי נהגו לאומרו, מטעם שהתפלות במקום התמידין תקנום, ובשחרית ובמנחה יש תמידין שמכפרין, אבל בערבית, שאין תמיד לכפר, תיקנו לומר והוא רחום.",
+                "וקורין ק\"ש בברכותיה כשאר ימות החול וחותמין שומר את עמו ישראל לעד. ואומרים ושמרו את בני ישראל את השבת וגו', עד שבת וינפש. ואומרים ישמחו השמים ותגל הארץ וכו', וחותם המלך בכבודו חי וקיים תמיד וכו'. ואמרו בעלי הקבלה למה אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ במובאי שבת, לפי שהשבת זכר לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, והשבת דוגמות שני עולמים אלו, שהשבת עונג קדושה ומנוחה, עונג מעין העולם הזה, מנוחה וקדושה מעין העולם הבא. והעולם הבא נברא בי\"ה, והעולם הזה נברא בוא\"ו ה\"א, נמצא שם שלו יהוה שלם בשני עולמות. ולפיכך אנו אומ' בשבת, שהיא מעין שני עולמים אלו, ישמחו השמים, מעין העולם הבא, שהוא עולם הנשמות הנבראות משמי השמים העליונים, ותגל הארץ, מעין העולם הזה, שהוא ארץ ותבל. ולפי שהשם שלם בשני עולמות אלו, שהן מעין השבת, כמו שאמרתי, אומרים בליל שבת ישמחו השמים ותגל הארץ, ראשי אותיות יהוה, שבו נבראו שני עולמים, שהן מעין השבת.",
+                "ואסור לשוח משיתחיל והוא רחום עד שישלים התפלה של עמידה, בין בחול בין בשבת, אלא אם שואל שלום מפני היראה, כמו שכתבתי בברכות שמע של שחרית של חול. ואחר שחותם ברכות קרית שמע, אומר ש\"צ קדיש עד למעלה. ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם. ואומר אתה קדשת. ואומר ויכלו באמצע התפלה, כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי, אמר רב ואיתמא ר' יהושע בן לוי, אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו. ואמ' רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב\"ה במעשה בראשית, שנא' (שבת קיט:) ויכלו, וכתי' בלא וא\"ו, אל תיקרי ויכלו אלא ויכלו. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המתפלל ערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומ' לו וסר עונך וחטאתך תכופר. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו', וחותם מקדש השבת. ואומר רצה, ומודים, ושים שלום.",
+                "וחוזר ואומר ש\"צ ויכלו במקום רם מעומד, מפני שהוא עדות להב\"ה במעשה בראשית, דכתי' (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. פי' אין העדים מעידין אלא מעומד. ואומר ש\"צ ברכה אחת מעין שבע, שהוא מגן אבות בדברו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו, וחותם בא\"י מקדש השבת. והטעם שחוזר ש\"צ תפלת ערבית ליל שבת יותר משאר לילות, לפי שבליל שבת מזיקין מצואין. דתניא, לא יצא אדם יחידי בליל רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שמזיקין מצואין, ואגרת בת מחלת יוצאת עם י\"ח רבוא של מלאכי חבלה, ויש לה רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיח כל יומא, זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא, אמרה ליה, אי דלא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה רביעיות ולילי שבתות. והואיל ומזיקין מצויין בליל שבת, חוזר ש\"צ התפלה, כדי שיסיימו תפלתן העם שהיו בשדות ונשתהו לבא לבית הכנסת, מתערב ש\"צ בתפלה, כדי שיסיימו כלם ולא ישארו בב\"ה ויבאו לידי סכנה. ובשעה שש\"צ אומר ויכלו עם הקהל אל ישיחו כלל, כדגרסינן בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לאדם אחד אחרי מותו בחלום ופניו מוריקות. אמ' לו, מפני מה פניך מוריקות, אמ' לו, מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרים אותו, ובברכת מגן אבות, וביתגדל.",
+                "ונהגו בטלייטולה ג\"כ לומר קדוש בבית הכנסת בלילי שבתות ובלילי ימים טובים. אבל הר' יהודה ן' גיאת ז\"ל כתב, ומה שנהגו במקצת מקומות לקדש על היין בבתי כנסיות בלילי שבתות ובלילי ימים טובים, טעות הוא בידם, ואסור לעשות כן, לפי שהוא ברכה שאינה צריכה והזכרת השם שמים לבטלה. שאין קדוש אלא במקום סעודה. ואין ראיה מההבדלה שמבדילין על היין בבתי כנסיות. לפי שבכל מקום ששומע אדם הבדלה, יוצא בה ידי חובתו, בין במקום סעודה בין שלא במקום סעודה. אמ' רב נטרונאי גאון ז\"ל, וזה שמקדש בבית הכנסת ומטעים לכל הצבור, לא יצאו ידי חובתן באותה טעימה, שהלכה היא אין קדוש אלא במקום סעודה, אלא משום רפואה היא שנותנין מן היין על עיניהם מי שאין להם יין בבתיהם והם צריכים לאותו יין שבבית הכנסת. ואם יש בבית הכנסת אורחים, כ\"ש שיקדש בשבילם. יראה שאם אין בבית הכנסת אורחים, או אם אין הצבור צריכין לאותו יין לרפואה, שהיא ברכה לבטלה. וצריך להיות היין שמקדשין עליו יין משובח, משום מצוה מן המובחר. ומנא לן דעל יין מקדשין. דאמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח, דשתו ליה, אלהים במה משמח, הוי אומר בשירה. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי יין שריחו רע, ולאפוקי נמי מגולה ושל שמרים, מפני שהוא פחות ואינו חשוב, שנא' (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו'. אבל יין מגיתו כשר, דאמ' רב, שוחט אדם אשכול של ענבים, ונותן בתוך הכוס, ואומר עליו קדוש היום. וכן הלכתא. ונוהגין לשנות בלילי שבתות אחר הקדוש משניות במה מדליקין, לפי שיש בה מיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ולא נהגו לאומרו בלילי יום טוב שחל להיות בשבת.",
+                "תפלת שחרית",
+                "משכימין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות ופרשת הקרבנות. ואומר וביום השבת ומשניות איזהו מקומן. ומוסיפין מזמורים, לפי שאין בו ביטול מלאכה. ואומר ברוך שאמר, ומזמור לתודה, ומזמור שיר ליום השבת, ויהי כבוד ה' לעולם, וזמירות של חול, ושירת הים. ואחר כך אומר נשמת כל חי, מפני שיש בו מענין יציאת מצרים, ולפיכך סמכוהו לשירה, וחותמין בישתבח. ואומר ש\"צ קדיש, וברכו, וקורין ק\"ש בברכותיה. ומוסיפין בברכה ראשונה שבח ותהלה להב\"ה, והוא אל אדון על כל המעשים. ויזהר בו מאד, שיש בו אלפא ביתא, מאל אדון עד תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני קדש. ואחר שקורין ק\"ש, אומרים אמת ויציב, וחותם גאל ישראל. ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע, והוא ישמח משה, ויש בו חמשים וחמשה תיבות, כנגד חמשים וחמשה אותיות שיש מאך את שבתותי עד ויתן אל משה ככלותו. והתקינו לומר בתפלה בעמדו לפניך על הר סיני, לפי שפרשת ויתן אל משה סמוכה לפרשת ושמרו בני ישראל את השבת. ותיקנוה לפי שכשהיו אבותינו במצרים, וראה משה רבינו ע\"ה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ונתנו לו. בחר ביום השביעי. וכאשר נגאלו ונצטוו על השבת, שמח משה שהוא בחר בו קודם כשהיו במצרים, ולפיכך אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו. ויש מפרשים משום הא דכתי' (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב\"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, והודיעם, ועל כן תיקנו לומר ישמח משה.",
+                "ובתפלות של שבת יש שבע ברכות, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי בפ' סדר תעניות, שבעה של שבת מנין, א\"ר יצחק כנגד שבעה קולות שיש במזמור הבו לה' בני אלים, א\"ר יודן ענתוריה כנגד שבעה הזכרות שכתובין במזמור שיר ליום השבת. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה במקומה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא וכו', ואומר אתה הראת לדעת וכו', ומוציא ספר תורה. וטעם אתה הראת לדעת, שנאמר על קבלת התורה שניתנה בשבת. וקורין בפרשה שבעה, אין פוחתין מהם, אבל אם רצה להוסיף עליהם הרשות בידו. ומפטירין בנביא מענין הפרשה. ואין פוחתין בהפטרה מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, שאין פוחתין לכל אחד משלשה פסוקים, אבל אם נשלם ענין ההפטרה בפחות מעשרים ואחד פסוקים, כגון עלתיכם ספו על זבחיכם, שפיר דאמי. ותקנו למפטיר שבעה ברכות, כנגד שבעה אנשים שקראו בתורה, שלשה קודם ההפטרה, שהן שתים שמברך על ספר תורה לפניו ולאחריו, ברכה ראשונה של הפטרה, הרי שלש ברכות, וארבעה אחר ההפטרה, הרי שבעה ברכות. ואם חל להיות ראש חודש בשבוע הבא, אומר ש\"צ יהי רצון לכונן את בית חיינו, לפי שאין קביעות החדש אלא בזמן שבית המקדש קיים. ואומר יהי רצון לקיים לנו את כל חכמי ישראל, לפי' שעל פי' ב\"ד הגדול היו קובעין החדש, והשאר, לרחם על פליטתנו ושנשמע ונתבשר, בקשה בעלמא נינהו. ואומר ש\"צ אשרי, ואומר אותו הצבור בלחש. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים,  ויש בו שמונה עשרה אזכרות, כנגד תפלת שמונה עשרה שמתפללין בחול, ולפי שאין מתפללין אותה בשבת תקנו לומר המזמור הזה. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין תפלת מוסף.",
+                "תפלת מוסף",
+                "תפלת מוסף, שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וקדושת השם באמצע, והיא למשה צוית. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה רבה, והיא כתר. ותקנו לומר בה פסוק שמע ישראל, מפני שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא לקרות קריאת שמע, ותקנו לאומרו בקדושה רבה, כדי שלא ישתכח, והיו מכוונים את לבם בו. ואחר שמשלים ש\"צ תפלה, אומר קדיש תתקבל יהא שלמא, ושונין משניות פרק אחד, ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן. וזמן תפלת המוסף מיד אחר תפלת שחרית. יכול להתפלל עד סוף שבע שעות שהוא זמנה. ואם שכח ולא התפלל מוסף עד שעבר כל זמנה, יתפלל של מנחה קודם, ואחר כך של מוסף, שתפלת המנחה תדירא. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואע\"ג דתנן ושל מוספין כל היום, אפי' הכי בגמ' ובתוספות קיימא לן שמצותה עד סוף שבע שעות. ואסור לאכול עד שיתפלל תפלת מוסף, אבל לטעום או לשתות מים מותר קודם תפלת המוספין, דקיימא לן בגמ' שאין הלכה כרב הונא דאמ' אסור לטעום קודם תפלת המוספין.",
+                "תפלת מנחה",
+                "תפלת מנחה, אומר ש\"צ אשרי, וסדר קדושה, וקדיש, ואומר פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו', כדגרסי' במדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתי' בתריה (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'. ומוציאין ספר תורה, כדגרסי' בירושלמי עזרא תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבתות בשחרית ובמנחה, ובימים טובים בשחרית, ובשני ובחמישי. וקורין בו שלשה, כמו שכתבתי למעלה. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, והיא אתה אחד וכו'. ויש בו ד' וחמשים תבות, כנגד ארבעה וחמשים תיבות שיש בפרשה זכור את יום השבת עד ויקדשהו.",
+                "וגרסי' במכילתא ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שלשה מעידין זה את זה, הב\"ה וישראל ושבת. הב\"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. הנה בפסוקים האלה שמו של הב\"ה וישראל מעידין שברא הב\"ה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ישראל ושבת בהב\"ה שהוא אחד, שנא' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים, וכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. הנה שישראל ושבת מעידין בהב\"ה. הב\"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות, שנא' (שמות יט, ה) והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. הנה שהב\"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות. ולפי' תקנו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שהב\"ה אחד ושבתו אחד וישראל עמו ונחלתו יחידים באומות.",
+                "ולמה תיקנו בשבת ארבעה ענייני תפלות, אתה קדשת בערבית, ישמח משה בשחרית, למשה צוית במוסף, אתה אחד במנחה, כל אחת בפני עצמה, וביום טוב לא תקנו כי אם תפלה אחת לארבעתן, אתה בחרתנו, מפני שארבע תפלות של שבת תקנום כנגד ארבע שבתות. אתה קדשת, כנגד שבת בראשית שנשמע מתוכו, ישמח משה, כנגד שבת של מתן תורה, שהתורה נתנה בשבת, למשה צוית, כנגד שבת של גלות, ולפיכך אנו מבקשים מאת הב\"ה לקבץ את נפוצותינו ולבנות בית מקדשו ולשכלל היכלו בתפלת למשה צוית, ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו וגו'. ואתה אחד, כנגד שבת שלעתיד לבא, כשיבנה הב\"ה את ירושלם עיר מקדשו, ויאסוף נדחי ישראל לתוכה, אז יהיה הב\"ה בפי כל העמים אחד ושמו אחד וישראל עם סגולתו גוי אחד בארץ, ולפיכך אנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.",
+                "וגרסינן במדרש תפלות של שבת, ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, משונות זו מזו. מאי טעמא. מפני שבששה ימים ברא הב\"ה את עולמו, וביום השבת שבת, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, והוא לבדו, והיה שבת זה חנוכת העולם, ולפיכך אנו מתפללין בערבית אתה קדשת. ולא נתן הב\"ה שבת לאדם הראשון, ונתנו למשה רבינו ע\"ה, ולפיכך אנו מתפללין ישמח משה. ואחר כך הנחילו לישראל על ידי משה רבינו, ולפיכך אנו מתפללין במוסף למשה צוית. ואע\"פ שלא נתנו הב\"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, עתיד להנחילם אותו לעתיד לבא, ולפיכך אנו מתפללין במנחה אברהם יגל יצחק ירנן וגו'.",
+                "וגרסינן במדרש השבת דומה לכלה. מה כלה זו באה לחתן נאה ומקושטת ומבושמת, כך השבת באה להן לישראל נאה ומקושטת, שנא' (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. וסמיך ליה, ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ככלתו כתי', מה כלה נאה ומקושטת, אף שבת נאה ומקושטת, מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו, כך אדם בשבת לבוש בגדי תפארתו, מה חתן זה מעונג כל ימי החופה, כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה, כך האדם בטל בשבת. ולפי' חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה. ורמז לדבר מתפלות השבת. תפלת ליל השבת, אתה קדשת, כנגד הקדושין שמקדש בהן החתן לכלה. תפלת שחרית, ישמח משה, כנגד שמחת החתן עם הכלה. תפלת מוסף, שני כבשים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו, הרי בשר ולחם ויין ושמן, כנגד סעודת החתן. תפלת מנחה, אתה אחד, כנגד בעילת מצוה שמתייחד החתן עם הכלה. ערבית של מוצאי שבת, הבדלה בחונן הדעת, כנגד החתן שחייב לפרוש מן הכלה מיד אחר בעילת מצוה, שהיא בעילה ראשונה, עד מלאת שבעה ימים. וגרסי' במדרש מפני מה אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, מפני שהשבת נתנה לנו הב\"ה לקדושה ולעונג ולמנוחה ולא לצרה ויגון, ואם יהיה לו חולה בתוך ביתו, יהי נזכר לו ברופא חולי עמו ישראל, ונמצא מצטער ומצר בשבת. ולפיכך אנו אומרים בשבת בברכת המזון ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו.",
+                "וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדושה במקומה. ואומר צדקתך צדק לעולם וגו', וצדקתך אלהים עד מרום, צדקתך כהררי אל וגו'. הטעם שתקנו לומר אלו השלשה פסוקים, מפני שהם צדוק הדין, שקבלת רז\"ל שנפטר משה רבינו ע\"ה ביום השבת בשעת מנחה. דכתי' במדרש צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, יש בו ה' תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה שקבל משה רבינו ע\"ה בהר סיני, ויש בו שתים ועשרים אותיות, כנגד כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, יש בו י' תיבות, כנגד עשרת הדברות שהשמענו הב\"ה מהר סיני על ידי משה רבינו ע\"ה, ויש בו ארבעים אותיות, כנגד ארבעים יום שישב משה רבינו ע\"ה בהר כשקבל התורה. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה', יש בו עשרה תיבות, כנגד עשר ספירות, ויש בו ארבעים ושתים אותיות, השתים כנגד שתי הלוחות שקבל משה רבינו ע\"ה בהר סיני, והארבעים כנגד ארבעים יום אחרונים שישב משה רבינו ע\"ה בהר כשקבל הלוחות השניות. ואחר שיאמר שליח ציבור צדקתך, יאמר קדיש תתקבל יהא שלמא רבא, ואומר מזמור אחד מן התלים, וקדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Havdalah": [
+                "תפלת ערבית של מוצאי שבת",
+                "תפלת ערבית של מוצאי שבת, פותח ש\"צ והוא רחום וסדר התפלה כשאר ימות החול, ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואחר שמתפללין, אומר קדיש, ואומר ויהי נועם, לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה רבינו ע\"ה לישראל כשסיימו מלאכת המשכן. ועוד תקנו לאומרו במוצאי שבת להגן מן המזיקין, מפני שהוא שיר של פגעים ויוצא ממנו שם. ולפיכך אומרים פסוק אורך ימים אשביעהו שתי פעמים, שבו נשלם השם היוצא ממנו, ומאריכין בויהי נועם ואומרים אותו בניגון, כדי שישתהו ישראל בסדר. לפי שהרשעים נידונין בגיהנם כל ימי השבוע, ובשבת נחין ואינן נידונין, ובמוצאי שבת אחר תפלת ערבית חוזרין לגיהנם. ולפיכך משהין בויהי נועם, כדי שישתהו הרשעים לחזור לגיהנם, שאין חוזרין עד שישלימו ישראל סדריהם, ובמוצאי שבת צועק הממונה על רוחות הרשעים ואומר, חזרו לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם. ואומרים סדר קדושה, ומתחיל מואתה קדוש יושב תהלות ישראל, לפי שאין גאולה בלילה. ואם חל להיות יום טוב או יום הכפורים בתוך השבוע הבאה, אין אומרים ויהי נועם, שאין מעשה ביום טוב, ובויהי נועם אומרים ומעשה ידינו שני פעמים, ולפיכך אנו צריכין ששת ימים של מעשה. ומתחילין מפסוק אורך ימים אשביעהו וגו', ואתה קדוש וכו'. והמזמור הזה יש בו כל האלפא ביתא, גדולות וקטנות, חוץ מזי\"ן, לומר לך שהקורא אותו כתקנו, בקדושה ובטהרה, בכל מוצאי שבת ובכל לילה על מטתו, שאינו צריך כלי זיין. ועוד טעם אחר, לפי שבשבעה מוצאי שבתות אין אומרים אותו, ואלו הן, א' שבת של קודם הפסח, ב' שבת שבתוך המועד, ג' שבת של קודם חג השבועות, ד' שבת של קודם ראש השנה, ה' שבת של קודם הכפורים, ו' שבת של קודם חג הסוכות, ז' שבת שבתוך המועד. ואומר ש\"צ הבדלה להוציא מי שאין לו יין ידי חובתו, דאע\"ג שמבדילין בתפלה צריך להבדיל על הכוס. ומזכירין בהבדלה אליהו הנביא שהוא עתיד לבשר  את ישראל בגאולה. וגרסי' במ' עירובין מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. ועל כן אנו אומרים במוצאי שבת אליהו הנביא, שכבר עבר השבת ואיפשר שיבא לנו הגואל. ונהגו לומר הפסוקים של ברכה, כגון יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כדי שיתברכו במעשה ידיהם.",
+                "סדר ההבדלה",
+                "סדר ההבדלה, יין, בשמים, נר הבדלה. יברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. ויהיה הכוס של יין שלם, שלא יהיה פגום, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא עצי בשמים. ואם הם ממין אחר, מברך בורא מיני בשמים. ומריח אותן, ופושט ידו לאור הנר, ומסתכל בצרפנים, שהם יותר לבנות מן הגוף, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. ואין מברך על הנר עד שיאות לאורו. וגרסי' במסכת ברכות אין מברך על הנר עד שיכיר לאורו בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי. פי' מלוזמא מעא. ולפי' נהגו להסתכל בצפרנים לאור הנר, שהן חלקות, כנגד מלוזמא של צפורי, שהיא חלקה. ומסתכלין בכף, שהוא חרות, כנגד מלוזמא של טבריא, שהיא מצויירת. ומברך בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, וחותם בא\"י המבדיל בין קדש לחול. ואם חל להיות יום טוב בתוך השבוע, ואפי' באחד בשבת, אומ' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי סדר הבדלה הוא מונה. ומי שאין לו יין, ומצפה שיהיה לו יום ראשון, לא יאכל עד למחר עד שיבדיל. ואם אין לו אלא כוס אחד של יין, ואינו מצפה שיהיה לו יום ראשון, מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ברכת מזון, ואחר כך מבדיל עליו כסדר ההבדלה ממה שיבדיל עליו ויברך ברכת המזון בלא כוס. שברכת מזון טעונה כוס. ואין מבדילין על הפת במוצאי שבת, אע\"פ שמקדשין עליו ליל שבת. אם אין לו בשמים, אינו צריך לחזור אחריהם, שאין מברכין עליהם אלא להשיב את הנפש, שהיא כואבת מיציאת השבת. אין מברכין על הבשמים של בית הכסא ושל מתים. ונהגו לברך במוצאי שבת על עצי הדס. וסמך לדבר, כל שומר שבת מחללו, וסמיך ליה תחת הסרפד יעלה הדס. ויש מברכין במוצאי שבת על ההדס שהיה קשור על הלולב, מטעם שכבר נעשה בו מצוה אחרת, ושיורי מצוה מעכבין את הפורענות. כדגרסי במ' עירובין רב אמי ורב אסי כי מקלעי להו ריפתא דעירובא, הוו מברכו עליה המוציא. אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה, נעביד בה מצוה אחריתי.",
+                "ואם אין לו נר אינו צריך לחזור עליו, שאין מברכין עליו אלא זכר שנברא האש במוצאי שבת, ואם אין לו נר, פושט ידו לאור האש ומסתכל בצפרנים ומברך בורא מאורי האש. ואם נתקדרו השמים בעבים, תולש אבן מן האדמה, ומוציא ממנה אור ומברך עליו. וגרסי' במ' פסחים ירושלמי בפרק מקום שנהגו, א\"ר לוי במוצאי שבת זימן הב\"ה לאדם הראשון שני רעפים, הקישן זה בזה ויצא מהן אור, ובירך עליו בורא מאורי האש. אמ' שמואל לפיכך מברכין עליו במוצאי שבת, שהוא תחלת ברייתה. ורב הונא בשם רב ור' אבהו בשם ר' יוחנן, אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליה, שכבר שבתה האור ממלאכה כל אותו היום. ואפי' עשו בה מלאכה לחולה ולחיה בשבת, הואיל ולא עשו בה מלאכת איסור מברכין עליה. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר בפרק עשרים בין השמשות בשבת היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת וישופני עקב. נשתלחה לו עמוד של אש להאיר לו ולשומרו מכל רע. ראה עמוד האש ושמח בלבו. אמ' עכשו אני יודע שהמקום עמי. פשט ידיו לאור הנר ובירך בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידו מן האש אמ', עכשו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול ושאין לבער אש בשבת. באותה שעה אמ' המבדיל בין קדש לחול.",
+                "מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת, אין הברכה שורה במעשה ידיו. דאמ' ר' צדוק כל מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת, או שאינו שומע מאחרים שמבדילים, אינו רואה סימן ברכה. אבל המבדיל על היין, או ששומע לאחר שמבדיל, ומכוין את לבו לצאת ידי חובתו, הב\"ה קורהו קדוש ועושהו סגולתו, שנא' (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה מכל העמים, ואומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואומר והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וגרסינן בפרק ערבי פסחים אמר ר' יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דשייר מקדושא לאבדלתא. וגרסינן במסכת שבועות בפרק ידיעות הטומאה, א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, כתיב הכא ולהבדיל בין הקדש ובין החול, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, אמ' ר' יהושע בן לוי הויין לו בנים ראויים להוראה, דכתי' (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל. לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ערב שבת, ואין בו שיעור קדוש והבדלה, יניח אותו להבדלה ומקדש על הפת, שיכול לקדש על הפת ואינו יכול להבדיל על הפת.",
+                "וגרסי' בשולחן של ארבע, והוא על דרך הקבלה, דעשה הבדלה היא לכבוד השבת, כדי לזכור את יום השבת בבואו ובצאתו. ודרשו ז\"ל זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בכניסתו ובצאתו.",
+                "וההבדלה היא רמוזה בארבע ברכותיה בפר' ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה, בורא פרי הגפן, היא רמוזה בפסוק הראשון, במלת הארץ, שהוא הגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שנייה, בורא עצי בשמים, והיא רמוזה בלשון ורוח אלהים, כי הריח אינו בא אלא באמצעות הרוח, ועוד שאין הגוף נהנה מן הריח הטוב, כי אם הנשמה והרוח. שלישית, בורא מאורי האש, הוא שכתוב ויהי אור. רביעית, המבדיל בין קדש לחול, הוא שכתי' (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החושך.",
+                "ואסור לאכול שום דבר, או אפי' לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו. ומים מותר לשתות. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשך לו, אין צריך להפסיק. ואם היה יושב ושותה וחשך לו, צריך להפסיק. טעה ואכל קודם שיבדיל, יכול להבדיל אחר כך. שכח ולא הבדיל במוצאי שבת. כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, וכן כתב הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל, אבל התוספות ורב עמרם פסקו שמבדיל עד סוף יום שלישי, ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קדש לחול, אבל לא על הבשמים ולא על האש. ואסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם אמ' בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול, מותר. וכתב רב נטרונאי והלכתא כיון דאבדיל שליחא דצבורא בבית הכנסת, יצאו כל הצבור ידי חובתן, והוא דמכוין דעתיה וענו אמן בתר שליחא דציבורא. והרוצה לחזור ולהבדיל בביתו הרשות בידו, ואם לא רצה או שאין לו יין, יצא ידי חובתו בהבדלת צבורא אבל קדוש ודאי חוזר ומקדש, דאין קדוש אלא במקום סעודה. והלכתה המבדיל בתפלה מותר לעשות מלאכה קודם שיבדיל על הכוס."
+            ],
+            "Rosh Chodesh": [
+                "<b>הלכות ראש חדש</b>",
+                "מתפללין ערבית כשאר ימות החול, אלא שאומרים יעלה ויבא בהודאה. ובשחרית פותח במאה ברכות, כשאר ימות החול, ומתפללין שמונה עשרה, ואומרים יעלה ויבא בהודאה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה ואומר יעלה ויבא ברצה. וחוזר ש\"צ התפלה, ואח\"כ מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לקרוא את ההלל. וקורין אותו בדילוג. ומתחילין הללויה עד חלמיש למעינו מים, ומדלגין לא לנו, ואומר ה' זכרנו יברך עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ומדלגין אהבתי עד כל האדם כוזב. ואומרים מה אשיב לה עד הודו לה'. ואומר הודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני. ומשם ואילך כופלין כל פסוק ופסוק עד זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, וכופלין אותו. ואומרים ברוך הבא עד אלי אתה ואודך. ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יהללוך ה' אלהינו וכו'. וחותם בא\"י מלך מהלל בתשבחות. וצריך לקרותו בנעימה. ופסק רבינו תם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שאפי' יחיד קורא את ההלל ומברך לפניו ולאחריו.",
+                "וגומרים את ההלל בגולה בשמונת ימי חנוכה, ובשני ימים טובים של פסח, ובשני ימים טובים של עצרת, ובחג הסוכות כל שבעה ושני ימים טובים של שמיני חג עצרת, סך אחד ועשרים יום, סימן הוד\"ו לה' כי טוב, ובשתי לילות ראשונות של חג המצות, וסימן הללו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. ר\"ל בבי\"ת לילות, שהם שתים, הללו את ה'. בשלשה פרקים ראשונים אין משיבין שלום, ואין צריך לומר לשאול. בשנים האחרונים שואלים מפני היראה ומשיבין מפני הכבוד. ואלו הן שלשה ראשונים, א' הללו עבדי ה', ב' בצאת ישראל ממצרים, ג' אהבתי. ושנים אחרונים, א' הללו את ה', ב' הודו לה'. ויש אומרים ששואלין בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד ומשיב שלום לכל אדם, ואפי' באמצע ההלל, אבל לענין אחר אין להפסיק בו, ואם הפסיק בו, אפי' שהה כדי לגמור את כולו, אין צריך לחזור לראש.",
+                "ואחר שקורין את ההלל, אומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ומוציא ספר תורה וקורין ארבעה בפרשת קרבנות, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא. ובקריאת הפרשה הלכה כרב דאמ' דולג. פי' כהן קורא ג' פסוקים, שהם צו וידבר ואמרת, ולוי דולג לאחריו וחוזר וקורא ואמרת את הכבש אחד ועשירית האיפה, ושלישי קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם, ורביעי קורא ובראשי חדשיכם עד עולת התמיד יעשה ונסכו. ואומרין קדיש עד למעלה, אשרי ובא לציון, וסדר קדושה. ואין אומרים למנצח מזמור לדוד. ואומר יהללו את שם ה'. ומחזיר ספר תורה. ואומרים קדיש עד למעלה.",
+                "תפלת מוסף. שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת השם באמצע, והיא ראשי חדשים. ומה שאומרים זמן כפרה, כדגרסינן במ' שבועות שעיר של ראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וכתי' (ויקרא י, יז) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. וחוזר ש\"צ התפלה ואומר קדושה במקומה. ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומרים מזמור ברכי נפשי את ה', לפי שיש בו עשה ירח למועדים. ואם חל להיות בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל תפלות השבת. ואומר יעלה ויבא בעבודה. ומוציאין שני ספרים. קורין באחד שבעה בפרשת אותו שבוע, ובשני קורא מפטיר. מתחיל מן וביום השבת עד על עולת התמיד יעשה ונסכה, ומפטיר השמים כסאי. וראש חדש אלול שחל להיות בשבת, מפטירין עניה סוערה ואין מפטירין השמים כסאי. וגם אם חל להיות ראש חדש אב בשבת, מפטירין חזון ישעיהו ואין מפטירין השמים כסאי. וראש חדש שחל להיות באחד בשבת, בשבת קודם מפטירין ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ובמוסף של שבת וראש חדש מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ושלש אחרונות ואתה יצרת באמצע, וכולל שבת וראש חדש, וחותם בא\"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.",
+                "ראש חדש מותר בעשיית מלאכה, אבל הנשים נהגו שלא לעשות בו מלאכה, כדגרסי' בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא בריש ירחא מנהגא. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר כשקבלו ישראל את עשר הדברות, לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם, ואמרו קום עשה לנו אלהים כשיקוץ מצרים ונראה אותו לפנינו, שנא' (שמות לב, א) ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים. דן אהרן בינו לבין עצמו ואמר, אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב מיד, הם מביאים, אלא או' להם נזמי נשיכם בניכם ובנותיכם, ויהיה כדבר בטל. שמעו הנשים ולא קבלו עליהן לתת נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם, אם רצונכם אתם לעשות שקץ ותועבה שאין בו כח להציל, אנחנו לא נשמע לכם. ונתן להם הב\"ה שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ולעולם הבא עתיד הב\"ה לחדש אותן בכל ראשי חדשים, שנא' (תהלים קג, ה) המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי.",
+                "ואמ' הר' יהודה ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שהמועדים נתקנו כנגד האבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב ביה לושי ועשי עוגות, ובפסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתי' ביה ולמקנהו עשה סכות. ושנים עשר ראשי חדשי השנה, שגם הם נקראים מועדים, כנגד שנים עשר השבטים. וכשחטאו במעשה העגל, בטלום מהם והניחום לנשים, לזכר שלא היו באותו חטא.",
+                "ואסור בתענית בראש חדש, דתנן אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים. ואם התחילו, פי' שגזרו להתענות ימים ידועים והתחילו להתענות קודם ראש חדש, אפי' יום אחד, אין מפסיקין, ומתענין ומשלימין. ויחיד שקבל עליו תעניות ימים ידועים, ופגע בו ראש חדש, נדרו בטל, וצריך התרת חכם. ומצוה להרבות בסעודת ראש חדש שהשווה למועד, שנא' (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, וכתי' (שמואל א כ, כט) כי זבח משפחה לנו, ודרשו רז\"ל שראש חדש היה. וגרסי' בפסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובות לו מראש השנה לראש השנה, חוץ משבתות וימים טובים וראש חדש וחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן. אם מוסיף מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין לו."
+            ],
+            "Kiddush Levanah": [
+                "ברכת הלבנה. גרסי' במס' סנהדרין בפ' היו בודקין אותו, אמ' ר' יהודה הרואה לבנה בחידושה אומר, בא\"י אמ\"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועל אמת שפעולתו אמת, וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, בא\"י מחדש החדשים. פי' פועל אמת, הב\"ה שפעולתו אמת, שבדין מיעט את הלבנה לפי שקטרגה על החמה. אמ' ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש, עד שתתמלא פגימתו, אבל מכאן ואילך כבר הוא ישן, ואין ראוי לברך על חידושו. אימתי נתמלאת פגימתו, רב יהודה אמ' עד שבעה, שנתמלאת הפגימה והיא כחצי עגולה, ונהרדעי אמרי עד ששה עשר, ולא ששה עשר בכלל שנעשה כלו שלם. והלכה כנהרדעי. ואלו הי\"ו יום מונין אותן משעת המולד ולא מיום קביעות החדש. תאנא דבי ר' ישמעאל, אלו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בכל חדש דיים. אמ' אביי הילכך מברכינן מעומד. מרימר ורב אשי מכתפי להו ומברכי. פי' שהיו נסמכין ידו של זה על כתיפיו של זה, וידו של זה על כתיפיו של זה, דרך חשיבות, להקביל פני שכינה דרך כבוד. וגרסינן במסכת סופרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובגדים נאים. פי' מבושם, שבשבת אדם נאה ומבושם. לפיכך מברכין על הירח מפני כבוד השכינה כשאדם מבושם מן השבת. וי\"מ כשהוא מבושם, הירח, דתניא אין מברכין על הירח עד שיתבשם. פי' שיהיה גדול ויעשה כמן כן עגול, כמדתרגמינן את הכיור ואת כנו, ית כירא וית בסיסיה. וי\"מ כשהוא מבושם, האדם במוצאי שבת, שבירך כבר בורא עצי בשמים של הבדלה. ותולה עיניו כנגדה, ומיישר רגליו, ומברך ואומר שלשה פעמים, סימן טוב תהיה לישראל, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך מקדשך. ורוקד שלשה פעמים כנגדה, ואומר בכל פעם ופעם, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יוכלו ליגע בי. ואומר תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן. וחוזר ואומר אותו למפרע, כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפול. ואומר כן שלשה פעמים אמן אמן הללויה. ואומר לחבירו שלשה פעמים שלום עליך. וילך לביתו בלב טוב. ויש אומרים שצריך לומר על זה הסדר, ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קוניך, ברוך בוראיך. סימן יעקב, יעקב אבינו ע\"ה, והוא רמז לו."
+            ],
+            "Chanukah": [
+                "<b>הלכות חנוכה</b>",
+                "בחמשה ועשרים בכסלו ימי חנוכה אינון, וגרסי' בפ' במה מדליקין בעשרים וחמשה בכסלו יומי חנוכה אינון דלא למספד בהון ולא למגזר בהון תעניתא. כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים, פי' בהלל והודאה, אבל מותרים הם בעשיית מלאכה. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק שרוב הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ולשמחה. ואין מספידין בהם אלא לחכם עד שיסתם הגולל, ואין גוזרים בהם תענית. דתנן במס' תעניות אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש ובחנוכה ובפורים. וגרסי' במ' ראש השנה מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד ר' אלעזר ורחץ, ואמ' להם ר' יהושע, צאו וראו והתענו על מה שהתעניתם. וגרסינן במדרש מאי חנוכה, חנו בכ\"ה בכסלו.",
+                "וחייב כל אדם אחד ואחד מישראל להדליק נרות בשמונה לילות של חנוכה, הואיל ואירע הנס בנרות, כדי להזכיר הנס. וצריך כל אדם ליזהר בהן מאד. ואפי' עני הנוטל צדקה מישראל, שואל צדקה או מוכר כסותו וקונה שמן להדליק נר של חנוכה. והזהיר בהם יהיו לו בנים זכרים עוסקים בתורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וידליקם על הסדר הזה. ידליק בלילה הראשונה נר אחד, ובלילה השנית שתי נרות, ומדליק ועולה עד תשלום שמונה לילות בשמונה נרות. דתניא בית הלל אומ' יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמיהו דבית הלל כנגד הימים היוצאים, אי נמי כנגד מעלין בקדש ולא מורידין. ובית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, משם ואילך פוחת והולך, וטעמיהו כנגד פרי החג.",
+                "וצריך להדליק אותם אדם בן דעת ובן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה. דתניא הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אבל מדליקין אותם נשים, ומוציאין אחרים ידי חובתן, מפני שהם חייבין במצותיה, ותניא אשה ודאי מדליקה, דאמ' ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.",
+                "וחייב המדליק אותה בלילה הראשונה לברך שלש ברכות. ואלו הן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להדליק נר של חנוכה, בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. והרואה אותה בלילה ראשונה, מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו וכו' ושהחיינו וכו', ומכאן ואילך מברך המדליק שתים, להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים, והרואה אותה מברך אחת, שעשה נסים וכו'.",
+                "מקום הנחתה. צריך להניח אותה בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא נר חנוכה מימין ומזוזה משמאל. וכתב אבי העזרי שאם אין מזוזה בפתח מניחה מימין. היה דר בעליה, מניח אותה בחלון היוצא ברשות הרבים. הניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, כסוכה ומבוי. היה תופש נר חנוכה בידו ועומד, לא עשה ולא כלום. מאי טעמא, הרואה אותו יאמר לצרכו הוא דנקיט לה. הדליק שלא במקום הנחתה, והוציא למקום הנחתה, לא יצא, מפני שצריך להדליק אותה במקום הנחתה, דתניא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום, שההדלקה עושה מצוה ואין הנחה עושה מצוה. וצריך שיהיה בנר שמן שיעור שידליק מאחר שקיעת החמה עד כחצי שעה מן הלילה, אבל לא ידליק ויתן שמן בנר אחר כך.",
+                "בית שיש לו שני פתחים משתי רוחות, צריך להדליק נר חנוכה בשניהן. גזירה שמא יראה אדם אותו פתח שלא הדליק בו ויחשוד אותו ויאמר כמה זה מזלזל במצות. אבל אם היו הפתחים מרוח אחת, אינו צריך, אלא מדליק בפתח האחד ודיו.",
+                "זמן הדלקתה, מיד אחר שקיעת החמה עד כחצי שעה מן הלילה, שאז העם עוברים ושבים, ויתפרסם הנס. ופסקו התוספות שבזמן הזה אין לדקדק להדליק אותה באותו הזמן שפסקו חכמים, שלא נתנו אותו להם אלא בזמנם, שהיו מדליקין בחוץ, ולאחר אותו זמן שנתנו, אין עוברין ושבין מצויין. אבל אנו שמדליקין בבית להיכרא לבני הבית, אין להקפיד על הזמן. וכתב בספר המצות ומ\"מ נכון להדליק בעוד שבני הבית נעורים. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שאף בזמן הזה צריך לדקדק בשיעור, אע\"פ שמדליקין בפנים, כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכרא לעוברים ולשבים.",
+                "ואסור להשתמש לאורה כל זמן של זה השיעור שאמרתי, אבל אחר כך, אם רצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו. ואסרו רז\"ל להשתמש לאורה, כדי שלא יקל במצות, וישתמש בהן ויעשה בהם צרכיו. דתניא אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. לפיכך צריך להדליק נר אחרת יתר על נרות של חנוכה, להשתמש לאור אותה הנר, ולא יבא להשתמש לנר של חנוכה, דאמ' רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה.",
+                "שאל הר' יחיאל לרא\"ש אביו, נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש, ולא פירש איזה מהם, אם יכול לברור איזה שירצה להיות שמש, אפי' ראשון או מן האמצעיים או דוקא האחרון, והכי מסתבר.",
+                "תשובה. נרות חנוכה אין להפסיק בהן. הילכך האחרון יהיה שלא לשם חנוכה, אלא לשם שאם ישתמש לאור אותו הנר, ואין שם שמש עליו, כי השמש הוא שמדליק בו הנרות. והר' מאיר מרוטנבורק לא היה מדליק בשל חרס, אלא בשל מתכת, ואם לא היה לו אלא של חרס, היה לוקח חדשים בכל לילה, ואם לא היו לו חדשים, היה מסיקן באור, אז הוו כמו חדשים. כדגרסי' במ' סופרים אין מדליקין בנר ישן, אין לו אלא ישן, מלבנו באור יפה יפה ומותר. וסתם נר היא של חרס ושל זכוכית או של חרס מצופה, דינו כמתכת. מדליקין נר מנר, ודוקא בנר עצמו, שיכול להדליק אחד מחבירו. אבל אסור להדליק נר של חול כדי להדליק נר אחר של חנוכה, כ\"ש להדליק בה נר של חול לצרכו. כך הסכים הרא\"ש ז\"ל.",
+                "פתילות ושמנים שאסור להדליק בהן בשבת, מותר להדליק בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת, כי לא אסרו חז\"ל השמנים והפתילות האסורין בשבת בפרק במה מדליקין אלא מפני שאין אותן השמנים האסורים נמשכין אחר הפתילה. גם אותן הפתילות שאסרו אותן מושכין את השמן, ואסרו אותן כדי שלא ישכח ויתקן אותן בשבת.",
+                "אורח הדר עם בעל הבית [חייב] להשתתף בשמן עם בעל הבית, ויתן לו מעות לקנות בהן שמן להדליק נר של חנוכה, ואינו יוצא ידי חובתו בשל בעל הבית. דאמ' ר' זירא כי הואי בי רב הונא משתתיפנא בפריטי בהדא אושפיזא בתר דנסיבנא אמינא, השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בני ביתאי. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, אינו יוצא במה שמדליקין בביתו, ולא במה שישתתף עם בעל הבית, עד שידליק בפתחו.",
+                "וצריך הכלי שמדליקין בו נר חנוכה שיהיה לו פיות הרבה, כדי שיתן כל פתילה ופתילה בפה אחר בפני עצמה, ועולה לכמה בני אדם למנין הפיות שבה והנרות שצריך להדליק. ואם כפה על הנר כלי, אע\"פ שלא היה בו פה, יצא. דתניא מלא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי, עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה, עשאה כמדורה, ואפי' לאחד אינו עולה.",
+                "היה לו לקיים מצות נר חנוכה ומצות קדוש של שבת על היין, ואין בידו אלא פרוטה אחת לקנות בו שמן להדליק נר חנוכה או יין לקדוש שבת, יקנה בה שמן להדליק בו נר חנוכה ויקדש על הפת. שגדולה הדלקת נר חנוכה, לפרסם הנס שעשה הב\"ה עם אבותינו בימים ההם, מקדוש היום. דתניא נר חנוכה וקדוש היום, נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.",
+                "תפלות של חנוכה. ערבית כשאר ימות החול, ואומר על הנסים בהודאה, וגומל הלל. ובשחרית אומר הברכות והזמירות כשאר ימות החול, ומתפללין שמונה עשרה, ואומר על הנסים בהודאה, וגומרים ההלל בלא דילוג, ומברך קודם בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לגמור את ההלל. ואחר כך אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא, ומוציא ס\"ת, וקורין בפרשת נשא בנשיאים שלשה. ובפסיקתא נותן טעם, משום שנשלמה מלאכת המשכן בכ\"ה בכסלו. ומתחילין ביום הראשון בברכת כהנים, לפי שנעשה הנס על ידי חשמונאי ובניו ומתתיה בן יוחנן שהיו כהנים. וקורין עם הכהן מן וידבר ה' אל משה לאמר כה תברכו את בני ישראל עד ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וקורין עם הלוי מן והיה ביום כלות משה עד לחנוכת המזבח. וקורא ישראל עד זה קרבן נחשון בן עמינדב. וביום השני קורא עם כהן ולוי וישראל, עם הכהן מן ביום השני הקריב נתנאל בן צוער עד זה קרבן נתנאל בן צוער. וכן בכל יום עד יום השמיני. וביום השמיני מתחיל ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ומשלים כל הפרשה, וקורא בפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה. ובשבת של חנוכה מוציא שני ספרים וקורא באחד פרשת השבוע ובשני קורא עם המפטיר בפרשת חנוכה. ומפטירין רני ושמחי. ואם היו שתי שבתות בחנוכה, מפטירין בשבת שניה ויעש חירם, כדגרסינן במ' מגלה בחנוכה קורין בנשיאים ובשבת דחנוכה מפטירין בנרות דזכריה רני ושמחי, ואי מקלעי שתי שבתות מפטירין בשבת שנייה בנרות דשלמה ויעש חירום. וראש חדש טבת שהוא בתוך שמונת ימי חנוכה מתפללין כשאר ימות ראשי חדשי השנה, ואומרים יעלה ויבא בעבודה, ועל הנסים בהודאה, וגומרין ההלל, ומוציאין שני ספרים, קורין באחד שלשה בפרש' ראש חדש, ובשני קורא אחד בפרשת חנוכה. ומתפללין מוסף ראשי חדשים. ואומרים על הנסים בהודאה. ואומרים מזמור ברכי נפשי ומזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ואם חל ראש חדש טבת להיות יום שבת, מוציאין שלשה ספרים וקורין ששה בפרשת השבוע, ובשני קורא אחד בפרשת ראש חדש, ובשלישי קורא מפטיר בשל חנוכה, ואין מפטירין בשל אותו שבת ולא בשל ראש חדש. ואם חל להיות ראש חדש באחד בשבת, מפטירין בשבת קודם של חנוכה, ולא מחר חדש. ואומרים בכל יום ויום של חנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כל דליתני."
+            ],
+            "Purim": [
+                "<b>הלכות פורים</b>",
+                "גרסי' במ' מגילה אמ' ר' יהושע בן לוי חייב אדם לקרות המגלה בלילה ולשנותה ביום. וצריך לקרותה בעשרה לפרסם הנס, ואם אין שם עשרה אין לחזור אחריהם, אלא אפי' יחיד קורא אותה בזמנה ויוצא ידי חובתו. וצריך אדם שלא יבטל קריאתה בזמנה, ואפי' היה עוסק במצוה אחרת, דוחה אותה וקורא אותה בזמנה. כדגרסי' במסכת ערכין בפרקא קמא, אמ' רב יהודה אמ' שמואל כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, הכל מתבטלין ובאין לשמוע מקרא מגלה. ואפי' תלמוד תורה, ששקול כנגד כל המצות, מבטלין אותו לשמוע מקרא מגלה, כדגרסינן במ' מגלה תלמוד תורה ומקרא מגלה מקרא מגלה עדיף. ואין דבר שנדחה מפני מקרא מגלה אלא קבורת מת מצוה בלבד, שהמוצא מת מצוה קוברו ואחר כך קורא המגלה, אבל שאר המצות נדחין מפניה.",
+                "הכל חייבין בקריאת המגלה, כהנים לויים וישראל, ועבדים משוחררים, חללים ממזרים ונתינים, טומטום ואנדרוגינוס. ומחנכין הקטן בקריאתה. ונשים חייבות בקריאתה, שאף הן היו באותו הנס. וקטן, אפי' הגיע לחנוך, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן. וכתב בעל הלכות גדולות שהנשים, אע\"פ שחייבות בקריאתה, אין מוציאין את האנשים ידי חובתן. אבל רבי' שלמה ז\"ל פסק שמוציאין. וצריך הקורא אותה להתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן, וצריך ג\"כ השומע להתכוין לשמוע, שאין השומע יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואסור לשוח כשקורין את המגלה בזמנה.",
+                "קראה עומד או יושב יצא. ובצבור לא יקראנה יושב לכתחלה, מפני כבוד הצבור, ואם קראה בצבור יושב, בדיעבד יצא. קראה על פה לא יצא. קראה סירוגין, פי' שפסק ושהה בה ואחר כך חזר למקום שפסק, יצא, ואפי' שהה כדי לגמור את כלה. קראה סירוסין, פי' שקרא פסוק ראשון, ודילג השני, וקורא השלישי, ואחר כך קרא השני, לא יצא, והוה לה למפרע, והקורא למפרע לא יצא. לפיכך אם דילג הקורא פסוק, לא יקרא כלה ויחזור אחר כך לקרות הפסוק שדילג, אלא יתחיל מהפסוק שדילג וקורא משם ואילך.",
+                "הקורא את המגלה בכל לשון שיבין יצא, ובלבד שתהא כתובה באותו לשון, ובלשון הקדש הכל יוצאין בו, אע\"פ שאין מבינין אותו. קראה מתנמנם, פי' היה בין ער לישן, יצא. היה כותבה, קורא פסוק וכותבו, יצא, ובלבד שתהא כתובה כולה לפניו. וכן אם היה מגיהה ודורשה, קורא פסוק ומגיהו או דורשו, יצא. והוא שכיון בקריאתה כראוי, ולא כמי שקורא להגיה. וצריך לומר את פרשנדתא עד עשרת בכלל בנשימה אחת, דבנשימה חדא נפקא נשמתייהו. ומברך קודם קריאתה שלש ברכות. א' בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מקרא מגלה, ב' בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ג' בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. ופסק ר\"ת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שאף ביום צריך לברך שהחיינו, אע\"פ שברך כבר בלילה, לפי שמצות  מגלה ביום. ואחר קריאתה מברך, בא\"י אמ\"ה הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, בא\"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. וצריך שתהיה המגלה כתובה בכתב אשורית בספר ובדיו. היתה כתובה בסם ובסקרא, בקומוס או בקנקנתום, על הנייר ועל הדפתרא, פסולה. וצריכה שרטוט. וצריך שתהא כתובה לבדה, שלא תהיה מחוברת עם שאר הספרים, ואם היא מחוברת עמהם וקרא בה יחידי, יצא, ובלבד שתהא נגללת כספר תורה, אבל בצבור לא יצא. ואם יריעותיה עודפות מעט על שאר היריעות שבספר, או חסרות מעט, אפי' בצבור יצא בה.",
+                "וחייב כל אדם לחלק מעות לאביונים, לפחות שתי פרוטות לשני עניים, דכתי' (אסתר ט, כב) ומתנות לאביונים, לפחות שנים. מעות שגבו לחלק לעניים בפורים, אין רשאין לשנותן לצדקה אחרת. ואין העני רשאי לשנותן לדבר אחר אלא לסעודות פורים. ואין מדקדקין עליהם, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו.",
+                "וחייב אדם להרבות בסעודת פורים. ומצותה ביום, ואם אכלה בלילה, לא יצא ידי חובתו. ואם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה, פסק הרא\"ש שאין אומרים בברכת המזון על הנסים. כדגרסי' בפרקא קמא דמ' מגלה, אמ' רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא, ימי משתה ושמחה כתיב בהו. וצריך אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבא ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסם רבא וקם שחטיה לר' זירא. למחר, כי פכח ליה חמרא, בעי רחמיה עליה ואחייה. לשנה אחרת אמ' ליה, ייתי מר ונעביד סעודת פורים. אמ' ליה, לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.",
+                "וחייב אדם לשלוח מנות איש לרעהו בפורים, ואם אין לו יחליף סעודתו עם חבירו. כדגרסינן בפרק קמא דמ' מגלה אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין מחלפי סעודתיהו להדדי. וצריך שישלח לחבירו לפחות שני מנות, דכתי' (אסתר ט, כב) ומשלוח מנות איש לרעהו, מנות שתים לפחות. וגרסי' בירושלמי צריך שיאמר ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. אמ' ר' פנחס, וצריך שיאמר וגם חרבונא זכור לטוב.",
+                "סדר התפלות. ערבית מתפלל כשאר ימות החול, ומתפלל שמונה עשרה, ואומר על הנסים בהודאה. ואחר שמתפללין, אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. וקורא את המגלה, להוציא את הרבים ידי חובתן, ומברך לפניה ולאחריה, כמו שכתבתי. ואחר קריאתה אומר ובא לציון, וסדר קדושה, וקדיש יהא שלמא. ואם חל להיות פורים באחד בשבת, מוצאי שבת מתפללין שמונה עשרה ואומרים הבדלה בחונן הדעת, ואח\"כ אומר ש\"צ קדיש תתקבל, ואומר הבדלה על הכוס, ואח\"כ קורא את המגלה ומברך לפניה ולאחריה, ואח\"כ אומר ויהי נועם וכו', ואח\"כ אומר ובא לציון וסדר קדושה, ואח\"כ אומר קדיש יהא שלמא.",
+                "תפלת שחרית. הולכין לבית הכנסת ומתפללין כשאר ימות החול, ואומרים על הנסים בהודאה. וחוזר ש\"צ התפלה ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ואומרים אתה הראת עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה, וקורא עם כהן ולוי וישראל בסוף פרשת ויהי בשלח פרעה, מן ויבא עמלק עד סוף הפרשה. ואומר קדיש עד למעלה. ואומר אשרי, ומברך ברכות המגלה, ואומר שהחיינו, אפי' ביום, כמו שכתבתי למעלה, וקורא אותה, ומברך לאחריה. ואומר ובא לציון וסדר קדושה, וחוזר ספר תורה למקומו. ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא, ואומר מזמור למנצח על אילת השחר, ואומר קדיש וכו'.",
+                "תפלת מנחה. מתפללין כשאר ימות החול, ואומרים על הנסים בהודאה. ואין נופלין על פניהם לא בשחרית ולא במנחה. ואם חל זמן מנחה גדולה קודם שהתחיל בסעודה, טוב הוא שיתפלל קודם שיאכל, שמא ישתה ביותר ותטרף דעתו ולא יוכל להתפלל תפלת מנחה בעונתה. לפיכך צריך שיתפלל קודם סעודה.",
+                "יום ט\"ו באדר, והוא הנקרא פורים שושן, אין נופלין על פניהם, ואסור בהספד ובתענית, ואומר מזמור אלי אלי למה עזבתני. ומותר בעשיית מלאכה, אפי' יום פורים. והעושה בו מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל שפורים אינו מבטל האבלות. ומ\"מ אין אבילות נוהג בו, לא בי\"ד ולא בט\"ו, אלא דברים שבצינעא. ולאחר שיתפללו בבית האבל בליל פורים, ילך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגלה. ויש אומרים, שאין הולך האבל לבית הכנסת לשמוע מקרא מגלה, אלא קורא אותה בביתו. אבל הרא\"ש ז\"ל פסק כהר' מאיר. ויום י\"ד ויום ט\"ו שבאדר ראשון מותרים בהספד ובתענית, אבל נהגו שלא ליפול על פניהם. כך פסק הרא\"ש ז\"ל, אלא אם התחילו לקרוא את המגלה ונתעברה השנה."
+            ],
+            "Pesach": {
+                "i": [
+                    "<b>הלכות חג המצות</b>",
+                    "נחלקים על שמונה חלקים וזה סדרן:",
+                    "החלק הא', בענין הגעלת הכלים הראויין להשתמש בהן בחג המצות.",
+                    "החלק הב', בענין בדיקת החמץ.",
+                    "החלק הג', בענין יום ארבעה עשר.",
+                    "החלק הד', בענין דברים שעוברים בפסח מפני שיש בהן תערובת חמץ.",
+                    "החלק הה', בענין לישת המצה ושמירת העסה מלהחמיץ.",
+                    "החלק הו', בענין איסור מלאכה בי\"ט חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב.",
+                    "החלק הז', בענין המלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בחולו של מועד.",
+                    "החלק הח', בענין תפלות כל שמונת ימי החג והפרשיות וסדר ליל הפסח.",
+                    "החלק הראשון",
+                    "בענין הגעלת הכלים הראויים להשתמש בהן בפסח. קדרות של חרס שמשתמשין בהן בחמין כל ימות השנה אסור להשתמש בהן בפסח. ואין להם תקנה להשתמש בהן בפסח, בין שנשתמש בהן בחמץ בחמין, בין שנשתמש בהן על ידי האור, כגון קדרות, בין שעירה לתוכן חמץ רותח, כגון קערות. ואפי' הכניסם באש, ואפי' מלא אותם גחלים, אינו די להם, שחוששין שמא יחוס עליהן שישברו ואינו מלבנן באש כראוי. אבל אם הכניסן לתוך כבשן האש שמצרפין בו כלי חרס חדשים, הואיל ומכניסן להיסק גדול כזה, ודאי אינו חומל עליהן שישברו, ופסק הרא\"ש ז\"ל שמותר להשתמש בהן בפסח על ידי היסק גדול כזה. אבל אם הכניסן לתוך התנורים שלנו, אסור להשתמש בהן בפסח, גזירה שמא יחוס עליהן שישברו. וסוף סוף כלי חרס אינו די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, ואסור להשתמש בהן בפסח. כדגרסי' במ' פסחים וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ומה שהתירו הרא\"ש ז\"ל על ידי הסקה גדולה בכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דין הוא, מפני שנעשה על ידי הסקה גדולה כזו כחדש הוא.",
+                    "השפודין והאסכלאות שמשתמשין בהם על גבי האור בלי מים, בהכשר כלי גוים. השפוד והאסכליא מלבנן באור. והכלים המשתמשין בהן בימות השנה בצונן, כגון כלי חרש ששותין בהם או הכלים שנותנין בהם שמן או דבש וכיוצא בהן, די להם בשטיפה יפה יפה ובהדחה בצונן. סכינין צריכין הגעלה בכלי ראשון, וכלי ראשון הוא היורה שהרתיחו בו מים על האש להגעלה, אפי' אינו עתה על האש רק עוד המים שבתוכו רותחין. וקודם ההגעלה צריכין השחזה באבן או במשחז להעביר כל זוהמא שעליהן. ואם יש גומות בסכין אין די לו בהגעלה וצריך ליבון באש, וצריך להכניס הסכין ביורה של הגעלה, הסכין והקתא שלו, דתניא סכיני אידי ואידי ברותחין בין פרזילהו בין קתיהו. כלים שנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן כך הכשירן, אם תשמישן בכלי ראשון, כגון המגרפה שמכניסין בקדרות, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, כגון קערות של עץ או של מתכות או של גללים, מכשירן בכלי שני. ועירוי שמערה עליהן מכלי ראשון חשוב ככלי שני, וכך צריך להכשירו. אבל כלי שנשתמש בו על ידי האור, האור לא די לו בעירוי שמערה עליו מכלי ראשון, אלא צריך להגעילו בכלי ראשון.",
+                    "זה הכלל בהגעלה ובליבון, מגעילין ומלבנין הכלים כדרך שנשתמש בהן, אם על גבי האור מגעיל אותן במים רותחין בתוך היורה על גבי האור, ואם נשתמש בהן על גבי היורה בלי מים, מלבן אותן באש, דקיימ' לן כבולעו כך פולטו. וכלי אבנים דינן בהגעלה ככלי מתכות. כדגרסינן בהלכות גדולות הני בוכני דגללי ככלי מתכות דמיאן. מדוכות של עץ ואבן שדוכין בהן כל השנה, ולפעמים דכין בהם פרגים שומין ופלפלין, אע\"פ שנבלע בהן הפת על ידי השומין והפלפלין שהן חריפין ונבלע בתוכן ביותר, כתב ר' יצחק אלפסי ואבי העזרי ובעל הערוך והר' יצחק ן' גיאת והרא\"ש זכר צדיקים וקדושים לברכה, שמותר להשתמש בהן בפסח אחר שמגעילן, ובלבד שיהיו חלקים ולא יהיו בהם בקעים, אע\"פ שרבי שלמה ור\"ת ז\"ל לא התירום.",
+                    "כל הכלים, אפי' של חרס, שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן במצה, אפי' בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת. פי' בית שאור, הוא הכלי שמשימין בו השאור ונבלע בתוכו שאור הרבה, ובית חרוסת הוא הכלי שמשימין בו החרוסת, והוא פירורין מדוכין עם שומין ופלפלין, ומפני שדברים אלו חריפין ביותר נבלעין הרבה בכלים. אע\"פ שלא נשתמש בהן בחמין אלא בצונן, אסור להשתמש בהן בפסח בחמין, אבל בצונן, להניח בהן מצה אפויה, מותר. אבל אסור ללוש בהן, אע\"ג דצונן הוא, מפני שממהר להחמיץ. בד\"א בלא הגעלה, אבל בהגעלה אפי' בית שאור וחרוסת מותרין, אם אינן של חרס, אבל אם הם של חרס, אין הגעלה מועילה להן, אפי' לא נשתמש בהן בחמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהן במצה אלא בצונן.",
+                    "מאני דקוניא, פי' כלי חרס המוצפין, דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורים, חוץ מלענין יין נסך, דחיוארי ואוכמי שרו אם הן חלקין, אבל אם יש בהם בקעים או הם ירוקים, אפי' הם חלקים אסורים. הלוח שעורכין עליו כל השנה והערבה שלשין בה כל השנה, אם העריבה של עץ, צריכה הגעלה, ואם העריבה של חרס, אין די לה בהגעלה. והלוח שעורכין עליו דיו בהגעלה. השולחנות שאוכלין עליהם, והתיבות שמצניעין בהן פת כל השנה, רגילין לערות עליהן רותחין, שפעמים נשפך המרק לתוכן, סלין שמולחין בהן הבשר, כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה.",
+                    "מחבת שמטגנין בו, כתב הרא\"ש ז\"ל שדיו בהגעלה, ואם היא ארוכה מכניס חציה ביורה במים הרותחין, והופך ומגעיל חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע. וכל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת, מכניס חציו ומגעילו וחוזר ומכניס חציו השני. ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים שצריך להגעיל, מגעיל ידותיהן כמותן. מכסה של ברזל שמכסין בו את הקדרה בימות השנה, צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת המכסה מתערבת בתבשיל. ואם אפו עליו בצק, צריך ליבון.",
+                    "כלים של ברזל, שאין דרך להשתמש בהן בחמין, אלא שחושש שנשתמש בהן בחמין, ורוצה להגעילן, כתב אבי העזרי שאין להגעילן עם שאר הכלים, שמתוך שלא בלעו הרבה ממהרין לפלוט, וחוזרין ובולעין מימי ההגעלה האסורין. וכן כל כלי שנשתמש בו בכלי שני, לא יגעילנו עם כלי שנשתמש בו בכלי ראשון, מהאי טעמא. וכתב הר' יעקב זצ\"ל בן הרא\"ש ז\"ל שאין לחוש במי שמגעיל קודם שש שעות, אם יבלע הכלי ממי הגעלה, אין צריך לדקדק בכל זה.",
+                    "קדרות וקערות של חרס, שנשתמש בהן בחמץ בימות השנה ואין להם תקנה לפסח, כמו שאמרתי, ושאר הכלים שלא הגעיל אותן להשתמש בהן בפסח והיה רגיל להשתמש בהן בחמץ, גורר אותן יפה יפה, ואם היו בהן סדקים, בודק אותן יפה יפה, וגורר מעליהן החמץ, ומצניע אותן במקום שאין היד מגעת להן עד לאחר הפסח. וטוב לסגור אותן בחדר ויצניע המפתח, שמא יבא להשתמש בהן בפסח. ויש שמכסין אותן בטיט מבית ומחוץ, כדי שיהיו נכרים, ואע\"פ שאין היד מגעת להן. ומנהג יפה הוא. צריך לרחוץ כל הכלים שיש לו להגעיל, קודם ההגעלה, וצריך לחכך אותן בחול או בעפר, כדי להסיר מעליהן הזוהמא.",
+                    "דין ההגעלה. יקח מדה גדולה וימלאנה מים, ויתן אותה על גבי האש עד שירתיחו המים, והיא הנקראת כלי ראשון. ויכניס בה, כשהיא על גבי האש, כל הכלים שצריך להשתמש בהן בפסח ונשתמש בהן בחמץ, חוץ מכלי חרס שאין די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, כמו שאמרתי. וצריך להוציא את הכלים מן היורה מיד, קודם שיבלע בהן מהמים שביורה. ואחר שמוציאין אותן מן היורה, צריכין שטיפה והדחה בצונן, כדי שלא יחזרו ויבלעו המים הרותחין שעליהם. והמפשפשין אחר שטיפה והדחה, הרי זה משובח.",
+                    "יורה גדולה שאין לו אחרת גדולה ממנה שיכניס בה בתוכה להגעילה, ישים עליה שפה של טיט סביב על שפתה, וימלאנה מים, וירתיח אותה על האור. ותהיה מלאה, כדי שיצופו המים על שפתה ברתיחה. או מלבן אבנים באור ומכניס בה, או לפיד אש וישליכנו לתוכה, ומתוך כך ירתיחו המים יפה עד שיעלו על שפתה. כדגרסי' בהכשר כלי גויים, כיצד מגעילין, מביא יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, עביד לה גדנפא דטינא ומלייא מייא ומרתח להו.",
+                    "היתה היורה שהגעיל בה בת יומא, פי' שנשתמש בה אותו היום בחמץ, ההגעלה מותרת. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. ולא חיישינן דכלי בן יומו לענין שמגעילין בו. בד\"א שהגעיל בה קודם שעה ששית בארבעה עשר בניסן, אבל אם הגעיל בה משעה ששית ואילך, והיא בת יומה צריך להגעילה קודם, מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים, שאין בהם ששים לבטל פליטת היורה דבכולה משערינן, ונמצא שהמים כולן נאסרין ונבלעים בכלים הנגעלין בתוכה, אם משהה אותן בתוכה עד שתגמר פליטתן. אבל קודם שעה חמישית, אע\"פ שהמים חוזרים ג\"כ ונבלעים בתוכה, אין לחוש, מפני שהיא שעת היתר, ודמי לנותן טעם בדנותן טעם, ומתבטלין. וגם נזהרים לשופכם קודם שינוחו מרתיחתן, דהשתא לא בלעו. כך פסק הרא\"ש ז\"ל. והגעלה בתוך המועד אינה מועלת כלום, שאיסור חמץ בפסח במשהו."
+                ],
+                "ii": [
+                    "החלק השני",
+                    "בענין בדיקת החמץ. הואיל וביעור חמץ הוא זכר ליציאת מצרים, שנא' (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכתי' (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו חז\"ל לא תשחט הפסח והחמץ בבית. והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב\"ה ובמציאותו ובהשגחתו, כדגרסי' בספרי אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב\"ה וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. לפי' החמירו ז\"ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין, והזהירו הכתוב שלא יראה לנו ולא ימצא ברשותנו שנא' (שמות יג, ז) ולא יראה לך חמץ, ולא ימצא בכל גבולך שבעת ימים, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וכל האזהרה הזאת שמא ישכח אדם ויאכל ממנו בפסח. ולמה הזהירנו כל כך על חמץ בפסח, יותר משאר איסורי מאכלות, כגון נבלות וטריפות וחלב ודם ושאר איסורין, מפני ששאר איסורין הם אסורים כל ימות השנה, ולפיכך נזדרז אדם ליזהר בהן וישמר מלאכלן, ולפיכך אין מבערין אותן. אבל חמץ בפסח, שמותר לאכלו כל ימות השנה ואינו אסור אלא בפסח בלבד, אין אדם יכול ליזהר בו כל כך, הואיל והוא רגיל לאכול ממנו, ולפיכך הזהירה עליו תורה בבל יראה ובל ימצא, וחייבה עליו כרת למי שאוכלו בפסח במזיד, שנא' (שמות יב, טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו'.",
+                    "זמן בדיקת חמץ הוא ליל ארבעה עשר בניסן, דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ופי' אור לארבעה עשר, לילה שמחרתו יהיה ארבעה עשר. שכח ולא בדק ליל ארבעה עשר, בודק יום ארבעה עשר לאור הנר, כדגרסינן במ' פסחים אין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה. ומקשי בירושלמי וכי יש חמה בלילה, לא קשיא, לא אמרן אלא בשלא בדק ליל י\"ד יבדוק יום י\"ד, לא בדק ביום י\"ד, יבדק בחולו של מועד, לא בדק בחולו של מועד, יבדוק לאחר המועד. מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ועל בדיקה של אחר המועד לא יברך. וחייבו רז\"ל בדיקת חמץ בלילה לשני דברים, האחד לפי שבלילה בני אדם מצויין בבתיהם ואין להם שום דבר שמעכב אותן, והשני שבלילה צריך לאור הנר, והבדיקה יפה לאור הנר בחורין האפלין יותר מלאור היום, ואפי' יבדוק אדם בחורין האפלים ובסדקין האפלים ביום לאור הנר, יותר יפה הוא אור הנר בלילה מביום. וכך מפרש בגמ' אמ' רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. ומנין שאור הנר יפה לבדיקה, שנא' (בראשית מד, יב) ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא, הא למדנו שהמחפש מוצא. הא ניחא חיפוש, דמשכח לאור הנר מנא לן. למדנו חפוש מחפוש, כתי' הכא (פסחים ז:) ויחפש וימצא, וכתי' התם (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. מה התם יפה נר לחיפוש, אף כאן נר יפה לחיפוש. הא למדנו שהחיפוש בנר יפה לחפש חדרים וחדרי חדרים. ועוד כתי' (צפניה א, יב) והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות, הא למדנו שהבדיקה לאור הנר יפה.",
+                    "חל להיות ליל י\"ד בליל שבת, יבדוק ליל שלשה עשר, ומבער כל החמץ קודם שיחול השבת, דתנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומניח מזון שתי סעודות וכו'. וליל י\"ד משתחשך, לא יאכל אדם עד שיבדוק. ואפי' אם יש לו זמן קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק, ואם התחיל, פסיק ובודק. ואם שח בין הברכה לבדיקה, כתב הרא\"ש ז\"ל וכך לשונו, יש אומ' שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה, ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא, שלא מעין הבדיקה, שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחלת הבדיקה, אבל משהתחיל לא הויא שיחת הפסק ע\"כ. ומ\"מ טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה לכתחלה עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין שם חמץ. ואם אין יכול לבדו לבדוק, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו, על סמך הברכה שבירך בעל הבית, שעשרה עושין מצוה אחת, ואחד מברך לכולן. ומצוה מן המובחר לבדוק בנר של שעוה. ואין בודקין לאבוקה, מפני שאין יכול להכניסה לחורין ולסדקין. וכתב הרא\"ש ז\"ל וזה לשונו, על כן נוהגין באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב, שמא יטיף על הבגדים, וגם לא בנר של שומן, שמא יטיף החלב, וגם לא בנר של שמן, שמא יטיף על הבגדים, וגם שאינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין ע\"כ.",
+                    "מקומות שצריכין בדיקה הם כל מקום שרגיל להכניס בו חמץ, אבל חורים שהם עליונים ביותר, שאין היד מגעת להם, או מקום שהוא משופע ביותר, שלא יעמוד בו דבר, או בתי תרנגולין או בתי התבן או כיוצא בהן, ושאר המקומות שאין רגיל להכניס בהן חמץ, אינן צריכין בדיקה, דתנן כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וכל מקום שרגילין להכניס בו חמץ, אבל נסתפק אם הכניס לתוכו חמץ או לא, צריך בדיקה, וג\"כ מקום שתינוקות רגילין להכנס לשם צריך בדיקה. ועוד כל מקום שמכניסין בו חמץ, אע\"פ שסבור שלא הכניס לשם כל חמץ אותה השנה, הואיל ורגיל להכניס שם חמץ, צריך בדיקה, שאיפשר שהכניס לשם חמץ ושכח, דארז\"ל כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עבד ולא מדעתיה. מקומות המאוסין, שאינו ראויין להכנס בהן לאכול, כגון רפת בקר, אינן צריכין בדיקה. כל מקום שהשמש רגיל להכנס לשם, כגון אוצרות יין ושל מלח ושל עצים ושל תמרים, אע\"פ שלא הכניס בהן חמץ צריכין בדיקה, שמא נכנס לשם השמש ופתו בידו. אוצרות של דגים קטנים צריכין בדיקה, שאיפשר שנכנס לשם השמש בתוך הסעודה ופתו בידו, אם לא הספיקו מה שהוציא לסעודה קודם סעודה, ומפני שהם קטנים לא שיערו כראוי כמה הם צריכין לסעודה. אבל אוצרות של דגים גדולים אין צריכין בדיקה, שאין דרך להכנס לשם בתוך הסעודה, מפני שידוע כמה צריכין לסעודה ומביאין הכל קודם הסעודה. כל חדרי הבית והעליות צריכין בדיקה, כי לפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו. חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו כל אחד בלבו, וחור שבין יהודי לגוי אינו צריך בדיקה כלל. בתי כנסיות צריכין בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסין לשם חמץ ואוכלין.",
+                    "הכל נאמנין לבדיקה, נשים ועבדים וקטנים, כולם אם אמרו בדקנו נאמנים בדבריהם, ואין חוזרין ובודקין פעם אחרת.",
+                    "הבודק צריך ליטול נר בידו, ויהיה של שעוה, כפי שאמרתי, ומברך קודם הבדיקה, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ביעור חמץ, ואח\"כ בודק, דאחז\"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. פי' קודם. ואחר הבדיקה יטול כל החמץ שבידו וישים בארון או במקום שאין עכבר מגיע לו. כדגרסינן בירושלמי כיצד הוא עושה, כופה עליו את הכלי, כפה עליו ולא מצאו, אני אומר יד נוטלתו, לא כפה ולא מצאו, צריך לבדוק את הבית פעם אחרת. ואחר כך מבטל כל החמץ שברשותו שאינו יודע בו. והביטול צריך להוציא מפיו דברים שמבטל אותו בהם, באיזה לשון שרוצה. אבל נהגו לבטל בלשון הגמ', והוא, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ידעית ביה, ליבטיל וליהוי חשיב כעפרא דארעא."
+                ],
+                "iii": [
+                    "החלק הג'",
+                    "בענין יום ארבעה עשר, אמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ודרשו חז\"ל שאך ביום הראשון, שהוא יום שלפני שבעת הימים, שהוא י\"ד בניסן, נמצא שהוא יום ארבעה עשר בניסן, מותר לאכול חמץ במקצתו ואסור במקצתו. ואיני יודע אימתי מותר ואימתי אסור, אלא שלמדנו מהפסוק, שאמ' לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו ז\"ל לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. לפיכך נתחייב ביעור חמץ קודם שחיטת הפסח, בעת שתפנה השמש לערוב, שהוא אחר חצי היום מיד. למדנו מכאן שזמן ביעור חמץ מן התורה, משש שעות ומעלה ביום י\"ד בניסן. ועוד חמץ דם זבחי בגימטריא מאתים ותשעה, כמנין מחצי היום. וחז\"ל הוסיפו על זמן האיסור שעה אחת, כדי לעשות סייג לתורה. ואסור החמץ באכילה ובהנאה בשעה הששית, והוא חצי היום והשמש בחצי השמים. דתניא חמץ דאיתסר משש שעות ולמעלה מנא לן. אמ' אביי תרי קראי. כתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. הא כיצד. לרבות י\"ד בניסן לביעור, ואימא מצפרא, אך חלק דהות ליה מתחלת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירתא דלא ליגע באיסורא דאוריתא.",
+                    "ועוד חשו רבנן ביום המעונן, שמא יטעה ויאכל בשעה השביעית כסבור שהיא החמישי. ולפיכך אסרו חז\"ל אכילת חמץ אף בשעה הה', והתירו ליהנות ממנו כל שעה חמישית, למכור אותו לגוי, או להאכיל אותו לבהמתו או לעופות, ובלבד שיראה אותה בשעת אכילה. שלא יצניעו ממנו, ואם שיירו ממנו יבער אותו קודם שתחול שעה ששית. מתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו אפי' בהנאה, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, כיון שאסרו בהנאה. ואכילתו אסרו מסוף שעה רביעית ואילך. ולא חיישינן רבנן שמא יטעה אף בשעה שביעית ויאכל, כסבור שהיא השעה הרביעית, מפני שהכל בקיאין בשעה הרביעית שהוא זמן האכילה לכל, דתנן ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, והלכה כותיה. ומפרש בגמ', מאי טעמא לא אוכלין כל חמש. גזירה, משום יום המעונן, דכיון דליכא חמה, אתי למטעי, ומיחלף ליה חמש בשבע, ושעה שביעית אסורה לדברי הכל. אי הכי אפי' ארבעה נמי לא ניכול. אמ' רב פפא ארבעה זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי.",
+                    "הא למדנו שצריך לבער החמץ מרשותו עד סוף השעה החמישית, קודם שתחול השעה הששית, ויבטל השאר שאינו יודע בו, כמו שאמרתי. ואם חלה שעה ששית ולא ביער אותו, צריך לשרוף אותו, או מפרר אותו וזורה לרוח, או מפרר אותו וזורק לים, ואפי' לשם לא יזרקנו שלם עד שיפריר אותו. ואע\"פ שאמ' ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שרפה, הגאונים פסקו כחכמים, דאמרו מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, א\"כ השבתתו בכל דבר.",
+                    "היה ברשותו חמץ של ישראל, ימתין עד שעה חמישית, אם בא הבעל ליטול אותו מוטב, ואם לאו ימכרנו לגוי, שעדיין בשעה חמישית מותר בהנאה. לא מצא גוי, צריך לבערו בזמן איסורו, אפי' אם חייב באחריותו.",
+                    "היה ברשותו חמץ של גוי, אם קבל עליו ישראל אחריותו, או שהיה גוי אנס ויחוש ישראל שמא ישלם אותו לגוי, הרי הוא כשל ישראל וחייב לבערו. וכתב הרמב\"ם ז\"ל והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל, דאפי' אם הוא שומר חנם עליו, ואינו חייב אלא בפשיעה, שחייב לבערו. אבל אם לא קיבל עליו אחריותו, או שלא היה הגוי אנס, די לו שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה פרוש ממנו שמא ישכח ויאכל ממנו.",
+                    "היה ברשותו חמץ של הקדש, אינו צריך לבערו, ואפי' מחיצה אינו צריך. כדגרסינן במ' פסחים שלך אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מ\"ט לא צריך מחיצה, מפני שבני אדם פורשין ממנו מפני שהוא של הקדש, ואין חוששין שמא יטעה אדם ויאכל ממנו בפסח. היה לו חמץ בגג, די לו שיבטל אותו בדיבור, ואין צריך לומר שהוא אסור בהנאה אחר הפסח. היה לו חמץ בגג, צריך הבערה, שמא יפול לארץ ויאכל ממנו. ואסור לתת חמץ לגוי אחר שעבר זמן ביעור, מפני שהגוי מחזיק טובה לישראל בשבילו ונמצא נהנה ממנו, אבל חמץ בשעה ששית, כתב בעל המאור שאינו אלא מדרבנן, וחייב מיתה בידי שמים כעובר על דברי חכמים, והרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל כתבו שלוקין עליו. ואם אכלו בשעה שביעית, הרי זה עובר על לאו מדברי תורה לדברי הכל, ולוקה.",
+                    "ואסור לאכול כלום ממין המצה בערב הפסח, אחר שעה תשיעית, שהוא קרוב לזמן מנחה קטנה, עד שתשקע החמה, כדי שיאכל המצה של מצוה בלילה, כשהוא תאב לאכול וכדי שתהא המצוה חביבה עליו. אם רצה לאכול ממיני פירות או ממיני ירקות הרשות בידו. דתנן ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ומפרש בגמ' אבל מטבל הוא במיני תרגימא. אבל מצה של מצוה בערב הפסח, ואפי' קודם תשלום תשע שעות, מכין אותו מכת מרדות. כדגרסינן במ' פסחים ירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ומפרש בגמ' ודוקא מצה של מצוה. ולמה הקיש אכילה בערב הפסח לבועל ארוסתו בבית חמיו, לומר לך מה ארוסתו אסור לבעול אותה עד שיכניסה לחופה בשבע ברכות, אף המצה אסור לאכול אותה עד ליל הפסח ויברך קודם שבע ברכות. ואלו הן. א' בורא פרי הגפן, על קידוש שיש בו שם ומלכות. ב' שהחיינו. ג' על נטילת ידים, ראשונה לטיבול ומשקה. ד' בורא פרי האדמה, על אכילת הכרפס. ה' אשר גאלנו. ועל כוס שני אין צריך לברך, על דעת רבי יונה ז\"ל ורבני צרפת והרא\"ש ז\"ל, שפסקו שאין טעון ברכה אלא כוס ראשון, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ו' על נטילת ידים שנייה. ז' על אכילת מצה. ועוד הקיש המצה לארוסתו, מה ארוסתו היא שלו אבל לאחר זמן, כך המצה בערב הפסח היא שלו אבל לאחר זמן.",
+                    "אמר המחבר. המצה בגימטריא מאה וארבעים. מה כלה בלא שבע ברכות אסורה, אף מצה בלא שבע ברכות אסורה.",
+                    "יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, כתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים שסעודה שלישית, הואיל וזמנה אחר המנחה, אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, וטוב לעשותה במיני פירות. ע\"כ. וכן הודה רש\"י ז\"ל לבער הכל מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, ולא לאכול מצה, שלא יאכל בלילה מצה שלא לתאבון. אבל ר\"ת ז\"ל אמרו עליו שהיה רגיל לאכול בערב הפסח שחל להיות בשבת קודם תשע שעות, לקיים מצות סעודת שלישית, מצה שנילושה בביצים או במי פירות, והיא הנקראת מצה עשירה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בליל הפסח, מפני שצריך לחם עוני. ולפי שאינה מצה של מצוה היה אוכל אותה בערב פסח שחל להיות בשבת קודם ט' שעות, לקיים סעודה שלישית.",
+                    "ואסור לעשות מלאכה בערב פסחים אחר חצות. עבר ועשה מנדין אותו, דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד אחר חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולדברי הכל אחר חצות אין עושין. ומפרש בגמ' עבר ועשה, שמותי משמתינן ליה."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי",
+                    "בענין דברים שעוברין בפסח. כל האוכל כזית חמץ גמור, מתחלת ליל חמשה עשר בניסן עד תחלת ליל אחד ועשרים בו, חייב כרת, שנא' (שמות יב, יח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש [בערב] תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. וחמץ שחייב על אכילתו בפסח כרת הוא מאחד מחמשת המינין שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושפון ושבולת שועל.",
+                    "וגרסינן במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך. אמ' ר' יוסי לר' חייא, בכל זימנא דאזלינן באורחא, ומלעינא באוריתא דקודשא בריך הוא, מרחיש לן ניסא, וכען אורחא דאאריך לן, נעסוק באוריתא וקודשא בריך הוא יזדווג בהון. פתח ר' חייא ואמ', בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים תאכלו מצות, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עני. בוא וראה, כשהיו אבותינו במצרים ורצה הב\"ה לקרבן לתורה ולארץ ישראל שמוציאה לחם עני, והיא מלכותו של דוד, שכתי' בו כי עני ואביון אני, לפי' האכילם לחם עוני כשגאלם. אמ' ר' יוסי לר' חייא, מעולם לא ידעתי למה קורין לפת שהיא מחמשת המינין לחם עוני. שמצה בגימטריא עולה למנין עוני. ומאי טעמא מצה דוקא מחמשת המינין. שתק ר' חייא. עד שהיו מהלכין שמעו קול שהיה צווח ואומר, אל תרדו למטה, מפני שהוא ההר בקוע, ותפלו בין בקעיו, ותרדו לתחתית הארץ. כששמעו נטו להם מן הדרך ועלו אל ההר. אמ' ר' יוסי לר' חייא, הב\"ה רוצה לשמור אותנו בדרך הזה ויראה לנו נס מופלא. ראו שהיו בהר סלעים חזקים והיו בהם בקעים בקעים. כשהיו מביטין באותן בקעים, ראו אדם אחד שיצא מהם בבהלה. מיד תמהו ר' חייא ור' יוסי. אמ' ר' יוסי לאותו האיש, מי אתה. אמ' לו, מאנשי ארקא אני, שהוא תחת האדמה הזאת שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ויש לשם בני אדם. אמ' לו, הן. אמ' לו, וזורעין וקוצרין. אמ' לו, הן, אבל הם זורעים זרעונים אחרים משונין משלכם, ואפילו זורעין מחמשת המינין, שהן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אין צומחין כמותם, אלא כעין הזרעונים שלנו. אמ' לו ר' חייא, ולמה עלית לכאן. אמ' לו, לדעת מה שמה של אדמה זו שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ארץ שמה. אמ' לו, עליה הכתו' אומר, ארץ ממנה יצא לחם, שארצכם זו מוציאה ה' מינין ולא שאר ארצות. ואמ' הכתו' שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. הא למדנו שלחם עוני שאינו אלא מה' המינין היוצאין באדמה ששמה ארץ, ולא בשאר ארצות. וילפינן מגזירה שוה לחם לחם, איזה לחם נקרא לחם עוני, הוי אומר זה הבא מחמשת המינין הצומחין באדמה הנקראת ארץ ולא בשאר ארצות, כדא' ארץ ממנה יצא לחם.",
+                    "אכל חמץ בפסח פחות מכזית, מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן. הניח חמץ ברשותו בפסח, הרי זה עובר על שני לאוין, על לא יראה ועל לא ימצא, ואפי' הכי אין מלקין אותו, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. החמיצה עיסתו, או הביא שום חמץ ברשותו, מלקין אותו, מפני שהוא לאו שיש בו מעשה. מצא חמץ ברשותו בפסח, אם קדם וביטל כל חמץ שברשותו, די לו שכופה עליו את הכלי, ואם לא ביטל אותו קודם זמן הביעור, צריך לטול אותו בידו ויוציאנו מרשותו, מפני שהוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. ואתי איסור דאוריתא ודחי איסור טלטול שאינו אלא מדרבנן. מצא פת בפסח, ואינו יודע אם חמץ או מצה, דנין אותו כזמן האחרון והוא מצה, דתניא הלך אחר האחרון ומותר. ואם הוא מעופש ונראה שהוא מקודם הפסח, דנין אותו כחמץ.",
+                    "דברים שעושין בתערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתוס המצרי וזימא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. כותח הבבלי הוא כגון מים שחורים שעושים מפת שרוף ומערבים בו דברים אחרים והוא יפה לתקן התבשיל, אלא שכותח הבבלי עושים אותו מדברים אחרים ונותנים בו פירורי פת להחמיצו. ושכר המדי נותנין בו שעורים ומים ומחמיצין. וחומץ האדומי ג\"כ נותנים בו שעורים ומחמיץ. וזיתוס המצרי הוא שליש מים ושליש שעורים ושליש מלח או חמץ בלא תערובת, אלא שאינו חמץ גמור, שאינו מעורב בשאור, והוא שחכמים [קורין לו] חמץ נוקשא, פי' שאינו חמץ גמור ואינו ראוי לאכילה. זימא של צבעים הוא מי סובין. ועמילן של טבחים והיא פת של תבואה שלא נאפת שליש אפייה, ונקראת של טבחים מפני שנותנין אותה על פי הקדרה כשהיא מתבשלת לקבל הזוהמא או העשן אם נתעשן התבשיל. וקולן של סופרים עושין אותו מקמח ומדבקין אתו הסופרים ניירותיהן. והרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל והרא\"ש ז\"ל כתבו שמותר להצניען קודם הפסח ולשהותן עד לאחר יום הפסח ומותר בהנאה. ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ, אבל אם יש בו תערובת חמץ, חייבין עליו, שטעם כעיקר מן התורה. וג\"כ דוקא שאין בהן כזית, בכדי אכילת פרס חייבין עליו, כי אכילת פרס הרמב\"ם כתב שהוא כדי שלשה ביצים, אבל במ' עירובין גרסי' שהוא כדי ארבעה ביצים, והאוכל מהן כזית בכדי אכילת פרס, חייב כרת. ודברים אלו אינן מצויין בזמן הזה, ואין עושין אותן כתקון, ואין אנו בקיאין בהן, אלא שאנו יודעין שהן מעורבין בחמץ, וטוב להחמיר ולבערן בפסח, חוץ מקולן של סופרים שהודבקו בו הספרים, שלא נשאר בעין וכשהוא יבש, ואין נראה בו מראית חמץ, לא במראה ולא בטעם.",
+                    "המעבדין את העורות, אם נתנו בעריבה שמערבין בה קמח שלשה ימים קודם הפסח, כבר נפסד ואינו צריך ביעור, אבל נתנו בה הקמח תוך שלשה ימים חייב לבער, ואם נתנו לתוכה עורות אפי' שעה אחת אינו חייב לבער, מפני שהעורות מפסידין ומסריחין אותו מידו. והוא הדין ברפואות וברטיות. תחבושת של בצק שמשימין על המכה, אם נתנה על המכה אפי' שעה אחת קודם זמן הביעור, כבר נפסדה ואינה צריכה ביעור. פת שנפסדה, כגון שנתעפשה ביותר קודם זמן איסורא, או נשרפה עד שאינה ראויה לכלב, כתב ר' יהודה ברצלוני ז\"ל והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל שאסורה באכילה ומותרת בהנאה.",
+                    "מצא גרעינה בתבשיל של חטה או של אחד מהדברים שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, וזה לשון הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, מצינו בספר הרוקח חטה שנמצאת בקדרה אסורה, והכף שהגיסו בו הקדרה, שמוה בקדרות אחרות, כלן אסורות. וכתב עוד, חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות, אותה שנמצאת עליה אסורה, כי נתרככה החטה, וחמץ בפסח במשהו, והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו תרנגולת בשפוד, ונמצאת חטה על אחת מהן, אותה אסורה והשאר מותרות. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אין דבריו נראים מה שאסר כל התרנגולת המלוחה שנמצאת בה החטה, אלא כאשר כתב הר' אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו, אבל התרנגולת הצלויה שנמצאת בה חטה, בזה דבריו נראים שכל התרנגולת אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי, הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו ע\"כ. ויש מן הפסקנין שפסקו שאם נסדקה הגרעינה שכל התבשיל אסור, ואם לא נסדקה הגרעינה עצמה אסורה והתבשיל מותר. וכן אם מצא גרעינה בבשר או בעוף כשהוא ממולח, קודם שנתבשל, חותך הבשר שסביב לגרעינה ומקום הגרעינה ומשליך אותו עם הגרעינה, ושאר הבשר מותר. בגדים המכובסין בקמח או במי חטה מותר לקיימן בפסח, וכן העיד ר' משולם על ר' אליעזר הגדול שהיו בגדיו מכובסין במי קמח בפסח. ואסור לאכול או ללעוס חטה או קמח נא, שמא ישאר מהם בין שניו ויחמיץ, שמי הפרי מחמיצין. ואסור לעשות תבשיל של קמח לחולה בפסח, אלא על פי בקיאים, משום פיקוח נפש, וכל דבר שיש בו פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב וכל מצות שבתורה, חוץ מע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים.",
+                    "גבינה לחה, זה לשון הרא\"ש ז\"ל בתשובת שאלה. גבינה לחה בפסח מותרת, אע\"פ שנעשית בכלים של כל השנה. ולא נזהרו בה, כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם, כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט. ועוד כתב, אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח, והיבשים במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגין שלא לאכול אין אוכלין ע\"כ."
+                ],
+                "v": [
+                    "השער הה'",
+                    "בענין לעשות המצות ושמירת העיסה מלהחמיץ. אמ' קרא ושמרתם את המצות, דרשו רז\"ל שמור עיסת המצה מכל דבר שמביא אותה לידי חמיצה. לפי' אסרו ללוש המצה עיסה גדולה, שאין היד יכולה ליזהר בה כראוי, ותבא לידי חמוץ.",
+                    "שיעור העיסה הראויה ללוש בפסח כאחד היא ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה סימן חלה. ומזה השיעור חייב אדם להפריש חלה. ועיסה פחותה מזה השיעור פטורה מן החלה. ורבנן קשישי שיערו ואמרו שזה השיעור הוא כלי מרובע שיהיה באוירו ובאורכו וברחבו ובקומתו כל אחד מאלו ששה אצבעות מאדם ממוצע. והרמב\"ם ז\"ל כתב שהוא כלי שיש באוירו ששה אצבעות פחות משני חלקים מתשעה שיכיל חמשים ושמונה אוקיות, ובחלה שמפרישין ממנו ששים אוקיות. ואם לשו עיסות קטנות יכולין לצרף אותן ביחד בכלי שיש לו שפה, או כל בסל, ומפרישין ממנו חלה. וכן כתב הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל ואנן לא בריר לן שיעורה. לפכך נהיגין ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחת בפני עצמה ומצרפין אותן בסל ומפרישין החלה. ועוד כלל אחד לדעת זה השיעור, ימלא כלי גדול מים ויתן אותו לתוך כלי אחר ריקן, ויתן במים מג' ביצים בינונים, ויתן אותם בנחת אחת אחת, והמים היוצאים, כלי שמחזיקין אותן, לא פחות ולא יותר, היא השיעור. ועוד כלל אחד. ימלא כלי מים, ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואחר כך יתן בו מג' ביצים, ויחזיר בו המים שעירה ממנו, והמים הנותרים הם המדה. וזהו כלל יפה.",
+                    "מחמין את התנור לפחות חצי חמים, ואז מתחילין ללוש את העסה, כדי שלא תתערב העסה מלהתעסק בה תמיד, כדי שלא תבא לידי חמוץ, ונותנין אותה מיד בתנור, דתניא כל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חמוץ. ולכתחלה צריך שלא יגביה ידו ממנו עד שידבקנו בתנור. ואם הניח הבצק ולא נתעסק בו, אין הפת אסורה, אלא באחד מארבעה דברים. א' אם הניח הבצק מלהתעסק בו שיעור מהלך מיל, הוי הפת חמץ. אפי' שלא נראה בו סימני חימוץ, דיו בשיעור מהלך מיל. [ב'] או אם הכסיפו פניה, אע\"פ שלא נתעכבה מלהתעסק בה שיעור מהלך מיל, והוי חמץ נוקשא. והאוכל ממנו פטור. אבל הר' יצחק בן גיאת כתב שחייב עליו כרת. ג' אם נשמע קול בעיסה בשעה שמקישין עליה ביד, או נשמע קול בעיסה אחרת שנילושו שתיהן כאחת, או בעיסה שנילושה אחריה, דתנן החרש, פי' העיסה החרשת שלא ישמע קולה, אם יש כיוצא בו, שהחמיץ אסור. ומפרש בגמ' אם אין כיוצא בו מאי, אמ' ר' אבהו, כתי' שיהלך אדם ממגדל ניניא לטבריא, דהיינו מיל. ד' אם החמיצה עד שיהיה בה סדיקין, אפי' לא נתעכבו סדקיה זה בזה, אלא אחד הנה ואחד הנה כקרני חגבים, הוי חמץ גמור, והאוכלו חייב כרת. וכן פסק הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל.",
+                    "אין לשין את המצה לא במים חמין, בין שהוחמו על האור בין שהוחמו לשמש, ואם עבר ולש, אינו צריך לא הכספת פנים ולא השמעת קול ולא מהלך מיל ולא שנסדק הבצק, אלא הפת אסורה מיד. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. פי' הר' יעקב ז\"ל מים הגרופין מן המולייר, והוא דוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו חמין אפי' כשאין אש תחתיו. וי\"מ מים הגרופים, מים שלא לנו. עברה ולשה מאי, רב אשי אמ' הפת אסורה, וכן פסק הר' יצחק אלפאסי זצ\"ל, וכן כתב בהלכות גדולות. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל אפי' במים שלא לנו אוסרין, אבל רש\"י ז\"ל והרא\"ש ז\"ל אסרו דוקא בחמין ובחמי חמה, אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי, ואפי' לכתחלה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני.",
+                    "אין לשין את המצה במקום השמש, ואפי' ביום המעונן, אלא במקום מכוסה. דתניא יומא דעיבא כוליה שמשא, אפי' תחת כל אויר הרקיע לא תלוש. ורבינו יונה ז\"ל אסר ללוש המצה בקרוב מן התנור, כדי שלא יגיע החמימות לפת ויבא לידי חמוץ. ואין מעבירין הפת על השמש כשמוליכין אותה לתנור לאפות.",
+                    "וצריכה האשה שני כלים של מים כשהיא מתעסקת בבצק, אחד שמקטפת בו, פי' שממרחת פני הפת, והשני לצנן ידיה. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא צריכה האשה להיות לה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. ולשין לכתחלה לרמב\"ם ז\"ל בביצים, אבל רש\"י ז\"ל היה מסופק אם מחמיצין ואם לאו, ור\"ת והרא\"ש ז\"ל התיר ללוש בהן. ולשין נמי במי פירות ביין או בשמן או בדבש, שאין מי פירות מחמיצין. והוא שלא נתערב בהן מים. ואם לש בהן, הואיל ולא נתערב בהן מים, אינו צריך שמירה ולא אזהרה, שאינו מחמיץ לעולם. ויש מחמירין. ואם נתערב בהן מים ולש אותן בהן, יזהר בעיסה יפה יפה, ויאפה אותה מיד בלא שום עכוב. דתניא אין לשין המצה ביין ושמן ודבש שנתערב בהן מים. ואם לש תאפה מיד. וכך פסקו הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. והמחמיר הרי זה משובח.",
+                    "עושין מן המצה עוגות ורקיקין, ואין עושין ממנה צורות וידים וצורת חיה ועוף ולא כיוצא בהם, מפני שמתעכבין בהם. אבל מציירין הפת במסרק של ברזל, כדי שלא תפוח הפת. ובלבד שימהר לעשות בלא שום עיכוב.",
+                    "מצה שעשאה גוי, כתב הרב ר' האיי גאון ז\"ל מצה שאפאה גוי בפני ישראל על ידי שומר כתקנה, מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם כגאונים המחמירים, ולשין בעצמן ואפין המצה, לקיים בה לחם עוני. מה דרכו של עני, הוא מסיק התנור ואשתו אופה. ומצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. וכך היה נוהג הרא\"ש ז\"ל היה משתדל בהן, והיה עומד על עשייתן לזרז העוסקין בהן, והיה מסייע בעריכתן. ויהיה כל אדם רגיל לומר, כל פירורין שיפלו מן העיסה בשעת לישה ועריבה יהיו בטלים, כדי שיתבטלו קודם חימוצן. וצריך לגרור הבצק מעל המסרק ומעל השולחן שעורכין עליו את הפת, אם נדבק בהן שום דבר מהעיסה, ויזהר בו שאיסור החמץ בפסח במשהו. וכל מה שיגרור ישרוף אותו, אם היה קודם המועד או בחולו של מועד, אבל ביום טוב שהוא אסור לשרוף אותו, יבטלנו קודם שיחמיץ, ויאמר הרי זה בטיל וחשוב כעפר, והמים שרוחצין בהן העריבה והכלים שמשתמשין בהן בעיסה והכלים שבהם המים שקטפו בו ושציננו בו הידים, שופכין אותן המים עם המים שרוחצין בהם העריבה והכלים במורד."
+                ],
+                "vi": [
+                    "החלק הו'",
+                    "בענין איסור עשיית מלאכה ביום טוב, חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב. והוא הדין בשאר כל המועדים. אמ' קרא בחג המצות, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. ממה שאמר כל מלאכה נראה אפי' אוכל נפש, כמו שאמרו בשבת, שבת לה' אלהיך כל מלאכת עבודה לא תעשו. והיינו למדים כל דיום טוב מכל דשבת, להיות דינם שוה, אלא ממה שפרט הכתו', אחר שאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, ואמ' אך אשר יאכל לכל נפש, ביום טוב. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שמותר ביו\"ט. וג\"כ כלל הכתוב בפ' אמור אל הכהנים ואמ', בחג המצות ובשאר המועדים, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, ולא היינו יודעין אי זו היא מלאכה שאינה מלאכת עבודה, להתיר אותה, אלא ממה שפרט הכתוב ואמ', אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ראה שאוכל נפש אינה מלאכת עבודה, ומותרת בי\"ט, בין בחג המצות בין בשאר המועדים, ושאר המלאכות אסורות בי\"ט. וחז\"ל דקדקו על המלאכות שמותר לעשותן בי\"ט מפני שהן אוכל נפש, והפרישו אותן מן המלאכות שאסור לעשותן כן קודם י\"ט. וזה הכלל במלאכות המותר לעשותן כן בי\"ט, מפני שהן אוכל נפש, ובמלאכות שאסור לעשותן, אע\"פ שהם אוכל נפש.",
+                    "כל אוכל נפש שיש בו הפרש אם נעשה מערב י\"ט או אם נעשה בי\"ט, מותר לעשותו ביום טוב. כיצד, אם הוא דבר שאם עשאו מערב י\"ט יפסד, או יהיה צונן ולא יערב לאכילה, או אם ישחוט מערב י\"ט ליום טוב יבאיש הבשר, או לא יהיה ערב לאכילה, וכיוצא בזה, מותר לעשותן בי\"ט, כדי שיהיו לו מאכלים מתוקנים וערבים לכבוד י\"ט. וכל דבר שצריך לאוכל נפש שאין בו הפרש אם נעשה קודם י\"ט, כגון טחינה והרקדה וכיוצא בהן, אסור לעשותן בי\"ט. כדגרסינן במ' מועד קטן אוכל נפש דוחה י\"ט, ולא מכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מערב יום טוב. וסמכו רז\"ל איסור טחינה והרקדה ביום טוב מאך אשר יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, כלומר מלישה ואילך מותר. ועוד למדנו מאד, שהוא פרט, שאסור לעשות אוכל נפש ביום טוב אלא לאותו יום עצמו ולא ליום שלאחריו, ואפי' הוא יום טוב או שבת, לא על ידי עירוב בשבת, וכ\"ש לחולו של מועד או לחול דעלמא, דתנן אין י\"ט מכין לחבירו. ומותר לתקן כל מיני שתייה שצריך להם בי\"ט ולא איפשר לתקנם מקודם י\"ט, ששתייה בכלל אכילה היא. למדנו שמאך אשר יאכל לכל נפש, שמותר לעשות כל צרכי הגוף, כגון רחיצה וסיכה. ומותר לרחוץ בחמין ביום טוב, כמו ידיו ורגליו, אבל גופו אסור לרחוץ, שמא יבא לידי רחיצת גופו בבית המרחץ.",
+                    "ומה ששנינו במ' מגלה אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דברי בית שמאי הם, ולא נפסקה הלכה כמותם. ובמ' יום טוב יש דברים שאסרו לעשותן בשבת והתירו בית הלל לעשותן ביום טוב, כגון היציאה מרשות לרשות. וכתב ר' שמואל בן חפני ז\"ל אבות מלאכות האסורות בשבת הם ארבעים חסר אחת, השלשים מהן אסורים ביום טוב, מפני שאינן בכלל אשר יעשה לכל נפש, והתשעה מותרין ביום טוב לצורך, מפני שהן אוכל נפש. ואלו הן הט' שמותר לעשותן ביום טוב. א' המרקד, ב' הלש, ג' האופה, ד' השוחט, ה' המפשיט, ו' המולח, ז' מחתך, ח' המבעיר, ט' המוציא מרשות לרשות. ואין מרקדין הקמח לכתחלה ביום טוב אלא על ידי שנוי, אבל אם הרקיד מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם אחרת מותר, אפי' בלא שנוי. לא נפל בו דבר, אלא שרוצה לרקדו פעם אחרת כדי שתהיה הפת יפה, צריך שנוי קצת, כגון על גבי שולחן. והמבשל בי\"ט מותר לכתחלה, מפני שהוא תולדה דאופה. וכל אחת ואחת מאלו הט' מלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בי\"ט, אם כיון אדם לעשותן למלאכת עבירה, אסור. והתירו רז\"ל להוציא מרשות לרשות בי\"ט, כגון דברים קלים שהן לצורך יום טוב, אבל דברים כבדים, כגון משוי על כתפו,  שאינו לצורך י\"ט, אסור, כגון המפנין מבית לבית וכיוצא בזה. שלא התירו להוציא מרשות לרשות בי\"ט אלא להוסיף בשמחה ולהוציא דברים שהוא צריך להם לכבוד יום טוב, כגון מיני מאכל ומשקה ובגדים, שהוא צריך לכבוד יום טוב ללבוש אותן או לכסות אותן או לישב בהן, כל אלו וכיוצא בהן התירו להוציא מרשות לרשות מפני כבוד יום טוב.",
+                    "ואין הפרש באיסור י\"ט ראשון לאיסור י\"ט שני אלא בעונש. שכל העושה בי\"ט ראשון אחת מכל המלאכות שחייב עליהן בשבת סקילה, מלקין אותו עליהן אם עשאן בי\"ט ראשון, ואם עשאן ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן, חוץ ממה שהתירו לעשות לאוכל נפש. ובענין המת יש הפרש בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. שאם מת בי\"ט ראשון, אסור להתעסק בו ישראל בו ביום ומתעסקין בו עממין, ואם מת בי\"ט שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' ביום טוב שני של ראש השנה מותר לישראל להתעסק בו. ועושין כל צרכי המת על ידי ישראל ביום טוב שני. דתניא ביום טוב שני עושין לו כל צרכיו, ואפי' למיגד ליה אסא ולעשות לו תכריכין ולעשות לו ארון ולעשות לו קבר. והני מילי אם רוצין לקוברו בו ביום, אבל אין רוצין לקוברו בו ביום, אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה ואפי' על ידי גוים, אבל מותר לטלטלו. ואין בכל המלאכות שהתירו בי\"ט שלא לצורך אכילה אלא הוצאה מרשות לרשות והבערה בלבד, שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו נמי שלא לצורך אכילה, והתירו ג\"כ צרכי המת ביום טוב שני, כמו שכתבתי.",
+                    "אין צדין דגים מן הביברין בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות. פי' ביברין אגמים. ואם סתם אמת המים בכניסה וביציאה מערב י\"ט, מותר ליקח ממנה דגים בי\"ט, שהם כמו ניצודין ועומדין. ספק צידה אסור בי\"ט. כיצד, היו פרושות מצודות חיה ועוף ודגים מערב י\"ט, ולמחר מצא בהן, אסורין, אלא א\"כ יודע שניצודו מבעוד יום.",
+                    "בהמה חיה ועוף שהוזמנו לשחיטה מערב י\"ט, מותר לשחוט אותן בי\"ט ראשון. אבל דברים שנולדו ביום טוב הראשון אסורין ביום ומותרין בי\"ט שני, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בי\"ט שני, או חיה ועוף שצד אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לשחוט אותן לצורך אותו היום.",
+                    "פירות ומיני ירקות שהיו מחוברין לקרקע ותלש אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לישראל לאוכלן בי\"ט שני. אווזים ותרנגולים ויונים המתגדלים בבית, חושבין אותן כאלו הוזמנו לשחיטה מבעוד יום, ואין צריכין הזמנה, וצד אותן בי\"ט ושוחט מהן לצורך אותו היום, ואין בכך כלום, הואיל והן ברשותו, אבל יונים שבשובך ויונים שבעליה וצפרים שקננו בגגות הבית אסור לצודן, ואין מועיל להם זמון, הואיל ויכולין לפרוח. והני מילי בגדולים, אבל קטנים מותר לצודן, ומ\"מ זמון צריכין. וכיצד הוא הזמון, אומ' זה וזה אני נוטל למחר, ואין צריך לנענעם. זימן שחורים ומצא לבנים, או לבנים ומצא שחורים, או שנים ומצא שלשה, פשיטא שאסורין. אלא אפי' זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, או לבנים במקום שחורים, אסורים. זימן שלשה ומצא שנים מותרין. זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו, אסורין. ואם אין שם קן אחר, מותרין.",
+                    "גוי שהביא לישראל בי\"ט עוף או דגים או מיני צמחים או מיני פירות, אם יראה בהן שצד אותן בי\"ט באותו היום, או שתלש הצמחים, אסור לישראל לאוכלן בו ביום, אלא ימתין עד שתחשך. וממתין אחר חשיכה, בכדי שיעשו. אם היו עופות או דגים, ימתין בכדי שיצודו, ואם הם פירות או ירקות, בכדי שיתלשו, ויובאו ממקום הסמוך לעיר שיש בו מאותו מין. ואם חל להיות י\"ט ראשון יום ששי והובאו בו ביום, הר' יחיאל מפריש ז\"ל התיר אותם בליל שבת, בכדי שיעשו, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. אבל אם יראה שצד אותן או תלשן מערב י\"ט או קודם, מותר. ואם הביא אותן מחוץ לתחום, אסורין לאותו ישראל שהובאו בשבילו, ומותר לטלטלן, ולאחרים מותרין, אף לאוכלן בו ביום. ואם יודעין בודאי שלא צד אותן הגוי, או שלא תלשן בו ביום לערב, מותרין מיד לישראל שהובאו בשבילו בלא שום עיכוב. כך פסק הרב ר' יצחק אלפאסי ז\"ל, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. דתניא ההוא ליפתא דאתיא למחוזא, חזייה רבא דמיכמשא, אמ' האי ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר.",
+                    "כל דבר שלא היה מזומן אלא שנולד ביום טוב, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ועצים שנשרו מן האילן, הרי אלו מוקצה, ואסור לטלטלן ביום טוב. ואם נתערבו באחרים ואינם ניכרים ביניהם, הרי כולם מוקצה, ואסור לטלטל אותן ביום טוב. ואפי' נתערבו באלף משיעורן אינן בטלין.",
+                    "אפר של תנור או של כירה שהסיקו אותן בי\"ט, אסור לשחוט בו חיה ועוף. אלא אם היה רותח, שהביצה נצלית בו, שעדין הוא בחזקתו. ולא הקצו אותו, הואיל והוא רותח עדין. ואם שחט כבר ואין לו עפר אחר לכסות בו, יוכל לכסות באפר, אע\"פ שאין הביצה נצלית בו.",
+                    "גבינה שקפאה ביום טוב אסורה. ומותר לשחוק את התבלין בי\"ט, אם יודע שאם שחקן מערב י\"ט שיחלש כחן וריחן. אבל המלח אסור לשחוק אותו ביום טוב אלא על ידי שנוי. ומותר לברור מיני הקטניות שצריך להם ליום טוב. דתנן בית הלל אומ' בורר כדרכו ומתמחוי. ומפרש בגמ' כדרכו, שמוציא הפסולת מתוך האוכל, כדי שישאר האוכל נקי, ובלבד שיהא האוכל יותר מן הפסולת.",
+                    "האופה או המבשל מיום טוב לחול חייב מלקות, כדגרסי' במ' יום טוב, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, והלכה כוותיה. אבל ממלא אשה קדרה בשר, אע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, מפני שמתקן התבשיל כשיש הרבה בקדרה. ויש אומרים שאפי' אמרה בפירוש שהיא רוצה השאר למחר, שהוא מותר, ויש אוסרין. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים, ונראה לי שהוא מותר כיון שהטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל. וכתב בעל העטור דוקא שממלאה אשה קדרה בשר וכו' קודם אכילה, אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו.",
+                    "אין מבשלין לצורך גוי בי\"ט. אם כן אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו, ודוקא להזמינו, דכיון שרוצה לכבדו, חיישינן שמא ירבה בשבילו. אבל עבדו ושפחתו או שליח ששלחו לו אחרים, מותר להאכילם עמו, דלא חיישינן שמא ירבה בשבילם.",
+                    "ביצה שנולדה בי\"ט או בשבת אסורה אותו היום. ואסור ליגע בה, ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות. ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול, אסורה. ומותר לכסות עליה כלי, כדי שלא תשבר, ובלבד שלא יגיע בה הכלי. ובי\"ט שני מותרת, כמו שאמרתי. והני מילי בשאר מועדים, אבל בראש השנה אסורה ביום טוב שני. ואסורה ג\"כ משבת ליום טוב שלאחריו, או מי\"ט שלפני השבת, כגון שהיה י\"ט יום ששי, אסורה. ביצה שיצא רובה מערב י\"ט וחזרה ויצאה בי\"ט, מותרת, דחשיבא לידה משיצא רובה. מותר ליקח ביצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון, דתלינן מערב י\"ט ילדה, ואין התרנגולת יולדת בלילה. וכן בי\"ט שני בשני ימים טובים של גליות, אבל לא בליל שני של ראש השנה, ולא בליל ראשון של י\"ט שלאחר השבת, דאימור מאתמול היה. השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותרות, אפי' בי\"ט שלאחר שבת.",
+                    "שפוד שנשבר החד שלו, בענין שאין ראוי לצלות בו, מותר לתקנו, אם הוא צריך לצלות בו, אבל אם נתעקם קצת ועדין ראוי לצלות בו, אסור לתקנו, ואפי' אם יכול לתקנו בלא כלי.",
+                    "מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ולחמם מים לרחוץ רגליו, אבל לא כל גופו, כמו שכתבתי למעלה. ואסור לרחוץ כל גופו, ואפי' במים שהוחמו מערב י\"ט. כך פסק הרא\"ש ז\"ל.",
+                    "ואסור לכבות את הנר או את האור בי\"ט. ואסור להסיר את השמן מן הנר כשהיא דולקת, מפני שהוא גורם לכבותה, אבל משים הוא פתילות הרבה, כדי שידלקו ויחסר השמן. ואסור לכבות את הנר, ואפי' הוא צריך לכבותה לשמש מטתו. ואסור להטותה כדי שיתרחק השמן מן הפתילה, שאף זה חשוב כיבוי. ואסור ליקח הפתילה מנר דולק, אפי' ליתנה בנר אחר. נר של שעוה, שרוצה להדליקו בי\"ט, וחש עליה שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו דבר שמונעו מלישרף ויכבה כשיגיע לשם. אסור לכבות הדלקה בי\"ט, אפי' רואה את ביתו שנשרף. ואסור לכבות את הבקעת, בין מכבה אותה בין שחס עליה שלא תשרף, בין מכבה אותה כדי שלא תתעשן הקדרה. בד\"א כיבוי כגון שיסירנה מעל אש זה וישימנה על אש אחר, אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן מותר לכבותה, כדי שלא תתעשן הקדרה.",
+                    "שוחטין בהמה לכתחלה בי\"ט, וחיה ועוף אם יש לו עפר תיחוח לכסות הדם. ואסור לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב עם חשיכה, אלא אם יש שהות ביום לאכול ממנו כזית קודם שקיעת החמה.",
+                    "סכין שנפגמה בי\"ט מותר לחדדה במשחזת של עץ או על האבן גבי חבירתה, ומורין לעשות כן, אבל לא במשחזת של אבן, אע\"פ שמותר לחדדה בה אין מורין כן, אבל להעביר שמנוניתו אף בשל אבל מורין לעשות כן. ואם נפגמה מערב י\"ט אסור. כך כתב הרא\"ש ז\"ל. ואם לא נפגמה מערב י\"ט אלא עמדה, פירוש התחילה להתקלקל קצת ואינה חותכת יפה, אם יכול לחתוך בה על ידי הדחק יכול להשחיזה בי\"ט, אבל אם אינו יכול לחתוך בה אפי' על ידי הדחק, אסור להשחיזה, דהוה ליה מתקן מנא.",
+                    "אין מרגילין בי\"ט. פירוש מרגילין, שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד. השוחט בהמה בי\"ט צריך ש(לא) יבדוק עד שיפשיטנה, שאם תהיה טרפה אסור להפשיטה בי\"ט. בהמה שנשחטה בי\"ט מותר להגביה עורה ולתת אותה במקום דריסת הרגלים, אע\"פ שאין עליו בשר כלל, ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת, כדרך שמולחין לצלי, אע\"ג דדמי קצת לעיבוד. ומותר להערים בזה, למלוח כאן מעט וכאן מועט, עד שימלח כל העור, אבל אם נשחטה מערב י\"ט אסור. אין מולחין החלבים ולא מהפכין בהם, אפי' לשוחטן /לשוטחן/ על גבי יתדות, ואע\"פ שנשחטה בי\"ט.",
+                    "אין שוקלין הבשר בי\"ט ולא שאר אוכלין, כ\"ש דברים אחרים. ואסור ליתן הבשר בכף מאזנים לשומרו מן העכברים, אם הם תלויות במקום שרגילין לשקול בהם, מפני שנראה כשוקל. ואסור לשקול מנה כנגד מנה, ואסור לשקול במים. ומותר לשקול בידו, ר\"ל שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה. וטבח אומן אסור אפי' לשער בידו.",
+                    "לוקח אדם בשר מן הקצב, אבל לא יפסוק עמו דמיו ופורע אותו לאחר י\"ט. דתניא אל יאמר אדם לחבירו תן לי בדינר בשר, אלא שוחטו ומחלק ביניהם. היכי עביד, כי הא דמתא מחסיה אמרי רבעא ופלגא דרבעא. ואסור לומר לו הריני שותף עמך בסלע, אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות, כפי החלקים בלא פיסוק. כיצד הוא עושה, מביא שתי בהמות זו בזו, ושוחט האחת בי\"ט, ומחלק אותה, ולאחר י\"ט שמין הנשארת ופורעין לו דמיה כל אחד ואחד כפי אשר נטל מן הבשר. ואומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה שמן או יין או שאר דברים, אבל לא ימלאנו בכלי שמודד בו. אבל נוטל הוא מן החנוני ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעלת הבית להיות מונה בתוך ביתו.",
+                    "מולגין הראש והרגלים ברותחין בי\"ט, כדי להסיר מהן השער ומהבהבין אותן באש. אבל אין טחין אותן בסיד, ולא בחרסית ולא בעפר, מפני שיראה כמעבד, ואין גוזזין אותן במספרים, מפני שנראה כעושה לצורך השער. ומותר למלוח הרבה חתיכות כאחד, אע\"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.",
+                    "אין מוציאין האש לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המים שמשימין בזכוכית ומוצאין מהם האש לחום השמש.",
+                    "אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדין לבנין, ר\"ל קורות שאינן רעועות, אבל אם הם רעועות וקרובות לישבר מותר. ומפרש בגמ' וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ, אבל לא בצד הרחב שבו, ובקרדום, אפי' בצד הקצר, אסור. וכן לא יבקע לא במגל ולא במגרה. ובספר המצות אסר אף בקופיץ, לפי שאין אנו בקיאין מהו קופיץ, ולא התיר אלא בסכין. ואפי' בקופיץ לא שאני, אלא בקורה גדולה, שאי איפשר להסיקה בלא ביקוע, אבל עצים של הסקה גדולים קצת וראויין להסקה בלא ביקוע, לא יבקעם כלל. ולשברם ביד, רבינו שלמה ז\"ל התיר והרא\"ש ז\"ל אסר אפי' לשברם ביד.",
+                    "וחייב אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, שנא' (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך וגו', ומפרש בגמ' במה משמחן, אנשים בראוי להם, ר\"ל בגדים חמודות וכיוצא בהן, ונשים בראוי להן, בגדים הראויים להם ומאכל ומשקה ומיני פירות ומיני מגדנות."
+                ],
+                "vii": [
+                    "החלק הז'",
+                    "בענין מלאכות שהתירו לעשות בחול המועד. אמ' קרא את חג המצות תשמור, הואיל ואמר תשמור ולא אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כמו שאמ' בראשון ובשביעי, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם [ו]ביום השביעי מקרא קדש [יהיה לכם] כל מלאכת עבודה לא תעשו, לא איפשר שיאמר את חג המצות תשמר בשביל ראשון ושביעי שכבר הזהיר עליהן אזהרה יותר חמורה, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, לפי' אוקמו רבנן צווי את חג המצות תשמר לחולו של מועד, ר\"ל שומרהו מלעשות בו מלאכה. כדגרסינן במ' חגיגה את חג המצות תשמר, לימד על חולו של מועד, שהוא אסור בעשיית מלאכה. תניא אידך וביום השביעי עצרת תהיה לכם, יכול מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה, ת\"ל וביום השביעי, השביעי עצור בכל מלאכה, ואין הששי עצור בכל מלאכה. הא למדנו שמקצת מלאכות מותרות בחולו של מועד ומקצתן אינן מותרות.",
+                    "ואין אנו יודעין איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה. ולא אמר הכתו' איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה, אלא לחכמים, וקבלו ולמדונו איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת בחולו של מועד.",
+                    "והמלאכות המותרות בחולו של מועד הם חמש הכללים. א' כל המלאכות שהן לצורך המועד. ב' התירו לאדם לעשות מלאכה להתפרנס ממנה, אם אין לו פרנסה אחרת. ג' כל דבר האבד, התירו לעשות בו מלאכה, כדי שלא יפסד. ד' מלאכות קלות שהתירו, כגון כתיבת ספרים ששולחים ממקום למקום, או כתיבת חשבון ההוצאה, או כיוצא באלו. ה' התירו לעשות צרכי צבור. וכולן אפרש לקמן בע\"ה.",
+                    "בכל מה שהתירו רז\"ל לעשות בחולו של מועד, צריך העושה אותן שיעשה בצינעא, כדי שלא יראה שהוא מבזה את המועדות, שכל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא. וצריך ג\"כ לעשות אותן על ידי שנוי, כדי שלא יראה שהוא עושה מלאכתו בחולו של מועד כדרך שהוא עושה בחול. וצריך ג\"כ שלא יתכוין להניח אותן קודם המועד לעשותן במועד. כדגרסינן במ' מועד קטן ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד, תאנא ובלבד שיכניסם בצינעא. ולא יכוין מלאכתו במועד, וכל מי שכיון מלאכתו במועד, חייבין ב\"ד לבער ולאבד אותו דבר שכיון לעשותו במועד, חוץ ממה שמענישין אותו על ביזוי המועד.",
+                    "והתירו לעשות שהן לצורך המועד. כיצד, מותר לטחון קמח במועד לצורך המועד, ואפי' כיון מלאכתו במועד. ומותר לקצץ עצים מן המחובר. פירות שנתבשלו קצת ונאכלין על ידי הדחק, מותר ללקטן כדי לאוכלם במועד, ואם לקטן לאכלם, והותיר מהן, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא הליחה מהם, יכול לכובשם, אבל אסור ללקטן כדי לכבשן. ומותר לצוד דגים לאוכלם, ואם הותיר מהן, יכבוש אותן, אבל אסור לצודן או לקנותן כדי לכתשן, אלא א\"כ היו ראויים לאכול מהם במועד, ואפילו על ידי הדחק. וכן כל דבר אסור לכובשו, אלא אם הוא ראוי לאכול ממנו במועד, אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו. הציידין שצדין חיה ועוף, צדין בצנעא בחולו של מועד לצורך המועד. וכן כותשין חטין לעשות דייסא, וטוחנין פולין לעשות גריסין לצורך המועד בצנעא. הצריך לרכוב על גבי בהמתו לעשות דברים לצורך המועד, אם לא היה רגיל ללכת ברגליו, מותר. ומותר ליטול צפרני בהמתו, ולתקן המסמרים, ולתקוע הברזל ברגליה, ולתקן האוכף והרסן וכל עניני הרכבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ירקות שרוצה לאוכלן במועד, יכול לדלות מים ולהשקותן, כדי שיתגדלו ויהיו ראויין לאכילה במועד. אבל אם אינו רוצה לאוכלן וכוונתו להשביחן, אסור. ומותר לתפור במועד תפירה של הדיוט, ולצורך המועד מותר, דתנן ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. פי' האומן תופר תפירה של הדיוט שלא תהי מתוקנת.",
+                    "זה הכלל, המלאכות שהתירו לעשותן בחולו של מועד, לא התירום אלא לעשותם אדם לעצמו או לחבירו בלא שיקבל עליהם מחבירו שכר, אבל אסור לעשותן בשכר. והני מילי אם נוטל שכר קצוב אבל אם אוכל בשכרו עם בעל הבית, מותר. וכל מלאכה מותר לעשות על ידי אדם שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח פרנסתו. ומותר לקבל קיבולת במועד ולעשותה אחר המועד, פי' מותר להתפשר עם האומן לעשות מלאכתו לאחר המועד ועם הפועלים לעשות בשדהו לאחר המועד. ומותר לחכור במועד שדה או ריחים או מכס וכיוצא באלו ולקבל אותן לאחר המועד. ואסור להתעסק בחפירות עד לאחר המועד. וכל דבר שאסור לעשותו ישראל בעצמו, אסור לומר לגוי לעשותו במועד, כדגרסי' במ' יום טוב, ת\"ר מקבלין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.",
+                    "כל דבר התירו לעשות בו מלאכה כדי שלא יפסד. הגנות והפרדסים שהוא צריך להשקותן תמיד, שאם כן לא יפסדו, מותר להשקותן במועד. והני מילי שהתחיל להשקותן קודם המועד, שאז יפסדו אם לא ישקה אותן במועד, אבל אם לא השקה אותן קודם המועד, אסור להשקותן במועד. ואם היא שדה לחה, הרי היא כאלו התחיל להשקותה קודם. אבל שדה שאין צריך להשקותה, ודילה במימי הגשמים, וכוונתו להשקותה כדי להשביחה, אסור להשקותה במועד. דתנן משקין בית השלחין במועד, ושאלו בגמ' בית השלחין אין, בית הבעל לא, מ\"ט לא גזרו רבנן אלא במקום פסידא, פי' בית השלחין השדות והגנות והפרדסים שהן צמאין ביותר ואם לא ישקה אותן יפסדו, ומתרגמי' עיף ויגע משלהי ולהי, בית הבעל, שדות וגנות ופרדסים שאינן כל כך צמאים ואינן נפסדין אם תתעכב ההשקאה עד לאחר המועד. ואפי' בית השלחין לא התירו להשקותן במועד אלא אם אין טורח בדבר, אבל יש טורח בדבר אסור להשקותן במועד. וכן שאר מלאכות שהתירו רז\"ל לעשותן בחולו של מועד, לא התירו לעשותן אלא אם אין בהם טורח גדול, אבל אם יש בהם טורח גדול אסור לעשותן במועד. דתניא ואפי' במקום פסידא טירחא יתירתא לא שרינן.",
+                    "ואסור להתעסק בפרקמטיא במועד, דתניא פרקמטיא כל שהוא אסור. ובדבר האבד מותר, ומפרש בגמ' דהאידנא משכח ליה וביומא אחריני לא משכח ליה, כדבר האבד דמי ומותר. ואסור לקנות או למכור שום סחורה במועד, כמו שאמרתי, ואפי' סחורה שמכר קודם המועד, אסור לתבוע דמיה במועד. אלא אם אינו מצוי הלוקח במקום המוכר לאחר המועד, אם נזדמן לו במועד הדבר, מותר לתבוע דמי סחורתו ממנו, וכדבר האבד דמי. היתה לו סחורה ונזדמן לו תגר לקנותה ממנו במועד, ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן, מותר למוכרה במועד, אבל אם לא יפסיד מן הקרן, אלא אם ימכרנה עתה ירווח יותר משאם ימכרנה לאחר המועד, אסור למכרה במועד. ואם אין לו מה יאכל, או אפי' יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות הרבה ויוציא יותר לכבוד י\"ט, מותר למוכרה במועד.",
+                    "מי שליקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורך אותן מיד, או שהיו בבור ואירע לו אונס שלא היה יכול לדורכן עד שהגיע המועד, דורך זיתיו או ענביו כדרכן, ומכניס היין והשמן לחביות, וסותמן ועושה כל הצריך להן כדרכו בלא שינוי, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ומותר לזפת בין חביות גדולות בין כלים קטנים שהן לשתייה. ויש אוסרין בקטנים ומתירין בגדולים, אבל הרא\"ש לא חילק בין גדולים לקטנים. ומותר להכניס פירות במועד מפני הגנבים, ואם הם במקום המשתמר אסור להכניסם במועד. ואסור לקצור השדה בחולו של מועד, אם אינו נפסד אם יעמוד לאחר המועד. ואם אין לו מה יאכל, קוצר ודש ובורר וזורה כדרכו. היה לו כרם אצל כרמו של גוי, והגוי בוצר את כרמו בחולו של מועד, ואם לא יבצור הישראל את כרמו יפסד, מותר לבצור אותו ולדרוך היין ולעשות כל צרכי היין, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.",
+                    "אין מגלחין במועד. והטעם שלא יכנס המועד כשהוא מנוול, ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד, ואסרו לגלח במועד, כדי שיהיה זהיר לגלח קודם המועד. ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. ומי שיצא מבית האסורים, ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח. וכן המנודה, שלא היה יכול לגלח קודם, שהרי הוא אסור בתגלחת כל שלשים, שאין נדוי פחות משלשים יום, וחל יום שלשים במועד, הרי זה מגלח במועד. אבל אם נשאר בנדוי, כגון שעברו ימי הנדוי קודם הרגל, ולא בקש להתיר לו, והתירו לו במועד, הרי זה לא יגלח עד לאחר המועד, שאין זה אנוס, הואיל ולא בקש להתיר לו נדויו קודם הרגל. וכן מי שנדר שלא לגלח, אם מצא להתיר לו הנדר קודם המועד, הרי זה לא יגלח במועד, אבל אם לא מצא קודם המועד, ובמועד מצא, הרי זה יגלח במועד אחר שהתירו לו נדרו. והבא ממדינת הים, כגון שהלך להרויח מזונותיו או להתעשר, הרי זה מגלח במועד, אבל אם לא הלך אלא לטייל, לא יגלח, דלאו אנוס הוא. קטן מותר לגלח בחול המועד. לא שנא נולד בחול המועד ולא שנא קודם, לכן אבל שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל, מותר, מפני שלא היה יכול לגלח קודם לכן. ומותר לכל אדם לגלח מה שעל שפתו, אפי' אינו מעכב עליו, ומה שאצל שפתו, אם מעכב עליו יגלח, ואם לאו לא יגלח. ומותר ליטול צפרניו של ידו או של רגלו, ואפי' במספרים.",
+                    "אין מכבסין במועד, והטעם כמו שאמרתי בתגלחת, ומי שהתירו לו בתגלחת, התירו לו בכביסה. מטפחות הידים, שאפי' אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתכלכלין, ומטפחות הספרים, פי' מטפחות שמתכסין בני אדם בהן כשהן מסתפרים, ומטפחות שמסתפגין בהן בבית המרחץ, ובגדי קטנים וכל כלי עשיתן, מותר לכבסן, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ולא נהגו כן ואין להתירן. מי שאין לו אלא חלוק אחד, אפי' אינו של פשתן, מותר לכבסו, מפני שהוא מתלכלך מיד, ואפי' כבסו קודם לכן. מי שיש לו כלים בבית האומן, והן לצורך המועד, [יכול להביאם לביתו, ואם אינן לצורך המועד] לא יביאם. ואם אין לאומן מה יאכל, יתן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו, נוטלן ממנו ומניחן בבית הסמוך לו. ואם יתיירא שמא יגנבו משם, יפנה אותן למקום הראשון שמשתמר.",
+                    "מלאכות קלות שהתירו לעשות בחולו של מועד, כגון כתיבת ספרים ששולחין ממקום למקום, או כתיבת חשבונות, וכיוצא בהן. ואסור לכתוב בחול המועד דבר אחר, ואפי' להגיה אות אחת בספר. ואסור לכתוב תפלין ומזוזות בשכר, אבל לעצמו או לאחרים בחנם, מותר. או אפי' בשכר, כדי שיהיה לו הוצאתו יותר בריוח לשמחת יום טוב, מותר, ואפי' יש לו מה יאכל בצמצום. שאם אין לו מה יאכל, מותר לעשות כל מלאכה, בין כתיבה בין דבר אחר, דוקא תפלין ומזוזה משום מצוה, שבחולו של מועד מותר להניח תפלין ולברך עליהם, אבל שאר ספרים, בין בחנם בין בשכר, אסור לכתוב אותן, אלא אם [אין] לו מה יאכל. ומותר לטוות תכלת ציציותיו, בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור. ושאר כתיבה אסורה בחול המועד, אלא אלו שהתירה המשנה.",
+                    "דתנן ואלו שכותבין במועד, קדושי נשים, וגטין, ושוברים, דאתיקי, מתנה, ופרוזבול, ואגרות שום, ואגרות מזון, ושטרי חליצה, ומיאונין, ושטרי בירורין, וגזירות ב\"ד, ואגרות של רשות. פי' קדושי נשים, אם נתקדשה אשה, כותבין אותו היום, כדי שידעו באיזה יום נתקדשה. שוברים, ספרי המחילה. דיאתיקי, מתנה, מתנת שכיב מרע, פרוזבול, אדם המוסר שטרותיו כדי שלא תשמט אותן שביעית. אגרות שום, קרקעות ששמין ב\"ד כדי להגבות אותן לבעל חוב בחובו. אגרות מזון, שטרי קרקעות שמוכרין ב\"ד למזונות האלמנה והבנות. שטרי בירורין, כשיסכימו שני בעלי דינין לסמוך על אדם שיבררו לדון בפניהם, אגרת הברירות כותבין אותה בחולו של מועד. וגזירות ב\"ד הם הפסקי דינין. ואגרות של רשות הם אגרות ששולחין ממקום למקום.",
+                    "אין עושין חופות חתנים במועד, ר\"ל אין נושאין אשה, לא בתולה ולא אלמנה. ולא מיבמין במועד. ומותר ליארס, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, שאין מערבין שמחה בשמחה. דתניא ושמחת בחגך, ולא באשתך. ומותר להחזיר גרושתו במועד, דוקא מן הנשואין אבל לא מן האירוסין. עושה אשה כל תכשיטיה בחולו של מועד, כוחלת ופוסקת וכיוצא בהן.",
+                    "צרכי צבור התירו לעשותן בחול המועד. כיצד, דתנן עושין כל צרכי צבור ומתקנין את הרחובות ואת מקוות המים. את הרחובות, כגון ליישר הדרכים, ולהסיר מהן המכשולות, ולציין הקברות, כדי שיזהרו בהן הכהנים. ואת מקוות המים, כגון בורות ומעיינות של רבים, שנפל בהן אבנים או עפר ונתקלקלו, מותר לתקנן, ואפי' אין הרבים צריכין להם עתה, אפי' כוונו מלאכתן במועד, ואפי' בפרהסיא ובטרחא יתירתא, ואם אין צריכין להן עתה לא יעשו. אבל בורות שיחין ומערות של יחיד, אסור לחפור אותן מחדש, ואפי' צריך להם עתה, ואם היו עשויין כבר ונתקלקלו, אם צריך להם עתה, מותר לתקנם, ואם אין צריך להם עתה, אסור לתקנן, אבל מותר להמשיך מים לתוכן, אפי' אם אין צריך להן עתה. כותל רעוע שנטה ליפול ויש בו סכנה, סותרין אותו ובונהו במועד, דתניא וכותל גוהה סותרו ובונהו.",
+                    "חנויות שמוכרין בהם כסות או פירות ודברים הצריכין לאכול או לצורך המועד, אם הם פתוחות לרשות הרבים, מוכר בצנעא. כיצד, פותח אחת ונוטל אחת, ר\"ל לא יסיר כל הטבלאות שנועל בהן החנויות, אלא מסיר אחת ומניח אחת, כדי שיעשה שנוי קצת, ושאינן פתוחות, לרשות הרבים פותח כדרכו ומוכר. ואם מוכר ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותח ומוכר כדרכו. ובערב י\"ט האחרון פותחין ומוכרין כדרכן, ומעטרין השוק בפירות, משום כבוד י\"ט האחרון.",
+                    "אין גוזרין תענית בחולו של מועד. היחיד אסור להתענות. ואין מספידין בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים ובראש חדש, ואין צריך לומר בי\"ט. לפי' אין מניחין המטה ברחובה של עיר, כדי שלא ירבו בהספד. אין קורעין בחול המועד, ולא חולצין כתף, לא מברין אלא קרוביו של מת. חכם ששאל אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, הכל קורעין עליו, בין בפניו בין שלא בפניו, וחולצין עליו, ומברין עליו בחול המועד, ואפי' ביום שמועה שאינו יום קבורה, אבל משיסתם הגולל ואילך, אין מספידין אותו עד לאחר המועד, ויום שמועה כקודם קבורה דאמי, ומותר להספיד אותו. ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו אפי' במשנה אחת, קורע עליו בחול המועד ואינו מאחה לעולם. ועל אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה, אע\"פ שאינו חכם בתורה, קורע עליו אם יודע בין מיתה לקבורה, אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה, לא יקרע עליו. ועל כל אדם, אם עמד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע אפי' בחול המועד, ואפי' חשוד בכל עבירות, רק שלא יהא משומד לע\"ז או משומד להכעיס לעבור על כל אחת מכל המצות. עושין כל צרכי המת בחול המועד, גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ומנסרין לו ארזים, ובלבד שלא יקוץ אותן מן המחובר, ועושין לו הארון בצנעה ועמו בחצר, כדי שיהא ניכר שיהא לצרכו. אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד, אבל לקבור בהן במועד חופרין אותן אפי' במועד. כך כתב רש\"י זצ\"ל ובזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ואסור לקרוע על מת בי\"ט שני, ואפי' קרוביו הראוין להתאבל עליו, אע\"פ שהוא מדרבנן, כ\"ש בי\"ט ראשון."
+                ],
+                "viii": [
+                    "החלק הח'",
+                    "בענין התפלות הפרשיות וסדר לילי הפסח. ביום ארבעה עשר בניסן, שהוא ערב הפסח, מתפללין כשאר ימי החול, אלא שאין נופלין על פניהן, לא בשחרית ולא במנחה. וקורין בשחרית ובמנחה מזמור למנצח משכיל לבני קרח, כאיל תערג על אפיקי מים וגו. וגרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב יום פסח. והטעם זכר לנס שניצולו בכורי ישראל ממכת בכורים. וגדול הבית אין צריך להתענות, אע\"פ שהיתה המכה בהן. והאיסטניסין מתענין כדי שיאכלו המצה בתיאבון. פי' איסטניסין. מי שאוכלין אלא פעם אחת ביום, ואם אוכלים ביום אפי' אכילת עראי, לא יוכלו לאכול בלילה לתאבון. כדגרסי' במ' פסחים רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפיסחא, משום דאיסטניס הוה, ואי הוה אכיל ביממא, לא מצי אכיל בלילה.",
+                    "תפלת ערבית, פותח ש\"צ והוא רחום, ואומר ק\"ש בברכותיה, ואומר השכיבנו עד והושיענו בקרוב למען שמך, ואומר ופרוש וכו', וחותם הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ומתפללין אבות, וגבורות, וקדושת השם, אתה בחרתנו, יעלה ויבא, והשיאנו, וחותם בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת, מזכיר שלש בתקונם, ואומר ואת יום המנוח הזה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, וחותם בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן בשאר כל המועדים. ואין אומר שליח צבור מגן אבות בדברו, לפי שתקנוה מפני המזיקין, וליל הפסח הוא ליל שמורים ואין המזיקין מצויין בו. ובטוליטולה נהגו לומר קדוש בבית הכנסת. ואין אומר במה מדליקין אם חל להיות בשבת. ואם חל להיות באחד בשבת אומר ליל מוצאי שבת שהוא ליל הפסח, ותודיענו. וכן בשאר כל המועדים.",
+                    "סדר ליל הפסח. חייב אדם להסדיר שולחנו מבעוד יום בכלים נאים כפי כחו, ויפן מקום מושבו בהסבה דרך חירות. וכשהוא מיסב, לא יטה על גבו, ולא על פניו, ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וימהר להתפלל, כדי שיאכל מיד כשתחשך, ובשביל שלא ישנו התינוקות, מפני שהתינוקות צריכין וחייבין בסדר ליל הפסח, כדי שיראו שנוי וישאלו. דתנן ערבי פסחים, סמוך לחשכה, לא יאכל אדם עד שתחשך וכו'. ואע\"פ שבשאר שבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקדש, בפסח אינו רשאי, שאין זמן אכילת מצה של מצוה אלא בלילה, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. אשה חשובה צריכה הסבה, בן אצל אביו, ואפי' הוא רבו, צריך הסבה, אבל תלמיד חכם אצל רבו אינו צריך הסבה, אלא א\"כ נתן לו רבו רשות. השמש צריך הסבה. וכל המחוייב בהסבה בליל הפסח, אם אכל מצה של מצוה, או אם שתה ארבעה כוסות של חובה בלא הסבה, לא יצא.",
+                    "וחייב כל אחד מישראל גדול ובריא לשתות בליל הפסח ארבעה כוסות ועל הסדר, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ואם שתה אותן זה אחר זה שלא על הסדר, לא יצא.",
+                    "שיעור הכוס רביעית או יותר, ושיעור רביעית הוא כלי שיהיה בארכו שני גודלים וגבהו ברוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. וצריך לשתות בכל פעם ופעם לפחות רובו. ויזהר ביין שיהיה מן המשובח משום מצוה מן המובחר. כדגרסינן בירושלמי מצוה לחזור אחר יין אדום. ואם הלבן משובח מן האדום, הלבן קודם. ויין מבושל כתב רב האי גאון ז\"ל שאין יוצאין בו בליל הפסח. ומברכין עליו שהכל. אבל בירושלמי אומר שיוצאין במבושל ובקונדיטון. ואפי' עני המחזר על הפתחים חייב ארבע כוסות בליל הפסח. דתנן אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. ואפי' מן התמחוי, ואפי' אין לו אלא מזון שתי סעודות, ימכרם ויקח יין לארבע כוסות, אע\"פ שצריך אחר כך לקבלן מן הצדקה.",
+                    "נשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות האמורות בליל הפסח, כגון מצה ומרור. ומצוה ליתן לפני התינוקות לפני כל אחד ואחד כוסו ומחלקין להם קליות ואגוזים, כדי שיראו שנוי וישאלו.",
+                    "וגרסי' בבראשית רבה ונתת כוס פרעה בידו. ומהיכן קבעו רז\"ל ארבעה כוסות בליל הפסח. ר' הונא אומר, כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי וגאלתי והצלתי ולקחתי, שנא' (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה בשפטים גדולים, וכתי' (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ר' שמואל בר נחמני אומר, כנגד ארבע כוסות שנאמרו בכאן, וכוס פרעה בידי, ואקח את הענבים ואשחט אותם על כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, וכתי' (בראשית מ, יג) ונתת כוס פרעה בידו. ר' יהושע בן לוי אומר, כנגד ארבעה כוסות של תרעלה שעתיד הב\"ה להשקות את אומות העולם, דכתיב (ירמיהו כה, טו) כה אמר ה' קח את כוס היין החמה, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ, וכתי' (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה, וכתי' (תהלים יא, ו) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן משקה לישראל ארבעה כוסות של ישועה, שנא' (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, וכתי' (תהלים כג, ה) תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, וכתי' (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. כוס ישועה לא נאמר, אלא כוס ישועות, שנים. הרי כאן שנים. ארבעה כוסות של ישועה.",
+                    "והגדול שבבית נוטל הכוס, ויקדש קודם נטילה, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה, מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. סימן יק\"ז. יין קדוש זמן. וישתה כל אחד ואחד שיעור רביעית או רובו, שהוא מלא לוגמיו, בהסבה הראוין להסב, כמו שאמרתי. ואם רצה לשתות בין ראשון לשני, אפי' כמה פעמים, הרשות בידו. ואם חל להיות ליל ראשון של פסח במוצאי שבת, מברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש. בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת והבדלת, וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, בא\"י המבדיל בין קדש לקדש. סימן יקנה\"ז, יין קדוש נר הבדלה זמן.",
+                    "ויביאו לפניו קערה ובה שלש מצות סדורות זו על זו, ומרור וכרפס, ושני תבשילין, האחד זרוע של טלה מבושל, והשני ביצה מבושלת, בין חל להיות ליל פסח במוצאי שבת בין בשאר הלילות. ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ונוטל מן הכרפס וטובל בחומץ ולא בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה. ואוכל ונותן לאחרים. ואינו מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולוקח המצה האחת, האמצעית מן השלשה, ובוצע אותה לשנים, ונוטל החצי ומניח אותו תחת המפה, והוא אפיקומן, ויניח חציה השני בין שתי השלימות, ויגביה הקערה, ויאמר הא לחמא עניא וכו', עד מה נשתנה. ואין צריך להסיר ממנה השני תבשילין. ומסיר הקערה מעל השולחן, כאלו כבר אכלו, ומוזג כוס שני. ומסדר הקערה לפניו ואומר מה נשתנה. וכשיגיע למצה זו שאנו אוכלין, יגביה המצה, וכשיגיע למרור זה, יגביה המרור. ולא יגביה התבשיל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין. וכשיגיע לפיכך אנחנו חייבין להודות, יטול הכוס בידו ויגביהנו וקורא ההלל עד למעינו מים ואינו מברך לפניו. ואומר בא\"י אמ\"ה אשר גאלנו וכו', וחותם בא\"י גאל ישראל. ושותה כוס שני בהסבה. ופסקו הגאונים ורבי יצחק אלפאסי ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל שחייב לברך על כוס וכוס מהארבעה כוסות, שכל אחד מצוה בפני עצמו, אבל ר' יונה ז\"ל ורבני צרפת ז\"ל והרא\"ש ז\"ל פסקו שאינו חייב לברך אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. ומנהג הגאונים שפסקו לברך על כל אחד ואחד מהארבעה כוסות. וכן עמא דבר.",
+                    "ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ונוטל הקערה שבה השלש מצות, השתים שלימות והאחת פרוסה, ויקח מצה אחת מן השתים השלימות, ויקח הפרוסה וישים אותה תחת השלימה שלקח כבר, ומברך המוציא, ואל יבצע, ומברך על אכילת מצה, ויבצע משתיהן כאחת כזית מכל אחת, ויאכלם ביחד בהסבה. ואם אכלן בלא הסבה לא יצא, וצריך לאכול פעם אחרת. ואם אינו יכול לאכול אותן ביחד, יאכל תחלה של המוציא, שהיא של הפרוסה, שעל הפרוסה מברך המוציא משום לחם עוני, שכך דרכו של עני בפרוסה, ועל השלימה מברך על אכילת מצה, משום מצוה מן המובחר.",
+                    "וחייב כל אחד מישראל לאכול לפחות כזית מצה של מצוה בליל הפסח, שהוא ליל ט\"ו בניסן, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואין אכילה מן התורה פחות מכזית. אבל מליל ראשון של פסח ואילך, אם רצה שלא לאכול מצה הרשות בידו, ויכול לכלכל עצמו במיני פירות ובמיני קטניות ובמיני ירקות ובכל דבר שאין בו חמץ. דכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו, ופסוק אחד אומר ששת ימים מצות תאכלו, וקיימ' לן כל דבר שהיה מן הכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ואין מצות אכילת מצה אלא בליל הפסח בלבד, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות.",
+                    "ויקח כזית מרור ויטבלנו כלו בתוך החרוסת, ולא ישהנו בתוכו, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על אכילת מרור, ויאכלנו בלא הסבה. ואם לא היה לו כרפס אלא מרור בטיבול ראשון, מברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני טובל אותו בחרוסת ואינו מברך עליו. ונוטל כזית מן המצה השלישית, וכורך אותו בכזית מן המרור, וטובל אותו בחרוסת, ואוכל זכר למקדש כהלל. ואינו מברך, דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך הפסח והמצה והמרור, כזית מכל אחד ואחד, והיה אוכלן ביחד, משום שנא' (שמות יב, ח) על מצות ומרורים יאכלוהו. וגומר סעודתו. ואוכל ושותה כל צרכו. ואוכל באחרונה כזית אפיקומן בהסבה וקודם חצות הלילה. ואחריו לא יאכל ולא ישתה יין זולתי הכוסות של חובה. ואם שכח מלאכלו עד שנטל ידיו לברך, או שאמר הב לן ונבריך, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו. אבל אם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון ובירך בורא פרי הגפן, לא יאכל פעם אחרת.",
+                    "ויטול ידיו, אם הוא רגיל במים אחרונים, ולא יברך עליהם. וידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטפנו מבחוץ, וימלאנו יין, ויאחוז אותו בימין, ומברך ברכת מזון, בלא הסבה, ויאמר יעלה ויבא בבונה ירושלם. ויברך בורא פרי הגפן, וישתה בהסבה. ולא יברך אחריו. ואם שתה בלא הסבה, צריך לשתות פעם אחרת בהסבה. ולא ישתה בין כוס שלישי לרביעי יין. ומתחיל לא לנו ה' לא לנו. ולא יברך על ההלל. וגומר ההלל. ואומר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך עד מעולם עד עולם אתה אל. ואינו חותם. ואומר הלל גדול, והוא הודו לה' קראו בשמו עד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, עד הודו לאל השמים כי לעולם חסדו. ואומר נשמת כל חי, וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות. ומברך כמנהג הגאונים בורא פרי הגפן, ושותה בהסבה, ומברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן. ואחר כך לא ישתה אלא מים. ואם רצה לשתות כוס חמישי, לא יחתום ביהללוך אחר ההלל, ושותה ואינו מברך לפניו ולאחריו, ואומר הלל גדול ונשמת כל חי וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות, ושותה כוס חמישי, ולא יברך לפניו, ולאחריו יברך.",
+                    "תפלת שחרית של יום טוב ראשון של פסח. פותח מאה ברכות כסדר השבתות. ואין אומרים בפרשת הקרבנות וביום השבת, אלא אם חל להיות בשבת. ומוסיף, אחר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ואומר בברוך שאמר ברוך המנחיל מועדי שמחה לעמו ישראל, ברוך הוא וברוך שמו וכו', ומשלים הסדר עד גאל ישראל. ומתפללין תפלת ערבית, לא פחות ולא יותר. וחוזר ש\"צ התפלה בקול רם. ואומר קדושה במקומה, ומברך לגמור את ההלל, וקורין אותו בלא דילוג. וכן בי\"ט שני. ומוציאין שני ספרי תורה, וקורין באחד חמשה בפרשת בא אל פרעה, כהן ולוי ושלשה ישראלים, מן והיה היום הזה לכם לזכרון עד ויהי בעצם היום הזה. ואם חל להיות בשבת קורין שבעה ואת הפרשה עצמה. וכן בשאר המועדים, אם חל להיות באחד מימות השבוע קורין הפרשה חמשה, ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה.",
+                    "סימן לפרשיות המועד, מש\"ך תור\"א קד\"ש בכספ\"א פס\"ל במדבר\"א של\"ח בוכר\"א. ביום ראשון מש\"ך, פירוש משכו, אע\"פ שמתחילין הפרשה מוהיה היום הזה לכם לזכרון. ביום השני תור\"א, פי' שור או כשב או עז כי יולד. בשלישי קדש לי כל בכור. ברביעי בכספא, פי' אם כסף תלוה את עמי. ביום הה' פסל לך שני לוחות אבנים. ביום הששי במדברא, פי' וידבר ה' אל משה במדבר סיני, בפרשת פסח שני. בשביעי של\"ח, פי' ויהי בשלח פרעה. בוכר\"א, פי' כל הבכור. וקורא המפטיר בספר השני, בי\"ט הראשון בפרשת פנחס מן ובחדש הראשון עד כל מלאכת עבודה לא תעשו, וההפטרה בעת ההיא אמר ה' אל יהושע. ואומר המפטיר בברכות על התורה ועל הנביאים, ועל יום חג המצות הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת, ועל הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שמך, יתברך שמך ה' תמיד לעולם ועד, בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת, חותם בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר ש\"צ מי שבירך וכו'. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר וכו'. ואומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה וכו', מזמור לדוד הבו לה' בני אלים וגו'. וחוזר הספרים ואומר קדיש תתקבל, ומתפללין.",
+                    "תפלת מוסף. אבות וגבורות וקדושת השם, ואתה בחרתנו, ומפני חטאינו, והשיאנו, רצה, ומודים, ושים שלום. וחוזר ש\"צ התפלה בקול רם. ואומר קדושה רבה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא רבה. ושונין משניות אלו עוברין בפסח, ממס' פסחים, ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן. ונפטרין הצבור לבתיהם לשלום.",
+                    "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין כתפלת שחרית. ואם חל להיות בשבת אומר ש\"צ ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורא בו מפרשת של שבת של אחר המועד. ואינו אומר צדקתך, שכל יום שאין בו נפילת אפים, כגון ראש חדש או חנוכה או יום טוב או חולו של מועד, אם חל להיות אחד מאלו בשבת, אין אומרים צדקתך צדק בתפלת המנחה. והטעם לפי שאומרים צדקתך במנחה מפני שנפטר משה רבינו ע\"ה ביום השבת בעת המנחה, ואומרים צדקתך לפי שהוא כמו צדוק הדין, זכר למשה רבינו ע\"ה, וימים אלו אין בהם הספד, לפי' אין אומרים צדקתך בהם, דהיינו כמו הספד. ואומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומר שליח צבור למנצח משכיל לבני קרח כאיל. ואומ' קדיש.",
+                    "תפלת ערבית. פותח והוא רחום, וקורין קרית שמע בברכותיה. ומתפללין כתפלת מנחה, אלא שאם היה מוצאי שבת שאומרים ותודיענו בואתה בחרתנו. ואחר שמתפללין, אומר ש\"צ קדיש עד למעלה, ומברכין בא\"י אמ\"ה על ספירת העומר, היום יום אחד, הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו. ועושין ההגדה כסדר ליל ראשון, מפני הספק."
+                ]
+            },
+            "Sefirat HaOmer": [
+                "סדר ספירת העומר. מתחילין לספור אותו מליל שש עשרה בניסן, ומונה והולך עד תשעה וארבעים יום. ולמה אין מתחילין לספור מליל חמשה עשר בניסן, שהוא ליל ראשון של פסח, לפי שאין העומר קרב עד למחרת הפסח, שהוא יום טוב שני, והלילה הולכת אחר היום.",
+                "זמן הספירה מתחלת הלילה, ואפי' הוא ספק חשיכה יכולין לספור. שכח לספור בתחלת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, וצריך לספור מעומד ולברך תחלה. וסופר הימים והשבועים. כיצד, בלילה הראשונה עומד ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ספירת העומר, היום יום אחד, וכן עד שמגיע לשבעה ימים, ויאמר היום שבעה ימים שהן שבוע אחד. ובליל שמיני יאמר, היום שמונה ימים שהן שבוע אחד ויום אחד, עד שמגיע לארבעה עשר יום, יאמר היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות. וכן לכולן. דתניא מצוה למימני יומי ולמימני שבועי, יומי דכתי' (ויקרא כג, טז) תספרו חמשים יום, שבועי, דכתיב (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספר לך. ואם שכח מלספור בלילה, יספור ביום ולא יברך. כך פסק הרא\"ש ז\"ל.",
+                "בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל מקריבים העומר של שבלים, שהיה בו משקל ארבעים וג' ביצים, ומזה השיעור חייב להפריש חלה. קודם הפסח היו חוקרין בארץ ישראל על העומר באיזה מקום ימצא תחלה, והיו קוצרין אותו בערב הפסח, וממחרת הפסח היו מקריבין אותו לפני הארון מבחוץ, והיה נוטל אותו הכהן ומרים אותו ומוליכו ומביאו, והיו טוחנין אותו ועושין ממנו לחם ואוכל אותו הכהן. ואחר כך היה מותר לכל ישראל לקצור ולאכול מן התבואה החדשה, שנא' (ויקרא כג, יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. ויש הפרש בין העומר לביכורים, כי העומר היו קוצרין אותו מאיזו שדה נזדמנה לו תחילה, אבל הביכורים היו של פירות, מחמשת מיני פירות הכתובים בפסוק ארץ חטה, שהן גפן תאנה רמון זית דבש של תמרים, כי חטה ושעורים בעומר היו מותרין, ולא היו מפרישין הביכורים אלא מאלו החמשה מיני פירות שאמרתי. וכל זמן שהיה רואה כל אחד ואחד מישראל בכרמו או בגנו אחד מחמשת המינין הללו שביכר תחלה, היה עושה בו סימן עד שהיה מתבשל, ואחר כך היה משים אותו בטנא ומביאו לכהן, והכהן מקריבו לפני הארון מבחוץ, ומרים אותו ומוליכו ומביאו ואוכלו הכהן עם אנשי ביתו, ואח\"כ התירו לו לאכול פירותיו החדשות. ובזכות העומר שהיו מקריבים בפסח, היה הב\"ה מברך כל תבואת השנה ההיא, כדגרסינן בפרקא קמא דראש השנה תאנא דבי ישמעאל, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה וכו'. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמ' הב\"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה אמ' ר' בניה, אמ' הב\"ה לישראל, בני כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לגולגולת, ועכשיו שאתם נותנין לי את העומר, אין לי אלא עומר אחד משל כלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפי' משה מזהיר את ישראל ואומר והבאתם את עומר התנופה וגו'. ר' שמעון אומר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שהרי על מצות העומר עשה הב\"ה שלום בין איש לאשתו, שנא' (במדבר ה, טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים, שהוא העומר, שנא' (שמות טז, לו) והעומר עשירית האיפה הוא. אמ' ר' אלעזר, כתי' (ירמיהו ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות קציר ישמר לנו, מן השרב ומן הרוחות הקשים. אימתי, בשבע שבתות שבין פסח לעצרת. תני ר' חייא אומר, שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, יהיו תמימות בטללים ושבלים מלאות ובריאות. לפי' משה מזכיר את ישראל ואומר והבאתם את עומר וגו'.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' אבא ור' חייא היו מהלכין בדרך. א\"ר חייא, וכתי' (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. כשהיו ישראל במצרים, היו ברשות אחרים, והיו שרויים בטומאה, כאשה שהיא טמאת הנדה. אחר שנימולו, נכנסו ברשותו של הב\"ה, ופסקה מהם הטומאה, כנדה שפסקו דמיה. לפיכך כתי' (ויקרא טו, כח) וספרתם לכם, כדא' באשה וספרה לה, לה לעצמה, כך וספרתם לכם, לעצמכם. והלא דברים ק\"ו, ומה אם אשה בשביל טפת דם כחרדל היתה סופרת שבעה ימים ואז תטהר, ישראל שהיו שרויין בטומאה ויושבים בארץ טמאה, אינו דין שיספרו נ' יום אחר שיהיו טהורים. לאחר הספירה היו טהורים לפני הב\"ה, אמ' הגיעה השעה שאתן תורתי לבני.",
+                "תפלת יום טוב שני. מתפללין כמו ביום ראשון, לא פחות ולא יותר. אלא שפרשת יום טוב שני היא שור או כשב או עז, ועם המפטיר ובחדש הראשון כמו ביום טוב ראשון. ומפטירין וישלח המלך. ושונין משניות פרק מקום שנהגו ממסכת פסחים.",
+                "תפלת ערבית של מוצאי י\"ט לחולו של מועד. מתפללין שמונה עשרה כמו בשאר לילות של חול. ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואומר יעלה ויבא בעבודה. ומבדילין על הכוס ואומ' בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בא\"י המבדיל בן קדש לחול.",
+                "תפלת חולו של מועד. כסדר ימות החול. ומתפללין שמונה עשרה. ואומר יעלה ויבא בעבודה. וחוזר ש\"צ התפלה, ומברך לקרוא את ההלל, וקורין אותו בדילוג, שאין גומרים את ההלל בפסח אלא בשני ימים טובים ראשונים בלבד. ואח\"כ מוציאין שני ספרי תורה. קורין באחד כהן ולוי וישראל בפרשת בוא אל פרעה, מן קדש לי כל בכור עד סוף הפרשה. ואומ' קדיש עד למעלה. וקורא ובספר השני עד הרביעי בפרשת פנחס, מן והקרבתם אשה עולה לה' עד כל מלאכת עבודה לא תעשו. וזאת הפרשה עצמה של ספר שני קורא הרביעי כשאר ימות חולו של מועד, ועם המפטיר בשני ימים טובים ראשונים ובשני ימים טובים אחרונים. ואומר קדיש עד למעלה. ואומר אשרי וסדר קדושה. ומחזירין הספרים למקומן. ואומ' קדיש עד למעלה. ומתפללין כמוסף י\"ט, אלא שאומרים בחולו של מועד את יום מקרא קדש הזה. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדושה במקומה, ואין אומרים כתר. ואומ' קדיש תתקבל יהא שלמא. ואומר מזמור למנצח משכיל לבני קרח וגו'. ואין הפרש בין יום ראשון של חולו של מועד לשאר ימים של חולו של מועד אלא בפרשיות בלבד שקורין בספר הראשון, כי פרשת הספר השני אחת היא לשמונה ימי הפסח. ופרשת הספר הראשון ביום השני, בפרשת ואלה המשפטים, מן אם כסף תלוה את עמי עד לא תבשל גדי בחלב אמו. וביום הג', בפרשת כי תשא, מן פסל לך עד לא תבשל גדי בחלב אמו. וביום הרביעי, בפרשת בהעלותך, מן וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד ולגר ולאזרח הארץ.",
+                "תפלות של שבת וחולו של מועד. שחרית כשאר השבתות עד גאל ישראל. ומתפללין ישמח משה, ואומר יעלה ויבא בעבודה. וקורין ההלל בדילוג, כשאר ימות חולו של מועד. מוציאין שני ספרי תורה, וקורין בא' ז', בפרשת כי תשא, מן ויאמר ה' אל משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ובספר השני עם המפטיר והקרבתם אשה עולה לה'. וההפטרה היתה עלי. ואין מזכירין בברכות ההפטרה של פסח, לא באמצע ולא בחתימה. ומתפללין מוסף כשאר ימות חולו של מועד, אלא שמזכירין של שבת באמצע, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ושונין משניות פרק אלו מגלחין במועד, במסכת מועד קטן, ואומר קדיש על ישראל.",
+                "תפלות של שני ימים טובים אחרונים כשני ימים טובים ראשונים, אלא שאין גומרין ההלל באחרונים. ופרשת י\"ט ראשון של שני ימים אחרונים מתחילין מן ויהי בשלח פרעה עד כי אני ה' רפאך. ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה, ועם המפטיר בספר השני והקרבתם, ומפטירין שירת וידבר דוד. ושונין משניות פרק ביצה שנולדה ביום טוב, ממסכת מועד קטן. וביום טוב השני, הפרשה כל הבכור עד סוף הפרשה, ואם חל להות בשבת מתחיל מן עשר תעשר, והמפטיר והקרבתם. ומפטירין עוד היום בנוב לעמוד. והפרק הכל חייבין בראייה, ממסכת חגיגה. ואומר קדיש."
+            ],
+            "Shavuot": [
+                "תפלת חג השבועות. דין של שני ימים טובים של חג השבועות בתפלה כדין ימים טובים של פסח, אלא שאומרים בחג השבועות את יום חג השבועות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן מתן תורתנו. ואם חל להיות בשבת, מזכיר של שבת באמצע ובחתימה. וגומרין ההלל. ומוציאין שני ספרי תורות, וקורין באחד חמשה בפרשת וישמע יתרו, מן בחדש השלישי עד סוף הפרשה. ואם חל להיות בשבת קורין זאת הפרשה עצמה שבעה. וקורא המפטיר בפרשת פנחס [מן וביום הבכורים] עד תמימים יהיו לכם ונסכיהם. ומפטירין ויהי בשלשים שנה. ושונים משניות פרק כיצד מפרישין את הביכורים. וביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון, אלא שקורין בספר האחד בפרשת ראה, מן כל הבכור עד סוף הפרשה, וקורא המפטיר בספר השני וביום הבכורים, ומפטירין וה' בהיכל קדשו. ושונין משניות הכל חייבין בראייה.",
+                "ונהגו לומר באלו השני ימים של חג השבועות אזהרות לר' שלמה ן' גביירול, לפי שבי\"ט של שבועות ניתנה תורה ובאזהרות אלו זוכר כל המצות, ונהגו לומר מצות עשה בי\"ט ראשון ומצות לא תעשה בי\"ט שני. ויש מקומות שנהגו לקרותן כשיחזור ש\"צ תפלת מוסף. כשיגיע אל כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, מתחילין האזהרות. ויש מקומות שקורין אותם אחר שמסיים ש\"צ תפלת מוסף בקול רם, כדי שלא יפסיקו בתפלה. והאחרון מנהג יפה, וכן עמא דבר.",
+                "ואחר שמשלימין אזהרות אומר ש\"צ קדיש תתקבל יהא שלמא רבא מן שמיא וכו'. ושונין הכל חייבין בראיה. ואומר קדיש על ישראל וכו'."
+            ],
+            "Fasts": [
+                "<b>הלכות התעניות</b>",
+                "כל התעניות שבשנה, חוץ מתשעה באב, נקראין תענית יחיד. ואין קוראין תענית צבור אלא ט' באב בלבד, דאמ' רב אין תענית צבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד. והתעניות שמתענין בשנה, חוץ מט' באב ויום הכפורים, וחוץ מן התעניות שמתענין על צרה שלא תבא על הצבור, נקראין תענית צבור. והם ארבעה. שלשה מן הפסוק, והוא צום רביעי, והוא י\"ז בתמוז, ונקרא רביעי מפני שהוא בחדש הרביעי. וצום השביעי, והוא בג' בתשרי, והוא הנקרא צום גדליה. ולמה נקרא צום השביעי, שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי, והוא עשרה בטבת, ונקרא צום העשירי מפני שהוא בחדש העשירי. והרביעי, והוא צום אסתר, אינו מן המקרא, אלא רבנן בתראי תקנוהו.",
+                "ודין ארבעת הצומות האלו בתענית ובתפלות שוה, ואין ביניהם חילוק אלא בענין הפיוט בלבד שאומרים בכל תענית ותענית מהן, פיוט בפני עצמו הראוי ליום, מעין המאורע. והואיל ונקראו ארבעת הצומות האלו תעניות יחיד, צריך אדם לקבלן על עצמו מבעוד יום בתפלת המנחה, דתניא אמ' רב חסדא כל תענית שלא קבלו מאתמול אינו תענית. אימתי מקבלו, רב אמ' במנחה, כשיגיע זמן המנחה יאמר, הריני בתענית למחר, ושמואל אמר בתפלת המנחה יאמר בשומע תפלה, הריני בתענית יחיד למחר, יהי רצון שתקבלנו באהבה.",
+                "ולפי' נהגו להכריז ש\"צ ביום השבת שהתענית חל להיות באותו שבוע הבאה אחריו. ואומר, אחינו ישראל שמעו, צום פלוני ביום פלוני, יהפוך אותו הב\"ה לששון ולשמחה, כמו שהבטיחנו בנחמות, ונאמר אמן. כדי שיקבלוהו הקהל עליהם קודם שיחול, לפי שאין רובם בקיאים לקבל אותו עליהם מבעוד יום בתפלת המנחה, כמו שאמרתי.",
+                "ומותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר, שאין מפסיקין מבעוד יום אלא בט' באב ויום הכפורים בלבד. בד\"א אם לא פסק סעודתו, אלא אם היה יושב ואוכל, יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר, אבל גמר סעודתו, או אפי' לא גמר אלא שישן בתוך הסעודה, אסור לאכול עוד. כך פסק הראב\"ד זצ\"ל, אבל הר' יצחק אלפאסי ז\"ל פסק, והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל, שאפי' גמר סעודתו, כל זמן שלא ישן מותר לאכול, ואם ישן בתוך הסעודה מותר עד שיגמור וישן אחר כך, ודוקא שנת קבע, אבל מתנמנם מותר. ואם התנה לאכול כל הלילה, הכל לפי תנאו, אפי' גמר וישן, יש אומ' שאין צריך תנאי לשתיה, ומסתמא דעתו של אדם לשתות אחר השינה, כיון שדרך כל אדם להיות צמא כאלו התנה. אבל אם התנה לאכול או לשתות כל הלילה, יכול לאכול ולשתות כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר.",
+                "תיקון התפלות. מתפללין כשאר ימות השבוע. ויחיד אומר עננו בשומע תפלה, ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא, ואומרים אותו בערבית ובשחרית ובמנחה. וכשיגיע שליח צבור לסלח לנו אבינו כי חטאנו, אומר מחוללנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים, ואומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו. ואומר פזמונים ופיוטים ווידוים הראויים ליום מעין המאורע. ומשלים שליח צבור התפלה, ואומר תחנונים כמו בשני ובחמישי, ונופלין על פניהם. ואומר ש\"צ תחנה מיושב. ואומר אם עונינו ענו בנו, ה' עשה למען שמך, אבינו מלכנו אבינו אתה וכו'. ואומר קדיש עד למעלה. ואח\"כ אומר אל ארך אפים וכו'. ומוציא ש\"צ ספר תורה, וקורא בו כהן ולוי וישראל, בפרשת כי תשא, מן ויחל משה. ואומר אשרי, למנצח מזמור לדוד, ובא לציון, וסדר קדושה, יהללו את שם ה'. ומחזיר את ספר תורה להיכל, ואומר קדיש תתקבל, ובמקום תפלה אומר לדוד מזמור הראוי ליום, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "תפלת המנחה, אומר שליח צבור אשרי וקדיש עד למעלה, ואומר אל ארך אפים מלא רחמים וכו'. ומוציא ספר תורה וקורין בו ג' גברי, כהן ולוי וישראל, בפרשת שקרא שחרית. ואומר ש\"צ יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו וכו'. וחוזר ספר תורה למקומו. ואומר קדיש עד למעלה. ומתפללין י\"ח. ואומר עננו אבינו, יחיד בשומע תפלה וש\"צ בין גואל לרופא, כמו בשחרית. וחוזר ש\"צ את התפלה ואומר בסלח לנו אבינו כי חטאנו, סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו, כמו בשחרית. ואומר וידוי וברכת כהנים בשים שלום, ואין חוששין משום שכרות, הואיל וכהנים שרויים בתענית. ויש חסידים שנוהגין לומר בתפלת המנחה ביום התענית, לאחר שמסיימין את תפלתם, קודם שעוקרין רגליהם, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שבזמן שבית המקדש קיים, אם אדם היה חוטא, היה מקריב קרבן, ולא היו מקריבין ממנו כי אם חלבו ודמו, ואתה ברחמיך הרבים תכפר. ועתה בעונותינו חרב מקדש, ואין לנו לא כהן ולא קרבן שיכפר בעדנו, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתענית כחלב המונח לפניך על המזבח ותרצני. ואחר כך נופלים על פניהם ואו' תחנה וקדיש יהא שלמא."
+            ],
+            "Drought Relief": [
+                "הלכות התעניות שמתענין הצבור על הגשמים בזמן שהצבור צריכים לגשמים ולא ירדו. יחידים מתענין שני וחמישי ושני. פי' יחידים תלמידי חכמים. ומתפללין כשאר ימי התענית. עברו אלו ולא נענו, ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות אחרות, שני וחמישי ושני, ומפסיקין בהם מבעוד יום, ומתפללין כשאר התעניות. עברו אלו ולא נענו, ב\"ד גוזרין שבע תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי  ושני ומתריעין בהן בשופרות, ועל הברכות שמוסיפין בתפלה על י\"ח והן ששה ברכות, כנגד כ\"ד רננות שאמ' שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים. וגרסינן בפ' סדר תעניות ירושלמי עשרים וארבע ברכות של תעניות מנין, ר' חלבו ור' שמואל בר נחמן תרויהון אמרין כנגד כ\"ד פעמים שכתוב בפרשת שלמה תפלה ותחנה.",
+                "כיצד הם ששה ברכות שמוסיף ש\"צ. א' מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף. ב' מי שענה את יהושע בגלגל. ג' מי שענה את שמואל במצפה. ד' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. ה' מי שענה את יונה במעי הדגה. ו' מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלם. ואע\"פ שהן שבעה ברכות, ראשונה שהיא מי שענה את אברהם בהר המוריה, מכלל שמונה עשרה היא, מפני שחתימתה גואל ישראל. ואומר אותה ש\"צ באמצע ברכת ראה בענינו, וחותם בא\"י גואל ישראל. דתנן על הראשונה הוא אומר, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י גואל ישראל. על השנייה אומר, מי שענה למשה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם, בא\"י זוכר הנשכחות. ועל השלישית הוא אומ' מי שענה ליהושע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע תרועה. על הרביעית הוא אומר, מי שענה לשמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע צעקה. על החמישית הוא אומר, מי שענה לאליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם, בא\"י שומע תפלה. על הששית הוא  אומר, מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום ההוא, בא\"י המרחם על הארץ.",
+                "ופי' רש\"י ז\"ל מי שענה את אבותינו על ים סוף אומר בזכרונות, לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר אותם המקום וגאלם, שנא' (שמות ו, ה) ואזכור את בריתי, ובשופרות הוא אומר, מי שענה את יהושע בגלגל שנענה בשופרות, דכתי' (יהושע ו, כ) וירע העם ויתקעו בשופרות וגו', דזה הוא בעוד שהיו עומדין בגלגל, ואליהו בהר הכרמל, כנגד אשא עיני אל ההרים, ושמואל במצפה, כדכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קראו לי את ישראל המצפתה, ומעין אל ה' בצרתה לי. ויונה ממעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה', ועונה בעת צרה, שכן כתי' (יונה ב, ג) קראתי מצרה לי. ובשמואל כתי' (שמואל א ז, ט) ויצעק אל ה', ובאליהו כתי' (מלכים א יח, לז) ענני ה' ענני, זו תפלה. עד כאן פירש רש\"י ז\"ל. ועל השביעית מפרש בגמרא מאי שביעית, מי שענה את דוד, דכתי' (שמואל ב כא, א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה. ושלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים אמ' רעב כי יהיה בארץ וגו'. ולפי' חותם בה המרחם על הארץ, שכן התפללו על ארץ ישראל. ותפלה לעני על דוחק הגשמים, וכתי' ביה בהעצר שמים וכו'.",
+                "אמר המחבר. טעם ברכה ראשונה, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו', וחתימה בא\"י גאל ישראל. מה ענין מי שענה את אברהם אבינו לגואל ישראל. אלא כדההיא תניא כשמלך המשיח בא וגואל ישראל מבין האומות העולם, תוקע בקרנו של אילו של אברהם, שנא' (ישעיהו כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שזה זמן הגאולה. וטעם ברכה שניה, מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, וחתימתה בא\"י זוכר הנשכחות, לפי שנשתכחו במצרים, שנא' (שמות א, ו) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. כלומר נשתכחו ולא היה שום אדם נזכר ליוסף ולבני ישראל היכן היתה ירידתן למצרים, והב\"ה זכר להן בריתו וגאל אותן, דכתי' (שמות ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וטעם ברכה שלישית בשופרות וחותמין בא\"י שומע תרועה, לפי שכשהיה יהושע וישראל צרים על יריחו, אמ' הב\"ה ליהושע שיתקעו הכהנים בשופרות, ויריעו כל העם, וישמע קולם בעת צרתם, שנא' (יהושע ו, ב) ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל, וכתי' (יהושע ו, ג) וסבותם את העיר, וכתי' היובלים לפני הארון, וכתי' (יהושע ו, ה) והיה במשוך היובל כשמעכם את קול השופר ויריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו. וטעם ברכה רביעית, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני, וחתימתה מי שענה את שמואל במצפה וגו', בא\"י שומע צעקה, לפי שכשהיו ישראל בצרה גדולה עם פלשתים בימי שמואל הנביא במצפה ע\"ה, עשו תשובה, והתפלל שמואל לפני הב\"ה בעד ישראל בצעקה וענהו, שנא' (שמואל א ז, ג) ויאמר שמואל אל כל ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' וגו', וכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', וכתי' (שמואל א ז, ח) ויאמרו בני ישראל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים, וכתי' (שמואל א ז, ט) ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. וטעם ברכה חמישית, שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, וחתימתה ראשונה מי שענה את אליהו בהר הכרמל וכו', בא\"י שומע תפלה, לפי שהיה אליהו זכור לטוב בהר הכרמל, ויתוכח עם נביאי הבעל שהיו ארבע מאות וחמשים איש, ואין לו עוזר אלא הב\"ה, שנא' (מלכים א יח, כב) אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי האשרה ארבע מאות איש, והיה הוא לבדו והם היו שמונה מאות איש כנגדו, והיה בצרה גדולה, מיד נשא עיניו לשמים והתפלל לפני הב\"ה, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו', וכשהיה מתוכח עמהם היה מלעיג להם מפני שלא היו נענין, שנא' (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המנחה ויהתל בם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ, לפי' הוא אומר במזמור הזה של שיר המעלות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, כלומר אין מדת הב\"ה כמדת אלהיכם, באלהיכם כתי' (מלכים א יח, כז) אולי ישן הוא וייקץ, אבל הב\"ה לא ינום ולא יישן, וז\"ה כי לא כצורנו צורם. וטעם ברכה ששית, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', וחתימתה בא\"י העונה בעת צרה, לפי שהיה יונה בצרה גדולה כשהיה בספינה ונפל עליו הגורל והטילוהו בים וירד לעמקי מצולה, שנא' (יונה ב, ד) ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני כל משבריך וגליך עלי עברו, ואף כשהיה במעי הדגה היה במקום צר. וטעם ברכה שביעית, תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, וחתימתה מי שענה לדוד ולשלמה בנו בירושלם וכו', בא\"י המרחם על הארץ, היה ראוי לזכור לדוד ולשלמה בנו מיד אחר שמואל, כמו שהן כלן על הסדר כפי זמניהם, אלא הזכיר דוד ושלמה בנו באחרונה, רמז למשיח בן דוד שיגלה במהרה בימינו שהוא בא באחרונה, ולפי' אמ' תפלה לעני כי יעטף, בשביל המשיח, שנא' (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושא הוא עני ורוכב על חמור. ענין המזמור הזה היא תפלת המלך המשיח להב\"ה לגאול את ישראל ולבנות את ירושלים, שנא' (תהלים קב, יד) אתה תקום תרחם ציון וגו', כי רצו עבדיך את אבניה וגו' כי בנה ה' ציון וגו' לשמוע אנקת אסיר וגו' לספר בציון שם ה' וגו'. ולפי' חותמין בה בא\"י המרחם על הארץ. וקבעו ברכת המשיח בברכת שביעית, לפי שכך קבעוה בברכת הגאולה בשמונה עשרה בברכה שביעית. דתניא א\"ר חייא בר אבא לפי שישראל עתידין לגאול בשביעית קבעוה בשביעית, ואמר מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. ע\"כ דברי המחבר.",
+                "וכשם שמתענין ומתריעין על הגשמים, כך מתענין ומתריעין על כל צרה שלא תבא על הצבור.",
+                "בזמן שהגשמים יורדין בעתם הוא עת ברכה לישראל, שנא' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו', וכתי' (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם, בלילות. מעשה בימי הורדוס המלך שהיו הגשמים יורדים בלילות, ובשחרית זרחה השמש. ונשבה הרוח, ונתנגבה הארץ, והפועלים יוצאים למלאכתן ויודעים שמעשיהם לשום שמים. ד\"א ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות. מעשה בימי ר' שמעון בן שטח ובימי שלציון המלכה שהיו הגשמים יורדין מליל שבת לליל שבת, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם חכמים והניחו לדורות הבאים להודיע כמה החטא גורם, לקיים מה שנא' (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. ד\"א ונתתי גשמיכם בעתם, לא גשמי כל הארצות, מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, שהוא שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, והם באין וקונין מכם ומעשירים אתכם, כענין שנא' (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים. וכן הוא אומר וכימיך דבאך, שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל, והשיג לכם דיש את בציר, שתהיו עסוקים בדיש עד שהוא מגיע הבציר, ושתהיו עסוקים בבציר עד שהוא מגיע הזרע, ואכלתם לחמכם לשובע, אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא ומתברך במעיו, כענין שנא' (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. וישבתם לבטח בארצכם, בארצכם אתם יושבים לבטח, אין אתם יושבים לבטח חוצה לה. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משקה, אם אין שלום אין כלום, ת\"ל ונתתי שלום בארץ, מגיד שהשלום כנגד הכל.",
+                "ובזמן שאין הגשמים יורדין בעתם הוא עת צרה ופורענות, והב\"ה ממטיר מן השמים פורענות ונפרע מן הפושעים והמורדים, שנא' (דברים כח, כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך. ולפי' נקראו השמים קדושים, שנא' (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. ונקראו השמים קדושים, ששמו של הב\"ה מתקדש בהם, שמדת הטוב מהן ומדת הפורענות מהן. מדת הטוב מנין, שנא' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מדת הפורענות מנין, שנא' (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. וכן הוא אומר כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר. [כי בם ידין עמים], זו מדת הפורענות, יתן אכל למכביר, זו מדת הטוב. ר' חנינא בן פזי אומר, אין דבר רע יורד מן השמים, דכתי' (תהלים ה, ה) לא יגורך רע. ומפני מה יורד מטר ושורף, אלא באויר הוא נהפך.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ר' יהודה אומר, פעם אחת בכל חדש וחדש סילונות עולין מהתהומות להשקות כל פני האדמה, שנא' (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. העבים משמיעים קול צנורות לתהומות, ותהום קורא לחבירו לעלות מים וליתן בעבים, שנא' (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, והעבים שואבים מן התהומות, שנא' (תהלים קלה, ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ. ובמקום שיפקוד המלך הם מגשימים, ומיד הארץ מתעברת וצמחה, כאשה אלמנה שהיא מתעברת מזנות. אבל כשירצה הב\"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צדה לבריות, פותח אוצרו הטוב שבשמים, וממטיר על הארץ, שהם מים זכרים, ומיד הארץ מתעברת ככלה שהיא מתעברת מבעלה, וצמחה זרע של ברכה, שנא' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגו', וכתי' (ישעיהו נה, י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאכל.",
+                "וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפרק סדר תעניות. א\"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות. מאי טעמא תפתח ארץ ויפרו ישע. [תפתח ארץ], כנקבה שהיא פותחת לזכר, ויפרו ישע, זו פריה ורביה, כזכר הזה שהוא מצווה על מצוה פריה ורביה, כיצד וצדקה תצמיח יחד, זו ירידת גשמים, אני ה' בראתיו, כלן בראתיו לתיקונו של עולם. ר' אחא ותני ליה בשם ר' שמעון בן גמליאל, למה נקרא שמה רביעה, שהיא רובעת את הקרקע. וגרסינן בפרק קמא דמסכת תעניות, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתי' (איוב לז, יג) אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאהו, אם לשבט, בהרים ובגבעות, אם לחסד, בשדות ובכרמים. פי' אם לשבט, אם לעברה, כד\"א בשבט עברתו. ר\"ל אם הוא עת עברה וזעם, הב\"ה מוריד את הגשמים על ההרים ועל הגבעות, במקום שאין מועילין. ואם לחסד, ר\"ל הב\"ה יושב על כסא רחמים ועושה חסד עם בריותיו, מוריד וממציא להם הגשמים על השדות ועל הכרמים במקום שמועילין.",
+                "ד\"א למה נקראו השמים קדושים, ששמו של הב\"ה מתקדש בהן אימתי, בירידת הגשמים. שמתחלה לא היתה שותה הארץ אלא מלמטה, שנא' (בראשית ב, ו) ואיד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ומפני ארבעה דברים עשאה הב\"ה שתהא שותה מלמעלה, א' כדי להריח טללים רעים שבאויר, ב' שיהא הגבוה שותה כנמוך, ג' כדי שלא ימנעו בעלי זרועות את העניים מן הנהר, ד' בשביל שיהו הכל תולין עיניהם למעלה ושמו של הב\"ה מתקדש ומתעלה.",
+                "ר' אליעזר אומר, כל העולם כלו ממימי אוקיאנוס שותה, שנא' (בראשית ב, ו) ואיד יעלה מן הארץ וגו'. אמ' לו ר' יהושע, והלא מימי אוקיאנוס מלוחים הם. אמ' לו מתמתקים הם בעבים, שנא' (איוב לו, כח) אשר יזלו שחקים וגו', אימתי הן נעשין נוזלין, בשחקים. ר' יהושע אומר, כל העולם כלו ממים העליונים הוא שותה, שנא' (תהלים קד, יג) משקה הרים מעליותיו וגו'. אמר לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמר ואד יעלה מן הארץ. אמ' לו, עננים מתגברים ועולים ומקבלים ממנו כמפי הבאר, שנא' (איוב לו, כז) יזוקו מטר לאידו. וכן הוא אומר. מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו'. והלכה כר' יהושע. ר' שמעון בן אלעזר אומר, אין לך תהום יורד מלמעלה שאין הארץ מעלה כנגדו טפחים מלמטה, שנא' (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. ואין הארץ שותה אלא צרכה, והשאר משקה בו שרשי האילנות אחת לשלשים, ושרשי החרוב ושרשי שקמה, שאין הגשמים מגיעין אליהם. הב\"ה מעלה את התהום אחת לע' שנה ומשקה אותן, שנא' (ישעיהו כז, ג) אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה.",
+                "ר' אושעיא אומר, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שירידת הגשמים שקולה כנגד כל מעשה בראשית. מן התורה, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, בזמן שהרוחות נושבות על פני המים אז הגשמים יורדים. מן הנביאים מנין, שנא' (ירמיהו י, יב) עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. ואומר, לקול תתו המון מים בשמים וגו'. מן הכתובים מנין, שנא' (איוב ה, ט) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, וכתי' (איוב ה, י) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אומר אין עננים אלא מלמעלה, שנא' (דניאל ז, יג) ואדו עם ענני שמיא וגו'. וריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה, שנא' (תהלים קלה, ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו'. על דעתיה דר' יוחנן משל לאחד שכבר את חבירו בחבית של יין וקנקנה עמה. ריש לקיש אמ' לאחד שאמ' לחבירו הלויני סאה של חטים, ואומר לו הבא קופתך ובוא מדוד לך. כך אמר הב\"ה לישראל אייתי ענניך וקבל מטרך. חמשה שמות יש לה לענן. עב, ענן, אד, נשיאים, חזיז. עב, שהוא מעבב את הרקיע. ענן, שהוא עושה עניים לבריות אלו על אלו, פי' מי שאין לו אצל מי שיש לו. אד, שהוא שובר לבעלי שערים. נשיאים, שהוא עושה לבריות נשואים אלו על אלו. חזיז, שהוא [עושה] חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקדש על הבריות, כדא' חזון ישעיהו. א\"ר שמעון בן גמליאל ארבעה שמות יש לה לארץ, כנגד ארבע תקופות. ארץ, תבל, אדמה, ארקא. ארץ, כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה. אדמה, כנגד תקופת תשרי שהיא עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא, כנגד תקופת טבת שהיא מורקת פירותיה.",
+                "גדולה ירידת גשמים, שהיא מרצה בקרבנות, שנא' (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב, ובקרבנות כתי' (ויקרא א, ד) ונרצה לו לכפר עליו. והגליות מתכנסות בם, שנא' (תהלים פה, ב) שבת שבות יעקב. והעונות נמחלין בם, שנא' (תהלים פה, ג) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. והעברה נאספת בם, שנא' (תהלים פה, ד) אספת כל עברתך. והגייסות פסוקות בם, שנא' (תהלים סה, יא) תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך. גדודיה, כענין שנא' (מלכים ב יג, כ) וגדודי מואב.",
+                "גדולה ירידת גשמים, שהיא שקולה כנגד תחיית המתים. ולפיכך קבעו גבורות גשמים בתפלה בתחיית המתים. בזו כתי' יד, דכתי' (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ובזו כתי' יד, דכתי' (יחזקאל לז, א) היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות, וכתיב (יחזקאל לז, ג) בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת. בזו כתי' פתיחה, דכתי' (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו', ובזו כתי' פתיחה, דכתי' (יחזקאל לז, יב) הנה אנכי פותח את קברותיהם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וידעתם כי אני ה'. בזו שירה, דכתי' (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, ובזו שירה, דכתי' (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, וכתי' (ישעיהו מב, יא) ירונו יושבי סלע, שהם המתים הקבורים בסלעים ובאשמנים. ר' יוחנן אומר גדולה היא מתחיית המתים, שתחיית המתים למתים בלבד, וזו לחיים ולמתים, שתחיית המתים לאדם, וזו לאדם ולבהמה, שתחיית המתים לישראל, וזו לישראל ולאומות העולם. א\"ר אבהו גדולים הגשמים מתחיית המתים, דאלו תחיית המתים לצדיקים בלבד. ואלו לצדיקים ולרשעים. א\"ר יוחנן גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות, שנא' (תהלים קכו, ד) שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב, ואין אפיקים אלא מטר, שנא' (תהלים יח, טז) ויראו אפיקי מים. א\"ר אושעיא גדול יום הגשמים, שאפי' ישועה פרה ורבה בו, שנא' (ישעיהו מה, ח) תפתח ארץ ויפרו ישע. א\"ר אבהו גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה, שנא' (דברים לב, ב) יערף כמטר לקחי, ואין לקח אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. רבא אמר יותר מיום שניתנה תורה בו, שנא' (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה א\"ר שמעון בן יוחאי ג' דברים שקולין זה בזה, ארץ אדם ומטר. א\"ר לוי בר חייתא ושלשתן משלש שלש אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם. וכשהב\"ה רוצה בעמו ממטיר גשמי רצון על הארץ, וכשחוטאין לפניו הוא עוצר להם את השמים ולא יהיה מטר, ודומין לאשה שהיא יושבת על המשבר, והיא בצער גדול, ואינה יולדת, ותולה עיניה למרום לבקש על נפשה מאת הב\"ה. כדגרסי' במס' תעניות בפ\"ק א\"ר שמעון בן לקיש, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, דומין לאשה שמחבלת ואינה יולדת. דאמ' ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא, נאמרה עצירה באשה ונאמרה עצירה בגשמים, עצירה באשה, דכתי' (בראשית כ, יח) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, עצירה בגשמים, דכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר. נאמרה לידה באשה, דכתי' (שמות ב, ב) ותהר האשה ותלד בן, לידה בגשמים, דכתי' (ישעיהו נה, י) והולידה והצמיחה. נאמרה פקידה באישה ונאמרה פקידה בגשמים, פקידה באשה, דכתיב (בראשית כא, א) וה' פקד את שרה, וכתי' (בראשית כא, ב) ותהר ותלד שרה, פקידה בגשמים, דכתי' (תהלים סה, י) פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים. מאי פלג אלהים מלא מים. תאנא כמן קובה יש ברקיע שממנה הגשמים יורדין.",
+                "ובשעה שהגשמים יורדין בעתן, הב\"ה משמח את לב בריותיו, ישראל וגויים, ואדם ובהמה, וכל עצי השדה. גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה ואמ' ליה, הרי בשעה שיש לנו מועדות ואנו שמחים אין לכם מועדות ואין אתם שמחים, ובשעה שיש לכם מועדות ואתם שמחים אין לנו מועדות ואין אנו שמחים, אימתי אנו ואתם שמחים, אמ' לו, למחר, בירידת הגשמים, שנאמר (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, מה כתי' בתריה, הריעו לה' כל הארץ, ר\"ל כל הארץ, ישראל וגויים. א\"ר מעשה היה בצידן, שצדו דג אחד, ושיערוהו שלש מאות ליטרין, ושקלוהו ולא מצאו בו כי אם מאתים. וכיון שירדו גשמים, צדו דג אחר, ושיערוהו במאתים ליטרין, ומצאוהו שלש מאות. ולא עוד אלא שמשא ומתן מתברך, שנא' (תהלים סה, יב) עטרת שנת טובתך, כל מיני טובה נמצאת. למד שבזמן שהגשמים יורדין בעונתן, הוא עת רצון, והב\"ה מרחם על בריותיו ומוריד להם גשמי רצון בעתן, ובזמן שהגשמים חסרין בעונתן, הוא עת זעם, והב\"ה יושב על כסא דין. ואין הגשמים נעצרין אלא בעונותיהן של ישראל. כדגרסי' בפ\"ק דמ' תענית. א\"ר תנחום בריה דר' חייא איש כפר עכו, אין הגשמים נעצרין אלא בעונותיהן של ישראל, אם נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, דכתי' (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, וכתי' (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה. ואמ' רב חסדא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומה ומעשרות, שנא' (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו. מאי משמע, תאנא דבי ר' ישמעאל, דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם, שהם תרומה ומעשרות, יגזלו, מכם מימי שלג בימות הגשמים. א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי אין הגשמים נעצרין אלא בעון לשון הרע, שנא' (משלי כה, כג) רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. אמ' רב סלאן אמ' רב המנונא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים, שנא' (ירמיהו ג, ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. אמ' רב קטינא אין הגשמים נעצרין אלא בענין ביטול תורה, שנא' (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה, וכתי' (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הב\"ה, שנא' (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, פי' בשביל עצלות שהיתה בישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הב\"ה מך מלהוריד גשמים. וגרסי' במ' תעניות ירושלמי בפרק סדר תעניות, בעון ד' דברים הגשמים נעצרין, בעון ע\"ז ומגלי עריות ושופכי דמים ופוסקין צדקה ברבין ואינן נותנין. בעון ע\"ז מנין, שנאמר (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, מה כתי' בתריה, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בעון שופכי דמים מנין, שנא' (במדבר לה, לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ, יחין אף על הארץ. ובעון מגלי עריות מנין, דכתי' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בזנותך וברעתך, מהו עונשו, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין, שנא' (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, בעון איש מתהלל במתת שקר העבין עולין והרוח מנשבת ואין הגשמים באין, כשם שהוא מראה בעצמו אותות שהוא נותן צדקה ואינו נותן, כך הב\"ה מראה בעולם אותות שהוא נותן גשמים, שהן הרוח והעבים, ואין הגשמים יורדין.",
+                "לפיכך צריכין הקהל וב\"ד, כשיראו שהוא עת זעם והב\"ה עוצר את השמים, לדרוש ולחקור אם יש אדם שיש בידו אחת מהעבירות הללו ויחזירוהו למוטב, כדי שיהו הכל בתשובה שלימה, וירחם עליהם הב\"ה ועונה אותם ומוריד להם גשמי רצון. ולפיכך הזהיר הב\"ה את ישראל על ידי הנביא, כשהתחיל העולם להשתנות והגשמים חסרין, לעשות תשובה מיד ולרצות להב\"ה בתשובה ובמעשים טובים, שנא' (חגי א, ה) כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתה ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב. זרעתם הרבה והבא מעט, מפני שבטלתם תרומות ומעשרות. אכול ואין לשבעה, מפני שבטלתם חלה ומצה בפסח. שתה ואין לשכרה, מפני שבטלתם ענוי יום הכפורים. לבוש ואין לחום לו, מפני שבטלתם ציצת ותפלין. והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, מפני שבטלתם צדקה ומעשים טובים. שכישראל עושין צדקות עם העניים ומרחמין עליהם, הב\"ה מתמלא רחמים ומרחם על ישראל ומריד להם גשמי רצון בעתם. כדגרסי' בב\"ר בימיו של ר' תנחומא איצטריכו ישראל למיטרא. אתי לגביה, אמרי ליה, ר' גזר תעניתא. גזר תעניתא יום קדמאי, יום תניין, ויום תליתאי, ולא נחית מיטרא, עאל ודרש להון ואמ', בני איתמליאו רחמין אלו לאלו והב\"ה מתמלא עליכון רחמים. אמ' להון שיהו מחלקין צדקה לענייהון. וראו אדם אחד שהיה נותן מעות לגרושתו. שלח בתריהון. אמ' ליה, מי זאת. אמ' ליה, גרושתי היא. אמ' ליה, למה נתת לה מעות. אמ' ליה, ראיתיה בצרה ונתמלאתי עליה רחמים. אותה שעה הגביה ר' תנחומא עיניו למעלה ואמ', רבון העולמים, מה אם זה, שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, ואת שכתוב בך חנון ורחום ה' ואנו בניך בני ידידיך אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה. מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם. וכל זמן שישראל עושין רצונו של מקום, הופך להם את החורבן ליישוב, שנא' (תהלים קז, לג) ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, וכתי' (תהלים קז, לו) ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב, וכתי' (תהלים קז, לז) ויזרעו שדות ויטעו כרמים, ויברכם וירבו מאד וגו'. ובזמן שאין עושין רצונו של הב\"ה הופך להם את היישוב לחורבן, שנא' (תהלים קז, לד) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, וכתי' (תהלים קז, לט) וימעטו וישחו מעוצר רעה ויגון וכו', וכתי' (תהלים קז, מ) שופך בוז על נדיבים וגו'. ואע\"פ שהגזירה יוצאה, אם ישראל עושין תשובה הב\"ה מבטל את הגזירה, שנא' (תהלים קו, מד) וירא בצר להם.",
+                "וכן מצינו נביאים הראשונים, כשהיו הצרות באות להם לישראל, היו גוזרין תענית ועושין תשובה, והב\"ה שומע את תפלתן ועונה אותן. ממי את למד, ממשה רבי' ע\"ה במלחמת עמלק. כיון שהיתה עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, וזימן המלחמה ליום אחד אחר התענית, שנאמר (שמות יז, ט) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ר' אלעזר המודעי אומר, מה תלמוד מחר, אמ' לו מחר נגזור תענית ונהיו מעותדין על מעשה האבות ומעשה האמהות, שנא' (שמות יז, ט) מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ראש אלו האבות, שנא' (במדבר כג, ט) כי מראש צורים אראנו, גבעות, אלו האמהות, שנא' (בראשית מט, כו) עד תאות גבעות עולם. קראו כל ישראל צום, ולא טעמו כלום אותו היום, ועמדו בתפלה ובתחנונים עד הערב, שנא' (שמות יז, יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ולמה פירש ידיו. אמ' משה רבינו, רבונו של עולם, על ידי הוצאת את ישראל ממצרים, ועל ידי קרעת את הים ועשית להם כמה נסים וגבורות, ועל ידי תעשה להם התשועה הזאת. ומה ת\"ל אמונה. אמ' משה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הידים שלא קבלו מאומה מישראל אל תשיבם ריקם.",
+                "וכן מצינו בשמואל הנביא ע\"ה, כיון שראה שהיתה עת צרה והשונאים באים על ישראל, גזר תעניות ועשה תשובה וצדקה, שנא' (שמואל א ז, ג) ויאמר שמואל אל כל ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים וכתי' (שמואל א ז, ד) ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו. וכתי' (שמואל א ז, ה) ויאמר שמואל אל כל ישראל קראו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'. ויסירו בני ישראל את הבעלים, מכאן שעשו תשובה. ויעבדו את ה' לבדו, מכאן שקבלו עליהן את כל מצותיה של תורה. ויקבצו המצפתה, מכאן שקראו עצרה. וישאבו מים וישפכו, מכאן שעשו צדקה, כדא' שלח לחמך על פני המים. ויצומו ביום ההוא, מכאן שהתענו. ויאמרו שם חטאנו לה', מכאן שהתודו. וישפוט שמואל את בני ישראל, מכאן שהחזירו גזילות וחבלות לבעליהן.",
+                "וכן מצינו בשאול, כיון שראה שהיתה עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, שנאמר (שמואל א יד, כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי. ולא טעם כל העולם כלום. ולא היתה עת צרה ביום ההוא, דכתי' (שמואל א יג, ו) ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצחיחים ובבורות, ובזכות יהונתן שמסר עצמו על ישראל נענו, דכתי' (שמואל א יד, יד) ותהי המכה הראשונה אשר הכה יהונתן ונושא כליו כעשרים איש וגו', וכתי' (שמואל א יד, טו) ותהי חרדה במחנה בשדה וגו'. מהו אומר, ויושע ה' ביום ההוא את ישראל והמלחמה עברה.",
+                "וכן מצינו ביואל בן פתואל שעלה הגובאי והשחית את הזרעים והאילנות, שנאמר (יואל א, ו) כי גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר, שיניו שני אריה ומתלעות לביא לו, שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה, חשוף חשפה והשליך הלבינו שריגיה הגפן הובישה והתאנה אומללה, רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבישו כי הוביש ששון מן בני אדם. הלא נגד עינינו אוכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל. עבשו פרורות תחת מגרפותיהם נשמו אוצרות נהרסו ממגורות כי הוביש דגן. מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי הצאן נאשמו. הובישה גפן, זה שדפון. והתאנה אומללה, זה ירקון. רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו, זה צמאון. ומנין שאף שמחת בני אדם פוסקת, שנא' (יואל א, יב) כי הוביש ששון מבני אדם. ומנין שאף היין והשמן מתעפשין, ת\"ל עבשו פרורות תחת מגרפותיהן, אלו גרבי היין. ומנין שאפי' דברים שאין דרכם להתעפש מתעפשין, ת\"ל נשמו אוצרות. ומנין שאף הבתים נופלים, ת\"ל נהרסו ממגורות. ומנין שהתבואה היתה נרקבת, ת\"ל כי הוביש דגן. ומנין שאף עשבות השדה היו כלין, ת\"ל מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם. ומנין שאף וולדות הבהמה המארה נכנסת בהן, ת\"ל גם עדרי הצאן נשמו. ומנין שאף הפרוטה שבכיס המארה נכנסת בה, ת\"ל הלא נגד עינינו אוכל נכרת. ומנין שאף אותו המעט שהיו אוכלין לא היו שבעים בו, ת\"ל הקיצו שכורים ובכו. באותה שעה היו הכל צועקין והכל מתחננין, שנא' (יואל א, יט) אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה, גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות מדבר. מיד השיב להם הב\"ה על ידי הנביא ואמר, עשו תשובה ואני מעביר מכם את כל הצרות האלו, שנא' (יואל ב, טו) תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. אספו עם, קדשו קהל, קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדים, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה', ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמרו בעמים איה נא אלהיהם. מיד עשו תשובה, והתפללו לפני הב\"ה, ושמע את תפלתן וריחם עליהם, שנא' (יואל ב, יח) ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו הנני שולח לכם את הדגן ואת התירוש והיצהר ושבעתם אותו ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים.",
+                "ולפי' אנו עושים כסדר הזה בכל צרה שלא תבא על הצבור. תקעו שופר בציון, מכאן שתוקעין ומתריעין בשופרות. קדשו צום, מכאן שמתענין. קראו עצרה, מכאן שאסורין בעשיית מלאכה. אספו עם, מכאן שאסורין במשא ומתן. קדשו קהל, מכאן שמתקבצין כל החברים כאחד. קבצו זקנים, מכאן שיורדין לפני התיבה עם שליח צבור. אספו עוללים, מכאן שעושים אותם שניים להם. וגרסי' בפרק סדר תעניות. חנן הנחבא בר בריה דחוני המעגל הוה. כי מצטריך עלמא למיטרא, משדרי רבנן ינוקי דבי רב גביה. הוו נקיטי ליה בשיפוליה, ואמרי ליה, אבא אבא הב לן מיטרא. אמ' לפניו, רבון העולם, עשה בשביל הללו שאין יודעין מה בין אבא שהוא נותן מטר לבין אבא שאינו נותן מטר, ואתא מיטרא. ויונקי שדים, מכאן ששומעין נדר מפי הקטן. יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, מכאן שאסורין בתשמיש.",
+                "וכן מצינו בעזרא כיון שראה שהיתה עת צרה, גזר תענית על עצמו ועל ישראל הנמצאים שם, שנא' (עזרא ח, כא) ואקרא צום על הנהר נהר אחוא להתענות וגו'. מיד נענה, דכתי' (עזרא ח, לא) ויד אלהינו היתה עלינו ויצילנו מכף אויב ואורב בדרך. וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפרק סדר תעניות. כתיב יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. יצא חתן מחדרו, זה ארון, וכלה מחופתה, זו תורה. ד\"א יצא חתן מחדרו, זה נשיא, וכלה מחופתה, זה אב בית דין.",
+                "לפיכך כשהגשמים נעצרין חייבין לעשות תשובה ולהתענות ולהתפלל עד שנענין. דתנן הגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים להתענות. אוכלין ושותין משחשכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות. עברו אלו ולא נענו, גוזרין שבעה תעניות על הצבור, כמו שכתבתי למעלה. ונועלין באלו השבעה ימים האחרונים את החנויות. עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ובמתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנשואין, ובשאלת שלום בין אדם לחבירו. החבירים, פי' תלמידי חכמים אין ביניהם שאלת שלום, ועם הארץ ששאל משיבין אותו בשפה ברורה ובכובד ראש. ויושבין כאבלים וכמנודין עד שירוחמו, שנא' (תהלים קכג, ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. והיחידים חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן. יצא ניסן, שוב אין מתענין, מפני שהגשמים סימן קללה, שנא' (שמואל א יב, יז) הלא קציר חטים היום וגו'. וזה הענין של זמנים הללו היה בארץ ישראל, שהיו התבואות מתבשלות ובאות בניסן. אבל בארצות האלו, מתענין ומתריעין על הגשמים כל זמן שצריכים להם, ואפי' בחדש סיון.",
+                "סדר שבעת ימים אחרונים. שנינו במ' תעניות סדר תעניות כיצד. מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותן אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא ובראש אב ב\"ד, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וכן בקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושוב אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא, וניחם על הרעה. ובגמ' מפרש למה יוצאין לרחובה של עיר, ליכנסו בי כנישתא וליצלו התם. אמ' ר' חייא בר אבא לומר צעקנו בצינעא ולא נענינו, נבזה עצמותינו בפרהסיא. ר' שמעון בן לקיש אומר גלינו וגלותנו  מכפרת עונותינו. ולמה מוציאין את התיבה, א\"ר יהושע בן לוי, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונותינו. ולמה מתכנסים בשקים, א\"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה, כלומר אם אין אתה מרחם עלינו מפני שאנו בני אדם וחטאנו לפניך, רחם עלינו שאנו כבהמה, שכן דרכך להושיע את האדם ואת הבהמה, שנא' (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה'. וגרסינן בב\"ר ובפסיקתא. אלכסנדרוס מקדון הלך למדינה ששמה אפריקי ויצאו לקדם לפניו בחזירין של זהב וברמונים של זהב ובלחם של זהב ובקרין של זהב. אמ' להם, ומה זהב יאכל בארצכם. אמרו לו, לא היה כך בארצכם. אמ' להם, לא עשרכם באתי לראות, אלא דינכם באתי לראות. עודם מדברים והנה שני אנשים באין לדין לפני המלך. פתח האחד ואמר, אדוני המלך, אני קניתי מזה חרבה אחת והתחלתי לבנותה ומצאתי בה מטמון, אמרתי לו קח מטמונך, שהחרבה קניתי ממך והמטמון לא קניתי. אמ' בעל דינו, אדוני המלך, כשמכרתי לו החרבה כל אשר בה מכרתי. אמ' המלך לאחד מהם, יש לך בן זכר. אמ' לו, הן. ואמ' לבעל דינו, יש לך בת. אמ' לו, הן. אמ' המלך, יתנשאו ביחד ויאכלו שניהם המטמון. מיד תמה אלכסנדרוס. אמ' לו המלך, מה את תמה, לא דנתי בטוב. אמ' לו, בטוב דנת. אמ' לו המלך, ואלו איתו כזאת בארצכם, מה הייתם עושים. אמ' לו, היה המלך חותך ראש הטוען והנטען, והיה נוטל המטמון לנפשו. אמ' לו המלך, ותזרח השמש בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, וירדו גשמים בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, יש בהמה דקה בארצכם. אמ' לו, הן. אמ' לו, תפח רוחו של אותו האיש, בזכות הבהמה הב\"ה עושה עמכם כל אלו הנסים האלו. הה\"ד אדם ובהמה תושיע ה', אדם עם בהמה תושיע ה', אדם מפני בהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה'. כך עתה אדם אנחנו וכבהמה תושיענו.",
+                "וגרסי' במ' תעניות ירוש' בפ' סדר תעניות. א\"ר חייא בר אבא ולמה יוצאין ברחובה של עיר, כלומר חשבנו כאלו גולים לפניך. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ר' חונא רבה דציפורין אמ', אבותינו חפו ארון זהב ואנו חפינו אותו אפר. ובראש הנשיא, א\"ר תחליפא קיסרייא, כדי לפרסמו, לא דומה מתבזה מעצמו למתבזה מאחר. ולמה תוקעין בקרנות, א\"ר יעקב דרומאה, לומר חשבנו כאלו גועים לפניך כבהמות ע\"כ.",
+                "ובתלמודא דידן. ולמה תוקעין בקרנות, לומר הרי אנו ריקים. ולמה נותנין אפר על גבי ספר תורה, לומר עמו אנכי בצרה. ר' שמעון בן לקיש אומר, בכל צרתם לו צר. א\"ר זירא כי הוה חזינא דיהבי עפרא על ספר תורה, הוה מזדעזע בכל גופו. ולמה נותנין עפר בראש כל אחד ואחד. פליגי בה ר' חמא ב\"ר חנינא ור' לוי בר חמא. אחד אמ' הרי אנו חשובין לפניך כעפר, וחד אמ' כדי שתזכור לנו אפרו של יצחק אבינו ותרחם עלינו. ולמה יוצאין לבית הקברו'. פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חמא ב\"ר חנינא. חד אמ' הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמ' כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו.",
+                "ושומע הב\"ה תפלתן של צדיקים המתים, ורוצה בה כשמתפללין על ישראל בעת צרה, ומרחם על עמו בתפלתן. כדגרסי' בפרק קמא דמ' שוטה. א\"ר חמא בר חנינא, מפני מה נקבר משה רבינו ע\"ה מול בית פעור, כדי לכפר על עון בית פעור. מפני מה נסתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הב\"ה שעתיד המקדש ליחרב, בית ראשון ובית שני, ולגלות ישראל מארצם, ואמ' שמא יבואו לקבורתו של משה, ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו, רבינו משה, עמוד בתפלה בעבורנו, ועומד משה ומבטל את הגזירה. מפני שחביבין הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שכן אתה מוצא, כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם בעשיית העגל, קצף הב\"ה עליהם ואמ' למשה הרף ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור, וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע' זקנים, ושאר חכמים ותלמידיהם, ולא עשה הב\"ה בשבילם, ולא בטל את הגזירה אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב, שנא' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'.",
+                "ר' תנחומא אומר, והן אומרים אם [גלות] אנו חייבים הרי גלינו, ואם רעבון אנו חייבין הרי צמנו ואנו רעבים, ואם מיתה אנו חייבין, הרי אנו כמתים. ויש אומרים, אם הריגה אנו חייבים הרי צמנו ואנו רעבים, ואם מיתה אנו חייבין הרי אנו כמתים. ויש אומרים, אם הריגה אנו חייבים, הרי אברהם אבינו ע\"ה ששפך דמו במילה ומסר עצמו למיתה, ואם שריפה אנו חייבים, הרי יצחק אבינו ע\"ה שמסר עצמו לשריפה, ואם גלות אנו חייבים, הרי יעקב אבינו ע\"ה שגלה כמה גליות.",
+                "דברי כבושין. אמ' אביי יש שם זקן וחכם אומר, אין שם זקן, אומר חכם, אין שם זקן ולא חכם, אומר אדם של צורה. לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים גורמין. שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר בהם וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי עביד, אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, ואמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמין על אלו. ויקראו אל ה' בחזקה, מאי אמור. רב יהודה אמר רב, רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי. לפי' צריכין הקהל לצעוק ולהתחנן בבכיה לפני הב\"ה, בדאגה ובשברון לבב, ויצעקו הכל, גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף, עד שירוחמו. כדגרסי' בפ' סדר תעניות ת\"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לו לחוני המעגל ואמרו לו, התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק, שנאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו הגשמים מנטפין. אמרו לו, ר' ראינוך לא נמות, כמדומין אנו שאין הגשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר להם, ראיתוני לא תמותו. אמ' לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, כל טיפה וטיפה כמלא פי חבית. שיערו חכמים, אין טפה פחותה מלוג. אמרו לו, ראינוך לא נמות, כמדומין אנו שאין הגשמים יורדין אלא לשחת העולם. אמ' להם, ראיתוני לא תמותו. אמ' לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני רוב הגשמים. אמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמ' להם, כך מקובלני, שאין מתפללין על רבוי הטובה. הביאו לו פר הודאה, וסמך שתי ידיו עליו ואמ', רבונו של עולם, ישראל שהוצאת מארץ מצרים אינן יכולין לקבל רוב טובה ולא רוב פורענות, השפעת להם טובה אין יכולין לקבל, יהי רצון מלפניך שיהא ריוח בעולם. מיד נשבה רוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ויצאו וראו הר הבית שמלא כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוניי אתה גוזרני עליך נדוי, אלו היו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך, אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחנן לפני אביו ועושה לו כל רצונו, אמ' לו הוליכני לחמין מוליכו, הוליכני לצונן מוליכו, תן לי אגוזים אפרסקין ורמונים נותן לו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.",
+                "ועוד גרסינן בפ' קמא דמסכת תעניות ירושלמי. דרש ר' תנחום בר עילוי, ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק ה', ובראות ה' כי נכנעו היה דבר ה' אל שמעיה לאמר נכנעו ולא אשחיתם. נתענו אין כתי' כאן, אלא נכנעו, הא למדנו שההכנעה גדולה מן התענית. א\"ר יהושע בן לוי, כתי' (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, עלה שבר מלמטן, הגשמים יורדין מלמעלה. אמ\"ר ברכיה, יערף כמטר לקחי, כפפו ערפן לתשובה, מיד הגשמים יורדין. א\"ר אלעזר, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, איזה צום שאני חפץ בו, פתח חרצבות רשע התר אגודות מוטה, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו. מה כתי' בתריה, אז תקרא וה' יענה. לוי גזר תעניתא, בעא רחמי, ולא אתא מיטרא. אמ' רבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. מיד אתא מיטרא. ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא, ולא אתי מיטרא. אמ' כמה משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל. פי' שמואל הרמתי צעק לפני הב\"ה ומיד נתן הב\"ה מטר, דכתי' (שמואל א יב, יח) ויצעק שמואל אל ה' ויתן קולות ומטר, ואני צעקתי ולא נעניתי, אוי לו לדור שעלתה בימיו כך. חלש דעתיה ואתי מיטרא. ר' גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא. נחית קמיה אילפא. אמ' משיב הרוח, נשא זיקא, ומוריד הגשם, אתא מיטרא. אמ' ליה, מאי עובדך. אמ' בכפר דחוק יתיבנא, ולא שכיח ביה יין לקידושא ולהבדלה, ומטרחנא ומייתינא להו ומפיקנא להו ידי חובתיהו. רב נחמן גזר תעניתא, ולא אתי מיטרא. אמ' חבוטי ליה לנחמן מגודא לארעא, ואכסיף, ואתי מיטרא. ת\"ר מעשה בר' אליעזר שגזר י\"ג תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים, התחילו כל העם לצאת, אמ' להם קברים תקנתם לעצמכם, געו כל העם בבכיה, וירדו גשמים. וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמ' שמואל, אפי' גזל מריש ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה כלה ומשיב מריש לבעליו. פי' מריש, קורה.",
+                "ואלו צרות שחיבין להתריע עליהן בני אותה העיר שנשתלחו בה בלבד. גשמים שפסקו בין גשם לגשם מ' יום, וצמחים ששנו, מתריעים עליהם מיד. וגשמים שירדו לצמחים ולא לאילן, כגון שירדו בנחת. וגשמים שירדו לצמחים ולאילן ולא לבורות שיחין ומערות, כגון שירדו בכח ולא עשו זרם. וגשמים שירדו לבורות שיחין ומערות ולא ירדו לצמחין ולא לאילן, כגון שלא ירדו אלא בזרם בלבד. ועיר שיש בה אכסרה בזמן שיש בה מיתה, ועיר שיש בה דבר. איזה דבר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה. ועיר שיש בה מפולת בריאות שאין ראויות ליפול ורעועות שראויות ליפול. כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ושאר כל ישראל הרחוקין מהן לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשים רחמים על אחיהם ישראל השרויים בצער, שנא' (מלכים ב יט, ד) ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. ואם לא בקשו עליהן רחמים, הרי הן חוטאין, שנא' (שמואל א יב, כג) גם אני חלילה לי מחטוא אל ה' מחדול להתפלל בעדכם וגו'.",
+                "אלו צרות שחייבין להתריע עליהן אנשי אותה העיר שנשתלחו בה וכל ישראל השומעין בהן. שדפון וירקון, ארבה וחסיל, וחיה רעה, חרב ורעב. מפני שכל אחת מאלו היא מכה מהלכת, וחוששין שמא ימשכו המכות הללו ממקום למקום. ואם היו שתי צרות כאחת, מטריחין על הצבור יותר מדאי, ומתענין ומתריעין וצועקים ומתחננים לפני אביהן שבשמים עד שיחטאו.",
+                "עמדו בתפלה. מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ופרקו נאה ויש לו בנים וביתו ריקם ושפל ברך ונוח לתשחורת ומרוצה לעם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ירד לפניהם, מזכיר זכות אבות וזכות חסידים הראשונים. שכן מצינו במשה רבינו ע\"ה שהזכיר לפני הב\"ה זכות אבות, דכתי' (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. ודוד ע\"ה אמר, ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו וגו'. ואליהו הנביא ז\"ל, דכתי' (מלכים א יח, לו) ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. והרמב\"ם ז\"ל אמ' בפזמון שעשה ליום הכפורים, אני מזכיר היום חסד אבותי. ור' משה ן' עזרא אמר בפזמון אחר זכור להם צדקת יעקב אביהם.",
+                "ויעמוד הגדול שבהם ויוכיח בעניינים של תוכחות כפי כחו, עד שיצעקו הקהל ויבכו לפני אביהם שבשמים ויכופו את יצרם ויעשו תשובה. ואם הוא המוכיח ראוי להתפלל בעדם, עומד ומתפלל, ואם לאו, מעמידין ש\"צ הראוי להתפלל בעדם. ואיזה הוא ראוי, זה הרגיל בתפלה ובכל הברכות, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולא יהיה בעל עבירות, ולא יצא עליו שם רע. וצריך שיהא קולו ערב.",
+                "והגאונים ז\"ל סדרו התפלה של ז' ימים האחרונים של תענית צבור שמתענין על הגשמים ועל כל צרה שלא תבא על הצבור, סדור נאה, על זה הסדר.",
+                "משכימין לרחובה של עיר, ופותחין אשר יצר את האדם בחכמה, אלהי נשמה וכו', יהי רצון, יהי רצון, ופרשת ברכת כהנים, ופרשת הקרבנות, איזהו מקומן, וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי. ואומר אלו המזמורים, תפלה לדוד שמעה ה' צדק וכו', לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד, הללויה הללו את שם ה', שיר המעלות אל ה' בצרתה לי, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ברוך שאמר וזמירות של חול עד גאל ישראל. ומתפללין י\"ח, ואומרים עננו בשומע תפלה. ומחזיר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות בברכת סלח לנו, ואומר כשחטאו ישראל במדבר, ואומר אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, ואו' וידוי אשמנו מכל עם, ואומר וידוי לעינינו עשקו עמלנו, ואומר וידוי, ואומר עזרא הסופר, ואומר ברכת ראה בעניינו עד כי גואל חזק אתה, ואומר עננו עד ומרחם בכל עת צרה וצוקה. ואח\"כ אומר, וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך, ויפלו רחמיך על מדותיך, וישוב חרון אפך מעמך. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י גאל ישראל.",
+                "ועונין הקהל אמן, ותוקעין תקיעה ותרועה. ואומר שליח צבור ויעבר, היום יבואונו חסדיך עם רחמיך, היום הרק עלינו מי גשמך, אם כבנים אם כעבדים, עד קדוש.",
+                "אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם, כי זכר כל היצור לפניך בא. מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, יצרי מעללי איש. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך. כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך. וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, בהביאך את מי המבול, ככתוב בתורתך, ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי. ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. ונאמר ויזכר אלהים בריתו וינחם כרב חסדיו. אלהינו ואלהי אבותינו, זוכרנו בזכרון טוב מלפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכור לנו, ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך. וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך, כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלהים אני ה'. מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י זוכר הנשכחות. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ויעבור. ואומר היום גשם נדבות תניף אלהים, היום מלא מים פלג אלהים, היום תכין בטובתך לעני אלהים. אם כבנים וכו'. אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם, מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפלי טוהר. גם כל העולם כלו חל מלפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות, ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת, ככתו' בתורתך, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ונאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ונאמר כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובדברי קדשך כתוב לאמר, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ונאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרב גדלו, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה הללויה. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. ונאמר כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ונאמר וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעלו העם העירה איש נגדו וילכדו העיר. ובתורתך ה' אלהינו כתו' לאמר, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של יהושע עבדך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יהושע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא\"י שומע תרועה. ותוקעין תקיעה תרועה ותקיעה. ואומר ויעבור. ואומר היום אל תזכור לנו עונות ענושה, היום אל תשים שמיך כנחושה, היום זכור לנו ברית אבות שלשה. אם כבנים וכו'.",
+                "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר. רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.",
+                "אנא ה' אלהינו, זכור לנו היום זכותו של שמואל חוזך, ורחם עלינו למען שמך.",
+                "מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י שומע צעקה. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ואומר ויעבור. היום ענה אל נערץ בסוד קדושים רבה, היום עננו בגשמי רצון ברכה ונדבה, היום עננו ופתח לנו אוצרך הטובה. אם כבנים וכו'. שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.",
+                "אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של אליהו נביאך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את אליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י שומע תפלה. ותוקעין תקיעה תרועה ותקיעה. ואומר ויעבור. ואומר היום תתן מטר משמיך גשם על פני האדמה, היום העלה אד מן האדמה והשקה את פני האדמה, היום תבשר ברחמים אל תראי אדמה. אם כבנים וכו'.",
+                "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. כי עמך הסליחה למען תורא. קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי. נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.",
+                "אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של יונה נביאך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא\"י העונה בעת צרה. ותוקעין תרועה תקיעה תרועה. ואומר ויעבור. ואומ' היום הענה לעם שופכי לב כמים, היום הבא ברכה עם גולות מים. אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים וכו'.",
+                "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. אל תסתר פניך ממני. ביום צר לי הטה אלי אזנך, ביום אקרא מהר ענני. כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו. הוכה כעשב וייבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני צוררי מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי. מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את בניה ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה. כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט. לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. לספר בציון [שם] ה' ותהלתו בירושלם. בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את ה'. ענה בדרך כחי קצר ימי. אומר אלי אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך. לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים. המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון.",
+                "אנא ה' אלהינו, זכור לנו היום זכותם של דוד עבדך משיחך ושל שלמה בנו מלכך, ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלם, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה. בא\"י המרחם על הארץ. ותוקעין תקיעה תרועה תקיעה. ואומ' ויעבר. ואומר היום רצה תפלתנו לשום שארית בארץ, היום גשם אל יכלה לרוות הארץ, היום הפר כעסך עמנו ומטובך תשבע הארץ. אם כבנים וכו'. ואומר רפאנו, ומשלים התפלה. וכשיגיע לשמע קולנו יאמר, שמע קולנו ה' אלהינו ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתינו, כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, ועננו בורא עולם במדת רחמים, בחר בעמו להודיע גדלו והדרת כבודו. שומע תפלה, תן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ורוה פני תבל ושבע את העולם כלו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך. שומרה והצילה שנה זו מכל דבר רע, ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענות, ועשה לה תקוה ואחרית שלום. חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה ופירותיה, (וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה) ותהי אחריתה בגשמי רצון ברכה ונדבה וחיים טובים ושובע ושלום כשנים הטובות. והסר ממנו חרב ודבר ורעב וחיה רעה ושבי ובזה ויצר רע ואויב וחולאים רעים וקשים, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו, כי אתה שומע תפלת כל פה בא\"י שומע תפלה.",
+                "ואומר רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא וכו'. ואומר פזמונים ופיוטים של רחמים. ואומר אם עונינו ענו בנו, אבינו מלכנו, והסליחות עד רחמנא רחם עלן בדיל שמך רבא. ונופלין על פניהם. ואחר כך אומר ש\"צ תחנה מיושב, והסליחות, ואומר אם עונינו ענו בנו, אבינו מלכנו וכו', ואנחנו לא נדע. ואומר קדיש תתקבל וכו'. ואומר אל ארך אפים וכו'. ומוציא ספר תורה וקורין בפרשת אם בחקותי. כהן עד וישבתם לבטח עליה. לוי עד והקימותי את בריתי אתכם. [שלישי והוא המפטיר] עד סוף הקללות עד בהר סיני ביד משה. ואומר קדיש עד למעלה. ומפטירין דבר ה' אשר היה אל ירמיהו על דברי הבצרות. ואין קורין אותה בנגון ההפטרות, אלא בתמרור אסף אסיפם. ומברך לאחריה עד בא\"י מגן דוד. ואומר ש\"צ מצלאין אנחנא וכו'. וידרוש להם איש זקן וחכם בענין התשובה, ויוכיחם בדברים המכניעים את הלב, עד שיבכו הכל ויצעקו לפני ה' אביהם שבשמים אולי ירוחמו, ותינוקות של בית רבן נאנחים ונאנקים, כדי שתעלה שועתן לשמים. ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן וכו'. ומחזירין ספר תורה להיכל. ואומר קדיש תתקבל. ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו'. ואומר קדיש יהא שלמא וכו'. ויוצאין לבית הקברות, ומשתטחים על קברי החסידים, ובוכין ומתחננין בדאגה ובשברון לבב, ובוכין וצועקין, אולי ירחם. ובאין מיד וחוזרים לבית הכנסת ואומרים פזמונים וסליחות, או קורין בתהלין עד זמן המנחה.",
+                "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה, ואומר אל ארך אפים. ומוציא ספר תורה וקורין בפ' כי תשא, ויחל משה, כהן לוי ומפטיר, ומפטירין שובה ישראל בענין ההפטרות. ומחזיר ספר תורה. ומתפללין כתפלת יוצר, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות ווידויים באמצע, כשאר תפלות התעניות. ואין אומרים שבע ברכות בתפלת מנחה, כי אם בשחרית ובנעילה לבד. ואין אומרים ש\"צ ברכת כהנים במנחה. אע\"פ שהכהנים שרויים בתענית ואין שכרות מצויה, אפי' הכי הואיל ותפלת נעילה אחריה יאמר ברכת כהנים בנעילה וידלג אותה במנחה. ונופלין על פניהם. ומתחנן מיושב ואו' אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, אבינו מלכנו וכו'. ואומר קדיש תתקבל, ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו', ואומר קדיש יהא שלמא וכו', ואומר סליחות עד שעת נעילה.",
+                "תפלת נעילה. אומר ש\"צ אחר סליחות של מנחה קדיש עד למעלה, ואומר בקול רם מה אנו מה חיינו, וכדי שיזכיר לקהל לאומרו. ומתפללין י\"ח, ואומר עננו בשומע תפלה. וכשמגיעין להמברך את עמו ישראל בשלום, אומר וידוי, מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, מה אנו מה חיינו וכו' עד ומבלעדיך אין לנו מלך וסולח. אלהי עד שלא נוצרתי וכו'. וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר כתר. כשיגיע לסלח לנו אבינו, אומר סליחות ווידוים. ואומר שבע ברכות כמו בשחרית, ותוקעין על כל אחת ואחת. ואומר מה אנו מה חיינו וכו'. ומתפללין אתה הבדלת וכו', רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום, ואומר קדיש תתקבל וכו' תענו ותעתרו וכו'. ומתפללין ערבית כשאר כל הלילות."
+            ],
+            "Individual Fasts": [
+                "תענית יחיד. הנודר להתענות יום אחד סתם, ולא פירש איזה יום יתענה, והתחיל יום אחד להתענות לשלם נדרו, ושכח ואכל, איבד תעניתו, וצריך להתענות יום אחר לשלם נדרו. התחיל להתענות ונזדמנה לו אכסניא או סעודת מצוה או כיוצא בזה, אוכל באותו היום ומתענה יום אחר. דתניא בירושלמי לווה אדם תעניתו ופורע. ועוד גרסי' בירושלמי נדר תענית ושכח ואכל איבד תעניתו. והוא שאמ' יום סתם, ואם פירש איזה יום יתענה, כגון שאמר יום פלוני, ושכח ואכל, משלים תעניתו אותו היום, ואין לו רשות לדחותו ליום אחר. דתניא בירושלמי נדר תענית ואכל ושכח מתענה ומשלים.",
+                "הרוצה להתענות תענית יחיד, צריך שיקבלנו עליו יום אחד קודם בתפלת המנחה, כמו שאמרתי למעלה. ויאמר קודם שיעקור רגליו מתפלת המנחה, רבונו של עולם קבלתי עלי תענית למחר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרחיב לי בצרותי, ענני ותשמע תפלתי. ואם הסכים קודם יום אחד להתענות, אע\"פ שלא אמר דברים אלו בתפלת המנחה, יתענה ויאמר עננו. אבל אם לא הסכים יום אחד קודם, ולא אמר דברים אלו בתפלת המנחה, אינו חשוב תענית. ואם התענה, לא יאמר עננו.",
+                "הרואה חלום והבהילו, צריך להתענות אותו היום, ואפי' בשבת, ואינו דוחה אותו ליום אחר. כדגרסי' במ' ברכות יפה תענית לחלום כאש בנעורת. רב חסדא אמ' ובו ביום. אמ' רב יוסף ואפי' בשבת. וגרסי' בפסיקתא אמ' רבא בר מעשיה ור' חמא בר גוריא בשם רב, יפה תענית לחלום כאש בנעורת. רב יוסף אמ' חלום בן יומו, ואפי' בשבת, דכתי' (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה. פי' באותו היום שאתה בצרה, ר\"ל שראית צרה בחלום, התפלל והתענה לפני הב\"ה ועונה אותך. ופי' כאש בנעורת, כשם שהאש שורפת את הנעורת מיד ומכלה אותה, כך מתהפך החלום לטובה מיד בתענית אותו היום.",
+                "אין מתענין בשבת אלא יום הכפורים אם חל להיות בשבת ותענית חלום שחלם ליל שבת בלבד. והמתענה על חלומו בשבת, יתענה גם באחד בשבת, כדגרסי' במ' ברכות וצריך למיתב תעניתא על תעניתא, פי' שהמתענה בשבת על חלומו, אע\"פ שיש לו רשות צריך להתענות באחד בשבת, לכפר על נפשו על ביטול עונג שבת. ואם אינו יכול להתענות באחד בשבת יתענה יום אחר.",
+                "הרואה חלום שצריך להתענות עליו, אע\"פ שמתענה ליום אחר צריך שיטיבנו לפני ג' קודם שיאכל. ואומרים לו ג' הפכות וג' פדיונות וג' שלומות. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום. אמ' רב חנן בר אמי אמ' ר' פדת א\"ר יוחנן, הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפטרנו אצל ג'. יפטרנו סלקא דעתך, אלא ילך וייטיבנו בפני ג'. ייתי תלתא דמרחמי ליה, ולימא להו, חלמא טבאי חזאי, חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך תלתאי, חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, חלמא דידך טבא הוא וטבא ליהוי, רחמנא לישוייה לטב. ז' זמנין יגזרון עליה מן שמיא דליהוי טבא, טבא הוא וטבא ליהוי. ויאמר כך ז' פעמים, חילמא טבא חזאי, והם אומרים לו ג\"כ ז' פעמים, חלמא טבא חזית וכו'. ואחר כך אומרים לו ג' הפוכות, והם הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ולא אבה ה' אלהיך לשמוע את בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. ג' פדיונות, והן פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול יהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם ה' עשה היום הזה ויפדו העם את יהונתן ולא מת. ג' שלומות, והן בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, ורוח לבשה את עמשאי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי שלום, שלום לך [שלום] לעוזרך, כי עזרך אלהיך, ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד. ואמרתם כה לחי אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ואין אומרים לו לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, שראשית תיבות אבל.",
+                "אלו הן התעניות שמקצת חסידים מתענין בכל שנה ושנה. באחד בניסן מתו שני בני אהרן. בעשרה בו מתה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר. בעשרים וששה בו מת יהושע בן נון. בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון האלהים. בעשרים ושמונה בו מת שמואל הנביא וספדו עליו כל ישראל. בעשרים ושלשה בסיון בטלו הקרבנות מעלות לירושלם בימי ירבעם בן נבט. בעשרים וחמשה בו נהרגו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע ור' חנניה בן תרדיון וספר תורה עמו. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפוסתמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית ראשון ושני ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. בשבעה עשר בו כבה נר מערבי בימי אחז. בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. בשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, הוא והיהודים אשר אתו במצפה. בחמשה בו מתו עשרים מישראל ונחבש ר' עקיבא בן יוסף בבית האסורים ומת. בשבעה בו גזרו על אבותינו שימותו בחרב ברעב ובדבר. בעשרה בו נתענו על מעשה העגל. בששה במרחשון עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו. בשבעה בכסלו שרף יהויקים את המגלה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו. בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית לתלמי המלך והיה החשך שלשה ימים. בתשעה בו לא כתבו חכמים על מה הוא. בעשרה בו סמך מלך בבל על ירושלם והחריבה. בחמשה בשבט מתו הזקנים בימי יהושע בן נון. בשלשה ועשרים בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על פילגש בגבעה ועל פסל מיכה. בשבעה באדר מת משה רבינו ע\"ה. בתשעה בו גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הלל זה בזה, והיה קשה אותו היום כעשיית העגל. ויש מקצת חסידים ואנשי מעשה שמתענין שני ימים בשבוע, שני וחמישי, כל השנה כולה, על חורבן בית המקדש ועל שריפת התורה ועל שם ה' המחולל בגויים בעונותינו. והעושה כן שכרו הרבה מאד. והב\"ה הבטיחנו על ידי ירמיה נביאו להפוך אבלנו לששון ולנחמנו, דכתי' (ירמיהו לא, יב) והפכתי אבלם לששון וגו'."
+            ],
+            "Matters that Occurred to our Forefathers": [
+                "מאורעות שאירעו לאבותינו בחורבן בית ראשון ובית שני. כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה. ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן. ר' יוחנן אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אוי לזה מאוי זה. כעס על השני, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמ' אנא הוא דתרבותא בישא. כך גלו עשרת השבטים, התחיל הב\"ה אומר להם הפסוק הזה, אוי להם כי נדדו ממני, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב\"ה, אוי לי על שברי. ר' שמעון בן לקיש אמ', משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו, ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו, [וכעס על השני וחבטו ופירפר ומת], אמ' מעתה אין [כח] לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ותבאנה, ואל החכמות שלחו ותבאנה, ויקוננו עליהם. כך גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם, שמעו את הדבר הזה אשר אני נושא עליהם קינה בית ישראל, וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמ' הב\"ה, אין בי כח לקונן עליהם. הה\"ד התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי. עליהם לא נאמר אלא עלינו, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כתי' כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כתי' כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון. ורבנן אמרי, משל למלך שהיו לו שנים עשר בנים, מתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה, מתו עוד שנים, התחיל מתנחם בשמונה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בששה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בארבעה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בשנים, וכיון שמתו שנים התחיל מקונן עליהם איכה.",
+                "ר' יצחק פתח, כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו. וכי יש עצים בוכים, וכי יש אבנים בוכות, שאתה אומר כי קול נהי נשמע מציון, אלא ממי שהוא משרה שכינתו בציון. וגרסי' בבראשית רבה ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כתי' (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו, ולא אבל ומספד במקומו. אמ' להם, אנא מליף להון, הה\"ד פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, [כך תהיו מספידין, על שדים סופדים], על חרבן ראשון ועל חורבן שני. על שדה חמד. על שדה חמדתי שעשיתי אותה כשדה, הה\"ד ציון שדה תחרש. על גפן פוריה, כדא' גפן ממצרים תסיע.",
+                "א\"ר נחמיה, אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו מכבה את הנרות, אמ' להם, אף אני אעשה כן, שנא' (יואל ד, טו) שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו, מהלך יחף, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (נחום א, ג) בסופה ובסערה דרכו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם מהו עושה, אמרו לו קורע כסותו, אמ' להם, אף אני עושה כן, שנא' (איכה ב, יז) בצע אמרתו. מהו אמרתו, א\"ר יעקב דכפר שחין, פורפוריה. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ודומם, אמ' להם אף אני עושה כן, שנא' (איכה ג, כח) ישב בדד וידם כי נטל עליו. ועוד אמ' להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני אעשה כן, שנא' (ישעיהו כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד.",
+                "זש\"ה אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשו נתרחק ממנו, ואני בוכה ומתאנחת ואומרת, מי ישמיני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי בתוכי, ואתה יורד משמי מרומים ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי, ובשעה שהייתי מבקשת רחמים אתה עונה אותי, ועכשיו הייתי בבושה וכלמה. ועוד אמרה לפניו, רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ומקום שזרעו של אברהם הקריב לפניך קרבן, והכהנים עומדים על דוכנם. והלוים מקלסין בכנורות, היו שועלין הולכין בו, עונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי הטעו אותי והטוני מדרך החיים לדרך המות. לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. ד\"א ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. בשעה שבקש הב\"ה להחריב את בית המקדש, אמ' כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו, אלא אכביש עיני ממנו, ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו, הה\"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף, אמ' הב\"ה שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הה\"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני. באותה שעה היה הב\"ה בוכה, ואומר מה עשיתי, השריתי שכינתי במקדש בשביל ישראל, ועכשו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. אמ' להן הב\"ה למלאכי השרת, בואו ונלכה אני ואתה ונראה ביתי, מה עשו אויבים בתוכו. מיד הלך הב\"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו. כיון שראה הב\"ה בית המקדש, אמ' בודאי זה ביתי וזו היא מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הב\"ה בוכה ואומר, אוי [לי] על בני ביתי, היכן אתם, אוהבי היכן אתם, כהני היכן אתם, מה אעשה לכם, הרציתי אתכם ולא עשיתם תשובה. אמ' הב\"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם שיש לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חתונתו, ואין לך כאב עליו ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה והם יודעים לבכות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, איני יודע משה היכן קבור. אמ' לו הב\"ה, לך ועמוד על הירדן, והרם קולך וקרא, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעוהו אויבים. מיד ירד ירמיה למערת המכפלה ואמר, אבות העולם עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב\"ה. אמרו לו למה. אמ' להם, איני יודע, מפני שהיה מתיירא שמא יאמרו לו בימיך היתה זאת. הניחן ירמיה, ועמד על שפת הירדן, וקרא, בן עמרם עמוד, שהגיע זמן שאתה מתבקש לפני הב\"ה. אמר לו, מה היום מימים. אמ' לו, איני יודע, הניח משה לירמיהו, והלך אצל מלאכי השרת. היה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמ' להם, משרתי עליון, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב\"ה. אמרו לו, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו. והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. אף הם קרעו בגדיהם, והניחו ידיהם על ראשם, והיו צועקים ובוכים עד שערי בית המקדש. כיון שראה אותם הב\"ה, מיד ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, ואלמלא מקרא כתו' אי איפשר לאומרו, והיו בוכים והולכים משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם אבינו לפני הב\"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה על פניו ומדו קרוע ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמ' לפני הב\"ה, מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתני לידי בושה וכלימה זאת. כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד, שורות שורות, ואמרו נשמו מסלות שבת עובר אורח. אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מה לכם קושרים הספד שורות שורות. אמרו לפניו, רבונו של עולם, מפני שאברהם אוהבך בא לביתך וסופד וצועק. אמ' להם, מיום שנפטר אוהבי לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני לעולה לפניך. אמ' לו הב\"ה, בניך חטאו ועברו על התורה כלה וכל כ\"ב אותיות שבתורה, הה\"ד וכל ישראל עבר תורתך. אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו על תורתך. אמ' הב\"ה, תבא תורה להעיד בהם. מיד באה תורה להעיד בהם. אמ' אברהם לה, בתי, את באה להעיד בהם בישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים, זכרי יום שהחזירך הב\"ה על כל אומה ולשון, ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני לקבל אותך, ועכשו את באה להעיד עליהם ביום צרתם. כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד, ולא העידה בהם. באה אל\"ף להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' לה אברהם, אל\"ף, את ראש לכל האותיות, ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב\"ה על הר סיני, ופתחו בך, אנכי ה' אלהיך, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בהם. מיד עמדה אל\"ף לצד אחד ולא העידה עליהם. באה בי\"ת להעיד עליהם. אמ' לה, בתי, את באה להעיד על בני שהן זריזין בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה, בראשית ברא אלהים. מיד עמדה בי\"ת לצד אחד ולא העידה עליהם. עמדה גימ\"ל להעיד על ישראל שעברו על התורה. אמ' להם, כלום יש אומה שמקיימין מצות ציצית שנתן הב\"ה אל בני, הה\"ד גדילים תעשה לך. מיד עמדה גימ\"ל לצד אחד. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, עמדו כלם ונתביישו מעצמן, ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב\"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל' שנה, אמרת לי תעליהו לי לעולה לפני, ונעשיתי לפניו כאכזרי, ולא רחמתי עליו, ולא עברתי על דבריך, ולא הרהרתי על מדותיך, אלא אני בעצמי כפפתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר, רבונו של עולם, כשאמ' לי אבי יראה אלהים לו השה לעולה בני, ולא עברתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי צוארי תחת החרב, ולא  תזכור לי זאת ותרחם על בני. פתח יעקב ואמר, רבונו של עולם, לא הייתי עשרים שנה בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרגן לבני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשו נמסרו ביד שונאיהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתי אותן. פתח משה ואמר, רבונו של עולם, לא ארבעים שנה רצתי במדבר כסוס לפניהם ולא נכנסתי עמהם לארץ. באותה שעה אמ' משה לירמיהו, לך לפני, ואני אלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. אמ' לו ירמיהו, אי איפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים. אמ' לו, אעפ\"כ לך. מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה, ואמרו, הנה בן עמרם בא מקברו לפדותנו מיד צרינו. מיד יצא בת קול ואמרה, משה גזירה היא מלפני. אמ' להם משה, בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, המקום יחזיר אתכם במהרה. והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום. ה\"ה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. כיון שבא משה לפני אבות העולם, אמרו לו, מה עשו אויבים בבנינו. אמ' להם, מהם הרגו, ומהם כפתו, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים, ומהם מושלכים לחמה, רעבים וצמאים. מיד פתחו כלם וקוננו בקינות, ווי על דמטא לבנן, בנן היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמיכתון בטיהרא ובקיטא בלא לבושא ובלא כסוי, היכי הלכתון בטורי ובחציצי חלצי מסאני ובלא סנדלא, היכי טענתון מכל טעוני על כתפיכון, היכי הוו ידיכון כפיתין לאחוריכון. פתח משה ואמ', לטא שמשא, אמאי לא חשכת בההיא שעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. אהדר ליה שמשא, בחייך משה רעיא מהימנא, לא שבקין לי, דנקטין לישתין שוטי דנורא, ואמרין ליפוק ונהר נהוריך. שוב פתח משה ואמר, ווי על זיווך מקדשא היכי חשך, ודרדקי דבי רב מתקטלין, ואבוהון אזלין בשביה ובגלותא. תוב פתחו נביאיא, בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטלא אכזריאה, ולא תעבדון גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא ולא ברתא באנפוהא דאימא, דמאטי דזימנא אתי ומארי ענא חושבנא דריש מעאניה, ומתנקם מן די משעבדין בהון. וכשדאי רשיעיא לא הוו עבדין כדין. אלא מיתבין ליה לברא בכנפיה דאימא, ואמרין ליה לאבוה, קום נכסיה ונתרין דמעתא דאימיה עליו. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כתבת בתורה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואלו שהרגו בנים ואמותם על אחת כמה וכמה. באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הב\"ה, ואמרה לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלים אותם והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבא שיחליף לאחותי בשבילי, והוקשה עלי הדבר מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפנו, ואחר כך נחמתי על עצמי וסבלתי על תאותי, ורחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו לאחותי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסר לי בעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב בה עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני, בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרתי, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה, ואתה מלך חי וקים, מפני שקנאת לע\"ז, שאין בה ממש, גלית בנינו ונהרגו בחרב ועשו בהם אויבים כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הב\"ה, ואמ' רחל, בשבילך אני מחזירם למקומם. הה\"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו', וכתיב (ירמיהו לא, טו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, וכתי' (ירמיהו לא, טז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.",
+                "על ההרים אשא בכי ונהי. כשהיה רואה ירמיהו כת של בחורים נתונים בקולרין, היה הולך ומטייל צוארו עמהם, ונבוזראדן היה בא ומעבירן הימנו, והיה הולך ומוצא ידים מקוטעות, והיה מלקטן ונותנן בתוך טליתו, ומחבקן ומנשקן ומגפפן, ובוכה עליהם, ואומר להם, בני, לא כך הייתי אומר לכם, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. ד\"א תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך. עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, וממפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, ומשער הקדמוני לחצר, ומחצר לגג, ומן הגג למזבח, ומן המזבח לחומה, ומן החומה לעיר, ומן העיר להר הזתים. מכרוב לכרוב, דכתי' (יחזקאל י, ד) וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית. ממפתן הבית לכרובים, דכתי' (יחזקאל י, יח) ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית. ויצא, ויבא הוה צריך לומר. א\"ר אחא משל למלך שהיה יוצא מפלטרין שלו בכעס, והיה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטרין שלו. כך כשהיתה השכינה יוצאה מבית המקדש, היתה חוזרת ואומרת, הוי שלום בית יקרי. מן הכרוב לשער הקדמוני, דכתי' (יחזקאל יא, כב) וישאו הכרובים את כנפיהם. משער הקדמונים לחצר, והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. מן החצר לגג, דכתי' (משלי כה, כד) טוב שבת על פנת גג. מן הגג למזבח, דכתי' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח. מן המזבח לחומה, דכתי' (עמוס ז, ז) ראיתי והנה ה' נצב על חומת אנך. מן החומה לעיר, דכתי' (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא. מן העיר להר הזתים, דכתי' (יחזקאל יא, כג) ויצא כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר. א\"ר יונתן, שלש שנים ומחצה היתה יושבת שכינה על הר הזתים, שמא ישראל עושין תשובה, ועל עשו. היתה בת קול מכרזת ואומר, שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון שלא עשו תשובה, אמרה אלכה ואשובה אל מקומי הראשון. על אותה שעה הוא אומר, תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך, בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, וקויתם לאור, בבבל, ושמה לצלמות, ביון, ושית בערפל, בדרום.",
+                "ר' אבהו פתח דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו במדבר או ביישוב, הוי אומר ביישוב. במדבר כתי' (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וביישוב כתי' (איכה ד, ד) עוללים שאלו לחם. במדבר כתי' (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים. והכא כתי' (איכה ד, ד) דבק לשון יונק אל חכו בצמא. במדבר כתי' (תהלים קה, לט) פרש ענן למסך, והכא כתי' (איכה ד, ח) צפד עורם על עצמם, הה\"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. ד\"א דרכך ומעלליך עשו אלה לך. זה עונו של זכריה, דכתי' (דברי הימים ב כד, כ) ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעל מעם לעם ויאמר למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה'. מיד ויקשרו עליו וירגמהו אבן. ר' יודן שאל לר' אחא, היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת ישראל או בעזרת נשים. אמ' לו, לא בעזרת ישראל, ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתי' (ויקרא יז, יג) ושפך את דמו וכסהו בעפר, והיה על צחיח סלע. וכל זה למה, להעלות חמה ולנקום נקם, שבע עבירות עשו ישראל אותו היום, הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום שבת וכפור היה. וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם מבצבץ. אמ' להם, מה טיבו של דם זה. אמרו, דם פרים אילים וכבשים שהיינו מקריבים. מיד איתו דמי זבחים ולא אידמי ליה, אמ' להו, אי אמריתו מוטב, ואי לא סריקנא לבשריכו במסרקא דפרזלא. אמרי ליה, מה נימא לך, נביאה הוה, דהוה מוכח לן במילי דשמיא, ולא קבילנא מיניה, וקיימי' עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שני דלא ניח. אמ' להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וקטנה וקטל עילויה ולא נח, אייתי שמונים אלף פרחי כהונה וקטיל עילויה ולא נח, לקיים מה שנא' (הושע ד, ב) פרצו ודמים בדמים נגעו. ועדיין הדם תוסס. אמ' לו, זכריה זכריה, כל הטובים שבהם אבדתים, ניחא לך איכלנהו לכוליה. כי אמ' ליה הכי, נח. באותה שעה הרהר לעשות תשובה, ואמ' ומה הן על נפש אחת כך, על כלם על אחת כמה וכמה. הלך ונתגייר. מיד נתמלא הב\"ה רחמים, ורמז לדם ונבלע במקומו. הה\"ד דרכיך ומעלליך עשו אלה לך. וישראל אומרים לפני הב\"ה, ראה ה' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, והוא משיב ואומר, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. לקיים מה שנא' (ירמיהו ד, יח) דרכך ומעלליך עשו אלה לך.",
+                "מעשה בדואג בן יוסף שמת, והניח בן קטן, והיתה אמו ממדדת אותו בטפחים, והיתה נותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלם, טבחתו אמו ואכלתו. והיה ירמיה מקונן עליה ואומר, למי עוללת כה, ורוח הקדש משיבתו, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. וגרסי' בירושלמי ויהי אפרים כיונה פותה אין לב. אדריינוס שחיק עצמות רדף אחר גדודיהן של ישראל, ונכנסו כלן לבקעת בית רמון. אמ' לשר צבאו, עד שאני אוכל קרן דגלוסקא זו וירך דתרנגול זה, אבקש חד מנהון ולא אמצא. מיד הפקיד לגיונותיו והרגום, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקפרוס הנהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת, על אלה אני בוכיה, והנשארים בהם היו אוכלים בשר ההרוגים. ובכל יום היה יוצא אחד מהם, ומביא להם מבשר ההרוגים, והיו אוכלים. יום אחד אמרו, יצא אחד ממנו ויבא לנו בשר אם ימצא. הלך אחד מהם להביא, ומצא לאביו שהיה הרוג מוטל בשדה, ולקח אותו וקברו, ונתן עליו סימן, ובא ואמר, לא מצאתי כלום. אמרו, ילך אחר, אולי ימצא. הלך אחר, ולריח אותו קבור, הלך ומצאו. חפר והוציאו מקברו, והביא להם ואכלו, ואכל גם בנו ממנו. אמ' בנו לאותו האיש שהביאו, אנא מצאת פגר זו. אמ' לו, במקום פלוני, והיה קבור, ומצאתי עליו סימן כך וכך. מיד ענה בנו ואמ', אוי לו לאותו האיש מבשר אביו אכל, לקיים מה שנא' (יחזקאל ה, י) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם.",
+                "וגרסי' במ' שוטה ירושלמי לאמותם יאמרו איה דגן ויין ר' חנניא אמר, איה גלוסקין וקונדיטון. פי' ככרות לחם חם ויין רובו מבושל ומבושם. ר' דימוס אומר, גלוסקין וחמר עתיק. בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הות איתתא אמרה לבעלה, סק לשוקא, מאין את משכח כלום, ותיתי ואנן אכלין. הוה סליק לשוק, ולא משכח כלום והוה מפרפר ומיתי. והות אמרה לברה רבה, סק לשוקא וחמי מה עבד אביך. סלק לשוקא וחמא לאבוהי מיית, והוה הוא מפרפר ומית עליה. הה\"ד בהתעטפם כחלל ברחובות עיר. הוה ברא זעירא בעי למינק, ולא אשכח חלב, ומפרפר ומית. הה\"ד בהשתפך נפשם אל חיק אימותם. וגרסי' במסכת גיטין בפ' הניזקין. מרתא בית ביתוס עתירתא דירושלם הות. שדרתיה לשלוחא, אמרה לו, אייתי לי סמידא. אדאזיל איזדבן. אמ' לה, סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל אזדבן. אתא ואמ' לה. חוורתא ליכא, גושקרא איכא. אמרה, איית גושקרה. אדאזל איזדבן. אמ' לה, גושקירא ליכא, קימחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאל אזדבן. ונתערב ולא בא. הות שליפא מסאנה, אמרה, איפוק ואיחזי אם משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. פי' נכנס לה קוץ ברגלה ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי, הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וכו'.",
+                "מעשה במרים בתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים שלש מאות דינרי זהב לקופה של בשמים, והיא עמדה וקללה אותם ואמרה, כך יפסקו לבנותיהם. אמ' ר' אחא, אנו ענינו אחריה אמן. א\"ר אלעזר, אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו. וקראתי עליה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.",
+                "מעשה במרים בת ביתוס, שקדשה יהושע בן גמלא, ומנהו המלך להיות כהן גדול. ואמרה פעם אחת, אלך ואראה אותו כשהוא קורא ביום הכפורים בבית המקדש, ופרשו לה מטפחות מפתח ביתה עד בית המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה. וכשמת יהושע בעלה, פסקו לה חכמים סאתים יין בכל יום לתיקון התבשילין. א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק, אראה בנחמה אם [לא] ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהן של ערביא, והיו מריצין לה מירושלם ועד לוד, וקראתי עליה הרכה בך והענוגה.",
+                "ומה היו עושים האויבים, היו מביאין גדיים וצולין אותם במערבה של עיר, והיה הריח מפעפע והיו מתים, לקיים מה שנא' (איכה ד, ט) שהם יזובו מדוקרים וגו'. עשרת אלפים בקעו בחיילותיו של נבוכדנאצר, ובידם מגיני זהב. הלכו להם אצל ישמעאלים והוציאו להם מיני מלוחים ונאדות מנופחות. אמרו להם, נשתה קדמאי, אמרו להם, אכלו קדמאי. היה נסיב כל חד וחד מינייהו זיקא, ויהב ליה בפומיה, והוא רוחא עאיל בכריסיה ובקעיה ליה. הה\"ד משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים, לקראת צמא היתיו מים. וכי כך עשה אבינו לאביהם, מה כתי' באבינו, ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים, ואתם לא קיימתם, לקראת צמא היתיו מים.",
+                "א\"ר יוחנן שלש מאות מוחות של תינוקות נמצאו על אבן אחת, ושלש מאות קופות של קבוצי תפלין נמצאו בביתר, וכל אחת ואחת מחזקת שלש סאין. א\"ר גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, וקטון שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו, בכתבין שלנו אנו יוצאין ודוקרין אותן. וכיון שגרמו עונות, כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותן, ולא נשתייר מהן אלא אני. וקורא על עצמו, עיני עוללה לנפשי. ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר ארבע [מאות] ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מנין מלאתי משפט, וכל אחת ואחת היה לה בית תלמוד למקרא ובית תלמוד למשנה.",
+                "אמר רב יהודה אמ' רב, מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. זה אומר יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם. אמרו בוא ונשיאם זה לזה ונחלוק בוולדות. הכניסום לחדר. זה יושב בקרן זוית וזו יושבת בקרן זוית. זה אומר אני כהן בן כהנים גדולים, אנשא לאשה שפחה, וזו אומרת כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד. ישבו ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתם.",
+                "א\"ר שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פנואל שמה, בתו של כהן ששימש לפני ולפנים. נתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה חלוקות והוציאה למוכרה בשוק. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמ' ליה, הראיני את יופיה, אמ' לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כלו. אמ' אעפ\"כ הראיני את יופיה. הפשיטוה ששה חלוקות, שביעי קרעתו ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך לא חסת. ועליה נאמר, בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר.",
+                "מעשה בשני בני צדוק שנשבו, אחד זכר ואחד נקבה. נפל זה לסרדיוט אחד וזה לסרדיוט אחר. הלך זה אצל הזונה ונתן לה הזכר, והלך זה אצל החנוני ונתן לו הנקבה ביין, לקיים מה שנא' (יואל ד, ג) אל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו.",
+                "מעשה בחנה בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה. נטלן קיסר, הוציא את הראשון ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו שכך כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך אשר וגו'. מיד הוציאו והרגו. הוציא את השני, אמ' לו השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתי' בתורתנו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הוציאו והרגו. הוציא את השלישי ואמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, לא תשתחוה לאל אחר. הוציאו והרגו. הוציא הרביעי, אמ' לו, השתחוה לצלם, אמ' לו, לא שכך כתוב בתורתנו, זובח לאלהים יחרם. וצוה עליו והרגוהו. הוציא את החמישי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, כתוב בתורה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הוציאו והרגו. הוציא את הששי. אמ' לו, השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום, שכך כתוב בתורתנו, כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך. הוציאו והרגו. הוציא את הז', והוא הקטון שבכלם. אמ' לו, בני השתחוה לצלם. אמ' לו, חס ושלום. שכך כתוב בתורתנו, וידעתם היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ולא עוד אלא שנשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר, שנא' (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת, שנא' (ה' האמירך היום וגו'. אמ' לו קיסר, אחיך ראו חיים ושבעו ימים, ואתה לא שבעת חיים, השתחוה לצלם ואתן לך מתנות טובות הרבה. אמ' לו, כתוב בתורתנו, ה' ימלוך לעולם ועד, ואומר ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואתם בטלים ומלכותכם בטלה, בשר ודם היום חי ומחר מת, היום עשיר ומחר עני, אבל הב\"ה חי וקיים לעולם ועד ולעולמי עולמים. אמ' לו קיסר, ראה אחיך הרוגים לפניך, והריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם, הגביהה כדי שיראו הכל ששמעת לקולי. אמ' לו, חבל עליך קיסר, אתה עושה כך לכבוד עצמך, ואם לא אעשה לכבוד מלך מלכי המלכים הב\"ה, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמ' לו קיסר, וכי יש אלוה לעולם. אמ' לו, אהה עליך קיסר, וכי עולם של הפקר הוא, אמ' לו, מפני מה אינו מציל מידי, כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנאצר. אמ' לו, חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנאצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו, אבל אתה אינך הגון, ואנחנו נתחייבנו מיתה לשמים, אם אתה הורג אותנו, הרבה הורגים יש לו, הרבה זאבים יש לו, הרבה אריות ונחשים ונמרים ועקרבים שיפגעו בך, ולסוף הב\"ה עתיד ליפרע ממך ולנקום את דמינו. מיד גזר עליו להורגו. אמרה אמו, בחיי ראשך, קיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו. לקחתו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, חיי ראשך, קיסר, הרוג אותי תחלה ואחר כך הרוג אותו. ויאמר לה קיסר, איני עושה, שכתוב בתורתכם, ושור את שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אמרה לו, שוטה שבעולם, כבר קיימת כל המצות, לא נשאר לך אלא המצוה הזאת בלבד. מיד צוה עליו להורגו. נפלה אמו עליו וחבקתו ונשקתו. ואמרה לו, לך בני אצל אברהם, ואמור לו, אל תזוח דעתך עליך, אתה בנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלת[ה] שבעה בנים ביום אחד. עלתה לגג נפלה ומתה, לקיים מה שנאמר אומללה יולדת השבעה. ובת קול יוצאת ואומרת, אם הבנים שמחה, ורוח הקדש צווחת, על אלה אני בוכיה, וכתי' (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה. אמ' רבא א\"ר יוחנן, שתי בכיות אלו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. בלילה, על עסקי לילה, שנא' (במדבר יד, א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמ' רבא א\"ר יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה. אמ' הב\"ה אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ד\"א בלילה, כל הבוכה בלילה קולו נשמע. ד\"א בלילה, כל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו. ד\"א כל הבוכה בלילה, כל השומע בוכה כנגדו. הה\"ד בכה תבכה בלילה.",
+                "מעשה בשכונתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן תשחורת ומת. והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע קולה. והיה זוכר על חורבן בית המקדש, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו. וכון שהרגישו תלמידיו בדבר, עמדו ופנו אותה משכונתו.",
+                "ר' יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, ליל שמורים הוא לה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים בכה תבכה בלילה. אלו זכיתם. הייתם קוראים בתורה, שמעו עמים ירגזון, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, שמעו כי נאנחה אני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ראה ראיתי את עני עמי, ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ראה ה' כי צר לי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וקראתם בעצם היום הזה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, קראתי למאהבי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, צדק צדק תרדוף, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, אלה מועדי ה', ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, על אלה אני בוכיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים [סלה כל אבירי אדני. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים], פרשה ציון בידיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואשבור מוטות עולכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, נשקד עול פשעו בידו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, בכל הדרך אשר הלכתם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, לא אליכם כל עברי דרך. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ואכלתם לחמכם לשובע, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים, כל עמה נאנחים מבקשים לחם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ולא יחמוד איש את ארצך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ידו פרש צר על כל מחמדיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, טומאתה בשוליה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, חטא חטאה ירושלם. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, ועכשו שלא זכיתם, אתם קוראים, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, והתהלכתי בתוככם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, ויצא מבת ציון כל הדרה. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, ונתנך ה' אלהיך לראש ולא לזנב, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, היו צריה לראש. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, דרכי ציון אבלות. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, וישבתם לבטח בארצכם, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, גלתה יהודה מעני. אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה, איכה אשא לבדי, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים, איכה ישבה בדד. ר' אבין פתח, והוא מהשנא עדניא וזמניא. אמ' ירמיה לישראל, אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלים ושותין מי השילוח, שמימיו נקיים ומתוקים, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לפרת, שמימיו עכורים וסרוחים, הה\"ד ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. אלו זכיתם, הייתם יושבים בירושלם, ואומרים שירים ותשבחות לפני הב\"ה, ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל, וקוראים קינים ונהי, שנא' (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון.",
+                "וכשהב\"ה שב את שבות ציון יהפוך לנו כל הנבואות הקשות לנחמות. וכן אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל, הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמ', איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ירמיה אמ', בכה תבכה בלילה, ישעיה אמ', כי עם בציון ישב בכה לא תבכה. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעוני, ישעיה אמ', ונפוצות יהודה יקבץ. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ירמיה אומר, היו צריה לראש, ישעיה אמ', ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. ירמיה אמר, זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, ישעיה אמ', ולא תזכרנה הראשונות. ירמיה אמ', חטא חטאה ירושלם, ישעיה אמ', מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך. ירמיה אמר, טומאתה בשוליה, ישעיה אמר, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. ירמיה אמ', ידו פרש צר, ישעיה אמר, יוסיף ה' שנית לקנות את שאר עמו. ירמיה אמר, לא אליכם כל עוברי דרך, ישעיה אמר, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. ירמיה אמר, כל עמה נאנחים מבקשים לחם, ישעיה אמר, לא ירעבו ולא יצמאו. ירמיה אמר, ממרום שלח אש בעצמותי, ישעיה אמר, עד יערה עלינו רוח ממרום. ירמיה אמר, נשקד עול פשעו בידו, ישעיה אמ' התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון. ירמיה אמר, סלה כל אבירי ה', ישעיה אמר, סולו סולו המסלה. ירמיה אמר, על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, ישעיה אמר, עין בעין יראו בשוב ה' את ציון. ירמיה אמר, פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, ישעיה אמר, אנכי אנכי הוא מנחמכם. ירמיה אמר, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ישעיה אמר, ועמך כולם צדיקים. ירמיה אמר, קראתי למאהבי המה רמוני, ישעיה אמר, וקראת ישועה חומותיך. ירמיה אמר, ראה ה' בצר לי, ישעיה אמר, וראיתם ושש לבכם. ירמיה אמר, שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי, ישעיה אמר, נחמו נחמו עמי. ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וגו'."
+            ],
+            "Tisha BeAv": [
+                "<b>הלכות תשעה באב</b>",
+                "שנינו במסכת תעניות משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ובגמ' מפרש מאימתי לספר ולכבס, מראש חדש ועד [ה]תענית, דברי ר' מאיר, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד, והלכה כדברי שניהם להקל. פי' כר' מאיר עד התענית, וכרבן שמעון בן גמליאל אותה שבת בלבד אסורין ולאחר התענית מותרין. וכשם שאסור לכבס ללבוש מיד, כך אסור לכבס ולהניח אחר התענית. ויש מתירין כיבוס שלנו. ואבי העזרי כתב, ונהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו. והמחמיר הרי זה משובח. ויש להחמיר אפי' במי שאין לו אלא חלוק אחד, אסור לכבסו וללבשו או לכבסו ולהצניעו, והמכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא ללבשן בלבד, אלא אפי' להציע בהן המטה. ואפי' מפות הידים והשולחן ידין לאיש ולאשה בכיבוס, בזמן שהוא אסור לאיש בשבת של ט' באב אסור לאשה. אבל גיהוץ איסורו כלי פשתן, ואין בהן משום גיהוץ, והן ככיבוס שלנו.",
+                "ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסקת. והוא שיאכל אותה משש שעות ולמעלה, אבל אם אכלה קודם שש שעות, ואין מפסיק בה, מותר לאכול בשר ולשתות יין. וכל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. וכתב הרמב\"ן ז\"ל ומסתברא סעודה המפסיק בה, שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, אע\"פ שדעתו לאכול עוד אחריה סעודת עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים, אוכלים בשר ושותים יין ומשתכרין ואחר כך אוכלים עראי, כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין ע\"כ. ותשעה באב שחל להיות בשבת, או ערב ט' באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, אפי' בסעודה המפסקת, ואפי' אחר שש שעות, ואוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתה. וכתב רבי האיי גאון ז\"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים, ר\"ל שני מינין בשתי קדרות. ובשר אפי' תבשיל אחד אסור. יראה שאם בשל שני מינין בקדרה אחת, כגון פולין ועדשים, שמותר. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל כתב כל שני תבשילין שהן דרך כבוד אסרום ז\"ל, ואפי' ממין אחד, ר\"ל כגון שני תבשילין של עדשים בשתי קדרות, וכ\"ש משני מינין. ונוהגין בצרפת ליתן כמה מינין בקדרה אחת, הואיל ויתבשלו יחד, הכל נקרא תבשיל אחד, ובאשכנז מחמירין. ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים, שהוא סימן לאבל, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, שאין לו להרבות בדיבור. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בערב ט' באב אלא א\"כ בא בשבת. ואם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו. ועד כמה נקרא בשר מליח אינו מליח, כל זמן שהוא כשלמים, שלא עבר עליו יותר משני ימים ולילה אחת, אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו. ועד כמה נקרא יין מגתו, כל תוך שלשה ימים לדריכתו. ויש שמחמירים על עצמם וטובלים פתם באפר ואוכלין, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי ר' כיון דהוה אכיל [כל צורכיה, הוה צבע פיסתיה בקיטמא] ואומר, זו היא עקר סעודת ט' באב, לקיים מה שנא' (איכה ג, טז) ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. וגרסי' במגלת סתרים ר' יהודה ב\"ר אלעאי היה טובל פתו במלח, ושותה קיתון של מים, והיה אוכל בין תנור וכירים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.",
+                "וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב\"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.",
+                "לפי' חייב אדם לעלות על לבו חרבן ירושלם ושממותה, שנא' (ירמיהו נא, נ) זכרו מרחוק את ה' וירושלם תעלה על לבבכם. ואמ' דוד המלך ע\"ה אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. ואפי' ביום שמחתו של אדם אל ישמח יותר מדאי, ויהיה כואב ונעצב על חורבן ירושלם ועל ישראל שהם פזורים בין האומות. כדגרסינן במ' ברכות בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, שנא' (תהלים קכו, ב) הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. כמה. א\"ר יוסף אמה. אמ' רב חסדא וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. מאי היא. אמ' רב כסא דהרסנא, שנאמר אם אשכחך וכו'. מאי על ראש שמחתי. אמ' ר' יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, שנא' (ישעיהו סא, ג) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. ועוד גרסי' בפרק אין עומדין להתפלל. רב אשי עבד הילולא לבריה, חזא רבנן דקא בדחי טובא, איתי כסא דזכוכיתא דשויא ארבע מאות זוזי, תבר קמייהו ואיעציבו. רב המנונא הוה בהילולא דמר בריה דרבינא. אמר ליה, לישני לן מר. אמ' להו, ואי לך דמייתינן, ואי לן דמייתינן. ואל יתענג אדם בעולם הזה יותר מדאי, ואל ישתכר, ואפי' בסעודה של מצוה, כ\"ש בסעודה של רשות. ואסור לנגן בסעודה של רשות בכל מיני זמר. כדגרסי' במ' ברכות אודנא דשמעא זמר תעקר. זמרן גברי וענין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת, דכתי' (ישעיהו ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, וכתיב (ישעיהו ה, יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשי ידיו לא ראו. מה כתיב בתריה, לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. וכל זה כדי שיהיה אדם מתאבל תמיד על ירושלם וזוכר חורבנה ושממותה.",
+                "ואפי' הכי, אל ימנע אדם לאכול בשר ולשתות יין בעתו, כפי הראוי לו לקיים גופו, ואל יאמר אפרוש מן הבשר ומן היין זכר לירושלם. כדגרסי' בבבא בתרא בפ' חזקת הבתים. ת\"ר כשחרב בית המקדש באחרונה רבו פרושים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע, אמ' להם, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין. אמרו לו, נשתה יין, שממנו היו מנסכין על גבי המזבח ועכשו בטל. אמ' להם, א\"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות, איפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. איפשר במים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמ' להם, בני, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר, שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל [יותר] מדאי אי איפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור, אלא א\"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אמ' רב אדא בר אהבה, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו, כולו אין, אי לא לא. אבל האבל והמספד חייבין כל ישראל להתאבל ולנוד בדאגה ובשברון לבב בתשעה באב, שבו חרבה עיר מקדשנו, בית קדשנו ותפארתנו, ונשרף היכל אלהינו, ומקום ששוכן שם שכינתנו, ויום שבו אירעו לאבותינו חמשה דברים. דתנן חמשה דברים אירעו לאבותינו בט' באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. תניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה. כשחרב הבית בראשונה, אותו היום יום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו על יהוידיב היתה, והכהנים עומדים על דוכנם ואומרים וישב עליהם את אונם וגו', ולא הספיקו עד שנכנסו גויים וכבשום, וכן בשניה, ולא שירה של אותו יום היתה, אלא שנפלה בפיהם. ומיום שחרב בית המקדש, וגלינו לבין האומות, היינו לשמה ולשנינה, נרדפים ונדחפים, ופסקו ממנו חסידים ואנשי מעשה. כדגרסינן במ' שוטה בפ' מגלה ערופה משחרב הבית בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה, שנא' (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי או' אף ניטל שומן הפירות. אמ' רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנא' (דברים כח, סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר וגו'. אלא על מה נתקיים עלמא, על קידושא דסדרא ויהא שמיה רבא דאגדתא, שנא' (איוב י, כב) ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, הא יש סדרים ותופע מאופל. ר' אליעזר אומר, מיום שחרב בית המקדש בושו חכמינו ובני חורין וחפו ראשם, ונתדלדלו אנשי מעשה במעשיהם, וגברו בעלי זרוע, וגברו בעלי לשון הרע, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען על אבינו שבשמים. ר' יהושע אומר, מיום שחרב בית חמדתנו, שריין חכימיא למיהוי כספריא, וספריא כתלמידיא, ותלמידיא כעמא, ועמא כעממיא, אזלא ומתנוולא, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים. הגליל יאשם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחננו, וחכמת סופרים תסרחנה, ויראת חטא נמאסה, והאמת תהי נעדרת, נערים ילבינו פני זקנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויב איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן לא יתבייש מאביו, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים.",
+                "וחייב אדם לנהוג מנהג אבילות בתשעה באב, ואסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד ובהלכות ואגדות, אבל קורא הוא באיוב ובדברים רעים בירמיה, מפני שקריאת התורה משמחת את הלב, שנא' (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. ואין שואלים בשלום תלמידי חכמים בתשעה באב, כדגרסינן בירושלמי אין שואלין בשלום ת\"ח בט' באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה, ומניחין תפלין בתשעה באב, ואין מבטלין מצות תפלין בתשעה באב. מפני שהיא אבלות ישנה ולא עדיף מיום שני דאבל. ואסור באכילה ובשתייה, כמו ביום הכפורים, אלא שיום הכפורים עונשו כרת, וזה מדברי קבלה מכין אותו מכת מרדות. וגרסי' בפרק מקום שנהגו עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמש שלו אסור. וכן חולה שצריך לאכול, מאכילין אותו מיד, דבמקום סכנה לא גזרו רבנן. ורחיצה וסיכה אסורין בו, כמו ביום הכפורים, וטבילה של מצוה מותרת, שכל חייבי טבילות טובלין כרבנן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ומותר לרחוץ ידיו לתפלה. וכל היום כשעושה צרכיו יטול ידיו ויברך אשר יצר וכו'. ואפי' שלא לצורך תפלה, אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה, ורוחץ אותן כדי להעביר הטומאה והצואה, ואינו מכוין לתענוג, מותר, שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג.",
+                "בשמונה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו בו ושתו בו וקלקלו בו יום שמיני ויום תשיעי (עשירי) עד שפנה היום. לעת ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה. והיינו דאמ' ר' יוחנן, אלמלא הייתי התם בעשירי קבעתיו, שרובו של היכל בו נשרף. וגרסי' בירושלמי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי. ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו לצום כל יום עשירי. ואנו בזמן הזה אין בנו כח לצום אלא יום תשיעי בלבד. ואפי' יום הכפורים, שהיה ראוי לעשותו שני ימים מספק, אין אנו עושים אלא יום אחד בלבד. ומ\"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר ליל עשירי ויום עשירי, אלא יאכל אדם דבר מועט, לתמוך נפשו ויהיה קרוב לענוי. והעושה כך הרי זה משובח ותבא עליו ברכה.",
+                "אין כופין את המטה בתשעה באב, ואין מתעטפין על שפם. ואע\"פ שכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההוא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אבל לענין מצות עשה הנוהגות באבל, כגון כפיית המטה ועטיפת הראש, לא. ואין צריך לומר קריעה, דליתה בכלל מצות הנוהגות באבל. דתניא אבילות לחוד וקריעה לחוד.",
+                "סדר התפלה. ערבית ליל ט' באב, חולצין מנעליהן, והולכים לבית הכנסת, ואין מדליקין נרות, ויושבין כאבלים, ומתפללין ערבית כשאר הלילות, ואומרים עננו בשומע תפלה. ואחר שמתפללין אומר ש\"צ קדיש עד למעלה, וקורין איכה, ואחר כך אומרים קינות. וכל המרבה באבל ובבכיה ובקינות ובמספד בתשעה באב הרי זה משובח. ואחר שאומרים קינות נהגו לסיים בנחמה, ואומרים עורה נא ימינך הרמה. ואומר סדר קדושה, ויתחיל מן ואתה קדוש, שאין גאולה בלילה, ואומר קדיש דרבנן, והולכים לבתיהם, ואין נותנין שלום זה לזה, אלא כאבלים ונזופים. ואם חל להיות במוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם. ולאחר קדיש שלאחר תפלת שמונה עשרה, קודם שיאמר איכה, יאמר בא\"י אמ\"ה בורא מאורי האש, לאור הנר. ובמוצאי ט' באב, אחר תפלת ערבית, מברך על הכוס, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בא\"י המבדיל בין קדש לחול. ואין מברך על הנר, שכבר בירך עליו ליל ט' באב.",
+                "תפלת שחרית פותח מאה ברכות ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן. וכתב הרמב\"ן ז\"ל נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואינו נראה, לפי שאין לנו איסור בסדר היום, שהרי קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא, ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמיד תקנום, ואומרו כדרכו ואינו חושש. ומשלימין התפלה כמו בשאר ימים. ויחיד או' עננו בשומע תפלה, וש\"צ בין גואל לרופא. וחוזר ש\"צ התפלה. ונהגו לומר קינות באמצע התפלה כששליח צבור חוזר אותה. ומשלים התפלה, וידלג רצה, ואומר ואשי ישראל, ואין אומ' ברכת כהנים. וכשיגיע לשים שלום, אומר עושה השלום, בא\"י עושה השלום. ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים תחנונים, ואומרים קינות עד שישלימו הסדר הכתוב בספר הקינות, ומסיים בנחמה, ואומר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, עד אנה ה' מספד בציון ובכיה בירושלם, תשוב תרחם ציון תבנה חומות ירושלם. ומוציא ספר תורה, וקורא בפרשת ואתחנן, כי תוליד בנים, כהן ולוי ומפטיר, ומפטירין אסוף אסיפם, ואין קורין אותה בניגון ההפטרות. ואומ' אשרי, ואין אומרים למנצח מזמור לדוד, ואומר סדר קדושה, ואין אומרים ואני זאת בריתי, שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד שאסור לקרות בו, ואיך יאמר לא ימושו מפיך וכו'. ומחזירין ספר תורה, ואומר קדיש עד למעלה. וקורין איכה, ואח\"כ קורין על נהרות בבל. ואומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' תתכלי חרבא וכו'. ונהגו לקרות ספר איוב.",
+                "תפלת המנחה. נהגו לקרות בבית הכנסת אחר חצות קודם תפלת מנחה בנחמות של ישעיה, ומתחילין מנחמו נחמו עמי, וקורין עד עת המנחה. ואומר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה. ואומר אל ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. ומוציא ספר תורה, וקורא בו שלשה, כהן ולוי ומפטיר, בפרשת כי תשא, בויחל משה, כמו בשאר ימי התעניות. ומפטירין שובה ישראל, וקורין אותה בניגון ההפטרות. וחוזר ספר תורה. ואומר קדיש עד למעלה. ומתפללין שמונה עשרה, ויחיד אומר עננו בשומע תפלה, ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא. ואומר בברכת תשכון בתוך ירושלם עירך כאשר דברת, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.",
+                "נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלם, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה, ויבלעוה לגאיונים, ויירשוה עובדי פסילים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במרר תבכה, וירושלם תתן קולה, לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בא\"י מנחם ציון ובונה ירושלם.",
+                "ומשלימין התפלה, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר סליחות בברכת סלח לנו אבינו, ויאמר וידוי, כמו בשאר התעניות. ואומר ברכת כהנים בשים שלום, ומשלים התפלה, ונופלים על פניהם, ואומר ש\"צ תחנה בקול רם. ואומר ואנחנו לא נדע, וקדיש תתקבל, ואומר סליחות ופזמונים של נחמות, ויעבור עד תפלת ערבית. ואומר קדיש, ומתפללין תפלת ערבית כמו בשאר לילות השבוע, והולכין לבתיהן לשלום."
+            ],
+            "Selichot": [
+                "<b>תקון האשמורות</b>",
+                "גרסי' בפירקי ר' אליעזר. בראש חדש אלול אמ' הב\"ה למשה עלי אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות האחרונות, והעבירו שופר בכל המחנה לפרסם הדבר, כלומר משה עלה אל ההר שלא יטעו עוד אחר ע\"ז. והב\"ה נתעלה באותו שופר, שנא' (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ולפיכך התקינו רז\"ל שיהו מתחילין לתקוע בראש חדש אלול לעשות תשובה ולערבב את השטן, שנא' (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ונהגו להרבות בסליחות ובתחנונים בלילה מראש חדש אלול ועד יום הכפורים, וקמים בחצות הלילה להתחנן ולבקש על נפשם מאת הב\"ה, שהוא יושב על כסא דין בימים האלו, ושופט כל בריותיו, אי זה לחיים ואי זה למות. ויש להם ראיה מדוד ע\"ה, שאמ' חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. ועוד כי בחצי הלילה דעתו של אדם מיושבת עליו, מפני ששקט הגוף ונחה האסטומכא מרתוח ונתאכל המזון שבה ונזדקק הדם, ואז יכולה הנפש להתיישב מטרדת הגוף. לפיכך יכול אדם לכוין דעתו ולבו בלילה באשמורת אחרונה, שנא' (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. על כן התקינו חסידים הראשונים לקום בלילה להתפלל ולהתחנן לפני הב\"ה עד אור היום, כמו שאמר דוד ע\"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ותפלות שאדם מתפלל ומתחנן לפני הב\"ה בלילה, הב\"ה שומע אותן ועונהו, מפני שהוא עת רצון, והב\"ה נזכר לחורבן בית המקדש ולגלות ישראל בין האומות, ומרחם עליהם וחונן אותם ושומע תפלתם. כדגרסינן בפ\"ק דברכות א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הב\"ה יושב ושואג כארי, שנא' (ירמיהו כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדורכים יענה על כל יושב הארץ, ואומר אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. נמצא שהמתחנן לפני הב\"ה באשמורת הלילה, תחנתו נשמעת ונרצית לפני הב\"ה משני ענינים, האחד מפני שהב\"ה יושב על כסא רחמים לקבל תחנתן של ישראל, והשני מפני שיכול אדם לכוין את לבו. ולפי' דוד המלך ע\"ה אומר אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך.",
+                "סדר האשמורות. יאמר ש\"צ אשרי וקדיש עד למעלה. ואומר לך ה' הצדקה, עד כי על רחמיך הרבים. ואומר אל מלך יושב, ויעבר רחמנא ויעבר, ואומר אנשי אמונה, אל מלך יושב ויעבר, תמהנו מרעות אל מלך יושב ויעבר, אל תעש עמנו כלה וכו', וידוי אשמנו מכל עם, וידוי לעינינו עשקו עמלינו, וידוי חטאנו, שמע, ברוך, ה' הוא האלהים, ה' מלך, אחד אלהים אלהינו שבשמים, ברוגז רחם תזכור, עננו אבינו עננו, רחום וחנון אל רחום שלך, ה' עשה למען שמך, עשה למען שמך דעני לעניי ענינן. ונהגו לומר באמצע הסליחות פזמונים ופיוטים של תחנונים. ונופלין על פניהם, ואומר ש\"צ תחנה מיושב, ויאמר אם עונינו אל תקצוף. אתאנו מרנא דבשמיא. מתרצה ברחמים. שומר ישראל מחי ומסי. חיים שאלנו ממך, רחמים בקשנו ממך. אליך ה' נשאתי עיני. אבינו אב הרחמן. אבינו מלכנו. אם הטבנו פועל. ואנחנו לא נדע. קדיש תתקבל. תענו ותעתרו.",
+                "ונהגו להתחנן בבית הכנסת באשמורת בשני לילות של ראש השנה ובליל שבת בנתים של ראש השנה ויום הכפורים, ואין אומרים לך ה' הגדולה ואין אומרים וידוי, ואין נופלין על פניהם. ואומר ש\"צ פזמונים בלילי ראש השנה, ומזכיר בהם מלכיות זכרונות שופרות, ואומר עננו קודם שיאמר אלהינו שבשמים, וחותם כי אתה ה' עזרתנו ונחמתנו. ואומר ויעבור, ואומר קדיש תתקבל, ואומר תענו ותעתרו וכו'."
+            ],
+            "Rosh Hashanah": [
+                "<b>הלכות ראש השנה</b>",
+                "כתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש מ\"ב באורח חיים, ונוהגין באשכנז שאין נופלין על פניהם בערב ראש השנה כשאר ערבי ימים טובים, אע\"פ שנופלין על פניהן בבקר באשמורות ע\"כ. וממה שאמר באשכנז, יראה שנופלין על פניהם בשאר המקומות. ומנהג יפה הוא, לפי שהוא זמן דין, והמלך יושב על כסא דין, וטוב לאדם שיתנפל ושיתחנן לפניו, אולי יזכה בדינו.",
+                "סדר התפלות. ערבית כשאר לילות של ימים טובים, וחותם ופרוש. ומתפללין שבעה ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, אלא שחותמין בשלישית המלך הקדוש. כדגרסי' בפ\"ק דברכות, א\"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש המלך המשפט. ואם טעה ואמ' האל הקדוש, חוזר לראש, דשלש ראשונות חשובות כאחת. ואמ\"ר ואם טעה ואמר בתפלת שמונה עשרה, בברכת השיבה שופטינו, מלך אוהב צדקה ומשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר להשיבה שופטנו, ואם לאו חוזר לראש. ותקנו להוסיף בברכת מגן זכרנו לחיים, כי בחיים נופל לשון זכירה, דכתי' (ישעיהו נה, ג) זכרו ותחי נפשכם, וכתי' זכירה באברהם, דכתי' (תהלים קה, מב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם, לפיכך תקנו זכירה במגן אברהם.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה אמ' להם הב\"ה לישראל, אם אתם מבקשים לזכות, היו מזכירין זכות אבותיכם, אימתי בחדש השביעי באחד לחדש. ד\"א באחד לחדש, אחד זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתי' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, בדורו, זכרון תרועה זה יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' (בראשית כב, יג) וירא והנה איל, מקרא קדש זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתי' (ישעיהו מח, יב) שמע אלי עבדי יעקב וישראל מקוראי.",
+                "ואומר מי כמוך אב הרחמן בתחיית המתים. ואומר לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו. ואומר ובכן יתקדש שמך, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ובכן צדיקים, ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו, קדוש אתה ונורא שמך וכו' עד המלך הקדוש. אתה בחרתנו מכל העמים, אלהינו ואלהי אבותינו יעלה, אלהינו ואלהי אבותינו מלוך, והשאינו, וחותם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכירו באמצע ובחתימה. ואין חוזר שליח צבור מגן אבות בדברו. ואומר רצה, ומודים, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים. ואם טעה ולא אמר זכרנו מי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים, אין מחזירין אותו, בין יחיד בין ש\"צ.",
+                "ונהגו לומר קדוש בבית הכנסת, כשאר לילות של ימים טובים, ואומר זמן בלילה הראשונה. ויש אומ' שצריך לאומרו גם בלילה השנית, מפני ששני ימים טובים של ראש השנה הם כשאר מועדים, ולפיכך צריך לאומרו מספק. ויש אומרים שאין צריך לאומרו בלילה הב', מפני ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת להם. ולפיכך נהגו ליקח פרי חדש, שלא אכל מאותו המין עדין בשנה ההיא, ויקחנו בידו בשעת קדוש ויברך שהחינו, ויתכוין שתחול הברכה על אותו פרי ועל המועד. ואין יוצא ידי חובתו בברכת הזמן על יין חדש, אלא אם [לא] אכל ענבים מתבואת אותה שנה, אבל אם אכל ענבים כבר לא יברך ברכת הזמן על היין. אע\"פ שנשתנה לעילויא הואיל ובירך כבר זמן על הענבים.",
+                "תפלת שחרית. פותח הברכות והזמירות כשאר ימים טובים, עד גאל ישראל, ומתפללין כתפלת ערבית. וחוזר ש\"צ התפלה בנחת ובכוונה מלה במלה, וכל הצבור יכוונו את לבם למה שאומר שליח צבור, ולא ישיחו כלל עד שיסיים התפלה. אין אומרים הלל לא ביום ראש השנה ולא ביום הכפורים, כדגרסי' בערכין בפ' אין נערכין פחות מסלע. א\"ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכפורים. אמר להם, איפשר אני יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל יאמרו שירה. ומוצאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה, בפרשת וירא אליו ה', מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה פרשה עצמה שבעה. ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פנחס, מן ובחדש השביעי באחד לחדש עד לריח ניחח אשה לה'. ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים.",
+                "ואחר כך אומר ש\"צ בקול רם תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ועומד התוקע ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לשמוע קול שופר, בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ותוקע תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשת\"ת, ג' פעמים. ותוקע תקיעה שברים תקיעה ג' פעמים, סימן תש\"ת. ותוקע תקיעה תרועה תקיעה ג' פעמים, סימן תת\"ת. וצריך להתכוין שומע ומשמיע, משמיע כדי להוציא לרבים ידי חובתן, ושומע כדי לצאת ידי חובה. וצריך לתקוע מעומד. ואח\"כ אומר ש\"צ בקול רם, אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו, כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרנינו. ואומר [אשרי] יושבי ביתך. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וכו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים וכו', ימלך ה' לעולם וכו', וחוזר הספרים, ואומר קדיש.",
+                "תפלת מוסף. והיא תשעה ברכות, אבות וגבורות וקדושת השם, אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו עד ופי יגיד תהלתך. וגרסי' במדרש למה מתפללין בראש השנה במוסף תשעה ברכות. אמ' רבה בר רב שילה, כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, מן ותתפלל חנה עד וירם קרן משיחו. ואלו הן. א' עלץ לבי בה'. ב' רמה קרני בה'. ג' אין קדוש כה'. ד' כי אל דעות ה'. ה' ה' ממית ומחיה. ו' ה' מוריש ומעשיר. ז' כי לה' מצוקי ארץ. ח' ה' יחתו מריביו. ט' ה' ידין אפסי ארץ. ואומר מלכיות, והיא עשרה פסוקים, כדגרסינן במ' ראש השנה אין פוחתין מעשרה פסוקים, שמלכות בכל אחד מהם, ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות. אמ' הב\"ה לישראל, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, שופרות,  כדי לערבב השטן. ותקנו לומר עשרה פסוקים במלכיות, שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים, ושלשה מן הכתובים, והפסוק העשירי מן התורה, דאמ' ר' יוסי אם השלים בתורה הרי זה משובח. ובסדר הזה בזכרונות ושופרות נמצאו שלשים פסוקים, כנגד שלשים תקיעות. כיצד הם שלשים תקיעות, סימן ראשון, תשת\"ת ג' פעמים. הרי שנים עשר, סימן שני, תש\"ת ג' פעמים, הרי תשעה. סימן שלישי, תת\"ת ג' פעמים, הרי תשעה. הרי כאן שלשים תקיעות. ועשרה פסוקים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו כנגד מי. רב יוסף אמ' כנגד עשרה דברות, ר' יוחנן אומר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וגרסי' במ' ראש השנה ירוש' בפרק יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין פוחתין מעשרה מלכיות, כנגד עשרה קילוסין שאמ' דוד המלך ע\"ה במזמור הללויה הללו אל בקדשו. ואלו הן. א' הללו אל בקדשו. ב' הללוהו ברקיע עוזו. ג' הללוהו בגבורותיו. ד' הללוהו כרב גדלו. ה' הללוהו בתקע שופר. ו' הללוהו בנבל וכנור. ז' הללוהו בתוף ומחול. ח' הללוהו במינים ועוגב. ט' הללוהו בצלצלי שמע. י' הללוהו בצלצלי תרועה. ומעשרה זכרונות, כנגד עשרה וידויין שאמ' ישעיהו הנביא ע\"ה. ואלו הן. א' רחצו. ב' הזכו. ג' הסירו רוע מעלליכם. ד' חדלו הרע. ה' למדו היטב. ו' דרשו משפט. ז' אשרו חמוץ. ח' שפטו יתום. ט' ריבו אלמנה. י' לכו נא ונוכחה יאמר ה'. מה כתי' תמן, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. מעשרה שופרות, כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר שהיו מקריבים על גבי המזבח בראש השנה.",
+                "ואחר שמתפללין הצבור בלחש, חוזר ש\"צ התפלה, להוציא מי שאינו בקי ידי חובתו, וישלים המלכיות, וחותם בא\"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ותוקע תשר\"ת, ואומר היום הרת עולם וכו', ואומר זכרונות וכו', וחותם בא\"י זוכר הברית. ותוקע סימן תש\"ת ואומר שופרות, וחותם בא\"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים, ותוקע תת\"ת. ואם חל להיות בשבת אין תוקעין, ובמקום התקיעות שמעומד אומר החזן תקיעה בבית הועד. שאין תוקעין בראש השנה שחל להיות בשבת אלא במקדש או במקום שיש בו בית דין הגדול. א\"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה. מאי טעמא, משום דלא מערבב שטן. ומפרש בהלכות גדולות לא דאיקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו. רמז לדבר שופ\"ר, אין שטן ואין פגע רע. ראשי תבות שופר, פי' כשיש שופר אין פגע רע. ואומר רצה ומודים, וכתוב לחיים, ברכת כהנים, שים שלום, ואתם הדבקים, ובספר חיים, קדיש תתקבל. ושונין משניות ראוהו ב\"ד וכל ישראל, ממסכת ראש השנה. ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן וכו'.",
+                "תפלת מנחה. אומר שליח צבור אשרי, וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין בתפלת יוצר, וחוזר שליח צבור התפלה. ואם חל להיות בשבת, אומר שליח צבור ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורא בו ג' בפרשת השבת הבאה, כמו בשאר מנחות של שבתות. וכתב רב עמרם שאומרים צדקתך כמו בשבת דעלמא, כיון שהוא יום דין. משום צדוק הדין ראוי לאומרו ביום הדין, ומנהגו יפה הוא. ואחר כך יאמר קדיש תתקבל וכו', ואומר מזמור וקדיש וכו'.",
+                "סדר יום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. ואין ביניהם הפרש בתפלות, אלא שאין אומרים זמן בברכת התקיעות. ומוציאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת וירא אליו, מתחיל מן ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם עד סוף הפרשה, וקורא המפטיר בספר השני בפרשה שקרא יום טוב ראשון. ומפטירין כה אמר ה' מצא חן במדבר. ושונין משניות יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. ובמוצאי ראש השנה אומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר עננו, שהוא צום השביעי, כמו שכתבתי בהלכות תעניות. ומבדילין על הכוס, ואומר המבדיל בין קדש לחול וכו'.",
+                "הלכות שופר וטעם התקיעות. גרסי' במכילתא ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ותרועה זה שופר, דכתי' (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה. בחדש, חדשו מעשיכם, כלומר הניחו מעשיכם הרעים הישנים וחדשו מעשיכם לטובה. שופר, שפרו מעשיכם. אמ' הב\"ה לישראל אם שפרתם את מעשיכם לפני, הריני נעשה לכם כשופר, מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה, אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליכם רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת רחמים. וגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בר' יהוצדק אמ', עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בזמן שבני ישראל נוטלין שופר ותוקעין, הב\"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך להם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, בחדש השביעי. א\"ר אושעיא, כתי' (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה. ואומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנות יש להם, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירם יש להם, ואת אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם, שיודעין לרצות את בוראם בתרועה, אימתי, בחדש השביעי. כתי' (בראשית כב, יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. אמ' הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעונות, ונסבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל לימות המשיח.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור על דרך הקבלה. ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. אשריהם ישראל שבחר בהם הב\"ה מכל האומות וממקום רחוק קרבם לעבודתו, שנא' (יהושע כד, ב) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר וגו', וכתי' (יהושע כד, ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. ומה כל ישראל אינם יודעים שמעבר הנהר לקח הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה, כ\"ש יהושע. אלא כל התורה כלה יש בה נסתר ונגלה, כשם ששמו של הב\"ה נסתר ונגלה, נסתר מצד ידיעתו, שאין כח בשום אדם בעולם לדעת אמיתת הב\"ה כמו שהוא, ונגלה מצד כח מעשיו וגבורתו ונפלאותיו, כדא' כח מעשיו הגיד לעמו וגו'. ואם ישראל היו יודעין שלקח הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה מעבר הנהר, למה אמרה יהושע. אלא סוד הדבר הוא, שהב\"ה עשה חסד עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובחר בהם ועשה אותם מרכבות קדשו. דתנו חבריא, האבות הם הם המרכבה. וסוד מעבר הנהר הוא סוד המרכבה, כדא' כורסייה שביבין די נור גלגילוהי נור דליק נהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי. וזהו סוד נבואת יחזקאל הנביא, שראה המרכבה על נהר כבר, והנהר ההוא הוא הנהר העליון זיו כל המאורות. ישבו אבותיכם מעולם, מאי מעולם, אלא אותו עולם נהר איקרי, ולאותו נהר נתכוונה חנה ואמרה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. שכל הזוכה לראות את פני ה' זוכה ליטהר באותו נהר. מצד הנהר הזה יוצאין דינין לעולם, והב\"ה יושב על כסא דין ושופט את בריותיו, כדא' נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבואן קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו. ומדת יצחק אבינו ע\"ה היא מדת הדין ונקראת פחד יצחק. ועוד לפי שקבל עליו יצחק ע\"ה מדת הדין, ונעקד על גבי המזבח, ופשט צוארו לחרב לעשות רצונו של הב\"ה, מסר הב\"ה בידו מדת הדין, וכשהב\"ה יושב על כסא דין לדון את ישראל ולמסור עליהם את הדין, אז יצחק אבינו ע\"ה מרגיש, וכובש מדת הדין שלא תשלוט בישראל. משל למלך שמסר לבנו מדינה אחת, ואמ' לו, בני, הרי מדינה זו מסורה לך, וכל אנשיה יהיו לך לעבדים, והמס שיהיו פורעים לי יהיה שלך, וכל הדינין וכל החקים שלה יהיו מסורים בידך, וכשגובין המס מכל מדינות מלכותי, לא יגבו ממדינה זו שלך, אלא אתה תגבה אותו ושלך יהיה. אמ' לו בנו, אדוני המלך, איפשר שתכעיס עליהם ותעניש אותם ותגבה מהם, מה תועלת יש לי ומה יתרון שמסרת בידי. אמ' לו המלך, בני, הרי חותמי מסור בידך, ובשעה שאכעוס על אנשי מדינתך, ואמסור ספרים להשחיתה ולגבותה, יהיה חותמי בידך, ולא תחתום הספרים, ונמצאת מציל אנשי מדינתך. כך אמ' הב\"ה ליצחק אבינו ע\"ה, יצחק, כשאכעוס על בניך, אזכור להם עקידתך לפני על גבי המזבח ביום ראש השנה, שהוא יום הדין, ומיד אתמלא עליהם רחמים ואגער במדת הדין. אמר לפניו, רבונו של עולם, ואם בשעת כעסך לא תזכור לבני עקידתי לפניך, נמצאת מוסר הדין על בני, מה תועיל הבטחתי. אמ' לו, הרי מדת הדין מסורה לך בידך, ובשעת כעסי אם אמסור מדת הדין על בניך, תהי כובש אותה ולא תשלוט עליהם. ולפיכך כשהב\"ה יושב על כסא דין בראש השנה, תוקעין ישראל בשופר זכר לאילו של יצחק אבינו ע\"ה, לרצות הב\"ה, כדי שיזכור עקידת יצחק ויתמלא רחמים על בניו.",
+                "אשריהם ישראל שיודעים לסלק מדת הדין ולתקן מדת רחמים, ובמה, בשופר. ר' אבא הוה יתיב קמיה דר' שמעון. אמ' לו, ודאי פעמים שאלתי לרבותי על עסקי שופר מה טיבו, ולא הגידו לי אמיתת עניינו. אמ' לו, וודאי ישראל צריכין לתקוע ביום הדין בשופר ולא בקרן, לפי שהקרן מדת הדין, כדא' גדע בחרי אף כל קרן ישראל, והשופר הוא מדת רחמים, כדא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו', וכתי' (זכריה ט, יד) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן וכו'. וגרסינן בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי. רבנן אמרי, כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה, שנקרא קרן ולא נקרא שופר. לפיכך הוא פסול לתקוע בו בראש השנה, לפי שהוא בא במדת הדין ולא במדת הרחמים.",
+                "ועתה אגלה לך דברים סתומים וחתומים. בוא וראה, כשהשופר של מעלה מסתלק, שהוא מדת רחמים, כמו שאמרתי, מיד מדת הדין גוברת, והב\"ה יושב על כסא דין, ושופר של מעלה אילו של יצחק נקרא ומדתו ותושבחתיהון דאבהן. וכשיסתלק שופר של מעלה מלהגין על הבנים, צריכין לעשות תשובה ולתקוע בשופר למטה ביום הדין, כדי לעורר שופר שלמעלה, ויתעוררו עמו הרחמים ומסתלקת מדת הדין. לפיכך צריכין ישראל לתקוע בשופר בראש השנה, להעיר שופר של מעלה ולהעיר מדת רחמים, ולסדר הקולות של שופר שלשה סדרים על הסדר הזה.",
+                "סדר ראשון. תקיעה שברים תרועה, שתקיעה אחרונה שתוקעין אחר התרועה אינה מן הסדר, אלא שהתקינו רז\"ל לתקוע תרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ראשונה עיקר, שנייה תקנה. והתקיעה היא העברת קול פשוט, כמו שאמרתי. אותו הקול יוצא ועובר ובוקע רקיעים, עד שמגיע אצל אברהם אבינו ע\"ה. ורמז לדבר ויעבר אברם בארץ. פי' שבהעברת קול של שופר, אברהם מתעורר ממקומו ועובר בארץ. ומיד אברהם מתעורר ומבקש רחמי' על בניו, והב\"ה מטה כלפי חסד בזכות אברהם, לפי שמדת אברהם היא מדת חסד, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. וכשהב\"ה רוצה להביא רוגז על ישראל, זוכר להם זכותו של אברהם ומרחם עליהם, הה\"ד ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא אברהם, ר\"ל ברוגז אברהם תזכור, כמו שכתבתי למעלה. קול שני, והוא שברים, והוא כאדם שמסלד בכאבו. ונקראים שברים, לפי שמשברים מדת הדין ועולות למעלה בקולות שבורים זה אחר זה, עד שמגיעין גבי יצחק אבינו ע\"ה. ומיד יצחק מתעורר ממקומו, ומשתטח לפני הב\"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבעצם היום הזה נעקדתי לפניך על המזבח לעשות רצונך, וכבשתי מדותי לפניך, כך יכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמהם במדת רחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו ודעתו לסוד השופר, ויתקע בכוונה, כדי לשבר תוקף הדין הקשה. ומי שזכה לדעת סוד השופר ויתקע בכוונה הראויה, עליו הכתו' [אומר] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, תרועה ודאי. קול שלישי היא תרועה. הקול יוצא ובוקע כל הרקיעים, עד שמגיע גבי יעקב אבינו ע\"ה. ואז הרחמים מתעוררים, ויעקב אבינו ע\"ה משתף מדת אמת, שהיא מדתו, עם מדת חסד, שהיא מדת אברהם, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ומבקשים שניהם רחמים על ישראל, ואז הב\"ה מתמלא רחמים ועושה עמהם חסד ואמת, חסד בזכות אברהם, אמת בזכות יעקב. ותרועה זו היא כדי להזכיר זכותו של יעקב לפני הב\"ה, שנאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. ומיד באים אברהם ויעקב אצל יצחק, שהוא מדת הדין, ואוחזין בו אברהם בימינו במדת חסד ויעקב בשמאלו במדת אמת, ומיד מדת הדין תהיה כבושה בידם, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג על ישראל.",
+                "סדר שני, תקיעה שברים תקיעה. קול ראשון תקיעה, שהיא העברת הקול. הקול יוצא ונוטל לאברהם ממקומו ומביאו לארץ, למקום שמדת הדין משוטטת על הארץ. ומיד אברהם עומד כנגד מדת הדין ומחזיק בה שלא תגבר בארץ. מיד קול שני יוצא, והוא שברים. ואין קולה של שברים חזק כקולה של תקיעה, לא מפני שנתעלף התוקע, אלא מפני שנחלש כחה של מדת הדין ונשברת, כשראתה לאברהם עומד כנגדה לבקש רחמים על בניו, ומיד קול שלישי עולה ומוריד ליעקב לארץ, למקום שמדת גבורה שורה בארץ, שהיא מדת הדין, והיא מדת יצחק, שמדת הדין והגבורה מדה אחת היא. ואוחזין בה אברהם מצד ימין, יעקב מצד שמאל, ולא תעצר כח לפניהם.",
+                "סדר שלישי, והיא תקיעה תרועה תקיעה. תקיעה היא העברת קול פשוט, והוא סימן לעזוב הדבר שהיו עוסקין בו קודם, כמו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, וכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם מרדוף אחרי אחיהם. כך כשאברהם ויעקב אוחזין במדת הדין והיא בידם נכבשת, תעזוב הקטרוג ולא תזיק להם לישראל, ולא יהיה רשות לשטן להשטין עוד עליהם, ולא זאת בלבד, אלא שמליץ טובה על ישראל. וזהו שאמרו ז\"ל מלאך טוב מברך להם לישראל ומלאך רע עונה אמן על כרחו. ומיד קול שני יוצא, והיא תרועה, והוא רמז לשוב מדת הדין למקומה, ונוסעת והולכת לה, שסימן הנסיעה היא התרועה, כדא' תרועה יתקעו למסעיהם, ומיד העולם מתבשם, ושמחה באה לעולם. שהעולם אינו מתקיים אלא על ישראל, כדא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכו', וכשישראל בצער ומדת הדין שרויה על ישראל, כביכול כל העולם כולו בצרה, וכשמדת הדין מסתלקת, מדת רחמים גוברת, והב\"ה מרחם על ישראל.",
+                "הא למדנו שבתקיעת השופר האבות, שהן המרכבה, מרגישין ומתמוטטין וחשין לבקש רחמים על בניהם. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו באלו התקיעות, כדי שתגבר מדת רחמים על מדת הדין. וצריכים ג\"כ השומעים לכוין את לבם לתקיעת השופר בראש השנה ולדעת סודו וכל עניינו ולעשות תשובה. ולזה כוונו רז\"ל באומרם כי אין יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. אשריהם ישראל שיודעין לרצות להב\"ה בשופר בראש השנה. ושלש תקיעות אלו, שהן תקיעות שברים תרועה, הם כנגד שלשה ספרים שהם פתוחים לפני הב\"ה בראש השנה, והם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. תקיעה כנגד צדיקים גמורים, כמ\"א והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. מי הם המשתחוים לה' בהר הקדש, הוי אומ' אלו צדיקים גמורים, כדא' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, שהם הצדיקים הגמורים. תרועה כנגד הרשעים הגמורים, ליפרע מהם, כדא' אוי לי כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה. שברים כנגד בינוניים, אם עושים תשובה ומשברים ומכתתים את יצרם, הב\"ה מקבל אותם ונכתבין ונחתמין לחיים, שנא' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו', וכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. לפיכך שברים הם כנגד הבינוניים, שרומזים להם לשכר יצרם ולעשות תשובה.",
+                "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. ומפרש בגמ' שאין קטיגור עושה סניגור. פי' אין האויב נעשה מליץ טוב. כלומר אין תוקעין בשל פרה ביום הדין, כדי שלא יזכר מעשה העגל. ושאר השופרות כשרין, בין של עז ובין של יעל, בין של איל. אבל של איל מן המובחר. כדגרסי' במסכת ראש השנה א\"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. וצריך שיהא כפוף, דאמ' ר' לוי, מצות שופר של ראש השנה ויום הכפורים בכפוף, כדי שיכפפו לכם בתפלה. ומה שאמ' בשל איל וכפוף, לכתחלה, אבל בדיעבד, או שאין לו של איל וכפוף, יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ משל פרה, ואפי' בדיעבד פסול.",
+                "גזל שופר ותקע בו יצא, ואפי' לא נתיאשו בעליו ממנו. שופר של ע\"ז של גוי לא יתקע בו, ואם תקע בו לא יצא. המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, שהמצות לא נתנו ליהנות, ואין חשוב הנאה מה שיצא בו ידי חובתו.",
+                "כל הקולות כשרין בשופר, בין היה קולו עב מאד או דק מאד. ניקב וסתמו במינו ונשתייר בו רובו, אפי' אם מעכב התקיעה, שלא חזר קולו לכמו שהיה, כשר. סתמו שלא במינו, אם מעכב התקיעה, פסול אפי' נשתייר בו רובו. וכן אם נשאר קולו אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר, אע\"פ שסתמו שלא במינו, כיון שנשתייר בו רובו. וכל זמן שלא סתמו כשר, אע\"פ שנשתנה קולו, שכל הקולות כשרין לשופר. כך פסק רבי' יעקב ז\"ל, ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל, וזה לשון אורח חיים.",
+                "כל היום כשר לתקיעת שופר. ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא, אבל אם תקע בלילה לא יצא. שמע מקצת התקיעות בלילה ומקצתן ביום לא יצא. נסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול, ובלבד שלא דבקו במינו, אבל אם דבקו במינו כשר. נסדק לרחבו, אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור שופר, אפי' אם מעכב התקיעה כשר. שחושבין מן הסדק ואילך כאילו נחתך וניטל, ושיעור שופר, כדי שיאחזנו בידו בארבע אצבעותיו בינוניים וישאר מעט לכאן ולכאן.",
+                "הכל כשרין לתקיעת שופר ולהוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מחרש שוטה וקטן ואשה ועבד, שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו, שאם זה זכר גם זה זכר ואם זה נקבה גם זה נקבה. טומטום אפי' מינו אינו מוציא, שמא יקרע וימצא נקבה, ויקרע האחר וימצא זכר. פי' אנדרוגינוס מי שיש לו זכרות ונקבות, טומטום מי שאין לו לא של זכר ולא של נקבה. מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפי' עצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חרות, אלא צריך שיתקע לו אחר. נפל על השופר גל, ואי איפשר בלא טלטול אבנים, אסור, ותדחה התקיעה. וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום, ולא עולין בשבילו על גבי אילן, ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים להביאו, אע\"פ שאין בהן אלא איסור דרבנן, ואין חותכין אותו לתקנו.",
+                "וצריך לתקוע במקום שתשמע בו התקיעה בלא ערבוב, ואם נשמע, בערבוביא, לא יצא. לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע, ושמעו אחרים מחוץ, לא יצאו, שאין שומעין אלא קול הברה. אבל הוא עצמו יצא, ששומע קול שופר. ואם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר, והאחרים לא יצאו, אע\"פ שבסוף התקיעה שמעו קול שופר, כיון שלא שמעו קולו בתחלה לא יצאו. שהשומע תחלת תקיעה בלא סופה, או סופה בלא תחלתה, ואין באותו מקצת שיעור תקיעה, לא יצא.",
+                "סדר התקיעות. תנן סדר תקיעה שלש של שלש שלש. לפי ששלש פעמים כתי' תרועה ביובל, ולמדנו תקיעה של שופר של ראש השנה ממנו. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי, שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ר' יודה אומר בראש השנה תוקעין מלכיות זכרונות ושופרות. אני ה' אלהיכם, אלו המלכיות. זכרון תרועה, אלו הזכרונות. שופר תרועה, אלו שופרות. מנין שהיא פשוטה לפניה, ת\"ל והעברת שופר. ומנין שהיא פשוטה לאחריה, ת\"ל תעבירו שופר, שהיא פשוטה בהעברת קול. מנין שהוא שלש של שלש שלש, ת\"ל יום תרועה, זכרון תרועה, שופר תרועה. ובכל תרועה למדנו שיש תקיעה לפניה, דכתי' (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה, הרי תקיעה קודם תרועה. ותקיעה לאחריה, דכתי' (במדבר י, ו) תרועה יתקעו למסעיהם, הרי תקיעה אחרי התרועה. הרי שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ותקיעה למדנו מהפסוק שהיא העברת קול פשוט, דכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם, ר\"ל כמו שתוקעין במלחמה לרמוז לחיילים לשוב מלרדוף אחרי אויביהם. ותקיעה זו העברת קול פשוט בלבד, ככרוז הזה שצווח ומכריז בקול פשוט, אבל תרועה אין אנו יודעים מה היא, אלא שמתרגמינן תרועה יבבא, שהיא קול בכיה ויללה, דכתי' (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. ואין אנו יודעין אם כאדם הגונח מלבו, כמו החולה שמצפצף כיונה והוגה בכאבו בקולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהן קצת, והוא הנקרא גנח, או כאדם המייליל ומקונן ומשמיע קולות קצרים סמוכין זה לזה והוא הנקרא יליל, או אם שניהם כאחד. ועל זה אנו תוקעין הכל, מפני הספק, כדגרסי' במ' ראש השנה התקין רב בהו בקצרי תקיעה ושלשה שברים ותרועה ותקיעה, ומפני הספק שמא התרועה הוא גנח שהן השברים ואם כן לא עשינו כלום, לפי שייליל, שהן קולות הקצרים, הפסיקו בין תרועה לתקיעה אחרונה, וצריך שלא יהא ביניהם הפסק. לפיכך צריך לתקוע תקיעה תרועה תקיעה, מפני הספק, כדי לצאת ידי חובה, אם בזה ואם לאו בזה. וגרסינן בפרקי ר' אליעזר כשבא אברהם אבינו מהר המוריה, הלך סמאל ואמ' לשרה, אי שרה, אי שמעת מה נעשה בעולם. אמ' לו לאו. אמ' לה, לקח אישך הזקן את הנער יצחק ושחטו והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיליל שלא היה יכול להנצל מידו. מיד התחילה בוכה ומיללת, ובכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות ושלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.",
+                "ודע שתקיעת השופר בראש השנה שהוא מן התורה, דכתי' (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה יהיה לכם, ותפלות של ראש השנה הוא מדרבנן. לפי' אם היו לפניו שני מקומות, באחת תוקעין ובאחת מתפללין, הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמתפללין. כדגרסינן במ' ראש השנה היו לפניו שתי עיירות, באחת תוקע ובאחת מברך, הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין.",
+                "וחייב אדם לכוין את לבו בשמיעת שופר ביום ראש השנה, וידע וישכיל שהוא יום דין והב\"ה יושב על כסא דין, וכל יום באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. כצאן האלו שעוברין על ידי הרועה, והוא עומד ואומר זו לחיים וזו לשחיטה, כך אדם עובר לפני הב\"ה בראש השנה, וכל מעשיו כתובין בספר ונקראין לפני הב\"ה, ואין אדם יודע אם נגמר דינו לחיים או למות. על כן צריך אדם לכוין את לבו לשמוע השופר, מפני שהוא מזכיר לאדם לעשות תשובה וישוב אל ה', וירחמהו ויצא זכאי ליום הדין. ועל זה אמר דוד ע\"ה אשרי העם יודעי תרועה, ר\"ל אשרי העם יודעי אמתת התרועה, שהיא מזכרת אותם לעשות תשובה, וידעו שהם בראש השנה שרויים בדין ועומדין למשפט לפני הב\"ה, שנא' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ואין דינו של אדם נגמר למות או לחיים עד יום הכפורים, אולי ישוב בעשרת ימי תשובה. ולפיכך תוקעין בשופר בראש השנה, שהיא התחלת ימי תשובה, כדי להזכיר את האדם לעשות תשובה, כמו הכרוז שצווח ואומר עשו תשובה, ומוכיח ואומר סורו מכל פשעיכם וחיו ולמה תמותו. ומי שאינו עושה תשובה אחר שהוזהר דמו בראשו, שנא' (יחזקאל לג, ה) קול השופר שמע ולא נזהר דמו בראשו.",
+                "התרועה התקינו פשוטה לפניה ולאחריה, כמו שאמרתי, רמז לשלשה תנאים של תשובה. תקיעה ראשונה, רמז לאדם להתודות על העונות שעשה ולהוכיח את האדם ולהודיעו פשעיו, שנא' (ישעיהו נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הרי אמר בכאן תקיעת שופר בלשון הרמת קול, שהוא קול פשוט. ומתחילין לתקוע מיום טוב של ראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, כדי שיתן אדם אל לבו ויכוין נפשו בתשובה, כמו שעושין בתחלת המלחמה, שתוקעין פשוטה בהרמת קול, כדי שיהיו הגדודים מוכנים למלחמה. תרועה, שהיא כאדם גונח ומייליל, רמז להכנעת נפשו ולהתנחם על העונות ועל הפשעים ולתהות על החטאים, כדי שישבר יצר הרע, כמו שעושין במלחמה, שמתריעין כדי להבהיל אויביהם ולשברם. ואין אויב לאדם כיצר הרע, והוא שאמר שלמה ע\"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם, ודרשו חז\"ל שונאך זה יצר הרע. ואמ' ר' יהודה הלוי המשורר ז\"ל בפזמון שעשה ליום הכפורים, יצרי ראשית צרי התעני כשכור. תקיעה אחרונה, רמז שיעזוב אדם דרכו הרעה ושלא ישוב לרוע מעשיו, כמו שתוקעים במלחמה כשמשלימין מלחמתם והולכים להם.",
+                "וחייבה תורה בתקיעת השופר בראש השנה, מפני שבראש השנה נברא העולם, ולפי' אנו אומרים בתפלה, זה היום תחלת מעשיך. לפיכך חייבין כל בריותיו להמליך עליהם להב\"ה בזה היום שבו נברא העולם, ותוקעים לפניו בשופר, כמו שעושים גדודי המלך וחיילותיו שתוקעין בשופרות ביום שממליכין אותו עליהם. ולפי' אמ' דוד המלך ע\"ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.",
+                "ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי להבהיל את הלבבות וכדי להכניע ולהחריד את הבריות מדינו של הב\"ה, שנא' (עמוס ג, ו) אם יתקע בשופר בעיר ועם לא יחרדו. ואולי ישמעו וישובו, ויתן אדם אל לבו לעשות תשובה, קודם שיתחייב בחטאו בראש השנה שהוא יום הדין, שנאמר כי קרוב יום ה' הגדול ומהר מאד, יום שופר ותרועה, ואומר כי גדול יום ה' ומי יכילנו.",
+                "ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי שנזכור לפני הב\"ה לטובה, מפני שראש השנה הוא יום הזכרון, שנא' (ויקרא כג, כד) ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, וכדי שיזכור לנו עקידת יצחק אבינו ע\"ה, וימחול פשעינו ויסלח חטאתינו ויכפר עונותינו ויכתבנו לחיים. כי בתקיעת השופר בראש השנה יעלה זכרוננו לטובה לפני אלהינו שבשמים, שנא' (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וכו'."
+            ],
+            "Yom Kippur": [
+                "<b>הלכות יום הכפורים</b>",
+                "יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. כדאיתא בתשובת הגאונים. וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה, ואין אתם יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה, מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה, הא ודאי קושיא, אלא שיש בה שני טעמים, אחד שתרנגול מצוי בבית מכל בהמה חיה ועוף. ועוד יש מקומות שהעשירין עושים תמורה אילים. ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו ע\"ה, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאע\"פ שדמיהם יקרים יותר מתרנגול, אעפ\"כ תרנגול מובחר, לפי ששמו גבר, דאמרי אינשי מאי קרא גברא, אמ' ר' שילא גבר תרנגולא. וכיון ששמו גבר, תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי.",
+                "סדר שחיטתו. אוחז אותו השוחט, ומניח ידו על ראש התרנגול, ונוטלה ומניחה על ראש המתכפר, ואומר זה תחת זה, זה חילופו [של] זה, זה מחולל על זה. ומחזיר אותו עליו פעם אחרת ואומר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שבעה פעמים, ואח\"כ מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה, וסומך ושוחטו לאלתר, דתניא תכף לסמיכה שחיטה. ורגילין לתתו לעניים כדי שיהיה כפרה על נפשו. ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג, יש ראיה קצת לזה ממסכת חולין רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא טבא דכפורי, חזא דקא שדו כבדא וכוליתא, אזל שקלינהו, משום דהאידנא דהיתירא שכחי טפי.",
+                "ויש שנהגו לטבול ערב יום הכפורים, ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית ומתפלל מנחה. וכתב הרא\"ש ז\"ל שאין מברכין על טבילה זו כלל, הואיל ואינה לא תקנת גאונים, בלבד שלא מצינו בתלמוד רמז לטבילה זו, ואינה לא יסוד גאונים ולא מנהג נביאים, ולא עדיפא מערבה דאמ' חביט חביט ולא בריך משום שאינה אלא מנהג נביאים. ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל, היינו לטהר עצמו מכל טומאות ולהזות עליו שלישי ושביעי, והאידנא אין לנו טהרה, וכיון שאין בעלי קראין טובלין כל השנה, אין חובה לטבילה זו, ואין מברכין עליה. אלא שנהגו העם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים, וסמכו על מדרש פירקי ר' אליעזר שיהיו נקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. והכל הולך אחר המנהג. דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ע\"כ. ומ\"מ מנהג יפה הוא לטבול אדם בערב יום הכפורים, כדי להיות נקי ביום הכפורים מבית ומחוץ, מבית שיעשה תשובה ויתודה על חטאיו ופשעיו כדי שיהא מקובל לפני אביו שבשמים, ומחוץ ברחיצה ובטבילה, שנא' (ישעיהו א, טז) רחצו הזכו וגו'.",
+                "סדר התפלות. ערב יום הכפורים מתפללין מנחה גדולה, קודם שיאכל הסעודה המפסקת, ומתודין. ואע\"פ שמצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, דתניא מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, התקינו להתודות קודם אכילה, שימא תטרף דעתו עליו מחמת הסעודה ולא יוכל להתודות, או שמא ארע דבר קלקלה בסעודה וימות בלא וידוי.",
+                "וצריך אדם לאכול ולשתות ערב יום הכפורים יותר ממה שהיה רגיל לאכול ולשתות בשאר הימים, דתני רב חייא מדכתי' (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש. וכי בתשעה מתענין, והלא אין מתענין אלא בעשירי, אלא לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלין עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי.",
+                "מנחה גדולה. הולכין לבית הכנסת, ואומר שליח צבור אשרי וקדיש עד למעלה, ומתפללין שמונה עשרה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. וקודם שעוקרין את רגליהם אומ' וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה, כי אתה סלחן לישראל. אלהי עד שלא נוצרתי. וחוזר ש\"צ התפלה על זה הסדר שאמרתי, וכשיגיע לומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח, אומר אדיר ונאור. ואומר קדיש תתקבל. ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ואומר קדיש יהא שלמא.",
+                "ונהגו במקצת מקומות שלא להדליק נר בבית כלל בליל יום הכפורים. וכוונתן שמא יראה את אשתו ויתאוה לה, ויום הכפורים אסור בתשמיש המטה. ויש מקומות שנהגו להדליק הנר, כדי שיראה את אשתו, ויכלם לספר עמה, הואיל והוא אסור. ומפרש בגמ' אלו ואלו לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ומדליקין הנרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים, דתנן במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין, מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין. ונוהגין בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, משום דכתי' (ישעיהו כד, טו) על כן באורים כבדו ה', ומתרגמינן על כן בפנסיא יקרו ה'. ודרשו חז\"ל ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים, והואיל ואין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה ובכל מיני כיבוד. ומטעם זה נהגו להציע בבית הכנסת ביום הכפורים בגדים נאים.",
+                "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסת יום הכפורים וביציאתו, כדגרסי' במכילתא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, ת\"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת\"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת\"ל מערב עד ערב. וזמן התוספת הוא קרוב לבין השמשות. שהוא קרוב לשקיעת החמה. ושיערו חז\"ל ואמרו שזמן בין השמשות מהלך חצי מיל ורביע מיל קודם יציאת הכוכבים. הרוצה להוסיף מחול על הקדש, מזמן התוספת שהוא קרוב לבין השמשות, הרשות בידו, ובלבד שיהיה זמן בין השמשות מבואר וידוע, כדי שישבות מעט קודם לבין השמשות. וההפרש שבין זמן התוספת לבין השמשות הוא שבין השמשות ספק יום ספק לילה, אם עשה מלאכה או אכל או שתה, בין בבין השמשות שבכניסת יום הכפורים בין בבין השמשות של יציאתו. בזמן שבית המקדש קיים היה מביא אשם תלוי, ואם עבר ועשה מלאכה או אכל או שתה בשתיהן, הרי זה חייב בכרת. ממה נפשך, אם בין השמשות לילה חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה בליל יום הכפורים, ואם בין השמשות יום חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה ביום הכפורים, עשה מלאכה או אכל או שתה בזמן התוספת, הוא עובר על איסור, ואינו חייב כרת, מפני שאמ' הכתוב בעצם היום הזה, ומפרש בעצם שאינו חייב אלא על עצומו של יום.",
+                "טעם הענויים. אמ' קרא בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וענוי מתפרש לעניינים הרבה. יש ענוי בעבודה קשה, ויש ענוי בהליכת דרכים, שנא' (תהלים קב, כד) ענה בדרך כחי, ויש ענוי בבית האסורים, שנא' (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו, ויש ענוי לאשה אם יבא עליה איש שלא ברצונה, שנא' (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. אבל בכאן לא צוה על אחד מאלו שאלו הן ענויי הגוף, ולא צוונו [אלא] על ענויי הנפש, שנא' ( ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם. וענוי הנפש ברעב, שנא' (ישעיהו נח, י) ונפש נענה תשביע, הא למדנו שענוי הנפש היא ברעב. וגרסי' במס' יומא, משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם, ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה להלן רעבון, אף ענוי האמור כאן רעבון. וגרסי' במדרש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהן אבוד נפש, ואיזו זו, זו אכילה ושתיה. ועוד למדנו מתענו את נפשותיכם, אמ' תענו ולא אמר תצומו, מלמד שבא להוסיף ענוי אחר עם הרעבון. וכלל הכתוב עם ענוי הרעב ענויים אחרים, והם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. דתנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ומפרש בגמ' היינו ענוין כנגד מי, אמ' רב חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה, והם שנים בפרשת אחרי מות, ושנים בפר' אמור אל הכהנים, ואחד בפרשת פנחס. ומקשי' בגמ' הני חמשה הוו, ואנן שיתא תנן. לא קשיא, שתיה בכלל אכילה היא, שנא' (דברים יד, כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת, ויין ושכר אע\"פ ששותין אותן, אמרן הכתוב בכלל אכילה.",
+                "רחיצה וסיכה דאיקרי ענוי מנא לן. סיכה, דכתי' (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי. ונאמר בדניאל מן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך וגו'. למדנו רחיצה מסיכה, ורחצת וסכת.",
+                "נעילת הסנדל דאיקרי ענוי מנא לן. דכתי' (שמואל ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ואמ' שלמה לאביתר. וכי התענית בכל אשר התענה אבי. פי' כשהיה דוד בורח מאבשלום היה עולה הוא וכל גדודיו עולים במעלה הזתים, ומכלל שדוד היה יחף, יראה שכולם היו הולכים יחפים, והיה עם דוד אביתר, ואמ' לו שלמה, וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ר\"ל שעלית עמו במעלה הזתים יחף. הא למדנו שההולך יחף הוא מתענה.",
+                "תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן, דכתי' (בראשית לא, נ) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי וגו'.",
+                "שיעור אכילה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים הוא ככותבת הגסה וכגרעינתה. ובלבד שלא יהא בין הכותבת ובין הגרעינה חלל כלל, אלא שתהיה הכותבת דבוקה לגרעינתה, והוא פחות מכביצה. לא שנא אוכלין המותרין או אוכלין האסורין, כגון פגול או נותר או טמא או נבלה או טרפה. וכל האוכלין מצטרפין לכשעור, ואפי' מלח שעל הבשר וציר שעל הירק מצטרף עמו להשלים השיעור, אבל אין מצטרפין משקין לאוכלין ולא אוכלין למשקין. ואינו חייב כרת על האכילה, אלא אם אכל הכותבת בכדי אכילת פרס. פי' שאכלה בבת אחת, או שיאכל קמצתה ויאכל מיד השאר, ולא נתעכב בין אכילה ראשונה לשנייה, כדי אכילת פרס שהוא ארבעה ביצים. אבל אם אכל מקצתה ושהה כדי אכילת פרס, ואחר כך אכל השאר, אין אכילתו מצטרפת לכותבת, ואינו חייב כרת. אבל אכילה גסה בערב יום הכפורים ובעוד יום, והיה שבע וקץ ברוב האכילה שאכל, וחזר ואכל קודם שיתאכל המזון במעיו, אינו חייב כרת, מפני שאכילה אחרונה שאכל כשהוא שבע ענוי הוא לו. אכל עלי הקנים ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה [פטור, דעץ בעלמא נינהו, אבל לבלבו אחר ראש השנה] רכים הם עדיין, וחשבי אוכל, וחייב כס פלפלין או זנגבילא יבישתא פטור. דלאו חזו לאכילה, ואם הם רטיבי חייב, דחזו לאכילה.",
+                "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות עוברה שהריחה מאכל, ואם אין מטעימין אותה מעט איפשר שתסתכן היא או העובר. לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה. דתניא עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. ואם הריחה דבר האסור, בין ביום הכפורים בין בשאר הימים, מאכילין אותה הימנו. דתניא ת\"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. וכל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומותר ליתן לו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי בפרק יום הכפורים, שתי עוברות באו לפני ר' טרפון ביום הכפורים. שלח לגבן שני תלמידים. אמ' לון, אמרון לון צומא רבא הוא. אמרו לקדמאה ושכך, וקרוי עילו מבטן אמו אלי אתה ואמרו לתניינא ולא שכך, וקרוי עילוי זורו רשעים מרחם.",
+                "יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה ועד שבעה, אם אמרה צריכה אני, נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא נשאר[ת] ככל אדם.",
+                "חולה שספק מסוכן ספק אינו מסוכן, אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו איפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פי הרופא, כ\"ש אם אמר הרופא אם לא יתנו לו ימות. ואם אין שם רופא, מאכילין את החולה על פי עצמו, שהואיל והודיעוהו שהוא יום הכפורים והוא שואל לאכל, אין צריך לדקדק יותר. אמ' החולה שצריך לאכול, אפי' מאה רופאים [אומרים] אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, שלב יודע מרת נפשו. ואם הוא רופא אחר עמו אומרים אינו צריך, לא יתנו לו עד שיהו שנים כנגד שנים. הוא ואחד עמו אומרים שצריך, או שנים אומרים צריך, אפי' מאה אומרים שאינו צריך, ואפי' הוא עצמו אומר עמהם שאינו צריך, נותנין לו, שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות, אלא כיון ששנים אומרים מאכילין אותו. אמ' החולה איני צריך, והרופא מסופק, יתנו לו, אבל אם אמ' הרופא אינו צריך, והחולה מסופק, אין נותנין לו. חולה שאכל ביום הכפורים באחד מאלו התנאים, אם נתיישבה דעתו בענין שיוכל לברך, היה אומר הרא\"ש ז\"ל שצריך להזכיר של יום הכפורים בברכת המזון, ואומר יעלה ויבא בבונה ירושלם.",
+                "מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה. מפני שהם מאירים את העינים. ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ראו עתה כי אורו עיני כי טעמתי דבש מעט הזה. ומאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואפי' דבר איסור מאכילין אותו, אם אין כאן דבר של היתר. ואם יש שני מינין אסורין, אחד חמור ואחד קל, מאכילין אותו הקל תחלה. אם נתיישבה דעתו והאירו עיניו, מוטב, ואם לאו, מאכילין אותו דבר החמור. פי' בולמוס חלישות שימצא את האדם לפעמים, ויחשכו עיניו, וכמעט לא ישאר בו כח, ורפואתו האכילה.",
+                "אין מענין את הקטנים. דתנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשנתיים, כדי שיהיו רגילין במצות. ומפרש בגמ' אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר, ואמרו מחנכין התינוקות כדי להרגילם במצות ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר, כיצד, אם רגילין לאכול בשתי שעות מאכילין אותן בשלשה, היו רגילין בשלשה מאכילין אותן בארבעה. ופסקו התוספות ואמרו, תינוק הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת עשר ובשנת אחת עשרה, ובשנת שלש עשרה משלים מן התורה. והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה שנה אחת קודם, הבריאה מחנכין אותה לעשות בשנת תשעה ועשרה, ומשלמת מדרבנן בשנת אחת עשרה ושנים עשרה, ומשלמת מן התורה בשנת שלש עשרה. וכדרך שמחנכין אותן באכילה, כך מחנכין אותן ברחיצה ובסיכה.",
+                "שיעור שתיה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים מלא מלוגמיו. דתנן האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינה והשותה מלא מלוגמיו חייב. פי' מלא מלוגמיו, שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות רביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. כיצד, שתה יין פחות מן השיעור, ואחר כך מיד שתה מים או שאר משקין, מצטרפין לשיעור. וכן כל שאר משקין הראויין לשתייה, ושיעור צירופן בכדי שתייה רביעית. והראב\"ד ז\"ל אמר שצירוף שתייה הוא כמו שיעור אכילה, שהוא בכדי אכילת פרס. אכל פחות מככותבת, ושתה פחות ממלא מלוגמיו, אע\"פ שאינו חייב כרת, איסור הוא עושה ומכין אותו מכת מרדות. דא\"ר יוחנן חצי שיעור איסור מן התורה, דכיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל. אם נסתפקו בחולה אם מאכילין ואם משקין אותו או לא, מאכילין אותו פחות מהשיעור, וממתין יותר מן השיעור, ומאכילין אותו ומשקין אותו פעם אחרת פחות מן השיעור, וממתין יותר מן השיעור. וכן הולכין ועושין עד שתתיישב נפשו ואינו בא לידי ספק איסור כרת. שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, כגון ציר או מורייס או חומץ חי, פטור אבל אסור, שתה חומץ מזוג, חייב. אדם בריא שלא רצה להתענות ביום הכפורים, בית דין כופין אותו, שנא' (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וגו'. תעונה כתי', ולא תתענה. פי' שאם לא יתענה מדעתו, שמענין אותו על כרחו. ושאר הענויים, שהן רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אם עשאן או אחת מהן, אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.",
+                "רחיצה כיצד. דתניא אסור לרחוץ ביום הכפורים, מקצת גופו כגופו, ואפי' להושיט אצבעו במים, בין בחמין בין בצונן. ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. אם כן בבקר, דסתם ידיו מלוכלכות, מותר לרוחצם. וכן בכל היום, אחר שעשה צרכיו וקינח, או שהטיל מים ושפשף בידו, ובלבד שלא ירחוץ אלא מקום הצריך, כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד. מדיחה האשה ידה האחת במים ונותנת פת לתינוק, במקום שרוח רעה שורה על הפת כשנותנין אותה לתינוק בלא נטילת ידים. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים והאידנא אין אותה רוח רעה מצויה בינינו. יכול אדם לשרות מטפחת במים מערב יום הכפורים ועושין אותן כמין כלים נגבים, פי' שסוחט אותה מן המים בערב יום הכפורים, למחר מעבירה על גבי עיניו. דתניא מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי, ערב תשעה באב היה שורה אותה במים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים גנובין, מפני שאסור לסחוט אותן ביום הכפורים. ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וגרסי' בירושלמי ביום הכפורים רוחץ את ידיו ומקנח במפה ומעביר את המפה על פניו.",
+                "ומותר לעבור בנהר לדבר מצוה, או להקביל פני רב או פני אביו או מפני שהוא גדול ממנו בחכמה, אם יש ביניהם מים יכול לעבור על צוארו במים בהליכה ובחזרה, ובלבד שיעשה שנוי, כגון שלא יוציא ידו משפת חלוקו, ולא יבא לידי סחיטה. ההולך לשמור פירותיו, מותר לעבור במים בהליכה ואסור בחזרה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרין, ונקראת כלה כל שלשים. [ורב יצחק ן' גיאת ז\"ל] פסק כחכמים ור' יצחק אלפאסי ז\"ל [פסק כרבי אליעזר]. והסכים עמו הרא\"ש ז\"ל. ומותר להצטנן בטיט, אע\"פ שיש בו קצת לחות, אבל אם יש בו לחות הרבה, שאם יניח ידיו עליו תעלה בה הלחות, ואם ידבקנה בידו האחרת תדבק הלחות בידו האחת לידו השנית, אסור. ומותר להצטנן בכל מיני מימי פירות ובכל מיני כלים, כדגרסינן במ' יומא רב יהודה מצטנן בקרא, פי' דלעת, רבה מצטנן בינוקא, פי' כלי חרש שנבלע בו המים, ויש אוסרין להצטנן בכלי חרש אפי' רקים, לפי שבולעין הרבה מן המים, ושמצטנן בהן פולטן מה שבלעו. וחשיב כמו רחיצה. ואסור להצטנן בכלי מלא מים, ואפי' לא היה הכלי מלא מים אלא שהיו בו מים מקצת, גזירה שמא ישפך מן המים על גופו. וכ\"ש שהוא אסור אם הכלי של כסף או של חרס, של כסף שמא ישתפך הכלי, מפני שהוא חלק וישפכנו המים על גופו, ושל חרס, שמא ינטפו המים מן הכלי לחוץ על גופו. דתניא מאני דקוניא דכספא משום דמזדבי, מאני דפחרא משום דמשחלי.",
+                "סיכה. דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו. ואם הוא חולה של סכנה, הרי זה סך כדרכו, לדברי הכל, שאין לך דבר שעומד לפני פיקוח נפש. יש לו חטטין בראשו סך כדרכו, אבל בירושלמי אוסר כל עיקר. כדגרסי' התם בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. אסור. והמחמיר הרי זה משובח.",
+                "נעילת הסנדל. סנדל של עור שאני. ומותר לנעול בתי שוקים של צמר או של פשתן, ומותר לנעול סנדל של עץ, ואם היו בו רצועות של עור חופה אותן בבגד. כדגרסי' במ' יומא, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. אמ' רב יצחק בר רב נחמן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי בסנדל של שעם ביום הכפורים. פי' שעם, שעושים ממנו החבלים והקפופות. ובמקום סכנה מותר לנעול את הסנדל, דאמ' שמואל כל שהוא מחמת סכנת עקרב מותר. ושנינו והחיה תנעול את הסנדל, ופירשו בגמ' שמותר לנעול החיה את הסנדל ביום הכפורים אם הוא תוך שלשים יום ללידתה, מפני הסכנה, כדי שלא תזיק אותה הצנה. ואין נועלין הסנדל לתינוקות ביום הכפורים, אבל רחיצה וסיכה מותרת לקטנים שבהן, וצהלו פניהן ופרין ורבין.",
+                "תשמיש המטה לא התירו חז\"ל ביום הכפורים כלל, בשום פנים בעולם.",
+                "כל המלאכות האסורות לעשות בשבת אסור לעשותן ביום הכפורים. ואין הפרש בין שבת ליום הכפורים אלא בענין העונש בלבד. שכל דבר שחייב עליו סקילה בשבת, חייב עליו כרת ביום הכפורים. דתנן אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי כרת. ולפיקוח נפש, כל מי שמחללין עליו את השבת מחללין עליו את יום הכפורים, וכל מי שאין מחללין עליו את השבת אין מחללין עליו את יום הכפורים. וגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, החושש מטילין לו סם במעה, ומי שנפלה עליו מפולת מפקחין עליו. וגרסי' במ' חולין בפרק ראשון, השוחט בשבת וביום הכפורים, אע\"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. הרי השוה איסור בשבת כמו ביום הכפורים, ואין ביניהם הפרש אלא בעונש. כמו שכתבתי.",
+                "תפלת ערבית. הולכין לבית הכנסת, ומוציא ש\"צ ספר תורה, ועומד בפתח ההיכל, ומברך בא\"י אמ\"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. והתקינו לאומרו שליח צבור בבית הכנסת ושלא לאומרו יחיד. ואין מברכין על הכוס, מפני שכבר גמר כל אחד בלבבו להתענות, ואם יברך על הכוס אינו רשאי לטעום את היין, ונמצאת ברכה לבטלה. ואומר כל נדרי שלשה פעמים, ואין לו עקר מן התלמוד. אלא הגאונים התקינו לאומרו כמו שהוא כתוב במחזורים, אבל רבינו סעדיה גאון התקין אותו בענין אחר וזה נוסחו. כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקונמי שנדרנו שהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים שבא עלינו לטובה, בכל חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו אין כאן נדר, אם חרם החרמנו אין כאן חרם, אם איסר איסרנו אין כאן איסר, אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו על נפשותינו אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו, בטל החרם מעיקרו, בטל האיסור מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא חרם, ולא איסר, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, כדכתי' (במדבר טו, כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה. וחוזר ש\"צ ספר תורה להיכל.",
+                "ונהגו ב\"ד שקודם שיתפללו תפלת ערבית שיהו מתירין לכל העבריינין, כדי להתפלל עמהם, ואפי' אם לא יבקשו העבריינין להתיר להם. דאמ' ר' שמעון חסידא, כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל  לא שמיה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתו' עם סמני הקטורת שהיה מכפר על בני ישראל. ואומרים בזה הלשון, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין. ואומר ש\"צ והוא רחום, וקרית שמע בברכותיה, וחותם ופרוש. ואם חל להיות בשבת, אומר ושמרו בני ישראל את השבת. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין אבות, זכרנו לחיים. וגבורות, מי כמוך אב הרחמן, וקדושת השם, לדור ודור המליכו לאל, ובכן, ובכן, ובכן, ובכן, ותמלוך, קדוש אתה, וחותם המלך הקדוש. אתה בחרתנו, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך על כל העולם כלו, והשיאנו, וחותם בא\"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת מזכיר אותו באמצע ובחתימה. רצה, ומודים, ושים שלום, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים, עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואומר וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא ועל חטאים סקילה, כי אתה סולחן לישראל, אלהי עד שלא נוצרתי, ואומר קדיש עד למעלה. ואם חל להיות בשבת, אומר ויכלו. וחוזר ש\"צ תפלת מגן אבות וכו', ומתחיל סליחות דרחמי ופזמונים שתקנו [ל]ליל יום הכפורים. ואומר סליחות על הסדר הזה. מתחיל ואומר פסוקים של כפרה ושל רחמים, ואומר מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו וכו' עד כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. ואומר אל מלך יושב, ויעבר, רחמנא, ויעבור, אנשי אמונה, אל מלך, תמהנו מרעות, אל מלך. חטאנו צורנו, עננו אבינו עננו, אל רחום שמך, ה' עשה למען שמך, אלהינו שבשמים, ויעבר. אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי, אשמנו מכל עם, וידוי, לעינינו עשקו עמלינו, וידוי, ואומר מה נאמר לפניך, על חטאי', על חטאים, סקילה, אדיר ונאור, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו מן השמים. ומתחילין ואומרים אשרי האיש וכו', למה רגשו גויים וכו', מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום וכו', למנצח בנגינות, מזמור לדוד בקראי, ואומר קדיש יהא שלמא.",
+                "וצריך אדם לפנות מחשבתו בכל יום הכפורים מכל מחשבות רעות ומכל הרהורים רעים, המביאים את האדם לידי חלומות רעים ולידי טומאה, כדי שיהיה גופו קדוש ביום הכפורים וכדי שלא יראה קרי ליטמא בו. דתניא הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה, מפני שמראים לו שלא קבלו תעניתו, כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הקיתון על פניו. ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ויראה זרע ויאריך ימים, שודאי יש לו זכיות הרבה.",
+                "ביום הכפורים נהגו קצת חסידים לעמוד על רגליהם בבית הכנסת כל היום, משמתחילין אשר יצר עד שמתחילין תפלת ערבית זכר לכהנים בעבודה. שעבודת הכהנים במקדש מצותה מעומד, שנא', לעמוד לשרת בשם ה'. ויש להם סמך מפרקי ר' אליעזר, כדגרסינן התם, ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים, אמר לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחיפי רגל, אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם לא אכילה ולא שתייה, כך ישראל אין להם לא אכילה ולא שתייה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם ישיבה (ביום הכפורים), כך ישראל אין להם ישיבה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב\"ה שומע עדות הקטיגור על ישראל ורוצה בתפלתם של ישראל ומכפר עונותם, שנא' (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל כל עם הקהל למקטון ועד גדול, שנא' (ויקרא טז, לג) וכפר את מקדש הקדש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, וכתי' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. בן בתירא אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, דורש בדברי תורה וחוקר באותיותיה, ולאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש, ביום הכפורים, והנחילה לישראל לחוק עולם, שנא' (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. [ר'] זכריה אומר קראו בתורה ומצאו שכתו' בה ועניתם את נפשותיכם, ובו ביום העבירו שופר בכל המחנה שיצומו כל העם מאיש ועד אשה. ואילולי יום הכפורים לא היה העולם עומד, שיום הכפורים מכפר על העונות החמורות והקלות, שנא' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. מחטאתיכם אין כתיב כאן, אלא מכל חטאתיכם, חמורות וקלות.",
+                "תפלת שחרית. פותח מאה ברכות וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי. ואומר תפלה לדוד שמעה ה' צדק וכו', לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד ברכי נפשי את ה', ברכי נפשי את ה', לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה, למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הללויה הללו את שם ה', מזמור שירו לה' שיר חדש, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואומר ברוך שאמר וזמירות של חול כמו בשבת, ומתפללין תפלת ערבית, וחוזר שליח צבור התפלה. ונהגו לומר ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, אלהים אל מי אמשילך אדמך? עד לנערץ בסוד קדושים רבה. ואומר קדושה אתה קדוש וכו' עד לפני ה' תטהרו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי אשמנו, וידוי גדול, לעינינו עשקו, וידוי מה נאמר לפניך יושב מרום עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, אדיר ונאור, עד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וחוזר ואומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא ומשלים התפלה. ואומר קודם ובספר חיים ואתם הדברים, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים ופיוטים מן המחזור. ואומר סליחות על הסדר שכתבתי בתפלת ערבית. ואומר קדיש תתקבל, אתה הראת לדעת. ומוציא שני ספרים, וקורא באחד בששה בפרשת אחרי מות, מתחלת הפרשה עד ויעש כאשר צוה ה' את משה. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה שבעה. וקורא המפטיר בספר השני בפרשת פנחס, מן ובעשור לחדש השביעי הזה עד ומנחתם ונסכיהם. ומפטירין ואמר סולו סולו. ואומר אשרי, ברוך ה' אשר נתן מנוחה, ימלוך ה' לעולם, מזמור לדוד הבו לה' וכו'. ומחזיר הספרים ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין מוסף. וצריך שיתפללו מוסף קודם שיחול עת תפלת מנחה, שאם חל עת תפלת מנחה ועדיין לא התפללו מוסף, צריכין להתפלל מנחה קודם, ונמצאו התפלות שלא על הסדר. ועל זה אמרו ז\"ל המתפלל תפלת המוספין אחר שבע, עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו.",
+                "תפלת מוסף כמו תפלת שחרית, אלא שאומרין אחר אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן ולא כהן גדול שיכפר בעדנו. מפני שעבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול. וכשמגיעין לכמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, אומר עלינו לשבח, עד ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו, ומשלימין כתפלת השחר. וחוזר שליח צבור התפלה עד מחיה המתים, ואומר ובכן נקדישך מלך, במרומי ערץ, ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, ארץ התמוטטה עד אל נערץ בסוד קדושים רבה. ואומר כתר, אתה קדוש, עד ופי יגיד תהלתך. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל, עד ורחמתי את אשר ארחם. ואמר ארוממך חזקי וחלקי, אערוך מדברי דתי, אתה כוננת, וסדר עבודה, אלהינו ואלהי אבותינו תאיר אורנו עד תשמע ותושיע. ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא שנה זו וכו', עד ורחמתי את אשר ארחם. ואומר ובכן מה נהדר כהן גדול, אשרי עין, ובכן היה לאין מחמד כל עין, שמם הר ציון, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו וכו', והוידויים, ומשלים התפלה כסדר שחרית. ואומר קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים וסליחות עד עת תפלת מנחה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא.",
+                "תפלת מנחה. אומר ש\"צ אשרי וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורין בו שלשה גברי, כהן ולוי ומפטיר בפרשת אחרי מות, מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הפרשה. והתקינו רז\"ל לקרות בפרשת עריות ביום הכפורים, כדי להודיע לרבים, וכל מי שיש בידו חטא עם אחת מהן, יפרוש ממנה ויתודה ויתכפר לו. וגרסי' במדרש אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבון העולמים, אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה, אף אתה יהי רצון מלפניך שלא תגלה ערותנו, וכסה את בושתנו וכלימתנו, וכפר לנו. ומפטירין ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין כתפלת שחרית, וחוזר ש\"צ התפלה על סדר שאמר בשחרית, אלא בענין הפזמונים כל אחד לפי מקומו. ואין אומרים ברכת כהנים במנחה, מפני שתפלת נעילה לפניו. ואם חל להיות בשבת אומר צדקתך. ואחר שישלים ש\"צ התפלה אומר סליחות ומרבה בתחנונים, שתפלת המנחה חביבה לפני הב\"ה, כמו שכתבתי למעלה בתפלת החול. ואומר סליחות ופיוטים עד שיחול זמן נעילה.",
+                "תפלת נעילה. זמנה סמוך לשקיעת החמה, כשהיא השמש בראשי האילנות, כדגרסי' במ' יומא כדהוי שמשי ברישי דקלי, פי' כשהשמש קרובה לערב ולא תראה אלא בראש אילן גבוה, כגון דקל וכיוצא בו. וגרסינן בירושלמי מאי נעילה, א\"ר יוחנן נעילת שערי היכל, שהיו סוגרין אותו קרוב לשקיעת החמה. וצריך ליזהר שלא יאחר להתפלל אותה בלילה, אלא בענין שיסיימו אותה עם צאת הכוכבים. וכשיגיע זמנה מתפללין מיד כתפלת מנחה, אלא שאומרים במקום כתבנו לחיים חתמנו לחיים, ובמקום וכתוב לחיים וחתום לחיים, ובמקום נזכר ונכתב נזכר ונחתם. ומשלימין התפלה עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. ואומרים מה אנו מה חיינו וכו'. אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי אתה סולחן עד סוף התפלה. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, שאומר קודם תפלה אשרי וקדיש, ורב עמרם גאון ז\"ל כתב שאומר אשרי ובא לציון ע\"כ. ולא נהגו בטולייטולה לומר לא אשרי ולא ובא ולציון, אלא אומר ש\"צ בקול רם, כדי להזכיר את הצבור, חתמנו לחיים, וחתום לחיים, נזכר ונחתם, מה אנו, ומתפללין מיד, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר כתר, ואומר סליחות ווידויים באמצע התפלה כסדר מנחה. ואומר מה אנו עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, ואומר אדיר ונאור, ומשלים התפלה. ואומר ברכת כהנים, ואתם הדבקים, ובמקום היום תכתבנו לחיים, היום תחתמנו לחיים. ואומר קדיש, תענו ותעתרו.",
+                "תפלת ערבית. מתפללין תפלת ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת תפלת ערבית. ואומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר קדיש תתקבל, ונוטל כוס של יין ונר שהיה דולק מליל יום הכפורים, שחמור נר של מוצאי יום הכפורים מנר של מוצאי שבת, שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' שהוציאוהו עתה, ואם הודלק ביום הכפורים בהיתר לחולה, יכולין לברך עליו. כך כתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים. נראה שמותר לברך על נר שהודלק מנר אחר ששבת ביום הכפורים. ומברך בורא פרי הגפן, ובורא מאורי האש, והמבדיל בין קדש לחול, וכו', ואין מברכין על הבשמים. ותוקעין בשופר, תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשר\"ת, כדי לערבב השטן. מפני שאין רשות לשטן להשטין ביום הכפורים, תוקעין במוצאי יום הכפורים, כדי לערבבו, שלא ישטין הואיל ועבר יום הכפורים. כדגרסי' במ' יומא וכל השנה יש רשות לשטן להשטין, לבד מיומי דכפורי דלית ליה רשותא, שנא' (זכריה ג, ב) יגער ה' בך השטן. השטן בגימטריא שס\"ד, הוי כמנין ימות החמה חסר חד, שהוא יומא דכפורי. ויש אומרים שתוקעין זכר ליובל, שנא' (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואחר שתוקעין אומר ש\"צ בקול רם, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וכו'. ואם חל להיות בשבת, אומר אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. ואומר סדר קדושה והבדלה והקדיש."
+            ],
+            "Sukkot": [
+                "<b>הלכות סוכה</b>",
+                "בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. גרסינן במדרש תלה הכתוב עשיית סוכה ביציאת מצרים, ללמדך שכל העושה סוכה כאלו מודה ביציאת מצרים, וכל מי שאינו עושה סוכה כאלו כופר ביציאת מצרים, שנא' (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. כשהוציא הב\"ה את אבותינו ממצרים ורדף פרעה אחריהם, הטביע הב\"ה את המצרים בים, והביא את אבותינו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואחר שטבעו המצריים וראו אבותינו את התשועה הגדולה הזאת שעשה להם הב\"ה ואת המכות שהכה למצרים בעבורם, מיד האמינו בהב\"ה ובנפלאותיו, שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז הוציא הב\"ה את אבותינו מן הים, והוליכם במדבר ארבעים שנה, לא בלו שלמותיהם מעליהם ורגלם לא בצקה, והמטיר להם המן לאכלם, והיה מוליך עמהם באר מים לשתותם, והיו ענני כבוד מקיפין אותם, שנא' (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, הרי לך ענן לפניהם ולאחריהם. ועננים אחרים היו סובבים אותם, שנא' (דברים לב, י) ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון וגו', כלומר הקיפם בעננים מארבע רוחות, מזרח ומערב צפון ודרום, וסיכך אותן בענן חמישי על ראשיהם, להיות להם לצל שלא יכם שרב ושמש, שנא' (תהלים קה, לט) פרש ענן למסך. וענן ששי היה מאיר להם והאש להאיר להם לילה, ולא היו צריכין לנרות ולא למאור אחר, שנא' (תהלים קלט, יב) ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וענן שביעי הולך אחר כל המחנות, לאסוף את כל הנחשלים והחולים ועוברות ומניקות ילדים וזקנים וזקנות וטף, והיה נושאם הענן והיו הולכין על גביו כאלו היו הולכין על עגלות, שנא' (דברים לב, יא) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. והענן שהיה הולך לפניהם היה משוה לפניהם הדרך, ממלא את הגומות ומשפיל את ההרים, והיו הולכין על הדרך בשוה, שנא' (ישעיהו סג, יד) כבהמה בבקעה תרד רוח ה' תניחנו כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת, וכתי' (ישעיהו סג, יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו.",
+                "בזכות שבעה צדיקים זכו ישראל לשבעה עננים הללו, ואלו הן, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה המנהיגם המדריכם בדרך ישרה שלא יכשלו בה. וכאשר סיכך הב\"ה עליהם ארבעים שנה במדבר בשבעה עננים, צוה על ידי משה רבינו ע\"ה בתורתו הקדושה לעשות כל איש מישראל סוכה לעצמו בחצרו או על גגו, שנא' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, וכתי' (ויקרא כג, מג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. וצונו הב\"ה לעשות סוכה, כדי שנזכור תמיד יציאת מצרים ונסים ונפלאות שעשה יתברך שמו עם אבותינו במדבר, שסיכך עליהם ענני הכבוד והקיף אותם בם, שנא' (ויקרא כג, מג) כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, ותרגם אנקלוס ארי במיטלת ענני אותיבת ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים.",
+                "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו'. הזהיר תחלה על מצות שבת, ואח\"כ על מצות חג המצות, ואחר כך על מצות חג השבועות, וצוה להקריב בהם קרבנות וזבחים להב\"ה, ושלמים להם לאכול, ומעשרות, לאכול ולשתות בחגיהם, ולשמוח עם נשיהם ובניהם ובנותיהם, שנא' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אתה בנך ובתך וגו'. וכתב בתורתו, אך בעשור לחדש השביעי הזה. אמר אך ללמדך שאין זה כמועדים האחרים שצונו לאכול בהם ולשתות, אלא להתענות בו, שנא' (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם. ונאמר בחג הסכות, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה תחגו את חג ה' ז' ימים ביום הראשון שבתון וביום הז' שבתון, ואמר ג\"כ, אך בחג המצות. ללמדך שאין זה כיום הכפורים שצונו הב\"ה להתענות בו, אלא לאכל ולשתות ולשמוח בו, שנא' (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, וכתי' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך וגו'. וכתי' (ויקרא כג, לט) באספכם את תבואת הארץ, תבואת שדות וכרמים, מכאן שנצטוו ישראל לעבר את השנים, שאם לא העיבור פעמים שהוא בקיץ ופעמים בחורף. תחוגו את חג ה' שבעת ימים, אלו שלמי חגיגה שהיו מביאין כל שבעה. וכתי' (דברים טז, יג) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, צוה על כל אחד מישראל לעשות סוכה ולשבת בה שבעת ימים. ואמ' הנביא צאו ההרה והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, ודרשו ז\"ל במסכת סוכה, הדס לסוכה, ועץ עבות ללולב, והדס הוא הנקרא הדס שוטה. ואע\"פ שהוציאנו הב\"ה מארץ מצרים בחדש ניסן, לא צונו לעשות הסוכה כי אם בחדש תשרי, לפי שבחדש ניסן הוא זמן הקיץ, ודרך כל בני אדם לעשות לו צל להגין עליו מן החורב ומן המטר, שנא' (ישעיהו ד, ו) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר, ואלו היינו עושין הסוכה בחדש ניסן, לא היה נראה שהיינו עושין אותה לשם מצות הב\"ה, כי אם לצורכנו. ולפיכך צונו הב\"ה לעשותה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אחד לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מבתינו ויושבין בסוכה, לקיים מצות הב\"ה ולזכור אותותיו ומופתיו שעשה עם אבותינו.",
+                "ועתה אבאר הלכות סוכה בעזרת האל.",
+                "תנן התם סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. ומפרש בגמ' בסכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. היתה גבוהה מעשרים אמה, ומיעטה בכרים וכסתות, לא הוי מיעוט, ואפי' שבטלן דעתו אצל כל אדם, אבל אם מעטה בתבן ובטלו, הוי מיעוט, כ\"ש עפר ובטלו. היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים אמה, חושבין ההוצין שהן הסכך, אם צלתן מרובה מחמתן כשרה, ואם חמתן מרובה מצלתן פסולה. פי' הוצין עלין וענפין הנתלין והיורדין מסכך הסוכה. היתה גבוהה מעשרה טפחים והוצין יורדין לתוך עשרה טפחים, אפי' חמתן מרובה מצלתן, פסולה. סוכה נמוכה מעשרה טפחים פסולה, ואקרו לה חז\"ל דירה סרוחה, פי' דירה שאינה ראויה לדור בה ולא להשתמש בה. סוכה קטנה, פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה, מפי שאינה יכולה להחזיק ראשו ורובו ושלחנו, כדגרסי' במ' סוכה בפרק קמא, גברא באמתא יתיב, שהוא ששה טפחים, ושולחנו לפחות טפח, הוי שבעה טפחים. היתה שבעה טפחים על שבעה טפחים ונתן בה בגדים לנאותה, וממעטין אותה הבגדים משבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה, אבל נויי סוכה אין ממעטין אותה להכשירה אם היתה גבוהה מעשרים אמה, ולא לפוסלה אם היתה נמוכה מעשרה טפחים מנוייה ולמטה. היתה נמוכה מעשרה טפחים, וחקק בה להשלימה לעשרה טפחים, ויש בחקק שיעור הכשר סוכה, אם יש בין החקק לכותל שלשה טפחים, כשרה בתוך החקק, ואם יש ביניהם שלשה טפחים, פסולה. סוכה עגולה, אם יש בה לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, כשרה, ואם אין בה לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, פסולה. היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, אם יש בו שיעור סוכה, כל הסוכה כשרה, ואפי' מן האצטבא. כך פסקו רבי' שלמה ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא מן הצד, אם יש בה מהאיצטבא עד הכותל השני פחות מארבע אמות, כשרה על האצטבא, ואפי' היא יותר גבוהה מעשרה טפחים, ואם יש בינה ובין הכותל השני ארבע אמות או יותר פסולה.",
+                "מצוה מן המובחר לעשות לסוכה ארבע דפנות מארבע רוחותיה, ושלא יהיה בה מקום פתוח אלא פתח אחד בלבד באחד מן הדפנות. ולפחות יהיו בה שלש דפנות, דתנן ושאין לה שלש דפנות פסולה. ומפרש בגמ' שיהיו השלש דפנות שתים כהלכתן, שיהיה בכל אחד מהם לא פחות משבעה טפחים, שהוא משך סוכה קטנה, ויהיו דבוקות שתיהם זו בזו כמין גם, והדופן השלישי אפי' טפח, ובלבד שיהיה הטפח שוחק, פי' מרווח. והדופן השלישית שהיא מטפח, יעמידנה בקרוב משלשה טפחים מהשתים, ודיו. דתניא כל פחות מג' טפחים, שהוא משך סוכה קטנה, וצריכה צורת פתח. ואם העמיד קנה כנגד סוף הכותל, וישים קנה אחר עליו ועל הטפח, וכשרה. ומותר לטלטל בה, אפי' בשבת, שכמו שחשובה מחיצה לענין סוכה, כך חשוב מחיצה לענין שבת. המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהה היא מן הארץ שלשה טפחים, פסולה, ובלבד שתהא הדופן שבעה טפחים ומשהוא, ואפי' הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדה, ואפי' אינו מכוון ממש, רק שהוא בתוך שלשה טפחים כנגדה. היתה גבוהה עשרה טפחים, אפי' אין בדופן אלא ארבעה ומשהו, ומעמידה באמצע נמצא למעלה בין הדופן לגג פחות משלשה טפחים ומלמטה בין הדופן לקרקע פחות משלשה טפחים, וכשרה, שחושבין לבוד מכאן ולבוד מכאן. העושה סוכתו בין האילנות, וקשר ענפי האילנות ועשה מהן דפנות, אם יכולות לעמוד ברוח מצויה של יבשה, כשרה, ואם לאו פסולה, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה. העושה סוכתו כמין צריף, והיא שאין לה גג, אלא הדפנות משופעות ומדובקות זו בזו בראש ומפורדות בקרקע. אם יש לה גג של טפח לפחות, כשרה, ואם לאו פסולה, הסומך סוכתו לכותל, כגון שעשה הדופן וסמך אותו לכותל, פסולה. ואם הגביהה מעל הקרקע טפח בזקיפה, כשרה, אפי' הוא אויר שחושבין אותו כאלו הוא סתום בזקיפה. או אם הרחיקה מן הכותל טפח, אותו טפח חשוב כגג, אפי' הוא אויר, וכשירה. או אם שאחר שיש בגבהה עשרה טפחים, אם יש לרבע שבעה טפחים על שבעה טפחים, שהוא הכשר סוכה, אז כשרה כלה. עשאה כמבוי מפולש, עושה פס ארבעה טפחים, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, ונותן קנה מהפס על הדופן האחד, ואם השתים כהלכתן וטפח בשלישית, אפי' יש בשתי המחיצות פתחים הרבה שאין בהן צורת הפתח כשתשוף כל הפרוץ, אם יהיה מרובה על העומד, כשרה, ובלבד שלא יהיה בהם פרצה יתירה על עשר אמות, ואם יש להם צורת פתח, אפי' ביתר מעשרה, כשרה. לשון אורח חיים. יש מדקדקין כשעושין דופן מקנים להעמידן דרך גדילתן, כדאמרינן גבי לולב, ושאין יוצאין בו אלא דרך גדילתו. ואין צריך לדקדק כל כך, כיון שהדפנות כשרים מכל דבר. הסומך סוכתו בכרעי המטה, ר\"ל שסמך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן המחיצות, אם יש גובה עשרה טפחים מן המטה עד הסכך, כשרה, ואם לאו, פסולה.",
+                "דופן של קטנים, אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, כשרה. ואפי' פרוץ מרובה על העומד. הדפנות כשרות מכל דבר, בין מדבר שגידולו מן הארץ, בין מדבר שאין גידולו מן הארץ, ואפי' עשה הדפנות מבעלי חיים. יכול לקשור בהמה ויעמידנה סמוך לסוכה, ויעשה ממנה דופן. ואפי' אדם יכול לעמוד בשביל דופן ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו אדם שבשביל דופן הוא עומד, אבל בחול מותר, ואפי' הוא יודע שהוא עומד בשביל דופן.",
+                "סכך של סוכה צריך להיות מדבר שגידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה, אבל אם אין גידולו מן הארץ, או שגידולו מן הארץ. ומקבל טומאה, פסול. כל מיני אוכלין מקבלין טומאה הן, ואין מסככין בהם. סוכי תאנים ובהם תאנים פרכלין ובהם ענבים, קשים ובהם שבלים, מכבדות ובהן תמרים, אם פסולת מרובה על האוכל, כשרין לסכך בהן, ואם לאו פסולין. וכל דבר שנשתנה, אע\"פ שהיה גידולו מן הארץ, פסול לסכך בו, כגון בגד של פשתן או פשתן עצמו אחר שחבטו ונפצו. דתניא סככה באניצי פשתן פסולה, בהוציני פשתן כשרה, דעץ בעלמא הוא. עורות של בהמה שלא נעבדו, אע\"פ שאין מקבלין טומאה, הואיל ואין צומחין מן הארץ, אע\"פ שגדלין מן הארץ, פסולין לסכך בהן. כל מיני מתכות אין מסככין בהם. כל דבר שמקבל טומאה, כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים, אין מסככין בהם, ואפי' נשברו ולא נשאר בהן שיעור קבלת טומאה. ואסור לפרוש סדין על גג הסוכה מפני החמה, כגון שהיתה מסוככת כהלכתה, ויירא שייבש הסכך, או שינשרו העלין, ותהיה חמתה מרובה מצלתה או תחתיה מפני הנשר. אבל ליפות הסוכה, או להגין מפני החמה, כשרה, ובלבד שיהא בתוך ארבעה לסכך, ולכתחלה לא יעשה, אלא א\"כ יהא ניכר לכל שכוונתו להגין, או שהוא שרוי במים, שאז ניכר שהוא שם שטוח לייבשו.",
+                "ומותר ליפות הסוכה בבגדים ומרוקמים ומצויירין תלויין בה, והוא הידור המצוה. תלה בה מיני פירות לייפותה, אסור לאכול מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה, הכל לפי תנאו. נויי הסוכה המופלגין מן הסוכה ארבעה טפחים, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה, והלכתא כוותייהו. מחצלת של קנים וקש וגמי, אם עשאן לשכיבה, מקבלת טומאה, ואין מסככין בהן, מפני שהן כלי. עשאן לסיכוך, מסככין בהן, והני מילי שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפי' אם ניטלה שפתה, אין מסככין בה. סככה בחצים זכרים כשרה, מפני שאין לה בית קבול, ואין מקבלין טומאה, בנקבות פסולה, מפני שיש להם בית קבול ומקבלין טומאה. מסככין בנסרים, דברי ר' יהודה, ור' מאיר אוסר, ומפרש בגמ' אמ' רב פפא דכולי עלמא יש בהן ארבעה טפחים פסולה, בפחות משלשה דברי הכל כשרה, דקנים בעלמא נינהו, והתוספות פסקו יש בהם ארבעה פסולה, פחות מארבעה כשרה.",
+                "תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר משום בית הלל, או מפקפק או נוטל אחת מבנתים ויתן סכך כשר במקומו, וכולה כשרה. פי' מפקפק שיסיר המסמרים. נפלו הנסרים שעל התקרה באמצע הבית, ונשאר אויר מגולה שיעור שבעה טפחים שהוא משך סוכה קטנה, וסיכך על הפרוץ סיכוך כשר, ונשאר בין הסכך ובין הכותל פחות מארבעה אמות, או אם סיכך על גבי חצר והיו אכסדראות סמוכות לה מסוככות בסכך פסול, ולא היו לו בסוכה אלא שתי דפנות שלימות, והיה הסכך נוגע בפי האכסדרה בצד השלישי, ואין ברוחב האכסדרה ארבע אמות, או אם סיכך סוכה בסכך כשר והיו על הדפנות סביב שסכך פסול בפחות מארבע אמות, כל אחד מהשלשה עניינים שאמרתי סוכתו כשרה. ומצטרפות הדפנות לסוכה כאלו היו דבוקות בה, והיא הנקראת דופן עקומה, ואם היו רחוקות ארבע אמות, פסולה, מפני שסכך פסול באמצע הסוכה, פסול בארבעה טפחים, ומן הצד פסול בארבע אמות. וזו הלכה למשה מסיני.",
+                "כל דבר שהוא מחובר לקרקע אסור לסכך בו. דתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבה, פסולה, ואם היה הסיכוך הכשר מרובה על האילן, וצלתה מרובה מחמתה בלא אילן, כשרה. או שקיצץ ענפי האילן לשם סוכה וסיכך בהן כשרה. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן, מפני שנראה שלא היתה כוונתו אלא לייבשן, ואח\"כ נמלך עליהן לשם סוכה והניחן במקומן, ואמרה תורה תעשה ולא מן העשוי. ולא אסרו לסכך בה אלא חבילה גדולה, שדרך בני אדם לתת אותה על הגג לייבשה, אבל חבילה קטנה, שאין בה חמשה ועשרים קנים, מותר לסכך בה. כדגרסינן בירושלמי אין חבילה פחותה בפחות מחמשה ועשרים זרדין. ואם קנים הרבה עיקרן אחד ומחוברין בראשן, אפי' אם יש בה כ\"ה קנים, ואפי' קשרן במקום אחד, הואיל והן מחוברין בראש, מותר, שאגד על ידי שמים לא שמיה אגד. אגד עמהם קנה אחד, אם היו בה כ\"ה קנים, הרי חבילה ואסור. מכבדות הדקל מותר לסכך בהן, דאמ' רב האיי גאון ז\"ל אפקותא דדקלא מסככין בה, ואע\"ג דאגידא דאגד על ידי שמים לא שמיה אגד. סככה בשפודין, שהן מקבלין טומאה ופסולין לסכך, אפי' יש בין כל אחד ואחד מהן אויר כמותן ומרובה בסכך כשר, פסולה, שאי איפשר לצמצם למלאת כל האויר מסכך כשר, ונמצא הפסול מרובה על הכשר, אבל אם הוסיף הכשר על הפסול, כשרה. סוכה על גבי סוכה, העליונה כשרה והתחתונה פסולה, ובלבד שיהא גג העליונה גבוה עשרה טפחים או יותר עד עשרים אמה, ושיכולה התחתונה להחזיק כרים וכסתות על גבה, שהוא קרקע העליונה, שאז נקראת התחתונה סוכה שתחת סוכה, כיון שראוי לדור בעליונה, אבל אם אין לקבלם או שאין בגג העליונה עשרה טפחים, התחתונה מסוככת כהלכתה. ואם אין התחתונה מסוככת כהלכתה ומיתכשרא על ידי סכך העליונה, או צריך שיהיה סכך העליונה בתוך עשרים אמה לארץ. סוכה בתוך סוכה, החיצונה היא הנקראת סוכה. וצריך שתהיה הסוכה תחת אויר השמים, דכתי' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ומפרש בגמ' בסכות, ולא בסוכה שתחת האילן, ולא בסוכה שתחת הבית. סיכך בדבר הראוי, אם היה ריוח בין קנה לחבירו, והשמים נראים מתוך הקנים, אם הפרוץ מרובה על העומד, הרי חמתה מרובה מצלתה ופסולה, ואם העומד מרובה על הפרוץ, הרי צלתה מרובה מחמתה וכשרה. זה כנגד זה כשרה כרב פפא, דאמ' פרוץ כעומד מותר. ויש שאוסרין סוכה מעובה כמין בית, לכתחלה אל יעשנה, ואם עשאה, בדיעבד כשרה. ור\"ת ז\"ל כתב שאם עשאה עבה מאד שאין המטר יכול לירד בה, פסולה. אע\"ג דבית הלל מכשירין מעובה כמין בית, היינו דוקא כשאין כוכבים נראים בתוכה, אבל כשאין יכול להמטיר בתוכה, פסולה אפי' לבית הלל.",
+                "הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו, ומפרש בגמ' אמ' שמואל במטה גבוהה עשרה. תחת כילה, אם היתה גבוהה עשרה טפחים ויש לה גג טפח, חשיבא כאהל ולא יצא, דאמ' רב יהודא אמ' שמואל, מותר ליישן בכילה בסוכה, והוא שאין לה גג טפח, והוא שאינה גבוהה עשרה, ואם יש לה גג טפח אם אינה גבוהה עשרה, שרי. סוכת גנב\"ך רקב\"ש כשרה, כדגרסינן במ' סוכה בפרק סוכה שהיא גבוהה, ת\"ר סוכת גוים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותיים סוכת רועים סוכת קייצין סוכת בורגנין סוכת שומרי פירות כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה, והיא שעשויה לצל. סוכה שעשאה קודם החג שלשים יום כשרה, ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם חג, ואפי' בטפח על טפח, ואם עשאה לשם החג, אפי' מתחלת השנה, כשרה בלא חידוש. סוכה שאולה כשירה. סוכה גזולה יוצא בה ידי חובתו, שאין קרקע נגזלת. גזל עצים ועשה מהן סוכה, אע\"פ שיוצא בה ידי חובתו בדיעבד, הרי זה גזלן עד שיתן לחבירו דמי עצים שגזל לו או עד שירצהו, כדגרסי' במסכת סוכה ההיא אתתא דאתת לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה, ריש גלותא וכולהו רבנן יתיב בסוכה גזולה, אמ' רב נחמן פעיתא היא, דא אין לה אלא דמי עצים בלבד. פי' פעיתא זעקנית.",
+                "מי שלא עשה סוכה קודם החג יכול לעשותה בחג, ר\"ל בחולו של מועד. נפלה סוכתו, חוזר ובונה אותה בחולו של מועד. וכן יכול לצאת מסוכתו בחג וליישב בסוכה אחרת, דלא בעינן סוכה לכל שבעה ימי החג.",
+                "עצי סוכה אסורין בהנאה כל שבעת ימי החג. אם היא קיימת איסורה מן התורה, נפלה איסורה מדרבנן.",
+                "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה, מפני שהיא מצוה שהזמן גרמה. וקטן שאינו צריך לאמו, כבן שש וכבן שבע, מחנכין אותו לישב בסוכה. ועבדים הם שמלו וטבלו לשם עבדות, אבל משוחררין. וגרים חייבין בסוכה כשאר ישראל, שנא' (ויקרא כג, מב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. האזרח להוציא את הנשים, כל האזרח להוציא את הקטנים בישראל, לרבות גרים ועבדים משוחררין. טומטום ואנדרוגינוס, ספק זכרים ספק נקבות, חייבין בסוכה מן הספק, אבל אין מברכין עליה, שאין מברכין על הספק. חולה, אפי' אין בו סכנה, פטור מן הסוכה, הוא ומשמשיו. המצטער לישב בסוכה מפני הצנה או מפני הרוח או מפני רוח רע, פטור ממנה, ופטרוהו רז\"ל מגזירה שוה. כתיב הכא כל האזרח בישראל, וכתי' התם (תהלים לז, לה) ומתערה כאזרח רענן. פי' האזרח שהוא חייב בסוכה צריך שיהא שלו ושקט ורענן, ואם לא אינו חייב בה, הוא אינו חייב בה, אבל משמשיו חייבין בה. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים, ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לעשות לכתחלה סוכתו במקום הצער ויאמר מצטער אני. ונראה שאין כל אדם יכול לומר מצטער אני ליפטר, אלא בדרך שבני אדם מצטערין בו ע\"כ. אבל חייב בסוכה אע\"פ שהוא מצטער על מתו, איפשר שישב דעתו בסוכה, דתניא איבעי ליה ליושבי דעתיה.",
+                "חתן והשושבינין, פסק הרא\"ש ז\"ל ששושבינין לא מקרי עוסקין במצוה, וחייבין בכל המצות חוץ מן התפלה והתפלין, וחתן, אע\"פ שפטור מכל המצות, חייב בסוכה, שאיפשר לו לשמוח בסוכה. העוסקים במצוה או הולכי בדרך מצוה, כגון להקביל פני רבו או ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיוצא בזה, פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה, כגון שאם היה צריך לחזור אחריה בלילה יתבטל גם ביום ממצותו, אבל אם הולך ביום דרך מצוה ויכול לחזר אחר סוכה בלילה, בענין שלא יתבטל ממצותו, צריך לחזר אחריה.",
+                "הולכי דרכים ביום ושומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה ושומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומר גנות ופרדסים פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, שאם היה קובע סעודתו בסוכה היו גונבין לו ממקום אחר. הילכך השומר כרי של תבואה, ויכול לשמור כולו במקום אחד, חייב לעשות סוכה במקום ששומר.",
+                "זמן מצות הסוכה. חייב אדם לישב בסוכה כל שבעת ימי החג, ויקבענה לישיבתו, לאכול ולשתות וליישן לילה ויום, דכתי' (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים, וסתם יום הוא יום ולילה שלפניו, דכתי' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ואסור לאכול אכילת קבע חוץ לסוכה, אבל הזהירין במצות אין אוכלין חוץ לסוכה אפי' אכילת עראי, ואפי' פירות לא היו אוכלין חוץ לסוכה, ואפי' מים לא היו שותין חוץ לסוכה אע\"ג דמותר. דתניא מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו העלום לסוכה. ועד כמה אכילת עראי, עד כביצה וביצה בכלל. ואסור ליישן חוץ לסוכה אפי' שנת עראי, דתניא ת\"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה, שאין קבע לשינה.",
+                "ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות הסוכה משתסרח המקפה. ומפרש בגמרא מקפה של גריסין. וגרסי' בירושלמי לא סוף מקפה של גריסין, אלא אפי' מקפה של כל דבר. הוה ישן בסוכה וירדו גשמים ויצא, אין צריך לחזור עד שיעלה עמוד השחר, ואע\"פ שפסקו הגשמים. היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד, ואחר כך פסקו הגשמים, אין מכריחין אותו לשוב ולגמור את סעודתו בסוכה.",
+                "וחייב אדם לאכול כזית פת לפחות בסוכה בלילה הראשונה של חג, כמו שהוא חייב לאכול כזית מצה בלילה הראשונה של פסח, ופירשוהו רז\"ל מגזירה שוה, כתי' הכא (ויקרא כג, לד) בחג הסוכות בחמשה עשר, וכתי' התם (ויקרא כג, ו) בפסח בחמשה עשר.",
+                "וצריך אדם לתת שולחנו בסוכה, ומצוה מן המובחר להיות לפחות ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה. וזה לשון אורח חיים. ואם היא גדולה, ויושב סמוך לפתחה, ואין ממנו לתוכה אלא ראשו, ורובו ושולחנו חוצה לה, פסק רבי יצחק אלפאסי ז\"ל שלא יצא, וכן כת' בעל הלכות גדולות, אבל הר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והר' זרחיה הלוי ז\"ל פסקו שיצא, ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. וצריך אדם אם חפץ לקרות, שתהא קריאתו בסוכה, ובלבד קריאה שאין צריכה עיון ודקדוק, דתניא הני מילי למיגרס, אבל לעיוני בר ממטלתא.",
+                "העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך, אע\"ג דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב\"ו לעשות סוכה, עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה. סמכינן גמרה דידן דקאמ' אין צריך לברך על עשייתה, אבל שהחיינו היה ראוי לברך. דתניא העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו, נכנס לישב בסוכה אקב\"ו לישב בסוכה. אלא דמסדירינן ליה אכסא, וזמן שעל הכוס פוטר גם של סוכה.",
+                "כיצד מברכין. כך נהגו בטלטילה. בשתי לילות של שני ימים טובים הראשונים מסדרן על הכוס על זה הסדר. מברך ראשונה בורא פרי הגפן, ואחר כך אשר בחר בנו מכל עם וכו', ואחר כך לישב בסוכה, ואח\"כ שהחיינו. סימן יקנ\"ז, יין קדוש סוכה זמן. דאמ' רב אסי, חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא. וזה לשון אורח חיים. הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול, משום דתניא נכנס לישב בה מברך, הילכך ראוי שתקדום ברכה זו לברכת המוציא מיד אחר הישיבה. וא\"אדוני הרא\"ש ז\"ל כתב, והעולם לא נהגו כן, כי רגילין כל העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס לטיול ולשינה, אלא בשעת אכילה, הילכך ראוי לברך תחלה ברכת המוציא [קודם] שהתחיל [ה]סעודה, ואחר כך מברך על הסוכה. ע\"כ. נראה שדעת הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל היתה כסברא הראשונה, ולא היתה דעת הרא\"ש ז\"ל כך. ובשני ימים טובים הראשונים שחייב לקדש קדושה רבה על היין קודם אכילה, מברך בורא פרי הגפן, שהיא קדושה רבא, ואחר כך לישב בסוכה קודם שישתה. ואין בכך הפסקה בין הברכה ובין השתיה, לפי שכל דבר שיש בו מצוה אינו הפסקה. ועוד ברכת לישב בסוכה היא לצורך הסעודה, מפני שאינו רשאי לאכול חוץ לסוכה, וכל מה שהוא לצורך הסעודה אינו הפסקה, כגון הבא מלח, הבא לפתן, כמו שאפרש לקמן בע\"ה. ובשאר ימי החג מברך לישב בסוכה כל פעם ופעם שישב לאכול בלבד. וליל יום טוב ראשון של שמיני חג עצרת ויומו יושב בסוכה מפני הספק, ואין מברכין עליה, שאין מברכין על הספק. וצריך לפנות הסוכה מן המנחה ולמעלה, וישים בה קדרות וקערות שאכל בהן, כדי שיראה שעבר זמנה. דתנן סוכה שבעה, כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה ויכין מקום לשבתו בבית."
+            ],
+            "The Four Species": [
+                "הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב\"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב\"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד\"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב\"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע\"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע\"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד\"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב\"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד\"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב\"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד\"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב\"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.",
+                "וגרסי' במ' מנחות בפרק הקומץ רבה, ארבעה מינין שבלולב, יש מהן שעושין פירות, כגון האתרוג והתמר, והם כנגד החכמים והצדיקים ואנשי מעשה. ויש מהן שאינם עושים פירות, כמו ההדס והערבה, והם כנגד העשירים ובעלי בתים המתעסקין בישובו של עולם. ובכולם העולם מתקיים וכולן צריכין זה לזה, כי החכמים ואנשי מעשה הם צריכים לבעלי בתים שיספיקום מנכסיהם ושיעסקו ביישובו של עולם, בזריעה ובקצירה וכיוצא בהם, כדי שיהיו הם פנויים לעבודת השם. וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה, אומה זו לגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכלות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, [קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל] ולפיכך צונו הב\"ה ליטול ארבעה המינין הללו, ולברך לה' על כלם, כדי שתחול ברכתו על כלם להסיר המחלוקת, ויתן ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות. לפי' שביעי של ערבה, שהוא אחרון למצות לולב, נוהגין כל ישראל לקחת אגודות של ערבה, ומוסיפין בהושענות, ומתחננין ומבקשים רחמים מהב\"ה, כלומר אנו אין אנו כאתרוג שיש בו אוכל וריח, ולא כהדס שיש בו ריח ואין בו אוכל, אלא כערבה שאין בה לא אוכל ולא ריח, כך אנו אין בנו לא מעשים טובים ולא תורה, ואתה למען שמך רחם עלינו ועשה למענך אם לא למעננו. ואין מברכין על הערבה ביום השביעי, כלומר עמי הארץ אנו ואין אנו יודעין לברך. דתניא ערבה כל שבעה חביט חביט ולא בריך.",
+                "ד\"א ולקחתם לכם וגו'. ר' מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. פסוק זה נאמר בשביל הלולב. השדרה של הלולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב. אמ' דוד ע\"ה, אין לך בכל האיברים גדולים מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, ואנחנו מפארין בהן להב\"ה, הוי כל עצמותי תאמרנה וגו'. וגרסינן בויקרא רבה ולקחתם לכם וגו'. א\"ר אבא בר כהנא, משכר לקיחה במצרים אתה למד שכר לולב. שכר לקיחה דמצרים, ולקחתם לכם אגודת אזוב. בכמה הוה טימיה, בארבעה מיני. היא שעמדה להם בבזת מצרים, בבזת הים, בבזת סיחון ועוג, בבזת שלשים ואחד מלכים. לולב שהוא בכמה טימי, וכמה מצות יש בו, על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם וגו'. ועוד גרסי' בויקרא רבה תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות [וגו']. אלו שבע מצות שבחג, ארבעה מינים שבלולב, וסוכה, וחגיגה, ושמחה. מה היא נעימות בימינך נצח. אמ' ר' אבין זה לולב שהוא נוצח, לפי שישראל ואומות העולם מקטרגין לפני הב\"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מי נוצח, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הב\"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם, אנו יודעין שישראל נוצחין. הוא שדוד ע\"ה אומר לישראל, קיימתם מצות לולב שנקרא נעים, שנא' (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, הרי את מבושר שנצחת לאומות העולם. ד\"א ולקחתם לכם וגו', יום חמשה עשר הוא ואת אומר ביום הראשון, ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שהיתה חייבת ממון למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שבא קרוב למדינה, יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שנכנס למדינה, באו לו גדולים וקטנים לקלסו. אמ' להם מלכא, מאן דאזל אזל, מכאן ואילך חושבנא. כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה, והב\"ה מתיר להם שליש עונותיהם. באין עשרת ימי תשובה ומתודין, ומתיר להם שליש. וכיון שבא יום הכפורים ומתענין, הב\"ה סולח להם על כל עונותיהם. א\"ר אחא, כתי' (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה, שהיא מופקדת אצלך מראש השנה, כל כך למה, למען תורא, בשביל ליתן אימתך על כל בריותיך. מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, וזה עוסק בסוכתו, וזה עוסק בלולבו, וביום טוב ראשון של חג הרי הם נוטלין את לולביהן ואתרוגיהם בידם ומקלסין להב\"ה, והוא ית' שמו אומר להם, כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן חשבו עונותיכם, לפיכך נאמר ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. א\"ר ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא, בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני נגלה לכם ראשון, דכתי' (ישעיהו מא, ד) אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתי' (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם את הראשון, זה בית המקדש, דכתי' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם את הראשון, זה משיח שיגלה במהרה בימינו, דכתי' (ישעיהו מא, כז) ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה הדר באילנו משנה לשנה, באין קטנים ועדין קיימים גדולים, באיזה, אתרוג. ד\"א פרי עץ הדר, זה אתרוג, שטעם עצו ופריו שוה.",
+                "שנינו במסכת סוכה אתרוג הגזול והיבש פסול. והוא הדין בלולב והדס וערבה. ושיעור יבשות האתרוג כדי שיתפסל בו, הוא כשתכלה ממנו הלחות, שכל זמן שאינו מוציא לחה מסחיטתו או מדוחק הסכין אם חותכין אותו, פסול. ובדיקה זו קשה, לפי שאי איפשר לסוחטו או לחותכו וישאר בכשרותו, אבל אם נקב ולא חסר כלום, יכול להעביר בו מחט או חוט, ואם יש בו לחה תראה בחוט, ניקב וחסר כל שהוא, אע\"פ שאין הנקב מפולש, פסול. כיצד, כל נקב, אע\"פ שאינו מפולש ואע\"פ שאינו כאיסר, פסול, נסדק כולו מראשו ועד סופו, אע\"פ שלא חסר כלום, פסול, ואם נשאר שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר. היתה לו פטמת, והוא הפרח שבראשו, אם ניטלה, פסול, אבל אם לא היתה לו פטמת מעולם, אינו נפסל בכך. ניטל עוקצו, והוא העץ שנתלה ממנו דרך גדולו, אם לא נשאר ממנו כלום באתרוג, פסול, ואם נשאר ממנו אפי' כל שהוא, כשר. עלתה חזזית על רובו, והם כמו אבעבועות ומקומן ניכר במישוש, שהוא בולט מן האתרוג, פסול. ואם היתה החזזית על מיעוטו, והיא במקום אחד, כשר. ואם נתפזרה החזזית על רובו, ואע\"פ שאלו היינו מחברין אותה במקום אחד לא יהיה בה רוב האתרוג, פסול. שיעור אתרוג הקטן, כביצה לא פחות, ואם הוא כביצה, אפי' שהוא בוצר עדין ולא נגמר בישולו, כשר. והגדול אין לו שיעור, אפי' צריך לאוחזו בשתי ידיו, כשר. אתרוג נפוח או סרוח או שחור או לבן או מנומר פסול. פי' מנומר שהוא נקוד, כדמתרגמי' עקודים נקודים, רגולין נמורין. אתרוג העגול ככדור פסול. גדלו בדפוס, ועשאו מצורה אחרת שאינו מצורת האתרוג, פסול, אבל אם עשאו מצורת האתרוג, יכול לעשותו מצורת האתרוג כפי מה שירצה.",
+                "לולב הגזול והיבש, פסול. יבש כיצד, זה שנפרך בצפורן, וסמכו בירושלמי לא המתים יהללו יה, שהיבש דומה למת, והלחי לפרי כמו הדם לבשר החי. יבשה שדרתו או רוב עליו, פסול. וזה לשון אורח חיים, ושיעור היבשות, פירשו התוספות שהוא נפרך בצפורן, והראב\"ד כתב משיכלה ירקות שבו וילבינו פניו, וכן עיקר.",
+                "עלין שבלולב נבראו זוגות זוגות, מצד אחד נפרדין ומצד אחד דבוקין, והדבוקים נקראים תיומת. אם גדלו עליו נפרדין בלא תיומת, פסול, נשארה התיומת ונפרדו עליו, קושרן וכשר. דתנן נפרדו עליו כשר. ומפ' בגמ' תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון, כפות תמרים, כפות, ואם היה נפרד יכפתנו. ואם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעין, פסול. נחתך ראשו פסול. נסדק בתיומא האמצעית, שהן שני עלין עליונים, שהוא השדרה כולה, ונחלקה התיומת עד שנראין כשנים, פסול. נסדק כשר. ומפ' בגמ' ואיעביר כהמניק פסול. פי' המניק, מחוגה. נעקם לפניו או לצדדיו פסול, אבל אם נעקם לאחורו כשר, שכך היא ברייתו. כדגרסי' בפרק לולב הגזול עקום דומה למגל פסול. אמ' רבה לא שאנו אלא לפניו, אבל לאחוריו ברייתו הוא. אמ' רב פפא ולפניו כצדיהו דמי. נפרצו עליו פסול. אמ' רב פפא נפרצו דעבד כי חופיא. פי' חופיא המכבדת שמכבדין בה את הבית. היה ראשו כפוף פסול, ובלבד שתהא שדרתו כפופה, אבל אם העלין כפופין בראשו ואין שדרתו כפופה, כשר. שיעור לולב לא פחות מארבעה טפחים, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל, שיעור הדס וערבה שלשה שלשה, לולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מהן טפח, ואמ' ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. ואין לו שיעור למעלה, וכל מה שהוא יותר גדול הוא הידור למצוה.",
+                "וענף עץ עבות. דרשו רז\"ל אלו שענפיו מכסין את עציו. כדגרסי' בפירקי לולב הגוזל, ת\"ר וענף עץ עבות, עץ שענפיו חופין את עציו הוי אומר זה הדס, עבות, תאנא עבות כשר, ושאינו עבות פסול. היכי דמי עבות, אמ' רבי יהודה כגון דקיימי תלתא תלתא בקינה. פי' שיהיו שלשה עליו סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד נמוך מחבירו. ואם יצאו הרבה בהן, אחר ונשרו מהן עד שלא נשארו אלא שלשה בהן, כשר, אפי' נשרו רובן, כגון שהיו שבעה ונשרו מהן ארבעה ונשארו שלשה. שיעור הדס שלשה טפחים ומחצה. ומצוה מן המובחר שיהיה כולו עבות, ולפחות שיהא רובו עבות, ואפי' שאין העבות בראשו, אלא שיש טפחים מעבות למטה, כשר. יבשו עליו פסול, אבל אם כמשו כשר. מיעוט היבשות לר' יצחק ז\"ל עד שיהא נפרך בצפורן, אם עדין ירוקים הם כשר, שאם ישרו אותם במים יחזרו לכמו שהיו במישושן ובמראיהם, ואינן נקראים יבשים, אלא כשילבינו פניו, שאז אפי' ישרו אותן במים לא יחזרו לכמו שהיו. נקטם ראשו כשר, ואפי' לא עלתה בו תמרה. לפי' אם יבש בראשו כשר. היו ענביו מרובין מעליו, אם הם ירוקות כשר, שהם ממראיו, ואם הם אדומות או שחורות פסול. ואין ממעטין אותם ביום טוב, ואם מיעטן כשר. פי' ענביו, הגרגרין הצומחין כעין ענבים.",
+                "וערבי נחל. דרשו חז\"ל שעלה שלו משוך כנחל, וזה סימנה, קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך ופיה חלק לגמרי. וצפצפה פסולה. וזה סימנה, קנה שלה [לבן] ועלה שלה עגול ופיה אינו חלק, ודוקא שפגימותיה הולכות נכחן ויש להם שני עוקצין כמסמר, אבל אם יש מין ערבה שקנה שלה אדום ועלה שלה משום ופיה אינו חלק לגמרי, אלא דומה למגל שפגימותיה עקומות לצד אחד, והיא כשרה. יבשו או נשרו רוב עליה, או שנקטם ראשה, פסולה, אבל אם כמשה או נשרו מיעוט עליה, כשרה. ערבה הגדלה על ההרים, פי' שלא על המים, כשרה. ורוב המפרשים פירשו שלכתחלה צריך לחזר אחד הגדלה על המים, ושבדיעבד יצא בגדלה על ההרים, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שלכתחלה יוצא בשל הרים, וכן נראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל, שכתב ערבי נחל האמורים בתורה, אין כל דבר הגדל על הנחל כשר, אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל, ורוב מין זה גדל על הנחל, ואפי' גדל במדבר או בהרים כשר. וכל ארבעת המינין הללו, אם היו של אשרה או של עיר הנדחת, בין כולם בין אחת מהן, פסולין, מפני שארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה בזמן שיש לו כל ארבעת המינין כולם, כמו שאפרש לקמן בעזרת האל בדין נטילת לולב וארבעת המינין.",
+                "ארבעת מינין שבלולב כולם ביחד נכללים בשם לולב לענין הברכה. ונתנו טעם רז\"ל, הואיל ומינו גבוה מכולם. ומצוה על כל אחד ואחד מישראל ליטול לולב אחד ושתי ערבות ושלשה הדסים. ועיקר מצות הלולב הוא הנטילה, מפני שהוא מן התורה והנענוע הוא מדרבנן, לפיכך מברכין על נטילת לולב, ומברכין ביום הראשון שהחיינו. וצריך שיהא הלולב והערבה באגד אחד והאתרוג לבד, והטעם לפי שאמ' הפסוק פרי עץ הדר כפות תמרים, ולא אמר וכפות תמרים, אבל השלשה מינין חברן כאחד ואמר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, דתניא ר' אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמו באגידה אחת, אמרת וכי וכפות כתי', כפות כתי'. ארבעת מינין הללו מעכבין זה את זה, בד\"א בזמן שאין לו הארבעה מינין כולן, אבל אם יש לו ארבעת המינין לפניו, יכול ליטול כל אחד ואחד מהן בפני עצמו, ואין מעכבין זה את זה. דתנן במ' מנחות ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ומפ' בגמ' אמ' רב חנן בר רבא לא שאנו אלא אם אין לו כולם, אבל יש לו אין מעכבין, והלכה כמאן דאמר לולב אין צריך אגד. אבל לכתחלה צריך לאגוד לולב והדס וערבה באגד אחד להידור המצוה, כדגרסי' בפ' לולב וערבה, אמ' ר' אבא אמ' ר' אלעזר, כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. צריך לאוגדו מערב יום טוב, כדגרסי' לא יאגדו ביום טוב. ואם שכח מלאגדו מערב יום טוב, יאגדנו ביום טוב, אבל לא יקשור הקשרים אלא גודלן. וצריך ליקח הלולב בידו ולא על ידי דבר אחר, אם לא שיהיה דרך כבוד, כגון דפוס של זהב או של כסף או בטליתו. כללו של דבר, כל דבר שיראה שהוא דרך כבוד יכול ליטלנו בו, שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. אם כן אם עשה לו בית יד לנוי, מותר ליטול הלולב בו. ונוטל הלולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמא, האי תלתא מצות והאי חדא מצוה. ועוד טעם אחר, שהאתרוג דומה ללב, על כן נוטלו בשמאל, שהוא כנגד הלב. ואם הוא אטר יד ימינו, יטול הלולב בשמאל, שהוא ימין כל אדם. ויטול האדום שבלולב, שהוא פניו כשנוטלו, כנגד פניו, והשדרה לחוץ כשאומר ההלל, אבל כשמברך ומעיין בו יהיו פניו כנגד השדרה, מפני שהלולב הוא רמז להב\"ה שהוא עליון על הכל, כך הלולב גבוה על שלשת המינין ורמז וראית את אחורי ופני לא יראו. וכשישראל הוא לבם אחד לאביהם שבשמים, כמו הלולב שאין לו אלא לב אחד. הם עולים למעלה גדולה כלולב שהוא מינו גבוה מכל האילנות. לפי' נוטלו בימין, שהנוטלו עומד לימינו של הב\"ה. ונוטל הלולב והעבות והערבה באגד אחד דרך גדלתן ראשן למעלה, ואם הפכן בשעת הנטילה ונתן ראשן למטה, לא יצא ידי חובתו, דתניא אין אדם יוצא חובתו אלא דרך גדילתן, שנא' (שמות כו, טו) עצי שטים עומדים.",
+                "יוצא אדם חובתו בלולבו של חבירו אם נתנו לו במתנה גמורה, שנא' (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, משלכם. ואם נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, דתניא מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובתו, ונתנו במתנה גמורה לר' יהושע ויצא בו ידי חובתו, ונתנו לר' אלעזר ויצא בו, ונתנו לר' עקיבא ויצא בו, והחזירהו לרבן גמליאל. אם כן למדנו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כדאמ' רבא, טול אתרוג זה במתנה, על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו יצא, לא החזירו לא יצא. פי' כשכופל התנאי הקודם מעשה, כתנאי בני ראובן ובני גד, דכתי' (במדבר לב, כט) אם יעברו אתכם ונתתם, ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. גרסי' בירושלמי רבי יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגה לבריה, אמ' ליה כשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. ובזמן הזה שנהגו לצאת ידי חובתן בלולב חבריהם אפי' בלא תנאי על מנת להחזיר, יוצאין, לפי שהדבר ידוע לכולן שאין אדם נותנו לחבירו אלא על מנת להחזירו, כי הנותן מתכוין שיצאו בו אחרים ידי חובתן ויחזירוהו לו מיד, וגם הנוטלין כוונתן לצאת בו ידי חובתן ויחזירוהו אותו לבעליו, ועל כן יוצאין ידי חובתן בלולבי חבריהם אפי' בלא תנאי."
+            ],
+            "Lulav": [
+                "דין נטילת לולב. כשישלים ש\"צ לחזור תפלת שחרית, נוטל לולב בימינו ואתרוג בשמאלו, ומברך על נטילת לולב, ושהחיינו ביום הראשון, ומנענעו, ומנענעין כלן. כיצד מנענעו, מוליך ומביא מעלה ומוריד, כתנופת שתי הלחם כשני כבשי עצרת, כדאמ' ר' יוסי בר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אמ' [רבא] וכן בלולב. ועוד צוו רז\"ל לנענעם כמי שמחבט את השטן שלא ישלוט בהם כלל. ומעשה בחכם אחד שהיה מנענעו ואומר גירא בעיניה דשטנא. ואח\"כ מברך ש\"צ לגמור את ההלל. וכשמגיעין להודו לה' כי טוב, שבאמצע ההלל, מנענעין, ובאנא ה' הושיעה נא, ובהודו לה' שבסוף ההלל. דתנן במ' סוכה בפרק לולב הגזול, היכן מנענעין, בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. ואם אין לו לולב בשעת קריאת ההלל, ומברך עליו באיזו שעה שיזדמן לו ביום, שכל היום כשר ללולב, וכשמתפללין תפלת מוסף, אוחזין לולביהם בידם ומתפללים. ואחר שחוזר ש\"צ תפלת מוסף אומר קדיש עד למעלה, ואומרים הושענות.",
+                "ונהגו לסבוב את התיבה פעם אחת בכל יום, ומעלין ס\"ת לתיבה כשמקיפין אותה, וביום השביעי, שהוא יום הושענא רבה, מקיפין שבעה פעמים, זכר למקדש. דתנן בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא, ויום שביעי של ערבה מקיפין את המזבח שבעה פעמים. אני והו שם של שבעים ושתים, ואומרים אני והו על שם עמו אנכי בצרה, ר\"ל שהב\"ה משתף שכינתו בינינו בעת צרותינו. וגם אני והו בגימטריא עולה לשבעים וח', כמנין אנא ה'. ועוד יש סמך לאלה ההקפות מן הפסוקים שאמר דוד ע\"ה, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. ארחץ בנקיון כפי, רמז ללולב שנוטל ביד, ואסובבה את מזבחך ה', רמז להקפות, לשמוע בקול תודה, רמז להודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ולספר כל נפלאותיך, רמז לתחנונים בהקפות בענין הנסים והנפלאות שעתיד הב\"ה לעשות עמנו בענין הישועה, שנא' (תהלים צח, א) מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, וכתי' (תהלים צח, ב) הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו, וכתי' (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו.",
+                "וכשיצא מבית הכנסת, יכנס לסוכתו ולולבו בידו, וכשישב בסתר עליון, שהיא הסוכה, יהיה מעוטר במצות ומעוטף בציצית, ויהיה מובטח שינצל מן היסורין, שנא' (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. אין נוטלין לולב בשבת, בין חל להיות יום ראשון בשבת או שני או שלישי, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וילך אצל בקי ללמוד ממנו, כדין השופר."
+            ],
+            "Sukkot Prayers": [
+                "תפלות של חג הסכות. ערבית ושחרית ומוסף ומנחה כתפלת ימים טובים של פסח. ואין ביניהם הפרש, אלא שאומרים במקום את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו את יום חג הסוכות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה זמן שמחתנו, דכתי' (דברים טז, יד) ושמחת בחגך. ואם חל להיות בשבת מזכירו באמצע ובחתימה. וגומרין ההלל כל שבעת ימי החג, וגם בשמיני חג עצרת, ואין גומרין אותו בפסח אלא יום טוב ראשון בלבד, והשני מפני הספק, מפני שקרבנות של חג המצות כולן שוין ושל חג הסוכות קרבנו כל יום משונה מחבירו. כדגרסי' במסכת ערכין מאי שנא בפסח דלא גמרי הלל כל יומא ובחג גמרי כל יומא, חג חלוק בקרבנות, פסח אינו חלוק בקרבנות. ואחר שגומרין ההלל, מוציאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת אמור אל הכהנים, משור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. ואם חל להיות בשבת קורין אותה שבעה. וקורא המפטיר בספר השני בפרשת פנחס ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה. ואלו הפרשיות עצמן קורין ביום טוב שני. ומפטירין ביום טוב ראשון הנה יום בא לה', וביום טוב שני ויקהלו אל המלך שלמה, כדגרסי' במסכת מגלה בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטיר ביום הראשון הנה יום בא לה' וביום שני ויקהלו. וחוזרין הספרים, ומתפללים תפלת מוסף, וחוזר ש\"צ התפלה, ואומר קדיש תתקבל, וקורין משניות, פרק סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה וכו', וביום טוב שני משניות, פרק הישן תחת המטה.",
+                "שבת בחולו של מועד, בשבת בחולו של מועד של פסח בתפלות ובפרשה. ובשאר ימות חולו של מועד, שהוא שלישי לחג, קורא כהן וביום השני, ולוי וביום השלישי, ושלישי חוזר וקורא וביום השלישי, ורביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי, משום ספק היום. וביום השני של חולו של מועד, שהוא רביעי לחג, קורא כהן וביום השלישי, ולוי וביום השלישי, וחוזר וקורא שלישי וביום הג', וחוזר וקורא רביעי וביום השלישי וביום הרביעי. ועל הסדר הזה קורין עד יום השביעי. וביום השביעי, שהוא יום הושענא רבה, קורא כהן וביום הששי, ולוי וביום השביעי, וחוזר וקורא שלישי וביום הששי, ורביעי קורא וביום הששי וביום השביעי, משום ספק היום.",
+                "תפלות של שני ימים טובים של שמיני חג עצרת. ערבית שחרית ומוסף ומנחה כתפלת שני ימים טובים של חג הסוכות, אלא שאומרים במקום את חג הסכות הזה את יום שמיני חג עצרת הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה זמן שמחתנו. ואומר שהחיינו בליל יום טוב ראשון, מפני שהוא חג בפני עצמו, כדגרסי' בפסיקתא רבנן אמרי יום השמיני רגל בפני עצמו, פרק בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. ומה הוא טעון ברכה לעצמו, א\"ר אילא להזכיר בה זמן. תדע לך שמועד בפני עצמו, אמ' ר' אבין הלוי בשם ר' אחא, בכל ימות החג כתי' וביום וביום, ובזה כתי' (במדבר כט, לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, להודיעך שמועד בפני עצמו. וגרסי' בפרק לולב וערבה, שמיני חלוק משלפניו. פז\"ר קש\"ב. פירוש פי פייס בפני עצמו, ז' זמן בפני עצמו, ר' רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. פי' פייס, שהיו הכהנים מפילין גורלות על הקרבנות כל רגל ורגל בפני עצמו.",
+                "ומוציאין ביום טוב ראשון שני ספרים, קורין באחד בפרשת כל הבכור חמשה. ואם חל להיות בשבת מתחילין מן עשר תעשר וקורין אותה שבעה. ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פנחס ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ומפטירין ויהי ככלות שלמה. ושונים פרשת ביצה שנולדה ביום טוב.",
+                "ומזכירין גבורת גשמים. והתקינו רז\"ל להזכיר הטל ביום טוב ראשון של פסח והגשם ביום טוב ראשון של שמיני חג עצרת, מפני שהטל לעולם סימן ברכה, כדי שיעברו כל המועדים בטל, שהוא סימן ברכה. שכן מצינו ביצחק אבינו ע\"ה שבירך ליעקב אבינו ע\"ה בטל, ואמ' לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. ומשה רבינו ע\"ה בירך ליוסף בטל, ואמר וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת. והגשמים אינן סימן ברכה בחג, וע\"כ אין מזכירין אותן עד שיעבור החג. דתנן במ' תעניות הגשמים בחג למה הן דומין, לעבד שבא למזוג לרבו ושפך לו הקיתון על פניו. פי' הב\"ה צונו לישב בסוכה שבעת ימי החג, ואם אינו מניח אותנו לישב בה מפני הגשמים, יראה שלא רצה במצותיו. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' חנינא בר אבא, בפסח כתי' (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, בפסח אני נועל מפניכם את הרוחות ואת הגשמים, בשביל שתזקקו למלאכה, ר\"ל לקצור ולבצור ולאסוף פירות, אבל עכשו בחג אתם נועלין עצמיכם מלפני ואני פותח לכם אוצרות הרוחות ואוצרות הגשמים, הוי עצרת תהיה לכם. א\"ר חנינא בריה דרב אדא, מה יפו פעמים בנעלים, בנעל אין כתי' כאן, אלא בנעלים, בשתי נעילות נעילה בפסח ונעילה בחג. בפסח כתי' (דברים טז, ח) עצרת היא, ובחג כתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם. אמ' הב\"ה לישראל כגון אתם נועלין לפני בפסח, ואני נועל לפניכם בחג, ואני משיב הרוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים, ומפריח טללים ומדשן פירות ומגדל עשבים, ואתם נועלין לפני בפסח, ואתם קוצרים ומוציאין את הארץ מלאה פירות. א\"ר יהושע בן לוי, ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה ממנו חמשים יום. משל למה הדבר דומה, למלך, שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב ובנות נשואות במקום רחוק. אלו שהיו נשואות במקום קרוב, אית ביומא דייזלון וייתון, ואלו שהן נשואות במקום רחוק דלית ביומא דייזלון וייתון. אמ' המלך אני ואתם נשמח יום אחד. כך בפסח, על ידי שישראל יוצאין מימות הגשמים לימות החמה, היא רחוקה ממנו עצרת חמשים יום, דאית ביומא דייזלון וייתון, אבל בחג, על ידי שישראל נכנסין מן הקיץ לחורף, ובאין ימות הגשמים, טרחות הדרך קשה, לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים יום, דלית ביומא דייזלון וייתון, אמ' הב\"ה אני ואתם נשמח יום אחד, הכא אמר עצרת תהיה לכם, ולהלן אמר עצרת לה' אלהיך, הכל ביחד.",
+                "וגרסינן במדרש השכם אמ' ר' אלכסנדריא, משל למלך שבאה לו שמחה. כל ימי המשתה מטרונה אומרת לבני פלטרין, עד שהמלך בשמחתו שאלו ממנו צרכיכם. כיון שראתה שתמו ימי המשתה והם לא שאלו, משכה להם עוד יום אחד כדי שישאלו בו. כך כל ישראל. שבעת ימי החג התורה רומזת לישראל ואומרת, שאלו מה' מטר, ורמז לדבר בפרשיות אומר וביום השני פרים וגו' ונסכהם, מ\"ם יתירה, בששי ונסכיה יו\"ד יתירה, בשביעי כמשפטם, מ\"ם יתירה, סימן מים. מכאן לניסוך המים מן התורה בחג. וכיון שלא שאלו בשבעת ימי החג, כבשה להם התורה עוד יום אחד. לכך נאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם בגימטריא תשעים, כמנין מים, ובו שואלין את הגשמים.",
+                "אמר המחבר. וראוי היה לשאול את הגשמים ביום טוב ראשון של חג, ותקנו שלא לשאול אותן בשביל הסוכה, כמו שאמרתי. ואע\"פ שאין שואלין הגשמים בחג בשביל מצות סוכה, אפי' הכי ישראל רומזין לפני הב\"ה שיתן להם גשמים, מפני שהוא עונת גשמים ועת הזריעה, ומרצין לפני הב\"ה בלולב ואתרוג והדס וערבה, מפני שארבעת מינין הללו גדלין על המים, ומתחננין בהן לפני הב\"ה כל שבעת ימי החג, ומבקשין מלפניו לרחם על הארץ ולתת גשמים בעתם. משל למלך שהיה רגיל ליתן לעבדו משולחנו לחם בכל יום ויום לפרנסתו ופרנסת בניו ואנשי ביתו. פקיד המלך עשה חופה לבנו, וזימן למלך לאכול כל שבעת ימי המשתה. אמ' המלך לעבדו שהיה רגיל לתת לו הלחם, הפקיד שלי זמנני לאכול בחופת בנו כל שבעת ימי המשתה, ואיני אוכל על שולחני, אכול משלך עד שיעברו ימי המשתה, ואחר כך אתן לך משולחני כמשפטי. מה עשה העבד, לקח בנו ובנותיו הקטנים, וכל אנשי ביתו, והיה מתראה לפני המלך כל שבעת ימי המשתה, כלומר, אדוני המלך אע\"פ שאיני מבקש ממך פרנסתי, לאחר שיעברו ימי המשתה ותאכל על שולחנך, זכרני מיד וזכור לאלו שאין להם מרחם זולתך. כך ישראל, כל שבעת ימי החג, מתראין לפני הב\"ה, ומתחננין לפניו בלולב ואתרוג והדס וערבה, כלומר, רבונו של עולם, אע\"פ שאין הגשמים סימן ברכה בחג, כדי לקיים מצות סוכה, מ\"מ עונת הגשמים הם, רחם על ארבעת מינין האלו, שהם גדלין על המים, ואילולי המים היו יבשים, ותן לנו גשמי רצון מיד אחר החג ע\"כ.",
+                "ד\"א ביום השמיני עצרת תהיה לכם. אמר ר' אלכסנדראי, משל למלך שבאת לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה. היה בנו של מלך טרוח עם האורחים. כיון שיצאו שבעת ימי המשתה, אמ' המלך לבנו, בני, יודע אני שהיית טרוח עם האורחים, ועתה אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה, אלא תרנגול אחד וליטרא אחת בשר. כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקין בקרבנותיהם של אומות העולם, ואמ' ר' פנחס, כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבים בחג, כנגד שבעים אומות הם, כדי שלא ישטינו עליהם, מפני שאומות העולם מתקנאין בתפלותיהן של ישראל ובאהבת הב\"ה לישראל, שנא' (תהלים קט, ד) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. וכיון שיצאו שבעת ימי החג, אמ' הב\"ה לישראל, אני יודע שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם, ועכשיו אני ואתם נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליכם בקרבנות, אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל, התחילו מקלסין להב\"ה ואומרים, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמ' ר' אבין, אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהב\"ה, אלא ממה שאמ' הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, בך בהב\"ה, בך בתורתך, בך בישועתך. אמ' יצחק, נגילה ונשמחה בעשרים ושתים אותיות שכתבת עלינו בתורתך כמנין בך, והם כ\"ב אותיות שבאלפא ביתא.  יום טוב שני והוא יום שמחת תורה. מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת וזאת הברכה, הד' מהם עד ומשפטיו עם ישראל, וחוזר וקורא החמישי, והוא המסיים, מן וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל, וקורא הששי, והוא המתחיל בספר השני, מן בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות. ונהגו להתיר להתחיל מיד בבראשית אחר שמסיימין את התורה, כדי שלא יראה כמי שמשליך מעליו את המשוי, אלא רצוא ושוב בקריאת התורה, מיד שגומרין מתחילין. וקורא המפטיר בספר הג' בפרשת פנחס, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ומפטירין ויהי אחרי מות משה עבד ה'. ושונין משניות, פרק הכל חייבין בראייה, ממסכת חגיגה.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה עושה הב\"ה שלום בארץ, ומקריב את הרחוקים, ומביא רפואה לעולם, שנא' (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.",
+                "כלו תפלות שבח ולאל ותהלות סליק פרקא"
+            ],
+            "Addenda": [
+                [
+                    "בקשה",
+                    "<b>א</b>שחר אל וקומתי כפופה   ועיני אל שמי עוזו זקופה",
+                    "<b>נ</b>פוגותי ונדכיתי בפשעי   וחיתי בחטאתי נגופה",
+                    "<b>י</b>קוד לבי ילהט בין צלעי   ודמעתי כמו מטר ערופה",
+                    "<b>י</b>הלמני עון כחשי בראשי   ונפשי תוך נחל איתן ערופה",
+                    "<b>ש</b>חורה היא במראה גם במעשים   ולא נאוה ומחטאת שזופה",
+                    "<b>ר</b>צונה עשתה תמיד בעודה   בעגבתה וזמתה שטופה",
+                    "<b>א</b>פפוה נהרות הפשעים   וממימי זדוניה שטופה",
+                    "<b>ל</b>בבי ישקה תמיד בכירה   אשר אינה קטומה גם גרופה",
+                    "<b>ב</b>מי פשעי יפוצץ כל עינות וחיתי   במי אשמה גרופה",
+                    "<b>ר</b>חוצה אך במי חטאת טבולה   במי נדה ולא עלתה שטיפה",
+                    "<b>ב</b>מעי משרפות ואש וגפרית   ונפשי תוך מדורתם שרופה",
+                    "<b>י</b>לחך לב אבל לא הדמעות   ולא דמעה תכבה השריפה",
+                    "<b>י</b>הי חסדך עלי עבדך וחון נא   לנפש וכאבה דלה ורפה",
+                    "<b>ו</b>יבוא לי שאון חסדך ואחיה   ותנפש בך נפש עייפה",
+                    "<b>ס</b>מוך נפלי ולעזור תהיה לי   ולא תהיה משוכתי חשופה",
+                    "<b>פ</b>דה נפשי וכסה על פשעי   זרוע קדשך תמיד חשופה",
+                    "<b>נ</b>שוי פשע כסוי חטאת אהי נא   לפניך ביום אף ואנפה",
+                    "<b>ו</b>הט אזן לאמרי פי ואל נא   אטומה תהיה כי אם שקופה",
+                    "<b>ח</b>סדיך גדולים מפשעי   וצדקתך עלי זעמך עדיפה",
+                    "<b>ו</b>לא תמוד גמול מדה במדה   ולא תשיב שכר איפה באיפה",
+                    "<b>ע</b>רוב עבדך לטוב צורי קדושי   ביום חרב נקמות היא שלופה",
+                    "<b>ד</b>לה נפשי אשר טבעה בתוך בור   יגוניה ומצרות אפופה",
+                    "<b>נ</b>כאה תחבוש מלכי ותדרוש   ותרגיע מבהלה דחופה",
+                    "<b>ב</b>צדקתך תרימנה תרומה   ויום טובך תרפנה תנופה",
+                    "<b>נ</b>בוכה תוך תהומות המצוקות   ובין גלי כאב שטה וצפה",
+                    "<b>א</b>ניה טובעה העמד אשר היא   ברוח חטא ואשמתה נשופה",
+                    "<b>ל</b>עת זקנה היה מסעד לנפשי   אשר מתוך ומעוני דאפה",
+                    "<b>נ</b>עורי חלפו רובם ועברו   ימי נוער וקרבה התקופה",
+                    "<b>ק</b>ווצותי צחורות לא שחורות   יבשרון בבוא יום החליפה",
+                    "<b>א</b>ני הולך בדרך הרחוקה   בלי צידה בידי יום אסיפה",
+                    "<b>ו</b>מה אעשה בבוא פחדי כשואה   ומה אומר בבוא אידי כסופה",
+                    "<b>ה</b>לא שערי כיונה באת בערב   ועף עורב ועת שחר ועיפה",
+                    "<b>ט</b>לואים שערותי גם נקודים   ומחלפתי ללבן היא עטופה",
+                    "<b>ל</b>ך נפשי צמאה גם כמהה   ואל טובך ברעב היא עטופה",
+                    "<b>י</b>מי חיי צנומות הם ודקות   וחיתי במו קדים שדופה",
+                    "<b>ט</b>הור עין ראה מחצי ולחצי   ומחלתי והעלה לי תרופה",
+                    "<b>ל</b>רחמיך אצפה ואיחל   ולך עיני כעין שפחה חרופה",
+                    "<b>י</b>חידתי לעבדך מאיצה   כרקחת וטבחת ואופה",
+                    "<b>ח</b>מול עלי ולא אגוע בפתע   ולא אמות במיתה ההדופה",
+                    "<b>ז</b>דוני אומרה אודה פשעי   בטרם תהיה נפשי חטופה",
+                    "<b>ק</b>דושי יה השיבני ואשוב   ונפשי לך תהי ברה ויפה",
+                    "<b>ש</b>מור נפשי ולך תשוב טהורה   וזכה מבלי פשע וְחַפָּה",
+                    "<b>נ</b>חני אך בדרך טוב ומישור   ולא אצנוף לבור שאון צנפה",
+                    "<b>ת</b>מלט מרדה שחת יחידה   ולא אהיה לפי פחת טרפה",
+                    "<b>ח</b>פוש נא מאסר נפש כלואה   בתוך קרב ובשר היא רצופה",
+                    "<b>נ</b>תונה תוך כלוא חשך ותמיד   למלאת תאות הגוף נדופה",
+                    "<b>י</b>ציר עפר ואפר גוף היצדק   והוא שואף לרוח חטא שאיפה",
+                    "<b>נ</b>בלות יאהב יבחל נכוחות   ונשמתו בחטאתו זעופה",
+                    "<b>ה</b>דימוני ותמיד על שניהם   אשחר אל וקומתי כפופה."
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכחה</b>",
+                    "<b>י</b>ום מועד לדין גבוהים. בקום למשפט אלהים. זכרתי ונבהלתי. אם און פעלתי.",
+                    "<b>ש</b>ערת בשרי תסמר. ליום פקדת יציר חומר. וצור עין לא יעלם. פועל אדם ישלם.",
+                    "<b>ר</b>ם אין לפניו שכחה. אבל הפינקס פתוחה והיד כותבת לו. והשיב לאדם כפעלו.",
+                    "<b>א</b>ם ינשה בר לבב. ויאריך לחוטא שובב. במשפט לא מעל. הן כל אלה יפעל.",
+                    "<b>ל</b>אשר צעדי יספר. היועילני לכפר. ואומר אפס ואון. לא פעלתי און.",
+                    "<b>ב</b>יד כל אדם יחתם. עקש והולך בתם. לכן יכיר כל מעבד. פעולתו אשר עבד.",
+                    "<b>ר</b>שע לא כסיתי. מי יאמר זכיתי. לבי וכסה עוניו. ופעולתו לפניו.",
+                    "<b>ב</b>מה אקדם ואכף. פניך יום על כף. מאזני משפט אעל. חטאתי מה אפעל.",
+                    "<b>י</b>כסוני כלמותי. הה לי על אשמותי. כי חקוקה בגבוהי. פעולתי את אלהי.",
+                    "<b>י</b>געתי לריק בתבל. וכלה כחי להבל. אחר התולים לבקר. עושה פעלת שקר.",
+                    "<b>ו</b>מה יזכה ילוד אשה. אשר בפח יצרו יקושר. נפשו בדמה אבקש. בפועל כפיו נוקש.",
+                    "<b>ס</b>ליחתך יה הפק. לעם דלתיך דופק. קולך לכפר מעלו. כשכיר יקוה פעלו.",
+                    "<b>פ</b>דה שב מיד פשעו. ומחה עונו בדמעו. וכתוב בספר נקיים. פעלת צדיק לחיים.",
+                    "<b>ח</b>שים לביתך כנשר. לעבדך לבבם הכשר. בטרם נתן לכם. שכר לפעלתכם.",
+                    "<b>ז</b>כה לב שובבים. ושים רחוקים כקרובים. אשר לא שבו לכסלה. אף לא פעלו עולה.",
+                    "<b>ק</b>יים דבר נביאיך בם. את תורתי בקרבם. ועל לבם אכתבנה. אפעל ומי ישיבנה."
+                ],
+                [
+                    "מָרַתִּיָּה"
+                ]
+            ]
+        },
+        "iii; On Repentance": {
+            "The Quality of Repentance": [
+                "<b>מורה דרכי התשובה</b>",
+                "ידידים טהרו רוח נדיבה והזכו ורחצו ממשובה",
+                "שעו לאל ושובו נא בכל לב ויושיעכם במו נחת ושובה",
+                "רצונו בקשו כי טוב ה' וקרבתו אלי שבים קרובה",
+                "אנוש דע כי זדון חטאת נעורים בעט ברזל ועופרת כתובה",
+                "למוסרי שמע תמיד ותחיה והט אוזן לפרק התשובה.",
+                "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך.",
+                "גרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, אמר ר' לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכתי' (ירמיהו ד, א) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יודה בר' סימון, שובה ישראל עד ה' אלהיך, אפי' כפרת בעיקר. א\"ר אלעזר, בנוהג שבעולם אדם עומד ומבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן הוא מבקש להתרצות לו, והוא אומר, אתה מבזה אותי ברבים ומתרצה לי ביני ובינך, לך והבא אותם האנשים שבזיתני בפניהם ואני מתרצה לך. אבל הב\"ה אינו כן, אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק, והב\"ה אומר לו עשה תשובה ביני ובינך ואני מקבלך, הה\"ד שובה ישראל עד ה' אלהיך. א\"ר שמעון בן לקיש, גדולה תשובה שהזדונו' נעשות לו כשגגות, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, ועון מזיד הוא דקרי ליה מכשול.",
+                "וגרסי' בב\"ר וישב ראובן אל הבור. היכן היה. ר' אליעזר אומר, עסוק היה בשקו ובתעניתו, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור, הה\"ד וישב ראובן אל הבור. אמ' לו הב\"ה, מעולם לא חטא אדם תחלה לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה. ואי זהו, זה הושע, שאמ' שובה ישראל עד ה' אלהיך.",
+                "וגרסינן בפירקי ר' אליעזר שלח הב\"ה ביד עבדיו הנביאים להנבא על ישראל, ואמרו להם שובה ישראל עד ה' אלהיך, עד ההוא שאמ' לך בסיני אנכי ה' אלהיך.",
+                "וגרסי' בפסיקתא שובה ישראל עד ה' אלהיך. משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד והיה מזהיר לכל בני המדינה, כל מי שהיה שומע לו ניצול, וכל מי שלא היה שומע לו היו הגייסות באות עליו והורגין אותו. ולפיכך הנביא צווח ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך. תני בשם ר' אליעזר, מקוה ישראל ה', מה המקום הזה מטהר את הטמאים, כך הב\"ה מטהר את ישראל בתשובה. לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם, שובה עד ה' אלהיך.",
+                "וגרסי' בספרי אתה החלות, את השבועה, להראות את עבדך את גדלך, זו מדת טובך, שנא' (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ואת ידך, זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם, שנא' (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח וגו', וכתיב (תהלים מד, ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, ואומר בי נשבעתי יצא מפי צדקה, [החזקה], שהוא ית' שמו כובש ברחמים את מדת הדין, שנא' (מיכה ז, יח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, ואומר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו'. ועוד גרסי' בספרי אשר מי אל בשמים ובארץ וגו', שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. מדת בשר ודם, הגדול מחבירו מבטל גזירת חבירו, אבל מי יכול למחות על ידך. וכן הוא אומר והוא באחד ומי ישיבנו. ר' יהודה בן בבא אומר, משל לאדם שהוא נתון בקולא של מלכות, אפי' נותן ממון הרבה אי איפשר לעכב, אבל אתה אמרת עשו תשובה ואני מקבל, שנאמר (ישעיהו מד, כב) מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך. לכך הושע הזהיר את ישראל ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך. ועוד גרסי' בספרי ונשב בגיא מול בית פעור. אמ' להם משה לישראל, ראו איזה עבירה עברתי וכמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי, ראו עבירות שעברתם ואמ' לכם הב\"ה עשו תשובה ואני מקבל. ר' יהודה בן בבא אומר, מגיד שבכמה מקומות באו ישראל לידי עבירה חמורה, ואמ' להם הב\"ה עשו תשובה ואני מקבל, שנא' (דברים ד, א) ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים וגו'.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה וזאת תורת האשם. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, אני הוא שאמרתי לכם אין חפצי אלא בדכא ובמי שאין בו עבירה, חזרתי בדברי, אפי' יעשה אדם כמה עבירות זו למעלה מזו, ויחזור ויעשה תשובה, וישפיל את עצמו בארץ, ויראה את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, כאשם תלוי, בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה ונותן לו בנים זכרים של קיימא עוסקים בתורה וישמרו דברי תורה מפיו, שנא' (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח. לכך הושע מזהיר את ישראל ואומר, שובה ישראל עד ה' אלהיך.",
+                "והעושה תשובה הב\"ה מטה לו כלפי חסד ומוחל על פשעיו. ולא עוד אלא כשאדם עושה תשובה בכל לבו הוא מבקש סליחה מהב\"ה בחזקה, דכתי' (יונה ג, ח) ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל ה' בחזקה. כלומר, אתה אמרת שובו אלי ואשובה אליכם, כבר עשינו תשובה מחול לנו, כי אתה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. וגרסינן בפסיקתא קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ר' יהודה ור' נחמיה. [ר' יהודה] אומר, כל העולם תסבול ולעונותינו לא תשא. ועוד גרסינן בפסיקתא ה' ארך אפים ורב חסד וגו'. ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא.",
+                "ר' אלעזר אומר, כף מאזנים מעויינת, עונות מכאן וזכיות מכאן, והב\"ה [מטה לכף זכות, רב חסד, מטה כלפי חסד. רבי יוסי ברבי חנינה [אומר], כף מאזנים מעויינת, עונות מכאן וזכיות מכאן], חוטף שטר חוב משל עונות וזכיות מכריעות. ומה טעם נושא עון, עון ממש, וגרסי' בפ\"ק דמסכת פאה ירושלמי רובו זכיות ומיעוטו עבירות, נפרעין מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה, כדי ליתן לו שכרו משלם לעולם הבא. ר' הונא בשם ר' אבהו, אין שכחה לפניו ובשביל ישראל כביכול נעשה שכחן, ומה טעם, נושא עון ועובר על פשע, וכן דוד אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. דרש ר' יששכר איש דכפר מנדאי, כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן. אדם עושה גדישים גדישים של עבירות ועשה תשובה, כביכול וירא און ולא התבונן. וגרסי' במס' ברכות בפרק אין עומדין, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, אמ' הב\"ה, האשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקריבו ישראל לפני במדבר ארבעים שנה. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמ' לה, גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמ' לה, ואנכי לא אשכחך. והיינו דאמ' ר' אלעזר אמ' ר' הושעיא, גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל, דכתי' בו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך, זה מעשה סיני, דכתי' בו (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך.",
+                "וגרסינן בפרק חלק כשעלה משה למרום, מצא להב\"ה שיושב וכותב ה' ארך אפים וגו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים. אמ' לו, אף לרשעים. אמ' לו משה, הרשעים יאבדו. אמ' לו, השתא חזית דמיבעי לך. בשעה שחטאו ישראל, אמ' משה לפני הב\"ה, והלא כך אמרת, אף לרשעים. היינו דכתיב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. וגרסי' בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה, אמ' ר' חנא ואיתמא ר' שמואל בר נחמני, מאי ה' ארך אפים ולא אמר ארך אף, אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ועל הכל הב\"ה מאריך אפו חוץ מעל הזנות. כדגרסי' בב\"ר אמ' ר' עזריאל ור' יהודה ב\"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי, על הכל הוא מאריך אפו חוץ מזנות, מה טעם, ויראו בני האלהים את בנות האדם, מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' כי נחמתי כי עשיתים.",
+                "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. כדגרסי' בפרק יום הכפורים א\"ר נתן, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנא' (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וכו'. ר' אליעזר אומר, סמוכה תשובה לגאולה, שנא' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', מה טעם ובא לציון גואל, משום ולשבי פשע ביעקב. א\"ר שמעון בן לקיש, גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כזכיות, שנא' (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. א\"ר שמואל בר נחמני, גדולה תשובה שמארכת ימיו של אדם, שנא' (יחזקאל לג, כ) הוא יחיה. א\"ר חמא בר חנינא, גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים נאם ה' ארפא משובותיכם. ר' היה אומר, גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנא' (הושע יד, ה) כי שב אפי ממנו. וגרסי' בפרק חלק ר' אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמ' ר' יהושע בן לוי, אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אבל הב\"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, והב\"ה צווח כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי. תניא ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין, שנאמר (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם בע\"ז, ולא בכסף תגאלו, אלא בתשובה ומעשים טובים. אמ' לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר כי אני בעלתי בכם. אמ' לו ר' אלעזר, והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו. אמ' לו ר' אליעזר, והלא כבר נאמ' אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמ' לו ר' יהושע, והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי. אמ' ר' יוחנן, אין בן דוד בא אלא [בדור שכולו זכאי או כולו חייב]. בדור שכולו זכאי, דכתי' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים, ודור שכלו חייב, דכתי' (ישעיהו נט, טז) וירא כי אין איש ויתבונן ואין מושיע ותושע לו זרועו וגו'. אמ' ר' אלכסנדראי, ר' יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה, וכתי' (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור, הא כיצד, זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ר' יהודה אומר, אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין, ואין עושין תשובה אלא מתוך צער ומתוך דחק ומתוך הטלטול ומתוך שאין להן מחיה, ואין עושין תשובה עד שיבא אליהו, שנא' (מלאכי ג, כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', וכתיב בתריה והשיב לב [אבות על] בנים ולב בנים על אבותם. וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לשוב בסוף גלותן ומיד נגאלין, שנא' (דברים ל, א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, וכתי' (דברים ד, ל) ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, וכתיב (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, וכתי' (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, וכתי' (דברים ל, ה) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטיבך והרבך מאבותיך.",
+                "וגרסי' במסכת תעניות ירושלמי בפרק קמא, ר' אליעזר אומ', מתוך חמשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. הה\"ד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, הרי מתוך צרה. וישמע אלהים את נאקתם, הרי מתוך צווחה. ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, הרי מתוך זכות אבות. וירא אלהים את בני ישראל, הרי מתוך תשובה. וידע אלהים, הרי מתוך הקץ. וכן הוא אומר בשביל ימות המשיח, בצר לך ומצאוך וגו'. בצר לך, הרי מתוך צרה. ומצאוך כל הדברים האלה, הרי מתוך צווחה. באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, הרי מתוך תשובה. כי אל רחום ה' אלהיך, הרי מתוך רחמים. לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך, הרי מתוך זכות אבות. וכן הוא אומר וירא בצר להם, הרי מתוך צרה. בשומעו את רנתם, הרי מתוך צווחה. ויזכר להם בריתו, הרי מתוך זכות אבות. וינחם כרוב חסדיו, הרי מתוך תשובה. ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, הרי מתוך רחמים.",
+                "אמ' ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם מקניט את חבירו ספק מתפייס ממנו ספק אין מתפייס ממנו, ואם תמצא לומר מתפייס ממנו, בדברים אין מתפייס ממנו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא אדם עובר עבירה מתפייס ממנו בדברים, שנא' (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנא' (הושע יד, ג) וקח טוב. ולא עוד אלא שמעלה עליו כאלו הקריב פרים, שנא' (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה, ת\"ל נדבה. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר קחו עמכם דברים וגו', קחו עמכם כסף וזהב אינו אומר, אלא קחו עמכם דברים. וגרסי' בפסיקתא זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבדי בן לוי ור' יוסי בן פנחס ורבנן. חד אמר, אמ' דוד לפני הב\"ה, אם מקבלני את בתשובה, יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, דכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מה כתי' בתריה, הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'. ור' יוסי בר' פנחס אמ', מנין לזה שהוא עושה תשובה שהב\"ה מעלה עליו כאלו עולה לירושלם ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, מן הדין קרא לב נשבר ונדכה וגו', היטיבה ברצונך את ציון וגו', אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'."
+            ],
+            "On Afflictions": [
+                "וצריך אדם כשיראה שייסורין באין עליו לעשות תשובה מיד, כי התשובה ומעשים [טובים] כתריס הם לפני הפורענות. תניא ר' אלעזר אומר ונקה לא ינקה, אי אפשר לומר ונקה, שכבר אמ' לא ינקה, ואי איפשר לומר לא ינקה, שכבר אמ' ונקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. ובזמן שאדם עושה רצון הב\"ה פורענות יראים ממנו, שנא' (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ובזמן שאין אדם עושה רצון הב\"ה פורענות מושלים עליו, שנא' פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה, ת\"ל נדבה. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר קחו עמכם דברים וגו', קחו עמכם כסף וזהב אינו אומר, אלא קחו עמכם דברים. וגרסי' בפסיקתא זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבדי בן לוי ור' יוסי בן פנחס ורבנן. חד אמר, אמ' דוד לפני הב\"ה, אם מקבלני את בתשובה, יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, דכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מה כתי' בתריה, הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'. ור' יוסי בר' פנחס אמ', מנין לזה שהוא עושה תשובה שהב\"ה מעלה עליו כאלו עולה לירושלם ובונה את המקדש ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, מן הדין קרא לב נשבר ונדכה וגו', היטיבה ברצונך את ציון וגו', אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'.",
+                "וצריך אדם כשיראה שייסורין באין עליו לעשות תשובה מיד, כי התשובה ומעשים [טובים] כתריס הם לפני הפורענות. תניא ר' אלעזר אומר ונקה לא ינקה, אי אפשר לומר ונקה, שכבר אמ' לא ינקה, ואי איפשר לומר לא ינקה, שכבר אמ' ונקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. ובזמן שאדם עושה רצון הב\"ה פורענות יראים ממנו, שנא' (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ובזמן שאין אדם עושה רצון הב\"ה פורענות מושלים עליו, שנא' והשלחתי בכם את חית השדה. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי, שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. אמ' לו, שלשה הן ותשובה על כל אחד ואחד. עבר על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר שובו בנים שובבים. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה, התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות ב\"ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקים, ועל אלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא כולם תולין ומיתה מכפרת. ואין חילול השם מתכפר עד שימות המחלל, שנא' ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמתון.",
+                "הייסורין הם על שני דרכים. האחד, אם הוא חוטא ייסורין באין עליו להזכירו לעשות תשובה, והשני, אינו חוטא וייסורין באין עליו, ייסורין של אהבה הן. כדגרסי' במ' ברכות אמ' רבא אמ' רב סחורה אמ' רב הונא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ויעשה תשובה, שנא' נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנא' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה וגו'. תלה ולא מצא, בידוע שייסורין של אהבה הן, שנא' כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'. וגרסי' במסכת הוריות בפרק כהן משיח, דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתי' (קהלת ח, יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ, יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, אשריהם צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שלעולם הבא בעולם הזה, אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים שלעולם הבא בעולם הזה. וגרסי' במכילתא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. ר' עקיבא אומר, לא תעשון אתי, שלא תנהגון בי כדרך שאחרים מנהגין ביראותיהן. כשהטובה באה עליהן מכבדין את אלהיהם, שנא' (חבקוק א, טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה, וכשהפורענות באה עליהן מקללין את אלהיהם, שנא' (ישעיהו ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל אתם, אם הבאתי עליכם טובה תנו הודאה, [ואם הבאתי עליכם רעה תנו הודאה], שנא' (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. וכן איוב אומר ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך. ושנינו במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין, חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.",
+                "[וגרסי' בספרי] וצריך אדם שיהיה שמח בייסורין יותר מבטובה, שאם אדם בטוב כל ימיו אינו נמחל מן העבירות שבידו, [ובמה נמחל לו, ביסורים נמחל לו. ר\"א בן יעקב אומר, הרי הוא אומר את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. מי גרם לבן שירצה לאב, הוי אומר אלו] הייסורין. ר' אומר, וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. יהא לבך יודע כל המעשים שעשית וכל הייסורין שהבאתי עליך, שלא לפי מעשיך הבאתי עליך את הייסורין. ר' יוסי בר יהודה אומר, חביבין ייסורין, ששמו של מקום על מי שייסורין באין עליו, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך וגו'. ר' יונתן אומר, כשם שהברית כרותה לארץ כך היא כרותה לייסורין, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך וגו', וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו'. ר' שמעון אומר, חביבין ייסורין, ששלש מתנות טובות ניתנו לישראל ואומות העולם מתאוים להם, ולא ניתנו להם אלא בייסורין. ואלו הן, תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. תורה מנין, שנא' (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, שנא' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך וכו', וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ וכו'. העולם הבא מנין, [שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר]. אמרת אי זו היא דרך ישרה שמביאה את האדם לחיי העולם הבא, הוי אומר זה ייסורין, שנאמר (דברים ח, טז) למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ר' נחמיה אומר, חביבין ייסורין, שכשם שהקרבנות מרצין כך הייסורין מרצין. בקרבנות כתי' (ויקרא א, ד) וסמך ידו על ראש קרבנו ונרצה לו לכפר עליו, ובייסורין כתי' (ויקרא כו, מג) והם ירצו את עונם. ולא עוד אלא שהייסורין מרצין יותר מן הקרבנות, מפני שהקרבנות בממון והייסורין בגוף.",
+                "וכל מי שהב\"ה חפץ בו, מדכאו בייסורין, שנא' (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי. וכל מי שלא עברו עליו ייסורין, אין הדבר בשביל טובתו, אלא כדי לשלם לו שכר מיעוט חסדים שעשה בעולם הזה, דכתי' (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ומתרגמי' ומשלם לשנאוהי טבן דאינון עבדין קודמוהי בחייהון לאובדיהון. נמצא שכל מי שהוא שקט ושאנן, בלא צער ובלא ייסורין, שאינו מטובתו ושלא נתכפרו עונותיו. שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל מי שבאו עליו ייסורין בעולם הזה, הרי קבל עונשו ונוחל העולם הבא, מפני שהוא נפטר ונקי מן העונות.",
+                "וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יצחק, אדם נכשל בעבירה והוא מתחייב עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו, מקצת הנפש ככל הנפש. וגרסי' בספרי ר' אליעזר אומר, כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפר לו מעונותיו כלום, ועל ידי הייסורין הוא מתרצה למקום, שנא' (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ר' חגי בשם ר' יצחק, נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, נוראות שאתה עתיד לעשות עמנו לעתיד לבא, בשביל ייסורין שאתה מביא עלינו בעולם הזה. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, תודיעני אורח חיים. ר' יודן ור' עזריה. ר' יודן, אמ' לו הב\"ה, דוד, אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, שנא' (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. ור' עזריה אומר, צפה לייסורין, דכתי' (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. וגרסי' בפרק חלק אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כשחלה ר' אלעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמ' להם, חמה עזה באה לעולם. התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק. אמ' לו, מפני מה אנו בוכים ואתה מצחק. אמ' להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו, איפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה. אמ' להם, לכך אני מצחק, שכל זמן שאני רואה את ר' שאין יינו מחמיץ ופשתנו אינו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשינו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קבל ר' עולמו, עכשיו שאני רואה אותו בצער אני שמח. אמ' לו, עקיבא, חיסרתי מן התורה כלום. אמ' לו, למדתנו רבינו שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ותניא אין ייסורין בלא עון ולא מיתה בלי עון. אמ' ר' עקיבא, חביבין ייסורין. אמ' להם, סמכוני ואשמע דברי עקיבא תלמידי שאמר, חביבין ייסורין. אמ' לו, עקיבא, זו מנא לך. אמ' לו, ר' מקרא אני דורש. בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וכתי' (שופטים ג, ז) ויעש הרע בעיני ה', וכתיב (משלי כה, א) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. וכי חזקיה לכל העולם כלו למד תורה ולבנו לא למד תורה. אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא החזירו למוטב אלא ייסורין, שנא' (דברי הימים ב לג, י) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, ויביאו אותו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מפני ה' אלהי אבותיו, ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים.",
+                "והב\"ה מנסה את הבריות. אבל אינו מנסה אלא לצדיקים, שנא' (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן, והן הנקראין ייסורין של אהבה. אבל אינו מנסה לרשעים, משנאתו אותם, שנא' (תהלים יא, ה) ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. וגרסי' בבראשית רבה משל למה הדבר דומה, ליוצר. מה היוצר הזה כשהוא בודק, כבשנו, אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד שהוא שוברן, ומי הוא בודק, קנקנים היפים, שאפי' מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברין, כך הב\"ה אינו מנסה את הרשעים, שאין יכולין לעמוד בנסיון, שנא' (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש, את מי מנסה, הצדיקים, שנא' (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן. א\"ר יונתן, הפשתני הזה כשפשתנו רעה אינו מקיש עליה, מפני שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה מקיש עליה ביותר, למה, שהיא משובחת, כך הב\"ה אינו מנסה לרשעים, לפי שאינן יכולין לעמוד בנסיונן, את מי הוא מנסה, לצדיקים, מפני שהן יכולין לעמוד בנסיונן, שנ' ה' צדיק יבחן. הא למדנו שהייסורין הבאין על הצדיקים בעולם הזה הן ייסורין של אהבה לטובתן, למרק מהן מיעוט עונות שבידם, ויזכו לחיי העולם הבא. שאין ייסורין אלא לכפרה. לפי' ישמח אדם בייסורין, שכל השמח בייסורין מביא ישועה לעולם. כדגרסי' בפירקא קמא דמ' ברכות, א\"ר יהושע בן לוי, כל השמח בייסורין בעולם הזה מביא ישועה לעולם, שנא' בם עולם ונושע. וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, יהא חלקי עם מתי בחולי מעים, דאמ' מר רובן של צדיקים והחסידים מתים בחולי מעים. ואמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מתים בדרך מצוה.",
+                "לעולם יהיה אדם מפחד ומתיירא מפני עונות שעשה, ויבהל מדינו של הב\"ה, ויחזור בתשובה שלימה, ויבקש מלפניו מחילה וכפרה על כל עונותיו, ויפחד מדינה של גיהנם וממעמד יום הדין המר והנמהר. ואל יפתוהו הבלי עולם, ולא יסיתוהו תאוות הזמן, ולא יפסיד בתאות שעה אחת בעולם הזה חיי העולם הבא, שהוא חיי עולמים וקיום נצח נצחים. ואל יחשוב שאם האריך לו הב\"ה אפו שכבר ניצל מדינו ומעברתו, אלא ידע שעל כל פנים שהוא מזומן ומוכן לפורענות אם לא ישוב בתשובה, ולא המתין לו הב\"ה ולא האריך לו אפו אלא שהיה מצפה לו הב\"ה ומייחל אולי יעשה תשובה, ואם לא יעשה תשובה שהב\"ה נפרע ממנו אפי' אחר כמה שנים, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ר\"ל שהב\"ה יפרע מן הרשע באיזה זמן שירצה, ואין שכחה לפניו, ואין מנוס ואין מברח לרשע להמלט מחרונו, שנא' (איוב לד, כב) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, וכתי' (ירמיהו כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', וכתי' (עמוס ט, ב) אם יחתרו בשאול משם ידי תקחם. ואם הב\"ה מאריך אפו על הרשעים לא ישכח עונותם, שהוא ית' שמו מאריך אפיה וגביה דיליה, ואמר הכתו' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, ר\"ל שמאריך אפו לרשעים אולי יעשו תשובה, והם ישנים ונרדמים ולא יקיצו משנת סכלותם ומתרדמת אולתם, והב\"ה אומר, כל העבירות האלה שעשית, אע\"פ שהחרשתי והארכתי לך אפי ולא מהרתי ליפרע ממך, לא תחשוב ששכחתים ולא תדמה שאני שוכחן כמוך, כי לא דרכי דרכיכם ולא מעשי מעשיכם. מדת בשר ודם, כשיהיה לו אויב, ישתדל להנקם ממנו מיד, קודם שימות אחד מהם או שניהם, או יברח וימלט מידו, או שמא יזדמן לו שום דבר שימנענו להנקם ממנו. אבל הב\"ה אינו כן, אלא מאריך אפו על הרשעים, אולי יעשו תשובה, ואינו מפחד שימלטו מידו ושינצלו מחרון אפו וממעמד יום דינו, ואם לא יעשו תשובה לוקח נקמתו מהן, הן ברחוק הן בקרוב, מכל אחד ואחד כפי מעשיו, והכל בצדק ובמשפט, שנא' (דברים לב, ד) אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.",
+                "והב\"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה, כדי שיפרע מהם ממיעוט עונות שעשו בעולם הזה וילכו נקיים לחיי העולם הבא. ומאריך אפו על הרשעים בעולם הזה, כדי לשלם להם מיעוט זכיות שעשו בעולם הזה, כדי שיהיו נוחלין באר שחת והולכין לאבדון. וזהו סוד צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. לפיכך אל תתמה אם ראית צדיק נבחן בעולם הזה ורשע בהשפעת טובה, שהב\"ה עמקו מחשבותיו ודעתנו קצרה, ואין בנו דעת להבין אפי' מעט מזער מדרכיו, ואין להרהר אחר מדותיו. ויש רשעים שנפרעין מהם קצת בעולם הזה, שכל כך הרבו לפשוע שנפרעין מהן בעולם הזה ובעולם הבא. ויש צדיקים שהן בשלוה בעולם הזה, מפני שאין בידם אלא מעט מן המעט מן העונות, ומתכפרין להם בשעת המיתה, ונוחלין העולם הזה והעולם הבא. ויש צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא, ומביא עליהם ייסורין לטובתן, כדי שלא יהיה להם פנאי לחטוא, ואין אדם רשאי להרהר אחר מדותיו, וזה הוא כדי שלא יחטאו ויפסידו שכרן לעולם הבא. ויש רשעים גמורים בהשפעת טובה לרעתן, כדי שלא יתנו את לבם לעשות תשובה וימותו ברשעתן ונוחלין גיהנם ויורדין לבאר שחת. לפי שבטובתן בעולם הזה יראה להם שהם עושין כדין, ואינם עושים תשובה. והוא שאמר הנביא ע\"ה השמן לב העם הזה וגו'. וארז\"ל בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פתחין יש לו, כמו שאבאר לקמן בע\"ה. ואין ייסורין באין על הצדיקים אלא למרק מהן מיעוט עונות שבידם, או הן ייסורין של אהבה, ואין ייסורין באים על הרשעים בעולם הזה אלא ייסורין של נקם, ולרמוז להם חלקם הרע לעולם הבא. סוף סוף, הב\"ה גוזר על בריותיו כפי מה שחכמתו גוזרת, ואין אדם רשאי להרהר אחר מדותיו.",
+                "לפיכך צריך אדם, כשיראה שתחול נקמת הב\"ה על הרשעים, לפשפש במעשיו ולעשות תשובה מיד, טרם ילכד גם הוא בפח רשעו ויפול במוקש חטאו. ויקח מוסר מן הבחונים ומן המיוסרין, ויתעורר משנת סכלותו, ויקיץ מתרדמת אולתו, בעוד יש בידו יכולת לחזור. ואל יבטיחנו יצרו שיש בשאול מנוס לו, שנא' (איוב לד, כב) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ואם ימות קודם שעשה תשובה, הב\"ה משלם לו כמעשיו, שנא' (ירמיהו יז, י) אני ה' חוקר לב בוחן כליות לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו, וכתי' (משלי כד, יב) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו, וכתי' (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ושנינו במסכתא אבות (משנה אבות ג, טז) הכל נתון בערבון ומצודה פרושה על כל החיים. פי' שהב\"ה הפקיד המות על כל הבריות, וכאלו פרש עליהם מצודה שאין ממנה מברח ולא מפלט, כדגים הנאחזים במצודה וכעופות הנתונות במסגר, שבעליהן נוטלן בכל עת שירצה. והחנות פתוחה, הוא העולם הזה, שהוא כמו חנות פתוחה, ובה מיני מאכלין ומיני משקין וכל מעדנים, וכל הרוצה ליטול בחוב בא ונוטל ויאכל ויתעדן, אבל יהי יודע שסופו לפרוע חובו, וכל המעדנים שאכל ומתקו לחכו מרה תהיה באחרונה, ועל זה אמ' שלמה ברמיזה אכול דבש הרבות לא טוב. והחנוני מקיף, זה הב\"ה, שהוא צופה ומביט כל עלילות בני אדם ורואה כל מעשיהם, שנא' (זכריה ד, י) עיני ה' משוטטות בכל הארץ. והפנקס פתוחה, כחנוני הזה שהוא כותב על פנקסו כל מה שנוטלין ממנו, ואח\"כ תובע ממונו מכל אחד ואחד. וכך הב\"ה גלוי וידוע לפניו כל מעשה האדם ופקודתו ועלילותיו בעולם הזה, וכאלו כתו' לפניו, שנא' (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, ותנן וכל מעשיך בספר נכתבין, ותובע הקב\"ה מיד האדם כל זמן שירצה. והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעין מן האדם, לדעתו ושלא לדעתו, אלו הן הייסורין הבאין על האדם בכל יום ויום מעט מעט, והחוטאים חושבין שהוא דרך מקרה, ולפיכך עונשם קשה. והב\"ה מוסיף עליהם עונש על עונשם, שנא' (ויקרא כו, כג) ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, ויספתי ליסרה אתכם שבע כחטאתיכם. ובשביל שהן חושבין שהמכות הבאין עליהם הם על דרך מקרה, אינן עושין תשובה ואינן מתפללין לפני הב\"ה להסיר מעליהם את הפורעניות, שנא' (ישעיהו ט, יב) והעם לא שב עד המכהו ואת ה' צבאות לא דרשו, וכתי' (איוב לו, יג) וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. אבל המשכילים יבינו מיד, וירגישו שבשביל חטאתם באו עליהם ייסורין, להזכירם לעשות תפילה, וידעו כי הייסורין הבאין עליהם שהן להן לרפואה מחולי פשעם. כמו הרופא האומן כשיראה לחולה שגבר עליו חוליו וגבר עליו הדם, יקיז לחולה ויוציא ממנו מעט דם, אולי יקל תוקף הדם שבקרבו ויבריא. כך הב\"ה כשיראה רוב עונות האדם, ימעט אותן מעט מעט בייסורין, שהחוטא דומה לחולה, כמו שאמרתי למעלה, שנא' (תהלים מא, ה) אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, וכתי' (ישעיהו לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, וכתי' (הושע יד, ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. ובענין הודוי על העונות אמ' דוד ע\"ה לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו'. פי' אמר דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אתה אמרת שובו אלי ואשובה אליכם, הריני שב לפניך ומתודה על עונותי, מחול וסלח לי, למען תצדק בדברך שאתה אל רחום וחנון. משל לרופא שראה את המכה, ואמר לחולה, כמה מכה זו גדולה, אמ' לו החולה, בזאת יודע כח חכמת רפואתך. והמכה לצדיק הוא על דרך רפואה, ולהטותו מן הדרך הרעה אל הדרך הישרה, כעגל שיכניסוהו לחרוש תחלה ומכין אותו בשבט לכוין תלמיו, שנא' (ירמיהו לא, יז) שמע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד וגו'. והדין דין אמת, שהב\"ה שופט את בריותיו בצדק, שנא' (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדו. והכל מתוקן לסעודה, שכל ישראל הם מוכנין לחיי העולם הבא אם עושין תשובה, דכתי' (ישעיהו נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. פי' הנשמות הם מעשי ידי, ולפיכך אני מלמד עליהם זכות. לפי שהיא מן העליונים. ואע\"פ שהנשמה והגוף הם מעשה ידיו, אפי' הכי הב\"ה חומל על הנפש יותר, מפני שהיא גזורה מתחת כסא כבודו. ולפיכך מביא ייסורין על גוף האדם בעולם הזה, אולי תזכה הנשמה. וכתב ר' יונה ז\"ל והמשל בזה, כי המלך יחמול על חניכיו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים, ויחמול עליהם יותר ממה שהוא חומל על הרחוקים ועל הפחותים."
+            ],
+            "The Power of Repentance": [
+                "התשובה היא יסוד העולם ועמודו ואין העולם עומד אלא על התשובה. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם, שנא' (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, וסמיך ליה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וגרסי' במ' נזיר ירושלמי בפרק כהן גדול ונזיר, א\"ר יודה בר פזי, מלוא תרווד עפר נטל הב\"ה ממקום המזבח וברא בו את אדם הראשון, אמ' הלואי יברא ממקום כפרה ותהא לו עמידה, הה\"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתי' הכא באדם (בראשית ב, ז) עפר מן האדמה, וכתי' התם במזבח (שמות כ, כ) מזבח אדמה, מה להלן מזבח, אף כאן מזבח. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הב\"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לבראת את העולם, והיה מחריטו לפניו ולא היה עומד. משל למה הדבר דומה, למלך שרצה לבנות פלטרין, אם אינו מחריט בארץ מוצאיו ומובאיו אינו מתחיל לבנות. כך הב\"ה היה מחריט לפניו העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה. כשברא הב\"ה את עולמו עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים, בא ושתף הדין עם מדת רחמים וברא את העולם במדת רחמים, והיא מדת הסליחה, והסליחה על ידי התשובה. לפי' קדם לבריאת העולם את התשובה, שגלוי וידוע לפניו שעתיד אדם לחטוא, לכך קדם לו התשובה, שאם ישוב מחטאו אין שום דבר עומד לפני התשובה. לכך אמר לקין הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ר' ישמעאל אומר, אילולי התשובה שנבראת לא היה העולם יכל לעמוד. והב\"ה ברא התשובה, וימינו פשוטה לקבל שבים, ובכל יום ויום אומר שובו בני אדם וכו'. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי, ואמרי ליה אמ' ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, מאי דכתי' (יחזקאל א, ח) וידי אדם מתחת כנפיהם, ידו כתי', מלמד שידו של הב\"ה פשוטה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין.",
+                "וגרסי' בפרק יום טוב ראשון של ראש השנה אמ' ר' יהודה א\"ר יוחנן, עשר מסעות נסעה שכינה, וכולהו מקראי, וכנגדן גלתה סנהדרי גדולה מגמרא. ת\"ר עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לכרובים, ומכרובים לשער הקדמוני, ומשער הקדמוני לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לחומה, ומחומה לגג, ומגג לעיר, ומעיר להר הזיתים. מכרוב לכרוב, דכתי' (יחזקאל ט, ג) ויעל כבוד ה' מעל הכרוב אשר היה עליו. ומכרוב למפתן, דכתי' (יחזקאל ט, ג) וכבוד ה' אלהי ישראל עלה מעל הכרוב על מפתן הבית. ממפתן לכרובים, דכתי' (יחזקאל י, יח) ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמוד על הכרובים. ויצא, ויבא מיבעי ליה. משל למלך שהיה יוצא מביתו והיה מהלך וחוזר ומנשק כותלי הבירה. מכרובים לשער הקדמוני, דכתי' (יחזקאל י, יט) וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם, ויעמדו פתח שער בית ה' הקדמוני וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. משער הקדמוני לחצר, דכתי' (יחזקאל י, ד) והחצר מלאה נוגה כבוד ה'. מחצר למזבח, דכתי' (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח. ממזבח לחומה, דכתי' (עמוס ז, ז) ראיתי את ה' נצב על חומת אנך. מן החומה לגג, דכתי' (משלי כא, ט) טוב שבת על פנת גג. מגג לעיר, דכתי' (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא. מעיר להר הזיתים, דכתי' (מיכה ו, ט) ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר. מן ההר אמרה אלכה ואשובה אל מקומי. אמ' ר' יוחנן, ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר, שמא יחזרו בתשובה. כיון שלא חזרו בתשובה, אמרה תפח עצמותן, שנא' (איוב יא, כ) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. הא למדנו שהב\"ה מצפה לחוטאים אימתי יעשו תשובה. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' יוסי, פתחי לי אחותי רעיתי. אמ' הב\"ה, פתחו לי פתח כחרירה של מחט ואני פותח לכם פתח שיהו אהליות ובצרצריות נכנסין בו. פי' פתח גדול. ר' חנינא בר פפא שאל את ר' שמואל בר נחמני, מהו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. אמ' ליה, נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. אמ' הב\"ה, שני דרכים הללו נתתי להם לישראל, אחת של טובה ואחת של רעה, של טובה היא של חיים ושל רעה היא של מות, של טובה יש בה שני דרכים, של חסד ושל צדקה, ושל רעה יש בה ארבעה פתחים. ועל כל פתח ופתח שבעה מלאכים שומרים ויושבים, ארבעה מבחוץ ושלשה מבפנים. אלו שבחוץ רחמנים הם ואלו שבפנים אכזריים הם. וכשיבוא האדם ליכנס בשער הראשון, הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו, מה לך ליכנס בתוך האש הזאת ובתוך הגחלים האלו, שמע לנו ושוב. אם שמע להם מוטב, ואם לאו אומרין לו, אין כאן חיים. בא ליכנס בפתח השני, מיד מקדימין אותו ואומרים לו, הרי נכנסת בפתח הראשון, אל תכנס בפתח השני, מה לך להיות מחוק מספר חיים, ובורחין ממך וקוראין אותך טמא, שמע לנו ושוב. אם שמע מוטב, ואם לאו אומרין לו, אין כאן חיים. בא ליכנס בפתח השלישי, אומרין לו, הרי נכנסת בפתח ראשון ושני, מה לך ליכנס בפתח השלישי, שוב לך, מה לך להיות מחוק מספר חיים, הלא מוטב לך שתהא חקוק מהיותך מחוק, שמע לנו ושוב. אם שמע להם ושב הרי טוב, ואם לאו אוי לראשו ולנפשו. בא ליכנס בפתח רביעי, אומרין לו, הרי נכנסת לפתח שלישי. מיד הרחמנים מקדימין אותו ואומרין לו, הרי נכנסת לכל הפתחים הללו ולא שמעת ולא שבת עד עתה, תדע שהב\"ה מקבל את השבים ומוחל וסולח לעונותם, ואומר בכל יום שובו בנים שובבים. אם שמע להם ושב הרי זה מוטב, ואם לאו אוי לו ולנפשו, ואמרו האכזריים, הואיל ולא שמע לראשונים יוציא רוחו, שנא' (תהלים קמו, ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו, ועליו הכתו' אומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.",
+                "וכך מצינו ששלח הב\"ה להזהיר את ישראל לעשות תשובה טרם שיהיו נלכדים בפשעם. ושלח להם את יחזקאל הנביא ע\"ה, ואמ' להם, שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון, השליכו מעליכם את כל פשעיכם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. וכך מצינו שהזהיר הב\"ה לפרעה טרם שהביא עליו מכת הברד, ואע\"פ שהיה רשע ונשתעבד בישראל בפרך, שנא' (שמות ט, יט) ועתה שלח העז את מקנך וגו'. ר' אליעזר אומר, באחד בשבת נכנס אדם הראשון במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמ' אדם, רבונו של עולם, העבר נא חטאתי מעלי, וקבל את תשובתי, וילמדו כל הדורות שיש תשובה. מה עשה הב\"ה, פשט יד ימינו וקבל תשובתו והעביר את חטאתו מעליו, שנא' (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. סלה מן העולם הזה, סלה מן העולם הבא. וגרסי' בב\"ר ר' אבהו חזייה רבה, אמ', מתחלתו של עולם צפה הב\"ה במעשיהן של רשעים ובמעשיהן של צדיקים, והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אליהם יהי אור, אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ, אם במעשה הללו ואם במעשה הללו, כיון דכתי' (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, הוי מעשיהן של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ מעשיהן של רשעים. ועתה פן ישלח ידו וגו', אמ' ר' אבא בר כהנא, מלמד שפתח לו הב\"ה פתח של תשובה, שנא' (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו, וכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. ועוד גרסינן בב\"ר ויצא קין מלפני ה'. להיכן יצא. ר' הונא בשם ר' הונא בר יצחק אמ', יצא שמח, כדא' וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. פגע בו אדם הראשון, אמ' לו, מה נעשה בדינך. אמ' לו, עשיתי תשובה ופרשתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר, כך היא כח התשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד ואמ' מזמור שיר ליום השבת. דאמ' ר' לוי, המזמור הזה אדם הראשון אמרו, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, שהב\"ה מקבל את השבים ואומר שובו בנים שובבים.",
+                "לעולם ה' דברך נצב בשמים. גם זה הפסוק על האדם נאמר. כשחטא אדם הראשון, אילולי שהב\"ה ישב על כסא רחמים, לא היה מתקיים אפי' שעה אחת. והב\"ה הבטיח לזרעו אחריו שיתנהג עמהם במדת רחמים, שנא' (תהלים קיט, צ) לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. ובכל דור ודור לא עמד אדם שעשה תשובה לפני הב\"ה אלא שמחל לו, שהוא ית' שמו מקבל את השבים, ואע\"פ שהרשיעו יותר מדאי, ואומר שובו אלי ואשובה אליכם. כדגרסי' בפסיקתא תשובתו של אחאב קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל, שנגזרה עליו גזירה קשה. הה\"ד ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר, לך לקראת אחאב אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם, ודברת אליו, כה אמר ה' צבאות במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה, ויהי כשמוע אחאב את הדברים, ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. וכמה התענה, שלש שעות. אם היה רגיל לאכול בשלש אכל בששה, ואם בששה אכל בתשעה. ויהלך אט. מהו אט. ר' יהושע בן לוי אומר, שהיה מהלך יחף. מה כתי' תמן (מלכים א כא, כט), הראית כי נכנע אחאב מפני וכו'. אמ' הב\"ה לאליהו, חמית אחאב דעבד תתובא, יען כי נכנע לפני לא אביא הרעה בימיו. תשובת אנשי ענתות קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל. שנגזרה עליהם גזירה קשה, דכתי' (ירמיהו יא, כב) כה אמר ה' הנני פוקד עליהם, ושארית לא תהיה להם. וכיון שעשו תשובה, זכו להתייחס מאה ועשרים ושמונה, כדמפרש בעזרא. תשובתן של אנשי נינוה קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל. שנגזרה עליהם גזרה קשה, דכתי' (יונה ג, ד) ויחל יונה לבא בעיר וגו', וכתי' (יונה ג, ה) ויאמינו אנשי נינוה וכו', וכתי' (יונה ג, ו) ויגע הדבר למלך נינוה וגו', וכתי' (יונה ג, ט) מי יודע ישוב וניחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, וכתי' (יונה ג, י) וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. וקרעו לבבכם ולא בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם וגו'. א\"ר יהושע בן לוי, אם קרעתם לבבכם בתשובה, אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ולא על בנותיכם, למה, כי חנון ורחום הוא. תשובתו של יכניהו קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל.",
+                "שנגזרה עליו גזירה קשה, דכתי' (ירמיהו כב, כח) העצב נבזה האיש הזה כניהו. ר' אחא בר ר' בון ב\"ר בנימין בשם ר' אחא בריה דרב פפי, גדול כחה של תשובה, שבטלה את השבועה ובטלה את הגזירה. בטלה את השבועה, דכתי' (ירמיהו כב, כד) חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך, וכתי' (חגי ב, כג) ביום ההוא נאם ה' אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי וגו'. ובטלה את הגזירה, דכתי' (ירמיהו כב, ל) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, לבלתי היות לו בן יושב על כסאי, וכתי' (דברי הימים א ג, יז) ובני יכניה אסיר וגו'.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר בפ' מ\"ג, תדע לך כח התשובה, בא וראה מאחאב מלך ישראל, שעשה עבירות הרבה, גזל וחמד ורצח, שנא' (מלכים א כא, יט) הרצחת וגם ירשת, ואחר כך עשה תשובה, ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה, והיה מלקה אותו מלקות ארבעים בכל יום, והיה צם ומתפלל, והיה משכים ומעריב לפני הב\"ה, ועוסק בתורה כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הרעים, ונרצית תשובתו, שנא' (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ר' אבהו אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מדוד מלך ישראל. שנשבע הב\"ה לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים, ובא דוד למנות את ישראל ולידע מספרם. אמ' לו הב\"ה, דוד, אני נשבעתי לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים, ואתה באת לבטל דברי, ובשבילך ניתן הצאן לטבחה, ובשלש שעות נפלו מישראל שבעים אלף איש. אמ' ר' ישמעאל, לא נפל מישראל אלא אבישי, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו לשבעים אלף איש, [שנא' (דברי הימים א כא, יד) ויפול מישראל שבעים אלף איש, אנשים אין כתיב כאן אלא איש. ו]שמע דוד וקרע את בגדיו, ולבש שק ואפר, ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה', והיה מבקש תשובה לפני המקום, ואומר, רבון העולמים, אני הוא שחטאתי, העבר נא חטאתי מעלי. ונרצית תשובתו. ואמ' למלאך המשחית בעם, רב לך. ומהו רב לך. אמר לו, רב אדם נפל מישראל. ומה עשה המלאך. לקח חרבו וקנח[ה] בטליתו של דוד. וראה [דוד] חרבו של מלאך והיה מרתית בכל איבריו עד יום מותו, שנא' (דברי הימים א כא, ל) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. ר' יהושע אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה ממנשה בן חזקיהו, שעשה כל הרעות שבעולם, והרבה לעשות הרע וזיבח לאלהים אחרים, שנא' (דברי הימים ב לג, ו) והוא העביר [את] בניו באש בגי בן הנם, והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, ויצא חוץ לירושלם מפריח יונים [ו]זיבח למלאכת השמים. ובאו עליו גדודי מלך אשור ואחזו אותו במניקותיו והורידוהו בבלה, ונתנו אותו בטגנון באש, ושם קרא לכל התועבות שהיה עובד וזובח להם, ואין אחד מהם עונה ולא מציל. אמ' אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה לי ככל נפלאותיו אשר עשה לאבי. וקרא אל ה' אלהי אבותיו בכל לבו, ונעתר לו, ונשמעה תפלתו, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג) ויתפלל אליו, וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה, אית דין ואית דיין. בן עזאי אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מר' שמעון בן לקיש. שהיה הוא ושני רעיו שודדים בהרים, ושב לאלהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפלה, והיה משכים לפני הב\"ה, והיה עוסק בתורה ובמצות כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הרעים עוד, ונרצית תשובתו. וביום שמת, מתו שני רעיו השודדים בהרים. נתנו את ר' שמעון בן לקיש בגן עדן ואת שני רעיו השודדים בשאול תחתית. אמרו שני רעיו, רבון העולמים, יש משוא פנים לפניך. אמ' להם, זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם תשובה. אמרו לפניו, הנח לנו. אמ' להם, אין תשובה אלא עד יום המיתה. משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא רוצה לפרוש בים, אם אינו לוקח בידו מארץ יושבת לחם ומים, בים אינו מוצא, [אם רוצה לילך לו לקצה המדבר, אם אינו לוקח מן היישוב לחם ומים, במדבר אינו מוצא לאכול ולשתות]. כך אם אין אדם עושה תשובה בחייו, לאחר יום מותו אין לו תשובה.",
+                "ועל זה אמר שלמה בחכמתו, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. פי' כל אשר תמצא ידך לעשות מתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, עשה, כי לאחר פטירתו של אדם אינו יכול לעשות תשובה, ולא יחשוב אל לבו ולדעת מה הן העונות שעשה ויעשה עליהן תשובה, שאין תשובה אלא בעולם הזה. וגרסי' במדרש עתידין הרשעים לומר לפני הב\"ה, הניחנו ונעשה תשובה לפניך. ואומר להם, עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם עושה ומתקן לעצמו מזון מערב שבת מה יאכל בשבת. ד\"א עולם שהייתם בו דומה לימות החמה, והעולם הזה דומה לימות הגשמים, אם אין אדם מתקן לעצמו מזון בימות החמה מהו אוכל בימות הגשמים. ד\"א עולם שהייתם בו דומה לפרוזדור, והעולם הזה דומה לטרקלין.",
+                "ר' נחוניא בן הקנה אומר, תדע לך כח התשובה, בוא וראה מפרעה מלך מצרים, שנאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, ובו בלשון אשר חטא בו בו בלשון עשה תשובה, ואמ' מי כמוך באלים ה', ופלטו הב\"ה מן המתים, שנא' (שמות ט, טו) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו', והעמידו הב\"ה מבין המתים לספר גבורתו, שנא' (שמות ט, טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו', והלך ומלך בנינוה, ואנשי נינוה היו [כותבים] מכתבי עמל וגוזלין איש את רעהו, וכששלח הב\"ה ליונה להנבא עליהם ולהחריבה, שמע פרעה, ועמד מכסאו, וקרע את בגדיו, ולבש שק ואפר, והכריז בכל עמו, כל מי שיעשה כדברים האלה ישרף באש. והכריז שיצומו שלשה ימים. מה עשה, העמיד אנשים מצד אחד ונשים מצד אחד, וכל בהמה טהורה בצד אחד וכל בהמה טמאה בצד [אחד], והילדים רואין את שדי אמותיהן ורוצים לינק ובוכין, ואמהות רואות לבנותיהן ולבניהם ורוצות להניקם ובוכות. והיו יותר משתים עשרה רבוא, שנאמר (יונה ד, יא) אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, [ונא'] וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות וגו'. ארבעים שנה האריך הב\"ה אפו עליהם, כנגד ארבעים יום שאמ' ליונה, ולאחר ארבעים שנה שבו למעשיהם הרעים ויותר מן הראשונים, ונבלעו כמתים בשאול תחתית, שנא' (איוב כד, יב) מעיר מתים ינאקו וגו'."
+            ],
+            "Incentives of Repentance": [
+                "שבעה דברים צריך בעל תשובה לחשוב בלבו ולידע תמיד, ואז יפרוש מן החטא וידבק בתשובה, ותהיה תשובתו שלימה. ואלו הן הדברים.",
+                "ראשון, לידע בודאי שהוא עתיד ליתן את הדין על כל עונותיו. שאם לא יחשוב כך, יאמר, הואיל ואין עונש לחוטא, למה אסגף עצמי ואעשה תשובה. אלא על כל פנים יחשוב בלבו שאם לא יעשה תשובה שהוא עתיד ליתן את הדין לפני הב\"ה על כל מעשיו הרעים בכלל ובפרט, שנאמר (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ואומר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.",
+                "שני, צריך לדעת שיש לו שכר גדול בתשובה, אם שב בכל לבו לפני הב\"ה, ושכל עונותיו נמחלין בתשובה, שנא' (ישעיהו נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. שאם לא יחשוב כך, ואינו יודע שכר התשובה, לעולם לא יתנחם ולא יתחרט על מעשיו ולא יעשה תשובה.",
+                "שלישי, צריך לדעת רוע מעשיו וכל פשעיו ועבירות שעשה ושפשע בהם והכעיס להב\"ה במעלליו הרעים, ושאינו ניצול מחרון אפו של הב\"ה אם לא יעשה תשובה. שאם אינו יודע שחטא, אע\"פ שחטא אינו שב מחטאו, כי יחשוב שאותן עונות שעשה שאין בהן חטא, ולפיכך לא יעשה תשובה עד שיודע לו בוודאי שחטא, שנא' (ירמיהו לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי.",
+                "רביעי, צריך לדעת שכל עונותיו כתובים על ספר וחתומים, שנא' (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. והב\"ה זוכר כל המעשים, ואין שכחה לפני כסא כבודו, ושכל עונותיו של אדם ידועים לפניו, שנאמר ( דברים לב, לד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, ואומר לי נקם ושלם וגו'. שאם לא יחשוב כך, לעולם לא יעשה תשובה, כי יאמר אע\"פ שחטאתי כבר נשתכחו עונותי.",
+                "חמישי, צריך לדעת שאע\"פ שיש לו [עונות ראשונים, ש]בתשובה עונותיו מתכפרין, שנא' (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. שאם לא יחשוב כך לעולם לא יעשה תשובה. כי יאמר, הואיל ועונות[י] הראשונים אין מתכפרין ובם אני נכשל, מה תועיל התשובה. כמו שאמרו ישראל ליחזקאל הנביא ע\"ה, כשהיה מוכיחם ואומר להם עשו תשובה, אמרו לו, מה תועיל התשובה כי פשעינו אתנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה. השיבם בשליחות הב\"ה, חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה.",
+                "ששי, צריך אדם ליתן אל לבו ולחשוב חסדי הב\"ה שעשה עמו, ושבראו יש מאין, והמציאו לעולם הזה, כדי שיעשה רצון הב\"ה ויזכה לחיי העולם הבא, ונתן לו לב להבין ועינים לראות ואזנים לשמוע ואיברים לעבוד בהם להב\"ה, והוא מהפך מעשיו ומקלקל דרכיו ומעות אורחיו, וחוטא בכל אחד מאיבריו, ומשלם רעה תחת טובה, והוא אינו יודע שאינו גומל רעה אלא לעצמו, שנא' (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת וגו', וכתי' (ישעיהו ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. שאם לא יחשוב כך לעולם לא יעשה תשובה, כי יאמר הלב לא נברא כי אם לחמוד והעינים לרגל העבירות ולהלשינם ללב ולשבחם כדי שיחמדם, והוא שאמרו חז\"ל עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו. וצריך לשקול עונש הדין לעולם הבא בתאות העבירה בעולם הזה. דתנן והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.",
+                "שביעי, צריך אדם לסבול עול התשובה ויפרוש מן העבירות שהיה רגיל לעשות. ואע\"פ שיצרו הרע כופה אותו ומדיחו מן הדרך הטובה, צריך להתגבר עליו וליכבשנו, ויפרוש מן העבירות. ומפני שהוא מצער נפשו וחוזר להפך מטבעו שכרו הרבה מאד. כי בטבעו של אדם לחטוא, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ובנטותו מן הדרך הרעה אל הדרך הטובה כדי להכניע את יצרו, אע\"פ שהוא כבד עליו, יסבול כמו שיסבול החולה חוליו ומכאוביו וישבור תאוותו ויעזוב המאכלים המתוקים, אע\"פ שהחך מתאוה להם, וישתה מי הסמין המרים ושלק העשבים החמוצים והעפוצים, כדי שיבריא מחוליו קודם שימות מנגעו. ג\"כ צריך בעל תשובה לסגף עצמו ולעזוב תאותו, ויטה לקצה האחרון מטבעו, ויסבול עול התשובה, ויפרוש מן העבירות שהוא מתאוה, כמו החולה. ואין לך חולי ומכה וכל פגע כחולי העבירות. ובשובו מהן יתרפא, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, וכתיב (ישעיהו ו, י) ושב ורפא לו, וכתי' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי.",
+                "ומי שאינו יודע אלו השבעה דברים לעולם אינו חוזר בתשובה שלימה. לפי' צריך אדם להעלותם על לבו תמיד.",
+                "ארבעה כללים יש לתשובה. ולכל אחד ואחד מהם חמשה פרטים. ואלו הן הכללים. הכלל הראשון, שיתנחם האדם על רוע מעשיו. השני, שיעזוב מעשיו הרעים. השלישי, לרצות להב\"ה בתשובה שלימה. הרביעי, לחשוב בלבו תמיד שכר התשובה ועונש המשובה.",
+                "הכלל הראשון שיתנחם האדם על רוע מעשיו, ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הראשון שימהר לעשות תשובה ויפחד מדינו של הב\"ה, שמא ימות או שמא יענש על חטאו קודם שיעשה תשובה, שנאמר (ירמיהו יג, טז) תנו לה' אלהיכם כבוד טרם יחשיך, וכתי' (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה.",
+                "הפרט השני שיהיה נכנע ומדוכה לפני הב\"ה על העונות שעשה, שנא' (דברי הימים ב ז, יד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, וכתי' (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מפני, וכתיב (דברי הימים ב יב, יב) ובהכנעו שב חרון אף ה' ממנו.",
+                "הפרט השלישי שישנה כסותו ויראה אותות בעצמו, במאכלו ובמשקיו ובדיבורו ובכל ענייניו, שהוא בעל תשובה ומשנה כל מעשיו לטובה, ונוטה מן הדרך הרעה אל הדרך הישרה, וגולה ממקומו. שהגלות מכפרת העונות, מפני שגורמת לאדם שיכנע ולהיות שפל רוח. ומשנה שמו, כלומר איני אותו האיש בעל עבירות אלא אחר. ועושה צדקות כפי כחו. ויתרחק מאד מאותו דבר שחטא בו, כגון אם בעל אשה באיסור, יתרחק עד מאד מן הדיבור עם הנשים ומן המשא והמתן עמהן, ואפי' הן מותרות לו, כדי שלא יבא לידי שיחה עם האסורות. וכן בכל כיוצא בזה. וצועק תמיד לפני הב\"ה ומתפלל ומתחנן, אולי ישמע תחנתו ויקבל תשובתו, שנא' (יואל ב, יג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם, ואומר על זאת חגרו שקים וספדו והילילו, ואומר הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, ואומר ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה.",
+                "הפרט הרביעי שיהיה תמיד תוהה על פשעיו ונאנח ומשתומם ובוכה במר נפש עליהם, כאדם המצטער על מה שעבר ואין בידו יכולת להשיבו, שנאמר (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.",
+                "אמרו על חסיד אחד שהיה יום אחד מחשב בלבו עונותיו, והיה בן ששים שנה, והיה מחשב שהיה בן אחד עשר אלף ותשע מאות וחמשה עשר יום. מיד חרד ונזדעזע וחרד חרדה גדולה והרים קולו בבכיה, ואמ', אוי לי איך איפשר שאזכה לחיי העולם הבא, ובידי י\"א אלף ותשע מאות וחמש עשרה עונות, ואפי' שלא עשיתי אלא עון אחד ביום, ובשביל חטא אחד נתגרש אדם הראשון מגן עדן, ואיך אזכה לו, ואני מלא עונות ופשעים ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו.",
+                "הפרט החמישי צריך להשיב אמריו אל נפשו ויאמר, אוי לי איך לא נתביישתי ולא נכלמתי לעשות הרע בעיני ה' אלהי והכעסתי אותו בזדון ובעזות מצח, שנא' (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה וכו'.",
+                "הכלל השני שיעזוב מעשיו הרעים. ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הא' שיעזוב כל מה ששנא הב\"ה וידבק בכל מצותיו אשר אהב, שנאמר (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב וגו', ואומר שומר ידו מעשות כל רע, ואומר עזבו פתאים וחיו וגו', ואומר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.",
+                "הפרט השני שיעזוב הדברים וההרהורים המרגילין לעבירה, כגון שיסתכל בערוה מן העבירות, ואם עלה הרהור עבירה על לבו יסלקנו ממחשבתו ויסיח ממנו דעתו ויהרהר בדבר המוטב, כגון צדקה ומעשים טובים, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וזהו הנקרא סייג, פירוש גדר, כדי שלא יבא לאיסור.",
+                "הפרט השלישי שיעזוב לעשות העבירה מפני התשובה ומפני יראת הב\"ה, שנא' (תהלים קיט, קכ) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי, ואומר יראה ורעד יבא בי וגו'.",
+                "הפרט הרביעי שיעזוב העבירות שהיה עושה מפני שהוא מתבושש מהב\"ה ולא מבשר ודם, אלא שתהיה תשובתו לשם שמים זכה ואמיתית בלא שום דופי, ולא יעשה התשובה במרמה כדי שישבחוהו בני אדם ויאמינו בו ויראה עצמו כאלו הוא צדיק וקרבו מלא תוך ומרמה, שנא' (תהלים עח, לז) ולבם לא נכון עמו וגו', וכתי' (ישעיהו כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה.",
+                "הפרט החמישי שיעזוב העבירות שהיה עושה ויגמור בלבו שלא ישוב עוד לרוע מעשיו, שנא' (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, וכתי' (איוב לד, לב) אם און פעלתי לא אוסיף.",
+                "הכלל השלישי לעשות תשובה ולרצות להב\"ה, ויש בו חמשה פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הראשון שיהיו בעיניו עונותיו רבים, ואפי' הם מועטים, שנא' (ישעיהו נט, יב) כי רבו פשעינו נגדך, ויחשוב שבעבור חטא אחד יפסיד כמה טובות, שנא' (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.",
+                "הפרט השני שישים תמיד חטאיו אל לבו ונגד עיניו, שנא' (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, וכתי' (תהלים קיט, עה) ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני.",
+                "הפרט הג' שיקום בלילה להתפלל ולהתוודות לפני הב\"ה, אולי יקבל תשובתו, שנא' (איכה ב, יט) קומי רני בלילה, וכתי' (תהלים סג, ז) אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך.",
+                "הפרט הד' להתודות תמיד ולפרוט עונותיו בינו ובין הב\"ה, שנא' (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, וכתי' (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, וכתי' (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.",
+                "הפרט הה' שאם רואה את חבירו שהוא הולך על דרך לא טוב שישתדל להוכיחו ולהחזירו בתשובה, שנא' (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.",
+                "הכלל הרביעי שיחשוב בלבו שכר התשובה ועונש המשובה, ויש בו ה' פרטים, ואלו הן.",
+                "הפרט הא' שיחשוב בלבו שאם יעזוב הנאת העבירה בעולם הזה, שהיא הנאת שעה, שיזכה למנוחה ולשכר לעולם הבא, שהוא לעד ולעולמי עולמים, שנא' (ישעיהו סו, יד) וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה [יד] ה' את עבדיו וזעם את אויביו. ואם יבחר בעבירה, בהנאת שעה בעולם הזה, שנדון בעולם הבא בעונש שאין לו קץ ותכלית, שנא' (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וכו'.",
+                "הפרט הב' שיחשוב שאם לא יחזור בתשובה, שפתע פתאום ילכד בעונו, ויבא עליו חרון אף הב\"ה, ולא יהיה בו כח לעמוד מפני זעמו, שנא' (מלאכי ג, ב) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו, וכתי' (משלי כד, כב) כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. לפיכך צריך שיחשוב את נפשו ויעשה תשובה קודם שיתן את הדין לפני הב\"ה ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה. ועל זה אמר דוד ע\"ה חשבתי דרכי וגו'. פי' חשבתי דרכי בעולם הזה, לעשות עליהם תשובה, קודם שאלך לעולם הבא, שאין בו תשובה.",
+                "הפרט הג' שיכיר הב\"ה, שהטיב לו הב\"ה בחסדו בלא הכרח, ועשה לו כל צרכיו, שנא' (ירמיהו ב, כ) כי מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך ותאמר לא אעבור. פי' לא אעבור בברית הב\"ה, כמו לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו.",
+                "הפרט הרביעי שישיב גזל שגזל ועושק שעשק, שנא' (איוב יא, יד) ואל תשכן באהליך עולה.",
+                "הפרט הה' שאם הונה את חבירו בדברים שיפייסנו וישתדל להתחנן לו תמיד ולבקש מלפניו שימחול לו, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, ופירש רז\"ל באונאת דברים ובאונאת ממון.",
+                "ואחר שישים תמיד אל לבו אלו הארבעה כללים באלו העשרים פרטים, אז ידע דרכי התשובה, וישתדל לעשותה, ויגמור בלבו שלא יחטא עוד, וישתדל לרצות להב\"ה בתשובה, ויפייס לבני אדם אם חטא להם.",
+                "עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהן אין הב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה, ואלו הן. א' המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים לעשות תשובה. ב' המטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח. ג' הרואה את בנו בתרבות רעה ואינו מוחה בידו, הואיל והוא ברשותו צריך למחות בו, ואם אינו מוחה בידו ימצא כמחטיאו. ובכלל עון זה כל שאיפשר לו למחות באחרים, בין רבים בין יחיד, ולא מוחה בם, אלא הניח אותן בכשלונן. ד' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר.",
+                "ומהן חמשה דברים שהן נועלין דלתי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן. א' הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו הצבור תשובה לא יהיה עמהם, ואינו זוכה עמהם בזכיות שעושין. ב' [ה]חולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה, הואיל ואין לו מי שילמדנו. ג' המלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ואינו עושה אותן, ואם לא יעשה במה יזכה. ד' המבזה את רבותיו, שדבר זה גורם להם לדוחפו ולטורדו, וכיון שנטרד לא ימצא מלמד שמורה לו דרך האמת. ה' [ה]שונא את התוכחות, שהתוכחות גורמות התשובה, שבזמן שמודיעין לאדם חטאו ומכלימין אותו יחזור בתשובה. שכן מצינו שהוכיח משה רבינו ע\"ה את ישראל, שנא' (דברים ט, ז) זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך, וכתי' (דברים ט, כד) ממרים הייתם, וכתי' (דברים לב, ו) עם נבל ולא חכם. וכן ישעיהו הנביא הוכיח את ישראל ואמ' להם הוי גוי חוטא, ידע שור קונהו, מדעתי כי קשה אתה וגו'. וכן צוהו הב\"ה להוכיח את החוטאים, שנא' (ישעיהו נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. וכל הנביאים הוכיחו את ישראל. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל חכם וזקן וירא שמים ואהוב לבריות כדי שיוכיחם ויחזיר אותם למוטב. והשונא את התוכחות אינו בא לשמוע מן המוכיח, ולפי' אינו חוזר בתשובה.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן אי איפשר לו לחזור בתשובה גמורה, לפי שהן עונות שבין אדם לחבירו, ואינו מכיר את חבירו שחטא לו, כדי שיחזיר לו את גזילתו או לבקש ממנו מחילה, ואלו הן. א' המקלל את הרבים, שלא קלל אדם ידוע שיבקש ממנו כפרה. ב' החולק עם גנב, לפי שאינו יודע גניבה של מי הוא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח, ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו. ג' המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, כדי שיחזירנה לבעליה, ולאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר. ד' האוכל שוד עניים יתומים ואלמנות.",
+                "אלו בני אדם אמללין הן, ואינן ידועין ומפורסמים, וגולין מעיר לעיר, ואין להם מכיר, כדי שידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו. ה' המקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע להיכן הגיעה הטייה זו, וכמה הוא כחה, כדי שיחזיר ההפסד לבעלים. ועוד שהוא מחזיק יד זה שנוטל ממנו השוחד ומחטיאו.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב בני אדם, ונמצא חוטא ונראה לו שאין זה חטא. ואלו הן. א' האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזה הוא אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר בלבו כלום אכלתי אלא ברשותו. ב' המשתמש בעבוטו של עני, שהעבוט של עני אינו אלא [חייו, כגון] קרדום ומחרישה, ויאמר [בלבו] אינן חסרים כלום והרי לא גזלתי אותו. ג' המסתכל בעריות, ויעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר בעלתי או קרבתי, והוא אינו יודע שראיית העין שהוא עון גדול, מפני שגורמת לגופן של עריות, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. ד' המתכבד בקלון חבירו, ויחשוב שאינו חוטא, לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיעה אליו הבושת, שלא ביישו. אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו [למול מעשי חברו וחכמתו] כדי שיראה מכללן שהוא מכובד וחבירו בזוי. ה' החושד כשרים, אומר בלבו שאינו חוטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון גדול, שהוא משים בדעתו אדם כשר שהוא בעל עבירות ובעל עונות.",
+                "ומהן חמשה דברים העושה אותן ימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן, לפי' צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן רעות עד מאד. ואלו הן. א' רכילות. ב' לשון הרע. ג' חמה. ד' מחשבה רעה. ה' המתחבר לרשע, מפני שהוא למד ממעשיו והן נרשמין בלבו, והוא שאמ' שלמה ע\"ה ורועה כסילים ירוע.",
+                "כל אלו הדברים הרעים וכיוצא בהן, אע\"פ שהן עונות חמורות ומעכבין את התשובה, אם עשה אדם תשובה שלימה מהן, ויחפש במעשיו, וישתדל להשיב גזל שגזל לרבים, כגון שיעשה בו צרכי רבים, אין דבר שעומד בפני התשובה, ובעל תשובה הוא ועונותיו נמחלין ומתכפרין, ויש לו חלק לעולם הבא.",
+                "שלשה דברים מפסידין את התשובה, ואלו הן. א' המתמיד והמרגיל עצמו על העבירה, עד שנעשית לו בטבע, ולא יוכל לפרוש ממנה. וכתב רבינו יונה זצ\"ל ודע כי החוטא, כאשר יאחר לשוב מחטאו, יכבד עליו עונשו בכל יום, מפני שיש בידו יכולת לעשות תשובה ואינו עושה, ולא ימצא איחור תשובה זולתי בעמי הארץ אשר הם הוזים שוכבים ולא ישיבו אל לבם למהר להמלט על נפשם. ע\"כ. ב' האומר עברה קלה היא זאת ועונשה קלה, אלא שעונשה גדול, ועל זה אמ' ישעיהו הנביא ע\"ה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כי אוי לחושב בדעתו העון הקל שהוא דק וחלוש כחוט העכביש, כי העונות, אם הם קלים ודקים וחלושים, יכפלו זה עם זה עד שנעשים עבים וחזקים כעבות העגלה. וכתב רבינו יונה ז\"ל צריך אדם להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לשלשה פנים. האחד, אין לו להביט לקטנות העבירה, אלא יביט לגדולת מי שצוה עליה יתברך שמו. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, אולי תהי זאת סבה להתמיד בהן, ואז יחשבו חמורות, בהצטרף עונש כל פעם ופעם. ומשלו על זה חוטי המשי, שהוא נרפה וחלש, וכאשר יכפלו אותו כפלים רבים יעשה עבות חזקים. והשלישי, כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר, ויפרוק עולה מעליו, ולא ישתמר ממנה, ויחשב עם פורקי עול ומשומדים לדבר אחד. ועוד כי אם נצחו היצר בדבר קטון ינצחהו מחר בדבר גדול. דתנא כל המשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד ע\"ז. שכך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו כך, ולמחר אומר לו לך עבוד אלהים אחרים. ע\"כ. וגרסינן בב\"ר ר' ברכיה ב\"ר שמעון ב\"ר אמי, כתי' (תהלים לב, א) לדוד מזמור אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אשרי אדם שהוא גדול מפשעו ולא פשעו גדול ממנו, שנא' (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ. רובצת אין כתוב כאן, אלא רובץ, בתחלה תשש כח כנקבה ולבסוף מתגבר כגבור. אמר ר' עקיבא, בתחלה הוא נעשה כחוט של כוביא ולבסוף נעשה כקלע זו של ספינה, שנא' (ישעיהו ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. א\"ר יצחק, בתחלה נעשה אכסנאי, ולבסוף אורח, ואחר כך בעל הבית, דכתי' (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר, הרי זה אכסנאי, לעשות לאורח הבא עליו, הרי אורח, ויעש לאיש הבא אליו, הרי בעל הבית. העושה תשובה ואח\"כ שב לקלקולו, אינו עושה תשובה פעם אחרת, כי יאמר, עשיתי תשובה ולא יכולתי לעמוד בה. מה יועיל לו לעשותה פעם א', הואיל ואינו יכול לעמוד בה.",
+                "בזמן שבית המקדש קיים, כשאדם היה עושה תשובה, היה שעיר המשתלח מכפר, שנא' (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו'. וכן הקרבנות היו מכפרים כל עונותיהם של ישראל, כל קרבן וקרבן כפי החטא שהיה חוטא אדם וכפי החוטא, שנא' (ויקרא ה, טו) נפש כי תמעול מעל וגו', וכתי' (ויקרא יט, כא) והביא את אשמו לה'. והנשיא אם היה חוטא, היה מביא את קרבנו לה' ונסלח לו, שנא' (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא. הכהן המשיח [אם היה חוטא], היה מביא קרבן ומתכפר לו, שנא' (ויקרא ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא וגו'. הקהל אם היו חוטאין, היו מביאין קרבן ומתכפר להם, שנא' (ויקרא ד, כא) חטאת הקהל הוא. וכל אחד מאלו היה עושה תשובה קודם, כי אין בקרבן כח לכפר אלא על ידי תשובה, שקרבן ותשובה שניהם היו מכפרין, שהיה החוטא מקריב את הקרבן וסומך את ידיו עליו ומתודה, ואין וידוי אלא בתשובה. ואפי' בגדי כהונה היו מכפרין. כדגרסי' במסכת ערכין בפרק יש בערכין, אמ' רב ענן בר סימון, למה נסמכה [פרשת] בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתנת מכפרת על שפיכות דמים, דכתי' (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתי' (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסות הרוח, כדרב חנינא, דאמ' רב חנינא, אמ' הב\"ה יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, [דכתיב (שמות כח, ל) והיו על לב אהרן]. חושן מכפר על הדינין, דכתי' (שמות כח, טח) ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על ע\"ז, דכתי' (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. אמ' הב\"ה יבא דבר שבקול, שהוא המעיל, דכתי' (שמות כח, לה) והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ויכפר על מעשה הקול, שהוא לשון הרע. ציץ מכפר על עזי פנים, כתי' הכא (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן, וכתי' התם (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך. ולא עוד, אלא ירושלם היתה מכפרת עונות יושביה, שמעולם לא עבר יום על יושבי ירושלם וחטאם בידם, שנא' (ישעיהו לג. כד) העם היושב בה נשוא עון. אבל עכשיו בעונותינו ירושלם חרבה, ובית קדשנו ותפארתנו שמם, ואין לנו כהנים לעבודה ולא קרבנות לכפרה, אין לנו סליחה אלא על ידי התשובה, והיא מכפרת כל העונות. אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע, שנא' (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.",
+                "איזו היא תשובה גמורה. כל מי שבא לידי עבירה שעבר בה פעם אחרת ויכול עכשיו לעשותה, ופירש ממנה ולא עבר, ולא הניח לעשותה מיראתו מבני אדם ולא מכשלון כח, אלא מפני התשובה. כיצד, כגון שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר עמה, ופירש ממנה ולא עבר עתה מפני התשובה ולא מפני שום אונס, זה וכיוצא בו הוא בעל תשובה שלימה. והוא ששלמה ע\"ה אומר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. תניא אי זהו בעל תשובה שתשובתו מגעת עד כסא הכבוד, אשר הוא נבחן ויצא נקי באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה. ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי איפשר לו לעשות עבירות שהיה עושה, אע\"פ שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. ואפי' עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מותו ומת בתשובה, כל עונותיו נמחלין, שנא' (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, שהוא יום המיתה. וכתי' (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, ופירשו רז\"ל עד דכדוכה של נפש. והוא שאמר אליהוא ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים, יעתר אל אלוה וירצהו. יעתר פי' שאפי' הגיע זמנו של אדם ליפטר מן העולם הזה, אם יעשה תשובה ויעתר לפני הב\"ה לקבל תשובתו, ירצהו ויכפר עונותיו ומנחילו חיי העולם הבא. ואם בשעת מיתתו הרהר לעשות עבירה, כ\"ש אם עשאה, אפי' היה צדיק גמור כל ימיו, הואיל והרשיע בשעת מותו, כל זכיותיו שעשה נחשבין לו כאין ונדון בגיהנם.",
+                "ומשלו רז\"ל בזה לשני בני אדם שהיה אחד מהן דר בעלייה ואחד דר בבית. זה שהיה דר בעלייה היה צדיק גמור והיה כל ימיו עושה צדקות ומישרים והיה מצער עצמו על תלמוד תורה. וזה שהיה דר בבית היה רשע גמור והיה אוכל ושותה כל היום ועובר עברות. יום אחד הרהר בלבו לעשות תשובה, ואמ' עד מתי אלך בשרירות לבי, אעשה תשובה, שמא אמות בפשעי ואזכה לגיהנם, אין לי טוב אלא שאעלה לצדיק הזה שהוא דר בעלייה ויורני דרכי השם ואפרוש מן העבירות. באותה שעה הרהר אותו צדיק בלבו, ואמר, מה תועלת לי בצדקתי, ואני מצער עצמי ומחסר נפשי מכל טובה, ארד לרשע הזה הדבר בבית ואעשה כמעשיו, ואוכל עמו ואשתה, כי טובה היא דרכו מדרכי, לפי שהוא בהשפעת טובה ואני בצער. היה הרשע עולה בסולם לעלייה לצדיק, להורות לו הדרך הנכוחה, ופגע בו שהיה יורד בסולם, לעשות כמעשה הרשע. נשבר הסולם בשניהם ונפלו לארץ ומתו. הצדיק שהרהר לעשות עבירה ירש גיהנם, והרשע שהרהר לעשות תשובה ירש גן עדן.",
+                "וגרסי' במ' פיאה ירושלמי בפר\"ק, תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר, הרי שהיה צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד זה כל מה שעשה כל ימיו. מה טעם, בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול. א\"ר שמעון בן לקיש, ובתוהא על הראשונות, הרי שהיה רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה, הב\"ה מקבלו. מה טעם, ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. א\"ר יוחנן, ולא עוד אלא כל העונות שעשה חוזרין לו לזכיות. מה טעם, מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, כל בגדות שבגדת הרי הם כמור ואהלות וקציעות. וגרסי' בפרק קמ' דמסכת ע\"ז אמרו עליו על אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין באתננה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפריחה. שמע בת קול אומרת, כשם שפריחה זו אינה חוזרת לבעליה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות ואמ', הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. אמרו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, דכתי' (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמ', שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמינו, דכתי' (ישעיהו נא, ו) ושמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמ', חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש רחמים עלינו, דכתי' (ישעיהו לד, ד) ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים. אמ' אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין יריכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאתה בת קול ואמרה, ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. אמ' ר', לא די להם לבעלי תשובה שמקרבין אותם, אלא שקורין להם ר'.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני, אוי להם לרשעים שהופכים מדת הרחמים למדת הדין, שנא' (בראשית ו, ז) ויאמר ה' אמחה את האדם, ואין ה' אלא מדת רחמים, שנא' (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון. ואשריהם הצדיקים שהופכין מדת הדין למדת רחמים, שנא' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל, ואין אלהים אלא מדת הדין, שנא' (שמות כב, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם.",
+                "וגרסי' בב\"ר יוסף משתיתא, ואמרי אליקים איש צרורות, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו ליה עול, דכל דאת מפיק דידך, ולא קביל. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה, אין דרכו של הדיוט להשתמש בה. אמר ר' פנחס, נתנו לו מכס של שלש שנים ולא קבל עליו. אמ' לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה. [יקים איש צרורות] היה בן אחותו של יועזר בן יוסי איש צרדה. אזיל למיצטלב והוה רכיב על סוסיא. אזל קמיה. אמ' ליה, חזי סוסיא דארכבך מריך וסוסיא דארכביא מרי. אמ' ליה, א\"כ למכעיסיו, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אמ' ליה, הרי אתה מעושי רצונו. אמ' ליה, לעושי רצונו כך, למכעיסו על אחת כמה וכמה. נכנס בו הדבר. הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין, סקילה שרפה הרג וחנק. מה עשה, נטל קורה ונעצה בארץ, וקשר בה נימא והקיפה גדר, ועשה מדורה לפניה, ונעץ החרב באמצע, נתלה בקורה ונפסקה הנימא, ונפל הגדר עליו. ראה יוסי בן יועזר איש צרידה מטתו פורחת באויר. אמ' לשעה קלה הקדימני זה לגן עדן.",
+                "וגרסי' במדרש קהלת והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כשם שנתנה לך. מה הוא נתנה לך טהורה, אף אתה תנה לו טהורה. משל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכותו לעבדיו, ופקחים שבהם קפלום ונתנום בקופצא, טפשים שבהם לכלכום. לימים בקש המלך את כליו. פקחים החזירום לו מגוהצים, וטפשים החזירום לו מלוכלכים. שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים. על הפקחים מהו אומר, כלי ינתנו באוצרי והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל הטפשים מהו אומר, כלי ינתנו לכביסה והם יחבשו בבית האסורין. כך על הצדיקים מהו אומרין, יבא שלום, ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. ועל נשמתן מהו אומרים, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ועל גופן של רשעים מה אומרים, אין שלום אמר ה' לרשעים. ועל נשמתן מה אומרים, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' אבדימי דמן חיפה, לכהן חבר שמסר ככר תרומה לכהן עם הארץ, אמ' לו, ראה שאני טהור וביתי טהור וככר זו טהורה שאני נותן לך, אם את נותנה לי כשם שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו אני זורקה בפניך. כך אמר הב\"ה לאדם, הזהר וראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים ונשמה שנתתי בך טהורה, אם תחזירנה לי כשם שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו הריני טרפה בפניך. וגרסי' במדרש משלי אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים עולות למרום, אלא שנשמתן של רשעים חוזרות ויורדות ומיטרפות לארץ, שנא' (שמואל א כה, כט) ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ונאמר במות אדם רשע תאבד תקוה, ר\"ל תאבד תקותו, הואיל ונפטר מן העולם הזה בלא תשובה, ולא תהיה תקוה לנפש הרשע לצאת ממחשך לאור. ר' אליעזר אומר, ושוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו, רבינו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות. אמ' להן, ישוב היום שמא ימות למחר, למחר שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה, דכתי' (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. לובן הבגדים משל על נקיות הנפש בתשובה, והשמן משל למעשים טובים והשם הטוב, שנא' (קהלת ז, א) טוב שם משמן טוב.",
+                "משל לאשתו של ספן שהיה מתקשטת ובעלה בספינתו יורד ימים. אמרו לה שכונותיה, הלא בעליך יורד ימים, למה תתיפי ותתקשטי. אמרה להם, בעלי מלח הוא, אולי יתהפך לו הרוח, ופתע פתאום יבא אל ביתו, וימצאני כשאני מקושטת ולא כשאני מנוולת.",
+                "משל למלך שזמן את עבדיו לסעודה ליום פלוני, ולא קבע להם זמן ביום, אם חצי היום או קודם או לערב. פקחים שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, כי אמרו, כלום חסר בבית המלך. טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכתם, כי אמרו, כלום יש סעודה שאין בה טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו לסעודה. הללו נכנסין כשהן מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים. אמר, הללו שקשטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו, והללו שלא קשטו עצמם יעמדו ויראו. והואיל ואין אדם יודע עתו, אימתי יפטר מן העולם הזה, ישתדל שיהיו כל ימיו בתשובה, שמא ימות פתאום ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה וימות כשהוא חוטא.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה שלשה שלוחין של הב\"ה באין לו להוליכו לבית עולמו, ורואה ומשגיח באותה שעה מה שאינו אדם חי יכול לראות. ואותו היום הוא יום דינו של אותו אדם, והב\"ה מבקש ממנו הפקדון שהפקיד אצלו, שהיא הנשמה. אשרי אדם שהוא משיב פקדונו כשם שנתנו בו, ואוי לו אם טנף פקדונו של הב\"ה בטינופי הגוף, מה יאמר לאדון הפקדון באותה שעה. נושא עיניו ורואה למלאך המות עומד נגדו וחרבו שלופה בידו. ואין לו לאדם צער בעולם הזה גדול מאותה שעה שנפשו יוצאה מגופו. ואינה יוצאה ממנו עד שיראה השכינה, ומיד מת, שנא' (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי. ואחר צאת הנשמה ישאר הגוף ההוא מוטל כאבן שאין לה הופכים, ומיד רוח של טומאה שורה עליו. ולפי' אין ראוי לאדם להלין מתו בבית, אלא קובר אותו מיד, לפי שרוח של טומאה מצויה יותר בלילה. ומאותה רוח של טומאה ששורה על המת הוא מטמא הטהורים, וטומאת המת חמורה יותר מכל טומאות, והמת נקרא אבי אבות הטומאה, וכל הטומאות האחרות וולדות. ולפיכך צוה הב\"ה לכהנים, לפי שהם קדושים, ואמ' אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם וכו'.",
+                "מעשה בתינוק שהיה מתפלל ומתודה ומתחנן על עונותיו לפני הב\"ה, ובוכה על פשעיו ומשתומם, והוא אומר בתפלתו, רבונו של עולם, קבל תשובתי ולא אמות עד שאעשה תשובה לפניך, ותן בלבי לחזור בתשובה שלימה לפניך במהרה, וסלקני מן העולם הזה מיד, כדי שלא ארבה בעונות, וכדי שאמות כשאני זכאי ולא כשאני חייב. אמרו לו, כל כך לקחת התשובה מקטנותך. אמ' להם, קטנים יותר ממני יש בבית הקברות. ר\"ל אע\"פ שאני קטן איפשר שאמות קודם שאעשה תשובה, כי אחרים יותר קטנים ממני מתו ולא הספיקו לעשות תשובה.",
+                "ואם יעשה אדם תשובה אפי' בשעת מיתה, הב\"ה מוחל וסולח לעונותיו, שהוא ית' שמו סולח לבריות ומרחם עליהם כדי שלא יאבדו. ולפיכך נקרא נורא, שנא' (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה למען תורא. ר\"ל שהב\"ה מוחל וסולח לשבים אליו. ולפיכך ישוב מחטאו ויירא מהב\"ה לעשות עונות ופשעים, שאם לא ימצא סליחה יוסיף על חטאתו פשע, ויסלק ממנו יראת שמים. לפיכך צריך אדם לפשפש במעשיו ויעשה תשובה קודם שימות, שמא ימות בחפזה ובבהלה ולא יספיק לעשות תשובה. ואל יאמר לכשאזקין אשוב, שמא ימות בימי בחרותו. שכן דוד ע\"ה אומר עני אני וגוע מנוער. וגרסי' במסכת ברכות א\"ר ברכיה, עת ללדת ועת למות, אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקי, אף שעת מיתתו נקי. וגרסינן במדרש תלים אל תאסוף עם חטאים נפשי. היה דוד מתפלל לפני הב\"ה שלא יאסוף אותו כשהוא חוטא, אלא שיניחנו לעשות תשובה קודם. ר' יוחנן אומר, מצינו בשני מקומות שבקשו הצדיקים מלפני הב\"ה שלא יאספו עם החטאים, דניאל אמר ורחמין למיבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, ודוד אמר אל תאסוף עם חטאים נפשי. ר' חלפתא בשם ר' איבו אומר, ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת. והלא אין מגפה אלא לשלשה. דתניא ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה מיתה של בהכרת, לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חייבה, יותר מהן מיתה של ייסורין. אלא הב\"ה תלה אותו כל ז' ימי אבלו של שמואל הצדיק שלא יתערב באבלו של נבל, משום אל תאסוף עם חטאים נפשי. ואח\"כ עשה שלשה ימים נבל ומת במגפה. ר' ברכיה בשם ר' שמואל אומר, בעשרת אין כתי' כאן, אלא כעשרת, הימים הידועים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמא יעשה תשובה. כיוצא בדבר, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. א\"ר הושעיא, מלמד שתלה להם הב\"ה ימי אבלו של מתושלח הצדיק, על שם שנא' (תהלים כו, ט) אל תאסוף עם חטאים נפשי. והנפטר מן העולם הזה בתשובה עליו הכתו' אומר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. שיום הולדו ספק ימות בתשובה ספק לא ימות בתשובה, אבל יום המות, אם מת בתשובה, טוב יום מותו בתשובה, שהולך לחיי העולם הבא, מיום הולדו לעולם הזה. הוי ויום המות מיום הולדו."
+            ],
+            "What is Repentance": [
+                "כיצד היא התשובה. צריך שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא לשוב עוד לרוע מעשיו, שנא' (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. ויעיד עליו הב\"ה, שהוא יודע הנסתרות, שלא ישוב לחטאו. כי עיקר התשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ומעשיו הרעים ושלא יחטא עוד באותו עון, ואז הב\"ה סולח לו, שנא' (ישעיהו נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם ויתחרט על מעשיו הרעים. שנא' (ירמיהו לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ובזה היה ירמיהו הנביא ע\"ה מוכיח את ישראל ואומר להם, אין איש נחם על רעתו לאמר מה זה עשיתי.",
+                "וצריך להתודות בשפתיו דברים שגמר בלבו. שכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו כלום עד שישליך השרץ מידו. וכל המתגאה ואינו מתודה, אין תשובתו גמורה, שנא' (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וכתי' (ירמיהו ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך. בעוד שהיו מהלכין א\"ר יוסי לר' חייא, בוא ונעסוק במילי עתיק יומין, ר\"ל בדברי תורה. פתח ר' חייא ואמ', חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. מכאן אנו למדין, שכל מי שהוא מכסה על פשעיו ואינו מודה עליהם לפני הב\"ה ויבקש עליהם רחמים, אין פותחין לו פתח של תשובה, ואם הודה עליהם, הב\"ה חומל ומרחם עליו, ותגבר מדת רחמים על מדת הדין, ומוחל לו. וכ\"ש אם יבכה בשעת וידויו, לפי שכל השערים נעולים חוץ משערי דמעה שהם פתוחים, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וגו'. ונאמר זובח תודה יכבדוני. מאי תודה, זה וידוי. יכבדוני, תרי כיבודין למה לו. אחד למטה ואחד למעלה, אחד לעולם הזה ואחד לעולם הבא. ד\"א חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי. אחר שאמ' חטאתי אודיעך ועוני לא כיסיתי, ואחר שאמר עוני לא כסיתי, למה אמ' אודה עלי פשעי לה', ועוד אודה עלי פשעי לה', אודה עלי פשעי לך מיבעי ליה. אלא דוד ברוח הקדש אמ' זה המזמור, כגון שליח ממטה למעלה וממעלה למטה, והיה אומר בשביל ישראל אודה עלי פשעי לה'. ומה שאמ' חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה', לפי שהם שלשה מיני עונות, חטאת ועון ופשע, והיה מתודה על כל אחד ואחד מהן וידוי הראוי לו. ולפיכך אנו אומרים ביום הכפורים, אחר הוידוי, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתמחול לנו על כל חטאתינו, כנגד חטאתי אודיעך, ותכפר לנו על כל עונותינו, כנגד ועוני לא כסיתי, ותמחול ותסלח לכל פשעינו, כנגד אודה עלי פשעי לה'. ואתה נשאת עון חטאתי סלה, עון חטאתי, בעולם הזה, סלה, לעולם הבא. ד\"א אודה עלי פשעי לה', ולא אמ' לאלהים, לפי שה' הוא מדת רחמים ואלהים מדת הדין. כשאדם מתודה על חטאתיו לפני הקב\"ה בכל לב ובכל נפש, מיד גוברת מדת הרחמים על מדת הדין, ומדת הרחמים היא מדת השלום, והמבקש רחמים ושלום מאת הב\"ה יעשה תשובה ויתודה. לפיכך היו השלמים שהם מביאים שלום לעולם קריבים וידוי, שנא' (ויקרא ז, טו) על זבח תודת שלמיו.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. אמרה לו, שא נא עיניך והכר את בוראך ואל תתבייש מבשר ודם. מיד כבש את יצרו והודה במעשיו. ובשביל שהודה במעשיו, הציל הב\"ה את חנניה מישאל ועזריה בני בניו מן השריפה. וכל מי שאינו מודה במעשיו הב\"ה מקללו. שכן מצינו בקין, בשעה שהרג את הבל, אמ' לו הב\"ה, אי הבל אחיך. אמ' לפניו, רבונו של עולם, אני והבל אחי הבאנו דורון לפניך, ממנו קבלת ולי החזרת בפחי נפש, מפני מה אתה מבקשו ממני, ממך הוא מתבקש, שאתה הוא משמר את הבריות. אמ' לו הב\"ה, אני אודיעך היכן הוא. מיד קללו, שנא' (בראשית ד, יא) ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. מיד נשתטח קין ובקש רחמים מלפני הב\"ה, שנא' (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא. אמ' לפניו, רבונו של עולם, גדול עוני מאותן ששים רבוא שהן עתידין להכעיס לפניך במדבר, וכיון שהן אומרים לפניך נושא עון, מיד אתה מוחל להם, שנא' (במדבר יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדבריך. מיד אמר הב\"ה, [אם] אין אני מוחל לקין, אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מיד מחל לו מחצה. מתחלה אמ' נע ונד תהיה בארץ, ולאחר שעשה תשובה כתי' (בראשית ד, טז) וישב בארץ נוד קדמת עדן. ועליו אמ' שלמה ע\"ה מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. זה יהודה הצדיק שבייש עצמו במעשה תמר. ואף ראובן לא הודה במעשיו אלא מכח יהודה. כיון שראה ראובן את יהודה שעמד והודה על מעשיו, עמד גם הוא והודה. ולפי שגרם יהודה לראובן לעשות תשובה, סמכו לו משה רבינו ע\"ה, שנאמר (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, וכתי' בתריה (דברים לג, ז) וזאת ליהודה ויאמר, ועל שניהם נאמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.",
+                "הא למדנו שהוידוי עיקר גדול בתשובה. בד\"א שצריך אדם להתודות ברבים ולפרסם את מעשיו, בעבירות שבין אדם לחבירו, כגון הגוזל את חבירו או החותל בחבירו או המחרפו או המקללו, אבל בעבירות שבין אדם למקום, אין צריך לפרסם אותם. ועזות פנים הוא אם גילה אותם ברבים, וטוב לו שלא גלה דעתו בקהל, שנא' (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא עושה תשובה ומתודה בינו ובין המקום, ופורש כל חטאיו, ומתודה עליהן בלחש. כיצד, אם בא על אשה באיסור, אומר, מתודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שעשיתי כך וכך, והריני שב לפניך בבושת פנים, ומתחרט ומתנחם על עבירה זו שעשיתי, והנני נשבע בשמך הגדול שלא אשוב עוד לחטוא בעון זה. יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתקבל תשובתי ותרצה.",
+                "וצריך שלא יחטא עוד כל ימיו באותו חטא. ואם לאו, לשוא היא תשובתו, ווידויו אינו מועיל לו, ועליו נאמר ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. ופירש ר' יונה ז\"ל כי הכלב אוכל דברים מאוסים וכאשר יקיאם הם יותר נמאסים והוא שב עליהם לאוכלם, כך ענין הכסיל כשיעשה דבר מגונה, אם ישנה בו הוא יותר מגונה. ועוד כי השונה בחטאו תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהיתר, ובזה כבדה מאד חטאתו, כמו שנא' (ירמיהו ג, ה) הנה דברת ותעשי הרעות ותוכל. ע\"כ. אבל עבירות שבין אדם לחבירו מגלה אותם ברבים, ואומ', חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה, וכך וכך עשיתי, והריני נחם על מה שעבר, ועושה תשובה, ומבקש ממנו סליחה. וגרסי' בבבא קמא ירושלמי בפרק החובל, אע\"פ שהוא נותן מה שהוא חייב לחבירו, אינו מוחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. וכך אתה מוצא ברעיו של איוב, דכתי' (איוב מב, ח) ועתה קחו לכם שבעה פרים וז' אילים ולכו אל עבדי איוב וגו', וכתי' (איוב מב, ט) וילכו אליפז התימני ובלדד השוחי וגו', ובסוף הענין מהו אומר, וה' שב את שבות איוב. אימתי, בהתפללו בעד רעהו. ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. תניא תני ר' יהודה משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, זה הסימן יהיה בידך, כל זמן שאת רחמן יהא המקום עליך רחמן. אמ' רב, אדם שסרח על חבירו תחלה, והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושנייה ושלישית, אם לא קבלו מה יעשה, יעשה שורה של אנשים ויפייסנו, מה\"ד ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם עשה כן, מה כתי' תמן, פדה נפשו מעבר בשחת וחייתו מעבור בשלח. א\"ר יוסי, הדא דתימא באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל אותו שהוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית.",
+                "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, כגון מי שאכל איסור או שבעל בעילה אסורה, וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, אינו נמחל לו לעולם עד שירצה את חבירו. כדגרסי' בפ\"ק דמסכת ראש השנה שאלה בלורית הגיורת את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, וכתי' (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך. ניטפל לה ר' יוסי הכהן. אמ' לה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בחיי המלך ונשבע בחיי המלך. הגיע זמן ולא נתן. בא לפייס את המלך. אמ' המלך, עלבוני מחול לך, [לך] ופייס את חבירך. ע\"כ. ואע\"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו. ואפי' שלא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. לא רצה למחול לו, מביא שורה של שלשה בני אדם מרעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו שימחול לו. אם לא נתרצה להם, מביא שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא, לפי שאסור לאדם להיות אכזרי שלא ירחם ושלא יתפייס, אלא צריך להיות נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו חבירו שחטא לו מחילה, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפצה, ואז מבקש גם הוא מהב\"ה לכפר עונותיו והב\"ה מוחל לו, מדה כנגד מדה, הוא מחל לחבירו שחטא לו ועשה לו תשובה ובקש ממנו למחול לו ומחל, כך הוא מבקש מחילה מלפני הב\"ה ומוחל לו. כלומר, רבונו של עולם, אם מחלתי לחבירי בשעה שבקש ממני מחילה, ואע\"פ שהצר לי הרבה, יהי רצון מלפניך שתמחול לי גם את פשעי, שלא הצרתי לך ולא חטאי מזיק לך, שנא' (תהלים קמד, ג) ה' מה אדם ותדעהו ובן אנוש ותחשבהו. ואם הרבה חבירו לחטוא לו, כשיבקש ממנו מחילה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכן של זרע ישראל הקדושים ולבם הנכון. אבל הגויים הם אכזריים וערלי לב, ואינן מתפייסין, אלא נוטרין לעד אפם ועברתם שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, לפי שלא מחלו לבית שאול ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה.",
+                "החוטא לחבירו ומת קודם שיבקש ממנו למחול לו, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר בפניהם, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שבקבר הזה ועשיתי לו כך וכך. ויתודה לפניהם. ואם היה חייב לו ממון יתננו ליורשיו, ואם אינו יודע לו יורשין, יתננו בבית דין ויתודה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה עייף מן הדרך. נכנס וישב בחרבה אחת בשער לוד והיה בה כותל רעוע. ישב תחתיו וישן. נסתכל בו ר' אבא וראה נחש אחד שהיה בא לנשוך לאותו האיש. יצאה חיה אחת מן החרבה והרגה לאותו נחש. הקיץ האיש ההוא וראה הנחש מת כנגדו. קם על רגליו להלוך לו. כיון שעקר את רגליו להלוך, מיד נפל הכותל על המקום שהיה שוכב בו, ונמלט. אתא ר' אבא לגביה. אמ' ליה, מה עובדך, שהרי עשה לך הב\"ה שני נסים, לא על חנם זכית לזה. אמ' לו, לעולם לא שלם לי אדם רעה שלא נתפייסתי ממנו ומחלתי לו מיד, ואם לא הייתי יכול להתפייס לו מיד, לעולם לא עליתי לישון על מטתי עד שמחלתי לו, ולא הייתי חושש לרעה ששלם לי, ולא די לי אלא מהיום ההוא והלאה הייתי משתדל לעשות עמו טובה. בכה ר' אבא ואמ', יותר מעשים טובים שלזה ממעשה יוסף הצדיק, שיוסף הצדיק היו אחיו והיה לו למחול להם, וזה מוחל לבני אדם שאינם אחיו ולא אפי' קרוביו, ראוי הוא שיעשה לו הב\"ה נס על נס."
+            ],
+            "The Quality of the Repenter": [
+                "וכתב רבינו יונה ז\"ל שיסודות התשובה שלשה, החרטה והוידוי ועזיבת החטא, ואמ' אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. פי' אע\"פ שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד, אולי לא השלים חוק התשובה, גם יפחד שמא יתחדש עליו יצרו, וישמר ממנו בכל עת, ויוסיף יראת השם בלבו תמיד, ויתפלל תמיד לפני הב\"ה לעזרו על התשובה ולהצילו מיצרו. אבל מקשה לבו יפול ברעה, והוא האומר, כבר השלמתי חוק תשובתי, ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה. ע\"כ.",
+                "אל ידמה בנפשו בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים והחסידים בעולם הבא, בשביל עונותיו ופשעיו שעשה קודם שעשה תשובה, ואל יעלה על לבו שמזכירין עונותיו הראשונים לאחר שעשה תשובה ופירש מהן, ונמצא מתבייש מהן. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד וידיד, ועונותיו הראשונים נשכחים, שנא' (ילקות שמעוני על נ\"ך של\"ז, א) ולא יהיה עוד לבני ישראל למבטח מזכיר עון, וכתי' (מיכה ז, יט) תשוב תרחמנו תכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ושבח גדול הוא לבעל תשובה תשובתו, ומעלתו גדולה, ותשובתו רצוייה לפני הב\"ה, שהרי אחר שטעם החטא כבש את יצרו ופירש ממנו ועשה תשובה שלימה לפני הב\"ה בכל לבו ובכל נפשו, ושיבר תאותו ועזב מעשיו הרעים. והוא דארז\"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים. פי' הצדיקים גמורים לא חטאו מעולם ולא טעמו טעם חטא, ואלו היו טועמים איפשר שלא היו יכולין לפרוש ממנו, אבל בעלי תשובה שחטאו והורגלו בעבירות ונעשית להם כטבע, וכבשו את יצרם ושינו את טבעם והגיעו אל הקצה האחרון שהוא הפך מטבעם, וחזרו בתשובה, לפיכך שכרן גדול. וגרסי' בפרק חלק א\"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים, שנא' (ישעיהו נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, ברישא לרחוק והדר לקרוב. ור' יוחנן אמ' אין לך רחוק אלא שהיה רחוק מעבירה, אין לך קרוב אלא שהיה קרוב מעבירה, ונתרחק ממנה.",
+                "גדולה תשובה שמקרבת את הרחוקים. אתמול היה זה שנוי לפני המקום, ומשוקץ ומרוחק כתועבה, והיום אהוב וקרוב. וגרסי' במדרש תלים למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. בוא וראה בבני קרח, עד שלא עשו תשובה לא נקראו ידידים, משעשו תשובה נקראו ידידים. וכתי' (תהלים לב, א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. זש\"ה אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. אורח חיים למעלה למשכיל, אלו בני קרח שנסתכלו למעלה לאביהם שבשמים ונמלטו, שנא' (במדבר כו, יא) ובני קרח לא מתו, למה, שלא נשתתפו לעצת אביהם. ובאחרים כתי' (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אבל אלו שנסתכלו למעלה נמלטו, שנא' (תהלים לד, ו) הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. וכן דוד ע\"ה כשנסתכל למעלה נמלט, דכתי' (תהלים לב, א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ולא עוד אלא שהרשעים שנסתכלו למעלה נמלטו, כשאת מוצא בנבוכדנאצר, דכתי' ביה (דמיאל ד, לא) אנא נבוכדנאצר עיני לשמיא נטלית, ונקרע מקצת גזר דינו. ומה אם הגויים, שהם חייבים להב\"ה, כשמסתכלין למעלה הוא מוחל להם, ישראל שהם בני קדושה, אברהם יצחק ויעקב, אם מסתכלין למעלה ועושין תשובה שלימה, על אחת כמה וכמה שהב\"ה מוחל להם. ומפני שהיה דוד ע\"ה משכיל התודה, ועשה תשובה לפני הב\"ה, ואמ' לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו', וכתי' (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, ומחל לו הב\"ה. וגרסי' במ' פסחים ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי הנחש ממית ומחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין. כיוצא בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נימוקין.",
+                "בוא וראה כמה מעולה התשובה. אתמול היה זה מובדל בעונותיו מה' אלהי ישראל, שנא' (שמות יב, כב) כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, והיום מודבק בשכינה, שנא' (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. [אתמול] צועק ואינו נענה, שנא' (ישעיהו א, טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, והיום טרם שיצעק הב\"ה עונהו, שנא' (ישעיהו סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. אתמול עושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנא' (ישעיהו א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי, וכתי' (ישעיהו א, יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', ואומר מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם, ואומר עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, והיום עושה מצות ומקבלין אותן ממנו בשמחה, שנא' (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ולא עוד אלא שהב\"ה מתאוה להן, שנא' (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות. וכן את מוצא שבלשון שהב\"ה מרחיק את החטאים בו בלשון מקרב את השבים, שנא' (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. וגרסי' בואלה שמות רבה מדת הב\"ה אינה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, שנים עומדים לפני המלך, אחד מלמד קטיגוריא ואחד מלמד סניגוריא שלו, לא מי שמלמד קטיגוריא מלמד סניגוריא, [ולא המלמד סניגוריא] מלמד קטיגוריא, אבל הב\"ה הוא מלמד קטיגוריא והוא מלמד סניגוריא, הוא [הפה] שאמ' הוי גוי חוטא, והוא הפה שאמ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, הוא הפה שאמ' עם כבד עון, והוא הפה שאמר ועמך כולם צדיקים, הוא הפה שאמ' בנים משחיתים, והוא הפה שאמ' וכל בניך למודי ה', הוא הפה שאמ' גם כי תרבו תפלה אינני שומע, והוא הפה שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, הוא הפה שאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, והוא הפה שאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.",
+                "אמר המחבר את מוצא שכל מה שאמר באלו המקראות של קטיגוריא שאמ' כנגדם אלו המקראות של סניגוריא, ואלו ואלו על ידי נביא אחד אמרן, והוא ישעיהו הנביא ע\"ה, ללמדך שרגע באפו חיים ברצונו. ע\"כ.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבון העולמים, אם עושין אנו תשובה מי מעיד לנו. אמר להם, לרעה אני נעשה לכם עד, שנא' (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו', ולטובה אני נעשה לכם עד, שנא' (ישעיהו מג, ט) יתנו עדיהם ויצדקו וגו'.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו רבה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. אמ' ר' ברכיה, ארבע דברים הללו כנגד ארבע כתות הן. אחת שאומרת אין תחיית המתים מן התורה, ואחת שאומרת אין הב\"ה מקבל בעלי תשובה, ואחת שאומרת אין הב\"ה פוקד עקרות, ואחת שאומרת שאין הב\"ה מציל מן האש. זו שאומרת אין תחיית המתים מן התורה אומרין לה, הרי אליהו התשבי, שהיה מתושבי גלעד, יבא ויעיד שהחיה הב\"ה המת על ידו, הוי אומר לי גלעד. וזאת שאומרת אין הב\"ה מקבל בעלי תשובה, אומרים לה, הרי מנשה בן חזקיה, שהרשיע והכעיס לפני הב\"ה, [יבא ויעיד] שקבלו, הוי אומר ולי מנשה. וזאת שאומרת אין הב\"ה פוקד עקרות, אומרים לה, יבא אלקנה, שהיה מהר אפרים, ויעיד שהיתה אשתו עקרה וילדה, הוי אומר ואפרים מעוז ראשי. וזאת שאומרת אין הב\"ה מציל מן האש, יבא חנניה מישאל ועזריה, שהן משבט יהודה, ויעידו שהציל אותן הב\"ה מכבשן האש, הוי אומר יהודה מחוקקי.",
+                "דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר. כי כשיכיר אדם את בוראו ידע פחיתות עצמו, ולפיכך יהיה שח ושפל. ודוד ע\"ה בהתוודותו על חטאו, בבא אליו נתן הנביא, אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ובהכנעה יתרצה אדם לפני הב\"ה, שנאמר (ישעיהו סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכמו שהכלי הטמא אם ישבר יטהר, דכתי' (ויקרא ו, כא) וכלי חרש אשר יבושל בו ישבר, וכתי' (ויקרא יא, לה) תנור וכירים יתץ טמאים הם, כך המשבר גאותו בתשובה יטהר מטומאתו, כמו שאמר דוד ע\"ה הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שצריך הבגד המטונף כיבוס, כך צריך לב האדם כיבוס מן העונות בתשובה, שנא' (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שילבין הבגד המכובס, כך ילבנו עונותיהם של ישראל בתשובה, שנא' (ישעיהו א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'. וצריך בעל תשובה להיות ענו עם הבריות, ויהיה דיבורו עמהם במענה רך ובקול נמוך, שנא' (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך וגו'. ולא ילבש מלבושים יקרים, שנא' (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ואם יחרפו אותו הכסילים במעשיו הראשונים, ואומרים לו, אתמול עשית כך וכך, אל ירגיש להם ואל יקפיד לדבריהם, אלא שותק ושמח, ויודע שזה זכות הוא לו, שכל זמן ששב ממעשיו הרעים ונכלם ולא חזר לקלקולו, אז זכותו הרבה ומעלתו גדולה ושכרו מרובה מאת הב\"ה. ועון גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים שהיית עושה, או להזכירם בפניו כדי לביישו. וג\"כ אסור לזכור לפניו דברים ועניינים הדומין להם, כדי לביישו וכדי להזכירו להן. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' וגו', אני הוא שעתיד לשלם.",
+                "תשובת הצבור [רצויה לפני הב\"ה ב]כל זמן שעושין תשובה, כענין שנא' (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כה' אלהינו בכל קראנו אליו. וגרסי' בפ\"ק דמסכת ראש השנה פסוק אחד אומר בכל קראנו אליו, נראה שהב\"ה קרוב לקוראיו בכל זמן, ופסוק אחד אומר דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, נראה שהוא ית' שמו קרוב בזמן. א\"כ קשי קראי אהדדי. ומתרץ בגמ' לא קשיא, הא בצבור הא ביחיד, בצבור בכל קראנו, ליחיד בהמצאו. א\"ר רבה בר אבוה, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שנא' (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. נמצא שהתפלה והתשובה מקובלת לפני הב\"ה בחדש השביעי, שהוא תשרי, והוא החביב בחדשים. תשרי, ת'שובה, ש'ופר, ר'אש השנה, י'ום הכפורים. ד\"א תשרי, ת'פלה, ש'ועה, ר'נה, שהן הסליחות, שנא' (איכה ב, יט) קומי רני בלילה לראש אשמורות. וגרסינן במכילתא בחדש השביעי, שהוא מושבע ממצות, שופר בתוכו, כפור בתוכו, לולב וערבה בתוכו, סוכה בתוכו, עצרת בתוכו. וגרסי' במ' ראש השנה כל השביעים חביבין לעולם. למעלה השביעי חביב, והם השמים, ושמי השמים, רקיע, שחקים, זבול, מעון, ערבות. ערבות חביב, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. בדורות שביעי חביב, והם אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך. חנוך חביב, שנא' (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים. בבני דוד השביעי חביב, והם אמנון, כלאב, אבשלום, אדוניה, שפטיה, ירבעם, שלמה. שלמה חביב, שנא' (שמואל ב יב, כה) ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'. בשנים השביעית חביבה, שנא' (דברים טו, א) מקצה שבע שנים תעשה שמטה. בשמיטות השביעית חביבה, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. בימים השביעי חביב, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. בחדשים השביעי חביב, שנא' (ויקרא כג, כד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון. ועוד כי בראש השנה נברא אדם הראשון, וחטא והב\"ה מחל לו, ואמ' לו, כשם שמחלתי לך ביום הזה [כך אני עתיד למחול לבניך ביום הזה].",
+                "כדגרסי' בפסיקתא ובויקרא רבה לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכתי' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ר' אליעזר אומר, בחמשה ועשרים באלול נברא העולם, ואתיא כההיא דתניא זה היום תחלת מעשיך, נמצאת אומר ביום ראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גבלו, בה' רקמו, בששית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח, באחד עשר נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמ' הב\"ה לאדם, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס. פי' דימוס, חופש מן העונות. ועוד גרסינן בויקרא רבה אמ' רב תחליפא, בכל הקרבנות כתי' והקרבתם, וכאן כתי' ועשיתם. אמ' הב\"ה, מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאלו היום עשיתי אתכם ובראתי אתכם בריה חדשה, שנא' (ישעיהו סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ר' חייא הוי קרי לחדש השביעי ירחא דשבועא, שבו נשבע הב\"ה לאברהם, שנא' (בראשית כב, טז) בי נשבעתי נאם ה'. מה צורך היה לשבועה זו. רב ביבי בשם ר' יוחנן אמר, אמ' אברהם אבינו ע\"ה לפני הב\"ה, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו', שהיה בלבי להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשו אתה אומר לי קח נא את בנך את יחידך וגו', אלא שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך. כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ולמעשים רעים, תהא זוכר להם עקידת יצחק אביהם, ותמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם, ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי.",
+                "ועוד גרסי' בפסיקתא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד וכי עצום עושה דברו. שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדל יום ה' מאד, זה יום הכפורים, ומי יכלינו. כדגרסי' בפ\"ק דמסכתא ראש השנה אמ' ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. אלה לחיי עולם, אלו הצדיקים גמורים, ואלה לחרפות לדראון עולם, אלו הרשעים גמורים. ימחו מספר חיים, אלו הרשעים. חיים, אלו הצדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, אלו הבינוניים, שנתן להם הב\"ה עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו נכתבים עם הרשעים. הא למדנו שכל זמן שעושין הצבור [תשובה] שתשובתן רצויה, ויחיד שתשובתו רצויה בכל זמן, ויותר בעשרת ימי תשובה. אמ' ר' אבין, מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ימחו מספר, זה ספר של רשעים גמורים. חיים, זה ספרן של צדיקים גמורין. ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [מחני נא, זה ספרן של רשעים, מספרך, זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת], זה ספרן של בינוניים. תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות ליום הדין, כת אחת של צדיקים גמורים, וכת אחת של רשעים גמורים, וכת אחת של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. שנא' (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים, שעונותיהם שקולין כנגד זכיותיהם, יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנא' (זכריה יג, ט) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף כסף ובחנתים כבחון את הזהב, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ובית הלל אומר', רב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש. לאחר י\"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ומשימן אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנא' (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמשומדים והאפיקורסים והמסורות, ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונין בו לדור ודור, שנאמר (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', וגיהנם כלה והם אינם כלים, שנא' (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול מזבול לו, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ע\"ז א\"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ר\"ל צבור, שנא' (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי, לבבם לשון רבים. והיינו דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתי' (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ר\"ל לבי לשון יחיד, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, שנאמר (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה וגו'. אלא מפני מה [עשו], לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו, כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להם, כלך אצל צבור. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתי' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על, על שהקים עולה של תשובה.",
+                "ואע\"פ שנתן הב\"ה לישראל לעשות תשובה, והורה להם אורחות חיים, אל יחטאו יותר מדאי, כלומר אחטא ואחר כך אעשה תשובה, או אחטא ויום הכפורים מכפר. דתנן האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם עשיר עד מאד, והיה לו בן אחד ולא היה לו בן אחר זולתו, והיה אוהב אותו עד מאד. והיה הבן מחשב בלבו ואומר, אלך בשרירות לבי ואעשה רצוני, שכל כך אבי אוהב אותי שלא יקפיד ולא ימחה בידי, וכל כך הוא עשיר שיפדה אותי בהון רב. הלך וישב לו עם אנשים רקים ופוחזים, והיה מוציא ממון אביו, ואוכל ושותה עם אותן אנשים בני הבליעל ומתלוצץ עמהם. יום אחד אכל ושתה עמהם. מה עשו, שכרוהו וגנבוהו ומכרוהו ביד ליסטים ושודדין. כששמע אביו, נכמרו רחמיו על בנו. הלך ופדאו בממון רב, והביאו לעירו. הלך פעם אחרת מעם אביו ונתחבר לאנשים לצים. אמרו לו קרוביו, היאך תתחבר לאלו, אינך מתיירא שיעשו לך כראשונים. אמר להם, אם יעשו, מובטח אני באהבת אבי ובעושרו שיפדה אותי. נשבה פעם אחרת ופדאו אביו. וכן נשבה ופדאו כמה פעמים. אח\"כ אמר אביו, ומה לו כנסתי כל אלו הנכסים וזה העושר אלא כדי שיצא בני לתרבות רעה בשבילם, העבודה, אם ישבו אותו פעם אחרת אעזבנו ולא אפדנו. אח\"כ נשבה. הוגד לאביו ולא רצה לפדותו. אמרו לו, היאך תעזוב בנך בשביה ולא תפדנו. אמ' להם, אלו אירע לבני שום מקרה, הייתי פודה אותו בכל נכסי, אבל עתה הואיל והוא מזיד, ועשה כמה רעות בבטחו בעשרי ובאהבתי, אחר שפדיתיו כמה פעמים, אעזבנו עתה עד שיצר לו ויוסר, ואחר שאדע בו ששב למוטב, אפדה אותו ואנחילנו כל נכסי.",
+                "כך בשביל שהב\"ה חנון ורחום ארך אפים ומרבה להיטיב סולח ומוחל ומקבל שבים, אל יחטא אדם לפניו יותר מדאי בבטחו על רחמנותו ועל התשובה. אם יחיד הרבה ויחטא, ויאמר אחר כך אשוב, מסלק ממנו הסליחה, עד שידע שלא נבראת כדי שיחטא אדם יותר מדאי. וגרסי' באבות דר' נתן חמשה אין להם מחילה, ואלו הן, מרבה לשוב, ומרבה לחטוא, וחוטא בדור זכאי, והחוטא על מנת לשוב, וכל מי שיש בידו חילול השם. וסוף סוף אם עושים תשובה ושבין לפני הב\"ה בכל לב ובכל נפש תשובתן מקובלת. וגרסי' במ' יומא ירושלמי בפרק יום הכפורים ר' אומר על כל עבירות שבתורה יום הכפורים מכפר, חוץ מהפורק מעליו יראת שמים ועול שמים, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמפיר בריתו של אברהם אבינו, שהוא ברית מילה. אם עשה תשובה מתכפר לו, ואם לאו אין מתכפר לו. וגרסינן במדרש תלים א\"ר שמעון בן יוחאי, בשעה שאדם עובר עבירה באין המלאכים ומקטרגין אותו ואומ', רבונו של עולם, הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו, כלומר הפוך שמים לתוהו ובהו והפרע מזה. והב\"ה אומר להם, אם יעשה תשובה אני מקבלו. ר' חנינא שאל לר' שמואל בר נחמני ואמ' ליה, מאי סכות בענן לך מעבור תפלה. אמ' לו, שערי תפלה פעמים פתוחין ופעמים ננעלין, אבל שערי תשובה ושערי דמעה אינן ננעלין לעולם, שנא' (תהלים סה, ו) מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, וכתי' (תהלים לט, יג) אל דמעתי אל תחרש, כמו שכתבתי למעלה. וכתב רבי יונה ז\"ל עון העינים יכופר בדמעות, שנא' (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. לא אמר על שלא שמרתי, אלא על שלא שמרו תורתך, הם סבבו החטא, על כן הורדתים פלגי מים.",
+                "התשובה היא מועלת לאדם אם ישוב בתשובה שלימה לפני הב\"ה ויעזוב מעשיו הרעים, אבל לא שיסגף עצמו בתענית ולא בלבישת הצמר הקשה כדי שיענה את נפשו. ואסור לאדם לימנע מלאכול כל בשר ומלשתות יין בעתו. כדגרסינן במסכת תעניות וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ולא אמר וירא אלהים את שקם ואת תעניתם. ועיקר התשובה הוא שישוב אדם בכל לבו, לפי שהעבירות כולן מן הלב הן נפרדין. דתניא תחלת העבירה הרהור הלב, שנייה לה ליצנות, שלישית גסות הרוח, רביעית אכזריות, חמישית בטלה, ששית הנאה, שביעית שנאת חנם, והן שבע מדות רעות, ולפי' אמ' שלמה ע\"ה כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו. לפיכך צריך אדם לעשות תשובה בכל לבו, מפני שהעבירות מלבו. וכשאדם עושה תשובה בכל לבו, הב\"ה יודע כוונתו, ומוחל וסולח על כל פשעיו ועונותיו, כי ארך אפים ורב חסד הוא, ואפי' לרשעים, אולי יעשו תשובה, ומקבל את השבים אליו בכל לבם ובכל נפשם, אולי ישמעו וישובו ולא יכרתו ברשעתן, ומורה דרכי התשובה לחטאים, שנא' (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, שהב\"ה מורה לחטאים בדרך לעשות תשובה.",
+                "וגרסי' מ' מכות ירושלמי בפרק אלו הן הגולין. שאלו לחכמה החוטא מה תקנתו, אמרה חטאים תרדף רעה. שאלו לנביאים החוטא מה תקנתו, אמרו הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לדוד החוטא מהו עונשו, אמ' יתמו חטאים מן הארץ. שאלו לתורה החוטא מה תהא עליו, אמרה יביא קרבן אשם ויתכפר לו. שאלו להב\"ה החוטא מה תהא עליו, אמ' יעשה תשובה ויתכפר לו. הה\"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ר' פנחס אומר, כתי' (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ומורה לרצחנין עיר מקלט. ר' אבין אומר, על כל מיל ומיל היה עומד בורגן, ועל כל בורגן ובורגן סימן, והיה מראה להיכן דרך עירי מקלט. הוי על כן יורה חטאים בדרך. תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר, מקלט מקלט היה כתו' על פרשת דרכים, כדי שיהא הרוצח רואה הכתב והולך לו לעיר מקלטו. א\"ר אבין, כמין יד היתה מראה להם את העיר.",
+                "וצריך בעל תשובה להיות תמיד על פניו בושה וכלימה מעונות שעשה, שנא' (ירמיהו לא, יח) בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי, וכתי' (ירמיהו נא, נא) כסתה כלימה פני. וגרסי' בפסיקתא ר' יצחק אומר, אמ' לו הב\"ה לירמיה, לך אמור להם לישראל עשו תשובה, שנא' (ירמיהו ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. הלך ירמיה לישראל והתחיל להוכיחם. אמרו לו, ר' ירמיה, היאך אנו עושין תשובה לפני המקום אחר שהכעסנו אותו והקנטנוהו על ההרים הרמים שהיינו עובדים ע\"ז, בושנו אנו ונכלמים להרים פנים אליו, מה תועיל התשובה, נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו. השיב ירמיה דבריהם לפני הב\"ה. אמ' לו, לך אמור להם, אם אתם באים בתשובה, הלא אצל אביכם שבשמים אתם באים, שנא' (ירמיהו לא, ח) כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. פי' אין אב שאינו חומל על בנו, ומוחל פשעו, כשיראנו בצער ושב מחטאתיו ומתבושש מעונותיו. וכל החוזר בתשובה שלימה לפני הב\"ה, בבשת פנים, הב\"ה מקבל תשובתו ומוחל על כל עונותיו. כדגרסי' בפ\"ק דברכות א\"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (יחזקאל טז, סג) למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים. ודילמא צבור שאני, אלא מהכא, ויאמר שאול אל שמואל צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות. ואלו באורים ותומים לא קאמ' ליה משום דקטל נוב עיר הכהנים. ומנא לן דאחילו ליה, שנא' (שמואל א כח, יט) ומחר אתה ובניך עמי. מאי עמי, עמי במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא, והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. ואמרי לה, יצאתה בת קול ואמרה, שאול בחיר ה'. וגרסי' במדרש מאי ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו'. היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתירא ממנו, שמא נזכר לו עון העגל, והיה מתבייש לקרב אל המזבח מפני אותו עון. מיד אמ' לו משה ע\"ה, קרב אל המזבח, כבר נתמחל לך אותו עון, הואיל ונתביישת ממנו. לפיכך הצדיקים מעלין תמיד על לבם מיעוט עונות שעשו ומתביישין מהם. וכן עזרא אומר, אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים.",
+                "כל זמן שיעשה אדם תשובה תשובתו נרצית לפני הב\"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה. אבל יש תשובה מעולה מחבירתה. והתשובה היא על ששה מעלות.",
+                "המעלה האחת היא יותר מעולה מן השנייה, והיא העושה תשובה בימי בחרותו ובעוד שהוא בתוקפו ובגבורתו, וכבש את יצרו ועשה תשובה שלימה, ועליו הכתו' אומר וזכור את בוראך בימי בחורותיך, וכתי' (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה'. ופירשו ז\"ל בעודו איש. והמעשים הטובים והתשובה שאדם עושה בימי בחרותו, הב\"ה זוכר אותם תמיד ומרחוק מחזיק לו טובה בשבילם, שנא' (ירמיהו ב, ב) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך.",
+                "המעלה השנית יותר מעולה מן השלישית, והיא השב בימי בחרותו, אבל שב מפני שהוסרו העונות ממנו. כיצד, היה בא על אשה בעבירה והיה אוהב אותה, ובתוך שהיה אוהב אותה הלכה מאותה המדינה או כבשוה גויים או ליסטים, או כיוצא בזה. הואיל ועזבה ולא רדף אחריה, ועשה תשובה, אע\"פ שהוסרה ממנו על כרחו, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, ועליו נאמר והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו.",
+                "המעלה השלישית יותר מעולה מן הרביעית, והוא השב מפני היראה מן הייסורין, כגון שהוכיחו מוכיח ואמ' לו, אם לא תעשה תשובה יבואו עליך ייסורין רעים, שבשביל עון של כך וכך ייסורין של כך וכך באים על האדם. ואע\"פ שעשה תשובה מפני יראתו מן הייסורין, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, כמו שמצאנו באנשי נינוה שלא עשו תשובה עד שהוכיחם יונה, שנא' (יונה ג, ד) ויחל יונה לבא בעיר, ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ומיד ויאמינו אנשי נינוה באלהים וגו', ונרצית תשובתם לפני הב\"ה, שנא' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וגו'.",
+                "המעלה הרביעית יותר מעולה מן החמישית, והיא השב אחר שבאו עליו ייסורין. ואע\"פ שלא שב אלא מפני שהיו מקיפין אותו הייסורין, בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת, ועליו הכתו' אומר שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל.",
+                "המעלה החמישית יותר מעולה מן הששית, והוא השב בימי זקנותו ובעת שאי איפשר לו לעשות עבירות מפני זקנותו וחלישות כחו. אעפ\"כ בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת, ועליו הכתו' אומר תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.",
+                "המעלה הששית יותר פחותה שבכולן, והיא השב בעת פטירתו, כשיראה כי קרב עתו למות והגיעה השעה שיפטר בה מן העולם. ואע\"פ שלא עשה תשובה עד שעת פטירתו, הואיל ושב בשעת פטירתו בעל תשובה הוא, ותשובתו מקובלת לפני הב\"ה, ועליו הכתו' אומר עד אשר לא תחשך השמש. לפיכך כשרואין החולה שהגיעה השעה שיפטר בה מן העולם, מזכירין אותו לעשות תשובה ואומרים לו, אמור חטאתי עויתי פשעתי, תהא מיתתי כפרה לעונותי. כדגרסי' במ' שבת בפרק במה מדליקין מי שחלה ונטה למות אומרין לו התודה, שכך דרך כל המומתין להיות מתודין. אדם יוצא לשוק דומה למי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו דומה למי שנתנוהו בקולר, עלה למטה, דומה כמי שעלה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצל, ואם לאו אינו ניצל, ואלו הן פרקליטין גדולים תשובה ומעשים טובים.",
+                "ובאדם חמש מדות בענין הזכיות והעונות והתשובה. והן זו למעלה מזו. ואלו הן. [האחת] גדולה שבכולן, והוא מי שלא חטא מימיו. ואע\"פ שכתבתי מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדים, אעפ\"כ מי שלא חטא מימיו, גדולה היא מעלתו ממעלת הצדיקים וממעלת בעלי התשובה. שהצדיקים גמורים לא איפשר שלא עשו שום חטא בעולם, כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, וזה שלא חטא מעולם מעלתו כמו שכתבתי למעלה.",
+                "השנית יותר גדולה מן השלישית, והיא העושה תשובה בימי בחרותו, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "השלישית יותר גדולה מן הרביעית, והיא השב בימי זקנה, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "הרביעית והיא יותר גדולה מן החמישית, והיא העושה תשובה בשעת פטירה, כמו שכתבתי למעלה.",
+                "החמישית והיא מי שלא עשה תשובה כלל, אלא חטא ועשה עבירות הרבה ומת בחטאו וברשעתו בלא תשובה.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאנשים שהיו פורשים בים בספינה, ועשו ימים, ולא הגיעו למחוז חפצם. יום אחד נשבה רוח חזקה בים, והוליכה הספינה והאנשים אשר בה, עד שהגיעה לאי אחד בתוך הים, והיה הים סובב אותו מכל רוח. והיו באותו האי אילנות גבוהות עד מאד, והיו בהן פירות ומיני מגדנות, וכל מין ומין נחמד למראה וטוב למאכל. והיו בו מעינות מים מתגברין והולכין, ומשקין כל האי, עד שצמחו דשאים, ורבו עשבותיו, והנצו פירותיו ושושניו, וענפי האילנות שלחו יונקותיהן ושריגיהם, ועליהם כל צפור כנף פוצה פה ומצפצף. והיה המקום נחמד לשבת, בין מעיינות המים, תחת צללי האילנות. והיו בספינה חמש כתות של בני אדם.",
+                "הכת אחת לא רצו לצאת מן הספינה ולהכנס אל האי, כי אמרו, אם נצא מן הספינה ונכנס לאי, איפשר שתבא רוח חזקה ותוליך הספינה ונשאר באי, ובשביל נחת רוח של שעה אחת שנשאר באי, בתאות פירותיו, אם תלך לה הספינה, הרי אנו מתים. אלא נשב על משמרתנו ונשמור את מקומנו.",
+                "הכת השנית יצאו מן הספינה ונכנסו לאי, אבל לא התמהמהו לשם, אלא אכלו מעט מאותם הפירות, וטיילו מעט על האי, ויצאו מיד וחזרו לספינה, ומצאו מקומותם בריוח וישבו בהן, ולא הפסידו כלום ממקומם בשביל שנכנסו לאי ואכלו מן הפירות.",
+                "הכת השלישית יצאו מן הספינה ונכנסו לאי, ואכלו מן הפירות וטיילו על האי, ונתעכבו לשם עד שנשבה הרוח והתקבצו המלחים לנהוג ספינתם וללכת לדרכם ותקעו בחצוצרות, כמו שדרכן לתקוע בשעה שהולכין. מיד שמעו קול החצוצרות ונכנסו בה, ומצאו מקומותם שישבו אחרים במקצתם, וישבו ביניהם בדוחק, ולא מצאו מקומותם בריוח כמו שמצאו הראשונים שלא נתמהמהו באי.",
+                "הכת הרביעית היו אוכלין מפירות האילנות, והיו שטין באי ומהלכין על כל עבריו, והיו שומעין את קול החצוצרות, ואומרים אע\"פ שתוקעים בחצוצרות, לא ילכו עד שיקימו התורן. הקימו את התורן, אמרו אע\"פ שהקימו את התורן, לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס, אמרו לא ילכו עד אשר יאכלו המלחים. ובכל זאת היו טובעים בבור סכלם, ועיניהם עורים מראות אור שכלם, ושכורים ביין תאותם, ועושין רצון יצרם ועוברין על רצון יוצרם, עד שאכלו המלחים והנהיגו הספינה והתחילה ללכת. כיון שראו שהספינה הולכת אמרו, אם נתעכב עוד רגע אחד תלך לה הספינה ונשאר באי, והרי אנו נפסדין וכלים. מיד רצו אל שפת האי, ונכנסו בים, וסכנו בעצמן, והיו שטין בים, עד שהגיעו אל הספינה, ונכנסו בה. ומצאו מקומן צר, וישבו בדוחק, ולא היה להם ריוח כראשונים שלא נתעכבו כל כך באי.",
+                "הכת החמישית ישבו באי, אוכלין ושותין ושמחים, ולא נתנו אל לבם לשוב אל הספינה עד שהלכה לה, ונשארו באי נעים ונדים. ועברו ימי החום ובאו ימי הקור, ונשרו הפירות מן האילנות ויבשו העלין, ולא היה להם צל לחסות תחתיו, ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה. ויצאו מן האי חיות רעות משונות והיו טורפים ומשחיתין אותם. והיו בוכין ומתאבלין על שלא נכנסו בספינה, ולא היה מועיל להם כלום. וישבו באי עד שכלו ואבדו. ונכרתו מן הספינה ומן האי.",
+                "וכן הוא האדם בעולם הזה, אם ילך בתום לבבו, וישב אל משמרתו לעבוד את בוראו, ולא ידיחנו יצרו הרע ללכת אחרי תאוות העולם הזה והבליו, הרי זה נכנס בשלום ויצא בשלום.",
+                "כך הכת הא' של בני אדם שלא רצו ליכנס אל האי, הם החסידים שלא טעמו טעם חטא מעולם, וכבשו יצרם, ולא הלכו אחר תאוות העולם הזה, אלא ישבו על משמרתם ושמרו מקומם, ולא נכנסו לאי, שדומה להבלי העולם הזה, שמפתין את האדם בתענוגיהם ובתאותן, והנמשך אחריהם יאבד והפורש מהן ינצל.",
+                "והכת השנית שנכנסו לאי ויצאו מיד, דומין לבני אדם שחטאו וטעמו טעם החטא וחזרו בתשובה מיד בימי בחרותן. וזו היא התשובה המעולה.",
+                "והכת השלישית שלא יצאו מן האי עד ששמעו קול החצוצרות בספינה, דומים לבני אדם שאינן עושין תשובה עד עת זקנתן, שיראו שעתן קרב ועושין תשובה קודם שימותו ברשעתן. ואע\"פ שהן בעלי תשובה, אין מקומם כמקום בעלי הכת השנית והראשונה.",
+                "והכת הרביעית שלא יצאו מן האי עד שהתחילה הספינה ללכת, והיו ממתינין מזמן לזמן עד שלא נשאר להם פנאי לעמוד באי אפי' רגע אחד, דומין לבני אדם שאין עושין תשובה עד שעת המיתה, כשיראו כי אזלת ידם וחייהם חלפו מן העולם הזה ואין להם חיים בעולם הבא אם לא יעשו תשובה, ועושין תשובה מפני יראתן מן המות. ואע\"פ שתשובתן מועילה להם, אין מקומן כשל הכת השלישית.",
+                "והכת הה' שישבו באי עד שהלכה לה הספינה ונשארו נעים ונדים בוכין ומתאבלים ולא יועיל להם, דומין לבני אדם הטובעין בעומק תאותם בעולם הזה, ההולכין אחר שרירות לבם הרע, ולא נתנו אל נפשם לעשות תשובה, עד שמתו ברשעתן וכלו ואבדו והלכו לאבדון ולבהלה, ונהפכו להם תענוגי העולם הזה לתועלה ולרמה אוכלים בשרם ולאש אוכלת ושורפת נשמתן, עד אשר היו לחרפות לדראון עולם, כמו שנהפך ליושבי האי תענוגיה לשפטים רעים, חורב ביום וקרח בלילה, חיות רעות משונות נחשים שרפים עקרבים, לעשות בהן נקמה."
+            ],
+            "Marganita deRabbi Meir": [
+                "<b>מרגניתא דר' מאיר</b>",
+                "אמ' הב\"ה לישראל, לא יועילו בכם הייסורין ולא התוכחות, ולא התראה ולא הבטחה, ולא טלטול ולא אריכות ימים, ולא אריכות רוח, ולא שליחה ולא צווי, ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות, ולא בושה ולא פחד, ולא אימת חשבון ולא אימת דין גיהנם, ולא שמי המתחלל בגוים על ידיכם. ומי שיש בידו כל המעשים הללו מאבד את זכותו, ומונע ממנו טובות הרבה, ושנותיו מתקצרין, וקונה שם רע, ונזכרין לו עונות אבותיו, ותפלתו נמאסת בעולם הזה ולעולם הבא. וכל מעשיו מפורסמין ונותן עליהם דין וחשבון. וכל שמחה ששמח בו יצרו נעשית לו אבילות. והן נתבעין ממנו בדינין משונין ובושה מרובה ומלאכים אכזרים ובעולם הארוך. לכן הוא אומר, ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, אל מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם.",
+                "ועוד אדם חוטא בעיניו, עיניו כהות. חוטא באזניו, שומע חרפתו, חוטא בפיו, אין דבריו נשמעין, חוטא בעצה, פרנסתו מתמעטת. חוטא במחשבה, זיו פניו משתנה. חוטא בלשונו, ייסורין באין עליו. חוטא בידו, יורד מכבודו. חוטא בלבו, מת מדאגה. חוטא ברגליו, שנותיו מתקצרין. חוטא ביצרו, יצרו מקטרגו. חוטא ומחטיא, קובר את אשתו ואת בניו ואת בני ביתו. חוטא בליצנות, גזר דינו נחתם.",
+                "וכי מה הנאה לאדם חוטא, וסופו לפרוש מעולם לעולם, מחיין למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה דחוקה, מאור מתוק לרמה ותולעה, ממטעמים מתוקים לטעם עפר, מחיבוק נאה לחיבוק עפר. כמה עשירים יצאו מן העולם הזה בפחי נפש, כמה חכמים היתה חכמתם עליהם לתקלה, כמה גבורים היתה גבורתם עליהם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה נאין היה נויין עליהם לתקלה, כמה זקנים לא ראו כבוד, כמה בחורים נקצצו מחופתן. וכי מה הנאה לאדם ממאכל שהוא מביאו לדינין מרובין, משמחה שמביאה את האדם לדאגות הרבה, ממלבוש שהוא גורם לפגיעות מרובות, מהרהור שהוא גורם למכאובים מרובים, משינה מתוקה שהיא גורמת למיתות משונות, ומחטא שהוא מאבד זכויות הרבה, מתרעומת שהיא מקפחת פרנסות הרבה.",
+                "ואיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירה ומן ההרהורין ומליצנות ומלשון הרע ומהכיעור והדומה לו, והמקיים את המצות, ויש בידו מצוה על אמיתה וענוה על אמת, ומתרחק מן החטא, ומעיין בתפלתו, ומתודה על עונותיו לפני הב\"ה, ועושה תשובה.",
+                "והמתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע הרי הוא ממרגיזי אל. והמרמה בדרכיו מתאבל בסופו. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה ימות בחצי ימיו.",
+                "והמלעיג על המצות אין מרחמין עליו מן השמים. והמלעיג על עניותן של עניים סוף הוא יגע ואחרים אוכלין את יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חבירו פנקסו פתוח בו ביום. ואין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי שקר.",
+                "אוי למי שהעולם מטעה בו. אוי למי שהשעה משחקת לו. אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו. אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל. אוי למי שמאבד את עולמו. אוי למי שתקלה באה על ידו. אוי למי שנתחלל שם שמים על ידו.",
+                "יש פורענות מיד, ויש פורענות לאחר זמן, ויש אחת אחר אחת, ויש כולן כאחת. ויש מהם באות על האדם והוא ער, ויש מהן באות על האדם והוא ישן. ויש מהן והן כבדות ויש מהם במרוצת הנפש. ויש בדעתו, ויש שלא מדעתו. ויש בנערותו, ויש בזקנותו. ויש בסתר, ויש בגלוי. ויש בבית, ויש באכסניא. כל צרה וצוקה, וקנאה ופרצה, ובושה ותקלה, ממעטין מן החטא. [ויש שעובד את המקום מתוך יראה], כדי שלא תתקפח פרנסתו, ויש מתוך אהבה, ויש מתוך בושה, ויש מתוך תמימות, ויש מתוך להראות, ויש בשמחה, שמח שתבוא מצוה על ידו, ויש מתוך הייסורין, שנא' (הושע ה, טו) בצר להם ישחרונני. וכל אחד ואחד לפי מעשיו.",
+                "בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה, המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר לו, אוי על הגוף הזה שיצא מן העולם הזה ריקם מזכיות ומלא מעונות. ומביט ברגליו ואומר, אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר. אוי להם לידים שנתעסקו בדבר שקר. אוי להם למעים שנהנו מן הגזל. אוי להם לעינים שלא הלכו באמונה. אוי להם לאזנים שלא קבלו תוכחות. אוי לו לפה שלא נתעסק בדברי תורה. אוי לו לבשר שלא נתייגע ביראה. אוי לו ליצר שלא נכנע לפני יוצרו. אוי לו ללב שלא עבד את בוראו. שעתיד להעמידו בנזיפה, ואומר לו, עמוד בדין והכר מעשיך ודע מהיכן באת ולפני מי אתה נותן דין, ואם אתה יכול להשיב השיב. ומי יוכל להשיב, ומי יוכל לסבול את עונותיו, שהן כאש לבגד, כחרב לצואר, כחץ ללב, ככבלים לרגלים, כמחשך לעינים, כמרה לפה, כשוחה לרגל, כחרישה לאזנים, כהכשלה לכח, כימים רעים לזקנה, כייסורין לגוף, כגדיעה לקרן, כמכה למיתה, כעברה ליום הדין. יש מי שהוא מת בחצי ימיו, ויש מי שהוא יוצא מן העולם בתמימות. עד כאן.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא פתח, לדוד ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. כמה יש לו לאדם להביט ולדעת מעשיו של הב\"ה, שבכל יום ויום הכרוז יוצא ומכריז ואומר, עד מתי פתאים תאהבו פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ואין אדם שיטה אזנו לקול הקורא, אלא שכל אחד הולך בשרירות לבו, וחושב שהעולם הזה שהוא שלו ושלא יפטר ממנו לעד ולעולם. עד שהוא בשלוה ובהשקט, יפול למשכב, ודומה למי שנתנוהו בקולר. אם ימצאו לו מעשים טובים, ניצול מדינה של גיהנם, כדא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו, וכתיב (איוב לג, כד) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.",
+                "בשעה שנפטר אדם מן העולם הזה, ישא עיניו ויראה שני סופרים כנגדו, ויראו לו כתוב כל פשעיו ועונותיו וכל מה שהוציא מפיו בעולם הזה, שנא' (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו וגו'. והוא מודה עליהם ונענש עליהן והולכין עמו לקבר. ושני כרוזים הולכין עמו, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומכריזין ואומרים, זהו פלוני שמרד בקונו, מרד מעלה ומרד מטה, מרד בתורה ומרד במצות, ראו מעשיו, אוי לו, טוב לו שלא נברא. עד שמגיעין לקברו. וכל המתים רוגזים לקראתו ואומרים, אוי שזה נקבר עמנו. וגופו נדון בקבר, ונפשו הולכת ומתאבלת על הגוף. ובשעה שיקבר בקברו, דומה, הממונה להעניש את המתים, מקדים לקראתו, ושלשה אנשי הדין הממונים על דין הקבר, ובידם שלשה שרביטין של אש. ודנין הנפש והגוף כאחד. אוי על אותו דין. אוי על אותו מעשה.",
+                "בשעה שאדם נפטר מן העולם הזה, רואה מלאך המות וחרבו שלופה בידו. ורואה כאלו הבית כלו מתלהט באש מזיוו. כיון שרואה אותו, יזדעזע כל גופו ונפשו, ולבו לא ישקיט, ונפשו הולכת על כל איביריו, כאדם שנפרד מחביריו והולך להם לנשק להם. ואומרת להם הנפש, אוי על כל מה שעבר, מדוע לא קדמתם תשובה קודם שעה זו. באותה שעה אימה גדולה נופלת עליו, ורוצה להתחבא כדי להמלט, ואינו יכול. מיד פוקח עיניו ומביט במלאך הממונה ליטול נשמתו ממנו, ומיד נוטלה. ואותה שעה הוא הדין הגדול שאדם נידון בו בעולם הזה. וקודם יציאת הנפש הולכת על כל איבריו של אדם, וכולן מזדעזעין. וכשמגעת הנפש לכל אבר ואבר, ויוצאה ממנו, מיד אותו אבר מת. וכן בכל הגוף, עד שימות כל הגוף, ואז יוצאת הנפש. כיון שהנפש פורחת מן הגוף רואה את השכינה כנגדה. אם זך ואם ישר הוא, נשמתו מקבלת פני שכינה ומדבקת בה. ואם רשע הוא, מתרחקת ממנה ונודדת מסוף העולם ועד סופו. אשרי אדם שנשמתו מדבקת בשכינה ואוי לרשע שנשמתו מתרחקת ממנה.",
+                "ובכמה דינין נידון אדם בשעת פטירתו. א' כשנשמתו יוצאה מגופו. ב' כשמעשיו הולכין לנגדו ומכריזין לפניו. ג' כשיכנסוהו לקבר. ד' כשיסתם הגולל. ה' התולעים. ו' דינה של גיהנם. ז' שנפשו משוטטת בכל העולם ולא תמצא מנוח עד שיקבל עונשו. הה\"ד שבעה עדנין יחלפון עלך. אל תקרי עדנין אלא דינין. לפיכך צריך אדם לפשפש במעשיו ויעשה תשובה קודם פטירתו, והוא שדוד אומר ברכי נפשי את ה' וגו', בעוד שנפשי בקרבי אברך את ה', בעוד שיש בי יכולת. הה\"ד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ר\"ל הנפש משתתפת עם הגוף, בעוד שהם כאחד יעשו תשובה, כדי שלא יענשו שניהם.",
+                "העולם הזה דומה לים סוער, שרבו עליו ועלה שאונו, וטבעו בו כמה בני אדם, כסבורים שאינו עמוק. משכיל אחד היה מוכרח לעוברו. אמ' אם אכניס עצמי בים אטבע בו, כמו שטבעו בו כמה בני אדם ואבדו. מה עשה. התקין ספינה, ונתן בה משוטים, וחזק בה תורן, וקשר בה חבלים, ושכר מלחים, והוליכוהו אל מחוז חפצו בשלום. כך הם בני אדם בעולם הזה. הטובעים בים הם הראשונים, שטובעין בגלי תאותם, ולא יתנו אל נפשם לעשות תשובה, עד שיהיו נכרתין ברשעתן והולכין לאבדון. והמשכיל שהתקין הספינה הוא העושה התשובה. שהתשובה דומה לספינה. שכשם שיעבור האדם הימים בספינה וינצל משאון גלם ומהמון דכים, כך יעבור בעל תשובה בתשובתו לחיי העולם הבא וינצל מדינה של גיהנם. והמשוטים הם היצר הטוב, שמשוטט בשביל האדם להדריכו על הדרך הישרה ולהצילו מלטבוע בעומק תאותו. והתורן הם הצדקות, שמוליכין האדם לחיי העולם הבא, כשם שמוליך התורן את הספינה. והחבלים הם התפלות, שבהן מתדבק אדם לקונו, כשם שהחבלים קושרים הספינה ומדבקין פרקיה. והמלחים הם המעשים הטובים, שמוליכין לחיי העולם הבא ומשתדלין בשבילו, והוא שוקט ובוטח ושאנן.",
+                "הנפטר מן העולם בלא תשובה דומה למלך שהיו לו עשרה שרים. והיה המלך מקרב אותם ואוהב אותן והיו נכבדים אצלו ויקרים בעיניו. פעם אחת לקחו לנפשם עצה נבערה, ובאו לארמון המלך לילה, וחתרו את הקירות, ונכנסו לאוצר בית המלך, וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב וכל יקר. ליום אחד השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לחקור ולדרוש ולדעת מי בזז את חמודותיו. וילכו עבדיו וידרשו וימצאו כי שריו העשרה גנבו אוצר המלך. ויבואו הדורשים אל המלך ויאמרו לו, אדוננו המלך, שריך העשרה הנכבדים אצלך הם בזזו אוצרותיך. ויתעצב המלך מאד על שריו ולא חשב הגניבה למאומה באהבתו אותם. ויאמר להם המלך, שקר דברתם, כי עבדי נאמנים הם אצלי, ואיני מאמין לכם. ויאמרו הנה הגניבה בידם. ויחשוב המלך ויאמר, אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותם מיד ההמון ואיך ימותו בחטאם. מה עשה, אמר לעומדים, הביאו אותם לפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם. והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לעבור אותו בספינה ולבוא לפני המלך. וקודם לכן שלח להם המלך אחד מעבדיו ויאמר להם, כשתעברו את הנהר לבוא אלי השליכו הגניבה מידכם בנהר, כדי שלא תמצא בידכם ולא תמותו, ואל תחוס עינכם על זהבי ולא על מחמדי, כי אין דבר נחמד בעולם אצלי כאהבתכם. ויהי כעברם, וישליכו בנהר כל מה שהיה בידם מן הגניבה, חוץ מאחד מהם שלא השליך גניבתו מידו. ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך ויחפשו בבגדיהם ולא מצאו. ויחפשו לאותו שלא השליך מידו הגניבה ותמצא בידו. ויחר אף המלך מאד, ויאמר לו, למה לא השלכת מידיך כחביריך. ולא מצא מענה. ויאמר לו המלך, חטאך השני יותר חמור מן הראשון, כי בראשון אמרתי יצרו השיאו, אבל עתה שהוריתי לך דרך להנצל בה מן המות, וראית חביריך שהשליכו מידם גניבתם, ואתה לא עשית מאמרי ובזית דברי, ולמה לא עשית כחביריך, כל כך היה בעיניך כבד להשליך כמוהם. מעשיך האחרונים יוכיחו על הראשונים. בידוע שלא התנחמת על מעשיך הרעים הראשונים, ולפיכך אני אשלם לך גמולך. ויצו המלך וימיתו אותו בייסורין רעים ובענויים קשים, וישלח את חביריו בשלום, וילכו שמחים וטובי לב. כך האדם בעולם הזה. מזהיר הב\"ה אותו על התשובה, כדי שלא ימות ברשעתו, שנא' (יחזקאל לג, יא) שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל, וכתי' (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות הרשע והשיבו וחיו. ואם לא יעשה האדם תשובה, אומר לו הב\"ה, חטאך האחרון מוכיח על הראשון, ונראה שלא התנחמת על מעשיך הרעים, פתחתי לך דלתי תשובה ולא קבלת, כל כך היה כבד בעיניך לעשות תשובה ולהנצל מדינה של גיהנם, לפיכך הרי את נידון בגיהנם לעד ולעולמי עולמים. כדגרסינן במדרש אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה מלמטה להפרע מן הרשעים. ובגיהנם נידונין הרשעים נשמתן וגופיהן, שגופו של אדם וכל איבריו הם ערבים לנפש. זכו זכתה היא עמהם, פשעו נידונת היא עמהם, שנא' (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל, זו הנשמה שהיא מן השמים, ואל הארץ לדין עמו, זה הגוף שהוא מן הארץ.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה תני ר' שמעון, [משל] למלך שהיה לו פרדס, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, ואמ' להם, הזהרו בבכורות, והניחם והלך לו. אמ' חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה. אמ' לו סומא, הבה ונאכל. אמ' לו חיגר, וכי יכול אני להלוך, הבה אתה ונאכל. אמ' לו, וכי אני רואה. מה עשו, רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הבכורות ואכלום. והלכו וישבו זה במקומו וזה במקומו. לימים בא המלך. אמ' להם, הבכורות היכן הם. אמ' לו סומא, וכי אני רואה. אמ' לו חיגר, וכי יכול אני להלוך. מה עשה המלך, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד, ואמר, כך היה פשעכם, וכך אני נפרע מכם. כך כשיפרע הב\"ה מן החוטא, אומר לנפש, את היא שחטאת. והיא אומרת לפניו, רבונו של עולם, וכי דרכי לחטוא, קודם שנתתני בגוף הזה חטאתי לפניך מעולם, הגוף הוא שחטא. אומר הב\"ה לגוף, למה חטאת. והגוף אומר לפניו, רבונו של עולם, וכי כח בידי לחטוא, הנשמה היא שחטאה, ומיום שיצאה ממני לא מוטל אני כאבן שאין לה הופכים. מה עושה הב\"ה, מחזיר אותה נשמה לגוף ודן אותם כאחד. הה\"ד יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. התשובה לפניהם ואינן עושין תשובה. משל לכת ליסטין. תפשן המלך וחבשן בבית האסורים. מה עשו, חתרו חתירה אחת ויצאו להם. אחד מהם לא ברח, אלא נשאר בבית האסורין. לבקר מצאו המלך. אמ' לו, שוטה שבעולם, קשה חתירה היתה לפניך, למה לא ברחת, חביריך שברחו מה אני עושה להם. כך אמ' הב\"ה לרשעים, למה לא חזרתם בתשובה והייתי סולח לכם, כשם שחזרו אחרים בתשובה וסלחתי להם. עליכם הכתו' אומר, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש."
+            ],
+            "Merits and Transgressions": [
+                "יש זכיות שאדם נשכר עליהם אם עשאן יותר מחבירו אם עשאן. ואלו הן. תפלת הצדיק רצויה לפני הב\"ה יותר מתפלת הרשע, שנא' (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, וכתיב (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. ובחור עובד את השם מאהבה ופורש מן העבירות בימי בחרותו יותר מזקן אם היו בו כל המדות הללו, שנא' (עמוס ב, יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. וגרסי' במ' נזיר בפ\"ק אמ' שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר מעולם, חוץ מפעם אחת שבא ממני לא מוטל אני כאבן שאין לה הופכים. מה עושה הב\"ה, מחזיר אותה נשמה לגוף ודן אותם כאחד. הה\"ד יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. התשובה לפניהם ואינן עושין תשובה. משל לכת ליסטין. תפשן המלך וחבשן בבית האסורים. מה עשו, חתרו חתירה אחת ויצאו להם. אחד מהם לא ברח, אלא נשאר בבית האסורין. לבקר מצאו המלך. אמ' לו, שוטה שבעולם, קשה חתירה היתה לפניך, למה לא ברחת, חביריך שברחו מה אני עושה להם. כך אמ' הב\"ה לרשעים, למה לא חזרתם בתשובה והייתי סולח לכם, כשם שחזרו אחרים בתשובה וסלחתי להם. עליכם הכתו' אומר, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש.",
+                "יש זכיות שאדם נשכר עליהם אם עשאן יותר מחבירו אם עשאן. ואלו הן. תפלת הצדיק רצויה לפני הב\"ה יותר מתפלת הרשע, שנא' (תהלים לג, א) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, וכתיב (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. ובחור עובד את השם מאהבה ופורש מן העבירות בימי בחרותו יותר מזקן אם היו בו כל המדות הללו, שנא' (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. וגרסי' במ' נזיר בפ\"ק אמ' שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר מעולם, חוץ מפעם אחת שבא זרים כחו ולא ידע גם שיבה זרקה בו ולא ידע. ע\"כ. ועשיר גנב חטאו ועונשו יותר חמור מעני אם גנב, שנא' (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מבקרו ומצאנו לעשות לאורח הבא לו ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו, וכתי' (שמואל ב יב, ה) ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. והדיוט מתגאה יותר מגונה הוא, ועונשו יותר חמור, מאדם גדול אלו היה מתגאה, שנא' (תהלים יב, ט) כרם זלות לבני אדם. והגוזל את הרש יותר חמור עונשו מעונש הגוזל את העשיר, שנא' (משלי כב, כב) אל תגזל דל כי דל הוא וגו', וכתי' (משלי ל, יד) לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם. והמזיק לצדיק עונשו יותר חמור מן המזיק לרשע, שנא' (עמוס ה, יב) כי ידעתי כי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק. והחוטא ביום הקדוש חטאו יותר חמור מאלו חטא ביום אחר, שנא' (ישעיהו נח, ג) הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו. העובר עבירה ומתפאר בה עונשו גדול על התפארו בה מעל עשייתה. כי אלו עשאה ופירש ממנה וחזר בתשובה היה מתכפר לו, אבל עכשיו שהוא מתפאר בעבירות שעשה יראה לו שעשה כדין, ובשביל זה לא עשה תשובה, וישתדל לעשות עבירה אחרת כדי להתפאר בה. ועוד שיראה כמכעיס בהתפארו בעבירות.",
+                "לעולם לא יחשוב אדם בלבו שהוא חוטא, שאם יחשוב שהוא חוטא לא יקשה בעיניו לעשות עבירה, כי יאמר הואיל והוא חוטא למה ימנע מן העבירות, כי חוטא הוא בשביל עונות שעשה קודם, ואפי' שלא יעשה עכשו חוטא הוא, ומה תוסיף עבירה זו על כל עונות שעשה, ומה תצטרף טיפת מים בים הגדול, ישטפו גליו יותר בשביל אותה הטיפה, כך הוא מלא מעבירות, מה תוסיף לו עבירה זו. הרי זה טועה במחשבתו, ודומה לאדם שאכל שומים הרבה וריח רע נודף לו על פיו, ואומר, אוכל שומים אחרים, כדי שאסיר ריח רע מפי, ונמצא מוסיף ואינו גורע. ולפיכך שנו חכמים ואל תהי רשע בפני עצמך. ועוד אז\"ל עבר עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר. ולא די לו שאינו עושה תשובה, אלא שמוסיף על חטאתו פשע. אלא ישתדל לפרוש מן העבירות, ויעשה תשובה, ויעשה זכיות כנגד העבירות שעשה. כיצד. הסתכל בעבירות, ישוח עיניו לארץ. חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה בלשונו. ובכל האיברים שחטא, ישתדל לעשות בהן מצות. דתניא באותו דבר שחוטאין מתרצין. אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ בהם לדבר מצוה. לשון שקר, תורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם נקי, יעשה צדקה בידיו. עינים רמות, יהיה דכה ושח עינים. לב חורש מחשבות און, יצפון התורה בלבו. משלח מדנים בין אחים, בקש שלום ורודפהו. ולא יהיה אדם צדיק בעיניו, שאם יחשוב שהוא צדיק, יאמר די לי בזכיות שעשיתי, ולא ישתדל לעשות זכיות אחרים, אם לא ידון עצמו תמיד שהוא מחצה על מחצה, מחצה זכאי ומחצה חייב. וידע ששוקלין לו זכיותיו ועונותיו בכל שנה ושנה, אם יהיו זכיותיו מרובים מעונותיו נקרא צדיק ויזכה לחיי העולם הבא, ואם יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו נקרא רשע ונדון בגיהנם כפי רשעו, ואם יהיו זכיותיו ועונותיו מחצה על מחצה, אלו כנגד אלו, אם יעשה זכות אחת, נמצאו זכיותיו מרובין מעונותיו ונקרא צדיק, ואם יעשה עבירה אחת, נמצאו עונותיו מרובין מזכיותיו ונקרא רשע. נמצא שהדן עצמו תמיד שהוא מחצה על מחצה לא יעשה אפי' חטא אחד, כי יאמר בשביל חטא זה יזכרו כל עונותיו ויענש עליהם, ונמצא נענש על כל עונות שעשה ומפסיד כל זכיותיו. ועליו נאמר, וחוטא אחד יאבד טובות הרבה. לפיכך ידון אדם את עצמו תמיד כאלו הוא מחצה על מחצה, זכיותיו ועונותיו אלו כנגד אלו, ולעולם לא יחטא.",
+                "מי שאין בלבו יראת שמים, לעולם אינו בא לידי תשובה, וסופו אבד ברשעתו. לפי שיראת השם בלב האדם דומה לבית שדרין בו בני אדם, כל זמן שדרין בבית מתקיים, וכל זמן שאין דרין בו הבית חרב. כך לבות בני אדם, כל זמן שיש בהם יראת השם היא מדריכתו לאדם על הדרך הטובה, כדי שתתקיים הנפש ותזכה לחיי העולם הבא, ואם אין בלב יראת שמים סופו בא לידי עבירה ואבד ברשעתו.",
+                "וצריך אדם לחזק גופו ואיבריו כנגד יצר הרע, כדי שיוכל להתחזק עליו ויכבוש אותו, כדי שלא יחטיאו. כדגרסינן במ' נדרים בפרק ארבעה נדרים, אמ' רמי בר אבא, מאי דכתי' (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים וגו', עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, ובא עליה מלך גדול וסבב אותה, זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, אלו העונות, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר הטוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו, אלו תשובה ומעשים טובים. דכתי' (קהלת ז, יט) החכמה תעוז לחכם, זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אשר היו בעיר, אלו שתי ידים, שתי רגלים, שתי אזנים, שתי עינים, והראש והפה. וכל הכובש את יצרו הרי זה נקרא גבור, שנא' (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. וגרסי' בפסיקתא א\"ר סימון משל לצור גבוה שהוא עומד בפרשת דרכים, והיו בני אדם נכשלים בו. אמ' להם המלך, סתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, יצר הרע הזה מכשול הוא לעולם, סיתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם, שנא' (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכתי' (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, וכתי' (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. ודוד ע\"ה אמר בענין התשובה, לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.",
+                "וגרסי' במ' סוכה בפרק החליל דרש ר' יהודה בר אלעאי, לעתיד לבא הב\"ה מביאו ליצר הרע ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים. צדיקים נראה להם כהר גבוה ורשעים נראה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעין בוכים ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הב\"ה תמה עמם, שנא' (זכריה ח, ו) יפלא בעיני שארית העם הזה [בימים ההם גם בעיני יפלא] נאם ה' צבאות. דרש רב עוירא, ואיתמ' ר' יהושע בן לוי, שבעה שמות יש ליצר הרע.",
+                "הקב\"ה קראו רע, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל, שנא' (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא, שנא' (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנא' (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, וכתי' (משלי כה, כב) כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. אל תקרי ישלם לך, אלא ישלימנו לך. ישעיהו קראו מכשול, שנא' (ישעיהו נז, יד) סולו סולו [פנו דרך] הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן, שנא' (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני, שנא' (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם. וגרסי' במסכתא ברכות לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, שנא' (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו, יקרא ק\"ש ולא פרשה אחרת מן התורה. לפי שאמר אמרו בלבבכם, ובקרית שמע והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. וכתי' (תהלים ד, ה) הכא על משכבכם, ובק\"ש ובשכבך ובקומך. ועוד שק\"ש מזהרת לאדם שלא יהרהר ביצר הרע, שנא' (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וגרסי' בספרי אחרי לבבכם זה יצר הרע. וגרסי' במדרש ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. אויביו זה יצר הרע. בנוהג שבעולם אדם גדל עם חבירו שתים שלש שנים והוא קושר לו חבה, וזה גדל עם אדם מנעוריו ועד זקנתו, מצא להפילו בתוך עשרים שנה מפילו, מצא להפילו בתוך ארבעים שנה מפילו. וכן יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ואחר כך נעשה צדוקי. לכך נאמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך. יצר לב האדם רע מנעוריו והוא גדל אתו, אע\"פ שהוא רע יכול אדם לעשותו טוב. יש דברים בעולם יותר קשים מיצר הרע ואדם שוקד למותקן. אין לך מר מן התורמוס ואדם שולקן וממתיקן במים. וכן חרדל ודברים הרבה. ומה דברים שנבראו מרים אדם ממתיקן, יצר הרע המסור בידו ע\"א כמה וכמה."
+            ],
+            "Order of Teshuvah": [
+                "<b>סדר התשובה</b>",
+                "שלח לנו הב\"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע\"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש. וכזה יעשה ביום טהרתו, בהתנדב רוחו אותו להיות עובד לבוראו. יפיל תחנתו לפני בוראו ויאמר,",
+                "אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, וכזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ועתה נשאני לבי, ונדבה רוחי אותי, לשוב לפניך באמת ובלב שלום, בכל לב ובכל נפש, ולהיות מודה ועוזב ומשליך מעלי כל פשעי, ולעשות לב חדש ורוח חדשה, להיות זהיר וזריז ומשכיל ביראתך. ועתה, ה' אלהי, הפותח יד בתשובה [לקבל שבים] ומסייע לבאים לטהר, פתח את ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק ביראתך, ועזרני נגד השטן הנלחם אלי בתחבולות תמיד ומתנקש בנפשי להמיתני, לבלתי ימשול בי, וחזקני מרמ\"ח איברים שבי, ותגער בו לבלתי יעמוד על ימיני לשטני, ועשית את אשר אלך בחוקיך, ותסיר לב האבן מקרבי, ותתן לי לב בשר. אנא, ה' אלהי, שמע אל תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי, ואל יעכב שום חטא ועון ואשמה את תפלתי ואת תחנתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי לפניך. ואם בחטאי העצום אין מליץ, חתור לי אתה מתחת כסא כבודך וקבל תשובתי. כמו שחתרת למנשה וקבלת תשובתו כן חתור לי. פתח וקבל תשובתי ולא אשוב ריקם, כי אתה שומע תפלה.",
+                "ותמיד ירגיל בתפלה זו. וזה הדרך אשר ירגיל בה להרגיל עצמו להשמר מכל חטא. בבקר, מעת הקיצו משנתו, יחשוב בדעתו לשום דרכיו לטובה, ויפשפש במעשיו, ולא יעות שום דבר לפי כחו, אפי' פסיעה אחת, עד זמן האוכל. וקודם שיאכל, אם עוות שום דבר, יתודה על הדבר בהויתו, והוידוי הזה ירחיקהו מכל עון וחטא, כי אם תבא לידו העבירה יזהר ממנה להתודות עליה, ולא יהיה מאותם שנאמר (תהלים עח, לו) עליהם, יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ולא יהיה טובל ושרץ בידו. ובהעלותו דבר זה אל רוחו, אז ישמר מעבירה, ויהיה רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים, ואף מעון הקל יהי נשמר, וכל דרכיו יהיו במשקל. אם הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהיה מודה ומשבח לפני בוראו על אשר עזרו משונאו וזכהו להיות שעה אחת בתשובה בעולם. וכאשר יעשה מן הבקר ועד עתה יעשה עד זמן אכילה בערב, וקודם אכילה יתודה הכל כאשר אמרנו. וכן מזמן אכילה בערב עד זמן שכיבה. הרי לך שלשה פרקים ביום לשלשה וידויים.",
+                "ככה יעשה כל הימים, מיום תחלת תשובתו עד שנה אחת, שיתרחק מן העבירה וידבק ביראת הבורא, ויניח כל מעשיו הרעים וישמר מן העבירות שהיה רגיל בהם. וכמה פעמים יבאו לידו ויהיה נזהר מהם לא יירא עוד, כי מן השמים יסייעוהו, ואף מן העבירות יחשבו לו לצדקה ולזכות. ועל פשעיו הישנים אשר השליך מעליו יהיה תמיד תוהה ומתחרט ומבקש עליהם מאת הצור ברוך הוא למחותם מספר הזכרונות, וגם יענה נפשו עליהם. ואם אדם חלוש הוא, ואינו יכול לסבול עינויים קשים ותעניות, ימשך ידו מלמלא את תאותו במאכליו ובמשקיו. וכן אמ' הרב ר' אברהם ב\"ר דוד ז\"ל, שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המופלא מניעת המאכלות, וכן פירש דבריו, לא שלא יאכל בשר או לא ישתה יין, כי דייך מה שאסרה תורה, אך בעת מאכלו, ועוד תאב לאכול ממנו, יניח לכבוד הבורא מתאותו ולא יאכל כדי תאותו. ודרך זה ימנענו מחטוא ויזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אוכלו ומדי שתותו יניח מתאותו לכבוד הבורא. וישים לבו לתורה. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמוד שני דפין, כי גדול תלמוד תורה, שהוא מביאו לידי מעשה. ויהיה מייסר עצמו בכפיית יצרו לתורה ולמצות, והן הן יסורי אהבה. ואל ילך במצות הבורא כאדם העושה דבר במקרה, פעמים עושה פעמים מניח, אלא [יעשה] כולם תמיד. ואל יניח בשום ענין, לא מפני עצלות ולא מפני הבושה. כגון אדם שהיה רגיל לעשות שלש סעודות בשבת, ונתארח עם אדם שאינו מחזיק באותה מצוה, אל יניח המצוה מפני הבושת, כי אוי לה לאותה בושה, אלא יעיז פניו ויאמר, שימו לחם ואסעד כמצות הבורא. וכן כל כיוצא בזה. ואם עושה כן ונפטר בחצי ימיו, נותנין לו שכר כאלו חיה שבעים ימי שנותיו ועשה אותה מצוה. וזהו שאמ' שלמה בחכמתו, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. [משל למלך ששכר פועלים, וכו'], כדאי' במדרש ר' תנחומא.",
+                "ואל ידמה השב בנפשו לאמר, למה זה איגע לריק ולתוהו כחי אכלה, כי לא תעמוד תשובתי נגד עוותתי, וכל מה שאוכל לעשות עוד לא יעמוד כנגד העונות שעשיתי. מי שלבו נוקפו על אשר אין תשובתו שלימה אומר כן, וכל השבים בלב שלם ותוהים על עונות ראשונים כבר הבטיחנו הב\"ה על ידי יחזקאל הנביא ע\"ה כי פשעיהם לא יזכרו עוד. שנא' (יחזקאל יח, כא) ורשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה ולא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתוב מקרא מלא על הנבהלים על עונותיהן לחזק ידיהם לשוב, ואתה בן אדם אמור אל בני ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם ולמה תמותו בית ישראל. וביד כל נביאיו הזהיר אותנו השכם ושלוח על עסק התשובה. וגם רבותינו ז\"ל וחכמי הדורות הזהירו מאד על התשובה, שוב יום אחד לפני מיתתך. ואמרו גדולים בעלי תשובה יותר מן הצדיקים, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. והיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם. ועל ידי התשובה יבא גואל לישראל, שנא' (ישעיהו נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע. ואין מי שיוכל להגיע עד היכן כחה של תשובה. לכן כל איש ירא וחרד ישית אל לבו יראת הצור, וישוב מכל חטאתיו, ויכין לב חדש ונקי לעבוד את בוראו, וינהג בכל אשר אמרנו, ועוד יוסיף לעשות כהנה וכהנה. ויהיה ערום ביראה, לחשוב מחשבת, איך יוכל ליראה את השם הנכבד והנורא, ולעשות חפצי בוראו, בינו ובין קונו, ולא לפני בני אדם להתפאר. ואשרי הזוכה והמזכה, וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, שנא' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.",
+                "והנ\"ה נשל\"ם ספ\"ר חיי עולם ואל עולם לעמו יחיש גואלם והיכל ואולם יבנה ובית זבולם ונשב שם עד עולם אמן ואמן."
+            ],
+            "Laws of Teshuvah": [
+                "<b>הלכות תשובה</b>",
+                "על כל עבירה ועבירה שחיבר הרב ר' אליעזר בן רבינו הרב ר' יהודה החסיד. כי יש אדם שתקפו יצרו לחטוא, והנה בוש לבוא לפני חכם לשאול ממנו במה יתכפר, על כן יעיין בזה וימצא במה יתכפר. ושבעה דברים קדמו לעולם תורה, תשובה, גן עדן, כסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח, וגיהנם. גן עדן מימינו, כסא הכבוד משמאלו, והתשובה בין גן עדן לגיהנם. זכה נכנס לגן עדן, לא זכה נכנס לגיהנם. שלשה ענייני עבירות הם, עשה ולא תעשה, וחייבי מיתות ומיתות ב\"ד, והג' חלול השם. וארבעה ענייני תשובה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתו', תשובת הבאה. אם חטא אדם באשה או בגניבה או בדבר אחר, ובאתה לידו אותה האשה או אותו דבר שחטא בו והיה יכול לחטוא כבראשונה, ונמנע ואינו חוטא, זו היא תשובה גמורה. ויודה ויתחרט, ולזה נאמר ושב ורפא לו. ואם השיאו לבו ובא על הפנויה בתולה או אלמנה, כדרכה ושלא כדרכה, חטא, שאין אשה שלא תראה דם נדה, והרי היא נדה ולא טבלה, והיא בכרת. ועוד שמא באו אנשים הרבה עליה ותלד מהם ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו.",
+                "תשובת הבאה. אם באת אשה זו לידו והיא מרוצה לו בביאה, והוא בחוזק תאותו, וכבש יצרו מלבא עליה או אל אשה אחרת שהיתה נשמעת לו, הרי זו תשובה גמורה, ונקראת תשובת הבאה, לפי שבאה לידו התשובה.",
+                "תשובת הגדר. לא יראה שחוק נשים, ואפי' באשתו נדה, ולא יביט בה בעוד שלא טבלה, ולא ירחץ ולא יאכל דבר חם ולא דבר המביא לידי תאוה. ולא יראה בהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה.",
+                "תשובת המשקל. שיצטער כפי ההנאה שנהנה בה בחיבוק בדביקה בנשיקה בביאה בהעראה. יש לו להצטער בדאגת לב ובתענית ארבעים יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל התעניות ולא בלילה לאחר תעניתו, ומצטער בשכיבה יום ולילה, כפי הנאתו שנהנה בה. וזו היא תשובת המשקל, שהוא בד בבד, הצער כנגד ההנאה.",
+                "תשובת הכתוב. דכתי' (ויקרא ה, א) ונשא עונו. כיצד, הנה הוא חייב כרת בביאתו על נדה. על כן ישכב על הארץ או על דף, וילבש שחורים וילקה בצנעא, ויתענה ארבעים יום, ובכל יום יתודה שלשה פעמים, ולא ילך בשחוק. אם חטא בנערה מאורשה או באשת איש או באחת מן העריות שיש בהן מיתת בית דין, בין בביאה בין ההעראה, כדרכה ובין שלא כדרכה, צריך תשובה גדולה.",
+                "תשובת הבאה. אם באת אותה אשה לידו או אחרת, ומונע תאותו ממנה ויעשה חרטה, זו היא עיקר התשובה.",
+                "תשובת הגדר. יגדור עצמו מלראות בנשים ותכשטיהן, ואפי' אינן עליהן. ולא יראה שחוק נשים ובתולות ולא ישמע קול ניגון. ולא ישמע שום דבר חשק תאוה. ולא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז לשום אשה. ולא יתיחד עם הנשים.",
+                "תשובת המשקל. ישקול צערו כנגד מה שנהנה, ושנה תמימה לא יאכל בשר ולא ישתה יין אלא בשבת ויום טוב ופורים. לא יאכל לחם חם ולא ירחץ כי אם ביום טוב מעט. ולא ילך למקום שמחה אלא לשמוע ברכות חתנים. וילקה בכל יום, וישכב על הארץ או על דף בלא כר וכסת, ובשבת ויום טוב ישכב על התבן והקש וכר בראשו, וחיי צער יחיה וילבש שק על בשרו, ולא ידבר מענין תאוה וענין אהבה כלל.",
+                "תשובת הכתוב. יחשוב כי [בא] על אשת איש, שהוא במיתה. ולכך יסבול דין קשה. ישב בקרח ובשלג בכל יום ויום שעה אחת, ובימות החמה לפני זבובים ולפני נמלים ולפני דבורים. ויתודה בכל יום בבכי ואנחה. לפי שאסרה על בעלה. ואם אנסה לא אסרה. לכך ילקה ויתענה ארבעים יום רצופים, וישכב על הארץ, ולא ירחץ, ולא יתענג בשום תענוג ולא במין ממיני ההנאה.",
+                "מי שבעל בת אל נכר יתענה וילקה ארבעים יום, ולא ירחץ, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ארבעים יום. וכן הבא על שפחה כנענית, יתענה ארבעים יום, ולא ירחץ, ויתענה עוד שני וחמישי, ויטהר.",
+                "הרובע בהמה חיה ועוף, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ויתענה ארבעים יום, ויתרחק מן התאוות, ולא יסתכל בבהמה וחיה כשנזקקין זה לזה.",
+                "המנשק נשים ומחבקן ומנשקן בלא תשמיש, יתענה שני וחמישי, ולא יעשה עוד, ויתרחק מכל ענייניהן. וכן אם נשק אשתו וחבקה קודם שטבלה, בלא שכיבה, יתענה כמה פעמים ויתודה. ומותר להתייחד עם אשתו נדה, ובלבד שלא יגע בה, ולא ידבר עמה תפלות, ולא יאכל ולא ישתה עמה בעוד שלא טבלה.",
+                "מי שהוציא שכבת זרע לבטלה, ביד או ברגל, יתענה ארבעים יום, כנגד יצירת הוולד, וישב במים בימות החורף, כדי צליית ביצה וגומעה. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין כל אותן ארבעים יום, ולא יאכל כל מאכל חם, לבד משבתות וימים טובים. ולא ירחץ בשרו במים, אלא ראשו מעט פעמים, כל אותן ארבעים יום.",
+                "ההורג את רעהו ורצחו נפש, איש או אשה, קטון או גדול, ילך בגלות שלש שנים וילקה בכל עיר ועיר. וצריך שיאמר רוצח אני. ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יגלח ראש וזקנו, ולא יכבס בגדיו, ולא ירחץ. אך יחוף ראשו פעם אחת בחדש, ויקשור ידו אשר רצח בה בשלשלת בצוארו, וילך יחף, ויבכה על רציחתו, ויתענה כל יום עד שיעברו ימי גלותו. ואחר כך יתענה שנה אחת שני וחמישי, לבד מאותן שלש שנים שהתענה בכל יום. ולא יענה לשום אדם לעדות. ואם יחרפוהו ויקראוהו רוצח ישתוק, ובזה ירוחם. ובכל אותן הימים לא ילך בטיול שחוק. ובכל אותן שלש שנים ישכים לפני פתח בית הכנסת ויעברו עליו העוברים, אבל לא ירדפוהו. ויכבד לכל אדם ויתודה בכל יום ויום כל ימי חייו.",
+                "הכופר בעיקר ונשתמד, הרי עבר על כל התורה, וצריך להסיר עדיו מעליו, ויתאבל ויצטער חמש שנים לכל הפחות. ויתענה בכל יום ויום, וישפיל רוחו, ויתודה שלש פעמים בכל יום. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ירחץ אלא בשבת וימים טובים, ולא יחוף ראשו אלא פעם אחת בחדש. ולא ילך לשחוק, כי אם לנשואין בשעת ברכה. ויתרחק מע\"ז ומהעבירה, ולא ישב אצל כומרים וגלחים, ולא במקום שמדברין מדבר מינות, ויתרחק מפתח ביתם ולא יהנה מהם. ומיד כשישוב לדת ישראל צריך לטבול בארבעים סאה, וכל ענין שחטא ישוב אל לבו, ויצטער כנגד חטאו. כי כפר בעיקר, וחלל שבתות, ובעל נכריות, ועבר על כריתות ב\"ד, ועשה ולא תעשה. ועל כן יסבול הצרות הקשים האלו, עד שימרקו עונותיו וישוב אל השם וירחמהו. ואם יקראוהו משומד ישתוק והוא טוב לו.",
+                "הבא על אשתו נדה, יתענה ארבעים יום רצופים. וילקה בכל יום ויום בינו לבין עצמו, ולא יאכל כל אותן הימים מאכל חם, ויתודה בכל יום.",
+                "הבא על ערוה מחייבי כריתות, ישב בקרח כשיעור צליית ביצה וגומעה, ויתענה לא פחות מג' ימים ולא יותר ממ' יום. ובכל יום ויום יתודה עונו, בין יתענה בין לא יתענה, וישכב על הארץ, ויסיר ממנו כל מיני הנאות.",
+                "העובר על שבועה חמורה ככופר בעיקר, כי לא ינקהו השם. והחרם היא השבועה, וחרם רמ\"ח, כמנין רמ\"ח מצות עשה. והמועל באדם ובשבועה, ילקה כמה פעמים כל ימי חייו, ויתענה, ושק ואפר יציע ימים רבים, ויתענה. ויזהר שלא ישבע אפי' באמת ואפי' בכינוי, ולא בנשמת אבותיו, כי אם בחיי ראשו. אבל נשבעין לקיים המצות, ולא יאמר אחריו בשכמל\"ו. ויהיה זהיר וזריז בעניית ברכות.",
+                "המדבר בבית הכנסת וחביריו משוררין ומקלסין להב\"ה, עליו הכתו' אומר על כל שכני הרעים, כי הוא כהופך ערפו, ואומר מדוע באתי ואין איש. אלא ישב במורא וביראה וברתת ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ואם חטא בזה יתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, כנגד התורה שניתנה לארבעים יום.",
+                "המלשין את חבירו, הרי זה משניאו בעיני האדם, וממית אשתו ובניו. על כן צריך לפרוע כל מה שהפסיד בעבורו, ויבקש מחילה ממנו ברבים, וילקה יותר משנתים, ויתודה כל ימי חייו. ואם אין לו לשלם, ירבה עליו רעים ויבקש ממנו מחילה טרם ימות, ויצמצם ויפרע ליורשיו או לו טרם ימות. ויתודה וישוב.",
+                "הרכיל אין לו רפואה, כי ישלח ריב בין אנשים. אלא יבקש מהם מחילה, ויתענה הרבה ימים, וילקה כל ימי חייו, ויתעסק לעולם במצות ובעסק שלום.",
+                "גנב או גזל או לקח רבית, הרי עבר על לא תעשה. ותשובתו שישיב תחלה הגניבה או הגזל או הרבית ויבקש ממנו מחילה. ויתענה לפחות שנה תמימה, ויתודה בכל יום. ויזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו, ויעשה גמילות חסדים בממונו ובגופו, ויתן משלו לעמילי התורה, ויזהר מכל מיני אבק רבית.",
+                "המכה את חבירו, או חבל בו, או צערו בממון או בדברים, אין לו רפואה עד שירצהו וימחול לו. וגדול אונאת דברים מאונאת ממון. והמרים ידו על חבירו, אע\"פ שלא הכהו, נקרא רשע. ואע\"פ שאין דנין דיני קנסות וחבולות בבבל, צריך להחזיק מעצמו הממון, ויבקש ממנו מחילה וכפרה.",
+                "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וצריך שיתענה כמה תעניות, וילקה ויתודה כל ימי חייו. ויזהר אדם באונאת אשתו, לפי שדמעתה מצויה. ודי לה לאשה בצער נדות וצער לידה וצער גידול בנים.",
+                "המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. יבקש ממנו מחילה, וילקה ויתודה ארבעים יום.",
+                "המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה עד שימחול לו, וילקה ויתודה שלשים יום או יותר.",
+                "מי שבזה את חבירו שלא ברבים, צריך לבקש לו מחילה עד שלשה פעמים. ואם בזהו ברבים, יבקש לו מחילה במקום שבזהו ולפני מי שבזהו.",
+                "המוציא שם רע אין לו תשובה כי אם בתשובה גדולה.",
+                "חלול השם עון גדול מאד, ואין לו מחילה. ועיקר תשובתו שיודה פשעו ברבים, ויאמר לתלמידיו, אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי ועויתי ופשעתי ומריתי וחללתי השם באולתי. ויתענה הרבה תעניות. ויתודה כל ימיו. וכל אותן ששנינו אין להם חלק לעולם הבא, דוקא בשלא עשו תשובה, אבל אם עשו תשובה יש להם חלק לעולם הבא. עד כאן הלכות תשובה.",
+                "למי אוי למי אבוי, למי שעזב ממון הרבה ליורשיו ומוליך עמו עניות הרבה לקבר. ומי הוא זה, הכונס ממון שלא כדין, ועליו הכתו' אומר, קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. פי' קורא הוא ממין העופות, והוא גוזל את העופות ונוטל ביציהם ועושה אותן חמרים, כדמתרגמינן חמרים חמרים, דגורין דגורין. ולא ילד, שנוטל הביצים מן העופות ואינן שלו ולא ילדן ומחמם עליהם כסבור שיצאו האפרוחים ממינו, לאחר כך האפרוחים יוצאין ממין העופות שהטילו אותן הביצים, ואחר שגדלין פורחים והולכים להם למינם, וישאר הקורא לבדו אחר שטרח וחימם וגידל. כך העושה עושר לא במשפט, אלא מן הגזל ומן החמס, בחצי ימיו יעזבנו לאחרים וסופו להיות נבל, ר\"ל עני. ובשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב, אלא תשובה ומעשים טובים.",
+                "משל למה הדבר דומה, לאדם שהיו לו שלשה חבירים. האחד היה אוהב [אותו] עד מאד, והשני היה [אוהב] אותו אבל לא כראשון, והג' לא היה אוהב אותו ולא חושבו למאומה. פעם אחת שלח המלך לקרוא לאותו האיש בעל החבירים. ויבאו אליו עבדי המלך ויאמרו לו, כה אמר המלך, בוא אלי, אל תעמוד. מיד נפלה עליו חרדה מפחד המלך, והיה אומר, שמא הלשינוני הנרגנים ויהרגני כשאגיע אליו, אקרא לחבירי אהובי אשר בטחה בו נפשי, וילך עמי להליץ טובה בעדי עם המלך. הלך לחבירו הראשון שהיה אוהב אותו, וסיפר לו הענין, ובקש ממנו שילך עמו לדבר אל המלך. ולא אבה. הלך בפחי נפש. אמ', אלך אל החבר השני ואבקש ממנו ללכת עמי. הלך ובקש ממנו. אמ' לו, לפני המלך לא אכנס, אבל אלך עמך בדרך, וכשנגיע לחצר בית המלך אעזבך ואשוב לי. הלך לשלישי, שלא היה חושב אותו למאומה, וסיפר לו מה שאירע לו עם שני ריעיו. אמ' לו, אל תירא, אני אלך עמך, ואכנס אל המלך, ואליץ בעדך טובה, ואשתדל כל יכולתי עד אשר תנצל. מיד הלך עמו אל המלך, ולימד עליו זכות, והצילו מיד המלך. כך הוא האדם בעולם הזה. החבר הראשון שהיה אוהבו עד מאוד, הוא הממון, שהוא חביב על האדם יותר מכל דבר שבעולם, ויעזוב אותו בשעת פטירתו, ולא יוליך ממנו מאומה בידו, שנא' (תהלים מט, יח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. והחבר השני, הם האחים והבנים והקרובים והחברים שמלוין לאדם עד הקבר, וכשקוברין אותו יפרדו מעליו ויעזבוהו, ואין בידם כח להצילו ולא לפדותו ממה שגזר עליו הב\"ה, שנאמר (תהלים מט, ח) אח לא פדה יפדה איש. והחבר השלישי, שהליץ עליו טובה עם המלך ולימד עליו זכות, הם התשובה והמעשים הטובים והצדקות שהולכין עם האדם בשעת פטירתו להליץ טובה בעדו, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. והמלך ששלח לקרוא אותו, הוא מלך מלכי המלכים הב\"ה, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, ולא ינצל אדם מדינו כי אם בתשובה ומעשים טובים.",
+                "מי שחננו הב\"ה ארבעה דברים טובים הללו, ארבעה דברים טובים אחרים דבוקים בהן. אלו הן. א' המעביר על מדותיו ומתפייס, הסליחה דבוקה במדה הטובה הזאת. כדגרסי' במ' ראש השנה אמ' רבא, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנא' מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, למי הוא נושא עון, למי שעובר על פשע. ב' התשובה, השראת שכינה דבוקה בה, שנא' (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. ג' הצעקה, התשועה דבוקה בה, שנא' (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וכתי' (שמות כב, כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ד' התפלה, הקבלה דבוקה בה, שנא' (מלכים א ח, מב) והתפללו אליך אל הבית הזה ואתה תשמע השמים."
+            ],
+            "Tales of the Righteous": [
+                "בוא וראה כמה צדיקים וכמה חסידים מסרו את עצמן למיתה, ואת גופן לכמה ייסורין, ולא חטאו, ואע\"פ שהיו אנוסין. כדגרסי' במ' גיטין בפ' הניזקין אמ' רב יהודה אמ' שמואל, ואמרי לה במתניתא, מעשה בת' ילדים וילדות שנשבו לקלון לבין הגויים, והיו בספינה בים, והרגישו בעצמן למה הם מתבקשין. אמרו, אם אנו טובעין בים אנו באים לחיי העולם הבא. דרש להם גדול שבהם, אמ' ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב, מבין שיני אריות אשיב, ממצולות ים אשיב, אלו שטובעין בים. כיון ששמעו [ילדות] כך, קפצו כולן ונפלו לים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ומה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה. קפצו כולם ונפלו לתוך הים. ועליהם הכתו' אומר, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. רב יהודה אמ', זו חנה ושבעה בניה.",
+                "מעשה שהביאו לחנה ולשבעה בניה קמיה דאנטיוכוס מקדון. איתיה לקמיה לחד. אמ' לו, פלח לע\"ז. אמר ליה, כתי' בתורה (שמות כ, ג), לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אפקוה וקטלוה. איתיה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (שמות כב, יט), זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים ו, ד), שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים ד, לט), וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך. אמרו ליה, פלח לע\"ז. אמ' להו, כתי' בתורה (דברים כו, יח), וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר נשבע לך, כבר נשבענו להב\"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. אמ' ליה קיסר, אשדי לך גושפנקאי, פי' חותמי, גחין ושקליה, כי היכי דלומרו קביל עליה הורמנא דמלכא. אמ' ליה, חבל עליך, קיסר, ומה על כבוד עצמך כך, על כבודו של הב\"ה על אחת כמה וכמה. אפקוה וקטלוהו. אמרו להו אימיה, הבו ניהלי ואנשקיה. אתיוה לה. אמרה ליה, לכו ואמרו לאבוכון אברהם, אתה ערכת מזבח אחד, ואני ערכתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה, אם הבנים שמחה. ר' יהושע בן לוי אמר, כי עליך הורגנו כל היום וגו'.",
+                "וגרסינן בפ' קמא דמ' קדושין רמי ליה רב טובי בר קיסנא לרבא, תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, עשה אין, לא עשה לא, ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. אמ' ליה, התם נמי כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנה. כי הא דרב חנינא בר פפי, תבעיתיה ההיא מטרוניתא, ערק וטש בי בנה, פי' בית המרחץ, דכי הוו עיילי בהו בתרי אפי' ביממא הוו מיתזקי. פי' שהיו השדים מצויין שם והיו מזיקין לבני אדם אפי' ביום ואפי' שנים כאחד. למחר אמרו ליה רבנן, מאן נטרך. אמ' להו, שני כושאי קיסר נטרוני כל הלילה. פי' שרי קיסר. אמרו ליה, שמא דבר עבירה באת לידך וניצלת ממנה, דתניא הבא דבר עבירה בידו וניצל ממנו נעשה לו נס. גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעיתיה ההיא מטרוניתא. אמ' לה, חלש ליבאי, איכא מידי למיכל. אמרה ליה, איכא דבר טמא. אמ' לה, מאי בהאי, דאכיל האי עביד האי. שגרא תנורא וקא מחמא. סליק ויתיב בגוייה. אמרה ליה, מאי האי. אמ' לה, דעביד האי נפול בהאי. אמרה ליה, אי ידעי לא צערתיך. רב כהנא הוה מיזבין דיקוליה. תבעיתיה ההיא מטרוניתא. אמרה ל', איזיל ואוקשיט נפשאי. אזלה והוא נפיל מאיגרא לארעא. אתא אליהו זכור לטוב וקבליה. אמ' ליה, אטרחתין ארבעה מאה פרסי.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן כשנשבה ר' צדוק לרומי, נטלתו מטרוניתא אחת ושיגרה לה שפחה אחת יפה. כיון שראה אותה, נתן עיניו בכותל, והיה יושב ושונה כל הלילה. לשחרית הלכה אצל גבירתה ואמרה לה, שוה לי המות ממה שנתתני לאיש הזה. שלחה וקראה אותו ואמרה לו, מפני מה לא עשית עם האשה הזאת כדרך שיעשו בני אדם. אמ' לה, ממשפחה ומכהונה גדולה אני, אמרתי שמא אבוא עליה והרביתי ממזרים בישראל. כיון ששמעה את דבריו פטרתו בכבוד גדול. ואל תתמה על ר' צדוק, שהרי ר' עקיבא גדול ממנו. שהלך לרומי, אכלו קורציו לפני הגמון, ושיגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלות לחתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה. זאת אומרת חזור אצלי, וזאת אומרת חזור אצלי. והוא יושב ומרוקק. לשחרית הלכו לפני ההגמון ואמרו לו, שוה לנו המות ממה שנתתנו לאיש הזה. שלח וקרא לו ואמ' לו, מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים. לא יפות הן, לא מבני אדם כמותך הם, ולא שברא אותך ברא אתהן. אמ' לו, מה אעשה וריחן רע עלי מבשר נבלות ומבשר חזירים. ואל תתמה על ר' עקיבא, שהרי ר' אליעזר הגדול גדול ממנו. שגידל את בת אחותו שלש עשרה שנה במטה אחת עד שבאו לה סימנין. אמ' לה, שאי והנשאי לאיש. אמרה לו, והלא אמתך לרחוץ רגלי תלמידיך. אמ' לה, בתי, כבר זקנתי, שאי והנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו, והלא כבר אמרתי לפניך והלא אמתך לרחוץ רגלי תלמידיך. כיון ששמע את דבריה, נטל ממנה רשות, וקידשה, ובא עליה.",
+                "מעשה בר' מתיא בן חרש, שהיה צדיק ישר ונאמן ועניו, ולא היה משתכל באשה כלל, וכל ימיו היה עוסק בתורה. יום אחד אמר השטן לפני הב\"ה, ר' מתיא בן חרש, אע\"פ שהוא ירא שמים וצדיק בכל ענייניו, תן לי רשות ואלך ואנסה אותו. אמ' לו הב\"ה, לא תוכל להטעות אותו, מפני תורתו וענותנותו ומעשיו הטובים. אמ' לו, אעפ\"כ תן לי רשות ואלך ואנסה אותו ואראה אם יעמוד בצדקתו. הלך השטן ונתן לו הב\"ה רשות. והלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. מה עשה השטן, נדמה לו כמין אשה יפת תואר, שלא היה כיפיה מימות נעמה אחות תובל קיל, שטעו בה בני האלהים, שנא' (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. בא ועמד לפניו. כיון שראה אותה, הפך עצמה לאחוריו. גם השטן הפך עצמו כנגד. ר' מתיא בן חרש קרא לתלמידו שהיה משמשו, ואמ' לו, בני הבא לי מסמרים. והצית את המסמרים באש, עד שנעשו כאש, ונתן אותם בעיניו. כיון שראה השטן כך, נבהל, ועלה למרום, ואמ', רבוניה דעלמא, כך וכך היה המעשה. אמר לו הב\"ה, ולא אמרתי לך שאין אתה יכול להסיתו. קרא הב\"ה לרפאל המלאך שר הרפואות. אמ' לו, לך ורפא את עיניו של ר' מתיא בן חרש. הלך לו רפאל המלאך ואמ' לו, הב\"ה שלחני לרפא את עיניך. אמ' לו ר' מתיא בן חרש, איני רוצה, מה שהיה היה. חזר רפאל והחזיר התשובה לפני הב\"ה. אמ' לו, לך ואמור לו, אל תירא, מהיום ואילך אני ערב לך שלא ישלוט בך יצר הרע כל ימיך. כיון ששמע הדבר הזה קבל עליו ורפא את עיניו.",
+                "ועוד גרסי' בפ' הניזקין. מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגויים, והשיאום זה לזה. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת אמרה להם, ספדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף הצדיק, דאלו ביוסף הצדיק לא הוה אלא שעתא אחת, והאי כל יומא ויומא, ואלו ביוסף לא בחדא מטה, והאי בחדא מטה, דאלו ביוסף לא היתה אשתו, והאי אשתו.",
+                "מעשה בנתן דצוציתא, שהיה אדם גדול בישראל ועשיר עד מאד. והיתה אשה אחת יפה עד מאד, ושמה חנה, והיתה אשת איש, והיו מעניי ישראל. ראה אותה נתן דצוציתא וחשק בה עד מאד, עד אשר נפל למשכב מאהבתו אותה. אמרו הרופאים, אם לא ישכב עמה ימות. אמרו חז\"ל, ימות ואל יגלה ערוה. אמרו הרופאים, ידבר עמה. אמרו, ימות ולא ידבר בעבירה עם אשת איש. אמרו הרופאים, ידבר עמה מאחרי הגדר. אחז\"ל, ימות ואל יקלו בעריות. והיה מוטל על מטתו כמת, ולא היה אוכל ולא היה שותה ולא יישן, אלא יושב ומצטער כל היום. בעלה של חנה היה עני, והיו בני אדם נושין בו ממון רב, ולא היה לו מה לפרוע להם. נתנוהו בבית האסורים, עד אשר צר לו מאד, ובחר מות מחיים. קרא לאשתו ואמ' לה, בתי חנה, הנא נא זקנתי, ידעתי כי המחיה נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. הנך רואה צרת נפשי בבית האסורים הזה, ואין לי פדיון לפדות בו את נפשי מהממון שאני חייב. ואני שמעתי שנתן דציצותא חושק בך ושנפל למשכב מאהבתך. אם טוב בעיניך, לכי אליו ועשי רצונו, ויתן לך הממון שאני חייב, ותפדה אותי בו, ואחיה ולא אמות ברעתי בבית האסורים הזה. מיד גערה בו אשתו ואמרה לו, שוטה שבעולם, הייטב בעיני הב\"ה הזנות, שבשבילו בא מבול לעולם. אמ' לה, אני יודע שאת אוהבת אותו, ואת מחכה ומצפה יום מותי כדי שתנשאי לו, ואת עושה עצמך כשרה וצנועה. והתחיל להתקוטט עמה. מיד הרימה קולה בבכיה ואמרה, הראיתם אדם משוגע כזה שיאמר לאשתו לכי זני והושיעני מצרתי. הלכה לביתה בכעס גדול, בוכה ומשתוממת, וישבה לה כמו שמונה ימים, ולא הלכה לבעלה לבית האסורים ולא ראתה אותו. לאחר כן הגיע למות בבית האסורים ברעב ובצמא. ויוגד לחנה, הנה בעליך ימות בבית האסורים. הלכה לראותו, וראתה שלא נשארה בו נשמה. אמ' לה, השם יבקש את נשמתי ממך, כי יש בידך להוציאני מן הצרה הזאת, אבל אינך רוצה, לפי שמאסתני מפני עניותי, ואת מחכה יום מותי ותנשאי לנתן. מיד נכמרו רחמיה על בעלה, ובכתה בכי גדול ואמרה לו, אלך אל נתן ואראה אם יתן לי הממון שאתה חייב כדבריך. אמ' לה, לכי. יצאה מעמו ונשאה עיניה לשמים ואמרה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שמתוך צרתי וצרת בעלי אני הולכת לנתן, יהי רצון מלפניך שתציל אותי ממנו ולא אחטא עמו ואהיה חוטאת ומחטיאה. הלכה לבית נתן. כשהגיעה לחצירו, ראתה אותה שפחת נתן. הלכה ואמרה לו, אדוני, הנה חנה בחצר. אמ' לה, אם כדבריך, הרי את חופשית. נכנסה לבית. הלכו עבדיו ושפחותיו ואמרו לו, אדוננו, הנה חנה בבית. אמ' להם, אם כדבריכם הרי אתם כלכם חופשים. נכנסה אצלו. אמ' לה, הראית צרת נפשי מאהבתך וכל החולאים שהקיפוני מרוב תשוקתך, השלום בואך, מה בקשתך. אמרה לו, בעלי עצור בבית האסורין בשביל ממון שהוא חייב, אם טוב בעיניך, תנה לי הממון ואפדנו בו. אמ' לה, חנה, כל אשר לי בידך. לקח הממון ששאלה ונתן בידה. אמרה לו, הנני בידך, עשי כטוב בעיניך, אך שמע נא דברי אמתך. אמר לה, דברי. אמרה לו, דע שהב\"ה אל קנוא ונוקם, פוקד על איש עונותיו ומעלליו ישיב לו, ולא ינצל אדם מיום דינו הגדול. ועתה, אדוני, אתה עשית חסד עם אמתך ונתת לי ממון זה לפדות בו את בעלי, ואם עתה תכבוש את יצרך, ותכניע את תאותך, ותפסיד הנאה שעה אחת בעולם הזה, תזכה לשכר גדול לחיי העולם הבא ולמנוחה שאין לה קץ ותכלית, ואם תעשה עמי עבירה, הב\"ה עתיד להפרע ממך וממני, ותהיה את חוטא ומחטיא אותי, ותאסרני על בעלי. ומה תועלת לך לשכב עמי, העלה על דעתך שכבר עשית רצונך עמי ומלאת את תאותך, כי מיד אחר שתעשה תתנחם ולא יועיל לך כלום. ואם לא תעשה עתה העבירה הזאת, הב\"ה ישלם לך כצדקתך, ויתן לך שכר גדול בשביל הממון הזה שנתת לי לפדות בו אותו עני מצרת נפשו. מיד כששמע נתן את דבריה, נפל על פניו ארצה, ונכנס בלבו הדבר. ונשא עיניו למקום, ואמר, רבונו של עולם, חזקני נא ואמצני נא היום לכבוש את יצרי ולהכניע את תאותי ולא אבוא לידי חטא ולא לידי עבירה עם האשה הזאת. מיד נתן הב\"ה בו כח וכבש את יצרו. ואמ' לה, לכי לשלום, ופדי את בעלך בממון הזה, ואני נותנו לך לשם צדקה לפדיון שבוים, ויודע הנסתרות יודע שלא הנחתי ליגע בך אל לכבוד שמו. מיד הלכה, ונתנה הממון לבעלי החובות של אישה, והוציאוהו מבית האסורים, וספרה לבעלה כל המעשה. לאחר שיצא מבית האסורים, היה חושד אותה שזינתה עם נתן, והיה מקלל ומחרף אותה, ולא היה מאמין לה שלא זינתה עמו. כשיצאה חנה מבית נתן, מיד קם מן המטה ואכל ושתה, ושמח בלבו שלא עבר עמה, ונתן שבח והודאה להב\"ה שהצילו מן החטא, ושכח כל עמלו ונתרפא מכל מכאוביו. יום אחד היה ר' עקיבא שונה עם תלמידיו בעלייתו. נשקף בעד האשנב, וראה והנה נתן דצוציתא עובר בשוק, והוא רוכב על סוסו, ופניו מאירים כשמים ועל ראשו כתבנית עטרה מזהרת ככוכבים. אמ' לתלמידיו, אתם רואים מה שאני רואה. אמרו, אנו רואים את נתן דצוציתא רועה הזונות. אמ' להם, אינכם רואים בו דבר אחר. אמרו לו, לאו. שלח ר' עקיבא וקרא את נתן, ואמ' לו, בני, ראיתי את פניך מאירים ועטרה על ראשך מאירה ככוכבים, ספר נא לי אם עשית שום זכות שזכית בו לכך, או אם באת לידך עבירה וניצלת ממנה. סיפר לו כל המאורע. אמ' לו, אם כן, עם חלקך יהא חלקי. מיד ידע ר' עקיבא כי בחנם היה מקלל אותו האיש את אשתו. שלח בשבילו והודיעו. אז ידע שלא חטאה אשתו עם נתן דצוציתא, ולא יסף לקללה עוד, ולא לחרפה.",
+                "וצריך בעל תשובה אחר שיעשה תשובה שישיב גם הוא לאחרים לעבודת הבורא ית' שמו, שנא' (צפניה ב, א) התקוששו וקושו הגוי לא נכסף. פי' התקשטו אתם וקשטו לאחרים, ומהו הגוי לא נכסף, הגוי החוטא שאינו מתאוה ולא נכסף לעבודת השם יתברך. ולזה הגוי שלא נכסף בא ירמיהו הנביא ע\"ה להוכיחו ולביישו, כדי להחזירו למוטב וכדי להקיצו משנת חטאו ולעוררו מתרדמת פשעו, אולי ישמעו וישובו ממעשיהם הרעים ויקרעו גזר דינם הנחתם עליהם למות ולדינה של גיהנם. כי בתשובה שלימה קורעין לאדם גזר דינו, כדגרסי' במ' ראש השנה אמ' ר' יהודה, גדול תשובה שבה קורעים לאדם גזר דינו, שנא' (ישעיהו ו, י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. והב\"ה חנון ורחום מרחם על בריותיו, ומאריך אפו על הרשעים, ומוכיח אותם על ידי נביאיו, ומייסרם במוסר קל תחלה, כאשר ייסר איש את בנו, אולי ישמעו וישובו, קודם שישפוך עליהם חרון אפו וידין אותם במעשיהם הרעים. לפיכך פרנס הגון, אם אדם חשוב הוא וכדאי לשמוע דבריו, חייב להוכיח את החוטאים ולמחות בידם עד שיעשו תשובה. ואם לא הוכיחם ולא מיחה בידם, הם אובדים ברשעתם והוא נענש עליהם, שנא' (יחזקאל לג, ח) באומרי לרשע [רשע] מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו (הרשעה לחיותו) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אבל אם הזהרתו ולא שב מחטאו הוא (רשע) בעונו ימות ואתה (את) נפשך הצלת. וגרסי' במ' שבת כל שאיפשר למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפש על אנשי עירו, באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו, בכל העולם ואינו מוחה נתפש על כל העולם כולו. ועוד שנינו במ' שבת פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ומפ' במג', תאנה לא שלו היתה אלא של שכיונתו, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. אמ' רב פפא, והני דבי ריש גלותא מתפשי אכולי עלמא."
+            ],
+            "Reprovement": [
+                "<b>ענין התוכחות</b>",
+                "וחייב כל תלמיד חכם להוכיח את הרבים, כדי להשיבם למוטב. ואל יעזוב מלהוכיחם בשביל שלא ישנאוהו, כדגרסי' במ' כתובות אמ' אביי, האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתה לאו משום מעליותא הוא, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ועוד גרסי' בפרק במה בהמה יוצאה א\"ר חנינא, מאי דכתי' (ישעיהו ג, יד) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא זקנים שלא מיחו בידם בשרים, ואפי' שרים גדולים ואלמים חייב הפרנס או הזקן להוכיחם אם יעשו שלא כדין, אם ישובו מוטב, ואם לאו את נפשו הציל. אמר ר' זירא לר' סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמ' ליה, לא מיקבלי מינא. אמ' ליה, ואע\"ג דלא מקבלי מינך לוכחינהו, דאמר רב אחא בר חנינא, לעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הב\"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתי' (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אמ' לו הב\"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תי\"ו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תי\"ו של דם, שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הב\"ה, מה נשתנו אלו מאלו. אמ' לה הב\"ה, אלו צדיקים ואלו רשעים. אמרה לפניו מדת הדין, היה להם למחות ולא מיחו. אמ' הב\"ה, גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא היו מקבלין מהן. אמרה לפניו מדת הדין, רבונו של עולם, אם לפניך גלוי וידוע, להם מי גלוי להם. היינו דכתי' (יחזקאל ט, ו) זקן ובחור ובתולה תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגעו וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תאני רב יוסף, אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל\"ף ועד תי\"ו. הא למדנו שבשביל שלא מיחו בידם נענשו עליהם, שכל ישראל הם ערבים זה לזה, שנא' (משלי ו, א) בני אם ערבת לרעך, לרעך זה הב\"ה, שנא' (שיר השירים ה, טז) זה רעי וזה דודי. ואם אין ישראל מוכיחין זה את זה כולם נענשים, שנא' (ויקרא כו, לז) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.",
+                "מנין שחייב אדם להוכיח לרעהו, שנא' (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ומנין שתלמיד חייב להוכיח לרבו, כדגרסי' בספרי אין לי אלא הרב לתלמיד, התלמיד לרב מנין, ת\"ל תוכיח. ואפי' הבן צריך להוכיח לאב, שכך מצינו ביהונתן שהוכיח לשאול מפני שהיה מבקש להרוג את דוד, שנא' (שמואל א כ, לב) למה יומת מה עשה. ועוד למדנו מיהונתן שאין המוכיח עוזב מלמוכח, אפי' יקללנו, עד שיכנו, שנא' (שמואל א כ, ל) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. ולא עזב מלהוכיחו בשביל קללה זו, שנא' (שמואל א כ, לג) ויטל שאול את החנית עליו להכותו. וגרסינן במסכת ערכין בפרק יש בערכין עד היכן תוכחה, רב אמ' עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה. לפי' חייב אדם להוכיח לחבירו, אולי יחזירנו למוטב, ואל יהיה חושש לעצמו, כלומר לא יחוש שמא יקללנו או יכנו. ממי אנו למדין, מירמיה הנביא ע\"ה, שהיה מוכיח את ישראל והיו מבזין אותו ולא היה חושש לכבודו, שנא' (ישעיהו נ, ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. וגרסי' במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב עמרם בריה דר' שמעון בר אבא, א\"ר שמעון בר אבא, לא חרבה ירושלם אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה, שנא' (איכה א, ו) היו שריה כאילים וגו', מה איל זה ראשו בצד של זה, כך היו ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.",
+                "והמוכיח את החוטאים ומחזירם למוטב שכרו הרבה מאד, שנא' (מלאכי ב, ו) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. ושנו חכמים כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואחר שיעשה אדם תשובה צריך לעשות לחבירו לעשות תשובה. ואם אינו עושה בכל יכלתו עד שיחזירנו למוטב, חבירו חוטא ושניהם מתים באותו חטא, שנא' (יחזקאל יח, ל) שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. הרי אמ' שובו והשיבו ולמה תמותו. וגדול המעשה מן העושה, כי המוכיח לחבירו באמרי פיו, ומכהו בשוט לשונו, הב\"ה משלם לו שכרו, שנא' (משלי יב, יד) מפרי פי איש ישבע טוב וגמול אדם ישיב לו. וכל המוכיח את חבירו להחזירו למוטב, בשבילו ברכה באה לעולם. כדגרסי' בפ' קמא דמסכת תמיד, תניא א\"ר, אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, שיאהב את התוכחות, שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח בעולם וחרון אף מסתלק מן העולם, שנא' (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. פי' ועליהם בשבילם, כמו ומעי המו עליו, בשבילו.",
+                "אמ' ר' יוחנן, כל המזכה את חבירו לשם שמים זוכה לפלכו של הב\"ה, שנא' (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא. אבל המדיח את חבירו מן הדרך הטובה לרעה, הוא חוטא ומחטיא ונכרת מן העולם. כדגרסי' בספרי אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים וגו', וכתי' (דברים יב, ג) ונתצתם את מזבחותם וגו'. והלא דברים ק\"ו, ומה אם המקומות והאילנות, שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין, על שבאה תקלה על ידם אמר הכתו' השחת ושרוף וכלה והעבר מן העולם, אדם שהוא גורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המות עאכ\"ו.",
+                "וצריך המוכיח שיוכיח את חבירו בתחלה בנחת בינו לבין עצמו בדברים רכים, ואל ילבין פניו, ולא יכויהו בחמין בתחלה אלא בפושרין, כדגרסי' במ' ערכין הוכח תוכיח את עמיתך, יכול תוכיח ופניו משתנות, ת\"ל ולא תשא עליו חטא. אם שב בדברים מוטב, ועליו הכתו' אומר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, ואם לא שב בדברים, עליו הכתו' אומר בדברים לא יוסר עבד. מוכיחו פעם שנייה, ומביישו בינו לבין עצמו וכווהו בחמין, אם שב מוטב, ואם לאו מוכיחו ומביישו בפני חבירים, וכווהו בחמי חמין ומפרסמו, שמצוה לפרסם את החנפים.",
+                "וכמו שחייב אדם להוכיח את חבירו, כך חייב המוכח לשמוע את התוכחה, ולהטות את אזנו לתוכחת חבירו, ויכלם מחטאיו, ויעשה תשובה. והעושה כך מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנא' (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. אבל השונא את התוכחות, לא די לו שאינו עושה תשובה ומת ברשעתו, אלא אפי' בעולם הזה אינו נחשב בכלל בני אדם, שנא' (משלי יב, א) ושונא תוכחת בער, וכתי' (עמוס ה, י) שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, וכתי' (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתי' (משלי טו, י) מוסר רע לעוזב אורח ושונא תוכחת ימות. אבל החכם אוהב את התוכחות, שנא' (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וגרסי' בספרי א\"ר יוחנן בן נורי, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל, שהייתי קובל עליו, וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף עלי אהבה. ומכלל ארבעה ועשרים דברים שמעכבין את התשובה הוא השונא את התוכחות, לפי שאינו שומע מן המוכיח, ולפיכך אינו בא לידי תשובה, אלא ימות בחטאו ויתן הדין על כל עונותיו, ויתנחם על פשעיו כשיראה גודל עונשו, שנא' (משלי ה, יב) ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך. והאוהב את התוכחות ומקבלן ועושה תשובה עליו הכתו' אומר, נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת. וגרסי' במ' תעניות ירושלמי פעם אחת היה דבר בצפורי, חוץ מן המבוי שבה ר' חנינא דר שם. והיו אנשי צפורי אומרים, אלו היה ר' חנינא מתפלל עלינו היה הדבר נעצר, אלא הואיל והוא ושכונתו בנחת אינו חושש לצרותינו. שמע והלך והוכיחם ואמ' להם, זמרי אחד היה בזמנו, ומתו מישראל בעוניו ארבעה ועשרים אלף, ובזמננו זה כמה כמה חוטאים יש בינינו כזמרי, ואיך נתרעם על הפורענות הבאה עלינו. שוב פעם אחרת היתה שנת בצורת בצפורי ובדרום. ירד ר' יהושע בן לוי בדרום והתפלל וירדו גשמים, ובצפורי לא ירדו גשמים. היו אנשי צפורי אומרים, ר' יהושע בן לוי מוריד הגשם בדרום ור' חנינא מונען מצפורי. שלח ר' חנינא וקרא את ר' יהושע בן לוי ובקש ממנו להתפלל עמו בצפורי אולי ירדו גשמים. התפללו שניה[ם] ולא ירדו גשמים. א\"ר חנינא לאנשי צפורי, הביטו וראו שלא ר' יהושע מוריד הגשם בדרום ולא חנינא מונען מצפורי, אלא אנשי הדרום שומעין את התוכחות ומקבלין אותן ועושין תשובה, ועל כן נענין. לאח\"כ נשא ר' חנינא את עיניו לשמים וראה גודל החום באויר, ואמ' עד מתי ה', וירדו גשמים מיד. אז נשבע ר' חנינא שלא יעשה כך לעולם, ואמ' איני מונע לבעל החוב ליטול חובו.",
+                "ואחר שמוכיחין את האדם ומזהירין אותו שלא לחטוא וחוטא, על כל פעם שהוא חוטא הוא נענש אפי' בעבירה אחת כעובר על עבירות חלוקות. דתניא אמרו לנזיר אל תשת יין והוא שותה, אל תשתה והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחת ואחת, כאוכל טרפה ובהמה טמאה וחלב ודם. ואם קבל התוכחות ועשה תשובה, או שעשה תשובה מעצמו, כל עונותיו שעשה נמחלין לו ונותנין לו שכר על כל עונותיו, שנא' (איוב ח, ו) אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ר\"ל יעורר עליך כל זכיות שבידך ושלם לך שכר על כולם.",
+                "וצריך להיות המוכיח צדיק וישר כדי שלא יהיה למוכח פתחון פה, לומר לו, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. וגרסי' בספרי א\"ר טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח לחבירו, שאם יאמר לחבירו טול קיסם מבין שיניך, יאמר לו חבירו טול קורה מבין עיניך. ואז\"ל משלשה דברים מלאכי השרת תמהין. מעבד שהוא צדיק ויורש העולם הבא ואדוניו רשע ויורש גיהנם, כי מן הוא שיהא יורש האדון העולם הבא בממונו של עצמו יותר מעבדו בממון אדונו. ומאדם עשיר שלא עשה צדקה מממונו ועושין יורשיו אחר מותו צדקה מאותו ממון, הוא יורש בשביל ממונו גיהנם, וירשו יורשיו בשבילו גן עדן. והמוכיח שהוא מוכיח לאחרים לעשות תשובה ומחזירן למוטב ומנחילן העולם הבא, והוא עצמו הולך על דרך לא טוב ויורש גיהנם.",
+                "וצריך בעל תשובה לפרוש מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול, ולא ירדוף אחר הממון ולא חאר הכבוד, ויתרחק מסעודת הרשות ומאכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, ולא יאכל בגנות ופרדסים ולא בהרים, דרך עינוג. כי אחר הדברים הללו נמשכים כמה עבירות, ונמצא חוטא אחר שעשה תשובה, ועונשו גדול על חטאו השני מן הראשון. ומנין שנמשכין אחר דברים הללו עבירות הרבה, שנא' (יחזקאל יח, יא) אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא, עני ואביון הונה גזלות גזל חבול לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו תועבה עשה, בנשך נשך ותרבית לקח וחי לא יחיה. פי' כי כשיאכל וישתכר עם הלצים בהרים, יצרו מתגבר עליו בשכרותו, ויהפך לדעת אחרת, ולא יוכל לפרוש מן העבירות, מפני שאין בדעתו לבחון בין טוב לרע.",
+                "גדולה תשובה שמוחלין בה עונותיו של אדם, ומתרפא מכל מכאוביו ומכל נגעיו, ונמלט מדינה של גיהנם ומיום הדין הגדול, והב\"ה מטה אליו חוט של חסד ושל רחמים, ומוחלין עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי. ומתרפא מכל מכאוביו, ומכל נגעיו, שנא' (תהלים קג, ג) הרופא לכל תחלואיכי. ונמלט מדינה של גיהנם ומיום דין הגדול, שנא' (תהלים קג, ד) הגואל משחת חייכי. ומטה אליו חוט של חסד ושל רחמים, שנא' (תהלים קג, ד) המעטרכי חסד ורחמים. ולא עוד אלא שנעוריו מתחדשין, שנא' (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעוריכי. ומאהבת הב\"ה בישראל, עם סגולתו ונחלתו, הדריכם על הדרך הנכונה, והורה להם דרכי התשובה, והזכירם שלא יכשלו במעשיהם ובחטאתם, כדי שלא יעשן בהם אפו וחמתו, שנא' (ירמיהו ג, יב) שובה משובת ישראל נאם ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם. וכל החוזר בתשובה שלימה ויסור מדרכו הרעה וידבק בדרך הטובה, הב\"ה פורש עליו סוכת שלומו וקורהו צדיק ושומע תפלתו, שנא' (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, וכתי' בתריה (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. וכל העושה תשובה שלימה, בכל לב ובכל נפש, ואינו שב לקלקולו, הב\"ה מפר את כעסו ממנו, ועפרו ננער לתחיית המתים, וקורהו עמי וקורהו חסיד, ומדבר שלום בשבילו, שנא' (תהלים פה, ה) שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, וכתי' (תהלים פה, ו) הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור, וכתי' (תהלים פה, ז) הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך, וכתי' (תהלים קג, ג) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.",
+                "סליק פירקא אלה ישזיב מעקא לנא וישדר פרוקא"
+            ]
+        },
+        "iv; On Humility": {
+            "Its Attributes": [
+                "בענין הענוה",
+                "יהירים בחלו גאון וגאוה וצדק בקשו נא וענוה",
+                "שמעוני והאזינו דברי והשפילו גאון נפש וגוה",
+                "ראו דרך ישרה בה דרוכו ובה אחרית תהי לכם ותקוה",
+                "אנוש אל נא יפתוך בתבל סבליה וכל תענוג ותאוה",
+                "אל גבהה אל תהי מוסיף ותוסיף לך כבוד במי שקט ושלוה",
+                "ראה גאוה במראה טוב אבל דע והענוה שחורה היא ונאוה.",
+                "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. גרסינן במ' ע\"ז בפרקא קמא אמ' ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות גדולה מכלן, שנא’ (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דר' שמעון בן לוי, דאמ' ענוה גדולה מכלן, שנא’ (ישעיהו סא, א) רוח ה' צבאות עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ולא אמר לבשר חסידים. אמ' ר' יעקב בן אלעזר, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייסה, פי' מה שנתנה החכמה עטרה לראשה נתנה הענוה מנעל לרגליה, לפי שמעלת הענוה גדולה ממעלה החכמה. בחכמה כתי’ (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב, ובענוה כתי’ (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור א\"ר חייא, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. כמה יש לו לאדם להביט ולהבין במעשיו של הב\"ה וליראה מפניו תמיד, לפי שכשהיראה באדם כמה שכר הוא מקבל בעולם הזה ולעולם הבא. והב\"ה ברא לאדם כמה מסעדים וכמה תקונים ללכת על הדרך הישרה, כדי שיזכה לשני עולמות. והדרך הישרה היא יראה וענוה, וכל מי שיש עמו יראה ענוה עמו. משה רבינו ע\"ה, מפני שהיה בו יראת שמים, זכה לענוה, שנאמ' בו והאיש משה עניו מאד וגו'. ומנין שהיתה בו יראה, שנא’ (שמות ב, יד) ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. ולפיכך אמ' שלמה ע\"ה עקב ענוה יראת ה'. ומה היא ענוה, א\"ת שפל רוח, ודאי הכי הוא, ועוד שיהיה לו בושת מהב\"ה, ומי שיש לו בושת מהב\"ה נקרא ירא שמים. והיראה והענוה קדמו לכל מעשה בראשית, ועל היראה והענוה העולם קיים. ורמז לדבר בראשית ברא אלהים וגו'. הוציא מאות בראשית ירא, נשאר בושת, שהיא הענוה, ובשתיהן ברא הב\"ה שמים וארץ. שמים יראה, כדא' יראת שמים, ארץ בושת, לפי שהחסידים הראשונים לא היו נושאין עיניהם למרום, והיו אומרים, בושת היא לנו לשאת עין כלפי שכינה. והבושה היא עיקר הענוה והצניעות. ר' יצחק פתח, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים. כמה גדולה היראה לפני המקום, שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא יש בו כולם, ומי שאין בו יראת חטא אין בו לא ענוה ולא חסידות. הה\"ד עקב ענוה יראת ה'. מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם. לענוה, דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות, דכתי’ (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו לבני בנים.",
+                "ששה דברים אמרו בענוה, בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ובשלשה לחיי העולם הבא. בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ואלו הן.",
+                "ראשון. הענו בעולם הזה הוא שמח בחלקו במה שזימן לו הב\"ה, ואינו מבקש גדולה לעצמו, ואינו חומד יותר ממה שעלה בגורלו, ואינו מקנא באחרים. כי המבקש גדולות לא יספיק לו כל העולם כולו, כי כשיחמוד גדולה או ממון, אם יהיה לו מה שחמד יבקש יותר, ואם יהיה לו היותר יבקש היותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר ואין לו נחת רוח בעולם הזה, מפני שאינו שמח בחלקו. אבל הענו, הואיל ומדרכי הענוה היא שיהא שמח בחלקו, אין לו חסרון כל דבר, מפני שהוא שבע בלחמו, אם מעט ואם הרבה יאכל, יותר מהחומד כשהוא אוכל חלב פרים ואילים וכל מעדנים. והענו ידור בבית שיזדמן לו, כי מפני ענותנותו יחשוב עצמו בעולם הזה כאורח נטה ללון, ואינו חומד בתים גדולים ועליות מרווחים, וילבש בגדים כפי אשר תשיגנו ידו, ואינו חומד ללבוש בגדי ארגמן שש ומשי ורקמה, ולא רודף אחריהן. לפיכך הם חייו בעולם הזה בנחת, מפני שאינו מצטער על מה שאינו משיג. ועוד כי הענו יכלכל דבריו במשפט, ויאכל מעט, כדי שיתקיים נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, ונקרא צדיק, ויתקיימו שני מדות טובות, ענו וצדיק, שנא’ (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. והפך מזה המבקש גדולות, ורודף אחר המאכלים הגסים, לעולם יהיו חייו בצער, ואע\"פ שהוא עשיר, הואיל ואינו שמח בחלקו, וכוונתו להנאת גופו, לעולם יחסר כל טוב, ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר.",
+                "שני. הענו לעולם סובל התלאות וקורות הזמן, ולא יקוץ בתוכחת הב\"ה ולא במוסרו, ויצדיק עליו את הדין, ומפני כן נמצאו חייו בהשקט בעולם הזה. ואם יבואו עליו ייסורין, בין בגופו בין בממונו, או אם ימותו בניו או קרוביו, יקבל משפטי הב\"ה מאהבה. שכן מצינו באהרן ע\"ה, כשמתו נדב ואביהוא הצדיק עליו את הדין מפני ענותנותו ולא קצב צרתו, דכתי’ (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' אלי לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן, וכתי’ (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. כי המשכילים יקבלו הייסורין מאהבה ובעת הצרות ידומו, שנא’ (עמוס ה, יג) והיה המשכיל בעת ההיא ידום, וכתי’ (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו. אבל מי שהוא מתגאה אינו מקבל ייסורין, מפני גאותו, ואם תבא עליו הצרה נראה לו שהוא דבר גדול ושהיה ראוי למאורות לאסוף נגהם, שנא’ (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואינו חושב שהוא כשאר בני אדם, שנא’ (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון.",
+                "שלישי. הענו הוא אהוב בעיני הבריות ומכבדין אותו, מפני שהוא קרוב מהן ואינו מתגאה עליהן, והוא מעורב עמהם ושמח עמם ביום שמחתם ומצטער עמהם בעת צרתם. שאלו לענו אחד ואמרו לו, מפני מה אתה אהוב בעיני הבריות. אמ' להם, מעולם לא ראיתי אדם אלא שכבדתיו ושחשבתיו שהוא יותר צדיק ממני. כיצד, אם הוא חכם יותר ממני, אמרתי חלק טוב יש לו לעולם הבא יותר ממני, ואם אני חכם יותר ממנו, אמרתי גדולים הם עונותי מעונותיו, לפי שעונותי הם במזיד והוא אם חטא חטא בשוגג. ואם הוא גדול יותר ממני בשנים, אמרתי יותר זכיות יש לו ממני, ואם אני גדול ממנו בשנים, אמרתי יותר עונותי יש לי ממנו. ואם חכמתו ושניו כנגד חכמתי ושני, אמרתי יותר חסיד הוא ממני, מפני שאני יודע עונותי ואיני יודע עונותיו, ואני דן את כל האדם לכף זכות. נמצא שהענו אהוב בעיני הבריות, ולפיכך חייו בעולם בשלוה ובבטחה, מפני שבני אדם אוהבין אותו ואין לו אויבים וצרים.",
+                "שלשה מהן לעולם הבא, ואלו הן.",
+                "ראשון. הענו הוא קרוב מהב\"ה ועושה רצונו, מפני שהוא יושב תמיד עם החכמים, ומשמשן, והולך ובא עמהן, ועושה כמעשיהן, שנא’ (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, וכתי’ (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ושנינו במסכת אבות יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. ותניא שמושה יותר מלימודה. הא למדנו שהענו ילמד עשיית המצות מן החכמים וזוכה בהן לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, לעולם לא ילמד דרכי הב\"ה ומצותיו שצוה, כי מפני גאותו אינו יושב עם החכמים ולא ישמשם, כי נראה לו שהוא גנאי. ואם לא יעשה המצות, במה יזכה לחיי העולם הבא. ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש, ר\"ל לא ידרוש עשיית המצות מפני גובה אפו.",
+                "שני. הענו ישתדל לעשות המצות בעצמו, כגון שיקבור מת מצוה וישאנו על כתפו, ואינו חושש לכבודו, מפני ענותנותו, ולפיכך זוכה לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, יתבייש לעשות מקצת מצות בעצמו, לפי שיראה לו שהוא גנאי לעשותן, כגון מת מצוה, וכיוצא בו.",
+                "שלישי. הב\"ה אוהב לענו ובוחר בתפלתו וענוהו, שנא’ (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ה' שמעה תפלתי וגו', וכתי’ (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע, וכתי’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. ומנחילו העולם הבא, שנא’ (תהלים לז, יא) וענוים יירשו ארץ, הרי חיי העולם הזה, והתענגו על רוב שלום, העולם הבא. ועוד ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים, בעולם הזה, ולהחיות לב נדכאים, בעולם הבא. ויש אומרים להחיות רוח שפלים, בעולם הבא, שהוא עולם הנשמות, ולהחיות לב נדכאים, העולם הזה, שנהוא עולם הגויות. פי' רוח שפלים היא הנשמה, דכתי’ (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, לב נדכאים זו הגויה, לפי שהלב בשר והגויה בשר. אבל מי שהוא גס רוח הב\"ה שונאו, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וכו'. וגרסינן במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנחנקין שלחו ואמרו לנו, אי זה הוא בן העולם הבא, שלחו להם, מי שהוא ענותן, ושפל רוח ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, וגריס באוריתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. יהבו רבנן עיניהו ברב עולא בר אבא.",
+                "בארבע מדות הענו נכר, ואלו הן.",
+                "ראשונה. שימחול עלבונו, ואינו מקפיד על מי שהרע לו, מפני שאין חושב את עצמו למאומה.",
+                "שנית. אם יכבדוהו בני אדם, אל יתגאה, אלא ידריך את עצמו בדרכי הענוה, ולא יגבה לבו. למדנו מאברהם אבינו ע\"ה, שכבדו עפרון וקראו אדוני נשיא אלהים, והוא השפיל את עצמו אפי' לפני הפחותים, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ.",
+                "שלישית. אם המציאו הב\"ה חכמה ובינה או עושר גדול או גדולה או שררה, או אם מצא חן בעיני המלך והוא קרוב ממנו, או אחד משאר דברים שרגילין בני אדם להתגדל בהם, לא יגבה לבו על חביריו, אלא יהיה ענו וצנוע ויתנהג עם הבריות כמו שהיה רגיל להתנהג קודם, שנא’ (קהלת י, ד) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, ר\"ל מקומך הראשון.",
+                "מעשה בר' עקיבא שיצא יום אחד לשוק למכור מרגלית אחת שהיתה לו. ראה יהודי אחד עשיר גדול והיה מתרושש בעיני אדם והיה לובש בגדים בזויים, והיה שפל רוח ביותר, ולא היה חושב את עצמו כלום, והיה מקומו בבית הכנסת עם העניים. וכשראה המרגלית ביד ר' עקיבא רצה לקנותה ממנו, ופייס מר' עקיבא שילך עמו לביתו ויתן לו דמיה. וילך עמו ר' עקיבא, והיה חושב שהיה מתלוצץ בו. כשהגיע לביתו, יצאו עבדיו לקראתו, ויושיבוהו על כסא זהב, ויתנו מים וירחצו רגליו. ויצו לאשר על ביתו לתת לר' עקיבא דמי המרגלית. ויצו וישחקו אותה עם שש אחרות וישימו ברפואות. וכשראה ר' עקיבא כך, תמה מאד. ויצו האיש וישימו השולחן לפניהם, ויאכל ר' עקיבא, ותלמידיו עמו. וכאשר כלו לאכול, אמ' לו ר' עקיבא, הואיל וחננך הב\"ה כל העושר הגדול הזה, למה תשפיל כל כך עצמך ותכין מקומך עם העניים. אמ' לו בעל הבית, ר', אמ' הכתו' אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, והממון כלה ואבד ואינו עומד, לפי' אני רואה שהישיבה עם העניים שהיא טובה לי עד מאד, כדי שלא תגבה נפשי וכדי שלא אתגאה בעושר שחנן אותי הב\"ה. ועוד שמתחלה קודם שכנסתי אלו הנכסים היה מקומי עם העניים, ועתה אשמרנו, שאם אתדלדל וארד מנכסי, לא ישתנה מקומי בשביל עניותי, ואני מקיים מצות שלמה ע\"ה שאמר, אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח. ועוד שאני חושב שכל היהודים הם שוים ביצירה, והב\"ה מואס בגסי הרוח, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וגו'. כשמוע ר' עקיבא את דבריו ומענה פיו, שבחו וברכו על ענותנותו, וייטב בעיניו עד מאד.",
+                "לפיכך יכיר אדם את מקומו ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמד, וכתי’ (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך. ואם ישב במקום נמוך שאינו ראוי לכבודו, בני אדם מעלין ומושיבין אותו במקום הראוי לו. ולא ישב במקום נמוך יותר מדאי, שלא יראה כגסי הרוח שמכוונין לישב במקום נמוך, כלומר אני הוא שמכבד את מקומי ואין מקומי מכבד אותי.",
+                "מעשה בג' בני אדם שנכנסו וישבו לפני המלך, והיה האחד מהם נשיא והשני חכם והשלישי ענו. קדם הנשיא וישב בראש, והחכם ישב סמוך לנשיא, והענו ישב בשפל למטה מכולן. והיה המלך מסתכל בהן. אמ' לנשיא, למה ישבת בראש. אמ' לו, מפני שאני נשיא. אמ' לחכם, ואתה למה ישבת באמצע. [אמר לו], מפני שאני חכם. אמ' לענו, למה ישבת בשפל מכולן. אמ' לו, מפני שאני עפר ואפר רמה ותולעה. מה עשה המלך, הושיב לענו בראש, והחכם הניחו במקומו באמצע, והנשיא הושיבו למטה מכולן במקום שהיה הענו, לקיים מה שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. למדת, שענוה מעולה ממעלת החכמה, ומעלת החכמה גדולה ממעלת היחס.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו'. תני ר' יצחק מאי שנא, בכל מקום כתי' אם, כד\"א אם הכהן המשיח יחטא וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו, והכא אשר נשיא יחטא, ולא כתי' אם נשיא יחטא. אלא לפי שאין כהן גדול מצוי לחטוא, לפי שהוא משמר את נפשו תמיד מן החטא, כי נזר אלהיו על ראשו, ועבודת הב\"ה מוטלת עליו, ומשאן של ישראל מוטל עליו בכל יום ויום. ולפיכך אמר הכתו' אם הכהן המשיח יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו', אם יארע במקרה בדבר שאינו מצוי. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תמה הוא שימצאו הקהל כולם בעון אחד, שאפי' יחטאו מקצתן אין מקצתן חוטאין, ולפיכך כתיב (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו בדבר שאינו מצוי. אבל הנשיא בודאי יחטא, הואיל ולבו גס עליו, לפי שהעם הולכין אחריו ועושים מאמרו, ודאי יחטא, לפי שכל העונות הוא סבתן גסות הרוח. ולפי' כתי’ (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, בודאי, בלי ספק. ר' יהודה פתח, והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן. מאי שנא, דברים אלו הקריבו הנשיאים ולא שאר בני אדם. א\"ת לפי שהם הנשיאים עשירים, אין היחס תלוי בעושר, ויש נשיאים שהם עניים ויש עשירים אע\"פ שאינן נשיאים. אלא אמ' הב\"ה, אע\"פ שהנדבה תלויה בכל, כדא' כל איש אשר ידבנו לבו, אפי' הכי הניחו דברים אלו לנשיאים להביא אותן. מאי טעמא, לפי שאבנים אלו יהיו על החושן ויהיו תמיד על לב אהרן, יביאו אותם הנשיאים שלבם גס עליהם ויתכפר עליהם גסות לבם. הה\"ד והיו על לב אהרן, יבא דבר שהוא על הלב ויכפר על גובה הלב.",
+                "רביעית. הענו כשיראה ייסורין באין עליו יעשה מיד תשובה, ולא יניח לעשותה מפני הענוה. כמו שמצינו אנשי הגולה, כשהוכיחם עזרא ע\"ה, הודו מיד ועשו תשובה, שנא’ (עזרא י, ב) אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות וגו', ועשו תשובה מיד, שנא’ (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא נשיהם וגו', ואע\"פ שהיו בהם שרים ונכבדים, השפילו את עצמן ועשו תשובה."
+            ],
+            "Developing Humility": [
+                "עשרה דברים מביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, ואלו הן.",
+                "ראשון. החולי והמכאוב כשיבאו על האדם, חולאים רעים ונאמנים, וימאס במאכל ובמשקה, ותדבר עליו נפשו, וריחו נמר, וזיו פניו ישתנה, אז יכנע לבבו וישפיל גאותו מפני חלישות כחו, שנא’ (תהלים קז, יב) ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר.",
+                "שני. אם יתרושש מהונו ויצטרך לבריות, אז תשבר גאותו וישחה קומתו למחזיק בידו, שנא’ (שמואל א ב, לו) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם.",
+                "שלישי. מי שנפל ביד אויביו, והוא כורע להם ומשים את עצמו לפניהם כעפר, שנא’ (ישעיהו נא, כג) ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים.",
+                "רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, יכנע לפני בעל חובו, שמא יגיש אותו וילחצנו, שנא’ (משלי ו, ג) כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך.",
+                "חמישי. אם יהיה אדם חבוש בבית האסורים במוטות ובשלשלאות שעל רגליו, יכנע לבו בענוייו, שנא’ (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו וגו', אסירי עני וברזל.",
+                "ששי. אם יהיה נכבש בעבדות, ואין לו ממון לפדות בו את נפשו, יכנע לפני אדונו, שנא’ (תהלים קכג, ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' וגו'.",
+                "שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות, ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן, יכנע וישבר לבבו ברוב תלאותיו ומצוקותיו, שנא’ (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו וכו'.",
+                "שמיני. כשישיב אדם אל לבו כל חטאיו ופשעיו שעשה ועבירות שעבר ועונותיו שחטא לפני הב\"ה, אחר שגמלו כמה טובות והמציאו לעולם הזה, אז ידע ששילם רעה תחת טובה, ואז יכלם ממעשיו ויבוש מעלילותיו, שנא’ (עזרא ט, ו) אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. והבושה והכלימה הן הן הענוה. ומה שמתבייש אדם לפני הב\"ה מעונותיו זה הוא אחר שחטא, אבל קודם החטא הב\"ה נתן בטבעו של אדם להתבייש מבשר ודם יותר ממה שיתבייש מהב\"ה, כי כשאדם עושה עבירה מן העבירות, אם יודע שאדם יודע אותו, מיד יתבייש ממנו ויפרוש מאותה עבירה, אבל אם אין שום אדם רואה אותו, אע\"פ שיודע בודאי שהב\"ה יודע, אינו פורש ממנה. והב\"ה נתן זה הטבע באדם, כדי שלא יהיה אנוס בעשיית המצוה, וכדי שלא יהיה אנוס כשפורש מן העבירה, כדי לקבל שכר על עשיית המצוה ועל שפירש מן העבירה. ולפי' אמרו ז\"ל נפרעין מן הגנב פורענות יותר חמורה ממה שנפרעין מן הגזלן, שהגנב כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואוזן שלמעלה כאלו אינה שומעת.",
+                "מעשה בחסיד אחד שראה לרשע אחד עובר עבירה. אמ' לו, אינך מתבייש מהב\"ה לעבור על מצותו ולעשות מה ששנא, ומה אתה סבור שאינך נותן הדין על פשעיך. ואם אתה סבור שאין עין של מעלה רואה אותך, הרי כפרת בעיקר, ואם אתה סבור עין שלמעלה רואה אותך, הרי התמכרת לעשות הרע במזיד, ועשית עבירה זו, ולא נתביישת מלפני הב\"ה, שאתה עתיד לעמוד לפניו בדין על עבירה זו ועל שאר עבירות שעשית.",
+                "תשיעי. כשיחשוב אדם בעונש שהוא עתיד לקבל על עונותיו, אם לא יעשה תשובה, יתענה ויבכה וישפיל את עצמו ויכנע לפני הב\"ה, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מפני.",
+                "עשירי. כשיחשוב אדם שעתו קצר ויומו ערב, והוא בעולם הזה כאורח נטה ללון, היום בואו ומחר הולך בדרך כל הארץ, דרך רחוקה אל מדבר שממה ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, ואין בידו צדה להוליך לרוחק דרכו, ולא אפי' לשעה אחת, אז יכנע לבבו ויפחד שמא ילכד בפח חטאתיו, שנא’ (ישעיהו לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם.",
+                "עשרה דברים אלו אמר המחבר. ואם יביט אדם בעצמו בעולם הזה הדל והשפל, יראה בעין שכלו ולבבו יבין, שכל אלו העשרה דברים שאמרתי שמביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, שהם סובבים תמיד את האדם מכל צד ומכל עבר, ואין אדם בעולם מובטח להנצל מהם ולא מאחד מהם, ואפי' שר וגדול, ואפי' מלך.",
+                "ועתה אבאר איך אין האדם מובטח שינצל מהם ולא מאחד מהם.",
+                "ראשון. החולי והמכאוב. מצינו שמרים, שהיתה יושבת שלוה ושקטה, ופתע פתאום קפץ עליה הנגע והחולי, שנא’ (במדבר יב, ד) ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם, וכתי’ (במדבר יב, י) והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג.",
+                "שני. אם יתרושש אדם מהונו. מצינו שאיוב, שהיה עשיר גדול, ופתע פתאום ירד מנכסיו, ונשבה כל מקנהו, ומתו בניו, והוכה בשחין רע. וכמה עשירים ירדו מנכסיהם פתאום והעושר כלה ואבד, שנא’ (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים.",
+                "שלישי. מי שנפל ביד אויביו. מצינו ששמשון, שהיה שוכב ומתעדן בתוך ביתו בחדרי משכבו, והיה גבור גדול, שהיה רודה בפלשתים ומכה בהם מכה גדולה, ופתאום נלכד ברשתם ונאחז במצודתם, שנא’ (שופטים טז, כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים.",
+                "רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, שיכנע לפניו. מצינו בני אדם שהיו סבורין שהיו בני חורין, ופתאום נכבשו לעבדים בחוב אחרים, שנא’ (מלכים ב ד, א) והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים.",
+                "חמישי. אם יהיה חבוש בבית האסורים. מצינו שצדקיה מלך יהודה נפל ביד כשדים, והרגו את בניו, ועורו את עיניו, ושמו אותו בבית הכלא, שנא’ (ירמיהו לט, ז) ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה ויתנהו בית הפקודות עד יום מותו.",
+                "ששי. אם יהיה נכבש בעבדות. מצינו שלוט היה יושב לבטח בביתו ופתע פתאום נשבה, שנא’ (בראשית יד, יב) ויקחו את לוט בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום.",
+                "שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן. מצינו שאהרן, שהיה כהן גדול ואחיו מלך ובניו סגני כהונה ואחי אשתו נשיא, ופתאום באו עליו תלאות ומתו שני בניו ביום אחד, ביום מלאת שבעת ימי המלואים.",
+                "שמיני. שישיב אל לבו כל חטאיו ויכלם מהם. אין אדם בעולם שאין לו חטא, שנא’ (קהלת ז, כ) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.",
+                "תשיעי. כשיחשוב האדם בעונש שעתיד לקבל על עונותיו. [מצינו קרח שנענש בחטאו פתאום והוא יושב לבטח, שנא’ (במדבר טז, לא) ותבקע האדמה אשר תחתיהם, וכתיב (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה]. מצינו כמה אנשים שמתו פתאום, ולא הספיקו לעשות תשובה, וקבלו עונש גדול על עונותם.",
+                "עשירי. שיחשוב האדם שעתו קצר ויומו ערב ואין לו לאדם בטחון בעולם הזה, אפי' משעה אחת. ראינו כמה קטנים מתים, וכמה בנים מתו בחיי אבותם, וכמה אנשים מתו בפתע פתאום בלי שום חולי ובלא שום מכה, וכמה עשירים מתו ולא הועיל להם עושרם כלום, שנא’ (איוב כז, יט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי’ (תהלים קמד, ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. לפיכך צריך אדם לחשוב בלבו תמיד הדברים האלו, ויבין מאליו הביאורים שאמרתי, שאין אדם בעולם שיש לו בטחון להנצל מהם ולא מאחד מהם, והמשכיל יחשוב שהן סובבים את האדם בכל עת, ואאע\"פ שהם נעלמים מן העין, ראויים הם לחול על האדם בכל עת ובכל שעה, ואין לך אדם בעולם הזה שאינו מוכן ומזומן להם. והרוצה לידבק במדת הענוה יעלם על לבו תמיד.",
+                "וצריך אדם להעלות על לבו פחיתות עצמו, ויבין חסרונו, ומאין בא ולאן הוא הולך. מאין בא, מטיפה סרוחה אחר שנתערבה בדם הנדה והסריחה ברחם. ולאן הוא הולך, למקום עפר רמה ותולעה, שנא’ (איוב כה, ו) אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ואיך יגבה אדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, מעונה ומדוכה בחלאים רעים ונאמנים, יצרו צעדי אונו ויגברו תלאותיו, נגוע כל היום ונענה. אם יעשיר עשרו יעשה לו כנפים, ואם ידל על פת לחם יפשע. עתו קרב וקצו קצר, לרדת שאולה לשים בעפר משכנו ובאשמן מלונו, העפר מכסהו והרמה מצעו. וידע וישכיל ויוסר מן הראשונים שחלפו, ויעמוד על קברות המתים ויסיר העפר מעל פניהם ויתבונן אליהם אם יוכל להכיר בין המלך ובין המסכן, ובין העבד ובין האדון, ובין הנכבד ובין הנקלה, ויראה את אשר הותיר העפר מגויותם המתעדנות, ויראה איך יבשו העצמות והאיברים ונתקו הגידים ונפסקו הוורידין וניקב הלב לבית חללו ולא נשאר מצורותם כי אם אותות. ובמה יגבה לב האדם וישכח היום המר, יום תתעב נפשו מאכל תאוה ויקוץ בכל כלי חמדה, יום יחנק ברוקו ויסתם גרונו והוכח במכאוב על משכבו, ותקרב לשחת נפשו, יום יחשך תוארו, וידעך מאור פניו, וישתנה זהרו, ועינו הפך לבן ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, יום יפתחו הספרים ויבדקו החשבונות ויתגלו הסתרים, יום אשר יעמד לדין לפני בוראו וגמול ידיו ישוב לו, אם יתפרדו דבקיו, וישבתו דפקיו, וינתקו קשריו, ויתבטלו חושיו, ויעלה באשו וצחנתו. הן אלה קצות דרכיו ומעט מזער מקרותיו. לפיכך יתן אדם אל לבו לזכור תמיד תחלתו ואחריתו, ואז ישפיל גאותו ורום עיניו, ויכנע את לבו ולא יחטא. ושנינו במ' אבות ר' לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. והפליג באמרו מאד מאד שני פעמים, לפי שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה, שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כדי שלא יהיה בו גאוה כלל. ואמ' החכם מה נואלו בני אדם המתגאים בעולם הזה, ואחריתם להיות רעי בבטן הרמה. ע\"כ דברי המחבר."
+            ],
+            "Its Habits": [
+                "הענוה היא על שלשה דרכים.",
+                "הדרך האחת. להיות האדם צנוע וענו כנגד הב\"ה וכנגד תורתו הקדושה.",
+                "הדרך השנית. להיות האדם ענו עם בני אדם.",
+                "הדרך השלישית. להיות האדם ענו בינו ובין עצמו.",
+                "הדרך האחת. צריך האדם להיות צנוע וענו כנגד הב\"ה וכנגד תורתו הקדושה. כיצד, צריך אדם להבהל ולהתבייש מלפני הב\"ה, ויעבוד אותו תמיד בכל לבו ובכל נפשו, ותהיה יראתו על פניו, ויכיר שבראו יש מאין וכוננו, שנא’ (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, וצוה עליו לעשות רצונו ומאמרו. ויכלם לעשות עבירה אפי' בינו לבין עצמו, ויהיה צנוע וענו כנגד הב\"ה, שהוא צופה ומביט כל מעשה בני אדם, ועיניו משוטטות בכל הארץ, ולא יוכל האדם לברוח מפני פחדו ומפני זעמו, ואין לו מנוס ולא מפלט להסתר ביום חרונו כי אם בעשיית מצותיו, שנא’ (תהלים קלט, ז) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. לפיכך ישתדל אדם להיות צנוע וענו, וירגיל את עצמו ללכת בדרכי החכמים, בצניעות ובענוה. ובכל דור ודור היו החכמים והחסידים משתדלין להנהיג את עצמן במדת הצניעות, כגון ר' יוסי שהיה מתפאר ואומ', לעולם לא ראו קורות ביתי אימרת חלוקי. לפיכך לא יעמד אדם ממטתו ערום, אלא יקח את חלוקו ויכניס את ראשו בבית צואר שבו, ויכניס את זרועותיו בבתי הידים כשהוא במטתו, וילבשנו כשהוא מכוסה, ואחר כך ילבש את בגדיו. ויתנהג כך תמיד בין ביום בין בלילה, ואפי' בחדרי חדרים או בבית האפל. והכל גלוי לפניו כחשיכה כאורה, דכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, וכתי’ (משלי טו, ג) בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, וכתי’ (משלי ה, כא) כי נכח עיני ה' דרכי איש. לפי' לא יגלה אדם את בשרו, מפני כבוד השכינה.",
+                "ולא יגלה עצמו אפי' בבית הכסא. וכשיכנס לעשות צרכיו יצניע את עצמו, וכל המצניע את עצמו בבית הכסא ניצול מן הפורענות. כדגרסי' בפרק הרואה א\"ר תנחום בן חנילאי, כל מי שהוא צנוע בבית הכסא ניצול משלשה דברים, מן המזיקין ומן הנחשים ומן העקרבים. ויש אומ' אף חלומותיו מיושבין עליו. מפני שהיה שאול צנוע בבית הכסא ניצול ממיתה משונה, כמו שכתבתי למעלה. ולא יפשוט את בגדיו כשישב להפנות מעומד, אלא כשהוא יושב, ואז יגלה את עצמו לאחוריו שני טפחים ומלאחוריו טפח. והאשה מגלה מאחריה טפח בלבד ולמפניה לא כלום, לפי שהאשה קרובה לניוול יותר מהאיש, ולפיכך צריכה ליזהר ביותר. ולא יקנח בימין אלא בשמאל, מפני שאוכל בימין ומבאר בה טעמי תורה. ויתרחק בשעה שיפנה מכל אדם, ויכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ויפנה שם, ואם יפנה אחורי הגדר ירחיק, כדי שלא ישמע קולו אם נתעטש. ואם נפנה בבקעה יתרחק, בכדי שלא יראה חבירו בשרו. ולא ידבר כשהוא ישב להפנות אפי' לצורך גדול. וכתב הרמב\"ם והנשים מדברות עם חברותיהן כשהן בבית הכסא, כדי שישמע האיש דבורן ולא יכנס לשם עד שיצאו. ע\"כ. וכדרך שנוהגין צניעות בבית הכסא ביום, כך נוהגין בלילה. ולא ישתין מעומד ולא על גבי קרקע, אבל משתין הוא בעפר תיחוח. ולא ישתין כשכלי או דבר אחר בידו, שמא יתיזו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים. ולא יאחז באמה ומשתין אלא מן העטרה ומלטה, ואפי' הוא נשוי אשה, דתניא כל האוחז באמה ומשתין כאלו הביא מבול לעולם, שנא’ (בראשית ו, יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכתיב בתריה (בראשית ו, יד) עשה לך תבת עצי גפר וגו'. מאי כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שהיו מנאפים ביד. והאוחז באמה ומשתין איפשר שיבא לידי חמום ותאוה.",
+                "לפיכך צריך אדם להיות צנוע בכל ענייניו, ויעלה על לבו שהוא עתיד ליתן את הדין על כל מעשיו, ויכלם מהב\"ה ולא יעשה עבירה, וידע וישכיל שסופו ליענש עליה, ובשעה אחת תשתנה צורתו ותכבד עליו נפשו ויקוץ בחייו, ויפטר מן העולם הזה, ויעזוב כל רכושו ולא יועילו כספו וזהבו, ויצא מן העולם הזה נעור ורק, ולא יוליך בידו כי אם כשרון פעליו. ואם ייתבייש ויכלם בעולם הזה מלפני הב\"ה, ולא יעשה עבירות, אין מביישין ואין מכלימין אותו בעולם הבא. שכשאדם נפטר מן העולם הזה מלא עונות וריקן מזכיות, יבוש ויכלם ממעשיו הרעים לפני הב\"ה ולפני החסידים שעבדו הב\"ה ולא חטאו לפניו. והוא שאז\"ל אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. ויתנהג ג\"כ בענוה וצניעות כנגד התורה, ולא ידבר בדברים בטלים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפני כבוד התורה שנדרשת בהן, ולא יגלה את בשרו בבית הכנסת ולא בבית המדרש ולא במקום שיש בו ספרי הקדש, מפני הענוה.",
+                "שנית. צריך להתנהג בענוה עם כל אדם ויקבלם בסבר פנים יפות. דתניא אם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות לארץ, כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבל פני חבירו בסבר פנים יפות, כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם, ואפי' לא נתן לו כלום. לפי' ישפיל אדם את עצמו עם הבריות, ולא יתגדל עליהם, ויחשוב עצמו שהוא עני מכולם, ושהוא צריך לכולן, ואין אחד מהם צריך לו. לפי שלא תתכן מחית האדם ולא פרנסתו אלא עם הבריות. ואם ישפיל עצמו בכל ענייניו, יגיע למדות טובות מצד הב\"ה ומצד בני אדם, ואם יתגאה, יפסיד העולם הבא מצד הב\"ה והעולם הזה מצד בני אדם.",
+                "שלישית. צריך אדם להיות ענו בינו לבין עצמו, ויבוש מעצמו ויכלם לעשות דבר שיש בו חטא, ולא נבלה, ולא להרהר במחשבות רעות ולא בהרהורים רעים. ואם עשאן כבר יפרוש מהן. ויזכור כל שעה ושעה יום המיתה, ושהוא האדם הבל וריק רמה ותולעה בחייו, כ\"ש במותו. ונמשל האדם בחייו לחומר, לעפר, למים, ולרוח, ולחציר, ולבהמה. לחומר, שנא’ (איוב י, ט) זכור נא כי כחומר עשיתני. לעפר, שנא’ (תהלים קג, יד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. למים, שנא’ (שמואל ב יד, יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. לרוח, שנא’ (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. [לחציר, דכתיב (תהלים קג, טו) אנוש כחציר ימיו]. לבהמה, שנא’ (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ולא עוד אלא שנמשל להבל שאין בו ממש, שנא’ (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש. ומה יתרון לאדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, ואפי' יחיה בטוב ובנעימים ויאריך ימים במעדנים, סופו למות. ועוד נמשל האדם בעולם הזה לזרע דגן שנזרע בשדה, שהוא מזומן לכמה מקרים רעים, בצורת, שדפון, ארבה, חסיל, ברד, שלג, קרח שלא בזמנו, אש, שן בהמות, זרם מים, שטף נהרות, ואם ינצל מכל המכות הללו, מה הוא סופו, הלא הקצירה. כך הוא האדם בעולם הזה, עני ומעונה, נוגש ונענה, נרדף ונהדף ונדף, יגע ועמל ואמל, קשה יום, מזומן לכמה חולאים, לכמה מקרים, לכמה מכות, לכמה פצעים, לכמה מיתות משונות, לצמא, לעירום, לידי צורך לבריות. ואם ינצל מכל אלו ויאריך ימים ויזקין, מה הוא אחריתו, הלא המות. נפשו בטוב תלין וגו'.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה איש כי יהיה זב מבשרו, הה\"ד וזכור את בוראך בימי בחורותיך. דרש ר' עקיבא, וזכור את בוראך, בארך, בורך. בארך, זו ליחה סרוחה, בורך זו רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הב\"ה, שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפניו. בימי בחורותיך, בימי טליותיך, עוד דחילך עלך. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. עד אשר לא תחשוך השמש, זה קלסתר פנים. והאור זה המצח, והירח זה החוטם, והכוכבים אלו ראשי הלסתות. ושבו העבים אחר הגשם, ר' לוי אמר תרתי, בא לבכות זלגו עיניו דמעות, בא להטיל מים גללים מקדימים אותו. ביום שיזועו שומרי הבית, אלו ארכובותיו. והתעותו אנשי החיל, אלו צלעותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו זרועותיו. ובטלו הטוחנות, זה המסס. כי מעטו, אלו השינים. וחשכו הרואות בארובות, אלו העינים. ר' חייא ור' נחמיה אומרים, אלו כנפי הריאה, שמשם הקול יוצא. וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, שאין המסס טוחן. ויקום לקול צפור, [הדין סבא, כד שמע קול צפרין מציצין, אמר בליביה ליסטין אתאן למקפחא יתי. וישחו כל בנות השיר, אלו שפתותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו הכליות, שהן חושבות והלב גומר. גם מגבוה ייראו, הדין סבא די קא כד צווחין ליה, אזיל לאתר פלן ושאיל, אית תמן מסקין ואית תמן מנחתין. וחתחתים בדרך, ר' אבא בר כהנא אמר, חתיתא של דרך נופלת עליו, כדא' אנכי הולך בדרך כל הארץ. וינאץ השקד, אלו הקרסולין. ויסתבל החגב, זו לוז של שדרא. ותפר האביונה, זו התאוה. כי הולך האדם אל בית עולמו, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו. וסבבו בשוק הסופדים, אלו התולעים. עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זה חוט השדרה. ותרוץ גולת הזהב, זו הגולגולת. ר' זירא אומר, זו גרגרת. ותשבר כד על המבוע, זה הכרס. ר' חייא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, [ר' פנחס ור' חלקיה] בשם ר' סימון, אימתי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כששב העפר על הארץ כשהיה.",
+                "לפי' צריך אדם תמיד לחשוב בלבו עניינים אלו, ואז יחשוב את עצמו למאומה, וישיג מקצת שלימות הב\"ה שאין בו אחת מכל המדות הללו, וינצל ממדת הגאוה. ויזכור תמיד שהב\"ה בראו לעובדו ולעשות רצונו, שנא’ (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והאדם ביד הקב\"ה כחומר ביד היוצר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) הכיוצר הזה לא אוכל לעשות אתכם וגו', וכתי’ (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה, וכן איוב אומר, זכור נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.",
+                "הנה ביאר בפסוקים אלו שמונה עניינים שבאדם, שבשבילם צריך לחשוב בלבו פחיתות עצמו וחלישות איבריו וחסרונו ושפלותו. וישפיל גאותו לפני הב\"ה ויודה תמיד וישבח לשמו, לו לבדו נאוה תהלה ולו לבדו הגדולה והגבורה, ולו נאוה תהלה, שנא’ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, והאדם בעולם הזה ראשיתו הבל ואחריתו הבל.",
+                "ואלו הן השמונה עניינים שאמרתי.",
+                "ראשון. הלא כחומר עשיתני. ברא הב\"ה את האדם הראשון מחומר והיה שורשו עפר מן האדמה, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וברא הב\"ה בעפר לחות ועשאו כחומר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי. וזו תוכחה גדולה. מי שהוא כחומר ביד היוצר היאך יתגאה, כי מה כחו ומה גבורתו, או מה הוא חשיבותו, לפני קונו. לפיכך הוכיח הב\"ה את ישראל על ידי ישעיהו הנביא ואמ' הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה וגו'.",
+                "שני. ואל עפר תשיבני. על המות הכתו' מדבר. ואע\"פ שהוא סוף כל העניינים והיה ראוי לאומרו באחרונה, אפי' הכי רצה להקדימו, לפי שדומה מותו של אדם ושובו אל העפר ליצירתו שהיתה מן העפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. לפיכך סמך הכתו' היצירה למות.",
+                "שלישי. הלא כחלב תתיכני. חוזר לספר תחלת בריתו, שהוא כמו חלב. ר\"ל חלוש ורק ונפחז כמים או כחלב, והוא הטפה הנוצר ממנה. וכשיחשוב האדם ראשיתו ואחריתו איכה יתגאה. ועל זה אמר דוד ע\"ה בספרו שפלות האדם וחסרונו, לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך וגו'.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה הולך בשוק, וראה אדם אחד שהיה רוכב על סוס, והיה לובש בגדי ארגמן, והיו נגררין על הארץ, והיה מהלך לאט, והיה מראה בעצמו אותות הגאוה. נגש אותו חסיד אליו ואמ' לו, אינך מתבייש לילך כמנהג הזה, והלא מבני אדם אתה. אמ' לו אינך מכיר אותי, שאלו היית מכיר אותי לא היית מדבר כנגדי כדברים האלה. אמ' לו, אני מכיר אותך בטוב, ויודע שראשיתך טפה סרוחה ואחריתך לאשמן ושוחה.",
+                "רביעי. וכגבינה תקפיאני. תחלת בריתו של אדם נקפה ברחם אמו כגבינה הזו בתחלת בריתה, ועדיין אין בו רוח, עד שיקפוד אותו הב\"ה ויפח באפיו נשמת חיים. לפי' צריך אדם להכלם מהב\"ה, ויבוש מחטוא לו, וישבח תמיד לשמו יתברך שהסיעו מענין זה למעלה עליונה, ונתן בו דעת ובינה והשכל, להודות ולשבח לשמו שבראו לעובדו ולעשות מצותיו, שנא’ (ישעיהו מד, ב) כה אמר ה' יוצרך מבטן לעבד לו.",
+                "חמישי. עור ובשר תלבישני. אחר שנקפא בבטן אמו וכגבינה, קרם עליו הב\"ה עור, ורקם צורתו, והכין כל פעולתו. ומי שברייתו במדה הזאת, היאך יתגאה, ובמה יגבה לבו וירומו עיניו.",
+                "ששי. ובעצמות וגידים תסוככני. אחר שהיה חתיכה של בשר ועור חופה אותו, יחזק השליל בעצמות וגידים, ועדין הוא חלוש בכל התנועה, והוא סגור בבטן אמו, ולא יצלח לכל דבר כל ימי היותו במחשך הבטן עד עת צאתו במאמר הב\"ה, שהוא ית' שמו מוצ[י]א מחשכה לנגוהים וממצוקה לרווחה, ומוציא אותו לאויר העולם. לפי' דוד ע\"ה אמ', כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. ובהעלות אדם דברים אלו על לבו במה יתגאה.",
+                "שביעי. חיים וחסד עשית עמדי. שהוציא אותו מבטן אמו לאויר העולם הרחב, אחר אשר היה אסור במקום צר. ואמ' בתחלה חיים, מפני שהיה בבטן אמו במחשכים כמתי עולם, ואח\"כ הוציאו הב\"ה משם לחיים. וחסד, יספר החסד שעשה הב\"ה עמו בצאתו מבטן, שזימן לו שדים לינק, שנא’ (תהלים כב, י) כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי. ואחר שגדל הסיעו מענין זה לענין אחר, והתיר רגליו שהיו אסורות שלא היה יכול להלך בהם, ופתח את פיו אחר היותו אלם, ופתח את עיניו אחר היותו עור, ופקח את אזניו אחר היותו חרש, וחנן אותו דעה ובינה אחר היותו טפש. ועל כן אמר דוד ע\"ה, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי נפשי. ואחר שיבין אדם כל העניינים האלו, מדה אחר מדה, במה יתגאה.",
+                "שמיני. ופקודתך שמרה רוחי. כשיגיע אדם למעלה גדולה, כגון עושר וכבוד או שררה או מלכות, ידע וישכיל שאין כבודו קיים ולא עשורו ולא טובו. וכל טובו כאין וכאפס, וברגע אחד יפטר מן העולם ויאבד עושרו, ולא ישאר מכל טובו כי אם כשרון פעלו. ולכך אמ' שלמה ע\"ה, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ואין אדם יודע עתו מתי ימות, שנא’ (קהלת ט, יב) כי לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזים במצודה רעה. לפיכך ישים האדם תמיד שמונה דברים אלו נגד עיניו ועל לבו ולא יתגאה."
+            ],
+            "Haughtiness and its Subclasses": [
+                "הגאוה נחלקת לעשר כתות, וכלם הם מדות רעות עד מאד, ואלו הן.",
+                "הכת הראשונה. המראין הגאוה במעשיהן, אבל אינן מפרסמין אותה בדבור אלא במעשה. כיצד, כגון שילבשו מלבוש מלכים, וקונין להם עבדים ושפחות, ורוכבין סוסים ופרדים, ובונין טירות ועליות מרווחין לשבתם, וקובעין מקומותם תמיד לישב בראש, וכיוצא בזה. ואע\"פ שאין אומרין לחבריהם טובים אנו יותר מכם, אפי' הכי במעשיהם יראה שהן בעלי גאוה.",
+                "הכת השנית. המסתכלין בעצמן ויראה להן שהם טובים יותר מחבריהם. ואע\"פ שהגאוה טמונה בלבם, ואין מראין אותה ולא מפרסמין לבני אדם, והן מעבירין על מדותם, אפי' הכי בעלי גאוה הם וחוטאין בלבבם, לפי שחושבין עצמם טובים ומיוחסים ובני אדם זולתם נבזים ושפלים. ועל אלו אמ' ישעיהו הנביא ע\"ה ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו'.",
+                "הכת השלישית. המשתבחים במעשיהם הטובים ומפרסמין אותן. ואע\"פ שאין אומ', טובים אנחנו, הרי הם בעלי גאוה ומתנשאים ומתגאים, הואיל ומשבחים את מעשיהם.",
+                "הכת הרביעית. המשתבחים בחכמתן ואומרים שהן בעלי חכמה, בעלי תורה.",
+                "הכת החמישית. בעלי תלמוד, בעלי מקרא, בעלי משנה, ובעלי אגדה.",
+                "הכת הששית. המשתבחין בצדקתן ובאמונתם ובתפלתם ובענותנותן.",
+                "הכת השביעית. המשתבחין ביחסם, שהם בני שרים, בני מלכים, בני עשירים, בני גדולי הדור.",
+                "הכת השמינית. המשתבחים ביופים, ומסתכלין תמיד בתואר פניהם, ויראה להם שהם נאים לבני אדם וזולתם מכוערים.",
+                "הכת התשיעית. המשתבחים בעושרם ובהצלחת דרכם ונראה להם שבחכמתם הגיעו לעושר.",
+                "הכת העשירית. המשתבחים בגבורתם ובזרועם ובתוקף לבם ובחוזק מלחמתם.",
+                "הכת האחד עשר. המשתבחים באומנותם ושהן אומנין וזולתם הדיוטים ואינן יודעים מאומה.",
+                "וכל אלו הכתות, ויחסם וממונם וגבורתם, כאין וכאפס הוא, חוץ מבעלי תורה וצדקה ואמונה. ואפי' הכי אין לו לאדם להשתבח בתורתו ולא בצדקתו ולא באמונתו, דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחתוך בהם. ועיקר כל בני אדם אחד הוא. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. ראה יצירת אדם הראשון, שהוא ראשית דרכי אל, מה היה ראשיתו, עפר, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים עפר מן האדמה, ולמה אמ' עפר, והלא לא נברא אלא מארבע יסודות, שהן אש ומים ואויר ועפר, אלא להראות לאדם חסרונו, כדי שלא יגבה לבו. ומה היתה אחריתו, עפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולא יוציא מן העולם הזה כי אם כשרון פעליו ותורה שלמד וצדקות שעשה, וזהו היתרון והמעלה הטובה שבין אדם לחבירו, אבל לא ממונו ולא יחסו ולא שררתו. וגרסי' במדרש משלי ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כשיחכם האדם, וישכיל ויבין מעשה הב\"ה ונפלאותיו שברא בשמים ובארץ ובמים והגלגלים הסובבים את העולם, ואז יראה את הבורא ית' בעין שכלו, ויכיר מקצת דרכיו ממעשיו הנוראים, וידע כי לא יתכן העולם להיות פעול בלי פועל ולא נוצר בלי יוצר, ושיש לגלגלים מסבב, והוא הב\"ה, בלי טורח ובלי עמל כי אם במאמרו, שנא’ (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, והוא ית' יוצר אור ובורא חושך, בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, וכתי’ (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, וכתי’ (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, וכתי’ (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הזכיר מקצת רוממות הב\"ה וגבורתו ומקצת שפלות האדם הנכאה הדל והנבזה, כדי שיכיר האדם מגבורות הב\"ה ומרוממותו, ואז יכיר שפלות עצמו וחסרונו, דכתי' בו (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו'."
+            ],
+            "Great is Humility": [
+                "הענוה גורמת הכבוד והמעלה, והגאוה גורמת השבר והשפלות, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. פי' מי שנשבר גאונו ונשפל עוזו, טרם גבה לבו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. וכתי’ (ישעיהו יד, יג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, אדמה לעליון, מה כתי' בתריה, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. ומי שעלה לגדולה, טרם היתה בו ענוה, שנא’ (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, וכתי’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. ודרכו של הב\"ה להרים את הענוים ולהשפיל את הרשעים, שנא’ (תהלים קמז, ו) מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. וגרסי' בפ' קמא דמ' עירובין כל המשפיל עצמו הב\"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הב\"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו ועומדת לו. וגרסי' במסכת זבחים בפרק טבול יום אמ' ר' אלעזר בר' חנינא, בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנא’ (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם הגיס דעתו הב\"ה משפילו, שנא’ (איוב לו, ח) ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני. וגרסי' במ' חולין בפרק אלו טרפות ר' שמעון אומר, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתי’ (בראשית א, טז) את המאור [הגדול ואת המאור] הקטן. אמרה הירח לפני הב\"ה, רבונו של עולם, איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמ' לה הב\"ה, לכי ומעטי את עצמך.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפ' המקנא דרש רב עוירא ואיתמא ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה ואין הגבוה רואה את השפל, מדת הב\"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא’ (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגו'. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' אבא בר יודן, מה שפסל בבהמה הכשיר באדם.",
+                "פסל בבהמה עורת או שבור, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמ' ר' אלכסנדראי, ההדיוט אם משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל שימושו כלים שבורים, שנא’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, וכתי’ (תהלים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתי’ (תהלים לד, יט) ואת דכאי רוח יושיע, וכתי’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר אמ' ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הב\"ה אתה מוצא ענותנותו. ודבר זה כתוב בתורה, האל הגדול הגבור והנורא, וכתיב בתריה (דברים י, יח) עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ומשולש בכתובים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, וכתיב בתריה (תהלים סח, ו) אבי יתומים ודיין אלמנות. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' ר' יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים מכיכי הרוח לפני הב\"ה. בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנא’ (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנא’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.",
+                "בוא וראה מדת הענוה והצניעות, שאפי' התורה והמצות שאדם משובח בהם, יותר שבח הם לו אם עשאן בצנעה. כדגרסינן בפרק לולב וערבה. תאנא דבי רב ענן, מאי דכתי’ (סוכה מט:) חמוקי יריכיך, למה נמשלה דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמ' ר' אלעזר, מאי דכתי’ (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת הכלה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלהיך, דברים שדרכן להעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. הוי והצנע לכת עם אלהיך.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו ע\"ה. מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו אדוני, שנא’ (מיכה ו, ח) שמעני אדוני נשיא אלהים אתה, והוא ע\"ה משפיל את עצמו עמהם, והיה נכנע לפניהם ומנהיג את עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפי' עם הפחותים שבהם, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ, כמו שכתבתי למעלה. ואע\"פ שהוא נביא ונשיא וגבור ועשיר גדול, היה צנוע ועניו, ולא היה חושב את עצמו למאומה, ואמ' ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (בראשית כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא, וכתיב (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. נשיא, דכתי’ (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו. גבור, דכתיב (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה ויכם וגו'. עשיר, דכתי’ (בראשית יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וגו'.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע\"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל דרכיו ובכל מעשה ידיו, דכתי’ (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ומרוב עושרו קנאו בו פלשתים, שנא’ (בראשית כו, יד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים, וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא’ (בראשית כו, ל) ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. וזו היא מדת הענוה והחסידות, שלא לשלם לעושה הרעה כרעתו ולשלם לו טובה תחת רעה.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו ע\"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחד קודם ממנו, והיה שולח ואומר לו, כה אמר עבדך יעקב, ולא מפני שהיה מתיירא ממנו, אלא היה מתפחד שמא יהרוג או יהרג. ר' היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', לא טוב אנכי מאבותי.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע\"ה. שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון מלכות וחכמה ונבואה. ואע\"פ שהיה בו כל מדה טובה שבעולם, לא גבה לבו בהן ולא באחת מהן. כשהיה במצרים, אע\"פ שהיה כבן בתו של מלך פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהן במשאן. אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנא’ (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה כר או כסת או סדין אחת שישב עליה, אלא כך אמר, ישראל בצער אף אני בצער. ואפי' בשעת מחלוקות לא הניח ענותנותו, שנא’ (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו', ולא נתגאה לאמר ומה הם חולקים על הב\"ה ואני כמלך ואלך אחריהן, אלא בכל ענייניו היה עניו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו, אדוני משה כלאם, ומה אמ' לו, המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, ואפי' העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שבעים הזקנים האלה, שנא’ (דברים א, ט) לא אוכל לבדי שאת אתכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנא’ (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. ובא וראה כמה גדולתו של משה רבינו ע\"ה, רבן של כל הנביאים. הכה הב\"ה את המצריים על ידו עשר מכות, והוציא את בני ישראל ממצרים, וקרע הב\"ה את ים סוף בשליחותו, וטובעו בו פרעה וכל חילו, והלך הוא ובני ישראל עמו בתוך היום ביבשה, ונגש אל הערפל אשר שם האלהים, ודבר הב\"ה עמו פנים אל פנים עד אשר קרן עור פניו מזיו השכינה, וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וקבל התורה מסיני, והוא המוציא והמביא את ישראל, והעיד הב\"ה עליו ואמ', בכל ביתי נאמן הוא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, ואפי' הכי היה שפל וענו. ומפני ענותנותו לא נסתכל בזיו השכינה כשנגלה עליו הב\"ה בסנה, שנא’ (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובשכר הענוה שהיתה בו זכה לשלש מתנות טובות, כדגרסינן בפרק קמא דמסכת ברכות א\"ר מאיר א\"ר יוחנן, בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט. וכשהפליג הכתו' בשבחו לא שבחו אלא במדת הענוה, שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, לא חכם ולא חסיד נאמר, אלא ענו. ואע\"פ שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא שבחו הכתוב אלא במדת הענוה.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן ע\"ה. בנוהג שבבני אדם אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית. אבל אהרן לובש שמונה בגדים ודומה כחתן מחופתו, ואפי' הכי והרים את הדשן.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר בן אהרן הכהן. שנא' בו (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואפי' הכי היה משפיל את עצמו ומשתעבד לפני הב\"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור בשמאלו ומנחת התמיד בזרועו. ושמן המשחה היכן היה. ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה. ואעפ\"כ לא נתגאו לומר אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים בני קהת. שהיו מובחרין מכל שבט לוי, והיו טוענין בכתפיהם את הבדים, שנא’ (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא עוד אלא שהיו מהלכין לאחוריהם, כדי שלא יתנו אחוריהן לארון. כיצד היו נושאין את הארון, ארבעה לויים היו נושאין אותו, שנים פניהם אל פני הדרך, שנים אחוריהם לפני הדרך. והיו מהלכים יחפים, שלא היו רשאין לנעול את הסנדל. אם מפני כבוד הבריות כך, דתנן הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל, מפני כבודו של מקום על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה ענוה שבא נתגדל שמואל הנביא ע\"ה. שקראו המלאך שלשה פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו ובא אצלו שלשה פעמים, שנא’ (שמואל א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואלו היה ישן ולא היה עומד איבד ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצרכו, שנא’ (זכריה יד, טז) והיה מדי שנה בשנה וגו'. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל, תנה לנו מלך לשפטנו, ולא אמ' להם, הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע\"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א\"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י\"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י\"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י\"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.",
+                "גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע\"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע\"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.",
+                "וגרסי' במ' בכורים אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו לכבוד הבכורים, וכשקרא בהקהל בחג הסוכות, כמו שהמלכים חייבין לקרות, קרא מעומד, ואע\"פ שהמלכים רשאין לקרות מיושב, ושבחוהו חכמים. ור' יהודה הנשיא, הוא הנקרא ר' יהודה נשיאה, ונקרא ר', ונקרא רבינו הקדוש מפני ענותנותו, והיה גדול בתורה ובייחוס ובחכמה, והוא האיר עיני כל ישראל, וחיבר המשניות, והיה הולך שומעו עד קצה הארץ בתורה ובחכמה וביחס ובגדולות ובעושר, דתניא ממשה רבינו ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו, לא נקרא רבינו הקדוש אלא מפני צניעותו, שמעולם לא הושיט ידו מאבנטו ולמטה. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, לעולם לא נסתכלתי במילה שלי, הא במילתא אחריתי הויא ביה, דאמ' מר, מימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו.",
+                "גדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנא’ (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי, וכיון שנעשה שני למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אע\"פ שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.",
+                "הא למדת שכל מה שהב\"ה נותן גדולה לצדיקים הם משפילין עצמן. לכך נמשלו ישראל לגפן, שנא’ (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע. מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות יותר ענו מחבירו. כיוצא בדבר, ההדיוט שוחה ארבעה פעמים בתפלתו, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה וברכה ובסופה, ללמדך שהגדול מחבירו שצריך להיות ענו יותר מחבירו. וכן אתה מוצא ביהושע. בתחלה קראו משה רבינו ע\"ה הושע, וחזר וקראו יהושע, שנא’ (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכיון שניתנה לו שררא, חזר הוא וקרא את עצמו הושע, שנא’ (דברים לב, מד) הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו. ומעשה בר' אלעזר בר' שמעון ור' שהיו מקשין זה לזה והיה ר' אלעזר נוצח. אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל אביו לר', בני, אל ירע בעיניך, הוא ארי בן ארי ואתה בן שועל. ולא בוש לומר כן. הא למדת שכל מה שהצדיקין עולין לגדולה הם משפילין את עצמן.",
+                "וכל מה שהצדיקים משפילין את עצמן הב\"ה נותן להם גדולה.",
+                "אברהם אבינו ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה, והוא למי שאמ' הב\"ה תחלה שאל. ר' יונתן אומר. שלשה הן שאמ' להם הב\"ה שאל. ר' אחא אומר, ארבעה הן, אברהם, שלמה, אחז, מלך המשיח. אברהם מנין, דכתיב (מלכים א יג, ח) ויאמר ה' אלהים מה תתן לי, לא היה אומר מה תתן לי, אלא שאמ' לו שאל. שלמה מנין, דכתיב (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה, ויאמר לו שאל מה אתן לך. אחז מנין, דכתי’ (ישעיהו ז, יג) ויוסף ה' דבר אל אחז לאמר, שאל לך אות מעם ה' אלהיך. מלך המשיח מנין, דכתיב (תהלים ב, ח) שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ. ר' לוי אומר, הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה כוכבים ומזלות וכל זויות שברקיע, שנא’ (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, וכי מחוץ לעולם הוציאו, אלא שהראהו חדרי שמים שנקראו חוצות, שנא’ (משלי ח, כו) עד לא עשה ארץ וחוצות. ר' יהודה בר אלעאי אומר, חמשה דברים הראה הב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה, ואלו הן. [א] הראהו קריעת ים סוף, שנא’ (בראשית טו, יז) אשר עבר בין הגזרים האלה, וכן הוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים. ב' הראהו מתן תורה, שנא’ (בראשית טו, יז) והנה תנור עשן ולפיד אש, וכן הוא במתן תורה, וכל העם רואים את הלפידים ואת קול השופר. ג' הראוה בית המקדש בנוי וסדר הקרבנות, שנא’ (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. והראהו ארבע מלכיות, שנא’ (בראשית טו, יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אלו ארבע מלכיות. ר' חנן אומר, תחיית המתים הראה לו, שנא’ (בראשית טו, י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך וגו', וכתי’ (בראשית טו, יא) וירד העיט על הפגרים, נטל את האיברים ונתן אותן זה בצד זה, וכיון שירד הצפור עליהן חייו, שנאמר (בראשית טו, יא) וישב אותם אברם, ואין וישב אלא שהפריחה אותן הרוח, שנאמר (תהלים קג, טז) כי רוח נשבה בו.",
+                "יעקב אבינו ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.",
+                "משה רבינו ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה, שלא היה רשות לא למלאך ולא לשרף להכנס למיחצה שהיה משה נכנס לתוכה, שנא’ (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ר' יוסי אומר, אותו ערפל היה מכוון כנגד בית המקדש, ולפיכך נקרא ערפל, שנא’ (מלכים א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. ולא עוד אלא שאחז כסא הכבוד, שנא’ (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.",
+                "אהרן ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, ונתן לו כהונת עולם, והיה נחמד וחביב למעלה כמלאכים, שנא’ (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.",
+                "שמואל הנביא ע\"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב\"ה גדולה, שלא עמד אדם מישראל לפניו. את מוצא עמדו לפני משה ולפני דוד ולפני שאר הנביאים, אבל לא עמדו לפני שמואל, שנאמר (שמואל א ג, כ) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו חמש שמות של חבה, נאמן, נכבד, רואה, נביא, איש האלהים. נאמן, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו נכבד, דכתיב (שמואל א ט, ו) ואיש אלהים נכבד מאד. נביא, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. רואה, דכתי’ (שמואל א ט, יח) איה בית הרואה. איש האלהים, דכתי’ (מלכים ב, ד) ויאמרו לו הנה איש האלהים.",
+                "דוד ע\"ה השפיל את עצמו, נתן לו הב\"ה גדולה. דכתי’ (שמואל ב ז, ח) אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן ואתנך לנגיד על עמי ישראל.",
+                "שלמה ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה. שכל מלכי הארץ היו שומעין את חכמתו, שנא’ (מלכים א ה, יד) וכל הארץ היו שומעין את חכמת שלמה, והיו מעלים לו כלם מנחה בכל שנה ושנה, והמה מביאים איש מנחתו וגו'. ולא עוד אלא שנתגיירו על ידו מאה וחמשים אלף גרים, שהיו שומעין את חכמתו ומברכין להב\"ה ומאמינים בו, שנא’ (מלכים א ט, כג) ויספור שלמה את הגרים וגו'. ושמא תאמר מימות אביו נתגיירו, ת\"ל אחרי הספר אשר ספר דוד אביו. ונתן לו חכמה להסיע אבנים שלימות ונפסלות מאליהן, שנא’ (מלכים א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה. והיה לו עושר וכבוד, שאפי' המשקולות והמדות שהיו בימיו היו של זהב, שנא’ (מלכים א י, כא) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.",
+                "יונה בן אמתי ע\"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב\"ה גדולה. ששקלו כאליהו. שכן הב\"ה מצוה את אליהו ואמ' לו, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו, שנא’ (מלכים ב ט, א) ואלישע קרא לאחד מבני הנביאים וגו', וכתי’ (מלכים ב ט, ב) וראה שם יהוא בן נמשי, ולקחת פך השמן וגו'. מכאן למדנו ששלוחו של אדם כמותו. אף הב\"ה הסכים על ידו כאלו אליהו משיחו, שנא’ (דברי הימים ב כב, ז) ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו.",
+                "הרי את למד שכל המקטין את עצמו שהב\"ה נותן לו גדולה, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וגו'. וכל המתגאה הב\"ה משפילו. בא וראה כמה מלכים נתגאו במלכותן ונשברו, וכמה שרים גבה לבם ונשפלו. פרעה גבה לבו במלכותו, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ונשבר גאונו, וטבע הוא וחילו בים סוף, אחר שהביא עליו ועל ארצו כמה מכות. סנחריב נתגאה, ואמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, והב\"ה שלח את מלאכו והכהו במחנהו מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד, ואח\"כ הכוהו בניו בחרב, שנא’ (מלכים ב יט, לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב. נבוכדנאצר הרשע דבר גדולות כלפי מעלה בגובה אפו, ואמ' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי, ונטרד ממלכותו, שנא’ (דניאל ד, ל) בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנאצר ומן אנשא טריד וגו'. בלשאצר גבה לבו ברשעתו ושתה יין בכלי בית המקדש, שנא’ (דניאל ה, כג) ועל מארי שמיא התרוממת ומאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון וגו', ונגדעה קרנו באותו לילה ונהרג, שנא’ (דמיאל ה, ל) ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכא. וגרסינן בפ' חלק אמ' רב נחמן, גסות שהיה בירבעם טרדתו מן העולם, שנא’ (מלכים א יב, כו) ויאמר בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אמ' גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כשיראו לרחבעם יושב ואנכי עומד אומרין מורד הוא במלכות והורגין אותי, מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וכתי’ (מלכים א יג, לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. אחר מה. אמ' רבא, אחר שתפשהו הב\"ה בבגדו ואמ' לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמ' לו, ומי בראש. אמ' לו, בן ישי בראש. אמר ירבעם, אי הכי לא בעינא. כשראה עוזיהו מלך יהודה עצמו בגדולה וכבוד, אע\"פ שהיה צדיק, נצטרע, מפני שגבה לבו, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו, ונצטרע, דכתי’ (מלכים ב טו, ה) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וגו'. אבשלום ואדוניה גבה לבם, ובקשו למלוך בחיי אביהם, ונהרגו. קרח בקש שררה ונבלע. אבל אחאב, אע\"פ שהיה עובד ע\"ז, מפני שנכנע לפני הב\"ה, נקרע מקצת גזר דינו, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ושני שרי חמשים ששלח אחזיהו לאליהו זכור לטוב, ובאו אליו בגאוה ודברו גדולות כנגדו, ואמרו כה אמר המלך מהרה רדה, אל תעמוד, ירדה אש מן השמים ושרפה אותם, שנא’ (מלכים ב א, י) אם איש האלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו. אבל שר חמשים שלישי וחמישיו, בשביל שנכנע לפני אליהו ודבר רכות והתחנן לפניו, נמלט, שנא’ (מלכים ב א, יג) ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. וגרסינן במ' חולין בפרק כסוי הדם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, אמ' הב\"ה לישראל, בני, חושק אני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, ואמ' ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן, אמרו ונחנו מה, לדוד, אמ' ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לפרעה, אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ארצם מידי, לנבוכדנאצר, אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, לחירם, אמ' מושב אלהים ישבתי בלב ימים וגו'.",
+                "לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת בענוה עם הבריות, ולא יהיה צווח וצועה בדיבורו כבהמות וחיות. ולא ידבר כל כך בנחת כגסי הרוח, אלא דבור ממוצע. ויקדים שלום לכל אדם, כדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטויה, ולא יהלך לאטו, עקב בצד גודל, כנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים, ולא יתנהג בשגעון, אלא יהיו הילוכו במהירות, הלוך ממוצע, כאדם שהוא הולך וטרוד בעסקיו.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל להלוך בשוק במהירות. אמרו לו, מה לך שכל ימיך אתה נחפז ללכת. אמ' להם, אני נחפז ללכת תמיד לשני דברים טובים, האחד שלא ארגיל את עצמי להתנהג לאט, כמנהג אנשי הגאוה, והשני לעשות חפצי במהירות בלא עצלות.",
+                "ולא ילך בקומה כפופה, כבעלי חטוטרות, אלא מטה ראשו מעט למטה, כמי שהוא עומד בתפלה והולך. ואם יפגע באשה בשוק, בין יהודית בין ארמית, בין פנויה בין נשואה, בין גדולה בין קטנה, יעצם עיניו ממנה, או מיסב פניו לצד אחד, כדי שלא יסתכל בה. דתניא אין לך דבר שחוצץ לפני הטומאה כעצימת העין. ולא יסתכל אפי' באשה פנויה, שכן איוב אומר, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ\"ש על נשואה. והמסתכל באשת איש, מכשיל כחו ויצרו, והודו נהפך עליו למשחית. דתניא המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואסור לאדם להרהר באשה, ואפי' פנויה. וחמור הרהור הפנויה מן המגע, שנא’ (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רז\"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וגרסי' במ' שבת בפ' במה אשה יוצאה, ויקצוף משה על פקודי החיל. אמ' רבא בר נחמן אמר רבא בר אבוה, אמ' להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמ' לו, לא נפקד ממנו איש. אמ' להם, כפרה זו למה. אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. תאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ואמ' רב ששת, מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כמסתכל במקום התורף. אמ' רב חסדא, שוק שבאשה ערוה, שנא’ (ישעיהו מז, ב) עברי נהרות גלי שוק, וכתי’ (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך. אמ' שמואל, קול שבאשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה. אמ' רב ששת, שער באשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד. וגרסי' בספרי ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וגו', וכתי’ (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה'. ולמה הוצרכו כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ר' יוחאי בר יאשיה אומר, כל המצפה בנשים סופו בא לידי עבירה. וחכמים אומרים, כל מי שאין לו בושת פנים נקרא הוא חוטא, שנא’ (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. וכל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנא’ (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.",
+                "והבושה היא הענוה והענוה היא בעינים ובלב. בעינים, דכתיב (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. ובלב, דכתיב (ישעיהו נז, טו) ולהחיות לב נדכאים. והגאוה היא בעינים ובלב, ומהם יתפרדו כמה עבירות, דתניא לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו. בעינים, דכתיב (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל וגו', ובלב, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) גבה לבו עד להשחית. ושניהם בפסוק אחד, דכתי’ (משלי כא, ד) רום עינים ורחב לב. ועוד שניהם בפסוק אחד, דכתיב (תהלים קלא, א) לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממנו. וגרסינן במ' קדושין ירושלמי בפרק עשרה יוחסין, אמר דוד, שלש מתנות טובות נתן הב\"ה לישראל, רחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. גומלי חסדים מנא לן, שנא’ (דברים ז, יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' עולא, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו, שנים עשר אלף זוג תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד. תאנא כולן מתו מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ר' מיאשה בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר, הרואה דבר ערוה, ואינו זן את עיניו ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא’ (ישעיהו לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, וכתיב, הוא מרומים ישכון, וכתי' בתריה (ישעיהו לג, יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ולא יספר אדם עם אשה בשוק, ואפי' היא אשתו או אחותו או בתו. וכן אם פגע בהמה שנזקקת לנקבתה, או עוף, לא יסתכל בהם כלל. אמרו עליו על אברהם אבינו ע\"ה, שמעולם לא הכיר בשרה עד אותו היום שנכנסו למצרים ולקחה פרעה, שנא’ (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מכלל שלא היה מכירה מקודם לכן, ואע\"פ שהיתה נשואה עמו מכמה שנים. ואם באשתו לא היה מכיר, שיצאתה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחין הם ועלובים, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. בעלי הגאוה דרכן לעשוק ולגזול את העניים, שנא’ (תהלים י, ב) בגאות רשע ידלק עני, ונותנין פחדן ואימתן על העניים, שנא’ (יחזקאל לב, כד) אשר נתנו חיתיתם בארץ החיים. ואנשי הגאוה לעולם לא ילמדו תורה, דתניא לא בשמים היא. אינה מצויה בגסי הרוח. וגרסי' במדרש התורה נמשלה למים, שנא’ (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים, מה המים אינן מתכנסין אלא במקום אשבורן, כך התורה אינה מצויה בגסי הרוח. פי' אשבורן מקום נמוך. וכל המתגאה, הקב\"ה שונאו, והוא משוקץ ותועבה, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. והמנהיג את עצמו במדת הענוה, יותר גדולה היא נותנת לו ממה שנותנין הכסף והזהב לגסי הרוח, שנא’ (משלי טז, יט) טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים.",
+                "כל המתגאה בוזה את המצות, שנא’ (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו. מאי תשפילנו, שלא יתנשא בעשיית המצות והצדקות והמעשים טובים, כי בגובה אפו יראה בעיניו שהוא גנאי לעשות המצוה. ד\"א תשפילנו לגהנם, שנא’ (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. כי הואיל ובוזה את המצות ואינו עושה אותן, במה יזכה לגן עדן. אבל החסידים והענוים רודפים אחר המצות, ומפני ענותנותן יראה להם שהוא שבח גדול עשיית המצות, וחיים לעולם הבא, שנא’ (משלי ז, ב) שמור מצותי וחיה.",
+                "ומשתדלים לעשות את המצות בעצמן ולא על ידי אחרים. ולא די להם שמוציאין עצמן ידי חובתן, אלא שמשתדלים להוציא את הרבים ידי חובתן. נמצאו זוכין ומזכין לאחרים.",
+                "בראש השנה מתפללין בעד הצבור, ותוקעין את השופר, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן, וביום הכפורים מתפללין ומתודין לפני אביהם שבשמים בעד הקהל. ואפי' גדול הדור אינו חושש לכבודו אלא לכבוד השם ית', שכבודו של אדם כאין וכאפס, ואין כבוד אלא להב\"ה בלבד, שנא’ (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. וכל המכבד עצמו ובוזה מצותיו של הב\"ה סופו בא לידי בזיון, אבל מי שהוא משפיל את עצמו ומכבד מצותיו של הב\"ה, סופו הוא ית' שמו משפיע לו מכבודו, שנא’ (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. לפיכך שני אנשים, גדולי הדור, ישתדלו כל אחד מהם להתפלל בעד הקהל בשבתות ובימים טובים, או יעשו פשרה ביניהם, יתפלל האחד תפלת יוצר, והב' מתפלל תפלת מוסף. ואם מוציאין שני ספרים, יוציא האחד מהם הספר השני עם השליח צבור. ושנינו במ' תעניות בפרק ראשון, יום טוב ראשון של פסח, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר, ר\"ל האחרון המתפלל לתפלת מוסף. יראה ששני אנשים היו מתפללים בעד הקהל בימים טובים, האחד היה מתפלל תפלת יוצר והשני היה מתפלל תפלת מוסף, כדי להוציא את הרבים ידי חובתן. והיו רודפים אחרי עשיית המצות, כדי לזכות לאחרים, והיו מתפשרים זה עם זה. וחסידים הראשונים היו לשין ואופין את המצה, לחיבוב המצוה ולכבודה. ואפי' גדולי הדור, ואפי' היה להם כמה עבדים וכמה שפחות, הן היו עושין בעצמן, לכבוד המצוה. והן היו עושין הסוכה בעצמן, והן היו קושרין את לולביהן בעצמן, והם היו מוליכים אותם לבית הכנסת על ידם ולא על ידי אחרים. כדגרסי' במסכת סוכה כך היה מנהגם של אנשי ירושלם, אדם יוצא מפתח ביתו ולולבו בידו, נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו, לנחם אבלים ולבקר חולים ולולבו בידו. וזהו מנהגם של חסידים וענוים ואנשי מעשה. והיה כל מנהגם בענוה בכל מעשיהם ובכל עניינם, והיו מתרחקים עד מאד ממדת הגאוה. והיו מזכירין תמיד דברים ששוברין את הלב, כדי שיכנעו וכדי שלא יבאו לידי גאוה. וגרסי' במס' זבחים כשהיה כהן גדול יוצא מלשכת הגזית, היו ישראל מהלכין אחריו והיו אומרים דברים שמביאין את האדם לידי הכנעה ולידי ענוה, כדי שלא ירום לבבו בראותו שישראל מהלכין אחריו לכבודו. ומה היו אומרין. מקצתן היו אומרים, כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור. ומקצתן היו אומרים, אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו. ומקצתן היו אומרים, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. ומקצתן היו אומרים, אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. והיו מהלכין אחריו ומכריזין ואומרין כיוצא בדברים אלו, כדי שיזכור שאדם עפר ואפר רמה ותולעה, וכדי שלא ירום לבבו."
+            ],
+            "Arrogance": [
+                "בוא וראה כמה עונשן של גסי הרוח. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת שוטה כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עושה עצמו ע\"ז, שנא’ (ישעיהו ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה, וכל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע\"ז, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתי' בע\"ז (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. וכן מצינו בירבעם שלא עבד ע\"ז אלא מפני גסות הרוח. שאותה שנה שמלך שביעית היתה, שכך אתה מוצא בחשבון, והמלך חייב לקרות את התורה במוצאי שביעית. אמ' ירבעם, היאך אני עושה, אם אני עולה לשם ויושב, אין מניחין אותי לישב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ואם אני עומד הריני מתגנה. אלא הריני עושה להם חג. עשה להם עגלי זהב ועבד ע\"ז. אבל הענוה היא עוקרת ע\"ז, שכך מצינו בדניאל, שבקש נבוכדנאצר הרשע לעשותו ע\"ז, דכתי’ (דניאל ב, מו) באדין מלכא נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה. ודניאל מפני ענותנותו לא קבל עליו, שנא’ (דניאל ב, מט) ודניאל בתרע מלכא. מלמד שלא קבל עליו, מפני ענותנותו וחסידותו.",
+                "קשה גסות הרוח, שכל מי שהוא גס הרוח כאלו עושה את עצמו אלוה, שנא’ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ושנינו במ' סנהדרין מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו, כ\"ש מלך מלכי המלכים הב\"ה. וכן אמר הב\"ה לאיוב, ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תרעם, עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש, הפץ עברות אפך וראה כל גאה והשפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם. כלומר, ומה אתה יכול לעשות כמעשי וכגבורותי. והב\"ה מכניע את הגאים ומביא עליהם חמש פורעניות, ואלו הן, השפלה, הדכה, טמינה, חבישה, הכנעה, דכתי’ (איוב מ, יב) ראה כל גאה הכניעהו. השפלה, דכתי’ (איוב מ, יא) וראה כל גאה והשפילהו. הדכה, דכתי’ (איוב מ, יב) והדוך רשעים תחתם. טמינה, דכתי’ (איוב מ, יג) טמנם בעפר יחד. חבישה, דכתי’ (איוב מ, יג) פניהם חבוש בטמון. הכנעה, זו תשות כח, שנא’ (תהלים קז, יב) ויכנע בעמל לבם, וכתי’ (שופטים ד, כג) ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל. השפלה זו העוני, שנא’ (איוב ה, יא) לשום שפלים למרום. הדכה אלו הייסורין, שנא’ (ישעיהו נג, י) וה' חפץ דכאו החלי וגו'. טמינה זו מיתה בלא עתו, שנא’ (איוב יח, י) טמון בארץ חבלו. חבישה זו גיהנם, שהוא בית האסורים לדורי דורות.",
+                "קשה גסות הרוח, שמביאה את האדם להיות כופר בעקר, שנאמר (הושע י, ג) כי עתה יאמרו אין מלך לנו ולא יראנו ה'. וכן הוא אומר במלך אשור, כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי ואסיר גבולות עמים וגו'. לפיכך משה רבינו ע\"ה מזהיר את ישראל ואומר להם, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אלא אם יהיה לאדם כח או חיל, אינו בא מצד האדם, אלא מצד חסדו של הב\"ה, שהוא עושה עם בריותיו, שנא’ (דברים ח, יח) וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וגרסי' במ' סוטה כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו כופר בעקר, שנא’ (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכל מי שיש בו גסות הרוח כאלו בא על העריות כלן. בגסות הרוח כתי’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ובכל העריות כתי’ (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ועוד גרסי' במ' שוטה כל מי שיש בו גסות הרוח, כביכול אמ' הב\"ה, אין אני והוא יכולין לעמוד במקום אחד, שנא’ (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל. ובעון גסי הרוח אין מלך המשיח בא, ואינו בא עד שיתמו גסי הרוח, שנא’ (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וגרסינן בפרק חלק אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, שנא’ (צפניה ג, יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד, וכתי' בתריה (צפניה ג, יב) והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד. וכשיתמו גסי הרוח הב\"ה עושה משפט וצדקה, שנא’ (ישעיהו ה, טו) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה, וכתי' בתריה (ישעיהו ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואז ישמעו ענוים וישמחו, שנא’ (ישעיהו כט, יט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וכל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ניעור לתחיית המתים, שנא’ (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, מי יקיץ לתחיית המתים, זה המשים [עצמו] כעפר בחייו.",
+                "ועוד גרסי' במ' סוטה בפ' המקנא א\"ר יונתן בר אבא א\"ר יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח סופו נכשל באשת איש, שנא’ (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד. א\"ר אלכסנדראי, כל אדם שיש בו גסות הרוח אפי' רוח קמעא עוכרתו, שנא’ (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש, ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת, על אחת כמה וכמה. אמר ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, שנא’ (ישעיהו י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתי’ (דברים יב, ג) ואשיריהם תגדעון. ועוד אמ' ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנא’ (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. אזהרה לגסי הרוח מנין, אמ' רבא אמ' זעירי, מהכא, שמעו והאזינו ואל תגבהו. דרש ר' עוירא, זמנין אמרי ליה משמיה דר' אמי, וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנא’ (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו. וגרסי' בפירקא קמא דמ' תעניות אמ' רב שלא אמ' רב המנונא, כל אדם שיש בו עזות פנים לסוף הוא נכשל בעבירה, שנא’ (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. רב נחמן אמר, בידוע שנכשל, שנא’ (תענית ז:) לך היה, יהיה לך לא נאמר, אלא היה לך. אמ' רבא, מותר לקרותו רשע בפניו, שנא’ (משלי כא, כט) העז איש רשע בפניו. רב נחמן בר יצחק אמ', מותר לשנאתו, שנא’ (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה, אל תקרי ישונה אלא ישנא.",
+                "קשה גסות הרוח, שבשבילה הנגעים באין. שכך הוא אומר בעזיהו, ובחזקתו גבה לבו. אמ' היאך אפשר שיהא מקום שהכהנים נכנסים בו ואין אני יכול להכנס בו, ועל דבר זה נצטרע. ולא נתחייב יפתח אלא על גסות הרוח, שלא רצה ללכת אל פנחס לקבל עצה ממנו.",
+                "קשה גסות הרוח, שהיו מואב עובדי ע\"ז ומגלי עריות ושופכי דמים, ולא קנטרן הב\"ה אלא בגסי הרוח, שנא’ (ישעיהו טז, ו) שמענו גאון מואב גיא מאד.",
+                "קשה גסות הרוח, שקראו הב\"ה שתי עבירות, שנא’ (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. והלא הגאה היא הגאון, ולמה אמ' גאה וגאון, אלא היא עבירה אחת והיא שתים. כיצד, לא די לו שהוא מתגאה, אלא שרוצה להשפיל את חבירו, ולכך הם שתי עבירות בכף של מאזנים, כל מה שאתה מכריע את זו אתה מחסר את זו.",
+                "קשה גסות הרוח, שכהב\"ה מבקש להעניש את הרשעים ולהכשיל אותם בפשעיהם, בתחלה מוסיף להם גדולה, כדי שיגבה לבם וישברו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. עד שלא השפיל את בלעם הרשע, הוסיף בכבודו. שבתחלה שלח לו בלק מלך מואב מלאכים שפלים ונבזים, אמ' לו הב\"ה, לא תלך עמהם. כיון ששלח לו שרים רבים ונכבדים, אמ' לו, קום לך עם האנשים. וכל כך למה, כדי שלא יאמרו הבריות אחר שמאבדן, לפיכך איבד הב\"ה לפלוני שהוא הדיוט, לפיכך הוא מגדלן תחלה. כך אתה מוצא בהמן, עד שלא איבדו הב\"ה הוסיף לו גדולה, ואף הוא הוסיף גבהות, שנא’ (אסתר ה, יא) ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך, וכתי’ (אסתר ה, יב) ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגו'. ואף אסתר לכך נתכוונה לתת לו גדולה כדי שיגבה לבו וישבר, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש, וכתי’ (איוב יב, כג) משגיא לגויים ויאבדם שוטח לגויים וינחם. וכל הזדים והגאים הלועגים על ישראל, והמטילין אימתן עליהם, יורדין לבאר שחת, ונוחלין גיהנם, ונידונין לשם לדורי דורים. את מוצא שהב\"ה פורט כל מלכות ומלכות, ומזכיר את עונה ואת העונש שיש לה לקבל, ואינו מקפיד על כל אחת ואחת אלא שהטילו אימתן על ישראל בלבד, דכתי’ (יחזקאל לב, כז) ויתנו חתיתם בארץ החיים. חתיתם זו אימה, שנא’ (בראשית לה, ה) ויסעו ויהי חתת אלהים וגו', וכתי’ (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. בארץ החיים זו ארץ ישראל, שנא’ (תהלים כז, יג) לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ומהו עונשן, את יורדי בור, ואין יורדי בור אלא גיהנם, שנא’ (יחזקאל לב, ל) וישכב את ערלים בבור. ואפי' אדם בביתו צריך להתנהג בענוה, ואל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי פילגש בגבעה, שהטיל בעלה עליה אימה יתירה והלכה לה וישבה בבית אביה, ונתגלגל הדבר ונפלו על אותו מעשה כמה אלפים וכמה רבבות מישראל וכמעט נגדע שבט בנימן. ומעשה בר' חנינא בן גמליאל, שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי. ושנינו במ' שבת בפ' במה מדליקין, שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, ומפרש בגמ' ויאמרון בניחותא, ר\"ל כדי שלא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו.",
+                "גדולה ענוה, שמצלת לבעליה מדינה של גיהנם ומכל צרה וצוקה ומחרון אף השם, ולא עוד אלא שהב\"ה מגין בעדם ושומר אותם ומסתירן תחת כנפיו עד יעבר זעם, שנא’ (צפניה ב, ג) בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף חרון ה'. והב\"ה מחונן לענוים, שנא’ (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "גדולה ענוה, שהיא מנחלת לבעליה כסא כבוד, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו', וכתי’ (תהלים קמט, ד-ה) יפאר ענוים בישועה יעלזו חסידים בכבוד. והב\"ה נוטה שלום לענוים, ולעולם ירשו ארץ, ויתעדנו ויתענגו על רוב שלום, וישמחו בחלקם בעולם הבא, שנא’ (תהלים לז, יא) וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום."
+            ]
+        },
+        "v; On Fixed Hours of Study": {
+            "Torah Study": [
+                "בענין תלמוד תורה",
+                "יהי לבך בני אל דת טהורה אשר סחרה יקר מכל סחורה",
+                "שמע מוסר קנה חכמה ובינה ותוסר ותחת בך גערה",
+                "ראה תורה חמודה מפנינים ומשוהם וספיר היא יקרה",
+                "אחוז בה יד ואל תעזוב שבילה ועל פיך תהי תמיד סדורה",
+                "למוד חוקי אלהים לעשותם והט אוזן למשפטים ותורה.",
+                "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז אשרי האיש וגו', מי שלא הלך לתרטייאות ולקרקיסאות של אומות העולם, פי' שמחה שעושין הגויים ביום אידיהן, ובדרך חטאים לא עמד, בקיניגיון, פרש\"י ז\"ל צידת החיות על יד הכלבים, ובמושב לצים לא ישב, בתחבולאות, פי' צורות מלכים וצורות סוסים ופילים וצורות חיות ששוחקין בהם. שמא תאמר הואיל ולא הלכתי לתרטייאות ולקרקיסאות ולא עמדתי בקיניגיון ולא ישבתי בתחבולאות, אלך ואגרה בשינה, ת\"ל כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. אמר רב דימי בר חמא, [כל העוסק בתורה הב\"ה עושה חפצו, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו. אמר רבא], לעולם ילמוד אדם תורה [במקום שלבו] חפץ, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו. אמ' רבא, בתחלה נקראת על שמו של הב\"ה ולבסוף על שמו של לומדיה, שנא' (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, והדר ובתורתו יהגה. והיה כעץ שתול על פלגי מים. אמרי דבי ר' ינאי, כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלמד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. וגרסינן בבראשית רבה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה אברהם אבינו ע\"ה שלא הלך בעצת דור הפלגה. ובדרך חטאים לא עמד, זה אברהם אבינו ע\"ה שלא הלך בעצת דור אנשי סדום, שנא' (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. ובמושב לצים לא ישב, זה אברהם אבינו ע\"ה, שאמ' לו אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, ולא ישב עמהם. כי אם בתורת ה' חפצו, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובתורתו יהגה יומם ולילה, זה אברהם אבינו ע\"ה. אמ' ר' שמעון, לא למדו רב, מהיכן היה למד את התורה, אלא שזימן לו הב\"ה שתי כליותיו שהיו מלמד' אותו תורה, הה\"ד הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.",
+                "וגרסי' במסכת הוריות א\"ר תנחום בן חנילאי, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. א\"ר יהושע בן לוי, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. כתוב בתורה, ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים, לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. משולש בכתובים, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח."
+            ],
+            "Torah is an Architect of Creation": [
+                "וגרסינן במדרש תנחומא רחבה מצותך וגו', ואומר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. היא היתה אומן לכל מעשה בראשית, שנא' (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן. ובה נטה שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובה חתם אוקיאנוס שלא יצא וישטוף את העולם, שנא' (ירמיהו ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו, ואין חוק אלא תורה, שנאמר (ויקרא כו, מו) אלה החוקים והמשפטים והתורות. ובה כבש את התהום שלא יצא וישטוף העולם, שנאמר (משלי ח, כז) בחוקו חוג על פני תהום. ובה ברא חמה ולבנה, שנא' (ירמיהו לא, לד) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. הא למדת שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, ונתנה הב\"ה לישראל שיתעסקו בה יומם ולילה, שנא' (יהושע א, ח) והגית בו, וכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה. ובשביל ישראל שעוסקין בתורה העולם עומד, שנא' (שמואל א ב, ח) כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ומי הם מצוקי ארץ, אלו ישראל, שהם מצוקים בגלות בארצות הגויים, ואפי' הכי עוסקים בתורה.",
+                "ועוד גרסי' בבראשית רבה ואהיה אצלו אמון, אמרה תורה, אני הייתי כלי אומנותו של הב\"ה. כיצד, בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטרין, אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דפתריות ופנקסיות, יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך הב\"ה היה מביט בתורה וברא את העולם, אמ' בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, שנא' (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו. וגרסי' במדרש בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה, ללמדך שאלמלא קבלו ישראל את התורה לא נתקיימו שמים וארץ. ועוד גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז תניא א\"ר שמעון, מפני מה נאמר במעשה בראשית יום אחד ויום שני [ויום שלישי] ויום רביעי ויום חמישי ויום הששי [עם] ה\"א יתירה. רמז לחמשה חומשי תורה. מלמד שהתנה הב\"ה עם מעשה בראשית ואמ', אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכן בני קרח אומרים נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. א\"ר חזקיה, מאי דכתי' (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. ר' אחא בשם ר' הונא אומר, נמוגים ארץ וכל יושביה, כדא' נמוגו כל יושבי כנען. פי' שבורים ורעועים. אנכי תכנתי עמודיה סלה, כשקבלו ישראל את התורה, אנכי תקנתי עמודיה סלה, ונתבסס העולם. פי' שהיה העולם נוטה ליפול ולהחרב, עד שקבלו ישראל את התורה, ונעשה לעולם כמין כן לישב עליו, כדי שלא יפול. כדמתרגימינן את הכיור ואת כנו, ית כיורא וית בסיסיה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיה הולך עמו ר' יוסא ור' חזקיה. פתח ר' אלעזר ואמ', ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. תנינא כל אדם שעוסק בתורה, ושפתיו רוחשין בה, כך הב\"ה פורש עליו סוכת שלומו, הה\"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד אלא כאלו מקיים העולם, והב\"ה משתעשע בו כאלו בו ביום נטע שמים ויסד ארץ, הה\"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. מכאן למדנו שישראל קרויין ציון. ועוד גרסינן במדרש יהי אור ר' שמעון אומר, כתי' (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, עשרה עשרה למה, אלא עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה. עשרה למעשה בראשית, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה למתן תורה, ללמדך שלא נברא העולם אלא בשביל התורה. וכל זמן שאין ישראל מתעסקין בתורה כביכול העולם חרב, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. לפיכך ברא הב\"ה את העולם בעשרה מאמרות ונתן את התורה לישראל בעשרה דברות. אם ישראל מקיימין את התורה שניתנה בי' דברות, העולם קיים שנברא בעשרה מאמרות, ואם לאו, העולם חוזר לתוהו ובוהו. ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם קשורים בעשרה דברות שבהן ניתנה תורה, ואין קיימין אלו אלא באלו. כיצד הם קשורים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. המאמין שהב\"ה מצוי ושהוציא את אבותינו מארץ מצרים, יאמין במציאותו גם ממעשה בראשית, דכתיב בו (בראשית א, ג) יהי אור, והב\"ה נקרא אור, שנא' (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי. במתן תורה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. הבדלה זו בין הב\"ה לע\"ז. בהב\"ה כתי' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים, ובע\"ז כתי' (ירמיהו ב, יג) לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים, מים סרוחים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ר\"ל אל מקום המים ולא אל מקום אחר שאינו מקומם, כך לא תשא את שם ה' אלהיך אלא במקומו הראוי לו, שהיא שבועת אמת, ולא במקום אחר שאינו מקומו, שהיא שבועת שקר. והב\"ה נקרא מים, שנא' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים. לפיכך אמר ויהי מבדיל בין מים למים, שלא ישבע בשמו של הב\"ה שנקרא מים חיים. במתן תורה כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ובמעשה בראשית כתיב תדשא הארץ דשא. פי' הב\"ה בירך את השבת, כדא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת. כך בזמן שהגשמים יורדין בעתן והדשאים צומחין וגדלן היא עת ברכה לעולם, כדא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. במתן תורה כתיב כבד את אביך ואת אמך, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, יד) ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. אביך זה השמש ואמך זה הירח, דכתי' (בראשית לז, ט) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וכתי' (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. ואין שמש אלא הב\"ה, [דכתי' כי שמש ומגן ה' אלהים], ואין ירח אלא כנסת ישראל, דכתי' (ישעיהו ס, כ) וירחך לא יאסף. במתן תורה כתיב לא תרצח, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה. פי' לא תרצח את האדם, שכתוב בו ויהי האדם לנפש חיה, ולא יהיה האדם כדגים הללו שהגדולים בולעים לקטנים. ובמתן תורה כתיב לא תנאף, ובמעשה בראשית כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה, יוליד אדם מאשה שהיא בת זוגו ולא מאשה אחרת שאינה בת זוגו, ולפיכך כתיב למינה, שלא יוליד האדם אלא ממינו, ואיזה הוא מינו, זו אשתו, שהיא בת זוגו. ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב מזריע זרע, מה ת\"ל הנה נתתי לכם, מה שנתתי לכם יהי שלכם ולא תגנובו מה שאינו שלכם. במתן תורה כתיב לא תענה ברעך עד שקר, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מי שהוא דמות דיוקנו של מלך לא תענה בו עד שקר, ומי שמעיד שקר על רעהו כאלו העיד שקר למעלה. במתן תורה כתיב לא תחמוד אשת רעך, ובמעשה בראשית כתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, הנה בת זוגך לנגדך למה תחמוד אשת רעך. הה\"ד עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, בשקל הקדש נשקלו שניהם ונקשרו ביחד, ושניהם מתקיימים כאחד, ואין אחד מהם אלא בחבירו.",
+                "וגרסי' במדרש שיר השירים שוקיו עמודי שש, שש אלו דברי תורה, ולמה נמשלו לעמודים, לפי שהם עמודי עולם, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וגרסי' בואלה הדברים רבה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם וגו', אם קריתם את התורה, מצוה אתם עושים על עולמי, שאלמלא התורה כבר היה עולמי חוזר לתוהו בהו. מהו המצוה, רבנין אמרי דבר קשה. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אבן יקרה והפקידה אצל אוהבו. אמ' לו, בבקשה ממך, תן דעתך עליה ושמור אותה כראוי, שאם תאבדנה אין לך מהיכן לפורעה וגם אין לי אחרת כיוצא בה, ונמצאת חוטא עלי ועליך, אלא עשה מצוה על שנינו ושמור אותה כראוי. כך אמ' הב\"ה לישראל, אם משמרים אתם את התורה מצוה אתם עושים עלי ועליכם. וכך אמ' משה להם לישראל, אם שמרתם את התורה, לא על עצמכם אתם עושים צדקה בלבד, אלא עלי ועל עצמכם, שנא' (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו, לי ולכם, אימתי, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. הוי כי המצוה הזאת.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו, שמור את הצפור הזה לבני, אם משמר את אותו לנפשך את משמר, ואם את מאבד אותו לנפשך את מאבד. א\"ר חנינא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמכם, שנא' (במדבר טו, לט) ועשיתם אותה. וגרס' במס' סנהדרין בפרק חלק אמ' ר' אלכסנדראי, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנא' (ישעיהו כז, ה) או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר, כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנא' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו'. ועוד גרסי בבראשית רבה ר' חנינא בר פפא אומר, אם בא יצרך להשחיקך לדבר עבירה שמחהו בדברי תורה, שנאמר (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח, ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום, ואם תאמר שאינו ברשותך, אינו אלא ברשותך, ת\"ל כי בך בטוח, וכבר כתבתי לך בתורה ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. ר' סימון אומר, אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בדברי תורה, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום, ואם עשית כן, מעלה אני עליך כאלו בראת שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, תצור שלום אין כתוב כאן, אלא תצור שלום שלום. א\"ר יוחנן, כאלו מגין על כל העולם כלו, שנא' (ישעיהו נא, טז) ובצל ידי כסיתיך. ר' יהושע בן לוי אומר, כאלו מקרב את הגאולה, שנא' (ישעיהו נא, טז) ולאמר לציון עמי אתה. ר' שמאי ור' תנחום ור' חנן ור' בריה דר' ברכיה בשם ר' אחא אומר, ונתתי שלום בארץ, אותה שעשתה שלום ביני ובין עולמי, שאלמלא היא הייתי מחריב את עולמי.",
+                "וגרסי' במדרש השכם ואשים דברי בפיך וגו'. אתה מוצא כשבקש הב\"ה ליתן תורה לישראל החזיר על כל האומות ולא קבלוה. בקש להחזיר את העולם למדידת מים, שנאמר (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו. הרי שבשביל שקבלו ישראל את התורה נתיישב העולם.",
+                "ועוד גרסינן בפרק קמא דמס' ע\"ז דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי, לעתיד לבא מביא הב\"ה לספר התורה ומניחו בחיקו, ואומר, כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו. מתקבצין ובאין כל אומות העולם. נכנסת מלכות רומי תחלה. אומר להם הב\"ה, במה עסקתם. אומרים לפניו, רבונו של עולם, הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנא', לי הכסף ולי הזהב אמר ה', יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש. נכנסה מלכות פרס אחריה. אומ' להם הב\"ה, במה עסקתם. אומרים לפניו, רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולן לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם, שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, גשרים ליטול בהם מכס, כרכים לעשות מהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנא' (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת. יוצאין מלפניו בפחי נפש. וכן כל אומה ואומה. א\"ר יוחנן, מלמד שהחזירה הב\"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבאו ישראל וקבלוה.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ר' טרפון אומר, זרח הב\"ה מהר שעיר ונגלה בבני עשו, שנא' (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. אמר להם הב\"ה, מקבלין אתם את התורה. אמרו לו, מה כתי' בה. אמ' להם, לא תרצח. אמרו, אין אנו יכולים לעזוב את הברכה שבירך יצחק את עשו אבינו ואמ' לו, ועל חרבך תחיה. הניח אותם והלך לו לבני ישמעאל, שנא' (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן, ואין פארן אלא ישמעאל, שנא' (בראשית כא, כא) וישב במדבר פארן. אמ' להם, מקבלין אתם את התורה. אמרו, מה כתיב בה. אמ' להם, לא תגנוב. אמרו לו, אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים, שנא' (בראשית לז, כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים, וכתי' (בראשית מ, טו) כי גנב גונבתי מארץ העברים. ומשם שלח מלאכים על כל אומות העולם ואמ' להם, מקבלין אתם את התורה. אמרו לו, מה כתו' בה. אמ' להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אמרו לו, אין אנו יכולין להניח דת אבותינו שעבדו את האלילים, ואין אנו חפצים בה, תן אותה לעמך ישראל. וכן עשה הב\"ה, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מיד חזר הב\"ה ונגלה על ישראל, שנא' (במדבר י, לו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ועמו אלפי שנאן ורכב רבותים מלאכי קדש, וימינו אוחזת את התורה, שנא' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. אמ' להם הב\"ה, מקבלים אתם ומשמרים את התורה עליכם. אמרו כולם, עד שלא נשמע את התורה אנו מקבלין אותה ומשמרין אותה, שנא' (שמות יט, ח) ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע."
+            ],
+            "Torah and the Jewish People": [
+                "גדולה תורה שבה הבדיל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם. כדגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמוע תשמע וגו', הה\"ד לריח שמניך טובים וגו'. בחמשה דברים נמשלה תורה, במים, ביין, בדבש, בחלב, בשמן. במים מנין, דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ביין מנין, דכתי' (משלי ט, ה) ושתו ביין מסכתי. בדבש וחלב מנין, דכתי' (שיר השירים ד, יא) דבש וחלב תחת לשונך. בשמן מנין, דכתי' (שיר השירים א, ג) שמן תורק שמך, מה השמן תחלתו מר וסופו מתוק, כן הם דברי תורה, אדם מצטער בהם תחלה ועושה בהן אחרית טובה, שנא' (איוב ח, ז) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. [מה השמן חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם]. מה השמן אורה לעולם אף דברי תורה [אורה] לעולם. מה השמן אינו יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל אינן יכולין להתערב באומות העולם, שנא' (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. מה השמן הזה אפי' אתה נותן אותו בכמה משקין הוא עולה על כולם, כך הם ישראל עליונים על כל אומות העולם, שנא' (דברים כח, א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. מה המים חנם לעולם, אף דברי תורה חנם לעולם. וגרסינן במדרש השכם התורה נמשלת ליין וחלב, שנא' (ישעיהו נה, א) לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. היין יפה לזקנים וחלב לתינוקות. מה חלב זה מגדל את הקטן ומשעשעו, והיין נותן כח לזקן ועושה לו נחת רוח ומשיב את נפשו ומאיר את עיניו, אף דברי תורה נותנין כח למי שעוסק בהן ומאירין את עיניו ומשיבין את נפשו, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.",
+                "חביבה תורה ונחמדת מזהב ומפז ומכל כלי חמדה, שנא' (איוב כח, טז) לא תסולה בכתם אופיר בשוהם יקר וספיר. וגרסי' בחופת אליהו זוטה יסתכל אדם בעצמו שמשולין דברי תורה בלחם ובמים וביין ובחלב ובכסף ובזהב ובדבש ונופת צופים וכל דבר חביב שבעולם. בלחם מנין, שנא' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. במים מנין, שנא' (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים. ביין [מנין], שנא' (משלי ט, ה) ושתו ביין מסכתי. בחלב מנין, שנא' (ישעיהו נה, א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. בדבש מנין, שנא' (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. בכסף מנין, שנא' (משלי ג, יד) כי טוב סחרה מסחר כסף, וכתי' (משלי ח, יט) טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר. בזהב מנין, שנא' (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ללמדך שכשם שלא איפשר לאדם לעמוד בלא לחם ובלא מים בעולם הזה, כך אי איפשר לו לעמוד בעולם הבא בלא תורה שלמד בעולם הזה, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו [וגו']. וגרסי' באבות דר' נתן נמשלו דברי תורה בכלי זהב, מה כלי זהב כל זמן שאדם שפם וממרקם הם מצחצחין ומאירין, כך דברי תורה, כל זמן שאדם שונה בהן ומשלש, מצחצחין ומאירין את פניו, שנא' (תהלים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים, אבל אם ישכלו מהן הן נוחין לאבד ככלי זכוכית, שנא' (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית. חבר לפני עם הארץ ככלי זהב, השיח עמו הרי הוא ככלי חרש. כל הכלים עוברין בשוק ואין בני אדם יודעין מה שבתוכן, עבר כלי זכוכית בני אדם יודעין אשר בתוכו, כך הוא תלמיד חכם ניכר בין עמי הארץ בעטיפתו ובהליכתו בשוק, ובמשאו ובמתנו, ובכל עניינו. וגרסי' בפסיקתא קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר. קחו מוסרה של תורה. למה תשקלו כסף, למה אתם שוקלין כסף לבני עשו. בלא לחם, מפני שלא שבעתם מלחמה של תורה. ויגיעכם בלא לשבעה, למה אתם רעבים ואומות העולם שבעים, מפני שלא שבעתם מיינה של תורה, דכתי' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. הה\"ד ברוך ה' יום יום יעמד לנו האל ישועתנו סלה. אמר הב\"ה לישראל, במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אני נתתי לכם את התורה שתהיו עסוקין בה יום יום, שנא' (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום [יום], וכן ואותי יום יום ידרושון, חייכם אני משביע אתכם לחם מן השמים, שנא' (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, וכתי' (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. מאי יעמוס, כשאתם עושים רצוני, אני קורא אתכם העמוסים מני בטן, ומעמיס לעם ישועות, בזכות בית המקדש שנקרא אבן העמסה, שנא' (זכריה יב, ג) והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהם נחמדים מזהב ומפז רב. וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ישראל ואין חכמה כחכמת ישראל. שם הבדולח ואבן השוהם, מקרא ומשנה ותוספתות ואגדתא. ד\"א תורת ה' תמימה משיבת נפש, אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומוסיף עליה בכל עת ועושה פרי, שכן התורה נקראת פרי וצריכה להיות עושה פרי, שנא' (משלי ח, יט) טוב פריי מחרוץ ומפז. ד\"א תורת ה' תמימה, אימתי נקראת תמימה, כשאדם למד אותה בכל כחו ובכל כוונתו, לפי שהתלמוד הוא מתמים את המצו, שאם אין אדם יודע דקדוקי מצות, מה הנאה יש לו שהוא יודע גופיהן. לפי שהב\"ה נתן תורה לישראל שבכתב, ותורה שבעל פה פירושה, שנא' (דברים ד, יג) ויגד לכם את בריתו, את עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים, הרי תורה שבכתב, ותורה שבעל פה מנין, דכתי' (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא חוקים ומשפטים, לעשותכם אותם וגו', ר\"ל בצווי בלבד. כיצד היא תורה שבעל פה. אמ' קרא בסוכות תשבו שבעת ימים, ולא פירש לן גבהה, שהיא עשרה טפחים, ומשך שלה שבעה טפחים, ושלש דפנות, ושאר מיני סוכה. כיוצא בדבר, ושחט את בן הבקר, ולא פירש לן דיני שחיטה, כגון שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עקור. וכן כל שאר מצות האמורות בתורה שבכתב אינן למדין אלא מתורה שבעל פה, וממנה יתבאר פירוש תורה שבכתב וטעמיה. תורה שבכתב למה היא דומה, למלך שנתן לבנו אבן יקרה ולא הודיעו סגולתה, ולא היה הבן חושב אותה כל כך, אע\"פ שהיה יודע שהיא יקרה עד מאד. ראה אביו שלא היה יודע בנו סגולתה, גלה לו מה היא סגולתה, מיד ידע בנו ערכה ויקרה בעיניו עד מאד. עדות ה' נאמנה, אימתי היא נאמנה, כשאדם מלמדה שלא בשכר. וכן מצינו במשה רבינו ע\"ה שלמד תורה לישראל חנם, שנא' (דברים ד, ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו'. ד\"א עדות ה' נאמנה, אימתי היא נאמנה, כשאדם מכסה סתרי תורה שאין כל אדם ראוי לשומעם, שנא' (משלי יא, יג) ונאמן רוח מכסה דבר. פקודי ה' ישרים משמחי לב, אימתי הם ישרים, כשאדם מיישבן על עצמו. ללמדך שלא יאמר אדם, היאך אני יכול ללמוד את המשנה נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים, אין עליך המלאכה לגמור, אלא למוד כפי כחך, דתנן לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל. פי' אין אתה יכול ללמוד כל התורה כלה, לפי שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וא\"ת הואיל ואיני יכול ללמוד את כל התורה למה אטרח בעצמי, למוד כפי כחך. מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה יושב ומברר טעמיה ושוקל אותן ובורר כל דבר ודבר עם חבירו הדומה לו. ד\"א מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה מבררה מפי רבותיך. לפי' ניתנו פיסקות בתוך התורה, ליתן ריוח למשה רבי' ע\"ה להתבונן בין ענין לענין בין פרשה לפרשה, אנו שאנו שומעין הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה. ד\"א מצות ה' ברה מאירת עינים, אימתי היא ברה, כשאתה מקבלה מפי אבותיך, שהן בקיאים בכתב ובלשון ובפירוש. ואם אינו שומע להם הרי הוא אויל, שנא' (משלי טו, ה) אויל ינאץ מוסר אביו, וכי יש אויל גדול מזה שהוא סומך על אביו בכתב ובלשון ואינו סומך בפירוש, אלא הט אזנך ושמע דברי חכמים, וכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך. יראת ה' טהורה עומדת לעד, אימתי היא טהורה, כשאתה מטהר את עצמך מלהשתמש בה, שלא תאמר, הואיל ואני חכם חייבין בני אדם לשמשני ולפרנסני. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מן הגאוה. נמשלה תורה לחלב, מה החלב הזה אינו ראוי אלא לתינוק, כך דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שרואה את עצמו כאלו הוא תנוק וקטן. וכן דוד הוא אומר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מאהבת כסף וזהב, שכן אלישע אומ' חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח, וכן דניאל אומר, מתנתך לך להויין ונבזבייתך לאחרן הב. ד\"א יראת ה' טהורה, אימתי היא טהורה, כשאדם מטהר את עצמו מדברי מינות. ר' שמעון בן מנסיא אומר, הרי הוא אומר שתה מים מבורך, שתה מים מדברי חכמים והוי מואס בדברי מינים. ואדם שאינו משביע את עצמו מדברי תורה, כל דבר שהוא שומע נמשך אחריו, מי גרם לו, לפי שהרעיב את עצמו מדברי תורה. משפטי ה' אמת. א\"ר יוסי, אל\"ף בתחלת האות, מ\"ם באמצעה, תי\"ו בסופה. אימתי הן נקראים אמת, כשאדם הוא בתחלתו ובאמצעיתו ובאחריתו אחד. לפיכך נמנו שנותיהן של אבות מסורסין, שנא' (בראשית מז, כח) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, לומר לך בן ארבעים כבן שבע, בן שבע כבן מאה. וכן הוא אומר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת עשרים כבת שבע, בת שבע כבת מאה. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, אימתי הן אמת, כשאדם דורשן מאליו ומסכים לאמתתה בינו לבין עצמו.",
+                "חביבה תורה, שנתאוו לה מלאכי השרת, ולא נתנה הב\"ה אלא לישראל עם סגולתו ונחלתו. כדגרסינן באלה הדברים רבה ויקרא משה אל כל ישראל לאמר. הה\"ד בני אם תקח אמרי. מהו אם תקח אמרי. אמ' רב הונא בשם ר' אחא, אמ' הב\"ה לישראל, בני, לא תהיה תורתי עליכם כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה ליכנוס אותה אצל מי שמוצא, אם יהיה לכם זכות אתם מקבלים תורתי, שמלאכי השרת נתאוו לה ולא נתתי אותה להם, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידדון ידדון ונות בית תחלק שלל. אמרו לפניו מלאכי השרת, רבונו של עולם, הטובה שיש לך בעליונים אתה תחלק אותה לתחתונים. ד\"א בני אם תקח אמרי, משל למלך שאמ' לו בנו, סיימני בתוך המדינה וידעו הכל שאני בנך. אמ' לו אביו, מבקש את שידעו הכל שאתה בני, לבוש פורפריא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל כי אתה בני. כך אמ' הב\"ה לישראל, מבקשים אתם שתהיו מסויימים שאתם בני, [והיו עסוקין בתורה]. רב הונא בשם ר' בנימין בר לוי [אמר], משל למלך שאמ' לבנו צא לפלטיא. אמ' לו, אבי, מתיירא אני מפני הלסטין. מה עשה אביו, נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ומסרו לבנו, ואמ' לו, המקל הזה יהיה בידך ואין אתה מתיירא מכל בריה. כך אמ' הב\"ה לישראל, בני, היו עסוקין בתורה ואין אתם מתייראין מכל בריה. מה בין לומדי מקרא ומשנה לבין שאינן למדין, [משל] למלך שהיו לו בנים ועבדים רבים, והיה אוהבן אהבה גמורה, והיה משגרן למקרא ולמשנה וללמוד דרך ארץ. והיה יושב ומצפה להן אימתי באין. ראה שאינן באין, הלך הוא בעצמו, ומצא מהן קורין ומהם שונים ומהם עוסקין בדרך ארץ. לקחן, והושיבן בין ברכיו, והתחיל לחבקן ולגפפן ולנשקן. מהם הניח על כתפיו ומהן הניח על זרועותיו, שנא' (ישעיהו מ, יא) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'. ומנין שמצא מהן קורין ומהן שונין ומהם עוסקין בדרך ארץ, שנא' (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, וכתי' (הושע יא, יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם נאם ה'.",
+                "חביבה תורה, שבשבילה נקראו ישראל מלאכים. כדגרסי בספרי חביבין ישראל שכשהוא מכנן אינו מכנן אלא למלאכי השרת, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, בזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו הרי הוא כחיה ובהמה שאינה מכרת את קונה.",
+                "חביבה תורה, שבזכותה הב\"ה מציל את ישראל מן הייסורין, ולא יהיה רשות ליצר הרע לשלוט בהם, ושורה עליהם רוח הקדש. מן הייסורין מנין, כדגרסנין במכילתא בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך. אמ' הב\"ה לישראל על הר סיני, אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשות אותה אני מציל אתכם משלש פורעניות, ממלחמת גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומדינה של גיהנם, ושלא יהיה רשות ליצר הרע לשלוט בכם ושורה עליכם רוח הקדש. מנין, כדגרסי' בחופת אליהו אמ' אליהו זכור לטוב, יהיה אדם כשור לעול וכחמור למשוי וכבהמה החורשת בבקעה ויהיה יושב ועוסק בתורה, שנא' (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. אשריהם ישראל, שבזמן שהם עסוקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, שיצרם מסור בידם ואינו שולט בהם. זורעי על כל מים, שלומדין תורה ומשנה והלכות והגדות, ונמשלו למים. כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, משנה והגדה, תלמוד, פלפול, מיד רוח הקדש שורה עליו, שנא' (שמואל ב כג, ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמ' ר' אחא, הלמד תורה לעשות זוכה ברוח הקדש. מאי טעמא, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', וכתיב כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, ואין תשכיל אלא רוח הקדש, שנא' (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי. ד\"א בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אימתי אתם בני, משתקחו אמרי. א\"ר ברכיה, כשהיו ישראל במדבר היה מהלך עמוד הענן לפניהם, והיה עשן המערכה וענן הקטורת עולה, והיו שני זיקוקות של אש יוצאין מבין בדי הארון, והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים, והיו אומות העולם רואין אותן. אמ' להם משה לישראל, כל השבח הזה עשה לכם הב\"ה על שקבלתם התורה בסיני. ומצותי תצפן אתך, אם זכיתם להצפין תורתי, אני משביע אתכם מטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רוב טובך אשר צפנת ליראיך. אמ' הב\"ה, אני אודיע לאומות העולם לעתיד לבא כל הטובה שאני מטיב לכם על שקבלתם את תורתי. ד\"א בני אם תקח אמרי, היה מצפין תורתי ומחבבה, כאדם שיש לו מרגלית והוא מצפינה, כך תהא יגע בתורה. והצנע לכת, שנא' (משלי ב, ז) יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תום. ר' אלעזר שאל את ר' יהושע בן לוי ואמ' לו, פסוק זה מהו. אמ' לו ר' יהושע, משעה שאדם נוצר ממעי אמו אותה תורה שהוא עתיד ללמוד צפונה לו, שנא' (משלי ב, ז) יצפון לישרים תושיה. מגן הוא להולכי תום, מה המגן הזה מגין על האדם, כך תורה מגינה על מי שעוסק בה. וגרסי' במדרש תנחומא יצפון לישרים תושיה וגו', עד שלא נברא העולם צפן הב\"ה את התורה, עד שבא אברהם אבינו ע\"ה וקיימה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, מלמד שקיים אברהם אבינו את כל התורה כלה."
+            ],
+            "The Crown Torah": [
+                "גדולה תורה וגדול כתרה מכל הכתרים, וכששאל דוד ע\"ה לא שאל אלא תורה, שנא' (תהלים קיט, סח) טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, טובך עודף על כל באי עולם, יעדף טובך עלי ולמדני חוקיך. ואמ' סעדני, ואשעה בחוקיך תמיד, שמא אהא לומד תורה ושוכח, או שמא אלמוד תורה ואין יצר הרע מניח לי לשנות, או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא ונמצאתי בוש לעולם, או שמא ישאלוני מגויי הארצות וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן ונמצאתי בוש לעיניהם. וכן הוא אומר, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכל מי שלומד תורה כתרו גדולה מבעלי הכסף והזהב, שנא' (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. נמצאת אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו, כתר תורה מונח לכל באי עולם, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר, אלו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחין הייתי זוכה בהן, הרי כתר תורה מונח לכל באי עולם, וכל מי שזוכה בו מעלה עליו כאלו זכה בשלשתן. וא\"ת ואיזה גדול מהם, היה ר' שמעון בר אלעזר אומר, ומי גדול, המלך או הממליך, הממליך, העושה שרים או העושה שררה, העושה שרים. כל עצמן של כתרים הללו אין באין אלא מכחה של תורה, דכתי' (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ועשו ארון וגו'. מפני מה בכל הכלים כתב ועשית ובארון כתי' ועשו. א\"ר יהודה בר שלום, אמ' הב\"ה, יבואו הכל ויתעסקו בארון, כדי שיזכו לתורה. א\"ר שמעון בן יוחאי, שלשה כתרים הם, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר מלכות זה השולחן, דכתי' יאכל על שולחן המלך, וכתי' (שמות כה, יא) בו זר זהב. וכתר תורה זה הארון, וכתי' בו זר זהב. וכתר כהונה זה המזבח, וכתוב בו זר זהב. למה נכתבין זר ונקראין זר, לומר לך, אם זכה אדם נעשין לו זר, ואם לאו נעשה זר מהם. ומפני מה בכולן כתי' ועשית לו ובארון כתי' (שמות כה, יא) ועשית עליו, לומר לך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן, שאין כתר גדול מכתרה של תורה, וכל הכתרים לא זכו בהן אלא בזכות התורה.",
+                "כדגרסי' באבות דר' נתן ר' שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר תורה זה כתרו של משה רבינו ע\"ה, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. כתר כהונה זה כתרו של אהרן ע\"ה, שאי איפשר ליגע בו, שנא' (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם היא. כתר מלכות זה כתרו של דוד ע\"ה, שנא' (דברי הימים ב יג, ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן המלוכה לדוד. כתר שם טוב עולה על גביהן, שכל מי שיזכה בתורה יבא ויטול שאר כתרים. אהרן לא זכה בכהונה אלא בזכות התורה, שנא' (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו וגו', וכתי' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. דוד לא זכה במלכות אלא בזכות התורה, שנא' (תהלים קיט, נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי, וכתי' (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. הרי שאין גדול מכתר של תורה.",
+                "לפי' מקדימין תלמיד חכם לכל אדם לכל דבר שיש בו כבוד מפני כבוד התורה. כדגרסי' בתוספתא דהוריות משוח בשמן המשחה קודם לסגן, וסגן קודם לראש המשמר, וראש המשמר קודם לאב בית דין, ואב בית דין קודם לאמרכל, ואמרכל קודם לגזבר, והגזבר קודם לכהן הדיוט, וכהן הדיוט קודם ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל קודם לממזר, וממזר קודם לנתין, ונתין קודם לעבד משוחרר. אימתי, בזמן ששוין בחכמה, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. מנא הני מילי, א\"ר אחא בר חנינא, דאמ' קרא יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. וגרסי' במדבר סיני רבה כבוד חכמים ינחלו, אלו ישראל שנקראו חכמים בעת שעושין את התורה, שנא' (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ובזכות שישראל משמרים את התורה עתיד הב\"ה להנחילם כסא כבוד, כדא' וכסא כבוד ינחילם, ועתיד הב\"ה להחזיר לישראל את המלכות, שנא' (דניאל ז, כז) ומלכותא ושולטנא ורבותא די [מלכות] תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין מלכותיה מלכות עלם ו[כל] שולטנ[י]א ליה ילפחון וישתמעון. וגרסי' בתוספתא גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות [נקנית] בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבעה מעלות, והתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות."
+            ],
+            "The Light of Torah": [
+                "גדולה תורה שמאירה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, והב\"ה שומר את נפשם בזכותה. כדגרסי' בויקרא רבה כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. אמ' בר קפרא, הנפש והתורה נמשלו לנר. הנפש, דכתי' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, התורה, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. אמ' הב\"ה, נרי בידך ונרך בידי, נרך בידי זו הנשמה, נרי בידך זאת התורה, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך, ואם כבית את נרי אני אכבה את נרך. מנין, דכתי' (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', הוי [כי] אם שמור תשמרון. א\"ר שמעון, משל לשני בני אדם, אחד היה לו כרם בגליל ואחד היה לו כרם ביהודה. אמ' אותו שבגליל לאותו שביהודה, שמור את שלי ואני אשמור את שלך. כך אמר הב\"ה לאדם, הנה תורתי בידך ונפשך בידי, אם שמרת את שלי אני אשמור את שלך ואם אבדת את שלי אני מאביד את שלך. הוי כי אם שמור תשמרון. ר' אלעזר ור' יוחנן דאמרי תרווייהו תורה ניתנה לארבעים יום, שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ונשמה נוצרה לארבעים יום, כל מי שמשמר תורתי נשמתו משתמרת, וכל מי שאינו משמר את תורתי אין נשמתו משתמרת. תני ר' חייא, הלמד לעשות ו[לא] הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא לו. אמ' ר' יוחנן, הלמד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו ולא יצא לעולם.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך. היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שהוא עוסק בהן, וכל מי שאינו עוסק בהן עומד באפלה, בא להלוך מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב ונפל בתוכו, הקיש פניו בקרקע. למה, לפי שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאינו יודע בדברי תורה, מצא עבירה נכשל בה ומת, שנא' (משלי ה, כג) הוא ימות באין מוסר. ולמה הוא מת, [לפי] שאינו יודע בדברי תורה והולך וחוטא, שנא' (משלי ד, יט) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. אבל מי שעוסק בדברי תורה, היא מאירה לו בכל מקום. משל לאדם שעמד באפלה ונר בידו. וראה אבן לא נכשל בה, ראה בית לא נפל. למה, שהיה נר בידו, שנא' (תהלים קיט, קה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, וכן ואם תרוץ לא תכשל. ומהו כי נר מצוה, כל מי שהוא עושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הב\"ה ומחיה נפש שנקראת נר. ומהו ותורה אור. הרבה פעמים שאדם עושה מצוה ויצר רע שבתוכו אומר לו, למה לך לעשות ומחסר את נכסיך, עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך, ויצר טוב אומר, עשה מצוה, ראה מה כתוב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דלוק אפי' אלף אלפים נרות מדליקין ממנו לא יחסר מאורו, כך כל מה שנותן אדם במצוה אינו חסר כלום.",
+                "וגרסי' במ' שוטה את זו דרש ר' מנחם בר' יוסי, מאי דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, תלה הב\"ה את המצוה בנר ואת התורה באור, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מאירה אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם אף התורה מאירה לעולם. וגרסי' במדרש משלי נצור בני מצות אביך וגו', מה כתי' אחריו קשרם על לבך תמיד, למה, בהתהלכך תנחה אותך. ר' מאיר אומר עשה לך נר שתלך לאורו, ואי זה זה, זה אורה של תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ר' מאיר אומר, אשרי אדם שקנה לו דברי תורה, למה, שהיא משמרתו מדרך רע, שנא' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לתחיית המתים. וגרסי' במ' פאה ירושלמי ארטבן שלח לרבינו הקדוש חדא מרגלית אטימיטון. שלח ליה רבינו הקדוש חדא מזוזה. אמ' ליה, אנא שלחית לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דשויא חד בולאר. אמ' לו, חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד אלא את שלחת לי מילה דאנא צריך מנטר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמך, פירוש ישן, והיא מינטרא לך, דכתי' (משלי ו, כב) בשכבך תשמר עליך וגו'. ועוד גרסינן בואלה שמות רבה, בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מיצר לשומרו, אבל התורה משמרת את בעליה, שנא' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו'. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, והיה מתיירא מן הקוצים ומן הברקונים ומחיה רעה ומליסטים, ואינו יודע באיזה דרך ילך. נזדמנה לו אבוקה. ניצל מן הקוצים ומן הברקונים, ועדין הוא מתיירא מחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזו דרך ילך. כיון שעלה עמוד השחר ניצל מן הכל.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יהודה פתח, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אשריהם ישראל שעוסקין בתורה, שכל העוסק בתורה חיים הם לו בעולם הזה ובעולם הבא, ויזכה לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. ואפי' העוסק בתורה שלא לשמה, שכר טוב יש לו בעולם הזה, ואינו נידון לעולם הבא. וכל המשתדל בתורה לשמה, כשיפטר מן העולם הזה תורתו הולכת לפניו ומכרזת לפניו ומגינה עליו, שלא תגע בו מדת הדין, וכשגופו נקבר היא שומרת אותו, וכשנשמתו עולה למחיצתה, היא הולכת לפניו לתור לה מנוחה, עד שתהיה במקומה ובמנוחתה, ובעת תחיית המתים היא תליץ טובה בעדו. הה\"ד בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. תנחה אותך, כמה דאיתמר, בשכבך תשמר עליך, בשעתא דשכיב גופא בקברא, שבזמן שהגוף בקבר היא מגינה עליו, והקיצות היא תשיחך, כשיקיצו המתים ויעמדו לקץ הימין תלמד עליו סניגוריא. ר' אלעזר אומר, והקיצות היא תשיחך, שבזמן שהצדיקים עומדים לתחיית המתים שלא תשתכח תורתן, אלא כל אותה תורה שהיו יודעין כשנסתלקו מן העולם הזה תהיה שמורה בלבם לתחיית המתים כבראשונה, והתורה תשיח בלבם לתחיית המתים, הה\"ד והקיצות היא תשיחך.",
+                "וגרסי' בספרי יאר ה' פניו אליך ויחונך, זה מאור התורה, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ועוד גרסינן בואלה שמות רבה ועשו ארון עצי שטים, מה כתוב למעלה, ויקחו לי תרומה. מיד ועשו ארון עצי שטים. מה התורה קדומה לכל, כך במעשה המשכן הקדים הארון לכל מעשה הכלים. ואורה של תורה קדם למעשה בראשית, שנא' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, כך במעשה המשכן התורה, שנקראת אור, קדמו מעשיה לכל מלאכת המשכן. והמשכן היה נקרא אור, כי משם היתה האורה יוצאה לכל העולם, כדגרסי' בויקרא רבה היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו. הב\"ה ברא חמה ולבנה והם מאירים לעליונים ולתחתונים ולכל באי עולם, והוא יתברך שמו מתאוה לאורן של ישראל, שנא' (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. א\"ר חנינא, חלונות היו במקדש ומשם האורה יוצאה לכל העולם, הה\"ד ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. היו מקטינות בפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להביא אורה לעולם. אמ' ר' לוי, מלך שבנה טרקלין חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים, כדי להכניס אורה לתוכו, אבל בית המקדש היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להוציא אורה לעולם. ד\"א יאר ה' פניו אליך ויחנך, יעמיד ממך בני תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ובתוהו היה העולם עד שקבלו ישראל את התורה והאיר העולם, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וגרסי' במדבר סיני רבה שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שם טוב שהוא המעשה, דתנן לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, שמכפר על האדם, ולכך נקראת התורה אור, שהיא מאירה לאדם כיצד יעשה רצון המקום. לפיכך כח המעשה גדול מכח התלמוד, כמו שאור השמש גדול מאור הנר. וגרסי' במדרש ומתוק האור וטוב לעינים. ר' יצחק ור' אבא בר כהנא. ר' יצחק אמ', מה מתוק האור, אורו של עולם הבא, אשרי אדם שבידו מעשים טובים, כדי שיזכה לראות אותו האור, שנא' (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ר' אבא אומר, מה מתוקים דברי תורה שנמשלו לאור, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וגרסי במדרש קהלת עד אשר לא תחשך השמש, זו מלכות בית דוד, שנא' (תהלים פט, לז) וכסאו כשמש נגדי. והאור זו תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. והירח אלו הסנהדרין, שהיו יושבין כחצי עגולה כירח, שנא' (תהלים פט, לח) כירח יכון עולם. והכוכבים אלו תלמידי חכמים, שיושבין ועוסקין בתורה, שנא' (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד."
+            ],
+            "The Healing of Torah": [
+                "גדולה תורה, שהיא חיים ורפואה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. א\"ר שמואל בר נחמני, דברי תורה נמשלו בזין, מה הזין הזה מקיים את בעליו במלחמה, כך דברי תורה מקיימין למי שהוא עמל בהן כל צרכו. ומנין שנמשלו דברי תורה לזין, שנא' (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. דגרסינן בפ\"ק דמסכת ע\"ז מכריז ר' אלכסנדראי, מאן בעי חיי. אתו כולי עלמא גביה. אמר להם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. שמא יאמר אדם, הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה, ת\"ל סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגרסי' במ' עירובין בפ' כיצד מעברין, א\"ר יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנא' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך. חש במעיו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפ' קמא דמסכת תעניות תניא ר' בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה, נעשית לו סם חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות, שנא' (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה. שנא' (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה. וגרסי' במכילתא מה ת\"ל כי אני ה' רופאך. אמ' לו הב\"ה למשה, אמור להם לישראל, דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם, רפואה הם לכם, שנא' (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. וגרסי' במדרש תלים האזינה עמי תורתי וגו' אפתחה במשל פי. לא כרת הב\"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה, שלא תשכח מפיהם. וכן הוא אומר ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, תורה שנתן להם הב\"ה סם של חיים היא. וכן הוא אומר כי לא תשכח מפי זרעו, שלא יאמר אדם אין המזמורות תורה, אלא תורה הם, ואף הנביאים תורה, וכן אסף אומר, הואיל והמזמורות תורה, האזינה עמי תורתי. ולא המזמורות בלבד, אלא אף החידות והמשלים של תורה תורה הם, וכן הוא אומר אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא ר' אלעזר המודעי אומר, אם שמוע תשמע, יכול רשות, ת\"ל תשמע לקול ה' אלהיך, אלו עשרת הדברות האמורות בעשרת קולות, והישר בעיניו תעשה, אלו ההגדות, והאזנת למצותיו, אלו המצות, ושמרת כל חוקיו, אלו העריות. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ואם שמתי קודם שעשיתם דברי תורה, אני ה' רופאך, לאחר שעשיתם דברי תורה. אמ' הב\"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם הם מרפאים אתכם, שנא' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. וגרסי' במדבר סיני רבה שוקיו עמודי שש, זו תורה, שנא' (משלי ג, ח) ושקוי לעצמותיך. וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין, א\"ר חייא בר אבא, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סופו בא לידי כאב לב, שנא' (משלי יג, יב) תוחלת ממושכת מחלה לב. מאי תקנתיה, יעסוק בדברי תורה, שנא' (משלי יג, יב) ועץ חיים תאוה באה. ומנא לן דעץ חיים היא התורה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה זבולן לחוף ימים ישכון. קדם זבולון ליששכר. והלא יששכר גדול מזבולן, שכן הוא מייחס יששכר זבולן ונפתלי. אלא שהיה יששכר עוסק בתורה, וזבולן עוסק בפרקמטיא, ובא ומאכילו, לפי' קדמו הכתו', שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, למחזיקים לומדיה. וגרסי' בויקרא רבה עץ חיים היא וגו', למי שמחזיק ידי לומדי התורה ומסייען מממונו, כשמעון אחי עזריה, על שהיה עזריה יוצא בפרקמטיא, ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו, והיו אומרים לו שמעון אחי עזריה. וגרסי' בפסיקתא מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. ר' תנחומא פתר קרא ברווק שהוא שרוי במדינה ונותן דמי סופרים ומשניים, אמ' הב\"ה, עלי לשלם לו גמולו וליתן שכר טוב. א\"ר הונא, אם נתקל אדם בעבירה, מלאכי חבלה שוטנין אותו, שנא' (איוב לג, כב) ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים. מה יעשה, יעסוק בתורה והוא יחיה. אם יודע לקרות יקרא, לשנות שונה. ואם אינו יודע לקרות ולא לשנות, יחזיק בלומדי התורה, והיא חייו, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. שאם לא היה בן תורה יחזיק בסופר ובמשנה, שהם לומדים תורה, והוא זוכה לחיות. אבל היה בן תורה, ילמוד ויחיה. אם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמוד שני פרקים, ואם לא היה רגיל ללמוד כלל ילמוד דף אחד, ואם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שנים, ויזכה לחיים, דתנן מרבה תורה מרבה חיים. ואם אינו יודע לקרות, מה יעשה ויזכה לחיות, יעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אלו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה, אלא למחזיקים בה, למחזיקים ידי לומדיה. כיוצא בדבר, ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו', אלו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה, אלא אשר לא יקים, אשר לא יקים ידי לומדיה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד גרסי' במדרש תנחומא ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ. אין עץ אלא תורה. [ויראהו] אין כתי', אלא ויורהו ה'. א\"ר שמעון בן יוחאי, דבר הורהו מן התורה, שכתו' בה עץ חיים. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שנא' (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים. א\"ר חנינא דצפרין, שלש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתים של זהב ואחת של עץ, ששיקע של עץ בין השתים של זהב, ללמדך שהעץ נחמד מזהב, לפי שנא' (משלי ג, יח) בשביל התורה עץ חיים למחזיקים בה. ושמתם בארון, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אע\"פ שאתה רואה בני תורה שהם עניים, הוי נוהג בהם כבוד, בשביל התורה שבתוכן. והארון, אע\"פ שהוא של עץ, הוי נותן בו כבוד, בשביל התורה שבתוכו, שהיא עץ חיים."
+            ],
+            "Tree of Life": [
+                "וגרסי' במדרש תלים והיה כעץ שתול על פלגי מים. זש\"ה עץ חיים היא למחזיקים בה. א\"ר יצחק בר אבא, למה נקראת התורה עץ חיים, שחביבה על כל חיים. א\"ר יודן, למה נמשלה תורה בעץ חיים, מה עץ חיים פרוש על כל באי עולם בגן עדן, אף התורה פרושה לכל ומביאה אותם לחיי העולם הבא.",
+                "ויורהו ה' עץ. ר' נתן אומר עץ קתרוס, ויש אומ' עקר תאנה ועקר רמון. דורשי רשומות אמרו, הראהו דברי תורה, שנמשלו לעץ, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד גרסי' [ב]במדבר סיני רבה במה היה שבטו של לוי ניכר מישראל. שישראל היו מהלכין נועלים סנדלים, אבל שבטו של לוי, שהיו טעונים בכלי המשכן, היו מהלכין יחפים. ומעולים שבשבט לוי היו משפחות הקהתי, לפי' ששאר בני לוי היו נושאין את הבריחים ואת הקרשים ואת האדנים או כל דבר על העגלות, שנא' (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולא היה להם רשות ליתן את הארון על העגלות, ולא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון, למה, לפי שאין גדולה לפני האלהות. נמצאת אומר אע\"פ שהיתה משפחת בני קהת פלטני, פי' נשיאים ונכבדים כבני מלכים, אפי' הכי כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים. אמ' הב\"ה, התורה היא חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ובני קהת, שהן מחזיקין בארון שבו התורה שהיא עץ חיים, בדין שיחיו ולא ימותו, שנא' (במדבר ד, יח) אל תכריתו את משפחת הקהתי, זאת עשו להם וחיו ולא ימותו. וגרסי' במדרש תלים תודיעני אורח חיים, ר' עזריה אומר, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, תודיעני אורח חיים. אמ' לו הב\"ה, חיים את בעי, צפה לתורה, שהיא עץ חיים, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. שובע שמחות שמחתנו, שמחות הרבה, מקרא, משנה, תלמוד, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים.",
+                "וגרסינן במדרש שיר השירים אל גנת אגוז ירדתי. א\"ר אלעשא, לא הוה צריך למימר אלא אל גנת ירק, ואמר אגוז, מלמד שניתן להם לישראל כוחן של נטיעות וזיון של ירק. ר' עזריה אומר תרתי, מה אגוז זה משמר עצו את פריו, כך עמי הארץ שבישראל, שמחזיקים ידי לומדי התורה, שנקראת עץ חיים היא למחזיקים בה. וגרסי' במדרש קהלת א\"ר שמעון בן יוחאי, כתוב כימי העץ ימי עמי, ואין עץ אלא תורה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה, לא תורה בשביל ישראל. תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעד ולעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותן לא כ\"ש.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור אמ' ר' שמעון, בזכות תלמידי חכמים שאוחזין בתורה, שהיא עץ חיים, העולם ניזון, והם עושים צדקה עמהם, ובזכותם העולם ניזון. ואינן זנין את עצמן בעולם הזה, אלא שכרן גנוז להם לעולם הבא. נמצא שתלמידי חכמים הם חיים ומזונות ושלום לעולם. לכל העולם הם זנין, ולמה אין זנין את עצמן. אלא חכם, שהוא עץ חיים ממש, אין חיים אלא לעולם הבא, והעולם הבא אינו בעולם הזה. ובעולם הבא ניזונין מפרי עץ החיים, והקרן קיימת לעולם הבא, ואפי' מפרי עץ החיים אין נותנין להם בעולם הזה אלא דבר מועט בצמצום, כדי שלא יחסר להם כלום משכר העולם הבא. וכיון שנפטרין מן העולם הזה, כמה נחלים של עולם הבא סובבים אותם, ויעלו מעלה מעלה למחיצה העליונה. הה\"ד עין לא ראתה אלהים זולך יעשה למחכה לו, אותם שלא בקשו לאכול מזונותיהם של עולם הבא בעולם הזה, והיו בצער בעולם הזה, והיו מחכין לעולם הבא, ועליהם הכתו' אומר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רב ושמואל, ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר כל העולם כלו בשביל זכותן והן אינן ניזונין בזכותן. דאמ' רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', עתיד הב\"ה לעשות צל לבעלי מצוה בצלה של תורה. מה טעם, דכתי' (משלי ג, יח) עץ חיים למחזיקים בה. וגרסי' במדרש ר' תנחומא כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כל מי שמוצא דברי תורה חיים הוא מוצא. כיצד, מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה, או פרק אחד, חיים הוא מוצא. לכך נאמר כי חיים הם למוצאיהם. אמ' רב יהודה בריה דר' חייא, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. בשר ודם נותן סם לחבירו, יפה לזה וקשה לזה, אבל הב\"ה נותן תורה לישראל והוא סם חיים לכל גופן, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות. א\"ר זירא, ואיתמא ר' חנינא בר פפא, ואמרי לה במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, המוכר עצב והלוקח שמח, אבל הב\"ה אינו כן, אלא נתן תורתו לישראל ושמח, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וכתיב תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך וגו'. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבון העולמים, איזו כת חביבה ונעימה. נחלקו בה תרי אמוראי. חד אמר זו שבא מרוח הקדש ומעשים טובים, וחד אמר סופרים ומשניים ומלמדי תנוקות לאמתן, שהם עתידין לישב בצלו של הב\"ה לימינו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. וגרסינן במ' כתובות בפרק שני דייני גזירות, כל המשתמש באור תורה טל תורה מחייהו, וכל מי שאינו משתמש באור תורה אינו טל תורה מחייהו. כיון דחזייה דקא מצטער, אמ' ליה, ר' מצאתי להם מנוחה ממקום אחר. כתי' (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וכי איפשך להדבק בשכינה, והכתי' (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, הה\"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. כיוצא בדבר, אתה אומר, לאהבה את ה' אלהיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו. וכי איפשר לו לאדם לידבק בשכינה, אלא לומר לך, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתו' כאלו נדבק בשכינה, הה\"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ת\"ר משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמ' להם, שמא מדבית עלי אתם, דכתיב בהם וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותה משפחה משפחת יוחנן על שמו.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנו. משל לאדם אם מאבד סלע בתוך ביתו, כמה נרות הוא מדליק וכמה פתילות עד שימצאנו. והלא דברים קל וחומר, ומה כסף וזהב, שאינן אלא חיי שעה בעולם הזה, מדליק אדם כמה נרות וכמה פתילות עד שימצאם, דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה. ת\"ר ושמתם אותם על לבבכם. סם תם כתי'. נמשלה תורה כסם חיים. משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטייה על מכתו, ואמר לו, כל זמן שרטייה זו על מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא. כך אמר הב\"ה לישראל, בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין, אם אתם עסוקין בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עסוקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' (בראשית ד, ז) ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנא' (בראשית ד, ז) ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנא' (בראשית ד, ז) ואתה תמשל בו, אם תעסוק בדברי תורה, שהיא עץ חיים. וגרסי' בפ\"ק דמ' חגיגה פתח ר' יוחנן בן ברוקא ודרש, דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מכוין הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, כך דברי תורה מכוונין לכל לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלין, ת\"ל וכמסמרות נטועים. אי מה מסמר אינו חסר ואינו יתר, אף דברי תורה אינן חסרין ואינן יתרין, ת\"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות, הללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני למד תורה, ת\"ל ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון על כל המעשים ברוך הוא, שנא' (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.",
+                "וגרסי' בספרי יערוף כמטר לקחי. אין לקחי אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. כמטר, מה מטר חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם. אי מה מטר זה מקצת עולם שמחין בו ומקצת עולם עצבין בו, כיצד, מי שבורו מלא יין וגתו וגרנו מלאין לפניו מצרין בו, יכול אף דברי תורה כן, ת\"ל תזל כטל אמרתי, מה טל כל העולם שמחין בו, אף דברי תורה כל העולם שמחין בהן. כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדין על העשבים ומגדלין אותן ומעלין אותן, אף דברי תורה מגדלין ומעלין את האדם. וכן הוא אומר סלסלה ותרוממך. וכרביבים עלי עשב, מה רביבין הללו יורדין על העשבין ומעדנין ומפנקין אותן, כך הם דברי תורה, מעדנין ומפנקין את הגוף ומחיין את הנפש. ועוד גרסי' בספרי ירכיבהו על במתי ארץ, זו תורה, ויאכל תנובות שדי, זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע, זו משנה, ושמן מחלמיש צור, זה תלמוד. חמאת בקר וחלב צאן וגו' ועתודים, אלו קלים וחמורים ותשובות. עם חלב כליות חטה, אלו הלכות, שהן גופה של תורה, ודם ענב תשתה חמר, אלו הגדות, שמושכות לב האדם כיין. ד\"א ר' נחמיה אומר, הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאן פרטים, הה\"ד יערוף כמטר לקחי, ואין יערוף אלא לשון כנעני, שאומר ערוף לי דינר זה ואין אומר פרוט לי דינר זה, כך הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאן פרטים, ולא כטיפין הללו של מטר שהן גדולות, אלא כטיפין הללו של טל שהן קטנות. כשעירים עלי דשא, מה שעירין הללו יורדין על העשבים ומפשפשין בהן כדי שלא יתליעו, כך הוי מפשפש בדברי תורה שלא תשכחם. כך אמר לו ר' יעקב בר חנינא לר' אבא, בוא ונפשפש בהלכות, בשביל שלא יעלו חלודה. ד\"א כשעירים עלי דשא, כשאדם הולך ללמוד [תורה] תחלה נופלת עליו כשעיר, ואין שעיר אלא שד, שנא' (ישעיהו לד, יד) ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא, ואומר ושעירים ירקדו שם. ד\"א וכרביבים עלי עשב, כשאדם הולך ללמוד תורה, תחלה אינו יודע מה לעשות, עד ששונה שני סדרים או שני ספרים, ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים, לכך נאמר וכרביבים עלי עשב. ד\"א וכרביבים עלי עשב, מה רביבים יורדין על העשבים ומנקין ומפטמין אותן, כך הוי מפטם בדברי תורה ושונה ומשלש ומרבע."
+            ],
+            "Dedication to Torah": [
+                "ואע\"פ שהתורה היא חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אפי' הכי חייב אדם למסור את נפשו עליה, וכ\"ש ממונו, ולא יאמר, הואיל והתורה היא עץ חיים, למה אמות עליה.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה ואהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. תנא ר' אליעזר הגדול אומר, אם נאמר בכל נפשך [למה נאמר] בכל מאודך, ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך, לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך אמר בכל נפשך, ואם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאודך. ת\"ר מעשה וגזרה מלכות הרשעה על ישראל שלא יעסקו בתורה. מה עשה ר' עקיבא. הלך והקהיל רבים מישראל ודרש. מצאו פפוס בן יהודה. אמ' לו, אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמ' לו, אתה הוא פפוס בן יהודה שאומרים עליך חכם, אי אתה אלא טפש. אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר. ראה דגים שהיו באין לכאן ולכאן. אמ' להם, מפני מה אתם רצים. אמרו לו, מפני הרשתות והמכמורות. אמ' להם, רצונכם שתעלו לי ליבשה ואדור אני ואתם כשם שדרו אבותי ואבותיכם. אמרו לו, אתה שועל שאומרים עליך פקח שבחיות, אין אתה אלא טפש. ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו לא כ\"ש. ואף אנו בזמן הזה, שאנו עוסקין בתורה, דכתי' [בה] כי הוא חייך ואורך ימיך, אנו מתייראין, כשאנו פוסקין מדברי תורה על אחת כמה וכמה. לא היו אלא ימים מועטים עד שתפשו לר' עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפשו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמ' לו לר' עקיבא, אשריך שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפשתי על דברים בטלים. אמרו כשהוציאוהו לר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרק של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו, רבינו, עד כאן. אמ' להם, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, בכל לבבך ובכל נפשך, ואפי' הוא נוטל את נפשך, ועכשו בא לידי ואקימנו. יצאתה נשמתו באחד. אמרו מלאכי השרת, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה, ממתים ידך ה' ממתים מחלד. אמ' להם, חלקם בחיים. יצאתה בת קול ואמרה, אשריך, ר' עקיבא, שיצתה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא.",
+                "ואין דברי תורה מתקיימין אלא מתוך צער גדול, וכל הזוכה לאכול מלחמה של תורה קודם יתיגע בה, שנא' (בראשית ג, יט) בזעת אפך תאכל לחם. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום. הסכת ושמע ישראל. אמ' להם משה לישראל, כתתו עצמיכם על דברי תורה. א\"ר שמעון בן לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנא' וזאת התורה אדם כי ימות באהל. אמ' רבה ואיתמ' ר' שמואל, מאי דכתי' (משלי ל, לב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם לאו, יד לפה. אמ' ר' ינאי, מאי דכתי' (משלי ל, לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה, במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא עליה דבש שיינק משדי אמו. ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד חכם שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מדיני ממונות שהן כמעין נובע. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, דרש ר' יהודה בר סימון, כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הב\"ה מבהיק זיוו לעולם הבא, שנא' (שיר השירים ה, טו) ומראהו כלבנון. אמ' ר' תנחום בר חנילאי, כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה, הב\"ה משביעו לעולם הבא, שנא' (תהלים לו, ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.",
+                "וגרסי' במ' עירובין בפרק עושין פסין, מאי שחורות כעורב, במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהם לבית המדרש. רבה אמ', במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. רבא אמ', במי שמשים עצמו עליהם אכזרי על בניו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא. כי הוה קא אזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו, ינוקי מאי אעביד. אמ' להו, קדמי לאגמי. פירוש רב אדא בר מתנא, כשהיה הולך לביתו של רב ללמוד תורה, לא היה לו שום פרוטה להניח לבניו. אמרה לו אשתו, מה נעשה לתינוקות. [אמר לה] ילכו לאגם לרעות העשבים עם הבהמות. כלומר שלא היה חושש מהם הואיל והיה הולך ללמוד תורה. אמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה שרף לצואר, ונראה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. ואמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (שיר השירים ה, י) לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. וא\"ר אלעזר, מאי דכתי' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה אם אדם משים עצמו כמדבר הזה, שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. א\"ר ירמיה לר' זירא, מאי דכתי' (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו, כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא.",
+                "וגרסי' בפסיקתא מפני מה ניתנה תורה במדבר, ללמדך שאין אדם זוכה לדברי תורה אלא א\"כ מפקיר עצמו עליה כמדבר. אמ' ר' אבדימי בר חמא, מאי דכתי' (דברים ל, יב-יג) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות ללמוד אותה ותאריך השעה, ולא מעבר לים היא, שאם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה ללמוד אותה ותאריך השעה. שמואל אמר לא בשמים היא, אין התורה מצויה לא באיצטענילין ולא באיצטגנינין, שנא' (דברים ל, יב) לא בשמים היא, אין התורה מצויה במי שמתעסק במלאכת שמים. רבא אמ', ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנין ולא בתורגנין."
+            ],
+            "Bitul Torah": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ולעסוק בה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים. ואין אדם נענש תחלה אלא על בטול תורה, דתניא פוטר מים ראשית מדון, כשמכניסין לו לאדם לכיפה, אומרין לו מה היו מעשיך, קבעת עתים לתורה, הבנת דבר מתוך דבר, פלפלת בחכמה, נשאת ונתת באמונה. ועוד גרסי' בפ' הרואה מקום אמ' ר' טאבי אמ' שמואל, כל המרפה עצמו מדברי תורה אינו יכול לעמוד ביום צרה, שנא' (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה. א\"ר טאבי א\"ר יאשיה, אפי' על מצוה קלה שעה אחת, שנא' (משלי כד, י) התרפית, מכל מקום. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ברכות א\"ר שמעון בן לקיש, כל העוסק בתורה ייסורין בדלין ממנו, שנא' (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנא' (משלי כג, ה) התעיף עינך בו ואיננו, ואין רשף אלא ייסורין, שנא' (דברים לב, כד) ולחומי רשף. אמ' ליה ר' יוחנן, זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין, שנא' (דברים יא, יג) והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו'. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. אלא כל מי שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הב\"ה מביא עליו ייסורין מכוערין ומנערין אותו, שנא' (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה החישיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגרסי' בבבא בתרא פ' המוכר את הספינה, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנא' (יחזקאל טו, ז) ונתתי [את] פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. כי אתא רבין א\"ר יונתן, כל המרפה עצמו מדברי תורה אש אוכלתו, שנא' (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא גיהנם, שנא' (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. וגרסי' במ' חגיגה ת\"ר שלשה הב\"ה בוכה עליהם בכל יום, על מי שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי איפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' חנינא סגן הכהנים אומר, כל מי שנותן דברי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהור חרב, הרהור רעב, הרהור שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהור אשת רע, הרהורי דברים בטלים, הרהורי בשר ודם, וכל מי שאינו נותן דברי תורה על לבו נותנין עליו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת רע, הרהורי דברים בטלים, הרהורי בשר [ודם], שכן כתי' במשנה תורה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אומר, כל השוקד על דברי תורה מוסרין [לו] שקדנין כנגדו, וכל הבוטל מדברי תורה מוסרין לו בטלנין כנגדו, כגון הזאב והדוב והנמר והברדליס והנחש והגייסות הלסטין באין ומקיפין אותו ונפרעין ממנו, שנא' (תהלים נח, יב) יש אלהים שופטים בארץ. וגרסי' במ' עירובין בפרק הדר, א\"ר חייא בר פפא, לא נענש יהושע אלא על שביטל את ישראל מדברי תורה, שנא' (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי. אמ' לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשו בטלתם תלמוד תורה. אמ' לו, על איזו מהן באת. אמ' לו, עתה באתי. פי' על תלמוד תורה. מיד, וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם. אמ' ר' יוחנן שלן בעמקה של הלכה. ואמ' רב שמואל בר חנניה משמיה דרב, גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, דקאמ' ליה עתה באתי.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו זוטא פושעי ישראל בגופן מה סופן באותה שעה שעוברין עבירות בארץ, ודוחקין רגלי השכינה, כענין שנא' (ישעיהו ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. פי' הב\"ה כבודו מלא כל העולם, וכל העובר עבירה כאלו דוחק רגלי השכינה. וכשם שהם עוברים עבירות ורוצין בחרבנו של עולם, כך מגלין אותן מבתיהם ומארץ מגוריהם ואין מחזירין אותן, ואין באין לאדמת ישראל, כמו שכתו' וברותי מהם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת [ישראל] לא יבאו. וגרסי' בפ' קמא דמסכת ע\"ז אמ' ר' לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנא' (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. ואין מלוח אלא דברי תורה, מלוח בגימטריא לחמו, כדא' לכו לחמו בלחמי, שהוא דברי תורה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל, מאי דכתי' (חבקוק א, יד) ותעשה אדם כדגי הים, למה נמשלו בני אדם לדגי הים, לומר לך מה דגים הללו שבים כשעולין אל היבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. וגרסינן בפ' במה מדליקין ת\"ר בעון נדרים בנים מתים, דברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בן יוחאי, [ר' יהודה הנשיא] אומר, בעון בטול תורה. בשלמא למאן דאמ' בעון נדרים, כדאמרן למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלא למאן דאמ' בעון ביטול תורה, מאי איכא למימר. מהכא, לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. וגרסי' בפ\"ק דמ' ראש השנה בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין, ובעון ביטול תורה, חרב ובזה רבה, והדבר בא, והבצורת, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלים לחמם במשקל, שנא' (ויקרא כו, כה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא תורה, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכתי' (ויקרא כו, מג) יען וביען במשפטי מאסו וגו'. וגרסי' בפסיקתא ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, שנא' (דברי הימים ב יב, א) ויהי במלכות רחבעם ובחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו. מה היה עונשו של דבר, ויהי בשנה הה' למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם, ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך וגו'. ושנינו במ' אבות ר' נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ר' מאיר אומר, הוי מעט עסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. פי' הוי ממעט בעסקיך ועסוק בתורה, ואע\"פ שהעוסק בתורה יתגדל ויתרומם, הוי שפל רוח ועניו. ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים כנגדך, ר\"ל יבואו על אותו האיש חלאים רעים ונאמנים וייסורין, ומבטלין אותו מן התורה ומן שאר עסקיו, ויפסיד העושר, שנא' (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, וכתי' (דברים כח, מז) ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. א\"ר יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.",
+                "וגרסי' בחופת אליהו זוטא אמ' אליהו זכור לטוב, פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני אדם אחד ונתן לי שלום, ולא היה מכיר אותי. ואמר לי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו, מיבנה העיר הגדולה אני, מעיר חכמים ורבנים אני. אמ' לי, בוא ושב עמי במקומי ואני אתן לך חטין ושעורים ופולין ועדשים וכל מיני קטניות. אמרתי לו, בני, אם אתה נותן לי אלף דינרי זהב, איני מניח מקום תורה ודר במקום שאין תורה. אמ' לי, למה. אמרתי לו, מפני שלא חרב הבית בראשונה אלא מפני פשעה של תורה, ואף ישראל וירושלם ובית המקדש לא נחרב ולא נשרף ולא גלו מארצם, אלא מפני פשעה של תורה, שהיא שקולה כנגד כל העבירות, שנאמר (מיכה א, ה) בפשע יעקב כל זאת, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכתי' (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי. אמ' לי, ר', ברוך שבחר בכם משבעים לשונות, ונתן לכם תורתו. והבטיחכם בשמו הגדול. א\"ר יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מצאני אדם אחד, נתן לי שלום והחרזתי לו שלום. אמ' לי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמ' לי, ר', רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב. אמרתי לו, אם אתה נותן לי כל כסף וכל זהב שבעולם, איני דר אלא במקום תורה וכו'.",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמר רב, מאי' דכתי' (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ וגו', דבר זה אמרוהו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הב\"ה בעצמו, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ובעון ביטול תורה גלו עשרת השבטים, שנא' (ישעיהו ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, וכתי' (ישעיהו ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות. ובעון ביטול תורה גלו שבט יהודה ובנימן, שנא' (עמוס ב, ו) כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וגו'. וגרסי' בספרי מה לידידי בביתי וגו'. כשחרב בית המקדש, נכנס לשם אברהם אבינו צועק, צועק ובוכה, ותולש שערות ראשו. אמ' הב\"ה למלאכי השרת, מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי אומות העולם, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אמ' לו, בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ\"ב אותיות שבה, הה\"ד וכל ישראל עברו תורתך. א\"ר לוי, לא גלו ישראל עד שכפרו בשלשים ושש כריתות שבתורה, כמנין איכ\"ה. תני ר' שמעון בן יוחאי, אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משניים, שנא' (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ור' ירמיה בשם ר' יצחק בר אבא אמ' בשם ר' שמואל בר רב יצחק, מצינו שויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על בטול תורה, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי, על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתי', אלא על עוזבם את תורתי. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', אותי עזבו מקור מים חיים, שמא תורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה היו חוזרין אצלי. שמואל תני ליה בשם ר' שמואל בר נחמני, אימתי המלכות גוזרת גזירה והגזירה קיימת, בשעה שישראל משליכין לארץ דברי תורה, הה\"ד וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, ואין צבא אלא מלכיות, שנא' (ישעיהו כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. ואין תמיד אלא ישראל, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. בפשע, בפשעה של תורה. כל זמן שישראל משליכין תורה לארץ, מיד תצליח מלכות הרשעה, הה\"ד ועשתה והצליחה. א\"ר יהודה בן פזי, זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.",
+                "וגרסי' בב\"ר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. א\"ר שמעון ב\"ר, בשעה שיעקב מרגז בקולו ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות. פירוש מצפצף, עוסק בתורה ומתפלל, שנא' (ישעיהו לח, יד) כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה. אמ' יצחק אבינו ע\"ה לעשו, אם ראית את יעקב אחיך פורק עולה של תורה, גזור עליו שמדים ואת שולט בו. אמ' ר' אבא בר כהנא, לא עמדו פילוסופים כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נכנסו כל האומות אצלו, אמרו לו, היאך אנו יכולין להזדווג לאומה זו. אמ' להם, חזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אתם מוצאין שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם, שכך הבטיחן אביהם ואמ' הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו.",
+                "וגרסי' במ' שבת פרק כל כתבי הקדש, בעון ביטול תורה הגשמים נעצרין ורעב בא לעולם. וגרסי' בפ\"ק דמ' תעניות אמ' רב קטינא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עצלות תורה, שנאמר (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה. פי' בשביל עצלתים שהיתה בישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה מך מלהוריד גשמים שונאו של הב\"ה, שנקרא מקרה, שנא' (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו, ואין מך אלא עני, שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך. ר' יוסי אומר, ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, ואין אור אלא תורה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. פי' בשביל שלא ראו אור, שהוא התורה, בהיר הוא בשחקים, ר\"ל שיהיו השחקים מאירים, שלא יהיה עליהם ענן להוריד גשמים. וגרסי' במדרש תנחומא והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק הפרו ברית עולם. אמ' ר' יצחק, את סבור שאתה מחניף לה והיא מחניפה לך, היא מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה. למה, כי עברו תורות, שעברו על שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. חלפו חוק, מעשר. הפרו ברית עולם, ברית בשר. אבל כשישראל יעסקו בתורה ובמצות, הב\"ה נותן טל ומטר בארץ, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. וגרסי' בויקרא רבה א\"ר חיננא בר פפא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה, הריני נותן לכם גשם, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. אמ' ר' עקיבא, אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את התורה, הריני מרבה לכם את פרי השדה, שנא' (ויקרא כו, ד) ונתנה הארץ יבולה וגו'. ד\"א אם שמרתם את התורה, אני אברך את עץ השדה ואת האילנות להרבות אוכלן, שנאמר (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו."
+            ],
+            "Its Reward": [
+                "חביבה תורה, שהב\"ה מנחיל ללומדיה העולם הזה והעולם הבא, כדשנינו במ' פאה, אלו דברים אדם אוכל פירותין בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, כבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. וגרסי' במדרש לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, תצליח לעולם הזה ותשכיל לעולם הבא. וכל העוסק בתורה שימעו הולך מסוף העולם עד סופו, שנא' (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם, והב\"ה מציל את זרעו מן העניות ולא יצטרכו לבריות, שנא' (תהלים לז, כה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמ' יבמות, ת\"ר בימי ר' דוסא בן הרקינס הותרה צרת הבת לאחין, והיה קשה הדבר לחכמים, מפני שחכם גדול וזקן גדול הוא ועיניו כהו מלבא לבית המדרש. אמרו מי ילך ויודיענו. אמ' להם ר' יהושע, אני. ואחריו מי, ר' אלעזר בן עזריא, ואחריו מי, ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו ואמרה לו, חכמי ישראל נכנסין אצלך. אמ' לה, יכנסו. נכנסו, תפשו לר' יהושע, והושיב[הו] על מטה של זהב. אמ' לו, ר' אמור לתלמידך אחר וישב. אמ' לו, מי הוא. אמר, אלעזר בן עזריה. אמ' לו, וכי יש לעזריא חברינו בן. קרא עליו המקרא הזה, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אמ' לו, ר' אמור לתלמידך אחר וישב. אמ' לו, ומי הוא. אמ' לו, ר' עקיבא. אמ' לו, אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם עד סופו, שב בני שב, ירבו כמותך בישראל. התחילו מסבבין אותו בהלכות. כיון שהגיעו לצרת הבת, אמרו לו, צרת הבת מהו. אמ' להם, מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אמרו לו, והלכה כמי. אמ' להם, הלכה כבית הלל. אמרו לו, והלא משמך אמרו כדברי בית שמאי. אמ' להם, דוסא שמעתם או בן הרקינס שמעתם. אמרו לו, חיי ר' סתם שמענו. אמ' להם, אח קטון יש לי ובכור שטן הוא ו[יו]נתן שמו, ומתלמידי בית שמאי הוא, הזהרו בו שמא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות על צרת הבת שהיא מותרת, אבל אני מעיד עלי שמים וארץ שעל מדוכא זו ישב חגי הנביא ואמ' שלשה דברים, ואלו הן, צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלין גרים מן הקורדים ומן התרמודים. תאנא נכנסו בפתח אחד ויצאו בשלשה פתחים. פגע ר' עקיבא ביונתן אחיו של דוסא בן הרקינס, והיה מקשה לו, והיה ר' עקיבא מתרץ לו. אמ' לו, אתה הוא עקיבא הדרשן, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת לרועה בקר. אמ' לו, ולא אפי' לרועה צאן.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה והיה אם שמע תשמע וגו'. אמ' ר' יודן, כל מי ששומע בקולה של תורה בעולם הזה, זוכה לשמוע באותו הקול לעולם הבא, דכתי' (ירמיהו ז, לד) בו קול ששון וקול שמחה. אמ' משה לישראל, הואיל וכל מי ששומע לדברי תורה מתרומם בשני עולמות הוו זהירין לשמוע בדברי תורה, הוי והיה אם שמע תשמע וגו'. וגרסינן בב\"ר אמ' יעקב אבינו ע\"ה, בשביל שהייתי עוסק בתורה, שנמשלת למים, זכיתי להתברך בטל, שנא' (בראשית כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. מטל השמים זה ציון, שנא' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ומשמני הארץ זו משנה, ורוב דגן זה תלמוד, ותירוש זו אגדה. הא למדנו שבשכר תלמוד תורה הב\"ה נותן שובע ושלום בעולם הזה ובעולם הבא, אין קץ למתן שכרן של עוסקין בתורה. ועוד גרסינן במ' ר' תנחומא אמ' רב, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, בכל מעשה בראשית לא כתב פעולה ובמתן שכרן של צדיקים כתב פעולה, שנא' (תהלים לא, כ) פעלת לחוסים בך. אמ' ר' אבא בר כהנא, אמ' הב\"ה, אתם צופנים לי תורה ומצות בעולם הזה, ואני צופן לכם שכר טוב לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וגרסי' בספרי בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אם זכיתם להצפין תורתי בעולם הזה, אני אשביע לכם מטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אמ' רב דימי דמן חיפה, שלש מאות ועשרה עולמות עתיד הב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, שנא' (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש. יש בגימטריא שלש מאות ועשרה. א\"ר יצחק, חרבו של הב\"ה שש עשרה פנים יש לה, ומה אם מדת הפורענות, שהיא מועטת, יש לה שש עשרה פנים, מדת הטוב, שהיא מרובה, על אחת כמה וכמה.",
+                "מעשה באדם שבא אצל ר' עקיבא ואמ' לו, קוץ לי שכרה של תורה. אמ' לו, שכר משנה אתה מבקש, או שכר מקרא, או שכר תלמוד, או שכר הגדה. אמ' לו, קוץ לי שכר כולן. אמ' לו, אני אקוץ. אמ' לו, אמ' הכתוב (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, אם אתה יש בידך כסף וזהב, הוציא שני אלפי דינרין של זהב על כל דבר ודבר שבתורה, ואני אקוץ לך שכרה. ללמדך שאין קץ וסוף למתן שכרה.",
+                "וגרסי' במדרש אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג, שאין סוף למתן שכרה. כשיבא הב\"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלן בתורה וישפיע להם בזכותה לעתיד לבא, אומרים לאומות העולם, זכינו על שעסקנו בתורה, ואתם הייתם אומרים, לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה, שנא' (תהלים מט, ב) שמעו זאת כל העמים, ואין זאת אלא תורה, שנא' (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וגרסי' בבראשית רבה ובמ' ע\"ז ירושלמי בפ' כל הצלמים, כתי' (משלי לא, כה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, ומראה להם עד שהם בעולם הזה מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשן שבעים והם ישנים. א\"ר אלעזר משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים, ולילה אחת קודם של סעודתו של מלך ראו בחלום שהיו אוכלין ושותין ונפשם שבעה והם ישנים. כך הב\"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעולם הזה מתן שכרן ונפשם שבעה והם ישנים, שנא' (איוב ג, יג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם הזה מראה להם הב\"ה מתן שכרן של העולם הבא.",
+                "מעשה בר' אבהו כשהיה מסלק מן העולם הראה לו הב\"ה שלש עשרה נחלי אפרסמון. התחיל לומר בשעת מיתתו, אשריכם עוסקים בתורה. אמרו לו תלמידיו, רבינו, מה ראית. אמ' להם, שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הב\"ה שכר תורתי. אמרתי, אילין דמאן. אמרו לי, דידך. אמרתי, אילין דאבהו, ואני אמרתי אך לריק יגעתי. זבדי בן לוי ור' יהושע ב\"ר יוסי ובן פטרס תלתיהון אמרו תרין תרין קראין כד דמכין. חד מנהון אמר, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. ואחרינא אמ', תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך. ואחרינא אמר, כי טוב יום בחציריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע. כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבדו יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. רבנן אמרי, מה רב טובך, בשעת סילוקן של צדיקים מן העולם הזה הב\"ה מראה להם מתן שכרן. בן עזאי אומר, כתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אימתי מראה להם מתן שכרן, סמוך למיתתן, הה\"ד יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לפי' ותשחק ליום אחרון. וגרסי' בפסיקתא אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כד דמך ר' יוחנן, פי' נפטר, היה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה. כד דמך אבא הושעיא איש טריא, ראו מטתו פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל ביתו באהבה, באהבה שאהב ר' הושעיא איש טריא את התורה. כד דמך ר' אלעזר בן שמוע, היה דורו קורא עליו, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל, דהוה קרא ותנא וקרובץ ופייטן ודרשן. כד דמך ר' יוסי ממלחא הוו תמן רבנן, והוה תמא חד סבא, בעי למפתח עילויה ולא שבקוניה. אמ' יצחק פסקאה, קודם אילין אריותא את פתח פומך. אמ' להו ר' יוחנן, שבקוניה. עאל ופתח ואמר, מצינו שסלוקן של צדיקים קשה לפני הב\"ה יותר ממאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה ומחרבן בית המקדש, כי בתוכחות כתיב והפלה ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתי' (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתי' (ישעיהו כט, יד) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, שני פעמים, וכל כך למה, משום ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.",
+                "וגרסי' במ' ע\"ז ירושלמי בפרק כל הצלמים, כד דמך ר' נחום ב\"ר סימאי, כסו החדר שהיה בו מחצלאות. אמרו מה שלא ראיתם בחייו, ר\"ל שלא הגעתם לסוף חכמתו, לא תראו במותו, לפי שהצדיקים חיים הם במותם. א\"ר לוי, אין בינינו לצדיקים אלא דבור פה בלבד, ר\"ל שאין בין הצדיקים החיים ובין הצדיקים המתים אלא דבור פה בלבד. אמ' ר' זעירא, שומע הוא קילוסו מתוך ארונו. א\"ר אשיין, שומע הוא קילוסו כמתוך חלום. והצדיקים קוראין שמם על פי מעשיהם הטובים. ולמה נקרא שמו נחום איש קדש קדשים, שלא הביט בצורת מטבע מימיו. ולמה נקרא רבי הקדוש רבינו הקדוש, שלא הביט במילתו מימיו. כד דמך חנניה, אתבוע ימא דטבריא, אמרין כדהוה סליק לעוברא, הוה ימא מתביע קומוי. כד דמך ר' שמואל בר יצחק, איתעקרון ארזייא דארץ ישראל. אמרו כשהיו עושין חופה, היה מרקד לפני החתן והכלה, כדי לחבב הכלה על בעלה, והיו חכמים מלעיגין עליו. אמ' להם ר' זעירא, הניחו לו לזקן, שהוא יודע כמה הוא זכות משמח חתן וכלה. כיון דדמך נחתא [א]שתא מן שמיא ואיפסיק בין ערסא לקהלה, ו[הוון] תלת שעין [קלין] וברקין בעלמא. כד דמך ר' הושעיא נפל קלון דטבריא. ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע, כד דמך רבן יוחנן בן זכאי, אמר, פנו הבית מפני הטומאה ותנו כסא לחזקיה מלך יהודה. [ר'] אלעזר תלמידי[ה] כד דמך, אמ', פנו הבית מפני הטומאה ותנו כסא לרבן יוחנן בן זכאי."
+            ],
+            "Death of the Righteous": [
+                "ולמה קשה כל כך סילוקן של צדיקים לפני הב\"ה, מפני שהם חיי העולם, ובזכותם עולם מתקיים, והם מגינים על ישראל בעולם הזה ובעולם הבא בזכותן. כדגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, ת\"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמ', טוב ר' לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' יהושע ואמ', טוב ר' לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמ', טוב ר' לישראל מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה, ור' לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר' עקיבא ואמר, חביבין ייסורין. אמ' ר' אליעזר, סמכוני ואשמע דברי ר' עקיבא תלמידי, כמו שכתבתי למעלה בתשובה. וגרסי' במדרש תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. אל תקרי שובע שמחות אלא שבע. אלו שבע כתות של צדיקים שהן עתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, למנורת בית המקדש. לחמה, דכתי' (שיר השירים ו, י) ברה כחמה. ללבנה, דכתי' (שיר השירים ו, י) יפה כלבנה. לרקיע, דכתי' (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע. לברקים, דכתי' (נחום ב, ה) מראיהם כלפידים כברקים ירוצון. לכוכבים, דכתי' (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. לשושנים, דכתי' (שיר השירים ז, ג) סוגה בשושנים. למנורת בית המקדש, דכתי' (זכריה ד, ב) ראיתי והנה מנורת זהב טהור. וגרסי' בויקרא רבה כתו' אחד אומר קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, וכתו' אחד אומר מראהו כלבנון, וכתו' אחד אומר מראהם [כלפידים] כברקים ירוצצו. אלה בני תורה, שהם נראים כאלו כעורים, כאלו שחורים, בעולם הזה, אבל לעתיד לבא מראיהם כלפידים. וגרסי' בפרק קמא דמסכת מגלה אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, אתיד הב\"ה לתת עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנא' (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' [צבאות] לעטרת צבי ולצפירת תפארה וגו', לעושים צביונו ולמצפים לתפארתו. יכול לכל, ת\"ל לשאר עמו, למשים עצמו כשירים על דברי תורה. ולרוח משפט, ליושב על המשפט. ד\"א ולרוח משפט, זה הדן את יצרו. ד\"א ולרוח משפט, זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה, אלו שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה, אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.",
+                "בוא וראה כמה גדול מתן שכרה של תורה. צא ולמד ממשה רבינו ע\"ה שזכה לקלסתר פנים. ומה אם משה רבי' ע\"ה, [ש]לא היה אלא סרסור בין ישראל להב\"ה במתן תורה, זכה לזוהר פנים, שלא היו בני ישראל [יכולין] לגשת אליו, שנא' (שמות לד, לה) ויראו בני ישראל כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו, העושה את התורה כלה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'. אף יהושע ע\"ה לא נתגדל אלא על שהיה עוסק בתורה. ובשעה שהיו ישראל נלחמים עם האמורי, נטל ספר תורה והראהו לגלגל חמה, ואמ' לו, אני לא דוממתי מזה, אף אתה דמם מלפני, ועמד השמש והירח מלפניו, שנא' (יהושע י, יג) וידום השמש וירח עמד וגו'. וגרסינן במדרש תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. תחלת חכמה יראת ה', זו התורה שיראתה על כל העולם כולו, ודעת קדושים בינה, אלו בעלי תלמוד, שבשעה שהן יושבין ושונין דומים למלאכים שיש בהם בינה, ונקראים קדושים, שנא' (דניאל ז, כב) ובינה יהיב לקדישי עליונין, וכתי' (תהלים טז, ג) לקדושים אשר בארץ המה. כך היתה רוח הקדש מבשרת לתלמידי חכמים ואומרת, בני, אע\"פ שנתתי לכם שכר טוב בעולם הזה, כ\"ש לעולם הבא, אל תזלזלו בתורה ואל תרבו באכילה ובשתייה, לפי ששכרכם כפול לעולם הבא, שנאמר (זכריה ט, יב) שובו לבצרון אסירי התקוה, וכתי' (ישעיהו סא, ז) תחת בשתכם משנה וכלימה ירונו חלקם לכן בארצם משנה יירשו, הא למדתם שתאכלו לימות המשיח כפלים. ולא עוד אלא אחד מישראל יושב בסופו של עולם, ואלף נהרות מקיפות אותו, ועתיד הב\"ה להחזירו לירושלם, שנא' (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך.",
+                "ושבע כתות שמקבילות פני שכינה. הכת הראשונה רואה את המלך ואת הפנים, שנא' (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים את פניך, ואמר ישר יחזו פנימו. והכת השנייה אומרת אשרי יושבי ביתך. והשלישית אומרת מי יעלה בהר ה'. והרביעית אומרת אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך. חמישית אומרת ה' מי יגור באהליך. ששית אומרת ומי ישכון בהר קדשך. שביעית אומרת ומי יקום במקום קדשו. ונגדן שבע מדורות לרשעים בגיהנם. ואלו הן שאול, תחתיה, אבדון, גי, דומה, ארץ תחתיה, ארץ ציה. וגרסינן במ' שבת בפרק שואל אדם מחבירו, תניא ר' אלעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות ומונחות תחת כסא הכבוד, שנא' (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ושל רשעים זוממות, ואמרי עוממות, והולכות ואין להם מנוחה, שנא' (שמואל א כה, כט) ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. וגרסי במ' סנהדרין בפרק חלק, ת\"ר רשע בא לעולם רעה בא לעולם, שנא' (משלי יח, ג) בבוא רשע בא גם בוז, רשע נפטר מן העולם טובה באה לעולם, שנא' (משלי יא, י) ובאבוד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם, שנא' (ישעיהו נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנא' (בראשית ה, כט) ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יוסי פתח, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. בזמן שהב\"ה משגיח בעולם שאינו כראוי, מפני חטאן של אנשי הדור, נותן רשות למדת הדין לבא ולחול על העולם, ונוטל הצדיקים מביניהם, כדי שיחול הדין על שאר העולם וכדי שלא ימצא בדור צדיק שמגין עליו בזכותו. מנא לן, ממשה רבי' ע\"ה, דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, וכן ביוסף הצדיק כתיב וימת יוסף וכל אחיו וגו'. מה כתיב תמן הבה נתחכמה לו וגו', וכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. אמר רבה, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו. אחת אומרת יבא שלום, ואחת אומרת ינוחו על משכבותם, ואחת אומרת הולך נכחה. בשעה שהרשע נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי חבלה יוצאין לקראתו. אחת אומרת אין שלום אמר אלהי לרשעים, ואחת אומרת למעצבה ישכבון, ואחת אומרת ירד וישכב את ערלים בבור.",
+                "וגרסי' בפסיקתא וביקרא רבה ר' מאיר אומר, משל את הצדיקים בירידתן ומשל את הרשעים בירידתן. משל את הצדיקים, דכתי' (יחזקאל לד, יד) במרעה טוב ארעה אותם, ומשל את הרשעים בירידתן, דכתי' כה אמר ה' צבאות ביום רדתו שאולה האבלתי וגו'. וגרסי' במדרש צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו אין להם סוף, כך אין סוף למתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, משפטיך תהום רבה, מה תהום זה אין לו חקר, כך אין חקר לפורענות של רשעים לעתיד לבא. ד\"א צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו גלויים, כך מעשיהם של צדיקים גלויים, דכתי' (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש. ד\"א משפטיך תהום רבה, מה תהום זה טמון, כך מעשיהם של רשעים טמונים, דכתי' (ישעיהו כט, טו) והיה במחשך מעשיהם. ד\"א צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו נזרעים ועושים פירות, כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות, שנא' (ישעיהו ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. משפטיך תהום רבה, מה התהום הזה לא נזרע ולא עושה פירות, כך (אין) מעשיהם של רשעים לא נזרעין ולא עושין פירות, שנא' (ישעיהו ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. הה\"ד הולך נכוחו, מעשיהם של צדיקים הולכים נכחם לגן עדן, ומעשיהם של רשעים הולכים אצלם לגיהנם.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' חייא פתח, ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. בא וראה, כל זמן שהיה משה רבי' ע\"ה בעולם הזה היה מוחה בידן של ישראל כדי שלא יחטאו לפני הב\"ה, ועד ימות המשיח לא היה דור שראו ישראל כבודו של הב\"ה כבדורו של משה רבינו ע\"ה. דתניא יותר ראתה שפחה על הים ממה שראה יחזקאל הנביא ע\"ה. אם השפחות השיגו לכך, כ\"ש נשיהם של ישראל, כ\"ש האנשים, כ\"ש הסנהדרין, כ\"ש משה רבי' ע\"ה. ועכשו בזמן הזה, כל זמן שר' שמעון בעולם הזה, אפי' הטייעים הולכי מדברות הוגים חכמות, כ\"ש חכמי הדור, כ\"ש תלמידיו של ר' שמעון, כ\"ש ר' שמעון עצמו. אחר פטירת משה מה נאמר, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, וכתי' (דברים לא, יז) וחרה אפו בו ביום ההוא וגו'. אוי לו לעולם כשיסתלק ממנו ר' שמעון, לפי שמקור חכמה יסתם, ויבקש אדם רב ללמוד ממנו דבר חכמה ולא ימצא, כדא' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, וכתי' (ישעיהו נט, י) נגששה כעורים קיר, ועל הדור ההוא ראוי לומר ואם כל עדת ישראל ישגו, לפי שלא יהיה להם מורה דעה ולא מבין שמועה, אוי להם לבני אדם שיהיו בזמן ההוא.",
+                "ואין הצדיק נפטר מן העולם אלא בעון אנשי הדור. שכשיחטאו ישראל לפני הב\"ה מסלק מביניהם הצדיקים, כדי שלא יראו בפורענות העתידה לבא בפשע של ישראל, וכדי שתסתלק מהם טובה שהיתה באה לישראל בזכותן. כדגרסי' במדרש כשנפטר אהרן ע\"ה נסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, דכתי' (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, מה כתי' בתריה, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. מה שמועה שמע, שנסתלקו ענני כבוד. כשנפטרה מרים הנביאה נסתלק הבאר, שהיה בזכותה והיה הולך עמהם במדבר והיו שותין ממנו, וכיון שמתה מרים נסתלק, שנא' (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם, וכתי' בתריה (במדבר כ, ב) ולא היה מים לעדה. ומכל מקום, כפרה יש להם לישראל במיתתן של צדיקים, כי הייסורין ממרקין עוונותיו של אדם, ואין לך ייסורין לישראל יותר ממיתתן של צדיקים. וגרסי' במ' יומא ירושלמי על דעתיה דר' יוחנן למה מיתת שני בני אהרן אמורה בענין יום הכפורים ולא מתו אלא במלואים. א\"ר חייא בר אבא, לא מתו אלא באחד בניסן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת ביום הכפורים. אמר ר' אבא בר אבינא, מפני מה סמך מיתת מרים לשריפת הפרה, ללמדך שכשם שאפר הפרה מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. א\"ר יודן בר שלום, מפני מה סמך הכתו' פרשת מיתת אהרן לפרשת שיבור הלוחות, ללמדך שמיתת הצדיקים קשה לפני המקום כשיבור הלוחות. והיכן סמכן, במשנה תורה, דכתי' (דברים ט, יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם, וסמוך לפרשה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. וכי במוסרה מת, והלא לא מת אלא בהור ההר, אלא ללמדך שקשה לפני הב\"ה מיתתן של צדיקים כשיבור הלוחות. לפי' נסמכה פרשת שיבור הלוחות לפרשת מיתת אהרן.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור בכל זמנא דצדיקיא מסתלקין מעלמא, דינא איסתליק מעלמא, ומיתתהון דצדיקיא מכפרא על חובי דרא. ועל דא קרינן פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי, למיהוי כפרה על חוביהון דישראל. אמ' קודשא בריך הוא, איתעסקו במיתתן דצדיקיא אילין, ויתחשב לכון כאלו דתון מקריבין קרבנא לכפרא עליכון. זכאין אינון ישראל דמשתדלין באוריתא בהאי עלמא, דזכין שיתפתחון להון כמה תרעין לההוא עלמא. כמה נהירין יהון מנהרין להון. ובשעתא דינפקון מהאי עלמא, אוריתא אקדימת קדמיהון, ואזלא לכל נטורי תרעין, ומכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, איתקינו כרסיין לפלניא עבדא דמלכא קדישא דאתי. דלית ליה לקודשא בריך הוא חדו אלא כמאן דאשתדל באוריתא, וכדמסתלקין מהדין עלמא מלאכיא קדישא מקדימין קמיהון ואמרין, יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחה.",
+                "ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין ושבח אני את המתים שכבר מתו. אמ' מר, כשחטאו ישראל במדבר, עמד משה בכמה תפלות ותחנונים ולא נענה, כיון שאמ' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה. ולא יפה אמר שלמה ע\"ה ושבח אני את המתים שכבר מתו. ד\"א ושבח אני את המתים שכבר מתו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצא לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה. ואלו משה רבינו ע\"ה [גזר] כמה גזירות ותקן כמה תקנות מעצמו ומקויימות הן לעד ולעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמ' שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. ד\"א ושבח אני את המתים שכבר מתו, כדרב יהודה, דאמ' רב יהודה אמ' רב, מאי דכתי' (תהלים פו, יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון. אמ' לו הב\"ה, מחול לך. אמ' לו, ויראו שונאי ויבושו. אמ' לו, בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. בשעה שבנה שלמה בית המקדש, ובקש להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמ' שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמ', שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, ולא נענה. כיון שאמ' בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, מיד נענה. באותה שעה נהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הב\"ה אותו עון, ולא יפה אמ' שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו.",
+                "הרי שהב\"ה נושא פנים לצדיקים אחר פטירתן יותר מבחייהם, מפני שנשמתן קרובה ממנו, ולפי' נושא להם פנים. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שרים נכבדים בביתו והם עמו בכל יום ויום, ויש לו שרים אחרים במקום אחר ואינם עמו בביתו ולא בעירו. בקשו הרחוקים רחמים מן המלך על ידי שליח, ובקשו הקרובים רחמים מן המלך פנים אל פנים. למי המלך מסביר פנים תחלה, והלא לקרובים ממנו. הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, הצדיקים הנאספים, ההולכים נכחו של הב\"ה בגן עדן, עליהם הוא נוטה שלום תחלה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור כשיקרבו ימי האדם ליפטר מן העולם הזה, מכריזין עליו שלשים יום קודם פטירתו, ואפי' עוף השמים מכריזין עליו. אם הוא צדיק מכריזין עליו שלשים יום בגן עדן עם הצדיקים. תאנא כל אותן שלשים יום נשמתו יוצאה מגופו בכל לילה, ועולה ורואה את מקומה בעולם הבא, ואינו יודע ולא מרגיש ואינו שליט בנשמתו כל אותן שלשים יום כמו שהיה קודם, דכתי' (קהלת ח, ח) אין [אדם] שליט ברוח לכלוא את הרוח. אמ' ר' יהודה, כל אותן שלשים יום יחשך צלמו של אדם, ואין צלו נראה על הארץ.",
+                "ר' יצחק היה יושב יום אחד בפתחו של ר' יהודה והיה נעצב. ואמר לו ר' יהודה, מה היום מיומים. אמ' לו ר' יצחק, באתי לבקש ממך שלשה דברים. אמ' לו, ומה הן. אמ' לו, ראשונה, כשתאמר דברי תורה מאותם דברים שהייתי אומר שתאמר אותם משמי, כדי שיזכר שמי. שנית, שתלמד ליוסף בני תורה. שלישית, שתלך לקברי כל שבעת ימי אבלי ותבקש עלי רחמים. אמ' לו ר' יהודה, ואת מנין לך שאת נפטר מן העולם. אמ' לו ר' יצחק, נשמתי מסתלקת ממני בלילה, ואיני חולם חלומות כאשר הייתי חולם קודם לכן, וכשאני עומד בתפלה ומגיע לשומע תפלה אני מביט בכותל ואיני רואה צלמי, ולפיכך אמרתי ודאי הכרוז יוצא ומכריז עלי, דכתיב אך בצלם יתהלך איש, כל זמן שצלמו של איש אינו סר ממנו יתהלך איש, [סר] צלמו ממנו הרי הוא נפטר, דכתי' במרגלים (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם, וכתי' (במדבר יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. אמ' לו ר' יהודה, ועוד מהכא, כי צל ימינו על ארץ. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו, שב על הפתח ולא תדבר עם שום אדם בעולם, ואם יבקש ליכנס, השבע שלא יכנס. א\"ר שמעון לר' יצחק, ראית דיוקנו של אביך יום זה בחלום, דתנינא בשעתא דבר נש נסתלק מעלמא, אבוי וקריבוי משתכחין תמן קמיא, ורואה אותן ומכיר אותן, וכל אותן שהיה חלקו עמהם לעולם הבא מתקבצין ונמצאין אצלו והולכין עם נשמתו עד מקומה. אמ' לו ר' יצחק, לא ראיתים עד הנה. מיד קם ר' שמעון ואמ', רבונו של עולם, ניכר וידוע הוא ר' יצחק אצלנו, ומעיני החכמים שבכאן הוא, ואני אוחז בו. יצאתה בת קול ואמרה, רצון הב\"ה הוא בין כנפיו דר' שמעון, הרי הוא ר' יצחק שלך, ועמך תביאהו בשעה שתכנס לישב על כסאך. מיד ראה ר' יצחק שהיה מסתלק מלאך המות, והיה אומר, אין לי רשות במקום שר' שמעון שרוי בו. אמ' שמעון לר' אלעזר בנו, בא לכאן ואחוז בו בר' יצחק, שאני רואה אותו שהוא מתפחד. נכנס ר' אלעזר ואחז בו. ור' שמעון החזיר את פניו וישב ועסק בתורה. נאים ר' יצחק, וראה לאביו בחלום, ואמ' לו, זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא בין טרפי אילנא דחיי גנתא דעדן איתיהיב, ואילנא רבה ותקיף בשני עולמים ר' שמעון הוא, והוא אחיד לך בענפוי, זכאה חולקך, ברי. אמ' ליה, אבא, ומה אנא התם. אמ' ליה, תלת יומין הוה דחפו אידרא דמשכבך, ותקינו לך כוין פתחין לאנהרא לך מארבע סנטרין, ואנא חמינא דוכתך וחדינא ואמרנא זכאה חולקי דברי. והא השתא הוינא זמינין למיתי גבך תריסר צדיקייא חברין, ועד דהוינא נפקי איתער קלא בכולהו עלמא דאמ', זכאה חולקיה דר' שמעון, שאילתא שאיל ואיתיהיב ליה. ולא זו בלבד, אלא ששבעים מקום מענודין לו בגן עדן, ובכל מקום ומקום פתחין פתוחים לשבעים עולמים, וכל עולם ועולם נפתח לשבעים רהטים, פי' נחלים, וכל רהיטא ורהיטא נפתח לשבעים כתרים עליונים, ומשם נפתחים אורחות לאספקלריא המאירה להתעדן בזיוה ולאור ממנה, דכתי' (תהלים כז, ד) לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. מהו ולבקר בהיכלו, שיהיה תמיד מצוי בהיכלו של מלך, כעבדו של מלך שהוא תמיד בהיכלו, כדא' בכל ביתי נאמן הוא. אמ' לו, אבי, כמה זמן נתנו לי בעולם הזה. אמ' לו, לא ניתן לנו רשות להודיע לבן אדם, אבל בהילולא רבה דר' שמעון תהא מתקן פתורי, כדא' צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אדהכי איתער [ר'] יצחק והוה חייך ואנפויי נהירין. חמא ר' שמעון ואסתכל באנפויי. אמ' ליה, מילא חדתא שמעית. אמ' ליה, ודאי. סח ליה ואישתטח קמיה דר' שמעון.",
+                "מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים והיה יהושע הגרסי עומד ומשמשו. יום אחד, וערב יום הכפורים, היה נפטר לו מרבו והלך לתוך ביתו. בא אליהו הכהן, ועמד על פתח ביתו, ואמ' לו, יהושע, עמוד. ואמ' לו, מי אתה. אמ' לו, אליהו הכהן אני, שבאתי להגיד לך שמא מת ר' עקיבא בבית האסורים. הלכו שניהם ביחד, ומצאו פתח בית האסורים פתוח, ורב בית האסורין ישן, וכל העם היו ישנים, ור' עקיבא מונח על מטתו מת. ניטפל לו אליהו על כתפו כשיצאו. אמ' לו יהושע, לא כך אמרת לי, אני אליהו הכהן, והלא כהן אסור ליטמא למת. אמ' לו, דייך יהושע בני, חס ושלום אין טומאה לצדיקים ואף לא לתלמידים. כיון שיצאו מבית האסורים, היו מהלכין כל הלילה, עד שהגיעו למטרפולין של קסרין. ירדו שלשים ירידות, ועלו שלש, ומצאו שם מטה מוצעת וספסל ושולחן ומנורה. הניחו המת על המטה. מיד דלקה המנורה מאליה ונערך השולחן. באותה שעה אמרו, אשריכם יראי אלהים, אשריך ר' עקיבא, שנמצא לך מלון טוב בשעת מיתתך, אשריך ואשרי כל מי שעוסקין בתורה.",
+                "מעשה בתלמיד אחד, שהיה מתייחד במקום אחד, והיה למד בו מסכת חגיגה. והיה מהדר ומהפך בה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכתא אחרת מן התלמוד זולתה, והיה שונה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם הזה, היה לבדו באותו בית שהיה לומד בו מסכת חגיגה, ולא היה שום אדם יודע פטירתו. מיד באה אשה אחת, ועמדה עליו, והרימה קולה בבכי ובמספד, ותרבה אנחתה וצעקתה, כאשה שהיא סופדת על בעלה, עד אשר נקבצו ההמון, ואמרה להם, ספדו לחסיד זה, וקברוהו בכבוד גדול, וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה בימיו. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה סביב למטתו ועשו עליו מספד גדול, והאנשים נתעסקו בתכריכיו ובכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה במר נפש וצועקת. אמרו לה, מה שמך. אמרה להם, חגיגה שמי. וכיון שנקבר אותו חסיד נעלמה מן העין אותה אשה. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, מפני שהיה שונה בה ושוקד עליה ללמוד אותה. והלא דברים קל וחומר, ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכתא אחת בלבד כך, הלמד תורה הרבה ותלמוד הרבה ומעמיד תלמידים הרבה על אחת כמה וכמה.",
+                "וחייבין כל גדולי הדור להתעסק במיתתן של צדיקים, לפי שהצדיקים במיתתן הן מסורין לגדולי הדור להתעסק בהן. כדגרסי' בפ' קמ' דמ' סוטה ירושלמי יוסף זכה בעצמות אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנא' (בראשית נ, ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. תלה הענין ביוסף. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, מול בית פעור. ולא על משה בלבד, אלא אף על [כל] הצדיקים, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה על פיו בעולם הזה, אין קץ ותכלית למתן שכרו בעולם הבא. כדגרסי' במ' בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין, אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיאמרו מפי דבר שמועה בעולם הזה. ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ואמ' ר' יצחק בר זעירי, ואמרי ליה ר' שמעון, מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שאדם [נוגע בו] דובב, אף תלמיד חכם, כיון שאומר [אדם] דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. דגרסי' במ' פסחים ירושלמי מאי שפתותיו דובבות בקבר, כאלו טועם טעם קופייסון. פרש\"י ז\"ל שהוא יין מעורב בדבש, ומבושלין ביחד, ונותנין בו תבלין.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. פתח ר' תנחומא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. בעשירי תורה מדבר. כיצד, אדם שלמד תורה הרבה, אין תלמידיו מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין בתורה ואומרין שמועות על שמו. וכן משה רבינו ע\"ה לימד תורה לישראל הרבה, וקבע להם פרשה שיהוא קורין בכל שבוע ובראשי חדשים ובמועדים, ואמ' לפני הב\"ה, רבונו של עולם, משאני מת איני נזכר. אמ' לו, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו, כך תהיה [עומד] כשישראל קורין את התורה, הה\"ד כי תשא את ראש בני ישראל, ר\"ל כי תשא לעתיד לבא. וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב חייא בר אשי, תלמידי חכמים אין להם מנוחה מדברי תורה בעולם הזה ואין בעולם הבא, שנא' (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל. ד\"א מתוקה שנת העובד והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, אדם שנפטר מן העולם הזה בן עשרים שנה יכול לומר לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אילולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך ימים ומרבה תורה ומצות, לפיכך הוא אומר אם מעט ואם הרבה יאכל, שמתן שכר של זה בחצי ימיו כמתן שכר של זה שהזקין ולמד תורה הרבה. דאמ' ר' תנחום, חס ושלום, שהרי משה רבינו ע\"ה שימש את ישראל במצרים ובמדבר ארבעים שנה וחיה מאה ועשרים שנה, ושמואל הנביא ע\"ה היו כל ימיו חמשים ושתים שנה וסבל טורחן של ישראל ומשאן, ושקלן הכתו' כאחד, שנא' (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמ' ר' לוי, משל [למה הדבר דומה], למלך ששכר פועלין. כשהיו עושין מלאכת המלך, נטל אחד מהם וטייל עמו. לערב באו הפועלים ליטול שכרן. אותו שטייל עם המלך היה אומר, אילולי שסלקתני מן המלאכה היה שכרי מרובה. כך אותו שמת בחצי ימיו אומר לפני הב\"ה, אילולי שסלקתני בחצי ימי הייתי לומד תורה הרבה. וגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' אבון, דברי תורה נמשלו לקונדייטון, מה קונדייטון יש בו דבש, יש בו יין, יש בו פלפלין, אף דברי תורה כך. יש בהם דבש, שנא' (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. יש בהם יין, שנא' (שיר השירים א, ב) כי טובים דודיך מיין. יש בהם פלפלין, שנא' (תהלים קיט, קמ) צרופה אמרתך מאד.",
+                "ובעת סילוקן של צדיקים, הב\"ה מסלק עמהן כל טובה שבעולם, לפי שבזכותן היתה טובה בעולם ובסילוקן תסתלק עמהן. כדגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכולות, שנא' (מיכה ז, א) אין אשכול לאכול ביכורה אותה נפשי. מאי אשכולות, איש שהכל בו. משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריהו ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל. ואעפ\"כ היה משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גדיא ביריחו, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש אדם בכם שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו את עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של עזרא. ושוב פעם אחת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש בכם אדם ראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של הלל. וכשנכנס רבן גמליאל הזקן לעבר את השנה ביבנה, אמ' יכנסו [שבעה] זקנים. נכנס רבן גמליאל ומצא שמונה. אמ' מי שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן על רגליו ואמ', אני הוא, והלכה למעשה נכנסתי לשאול. אמ' רבן גמליאל, כל ישראל יודעין, שאלו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים, אתה הוא אחד מהם. וכשמת תלו לו פנקסו ומפתחו בארונו, מפני שלא היה לו בן, והיה רבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה מספידין ואומרים, על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל, מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמדה שבעולם והלך לו.",
+                "ובזמן שהצדיק שרוי בעולם התורה מצויה בפיפיות הבריות, לפי שמורה אותן התורה ומאיר להם בחכמתו, וכשנפטר מן העולם, אין אדם רשאי להגות בתורה, שמא יכשל בהלכה ואין מי שיורה לו הדרך הנכונה, ונמצא מטהר הטמא ומטמא הטהור ומתיר האסור ואוסר את המותר. וגרסי' במדרש יהי אור תאנא בימיו של ר' שמעון בן יוחאי היה אדם אומר לחבירו פתח פיך ויאירו דבריך, בתר דשכיב ר' שמעון הוו אמרי אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. משבטלו הסנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנא' (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין. ומנא לן, דבסנהדרין כתי' אמ' רב הונא בריה דר' יהושע, אמ' קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה. משמת ר' יהושע בטלה טובה מן העולם. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת ר' יוסף קטנטן פסקו חסידים. ולמה נקרא שמו קטנטן, שהיה קטנטן של חסידים. משמת ר' יוסי בן זמרא בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות ובאו גובאי ורבו הצרות. משמת [ר'] ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה. משמת ר' אלעזר בן עזריה בטל העושר מן החכמים. משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא. הושיעה ה' כי גמר וכו' ע\"כ.",
+                "וגרסי' במסכת כתובות בפ' הנושא את האשה, ת\"ר בשעת פטירתו של ר' אמר, לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם, בני, הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, ושולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה, יוסף חפני ושמעון אפרתי הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי. הזהרו בכבוד אמכם, דאוריתא [היא], דכתי' כבוד את אביך ואת אמך, את אביך, זו אשת אביך, ואת אמך, זה בעל אמך, וגם את לרבות אחיך הגדול. הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא, וכי מזהר להו אפי' לאחר מיתה. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו. מאי טעמא. כל בי שמשא הוה אתיא לביתיה. יומא חד אתאי שבביתיה וקראת אבבא. אמרה לה אמתה דר', שתיק, ר' עמנו הוא. כיון דשמע תו לא אתא. וכל כך למה, כדי שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים. יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוהו בחייו, הם ישמשוהו במותו. אינהו סבור לאעסוקי ביה בהדין עלמא הוא, כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה, שמע מינה לאיעסוקי ביה בההוא עלמא. והאי דאמ' הכי, כי היכי דלא לימרו מילתא הויה בה, ועד האידנא זכותא דר' חסידא הוה דאהניא להו. אמר להם, לחכמי ישראל אני צריך. נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמ' להם, אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנניה בר חמא ישב בראש. אל תספדוני בעיירות, סבור מינה משום טרחא דעיירות הוא דקאמ', כיון דקא ספדי בכרכין וקא אתי כולי עלמא, אמרי שמע מינה משום יקרא הוא דקאמ', והאי דקאמ' הכי, משום דלא זילזלו ביה. הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, דלא עדיפנא ממשה רבינו ע\"ה, דכתיב ביה ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, כל תלתין יומין ספדו ביממא ובליליא, מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, ספדו בליליא וגרסי ביממו, עד דספדו תריסר ירחי דהני שתא. באשכבתיה דר' נפק בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דר' מזומן לחיי העולם הבא. הוה ההוא כובס דכל יומא הוה אתי ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי סלק לאיגרא ונפל ומית. יצאתה בת קול ואמרה, ההוא כובס מזומן לחיי העולם הבא. חנינא בר חמא ישב בראש. אע\"פ שלא קבל עליו ר' חנינא, שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. יתיב ר' אפס ברישא, ויתיב ר' חנינא בראי ויתיב לוי אגביה. נח נפשיה דר' אפס ויתיב ר' חנינא ברישא. אמ' להם, לבני קטן אני צריך. נכנס ר' שמעון בנו אצלו, ומסר לו מסורת חכמה. אמ' להם, לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות, ואמ' לו, נהוג נשיאותך, בני, ברמים וזרוק מרה בתלמידים. איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד, ואמר מר, זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורהו מרי ורבי. לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.",
+                "ההוא יומא דקא ניחא נפשיה דר', גזרו תעניתא ובעו רחמי. אמרי, כל מאן דאמ' נח נפשיה דר' ידקר בחרב. סלקא אמתיה דר' לאיגרא, ואמרה, עליונים מבקשים את ר' ותחתונים מבקישם את ר', יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי דקא מצטער אמרה, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. לא הוו קא שתקי רבנן מרחמי. שקלא מנא ושדיא מאיגרא לארעא, ואישתקו, ונח נפשיה. אמרו ליה רבנן לבר קפרא, זיל עיין בה. אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה למאניה ואהדריה לקירעיה לאחורי וקאמ', אתי אראלים ומצוקים ואחזו בארון קדש, נצחו אראלים את המצוקים ונגנז ארון הקדש. אמרו נח נפשיה. אמ' להו, אנא לא קאימנא, אתון הויתון דקאמריתו. בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמ', רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפי' מאצבע קטנה, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שיהא שלום במנוחתי. יצאתה בת קול ואמרה, יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. על משכבותם, על משכבך מיבעי ליה. מסייע ליה לר' חייא בר גמדא, דאמ' ר' חייא בר גמדא אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר', בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הב\"ה, רבונו של עולם, צדיק פלוני בא. אומר יבא שלום. אומרים לפניו, רבונו של עולם, יבאו צדיקים ויצאו לקראתו. אמ' להם, יבואו שלום ינוחו על משכבותם. א\"ר אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו, אחת אומרת לו בוא בשלום, ואחת אומרת לו הולך נכוחו, ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם.",
+                "וגרסי' בב\"ר הצדיק שבעיר הוא זיוה, הוא שבחה, הוא הדרה, פנה משם פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה. וכל זמן שהצדיק בעולם טובה באה לעולם, ואין הצדיק נפטר מן העולם אלא בעון אנשי דורו. משל למרגלית שאבדה, בכל מקום שהיא מרגלית היא, למי אבדה, לא אבדה אלא לבעלה, כך הצדיק מת, הוא הולך לחיי העולם הבא, ואינו אבד אלא לאנשי דורו בפשעם. וגרסי' בפ' במה [מדליקין], א\"ר גוריון, ואיתימא ר' יוסף בר שמעיא, בזמן שהצדיקים בדור, נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. אמ' ר' יצחק בר זעירי, ואיתימ' ר' שמעון, מאי קראה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים, גדיים המתמשכנים על הרועים. וגרסי' במ' ברכות ירושלמי כשהצדיק נפטר מן העולם, אמ' הב\"ה, יבא דודי לגני, שהוא העולם הבא, לערוגת הבושם, אלו ישראל, לרעות בגנים, אלו אומות העולם, וללקוט שושנים, לסלק את הצדיקים מביניהם. משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך, נטע לו פרדס נאה ונטע בו כל אילנות נאות שבעולם. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה אביו מחזר על העולם ורואה איזו נטיעה יפה ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיס אותו היה מקצץ אותן. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הב\"ה, מחזר על כל העולם [ורואה איזה צדיק באומות העולם], ומביאו ומדבקו בישראל, כגון רחב ויתרו, ובשעה שהן מכעיסין אותו, מסלק הצדיקים מביניהם.",
+                "כשנפטר רב הונא בקשו להניח ספר תורה על מטתו, כלומר קיים זה מה שכתו' בזה. אמר להם רב חסדא, דבר שהיה אוסרו בחייו נעשה לו במותו. בקשו להוציא את מטתו ולא יכלו, מפני שהיה פתח קטן. עמדו לשלשלו דרך גגות. אמ' להם רב חסדא, למדנו ממנו, חכם כבודו דרך פתחים. בקשו להחליפו ממטה גדולה למטה קטנה ממנה, אמ' להם רב חסדא, כך למדנו ממנו, חכם כבודו במטה ראשונה. שברו הדלת והוציאוהו. פתח עליו ר' אבא, ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו. כשהעלוהו לירושלם לקוברו, אמרו להם לרב אמי ולרב אסי, הנה רב הונא בא. אמרו, כשהיינו אצלו לא היינו יכולין לישא ראש מפחדו, עכשו בא אלינו לכאן. אמרו להם, ארונו בא. אמרו, היכן נקבור אותו ואצל מי. אמרו, רב הונא רבץ תורה בישראל ור' חייא רבץ תורה בישראל, יקברוהו אצל ר' חייא. אמרו, מי יכניסהו לשם. אמ' רב חיננא, אני אכניסנו, שהרי קיימתי כל תלמודי משהייתי בן שמונה ואני יודע את מעשיו. יום אחד נהפכה עליו רצועה של תפלין ונתענה עליו ארבעים יום. הכניסו למערת ר' חייא, ומצא את ר' חייא ישן ור' יהודה בנו מימינו וחזקיה בנו משמאלו. אמ' לו ר' יהודה לחזקיה, עמוד על עמדך, שאין דרך ארץ שתישן אתה וארונו של רב הונא בא. מיד עמד חזקיה. כשעמד עלה עמוד של אש עמו. נבעת רב חיננא, העמיד את הארון, ויצא.",
+                "גרסינן במדרש השכם כשנפטר ר' פדת, פתח עליו ר' יצחק, היום קשה כיום שבא השמש בצהרים, שנא' (עמוס ח, ט) והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן, זה יומו של יאשיהו, ר\"ל יום שנפטר יאשיהו. כשנפטרו רבה בר רב הונא ורב המנונא העלום לארץ ישראל ליקבר. כשבאו למעברות לעבור כבדו הארונות זה לזה, זה לא רצה לעבור מפני כבודו של זה, וזה לא רצה לעבור מפני כבודו של זה. בא ערבי אחד ואמר, מה זאת. אמרו לו, חכמי ישראל מכבדין זה את זה. אמ', לא אעבור עד שאראה מי יעבור תחלה. עבר ארונו של רבא בר רה הונא תחלה. ונפלו שיניו וכרסו של אותו ערבי, מפני שלא היה ראוי לראות נס כזה, לפי שהיה מצרף אותו לדברי הבאי. פתח עליהם אותו תינוק, גזע ישישים עלו מבבל ועמם ספר מלחמות, קאת וקדר הכפילו לראות שוד ושבר הבא משנער, רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש צדיק ונקי. כשנפטר ר' זירא פתח עליו אותו ספדן, ארץ שנער הרה וילדה וארץ צבי גדלה שעשועה, אוי נא לה כי אבדה כלי מלחמתה. כשנפטר ר' אבהו הורידו קיסרי דמעות. כשנפטר ר' יוסי שפכו כל מרזיבי צפורי אש. כשנפטרו רבה ורב יוסף נשקו מעברות פרת זה לזה. כשנפטר ר' יצחק בר אלישיב נחסכו שבעים מחתראתא בטבריה. כשנפטר רב המנונא ירד ברד מן השמים. כשנפטרו אביי ורבא נשקו מעברות חדקל זו לזו. כשנפטר רבינא פתח עליו אותו ספדן, תמרים הניעו ראשן על צדיק כתמר יפרח לשום לילות כימים.",
+                "הרי שהב\"ה, כשהוא מסלק את החסידים מן העולם הזה, אינו מסלקן אלא בעונם של ישראל, ויראה בעולם אותות שהוא כבד עליו סילוקן, שנא' (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אבל כשישראל עושין רצונו, אם יפטר צדיק מן העולם, שאי איפשר שיחיו הצדיקים בעולם הזה לעד ולעולם, שאין חייהן של צדיקים אלא בעולם הבא, שהם חיים שאין להם קץ ותכלית, מיד מקים צדיק אחר תחתיו. כדגרסינן בב\"ר ויהיו חיי שרה וגו', הה\"ד יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה. ד\"א ויהיו חיי שרה, זש\"ה וזרח השמש ובא השמש. אמ' ר' אבא בר כהנא, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא קודם שהשקע הב\"ה שמשו של יהושע הזריח שמשו של עתניאל בן קנז, עד שלא שקעה שמשו של עתניאל זרח שמשו של שמואל. אמ' ר' יוחנן, כהדא עגלתא תמימתא. עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, שנא' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואח\"כ מיד ויהיו חיי שרה, ויביאה יצחק [האהלה] שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על אהלה, וכיון שמתה פסק, וכיון שבאה רבקה חזר. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היתה ברכה מושלכת בעסה, וכיון שמתה פסקה, וכיון שבאה רבקה חזרה. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה נר דלוק מליל שבת לליל שבת, וכיון שמתה פסק, וכיון שבאה רבקה חזר. וכיון שראה אותה יצחק שהיא עושה כמעשה שרה אמו, לשה עיסתה בטהרה, וקוצה חלתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, מלמד שהיתה צדקת כאמו. הה\"ד וזרח השמש ובא השמש, שאין הב\"ה משקיע שמשו של צדיק עד שמזריח שמשו של צדיק אחר. יום שמת ר' עקיבא נולד ר', יום שמת ר' נולד רב אדא בר אהבה, יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא בנו, יום שמת רב המנונא נולד רב אבין, יום שמת רב אבין נולד רב הושעיא איש טיריאי, [יום שמת ר' הושעיא] נולד רב אושעיה בריה, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. ר' חנין חתנו של ר' יהודה נשיאה היה, ולא היו לו בנים. התפלל ונולד לו בן. אותו היום שנולד מת רבינא. פתח עליו אותו ספדן, שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון הודבקו, בעת שמחתו נאנח, ובעת חנינתו אבדה חנינתו. הא למדנו שכשישראל עושין רצון הב\"ה, אם ימות צדיק אחד מהם, מיד מקים הב\"ה צדיק אחר תחתיו, כדי שיהיה מגין על ישראל בזכותו, ויהיה להם שלום והשקט ושלוה בימיו. הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ר\"ל כשהב\"ה מסלק צדיק מן העולם מוליכו בשלום לגן עדן, כדא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ומקים צדיק אחר נכוחו, ר\"ל במקומו, הה\"ד יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו."
+            ],
+            "Torah Study by Day and by Night": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה, שכל הקורא ביום ושונה בלילה הב\"ה מטה אליו חסד. כדגרסי' בפרק ב' דמסכת ע\"ז ובמ' חגיגה בפרק אין דורשין בעריות, אמ' ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הב\"ה מושך עליו חוט של חסד, שנא' (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יצוה ה' חסדו ביום, משום דבלילה שירה עמי. איכא דאמרי, אמ' ריש לקיש שכל העוסק בתורה בעולם הזה, שדומה ללילה, הב\"ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא, שדומה ליום, שנא' (תהלים מב, ט) יצוה יומם ה' חסדו ובלילה שירו עמי. וגרסי במ' עירובין בפ' עושין פסין, א\"ר ירמיה בן אלעזר, כל בית ששומעין בו תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י) ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' יוסי ור' חייא היו מהלכין בדרך. ראו מקום אחד שהיה דשן בעשבים ונהר עובר עליו. ישבו להם שם. עד שהיו יושבים והנה עוף אחד מצפצף לפניהם. אמ' ר' חייא, נקומה מכאן, שבודאי לסטים מצויין במקום הזה. קמו והלכו. והחזירו פניהם וראו הליסטין רצין אחריהן. ונעשה להם נס, ומצאו סלע אחד ובו מערה. נכנסו למערה וישבו שם כל היום ההוא וכל הלילה. פתח ר' חייא ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק. מקרוב מיבעי ליה, אלא שהב\"ה מקבץ את נדחי ישראל מארץ רחוקה, כדא' ושבו מארץ מרחק. ד\"א מרחוק, שהב\"ה רחוק, ויושב בשמי שמים העליונים, ומשגיח בישראל כשהם בצרה בין האומות ומושיע אותן, כדא' למה ה' תעמד ברחוק, מאותו מקום שנקרא רחוק הנני מושיעך, ושב יעקב, למקומו ולכסאו, להזדווג בשכינה בבית המקדש, ושקט ושאנן, שיהיה שקט ושאנן לעד ולעולם, ואין מחריד, בזכות יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' ביה ויחרד יצחק חרדה. ועתה אנו יושבים במערה הזאת בפחד, הב\"ה יציל אותנו בזכותו של יצחק אבינו ע\"ה, דכתי' ביה לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, וישיב אותנו למקומנו בהשקט ובשלוה, ואין מחריד, מכל דבר, כי כשהב\"ה עושה נס בכל דבר יעשה אותו. ר' יוסי פתח, ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך. מה היתה דעתו של ברק להוליך עמו לדבורה למלחמה, אלא אמ' ברק, הואיל ושרתה עליה רוח הקדש אוליכה עמי ואנצל בזכותה. אנו שהתורה עמנו, שהיא שמו של הב\"ה, על אחת כמה וכמה שיציל אותנו.",
+                "ישבו להם במערה כל אותו יום. לערב זרחה להם הלבנה במערה, והנה שני טייעים עוברים וחמוריהם טעונין מאכל ומשקה לצורך הטייעים יותר על משאם. אמרו הטייעים איש לאחיו, נלין פה הנה, יש לנו מאכל ומשקה ומספוא לחמורים, נכנס למערה זו ונלין בה. אמ' לו חבירו, טרם תפרש לי פסוק זה שאינו מתיישב לי. אמ' אמור פסקיך. אמ', כתיב אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך. אמ' כי עשית ולא פירש מה הטובה שעשו לו, ועוד אמ' ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, נגד חסידים כי טוב, לנגד אחרים לא כי טוב. אמ' לו חבירו, אוי לה לסחורה שעזבנו להב\"ה בשבילה. כששמעו ר' חייא ור' יוסי שיש בפיהם תורה שמחו. אמ' לו ר' חייא לר' יוסי, והלא אמרתי לך כשהב\"ה עושה נס בכל הוא עושה אותו. יצאו מהמערה. הקדים ר' חייא ופתח, שלום שלום לרחוק ולקרוב, שני שלומים הללו אחד לרחוק ואחד לקרוב, ושניהם ענין אחד. כיצד, לרחוק שנעשה קרוב, כגון גירי הצדק, ולקרוב, לישראל, שהב\"ה קרוב לו, כדא' לבני ישראל עם קרובו. אי נמי לקרוב שנעשה רחוק, שהוא ישראל ונתרחק מהב\"ה בעונותיו, ולרחוק, לישראל שפשע בהב\"ה ונתרחק מהב\"ה, ולקרוב שנתקרב אל התורה ונתקרב מהב\"ה. אמרו להן ר' חייא ור' יוסי לטייעין, בואו והתחברו אלינו ולינו במערה.",
+                "נכנסו הטייעין, ונשתטחו לפני ר' חייא ור' יוסי, ופרקו המשוא מעל החמורים, והתקינו המאכל. פתח אחד מן הטייעים ואמר, אמרו לנו רבותינו בעלי התורה פסוק זה, אודך לעולם כי עשית, ולא פירש מה היא הטובה שעשה עמו, ועוד ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, ולגבי אחר אינו כי טוב. אמ' ר' חייא, אודך לעולם כי עשית, על יצירת העולם הכתו' מדבר, כלומ' אודך על העולם הזה שעשית, ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, ודאי נגד החסידים שמו של הב\"ה טוב ולא נגד הרשעים, שמבזין מצותיו ואינן עוסקין בתורה בכל יום. אמ' טוב דברת, אבל אני שמעתי פירוש אחר בסתר, אבל אני מתיירא לגלותו. אמרו לו ר' חייא ור' יוסי, אמרו לנו, שאין התורה ירושה לאדם אחד לבדו אלא לכל ישראל כולם, דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אמ' להם, יום אחד נכנסתי ללוד, ונסמכתי לכותל של בית אחד שהיה בו ר' שמעון בן יוחאי, ושמעתי מפיו פסוק זה אודך לעולם כי עשית, על עולם אחרון שברא הב\"ה הכתוב מדבר, ובאותו עולם היה דוד מחזיק, ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, שהעולם ההוא נקרא טוב, אימתי נקרא טוב, נגד חסידיך, כדא' חסדי דוד הנאמנים, ולאותו עולם היה מחכה דוד ע\"ה. באו ר' חייא ור' יוסי ונשקו על ראשו, ואמרו, מי יכסה עיניך עפר, שמעון בן יוחאי, שאתה יושב במקומך ואתה מרעיש ההרים והגבוהים, ואפי' עוף השמים אתה מרעיש, וכולם שמחים בדיבורך, אוי לו לעולם כשתסתלקת ממנו. תמהו ר' חייא ור' יוסי ושמחו באותם טייעים.",
+                "אחר שאכלו, פתח ר' חייא ואמר, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. איילת השחר זו כנסת ישראל, שנקראת איילת אהבים ויעלת חן. וכי איילת השחר היא ולא איילת היום. אלא בוא וראה, בתחלת הלילה כל השערים ננעלו, ועליונים ותחתונים שקטין, והמזיקים שטין בכל העולם, ומחזירין ועוברין על גופות בני אדם, וסובבין את מטותיהם, ורואין דמות פניהם בצלם אלהים, ומתייראים מהם. ונשמות בני אדם עולות למרום, כל אחת ואחת כפי השגתה, ובחצות הלילה הכרוז יוצא במרום ומכריז, ויפתחו השערים, ורוח צפונית מנשבת בכנורו של דוד, ומנגן מאליו. אשריהם הצדיקים המתעוררים משנתם בעת ההיא ומתעסקין בתורה. וכל העוסקין בתורה בעת ההיא נקראו חבירים להב\"ה ולכנסת ישראל, ולא עוד אלא שנקראים אחים, שנא' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. ובעת הנץ החמה, כרוז עומד במרום ומכריז, ושערים של צד דרום נפתחים, ושערי רחמים נפתחין, והב\"ה מקבל שירות ותושבחות שישראל משבחין אותן, והמלאכים משבחין מלמעלה וישראל מלמטה, ומלאכי רחמים שנוטלין תושבחותיהן של ישראל ונותנין אותן לפני הב\"ה וכותבין אותן על ספר, והב\"ה מושך על ישראל חוט של חסד, ואותו חוט הוא כמו עטרה בראש, בכל אחד ואחד, וייראו מפניו עליונים ותחתונים. ואפי' בזמן שהב\"ה יושב על כסא דין, הם נכנסים בשער המלך, ואין מי שימחה בהן, ולא יהיה רשות למדת הדין עליהם, לפי שהם נחתמים בטבעת המלך, והם ניכרים וידועים שהם מהיכל המלך, ושהם ברוכי ה', שנא' (ישעיהו סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אשריהם הצדיקים העוסקים בתורה, ועליהם הכתו' אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.",
+                "פתח ר' יוסי ואמר, משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל. מאי משא דומה. כל הגליות שעברו היה זמנן ידוע, גלות מצרים ארבע מאות שנה, גלות בבל שבעים שנה, והיו מחכין לזמן הגאולה. אבל משא דומה נאמר בשביל גלות אדום, שלא נתבאר קצו, ולפיכך נקרא דומה, כאדם היושב ודומם, ואינו מדבר, ולא מבאר עניינו, דומם, ואין קץ גאולתו ידוע אלא להב\"ה שהבטיחנו כמה הבטחות על ידי עבדיו הנביאים שיגאול אותנו ממנו, והקב\"ה אומר בשביל גלות זה משא דומה אלי קורא משעיר, קולן של ישראל שמעתי משעיר, ואע\"פ שהן לחוצין ביניהם ונפרצין על הארצות ושוכבין על העפר, נותנין קולן בדברי תורה באשמורות הלילה, הה\"ד שומר מה מלילה שומר מה מליל, אפי' בליל המועדים יושבין ועוסקין בתורה, כדא' ליל שמורים הוא לה'. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו. שומר, זה הב\"ה, כדא' הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אמ' הב\"ה, אם תתעסקו בתורה יומם ולילה, אני אביא לכם הגואל, שנא' (ישעיהו כא, יב) שובו אתיו, תשובו לארצכם ואבנה בית מקדשי ואשכון שכינתי ביניכם. הה\"ד ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב ה' אלהיך את שבותך, שישיב ישראל אל ארצם. ושב וקבצך, שישיב את שכינתו לירושלם.",
+                "פתח ההוא טייעא ואמר, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. בוא וראה, באשמורת האחרונה העליונים והתחתונים מתעוררים לשבח לפני הב\"ה, וכל עצי גן עדן משבחין לפניו, כדא' אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא, ואפי' עוף השמים מצפצפין לפניו שבח, והגבר מצלצל בכנפיו וקורא ומשבח לפני הב\"ה, ומעיר אדם להתעסק בתורה. אשריהם הצדיקים ואשרי חלקם שמתעוררין מתנומתן וקמים ממטותיהן בעת ההיא ומתעסקין בתורה בעת ההיא. בעת בקר שערים של דרום נפתחין, ורוח של רפואה יוצאה לעולם, ורוח מזרח מנשבת, והמלך יושב על כסא רחמים, וכל הכוכבים של בוקר כולם משבחים ואומרים שירות לפני הב\"ה, הה\"ד ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. אלהים מדת הדין, כדא' עד האלהים יבא דבר שניהם, ר\"ל כשהבקר בא וישראל עוסקין בתורה וכוכבי בקר משבחין לפני הב\"ה, אז תשבר מדת הדין ולא תעצור כח לעשות דין בישראל, הה\"ד ויריעו כל בני אלהים, כדא' רוע התרועעה ארץ.",
+                "פתח הטייע השני ואמר, הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם. מאי הבקר אור, בעת בקר טובה באה לעולם, וחסד אלהים מתעורר על הבריות, הה\"ד וירא אלהים את האור כי טוב. כשהשמש זורחת הב\"ה מגין על בריותיו, כדא' שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. מי ההולכים בתמים, המתעסקים בתורה, כדא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. כ\"ש בר נש דמתגבר בלילה לאשתדלא באוריתא, דהא כל צדיקיא דגנתא דעדן צייתין לקליה וקודשא בריך הוא משתבח ביה ביניהו, דכתי' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני. אמ' הטייע, ועכשו הוא עת רצון, והנה השמש זרחה, והב\"ה מגין על ישראל בזכותה של תורה, והתורה מלווה אותנו בדרך, כדא' בהתהלכך תנחה אותך, שלחנו לדרכנו. ברכו אותם ר' חייא ור' יוסי, ונשקו אותם על ראשם, ושלחו אותם לשלום. אמ' ר' חייא לר' יוסי, ברוך השם שתיקן לפנינו דרכנו, ודאי הטייעין אלו הב\"ה שלח אותם אלינו. יצאו ר' חייא ור' יוסי והלכו לדרכם. אמ' ר' יוסי, ודאי לבי נקשר באהבת הטייעין האלו, וחכמים הם, ובני תורה הם. אמ' לו ר' חייא, איני תמה על חכמת הטייעין האלו, לפי שבימי ר' שמעון בן יוחאי אפי' עוף השמים מצפצפין חכמות, ודבר זה ידוע בעליונים ובתחתונים.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' יהודה ור' יוסי היו יושבין בלילה ועוסקין בתורה. אמ' לו ר' יהודה לר' יוסי, רואה אני שצחות התורה הוא יותר בלילה מביום. אמ' לו, מפני שתורה שבעל פה בלילה היא נדרשת יותר מביום. פתח ר' יוסי ואמר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. בוא וראה, בשעה שמתעוררת רוח צפונית בחצות הלילה, שבט של שלהבת יוצא ומקיש תחת כנפי הגבר, ומצלצל בכנפיו וקורא. ובזמן שהגבר קורא ורואה אותה שלהבת, מביט בה ומזדעזע, ומביט כבוד הב\"ה, ועושה רצונו, וקורא לבני אדם, ומעיר לישראל לעסוק בתורה בלילה. ונתן לו הב\"ה בינה לידע אימתי הוא חצות הלילה, כדא' או מי נתן לשכוי בינה. ונקרא שכוי מפני שהוא משגיח וצופה ועומד על משמרתו בלילה להעיר ישראל משנתם ולקום לעסוק בתורה, כדא' והמצפה, סכותא, ונקרא גבר מפני שהוא מתעורר בשלהבת של גבורה בחצי הלילה. ובעת ההיא היא רנתה של תורה, כדא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות. כשהגבר קורא ובני אדם שוכבין על מטותיהן ואינן קמין לעסוק בתורה, אז מצלצל בכנפיו פעם אחרת וקורא פעם אחרת ואומר, פלוני נזוף מלפני המקום ועזוב מאלהיו, שלא העיר את רוחו להשגיח בכבוד יוצרו. כשהנץ החמה הכרוז מכריז עליו ואומר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. ותורה שלמד אדם בלילה היא נחה ללמוד, ויחכם יותר הלמד בלילה. שנא' (איוב לה, י) ולא אמ' איה אלהי עושי נותן זמירות בלילה, וסמיך ליה מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ד\"א ולא אמ' איה אלוה עושי, עשני מיבעי ליה, מהו עושי. אלא בשעה שאדם קם בחצי הלילה ועוסק בתורה, כשיאיר הב\"ה את המלאכים מתקנין מעשיו ומושכין עליו חוט של חסד וינצל מכל רע, ויאיר אורו בעליונים ובתחתונים. ר' יהודה אמר, אנא שמענא דאמ' ר' אבא פסוק זה עושי, עושה לי מיבעי ליה, מהו עושי. בשעה שאדם קם בחצי הלילה ועוסק בתורה, כשיאיר היום מתעורר אברהם אבינו ע\"ה באותו החוט שלו, דכתי' בו אם מחוט ועד שרוך נעל, והב\"ה וכנסת ישראל מתקנין מעשיו, וכאלו הב\"ה עושה אותו בכל יום בריה חדשה, הה\"ד איה אלוה עושי, כאלו הב\"ה עושה אותו חדש בכל יום ויום. הב\"ה עושה את ישראל בריה חדשה בכל יום בזכות התורה שעוסקין בה בלילה, שנא' (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו, ר\"ל לעתיד. וזה טעם דכתי' (תהלים קמט, ג) יהללו שמו במחול וגו', כי רוצה ה' בעמו וגו', וכתי' (תהלים קמט, ה) ירננו על משכבותם, רוממות אל בגרונם, שהיא התורה.",
+                "[ר'] חזקיה [היה] יושב לפני ר' יצחק. קמו בחצות הלילה לעסוק בתורה. פתח ר' יצחק ואמר, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מי הם עבדי ה', המאמינים בו ובתורתו, הקמים בחצות לילה לעסוק בתורה, ויודעין לייחד שמו של הב\"ה כראוי. בוא וראה, בשעה שאדם קם בלילה לעסוק בתורה, כשרוח צפונית מנשבת, אותה איילת מתעוררת ומשבחת להב\"ה. ואיילת זו היא שאמ' דוד ע\"ה ברוח הקדש למנצח על איילת השחר, ר\"ל כח הנשמה העליונה שהיא מתעוררת בשחר ומשתדלת להשיג קצת מגבורת הב\"ה. ולפיכך כח זה נקרא איילת, כמו יש לאל ידי, וכמו כגבר אין איל. וכשאיילה זו קמה לשבח לפני הב\"ה, כמה אלפים וכמה רבבות משבחין עמה לפני הב\"ה. אשריהו מי שזוכה לקום בחצי הלילה לעסוק בתורה, לפי שהב\"ה מאזין אליו, וכל אכלוסי מעלה שמשבחין לפני הב\"ה מתחברים עם אותם שעוסקין בתורה בלילה ומקשיבים לקולם, כמו שנא' (שיר השירים ח, יג) היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעיני, וכולם מכריזין עליהם ואומרים, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, ואומרים להם, אתם ברכו את ה', אתם שבחו את ה', אתם הללו למלך מלכי המלכים הב\"ה, אתם שימו עטרה בראש המלך. ד\"א אילת השחר זו תורה, כדא' אילת אהבים ויעלת חן. כשאדם קם בחצי הלילה ועוסק באיילת השחר, שהיא התורה, אז מתעטרת ואומרת לפני הב\"ה, ראה באיזה בנים באתי לפניך, ראה באי זה בנים נתעטרתי לפניך. ומי הם הבנים הללו שכל השבח הזה להם, והיא אומרת העומדים בבית ה' בלילות, אלה נקראים עבדי ה', אלה הם ראויים לברך את ה', וברכתם ברכה שלימה וקדושה, שנא' (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ואדם הזוכה לזה מה מכריזין עליו, יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ.",
+                "וגרסינן במ' מנחות בפ' הרי עלי עשרון, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתו' כאלו עוסקין בתורה בעבורה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש יהי אור ר' שמעון היה מהלך בדרך והיה עמו ר' יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר' שמעון ואמ', טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו, אשריהם הצדיקים לפי שהם יראי ה', שכל ירא השם נקרא מאנשי ביתו של הב\"ה, ועליו נאמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. מהו טרף נתן ליראיו, כדא' ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. מכאן למדנו שכל אדם שעוסק בתורה בלילה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, בשעה שעליונים מתקנים ביתו של הב\"ה בתושבחות, הוא משתתף עמהם, וכאלו הוא מאנשי בית המלך ומרואי פניו, ונותנין לו בכל יום ויום מתכשיטי המלכות העליונה, ה\"ה ותתן טרף לביתה. ר\"ל המשתתף עם כנסת ישראל, ועוסק בתורה בלילה, והזוכה לטרף ההוא שהב\"ה נותן ליראיו, הב\"ה זוכר אותו לטובה לעולם הבא, שנא' (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. לחם לא אכל, אבל אכל מלחמה של תורה, ומים לא שתה, [אבל] מימיה של תורה [שתה], והיה למד תורה ביום ושונה אותה בלילה בינו לבין עצמו. ולמה היה עושה כך, אלא ללמד את ישראל שיהו עוסקין בתורה ביום ובלילה. וגרסי' בסיפרי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. והלא דברים קל וחומר, ומה יהושע, שנא' בו (דברים לד, ט) ויהושע מלא רוח חכמה, נאמר בו והגית בו יומם ולילה, שאר כל בני אדם עא\"ו. וגרסינן בפרק תפלת השחר ובפסיקתא חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. ר' פנחס בשם ר' אלעזר בן מנחם אומר, ומה היה דוד עושה, היה נוטל נבל וכנור ונותנן במראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, והיו חבירי [ישראל] שומעין ואומרין, ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנחנו על אחת כמה וכמה. נמצאו כל חבירי ישראל עוסקין בתורה. אמ' ר' לוי, חלון היתה על גבי מטתו של דוד, פתוחה לצפון, והיה הכנור תלוי כנגדה, והיתה רוח צפונית יוצאה בחצי הלילה ומנשבת בו, והיה הכנור מנגן מאליו, הה\"ד והיה כנגן המנגן, מלמד שהיה הכנור מנגן מאליו, והיו כל ישראל שומעין את קולו ואומרים, ומה אם דוד מלך ישראל עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה. נמצאו כל ישראל עוסקין בתורה. הוא שדוד המלך אומר, עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, איתעיר איקרי מן קודם איקריה דברי, דלית איקרי חשיב כלום קודם איקריה דברי. אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרא ולית שחרא מעוררני. והיה יצר הרע מרגיזו ואמ' לו, דוד, דרכם של מלכים להיות ישנים עד שלש שעות, ואתה אומר חצות לילה אקום להודות לך, והיה דוד אומר, על משפטי צדקך. וגרסי' בפרק קמא דמסכת חגיגה נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרשון. וכי ביום דורשין להב\"ה ובלילה אין דורשין אותו. אלא לומר לך, כל העוסק בתורה יום אחד לשמה, מעלה עליו הכתוב כאלו למד כל השנה כולה.",
+                "והתורה שלומד אדם בלילה מתקיימת בידו יותר מן התורה הנלמדת ביום, שנ' קומי רני בלילה לראש אשמורות, וכתי' (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה. ויותר מכלן הנלמדת ביום ובלילה, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. לכך התקינו רז\"ל שיהיו המשניים יושבין בבקר ובערב, לקיים קרא דכתי' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר אלעזר, כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנא' (איוב כ, כו) כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנא' (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא. וגרסי' בתוספתא מתשעה באב עד חג שבועות דלא מוסיף יוסיף, פי' מי שאינו מוסיף בלימודו בלילה יכרת, לפי שהלילות ארוכות, ולפיכך צריך אדם להוסיף בלימוד בלילה. ויש להם סמך מפסוקים מן לילה עד לילה. פי' מט' באב, שקורין באיכה קומי רני בלילה, עד חג שבועות, שקורין בספר רות ליני הלילה. מט' באב קומי רני בלילה, לפי שהלילות ארוכות, קום משנתך והוסיף בלימודך, ובחג השבועות ליני הלילה, לפי שהלילות קצרות אין אדם יכול ללמוד בלילה כל כך, עד ט' באב, שמתחילין הלילות להאריך."
+            ],
+            "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation": [
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ויכין מלאכה לעצמו, כדי שיתפרנס ממנה, ולא יטריח על הבריות בפרנסתו, ולא יהנה מכתרה של תורה בעולם הזה, שאין מתן שכרה בעולם הזה אלא בעולם הבא. דתנן רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. פירוש, יפה תורה עם מלאכה, כדי שיהיה יגע בשתיהן ולא יהיה לו פנאי לחטוא, ומתוך שהוא לומד תורה ועוסק במלאכה להתפרנס ממנה, יתקיים תלמודו בידו, ולא יחמוד, ולא יגזול ממון של אחרים, ולא יטריח על הצבור ויאמר פרנסוני שתלמיד [חכם] אני, דתניא כל הלמד תורה ואינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה סופו מלסטס את הבריות. ועוד שנינו במ' אבות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וגרסי' באבות דר' נתן שמעיה אומר, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות. לפיכך צריך אדם לאהוב מלאכה ויתעסק בה, לפי שהמלאכה חביבה לפני הב\"ה, ולו העולם ומלואו, וברא אותו בלא טורח ובלא עמל כי אם בדבור בלבד, שנא' (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ואפי' הכי כתב במעשה בראשית מלאכה, שנא' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ר' אלעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שאפי' אדם הראשון נצטוה על המלאכה, ולא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנא' (בראשית ב, טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשומרה. ר' אומר, גדולה מלאכה, שכל מי שעוסק במלאכה, אין בני אדם משיחין בו. משל למה הדבר דומה, לאשה שיש לה בעל, אם יצאה לשוק מקושטת אין בני אדם משיחין בה, כך מי שיש בידו מלאכה, אין בני אדם משיחין בו, מאין אוכל, מאין שותה. ר' מאיר אומר, גדולה היא המלאכה, שכל מי שאינו עוסק בה מתחייב בנפשו, כאיזה צד, היה בטל ביום הראשון וביום השני ואין לו מה יאכל, הלך וגנב, תפשוהו ומסרוהו למלכות והטילוהו לעשות מלאכה בשבת, מי גרם לו לעשות מלאכה בשבת, על שלא עשה בחול. ר' יהודה אומר, גדולה מלאכה, שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, כאיזה צד, עלה לראש הגג ונפל ומת, או נפל ונכפה, הא לא מת זה אלא מתוך הבטלה. ר' אלעזר בן עזריה אומר, גדולה היא המלאכה, שכל אומן יוצא לשוק ומשתבח באומנותו, הלבלר והקולמוס על אזנו, השולחני והעט על אזנו, ומשתבח באומנותו, וכן כל האומנין בשאר מלאכות. ר' אומר, גדולה מלאכה, שאין אדם יוצא לשוק עד שיתעטף במעיל, והכתף יוצא וחביתו על כתפו, ומשתבח באומנותו. ועוד היה ר' אומר, גדולה היא המלאכה, שאפי' אין לו לאדם אלא חצר או גנה חרבים ילך ויעסוק בהם, כדי שיהא עסוק במלאכה. מעשה בר' יאשיה שהיה מפנה את כליו ערב שבת עם חשכה, מבית זו לבית זו, מזוית זה לזוית זה. אמרו, למה אתה עושה כך. אמ' להם, כדי שתכנס שבת מתוך מלאכה, שנא' (שמות לא, יז) שבת וינפש, שבת מן המלאכה וינפש מן המחשבה.",
+                "חביבה מלאכה יותר מן היראה, שביראה כתיב אשרי כל ירא ה', ובמלאכה כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה רבינו ע\"ה [אלא מתוך המלאכה], שנא' (שמות ג, א) ומשה היה רועה וגו', וכתי' (שמות ג, ב) וירא מלאך ה' אליו וגו'.",
+                "גדולה מלאכה, שלא נקרא אדם שלם אלא מתוך המלאכה, ואיזה זה, זה אברהם אבינו ע\"ה במילה, שנא' (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך. וכבר היה יכול לבראתו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שעל בטלונה מפרישין הבעל מאשתו, דתנן במסכת כתובות בפרק [אף על פי], המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוצא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.",
+                "גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הב\"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם. וכן היה ר' מאיר אומר, ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני, או לאחד מן החיות עושה מלאכה. ולמה לא ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם שפלים, אלא מפני שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה. יעקב אבינו ע\"ה, אשובה ארעה צאנך אשמור. משה רבינו ע\"ה, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו וגו'. דוד עליו השלום, ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס, כי בקר אנכי ובולס שקמים.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה רוח הקדש על אלישע אלא מתוך המלאכה, דכתיב וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש וגו', ואמ' לו אליהו ע\"ה שוב כי מה עשיתי לך, כדי שלא יבטל מן המלאכה.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנא' (שמות לט, מג) וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה. ובמה בירך אותם, אמ' להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, שנא' (שמות מ, לה) והענן מלא את המשכן.",
+                "גדולה מלאכה לפני הב\"ה, שכשם שצוה לישראל על השבת כך צוה אותם על המלאכה, שנא' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.",
+                "גדולה מלאכה, שהגוזל מחבירו אפי' שוה פרוטה, יוליכנה אחריו אפילו למדי, והפועל עמו אוכלא, פי' בתמרים, [אפילו אחת מהם יפה דינר, אוכל ואינו בוש].",
+                "גדולה מלאכה, שהנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והפועלין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.",
+                "גדולה מלאכה, שהמצות והמעשים טובים נקראים מלאכה, שכך נקראים מלאכת שמים.",
+                "ואע\"פ שהמלאכה חביבה, צריך אדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, שהמלאכה מפרנסת אותו בעולם הזה והתורה תנחילנו חיי העולם הבא. ויתכוין במלאכתו להתפרנס ממנה, כדי שלא יטריח על הצבור, וכדי שלא יהנה מכתרה של תורה בעולם הזה. דתנן שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. וגרסינן במ' ברכות בפ' כיצד מברכין, אמ' רבה בר בר חנא א\"ר יוחנן משום ר' יהודה בר אלעאי, בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי וזה וזה נתקיימו בידן, דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי וזה וזה לא נתקיימו בידן. ואין לך מלאכה בעולם פחותה, הואיל ואדם מתפרנס ממנה ואינו מצטרך לבריות. ואם תלמיד חכם הוא, כדי שלא יקבל פרס מן הצבור ונמצא נהנה מכתרה של תורה בעולם הזה, ישתדל לעשות מלאכה להתפרנס ממנה ולא יטריח על הצבור.",
+                "וחסידים הראשונים היו משתדלים לעשות מלאכה, כדי שיתפרנסו ממנה, ולא היו חוששין למלאכה פחותה, ואע\"פ שהיו מהם נשיאים וראשי ישיבות וגדולי הדור. כגון ר' יוסי, שהיתה מלאכתו שהיה נושא עצים על כתפו, והיה שמח בחלקו ומשתבח במלאכתו, ואומר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. ור' יהושע היה פחמי, ור' יצחק נפחא, ור' יוחנן סנדלר. אבא חלקיה, בן אחותו של הלל, היה נשכר לחפור השדות והכרמים. אבא שאול קובר את המתים. הלל הזקן חוטב עצים, ואע\"פ שהיה נשיא ישראל וגדול הדור, ובן בנו של מלך יהודה היה, ואפי' הכי היה חוטב עצים. וגרסינן במ' נדרים ר' יהודה כדאזיל לבי מדרשא שקיל גולפא אכתפיה, פי' כלי חרס גדול, והיה אומר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ר' שמעון היה שקיל צנא אכתפיה, פי' סל גדול, והיה אומר, גדולה מלאכה שמכבדת בעליה. וחסידים אלו, שהיתה מלאכתן בצער והיו מתפרנסין ממלאכות אלו, ואם הכי היו גדולי הדור, ושוקדין על תלמודן, ולמדו תורה הרבה, והעמידו תלמידים הרבה. ואלו היו רוצין לקבל פרס מאנשי דורן, היו נותנין להם ממון הרבה והיו מעשירין אותן והיו מפרנסין אותם כפי כבודם, אבל לא היו רוצים ליהנות מכתרה של תורה ולקבל שכרן בעולם הזה.",
+                "וכל מי שאינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה, הרי זה חוטא ומחטיא את הבריות. כיצד הוא חוטא, כיון שאינו עושה מלאכה להתפרנס ממנה, סופו בא לידי עניות וגונב את הבריות. כיצד מחטיא את הבריות, מפני שמרננין אחריו וחושדין אותו, ואומרין עליו, פלוני שהוא בטל ואינו עושה מלאכה, מנין הוא אוכל, מנין הוא שותה. וכמה הפליג שלמה ע\"ה בגנות מי שאינו עושה מלאכה, ואומר עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב, ואומר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו. וגרסי' בחופת אליהו זוטא אמ' אליהו זכור לטוב, מעיד אני עלי שמים וארץ, שכל תלמיד חכם שקורא לשם שמים ושונה לשם שמים ונהנה משלו ומיגיעו, שעליו הכתו' אומר אשריך וטוב לך. ולא עוד אלא שאומות העולם יריאין ממנו, שנא' (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. לפי' אל יתכוין אדם ללמוד תורה כדי להשתמש מכתרה בעולם הזה, כי שכר תלמוד תורה גנוז הוא וצפון לצדיקים בעולם הבא."
+            ],
+            "Torah for its Own Sake": [
+                "ואע\"פ ששכר תלמידי חכמים גדול לעולם הבא, אפי' הכי לא תהיה כוונת תלמודו ותורתו אלא לשמה ולא לקבל שכרה. דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. ר' צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם, ר\"ל שלא תהיה כוונתו של אדם ללמוד תורה בעולם הזה להתגדל בה כעטרה, ולא תהיה כוונתו ללמוד תורה לעשותה ככלי אומנתו שמתפרנס ממנו, כגון קרדום ומחרישה וכיוצא בו. וכן היה הלל [אומר] ודישתמש בתגא חלף, פי' המשתמש בכתרה של תורה בעולם הזה שלא לשמה וכוונתו להתגדל בה או להתפרנס ממנה, שהוא נכרת. וכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.",
+                "מעשה באדם אחד שהיה לו כרם, והיו הליסטין גונבין את תבואתו, והיה מצטער עד מאד. יום אחד החביא עצמו בכרם כדי לראות מי גנב תבואתו. אירע שעבר ר' טרפון אותו היום על אותו הכרם לעשות דרכו, וראה שכבר בצרו אותו ולא נשאר בו כי אם גרעונים של ענבים מועטות מזמן הבצירה. ומותר לכל אדם לאוכלם, ואין זה גזל, שכבר נתיאשו מהן הבעלים. נכנס ר' טרפון לכרם והיה מלקט הגרעינין ואוכל. ראה אותו בעל הכרם ולא הכיר בו שהוא ר' טרפון, והיה סבור שהוא האיש שהיה גונב הענבים מן הכרם. מיד יצא ונטל את ר' טרפון ונתנו על כתיפו והוליכו להטביעו בנהר. כיון שראה ר' טרפון כך, אמ' אוי לו לטרפון שזה הורגו. כששמע אותו האיש שר' טרפון הוא, הניחו והלך לו. כל ימיו של אותו הצדיק היה מצטער על דבר זה ואמ', אוי שנשתמשתי מכתרה של תורה.",
+                "ויש דברים שהתירו חז\"ל לתלמידי חכמים ליהנות מן התורה, כגון שיתן ממון לאחרים להתעסק לו בפרקמטיא, והמתעסק לו שכרו הרבה מאד. והוא שאז\"ל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, ויקנה להם פרקמטיא תחלה ואחר כך קונין שאר בני אדם, ומוכרין סחורת תלמידי חכמים תחלה ואח\"כ מוכרין שאר בני אדם, וזה חייבו להם רז\"ל כמו מתנות כהונה, כדי שיתפרנסו בכבוד, ודברים אלו וכיוצא בהן אין בהן משום הנאת דברי תורה. ונהגו הסוחרין לעשותן איש לרעהו לכבודם, ואין צריך לנהוג בכבוד הסוחרים, שהם עמי הארץ, יותר מכבוד תלמידי חכמים. ואין מטילין מס על תלמידי חכמים כלל, לא בבנין החומות ולא בדבר אחר. דתניא ואין מטילין על תלמידי חכמים לפרוע לא כסף גולגלתא ולא במס אחר, אלא הכל פורעין הצבור בשבילם, שנא' (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון. וגרסי' במ' נדרים בפרק קונם, תניא את ה' אלהיך תירא וגו', שלא יאמר אדם אקרא בשביל שיקראוני חכם, אלמוד בשביל שיקראוני רבי, בשביל שאשב בראש, אלא ילמוד באהבה, וסוף הכבוד לבא. ר' אליעזר בר צדוק אומר, עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשם שמים, ואל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו. קל וחמר מבלשאצר, ומה בלשאצר, שלא נשתמש אלא בכלי הקדש שנעשו חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה, על אחת כמה וכמה. ואל יאמר אדם אין לי פנאי לקבוע עתים לתורה, מפני שאני עשיר ויש לי עסקין הרבה, או מפני שהוא עני ומחייתו בדוחק, אלא ישתדל ללמוד תורה בין מעושר בין מעוני. דתנן ר' יוחנן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני.",
+                "וחסידים הראשונים היו דוחקין שעתן ועוסקין בתורה, ואע\"פ שלא היה להם כלום, כגון הלל ושמאי ור' חנינא בן דוסא, שהיתה בת קול יוצאת ואומרת, כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכגון יונתן בן עמרם ור' יהושע בן חנניה ור' יוסי, שלא היו חוששין לעושר אלא שמחים בחלקם ושוקדין על תורתן מתוך דוחק ומתוך צער גדול, והיו מתפרנסין מיגיען ולא היו נהנין מכתרה של תורה. כי העושר והממון כלה ואבד, שנאמר (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, והעושר האמיתי, שהוא לעד ולעולם, הוא עושרה של תורה, שנא' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. וחכמתו של אדם הוא שבחו וזיוו והודו והדרו, ולא עושרו, שנאמ' טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.",
+                "וגרסי' במ' יומא בפרק אמ' להם הממונה, ת\"ר עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים, מפני מה לא למדת תורה. אם יאמר עני הוא וטרוד במזונותיו, היו אומרים לו, כלום אתה עני יותר מהלל. אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום היה משתכר בטרפעיקא, פירוש דינר, היה חציו נותן לשומר בית המדרש וחציו פרנסתו ופרנסת ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה. ירד עליו שלג מן השמים ושכרו. כיון שעלה עמוד השחר, אמ' שמעיה לאבטליון, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא מעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, ועליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו ורחצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת. ואע\"פ שהיה צדיק זה בדוחק גדול כזה למד תורה ברבים, והעמיד תלמידים הרבה, והיו תלמידיו חכמים גדולים קדושים גדולי הדור. כדגרסינן בבבא בתרא בפ' יש נוחלין, ת\"ר שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ע\"ה, ושלשים מהם ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטון שבכולן רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא משנה תלמוד, הלכות והגדות, דקדוקי תורה, דקדוקי סופרים, וקלים וחמורים וגזירות שוות, ותקופות וגימטריאות, משלות כובסין משלות שועלין, ושיחת דקלים ושיחת שדים ושיחת מלאכי השרת, ודבר קטון ודבר גדול. דבר גדול, מעשה מרכבה, דבר קטון, הוייא דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר, להנחיל אוהבי יש. וכי מאחר שקטון שבכלם כך, גדול שבכלם על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, שכל עוף שהיה פורח עליו מיד היה נשרף. עשיר אומרין לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמ' עשיר היה וטרוד בעסקין, היה אומרים לו, כלום עשיר היה מר' אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל משוי על כתיפו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת פגע בעבדיו בדרך, ועשו לו אנגריא, ולא היו מכירין אותו. אמ' להם, הניחוני, אלך ואלמוד תורה. אמרו, חיי אלעזר בן חרסום, שאין אנו מניחין אותך. ומימיו לא הלך לראות אותם, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמר נאה היה וטרוד ביצרו, היו אומרים לו, כלום היה טרוד ביצרו יותר מיוסף הצדיק. אמרו עליו על יוסף הצדיק, שבכל יום ויום היתה משדלתו אשת פוטיפר בבגדים. בגדים שהלבישתו שחרית לא הלבישתו ערבית, ערבית לא הלבישתו שחרית. אמרה לו, השמיע לי. אמ' לה, לא. אמרה לו, הריני חובשך בבית האסורים. אמ' לה, ה' מתיר אסורים. היינו דכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. נמצא הלל מחייב את העניים, ור' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמר ר' יהושע בר חייא, כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (ישעיהו ל, יט) כי עם בציון ישב בירושלם בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך, וכתי' בתריה (ישעיהו ל, כ) ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ. ור' אבהו אמ', אף משביעין אותו מזיו השכינה, שנא' (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. ור' חנינא אומר, אין הפרגוד ננעל בפניו, שנא' (ישעיהו ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך. והעוסק בתורה מתוך דוחק שכרו הרבה מאד, דתנן לפום צערא אגרא. ותנן כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם. ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והלא דברים קל וחומר, ומה אם עני חייב ללמוד תורה מתוך דוחק, עשיר על אחת כמה וכמה."
+            ],
+            "Seeking Torah": [
+                "לפיכך צריך אדם לחזר אחר התורה, ויעשה לו רב ללמוד ממנו, ויקנה לעצמו חבר ללמוד עמו. דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר. ושני חבירים השונים זה עם זה, ומחדדים זה את זה בהלכה, שכרן הרבה מאד, ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו מנחה לפני הב\"ה. דתנן במ' מנחות בפרק הרי עלי עשרון, למה נאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, אלו שני תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום. וגרסינן בפרק קמא במ' ברכות מנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה עמהם, שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסי' במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה, א\"ר יהודה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני תלמידים המחדדין זה את זה בהלכה הב\"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה, ה) והדרך צלח רכב, ר\"ל והדרך, שמהדרין את ההלכה פעמים רבות, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (תהלים מה, ד) רכב. יכול אפי' שלא לשמה, ת\"ל על דבר אמת, יכול אפי' אם מגיס דעתו, ת\"ל וענוה צדק. ואם עושין כן זוכין לתורה, שניתנה לימין, שנא' (תהלים מה, ה) ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמ', זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. דאמ' רבא בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת, מאי דכתי' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ומה בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא, אלא למימינים בה אורך ימים איכא, כ\"ש עושר [וכבוד]. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני חבירים המקשיבים זה לזה בהלכה, הב\"ה שומע לקולן, שנא' (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. א\"ר ירמיה א\"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הב\"ה מקשיב להן, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ולא עוד, אלא שנכתבין בספר, שנא' (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו. ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש, שני תלמידי חכמים שמדגלין זה את זה בהלכה הב\"ה אוהבן, שנא' (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רבה בר בר חנא, למה המשילו דברי תורה לאש, דכתי' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה האש אינה דולקת יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין למי שלומדן יחידי. והיינו דאמ' ר' יוסי, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על צואריהן של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנא' (ירמיהו נ, לו) ונואלו. ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו. ועוד גרסינן במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמ' ר' אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, אחד מהם מת ואחד מהם גולה, שנא' (דברים יט, ג) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנא' (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' ברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת והיו עוסקין בתורה, שנא' (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע, אל תקרי בקרב שנים, אלא בקרוב שנים.",
+                "לפיכך צריך אדם להתחבר לחכם, כדי שילמדנו תורה. לא מצא חכם, לתלמיד, ואפי' לתלמיד שהוא קטון ממנו בחכמה, שמתוך משא ומתן שעושין זה עם זה לומדין זה מזה. כי החכם מלמד לתלמיד, והתלמיד מלמד לחכם, אם הוא התלמיד המשכיל, ואפי' אינו כל כך משכיל מתוך שאלותיו, כהוגן ושלא כהוגן, הרב מתחדד, מפני שצריך הרב להשיב לתלמיד על שאלותיו, נמצא החכם מתחדד בשאלותיו של תלמיד. וגרסינן במ' ברכות בפרק אין עומדין להתפלל, אמ' רב נחמן בר יצחק, למה נמשלה תורה לעץ, דכתי' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, מה עץ קטן מדליק הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים. והיינו דאמ' ר', הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם. ושנינו במסכת אבות בן זומא אומר, איזהו חכם, הלומד מכל אדם, שנא' (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי וגו'.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ולא יהא חושש לעושרו, אלא יוציא אפי' כל ממונו כדי שילמוד תורה, וימכור הנקלה, שהוא הממון, ויקנה הנכבד, שהוא תלמוד תורה, דכתי' (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים וגו'. והעושה כך אשריו ואשרי חלקו, שהוא מוכר חיי שעה, שהוא הממון, וקונה חיי עולמים וקיום נצח נצחים, שהם דברי תורה. וגרסי' בפסיקתא ר' יוחנן הוה מטייל, סליק מטבריה לצפרי, והוה מסתמיך על כתפיה דר' חייא בר אבא. מטון חד בית חקל. אמ' דין בית חקלא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. מטון חד בית כרם. אמ' האי בית כרמא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. מטון חד בית זיתא. אמ' האי בית זיתא הוה דידי וזבנתיה מפני מילעי באוריתא. ר' חייא בר אבי בכי. אמ' ליה ר' יוחנן, למה את בכי. אמ' ליה, בכי אנא על דלא שבקת לסיבותך כלום. אמ' ליה, חייא ברי, ומה קלה היא בעיניך שעשיתי, ומכרתי דבר שניתן בששת ימים, וקניתי דבר שניתן בארבעים יום וארבעים לילה. הא למדנו שהיא, התורה, יקרה לו לאדם מכל כלי חמדה שבעולם. וגרסינן בבראשית רבה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, וכתו' אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה. חפיצים, אלו מצות ומעשים טובים, חפציך, אלו אבנים טובות ומרגליות, אלו ואלו לא ישוו בה, חפצים וחפציך לא ישוו בה, דכתי' (ירמיהו ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו, ר\"ל אם חכמתו חכמה חיצונה, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אם אינו כובש את יצרו. דתנן איזהו עשיר השמח בחלקו, [איזהו גבור הכובש את יצרו]. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ואין ידיעת הב\"ה אלא בידיעת התורה, שנא' (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד, וכתיב בתריה מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו'. ושמעתי על פי הרב ר' יהודה זצ\"ל בן הרא\"ש כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. אמ' בפסוק זה חכם וגבור ועשיר, וכנגדן חסד משפט וצדקה. לומר לך, אם הוא חכם אל יתהלל בחכמתו, אלא א\"כ עושה בה חסד וילמד תורה לרבים, ואם הוא גבור אל יתהלל בגבורתו, אלא אם כן יעשה משפט, הואיל ויש בידו יכולת, ואל יתהלל עשיר [בעשרו], אלא א\"כ יעשה ממנו צדקה לעניים.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ואם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו ילך לעיר אחרת שרבי מצוי בה וילמוד ממנו. ולא יהיה חושש לטלטולו, שכל תלמיד שהולך מעירו לעיר אחרת ללמוד תורה שכרו הרבה. כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, ת\"ר כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה היו שם ר' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אלעזר. פתח ר' יהודה ראש המדברים בכל מקום ואמ', ומשה יקח את האהל וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה ישראל, שאין מרוחקין אלא שלשה פרסאות, אמרה תורה והיה כל מבקש ה' וגו', תלמידי חכמים שנושאין משוי על כתפיהן והולכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה. ואפי' חכם גדול, יותר כבוד חולקין לו בעיר אחרת ממה שחולקין לו בעירו, כדגרסי' בשנים ושלשים מדות דר' אליעזר ר' נחמיה אומר דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום [אחר, שהן צריכין להביא ראייה ממקום אחר. כך אם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו, ילמוד מרב] בעיר אחרת. וכן הוא אומר, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וגרסי' בפרק קמא דבבא בתרא אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך, אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורה של תורה. אבל מי שהוא עצל, ואינו מבקש ללמוד תורה, ואפי' החכם בעירו. כדגרסי' בבראשית רבה חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. אמרו לעצל, לך ללמוד תורה לעיר אחרת. אמ' להם, מתיירא אני שמא יהי שחל בדרך, שנא' (משלי כו, יג) אמר עצל שחל בדרך. אמרו לו, והלא הוא קרוב ממך, צא ולמוד תורה ממנו. אמ' להם, בתוך רחובות ארצח. אמרו לו, הרי הוא בתוך הבית. אמ' להם, אם הולך אני אמצא את הדלת שלו נעול. אמרו לו, פתוח הוא, שנאמר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. לסוף שלא היה יודע להשיב להם, אמ' להם, אם הדלת הוא פתוח שלי הוא נעול, שאני מבקש עוד מעט לישן, שנאמר (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. עמד משנתו ונתנו [לפניו] לאכול והוא מתעצל ליתן לתוך פיו, שנא' ( משלי כו, טו) טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו, ואחד אמר, נותן ידו לתוך קדרה ונכוית ידו, והיה מתעצל להשיבה אל פיו.",
+                "וגרסי' בסדר אליהו אמ' אליהו זכור לטוב, פעם אחת הייתי מהלך בדרך. מצאני אדם אחד והיה מתלוצץ ומלעיג כנגדי. אמרתי לו, בני מה אתה משיב לאביך יום המשפט. אמ' לי, ר' יש לי דברים להשיב. אמרתי לו, מה הן. אמ' לי, אומר אני שאין בי דעה ולא בינה, שלא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו, בני, ומה מלאכתך. אמ' לי, צייד דגים אני. אמרתי לו, מי הודיעך ליקח הפשתן ולטוותו ולארוג ממנו מצודות כדי להשליך בים ולהעלות את הדגים, לזה נתנו לך דעה ובינה, ולדברי תורה, שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לא נתנו לך דעה ובינה. מיד נתאנח והרים קולו ובכה. אמרתי לו, בני, אל ירע בעיניך, שכל באי עולם כיון שנמשכין מדברי תורה מעשה ידיהם מוכיחין עליהם, שנא' (ישעיהו יט, ט) ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי.",
+                "וגרסינן במדרש תני רב ענן, רוכבי אתונות צחורות, אלו תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. צחורות, אל תקרי צחורות אלא צהורות, מלמד שעושין אותן כצהרים. יושבי על מדין, שדנין דין אמת לאמיתו. הולכי, אלו בעלי מקרא. על דרך, אלו בעלי משנה, ואמרי לה, אלה בעלי התלמוד. שיחו, שכל שיחתן בתורה. ותלמידי חכמים אפי' כשמהלכין בדרך חייבין לעסוק בתורה, שנא' (דברים ו, ז) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, א\"ר אלעאי בן ברכיה, שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנא' (מלכים ב ב, יא) ויהי המה הולכים הלך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם. טעמא דאיכא דבור, הא ליכא דבור ראויין לישרף.",
+                "משנה ותלמוד הם המשובחים בדברי תורה, לפי שבהן נכללין תורה שבכתב ותורה שבעל פה ופירושיהן. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד את הזהב, ת\"ר העוסק במקרא מדה שאינו מדה, במשנה נותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. אמ' רב יוחנן, בימי [רבי] נשנית משנה זו. כיון שאמ' תלמוד אין לך מדה גדולה מזו, שבקיה כולי עלמא למתניתין ואזל בתר תלמודא, הדר ודריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. וכל הנושא ונותן בתלמוד פעמים הרבה, בכל פעם ופעם הוא מוצא בו דבר חדש, ויהיה חביב עליו כפעם הראשונה. כדגרסי' במ' עירובין בפ' [כיצד] מעברין, א\"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יונתן, מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן, למה נמשלו דברי תורה לאילה, מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה בכל שעה ושעה כשעה ראשונה, כך דברי תורה היא יעלת חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה לדד, לומר לך, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם חדש. באהבתה תשגה תמיד, כגון ר' אלעזר בן פדת. אמרו עליו על ר' אלעזר בן פדת, שהיה יושב בשוק התחתון של צפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון. תניא אמ' ר' אלעזר, פעם אחת בא אדם אחד ליטולו ומצא שרף כרוך עליו.",
+                "לפיכך אל ידמה בנפשו תלמיד חכם שהגיע לסוף החכמה ולתכליתה, אלא אם קורא היום ישנה וישלש למחר, לפי שבכל פעם ופעם ימצא חדוש שלא היה יודע קודם לכן, דתנן הפך בה והפוך בה, וסיב ובלי בה, דכולא בה, ובה תיהוי ומינה לא תזוז, שאין לך מדה טובה הימנה. פי' הפוך בה, הוי מהפך בה בטעמי התורה, ונושא ונותן בה תמיד, ומדקדק בטעמיה, ולעולם תמצא דבר חדש וחכמה יתירה. וסיב ובלי בה, הזקין ובלה בה ימיך, ואל תאמר כבר למדתי בנערותי והפכתי על כל צדדיה, ועתה מה תועלת לי בלמוד הואיל ולמדתי כבר מנערותי, אלא אם למדת בנערותך למוד בזקנותך, כ\"ש אם לא למדת בנערותך, שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך. ובה תיהוי ומינה לא תזוז, שלא תחליף דברי תורה באומנות אחרת, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה, בנערותך ובזקנותך, לפי שאתה למד בזקנותך מה שלא למדת בנערותך, וכשתלמידי חכמים מזקינים חכמתם נוספת, שנא' (תהלים צב, טו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. וגרסי' בסוף מסכת קינים ר' שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטורפת עליהם, שנא' (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהם, שנא' (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וגרסי' בב\"ר ר' ישמעאל ור' עקיבא, ר' ישמעאל אומר, אם למדת תורה בילדותך למוד תורה בזקנותך, שאין אתה יודע איזו מהן מתקיימת, הזו או זו או שתיהם כאחד טובים. דכולא בה, שכל החכמות כלולות בה. ולא יהיו תלמידי חכמים עינן צרה זה בזה. דתניא שנים עשר אלף תלמידי חכמים היו לו לר' עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, על שהיתה עיניהן צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה, ואלו הן, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ור' אלעזר בן יעקב, ואית דאמרי ר' יהודה ור' נחמיה ר' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ור' חגי ור' יוחנן הסנדלר. אמ' להם, בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואתם תנו עיניכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל הארץ תורה. לפיכך אם קורא אדם ושונה ועוסק בתורה ובגמילות חסדים, אל יאמר, איני צריך לעשות כן בזקנותי. ויסתכל בעצמו שהחמה והלבנה והמזלות משכימים ומעריבים בכל יום לעשות רצונו של הב\"ה ולהשתחוות לפניו, שנא' (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים, ואינן אומרים, כבר השתחויתי בבקר, מה לי להשתחוות בערב, אלא משתחוים לערב אע\"פ שהשתחוו כבר בבקר. ויאמר אדם, כשם שאלו המזלות והכוכבים משכימין ומעריבין לעשות רצון קונם, אע\"פ שאין צריכין פרנסה, אני, שצריך פרנסה בנערותי ובזקנותי, על אחת כמה וכמה.",
+                "לעולם יעשה לו אדם רב ללמוד תורה ממנו, שכל השומע תורה בעולם הזה מפי חכם, זוכה לשמוע תורה מהב\"ה לעולם הבא. כדגרסי' בואלה שמות רבה והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו'. לקול ה' אלהיך, אלו עשרת הדברות, שנאמר (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף. והישר בעיניו תעשה, אלו אגדות משובחות הישרות והנשמעות באוזן כל אדם. והאזנת למצותיו, שתהא מרויח את אזניך. אמ' ישעיהו ע\"ה, כל שהוא מטה את אזנו ושומע דברי תורה זוכה להיות לי, שנא' (ישעיהו נה, ג) הטו אזניכם אלי שמעו ותחי נפשכם. ושמרת כל חוקיו, אלו העריות, שנא' (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו'. ד\"א והיה אם שמע תשמע, שמע מצוה אחת משמיעין אותו מצות רבות, שנא' (דברים יא, יג) והיה אם שמע תשמע, שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, שנא' (דברים ח, יט) והיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך. והאזנת למצותיו, אלו הלכות. ושמרת כל חוקיו, אלו גזירות, כמו שכתבתי. שמעון בן עזאי אומר, שמע מה ת\"ל תשמע, מפני שהייתי אומר, רצה אדם לשמוע משמיעין אותו מיד, לשכוח משכחין אותו. אמר הנביא לישראל, בעולם הזה אתם שומעין דברי תורה מפי בשר ודם, אבל לעתיד לבוא, כשיופיע הב\"ה במלכותו, אתם שומעין מפיו, שנא' (ישעיהו ל, כא) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, וכת' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "Torah and Derekh Eretz": [
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ודרך ארץ, כדי שיהיה אהוב וחביב למעלה ולמטה. שכל תלמיד חכם שיש בו תורה ודרך ארץ הב\"ה מתקדש על ידו והתורה מתעלית. כדגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, ת\"ר ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שכשאדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, אומרים עליו הבריות, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתו' אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דברו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרין עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, אשריכם בני אדם שלא למדו תורה, ראיתם פלוני, כמה מקולקלין דרכיו וכמה מכוערין מעשיו, עליהם הכתו' אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו. וכל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, מבזבזין נכסיו, וגולה מארצו ומארץ מולדתו, וימות בארץ נכריה, ומתים גוזליו, ותורתו משתכחת מפיו, שכן מצינו באלימלך בימי שפוט השופטים, שמת הוא ובניו ונכרת זרעו מן העולם. ולא עוד אלא שמחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד ארבעה דורות, ומרבה מחלוקות, כמו שאפרש לקמן בע\"ה בפרק דרך ארץ.",
+                "לעולם ישתדל אדם לקבוע מקום לתורתו, ולא יהיה רגיל ללמוד היום במקום אחד ומחר במקום אחר. כדגרסינן במ' ברכות בפרקא קמא, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנא' (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו לשכון תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו. אמ' רב חסדא, מאי דכתי' (תהלים פז, ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אמ' הב\"ה לישראל, אוהב אני שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמ' ר' חייא בר אבא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. אמ' אביי, מריש הוה גריסנא בינו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמעי להא דאמ' ר' חייא בר אבא משמיה דעולא, לא הוה מצלינא אלא ביני עמודיא דהוה גריסנא. ר' אמי ור' אסי, אע\"ג דהוה להו תריסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א\"ר יהושע בן לוי, האי דכתי' (תהלים קכב, א) שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אמ' דוד לפני הב\"ה, רבונו של עולם, שמעת בני אדם שאומרים, מתי ימות זקן זה ויבא שלמה ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתו. אמ' לו הב\"ה, כי טוב יום בחציריך מאלף, טוב יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח.",
+                "וצריך תלמדי חכם שתהיה תורתו שגורה בפיו, ויהיה שואל כענין ומשיב כהלכה, ויאמר על הן הן ועל לאו לאו, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ועל מה שלא הבין יאמר לא הבנתי. ויזהר עד מאד שלא יטעה בהוראה, ונמצא מטהר את הטמא ומטמא את הטהור, ומתיר האסור ואוסר את המותר. ויהיה תלמודו מסודר בפיו, כדי שישיב לשואל כהוגן. כדגרסינן במ' קידושין בפרקא קמא, ת\"ר ושננתם לבניך, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאל אותך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור מיד, שנא' (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא, ואומר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. א\"ר חייא בר אבא, אפי' אב ובנו, הרב ותלמידו, מתעסקין בתורה בשעה אחת נעשו אויבים זה לזה. אמר רבא, ואין זזין משם עד שנעשו אוהבים, שנא' (במדבר כא, יד) ואת והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה. וגרסי' בפרקא קמא דמסכת תעניות אמ' ריש לקיש, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קוהה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה בפיו, שנא' (קהלת י, י) והוא לא פנים קלקל, מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנא' (קהלת י, י) וחיילים יגבר. ריש לקיש מסדר מתניתין ארבעין זמנין, כנגד ארבעים יום שניתנה בם תורה, והדר עייל קמיה דר' יוחנן. רב אחא בריה דרב אהבה מסדר מתניתין ארבעה ועשרים זמנין, כנגד ארבעה ועשרים ספרים, והדר עייל קמיה דרבא. וגרסינן במ' עירובין בפ' כיצד מערבין, ת\"ר כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו שנה להן משה פרקן, נסתלקו בניו, אלעזר יושב לימין משה, לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר, לעולם אהרן לימין משה הוא חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם פרקן, נכנסו כל כהנים ושנה להם פרקן. נמצא ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, ביד זקנים שתים, ביד כל העם אחת. נסתלק משה, שנה מהם אהרן פרקן, נסתלקו בניו, שנו להם זקנים פרקן. נמצא ביד כל אחד ארבעה. מכאן אמ' ר' אלעזר בן עזריה, חייב אדם לשנות תלמידו ארבעה, קל וחומר מאהרן, ומה אהרן שלמד ממשה ומשה מפי הגבורה ארבעה, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה. ר' עקיבא אומר, מנין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שילמדנו, ת\"ל ולמדה את בני ישראל. ומנין שילמדנו עד שתהא שגורה בפיו, ת\"ל שימה בפיהם. ומנין שחייב אדם לסדר תלמודו ארבעה פעמים קודם שילמוד אותו ברבים, שנא' (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, והדר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. מעשה בר' עקיבא שהיה בבית הכנסת, וקרא לו שליח צבור לעלות ולקרות בתורה, ולא קרא, מפני שלא סידרה קודם. וכל הלמד תורה ואינו חוזר לשנות בה, דומה למי שזורע ואינו קוצר."
+            ],
+            "Sefer Torah": [
+                "וחייב כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנא' (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. פי' כתבו לכם את התורה שיש בה שירה, שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב הוא לעצמו. ויותר שכר הוא לכתוב אותו לעצמו, יותר ממי שקונה אותו מן השוק. כדגרסינן במ' מנחות בפרק הקומץ, א\"ר יהושע בר אבא אמ' רב גידל, הלוקח ספר תורה מן השוק כאלו חוטף מצוה, כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. אמ' רב יהודה אמ' רב ששת, אם הגיה בו אפי' אות אחת, מעלה עליו הכתו' כאלו כתבו. ומצוה על המלך לכתוב ספר תורה שני לעצמו יותר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט, שנא' (דברים יז, יח) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'. ומגיהין אותו מספר העזרא על פי בית דין הגדול. ואסור לו לאדם למכור ספר תורה, ואפי' שאין לו מה שיאכל, ואפי' יש לו ספרים רבים, ואפי' ישן לקנות חדש. ואין מוכרין ספר תורה אלא בשביל אחד משני דברים, או שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, ובלבד שאין לו דבר אחר למכור. ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנין אותו בכלי חרש וקוברין אותו אצל תלמיד חכם, וזו היא גניזתו. מטפחות ספרים שבלו עושין מהן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו, והארון שנותנין ספר תורה בו, והמגדל שנותנין ספר תורה עליו, ואע\"פ שהוא בתוך התיק, והכסא שהונח לספר תורה והונח עליו, הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן כשיבלו, אלא גונזין אותן. תפוחי כסף וזהב וכיוצא בהן, שעושין לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הן, ואסור להוציאן לחול, אלא אם לוקחין בדמיהן ספר תורה או חומשים. אבל הבימות שעומדין עליהן שלוחי ציבור כשאוחז' הספר, והלוחות שכותבין בהם לתינוקות להתלמד, אין בהן קדושה. מניחין ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ואין צריך לומר על גבי חומשין. ומניחין חומשים על גבי נביאים ועל גבי כתובים, אבל אין מניחין כתובים על גבי נביאים ולא על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי ספר תורה. וכל כתבי הקדש, ואפי' הלכות והגדות, אסור לזרוק אותן.",
+                "קמיעים, שכתוב בהן מכתב הקדש או שמות של טהרה, אסור ליכנס בהם לבית הכסא, אלא אם יהיו מחופות בעור. ואסור להכניס ספר תורה לבית הכסא ולא לבית המרחץ ולא לבית הקברות, אע\"פ שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו. ואסור לקרות בו עד שירחיק ארבע אמות מבית הכסא או מן המת או מן הקבר. ואסור לאדם לאחוז בספר תורה כשהוא ערום, ואסור לישב על גבי מטה שספר תורה עליה.",
+                "בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאנו או שיניחנו בכלי ויתן הכלי בתוך הכלי אחר שאינו מזומן לו, אבל אם היה הכלי מזומן לו, אפי' עשרה כלים מזומנים לו זה בתוך זה ככלי אחד הן, ואסור לשמש מטתו בבית עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. בד\"א אם אין לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאנו. כל הטמאים, ואפילו נדות ואפי' גוים, מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. ובלבד שיהיו ידיו נקיות, ולא יהיו מטונפות ולא יהיו מלוכלכות, אלא רוחצין ידיהם ואחר כך מותרין לאחוז בספר תורה. ומצוה ליחד מקום לספר תורה, ולכבד אותו מקום, ולהדר אותו יותר מדאי. ולא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט מנעליו כנגדו, ולא ישאנו על ראשו כמשוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם היה גבוה ממנו עשרה טפחים.",
+                "הרואה ספר תורה חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד אדם שהוא מהלך אותו, או עד שיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. ואז מותר להם לישב. היה מהלך וספר תורה עמו, לא יניח אותו בתוך השק ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו. ואם היה מתפחד מן הלסטים, מותר. ואם אין שם פחד, מניחו בחיקו כנגד לבו, והוא רוכב על גבי הבהמה והולך. כל מי שישב לפני ספר תורה, צריך לישב בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד, לפי שהוא העד הנאמן על כל ישראל, שנא' (דברים לא, כו) והיה שם בך לעד. ויכבדנו לפי כחו, דתנן כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.",
+                "וחייב כל אחד מישראל לקרות הפרשה בכל שבת, שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום, כגון ראובן שמעון לוי ויהודה, יקרא אותו שלשה פעמים. וזמן קריאתה מיום רביעי ואילך עד יום שבת קודם חצות. ואם קראה סירוגין יצא, ובלבד שישלים אותה יום שבת קודם חצות. ומנין פרשיותיה של תורה חמשים ושלש, חוץ מפרשת וזאת הברכה, שאין לה שבת מיוחד בפני עצמה כשאר פרשיותיה של תורה, והקצו אותה ליום טוב שני של שמיני חג עצרת, שהוא יום שמחת תורה, כמנין ג\"ן. והוא ששלמה ע\"ה אומר גן נעול אחותי כלה, וכתי' (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, שהתורה נבראה קודם בריאת העולם. וכל תרי\"ג מצות הן כתובים בשבעה ושלשים פרשיות מן התורה, סימן לו\"א הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך. ובשאר ששה עשר פרשיות הנשארות אין בהם צווי מצוה כלל, סימן תהום אמר לא בי הי\"א.",
+                "וקריאת התורה תרגום, יסוד עזרא ע\"ה ונביאים אחרונים הוא. כדגרסינן בפרק קמא דמס' מגלה א\"ר ירמיה ואיתמ' ר' חייא בר אבא, תרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריהו ומלאכי. באותה שעה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ויצתה בת קול ואמרה, מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם. עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמ', אני שגליתי סתריך, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד אבא אלא לכבודך עשיתי, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. בקש לגלות תרגום של כתובים. יצאתה בת קול ואמרה לו דייך. מאי טעמא, משום דאית ביה קץ המשיח. ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו, והאמ' רב איקא בר אבין אמ' רב חננאל, מאי דכתי' (נחמיה ח, ח) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש, זה תרגום, ושום שכל, אלו הפסוקים, ויבינו במקרא, אלו טעמים, ואמרי לה אלו המסורות, אלא שכחום ובא אנקלוס ויסדם. מאי שנא דאוריתא דלא איזדעזעה ארץ ישראל, ומאי שנא אנביאים דאזדעזעיה. אדאויריתא מפרשין מילה, דנביאים [איכא מילי דמיפרשן ו]איכא מילין דסתימין. כגון דכתי' (זכריה יב, יא) ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון בבקעת מגדון, ואמ' רב יוסף, אלמלא תרגום דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמ', מאי היא, בעידנא ההיא יסגא מספדא בירושלם כמספד אחאב בר עמרי, דקטיל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו בר אמון, דקטיל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגדו.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא אמ' הב\"ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה בזמנה בכל שנה ושנה, ואני מעלה אני עליכם כאלו אתם עומדין לפני ומקבלין אותה. וכל המסיים פרשיותיו עם הצבור מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וכל הקורא הפרשה בכל שבת, כאלו קיים תרי\"ג מצות, שכן הוא מנין האותיות של עשר הדברות מאנכי עד אשר לרעך. ועל זה אמר המשורר ר' שלמה ן' גבירול ז\"ל באזהרות שחיבר על תרי\"ג מצות אשר התוו התוות באותות נשתוות במספר המצות ובהם נאמרים והמושיעך והמודיעך עד אשר לרעך נתנם נחקרים.",
+                "ושבעה אותיות שבאשר לרעך, כנגד שבעה קולות שבהם ניתנה התורה, שהם במזמור הבו לה' בני אלים. והן, א' קול ה' על המים. ב' קול ה' בכח. ג' קול ה' בהדר. ד' קול ה' שובר ארזים. ה' קול ה' חוצב להבת אש. ו' קול ה' יחיל מדבר. ז' קול ה' יחולל אילות. ומנין תרי\"ג עם שבעה אותיות אלו עולה לשש מאות ועשרים, כמנין כת\"ר, כנגד כתר העליון קדוש ומקודש. והב\"ה יתעלה שמו, אחר שהכין דרכי התורה וחקרה וראה שהיא כולה ישרה ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין בה נפתל ועקש, שנא' (משלי ח, ח) בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתלי ועקש, וכתי' (משלי ח, ט) כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, נתנה לאדם לעסוק בה, כדי שיזכה לעולם הבא, שנא' (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, וכתי' (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואין אדם אלא ישראל, שנא' (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.",
+                "ואסור לקרות פסוק מן התורה או מן הנביאים בבית המשתה שלא בזמנו, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, ת\"ר הקורא פסוק בשיר השירים ועשאו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב\"ה ואומרת, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור המנגנין בו גוים. אמ' לה, בתי, בשעה שיהו אוכלין ושותין במה יהיו עוסקין. אומרת לפניו, רבונו של עולם, אם בעלי מקרא יעסקו בתורה נביאים וכתובים, אם בעלי משנה יעסקו במשנה ובאגדות, אם בעלי תלמוד יעסקו בהלכות הפסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנא' (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב. וגרסינן במ' מגלה בפרק בני העיר, ת\"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, שנא' (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. וכשאדם קורא התורה בזמנה, צריך לקרותה באימה וביראה ובשמחה, שנא' (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, ואומר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ויקראנה בניגון ובנעימה, ויטעים הטעמים באר היטב, דאמ' ר' שפט א\"ר יוחנן, הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמירה, עליו הכתו' אומר וגם אני נתתי לכם חוקים ומשפטים צדיקים לא טובים. אבל העוסק בתורה לשמה ובמקום הראוי לה ובזמנה, לא די לו שהוא מביא טובה לעולם, אלא שהב\"ה מלמדו להועיל, ומראהו דרכי התעודה, ופוקח את עיניו לראות את מצפוניה, ונותן בלבו בינה ודעת להבין את סתריה, כדגרסינן במ' נדה בפרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה, רבים עשו ולא הועילו, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. א\"ר חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לכל עבדיו ולאוהבו שגר משלפניו. כך הב\"ה נתן תורה לכל ישראל והביא אותה לפניהם כשולחן ערוך, אבל למי שהוא למד תורה לשמה הוא מורה אותו מחכמתו וממה שלא גלה לכל אדם אלא ליודעיו ולחושבי שמו.",
+                "גדולה תורה וגדול שכרה משכר הצלת נפשות ומבנין בית המקדש ומכיבוד אב ואם. כדגרסינן בפרקא קמא דמסכת מגלה, אמ' ר' יוסי, גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות, דמעיקרא קא חשיב למרדכי בתר ארבע ולבסוף קא חשיב בתר חמשה. מעיקרא, אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן וגו', ולבסוף כתי' (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי וגו'. פי' מתחלה כשהיה תמיד עוסק בתורה עם החרש והמסגר, שהם הסנהדרין, היתה מעלתו גדולה, והיה מזכירו הכתוב אחר ארבעה שרים, ואחר שירד לבית המלך לשמשו, אע\"פ שהציל נפשות בימי אחשורוש, הואיל ולא היה עוסק בתורה כל כך כמו שהיה עושה תחלה, משום טורח בית המלך, ירד ממקצת גדולתו, והיה מזכירו הכתו' אחר חמשה שרים. אמ' רב, ואיתמא ר' יצחק בר שמואל בר מרתא, גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש, שכל ימים שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. גדולה תורה מכבוד אב ואם. אמר רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן, שנים שהיה יעקב אבינו ע\"ה בבית עבר ללמוד תורה לא נענש עליהם מפני שלא נתעסק בכבוד אביו."
+            ],
+            "Giving of the Torah": [
+                "גדולה תורה, שהופיע הב\"ה ממרום קדשו ונגלה להם לישראל ביום מתן תורה. משל למלך שהיתה לו עטרה גדולה והיה רוצה ליתנה לבנו יום חתונתו. אמ' המלך, אם אשלח אותה לבני על ידי שליח, איני רואה שמחת בני שישמח בשעה שיתנוה לו, לפי' אני מוליכה בעצמי לבני ואראה בשמחת בני בשעה שישמח בעטרה זו. כך אמ' הב\"ה, אע\"פ שאני נותן התורה לישראל על ידי משה, אני מתאוה להיות עמהם כשיקבלוה, הה\"ד הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. וגרסי' בספרי הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. ארבעה הופעות הן. ראשונה במצרים, שנא' (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה. שניה במתן תורה, שנא' (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן. שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. רביעית לימות המשיח, שיבא במהרה בימינו, שנאמר (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ואתא מרבבות קדש, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום ברוך הוא, מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו, הוא שמח בחופתו ומראהו כל גנזיו וכל אשר לו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, ולא כל דברות קדש. ד\"א ואתא מרבבות קדש, מלך בשר ודם יושב בפמליא שלו, יש בה בני אדם יותר נאים ממנו, יותר קווצים ממנו, יותר גבורים ממנו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, אות הוא בתוך רבבות קדש, לפיכך כשנגלה עליהם בין שרפים וחשמלים ושנאנים וחיות הקדש מיד הכירוהו, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו. ואומות העולם שואלין לישראל ואומרים להם, מה דודך מדוד, מה טיבו של אלהיכם שכך אתם מומתים עליו, כך אתם נהרגים עליו, ואתם אוהבים אותו, שנאמר (שיר השירים א, ג) על כן עלמות אהבוך, אל תקרי עלמות אלא על מות, ואומר כי עליך הורגנו כל היום, כלכם נאים וגבורים, באו והתערבו אלינו. וישראל אומרים להם, נאמר לכם מקצת שבחו ואין אתם מכירין אותו, דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז וגו', עיניו כיונים על אפיקי מים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם, אומרין להם לישראל, נבא עמכם בדתכם, שנא' (שיר השירים ו, א) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. וישראל אומרים להם, אין לכם חלק בו, שנא' (השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי. מימינו אש דת למו, כשהיה הקול יוצא מפי הקדש, היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלו של ישראל, ותוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של קדש, והב\"ה מקבלו בימינו וחוקקו בלוח, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש. ד\"א מימינו אש דת למו, מה אש ניתנה מן השמים, אף דברי תורה ניתנה מן השמים, שנא' (שמות כ, יח) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מה אש חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם, מה אש קרוב ממנה אדם נכוה, רחוק ממנה צונן, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהן חיים הם לו, פירש מהם ממיתים אותו, מה אש משתמשין בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשין בהם בעולם הזה ובעולם הבא, מה אש כל מי שישתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל מי שמשתמש בהן עושין בגופו רושם, מה בני אדם שעמלין בה ניכרין בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרין בין הבריות בדבורן ובהליכתן ובעטיפתן בשוק. אף חובב עמים, מלמד שלא חילק הב\"ה חיבה לאומות העולם כשם שחילק לישראל. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו גזלו של נכרי מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה המלכות שני סרדיוטות ואמרה להם, לכו ועשו עצמיכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה. הלכו אצל רבן גמליאל באושא, וקראו את המקרא, ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות. בשעת פטירתן אמרו להם, כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ מדבר זה, גזלו של גוי מותר ושל ישראל אסור, ודבר זה אין אנו מגידין למלכות. כל קדושיו בידך, אלו גדולי ישראל שמתמשכנין על ישראל. וכן הוא אומר ביחזקאל, ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. כל קדושיו בידך, אלו פרנסי ישראל שנותנין נפשם על ישראל. במשה רבינו הוא אומר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כשעשו ישראל אותו מעשה, חרה אף הב\"ה ובקש למחות שמם של שונאיהם של ישראל, לולי משה בחירו שעמד בתפלה לפניו, ומסר נפשו על ישראל, ובקש מחילה מלפני הב\"ה.",
+                "כדגרסינן בפרקי ר' אליעזר ר' יהושע בן קרחה אומ', ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח הלוחות בידו וירד. ובשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ועשה ארבעים יום במחנה, ושרף את העגל וכתתו, בעפרו השקה אותם, והרג כל אשר נשק לעגל, והכרית ע\"ז מישראל, והתקין כל שבט ושבט במקומו, ובראש חדש אלול אמ' הב\"ה למשה, עלה אלי ההרה. ר' אלעזר בן ערך אומר, כשירד הב\"ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו ששים רבוא של מלאכי השרת, ובידם עטרות, ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש. וכל אותן הימים, עד שלא עשו את העגל, היו טובים לפני הב\"ה כמלאכי השרת, ולא שלט בהם מלאך המות. ר' יהודה אומר, כאדם לבוש בגדי תפארתו ויפה במראה כבודו ויקרו, כך היו ישראל כשהיו לבושים אותו השם, היו טובים לפני הב\"ה כמלאכי השרת.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר וירד ה' על הר סיני, בששה בסיון נגלה הקב\"ה על ישראל בסיני, ונפתחו השמים, ונכנס ראש ההר בתוך השמים, והערפל מכסה את ההר. ר' פנחס אומר, ערב שבת עמדו בני ישראל על הר סיני ערכים ערכים, האנשים לבד והנשים לבד. אמ' הב\"ה למשה, לך אמור להן לבנות ישראל אם רוצות לקבל התורה, לפי שדרכן של אנשים הולך אחר דרכן של נשים, שנא' (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, ותגד לבני ישראל, אלו האנשים. וענו כולן, אנשים ונשים, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ר' פנחס אומר, כל אותו הדור ששמעו קולו של הב\"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת, ולא ראו טפת קרי בחייהם, ולא משלו בהן כל מיני כנים, ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה. אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא, ועליהם הכתו' אומר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, ואומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. אשרי העם שהקדימו נעשה לנשמע. וגרסי' בפרק בתרא דמסכת ראש השנה ירוש' ר' משרשיה בשם ר' אידי, בכל הקרבנות כתי' חטאת ובעצרת אין כתיב חטאת. אמ' להם הב\"ה לישראל, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. וגרסינן במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים רבוא של מלאכי השרת, וכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים בראשו, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופירקום, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמ' ר' חמא בר' חנינא, בחורב טענו ובחורב פירקו, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. א\"ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן, שנא' (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וסמיך ליה ומשה יקח את האהל. א\"ר ר' שמעון בן לקיש, ועתיד הב\"ה להחזירן לנו, דכתיב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, שמחה שהיתה מעולם על ראשם. אמ' ר' אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאתה בת קול ואמרה, מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שנא' (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. אמ' ר' אחא בר חנינא, מאי דכתי' (שיר השירים ב, ג) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. אמ' ר' אבא בר כהנא, כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, חיבבן הב\"ה, ושלח לכל אחד מישראל שני מלאכים, אחד חוגר לו זיינו ואחד נותן עטרה בראשו. א\"ר סימון, פורפראות הלבישן, שנא' (יחזקאל טז, י) ואלבישך רקמה. ר' יוחנן דצפרין אומר, זוניות חגר להם, שנא' (יחזקאל טז, י) ואחבשך בשש. ר' שמעון אומר, כלי זין חגר להם ושם המפורש חקוק עליו. ולפיכך נאמר כבוד חכמים ינחלו, אלו ישראל שנטלו כל השבח הזה. ר' אליעזר אומר, והם תוכו לרגליך, אע\"פ שאנוסין ואע\"פ שמלקין אותם אויביהם ואע\"פ שבוזזין אותן, ישא מדברותיך, מקבלין עול תורתן עליהם ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.",
+                "ובזכות שאמרו ישראל נעשה ונשמע ניצולין מידי אויביהן, כדגרסי' במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש רבא, מאי דכתי' (ישעיהו א, יח) לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, לכו נא ונוכחה, בואו מיבעי ליה, יאמר ה', אמר ה' מיבעי ליה. אלא לעתיד לבא אומר הב\"ה לישראל, לכו נא ונוכחה. אומרין לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם אבינו ע\"ה, שאמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא בקש עלינו רחמים, אצל יצחק, שבירך את עשו ואמ' לו כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, אצל יעקב, שאמרת לו אני ארד עמך מצרימה, ולא בקש עלינו רחמים, אצל מי נלך, יאמר ה'. אומר להם הב\"ה, הואיל ותליתם עצמיכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, לעתיד לבא אומר הב\"ה לאברהם, בניך חטאו, ואומר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. ואומ' הב\"ה, אברהם לא היה לו צער גדול בנים. אמ' ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, ואומר ליעקב, בניך חטאו. ואומר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמ' לו הב\"ה, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עיצתא. אומר ליצחק, בניך חטאו. ואומר לפניו, רבונו של עולם, בני ולא בניך, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי, עכשו שחטאו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה, שנא' (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרים שנים דלא ענשת עליהן, פשו להן חמשין, דל עשרים וחמשה דליליותא, פשו להם עשרים וחמשה, דל תריסר ופלגא דמיכל ומשתי וצלויי, פשו להו תריסר ופלגא, אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. באותה שעה פותחין ישראל את פיהם ואומרים, כי אתה אבינו. נשאו ידיהם כנגד יצחק. אמ' להם, הודו כנגד הב\"ה, שהוא אביכם שבשמים. מיד נושאין את ידיהם, ואומרים, אתה [ה'] אבינו גואלנו מעולם שמך, ואין צור מבלעדיך.",
+                "גדולה תורה וגדול משה רבינו ע\"ה שקבלה מהב\"ה בסיני וצוה בה לישראל, כדגרסי' בספרי תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, צווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו. וכן הוא אומר ויבנה שם בית לשם ה' אלהי ישראל, בית זה למה, לשום שם ארון הברית, דכתי' (דברים לג, ד) וישם שם מקום לארון. הרי צווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו. ד\"א תורה צוה לנו משה מורשה וגו', וכי ממשה אנו אוחזין את התורה, והלא אבותינו זכו לנו בה, שנא' (דברים לג, ד) מורשה קהלת יעקב, שומע אני ירושה לבני מלכים, ירושה לבני קטנים, אמ' להם משה לישראל, שמא אין אתם יודעים מה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעה יגעתי בה, כענין שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי וגו', נכנסתי לבין המלאכים, נכנסתי לבין השרפים, שכל אחד מהם יכול לשרוף כל העולם כלו על יושביו, נתתי נפשי עליה, הילכך נקראת התורה על שמי, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפ' ר' עקיבא, א\"ר יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה, מה לילוד אשה בינינו. אמ' להם, לקבל התורה בא. אמרו לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שבראת העולם, ואתה משתעשע בה בכל יום, אתה נותנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, תנה הודך על השמים, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמ' לו הב\"ה למשה, החזיר להם תשובה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שישרפוני בהבל פיהם. אמ' לו, אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, שנא' (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. אמ' ר' נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתי' בה. אמ' לו, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אמ' להם משה למלאכי השרת, וכי למצרים [ירדתם] ונשתעבדתם, תורה מה לכם. שוב מה כתוב בה, לא יהיה לך אלהים אחרים. אמ' להם, וכי בין עמים ערלים אתם שעובדין ע\"ז. שוב מה כתי' בה, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכי משא ומתן יש ביניכם, שאתם צריכין שבועה. שוב מה כתיב בה, זכור את יום השבת לקדשו, כלום מלאכה אתם עושים, שאתם צריכין שביתה. שוב מה כתי' בה, כבד את אביך ואת אמך, כלום אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. כלום יש ביניכם יצר הרע, כלום יש ביניכם גלוי עריות, שאתם צריכין לתורה. מיד חזרו והודו להב\"ה, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו אשר תנה הודך על השמים לא קאמ'. מיד כל אחד ואחד מסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנא' (במדבר יז, יב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם, אי לאו דאמ' ליה, מי הוה ידע. א\"ר שמעון בן לקיש, בשעה שירד משה מלפני הב\"ה, בא שטן ועמד לפני הב\"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה היכן היא. אמ' לו, בארץ נתתיה. [הלך אצל ארץ, אמר לה, תורה היכן היא, אמרה לו, אלהים הבין דרכה וגו']. הלך אצל תהום. אמ' לו, לא בי היא. הלך אצל ים. אמ' לו, אין עמדי, שנא' (איוב כח, יד) תהום אמ' לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. שמענו אבל לא ראינו. חזר לפני הב\"ה ואמ' לו, רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתיה. אמ' לו, אצל בן עמרם היא. הלך אצל משה, אמ' לו, תורה שנתן לך הב\"ה היכן היא. אמ' לו, וכי מה אני שנתן לי הב\"ה התורה. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, בדאי אתה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שלך, שאתה משתעשע [בה] בכל יום, אני מחזיק בה טובה לעצמי ואומר שנתנה הב\"ה לי. אמ' לו הב\"ה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו'.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר אמרו מלאכי השרת למשה, לא ניתנה תורה אלא למעננו. חזר ואמ' להם, כתיב בתורה כבד את אביך ואת אמך, וכי יש לכם אב או אם. ועוד כתיב אדם כי ימות באהל, מה שאין ביניכם, ולא ניתנה תורה אלא בשבילנו. וחשו ולא ענו עוד. מכאן אמרו עלה בחכמתו אל העליונים והוריד עזו מבטחה של מלאכי השרת, שנא' (משלי כא, כב) עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה. ראו מלאכי השרת שנתן הב\"ה התורה למשה, אף הם נתנו לו אגרות ופתקין של רפואות, שנא' (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, אף צוררים שכנו צחיחה.",
+                "גדולה תורה וחביבה לפני הב\"ה, וכשנתנה לישראל עם סגולתו ונחלתו נזדעזע העולם. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושי דברו, במתן תורה הכתוב מדבר. כשבא הב\"ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו רכב רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. ר' אבדימי דמן חיפה אומר, עשרים ושנים מרכבות ירדו עמו לסיני לתת את התורה למשה בסיני, והראה בקולו לישראל פלאי פלאים, שנא' (איוב לז, ה) ירעם אל בקולו נפלאות. כיצד, היה הב\"ה מדבר, והיה הקול יוצא ומרחיב בכל העולם, וישראל שומעין את הקול. כיצד, בא להם מן הדרום והיו רצין אל הדרום לקבל את הקול, [ומדרום נהפך להם מן הצפון, והיו רצין לצפון], ומצפון אל המזרח, וכן למערב, ומן השמים, ומן הארץ, שנא' (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. והיו ישראל אומרים זה לזה, והחכמה מאין תבא ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. תהום אמ' לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזננו שמענו שמעה, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. והיו ישראל אומרים, מהיכן בא הב\"ה, מן המזרח או מן המערב, מן הצפון או מן הדרום, שנאמר (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, ואמ' אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, למה הדבר דומה, לבת מלכים שלא היה אדם מכירה, והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס אצל המלך בכל שעה, והיתה בתו של מלך עומדת לפניו. אמ' לו המלך, ראה כמה אני מחבב אותך, שאין אדם מכיר את בתי ועומדת לפניך. כך אמר הב\"ה לישראל, ראו כמה אתם חביבין עלי, שאין בפלטרין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, הה\"ד ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, אבל אתם לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אמ' להם הב\"ה לישראל, בני, אם יהיו דברי תורה קרובים לכם, אף אני אקרא אתכם קרובים, שנא' (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו הללויה.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. א\"ר יוחנן, היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות נחלק לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומר שומעת הקול בלשון כל אומה ואומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין את הקול ולא היו ניזוקין. כיצד היה הקול יוצא, א\"ר תנחומא דו פרצופין היה הקול יוצא, פי' דו שנים, שהיה הורג לאומות העולם שלא קבלו את התורה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה. הוי כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, (אבל) אתה שמעת קולו וחיית ואומות העולם שמעו ומתו. בוא וראה היאך היה הקול יוצא אצל כל ישראל. כל אחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והנערים לפי כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט, יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול, בקול שהיה משה יכול לסבול, דכתי' (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים, בכחו של כל אחד ואחד, כפי מה שיוכל לסבול, ואף נשים מעוברות לפי כחן. הוי ירעם אל בקולו נפלאות. אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מהו קול ה' בכח, וכי אפשר לומר, והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בכחו, שנאמ' וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון, וכתי' (דניאל י, ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, וכתי' (דניאל י, ח) ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, וכתי' (דניאל י, ט) ואשמע את קול דבריו וכשומעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. והב\"ה, שכתוב בו והלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', על אחת כמה וכמה והוא צריך לדבר בכח, אלא כח שהיה משה יכול לסבול.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפ' א\"ר עקיבא, אמ' ר' יוחנן, מאי דכתי' (תהלים סח, יב) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה נתחלק לשבעים לשון. תאנא דבי ר' ישמעאל, הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה נתחלק לשבעים לשון. אמ' ר' יהושע בן לוי, לחיו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר, כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נתמלא כל העולם כלו בשמים. ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל דבור ודבור שיצא מפי הב\"ה יצאה נשמתן של ישראל, שנא' (שיר השירים ה, ה) קמתי אני לפתוח לדודי [וגו'], ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו. וכי מאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן, שני מי קבלו. אלא שהוריד הב\"ה טל, שעתיד להחיות בו המתים, והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת. ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הב\"ה חזרו ישראל לאחוריהם שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן. פי' מדדין, מנהלין אותם לאט לאט בחמלה, כמו האשה מדדה את בנה, וכמו אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה. שנא' (תהלים סח, יג) מלאכי צבאות ידדון ונות בית תחלק שלל.",
+                "וגרסי' בואלה הדברים רבה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. מהו קול גדול ולא יסף, שעשרת דברות כלם בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאד, מה שאין הדיוט יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע, ולפי' נפשי יצאה בדברו. וכתי' (דברים ה, יט) ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. מלמד שמתו ואחר כך חיו. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש. אם בוער באש, למה מתוך החושך, ואם מתוך החושך למה בוער באש, למה השמיע הב\"ה את קולו מתוך החשך ולא מתוך האור. משל למלך בשר ודם שהיה משיא לבנו אשה ותלה בחופתו פרוכות שחורות. אמרו לו עבדיו וכל בני פלטרין שלו, אדוננו המלך, אין אדם תולה בחופת בנו פרוכות שחורות אלא פרוכות לבנות, מ\"ט שאתה הולך ותולה בחופת בנך פרוכות שחורות. אמ' להם, יודע אני שאין בני ממתין עם כלתו ארבעים יום, ולפיכך תליתי בחופתו פרוכות שחורות, כדי שלא יאמרו למחר, לא היה המלך יודע מה שעתיד ליארע לבנו. הוי ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וגו'. המלך זה הב\"ה, שנא' (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש וגו', והבן אלו ישראל, שנאמר (שמות ד, כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל, והכלה זו התורה, שנא' (שיר השירים ז, ב) יפו פעמיך בנעלים אחותי כלה. והב\"ה, שהוא צופה עתידות ויודע נסתרות, היה יודע שאין ישראל ממתינים אחר מתן תורה אלא ארבעים יום למעשה העגל, ולפי' השמיע את קולו מתוך החשך ולא מתוך האור, הוי ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וגו'. אבל לעתיד לבא, כשיגלה המלך המשיח במהרה בימינו וישיב הב\"ה שיבת עמו, יהפוך לנו הב\"ה החושך לאור גדול, שנא' (ישעיהו ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וכתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, וכתי' (ישעיהו ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך, וכתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי ארץ צלמות אור נגה עליהם.",
+                "וגרסינן בואלה שמות רבה ירד הב\"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל, והיה העולם מתמוטט, שנא' (שופטים ה, ד) ארץ רעשה גם שמים נטפו וגו', וכתי' (שופטים ה, ה) הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, וכתי' (איוב כו, יא) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, וישראל היו מרתיתין, שנא' (שמות יט, טז) ויחרד כל העם אשר במחנה, וההר מרתית, שנא' (שמות יט, יח) ויחרד כל ההר מאד.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, וההרים ברחו, והגבעות התמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבארץ ישראל חיו ועמדו, שנאמר (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם, שנא' (דברים כט, יד) ואת אשר איננו פה עמנו היום, וישראל שהיו חיים נפלו על פניהם ומתו. יצא הקול השני, חיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה רבינו, אין אנו יכולין לשמוע קולו של הב\"ה עוד, שנא' ומתנו, ר\"ל נמות כשמתנו בראשונה, דכתי' (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו. ושמע הב\"ה קולן של ישראל וערב לו, ושלח למיכאל ולגבריאל ואחזו בשתי ידיו של משה והגישוהו לערפל, שנא' (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלהים. ושאר הדברות דבר הב\"ה על פי משה, כדי שלא יחרדו ישראל מקולו של הב\"ה. אמ' ר' יהודה, אדם מדבר עם חבירו הוא נראה וקולו אינו נראה, וישראל שמעו את קולו של הב\"ה וראו את קולו יוצא מפיו כברקים ורעמים, שנא' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.",
+                "וגרסי' במדרש השכם בשעה שאמ' הב\"ה אנכי ה' אלהיך, נתרעשו ההרים ונמוטו הגבעות, ובא תבור ממקומו וכרמל מאספמיא, שנא' (ירמיהו מו, יח) חי אני נאם המלך ה' צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. זה אמר אני נקראתי וזה אמר אני נקראתי. וכששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, עמדו כל אחד ממקומו ואמרו, לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים. והיתה הארץ חלה ומזדעזעה, שנא' (שופטים ה, ה) הרים נזלו מפני ה' וגו', וכתיב ארץ יראה ושקטה. ונתמלאו בתיהם של ישראל מזיו השכינה, וירד הב\"ה על הר סיני. אמ' הב\"ה, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם. משל למלך שגזר על בני רומי שלא ירדו לסוריא ובני סוריא שלא יעלו לרומי, כך אמ' הב\"ה, השמים שמים לה' וגו', וכשנתן התורה לישראל בטלה הגזרה ואמ' עליונים ירדו למטה, שנא' (שמות יט, כ) וירד ה' על ראש הר סיני על ראש ההר, ותחתונים יעלו למעלה, שנא' (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. ד\"א אנכי עמד בין ה' וביניכם, כאדם שנוטל כוס קידושין בידו הייתי, ושבת מקדשם, דכתי' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מלמד שקידש השבת להב\"ה, כדא' מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, והשכינה כחתן מעוטר, וכנסת ישראל ככלה, והתורה ככתובת שטר, ושרפים ומלאכים עומדים כעם אשר בשער בשעת החופה, והזקנים כעדים.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר אמ' הב\"ה למשה, לך וקדש את העם שני ימים, שנא' (שמות יט, י) וקדשתם היום ומחר. וכי ממה היתה קדושתן של ישראל, ערלים לא היו בהם, המן היה יורד מן השמים ונבלע באיברים, מים היו שותים מן הבור, ענני כבוד היו מקיפין עליהם, וממה היתה קדושתן, אלא מתשמיש המטה. ומשה דן דין בינו לבין עצמו ואמ', שמא ילך אדם מישראל אצל אשתו, ונמצאו מתעכבין מלקבל את התורה. מה עשה, הוסיף יום משלו, שאם ילך אדם מישראל אצל אשתו יום ראשון, נמצא שני ימים טהורים. אמ' הב\"ה למשה, כמה נפשות היו באות מישראל באותה הלילה, אלא מה שעשית יפה עשית, שנא' (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה. אמ' הב\"ה, ירד משה אל המחנה ואח\"כ אני אשמיע את התורה לבני, שלא יהו ישראל אומרין, משה היה מדבר עמנו מתוך הענן. אמ' לו, לך העד בעם. אמ' לו, כבר העידותי בעם, שנא' (שמות יט, כג) ויאמר משה [וגו'] לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העידות בנו [לאמר] הגבל את ההר וקדשתו. אמ' לו, קרא לאהרן, שנא' (שמות יט, כד) ויאמר לו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. ירד משה לקרוא לאהרן, עד שירד, השמיע הב\"ה לעמו עשרת הדברות, שנא' (שמות יג, ג) ויאמר משה אל העם, מה כתיב אחריו, וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.",
+                "ר' חנינא אומר, בחדש השלישי, היום כפול מן הלילה, והיו ישראל ישנים שתי שעות ביום, שבעצרת השינה עריבה והלילה קצרה, ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותן משנתן, ואומר להם לישראל, קומו משנתכם, שכבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה. בא השושבין והוציא את הכלה, כאדם שעושה שושבניות לחבירו, שנא' (שמות יט, יז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה, והחתן יוצא לקראת הכלה ליתן להם את התורה, שנא' (תהלים סח, ח) ה' בצאתך לפני עמך. אמ' ר' יהושע בן קרחה, משה היו רגליו עומדות על ההר וכולו בשמים, צופה ומביט כל מה שבשמים, והב\"ה מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חבירו, שנא' (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. אמ' הב\"ה למשה בלשון נקי, אמור להם, שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי.",
+                "א\"ר נתן בשם ר' יוסי הגלילי, תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קיפל הב\"ה, כדי ליתן את התורה לדור המדבר, שנא' (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור. ולמה נתנה לדור המדבר, מפני שהיו ישרים. שכיון שיצאו ממצרים, אחר ג' חדשים נתן להם את התורה, שנא' (שמות יט, א) ויהי בחודש השלישי, הוי יצפון לישרים תושיה. ד\"א בחדש השלישי, ר' יצחק פתח סמכוני באשישות, בשתי אשות, אשו של סיני ואשו של סנה, ד\"א אשו של אברהם ואשו של חנניה מישאל ועזריה. רפדוני בתפוחים, אלו דברי תורה שריחן יפה כתפוחים. כי חולת אהבה אני, אמ' ר' יצחק, בראשונה, שהיתה פרוטה מצוייה אצל אדם, היה אדם מתאוה לשמוע משנה ותלמוד, ועכשו שאין הפרוטה מצויה ועוד שאנו חולין מן המלאכות, אדם מתאוה לשמוע דברי מקרא ואגדה.",
+                "ד\"א בחדש השלישי, הה\"ד הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת. אמ' ר' יהושע בר נחמני, זו תורה, שאותיותיה אב\"ג והכל משולש, תורה נביאים וכתובים, משנה הלכות והגדות. הסרסור משולש, מרים אהרן ומשה. תפלה משולשת, ערב ובקר וצהרים. קדושה משולשת, קק\"ק וכו'. ישראל משולשין, כהנים לוים וישראל. משה, אותיות משולשין. לוי, משולש באותיות ומשולש בשבטים, ראובן שמעון לוי. אבות משולשין, אברהם יצחק ויעקב. החדש השלישי משולש, ניסן אייר סיון. על הר סיני, שאותיותיו משולשין, ויחנו במדבר לשלשת ימים נתקדשו, שנא' (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים. א\"ר יהושע בן לוי, לעולם השלישי חביב, אדם היו לו שלשה בנים, קין הבל שת. שת היה חביב, שנא' (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם, וכתי' (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו. לנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ואע\"פ שיפת הגדול לא זכה לגדולה, אלא שם. שלשה בנים לעמרם, מרים אהרן ומשה, וכתיב לולי משה בחירו. במלכים שאול דוד ושלמה, וישב שלמה על כסא ה' למלך. והב\"ה נתן את התורה על ידי משה רבינו ע\"ה שהיה צפון ג' חדשים, שנא' (שמות ב, ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ביום השלישי, דכתי' (שמות יט, יא) ביום השלישי ירד ה' על הר סיני, ובחדש השלישי, דכתיב בחדש השלישי. וכל כך למה, לקיים והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' במ' שבת בפרק ר' עקיבא, דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ואמ', בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על יד תליתאי, ביום תליתאי, לירח תליתאי. התורה שהיא שלשה, מקרא משנה תלמוד. לעם תליתאי, כהנים לויים וישראל. ביום תליתאי, ביום השלישי. על יד תליתאי, משה שהוא שלישי, מרים אהרן ומשה. לירח תליתאי, בחדש השלישי. ולמה לא נתנה תורה בחדש הראשון שיצאו ישראל ממצרים, לא כך אמ' להם, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמ' ר' יהודה בשם ר' שלום, משל לבן מלכים שעומד מחולייו. אמ' אביו, נמתין שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחר כך אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה. ואף כאן, כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהן בעלי מומין מן השעבוד. אמ' הב\"ה, אמתין עד שיתרפאו ואח\"כ אתן את התורה להם.",
+                "ועוד גרסינן במדרש תנחומא כי חולת אהבה אני. א\"ר לוי משל לבן מלך שעמד מחוליו. אמ' ילך לו לאסכוליו. אמ' המלך עדיין לא ילך, שחלש בני מחוליו ולא ילך לאסכוליו, אלא יתעדן בני שלשה חדשים, ואחר כך ילך. כך אמ' הב\"ה, יתעדנו ישראל שלשה חדשים במן ובשלו ובבאר, ואחר כך אתן להם את התורה. בחדש השלישי, ולמה לא בחודש השני או רביעי או חמישי או ששי או שביעי. שנה לי ר' חייא הגדול, הגיורת והשבויה והמשוחררת לא יתנשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים. כך ישראל נקראו שבויים, שנא' (ישעיהו יד, ב) והיו שובים לשוביהם, נקראו משוחררים, שנא' (ויקרא כה, נה) אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אמ' הב\"ה, אמתין להם שלשה חדשים, ואח\"כ אתן להם את התורה. בשעה שיצאו ישראל ממצרים רצה הב\"ה ליתן את התורה, והיו בהן סומין וחגרין וחרשים. אמ' הב\"ה, התורה כלה שלימה, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה וכו', והיאך אני נותן אותה לדור שיש בו בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו בניהם אני מעכב שמחתה של תורה. מה עשה יתברך שמו, ריפא אותן ואחר כך נתן להם את התורה. ומנין שריפא אותן. מי שהיה סומא נעשה רואה, שנא' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו'. ומי שהיה חרש נעשה שומע, שנאמר (שמות יט, ח) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ומי שהיה חגר נעשה שלם, שנא' (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר. ד\"א בחודש השלישי. מה כתוב למעלה מן הענין פרשת יתרו מה שהוא מלמד את משה, שנא' (שמות יח, כא) ואתה תחזה מכל העם וגו', ואח\"כ וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי. אמר שלמה בחכמתו, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. ישראל היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו היה יושב בביתו בהשקט ובבטחה, ובא לראות בשמחת התורה עם בני ישראל, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי.",
+                "ועוד גרסי' במדרש תנחומא וישמע יתרו וגו', זה שאמ' הכתוב לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת. לץ תכה, זה פרעה, שהכהו הב\"ה עשר מכות על ששלח ידו על ישראל, ופתי יערים, אלו יושבי הארץ ואלופי אדום, שנא' (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון וגו', וכתי' (שמות טו, טו) אז נבהלו אלופי אדום. והוכיח לנבון יבין דעת, זה יתרו, ששמע באותות ונפלאות שעשה הב\"ה, והוא מין בעצמו, ועשה תשובה ובא ונתחבר עם ישראל, שנא' (שמות יח, א) וישמע יתרו כהן מדין. מה שמועה שמע. בא וראה, בשעה ששמעו מלכי מזרח ומערב שנקרע הים לפני ישראל, אחזה אותם רעדה וחלחלה מפניהם. שכן מצינו בשעה ששלח יהושע את פנחס וכלב לרגל את הארץ, באו אל יריחו בית רחב, ענתה ואמרה להם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. ר' יהושע אומר, מלחמת עמלק שמע ובא. כיון שבא להלחם עם ישראל הכחישו הב\"ה לפניהם ונתנו בידם, דכתי' (שמות יז, יג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וכיון ששמע יתרו בא ונתגייר והודה לו להב\"ה. ור' עקיבא אמר, מתן תורה שמע ובא. שבשעה שנתן הב\"ה תורה לישראל הרעיש הב\"ה את כל העולם כלו על יושביו, עד שנתקבצו כל האומות אצל בלעם. אמרו לו, שמא מחריב הב\"ה את עולמו ומביא מבול לעולם. אמ' להם, כבר נשבע הב\"ה שלא יבא מבול לעולם, שנא' (ישעיהו נד, ט) כי מי נח זאת לי וגו'. אמרו לו, שמא אינו מביא [מבול] של מים ומביא מבול של אש. אמ' להם, אינו מביא מבול של אש, אלא חמדה טובה יש לו בבית גנזיו והיום נותנו לעמו. וכיון ששמעו כולם כך, פתחו כולם ואמרו, ה' עוז לעמו יתן, וכתי' (תהלים כח, ח) ומעוז ישועות משיחו הוא. כיון ששמע יתרו אותות ומופתים שעשה הב\"ה לישראל, עזב ע\"ז שלו ובא ונתגייר, שנא' (שמות יח, א) וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. מה עשה למשה, הצילו מחרב פרעה, ולישראל עמו, שעשה להם נסים במצרים ונפלאות על הים. ור' יוחנן פתח, יצילני מאויבי עז ומשונאי כי אמצו ממני. מאויבי עז, זה פרעה, ומשונאי כי אמצו ממני, אלו המצרים. יקדמוני ביום אידי, מפרעה ומעבדיו ומעמו, ומכולם, ויהי ה' למשען לי, ויוצא למרחב אותי, שנתן לי את התורה. אנכי הגדתי, במצרים, ויגד משה לאהרן. והושעתי, בים, דכתי' (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא, וכתי' (שמות טו, יט) ובני ישראל הלכו ביבשה. והשמעתי, בסיני, דכתי' (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. ואין ביניכם זר, דכתיב וישלח משה את חותנו.",
+                "ובשעת מתן תורה כל מה שעתיד נביא לחדש הכל קבל מהר סיני. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך. אמ' ר' יצחק, אף מה שהנביאים עתידין להנבא הכל קבלו מהר סיני, שנא' (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו [עומד] היום ואת אשר איננו פה עמנו היום. הרי משנברא כבר ישנו מי שהוא בעולם, ואף מי שהוא עתיד להבראות ואינו עומד היום. אין כתי' כאן עמנו עומד, אלא עמנו היום, [אלו] הנפשות שעתידין להבראות שלא נאמר בהן עמידה, שאף הן היו בכלל. כדא' משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, על מלאכי לא נאמר, אלא ביד מלאכי, ללמדך שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. וכן ישעיה [אומר, קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה אדני ה' שלחני וגו'. אמר ישעיה] משעה שניתנה תורה קבלתי הנבואה הזאת, מעת היות התורה שם אני, [אלא] שעד עתה לא ניתנה לי רשות [להתנבאות]. ולא הנביאים בלבד, אלא אף החכמים שהיו עתידין להיות, שנא' (דברים ה, יח) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגו'."
+            ],
+            "Ignorant People": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה כדי שיכיר את בוראו ויצא מכלל עמי הארץ. מפני שעם הארץ אינו חשוב למאומה ואינו מן היישוב, ועוד שהוא שונא תלמידי חכמים, ואינו עושה כמעשיהם, ואינו הולך על הדרך הנכוחה. כדגרסינן בבבא מציעא בפ' אלו מציאות, דרש ר' יהודה בר אלעאי, מאי דכתי' (ישעיהו סו, ה) שמעו דבר ה' החרידים אל דברו, אלו תלמידי חכמים, אחיכם, אלו בעלי משנה, שונאיכם, אלו בעלי מקרא, מנדיכם, אלו עמי הארץ. גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים אומות העולם לישראל, ונשותיהן יותר מהן, שנה ופירש יותר מכולן. וגרסי' בפרק במה אשה יוצאה. אמ' ר' אבהו א\"ר שמעון בן לקיש, אם תלמיד חכם נחש חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו. אלא לעולם ידבק אדם בטובים ובישרים ובחכמים, כדי שימוד מהן ויעשה כמעשיהן, כדשנינו במ' אבות יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם, ר\"ל יכנסו דברי חכמים בלבך, וקבל אותם כאשר יקבל האדם הצמא או האדמה הצמאה את המים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק היה נוטל, ת\"ר איזהו עם הארץ, ר' יונתן בר יוסף אומר, כל מי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ואחרים אומרים, קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. ת\"ר איזהו בור, קרא ולא שנה זה עם הארץ, שנה ולא קרא הרי זה בור, לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר, וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. וגרסי' במסכת פסחים בפ' אלו עוברין בפסח, תניא ר' מאיר אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנא' (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה והעוף, וכל העוסק בתורה מותר לאכול בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף. א\"ר אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו, ר' אמור לנו לשוחטו. אמ', זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה. ואמ' ר' אלעזר, עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנא' (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, ימיך, על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כ\"ש. תני ר' חייא, כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ת\"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ, אין מוסרין להם עדות, ואין מקבלין מהם עדות, ואין מגלין להם את הסוד, ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותו על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, ויש אומרים אין מכריזין על אבידתו. ואפי' הכי עונשו של תלמיד חכם יותר חמור אם חטא מעונשו של עם הארץ אם חטא. כדגרסינן בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, דרש ר' יהודה בר אלעאי, מאי והגיד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים, שאפי' שגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן ר' יהודה אומר, הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון. וגרסינן בבבא בתרא בפרקא קמא, ר' פתח אוצרות בשני בצרות ואמ', יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי תלמוד, ועמי הארץ אל יכנסו. דחק יונתן בן עמרם ונכנס. אמ' לו, ר' פרנסני. אמר לו, קרית. אמ' לו, לא. אמ' לו, שנית. אמ' לו, לא. אמ' לו, במה אפרנסך. אמ' לו, פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה. בתר דנפיק, יתיב וקאמ', אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמ' לפניו ר' שמעון ב\"ר שמא, יונתן בן עמרם הוא, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה. בדקו אחריו ומצאו כדבריו. א\"ר יכנסו כולם.",
+                "וגדול עונש הלמד תורה ואינו מקיימה מעונש עם הארץ. כדגרסי' בואלה הדברים רבה לשמור לעשות את כל מצותיו. א\"ר שמעון בן חלפתא, כל מי שלומד דברי תורה ואינו מקיימן עונשו חמור מאותו שלא למד כל עיקר. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו שני אריסין, אחד היה נוטע אילנות ומקצצן, ואחד לא היה נוטע ולא מקצץ. על מי המלך כועס, לא על אותו שהיה נוטע ומקצץ. כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקים עונשו חמור מאותו שלא למד כל עיקר. מנין, שנא' (ישעיהו כו, י) יוחן רשע בל למד צדק, אבל אם למד ולא קיים אינו נחון. הוי לשמור ולעשות את כל מצותי. שכל הלומד ואינו עושה הרי זה מחלל את השם, שהוא מצוה לאחרים שלא להלוות ברבית והוא מלוה, שלא לעבור והוא עבר. ושנו חכמים לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת קידושין תלמוד גדול או מעשה, וענה ר' עקיבא ואמ' תלמוד קודם למעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה. וגרסינן בתורת כהנים את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם, את משפטי אלו הדינין, ואת חוקותי אלו המדרשות, תשמרו זו המשנה, ללכת בהם זה המעשה, לא המשנה נגיד אלא המעשה נגיד. פי' נגיד מוש, כדמתרגימינן משכו נגידו, ופי' הראב\"ד זצ\"ל מעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה מושכין אותו לחיי העולם הבא. וגרסי' במדרש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' בידו, המעשה. והב\"ה הזהיר לישראל עם קרובו בתורתו הקדושה ללמוד ולעשות, שנא' (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמ' דוד ע\"ה ראשית חכמה יראת ה' וגו'. וגרסי' במדרש קהלת חכמת המסכן בזויה, וכי ר' עקיבא וחביריו עשירים היו, אלא זה הלומד והוא מסכן במעשים.",
+                "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, או מי שאינו מקבל אותה, ואפי' מקבל התורה כולה חוץ מדבר אחד, הרי זה אבד ברשעתו ונכרת מן העולם הבא. כדגרסינן בספרי כי דבר ה' בזה, זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. מכאן אמ' ר' אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו ע\"ה והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אע\"פ שיש בידו מצות הרבה, כדאי הוא לדחותו מן העולם. אמ' כל התורה כולה אני מקבל חוץ מדבר זה, כי דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר. וכל התורה אמורה מפי הקדש ודבר זה אמרו משה מפי עצמו, כי דבר ה' בזה. ר' מאיר אומר, זה הלמד ואינו שונה לאחרים. ר' נתן אומר, זה היכול ללמוד ואינו למד. ר' נהוראי אומר, זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. ר' ישמעאל אומר, בע\"ז הכתוב מדבר, שנא' (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה, שביזה על דבור הראשון שנא' למשה מפי הקדש, שנא' (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים. הכרת תכרת הנפש ההיא, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא."
+            ],
+            "The Duty to Teach Torah": [
+                "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה לאחרים, ואפי' לשונאו חייב אדם ללמדה. כדגרסינן בבראשית רבה אם רעב שונאך האכילהו לחם, מלחמה של תורה, שנא' (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. ואם צמא השקהו מים, מימה של תורה, שנא' (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים.",
+                "כל המלמד תורה לחבירו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. כדגרסי' במדרש ר' תנחומא, א\"ר שמעון בן לקיש, כל המעשה את חבירו לתלמוד תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנא' (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכי עשו אותן, ואם היו מתקבצין כל העולם כלו לא היו יכולין לעשות אפי' יתוש אחד קטן, ומה ת\"ל אשר עשו בחרן, אלא הכניסו אותן תחת כנפי השכינה והעלה עליהם הכתו' כאלו עשאום. א\"ר שמואל א\"ר יונתן, כל המלמד לחבירו תורה כאלו ילדו, שנא' (במדבר ג, א) אלה תולדות אהרן ומשה, וכתי' (במדבר ג, ב) ואלה [שמות] בני אהרן, ומשה הוא, אלא לומר לך אהרן ילד ומשה למד.",
+                "וגרסי' בתוספתא דהוריות מנין שכל המלמד תורה לחבירו כאלו יצרו ובראו והביאו לעולם, שנא' (ירמיהו טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וכל המלמד תורה לעם הארץ כאלו יצרו, שנא' (ירמיהו טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל וגו', יקר זו תורה, שנא' (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים. וכל המלמד תורה לבריות הרי זה עושה שלום בעולם, דתנן הלל אומ', הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וגרסי' במכלתא עשיר ורש נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'. הא כיצד. תלמיד ששמע מן הרב והרב רוצה להשנותו, מאיר עיני שניהם ה', שזה קנה חיי עולם וזה קנה חיי עולם."
+            ],
+            "Teacher Pupil Relationship": [
+                "וצריך הרב לבדוק את התלמידים אם הגונין הן ונאים למעשיהן, שאין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון ונאה במעשיו, או לתם. אבל אם הוא הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו על הדרך הישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. דתניא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זרק אבן למרקוליס, שנא' (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנא' (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אע\"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנא' (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.",
+                "כיצד מלמדין. הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין, כדי שיהיו כולן רואין את הרב ושומעין את דבריו, שנאמ' והיו עיניך רואות את מוריך. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו יושבין על הארץ, אלא כולן יושבין על הארץ או על הכסאות. הרב ששונה לתלמידיו, אם לא הבינו לא יכעוס עליהם, אלא חוזר ושונה הדבר אפי' כמה פעמים, עד שירדו לעומק ההלכה. ואל יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפי' כמה פעמים עד שיבין, ואם כפה עליו רבו יאמר לו, ר' תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה. ולא יתבייש לשאול אפילו כמה פעמים, שאם יתבייש לשאול נמצא מטריח עצמו בהליכתו לבית המדרש ואינו למד כלום, דתנן לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. בד\"א שאין הרב כועס על התלמידים, אם לא הבינו ההלכה מפני עומקה או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם הרגיש הרב שהן מתרשלין בתלמודן ולפיכך לא הבינו, צריך לכעוס עליהן ולהכלימם בדברים, כדי שיתנו לבם ויכוונו דעתם ללמוד כראוי. ולפיכך צוה רבינו הקדוש ז\"ל בשעת פטירתו ואמ' לרבן גמליאל בנו, זרוק מרה בתלמידים. לפי' אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק עמהם, ולא יאכל וישתה עמהם, כדי שתהא תמיד אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו במהרה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, ירושה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמ' רב חנה בר ביזנא א\"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנא' (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין יקבוהו אלא קללה, שנא' (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה, שנא' (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף. ואם למדו מה שכרו, אמ' רבא אמ' רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנא' (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנא' (בראשית מב, ו) הוא המשביר לכל עם הארץ. אמ' רב ששת, כל הלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנא' (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.",
+                "אין שואלין לרב מיד כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד כשיכנס עד שישב, ואין שואלין שנים כאחד. ואין שואלין לרב מענין אחד, אלא מאותו ענין שהן עוסקין בו, כדי שלא יתבייש הרב אם לא עיין אותו דבר ששואלין לו. ויש להטעות לתלמידים, כדי לחדדם בשאלות ששואל אותן ובקושיות שהקשה להן, כדי שידע אם נזכרין להלכה שלמדם. ויש רשות לרב לשאול לתלמידים בענין אחר, כדי [לזרזן]. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים.",
+                "ואין שואלין לרב אלא בענין, ואין שואלין אלא מיראה. ואין שואלין ביחד יותר משלש הלכות. שנים ששאלו אחד בענין ואחד שלא בענין נזקקין לענין, מעשה ואינו מעשה נזקקין למעשה, הלכה ומדרש נזקקין להלכה, מדרש והגדה נזקקין למדרש, הגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר, קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לגזרה שוה. היו שואלין אחד חכם ואחד תלמיד נזקקין לחכם, תלמיד ועם הארץ נזקקין לתלמיד, שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות בשתי שאלות, בשתי ישיבות בשתי מעשים, הרשות ביד התורגמן. ומשתדלים ללמוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ותלמודו מתקיים בידו, דתניא ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעא מחכים, שנא' (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וכל המשמיע קולו בתלמודו מתקיים בידו, וכל מי שאינו משמיע קולו בתלמודו מהרה הוא שוכח. ואין ישנים בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת ארעי. וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים, שנא' (משלי כג, כא) וקרעים תלביש נומה. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. ואפי' מי שנתעטש בבית המדרש אין אומרין לו רפואה, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.",
+                "וחייב התלמיד להיות זהיר בכבוד רבו, ותהיה יראתו תמיד על פניו. דתנן ומורא רבך כמורא שמים. ויתכוין לשמוע מפי רבו, כדי שיבין מהרה, וכדי שלא יטריח את רבו לשנות לו פעמים רבות. ויהיה נכנע לפניו. ואמ' רב משרישיא לבניו, כד יתביתו גבי רבנן חזן לפומיה, שנא' (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מורך. וישמשנו תמיד, שמתוך השימוש יהי אצלו תמיד וילמד. כדגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון, גדולה שימושה יותר מלימודה, שנא' באלישע בן שפט (מלכים ב ג, יא) אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שימושה מלימודה. וכשישמע הלכה ממנו אל יחלוק עליו, וכוונתו לקנטר את רבו, כי החולק על רבו כאלו חולק על השכינה, שנא' (במדבר כו, ט) אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה'. א\"ר חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה עם השכינה, שנא' (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה'. אמ' ר' חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנא' (שמות טז, ח) לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. אמ' ר' אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה. וגרסי' בחופת אליהו לא יהא אדם קורה ושונה ומבעט ברבו, ולא יהא קורא ושונה בלא יראת שמים, שנא' (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ואומר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.",
+                "ואסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, שהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. כדגרסינן במ' עירובין בפרק הדר, תניא ר' אלעזר אומר, לא מתו שני בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש, ונתנו בני אהרן אש על המזבח, אמרו אע\"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ומעשה בתלמיד אחד שהיה לו לר' אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמ' לה ר' אליעזר לאימא שלום אשתו, תמה אני אם יוצא זה שבתו. ולא הוציא שבתו. אמרה לו, נביא אתה. אמ' לה, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. תאני ר' אליעזר, אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כמחנה ישראל, הה\"ד ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים. ר' תנחום בר ירמיה הוה בחפר, והיו שואלין לו והוא מורה. אמרי ליה, לא כן אלפן ר', אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, והא ר' מני רבך יתיב בצפורין. אמ' ליוון, ייתי עלי אי הוינא ידע. מן ההיא שעתא לא הורה. וגרסינן בפ' קמא דמ' תעניות אמ' רבה אמ' רב הונא אמ' רב, מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה, זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה. ר' חנינא אמ', יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, הא כיצד, תלמיד חכם שמגיע להוראה יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לא הגיע להוראה יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.",
+                "לעולם יעסוק אדם בתורה לשמה וילמוד תורה על מנת ללמד לאחרים, כדגרסינן בפרק לולב וערבה אמ' ר' אלעזר, מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. והעוסק בתורה אפי' שלא לשמה שכר יש לו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וגרסי במ' הוריות בפ' כהן משיח, אמ' רב, לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק על גבי המזבח זכה ויצאה ממנו רות, דאמ' ר' יוסי בר חנינא, רות בת בנו של בלק היתה."
+            ],
+            "Honoring the Sages": [
+                "לעולם יכבד אדם תלמידי חכמים מפני כבוד התורה, ועון גדול הוא לשנאת תלמידי חכמים, ולא לבזות אותם, כדגרסי' בספרי ואם בחוקותי תמאסו, אלו מלמדי חוקותי. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. דגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' רב יהודה, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבזו תלמידי חכמים, שנא' (דברי הימים ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דברו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המבזה לתלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. וכתב הראב\"ד המבזה את תלמידי חכמים מנדין אותו, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם. והמבזה את תלמידי חכמים ברבים, אפי' אחר מיתה, בית דין מנדין אותו, והם מתירים לו נדויו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם שנידוהו בשבילו בחיים, אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. והחכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ, ואינו צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה החכם, ואם מת החכם קודם שהתיר לו נדרו באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו. הרב שנידה לכבודו, חייבין כל תלמידיו לנהוג בו נידוי כמנודה, אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו אין [הרב] חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. בד\"א שנידוהו מפני שבזה תלמידי חכמים, אבל אם נדוהו על שאר דברים שחייבן עליהם נדוי, אפי' נדהו קטון שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה.",
+                "על עשרים וארבעה דברים מנידין את האדם. א' המבזה את החכם ואפי' לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה. ה' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיקבל. [ו' מי ששלחו לו ב\"ד וקבעו לו זמן ולא בא.] ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו. ח' המוכר קרקע שלו לגוי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס והיזק שיבא לחבירו בעל המצר מן הגוי. ט' המעיד על חבירו בערכאות של גוים, והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם. [י'] טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י\"א המחלל יום טוב שני של גליות, אע\"פ שהוא מנהג. י\"ב העושה מלאכה בערב הפסח לאחר חצות. י\"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י\"ד המביא את הרבים לידי חלול השם. ט\"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. י\"ו המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י\"ז המכשיל את העור. י\"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י\"ט טבח שיצא טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא בדק סכינו בפני חכם. כ\"א המקדש עצמו לדעת. כ\"ב מי שגירש את אשתו ועושה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותן להזקק זה לזה, כשיבאו שניהם לבית דין מנדין אותן. כ\"ג חכם ששמועתו רעה. כ\"ד והמנדה מי שאינו חייב בנדוי. זקן בחכמה שסרח, וכן נשיא או אב בית דין, אין מנדין אותו בפרהסיא, אלא א\"כ עשה עבירה כירבעם וחביריו, ואם חטא שאר חטאות שחייבין עליהם מלקות, מלקין אותו בצנעא, שנא' (הושע ד, ה) וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אע\"פ שכשל כסהו כלילה. כיצד מנדין אותו, אומרין פלוני בשמתא, ואם נדוהו בפניו, אומרים פלוני זה בשמתא. והחרם אומר[ין], פלוני זה בן קללה, מוחרם וארור בו נדוי, בו אלה, בו שבועה. וכיצד מתירין, אומרים לו, שרוי לך, מחול לך. ואם התירוהו שלא בפניו, אומרים, פלוני שרוי לו, מחול לו.",
+                "כיצד נוהג המנודה בעצמו וכיצד נוהגין עמו. אסור למנודה לספר ולכבס כל ימי נדויו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו בעשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשכר ושוכר. ואם מת בנדויו, בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הצבור. ואין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו. והמוחרם יותר חמור הוא, שאין שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו. ואין נשכר ואין נשכרין לו, ואין נושאין ונותנין עמו אלא מעט כדי פרנסתו. מי שישב בנדויו שלשים יום, ולא בקש להתיר לו, מנדין אותו שניה. ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתיר לו, מחרימין אותו. [בכמה] מתירין הנדוי והחרם, בשלשה, אפי' הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנדוי לבדו. ויש רשות לתלמיד להתיר את הנדוי או החרם, ואפי' במקום הרב. מי שלא ידע מי נדהו, ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו. נדוי על תנאי, ואפי' מפי עצמו, צריך הפרה. תלמיד חכם שנידה עצמו, ואפי' על דעת פלוני, ואפי' על דבר שחייב עליו נדוי, הרי זה מפר לעצמו. מי שנדוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכה להתירו בנדויו. ואם לא מצא, טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה שונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה אפי' שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו, מתירין לו אפי' שלשה. מי שנדוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נדוי להפרה כלום, אלא מנדין אותו ומתירין לו ברגע אחד. כשיחזיר המנודה למוטב, ראו בית דין להניחו בנדויו כמה שנים, מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין להניח זה בנדויו לכתחלה, ולהחרים מי שאוכל עמו ושותה, ומי שיעמוד עמו בארבע אמות, מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שלא יתפרצו החוטאים.",
+                "ואע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עמי הארץ, כענין שאמ' שלמה ע\"ה לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעין חרפתן ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלין למחרף. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים, שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. בד\"א כשבזוהו או חרפוהו בסתר שלא בפני שום אדם, אבל אם היה בפרהסיא, אסור לתלמיד חכם למחול על כבודו, ואם מחל הרי זה נענש, מפני שזה הוא בזיון לתורה. ולפי' אמרו חז\"ל שצריך להיות תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ולא יהיה מוחל על כבודו אם בזוהו ברבים, כדי שלא [תבוא] התורה לידי בזיון בפרהסיא, אבל אם חזר בו המחרף מיד. ומבקש ממנו מחילה, מוחל לו וסולח לחטאו, כי כן דרך הב\"ה להיות מוחל וסולח.",
+                "וחייב אדם להיות זהיר בתלמודו שלא ישכח מפיו, שנא' (דברים ד, ט) ר' השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. מגיד שהשוכח עובר בשני לאוין, השמר ושמור ופן תשכח. וכשם ששוכח דברי תורה, כך דברי תורה רחוקים ממנו. משל למה הדבר דומה, לשנים שפירשו זה מזה מן הדרך, זה הלך מיל לצפון וזה הלך מיל לדרום, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילין, אע\"פ שלא הלך אחד מהן אלא מיל. וגרסי' במדרש ר' תנחומא והיה אם שכוח תשכח, אם תתרשל בדברי תורה, ואינך חש לשכיחה מועטת, תשכח דברי, לפי' נאמר אם שכוח תשכח שני פעמים. איני, והאמ' רבא, לגרסי' איניש אע\"ג דשכח. לא קשיא, הא דשכחה באה מאליה, והא דלמד ולא הדר לימודו עד שישכחנו. אמ' רבא אמ' רב הונא, מאי דכתי' (משלי יג, יא) הון מהבל ימעט, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. אמ' רב טובי בשם ר' אלעזר, מאי דכתי' (משלי יב, כז) לא יחרוך רמיה צידו, לא יחיה ולא יארך ימים צייד הרמאי, רב ששת אמ', צייד הרמאי יחרוך. כי אתא רב דימי אמ', משל לציד שצד צפרים, אם משבר כנפיהם מתקיימות בידו. ר' יהושע אומר, כל מי שלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת. גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, זה תלמיד חכם המתרשל בתורתו. ר' שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, וכי מאחר שהוא קרוי אדם וקרוי איש. ויש לו שדה ויש לו כרם, למה נקרא שמו חסר לב, בשביל שהוא עצל, שקרא וישב לו. מנין שסופו לבקש ראש ההלכה ואינו מוצא, שנא' (משלי כד, לא) כסו פניו חרולים. ומנין שסופו לבקש ראש המסכתא ואינו מוצא, שנא' (משלי כד, לא) וגדר אבניו נהרסה. מי גורם לו, שלא חזר לשנות ולשלש בתורתו."
+            ],
+            "Five attributes of the Torah scholar": [
+                "חמש מעלות הן לעוסק בתורה, ובכולן יש לו שכר בעולם הזה ולעולם הבא. ואע\"פ שאין אדם יכול להשיג ולדעת גורל הטובה הבאה לתלמידי חכמים העוסקין בתורה, אפי' הכי אלו החמש מעלות הן נראין מיד ומבוארים וידועים לכל אדם.",
+                "המעלה הראשונה. שכל העוסק בתורה ולמד ממנה לקים מצות הב\"ה ונוחל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. שנא' (משלי ז, ב) שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך, וכתי' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, תצליח את דרכיך בעולם הזה, ותשכיל לעולם הבא, וכתי' (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, חייך לעולם הזה ואורך ימיך לעולם הבא.",
+                "המעלה השנית. שיעסוק האדם בתורה ובמלאכה שיתפרנס ממנה, וכשיכניס צוארו בעול התורה ובעול המלאכה ונצל מן החטא, מפני שלא יהיה לו פנאי לחטוא. דתנן שיגיעת שניהם משכחת עון. וכתי' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, שיהיה עוסק בתורה, יגיע כפיך כי תאכל, שיעשה מלאכה להתפרנס ממנה, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.",
+                "המעלה השלישית. כשיעסוק אדם בתורה ידע וישכיל עונש העבירות ויפרוש מהן, ואינו בא לידי מיתה בעולם הזה ביד בית דין ולא בעולם הבא בדינה של גיהנם. דתנן אין בור ירא חטא, וכתי' (תהלים קיט, צב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, אבדתי בעולם הזה, וכתי' (תהלים קיט, צג) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני, חיי העולם הבא.",
+                "המעלה הרביעית. כשיעסוק אדם בתורה ישיג המעלה השלימה וידבק בבוראו. שאם יעסוק אדם בתורה יהיה שלם ונפשו זכה ותמה ונקייה מן העון וברה מן החטא, ובזה תדבק לקונה, שהוא הקיום האמיתי והטובה שאין לה ערך, שנא' (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, וכתי' (תהלים כד, ה) ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו.",
+                "המעלה הה'. כשיעסוק אדם בתורה זוכה בו ומזכה לאחרים, ונמצא יורש העולם הזה, מפני שמכבדין אותו ועושין דברו, ויורש העולם הבא. דתנן כל המזכה את הרבים וכו', משה זכה וזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו.",
+                "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו ואין לבו פנוי מן המחשבות, ישא אשה ואח\"כ ילמוד תורה. אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ללמוד תורה. וכל העושה מצוה שאינו מצווה עליה, אין שכרו כשכר המצווה ועושה, אלא פחות ממנה. ואע\"פ שיש לה שכר, צוו רז\"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת עליהן ללמוד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, מפני עניות דעתן. לפי' ארז\"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. בד\"א בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמד התפלות."
+            ],
+            "Great is Torah": [
+                "גדולה תורה שכל העוסק בה משמרתו מכל רע. כדגרסינן במדרש משלי אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. אמ' ר' יוסי הגלילי, הוי זהיר בדברי תורה שלא תטה ימין ושמאל מהן, הסר דרכך מדרכן של רשעים, מרע, שלא תלך בדרכי המינין. תאנא דבי ר' ישמעאל, אם פגע מנוול זה בך משכהו לבית המדרש, אם אבן נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנא' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ולעולם הוי מקשיב לתלמוד תורה, שנא' (משלי ה, א) בני לחכמתי הקשיבה, בשעה שאתה לומדן, לתבונתי הט אזנך, בשעה שאתה שומען, שאין לך שבח בעולם הזה גדול משבחה של תורה. כדגרסי' במדרש קהלת מאי הגדלתי מעשי וגו', עשיתי לי גנות ופרדסים, עשיתי לי ברכות מים, קניתי לי עבדים, כנסתי לי גם כסף וזהב. א\"ר חייא, וכי אין הכתוב מודיענו אלא עושרו של שלמה, הא אינו מדבר אלא בדברי תורה. הגדלתי מעשי, הה\"ד והלוחות מעשה אלהים המה. בניתי לי בתים, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נטעתי לי כרמים, אלו שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבין שורות שורות ככרם, כדתנן זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה בכרם ביבנה, וכי כרם היה שם, אלא תלמידי חכמים שיושבין שורות שורות ככרם. עשיתי לי גנות ופרדסים, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' חייא רבה ומשנתו של ר' אושעיא רבה ומשנתו של בר קפרא. ונטעתי בהם [עץ] כל פרי, זה התלמוד. להשקות, אלו תלמידי חכמים שהן לומדין. קניתי לי עבדים, זו נבואה, שנא' (יואל ג, ב) ועל העבדים והשפחות בימים ההם אשפוך את רוחי. ובני בית היה לי, זה רוח הקדש. גם מקנה, אלו הקרבנות. כנסתי לי גם כסף וזהב, אלו דברי תורה, הנחמדים מזהב ומפז רב. וסגולת מלכים, אלו דברי תורה, דכתיב בי מלכים ימלוכו. והמדינות, אלו תלמידי חכמים שמדיינין זה בזה בהלכה. ועוד גרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני משיבו ואומר לו, כל מה שקנית לעצמך קנית. לכך נאמר, אם חכמת בתורה כאלו אתה משמח להב\"ה שנתן לך חכמה, שנא' (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ולצת לבדך תשא ולא לאחרים. ואם למדת תורה אתה מתגדל בה, שנא' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, אם אדם עושה עצמו כמדבר הזה שהוא רק מכל המעדנים, ניתנת לו מתנה, וכיון שניתנת לו מתנה נחליאל, פי' משפיל עצמו כנחל, וכיון שנחליאל נעשה ראש, שנא' (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות. ואם הגיס דעתו הב\"ה משפילו, שנאמר (במדבר כא, כ) ומבמות הגיא. ואם חזר בו, הב\"ה מגביהו, שנא' (ישעיהו מ, ד) כל גיא ינשא.",
+                "גדולה תורה מכל כלי חמדה שבעולם. שכל כלי חמדה כל זמן שהן מתיישנין הם פוחתין, אבל דברי תורה כל זמן שהן מתיישנין הן משביחין, שנא' (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ואם אדם ישמר את התורה הוא משתמר, שנא' (שמות יט, ה) ושמרתם את בריתי, וכתי' (משלי ד,ו) אהביה ותצרך. וגרסי' במכילתא ושמרתם את בריתי, ר' אלעזר אומר זו ברית שבת, ר' עקיבא אומר זו ברית מילה. והייתם לי סגולה, שתהיו פנויים לי, ותהיו עסוקים בדברי תורה, ולא בדברים אחרים. ואם אינו יכול להתעסק בתורה כל היום כולו, די לו בשתי הלכות בשחרית ובשתי הלכות בערבית. ואל יאמר אדם, כבר עסקתי בתורה בבקר ודי לי, מה יתרון לי לעסוק בה בערב, אלא אם קרא בבקר ישנה בערב, לקיים מה שנא' (דברים ו, ז) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך, שהוא הערב, ובקומך שהוא הבקר. ואם לא עשה כך, אלא אמ' די לי בקריאת הבקר, עליו הכתו' אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ר\"ל אם יתפלל אדם בבקר צריך להתפלל בערב ולא יאמר די לי בתפלת הבקר, כך אם קרא בבקר ישנה בערב, שאם יאמר הואיל וקריתי בבקר למה אשנה בערב, אומרים לו, אם אתה אומ' שאינו ראוי לקרות בערב דברי תורה, גם תפלתו תועבה שהוא מתפלל בערב אחר שיתפלל בבקר. היה ר' יהושע אומר, שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את התורה.",
+                "גדולה תורה, שאינה מתחלפת בדבר אחר, ולא אפי' בדברי תורה. ר' שמעון אומר, משל לב' בני אדם שהיו עוסקין בפרקמטיא. אמרו, בואו ונחליף. נטל זה מה שביד זה. נמצא מה שביד זה אין ביד זה, ולא מה שביד זה ביד זה. אבל דברי תורה אינם כן. כיצד. שני תלמידי חכמים פגעו זה בזה. אחד שונה סדר מועד ואחד שונה סדר טהרות. אמרו, באו ונחליף. השנו זה את זה. נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים.",
+                "גדולה תורה, שנקראת קדושה, שנא' (משלי ט, י) תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. גדולה היא קדושתה, שאפילו מן הלחם ומן המים הוצרך משה רבינו ע\"ה להתקדש ארבעים יום עד שקיבל את התורה, שנא' (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם הלחם והמים שהם טהורים נתקדש משה מהם ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טומאה, ושלא נעסוק ושלא נהגה בה במקום הטינופת.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מידי אויביהם, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, וכתוב בתריה, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ועל ידי שנתעסקו ישראל במצרים בתורה ארבעה ימים נגאלו. ומנין שהן ארבעה ימים. שנא' (שמות יב, ג) דבר אל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, והן נגאלו בליל חמשה עשר. והלא דברים קל וחומר, ומה אבותינו, שלא נתעסקו במצרים בתורה אלא ארבעה ימים בלבד, זכו להגאל, העוסק בתורה כל ימיו על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה תורה, שהיא שלום וכל דרכיה שלום, שנא' (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם כל נתיבותיה שלום. וגרסי' במדרש אתה כוננת מישרים, ישרות של עולם. יש לו לאדם דין עם חבירו, הוא נכנס עמו לדין, והן מקבלין עליהם מה שהדיין גוזר, מיד ועושה שלום עם חבירו, הוי אתה כוננת מישרים. אדם יוצא לדרך, וראה חמורו של שונאו רובץ תחת משאו, הולך ומסייעו, והוא אומר, כך עשה לי פלוני והייתי סבור שהוא שונאי, מיד נעשו שניהם אוהבים, ומי גרם להם, על ששמרו את התורה, שכתוב בה, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. הוי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וגרסי' במסכת עירובין ירושלמי א\"ר יהושע מפני מה מערבין בחצרות, מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה שנואה לחבירתה. שלחה עירובה בידי בנה. נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה. אתא [ואמר] קמיה אימיה. אמרה, כל כך הות רחימאת לי ולא ידענא. מתוך כך עשו שלום. ה\"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נמצא שהתורה היא סבת השלום. וכל העוסק בתורה, הב\"ה מדריך אותו על הדרך הטובה והישרה, ופורש עליו סוכת שלומו, ומציל אותו מכל רע, ושומר את נפשו מכל חטא, ושומר כל דרכיו וכל נתיבותיו, ושומר את פעמיו שלא יכשלו, שנא' (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.",
+                "סליק פירקא."
+            ]
+        },
+        "vi; On the Commandments": {
+            "Study in order to keep and teach": [
+                "<b>ענין המצות</b>",
+                "יחיש כל איש יקריב יחריש חוקי האל לבוש גאוה",
+                "שומר תורה וירא מצוה על מצחו פרק זה התוה",
+                "רצון שוחר מצות בוחר ישכון לעד בתי שלוה",
+                "אוה בימים חפץ חיים יעשה מצות משה צוה",
+                "לאור מאור אדיר נאור בהם יאור כי נר מצוה.",
+                "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. גרסינן במ' ע\"ז בפרק קמא, אם בחוקותי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. אם בחקתי תלכו, יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות כאן, הא מה אני מקיים, להיות עמלין בתורה. וכל מי שאינו לומד המצות ועושה אותן כאלו כפר בעקר. כדגרסי' בספרי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו, מה ת\"ל ולא תעשו, יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, ת\"ל ואם לא תשמעו לי. ולא תעשו, הא כל שאינו למד אינו עושה. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה, אבל אינו מואס באחרים, ת\"ל ואם בחוקותי תמאסו, הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אינו שונא את החכמים, ת\"ל ואת משפטי תגעל נפשכם, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, סוף שהוא שונא את החכמים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, אבל מניח אחרים לעשות, [ת\"ל לבלתי עשות, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים], סוף שאינו מניח לאחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושושנא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, אבל מודה במצות שנאמרו בסיני, ת\"ל את כל מצותי, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שאינו מודה במצות. או יש לך אדם שיש בו כל המדות האלו אבל אינו כופר בעקר, ת\"ל להפרכם את בריתי, הא כל שיש בו כל המדות הללו סוף שהוא כופר בעיקר.",
+                "אבל הלומד המצות על מנת לעשות, ומלמד לאחרים, ומעשה אותן לעשותן, יחיה ויאריך ימים. כדגרסי' בואלה הדברים רבה, כי המצוה הזאת וגו', הה\"ד כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. א\"ר חייא קילורית לעין, מלוגמא למכה, כוס עקרין לבני מעים. קילורית לעין, דכתי' (תהלים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים. מלוגמין למכה, דכתי' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. כוס עקרין לבני מעים, דכתי' (משלי ג, ח) ושקוי לעצמותיך. ד\"א כי חיים הם למוצאיהם, למי [ש]ממציא אותם לאחרים, ולכל בשרו מרפא, לרמ\"ח איברים שבו. וגרסינן במדרש תנחומא החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. משל לאחד שהיה מושלך בים, והושיט הקברנט את החבל ואמ' לו, אחוז בחבל זה ואל תניחהו, שאם הנחתו אין לך חיים. כך אמ' הב\"ה לישראל, כל זמן שאתם מודבקין במצות אתם חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וגרסי' בואלה שמות רבה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יש לאומות העולם שופטים ויש לישראל שופטים. משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו. אמ' לבני ביתו, האכילוהו כל מה שמבקש. נכנס אצל אחר, אמ', הזהרו שלא יאכל דבר פלוני ודבר פלוני. אמרו לו, לראשון אמרת כל מה שהוא מבקש יאכל, ולזה אמרת לא יאכל. אמ' להם, הראשון לא יחיה, לפיכך אמרתי יאכל כל מה שהוא מבקש, אבל זה שיחיה אמרתי הזהרו בו. כך יש לאומות שופטים ואין עוסקין בתורה ואין עושין אותה, שנא' (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, אבל לישראל נתתי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אמ' הב\"ה, לפי שהרביתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר. הזהרתי אתכם על כל מצוה, שהיא חייך, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע.",
+                "וגרסי' בירושלמי פרקא בתרא דמס' יבמות, ת\"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שניה אמ' להם שלום, שלישית עלתה. אמ' לה, בתי, מי העלך. אמרה, זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהגו. אמרו לו, וכי נביא אתה. אמ' להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי דבר שהצדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו. אמ' לו ר' אחא, אעפ\"כ מת בנו בצמא. אמ' להם, וסביביו נשערה מאד, מלמד שהב\"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה. ר' חנינא אמר, מהכא אל נערץ בסוד קדושים רבה, פי' שהב\"ה הוא חזק בעולם הזה עם קדושיו, ומביא עליהם הייסורין בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים מעונותיהם לעולם הבא. ופירש\"י שנחוניא היה חופר שיחין בדרכן של עולי רגלים, והיו מתכנסין בהן המים, והם ובהמתם שותין מהן. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שעדיין יכולה לחיות, וכן בשעה שניה, אבל בשלישית, שאינה יכולה לחיות, אמ' להן עלתה, דאיפשיט ליה שאותו הדבר שהיה אביה עוסק בו לדבר מצוה שלא יכשל בו זרעו. וזכר של רחלים, אילו של יצחק אבינו ע\"ה. וזקן אחד מנהגו, זה אברהם אבינו ע\"ה. וגרסי' במ' פסחים בפרק ראשון, אמ' ר' אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. דתנן איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, מלמד שתהא פרתך רועה באגם ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך רועה באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להזיק אין מזיקין, שאין דרכן להזיק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת\"ל ופנית בבקר והלכת לאוהלך, מלמד שתמצא אוהליך בשלום.",
+                "גדולה מצוה שמנחלת לעושיה חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנאמר שמור מצותי וחיה, וכתי' (דברים ד, מ) ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים. ובעולם הבא מנין, דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פי' מליץ טוב שיליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא. ותרגם יונתן בן עוזיאל מליצי רעי, פרקליטי חברוי. והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, פי' שטן רע שישטין עליו לפני הקב\"ה. וגרסינן במדרש תלים זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'. תאני ר' חייא, ושמרתם את משמרתי, שמרו במשמרתי, אני ה' אלהיכם, מזומן אני לתת שכרך. אמ' הב\"ה, פשטו ידיכם במצות ובטחו עלי שאני משלם שכרכם. נתת שמחה בלבי. אמרו ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, על ידי שפשטו אומות העולם ידיהם בשבע מצות השפעת להם טובה בעולם הזה במתן שכרן, אנו שנצטוינו בתרי\"ג מצות על אחת כמה וכמה שתשפיע עלינו טובות לעולם הבא, לפיכך כשאנו רואין שלותן של אומות העולם אנו שמחין. הוי נתת שמחה בלבי. ר' יהושע בן לוי אומר, משל למלך שעשה סעודה, והכניס את האורחין והושיבן על פתח פלטרין שלו, והיו רואין את הכלבים שיוצאים ובפיהם פסיונין ותרנגולות וראשי עגלים. התחילו אומרים, ומה הכלבים כך, סעודה בעצמה על אחת כמה וכמה. הוי נתת שמחה בלבי. וכתיב (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ר' יוחנן אומר, שכרן של מצות שפרה עלי. וגרסי' בויקרא רבה ר' מני ורבנין. ר' מני אומר, כל מה שהבריות מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב\"ה מזריח להם את השמש, דכתי' (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנין אמרי, כל מה שהצדיקים מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב\"ה מחדש להם פניהם כגלגל החמה, שנא' (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וגרסי' בואלה שמות רבה ר' יהודה ב\"ר סימון פתח, רבות בנות עשו חיל, זה אדם הראשון שנצטווה על שש מצות, שנא' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים וגו', נח שנצטווה על אבר מן החי, שנא' (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אברהם אבינו ע\"ה נצטווה על המילה, יצחק אבינו ע\"ה חינכה לשמונה ימים, [יעקב על גיד הנשה, יהודה על היבמה, אבל בסיני נצטוו על תרי\"ג מצות, רמ\"ח מצות עשה, כנגד רמ\"ח איברים שיש באדם, וכל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך, עשה המצוה הזאת עמי, ושס\"ה מצות לא תעשה, כנגד ימות החמה, שהם שס\"ה יום,] וכל יום ויום אומר לו לאדם, בבקשה ממך, אל תעשה בי עבירה זאת]."
+            ],
+            "The commandments and Israel": [
+                "חביבין ישראל שמקיימין את המצות, מה שלא היה יכול לקיימן אדם הראשון, שהיה ראשית של כל הנבראים מבני אדם, והיה הב\"ה מפרנסו בכבודו, והיה חכם גדול וחכמתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו', ולא היה לו שום אונס מלעכבו מלקיים את המצות, ואפי' הכי לא יכול לקיים אפי' מצוה אחת. כדגרסי' בבר\"ר ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו וגו', א\"ר יהושע, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת רחמים וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת רחמים. הן האדם לא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת. דרש ר' יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים, שנא' (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהי לכם ערלים לא יאכל. אמ' הב\"ה, אדם הראשון יציר כפי, נתתי לו שבע מצות ולא היה יכול לעמוד בהן, והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלוש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה, לאדם איני נותן אבל לבניו אני נותן, הה\"ד זה ספר תולדות אדם. וגרסי' במדרש השכם א\"ר שמעון בן אלעזר, מה אם בשבע מצות לא יכלו אומות העולם לעמוד, היאך יעמדו על התורה כלה. משל למלך שמינה לו שני אפטרופין, אחד על אוצר של תבן ואחד על אוצר של כסף וזהב. אותו שנתמנה על התבן נחשד, והיה מתרעם על שלא נתמנה על הכסף והזהב. אמרו לו, ריקה, על התבן לא היה לך אמנה, על כסף וזהב תהיה לך אמנה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בשבע מצות לא יכלו לעמוד, בתרי\"ג מצות על אחת כמה וכמה.",
+                "ולפי שקבלו ישראל את המצות, קידשן הב\"ה, והבדילן מן אומות העולם. כדגרסי' בספרי ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ר' אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש כלאים, אי איפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבא על הערוה, אלא איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, שנא' (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. נמצא פורש מן העבירות ומקבל עליו עול מלכות שמים. ואל יהרהר על המצות ויאמר מה הפסד יש בשעטנז ובכלאים ובכיוצא בהן, אלא יעשה כל המצות כמאמרן וכמצות חז\"ל, שהן חוקי האלהים ותורותיו, ואם בעיניו הם מצות נכריות, הוא מצד פתיותו, ולא מצד שום חסרון שיש במצות הב\"ה חלילה חלילה. ועוד גרסי' בספרי את משפטי תעשו, אלו דברים הכתובים בתורה, שאלו לא נכתבו בדין היו לכותבן, כגון הגזילות והעריות וע\"ז וקללת השם ושפיכות דמים, שאלו לא נכתבו בדין היה לכותבן. ואת חוקותי תשמרו, אלו דברים החקוקים בתורה שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ושעיר המשתלח, ת\"ל אני ה' חקקתים, אי אתה רשאי להשיב עליהן. ללכת בהם, עשם ואל תעשם טפלה. ד\"א ללכת בהם, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהן, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות, ת\"ל ללכת בהם, אי אתה יכול ליפטר מתוכן. וכן הוא אומר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. וכתי' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך, בשעת המיתה, והקיצות היא תשיחך, לעולם הבא. וגרסי' במס' מנחות בפ' תכלת, ת\"ר חביבין ישראל שסיבבן הב\"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום, אמ' אוי לי שאני ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמ' למנצח על השמינית מזמור לדוד, ר\"ל המילה, שניתנה ליום השמיני.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה כי לוית חן הם לראשך. מהו לוית חן. אמ' ר' פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך מצות מלוין אותך. בנית בית, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגנך. עשית לך דלת, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לבשת בגדיך, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. חרשת, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. קצרת, כי תקצור קצירך בשדך. אמ' הב\"ה, אפי' לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. ושנינו במ' קדושין בפרק ראשון, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל מי שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' בספרי כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו קיים את התורה כולה ולא היה חסר אלא אותה מצוה, וכל העושה עבירה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו ביטל את [כל] התורה.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה אז יבדיל משה, זש\"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, [כל] מה שאתה [יכול] לעשות מצוה עד שכחך עליך עשה, שכשאדם בטל מן העולם בטלה מחשבתו, כל מה שאתה יכול לחטוף מצוה חטוף עד שאתה בחיים. וכן עשה משה, כיון ששמע שהיה עובר מן העולם, אמ' מה מצוה יש שאעשה אותה, ומצא מצות ערי מקלט ועשה אותה, שנא' (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים וגו'. וגרסי' בפרק חלק תניא ר' אליעזר אומר, בכל עיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, שנא' (דברים יג, יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה, והיכא דאיכא מזוזה לא תעשון כן לה' אלהיכם. וגרסי' בפרק קמא דמ' ע\"ז א\"ר יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו, שנא' (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו. אמ' ר' חייא בר אבא, כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, גורם לעצמו שיקבור אשתו ובניו. ממי אתה למד, מיהודה, שהתחיל במצוה ולא גמרה. כיצד, כשבא יוסף אצל אחיו בקשו אחיו להורגו, שנא' (בראשית לז, כ) לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, ושמעו לו, למה, שהיה מלך עליהם. ואלו היה אומר, נחזירו אצל אביו, היו שומעין לו. ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר את אשתו ואת בניו, שנא' (בראשית לח, יב) ותמת בת שוע אשת יהודה, וכתי' (בראשית מו, יב) וימת ער ואונן. אמ' ר' לוי בשם ר' חנינא, כל מי שמתחיל במצוה ולא גמרה נקראת על מי שגומרה. כיצד. משה רבינו ע\"ה התחיל במצוה ונטל עצמותיו של יוסף, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ועל ידי שלא הכניסן לארץ נקראו על שמן של ישראל, [שנא'] ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אבל אם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. כדגרסינן בפ' במה אשה יוצאה מאי ולחושבי שמו, אמ' רב אשי, אפי' חושב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא, שנא' (ישעיהו מג, ט) יתנו עדיהם ויצדקו, אלו ישראל, ישמעו ויאמרו אמת, אלו אומות העולם, שיבואו ויעידו שישראל קיימו את התורה. יבא נמרוד ויעיד על אברהם אבינו ע\"ה שלא נחשד על ע\"ז, יבא לבן ויעיד על יעקב אבינו ע\"ה שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא דריוש ויעיד על דניאל שלא נחשד על התפלה, יבא נבוכדנאצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו לישראל שקבלו את התורה.",
+                "אמר המחבר יראה שאליפז התימני וחביריו היו בימי איוב ובימי משה רבינו כשקבלו ישראל את התורה בהר סיני. והוא דארז\"ל ספר איוב משה רבינו ע\"ה כתבו.",
+                "ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומטרפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא, שנא' (דברים ד, ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו', נגד העמים לא נאמר, אלא לעיני העמים. והמצות שישראל עושים בעולם הזה היא חכמתם ובינתם ונוייהן ותכשיטיהן. כדגרסינן בפסיקתא הנך יפה רעיתי וגו', הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות הבית, בחלה ובתרומה ובמעשר, הנך יפה במצות השדה, לקט שכחה ופאה, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה בערלה, הנך יפה בקרית שמע, הנך יפה בתפלה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים. הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ועוד גרסי' בפרק קמא דמסכת ע\"ז אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, א\"ר אלעזר, במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס, והשכר יבא מאליו. כי הב\"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ואפי' הכי יתכוין אדם בעשיית המצות מאהבה, וסוף הב\"ה משלם שכר. כדגרסי' במה מדליקין אמ' רבא, הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש זוכה וממלא גרבי יין. והב\"ה מעיד, שעתיד לשלם שכר טוב לעושי מצותיו ולמתגברים על יצרם, ולהפרע מן העוברים על מצותיו. כדגרסי' בויקרא רבה אני ה', אני שפרעתי מאמנון ומשמשון ומזמרי, ועתיד אני להפרע ממי שעושה כמעשיהם, אני הוא שפרעתי שכר ליוסף וליעל ולפלטי בן ליש, אני הוא שעתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה, על פיך ישק כל עמי. צואר שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. רגליו שלא הלכו בעבירה, וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבתו שלא חשבה בעבירה, ויקראו לפניו אברך.",
+                "וגרסי' במדבר סיני רבה מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. אמ' ר' תנחום בר אבא, מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמלות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשניים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים והוא מוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמ' הב\"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, עלי ליתן לו שכר וממון ובנים שיהו קורין בספרים. הוי מי הקדימני ואשלם, מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם שכרו, למה, שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי, שנא' (איוב מא, ג) תחת כל השמים לי הוא. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' ירמיה ב\"ר אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים, ואומרת, מה פעל אל, כל מי שפעל [עם אל] יבוא ויטול שכרו. ורוח הקדש אומרת, מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו שכר ימים, מי הפריש לי פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לפני תרומות ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה א\"ר יצחק, למדה תורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאלו [היה] ראובן יודע שהב\"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהב\"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה יודע בועז שהב\"ה כותב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מביא ומאכילה. ר' נתן ור' יהושע דסכינין בשם ר' לוי, לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, עכשיו, שאין נביאים, אליהו כותב ומלך המשיח והב\"ה חותם על ידיהם, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ועוד גרסי' בפסיקתא קחו מוסרי ואל כסף. אמ' ר' אבא בר כהנא, משכר לקיחה [זו] אתה לומד שכר המצות. כתי' (שמות יב, כב) ולקחתם לכם אגודת אזוב, בכמה טימין, בארבע מניי בחמשה מניי, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים, לולב שעומד בכמה דמים, בכמה מצות, על אחת כמה וכמה. וגרסי' בבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, מאי על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. המושלים, אלו המושלין ביצרן, בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אם עשית כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.",
+                "לעולם לא יחשוב אדם בדעתו ויאמר, חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועיל עשיית המצות, אלא אם הרבה עבירות, יעשה מצות כנגדן. כדגרסי' בויקרא רבה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות חבילות של עבירה, עשה כנגדן חבילות חבילות של מצוה. עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם. ידים שופכות דם נקי, וקשרתם אותם לאות על ידכם. לב חורש מחשבות און, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ למילה שבין הרגלים. יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאם ה'. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את. וגרסי' במדרש, לעולם ישתדל אדם לעשות מצוה באותו האבר שחטא בו. כיצד. אם חטא בלשונו, ירבה בתורה ובתפלה בלשונו, היו ידיו מלוכלכות בעבירות, ינקה אותן במצות, כדי שיהיה לו פתחון פה לפני הב\"ה ויאמר, אם עשיתי עבירות הרבה מצות עשיתי כנגדן. וגרסי' בפסיקתא שחורה אני ונאוה. שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים, שחורה אני במצרים, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, ונאוה במצרים, בדם הפסח ובדם המילה, הה\"ד ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, דם פסח ודם מילה. שחורה אני בים ונאוה אני בים, שחורה אני בים, וימרו על ים בים סוף, ונאוה אני בים, זה אלי ואנוהו. שחורה אני במרה ונאוה אני במרה, שחורה אני במרה, וילן העם על משה לאמר מה נשתה, ונאוה אני במרה, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שחורה אני ברפידים, ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים, ויבן שם מזבח. שחורה אני במדבר ונאוה אני במדבר, שחורה אני במדבר, כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר, וביום הקים את המשכן. שחורה אני בחורב, ובחורב הקצפתם את ה', וכתי' (תהלים קו, יט) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשטים, ונאוה אני בפנחס. שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה במלכי יהודה. אם בשחורים שלי כך, בנאים שלי על אחת כמה וכמה. באחאב מה כתיב, ויהי כשמוע את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצם ויתכס בשק ויהלך אט. ביורם מה כתי', וירא העם והנה השק על בשרו מבית. ד\"א שחורה אני ונאוה, אמ' ר' לוי, שחורה אני כל ימות השבת ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה ביום הכפורים, שחורה אני בעולם הזה ונאוה לעולם הבא. ועוד גרסי' בפסיקתא אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל לפני הב\"ה, רבונו של עולם, אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסת ובבתי מדרשות, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער בתפלה ובצדקה, אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה.",
+                "לעולם לא יתכוין אדם בעשיית המצות להנאת עצמו כי אם לעשות רצון קונו. כדגרסי' במ' הוריות בפ' כהן משיח, אמ' רבה בר בר חנה, מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו אכילת מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו מצוה, כתי' (הושע יד, י) וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה, כתי' (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם. ועוד משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו בבית, וזה אשתו ואחותו בבית. לאחד נזדמנה לו אשתו, ולשני נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו, וצדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו, ופושעים יכשלו בם."
+            ],
+            "Dedication and sacrifice": [
+                "ומאהבת ישראל הקדושים במצות מוסרין נפשם עליהם. כדגרסי' במכילתא ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהן יושבין בארץ ישראל ומוסרין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצות. מה לך ליהלק, על שנטלתי את הלולב. שנא' (זכריה יג, ו) ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמה לי אהבת אבי שבשמים. ואשריהם ואשרי חלק המוסרים נפשם למות על קיום מצותיו של הב\"ה. כדגרסי' במדרש חזית השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, [בדורו של גזירת המלכות] שעשיתי צביונן ועשו צביוני. ד\"א בצבאות, שמסרו נפשן על מצותי, ושפכו דמיהם בם כדם הצבי וכדם האיל, על אהבתי ועל קיום מצותי.",
+                "בעשרה דברים אהבת האדם להב\"ה נבחנת, ואם חפץ במצותיו, ואלו הן. ראשון, שיאהב תורת הב\"ה, ושיבחר בעשיית מצותיו בלב שלם, ומתוך כך יראה בו שהוא אוהב את הב\"ה שצוה לעשותן. שנית, שיהיה חפץ בעבודת הב\"ה יותר מכל תענוגי עולם. שלישי, להיות מואס ברשעים ובפושעים שעוברים על מצות הב\"ה, ואע\"פ שלא הזיקוהו, אלא ישנא אותן מפני אהבת הב\"ה ומפני שעוברין על מצותיו, שנא' (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא. ובכלל זה, שיאהוב את הצדיקים ואת החסידים שהן עובדין את הב\"ה ועושין מצותיו, ואע\"פ שאינן מהנין לו, שנא' (משלי ח, יז) אני אוהבי אהב. רביעי, להיות כל טובת העולם הזה כאין וכאפס נגדו נגד עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו, ויקדים תמיד עשיית המצוה על כל צרכיו. חמישי, שתערב לו כל יגיעה וכל חסרון וכל ענוי וכל ביזוי כנגד עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו. ובכלל זה, שלא יהיה בוזה המצות ומכבד עצמו, אלא שיהיה בוזה עצמו ונושא מת מצוה על כתפו, וכיוצא בזה, ומכבד מצותיו של הב\"ה. ששי, שלא ישמע לקול מסיתים ומדיחים שידיחו אותו מעבודת הב\"ה ומעשיית מצותיו, ושלא יהרהר על מצותיו של הב\"ה. שביעי, שיראה לכל בני אדם אהבתו בהב\"ה ובעשיית מצותיו ויתפאר בה. שמיני, אם יתחדשו לו מאורעות הזמן, טוב או רע, שלא יעזוב בשבילם עבודת הב\"ה ועשיית מצותיו. תשיעי, שלא תכבד עליו עבודת הב\"ה, לא מפני טורח, ולא מפני חסרון כיס, ולא מפני שום דבר, אלא יעשה מאהבה. עשירי, שלא תהיה כוונת עבודתו להב\"ה ועשיית מצותיו על מנת לקבל פרס, אלא לעבוד את הב\"ה ולעשות מצותיו בלב שלם."
+            ],
+            "On their fulfilment": {
+                "i": [
+                    "כל המצות ועשייתן ועניינם חלק אותם הרב ר' ישראל ז\"ל על עשרה שערים, על זה הסדר.",
+                    "השער הא', בחריצות והזריזות וההשתדלות בקיום המצות הקלות והחמורות.",
+                    "השער הב', באזהרה מביטול מצות עשה.",
+                    "השער הג', בזריזות להקדים את המצוה מיד כשיחול זמנה, ושלא ימתין לעשותה אע\"פ שיש לו שהות.",
+                    "השער הרביעי, להגדיל המצות, ולהזהר שלא לנהוג בהם מנהג בזיון ולכבדם.",
+                    "השער הה', בהידור המצוה.",
+                    "השער הו', לקיים המצוה באיברים ו[ב]הרגשות.",
+                    "השער הז', בכוונת עשיית המצות.",
+                    "השער הח', בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור.",
+                    "השער הט', במצות הנוהגים בנשים ובקטנים.",
+                    "השער העשירי, בענין המצות שהן מדברי סופרים.",
+                    "השער הראשון: בחריצות וזריזות וההשתדלות [בקיום המצות] הקלות והחמורות.",
+                    "שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. לפי' הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הב\"ה היא על שתי דרכים, האחת שכלית, ר\"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם, יצוקה עליו ביציקתו, בעיקר יצירתו יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השנית תורנית, קנויה בדרך השמיעה, במלאכות ה' לעמו על ידי נביא. ואחר ההקדמה הזאת אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם ע\"ה בזה הפסוק, באמרו באשר [דבר] מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי, מקל וחומר ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר הושבענו עליה בסיני. ודרשו רז\"ל זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה. א\"ר חיננא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ר' אסי, ואיתימא ר' חנינא בר פפא, אמ' אפי' הב\"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנא' (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. כמה הפליגו והעמיקו בעשיית מצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים. ואלו פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא. והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלא בשני עולמות, רצה הב\"ה לצוות את ישראל מצות הרבה, להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנא' (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' המשניות שחיבר, כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת מתרי\"ג כתקנה וכמאמרה, לשמה, מאהבה, מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה ולבקש שכר עליה, זכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראייה הברורה לזה הא דגרסי' בפ' קמא דמ' ע\"ז, מעשה ונכנס ר' חנינא בן תרדיון לבקר את ר' יוסי בן קיסמא שהיה חולה. התחיל ר' יוסי להוכיחו על מה שהיה מסכן בעצמו ולמד תורה ברבים בשעת השמד. ואמ' לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו, ושמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך. אמ' לו, מן השמים ירחמו. אמ' לו ר' יוסי, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך. מיד נתיירא ר' חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא. ושאל את ר' יוסי ואמ' לו, מה אני לעולם הבא. אמ' לו ר' יוסי, כלום בא מעשה לידך, ר\"ל שתזכה לחיי העולם הבא. אמ' לו, גבאי של צדקה הייתי. פעם אחת הפרשתי מעות לסעודת פורים, ונתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה. אמ' ליה ר' יוסי, אם כן, עם חלקך יהי חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מדבר זה, כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה, בשרו בטובה השלימה לעולם הבא. וגרסי' במ' סנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה ופעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא ביאה אסורה, וכיוצא בזה. וגרסי' בפ\"ק דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, ומפרש בגמ' כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה. אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, [עליו] הכתו' אומר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת.",
+                    "לפיכך חייב אדם להשתדל ולהזדרז בקיום כל המצות, קל וחומר מהאבות עליהם השלום, שלא נצטוו אלא בשבע מצות ומילה, וקיימו כל תרי\"ג מצות. כדגרסי' במ' יומא אמ' רב, קיים אברהם אבינו ע\"ה את כל התורה כולה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. כ\"ש אנו, שנצטוינו בהם, וקבלנום עלינו באלה ובשבועה, בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות והחמורות. ושנו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה מועט כמו במצוה שסבור ששכרה הרבה. ולפי' אמרו ז\"ל אין מעבירין על המצות. פי' אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה, כסבור שהיא קלה, ויעסוק במצוה אחרת, כסבור שהיא חמורה, שאיפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה, והיה עוסק בה, והניחה, ששכרה מרובה מן האחרת שהולך לעשותה. והוא דארז\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה.",
+                    "וגרסי' בפסיקתא אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. [אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הב\"ה שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה, כד\"א ושקל בפלס הרים. לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הב\"ה מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו ישראל כל המצות בתום לבב, שנא' (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע]. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים, והכניס אותם לתוך פרדסו סתם, ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמ', תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, זית הוא ושכרו חצי זהוב. קרא לאחר ואמ' לו, תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו, למה [לא] הודעתנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנעשה תחתיו. אמ' להם המלך, אלו הודעתי אתכם, לא היה כל הפרדס נעשה, שכולכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה ומניחין האילנות ששכרן מועט.",
+                    "וגרסי' בפ' קמא דמ' קדושין ירושלמי ר' אבא בשם ר' אבא בר כהנא, כת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. טלטל הב\"ה זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גילה הב\"ה מתן שכרן של מצות, אלא החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. חמורה שבחמורות כיבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והקלה שבקלות שילוח הקן, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב [לך] והארכת ימים. וגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת, אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא.",
+                    "לפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות כבחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניו. ואמ' שלמה ע\"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. פי' מי שבוזה המצוה, בשביל שהוא חושב כי היא מצוה קלה, חובל בעצמו, וירא מצוה ומשתדל לקיימה [ישולם], פי' ישולם שכר טוב וינצל מכל רע ומכל פגע רע.",
+                    "ואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה. ומה שאמרו ז\"ל מצוה קלה, היא על אחת משלשה דרכים. הדרך הא', שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס, או בלי יגיעה. צא ולמד ממצות ציצית, שקורין אותה מצוה קלה, וארז\"ל שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקוראין אותה קלה לפי שדמיה מועטין, חוטין בלבד. וגרסי' בפרק קמא דע\"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, [לכו] ועשו אותה. ואמאי קרי לה קלה, דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן, ומה מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר, ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו, אינו אלא מצד זלזול בשואל, שאינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו, אינו מצד זלזול, אלא מפני שקשה עליו. כדגרסי' בפ' התכלת. תניא ר' אומר, קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שאמ' לשני עבדיו. לאחד אמ', הבא לי חותם של טיט, ולאחר אמ', הבא לי חותם של זהב. פשעו שניהם ולא הביאו. איזה עונשו מרובה. הוי אומר, זה שאמ' לו, הבא של טיט. הדרך השנית, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא ואלו הן קלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות ב\"ד. הדרך השלישית, קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה ואינה מתאוה לה, בשביל שהיא נמאסת, ועונשה חמור. וקורין לזולתה חמורה ועונשה קל, מצד שחומדת אותה הנפש ומתגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. [וגרסי'] במ' מכות ר' שמעון בר' אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול וגו', וכתי' (דברים יב, כה) לא תאכלו למען ייטב לך ולבניך אחריך, ומה הדם, שנפשו של אדם מתעבת אותו, הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות, שהנפש מחמדתן, על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אע\"פ שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, אבל הגזל, שהוא בלאו, מפני שהנפש מחמדתו, אמרו עליו חמור."
+                ],
+                "ii": [
+                    "השער השני: באזהרה מבטול מצות עשה. לפי שפירשה התורה עונשי מצות לא תעשה, כל אחת ואחת כפי עניינה, מהן במלקות ומהן בכרת ומהן במיתה בידי שמים ומהן במיתת ב\"ד, ולא פירשה עונש מבטל מצות עשה, אלא פסח ומילה בלבד, שהן בכרת, על כן תעו מקצת בני אדם ונבערו ואת ה' לא דרשו ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו כי המבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם יתרשל ובטלה לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בעיניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלא יגיעה ובלא טורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה, בין מצד טורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי ביטול סברא ולהוכיח, מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.",
+                    "מן המושכל יתבאר כי יותר ראוי להעניש מבטל מצות עשה מן העובר על לא תעשה. כי המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה, מצד פריקות עול וזלזולו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב מהם, והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה [וסליחה], יסלח לו, וחוזר כאלו לא חטא. אבל ביטול מצות עשה הוא הפסד שאין לו [חלף], וחסרון שאינו מתמלא, ואבדה שאין לה השבה לעולם. לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס, כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המצות שעושין בעולם הזה.",
+                    "וגרסי' בפ' המקבל אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של גויים. אמר ליה, ולא כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות. אמ' ליה אליהו, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני ר' שמעון קברי גויים אין מטמאין. אמ' ליה, בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא. פי' בארבעה סדרים איני בקי, ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי. אמ' ליה אמאי. אמ' ליה, דחיקא היא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן. אמ' ליה, פשוט גלימך וקח מאלו העלין. לקח מהם רבה בר אבוה. כשיצא שמע קול קורא, ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה. נער גלימו מהן ויצא.",
+                    "ובאגדת פרקא דחסידי אמרו על ר' חנניא בן דוסא שהיה בתכלית העניות. אמרה לו אשתו, בקש רחמים שיחננו האל מן הטוב הגנוז לצדיקים לעולם הבא. בקש רחמים, וראה כאלו נתנו לו רגל של שולחן של זהב. וראה בחלום שהיו כל הצדיקים אוכלין על שולחן של שלש רגלים והוא על שולחן של שני רגלים. מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא, בשביל שהטיבו לו בעולם הזה. סיפר המראה לאשתו. אמרה לו, כשם שהתפללת שיתנוהו, התפלל שיטלוהו. התפלל ונטלוהו.",
+                    "וגרסי' במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' שמעון בן יוחאי, שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר. כשראו התלמידים שהעשיר, בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ. בא ר' שמעון בן יוחאי, והוציא לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הב\"ה, ונתמלאת הבקעה כולה דינרי זהב. אמ' להם, כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו ידעין שכל מי שהוא נוטל משלו הוא נוטל ומחלקו שיש לו בעולם הבא, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעתיד לבא, שנא' (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון. ומעשה בר' שמעון בן חלפתא, שהיה ערב שבת, ולא היה לו מה לאכול באותה שבת. עם חשכה יצא לו חוץ לעיר להתפלל, ונתנו לו אבן טובה מן השמים. נכנס ונתנה לשולחני ופרנס את השבת. אמרה לו אשתו, מנין לך כל זה. אמ' לה, כך וכך היה המעשה. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שמחר באין חביריך ונוטלים חלקם שלם ואתה תטול חסר. קבל עליו להחזירה. למוצאי שבת החזירה, ויצאה כמין פיסת יד ונטלה אותה. וגדול הנס האחרון מן הראשון. לכך נאמר ותשחק ליום אחרון.",
+                    "וכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם, כי נתירא אברהם שמא פרע לו הב\"ה משכרו בעולם הזה בניצוח המלכים, על כן אמ' לו שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך, כי לא חסרת ממנו כלום, והכל הוא צפון לך.",
+                    "עתה שימו לי לבבכם, היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא, ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי ה' וצדקתם, ובו מצטיידים מן העולם הזה לעולם הבא. הרי נתבאר מן המושכל כי עונש מבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.",
+                    "ומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד. בידוע כי הפרש היה ביניהם, כי שאול ביטל מצות עשה ודוד נתגבר עליו יצרו ועבר על לא תעשה. ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אמנם העבודה נודעת בו כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו.",
+                    "ומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והתלמוד ממנו מלא, והראיות הברורות יוכיחו. והכלל המוסכם בתלמוד אתי עשה ודחי לא תעשה. ויסוד גדול מיסודי האמונה שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא. כדגרסינן בפ' אין דורשין אמרו על אלישע אחר, שהיה גדול בתורה, ונכנסה בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל. כי נח נפשיה דאלישע אחר, שמעינהו למלאכי השרת דהוו אמרין, לא מידן נידייניה ולא לעלמא דאתי ניתיניה, לא מידן נידייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתיניה משום דחטא. אמ' ר' מאיר, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שר' מאיר היה רוצה להעניש את רבו. אלא שלא נתרצה לו במה ששמע ממלאכי השרת ובחר לו שיענש בגיהנם ויטול שכרו לעולם הבא. וגרסינן במ' כתובות אמ' ליה [ר'] כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמ' לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי. אמ' ליה, תנינא בד\"א במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, נטול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים. כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שמונה הם כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מסב בחבורה של מצוה. ויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון תפילין וסוכה ולולב וכיוצא בהן, והן הנקראין חובה. ויש מצות שאינו חייב בהן אלא כשבאות לידו, והן, אם לא היה לו בית שחייב לעשות בו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין, אם אכל פירות או הריח בשמים חייב לברך, ואם לאו פטור. אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו המצוה, כדי להרבות זכיות כאלו ובכיוצא בהן. כדגרסי' בפ' קמא דסוטא דרש ר' שמלאי, מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפירותה הוא צריך. אלא אמ' משה, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי. אמ' לו הב\"ה, כלום אתה צריך אלא לקבל שכר, הריני מעלה עליך כאלו עשיתם, שנא' (ישעיהו נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. אין שלל אלא שכר המצות, שנא' (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.",
+                    "מי חכם ויבן אלה ויתבוננו חסדי ה'. האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה, כגון השעוה, ותקפיא הנמס והמהותך, כגון החלב. ויש לך סגולות פרטיות מיוחדות, שמקבלין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש, שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך ויתעלה, יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה, שהיא כלי [ה]חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול. כי היא אש דת יולד ממנה כמה מצות, שהן כמה נרות לעושיהן, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות מעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחבירתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כולם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם מים ולא לחם ימות ברעב, ואם לחם ומים ואין כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול לעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו אם אחת מהנה נעדרה, כי לכל אחת יש יתרון גדול וסגולה מיוחדת. וארז\"ל צדקה מגינה מן הפורעניות, והתפלין מטילין פחדו על האומות, והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים, והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים, וכהנה רבות. פליאה דעת ממנו סגולתן וכחן, ואם יתרשל אדם באחת מהן, איפשר כי אותה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניינו, ויבא לו נזק גדול אם יבטל אותה. לפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצות. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, אמ' רב נחמן, תיתי לי, דקיימי לי שלש סעודות בשבת. פי' תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמ' רב ששת, תיתי לי, דקיימי מצות תפילין. אמ' רב יהודה, תיתי לי, דקיימי עיון תפלה. אמ' רב נחמן בר יצחק, תיתי לי, דקיימי מצות ציצית. אמ' אביי, תיתי לי, דכי חזינן צורבא מדרבנן דסיים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן."
+                ],
+                "iii": [
+                    "השער השלישי: בזריזות, להקדים למצוה בתחלת בואה, מיד כשיחול זמנה. ראוי כל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אע\"פ שיהיה נמשך זמנה ויש לה שהות ביום לעשותה, ולא יתעצל ויאמר הן עוד היום גדול. כדגרסי' במכילתא ושמרתם את המצות, אל תקרי את המצות אלא את המצות, כשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצות, אלא יעשה אותם מיד בשעה שיחול זמנם. וגרסי' בפ' קמא דפסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים וכו', ואע\"פ שיש שהות להקטירן על מוצאי שבת, מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה. וגרסי' במ' מנחות בפרק ר' ישמעאל אומר, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטרת חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. ר' יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה. וגרסי' בפרקא קמא דברכות לא יאמר אדם, אוכל קמעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק\"ש ואתפלל. ועוד גרסי' לעולם יקדים אדם לבית הכנסת וימנה מי' ראשונים. וגרסי' במסכת הוריות בנות לוט, אע\"פ שעשו עבירה לשם מצוה [נתכוונו, ו]בשכר לילה אחת שקדמה בכורה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות, עובד וישי ודוד ושלמה. פי' עובד היה מזרע הבכירה שילדה את מואב והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה שילדה את בני אבי עמון, שנא' (מלכים א יד, כא) ושם אמו [נעמה] העמונית.",
+                    "ויש מצות שיש זמן לעשייתן, ואם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין. דתנן במ' חגיגה מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון וכו', מי שלא קידש ביום שבת מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי. ויש מצות שאם עבר זמנן אין להן תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב. ויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתניא יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש מצות שכל זמנן שוה, משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפילין, שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, והחסידים שמבלין ימיהן בעבודת בוראם היו משתדלין להניחן כל היום, ואם עברה שעה אחת שלא היו מניחין אותן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' ליה רב לרב יוסף בריה דרבא, אבוך במאי הוה זהיר טפי. אמ' לי, בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא, ולא נחית מדרגא עד דרמיה. וגרסי' בפרק יום הכפורים היכי דמי חלול השם, אמ' ר' יוחנן, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלה. ועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה כלל, כמו שאמר דוד חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך. וכ\"ש אם פצו שפתיו לעשותה, הרי היא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו ומושבע שבועה מהר סיני, שאין לה התרה עולמית. ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה. כדגרסי' בפ\"ק דמסכת נדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנא' (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לן לזרוזי נפשיה."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי: להגדיל ולהאדיר את המצות ולהזהר בהן שלא לנהוג בהן מנהג בזיון. ראוי לכל ישראל לעסוק במצות בכבוד ובמורא, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו. וההזהרה מבזוי המצות על שבעה דרכים.",
+                    "הדרך האחת. מצד איכות עשיית המצוה. כדגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, ת\"ר ושפך את דמו וכסהו בעפר, במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. שאין הכבוד למצות אלא למי שצוה בהן.",
+                    "הדרך השנית. אזהרה שלא ישתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה. דתניא אמ' רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.",
+                    "הדרך השלישי. אזהרה מבזוי המצות מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו. כדגרסי' בסוף כריתות ובפסחים בסוף פ' מקום שנהגו, ארבע צווחות צווחה העזרה, והצויחה הרביעית פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקא שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. ואיבעיא לן מאן הוה עביד. כריך שיראי על ידיה והוה עוביד עבודה. ואל יתהדר ויתנשא כשיעסוק במצוה, שנא' (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. ומיכה הנביא אמ' והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהוא אדם חשוב ונכבד, יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפי' הוא מלך ישראל. וחזקיה המלך ע\"ה היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש. וגרסי' במסכת בכורים אפי' אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתיפו. וגרסי' במ' סוכה בפ' החליל, אמרו עליו על רבן גמליאל, שהיה שמח בשמחת בית השואבה, והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן מגעת בחבירתה, ושהיה נועץ שני גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין בריה יכולה לעשות כן. וגרסי' במ' כתובות אמרו עליו על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה מרקד לפני הכלות, ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש ר' זירא ואמ' קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו, וכשראה ר' זירא אמ', אהנייה שוטיתא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הב\"ה שצוה לעשות אותן, והב\"ה מכבדו, שנא' (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו'.",
+                    "הדרך הרביעית. שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל, ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גוך. אל תקרי גויך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים.",
+                    "הדרך החמישית. המזלזל במצוה מצד שיקיל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך ברכת מזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו. שאפי' בדבר קל אינו משגיח, כ\"ש בדבר קשה.",
+                    "הדרך הששית. מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהן. כגון שאמר, מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סירכא בריאה שלה. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך לעשיית המצות ותחיה, ולא תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ודע כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנא' (דברים ו, כד) ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם, כמו מי שמוסר עצמו ביד הרופא וסומך על דבריו, כשאומר לו אכול זה ולא תאכל זה, שתה זה ולא תשתה זה. ועל כן סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. היש מורד בעולם כחולה שממרה פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כ\"ש המתחכם על הב\"ה בעשיית המצות, שנא' (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.",
+                    "הדרך השביעית. המבזה גוף מצוה שיש בה קדושה. כי יש מצות שאין בגופן קדושה, כגון שופר ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה, צריך שלא יבזה אותם, ואם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה להם גניזה."
+                ],
+                "v": [
+                    "השער החמישי: בהידור המצוה. חייב כל ישראל לעשות מצוה מן המובחר, ר\"ל שיבחר הטוב והנאה והשלם באותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת, וחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלמות, דתניא זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בלולב נאה, בתורה נאה, בשופר נאה, בטלית נאה, כתוב ספר תורה לשמו בקולמוס נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא, משום זה אלי ואנוהו. וגרסי' בפרק קמא דבבא קמא להידור מצוה עד שליש. וגרסי' בפ\"ק דמ' פיאה לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה, עד כמה מטריחין עליו, עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין והאחד הדור מן השני, מוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו, שליש מלגאו או שליש לבר. פי' אם היה לולב בסלע, יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או מוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע וחצי. תיקו. במערבא אמרי משמיה דר' זירא, עד שלישי צריך להוסיף משלו, כלו' מיגיעו. ודוחק את חייו כדי להדר המצוה, כי לחם חוקו ודי חייו נקרא שלו, שהב\"ה הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנא' (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך משל הב\"ה, כלומר אם זימן לו הב\"ה ממון יתר על צרכו, והוא משופע בנכסים, יוסיף על שליש, וזהו של הב\"ה, ואם אינו משופע בנכסים, חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל יוקר דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח לולב באלף זוז. וגרסי' במ' חולין בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר זהב ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה בו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה."
+                ],
+                "vi": [
+                    "השער הששי: בזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות. כדגרסי' בסוף מסכת מכות דרש ר' שמלאי, תרי\"ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס\"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ\"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא ית' ויתעלה ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם איבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצות ברובם, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה. ואם ישמור הוא ויזהר במה שנצטווה, ישמרם לו הב\"ה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסי' במדרש אמ' הב\"ה לישראל, שמרו רמ\"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ\"ח איברים שבכל אחד ואחד מכם. וגרסי' בברכות ירושלמי. א\"ר סימון, שמונה עשר ברכות כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכולן, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה. ואם עבר אדם, ושנה רצון הבורא יתעלה, וישתמש בהן בדבר עבירה, ישנו הם את טבעם ויבטלו את פעולתם ותמונתם. כמו שאירע לירבעם, כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל, שנאמר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. והחקים והמצות המיוחד להן אחד מאיבריו, ופורש מן העבירות הנעשות בו, נתקדש אותו אבר. כדגרסי' במנחות שילה קדשים קלים נאכלין בה בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים. כלומר יש יתרון לשילה על ירושלם, שקדשים קלים אין נאכלין בירושלם אלא לפנים מן החומה ובשילה נאכלין בכל מקום שצופין אותה ממנה, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה שילה בחלקו של יוסף וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה. אמ' ר' אבהו, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, [עין] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים כמלוא עין. ואם חס ושלום עבר אדם עבירה באחד מאיבריו, הרי אותו אבר בעצמו לוקה. דתנן בשוטה בפרק קמא, שמשון הלך אחר עיניו, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו, לפי' נתלה בשערו. וכענין סוטה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות, היא קבלתו על בטנה, לפי' בטנה צבה. וביום הדין איבריו של אדם מעידין בו, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. והמקיים המצות באיברים ובהרגשות, לבו שמח תמיד בעשייתן. כדגרסי' במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה."
+                ],
+                "vii": [
+                    "השער השביעי: בכוונת עשיית המצוה, והיא על ארבע דרכים.",
+                    "הדרך הראשון. שיתכוין בעשייתן לשם שמים ולהשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנא' (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.",
+                    "הדרך השנית. יש מצות שצריך אדם להתכוין לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגלה, דתנן היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ובתקיעת שופר, צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.",
+                    "הדרך הג'. יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קרית שמע, תפלה, ותפלין. ומצד זה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה. קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד.",
+                    "הדרך הד'. יש מצוות שצריכין כוונה לשמן, כגון ספר תורה וציצית. כדגרסינן בפ' הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמם וכו'. וההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שבו לא עבדתין לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעי טויה לשמן וכו'. סוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ויתעלה, ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתנאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו. כדגרסי' בפ\"ק דפסחים מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם, שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלו לא עלינו לרגל אלא לאכול פירות בירושלם דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו, מפני מה אין חמי טבריא בירושלם וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, וחסר משם כדי שתהא עליית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסי' במס' הוריות גדולה עבירה לשם שמים ממצוה שלא לשמה. כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצוה ליהנות בה לעולם הזה. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראוהו בית דין, מצות לאו ליהנות נתנו. המודר בעשיית המצוה הנאה [מ]חבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה."
+                ],
+                "viii": [
+                    "השער הח': בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור. כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הב\"ה כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל ומחמס. כדגרסינן במ' סנהדרין ר' אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד זה מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנא' (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'. ואע\"פ שיוצא בה ידי חובתו, היא מצוה הבאה בעבירה. כדגרסינן בפ' לולב הגזול בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, אמר רחמנא משלכם, והאי לאו דידיה הוא, אלא יום טוב שני מאי טעמא לא, אמ' ר' יוחנן, משום דהויה מצוה הבאה בעבירה, שנא' (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה. וגרסי' במדרש כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמ' לעבדיו, תנו מכס למוכסין. אמרו לו, אדונינו המלך, כל המכס שלך הוא. אמ' להם, ממני ילמדו הכל ויתנו מכס. כך אמ' הב\"ה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזלה, כי אני ה' אוהב משפט וגו'."
+                ],
+                "ix": [
+                    "השער הט': במצות הנוהגים בנשים ובקטנים, שהן מצות שהזמן גרמה, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב. ומצות עשה שלא הזמן גרמן, נשים חייבות בהן, כגון קדוש שבת, כדגרסי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו כל דאיתה בשמור איתה בזכור, וכגון אכילת מצה בליל הפסח, דתניא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', כל שישנו בבל תאכל ישנו באכילת מצה, וארבע כוסות, ונר חנוכה, ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמן שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן. ובכל מצות לא תעשה נשים חייבות, חוץ מלא תקיפו וחוץ מכהנת, שלא תטמא למתים. והקטנים אינן חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך, אביו מחנכו לקטן. וגרסי' במדרש האשה חייבת בשלשה דברים \"אגדה, \"מגלה, \"נר שבת, וסימניך ואמרה האשה אמן."
+                ],
+                "x": [
+                    "השער העשירי: בענין המצות שהן מדברי סופרים, והן על שלשה דרכים.",
+                    "הדרך האחת. המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה, שהיא התורה שבעל פה. כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר ששה שעות מיום ארבעה עשר בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסי' במסכת סנהדרין חומר בדברי סופרים מדברי תורה. האומר איני מניח תפלין, לעבור על דברי תורה פטור ממיתה, אמר חמש טוטפות, לעבור על דברי סופרים, חייב מיתה, ודינו בחנק, שנא' (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון.",
+                    "הדרך השנית. נחלקת לארבעה חלקים, סייגות וגזירות ותקנות ומנהגות. הסייגות שעשו נביאים וחכמים שלא יגיע באיסורא דאוריתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר בניסן, וכגון שניות של עריות ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה. וארז\"ל מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים. ואנו חייבין לשמוע קבלתן ולקיים הגזירות שגזרו רז\"ל משום מאורעות, כגון בית דינו של דוד שגזרו על ייחוד [הפנויה, ובית דין של חשמונאי על יחוד] הגויה, והתקנות על דרך תיקון המעשים. כדגרסי' בבבא קמא עשר תקנות תיקן עזרא לישראל, שיהו קורין בשני ובחמישי בתורה, ובמנחה בשבת, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצוייה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהו אוכלין שום בערב שבת. וכדגרסי' במ' ראש השנה אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזאת אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית תקן הלל פרוזבול, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. והמנהגות, כדגרסי' בפרק לולב וערבה ערבה בשביעי שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ובקריאת ההלל חזנהו דקא מדלג דלוגי, אמ' מנהג אבותיהם בידיהם.",
+                    "הדרך השלישי. המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי הנביאים והחכמים, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותשעה באב. וכל העובר על אחת מהן עובר על לאו. כדגרסי' בפרק במה מדליקין אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמ' מלא תסור, רב נחמן אמ' משאל אביך ויגדך. וההפרש בין המצות שהן מן התורה ובין המצות שהן מדבריהם הוא לענין ברכה, כי של דבריהם על ודאן מברכין [ועל ספוקן אין מברכין], דאמ' אביי, וודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דבריהם לא בעי ברכה. והאי י\"ט שני דדבריהם הוא, משום ספיקא, ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזולזלי ביה. עד כאן.",
+                    "חביבין המצות, שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאלו מודה במציאות הב\"ה ובאלהותו. כדגרסי' בספרי והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כן אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים. וגרסי' בואלה הדברים רבה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות, לא יהי לבך חלוק עליך, אלא הוי עושה את המצוה לשמה בלבב שלם. אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו וחוקותיו ומשפטיו ותורותיו. כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחלתו דברי תורה, דכתי' (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וסופו דברי תורה, דכתי' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. אמ' ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמ', שקול זה כנגד כל העם כולו.",
+                    "והמשובח שבמצות והנאה בהודאות להב\"ה ובעבודתו הן הברכות, שחייב אדם לברך שמו של הב\"ה ולפארו ולהללו ולשבחו על כל בריותיו שברא, כל ברכה וברכה כפי מקומה וכתקנה, כפי מה שתקנה עזרא ובית דינו, שהן אנשי כנסת הגדולה. וכל מה שברא הב\"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולפי שישראל הם נחלת הב\"ה ועם סגולתו, ומודים ומשבחים לשמו הגדול יתברך שנא' (דברי הימים א כט, יג) ועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, [ואו'] ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, המשולם על כל בריותיו שנא' (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, לפי' חייב אדם לברך שמו של הב\"ה כשיהנה מן העולם הזה מן כל דבר שיש בו הנאה, ואפי' על הרעה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שכך דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי בשם ה' על הטובה, וכתי' (תהלים קטז, ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, על הרעה. וכן איוב אומר גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל, בתמיהה.",
+                    "והב\"ה מסר עולמו ביד אדם שיהנה ממנו על מנת שיברך שמו ית'. משל למלך בשר ודם שנטע פרדס נאה ושתל בו כל מיני פירות שבעולם. בעת בישול הפירות היה לו למלך לילך למדינה אחרת. אמ' המלך, מה אעשה, לאכול פירות הפרדס אי איפשר, מפני שאני מסתלק, למכור אותם אי איפשר, מאי יתרון יש לי בדמיהם הואיל ואני מלך. מה עשה, הפקיר כל הפירות של פרדס ואמ', יבואו הכל ויאכלו בחנם, על מנת שיאמר כל אחד ואחד בשעה שהוא אוכל מפירות הפרדס, יחי המלך. והפקיד שומרים על הפרדס וצוה אותם שכל מי שיבא לאכול מפירות הפרדס שיניח אותם לאכול בחנם על מנת שיאמר כל אחד יחי המלך, ואם אכל ולא אמר, שילקוהו כגונב וכגוזל פירותיו של מלך. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה, כתו' אחד אומר לה' הארץ ומלואה, וכתוב אחד אומר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וגרסי' בפרק חלק כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להב\"ה ולכנסת ישראל, שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך וגו', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנא' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ועוד גרסינן בפרק הרואה כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה. אמ' רבא, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו סדר ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. פי' ילמוד סדר הברכות, כדי שיהא זריז וזהיר בהן לברך על כל אחת במקומה."
+                ]
+            },
+            "Order of blessings": {
+                "i": [
+                    "<b>סדר הברכות</b>",
+                    "והברכות נחלקין לארבעה חלקים. החלק הא' ברכות התפלות. החלק הב' ברכות המצות. החלק הג' ברכת הנהנין. החלק הד' ברכת השבח וההודאה. וברכות התפלות וברכת המצות שיש להן זמן ידוע בשנה, כגון שופר וסוכה ולולב ונר חנוכה ומקרא מגילה וכיוצא בהן, כבר כתבתי אותן בסדר התפלות בפרק שני. וברכת הנהנין וברכת השבח וההודאה נחלקין לעשרה שערים.",
+                    "השער הא', בדבר שכולל כל הברכות.",
+                    "השער הב', ברכת הלחם והזימון וברכת המזון.",
+                    "השער הג', בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות.",
+                    "השער הד', בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.",
+                    "השער הה', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה.",
+                    "השער הו', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי [העץ וב\"פ] הגפן.",
+                    "השער הז', בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה.",
+                    "השער ח', בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים.",
+                    "[השער הט', בברכות שמברכין על השמועות, ועל ראיות העין, והשבח וההודאה].",
+                    "השער הי', בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע.",
+                    "השער הראשון: בדבר שכולל כל הברכות. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה, כגון ברכת נודה לך ה' אלהינו ונחמנו בברכת המזון. ויש ברכות מקצת סמוכות לאחרות ויש בהן הזכרת השם ומלכות, כמו שאבאר לקמן בע\"ה. והזכרת השם ומלכות הוא בא\"י אמ\"ה. וגרסינן בשולחן של ארבע על דרך הקבלה, כל הברכות יש בהן נגלה ונסתר, כיצד, בא\"י אמ\"ה הרי נגלה, אקב\"ו הרי נסתר. נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו. ועל כן תמצא כששאל משה רבינו ע\"ה על ידיעתו מצד דרכיו ואמ' לו הודיעני נא את דרכיך, השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, ר\"ל אעשה חפצך בזה. אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו, ואמ' לו הראני נא את כבודך, השיב לו ואמ' לו לא תוכל לראות את פני. ביאר לו בב' דרכים אלו כי הוא נגלה ואיפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח באדם להשיגו. לפיכך כשאנו אומרים בא\"י אמ\"ה יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו אומרים אקב\"ו יש לכוין כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה. והמשל על זה השמש, שהוא אחד משמשיו ומעשה ידיו, ואיפשר לו לאדם להשיגו מצד פעולותיו שהוא פועל בעולם השפל בחומר, במין האינושי שהוא מדבר, ובמין החיות שאינם מדברים, ובמין הצומח, וכן מצד אורו וחומו, וכן כתיב (תהלים יט, ז) ואין נסתר מחמתו, ואם בא אדם להשיגו מצד עצמותו, ויסתכל בעצם אורו, יכהה מאור עיניו. והבן זה. ועיקר הברכה הוא שיזכור סמוך לחתימתה מעין הברכה, כמו מלך עוזר ומושיע ומגן בא\"י מגן אברהם, וכמו ונאמן אתה להחיות מתים בא\"י מחיה המתים. דאמ' ר' שמואל כל הברכות כולן צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. וחייב השומע לאחר שמברך לענות אחריו אמן. דתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך. מפני שהעונה אמן הוא מזכיר שני שמות, שם של ארבע שהוא יהוה והשני אדני, שכך עולה בגימטריא אמ\"ן תשעים ואחד, כמנין יהוה אדני, והמברך אינו מזכיר אלא שם אחד. ואחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, דתניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הן עוסקין. והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו, אבל בעידנא דקא מיפטרי נפשייהו, עונין. והמברך לא יענה אמן אחר ברכותיו, אלא בברכה האחרונה או אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון. דתניא חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה בור. לא קשיא, הא בעונה אמן בבונה ירושלם, הא בעונה אמן בברכה אחרת. תניא המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו, הרי זה דרך בורות, מפני שמפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו. ואם העונה עצמו אמן אחר עצמו מגונה מפני שמפסיק, כ\"ש המפסיק בשיחה אחרת. וכן המברך על התורה לא יפסיק בין הברכות ובין הקריאה. ואסור לאדם לברך על אחת מכל הברכות כשהוא ערום, עד שיכסה את ערותו.",
+                    "המברך ברכה מן הברכות ויצא ידי חובתו, יכול לברך פעם אחרת להוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאין מוציא לאחרים ידי חובתן. אלא אם הסכימו לאכול ביחד, אחד מברך המוציא ומוציא לאחרים ידי חובתן, וכן ביין. ואם היסבו וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, שוב אינו מברך להוציא לאחרים ידי חובתן, הואיל ולא נתכוין מתחלה אלא להוציא את עצמו בלבד. ובברכת הנהנין, אם אין באותה הנאה מצוה, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן, אבל אם באותה הנאה מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, יכול להוציא לאחרים ידי חובתן. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק [ראוהו בית דין], כל הברכות כולן אע\"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. אבל [ברכת] הלחם של מצה או ברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא, או דילמא ברכה לאו חובה היא, ת\"ש אע\"פ שיצא מוציא. המברך בכל לשון יצא, ובלבד שלא יגמגם, שנא' (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. ואם לא הוציא הברכה מפיו, אלא נתכוון בלבו, יצא. השומע ברכה מראש ועד סוף, ונתכוין השומע לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע\"פ שלא ענה אמן. והשומע והמברך שוין לענין יציאת ידי חובה, ובלבד שיהא המברך חייב באותה ברכה. המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. לפיכך המסופק בברכה, אם ספק מברכין ספק אין מברכין, לא יברך פעם אחרת, אלא בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש שצריך לברך על כל אחד משבעת המינין, מפני שהברכה שלהן מן התורה, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת."
+                ],
+                "ii": [
+                    "השער השני: בברכת הלחם והזימון וברכת המזון.",
+                    "חמשה מינין שבפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כל זמן שהן בשבולת נקראין תבואה, שכוסמין שבולת שועל ושיפון ממין חטין ושעורין הן, ואחר שדשין ובוררין וזורין אותן נקראין דגן, ואחר שטוחנין ומרקדין ולשין ואופין אותן נקראין פת, והאוכל מהן או מאחד מהן כשהן פת חייב ליטול ידיו תחלה, ואפי' לחולין. דאמ' ר' אלעזר סמכו חכמים נטילה לחולין מן התורה. וישתדל אדם ליזהר בנטלת ידים, שגדול עונש המזלזל בדין. כדגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, דרש רב עוירא, זימנין אמרי ליה משמיה דרב אמי וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, שנא' (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמ' רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמ' ר' אמי, שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. אמ' ר' יהודה, וסימניך ע\"ל נ-טילת י\"דים, ראשי אותיות עני, ר\"ל בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני. [ואמר ר' יהודה] והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. והכורך ידיו במפה, אפי' לא יגע המאכל לידיו, צריך נטילה. המאכיל לאחר אינו צריך נטילת ידים. המאכיל והאוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים. האוכל כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האוכל פירות אין צריך נטילת ידים, דתניא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ובלבד שיהיו ידיו נקיות. וצריך ליטול מכלי שמחזיק רביעית או יותר, כמו שכתבתי למעלה בפרק שני. ואע\"פ ששיעורן ברביעית, יוסיף מים, כדי שיטול בשפע. דאמ' רב חסדאי, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. היה יושב לאכול ובתוך הסעודה יצא להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת. ואם שח עם חבירו בתוך הסעודה יטול שתי ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ואיפשר בתוך השיחה שהסיח דעתו מן הסעודה שהכניס ידו לגופו למקום שצריך נטילת ידים אם הכניסו לשם, או אם הרג כנה כשהוא בתוך השיחה שלא לדעת. היה יושב לאכול לא יתן פרוסה לשמש אלא א\"כ ידע בו שנטל ידיו.",
+                    "וצריך אדם ליטול ידיו לארבעה דברים, לקרית שמע, ולכל דבר שטיבולו במשקה, ולאכול פת, ולתפלה. סימן שטפתני, ש-מע, ט\"יבול, פ\"ת, ת\"פלה. אבל אין מברך על נטילת ידים אלא על נטילת ידים של בקר כשיקום ממטתו ועל נטילת ידים של אכילת פת בלבד, אבל לכל דבר שטיבולו במשקה או לתפלה או לקרית שמע נוטל את ידיו ואינו מברך. וכל היום כשעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, נוטל ידיו ומברך אשר יצר, עד ומפליא לעשות. ואם רצונו לאכול מיד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר. וכשיטול ידיו לאכול ינגבם היטב קודם שיבצע, דאמ' ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, שנא' (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. לחמם, לח מים, לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים. ומיד אחר נטילת ידים יברך המוציא, ואל יפסיק ביניהם, כדגרסינן במ' חולין שלש תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, פי' ברכת המוציא. וגרסינן בירושלמי התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. ואם שח בנתים בענין הסעודה, כגון שאמר [הביאו מלח,] הביאו לפתן, אין בכך הפסקה, והוא הדין אם אמר תנו מאכל לבהמה, שאין בכך הפסקה, שמענין הסעודה הוא, דכתי' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וברכת המוציא הוא מדברי סופרים, ותקנוה מקל וחומר מן ואכלת ושבעת וברכת, והלא דברים קל וחומר, ומה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ\"ש.",
+                    "וצריך לברך המוציא על השלמה, כדגרסי' במסכת ברכות הביאו לפניו פתיתין ושלימה, ר' יוחנן אומר שלימה מצוה מן המובחר, פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על הפרוסה של חטין ופוטר השלימה של שעורים. אמ' רב נחמן, וירא שמים מקיים שתיהן, מניח הפרוסה לתוך השלימה ובוצע. ולא יבצע עד שישלים הברכה, ואם בצע ואחר כך בירך, הרי זה רעבתן, ועליו נאמר ובוצע ברך נאץ ה', ר\"ל ובוצע ואחר כך בירך. ויתן ריוח בין לחם ובין מן, כדי שלא יבליע המ\"ם. ויטבול מיד בתבשיל או במלח. וצריך לבצוע בפת מן המקום היפה והמבושל כל צרכו, כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו, כמו שכתו' במנחת כהן, תפיני מנחת פתים, וגרסי' במ' זבחים תופיני, שתהא אפייתו נאה. אבל הבוצע מן המקום שאינו מבושל, הרי זה מזלזל במצות, וכאלו נאץ להב\"ה, וסמך לדבר ובוצע ברך נאץ ה', ברך כתי', פי' שאינו מבושל כל צרכו. ולא יבצע בציעה קטנה פחות מכזית, ולא גדולה יותר מכביצה, שהבוצע קטנה יראה צר עין, והבוצע גדולה יותר מכביצה נקרא רעבתן. וצריך בעל הבית לבצוע, כדי שיבצע בעין יפה, ויתן הבציעה לפני המסובין, ולא יתן אותה בידם. והאורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית, ובברכת הטוב והמטיב אומר, הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה, אותו ואת בניו ואת כל אשר לו. בד\"א אם הן שוין בחכמה, אבל אם יש בהם מופלג בחכמה הוא מברך. שכח ולא בירך המוציא, אם נשאר מן הפת שיש לו לאכול באותה סעודה כזית מברך, ואי לא לא. ואם נסתפק אם בירך המוציא ואם לאו לא יברך, מפני שברכת המוציא היא מדרבנן, ואין מברכין על ספק דבריהם, כמו שכתבתי.",
+                    "וכשמברך המוציא יאחוז הככר בשתי ידיו בעשר אצבעותיו. וברכת המוציא יש בה עשרה תיבות, כנגד עשרה מצות התלויות בפת, ואלו הן, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כלאים, לקט, שכחה, ופאה, בכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. וכנגד עשר התיבות שיש בפסוק מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וכנגד [עשרה תיבות שיש בפסוק] ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.",
+                    "ואחר המזון נוטל ידיו פעם אחרת, אם הוא איסטניס ורגיל בהן, ולא יברך עליהן כלל. ואע\"פ שאמרו חכמים מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר פסקו התוספות שעיקר מים אחרונים שהיא בשביל מלח סדומית שמסמא את העינים, והאידנא אין מלח סדומית מצוי בינינו ולא צריכין ואין מקפידין עליהן. ואפי' הכי אכתוב דינן. תניא מים אחרונים הרגו את הנפש, ועוד מפני מלח סדומית שמסמא את העינים. מה בין מים ראשונים למים [אחרונים]. מים ראשונים [צריך] שיגביה ידיו למעלה, כדי שלא יחזרו ויטמאו את הידים, וסימן לדבר וינטלם וינשאם, וכן תרגימו ותשאני רוח ונטלתני רוחא, וז\"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ומים אחרונים בהפך, כדי להסיר את הזוהמא. מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ומים ראשונים בין בכלי בין על גבי קרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא, מפני שהחמין מעפפין לידים ואינן מעבירין הזוהמא. והני מילי חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.",
+                    "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו קודם ברכה, אם הוא דבר שאם יוציא אותו מפיו אין בו מיאוס, יוציאנו מפיו ויברך, ואם הוא דבר שיש בו מיאוס אם יוציאנו מפיו, מסלקו לצד אחד ומברך. שכח והכניס משקין לתוך פיו קודם ברכה, כתב הרא\"ש ז\"ל שבולעין ומברך עליהן. אמ' שמואל עושה אדם צרכיו בפת, והלכתא כוותיה, והני מילי במידי דלא מאיס, אבל במידי דמאיס לא. והילכך אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו מי מאיס בזה, ואם מי מאיס ביה שרי. ואין נוטלין הידים בו, בין חי בין מזוג, אפי' נטילה שאינה צריך אכילה. ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלין. וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין הנמאסין על ידי זריקה. אבל מידי דלא מאיס, כגון רמונים ואגוזים שרי. וגרסי' במ' סופרים אין נוהגין בזוי באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על קופה מלאה קטניות או על עיגול של דבלה, מפני שנהגו כן. אין סומכין באוכלין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין באוכלין, אלא א\"כ היו ראויים לאכילה אלו עם אלו, ואוכלין ביחד. ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינו נמאס, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאס, ולא גלוסקאות לעולם.",
+                    "כלל ידוע בכל אוכלין ובכל משקין שבעולם שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. דתנו רבנן קודש הילולים לה', מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. כי בתחלה הוא קדש, שהוא של הב\"ה, ואין אדם יכול ליהנות ממנו עד שיברך עליו, הרי ברכה לפניו. ואחר שאכל, הילולים, ר\"ל טעון ברכה והלל להב\"ה שנתנו. ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפי' אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו, אמ' הב\"ה למלאכי השרת, בדין אני נושא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והן דקדקו על עצמם עד כזית. וגרסי' במדרש השכם אמר הב\"ה, כשם שישראל נושאין לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאין לי פנים. אדם מישראל עני, יש לו ארבעה או חמשה בנים, והן נוטלין ככר אחד ואוכלין, ואינן שבעין, שאין דאי סיפוקם, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת. אף אני נושא להן פנים ומברכם ומספיק להם המעט, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה, אתך בקרבך. ודרשו ז\"ל וברכת זו ברכת המזון, את ה' אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת\"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. ועוד רמז לברכת המזון בפרשת המן, והוא שנא' (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה', וידיעה זו היא שיזכירוהו בברכה על אכילת המן, כמו אלהים ידענוך ישראל, וכתי' (דברי הימים א כח, ט) דע את אלהי אביך ועובדהו.",
+                    "וכשבירך ברכת המזון צריך שלא יהיה השולחן ריקן בלא פת, כדגרסינן במ' סנהדרין כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' (איוב כ, כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והטעם כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום, על מה תחול הברכה. וסימן לדבר, שהשולחן שהיה במקדש, שהיה עליו לחם פנים, לא היה לן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים, והיה מספיק להם המעט ממנו. דתניא הגיעני בחלקי מלחם הפנים כפול. ומאותו לחם שהיה במקדש היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם. ולפיכך צריך אדם כשיברך ברכת המזון שישאיר פת על השולחן, ואפי' מעט ממנו, כדי שתחול הברכה ויתפשט המעט ברבו.",
+                    "וצריך אדם לסלק הסכין מעל השולחן בשעה שיברך ברכת המזון. והטעם מפני שהמזבח נקרא שולחן, דכתי' (יחזקאל מא, כב) ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתי' (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. והמזבח הוזהרנו שלא להניף עליו ברזל, שנא' (שמות כ, כא) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והטעם לפי שהוא כחו של עשו הרשע שנתברך בו, שנא' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה וגו', וכתיב (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, לפיכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן הוזהרנו לסלק החרב מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוקש השולחן למזבח, ועוד שהחרב הוא מחריב והוא סבת החרבן והשולחן הוא סבת היישוב והשלום, והחרב מקצר ימיו של אדם והשולחן מאריך ימיו. דתניא כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. והטעם לפי שהשולחן מכפר במקדש, ומתוך שהוא מאריך על שולחנו בא עני ויטול פרוסה ויתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השולחן בכוונה זו סבה לצדקה, וכתי' (משלי יב, כח) באורח צדקה חיים, ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ועוד שהיה במזבח הקטורת, שהיה מכפר יותר מן הקרבנות, שמונה מיני בשמים. ארבעה בשמן המשחה ואלו הן, מור וקנמן בשם וקנה בושם וקדה, וארבעה בקטורת המפורשת בכתוב, ואלו הן, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה. כך נצטוינו לברך על השולחן שמונה ברכות ואלו הן. א' על נטילת ידים, ב' המוציא, ג' בורא פרי הגפן, ד' ברכה אחת מעין ג' על הגפן, וארבעה ברכת המזון, ג' מן התורה, וסימנם ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זה\"ב, ז' ברכת הזן, ה' ברכת הארץ, ב' בונה ירושלים. וכן זהב בגימטריא דוד, רמז למלכות, דכתיב (שמואל ב ט, יג) יאכל על שולחן המלך. וא\"ר שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.",
+                    "האוכל כזית משבעה המינין הכתובים בפסוק ארץ חטה ושעורה, חייב לברך לפניהם מדרבנן ולאחריהם מן התורה, שדרשו חכמים ואכלת ושבעת שביעת גרון. ואם אכל ממאכלים אחרים כזית, חייב לברך לפניהם ולאחריהם מדרבנן. מי שאכל כזית מחמשת המינין הנקראים לחם, שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, חייב לברך לפניהם בא\"י אמ\"ה המוציא לחם מן הארץ, ואחריהם ברכת המזון. והן ארבע ברכות שהתקינו משה ויהושע ודוד ושלמה ורבנן שביבנה, כל אחד ואחד מאלו התקין ברכה אחת מהן. דתניא כיון שירד המן לישראל תיקן להם משה ברכת הזן, כיון שנכנסו לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, דוד ושלמה תקנו ברכת בונה ירושלם, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה. וברכת הטוב והמטיב פתחת בברוך, והיא סמוכה לחבירתה, מפני שהיא מדרבנן, כדי לחברה לשלש ברכות שאמרתי.",
+                    "טעה, ולא אמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה, לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך. דתניא ר' אלעזר אומר, כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום המדי אומר, צריך שיזכיר בה ברית, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם. ר' יוסי אומר, צריך שיזכיר בה תורה, שבזכות התורה ירשו הארץ. ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא להוסיף. טעה ולא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם, לא יצא ידי חובתו. ובשבתות מתחיל ברכת ירושלם בנחמה, ואומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבית בחירתך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, וחותם בנחמה, ואומר בא\"י מנחם ציון בבנין ירושלם. דתניא בשבת [מתחיל] בנחמה ומסיים בנחמה. ואומר קדושת היום באמצע, ר\"ל רצה והחליצנו בשבת, ויעלה ויבא בימים טובים. שכח ולא אמר רצה והחליצנו בשבת או יעלה ויבא בימים טובים, אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אם בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא\"י מקדש השבת, ואם ביום טוב, ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא\"י מקדש ישראל והזמנים. ואם לא נזכר והתחיל בברכת הטוב והמטיב, חוזר לראש הברכה. ואם שכח בברכת המזון יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד, או על הנסים בחנוכה ובפורים, אינו חוזר, אבל בשבת חוזר. כדגרסי' בתוספתא דברכות שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש או בחנוכה או בפורים או בחולו של מועד אינו חוזר, משום דלא מיחייב באכילת פת דליחייב בברכת המזון ויכיל למיכל דברים אחרים, אבל בשבת מחוייב למאכל שלש סעודות פת ודאי חוזר. ומכל מקום כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב, אומר בראש חדש, ברוך שנתן ראש חדש לעמו ישראל לזכרון, בא\"י מקדש ישראל וראש חדש לזכרון.",
+                    "אכל מהלך אכל מעומד. גרסי' בירושלמי א\"ר מונא, אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ולאו הילכתא. ובגמ' דידן אומר, אוכל כשהיה מהלך עומד ומברך, אכל מעומד יושב ומברך, אכל מיושב לא יהיה מיסב ומברך, מפני שנראה כי הוא דרך גאוה, אכל ושכח לברך יברך במקום שנזכר, ואם לא בירך לכתחלה אינו רשאי לברך אלא במקום שאכל. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים, מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך, לא שנא שוגג ולא שנא מזיד, צריך לחזור למקומו ולברך. ברך במקום השני, אם היה שוגג, יצא, ואם היה מזיד, לא יצא. אכל ונסתפק אם בירך ואם לאו יברך מפני שברכת המזון היא מן התורה וספק דאוריתא מברכין עליו. עד כמה מברך, עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול. אמ' ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה.",
+                    "וברכת המזון טעונה כוס של יין, אבל לא שאר משקין, ואפי' אם קבע סעודתו עליהן. ואפי' יחיד צריך כוס לברכת המזון, וצריך לחזר אחריו, ולא יאכל אלא אם יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון. דוקא מצפה אותו, ואיפשר שיהיה לו וימתין, ואפי' יעבור זמן אכילה אחת. ומעשה באמימר, שלן בתענית במוצאי שבת, מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו. ואם אין יין מצוי באותו היום יכול לברך על שכר. וצריך שלא יהא הכוס פגום. כדגרסינן בפרק ערבי פסחים טעמו פגמו. ר' יהודה קפיד אכסא פגימא. ודוקא ששתה ממנו, אבל אם שפך ממנו בכלי אחר לא חשיב פגום. פי' הרשב\"ם דוקא לכתחלה קפוד, אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו. ורבינו יואל כתב דאפי' בדיעבד ושאין לו אחר אין לברך עליו. והר' מאיר מרוטנבורק היה נוהג לברך עליו בשעת הדחק, וכתב עוד, שאם החזירו היין של כוס פגום לתוך הקנקן, שאין לחוש כלל מלברך על יין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל. ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין ולתקנו בכך. וכן יש בירושלמי. ויש אומרים דאפי' על ידי מים מיתקן. וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד, אמ' ר' זירא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון, הדחה, ושטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו. תאנא הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, ומפרש בתוספתא שאם קנחו יפה שפיר דאמי. חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דתניא מודים חכמים לר' אלעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן מים לתוכו, ופי' הר' יצחק אלפאסי ז\"ל שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, כדי להודיע שבח הארץ שיינה תקיף וצריך לערב בו מים. ור\"ת פי' חי מזוג ולא מזוג, שמוגזו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי, על חד תלתא מיא. ויין שלנו אין צריך מזיגה. ורש\"י פי' חי שמוזגו בכוס עצמו ולא ימזגנו בכוס אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה ומברך בו מיד, כלומר בעודנו חי קודם שימות, ר\"ל שלא ישתנה עינו וטעמו וחשוב כמת. ויש מפרשין על הכלי שיהיה שלם, כדגרסי' בבבא קמא הכלים שבירתן היא מיתתן. וטוב לצאת ידי כל המפרשים מלא כמשמעו, דאמ' ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. בעיטור, רב יהודה מעטר להו בתלמידי, פי' שהיה מושיב תלמידיו סביביו בשעת ברכה. רב חסדא מעטר להו בנטלי, פי' בכוסות, שהיה מניח כוסות אחרים נאים סביביו להדרו בהם. עיטוף, רב פפא מיעטיף ויתיב, רב ששת פריש סודרא ארישיה ונוטלו בשתי ידיו, דאמ' רב חיננא בר פפא, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ומגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא אוכל על גבי קרקע, דכתיב (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו', ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן, כדי שיהא נראה לכל המסובין. ונותן בו עיניו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. אמ' ר' יוחנן אנו אין בידינו אלא ארבעה, וסימן חמש\"ה, חי, מלא, שטיפה, הדחה. והרמב\"ם פסק כר' יוחנן, אבל הגאונים והתוספות פסקו כרב פפא. ורב ששת דבתראי נינהו ועבדי עובדא. וחייבו כל העשרה דברים חוץ מן העיטור. אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה, ופי' רש\"י ז\"ל שלא ישיח המברך משיתנו לו הכוס לברך, וגם המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך. אמ' רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון, שאין דעתו מיושבת עליו, מפני שיירא שמא ייזוק. ויש אומרים, אדרבה, לברך על השלישי, לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו [כוס] בפני עצמו.",
+                    "מותר לברך בכל לשון. כדגרסי' במ' שוטה ואלו נאמרין בכל לשון, ברכת המזון, דכתי' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, בכל לשון שאתה מברך. וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בשפתיו. ואם לא השמיעה לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. וגרסי' בירושלמי שכור מהו שיברך. אבא בר אבין אמ', חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, שכור מהו שיברך. אמ' ליה, ואכלת ושבעת וברכת, אפי' מדומדם, פי' נרדם ואינו מיושב בדעתו.",
+                    "אין חייבין בזימון פחות משלשה, דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והזימון הוא שיברך אחד מהן ויאמר נברך שאכלנו משלו, והן עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן. ואם היו ארבעה או חמשה אינן רשאין ליחלק, ואין אחד מהן רשאי ליחלק ולברך לעצמו, ואע\"פ שישאר שיעור זימון. אבל אם היו ששה, יכולין ליעשות שתי כתות, שלשה שלשה, וכל כת מזמנת לעצמה. היו עשרה, אינו רשאי אחד מהן ליחלק, מפני שהזימון נשתנה לעילויא, ומזכירין השם ואומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, ואין אומרים נברך לאלהינו. ומשם ואילך אין חילוק בין מאה לאלף או רבוא. וכל המשנה מזו הנוסחא, כגון שאמ' נברך על המזון שאכלנו משלו, או שאמ' למי שאכלו משלו, או שאמר במקום ובטובו חיינו מטובו או במקום חיינו חיים, הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון, אבל כשאין עשרה לא. ואם היו בסעודת חתנים, והיו עשרה או יותר, אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. וכל זמן שאין שלשה מצוה להם ליחלק, בד\"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אחד יודע ושני אינו יודע, היודע מברך והשני יוצא בשמיעה. והני מילי, כשהשני מבין לשון קדש ואינו יודע לברך, יכוין לכל מלה ומלה ויצא. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות. ושנים שאכלו כאחד, טוב שיחזרו אחר השלישי, כדי שיברכו בזימון. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. אמ' רב ספרא, והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמ' רבא, לא אמרנן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עליהו, אבל קדימו הנך ואזמינו עליהו, פרח מינייהו זימונא.",
+                    "שנים שאכלו דגן ואחד ירק פסק הרא\"ש ז\"ל שמצטרף עמהם לזימון, אבל שנים שאכלו ירק והאחד דגן אינן מצטרפין. בד\"א בשנים שאכלו דגן ואחד ירק להצטרף לזימון, אבל לברך ולהוציא השנים ידי חובתן לא, עד שיאכל כזית דגן. וכן שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין ומברכין ברך אלהינו, אבל שלשה דגן וארבעה ירק לא, מפני שצריך רוב ניכר. שלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו ויוצאין השנים ידי חובת זימון, אבל הוא עצמו לא יצא, דאין זימון למפרע. אבל אם הקדימו השנים וברכו, נטל מהם הזימון, כ\"ש אם בירך כל אחד ואחד מהשלשה לעצמו, שאין חוזרין ומזמנין.",
+                    "שתי חבורות שאכלו, אם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון, ואם לא, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תאנא אם היה שמש ביניהם השמש מצרפן. קטן אם יודע שמברכין מזמנין עליו, אבל אינו מוציא אחרים ידי חובתן, מפני שאינו מחוייב בברכה מן התורה. זה הכלל, כל מי שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתן, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ויש אומרים שאין מזמנין על הקטן עד שיביא שתי שערות. כדגרסי' בירושלמי אמ' ר' יוסי, כמה זמנין אכלית עם תחליפא ועם בנימן בר שישא חבירי, ולא זמינו עלי עד דאיתי שתי שערות. ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל אין מוציאין אחרים ידי חובתן, שחיובן מן התורה. ואין מזמנין על הנשים אבל הם מזמנין לעצמן. שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לחוץ, אם יכול לשמוע הברכה מפי המברך מזמנין עליו, ואחר כך חוזר ומברך לעצמו. וצריך אדם אם רואה שנים שאכלו כאחד, או תשעה, שיאכל עמהם אפי' דבר מועט, כדי שיצטרפו לשלשה או לעשרה, ואפי' שאכל והוא שבע, אם עדיין מתאוה לשום מאכל, אוכל עם אחרים ומצטרף לזימון. דתניא רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא בעלאתה. רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל. אמ' ליה רב, מאי דעתיך, אי לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא. אמ' ליה, אלו הוו מייתי ארדדליא וגוזליא למיכל, לא אכלינן. וחייב הגדול לברך, ואע\"פ שבא בסוף הסעודה. כגדרסי' במ' מגלה אמ' רבא בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנא' (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אבל כהן תלמיד חכם חייב לברך, ואפי' שהיו מסובין באותה סעודה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, ר\"ל ברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון, שנא' (ויקרא כא, ח) קדוש יהיה לך."
+                ],
+                "iii": [
+                    "השער השלישי: בענין דברים שמברכין עליהן בורא מיני מזונות.",
+                    "כל דבר שמברכין עליו קודם אכילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מהאורז והדוחן, שמברכין עליהם קודם אכילה בורא מיני מזונות, ואחר אכילה בורא נפשות רבות וכו'.",
+                    "פת הבאה בכסנין, כתב הר' יעקב ז\"ל שהוא העשוי כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, שמברכין עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אע\"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות. ואם מתחלה היה דעתו לאכול ממנו מעט ובירך לפניו בורא מיני מזונות, ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך לאחריו שלש ברכות, אע\"פ שלא בירך המוציא תחלה, אבל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע\"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך לא המוציא ולא שלש ברכות, דבטלה דעתו, דבתר רובא אזלן. וזו היא ברכה אחת מעין ג'. בא\"י אמ\"ה על המחיה ועל הכלכלה, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה, בא\"י על הארץ ועל המחיה. ובתוספות כתו' שאם היה שבת או ראש חדש או יום טוב שצריך להזכירו, ויאמר אם שבת הוא, על תנובת השדה ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה ולמנוחה ועל ארץ חמדה וכו', ואם הוא ראש חדש יאמר, ועל ראש החדש שנתת לנו ה' אלהינו לכפרה, ואם יום טוב הוא יאמר, ועל יום חג פלוני הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה. והוא הדין בברכה אחת מעין שלש שמברכין אחר היין.",
+                    "על מעשה קדרה, והוא קמח של חטין או של שעורין או של כוסמין או של שיפון או של שיבולת שועל מבושל במים, או דייסא, והוא חטה כתושה ומבושלת במים, מברכין עליה בורא מיני מזונות, לאחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואפי' עירב עמהן דבש או שאר מינין. דאמ' שמואל כל שיש בו מה' המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתנו קמח בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו, בטל בתבשיל, ומברכין עליו ברכה הראויה לתבשיל. חביצה, והיא פתיתין של פת מבושלין בקדרה עם המרק, אם יש בהם כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות, ואם לא מברך עליהן בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ורב שישת אמ' אע\"ג דלית בהו כזית. אמ' רבא, והוא דאית בהו תוריתא דנהמא, וכן הילכתא. פירורין של פת, אפי' הן דקין ביותר, אע\"פ שאין בהן פירורין כזית, אם אוכל אותן כשהוא בעין, מברך עליו המוציא ושלש ברכות, שאינו יוצא מתורת פת לעולם. לשון אורח חיים כל דבר שבלילתו עבה, אפי' בשלו במים או טגנו בשמן, לחם גמור הוא, וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא, ובלבד שיהא בו תואר לחם, ואם בלילתו רכה, ובשלו במים או טגנו בשמן, לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא. טרוקנין, והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבו בה ונאפתה בה, חייב בחלה ומברכין עליו המוציא. ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא מתקבץ בגומא ועושה כמו פת גמור. אבל טריתא, שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קובע סעודתו עליו, מברך המוציא ושלש ברכות. נהמא דהנדוקא, והוא לחם שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בשמן או בביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנורא אלא בחמה, ואם עשאו כעין פת גלוסקא נאה, חייבת בחלה, ומברכין עליה המוציא. על הספגונין, אם אינו קובע סעודתו עליהן, מברך בורא מיני מזונות, ואחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהן, מברך עליהן המוציא, ואחריהן שלש ברכות, אע\"פ שבלילתן רכה. אבל לחמניות, והן שקולין אותן במחבת בשמן, ממין פת גמור קודם אפיה, הואיל ובלילתן עבה, מברכין עליהן המוציא ואחריהן שלש ברכות."
+                ],
+                "iv": [
+                    "השער הרביעי: בענין דברים שמברכין עליהם שהכל. כל דבר שמברכין עליו תחלה שהכל, מברכין לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן. כל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים ביצים חלב וגבינה, מברכין עליהן שהכל. פת שעיפשה, [או יין] שהחמיץ ריחו, וטעמו, ותבשיל שהפסיד טעמו ונשתנה צורתו, ועל החומץ המעורב במים עד שראוי לשתותו, מברך שהכל, אבל אם אינו מעורב אין מברכין עליו, מפני שהוא מזיק. על החטין, ועל הנובלות, והן מין תמרים שאין מתבשלים, ועל הארבה, ועל המלח, ועל הזומית, והן מי המלח, ועל הכמהין, ועל הפטריות, מברך שהכל. על הפירות שלא נתבשלו כל צרכן מברך שהכל. דבש תמרים ודבש תאנים ודבש דבורים, מברכין עליהם שהכל. שכר העשוי מתמרים ומשעורים מברכין עליו שהכל. פירות אילני סרק, כגון ענבי הדס, אם מבושלים, מברך עליהם שהכל.",
+                    "זה הכלל בברכת שהכל, כל מי שאוכל דבר שאין דרך אכילתו כך, מברך עליו שהכל. כגון קמח של שעורים או של חטים, או דלוע או שלקים או כרוב, או שאר מיני ירקות, שאין דרך אכילתן נא, מברך עליו שהכל. כל דבר שצומח באילנות שלא נתכוון הנוטע להן, כגון הקורא, והוא צמח בענפי הדקל, ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה, מברך עליו שהכל, ואחר כך מתקשה כעץ, אין מברכין עליו שהכל. ולולבי גפנים, והן הזמורות הרכות בתחלת ברייתן, וכרמל השקדים, שאוכלין הקליפה עם הפרי, מברכין עליהם שהכל, ואחר שנתבשלו כל צרכן, ואין אוכלין מהן אלא הפרי, מברכין עליהם בורא פרי העץ. השומים והבצלים וכיוצא בהם, אם בשלם ושנו מראיהן, מברכין עליהם שהכל. ושותה מים לצמאו מברך שהכל. אבל אם היה אוכל, ונחנקה בית הבליעה במאכל, ושתה מים כדי לדחות בו המאכל, אינו צריך לברך. וכל האוכל אדמה, או שותה שמן שאינו מעורב בדבר אחר, אין מברך עליו.",
+                    "אגוזים או שקדים מבושלים בדבש, אם הם שלימים וממשן ניכר, מברך עליהן בורא פרי העץ, שעיקרן האגוזים או השקדים. וורדים או עשבים אחרים מורבא בדבש, הן העיקר והדבש טפלה, שאין נותנין בהם הדבש לקיימן. ושמן המרוקח מברך על הדבר המרוקח בו. ולפיכך מברכין על העשבים בורא פרי האדמה, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. ואם הוא ממין אחר מורבה בדבש, מברכין עליה מין ברכה הראויה לו, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. וכל מי שבא לידו [דבר] ואינו יודע כיצד מברך עליו, מברך שהכל, דתנן ועל הכל אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא. ואמר רב חננאל, כל היכא דלא איפשיט לן והיאך מברכין עליו, מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ויוצא ידי חובתו."
+                ],
+                "v": [
+                    "[השער החמישי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה].",
+                    "זה הכלל בברכת פרי העץ, כל דבר שנסתפק אם מברכין עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מברך עליו בורא פרי האדמה ויוצא ידי חובתו. דתנן על פירות האילן, אם אמ' בורא פרי האדמה, יצא, אבל אם אמ' על דבר שמברכין עליו בורא פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. כל דבר שגידולו מן הארץ ואין לו עץ מברך עליו בורא פרי האדמה. על מיני קטנית כשהן ירוקים, אם אכלן נא, מברך עליהם שהכל. מרק הקטניות מברך עליהן כשם שמברך על הקטנית עצמה. וכן מים שבישל בהם הירקות, שלא בשלם בבשר, מברך עליהם כשם שהוא מברך על הירקות. על הקפרס ועליו ותמורותיו ונצריו והגרעינין שלו, והן הנקראים אביונות, על כולם מברך בורא פרי האדמה. הכוסס את החטין והאורז והדוחן מברך עליהן בורא [פרי] האדמה, אבל הכוסס את השעורים לא יברך כלל, מפני שהוא מאכל בהמה, ואם אכלן ביום הכפורים פטור. הצנון נא מברך עליו בורא פרי האדמה, מבושל מברך עליו שהכל. שומשמין מברך עליהן בורא פרי האדמה. על הפלפלין והזנגבילא, בזמן שהן רטובין, מברך עליהן בורא פרי האדמה, ובזמן שהן יבשין לא יברך עליהן כלל, מפני שאינן מאכל [כשהם יבשים, אלא כשהם רטובין]."
+                ],
+                "vi": [
+                    "[השער הששי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ].",
+                    "איזהו פרי העץ. גרסינן בתוספתא כל המוציא עלין מעצו עץ הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. ועל כל פרי העץ מברכין קודם אכילה בורא פרי העץ ולאחריהן בורא נפשות רבות, חוץ מחמשת מיני פירות שבפסוק ארץ חטה ושעורה, והן גפן ותאנה ורמון זית דבש, ר\"ל תמרים, שמברכין עליהם בורא פרי העץ, ולאחריהם ברכה אחת מעין שלש, והיא בא\"י אמ\"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ועל נחלתך ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו, שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה. בא\"י על הארץ ועל העץ ועל פרי העץ. ומזכיר השבת וראש חודש ויום טוב, כמו שכתבתי למעלה. הביאו לפניו אחד מחמשת המינין שאמרתי עם שאר פירות, מברך על שהוא מחמשת המינין ופוטר שאר פירות. בד\"א אם ברכותיהן שוות, ר\"ל אם טעונין שתי המינין ברכה אחת, כגון ענבים ותפוחים, אבל אם אין ברכותיהן שוות, כגון ענבים וירקות, מברך תחלה על הענבים בורא פרי העץ, ועל הירקות בורא פרי האדמה. הביאו לפניו שני מינין מחמשת המינין, מברך על המין שהוא בסמוך לארץ, או על הקרוב לארץ. כיצד, הביאו לפניו זתים ותמרים, שהן הדבש האמור בפסוק ארץ חטה, מברך על הזתים ופוטר את התמרים, מפני שהזית סמוך לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ זית שמן ודבש. ענבים ותאנים, מברך על הענבים ופוטר את התאנים, שהגפן יותר קרוב לארץ מן התאנה, דכתי' (דברים ח, ח) וגפן ותאנה. תמרים ורמונים, מברך על התאנים ופוטר את הרמונים, מפני שהרמון חמישי לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ותמרים הם שניים לארץ, שנא' (דברים ח, ח) ארץ זית ודבש. הביאו לפניו מינין אחרין, חוץ מחמשת המינין, אם ברכותיהן שוות, מברך תחלה על החביב בעיניו ברכה הראויה לו, ואח\"כ מברך על השני ברכה הראויה לו. ואפי' היתה ברכת החביב שהכל וברכת האחר בורא פרי העץ, מברך תחלה על החביב, ואחר כך מברך על האחר בורא פרי העץ. על היין מברך תחלה בורא פרי הגפן, מפני שנשתנה לעילואה, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, והיא כמו ברכת על העץ ועל פרי העץ על הארץ ועל פרי הגפן, וחותם בא\"י על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. שמרים שנתן בהם שלש מדות מים והוציא ארבעה, מברך עליהן בורא פרי הגפן, ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש, יותר מכאן מברך עליהן שהכל, מפני שהן כמים. אכל כאחד שלשה מינין שטעונין אחר כל אחד ואחד ברכה אחת מעין שלש, כולל השלשה מינין בברכה אחת. כיצד, אכל מעשה קדרה ותאנים ושתה יין, מברך בא\"י על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל הארץ חמדה טובה ורחבה, וחותם בא\"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות."
+                ],
+                "vii": [
+                    "השער הז': בענין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה. דברים הבאים מחמת הסעודה הם דברים הבאים ללפות בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וגבינה ופירות, שהביאו ללפות בהן את הפת וכיוצא בהן. ואחר שאכל מהן אחר שסיים את הפת, ר\"ל התחיל לאכול פת במינין אלו או במקצתן או באחד מהן ואחר כך אכל מאותו מין שאכל בו הפת בלא פת באותה סעודה, אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שהפת פוטרת כל מיני מאכלים שבאו בתוך הסעודה ללפות בהן את הפת. ודייסא הבאה בתוך הסעודה אינו צריך לברך לא לפניה ולא לאחריה, אע\"פ שאין אוכל בה פת, שמעין הסעודה היא. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, והם דברים שלא באו ללפות בהן את הפת, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. הביאו לפניו דגים או מעשה קדרה, אם ברכו כבר וסלקו השולחן, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן. הביאו לפניו פירות ומיני מגדנות לאחר הסעודה, אם השלים סעודתו כבר וסלק השולחן, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל אם לא השלים הסעודה, ועדין השולחן במקומו ערוך, מברכין לפניהם ואין מברכין לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. המים הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה לשרות בהן המאכל. וכתב הר' יעקב בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים וזה לשונו, וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, והני מילי בסתם, אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר, אפי' בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך [לברך], שנפטר בברכת המזון. ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך, דחשיבי דבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכל בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך לברך לפניו, אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, ולכן צריך ברכה לפניו. ובהלכות גדולות כתב שיש לברך על המים שבסעודה. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב, יש אומרים שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא כי אי איפשר לו לאכול בלא שתייה, ואינו מסיח דעתו מן השתייה כל זמן שהוא אוכל. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך הסעודה. ע\"כ.",
+                    "ר\"ל יין פוטר כל מיני משקין ומים ששתה אחר הסעודה קודם ברכת המזון. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, דלשתות פטור לשרות. השותה יין ומברך עליו פוטר כל יין שישתה מאותו היין שבירך עליו כבר עד ברכת המזון, והוא הדין בקדוש ובהבדלה. אבל אם בא לו בתוך המזון יין אחר, מברך עליו הטוב והמטיב, ולאו דוקא הביאו לו עתה מחדש, אלא הוא הדין אם היה לו מתחלה שני מיני יין, מברך על השני הטוב והמטיב. וי\"מ דוקא שידע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' שאינו יודע אם הוא משובח ואם הוא לאו יש לו לברך, אלא א\"כ יודע שהוא גרוע מן הראשון. ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. והטעם שמברכין על היין הבא בתוך המזון הטוב והמטיב הוא זכר להרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, כמו שכתבתי למעלה. ולמה זוכרין אותה על היין, לפי ששמו אותם האויבים גדרים לכרמים, וכההיא דתניא שבעה שנים זבלו אויביהם את כרמיהם בדמי הרוגי ביתר. ועוד טעם אחר זוכרין הרוגי ביתר על היין, כדי שלא ישמחו יותר מדאי וכדי לזכור חורבן ירושלם וביתר וערי ישראל ויתעצבו, על שם אם אשכחך ירושלם וגו', תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. והשמחה היא ביין, שנא' (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ויין על יין מוסיפין שמחה על שמחה. ולפי' זוכרין הרוגי ביתר זכר לירושלים, כדי שלא ישמחו יותר מדאי, כמו אפר מקלה שעל גבי החתנים, וכמו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלם, כדי שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה בגלות.",
+                    "אמר המחבר ועוד ענין אחר. ומנין שהיין משמח, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר הגפן אל העצים, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. במה הגפן משמח אלהים ואנשים, סימניך המשמ\"ח. ה' הבדלה, מ' מזון, ותו מ' מועד, ר\"ל קידוש המועד על היין, ש' שבת, ר\"ל קדוש השבת על היין, מ' מילה, שמברכין על היין. ח' חתן, שמברכין על היין. אין לך דבר שמברכין על היין אלא על אלו. ואע\"פ שמברכין על היין בפדיון הבן הבכור, אינו אלא תקון גאונים. ועוד, שנותנין כוס של יין למי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, אין דינו בזמן הזה אלא בזמן הבית ובבית דין הגדול, כדאי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' הב ונבריך, בידוע שהסיח דעתו מלאכול ומלשתות. ואם אכל ושתה לאחר שאמ' הב לן ונבריך, מברך על המזון ועל היין.",
+                    "ויין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כדגרסינן בירושלמי אין משיחין בסעודה מפני הסכנה. לפי' אין עונין אמן בתוך הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. וכן עטיש גו מיכלא אסור למימר אסותא משום סכנתא דנפשיה. אבל יין שלפני המזון, אחד מברך ועונין אחריו אמן, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן, לפי שבית הבליעה פנוי ואינן באין לידי סכנה.",
+                    "כיצד מברכין על היין. נוטל הכוס בידיו ואומר, סברי מרנן, והן עונין אחריו לחיי. ואומר בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, ועונין אמן, ושותין, המברך תחלה, ואחר כך שותין המסובין. פי' סברי מרנן, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' נגמר הדין, נגמר דינו מוציאין אותו ליהרג, ונותנין לו כוס של יין, ונותנין בו קורט של לבונה כדי שתטרף דעתו, והוא נוטל כוס ואומר, סברי מרנן, והם אומרים לו למיתה. וסמך לדבר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. והמברך על היין בסעודה נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, כוס זה שאני שותה מה דעתכם עליו, לחיים או למיתה, לברכה או לקללה, או שמא חס ושלום הוא נכנס לתוך פי כמו מי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, והן אומרים לו לחיי, ר\"ל לחיים ולא למיתה, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, ואתא כמאן דאמ' עץ שחטא בו אדם הראשון גפן היה. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, מה כוונתכם, כוס זה שאתם נותנין לי לשתות שמא חס ושלום כוונתכם לי למיתה, כאדם הראשון שחטא ואכל מעץ הגפן ונקנסה מיתה עליו ועל זרעו לדורות. והן אומרים לו לחיי, לחיים ולא למות, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, תניא יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כמו שאמרתי, והוא נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר\"ל מורי, יודעים אתם שאלו היה יין זה בתוך הסעודה שכל אחד ואחד היה מברך לעצמו מפני הסכנה, אבל עתה הואיל והוא לפני המזון, ואחד מברך להוציא את כל המסובין ידי חובתן, מה דעתכם, אתם מכוונים לצאת ידי חובתכם בברכה זו. והן אומרין לו לחיי, ולחיי בלשון התלמוד הן. ועוד ענין אחר, שהוא כמו נוטל רשות. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, סברי מורי שתתנו לי רשות לברך עליכם ותצאו ידי חובתכם, והן אומרין לו לחיי, ר\"ל הן."
+                ],
+                "viii": [
+                    "השער הח': בענין הברכות שמברכין על ריח הבשמים. חייב אדם לברך על ריח הטוב, שהוא מכלל הנהנין, שכשם שנהנה החך והגוף מהמאכל, כך נהנית הנשמה מריח הטוב. דאמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, מנין שמברכין על הריח הטוב, שנא' (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה ריח הטוב. כל מיני בשמים שיש להם עץ, כגון ההדס וכיוצא בו, מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכל שהוא ממין עשב, מברך עליו בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המור שהוא ממין חיה, מברך עליו בורא מיני בשמים. וברכת בורא מיני בשמים בריח הטוב היא כוללת כל הברכות שמברכין על הריח הטוב. כמו שהיא כוללת ברכת שהכל כל מיני מאכל ומשקה ויוצא בה ידי חובתו, כך אם בירך על אחת מכל מיני בשמים בורא מיני בשמים יצא. ורב עמרם גאון ז\"ל כתב, היו לפניו שלש מינין, עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחת ברכה לפני עצמה. וגרסי' בירושלמי כל מיני בשמים שתמרתן נשארת משנה לשנה, מברך עליו בורא עצי בשמים, וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בימות החורף, מברך עליו בורא עשבי בשמים, וכל דבר שצומחין בו עלין מתחלת ברייתן, כגון שושנים, מברך עליו בורא עשבי בשמים. חבצלת הצומחת בבתים ובפרדסות מברך עליהן בורא עצי בשמים, והצומחת בשדות מברך עליה בורא עשבי בשמים. פי' חבצלת, נרקיס. דאמר רב משרשיא האי נרקיס דגנוניתה מברכין עליו בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. על הפירות שיש להם ריח טוב, כגון האתרוגים והתפוחים וכיוצא בהן, מברך על ריחן, ברוך שנתן ריח טוב בפירות.",
+                    "כל המוגמרות, כולן מברך על כל אחת ואחת כפי הברכה הטעונה לדבר שנעשית ממנו, ואין מברכין עליו עד שתעלה תמרתו, פי' עד שיעלה עשנו. על שמן אפרסמון בורא שמן ערב, על שמן הזית המבושם בוורד, או בכיוצא בו, מברך בורא מיני בשמים. הביאו לפניו הדס ושמן להריח, אם ברכותיהן שוות, מברך על ההדס תחלה בורא עצי בשמים, ואח\"כ מברך על השמן ברכה הראויה לו. היו לפניו יין ושמן, אוחז היין בימין והשמן בשמאל, ומברך על היין תחלה, ואח\"כ מברך על השמן.",
+                    "הנכנס לחנותו של בשם, שיש בו מיני בשמים הרבה, אע\"פ שישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז\"ל והני מילי שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור לא יברך, דהא לא אסח דעתיה. אין מברכין על הריח אלא א\"כ נעשה להריח. אם כן אין מברכין על בשמים של מתים ושל בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר הזוהמא, שלא נעשו אלא להעביר ריח הרע. ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח אותו בעצמו אלא ליתן ריח בכלים. בשמים של ע\"ז ושל ערוה אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן, לפיכך על מסיבה של גוים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לע\"ז. היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב, אם רוב העיר גוים אינו מברך, ואם רובן ישראל מברך, ואם היה יום אידיהן של גוים, שדרכן להתבשם במוגמרות ובמיני בשמים, אפי' רוב העיר ישראל, לא יברך, שתולין שאותו הריח ממוגמרי הגוים הוא דקא אתי. נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו, כתב הר' ר' משה בר' מימון ז\"ל שהולכין אחר הרוב."
+                ],
+                "ix": [
+                    "השער הט': בענין הברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה.",
+                    "הרואה אילנות טובות בימות ניסן שהנצו, אומר בא\"י אמ\"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ובריות טובות, ליהנות בהן בני אדם. ואם לא בירך עד אשר גדלו הפירות, יכול לברך עליהן עוד.",
+                    "הרואה מקום שנעשה לו נס, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה לי נס במקום הזה. וכתב הרא\"ש ז\"ל מי שנעשו לו נסים הרבה במקומות הרבה, בהגיעו אל אחת מהמקומות שנעשה לו נס בו, צריך להזכיר כל אחת מהמקומות עמו, ר\"ל שיאמר בא\"י אמ\"ה שעשה לי נס במקום הזה ושעשה לי נס במקום פלוני ובמקום פלוני.",
+                    "הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, ומסיק בגמרא דאניסא דרבים כולי עלמא בעי ברכה, אניסא דיחיד איהו לחודיה בעי ברכה. והר' יצחק אלפסי ז\"ל גורס אניסא דיחיד הוא ובריה בר בריה בעי ברוכי. וכן גורס רב האיי גאון ז\"ל. ויש מפרשין, לאו דווקא בן בנו אלא כל יוצאי ירכו מברכין בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.",
+                    "הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון, ואבני אלגביש של בית חורון, ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעת מלחמת עמלק, וחומות יריחו שנפלו, צריך ליתן שבח והודאה להב\"ה, ויברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכתב הראב\"ד ז\"ל שאין עליו חובה לברך אלא בפעם הראשונה שרואה המקום, ומכאן ואילך רשות, אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.",
+                    "הרואה מקום שנעשה בו נס לרבים צריך לברך עליו. כדגרסי' בירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו, וקאמ' אם היה אדם מסויים כיואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנתקדש בו שם שמים, כדניאל וחביריו, צריך לברך עליו. הילכך הרואה גוב אריות וכבשן של אש, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה נסים לצדיקים במקום הזה.",
+                    "הרואה אשתו של לוט מברך שתים, על אשתו הוא אומר בא\"י אמ\"ה דיין האמת, ועל לוט הוא אומר בא\"י אמ\"ה זוכר הצדיקים, שנא' (בראשית יט, כט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.",
+                    "ארבעה חייבין לברך הגומל, היוצא מבית האסורים, ומי שהיה חולה ונתרפא, ויורדי הים כשעולין ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו אל הישוב. וסימן לדבר וכל החיי\"ם יודוך סלה, ח'ולה, י'ם, י'סורין, מ'דבר. ולכולם יש ראיה ממזמור יאמרו גאולי ה'. הולכי מדברות, דכתי' (תהלים קז, ד) תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. היוצא מבית האסורים, דכתי' (תהלים קז, י) יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל, כי המרו אמרו אל ועצת עליו נאצו, ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ומי שהיה חולה ונתרפא, דכתי' (תהלים קז, יז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ויורדי הים כשעולין ממנו, דכתי' (תהלים קז, כג) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יצילם, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. אלו הארבעה מברכין בא\"י אמ\"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. אמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה. אמר מר זוטרא וצריך שיהו תרי מינייהו רבנן, שנא' (תהלים קז, לב) ובמושב זקנים יהללוהו, ואין זקן אלא שקנה חכמה, ואין זקנים פחות משנים. ואם בירך בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך. ואם בירך אחר ואמר, בא\"י אמ\"ה אשר גמלך כל טוב, ועונה אמן, יצא. כדגרסי' בפרק הרואה רב יהודה חלש ואיתפח. פי' חלה ונתרפא. עאל לגביה רב חנן בגדתאה. ורבנן אמרי ליה, בריך רחמנא מלכא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמ' להו, פטרתין מאודויי. והא אמר אביי, צריך לאודויי באפי עשרה. לא קשיא. עשרה הוו תמן וענו אחריו אמן. הולכי מדברות, לאו דוקא מדברות, דהוא הדין כל דרך, כדגרסי' בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה. וג\"כ חולה שנתרפא, כל חולה. וכתב בעל הערוך דאפי' חש בראשו או בעיניו צריך לברך.",
+                    "הרואה מקום מארץ ישראל שהיה בו ע\"ז ונעקרה, מברך בא\"י אמ\"ה שעקר ע\"ז מארצנו. ובחוצה לארץ מברך, בא\"י אמ\"ה שעקר ע\"ז מן המקום הזה.",
+                    "הרואה בבל הרשעה, אומר בא\"י אמ\"ה שהחריב רשעה. ראה ביתו של נבוכדנאצר הרשע, אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנאצר הרשע.",
+                    "הרואה מרקוליס או שאר ע\"ז, אומר בא\"י אמ\"ה שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. וכתב הר' יעקב ז\"ל בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים והאידנא אין אנו מברכין אותה לפי שאנו ביניהם ורואין אותה ביניהם.",
+                    "הרואה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרש\"י שיש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור עליו שאינה יכולה לזוז משם אם לא שיתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה, דכתיב (ישעיהו יד, כג) וטאטיתיה במטאטא השמד.",
+                    "הרואה אכלוסי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה חכם הרזים. אמ' רבא נקיטינן אין אכלוסא פחותה מששים רבוא.",
+                    "הרואה אכלוסי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.",
+                    "הרואה חכמי ישראל, אומר בא\"י אמ\"ה שחלק מחכמתו ליראיו. הרואה חכמי אומות העולם, מברך בא\"י אמ\"ה שחלק מחכמתו לבשר ודם.",
+                    "הרואה מלכי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה שחלק מכבודו ליראיו. הרואה מלכי אומות העולם, אומר בא\"י אמ\"ה שחלק מכבודו לבשר ודם, וכתב הר' יצחק ז\"ל ומצוה להשתדל לקראת המלכים, ואפי' למלכי אומות העולם.",
+                    "הרואה קברי ישראל, מברך בא\"י אמ\"ה אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והרוה אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להחיות אתכם בדין, בא\"י מחיה המתים. ואומר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. הרואה קברי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.",
+                    "הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, לאחר שנים עשר חודש מברך בא\"י אמ\"ה מחיה המתים. וכתב הר' יעקב ז\"ל באורח חיים והוא שחביב עליו הרבה.",
+                    "הרואה בתי כנסיות של ישראל, אומר בא\"י אמ\"ה מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר, בא\"י אמ\"ה דיין האמת. הרואה בתי כנסיות של אומות העולם ביישובן, אומר בית גאים יסח ה'. בחורבנן אומר, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.",
+                    "הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלוקן ואת הקפח ואת הננס ואת הברדניקוס ופתויי ראש, מברך בא\"י אמ\"ה משנה הבריות. כושי שחור הרבה. גיחור אדום הרבה. לוקן לבן הרבה. קפח בטנו גדול ומתוך עוביו נראיית קומתו מקופחת. ננס קצר הרבה. ברדניקוס, פרש\"י פיו עקום. פתויי ראש, פי' רב שרירא גאון ז\"ל ששערו דבוק זה בזה עד שנראה ראשו רחב.",
+                    "הרואה את הפיל ואת הקוף אומר ברוך משנה הבריות.",
+                    "הרואה את החיגר ואת הקיטע והסומא ומוכה שחין והבהקנין, אומר בא\"י אמ\"ה דיין האמת. ואם נולדו כך ממעי אמן, מברך בא\"י אמ\"ה משנה הבריות. ופי' רש\"י ז\"ל חיגר מרגליו, קיטע מידיו, סומא משתי עיניו. בהקנון כמו בוהק הוא שמנומר בנקודות דקות.",
+                    "הרואה צורות נאות ובריות נאות, אפי' גוי או בהמה או חיות או עופות, או אילנות נאות, מברך בא\"י אמ\"ה שככה לו בעולמו.",
+                    "הרואה הרים וגבעות, מים ונהרות ומדברות, מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה הים הגדול, מברך בא\"י אמ\"ה שעשה את הים הגדול. ולא נפסקה הלכה כר' יהודה דאמ' בזמן שרואהו לפרקים משלשים יום לשלשים יום.",
+                    "הרואה את הקשת, מברך בא\"י אמ\"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו הרבה.",
+                    "על הזיקים ועל הזוועות ועל הרעמים, מברך בא\"י אמ\"ה שכחו מלא עולם. זיקים, כוכב שנראה לפעמים ברקיע כאלו רץ ממקום למקום ומניח אחריו כמו זיקוקי אש והוא כוכב דשביט. זוועות, רעישת הארץ. רעמים הם קולות הנשמעים בארץ ביום המעונן בימות הקציר. על הברקים ועל רוחות שנשבו בזעף, מברך שכחו מלא עולם.",
+                    "הרואה חמה ביום תקופת ניסן, כשתחול הלילה הרביעית של מחזור גדול של שמונת ועשרים שנה, מברך ביום רביעי שהוא יום שברא הב\"ה את החמה, בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית. וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל כשתחזור הלבנה בתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל גדי עולה מן המזרח, על כל אחת מאלו מברך בא\"י אמ\"ה עושה בראשית.",
+                    "הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו. ואינו מברך עד שעה שאוכל ממנו, ואם בירך בשעת ראייה לא הפסיד. ואם אינו מתחדש משנה לשנה, אפי' אם יש כמה ימים שלא אכל ממנו, לא יברך שהחיינו.",
+                    "הבונה בית חדש או קנה כלים חדשים, מברך שהחיינו. לא שנא לא היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך בכל פעם שהחיינו. וגרסי' בירושלמי לאו דוקא חדשים, אלא אפי' ישנים אם הם חדשים אצלו. ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן [וחזר וקנאן]. ופירשו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים, דומיא דקנה בית חדש, אבל שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפליאות, אין לברך עליו. אבל הרא\"ש ז\"ל כתב יראה לי הכל, לפי מה שהוא אדם, יש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים.",
+                    "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. לפי' אם שמע שמועה שהיא טובה לו ולאחרים, מברך בא\"י אמ\"ה הטוב והמטיב, הטוב לו בפני עצמו, מברך שהחיינו. ועל שמועה רעה מברך בא\"י אמ\"ה דיין האמת. נפלה לו ירושה או בא לידו שום ריוח, אם לו בפני עצמו, מברך שהחיינו, לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. כיצד, שמע שמת אדם שהוא חייב ליורשו, אם בפני עצמו, מברך תחלה דיין האמת, ואחר כך מברך על הירושה שהחיינו, ואם היתה הירושה בינו ובין אחרים, מברך תחלה דיין האמת, ועל הירושה הטוב והמטיב.",
+                    "היתה לו שדה וירדו גשמים בעת שהעולם צריך להם, כתב הר' יצחק אלפסי ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל שאם היא השדה בשותפות, מברך הטוב והמטיב, ואם היא בינו לבין עצמו, מברך שהחיינו. אבל הרא\"ש ז\"ל כתב, אם יש לו שדה, אפי' אין לו שותף, מברך הטוב והמטיב, אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים, עד כל עצמותי תאמרנה, וחותם בא\"י אל ההודאות ורוב התשבחות. ומאימתי מברך, משיצא חתן לקראת כלה, פי' משירדו הגשמים על הארץ, עד שרבו על הקרקע והתקבצו במקום אחד, וכשתרד עליהם הטפה תראה בהם כמו אבעבועות.",
+                    "ילדה אשתו בן זכר, מברך בא\"י אמ\"ה הטוב והמטיב.",
+                    "ומברך על הטובה הטוב והמטיב, אע\"פ שמתיירא שמגיע אליו היזק מאותו דבר, כגון אם מצא מציאה ויתיירא שמא יגיע הדבר למלך ויטול כל נכסיו. ועל הרעה מברך דיין אמת, אע\"פ שתהא אליו טובה בשביל אותה רעה, כגון שעבר שטף מים על שדהו, אע\"פ כשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו, אפי' הכי עכשיו היזק הוא לו.",
+                    "הנכנס למוד את גרנו, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתשלח ברכה בכרי. התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה. מדד ואח\"כ בירך, הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. מאי באסמיך, שלא יהא שקול ומדוד אלא סמוי מן העין.",
+                    "המתפלל על מה שעבר הרי זו תפלת שוא. כיצד. היה נכנס לעיר ושמע קול בכיה ויללה, ואומר יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא, שאם היתה כבר בביתו מה תועיל תפלתו. היתה אשתו מעוברת ואומר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא, שאם הוא זכר או נקבה כבר נוצר במעיה. והני מילי אחר ארבעים יום לעיבורה, שכבר נשלמה צורת הוולד אם זכר או נקבה, אבל קודם ארבעים יום מועלת תפלתו, שעדיין לא נשלמה צורת הוולד.",
+                    "הנכנס לכרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתכניסני לכרך זה בשלום. ואחר שנכנס, אומ' מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהכנסתני לכרך זה בשלום.",
+                    "היוצא לדרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתוליכני לשלום, ותסעידני לשלום, ותסמיכני לשלום, ותצילני מכף אורב ואויב בדרך, ותחזירני לביתי לשלום, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא\"י שומע תפלה. אימתי מצלי לה, אמ' ר' יעקב אמ' רב חסדא, משעה שיאחז בדרך, ועד כמה, עד פרסה. שכח ולא בירך והלך כבר פרסה, שוב אינו מברך. לא היה לו לילך אלא פרסה אחת בלבד, אם מקום סכנה, מברך. וצריך לברך מעומד. וכבר כתבתי למעלה שכל הדרכים בחזקת סכנה הם.",
+                    "הנכנס לבית הכסא, אומר, ברחוק ממנו ארבע אמות, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואעשה צרכי, שזה דרכן של בני אדם. לפי שאמרו רז\"ל שני מלאכים מסורין לו לאדם לכל אחד ואחד לשומרו, שנא' (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ואין מלאכים פחות משנים. לפיכך כשנכנס אדם לבית הכסא אומר דברים אלו, כמי שהוא מתבייש מהמלאכים, שאין דרכן בכך. ועוד ארז\"ל כשנכנס אדם לבית הכסא, אומר ראה מה מעשיך, ר\"ל יבוש ויכלם מחרפתו ומבושתו ומפחיתותו לפני המלאכים שאין דרכן בכך.",
+                    "הנכנס לבית המרחץ, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתכניסני לשולם ותביאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבוא. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהצלתני מן האור הזה.",
+                    "הנכנס להקיז דם, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה. ואחר שמקיז אומר, ברוך רופא חולים.",
+                    "הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שלא אכשל בדבר הלכה, ושלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ועל אסור מותר ועל מותר אסור, וישמחו בי חבירי ואשמח בהם. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלין שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת."
+                ],
+                "x": [
+                    "השער העשירי: בענין המצות שאין להם זמן ידוע, שכל המצות שיש להם זמן ידוע כבר כתבתי אותם בפרק שני, כגון ברכת הלבנה, ונר חנוכה, ומקרא מגילה, ושופר, וסוכה ולולב, וכיוצא בהן."
+                ]
+            },
+            "Laws of circumcision": [
+                "[הלכות מילה]",
+                "ועתה אתחיל בהלכות מילה שהיא פאר כל המצות. והב\"ה נתן מצוה זו לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו אחריו, ועליה נצטווה בהתחלת כל המצות. וניתנה בשלש עשרה בריתות, ועל כן נקראת מצוה זו ברית שלש עשרה. ואלו הן. [א'] ואתנה בריתי ביני וביניך. ב' אני הנה בריתי אתך. ג' והקימותי את בריתי ביני וביניך. ד' ובין זרעך אחריך לברית עולם. ה' ואתה את בריתי תשמור. ו' זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. [ז'] ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. ח' המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם. ט' לברית עולם. י' וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. י\"א והקימותי את בריתי אתך. י\"ב לברית עולם. י\"ג ואת בריתי אקים את יצחק. וברית המילה כרתו הב\"ה עם יצחק אבינו ע\"ה קודם שנולד, שנא' (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקי\"ם את יצחק אשר תלד לך שרה בשנה האחרת. לפיכך אנו מברכין בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן, ראשי אותיות אקי\"ם, על שם ואת בריתי אקי\"ם את יצחק.",
+                "וגרסי' במדרש חזית אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'. ומה אגוז זה יש בו שתי קליפין, אחת עבה ואחת דקה, כך המילה יש בה שתי עורות, אחד עבה ואחד דקה. ואגוז תחלתו א' וסופו ז', שמונה, כמנין ימי המילה. באבי הנחל, אבי בגימטריא י\"ג, כמנין י\"ג בריתות שנכרתו על המילה. ומאהבת הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה ובזרעו אחריו, דכתי' (ישעיהו מא, ח) זרע אברהם אוהבי, חתם בריתו בבשרם לאות ולברית, שנא' (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וגרסי' במדרש בברית המילה, שחתם הב\"ה בבשרם של ישראל עם קדושו, נשלם חותמו בעמו ונחלתו. כיצד. בנחירים דמות שי\"ן, בזרוע דמות דל\"ת, במילה דמות יו\"ד, הרי שדי, שמו של הב\"ה. אבל הגוים, שהן ערלים, אין להם כי אם בנחירים שי\"ן ובזרוע דל\"ת, שד. והישמעאלים אינן בכלל המילה, שהמל ולא פרע כאלו לא מל. ופריעה בגימטריא שס\"ה, כמנין מצות לא תעשה. נמצא שהמל ופרע כאלו קיים שס\"ה מצות לא תעשה. לפי' כשנגלה הב\"ה על אברהם אבינו ע\"ה לכרות עמו ברית המילה, נגלה עליו באל שדי, להוציאו מכלל שד ולחתום בבשרו ובבשר זרעו חותמו ושמו הגדול יתעלה, שהוא אל שדי. ואין מצות מילה כשאר מצות, כמו תפילין וציצית, שאינם קבועים בגוף וכאשר יסירם יסיר האות, אבל המילה היא אות חתום בבשרינו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא פתח, כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. מאי ולא שכחנוך, ולא שכחנו תורתך, מכאן למדנו שכל השוכח דברי תורה ואינו עוסק בה כאלו שוכח להב\"ה. ולא שקרנו בבריתך, זה הוא בריתו של הב\"ה שנרשם בבשרינו, שנא' (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם. הא לדמנו שכל המשקר בברית מילה כאלו משקר בהב\"ה, לפי ששמו של הב\"ה נרשם בבשרם של ישראל עם קדושו, וכל השומר ברית מילה כאלו שמר כל התורה כולה. בוא וראה, אברהם אבינו ע\"ה עד שלא נימול לא נקרא תמים. עד שנימול מה כתיב ביה, התהלך לפני והיה תמים. ואחר שנימול מה כתיב ביה, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. הרי לאחר שנימול ושמר את המילה כראוי, העלה עליו הכתוב כאלו שמר את התורה כלה. ויצחק אבינו ע\"ה כתוב בו ואת בריתי אקים את יצחק, שהוא ברית המילה, והעלה עליו הכתוב כאלו שמר את כל התורה כלה. לפי שהתורה נקראת ברית, שנא' (שמות לד, א) לוחת האבן לוחות הברית. בוא וראה, יוסף הצדיק, בשביל ששמר ברית מילה ולא טינף אותה באשת פוטיפר, זכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, וחתם הב\"ה שמו בשמו של יוסף, שנא' (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו. אמ' ר' יצחק, כתי' () ביוסף בכור שורו הדר לו, מאי בכור שורו הדר לו, שמנשה בכורו היתה טפה ראשונה של יוסף, ולמה נמשל לשור, לפי ששור ראשון לקרבנות, כדא' אם עולה קרבנו מן הבקר. וכך היה בכור שורו, שהוא מנשה, טיפה ראשונה של יוסף. א\"ר שמעון, הדם היוצא מהתינוק במילה שמור לפני הב\"ה, ובשעה שמדת הדין מקטרגת לפני הב\"ה, משגיח באותו דם ומציל את העולם בשבילו, וגרסי' במדרש מאי דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, מלמד שהב\"ה מל לנפלים של ישראל ומשים הערלות שלהם למשומדים שכפרו בעיקר, והיינו דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו, שהסיר הערלה מהם ושם אותה במי שחלל בריתו.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה וירא אליו ה' ויאמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. אמ' לו, עד עכשו לא היית תמים, מול בשר ערלה ותהיה תמים. שהערלה חרפה היא, שנא' (בראשית לד, יד) לא נוכל לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, וכתי' (ישעיהו נב, א) כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. רבן גמליאל אומר, שלח ולקח את שם בן נח ומל את בשר ערלתו ושל ישמעאל, שנא' (בראשית יז, כו) בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. אתיא עצם היום הזה מעצם הזה דיום הכפורים. כתי' להלן (ויקרא כג, כח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא, ונאמר כאן בעצם היום הזה נמול אברהם. מה להלן יום הכפורים אף כאן יום הכפורים, הוי אומר שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הב\"ה רואה ביום הכפורים דם ברית של מילה של אברהם אבינו ע\"ה ומכפר על כל עונותינו, שנא' (ויקרא טז, ל) ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם וגו'. בוא וראה כחה של מילה, שעד שלא היה נימול אברהם היה נופל על פניו ואח\"כ מדבר עמו, שנא' (בראשית יז, ג) ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים, ועכשיו שנימול הוא יושב והב\"ה עומד, שנא' (בראשית יז, ג) וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל. ר' ישמעאל אומר, לא עיכב מכל מה שצוהו הב\"ה, וכשנולד לו יצחק אבינו ע\"ה הגישו למנחה על גבי המזבח ועשה משתה ושמחה. ומכאן ארז\"ל חייב אדם לעשות משתה ויום שמחה ביום שיזכה למול את בנו כאברהם אבינו ע\"ה. א\"ר שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו. אמ' רב נחמן, וכדי לעשות רצון בוראו, רואה בנו שנשפך דמו במילה, ומקבל עליו בשמחה. אמ' רב הונא, ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום יום שמחה, מה שלא נצטווה, הה\"ד ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, שמוסיף ועושה אותו היום יום שמחה, מה שלא נצטווה. והמל את בנו לשמונה ימים כאלו בנה מזבח והקריב בנו לפני הב\"ה לעולה. מזב\"ח, מ\"ילה ז\"מנה ב\"יום ח\"ית, שמיני. ובזכות המילה עתידין ישראל ליגאל מידי אויביהם בעולם הזה, וניצולין מדינה של גיהנם לעתיד לבוא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מ'עשה י'די ל'התפאר, ה'קטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. ראשי אותיות מילה. ונגאלין ישראל, בזכותה, שנא' (ישעיהו ס, כב) אני ה' בעתה אחישנה.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה ויאמר ה' אל משה [ואהרן] זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והב\"ה עובר, שנא' (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', והיה נוטל כל אחד ואחד מישראל ונושקו ומברכו, שנא' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, בדם המילה ובדם הפסח. מה כתי' בתריה (יחזקאל טז, ח), ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך, הרי שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות המילה.",
+                "וגרסי' במדרש בזכות שבת ומילה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל וגואל אותן מבין האומות, שנא' (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל. או מניינו שבעה, רמז לשבת שהוא לשבעת הימים. אז מניינו שמונה, רמז למילה שהוא לשמיני. ואם ישראל מקיימין מצות שבת ומילה יכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עונם מדינה של גיהנם, דכתי' (אסתר ג, ב) כל עבדי המלך אשר בשער המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מ\"אשר י\"ושיט ל\"ו ה\"מלך את שרביט הזהב וחיה. ראשי אותיות מילה. ר\"ל כל הגויים אחת דתם לגיהנם, שהוא המות האמיתי, לבד מישראל שהם נימולין והם עבדיו של הב\"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. הרי שהאנשים ניצולין בזכות המילה. ואף נשי ישראל בכלל ההצלה, דכתי' (אסתר ד, יא) א\"ת ש\"רביט ה\"זהב וחיה. ראשי אותיות אשה. ולפיכך אנו אומרים בברכת המילה, על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, וכתי' (זכריה ט, יא) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, שהוא גיהנם, ומצינו במדרש שאברהם אבינו ע\"ה עומד בפתחה של גיהנם ואינו מניח להכנס שם כל מי שהוא נימול.",
+                "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל התורה. בתורה כתי' (דברים ל, יב) מ\"י י\"עלה ל\"נו ה\"שמימה, ראשי אותיות מילה. גדולה מילה, שבזכותה ישראל מקבלין פני שכינה, שנא' (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, ר\"ל בזכות המילה, שהיא בבשרי, אחזה אלוה. גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת. משל לשתי מטרונות שפוגעות זו בזו, קטנה נדחית מפני גדולה. גדולה מילה, שבזכותה ירשו אבותינו הארץ, שנא' (בראשית טו, יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו'. וכשבטלוה גלו מן הארץ, שנא' (ירמיהו יא, טו) ובשר קדש יעברו מעליך. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כשברח אליהו הנביא מפני איזבל להר האלהים חורבה, מפני שהיו עובדים ע\"ז ומנעו מהן את המילה, נגלה עליו הב\"ה ואמ' לו, מה לך פה אליהו. אמ' לו, קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, ר\"ל ברית מילה. אמ' לו הב\"ה, אתה הוא שקנאת בשטים על גלוי עריות, שנא' (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, וכן את מקנא בכאן, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו רז\"ל שיהיו משימין לאליהו זכור לטוב בבית שהבן נימול בו כסא כבוד, לפי שהוא מלאך הברית, שנא' (מלאכי ג, א) ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו יבא, ולא יאחר.",
+                "ואין בכל המצות חביבה לפני הב\"ה כמצות המילה. כדגרסינן במ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו, תניא ר' יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו ע\"ה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנא' (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. א\"ר יוסי, חס ושלום שמשה רבינו ע\"ה נתרשל מן המילה, אלא כך אמ' משה, אמול ואצא לדרך סכנה היא, דכתי' (בראשית לד, כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, אמול ואשהה שלשה ימים, הב\"ה אמ', לך שוב מצרימה. אלא מפני מה נענש, מפני שנתעסק במלון תחלה, שנא' (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא למשה רבינו ע\"ה בקש אותו שטן להרוג אלא לתינוק, שנא' (שמות ד, כה) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה, מי קרוי, משה או התינוק, הוי אומר התינוק קרוי חתן. דרש ר' יהודה, בשעה שנתרשל משה רבינו ע\"ה מן המילה, באו אף וחמה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. מיד ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות. באותה שעה בקש משה רבינו ע\"ה להורגן, שנא' (תהלים לז, ח) הרף מאף ועזוב חמה וגו'.",
+                "גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות, שנא' (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת כל ישראל."
+            ],
+            "Great is circumcision": [
+                "גדולה מילה, שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וגרסי' בב\"ר אמ' אברהם לפני הב\"ה, רבונו של עולם, למה לא נתת מילה לאדם הראשון. אמ' לו הב\"ה, דייך אברהם, אם לא תקבל המילה, דיו לעולמי. וגרסי' במדרש תנחומא א\"ר לוי בשם ר' שמואל בר נחמני, תשע מאות ושמונים דור קיפל הב\"ה כדי ליתן את המילה לאברהם אבינו ע\"ה, שנא' (תהלים קה, ח) זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, ואין ברית אלא מילה, שנא' (בראשית יז, ב) ואתנה בריתי ביני ובינך. ולא ניתנה אלא לעשרים דור, שמאדם ועד נח עשרה דורות, ומנח ועד אברהם עשרה דורות, הרי עשרים דור.",
+                "ובזכות המילה הב\"ה שומע תפלתן של ישראל, וזכר לדבר מה שאנו אומרים בתפלה כי אתה שומע תפלת כל פה. וכי תפלת כל פה הוא שומע, ואפי' תפלת הערלים, אלא תפלת ישראל הוא שומע, בזכות המילה. פה בגימטריא שמונים וחמשה, כמנין מילה, כלומר, כי אתה שומע תפלת כל ישראל שהם נימולים. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כל מי שאינם נימולים טמאים הם, ודומין בחייהם למתים, ואין תפלתן נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (תהלים קטו, יח) ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. והמפר בריתו של אברהם אבינו ע\"ה, שהיא המילה, ולא נימול, או שהיה נימול ומושך את ערלתו, אפי' יש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.",
+                "מצוה על האיש למול את בנו ולא על האשה למול את בנה. ואם לא מל האב את בנו, ב\"ד מלין אותו, ואם לא מלו אותו ב\"ד חייב הוא למול את עצמו כשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מכאן ואילך אם לא מל את עצמו חייב כרת. וזמן המילה ביום השמיני ללידתו, ביום ולא בלילה, ומשיעלה עמוד השחר של יום השמיני הוא תחלת זמנה, עד סוף היום, אלא שהזריזין מקדימין למצות ומלין מיד בבקר, בתחלת היום, בשעה שיחול זמן המילה.",
+                "הכל כשרין למול, אפי' עבד ואשה וקטן, אם אין אדם גדול ובן חורין, ואם יש גדול ובן חורין אין מלין אחד מאלו. אבל גוי אינו מל כלל, ואם מל כתב הרמב\"ם ז\"ל שאין צריך לחזור ולמול פעם שנייה. אבל בעל ספר המצות כתב, שאם מל גוי שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. ובכל מלין, אפי' בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, חוץ מקרומיס של קנה, לפי שקרומיס נתזין ממנו ויבא לידי כרות שפכה. ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים, ונהגו בסכין.",
+                "נולד כשהוא מהול, כתב רבינו יצחק אלפאסי ז\"ל ורב האיי גאון ז\"ל שצריך להטיף ממנו דם ברית.",
+                "חולה אין מלין אותו עד שיתרפא מחוליו, וממתינין לו מעת שיתרפא עד שמונה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. ואין מלין אותו אלא ביום, אע\"פ שאינה בזמנה. בד\"א אם חלצתו חמה וכיוצא בזה, שהוא חולי בכל הגוף, אבל חלה באחד מאיבריו, ממתינין לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלין אותו מיד.",
+                "טמטום שנקרע ונמצא זכר או משוך, פי' שהיה מהול ונמשך העור עד שנתכסית המילה, וכל מי שצריך למול פעם אחרת, אין נמולין אלא ביום.",
+                "נולד בין השמשות, ספק יום ספק לילה, מונין לו הלילה ונמול לתשעה, שהוא ספק שמיני. אבל אם הוציא ראשו חוץ לפרזדור מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה אפי' שלא נולד עד שהחשך, מונין לו שמונה ימים מיום שהוציא ראשו או ששמעוהו בוכה.",
+                "קטון שנמצא ירוק, סימן שלא נפל בו דם, ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. נמצא אדום, סימן שלא נבלע בו דמו, אלא הדם בין העור ובין הבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו, שספק נפשות דוחה את כל המצות. אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה, וכן שני, הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה, לא שנא מבעל אחד או שנים, הרי זו לא תמול השלישי עד שיגדל ויתחזק.",
+                "המל את בנו, מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול את הבן. והמל את בן חבירו, מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על המילה, ומברך אבי הבן בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואין מברך שהחיינו משום צערא דינוקא. וחוזר המוהל ואומר, כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ומוזגין לו כוס של יין, ונוטל אותו ומברך, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אשר קדש ידיד מבטן, חק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות, זרע קדש שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, בא\"י כורת הברית. אלהינו ואלהי אבותינו, קיים את הילד הזה, כמו שנקרא שמו פלוני, לאביו ולאמו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האשה בפרי בטנה, כאמור ישמח אביך ותגל יולדתך, ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואין הפסקה במה שאומר מאלהינו ואלהי אבותינו ואילך, מפני שהוא מעין הברכה.",
+                "המל ביום הכפורים או בתשעה באב אינו מברך על הכוס. אבל בשאר תעניות מברך על הכוס ומטעימו לתינוק. המל שני תינוקות באחד די להם בברכה אחת.",
+                "גר שבא להתגייר, מודיעין אותו קצת מצות. כדגרסי' במ' יבמות בפרק החולץ, ת\"ר גר שבא להתגייר אומרין לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין מסוחפין מטורפין, וייסורין באין עליהם. אם אמ' יודע אני, מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצות מצות חמורות, ומודיעין אותו עונשין של עוברי על המצות, ואומרין לו, הוי יודע שעד [ש]לא באת למדה זו, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעים אותו עונשין של עבירות, כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואומרים לו, הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות, ואין מאריכין עליו ואין מדקדקין עליו. קבל, מלין אותו מיד, ומכסין את ערותו אם הוא גדול, מפני שאסור לברך בפני הערוה. ואחר שמלין אותו, נוטל המוהל כוס של יין, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים ארץ לא שמתי, בא\"י כורת הברית. נשתנו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרין ומלין אותו שנייה. נתרפא, מטבילין אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו, ומודיעין אותו מקצת קלות ומקצת חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ואחר טבילה מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על הטבילה. וכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, פי' קדם, חוץ מזו, מפני שהגוי אינו כישראל עד שיטבול, ואחר שטבל הרי קבל עליו כל המצות, לפי' מברך אחר טבילה. טבל ועלה, אומרים לו דברים טובים דברים של ניחומים, אשריך, במי נדבקת, במי שאמר והיה העולם, ברוך הוא שברא העולם בשביל ישראל, ולא נקראו בנים למקום אלא ישראל, לא נוחלין העולם הבא אלא ישראל, וכל הדברים שאמרנו לך לא אמרנום אלא לרבות שכרך.",
+                "אשה שבאה להתגייר, מושיבין אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים מוסרין לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת קלות ומקצת חמורות.",
+                "המל את העבדים, מברך בא\"י אמ\"ה [אקב\"ו] למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שנא' (בראשית יז, יג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, בא\"י כורת הברית. וזהו הנקרא עבד שמל לשם עבדות, לעבוד את אדוניו."
+            ],
+            "Betrothal blessing": [
+                "<b>ברכת אירוסין</b>",
+                "נוטל המברך כוס של יין ואומר, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין, בא\"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. ומקדש אותה. פי' ואסר לנו את הארוסות, לפי שאסר לבעול הארוס את ארוסתו בקדושין לבד עד שיכנסה לחופה בשבע ברכות, וארוסה האמורה בכאן היא שקדשה בשעת האירוסין. ונהגו עתה שלא לקדש את האשה אלא בשעת נישואין, לפי' נהגו לברך ברכת אירוסין וברכת נישואין כאחד. וברכת האירוסין היא מדרבנן, ומברכין עליה כמו שמברכין על נר חנוכה ועל מקרא מגלה שהן מדרבנן. ואין מברכין על אחת מכל מצות לא תעשה אלא על זו בלבד, מפני שאין להם זמן ידוע. שאלו היינו מברכין על מצות לא תעשה היינו מברכין כל היום כולו, שלא לאכול בשר חזיר, שלא לאכול נבלה, שלא לאכול בשר בחלב, שלא ללבש שעטנז, וכל שאר מצות לא תעשה. בל מצוה זו, שיש לה זמן ידוע, והוא זמן שיארס אדם את אשתו, מברך על מצות לא תעשה שבה.",
+                "ברכת נישואין נוטל המברך כוס יין ואומר, סברי מרנן, בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה שהכל ברא לכבודו. בא\"י אמ\"ה יוצר האדם. בא\"י אמ\"ה אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, בא\"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, בא\"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, בא\"י משמח חתן וכלה. בא\"י אמ\"ה אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רנה דיצה, אהבה ואחוה, שלום ורעות, מהרה, ה' אלהינו, ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, בא\"י אמ\"ה משמח החתן עם הכלה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.",
+                "פי' שבע ברכות, גרסי' במ' כלה מאי מברך, אמ' רב יהודה, שהכל ברא לכבודו. ופי' הר' אברהם בר יצחק אב בית דין זצ\"ל בשם רבותינו, ברכות אלו על שם פסוק כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, זהו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו, יוצר האדם יצירה ראשונה. אף עשיתיו, אשר יצר את האדם בצלמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ממנו, מגופו ומצלעותיו. שוש תשיש ותגל עקרה, ירושלם, שנא' (ישעיהו נד, א) רני עקרה לא ילדה. ולמה זוכרין אותה בכאן, משום שנא' (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. מאי על ראש שמחתי, זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים. שמח תשמח רעים אהובים החתן והכלה כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, זה אדם הראשון וחוה, אשר בראו ששון ושמחה לחתן ולכלה ולכל בני החופה. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, לפי שחייבין ישראל לזכור תמיד את ירושלם בכל שמחתם, שנא' (ירמיהו נא, נ) זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם. במועדים, זכרוננו וזכרון אבותינו וזכרון ירושלים עירך. בשבתות, ופרוש עלינו סוכת שלום, בא\"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ונערים מנגינתם, ולא אמ' ובחורים מגינתם, לפי שלא יבא הפסד לעולם בשביל נגינת הנערים. ופירשו רז\"ל מה טעם זקנים משער שבתו, משום ובחורים מנגינתם.",
+                "אין מברכין ברכת חתנים בפחות מעשרה, כדגרסי' בפרקא קמא דמ' כתובות אמ' רב נחמן, מנין לברכת חתנים בעשרה, שנא' (רות ד, ב) ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו. ר' אבהו אמ' מהכא, במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל, ר\"ל ברכת המקור בעשרה, שהיא הקהלה. ומברכינן כל שבעת ימי החופה בברכת המזון שבע ברכות אלו. בד\"א אם באו פנים חדשות, אבל אם לא באו פנים חדשות, שלא אכלו בסעודה ראשונה של חופה, די בברכת אשר ברא הסעודה ראשונה ואילך. ושבת חשובה כפנים חדשות, ומברך נברך אלהינו. היו המסובין בסעודה עשרה או יותר, מברך נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. פחות מעשרה, אומר נברך למי שהשמחה במעונו. וברכת אשר ברא פותח בברוך, אע\"פ היא סמוכה לחבירתה, מפני שפעמים מברכין אותה בפני עצמה, אם לא באו פנים חדשות.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר שבעת ימי המשתה למדנו משמשון, שירד לארץ פלשתים ולקח אשה ועשה שבעת ימים שמחה ומשתה, שנא' (רות ד, ב) ולא יכלו להגיד החידה שבעת ימים. החתן כל שבעת ימי המשתה דומה למלך. מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק כל שבעת ימי המשתה לבדו. מה המלך לובש בגדי יקר, כך החתן לובש בגדי יקר כל שבעת ימי המשתה. מה המלך מקלסין אותו, [כך החתן מקלסין אותו] כל שבעת ימי המשתה. מה המלך שמחה ומשתה בכל יום, כך החתן שמחה ומשתה כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות, כך החתן פניו מאירות כל שבעת ימי המשתה, שנא' (תהלים יט, ה) לשמש שם אהל בהם, וכתיב בתריה והוא כחתן יוצא מחופתו."
+            ],
+            "Laws of redeeming the firstborn": [
+                "<b>הלכות פדיון הבן</b>",
+                "מי שנולד לו בן בכור לאמו ישראלית, חייב לפדותו מן הכהן, ולא מן הכהנת, שנא' (במדבר יח, טו) אך פדה תפדה את בכור האדם וגו'. וחייב לתת לכהן פדיון בנו חמשת סלעים כסף. וזמן הפדיון לאחר שלשים יום ללידתו, שנא' (במדבר יח, טז) ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך [כסף] חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל. ופירש רש\"י זצ\"ל שהם שתי אוקיות וחצי, והגאונים אמרו שהוא משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף. היו לו שני ראשים, חייב לפדותו בעשרת סלעים. אלו [חמשה סלעים] נותן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר, חוץ מעבדים ושפחות ושטרות וקרקעות, ואם פדאו בהם אינו פדוי. נתן לו חפץ בחמש סלעים, וקבלו הכהן בכך, בנו פדוי, אע\"פ שאין החפץ שוה הה' סלעים. נתנו לו סתם, אם שוה חמשה סלעים בנו פדוי, ואם לאו אין בנו פדוי. נתן חמש סלעים אפי' לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, בנו פדוי. וצריך ליתנם לכהן במתנה גמורה. ואם רצה הכהן להחזירם לאבי הבן הרשות בידו, אבל לא ירגיל לעשות כך, כדי שלא יפסיד לשאר כהנים מתנותיהם.",
+                "מת התינוק תוך ל' יום, אין צריך לפדותו. מת לאחר שלשים יום, חייב בפדיונו. מת האב תוך שלשים יום, הרי הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראייה שנפדה. מת האב אחר שלשים יום, הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו, אביך אמ' בשעת מיתתו שלא פדאך. מת אביו ולא פדאו, חייב הבן לפדות את עצמו. אם לא נפדה עד שהיה לו בן בכור, פודה את עצמו ואחר כך פודה את בנו. אם אין לו אלא חמש סלעים, פדיונו קודם לפדיון בנו.",
+                "פדיון הבכור תלוי במי שהוא פטר רחם. לפיכך מי שהיו לו כמה נשים, ולכולן בנים בכורים, חייב לפדות את כולן. כהנים ולויים פטורין מפדיון בכוריהם, ואפי' כהנת או [לויה] הנשואות לישראל אין בכורן צריך פדיון. היו מעוברות מן גוי, בן לויה פטור מפדיון, ובן הכהנת חייב, מפני שנעשית אמו חללה בביאת הגוי.",
+                "וצריך אבי הבן ליטול הכסף או שוה הכסף או החפץ, חוץ מן הדברים שאמרתי שאין פודין בהם, ויטול אותו בידו בשעת הפדיון, ויתן אותו לכהן, ויאמר הכהן לאבי הבן, באיזה חפץ אתה יותר, בבנך בכורך זה או בחמש סלעים כסף. ויאמר אבי הבן, בבני בכורי אני חפץ ואתן לך פדיונו חמש סלעים כסף. ומברך אבי הבן, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון הבן, ומברך שהחיינו, ואומר לכהן, הא לך חמש סלעים כסף בפדיון בני זה. ונוטל הכהן הכסף ואומר לאבי הבן, כשם שזכית למצוה זו, כך תזכה לקיים כל המצות האמורות בתורה. ומוזגין לו כוס של יין, ונוטל עצי בשמים, ומברך בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן, בא\"י אמ\"ה בורא עצי בשמים. ומריח אותם, ואומר בא\"י אמ\"ה אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חילק את איבריו מאתים וארבעים ושמונת איברים, ואח\"כ נפח באפו נשמה, שנא' (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, ומינה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו, שנא' (איוב י, יב) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי, ואמו אומרת זה בני בכורי, שבו פתח הב\"ה דלת בטני, חמש סלעים נתחייבנו לתת בפדיונו, שנא' (במדבר יח, טז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל, ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים, בא\"י מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואומר הכהן, זה תחת זה, זה מחול על זה, זה יצא לכהן ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים."
+            ],
+            "Laws of mezuzah": [
+                "<b>הלכות מזוזה</b>",
+                "מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לקבוע מזוזה. וצריך להניחה לימין, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, דרך ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. וכל הפתחים חייבות במזוזה, חוץ מהפתחים שאינם דרך כבוד. וחייב הדר בבית ליתן המזוזה, דאמ' רב משרשיה מזוזה חובת הדר היא, ואע\"פ שאין הבית שלו אלא מושכר אצלו. וכשהוא יוצא, אל יטלנה בידו ויוצא, אלא יניחנה בבית. והני מילי אם חוזר בבית ישראל, אבל אם חוזר גוי, נוטלה ויוצא. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השואל, תא שמע, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ובגוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניה. וגרסי' בפירקא במה מדליקין בעון מזוזה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים, פי' מפני שעשו פתחיהם במחתרת בלא מזוזה, אביונים נקיים מתים, שהם בניו ובנותיו הקטנים. ונותנין אותה על הפתח מבחוץ, שלא כמדת הב\"ה מדת מלך בשר ודם. מדת מלך בשר ודם, הוא שוכב מבפנים בחדר ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, אבל ישראל, שהם עבדי הב\"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, שוכבים בפנים, והב\"ה שומר אותם בחוץ, שנא' (תהלים קכא, ה) ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.",
+                "ואלו הן המקומות שחייבין במזוזה, כפי' שכתב הר' יעקב ז\"ל בספר יורה דעה אחד שערי בתים ושערי חצירות, מדינות ועיירות, ורפת בקר ולולין ומתבן, ואוצרות יין ושמן, ובית האשה, ובית השותפין, ובית התבן ובית העצים ובית הבקר סתמא חייבין, אלא אם כן הנשים רוחצות בהן אז הם פטורין. בית הכנסת של כפרים סתם חייב, דמסתמא דרין בה, ושל כרכים, אם יש בה דירה, חייב, ואם לאו פטור. אבל כל מקום שיש בו בית דירה חייב, אע\"פ שהוא במקום הטינופת. טוב לכסותה כדי שלא תהא נראית. בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטור. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק שכשהיה ישן במדרשו שנת הצהרים, שהיתה רוח רעה מבעתתו, עד שתיקן בו מזוזה. וכתב הרא\"ש ז\"ל שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא פטור מן המזוזה."
+            ],
+            "Laws of onen": [
+                "<b>הלכות אונן</b>",
+                "מיום שמתו מוטל לפניו, ואפי' אינו מוטל לפניו ומחוייב עליו לקוברו, אלא שהוא אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהן, הוא אונן עד שיקבר את המת, ואחר קבורה נקרא אבל. אוכל בבית אחר ואין אוכל בבית שהמת בו. אין לו בית אחר, אוכל בבית חברו. אין בית לחבירו, עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל. ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואפי' אוכל עם אחרים, לא יענה אחריהם אמן. ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפי' שאינו צריך להתעסק בצרכי המת, אלא שאחרים מתעסקין בו. ואינו רשאי להחמיר ולברך ולא לענות אמן אחר המברכין.",
+                "ואסור לאכול בשר ולשתות יין עד שיקבור את המת, אבל בשבת מותר. וחייב בכל מצות האמורות בתורה ואסור בתשמיש המטה. אין קוברין את המת ביום טוב ראשון, אלא על ידי עממין. והואיל וצריך האבל להמציא לו תכריכין וצרכי הקבורה, הרי הוא חשוב כמוטל לפניו, וחלה עליו דין אבלות, ואסור לאכול בשר ולשתות יין, ופטור מכל מצות, וכ\"ש ביום טוב שני, שיכול הוא לקוברו בעצמו. וקוברין את המת ביום טוב שני על ידי ישראל, וחופרין לו את הקבר, ועושין לו ארון, ותופרין לו תכריכין, ועושין לו כל צרכיו. ובענין מת בלבד אין הפרש בין יום טוב שני של ראש השנה לשאר יום טוב שני של שאר המועדים.",
+                "העם העוסקין בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין את שמע. אין המת מוטל לפניהם, הן יושבין וקורין והאונן יושב ודומם. הן עומדין ומתפללין, ומצדיק עליו את הדין ואומר, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים. ודוקא העם הבא לשמוע ההספד, אבל החזנין המספידין פטורין מקרית שמע ומן התפלה ביום הראשון, ומשם ואילך אף החזנין חייבין. אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד וכיוצא בזה, ושאר דברים אסור, בין בדברי בין תורה בדברי עלמא. ודוקא תוך ארבע, אבל חוץ לארבע אמות מותר.",
+                "הרוגי בית דין, אין מתעסקין עמהם לכל דבר, וקרוביהן באין ושואלין לשלום בית דין ובשלום העדים, ואומרין להם, אין בלבבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ואין מתאבלין עליהם כלום, אבל אוננין, ואין מברכין עליהם. והאונן אסור בדברים שהאבל אסור לעשותן, ויש עליו חומרא יתירא, שאין אוכל בשר ולא שותה יין, ולא מניח תפילין, ולא יושב אלא על גבי קרקע, שנא' (שמואל ב יג, לא) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישב ארצה. אבל לא אסרו לו נעילת הסנדל ולא חייבו אותו בעטיפת הראש, מפני שהוא טרוד בעסקי המת. המשמר את המת, אפי' שאינו מתו, פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא.",
+                "מי שנהרג בדרך או מי ששטפו נהר, אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות. בד\"א, אם לא נמצאת נבלתו בדרך שהרגו אותו או שנטרף, או אם לא הוציאו אותו מן הנהר. אבל אם נמצא בדרך, או אם הוציאוהו מן הנהר, חל על הקרובים דין אנינות ודין אבילות."
+            ],
+            "Laws of mourning": [
+                "<b>הלכות אבל</b>",
+                "מי שמת לו מת, והוא אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, והם אביו ואמו ואחיו ואחותו, בין מאביו בין מאמו, ובנו ובתו ואשתו, חייב לקרוע עליו, ואם לא קרע חייב מיתה בידי שמים, שנא' (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, מכלל ששאר האבלים חייבין לקרוע על מתיהם, ואם לא קרעו חייבין מיתה בידי שמים. וצריך לקרוע מעומד, ואם קרע מיושב, כתב הרא\"ש ז\"ל שלא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע מעומד. ומקום הקריעה בית הצואר מלפניו. קרע בשוליו מלמטה או מן הצדדין, פי' תחת בתי הידים, לא יצא. וצריך לקרוע לפחות טפח. ואם קרע, יכול להוסיף טפח על מת אחר. ומת לו מת אחר, יכול להוסיף קרע שיעור טפח על הקרע הראשון ודיו. וכשם שקורע על מת שחייב להתאבל עליו, כך קורע על מת שמת לקרובו, כגון אשת אביו או אחי אביו או בן אחיו או כיוצא באלו. וכתב הרא\"ש זצ\"ל דקריעה אינה אלא בשעת חימום. לפיכך צריך לקרוע על מת שמת לקרובו, בין בפני קרובו בין שלא בפניו. וכשם שקורע על הקרובים, כך צריך לקרוע על הכשרים ועל החסידים, ואפי' הם רחוקים, על כל אחד ואחד כפי מה שהוא. דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. פי' בוכה ומתאבל, בוכה וקורע. אבל אין צריך לישב עליו באבלות אלא אם הוא רבו. וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הב\"ה סופרן וגונזן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. ואם מת חכם יעשה עליו הראוי, דתניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר. וחייב אדם לקרוע על אדם כשר מישראל, אם היה עמו בשעת יציאת נשמה. וכל אדם מישראל הוא בכלל כשרים, חוץ מעובדי ע\"ז או עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס. א\"ר שמעון בן אלעזר, קורעין על כל אדם כשר בשעת יציאת נשמה, מפני שדומה לספר תורה שנשרף, שהכל חייבין עליו לקרוע. ופירש רש\"י ז\"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לספר תורה.",
+                "וכשם שקורעין על איש כשר, כך קורעין על אשה כשרה בשעת יציאת נשמה, אע\"פ שאינה דומה לספר תורה ואינה לומדת תורה כאיש. ותלמיד חכם ששואלין אותו בדבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו, ואפי' לאחר קבורה ביום שמועה, אם הוא תוך שלשים יום. ואם לא קרע בשעת שמועה, יקרע בשעה שעוסקין בהספדו. ועל רבו המלמדו תורה, אפי' לא האיר פניו אלא במשנה אחת, קורע. ואינו מאחה לעולם, כקרע שעל אביו ואמו, שנא' (מלכים ב ב, יב) והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני קרעים. מכאן שחייב להבדיל השפה. על כל המתים הוא קורע הטפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו, ואפי' הוא לובש עשרה, עד שמגלה לבו, ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי סופרים. וכל זמן שאותו בגד עליו, אומרין לו קרע, אפי' לאחר כמה ימים.",
+                "האיש והאשה שוין לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזרת אותו לאחריה וחוזרת וקורעת העליון. על כל המתים קורע בין מבפנים בין מבחוץ, ועל אביו ואמו קורע מבחוץ. ופרש\"י זצ\"ל בפנים בחדר, בחוץ כלפי העם. והר' יצחק ן' גיאת ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל כתבו, מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. על כל המתים, אם בא להחליף בגדיו תוך שבעה ימים, מחליף ואינו קורע, ועל אביו ואמו, אם מחליף, קורע כל הבגדים שהוא מחליף, ואינו מאחה לעולם, כמו בפעם הראשונה. על כל המתים שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללת משום כבודה. על כל המתים רצה חולץ, רצה אינו חולץ, ועל אביו ואמו חולץ. פירוש חולץ, חולץ זרועו והוציא כתפיו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין. ואם מבן אדם חשוב, ואין כבוד לילך חלוץ כתף, אינו חולץ. ונשיא חולצין עליו כמו שחולצין על אב ואם, ואינו מאחה לעולם, אבל שולל ביום השני, ונוהג עליו אבלות מקצת היום. והקורע על חכם, כיון שהחזיר פניו מן המטה, שולל מיד ומאחה ביום השני. על כל המתים, אם לא שמע תוך שלשים יום, אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע אפי' לאחר כמה שנים. וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו ואמו, כך אסור להפוך העליון מהבגד למטה ולאחותו, ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו. לפי' אם ימכרנו, יודיע ללוקח ויאמר, קרע זה הוא שקרעתי על אבא, כדי שלא יאחה אותו הלוקח. ואם הקונה קנה בגד קרוע סתם, ואינו יודע קרע זה על מי נקרע, אסור לאחותו עד שידע שאינו מן הקרעים שאסור להאחות. ואסור למכור לגוי בגד שקרע על אביו או על אמו.",
+                "הקורע מתוך המלל, מתוך השלל, מתוך הסולמות, לא יצא ידי קריעה. פי' מלל, תפירת עראי שהחוטין מפוזרין ורחוקים. שלל, תפירת מי שאינו אומן. הסולמות, תפירה שאינה חזקה והחוטין שבה כעין סולם. קרע מתוך איחוי אלכסנדראי יצא. ופירש הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל שהיא תפירה שוה מלמעלה ובולטת מלמטה.",
+                "הקורע על מת, ומת לו מת אחר תוך שבעה, קורע קרע אחר, לאחר שבעה, מוסיף על קרע הראשון כל שהוא. ועד היכן קורע ומוסיף, עד טיבורו. הגיע לטיבורו, מרחיק ארבע אצבעות מן הקרע הראשון וקורע. נתמלא לפניו, מחזירו לאחוריו. נתמלא למעלה, מחזירו למטה. נתמלא מכאן ומכאן, נעשה כמי שאין לו חלוק, ואינו קורע. אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה, עליון אינו מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו וקרע, עליון מתאחה, תחתון אינו מתאחה. מת אביו, מתה אמו, מת אחיו, מתה אחותו, על כולם קורע קרע אחד, ועל אביו ועל אמו קורע קרע אחר. קטן שמת לו מת, קורעין לו משום עגמת נפש. אין קורע אדם לכבוד אשתו אלא על חמיו וחמותו בלבד. הקורע על מתו בשבת, אע\"פ שחילל את השבת, יצא. וכתב בעל ספר המצות תניא כל שבעה קרעו לפניו, ואם בא להחליף מחליף וקורע, ובשבת קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ומסקינן האי הויא כל שבעה אם מחליף קורע על אביו ואמו, אבל בשאר מתים אם בא להחליף מחליף ואינו קורע ע\"כ. קטן שמת תוך שלשים, ואין יודעין אם כלו לו חדשיו, אין קורעין עליו.",
+                "אין קורעין ביום טוב, אפי' ביום טוב שני של גליות, אבל בחול המועד קורעין. שמע ברגל שמת לו מת בקרוב שלשים יום שחייב לנהוג בו אבלות אחר הרגל קורע, אבל אם שמע ברגל שמת לו מת קודם שלשים יום אינו קורע לאחר הרגל. ההולך בבגד קרוע לפני המת, ומראה לכל כאלו קרע, ולא קרע, גוזל את המתים ואת החיים. הקורע בחלוק גזול, לא יצא. האומר לחבירו, השאילני חלוקך ואילך לבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ואינו מאחה אותו, ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי הקריעה. אמ' לו, השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אחי או את בני, ומצאו שמת, קורע אותו ומאחה אותו, ומשלם לו דמי קריעה, אבל אם לא הודיע לחבירו שהולך לבקר את החולה ומצאו שמת, לא יקרענו כלל. השאיל לחבירו לילך לבית האבל, אינו רשאי ליטול אותו ממנו עד שיעברו ימי האבל, לילך לבית המשתה, עד שיעברו ימי המשתה, לרגל, עד שיעברו ימי הרגל.",
+                "וחייב אדם לקרוע על שמועות רעות. כגון שנתקבצו רוב הצבור למלחמה, והתננפו לפני אויביהן, ואפי' לא נהרגו אלא מיעוטן, ועל הנשיא ועל אב בית דין שמתו, שנא' (שמואל ב א, יא) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם (שני קרעים), וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. על שאול, זה נשיא, ועל יהונתן בנו, זה אב ב\"ד, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, זו שמועה רעה. ועל השומע ברכת השם מישראל, אפי' בכנוי אפי' בזמן הזה, ואפי' השומע מהשומע, כגון ששמע מהעדים, והעדים אינן צריכין לקרוע פעם אחרת. שמע גוי שבירך השם אינו חייב לקרוע על הכנוי, אבל אם בירך את השם המיוחד חייב לקרוע.",
+                "הרואה ספר תורה שנשרף, או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים שנשרפו, אם נשרפו בזרוע וביד רמה קורע שני קרעים, שנא' (ישעיהו לו, כב) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר אל חזקיהו קרועי בגדים, ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרענה בתער הסופר וישליכנה באש אשר על האח עד תום כל המגלה, וכתי' (ירמיהו לו, כד) ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבין לקרוע.",
+                "הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר ערי יהודה היו חרבה, וקורע על הראשונה ודיו, שנא' (ירמיהו מא, ה) ויבאו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. ראה ירושלם, אומר ציון שממה היתה, וקורע. ואם קרע על ירושלם תחלה, אינו קורע על האחרות. ראה בית המקדש חרב, אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו לחרבה, וקורע. פגע במקדש תחלה, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם. בירושלם תחלה, קורע על כל אחת בפני עצמה, ולסוף כל שלשים יום קורע, אם אינו רואה אותה בנתים. וכל אלו הקרעים מולל או שולל או לוקט או עושה סולמות לאחר שבעה, ואינו מאחה אותן לעולם."
+            ],
+            "The eulogy": [
+                "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, וכל המתעצל בהספד אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקברו בחייו. ומצות ההספד, שירים קולו, ויאמר עליו דברים של צידוק הדין ודברים של הספד, כדי להרבות בבכיה. ויזכור שבחו, ואל יפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכיר מדותיו הטובות ומוסיף בהן קצת, רק לא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, אל יזכיר שבח שלא היה בו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתן וחסידותן, ומבקשים עליהם רחמים שיהיו בני העולם הבא. ובחוליו של אדם שימות בו, יראה אם הוא מקובל לפני הב\"ה ואם הוא מן העולם הבא ואם לאו. דתניא פניו מוריקות סימן רע לו, אין פניו מוריקות סימן יפה לו. פניו למעלה סמן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו. פניו אל הקיר סימן רע לו, אין פניו אל הקיר סימן יפה לו. וגרסי' באבות דר' נתן בן עזאי אומר, מת מתוך היישוב סימן יפה לו, מתוך הטירוף סימן רע לו, מתוך הדיבור סימן יפה לו, מתוך השתיקה סימן רע לו, מתוך דברים בטלים סימן רע לו, מתוך דבר מצוה סימן יפה לו, מתוך השמחה סימן יפה לו, מתוך עצבות סימן רע לו, מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכיה סימן רע לו, בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, בערב יום הכפורים סימן יפה לו, במוצאי יום הכפורים סימן רע לו. ע\"כ. ונשים נמי מספידות אותן בין האנשים ובין החכמים, כראוי להם, דתנן אפי' עני שבישראל לא יפחות פחות משני חלילין ומקוננת להספד אשתו. תניא באבל רבתי במקום שמספידין, פי' שרגילין להשכיר מקוננות בשכר, משכיר להספיד על אשתו, ואם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה, ומוציא בעל כרחו של בעלה. תניא קטן בן כמה שנים היה ראוי להספיד עליו. ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל, עניים בני שלשה, עשירים בני חמשה. ר' יהודה אומר משמו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה. והלכה כר' יהודה. בני עשירים כבני חכמים כבני מלכים לענין שבח מעשיהם. תינוק שיודע לישא וליתן, יוצא במעשיו. אין לו מעשים, יוצא במעשה אבותיו, אין מעשים לאבותיו, יוצא במעשה קרוביו. פי' כשמספידין אותו, מזכירין לו שבחיו או של אבותיו או של קרוביו. האשה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד בעלה, שעולה עמו ואינו יורדת עמו. קטן שעברו עליו שלשים יום, אומרים עליו צידוק הדין וקדיש. יורשין שאין רוצין להספיד מוציאין על כרחן, דהספדא יקרא דשיכבי הוא. ואם צוה שלא יספדוהו, שומעין לו, הואיל ומחל על כבודו כבודו מחול.",
+                "אסור לתלוש על המת אפי' שערה אחת, בין מן הראש בין מן הזקן, אחד איש ואחד אשה. ואסור לשרוט בשרו, בין ביד בין בכלי. אבל על אדם גדול בתורה שמת, אם אינו מכוין אלא על תורתו ומצות שהיו בידו שבטלו, מותר.",
+                "חכם שמת, בית מדרשו בטל. פי' שמספידין אותו כל שבעה, ואחר ההספד אין מתקבצין תלמידיו בבית, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם.",
+                "אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, ובני עירו נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבים בדרום יושבין בצפון, והיושבין בצפון יושבין בדרום.",
+                "נשיא שמת, כל המדרשות בטלין, ומספידין אותו בכל המקומות כל שבעה, ואחר ההספד אין נכנסין לבית המדרש, אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם. ובני עירו מתפללין בבית האבל כל שבעה, בין בחול בין בשבת. ואין נכנסין לבית הכנסת אלא לקריאת התורה בלבד, מה שאין בחכם. ואף שאין בית הכנסת בטל, אלא מקצת העם מתפללין בבית הכנסת ומקצת העם מתפללין בבית האבל.",
+                "גאון שמת, מוסיפין לו בענין ההספד, ומכניסין אותו לבית המדרש, ומכניסין את המטה למקום שהיה דורש, וסופדין אותו התלמידים וקהל ישראל. וכשמוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות. וליום שלישי ושביעי וליום שלשים עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ושוב אין מבקרין אותו עד תכלית שנים עשר חדש, ומשכיבין אותו ומבקרין אותו.",
+                "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקין עמו לכל דבר, אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. בד\"א שאין מתעסקין עמו בכל דבר, ברחוקים, אבל הקרובים הראויים להתאבל עליו קורעין עליו. איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון מי שאומר, ראו שאני עולה לאילן, ונופל ומת, אבל אם לא אמר כלום, אלא עלה ונפל ומת, איכא למימר שמא נאנס ונפל שלא לדעת, ואין מונעין ממנו כל דבר. וקטן, אפי' מאבד עצמו לדעת, חשוב כאלו שלא לדעת, הואיל ואינו בן דעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס, כגון שאול, אין מונעין ממנו כל דבר.",
+                "מנודה שמת בנדויו, דינו כמאבד עצמו לדעת, ואין מתעסקין עמו לכל דבר, ולא עוד אלא שמבזין אותו וסולקין את ארונו. בד\"א במנודה שנדוהו מפני שעבר על דברי תורה, אבל אם נידוהו בשביל ממון, כיון שמת פטור מגזירתם, ואין סולקין את ארונו ומספידין אותו כראוי.",
+                "הפורש מן הצבור, והן הפורקים מעליהם עול המצות ואינן בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד מועדות ובישיבת בתי כניסיות ובתי מדרשות, והמשומדים והמינים והמסורים, אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אלא אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים. וכתב הר' יצחק גיאת ז\"ל מכאן שהאבלים של שאר מתים לובשין שחורים. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר.",
+                "הארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיימת, עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלים עליו, ואם אין שלדו קיימת, אין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים.",
+                "אשה שהיה בעלה עמה צלוב בעיר, אשתו עמו צלובה בעיר, אביו ואמו עמו צלובין בעיר, הרי אלו לא ישהו בתוכה, אלא אם כן היא גדולה כאנטוכיא, ולא ישהה בצד שהצלוב בו אלא לצד האחר. ועד מתי אסור, עד שיכלה הבשר כולו, שאין הצורה ניכרת בעצמות.",
+                "עושין כל צרכי המת מנכסיו, ומוציאים מהיורשים על כרחם, כמו שכתבתי למעלה, ועושין לו תכריכין וצרכי קבורה, וסופדין אותו כבני משפחתו, ומוציאין מהיורשים אפי' המצבה שמציינין בה את הקבר. ואין שומעין לאומרים אל תקברוהו מנכסיו, מפני שהוא גנאי לכל החיים ולא משום גנאי משפחתו בלבד. אבל אם לא הניח נכסים כדי לעשות לו מהן תכריכין וצרכי קבורה, ואם אין לו בנים או אחים, או אם יש לו בנים ואחים אבל הם עניים או אינן עמו במקום שמת, גובין לו מעות לעשות לו תכריכין וצרכי קבורה. גבו לצרכו מעות או שאר דבר והותירו, אם גבו סתם ולא ייחדו לזה המת, יעשו מהנותר צרכי שאר מתים, ואם ייחדו לזה המת, יתנו ליורשיו כל מה שהותירו, בין מעות בין שאר דברים.",
+                "מת ותכריכין אסורין בהנאה, ר\"ל תכריכיו אחר שנתנו אותן עליו. אבל אם הוזמנו לו ועדיין לא נתנום עליו, אינן אסורין בהנאה. וכן אם נתנום עליו ולא הוזמנו אינם אסורים. ונויי המת המחוברין לגופו, כגון פיאה נכרית, פי' שהיו רגילין למכור השער של אדם לחבירו מחיים, אבל אם למת, שער שקנה מחבירו והיה מחובר לגופו, אסור ליהנות בו. בד\"א בסתם, אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים לו לבנו או לצורך דבר אחר, מותרין, חוץ משערו ממש, שאפי' צוה שיתנו אותו, אין נותנין אותו, מפני שהוא אסור בהנאה כגופו. אשה שנגמר דינה ויוצאה ליהרג, מותר ליהנות משערה מחיים, שאין אוסר בהנאה הגמר דין אלא המיתה עצמה, אבל בהמה שנגמר דינה ליסקל, אסור ליהנות ממנה, ואפי' מחיים.",
+                "כל הבגדים והכלים הנשלכין על המת במרירות נפש, כדי שיהיו נקברים עמו, אם נגעו במטה הנקברת עמו, אסורין בהנאה. אבל אם מניחין המת על מצע, או שנותנין כר או כסת תחת מראשותיו, או שפרשו סדין או טלית על המטה או על הארון שמוליכין בו את המת לקוברו, אינן נאסרין. וכל המציל כלים הראויים לקבור אותם עם המת, כאלו גזל את המת. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא נגעו בארון מצילין, משנגעו בו אין מצילין. אבל מלמדין את האדם שלא יתן על המת יותר מדאי, דתניא כל המרבה על מת הרי זה עובר משום בל תשחת. דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר צדוק אומר, מנוולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מרבה עליו הרמה. כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה, חוץ מהסל והמגרפה המיוחדין לקבורה. מתירין שערן של כלות ומגלין פניהם של חתנים, ר\"ל כשהם מתים, ונותנין דיו וקולמוס בצדו, ואין חוששין משום דרכי האמורי. תולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו, משום עגמת נפש. עושין חופות לחתנים ולכלות, ותולין בהם דברים שלא הביאו לצורך נפש. תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים. ובענין הציצית כתב הרמב\"ם אין בה שום ספק שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית.",
+                "ת\"ר בראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו ממיתתו, מפני שהיו מוציאין עליו יציאות רבות, עד שהיו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל הזקן ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן. אמ' רב פפא, והאידנא בסודרא דבר זוזא, פי' טלית ששורה זוז אחד. תניא ר' נתן אומר, כסות היורדת עם המת עולה עמו לעתיד לבא. והלא דברים קל וחומר, ומה חטה שקוברין אותה ערומה יוצאה כשהיא מלובשת, מת שנקבר בתכריכיו אינו דין שיצא והוא לבוש. וצוה ר' ינאי לבניו, אל תקברוני בכלים לבנים, שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, ולא בשחורים, שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים צבועין קצת. והאידנא נהגו בלבנים, וכן ראוי לעשות. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מנהג ישראל במתים ובקבורה מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרין לחייו, ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמים, אפי' לנשיא שבישראל, שזו השחתה וגסות רוח. ע\"כ.",
+                "בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שמשחירין בשני בצורת, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש, פי' מטה נאה, ועניים בכליבה, פי' שק, והיו עניים חיים מתביישין. התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה. לפיכך אין לשנות העניים מן העשירים.",
+                "תינוק כל ל' יום יוצא בחק, ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, משום ייחוד, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואין עומדין עליו בשורה. מבן שלשים יום ואילך, עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.",
+                "עיר שבה שני מתים כאחד, מוציאין את הראשון ואח\"כ מוציאין את השני, ואם היו מלינין הראשון מוציאין את השני. חכם ותלמיד חכם, מוציאין החכם קודם. תלמיד חכם ועם הארץ, מוציאין תלמיד חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידי חכמים, שניהם עמי הארץ, מוציאין הראשון. פי' הראשון אותו שמת תחלה. איש ואשה, מוציאין את האשה, מפני שקרובה לניוול. אחת יולדת ואחת שאר נשים.",
+                "מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש חבורות בעיר, וכל אחת מתעסקת במתים ביומה, כל אחת מותרת במלאכה ביום שאינו יומה. בד\"א שלא בשעת הוצאה, אבל בשעת הוצאת המת, הכל בטלים. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שופרא דשיכבא, וחזא להנך אינשי דעבדי עבידתא. אמ' בשמתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא. אמרו ליה, חבורתא איכא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלוהו עד שיהיה לו כל צרכו, בר נידוי הוא. וכמה כל צרכו. אמ' שמואל בר אידא משמיה דרב, תריסר אלפין גברי ושיתא אלפיה שופריה. אין שואלין שלום זה לזה והמת בעיר. בד\"א, בכפר קטן, אבל בעיר גדולה שואלין.",
+                "אין מלינין את המת אלא לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות, או כדי שיבואו אנשים מעיר אחרת שהן צריכין לכבודו. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, פי' המצוה לקרוביו לקברו מיד, והמדחה מטת אביו ואמו, וממהר להוציאן מיד, הרי זה מגונה. אבל אם היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שגשמים מזלפין על מטתו, הרי זה משובח.",
+                "מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה, יוצאות, לאחר המטה, יוצאות. מקום שנהגו אבלים לפני המטה, הולכין, לאחר המטה, הולכין. העבדים והשפחות, אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבילים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרים לו על שורו וחמורו שמת, המקום ימלא חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו.",
+                "א\"ר יוחנן מנין לקבורה מן התורה, פי' שצריך לקברו בקרקע, ת\"ל כי קבור תקברנו. לפי' הנותן מתו בארון ולא קבר את הארון בקרקע עובר, אבל אם נתנו בארון וקבר את הארון בקרקע אינו עובר. יראה שיפה לקברו בארץ בלא ארון, ואפי' חוצה לארץ. אין קוברין שני מתים זה בצד זה, אלא א\"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, ונמצא כל אחד מהם בקבר בפני עצמו. ר' יהודה אומר, האיש נקבר עם בתו הקטנה, והאשה נקברת עם בנה הקטן. זה הכלל, כל שישן עמו בחייו יקבר עמו במותו. ולא נהגו עכשו לעשות כן. אין נותנין שני ארונות זה על זה, ואם נתנו כופין את העליון לפנות, ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים, מותר. אין קוברין רשע אצל צדיק, ואפי' רשע חמור אצל רשע קל.",
+                "ת\"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, ואין מרעין בהם בהמות, ואין מוליכין בהם אמת המים, ולא ילקט בה עשבים, ואם צריך ללקוט לצרכי בית הקברות שורף אותן במקומן.",
+                "תניא מנין לאבלות שבעה, דכתי' (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ויחול האבילות משעה שיסתם הקבר, ופרש\"י משעה שיתכסה הארון בעפר. ואם שולחין את המת ממדינה למדינה אחרת להקבר שם, האבלים המוסרים אותו לנושאים יחול עליהם האבלות בשעה שמוסרין אותו וחוזרים להם. והאבלים הנושאים אותו, לא יחול עליהם האבלות עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל, באין ועומדין עליהם בשורה ומנחמין את האבלים ופוטרין את הרבים.",
+                "חתן שהכין כל צרכי חופתו, אפה פתו וטבח טבחו ומסך יינו, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, שאין להם מי שיטרח בשבילם פעם אחרת, וגם אם ידחה החופה יפסיד כל מה שהכין, אם היו בבית אחד המת והחופה, מכניסין את המת בחדר ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואח\"כ נוהג שבעת ימי אבלות. וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהן דברים שבצנעה, ואסור בהן בתשמיש המטה, חוץ מבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה. לפיכך כל שבעת ימי המשתה, חוץ מלילה הראשונה, היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, כדי שלא יתייחד עמה, אבל מוזגת לו הכוס, ומצעת מטתו, ורוחצת פניו ורגליו, כשאר הנשים. אבל אם אין הפסד, ויכול למכור כל מה שהכין, או שמתה אמו של חתן או אביה של כלה, או אחד משאר קרובים הראויין להתאבל עליהן, ונשאר להם שיכין להם פעם אחרת, קובר את מתו ודוחה את החופה, ונוהג שבעת ימי אבלות, וממתין שלשים יום ועושה חופתו. ואם יש לו בנים קטנים ואין לו מי ישמשם, או אין לו בנים כלל, אין ממתינין לו שלשים יום, אלא עושה חופתו מיד אחר שבעת ימי האבל.",
+                "המברה את האבל, אם לבו גס בו, פי' לב המברה גס באבל, יברהו על מטתו כפויות, ואם אין לב המברה גס באבל, המברה יושב על מטה זקופה, והאבל על מטה כפויה. ואם לב האבל גס במברה, כתב הראב\"ד ז\"ל והרמב\"ן זצ\"ל והרא\"ש זצ\"ל שאף האבל יושב על מטה זקופה. וכן עמא דבר. אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה, ובשנייה מותר, אפי' ביום ראשון, שנא' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל ששאר אבלים אוכלים. והגדול שבמנחמים בוצע לאכול. כדגרסי' במועד קטן ירושלמי ובפרק מי שמתו ירוש', בבית האביל פריס מנחם גדול די בהון, שנא' (איכה א, יז) פרשה ציון בידיה אין מנחם לה. ובשבת פריס אורחיה, שנא' (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.",
+                "אשה שאירע לה אבל, אין מברין אותה אנשים אלא נשים. ואם יש לה בנים, אפי' קטנים, מותר לאנשים להברותה. היתה נשואה, אסורה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה, מפני שהוא חייב במזונותיה ונמצאת אוכלת משלה.",
+                "סופר או שכיר, העושה עם בעל הבית ואוכל עמו בשכרו, אם ארע אבל לשכיר, אסור לאכל עם בעל הבית, מפני שהוא אוכל משלו. אבל מי שנותן מזונות לעני או ליתום, או לבנו או לבתו הגדולים, בלא תנאי, ואירע להם אבל, יכולין לאכול עמו.",
+                "ונהגו העם להברות את האבל בתבשיל של עדשים ובביצים, מפני שהעדשים והביצים אין להם פה והם עגולים. ר\"ל כשם שאין להם פה ולא דיבור, כך צריך האבל להיות יושב ודומם. מנין אנו למדים, מאהרן ע\"ה, דכתיב בו, יום שמתו נדב ואביהוא, וידם אהרן, וכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, וכתיב (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. ועגולים מאי טעמא, כשם שהגלגל עגול כך המות גלגל הוא שחוזר בעולם במאמר הב\"ה ומשפטיו הישרים, שהוא ממית ומחיה, ואין אדם מת אלא בשביל העון, והב\"ה גוזר עליו המיתה, שהוא ית' שמו שופט צדק ואמת. וגרסינן בפירקי ר' אליעזר, [ר' אליעזר] אומר העדשים מאכל צרה ואבל הם. תדע לך שהוא כך, כשנהרג הבל היו אבותיו אוכלין מאכל עדשים באבלו, וביום שמת אברהם אבינו ע\"ה היה יעקב אבינו ע\"ה מברה ליצחק אבינו ע\"ה מאכל עדשים לנחמו.",
+                "אלו דברים שאבל אסור לעשותן, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום ובכביסה, וחייב בעטיפת הראש כל שבעה, ובכפיית המטה כל ז'. ואסור להניח תפילין ביום ראשון, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה, ואסור לאחות הקרע כל שלשים, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "מלאכה כיצד. דתניא אבל כל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, אפי' עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך, אם עני הוא ואין לו מה יאכל, עושה בצנעא בתוך ביתו. ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אם ענייה היא ואין לה מה תאכל. ואין מתירין לאבל אפי' לאחר שלשה אלא מלאכה של צנעה ושל עראי, ואם אינו מסתפק, עושה אומנות שלא בצנעה בתוך ביתו, ועל זה ארז\"ל תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. ואסור לאבל לעשות אפי' דבר האבד שמותר לעשותו בחול המועד, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו, אפי' הם גדולים, אם סמוכין על שולחנו. ואסור לאחרים לעשות מלאכתו, אבל דבר האבד מותר לאחרים לעשות לו, כדי שלא יפסד, חוץ מבניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו.",
+                "רחיצה כיצד. אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין בין בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. אבל אם מלוכלך הוא בטיט או בצואה, ורוחץ להעבירו, מותר. חולה שרוחץ לרפואה מותר, ואפי' חולה שאין בו סכנה אלא שהרחיצה מועלת לו, מותר לרחוץ. יולדת אבלה מותרת לרחוץ, בין בחמין בין בצונן, מפני שהיא רפואה.",
+                "סיכה כיצד. אסור לסוך גופו, ואפי' כל שהוא, ואם נתכוון להתענג, אבל אם סך להעביר הזוהמא, מותר. וג\"כ אם צריך לסוך, כגון מי שיש לו חטטין בראשו מותר לסוך, מפני שהיא רפואה, והוא הדין בשאר גופו.",
+                "נעילת הסנדל כיצד. אסור לנעול סנדל של עור, אבל של בגד או של שעם או של עץ או של גמי מותר, שאין מנעל אלא של עור. וחיה, אם היא אבלה, מותרת כל שלשים יום לנעול את הסנדל. ושאר אבלים, במקום סכנת עקרב וכיוצא בו ובדרך, מותר לנעול. דתניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר חולצין. בד\"א על אביו ועל אמו, ועל שאר מתים רצה חולץ, רצה אינו חולץ. ועל אביו ועל אמו חולץ מנעלו והולך לבית הקברות יחף וחוזר יחף. וכתב הרא\"ש זצ\"ל על ההליכה תמהתי, כי לא נסתם עדיין הגולל, ולא חל עליו דין אבלות עד שיסתם הגולל.",
+                "תשמיש המטה כיצד. כדגרסי' באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה. מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבל ושמטו חזירים את גויתו. ואמר ר' יוחנן אבל ששימש מטתו חייב מיתה. ומנין שהאבל אסור בתשמיש המטה, דכתי' (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע [אשתו] ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם. ואעפ\"כ מותר להתייחד עם אשתו.",
+                "לקרות בתורה כיצד. אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ואסור לשנות במשנה הלכות והגדות. ואם רבים צריכין ללמוד ממנו, מותר, אבל לא יעמיד תורגמן, אלא יאמר לאחר, והאחר אומר למתורגמן, והמתורגמן ישמיע לרבים. וגרסי' בירושלמי שמותר לשנות במקום שאינו רגיל לשנות, ר\"ל ישנה את מקומו וישנה.",
+                "בשאילת שלום [כיצד]. בשלש ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם לא ידעו שהוא אבל ושואלין בשלומו משיב להם. משבעה ועד שלשים, הוא שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלים בשלומו, מפני שהאחרים שרויים בשלום והאבל אינו שרוי בשלום. לאחר שלשים יום הרי הוא כשאר כל אדם. בד\"א בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו אינו שואל בשלום אחרים כל שבעה, ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שנים עשר חדש. ותניא המוצא את חבירו אבל תוך שלשים, מדבר עמו תנחומין ואין שואל בשלומו, לאחר שלשים שואל בשלומו ואין מדבר עמו תנחומין כדרכו, אבל מדבר עמו תנחומין ולא יזכיר לו שום דבר מענין המת. מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק אומר לו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש. ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חדש. ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום, שכן אמר ביחזקאל האנק דום.",
+                "עטיפת הראש כיצד. חייב האבל בעטיפת הראש, פירוש שיכסה ראשו ולא יהיה ראשו מגולה. ואמ' שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ועטיפה זו צריך שיעטוף בסודר על ראשו ועל שפמו. וכתב הרמב\"ן זצ\"ל שצריך עטיפה בכל היום, וכשבאים אחרים לנחמו מגלה ראשו לכבוד המנחמין. דתניא באבל רבתי נסתם הגולל מכסה ראשו, בא לעמוד בשורה מגלה ראשו לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה ראשו, ונכנס לביתו, באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה ראשו ופוטרן. ומנין שהאבל חייב בעטיפת הראש, שכן כתי' ביחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולא תעטה על שפם, מכלל ששאר אבלים עוטים. וכן תרגם אנקלוס ועל שפם יעטה, ועל שפם כאבלא יתעטף.",
+                "כפיית המטה כיצד. חייב האבל בכפיית המטה, פי' מטה של עץ הסרוגה בחבלים. צריך שיהפוך ראשה למטה ורגליה למעלה, ואפי' נתן אותה על גבי אבנים, ונתן עליה ארבע מצעות של בגדים, יצא, ובלבד שיהו רגליה זקופות למעלה. שאין טעם הכפייה להצטער, אלא מטעם ההוא דתאני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה, יהפכו הכל מטתן עליה. לפיכך אם מצער עצמו וישן על גבי קרקע או על גבי המטה והיא זקופה לא יצא, ואם הפכה וישן על גבי קרקע, אפי' שאינו ישן עליה, יצא. בד\"א בשעת שינה או בשעת אכילה, אבל כל היום כולו אינו יושב אפי' על גבי מטה כפויה אלא על הקרקע, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ואמ' רב [יהודה אמר רב, מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ, דכתיב (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ, ואמר ר' יהודה אמר שמואל], מנין למנחמים שאין יושבין על גבי המטה, שנא' (דברים א, כה) וישבו אתו לארץ. ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית, כגון מטות אשתו ובניו המתאבלים עמו. אבל אם יש לו אכסנאין בבית אין כופין, אע\"פ שהמטות שלו. היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות, והיה רגיל לישן על כולם, פעם אחת על זו ופעם על זו, כופה את כולן, ואע\"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו, אבל אם אינו משתמש אלא באחת, אינו כופה אלא אחת שמשתמש בה. היו אבלים הרבה על מת אחד, וכולן שוכבים בבתיהם, כולן כופין, אע\"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת בו, שאין הבית גורם הכפייה אלא האבלות. וכתב בעל ספר המצות ועכשיו באלו המלכיות לא נהגו בזה, משום דאמרי בירושלמי המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה, דלא אמרי מכשף הוא, ועבדים גויים ושפחות מצרים בינינו, ויש לחוש שיאמרו מכשפים הם. ע\"כ.",
+                "הנחת תפלין כיצד. אסור להניח תפלין ביום ראשון אחר קבורה, ובשני מותר, אפי' באו פנים חדשות. וכן כל ימי השבוע של אבלות. ומנין שאסור להניח תפלין, שנא' (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך. והלכה כר' יהושע, שאמ' אבל אסור להניח תפילין שני ימים הראשונים, משם ואילך מותר, ושני בכלל מותר. נמצא איסורו יום ראשון בלבד.",
+                "כביסה כיצד. אסור לאבל לכבס כסותו כל שבעה, אפי' במים לבד. וכשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש המכובסין קודם לכן, ואפי' ישנים, כ\"ש אסור ללבוש חדשים, ולא בגדים בלבד, אלא אפי' הסדינין של מטה ומטפחות שמנגבין בהם הידים. ואסור לגהץ בגדיו כל שלשים. וחדשים לבנים אסורים, אם הם של פשתן והן מגוהצין, אבל ישנים אינן אסורין. ואסור בתספורת, ואסור לגלח שער ראשו, כל שלשים, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, אפי' בית הסתרים אסור לגלח. ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה, שהרי הרחיצה קודמת לסיכה, שנא' (רות ג, ג) ורחצת וסכת. ומנין שהאבל אסור בתספורת, שכן הוא אומר בבני אהרן, ראשיכם אל תפרעו וגו', מכלל ששאר האבלים חייבין לגדל פרע. ואסור ליטול צפרנים כל שבעה, בין ביד בין בכלי.",
+                "שמחה כיצד. אסור לאכול בסעודה של שמחה כל שלשים יום, ויתרחק מכל דבר המביאו לידי שמחה, ואפי' תינוק אסור ליקח בחיקו, שמא יבא לידי שמחה.",
+                "תניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו לאחר שנים עשר חדש. ואסור לילך בשיירא גדול כל שנים עשר חדש לאביו ולאמו, ולשאר קרובים כל שלשים יום, מפני שבני אדם שמחים בדרכים כשהן רבים. א\"ר [הונא], ולשמחת מרעות מותר להכנס לאלתר אחר שבעה. בד\"א שצריך לפרוע יומו, שכבר אכל עם רעיו והגיע יומו וצריך לתת להם לאכול, אבל אסור להתחיל ולעשות סעודת מרעות עד אחר שלשים יום לשאר קרוביו, ולאביו ולאמו עד שנים עשר חדש. פי' סעודת מרעים, רעים שהתפשרו לאכול בית איש יומו, מתחילין מאחד מהן ונותן להם לאכול משלו וליום אחר בבית אחר, אע\"פ שאוכלין ביחד אין בזה שמחה, כמו בחופת חתנים.",
+                "תניא באבל רבתי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר שלשים יום ולאביו ולאמו לאחר שנים עשר חדש. ואם היתה סעודה של מצוה, כגון קידוש החודש, מותר מיד, [בין] תוך שלשים לשאר קרובים, בין תוך שנים עשר חדש לאביו ולאמו. וכתב הראב\"ד והביא דבריו הרא\"ש ז\"ל, וכן משיא יתום או יתומה או עני וענייה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא יתבטל המעשה, מותר משלשים יום ואילך לאביו ולאמו, אבל תוך שלשים לאביו ולאמו אסור בכל סעודת מצוה שבעולם. ויש מחמירין שאין נכנסין לבית השמחה כלל, אפי' בשעת הברכה, ונהגו באשכנז לעמוד בחוץ ושומעין ברכת חתנים ועונין אמן, ואין נכנסין לשם כל שלשים לשאר מתים וכל שנים עשר חדש לאביו ולאמו.",
+                "ואסור לאבל לישא אשה או ליארס כל שלשים, אפי' בלא סעודת אירוסין ונישואין, ולאחר שלשים יום מותר, אפי' על אביו ואמו, ואפי' לעשות סעודת אירוסין ונישואין. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר ראשון ושני אסור, שלישי מותר, והרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל הסכימו כר' יהודה, בין היו הרגלים קרובים, כגון פסח ועצרת, או רחוקים. אבל ראש השנה ויום הכפורים אינן רגלים ואינן נחשבין לדבר זה. אשה שמת בעלה אינה מתאבלת אלא שלשים יום, אבל אסור ליארס ולהנשא עד שלשה חדשים, משום הבחנה אם נשארת מעוברת מן הראשון. בד\"א באיש שמתה אשתו שצריך להמתין שלשה רגלים, במי שיש לו בנים גדולים או שיש לו מי שישמשנו, אבל אם אין לו בנים גדולים, או אם אין לו מי שישמשנו, או אם היו לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשם, או אם אין לו בנים כלל וצריך לקיים מצות פריה ורביה, כל אחד מאלו מותר להנשא מיד, ואפי' תוך שלשים. פי' מיד אחר שבעה, אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל, כ\"ש למקום אחר, מכאן ואילך הולך למקום האבל, ואינו יושב במקום המנחמים, אלא במקום המתנחמים, והוא הדין ביציאתו לבית הקברות, שלשה ימים הראשונים אינו יוצא, מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל של אותו מת שהלכו לקברו בבית הקברות. אבל שבת ראשונה, פי' שבוע ראשון, אינו יוצא מפתח ביתו, ואפי' לדבר מצוה, כגון למילה וכיוצא בו, שניה יוצא והולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו, ג' יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא כשאר כל אדם."
+            ],
+            "Not to grieve excessively": [
+                "אין מצטערין על המת יותר מדאי. וכל הבוכה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה, ר\"ל מת אחר שעתיד למות לו. לפי' תקנו רז\"ל שלשה ימים לבכיה, שבעה להספד ולאבל, שלשים לתספורת ולגיהוץ, על שאר מתים, ועל אביו ועל אמו שנים עשר חדש, ועל תלמיד חכם הכל לפי חכמתו, אבל אין בוכין עליו יותר משלשים יום ואין מספידין אותו יותר משנים עשר חדש. ואפי' מת חכם בעיר אחרת ובאה השמועה לאחר שנים עשר חודש, אין מספידין אותו. אמ' רב יהודה אמ' רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. ההיא דהות בשיבבותיה דרב הונא, דהוו לה שבעה בני. שכיב חד מינייהו, עבדא עילויה מילתא יתירא. שלח לה רב הונא, אי לא מתייבת דעתיך ושתקת, הכיני צרכי השני. ולא שמעה ממנו עד שמתו כלם, ולא היתה מתיישבת. שלח ואמ' לה, הכיני צרכיך גם את.",
+                "ת\"ר אל תבכו למת ואל תנודו לו, אל תבכו למת, יותר מדאי, ואל תנודו לו, יותר מכשיעור, מכאן ואילך אמר הב\"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני. בכו בכה להולך, אמ' רב יהודה אמ' רב, להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבלה אלא למאן דשכיב בלא בני. ואע\"פ שאין מתקשין על המת יותר מדאי, אפי' הכי חייב אדם לבכות על מת בכיה ממוצעת. לא שיצעק תמיד ויבכה וישתומם, ושלא יאכל בשר ושלא ישתה יין, וישכב על הקרקע, וכיוצא בזה, כדרך שעושין גסי הרוח, כשתבא עליהם תלאה יראה להם שראוי למאורות לאסוף נוגהם על צרתם, שנא' (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ולא יקבלו תנחומין. ולא שלא יבכה כלל, ויחשוב הדבר כאלו לא היה, שזה דרך אכזריות לבב, ועל זה נאמר הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אלו שני הקצוות אינם כלום. אלא בוכה אדם על מתו כל שלשה בכיה של רחמים, על שנפרד המת ממנו, ועל שמת מתוך קרוביו ומשפחתו, ועל ששבת מללמוד תורה ומלעשות צדקות ומצות ומעשים טובים, ויתחנן בבכיתו לפני הב\"ה, ויבקש מלפניו לכפר עונות המת במיתתו, ועונותיהן של אביליו בייסורין שעברו עליהן במיתתו, ויבקש מלפני הב\"ה שינחילנו העולם הבא ושיאמר לצרות אביליו די. אבל לא יעבור מתקנת חכמים. וכתב הרמב\"ם ז\"ל כל מי שאינו מתאבל על המת כמו שצוו חז\"ל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, פן ימות גם הוא. ע\"כ.",
+                "ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה. דאמר ר' לוי, כל שלשה הימים יראה האבל עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה, כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת. וגרסי' בירושלמי, תניא כל אותה שנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה. א\"ר יוחנן, כל שבעה היא שלופה, עד יום שלשים היא כופפת, לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה, לכיפה של אבנים, כיון שנתרועעה אחד מהן נתרועעה כולה. א\"ר אלכסנדראי, נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאת כל המשפחה.",
+                "לפי' אחר שעברו זמנים שקבעו חז\"ל לבכיה ולאבל ולתספורת ולגיהוץ יתנחם האדם מיד, ואל יתחכם על קונו ויאמר איני יכול להתנחם כי נכמרו רחמי אל המת, ואל יראה עצמו רחמן על המת יותר מהב\"ה, שבראו והוציאו לאויר העולם הזה וכלכל אותו כל ימי חייו וגזר עליו ית' שמו ליפטר מן העולם הזה בפרק זה מפני עונותיו, והב\"ה תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ויעלה על לבו, שהוא מקבל שכר גדול אם יצדיק עליו דינו של הב\"ה ומשפטיו הישרים, ויתנחם מיד, וידע שאם יקשה את לבו ויגער במנחמים, שהב\"ה עתיד ליפרע ממנו, אלא יצדיק עליו את הדין ויתנחם, וכשיהיה דואג ונעצב ונאנח ומצטער על יגונו, יזכור כמה אנשים טובים וצדיקים טובים וגדולים ממנו שבאו עליהם כמה ייסורין גדולים וקשים ומסרו עצמן בבטחון בהב\"ה. כדגרסי' בפ' הרואה דיו לעבד להיות כרבו.",
+                "ואם יש אדם שהשעה דוחקת אותו, וחייו חיי צער ומזונותיו רחוקין, יזכור להלל הזקן ולר' עקיבא ולר' חנינא בן דוסא ולר' אלעזר בן פדת ולר' יוסי ולר' יהושע וחבריהם. ואם יש אדם שיש לו נגעים וחלאים רעים בגופו, יזכור לנחום איש גם זו ולר' יהודה בן בתירא וחוליו של ר' אלעזר בר' שמעון ויתנחם. ואם יש אדם שקובר את בניו, יזכור את ר' עקיבא ולר' ישמעאל ור' יוחנן ושמואל ויתנחם. ואם יש אדם שבניו גדלו לתרבות רעה והוא צדיק ומצטער, יזכור את ר' אלעזר בר' שמעון ור' טרפון ויוסי בן יועזר ויתנחם. ואם יש אדם שנשבו בניו ובנותיו, יזכור את שמואל ורב נחמן ור' ישמעאל בן אלישע ולוי בן דגרא ויתנחם. ואם יש אדם שיש לו אשה רעה ומצערתו, יזכור את ר' יוסי הגלילי ור' חייא ור' יהודה ויתנחם. ואם יש אדם שהוא בסכנה מאימת המלכות, יזכור את ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו ור' מאיר ורבה ויתנחם. ואם יש אדם שהוא נחבש בבית האסורים, יזכור את ר' עקיבא ור' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון ויתנחם. ואם יש אדם שייסוריו ייסורי ביטול תורה, יזכור את ר' עקיבא ודורו ור' חנינא בן תרדיון ויתנחם. ואם יש אדם שייסוריו ייסורי ביטול מצות, יזכור את אלישע בעל כנפים ודורו ודורו של ר' שמעון בן יוחאי ור' ראובן בן אצטרובלי ושאר דורות החסידים ויתנחם. ואם יש אדם שהוא עם הארץ ומתבייש לעסוק בתורה, יזכור את ר' אליעזר הגדול ור' עקיבא וריש לקיש שלמדו תורה כשהיו גדולים. ואם יש אדם שאין לו פרנסה ומתבייש לעשות מלאכה כדי להתפרנס ממנה, יזכור את הלל הזקן ור' עקיבא ור' יהושע ור' יוסי ור' חנינא בן דוסא. ואם יש אדם שיצרו מתגבר עליו, יזכור את רב עמרם חסידא ורב גידל ור' יונתן וריש לקיש ושאר חביריהם הקדושים. ואם יש אדם תמה על צערן של סובלי חליים, יזכור את ר' שמעון בן יוחאי ור' יהושע בן לוי ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת, מה שנגלה עליהן בחייהם ממתן שכרן לעתיד לבא. לפיכך צריך אדם שעברו עליו צרות וייסורין לזכור אחרים שנתנסו ויתנחם. וזה שאמ' ירמיהו, כשהיה דואג ונאנח על שבר ישראל, מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם, מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון, כי גדול כים שברך מי ירפא לך. ר\"ל אלו יש אחרים שעבר עליהם מה שעובר עליך הייתי מנחם אותך בהם, אבל שברך גדול כים ואין לך דמיון.",
+                "מעשה באחד מגדולי ישראל שלא רצה לקבל תנחומין על מתו. אמרה שפחתו של בן כלבא שבוע, אני אלך ואפייסנו, אולי יקבל תנחומין. פשטה בגדיה, ולבשה שמרטוטין, ובאת וישבה כנגדו, ובכתה. אמר לה, בתי, מפני מה את בוכה. אמרה לו, קובלת אני על גברתי, שהפשיטה את כלי והלבישה אותי שמרטוטין. אמ' לה, בתי, אין את יודעת משל שאומרים בני אדם, אמאתא ושיראתא לרבנתהא. פי' השפחה ובגדיה הכל הוא של גבירתה. אמרה לו, אני ושיראי לרבנותאי, אתה ובנך של הב\"ה. אמ' אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומין מגדולי ישראל וקבלתי מן השפחה.",
+                "מעשה באחד מגדולי ישראל שלא רצה לקבל תנחומין על מתו. באו שני אנשים תלמידים ועשו קנוניא ובאו לפניו לדין. אמ' לו אחד מהן, הפקדתי אצל זה מאתים דינרין ואינו רוצה ליתנם לי. אמ' לו, אמת הוא מה שאמר. [אמר לו, הן.] אמ' לו, ולמה אין אתה משיבם לו. אמ' לו, מפני שאני נותן ונושא בהן. אמ' להם, לא למדתם את התורה, אלא על מנת שלא תקפחו זה את זה. אמרו, אף אתה כשנתן לך הב\"ה בן היית מחזיק בו ועכשיו כשנטל ממך אינך רוצה. אמ' אוי לי שלא רציתי לקבל תנחומין [מגדולי ישראל], והריני מקבל מקפדנות.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן כשמת בנו של ר' יוחנן נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס ר' אלעזר וישב לפניו ואמ' לו, ר' רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, אדם הראשון היה לו בן וקיבל עליו תנחומין. ומנין שקבל עליו תנחומין, שנא' (בראשית ד, כה) וידע אדם עוד את אשתו. אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של אדם הראשון. נכנס ר' יהושע וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לפניך דבר אחד. אמ' לו, אמור. ואמ' לו, איוב היה לו בנים ובנות, ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין, שנא' (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של איוב. נכנס ר' יוסי וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לך דבר אחד. אמ' אמור. אמ' לו, אהרן היו לו שני בנים, ומתו שניהם ביום אחד, וקבל עליהם תנחומין, שנא' (ויקרא י, ג) וידם אהרן, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של אהרן. נכנס ר' שמעון וישב לפניו. אמ' לו, ר' רצונך אומר לפניך דבר. אמ' לו, אמור. אמ' לו, דוד היה לו בן, ומת, וקבל עליו תנחומין. שנא' (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע אשתו, אף אתה קבל עליך תנחומין. אמ' לו, לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני לצערו של דוד. נכנס ר' אלעזר בן ערך. כיון שראהו אמ' לשמשו, טול כלים לפני, מפני שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו. אמ' לו, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד המלך אצלו פקדון, וכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר, אוי לי, אימתי אצא מבין ידי פקדון זה בשלום. אף אתה ר', היה לך בן, קרא תורה נביאים וכתובים, שנה משנה הלכות והגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. אמ' לו, בני, נחמתני ניחמתני, כדרך שבני אדם מתנחמים.",
+                "וגרסי בבבא קמא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה. רב שמואל בר' יהודה שכיבא ליה ברתא. הלך עולא לנחמו. פתח ואמ' לו, ויאמר ה' אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכי דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות. אלא כך אמ' משה, ומה מדינים שלא באו אלא לסייע את מואב, אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבין עצמן לא כ\"ש. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, לא כשיש לך בדעתך, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר, ומה בשביל שתי פרידות הללו חס הב\"ה על שתי אומות גדולות של רשעה ולא הרגן, בתו של ר', אלו הגונה היתה להוציא ממה דבר טוב, על אחת כמה וכמה.",
+                "הקובר את מתו קודם הרגל, אפי' שעה אחת, ונהג בו אבלות, הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזירת שבעה. וימי הרגל עולין למנין שלשים, וראש השנה ויום הכפורים חשובין רגל לענין אבל. מפסיקין אותה, אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות אפי' שעה אחת קודם, הרגל מבטל האבילות, אלא נוהג דברים שבצנעא כל ימי הרגל, ואחר הרגל מתאבל שבעה ימים, כאלו מת אחר הרגל. ובאותן שבעה, מלאכת נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בתוך ביתו בצנעא, הואיל ונתבטל קודם השבעה ימים ממלאכה, אע\"פ שלא נתבטל אלא מחמת הרגל. והרגל עולה לו למנין שלשים. והשבת אינה מפסקת האבילות.",
+                "מי שמת ערב הרגל, ולא הספיקו לקברו בו ביום, ונקבר ביום טוב ראשון, או מת יום טוב ראשון עצמו, יתעסקו בו עממין, כמו שכתבתי, מפני שקדושתו מן התורה. אבל יום טוב שני דגליות, יתעסקו בו ישראל, מפני שקדושתו מדברי סופרים. והוא הדין ביום טוב שני של ראש השנה, אע\"פ שקדושה אחת לשני הימים טובים של ראש השנה, אפי' הכי התירו ביום טוב שני להתעסק במת. והקלו ביום טוב שני של ראש השנה בענין המת בלבד, ובשאר דברים דין אחד להם. ויום טוב האחרון של מועדים עולה למנין שבעה לאבילות, חוץ מיום טוב האחרון של ראש השנה.",
+                "בראש חדש ובחנוכה ובפורים אין מספידין את המת, אלא אומרין עליו צידוק הדין. וכן בחולו של מועד וביום טוב עצמו, אומר עליו צדוק הדין, שאין בו הספד ולא דבר המעגם את הנפש, ואומר אחר קבורה קדיש דרבנן, ואומר תתכלי חרבא וכו'.",
+                "המלקט עצמות, פי' שהוציא אותן מן הקבר לקבור אותן בקבר אחר, להוליכן למדינה אחרת, אם הם עצמות אחד מהקרובים שחייב להתאבל עליהן, יתאבל עליהן כל אותו היום שלוקט אותן, עד הערב. ונוהג כל אותו היום אבילות בקריעה וכל הני אבילות, אבל אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרין עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אבל אומרים עליהם תנחומין לעצמן. ואין מברין עליהן בחבר עיר. ואסור לשבור את העצמות ולפרק אותן, ואל יפסיק את הגידין אלא אם נפסקו ונפרקו מעצמן, דתניא באבל רבתי אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין, אלא אם נפרקו העצמות מעצמן, וכל[ה] הבשר.",
+                "כל העצמות מלקט אדם, חוץ מעצמות אביו ואמו, אפי' כלה מעליהן הבשר ואין צורתן ניכרת. תניא ליקוט עצמות אין אומרין עליהם קינה, ואין אומרין עליהם ברכת אבלים וגם תנחומי אבלים, אבל אומרין עליהם דברים, ומה הן הדברים, רבנן אומרין קילוסין, פי' מקלסין את המת, ומספרין בשבחו, ומזכירין מדותיו הטובות ותורתו, ואין מפליגין אלא כפי מה שהיה. ויש אומרין, קילוסין להב\"ה, שהוא אל חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, וגזר מיתה על אדם וקנס אותה על זרעו לדורות, והוא ית' שמו עתיד להחיות מתי ישראל לעתיד לבא, לקץ הימין, בימות המשיח, ויבנה בית המקדש בירושלים עיר קדשו ב\"ב.",
+                "ברכת מזון של אבלים. פותח המברך, ואומר, נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו. והם עונין ואומרים, ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומברך בסדר, עד שמגיע לרוענו רועה ישראל, ואומר, בא\"י אמ\"ה האל החי הטוב והמיטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט צדק, לוקח נפשות במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, ואנחנו עבדיו, ועל הכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו, על טוב ועל רע, כדכתי' (תהלים קא, א) חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה. הרחמן, גודר פרצות, הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל הזה, לחיים ולשלום, הוא ישתבח בנו לדור דורים, וכו'."
+            ],
+            "Eruvin": [
+                "[עירובי חצרות ותבשילין]",
+                "עירובי חצרות ותבשילין בדרך קצרה, כמו שכתב הר' יעקב בן הרא\"ש ז\"ל באורח חיים.",
+                "ת\"ר ארבעה רשויות לשבת רשות היחיד, ורשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור. רשות היחיד הוא המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואפי' יש בו כמה מילין, אם הוא מוקף לדירה ודלתותיו ננעלות בלילה הוי רשות היחיד, וכן חצר, או חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה, או תל גבוה עשרה ורחב ארבעה, או' אפי' כלי אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, כגון שידה ותיבה ומגדל, רשות היחיד הוא. ורשות הרבים הם רחובות ושווקים הרחובים שש עשרה אמה, ומפולשין משער לשער, וששים רבוא עוברים בו. וכל דבר שהוא ברשות הרבים, ואינו גבוה שלשה טפחים, חשוב כקרקע, והוא רשות הרבים. משלשה עד תשעה, ולא תשעה בכלל, והוא רחב ארבעה, הוי כרמלית. פחות מכאן הוי מקום פטור. מתשעה ועד עשרה, ורבים מכתפין עליו, הוי רשות הרבים, אפי' אינו רחב ארבעה. ומעשרה ולמעלה, ורחב ארבעה על ארבעה, הוי מקום פטור. כרמלית הוא מקום שאינו הילוך לרבים, כגון ים ובקעה, ואסטוונית, ועמודים העומדים ברשות הרבים ואצטבא שלפניהם, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, כגון מבוי שיש לו שלשה מחיצות ואין להם לחי ולא קורה ברוח רביעית. ורשות הרבים שיש לו תקרה, או דבר המוקף מחיצות שאינן גבוהות עשרה, או תל שיש לו ארבעה על ארבעה ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שאינו עמוק עשרה, מקום פטור הוא. מקום שאין בו ארבעה וגבוה משלשה ומלעלה עד לרקיע, או חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק יותר משלשה, וכן מחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה, ואפי' הוא ארוך הרבה, הוי מקום פטור.",
+                "מן התורה כל מקום שיש לו שלש מחיצות היא רשות היחיד גמור, אלא שחכמים אסרו אותו עד שיעשה בו תיקון ברביעית בלחי ובקורה. וצריך שיהא שיעור הקורה ברחבה טפח ועביה כל שהוא, רק שתהא חזקה כדי לקבל חצי לבנה. ומה שהמבוי ניתר בלחי וקורה, הני מילי שאין בגובהו יותר מעשרים אמות מצומצמות, ואינו נמוך מעשרה טפחים מרווחים, ואין רחבו יותר מעשרה אמות מצומצמות, ושיהא ארכו ארבע אמות מרווחות או יותר, אבל אם גבוה מעשרים אמות או נמוך מעשרה טפחים או רחב יותר מעשרה אמות או שאין ארוך ארבע, אין לו תקנה בלחי וקורה אלא בצורת הפתח.",
+                "מבוי אינו ניתר בלחי וקורה, עד שיהו שתי חצרות פתוחות לתוכו, ולכל חצר שני בתים, וצריך שידורו בו שני שכנים, ואם לאו אינו ניתר בלחי וקורה. ואפי' אין דרין בו אלא האב ובנו, או הרב ותלמידיו, חשיבי כרבים, וניתר בלחי וקורה. והוא הדין נמי האחד גוי והאחד ישראל, שניתר בלחי וקורה. וצריך שיהא ארכו יותר על רחבו, ואם רחבו יותר על ארכו, דינו כחצר שנפרץ במלואו, וצריך פס ארבעה טפחים מצד אחד או בשני צדדין.",
+                "מבוי המפולש בשני ראשיו צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ולא שנא בין שהוא מפולש בשני ראשיו לרשות הרבים או צד אחד לרשות הרבים וצדו השנית לכרמלית. אבל אם צדו אחת פתוחה לרשות הרבים וצדו השנית פתוחה לחצר שאינה מעורבת, אין צריך צורת פתח אלא לחי או קורה. בשני ראשיו ורשות הרבים עצמו, דהיינו רחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער וששים רבוא עוברים בו, אינו ניתר אלא בדלתות, והוא דנעולות בלילה.",
+                "העירוב הוא שגובין פת מכל בית ובית, ונותנין אותו באחד מבתי החצר, שעתה אנו רואים כאלו כולם דרין באותו הבית, וכאלו כל החצר מיוחד לאותו הבית, ואינו דומה לרשות הרבים.",
+                "אין מניחין את הערוב בחצר, אלא בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות שראוי לדירה, ואפי' הוא של קטן. ואם רגילין ליתנו בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, משום דרכי שלום. ואפי' קטן יכול לגבות העירוב. וצריך ליתנו בכלי אחד, ואם חלקוהו ונתנוהו בשני כלים, אינו עירוב, אלא א\"כ נתמלא האחד. וצריך שלא יקפיד אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב. ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת.",
+                "אין מערבין [אלא] בפת שלימה, ואפי' היא קטנה, אבל בפרוסה, אפי' היא גדולה הרבה, לא. מערבין בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן. ואם רצה אחד מבני חצר ליתן פת בשביל כולם, שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם. וצריך לזכותו להם על ידי אחר, שיאמר לו, זכי בזה בשביל כל בני החצר. ולא יזכה להם על יד בנו ובתו הסומכים על שולחנו, ואפי' הם גדולים, מפני שידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו. אבל אם אינן סמוכים על שולחנו, ואפי' הם קטנים, מזכה על ידם. וכן על ידי מלמד, או סופר שאוכל בשכרו, או יתנם אוכל על שולחנו בתורת צדקה, יכול לזכות על ידן, אע\"פ שסמוכין על שולחנו. ואינו מזכה לא על ידי עבדו ולא על ידי שפחתו הכנענים, ולא על ידי אשתו שנותן לה מזונות, אפי' יש לה בית בחצר לבדה. וכשזוכין בו צריך להגביהו מן הארץ טפח.",
+                "שיעור העירוב בזמן שהן עד שמונה עשר, ושמונה עשר בכלל שיעורו כגרוגרת לכל אחד ואחד, ואם הם תשעה עשר ומתשעה עשר ולמעלה אפי' עד כמה, שיעורו כשתי סעודות שהן י\"ח גרוגרות. היה בו כשיעור ונתמעט, ונשתייר בו אפי' כל שהוא, כשר.",
+                "ואחד מבני חצר ששכר ולא עירב עם האחרים, אוסר להם רשותו. מה תקנתו, יבטל להם רשותו, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם, ואין צריך קנין סודר. ויכול לבטל אף משתחשך. וצריך שיבטל רשות ביתו ורשות חצירו בפירוש לכל אחד ואחד או לכולם בכלל.",
+                "משתתפין בכל מיני מאכל, חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע, ולא בתבלין, ולא בפולין יבשין, ולא בעלין של בצלים שלא גדלו אורך זרת, ולא בכמהין ופטריות, ולא במים לבדן ולא במלח לבדו, אבל אם עירבן יחד משתתפין בהם. וכל דבר שרגילין ללפות בו הפת הנאכלת לשתי סעודות, וכל מה שאין מלפתין הפת שיעורו כדי לאכול ממנו מזון שתי סעודות. ובשר חי לא הוי לפתן וצריך כדי שיאכל ממנו מזון שתי סעודות, אבל צלי הוי לפתן ושיעורו ללפות בו שתי סעודות. וחומץ הוי לפתן, וכן יין מבושל, אבל יין חי [לא] הוי לפתן, ושיעורו שתי רביעיות. וכן שיעור שאר המשקין. ומשתתפין בשני ביצים, ובחמשה רמונים, ובחמשים אפרסקין, ובליטרא ירק. ומשתתפין אפי' באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה.",
+                "אין מערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת, אלא יערב מערב י\"ט, ואם שכח, יערב בי\"ט על ידי תנאי, שיאמר ביום הראשון, אם היום חול ומחר קדש יהא זה עירוב, ואם היום קדש אין בדברי כלום. ולמחר יאמר על אותו הפת, אם היום קדש הרי ערבתי מאתמול, ואם היום חול הרי זה עירובי. והני מילי בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא. אחד עירובי חצירות ושתופי מבואות מערבין אותן בין השמשות.",
+                "על עירובי חצרות ושתופי מבואות מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. אימתי מברך, בשעה שמקבץ אותו מבני חצר או מבני המבוי, או בשעה שמזכה להן. אם אחד מזכה להן, כולם אומרים, בדין יהא שרי לן לטלטולי מבתים לחצר ומחצר לבתים ומחצר לחצר. ובשיתופי מבואות יאמר, מחצרות למבוי וממבוי לחצרות לנו ולכל הדרים בעיר הזאת.",
+                "עירובי תחומין. כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמותיו או חוץ ממקומו ששבת בו, כדדרשינן אל יצא איש ממקומו, אלו אלפים אמה. ואינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכל אדם אסור לילך חוץ מאלפים אמה בלא עירוב. אפי' הולכי מדברות, שאין צריכין לערב בחצרות, חייבין בעירובי תחומין. ואם קדש עליו היום בבקעה, ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, שהם תחום שבת. וכשם שאין לו אלא אלפים, כך כל כליו ובהמותיו יש להם אלפים שלו. ואם עירב הוא [לרוח אחת, אין אחר יכול להוליכם] לרוח אחרת, אפי' פסיעה אחת. וכל בהמות העיר הם כרגלי הרועה, אם אין בעיר אלא רועה אחד, אבל אם יש בעיר שני רועים, ומסרה לאחד מהם בשבת, הרי היא כרגלי הבעלים. אלפים אמה של תחום שבת מודדין אותן מחומת העיר אם היא ישרה, ואם יש בה מקומות בולטין ממנה, רואין כאלו חוט מתוח על פני כולה כנגד המקום החיצון הבולט ממנה, ומודד מן החוט ולחוץ. ואם היתה רחבה מצד אחד וצרה מצד אחר, או עגולה, מרבעין אותה לריבועו של עולם ומודדין. ואין מתחילין מהריבוע מיד, אלא מוסיפין עוד עליה שבעים אמה ושירים, ומשם ואילך מתחילין למדוד האלפים. היה בתוך שבעים אמה ושירים וסמוך לעיר בית, וכן בתוך שבעים אמה ושירים וסמוך לבית אחר, מודדין האלפים מן הבית השני, וכן עד עולם. שתי עיירות זו אצל זו, כל זמן שאין ביניהם אלא מאה וארבעים ואחת אמה, חשיבות כעיר אחת, וכשבא למדוד תחומי האחת מודד משבעים אמה ושירים חוץ לחבירתה. אבל עיר ובית, אפי' גדול הרבה, אינן חשובין כאחת, אלא א\"כ הוא בתוך שבעים אמה ושירים.",
+                "מי שישב בדרך לנוח ערב שבת, וחשכה לו, ולא ידע שהוא בתחום העיר, ואח\"כ מצא את עצמו בתחומה, הרי הוא כאנשי העיר, שהיא כולה לו כארבע אמות, ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל אם הוא חוץ לתחום, אפי' אמה אחת, לא יכנס להיות כבני העיר, אלא עד סוף אלפים שלו. בעבור שהתחומין הן מדרבנן, היקלו בהן, והתירו למי שצריך לילך ארבעת אלפים ליתן עירוב לסוף אלפים, וילך מהלאה לעירוב אלפים. ומ\"מ מפסיד כנגדן האלפים מעבר לעירו, שאין לו לאדם אלא ארבעת אלפים, וזה שנתן עירובו לסוף אלפים מן העיר אנו רואין כאלו דר שם, ומשם יש לו אלפים לכל רוח. זה הכלל במקום שמניח עירובו, הן רחוק הן קרוב, משם יש לו אלפים לכל רוח.",
+                "כיצד עושין את העירוב. אם רוצה לילך בתוך התחום ולהחשיך שם, זהו עיקר מצותו, אפי' לא אמר שבתי במקומי, אלא החשיך שם ושתק, או מי שבא בדרך וחשכה לו, קונה לו אלפים בלא אמירה. ואם אינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם, ילך שם מבעוד יום, ויניח שם פת מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ולחולה ורעבתן הוי מזון שתי סעודות בינוניות, שהם שמונה ביצים. ואם אינו מערב בפת, יכול לערב מכל דבר שכתבתי למעלה שמשתתפין בו שיתופי מבואות, ויאמר, בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה לכל רוח. ואם ירצה ישלח העירוב על ידי שליח, ויאמר, בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך וכו', ובלבד שלא יהא קטון.",
+                "המערב לרבים אומר, הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר, מבעוד יום, ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד. וכל מי שירצה יסמוך עליו, וצריך לזכות להם על ידי אחר, כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצרות. וצריך להודיעם מבעוד יום, ואפי' לא גמר בלבו לסמוך עליו אלא לאחר שחשכה, הוי עירוב. ואם לא הודיעם מבעוד יום, אינו מועיל כלום. וכן מי ששמע שיש לחכם לבא, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח שני עירובין ואמר, לאותו צד שיבא חכם יקנה לי עירוב, לרוח שבא לו החכם קנה לו. או אמר, אם לא יבא אהיה כבני עירי, או אם יבאו שנים למקום שארצה אלך, הכל לפי תנאו. אין מערבין עירובי תחומין לאחר אלא מדעתו, דשמא אינו רוצה להרויח אלפים שמצד זה כדי שלא להפסיד אלפים שכנגדו, חוץ מבנו קטון ועבדו ושפחתו הכנענים. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון לילך לבית האבל או להקביל פני רבו או מפני גוים או מפני לסטים, ולאחר שעירב לדבר מצוה יכול לילך לדבר הרשות.",
+                "יום הכפורים הוא כשבת בין לענין [עירובי חצרות בין לענין] עירובי תחומין, ויום טוב נוהג בו עירובי תחומין אבל לא ערובי חצרות. ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. ואומר, בזה יהא מותר לפלוני ולפלוני, או לכל בני מקום פלוני וכו'. יום טוב שחל להיות בערב שבת, אם שכח ולא עירב מאתמול עירובי תחומין, אין מניחין אותו בי\"ט בתנאי.",
+                "עירובי תבשילין. יום טוב שחל להיות בערב שבת, לא יבשל לכתחלה בשבת בקדרה בפני עצמה, ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת. ועירובין צריך לעשות מפת וממיני תבשיל, פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו, וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפות בו הפת לאפוקי דייסא. וכל מיני תבשיל, צלי או שלוק או מבושל, ראוי לערב בו, ואפי' עדשים שנשארו בשולי הקדרה. ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו, ובלבד שיהא בו כזית, שזה הוא שיעורו, בין בתחלתו בין בסופו, בין לאחד בין לאלף. דגים קטנים מלוחים, אם הם מבושלים או צלויים, מועילין לענין עירוב.",
+                "מצוה על כל אדם לערב, וגם מצוה על גדול העיר לערב על כל בני עירו. וכשמערב על אחרים צריך לכוין דעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו, ואינו צריך לפרט, אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודיו, וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. אבל אותו שהניחו בשבילו, אין צריך שידע בשעת הנחה, רק שיודיעוהו למחר ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת. וצריך לזכות להם על ידי אחר, ואינו מזכה להם לא על ידי אשתו ובניו ובנותיו, בין גדולים בין קטנים, אם סומכין על שולחנו, ואם בניו ובנותיו אינן סומכין על שולחנו, ואפי' קטנים, יכול לזכות לאחרים על ידם. אבל אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.",
+                "כיצד עושין. לוקח העירוב בידו, ונותנו למי שיש לו לזכות בשביל מי שמערב על ידו, ואומר לו, זכה בעירוב זה בשביל פלוני, ונוטלו הזוכה מידו, וחוזר ונוטלו מיד הזוכה, ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מצות עירוב. ואומר, בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא ליומא דשבתא, ולכל בני העיר הזאת, או למי שירצה ליפרט. ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים, אפי' ליום טוב אחר. נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת, אינו יכול לבשל עליו אפי' באותו יום טוב. נשאר ממנו כזית סומך עליו. ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד.",
+                "אע\"פ שאדם יוצא ידי חובתו בעירובו של גדול העיר, הני מילי שהוא טרוד או מי ששכח ולא עירב, אבל מי שאיפשר לו לערב ואינו מערב, אלא שרוצה לסמוך על עירובן של אחרים, נקרא פושע, ואינו יוצא בו. מי שלא הניח עירוב אסור אפי' להדליק נר שבת, וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים, וגם אחרים אסורים לבשל לו, ואין לו תקנה, אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים, והם אופין ומבשלים ונותנין לו, כי שלהם הם מבשלים ונותנין לו אחר כך. ואפי' בביתו יכולין לבשל, אחר שנתן להם הקמח והתבשיל במתנה, ומשכוהו וקנו אותו. ואם אין אחרים שיערבו שיוכל להקנות להם, התירו לו חכמים, משום כדי חייו ומשום שבת, לעשות דבר מועט אפי' הוא בעצמו, כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד. ומותר לבשל בקדרה אחת כמה שירצה ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת. עבר במזיד ובישל מותר לאכלו, אבל אם הערים ובישל שתי קדרות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר, אסור לאכלה. שכח ולא עירב, ונזכר ביום הראשון של י\"ט, יכול להניח העירוב בתנאי ויאמר ביום הראשון, אם היום קדש איני צריך לערב לפי שמחר חול, ואם היום חול ולמחר קדש בדין יהא שרי לן וכו', ולמחר אין צריך לומר כלום, שאם קדש הוא הרי כבר עירב. ואם חול הוא אין צריך עירוב. בד\"א שיכול לערב על תנאי, כגון שחל י\"ט להיות בחמישי ובששי, אבל אם חל להיות יום טוב בערב שבת ובאחד בשבת, אין התנאי מועיל כלום. וג\"כ בשאר שני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא.",
+                "ואע\"פ שהניח עירוב, כתב הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור שאינו יכול לבשל מיום הראשון לשבת. ר\"ל אם חל להיות יום טוב יום חמישי ויום ששי לא יבשל מיום חמישי לשבת אלא ביום ששי, ששבות חדשה התירו ולא שבות ישנה. אבל חל להיות י\"ט יום ששי ויום שבת, מבשל היום ששי לשבת לכתחלה על ידי עירוב."
+            ],
+            "Laws of Challah": [
+                "הלכות חלה. חייב כל אחד ואחד מישראל להפריש חלה מעיסתו, אם היא מחמש מינין שבפסוק ארץ חטה, והן חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ואם יש בעיסה ששים אוקיות ולמעלה. ואם אין בה זה השיעור אינה חייבת בחלה, וחלה שהוא דבר מועט מן העיסה. ומברך כשיפרישנה, בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להפריש חלה, ושורף אותה באור, והיא הנקראת חלת האור. ומפריש אותה אם יש שם כהן או כהנת משלש עשרה שנה ומעלה לאכול אותה. דתניא אין חלה בחוצה לארץ אלא למי שהטומאה יוצאה מגופו, ומותרת אפי' לזבין ולזבות ולנדות וליולדות."
+            ],
+            "Parapet blessing": [
+                "העושה מעקה מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לעשות מעקה.",
+                "חביבין המצות שבם נשא הב\"ה זרע אברהם אהובו, ומסרן להם להדרן ולפארן בהם. וישראל עם קדושו ונחלתו מפארין ומשבחין שמו יתעלה על המצות והחקים והמשפטים שמסר להם, ובשביל שקבלו ישראל מצותיו של הב\"ה נקראו קדושים, שנא' (דברים כו, טז) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו [ומשפטיו] ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליו על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר.",
+                "וגרסי' בספרי יברכך ה' וישמרך, עם הבריכה שמירה, יברכך בעושר וישמרך שתהא עושה מצות. ובזכות המצות שישראל עושין, הב\"ה מציל אותן מן הפורענות ומידי אויביהן ומחיה רעה, ונותן השקט ובטחה ושבע ושלום וטל ומטר בעתו בארץ, שנא' (ויקרא כו, ג) אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.",
+                "[סליק פרקא]"
+            ]
+        },
+        "vii; On Acts of Mercy": {
+            "Great is Kindness I": [
+                "בענין גמילות חסדים",
+                "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר אמ' הב\"ה למלאכי השרת, בואו ונגמול חסד לאדם ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם קיים, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ושלשה דברים אלו שהעולם קיים עליהם, שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשתם נאמרו בכל אחד ואחד משלש פסוקים, שהן אחד בתורה ושני בנביאים ושלישי בכתובים. בתורה, דכתי' (שמות טו, יג) נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. בחסדך, זו גמילות חסדים, בעזך זו תורה, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. אל נוה קדשך, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ישעיהו לג, כ) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען וגו'. בנביאים, דכתי' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, [זו תורה], לנטוע שמים וליסוד ארץ, זו גמילות חסדים, שעליה העולם קיים, ולאמר לציון עמי אתה, זה בית המקדש, ששם העבודה. בכתובים, דכתי' (משלי כ, כח) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו. חסד, זו גמילות חסדים, ואמת, זו תורה, דכתי' (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, כסאו, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. אמ' הב\"ה, חביבין לפני גמילות חסדים מזבחים ומעולות שהן מקריבין לפני על גבי המזבח, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וגרסינן באבות דר' נתן מנין שגמילות חסדים מלאה הארץ, שנא' (תהלים קיט, סד) חסדך ה' מלאה הארץ, ומנין שהוא מן הארץ ועד לרקיע, שנא' (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, ומנין שהוא למעלה מן הרקיע, שנא' (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, ומנין שהוא מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו של אדם, וגמילות חסדים בגופו ובממונו. והצדקה עם החיים בלבד, וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, דכתי' (רות ב, כ) ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים, וכתיב (רות א, ח) יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. הצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים. א\"ר יוחנן אין אנו יודעים איזה חביב, גמילות חסדים או צדקה, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומר גמילות חסדים חביבה. פי' בזכות גמילות חסדים הב\"ה עושה חסד עם האדם מעולם ועד עולם, אבל זכות הצדקה מגינה עד בני בנים בלבד. וגמילות חסדים שאדם עושה עם החיים, איפשר שישלמו לו אותם האנשים שגמל עמהם כמעשיו, או מהללים ומשבחים אותו, אבל גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים, אין מתן שכרו אלא מהב\"ה, מפני שהוא עושה לשם שמים, דתניא אי זו היא גמילות חסדים שהיא לשם שמים, הוי אומר זו גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים.",
+                "ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר בפרק שבע עשרה, מאין אנו למדין גמילות חסדים, מהב\"ה, שהוא בעצמו גמל חסד למשה ואהרן וקברן בידו. ואלמלא הדבר כתוב, אי איפשר לאומרו, שנא' ( דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר, לא על משה בלבד גמל הב\"ה חסד, אלא אף על אהרן. כשעלו להור ההר, היו מרננין כל שבטי ישראל ואומרים, הניחו אהרן בהור ההר וירדו להם, ולא האמינו שגוע. לגמול לו חסד מה עשה הב\"ה, נטל ארונו של אהרן והעבירו מעל המחנה, וראו כל ישראל ארונו של אהרן פורח באויר, והאמינו כי גוע וגמלו חסד עמו, שנא' (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. ולמשה לא גמלו חסד אלא אנשים בלבד, שנא' (דברים לד, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, ולאהרן גמלו חסד האנשים והנשים והטף, שנא' (במדבר כ, כט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, מפני שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומכניס שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי כתיב (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. וכי במוסרה שם מת אהרן, והלא בהור ההר מת, שנא' (במדבר לג, לח) ויעל אהרן אל הור ההר על פי ה' וימת שם וגו'. אלא כיון שמת אהרן ע\"ה נסתלקו ענני כבוד, ובקשו כנענים להתגרות בישראל, שנא' (במדבר כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. מהו האתרים, מת התיר שבהם שהוא תר להם הדרך, פי' מת אהרן ע\"ה, שהיו ענני כבוד תרין לישראל את הדרך בזכותו. מיד אמרו כנעניים, בואו ונתגרה להם, ובקשו ישראל חזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ורץ אחריהם שבטו של לוי והרג מהם שבעה עשר משפחות. אף הם הרגו ממנו ארבעה, הה\"ד לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי. אימתי חזרו, בימי דוד, הה\"ד יפרח בימיו צדיק. אמרו ישראל במוסרה, מי גרם לנו הדמים הללו. אמרו, על שלא עשינו חסד עם אהרן הצדיק שמת בהר ההר ולא עשינו לו הספד כראוי. אמרו, בואו ונספודהו במוסרה. מיד ישבו וקשרו לו הספד, וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהם הכתו' כאלו מת שם ונקבר שם, ללמדך כמה הוא זכותן של גומלי חסדים וכמה הוא עונשן של מי שאינן גומלי חסדים.",
+                "ר' יוסי אומר, שבעת ימי האבל מנין אנו למדין, מיעקב אבינו ע\"ה, שעשה לו יוסף בנו שבעת ימי האבל, שנא' (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ועלו כל גדודי המלכות עמו, שנא' (בראשית נ, ט) ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. אמ' להם הב\"ה, אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני נותן לכם ולבניכם בעולם הזה שכר טוב. כשמתו מצרים בים, לא טבעו, אלא זכו להקבר, שנא' (שמות טו, יב) נטית ימינך תבלעמו ארץ.",
+                "גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאיזבל. שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה ומצלצלת בכפיה ומהלכת עשר צעדות, וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה וממחת בכפי ידיה ומקוננת בפיה ומהלכת אחריו. וניבא עליה אליהו זכור לטוב ואמ', הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל, והאיברים שהיו גומלין חסד, לא שלטו בהם הכלבים, שנא' (מלכים ב ט, לה) וילכו לקוברה ולא מצאו כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידים.",
+                "גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאנשי יבש גלעד ומחצי שבט המנשה. כשנהרג שאול ובניו אמרו, מי שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד. עמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה, שנא' (שמואל א לא, יב) ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גופת שאול ואת גופת בנו ויביאום יבשה ויקברום. לאבלים מנחמין ביין, שנא' (משלי לא, ו) תנו שכר לאבד ויין למרי נפש, ואנשי יבש גלעד היו גומלין חסד עם שאול ועם בניו בצום ובכי ומספד, שנא' (שמואל א לא, יג) ויצומו שבעת ימים. אמ' להם הב\"ה, אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו, אני אתן שכרכם לעתיד לבא, כשאני עתיד לקבץ את ישראל מארבע כנפות העולם, ראשון אני מקבץ את שבט מנשה, שנא' (תהלים ס, ט) לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי.",
+                "ר' פנחס אומר, לאחר שנהרג שאול ובניו, בא רעב בימי דוד בארץ ישראל שלש שנים, שנה אחר שנה. בשנה ראשונה עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו שמא יש בכם עובדי ע\"ז, שבעון עובדי ע\"ז הגשמים נעצרין, שנא' (דברים יא, טז) השמרו להם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. יצאו ובדקו ולא מצאו. בשניה עלו לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם מגלה עריות, שבעון גלוי עריות הגשמים נעצרין, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזונתך וגו', מה כתי' תמן, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם שופכי דמים, שבעון שופכי דמים הגשמים נעצרין, שנא' (במדבר לה, לג) ולא תחניפו את הארץ. בדקו ולא מצאו. אמ' דוד, מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי. עמד דוד והיה מתפלל לפני הב\"ה. ואמ' לו, על שאול ועל יהונתן בנו, שבימיו לא נעשה ע\"ז בארץ. מיד עמד דוד, ולקח כל חכמי ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את גוית שאול ואת יהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה. ולקחו גופת שאול ויהונתן ונתנו אותם בארון ועברו את הירדן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את שאול ויהונתן בנו. וצוה המלך והיו מעבירין ארונו של שאול בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט. והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם ונשיהם וגומלין לו חסד, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבא לגבול ירושלים ולארץ בנימן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו. כיון שראה הב\"ה שגמלו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.",
+                "וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' נתנאל אומר, קודם שלש מאות שנה עד שלא נולד יאשיהו נקרא שמו, שנא' (מלכים א יג, ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. ובן שמונה שנים מלך. ונער בן שמונה שנים מה תהיה דעתו, ושיבר את המצבות וכתת את האשרים וגידע את הפסילים, והיתה זכותו מבהקת לפני כסא הכבוד. ובשביל הרעה שהיו עושין בסתר, נאסף הצדיק. ונאספו כל אנשי יהודה וירושלם, וירמיה הנביא גמל חסד עם יאשיהו, שנאמר (דברי הימים ב לה, כה) ויקונן ירמיהו על יאשיהו. וכן קבלו עליהם כל ישראל להיות גומלים חסדים לכל חכמי ישראל וגדוליהם, ויתנום לחוק לבני ישראל.",
+                "ראה שלמה ע\"ה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה בו שלשה שערים, אחד לחתנים, ואחד לאבלים ולמנודים, ואחד שהיו כל ישראל נכנסין בו. והיו כל ישראל הולכים בשבתות ובימים טובים ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים, היו יודעין שהוא חתן, והם אומרין לו, מי ששיכן שמו בבית הזה ישמחך בבנים. ואם היה נכנס בשער האבלים, ומכוסה שפמו, היו יודעין שהוא [אבל, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה הוא ישמחך וינחמך. והנכנס בשער האבלים שלא היה מכסה שפמו היו יודעין שהוא מנודה], והן אומרים לו, השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקריבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו חתנים ואבלים נכנסין בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ומנחמין אותו ויושבין עמו על הארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים.",
+                "וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הב\"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנא והלך לפניו צדקך כבוד ה' יאספך. ת\"ר בוא וראה כמה חביבות המצות על משה רבינו ע\"ה, שכל זמן שישראל מתעסקין בבזת מצרים, משה מתעסק במצוה, והיה משתדל ליטול עצמותיו של יוסף להעלות אותן לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נקיים מן השבועה, שנא' (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. ולפיכך היה משה משתדל ליקח עצמות יוסף, לצאת ידי חובת המצוה, שנא' (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות. ומנין היה יודע משה היכן היה קבור יוסף. אמרו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה. אמ' לה, כלום את יודעת היכן יוסף קבור. אמרה לו, ארון של מתכת עשו לו מצרים, וטבעוהו בנהר נילוס, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת הנהר, ואמר, יוסף, הגיעה שנת הגאולה שנשבע הב\"ה לישראל לגאול אותם, והגיעה שעה שהשבעת את ישראל להעלות את עצמותיך מזה, ושכינה וכל ישראל מתעכבין לך, אם תתראה מוטב, ואם לאו, אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ועמד למעלה מן המים. ואל תתמה שצף ארונו של יוסף על גבי המים, שהרי צף הברזל לאלישע הנביא ע\"ה, שנא' (מלכים ב ו, ה) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים, ויאמר אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמיד אליהו, ואליהו תלמידו של משה ע\"ה, צף הברזל מפניו, משה עצמו עא\"ו. ר' נתן אומר, בתוך קבורנטי של מלכים היה, והלך משה ועמד על שפת קבורנטי, ואמ', יוסף, הגיעה שנת הגאולה לישראל שנשבע הב\"ה, ואתה השבעת אותם, אם תתראה מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד נזדעזע ארונו של יוסף ונטלו משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל אותן שנים שהיו ישראל הולכין במדבר, ארון של יוסף וארון של שכינה היו מהלכין זה בצד זה, והיו עוברין ושבין שואלין, מה טיבן של ארונות הללו, ואומרים להם, אחד של שכינה ואחד של מת. אמרו להם, וכי איפשר למת להלוך עם השכינה. אמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. ומה אי לא דעסיק ביה משה, ישראל לא היו עוסקין ביה, והכתי' (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אמרו, כבודו בגדולים יותר מבקטנים. ואי לא דעסיקי ביה ישראל, בניו לא הוו עוסקין ביה. אמרו, כבוד במרובין יותר מבמועטין. קברו בשכם, מאי שנא בשכם. אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, אמרו ישראל, אבותינו גנבוהו משכם, נחזיר אבדה לשכם.",
+                "אמ' ר' חמא ב\"ר חנינא, מאי דכתי' (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי איפשר לו לאדם לילך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחרי מדותיו. הב\"ה מלביש ערומים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, אף אתה מלביש ערומים. הב\"ה ביקר חולים, שנא' (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הב\"ה מנחם אבלים, שנא' (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, מלמד שבירך לו ברכת אבלים, אף אתה נחם אבלים. הב\"ה קובר מתים, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתי' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא."
+            ],
+            "Visiting the Sick": [
+                "וביקור חולים מצוה גדולה עד מאד, ושכרה גדול עד לאין חקר. כדגרסי' במ' פאה ירושלמי תניא מכריזין על החולה ביום השני לחוליו, כדי להודיע לבני אדם ויגמלוהו חסד. ויומא קמא דחליש לא מודעו ביה, שמא אינו חולי ויפתח פיו לשטן, מכאן ואילך מכריז עליו בשוקא ומפרסמין חוליו, דכל דרחים ליה יבקש עליו רחמים, וכל דסני ליה יחדי ליה, ויש לחולה נחת רוח בזה, שנא' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ואין החולה מתרפא מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, כמו שאפרש לקמן בע\"ה.",
+                "הקרובים נכנסין לבקר את החולה מיד, ואפי' ביום הראשון, והרחוקים אחר ג' ימים. ודין החבירים כדין הקרובים. ואם קפץ עליו החולי פתאום, אלו ואלו נכנסין מיד. ואפי' הגדול [חייב] לבקר את הקטן, כ\"ש הקטון לגדול, ואפי' כמה פעמים ביום, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח על החולה. אין מבקרין את החולה בשלש שעות הראשונות, שכל חולה יקל עליו החולי בבקר, ויראה אותו המבקר שהוא בנחת, ולא יבקש עליו רחמים כראוי. וכשמבקשין רחמים על החולה, אם לפניו, יבקש בכל לשון שירצה, בין בלשון הקדש בין בשאר לשונות, ואם שלא בפניו, אין מבקשין אלא בלשון הקדש בלבד, בכלל תפלת יחיד, ויכלול אותו עם חולי ישראל, ויאמר המקום ירחם עליו בכלל חולי ישראל. אין מבקרין לא חולי מעים, ולא חולי העין, ולא חולי הראש. חולי מעים, משום כיסופה, פי' שהחולה ממעיו יתבייש מבני אדם, מפני שצריך לעשות צרכיו פעמים רבות, ואין בו כח לסבול ולא לעמוד על עצמו. חולי העין והראש, מפני שהדיבור קשה להם. לפי' כל חולה שמצטער בדיבור, או אם רואה בני אדם מצטער, אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין לבית החיצון ושואלין בשלומו ודורשין בו אם צריכין ליטפל בו, כגון שיביאו לו רופא, או לקנות לו סמין, או כיוצא בזה, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. מבקרים חולי גויים, משום דרכי שלום.",
+                "וחייב הרופא לבקר את החולה ולרפאותו. ואל ימנע מלבקרו ומלרפאתו, ואל יאמר, מה לי בצער הגדול הזה, איפשר שאטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. ואל יאמר, הב\"ה מוחץ ואני מרפא, אלא על כל פנים ישתדל בחולה לרפאתו. ורשות ניתנה לרופא לרפא את החולה, כדגרסי' בבבא קמא בפרק החובל, תאנא דבי ר' ישמעאל, ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. והיא מצוה גדולה, שהיא בכלל פיקוח נפש. ואפי' היה רופא אחר מרפאו, אל ימנע עצמו מלרפאתו עם האחר. ומ\"מ אם הוא אומן, יזהר שלא יטעה, כמו שצריך הדיין ליזהר בדיני נפשות, והזריז הרי זה משובח. ואם מונע עצמו לרפאת, הרי זה הוא כשופך דמים, מפני שאדם זוכה להתרפאת על ידי אסיא קודם מעל ידי חבירו. וביקור חולים מצוה מן התורה. כדגרסי' במ' נדרים בפרק אין בין מודר, א\"ר יהושע בן לוי, מנין לביקור חולים מן התורה, שנא' (במדבר טז, כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה [ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני]. [מאי] משמע. אמר [רבא], אם כמות כל האדם, שהן חולין ומוטלין על מטותיהן ובני אדם מבקרין אותן, [מה הבריות אומר', לא ה' שלחני]. תאנא בקור חולים אין לו שיעור. סבר רב יוסף למימר, אין שיעור למתן שכרו. אמ' ליה אביי, וכי כל המצות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע שכרן של מצות. אלא אמ' אביי, אפי' גדול אצל קטן, ורבא אמ', אפי' מאה פעמים ביום. א\"ר אחא ב\"ר חנינא, כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו.",
+                "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שביקרו וריבץ לפניו, חיה. אמ' לו, ר' החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמ' ליה, המבקר את החולה גורם לו שיחיה, שכל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו שימות. שימות סלקא דעתך, אלא אימ' כל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש לא שיחיה ולא שימות. אמ' ר' יהודה א\"ר שמואל, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנא' (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואין דל אלא חולה, שנא' (ישעיהו לח, יב) מדלה יבצעני, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.",
+                "ואם ביקר מה שכרו, כדאמרי' ניצל מדינה של גיהנם. אלא מה שכרו בעולם הזה, ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. ישמרהו, מיצר הרע, ויחייהו, מן היסורין, יאושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדים בו, ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן, שרפאוהו מצרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם, שחלקו את מלכותו. וגרסי' במדרש תלים אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', זש\"ה מלוה ה' חונן דל. א\"ר אלעזר הקפר, מי שהוא מבקר את החולה מסיר ממנו אחד מששים מחוליו, ומי שאינו מבקרו מוסיף אחד מששים לחוליו. מפני שמשתדל בו ומשמשו. וגרסי' באבל רבתי תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש והאשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל אינו משמש את האשה, והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעים. ד\"א אשרי משכיל אל דל, כל מי שהוא קובר מת מצוה. ר' אבא אומר, כל מי שהוא משכיל יצר הטוב על יצר הרע. ר' אחאי אומ', כל מי שהוא נותן פרוטה לעני. ורבנן אמרי, מי שהוא בורח מן המלכות. מאי טעמא דר' אלעזר הקפר דאמ' מבקר חולים, דכתיב (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. ומאי טעמא דאמ' קובר מת מצוה, משום יאושר בארץ. ומאי טעמא דר' אבא דאמר משכיל יצר הטוב על יצר הרע, משום ביום רעה ימלטהו ה', שהוא ממליך יצר הטוב על יצר הרע. ומאי טעמא דר' אחאי דאמ' הנותן פרוטה לעני, משום ויחייהו. ומאי טעמא דרבנן דאמרי זה הבורח מן המלכות, משום דאמ' ואל תתנהו בנפש אויביו.",
+                "וכשיכנס אדם לבקר את החולה, צריך לישב במקום נמוך, ולא ישב על מקום גבוה. דתניא הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, אלא מתעטף ויושב על הקרקע, מפני שהשכינה למעלה ממטתו של חולה, שנא' (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. אמ' ר' אלכסנדראי אמ' ר' חייא בר אבא, אין החולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו על כל עוונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. רב המנונא אמר, ישוב לימי עלומיו, שנא' (איוב לג, כה) רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו. א\"ר אלכסנדראי א\"ר חייא בר אבא, גדול נס שנעשה לחולה מנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, אש של הדיוט הכל יכולין לכבותה, אבל חולה ואשו אש של שמים, ר\"ל החמימות, מי יוכל לכבותה.",
+                "וגרסינן בויקרא רבה וכי ימוך אחיך, הה\"ד אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ר' חנינא אומר, זהו המבקר את החולה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד, תאני רב יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורת מתים. וגרסי' במ' שבת בפרק מפנין, אמ' ר' יהודה בר ששת אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן, הכנסת אורחים, ובקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל את בנו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות."
+            ],
+            "The Vidduy": [
+                "וצריך החולה לעשות תשובה מיד, שמא יכבד עליו חוליו, או שמא תטרף עליו דעתו, ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה, וימות בחפזה ובבהלה. וידע ויתן אל לבו שבחוליו מזכירין לו כל עונותיו, ואם יש לו מליצי טוב יתרפא, ואם אין לו מליצי טוב יטרף, ואין לך מליצי טוב יותר מתשובה ומעשים טובים. כדגרסינן בפ' במה מדליקין אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. ואם רואים שכבד עליו החולי ונטה למות, והגיעה השעה שיפטר בה מן העולם, מזכירין אותו לעשות תשובה ואומ' לו התודה. דתניא תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתים מתודין. אדם יוצא לשוק דומה כמי שנמסר להדרינוס, חש בראשו דומה כמו שנתנוהו בקולר, עלה למטה דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואין לך פרקליטין כתשובה ומעשים טובים, שנא' (איוב לג, כה) אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. ע\"כ.",
+                "וגרסי' באבל רבתי תניא נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה התודו ולא מתו, הרבה שלא התודו ומתו, הרבה שמהלכין על השוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. ואם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהיה דעתו מיושבת עליו. וכל הדברים האלו אין אומרין אותם לא בפני עמי הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת, אין מודיעין אותו, שמא תטרף דעתו עליו, ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין עליו, ואם בכו לפניו, משתקין אותן, שמא ישברו את לבו. וגרסי' בספרי ר' נתן אומר, ואשמה הנפש ההיא ההיא והתודו, בנין אב על כל המתים שיוטענו וידוי. וגרסינן במסכת סנהדרין בפ' נגמר הדין, היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו [חלק] לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמ' לו יהושע, בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שיכופר לו בוידוי, שנא' (יהושע ז, כה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה, ביום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו, אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. וכתב הרמב\"ן ז\"ל וסדר שכיב מרע, כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה, מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא צופה לצדיקים."
+            ],
+            "Eulogizing the dead": [
+                "מצוה גדולה להספיד את המת, ויותר גדול הוא הספד המת מתלמוד תורה. כדגרסי' במ' כתובות בפרק האשה שנתארמלה, ת\"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד\"א בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו, א\"ר שמואל בר אויא משמיה דרב, תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. אין עושין שני הספדות בעיר אחת, אלא אם כן היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. ואין עושין שני הספדות כאחד בעיר אחת, אלא אם היה בה קילוס לזה וקילוס לזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אסור משום איבה, ר\"ל אם ילך אדם להספד אחד יהיה לו איבה עם קרובי המת האחר. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שיפורא דשיכבא, וחזיא להנך אינשי דעביד עבידתא. אמ' בשמתתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא, כמו שכתבתי למעלה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלווהו עד שיהיה לו כל צרכו, שהוא בר נידוי. וכ\"ש אם תלמיד חכם הוא, כדגרסינן במ' שבת בפ' ר' אליעזר אומר, אמ' ר' שמעון בר פזי משום ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הב\"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאך הלא בספרתך. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, שנא' ( יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש, מאי להר געש, שגעש עליהם ההר לקוברם. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל המתעצל בהספדו של אדם חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן, ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. אמרי ליה בבלאי, ימים האריכו, שנים לא האריכו."
+            ],
+            "Great is Kindness II": [
+                "גדולה גמילות חסדים שכל העושה חסד [אפילו] עם מי שאינו צריך הב\"ה משלם שכרו, כדגרסי' בויקרא רבה ר' סימון בשם ר' אלעזר [אומר], תרי שטי מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כמו אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלים. א\"ר יודן, היו נראין כאלו היו אוכלין, והראשון ראשון מסתלק. מה פרע לו הב\"ה, המן והבאר והשלו וענני כבוד מקיפין עליהם. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, ראה מה פרע לו הב\"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שצריך לו על אחת כמה וכמה. ר' סימון בשם ר' אלעזר אמ' עוד שיטה אחרת. מי שלא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, כגון עמון ומואב עם ישראל, דכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו, והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מן יורד והבאר עולה וענני הכבוד מקיפין עליהם, ראה מה פרע להם הב\"ה, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שאינו עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע לו הב\"ה, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ר' שמעון בשם ר' אלעזר אומר שיטה אחורי. מי שעושה חסד עם מי שחייב לו, כיתרו עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ר' אליעזר אומר, יתרו עשה עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) [למה זה עזבתן] את האיש וגו'. אמ' ר' סימון אין כאן חסד, בשכרו נתן לו, ובשכרו האכילו, דכתי' (שמות ב, יט) גם דלה דלה לנו וישק את הצאן. מתי פרע לו הב\"ה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, בימי שאול, דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד, והרי עם משה בלבד עשה, אלא ללמדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הב\"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה. ר' אליעזר אומר בה שיטה אחרי, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד, כבועז עם רות, דכתי' (רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם. מן הלחם, לחמן של קוצרין. וטבלת פתך בחומץ, א\"ר יונתן מכאן שהחומץ יפה לשרב. ויצבט לה קלי, קליל זעיר בראשי אצבעותיו. והכתוב אומר ותאכל ותשבע ותותר. א\"ר יצחק, את יליף מיניה תרתי, או שרתה ברכה בידו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. וזכה בועז לצאת מירכו דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד והמלך המשיח, יהי רצון שיגלה במהרה בימינו.",
+                "וצריך אדם לשמוח עם חבירו ביום שמחתו והשפעת טובו, וג\"כ ביום רעתו ובעת צרתו ישתתף עמו וישתדל להצילו ממנה. כדגרסינן בפסיקתא ביום טובה היה בטוב, אמ' ר' תנחום ב\"ר חייא, ביום טובתו של חבירך היה עמו בטובה, וביום רעה ראה, אם נזדווג לו יום רעה היאך תוכל לעשות עמו חסד ולהציל אותו ממנה. כך היתה אמו של ר' תנחום בר חייא [עושה], ביום שהיתה לוקחת לו ליטרא בשר היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים, וביום שהיתה לוקחת לו אגודה של ירק היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה. כדגרסינן בפרקא קמא דמסכת ע\"ז, ת\"ר כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמ' לו ר' אלעזר לר' חנינא, אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. [א\"ל ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על ה' דברים] ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. אמ' לו ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים. והוא לא עסק אלא בתורה בלבד. דאמ' רב הונא אמ' רב, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (דברי הימים ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא כהן ולא מורה ולא תורה. מאי ולא תורה, אמ' רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, ובגמילות חסדים לא עסק, דומה כמי שאין לו אלוה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל העושה גמילות חסדים, עושין חסד עם זרעו אחריו. למדנו מיהונתן בן שאול, בשביל שעשה חסד עם דוד ולימד עליו זכות לפני שאול אביו, שנא' (שמואל א כ, לב) למה יומת מה עשה, גמל דוד עם מפיבושת בנו של יהונתן חסד אחרי מות אביו, שנא' (שמואל ב ט, י) ועבדת לו את האדמה, ויהי לבן אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת אוכל על שולחנו כאחד מבני המלך. ובעבור שסילק דוד החסד ממפיבושת, נסתלקה המלכות מרחבעם בן שלמה, ולא נשאר לו מלכות אלא על שבט יהודה לבדו. כדתניא למה תרבה עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו השדה, בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה, יצאתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו המלכות.",
+                "בוא וראה כמה גדול שכרן של גומלי חסדים, שזוכין לתורה ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו תודה לפני הב\"ה, וכאלו בנו אחת מחורבות ירושלם. כדגרסי' בפרקא קמא דמ' ברכות, אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמש קולות, שנא' (ירמיהו לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו, אמ' ר' יהושע, זוכה לתורה שניתנה בה' קולות, שנא' (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, הרי שלשה, וכתי' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות, הרי חמשה. ר' אבהו אומר, כאלו מקריב תודה, שנא' (ירמיהו לג, יא) ומביאי תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר, כאלו בנה אחת מחורבות ירושלם, שנא' (ירמיהו לג, יא) כי אשיב את שבות הארץ.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. א\"ר אבין, כנפים לארץ, כנפים לשחר, כנפים לשמש, כנפים לחיות, כנפים לשרפים. כנפים לארץ, דכתי' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'. כנפים לשחר, דכתי' (תהלים קלט, ט) אשא כנפי שחר. כנפים לשמש, דכתי' (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים, דכתיב (יחזקאל י, ה) וקול כנפים הכרובים. כנפים לחיות, דכתי' (יחזקאל ג, יג) וקול כנפי החיות. כנפים לשרפים, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד. אמ' ר' אבין, גדול כחן של גומלי חסדין, שאינן חסין לא בכנפי הארץ, ולא בצל כנפי הכרובים, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי השרפים, ובצל מי הם חסים, בצלו של הב\"ה. הה\"ד מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הה\"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. מפני מה זכה כהן ל[הקרא] מלאך ה' צבאות. אמ' ר' יהודה, מה מלאך ה' צבאות כהן למעלה, אף מלאך ה' צבאות כהן למטה. ומי הוא מלאך ה' צבאות של מעלה, זה מיכאל השר הגדול, ואתי מן חסד שלמעלה, והוא כהן גדול של מעלה. כביכול כהן גדול של מטה נקרא מלאך ה' צבאות. וגרסי' בפרק חלק ירושלמי ר' יודן ב\"ר חנן בשם ר' ברכיה אומ', אמ' הב\"ה לישראל, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה, לכו והדבקו בחסד. מאי טעמא, כי ההרים ימושו והגבעות תתמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וכו'. כי ההרים ימושו, זו זכות אבות, והגבעות תמוטנה, זו זכות אימהות, מכאן ואילך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שגזר דין ושבועה נקרע בה. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ראש השנה אמ' שמואל בר נחמני, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנא' (שמואל א ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבה ואביי מבית עלי הוו. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין. ובזכות גמילות חסדים שאדם עושה מוחלין לו כל עונותיו. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ברכות ת\"ר כל העוסק בגמילות חסדים מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלם ור' יהושע אחריו. ראה בית המקדש שהיה חרב. א\"ר יהושע בן לוי, אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו. אמ' לו ר' יוחנן, בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת במקומה כמותה, ואיזו, זו גמילות חסדים, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. וגמילות חסדים היא אחת משלשה סימנין שזרע ישראל הקדושים ניכרים בהם. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הערל, שלשה סימנין יש באומה זו, רחמים וביישנים וגומלי חסדים. רחמנים, דכתי' (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים, בישנים, דכתי' (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, גומלי חסדים, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזכות גמילת חסדים הב\"ה נותן צדקה ושלום בארץ שנאמר (תהלים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.",
+                "סליק פרקא"
+            ]
+        },
+        "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days": {
+            "Observing Shabbat": [
+                "בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'. וגרסינן במכילתא זכור את יום השבת לקדוש, וכתי' (שמות כ, יג) כנגדו על הלוחות לא תענה ברעך עד שקר. מגיד שכל מי שהוא משמר את השבת שהוא מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. ועוד גרסינן במכילתא ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. מה לפלוני חנות נעולה לפי שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו לפי שהוא משמר את השבת, ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר לוי, אם ישראל שומרין את השבת כראוי אפי' יום אחד, בן דוד בא. למה, שהיא שקולה כנגד כל המצות כולן. וכן הוא אומר ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.",
+                "וגרסי' בפ\"ק דמסכת תענית ירושלמי בשובה ונחת תושעון, ומתרגמינן בשובה ונייח תתפרקון, ר\"ל במנוחתה של שבת, ולפי שהשבת מנוחה ועונג לעולם הזה, מנוחה ועונג לעולם הבא, ושקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, שעל עשיית כל המצות הב\"ה גואל את ישראל ובונה בית המקדש, שנא' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון, ר\"ל נחת עשיית כל המצות. וג\"כ אם ישראל משמרין את השבת כהלכתה, הב\"ה גואל אותם, ושולח להם את אליהו הנביא עם המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, ובונה את ירושלם עיר קדשו ומקבץ נדחי ישראל לתוכה, הדא הוא דכתי' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה. אמ' ר' יוחנן, אמ' הב\"ה, אע\"פ שנתתי קצבה לקץ, בין שעושין תשובה בין שאין עושין תשובה [בעונתו הוא בא, ואם ישראל עושין תשובה] אפי' יום אחד, מביא אני אותו שלא בעונתו, הוי היום אם בקולו תשמעו. הרי מצינו שעל כל המצות בן דוד בא, ועל שמירת שבת אחד בן דוד בא, שהיא שקולה כנגד כל המצות. אמ' ר' אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות. מן התורה מנין, שכן אמ' להם משה, שבתון שבת קדש לה' מחר [את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו']. ומן העם לא עשו כדברו, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, ועל זה אמר הב\"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. מן הנביאים מנין, דכתיב (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. מן הכתובים מנין, דכתי' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת לדבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים, וכתי' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם תזכו לשמור את השבת, מעלה אני עליכם כאלו שמרתם כל מצות שבתורה, ואם חללתם אותה, מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצות כולן. וכן הוא אומר כל שומר שבת מחללו שומר ידו מעשות כל רע.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב, כל משמר את השבת כהלכה, אפי' עובד ע\"ז כאנוש, מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמ' רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כהלכתה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתב בתריה, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן פזי, אלמלא ישמרו ישראל שתי שבתות [כהלכתן, מיד נגאלין, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי] וגו', וכתיב בתריה, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. וגרסי' במכילתא ויאמר משה אכלוהו היום. ר' יהושע אומר, אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הב\"ה ליתן לכם שלש מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר המודעי אומר, אם תשמרו את השבת, עתיד הב\"ה ליתן לכם חמש מתנות טובות, ארץ ישראל, והעולם הבא, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה, ולכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר, אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג [ומגוג], ומחבלו של משיח, ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר בן פרטא אומר, מנין אתה אומר שכל מי שהוא משמר שבת אחת שמעלין עליו כאלו שומר שבתות מיום שברא הב\"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, מגיד שאין השבת סרה מישראל לעולם.",
+                "וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצות שנתן הב\"ה לישראל נתנן להם בפרהסיא, חוץ משבת, שנתן להם בצנעא, שנא' (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא נענשו גוים עליה, אודועי אודיעינהו, מתן שכרן לא אודיעינהו. ואיבעית אימא, מתן שכרה אודיעינהו, נפש יתירה לא אודיעינהו. דאמ' ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נתונה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת ניטלה הימנו, שנא' (שמות לא, יז) שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה מאי טעמא כתי' (ויקרא יט, ג) ואת שבתותי תשמורו, ולא כתי' שבתי, משל למלך שהיתה לו כלה נאה, והקדיש בכל שבוע ושבוע להיות עמה יום אחד. והמלך יש לו בנים נאים ואהובים. אמר להם, הואיל וכן, שמחו גם אתם ביום שמחתי והדרו אותי. הוי ביני וביניכם בני ישראל, ולא כן אומות העולם, אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטלה לעולם מישראל, מפני שמסרו נפשם עליה. שכל דבר שמסרו נפשם עליו נתקיים בידם, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה, וכל דבר שלא מסרו נפשם עליו לא נתקיים בידם, כגון בית המקדש והדינין ושמיטה ויובלות."
+            ],
+            "The covenant of Shabbat": [
+                "והשבת היא אחת משלש בריתות שכרת הב\"ה, אחת עם העולם ושנים עם ישראל. אחת עם העולם, והיא הקשת, שנא' (בראשית ט, טז) והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם ביני ובין הארץ. ושנים עם ישראל, והם המילה והשבת. המילה, דכתי' (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. השבת, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מה ביני וביניכם האמור בקשת הצלה מן המבול, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה הצלה מגיהנם. ד\"א מה ביני וביניכם האמור בקשת, בין צדיקים בין רשעים, אין המבול שולט בהם, אבל נידונין דינין אחרים, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה, בין צדיקים בין רשעים, אין גיהנם שולטת בהם, אבל נידונין דינין אחרים. נמצא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וניצולין מדינה של גיהנם בזכות שבת ומילה. אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע, אמ' להם הב\"ה לישראל, היו משמרין את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה. בתורה כתי' שמירה, ובשבת כתי' שמירה. בתורה כתי' שמירה, שנאמר (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', ובשבת כתי' שמירה, שנא' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. התורה ניתנה על ידי משה רבינו ע\"ה, והשבת ניתנה על ידי משה רבינו. התורה מנין, שנא ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות אבנים וגו'. והשבת מנין, שנא' (שמות טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'. אמ' להם הב\"ה לישראל, אם שמרתם את השבת אני מקבץ גליותכם, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתי' בתריה, נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. מה הוא שימור של שבת, מלהבעיר בה את האש, ומלעשות בה כל מלאכה, ומלצאת ולבוא חוץ לתחום אפי' רגל אחת, ומלהביא דבר בידו ולהעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, ומלהוציא מרשות לרשות, וזו היא שמירתה של שבת. ביני ובין בני ישראל. אמ' הב\"ה, הברית הזה נתתי לישראל ביני לבינם, [בששת ימי המעשה פעלתי את העולם ובשבת נחתי], לפי' נתתי להם ששת ימים מלאכה וביום השביעי ברכה וקדוש ומנוחה לי ולהם, לפי' נאמר ביני ובין בני ישראל. בשש שעות בערב שבת נכנס אדם הראשון בגן עדן, והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו ומכניסין אותו. בין השמשות לערב שבת גורש, והיו מלאכי השרת קורין עליו, ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בא יום שבת, נעשה סניגור לאדם. אמ' לפני הב\"ה, רבון כל העולמים, בששת ימי בראשית לא נעשה הרג בעולם, וכי נעשה, בזה אתה מתחיל, זו היא קדושתו של שבת וזו היא מנוחתו, שנא' בו (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, ובזכות שבת ניצול מדינה של גיהנם. ראה אדם הראשון כחה של שבת, אמ' לא על חנם ברא הב\"ה את השבת. מתחיל משורר ומזמר לאל עליון, ואומר מזמור שיר ליום השבת, ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא.",
+                "וגרסינן בבראשית רבה ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. מלמד שנתן לו הב\"ה לאדם מצות שבת. כתי' הכא (בראשית ב, טו) ויניחהו בגן עדן, כתי' התם (שמות כ, י) וינח ביום השביעי. כתיב הכא לעובדה, וכתי' התם ששת ימים תעבד. כתיב הכא ולשמרה, וכתי' התם שמור את יום השבת.",
+                "וגרסי' במכילתא זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מאחוריו. משל למה הדבר דומה, לאריה שהיה בשדה, וכל בני אדם מתפחדין ממנו ונשמרין ממנו מלפניו ומלאחוריו. ומה אם הארי, שאינו ממית אלא בעולם הזה, בני אדם נזהרין מלפניו ומאחריו, שבת שהיא הורגת כל מחלליה בעולם הזה ובעולם הבא, על אחת כמה וכמה. ר' מאיר אומר, למה הדבר דומה, למי שהוא שומר את הפרדס, אם משמר מבפנים אינו משתמר, אם משמר מבחוץ הרי זה משתמר. אף המצות כך אנו חייבין להשמר בהם, שנאמר ושמרו את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, וכתי' (דברים ז, יב) ושמרתם ועשיתם אותם. כך השבת אינה מתקיימת משתחשך אלא מבעוד יום. ויש אומ', מה החרב הזו אין שמירתה אלא בנדנה, והבגדים הללו אין שמירתן אלא בקופסא, אף שבתות וימים טובים אין שמירתן אלא בחול שהוא מוסיף עליהם. ר' יצחק אומר, ומה אם הלוים, שאין חייבין עליהם כרת ולא מלקות, צריכין מגרש להם אלפים אמה חוצה להם, שנא' (במדבר לה, ה) ומדותם מחוץ לעיר וגו', ולא עוד אלא שהיו מודדן באלכסון, שנא' (במדבר לה, ה) פאת קדמה ופאת נגב, נמצאת אלפים וארבע מאות אמה, נמצאו כל תחומי העיר כעשרת אלפים אמה, ופעמים שאין בכל העיר עשרת אלפים אמה, קל וחומר לשבתות וימים טובים שצריכין מגרש מלפניהם ומלאחריהם.",
+                "ד\"א זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. גרסינן בבראשית רבה זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה אמר שמור את יום השבת לקדשו, זכור, זכרהו על היין וקדשו, שנא' (הושע יד, ח) זכרו כיין לבנון, שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו. ד\"א השבת נקראת קדש, שנא' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. זכור, עד שלא יבא, שלא תהא מונה את הימים לשכורתך ולא לחשבון תיקון מלאכתך, בדרך שאחרים מונין, אלא לשם שבת. שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו, ר\"ל קדש את השבת בכניסתו, מבעוד יום טרם בא השמש, וביציאתו שמרהו עד צאת הכוכבים. ד\"א זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין האוזן יכולה לשמוע, שנא' (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, זכור ושמור. ד\"א זכור ושמור, זכור בים, ושמרהו ביבשה. ד\"א זכור ושמור, זכור, זכרהו תמיד, ושמור, המתן לו עד שיבא, כמו ואביו שמר את הדבר, המתין וצפה לשבת קודם שתבוא, כמי שמצפה לראות פני אוהבו. ד\"א זכור את יום השבת, ר' יוסי בן חלפתא אומ', הבא מן הדרך חייב לזכור את השבת. שכן מצינו ביעקב אבינו ע\"ה, שהגיע לשכם ערב שבת עם דמדומי חמה, ולא נכנס לעיר, אלא נטה אהלו חוץ לעיר, שנא' (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם, וכתי' (בראשית לג, יח) ויחן את פני העיר. ולמה לא נכנס לעיר, אלא מלמד שהיה ערב שבת עם דמדומי חמה. ובזכות שזכר את יום השבת ושמר אותו, זכה ונתברך שבע ברכות, כנגד שבת שהוא היום השביעי. ואלו הן. א' ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש. ב' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ג' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ארריך ארור ומברכיך ברוך. ד' והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ה' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ו' ולא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתי' (בראשית מו, ג) אנכי אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.",
+                "והב\"ה בירך את השבת עצמו, ובירך את יעקב ואת בניו בזכות שהם משמרים אותו, שנא' (ישעיהו סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. בירך את השבת עצמו כיצד, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.",
+                "גרסי' בפרקי ר' אליעזר, בפרק י\"ח, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד, והלא כת' את השמים ואת הארץ אני מלא, אלא שכלו ממעשה ומפועל בששת ימי בראשית. אמרו ישראל לפני המקום, רבון כל העולמים, השמים והארץ כלית ממלאכה ומפועל בששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך [אל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך אין אנו יכולים לעמוד, שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד], שנא' (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'. שבע חנוכות ברא הב\"ה, ששה מהן חינך ואחת עומדת לדורות. ברא יום הראשון וגמר כל מלאכתו וחינכו, שנא' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ברא יום שני וגמר כל מלאכתו וחינכו, וכן כל ששת ימי המעשה. ברא יום שביעי לא למלאכה, ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, שהיה שמור לדורות. משל לאחד שהיה לו כלי חמדה, ולא רצה להנחילו אלא לבנו, כך יום שבת ומנוחה לא רצה הב\"ה, להנחילו אלא לישראל. תדע לך שהוא כן, כשיצאו ישראל ממצרים, עד שלא נתן להם התורה, נתן להם את השבת. ושתי שבתות שבתו ישראל עד שלא נתן להם התורה, [שנא' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם וגו' ביד משה עבדך]. ולפיכך בירך אלהים את השבת, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.",
+                "ולפי שחבב הב\"ה את השבת, שהוא יום השביעי, חיבב כל השביעים. שבעה רקיעים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא שביעי, והן ערבות, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. שבעה ארצות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא ארץ ישראל, שנא' (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. שבעה מדברות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא הר סיני, שנא' (תהלים סח, יז) ההר חמד אלהים לשבתו. שבעה ימים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לנפתלי, שנא' (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון. שבעה עולמות ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא עולם שביעי, שהוא שבת מנוחה לחיי עולם. שבעה שנים ברא הב\"ה, ומכלם לא בחר אלא שמיטה, שנא' (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומכל השמיטות קדש את השביעית, שהוא היובל, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. שבעת ימים ברא הב\"ה, ומכולם לא בחר אלא יום השביעי, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי.",
+                "וגרסינן בשאלתות דרב אחא וחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך לעלמיה, עבדיה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא, וברכיה וקדשיה. כאיניש דיבנא ביתא ובתר דגמר לה לעיבידתיה עביד הלולא חד יומא, כדאמרי אינשי כליל ביתא, וכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואמ' לן רחמנא, נוחו ביומא דשבתא, כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.",
+                "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת היה יורד שני עומרים. וקדשו במן, שלא היה יורד בשבת כלל, וכל מה שהיו מותירין ממנו בכל ימות השבוע ליום אחד היה מבאיש ומרים תולעים, ומה שהיו מותירין מערב שבת לערב שבת לא היה מבאיש ולא מרים תולעים. ד\"א ברכו במן וקדשו במקושש. ד\"א ברכו באורה, כיון ששקעה חמה בליל שבת, בקש הב\"ה לגנוז את האורה, לחלק כבוד לשבת, הה\"ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. במה ברכו, באורה. התחילו הכל מקלסין להב\"ה, הה\"ד תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ. ד\"א ברכו, בשאינו נדחה. שמואל בר נחמני אומר, יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה, שבת אינה נדחית. ד\"א ברכו, בבן זוג. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר, אמרה שבת לפני הב\"ה, רבון העולמים, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. הוי אומר זכור את יום השבת. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמ' להם, היו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהא בן זוגך. הוי אומר זכור את יום השבת. ועוד גרסינן בפירקי ר' אליעזר כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בששת ימי המעשה היה נותן להם את המן, ובשבת לא היה יורד, לא מפני שלא היה בו כח ליתן, אלא ששבת לפניו ושבתו גם הם, שנא' (שמות טז, ל) וישבתו העם ביום השביעי. ר' אלעזר אומר, ברכו בנר, כהדא מעשה. פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי במוצאי שבת ומצאתיו דלוק, ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, לא דומה פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ברכו במטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת. הביאו לפניו תבשילין צונן, ערב לו הרבה. עשה לו סעודה בחול. הביאו לפניו תבשילין רותחין. אמ' לו, אותם ערבו לי יותר מאלו. אמ' לו, תבל אחד הן חסרין. אמ' לו, וכי קלרין של מלך הן חסרין. אמר ליה, שבת הן חסרין, אית לך שבת.",
+                "וגרסינן במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. כתיב הכא לחם יומים, וכתי' התם לחם משנה, שהוא משונה בטעם ובמראה. וכן אתה מוצא שכל התבשילין המתבשלים לשם שבת טעמם ערב יותר מהתבשילים המתבשלים בחול. הה\"ד לחם משנה, משונה בטעמו. וכן לחם יומים, כפלים. אתה מוצא שכל עסקי שבת כפולות. אזהרותיה כפולות, דכתי' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו. עונשה כפול, דכתי' (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת. מזמורותיה כפולות, דכתי' (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת. שכרה כפול, דכתי' (שמות טז, כט) לחם יומים. והב\"ה הזהיר את ישראל ואמ' להם, כל מי שמחלל את השבת כבודי הוא מחלל. ר' יוסי בר' חנינא אמ', למה הוצרך שבת לברכו, שאין צריך לברכה אלא כל דבר שהוא חסר, כדי שלא יחסר. בחמישי ברא הב\"ה דגים ועופות ובירך אותם, דכתיב (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, ולפי ששניהם נאכלים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו. בששי ברא הב\"ה בהמות וחיות, ולפי ששניהם מתים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו, דכתי' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו'. השבת, מפני שישראל צריכין להוציא בה הוצאה, הוצרכה לברכה, כדי שלא תחסר פרוטה, דכתי' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.",
+                "וגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמ' לו, תבל אחד יש לנו ושבת שמו, ואנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמ' לו, תן לי ממנו. אמר, כל המשמר את השבת מועיל לו, וכל מי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו."
+            ],
+            "Oneg Shabbat": [
+                "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, והם זכור ושמור, ושנים מן הנביאים, והן כיבוד ועונג. ושניהם בפסוק אחד, שנא' (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. זכור ושמור כבר פירשתי אותם. עונג כיצד. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות א\"ר יוסי בן זמרא, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. לא כאברהם, דכתיב ביה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק, דכתי' ביה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, דכתי' ביה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד מלכיות, דכתי' הכא והרכבתיך על במותי ארץ, וכתי' התם ואתה על במותימו תדרוך. וכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של הב\"ה, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ולא עוד אלא שרודה בצריו, שנא' (ישעיהו נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ. ולא עוד אלא שיורש ארץ ישראל והעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. וכל המענג את השבת תפלתו נשמעת לפני הב\"ה, שנא' (איוב כב, כו) כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך. ועונג זה הוא מה שאמרו רז\"ל חייב אדם לתקן תבשילין, והן בשר שמן ויין מבושם, לעונג שבת.",
+                "וגרסינן במדרש עונג זה מה הוא הוי אומר, זו אכילה, דכתי' (ישעיהו נה, ב) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, וכתי' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר, וכתי' (נחמיה ט, כה) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. הרי עונג, ועמו אכילה, בשלשה פסוקים, כנגד שלש סעודות בשבת, אחת בליל שבת, שנית יום שבת קודם חצות, שלישית לאחר חצות. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שחייב אדם לאכול שלש סעודות אף בימים טובים, והרא\"ש ז\"ל לא היה נוהג בסעודה שלישית ביום טוב, אלא בשבת בלבד.",
+                "וצריך אדם ליזהר בשלש סעודות אלו, שלא יפחות מהם כלום. ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב בשלש סעודות בשבת. אבל חולה, או מי שהוא שבע יותר מדאי, ונפשו מואסת האכילה וקצה בה ומזיקתו, פטור. ויש שמתירין סעודה שלישית לבצוע על ככר אחת, וטעמם לפי שביום ששי היו לוקטים שני עומרין של מן לכל אחד, והיו עושין מן העומר שתי ככרות, הרי ארבעה ככרות משני עומרים, היה אוכל הככר האחת בערב שבת, [ובליל שבת] אוכל האחת, נשארו לו שתים, והיה בוצע על השתים בשחרית ואוכל האחת, נמצא שלא היה לו לסעודה שלישית זולתי ככר אחת, היה בוצע עליה ואוכל אותה. אבל מצוה מן המובחר לקבוע סעודה שלישית על שתי ככרות. וכך הורה הרא\"ש ז\"ל.",
+                "ויש מתירין סעודה שלישית סמוכה לשנית. כיצד, אחר שמסיים סעודה שנית מברך ברכת המזון, ואח\"כ פורש המפה על השולחן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא, ובוצע על שתי ככרות, ואוכל לפחות כזית פת, ומברך ברכת המזון. ואע\"פ שבשאר ימים יבצוע כזית, ואם בצע בציעה גדולה כביצה הרי הוא רעבתן, אפי' הכי בשבת יש לו רשות לבצוע בציעה גדולה, ואפי' יותר מכביצה, וכ\"ש שהיא מצוה מן המובחר, כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' זירא מבצע ליה בשבתא אכוליה שירותיה, פי' שהיה בוצע בשבת בברכת המוציא בציעה גדולה שמספקת לו באותה סעודה. אמ' ליה רבינא לרב אשי, והא מיחזי כרעבתנותא. אמ' ליה, כיון דכל יומא לא עביד הכי, והאידנא הוא דעביד, לא מיחזי רעבתנותא. ויש שנוהגין לחתוך בסכין שבעה בציעות בפת, ולא יבדילן מן הככר, וכשמברך ברכת המוציא בשבת חותך אותן כאחד. וכוונתן בשבעה זכר לשבת, שהוא ביום השביעי. ולא התירו סעודה שלישית אלא משש שעות ומחצה למעלה. ויש מתירין סעודה ג' במיני פירות. וכל הזריז בשלש סעודות אלו שכרו הרבה מאד, כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר שמעון בן פזי א\"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתי' הכא יום וכתי' התם הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. מדינה של גיהנם, כתי' הכא יום וכתי' התם יום עברה היום ההוא, ועוד הנה יום ה' בא ביער כתנור, וכתי' ולהט אותם היום הבא. ממלחמת גוג ומגוג, כתי' הכא יום וכתי' התם ביום בא גוג. אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם אוכלי שלש סעודות בשבת.",
+                "לעולם ישתדל אדם לענג את השבתות ואת המועדים, ואם הוא עני וחסר ממזונותיו כל ימות השבוע, וישמור להוצאת שבת וישתדל לענגו כפי כחו וכפי יכולתו. ואפי' לא עשה לעונג שבת אלא דבר מועט, וכוונתו לעונג שבת, דיו, הואיל ואין ידו משגת יותר וכוונתו טובה, ושכרו הרבה כעשיר המענג את השבת יותר מדאי. ואע\"פ שחייב אדם להוציא יותר מדאי לעונג שבת, הני מלי אם יש לו, אבל אם אין לו אינו חייב לדחוק את עצמו ולשאול מאחרים, אלא יוצא כפי כחו ומעט יותר ודיו, ואל יצטרך לבריות, דתניא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מי שהוא עשיר ומעונג ביותר, והרי כל ימיו כשבתות וכמועדים במאכלים טובים וערבים, צריך להוסיף כל שהוא לעונג שבת, כדי להבדילו משאר הימים. ואם אי איפשר לו להוסיף, שכל כך הוא מוציא בחול שאי איפשר להוסיף עליו בשבת, משנה זמן אכילה. כיצד, אם היה רגיל להקדים אכילתו בחול, מאחר בשבת, לאחר בחול, מקדים בשבת. כדגרסינן בפ' כל כתבי הקדש וכבדתו, רב אמ' להקדים, ושמואל אמ' לאחר. אמרו לו דבי רב פפא לרב פפא, כגון אנן, דשכיח לן בשרא וחמרא, במאי נשנייה. אמ' להו, אי רגילתו לאקדומי אחורו, ואי רגילתו לאחורי אקדימו. אבל לא יאחר אכילתו בשבת מחצות היום ואילך, מפני שנראה כמתענה בשבת, לפי שהמתענה עד חצות כאלו התענה כל היום כלו. כדגרסינן במסכת תענית התענו וירדו להם גשמים עד חצות לא ישלימו, לאחר חצות ישלימו. ואסור להתענות בשבת, אלא תענית חלום בלבד או יום הכפורים. ואסור לצעוק בשבת, מפני עונג שבת, ואפי' על צרה שהצבור חייבין להתענות ולהתריע עליהן בחול. ואין מתריעין בשבת אלא על עיר שהקיפוה גויים או נהר, או על ספינה המטרפת בים. על אלו מתריעין בשבת ומבקשים עליהם רחמים.",
+                "הנכנס לבקר את החולה בשבת, אל יאמר דברים ששוברין את הלב ומביאין לידי דאגה, ונמצא מפסיד עונג שבת. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת שבת, ת\"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבא. ר' מאיר אומר, יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. ר' יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנה איש ירושלם בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר, שבת היא מלצעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין ושבתו בשלום.",
+                "מעשה באשה אחת שהיו לה שני בנים, ונפלו לבור בשבת, והמתינה לבעלה עד שבא מבית הכנסת, וכשבא אכלו ושתו. כשגמרו לאכל אמרה לו, אם רצונך אומר לך דבר אחד. אמר לה, אמרי. אמרה לו, שני כתרי זהב הופקדו היום עשר שנים אצלי, ועתה מבקשים אותם ממני, אתנם או לא. אמר לה, תני. אמרה לו, שני בניך נפלו בבור ומתו, ועתה תן כבוד לקונך ולא נחלל את השבת. ולא צערו עצמן כל השבת. כיון שהחשיך, עמדו על פי הבור להוציאם ולקוברם, ובזכות שלא צערו עצמם בשבת, עלו חיים מן הבור לשלום.",
+                "וחייב אדם לבקר לאביו ולאמו ולקרוביו, וכ\"ש לרבו, בשבתות ובמועדים ובחדשים, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א\"ר יצחק, חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנא' (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל, לפי שהוא עונג לראות אדם לאוהבו. ואע\"פ שחייב אדם לאכול ולשתות בשבת ולענגו, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה יותר מדאי עד שישתכר. שאם ישתכר יהפך לדעה אחרת, ויהפוך לו העונג לצער, ועל אלו וכיוצא בהם אמ' הב\"ה על ידי ישעיהו הנביא, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, וכתי' (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וגרסינן במדרש אלו בני אדם שאוכלין ושותין יותר מדאי, עד שמשתכרין בשבתות ובמועדים, כסבורים שהן מענגין אותם בזה. ואין בכך כלום אלא בזוי. אלא צריך אדם לענג את השבתות ואת המועדים כהוגן, לא שיבא לקצה האחרון וישתה עד שישתכר ויתעה. שכל המשתכר, אפי' בחול, הוא מגונה עד מאד, ומנבל את כבודו ובוזה את עצמו. ושמעתי על פי ר' יששכר הלוי ז\"ל כל נבל ימלא יין, נבל כתי', כל מי שהוא נבל ממלא את עצמו מן יין."
+            ],
+            "Honor the Shabbat": [
+                "כבוד כיצד. דתניא מצוה על כל אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, כמו שהוא ממתין לקבל פניו של מלך שבא מדרך רחוקה. וחסידים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפים ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלכה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין אמ' רב, כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.",
+                "ועוד גרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין, מאי ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ותזנח משלום נפשי, א\"ר אבהו זו הדלקת נר שבת, נשיתי טובה, א\"ר ירמיה זה בית המרחץ, א\"ר יוחנן, זה רחיצת ידים ורגלים בחמין. כך היה מנהגו של הלל הזקן בערב שבת, היה אומ' לו אדם היכן אתה הולך, והיה אומר לו לעשות מצוה אני הולך, ואיזו מצוה, אומ' לו לבית המרחץ, כדי לנקות הגוף, בשביל כבוד השבת. וגרסינן בפ' כל כתבי הקדש ר' חנינא הוה מעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, ואומר, בואו ונצא לקראת מלכא שבתא. ר' ינאי הוה מיעטף ויתיב ואומ' בואי כלה. [ר' זירא מצתית צתותי, פי' שהיה מבעיר האור לבשל התבשילין, מפני כבוד השבת]. רב נחמן מכתף ועאיל, [מכתף ונפיק], פי' שהיה קופץ ונכנס, קופץ ונכנס, כאדם שבא לו אוהבו מדרך רחוקה, והוא משתוקק אליו, ומייחל לראותו. אמ' אלו מקלעי לי רב אמי ורב אשי, לא הוינא מיכתף קמייהו.",
+                "וצריך אדם ללבוש כסות נקיה לכבוד שבת, ויחליף מלבושו בשבת. ואם אין לו מלבוש אחר להחליף, משלשל בגדיו, כדי שלא תהא עטיפתו בשבת כמו בחול. דאמ' ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עטיפין, אחת לחול ואחת לשבת. מה טעם, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך אלו בגדי שבת. וגרסי' בפ' אלו קשרים אמ' רב הונא, יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף משלשל בגדיו. ועוד גרסי' בפ' אלו קשרים וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושיך של שבת כמו לבושך של חול. כי הא דר' יוחנן בן נורי, דקארי ליה למאני מכבדותי. דכתי' (ישעיהו נח, יג) וכבדתו, במה מכבדו, בדגים גדולים וראשי שומים ובשלוק של תרדין. מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפציך, [חפציך] אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. וגרסינן בשאלתות דרב אחאי ישלשל בגדיו, פירוש כלפי מטה, שיראו ארוכים, והיא מדת עשירים, שיושבים בביתם ואינן צריכין לסלק בגדיהן מן הארץ לעשות מלאכה, וכבוד שבת הוא. וישלשל לשון ירידה היא, דכתי' (יהושע ב, טו) ותורידם בחבל בעד החלון, ומתרגמי' ושלשלתנון. חפציך אסורין, כדגרסי' במ' עירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה. חפצי שמים מותרין, כגון שפוסקין צדקה לעניים בשבת. ודבר דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. א\"ר יוחנן, הולכין לבתי מדרשות ובתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין את התינוקות בשבת. וגרסי' בויקרא רבה וקראת לשבת עונג, זה שבת. ולקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים. וכבדתו, זה יום טוב ראשון. מעשות דרכיך, זה חולו של מועד. ממצוא חפצך, מכאן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. אימיה דר' שמעון בן יוחאי כד הוה מסגתא במילי בשבתא, הוה אמ' ליה, אימא, אימא, שבתא היא, והיא שתקה. ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל, שיהו מכבסין בחמישי, מפני כבוד השבת.",
+                "וחייב אדם להקדים בהוצאת שבת ולהכין צרכי שבת ביום הו' מיד בבקר לכבוד שבת. דתניא אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו, לאלתר. לפיכך אסור לאדם להלך ערב שבת יותר משלשה פרסאות, שמא יתעכב בדרך וכשיגיע לביתו לא יהיה לו פנאי להכין תבשילין לצרכי שבת ולכבדו כראוי. כדגרסינן במ' סוכה א\"ר איבו בשם ר' אלעזר ב\"ר צדוק, אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות. אמ' רב כהנא, לא נצרכה אלא לביתו, בדידי הוה עובדא, אפי' כסא דהרסנא לא אשכחנא.",
+                "וגרסי' במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא. אתאן בניהו קמיה דר' יוחנן ואמרי לה, אבהתין הוה איפשר להו, אנן דלא איפשר לן, מאי. אמ' להון, כבר קבלו עליהון ואבהתכון וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.",
+                "ואסור לעשות מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד השבת, וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ופירשו בתוספות דוקא הנשכר לאחרים, אבל הכותב לעצמו, או כיוצא בזה, לית לן בה. וצריך אדם למעט באכילה ערב שבת, כדי שיהא תאב לאכול ערב שבת ותערב לו האכילה לכבוד השבת. דאמ' ר' חייא בר אבא שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת, בשעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו. וכל המכבד שבתות וימים טובים ומפליג בהוצאתן כפי כחו, הב\"ה משלם לו שכרו ומזמין לו ממון. כדגרסי' במסכת יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת, תאני [רב] תחליפא אבוה דרבינאי חוזאה, ואמרי ליה אחוה דרבינאי, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים ותלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ושמעתי על פי הרא\"ש ז\"ל שלם ישלם, שלם, ש'בת, ל'ימוד, מ'ועדים, ישלם, ר\"ל המוציא יותר מדאי באלו, הב\"ה ישלם לו. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל בכבוד שבת. כיצד, מצא מנה יפה היה אומר זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת יפה ממנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. נמצא כל ימיו אוכל מנות יפות לכבוד שבת. אמ' שמואל, זכור את יום השבת לקדשו, מאחר שבא להשכיחו מאי, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. מאי חדות ה' היא מעזכם, א\"ר יוחנן משום ר' אלעזר בר שמעון, אמ' הב\"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו היום [והאמינו בי] ואני פורע. ועוד גרסינן בפרק כל כתבי הקדש יוסף מוקיר שבי הוה ליה ההוא גוי בשבבותיה דהוו נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי, כולהו נכסי דההוא גברא יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבינהו לכולהו נכסיה, וזבין בהו מרגניתא, ואותבה בסדיניה. בהדי דקא מעבר מעברא, אפרחיה זיקא לסדיניה, ושדייה בימא למרגניתא. אתא כוורא, בלעיה. צדיוה ואסקוה אפניא דמעלי שבתא. אמרו, מאן רגיל וזבין כי השתא. אמרו ליה, זיל אמטויה ליוסף מוקיר שביה, דהוא רגיל וזבין כי השתא. אמטויה ניהליה, זבניה וקרעיה. אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתריסר עילאתה דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמ' ליה, מאן דיזיף אשבתא פרע ליה שבתא.",
+                "מעשה ברומי אחד שהיה מכבד שבתות וימים טובים. פעם אחת חל להיות יום הכפורים בשבת, והלך לבית הצייד ליקח דגים, ולא נצטייד אותו היום אלא דג אחד גדול. והיה שלוחו של אפרכוס יושב שם ומבקש גם הוא דגים לקנות. זה היה מוסיף דמים. כיון שראה אותו חסיד כן, אמ' לצייד, אני לוקחו ממך ליטרא בדינר. לקח אותו ממנו והיה בו ליטרין הרבה בדינרין הרבה. לערב ישב אותו אפרכוס לאכול. אמ' לעבדו, לא מצאת דגים. אמר לו, לא מצאתי אלא דג אחד גדול, והיה בבית הצייד, בא יהודי אחד ולקחו ממנו ליטרא בדינר. אמ' לו, הואיל והוא אוכל ליטרא של דג בדינר עשיר גדול הוא. אמ' לו, תכירהו. אמ' לו, הן. אמ' הביאהו לפני. הביא אותו לפניו. אמ' לו, מה מלאכתך. אמ' לו, חייט אני. אמ' לו, וכי חייט אוכל ליטרא של דג בדינר אחד, אינך אלא עשיר גדול. אמ' לו, אדוני, תן לי רשות ואדבר לפניך דבר אחד. אמ' לו, דבר. אמ' לו, יום אחד יש לנו בשנה ואנו חייבין לכבדו, ולכך עשיתי דבר זה. אמ' לו, מה חובתו של אותו היום. אמ' לו, כל מה שאנו חוטאין כל השנה יתכפר לנו בו ביום, ועוד שהוא יום שבת, וצונו הב\"ה לכבד את שניהם. אמ' לו, הרי אתה נצול, לך לשלום. והב\"ה שלם שכר טוב לאותו האיש, ומצא באותו הדג מרגלית אחת, והיה מתפרנס ממנה כל ימיו.",
+                "ועוד גרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' ישמעאל שלח לר', שאל, בני בבל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות המעשרות. ושבחוצה לארץ בזכות מה הן חיין. אמ' לו בזכות שמכבדין השבתות וימים טובים. א\"ר חייא בר אבא, פעם אחת זימנני אדם אחד בלודקיא, והביאו לפני דיסקוס אחד, פי' שולחן טעון בששה עשר מוטות ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק אחד יושב באמצעיתו ומכריז, לה' הארץ ומלואה, כדי שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה. אמ' לי, ר' טבח הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי קונה כל ימות השבת, הייתי מפרישה לשבת. אמרית ליה, לא על מגן זכית.",
+                "וצריך אדם לתקן דברים בעצמו לכבוד שבת, ולסייע לאנשי ביתו לעשות צרכי שבת. ואפי' הוא אדם חשוב ביותר, ואע\"פ שאין דרכו ליקח מאכל מן השוק, ולא להתעסק במלאכת בית, חייב לעשות דברים בעצמו לצורך שבת ולכבודו. וחסידים הראשונים היו מתעסקים בצרכי שבת בעצמן מפני כבוד השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים, ר' אבהו הוה יתיב אתקנתא דשאגא ומשייף נורא, פי' שהיה רגיל ונוטל המחתה וחותה הגחלים. רב ענן לבש גונדא, פי' היה פושט בגדיו ולבש בגדים אחרים פחותים בערב שבת, לתקן בהם צרכי שבת, דתאנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא, פי' שהיה מהבהב ראש האיל ומסיר ממנו השער לתקנו לבישול. רבא מלח שיבוטא, פי' שהיה מולח הדג. רב הונא מדליק שרגא, פי' היה מדליק את הנרות. רב פפא גדיל פתילתא, פי' שהיה עושה פתילות לנר. רב חסדא פריס סילקא, פי' שהיה מחתך הירק ומתקנו לבישול. רבא ורב יוסף מצליחי ציבי, פי' שהיו מבקעים העצים לבשל בהם צרכי שבת. ר' זירא מצתת ציתותי, פי' שהיה מבעיר האש לבשל צרכי שבת. וכל אלו החכמים שאמרתי שהיו עושין צרכי שבת בעצמן, מפני כבוד השבת היו עושין, ולא מפני שלא היו להם משרתים ועבדים ושפחות. ואע\"פ שהיו גדולי הדור, ומהם היו חכמים גדולים, הן היו עושין בעצמן לכבוד שבת. ומהן שהיה יוצא לשוק וקונה בעצמו מאכל ומשקה לצורך השבת, מפני כבודו, ואע\"פ שאין דרכן לקנות דבר מן השוק. [כדגרסינן במסכת שבת בפ' כל כתבי הקדש], רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאני טחיי, פי' בשר שמן ביותר. ר' אבא הוה זבין בתלת סרי פשיטי בשרא מתלת סרי טבחי, ומשלים לון אסינורא דדשא, ואומר אשוור האי, אשוור האי. פי' שהיה קונה בשלשה עשר פשוטים בשר משלשה עשר טבחים, והיה מביא הבשר בחפזה לביתו, והיה אומר, עשו מהרה, הכינו מהרה. והיה מתחיל לאמר עשו מהרה משהיה מגיע לפתח ביתו, והיה קונה משלשה עשר קצבים, כדי שיהיה לו משא ומתן הרבה בענין השבת, לפיכך לא היה קונה הבשר מקצב אחד. וכל המרבה בזה ובכיוצא בו לכבוד שבת הרי זה משובח. וגרסי' במדרש מי שהוא טורח בערב שבת בתיקון צרכי שבת, ומטריח את גופו בצרכי שבת עד שיזוע, אותה הזיעה שמורה לו, ומוחקין בה שטרי חובותיו ביום הדין.",
+                "וצריך אדם להסתלק מן המלאכה ערב שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקדש. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ראש השנה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. יכול בתשעה, ת\"ל בערב. אי בערב, יכול משתחשך, ת\"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל מתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת\"ל עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, ת\"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין, ת\"ל שבתכם. הא כיצד, בכל מקום שנאמר בו שבות, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפורי ועם מכניסי שבת בטבריה. פי' טבריה היתה בבקעה, ולא היתה נראית להם השמש כמו חצי שעה קודם שקיעתה, ולפיכך אנו שובתין מבעוד יום. וצפורי היתה בראש ההר, והיתה השמש נראית להם אפי' בנקודת שקיעתה, והיו מאחרין במוצאי שבת ומוסיפין מחול על קדש. לפי' התקינו רז\"ל שיהיו תוקעין בשופרות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים כמו שעה אחת קודם שקיעת החמה, כדי שישמעו העם וידעו שקדש היום, ויסתלקו ממלאכתן. כדגרסינן בפ' במה מדליקין ת\"ר שש תקיעות תוקעין בערב שבת, תקיעה ראשונה, להבטיל מלאכה שבשדות, שנייה, להבטיל עיר וחנויותיה, שלישית, להדליק את הנר. דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר, שלישית לחלוץ תפלין. ושוהה, כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.",
+                "וגרסי' בתוספתא דבי ר' ישמעאל שלש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדה מלהעדר ומלהדוש בשדה ומלעשות כל מלאכה, ואין הקרובים רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקים, ועדין חנויות פתוחות, ותריסין מונחות, פי' תריסין הטבלאות שמניחין עליהם הפירות ונועלין בהן החנויות. התחיל לתקוע תקיעה שנייה, נסתלקו התריסין ונועלין החנויות, ועדין חמין מונחין על גבי הכירה וקדרות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ושוהה כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.",
+                "ויזהר מאד בנר שבת. כדגרסי' בפ' במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בערב שבת עם חשיכה, עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר. וגרסי' במדרש וידעת כי שלום אהלך, זו הדלקת נר שבת. והפליגו רז\"ל בנר שבת, ואמרו קדוש ונר שבת נר שבת קודם, משום שלום ביתו. פי' אם אין ידו משגת אלא פשוט אחד לקנות בו שמן להדלקת הנר או יין לקדוש היום, יקנה בו שמן להדלקת הנר, ויקדש על הפת.",
+                "ועוד גרסי' בפרק במה מדליקין הזהיר בנר שבת, הויין לו בנים תלמידי חכמים, מדה כנגד מדה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף אפתחא דאבין נגרא. חזה דהוה זהיר בשרגי. אמ' תרין גוברי רברבי נפקי מהכא. נפק מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי אבא דרב שזבי. חזא דהוו זהירי בשרגא. אמר, גוברא רברבא נפק מהכא. נפק מיניה רב שזבי. פי' מבית אבין נגרא יצאו שני אנשים גדולי הדור, מפני שהיו מדליקין שתי נרות בליל שבת, שכך הוא אומר בשרגי, שנים. ומבית אביו של רב שזבי יצא גדול אחד, מפני שהיה מדליק נר אחד, שכך הוא אומר בשרגא, אחד.",
+                "וצריכה האשה להדליק את הנר, מפני שהיא ממצות הבית, כגון חלה והדלקת נר שבת והנדה, שאם לא יזהרו הנשים באלו המצות יענשו עליהם. דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכתב הר' יונה ז\"ל כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת, תזהר להדליק מבעוד יום, בעוד שהשמש נראית, ואם פושעה בעצמה להדליק אחר שקיעת החמה, הרי היא מחללת את השבת, ואוי לנפשה. וביום המעונן, אם יש שום ספק ששקעה החמה ואם לאו, תניח לשפחתה או לישמעאלית להדליק. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק, כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק, אלא תדליק מבעוד יום, ותדלק היא בעצמה ולא על ידי אחר[ת], ואפילו יהודית, כדי שתטול שכר המצוה, ושיהא ניכר לכל שהיא מחבבת את המצוה. ותברך בידים נקיות, ותאמר, בא\"י אמ\"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו יראי שמים ומצליחין בתורה ובמצות וביראת שמים. מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שתדליק נר של מצוה, ויאיר, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור.",
+                "ויש נוהגין להדליק שתי נרות ליל שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בר' אליעזר ור' שמעון בריה דיתבו במערתא תריסר שני. חזו ההוא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא. אמרי ליה, האי למה לך. אמ' להו, לכבוד שבת. ותסגי לך בחד. אמר להו, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמ' ליה ליבריה, בי חזה כמה חביבות מצות עליהן דישראל.",
+                "וצריך אדם לסדר שולחנו ערב שבת מבעוד יום, ויתקן את ביתו מפני כבוד השבת, כדי שלא יכנס השבת וביתו מנוול. ויהיה לו נר דלוק, ושולחן ערוך, ומטה מוצעת, ויפרוש המפה על השולחן, וישים הפת על המפה. ויפרוש מפה אחרת על הפת, כדי שתהיה הפת בין שתי מפות, כדי שלא תראה בשעת קדוש, כדי שלא תתבייש. כי בשאר ימות החול כשהוא סועד הוא מברך על הפת תחלה, אבל בסעודת שבת, בכל אחת משלש סעודות, מברכין על היין תחלה ואחר כך על הפת. לפיכך מכסין הפת במפה מפני כבודה, כדי שלא תתבייש, לפי שמברכין על היין תחלה. ויש אומרים שמכסין הפת בסעודת שבת במפה זכר למן, שהיה יורד הטל והיה יורד המן עליו והיה יורד טל אחר עליו מלמעלה, נמצא המן בין שני טללים, כפת המונחת בקופסא. והעושה כך, מלאך טוב מבקש עליו רחמים, ואין רשות לשטן לקטרג עליו. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תניא ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשיבא לביתו ומצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר, יהי רצון לשבת אחרת יהי כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לא מצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצאת, מלאך רע אומר, יהי רצון לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן על כרחו.",
+                "ומיד בבואו מבית הכנסת, יסוב על שולחנו, ויטול כוס של יין, ואומר, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. בא\"י אמ\"ה אק\"ב ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, בא\"י מקדש השבת. ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא על שתי ככרות. ואם אין לו יין יקדש על הפת. כיצד, נוטל את ידיו, ואוחז שתי ככרות בידו, ואומר ויכלו, ואו' בא\"י אמ\"ה אק\"ב ורצה בנו וכו', עד מקדש השבת. ומברך מיד המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ויום שבת בסעודת שחרית או ביום טוב אומ' קדושא רבה, שהוא בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן. ואח\"כ נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ואם אין לו יין, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל.",
+                "וכל המקדש על היין בערבי שבתות שכרו גדול מאד, כדגרסי' בב\"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכור, זכרהו על היין וקדשהו, שנאמר זכרו כיין לבנון. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מכאן אמרו, כל המברך על היין בערבי שבתות מאריכין לו ימיו בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך, [בעולם הזה], ויוסיפו לך שנות חיים, בעולם הבא. הב\"ה בירך וקידש את השבת, כ\"ש ישראל שהן חייבין לקדשו. והב\"ה לא די שבירך את יום השבת וקדש אותו, אלא שקדש את ישראל בזכות השבת. כדגרסינן בפ' קמא דמסכת שבת, אמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא אמ' רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנא' (שמות לא, יג) כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב\"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם.",
+                "גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות. דתניא שבת וע\"ז כל אחת משתיהן שקולה נגד כל המצות. לפיכך העובר על שאר מצות, הרי הוא בכלל פושעי ישראל, אבל מחלל שבתות בפרהסיא, או מי שהוא עובד ע\"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם. ולא חרבה ירושלם אלא מפני שחללו בה את השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים אמ' אביי, לא חרבה ירושלם אלא מפני שחיללו את השבת, שנא' (ירמיהו יז, כז) ואם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה. מאי ולא תכבה, אמ' רב נחמן בר יצחק, בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה. ובעון חלול שבת ישראל נמסרין בידי אומות העולם ומשתעבדין בהם. כדגרסי' במכילתא ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנא' (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (ישעיהו סא, ה) ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגו', ובזמן שאין עושין רצונו, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנא' (שמות כ, ח) ששת [ימים] תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא שאויביהם משתעבדים בם, שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך. וחילול שבתות וימים טובים בענין העונש שוה, אע\"פ שהמחלל שבת חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב. כדגרסי' בספרי ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, ומה ענין שבת לענין מועדים, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.",
+                "וגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע\"ז, שנא' (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה את חג המצות תשמור. ושנינו במ' אבות ר' אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אע\"פ שיש בידו תשובה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש\"י ז\"ל המבזה את המועדות, שעושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתייה. וכל העושה מלאכה בשבת, ומחלל אותה, כאלו אין לו חלק באלהי ישראל, מפני שאינו למד דרכיו, שנא' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, וכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. לומר לך, למוד דרכיך מהב\"ה, מה הקב\"ה הקדים מה שעתיד לעשות לשבת ועשה מערב שבת, גם אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות לשבת ועשה אותו מערב שבת.",
+                "ר' חנינא ב\"ר חנינא אומר, שלש בריאות היה עושה הב\"ה, בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ובערב שבת עשה ששה, שלשה של ערב שבת ושלשה של שבת. הקדים מה שהיה לו לעשות בשבת ועשאו בערב שבת. כיצד. ביום ראשון השמים והארץ והאור, ביום שני רקיע ומלאכים וגיהנם, ביום שלישי אילנות ודשאים וגן עדן, ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, ביום ששי בהמה וחיה ורמש, אדם וחוה ונפשות. ומנין שברא ביום ראשון שמים וארץ והאור, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ומנין שברא המלאכים ביום שני, דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, וכתי' בתריה עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, להודיעך שביום שברא הב\"ה הרקיע ברא המלאכים. ומנין שברא גיהנום ביום שני, שנא' (ישעיהו ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. יש בו אתמול ואין בו שלשום. וראיה לדבר, שלא נאמר ביום שני כי טוב. ומנין שברא גן עדן ביום שלישי, שנא' (בראשית א, יא) עץ פרי עושה פרי למינו, ובגן עדן נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וראיה לדבר, שכתוב בו כי טוב שני פעמים. ומנין שברא ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, שנא' (בראשית א, טז) ויעש ה' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ומנין שברא ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, שנא' (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתי' (בראשית א, כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ומנין שברא ביום ששי בהמה וחיה ורמש אדם וחוה, שנא' (בראשית א, כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ומנין שברא נפשות, שנא' (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי. והעולם קיים על היראה ועל השבת, וקדמו יראה ושבת לכל מעשה בראשית, וטרם כל הזהיר הב\"ה לישראל על יראת שמים ועל שמירת שבת, כדגרסינן במדרש יהי אור בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בבראשית ירא, שבת. כיצד, את השמים ואת הארץ. את השמים, הרי יראת שמים. ואת הארץ. זש\"ה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי יראת שבת."
+            ],
+            "Great is Shabbat": [
+                "גדולה שבת, שאסר הב\"ה לעשות בה מלאכה, ואע\"פ שהמלאכה חביבה לפניו. שהרי יתברך שמו ברא עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, ואפי' הכי קרא למעשה בראשית מלאכה, דכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ג) כי בו שבת מכל מלאכתו.",
+                "אבות מלאכות שאסרו חז\"ל לעשותן בשבת הן ארבעים חסר אחת, וכולן [אנו] למדין ממלאכת המשכן, שכל שנא' בהן מעשה או מלאכה או עבודה הן שלשים ותשע. ואלו הן. א' מעשה חושב. ב' מעשה רוקם. ג' מעשה רשת נחושת. ד' מעשה חושב. ה' מעשה עבות. ו' מעשה אורג. ז' מעשה רוקח בשמן המשחה. ח' מעשה רוקח אחר בקטורת. ט' בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י' לעשות בכל מלאכה. י\"א למלאכת אוהל מועד. י\"ב ולכל עבודתו. י\"ג וי\"ד לכל מלאכת עבודתו. ט\"ו להביא לכל המלאכה. י\"ו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י\"ז לעשות בכל מלאכת מחשבת. י\"ח כל מלאכת חרש וחושב. י\"ט עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. כ' את כל מלאכת עבודת הקדש.",
+                "כ\"א לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. כ\"ב וכ\"ג למלאכת עבודת הקודש. כ\"ד העושים את כל מלאכת הקודש. כ\"ה איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. כ\"ו וכ\"ז מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. כ\"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. כ\"ט ול' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. ל\"א ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. ל\"ב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים. ל\"ג ול\"ד כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. ל\"ה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ל\"ו כל כלי עבודת המשכן. ל\"ז כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. ל\"ח וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה', ויברך אותם משה. ל\"ט ויכל משה את כל המלאכה.",
+                "ושאר המלאכות האסורות בשבת הם תולדות של אבות מלאכות האמורות במשנה. ומהם למדים ממלאכה. כיצד. מנין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראות מלאכה, דכתי' (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מנין לדינין ולטענות ולערעורים וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים א כו, כט) ליצהרי כנניהו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשפטים. מנין לקידושין ולגירושין שנקראין מלאכה, דכתי' (עזרא י, יג) אבל העם רב והעת גשמים ואין כח לעמוד בחוץ והמלאכה רבה. מנין למוציא בין בימינו בין בשמאלו בין על כתפיו שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים ב לד, יג) ועל הסבלים ומנצחים לכל עושי המלאכה. ומנין לחשבונות שנקראו מלאכה, דכתי' (בראשית לט, יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לחשוב חשבונותיו. ומנין שאין מטיילין בשבת, ת\"ל אם תשיב משבת רגלך. ומנין שאין יוצאין לשדות לידע מה הם צריכות בשבת, ת\"ל עשות חפצך ביום קדשי. ומנין שמתכסין בכסות נקיה בשבת, ת\"ל ולקדוש ה' מכובד. מנין שאין פוסעין פסיעה גסה בשבת, ת\"ל וכבדתו מעשות דרכיך. מנין שפוסקין צדקה לעניים ומפקחים על עסקי רבים, ת\"ל ממצוא חפצך, חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי\"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' (ישעיהו נו, ו) ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו. מכאן אז\"ל ישראל משומד המשמר שבתו בשוק, ר\"ל בפרהסיא, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וחילול שבת היא אחת משלש עבירות שמגלגלין על עושיהן כל עונותיו הראשונות. ואלו הן. א' המשעבד את ישראל, דכתי' (בראשית מב, כא) כי לאשמת ה' אלינו אתם אומרים להוסיף על חטאתינו וגו'. ב' הבא על הגויה, דכתי' (עזרא י, י) ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ג' המחלל את השבת, דכתי' (נחמיה יג, יח) ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה למנוחה לישראל, ואפי' לבהמתן, שנא' (שמות כג, יב) למען ינוח שורך וחמורך.",
+                "מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה כל ימי השבוע, וביום שבת היתה נחה. מטה ידו ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה, והיה חורש בה כל החול. ובשבת הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה, כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל ישראל שמכרה לו. אמ' לו, בוא וטול פרתך, שמא צער יש לה ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה והיא אינה זזה ממקומה. אמ' לו, בוא עמי ואני מעמידה לך. הלך עמו ודבר באזנה, פרה, את יודעת שכשהיית ברשותי היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל הגוי הזה, בבקשה ממך, קומי וחרשי. מיד עמדה והתחילה לחרוש. אמ' לו הגוי, איני רוצה אותה, כי איני [יכול] לסבב אחריך בכל שבת ושבת, או אמור מה דברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה ונתייגעתי בה ולא עמדה. אמ' לו, לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה. מיד נרתת ונבהל ונזדעזע ונחפז ונתיירא, ונכנס פחד בלבו, ואמ' ומה הפרה הזאת, שאין לה לא שיחה ולא דעה, היא מכירה את קונה ואת צוויו, אני שבראני האל ית' ויתעלה ונתן לי דעה ובינה, איני הולך ומכיר את קוני. מיד הלך ונתגייר, וזכה לתורה הרבה, ונקרא שמו בישראל ר' חנינא בן תורתא.",
+                "שאל הגמון אחד את רבן גמליאל ביום השבת ואמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו, ומה נשתנה [אדם] אחד משאר בני אדם. אמ' לו, כמדומה לי שלא הבנת דברי. אמ' לו, מה אמרת. [אמר לו], מה היום מיומים. אמ' לו, מה נשתנה אדם אחד משאר בני אדם. אמ' לו, המלך רצה לכבדני. אמ' לו, אף הב\"ה רוצה שיכבדו ישראל את השבת. אמ' לו, ומי יודע שזה יום שבת. אמר לו, נהר סבטיון יוכיח, שכל ימות השבוע הוא נגרש ויום השבת הוא נח. אמ' לו, א\"כ למה ישבו בו רוחות ויוריד גשמים ויגדל צמחים ויפקיד עקרות. אמ' לפי שהעולם שלו.",
+                "מעשה בר' עקיבא שהיה יושב בשבת לפני טורונוס רופוס הרשע. אמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו ר' עקיבא, מאי גברא ביני גברי. אמ' ליה, מאי אמרית לך ומאי אמרת לי. אמ' ליה, אמרת מאי שנא שבתא דהיא מלכא, ואמרית לך מאי שנא טורונוס רופוס בגבריא דהוא מלכא. אמ' ליה טורונוס רופוס, דצבי מלכיה ליקוריה. אמ' לו ר' עקיבא, ושבתא צבי הקב\"ה ליקוריה. אמ' ליה, מאן יימר דהאי שבתא, דילמא ליתיה אלא חד בשבתא או תרי בשבתא, דבזה גשמים ובזה גשמים, בזה נולדים ובזה נולדים. אמ' לו ר' עקיבא, מן שהיה יורד לישראל יוכיח, שבכל יום ויום היה יורד ובשבת לא היה יורד. אמ' לו, הנח המן שלא ירד בימינו ונילוף מדבר אחר. אמ' לו, נהר סבטיון יוכיח, שהוא רץ כל הימים ובשבת הוא עומד. אמ' לו, אף בנהר הזה איני מאמינך, שאינך יודע את מקומו. אמ' לו ר' עקיבא, לך אצל זכורים וחברים, שכל הימים הוא עולה בידם ובשבת אינו עולה בידם, הרי שהמתים יודעים שהוא שבת והחיים אינן שומרין אותה. ועוד אמ' לו, לך אצל קבר אביך, שבכל יום ויום עולה עשן מקברו ובשבת פוסק. ואמ' לו, שמא נגמר גזר דינו. אמ' לו, חזור ובדוק מראש. חזר ובדק ומצא כך. אמ' שמא נתגייר אביו ולכך פסק עשן מקברו. אמ' לו, שאל אביך ויגדך. הלך ועשה כשפים והעלהו מקברו. אמ' לו, מה שבחייך לא שמרת, במיתתך אתה משמר. אמ' לו, לא, אלא מלאך שממונה עלינו דומה שמו, והוא דן אותנו בכל יום ויום, ובערב שבת עם חשכה בת קול מכרזת ואומרת, הנח להם לרשעים וינוחו, ומניחין אותנו כל השבת כולה, ובמוצאי שבת עם חשכה צועק המלאך הממונה על הרוחות, חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם. וגרסי' במדרש כשישראל אומרים סדר קדושה במוצאי שבת, המלאך מכריז ואומר למתי אומות העולם, צאו למות, שנא' (איוב י, כב) צלמות ולא סדרים. מהו צלמות, צאו למות. למי הוא אומר, למתי אומות העולם, שאין אומרין סדר קדושה, שנא' (איוב י, כב) ולא סדרים, ולא לישראל, שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבין כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת.",
+                "גדולה שבת, שאין התינוק נימול עד שתעבור השבת, מפני כבודה. פי' אין לך שמונה ימים של מילה שאין שבת בתוכן.",
+                "גדולה שבת, שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, ל) שבעת ימים ילבשם הכהן המשיח וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאין המזבח עצמו כשר לעבודה עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, לז) שבעת ימים תכפר על המזבח.",
+                "גדולה שבת, שאין לך מועד שאינו מתעטר בה. חג המצות שבעה, חג הסוכות שבעה, חג השבועות אחר ספירת העומר חמשים יום, ואין לך חמשים יום שאין בהם שבעה שבתות. ויום טוב עצמו קרבנו לתשלומין כל שבעה. הא למדת ששבת גדולה מכלם.",
+                "גדולה שבת, שאין הזב והזבה והנדה והיולדת וטמא מת זוכין ליטהר עד שתעבור עליהן השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין החתן מותר שתמשוך סעודתו עד שתעבור עליו השבת, שנא' (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת.",
+                "גדולה שבת, שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים לא עמדה עליהם אלא וסתה של שבת, שנא' (מלכים א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת. ובימי אליהו היא עמדה עליהם, שנא' בשביעית, שהזכיר זכות השבת. ובימי יהורם היא עמדה להם, שנא' (מלכים ב ג, ט) וילך מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסבו [דרך] שבעת ימים וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות, כגון חולה מסוכן, או תינוק שנפל לים או לנהר או לתוך הבור, וכיוצא בזה. כדגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, תנא מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שהוא סכנת נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו בלבד אלא ספק שבת אחרת. ואין אומרין, יעשו דברים הללו על ידי גויים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל, ולא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, מפני שהן מצטרפין לדעת אחרת. ת\"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד. ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, ואע\"גב דקא צאיד כוורי. וכן כיוצא בזה. היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' יוסי הגלילי מהלכין [בדרך], ולוי הסדר וישמעאל בנו של ר' אלעזר [מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' ישמעאל] ואמ', אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, ומה זה בא על ספק ממון, ספק על נפשות, ושפיכות דמים מטמא[ת] את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן לה להצילו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר ואמ', ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ר' יוסי הגלילי אומר, אך את שבתותי תשמרו, אך חלק. ר' יונתן בן יוסי אומר, כי אות היא, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורין בידה. ר' שמעון בן מנסיא אומ', לעשות, חלל עליו שבת זו כדי שישמור שבתות הרבה. אמ' רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, ודידי עדיפא מדידכו, וחי בהם, ולא שימות בהם. וגרסי' בשאלתות דרב אחאי א\"ר שמעון בן אלעזר, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, שנא' (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת. א\"ר יהודה, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו את השבת. והיינו דאמ' ר' יוחנן, מאי דכתי' (תהלים פח, ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות."
+            ],
+            "Holidays": [
+                "שבתות וימים טובים, אע\"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות, צריך ג\"כ ללמוד תורה בהם ולשקוד על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ולא ישב בטל. שאין לך עונג ולא שמחה יותר מתלמוד תורה, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.",
+                "וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, תניא ר' אלעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, ור' יהושע אומר אוכל ושותה יושב ושונה. דברי ר' יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר, עצרת תהיה לכם, וכתו' אחד אומר עצרת לה' אלהיך. הא כיצד. ר' אלעזר סובר או כלו לה' או כלו לכם, ור' יהושע סובר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת וגו'. אומות העולם אתה נותן להם מועדים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי קרקסאות ולבתי טיאטריאות ומכעיסין אותך. אבל ישראל אתה נותן להם ימים טובים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות ומרבין בתפלות ומרבין במוספין ומרבין בקרית שמע, הוי יספת לגוי ה'.",
+                "וכל השמח בימים טובים, ומשמח בני ביתו, ומשמח עניים בתוך ביתו, ומאכילן ומשקן במועד, שכרו הרבה מאד, והב\"ה משמח את בניו ואת בנותיו. כדגרסי' בפסיקתא ר' לולני דרומיה בשם ר' יודה בר' סימון, אמ' הב\"ה לישראל, אתה יש לך ארבעה בני בתים, בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואני יש לי ארבעה בני בתים, הלוי והגר והיתום והאלמנה, וכולם בפסוק אחד, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. אמ' הב\"ה, אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך, אם שמחת את שלי ושלך בימים טובים אשר נתתי לך, אף אני עתיד לשמח את שלך ואת שלי, אלו ואלו. והיכן אני עתיד לשמחך, בבית הבחירה, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'.",
+                "ואפי' יום אחד אחר המועד, צריך אדם לכבדו באכילה ובשתייה ולשמוח בו, משום כבוד המועד, כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד. ואמ' ר' יוחנן המחוזי בשם ר' יוסי המוכסי, כל העושה איסור לחג באכילה ובשתייה, מעלה עליו הכתו' כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. ר\"ל שיאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד. וצריך אדם ג\"כ לסדר שולחנו במוצאי שבת לכבוד השבת ויאכל אפי' כל שהוא, כדגרסי' במ' שבת בפרק ואלו קשרים, א\"ר חנינא, לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. ואפי' אינו צריך אלא לכזית, חמין במוצאי שבת מלוגמא, [פת] חמה במוצאי שבת מלוגמא, פי' האוכל תבשיל חם ופת חמה במוצאי שבת רפואה היא לו. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, ר' אבהו הוו עבדין ליה כל אפוקי שבתא עגלא תליתאה, פי' עגל שמן, והוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדיל אבימי בריה, אמ' ליה, [למה ליה למר] לאפסודי כולי האי לישבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוה, ואתא אריה אכלה. פי' מפני שלא שחט העגל לאכול ממנו הכליות במוצאי שבת, כמו שהיה רגיל לעשות, בא אריה ואכל עגל המשובח שהיה בעדרו.",
+                "והמכבד שבתות וימים טובים הב\"ה משלם לו שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' (נחמיה ח, י) ויאמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאלהינו, כי חדות ה' היא מעוזכם. בעולם הבא מנין, שנא' (ישעיהו נז, ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ר\"ל הנח בעולם הזה בשבת ינוח בגן עדן בעולם הבא בשלום.",
+                "סליק פרקא"
+            ]
+        },
+        "Addendum": [
+            "בענין הגאוה (מתוך פירוש פרקי אבות, כ\"י, לדון יוסף בן שושן ז\"ל)",
+            "אי\"ש נתתי את לבי לדרוש ולתור על הסבות הגורמות הגאוה לאדם, ואמצאם שבעה והסי' ושבע תועבת נפשו. ואלו הן, יופי, גבורה, נשיאות משפחה, רוב קרובים, עושר, ממשלה, חכמה. וראיתי לבאר את כלם ואת רפואתם אחת אחת.",
+            "היופי. ידוע כי נוי הפנים וזיו הקלסתר וזכות בשר הגוף ושמנו ורום הקומה מחרידים את הדעת ומגביהים את הלב. [יוסף] ואבשלום יוכיחו. ולכן ספר הכתו' את יופיים, לפי שביופיים נכשלו וזחה דעתם עליהם, עד שעשו מה שעשו.",
+            "רפואתו כיצד. שכשם שיסתכל ביופי מראהו החיצוני, שיתבונן בכיעורו הפנימי, דם, ומרה ירוקה ושחורה ולבנה, וכבד וריאה, והמעים שהטנופת סובבת בהן, והשתן שבכיס. ויזכור כי אלו היה רואה אותם בעת האוכל הלא היה בורח משם וכל אוכל תתעב נפשו. אז יהיה נבזה בעיניו נמאס. ועוד ישיב המשכיל אל לבו כי אותו ההוד וההדר החיצוני לא תואר לו ולא הדר, כי אם מאשר ימוץ וישאב מאותם המיאוסים הפנימיים, והם הם המעמידים אותו. ויופי אשר סחי ומאוס סבתו, מה תהא אחריתו, הלא רמה ובאשה. אוי לה לאותה בושה.",
+            "ושמעתי מאדוני אבי ז\"ל כי מלך גדול וחכם זחה דעתו עליו, וכאשר הרגיש בחליו זה, שלח לחכם שהיה בדורו לשאול את פיו מה לעשות ורפא לו. וצוהו החכם למעט בחיילות וגייסות. ולא הועיל. שלח שנית ושאל. השיבו החכם להסיר הבגדים המגוהצים מעליו. עשה ולא הועיל. וכן פעמים רבים, עד ששלח המלך ובא החכם לפניו. ובקש החכם מן המלך והלך וטייל על הגנות ועל הפרדסים ועל השדות ועל הכרמים, הוא וחיילותיו והחכם עמו. והראהו נירים נאים, וערוגות עשויות במחוגה, ומיני פירות וצמחים, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, פרי עץ הדר, כפות תמרים, ציצים ופרחים. פרח הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים, כפרים עם נרדים, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. הלכו משם ויעברו המקומות אשר היו שופכים להם ביבותיהם של בתי המרחצאות ובתי הכסאות. עמד החכם כמשתאה ומחריש. המתין לו המלך עד שנצטער, ואמ' לחכם, מה טיבה של עמידה זו במקום כזה. השיב החכם ואמ', אדוני המלך, אני שאלתי לאלה הטנופות שאלה חזקה והם השיבוני תשובה נצחת להם. שאלתי אותם, מהלכם הצמחים ההדורים אשר ראיתי שנהפך ריחם הנערב אשר הריחותי לריח הזה הנתעב. השבוני, אתה הבאשת את ריחינו, שהעברת אותנו על מעבר גופך. וכשמוע המלך התוכחה הזאת, נתוכח, ויקח מוסר, ויחי מחליו.",
+            "ועוד יש להתבונן על אי זה דרך אנו ניזונין. שהאדם כשלועס המאכל, אלו היה מוציא אותו מפיו, כמה היה נתעב ונאלח ונמאס בעיניו להשיבו אל פיהו, ואלו היה משיבו היה מקיא כל אשר אכל מעוצם המיאוס. והנה המאכל ההוא כן היה אחרי צאתו מפיו כאשר היה בהיותו בפיו, ולא נוסף בו שום מיאוס ולא התעיב אותו כי אם ראות עיניו, שראה אותו לעוס ברוק והיה ערב לחכו ולועס אותו בנפש חפצה. וזאת תוכחת חיים למתבונן אליה. והטבע מפתה אותנו, ועושה זה בהחבא ובהעלם עין, כדי שנאכל ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם. ואם הטבע יפתה את הדמיון פיתוי כזה, ויפת אליו, יש למשכיל הירא את דבר השם להזהיר את שכלו שלא יתפתה, ויתבונן וישיב אל לבו מה הוא, לבלתי רום לבבו ואל יביט אל מראהו ואל גובה קומתו.",
+            "הגבורה תפתה את האדם. בראותו את עצמו כי הוא בין חביריו ככפיר בעדרי צאן, ויבטח בעוצם כחו, אם יקומו עליו וינצח אותם, אינו מכיר חסד השם אשר הצילו מידם, ולא יהלל וישבח, רק יאמר בכח ידי עשיתי, ומהשם יסור לבו ויכפור בעיקר, כמו שאירע לגולית הפלשתי שחירף אלהי מערכות ישראל.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויתבונן כמה גבורים נכשלו בגבורתם, וגרמה להם שעה ונפלו ביד חלשים. וכי אין גבור שיוכל להמלט מן הפגעים, כגון שתגף באבן רגלו, או יפול מן הגג, או יטבע בנהר, או יחלה, או שאר פגעים כיוצא באלו שאין לגבורה עסק בהם, ואין לאדם מושיע ומציל מהם, כי אם השם ב\"ה אשר לו הישועה. וישים אל לבו שיר של פגעים, ויראה כי אין לו מחסה ולא מסתור כי אם סתר עליון, ולא מחסה אם לא יחסה בו. ומי הוא זה ואיזה הוא גבור כגולית, ולפי שסמך על גבורתו ובטח בכלי זיינו וכובע נחשת בראשו וחניתו כמנוד אורגים, ויבז את דוד, לכן נפל בידו, ודוד, שבטח בשם אשר לו הגבורה, גזל החרב מידו והתיז את ראשו, וכן אמ' לו בגשתו אליו, אתה בא אלי בחרב וגו'. כאשר יסתכל ויתבונן האדם בטעמים האלה ובפרטיהם, תתחונן דעתו עליו, ויפקיד רוחו ביד אלהי הרוחות לכל בשר הנותן לאדם כח לעשות חיל, ואז ישח גבהות לבו וישפל רום עיניו, והבוטח בשם חסד יסובבנהו.",
+            "נשיאות משפחה. כשאדם רואה שיש למשפחתו מעלה על משפחות אחרות, והכל רצין להתחתן עמו, ונותנים בנותם לבניו בממון גדול יותר מאד מהרגיל ליתן, ולוקחים בנותיו בחנם, ולפעמים בדמים, וקמים מפניו, ואומרים לו עלה הנה זקנים וחכמים ועשירים ממנו, תזוח דעתו עליו, ויבקש גדולות על רעיו הטובים ממנו בתורה ובמעשים וילך בקומה זקופה וגרון נטוי, ומדבר בגאוה ובוז. והנה הוא מחלל כבוד אבותיו, אשר קנו להם שם במעשים הגונים ובענוה וביראת חטא, ויגרום לקלל אותם ולקרותם רשעים, ועליו ראוי לומ' ואתה חלל רשע נשיא ישראל.",
+            "רפואתו כיצד. כשרואה שחולקין לו כבוד ונושאין לו פנים ומפיקין לו רצונו ואור פניו לא יפלון, ישיב אל לבו ויאמ', והלא כמה אנשים אני רואה יפים ממני, ואנשי חיל ורבי פעלים ממני, ועשירים עושר רב ממני, ועם כל זה אני חשוב מהם בפני הבריות, ונותנין לי מעלה עליהם, אין זה כי אם נחלה וירושה, לא שאני ראוי לכך מצד עצמי, ומאשר לאבותי עשו לי את כל הכבוד הזה, ועתה אלכה לי ואשאלה את פיהם במה כחם של אבותי גדול. וימצא כי אבותיו הראשונים נהגו במנהגים הגונים, והיה להם עושר ונכסים וכבוד וממשלה וגדולה, והוציאו ממונם וממשלתם בעבודת השם ובגמילות חסדים לחברים, וכל זה בצנעה וענוה, אוהבים ונאהבים, ועל כן היו הכל מספרים בשבחם, ונפטרו בשם טוב, וקמו בניהם ומלאו מקומם, וכן דור אחר דור, עד שהוחזקה משפחתם בנשיאות וגדולה. וישיב אל לבו ויאמר, הנה אני רק מכל המעלות של אבותי, אעפ\"כ אני נהנה מהם עושר ויקר ומכלי כסף וזהב, אי לא הורישוני אותו לא הייתי נהנה ממנו עד ככר לחם. זאת עדות נאמנה כי מעלת המעשים ההגונים רחבה ונסבה למעלה מזהב ורוב עניינים. אז ילבש חרדה ובושה מהגאה והגאון אשר היה לובש, וישים הבגדים הצואים מעליו, וילבש מחלצות ענוה, ויחיה מחליו, וטוב ינחיל את בניו, ויקרא בהם שמו ושם אבותיו, ויקיים בעצמו תחת אבותיך יהיו בניך.",
+            "רוב הקרובים יגרום לו לאדם להתגאות ולהפר יראה. בהראה בשער עזרתו, ואם ישנה שום אדם אחרי דברו בצדק ובמשפט, איש מעברו, ויעזרו אחריו, ויסלפו דברי צדיקים.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויאמר, קרבת אלו הקרובים הרחיקוני מקרבת אלהים הקרובים אלינו, ואלו הנראים כאוהבים השניאוני בעיני האוהב אשר אמר ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, לפי שעשו איש שדה ויעקב איש תם, וכן אמ' החכם תועבת ה' כל גבה לב, ורצונו תמימי דרך. ואלה הקרובים הם עושים אותי מסחר ידם, מוכרי נשמתי באגורת כסף, אין אלו כי אם שונאים, לאויבים היו לי, ועתה אעזבה אותם ואלכה מאתם ואשובה אל הגוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, המלמדני להועיל. והתבונן בדברי דוד ואיוב שאמרו אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו, מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי. נתבאר מזה כי אין קרוב ואח כי אם הקרוב לכל קוראיו. ויתבונן בטעמים האלה וכיוצא בהם ויחי מחליו.",
+            "העושר. רוב העושר והנכסים מבהילין לב האדם, ומחרידין אותו, ותזוח דעתו עליו, שנ' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, וכתו' אחריו ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו', וכתי' ירכיבהו על במותי ארץ וג' חמאת בקר וחלב וצאן וגו', מה כתי' אחריו, וישמן ישורון ויבעט. והחכם אמ' רש ועושר אל תתן לי וגו', ופי' הטעם, פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. והתבונן כי גדול מכשול העושר ממכשול הרש, כי בעושר אמ' ואמרתי מי השם, שהוא כופר בעיקר ואמ' לא הוא, וברש אינו אומר אלא ותפשתי שם אלהי, שיגנוב וישבע שלא גנב, ואם הוא עון פלילי אין לו ערך עם מי ה'. ואומ' וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל. וזה הטעם המקרא והמשנה והמדרש מלאים ממנו. ומעשים בכל יום, כי רבים מעמי הארץ, ואפי' מן התלמידים, כשהם מעשירים נהפכים לאנשים אחרים, ואינם מכירים את עצמם. והחולי הזה פושט רוב בבני אדם ואין נמלטים ממנו כי אם מתי מספר ונער יכתבם.",
+            "רפואתו [כיצד]. המשכיל על דבר ימצא לו רפואות הרבה. מהם להתבונן במעשים שנעשים בכל יום, והוא כי כמה עשירים יורשו לשעתם. וכן אמ' החכם התעיף עיניך בו ואיננו. וזהו טעם אמתי מועיל הרבה, ואפי' להמון שאין להם מבחן כי אם לנראה לעין, והוא מצוי תמיד. וג\"כ להתבונן כמה צרות מתגלגלות על העשיר כל היום, קול פחדים באזניו, מגנבים, משודדי לילה, ממשא מלך ושרים. והנה ימיו מכאובים ורודף אין, כל שכן אם באו עליו בפועל. וההתבוננות הזאת תועיל, ואפילו לבינוניים. ועל הטעם הזה אמ' החכם כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה, פי' כי יתגוללו ויתנפלו על העשיר להמיתו, ויתן עשרו כופר נפשו, והנה הוא רש אחר שנפלו עליו אימות מות ודואג על יגיעו אשר בזזו אותו זרים, והרש מתחלתו לא ידע בכל אלו המכאובות, והוא אומרו ורש לא שמע גערה. וגם יש התבוננות אחרת שיתבאר למתבונן אליה, כי אהבת הממון דמיון שגעוני והשמחה בו הוללות וסכלות. והיא זאת. הגע עצמך כי טמנת רוב זהב ורוב פנינים ונגנבו, ולא הרגשת שנגנבו, והנך שמח וטוב לב, כאשר לבך סמוך כי הנם בתוך אהלך, ומאומה אין בידיך. או בהפך, אמרו שנגנבו והם לא נגנבו, והנך דואג וכואב, בוכה ומתאבל על אבדך ממונך, והוא בידיך. וזה מופת חתוך כי העושר הבל ורעות רוח. וזה טעם נכבד מאד למבינים. ואמ' החכם בוטח בעושרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו. טעם הוא יפול, כי הוא יפול מאליו, ואין צריך אחר להפיל אותו, כי הוא בטח במבטח בוגד. והגאון רבי' סעדיה ז\"ל, ראש המפרשי' פי' ספר משלי בלשון ערבי, כולו מחמדים, ואמ' וכעלה צדיקים יפרחו, כי כשפורחין הצדיקים בעושר אינו בעיניהם כי אם כפריחת העלה שאין בו ממש. ויש להתבונן כי היגע להעשיר ואינו מסתפק בלחם חקו כי הוא פחות מן הבהמות. כי הבהמה כשתשבע היא רופסת את אשר הותירה משבעה ומואסת. ואם תאמר הבהמה אין בה דעת לראות הנולד, כדי שתצניע לכשתרעב, והאדם שהוא בן דעת רואה את הנולד ואינו יודע מדת ימין מה היא, וזהו שאמ' החכם לך אל נמלה עצל, ועוד האדם רואה מה ילד יום מן המקרים, ויצטרך לממון להנצל מהם, או להוריש לבניו. התשובה. אני לא דברתי אלא על החדל מבינתו ויגע להעשיר ובנבהל להון איש רע עין, וזהו שאמרתי אני עליו שהוא פחות מן הבהמה, אבל הכונס ממון על הדרך אשר אמרת, בדעת הוא עושה, ואין זה אוהב כסף אבל הוא שונא אותו, כי הוא עליו לטורח, לפי שמעכב עליו לעסוק בתורה כראוי, ואינו כונס הממון כי אם כמזמן סמי רפואה לעת חליו. והמשכיל יתבונן הטעמים האלה ולא יגבה לבו ויחי מחליו.",
+            "הממשלה. כאשר תהיה לאדם ממשלה, ויעלה לגדולה, ויראה את חביריו הטובים ממנו כאלו הם עבדיו, ועשה כרצונו המלך, והגדיל, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וחביריו מחניפים לו ומכוונים דבריהם ומעשיהם על פי חפצו ורצונו, ותזוח דעתו עליו, בראות את עצמו ככפיר בעדרי צאן, וכן אמ' החכם ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל.",
+            "רפואתו, להשיב אל לבו ולזכור היאך היה נוהג עם חביריו וחביריו עמו קודם ממשלתו. ואז יכיר כי הוא עתה מעביר על חביריו את הדין, ר\"ל דין החברה והרעות. ויכיר ג\"כ בחביריו ובכל יודעיו לפנים, כי מה שהם עכשו רוצים לעשות רצונו ולהודות לדבריו, כי אינו כי אם חנופה ומרמה, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואין עליהם עון ואשמה, כי אנוסים הם, כי הוא להם לצר ואויב, כי הם רוב מעשיהם ודבורם עמו כעבדים עם אדונים קשים, ולא יכיר בין האויב ובין האוהב ועל שבכה יתהלך. והוא ג\"כ בינו ובין עצמו חרד, ומזמותיו הומיות להלוך בגדולות ובנפלאות ממנו, כי מה שארע ליוסף הצדיק ע\"ה עם אחיו בני אל חי לא היה אלא לפי שחלם להם שימשול עליהם. ובעלות המשכיל אל דעתו את כל זה, ויתן את לבו לדעת ולבור את כל זה, אז יאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אשר יחדו נמתיק סוד ולב אחד לכלנו, וגם אויביו ישלימו, וחייו ינעמו. אז תפקחנה עיניו ויראה כי השררה סוררה, והתמות שלמות, והענוה חדוה, והשפלות שררה, והצניעות חוורא. וכן אמ' חכמי האמת, כל הרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו, וכל הבורח מן השררה, השררה רודפת אחריו. ואז יוציא ממשלתו לשפוט יתום ודך, ולשבר מתלעות עול, ולפתת חרצובות רשע, ולדון דין עני ואביון. אז טוב לו ושב ורפא לו.",
+            "החכמה. יש רודף אחר החכמה כדי למכור אותה בדמיה ולקנות הוללות וסכלות. ואיזה, זה הקונה חכמה כדי להתגאות ולא להתנאות, ועליו אמ' החכם לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו. והאיש הלזה, משאו ומתנו מריבותיו ושאלותיו מארבות כי לא ישאל כי אם למי שיודע שאין בפיו תשובות, כדי להלבין פניו. ישקוד על בתי כנסיות של עמי הארץ להתיקר עליהם. ירחק מעל החכמים שבדורו, כי ירא שלא ינצחוהו, ולא ישמע תשובה. לא יודה לגדוליו ולא יועיל לקטניו. בעיני גדוליו יתגנה ואת קטניו ישנא. ועליו אמ' החכם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי.",
+            "רפואתו כיצד. ישיב אל לבו ויזכור מאמר החכם שאמ' החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר יהיו בעיר. והעשרה שליטים הם אלו, שתי עינים, ושתי אזנים, והאף והפה, ושתי ידים, ושתי רגלים, הרי עשרה. ויתבונן בטעם תעוז לחכם כי אם למי שראוי לקרוא אותו חכם, והוא החכם בעצם, שהוא מכיר מעלתה, ואת יקר תפארת גדולתה, וישגה תמיד באהבתה, ומכוין מעשיו ומנהגיו על פיה ורצונה, לא יעדר דבר. ואמ' בספר משלי תכבדך כי תחבקנה. ומתוך הן אתה שומע לאו, כי אם לא תחבקנה ולא תהיה חבוק תמיד עמה, תקלה אותך ותשפילך. וטעם מעשרה שליטים, כי בהיות לב האדם נוהג בחכמה, אזניו תקשבנה לתוכחת, ועיניו יביטו נכוחות, ובאפו אורך מנוחות, ופיו יביע תושבחות, וידיו תעשינה הצלחות, ורגליו תכוננה אורחות. ובהיות לבו אוחז בסכלות הגאוה, עיניו יראו זרות, ואזניו משמוע תורה סרות, ובאפו אפים קצרות, ופיו בוטה כמדקרות, ומשלח ידיו מארות, ורגליו לרוץ לרעה ממהרות. ואם בינה שמעה זאת, ולו חכם ישכיל זאת ויבין לאחריתו, וישוב ונחם על סכלו, ושב ורפא לו.",
+            "הנה השמעתיך שבע רפואות לשבע המחלות. והסם הכולל לשבעת סמי רפואות לחלי הנתעב, והוא חלי הגאוה, והוא הסם האמיתי, אשר חצבה עמודיה שבעה, והיא התורה, אשר כלה כלה צנועה וענוה, דרשו מעל ספר ה' וקראו."
+        ],
+        "ix; On the Honoring of Parents": {
+            "Great is honoring one's parents": [
+                "בענין כבוד אב ואם",
+                "כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך.",
+                "גרסי' במ' קידושין ירוש' תני ר' שמעון בן יוחאי, גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הב\"ה יותר מכבודו, שנא' (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, בלקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים. וגרסי' בפ' קמא דמסכת פאה ירוש' אמ' ר' אבא בר כהנא, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות, שילוח הקן, ומצות חמורה שבחמורות, כיבוד אב ואם, ובשניהם כתי' (דברים כב, ז) והארכת ימים, בכבוד אב ואם כתי' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ובשלוח הקן כתי' (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. תני ר' שמעון בן יוחאי, כשם שמתן שכרן שוה, כך פורענותן שוה. מה טעם, עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם. ר\"ל עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם ובזה לא תקח האם על הבנים, יקרוה עורבי נחל, שהוא אכזר על בניו, ויאכלוה בני נשר, שהוא רחמן על בניו. ר' מונא אמ', כי לא דבר רק הוא מכם, זה תלמוד תורה, שנא' (דברים ל, יב) לא בשמים היא וגו', אלא כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. כי הוא חייכם, זה כיבוד אב ואם, שנאמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ובדבר הזה תאריכו ימים, זה גמילות חסדים, שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ד\"א ובדבר הזה תאריכו ימים, זה הבאת שלום בין אדם לחבירו, שנא' (זכריה ח, טז) אלה הדברים אשר תעשו דברו שלום איש את רעהו. וכנגדן ארבעה דברים שנפרעין עליהן מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן, ע\"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ויצר הרע כנגד כולם. ובמורא כתי' (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא וגו', וכתי' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. ובברכה כתי' (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת, ובאביו ואמו כתי' (שמות כא, יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת.",
+                "ובשביל שנשתתף הב\"ה עם האב והאם בבריאת הוולד, הושוה כיבוד אב ואם לכיבוד השכינה, כדגרסי' במ' נדה ת\"ר שלשה שותפין יש בבריאת האדם, הב\"ה ואביו ואמו. אביו מזריע חמשה, והן לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. ואמו מזרעת חמשה, והן אודם שממנו בשר ודם ועור ושער ושחור שבעין. והב\"ה נותן בו עשרה, והן רוח נשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור שפתים והילוך הרגלים ודעה ובינה והשכל. ובשעת פטירתו של אדם, הב\"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם, תולעה ורמה, שנא' (קהלת יב, ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.",
+                "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנטע כרם ונתנו לאריס להיות עמל בו. הגיעו ימי הבצירה. אמ' המלך לעבדיו, לכו בצרו את הכרם, והביאו חלקי, וחלקו של אריס הניחו במקומו. הלכו ועשו כן. לימים בא האריס וראה את הכרם. התחיל צועק ובוכה. אמ' לו המלך, למה תצעק ובוכה, שמא נטלתי כלום מחלקך. אמ' לו, אדוני המלך, כל זמן שאתה שותף עמי, חלקי היה משומר, כשנטלת את חלקך, נתנו את חלקי לבזה. כך הב\"ה, כל זמן שהוא שותף עם אדם, חלקו של אדם שמור, נטל חלקו, חלקו של אביו ואמו לפניהם תולעה ורמה, שנא' (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו. ועל זו השותפות אמרה חוה כשילדה קין, קניתי איש את ה'. את בזה הטעם הוא כמו עם, כמו הולך את חכמים יחכם.",
+                "וכל המכבד את אביו ואמו כאלו משרה עליו השכינה. דתניא בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, הב\"ה אומר, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וכל המצער את אביו ואת אמו כאלו מסלק ממנו השכינה. ועוד גרסי' בפירקא קמא דמ' קידושין תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אומר הב\"ה, יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי ביניהם צערוני. וכל המצער את אביו, מיד אמו בורחת ממנו, שאומרת, ומה אם לאביו, שיראתו עליו, הוא מצער, כ\"ש שיצער אותי, שאין יראתי עליו כל כך. ועליו נאמר משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר. אבל המכבד את אביו ואת אמו זוכה ורואה את בניו גדולי הדור. דאמ' ר' יהודה, בשכר שכבדת את אבותיך תראה בניך, שנא' (תהלים מה, יז) תחת אבותיך יהיו בניך. יכול הדיוטות, ת\"ל תשיתמו לשרים בכל הארץ. דרש ר' עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתי' (תהלים קלח, ד) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמרי פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמ' אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו במאמרות הראשונים. וכן דרשו על פסוק ראש דברך אמת, ולא סוף דברך אמת, אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת."
+            ],
+            "The ways of honoring": [
+                "אלו דברים שחייב אדם לעשות לאביו ולאמו, והם עיקר הכבוד. ואלו הן, מאכילן, ומשקן, ומלבישן, ומוציאן, ומכניסן. כדגרסי' בפרקא קמא דקידושין מאכל ומשקה ומלביש ומוציא ומכניס. מאכיל ומשקה כיצד, מאכילן ומשקן משלו אם הם עניים. והמאכיל את אביו ואת אמו ומשקן, הן מברכין אותו בנפש חפצה, מפני שייטב להן באכילה ובשתייה, ויברכו אותו בכל טוב, שנא' (בראשית כז, כה) הגישה לי ואוכלה מציד בני בעבור תברכך נפשי. וכל ברכות שמברך האב על בנו בלב טוב מחמת אכילה ושתייה, הב\"ה מסכים עמו ומברכו. כדגרסי' בבראשית רבה כל ברכות שבירך יצחק אבינו ע\"ה את יעקב בנו מלמטה, ברכו הב\"ה כנגדן מלמעלה. יצחק אמ' ויתן לך האלהים מטל השמים, והב\"ה ברכו בטל, שנא' (מיכה ה, ו) והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' וכרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. יצחק אמר ומשמני הארץ, והב\"ה ברכו בתבואה שמנה, שנא' (ישעיהו ל, כג) ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן. יצחק אמר לו יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, והב\"ה אמ' לו והיו מלכים אומניך וגו'. יצחק אמ' לו הוה גביר לאחיך, והב\"ה אמ' לו ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה. הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה ברכו הב\"ה מלמעלה. מלביש כיצד. חייב להלבישם כראוי להם, ומכסם מפני הצנה במטלי הראוי להם, ומשכיבם במטה הראויה להם. מוציא כיצד. חייב הבן ללוות לאביו ולאמו, ולא יחזור עד שירחקו ממנו כמלוא עיניו. מכניס כיצד. חייב לתת או לשכור להם בית דירה הראויה להם, וכשיכנס האב או האם לביתו של בן ישמח בהם, ויקבלם בסבר פנים יפות. ודרשו רז\"ל ההוצאה משל אב או משל בן, משל אב. מיתיבי כבד את ה' מהונך, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, מה להלן חסרון כיס, אף כאן חסרון כיס. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מינה. לא קשיא, חסרון כיס בביטול מלאכה. ר\"ל חסרון כיס יש לבן שיבטל ממלאכתו ויעשה צרכי אביו. אבל אם האב עני חייב הבן לזון אותו, ואם לא רצה, ב\"ד כופין אותו. כדגרסי' במ' קידושין ירוש' כופין את הבן לזון את האב. וכן סתם בן או בת. בד\"א, אם הבת פנויה, אבל בעולה לא. דתניא איש בידו לעשות, אבל אשה אין בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה. ואם נתאלמנה או נתגרשה, או היא בתולה, בן ובת שוים בכיבוד אביהן ואמן בענין ההוצאה.",
+                "וצריך הבן שיהיה תמיד שמח בהוצאה שמוציא על אביו, ואל יקוץ בה, ויראה תמיד שרצונו להוציא על אביו יותר מדאי, ובזה שכרו הרבה. כדגרסי' בפרק קמא דמ' קדושין תאני אבימי בריה דר' אבהו, יש מאכיל לאביו פסיוני, פי' שלו, וטורדו מן העולם, ויש טוחנו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא. כיצד, כגון שהיה האב זקן, והיה מתאוה לאכול מיד בבקר, כדרך שהזקנים מתאוים מפני חלישות כחן, והיה מבקש מן הבן להאכילו, והבן אומר לו, עדין לא זרחה השמש, כל כך השכמת לאכול. אע\"פ שמאכילו במעדנים, הואיל והוא גוער בו ובוזהו, ואינו חומל על זקנותו, הרי הוא מפסיד שכרו ונטרד מן העולם. או כגון שיאמר האב, בני, כמה הוצאות בזה המלבוש או בזה המאכל שקנית בשבילי. ואומר לו הבן, מה אתה חושש, אני קניתי אותו ואני פרעתי המעות, מה לך לשאול. או שיאמר לו שקנהו ביוקר, ולא קנהו אלא בזול, כדי שיראה לו שהוציא בשבילו יותר מדאי. או כגון שיחשוב בלבו ויאמר, מתי ימות זקן זה, ואסתלק מהוצאה זו שאני מוציא בשבילו. או כגון שידבר הזקן, וילעג הבן על דבריו, וישחק, ויאמר לאחרים שאביו אומר דברים שאין בהם טעם וכבר נתבלבלה דעתו בזקנותו. וכל המתנהג עם אביו או עם אמו בדברים אלו, או כיוצא בהם, אע\"פ שמאכילן ומשקן כל מעדני עולם, ומלבישן שש ומשי ורקמה, נטרד מן העולם הבא. כיצד טוחנו ברחים ומנחילו העולם הבא. כגון שהיה הבן עני, והיה נשכר לטחון או לחפור, וכיוצא בזה, ואומר לאביו, עשה במקומי ואלך לעשות חפציך, או לתקן מאכל לכבודך. וכשיראה לאביו טוחן או חופר, יכמרו עליו רחמיו ויבכה, ויאמר, אוי לי, אבי, שאני רואה אותך טורח ואין ידי משגת לעשות שום דבר לכבודך עד שאטריחך במקומי. ויאמר לו, מחול לי, אבי, השם יודע שאלו היה בידי יכולת לא הייתי מטריחך והייתי מאכילך מעדנים ומלבישך שנים. וזה, וכיוצא בו, הוא מפליג בכבוד אביו ואמו. אע\"פ שהוא מטריחו, הואיל ואין בידו יכולת לעשות יותר, אנוס הוא, ורחמנא פטריה ומביאו לחיי העולם הבא. ועשו הרשע, אע\"פ שהיה עושה כל עבירות שבעולם, בזכות שכיבד את אביו, והיה יוצא וצד ציד ומאכילו ומשקהו, נחל העולם הזה. כדגרסי' בב\"ר היה עשו אומר, אומצא טבא לפומיה דאבא, כסא טבא לפומיה דאבא.",
+                "לעולם ישתדל אדם לכבד את אביו, ואל יעשה דבר אחד שיאמר לו אביו אל תעשהו, שנא' (משלי כג, כב) שמע לאביך זה ילדך, וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך. כי לעולם ינהיג האב את הבן על הדרך הטובה והישרה באהבתו אותו, שנא' (משלי כג, כב) שמע לאביך זה ילדך. אחר שאמר שמע לאביך, למה אמר זה ילדך, אלא ר\"ל מאחר שהוא ילדך הוא אוהב אותך, א\"כ קבל מצותיו, כי מלמדך להועיל. ואל תבוז כי זקנה אמך, ר\"ל קבל עצתה ואל תבזנה מפני זקנותה, מפני שעברו עליה כמה דברים והיא יודעת לתת עצה נכונה. על כן אמרו רז\"ל סבתא בביתא סימנא טבא בביתא. ולפעמים יועץ האב והאם לבן עצה טובה ונכונה, ונראית לו שאינה טובה ובוזה אותה, מפני שטבע הבחור ורצונו הפך מטבע הזקן ורצונו, ולפיכך תראה לבחור עצת הזקן עצה של שטות. אבל כשיבחן עצתם, ימצאנה טובה ונכונה, וימצא עצתו נגדה עצת פתיות ואין בה ממש. ומעשה רחבעם, שעזב עצת הזקנים ולקח עצת הילדים, יוכיח."
+            ],
+            "Morals in honoring one's parents": [
+                "וצריך אדם לנהוג כבוד באביו ובאמו יותר על שלמדוהו מוסר מעל שהמציאוהו לעולם הזה. כי כשהמציאוהו לעולם הזה לא נתכונו אלא להנאתן. וא\"ת נתכוונו להמציאו לעולם, מה בצע במציאותו אם לא ילמד דרכי השם, כדי שיזכה בהן לחיי העולם הבא, ונוח לו לאדם שלא נברא אם לא יזכה לחיי העולם הבא. אבל המדריכו על הדרך הישרה, מנחילו העולם הבא. ולפיכך אמרו [רז\"ל] כבוד אביו וכבוד רבו [כבוד רבו] עדיף, שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו מנחילו חיי העולם הבא. וגרסי' במדרש ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם יתקבצו כל באי עולם לבראת יתוש אחד ולהטיל בו נשמה אינן יכולין, אלא שהיה אברהם אבינו ע\"ה מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה, ומשום הכי העלה עליו הכתוב כאלו בראם. הא למדנו, שאדם שלמדו אביו תורה שחייב לנהוג בו כבוד כפלי כפלים על התורה שלמדו מעל שהוציאו לעולם הזה. וכמו שחייב האב ללמד לבנו מוסר ולהדריכו על הדרך הישרה ולצוותו לעשות מצות ומעשים טובים, כך חייב הבן לשמוע לאביו ולקבל דברו ולעשות מצותו, אפי' שלא לדבר מצוה. אבל אם הוא האב חוטא, וכוונתו להטעות לבנו ולהדיחו מלעשות רצון קונו, כגון שיורה אותו לגזול או לגנוב או לרצוח, או כיוצא בזה, או לבטל אפי' מצוה אחת מן המצות, חייב הבן לעזוב מצות אביו וימרה את פיו ולא יקיים את דברו, שנאמר ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.",
+                "לעולם תהיה יראת אב ואם על הבן, והיא מצות עשה מן התורה, שנא' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. לא שיירא ממנו שיזיקנו, אלא יירא מחרון אף השם ית' אם אינו מכבד את אביו ואת אמו כראוי. ואסור לישב במקומו, ולא ידבר בפניו אלא ברשותו, ולא יסתור את דבריו, ולא יתקן את דבריו בטעם. לא ישב במקומו כיצד. כגון שישב בבית הכנסת או בבית המדרש במקום הקבוע לאביו בחייו. ולא ידבר בפניו אלא ברשותו כיצד. אסור להרבות דברים בפני אביו, אלא א\"כ נתן לו רשות לדבר, וזהו מכלל כיבוד אב ואם. ואפי' בפני גדולים ממנו אינו דרך ארץ להרבות דברים. צא ולמד מאליהוא, שלא דבר בפני גדולים ממנו עד שסיימו דבריהם, שנא' (איוב לב, ד) ואליהוא חכה את איוב בדברים כי זקנים המה ממנו לימים, ואומר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם. ואם לפני גדולים ממנו דרך ארץ שלא לדבר, כ\"ש לפני אביו. ולא יסתור דבריו כיצד, ולא יתקנם בטעם כיצד. כגון שהיה אביו מספר כך וכך אירע לפלוני, או כך וכך היה מעשה, או כיוצא בזה, אסור לבן לומר, לא היה כך אלא כך וכך, ולא יאמר לו, טעות וכך היה לך לומר. בד\"א במילי דעלמא, אבל בדברי תורה, מצינו שרבינו הקדוש היה חולק על דברי רבן שמעון אביו, ור' אלעזר על דברי ר' שמעון בן יוחאי אביו. ובלבד שיהא חולק עליו לשם שמים ושלא יתכוין לקנתר על אביו. ואם הוא, אביו, עם הארץ ואינו יודע לעשות המצות כתקנן, או אם רואה את אביו עושה שום דבר שלא כהוגן, אל יאמר לו, עברת על דברי תורה, אלא אומר, אבי, כתו' בתורה כך וכך. אם נזדמנה לבן שום מצוה, ובקש ממנו אביו לעשות שום דבר לכבודו, אם איפשר לו לעשות המצוה על ידי אחרים יעשה ויתעסק בכבוד אביו, ואם לאו, יניח כבוד אביו ויעשה המצוה. ואינו חייב להניח להתעסק בתורה ולהתעסק בכבוד אביו. דאמ' רב יצחק ב\"ר שמואל גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל אותן הימים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהן. ואם מחל האב על כבודו, כבודו מחול. ואסור לאדם להעציב לאביו ולאמו ולצערן, כמו שמצינו בשאול, שאמ' לנערו, לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו."
+            ],
+            "The extent of honoring one's parents": [
+                "וגרסי' בפרק קמא דמ' סנהדרין בעו מיניה מרב שילא רבה, עד היכן כבוד אב ואם. אמ' להם, צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו פרקמטיא בששים רבוא שכר, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. א\"ר יהודה ב\"ר שמואל, שאלו את ר' אלעזר, עד היכן כיבוד אב ואם. אמ' להם, צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, ורב כהנא מתני לה בשמונים רבוא, והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן לו המקום שכרו, ונולדה לו פרה אדומה בעדרו, ונכנסו חכמי ישראל אצלו. אמ' להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אבל אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא. וכששמעו חכמים בדבר אמרו, מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה עא\"ו. כי אתא רב דימי אמ', פעם אחת היה גוי לבוש סריקין של זהב ויושב בין גדולי רומי, ובאת אמו וקרעתו וטפחה לו בראשו וירקה בפניו, ולא הכלימה.",
+                "ר' טרפון הוה ליה ההיא אימא זקנה, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא, גחין וסלקא עילויה, וקא משתבח בי מדרשא. אמרי ליה, עדין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום השליכה ארנקי בים ולא הכלמת. ובירושלמי אומר זה המעשה בענין אחר, ואמרו, מעשה שהיתה אמו של ר' וטרפון מתהלכת בחצר ביתה ונפסקה רצועה מסנדלא. בא ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת כפות רגליה והלכה על ידיו עד שהגיעה למטתה. לאחר ימים חלה ר' טרפון. נכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אמו, התפללו שיחיה בני מחוליו זה, שהפליג בכבודי. אמרו לה, ומה היא ההפלגה בכבוד שעשה לך. אמרה להם המעשה, ואמרה, כך וכך עשה לי. אמרו לה, לא הגיע לחצי ממה שצוה הב\"ה בכיבוד אב ואם, ואפי' היה עושה לך כפלים מזה.",
+                "אמרו על אמו של ר' ישמעאל, שנתרעמה לחכמים שלא היה עושה רצונה. תמהו חכמים ונכלמו, בשביל כבוד ר' ישמעאל. אמרו לה, מהו הדבר שהוא עושה שלא כרצונך. אמרה להם, כשיבא מבית המדרש, אבקש לרחוץ את רגליו, ולא יניחני. אמרו לו, הואיל והוא רצונה, הניח לה, ובזה תכבדנה. רב יוסף כי הוא שמע קל כרעא דאימיה, אמ' איקום מפני שכינה דאתאי. א\"ר אבהו, כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמיכי הוו ליה לאבימי, וכי הוה אתי אבוה קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמ' ליה, אין אין אין, עד דמטי התם. פי' חמשה בנים גדולים היו לאבימי, וכשהיה אביו דופק על השער ליכנס, היה הוא רץ בעצמו לפתוח השער. ואע\"פ שהיו לו חמשה בנים לצאת ולבא, היה הוא רץ בעצמו ופותח לכבוד אביו, והיה אומר, אין אין אין. פי' כן אדוני, הנני אדוני, עד שהיה מגיע לפתח ופותח. וגרסי' במ' קדושין ירוש' בפ' קמא, ר' אבהו בשם ר' יוחנן שאלו את ר' אליעזר, עד היכן הוא כיבוד אב ואם. אמ' להן, ולי אתם שואלים, לכו ושאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטרובולי הוה. פי' שלטון העיר. פעם אחת היתה אמו מסטרתו לפני כל בולי שלו. פי' מסטרתו, מכה אותו וטופחת אותו על פניו. פי' בולי, גדודיו. ונפלה השבט שהיתה מכה אותו בה מידה. ושחה לקרקע ונתנו בידה, כדי שלא תצטער. א\"ר חזקיה, גוי אשקלוני היה, וראש כל פטרובולי היה, אבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו, וכיון שמת אביו עשה אותה יראה שלו. פעם אחת אבדה ישפה של בנימין. פי' שמו של בנימין היה כתוב באורים ובתומים על ישפה, ונאבדה ממנו. [אמרין], מאן אית ליה אבנא טובא דכוותיה. אמרין, אית לדמה בן נתינה. אזלו לגביה ופסקו ליה עמיה במאה דינרין. סלק לה לביתיה לאיתייה לה. ואשכח לאבוה דדמיך. ואית דאמרין, מפתחא דתיבותא היה יתיב גו אצבעה דאבוה. ואית דאמרין רגליה הוה פשיט על תיבותא. נחת לגביהון [אמר לון], לית אנא יכיל למשקל לכון. אמרין, דילמא הוא בעי פריטין טובא. אסקיניה לאלף. כיון דאיתער אבוה מן שינתיה, סלק ואיתייה להון. בען למינתן ליה אלף, כסכומא בתראה, ולא קביל עילויה. אמ' לין, לית אנא מזבן לכון יקרא דאבא בפריטין, איני נהנה מכבוד אבותי כלום. מה פרע לו הב\"ה שכר. א\"ר יוסי ב\"ר בון, בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלי ליה ישראל משקלה [זהב] ושקלוה.",
+                "ר' זעירא הוה מצטער. אמ' הלואי הוה לי אימא ואבא, היו מנחילין אותי גן עדן. כדשמע אילין תרין אולפניא, אמ' בריך רחמנא דלית לי אימא ולא אבא, לא כר' טרפון הוינא יכיל למעבד להון, ולא כר' ישמעאל הוינא מקבלא עילואי. א\"ר אבן, אני פטור מכיבוד אב ואם. אמרין, כד איתעברת אימיה מית אבוה, כד ילידתיה מיתת אימיה. לעולם ישתדל אדם לכבד את אביו בחייו ובמותו. בחייו כיצד, הנשלח בדבר אביו למקום, לא יאמר שלחוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא. וכן אם היה אוכל עם אביו ובקשו ממנו לעשות שום דבר, או לילך לשום מקום, לא יאמר, המתינו לי עד שאכל, אלא יאמר, המתינו לי עד שיאכל אבי. וכן כל כיוצא בזה. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמ' אבא, אלא כך אמ' אבא מארי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש למותו, אבל מכאן ואילך יאמר, אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא. ואל ישנה מנהגו של אביו, ואפי' אחרי מותו. ואפי' שם שקרא אביו למקום אל ישנהו, שנא' (בראשית כו, יח) ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, ונא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו.",
+                "וחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אמו. כיצד. אם איפשר לו להתעסק בכבוד שניהם כאחד מוטב, ואם לא, יתעסק קודם בכבוד אביו. כדגרסי' במ' קדושין שאל בן אלמנה את ר' אלעזר, אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם. אמ' לו, הנח כבוד אמך בשביל כבוד אביך, שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך. תניא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים כבוד אב לכיבוד אם, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך. וגלוי וידוע לפני מי שאמ' והיה העולם, שבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שלימדו תורה, לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב, שנא' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. וחייב אדם לכבד את אשת אביו מפני כבוד אביו, ואת בעל אמו מפני כבוד אמו, ואת אחיו הגדולים. וכולם דרשום חז\"ל מכבד את אביך ואת אמך, את אביך, לרבות אשת אביך ואת אחיך הגדול, ואת אמך, לרבות בעל אמך. וחייב אדם לכבד את זקנו, אבי אביו או אבי אמו, אבל כיבוד אביו עדיף מכיבוד זקנו.",
+                "וכל המזלזל בכבוד אביו ואמו ימיו מתקצרין, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ומכלל הן אתה שומע לאו, אם תכבד יאריכון, ואם לאו יתקצרון. וכל המכבד את אביו ואת אמו זוכה לחיי העולם הזה והעולם הבא, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, בעולם הזה, ולמען ייטב לך, בעולם הבא, שכולו טוב וכולו ארוך. וכל המכבד את אביו ואת אמו, לא די לו שמאריכין ימיו, אלא שהב\"ה נוטה אליו שלום, כי באריכות ימים יהיה לו שלום, שנא' (משלי ג, ב) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך."
+            ]
+        },
+        "x; On Marriage": {
+            "One's match; fate or choice": [
+                "בענין נשואי אשה",
+                "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. גרסי' במ' יבמות אמ' רבא, בוא וראה כמה טובה אשה טובה, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. אי בגוה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה, אי בתורה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלת בה. וגרסי' במדרש מצא אשה, מצא טוב, ויפק רצון מה'. פירוש מצא אשה, ר\"ל אשה טובה, ויפק רצון מה', שהפיק לו הב\"ה בחסדו אשה טובה ורצויה. וכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. פירוש שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, אם יעשה טובה יזכה לטוב, ואם ירשיע יענש, שנא' (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. הרי שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, כדי שלא יהיה פתחון פה לומר כנגד מדת הדין, למה אענש, מוכרח הייתי ומה יש בידי לעשות. וג\"כ אם יזכה יקבל שכר, ושלא תאמר מדת הדין, ולמה נוטל זה שכר, והלא היה מוכרח. לפי' אמ' הב\"ה ראה נתתי לפניך. אבל זיווגו לבת זוגו אינו בידו, אלא על כל פנים ישא אשה שזימן לו הב\"ה קודם יצירתו. כדגרסי' במ' סנהדרין בפרק כהן גדול, ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני. ואפי' מעבר לים, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. פי' מה', שהב\"ה זימנה לו. וכתיב (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בתורה מנין, דכתי' (בראשית כד, נ) ויען לבן ובתואל [ויאמרו] מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. בנביאים מנין, דכתי' (שופטים יד, ד) בשמשון אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים מנין, דכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ויש שהוא הולך אחר זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק אבינו ע\"ה בא זיווגו אצלו, הה\"ד ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. יעקב אבינו ע\"ה הלך אחר זיווגו, הה\"ד ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכשהוולד במעי אמו, הב\"ה מזווג לו בת זוגו. מנא לן, מיצחק, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה. מלמד שנתבשר יצחק על בת זוגו. [הא למדנו, שהב\"ה מזמן לאדם את בת זוגו], וישא אותה על כרחו, ואין בידו רשות לישא אשה אחרת זולתה.",
+                "אם כן, לפי זה קשה, הא דגרסינן במ' פסחים לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ועוד גרסי' בבבא בתרא הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, ועוד גרסי' לעולם ידבק אדם בבת טובים, שאם ימות או יגלה יהיו בניו תלמידי חכמים, ועוד גרסי' במ' מועד קטן מותר לאדם ליארס במועד, שמא יקדימנו אחר ברחמים. ואם אשה זו מזומנת לזה, היאך יזכה זה בתפלה וברחמים.",
+                "ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, אמר רבה בר רב אחא, ואמרי לה רב שלא חסידא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והב\"ה רוצעו, ותאנא על כלם אליהו כותב והב\"ה חותם, אוי לו למי שפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו ונושא אשה שאינה הוגנת לו. ולמה יענש, הואיל והיא מזומנת לו ונושא אותה על כרחו.",
+                "ועוד ענין שלישי, וקשה לשני העניינים שאמרתי. הא דתנא במ' סוטה אין נותנין לאדם אשה אלא כפי מעשיו, שנא' (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ומצינו הפך מזה, כמה צדיקים וחסידים נתנסו בנשים רעות ומורדות, וכמה נשים צדקניות וכשרות נשואות לאנשים חוטאים ופושעים. א\"כ קשה זה אפי' לענין השלישי שאמרתי. אלא על כל פנים ביצירת הוולד אומרים למעלה, בת פלוני לפלוני, [ולא שתהא לו על כל פנים, בלי שום בטול בעולם, אלא ב\"פ לפלוני] אם היא ראויה לו, אבל אם אינה ראויה לו, יתבטל הדבר וישא הראויה לו. כגון שהוא חסיד והיא רעה, או הוא רשע והיא כשרה, לאלו מסלק הב\"ה האשה הרעה מן החסיד והצדקת מן הרשע, ונותן הצדקת לצדיק והרשעה לרשע. ומה שמצינו כמה צדיקים שנתנסו בנשים רעות, זהו כמו הייסורין הבאים על הצדיקים בעולם למרק מהם מיעוט עונות שעשו, כדי שיזכו לעולם הבא. ומה שמצינו כמה רשעים שזכו בנשים חסידות, זהו לשלשה דרכים. האחת, נזדמנה לו כדי שתוכיחנו ותחזירנו למוטב. הב', אם אינו שומע לה לחזור בתשובה, נזדמנה לו לקבל שכרו בעולם הזה על מיעוט זכיות שבידו, ויפסיד חיי העולם הבא. והשלישית, נזדמן לה הרשע למרק מן הצדקת מיעוט עונות שבידה, ויתכפרו לה, בהתחברה לרשע על כרחה.",
+                "וגרסי' במדרש תלים למנצח אל תשחת לדוד מכתם. זש\"ה מצא אשה מצא טוב, וכתוב אחר אומר ומוצא אני מר ממות את האשה, היאך יתקיימו שני כתובים הללו. אלא אם האשה היא טובה אין סוף לטובתה, ואם רעה אין סוף לרעתה. ומעשה בחסיד אחד, שנשא חבירו אשה, והיה רוצה לשאול אותו אם היא אשה טובה או לא, אמ' לו ברמז, מצא או מוצא. ר\"ל היא טובה, שכתו' בה מצא אשה מצא טוב, או היא רעה, שכתו' בה ומוצא אני מר ממות את האשה.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפירקא קמא, אמ' רבה בר מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא אמר רב, כל חלי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה, כל חסרון ולא חסרון מות. במערבא אמרי, חסרון כיס קשה מכלם.",
+                "עד שלא נבראת האשה, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, משנבראת כתי' (בראשית א, לא) והנה טוב מאד. הוי מצא אשה מצא טוב. בכל מעשה בראשית כתיב והנה טוב, וביום הששי, שבו נברא אדם וחוה, כתיב והנה טוב מאד. הפוך מאד תמצא אדם, שנאמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וגרסי' במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו, אמ' רב חמא א\"ר חנינא, כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ופרש\"י מתפקקין אסתמין, וכך אומר פקק החלון כלו, עונותיו מתכסין. ד\"א מצא אשה מצא טוב, כשהאשה טובה מצא בעלה חפץ טוב, וכשהיא רעה מיצה טוב, כמו וימץ טל מן הגזה. ר\"ל שהיא ממצה כל טובו וישאר נעור ורק."
+            ],
+            "How great is a great wife": [
+                "אבל מי שזימן לו הב\"ה אשה טובה, לעולם לא יחסר כל. אפי' הוא עני יחשוב עצמו שהוא עשיר, הואיל וזימן לו הב\"ה אשה טובה, שנא' (משלי לא, יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, וכתיב (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, ר\"ל קודם יוכל האדם למצוא אבנים טובות ומרגליות מאשת חיל. לפי שמציאותה יותר יקר ממציאות אבנים טובות ומרגליות. ד\"א בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, כשתהיה האשה אשת חיל, ומכלכלת דבריה במשפט, אזי בטח בה לב בעלה, ויאהוב אותה, ולא יחסרו כל, שהב\"ה מזמין להם עושר וכבוד. והפך הדבר אם יהיו שונאים זה לזה, שנאמר חלק לבם עתה יאשמו. אשריו ואשרי חלקו מי שנזדמנה לו אשת חיל, כי בשבילה יתכבד עם הבריות וכאלו שמה עטרה על ראשו, שנא' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, היא עטרת בראש בעלה. ואם היא מבישה, הרי היא כרקב בעצמותיו.",
+                "ואשת חיל היא המכלכלת דבריו של בעלה במשפט, ושומרת ממונו, ומסייעתו בכל יכולתה, ונותנת לו עצה נכונה, ואינה לוחצת אותו להוציא יותר מדאי. ומשתדלת בצרכי ביתה ובגידול בניה, ותהיה צנועה, ובעבודת בעלה זריזה וזהירה, ומקבלתו בסבר פנים יפות, ותעשה חפצו במהירות, בלי עצלות, ותשתדל תמיד לשמחהו ולנחמהו, ותדבר על לבו להסיר עצבו. ותשכיל ותבונן תמיד דרכיו, כדי שלא יצטרך לקרוא לה פעמים. ותאהבנו ותשמרנו כבבת עינה, ותיראנו כמורא שמים, ותשמור עת כעסו וקצפו ושנאתו, ותכיר עת אהבתו. ותשמור עת שבתו וקומו, ועת יקיצתו ושינתו. ותשנא את אשר ישנא ותאהב את אשר יאהב. ושומרת סודו ואל תגלהו, ואפילו לאביה ולאמה. ומכבדת משפחתו, ואל תבזה אותם, ואל תתגדל עליו ביחסה. ותעזוב טבעה ומנהגה ותתנהג עמו כמנהגו. ואל תבזהו, אפי' הוא פחות שבפחותים. תשמור תמיד עת מאכלו ומשקיו, ותעשה לו מטעמים כאשר יאהב. ואל תקשה לשאול ממנו. ומתנתו אל תבזה, אם מעט ואם הרבה. תשמור עתו ולא עתה. ושומרת רצונו ולא רצונה. ותהיה קשבת ולא דברנית, מיושבת בביתה ולא יצאנית, בעלת שכל ודעה. ותקשט תמיד עצמה דרך צניעות, כדי שלא ימצא בה דופי. ואל תראה לו פנים זועפים, ודבריה עמו בחן ובבושת. ועושה צרכיו בעצמה ולא על ידי אחרים. ואפי' היו לה כמה עבדים וכמה שפחות, תעמוד היא ותשרתנו, ותקראנו אדוני, שנא' (בראשית יח, יב) ואדני זקן, וכתיב (תהלים מה, יב) כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ותמעט הדברים אצלו, ואל תדבר עמו אלא לצורך גדול. ותגמלהו טוב ולא רע. ויהיו עיניה תלויין לו, כעיני שפחה אל יד גבירתה. ותשתדל שלא תכעיסנו, ותסבול עולו, כי יד האיש תקיפה על האשה, ותשוקת האשה לאיש, שנא' (בראשית ג, טז) ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ותשמור בגדיו להיות נקיים, ושלא יהיה עליהם כתם, כדי שלא יהיה בעלה מנוול ויתגנה. ואז יהיה מקושט ונאה בין הבריות. ואם תבא לו אכסניא, או אם יבאו קרוביו לאכול בביתו, תקבלם בסבר פנים יפות, ואז נאה לה להוציא יותר מדאי, כדי שיתכבד בעלה. והמתנהגת תמיד עם בעלה בדברים אלו, וכיוצא בהם, בעלה מתכבד בעיני כל האדם, וכאלו שמה עטרה בראשו. וזו היא הנקראת אשת חיל, דכתי' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה.",
+                "ועוד גרסינן בפרק הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן, אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה, יגרשנה ויתרפא מצרעתו. אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים. פי' אשה יפה, אשה טובה, כמו יפה הדבר, שאין יופי האשה בפניה אלא במעשיה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. העלם עיניך מאשת חן, פן תלכד במצודתה. פי' רש\"י אשת חן, אשה יפה שאינה אשתך. אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. רבים הם פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה. פירש רש\"י כשהאשה מתבשמת ומתקשטת רבים הם פצעיה, ר\"ל מכותיה, כמו פצע וחבורה ומכה טריה. כניצוץ מבעיר גחלת, ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה.",
+                "מעשה באשה אחת שעשתה חופה לבתה. ובשעה שהיתה מולכת אותה לבית החתן, אומרת לה, בתי, עמדי לפני בעליך ותשרתנו באימה, ואז ישפיל הוא את עצמו עמך, ויהיה לך כעבד, ויכבדך כגבירה. ואם תתגדלי עליו, אז יתגדל גם הוא עליך, ולא יחשוב אותך למאומה, ויהיה לך לאדון, ותהיה בעיניו נקלה כאחת השפחות. תשמרי שלא יראה בך שום דופי, ולא שום מיאוס ולא כיעור, כי אם ישנא אותך מבחרותו לא תפיק רצונו, ונח לי שנהפכה שלייתי כשילדתי אותך והיינו מתים אני ואת."
+            ],
+            "The virtues of great wife": [
+                "שאלו לחכם אחד ואמרו לו, ספר לנו המדות הטובות שצריכה האשה להתנהג בהן. אמ' להם, צריכה האשה לעשות חפץ בעלה, ולומדת מדותיו, ועוזבת מדות אביה, עד אשר יאמרו כי היא בת בעלה ולא בת אביה, ומאירת פניה לבעלה תמיד, ואפי' בשעה שיכעסנה. ומכבדת אותו בשעת חסרונו כמו בשעת עשרו, ובימי זקוניו כבימי בחרותו. ומכבדת רגליה לצאת מפתח ביתה, ומקלת רגליה בפת לעני. ושוקדת על מלאכתה, ועובדת עבודת ביתה בין שפחותיה. ומינקת את בניה, ולא תתנם למינקת אחרת, לפי שחלבה רבה לגדל בו את בניה, ובו נבראו, שחלב המינקת הוא נכרי להם ויזיק אותם. ובורחת מישיבת כל הנשים המורדות והפושעות ומחרחרות הריב. ואומרת שבעתי, ואפי' אינה שבעה. אבל אשה רעה, שאינה חוששת לתועלת בעלה ולא לצרתו, אם יעשיר אם ידל, אם יתכבד או יתגנה, ולוחצת אותו יותר מדאי, ויועצת אותו עצות רעות, הרי זו כרקב בעצמותיו. ולמה אמר כרקב בעצמותיו, ולא בבשרו ולא באיבריו. מפני שהאשה היא עצם מעצמות האיש ובשר מבשרו, ואם אינה כל כך רעה היא כרקב בבשרו, שאיפשר שתרפא ויתקן, ואם היא מבישה היא כרקב בעצמות שאין לו תקנה, כך האשה הרעה אין לה תקנה. ד\"א וכרקב בעצמותיו מבישה, האשה היא עצם מעצמותיו של איש, אם תהיה רעה ונרקבת, פי' נפסדת, הרי עצמותיו של בעלה נרקבין, וגורמת לו למות בלא עתו, דכתיב (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. ד\"א חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, שמנעה את אישה לחלוק על משה רבינו ע\"ה ונמלט. ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שסייעתו למחלוקת ונבלע.",
+                "וגרסי' בבבא בתרא כל ימי עני רעים, זה מי שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד, זה מי שיש לו אשה טובה. בוא וראה, כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלת בה, שנא' (ירמיהו יא, יא) הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. אמ' רב נחמן, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. א\"ר חנינא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מאי לעת מצוא, זו אשה, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. וכמה טובה אשה טובה לבעלה, כי במציאותה אמר הכתוב מצא אשה מצא טוב, ובזמן שאינה מצויה אמ' לא טוב האדם היות לבדו.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א\"ר יוסי לאליהו, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, במה עוזרתו. אמ' לו, אדם מביא חטים, חטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו מי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה, בלא ברכה, בלא שלום, בלא חיים. בלא טוב, דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר, דכתי' (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. בלא כפרה, דכתיב (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. בלא ברכה, דכתי' (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך. בלא שלום, דכתי' (שמואל א כה, ו) ואתה שלום וביתך שלום. בלא חיים, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. א\"ר אלעזר, כל מי שאין לו אשה אינו אדם, שנא' (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם [וגו'] ויקרא את שמם אדם.",
+                "וגרסי' במ' פסחים בפרק ערבי פסחים, ת\"ר שמונה הם כמנודים לשמים, מי שאין לו אשה, מי שאין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינן מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו, ומי שאין לו בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים, מי שאינו מסב בחבורה של מצוה.",
+                "ת\"ר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין שכינה שורה על פחות משני אלפי רבבות. הרי שהיו ישראל שני אלפי רבבות חסר אחד, ואחד לא עסק בפריה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. אבא חנין אומר משום ר' אלעזר, חייב מיתה, שנא' (במדבר ג, ד) וימת נדב ואביהוא, ובנים לא היו להם, הא היו להם בנים לא מתו. אחרים אומרים, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנא' (בראשית יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שרויה, אין זרעך אחריך, על מי שורה, על העצים או על האבנים.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אשריהם ישראל, שהם אחוזים בהב\"ה והב\"ה אחוז בהם. ומאהבתו בישראל קראם עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לאחר כן קראם בנים, שנא' ( דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ולאחר כן קראם אחים ורעים, שנא' (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וקרא אותם אחים מאהבתו בהם, כדי לשכן שכינתו ביניהם. הה\"ד הנה מה טוב ומה נעים וגו'. א\"ר שמעון, זיווג זכר ונקבה נקרא אחד, לפי שזכר בלא נקבה חצי גוף הוא, וחצי אינו אחד שלם. וכשאדם מזדווג לבת זוגו נקרא אחד, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. כך כשהב\"ה מזדווג לכנסת ישראל ובונה בית המקדש נקרא אחד, שנא' (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכשישראל מייחדים אותו בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו', כאלו נזדווגו בשכינה, ואז שמו של הב\"ה אחד.",
+                "וגרסי' בספרא דאגדתא דבי רב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. בראו מן העליונים ומן התחתונים, מן האדמה ומן העליונים, ויפח באפיו נשמת חיים, כדי שיהיו קשורים זה בזה. לפיכך כשידבק אדם בבת זוגו הראויה לו, בששון ובשמחה ובאהבה, וכוונתו לשם שמים, מולידין בן ובת, שהם פריה ורביה, אז הוא שלם למעלה ולמטה, ומכבד שמו של הב\"ה. אבל אדם שלא רצה להיות שלם, ולא נתעסק במצות פריה ורביה עם בת זוגו הראויה לו, טוב לו שלא נברא בעולם, וכשנשמתו יוצאה מגופו אינה שבה למקומה הראשון, לפי שמיעט הצלם והדמות. לפי' ישתדל אדם לישא אשה הראויה לו, ויעסוק במצות פריה ורביה, כדי שיהיה שלם."
+            ],
+            "Honoring a wife": [
+                "וצריך לכבד את אשתו כגופו, הואיל ואינו שלם כראוי אלא בהדבקו בה. וגרסינן בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, א\"ר חלבו, לעולם יזהר אדם בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו, שנא' (בראשית יב, טז) ולאברם הטיב בעבורה. אמ' להו רבא לבני מחוזא, אוקרו נשיכו כי היכי דתתעתרו. אמ' רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערא, דבבא נקיש, ואתי תיגרא. פי' כשתשלם הפת מן הבית, השלום יוצא, והמריבה באה. אמ' רב חיננא בר פפא, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסק תבואה, שנא' (שופטים ו, ג) והיה אם זרע ישראל ועלו מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, מה כתי' בתריה, וידל ישראל מאד. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו ת\"ר האוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן נשים סמוך לפרקן, עליו הכתו' אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.",
+                "לעולם ילבש אדם פחות ממה שיכול, וילביש בניו ובנותיו כפי יכלתו, ולאשתו יותר מיכלתו. ואם יראה אותה שהיא הולכת על הדרך הנכוחה, יאהוב אותה יותר ויחמול עליה, לפי שעיניה תלויות לו ועיניו תלויות להב\"ה, להטריף לו מזונותיו ופרנסתו. ועל כן נלקחה האשה מצלעי האיש, והיא בשר מבשרו, כדי שיחמול עליה בעת כעסו. ויזכור שהיא אבר מאיבריו ובשר מבשרו, ויהיו שניהם מסכימים זה עם זה בעצה הנכונה. ואם יראה אדם עצת אשתו שהיא טובה ונכוחה יקבלנה, כ\"ש שהאשה צריכה לקבל עצת בעלה, אם טובה היא ואם נכוחה. בד\"א שצריך אדם לקבל עצת אשתו, במילי דביתא, אבל במילי דעלמא לא. כדגרסי' בפרק הזהב קונה את הכסף אמ' רב, כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנא' (מלכים א כא, כט) כי לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו. אמ' ליה רב פפא לאביי, והא אמרין אינשי, איתתך גוצא גחין ולחיש לה. פירוש אם אשתך קצרה, ואתה חולה, השחה כדי שתיגע לך ותלחוש לך. ואיך תאמר נופל בגיהנם, אמ' ליה, לא קשיא, הא במילי דעלמא והא במילי דביתא. וכשהאיש ואשתו אוהבין זה את זה ומסכימין ביחד, אז היא חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ורוח המקום נוחה מהם. ואם הם בהפך, אין חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ואין רוח המקום נוחה מהם.",
+                "משל למה הדבר דומה, לשני חותמות. באחד הציורין בולטין, ובשנית הציורין חרותין ועמוקים. כשתהיה השעוה על אחד מהם, בין על הבולט או על העמוק, כשתפגע בחבירתה מיד תקבל ממנה. אבל אם הציורין בולטין בשניהם, בין תהיה השעוה על זו או על זו, אינן מקבלין זה מזה, אלא יפגעו הציורין זה בזה ואינן מקבלין זה מזה.",
+                "וצריך אדם ליזהר שלא יכה את אשתו, ולא יקללנה, ולא יחרפנה, ולא יונה אותה, אפי' בדברים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, אמ' רב, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע\"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש."
+            ],
+            "Marriage and lineage": [
+                "לעולם ישתדל אדם לישא בת טובים, ממשפחה הגונה וכשרה, שלא יצא ערעור עליה מעולם. ואל יתכוין ליופיה אלא לכשרון פעליה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ביראת שמים הוא מהלל [את] האשה ולא ביופיה, שאין טוב אשה יפה וסרת טעם. ואין היופי המשובח באשה בפניה אלא במעשיה הנאים והנכוחים, כדי שתהא צנועה וכשרה וצדקת ויהיו בניה כשרים וצדיקים. ואמ' החכם אל תקח אשה לא לעושר ולא ליופי, כי יופי האשה הוא צניעותה וכשרותה היא עושרה, ולפי מעשיה ירבו מהלליה, אם טובים הם, ולפי מעלליה ירבו מקלליה, אם רעים הם. ואמ' בחר בת מיוחסים ובת מעשים, ואל תקח אשה לעושרה, פן תחשוב אותך עבד לה, ואשה משכלת ענייה טובה מאשת פתייה עשירה, כי הענייה תבנה ביתה במעלליה הטובים. והאולת בידיה תהרסנו, דכתי' (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח, ת\"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, ולא בת עמי הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. משל לבת תלמיד חכם ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ובת עמי הארץ כענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל. ולעולם הבן דומה לזרע אמו, מפני שהאשה היא סבה למציאות הבן, והאיש הוא סבה למציאות האשה. כדגרסי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד, שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו, אין אנו מועילין להב\"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך הוא ונשא לרשעה אחת ועשה אותו רשע, והיא נשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהבן מן האשה.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה הזכר מן הנקבה והנקבה מן הזכר. הזכר מן הנקבה מנין, דכתי' (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה לו את חור, ואומר ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה, ואומר אשה כי תזריע וילדה זכר. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והנקבה מן האיש מנין, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואומר ואת דינה בתו, ואומר ושם בת אשר סרח. ולפיכך כשאדם עושה שלא כדין מקללין לאמו, מפני שהיתה סבה למציאותו, שנא' (שמואל א כ, ל) בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. וכל חטאות שאדם [חוטא], כולן תלויין באמו. כדגרסי' במ' כלה פעם אחת היו זקנים יושבים, ועברו עליהם שני תינוקות, אחד גלה ראשו ואחד כסה ראשו. על זה שגלה ראשו ר' יהושע אומר ממזר, ר' אליעזר אומר בר הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובר הנדה. אמרו לו לר' עקיבא, היאך מלאך לבך לחלוק על דברי חביריך. אמ' להם, אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא מוכרת קטנית בשוק. אמ' לה, בתי, אם תאמרי לי דבר שאני שואלך, אני אביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו, השבעה לי. היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמ' לה, בנך זה מה טבו. אמרה לו, כשנכנסתי לחופה הייתי נדה, ופירש ממני בעלי, ובעלני שושביני, והיה לי זה הבן ממנו. ונמצא אותו תינוק ממזר ובר הנדה.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין משא אשר יסרתו אמו. א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שכפפתו אמו ומאחתו על העמוד, ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, ועכשו יאמרו אמו גרמה. ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין נזקקות לו, ואני דחקתי עצמי ונכנסתי, כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות ואומרות יהא לנו בן למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן מלובן ומזורז והגון לנביאות.",
+                "ת\"ר ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדול הדור, לא מצא בת גדולי הדור, בת ראשי כנסיות, לא מצא ישא בת גבאי צדקה, לא מצא ישא בת מלמדי תינוקות, ולא בת עם הארץ, מפני שהם שקץ ונשותיהם שקץ. ושנינו במסכת תעניות אל תתן עיניך בנוי, אלא תתן עיניך במשפחה. שאם היא ממשפחה נאה וכשרה, מובטח לך שתהיה גם היא כשרה, כשאר נשי משפחתה. וכל אשה שהיא מזרע כשר לעולם תלד זרע כשר כאבותיה, שנא' (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו', וכל אשה שהיא מזרע פסול לעולם תלד זרע פסול, שנא' (תהלים עח, ח) ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.",
+                "וגרסינן במדבר סיני רבה אלהים מושיב יחידים ביתה, הנושא אשה ההגונה לו, הב\"ה עושה אותם בתים. ואין יחיד אלא לשון גדולה, שנא' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, ואומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה, אוסרים ומכשירים. הוי מוציא אסירים בכושרות. אבל מי שנושא אשה שאינה הוגנת לו, יוצאים מהם בנים עמי הארץ, הה\"ד שכנו צחיחה. ואין צחיחה אלא לשון צמא, כדא' צחה צמא, שהן צמאין לדברי תורה, דכא' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דבר ה'. וגרסי' במדרש תלים אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וגו', קשה הזיווג לפני הב\"ה כיציאת מצרים וכקריעת ים סוף. ד\"א אלהים מושיב יחידים ביתה, יושב ודן אותם, ומביא זה ממקומו וזה ממקומו, ומושיבן בבית אחד. מוציא אסירים בכושרות, שהוא מוציאן מבתיהם אסורים על כרחם ומזוגם. בכושרות, אם אינם זוכים בוכים, ואם זוכין משוררים. בכושרות, בכי ושירות, זה נושא אשה שאינה הגונה לו ובוכה, וזה נושא אשה שהיא הגונה לו ומשורר.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' עקיבא אומר, כל הנושא אשה שאינה הגונה לו עובר על שני מצות עשה ועל שני מצות לא תעשה. שני מצות לא תעשה, א' לא תקום ולא תטור, ב' לא תשנא את אחיך בלבבך. ושני מצות עשה, א' ואהבת לרעך כמוך, ב' וחי אחיך עמך. פי' אם אינה הגונה, יקוץ בה וישמור לה איבה בלבו, ויושב וממתין ומצפה אימתי תמות, ויסתלק ממנה וישנא אותה, ונמצא עובר על שני מצות לא תעשה, לא תקום ולא תטור ולא תשנא, ועל שני מצות עשה, ואהבת לרעך כמוך, מאחר שהוא שונא אותה היאך יקיים בה מצות ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, הואיל והוא שונא אותה יגרשנה ולא יקים בה מצות וחי אחיך עמך. נמצא עובר על ארבע מצות אלו. ולא ישא לא לשם יופי ולא לשם ממון, ואם נשא סופו לגרשה. אם לשם יופי, כשתהיה תמיד אצלו, תשבע עינו ממנה ויקוץ בה ותהיה בעיניו לזרה וימאסנה. ומעשה אמנון ותמר יוכיח. ואם לשם ממון, הממון כולה ואבד וישאר המום כנגדו, ויבקש לסלקו ואינו יכול.",
+                "וגרסינן במדרש כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר. עזה מלשון עזים, ר\"ל הנושא אשה שקרובותיה עזים ואלמים, וכוונתו להתחזק בהם על הבריות, לסוף אם תסתלק מהם חזקתם יסתלק גם הוא מן האשה, שנא' (צפניה ב, ד) עזובה תהיה. ושנו חכמים, כל אהבה שהיא תלויה בדבר אין סופה להתקיים, כשיבטל הדבר בטלה האהבה. ואשקלון לשממה, מלשון שקלים. ר\"ל הנושא אשה לשם ממון סופו בא לידי עניות, הוי ואשקלון לשממה. אשדוד בצהרים יגרשוה, מלשון אש דוד. ר\"ל הנושא אשה לשם חשק סופו שבע ממנה ויקוץ בה ויגרשנה, הוי אשדוד בצהרים יגרשוה. ועקרון תעקר. ר\"ל הנושא עקרה או זקנה, או אשה שאינה ראויה לילד, עוקר זרעו.",
+                "אמ' רבה בר רב אחא אמר רב אדא, כל הנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. שמא תאמר חלקו ולא חלקה, ת\"ל את חלקיהם. ושמא תאמר לזמן מרובה, ת\"ל יאכלם חדש. מאי משמע חדש, אמ' רב נחמן, חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד. וגרסי' במ' קדושין בפ' עשרה יוחסין, אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, בשעה שהב\"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנא' (תהלים קכב, ד) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות. אמ' רבה בר בר חנה אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם כלו וזרעו מלח, שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם.",
+                "וגרסי' במדרש תלים ואלה העולים מתל מלח וגו', אלו בני ישראל שנתערבו בגויים, ולא יכלו להגיד בית אבותם. לפיכך נקרא מקומן תל מלח תל חרשא, שהיו ראויים שתחרש ארצם עליהם. וכשישראל מתערבים בגויים הב\"ה נוטש אותם, שנא' (ישעיהו ב, ו) כי נטשת עמך בית יעקב [כי מלאו מקדם] ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו. כרוב אדן ואמר. כרוב, אלו המלאכים, שנקראים כרובים. אמ' הב\"ה, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כמלאכים והם המירו את קדושתן. אדן, אני אמרתי שיהיו אדונים בעולם לאומות העולם והם המירו את כבודן. כל כך, למה, לפי שנתערבו באומות העולם, [שנא'] ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל המה. כיצד היה המעשה. גרסי' בב\"ר א\"ר אסא, כשעלו ישראל מבבל בימי עזרא עלו עמהם נשיהם, ומפני החמה והצנה והיגון והדאגה נתפחמו פניהן של נשים, והניחו אותן אנשיהם והשיאו להם נשים נכריות. והיו נשיהם מקיפין את המזבח ובוכות. והוא שהנביא אומר, וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [וגו'], ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, ומאחר שחמסת אותה ונטלת יופיה ממנה אתה משלחה. והנושא את הגויה מטנף קדושתו באומות העולם, שנא' (זכריה ג, ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים, אלו בניו שנשאו נשים נכריות, דכתי' (עזרא י, יח) וימצא מן הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק. ר' אליעזר אומר, כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לע\"ז, דכתיב (מלאכי ב, יא) כי חלל יהודה קדש ה' [אשר אהב] ובעל בת אל נכר. וכי יש לאל נכר בת, אלא זה הבא על גויה.",
+                "וגרסינן בפ' אלו הן הנשרפין כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר, זה מי שהוא זונה, שנא' (דברים כג, יח) לא תהיה קדשה. ובעל בת נכר, זה הבא על הגויה. וכתיב (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. אם ת\"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. ולכל העבריינין לא נתנו רז\"ל רשות להרוג אותן עד שיעידו בב\"ד, אלא לבא על הגויה. דתניא הבא על הגויה קנאין פוגעין בו. אמ' רב חסדא, הבא לימלך אין מורין לו. פי' קנאי שיראה לעבריין בועל את הגויה, אם בא לב\"ד לשאול אם הורג אותו ואם לאו, אין מורין לו להורגו, אבל אם הרגו מעצמו, פטור. ואפי' הכי, אין לו רשות לקנאי להרוג לבועל אלא בשעת מעשה, כפנחס לזמרי, אבל אם פורש והרגו, נהרג עליו. ולא עוד אלא שאם פורש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא נהרג עליו, שהרי רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי, ואמרו לו, הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה, עמד וקבץ ארבעה ועשרים אלף מישראל והלך אצל כזבי בת נשיא מדין. אמ' לה, השמיעי לי. אמרה לו בת מלך היא, וכך צוה אביה שלא תשמע אלא לגדול שבהם. אמ' לה אף הוא נשיא שבט הוא. מיד תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמ' לו, בן עמרם, זו אסורה או מותרת, א\"ת אסורה, בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה ממנו הלכה. וגעו כלם בבכיה. והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים. מיד וירא פנחס בן אלעזר וגו'. מה ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה. אמ' לו, אחי אבי אבא, לא כך למדתנו מהר סיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ר' יצחק נפחא אמר, ראה שבא מלאך והשחית בעם, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. א\"ר יוחנן, ששה נסים נעשו לפנחס באותו מעשה. אחד, שהיה לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד, שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד, שכיוון זכרותו של איש ונקבותה של אשה, ואחד, שלא נשמטו מן הרומח, ואחד, שהגביה את המשקוף ובא וחבטן לפני המקום. אמ', רבונו של עולם, על אלה יפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל. והיינו דכתי' (תהלים קו, ל) ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. א\"ר אלעזר, ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמ' להם הב\"ה, הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן [משיב] חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו, ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לע\"ז, והרג נשיא מישראל. מיד בא הכתו' ויחסו, דכתיב (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. אמ' הב\"ה למשה, לך והקדים לו שלום, שנא' (במדבר כה, יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם. אמ' רב נחמן אמר רב, מאי דכתי' (משלי ל, לא) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו, ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע, כמנין זרזיר, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תאנא ששים, עד שנעשה כביצה מוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ' רב כהנא, ומושבה בית סאה. תאני רב יוסף, קבר שלה אמה. אמ' רב ששת, לא כזבי שמה, אלא שולנאי בת בלק, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה כאביה. א\"ר יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי, בן סלוא, שאול, בן הכנענית, שלומיאל. זמרי, שנעשה כביצה מוזרת. בן סלוא, שהסליא עון משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לע\"ז. בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען. ומה שמו, שלומיאל בן צורי שדי.",
+                "והבא על הגויה נופל עמה בגיהנם. כדגרסי' בב\"ר ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. ומעמה אתה למד שהיא קשורה בו ככלב. ואית דאמ' מהכא, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו, שמלפפתו ומוליכתו לאבדון. והבא על הגויה עובר על ארבע עבירות, נדה, שפחה, גויה, זונה. סימן נשג\"ז. ויש אומרים, כל ארורי משנה תורה כולם נאמרו על הבא על הגויה. כיצד. כתי' (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. אם תאמר שע\"ז היא עצמה, אין זה עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה, שגורם לבנו לעבוד עבודה זרה. וכיוצא בו ארור מקלה אביו ואמו, זה המוליד בן הגוי, שגורם לבנו להקל את אביו. וכן משגה עור, וכן כל היוצא בהם. ולא עוד אלא שגורם גלות לישראל. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יצחק, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה הים שרטון. פירוש שעלה קרקע הים באותו מקום ועליו נברא כרך גדול של רומי.",
+                "ארבעה דברים טובים עשו אנשי הגולה שהושיבו נשים נכריות. א' גרשו את נשיהם וכפו את יצרם. ב' רחקו את בניהם ועשו אותן כממזרים, שנא' (עזרא י, ג) ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן. ג' והקריבו קרבן אשם על כל ביאה וביאה, שנא' (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא את נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. על אשמותם לא נאמר, אלא על אשמתם, על כל אחת ואחת. ד' והתודו לפני הב\"ה על עונותיהם, שנאמר ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו בה' ונושב נשים נכריות וגו'. באותה שעה נעשו מבני העולם הבא, שכן כתיב (עזרא י ב) מבני עילם. ולא עוד אלא שנשקלו כעזרא הסופר, שנא' (עזרא י, טז) ויבדלו עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. אינו אומר ואנשים ראשי אבות, אלא עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. מלמד, שנשקלין כעזרא.",
+                "בשלשה מקומות חשבו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות, והיו מבקשים להטותם, ובשלשתן סמכן הב\"ה. במצרים היו אומרים, אם בהם שלטו המצרים לשעבדן, כ\"ש ששלטו בנשותיהן. באותה שעה העיד עליהם הב\"ה שהן בני אבותיהם. היכן. שנא' (ויקרא כד, י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. מכיון שפירסם אותו בלבד, ידענו שלא נחשדו השאר. שנייה, בערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. היו הגויים חושדין לישראל שנתערבו במואב, ובא הב\"ה ויחס את אבותם, דסמיך לזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד אלא ששיתף שמו הב\"ה בכל משפחה ומשפחה מהן, דכתי' (במדבר כו, ה) לחנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי. ה\"א בתחלת התיבה ויו\"ד בסוף התיבה, שהוא יה. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כלן ולא נשתיירה מהן אחת, שנא' (עזרא י, יז) ויכלו בכל וגו'.",
+                "וגרסי' בפרק קמא דסוטה דרש ר' עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו במצרים נגאלו אבותינו משם. שבשעה שהיו יוצאות לשאוב מים, היה מזמין להם הב\"ה דגים קטנים בבגדיהם ובכדיהם, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של מים ואחת של דגים, ונוטלות והולכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, שנאמר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. בשכר ששכבו עם בעליהן בין שפתים, זכו לבזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמנן לילד באות לשדה ויולדות, שנא' (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. והב\"ה יורד משמי מרום ומשפר אותם ומנקר אותם, כאשה המשפרת לילד, שנא' (יחזקאל טז, ד) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', וכתי' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, וכתי' (יחזקאל טז, ח) ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו', ומלקט להם שני עגילים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנא' (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שהכירו בהם מצרים, היו באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין במקומן. והיו המצריים מביאים שוורים וחורשים על גביהן, שנא' (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. ולאחר שהיו הולכין המצריים היו מבצבצין ועולים כעשב השדה, שנא' (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', וכיון שגדלים היו באין עדרים עדרים אל בתיהם, שנא' (יחזקאל טז, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו'. ובשעה שנגלה עליהם הב\"ה על ישראל בים, הם הכירוהו תחלה, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.",
+                "שלשה ברחו מן העבירה, שנים מהן אנשים, ושיתף הב\"ה שמו בשמן, ואשה אחת, שקלה הב\"ה כשרה ורבקה ורחל ולאה. שני אנשים, והן יוסף ופלטי בן ליש. יוסף ברח מן העבירה ולא עבר עם אשת פוטיפר, שנא' (בראשית לט, י) ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה להיות עמה. ושיתף הב\"ה שמו בשם יוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו, יה מעיד בו שלא עבר עבירה. פלטי, לפי שנתייחדה עמו מיכל, דכתיב (שמואל א כה, מד) ושאול נתן את [מיכל] בתו לפלטי בן ליש וגו', והעיד עליו הב\"ה שלא נגע בה, שנא' (שמואל ב ג, טו) וישלח איש בושת ויקחה מעם פלטיאל בן ליש. מתחלה נקרא פלטי, ועכשו פלטיאל, אני מעיד בו שלא עבר עבירה. אשה אחת, ושקלה הכתו' כשרה ורבקה ורחל ולאה, ואיזו זו, זו יעל. ביעל כתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך, ובשרה כתי' (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל, וברבקה כתי' (בראשית כד, סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וברחל ובלאה כתיב (בראשית לא, לג) ויבא לבן באהל רחל ובאהל לאה.",
+                "ר' יהודה בן גמליאל אומר, שתי אומות, אחת קדמה את ישראל בחרב ואחת קדמה את ישראל בעבירה. אדום קדמו את ישראל בחרב, שנא' (במדבר כ, יח) ויאמר אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך, וכתיב (במדבר כ, כ) ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. מה הב\"ה אומר להם לישראל, לא תתעב אדומי. מואב קדמו את ישראל בעבירה, דכתיב (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. מה הב\"ה אומר להם לישראל, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. נמצאת אומר קשה המחטיא את חבירו בדבר עבירה ממי שהורגו בחרב."
+            ],
+            "One who commits adultery is likened to an idolater": [
+                "המזנה על אשתו כאלו עובד ע\"ז. דכתי' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי. ואין פתוי אלא ע\"ז, דכתי' (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. וכל אשה המזנה על בעלה כאלו עובדת ע\"ז, דכתיב (משלי ב, יז) העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.",
+                "וגרסי' במדרש, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. כיצד. ראשון, אנכי ה' אלהיך, לא תנאף. הרי שהנואף אשת חבירו כופר במציאות הב\"ה. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכתיב בו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכתי' (במדבר ה, יד) בשוטה ועבר עליו רוח קנאה, או עבר עליו רוח קנאה. שני פעמים קנאה. ולמה שני פעמים, שהוא מקנא הב\"ה ואישה. וכן הוא אומר, כי מנחת קנאות היא, אחת להב\"ה ואחת לאישה. הרי שהנואפת תחת אישה כאלו כפרה בהב\"ה, שהוא מקנא בה. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וזה נואף ונשבע על שוא שלא עשה. זכור את יום השבת לקדשו. כהן יש לו אשה, אם ישראל נואף אותה ויולדת ממנו זכר, עומד ומשמש בבית המקדש ועורך עצים ומעלה עולות בשבת, כסבור שהוא בנו של כהן, ונמצא מחלל את השבת. כבד את אביך. שהנואף את אשת איש מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ויולדת, והבן גדל ועומד בשוק ומחרף ומבזה את הנואף, כסבור שאינו אביו, והוא אביו. לא תרצח. שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש או יהרוג או יהרג. לא תנאף, הרי הוא נואף. לא תגנוב, הרי הוא גונב מקור חבירו. וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו. לא תענה ברעך עד שקר, והרי זו מעידה עדות שקר ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ואינה מעוברת אלא מן הנואף. לא תחמוד אשת רעך, והרי הוא חומד אותה. הרי שהנואף והנואפת עוברים על כל עשרת הדברות. ועליה אומר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים. צודה בעולם הזה וצודה לעולם הבא. החרם הזה הוא צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וביבשה.",
+                "למה החמירה [התורה] בזנות כל כך. שכל העבירות שבתורה, שאין להם רושם, יש להם עונש תוספת. ר\"ל רושם, שעדין הגניבה בידו נכרת בעין, ותוספת, ר\"ל ישלם יותר ממה שגנב, כלומר, אם גנב אחד ישלם שנים, שנא' (שמות כב, ג) אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. ואם יש להם רושם, ר\"ל טבח או מכר ואין הגניבה נכרת בעין, ישלם חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה. והבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר, הרי עשה רושם, כ\"ש שיענש כפלים וכפלי כפלים. וכן הוא אומר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ופירשו רז\"ל זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. וגרסי' בפ' במה מדליקין בעון גלוי עריות וע\"ז והשמטת שמיטין גלות בא לעולם, ומגלין אותן ממקומן, ובאין אחרים ויושבים במקומם, שנא' (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, וכתי' (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה.",
+                "וצריך אדם ליזהר מאד שלא ישא ולא יתן עם הנשים, ולא ישנא עמהם, כדי שלא יבא לידי זנות עמהם. דתנן ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם.",
+                "וגרסי' במ' דרך ארץ אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של האשה אינה אלא ניאופין ותחלת הזנות, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש, ומתוך קלות ראש באין לזנות, דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וקלות ראש בנשים סופו בא לידי ניאוף. ואסור להסתכל בפני הערוה, ואפי' בפנויה, שנא' (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ\"ש על בעולה. אבל מסתכלין בפני הכלה כשהיא בחופה, כדי לחבבה על בעלה. ר' אחאי בר יאשיה אומר, כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המפנה לבו מן העבירה ולא עשאה, אפי' הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על המזבח, שנא' (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. כל מי ששם עצמו נער מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנא' (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ואסור לחבק לערוה, ואפי' לישק על ידה דרך כבוד, חוץ מהבן לאמו. ואפילו אחותו הגדולה ממנו, או אחות אביו, או אחות אמו, אסור. אמרו על ר' זירא, שכשהיה בא מבית המדרש שהיה מנשק בקצה בגדה של אחותו הגדולה, דרך כבוד, ולא היה ברצון חכמים, וכשנתברר לו הדבר פירש ממנו. ומותר לאשה לנשק לבנה עד שיהא בן שתים עשרה שנה, ומכאן ואילך אסור. והאב מנשק לבתו עד שתהא בת תשע שנים, ומכאן ואילך אסור."
+            ],
+            "The severity of sexual immorality": [
+                "קשה הוא הזנות מכל העבירות, שכל העבירות איפשר לו לאדם לעשותן לבדו, אבל הזנות אי איפשר לו לעשותו אלא עם אחר, אם איש עם אשה, ואם אשה עם איש. נמצאו שניהם חוטאין ומחטיאין. והזנות אינו בא אלא מההרהורים הרעים, ולפי' נקרא זמה, כמו ועשיתם לו כאשר זמם, ותרגם אונקלוס כמה דחשיב. והזנות ג\"כ בא מרוע לב, שנא' (הושע ד, יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. וכל העבירות יש לאחד הנאה ולשני הפסד, כגון הגונב או הרוצח, אבל בזנות שניהם נהנין, לפיכך שניהם נידונין.",
+                "קשה הוא הזנות, שבשבילו נוטל מבנות ישראל עשרים וארבעה תכשיטין, שנא' (ישעיהו ג, טז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. נטויות גרון, שהיו הולכות אשה קצרה בין שתי ארוכות וארוכה בין שתי קצרות, כדי להראות יופין. ומשקרות עינים, שהיו מסקרות את עיניהם בסקרא וכוחלות אותן. הלוך וטפוף תלכנה, בבתי יד שלהן. וברגליהן תעכסנה, שהיו העכסים ברגליהן והיו מהלכות בנחת, עקב בצד גודל, והיו מקשקשין ברגליהן, הימנית בשמאלית והשמאלית בימנית, והיו נשמעין העכסין שעל רגליהן, והיו מוליכות תחת בגדיהן צלוחית מלאה אפרסמון, והיה ריחן עובר והולך. מהו אומר שם, ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות ונזמי האף, המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים, הגליונים והסדינים והצניפות והרדידים, [והיה תחת בשם מק יהיה ותחת] חגורה [נקפה ותחת] מעשה מקשה [קרחה ותחת] פתיגיל [מחגרת שק]. הרי כאן עשרים וארבעה מיני תכשיטין. כשחרבה ירושלים היו הנשים החוטאות אומרות, אני יפה ושר פלוני של אויבים חושק בי. ואחרת אומרת, אפרכוס פלוני חושק בי, שאני נאה, ולוקח אותי לו לאשה. מה כתו' שם, ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. מלמד שלקו בצרעת, שאין ספח אלא צרעת, שנא' (ויקרא יג, ב) שאת או ספחת או בהרת. יערה, שהיו פורשות נדה. כשגברו עונות, ונכנסו אויבים לירושלם, היו שריהן של אויבים רואין את הנשים והיו תמהין ביופין. כשהיה השר רואה אחת מהן, היה נוטל אותה ומחבקה ומנשקה. כשהיה קרב לה, היה רואה אותה שהיתה מצורעת ופורשת נדה. היה מואס אותה ודוקרה בחרבו.",
+                "קשה הוא הזנות, שהאריך הב\"ה לנביאי השקר על הכל חוץ מעל הזנות. ומי הן, אלו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה נביאי השקר, שנא' (ירמיהו כט, כא) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר הנני נותן אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל והכם לעיניהם, ולקח אתכם קללה לעיניכם לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי ריעיהם וידברו שקר בשמי אשר לא צויתים ואנכי היודע ועד נאם ה'. מה היו עושין. אחאב היה אומר לאשה, השמעי לצדקיה ואת יולדת נביא, וצדקיה אומר לאחרת, השמעי לאחאב ואת יולדת נביא. עשו כן בבתו של נבוכדנאצר, וכיון שהרגיש בהם, אמ' אלוה של אלו שונא זמה הוא. מיד הכיר בהן שהן נביאי שקר. שלח והביאו אותן. אמ' להן, אתם אומרים שנביאים אתם. אמרו, אמת אמרנו, ונביאי אמת אנחנו. אמ' להם, אני יש לי דבר במה אבדוק את נביאי האמת, שהרי השלכתי את חנניה מישאל ועזריה באש וניצולו. אמרו לו, אותם היו שלשה ואנחנו שנים. אמ' להם, בחרו לכם אחד ותהיו שלשה. הלכו ובחרו עמם את יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי אמרו, שמא נימלט בזכותו. עשה להם נבוכדנאצר טיגן גדול ונתן את שלשתן בתוכו ונתנן על האש. נשרפו צדקיהו ואחאב ונמלט יהושע, דכתיב (זכריה ג, ב) הלא זה אוד מוצל מאש.",
+                "קשה הוא הזנות, שהוא אחד משלשה דברים שפירש בהם הכתוב גיהנם. ואלו הן, הבא על אשת איש, ובעל לשון הרע, ומלכות הרשעה. הבא על אשת איש, שנא' (משלי ו, כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוונה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. בעל לשון הרע, דכתיב (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. מלכות הרשעה, שנא' (ישעיהו מז, יג) נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכובכים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, וכתיב (ישעיהו מז, יד) הנה היו כקש אש שרפתם לא יצילו את נפשם מיד להבה אין גחלת לחמם אור לשבת נגדו. וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו המנאפים פסקו המים המאררים. לפי שאין באין אלא על הספק, ועכשו, שרבו המנאפים בגלוי, פסקו. ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן. ת\"ר ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ונמצא מוציא לעז על המים. ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה וגו'. משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים, רבו המים המאררים, אלא שפסקו.",
+                "קשה הוא הזנות, שלא נחתם גזר דינם של ישראל לגלות לבין האומות אלא על הזנות. כדגרסי' בתוספתא דמס' סנהדרין אמ' רב יהודה, מאי דכתי' (מיכה ב, ב) ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושליא דנגרי הוה. פי' שוליא, תלמידו של אומן. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמ' לו, שגר אשתך אצלי ואלוינה. שגר אשתו אצלו ושהתה עמו שלשה ימים. בא אצלו ואמ' לו, אשתי ששדרתי לך היכן היא. אמ' לו, אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמ' לו, מה אעשה. אמ' לו, אם אתה שומע לעצתי גרשנה. אמ' לו, כתובתה מרובה. אמ' לו, אני אלוך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמנו לפרוע, אמ' לו, בא ועשה עמי בחובך. והיו הם אוכלים ושותים, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד.",
+                "קשה הוא הזנות, שהוא עוצר את השמים מלהוריד טל ומטר, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתך, וכתיב בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. והזן את עיניו מאשת חבירו נקרא נואף, שנא' (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ר' אומר, הבא על אשת איש, אילולי שהוא מוליד ממנה, יהיו נפרצין בערוה. לפיכך הב\"ה מציירו ומרקמו ונותן בו נשמה, כדי לפרסמו, דכתי' (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, וכתי' (משלי ו, לג) נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה. מאחר שהן יודעין כך, הם פורשים מן הערוה. וגרסי' בפ\"ק דמסכת סוטה מאי יד ליד לא ינקה רע. אמ' רב, כל הבא על אשת איש, אפי' הקנהו להב\"ה שמים וארץ כאברהם אבינו ע\"ה, דכתיב בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, לא ינקה מדינה של גיהנם. קשיא לר' שילא, יד ליד, ידים מיבעי ליה. אלא אמרי דבי ר' שילא, אפילו קבל תורה מסיני כמשה רבינו ע\"ה, דכתיב ביה מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהנם. א\"ר יוחנן, כל המזנה על אשתו אשתו מזנה עליו, שנא' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי, וסמיך ליה תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים, ואין טחינה אלא לשון זנות.",
+                "קשה הוא הזנות. ונמשל לגונב חומר היוצר, בא היוצר ועמד על גניבתו, עשאה כלי והניחה לפני הגנב, כדי לפרסמו. ולא גלו ישראל בראשונה אלא בענין הזנות, שנא' (ירמיהו ג, ו) ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה [היא] על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם, וכתי' (ירמיהו ג, ז) ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה ותרא בגודה אחותה יהודה, וכתי' (ירמיהו ג, ח) וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותיזן גם היא. וגרסי' בבראשית רבה ר' עזריאל ור' יהודה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, על הכל הוא מאריך אפו חוץ מזנות. מה טעם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו'. קשה הוא הזנות מכל עבירות שבעולם ומשכב זכור קשה מכלם. קשה הוא משכב זכור, שהוקש לשלש עבירות קשות ולע\"ז. והן ע\"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל. בגדה יהודה, זה ע\"ז, ותועבה נעשית בישראל, זה משכב זכור, שנא' (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, וכתי' (מלכים א יד, כד) וגם קדש היה בארץ כתועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. שפיכות דמים, דכתי' (ישעיהו נז, ג) ואתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה, וכתי' (ישעיהו נז, ד) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון הלא אתם ילדי פשע זרע שקר, הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, ר\"ל למשכב זכור.",
+                "אף המתחמם ביד או בכלי, הרי הוא כשופך דמים, וחייב מיתה, שנא' (ישעיהו א, טו) ידיכם דמים מלאו, וכתי' (יחזקאל כג, לז) כי נאפו ודם בידיהם. וגרסי' במ' כלה הנחמים באלים, אלו המחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה. והוא חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה. ד\"א מה בהמה עומדת לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא. תאנא עובר משום בועל ונבעל, וכל כך למה, מפני שמעורר יצר הרע. תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנא' (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. מכאן דרשו רז\"ל הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה.",
+                "אף הדש מבפנים וזורק מבחוץ, אפי' באשתו, חייב מיתה, שנא' (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. שחשב בלבו ואמר, אם תתעבר תמר ותלד ממני, אותו הבן נקרא על שם אחי ולא על שמי. מה עשה, היה דש בפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר, שנא' (בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. ואפי' ער כך היה עושה, דש מבפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר ותפסיד יופיה. ומנין שהיו עושין כך שניהם. בשלמא אונן, דכתי' (בראשית לח, ט) והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה. אלא ער מנא לן. ממה דכתי' (בראשית לח, י) באונן וימת גם אותו, ואין גם אלא לרבות. מלמד שכמעשה זה כך מעשה זה. א\"ר יעקב בן אלעזר, כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו עובד ע\"ז. ואין הבא על הקטנה, או על המעוברת, או על המינקת, או על הזקנה, בכלל המוציא שכבת זרע לבטלה, כדגרסי' במ' נדה בפ' יוצא דופן, תאני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומינקת ומעוברת, קטנה שמא תתעבר ותמות, מינקת שמא תתעבר ותגמול בנה וימות, מעוברת שמא יעשה עוברה סנדל.",
+                "וכדי שיתרחק האדם מן הזנות, ומן המחשבות הרעות המביאות לידי זנות ולידי חמום, יזהר ואל ימשמש בבשרו, ולא יאחז באמה ומשתין, שמא יבא לידי חמום ולידי הרהור עבירה. אמרו עליו על רבינו הקדוש, שמעולם לא הוריד ידו מאבנטו ולמטה, ולפיכך נקרא רבינו הקדוש. כדגרסי' בויקרא רבה פרשת עריות נסמכה לפרשת קדושים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר מן הערוה אתה מוצא קדושה. כדאמ' ר' יהודה בן פזי, כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רב ביבי אומר, עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיהא ריחם הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (הושע יד, ז) ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון."
+            ],
+            "Marrying a suitable wife while young": [
+                "לפי' ישתדל אדם לישא אשה הגונה לו, ובימי בחרותו, דתנן בן שמונה עשרה לחופה. שאם ינשא כשהוא בחור, ינצל מכמה עונות, ומכמה הרהורי עבירות, ומחלקת לשונות, הגויות והזונות והנכריות. וטוב לו להכניס צוארו בעול האשה מנעוריו, כדי שלא יהיה לו פנאי לעשות עבירות, וינצל מן ההרהורים, ואז יהיה לו זרע כשר וברוך, שנא' (משלי ה, יח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך.",
+                "וגרסי' במ' קדושין בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך, אלא כל ימיו בהרהור עבירה. א\"ר אבא, וכן תאנא דבי ר' ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הב\"ה ומצפה לאדם אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא לקח אשה, אומר תיפח עצמותיו. אמ' רב חסדא, האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואלמלא הוה נסיבנא בארביסר, הוא אמינא לשטנא גירא בעיניה. פי' רב חסדא היה משתבח שנשא אשה והוא בן שש עשרה שנה, והיה אומר, אלו נשא אשה מן ארבעה עשרה שנה, הייתי זורק חצים בעיני השטן ומסמא אותו, כלומ' לא היה בי יצר הרע כלל. וצריך אדם לעשות חופתו מיד אחר השדוכין או אחר האירוסין. השידוכין הן, שיאמרו ישא פלוני לפלונית, לזמן פלוני, ויקיימו הדבר ביניהם. והאירוסין הם שקדש אותה.",
+                "וגרסי' בפסיקתא ר' חייא ב\"ר אבא פתח, תוחלת ממושכה מחלה לב, זה המארס אשה ונוטלה אחר זמן, ועץ חיים תאוה באה. זה המארס אשה ונוטלה מיד. וגרסינן במדרש לא יחבול רחים ורכב, תרגום ירושלמי לא יסב אסירין חתנין וכלתין, ר\"ל לא יאחר הנשואין מן השדוכין.",
+                "והבנים שאדם מוליד בימי בחרותו, בזמן שכחו חזק, יהיו חזקים ובריאים, שנא' (תהלים קכז, ד) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ולפיכך קרא יעקב אבינו ע\"ה לראובן בנו כחי וראשית אוני, מפני שנולד לו תחלה. הרי שהבחור משפיע כחו על בניו הנולדים לו בימי בחרותו. ואפי' הכי, זקן, אע\"פ שכחו תשש, חייב במצות פריה ורביה, שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידיך. וגרסי' בב\"ר ר' דוסתאי בר ינאי בשם ר' ישמעאל בר נחמני אומר, אם היו לך בנים בנערותך קח אשה בזקנותך והעמד בנים. ממי אתה למד, מאברהם אבינו ע\"ה, דכתיב (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו. תניא ר' אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנא' (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו', וסמיך ליה פרו ורבו וגו'. ר' עקיבא אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנא' (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וגו'. בן עזאי אומר, כאלו שופך דמים וממעיט את הדמות.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר עד שלא יקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו מצוה, אלא שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו. והאשה הטובה, שישא אדם בימי בחרותו, הוא חפץ שאין לו תמורה ומרגלית דלית ליה טימי. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר שמואל בן נחמני, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנא' (ישעיהו נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה, אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו ראשונה, ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנא' (בראשית מח, ז) מתה עלי רחל, ואין איש מת אלא לאשתו, שנא' (רות א, ג) וימת אלימלך איש נעמי. והמגרש את אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, שנא' (מלאכי ב, יג) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה, ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חבירתך ואשת בריתך, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב בית המקדש בימיו, שנא' (יחזקאל כד, טז) הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבא דמעתך וגו', וכתי' (יחזקאל כד, יח) ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, וכתי' (יחזקאל כד, כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם. א\"ר יוחנן ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א\"כ מבקשין ממנו ממון שנדר על עצמו ליתן ואין לו מה יתן, שנא' (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. א\"ר אלסכנדראי, כל אדם שמתה אשתו בחייו עולם חשך בעדו, שנא' (איוב יח, ו) אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך. ר' יוסי בר חנינא אומר, פסיעותיו מתקצרין, שנא' (איוב יח, ז) יצרו צעדי אונו. ר' אבהו אומר, עצתו נופלת, שנא' (איוב יח, ז) ותשליכהו עצתו. ואין לאשה מנוח אלא בבעלה, שנא' (רות ג, א) בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.",
+                "ועוד גרסי' בפירקי ר' אליעזר חמשה קולות יוצאין מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. א' בשעה שכורתין את האילן שעושה פרי. ב' בשעה שהנחש מפשיט את עורו. ג' בשעה שהאשה מתגרשת מבעלה. ד' בשעה שהבתולה עם בעלה תחלת בעילה ראשונה. ה' בשעה שהוולד יוצא ממעי אמו. ויש אומ', אף בשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף. ר' עקיבא אומר, כל הנותן עינו באשתו שתמות ויירשנה, או שתמות וישא את אחותה, או באחיו שימות ויירשנו, או שימות וישא את אשתו, סוף שקוברין אותו, שנא' (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, וגולל אבן אליו תשוב."
+            ],
+            "The virtues of a modest woman": [
+                "לעולם תשתדל לעשות מלאכה בתוך ביתה ולא תשב בטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. פי' שטות או כיוצא בו. ועוד כי הבטלה מביאה לאיש לידי הרהור עבירה, כ\"ש לאשה, שדעתה קלה עליה. אלא על כל פנים תעשה מלאכה ולא תשב בטלה, שנא' (משלי לא, יג) דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. וגרסי' במ' כתובות בפרק אע\"פ, האשה עושה בצמר, ואפי' היו לה כמה שפחות, כדי שלא תשב בטלה. ושבח גדול הוא לאשה לקנות חפצים בתוך ביתה ולמכרם, ותתעסק בהם, כדי שיהיה לה ריוח, שנא' (משלי לא, יד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וצריכה להשכים בבוקר לעשות חפציה, ולא תהא עצלה ואוהבת לנום, שנא' (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. והעצלות מביאה לידי שינה יותר מדאי, שנא' (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, וכתי' (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. אלא תשתדל להשכים בבקר ומנערת עיניה מן השינה וזרועותיה מן העצלות. ואחת מעשר תקנות שתקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצוייה לעניים בבקר.",
+                "[וגם כן מן התקנות שהתקין עזרא] שתהא האשה חוגרת בסינר, מפני הצניעות, שנא' (משלי לא, יז) חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. וצריכה להיות צנועה, ותשב תמיד בביתה, שלא תהא יצאנית, ולא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, לצורך מצוה, או לבית הכנסת או לבית הטבילה. וזהו כבודה בת מלך פנימה, וכתי' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה. והמנהגת כך הרי זו אשה חשובה, ואשריה ואשרי בעלה, ועליה נאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ולזאת יקרא אשה שהיא שלימה יותר מהנשים וחשובה מכולן. שאין לך אשה שלימה שלא יהיה בה שום חסרון, וזאת, שהיא שלימה יותר מכולן, היא תתהלל. כדגרסי' בב\"ר ויבן ה' האלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ויבן כתי', התבונן מהיכן לבראת. אמ', לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מזקפת, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא יצאנית, אלא ממקום צנוע שבאדם, שאפי' כשהוא ערום אותו מקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, שאשה צנועה, אשה צנועה. ואעפ\"כ ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. לא בראתיה מן הראש, שלא תהא זקפנית, והרי היא מזקפת את ראשה, שנא' (ישעיהו ג, טז) ותלכנה נטויות גרון. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית, והרי היא סקרנית, דכתיב (ישעיהו ג, טז) ומשקרות עינים. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית, והרי היא צייתנית, שנא' (בראשית יח, י) ושרה שומעת. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית, והרי היא קנאית, שנא' (בראשית ל, א) ותקנא רחל באחותה. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית, והרי היא משמשנית, שנא' (בראשית לא, יט) ותגנוב רחל את התרפים. ולא מן הרגל, שלא תהא יצאנית, והרי היא יצאנית, שנא' (בראשית לד, א) ותצא דינה. נמצא, שהאשה שאין בה אחת מכל המדות הללו, הרי היא קיימה מצותו של הב\"ה, שצוה לנשים, וצוה לחוה בשעת יצירתה, והיה אומר אשה צנועה, אשה צנועה.",
+                "ושנינו במ' כתובות בפרק המדיר את אשתו, ואלו יוצאות בלא כתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו הוא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה, ונודרת ולא מקיימת. ואיזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללות יולדיו בפניו. ר' טרפון אומר, אף הקולונית. ואיזו היא קולונית, כל שהיא בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה. ומפרש בגמ', שומעין קולה בשעת תשמיש.",
+                "שאלו לחכם אחד ואמרו ליה, ספר לנו האשה אשר היא צנועה וכשרה. אמר להם, התמימה בלי דופי, הקלה בעת אקראה, השמחה לשמחתי, העציבה לצרתי, המקבלת מצותי, הלובשת בגדי הענוה. אמרו לו, כבר ספרת לנו מי שאתה אוהב מן הנשים, ספר לנו למי שאתה שונא מהן. אמ' להן, המורדת לבעלה ומתפארת במעשיה, האוכלת בסתר מאנשי ביתה, ומתנשאת ביחסה, ומתחזקת בפתיותה, ומתפארת בשכלה, ובוכה בשעת כעסה, ומורת רוח בחמותה, והמרבה עם שכינתה, והמתרחקת מבעלה בשעה שיקרבנה לו, והממהרת לענות."
+            ],
+            "Communion with one's wife": {
+                "i According to the Raavad": [
+                    "חבור האדם אל אשתו",
+                    "וצריך אדם לקדש את עצמו בעת תשמיש, ושלא יתכוין להנאתו אלא לאחד מן הדברים שאברר לקמן בע\"ה, ושלא יקל ראשו עם אשתו בשעת תשמיש, כדי שיהיה זרעו קדוש ומזומן ומוכן לעבודת הב\"ה, כדי שתהא כל כוונתו בכל צרכיו ובכל משאו וכל מתנו לעבודת השם ית', שנא' (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' וגו'. ועתה אבאר הענין בע\"ה.",
+                    "הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב\"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב\"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.",
+                    "הראשונה לשם פריה ורביה. והיא הנכונה שבכולם, שבה הוא מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה, כמו שאמרתי למעלה.",
+                    "השנית לתיקון הוולד. דתניא שלשה חדשים ראשונים התשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך הוולד מלובן ומזורז. וגם זאת הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה, הואיל ויש בה תיקון קצת לאשה ולוולד.",
+                    "השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א\"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.",
+                    "וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד\"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה\"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.",
+                    "וגרסי' באבות דר' נתן עשר גזירות נגזר על האדם הראשון, ועשרה על חוה, ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ. עשרה על אדם הראשון. ואלו הן. א' שהיה לבוש כלי חמדה והפשיטן הב\"ה ממנו. ב' שהוא מתפרנס בצער. ג' שהוא אוכל טוב ומוציא רע. ד' שבניו גולים ממדינה למדינה. ה' שיש בו רוח רעה. ו' שיש בו יצר הרע. ז' ששלטה בו רמה ותולעה. ח' שהוא נמסר לחיה. ט' שהוא קצר ימים. י' שהוא עתיד לעמוד בדין. ועשרה על חוה. ואלו הן. א' דם נדה, שתהיה בשבילה נזופה מבעלה. ב' שתהיה יולדת בצער לסוף ט' חדשים. ג' שתהא מניקה את הוולד עשרים וד' חדשים. ד' שבעלה שולט בה. ה' שיהא בעלה מקנא לה שלא תדבר עם כל אדם. ו' שהיא מזקנת מהרה. ז' שהיא עומדת מלילד. ח' שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרסמת כאיש. ט' שהיא יוצאה וראשה מכוסה כאבל. י' שאם היא כשרה, בעלה קוברה. אברהם אבינו ע\"ה קבר את שרה, אבינו יצחק ע\"ה קבר את רבקה, אבינו יעקב ע\"ה קבר את רחל ואת לאה. ועשרה על הנחש ואלו הן: א' שנסתם פיו. ב' שנקצצו ידיו ורגליו. ג' שהוא אוכל עפר. ד' שהוא מתפשט מעורו, ומצטער כיולדה, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה.",
+                    "ו' ר' חלפתא אומר, אפי' אוכל פטומים, ושותה כל מתוקים, הם נעשים בפיו עפר, שנא' (ישעיהו סה, כה) ונחש עפר לחמו. ז' שהוא מוליד לשבע שנים. ח' שאדם רואה בהמה ואינו מקפיד, וכיון שהוא רואה נחש מיד הוא מקפיד עליו והורגו. ט' שהכל מתברכין והוא עומד בקללתו. י' היה ר' מאיר אומר בקבלה, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זה נחש. ועשרה על הארץ. ואלו הן. א' שתהיה שותה מאליה מכאן ואילך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ב' שתהא לוקה בפירותיה. ג' שתהא לוקה בשדפון ובירקון. ד' שנבראו בה טרשים. פי' ארץ קשה. ה' שיעלו בה אילני סרק. ו' שיעלו בה דרדרים וקוצים. ח' שזורעים הרבה והיא עושה מעט. ט' שהיא עתידה לעמוד ולהעיד על הרוגיה. י' שהיא עתידה לבלות כשלמה. ארבעים גזירות הללו כנגד ארבעים יום שהוולד נוצר בהם. ועוד כשנכנס אדם לדין ומתחייב ולוקה, מלקין אותו מלקות ארבעים, כנגד ארבעים מכות הללו של אדם ושל חוה ושל נחש ושל ארץ.",
+                    "הרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כשהוא רואה את יצרו מתגבר עליו ומתאוה לדבר זה, ואולי יחלה אם לא ישמש. גם הכוונה הזאת יש בה שכר, אך לא כראשונות. מפני שהוא יכול לדחות את יצרו ולעמוד על תאוותו, בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם ומכחישין את התאוה. כגון שיזכור הויית האדם מן האפס וסופו עפר ורמה, וגבורת הב\"ה, ומכותיו הקשים אל המורדים והפושעים. דתנן הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ואמ' החכם אם ראית אשה נאה ואת חומד אותה, תראה מה בתוכה. ואמרו רז\"ל האשה דומה לקופה מלאה זבל ופיה מלא דם. וסוף סוף, אם יוכל לכבוש את יצרו הרי טוב, ואם לאו, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להלחם עם תאותו כל כך, יסתפק מההיתר, כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום. ואשה, אם תהא שמאל דוחה, תהא ימין מקרבת. ויש לו מקצת שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור את עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות. כי בראשונות הוא מתכוין לעצם הדבר, כאדם שמקיים את המצות כהלכתן ולשמן, וברביעית שנתכוון ולגדור את עצמו מן העבירה, אע\"פ שאין בה לא מצות פריה ורביה ולא תיקון הוולד ולא תביעת האשה, הואיל וכוונתו לגדור את עצמו מן החטא, שכר יש לו, אבל לא כראשונות. דאמ' ר' חייא לרב, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אבל אם לא נתכוון אלא למלא את תאוותו מהנאת העולם הזה, הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב מן ההפסד. כי הוא עורר את תאותו, ומשסה את יצרו, ומביא את עצמו לידי קושי ותאוה, כדי להשביע את יצרו. מן ההתר יביאנו אל האיסור. ועל זה ארז\"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה עד שהוא משתכר, ואחר כך מקיא ומתלכלך. וכגון זה וודאי דומה לבהמה, שהיא אוכלת והולכת, עד שיאחזנה דם ותמות. וגרסי' במ' שבת בפ' במה מדליקין א\"ר אושעיא, הממריק עצמו לדבר עבירה פצעים וחבורות יוצאות בו, שנא' (משלי כ, ל) חבורות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. אמ' רב בר יצחק, סימן לעבירה הדרוקן.",
+                    "ועוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה ומפסידות אותו ומחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קבול שכר, ואע\"פ שיש בו אחת מהשלש דרכים הראשונים. כדשנינו במ' נדרים בפ' אלו מותרין, וברותי מכם המורדים והפושעים בי. א\"ר לוי, בני תשע מדות, בני שנואה, בני אנוסה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פי' בני שנואה, כמשמעו. בני אנוסה, אנסה בתשמיש. כדגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, אמ' רב אשי, אסור לאדם לכוף את אשתו, אפי' לדבר מצוה, שנא' (משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. וא\"ר יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו, אפי' לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמ' רב איקא, מאי קראה גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה את אשתו אפי' לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא, הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעל וישנה. לא קשיא, כאן לדעת [כאן שלא לדעת]. פי' אם בעל ושנה בדעת אשתו, הרי זה מותר, אבל אם בעל ושנה על כרחה, שלא בדעתה, הרי זה חוטא. ועוד פי' אחר. אם דעתו שיבעול וישנה כדי שיהיו לו בנים זכרים, מותר, אבל אם אין דעתו אלא למלאות תאותו, אסור. בני נדוי, שהיו שניהם או אחד מהם מנודים, או שהיתה האשה מנודה מבעלה. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת, דאמר ר' נתן, אל ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמ' רבינא, לא נצרכה אלא לשתי נשיו. ר\"ל אפי' היו לו שתי נשים נשואות בהיתר, אסור לשמש עם האחת ויסלק מחשבתו ממנה ויתכוין לאחרת. בני מריבה, מי שיש לו מריבה עם אשתו, אל ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם שכורים או אחד מהם. בני גרושת הלב, שהיתה בלבו לגרשה. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן, ולא נתכוון לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה.",
+                    "שאלו את אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר, מפני מה בניך יפין ביותר. אמרה להם, אין מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. כשהוא מספר עמי, מגלה טפח ומכסה טפח. והיה מספר בחפזה, כמו שכפאו שד. אמרתי לו, מה טעם. אמ' לי, כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בני באים לידי ממזרות.",
+                    "ואסור לשוח בשעת תשמיש במילי דעלמא, אבל בצורך אותו תשמיש, כגון שהיה צריך לפייסנה ולפתותה. שאין אדם רשאי לבעול עד שיפייסנה. כגון זה רשאי לדבר עמה ולרצותה, ולדבר עמה בכל צרכי התשמיש, ואסור לדבר עמה בדברים אחרים. ולא תאמר דוקא משהתחילו במעשה, אלא אף מה שהוזקקו נמי אסור. והטעם כדי שלא יתערב דעת אחרת בשעת תשמיש. ואסור לנבל פיו אפי' בשעת תשמיש. ואסור להקל את ראשו עמה בשעת תשמיש, מפני שנענש עליהן. כדגרסי' במ' חגיגה ומגיד לאדם מה שיחו, אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. והבנים שעושים בפריצות נענשין בעולם הזה. כדגרסינן במ' נדרים בפ' אלו מותרין, א\"ר יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת. חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין, מפני שמספרין בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין, מפני שמסתכלין באותו מקום. חרשין מפני מה הויין, מפני שמנשקין באותו מקום. א' רבא, מדותיו של הקב\"ה מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, יהפך רגלי זרעו, הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפי' יהיו הכל נסתרין מזרעו, הוא עזב הפה המדבר שבו ניתנה הנשיקה ונשק הסתום, לכך נסתם פי זרעו, הוא סיפר בעת שהיה לו לחרוש, לכך נחרש אוזן זרעו. למה נקרא שמו חרש, ההוא חורש כמו שותק, כמו והחריש יעקב עד בואם, וכמו ויהי כמחריש. אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפי' שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר. וסוף סוף ארז\"ל אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. דכל מה שאדם עושה באשתו כשהיא טהורה, עושה. מה דג זה הבא מן הציד, רוצה לאוכלו צלי שלוק מבושל, אכלו, כך אשתו של אדם, כל מה שרוצה לעשות בה, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה. ולמה נמשלה האשה לדג. לפי שהדגים פרים ורבים, כך איש ואשה פרים ורבים, דכתיב (בראשית מח, טז) וידגו לרב בקרב הארץ. ותרגם אנקלוס וכנוני ימא יסגון בגו בני אינשא על ארעא. ומ\"מ עזות פנים היא לאדם להקל פניו עם אשתו, אלא נוהג עמה בענוה, כדרך שצוה הב\"ה, ולא יסור מדרך העולם. ואסור לספר ואשתו ישנה.",
+                    "ולא ישמש מעומד מפני שמסכן בעצמו. דתניא המשמש מעומד אחזתו אחילו, פי' כאב האיברים, והמשמש מיושב אחזתו דלריא, פירוש שגעון. ואסור לשמש מטתו ותינוק ישן עליה. כדגרסי' בפרק ערבי פסחים ת\"ר המשמש מטתו על מטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה. ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה. ולא אמרן אלא דנים, אבל דתיר לית לן בה. ולא אמרן אלא דגאני גבי כרעיה, אבל גבי רישיה לית לן בה. [ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עלויה, אבל מנח ידיה עלויה לית לן בה]. ואסור לשמש מטתו לאור הנר, דתניא כל המשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים בעלי מומין. ואסור לשמש מטתו ביום. מאי קראה, יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר. לילה ניתן להריון, יום לא ניתן להריון. ויש מתירין לשמש מטתו ביום מי שאין לו בנים, ובלבד שישמש בבית אפל. ואסור לשמש מטתו [בשנ' בצורת, כדגרסינן במס' תעניות בפרק מאימתי מזכירין, א\"ר שמעון בן לקיש, אסור לו לאדם לשמש מטתו] בשני רעבון, שנא' (בראשית מא, נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות ירושלמי אמ' ר' אבין, בחסר ובכפן גלמוד, אם ראית חסרון בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, פי' יחידה. ואסור לשמש מטתו בשעה שיוצא מבית הכסא, דתניא היוצא מבית הכסא ושימש, הויין לו בנים נכפין, מפני ששר הממונה על בית הכסא נלוה עמו. וכמה ישהה וישמש, מהלך חצי מיל. הקיז דם ושימש, [הויין לו בנים ויתקין, פירוש מצורעים. הקיזו שניהם], הויין לו בנים בעלי ראתן, פי' חטטין הצומחין בראש, ורובן צמחין לתינוקות. ובלבד ששימשו קודם אכילה, אבל אם אכלו קודם, אין בכך כלום. שמש כשהוא שכור, סופו נעקר. שניהם שכורים, סופן נעקרים. פי' עקרים להוליד.",
+                    "ואסור לשמש והוא למטה והיא למעלה. כדגרסי' במ' כלה הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות. שניהם נוטים על צדיהם, הרי זה דרך עקשות. פי' אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן. תניא מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין, חגרין סומין חרשין ממעי אמן. ר' אליעזר אומר, מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת. ר' יהושע אומר, מפני שאומרת לו בשעת תשמיש, אנוסה אני. ר' עקיבא אומר, מפני שמספרין בשנאת חנם.",
+                    "ואסור לאדם לשמש מטתו ואשתו סמוכה לווסתה, שנא' (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואסור להקל ראשו עמה כשהיא נדה, שמא יבאו לידי עבירה, ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה שלה. ואסור לתת שום דבר מידו לידה, ולא ליקח שום דבר מידה. אבל עושה היא כל מלאכתה כשהיא נדה, לשה ואפה ומבשלת, לפי שאין טהרה בזמן הזה. ומצעת היא מטת בעלה שלא בפניו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ומוזגת לו הכוס, ונותנת אותו על גבי כסא או על גבי שרפרף.",
+                    "ולא תתקשט יותר מדאי כשהיא נדה, אבל מתקשטת היא מקצת קשוט, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואסור לשכב עמה בקירוב בשר כשהיא נדה, ולא אפי' היא בבגדה, ולא בבגדו, ואפי' בימי ליבונה, עד מלאת ימי נדתה וימי ליבונה, ותטבול במקוה או בנהר או במעין, ואז היא מותרת לבעלה. כדגרסי' בפ\"ק [דמסכת שבת] אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשה נדה אל אשת רעהו, [מה אשת רעהו] הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והאשה בימי ליבונה דינה כדין נדה, עד מלאת ימי ליבונה ותטבול, כמו שאמרתי. וקודם טבילה, אע\"פ שעברו ימי נדתה וימי ליבונה, הרי היא כנדה עד שתטבול.",
+                    "תאנא דבי אליהו, מעשה באדם אחד שקרא ושנה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו, ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיתה אומרת להם, כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי, שקרה ושנה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמשיבה דבר. אמ' אבא אליהו, פעם אחת נתארחתי אצלה. אמרתי לה, בתי, בימי נידותיך מהו אצליך. אמרה לי, חס ושלום, אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך. [אמרה], אכל עמי ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו לדבר אחר. אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו ולא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.",
+                    "וגרסינן במדרש יהי אור, תאנא, מאה ועשרים וחמש מיני טומאה ירדו לעולם מצד נחש קדמוני שהטעה את חוה, עשרים וארבעה הגדולים שבהם מתחברים באשה כשהיא נדה. אוי לו למי שיקרב אליה בימי נדתה. תאנא, מאי דכתיב (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרים מיני טומאה מטיל הנחש בנקבה, כמנין ואיב\"ה. לפי' כשהאשה טמאה נדה, צריך שתהיה איבה בינה ובין בעלה, לפיכך קרויה נדה, כלומר מנודה ורחוקה מבעלה. ותאנא, כשהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעים /שבעה/ ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב\"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה. ותאנא בסוד הטומאות. בזוהמת הצפרנים מתעוררת מדת הדין, והמבער אותם מן העולם מעיר מדת חסד, לפי' ארז\"ל שורפן חסיד. וירחיק אדם את עצמו מהכיעור, כדי שלא יתן מקום למדת הדין. דתנן אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות הטיל נחש הקדמוני בעולם, שגרם מיתה על האדם, וכולן נבלעין במת ובחי בצפרנים. וכל העושה כשפים בשמות של טומאה בצפרניו של אדם עולים בידו, לפי שהטומאה נאחזת בהם. וכל הדורך עליהם ברגלו או במנעלו, איפשר שיסתכן. ומה בשיורי דשיורי דטופרי כך, אשה שמקבלת טומאת הנחש וזוהמתו כשהיא נדה, על אחת כמה וכמה שמזקת לקרב אליה. אוי לו לנזקק לאשה נדה.",
+                    "ומצינו שנצטווה אדם הראשון על הנדה, שנא' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. פי' ימי טהרת האשה בשנה הם מאתים ושבעים ושבעה, כמנין עז\"ר, וימי נדתה הם שמונים ושלשה ימים, כמנין עזר תהיה לו [כנגד\"ו]. וימי טומאתה, שהם כמנין כנגד\"ו, לא תהיה לו, אלא כנגדו.",
+                    "ואסור לאדם להכות את אשתו על עסקי תשמיש. כדגרסי' במ' סנהדרין הנותן בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ונותנה לפני הארי. מה ארי זה דורס ואוכל, כך עם הארץ מכה ובועל. ואסור לשמש ושניהם ערומים, שאין עליהם מכסה מלמעלה. ואסור לשמש בשדה בלא אהל. ומעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו תחת התאנה, והלקוהו חכמים. ואסור לשמש בפני כל חי. כדגרסי' במ' נדה בפרק כל היד, א\"ר שמעון בן לקיש, ארבעה הב\"ה שונאן, אף אני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום, כ\"ש לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין, [והמשמש מטתו ערום], והמשמש מטתו בפני כל חי. אמ' ליה רב יהודה לשמואל, אפי' בפני עכברין. וחסידים הראשונים היו נזהרין בשעת תשמיש, והיו מוציאים הזבובים והיתושין וכיוצא בהם, משום צינעא."
+                ],
+                "ii According to the Ramban": [
+                    "ועוד בענין חבור האדם אל אשתו מה שחיבר הרמב\"ן ז\"ל.",
+                    "דע, כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להב\"ה, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות, כאשר הוא יתעלה נבדל מכל מה שזולתו, באמרו ית' ויתעלה עם זו יצרתי לי וגו'. [אמר במקום זה, עם זו], ואמ' במקום אחר, ה' אחד, לגזירה שוה. וזהו שאנו אומרים, אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואח\"כ אמ' יצרתי לי, כלומר הבדלתיו לי, להיות מיוחד לכבודי, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר ידעת, כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם. והנה יתעלה, שהוא אדונינו ואנחנו עבדיו, הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים, כאשר הוא קדוש. ופירשו רז\"ל בפסוק והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. ואם כן, נמצאו כל ישראל כל הנהגותיהן מיוסדות על יסוד השם הגדול יתעלה, לפי שמתדמין אליו בכל מעשיהם, והוא יתעלה אמ' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם ית', נמצא שכל זמן שאנו עושים הטוב והישר שאנו מקדישין שמו הגדול, כאמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמין בהם לבוראנו ית'. וכל זמן שלא נתנהג כשורה, וכל מעשינו מקולקלין, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במ' יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו בשוק נאה, עליו הכתוב אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו בשוק נאה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני, כמה מקולקלים דרכיו וכמה מכוערים מעשיו, עליו הכתוב אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה מה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, [הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו].",
+                    "ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות חומר האדם וטבעו סבת היותו רע או טוב, מצד תכונת המזג, כפי הטפה שממנה נתהווה, ונמצא חיבור האדם סבת קדושת השם או חילולו, כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו, ואמר כי נצטרך לקדש עצמינו בשעת תשמיש, כאשר באה בקבלה בפסוק והזרתם את בני ישראל, ומפני שזו היא הסבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים. ואחר שהדבר כן, תצטרך לדעת מה שאמרנו שצריך אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו נחלקת לה' חלקים. הדרך הראשון, במהות החבור. הדרך השני, בזמן החיבור. הדרך השלישי, במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי, בכוונת החיבור. הדרך החמישי, באיכות החבור. והנה נכנס לבאר את הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה, כל אחד ואחד בדרך המיוחדת לו.",
+                    "השער הא', במהות החבור. דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה, חלילה. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך, [שנא'] וידע אלקנה את חנה אשתו. והסוד, כי טפת הזרע, כשהיא נמשכת [בקדושה ובטהרה. נמשכת] ממקום הדעה והבינה, והוא המוח. ודע, שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם ית' ברא את הכל, כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. שאם נאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי\"ת בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך. ואמרו רז\"ל במ' חולין שברא הב\"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת אמרו אשר כבר עשוהו, מלמד שהוא ובית דינו נתמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל הם כלי גנאי, היאך ברא השם ית' דבר שיש בו שום חסרון או גנות. חלילה, אלא פעולותיו של הב\"ה תמימות, שנא' (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשם ית' טהור עינים מראות ברע, אין לפניו ענין קלקול או גנאי. והוא ברא איש ואשה, והוא ברא כל אבר ואבר שבהם, והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עוסקין במושכלות, וכל כוונתם לשם שמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים או ידים, או כשאר איברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות, ולא נתכוונו לשם שמים, אמר וידעו כי ערומים הם. ופירוש זה, כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר מן האיברים מהלל ושבח בעשותו הטוב וכיעור בעשותו הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא, כי הב\"ה כל דרכיו במשפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכיעור כלו בא מצד פעולת האדם. על זה אמ' שלמה ע\"ה ראה זה מצאתי אשר עשה וגו'. כלומר, אין בכל איברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם ממש, בהיותו סכל, מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאד.",
+                    "והנה סוד הידיעה, שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת. כי האדם הוא סוד החכמה, [והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת], וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא\"כ הנה החיבור הוא ענין עלוי גדול, כשהוא כפי הראוי. וארז\"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה, נתחממו, שכינה מסתלקת מביניהם, ונשאר אש אש. כדגרסי' במ' שוטה בפ' היה מביא את מנחתה, דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, כי בשם האיש יו\"ד, ובשם האשה ה\"א, הרי יה, שמו של הב\"ה, מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחיבור לקדושה, אלא למלאת תאוותן, ומתוך התאוה והחימוד נתחממו כאש, ר\"ל יו\"ד של שם האיש וה\"א של שם האשה, שהוא יה, מסתלק מביניהם, ונשאר אש אש. ואל זה הסוד נתכוונו רז\"ל באמרם שלשה שותפין יש בו באדם, ואלו הן, איש ואשה והב\"ה. ואם היה בדבר גנאי, היאך היו כוללים את השם ית' בדבר שהוא כך. והנה השם ית' אמר אל אברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', ובענין רחל ולאה ויפתח את רחמה, ובענין אלקנה, וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. ואמ' בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו'.",
+                    "ועוד גרסי' במ' חגיגה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, והאחת מהן הריון, שנא' (בראשית ל, כב) ויפתח ה' את רחמה. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו לעשותו להב\"ה בלא שליח. ובב\"ר ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, ורמז הב\"ה למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע, כי כוונת השם וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדרי העולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתקון סדרי עולם, כללם ופרטם. ובענין רות נאמר, ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנות, הרי כבר נאמר טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל. אלא כשיהיה החבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. ולפיכך נאמר בחיבור הצדיקים, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה, אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר, זרו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פרשו ז\"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנא' (ישעיהו מב, ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה. והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו נעשה אדם בצלמנו וגו', כלומר גם אני שותף בבריאת האדם. והשותפות הזאת כי מן האב ומן האם נמשכין כל איברי הגוף, והשם ית' זורק בו נשמה, כאומרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.",
+                    "ואחר שעוררנוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך מן הראשון. כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה, אין לשם ית' חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ. והנה גופו כלה לבהלה, וכאלו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע\"ז, בהיותו [מזריע] זרע מקולקל וטיפה שנזרקה בו כסלון הממאיר. ועליו נאמר זורו רשעים מרחם. והנה צוה הב\"ה בתורה ואמ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם.",
+                    "השער השני, בזמן החבור. הנה השם ית' אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ועונה האמורה בתורה מפורשת בתלמוד, כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשו נניח לדבר בעונות שאר בני אדם, ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת. ועל זה אמ' אשר פריו יתן בעתו, זו היא עונת תלמידי חכמים. ודע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף. שאלו לא היה כן, לא היתה צורת אדם בו. והנה הזרע הוא מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר. כי בידוע שלא יולד עין מאוזן ולא אוזן מעין, רק כל אבר נמשך מטבע אבר אחר דומה לו. כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה. וכל אבר ואבר, [וכל] צורה וצורה, יש לה טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. וא\"כ שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז יהיה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור לעונה הידועה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד חזרת הגלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו. ולפי' אמר אשר פריו יתן בעתו, והיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך לו ועלהו לא יבול וגו', כלומר יהיה חיבורו לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.",
+                    "וטעם היותה [מלילי] שבת ללילי שבת, שהשבת זו יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות, מטעם שבת לה'. וכוונו עונת תלמידי חכם בלילי שבת, להיות כונתם לנפש השכלית, להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא ית', בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו וביום השביעי שבת וינפש. והנה היתה הכוונה לזה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד. כי לא שמו עונתם בימי הגופניות, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכלו שבת, והוא עולם הנפשות.",
+                    "ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתינו לבארו, ונאמר כי זמן החיבור נחלק לג' חלקים. החלק הראשון, זמן עונה בימים. החלק השני, זמן עונה מצד המזון. החלק השלישי, זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק הראשון כבר ביארנוהו בפרק זה. והחלק השני מן השלשה חלקים, שהוא זמן העונה מצד המזון, תצטרך לדעת בע\"ה יתברך.",
+                    "דע כי המזון שאדם ניזון בו שצריך שלשה מיני מטחן, ולמדרגה הרביעית נהפך [לזרע] או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואלו ישמש אדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנו עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, אינה נקייה ולא טהורה. ונמצא הוולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליו נאמ' הרה עמל וילד שקר, ואומר זורו רשעים מרחם. לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה, מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך אדם לכוין שעת החיבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא סמוך לחצי הלילה האחרון. ועל זה ארז\"ל במ' ברכות תניא אבא בנימין אמר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, [על תפלתי שתהא לפני מטתי ו]על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ואמ' ר' יצחק, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנא' (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, אף אשתו אינה מפלת נפלים. כתי' הכא (תהלים יז, יד) תמלא בטנם, וכתי' התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת.",
+                    "וצריך אני לעוררך על הגדה זו. ידוע שאין פתי וסכל בעולם חושב כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כ\"ש שיאמרו עמודי עולם, אנשים חכמים ונבונים, כאלו הדברים. אמנם הם דברו הדברים ברמזים, כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום. וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הן הנבחרות. ועל זה אמר שלמה ע\"ה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר (מדאי), אל תרשע הרבה ואל תהי סכל. ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו רז\"ל דבריהם ורמזום, ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהר, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה. ונמצא זרע האשה בדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש, נמצא בדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר. וזהו סוד [אשה כי תזריע וילדה זכר, וזה הוא סוד] מה שאמרו ז\"ל בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנא' (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. נמצא, זה בחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח ונקי.",
+                    "ומה שאמרו בין צפון לדרום, ר\"ל בין הקור לחום. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל כעס וחמה, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום לקור, יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו ובמדותיו מעורב עם הבריות. ועל זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו בגמ' דברכות לא אוכם ולא חיור, לא חכם ולא טפש, לא ארוך ולא גוץ, כי כל אלו המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.",
+                    "אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בדבר זה עיקר גמור. והנני פותח לך שערי אורה בזה. כבר ידעת מה שאמרו ז\"ל [במסכת יומא] בענין ההיא עוברא דאריחא וכו', לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. וההיא עוברא דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעבון אם לתאוה מפלגת, אם לחום אם לקור. כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין. ואם כן, נמצא דלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילוהו מדבר איסור שהריח. וא\"ת הנה גם אם הצדיק הריחה, אע\"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי.",
+                    "בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראוים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעתה, מצד הימים ומצד המזון [ומצד השעות].",
+                    "השער הג', במזון הראוי לחבור. ידוע כי כפי מזון כל אדם כך יהיה הגוף הניזון. ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם ית', כל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות. ומה לו לזה, והלא טוב לחיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול. דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם ית' מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. הודיע בפסוק זה, כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת ב\"ח הוא, וחמלה ורחמים עליהם. והנני מבאר.",
+                    "ידוע כי כל מזון שאדם אוכל נטחן באסטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומהם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים התחתונים, ויוצא דרך הרעי. ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו, ומחזירו דם, ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האיברים, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר, ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצם, כי ממנו הגוף ניזון. וא\"כ נמצאת בהמה זו שנשחטה כי לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וזהו דרך ארבע הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שאין מדברים, ובעלי חיים המדברים. כי המקורות שואבים וניזונין מארבע יסודות, והצמחים ניזונין מארבע יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאין מדברין ניזונין מן הצמחים ומן המקורות ומארבע יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברין ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. מן היסודות עולה למדרגה [למעלה] מהן, והן המקורות. והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן, והם הצמחים הצומחים. ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והן בעלי חיים שאינן מדברים, שמתנועעין וצומחין, והן מורכבים מארבע יסודות. ומבעלי חיים שאינן מדברים עולין למעלה גדולה מהן, והן החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מארבע יסודות. וא\"כ נמצאו כל הדברים נעשין למזון לזולתם, כדי להעלותם לגלוי גדולה על מדרגתם.",
+                    "ואחר הקדמה זאת, דע שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, [ואם המזון הוא עב ועכור, יהיה הדם] עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור, יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו ית' ויתעלה בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו. קצתם שמטמטמין את הלב, כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים, כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה, כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים, כשרצי הארץ והמים. סוף דבר, על כלם אמ' אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושים דם רע, מוכן לכמה פורעניות. וא\"כ, כשאמ' שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדושה זו. כי ראוי לאדם לאכול מאכלים ומזונות ראויים והגונים, ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיותו נהפך לטיפי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לוולד הנולד מאותו חבור. כי אלו היה המזון רע ועכור ועב, תהיה גם הטפה עבה ומטונפת ועכורה. וא\"כ נמצא המזון להיות גורם הוולד, חכם או פתי, צדיק או רשע.",
+                    "והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם ית' בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמ' להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמך לו אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו השלש פרשיות [נסמכו] לסודות נפלאים. ופרשת [אשה] כי תזריע באמצע, להורות שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים גדולים וקשים מתחדשין עליהם, מצד טפת הזרע, שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. והנה סמך מאכלות אסורות לפרשת אשה כי תזריע, להודיע כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני, בין צפון לדרום, כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הוולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים. וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם אדם משוקץ ונתעב, כאמרו זורו רשעים מרחם.",
+                    "והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי. וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני, שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור. כי בהיות המאכל מתרבה באצטומכא, אע\"פ שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה הרבוי יהיה גורם שלא יהיה נטחן, ויפסד באצטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים. ולפיכך ראוי ליזהר גם בשיעור המזון, כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החיבור.",
+                    "השער הד', בכונת החבור. צריך אתה לדעת מה שאז\"ל סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה. והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם ית', הוא אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן [ב]כל טבע וטבע מטבעי העולם [כח] מיוחד פועל הדבר שנתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס. והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה. ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר אדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבתו עסוקין בדברי חכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע, כפי שיהיה מדמה בשעת החיבור, בלי ספק. וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואומר ויחמו הצאן אל המקלות. ורז\"ל אמרו במ' ברכות ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילא. אמ' כי סלקן ואתיאן בנות ישראל מנהרא ליסתכלן בי, כי היכי דליהוי להו זרע שפיר כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות אשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, [זאת המחשבה אשר בדמיונה] תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה. וא\"כ נמצא הדמיון סבה גדולה לצורת הוולד ומדותיו, כאשר בארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הוולד צדיק או רשע, כאשר המזון גורם כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדברי עבירה וזמה, רק בדברים הקדושים והטהורים. ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים, אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה ומסעדה בדברים המשמחין את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה. כי אז תתקשר מחשבתם כאחד, ותהיה שכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.",
+                    "ואל תתמה על דבר זה. כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הוולד מוכן ומצוייר, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור. והיתה היא והמלך לבנים, יפים עד מאד. וחשב המלך להורגה. עד שבא חכם אחד ואמ' שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור. ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששימשה בו. ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בעת החבור. וזהו כענין המקלות ממש. ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מצד הטבע. כי אדם שנשכו כלב שוטה, ונחלה חולי ידוע לאותה הנשיכה, הנה מתוך אותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו, לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהן כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים דקים רעים עד מאד. מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן צורת הרהוריו ותמהונם. והבן עד מאד וראה עד היכן יגיע כח המצייר והרהור בשעת תשמיש.",
+                    "סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז שכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז\"ל מחשבה טובה הב\"ה מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור, הנה הוולד מיוסד על יסוד רשע וכיעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו הכתו' אומר זרו רשעים מרחם.",
+                    "ואני צריך לעוררך על יסוד גדול שבתורה ובדברי רז\"ל אלהים מושיב יחידים ביתה וגו'. וארז\"ל כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. והסוד הגדול הזה הוא, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חיבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות, ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה. והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו. נמצאו בוגדים, ושכינה מסתלקת מביניהם. והנני צריך לעוררך עיקר גדול. דע לך, כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר, להודיע כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנו בנים צוררים ומורדים, ראוים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תואר היו. כי כל זה גורם ההרהור, כיוצא באותה הצורה. וא\"כ בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החיבור והמחשבה וההרהור.",
+                    "ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רז\"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו מחשבה רעה אין הב\"ה מצרפה למעשה, חוץ מע\"ז, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בתלמוד. הנה אמרו רז\"ל היה בן עזאי יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ור' אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע\"ה. ותצטרך לדעת כי אלו הדברים כוונה אחת להם. והנני מבאר. דע כי מעיין המים, בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום גבוה אחר, כנגד גובה המקום שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור, אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשין היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, בכח המחשבה שמושכה אותו למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו החסידים הראשונים מדביקין המחשבה בעליונים, ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתברכין, כפי כח המחשבה. וזה סוד השמן של אלישע וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.",
+                    "ואחר שהדבר כן, הוצרכו רז\"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו, ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור העליון למטה, והיא שורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת. ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם כאור הבהיר. וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך. מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החיבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר למטה.",
+                    "והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ושם נאמר, כי בשעה שהיו עוסקין במאכל ובמשתה ובמשגל ושאר עסקי הגוף, מה תהא עליה. והיתה התשובה, כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדה מן האור העליון אפילו רגע אחד. ומתוך כך זכה יעקב להוליד שנים עשר שבטים, כולם צדיקים גמורים תמימים היו, וכלן ראויין להיות בדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן האור העליון אפילו בעת החיבור. ולכך אמ' שלמה ע\"ה בכל דרכיך דעהו. וידיעה היא חיבור הנפש השכלית ודיבוקה באור העליון. ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שנדבק השכל במושכל.",
+                    "ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה. כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע. אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה אל השמים, יקל מעליו יותר מההרהור הרע, [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בשעת תשמיש. כי אותה מחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומייסדה ממנו יסוד רשע ועול וטינוף, ונקראת זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשעת טבילה, כדי שתהיין מחשבותן והרהורן נדבקות בצורתו וצורתו נקשרת בעליונים.",
+                    "ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אע\"פ שאינו מכוונת החיבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו. והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא שאמרו, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובמ' תעניות בההיא ברתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמרו, כל מקום שנתנו חכמים בו עיניהם או מות או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד הדיבוק בעליונים. ומהענין הזה היה כח אותו הארור של בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר. ולפי' היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם, כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים, וימשוך עליהם מחשבה רעה. ולפי' אמ' וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל וגו'. ולפיכך הוצרך לדקדק, לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למה שהיה מתכוין ומעיין בו. וזהו ענין אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפי' נתכוין הרשע לענין המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יאוה. ולזה אמר עליו ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם, כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הב\"ה, שהוא יודע ומבין כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע. והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים, יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה, כפי הראוי, בע\"ה.",
+                    "השער הה', באיכות החיבור. [כבר הודענוך בדברים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר, ושימה כחותם על לבך. והנני מתחיל]. ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין, [אם יש לך עינים לראות], כי מאחר שדברים שאין להם גנות [אבר] אצל בני אדם יש להם גנות מעשה וענין רע, כ\"ש בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם, כ\"ש [גנות] אבר וגנות מעשה. ועל כן, כל זמן שאתה מתחבר לאשה, אל תהי נוהג קלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל את ראשך כנגד האשה, ואל תרבה שיחה בטלה עמה. ולפי' יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין את דעתה ומשמחין אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה וכוונתך בכוונתה, ולומר לה דברים קצתן מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון וקצתן מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהן בנים הגונים כשרים וטהורים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית, שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמים במה זכתה, ואמרה להם, אפי' קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי. וכל זה הפלגה לשאר צניעותה וחסידותה ויותר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה, או סמוך לשליש האחרון. דתניא במ' ברכות משמרה שלישית, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. [וכשהוא בועל, לא יבעלנה בעל כרחה, ולא יאנוס אותה, מפני שאותו החבור אין השכינה שורה בו, מפני שכוונתו בהפך מכוונתה, ואין דעת אשתו מוסכמת [לדעתו]. ולא יריבנה ולא יכה אותה על עסקי תשמיש. והנה אמרו רז\"ל במסכת יומא מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. אבל הוי מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחושבים. ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין שניכם אחדים, ואין מחשבתה מסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים]. סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה דעת אשתך מוסכמת לדעתך. וכשאתה מתחבר, אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה, [ותכנס בדרך אהבה ורצון, בענין שתזריע היא תחלה, כדי שיהיה הזרע שלה כחומר והזרע שלך כצורה, כענין שאמרנו באשה כי תזריע וילדה זכר. וכבר ידעת מה שאמרו בענין אותו חסיד, שאמרה אשתו עליו, שהיה דומה כמי שכפאו שד, כלומר, שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבדו, אלא שהיה [התשמיש] בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, והנה חוב מוטל עליו לגמרו, משום דבר עונה ומצותה האמורה בתורה. והתבונן המראה הגדול הזה ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, והיה מעשהו כלו לשם שמים ולמצוה גמורה].",
+                    "ומכל הדברים שהודענוך בדרכים הקודמין ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי מכלל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש, יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מדותיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות והמחשבה שאתה נוהג בשעת החיבור, כך תחול הצורה על טפת הזרע. וזהו סוד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כלומר, אחר שאמ' הב\"ה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החיבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים, ובהיותו מתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמ' לו הב\"ה. וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו, וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, וארז\"ל צדיק בן צדיק. והגיע כח צדקו עד שהעיד הב\"ה שאין בו מום, לא בפנים ולא בחוץ. וזהו סוד והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים, והיא באה על הרהור הלב ועל חטאות המורגשות, ולפי' צריכה הפשט וניתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע\"ה בשעת החיבור, שנתכוין לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לב. כי בהיות כוונתם לשם מצוה ולהדביק מחשבתם בעליונים בשעת החיבור, אז יולידו בנים ראויים לטהרה ולחסידות. ולפי' הוצרכה מגלת רות באחרונה לומר אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור, נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון. וכן חצרון נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד חצרון הוליד את רם, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק. להודיע כי לא על חנם בחר הב\"ה בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים, זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם, בסוד יו\"ד, כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות, צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו. וכשתהיה נוהג בהם כמה שהודעתיך, אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד, מקדש שם שמים.",
+                    "[והאל ברחמיו יפקח עינינו במאור תורתו, יזכנו להשיג השגתו מסודות תורתו, ולהוליד בנים מוכנים ליראתו ולעבודתו]. עד כאן דברי הרמב\"ן ז\"ל.",
+                    "וכל מי שאינו נושא אשה הגונה, ואינו מוליד בנים, חשוב כמת, וכל מי שמוליד בנים הגונים, אע\"פ שמת, הרי הוא כחי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דרש ר' יצחק בר חמא, מאי דכתי' (מלכים א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא. מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה. דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה. ולא הניח בן יואב, והכתיב (עזרא ח, ט) ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל. אלא דוד, שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה, יואב, שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה.",
+                    "אשרי כל ירא ה'. שכל ההולך בדרכי השם ית', והנושא אשה לשם שמים, והמדריך את בניו בדרכי השם, והמתפרנס מיגיעו, שנא' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. אשרי כל ירא ה', זה העושה רצונו של הב\"ה ועושה צדקות ומישרים. ההולך בדרכיו, זה המדריך בניו על הדרך הישרה. יגיע כפיך כי תאכל, זה המתפרנס מיגיעו. אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא. אשריך בעולם הזה, שאתה מתפרנס מיגיעך ולא תבא לידי גזל ולא לידי גניבה ולא לידי עבירה. וטוב לך לעולם הבא, הואיל ולא גנבת ולא גזלת ולא עשית עבירה. אשתך כגפן פוריה, למה נמשלה אשה לגפן, לומר לך, מה גפן זו פוריה לברכה, אף אשה כשרה פריה לברכה, שנא' (ישעיהו מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. בירכתי ביתך, שתהיה אשתך צנועה, ולא תהיה יצאנית, אלא יושבת בירכתי ביתה, וזהו שבח האשה, שנא' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה, וכתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך. בניך כשתילי זיתים, לומר לך, מה זיתים בתחלה מרים, ומתוך כתישה וטחינה ומטורח גדול ימתקו, ויצא מהם יצהר מכבד אלהים ואנשים, כך הבנים הם מרים בתחלתן, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ומתוך צער גדול ילמדו התורה והמצות, שהן מתוקין, שנא' (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ד\"א בניך כשתילי זיתים, מה עץ זית אין מקבל הרכבה ממין אחר, כך בניך לא יהיה בהם שום דופי ולא שום תערובת פסול. וגם שלא יהיה בהם שיכול, כשתילי הזיתים שאין נושרין העלין מהם. סביב לשולחנך, שלא יצטרכו לבריות, אלא יהיו סומכים על שולחנך תמיד. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', בשביל שהתחיל ואמ' אשרי כל ירא ה', אמ' זה שכר כל ירא ה'. יברכך ה' מציון, מהברכה שבירך ציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וראה בטוב ירושלים, שיראה בנחמה. וראה בנים לבניך, שיאריך ימים ויראה בני בנים. שלום על ישראל, שיהא לו שלום ולכל ישראל בשבילו. סליק פירקא."
+                ]
+            }
+        },
+        "xi; On the Education of Children": {
+            "Discipline a son": [
+                "בענין גידול בנים",
+                "יסר בנך ויניחך אז יכון תמיד ארחך שבט מוסר אל נא יחסר מגו חסר לב נכחך רגע אותו אל נא תעזוב גם לילה בו שים שיחך אם אל תרף יד ממנו אז בו יהיה זך לקחך לראות חפציך בו אם תחפוץ יסר בנך ויניחך.",
+                "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. גרסי' במדרש משלי יסר בנך ויניחך, אם תרצה להיות במנוחה ובהשקט ובשלוה בעולם הזה, יסר את בנך. שאם תייסר את בנך בקטנותו, ותדריכהו על הדרך הטובה והישרה, תהיה במנוחה ובהשקט ובשלוה. מפני שלא תצטער עליו שיצא לתרבות רעה ולעשות עבירות, ולא לגנוב ולא לרצוח, הואיל ויסרת אותו בקטנותו ולמדתו ללכת על דרכי השם ית'. ואז יהיה מקורך ברוך, וזרעך כשר ועושה הטוב והישר בעיני הב\"ה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.",
+                "וגרסי' במדרש שנים ושלשים מדות יסר בנך ויניחך, למד בנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם. ויתן מעדנים לנפשך, שיכניסך בגן עדן עם הצדיקים. וכתי' (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך, ר\"ל כי יש תקוה אם תראה בנך שהוא טפש, אל תאמר מה יועיל בו המוסר, הואיל ואין לו דעת להבין אניחנו, אלא אפי' הוא טיפש עדיין יש לו תקוה בלימוד ובמוסר, ואם הוא טפש אם תלמדנו מוסר, כ\"ש אם לא ילמד כלל, ואם לא הבין עד עתה איפשר שיבין מכאן ואילך. ואם לא יבין תורה הרבה מפני שהוא טפש, ילמד לפחות לקרות בתורה ולהתפלל, כדי שיצא מכלל עמי הארץ. ואל תאמר, אם אגדיל עליו המוסר ימות תחת השבט, הוי ואל המיתו אל תשא נפשך. ד\"א יסר בנך כי יש תקוה וגו', יסר בנך, שמא יצא לתרבות רעה וימות בידי ב\"ד או שלא בב\"ד.",
+                "וטוב לו לאדם שימות או שתכהינה עיניו ולא יעמיד בן רשע. כדגרסי' בבראשית רבה ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כהו עיניו כדי שלא יראה ברעתו של רשע. אמר הב\"ה, יהא יצחק יוצא לשוק ויהוון ברייתא אומרין, דין אבוהי דההוא רשיעא, אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו, הה\"ד בקום רשעים יסתר אדם. מכאן אמרו, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות. תלמיד רשע, מאחיה השילוני, שנא' ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו. כל כך למה, מפני שהעמיד את ירבעם, שהיה תלמיד רשע. בן רשע, מיצחק, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. כל כך למה, שהעמיד את עשו, שהיה בן רשע.",
+                "מעשה בבנו של ר' חנינא בן תרדיון שנתחבר ללסטים, וגלה את סודן, והרגוהו ומלאו את פיו עפר וצרורות. לאחר שלשה ימים לקחוהו חכמים ונתנוהו בכליבה, ובקשו לקלס עליו מפני כבודו של אביו, ולא הניחן. אמ' להם, הניחו לי ואני אומ' על בני. פתח ואמר, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. ואמו קראה עליו, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. אחותו קראה עלו, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ.",
+                "ד\"א ואל המיתו אל תשא נפשך, ר\"ל לצעקתו ולבכיתו, אל תחמול עליו כשתכנו בשבט ואל תחוש לצעקתו, דכתי' (משלי כג, יד) אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל, וכתי' (משלי יט, כז) חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת. הה\"ד בני אם יפתוך חטאים אל תבא, אם יאמרו לך ויורוך לשגות ולסור מאמרי דעת, חדל לשמוע להם ולעצתם. ד\"א חדל בני לשמוע מוסר, אל תביא את עצמך לשמוע מוסר מן הדיינין, כדא' ולקחו זקני העיר ההיא [את האיש] ויסרו אותו. ר\"ל אם תשגה מאמרי דעת, סופך לקבל מוסר ועונש בב\"ד, שנא' אל תמנע מנער מוסר וגו'. ר\"ל אם תכנו בשבט כשהוא קטן, כדי לייסרו, תצילנו ממיתה בב\"ד כשיגדל. וכתי' (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. פי' אם תחנך לנער על פי דרכו, מהו דרכו של נער, שלא ללמוד ושלא להתפלל, אלא ישב בטל ולרדוף אחר תאותו, אם תעזוב אותו על דרכו הרעה ועל טבע נערותו, ולא תמחה בידו להחזירו למוטב, גם כי יזקין לא יסור ממנה, מפני שנעשו לו כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. והפך מזה, אם תייסרנו בנערותו, יהיו לו המדות הטובות כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. ולפי זה הפירוש אין ר\"ל חנוך לנער על פי דרכו מצוה, כלומר עשה כך וכך, אלא כמו שמח בחור בילדותך, ופירושו אם תשמח בחור בילדותך ותהלך בדרכי לבך, דע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. וכן חנוך לנער, אם תחנך לנער על פי דרכו, כשיזקין לא יסור מאותו הדרך שהורגל בו.",
+                "ד\"א חנוך לנער על פי דרכו, הוי מחנך לנער כפי שהוא יכול לסבול כפי שניו, וכשיגדל הוסיף לו בלימוד. דתנן בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה וכו'. וגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' ליה רב לרב שמואל בר שילת, עד בר שית לא תקבל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. פי' הנער אינו למד עד שיהיה בן שש שנים אלא דבר מועט, מפני קטנותו, מכאן ואילך יקבל יותר, לפי' יוסיפו לו בלימוד מעט מעט בכל יום ויום, כמו שעושין לשור, כשיכניסוהו לחרישה אין דוחקין אותו יום ראשון, אלא מוליכין אותו על השדה שיש לו לחרוש ומטיילין בו עליה, ליום שני קושרין העול על צוארו, ליום שלישי דוחקין אותו לחרוש מעט, עד שילמוד ויחנך לחרוש. לפי' ישתדל אדם ללמד את בנו, וללמדו תורה מקטנותו, ולחנכו ללמוד מעט, כפי כח הנער וכפי שניו וכפי שיוכל לסבול. והב\"ה מתעלה כשהקטנים שחין בתורה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ואע\"פ שהן מדלגין בפסוק מפני שאינם יודעים לקרות, הב\"ה אוהב אותן, שנא' ודגלו עלי אהבה. אל תקרי ודגלו אלא ודלגו.",
+                "אמר המחבר, ודגל\"ו על\"י, בגימטריא מאה וחמשים ותשע, כמנין קט\"ן. כיצד, כשהקטן מתחיל לדבר, מלמדו לומר תורה צוה לנו משה וגו', וכן פסוק ראשון של ק\"ש. וכשיגדל יותר, מוסיף ללמדו מקצת פסוקים על פה. וכשיהיה בן שלש שנים, יתחיל ללמדו האותיות. וכשיגדל יותר, שוכר לו מלמד וקונה לו ספרים ומלמדו. ואם יכבד על הנער לשקוד על הלימוד תמיד, יפייסנו תמיד בדברים שהקטנים אוהבים ומתאוים להם, כגון דבש וקליות ואגוזים וכיוצא בהן, ויאמר לו, הנה לך זה, על מנת שתלך לבית הסופר ותלמוד. וכשיגדל ויבין יותר וימאס אלו הדברים שאמרתי, יאמר לו אביו, לך לבית הסופר ואקנה לך חגורה יפה ומנעלים נאים. וכשיגדל יותר, יאמר לו, אתן לך זוזים, על מנת שתלמוד ברכת מזון ותפלה, וקונה לו ציצית ותפילין, כדי לחנכו על המצות. וכשיגדל יותר, יאמר לו, למוד תורה ותקרא תלמיד הגון. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא רב. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא חכם ודיין ואב בית דין ותשב בראש. עד אשר ישיג אמתת התורה, ומואס בכל אלו הדברים שאמרתי, ויעסוק בתורה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב (בראשית מח, כ) ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו']. ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך. ורמז לדבר, ביד האדם ט\"ו איברים, כמנין ט\"ו אותיות שבפסוק יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כלומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלש פסוקים אלו, שהן ט\"ו, כמנין איברי היד. ולפי' משימין היד על ארון המת או על הקבר, לבקש רחמים על המת. לפי שבידו של אדם ט\"ו איברים, כמנין ט\"ו אותיות שבפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל."
+            ],
+            "He who disciplines his son makes him wise": [
+                "לעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שאם ייסר אותו יחכם, שנא' בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה. גרסי' במדרש אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על הדרך הטובה, שנא' בן חכם מוסר אב, ואם ראית לץ, בידוע שלא גער בו אביו, שנא' ולץ לא שמע גערה, ר\"ל לא שמע מאביו גערה. ואומר, חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, אם יחשוך אדם את שבטו מלרדות את בנו בקטנותו, הרי זה שונא את בנו, שסופו בא לתרבות רעה, מפני שלא ייסרו אביו בקטנותו, וסופו נהרג על מעשיו הרעים, בין בבית דין בין שלא בב\"ד. אבל האוהב [את בנו] שחרו מוסר, ר\"ל שייסרו בקטנותו, כדי שלא יבא לתרבות רעה ולידי מיתה משונה. ופירש שחרו בקטנותו, מגזרת הילדות והשחרות הבל.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. בנוהג שבעולם, אדם שאומרים לו פלוני הכה לבנך יורד עמו לחייו. ומה ת\"ל (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו. ללמדך, שכל המונע בנו מלרדותו, בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל, שהיה לו געגועין על אברהם, ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה, ושנאהו אברהם והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל. כשהיה בן חמש עשרה שנה התחיל להביא צלם מן החוץ, והיה משחק ואין משחק אלא ע\"ז, שנא' ויאכלו וישתו ויקמו לצחק. מיד, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ותאמר [לאברהם] גרש את האמה הזאת ואת בנה, שמא ילמד בני ארחותיו. מיד, וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, על אודות בנו שיצא לתרבות רעה. כיוצא בו, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי' יצא לתרבות רעה, על שלא רידהו. דתנן חמש עבירות עבר עשו באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, [וכפר בתחיית המתים], וכפר בעקר, ובזה את הבכורה. ועוד תאב מיתת אביו ובקש להרוג את אחיו, שנא' יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וגרם ליעקב לברוח מאבותיו. והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על חטאתו פשע, שנא' וילך עשו אל ישמעאל וגו'. כיוצא בו דוד, שלא רדה לאבשלום, ויצא לתרבות רעה, ובקש להרוג את אביו, ושכב עם נשי אביו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים, וגרם כמה דברים קשים שאין להם סוף. [דכתי'] מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתי' אחריו (תהלים ג, ב), ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. וקשה תרבות רעה ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב, א) למה רגשו גוים, ולא כתיב ה' מה רבו צרי. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רידהו ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתי' (מלכים א א, ו) ולא עצבו אביו מימיו."
+            ],
+            "Chastisement of love": [
+                "וכמה נעים המוסר של אהבה. וכל מי שהב\"ה אוהבן הוא מרדן בייסורין. את מוצא שלש מתנות טובות נתן הב\"ה לישראל, ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן, התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. התורה מנין, דכתיב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, דכתי' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך, מה כתי' בתריה (דברים ח, ז), כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. העולם הבא מנין, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה, שנא' ואוהבו שחרו מוסר, ר\"ל הבן הוא אוהב את אביו מפני ששחרו מוסר. את מוצא באברהם שייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, וכתי' (בראשית כה, יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ללמדך שהיה דומה לאביו בנוי ובחכמה ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה בשעת עקידתו, ואברהם זקן בא בימים, וכפתו כשה ולא נמנע. ולפי' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. הוי ואוהבו שחרו מוסר. כיוצא בו, יצחק היה משחר מוסר ליעקב, שלמדו תורה וייסרו בבית תלמוד, שנא' ויעקב איש תם יושב אוהלים, ולימדו מה שלמד מאביו. ואח\"כ פירש מאביו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה. לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ואף יעקב אבינו ע\"ה רידה את בניו ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתי' (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. השוה אותן כולן ליעקב, שכולן צדיקים. הוי ואוהבו שחרו מוסר.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה וחכמה ודעת, ולא יחוש לעושר. שאין לך עושר בעולם כעשרה של תורה, שנא' יקרה היא מפנינים וגו'. וילמוד תורה בקטנותו, כי לסוף מתעשר. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. א\"ר אלעזר, כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. וא\"ר אלעזר, כל הנותן פתו למי שאין לו דעה ייסורין באין עליו, שנא' וירא אפרים את חוליו ויהודה את מזורו וגו'. וא\"ר אלעזר, כל אדם שאין לו דעה לסוף גולה, שנא' לכן גלה עמי מבלי דעת. וכל המשתדל ללמד את בנו תורה וחכמה ודעה נוחל העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה מנין, שנא' יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל, ר\"ל מי שיש לו בן כסיל שלא למד תורה, כל ימיו של אביו בעצב ובדאגה בעולם הזה ולא ישמח כל ימיו. אבל מי שיש לו בן חכם, הוא שמח וטוב לב בעולם הזה, שנא' בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. לפי כשהולך עמו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ושומע האב חכמת בנו, הוא שמח, ואמ' גם אני מלמד. שהבן שמח בחכמתו תחלה, שנא' שמחה לאיש במענה פיו, ואח\"כ שמח בו אביו, הרי ישמח לבי גם אני. הרי שהאב נוחל העולם הזה. העולם הבא מנין, כדגרסינן במ' פסחים בפ' ערבי פסחים, א\"ר יוחנן, שלשה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בנו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת. הרי שהמלמד את בנו תורה נוחל העולם הזה והעולם הבא."
+            ],
+            "Extrication of fathers by sons": [
+                "גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת האבות לבנים. שהאבות אינן מצילין את בניהם אלא מן הייסורין שבעולם הזה בלבד, ומזכין אותן העושר, ומזכין אותן החיים, ומזכין אותם הכח, אבל ליום הדין אינן יכולין להצילן מדינה של גיהנם, שנא' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו ולא יצחק מציל את עשו בנו. אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים.",
+                "כיצד. גדולים מצילין אותם במעשיהם הטובים, כדגרסי' במדרש תנחומא. מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות, ופגע באדם אחד שחור כפחם, שהיה טעון עצים על כתפו ומרהיט בהן כסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. אמ' לו, בני, מה לך בעבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדניך נתן לך עול כבד, אני אפדך ממנו ואוציאך לחירות, ואם אתה עני, אני אעשירך. אמ' לו, הניחני, אדוני, שאיני יכול לעמוד. אמ' לו, מבני אדם אתה או מבני המזיקין אתה. אמ' לו, מת אותו האיש ובכל יום ויום מוסרין אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמ' לו, מה היתה מלאכתך בחייך. אמ' לו, גבאי המס הייתי, והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים, ולא עוד אלא שבעלתי נערה מאורשה ביום הכפורים. אמ' לו, בני, שמעת מאותם הממונים עליך אם יש לך תקנה. אמ' לו, אל תעכבני, שמא ירגזו עלי בעלי הפורענות, ולאותו האיש אין לו תקנה ולא כלום פדיון, אלא שמעתי מאותם הממונים שהיו אומרים, אם היה לך בן שיהיה עומד בצבור ואו' ברכו את ה' המבורך, יהיו מתירין אותך מן הפורענות. ולאותו האיש אין לו בן, אלא שהניח את אשתו מעוברת, ואין ידוע אם ילדה זכר או נקבה, ואם ילדה זכר מי ילמדנו תורה. אמ' לו, מה שמך. אמ' לו, עקיבא. ושם אשתך. אמ' לו, ששומירה. ושם עירך. אמ' לו, אלדוקה. באותה שעה נצטער עליו ר' עקיבא, והיה הולך מעיר לעיר עד שהגיע לעירו, ושאל היכן הוא ביתו. אמרו, ישחקו עצמותיו בגיהנם. שאל על אשתו. אמרו, ימחה שמה וזכרה מן העולם. שאל על בנו. אמרו, הוא ערל, אפי' במצות מילה לא עסקו. מיד תפש ר' עקיבא לבנו, ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה. ולא היה לומד, עד שישב עליו בתענית ארבעים יום. יצאתה בת קול ואמרה, על זה אתה מתענה. אמ' הן. וקרא באלף בית, עד שהוליכו לביתו ולימדו ברכת המזון וקרית שמע ותפילה, והעמידו והתפלל בציבור, ואמ' ברכו את ה' המבורך לעולם ועד. באותה שעה התירוהו מן הפורענות. ובא בחלום אותו האיש, ואמ' לו, עקיבא, תנוח דעתך בגן עדן, שהצלתני מדינה של גיהנם. מיד פתח ר' עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור.",
+                "וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' וגו'. אומות העולם, אתה נותן להם בן זכר, הוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית, הגדיל מוליכו לבית ע\"ז ומכעיסך. אבל ישראל, אתה נותן לו בן זכר, מל אותו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודה אותו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברך שמך בכל יום ויום, ואומ' ברכו את ה' המבורך.",
+                "קטנים כיצד. באסיפתם כשהם קטנים. גדולה הצלת קטנים לאבותם, שהצלת גדולים פעמים שהוא משתהה עד ארבעה דורות, אבל הצלת קטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ארבעה דורות, שנא' פוקד אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אין את יכול לומר, שאם היה האב רשע והבנים צדיקים, שהוא פוקד את רשע האב עליהן, שאין זה מדת הדין. ואין אתה יכול לומר שהוא נתפש בחובו, שאין זה מדת רחמים. ואיזו היא מדת רחמים תולה לאב עד ד' דורות. אם נמצא אחד מהם צדיק, [הרי האב ניצול, לא נמצא אחד מהם צדיק], כל אחד נתפש על מעשיו, שלא תאמר פוקד עון אבות על בנים לשון קצף הוא. צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ה' ה' אל רחום וחנון [וגו']. אף כשהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, לשון רחמים הוא, שהוא תולה לאבות עד ארבעה דורות, שאם יהיה אחד מן הדורות צדיק, הוא מצילן מדינה של גיהנם. ועוד, משה רבינו ע\"ה, בשעה שבקש רחמים, מהו אומר, ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ה' ארך אפים וגו', פוקד עון אבות וגו', ואלו היה לשון קצף, לא היה אומר זה. ושלמה ע\"ה אומר יסר בנך ויניחך, ר\"ל למד לבנך ויניחך מדינה של גיהנם, ויתן מעדנים לנפשך, בגן עדן עם הצדיקים.",
+                "אם תאמר, האב צדיק, כבר זכה לעצמו, ואינו צריך לבנו. והרי נדב ואביהוא מתו, מה ת\"ל, ובנים לא היו להם, שאם היו להם בנים צדיקים היו ניצולין בזכותן. והלא קרח היו לו בנים צדיקים ולא ניצול בזכותן. מפני שמשה רבינו ע\"ה בקש מהב\"ה שלא יתנהג עם קרח במדת הרחמים, כדרך שהוא נוהג עם כל בני אדם, אלא במדת הדין. שנא' אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. ומנין שהיו לקרח בנים וניצולו, שנא' ובני קרח לא מתו. ומנין שהיו צדיקים, שנא' למנצח לבני קרח על עלמות שיר, אלהים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאד, על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים. מזמור זה מדבר ששמו באלהים כסלם, ושהיו מובטחים בהב\"ה, שלא יהיו נבלעים עם בית אביהם. הרי שהיו צדיקים. וכן שמואל ע\"ה אומר לישראל, ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, ר\"ל הזהרו שלא תחטאו ותקבלו פורענות אתם ואבותיכם, שאין זכות לאבותיכם שמתו, אלא מעשיכם הטובים, שמתכפרים בהם עוונותיכם.",
+                "ומנין שהבנים מכפרין על אבותם, שנא' לכן בזאת יכופר עון בית ישראל וזה כל פרי הסר חטאתו. וכי פרי מסיר חטאתו. אלא בניו ובנותיו, שהן פרי בטנו. ר' יהושע אומר, וכי איזו מדה מרובה, מדת הטוב או מדת הפורענות. הוי אומר מדת הטוב מרובה. ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, תמשכו בה הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטוב, שהיא מרובה, אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו וגו', מלמד, שהב\"ה מקרבן אלו אצל אלו, האבות אצל הבנים, ר\"ל שאם הם האבות רשעים והבנים צדיקים, מקרב האבות לאצל הבנים, למחיצתן לגן עדן. וכן הוא אומר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ר\"ל שהבן הצדיק מרצה על אביו הרשע ומביא אותו אצלו לחיי העולם הבא. ר' חנניא אומר, הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור לפניך וגו'. וכי מי הן גדולים, רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם. ומה אם הבריות, שרחמיהן מיעוטין, נצטוו שאם יקחו את הבנים שישלחו את האם חופשית, הב\"ה, שרחמיו מרובין, על אחת כמה וכמה שאם נטל את הבנים שישלח את האבות חפשים מדינה של גיהנם. ר' מאיר אומר, הרי הוא אומר כבד את אביך ואת אמך, היכן מצותו של מלך ביותר, בפלטרין שלו או חוץ לפלטרין שלו, הוי אומר לפלטרין שלו. ומה אם חוץ לפלטרין צוה הב\"ה כבד את אביך ואת אמך, בפלטרין של מלך, שהוא גן עדן, על אחת כמה וכמה. ואם יושבין הבנים במחיצתן של צדיקים, והאבות במחיצתן של רשעים, אין זה כבוד. הא למדת, שהן מכפרין עליהם. וכן הוא אומר בדוד, ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יכול בלא דבר. תל אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך ימות. לפי' היה מתחבט כל אותן שבעת הימים, שמא יחיה הילד, ולפי' היה מתענה, וכיון שבשרוהו שמת, ידע שניצל מדינה של גיהנם. א\"כ, למה הוא אומר, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד החי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל. ויאמר, בעבור החי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועתה, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי.",
+                "קטני ישראל שהן מתין, מאימתי הן באין לחיי העולם הבא. ר' מאיר אומר, משידעו לענות אמן, שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, זה שעונה אמן. ויש אומרים, משעה שימולו, שנא' עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה, זו אימת המילה. והלכה כיש אומרים. ר' עקיבא אומר, קטני ישראל, אע\"פ שאבותיהן רשעים, באים לחיי העולם הבא, שנא' שומר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע, אבל קטני אומות העולם אינן באין לחיי העולם הבא.",
+                "וגרסינן בב\"ר ר' אבא בר כהנא אמ', כל מי שנכפל שמו הוא בב' עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. כתי' (בראשית ו, ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', וכתי' (בראשית כב, יא) ויקרא אליו ה' מן השמים לאמר אברהם אברהם וגו', וכתי' (בראשית מו, ב) וירא אליו ה' במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתיב (שמות ג, ד) ויקרא אליו ה', ויאמר משה משה ויאמר הנני, וכתי' (רות ד, יח) ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, וכתי' (שמואל א ג, ד) ויקרא לו ה' שמואל שמואל. אמרו לו, והלא כתיב (בראשית יא, כז) תרח תרח. אמ' להם, אף תרח, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמ' אברהם אבינו ע\"ה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, כל מה שסגלתני מצות ומעשים טובים בעולם הזה אזכה לחיי העולם הבא, ואבי יורש גיהנם, לפי שהיה עובד ע\"ז, שנא' תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. אמ' לו הב\"ה, חייך שיעשה תשובה קודם מותו, שנא' ויבואו עד חרן וישבו שם, אל תקרי וישבו שם אלא וישובו שם, ששבו בתשובה. לפיכך נכפל שמו, אלה תולדות תרח תרח, בשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. הרי שהבנים הצדיקים מכפרין עון אבותיהם.",
+                "בשביל שנים עשר ייסורין אין רואין דינה של גיהנם. ואלו הן.",
+                "ראשון. מי שיש לו דקדוקי עניות, הב\"ה מוחל עוונתיו, כדכתי' (איוב לו, טו) יחלץ עני בעניו, ודרשו חז\"ל בשביל עניו יחלצהו מדינה של גיהנם. ותניא שלשה אין רואין דינה של גיהנם, חולי מעיים ודקדוקי עניות והרשות.",
+                "שני. כל מי שהוא לקוי בחולי מעיים, כדכתי' (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ודרשו רז\"ל תלמדנו דבר זה מתוך תורתך. קל וחומר משן ועין, שהוא אחד מאיבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, ייסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כ\"ש. אמ' ריש לקיש, נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורין, מה מלח ממתקת את הבשר, אף ייסורין ממרקין את החטא מגופו של אדם. ואמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם המתים מחולי מעים.",
+                "שלישי. מי שיש לו אחת מארבע נגעים אינו אלא מזבח כפרה, דכתי' (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.",
+                "רביעי. מי שאנסוהו גויים ונטלו ממנו ממון, וכן בעול מסי המלכות, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה.",
+                "חמישי. מי שהוא יגע וטורח בעולם על בניו ועל ביתו בשביל פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מצדקה, דכתי' (תהלים כה, יח) ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.",
+                "ששי. הקובר את בניו, מוחלין לו עוונותיו. כדגרסי' במ' ברכות אתיא עון עון לגזירה שוה, כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון, וכתי' התם (ירמיהו לב, יח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. וגרסי' במסכת שוטה כי מי בז ליום קטנות, אמ' רבא, אלו קטנים, בני רשעי ישראל, שמבזבזין דין אבותם לעתיד לבא, ואומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהם, למה הקהית שניהם בנו.",
+                "שביעי. החושדין אותו בדבר עבירה ואינו בו. וכן מי שכינוהו בשם רע, והמתבייש בכל עת שנקרא בו. וא\"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין [אותו] בדבר ואינו בו.",
+                "שמיני. מי ששמחו לו אויביו על מפלתו, כדכתי' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח [וגו'], פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו. מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו.",
+                "תשיעי. מי שהלקוהו בשביל עבירה. דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנא' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. וכן מי שנידוהו. דתניא מאי שמתא, שם מיתה.",
+                "עשירי. מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה, שאינו יכול לגרשה, דכתי' (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה. דתניא שלשה אין רואין פני גיהנם, חולי מעים ודקדוקי עניות והרשות. ר' מאיר אומר, אף מי שי לו אשה רעה, שנא' ומוצא אני מר ממות.",
+                "אחד עשר. מיתה מכפרת. כדכתי' (ישעיהו כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והיא על ג' פנים. המת בעתו בתשובה, והמת בלא עתו בתשובה, או המת מיתה משונה, אפי' יש בידו חלול השם מיתתו מכפרת עונותיו. והמת על קדושת השם, אין לך תשובה גדולה מזו.",
+                "שנים עשר. מי שהפסיד ממונו, או מי שהוא אסור או חבוש, ושאר כל הייסורין, כולן מכפרים את העונות וממעטין מן החטא. כדכתי' (שמואל ב ז, יד) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וכתיב (ירמיהו א, ט) וישלח ה' את ידו ויגע על פי [וגו', וכתי'] ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר."
+            ],
+            "Commandment a father must fulfill towards his son": [
+                "ארבעה דברים חייב אדם לעשות לבנו. ואלו הן. א' למולו. ב' לפדותו אם הוא בכור. ג' ללמדו תורה וללמדו אומנות שיאכל ממנה. כדי שתתקיים התורה בידו. ד' להשיאו אשה. ויש אומרים אף להשיטו בנהר. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת קידושין ת\"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים, אף לשוטו בנהר. ר' יהודה אומר, כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס\"ד, אלא כאלו מלמדו ליסטות. למולו מנא לן, שנא' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. לפדותו מנא לן, דכתי' (שמות כב, כח) בכור בניך תתן לי. ללמוד תורה מנא לן, דכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם. תניא ולמדתם אותם את בניכם. לבניכם ולא לבני בניכם. א\"כ, מה ת\"ל (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. א\"ר יהושע בן לוי, כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתו' כאלו קבלה מהר סיני, שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו'. ר' חייא בר אבא לא הוה טעים אומצא עד דמטי ליה לינוקה לבי כנישתא. רבה בר רב הונא לא הוה טעים אומצא עד דמקרי לינוקיה מוספא. להשיאו אשה מנא לן. דכתי' (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ללמדו אומנות מנא לן, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר, מאי [טעמא], חיותיה היא.",
+                "ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, ר' מאיר אומר, לעולם לא ילמד אדם אלא אומנות נקייה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של אדם. ר' שמעון אומר, מימי לא ראיתי ארי סבל, צבי קייץ, שועל חנוני, זאב מוכר קדרות. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שלא נבראו לשמש את קונם, מתפרנסין שלא בצער, אני, שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער. מי גרם לי להתפרנס בצער, הוי אומר אלו חטאי, לפי שהרעותי מעשי קפחתי פרנסתי. לעולם לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן, רועה וחנוני, מפני שאומנותן אומנות ליסטין. החמרים רובן נבלים, הגמלין רובן לסטין, הספנין רובן צדיקים. דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, מאי היא. [אמר רב יהודה], מחטא דתלמיותא. תניא ר' יהודה אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שראה את הוריו באומנות נקייה, אוי מי שרואה את הוריו באומנות פגומה. אי איפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. ר' מאיר אומר, לעלום ילמד [אדם] את בנו אומנות נקייה וקלה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות.",
+                "תניא ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שיהו אוכלין שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. לפי שכל האומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בימי בחרותו ובזמן שכחו עליו, אבל אם נפל בידי חולי או למדה של ייסורין, או שנכנס לזקנה, אינו יכול לעמוד במלאכתו, והוא מת ברעב, אבל התורה אינו כן, אלא מגדלתו ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית טובה בזקנותו. ולא עוד, אלא שהב\"ה מחבב את הצדיקים בזקנותן יותר מבנערותן. וכן אתה מוצא בצדיקים, שעסקו בתורה עד שלא באת, [וברכן הב\"ה. בנערותן מהו אומר, וקווי ה' יחליפו כח. בזקנותן מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע\"ה ששמר את התורה עד שלא באת], שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי, וברכו הב\"ה, בנערותו ובזקנותו. בנערותו הוא אומר, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ובזקנותו מהו אומר, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל."
+            ],
+            "The community must hire teachers": [
+                "לפיכך חייבין כל קהל וקהל לשכור מלמדי תינוקות, ויהיו מצויין בכל עיר ועיר, כדי שילמדו אותן תורה. דאמ' ר' שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, אין העולם מתקיים אלא בהבל היוצא מפיהם של תינוקות של בית רבן. אמ' ליה רב פפא, דידי ודידך מאי. אמ' ליה, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וא\"ר שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, מקובלני מרבותי, ואמרי לה מאבותי, אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש. ואמ' ר' שמעון בן לקיש, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה. ויש אומרים, מחרימין אותה. וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' המנונא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שכלו בה תינוקות של בית רבן, שנא' שפוך על עולל בחוץ. מה טעם שפוך על עולל, לפי שהיה בחוץ. א\"ר יהודה, בוא וראה כמה חביבין תינוקות של בית רבן, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהן, גלו תינוקות וגלתה שכינה עמהן, שנא' עולליה הלכו שבי לפני צר, וכתי' בתריה (איכה א, ו) ויצא מן בת ציון כל הדרה. וגרסינן במדרש ולשון רכה תשבר גרם, לשון התינוקות בתורה, שהיא רכה, שוברת כחן של צרות, שהן חזקות כעצם. וסימניך תשב\"ר גר\"ם, \"תינוקות \"של \"בית \"רבן \"גזירות \"רעות \"מבטלין.",
+                "וצריך החזן ללמד אותן כל היום ומקצת הלילה, כדי לחנכם, לקיים מה שנא' והגית בו יומם ולילה וגו'. ואין מבטלין אותן אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלבד, בסוף היום, ובשבתות ובמועדים ובתשעה באב. ואם הם התינוקות רבים, ישכרו מלמדים שיוכלו ללמדם בטוב, שאם הם התינוקות רבים, לא יוכל שאת אותם מלמד אחד לבדו, ולא יוכל ללמדם כראוי. ודי למלמד אחד בחמשה ועשרים תינוקות. ואם יש מלמד יותר בקי, אל יסלקו את התינוקות מזה שאינו בקי, אחר שהן רגילין אצלו, ויתנו אותם לזה הבקי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' רבא, סך מיקרי דדרדקי דגריס עשרים וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין מותבין תרי, ואי איכא ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא. פירוש אדם אחר שמסייע לחזן ללמד התינוקות. ואי איכא אחרינא דגריס טפי, לא מסליקינן, דילמא אייתי לאתרשולי. גריס ולא דייק, ואיכא אחרינא דגריס ודייק, לא מסליקינן להאי דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא, דתניא קנאת סופרים תרבה חכמה. רב דימי מנהרדעא אמ', כ\"ש דגריס טפי. פי' כ\"ש דלא מסליקינן הראשון אם גרס טפי.",
+                "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהן מביאות אותן, ומסתכל בהן, ויבא לידי הרהור עבירה. ואשה אין מעמידין אותה ללמד התינוקות, מפני שאבותן מביאין אותם ללמוד, ומסתכלין בה."
+            ],
+            "One must teach his son Torah": [
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הנכוחה, ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים, ואע\"פ שהוא טורח גדול. כדגרסי' בב\"ר ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו'. עצבונך, זה צער העבור, והרונך, זה צער העידוי, בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה, בנים, זה צער גידול בנים. א\"ר שמעון בן אלעזר, נוח לו לאדם שיגדל לגיון אחד של זיתים בגליל ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל. פי' הזיתים אינן גדלין בגליל, מפני שהיא קרה, והבנים הן נוחין לגדל בארץ ישראל, מפני שפירותיה טובים, ומימיה יפין ואוירה נאה, והוא דארז\"ל אוירא דארעא דישראל מחכים, ור\"ל נוח לו לאדם לגדל כמה זיתים בגליל, אע\"פ שהן קשין לגדל, מלגדל תינוק אחד בארץ ישראל, אע\"פ שהיא נוחה לגדל בה תינוקות. וצער גדול בנים רובו הוא של אשה, וע\"כ שכרה גדול כשיגדל בנה על הדרך הנכונה. כדגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, ת\"ר גדולה הבטחה שהבטיח הב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנא' נשים שאננות קומנה שמענה קולי. במאן זכיין, במה דאתיין בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי לבי רבנן, ומאחרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.",
+                "המלמד בן חבירו תורה שכרו גדול מאד. כדגרסי' בפרק חלק, א\"ר שמעון בן לקיש, כל המלמד בן חבירו תורה כאלו עשהו, שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ומתרגמ' וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן. וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמ' רב, ואמרי לה א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, ואמרי לה אמ' ר' שמואל בר נחמני א\"ר יוחנן, כל המלמד בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה עליונה, שנא' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפי' הב\"ה גוזר גזירה על העולם, מבטלה בשבילו, שנא' ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א\"ר יהושע בן קרחה, כתי' (שמואל ב כא, ח) ואת חמשת בני מיכל, וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה, אלא מירב ילדה ומיכל גדלה, לפי' נקראו על שמה, ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתו' כאלו ילדו. ר' חנינא אומר מהכא, ותקראן לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי יולדתו, והלא רות ילדתו, אלא רות ילדה ונעמי גדלה, ולפי' נקרא על שמה. ור' יוחנן אמ' מהכא, ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח, אלה בני בתיה בת פרעה. וכי בתיה ילדה, והלא יוכבד ילדה, אלא יוכבד ילדה ובתיה גדלה, לפי' נקראו על שמה. ר' אלעזר אומר מהכא, גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. וכי יוסף ילדם, והלא יעקב ילדם, אלא יעקב ילדם ויוסף כלכלם. לפי' נקראו על שמו.",
+                "וגרסי' [במס' תעניות] בפרק סדר תעניות, ר' גזר תעניתא [ולא אתא מיטרא]. נחית קמיה אלפא, ואמרי לה ר' אלפא, אמ' משיב הרוח, אתא זיקא. [אמר] מוריד הגשם, אתא מטרא. אמ' ליה, מאי עובדך. אמ' ליה, [דיירנא בקושטא דחיקא, פרש\"י כפר קטן דחוק שיש בו עניות, דלית בה חמרא בקידושא ואבדלתא, טרחנא ואייתינא חמר לקידושא ואבדלתא ומפיקנא להו ידי חובתייהו. רב איקלע לההוא אתרא. גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחת קמיה שליחא דצבורא. אמר משיב הרוח, ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם, אתא מיטרא. אמר ליה, מאי עובדך. אמ' ליה], מיקרי דדרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עשירי. וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מידי מיניה. ואית לי פרא דכוורי, וכי היכי דלא ליפשע, מחשידנא ליה בכוורי ומשדרנא ליה לגו ביתיה, [עד דאתי וקרי]. וגרסי' בספרי והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, זה הדן דין לאמיתו וגבאי צדקה, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אלו מלמדי תינוקות.",
+                "ואע\"פ שחייב אדם ללמד תורה לבנו, לימוד עצמו קודם לבנו. כדגרסי' בפירקא קמא דקידושין ת\"ר הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר, אם בנו זריז וממולא בתלמוד יותר ממנו, ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו.",
+                "ועוד גרסינן [במס' בבא בתרא] בפרק לא יחפור, אמ' רב יהודה אמ' רב, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שהיה לו אב היה מלמדו תורה, ומי שלא היה לו אב ולא היה למד תורה. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ועדיין מי שהיה לו אב היה מעלה אותו לירושלם ללמוד, ומי שלא היה לו אב לא היה עולה ולא למד. התקינו שיהו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, ומכניסין אותו כבן שש עשרה שנה וכבן שבע עשרה שנה. ומי שהיה רבו כועס עליו, בועט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא, שהיה מושיבן בכל פלך ופלך ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש וכבן שבע.",
+                "וישתדל אדם ללמוד לבנו תורה בילדותו. כדגרסי' באבות דר' נתן ר' נהוראי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה שהיא קטנה, שנא' אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה כשהיא זקנה, שנא' כי כפרה סוררה סרר ישראל עתה ירעם ה' ככבש במרחב. ד\"א הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בחמין, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בצונן. שונה ושוכח למה הוא דומה, לאשה שיולדת וקוברת. ר' שמעון בן יוחאי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחותכה ויש לו סמנין לרפאתה, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחתכה, ואין לו סמנין לרפאתה. אלישע בן אבויה אומר, הלמד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמו ויוצאין מפיו מפורשין, והלמד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמו ואין יוצאין מפיו מפורשין. הוא היה אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו."
+            ],
+            "Love of a father to his sons": [
+                "וצריך אדם לאהוב את בניו כנפשו. אבל לא יראה להם האהבה, אלא מצפינה בלבו, כדי שלא יהיה להם עליו געגועין. וצריך להשוות לכל בניו לכל דבר, במאכל ובכסות ובמתנה ובירושה, ובכל דבר. ומעשה באדם אחד שסילק ירושתו מבנו לבנו אחר, ונדוהו חכמים. והני מילי אם בניו שוים בחכמה, אבל אם בנו אחד חכם, או שהוא הולך על הדרך הטובה, ובנו אחד סורר ומורה, זולל וסובא, הרי זה מסלק הירושה ממנו ונותנה לבנו האחר, שהוא הולך על הדרך הישרה. ואל ישנה אדם את בנו בין אחיו, מפני הקנאה. כדגרסינן במ' שבת בפרק קמא, אמ' רבה בר רב מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא, לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שתי סלעות מילת שהוסיף יעקב לבנו ליוסף משאר אחיו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "וצריך אדם ליזהר ביותר, ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכ\"ש לעשותו. ואע\"פ שהוא מגונה אם עשאו בין בפני הבן בין שלא בפניו, מ\"מ יותר מגונה הוא האב אם דבר או עשה דבר מגונה בפני בנו, שמא ילמד הבן ממנו, ואם יאמר לו האב, למה עשית כך וכך, יאמר לו הבן, והלא כך וכך עשית אתה. ועל זה אמ' הנביא התקוששו וקושו, פירוש קשוט עצמך ואחר תקשט אחרים. ואם ישמע האב דבר מגונה שעשו אחרים, יתעבנו מאד בפני הבן, ויפליג בגנותו, ויאמר תבא קללה על פלוני שעשה כך וכך ועל העושה כמעשהו, שיתגנה הדבר בעיני הבן ויתרחק ממנו וכיוצא בו. ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, כגון לימוד או כתיבה נאה או כיוצא בהם, ישבחנו מאד בעיני בנו, ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני וסופו לירש מעלה עליונה והואיל ודבר נחמד כזה יודע לעשות, ויפליג בשבחו, כדי שישמע הבן ויתאוה לעשות גם הוא דבר נאה כמותו. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו ויקריבנו וידביקנו במדת החסידים והישרים. כגון שיקום האב לקדם בתפלה שיוליך עמו לבנו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים, כגון בקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלו, יוליך עמו לבנו, כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית המצות וכמי שיהיה מעורב עם הבריות. וכשיעשה האב מצוה מן המצות יעשה אותה בעצמו, כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן, יקשור הלולב בידו, ויראה לבנו, וילמדנו לעשות כך, כדי שיהיו המצות חביבין בעיניו. ונמצא האב זוכה ומזכה לבנו, לפי שילמד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת על הדרך הנכונה כאביו. ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה.",
+                "וגרסינן בפרק קמא דמסכת תעניות רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמ' ליה, לימא לן מר מילתא דאגדתא, אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט, ואתי לידי סכנה. בתר דסעיד אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, יעקב אבינו לא מת. א\"כ מאי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא. אמ' ליה, מקרא אני דורש, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. כי הוו מפטרי מהדדי, אמ' ליה, לברכן מר. אמ' ליה, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו. וכשבקש לילך, אמ' לו, אילן, במה אברכך. אם (אילן) אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים. שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך. אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, ואם בבנים הרי בנים. אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.",
+                "וכשיגדל הבן, יזהר אביו שלא לדוחקו ולייסרו יותר מדאי. אלא יהיה דבורו עמו בנחת. ולא יקללנו ולא יחרפנו. ואין צריך לומר שלא יכנו, שמא יחטא הבן על אביו, ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם. ועל זה נאמ' ולפני עור לא תתן מכשול. וג\"כ ישתדל האב לפרוש מן הקנאה [ומן האיבה] ומן התחרות עם בני אדם. [שמא] יחרפוהו או יקללוהו בפני בנו, ויחרה אף הבן, ויתקוטט עמם בשביל כבוד אביו, ואפשר שיהרוג או שיהרג, ונמצא האב גורם לבנו מיתה משונה או מביאו לידי בזיון. ואם יארע לאב שום מריבה עם אדם ויחרפוהו, יסבול ויכסה הדבר, שמא ישמע בנו ויבא לידי סכנה.",
+                "מעשה בחסיד אחד שהיה מתווכח עם חבירו בשער אצל הדיינין, והיה בנו אצלו. והיה בעל דינו מחרף אותו ומגדף, והיה אומר לו, עשית כך וכך. היה מספר בגנותו והיה אומר בשבילו דברים מכוערים עד מאד. שמע בנו, וחרה אפו עד מאד לכבוד אביו, ובקש להתקוטט עם אותו האיש בעל דינו של אביו. כשהרגיש אביו, אמ' לבנו, למה חרה לך, אם אמת הם דבריו שעשיתי אני דברים מכוערים ומגונים כאלו, למה תתקוטט עמו, אני הוא שעשיתי שלא כדין, והואיל ועשיתי שלא כדין ראוי אני לשמוע חרפות וקללות מפי כל אדם על מעשי הרעים. ואם אני לא עשיתי אותם הדברים המכוערים שאמר, למה תחוש לדברים בטלים. הניח לו ויאמר, והשם, שהוא יודע הנסתרות, יודע שלא עשיתי שלא כדין ושאני נקי מאלו הדברים שהוא אומר בשבילי, ושהוא אומר שוא ודבר כזב.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד וללמד את בנו תורה. והעושה כך הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה. כדגרסי' בב\"ר בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו. ר' אלחנן בן חגי אומר, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. עק\"ב עולה למנין מאה ושבעים [ושתים, והוא חיה מאה ושבעים] וחמש שנים, נמצאת אומר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. והיה משמר אפי' דקדוקי תורה, והיה עושה מצות עשה, שהם מאתים וארבעים ושמונה, כמנין רמ\"ח, ולא היה חסר מהן אלא אחת, שהיא מצות המילה. לפי' אמ' לו הב\"ה, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך. כלומר, אינך חסר אלא מצות המילה, מול עצמך ותהיה תמים. ולפיכך הוסיף הב\"ה בשמו ה\"א, שנא' ולא יקרא עוד [את] שמך אברם והיה שמך אברהם, ואח\"כ והקמתי את בריתי. רמז לו שישלים בשמו לתשלום רמ\"ח מצות שהיה מקיים, שכך עולה מנין אברהם רמ\"ח, כלומר מול עצמך ותהיה שלם ויהיה שמך שלם. והיה מלמד את בנו תורה, שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. אמ' הב\"ה, אתה למדת את בנך תורה בעולם הזה, חייך אני בכבודי מלמד אותן תורה לעולם הבא, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xii; On Upright Conduct in Business": {
+            "Acting in business honestly": [
+                "בענין משא ומתן",
+                "יגיע כפיך תאכל בני אל גדולות ממך תקח למנה שמח במלאכתך כי בה תכובד ולא תבוש בכל רגע ועונה ראה חרוץ מלאכה תעשירו ולא ידל לעת שיבה וזקנה אהוב משא ומתן באמת גם כפך תהיה תמיד נכונה להועיל אורך אשריו ואשרי אנוש נושא ונותן באמונה.",
+                "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.",
+                "גרסינן במ' ברכות בפרק קמא, א\"ר חייא בר אמי משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו בירא שמים כתי' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה', ובנהנה מיגיעו כתי' (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וגרסי' במכילתא (והיה) אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא ונותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה. וגרסינן במ' נדה בפרק תינוקת, מה יעשה אדם ויתעשר, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. וגרסי' במדרש משלי איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, הנושא ונותן באמונה נכסיו מתברכין, והב\"ה מזמן לו פרנסתו. מפני שבני אדם בוטחים באמונתו ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד. ולא די לו שיתפרנס מן האמונה, אלא שנקרא צדיק, שנא' וצדיק באמונתו יחיה.",
+                "וגרסינן במכילתא ויאמינו בה' ובמשה עבדו. גדולה אמונה לפני מי שאמ' והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל זכו ששרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתיב בתריה (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. וכן אתה מוצא באברהם שלא ירש העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכתיב בתריה (בראשית טו, ז) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת וגו'. וכן אתה מוצא שלא עלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנא' ויאמן העם וגו'. ואומ' אמונים נוצר ה', מזכיר אמונת אבות. ואומר ויהי ידיו אמונה. ואומר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, בשער זה נכנסים בעלי אמנה. וכן הוא אומר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מי גרם לנו לשמוח בשמחה הזאת, אמונה שהאמינו ישראל בהב\"ה בעולם הזה, שכלו לילות. וכן יהושפט אומר האמינו בה' אלהיכם ותושעו. וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא באמונה, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה, וכתי' (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה וגו'. ואומר וצדיק באמונתו יחיה. וכתי' (ירמיהו ה, ג) ה' עיניך הלא לאמונה. וכתי' (ישעיהו כה, א) עצות מרחוק אמונה אומן.",
+                "והאמת הוא גדול לפני הב\"ה, והעולם עומד על האמת. כדגרסי' במדרש גדול הוא האמת, שהוא אחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "גדול הוא האמת, שכל מי שעושה מלאכתו באמת עם הבריות כאלו קיים את התורה כלה, שנא' צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. ולא נברא העולם אלא באמת, כמו שמצינו במעשה בראשית, שרמז הכתוב אמת בסופי תבות בו' פסוקים. ואלו הן. א' ברא\" אלהים\" את\". ב' וירא\" אלהים\" את\" האור. ג' ויברא\" אלהים\" את\" האדם. ד' ויברא\" אלהים\" את\" התנינים הגדולים. ה' וירא\" אלהים\" את\" כל. אשר עשה. ו' ברא\" אלהים\" לעשות\". ללמדך שכל מה שנברא בו' ימי בראשית שהוא קיים על האמת. ולכך תקנו ששה פעמים אמת באמת ויציב, כמו שכתבתי למעלה בפ' שני.",
+                "ובית המקדש לא היה קיים אלא על האמת, שנא' אתי מלבנון תבאי, ראשי תיבות אמת. והלבנון הוא בית המקדש, כדמתרגמינן ההר הטוב הזה והלבנון, טורא טבא הדין ובית מקדשא. וכשהפכו האמת הלכו בגולה, שנא' תשורי מראש אמנה, בראשי אותיות אמת הפוך. ולא עוד אלא שהב\"ה נקרא אמת, שנא' וה' אלהים אמת. ובזמן שהאמת מצויה בארץ, הב\"ה מוריד גשמים בעתם ומברך את תנובת השדה, שנא' אמת מארץ תצמח, ראשי אותיות אמת. מה כתיב בתריה (תהלים פה, יג), גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. אבל בזמן שהאמת אינה מצויה בארץ, הב\"ה מביא על הארץ רעה, שנא' ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו.",
+                "לפי' הנושא ונותן שלא באמונה, ואינו שמח בחלקו, ורודף אחר העושר, ומשתדל לקנות ממון שלא כדין, הרי זה מביא רעה על העולם, והוא מזומן להפסד גדול בממונו ובגופו, שנא' ואץ להעשיר לא ינקה. ופתע פתאום תפול מארה בנכסיו ובכל ממונו, וירד מנכסיו. ויצטרך לבריות, ועליו נאמר (ירמיהו יז, יא) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. פירוש עוף, ששמו קורא, הוא גוזל וחומס העופות ונוטל ביציהן ומחמם עליהן, כסבור שיוצאין האפרוחים ממנו, אע\"פ שלא הטיל הוא אותן הביצים, וכתי' (ירמיהו יז, יא) ולא ילד, והוא עושה חומרים מן הביצים שגזל ומחמם אותם, כדמתרגמי' חמרים חמרים דגורין דגורין, ואחר שמחמם אותן ותגמר בריאתם אחר שטרח בהם, יצאו האפרוחים ממין העופות שהטילו אותן הביצים, וכשהן גדלים יפרחו להם וילכו כל מין למינו, וישאר הקורא בדד מהן, אחר שטרח בהם וחימם הביצים וגידל האפרוחים. כך הוא מי שהוא עושה עושר שלא במשפט ושלא באמת, סופו לירד מנכסיו ויצטרך לבריות ואחריתו יהיה נבל. ומה טוב ומה נעים המעט הקנוי בדין ובמשפט יותר מן ההרבה הקנוי שלא כדין, שנאמר (משלי טו, יז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, וכתי' (משלי יז, א) טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. והנושא ונותן באמונה הב\"ה מברך מעשה ידיו, והנושא והנותן שלא באמונה מארה ומהומה נופלת בכל נכסיו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר לוי, ברכות מברכות בעליהן, קללות מקללות בעליהן. ברכות מברכות בעליהן כיצד. אבן שלימה וצדק יהיה לך, אם עשית כן והיה לך מה לישא מה ליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר יהיה לך, הוי ברכות מברכות בעליהן. קללות מקללות בעליהן כיצד. לא יהיה לך בכיסך אבן ובן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אמ' הב\"ה, אני אמרתי אבן שלמה וצדק יהיה לך, אם עשית כן יהיה לך מה לישא מה ליתן שכן כתי' יהיה לך, [אני אמרתי לא יהיה בכיסך אבן ואבן, אם לא עשית כן לא יהיה לך מה ליתן מה ליקח ומה למכור], הוי קללות מקללות בעליהן.",
+                "וגרסינן בתוספתא דבבא קמא שבעה גנבים הם, ואלו הן, א' גונב לדעת הבריות, ב' המסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, ג' המרבה לחבירו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ד' הפותח לחבירו חביות שמכורות לחנוני, ה' המעוות במדות, ו' המשקר במשקולות, ז' המערב חומץ ביין. וכל הגונב דעת הבריות כאלו גנב דעת עליונה. וגרסי' בספרי לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנוי, משוקץ, תועבה, [וחרם], וגורם לחמשה דברים, א' מטמא את הארץ, ב' מחלל את השם, ג' מסלק את השכינה, ד' מפיל את שונאי ישראל בחרב, ה' מגלה אותם מארצם. מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה. אבני צדק, צדק את המשקולות יפה. איפת צדק, צדק את האיפות יפה. הין צדק, צדק את ההינין יפה. מכאן אמרו חכמים הסיטון, פי' חנוני, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. וחייב להכריע לו טפח. פי' כששוקל החנוני לבעל הבית, מוסיף על הדבר ששוקל עד שתכריע כף המאזנים שבה הדבר השקול את הכף האחרת שהאבן בה טפח. היה שוקל עין בעין, פי' המאזנים ממוצעים, נותן לו גירומין אחד בעשרה בשביל ההכרעה, בין בלח בין ביבש.",
+                "אמ' רב ביבי בשם רב הונא, מאי מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלימה רצונו, אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, מאזני מרמה תועבת ה'. א\"ר לוי, מה כתי' בתריה (משלי יא, ב), בא זדון ויבא קלון. ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמ', כתי' (ויקרא יט, לו) מאזני צדק אבני צדק, איפשר דור שמדותיו של שקר שהוא זכאי. א\"ר לוי, אף משה רמזה לישראל מן התורה, שנא' לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור, מאי טעמא, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, מה כתי' בתריה (דברים כה, יז), זכור את אשר עשה לך עמלק."
+            ],
+            "Keeping away from theft": [
+                "וישתדל ליתן יותר ממה שיש לו [ליתן], כדי להתרחק מן הגזל. לפי שבעון הגזל הגשמים נעצרין. כדגרסי' בפרק סדר תעניות א\"ר אמי, אין הגשמים נעצרין אלא בעון הגזל, שנא' (הן) על כפים כסה אור, ואין כפים אלא גזל, שנא' ומן החמס אשר בכפיהם, ואין אור אלא מטר, שנא' יפיץ ענן אורו. וגרסינן במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר אלעזר, בוא וראה כחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא עד שפשטו ידם בגזל, שנא' כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.",
+                "וגרסינן בבבא מציעא בפ' איזו היא נשך, ת\"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, במדה זו מדת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימי החמה ולאחד בימות הגשמים, במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח, במשורה שלא ירתיח. פי' המשורה הוא כלי קטן ומודדין בו הלח, אומר שלא ירתיח השמן או הדבש בשעה שמודד אותן לבעל הבית, כדי שיתפחזו במדה וישפכו מיד על פי המדה. והלא דברים קל וחומר, ומה משורה, שהוא אחד משלשים ושלשה בלוג, הקפידה תורה עליו, קל וחומר הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית לוג ושלישית לוג. אמר רבא, למה ליכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים בציצית, יציאת מצרים במשקולות. פי' בכל אחד מהג' הוא אומר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמ' הב\"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור ובין טיפה שאינה של בכור, ואני מבחין ועתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו שהן של גוי ומלוה אותן לישראל ברבית, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור ובין טפה שאינה של בכור, אני הוא מבחין ועתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהן, ואני מבחין ועתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. פי' קלא, צבע שהוא כעין התכלת.",
+                "וגרסינן במדרש תנחומא הוו זהירין דלא למיגזל ודלא למחטף מידי חד מן חבריה, שאין לנו חמור בכל מעונש הגזל. דאמ' ר' אלעזר, כל עבירות שבתורה עברו דור המבול ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנא' החמס קם למטה רשע. א\"ר אלעזר, מלמד שזקף ועמד לפני הב\"ה ואמ', רבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם. וגרסי' בפרק במה מדליקין בעון הגזל הגובאי הווה והרעב הווה ובני אדם אוכלין בשר בניהם ובנותיהם, שנא' שמעו (את) הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה, וכתי' (יואל א, ד) יתר הגזם אכל הארבה, וכתיב (ישעיהו ט, יט) ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו. אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. פירוש אל תגזל דל, מפני שבדלותו אינו יכול להציל נכסיו. ולאו דוקא דל, אלא אפי' עשיר, אלא אמר אל תגזל דל, מפני שגזל הדל הוא עון גדול, כדא' וגר לא תונה ולא תלחצנו. וגרסינן בבבא קמא בפרק הגוזל, כל הגוזל פרוטה לעני כאלו גוזל נשמתו ממנו. רב הונא ורב חסדא, חד אמר נפשו של נגזל, וחד אמר נפשו של גזלן. מאן דאמ' נפשו של נגזל, דכתי' (משלי א, יט) כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ומאן דאמ' נפשו של גזלן, דכתי' (משלי כב, כב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ר' אומר, שלשה אין הפרגוד נעול בפניהם, אונאה וגזל וע\"ז. אונאה, דכתי' (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. גזל, דכתי' (ישעיהו ס, יח) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד חולי ומכה. ע\"ז, דכתי' (ישעיהו סה, ג) העם המכעיסים אותי על פני תמיד.",
+                "ומאן דגזל מיהדר ליורשיו ומכפר ליה, וכי מיהדר לנגזל מיבעי ליה לאחולי ליה, כי היכי דלא לימנע מלעשות תשובה. [ד]ת\"ר הגזלנין ומלוי ברבית [שהחזירו] אין מקבלין מהן, וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי שאין הגזילה חוזרת בעיניה, אבל חוזרת בעיניה מקבלין, דאמ' ר' יוחנן, בימי ר' נשנית משנה זו. מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו, ריקה, אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט שאתה חוגר בו אינו משלך. באותה שעה נמנע מלעשות תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו.",
+                "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, שהגנב משלם תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, ובגזלן כתי' (ויקרא ה, כג) והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל. אמר להם, זה השוה כבוד עבד ל[כבוד] קונו, וזה לא השוה כבוד [עבד] ל[כבוד] קונו. שהגנב כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואוזן של מעלה כאלו אינה שומעת, שנא' הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. ואומר אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמ' ר' מאיר, משל למה הדבר דומה, לשנים שהיו בעיר אחת ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך, [מי ראוי ליענש יותר, הוי אומר, זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך]."
+            ],
+            "Keeping away from fraud": [
+                "[גרסינן במדרש השכם הזהיר הקב\"ה את ישראל על האונאה, שכל מי שמוכר חפץ לחבירו אסור לו שיונה, לא המוכר ללוקח, ולא לוקח למוכר. שכך אמרו רז\"ל, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין, ת\"ל (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך. ומנין כשאתה מוכר שלא תמכור אלא לעמיתך, ת\"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ומנין כשאתה קונה לא תקנה אלא מיד עמיתך, ת\"ל או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שדבר בהם הכתוב, ומנין לרבות כל דבר המטלטל, ת\"ל מיד עמיתך. ומנין שאין אונאה בקרקעות, ת\"ל או קנה מיד עמיתך, כלומ' המטלטלין יש להן אונאה והקרקעות אין להם אונאה. ומנין שאין אונאה לעבדים, ת\"ל והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה, מה אחוזה אין לה אונאה, אף עבד אין לו אונאה. ומנין שאין אונאה להקדשות, ת\"ל אל תונו איש אחיו, אחיו ולא הקדש. ומנין שאין אונאה לשטרות, ת\"ל ממכר, מה זה מיוחד שגופו מכור וגופו לקוח, יצאו שטרות שאין גופן מכר ואין גופן ממון. [מכאן אמרו], המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה. אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון. יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו, הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו, הרי אונאת ממון. וכמה היא האונאה, ד' כסף מכ\"ד לסלע, דהיינו שתות למקח. ועד אימתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרוביו או לבקי. הורה ר' טרפון בלוד, האונאה שמונת כסף לסלע, דהיינו שליש למקח, ושמחו תגרי לוד. חזר רבי טרפון ואמר, מותר להחזיר כל היום. אמרו, יניח לנו רבי טרפון את מקומינו, וחזרו לדברי חכמים. אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה, וכשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. ומי שהוטל עליו, ידו על העליונה, שהוא אומר לו, תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני. אל תונו איש את אחיו, איש, אין לי אלא איש את איש, איש את אשה ואשה את איש או את אשה מנין, ת\"ל איש את אחיו מ\"מ. ר' יהודה אומר, תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו אונאה.]",
+                "וגרסינן במדרש השכם ולא תונו איש את עמיתו. יכול אונאת דברים או יכול אונאת ממון, כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו, הרי אונאת ממון. אמור מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו, הרי אונאת דברים. כיצד. אם בעל תשובה הוא, לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים, לא יאמר לו מה היו מעשי אבותיך, שנא' וגר לא תונה ולא תלחצנו. היו חולאים באים עליו, ייסורין באין עליו, קובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב, הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו וגו'. [וכן ראה חמרים מבקשים יין או תבואה, לא יאמר להם, לך אצל פלוני, והוא לא מכר חטא מימיו. רבי יהודה אומר, אף לא יתלה את עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקחה. ושמא תאמר עצה טובה אני מוסר לך, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך].",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב, א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, גדול אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך, וזה לא נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך. ר' אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. ר' שמואל בר נחמני אומר, זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים. אמ' ליה, שפיר קאמרת, דאזיל סומקא ואתי חיוורא.",
+                "בוא וראה כמה הב\"ה מקפיד על האונאה. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, נתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו ממנו. אמ' להם, אם [הלכה] כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו וחזר לאחוריו ארבע אמות וחזר וישב במקומו. אמרו לו, אין מביאין ראיה מן החרוב. אמ' להם, אם כמותי היא אמת המים תוכיח. חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו, אין מביאין ראיה מן המים. אמ' להם, אם כמותי היא כותלי בית המדרש יוכיחו. נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהן ר' יהושע. אמ' להם, אם תלמידי חכמים מנצחים אלו את אלו, אתם מה לכם. תאנא לא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר, ולא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע, ועדין מטין ועומדין. אמ' להם, אם כמותי היא מן השמים יוכיחו. יצאת בת קול ואמרה להם, מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר' יהושע על רגליו ואמ', לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא. א\"ר ירמיה, כבר נתנה לנו על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. אשכחיה ר' נתן לאליהו. אמ' ליה, מאי אמ' הב\"ה ההיא שעתא. אמ' ליה, אחייך, ואמ' נצחוני בני, נצחוני בני. הביאו כל טהרות שטהר ר' אליעזר [ושרפום באש], ונמנו [עליו] וברכוהו. ואמרו, מי ילך ויודיעו. אמר להם ר' עקיבא, אני אלך ואודיעו, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ויחריב את העולם כלו. הלך ולבש שחורים, ונתכסה שחורים, וחלץ מנעליו, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמ' ליה, עקיבא, מה היום מיומים. אמ' ליה, כמדומה לי שחביריך בדלין ממך. אף הוא זלגו עיניו דמעות, וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. באותה שעה לקה העולם שליש בחטים ושליש בזיתים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק בידי אשה תפח. תאנא אף גדול היה באותו היום, שכל מקום שנתן בו עיניו ר' אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה מהלך בספינה ועמד [נחשול] שבים לטובעו. אמ', כמדומה אני שאין זה אלא בשביל [ר\"א] בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמ', רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל. מיד נח ימה מעזפיה. אימא שלום, דביתהו דר' אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הואי. כל יומא לא שבקא ליה למיפל על אפיה בתחנונא. הוא יומא אידמי ליה דריש ירחא הואי. איחליף [לה] בין מלא לחסר. אתא עניא על פיתחא, אפיקא ליה ריפתא. עד דאתיא, אשכחתיה דנפל על אפיה. שמעה קול שיפורי מבי רבן גמליאל. אמרה ליה, קטלת אחי. אמ' לה, מנא לך הא. אמרה ליה, כך מקובלת אנא מבית אבא, כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.",
+                "[גרסינן במדרש השכם אל תקח מאתו נשך ותרבית. איזו היא נשך ואיזו היא תרבית. נשך המלוה סלע בחמשה דינרין סאתים חטים בשלש, מפני שהוא נשך. ותרבית זה המרבה בפירות. כיצד. לקח ממנו חטים בדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשים דינרין. א\"ל, תן לי חטים, שאני מוכרן ולוקח בהם יין. א\"ל, הרי חטין עשויין עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי יין. ויין אין לו, אסור, אבל יש לו, חייב ליתן לו יין. וחי אחיך עמך. זו דרש בן פטורי, שנים שהיו מהלכין במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותוהו אחד, מגיע הוא לישוב, ואם שותין אותו שנים, מתים. דרש בן פטורי, ישתו שניהם וימותו, שנאמר (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך. א\"ל ר' עקיבה, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחייו. את כספך ולא כסף אחרים, אוכלך ולא אוכל אחרים. את כספך ולא כסף מעשר, אוכלך ולא אוכל בהמה. ובמרבית לא תתן אוכלך, אני ה', מכאן אמרו, כל המקבל עליו עול רבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול רבית פורק ממנו עול מלכות שמים. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות רבית. שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.]"
+            ],
+            "To loan the poor": [
+                "וחייב אדם להלוות לעני בשעת דחקו, שזה גם הוא בענין משא ומתן. ואם משכן לו עבוטו בחובו, ישיבנו לו כבוא השמש, דכתי' (דברים כד, יג) השב [תשיב] לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך. וגרסי' בספרי כי תשה ברעך, אין לי אלא מלוה, לרבות שכר שכיר והקפת החנות מנין, ת\"ל משאת מאומה. לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, יכול לא ימשכנו מבחוץ אלא ימשכנו מבפנים, ת\"ל בחוץ תעמוד. כשהוא אומר והאיש, לרבות שליח ב\"ד. ואם איש עני הוא, אין לי אלא עני, עשיר מנין, ת\"ל (דברים כד, יב) ואם איש. א\"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מעל ידי עשיר. לא תשכב בעבוטו, פי' לא תשכב ועבוטו עמך. השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, קרדום בלילה ומחרישה ביום, אבל לא קרדום ביום ולא מחרישה בלילה. ושכב בשלמתו וברכך, מלמד שהוא מצווה לברכך. יכול אם ברכך את מבורך, ואם לא ברכך אי אתה מבורך, ת\"ל (דברים כד, יג) ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד, וכן הוא אומר צדק לפניו יהלך. לא תעשוק שכיר עני ואביון. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) לא תגזול. מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בשלשה לאוין, משום בל תעשוק, ובל תגזול, ובל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.",
+                "וגרסינן בבבא מציעא בפ' השוכר את האומנין, רבה בר בר חנה השכיר פועלים להוליך חביות ממקום למקום, ונשברה להם אחת מהם, ונתחייבו בה, מפני שהיו נושאי שכר. משכנן רבה בר בר חנה. הלכו עמו לדין לפני רב רבו של רבה. אמ' ליה רב לרבה, החזיר להם המשכון. אמ' ליה, היכי דינא. אמ' ליה, מן הדין הוא שישלמו לך החבית, אלא עשה עמהם לפנים משורת הדין, למען תלך בדרך טובים. חזרו ואמרו, אנחנו עניים וטרחנו כל היום ואין לנו פרוטה. אמ' ליה, תן להם שכרן. אמ' להם, היכי דינא, לא די ששברו ולא פרעו, אלא אתן להם שכר. אמ' ליה, השלים הטוב בטוב ואורחות צדיקים תשמור.",
+                "וכל ירא שמים וחרד על דבר ה' יעשה מעצמו עם חביריו לפנים משורת הדין, שנא' שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם, וכתי' (דברים ו, יח) ועשית הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. וגרסינן במדרש תנחומא בשביל ארבעה דברים בעלי בתים כלין, על עושקי שכר שכיר, ועל כובשי שכר שכיר, ועל פורקי עול מעל צואריהם ונותנין על גבי חבריהם, ועל גסות הרוח כנגד כולם. ועוד גרסי' בעבור ארבעה דברים ממון של בעלי בתים נמסר למלכות, על שטרות פרועות, ועל מלוה בריבית, ועל שיש בידו למחות ואינו מוחה, ועל פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין.",
+                "ו[גרסי' בספרי] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא. מכלל שנא' ואליו הוא נושא את נפשו, אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, מלאכה שאינו עושה בנפשו [כגון גרדי וסורק] מנין, ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תעשוק, מכל מקום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, יד) עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. מאחיך, ולא מאחרים. או מגרך, זה גר צדק. ביומו תתן שכרו, מלמד ששכיר לילה גובה כל היום. ושכיר יום גובה כל הלילה מנין, ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת שכיר. ואליו הוא נושא את נפשו, וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו, אלא שתתן [לו] שכרו [בו] ביום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, טו) ואליו הוא נושא את נפשו, אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו. ולא יקרא עליך אל ה', יכול מצוה [שלא] לקרות, ת\"ל (דברים טו, ט) וקרא עליך אל ה'. יכול אם קרא עליך והיה בך חטא, ואם אינו קורא לא יהיה בך חטא, ת\"ל (דברים כד, טו) והיה בך חטא, מכל מקום. א\"כ למה נאמר (דברים כד, טו) וקרא עליך אל ה', ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר משאינו קורא. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המקבל, ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עולה בכבש, נתלה באילן, ומסר עצמו לסכנה, אלא כדי שתתן לו שכרו. מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נשמתו ממנו. והוא שאמ' הנביא הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופועלו לא יתן לו.",
+                "[ועוד גרסינן בספרי לא תעשוק את רעך, יכול אפילו אמר, איש פלוני גבור, והוא אינו גבור, איש פלוני חכם, והוא אינו חכם, איש פלוני עשיר, והוא אינו עשיר. ת\"ל (ויקרא יט, יג) לא תגזול, מה גזל מיוחד, שהוא של ממון, אף העושק, שהוא של ממון. ואיזה, זה הכובש שכר שכיר.]",
+                "וכשם שמצוה ליתן שכר שכיר ביומו, כך מצוה על השכיר לעשות מלאכת הבית בלא מרמה. דתניא לא יעשה שכיר יום מלאכה בלילה, כדי שלא יבא יגע ביום ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית כראוי. ולא יתן שכיר מפרנסתו לבניו, מפני שצריך לעשות מלאכת בעל הבית בכל כחו, כמו שאמר יעקב אבינו ע\"ה ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן.",
+                "ד\"א לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, אין לי אלא שכר האדם, שכר הבהמה, שכר הכלים, שכר הקרקעות, מנין. ת\"ל ( ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת כל דבר. עד בקר, אינו עובר עליו אלא עד הבקר הראשון. יכול אפי' לא בא, אפי' לא תבעו, ת\"ל אתך, לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך. יכול אפי' המחהו אצל החנוני ואצל השולחני יהא עובר עליו, ת\"ל אתך, לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך."
+            ],
+            "Engaging in an honorable trade": [
+                "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה, ויתרחק מאומנות רעה, כגון בורסקי, חמר, וגמל, וספן, וכיוצא בהם. ויתרחק ג\"כ מלהנות משכר אשתו, אע\"פ שמעשה ידיה הוא שלו, מפני שאין בשכר אשתו ברכה. כדגרסי' בפרק מקום שנהגו ת\"ר המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה בהן סימן ברכה לעולם. אבל עבדא מאני ומזבני אישתבוחי קא משתבח קרא בה, דכתיב (משלי לא, כד) סדין עשתה ותמכור.",
+                "ת\"ר ארבע פרוטות אינן רואות סימן ברכה לעולם, ואלו הן, שכר כותבין, ושכר מתורגמנין, ומעות הבאות ממדינת הים, ומעות יתומים. בשלמא שכר מתורגמנין משום שכר שבת, מעות יתומים נמי דלאו בני מחילה נינהו, מעות הבאות ממדינת הים דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, אלא שכר כותבים מאי טעמא. א\"ר יהושע בן לוי, עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאלמלא יתעשרו אינן כותבין. ת\"ר כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאיתויי מוכרי תכלת, אין רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמן רואין. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד אצל חבירו, א\"ר יצחק, לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנא' וצרת הכסף בידך. וא\"ר יצחק, לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש בידו. א\"ר יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תאנא דבי ר' שמעון, אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. הא למדנו שאין הברכה מצויה על השקול ולא על המדוד, אלא על כל דבר הסמוי מן העין.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זריז במשא ובמתן באמונה, שכל הנושא ונותן באמונה מעלין עליו כאלו קיים תרי\"ג מצות. כדגרסי' במ' מכות בפרק ואלו הן הלוקין, דרש ר' שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, שלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, ומאתים ושמונה וארבעים מצות עשה כמנין איבריו של אדם. אמר רב המנונא, מאי קראה תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא הכי הוו, תורה שית מאה וחד סרי הויין, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. בא דוד והעמידם על אחת עשרה, דכתי' (תהלים טו, א) מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך, א' הולך תמים, ב' ופועל צדק, ג' ודובר אמת בלבבו, ד' לא רגל על לשונו, ה' לא עשה לרעהו רעה, ו' וחרפה לא נשא על קרובו, ז' נבזה בעיניו נמאס, ח' ואת יראי ה' יכבד, ט' נשבע להרע ולא ימיר. י' כספו לא נתן בנשך, יא' ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. הולך תמים, זה אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ביה (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק, [כגון] אבא חלקיה, כשהיה פועל בשדה, פי' בשכר, לא היה מתעסק בכל דבר ולא היה נותן שלום לאדם, כדי שלא יתעכב ממלאכת הבית, כדההוא מעשה דתעניות, כמו שכתבתי בפרק שני בענין התעניות שמתענין על הגשמים. דובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא, שהיה לו חפץ אחד, והיה נותן לו בו אדם אחד שמונים, והיה מבקש רב ספרא מאה. לאחר זמן נצטרך רב ספרא למעות, ונתן בלבו ליטול השמונים, מאותו האיש וליתן לו החפץ. גם אותו אדם נצטרך לחפץ ונתן בלבו לקנות אותו מרב ספרא במאה. בא אותו אדם לביתו של רב ספרא, ואמ' לו, תן לי החפץ וטול מאה כדברך. אמ' לו רב ספרא, לא אטול אלא שמונים, שכבר גמרתי בלבי ליטול שמונים, ועכשו אלו הייתי נוטל מאה לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו, זה יעקב אבינו ע\"ה, דכתיב ביה (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי. לא עשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו, זה המקרב את קרובו. נבזה בעיניו נמאס, זה חזקיהו מלך יהודה, שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים. ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו ר' ומארי. נשבע להרע ולא ימיר, כר' יוחנן, דאמ' ר' יוחנן, אהא בתענית עד שאבא לביתי. כספו לא נתן בנשך, אפי' רבית דגוי. ושוחד על נקי לא לקח, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. עושה אלה לא ימוט לעולם. כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא זה היה בוכה ואומר, מאן דעביד לכולהו הוא בלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט. אמ' ליה ר' עקיבא, אלא מעתה אל תיטמאו בכל אלה, בכולהו אין, בחדא לא, אלא באחת מכל אלה, הכא נמי באחת מכל אלה. בא ישעיה והעמידם על שש, שנא' הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. הולך צדקות, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. דובר מישרים, זה שאינו מקניט את חבירו ברבים. מואס בבצע מעשקות, כגון ר' ישמעאל בן אלישע. נוער כפיו מתמוך בשוחד, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. אוטם אזנו משמוע דמים, כגון ר' אלעזר בר' שמעון, דלא שמע בזילותיה דצורבא מרבנן ושתיק. עוצם עיניו מראות ברע, כר' חייא בר אבא, דאמ' ר' חייא בר אבא, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.",
+                "וכתי' (ישעיהו לג, טז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. בא מיכה והעמידם על שלש, שנא' הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט, זה הדין, ואהבת חסד, זו גמילות חסדים, והצנע לכת, זו הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים ק\"ו, ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה, על אחת כמה וכמה. חזר ישעיה והעמידן על שתים, דכתי' (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. בא עמוס והעמידן על אחת, דכתי' (עמוס ה, ד) כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן, אימא דרשוני כל התורה כלה, אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנא' וצדיק באמונתו יחיה.",
+                "הא למדנו, שהנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי\"ג מצות. ולא חרבה ירושלם אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנא' שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש [אם יש] עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ועתיד אדם ליתן הדין על משאו ועל מתנו אם היה באמונה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין רבא אמ', בשעה שמכניסין את האדם לדין, אומרים לו, כלום נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואין הגשמים יורדין אלא בזכות אנשי אמונה. כדגרסינן בפרק קמא דמ' תעניות א\"ר אמי, אין הגשמים יורדין אלא בשביל אנשי אמונה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף וכתיב בתריה (תהלים פה, יג) גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה וכתי' (תהלים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xiii; On the Proper Administration of Justice": {
+            "Great is justice": [
+                "בענין הדיין",
+                "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. גרסי' באלה הדברים רבה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. הה\"ד עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, מפני שהקרבנות לא היו נוהגין אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינין נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. [ד\"א הקרבנות אין נוהגין אלא בתחתונים, והצדקה והדינין בין בתחתונים בין בעליונים]. ד\"א הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרין בין לשוגג בין למזיד. ד\"א הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא. כיצד, הב\"ה משלם שכר טוב לצדיקים ונפרע מן הרשעים לעולם הבא, הרי שיש דינין לעולם הבא. צדקה, שהב\"ה מרחם על בריותיו לעולם הבא ועושה עמהם צדקה, כדי שלא יאבדו ברשעתם. א\"ר שמואל בר נחמני, בשעה שאמ' הב\"ה לדוד רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, כל מי שהיה מבקש לקלל את דוד מה היה עושה, אומ' לו, טוב שיבנה הבית. תדע לך מה דוד אומר, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אין כתי' כאן (תהלים קכב, א) שמחתי בית ה' נלך, אלא שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, מקישין לי דברים לומר שאין אתה בונה הבית. אמ' לו הב\"ה, חייך, שעה אחת מחייך אין אני מחסר, שנא' ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך. אמ' ליה הב\"ה, הצדקה והדין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה בארץ. מהו משפט וצדקה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר, היה דן את הדין, מזכה את הזכאי ומחייב את החייב, לא היה לו לחייב ליתן, היה דוד מוציא משלו ונותן. הוי משפט וצדקה. אמ' לו ר' נחמיה, א\"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות. אלא מהו משפט וצדקה, שהיה מצדיק נפשו של גזלן והיה מוציא מידו הגזל. אמ' הב\"ה לישראל, בני, הואיל וכך הדינין חביבין, הוו זהירין בהון. הה\"ד שופטים ושוטרים.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. הה\"ד אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי. מהו המקרא הזה. ר' יהודה אומר, אמ' הב\"ה, אם אשנן אני את חרבי כברק אני מחריב את העולם, ומה אעשה ותאחז במשפט ידי. א\"ר יצחק, שני דברים בימינו של הב\"ה, צדק ותורה. צדק, דכתי' (תהלים מח, יא) צדק מלאה ימינך, תורה, דכתי' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. וב' דברים בידו, ואלו הן, הנפש והדין. הנפש, דכתי' (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הדין, דכתי' (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. [אמר הב\"ה], שמרו את הדין ואני משמר את נפשותיכם. הוי שופטים ושוטרים. ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר אלעזר, במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין. ומהו כן. אלא א\"ר אלעזר, אם נעשה הדין למטה אין נעשה הדין למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה. א\"ר אלעזר, כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, [אין] העליונים עושין דין, וכל זמן שאין התחתונים עושין דין אמת, העליונים עושין דין. [וכל זמן שישראל עושין דין בארץ, אין הב\"ה עושה דין בשמים]. אמ' הב\"ה, אני כלי אומנות שלי משפט, שנא' כי ה' אוהב משפט, כשישראל נוטלין כלי אומנותי, אני מתעסק באומנות אחרת, להוריד גשמים בעונתן וליתן שלום בארץ, שנא' אם בחוקותי תלכו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ. והוא שדוד אומר ברוח הקודש, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וכתי' בתריה (תהלים עב, ג) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. וכי הרים נושאים שלום הם. אלא כשישראל עושין את המשפט לאמתו, מביא הקב\"ה את הגשמים על ההרים ונותנין את פרים ועושים שלום בארץ.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר חייא בר אבא, בוא וראה, שש מעלות היו בכסאו של שלמה, שנא' שש מעלות לכסא, ובפרשה הזאת של שופטים ושוטרים כתובים ששה פעמים לא. ואלו הן. א' לא תטה משפט, ב' לא תכיר פנים. ג' ולא תקח שוחד, ד' ולא תטע לך אשרה, ה' ולא תקים לך מצבה, ו' לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, הרי ששה. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה. כיון שהיה עולה במעלה הראשונה, היה הכרוז אומר לא תטה משפט. מעלה שנייה, היה הכרוז אומר לא תכיר פנים. שלישית, אומר ולא תקח שוחד. רביעית, אומר לא תטע לך אשרה. חמישית, אומר לא תקים לך מצבה. ששית, אומר לא תזבח לה' אלהיך וגו'.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר לוי, [משל] למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים, והיה אוהב את הקטן יותר מכולם. אמ' המלך, נותן אני את הפרדס הזה לבני שאני אוהבו יותר מכל בני. כך אמר הב\"ה, מכל האומות איני אוהב אלא ישראל, שנא' כי נער ישראל ואוהבהו, ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא הדין, שנא' כי ה' אוהב משפט, אמ' הב\"ה, נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב. הוי שופטים ושוטרים. אמ' הב\"ה לישראל, בני, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, ועל ידי שאתם עושים צדקה אני מתקדש, שנא' והאל הקדוש נקדש בצדקה, ואם שמרתם את שניהם, הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.",
+                "ד\"א שופטים ושוטרים. א\"ר שמעון בן גמליאל, אל תהי מגלגל שתמוט אחד משלש רגלי העולם, שהוא הדין, ששנו חכמים, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם, שהוא אחד מרגליו. רבא אמר, קשה הוא כחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. אמ' הב\"ה, הואיל וכך קשה עונשו של דין, הוו זהירין בו. הוי שופטים ושוטרים.",
+                "ועל הדין ועל הצדקה העולם עומד, ושניהם הם יסוד העולם, ובהם נברא, שנא' ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת. פי' כשברא הב\"ה את העולם שם את המשפט לקו, ר\"ל כמו קו של חוט שישים הבונה כשיבנה הכותל, כדי שלא יטה הבנין לכאן ולכאן, וצדקה למשקלת, כמו עמוד של עופרת או של ברזל ששוקל בו הבונה, כדי שיהיה על קו היושר ולא ימוט. הרי שהמשפט והצדקה נבראו קודם העולם ובהם בראו הב\"ה.",
+                "וגרסינן במדרש השכם הב\"ה הזהיר את ישראל למנות שופטים, שדנין דין אמת לאמתו, ועומדין בצורכי צבור, וגודרין להם את הפרצות, ויתקנו את המקולקל. שכשדנין דין [אמת ל]אמתו יהיה שלום בעולם ויתקיים. שכך שנו חכמים במשנה, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד, שנאמ' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. שכיון שנעשה הדין נעשה האמת, וכיון שנעשה האמת נעשה השלום. לפיכך צריכין לדעת את מי הם דנין, ובפני מי הם דנין, והיאך הם דנים. לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ, ר\"ל גורמין לעולם שיתמוטט. וכן וירעשו מוסדי תבל. ואומר רועה התרועעה ארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ. ואומר נוע תנוע ארץ. כל כך למה. לפי שאין עושין את המשפט, שנא' וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אמ' הב\"ה לדיינין, אני אמרתי אלהים אתם, ר\"ל דיינין, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם, ואתם לא עשיתם כן, אכן כאדם תמותון. נתתי לכם מה שלא נתתי לאומה אחרת, שנא' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.",
+                "ראה כמה אהוב וחביב לפניו המשפט. ולפי שהדינין מדה טובה יתירה לפני הב\"ה מסרן למשה קודם לתרי\"ג מצות. והיכן מסרן לו, במרה קודם לדברות, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ואמ' לו, סדרם לפני בני כשולחן ערוך, שכן כתי' (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאדם שהוא משים בפי התינוק, שנא' שימה בפיהם. ולמה אהב כל כך המשפטים, לפי שהשלום תלוי בהם. כי כשיש בין אדם לחבירו דין תחרות ומצה וקטטה, ועושים ביניהם דין, השלום נעשה ביניהם.",
+                "בוא וראה, כמה חביבין הדינין לפני הב\"ה, ששקלן כנגד עשרת הדברות. כל דבר ודבר מצוה היא בפני עצמה, אבל הדינין נאמר בהם עשר מצות עשה ועשרת לאוין. ואלו הן מצות עשה. א' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ב' בצדק תשפוט עמיתך, ג' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ד' ושפטו את העם משפט צדק, ה' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ו' כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, ז' והפילו השופט והכהו לפניו, ח' שום תשים עליך מלך, ט' מקרב אחיך תשים עליך מלך, י' אשר יבחר ה' אלהיך בו. ועשרה לאוין, ואלו הן. א' לא תכירו פנים במשפט, ב' לא תגורו מפני איש, ג' לא תעשו עול במשפט, ד' לא תשא פני דל, ה' לא תהדר פני גדול, ו' לא תטה משפט אביונך, ז' לא תטה משפט גר יתום, ח' לא תטה משפט, ט' לא תכיר פנים, י' ולא תקח שחד. הא למדת שהדינין חביבין לפני הב\"ה כעשרת הדברות, שעשרת הדברות כל מצוה ומצוה בפני עצמה, ועל מצות הדינין צוה עשרים מצות, עשרה מצות עשה ועשרה מצות לא תעשה.",
+                "וגרסינן במדרש תנחומא ואלה המשפטים וגו'. כתיב (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. בשבח הדינין הכתוב מדבר. שלא ניתנה תורה לישראל אלא בתוך הדינין. והיכן נצטוו בדינין, עד שלא ניתנה תורה ולאחר שניתנה תורה. במרה קודם שניתנה תורה, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ואחר שניתנה תורה, שנאמר (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יכול דינים נאמרו בשעת מתן תורה, ת\"ל ואלה המשפטים וגו'. אלו נאמרו בפני עצמן ואלו נאמרו בפני עצמן. ביאר להם משה את עשרת הדברות, כל דיבור ודיבור על אופניו ודקדוקיו, ואחר כך שב לפני הב\"ה, ונעשית מחיצה בערפל, ולימדו את הדינין. וכי שם למד את הדינין, והלא בשלשה מקומות למד משה את הדינין, במרה שם שם לו חוק ומשפט, בסיני ואלה המשפטים, בערבות מואב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. ד\"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גוים. וכן הזהירן בהן ואמר להם, דעו שאם אתם מורין בהלכה, כאשר למדתי אתכם, אתם נמלטים מדינה של גיהנם ותקבלו שכר מלפניו, ואם לאו הדין עומד עליכם, שהדין הוא שלו, שנא' כי המשפט לאלהים הוא.",
+                "בוא וראה, שעל שלשה דברים מסר משה רבינו ע\"ה עצמו, ונקראו על שמו. ואלו הן, תורה וישראל והדינין. תורה מנין, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. וכי תורת משה היתה, והכתי' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, אלא מתוך שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. ישראל מנין, דכתי' (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך. וכי עמו של משה היו, והלא עמו של הב\"ה היו, דכתי' (שמות ג, י) והוצא את עמי בני ישראל וגו', אלא מתוך שמסר עצמו עליהם, דכתי' (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [נקראו על שמו]. הדינין מנין, דכתי' (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וכי משפטיו היו, והלא משפטיו של הב\"ה הם, דכתיב (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא. אלא מתוך שמסר את נפשו עליהם, דכתי' (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם, נקראו על שמו.",
+                "ד\"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואלה, \"וצוה \"אותם \"לעשות \"הדין. המשפטים, \"הדיין \"מצוה \"שיעשה \"פשרה \"טרם \"יעשה \"משפט. אשר, \"אם \"שניהם \"רוצים. תשים, \"תשמע \"שניהם \"יחד \"מדברים. לפניהם, \"לא \"פני \"נדיב \"יהדר \"הדיין \"מחבירו.",
+                "חביב המשפט, וחביב הוא יתרו לפני הב\"ה, שנתן לו פרשה להתייחד בה. ואיזו זו, מינוי זקנים, שנא' ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. והלא המינוי היה דבר גדול לפני הב\"ה והסכים על ידי יתרו. ולמה לא צוהו הב\"ה מתחלה למשה, אלא כדי ליתן גדולה ליתרו בעיני משה וכל ישראל, לומר גדול הוא, והסכים הב\"ה על דבריו, דכתי' (שמות יח, כג) אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו'."
+            ],
+            "Great is jurisprudence": [
+                "גדול המשפט, שקרא הב\"ה שם כסאו משפט, דכתיב (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. ר' יעקב אומ', בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהב\"ה מזכיר את המשפט וסומך לו את החסד מכאן ואת הצדקה מכאן. בתורה מנין, דכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ומה דבר עליו, זה החסד, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'. בנביאים מנין, דכתי' (ירמיהו ט, כג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. בכתובים מנין, דכתי' (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך.",
+                "גדול המשפט, שהוא אחד משלשה דברים הנקראים עוז. ואלו הן, התורה, והמשפט, והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו. התורה מנין, דכתי' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואומר גבר חכם בעוז. המשפט מנין, דכתי' (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב, ואומר עוזה אלהים זו פעלת לנו. המלך המשיח מנין, דכתיב (מיכה ה, ג) ועמד ורעה בעוז ה' וגו', וכתיב (תהלים כא, ב) בעוזך ישמח מלך וגו'. העז בבני אדם שונא את המשפט, אבל הב\"ה יש לו עוז ומשפט אהב, שנא' ועוז מלך משפט אהב וגו'.",
+                "גדול המשפט, שמחשבתו של הב\"ה ומעשיו כאחד, אבל במשפט אינו מזמן ושופט כאחד, אלא בתחלה מזמן ואחר כך שופט, דכתיב (תהלים ט, ח) וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, ואחר כך והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים.",
+                "גדול המשפט, שהרבה מצות של זכות ברא הב\"ה, כגון האמת והשלום והענוה והאמונה והברכה, ומכולן לא ייחד שמו אלא על המשפט, שנא' איה אלהי המשפט. מפני מה, מפני שכולן כלולות במשפט, שנא' כה אמר ה' [וגו'] משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'.",
+                "גדול המשפט, שהשונא אותו אין רפואה למכתו, שנא' האף שונא משפט יחבוש, ואין חבישה אלא רפואה, שנא' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.",
+                "ר' שמואל בר' יצחק אומר, גדול הוא המשפט, שבששה מקומות מצינו שהב\"ה משרה שכינה בישראל, שלשה מהן בבתי דינין שהופיעה בהן רוח הקדש. ראשונה, בבית דינו של שם, [דכתיב] (בראשית לח, כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. איפשר לומר כן, אלא רוח הקדש אמרה צדקה ויהודה אומר ממני. שנייה, בבית דינו של שמואל, דכתי' (שמואל א יב, ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וגו', וכתיב (שמואל א יב, ה) עד ה' בכם ועד משיחו ויאמר עד. ויאמרו אין כתי' כאן אלא ויאמר, ואיזה זה, זה רוח הקדש. שלישית, בבית דינו של שלמה, שנא' ויען שלמה ויאמר תנו לה את הילד החי, ורוח הקודש אומרת, היא אמו. הרי שלשה פעמים בשלשת בתי דינין האלו. רביעית, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. מכאן אמרו משרבו לוחשי לחישות בדין, נסתלקה שכינה. חמישית, שנא' ישפוט עניי עם, מה כתי' בתריה, ייראוך עם שמש. ששית, שנא' את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם. אי זה דבר שכרת עמנו בצאתנו ממצרים, זה המשפט, שנא' ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים.",
+                "גדול המשפט, שלא חזר העולם לתוהו ובוהו אלא על המשפט. והיכן, בדור המבול, שנא' מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. המשים הזה אין אנו יודעים מהו, אלא שלמדנוהו מואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, הוי אומר המשים הזה הדין.",
+                "אמר המחבר משים בגימטריא שלש מאות ותשעים, כמנין שפט. ר\"ל מבקר לערב יוכתו מבלי שפט. שאם אין משים, שהוא הדיין, בני אדם מתקוטטין ומכין איש את רעהו מן הבקר עד הערב.",
+                "וכל כך למה, שכשאין הדין נעשה, כל עבירות שבעולם נעשות, וע\"ז נעבדת, שנאמ' כי יסיתך אחיך בן אמך [וגו'] או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר [וגו']. לפי שיש [שם] בית דין [עובדין בסתר], הא אין שם ב\"ד בגלוי. גלוי עריות נפרצת. שכן תמר אומרת ואני אנה אוליך את חרפתי. הא אם אין שם חרפה מב\"ד אין נמנעין. הגזלנין והחמסנין [אינן] נמנעין. שכן הוא אומר מיטב שדהו ומיטב כרמו [ישלם, ובעבור שיכריח אותו ב\"ד לשלם מיטב שדהו ומיטב כרמו] ימנע מלגזול, אם אין שם ב\"ד אינו נמנע. ובעבור עבירות אלו פורעניות רבות ורעות באות לעולם. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב\"ד. [חרב באה לעולם] על ענוי הדין ועל עוות הדין. חיה רעה באה לעולם על שבועות שוא ועל חלול השם. גלות בא לעולם על ע\"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים. איזהו ענוי הדין ואי זה הוא עוות הדין. ענוי הדין הוא, כשבעלי דינין באין אצל הדיין, ואומר להם, אין לי פנאי עתה לדון, וישלח אותם בפחי נפש. עיוות הדין הוא, שמעוות את הדין, ושמסביר פנים לאחד ומזכה אותו שלא כדין ומחייב לחבירו שלא כדין.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'. מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע, שהיו יוצאין ליהרג. והיה ר' שמעון בוכה. אמ' לו ר' ישמעאל, למה אתה בוכה, והלא מעט פציעות הן ואתה נתון בצד אבותיך. אמ' לו, ולא אבכה ואני יוצא ליהרג כעובדי ע\"ז וכמגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמ' לו ר' ישמעאל, מימיך לא באתה אשה לשאול לך על נדתה, והאיש על נדרו והיית ישן או סועד, או שמא לא היתה השעה פנויה, או שמא לא הניחה השמש ליכנס לפניך, ונמצאת מענה את הדין, וכתיב (שמות כב, כב) אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וכתי' (שמות כב, כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. אמ' לו, בין ישן בין סועד מפוקד היה השמש שלא ימנע שום אדם מליכנס אצלי. ולא על חנם, אלא שפעם אחת הייתי יושב, ובני אדם עומדין עלי לדון, גס לבי. אמ' לו, כדאי אנו שאנו יוצאין ליהרג.",
+                "גדול הוא המשפט, שנתנו הב\"ה מתנה לדוד, שנא' לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. גדול המשפט, שבו נמחלין עונותיהן של ישראל, שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער. גדול המשפט, שבו ירושלם מתיישבת, שנא' ואשיבה ידי עליך וגו', ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, וכתי' בתריה (ישעיהו א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. גדול המשפט, שבו מלכות מלך המשיח עומדת, שנא' מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון.",
+                "גדול המשפט, שבעון חוסר המשפט הרבים נענשו. דאמ' ר' מיאשא, מנין לדין שאם אינו יוצא במיעוטין להוציא במרובין, שנא' ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה [וגו'], ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו וגו', ויש אשר אומרים שדותינו וכרמינו וגו', ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו', ועתה כבשר אחינו וגו'. מה כתיב שם (נחמיה ה, ו), ויחר לי מאד וגו' וימלך לבי עלי ואריבה וגו' ואתן עליהם קהלה גדולה. הא למדנו, שבזמן שאין הדין נעשה, השדות מתמשכנות שלא כדין, והבנים נמכרין, והשדות נכבשות, והקצף יורד, וצועקין ואינן נענין, שנא' מרוב עשוקים יזעיקו וגו', מה כתוב שם, שם יצעקו ולא יענה."
+            ],
+            "The qualities of a judge": [
+                "אלו הן המדות שנאמרו בדיין. כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו, ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין, צדק לבשתי וילבישני כמעיל וצניף משפטי, עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף. כי אמלט עני משוע, זה שאין עליו חוב, והן מבקשין לחייבו, וזה בא וממלטו. ויתום ואין עוזר לו, זה שיש לבעל דינו לשלם לו, והם מבקשים לפטור אותו, והוא בא ועוזרו. ויש אומרים כי אמלט עני משוע, זה המלוה מבקש ליטול ממנו רבית, שרוב שנוטלין ברבית עניים הם. ועני ואין עוזר לו, אלו הנחלות, שכל היורשים נקראו יתומים. ברכת אובד עלי תבא, אלו דיני נפשות. ולב אלמנה ארנין, אלו דיני ממונות. צדק לבשתי וילבשני, ומה ת\"ל וילבשני, מכאן לדיין שצריך להיות תוכו כברו, ויהא לובש את הצדק, הצדק מבחוץ והוא מבפנים, ויהא הצדק לובשו, הצדק מבפנים והוא מבחוץ. כמעיל וצניף משפטי, מה ת\"ל צניף. אלא מעיל ממלא קומתו של אדם מלמטן, צניף ממלא קומתו של אדם מלמעלן. עינים הייתי לעור, אלו דיני חבלות. ורגלים לפסח אני, אלו דיני אונסין.",
+                "ויש אומרים, מנין שטוענין ומלמדין למי שיודעין לו טענה והיא מסותרת מעיניו, ת\"ל עינים הייתי לעור. מנין שאין טוענין למי שספק יש לו טענה ספק אין לו טענה, ת\"ל עינים הייתי לעור, אין קורין עור אלא למי שהוא ראוי להיות פקח. [מנין] למי שהוא חבוש בבית האסורים, או שנתחרש, או שנשתטה, שב\"ד מקניאין לאשתו, כשהן רואין דבר מכוער, ת\"ל עינים הייתי לעור. מנין שמקבלין עדים שלא בפני בעלי דין כשהוא חולה, או אם העדים חולים, או מבקשים לילך למדינת הים, ת\"ל ורגלים לפסח אני, אין קורין פסח אלא למי שהוא ראוי להיות לו רגל. מנין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים, ת\"ל אב אני לאביונים. ומנין שאין חותכין את הדין עד שחוקרין אותו יפה, ת\"ל וריב לא ידעתי אחקרהו, וכן הוא אומר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, צדק את הדין ואח\"כ חותכהו. א\"ר חנינא כתוב אחד אומר (דברים א, טז) ושפטתם צדק וכתו' אחד אומ' (דברים יג, טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הא כיצד, אם ראית הדין מרומה חוקרהו, ואם ראית הדין יוצא לאמתו צדקהו. מנין לדין שעמד שאין חוזרין ומעיינין בו, כשאין שם חידוש ראייה, ת\"ל וריב לא ידעתי ואחקרהו, פרט לזה שהוא יודע. מנין שקונסין קנסות, ת\"ל ואשברה מתלעות עול. מנין שמוציאין רבית קצוצה, ת\"ל ומשניו אשליך טרף. ומנין כשיצא אחד מן הדיינין, שלא יאמר, אני מזכה וחבירי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי, ת\"ל לא תלך רכיל בעמך. ומנין שאם אתה יודע לחבירך עדות שאינך רשאי לשתוק עליו, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך. ומנין שלא יהא הדיין רך לזה וקשה לזה, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך.",
+                "וגרסי' בספרי מנין שממנין בית דין, ת\"ל שופטים ושוטרים תתן לך. ר' יהודה אומר, מנין שממנין אחד על גבי כולן, ת\"ל תתן לך. ומנין שממנין בית דין בכל עיר ועיר, ת\"ל בכל שעריך. ומנין שממנין שופטים על כל שבט ושבט, ת\"ל ושופטים לשבטיך. מנין שממנין שוטרים לכל שבט ושבט, ת\"ל ושוטרים לשבטיך. מנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר, ת\"ל שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם, על כרחן של בעלי דינין.",
+                "וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק, ת\"ל מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין עד שיגמרנו ואחר כך אסתרנו ואבררנו, ת\"ל מדבר שקר תרחק. ומנין שלא ישמע הדיין דבר בעל דין קודם שיבא בעל דינו, ת\"ל מדבר שקר תרחק. ומנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, והוא יודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לומר איני נזקק לכם, ת\"ל לא תגורו מפני איש. מנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, ויודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לבצוע ביניהם, ת\"ל כי המשפט לאלהים הוא. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, המבצעו עליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר. מה שכר הדיין הדן דין אמת לאמתו, דכתי' (איוב כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם קני אגוע, שיהיו ימיהם כימי אבותם וימי בניהם כימיהם. וכן הוא אומר לא ייגעו לריק ולא ילדו וגו'. שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי, שרשי פתוח אלי מים, אלו פירות הארץ, וטל ילין בקצירי, זה טל של תחיית המתים. כבודי חדש עמדי, זה זיו השכינה, שנא' כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. וקשת בידי תחליף, זה שהצדיקים גוזרין והב\"ה מקיים.",
+                "גדול הוא המשפט, שכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו אפי' שעה אחת, מעלין עליו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו, דכתי' בשמואל (שמואל א ז, טו) וישפוט את כל העם כל ימי חייו. והלא כל ימיו לא היו אלא חמשים ושתים שנה, צא מהם ארבעים שנה שהיה עלי קיים, נשתייר שנים עשר שנים. אלא ללמדך, שכל דיין המוציא את הדין לאמתו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו. וכן הוא אומר ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט. איפשר לומר כן, בניו של אותו הצדיק היו נוטלין שוחד, אלא מתוך שלא עשו מעשה אביהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו נטלו שוחד. ומה היה אביהם עושה, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל. א\"ר יצחק, כל מקום שהיה הולך היה מוליך עמו כל דבר שהיה צריך לו, כדי שלא יטריח על ישראל, ואפי' מבאר הרבים לא היה שותה, אלא מה שהיה לוקח בדמים.",
+                "ר' סימאי אומר, המטה את המשפט נראה כאלו אוהב שלום ואין לך רחוק מן השלום כמותו, שנא' דרך שלום לא ידעו ואין משפט וגו'. ולא עוד אלא שהוא מפיל את שונאי ישראל, כדכתי' (ישעיהו נט, יד) והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבא. ומחלל שם שמים, דכתי' (ישעיהו נט, יד) כי כשלה ברחוב אמת, וכן הוא אומר וה' אלהים אמת. ומסלק את השכינה, שנא' ונכוחה לא תוכל לבא, ואין נכוחה אלא שכינה, שנא' שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ומטיל ערבוביא בין הבריות, דכתי' (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אבל העושה את הדין נראה כמטיל קנאה לפני הבריות ואינו אלא נותן שלום ביניהם, שנא' אלה הדברים אשר תעשו דברו איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אין לי שלום אלא לנוטל ממון בדין, שהרי זכה, ומנין שאף המתחייב בדין, ונותן ממון, שהוא שלום, שנא' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. אין לי אלא לבעלי דינין, לבית דין מנין, אף לכל ישראל, ת\"ל ידין עמך בצדק וענייך במשפט, מה כתי' בתריה (תהלים עב, ג), ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. אין לי אלא לבני אדם בלבד, מנין שהוא שלום אף לבהמות ולחיות ולכל בעלי חיים, ת\"ל (ישעיהו יא, ד) ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה וגו', ושעשע יונק וגו', לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', למה, כי מלאה הארץ דעה את ה'. מה היא הדעה הזאת, הוי אומר זה המשפט, שכן ירמיה ע\"ה אומר לשלום בן יאשיהו, התמלוך כי אתה מתחרה בארז, אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'.",
+                "וכל דיין ומנהיג את ישראל, שנתנו עליו שררה מן השמים, צריך להיות דעתו נוחה עם ישראל, ויתנהג עמהם בענוה, ואל יתייהר עליהם, שכל המתייהר, אפילו תלמיד חכם הוא או נביא הוא, חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו. כדגרסי' בב\"ר [מעשה] ברבי שהיה עובר על סימוניא. פי' שם מקום. יצאו אנשי סימוניא לקראתו. אמרו לו, תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ומשנה אותנו ודן את דיננו. אמר להם, לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדול והושיבו אותו למעלה ממנה. מיד נתעלמו דברי תורה מפיו. שאלו אותו שלש שאלות. גידמת במה היא חולצת, ולא השיבן. ריקקה היבמה דם מהו, ולא השיבן. הרי תרין. אמרי, דילמא לית להו בר אולפן אוריתא, בר הגדה הוא, נשאל ליה קרא. אמרו ליה, מהו הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. ולא השיבן. כיון שראה שצרתו צרה השכים והלך לו אצל רבי. אמר ליה, מה עבדין בך אנשי סימוניא. אמ' ליה, הזכרתני צרותי, שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן. אמ' ליה, ומה אינון. [אמר ליה], גידמת במה היא חולצת. אמ' לו, אפי' בשיניה ובגופה. יבמה שריקקה דם מהו. אמ' ליה, אם יש בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר, ואם לאו הרי הוא פסול. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. אמ' ליה, רשום עד שלא נגזרה גזירה, משנגזרה גזירה אמת, חותמו של הב\"ה אמת. אמ' לו, ולמה לא השבת להם. אמ' ליה, עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי למעלה ממנה, טפח רוחי עלי ונתעלמו דברי.",
+                "וכן מצינו בהלל הבבלי כשעלה מבבל לארץ ישראל ומנוהו נשיא עליהם, ומפני שנתייהר, נתעלמה ממנו הלכה. דתניא פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, ונעלמה הלכה מבני בתירא, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת. אמרו, יש כאן אדם שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה את השבת ואם השבת דוחה את הפסח. שלחו וקראו לו. אמ' להם, וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת, והלא כמה פסחים יש לנו שדוחים את השבת. אמרו לו, מנין לך. אמ' להם, נאמר בפסח (במדבר ט, ב) במועדו ונאמר בתמיד (במדבר ט, ב) במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח הענוש כרת אינו דין שידחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש כל היום בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמ' להם, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, על שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והעצלות שהיתה בכם. נזדמן לו תלמיד אחד, ואמ' לו, ר' שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו. אמ' לו, הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אע\"פ שאינם נביאים הם בני נביאים. מי גרם לו שתתעלם הלכה ממנו, על ידי שנתייהר. מכאן אמרו חז\"ל כל המתייהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין, מהלל הבבלי, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין, מדבורה, שכן מצינו בדבורה שכתוב בה (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה וגו', וכיון שזחה דעתה ואמרה חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מיד נסתלקה נבואתה ממנה, שנא' עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, מה ליך, נפסקה נבואתיך, והיא שותקת.",
+                "לעולם יראה הדיין את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. שכן כתיב בשלמה (שיר השירים ג, ז), הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם, שהיא דומה ללילה. וכשממנין דיינין, אין ממנין אלא בעלי תורה ויראי חטא, שכל זמן שהדיינין והפרנס והשופט הן יראי שמים, והיה הב\"ה עמם, וישכילו בכל דרכן ויצליחו בכל מעשיהן. מה כתיב ביהושע (יהושע א, ה), כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, וכתיב (יהושע ו, כז) ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ, ובשופטים כתיב (שופטים ב, יח) וכי הקים [ה' להם] שופטים והיה ה' עם השופט וגו', ובשמואל כתי' (שמואל א ג, יט) וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וכן בכל דור ודור.",
+                "וגרסינן במדרש השכם חייבין ישראל למנות דיינים שיהיה בהם יראת שמים, כדי שלא יהיה בהם משוא פנים ולא מקח שוחד. שכששופטי ישראל ומנהיגיו וגדולי הדור הולכים בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו ומן החטא, כך הויין נמי כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש. וכן מצינו במלכי ישראל, כשהיה המלך ירא חטא, היו כל ישראל מדקדקין על נפשותם, והיו בהשקט ובבטחה, והיו מתגברין על שונאיהם, וכשהמלך היה פושע, היו כל ישראל בפורענות.",
+                "וגרסי' במדרש אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, ומתפללין ואינן [נענין, דע שמנהיגי הדור רשעים הם, ואינן] נוהגים כשורה.",
+                "וגרסינן במדרש יהי אור ר' יוסי פתח, כה אמר ה' קול ברמה נשמע [נהי] בכי תמרורים וגו'. בלילה שחרב בית המקדש, והלכו ישראל בגלות לפני אויביהם, והיו טעונין משואי על כתפיהם, וידיהם כפותין לאחוריהם, כדא' בחורים טחון נשאו, וכתי' (איכה ה, ה) על צוארנו נרדפנו, ושכינה גולה מבית המקדש, והולכת אחריהם, ואומרת, אבכה על בית מנוחתי שחרב, ועל דמי חסידים שנשפך בתוכו, ועל בית קדשי הקדשים שנשרף, נשאה קולה בבכיה כנסת ישראל, ונזדעזעו עליונים ותחתונים, והגיע קולה עד כסא הכבוד. וכמעט היה הב\"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ירדו כמה אכלוסין וכמה מחנות של מלאכי השרת לנחמה, ולא קבלה תנחומין. הה\"ד מאנה להנחם על בניה כי איננו. ר\"ל שהב\"ה עלה לשמי מרומים ולא נמצא בבית מנוחתו. ד\"א מאי כי איננו, כי אינם מיבעי ליה, אלא כי איננו הב\"ה בבית מנוחתו, כדא' איננו גדול בבית הזה ממני, כלומר איננו גדול הבית בביתו. אמ' לו ר' חייא לר' יוסי, מאיזה מקום התחילה שכינה להגלות. אמ' לו, מבית המקדש, וסבבה כל ארץ ישראל, לאחר כך יצאתה מארץ ישראל וישבה במדבר שלשה ימים, וזכרה בית המקדש ועיר הקדש וישראל שהן גולין בין האומות, וקראת עליהם איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. בכו ר' חייא ור' יוסי. א\"ר יוסי, לא גלו מארץ ישראל, ולא חרב בית המקדש, עד שנמצאו כל ישראל חייבים לפני הב\"ה, וישראל לא נמצאו חייבים לפני הב\"ה עד שחטאו מנהיגיו תחלה, הה\"ד עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, שכל זמן שהמנהיגים הולכים על דרך לא טוב, כל העם נמשכין אחריהם. ר' חייא אומר מהכא, ואם כל עדת ישראל ישגו, כיצד, ונעלם מעיני הקהל, מעיני הקהל כתי', שהם הראש, וכל הגוף נמשך אחרי הראש.",
+                "לעולם יראה הדיין עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ומשה רבינו ע\"ה אמר כי המשפט לאלהים הוא. וכן מצינו בהיושפט מלך יהודה, כשהעמיד שופטים על ישראל, כך הזהירם, דעו, כי לא לאדם תשפוטו כי לה'. לפיכך אמר יתרו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, כלומר תחזה בנבואה, אנשי חיל, אלו עשירים ובעלי ממון, יראי אלהים, שהם יראים מן המקום ברוך הוא, אנשי אמת, אמ' הב\"ה, אני אמת ונתתי לכם תורת אמת, אף אתם תהיו מעמידים דיינים אנשי אמת, שמעמידים הדין לאמתו. וגרסי' במכילתא אנשי חיל, עשירים, כדי שלא יצטרכו לבריות, להחניף ולהכיר פנים בשביל ממון. פי' חיל, מגזרת חיל כי ינוב, וכמו הבוטחים על חילם. יראי אלהים, שיהו יראים מדין שמים, שאם לא ידונו דין אמת שידונום מן השמים."
+            ],
+            "The disgrace of an unfit judge": [
+                "אבל כשממנים מי שאינו הגון מה כתיב שם (צפניה ג, ג) שופטיה זאבי ערב וגו'. והתורה צווחת לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. וכי אצל המזבח אסור ליטע, הא חוץ למזבח מותר. אלא לומר לך אל תעמיד דיין שאינו הגון. ומהו אצל מזבח ה', אצל התורה, שנא' זאת התורה לעולה למנחה [וגו']. ועוד גרסי' במדרש כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאלו נטע אשרה אצל מזבח ה' אלהיך, ולא עוד אלא שגורם שממון לעולם, שנא' ואשימם בראשיכם, כלומר אם דיין הגון הוא ואשימם לשבח, כענין שכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, ואם דיין שאינו הגון ואשימם לגנאי, כענין שנא' והשמותי את מקדשיכם. א\"ר תנחומא בשם ר' פנחס בר אבין, ולא ידעו לעשות נכוחה, בשופטי ירושלים הכתוב מדבר, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם. מה היו עושין, לא היו יכולין להעמיד את הדין מפני השוחד והחמס. וכשהיו נידונין, היה בא הדיין להוכיח אחד מהם ולהודיעו את דינו, והוא רומז לו ומזכיר לו שם השוחד ומעורו, ועליהם אמר ישעיהו הנביא ע\"ה צופיו עורים כלם כלבים אלמים. וכי יש כלב אלם וכלב פקח, אלא לומר לך, מה הכלב הזה, כשאדם משליך לו פרוסה, סוגר את פיו ואינו נובח, כך דייני ישראל היו פקחים, וכשהיו נוטלים את השוחד, היו סוגרין את פיהם. למה הוא דומה השוחד, לאדם שהוא עומד על שפת הים, נטל שלשול קטן ונתן בחכה והטילו לים, בא דג גדול ובלעו ונתפס. אוי לו לדג גדול שנתפס בלא כלום. כי השוחד יעור עיני חכמים וגו', והלא כמה אנשים לקחו שוחד ולא נתעוורו, אלא שנתעוורו מדרך האמת, ואינן רואין חובה לנותנו. ולא עוד אלא שמתעוורין לעתיד לבא. כשהצדיקים נהנין מזיו השכינה, דכתיב (ישעיהו נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, הכל רואין והוא אינו רואה, והכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. אלא כך דינו. יאמר לו הב\"ה, אני פקח בראתיך, למה עוורת עיניך, למה הייתי דורש לא תטה משפט והטית, לא תכיר פנים והכרת, לא תקח שוחד ולקחת.",
+                "ר' שאל לבבלאי, מהו שכתוב (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה, וכי חכמתו של עקיבא בזויה היתה. אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש לא תטה משפט ולא תקח שוחד, והוא מטה ולוקח, לא תכירו פנים במשפט, והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון, והוא מענה. כמה נאה המוכיח שהוא מוכיח באמת, כמה ברכות הוא מקבל, שנא' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולמוכח כשמקבל ברצון."
+            ],
+            "Keeping away from bribery": [
+                "שונאי בצע, שונאי ממון עצמן, כ\"ש ממונם של ישראל. ואין מקבלין שוחד, שהשוחד קשה לפני הב\"ה, שהוא דומה לערוד שהוא נושך את החבירים, כ\"ש להדיוטים. וכתי' (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח. אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שכבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון הנותן ידו לדיין לסומכו, והמכסה את רוקו, והמעביר את כיחו, והמביא לו דורון, ואע\"פ שלא קבל אותו ממנו. ד\"א כי השוחד יעור עיני חכמים, כ\"ש לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, קל וחומר דברי רשעים. ולמה נקרא שמו שוחד, שעושה שנים חד, הנותנו והמקבלו. ושמת עליהם שרי אלפים, כמה הויין, שש מאות, ושרי מאות כמה הויין, שיתא אלפי. שרי חמשים תריסר אלפי, שרי עשרות שתין אלפין, נמצאו דייני ישראל שבעים אלף וששת אלפים ושש מאות. ושפטו את העם בכל עת, מלמד שאין ממנין על הצבור אלא בני אדם בטלנים לתורה. וגרסינן בפרק קמא דשבת ר' אמי ור' אסי הוו גרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא, ואמרי, אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. ד\"א כי השוחד יעור וגו', אומרים על טהור טמא ועל טמא טהור, ויסלף דברי צדיקים, אומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. צדק צדק תרדוף, אחר בית דין שהוא יפה, אחר בית דינו של רנן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של ר' אליעזר.",
+                "וגרסי' במסכת שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו בעלי הנאה, נתעוותו הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין כח בעולם. משרבו רואי פנים בדין, בטל לא תכירו פנים, ונפסק לא תגורו מפני איש, ופרקו מהם עול שמים, והמליכו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין, רב חרון האף, ונסתלקה שכינה מישראל, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. משרבו מי שאחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, ורבה הוי הוי בעולם. משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רב השוחד והטיית המשפט, ופסקה הטובה. משבו בעלי מקובלני טובתך, מוחזקני טובתך, רבו איש הישר בעיניו יעשה, גבוהים הושפלו ושפלים הוגבהו, ומלכותא אזלא ומתנוולא. משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, משום שנא' ושונא מתנות יחיה.",
+                "וגרסינן במ' כתובות בפ' שני דייני גזילות, אמ' ר' ינאי, בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד. אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק נתרפא ספק אינו נתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם. ד\"א ויסלף דברי צדיקים, אפי' צדיק גמור ונוטל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. וכל דיין המטה את הדין אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עיניו. אמ' רב פפא, לא לידון איניש דינא למאן דסאני ליה ולא למאן דרחים ליה, מאן דרחים ליה לא חזי ליה חובתא, למאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. ת\"ר ושוחד לא תקח, אינו אומר אלא שוחד ממון, אלא אפי' שוחד דברים נמי אסור. היכי דמי שוחד דברים, כי היכי דשמואל דקא עבר במעברא, אתא ההוא גברא הבי ליה ידא, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה, פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הווה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב ודאין דינא, פרחה גדפא ויתיב ארישיה, אתא ההוא גברא שדייה מרישיה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה פסילנא לך לדינא. ר' ישמעאל בר יוסי הוה רגיל ארישיה דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא אייתי ליה בחמשה דשבתא. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית לי, ואמינא בהדי דאתינא, ודאין לי דינא, אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא ולא משקל שקילנא ממך, אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דאינו ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי ואיבעי טעין הכי. א\"ר ישמעאל בר יוסי, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.",
+                "מעשה ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמ' ליה, מאי האי, לא הוה לך כהן אחר דיהבת ליה. אמ' ליה, דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דייני ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי [ואיבעי טעין הכי]. א\"ר ישמעאל בן אלישע, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא סלתא דגלדני, פי' סל מלא דגים. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית ליה, ואמינא בהדי דקא אתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אמ' ליה, דינא לא תדון, משקל אמאי לא תשקול, מ\"ט מנע לי מר להביא בכורים, דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים וגו', וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים. אמ' ליה, משקל לא הוה בעינא למשקל, והואיל ואמרת לי, משקל שקילנא, דאין לא דאינא לך. שדריה לקמיה דרב נחמן, ואמ' ליה, אנא ענן פסילנא לההוא גברא לדינא. כי אתא הוה קאים בדינא דיתמי. אמ', הא דפסל ליה הכי קריביה הוא, האי מצות עשה והאי מצות עשה, כבוד תורה עדיף. פסקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדינא דההוא גברא. כי חזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה, אסתתם טענתיה. רב ענן הוה שכיח אליהו לגביה והוה מתני ליה סדר אליהו. כיון דעבד הכי, אסתלק ולא אתא, עד דיתב בתעניתא ובעי רחמי, ואתה לגביה. כי אתא הוה קא מיבעית ליה בעותי, עבד תיבותא ואנחיה, ויתיב ליה עד דאסיק ליה סדריה. והיינו דאמרי' סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא. פי' רב ענן היה בא אליהו זכור לטוב אליו והיה שונה עמו סדר מן התלמוד. ואחר שאירע זה המעשה, נסתלק אליהו, ולא בא אליו עד שישב בתענית, ובא אליו והיה מבהילו ואומר לו עשה תשובה. ואחר כך שנה לו סדרו. והסדר שהיה שונה בתחלה נקרא סדר הגדול, והסדר שהיו שונין אחר זה המעשה נקרא סדר הקטן.",
+                "וגרסי' במכילתא יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. ר' אלעזר אומר, בראשונה היה אדם מת בירושלים והיו ממנין אפוטרופוס על היתומים, והיתה אלמנה תובעת כתובתה אצל היתומים, והם הולכים אצל הדיינין ומוצאין אותם עם האפוטרופוס. וריב אלמנה לא יבא אליהם. א\"ר יוחנן, בראשונה היה אדם עולה לדון בירושלם, והיה הדיין אומ' לו, בקע לי שני בקעיות של עצים, מלא לו שתי חביות מים, והיו יציאותיו כלים, והיה יוצא בפחי נפש. והיתה האלמנה פוגעת בו בדרך, ואומרת לו, מה נעשה בדינך, והוא אומר לה כל יציאותיו לא הועילו לו כלום. והיתה אומרת, ומה אם זה, שהוא איש, לא הועילו לו כלום, אני, שאני אלמנה, על אחת כמה וכמה. חוזרת לה. הה\"ד וריב אלמנה לא יבא אליהם.",
+                "ת\"ר בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. תאני רב יוסף, בצדק תשפוט עמיתך, עם מי שאתה בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. רב הונא בריה דרב עילואי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן. שלח ליה רב יוסף, הונא חבירנו עמית בתורה ובמצוה הוא. אמ' מאי שלח לי, ליחנופי ליה. הדר אמ' למשרי תגרי תחלה, פי' שידון דינו תחלה, אי נמי לשודא דדייני. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן. אמ' היכי אעביד, איקום מקמה מסתתמן טעמיה דבעל דינא, לא איקום מקמה אשת חבר היא והרי היא כחבר. אמ' ליה לשמעיה, אפרח בר אווזא ואשדי עילואי."
+            ],
+            "To carry the load of the people": [
+                "ומי שהוא הגון וירא חטא אל ימנע את עצמו מלהיות בצרכיהם של ישראל ומלעמוד עליהם בכל דבריהם, וישא משאם ויסבול טורחם. והעושה כך הרי זה מקיים את העולם, שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל המונע עצמו מלישא משאן של ישראל ומלגדור את פרצותיהן, ועושה עצמו כתרומה הפרושה מן העיסה, הרי זה הורס את העולם ומחריבו, שנא' ואיש תרומות יהרסנה.",
+                "מעשה בר' אבהו, כשבא להסתלק מן העולם, נכנסו חכמי ישראל אצלו, ומצאוהו שהוא בוכה. אמרו לו, ר' למה אתה בוכה, הלא יגיע בתורה היית כל ימיך, תלמידים הרבה העמדת, ולא עוד אלא שמדה יתירה היתה בך שלא נתעסקת בדינים. אמ' להם, על זה אני בוכה, שלא נשאתי במשאן של ישראל, וקיימתי בעצמי ואיש תרומות יהרסנה.",
+                "ומה שארז\"ל מי שהוא הגון אל ימנע מלישא משאן של ישראל, הני מילי כשהכל צריכין לו ומבקשין לשמוע ממנו, [אבל מקצת הצבור צריכין לו] ומקצתן אין צריכין לו, מקצתן מקרבין אותו ומקצתן מרחקין אותו, דין הוא שידחה מהן, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וחייב אותו דיין, או פרנס או נשיא, שימחול על כבודו, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וכל הבורח מהשררה השררה רודפת אחריו, והרודף אחר השררה השררה בורחת ממנו. שכן מצינו בשאול, שברח מן השררה ורדפה אחריו, ואבשלום רדף אחריה וברחה ממנו.",
+                "ולא יאהב אדם את השררה, כדי להטות המשפט ולשאת פני חביריו וקרוביו, וכדי לעשות נקמה באויביו שלא כדין, וכדי לחמוס ולגזול ולעשוק בני אדם העניים והאמללים שאין להם מחזיק בידם ויצעקו ואין להם מושיע. והעושה כך גורם פורענות הרבה לו ולעולם. דתניא כל המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אין לו חלק לעולם הבא. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק קמא, נתנו חתיתם בארץ חיים, אמ' רב חסדא, זה המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנשא' לכן יראוה אנשים לא יראה כל חכמי לב. ואפי' מלך ישראל אין צריך להטיל אימה יתירה על הצבור, אלא יהיה משפטו בצדק, דכתיב (תהלים עב, ב) ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וידין דין יתום ואלמנה, ולא יגבה לבו במלכותו. והמלך הנוהג כשורה וכדין, בענוה ובצניעות, יחיה ויאריך ימים, וממלכתו מתקיימת בידו וביד בניו, שנא' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.",
+                "וגרסינן בפרק חלק א\"ר אלעזר, כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיג אותם לעולם הבא, שנא' כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. אבל המלך המנהיג את מלכותו שלא כשורה, וגוזל וחומס והורג נקיים, ושטוף בנשים ובתענוגים, אין מלכותו מתקיימת בידו. וירד מגדולתו, ויקל בעיני שריו וגדודיו, ויחשבו אותו כמשוגע, ויקשרו כלם עליו ויורידוהו מגדולתו ומכסא מלכותו. ומעשה בלשאצר יוכיח.",
+                "ואמ' החכם ששה דברים מפסידין את המלכות, שלשה מהן מצד המלך עצמו ושלשה במקרה. שלשה מצד המלך עצמו. ואלו הן. א' השטוף בזמה ומנבל את כבודו בנשים ורודף אחריהן, הרי זה בידוע שדעתו קלה ואין לו גבורת מלך. ב' ההורג תמיד שריו ואת חייליו בלי פשע, ומחרף אותם ומקללם בחנם, ומשפיל לאחד ומקים לאחר שלא כדין, ומחר משפיל לזה ומקים לזה, הרי זה כאחד הנבלים, שאינן מקיימין את דבריהם, ומתוך כך קושרין עליו ומורידין אותו ממלכותו, וזה וכיוצא בו אין עליו הוד מלכות. ג' העושה מלחמות בארצו בעת השלום, וכשאין לו אויבים וצרים יעשה מלחמות עם גדודיו וחייליו, והורגין אלו את אלו כאויבים, והם עושים דרך שחוק, הרי זה מסלק ממנו יראת המלכים ורודף אחר הוללות וסכלות, ועל זה אמר שלמה ע\"ה לשחוק אמרתי מהולל. ושלשה שהם דרך מקרה. ואלו הם. א' אם ימותו שריו ובעלי עצתו, ויפקדו ממנו חכמיו וזקניו, ויצטרך לעצת הנערים, ומעשה רחבעם יוכיח. ב' אם יבואו עליו מלחמות, ויקיפוהו אויבים וצרים, ויתקבצו מלכים רבים, להלחם בו, ולא יוכל לשאת ראש לפניהם. ג' אם יהיה בארצו רעב גדול שנים רבות, שנה אחרי שנה, או דבר, או כיוצא בהם."
+            ],
+            "To carry out justice to all": [
+                "וצריך הדיין לעשות דין אחד ומשפט אחד לכל, שנא' תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. ולא יבוש מן הגדולים, ולא יטה משפט הקטנים, ולא יכיר פנים במשפט לדל ולאביון, שנא' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול. שמא תאמר עני הוא זה, והואיל ואני והעשיר חייבים לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) לא תשא פני דל. או שלא תאמר עשיר הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) ולא תהדר פני גדול. שכל המהדר פני גדול חייב מיתה. שכן מצינו בסנהדרין שהדרו לינאי המלך ובא גבריאל והרגן.",
+                "מעשה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש. אמ' להם שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם לשמים ונדון אותו. שלחו לו, עבדך הרג את הנפש. שלח להם אותו העבד. שלחו לו, בוא אתה וקבל העדות, שכך כתי' (שמות כא, כט) והועד בבעליו. בא וישב בפניהם. אמ' לו שמעון בן שטח, ינאי המלך, עמוד על רגליך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני הב\"ה, שנא' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמ' לו ינאי, לא כשם שאתה אומ', אלא כשם שחביריך אומרין. פנה לימין, כבשו פניהם בקרקע, [פנה לשמאל וכבשו פניהם בקרקע.] אמ' להם, בעל פקודות יפרע מכם. בא גבריאל וחבטן בקרקע. באותה שעה גזרו, מלך לא דן ולא דנין אותו.",
+                "וגרסינן במ' יומא בפרק בראשונה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל, למה לא נמשכה מלכות שאול, מפני שלא היה בה דופי. דא\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א\"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו, שאם תזוח דעתו, אומרים לו, חזור לאחריך.",
+                "וגרסי' במדרש השכם שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. לא שתצדיק אותם ברשע חס ושלום, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם את הדין. שלא תאמר, הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה, ואמרה תורה לא תשא פני דל, שכל העולם שלי הוא, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. א\"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הב\"ה גובה את נפשו, שנאמר ( משלי כב, כג) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. א\"ר חמא ב\"ר חנינא, אמ' הב\"ה, לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו. א\"ר נחמיה, כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם, ושומעין דבריהם, ומוציאין אותם לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר, איש פלוני, אתה זכאי, [איש פלוני], אתה [חייב].",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה א\"ר חייא בר אבא, סדר הדין כך הוא, התובע טוען, והנתבע משיב, והדיין מכריע. א\"ר סימון, צריך הדיין לשנות טענותיו מפיו. וממי אתה למד, משלמה ע\"ה, דכתי' (מלכים א ג, כג) ויאמר המלך זאת אומרת [זה] בני החי ובנך המת וזאת אומרת [לא כי] בנך המת ובני החי. א\"ר אלעאי בר אחאי, שמעתי [שאם] רוצה הדיין להושיב את האנטדיקין שמושיב, ובלבד שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. דא\"ר ישמעאל, היו שני בני אדם באים אצל הדיין לדין, אחד עני ואחד עשיר, אומ' לעשיר, או לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישהו כמותך. כל כך, כדי שלא ישא פנים לעשיר ויטה משפט העני. פירוש אנטדיקין, בעלי דינין. ולא יהא האחד מדבר כל צרכו, ולבעל דינו אומר, קצר דבריך.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן היה אחד כשר ואחד שאינו כשר, אל תאמר, זה שהוא כשר דבריו נאמנים, זה שאינו כשר אין דבריו נאמנים. היה האחד עני והאחד עשיר, אל תאמר, זה שהוא עשיר דבריו נאמנים, זה שהוא עני אין דבריו נאמנים. אלא כשם שתשמע דברי עשיר, כך תשמע דברי עני, וכשם שתשמע דברי עני, כך שמע דברי עשיר, שנא' לא תכירו פנים במשפט.",
+                "וגרסי' באלה הדברים רבה אמ' רבה בר הונא, צורבא מדרבנן ועם הארץ דאית להו דין בהדי הדדי, מותבינן ליה לצורבא מדרבנן ולעם הארץ אמרינן ליה תיב, ואי קאים לית לן בה. ואל יחזיק זכות לזה וחובה לזה, עד שישמע אמיתת הדין. דתנן וכשיהיו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. ר\"ל קודם שנתברר לך דינם, יהיו בעיניך שניהם כרשעים, שכל אחד מהם מרמה את חבירו, ואחר שתחקור ותדע דבריהם, ותחתוך הדין, יהיו בעיניך כצדיקים. אל תאמר, זה בקש לזה מה שלא היה לו אצלו, או זה נשבע לשקר לזה, או זה כפר ממונו של זה, אלא יהיו בעיניך כצדיקים, שקבלו עליהם את הדין, ובאו לדיין וקבלו עליהם דין תורה.",
+                "וגרסינן במדרש השכם לא גלתה ירושלם אלא על שלא העמידו את הדין, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך דייני ישראל שבאותו הדור, זה כובש פניו מפני זה וזה כובש פניו מפני זה. וכך אמר להם הנביא, שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים. מהו שלמונים. שהיו אומרים זה לזה, שלם לי ואני אשלם לך, עשה עמי היום ואני אעשה עמך מחר. והנביא צווח, צדיק ילין בה ועתה מרצחים, חכיתי להם שיעמידו את השופטים ויקיימו את הדין, והם לא עשו כן, אלא עשו את שלהם עיקר ואת הדין טפלה. ולפי' ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם. וכי בביתם היתה הגזילה, אלא מתוך שצווחין היתומים והאלמנות והעניים על גזילותיהן והן מעלימים עיניהם, מעלה הכתוב כאלו הגזילה בבתיהם. לפי' אמר הב\"ה, אין לי חפץ בקרבנותיכם, ולא בתפלותיכם ולא בחדשיכם ולא במועדיכם, שנא' לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', וכתיב (ישעיהו א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', וכתי' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. אמרו ישראל לפני הב\"ה, מה נעשה וישוב חרון אפך. אמ' להם, למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנא' שמעו נא ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים, ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה. לכך מביא עליהם שלש פורעניות, שנא' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם לעיים תהיה והר הבית לבמות יער. אוי לו לדור ששופטין את שופטיהם, אוי לו לדור שצריכין השופטים [להשפט], כדורו של אבימלך, שנא' ויהי בימי שפוט השופטים, אוי לו לדור שאין שומעין לשופטיהם כשהן ישרים, שנא' וגם אל שופטיהם לא שמעו. ומי היו. רב אמ', דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אומר, שמגר ואהוד היו. רב הונא אמ', דבורה ויעל היו.",
+                "וגרסי' בפירקא קמא דמסכת חגיגה א\"ר שמעון בן לקיש, כל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של מעלה. והשופט המטה את הדין נקרא רשע, כדגרסינן במ' שבת בפרק ר' אליעזר אומר, א\"ר מילאי בשם ר' שמעון בן אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו יד, ה) שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינין שעושים בצר לחזניהם. א\"ר מלאי אמ' ר' שמעון, מאי דכתי' (ישעיהו נט, ג) כי כפיכם נגאלו בדם, אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינין, ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי הדינין.",
+                "וכל דיין שמחליף ואומר על טוב רע ועל רע טוב, אוי לו וחבל עליו. אמ' לו הב\"ה לדיין, אין אתה יודע שכשאתה מטה את הדין שלשכינתי אתה מטה, ולפיכך אני מזהיר לא תטו משפט. ומה אני עושה, וקרבתי אליכם למשפט והיית עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטה גר ולא יראוני אמר ה' צבאות. כמה מכוער הדיין שיאמר לבעל דין השב את הגזילה, והוא גזלן, וגזלת אחרים בין שיניו, וכשיצא לחוץ הכל מרננין אחריו, ונמצא שם שמים מתחלל. מה אומרים עליו, אוי לו, אוי למולידו, סרוחה היא חכמתו ובינתו, ראוי הוא שלא בא לעולם. אלא צריך לקשט את עצמו ואח\"כ מקשט לאחרים, שנא' התקוששו וקושו.",
+                "מעשה בדיין אחד, שהיה לו אילן אחד בתוך חצירו, והיה מחשיך על ביתו של חבירו. ומן הדין היה לקצץ אותו, אלא שלא היה יודע שהוא מחשיך על בית חבירו. והיה הניזק מתרעם ואומר, פלוני הדיין מחשיך על ביתי, ולא היה אומר כלום לדיין, כסבור שלא יכרות אותו. באו לפניו שני אנשים לדין. ואמר הטוען, פלוני זה יש לו אילן בתוך ביתו והוא מחשיך על ביתי. צוה עליו לכרות אותו. אמ' הנטען, אינו מן הדין שאכרות אותו. והיה סבור שיהיה לו מסביר פנים הדיין, בשביל האילן שהיה לדיין והיה מחשיך על בית חבירו, מיד נזכר הדיין שהאילן שלו היה מחשיך על בית חבירו. אמר, אם אגזור על זה שיכרות אילנו, מיד הוא אומר לי, ולמה אין אתה כורת את שלך, שהוא מחשיך על בית פלוני. מה עשה הדיין, אמר להם, לכו ושובו למחר עד שאברר את הדין יפה. מיד כרת הדיין את אילנו. ליום מחר באו לפניו. אמ' לבעל האילן, לך כרות את אילנך. אמ' לו, טול קורה מבין עיניך ואטול אני קיסם מבין שיני. אילני הוא מן הדין לכורתו, ושלך, שהוא מחשיך על בית פלוני, אינו דין לכורתו. אמ' לו, לך אתה כרות את שניהם, את שלי ואת שלך. מיד הלך, וראה שכרת הדיין את אילנו, וכרת גם הוא את שלו.",
+                "לעולם יהיה הדיין זהיר בדין, שבשכר הדין נתן הב\"ה תורתו לישראל. כדגרסינן בואלה שמות רבה אמ' להם משה לישראל, הרי נתן לכם הב\"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל הוא את תורתו מכם, שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנא' ועוז מלך משפט אהב. ואם עשיתם את הדינין, עתיד הב\"ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם ובית המקדש, שנא' ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו, כביכול הב\"ה מסלק שכינתו ועולה לשמים, והמלאכים אומרים, רבון העולמים, מהו, והוא אומר, ראיתי את הדיין שהוא נושא פנים ועמדתי משם, שנאמר (תהלים יב, ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'.",
+                "וגרסינן בספרי לא תעשו עול במשפט, בדין, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, [שנוי], משוקץ, חרם, ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את שונאי ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. הרי חמשה כנגד חמשה. אוי לו לדיין שגורם חמשה דברים כאלו. וגרסינן באלה הדברים רבה לא תכיר פנים. ר' אליעזר ור' שמואל בר נחמני. ר' אליעזר אומר, אם היית יודע שהדין עמו, אל תסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לזכותו. ור' שמואל בר נחמני אומר, אם תדע שאין הדין עמו, הסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לחייבו. דרש ר' יאשיה, ואיתמ' רב נחמן בר יצחק, מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, וכי בבקר דנין וכל היום כלו אין דנין, אלא אם ברור לך הדבר כבקר אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו. א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, מהכא, אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו.",
+                "וצריך הדיין להמתין בדינו ולעיינו יפה, דתנן הוו מתונין בדין, וכתיב (ישעיהו א, יז) אשרו חמוץ, ופירשו רז\"ל אשרי דיין שמחמץ את דינו. ועוד גרסי' בספרי אם בא לפניך דין אחד שנים ושלשה פעמים, ויבא אחר כיוצא בו, אל תחתכהו מיד, כלומר פשוט הוא אצלי, אלא חזר ועיין בו, שמא הוא דין זה בענין אחר. דרש בר קפרא, מנא לן הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין, דכתיב (שמות כ, כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי, וסמיך ליה ואלה המשפטים וגו' אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי ליה. א\"ר חייא, ואיתמא ר' חייא בר אבא, אלו כלי הדיינין, מקל ורצועה סנדל ושופר. רב הונא כי הוה נפק לדינא, אמ' אפיקו לי מאני חנותאי, מאי ניהו, [מקל], רצועה, סנדלא, ושיפורא. [מקל, למכת מרדות עד שיחזור בו], רצועה להלקות, סנדל לחליצה, שופר לנדות. א\"ר שמעון בן לקיש, צדק את הדין ואחר כך חתכהו. בין איש ובין אחיו, אמ' רב יהודה, אפי' בין בית לעלייה. ובין גרו. אפי' בין תנור לכירה. כקטן כגדול תשמעון, א\"ר שמעון בן לקיש, לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.",
+                "וצריך הדיין לחקור את העדים יפה יפה, אם עדי שקר הן. דתנן שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר.",
+                "וצריך הדיין לעשות פשרה בין בעלי דינין, כדגרסי' במדרש השכם שנים שבאו לדין לדון, קודם שישמעו דבריהם, או משישמעו דבריהם ואינן יודעין להיכן הדין נוטה, בית דין רשאין לומר להם, צאו ועשו פשרה. ולעולם יפה כח הפשרה מכח הדין. אבל משישמעו דבריהם ויודעין להיכן הדין נוטה, אין רשאין לומר להם, עשו פשרה, שנא' פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שיתגלע לך הדין אתה רשאי לנטשו. וב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה, שנא' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד את הזהב, תאני ר' יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורה, ואת המעשה, זה הדין, אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. א\"ר יוחנן, מפני מה חרבה ירושלם, מפני שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.",
+                "בוא וראה כמה גדול דיין שדן דין לאמתו. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת שבת רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כל יומא. הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו רב חייא מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כולו, תורתו אימתי נעשית. אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב\"ה במעשה בראשית. כתיב הכא (שמות יח, יג) מן הבקר ועד הערב, וכתיב התם (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. עד מתי יושבין בדין. אמ' רב ששת, עד זמן סעודה. אמ' רב חסדא, מאי קראה אי לך ארץ שמלכך נער וגו', אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. ד\"א אי לך ארץ שמלכך נער, כל ענין וענין מפסוקי ספר קהלת הוא הפסוק הראשון הפך מן הפסוק שלאחריו, ולפי' כשאמר אי לך ארץ שמלכך נער, היה לו לומר בפסוק שלאחריו אשריך ארץ שמלכך זקן, אלא ר\"ל נער שיצר הרע שולט בו, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ובן חורין מיצר הרע. ושריך בעת יאכלו, ר\"ל שלא יתעסקו בתענוגי העולם, אלא אוכלין בשעה ידוע ובעת הידועה שצריכין לאכול כדי לקיים גופן. בגבורה ולא בשתי, חוזר לענין בן חורין מיצר הרע, דתנן איזהו גבור, הכובש את יצרו. אבל אין המקרא יצא מידי פשוטו. אי לך ארץ שמלכך נער, נער ממש. ובזה היה ישעיהו הנביא ע\"ה מוכיח את ישראל, ואומר, ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, וכתי' (ישעיהו ג, יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, מה כתיב בתריה (ישעיהו ג יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים."
+            ],
+            "To appoint elderly judges": [
+                "לפיכך חייבין ישראל למנות דיינים זקנים ישרים ותמימים. ולפיכך נקראו זקנים, מפני שצריכין להיות זקנים בשנים ובתורה ובחכמה ובשאר כל מדות טובות, ויהיו צדיקים, ואז נאה להם לעשות משפט, שנא' שמחה לצדיק עשות משפט. אבל לפועלי און המשפט מחתה, מפני ששוברים את שיניהם במשפט, שנא' ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, וכתי' (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. וגרסי' במדרש משלי בני אם ערבת לרעך, בתלמידי חכמים הכתוב מדבר. בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הב\"ה, עד שלא נתמנית לא היית ערב על הצבור, עכשיו שנתמנית נעשית ערב, שנא' בני אם ערבת לרעך, רעך זה הב\"ה, שנא' זה דודי וזה רעי, ואומר רעך ורע אביך אל תעזוב.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א\"ר יוחנן, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א\"כ נמלכין בצבור, שנא' ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמ' הב\"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל. אמ' לפניו, רבונו של עולם, לפניך הגון, לפני לא כ\"ש. אמ' אעפ\"כ לך ואמור להם לישראל. הלך ואמר להם, עליכם הגון בצלאל. אמרו לו, משה רבינו, על הב\"ה הגון ועליך הגון, עלינו לא כ\"ש.",
+                "ובזכות המשפט שישראל עושין, הב\"ה חונן עליהם, ומרחם עליהם, ונותן שלום ביניהם, ומביא להם הגאולה, ומנחיל אותם ארץ ישראל, ובונה בית המקדש, ומצמיח קרן לדוד, שנאמר (זכריה ז, ט) כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'. וכתי' (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף. וכתיב (יחזקאל לז, כד) ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם. וכתי' (יחזקאל לז, כה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכתי' (יחזקאל לז, כו) וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אתם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xiv; On Contentment": {
+            "To rejoices in one's lot": [
+                "בענין לשמוח בחלקו",
+                "ישבע צדיק חכמה מוסר טוב מלחם טוב מבשר ספקו יתן אל חי נותן מרום לחם אל כל בשר רחמי צורו הם שברו כי שקר בטחון נדיב ושר אוכל צדיק שובע נפשו כי שכלו על יצרו הושר לא ירעיב אל נפש צדיק גם בטן רשע כל תחסר.",
+                "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. גרסי' בפסיקתא צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם, שאמר לרבקה הגמיאיני נא מעט מים [מכדך], גמיאה אחת, ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע, שאמ' [ליעקב] הלעיטני נא [וגו']. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתי' בה ותאכל ותשבע ותותר. דכתי' ויצבט לה קלי, מעט בראשי אצבעותיו. [א\"ר יצחק, אנן שמעינן מינה תרתי], או שרתה ברכה בידיו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר, אלו אומות העולם. א\"ר מאיר, שאלני דוסתאי מן כוכבא, מהו ובטן רשעים תחסר. אמרתי לו, גוי אחד היה בארצנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר, וזמנני עמהם.",
+                "והביאו לפניו מכל מה שנברא מששת ימי בראשית, ולא היה [שולחנו] חסר אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה, נטל את הטבלא מלפנינו, שהיתה יפה בששה ככרי זהב, ושיברה. אמרתי לו, מפני מה עשית כך. אמר לי, אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, ואם אין אנו אוכלים בעולם הזה, מה נעשה. קריתי עליו ובטן רשעים תחסר. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו, ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין על שולחנו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואו', זה מלך ורצין בן רמליהו מלך. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב, דכתי' ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי בית דוד, ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח ומערב. ר' יודא ור' הונא. ר' יודה אומר, מאה צאן היה עולה לכל אחד ביום, ור' הונא אומר, אלף צאן היה עולה לכל אחד בכל יום.",
+                "מעשה בשני תינוקות, שהיו משכונה אחת, והיה אחד בן עני והאחד בן עשיר. והיו הולכים לבית הסופר. בכל יום היה הולך בן העשיר ועמו חתיכות בשר וביצים לאכל, וכל מה שהיה מתאוה, ממה שהיה אביו מותיר משולחנו. ובן העני היה הולך לבית הסופר, והיה מוליך עמו שני חירובין. והיה רואה לבן העשיר ממה שהיה אוכל, והיתה נפשו מתעגנת עליו. והיה אביו רואה פניו משונות. הלך ולקח לו ליטרא אחת של בשר ובשלה. וכיון שבה הנער מבית הסופר, אמ' לו אביו, בוא ואכול ממה שאתה מתאוה. עד שהוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב, והושיט ראשו לתוך הקדרה. בקש להוציא ראשו ולא יכול. ויצא הכלב וברח וראשו בתוך הקדרה. אמ' לו אביו, בני, עמוד ונצא ונראה להיכן ברח הכלב, הואיל ולא נעשית תאותך, נציל הקדרה. עמד הוא ובנו ורצו אחר הכלב. וכיון שיצאו מתוך הבית, נפל הבית. אמר לבנו, בני, נודה ונשבח להב\"ה, ונשמח בחלקנו, שלא יצאנו להציל את הקדרה אלא למלט את נפשותינו."
+            ],
+            "To be satisfied with a little": [
+                "ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו וגו', מי שהוא צדיק וירא שמים לעולם הוא שמח בחלקו, ואפי' אין לו אלא דבר מועט, אינו אוכל ממנו אלא מעט, לקיים נפשו, ואינו רודף אחר תאות גופו, ה\"ה צדיק אוכל לשובע נפשו. אבל מי שאינו שמח בחלקו, לעולם הוא חסר כל טוב. ד\"א צדיק אוכל לשובע נפשו, הצדיק והמשכיל אוכל מעט, כדי לקיים נפשו לעבודת הב\"ה, אבל הרשע והאויל אינו כן, אלא אוכל להנאת גופו, וממלא בטנו, ואינו חושש להוצאת ממונו, אם יעשיר ואם ידל ויצטרך לבריות. כי הוא חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכול בו ולשתות, ואינו חומד מן העולם הזה אלא אכילה ושתייה בלבד. ורמז לדבר פחיתות שמו, אויל, \"אכול \"ושתה \"יאמר \"לך. ולא ידע כי חסר יבואנו, ולסוף הונו כלה ואבד, ונצרך לבריות, ויתאב לאכול אפילו פרוסת לחם ולא ישיג, ושניו משתברים בחצץ אחר כל מעדנים שאכל, ועליו הכתוב אומר שני רשעים שברת.",
+                "משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד צדיק ושמח בחלקו ואחד רשע ורודף אחר תאותו. נכנסו לעיר, מצאו פונדק אחד, נכנסו לשם. ראה הרשע בפונדק מאכלים טובים וערבים ומיני מעדנים. אמר לצדיק, אין רצוני בכך. ישבו להם, זה לבדו, וזה לבדו. היה אומר אותו רשע לפונדקי הבא פסיוני, הבא קונדייטון. אותו צדיק אמ' לפונדקי, הבא לי קלוסקא אחת, הבא לי קערה אחת של עדשים. והיו יושבין ומלעיגין זה על זה. הרשע היה אומר על הצדיק, ראה שוטה זה, כל המעדנים האלו לפניו והוא אוכל עדשים. והיה הצדיק אומר על הרשע, ראה רשע זה, כמה הוא אוכל וכמה הוא שותה, עד ששוברין את שיניו. אמ' הצדיק לפונדקי, תן לי כוס אחד של יין. נתן לו. נטלו וברך ברכת המזון. ונתן לפונדקי דמי אותו מעט שאכל והלך לו לשלום. אותו רשע עמד לצאת. אמ' לו הפונדקי, תן דמי מה שאכלת. אמ' לו, גלוסקא אחת אכלתי. והוא אומר לו, אלא שתים אכלת. מתוך כך התחילו להתקוטט זה עם זה. התחיל הפונדקי לשבור שיניו של רשע, לקיים מה שנא' שני רשעים שברת.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין בפרק סורר ומורה, א\"ר חנין, לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם בו שכר לרשעים, שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. א\"ר יצחק, מה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, אל תרא יין, שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה ומלבין פניהם לעולם הבא. ד\"א אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב הונא רמי, דכתי' תירש וקרי תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש.",
+                "אמר המחבר בוא ולמד הספוק במעט והשובע מהב\"ה, שצוה לעשות המשכן וכל כליו, וצוה לעשות שולחן של זהב, ומכל עולות ושלמים, מנחות ותודות, לא צוה הב\"ה לעלות על שולחנו כי אם לחם הפנים בלבד. ללמדך, שאם ירצה אדם לבזבז הונו, טוב לקנות לו כלים של כסף ושל זהב וישתמש בהם, ואל יבזבז ממונו באכילה ובשתייה יותר מדאי. שהממון שמוציא האדם באכילה ובשתייה יותר מדאי הוא כלה ואבד, ואינו שב אליו לעולם, אבל אם יבזבז ממונו בכלי כסף וזהב, אם יתדלדל ימכור אותם ויתפרנס מהם, ולא יצטרך לבריות. ואע\"פ שאז\"ל מי שאין לו חמשים זוז, ואינו נושא ונותן בהם, חייבין ישראל לפרנסו, ואין מניחין אותו למכור כליו, ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב, אפי' הכי ימכרם הוא מעצמו, כדי שלא יטריח על הבריות. ולמה צוה הב\"ה לעשות על השולחן מסגרת, ולא לכל אחד מכל כלי בית המקדש. ללמד, שלא יאמר אדם, ומה השולחן, שהוא תשמיש אכילה, הוא של זהב, אכילה עצמה אינו דין שתהיה אילים ועתודים עופות ודגים וכל מעדנים. לכך צוה הב\"ה לעשות על השולחן מסגרת, כלומר אע\"פ שהשולחן הוא זהב, סגור את פיך ואל תאכל יותר מדאי, ואל תאמר, ראוי הוא שתהיה האכילה מעין השולחן. שהרי הב\"ה, לו כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, לא צוה לעלות על שולחנו כי אם פת בלבד, וצוה להקריב על מזבח הנחשת כל הקרבנות, עולות מנחות חטאות ואשמות, תמידין ומוספין, שלמים ותודות, וניסוך היין, ועל מזבח הזהב לא צוה להקטיר עליו כי אם קטורת בלבד. ללמדך, שאם יפרנס אדם את עצמו בדבר מועט, סופו להשתמש בכלי זהב, כמזבח הזהב, ואם הוא אוכל מאכלים גסים, אם היה רגיל להשתמש בכלי זהב, סופו להשתמש בכלי נחושת, כמזבח הנחושת שהיו מקריבים עליו כל הקרבנות הללו. עד כאן.",
+                "וכל מי שהוא רשע, ואין בו יראת שמים, אינו שבע לעולם, אפי' יהיה לו כל העולם כולו, שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה', ונמצא חסר כל טוב. הה\"ד ובטן רשעים תחסר. ושנינו במ' אבות מרבה בשר מרבה רמה. פי' כל המרבה לאכול בשר, אינו מרבה לאכול אלא רמה, שסוף הבשר רמה. ויש לפרש מרבה בשר מרבה רמה, כל האוכל ושותה יותר מדאי, ומעדן גופו עד שישמן, אינו משמינו אלא לרמה, שסוף אדם רמה ותולעה, דתנן מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. ואמר החכם מה יתרון לאדם לאכול ולשתות בעולם הזה יותר מדאי, ומעדן גופו, וסופו להיות רעי בבטן הרמה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לשמוח בחלקו, ואז יהיה נאה ומעשיו נאים, ובני אדם משבחים אותו. ועל זה אמר שלמה ע\"ה ושבח אני את השמחה, פי' מי שהוא שמח בחלקו. וכתיב עטרת חכמים עושרם, פי' החכמים הם שבעים, ואפי' אין להם כלום, והמדה הטובה הזאת היא כמו עטרה לראשם, מפני שלעולם אין מתבזין מכבודם ולא יצטרכו לבריות. ושנו חכמים אי זהו עשיר, השמח בחלקו, ופירשו רז\"ל איזהו עשיר ועושרו אינו כלה, השמח בחלקו. ר\"ל אפי' לא יהיה לו אלא מעט מן המעט, הואיל והוא שמח בחלקו, הרי הוא כשר עשיר. ואמר החכם איזהו ממון שאינו כלה לעולם, זה השמח בחלקו. ועוד אמרו אין לך עשיר בעולם כמי שנפשו שבעה ואפי' במעט, ואין לך ממון בעולם כנדיבות, ולא מטמון כחכמה, ולא יחס כמי שאינו כועס, ולא נשיאות ולא כבוד ככבישת היצר, ולא צדקה בעולם גדולה מן התוחלת, ולא חטא כגסות הרוח. ואין לך עניות בעולם כבצע, ולא עושר בעולם כמי שאינו יגע להעשיר. ואין לך מעדנים בעולם כבריאות, ולא מחייה כאמונה. ואין לך שימור לנפשך כשתיקה, ואין לך קרוב כמות. ואמרו אין עניות אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב, ואין עושר אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב.",
+                "וגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר איזהו עשיר, כל מי שיש לו נחת רוח בעשרו. ואין לך נחת רוח יותר ממה שהוא שמח בחלקו ובמה שזימן לו הב\"ה. וגרסינן במדרש משלי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כשישמח אדם במה שחננו הב\"ה, אם מעט ואם הרבה, ינוח בדעתו, ולא יתעצב אם לא ישיג יותר, נמצא עשיר כל ימיו, דכתי' נפש ברכה תדושן. ר\"ל הנפש השבעה והשמחה בחלקה וברכתה שזימן לה הב\"ה, תהיה עדנה ושמנה ודשנה. נמצא, שהצדיק שהוא מתפרנס בכבוד, ולא יחס כל, הואיל והוא שמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, דכתי' נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפרק במה בהמה יוצאה, ת\"ר מעשה באדם אחד שמתה אשתו, והניחה לו בן קטן, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס, ונפתחו דדיו כשני דדי אשה, והניק את בנו. אמ' ר' יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמ' ליה אביי, אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו עליו סדרי בראשית. אמ' ר' יהודה אמ' רב, בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם, שמשתנין עליהם סדרי בראשית.",
+                "וגרסי' במדרש כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר\"ל מי שהוא עני באמונה ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה לנפשו פרנסה יראה לו שירד מנכסיו ויצטרך לבריות, ונמצאו כל ימיו בעצב ובדאגה. אבל מי שהוא שמח בחלקו, ומאמין בהב\"ה שהוא מזמן לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו טוב עליו וכאלו שולחן ערוך ומשתה לפניו תמיד. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. טוב פת חרבה ושלוה בה, זה השמח בחלקו, ולעולם יהיה שלו ושאנן, כי הואיל והוא שמח במה שזימן לו הב\"ה, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שבע בחלקו, אלא רודף אחר המאכלים הגסים, ויגנוב ויגזול, כדי להשביע תאותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו. כי כשירעב, יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם. שבשעה שתחסר לו פרוסת לחם וקיתון מים, יחלש גופו וכל איבריו, ויחשכו עיניו, ולא יעצר כח לעמוד על רגליו. ואז יכיר שלימות הב\"ה, שאינו צריך אכילה ולא שתייה, שנא' האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להב\"ה לבקש פרנסתו, ויכיר שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים, ויפרוש מן הגאוה. לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנא' וישמן ישורון ויבעט, ויטוש אלוה עשהו, וכתי' ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם.",
+                "והמשובח באדם בענין האכילה הם שלשה. ואלו הן. האחד, שיסתפק בחלקו, ואפי' מעט, ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו מעט, קודם שירעיב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד את הב\"ה, כמו שנא' ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוין במאכלו להנאת גופו, כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאותו לאכל כל מה שהחך מתאוה ממאכלים רעים, מפני שהן מזיקין את הגוף, ולא יאכל עד שימלא כריסו, ואפי' מהמאכלים שאינן מזיקין. וכתב הרמב\"ם ז\"ל לעולם יפחות אדם שליש מאכלו. ואמרו רבותינו ז\"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה."
+            ],
+            "Trusting God": [
+                "לעולם ישען האדם על עושהו, ואל יבטח בבשר ודם, וישים בטחונו בהב\"ה. כי הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנא' אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, וכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, וכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אבל הבוטח בהב\"ה יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. בוא וראה, שכל הבוטח על הב\"ה, לא די לו שנעשה רצונו, אלא שהוא עומד בברכה, שנא' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומנין שכל התולה בטחונו בבשר ודם. שלא יעשה רצונו. כך למדנו מיוסף הצדיק, שנחבש י\"ב שנה, עשר שנים בבית פוטיפר, ובטח בהב\"ה, ונתן אותו לרחמים בעיני אדוניו, שנא' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. וכן בתחלה בבית הסוהר, דכתי' ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר, אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח. וכיון שבטח בשר המשקים, ואמר לו, כי אם זכרתני אתך, שכחו, ונתעכב בבית הסוהר שתי שנים, עד שחלם פרעה, שנאמ' ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם.",
+                "וגרסי' בפסיקתא נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. את הוא בטחון של כל [בעלי] זרועות, בשמך הם בוטחים מפרשי ימים, בשמך הם בוטחים כל הבריות שבקצוי ארץ, ושבים למזונות ופרנסה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ויהי מקץ שנתים ימים, הה\"ד אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. אל יבטח אדם במעשה אבותיו, אל יאמר ישמעאל, אברהם אבי צדיק הוא והוא מצילני ובזכותו אני נמלט, שנא' אח לא פדה יפדה איש, אם אין אדם עושה טוב בעולם הזה, אל יבטח במעשה אבותיו. הוי אל תבטחו בנדיבים. ועל מי אתה בוטח, על מעשיך, שנא' אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, וכתיב נפש עמל עמלה לו. אין אדם אוכל לעתיד אלא ממעשה ידיו, כל אחד ואחד אוכל משלו, שנא' כל עמל האדם לפיהו. לכך נאמר אל תבטחו בנדיבים וגו'. תצא רוחו ישוב לאדמתו. למה האדם דומה, לנאד שהוא נפוח ומלא רוח ועומד בדרך, ומי שרואה אותו מרחוק מתיירא ממנו, סבור שהוא כלום. [מה עשה, הגיע אצלו וראהו שהוא נאד, ונגע בו ונפל ויצא הרוח שבו שמלאו. אמר אותו האיש, מזה הייתי מתיירא, לא היה בו כלום, אבל הרוח היא המעמדת אותו. כך אמר הב\"ה, אין הבשר כלום, שנא'] כל הבשר חציר, אינו עומד אלא [על] הרוח, כנאד הזה, יצאת הרוח ונעשה עפר. הוי תצא רוחו ישוב לאדמתו. אמר הב\"ה, אני בראתי את האדם הזה, והוא עומד ומתגאה. בא סנחריב ונתגאה ברוחו, יצאת רוחו אבדו עשתונותיו. רצונכם פרקליט שהוא עומד לעולם, הבטחון בהב\"ה, הה\"ד בטחו בו בכל עת. שהוא יתברך שמו ברא את השמים ואת הארץ, ואמ' כשם שמתחתי את השמים ורקעתי את הארץ ושמתי גבול לים שלא יעבור, ומעולם שבראתים לא זזו ממקומם, כך כל מי שבוטח בהב\"ה אין עזרו פוסק לעולם. לכך הוא אומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, מה כתיב אחריו, עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השומר אמת לעולם וגו'. כל מי שבידיו מעשים טובים, הב\"ה הוא משלם לו שכרו באמת, שנא' האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, ואומר תתן אמת ליעקב. עושה משפט לעשוקים, אלו ישראל, כדא' עשוקים בני ישראל ובני יהודה, והב\"ה עושה להם משפט מאומות העולם, שנא' ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל. נותן לחם לרעבים וגו', מי הם הרעבים, זה אליהו זכור לטוב, שהיה רעב והיה הב\"ה מאכילו, שנא' ואת העורבים צויתי לכלכלך שם.",
+                "והב\"ה מזמין מזונותיו של אדם בנחת ובלא צער. ואע\"פ שמזונותיו של אדם קשין, כדגרסינן בפ' ערבי פסחים אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כיולדה. ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים, ובמזונותיו של אדם כתיב בעצבון תאכלנה. א\"ר לוי, קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דבגאולה כתיב המלאך הגואל אותי, מלאך דעלמא, ובמזונותיו של אדם כתיב האלהים הרועה אתי. ר' אלעזר אומ', המשיל הגאולה לפרנסה ואת הפרנסה לגאולה, מה גאולה בכל יום, אף פרנסה בכל יום, מה גאולה פלאין, אף פרנסה פלאין. א\"ר שמעון בן לקיש, בשעה שאמ' הב\"ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, זלגו עיניו דמעות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד. כיון שאמ' לו בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו. אמר רב שזבי משום ר' אלעזר בן עזריה, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, [דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. אמר ר\"א בן עזריה, קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף], שנא' מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אמ' ר' חמא בר חנינא, קשין מזונותיו של אדם כיום המיתה, דכתי' ולא ימות לשחת, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים. רגע כתי', וכתי' רגע ימותו. והבטחון בהב\"ה עקר גדול באמונה וביראה, שכל מי שהוא מאמין בהב\"ה הוא בוטח בו וירא ממנו.",
+                "בשלשה דברים יראת הב\"ה נכרת באדם. ואלו הן. אחד, השם בטחונו בהב\"ה בכל צרכיו ובכל ענייניו. ב' המצדיק עליו את הדין בכל תלאותיו. ג' המפשפש במעשיו ועושה מיד תשובה, ואפי' על עון קל, ואפי' בידו כמה צדקות. ואמרו ראשית יראת השם ית' התקוה, וראשית התקוה התוחלת, וראשית התוחלת צדוק הדין, וראשית צדוק הדין היחוד, שיודה האדם במציאות הב\"ה ובאחדותו. ואמ' החכם העשירני בתקותך ולא בכסף ובזהב, ולא אהיה עני מתקותך ועשיר בכסף וזהב. בוא וראה, שלא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אינו אוהב אלא למי שאינו מצוי תמיד בביתו, שנא' הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך, ומי שאינן צריכין לו ומי שאינן מטריחין עליו. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל מי שישאל מצויין בביתו, הוא יתברך ויתעלה שמו משתבח ומתהלל, שנא' בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, וכל מי שצריכין לו, הוא יתברך שמו מעיד אותם לבקש ממנו רחמים, כדי שיפיקו רצונו, שנא' כה אמר ה', דרשוני וחיו, ובזמן שאין מטריחין עליו לבקש ממנו צרכם, הוא יתברך שמו כועס ומתרעם מהם, שנא' אותי עזבו מקור מים חיים.",
+                "מעשה בעני אחד, שהיה מספר לחבירו דלותו, ומתרעם ומתאונן מעניותו, ובוכה לקשי יומו. אמ' לו חבירו, אתה מתרעם מהב\"ה, שהוא יכול לרחם עליך, לבשר ודם שאינו יכול לרחם עליך, וסלקת בטחונך מהב\"ה והפסדת ברכה, דכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו', ואתה עומד בקללה, דכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם.",
+                "ומה טוב ומה נעים הבוטח בהב\"ה במזונותיו ובכל עסקיו, ויסלק בטחונו מבשר ודם. קל וחומר מהיונה. כדגרסי' במ' עירובין בפ' עושין פסין, א\"ר ירמיה ב\"ר אלעאי, מאי דכתי' והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הב\"ה, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורות כזית ויהיו מסורים בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ויהיו מסורים בידי בשר ודם. מאי משמע, דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, שנא' הטריפני לחם חוקי. אבל מי שאינו בוטח בהב\"ה, ותולה בטחונו בבשר ודם, ומצפה לשולחן חבירו, ואפי' אוכל עליו כל מעדנים שבעולם, נוח לו שלא נברא ולא יצא לאויר העולם. וטוב לו להיות נשכר לחפור או לטחון, או לעשות שום מלאכה, ויפרנס עצמו בפרוסה של שעורים, מלאכול על שולחן חבירו פסיוני. ולפי' אמ' שלמה בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, וכתי' פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים, וכתי' אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים. שאלו לחכם אחד ואמרו לו, איזה דבר שהוא מר ממות. אמ' להם, שלשה דברים הם קשים ממות. ואלו הן. [א'] המצפה לשולחן חבירו. ב' מי שהיה יקר ונקלה כבודו. ג' מי שהיה עשיר ונתדלדל ונצטרך לבריות. אמרו לו, אי זה מר משלשתן. אמ' להם, המצפה לשולחן חבירו. וגרסי' במ' יום טוב בפרק המביא כדי יין, אמ' רב ענן בר' אבא אמ' רב, כל המצפה לשולחן חבירו עולם חשוך כנגדו, שנא' נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חושך. רב חסדא אמר, חייו אינם חיים. ת\"ר שלשה אין חייהם חיים, המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מושלים בגופו. ויש אומרים, מי שאין לו אלא חלוק אחד.",
+                "והבטחון בהב\"ה מדה טובה אין למעלה ממנה, מפני שמודה במציאותו ובהשגחתו ובהשפעת טובו על בריותיו. אבל המסלק בטחונו מהב\"ה, ובוטח בחכמתו או בעשרו או בגבורתו או בקרוביו, מסלק הב\"ה אותן הדברים שהיה בוטח בהן. שהבוטח באחר זולתו, הוא בוטח על תוהו ושוא והבל, שאין בו ממש. הבוטח בחכמתו, ומסלק בטחונו מהב\"ה, הב\"ה מסלק ממנו החכמה, שנא' לוכד חכמים בערמם, ולא תעשינה ידיהם תושיה, וכתי' ועצת נפתלים נמהרה, וכתי' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הבוטח בעושרו הב\"ה מאבד ממנו העושר, שנא' הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, וכתי' עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי' התעיף עיניך בו ואינו כי עשה יעשה לו כנפים וגו', וכתי' עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, וכתיב ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, או מסלק הב\"ה ממנו הנאת הממון, כגון שיבואו על אותו האיש חלאים רעים ונאמנים וייסורין, ולא יכול ליהנות מנכסיו, שנא' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. הבוטח בגבורתו, הב\"ה מסלק הגבורה ממנו, כי הגבורים כאין וכאפס הם לפני הב\"ה, [שנא'] ולא מצאו [כל] אנשי חיל ידיהם, וכתי' ושבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה, וכתיב כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. הבוטח בקרוביו, הב\"ה מסלק אותם ממנו, שנא' אח לא פדה יפדה איש וגו'. ושלשה דברים מאלו הארבעה שאמרתי נאמרו בפסוק אחד, והם החכמה והגבורה והעושר, דכתי' כה אמר ה' אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'.",
+                "אבל הבוטח בהב\"ה ומסלק בטחונו מאלו הדברים שאמרתי, לא די לו שיעשה הב\"ה רצונו, ועומד בברכה, אלא חונן אותו אלו הארבעה דברים שאמרתי. כיצד, אם אינו חכם, הב\"ה מחכים אותו, שנא' אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. אם אינו גבור, הב\"ה מחזיק בידו ומאמץ את לבבו, שנא' וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, וכתיב ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ וגו', וכתיב ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך, וכתי' אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא, וכתיב כשמיר חזק מצור, וכתיב כי ה' אלהיך נותן לך כח לעשות חיל וגו'. אם אינו עשיר, הב\"ה מעשירו, שנא' ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, וכתי' מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו', וכתי' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. ואם הוא בארץ אחרת, מובדל מקרוביו, הב\"ה מקרב אותו, שנא' שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה.",
+                "ומי שהוא בוטח בהב\"ה, אע\"פ שיראה שמקיפין אותו הצרות, ונתדלדל, והעניות והדלות לוחצין אותו, יצדיק עליו את הדין, וישמח במה שנתן לו הב\"ה. ויחשוב בלבו ויאמר, הב\"ה בראני יש מאין, וזימן לי מזונותי בבטן אמי, שנא' עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה, וגזר עלי ויצאתי לאויר העולם בזמן ידוע, לא קודם לכן ולא אחר לכן, ולאחר שיצאתי לאויר העולם זימן לי חמאה וחלב לינק משדי אמי, שנא' כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, וזימן לי פרנסתי מעודי עד היום הזה, לא כפי מעשי אלא כיד אלהי הטובה עלי. ואם נתעכבו לי עתה מזונותי, ואין ידי משגת פרנסתי בפשעי, הב\"ה, שבראני וכלכלני מנעורי עד היום הזה, הוא מייסר אותי באהבה, ולטובתי נתעכבו מזונותי, ואני שמח בחלקי ובמה שגזר עלי אלהי יתברך שמו, ולו לבדו אני מודה ומשבח על מה שקראני עד עתה ועל מה שעתיד לקרות אותי מכאן ואילך, ולא נתעוה דברי אלא על כובד חטאי, והב\"ה אם הוא עתה כועס עלי על רוב פשעי, כרגע מתמלא רחמים ומרחם עלי. כדגרסינן במדרש מתוך כעס רצון, ומתוך אפלה אורה, ומתוך רוגז רחמים, ומתוך צרה רווחה, ומתוך ריחוק קירוב, ומתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון, שנא' הרף ממני ואשמידם, מה כתיב בתריה, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מתוך אפילה אורה, דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי. מתוך רוגז רחמים, דכתיב ברוגז רחם תזכור. מתוך צרה רווחה, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. במקום ריחוק קירוב, שנא' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מתוך נפילה קימה, דכתי' כי שבע יפול צדיק וקם."
+            ],
+            "Accounts of the pious ones": [
+                "ומעשה ברופא, שקצף עליו המלך, וישם אותו בבית הכלא, במקום צר כקבר. ויאסרהו בנחושתים, וישם עול ברזל על צוארו, ויפשט אותו בגדיו, וילבישהו בלויי סחבות מן הצמר הקשה. וצוה לתת לו דבר יום ביומו ככר לחם שעורים ומלא כף מלח וקיתון מים, ושלא להוסיף עליהם דבר. וצוה המלך לנצבים עליו בבית הכלא לכתוב כל דבריו ולהגיד אותם למלך, כי היה חכם גדול, ולא היה מדבר שום דבר כי אם בחכמות. עשה ימים רבים בבית האסורים, ולא שמעו מפיו אפי' אות אחת, אלא היה יושב ושותק. לאחר ימים, צוה המלך לקרוביו ולמיודעיו של אותו חכם ללכת לבית האסורים לבקרו, ולדבר עמו, ולשמוע דבריו, ולהעתיק אותם, ולספר אותם אל המלך. נכנסו אצלו, ואמרו לו, אדוננו, רואים אנחנו צרת נפשך בבית הכלא הצר הזה שאתה אסור בו, וענוי רגליך בכבלים שעליהם, ובעול הכבד שעל צוארך, ואתה רעב וצמא וערום, והקיפוך כל אלה הייסורין, ואנחנו תמהים מזיו פניך איך לא נשתנה, ומבשרך איך לא נכחש, ומכחך איך לא כשל. אמר להם, והלא רופא אני, ואיכה אני מרפא לבני אדם ולא הייתי מוצא לנפשי רפואה. לקחתי שבעה סמין וערבתי אותן ותקנתי מהן שקוי, ואני שותה ממנו מעט בכל יום ויום, וזהו שהעמידני בכחי ולא נשתנו פני. אמרו לו, ספר לנו אותן הסמין שאמרת, ואם יקרה לנו, או לאחד ממנו, ייסורין קשין כאלו, נעשה מהם שקוי ונשתה ממנו, כדי שלא נמות בצרת נפשנו. אמר להם. הסם הראשון, הבטחון בהב\"ה, שהוא, ית' שמו ויתעלה הדרו, יכול להציל אותו מצרות רעות ורבות, כ\"ש מאלו, ומיד המלך יכול להצילם, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו.",
+                "הסם הב'. התקוה והתוחלת, והם שתי מדות טובות לעשות אותן. כל מי שסבבוהו ייסורין והקיפוהו תלאות, יקוה ויוחיל התשועה בכל יום, כדי שלא יאבד בצרתו.",
+                "הסם הג'. ידעתי כי חטאי גרם צרתי, ובעוני נלכדתי בפח מוקשי, ופשעי הרחיקו הטוב ממני. והואיל ואני הייתי סבה לרעתי, למה אלון ואתרעם, והייתי חוטא לנפשי.",
+                "הסם הד'. אם לא אוחיל על צרותי, מה אעשה, היש בידי דבר לעשות. גזרת מלך היא עלי, ומה תועיל התלונה, ולמה אקוץ במוסר השם ית' ובתוכחותיו, למה אמות בלא עתי.",
+                "הסם הה'. ידעתי כי לטובתי הב\"ה מייסר אותי, כדי למרק ממני עונותי בעולם הזה ואזכה לחיי העולם הבא. שכל המדוכה בייסורין בעולם הזה, הוא נוחל העולם הבא.",
+                "הסם הו'. שאני שמח בחלקי, ומודה ומשבח להב\"ה. כי איפשר להיות בצרות רעות מאלו. אם אני עתה מעונה בכבלי ברזל, איפשר שהיו מענים אותי בענוי קשה מזה, [אם היו מכים אותי] בשוטים ובכיוצא בהם. אם מאכלי עתה לחם של שעורים, איפשר שלא היו נותנין לי לחם כלל, לא של חטים ולא של שעורים. אם מימי במדה, איפשר שלא היו לי נותנין מים כלל. אם מלבושי צמר, איפשר שהיו מניחין אותי ערום. ועוד שיש ייסורין הולכים וגדלים, שנא' בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, ר\"ל ערב של אתמול ובקר של אתמול, שהיו הייסורין הולכים וגדלים והיה מתאוה למפרע, כלומר, בבקר יאמר יותר בטוב הייתי אתמול בערב, ובערב יאמר יותר בטוב הייתי בבקר מעתה, אבל ייסורי אלו לא הוסיפו על מה שהיו בראשונה, ואיכה אתרעם.",
+                "הסם הז'. ידעתי כי תשועת השם כהרף עין, ולא קצרה ידו מהושיע, והוא ית' שמו יכול להוציאני ממצוקותי.",
+                "מיד הלכו וספרו למלך דבריו, והוציאו מבית האסורים, ועשה לו כבוד גדול.",
+                "מעשה בחסיד, בכל עת שהיה יושב לאכול היה מתעטף קודם בטלית נאה, והיה מקבץ כל תלמידיו והיה מעטף אותם בטליתות נאות, והיו אומרים שירות ותושבחות להב\"ה. אמרו לו, מה מקום לשירות ולתושבחות אלו שאתה עומד ואומר כל שעה שאתה רוצה לישב לאכול. אמר להם, אלו הייתי חבוש בבית האסורין, ולא היו מניחין אותי לאכול אפי' פת של שעורים ולא לשתות אפי' קיתון של מים, או אלו הייתי הולך בדרך ולא היה בידי צידה, כמה הייתי נותן בפרוסה אחת של לחם לאכול ובקיתון אחד של מים, כדי שלא אמות ברעב ובצמא, וכמה הייתי מתחנן לשר בית האסורים שיניחני לאכול, כ\"ש וכ\"ש כמה אלף אלפי פעמים שאני יושב בביתי שקט ושאנן, והב\"ה מעלה עננים ומוריד טללים ומצמיח דשאים ומוציא לחם, בלא טורח ובלא עמל, אלא השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה במאמר הב\"ה, ומזמן לאדם פרנסתו, לחם לאכול ובגד ללבוש. ואלו הייתי זורע וקוצר כמה הייתי טורח, כדגרסי' במסכת ברכות בפ' הרואה, בן זומא אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, שחרש וזרע וקצר ועימר ודש [וזרה] וטחן ובירר והרקיד ולש ואפה, ואח\"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקן לפני. לפיכך צריך אדם להודות ולשבח להב\"ה על מזונותיו, אם בנחת אם בצער.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשון אתי כדרך שהגוים עושים ביראותיהן. כשהטובה באה להם מכבדים ליראותיהן, שנא' על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. וכשהפורענות באה להן מקללין ליראותיהן, שנא' ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל אתם היו נותנין הודאה על הטובה ועל הרעה. שכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא. וכן מצינו באיוב, שכן אמרה לו אשתו, עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות, כמו ברך נבות אלהים ומלך. אמ' לה, כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל.",
+                "מעשה בחסיד, שירד מנכסיו ונתדלדל, והיה שמח בחלקו ובעניותו. יום אחד היה מתפלל, ושמעו אותו שהיה אומר בתפלתו, רבונו של עולם, העניתני והרעבתני, והפשטת מעלי בגדי תפארתי, והגלית אותי לארץ נכריה, והרחקת ממני אוהבי ורעי, והנני עני ורעב וצמא וערום, ומובדל מקרובי בכלימה בארץ נכריה, ובכל זאת אני שמח במתנותיך ובחלקי, אם רע ואם טוב. נשבע אני בשמך הגדול, שאם תשרוף אותי באש, שהייתי אוהב מתנותיך ושפטיך, והייתי שמח בהם, ומודה לשמך הגדול שיקרה נפשי כל כך בעיניך להביא עלי כל הייסורין האלו, לבער בהם עונותי.",
+                "לעולם ישים אדם בטחונו בהב\"ה, במזונותיו ובפרנסתו ובכל עסקיו, וישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, ויחלה פני הב\"ה להטריפו לחם חוקו בכל יום ויום. ויעשה קל וחומר מעורב, ויאמר, מה עורב, שלא נברא לשמש קונו, הב\"ה מזמין לו פרנסתו, דכתי' מי יכין לעורב צידו, אני, שבראני הב\"ה לעובדו, לא כ\"ש. וגרסי' במס' סוטה בפ' עגלה ערופה, תניא ר' אליעזר אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, יקרי זה מקטני אמנה, שנא' כי מי בז ליום קטנות. וגרסי' בפ' הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום. מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. והיינו דא\"ר אלעזר, מאי כי מי בז ליום קטנות, מי גרם להם לצדיקים שיתבזז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהב\"ה, והב\"ה מטריף מזונותיו לכל המאמין בו, ולכל המואס בעושר, שכל הרודף אחר העושר כאלו מסלק ממנו יראת שמים. צא ולמד משלמה ע\"ה, שלא היה מלך עשיר כמוהו בכל העולם, והיה משתמש בכלי זהב, ולא היה כסף נחשב למאומה בידו. וכיון שראה פחיתות העושר, שבו גס לב האדם, אמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, עושר, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ריש, ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. תרגם יונתן ותפשתי, ואחלל שמיה דאלהי. ומה יועיל לאדם לצבור הון ולהטריח עצמו לקנות ממון יותר מדאי.",
+                "וכל הרודף אחר העושר, לעולם לא תשבע נפשו ממנו, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וכל מי שאינו שמח בחלקו, ורודף אחר הממון, לעולם לא ישבע. כיצד, יחמוד דבר וירדוף אחריו, כשישיג אותו יבקש יותר, וכשישיג יותר יבקש יותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר, ולא ישיג תאותו ולא תשבע עינו. משל לאדם שהיה מהלך בדרך והיה צמא. מצא באר מים מלוחים ושתה מהם, כסבור שהיו מתוקים, והוסיפו לו בצמא. וכל מה שהיה שותה מהם, כסבור שירוה צמאונו, היה צמא יותר. כך הרודף אחר הממון, כדי להשביע עינו ממנו, כשישיג אותו נפשו חומדת יותר. ואז\"ל אין אדם יוצא מן העולם הזה ותאותו בידו. כיצד, יש בידו מנה, מתאוה לעשותו מאתים, השיגה ידו לעשותו מאתים, מתאוה לעשותן ארבע מאות, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וסימן, למי שהוא [שמח] בחלקו, הכבוד. ר\"ל מי שהוא שמח בחלקו, אינו מצטרך לבריות, ואינו מטריח עליהם, ואינו מבקש גדולה לנפשו, לפיכך בני אדם מכבדין אותו. ואמר החכם, העבד הוא חפשי כשיסתפק וישמח בחלקו, והחפשי עבד עבדים אם יבקש מה שאינו יכול להשיג.",
+                "ועוד אמר החכם אכילת האדם ושתייתו שלא כדין יעורו עיני שכלו. ואמר אם תבקש מאכל די ספוקך מיעוטה יספיק לך, ואם תבקש יותר מספוקך כל הונך לא יספיק לך. ואמר הנדיב יתנדב בהונו לאוהביו, ואפי' הוא מעט, והכלי יצפין אותו לאויביו, ואפי' הוא הרבה.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמסכת שוטה ת\"ר שוטה נתנה עיניה למי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא נתנו לה ומה שבידה נטלו ממנה. פי' אותו שחשקה בו לא ניתן לה ואישה ניטל ממנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במי שאינו ראוי לו, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו ניטל ממנו. אמ' הב\"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי ילך בקומה זקופה, ועכשו על גחונך תלך. אני אמרתי יהיה מאכלו מאכל אדם, ועכשו ועפר תאכל. הוא אמר יהרג אדם וישא חוה, ועכשו אשית איבה בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין ובקרח ובבלעם ובדואג ובאחיתופל ואבשלום ואדוניה וגחזי ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שלא היה ראוי להם, מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלו מהם.",
+                "כיצד. אמר המחבר. קין היה עובד אדמה, ובשביל שבקש שירצה קרבנו כקרבן הבל אחיו, מה שבקש לא ניתן לו ולא נרצה קרבנו, והאדמה שהיתה בידו ניטלה ממנו, שנא' כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. קרח בקש כהונה גדולה, שנא' ובקשתם גם כהונה, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונבלע. בלעם הרשע בקש לקלל את ישראל ולא עלתה בידו, מה שהיה בידו ניטל ממנו, שנא' אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. דואג, כיון שחמד מעלת דוד, והלשין אותו לשאול, ואמ' לו ראיתי את בן ישי בא בית אחימלך וגו', מה שבקש לא ניתן לו ותורתו שהיתה בידו נשתכחה ממנו. כדגרסי' בספרי דואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו. אחיתופל, כיון שקשר על דוד למצוא חן בעיני אבשלום, מה שבקש לא נתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונחנק. אבשלום בקש לקחת המלכות מיד אביו, מה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. אדוניה בקש ליטול את אבישג השונמית, ומה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. גיחזי בקש ליטול מנעמן ככרים כסף ושני חליפות בגדים שלא מדעת אלישע רבו, מה שבקש לא ניתן לו, ונצטרע. עוזיהו, לא היה די לו שהיה מלך, אלא שנכנס בגבול הכהונה להקריב קרבנות, והמלכות שהיתה בו ניטלה ממנו, ונצטרע, שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בנו שופט את עם הארץ. המן הרשע, היה כסאו גדול מעל כל השרים אשר למלך, ובקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מה שבקש לא נתן לו, ונתלה. ע\"כ."
+            ],
+            "The reward of he who rejoices in his lot": [
+                "בוא וראה כמה הוא שכרו שכל מי שהוא שמח בחלקו. שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, כגון הקנאה, ומן החמוד ומן הגניבה ומן הגזל. והחומד עובר על לא תעשה, שנאמר לא תחמוד אשת רעך, ואע\"פ שאינו עושה כלום, אלא מהרהר בלבו וחומד מלאכת רעהו. והגונב עובר על לא תעשה, והוא לאו שיש בו מעשה. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה היא רוע הלב, כי ברוע לבבו יראה לו שלחבירו הרבה ושלו מעט. וג\"כ סבת הקנאה היא מי שאינו שמח בחלקו, כי מי שהוא שמח בחלקו לעולם לא יקנא באחרים. ולעולם שתי המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא, בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא באחרים, בידוע שהוא שמח בחלקו.",
+                "ואמר החכם כמה חמור עונשו של מקנא בחבירו, כי כל מה שיגדל חבירו, וכל מה שיעשר, הוא למקנא כעס וקנאה, וכל טובת חבירו היא למקנא רעה. נמצא שהוא מתקנא תמיד וכועס במעשה הב\"ה ובהשפעת טובו על בריותיו. שאל חכם אחד לאביו ואמ' לו, למה אתה מתעצב. אמ' לו, אני נעצב מפני שרודפין אותי בכל יום ובכל עת שמונה הפכים, ואלו הן, א' הבורא ית' בעשיית מצותיו, ב' יצר הרע לחטוא, ג' והלב בתאוה, ד' והדת בפרישות, ה' והעין בקנאה, ו' אנשי ביתי במזונות ופרנסה, ז' המחשבה בחמוד הבלי העולם הזה, ח' מלאך המות להוציא אותי מן העולם. שוב שאל אותו פעם אחרת לאחר זמן, ואמ' לו, למה אתה כל ימיך נעצב. אמ' אני נעצב שאני אוכל מזונותי שיטריפני יוצרי ואני עושה רצון יצרי. שוב פעם אחרת שאל ואמ' לו, מדוע פניך רעים. אמר, מפני שיש לי לילך דרך רחוקה, ואין בידי צדה אפי' ליום אחד, ויש לי לעמוד לפני מלך גדול יושב על כסא דין, ואין לפניו עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.",
+                "והמקנא בחבירו אין חייו חיים, וגורם לעצמו חולאים רעים ונאמנים, שנא' ורקב עצמות קנאה. [מעשה]. רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו. הביא שם פועלים ליטול את התל. וחפרו בו יום אחד [עד שקפץ אדם אחד מתוך התל]. וישב על התל, והתחיל להתנודד והיה אומר, שמא הגיע זמן תחיית המתים. רצו הפועלים והגידו לרב נחמן. בא ומצאו. אמ' לו, מי אתה. אמ' לו, מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים. אמ' לו רב נחמן. מה טיבך בתל זה. אמ' לו, והלא אמרתי לך מת אני. אמ' לו, ומת אינו נרקב. אמ' לו, לא הכניסוך לבית הסופר ולא הקרוך ספר משלי, ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי מעולם, ולא ספרתי בבית הכנסת ולא בבית המדרש, ולא נתתי לבי ואזני אלא לתלמוד תורה, לקיים מה שנאמר ושומע לי ישכן בטח. אמ' לו רב נחמן, אבנה לך קובה אחת. אמ' לו, אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, שברשותי קברוני, אלא השב את העפר שנטלת מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כולו, ואומר, אוי לי, שמא הרגזתי לאותו האיש. מיד ראה אותו בחלום שהיה יושב בסוכא דאסא. מיד נתן שבח והודאה להב\"ה, וקרא מקרא זה, אשרי אדם שומע לי וגו'. ישתבח שמו של הב\"ה, שאין מקפח שכר כל בריה. ומה זה, שלא היתה אלא שכר שתיקה בלבד, ולא העמיד על מדותיו, כך שלם לו הב\"ה את שכרו, המרגיל עצמו בתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בענוה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שמשלם לו הב\"ה שכרו כפלי כפלים.",
+                "וגרסי' במדרש כשם שרואה אדם אשתו ובניו ובני ביתו, כך יהי רואה אשתו ובניו של חבירו. שכל המכניס עין רעה בממונו של חבירו, מאבד את שלו ועצמו, שנא' ורקב עצמות קנאה. וכשם שאדם רואה את ממונו, כך [יהי] רואה את ממון חבירו. וכשם שרוצה אדם שלא להוציא שם רע על ממונו, כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. וכל המקנא בחבירו, חבירו עולה לגדולה, והוא יורד. מנא לן. משאול, על שקנא בדוד, נהרג שאול ומלך דוד. והכשדים שקנאו בחנניה מישאל ועזריה, נשרפו הכשדים, ונמלטו חנניה מישאל ועזריה. והשרים שקנאו בדניאל והלשינוהו לדריוש המלך, השליכו אותם לגוב אריותא, ונמלט דניאל. וכמה היתה מגונה המדה הרעה הזאת בעיני משה רבינו ע\"ה, ואמ' ליהושע, המקנא אתה לי. ולא די למקנא שגורמת לו הקנאה כמה רעות, אלא שימות בחצי ימיו. דתנן ר' אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם."
+            ],
+            "On jealousy": [
+                "ופי' רבינו יונה ז\"ל בענין הקנאה, ואמר שבקנאה יש ארבעה דרכים, השנים רעים עד אין תכלית והשנים לא כל כך.",
+                "הדרך הראשון מקנא בעוסקי התורה, והיא הדרך הרעה, כי יראה את חבירו עוסק בתורה ובמצות והולך בדרך טובה, ומקנא בו, מפני שחבירו אוהב את השם ית' ועושה רצונו. המדה הזאת מוציאתו מן העולם, והיא הרעה הגדולה בקנאה, ונקרא שמו שונא ה'.",
+                "הדרך השני לא ירע בעיניו מצד שהוא שונא ה', אלא אחר שהוא אינו הולך בדרך ההיא אינו חפץ שילך בה גם חבירו, ולפי רצונו לא ימצא אחר טוב ממנו, לא מטובתו אלא מרעת אחרים, גם זה יקרא שונא ה'. ויש דרך טובה בקנאה, ואין אחרת טובה ממנה, מה שאז\"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה את חביריו קדושים וחכמים הנה הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה. זהו שאמר שלמה ע\"ה וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. ר\"ל שגם בעושה המצות בכשרון, אם בקנאת אדם יעשה, טובה הוא עושה. ויש בה רעה, כי העושה הראוי מנדיבת לבו, הולך באמת ובלבב שלם, ויותר משובח מן העושה מקנאת אדם. וקנאת העושר היא רעה עד מאד, יותר מכלם, כי יאמר, למה יש עושר לאחרים אחר שאין לי. נמצא, שהוא שונא טובת הנבראים ואינו רוצה בתיקון העולם.",
+                "[הדרך השלישי] הענין השני המקנא בחביריו העשירים, וקשה בעיניו להיות עשירים כמותו, וחפצו להיות עשיר גדול, כי העושר בעיניו הוא הכבוד, ורוצה להיות נכבד מהם.",
+                "הדרך הרביעי הוא הטוב ברעים, והוא מי שהוא אוהב כסף וחפץ שיהיה לו עושר גדול, ואם לאחרים יש מעט או הרבה לא יחוש. ושלמה ע\"ה כלל כל אלו הדברים ואמ' אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. כלל תחלה הקנאה הרעה, שלא יקנא ברשעים לעשות כמותם, ואח\"כ פרט ואמר כי אם ביראת ה' כל היום.",
+                "והתאוה היא תחלת כל הפעולות והמעשים, וקודמת למחשבה, כי אחר שהתאוה דבר חושב עליו. ותאות האוכל והשתייה יותר מדאי היא תאוה רעה עד מאד. וגרסי' במס' פסחים אל תרגיל עצמך לאכול אווזין. וכל המקנא ומתאוה, וגוזל למלאת בטנו ולהשלים תאותו, ונותן חתיתו בארץ חיים, מה הוא עונשו, ירד לעמקי שאול, לגיהנם, ואין למפלתו תקומה, שנא' אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, ישכב בתוך ערלים, את חללי חרב.",
+                "וצריך אדם לבקש מלאכה לעצמו, כדי שיחיה מיגיעו ולא יתדלדל ויצטרך לבריות. ויתמיד עצמו לעשות מלאכה, ויהיה רגיל תמיד ומצוי בשוקים וירויח מזונותיו ופרנסתו. לפי שהשוקים דומים לשולחן, ר\"ל הם כשולחן ערוך, מה שולחן ערוך אדם מוצא עליו מזונות, כך כשאדם רגיל ומצוי בשוק ירויח מזונותיו ופרנסתו. ולא יהיה עצל, וישכב בביתו בטל, ויאמר השם ישלח לי מזונותי, שאין הב\"ה ממטיר מן השמים כסף ולא זהב ולא בגדים. אלא אם ישתדל אדם למצוא מזונותיו ופרנסתו, הב\"ה מזמין אותם על ידי זריזותו וחריצותו, שנא' ויד חרוצים תעשיר. ולא יבזבז אדם ממונו. ואפי' עשיר גדול יחוש לעשרו, שמא ירד מנכסיו. ותהיה הוצאתו כפי הריוח שיבא לידו, שאם יוציא יותר מן הריוח, אחריתו יתדלדל ויצטרך לבריות, ואפי' יש לו ממון הרבה לבלי חוק. ואמרו חכמי המחקר אל תבוז בפרוטה אחת היום ואחרת למחר, ואפי' מממון רב, שהררי הפוך כיחול העין מכלא אותן. ועוד אמרו שמירת הממון חשוב מקניאתו.",
+                "מעשה במלך אחד, שהיה יום אחד בגן הבירה שלו, והיתה בנויה על שפת הנהר. וראה זקן אחד שהיה יושב על שפת הנהר מתחמם לשמש. לאחר שנתחמם מעט, הוציא מכיסו פרוסת לחם שעורים יבש, והיה שורה אותה במי הנהר, ואכל, ושתה מן המים. ואחר שאכל ושתה שכב על החול וישן. שלח המלך והביאו אותו לפניו. אמר לו המלך, ראיתיך שנתחממת לשמש, ואחר כך אכלת הפת שרויה במים, ואחר כך ישנת על החול, ותמהתי עליך. אמ' לו הזקן, למה תמהת. אמ' לו המלך, היאך אתה שמח בחלק רע כזה. אמ' לו, אני אראה אותך חלק רע יותר מזה. אמ' לו המלך, ומהו. [אמר לו], חלקו של מי שרודף אחר העושר, מפני שלעולם אין לו מנוחה ואינו נותן לעפעפיו תנומה, שנא' והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, ולא עוד אלא שמחליף חיי העולם הבא בחיי העולם הזה, והוא עבד התאוה, ומסור בידיה, ואין לו רשות לנטות ממנה ימין ושמאל. והתאוה היא נכבשת תחת ידי, ואני כמלך והיא כאמה, נמצא, מי שאינו שמח בחלקו שהוא עבד עבדי. והיאך איני שמח בחלק טוב כזה שחנני יוצרי, שנתן לי בחנם השמש להתחמם כנגדה ומי הנהר לשתות בלא כסף ופת שעורים בפרוטה. נמצא, שבפרוטה אחת ביום אני עשיר יותר ממך שאתה מלך, שאני שמח בחלקי ואתה אינך שמח בחלקך.",
+                "ואמר החכם שנים אינם שבעים לעולם, הרודף אחר העושר והאוכל יותר מדאי, ואינו מכלכל דבריו במשפט, שממונו כלה ואבד, וסופו מצטרך לבריות, דכתי' רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. ר\"ל רב אכל תחלת העניות, מגזרת נירו לכם, כמו שהניר הראשון שיעשה החורש הוא תחלת הזריעה, כך רוב אוכל תחלת הדלות. ויש נספה בלא משפט, ר\"ל שניספה ממונו אם לא יכלכל דבריו במשפט. ואמרו כלכול הדברים במשפטים טוב הוא כמו הסחורה, שאם יעשה אדם סחורה וירבה ממון, אם אינו מכלכל דבריו במשפט, כלה ואבד אותו ממון, ואם יכלכל דבריו במשפט, אפי' שלא ירבה בסחורה, אין ממונו כלה ולא אבד. והוא שאמ' שלמה ע\"ה אוהב יין ושמן לא יעשיר. והפליגו רז\"ל במי שהוא שמח בחלקו, [עד שאמרו], לעולם יעשה אדם שבתו חול, ואל יצטרך לבריות. אע\"פ שהוא חייב בעונג שבת, ישמח בחלקו ויאכל בשבת כפי מה שהוא רגיל לאכול בחול, ואל יצטרך לבריות.",
+                "וכל מי שהוא שמח בחלקו, ונותן בטחונו בהב\"ה, נמצא תמיד בשמחה ובשלום ובהשקט, שנא' נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ר\"ל יותר אני שמח בחלקי ובמעט שחנן אותי הב\"ה ממה ששמחים אחרים ברבות הטובה והתירוש והיצהר. מה כתי' בתריה, בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xv; On Equanimity": {
+            "The praise of he who is slow to anger": [
+                "בענין הכעס והחמה",
+                "יסתיר כל איש משכיל קצפו כי הסכל יראה זעפו שכלו נבחר מכל חמדת הונו גם מבחר כספו ראשית כל עון הוא האף ובטרם כל יום דין נגפו אורו ידעך יום יתקצף גם יחשכו כוכבי נשפו לכן משכיל אל יזעף כי שכל אדם האריך אפו.",
+                "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע. גרסי' במ' תעניות בפ' שלישי, שאלו תלמידיו את רב אדא, במה הארכת ימים. אמ', מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי על ראש עם הקדש, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת ארעי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו, ואמרי לה בחנינתו. ד\"א שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, האדם המשכיל מאריך אפו, ואינו כועס, ומעביר על מדותיו, ואינו אומר, כאשר עשה לי כן אעשה לו. ומצינו המדה הטובה הזאת ביצחק אבינו ע\"ה, אחר שטרדו אבימלך מאתו, שנאמר ויאמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וכשהלך אליו אבימלך, לא שילם לו כמעשיו, אלא קבל אותו בסבר פנים יפות, ולאנשים אשר עמו, והאכילן והשקן, שנאמר ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. ויוסף, אע\"פ שמכרוהו אחיו, העביר על מדותיו ולא שילם להם כמעשיהם, שנא' ויאמר להם, אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם. וחסיד אחד, היה רגיל, כשהיה ישן על מטתו בלילה, היה אומר, שרי ליה לכל מאן דצערן, כדי שלא ילין לעולם במריבה עם שום אדם, ואפי' היו עולבין אותו, לכלם היה מוחל.",
+                "וכל המעביר על מדותיו ואינו כועס, הב\"ה אוהב אותו ושומע תפלתו, כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שלשה הב\"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו. וגרסי' בפ' שלי' דמסכת תעניות מעשה בר' אליעזר, שירד לפני התיבה ואמ' עשרים וארבעה רננות, ולא נענה. ירד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו, ונענה. יצאתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, ולא זה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו.",
+                "וגרסי' במדרש אשרי מי שנתקיימו בו דברים הללו, מי שיש לו שם טוב, והמעלה על לבו יום המיתה, והכועס על עוברי עבירה וממחה בידם, והרואה את הנולד, והמאריך כעסו, והמקבל מוסר מחכמים, והחושב בלבו שהוא חייב, כדי שישפיל עצמו. והזכירן שלמה ע\"ה ואמ' עליהם טוב. כיצד. מי שיש לו שם טוב, שנא' טוב שם משמן טוב. והמעלה על לבו יום המיתה, שנא' טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. והכועס על עוברי עבירה, שנא' טוב כעס משחוק, ואין שחוק אלא עבירה, שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. והרואה את הנולד, שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו. והמאריך כעסו, שנא' טוב ארך אפים מגבור. והמקבל מוסר חכמים, שנא' טוב לשמוע גערת חכם. והחושב בלבו שהוא חייב כדי שישפול עצמו, שנא' אל תהי צדיק הרבה, וכתיב בתריה טוב אשר תאחז בזה וגו'.",
+                "אבל מי שאינו מעביר על מדותיו, והוא בעל חמה ורב כעס, ומקפיד תמיד, יסורין באין עליו ומיני חולאים רעים שולטין בגופו. כדגרסי' במ' נדרים בפ' ארבעה נדרים, א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל הכועס, כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה. ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנא' והתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. איזהו דבר שמכלה את העינים ומאדיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות.",
+                "וגרסי' במ' שבת בפ' הבונה, אמ' רבה בר רב הונא, כל הכועס, אפי' שכינה נגדו, אינו דורש מעשה הב\"ה, שנא' רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו, וכתי' בתריה רשע יראה וכעס. ר' ירמיה מדפתי אמר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנא' כעס בלב כסילים ינוח, וכתי' וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן בר יצחק אומר, בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנא' ובעל חמה רב פשע. א\"ר עקיבא, החובט פתו בארץ, והמפזר מעותיו בחמתו, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, סוף שהוא עובד ע\"ז, שכך הוא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו כך, למחר יאמר לו לך עבוד ע\"ז. וארז\"ל כל הכועס כאלו עובד ע\"ז, שנא' לא יהיה בך אל זר. אל, כמו יש לאל ידי, ר\"ל כח זר, שהוא הכעס.",
+                "וכל מי שהוא ארך אפים, ומושל ברוחו, ואינו כועס, ואינו מקפיד, מקרב את אומות העולם לישראל, ומכניסם תחת כנפי השכינה. כדגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל, ואל יהי קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, ואמרו, מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אותו היום ערב שבת היה והיה חופף את ראשו. הלך ועמד על פתח ביתו, ואמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, ואמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמ' לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלים. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, [וחזר] ובא. אמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. ואמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמר לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה עיניהן של תרמודיים טרוטות. אמ' לו, בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחרת וחזר ובא, ואמ' מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמ' לו, בני, מה אתה מבקש. אמ' לו, שאלה גדולה יש לי לשאול. אמ' לו, שאל, בני, שאל. אמ' לו, מפני מה רגליהן של אפריקיים רחבות. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת. אמ' לו, שדרין בין בצעי המים. [אמר לו, שאלות רבות יש לי לשאול ומתירא אני שמא תקפיד. נתעטף וישב לפניו. אמר לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמר לו, אתה הוא הלל נשיא ישראל. א\"ל, כן. א\"ל, אם אתה הוא, אל ירבו כמותך בישראל. א\"ל, מפני מה. א\"ל, מפני שאבדת ממני ארבע מאה זוז. א\"ל, הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד עליו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד].",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ואל תהי נוח לכעוס. מעשה באחד שבא להכעיס את הלל הזקן. המתין לו עד שיישן. התחיל דופק ואומר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. אמ' לו, מה לך. אמ' לו, שאלה אחת. הלך ופתח. ונתעטף וישב לו. אמ' לו, שאל שאלתך. אמ' לו, שכחתי. אמ' לו, הזהר ברוחך. אמ' לו, מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת, מפני שהחמור נושא אוכף על בשרו ואין זנבו מגיע עד חצי ירכו, ובשר הפרה מגולה, לפי' זנבה ארוך. אמ' לו, יש לך שאלה אחרת. אמ' לו, לאו. עמד והלך לו. עלה וישן לו. כיון שישן, התחיל דופק. ואמ', מי כאן הלל, מי כאן הלל. אמ' לו, מה לך. אמ' לו, שאלה אחת. עמד ופתח לו. נתעטף וישב לו. אמ' לו, שאל שאלתך. אמ' לו, שכחתי. אמ' לו, הזהר ברוחך. אמ' לו, מפני מה ראשיהן של בבליים ארוכים ושל בני מדינה זו מגולגלים. אמ' לו, שאלה גדולה שאלת. אמ' לו, מפני שאין במקומן עריסות, וכל ימיו הוא גדל על חיק אמו, ושל בני מדינה זו, כיון שהאשה יולדת, היא נושאת ונותנת אותו בתוך העריסה, ראשיהן נעשין מגולגלין. אמ' לו, שאלות רבות יש לי לשאול ומתיירא אני שמא תקפיד. נתעטף וישב לפניו. ואמ' לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמ' לו, אתה הוא הלל נשיא ישראל. אמ' לו, הן. אמ' לו, אם אתה הוא, אל ירבו כמותך בישראל. אמ' לו, מפני מה. אמ' לו, מפני שאבדת ממני ארבע מאות זוז. אמ' לו, הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד עליו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד.",
+                "ת\"ר מעשה בגוי אחד, שבא לפני שמאי. אמ' לו, כמה תורות יש לכם. אמ' לו, שתים, אחת בכתב ואחת על פה. אמ' לו, שבכתב אני מאמינך, שבעל פה איני מאמינך. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמ' אמ' לו, א\"ב ג\"ד, למחר אמ' לו, ד\"ג ב\"א. אמ' ליה, והא אתמול לא אמרת לי הכי. אמ' ליה, ולאו על דידי קא סמכת, דבעל פה נמי סמוך עלי. ושוב מעשה בגוי אחד, שבא לפני שמאי. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחד. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמ' לו, דעלך סני לחברך לא תעביד [ואידך פירושה הוא, זיל גמור]. ושוב [מעשה] בגוי אחד, שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול סופר שהיה מקרא לתינוק, ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד וגו'. אמ' לו, פרשהו לי. פרשהו לו. אמ' לו, הבגדים הללו למי. אמ' לו, לכהן גדול. אמ' הגוי בעצמו, אלך ואתגייר על מנת שיעשוני כהן גדול. בא לפני שמאי ואמ' לו, גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמ' לו, כלום מעמידין לפני המלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע להזר הקרב יומת, אמ' לו, מקרא זה על מי נאמר. אמרו לו, אפי' על דוד מלך ישראל. נשא קל וחומר בעצמו, ומה ישראל, שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבתו שאהבן קרא להן בני בכורי, כתי' בהן והזר הקרב יומת, גר הקל, שבא במקלו ובתרמילו, על אחת כמה וכמה. אמ', הלל, ינוחו ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן. אמרו, קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, וענותנותו של הלל הכניסה אותנו תחת כנפי השכינה."
+            ],
+            "He who becomes angry his wisdom departs from him": [
+                "וכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. כדגרסי' בויקרא רבה א\"ר הונא, בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה. ואלו הן, בשבת, ובאונן, ובכלי מתכות. בשבת מנין, דכתי' ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה. כיון שכעס, שכח לומר הלכות שבת. מה אמר להם, אכלוהו היום כי שבת היום לה'. ובכלי מתכות מנין, דכתי' ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכיון שכעס, נתעלמה הלכה ממנו, ושכח לומר הלכות כלי מתכות, וכיון שבא אלעזר הכהן, אמרה, דכתי' ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זה הדבר אשר צוה ה' את משה. אמ' להם, למשה צוה ולא צוה לי. באונן מנין, דכתי' ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר. כיון שכעס, שכח לומר להם שהאונן אסור לאכול בקדשים הנותרים.",
+                "וגרסי' במדרש השכם מצינו במשה רבינו ע\"ה שכתו' בו בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה וגו', וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה. אע\"פ שברחמיו נהג ישראל ונתן נפשו עליהם, שנא' ואם אין מחני נא, אעפ\"כ בשעה שכעס נתעלמה ממנו הלכה. והיכן פירושו של דבר. כשאמ' לו הב\"ה נקום נקמת בני ישראל וגו', הוציא שנים עשר אלף חלוצי צבא, אלף למטה, ושלחן למדין, והלכו ועשו מלחמה, והרגו חמשת מלכי מדין, והרגו את בלעם בן בעור, ושבו את שבים. וכשבאו אל משה, אמ' להם, החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל וגו', וכתי' ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. אמרו לו, הכלים האלו, של כסף ושל זהב, מה נעשה בהם. מיד נתעלמה הלכה ממנו. והיה אלעזר עומד בצדו, ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו ע\"ה, אב החכמים ואב הנביאים, כשקצף שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטין על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות אמ' רבא, האי צורבא מרבנן דרתח אוריתיה מרתחא ליה, שנא' הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. אמ' רבינא, ואיבעי ליה לאניש למילף נפשיה בניחותא, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך.",
+                "ארבע מדות רעות הם באדם. א' הכזב, וכ\"ש בגדולים והחשובים. ב' הכילות, וכ\"ש בעשירים. ג' הזמה ונבלות הפה, וכ\"ש בפרושים. ד' הכעס והחמה, כ\"ש בחכמים, שבכעס אין בני אדם למדין מהן חכמה, דתנן ולא הקפדן מלמד.",
+                "וכן מצינו באלישע הנביא ע\"ה, כשקצף נסתלקה ממנו נבואתו. אימתי, כשעלו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, ואמר יהושפט, האין פה נביא לה', ויען אחד מעבדי המלך ויאמר, פה אלישע בן שפט וגו', ויאמר יהושפט, יש אתו דבר ה', וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום. באותה שעה קצף אלישע על מלך ישראל ויאמר, מה לי ולך, מלך ישראל, לך אל נביאי אביך ואמך וגו', ויאמר אלישע חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכיון שכעס, נפסקה נבואתו. ואמ' לו, הנלך רמות גלעד, ולא היה בידו מה להשיב. מה עשה, ועתה קחו לי מנגן, כלומר אולי תחול עלי רוח ה', והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', מכלל שמתחלה לא היתה לו.",
+                "וגרסי' במדרש כל אדם שכועס, אפי' פסקו לו גדולה מן השמים, מורידין אותו מגדולתו. שכך מצינו באליאב בן ישי. הוא היה הבכור ולו היתה ראויה הגדולה, וכשאמ' ישי לדוד ואת אחיך תפקוד לשלום וגו', וכשבא לשם מה כתיב, ויחר אף אליאב בדוד וגו', וכשבא שמואל למשחן, היה לו למשוח הבכור, אלא בכולן כתי', גם בזה לא בחר ה', ובאליאב כתי' אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. מכאן למדנו, שכל הכועס פוסקין ממנו גדולתו ונמאס."
+            ],
+            "The great sin of he who becomes angry regularly": [
+                "וכל המרבה לכעוס, חטאותיו וחטאת אחרים תלויים בו, ועונו רב, ועונשו גדול עד מאד, שנא' איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע. ר\"ל מי שהוא בעל אף הוא גורם המדונים, וגורם לנפשות מישראל שיהרגו, ולהורגיהם שיהרגו, ועונותיו רבים. הוי ובעל חמה רב פשע. כדגרסי' במס' ברכות בפ' תפלת השחר, אמר ליה אליהו לרב יהודה, אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח דלא תחטא. פי' אל תהי כעסן ולא תחטא. והכעס הוא אחד מעשרים [וארבעה] דברים שמעכבים את התשובה. ואליהו הנביא זכור לטוב בשביל שהיה מקפיד, ואע\"פ שלא היה מקפיד אלא על הרשעים, נסתלק מן העולם, ואמ' לו הב\"ה, אין יכול אדם מקפיד כמותך להשיב את הרבים למוטב.",
+                "וגרסי' במדרש משלי כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה. ר\"ל ישבח בפני הכסיל. ופי' ישבחנה, יישב, כמו משביח שאון ימים. ופי' באחור, באחרונה. שכל מה שיכעוס הכסיל, מיישבו החכם בדברים טובים, ובאחרונה מתיישב בעל כרחו, דכתי' וארך אפים ישקיט ריב, וכתי' טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. פי' יותר משובח הוא שמאריך אפו ואינו כועס מגבור, ואפי' מלוכד עיר, שהוא יותר מגבור, שאין כל גבור יכול ללכוד עיר. ושנינו במ' אבות איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנא' טוב ארך אפים וגו'. פי' הכובש את יצרו, שיצר הרע מתגרה עם האדם ללכת אחר שרירות לבבו ולעזוב הדרך הטובה, ולפי' הכובש את יצרו נקרא גבור, מפני שנצח את יצרו. ועוד שהוא משובח יותר מהגבור, שהגבור אין המלחמה רודפת אחריו תמיד, ויצר הרע כל יום הוא נלחם עם האדם ומבקש להדיח אותו. ומצינו שיעקב אבינו ע\"ה, שהוכיח לשמעון וללוי בניו בשביל כעסם, ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, ואע\"פ שהיה מברך לבניו הוכיח לשמעון וללוי. וכל מי שהוא בעל אף, אסור להתחבר אליו, שנא' אל תתחר במרעים, ונאמר אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבוא, וכתי' פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך.",
+                "מעשה בחסיד אחד, אם היה מוכיחו אביו ומחרפו בדברים מכוערים, היה אומר לו, אם כך עשיתי, [הריני] מתחרט ומתנחם עליהם, ועושה תשובה, ומבקש סליחה מלפני הב\"ה, ואם לא עשיתי כך, הריני מוחל לך.",
+                "אין מרצין לאדם בשעת כעסו, מפני שאינו מתרצה מפני הכעס. כדגרסי' בפ' קמא דברכות א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו, שנא' פני ילכו והניחותי לך. ומתרגמינן רוגזי יהך ואניח לך. ואם הב\"ה כך, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים בשר ודם. וכל מי שאינו כועס, הב\"ה מציל אותו מן הפורענות ומן הייסורין, ואויביו נופלין תחת רגליו, והב\"ה נוטה לו שלום, שנא' חמה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד, וכתי' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception": {
+            "On flattery": [
+                "בענין החנופה והליצנות",
+                "גם הוא לי ישועה כי לא לפניו חנף יבא. גרסי' בפ' חלק, אמ' רב חסדא אמ' רב ירמיה, ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע. כת לצים, דכתי' משך ידו את לוצצים. כת חנפים, דכתי' כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים, דכתי' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע, דכתי' כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.",
+                "שלשה הב\"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו היא מדת החנפות, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד בו, והמעיד בחבירו יחידי אם ראה ערוה בו.",
+                "וגרסי' במס' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב\"ד, א\"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתי' בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו לו עדתו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, וכתי' בתריה לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה וגו'.",
+                "ואמ' ר' אלעזר, כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו, ואם אינו נופל ביד בנו נופל ביד בן בנו. מנין, מחנניה נביא שקר, שהיה מטעה את ישראל ומדיח אותן מעל אביהן שבשמים ומבטיח אותן בשקר, שנא' ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו [מלך יהודה] בשנת הרביעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם [לאמר], כה אמר ה' צבאות [אלהי ישראל] לאמר שברתי את עול מלך בבל, בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל וגו', ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה וגו', וכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' [יקם ה'] את דבריך וגו'. ובשביל שלא מיחה בידו ירמיה, אלא אמ' יקם ה' דבריך וגו', נפל ביד בן בנו, שנא' ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, ויאמר לו, אל הכשדים אתה נופל, ויקצפו השרים על ירמיהו וגו'.",
+                "וכל עדה שיש בה חנופה היא מאוסה כנדה, שנא' כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה. א\"ר שמעון בן חלפתא, מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים [ממעשיך]. אף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב. והיכן החניף לו, שנא' ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלה ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן. ובשביל שלא הטריף עליו, אלא אמר, אל יאמר המלך כן, אמ' לו הנביא הלרשע תעזור וגו'. והמדה הרעה הזאת, אם בתלמיד חכם, היא יותר מגונה משאר בני אדם, שנא' כי גם נביא גם כהן חנפו וגו'. וכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו נקרא תלמיד חכם. אביי אמ', נקרא תועבה, שנא' אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. וגרסי' במ' חגיגה כשהיה אגריפס קורא בתורה בחג הסכות בהקהל, כחוק המלכים, כשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות, מפני שלא היה מזרע המלוכה. כיון שראו חכמי ישראל זה, אמרו לו, כדי שלא יתבייש, אל תירא אגריפס, אחינו אתה. תאנא, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, מפני שהחניפו לאגריפס, ואע\"פ שהיה מלך וענו וירא שמים. כ\"ש מי שמחניף לרשעים. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש לו חנופה מביא אף לעולם, שנא' וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסת, שנא' לא ישועו כי אסרם, וכתי' כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה.",
+                "ואמ' החכם המחניף לחבירו יותר מגונה הוא מעובד ע\"ז, כי החנף הוא מחניף לכל בני אדם וכאלו עובד אותם, והעובד ע\"ז אינו עובד אלא ע\"ז אחת. [ועוד כי העובד עבודה זרה עובד לדבר שאין בו ממשות], והמחניף לבריות הוא עובד ע\"ז שיש בה ממש. [ואין העבודות זרות מכעיסין להב\"ה, אבל המחניף הוא עובד לבני אדם, שמכעיסין להב\"ה]. ואין בני אדם יכולין להשמר ממנו, מפני שסבורים שתוכו כברו, והעובד ע\"ז הכל יודעין שהוא חוטא ומשתמרין ממנו. והמחניף את הבריות הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב ממון והמחניף גונב דעת הבריות."
+            ],
+            "The classes of flatterers": [
+                "והחנפים נחלקים על שלש כתות.",
+                "הכת הראשונה הם המחניפים לבני אדם, כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחין אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים להם, כדין אתם עושים, ואע\"פ שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.",
+                "הכת השנית יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם את נפשם, לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחנפות שבהן, ולעשירים כדי שיגזלו מהן ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, ויסירו כסלם מהב\"ה וישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ולא יאבד מידם. ובזה תועים מדרך השכל, כי ממונו של אדם כלה ואבד, שנא' הן לא בידם טובם. ולפי' ישעבדו נפשם לעשירים, כדי לגזול את העניים בכח העשירים. ואלו, וכיוצא בהם, הם עבדי עבדים בודאי, ומסירים בטחונם מהב\"ה, ושמין אותו באדם, ועליהם הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.",
+                "הכת השלישית יותר מגונה מן השנית, והם המחניפים בדת, ויראו עצמן שהן צדיקים, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלא לשמן, וכוונתם לעלות לגדולה, כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, וכדי לסלק את נפשם מן המס, וכדי לגזול יתומים ואלמנות. ואלו, וכיוצא בהן, עושים חלקלקות בלשונם, ומרמים את הבריות, כדי שיאמינו בהם, והם כאלו פורשין מצודות ומכמורות ורשתות לצוד אנשים, שנא' הציבו משחית אנשים ילכודו. ולובשים בגדים כבגדי הפרושים, ועוטים מעילים כחסידים, כדי שיבטחו בהם בני אדם, [ויכחשו] וישקרו בהם, שנא' ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש. ואלו, וכיוצא בהן, מראין לכל הענוה והיושר, כדי לפתות ההמון וכדי לגנוב את לבם, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה ואון וחמס, שנאמר כי נבל נבלה ידבר ולבו יעשה און לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר. נבלה ידבר, זה נבלות הפה. ולבו יעשה און, זו ע\"ז. לעשות חונף, זו חנופה. ולדבר על ה' תועה, זו מינות. להריק נפש רעב, אלו הבינוניים, ומשקה צמא יחסיר, אלו העניים. ומעשה החנפים נחלקת לשבעה חלקים. ואלו הן."
+            ],
+            "The ways of flatterers": [
+                "הדרך הראשון יש חנף שהוא רואה ויודע שהוא עושה שלא כדין, ויחלוק לו לשון, ויאמר לו, כדין אתה עושה. ולא די לו שמונע את עצמו מן התוכחות, ועובר על מצות עשה, שנא' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלא שמוסיף על חטאתו פשע. ועליו הכתו' אומר, אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים, וכתי' וחזקו ידי מרעים, וכתי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. נמצא, חוטא ומחטיא, ונותן מכשול לפני החוטא להנקש בה משני עניינים, האחד שלא יתנחם על דעתו ולא יעשה תשובה, הואיל ואינו מוחה בידו אלא שאומ' לו כדין עשית, והשני כי יתמיד על פשעיו, מפני שזה מהלל מעשיו הרעים. נמצא, מחשיך עיניו ומדריך אותו על דרך רעה, וחטאת החוטא תלויה בחנף הזה שמחניף לו. ולא עוד אלא שהוא תועבה, שנא' מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. כ\"ש, אם העול שבכף חבירו גלוי לרבים, והוא אומר לו לפני הכל, כדין עשית. הרי זה מחלל שם שמים בפרהסיא. וגרסי' במדרש כל מי שמחניף ואומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לכל הקללות שחשב בלעם הרשע לקלל את ישראל, שנא' אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ובלעם הרשע אומר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'.",
+                "הדרך השני המשבח לרשע ברבים, בפניו או שלא בפניו, אע\"פ שלא יצדיקנו על חמסו ועל רשעתו. אפי' הכי אל יאמר שהוא ישר ונאמן, ועל זה נאמר עוזבי תורה יהללו רשע, כי שהוא עוזב את התורה אם היה מהלל לעובר עליה והמפר את מצותיה. ואפי' שלא ישבח את הרשע זולתי בדבר טוב, הרי זה מחניף, כי יחשבו השומעים כי הוא צדיק גמור, הואיל ולא ספר מעשיו הרעים.",
+                "הדרך השלישי החנף המשבח את הרשע, ואע\"פ שאינו משבח אותו בפני בני אדם, הרי זה מאבדו מן העולם, שנא' בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו. ד\"א ובדעת צדיקים יחלצו, בדעותם של צדיקים יחלצו נפשם מדינה של גיהנם. כיצד. אם עושין דבר שלא כדין, והחנפים אומרים להם כדין עשיתם, אפי' הכי הם יודעים שעשו שלא כדין ועושין תשובה, ואינן משימין את לבם לדברי החנפים שאומרים להם כדין עשיתם. וארז\"ל אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע, ואם יש לך רעים מקצתן משבחים ומקצתן מוכיחים, אהוב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך ואלה ברעתך ישמחו. ד\"א ובדעת צדיקים יחלצו, ר\"ל בדעת הצדיקים יחלצו הרשעים, מפני שמוכיחין אותן ואינן מחניפין להם, ובתוכחות מחזירין אותן למוטב, ומצילין אותם מדינה של גיהנם.",
+                "מעשה בחסיד, שהיה צדיק ישר ונאמן, והיו בני אדם מהללים ומשבחים אותו, והיה מחשב בדעתו ואומר, באלו התושבחות שמשבחין אותי בני אדם אקבל שכרי בעולם הזה ואפסיד חיי העולם הבא. מה עשה, הלך לו לילה אחת, וחתר קירות ביתו של אדם אחד מגדולי העיר, וגנב כל נכסיו והביא אותם לביתו. ואותו האיש, שגנב לו כל נכסיו, היה רופא וחכם. בבקר השכים ומצא כל נכסיו גנובים. והיה הולך וצועק. אמ' אותו חסיד לבנו, שכב על מטתך והתחל, ויכנס הרופא לראותך, כי אני חפץ בזה מאד. והיתה כונתו, שיכנס הרופא ויראה בביתו נכסיו הגנובים, ויצא לחוץ ויכריז עליו מעשיו הרעים. מיד הלך וקרא לרופא, ונכנס לביתו לבקר את החולה. כשנכנס, ראה שם כל נכסיו שנגנבו לו. מיד יצא הרופא לשוק, והכריז ואמר, פלוני, שאתם מהללין אותו, וחושבין שהוא צדיק, אינו אלא גנב ושודד, וגנב כל נכסי, והנם בביתו. מיד תמהו האנשים, ונכנסו לביתו, ומצאו לשם כל הנכסים שנגנבו לרופא. מיד שמו אותו בבית האסורים, ויצא קול בעיר, פלוני גנב ושודד. והיתה כונתו בזה, לפי שהיו בני אדם משבחין אותו יותר מדאי, ואלו היה יושב ושותק, היה כמחנף לבריות.",
+                "החלק הרביעי. המחניף לבני אדם, ובטבעו הרע וברוע לבבו קשה עליו טובתם, ואם תבא להם תקלה ייטב בעיניו, ואם תבא להם טובה יירע בעיניו. ואעפ\"כ כשתהא להם טובה הוא מראה להם שטוב בעיניו עד מאד, והוא מראה להם שהוא שמח בהשפעת טובם, ומתאבל בלבו. ואם תבא להם תקלה, מתאבל לעיניהם ובוכה ומשתומם עמם, ולבו שמח. והחנף הזה הוא חוטא בשלשה עניינים. האחד, שהוא מחניף לבריות, והשני, שהוא שונא את הבריות ומתאבל על טובתן ושמח לאידן, והשלישי, רוע לבבו.",
+                "החלק החמישי. אם יאמינו ההמון באיש אחד, ויסמכו על אמריו ועל גזירותיו ומשפטיו וכל תקנותיו ושאר ענייניו, ויתכוין להחניף לאחד מהם, יאמר, אני בחנתי לפלוני והוא ירא שמים וחכם. ולא די לו שהוא מחניף, אלא שהוא לאחרים לפוקה ולמכשול, כי הואיל ושבחו, וסמכו הרבים על הוראתו ועל דיניו ותקנותיו, ונמצא זה מחריב את העולם.",
+                "החלק הששי מי שהוא שונא את הבריות, ומתוך השנאה אינו מדבר עמהם כשהן בטובתן, וכשהן ברעתן יראה שהוא משתתף עמם ודואג בצרותם, ומבקר אותם תמיד, ואומר להם, עתה יבחנו האוהבים, בעת הצרה, ושואל אותם תמיד על ענייניהם ועל קורותם, כדי שיאמרו לו, כך וכך אירע לנו, כך וכך תלאות מצאונו, וחוקר ודורש על עניינם, כדי שידע אמתת צרותם ושפלותם, כדי שישמח בלבו. ולא די לו שהוא מחניף להם ושמח לאידם, אלא שהוא גונב דעתם ולבם.",
+                "החלק השביעי הרואה אנשי מקומו שהם עם קשי עורף, ואומר למה אוכיח לאלו והם לא יאמינו לי ולתוכחותי, די לי שלא אעשה כמעשיהם. ואע\"פ שאינו מחניף להם, ולא אומר להם כדין אתם עושים, הואיל ולא הוכיחן נקרא חנף.",
+                "ובעון החנופה בני אדם נופלין בידי אויביהם ושוללין את שללם, שנא' הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל ולבוז בז ולשומו מרמס כחמר חוצות. ובעון החנופה הב\"ה שופך חמתו על הארץ, וידו נטויה על בחורים ועל יתומים ואלמנות, שנא' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה."
+            ],
+            "The severity of flattery": [
+                "קשה החנופה, שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף כל הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתי' ותחנף הארץ בדמים. ובעון החנופה הגשמים נעצרין, שנא' ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך, וכתי' בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. ובעון החנופה, שאדם עושה בעולם הזה, נדון בגיהנם לעד ולעולמי עולמים, שנא' פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. וכל המחניף כאלו עובר על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה, שנא' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק, תורה אין כתי' כאן, אלא תורות. וכל המחניף כאלו מחניף לכל העולם כולו, שנא' כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ.",
+                "אבל המחניף לרשעים בעולם הזה, לא יאמר להם כדין אתם עושים, אלא שמכבד אותן משום דרכי שלום, מפני יראתו מהן, מפני רשעתם. הואיל ואין בידו כח למחות בידם, מפני שהוא הדיוט והם חזקים ואלמים, ומכבד אותם שלא יזיקוהו, אין בכך כלום, דתניא מחניפין לרשעים בעולם הזה.",
+                "וגרסי' בפרקי ר' אליעזר לקח יעקב את מעשר מקנה קניינו, שהביא מפדן ארם, ונתן לעשו, ואמר לו, כה אמר עבדך יעקב וגו', וכתיב ואשלחה להגיד לאדוני וגו'. אמ' לו הב\"ה, יעקב, עשית קדש חול. אמ' לפניו, אני מחניף לרשע, כדי שלא יהרגני. מכאן שמחניפין לרשעים בעולם הזה, מפני דרכי שלום. וסימנך מאהבה, \"מחניפין \"את \"הרשעים \"בעולם \"הזה. פי' באהבתו בהב\"ה ומצותיו, כדי שלא יהרג ומתבטל מעשיית המצות, לפי' יחניף לרשע, עד יעבר זעם. כי הרשעים בעולם הזה אינם אלא כצל עובר, שנא' ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. אבל הצדיקים אינן כך, אלא הם יסוד העולם. מה היסוד לעולם אינו זז ממקומו, ואם יזוז ממקומו יפול הבנין, כך הצדיקים אינם זזין לעולם, שנא' כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם."
+            ],
+            "On scoffing": [
+                "והליצנות מדה רעה עד מאד, והלץ גורם רעה לעצמו. כדגרסי' בפ' קמא דע\"ז דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתי' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד, ומאחר שלא עמד מהיכן ישב, ומאחר שלא ישב [מ]היכן לץ. אלא לומר לך, שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ועליו הכתו' אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. א\"ר אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'. אמר להו רבא לרבנן, במטותא מנייכו לא תתלוצצון, דלא ליתי עלייכו ייסורין. אמ' רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנא' משך ידו את לוצצים. א\"ר שמעון, כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנא' זר יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עבירה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. א\"ר הושעיא, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. א\"ר תנחום בן חכינאי, כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי.",
+                "וכת לצים נחלקת לה' חלקים.",
+                "החלק הא' הנותן דופי בבני אדם, כענין שנא' תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. וזהו שנקרא לץ, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. פירוש שתי המדות הרעות האלו, שהן הזדון והגאוה, נתחברו בלץ, כי מבלי תועלת לעצמו גורם נזק לבני אדם בלצנות שבו. זה תכלית הזדון. והלץ הוא יותר מגונה מן הגוזל ומן החומס, לפי שהגוזל והחומס הוא מתכוין להנאת עצמו, אבל הלץ אינו נהנה ומזיק לבני אדם. והוא היהיר, ר\"ל גבה לבב וזד, כי האדם השפל והנכנע יכיר חסרון עצמו ומומו ולא יתלוצץ על בני אדם. וגרסי' במדרש מנין אנו מוזהרים שלא לקבל דבר שקר, שנאמר לא תשא שמע שוא. ומנין שאנו מוזהרין שלא יחזיק אדם את יד הרשעים, שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות. ומנין שאנו מוזהרין שלא להתלוצץ, שנא' ועתה אל תתלוצצו וגו'.",
+                "החלק הב'. הלועג לבני אדם ויבז להם בלבו לקוצר השגתם למעלות החכמות או בהצלחת הזמן, בעושר ובכבוד ובשררה, ונמצא תמיד מבזה אותם בשביל עניותם, וגאות לבו הביאה אותו אל המדה הרעה הזאת, או עושרו ושלותו ותענוגיו, כענין שנא' הלעג השאננים הבוז לגאיונים. והמתנהג במדה הזאת לעולם לא ינקה, שנא' לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה. פי' לועג לרש, יראה לו כי הוא השיג העושר בחכמתו והצלחתו הוא מפני שהוא משתדל יותר מחבירו, נמצא מתכבד בקלון חבירו ומשבח עצמו מפני שהוא מצליח, וכאלו כופר בעיקר, כי הב\"ה נותן עושר ונכסים למי שירצה, כפי מה שגזרה חכמתו, שנא' וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומפני שהליצנות היא סבתה הגאוה, שהיא הפך מן הענוה, אמ' שלמה אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. פי' הלצים הלועגים על בני אדם על מיעוט השגתם בעולם הזה, הב\"ה לועג ללצים המבזין הענוים, שנא' יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו.",
+                "החלק הג'. הלועג לחכמות ומרחיק דברי חכמים ומבזה המצות, כסבור שאין בהם תועלת. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. ושנו חכמים אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. והלץ הזה הביאה אותו למדה הרעה הזאת רוע מחשבתו, שסבור שהוא חכם וזולת חכמתו אינה כלום. ויש אנשים שיבואו לידי מינות במחשבה הרעה הזאת, ואומרים, מה תועלת בעשיית מצוה זו, ולפיכך נוטים מן התורה, שנאמר זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. והכת הרעה הזאת אינן מקבלין תוכחת ושונאין את המוכיח, שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך וגו', וכתי' יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. ואפי' מייסר אדם ללץ ומכה אותו, לא יעזוב דרכו הרעה, ויותר תקוה לפתי מן ללץ, שנא' לץ תכה ופתי יערים. ולעולם אין ללץ תקוה, מפני שהוא מתלוצץ לדעות בני אדם, שנא' ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ר\"ל יותר תקוה יש לכסיל מן ללץ.",
+                "החלק הד'. הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה כדרך יושבי קרנות. ושתי רעות יש בדבר הרע הזה. האחד, שכל המרבה דברים מביא חטא, ר\"ל דברים בטלים, כ\"ש מי שהוא קובע את עצמו תמיד לדברים בטלים. והשני, שהוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, הואיל והוא בטל מדברי תורה, שהיא עץ חיים. ודרשו רז\"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, עליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב, וכתי' בתריה כי אם בתורת ה' חפצו. הא למדת, שמושב לצים מביא לידי ביטול תורה.",
+                "החלק הה'. המתלוצץ ויושב תמיד עם סובאי יין וזוללי בשר, ואוכל ומשתכר עמהם, ולפי' לא ילמד הדרך הטובה, שנא' לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם. וסובא היין גורם לשלשה דברים רעים. א' גורם לו להתלוצץ. ב' גורם לו להיות הומה וצועק כשוטה ונוער כחמור וגועה כשור. ג' שלא ילמד תורת הב\"ה ומצותיו לזכות בהן. ולעולם לא תתקשר המדה הזאת בנפש אדם עד שהוא פורק מעליו עול שמים, ועל כן הוא נענש תמיד בשפטים רעים, שנא' נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים."
+            ],
+            "The severity of scoffing": [
+                "קשה הליצנות, שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואע\"פ שלא היה בלבו דופי, שנא' ויקבוץ יהוא את כל ישראל ויאמר אליהם אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.",
+                "קשה הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש אחד מעוברי שאר עבירות, אלא ללץ, שנא' גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון.",
+                "קשה היא הליצנות, שהביא הב\"ה עשרה מכות על פרעה ובכלן לא שינה עליו סדרו של עולם עד שנתלוצץ בישראל, שנאמר לא כן לכו נא הגברים, וכיון שנתלוצץ, הפך הב\"ה את האור לחשך, ושנה עליו סדרו של עולם.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנא' לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל. נח היה דומה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו, ומתלוצצים בו.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שהתלוצצו בלוט, שנא' ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר, ואתה אומר שהיא נהפכת.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על הפלשתים עד שנתלוצצו בשמשון, דכתי' ויאמרו קראו לשמשון ויצחק לנו, מה כתי' אחריו, וילפות שמשון את שני עמודי התוך, ונפל הבית ומתו פלשתים.",
+                "קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות [לבא] על בני מואב עד שנתלוצצו בישראל כשגלו, שנא' ואם לא השחוק היה לך ישראל.",
+                "קשה היא הליצנות, שעליה נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנא' ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, וכתי' ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנא' וישמע סנבלט החורוני וטוביה וגו' וילעיגו לנו. ועל הליצנות נענש שלישו של יהורם, שנא' ויען השלישי [וגו'] ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה, וכתי' וירמסו אותו העם בשער וימת. ועליה נענשו מקצת ישראל, שנא' לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו', כי אמרתם כרתנו ברית את מות. ומה ענשו של דבר, וכופר בריתכם את מות. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. ואפי' בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנא' משך ידו את לוצצים. ואפי' על לא דבר אסור להתלוצץ, כדי שלא תהא הליצנות לו הרגל, שנא' ולצים לצון חמדו להם.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני אומר לו, מה הנאה יש לאדם ממנו, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הב\"ה משיב לחכם ואומר לו, אע\"פ שקנית חכמה לעצמך קנית. לכך נאמר אם חכמת חכמת לך. ר' אלעזר אומר, אם חכמת בתורה, כאלו את משמח להב\"ה, שנתן לך חכמה, שנאמר אם חכמת חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה, ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים. ד\"א אם חכמת חכמת לך וגו', לעולם אין מתחברין שתי מדות הללו באדם אחד, החכמה והליצנות, אם חכם הוא אינו לץ ואם לץ הוא אינו חכם, שנא' אם חכמת חכמת לך, וכתי' ולץ לא שמע גערה, וכתי' בקש לץ חכמה ואין.",
+                "מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. פי' שהיה מפנה אבנים מביתו ומשליכן ברשות הרבים. מצאו חסיד אחד. אמ' לו, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. שחק אותו האיש, והלעיג עליו, ונתלוצץ בו. ואמר, שוטה שבעולם, ומה ביתי אתה אומר שאינו שלי ורשות הרבים הוא שלי. לא היו ימים מועטים עד שנצטרך אותו האיש, ומכר את ביתו, והיה מהלך ברשות הרבים, והיה נכשל באותן אבנים שהוציא מביתו. והיה אומר, יישר כוחו של אותו חסיד, יפה אמ' לי כי ביתי לא היה שלי, מפני שהיה לי רשות למכרו, ורשות הרבים הוא שלי, בכלל אנשי העיר, מפני שאין לי רשות למכרו. ייסרני, ולא שמעתי ממנו, ונתלוצצתי בו, וקיימתי בעצמי ולץ לא שמע גערה.",
+                "מדת הליצנות היא מדה רעה עד מאד. ואסור לאדם להתלוצץ בכל דבר שבעולם, חוץ מבע\"ז ובעובדיה. מנין אנו למדין, מאליהו הנביא ז\"ל, שנא' ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר (אליהם) קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. אמ' להם, וכי הבעל הזה, שאתם עובדים אותו, שיח לו, שמא הוא ברא את כל האילנות, כענין שנא' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', וכי שיג לו, שמא הבטיחם את כל התחומין, כענין שנא' לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו, שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנא' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, אולי ישן הוא ויקץ, או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותן משנתן לחיי העולם הבא. אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הב\"ה, לו נאה לעבוד ולו נאה להשתחוות, יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, ותתנשא מלכותו לדורי דורים.",
+                "וכל מי שאינו מתלוצץ, ולא מחניף לרשעים בעולם הזה, ויש לו יכולת ונפרע מהן, ונוקם נקמת הב\"ה מהן, ומשבר גאותן ומאבד אותן, בקנאתו להב\"ה ובאהבתו אוהביו ובשנאתו שונאיו, הב\"ה כורת לו ברית שלום, לו ולזרעו אחריו, עד סוף כל הדורות, שנא' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וכתי' בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment": {
+            "Loving one's fellow": [
+                "בענין אהבת החבירים",
+                "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. גרסינן במסכת ערכין בפ' יש בערכין, ת\"ר לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו, ת\"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. וגרסי' במ' יומא בפ' כל מי שהוא רוצה לתרום, תניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה, אמ' לו השאילני מגלך, אמ' לו לאו, למחר אמ' לו, חבירי, השאילני קרדומך, אמ' לו, איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. איזו היא נטירה, אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' לו, טוב, איני עושה כמותך שלא השאלתני. ומעשה בחסיד אחד שבכל לילה, כשהיה עולה לישכב על מטתו, היה מוחל לכל מי שהירע לו, והיה אומר, מחול ליה לכל מאן דצערן, כדי שלא יעבור עליו יום אחד שהוא שונא או נוקם או נוטר את חבירו.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה יגע מן הדרך. נכנס לחרבה אחת, וישב לו בצד כותל אחד רעוע, וישן לשם. כשיהיה ישן, יצא נחש אחד גדול מן החרבה, ופיו פתוח, והיה בא לאותו האיש לנשוך אותו. ומיד יצא שועל אחד גדול וקפץ על הנחש והרגו. הקיץ אותו האיש משנתו, וראה הנחש לנגדו, מת, מוטל על הקרקע. קם ממקומו אותו האיש, ומיד נפל הכותל, ונמלט ממנו. ור' אבא רואה. אמ', אדם זה, שנעשו עמו נסים כאלו, ודאי כשר הוא. בא ואמר לו, מה מעשיך, שהרי הב\"ה עשה עמך נסים גדולים, ולא לחנם נעשו לך. אמ' לו, מימי לא גמלתי רעה לאדם בעולם, ולא עשה לי אדם שום רעה אלא שמחלתי לו מיד, ולעולם לא עליתי על מטתי ליישן בלילה עד שמחלתי לכל אדם שציער אותי, ולא הייתי חושש לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי, אלא שמאותו היום ואילך הייתי משתדל בטובתו. בכה ר' אבא, ואמ', גדולים מעשיו של זה ממעשיו של יוסף הצדיק, דאלו יוסף מחל עלבונו לאחיו, מפני שהיו אחיו, והיה ראוי למחול להם, אבל זה, שמוחל עלבונו לכל אדם, גדולים מעשיו, והוא ראוי שיעשה הב\"ה עמו נסים גדולים.",
+                "ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבא אומר, זה כלל גדול. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות האדם. ר' אלעזר הקפר אומר, גדול השלום ושנאת המחלוקת, שאפי' עובדין ע\"ז, כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו. ואם יש מחלוקת מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו. תניא בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, וחכמים אומרים, מחלוקת בעיר שפיכות דמים בעיר. בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה ליחרב, ויש אומ' סופה להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת, וכן שני בתי דינין, וביניהן מחלוקת, סופן למות. אבא שאול אומר, מחלוקת ב\"ד חורבן עולם.",
+                "בשלשה מקומות ויתר הב\"ה על ע\"ז ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה, בימי דור אנוש, התחילו לעבוד ע\"ז, שנא' אז הוחל לקרוא בשם ה', ולא נתפרע מהם הב\"ה עד דור המבול, שהיה ביניהם מחלוקת, והיו גוזלין וחומסין זה את זה, ולא ויתר להם, שנא' קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. שניה, בדור המדבר, כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להם הב\"ה, אבל כשהיו באין למחלוקת לא ויתר להם. שכל מקום שאתה מוצא וילונו, את מוצא לשם מכה, וגדולה מכלם מחלוקת של קרח, ולפי' נהג הב\"ה עם קרח ועם עדתו לפנים משורת הדין. א\"ר ברכיה, בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי ב\"ד של מטה אין עונשין לאדם עד שיביא שתי שערות ויהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, וב\"ד של מעלה עד שיהא בן עשרים שנה, וכאן אבדו אפי' יונקי שדים. הה\"ד אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. שלישית, כשנחלקו עשרת השבטים על שבט יהודה ובנימין, ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פורענות לאלו. כשחטאו עשרת השבטים בא שבט יהודה ופרע מהם, שנאמר וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים את בית אל ואת בנותיה, ואומר ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת. ואע\"פ שהיה ירבעם עובד ע\"ז, ויתר לו הב\"ה, עד שחלק על שבטי יהודה, ונענש.",
+                "ר' מאיר אומר, קשה היא המחלוקת, שאפי' מחלוקת שהיא ליישובו של עולם לא אמ' בה הכתו' טוב, ובכל מעשה בראשית מ' טוב, שנא' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן, ולפי שכתוב בו הבדלה לא כתיב בו טוב. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מחלקות שהיא ליישובו של עולם לא נאמר בה כי טוב, מחלוקת שהיא לחורבנו של עולם על אחת כמה וכמה. ר' יהודה אומר, קשה היא המחלוקת, אפי' לעשות סייג למצות. שכן מצינו בבני ראובן ובני גד, שאמרו למשה רבינו ע\"ה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן, ומפני מה בחרו אותה, מפני שהיה להם מקנה רב והיו מבקשין להתרחק מן הגזל, ולפי שפירשו מישראל, הם גלו תחלה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שפירשו מחבריהן להתרחק מן הגזל, נענשו כך, הפורשין מחבריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה."
+            ],
+            "The severity of": [
+                "קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מיתה, שנא' וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו', וכתי' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. קשה היא השנאה, שהיא מביאה לידי שפיכת דמים, שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ר' יצחק אומר, שלשה נקראו רשעים, המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלווה ואינו משלם. המגביה ידו על חבירו מנין, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, מלמד שעדין לא הכה. המעיז פניו מנין, שנא' העז איש רשע בפניו. והלווה ואינו משלם מנין, שנאמר לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן.",
+                "מנין שאסור להכות אדם את חבירו, שנא' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שנתחייב מלקות, אנו מצווין שלא להלקותו אלא מלקות קל, אדם בחבירו על אחת כמה וכמה. מנין שאסור להתגרות זה בזה, שנא' וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. והלא דברים קל וחומר, ומה אם עמון ומואב, שאמר הכתוב לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, נאמר בהם אל תצורם, ישראל זה לזה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, יכול אם גמלו רעה יריב עמו, והלא כבר נאמר לא תקום ולא תטור, אלא אפי' גמלו רעה אסור להריב עמו. א\"כ למה נאמר אם לא גמלך רעה, ללמדך, שקשה הוא העונש אם לא גמלו רעה יותר משאם גמלו רעה. וכן הוא אומר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. אם קשה הוא העונש כשהוא יושב לבטח יותר משאם היתה ביניהם מריבה, כ\"ש שעונשו קשה של נכנס בתוך ריב של חבירו להתקוטט. דא\"ר נתן, הרי הוא אומר כבוד לאיש שבת מריב, ומה אם מריבה שהוא לאדם עצמו יש לו כבוד אם כבשה, קל וחומר מריבה שאינה שלו והוא מכניס את עצמו בתוכה. וכן הוא אומר מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו, ללמדך, המחזיק באזני הכלב אין לו תועלת, ואיפשר שיהיה לו בדבר היזק, שינשכנו הכלב, כך המתעבר על ריב לא לו, ואיפשר שיהרוג או יהרג, או יכה או יכו אותו, או יקל או יחרף, או יתקלל, למה היה בשלום והכניס עצמו בסכנה.",
+                "ד\"א לא תשנא את אחיך. קשה היא השנאה, שהחריבה את ירושלם, כדגרסי' במ' גיטין בפ' הניזקין, אקמצא ובר קמצא חריב ירושלם. ההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמ' ליה לשמעיה, זיל איתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דיתיב. אמ' ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבי הוא, אזל. אמ' ליה, מאי איתבעי הכא. אמ' ליה, הואיל ואתאי, שבקן לי, ואנא יהיבנא דמי דאכילנא ושתינא. אמ' ליה, לא. אמ' ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתא. אמ' ליה, לא. נקטיה בידיה ואפקיה. אמ', הואיל ויתבו רבנן הכא ולא מחו בידיה, לא לשום שמים עביד. אזל אכל קורציהון בי מלכא. אמ' ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמ' ליה, מי יימר. אמ' ליה, שדר להו קרבנא וחזי אם מקריבו ליה. שדר בידיה עגלה תילתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומא. סבור רבנן לאקחא משום שלום מלכות. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו בעלי מומין קרבין על גבי המזבח. אמרו, יהרג. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. לא הקריבוהו. ונודע הדבר לקיסר ונתגלגל הדבר וחרבה ירושלם. א\"ר שמעון בן אלעזר, בוא וראה כמה כחה של שנאה, שהרי סייע הקב\"ה לבר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו."
+            ],
+            "The severity of discord": [
+                "ובעון שנאת חנם חרבה ירושלם בשנייה, וסמך לדבר איכה ישבה בדד העיר, ראשי אותיות איבה. וגרסינן במ' יומא בפ' יום הכפורים, תניא, מקדש שני, שהיו בקיאין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואז\"ל כי קצר המצע מהשתרע, מאי מהשתרע, מלהיות שני רעים כאחד. ורוב ייסורין הבאין על האדם בעון שנאת חנם הוא, כדגרסי' בפ' במה מדליקין תניא, ר' נחמיה אומר, בעון שנאת חנם מריבה באה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. וגרסי' בויקרא רבה והסיר ה' ממך כל חולי, מה הוא כל חולי, אמ' רב, דין ליבא בישא. וגרסי' בספרי עבר על מצוה קלה עובר על מצוה חמורה, עבר על לא תשנא את אחיך בלבבך, סופו לבא לידי שפיכות דמים. ומי גרם לאבשלום להרוג את אמנון, הוי אומר זו שנאה, שנא' ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. ושנינו במ' אבות ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. וגרסי' באבות דר' נתן ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות טורפין את האדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. שכל מי שהוא שונא את חבירו, הב\"ה עוקרו מן העולם. שכן מצינו באנשי סדום, שלא עקרן המקום מן העולם אלא על שהיו שונאין זה את זה, שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', רעים, זה לזה, וחטאים, בגלוי עריות, לה', בע\"ז, מאד, בשפיכות דמים. וגרסי' במכילתא כי תראה חמור שונאך וגו', אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אהובך, מבטיחך אני שאעשה שונאך אהובך, דכתי' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואמר החכם שונא אחד יהיה כאלף אלפי אלפים שונאים, ואלף אלפי אוהבים יהיו בעיניך כאחד.",
+                "ואע\"פ ששנאת חנם עון גדול, חייב אדם לשנוא את הרשעים, כשם שהוא חייב לאהוב את החבירים ההולכים על הדרך הישרה, שנא' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכתיב תכלית שנאה שנאתים, וכתיב יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי.",
+                "ד\"א כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזוב עמו, ומה אם מי שהוא שונא אותו אסרה תורה לשנאתו, קל וחומר מי שאינו שונא אותו. ודוד ע\"ה קורא האויב בארבע לשונות של גנאי, חמס, חנם, שקר, ריקם. חמס, שנא' ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני, אלו השונאים את הדיינים, המזכים את החייב והמחייבים את הזכאי, כדי לבקש את החמס. שקר מנין, שנאמר שנאי חנם עצמו, [וכתי'] שקר תרמיתם, אלו השונאים את הכשרים, מפני שהם אומרים אמת, והם מבקשים לומר על הרע טוב ועל טוב רע. ריקם, שנאמר גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, אלו השונאים את תלמידי חכמים, על ידי שהן אומרים יש דין ויש דיין, כדי לומר שהעולם הוא ריקם. חנם, שנא' ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם, אלו ששונאים את חביריהם על לא דבר, שנאמר בלי עון ירוצון ויכוננו עורה לקראתי וראה.",
+                "מנין שאסור לשמוח זה באד זה, שנא' שמח לאד לא ינקה. ולא נענשו אנשי צור אלא על שמחת אד, שנא' בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח וגו', וכתי' כה אמר ה' הנני עליך צר והעליתי עליך גוים רבים וגו'. ולא נענשו בני עמון אלא על שמחת אד, שנאמר יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה וגו', וכתי' הנני נותנך לבני קדם למורשה וגו'."
+            ],
+            "Love of all people": [
+                "לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ואמר לרעך, ולא אמר את רעך, מלמד, שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. וגרסי' באבות דר' נתן ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשבועה אמ' הב\"ה דבר זה ואהבת לרעך כמוך אני ה'. אני ה' בראתיו, אם את אוהבו אני נאמן לשלם שכר, ואם לאו אני דיין ועתיד ליפרע. והאוהב את הבריות כאלו קיים כל התורה כלה, כדגרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחת. אמ' לו, ואהבת לרעך כמוך. ד\"א ואהבת לרעך כמוך, לעושי מעשה רעך, ר\"ל שיהיה ירא אלהים, שנא' חבר אני לכל אשר יראוך וגו'. ד\"א ואהבת לרעך כמוך, חייב אדם לאהוב את חבירו ולחמול על הונו, דתנן ר' יוסי אמר, יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. ופירשו רז\"ל כשם שרואה אדם את ממונו כך רואה את ממון חבירו, וכשם שאין מוציא שם רע על ממונו כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. ואם ראה את חבירו במקום סכנה חייב להצילו בכל יכלתו, ואם לא הצילו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו, שנא' לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראה אדם רודף אחר חבירו להורגו, אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה, שחייב להצילו כנפשו, ת\"ל לא תעמוד על דם רעך. ואז\"ל אם ראית חבירך טובע בנהר, או לסטין באין עליו, חייב אתה להצילו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך, וכתי' הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך. וא\"ת מי רואני ומי יודיעני, למה אסכן בעצמי, שלום עליך נפשי, מה כתיב בתריה, כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו.",
+                "וכתב הרמב\"ם ז\"ל הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באים עליו, ויכול להצילו, או שישכיר אחרים להצילו ולא הצילו, או ששמע שגויים או אנסים חושבים עליו, ולא גלה את אוזן חבירו להודיעו, או שידע בגוי או אנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהשיב מה בלבו ולא פייסו, וכל מה כיוצא בזה, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואם הצילו, כאלו קיים עולם מלא.",
+                "ואפי' יהיה אויבו או שונאו, חייב להציל אותו ולהציל ממונו, שנא' כי תראה חמור שונאך וגו'. והעושה כך, הב\"ה רוצה במעשיו, שנא' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ר\"ל אם חפץ שירצה דרכיו הב\"ה, ישלים הוא בעצמו עם אויביו. כיצד, אם יראה שור או חמור של חבירו רובץ תחת משאו, יקים אותו עמו, מיד יסיר אויבו השנאה מלבו, ובשביל זה ירצה הב\"ה דרכיו. ותניא מי שיש לו אוהבים מלמטה יש לו אוהבים מלמעלה, וכל מי שיש לו צרים מלמטה יש לו צרים מלמעלה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו."
+            ],
+            "Associating with the upright": [
+                "לעולם יתחבר אדם לטובים ולישרים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל. כמו ששנינו במ' אבות נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ופירשו חז\"ל אחד שכן שבבית, ואחד שכן שבחוץ, ואחד שכן שבשדה, שאין הנגעים באים אלא על ביתו של רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק. כיצד. כותל שבין רשע לצדיק, ונראה נגע בביתו של רשע, סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, אוי לרשע ואוי לשכנו, עונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. ד\"א ואל תתחבר לרשע, שלא יתחבר אדם לאדם רע. שהרי יהושפט נתחבר לו לאחאב, ועלה עמו לרמות גלעד, ויצא עליו קצף, שנא' הלרשע תעזור ולשונאי ה' תאהב, בא עליך קצף מאת ה'. שוב נתחבר לאחזיהו ופרץ ה' את מעשיו, שנא' בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך. וכן מצינו באמנון, שנתחבר לו ליונדב, ויעץ לו עצות מות, שנא' ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד, חכם לפורענות. וגרסי' באבות דר' נתן רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם יאמרו לך הילדים בנה בית המקדש, אל תשמע להם, ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש, שמע להם, מפני שבנין הילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה, שעזב עצת הזקנים ונטל עצת הילדים.",
+                "אל תהי חבר לרשע, אפי' לדברי תורה. אלא ישתדל אדם לקנות חבר טוב ולהתרחק מחבר רע. דתנן אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך ישרה, שידבק בה האדם. ר' אליעזר אומר, עין טובה, ר' יהושע אומר, חבר טוב, ר' יוסי אומר, שכן טוב, ר' שמעון אומר, הרואה את הנולד, ר' אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנה האדם. ר' אליעזר אומר, עין רעה, ר' יהושע אומר, חבר רע, ר' יוסי אומר, שכן רע, ר' שמעון אומר, הלווה ואינו משלם, ר' אלעזר אומר, לב רע.",
+                "וגרסינן בפרקי ר' אליעזר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. הולך את חכמים יחכם, למה הוא דומה, למי שהוא נכנס לבית המרקחים, לא נתן ולא לקח, וריח טוב לקח, כך כל מי שהוא הולך עם צדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים. ורועה כסילים ירוע, למה הוא דומה, לאדם שנכנס לבית הבורסקי, לא נתן ולא לקח, וריח רע לקח, כך מי שהוא מהלך עם הרשעים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הרעים.",
+                "אמר המחבר, משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, ופגעו בשתי חבורות של בני אדם שהיו מהלכין בדרך. החבורה האחת היו בה אנשים צדיקים ישרים ותמימים, אנשי חסד, יראי אלהים. הלך האחד ונתחבר להם והלך עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו עמהם היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו קרוב למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו להם. החבורה השנית היו בה אנשים בני בליעל, גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך ובוזזים את נכסיו. הלך השני ונתחבר להם והלך עמם, וכל מי שהיה רואה אותו בדרך היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו לדרכם. היו שני אנשים באין לעיר והיו מאותה המדינה. האחד מהם ראה לחבורה של צדיקים, ולאותו האיש עמהם, והיה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך חבורה של חסידים קדושים, שהיו מהלכין בדרך, ופייסתי מהם שיכנסו למדינה, כדי שיעשו להם כבוד אנשי המדינה, ולא רצו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר להם בדרך ופירש מהם קרוב מהמדינה, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה חבורה של צדיקים. מיד עשו לו כבוד גדול, ומינוהו עליהם לראש ולקצין. וכל זה מפני שנתחבר לטובים. השני היה בא אל המדינה וראה אותם הגנבים והשודדים. מיד נבהל, ופחד על נפשו, ונתחבה עד שעברו. וכיון שנכנס למדינה, היה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך כת של גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך, ושוללים את ממונו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר אליהם בדרך ופירש מהם קרוב לעיר, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה הכת של גנבים. מיד לקחוהו ותלו אותו. וכל זה מפני שנתחבר לרשעים. לא גנב ולא שלל עמהם, ומת מיתה משונה. ע\"כ.",
+                "וכל הרוצה להתרחק מן העבירות יתרחק מחברת הרשעים. ואמרו חכמי המוסר כשתרצה לשאול על אדם, שאל למי הוא מתחבר, כי כל אדם עושה כמעשה רעהו. לפי' יתחבר אדם לטובים ויתרחק מן הרעים. ואמ' החכם חברת הטובים כבוד ויקר וחברת הנבלים קלון ובזיון. ואמ' המתחבר לטובים, אפי' עבר עבירה, אין חושדין אותו, והמתחבר לרעים, אפי' לא עבר, חושדין אותו. והמתחבר לטובים דומה למי שהוציא המור, אפי' שלא יתן ממנו לחבירו, נהנה ממנו. והמתחבר לרשעים דומה לאדם שהוא קרוב לכבשן האש, שאם לא ישרף יתהבהב. ועוד אמרו לעולם לא נתחבר אדם לרשעים ונפטר מהם בשלום. ולעולם כל מין ידבק במינו, הצדיק ידבק בצדיק והרשע ידבק ברשע, כד\"א את כל עורב למינו. וגרסי' בבבא קמא מנא הא מילתא, דאמרי אינשי, דקלא בישא מטייל ואזיל בתר קנא דשרכי. פי' הדקל הרע, שאינו עושה פירות, הוא מתחבר לאילני סרק, שאין עושין פירות, וצומח ביניהם. ודבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל, שנוי בנביאים, ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים, ומשולש בכתובים, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. ואינו בפסוק אלא בספר בן סירא, ואמ' בכתובים לפי שהוא כתוב. והרוצה לדעת מידות חבירו, יסתכל במה שהוא משבח. אם משבח הטובות, בידוע שהוא בעל מדות טובות, ואם בהפך, הוא בהפך. והוא שאמ' שלמה ע\"ה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. אינו מהלל אלא הדומה למדותיו, אם רעים ואם טובים.",
+                "ששה דברים אין אדם יכול לעשותן, אם עושה אלו הו' דברים אחרים. ואלו הן. א' אין לך אדם שרודף למלאת תאות יצרו, שלא יחטא. ב' אין לך אדם שמשיח תמיד עם הנשים, שלא יבא לידי ניאוף. ג' אין לך אדם שקבץ ממון הרבה, שלא גס לבו עליו. ד' אין לך אדם שהתחבר לרעים, שנפטר מהם בשלום. ה' אין לך אדם שקרוב למלכים, שלא נתהפך עליו הזמן. ו' אין לך אדם שבקש שום דבר מהנבלים, שנעשית בקשתו.",
+                "וחברת הטובים כלה תועלת, בלי היזק, אפי' אין נותנין לו שום דבר משלהם. ואפי' אינן מליצין בעד חבריהם, אפי' הכי חברתם טובה היא ומועילה, לפי שבני אדם מכבדין אותם. לפי' יתחבר אדם לטובים. ואמר החכם המתחבר לטובים תגדל מעלתו, ויתנשא הוא ומשפחתו, והמתחבר לרשעים סופו להיות כהם. ורשע המתחבר לצדיקים סופו להיות כהם, שנא' הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ולעולם יהא אדם עבד לנדיבים ולטובים ולא יהיה שר ושופט לקלים ולפוחזים. דתנן והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ר' אומר, כשהלך לוט עם אברהם אבי' ע\"ה למד מדרכיו וממעשיו הטובים. מה עשה אברהם אבינו ע\"ה, עשה בית קבול בחרן, וכל מי שהוא נכנס ויוצא היה מאכילו ומשקהו, ואומר לו, אחד הוא אלהי אברהם ית' שמו, וכשבא לוט היה עושה כך. ועוד אמ' החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחין אותו, אם הוא ראוי לחבורה אם לאו.",
+                "ועוד אמרו, החבורה היא על ארבעה עניינים.",
+                "[האחת] דומה למזון, והיא חברת האדם לאשתו ולבניו, שנא' באהבתה תשגה תמיד. כשם שהמזון הוא צריך לו האדם תמיד, שבו קיום גופו, כך היא חברת האדם לאשתו ולבניו תמיד, כשם שבכל יום ויום הוא צריך לראותם, ובם יהיה שלו ושקט ושאנן, ודעתו מתיישבת עליו. ומנין שדומין אשתו של אדם ובניו למזון, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. המשיל האשה והבנים לשולחן.",
+                "השנית דומה לרפואה, והיא חברת האח. כמו שאין צריך אדם לרפואה אלא בעת החולי, כך חברת האח אינה צריכה אלא בעת הדוחק והצרה, שנאמר ואח לצרה יולד.",
+                "השלישית חברת הרעים הטובים, ודומה אהבתן ורחמנותן לחמלת האב על הבן. באב כתי' כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, וכתי' כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברע כתי' חנוני חנוני אתם רעי.",
+                "הרביעית דומה לסם המות, והיא חברת הרעים ובני הבליעל. שכשם שסם המות מזיק וממית, כך הרעים ובני הבליעל ממיתים.",
+                "וגרסי' במדרש המתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע הרי הוא ממרגיזי אל. והמרמה בדרכיו מתאבל בגופו. והמטה את חבירו מדרך הטובה לדרך הרעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על עניותן של ישראל סוף שהוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חבירו פנקסו פתוחה ביום. אוי למי שהשעה מטעה בו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל. אוי למי שמאבד את עולמו. אוי למי שתקלה באה על ידו. אוי למי שנתחלל שם שמים בידו."
+            ],
+            "The qualities of a good friend": [
+                "ט\"ו דברים צריך לעשות החבר הטוב לחבירו הנאמן, ואז תהיה חברתו נאה ושלימה בלא מרמה. ואלו הן. א' יקדים בשלומו. ב' צריך להזמין לחבירו בכל חפציו הטובים וביום שמחתו. ג' יקראהו במיטב שמותיו. ד' ישמור סודהו ולא יגלהו. ה' יהיה למושיע בעת צרתו ומשתתף עמו בכל תלאותיו. ו' יבקרהו בחוליו וישתדל לעשות צרכיו כל ימי שבתו בחוליו. ז' יתעסק בצרכי קבורתו אם מת. ח' יתקן דבריו בפניו, כ\"ש שלא בפניו. ט' יעבור על פשעיו שפשע לו ויחמול לו מיד. י' יוכיח אותו אם ידע בו שעושה שלא כדין. י\"א יכבדנו תמיד. י\"ב לא ירמה אותו במשא ומתן. י\"ג יעשה כל מה שידור לו לעשות. י\"ד לא יכזב לו. ט\"ו יבקש עליו רחמים תמיד ויבקש טובתו בלבו.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ועוד ג' דברים היה אומר ר' אליעזר, יהי כבוד חבירך חביב כשלך [וכו'], הוי חס על כבוד בניו ובנותיו. אם רוצה את שלא יטול אדם את שלך, אף לא תהי נוטל את של חבירך. אם רוצה את שלא יאמר אחריך דבר, אף אתה לא תאמר אחרי חבירך דבר. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. חייב אדם לאהוב את חבירו ולחלוק לו כבוד. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מלאכי השרת, שאין ביניהן יצר הרע, חולקין כבוד זה לזה, בשר ודם, שיש ביניהם יצר הרע, אין חולקין כבוד זה לזה. [ומנין שמלאכי השרת חולקים כבוד זה לזה], שנאמר וקרא זה אל זה ואמר וגו'. [מה ת\"ל ואמר, אלא זה] האומר לחבירו את גדול ממני, אתה פותח בשבחו של מקום תחלה. וגרסי' במגילת חסידים [אם] את רוצה להדביק לך אוהב, הוי נושא ונותן בטובתו. ולא יעבור אדם על דעת חבירו ויבטל רצונו מפני רצון אחרים. כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א\"ר יוסי, מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני שאיני כהן, ואלו אמרו לי חבירי עלה לדוכן, הייתי עולה.",
+                "שמונה חבורות הן של בני אדם, המתחבר לאחת מהן למד מדה בפני עצמה. ואלו הן. א' המתחבר למלכים למד החמס והגאוה. ב' המתחבר לעשירים למד אהבת הממון ותענוג העולם הזה. ג' המתחבר לעניים למד הענוה והשבח וההודאה. ד' המתחבר לנשים למד הזמה והחשק והשחוק ונבלות הפה וכל מחשבה רעה. ה' המתחבר לנערים למד שיחה בטלה והיתול, דתנן שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ו' המתחבר לרשעים למד העונות והפשעים ומסלק ממנו התשובה. ז' המתחבר ללצים למד שוא ודבר כזב. ח' המתחבר לחסידים ולצדיקים למד החסד והמדות הטובות ונוחל העולם הבא.",
+                "לעולם ישתדל אדם לקנות לו חבר, אם ימצא אותו, בחנם, ואם לאו, יקנהו בממונו. דתנן עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ואמר החכם תמה אני ממי שקונה את העבדים בממונו, איך לא יקנה את בני החורין באמרי פיו הטובים. שבדברים הטובים קונה האדם החבירים [יותר] מבממון. וחסידים הראשונים היו דנין את כל אדם לכף זכות, ואפי' היו רואין לאדם עושה שום דבר שהיה נראה לרבים שהיה עובר עבירה, היו מזכין אותו בלבן, ודנין אותו לכף זכות, ואומרים, איפשר שלא עבר וכוונתו היתה לדבר אחר והיו מסתלקין מן החשד, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו. וגרסי' במ' שבת בפ' מפנין, ת\"ר הדין את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות.",
+                "מעשה באדם אחד מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. כיון שהגיע ערב יום הכיפורים, אמ' לו, תן לי שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני. אמ' לו, אין לי מעות. אמ' לו, תן לי בהמה. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי קרקע. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי כרים וכסתות. אמ' לו, אין לי. הפשיל את כליו לאחוריו והלך בפחי נפש. אחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ומשוי שלש חמורים, אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמ' לו, בשעה שאמרת לי תן לי מעות, ולא נתתי לך, במה חשדתני. אמ' לו, שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לו לקנות ולקח בהן. וכשאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מושכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי קרקע, ואמרתי אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מוחכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי כרים וכסתות, ואמרתי לך, אין לי, במה חשדתני. [אמ' לו], אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמ' לו, העבודה, כך היה, שהקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי את נדרי. ואתה כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידין אותך לכף זכות.",
+                "ת\"ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ובמלון השכיבה מרגלותיו. למחר ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, בשעה שהשכבתיה אצלי, במה חשדתוני. אמרו לו, סבר ר' שמא יש תלמיד שאינו בדוק לרבו. ובשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא מטורח הדרך ראה ר' קרי. אמ' העבודה, כך היה, ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, [המקום ידין אתכם לכף זכות].",
+                "ת\"ר פעם אחת הוצרך דבר לחכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו, מי ילך לנו אצלה. אמ' להם ר' יהושע בן חנניה, אני אלך. הלך הוא ותלמידיו. כיון שהגיעו לפתח ביתה, חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל הדלת בפניה. וכשיצא, ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, כשחלצתי תפלי, במה חשדתוני. אמ' לו, כסבור ר' אל יכנסו דברי קדשוה במקום טומאה. [אמר להם], כשנעלתי הדלת בפניכם, במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו שמא דבר מלכות בינו ובינה. [אמר להם], כשירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדי רבי. אמ' להם, העבודה, כך היה, ואתם כשם שדנתם אותי לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן והוי דן את כל האדם לכף זכות. מעשה באחד ששלח את בנו גבי חבירו, ואמ' לו, לך אמור לו, אבא אמ' השאילני מדה אחת חטים. הלך ומצאו מודד חטים. [אמר לו, אין לי]. בא וספר לאביו. אמ' לו, שמא של מעשר שני הם. ועוד אמר לו, לך אמור לו, אמ' אבא השאילני מנה אחת. הלך ומצאו מונה מעות. אמ' לו, אין לי. בא וספר לאביו. אמר, שמא פקדון הם אצלו. כיון שיצאו לשוק, פגעו זה בזה. אמ' לו חבירו, כשבא בנך ומצאני מודד חטים, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא של מעשר שני הם. וכשבא בנך אצלי ומצאני מונה מעות, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא פקדון הם אצלו. אמ' לו, העבודה, כך היה, ולא הטית ימין ושמאל, ועליך נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, כשם שדנתני לכף זכות, כך ידין אותך הב\"ה לכף זכות.",
+                "א\"ר שמעון בן לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו. מנא לן, ממשה ע\"ה, שנא' והם לא יאמינו לי, וקמי שמא גליא מילתא דמהמני, שנא' ויאמן העם וגו'. וכיון שחשדן משה רבינו ע\"ה נענש, דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, ויוציאה מחיקו, והנה ידו מצורעת כשלג. וכי לא הוי מילתא אחרינא, אות או מופת, למיתן ליה אלא צרעותא בגופיה, אלא מכאן דאיענש על מילתא. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יוסי בר' חנינא, מדה טובה ממהרת לבא ממדה של פורענות. דאלו התם [כתיב] ויוציאה מחיקו והנה ידו מצורעת כשלג, הנה במדת הפורענות נתעכב ואמ' והנה ידו מצורעת כשלג, ובמדת הטובה לא נתעכב, ולא אמר והנה ידו, אלא והנה שבה כבשרו. ומאן דחשדין ביה מילתא ולית ביה, צריך לאפוקי נפשיה מחשדא. דהכי אשכחן בחנה, דאמ' לה, עד מתי תשתכרי, ואמרה, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי. מיד אמ' לה, לכי לשלום. מכאן לחושד דבר בחבירו, ואין בו, שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לבקש עליו רחמים, שנא' ויאמר לה עלי, לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. א\"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו.",
+                "והאוהב את חבירו לעולם ידין אותו לכף זכות, ויכסה על פשעיו, ולא ימצא לו חובה, באהבתו אותו. אבל אם שונא אותו, לעולם ידין אותו לכף חובה, ואפי' לא עבר, ולא יראה לו זכות, ואפי' הוא כשר. ומתוך כך בא להתקוטט עמו, ויבקש עליו תרעומת, שנא' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. לפי שבשנאתו אותו הם דבריו נכרים אצלו, ויריב עמו על לא דבר, והפך אם הוא אוהבו. ואפי' יהיה עמו חבירו בברית ובשבועה, ישוב לאחור ויפר הברית. כי השנאה הטמונה בלבו תחפש המריבות ותעורר המדנים וכל שנאה ותחרות, ויחשוב בלבו שגם חבירו שונא אותו, כי הוא ידין לבות בני אדם שהם רעים כלבו הרע, וההרהורים רעים שבלבו יחשוב שהן כך בלבות אחרים, ומתוך המחשבה הרעה יבא לידי מעשה, וישנא את הבריות.",
+                "משל לאדם שהולך על מקום צר, אם אינו מקום גבוה מעל הארץ, ילך בחפזה ולא יכשל, כ\"ש שלא יפול, ואם אותו מקום גבוה הרבה מעל הארץ, יחשוב בלבו שיפול לארץ, ומתוך פחדו ליפול בא לידי מעשה ויפול על כל פנים. כך השונא את חבירו, בשנאה ובמחשבה הרעה שבלבו יחשוב שגם חבירו הוא שונא אותו, וישנאנו גם הוא יותר.",
+                "וכל המהרהר דבר רע בלבו, יראה לו אותו דבר שהרהר בו שהוא אמת, ויתקיים בלבו, ויבא לידי מעשה. וכן רוב החלומות, אינן אלא מההרהורים שמהרהר אדם בלבו בהקיץ, יראו לו בחלום.",
+                "וגרסי' במדרש הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. מפני מה שב חיל פרעה למצרים ולא באו לעזור את ישראל. לפי שהיו שונאים את ישראל, ואע\"פ שהיו עמם בברית. ומפני שנאתם אותם, כשהיו באין לעזור אותם, באו עד שפת הים והרהרו בלבבם שנאתם בישראל, ומתוך המחשבה הרעה, והשנאה וההרהור, נדמו להם על הים דמות נאדות נפוחים שטוחים על פני המים. מיד חזרו, כסבורים שהם אבותם שהטביע הב\"ה בים על ידי משה רבינו ע\"ה. ואמרו, חרפה היא לנו לעזור לאויבינו, שהטביעו את אבותינו בים, אחר שנתעללו בם בכמה מכות. הא למדנו, שהשנאה מביאה לידי איבה ולידי קטטה.",
+                "וגרסי' בספרי כי ינצו אנשים יחדו, אין שלום יוצא מתוך ניצות. וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, מי גרם ללוט שפירש מן הצדיק, הוי אומר מריבה. וכן הוא אומר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, מי גרם לו ללקות, הוי אומר מריבה. אין לי אלא אנשים, שלום אשה עם חבירתה, אם ובת, איש ואשה, מנין, ת\"ל יחדו, מכל מקום. לפי' צריך אדם למנוע נפשו מן המריבה, כי המונע נפשו מן המריבה הוא מכובד עם הבריות, שנא' כבוד לאיש שבת מריב וגו', וכתי' יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם. פי' יתר מרעהו צדיק, יתרון יש בצדיק יותר מבאדם אחר, שהצדיק שומע חרפתו וסובל את תאותו וכובש את יצרו ושותק, כדי שלא יבא לידי מריבה ולידי בזיון, ודרך רשעים תתעם, הדרך הרעה של רשעים תתעם, כי הוא בזיון בעיניהם לשמוע חרפתם ולשתוק, והם תועים מדרך השכל, שמתוך כך הם באים לידי קטטה ורציחה.",
+                "וגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, אמ' רבא ואיתמ' ר' יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנא' תולה ארץ על בלימה. ר' אבהו [אמר], במי שמשים נפשו כמי שאינו, שנא' ומתחת זרועות עולם. ואמ' החכם לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחת, כי בפעם הראשונה אסבול חרפתו, ולא יחרפני שנייה. וגרסי' במדרש משלי איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. מי שרוצה להיות לו רעים, יסבול ויעבור על מדותיו, ויקבל אותם בסבר פנים יפות. פי' להתרועע, מגז' רע, כלומ' יעשה עצמו רע וחבר עם כל בני אדם. ד\"א איש רעים להתרועע, לעולם לא יהיו לאדם רעים, אם לא יכנע לפניהם וישבר גאותו, מגזרת תרועם בשבט ברזל, ואז תהיה חבורתו נאה ושלימה. ואמ' החכם מי שלא ישבר גאותו לפני חביריו, ויהיה תמיד עלוב מהם, ולא יהיה הוא עולב לאחד מהם, לעולם לא יהיו לו רעים. והמדות הטובות הללו גורמין שיהיו לו רעים אהובים יותר מאחיו, שנא' ויש אוהב דבק מאח. וכתי' רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבא ביום אידך, אם תשמור ולא תעזוב רעך ורע אביך, לא תצטרך לאחיך ביום אידך, כי חבירך יצילך ביום צרתך, שהוא לך יותר מאח.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה טוב שכן קרוב, זה יתרו, מאח רחוק, זה עשו. ביתרו מה כתי', ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ובעשו כתי' זכור את אשר עשה לך [עמלק] בדרך בצאתכם ממצרים. את מוצא דברים רבים מוכיחין שהם כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח. בעשו כתי' נשים בציון ענו, וביתרו כתי' ויתן את צפורה בתו למשה. בעשו כתי' אוכלי עמי אכלו לחם, וביתרו כתי' קראן לו ויאכל לחם. בעשו כתי' ולא ירא אלהים, וביתרו כתי' וצוך אלהים. עשו בטל את הקרבנות, ויתרו ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. עשו שמע ביציאתן ממצרים ונלחם עמהם, שנא' ויבא עמלק וילחם עם ישראל, ויתרו שמע בטובתן של ישראל ובא ונלוה אליהם, שנא' וישמע יתרו כהן מדין וגו'."
+            ],
+            "Loving the converts equally": [
+                "וגרי הצדק וישראל שוין באהבה, והן כישראל לכל דבריהם. ומצות עשה לאהוב את הגר, שנאמר ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וגרסי' במכילתא וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו', לא תונה, בדברים, ולא תלחצנו, בממון. בדברים, שלא תאמר לו, אמש היית עובד ע\"ז וחזירים נוצצים מבין שניך, ועכשו אתה עומד ומדבר נגדי. ואם תונה אותו יונה אותך, שנא' כי גרים הייתם בארץ מצרים. מכאן היה ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחבירך. וגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, ת\"ר המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים. תניא ר' אליעזר הגדול אומר, מפני מה הזהירה תורה על הגר בשלשים וששה מקומות, שכך כתי' כי גרים הייתם בארץ וגו'."
+            ],
+            "Beloved are the converts": [
+                "חביבין הגרים, ששקלן הכתוב כקדושת שבת וקדושה מע\"ז. שהזהיר הכתוב על השבת בעשרים ושמונה מקומות, ועל ע\"ז בעשרים ושמונה מקומות, אף על הגר מוזהר עליו בעשרים ושמונה מקומות. וישראל נקראו קדושים, שנא' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, על ידי שהיו מתקדשין מע\"ז, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים, קדושים מגלוי עריות, מנבלות וטרפות, משקצים ורמשים, מן הטומאות. מגלויי עריות, שנא' בסוף פרשת עריות, והתקדשתם והייתם קדושים. מנבלות וטרפות, שנא' ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. משקצים ורמשים, שנא' בסוף פרשת איסורי מאכלות, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם וגו'. מן הטומאות, שנא' וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל. אף לעתיד לבא הב\"ה מקדשן, דכתי' וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. וכן הוא אומר והייתם לי קדושים, בעולם הזה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לעולם הבא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, אלו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם, ולא היה פתח לאחד מהן להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר רעות מתוך יפות, שוב אינו חוזר על הרעות. וכשהוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, הרי פותח לגויים להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר יפות מתוך רעות, ועדין חוזר על הרעות, שמא ימצא בהן יפות.",
+                "חביבין הגרים, שבכל מקום הוא מכנן כישראל. ישראל נקראו עבדים, שנא' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, והגרים נקראו עבדים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את ה' להיות לו לעבדים. ישראל נקראו משרתים, שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי ה' יאמר לכם, והגרים נקראים משרתים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו. ישראל נקראו אוהבים, שנאמר אהבתי אתכם אמר ה', והגרים נקראו אוהבים, שנא' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ר' שמעון בן יוחאי אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, מי שהוא אוהב את המקום המקום אוהבו, שנא' ואוהב גר, ובצדיקים כתי' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וכי מי הוא גדול, מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, [הוי אומר, מי שהמלך אוהבו, שנא' ואוהב גר]. המשל אומר הכל אוהבין את מלכם, אשרי מי שמלכו אוהבו.",
+                "אנקלוס הגר שאל את ר' אליעזר. אמ' לו, הרי כל חבה שחיבב הב\"ה את הגר לתת לו לחם ושמלה בלבד. אמ' לו, וכי דבר קטן הוא לפניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן, ואמ' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. בא לפני ר' יהושע, התחיל מפייסו. אמר לו, לחם זה לחמה של תורה, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ושמלה זו תורה, שנא' שמלה לכה קצין תהיה לנו. ולא עוד אלא שבנותיהם נישאות לכהונה ויולדות כהנים והם זוכים ללחם ושמלה, לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה. הרי במקדש. ומנין אף בגבולין. לחם זו חלה, ושמלה זה ראשית הגז.",
+                "בישראל נאמר ברית, שנא' והיתה בריתי בבשרכם, ובגרים נאמר ברית, שנא' ומחזיקים בבריתי. בישראל נאמר רצון, שנאמר לרצון להם לפני ה', ובגרים נאמר רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. בישראל נאמר שמירה, [שנא'] הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובגרים נאמר שמירה, שנא' ה' שומר את גרים. וכן את מוצא הגרים בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמ' והיה העולם, זה יאמר לה' אני, אלו ישראל, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי הצדק, וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.",
+                "ר' אליעזר אומר, גר שבא ונתגייר עם ישראל כאלו עשה חסד עם כל ישראל. שכן שאול אומר לבני יתרו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי יש מי שיוכל לעשות חסד עם כל אותן האלפים והרבבות, אלא כיון שנתגייר ביניהן, ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כאלו עשה חסד עם כולם.",
+                "חביבין הגרים, שהב\"ה מוסיף על שמם. שכן את מוצא ביתרו, בתחלה לא נקרא אלא יתר, שנא' וישב אל יתר חותנו, וכיון שנתגייר נקרא יתרו. וכן כל העולה לגדולה מוסיפין על שמו, שנא' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, [וכן] ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש שממעטין משמן, בעבור מעשיהם הרעים, שאחאב נביא השקר נקרא אחב, שנא' ישימך אלהים כצדקיה וכאחב.",
+                "גר שנתגייר נותנין לו שכר כמי שיגע בתורה כל ימיו, שנא' לך אתנו והטבנו לך כאחד ממנו, וכיון שבא אל יהושע והפריש [את דושנה של] יריחו ואת כל תבואתה לבית המקדש, אמר, אי זה שבט שבית המקדש עולה בתחומו, יהא נוטל את זה תחת בית המקדש. ומי היה אוכלו כל אותן השנים, בני יתרו, שנא' ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. מלמד שהיו יושבים שם כל זמן שהיה יהושע קיים, שהיו מצואין ללמוד תורה, ועמדו ופנו משם, שנא' עלו מעיר התמרים, והיו מחזרים ושואלים על מי שילמדם תורה, ומצאו את יעבץ וישבו אצלו, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. תרעתים, שהיו מתריעין בבקשתן ונענים. שמעתים, שהיתה תפלתם נשמעת. סוכתים, שהיו מסככין על ישראל ומגינים עליהם.",
+                "בוא וראה מה היה צדקן של בני יתרו, שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא בבית המקדש שעתיד ליחרב, ועמד וגזר על בניו שלשה גזירות. ואלו הן, א' שלא ישתו יין, ב' שלא יבנו בתים, ג' שלא יטעו כרמים, שנא' ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, וכתי' ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו. ר' יוחנן אומר, גדול הברית שכרת הב\"ה לבני יתרו יותר מן הברית שכרת עם דוד, שהברית שכרת עם דוד ע\"ה הוא על תנאי, שנא' אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ואם לאו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל הברית הנכרת עם יונדב בן רכב אינו על תנאי, שנאמר כה אמר ה' צבאות [וגו'] לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'.",
+                "ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, הה\"ד ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ. אמרו ישראל לפני הב\"ה, בשעה שעשית לנו נסים בים אמרנו עוזי וזמרת יה, שמעה רחב ובאה לידבק בך, שנא' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, הוי ה' עוזי ומעוזי וגו', כשעשית נסים בימי שלמה, דכתי' ויתן עוז למלכו, באה מלכת שבא ושבחה אותך, שנא' ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה, ומה אמרה, יהי ה' אלהיך ברוך, כשהוצאתנו ממצרים נתת לנו תורה, שנקראת עוז, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שמע יתרו ובא ונדבק בך, הוי אליך גוים יבאו מאפסי ארץ.",
+                "וגרסי' במדבר סיני רבה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ולמה חזר לארצו, צדיק שכמות יתרו מסרב על דברי משה רבינו ע\"ה. אלא כך היה מחשב ואומר, וכי מה הנר הזה מהנה בין חמה ללבנה, משה חמה, אהרן לבנה, מה אור יש לי ביניהם, אלא הריני הולך לארצי ומגייר את כל בני מדינתי ומכניסן תחת כנפי השכינה. לפי' הוא אומר כי אם אל ארצי ואל מולדתי. יכול שהלך ולא עשה, ת\"ל ובני קני חותן משה עלו וגו'. ד\"א ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי וגו', למה חזר לארצו, אלא כך היה יתרו מחשב ואומר, כל השנים הללו היו בני אדם מפקידין אצלי פקדונות, שאני הייתי הנאמן שבעיר, ואם מניחן אני והולך לי, הם אומרים, ברח לו יתרו ולקח את כל פקדונותינו ונתן אותן לחותנו, נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך, אלא הריני הולך ומחזיר כולן.",
+                "וגרסי' במ' קדושין ירושלמי, בפ' עשרה יוחסין, תאנא בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים, בעון עובדי ע\"ז, [ומגלי עריות], ושופכי דמים, ופוסקין צדקה ברבים ואין נותנין. בעון עובדי ע\"ז מנין, שנא' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', וכתי' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בעון מגלי עריות מנין, דכתי' ותחניפי ארץ בתזנותך וברעתך, וכתי' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון שופכי דמים מנין, דכתיב כי הדם יחניף את הארץ, יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין מנין, דכתי' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד דורו ולא מצא אחד מהם. התחיל לשאול באורים ותומים, הה\"ד ויבקש דוד את פני ה', באורים ותומים, ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים, על שאול, שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא לגבעונים, ואמ' להם, מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה, על אשר המית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמ' לון, ומה אתון בעיין. אמרו ליה, יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אמ' להון, ומה הנייה לכון ואינון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. והוו אמרין, אין לנו כסף ולא זהב עם שאול ועם ביתו. אמ', דילמא אינון בהתין פלגין מן פלגין. וסב כל חד וחד מנהון, והוה מפייס ליה בינו ובינו, והוא אומר לו, מה הנייה לך ואינון מתקטלין, סב כסף וזהב, והוא אומר לו אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, וכתי' ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי, וכתי' ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, וכתי' והמה הומתו בימי קציר. אמ' רב הושעיא, גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתי' לא תלין נבלתו על העץ וגו', ובקדוש השם כתיב מתחלת קציר עד נתך מים עליהם. מלמד, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון, והיו עוברים ושבים אומרים, מה חטאו אלו שנשתנית עליהם מדת הדין, והם אומרים על שפשטו ידיהם בגרים. והיו גרים אחרים אומרים, ומה אלו, שלא נתגיירו לשם שמים, ראו היאך תבע הב\"ה את דינם, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, אין אלוה כאלוהיכם, אין אומה כאומתכם, ואין לנו להדבק אלא בכם. הרבה גרים נתגיירו באותה שעה.",
+                "[וגרסינן בבמדבר רבה] למה הגרים דומים בפני ישראל, לרועה שהיה רועה את עדרו, וברחה שה אחת מן השדה, ובאה ונכנסה לתוך צאנו, והיתה חביבה עליו יותר מדאי. למה, שצאנו לקחן בדמים, וזו לא לקחה בדמים, אלא היא באה מאליה ונכנסה לתוך צאנו. כך ישראל, כמה אותות ומופתים ונפלאות עשה להם הב\"ה, ואח\"כ קבלו את התורה, והגר הזה בא מאליו ליכנס תחת כנפי השכינה, בלא אות ומופת.",
+                "חביבין הגרים, שכל האבות והנביאים קראו עצמן גרים. אברהם אבינו ע\"ה אומר גר ותושב אנכי עמכם. משה רבינו ע\"ה אומר כי גר הייתי בארץ נכריה. דוד ע\"ה אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, וכתי' גר אנכי בארץ. ואף יצחק אבינו ע\"ה נקרא גר, שנאמר גור בארץ הזאת. ואף יעקב אמר לגור בארץ באנו, אבותינו קראו עצמם גרים, דכתיב כי גרים אנחנו לפניך.",
+                "חביבין הגרים, שבשבילן גלגל הב\"ה עם אברהם אבינו ע\"ה במילה עד שהגיע לתשעים ותשע שנים. שאלו מל אברהם בן עשר שנים, או בן עשרים שנה, היתה קצבה לדבר, ולא היה גר יכול להתגייר אלא עד השיעור הזה. אלא גלגל הב\"ה תשעים ותשע שנים עד שהשלים מאה, כדי ליתן פתחון פה לכל באי עולם להתגייר.",
+                "וגרסי' בפסיקתא א\"ר חנינא, נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול, הה\"ד הוי יושבי חבל הים גוי כרתים, גוי שהיה חייב כרת. ובזכות מה הן ניצולין, בזכות גר אחד ירא שמים שהיו מעמידין בכל שנה ושנה.",
+                "לפיכך צריך אדם לאהוב את הגר, ולחמול עליו, ויאמר, ראוי זה, שעזב את אביו ואמו ומשפחתו וארץ מולדתו ובא ליכנס תחת כנפי השכינה, לרחם עליו. וכל המרחם מרחמין עליו, כדגרסינן במ' שבת בפרק חבית שנשברה, רבן גמליאל אומר, מאי ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הגר מרחמין עליו מן השמים, וכל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. ומי שהוא אכזרי, ואין בו רחמים, ושונא את הבריות, ומכה את חבירו בשוט לשונו ובאמרי פיו, חטאו גדול ועונשו כבד מאד, כ\"ש המרים ידו על חבירו, כ\"ש חרב או חנית. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב\"ד, א\"ר חנינא, הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של קדש, שנא' מוקש אדם ילע קדש. אמ' זעירי, כל המגביה ידו על חבירו נקרא חוטא, שנא' ותהי חטאת הנערים [וגו']. רב הונא אמר, תקצץ ידו, שנאמר וזרוע רמה תשבר. ר' אלעאי אומר, אין לו קבורה, שנא' ואיש זרוע לו הארץ.",
+                "וגרסי' במדרש משלי אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. ר\"ל מי שהוא אוהב וטהר לב, ואין בלבו דופי, אלא אוהב החבירים בלבו, ומדבר להם רכות, ומחנן להם שפתיו, ראוי הוא להיות רע למלך. ופי' רבינו סעדיה גאון ז\"ל רעהו מלך, שדבריו נשמעין יותר מדברי המלך, כי דברי המלך נשמעים מפני היראה, אבל דבריו של טהר לב נשמעים מפני חן שפתיו. ובמענה פיו ניכר האוהב, כשם שניכר השונא בשפתיו, שנא' בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה. ד\"א בשפתיו ינכר שונא, ר\"ל לא יראה השנאה שבלבו, אלא יחנן דבריו, אבל בקרבו ישית מרמה. ופי' ינכר, יראה בפיו הפך ממה שבלבו, כמו ויתנכר אליהם, [וכמו] גם במעלליו יתנכר נער."
+            ],
+            "Honoring one's friend": [
+                "וצריך אדם לכבד את חבירו, ואפי' הוא קטן ממנו בחכמה ובשנים, דתנן ר' אליעזר אומר, יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך. והפליגו רז\"ל בדבר, ואמרו, ר' אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. וחייב אדם להורות את חבירו, ולהדריכו על הדרך הטובה, ויאהב אותו כנפשו. ואם בקש מחבירו שום דבר ולא עשה רצונו, אל יאשים את חבירו. ואמר החכם אם בקשתי דבר מחבירי ולא עשה בקשתי, הייתי אומר, לא נעשית בקשתי מפני עוני, והנני מוחל לחבירי שלא עשאה. ולא יתכוין בהנאת חבירו כי אם לשם שמים, ולא שיהללוהו בני אדם. ואם חטא לו חבירו, או עשה לו שום דבר שלא כדין, ואפי' הצר לו הרבה, יסיר מיד הכעס מלבו, וימחל לו מיד. ואם חטא הוא לחבירו, ירבה עליו רעים עד שיפייסנו. ואפי' אויביו שהצרו לו הרבה, ישלם להם טובה תחת רעה. והוי יודע כי רעת האדם בעולם הזה אינה אלא מצד חטאיו, ואין יכולת ביד אדם להצר לחבירו אם אין לו סיוע מלמעלה בעונו. לפי' אל יאשים את חבירו, אלא לחטאו ולפשעו, שנא' הן בעונותיכם נמכרתם וגו'.",
+                "לעולם יקרב אדם את אוהביו, ויתרחק משונאיו, וישמע ויקבל עצת אוהביו. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבימתו, האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. ואע\"פ שמקללין אותו קרוביו, ומחרפין אותו, יהי שומע להם, שלטובתו הם מתכוונים. ואם ישבחוהו אויביו לא ישמע להם, שלרעתו הם מתכוונין. כדגרסי' בפרק חלק, אמ' ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתי' נאמנים פצעי אוהב ונתערות נשיקות שונא, טובה קללת אחיה השילוני, שקלל את ישראל, מברכה שברכן בלעם הרשע. אחיה קללם בקנה, שנא' והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן, כיון שדוממות עומד במקומו, אף ישראל כן. אבל בלעם הרשע ברכם בארז. מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, וכיון שנשבה בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו. וזאת היתה כוונתו של בלעם הרשע אפי' בברכותיו, לעקור שונאיהם של ישראל.",
+                "ובזמן שאהבה ואחוה, [שלום וריעות], שרויין בין ישראל, הב\"ה מנחם ציון ובונה ירושלים, ואז יהיה שלום ושלוה בחומותיה והשקט בארמנותיה, שנאמ' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, וכתי' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xviii; On Cleanness of Speech": {
+            "Death and life are in the power of the tongue": [
+                "בענין לשון הרע",
+                "ימותי מחלקלקות התולות לשוני נשמרה ימים ולילות שפת נבל אלהים יכרתה חיש וכל לשון מדברת גדולות רצון יוצרה במענה הוא ואיכה תדבר היא כאחת הנבלות אני גבר נתיב צדק אהלך ואורחותי באור חיים סלולות לכו בנים ושמעו מאמרי אלמדכם ביראת אל מסלות.",
+                "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. גרסי' במכילתא מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר, מי מבקש סם חיים. שמעה בתו של ר' ינאי, נכנסה לאביה והגידה לו. אמר לה, לכי קראי לו. כיון שבא, אמ' לו ר' ינאי, איזה כוס של חיים אתה מוכר. אמ' לו, כוס שאני מוכר אתה מוכרו. אמ' לו, אעפ\"כ הודיעני. אמ', והלא כתי' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, הנה שסם של חיים בפיו של כל אדם.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, הה\"ד מות וחיים ביד לשון. ר' עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים את הרכים ומניחין את הקשים. אמ' להם, כך, בני, יהיה לשונכם אלו עם אלו. ד\"א מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, אם רוצה אדם אומר לשון הרע, ואם רוצה אומר לשון טוב. ואל תאמר, הואיל וניתנה לי רשות ללשוני הריני מדבר מה שאני רוצה, כבר הזהירה תורה אותך נצור לשונך מרע וגו'. ואל תאמר שאתה מפסיד, אלא הרבה אתה משתכר, שנא' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אמ' ר' חמא בר' חנינא, כתיב מות וחיים ביד לשון, למה נסמכה יד ללשון, לומר לך, מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. אי מה יד בסמוך לה אף לשון בסמוך לה, ת\"ל חץ שחוט לשונם מרמה דבר. אי מה חץ ממיתה בארבעים או בחמשים אמה ותו לא, אף לשון כן, ת\"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אי מה שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מיזל אין, קטל לא קטלא, ת\"ל חץ שחוט, דשחיט כחץ.",
+                "וגרסי' בפירקא קמא דמסכת פיאה ירושלמי, כל העבירות אדם חוטא בארץ, ואלו חוטאים בשמים ובארץ, מה טעם, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. א\"ר יצחק, בינו נא זאת שוכחי אלוה פן אטרוף ואין מציל. א\"ר יהושע בן לוי, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, מה כתי' תמן, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. אזהרה ללשון הרע מנין, שנא' ונשמרת מכל דבר רע. אמר ר' מני, כך תני ר' ישמעאל, לא תלך רכיל בעמך, זה נבלות פה של לשון הרע. תני ר' נחמיה, שלא תהא כר[וכל] הזה, מטעים דבריו של זה לזה, ומטעים דבריו של זה לזה.",
+                "ומצינו בדואג האדומי, שבשביל לשון הרע שסיפר, נשרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנא' אהבת כל דברי בלע לשון מרמה, מהו עונשו, גם אל יתצך לנצח. מלמד שנצטרע, כדא' ונתץ את הבית. יחתך, יצא מבית קדשי הקדשים וליהטה אש סביבו ונשכח תלמודו, ואין יחתך אלא אש, כד\"א היחתה איש אש בחיקו וגו'. ויסחך מאהל, זה בית המדרש, כדא' ויעקב איש תם יושב אוהלים. ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ומנין אף מהעולם הזה, שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. א\"ר יוחנן, זה דואג ואחיתופל, שלא הגיעו לחצי ימיהם עד שמתו, ומי גרם להם, לשון הרע שאמרו. הוי מות וחיים ביד לשון. ד\"א מות וחיים ביד לשון. כיצד. הכל תלוי בלשון, אם זכה זכה לחיים, ואם נתחייב נתחייב למיתה. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע, שנא' מרפא לשון חיים, ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות. וגרסי' בספרי כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה, שנא' השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה, במה הוא קולן של ישראל ערב, הוי אומר בדברי תורה. ובקולה שנואה, שנא' נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. מאי נתנה עלי בקולה, הוי אומר בלשון הרע. הה\"ד מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. אוהב הלשון, לדבר בה בדברי תורה, ובעצה הנכונה, וחכמה ומוסר, והבאת שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, ויזכה את הרבים, וישבח את הטוב, ויגנה את הרע. והעושה כך, זכיות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו, והפך מזה, עונות רבות שאין להם קץ ותכלית יוכל לקנות לנפשו בלשונו."
+            ],
+            "The severity of slander": [
+                "קשה לשון הרע, שהאונס והמפתה נותנין חמשים סלע, שנא' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והמוציא שם רע נותן מאה, שנא' וענשו אותו מאה כסף, נמצא האומר בפיו ענוש יותר מן העושה מעשה. קשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהוא הורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והנאמר עליו והמקבלו. שהרי דואג אמ' לשון הרע לאחימלך, ונכרת הוא ונהרג אחימלך ונהרג שאול, שנא' כי אחזני השבץ, ענין לובשי המשבצות, שהן הכהנים. וגרסי' בבראשית רבה אמ' מר, לכל יש רפואה, חוץ מלשון הרע, שהוא הורג האומרו והנאמר עליו והמקבלו. כיצד.",
+                "מעשה באדם אחד שהיו לו ג' בנות. האחת היתה גונבת ואוכלת ממון אביה, והשנית היתה עצלה מאד ולא היתה זזה ממקומה מפני עצלותה, והשלישית היתה מספרת לשון הרע ומשקרת ומכנסת שנאת חנם בין הבריות בדבריה הרעים. ולא היה אביהן רוצה להשיאן לאנשים, מפני רוע מעשיהן. בא אדם אחד והיו לו ג' בנים. אמ' לאותו האיש, אבי הבנות, אם רצונך, תן בנותיך לבני לנשים. אמ' לו, אין רצוני להשיאן. אמ' לו, ולמה, אם אין לך נדוניות, אני עשיר גדול ובני עשירים ואין אנו חוששים לממון. אמ' לו, אפי' הכי אין אני רוצה להשיאן, מפני שהן רעות ומעשיהן כעורין, ואיני רוצה שיתפרסמו מעשיהן הרעים. אמ' לו, מה הן מעשיהן הרעים. ספר לו מעשה כל אחת ואחת. אמ' לו, אעפ\"כ תנה אותן לנשים לבני. נתנן להם לנשים. מיד הודיע מעשיהן לבניו. מיד נטל הגדול, בעל הגדולה, כל מה שהיה לו ומסר ביד אשתו, ומסר לה כל המפתחות. כשראתה שמסר כל מה שיש לו בידה, מיד שבעה נפשה, ואמרה, מה תועלת יש לי לגנוב, הואיל והכל מסור בידי והכל שלי, למה אגנוב. קשטה עצמה, והטיבה דרכה, ולא גנבה עוד. הבן השני, בעל העצלה, קנה לה עבדים ושפחות, והיו משמשין אותה, ולא היה שום אדם מכיר עצלותה, הואיל שלא הצריכה לעשות שום דבר בעצמה. השלישי, בעל בעלת לשון הרע, בא אביה יום אחד לבקר אותה. אמ' לה, כבדי לבעלך ושרתנו. אמרה לו, לאיזה מבעלי אשרת, שני בעלים יש לי, בעלי שנשא אותי ואביו שהוא שוכב עמי. אמ' לה אביה, שקר תדברי. אמרה לו, אני אראה אותך אמתת דברי. החביאה אותו בחדר, ובא בעלה ושכב עמה, והלך לו לשוק. אחר כך בא חמיה, ואמ' לה, היכן הוא בעליך. אמרה לו בשוק. אמר לה, כבר אית בעליך. והיה מצוה אותה, והיה מחבקה ומנשקה מאהבתו אותה. כיון שראה אביה, יצא והתחיל להתקוטט עמו, ואמ' לו, אינך מתבייש לשכב עם כלתך. עמד עליו והרגו. כיון שראה בנו כך, הרג לחמיו, והרג לאשתו, ונהרג בשבילם. הרי שנמצא לשתים רפואה, והאחת, שהיתה בעלת לשון הרע, נהרגה, ונהרג בשבילה בעלה ואביה וחמיה.",
+                "וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א\"ר יוחנן, מה תתהלל ברעה הגבור, כאלו אין חסד אל נטוי עליך כל היום. אמ' ר' יצחק, מאי דכתי' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע אל פרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בם, ותשא בריתי עלי פיך. אמר [ר' אמי], אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ודואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר אבא, כל מי שאומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה. תדע לך, מה דוד אומר, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה להוטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים. מה כתי' בתריה, רומה על שמים אלהים. אמ' לו דוד, רבונו של עולם, מה שכינה עושה למטה, [סלק את השכינה לרקיע].",
+                "קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע\"ז. משפיכות דמים, דכתי' [גדול עוני מנשא, מגילוי עריות, דכתי'] ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מע\"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמספר לשון הרע לא כתי' לא גדולה ולא גדול, אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. א\"ר חמא בר חנינא, מאי תקנתם של בעלי לשון הרע, אם תלמיד הוא, יעסוק בתורה, שנא' מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ הוא, ישפיל את דעתו, שנא' וסלף בה שבר ברוח. סיפא, אין לו תקנה ללשון הרע, דהא דוד כרתו ברוח הקודש, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.",
+                "קשה לשון הרע, שבעון לשון הרע נגעים באין על האדם. כדגרסי' בבראשית רבה א\"ר פדת, ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע. ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לפיך להוציא דבר לחטיא את בשרך ולהלקות את גופך. ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיך, בין טוב ובין רע, בספר נכתבים, שנאמר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, וכתי' כי אתה צעדי תספור. למה יקצוף האלהים על קולך, על הכל שאתה מדבר בלשון הרע. וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף, שלוקים בנגעים.",
+                "על עשרה דברים נגעים באים על האדם. א' על ע\"ז, ב' על קללת השם, ג' על גילוי עריות, ד' על שפיכות דמים, ה' על מעיד עדות שקר, ו' על הדיין המקלקל את הדין, ז' על שבועת שוא, ח' על הנכנס בתחום שאינו שלו, ט' על החושב מחשבות של שקר, י' על המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים אף על לשון הרע. על ע\"ז מנין, שנא' וירא משה את העם כי פרוע הוא, ובמצורע כתי' וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם מנין, מגלית הפלשתי, שקלל ואמ' להם, ברו לכם איש, ואין איש אלא הב\"ה, שנא' ה' איש מלחמה ה' שמו, וכתי' היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנא' והסגירו הכהן. על גלוי עריות, דכתי' ושפח ה' קדקד בנות ציון, ואין ספח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת. על שפיכות דמים, דכתי' ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע. ועל שבועת שוא, דכתי' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובצרעת הבית כתי' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. ועל מעידי עדות שקר, על שהעידו ישראל עדות שקר, ואמרו אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת, דכתי' צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ועל דיין המקלקל את הדין, דכתי' לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין מק אלא צרעת, שנא' המק בשרו וגו'. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנא' והצרעת זרחה במצחו. ועל המשלח מדנים בין אחים, מפרעה, שנא' וינגע ה' את פרעה, לפי שנטל שרה מאברהם. ועל לשון הרע, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זה המוציא שם רע.",
+                "רבנן פותרין המקרא הזה במרים. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דכתי' והנה מרים מצורעת כשלג. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתי' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, שנא' אשר נואלנו ואשר חטאנו. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול של לשון הרע, דכתיב ויחר אף ה' בם וילך. וחבל את מעשה ידיך, א\"ר יוחנן, בפיה חטאה וכל איבריה לקו, שנאמר והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. הה\"ד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו'. וכתי' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתי' כל עמל האדם לפיהו, כל עמל וכל הייסורין הבאים על האדם אינן אלא בשביל שספר לשון הרע בפיהו.",
+                "וגרסי' בואלה שמות רבה א\"ר חגי, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שהרי מרים הצדקת על ידי שדברה באחיה לשון הרע, קרבו בה הנגעים, שנא' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה\"ד תשב באחיך תדבר ובבן אמך תתן דופי. וכל מי שמלאו לבו לדבר בגדול ממנו, גורם רעה לעצמו, שיקרבו בו הנגעים. ואם אין אתה מאמין, הרי מרים הצדקת סימן לכל בעלי לשון הרע. ד\"א זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה\"ד אל תתן את פיך לחטיא וגו'. רב אמר, המקרא מדבר בבעלי לשון הרע, שהפה אומ' לשון הרע והוא גורם על הגוף ללקות. א\"ר שמעון, ומה מרים הצדקת, שלא נתכוונה לומר לשון הרע, אלא דברה בשביל מצוה לטובתו, כך, אותן הרשעים, שמתכוונין לומר לשון הרע על חביריהם, לחתוך על לחייהם, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' בספרי ובא אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח. יכול אפי' זקן או חולה, ת\"ל ובא והגיד לכהן. והכהן מדקדק כיצד בא הנגע לביתו, ויאמר לו דברי כבושין, בני, אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. שכן מצינו במרים, שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר השמר בנגע הצרעת, וכתי' בתריה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. ומה ענין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים, כשדברה לא דברה אלא באחיה הקטון ממנה, נענשה, המדבר במי שגדול ממנו, על אחת כמה וכמה. ד\"א ומה מרים שלא דברה אלא דבר שלא שמעה אותה בריה, אלא הב\"ה בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', נענשה, המדבר בגנות חבירו ברבים, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' במדרש השכם וכן מצינו אהרן ומרים שסיפרו לשון הרע על משה, ובאה עליהם הפורענות, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה. הלכה צפורה ושחה לה למרים. אמרה, כששרתה רוח הקודש על אלדד ומידד, הכל היו שמחין. אמרה לה מרים לצפורה, אשרי בניהן של אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה, אשרי בניהן ואוי לנשותיהן. אמרה לה, מיום שנזקק אחיך לרוח הקדש לא הייתי לו לאשה. הלכה מרים ודברה לאהרן, ודברו שניהם דברי תלונה על הצדיק. מה כתי' שם, והנה מרים מצורעת כשלג. ואף על אהרן באה הפורענות, שנאמ' ויחר אף ה' בם וילך, וכתי' ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שנפנה מצרעתו. ומה אמרו בשבילו. מרים אמרה, עלי הדבור ולא פירשתי מבעלי. אהרן אמ', עלי הדבור ולא פירשתי מאשתי, וזה זחה דעתו עליו ופירש מאשתו. ומה אלו צדיקים גמורים, שלא דברו בפניו, נענשו, המתכוין להרוג את חבירו ולביישו ולהלבין פניו ולהזיקו, על אחת כמה וכמה.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפ' מצות חליצה בשלשה, אתא ר' למיתבתא, אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו. פי' התלמידים שהיו קלים לרוץ היו רוצים ויושבים במקומם. ר' ישמעאל בר' יוסי, אגב יוקריה, הא קא מפסע ואזיל. פי' שר' ישמעאל בר' יוסי היה בעל בשר, והיה כבד, והיה הולך לאט לישב במקומו, והיה נכנס ופוסע על היושבים שהיו במקומם כבר. אמ' ליה אבדן - ואבדן היה תלמידו של ר' - מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש. אמ' ליה, אני ישמעאל בר' יוסי, שבאתי ללמוד תורה מר'. אמ' לו, כלום אתה הגון ללמוד תורה מר'. אמ' לו, וכי משה הגון היה, שלמד תורה מפי הגבורה. אמ' לו, וכי משה אתה. אמ' לו, וכי רבך אלהים הוא. אדהכי והכי אתתי יבמה לימחלץ. אמ' ליה ר' לאבדן, זיל בדקה. פי' אם הביאה שתי שערות. אזל למבדקה. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמ' אבא, איש כתיב בפרשה, אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה. אמ' ר' לאבדן, שוב, כבר הורה זקן. הוא אבדן קא מיפסע ואתי. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשי עם קדש, מי שאין לו צריך עם קדש, היאך יפסע על ראשי עם קדש. אמ' ליה ר' לאבדן, תיב אדוכתיך. באותה שעה נצטרע אבדן וטבעו שני בניו ומיאנו שתי כלותיו. אמ' רב נחמן בר' יצחק, בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא. ופירש רש\"י שנצטרע בעון שסיפר לשון הרע, שבעון לשון הרע הנגעים באים.",
+                "וגרסי' במ' ערכין בפ' יש בערכין להקיל ולהחמיר, תניא א\"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה הוא גדול כחו של לשון הרע. מנין, ממרגלים. ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך, המוציא שם רע על חבירו, על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש השכם וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ומה ארץ, שאין בה פה לדבר ולא פנים להתבייש, תבע הב\"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו, ומביישו, על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' בפ' יש בערכין א\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמ' הב\"ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתם מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי עליך שתי חומות, אחת של בשר ואחת של עצם, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. א\"ר אלעזר משום ר' יוסי בן זמרה, מאתים וארבעים ושמונה איברים יש בו באדם, מהן זקופין ומהם רצוצים, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ומכופל כמה כפולות, בוא וראה כמה שריפות שורף, אלו היה זקוף, על אחת כמה וכמה.",
+                "א\"ר שמואל בר נחמני, שאלו לנחש ואמרו לו, למה אתה מצוי בין הגדרות. אמ' להם, לפי שפרצתי גדרו של עולם. אמרו לו, למה אתה הולך ולשונך על הארץ. אמ' להם, הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי. ומה היה לשון הרע שאמר. א\"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי, הנחש הראשון היה מסיח בבני אדם. כיון שלא היה אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמ' להם, מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. מה עשה הב\"ה, קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח. שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך. אמ' להם, עד שאתם שואלים אותי, למה אין אתם שואלים לבעל הלשון, דכתי' אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה שאומר לשון הרע. אמרו לו לנחש, למה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האיברים. אמ' להם, עד שאתם שואלין לי, למה אין אתם שואלים לבעל [הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר] לשון הרע כאלו כופר בעקר, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. וא\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ומתרגמי' לצמיתות, לחלוטין. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.",
+                "וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, והמעיד עדות שקר על חבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנא' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וסמיך ליה, לא תשא שמע שוא.",
+                "[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]",
+                "אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' הכא אותו אצמית. ואמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, [אין חץ אלא לשון, שנא' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ו]אין גבור אלא הב\"ה, שנאמר ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם. אמ' הב\"ה לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם, הרחיקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכים לעולם הזה ולעולם הבא, שנא' מי האיש החפץ חיים, בעולם הזה, אוהב ימים לראות טוב, בעולם הבא, וכתי' נצור לשונך מרע וגו'.",
+                "ולשון הרע הוא המספר מומו של חבירו, ואפי' מום שבו. שהאומר מום שאין בחבירו, אין זה מספר לשון הרע, אלא מכזב. אוי לו למי שמגלה מום שבחבירו ומכסה על מום עצמו. וכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, שנא' ברב דברים לא יחדל פשע.",
+                "[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]",
+                "היכי דמי לישנא בישא, רבא אמר, [כגון] דאיכא נורא בי פלניא. אמ' ליה אביי, מאי קא עביד, גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא כמפיק בלשון הרע, ואמ', היכא משתכחא נורא אלא בי פלניא, דאיכא בשרא וכוורי. פי' אין האש מצויה אלא בבית פלוני, שהוא עשיר, ואוכל כל היום בשר ודגים. ואמ' רבא, כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אביי אמר, כ\"ש דהוי כלישנא בישא. אמ' ליה, כר' יוסי סברא לי, דאמ' מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ומ\"ט דרבא, חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמ' הב\"ה, על ידי שהיה ביניכם לשון הרע סלקתי שכינתי מביניכם, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו, וכתי' בתריה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו', אבל לעתיד לבא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם, שנא' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר, ומתוך שאני משרה רוח הקדש ביניכם תהיו כלכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "The punishment of slander": [
+                "בוא וראה כמה קשה עונשו של לשון הרע וכמה מיני פורעניות גורם לו לעולם. כדגרסי' בפ' במה מדליקין ת\"ר ארבעה סימנין הם, סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לגסות הרוח עניות, סימן ללשון הרע אסכרה. ת\"ר אסכרה באה על המעשר, ר' אלעזר בר' יוסי אומר, על לשון הרע. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יהושע בן לוי, מאי קראה והמלך ישמח בה' יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. איבעיא להו ר' אליעזר בר' יוסי, על המעשר קאמ' או דילמא על לשון הרע קאמ'. תא שמע, כשנכנסו רבו[תינו] לכרם שביבנה, היה שם ר' יהודה ור' אלעזר ור' שמעון, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בפה וגומרת בבני מעים. ענה ר' יהודה, ראש המדברים בכל מקום, ואמ', אע\"פ שהלב מבין והכליות יועצות ולשון מחתך, פה גומר. ואמאי קרו ליה לר' יהודה בר' אלעאי ראש המדברים, דיתב ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ויתיב יהודה בן גרים גביהו. פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו גשרים, תקנו שווקים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. וענה ר' שמעון ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לכבוד עצמן, שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול בהם מכס. הלך יהודה בן גרים וספר דבריהם ונשמעו למלכות. אמ' קיסר, ר' יהודה שעילה יתעלה, לפי' היה ראש המדברים בכל מקום, יוסי ששתק יגלה לצפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל ר' שמעון ור' אלעזר בנו ונתחבאו בבית המדרש, וכל יום ויום היתה מביאה לו אשתו לחם, והיה אוכל הוא ור' אלעזר בנו. כדתקיף גזירתא, אמ' ליה לבריה, ידענא דנשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. הלכו ונכנסו במערתא. אתרחיש להון ניסא ואברי בה חרובא חדא ועינא דמיא, הוו יתבי עד צואריהו בחלא. כולי יומא גרסי, ובעדן צלותא לבשי ומיכסי ומצלי. יתבי תריסר שני במערתא. לבתר כן אתא אליהו, וקאי אפיתחא דמערתא, ואמ', מאן מודעי לבר יוחאי דמית קיסר ובטלה גזירתו. יצאו וראו אנשים שהיו עובדים אדמה וזורעין. אמרו, מניחין חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה. בכל מקום שנתנו עיניהם בו נשרף. יצתה בת קול ואמרה, להחריב עולם יצאתם, חזרו למערתכם. חזרו וישבו במערה שנים עשר חדש, ואח\"כ יצאתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. נפקי. כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר' שמעון. אמר לו, בני, דיו לעולם אני ואתה. פגע ביהודה בן גרים. אמ' עדין בעל לשון הרע בעולם. נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.",
+                "ולא די למספר לשון הרע שילקה בגופו, אלא שכל העולם לוקה בשבילו. כדגרסי' בפ' קמא דתעניות א\"ר שמעון בן פזי, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. ד\"א רוח צפון תחולל גשם, כמו שהרוח הצפונית משברת העבים ומפזרת אותן שלא ימטירו, כך כשאדם מספר לשון הרע לחבירו, ואם יראה לו פנים נזעמים הוא מחוללו ומדכאו, ופוסק דבריו הרעים בפיו, ולא יניחנו לספר לשון הרע.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן האימתנין והזדונים ועזי פנים ובעלי זרוע, עליהם הוא אומר כי זרועות רשעים תשברנה. חורשי רע ומהפכי דברים וממתיקי שפה ובעלי לשון הרע, עליהם הכתו' אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות. המנאפים והמחניפים ומלוי ברבית ובעלי מחלוקת עתידין להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. מפקיעי שערים ומקטיני מדות ואוצרין הפירות לעשות מהן שכר בארץ ישראל, עליהם נאמר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח (את) כל מעשיהם. ולא חרבה ירושלם אלא בעון לשון הרע, כדגרסי' במ' יומא בפרק שבעת ימים, במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם. והכתי' מגורי [אל] חרב היו את עמי וגו'. א\"ר אלעזר, אלו שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. אמ' ר' אלעזר בן פרטא, קשה לשון הרע מעשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום ברוך הוא, שבכולם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. וגרסי' בספרי עשרה נסיונות נסו אבותינו, ובכלם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנא' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכתי' וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, וכתי' הוגעתם ה' בדבריכם.",
+                "ואע\"פ שעונש המספר לשון הרע גדול, גדול ג\"כ עונש המקבלו. כדגרסי' בפרק קמא דמ' כתובות דרש בר קפרא, מאי דכתי' ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזיניך אלא אזניך, שאם ישמע אדם דבור שאינו הגון, יניח אצבעותיו באזנו כיתד. ותאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה ואליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. פי' אליה, קצת האוזן שאין בו עצם. ת\"ר לעולם אל ישמיע אדם לאזנו דברים שאינם מהוגנים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.",
+                "וגרסי' בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלים, כי הוה נח נפשיה דר' אלעזר בר' שמעון, אמ' לדביתהו, ידענא בהו ברבנן דרתיחו עלי ולא מיעסקי בי שפיר כדאיבעי, אגנייאן לי בעיליתאי ולא תדחל מנאי. א\"ר שמואל בר רב נחמן, אישתעיא לי אימיה דר' נתן, דאישתעיא לי דביתהו דר' אלעזר בר' שמעון לא פחות מתמני סרי ולא יותר מעשרין ותרתי [שנין]. אגניתיה בעיליתה. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מרישיה, הוי אתי דמא. פי' שהיתה מסרקת שער ראשו, וכל פעם שהיתה יוצאת נימא משערו, היה יוצא דם ממקומה. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה. חלש דעתאי. איתחזי לי בחולמא. אמ', יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן, ולא אומחאי ביה, כדאיבעי לי. וגרסי' במכילתא מדבר שקר תרחק, הרי זו אזהרה למספרי לשון הרע. לא תשא שמע שוא, הרי זו אזהרה למקבלי לשון הרע.",
+                "וגרסי' בפ' במה בהמה רב אמ', דוד קבל לשון הרע, ושמואל אמ', לא קבל. טעמיה דרב, דכתי' ויאמר המלך ואיה בן אדונך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ומנא לן דקביל מיניה, דכתי' הנה לך כל אשר למפיבשת. אמ' רב יהודה אמ' רב, בשעה שאמ' דוד למפיבושת, אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות.",
+                "בוא וראה כמה גדול עון מספר לשון הרע, ואין לו מחילה. שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ועל הכל הב\"ה מאריך אפו חוץ מעל מספר לשון הרע, ואין להם חלק לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. כדשנינו בתוספתא שלשה נפרעין מהם בעולם הזה ואין להם חלק לעולם הבא. ואלו הן, ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, ול\"ה כנגד כולם. והמוציא שם רע על חבירו, עונשו קשה עד מאד, ואין לו מחילה. כדגרסינן בבבא קמא ירושלמי בפרק החובל, ר' יהודה אומר משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וזה הסימן יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן יהא המקום עליך רחמן. אמ' רב, אדם שסרח על חבירו תחילה, והלך ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושנייה ושלישית ולא קבלו, מה יעשה. יביא שורה של אנשים ויפייסנו לפניהם, הה\"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם עשה כן, מה כתי' תמן, פדה נפשו מעבר בשחת וחיתו באור תראה. א\"ר יוסי, הדה דתימר באותו שלא הוציא עליו שם רע, אבל אותו שהוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית."
+            ],
+            "The classes of slanderers": [
+                "וכת מספרת לשון הרע נחלקת לשמונה חלקים.",
+                "החלק הראשון יש מספר לשון הרע, ומסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבירו, מבלי תועלת לעצמו. והמזיד על חבירו בלשון הרע, בין יש לו תועלת, בין אין לו תועלת, כאלו מסלק ממנו יראת שמים וכאלו אמר עזב ה' את הארץ, שנאמר אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם. וכמה הפליגו רז\"ל בענין לשון הרע, להתרחק אדם ממנו, והיו מקפידין על רוב הדברים ומדקדקין עליהם, כדי שלא יבאו לידי לשון הרע. פעם אחת הביאו לפני ר' ספר תלים. ראה ר' שכתיבתו נאה. אמ' לו בר קפרא, יהודה חייט כתבו. אמר לו ר', כלך מלשון הרע. ואפי' על גוי אל ירגיל אדם עצמו לספר לשון הרע, ואפי' על בהמה טמאה.",
+                "מעשה בשני חסידים, שהיו עוברים בשוק, וראו פגר חמור מוסרח עד מאד. אמר האחד, כמה סרוחה נבלה זו. אמ' לו השני, כמה לבנים שניה. פי' החסיד השני גער בראשון, ואמר, למה תספר בגנותה ואינך מספר בשבחה, למה זכרת סרחונה ולא זכרת ליבון שניה. ומה אם זה הקפיד על לשון הרע שאמר חבירו על בהמה טמאה מתה, ואע\"פ שחבירו לא היה מספר אלא סרחונה, המספר על חבירו לשון הרע, על אחת כמה וכמה, שיש לכל אדם להתרחק מיצר הרע.",
+                "החלק השני יתרחק אדם מאד מלשון הרע, שכל המספר לשון הרע תשובתו קשה, ויאנו יכול לפרוש מלשון הרע אחר שהורגל בו, וכאלו לשונו ושפתותיו הן מאבדין אותו, שנא' פי כסיל מחתה לו, וכתי' שפתות כסיל תבלענו, וכתי' הוות תחשוב לשונך.",
+                "החלק השלישי המספר לשון הרע גורם לו ההרגל לדבר אל השם תועה, שנא' שתו בשמים פיהם. ואין בכל העבירות עונש גדול מעונש המטיח דברים כלפי מעלה. והתבונן כמה יגדל עון מספרי לשון הרע. המעט מהם לדבר לשון הרע על בני אדם, אלא כי מלאם לבם לדבר אל ה' תועה, וחשכו לשונם לדבר בדברי תורה, והשחיתו לשונם לדבר בלשון הרע. ואמ' דוד ע\"ה גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחוקיך. פי' הם פורקים מעליהם עול דברי תורה, ויושבים בטלים, ולא די להם, אלא שהם נדברים בי בלשון הרע, כשאעסוק בתורה. וכן הוא אומר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. ופירש רש\"י ז\"ל מחסום הוא העוסק בתורה.",
+                "החלק הרביעי בעל לשון הרע נותן מום בחבירו שאינו בו. והנה זה לבו יקבץ לו מדות שתי הכתות הרעות, כת שקרים וכת מספרי לשון רע. ואמ' שלמה ע\"ה מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פי' שתי כתות מקבלות לשון הרע, האחת, איש רע ובעל זדון וחושד כשרים ואוהב למצוא פגם על חבירו כדי שיתגנה, והכת השנית, איש שקר, מאזין ומאמין על לשון הוות. ונמצאו תמיד שתי הכתות הללו מקבלות לשון הרע, וגורמין קלון לחבריהם, ומחזיקין ידי המביאים את דבתם רעה אל הבריות.",
+                "החלק החמישי בענין הרכילות. והוזהרנו על המדה הרעה הזאת מן התורה, שנא' לא תלך רכיל בעמך. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרת לשון הרע. וההולך רכיל מרבה שנאה בעולם, ומכשיל את בני אדם, וכאלו עוקר העולם, כי העולם אינו קיים אלא על השלום, וכאלו נותן חרב ביד רעהו להרוג את חבירו, שנא' אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, וכתי' כלם שרי סוררים הולכי רכיל נחושת וברזל כלם משחיתים המה.",
+                "וגרסי' בפירקי ר' אליעזר כל המלשין את רעהו בסתר אין לו רפואה, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר. רבן גמליאל אומר, אף ישראל הלשינו על הב\"ה, ואמרו, תאמרו שיש בו כח לזון אותנו במדבר, שנא' וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הן הכה צור וגו', שמע הב\"ה שלא חשו על כבודו, ומכבודו, שהוא אש אוכלה, שלח ואכלה אותם, שנא' ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.",
+                "וגרסי' בבראשית רבה ר' הונא בשם בר קפרא פתח, תאלמנה שפתי שקר, יתחרשן, יתכרכן, ישתקקן. [יתרחשן], כדא' מי ישום אלם או חרש. יתכרכן, כדא' והנה אנחנו מאלמים אלומים, ומתרגמי' ירוש' והא אנחנא מכרכן כרכן. ישתקקן, כמשמעו. מה האבן הזאת היוצאת מן האדם אינו יכול להחזירה, כך הדבור היוצא מפיו אינו יכול להחזירו. ואע\"פ שאסור לקבל הרכילות ולשנוא את חבירו בשביל הרכילות, אל יהי בז לדבר, אלא יחוש לדבר וישמור נפשו. ובשביל שלא ספרו אבותינו במצרים לשון הרע, ולא הלשינו זה לזה, זכו לגאולה. כדגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה [אמר] בשם בר קפרא, בזכות ארבעה דברים ניצולו אבותינו ממצרים, על ידי שלא שנו את השם, ולא שינו את לשונם, ועל שלא אמרו לשון הרע, ועל שלא היה בם פרוץ בערוה. לא שינו את השם, ראובן [ושמעון] מסלקין, ראובן [ושמעון] מנחתין. ולא שינו את לשונם, דכתי' כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדש. [ולא אמרו לה\"ר, שנא' דבר נא באזני העם]. [וארז\"ל] דורו של שאול היו בהם דילטורין, פי' מלשינים, [כמו] דואג והזיפים, ולפי' היו יורדין למלחמה ונופלין. אבל דורו של אחאב לא היה בהם דילטורין, שהרי איזבל הרגה כל נביאי ה', והחביא עובדיה מאה נביאים בשני מערות, וכלכל אותם בלחם ובמים, ולא היה אדם בעולם שהלשין אותם לאיזבל, ולפי' היה אחאב יורד למלחמה ונוצח, לפי שלא היו מלשינים בדורו, אע\"פ שהיה עובד ע\"ז.",
+                "מעשה באדם, שהיה מהלך בדרך, ופגע באדם אחד, ופייסו להיות אושפיזין. הלך עמו וראה בביתו עושר גדול. התחיל לדבר עמו בדברי תורה, ולא היה יודע להשיב. וישאלהו, במה זכית לממון זה. אמר לו, מעולם לא שמעתי דבה רעה על שום אדם והודעתיו, ואם אראה שני אנשים שמתקוטטים, איני זז מהם עד שאכנס ביניהם ואעשה שלום ביניהם. אמ' לו, ודאי ראוי אתה לזכות לממון הגדול הזה, בשכר מצוה זו, והקרן קיימת לעולם הבא.",
+                "החלק הששי אבק לשון הרע. תניא רוב העולם נכשלין בגזל, ומיעוט בעריות, וכולן באבק לשון הרע. כיצד יזהר אדם מאבק לשון הרע. אל ירבה לספר בשבח חבירו, שמא ישמעו אחרים, ויאמרו לו, למה אתה משבח לפלוני והלא כך וכך עשה, נמצא מסבב שיאמרו אחרים בשבילו לשון הרע. והוא ששלמה ע\"ה אומר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. וכן שנה רב דימי דמן חפה, לעולם אל ירבה אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו. ד\"א מברך רעהו וגו', כיצד, אם נתארח אצלו, וכבד אותו, והאכילו והשקהו, והשכיבהו במיטב מטותיו, אל יצא לחוץ ויאמר פלוני עשה לי כך וכך, ויפליג בשבחו, שמא ישמעו אנשים שאינם מהוגנים, ויבאו להתארח אצלו, ויטריחו עליו, ונמצא מפסיד בשביל שבח ששבחו זה. אבל חייב אדם לספר שבח אדם צדיק וכשר ועניו ומופלג בצניעות ומוחזק בעיני הכל שהוא כשר והגון, ויפליג בשבחו אפי' ברבים, שאין אדם שיודע לו חטא ואשמה, ואם יאמרו עליו אנשים בני בליעל לשון הרע, הכל יודעין שהם אומרים שוא ודבר כזב.",
+                "החלק השביעי בענין נבלות הפה, והוא בכלל לשון הרע. דתנן כל המנבל את פיו, אפי' נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה. ואמ' ישעיהו הנביא ע\"ה על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, ודרשו רז\"ל הולך צדקות ודובר מישרים, שלא ינבל את פיו. והמנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם. וגרסי' בפרק במה מדליקין בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות באות, ובחורי ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו וגו'. והמנבל את פיו גדול עונו, ונתעב בעיני הבריות, כי עזב הבושה והצניעות, שהם המדות הידועות לישראל זרע הקדש, והסימנין שבהם ניכרין, והלך על דרך הזדים ועזי הפנים והנבלים והסכלים. ועוד שהוא משחית כלי יקר שברא הב\"ה באדם, שהוא הלשון והדיבור, שבו ניכר האדם מן הבהמות ובו יתנשא מין האדם על שאר בעלי חיים. ולא ברא הב\"ה הדיבור באדם כי אם לספר שבחיו ולהתפלל ולדבר בדברי תורה ובעסקיו שבהן תיקון מחייתו, והיאך יטרוף האדם לשונו ואמרי פיו בנבלות הפה ובדברים שאינם הגונים. א\"ר אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בתוכו, כל עובר ושב אומר, כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו. וחסידים הראשונים היו עושים עצמן כמלאכים, ופיהם ככלי השרת, שאין משתמשין בהן בדבר של חול, ולא היו מוציאים מפיהם אלא דברי תורה וחכמה ועסקיהן הצריכין להתפרנס מהן.",
+                "ומעשה בחסיד אחד, שהיה מתפלל לפני הב\"ה ואומר, רבונו של עולם, מי יתן ויהיה לי שתי פיות, האחד לעסוק בו בתורה ובתפלה ובספור שבחך, והשני לדבר בו בצרכי ובתיקון מחיתי, כדי שאהיה מדבר בפה אחד בתורתך ובשבחך ולא בדבר אחר. התבונן חסיד זה שהיה חושב כל דבריו שבהן עשיית צרכיו ומחייתו, שהן ניכרין, ושאינו מן הראוי לדבר בהן ובתורה בפה אחד, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים שיחה בטלה, כ\"ש לשון הרע ונבלות הפה. ומה יתרון לאדם בסיפור לשון הרע ונבלות הפה.",
+                "ואפי' בדבר ידוע לא ינבל אדם את פיו, כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב חנן בר אבא אמ' רב, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה. אמ' רבה בר רב שילא, אמ' רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנא' שוחה עמוקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אומר, אף השומע ושותק, שנא' זעום ה' יפול שם. והשומע נבלות הפה יאטם אזנו ולא יאזין דברי הנבלים, והעושה כך עליו הכתו' אומר אוטם אזנו משמוע דמים וגו'. תנו רבנן לעולם אל יוצא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתו' שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנא' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. אמ' ר' יודן בר מנשה, וכשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה, את הגמל כי לא יפריס פרסה אין כתי', אלא כי מעלה גרה הוא, את השפן כי לא מפריס פרסה אין כתי' כאן, אלא כי מעלה גרה הוא, את הארנבת כי לא מפרסת פרסה היא אין כתי', אלא כי מעלה גרה, את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתי', אלא כי מפריס פרסה הוא. סיפר בשבחן קודם, ובסימני טהרה שבהם, ואחר כך בסימני טומאה, שנא' כסף נבחר לשון צדיק.",
+                "וגרסי' במ' פסחים תאנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי הזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, שנא' ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דר', חד אמ', מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, וחד אמ' מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. אמ', מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל. ומנו, ר' יוחנן. הנהו תלתא כהני. חד אמ' הגיעני מלחם הפנים כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.",
+                "לעולם יבחר אדם בדבריו לשון כבוד, ויניח לשון שאינו של כבוד, בין בדברי תורה בין בשיחת עסקי עולם. וחסידים הראשונים היו שוקלין את דבריהן ובוררין את לשונם, כדי שלא יצא על פיהם דבר מגונה, לקיים מה שנאמר כסף נבחר לשון צדיק. ומחכמת הקדוש ברוך הוא ביצירת האדם עשה בראשו שבעה נקבים, שני אזנים, שתי עינים, שני נחירים, והשביעי הפה. והקדוש ברוך הוא בחר בשביעיות, כמו שכתבתי בפרק שמיני בענין שבת. וידוע הוא, שלא בחר הקדוש ברוך הוא בפה לאכול בו ולשתות יותר מדאי, ולספר בו לשון הרע ונבלות הפה, אלא שיעסוק בו בתורה, ושיברך את שמו יתברך ויספר תהלתו, בענין השמים וצבאותיהם, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, וכן כתוב בישראל, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכל מה שברא הב\"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכתיב כל פעל ה' למענהו. למענהו, ר\"ל לקילוסו, כמו ותען להם מרים שירו לה' וגו'. ואם הכל ברא לקילוסו, כל שכן הפה, שהוא כלי מיוחד לשבחו של הב\"ה.",
+                "החלק השמיני בענין הנרגן. אמ' שלמה [ע\"ה] דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. [פי'] נרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו, ויוציא תלונות מלבו, ויאמר כי פלוני שאמ' לי כך וכך לא היתה כוונתו אלא לחרף אותי ולרעתי היה מתכוון, אע\"פ שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם. ועל זה אמ' שלמה ע\"ה ונרגן מפריד אלוף, ר\"ל יפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בו המדה הרעה הזאת, כשם שמתרעם על בני אדם, כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסדי השם ית' שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואע\"פ שיראה השפע הטובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנא' ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. ואמרו רבותי' ז\"ל, אל תרבה בתרעומת, שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושין עמו שהן רעות, ומשלם רעה תחת טובה, וכתיב משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. והמדה הרעה הזאת היא מצד רוע הלב ונבלות הפה, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה ומוציא המחשבה לפועל. ואין לך נבלות הפה יותר מן האומר רעה תחת טובה שעושין עמו."
+            ],
+            "The greatness of silence": [
+                "לפי' ימעט אדם דבריו, ויקצר באמרי פיו, כדי שלא יבא לידי לשון הרע, או לידי נבלות הפה, או להיות נרגן, וירבה תמיד בשתיקה, כדי שינצל מאלו המדות הרעות. וכל המרבה בשתיקה יראה חכם, ואע\"פ שהוא טפש, שנא' גם אויל מחריש חכם יחשב, וכתיב מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. וכל המרבה דברים יראה טפש, אע\"פ שהוא חכם, שנא' ברוב דברים לא יחדל פשע. ושנינו במ' אבות כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ר\"ל לא מצאתי רפואה אלא בשתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, וילקה בצרעת גופו, כמו שכתבתי למעלה. ועוד שנינו במ' אבות וכל המרבה דברים מביא חטא. וכתב הרמב\"ם כי רוב הדברים הם דברים בטלים וגורמין עון, וכל מי שאינו מרבה דברים סימן שהוא מזרע טהור, דתניא שתיקותא מייחסותא.",
+                "שאלו לחכם, מה לך שאתה ממעט דבריך ומרבה בשתיקה. אמ' להם, ומה תועלת בדברים בטלים, שהאדם נענש עליהם וגורם לעצמו כמה רעות בדברים בטלים, שמהן נמשכין לשון הרע ונבלות הפה והרכילות והמריבה, ואיפשר שיבא אדם לידי רציחה בשביל דברים בטלים. וראיתי הדברים שאדם מדבר, והן נחלקים לארבעה חלקים.",
+                "החלק הראשון כולו היזק, ואין בו תועלת כלל, כגון נבלות הפה, ולשון הרע, והרכילות, וקללת בני אדם שמקללין ושמחרפין איש לרעהו, והמריבה, ועצת הרשע. כל אלו הדברים, וכיוצא בהם, הם רעים עד מאד, ויש בהם היזק גדול, ואין בהם תועלת כלל.",
+                "החלק השני הם דברים שהם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, כגון שידבר אדם בדברי תורה ובגמילות חסדים ובעשיית המצות, או שיוכיח את חבירו להחזירו למוטב, או יורנו לעשות צדקה, או שידבר בהבאת שלום, ובמשאו ובמתנו, ובמלאכתו שיתפרנס ממנה, מפני שחייו תלויין בה. וגרסי' בגמ' דבני מערבא כל פטטיא בישין, בר מפטטיא דאוריתא, דאינון טבין. פירוש כל הדברים רעים, חוץ מדברי תורה ומצות וגמילות חסדים ותיקון מחייתו, שהן טובים.",
+                "החלק השלישי יש בו תועלת מצד אחד והיזק מצד אחר, והוא המשבח לחבירו בשביל טובה שעשה עמו, ואיפשר שיבא לידי גנות בשביל אותו השבח, כמו שכתבתי למעלה, ומתוך שבחו בא לגנותו.",
+                "ומכלל החלק הזה הם בעלי השיר והמליצה, שדרכן לשבח מקצת בני אדם בשבח שאין בהן, ומפליגין בשבחן, עד שמתקנאין בהם בני אדם, ואומרים, ראו למי זה משבח, לפלוני שעשה כך וכך, ונמצא בשבחו שהוא משבח אותו במליצתו שהוא מזכיר גנותו. וג\"כ בעלי המליצה מחרפין למקצת בני אדם במליצתם, ומפליגין בגנותן, ואין לך לשון הרע יותר מזה. ומהן שעושין מליצות וניגונים בדברי חשק ובעגבים, ומפליגין בשבח הנשים היפות והבחורים, ומתוך כך באין מקצת בני אדם למחשבות ולהרהורים רעים, ואיפשר לידי זנות או לידי גנות גלוי עריות. ואחרים שמשבחין בשירים הזוללים והסובאים, והיין עצמו, ומהללים הבטלנין ושותי היין ויושבי קרנות, ונמצאו מחזיקי ידי רשעים. כל השירות האלו, וכיוצא בהם, כולם רעים, ואין בהם תועלת, כי אם היזק גדול. אבל השיר שכולו תועלת, ואין בו אחד מכל הדברים הרעים שאמרתי, הוא כגון הקרובות שאומרים בבתי כנסיות, והתחנות והפזמונים, שבהן מתחננים לפני הב\"ה ומספרין בשבחו, וגם הסליחות, שאומרים באשמורות, בלילי עשרת ימי תשובה, וביום הכפורים. וג\"כ קרובות החתנים, לפי שמשבחין אותן בהן, ואע\"פ שיש בהן מקצת דברי חשק ומהלל לחתן ולכלה, אין בכך כלום, כי אינו אלא לחבב את הכלה על בעלה. והקינות וההספדות, שעושין על המתים, יש בהן גמילות חסדים עם המתים ועם החיים. ובלבד שלא יפליג בשבחן, כדי שלא יבא לידי גנותן. וג\"כ הפיוטים של תעניות, שהן בענין תפלה. כל השירים האלו, וכיוצא בהן, הם כולם תועלת, ואין בהם הזק כלל, לפי שהם שבח להב\"ה. ומקצתן משברין את הלב, מפני שבהן תוכחות, והשומע אותן יעשה תשובה. ועל שירים כאלו אמ' דוד ע\"ה שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והשר שירים כאלו לעולם יזכר עליהם לטובה בחייו ובמותו.",
+                "החלק הרביעי הם דברים שאין בהם לא היזק ולא תועלת. והם רובם דברים בטלים, ורוב הדברים שבני אדם מדברים בהבלי העולם. כגון יושבי קרנות, שיושבין בטלים, ומספרים איש לאחיו היאך נבנית מדינה פלונית, וארץ פלונית רחבת ידים, ומשפט מדינה פלונית כך וכך, ופירותיה כך וכך, והמלך פלוני כבש מדינה פלונית, ואירע לו כך וכך. ואחרים שקוראים חידות ישרות ומעשים שלא באו לעולם, ובודים מלבם שמות מלכים ושמות מדינות, וכל אלו החידות בנויים על אדני שוא ותוהו ודברים שאין בהם ממש.",
+                "וכל מי שאינו מספר לשון הרע, ולא מנבל את פיו, ינצל מצרות רבות ורעות, שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ויאריך ימים בטוב ובנעימים, שנא' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xix; On Keeping a Friend's Secret": {
+            "Keeping and revealing a secret": [
+                "בענין כסוי סוד חבירו",
+                "החלק הראשון, בכסוי הסוד וגלויו.",
+                "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. גרסינן במ' שבת בפרק הזורק מרשות היחיד, ת\"ר המקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. כיוצא בדבר, ויחר אף ה' בם וילך, מלמד, שאף אהרן נצטרע. דברי ר' עקיבא. אמ' לו ר' יהודה בן בתירה, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלהו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.",
+                "וגרסי' במדרש משלי ריבך ריב את רעך וסוד אחר על תגל, פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב. כיצד. אם יהיה לך ריב על חבירך, ותלכו אצל הדינין, אל תטעון אותו אלא באותו דבר שהלכתם בשבילו אל הדיינין, ולא תשיב אותו אלא על אותה טענה בלבד, ואל תגלה סודו בדבר אחר, ואל תאמר לו כך וכך עשית, כדי להבהילו ולסתור טענתו, ולא תקפח אותו בדברים. ואם עשית כך, יחסדך שומע, פירוש יחרף אותך, ויאמר, ראה פלוני, היאך הוא מגלה סוד פלוני, ויבהיל אותו לפני הדיין, כדי ליטול ממנו ממון שלא כדין. ומתרגמינן חרפה חיסודא. ויאמר ג\"כ הדיין, פלוני בא לטעון לפלוני כך וכך, ולא עלה בידו, גלה סודו בדבר אחר, ועבר על ריב לא לו. ודבתך לא תשוב, אחר שיצא מפיך חרופו, והדברים המכוערים, לא תוכל להשיב אותן.",
+                "והמגלה סוד חבירו הרי זה כשופך דמים, שנאמ' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'. ד\"א לא תעמוד על דם רעך, זה הפותח כתב ששלח חבירו לאחרים, או ששלחו לו אחרים, וקורא אותו. ואפי' שלא גלה הסוד לאחרים, הואיל וגלה סוד חבירו, ופתח כתב סתום וחתום, ועמד על סוד חבירו שלא מדעתו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. כי איפשר שהיה כתוב בו סוד גדול, שאלו נגלה לאחרים היו הורגים אותו, כי לא בחנם סתם וחתם אותו, ואלו היתה כוונת הכותב אותו שיתגלה לכל, לא היה חותם אותו.",
+                "וגרסי' במדרש בני ציון היקרים, מה היתה יקרותן של בני ציון. הוא מספר בעניינים הרבה חכמתן ויקרותן. ואחת מהן ההוא מעשה באדם אחד, שפגע בריבה אחת קטנה בשוק, ובידה כלי, והיה מכוסה בכלי אחר. אמ' לה, מה בכלי זה. אמרה לו, אלו היה בדעת אמא לגלות כלי זה, ולדעת מה שבתוכו, לא היתה מכסה אותו בכלי אחר.",
+                "ועוד גרסי' במדרש משלי הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. פי' אל תפקיד סודך למי שהוא הולך רכיל, כי הואיל ואינו שומר שפתיו מן הרכילות אל תאמן בו סודך, ואע\"פ שתמסור אותו לו, ותאמר, כסה סוד זה ואל תגלהו, יגלה אותו על כל פנים, מפני טבעו הרע. ד\"א הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. א\"ת למי שהוא הולך רכיל בטבעו, כסה סודי, יגלה אותו, אבל נאמן רוח, אפי' שלא תאמר לו אלא דברים בלבד, דברים בעלמא, ואפי' שלא תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו, הרי הוא מכסה מפני טבעו, שהוא נאמן רוח, כ\"ש אם תאמר לו, סוד הוא, כסה אותו ואל תגלהו.",
+                "לפי' ירגיל אדם עצמו לכסות סוד חבירו, ואע\"פ שאין בגלוי הסוד ההוא נזק לבעליו, הואיל ויכיר מחשבתו בגלויו נזק הוא לו, שנאמר הפר מחשבות באין סוד. ר\"ל במקום שמגלין הסוד, אין שום אדם יכול לקיים מחשבתו, כי יחשוב בלבו ויאמר אעשה כך וכך על מנת שיהיה סוד, אם יתגלה אותו סוד קודם שתעשה המחשבה, לא תתקיים. כיצד. היה בלבו לקנות פרקמטיא שהיתה בזול, ולא היה שום אדם יודע שהיתה בזול, אלא הוא יעלה במחשבתו לקנותה, אם טרם שיקנה אותה יגלה הסוד לאחרים, אחרים קונים אותה, ונמצא מפר מחשבתו, מפני שלא שמר סודו.",
+                "לעולם הוי זהיר בסוד חבירך, ואל תגלהו, ואל תוציא מפיך דבר שתתגנה בשבילו, בגלוי סוד או בדבר אחר. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקודש א\"ר יוסי, מימי לא דברתי דבר וחזרתי פני לאחורי. ר\"ל לעולם לא גליתי סוד חבירי, ולא ספרתי לשון הרע, ולא דברתי דבר אפי' ביני לבין עצמי מה שלא הייתי מדבר בתוך קהל ועדה. ההוא תלמידא דאפיק מה דאתמר דבי מדרשא דר' אמי לבתר תלתין ותרין שנין, ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא. שאלו לחכם אחד, ואמרו לו, היאך אתה בכסוי הסוד. אמר להם, כשיפקיד אדם סודו בידי, אחצוב לו קבר בתוך לבי, ואקבור אותו. פי' לא אגלה הסוד כל ימי, כי איך יתכן לפתוח לבי ולהוציא משם הסוד שקברתי בו, ואחיה.",
+                "מעשה באדם אחד, שהפקיד סודו אצל חכם אחד. אמ' לו, הבנת דברי. אמ' לו, כבר שכחתי מה שאמרת לי. כלומר, הוי בטוח שלא אגלה סודך, והרי הוא כאלו שכחתי אותו. כ\"ש שצריך אדם לשמור סוד עצמו ולא יגלה לאדם בעולם, ואפי' לאוהבו, שכן בני אדם אומרים במשליהם, סוד שאינך מפקיד אצל אויבך אל תפקיד אותו אצל אוהבך, כי לפעמים יהפך האוהב לאויב ויגלה הסוד. ואמר החכם לא תגלה סודך לא למשכיל ולא לכסיל, כי לפעמים יכסל המשכיל, וכ\"ש הכסיל. ועוד אמ' לעולם לא הפקדתי סודי אצל אדם, וגלהו, והייתי מאשים אותו, אלא הייתי מאשים [לעצמי, והייתי אומר, אני לא יכולתי לכסות סודי וגליתי אותו לאחרים, למה אני מאשים לזה שגילהו]. ועוד אמר סודו של אדם מסור בידו כעבד, ואם יגלה אותו יהיה הוא עבד לסוד, מפני שהוא מתיירא שמא יגלה. לפיכך צריך אדם ליזהר בסודו ולא יגלהו כלל, ואפי' בינו לבין עצמו לא ישיח בו, ולא ישמיעהו באזניו, כמו שארז\"ל על דרך משל, אל תשיח בין הכותלים, כי אזנים לכותל, ושלמה ע\"ה אמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגד דבר."
+            ],
+            "On disputes": [
+                "החלק השני, בענין הריב.",
+                "ואם המגלה סוד חבירו הוא כשופך דמים, כמו שאמרתי, ואע\"פ שלא כזב, אלא שאומר דברים אמיתיים, כ\"ש וכ\"ש המכזב ואומר בפיו ובשפתיו מה שלא ראו עיניו. והמכזב שנוי ומתועב לפני הב\"ה, שנא' שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו, עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. ומהשבעה דברים האלו, הם השלשה מהם בענין הכזב, לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר. ורבי סעדיה ז\"ל תלה שבע המדות הרעות האלו בכזב, וממנו משתלשלין כולם. כיצד. עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שאומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמ' אבשלום, ועלי יבוא כל איש אשר [יהיה] לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב. לשון שקר, הכזב לעצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב, ששלח לשון שקר על פי דוד, והשיבו את אבנר, והרגו, שנאמר וישלח יואב מלאכים, וישיבו אותו מבור הסירה ודוד לא ידע. יפיח כזבים עד שקר, הם גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר, וסמיך ליה, און ועמל בקרבה, הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.",
+                "בוא וראה כמה כזבו ונענשו. גיחזי כזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי ויאמר לו הלך עבדך אנה ואנה, ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כזב ונהרג, שנא' תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לביבות ואברה מידה, ושכב עמה והרגו אבשלום. וכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע\"ז, כדגרסינן בפרק חלק, א\"ר אלעזר, כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע\"ז, שנא' אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתי' בע\"ז הבל המה מעשה תעתועים. ואחת מארבע כתות שאין מקבלות פני שכינה הוא כת שקרים, שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א\"ר אלעזר בר נחמן, הכל ברא הב\"ה, חוץ מן השקר, שלא בראו, אלא בני אדם בודין אותו מלבם.",
+                "וגרסי' במדרש רוחו של נבות היזרעאלי זכתה למחיצה עליונה, מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונטרד, מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמ' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אומר בכה, ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' [אליו] במה, ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. מאי הרוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי. ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, לפי שאיש שאין בפיהו אמת, ואין בני אדם חוששין לדבריו, מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. וארז\"ל כך עונשו של בדאי, אפי' אומר דברים של אמת אין שומעין לו. וירמיה הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל, לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, וכתי' וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ. פי' העוה נלאו, אחר שלמדו את לשונם דבר שקר, נעשה להם הכזב כטבע, ולא יכלו לסור ממנו, ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת. אמ' רב הונא, מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק, מדבר שקר תרחק. ובספר הקינות הוא רמוז בשלש מקומות. באלפא ביתא של איכה יעיב באפו ה', הקדים הפה קודם לעין, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, כתי' פצו עליך פיהם, ואח\"כ עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם, ואח\"כ עיני נגרה. ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם, ואח\"כ עודנו תכלינה עינינו.",
+                "וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, רב הוה מצערא ליה דביתהו. כדאמ' לה עביד לי טלופחי, עבדא ליה חמצי, חמצי עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמ' ליה, אעלייא לך אמך. אמ' ליה, אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמ' ליה, היינו דאמרי אינשי, דנפיק מינך טעמא מלפך. אמ' ליה, את לא תעביד הכי, כדי שלא תרגיל לשונך לבדאות, שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, ואמ' שלמה ע\"ה עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר, פי' הרגיל לדבר שקר וכזב, ואפי' במלי דעלמא, כ\"ש כשיעיד על חבירו שיעיד שקר, מפני טבעו והרגל לשונו."
+            ],
+            "Classes of treacherous men": [
+                "וכת שקרים נחלקת לז' חלקים.",
+                "החלק הראשון איש כזבים, לא די לו שמשקר, אלא שהוא משחית בשקריו, וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות עשה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, וכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כ\"ש אם עשק אותו. וכן העונה ברעהו עד שקר, שנא' לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, דכתי' לא תונו איש את עמיתו. והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנא' אדם בליעל איש און הולך עקשות פה.",
+                "החלק השני המשקר והמרמה את חבירו. ואין בשקר זה נזק מיד, אך יתכוין בו לעשות חבה להזיקו. כאדם המרמה את חבירו, כדי שיאמין בו ויבטח בו ולא ישמר ממנו, כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנא' בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכתי' בתריה העל אלה לא אפקד בם. וזה עונשו על שני עניינים, על השקר ועל הנזק וההפסד.",
+                "החלק השלישי הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חבירו, לא לגזול ולא לחמוס את חבירו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחבירו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו. כיצד. כגון שראה את חבירו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמ' לו, אני אתן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני, כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חבירו מתנות על כזביו ושקריו, כגון שיאמר לו, רצוני לקנות קרקע פלונית, שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע, ולא יקנה אותה. או שיאמר לו, אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך, או עם השר, או כל כיוצא בזה.",
+                "החלק הרביעי המספר בספור דברים ששמע, ויחליף במקצתן, בלא תועלת לו ובלא הפסד לחבירו. ואע\"פ שאינו מפסיד לאחרים, עונשו גדול, מפני שמעיז פניו ומשקר, בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים לקיום מצוה ולהבאת שלום, דתניא משבחים את הכלה לפני החתן, ואומרים לה, כלה נאה וחסודה, אע\"פ שאינה נאה. וגרסי' בבראשית רבה מותר לשנות מפני השלום, שנא' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', ולא מצינו שצוה יעקב אבינו ע\"ה בכך, אלא שאמרום משמו.",
+                "החלק החמישי האומר לחבירו שייטיב עמו ויתן לו מתנות, ואין בלבו לתת לו שום דבר. גם זאת רעה גדולה, ועל זה נאמר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והמתהלל במתת שקר למה הוא דומה, לעננים רבים ורוחות, ונראה שבאין גשמים, ואינן יורדים, שנא' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.",
+                "החלק הששי המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה. ולא די לו שהוא משקר, אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא אסור לגנוב דעת הבריות, ואפי' דעת הגוי. ואין מוכרין לגוי בשר נבלה בשביל בשר שחוטה, ולא בשר מתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה. ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח חבית בשבילו, ורצונו לפתוח אותה לחנוני. ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע בו שאינו מקבל. ודברים אלו, וכיוצא בהם, הם אסורים מב' עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.",
+                "החלק השביעי המשתבח במעלות שאינן בו. כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס, ושהיו אבותיו גדולי הדור. ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמ' שלמה לא נאוה לנבל שפת יתר, פי' אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לאמר שהוא נשיא וגדול, אף כי לנדיב שפת שקר, ר\"ל ואפי' הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנתן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפי' נתן, גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו, כ\"ש לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדרגות הכבוד, כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, ואינו, צריך לומר, אין בי חכמה כלל. ואפי' אומרים עליו שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע אלא אחת, צריך לומר, אחת אני יודע בלבד.",
+                "ואם המגלה סוד חבירו הוא משוקץ ומתועב ועונשו גדול, כ\"ש המשקר בחבירו והמכזב, כ\"ש וכ\"ש כמה פעמים הנשבע לשקר, שלא די לו שהוא משקר, אלא שהוא נשבע לשקר על כזביו, והב\"ה הזהיר את ישראל ואמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.",
+                "וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, ת\"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. אומרין לו, הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמ' הב\"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם כי לא ינקה, וכאן נאמר כי לא ינקה ה' את אשר את ישא את שמו לשוא. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרוביו, שנא' ומבשרך לא תתעלם. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם, שנא' וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.",
+                "ד\"א לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. בפסוק זה יש י\"ז אותיות, רמז לי\"ז פעמים שכתוב בתורה שני לוחות, ללמדך שכל הנשבע לשוא כאלו כפר בכל התורה כלה.",
+                "וגרסי' בספרי ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד [לומר]. כבר נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על השם המיוחד בלבד, ת\"ל בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם אלהיך אני ה', מלמד ששבועת שוא הוא חילול השם.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהב\"ה, ואין לו מחילה [לעולם], שנא' כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא.",
+                "וכל עבירות שבתורה ממתינין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנא' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. הא למדת, דברים שאין מים ואש מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן.",
+                "וגרסי' [במס' שבת] בפ' במה מדליקין, ת\"ר בעון שבועת שוא ושבועת שקר [וחלול השם] וחלול שבתות, חיה רעה באה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, [והדרכים משתוממין], שנא' ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלכתי בכם את חית השדה. בשבועת שקר כתי' ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת [את שם אלהיך], ובחלול השם כתי' ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתי' מחלליה מות יומת, וילפינן חלול מחלול, משבועת שקר.",
+                "וכל מי שיודע עדות לחבירו ילך ויעיד, ואם לא העיד נקרא חוטא, שנא' נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ששה פעמים כתי' כאן נפש, כנגד ששת ימי בראשית. לפי שכך אמ' הב\"ה לנפש, כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי, ואת גוזלת וחומסת, הוי נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. א\"ר סימון, מפני מה משביעין את האדם ונותנין לפניו נאדות נפוחים, לומר לך, אתמול היו מלאים גידים ובשר ועצמות ועכשו הן ריקות מכולן. כלומר, ראה מה אחרית האדם, ושמור נפשך, ואל תשבע לשקר. ואפי' שבועה שהיא של אמת אסור לאדם שישבע, כגון שאמר, שבועה שהיום יום פלוני, וזו היא שבועת שוא, שנשבע על עסקי שוא לדבר שאין בו צורך.",
+                "מעשה בכפר אחד, שהיו אנשיו נשבעין ומקיימין, וכולן חרבו. כיצד. היה אומר לחבירו, שבועה שאלך למקום פלוני ואוכל ואשתה שם, והולכין ועושין כך, ומקיימין שבועתן. ומה הנשבעין באמת כך, הנשבעין לשקר על אחת כמה וכמה. וגרסי' במ' [נדרים] בפרק ואלו מותרין, לעולם לא תהא [רגיל] בנדרים, שסופך למעול בשבועות. ואל תהי רגיל לפני עם הארץ, שסופך לאכול טבלים. ואל תהא רגיל לפני כהן עם הארץ, שסופך להאכילך תרומה. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך בא לידי ניאוף.",
+                "מעשה באדם אחד, שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת, והניחתו בכד של קמח, ושכחה ולשה הדינר בקמח, ונתנה הפת לעני. לימים בא בעל הדינר, אמ' לה, תן לי דינרי. אמרה לו, תהנה מסם המות אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו, לא היו ימים רבים עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר זה, אמרו, ומה זאת, שנשבעה באמת, אירע לה כך, מי שנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.",
+                "ועוד גרסי' במדרש ר' תנחומא ר' שמואל בר רב יצחק אומר, כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ולא עוד אלא כל הנודר ואינו משלם יזכרו עוניו, שנא' כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. דרש ידרשנו שני פעמים, ללמדך שדורשו ודורש אחרים עמו. ר' אומר, בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מה הן מעשה הידים, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, וכתיב כי בראותו ילדיו מעשה ידיו וכו'. רב נחמן בר יצחק אמ' למאן דאמ' בעון נדרים מתים מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, על עסקי שוא. וגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה א\"ר יצחק, ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א\"כ מבקשין ממנו נדר ואין לו, שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ת\"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו', מוצא שפתיך, זו מצות עשה, תשמור, זו מצות לא תעשה, ועשית, אזהרה לב\"ד שיעשוך, כאשר נדרת, זה נדר, לה' אלהיך, אלו אשמות ותודות ועולות ושלמים, נדבה, כמשמעה, אשר דברת, אלו קדשי בדק הבית, בפיך, זו צדקה."
+            ],
+            "Being diligent on vows": [
+                "לעולם יזהר אדם בשבועה, ואפי' של וודאי. ואל תהי תדירה בפיו, כדי שלא יבא לידי שבועת שקר, שכל הנשבע תמיד על כל דבר ודבר אינו ניצול משבועת שקר. והב\"ה ממהר ליפרע מן הנשבע לשקר, שנא' וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר. וארז\"ל חייב אדם לשמור שפתיו מן השבועה, שכל המרגיל לשונו לשבועה, פעמים שאין דעתו לישבע, לשונו מרגילתו. ומצינו שאנשי יבש גלעד נהרגו מפני שעברו על השבועה שנשבעו ישראל לעלות לצבא על שבט בנימין על מעשה פילגש בגבעה. וכן נשיאי העדה, כשנשבעו לגבעונים בימות יהושע בן נון, לא המרו שבועתן, אע\"פ שעשו בערמה, ובשביל שהרג אותם שאול בא רעב על הארץ, שנאמר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, ונהרגו בניו של שאול באותו עון. מה כתי' התם ויעתר ה' לארץ אחרי כן. ושאול בקש להמית את יהונתן בנו על שהפר את השבועה וטעם מעט דבש, ואע\"פ שלא שמע השבועה והיה שוגג.",
+                "וגרסי' במ' שבועות תניא כל לא תעשה שבתורה שהוא לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מהנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. ועון גדול המקלל את חבירו בשם, מפני שמזכיר את השם על הקללה. ואחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה המקלל את הרבים. וכמה השתדל משה רבינו ע\"ה לשמור השבועה שהשביע יוסף לאחיו שיעלו את עצמותיו עמהם ממצרים ויקברו אותם בארץ, והעלם משה רבינו ע\"ה עמו.",
+                "בוא וראה כמה גדול שכרן של צדיקים ששומרין פיהם משבועה.",
+                "מעשה בר' יהושע בן לוי, שלא נשבע מימיו, והיה צדיק גמור. כיון שהגיע זמנו ליפטר מן העולם, אמ' הב\"ה למלאך המות, לך ועשה לר' יהושע בן לוי כל רצונו. הלך מיד, ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. אמ' לו מלאך המות, הב\"ה שלחני ליטול נשמתך, וצוני לעשות לך כל רצונך. אמ' לו ר' יהושע, המתן לי שלשים יום עד שאחזור תלמודי. וכן עשה. כיון שהגיע הזמן, בא אצלו, ואמ' לו מלאך המות, בקש כל מה שתרצה ואעשה לך, כי כן צוה עלי הקב\"ה. אמ' לו, רצוני שתוליכני לגן עדן. אמ' לו, כן אעשה. מיד לקחו והוליכו. כשהיה בדרך אמ' לו ר' יהושע, תן לי סכינך, כי מתיירא אני ממך. מיד נתנה לו. ובאותה הסכין היו שלשה טיפי מרה, מטיפה ראשונה מתים בני אדם, ומטפה שנייה מסריח, ומטפה שלישית פניו מוריקות. באו לגן עדן. אמ' לו ר' יהושע, העלני מקדם לגן עדן והראני מקומי. וכן עשה. מיד הפיל עצמו לגן עדן ר' יהושע. תפשו מלאך המות בטליתו, ואמ' לו, צא, אטול נשמתך. אמ' לו ר' יהושע, לא אצא מכאן לעולם. אמ' לו, א\"כ החזיר לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתלך לפני הב\"ה. מיד הלך מלאך המות לפני הב\"ה, ואמ' לו, רבונו של עולם, כך וכך עשה לי ר' יהושע בן לוי. אמ' לו הב\"ה, לך בכל מקום שעמד בו, ואם תמצא שנשבע ר' יהושע לשקר, או שנשאל לחכם על השבועה, לא תניחנו שם. מיד הלך מלאך המות, וסבב על המקומות שהיה שם ר' יהושע, ומצא שכל ימיו לא נשבע לשקר. מיד הניחו לשם, ועודנו חי בגן עדן. אמ' לו מלאך המות, השב לי סכיני. אמ' לו, לא אשיבנו לך עד שתשבע לי שלא תקח נשמות בני אדם בפרהסיא. מיד נשבע. יצהת בת קול ואמרה, השב לו הסכין. וכן עשה. מי גרם לר' יהושע לבא לידי כך, שלא נשבע כל ימיו לשקר.",
+                "לפי' יהיה אדם זהיר שלא לישבע לשקר ולשמור שפתיו משבועה. שכל השומר שפתיו משבועה הב\"ה משלם לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל מי שאינו מוציא דבר מגונה בפיו, ואינו מגלה סוד חבירו, ואינו נשבע לשקר, הוא עושה רצון הב\"ה, ושכרו גדול עד אין חקר ואין מספר, שנאמר אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. סליק פירקא"
+            ]
+        },
+        "xx; On Good Manners": {
+            "On etiquette": [
+                "בענין דרך ארץ",
+                "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. גרסי במ' ברכות בפרק הרואה, דרש בר קפרא, איזו היא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה, הוי אומר דרך ארץ, שנא' בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, א\"ר יהושע בן לוי, כל המיישר אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הב\"ה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "וגרסי' בויקרא רבה, מעשה בר' ינאי, שהיה מהלך בדרך. בא אדם אחד משופע ביותר, פי' עשיר. אמ' לו, [משגח רבי] לאיתקבלא גבן. אמ' ליה, מה דהני לך. הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמ' ליה, סב ובריך. אמ' ליה, יברך ינאי בביתיה. אמ' ליה, איתיבה מה דאמינא לך. אמ' ליה, אמור. אמ' אכיל כלבא פתיה דינאי. אמ' ליה, למה זכית דתיכול על פתורי. אמ' ליה, מימי לא שמעתי מילא בישא וחזרתיה למריה, ולא שמעתי תרין דמתקשין דין לדין ולא הבאתי שלמא ביניהון. אמ' ליה, כל הכא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "וגרסי' באבות דר' נתן ר' אליעזר אומר, יהי לך שתי ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ, שכל מי שאינו לא במקרא ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב. א\"ר שמואל ב\"ר נחמני, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה\"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך, זו דרך ארץ, החיים זו התורה. וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ זוכה לראות בנחמה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים. וגרסינן במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, אמ' רב הונא אמ' ר' יוחנן, מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה מנין, [דכתיב] לא תלך עמהם, [וכתיב] קום לך אתם. מן הנביאים מנין, [דכתיב] אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים מנין, [דכתיב] אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק אין עומדין, ת\"ר ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן, תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ. [תורה ומעשים טובים], דכתי' חזק ואמץ, חזק בתורה ואמץ במצות ובמעשים טובים. תפלה, דכתי' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך. דרך ארץ, דכתי' חזק ונתחזק בעד עמנו.",
+                "וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא, מרגלא בפומיה דר' מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי ושמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל שעה. מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראת שמים, ויהיה משיב חמה, ומרבה שלום עם כל אדם, עם חביריו ועם אחיו ועם קרוביו, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות, ואפי' גוי בשוק. מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו, או במי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. [ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. והעושים שלא לשמה, נוח להם שלא נבראו].",
+                "לפיכך צריך אדם להיות בו יראת שמים ודרך ארץ, כדי שיהיה רצוי לכל אדם, וכדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו, דתנן כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. וגרסי' במ' שקלים חייב אדם לצאת ידי הבריות כמו שהוא חייב לצאת ידי שמים. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה מנין, דכתי' והייתם נקיים מה' ומישראל. מן הנביאין מנין, דכתי' אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע. מן הכתובים מנין, דכתי' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.",
+                "וכל מי שהוא זהיר בדרך ארץ, ומעורב עם הבריות, זוכה ויאריך ימים, כדגרסי' במ' מגילה בפרק בני העיר. שאלו תלמידיו את ר' זכאי, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא בטלתי קידוש היום. אימא זקנה היתה לי. פעם אחת מכרה כיפה שעל ראשה והביאה לי יין לקדוש היום. תאנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא עשיתי מבית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קדש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה. שאלו תלמידיו את ר' פרידה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ולא ברכתי לפני כהן. שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה, במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, [ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, מימי לא קבלתי מתנות, דכתי' ושונא מתנות יחיה, [ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי]. שאל ר' אמי את ר' יהושע בן קרחה, אמ' לו, במה הארכת ימים. אמ' לו, קצת בחיי. אמ' לו, תורה היא וללמוד אני צריך. אמ' לו, מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע, שנא' כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. [ר' אלעזר אומר, עיניו כהות, שנא' ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע, והיא גרמה ליה.] שאלו תלמידיו את ר' [זירא], במה הארכת ימים. אמ' להם, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעקתי בפני מי שהוא גדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת ארעי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחנינתו, ואמרי לה בחניכתו.",
+                "והמכנה שם לחבירו יורד לגיהנם ונוחל באר שחת ונידון שם לעד ולעולמי עולמים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב, א\"ר חנינא, הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך, אלא כל היורדין לגיהנם עולין, חוץ משלשה שיורדין ולא עולים, ואלו הן, המכנה שם לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, נוח לו לאדם שיבא על אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שהבא על אשת איש, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. אמ' מר זוטרא בר טוביא, ואמרי לה אמ' ר' הונא בר ביזונא אמ' ר' שמעון חסידא, ואמרי לה אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מתמר, שנא היא מוצאת וגו'. פי' כשהיתה יוצאה לישרף במאמר יהודה, שנא' הוציאוה ותשרף, היתה יכולה לומר, מיהודה אני הרה, והיה מתבייש, וכדי שלא יתבייש מסרה עצמה לשרפה, כדי שלא תלבין פני יהודה ברבים, ולא פרסמה הדבר, אלא אמרה, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ולפי' ניצלה מן השרפה, ויצאו ממנה שלשה צדיקים שניצולו מן השרפה, חנניה מישאל ועזריה."
+            ],
+            "i etiquette of Torah scholars": [
+                "ודרך ארץ נחלקת לארבעה שערים. השער הראשון, דרך ארץ הראויה לנהוג בה תלמידי חכמים. השער השני, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הזקנים. השער השלישי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה שאר אנשים. השער הרביעי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הנשים.",
+                "פרק דרך ארץ",
+                "השער הראשון: דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                "דרכן של תלמידי חכמים להיות עמלין בתורה, ולומדי תורה לשמה, ומחזרין על המצות, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ועליהם נאמ' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, רודפי צדק, מבקשי שלום לעמם, מצטערין עם הצבור ועומדין עמהן בשעת דחקן. ואפי' עם הארץ אינו רשאי לפרוש מן הצבור בשעת דחקן, כדגרסי' במ' תעניות בפרק הראשון, תנו רבנן, בזמן שהצבור שרויין בצער, יחיד הפורש מהן, שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהם על ראשו, ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרויין בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכל בשר ושתות יין] אכול ושתה כי מחר נמות, מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון.",
+                "אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו ע\"ה, דכתי' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר או כסת, אלא אמ' משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. והב\"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסי' בספרי כל זמן שישראל משועבדים כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין, ת\"ל יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה.",
+                "וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנא' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. גלו לבבל שכינה עמהם, שנא' למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי שכינה עמהם, שנא' ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנא' מי זה בא מאדום. וכשהן חוזרין שכינה [חוזרת] עמהם, שנא' ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמ', אלא ושב, וכתי' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי. וכל המשתתף עם הצבור בשעת צרתן, עליו הכתוב אומר, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.",
+                "לעולם יהיה תלמיד חכם נאה בכניסתו וביציאתו, וממעט בעסק ועוסק בתורה, עניו ושפל רוח, זריז וזהיר, וממולא טוב, עלוב מן הכל ואינו עולב, אפי' לקל שבקלים, אהוב לכל אדם, שפל רוח לאנשי ביתו, כ\"ש לאחרים, ירא חטא, מואס כל טוב העולם הזה, ואינו דבק אלא בתורה, ויאמר, כל מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בו, כי אם בתורה בלבד, לפי שאין העולם הזה שלי, יושב ושונה, ומטנף כסותו לפני רגלי תלמידי חכמים, ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין ומשיב כהלכה. כנאד בקוע, שנפתח להכניס את הרוח אבל לא להוציא, וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה, וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה, וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה. אם ילקה בממונו, יזכור איוב, שלקה בממונו ובגופו, ואם ילקה בגופו, יזכור דתן ואבירם, שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו. אל יבוש משיניו, לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע, ואפי' דבר גדול, יהיה בעיניו קטון, כדי שימחול מיד. ואם אומרים עליו אפי' דבר קטון, יהיה בעיניו דבר גדול, כדי שיעשה תשובה מיד. ואם אמר על חבירו דבר רע, אפי' קטון, יהיה בעיניו גדול, כדי שיפייס את חבירו מיד. יהיה פרקו נאה, שזה הוא שבחה של תורה. אוהב את התורה ומכבדה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אוהב שלום ורודף שלום, מעביר על מדותיו, ומעביר על רצונו מפני רצון אחרים, שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים, חרד לכל המצות. אל יהי נבהל להשיב, משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפי' דבר קטון, אל יבוש לומר לא ידעתי, אלא ילמד לשונו לומר לא ידעתי, שמא יתבדה ויאחז בדבר. ויזהר בדיבורו, ולא יוציא דברי דופי על פיו.",
+                "מעשה בר' שמעון בן אלעזר, שבא ממגדל עדר מבית רבו. והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ודעתו גסה עליו, שלמד תורה הרבה. מצא אדם אחד מכוער ביותר. אמ' לו, מכוער, כמה מכוערין מעשיך, כך מכוערין בניו של אברהם אבינו. ואמ' לו, מה אעשה, לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. מיד ירד ר' שמעון בן אלעזר מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמ' לו, נעניתי לך, מחול לי. אמ' לו, אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו ויצאו לקראתו. אמרו לו, שלום עליך, רבי. אמ' להם, למי אתם קוראים רבי. אמרו לו, למי, לזה שמטייל אחריך. אמ' להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו, מה עשה לך. אמ' להם, כך וכך עשה לי. אמרו לו, אעפ\"כ מחול לו. אמ' להם, מוחל אני לו, ובלבד שלא יהא רגיל בכך.",
+                "לעולם יהיה תלמיד חכם נאה במשאו ובמתנו, ובכסותו ובמנעליו, במאכלו ובשתייתו.",
+                "במשאו ובמתנו כיצד. צריך שיהיה משאו ומתנו באמונה, ואל יחליף בדבורו, שלא יאמר מחר אתן, ואיננו נותן. ואם יש לו כסף אצל חבירו, לא ילחצנו. וידקדק על עצמו, ויפרע מה שיש לו ליתן, ואפי' ביותר. ואל ידקדק כל כך על בני אדם, אם יש להם ליתן לו שום דבר, מפני שנמצא כאו' שלי שלי ושלך שלך, וזו היא מדת סדום.",
+                "בכסותו כיצד. לעולם ילבש תלמיד חכם בגדים הממוצעים, לא חשובים ביותר, כדי שלא יסתכלו בו בני אדם, ולא פחותים ביותר, כדי שלא יתגנה. ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, [כדגרסי' במ' ברכות אל יצא כשהוא מבושם לשוק], אמ' רב אדא בריה דר' חייא בר אבא, א\"ר יוחנן, בזמן שחושדין על הזכור. ואמ' רב ששת, לא אמרן אלא בבגדו, אבל בגופו זיעא מעברא ליה. אמ' רב פפא, שערו כבגדו דאמי, ואמרי לה, כגופו דאמי. ואל יצא יחידי בלילה, מפני החשד. לא אמרן אלא דלא קבע ליה עידניה, אבל קבע ליה עידניה, מידע ידיע דלעידניה קא אזיל. אל יצא במנעלים מטולאים. מסייע ליה לר' חייא בר אבא, דאמ', גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים מטולאים. איני, והא ר' חייא בר אבא נפיק. אמ' מר זוטרא בריה דרב נחמן, בטלאי על גבי טלאי. ולא אמרן אלא בפנתא, אבל בגילדא לית לן בה, ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה. ולא יספר עם אשה בשוק. אמ' רב חסדא, ואפי' היא אשתו, ואפי' היא בתו, ואפי' היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של עמי הארץ. מאי טעמא, דילמא אתי לאימשוכי בתריהו. ולא יכנס באחרונה לבית המדרש, דילמא חשדי ליה בפושעים. ולא יפסיע פסיעה גסה, דאמ' מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי [תקנתיה], מהדר בקידושא דבי שימשי. ולא יהלך בקומה זקופה, דכתי' מלא כל הארץ כבודו. וגרסינן במ' שבת בפרק ואלו קשרים, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנא' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי, אלא משניאי.",
+                "במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה תלמיד חכם סעודתו עם עמי הארץ, ולא בכל מקום. כדגרסי' במסכת פסחים בפרק אלו עוברין, ת\"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות. מאי קרו ליה, בר מיחם תנורי. פי' שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה, שמחמם את התנורין, כדי שיאכל מן הפת החמה. רבא אומר בר מרקד בי כובי. פי' רבי שלמה ז\"ל כך דרך הליצנין, שוחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן. רב פפא אמ', בר מלחך פינכי, פי' פינכי, קערות, ר\"ל מלחך הקערות. רב שמעיה אמ', בר מך רבע, פי' מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק, כדרך הלצים והמשתכרים. לשון אחר, מך, שמתוך שכרותו סופו בא לידי עניות, מלשון כי ימוך אחיך, רבע, שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו, שלא יהיה לו בגד ללבוש לצאת בו לשוק.",
+                "וגרסי' בפרק ואלו עוברין בפסח, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמידי חכמים רשאי' לסעוד ממנה. א\"ר יצחק, כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתי' בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנשרפין, דרש רב אחא בר חנינא, מאי דכתי' אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתי' צדיק הוא חיה יחיה. וגרסי' במ' קידושין בפרק קמא, [א\"ר יהושע בן לוי, אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' מלא כל הארץ כבודו]. רב יהודה לא מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, רב הונא [בריה דרב יהושע] לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש, דאמ' שכינה למעלה מראשי.",
+                "ויקבע תלמיד חכם סעודתו בזמנה, ולא יקדים לאכול קודם זמנה, ולא יאחר, מפני הסכנה. ואימתי זמנה. גרסי' בפ' קמא דשבת ת\"ר שעה ראשונה, מאכל לודים, שנייה, מאכל יורשים, שלישית, מאכל ליסטים, רביעית, מאכל פועלים, חמישית, כל אדם, ששית, מאכל תלמידי חכמים. איני, והאמ' רב פפא, רביעית זמן סעודה לכל [אדם] היא, אלא איפוך, רביעית מאכל כל אדם, חמישית, מאכל פועלים, ששית, תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. [ר\"ל] שאינו מעלה ולא מוריד, ויש מפרשין שהאכילה מכאן ואילך שהיא כאבן לחמת, שמשברתה. אמ' אביי, לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל אי טעים מידי בצפרא לית לן בה.",
+                "ואם יבא ת\"ח לעיר, לא יתארח אלא אצל תלמיד חכם. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, ת\"ר מאי שנא גבי אברהם, דכתי' כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט, דכתי' ויפצר בם מאד. א\"ר אלעזר, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, דאמ' ר' תנחום בן חנילאי, לעולם לא ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו, אכלו [ס\"ד], אלא וודאי כמו שאכלו ושתו. והחסידים והצדיקים, כשיבא אורח להן, מקבלין אותו בסבר פנים יפות, שנא' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם. א\"ר אלעזר, צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. מנא לן, מאברהם, מעיקרא כתי' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם. רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושין. מנא לן, מעפרון, דמעיקרא כתי' השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, וכתי' בתריה ארץ ארבע מאות שקל כסף [וגו'], ולבסוף כתי' וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף וגו'.",
+                "וחייב תלמיד חכם, ושאר בני אדם, להרעיב את עצמו בשנת בצורת, ואפי' הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים, כדי שיצטער עם הצבור בצרתן. כדגרסי' בפ' קמא דמס' תעניות אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנא' ברעב פדך ממות. פדך, יפדך מיבעי ליה, אלא מתוך שהרעיב עצמו ניצול ממיתה משונה.",
+                "וצריך תלמיד חכם למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו, כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, אמ' רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ולא יאכל תלמיד חכם מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא ישתין מעומד, ולא יקנח הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה, אלא ישאיר ממנו מועט בקערה, כדי שלא יראה גרגרן. וזהו שאז\"ל מניחין פאה [באלפס] ואין מניחין פאה ממעשה קדרה.",
+                "וגרסי' במ' תעניות תניא אמר ר' יהושע בן חנינא, לעולם לא נצחני אדם, אלא אשה אחת, ותינוק, ותינוקת. אשה מאי היא. פעם אחת התארחתי אצל אכסניא אחת ועשתה לי פולין. פעם ראשונה סעדתי ולא הנחתי כלום, שנייה סעדתי ולא הנחתי כלום, שלישית הקדיחתו במלח, כיון שלעטתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי, ר', מפני מה משכת ידך ממנו. אמרתי לה, כבר סעדתי מבערב. אמרה לי, היה לך למשוך ידך מן הפת, כשם שמשכת ידך מן התבשיל, אלא סבורה אני שתניח פיאה, שכך אמרו, מניחין פיאה מן האלפס. תינוקת מאי היא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ראיתי תינוקת אחת. אמרה לי, ר', לא שדה היא זו. אמרתי לה, בדרך כבושה אני הולך. אמרה לי, לסטים שכמותך כבשוה. תינוק מאי הוא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב בפרשת הדרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמ' לי, זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפין לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמ' לי, ולא כך אמרתי לך, זו ארוכה. נשקתיו על ראשו, ואמרתי, אשריכם ישראל, שכלכם חכמים אתם, מגדוליכם ועד קטניכם.",
+                "כללו של דבר, צריך שישמור עצמו מכל רע ומכל דופי, כדי שלא יראה בו ערות דבר, וכדי שלא תתבזה התורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ויזהר בכל ענייניו, כדי שלא יבא לידי ניוול, ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ותלמיד חכם העושה כך, לא די לו שגופו מכובד על הבריות, אלא שהתורה מתעלית ומתכבדת על ידו. כדגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלותו. אמ' ריש לקיש, מה כלה זו מקושטת בארבעה ועשרים מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים. ככלותו, אמ' ריש לקיש, מה כלה זו, כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה, באתה ליכנס לחופה היא מגלה פניה, כלומר כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע, ככלה זו, ומפורסם במעשים טובים, ככלה שהיא מפרסמת עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדנו, שצריך ת\"ח לנהוג דרך ארץ בעצמו, כדי שלא יבא לידי בזיון.",
+                "ואין התורה מתקיימת אם אין עמה דרך ארץ, דתנן אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ. ויהיה ענו, ולא יגיס לבו בתלמודו, ולא יהי שמח בהוראה, ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולילם וחכמים ממנו. כדגרסי' במסכת ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב, שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, דכתיב כי בי ירבו ימיך וגו', ומתוך הן אתה שומע לאו, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתי' ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות, דאמ' ר' חמא [בר חנינא], מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות לפניהם.",
+                "וכשקורא בתורה יטול רשות, אפי' מתלמידיו. קל וחומר מהב\"ה, שנטל רשות ממלאכי השרת. כדגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, בשעה שהיה משה רבי' ע\"ה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק זה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, למה אתה נותן פתחון פה למינים. אמ' לו, כתו' והרוצה לטעות יטעה. אמ' לו הב\"ה למשה, משה, האדם הזה, שאני בורא, בכל יום ויום גדולים וקטנים יוצאים ממנו, ומכאן ילמדו דרך ארץ, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, ואומר, למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו, למוד מבוראך, שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לבראות את האדם נטל עצה ממלאכי השרת. וגרסי' במ' יומא בפרק ראשון, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הקדים קריאה לדבור. לימדה תורה דרך ארץ, שלא ידבר אדם עם חבירו אלא א\"כ קורהו. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראשון, אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים, קל וחומר שהקטנים נשמעים לגדולים. קל וחומר חיובא הוא, אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, ישאו הקטנים קל וחומר בעצמם, ונשמעין לגדולים, ומכבדין אותם, ומשמשין אותם.",
+                "לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו, ויעמוד לפניו כעבד, וישמשנו. כדגרסי' במ' כתובות בפ' אלמנה ניזונת, אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהנעלת מנעל והתרתו. אמ' רבא, לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה. פי' אם אין מכירין אותו, נראה כעבד נכרי, ויחשבו אותו שהוא גוי. א\"ר יוחנן בר אבא, כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, שנא' למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומ', אף פורק ממנו יראת שמים, שנא' ויראת שדי יעזוב. ולא ירחוץ תלמיד עם רבו בבית המרחץ, כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח תאנא לא ירחוץ עם רבו בבית המרחץ, ואם רבו צריך לו, מותר. ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו, אלא א\"כ קורהו גברי או מורי או אדוני, וכיוצא בזה, דרך כבוד. וגרסי' בפרק חלק א\"ר יוחנן, למה לקה גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, שנא' ויאמר גיחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. ואין תלמיד נפטר מרבו עד שיטול ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה, ואח\"כ התלמיד. היו שניהם שקולים זה כזה, בעל הבית נכנס ואורח אחריו, וכשיוצאין, יוצא אורח תחלה ובעל הבית אחריו. והנפטר מחבירו, בין שהוא גדול ממנו, בין שהוא קטון ממנו, אומ' לו, הריני נפטר. ואפי' שאר בני אדם חייבין לשמש לתלמידי חכמים, דאמ' ר' מאיר, כל מי שיש לו תלמיד חכם בעירו, ואינו משמשו, חייב מיתה, שנא' כי דבר ה' בזה, וכתי' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי.",
+                "וצריך תלמיד חכם להיות תמיד דואג ומשתומם ובוכה, ונאנח בלבו, על עונות שעשה, ועל חורבן בית המקדש, ועל חילול השם מפני הגויים, ועל ישראל הפזורים בין האומות. ויצפון העצב והדאגה בלבו, ויראה שמחה בפניו, כדי שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ויהיה לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו, ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו, וישנה להם וישלש, אפי' כמה פעמים, אם לא הבינו. ולא יהיה נוטר איבה, ולא חומד, ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא שררה. סובל התלאות. מודה על הייסורין ואינו בועט בהן. בישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה יחזור, ולא יתבייש לומר טעיתי. לא ימהר במעשיו עד שיודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. לא יתקנא בחבירו, ואפי' בשררת מי שאינו חכם ממנו, כ\"ש בשררת מי שהוא חכם ממנו. קיים במאמרו. אם יאמר הן יעשה, ואם יאמר לאו [לא יעשה], אל יתהפך לומר הן. כובש תאותו ויצרו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם [תועלת], ולא יחרף לחבירו בקורות הזמן. קשה לכעוס ונוח לרצות. שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו. שומר עונו בלבו, ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו. מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגזר בלבו יקיים, ודובר אמת בלבבו.",
+                "מעשה ברב ספרא, שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר. פגע בחסיד אחד שהיה בא מן הדרך. אמ' לו לרב ספרא, ולמה טרח מר כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמ' לו רב ספרא, לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד. אמרו לו תלמידיו לרב ספרא, ולמה אמרת לו כל כך. אמ' להם, ומה הייתי משקר. אמרו לו, היה לך לשתוק. אמ' להם, אלו הייתי שותק לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו, וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו.",
+                "ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חבר לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, רע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתום, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום. וכל המשמח לעגומים ונכאבים, ומנחם אבילים, ודובר על לב עניים ואומללים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסי' בפרק סדר תעניות רב ברוקה חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו זכור לטוב, איתחזי ליה. אמ' ליה, מי איכא בהאי שוקא בר נש דחזי דעלמא דאתי. אמ' ליה, אלין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו. אזל בתריהו. אמ' להו, מאי עבידתיכו. אמ' להו, אינשי בדיחי אנן, פי' שמחים, וכי חזינן איניש דעציב מבדחינן ליה, אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא, פי' מריבה, בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן שלמא בהדיהו. ואם יראה מום בחבירו יכסה עליו, ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה, ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו.",
+                "וכל תלמיד חכם, שהוא נזהר בכל ענייניו, ומתנהג כדין וכשורה בכל מה שכתבתי, הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק והגון, ישר ונאמן, מכבד להב\"ה ולתורתו הקדושה. ובזכות תלמידי חכמים מביא הב\"ה שלום לעולם, דתנן אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך."
+            ],
+            "ii etiquette of elders": [
+                "השער השני: בדרך ארץ הראוי לזקנים",
+                "כשיראה אדם שזרקה בו שיבה והזקין, יפרוש מדרכי הנערים וממעשיהם, ולא ידמה להם לא במלבוש ולא בדבור [ולא באחד] מהדברים שהבחורים נוהגין. ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה. ולא ישב בישיבה של נערים ושל עמי הארץ, ולא יסעוד בסעודה שבחורים מסובין בה. וישב תמיד עם תלמיד חכם, כדי שישמע מפיהם דברי תורה ויזכה בהם לחיי העולם הבא. וימעט בדבריו, ויזהר שמא יוציא דבר מגונה על פיו. ולא ירבה מריבה עם שום אדם בעולם, ואפי' הרעו לו הרבה, ימחול על עלבונו, כדי שלא יבא לידי מריבה כלל, וכדי שלא יצא שם רע עליו, ויאמרו בני אדם, ראיתם פלוני, אע\"פ שהוא זקן כמה הוא בעל דין קשה, וכמה הוא מתקוטט עם הבריות. ולא יאכל אכילה גסה, ולא ישתה עד שישתכר, שדברים אלו גנאי הם לבחורים, כ\"ש לזקנים. יסתכל תמיד בישיבתו, ולא יטנף אותה במעשים המכוערים. ולא ירבה שיחה עם הנשים, שכל המרבה שיחה עם הנשים סופו בא לידי ניאוף. וארז\"ל חמשה דברים אין הדעת סובלתן, ואלו הן, דל מתגאה, וזקן מנאף, ועשיר גנב, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש את אשתו שנים או שלשה פעמים ומחזירה.",
+                "ואמ' החכם יעצוני כמה יועצים, והוכיחו אותי כמה מוכיחים, ולא הועילו בי תוכחות כתוכחות ימי השיבה. האירו לי מאורי השמש והירח, ולא האירו לי כאור שכלי. ונמכרתי לעבד לעבדים, ולא כבשה אותי אלא תאותי. הריעו לי אויבים ושוטנים, ולא היה לי מריע בנפשי כסכלה. הציקוני הצרות, ולא הציקתני צרה כמדה הרעה שבי. הזיקוני מזיקים, ולא מצאתי מזיק לי כלשוני. התהלכתי על הגחלים, ונכנסתי בתוך השלהבת, ולא שרפתני אש כאש חמתי במשלה בי. רדפוני צוררים, ולא הושיגוני כי אם עונותי. בחנתי מנוחות העולם, ולא מצאתי לנפשי כמנוחתה כשתעזוב המנוחות. הלכתי דרכים, וירדתי ימים, וסכנתי בעצמי, ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים. השתוממתי במדברות, ולא ראיתי שממה כשממות העוני. אכלתי משמנים, ושתיתי ממתקים, ונתחברתי לעלמות יפיפיות, ולא נעמו לי כהשקט וההבטחה. אכלתי מרורות, ושתיתי לענה, ולא טעמתי מרה כמרור מיתת הבנים. ראיתי כמה צרות וכמה טלטולין וכמה שעבודין וכמה חולאים וכמה מכות וכמה עניות, ועמדתי בכולן, ועול אשה רעה לא יכולתי לסבול. נשאתי כבדות הברזל והחול והעופרת, ולא ראיתי דבר כבד כיראת השם. תרתי בלבי איזה דבר שבו יקל הנכבד וישבור הגאוה וישפיל הרמים, ואמרתי זה הצורך. ירו בי החצים, ורגמו אותי באבנים, ולא הרגשתי כלשון הרע. לכדוני אויבי, ושמו עול ברזל על צוארי, וצמתו בבור חיי, ולא תשש כחי ולא נשתנית צורתי כאשר נשתנית בדאגה ובאבל. ראיתי כמה עשירים, ולא ראיתי עשיר כמי שהוא שמח בחלקו. עשיתי כמה צדקות. ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו הראשון. שמחתי במתנות מלכים, ולא ראיתי כשמחת הניצל מהם. בקשתי וחקרתי על טובות שבאדם, ולא מצאתי בו טובות כמדות הטובות.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר כשיזקין בתפלתו ובמעשיו הטובים. וידע כי עתו קצר וכי יומו ערב. ויתן אל לבו לעשות תשובה, וירבה בצדקות ובמצות ובגמילות חסדים. וידע וישכיל שכל מעשיו של אדם אינן נמנין אלא כשהן באחרונה. אם היה כל ימיו רשע גמור, ובאחרונה עשה תשובה, הרי הוא בן העולם הבא, ואם היה כל ימיו צדיק, ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע ונידון בגיהנם. לפיכך צריך לקשט עצמו, ולתקן דרכיו, וישוב בתשובה לפני הב\"ה, ויתן הודאות ותשבחות לפני הב\"ה, שהגיע לזקנה ולשיבה, ויתקן עצמו כל יום ויום, כמו שהוא מתקן עצמו לפני המלך, דתנן התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. ויעלה על לבו כל עונות שעשה, ויתחרט עליהם, ויעשה תשובה. ויהיו תמיד עונותיו נגד עיניו, ויזכור אותם כל יום ויום, כדי לעזוב אותן וכדי לתקן את המעוות, כפקידו של מלך, שהלך בכל מדינות המלך לגבות הכסף והזהב שהיה להם חוק לתת למלך. ולאחר שגבה, אמ', עתה יקראני המלך לתת לו כספו וזהבו ולדעת מה עשיתי במדינות מלכותו, קודם שיקראני אעיין החשבון יפה, ואתקן אותו, ואחזר בו בכל עת ובכל שעה, ואם גביתי משום אדם שלא כדין, אחזירנו לו, כדי שלא ימצא בי שום דופי ולא שום עול. כך צריך אדם לעשות כשמזקין. יאמר, כבר זקנתי, ולא ידעתי יום מותי, אתקן כל ענייני בעולם הזה, כדי שלא ימצא בי הב\"ה שום רשע. וירבה במצות ובזכיות בכל יכלתו, ואם התרשל בהם בימי בחרותו, יקיים אותם בימי זקנותו. משל לאדם שהיה לו כרם, ולא היה אוכל מהענבים כל זמן שהיו בכרם. כשהגיע זמן הבצירה, היה אומר לשלוחו כל יום ויום, הבא לי ענבים מן הכרם. אמ' לו שלוחו, כל ימות הקיץ לא היית אוכל מהם ועתה אתה אוכל מהם בכל יום. אמ' לו, כל ימי הקיץ הייתי אומר עדיין יש לי שהות לאכול מהם, ולא הייתי חושש לאוכלן, ועתה, כשהגיע זמן הבצירה, אם לא אוכל מהן כל יום ויום, יבצרו הכרם ולא אוכל לאכול מהם עוד. כך אם התרשל אדם במצות בימי בחרותו, כלומר עדין יש לו זמן לקיימן בימי זקנותו, יקיים אותם, מפני שהזקין כבר, ואינו יודע אם ימות היום או למחר. ואע\"פ שמתים בחורים כמו זקנים, אפי' הכי יותר מצוי הוא שימותו הזקנים מן הבחורים. לפיכך צריך הזקן להרבות בתפלה ובמצות ובמעשים טובים, קודם שימות ויצא מן העולם הזה נעור ורק.",
+                "וישתדל בכל יכולתו לכבד הבריות, כדי שיהא מכובד מן הבריות, דתנן איזהו מכובד, המכבד את הבריות. והמכבד את הזקנים שכרו הרבה מאד, ומקיים מצות עשה מן התורה, שנא' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואחד מארבעה דברים שצוה ר' יהודה בן בתירה את תלמידיו, להיות זריזין בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלא לנהוג בו בזיון, ואמ' מר לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ומצינו שהב\"ה חלק כבוד לזקנים, כדגרסי' בספרי ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. לא במקום אחד ולא שנים המקום חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום שאתה מוצא זקנים הב\"ה חולק להם כבוד, דכתי' לך ואספת את זקני ישראל, וכתי' וילך משה ויאספו אליו כל זקני ישראל, וכתי' ואל משה אמר עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, וכתי' ויהי ביום השמיני קרא משה אל אהרן ולבניו ולזקני ישראל. ר' שמעון בן יוחאי אומר, מנין שאף לעתיד לבא המקום חולק כבוד לזקנים, שנא' וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד. נגד מלאכיו ונגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שאמר והיה העולם חולק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם שצריך לחלוק כבוד לזקנים.",
+                "וכשם שחייב אדם לחלוק כבוד לזקנים, כך חייב לחלוק כבוד לנשיאים. כדגרסי' במ' הוריות בפרק כהן המשיח, ת\"ר כשהנשיא נכנס, כל העם עומדין מפניו, עד שיאמר להם שבו. כשאב ב\"ד נכנס, אחד יושב ואחד עומד, עד שישב במקומו. בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכין להם, מפסיעין על ראשי עם הקדש. יצא לצורך, נכנס וישב במקומו. בני תלמידי חכמים, שממונין אבותם פרנסים על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע, נכנסין ויושבין לפני אביהם, אין בהם דעת לשמוע, [נכנסין] ויושבים אחורי אביהם ופניהם כלפי העם."
+            ],
+            "iii etiquette of men": [
+                "השער השלישי: דרך ארץ של אנשים",
+                "בן עזאי אומר, כל הנותן ארבעה דברים כנגד עיניו, שוב אינו חוטא. ואלו הן. מאין בא, ולאין הולך, ומי הוא דיינו, ומה הוא עתיד להיות. מאין בא, ממקום החושך. ולאין הוא הולך, לחושך ואפלה. ד\"א מאין בא, ממקום הטומאה, ולאין הוא הולך, לטמא את אחרים. ד\"א מאין בא, מליחה סרוחה, וממקום שאין עין יכולה לראותו, ולאין הוא הולך, לשאול ולאבדון ולגיהנם לישרף באש. ומי הוא דיינו, אדון כל המעשים ברוך הוא. ומה עתיד להיות, רמה ותולעה שנא' אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ר' שמעון אומר, רמה בחייו ותולעה במותו. רמה בחייו, אלו הכנים, ותולעה במותו, שמבאיש במותו.",
+                "לפי' יסתכל אדם בארבעה דברים, ויכיר פחיתות עצמו, וישתדל לעשות רצון הב\"ה, וילמד תורה ודרך ארץ הרבה, כדי שילמד לעשות הטוב והישר בעיני הב\"ה. ויתכוין בכל צרכיו ובכל עניניו, ובמאכלו ובמשקיו, שיהיו לשם שמים ולעבוד הבורא ית'. וינהיג עצמו בדרך ארץ, כדי שיהא נחמד וחביב בעיני אלהים ואדם.",
+                "ויתנהג בסעודתו כדת וכשורה, ולא תהיה אכילתו כשור וחמור, שאין בוחן בין טוב לרע, וכונתו למלא בטנו. אלא צריך אדם שתהא אכילתו אכילה בינונית, לא שיאכל אכילה גסה ולא שיחסר את נפשו מכל טובה, אלא יתכוין באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו, כדי שיהיה בריא לעבודת הב\"ה. ויבקש מחיה לנפשו, כדי שלא יצטרך לבריות. וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה, על הדרך שתקנו רז\"ל. הנכנס לסעוד ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שולחנו, כאלו היה לו לאכל כמה מטעמים וכמה מעדנים. ולא יפרוש המפה על המקום הרך שבשולחן, כדי ליתן הקערה על מקום קשה על השולחן, כדי שלא ישתפך המאכל על השולחן, ויבא לידי מיאוס, ויתגנה, ויאמרו בני אדם כמה מאוס זה, כ\"ש אם הוא תלמיד חכם. ולא יאחוז פרוסה כביצה בידו ויאכל, ואם אחז, הרי זה רעבתן. כ\"ש שלא יאחוז שלימה בידו וינשוך בשניו. ולא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה, הרי זה גרגרן. ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.",
+                "מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא אצל אדם אחד. נתן לו הכוס אחר שטעמו. אמ' לו ר' עקיבא, לך שתהו. שוב נתן לו כוס אחר שטעמו. אמ' לו, לך שתהו. אמ' לו ר' זירא, עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר' עקיבא.",
+                "שוב מעשה בר' עקיבא, שעשה סעודה לתלמידיו, והביא לפניהם שני תבשילין, האחד מבושל כל צרכו והאחד לא היה מבושל כל צרכו. הפקח שבהן אחז הקלח בידו לתלשו, לא בא אחריו, משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן. הטפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשניו. אמ' לו ר' עקיבא, לא כך, בני, אלא הנח עקבך עליו ותלשהו. ואח\"כ הביא לפניהם מבושל ואכלו ושתו. לא\"כ אמ' להם ר' עקיבא, בני, לא עשיתי כך אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ או לאו.",
+                "אורח שנתארח אצל בעל הבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית, יעשה.",
+                "ומעשה בר' שמעון בן אנטיפרס, שהיו אורחין נכנסין אצלו, והיה גוזר עליהם שיאכלו וישתו, והם נודרין ומבדין, ובשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים אצל רבן יוחנן בן זכאי וחכמים, והיו מקנטרין אותו בדבר. אמרו, מי ילך ויודיעהו. אמ' ר' יהושע, אני אלך ואראהו מעשיו. אמרו לו, לך לשלום. הלך ר' יהושע ומצאו יושב על פתח ביתו. אמ' לו, שלום עליך ר' ומורי. אמ' לו, כלום אתה צריך. אמ' לו, לינה אני צריך. אמ' לו, שב לשלום. ישבו שניהם ועסקו בתורה עד לערב. אמ' לו, נלך לבית המרחץ. אמ' לו, כרצונך. היה ר' יהושע מתיירא שמא יטפחנו על שוקיו. לאחר שיצאו, אכלו ושתו. כיון שאכלו ושתו, אמ' לו, מי מלויני. אמ' לו, אני. והיה ר' יהושע מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששיגרוני. ופנה ר' יהושע לאחוריו. ואמ' לו, למה נפנית. אמ' לו, דבר אני צריך לשאול ממך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן ולי לא הלקית. אמ' לו, ר', אתה חכם ובידך דרך ארץ, ובני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיהו אוכלין ושותין, והן נודרין בתורה ומבדין, ולי מסורת חכמים שכל הנודר בתורה ובודה סופג את הארבעים. אמ' לו, וכך אתה עושה להן. אמ' לו, הן. אמ' לו, גוזר אני עליך שתלקה אותן ארבעים בשבילך וארבעים בשביל חכמים ששיגרוני אצלך. הלך ר' יהושע וסיפר הדברים לפני חכמים.",
+                "ולא יקפיד אדם בתוך סעודתו. מעשה בהלל הזקן, שעשה סעודה לאדם אחד. ובא עני ועמד על פתחו. ואמ' לאשתו, אשה, אני צריך להכניס היום, ואין לי פרנסה. נטלה כל אותה סעודה ונתנה לו, ואח\"כ לשה עיסה אחרת ובישלה אלפס אחר והניחה לפניהם. אמ' לה, בתי, מפני מה לא הבאת קודם לכן. מיד ספרה לו כל המעשה. אמ' לה, בתי, אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות, שכל מעשיך אינן אלא לשם שמים.",
+                "שנים שיושבין על שולחן אחד, הגדול שולח יד תחלה, ואחר כן הקטון, ואם שלח הקטון תחלה הרי זה גרגרן. בד\"א בזמן שאינן בבתיהן, אבל האוכל בבית חבירו עם חבירו בעל הבית שולח יד תחלה ובוצע תחלה. וכשהאדם מיסב על שולחנו, שם יתבחן ושם יתפרסמו מדותיו, והוא שאז\"ל בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, בכוסו, בכעסו. אכל האורח קודם בעל בית, הרי זה מגונה.",
+                "אורח מכניס אורח, יותר מגונה ממנו. אורח נוטל מלפניו ונותן לפני בעל הבית, הרי זה מגונה. וכשיוצאין, אורח יוצא תחלה ובעל הבית יוצא אחריו, וכשנכנסים, בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. כדגרסי' במ' ברכות בפ' שלשה שאכלו כאחת, א\"ר שמעון בן יוחאי, בעל הבית בוצע תחלה, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברך לבעל הבית, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית [בעולם] הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי מוסיף בה דברים, ולא ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדמן לפניו ולא לפנינו שום חטא ולא שום עבירה ולא הרהור עבירה. אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך. היו שנים, ממתינין זה את זה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו.",
+                "ואורח המתארח אצל חבירו אל ירבה בשבחו, משום מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, כמו שכתבתי למעלה. ואל יספר בגנותו, כדגרסי' בפ' הרואה. בן זומא אומ', אורח טוב מה הוא אומר, כמה טריחות טרח בעל הבית לפני, כמה בשר הביא, כמה גלוסקאות הביא, כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מהו אומר, כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ואורח הנכנס אצל בעל הבית, אינו רשאי ליתן כלום מן הסעודה לפני בנו של בעל הבית, ולא לפני עבדו, ולא לפני שמשו.",
+                "מעשה באדם אחד, שלא היה לו אלא כשלשה ביצים פת בשנת בצורת. זימן עליהם שלשה אורחים והניחם לפניהם. בא בנו של בעל הבית, עמד לפניהם. נטל האחד חלקו ונתן לו, וכן השני, וכן השלישי. כיון שבא אביו, מצאו אחת בפיו ושתים בשתי ידיו. ועמד והגביהו מלא קומתו, וחבטו לקרקע, ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף אביו, כיון שראה בנו ואשתו מתים, עלה לגג ונפל ומת. אמ' ר' אלעזר בן יעקב, שלשה נפשות מתו על דבר זה.",
+                "ויהיה אדם זהיר בפת, שלא לזלזל בה, כדגרסי' בפרק שלשה שאכלו ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין [בשר חי על הפת, ואין מעבירין] כוס מלא על גבי הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת. וגרסי' בפ' חלק א\"ר אלעזר, מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמ' ר' אלעזר, כל מי שמשייר פתיתים על שולחנו כאלו עובד ע\"ז, שנא' העורכים לגד שולחן, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיהו, והא דליכא שלימא בהדיהו.",
+                "מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא עם אדם אחד. נטל פרוסה וסמך בה הקערה. שמטה ר' עקיבא ואכלה. אמ' לו, אין לך פרוסה שתאכל אלא זו שאני סומך בה את הקערה. אמ' לו, כמדומה הייתי שאתה נכוה בפושרין, ועכשו אין אתה נכוה אלא ברותחין.",
+                "וישתדל אדם לאכול דברים המברין את גופו, ולא יאכל דברים הרעים, כדי שיהיה בריא לעבודת השם. כדגרסי' בפ' כיצד מברכין ת\"ר המקפה [אכילתו] במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה. אמ' רב חסדא, קיתון לפת. אמ' ר' מאיר א\"ר יוחנן, הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל כולא יומא לא, משום דקשו לריח הפה. וא\"ר מאיר א\"ר יוחנן, הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חולאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, משום דקשו לחולשא דליבא. אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעיים, ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ומברין את הגוף. הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב.",
+                "ששה דברים מרפאין את החולה ורפואתו רפואה. ואלו הן. כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבשים, וקיבה, [והרת], ויותרת הכבד, ויש אומ' אף דגים קטנים.",
+                "עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו, וחוליו קשה. ואלו הן, בשר שור, בשר שמן, ושחלים, ובשר צלי, ובשר צפורים, ותגלחת, ובית המרחץ, כבד וחלב וגבינה, ויש אומ' אף אגוזים ואף קשואים, כדתניא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קשואין, מפני שקשין לגוף כחרבות.",
+                "ששה דברים סימן יפה לחולה. [ואלו הן], עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום. עיטוש, דכתי' עטישותיו תהל אור. שלשול, דכתי' מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. זיעה, דכתי' בזעת אפך תאכל לחם. קרי, דכתי' יראה זרע יאריך ימים. שינה, דכתי' ישנתי אז ינוח לי. חלום, דכתי' ותחלימני והחייני.",
+                "וגרסי' במ' הוריות עשרה דברים קשים לשכחה. העובר תחת איפסר הגמל, וכ\"ש תחת הגמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר בין ריח של נבלה, והעובר תחת גשר שלא עבר תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פי' הבשר שיתחתך כשהוא מבושל הרבה וידבק לצד הקדרה, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומ' אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. ת\"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנת שברירי ברירי. ומתרגמי' בסנורים בשבריריא. מאי תקנתיה. אי איכא חברי בהדיה, לומר ליה, פלניא, אמרה לך אמך, איזדהר משברירי ברירי בכאסי חיורי. ואי ליכא חבריה בהדיה, לימ' הוא לנפשיה.",
+                "וגרסי' בפרק ערבי פסחים שלשה דברים צוה ר' יהודה את רב, אל תצא יחידי בלילה, ואל תעמוד לפני הנר ערום, ואל תכנס לבית המרחץ חדש, שמא תפחת. עד כמה. א\"ר שמעון בן לקיש, עד שנים עשר חדש. והעומד לפני הנר ערום, נכפה. אל תצא יחידי בלילה, דתניא לא יצא אדם יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שביעיות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת עם שמונה עשרה רבוא מלאכי חבלה, ויש להם רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיחא כל יומא. זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה, אי לא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה בלילי רביעיות ובלילי שבתות.",
+                "וגרסי' במדרש יהי אור ר' אליעזר פתח, לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. בוא וראה, שהב\"ה אוהב לישראל מכל העמים, והזהיר אותם שישמרו את נפשם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. לפי שיש שעות ביום שצריך אדם לשמור את נפשו בהם, לפי שבהם הדינין מתעוררין לבא בעולם, ובשעה שהדינין מתעוררין לבא בעולם, צריך אדם ליזהר שלא תפגע בו מדת הדין. ולפי' הזהיר הב\"ה את ישראל, ואמ' לך עמי בוא בחדריך, לפי' כשמדת הדין מתעוררת, והדבר בא לעולם, אין רשאי אדם להלך בשוק יחידי, ולא אפי' עם בני אדם, אלא יסגר בתוך ביתו, ולא יצא לשוק עד אשר תעצר המגפה, ולפי שהיה נח איש צדיק תמים, צוהו הב\"ה להסגר בתוך התיבה, כדי שלא ימות עם שאר בני דורו. וכן צוה הב\"ה את אבותינו, כשנגלה הב\"ה במצרים להכות את בכוריהם, שיסגרו בתוך בתיהם עד אשר יעבור המשחית, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואחר שיעבור הזעם אין לו למשחית רשות לחבל.",
+                "וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד. א\"ר יהושע בן לוי, שלשה דברים שח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל, ואל תעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מאחרי המת, שאני מרקד ובא לפניהם [וחרבי בידי], ויש לי רשות לחבל. מאי תקנתיה, אי איכא נהרא יעבור, ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל [בה], ואי איכא גודא, פי' כותל, ליקום אחוריה, ואי לא, לימא יגער ה' בך השטן. ואל יצא אדם קודם קריאת הגבר, מפני המזיקין, כדגרסי' בפ' קמא דמסכתא יומא היוצא קודם קריאת הגבר, דמו בראשו. ר' יאשיה אומ', עד שישנה וישלש.",
+                "ובאיזה תרנגול אמרו, בתרנגול בינוני. פי' לא תרנגול הממהר לקרות, ולא המאחר, אלא הממוצע. השותה משקין מזוגין ומשקין מגולין, שעבר עליהם הלילה, דמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, שעברה עליהם הלילה, דמו בראשו. השותה מי הנהרות או מי הנחלים, בפיו או בידו, אחת דמו בראשו.",
+                "לעולם יכבד אדם את הבריות ויפליג בכבודם. ואפי' הכי, ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו, דתניא לעולם יהיו בני אדם חשובין בעיניך כליסטים ומכבדן כרבן גמליאל.",
+                "מעשה בר' יהושע, שהכניס אצלו אדם אחד, ונתן לפניו אכילה ושתייה, והעלהו לגג לשכב, ונטל הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, נטל כל הכלים שבשולחן, וכרכן בטליתו. כיון שביקש לירד, נפל מן הגג, ונשברה רגלו. לשחרית בא ר' יהושע ומצאו. אמר לו, ריקה, כך עושין בני אדם שבעירך. אמ' לו, ר', לא הייתי יודע שנטלת הסולם מתחתי. אמ' לו, אין אתה יודע שמאמש היינו סבורים כך. מכאן [אמר] ר' יהושע, יהיו בני אדם בעיניך כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ומכבדן בכל מקום, חוץ מבדרכים ומבגשרים ובידים מזוהמות. ומכבד אדם לחבירו בכל ענין, לישב בראש, ליטול ידיו קודם. והני מלי מים ראשונים, אבל באחרונים, לא, מפני שידיו מזוהמות, ואין מכבדין בידים מזוהמות.",
+                "רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא. קדמיה חמריה דרבין לחמריה דאביי. אמ', מיומא דאתא האי ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטו פתחא דבי כנישתא, אמ' ליה רבין, ליעול מר. אמ' ליה, עד השתא לאו מר אנא. אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות, אלא בפתח ומזוזה. פתח ומזוזה סלקא דעתך, אלא אימ' בפתח הראוי למזוזה.",
+                "וישתדל להקדים שלום לכל אדם, דתנן ר' מתיא בן חרש אומ', הוי מקדים שלום לכל אדם וכו'. וגרסי' בפ' קמא דמ' ברכות א\"ר חלבו אמ' רב הונא, כל הרגיל ליתן שלום לחבירו, ויום אחד לא נתן, עובר משום בקש שלום ורדפהו. ואם נתן ולא החזיר לו, נקרא גזלן, שנא' ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל, ולא המתין אחד לחבירו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנא' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. ואם המתין מה שכרו, א\"ר יוסי בר חנינא, זוכה לברכות הללו, שנא' לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו', ויהי כחול זרעך וגו'. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א\"ר לוי ב\"ר היני, הנפטר מחבירו, לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שכן מצינו שאמ' דוד לאבשלום, לך בשלום, ונהרג, ויתרו אמ' למשה רבי' ע\"ה, לך לשלום, והצליח. כיצד מכבדין. לכניסה הגדול קודם, לירידת הסולם הקטון [קודם], לברכה הגדול קודם. כיצד מכבד אדם את רבו. היו שניהם הולכים בדרך, נותנו לימינו ואין נותנו לשמאלו. היו שלשה, ילך הבינוני לימין, והקטן לשמאל, והגדול באמצע.",
+                "וכל המכבד את הבריות זוכה לחיי העולם הבא, כדגרסי' במ' ברכות בשעת פטירתו של ר' אלעזר בן עזריה, נכנסו תלמידיו אצלו. אמרו לו, ר', למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חביריכם, ובשעה שאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל זה תכנסו לחיי העולם הבא. ולא יחוש אדם לכבוד עצמו, ולא יהי רודף אחר הכבוד, ולא יתכוין לישב בראש, אלא במקום שיזדמן לו, ואפי' הוא אדם גדול, שאין המקום מכבד ליושבו, אלא היושב מכבד את מקומו. כדגרסי' במ' תעניות ר' יוסי אמ', לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני, כל זמן שהשכינה שרויה עליו, ואמ' לא תגע בו יד, נסתלקה שכינה, המה יעלו בהר.",
+                "לעולם יהיה אדם מעורב עם הבריות, ישמח עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים, ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין המשחקים, ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר, לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, אם כוונתם לטובה ולשם שמים, ויעביר על מדותיו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים.",
+                "הנכנס לבית המרחץ, כיצד יעשה. חולץ את מנעליו, ומסלק את קובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, וא\"כ מתיר את אפקרסותו התחתונה. רחץ ויצא, הביאו לו את המפה, ומקנח את הראש, וא\"כ מקנח את האיברים, וא\"כ מניח את אפקרסותו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, וא\"כ מניח את קובעו, ונועל מנעליו. כיצד נועל את מנעליו.",
+                "בין בבית המרחץ, [בין] בכל מקום, נועל מנעל של ימין תחלה, ואח\"כ של שמאל, וקושר את של שמאל, ואח\"כ של ימין. ולא ירוק בבית המרחץ, מפני הסכנה. ובכל מקום לא ירוק בקרוב מחבירו. וגרסי' במ' שבת בפרק ראשון, הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה. הבא מן הדרך ונכנס לבית המרחץ, דמו בראשו. הקיז דם ונשתכר, דמו בראשו. שימש מטתו על גבי קרקע, דמו בראשו. ההורג כנה על גבי המטה, דמו בראשו. המקיז דם וישב בתענית, דמו בראשו.",
+                "גרסי' בפרק במה אשה יוצאה אמר ר' אמי, ואמרי לה במתניתא תאנא, שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ויש אומ' מי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. המשתין מים בפני מטתו ערום, אמ' רבא, לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי, לית לן בה, ואם מהדר אפיה, לא אמרן אלא אארעא, אבל אמאנא, לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, לא אמרן אלא דלא משא כלל, אבל משא [ולא משא], ליתן לו בה. ושאשתו מקללתו בפניו, אמ' רבא, על עסקי תכשיטיה, והני מילי, דאית ליה ולא עביד לה. ולא יפלה אדם כליו ברשות הרבים, מפני הכבוד. כיוצא בו א\"ר יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה, אין עושין אפקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד. תנו רבנן המפלה את כליו בשבת, מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר, נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמ' רב, מולל וזורק, זהו כבודו, ואפי' בחול. וגרסי' במ' כתובות בפ' אע\"פ, אל תרבה בישיבה, שהישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהילוך, שההילוך קשה לעינים, אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך. ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה טובה הימנה. והא אמרת, עמידה קשה ללב. הכי קאמ', ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה שיש לה סמיכה, טובה הימנה.",
+                "לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא א\"כ קורהו קודם. וילמד דרך ארץ מהב\"ה, שעמד על פתח הגן ויקרא לאדם, שנא' ויקרא אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.",
+                "מעשה בארבעה תלמידי חכמים, שהלכו למלכות, והיה להם פילוסוף אחד חבר שם. ואלו הן, רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא. אמ' לו ר' יהושע לרבן גמליאל, רצונך שנלך ונקביל פני פילוסוף חבירנו. אמ' לו, הן. הלכו, וטפח לו ר' יהושע על הדלת. והיה הפילוסוף מחשב בדעתו, אין זה דרך ארץ אלא של חכם. פתח את הדלת וראה את חכמי ישראל. והיה מחשב בדעתו, ואומר, היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר אני, שלום עליך, רבן גמליאל, נמצאתי מבזה את חכמי ישראל, ואם אומר אני, שלום עליכם, חכמי ישראל, נמצאתי מבזה את רבן גמליאל. אמ' להם, שלום עליכם, חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש. [ולא מרבן גמליאל למדנו, אלא מן השכינה, שנא' ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו].",
+                "לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב ה' בך את כל מדוי מצרים, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו. שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליה[ם] נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנא' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמ' עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "וצריך תלמיד חכם לעלות על לבו תמיד חורבן ירושלם, ויהיה כואב ונעצב, ואל ימלא שחוק פיו, כדגרסי' בפ' אין עומדין א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לו לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו הגוים, הגדיל ה' לעשות עם אלה.",
+                "וגרסי' במדרש לשחוק אמרתי מהולל. מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה לחכמים. אמ' לבנו, עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. עלה והכישו נחש ומת. המתין אביו לירד, ולא ירד. אמ' אעלה ואראה מה טבו של בני. עלה ומצא שנשכו נחש ומת, והוא מוטל בין החביות. מה עשה. המתין עד שאכלו. וא\"כ אמ' להם, לא לברך ברכת חתנים לבנו של אותו האיש באתם, ברכו עליו ברכת אבילים, ולא להכניס אותו לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבורה.",
+                "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. אל תתן עיניך בממון שאינו שלך. אל תשמיע לאזניך דברים בטלים, שהן נכוין תחלה בדין. אל יספר פיך לשון הרע, שהוא נכנס תחלה לדין. אל ימצא בידך דבר גזל, שכל איבריך מעידין עליך. אל יקדמו רגליך לדבר עבירה, שמא יקדמך מלאך המות. הוי מתיירא מבית דין של מטה, אע\"פ שעדיך אוהבי ממון הם, כ\"ש מבית דין של מעלה, שעדיך ברורין. עיניך, שלא נתת בממון שאינו שלך, הם יאירו באישון חשך ואפלה, שנא' וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. אזניך, שלא שמעת בהם דברים בטלים, הם יקשיבו שלום ויאזינו חיי העולם הבא, שנא' ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר וגו'. פיך, שלא דבר לשון הרע, יזכה לספר בשבחו של הב\"ה לתחיית המתים, שנא' ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. פיך, שעסק בתורה, בו יתברכו בעלי ברכה, שנא' ואברכה מברכיך וגו'. ידיך, ששמרת מן הגזל, מה יעשו לך כל בני עולה. ידיך, שלא קפצת מן הצדקה, מה יעשו לך כל בני כסף וזהב. רגליך, שלא קדמוך לדבר עבירה, מה יעשה לך מלאך המות.",
+                "ר' אלעזר הקפר אומ', התרחק מן התרעומות, שמא תתרעם על אחרים ותוסיף לחטוא. אהוב את המוכיחך, כדי שתוסיף על חכמתך, ושנא את המשבחך, כדי שלא תמעט מחכמתך. פי' אם יאהב אדם למי שמוכיחו, יוסיף על חכמתו, כי המוכיחו יאמר לו תמיד, טפש אתה ולא למדת חכמה, לפיכך יוסיף על חכמתו, וישתדל תמיד ללמוד יותר. ואם יאהב למי שמשבח אותו, לעולם ימעט מחכמתו, כי המשבח אותו יאמר לו, חכם גדול אתה, ולפיכך לא ילמד יותר.",
+                "הוי אוהב את בית המדרש, כדי שיבואו בניך לתלמוד תורה. הוי אוהב את העניים, כדי שלא יבואו בניך לידי עניות. הוי אוהב את הענוה, כדי שתמלא ימיך. הוי אוהב את החסידים, כדי שתנצל ממלאך התשחורת. פי' מלאך המות, שמשחיר פני האדם במותו, ויש אומרים, שהוא המלאך המשחית, הממונה להמית את הבחורים, מגז' הילדות והשחרות. הוי זהיר בק\"ש ובתפלה, כדי שתנצל מדינה של גיהנם. יהי ביתך פתוח לרוחה, כדי שלא יחסרו מזונותיך. הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו סגורות בשעה שאתה מיסב לאכילה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. הוי זהיר בכבוד אשתך, כדי שלא תהא עקרה. הוי שמח בייסורין הבאין עליך, מפני שמצילים אותך מחולאים של מטה.",
+                "אם מנעת עצמך מדבר מצוה, מלאך המות קודמך. אם הטרחת עצמך במצות, עליך הכתוב אומר, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. אם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך בשלום. המעיז פניו בפני מי שגדול ממנו, סופו בא לידי בהרת. המונע עצמו מדבר מצוה, ועוסק בדברי הרשות, סוף אשתו מתה במגפה. אם רצת לכבוד חכם, הויין לך בנים ובנות מתוקנים למעלה. אם רצת לכבוד עני, הווין לך בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. אם ראית חכם שמת, עמוד עליו וחזר עליו עד שיפטר ממך. אם ראית עני שמת, עמוד וחזור עליו עד שתוליכהו לקבר. [אם ת]רדוף אחרי השלום, יספרו בשלומך, כשלום פנחס בן אלעזר. אם ראית חבירך שנתדלדל, אל תחזירהו ריקם, ואם הלוית לו מאומה בשעת דחקו, יתקיים עליו אז תקרא וה' יענה. אם השפלת עצמך לפני חבירך, הב\"ה מגביהך. ואם הקלו אותך אחרים, בין בישיבה בין במסיבה, עשה שלום עמהם, כדי שיבא שלום וינוח על משכבך.",
+                "דע מה שבין היום למחר, בין שלך בין שאינו שלך, את שבידך היום, למחר אינו שלך, ושאינו שלך, למה יהא שלך. והעושה את שאינו שלו [שלו], עליו הכתוב אומר הוי המרבה לא לו. הוי גומר בטובה, ומשלם טוב, ושוחר טוב, ומבקש טוב, ואפי' על רע הוי עלוב, ואוהב הכל, ושפל רוח, ולשון רכה. הוי קל לראש, פי' אל יתכבד אצל גדול ממנו, אלא יעמוד לפניו וישמשנו, ויקל את עצמו אצלו, ונוח לתשחורת, בהפך יכבד אצל הקטן, ולא יקל את עצמו אצלו. הוי נרתע מן החטא הקל, כדי שלא יביאך לחטא החמור. הוי רץ למצוה קלה, כדי שתביאך לידי חמורה. ואם רוצה אתה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. אם הטיבות הרבה לאחרים, יהיה בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי לו, אלא משל שמים הטיבו לו ולי. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואל תאמר, בשביל מעשי הטובים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנא' ומשלם לשונאיו. ואם הרעות מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואמור, אוי לי כי חטאתי, אוי לי כי בא מכשול על ידי. ואם הרעו לך הרבה, יהיה בעיניך מעט, [ואמור] מחובי פרעתי, ויותר מזה אני ראוי.",
+                "האימתנין, והזיוהנין, ועזי פנים, ובעלי זרועות, עליהם הכתוב אומר כי זרועות רשעים תשברנה. המאוסין בעיניהם, והמבוזין בעיני נפשם, והכובשין את יצרם, והמשפילין את רוחן, עליהם הכתו' אומר כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. גסי הרוח, ומספרי לשון הרע, ומדברי כזב, והחכמים בעיניהם, עליהם הכתו' אומר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. היראים להזכיר שם שמים לבטלה, עליהם הכתו' אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. בעלי אמונה ומחזירי אבידה ופקדון, עליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. [אוצרי פירות, ומלוין ברבית, ומקטיני איפות, ומגדילי השקל], ומפקיעי שערים, עליהם הכתו' אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. רודפי צדקות, ומבקשי שלום, והמצטערין עם הצבור, והעומדין עליהם בשעת דחקן, ועושין עמהם צדקה כשהן בצרה, עליהם הכתו' אומר טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. המינין, והאפיקורוסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, והמסורי[ם], ומחללי שם שמים, והחנפין, והפרנסין המטילין אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי הדורות, שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשועים בי וגו'. המתגיירין בצדק, והשבין בתשובה שלימה, והמחזירין בתשובה לרבים, ומלמדין אותן שלא ישובו לקלקולן, עליהם הכתו' אומר אז יבקע כשחר אורך וגו'. חורשי רע, ומהפכי דברים, ומפטירי שפה, ומחלקי לשון, עליהם הכתוב אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות.",
+                "הרחמנין, ומאכילי רעבים, ומשקי צמאים, ומלבישי ערומים, ומחלקי צדקות, עליהם הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. המכים בסתר, והמחרפים בגלוי, ומליזי הרבים, ומטילי מחלוקת, סופן להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. הענוים, ושפלי רוח, ונוחי תשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור."
+            ],
+            "iv etiquette of women": [
+                "השער הרביעי: בדרך ארץ הראוי לנהוג בו הנשים",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה, צדקת, וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה. כדגרסי' במדרש כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל, בשעה שנצטווה משה רבי' ע\"ה לאמר תחלה לבית יעקב, והם הנשים, נצטווה לאמר להן ראשי פרקים ודברים קצרים, שהן משיגות להבין. ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחלה, מפני שהן שולחות בניהן לבית הסופר, ומשימות עיניהן שיעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הסופר, ומושכות לבם בדברים טובים, ושומרות אותן שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותן יראת חטא בילדותן, ונמצאו הנשים הצדקניות סבה לתורה וליראה. וכאשר יבואו בעליהן ממלאכתם, והם יגעים ויעפים, יזכירום לקבוע עתים לתורה, ולתת צדקה.",
+                "ותהיה זהירה להיות שלום בינה ובין אישה, ותהיה לו אהובה ורצויה. ותהיה זהירה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ובסוף התפלה תכוין לבה בתחנונים לפני הב\"ה על בניה ועל בנותיה, שיהו יראי שמים ועוסקין בתורה ובמצות. כי זכותה של אשה לעולם הבא הוא שיהיו בניה עובדים את השם ית' שמו ועושים רצונו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה עוסקין בתורה ובמצות, יחשב לה כאלו היא בחיים ועושה כל המצות, ותהיה במעלות עליונות לעולם הבא. וכשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים [נקיות] שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצות, מפני שתפלתו של אדם [נשמעת] בשעה שהוא עושה מצוה. ולא תצא מדלתי ביתה אלא לצורך גדול, שהאשה היצאנית חוטאת ומחטיאה אחרים. כיצד חוטאת, הנשים דעתן קלה עליהן, ואיפשר שתראה אנשים בשוק, ותחמוד אותם בלבה, ותבא לידי הרהורים רעים, ואיפשר לידי מעשה. ומחטיאה לאחרים כיצד, כשם שחומדת האנשים איפשר שיחמדו אותה. וגרסי' בבר\"ר ומלאו את הארץ וכבשוה, [מלמד], שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שתצא לשוק סופה ליכשל, ומעשה דינה יוכיח.",
+                "וגרסי' במדרש תנחומא ותצא דינה, ז\"ש הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה. א\"ר יוסי, כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה שתנשא לכהן גדול, ותעמיד כהנים גדולים, שנא' כל כבודה בת מלך פנימה. אם תכבד עצמה בתוך הבית, ממשבצות זהב לבושה, תנשא למי שכתוב בו ושבצת הכתונת שש. א\"ר פנחס בר חמא, בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, תעמיד בנים משוחים בשמן המשחה סביב לשולחנך. אבל אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, יצאנית ואינה מצנעת עצמה ואינה מתביישת, אפי' לעם הארץ אינה ראויה לינשא.",
+                "וצריכה האשה להיות נאה במאכלה ובמשקה ובמעשה ידיה. במאכלה כיצד. לא תהא גרגרנית, ולא תאכל יותר מדאי, ולא תאכל דברים הרעים לחלב. כדגרסי' במ' כתובות בפרק אע\"פ, ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב, מאי נינהו, אמ' רב הונא, קישות וחזית ודגים קטנים ואדמה. פי' אדמה, יש נשים שאוכלות נתר ועפר. אמ' אביי, אפי' קרא, פי' דלעת. רב פפא אמ', אפי' קורא וכופרא. פי' קורא, רך שבדקל, כופרא, תמרים שלא בשלו כל צרכן. רב אשי אמ', אפי' כסא דהרסנא, פי' כוס מים מלא ציר, והם המים המלוחים. מניהו פסקא חלבא, מניהו עכרא חלבא. דמשמשא ביני רחיא, הוו לה בני נכפה. דמשמשא על ארעא, הוו לה בני שימוטי. פי' צוארם ארוך יותר מדאי. דדרכא אדמה דחמרא, פי' דם החמור, הוו לה בני גבנאי, פי' בעלי גרב. דאכלא חרדלא, הוו לה בני זלזלני, פי' זלזלני, [רעבתנים], כמו זולל וסובא. דאכלא תחלא, הוו לה בני דולפני, פי' שמזלגין עיניהם דמעות תמיד. [דאכלא מוניני, פי' דגים קטנים, הוו לה בני מציצי עינא, פירוש שבולטין עיניהם חוץ לגלגלותם]. דאכלא גרגושתא, הוו לה בני מכוערי. פי' גרגושתא, העפר האדום. [דשתיא שכרא, הוו לה בני אוכמא. דאכלא בשרא ושתת חמרא, הוו לה בני בריי]. דאכלא ביעי, [הוו לה בני עינני, פי' עיניהם יפים. דאכלא כרפסא], הוו לה בני זיותני, פי' יפים ונאים, דאכלא כוסברתא, הוו לה בני בשראני, פי' בעלי בשר. דאכלא אתרוגא, הוו לה בני ריחני. ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אימא אתרוגא, והוו מסקי לה לאבוה בריש ריחני.",
+                "במשקה [כיצד. לא תשת האשה משקים הרעים, המפסידים את החלב, כגון שכר, וכיוצא בו], דתניא שתת חמרא, הוו לה בני אוכמי. [ולא תשתה יין, אלא כוס אחד בלבד, בשעת אכלה, כדגרסי' במסכת כתובות] תאנא כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא לה, שלשה תובעת בפה, ר\"ל תשתכר, ותהפך לדעת אחר, ותובעת התשמיש בפה, ארבעה, אפי' חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. אמ' רבא, לא שאנו אלא שאין בעלה עמה, אבל בעלה עמה, לית לן בה.",
+                "במעשה ידיה כיצד. צריכה האשה לפקוח עיניה מן השינה, ולנעור כפיה מן העצלות, ותשכיל לעשות חפצי ביתה וחפצי בעלה במהירות ובזריזות, בלא עצלות. ותעשה היא בעצמה. ואפי' היו לה כמה שפחות, תעשה בעצמה צרכי בעלה ובניה, כדי שלא תשב בטלה ותבא לידי שעמום, כמו שכתבתי למעלה בפרק נשואי אשה.",
+                "וארבעה שערים אלו שאמרתי בענין דרך ארץ, צריך תלמיד חכם ליזהר בכולן. לפי שהשער האמור בתלמיד חכם בענין דרך ארץ הוא חמור מכולם, ואם הוצרך להזהר בשלו שהוא חמור, כ\"ש באחרים, שהם יותר קלים. ואם הזקנים יחמירו על עצמן, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל תלמידי חכמים, שהוא חמור משלהם, הרי אלו משובחים. כ\"ש שצריכין ליזהר בדרך ארץ של אנשים ושל נשים, שהן קלים יותר משלהם. ואם האנשים יחמירו על עצמם, ויזהרו בדרך ארץ שלהם ושל זקנים, שהוא חמור יותר משלהם, הרי אלו משובחים. כ\"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים, שהוא יותר חמור משל זקנים, ואין צריך לומר שצריכין ליזהר בדרך ארץ של נשים, שהוא יותר קל משל אנשים. ואם הנשים החמירו על עצמם, ונזהרו בשל בעלי בתים, שהוא חמור יותר משלהן, הרי אלו משובחות. כ\"ש אם יזהרו בשל זקנים, כ\"ש אם יזהרו בשל תלמידי חכמים. נמצא, שצריכין תלמידי חכמים ליזהר בדרך ארץ של ארבעה אלו שערים, בשלהן, ובשל זקנים, ובשל אנשים, ובשל נשים. והזקנים צריכין ליזהר בשלשה שערים, בשלהן, ובשל אנשים, ובשל נשים. והאנשים צריכין ליזהר בשני שערים, בשלהן ובשל נשים. והנשים צריכות ליזהר בשער אחד בלבד, שלהן. וכל הנזהר ועולה למדרגה של יותר חמורה ממנו הרי זה משובח."
+            ],
+            "v etiquette rules": [
+                "דרך ארץ בכלל ובפרט לכל אדם",
+                "כל אחד ואחד כפי מה שצריך לנהוג בעצמו, בכל ענייניו ובכל צרכיו, כפי הראוי לו.",
+                "דרך ארץ אדם במאכלו, ובכסותו, ובנקיות גופו, ובתיקון שערו, ובעשיית צפרניו. יזהר תמיד שלא יטיפו נחיריו, ושלא יצא ריח מפיו. ואם ריח רע נודף לו מפיו, ישתדל להתרפות ממנו, כדי שלא יהיה מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי. ויתקן שערו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חבירו. וילבש בגדים נאים, ממוצעין, לא ארוכים ביותר, כבגדי גסי הרוח, ולא קצרים ביותר, כבגדי הקלים והפוחזים. ויזהר בבגדיו שיהיו נקיים, בלא כתם ובלא שמנונית. והולך בדרכו בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. ולא ירבה לישב בפתח ביתו, כיושבי קרנות, ולא ישיח עם חבירו בשבח אשתו.",
+                "דרך ארץ האיש עם אשתו צריך שיהיו דבריו עמה בנחת. ומטיל עליה מקצת אימה, ולא יותר מדאי. ומראה לה אימה בגלוי, ואוהב אותה בסתר. ומכבדה תמיד בפרנסה ובכסות יותר מיכלתו. ויהיה צנוע אצלה, ואפי' בשעת תשמיש, ולא תראה בו כל מום ולא דבר מאוס.",
+                "דרך ארץ האדם בסעודתו יטול ידיו קודם אכילה ואחר אכילה. ויאכל בימין ולא בשמאל, ומיסב על שמאל. ותהיה אכילתו בנחת. לא ימהר לאכול, כדרך החיות והבהמות, שחוטפין ואוכלין. ולא יביט בפני המסובין, שמא יראה להם שיכבד עליו מה שהם אוכלים. ולא יאכל יותר מדאי ולא ישתה יותר מדאי. ולא יאכל התבשיל עד סופו, אלא ישאיר מעט בקערה. ולא יקנח הקערה ויאכל. ולא ילקלק באצבעותיו. ולא ישתה כוסו בבת אחת. ולא יאכל דבר שמזיקו. ולא יאכל עד שימלא כריסו, וישבע אפי' במעט. וישבח להב\"ה שזימן לו מזונותיו, ויבקש מהב\"ה שיזדמן לו פרנסתו בכל עת שצריך לה.",
+                "דרך ארץ האדם בשינתו כשיטה לשכב, יהרהר תמיד בתורה ובמצות, עד שיישן. ואחר שייקץ משנתו, ישבח ויודה להב\"ה, שהקיצו משנתו לחיים. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון במעיו. ולא יישן מיד עם חשכה, אלא ישב לקרות עד רביע הלילה לפחות, ואז ישכב ותערב לו שנתו. ולא ירגיל עצמו לשכב ביום, אלא יעשה מלאכתו להתפרנס ממנה, כדי שיתפרנס בכבוד, וכדי שלא יבא לידי עניות ויצטרך לבריות, שנא' מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן.",
+                "דרך ארץ האדם ביראת שמים לעולם יהיה אדם ירא מהאל ית', ולא תהיה כוונתו בכל צרכיו ובכל ענייניו כי אם ביראת ה'. ויתן בטחונו בהב\"ה בכל משאו ובכל מתנו, ובצאתו ובבואו. ולא ילמד לעשות מעשה הגוים בכישוף, ולא יהיה מעונן ולא מנחש, ולא קוסם קסמים, ולא שואל אוב וידעוני, ולא ידרוש אל המתים. ודוד ע\"ה לא היה מסתכל באחת מכל המדות הללו, אלא היה משים בטחונו בהב\"ה, והיה מציל אותו מכל אויביו, שנא' בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי, וכתי' בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. והזהירה תורה ואמרה, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ר' חייא אומר, כל מי שאינו מנחש, מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותו, ואומרין לו, מה גזר הב\"ה היום, מה פעל היום, שנא' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. וכל המנחש, סוף אותו ניחוש שיגיענו, שנא' פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. ולא גלו ישראל אלא על ידי הנחשים, שנא' ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו וגו', אף הב\"ה מוכיח אותם ואומר להם, כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו."
+            ],
+            "Ways of the Amorite": [
+                "אלו דברים שהן מדרכי האמורי, שאסר לנו הב\"ה להתעסק בהם, שנא' ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, וכתי' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו.",
+                "איזהו מנחש. האומר נפל מקלי מידי [וסימן רע הוא, וצריך אני לדאוג כל היום, וכן נפלה פתו, וכו'], נפלה פתי מפי, קרא חבירי, נבח הכלב, קרא שועל על ימיני, עבר נחש לשמאלי, פסק צבי את הדרך לפני, שחרית הוא, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא, פי' אם יבקשו ממנו מעות בבקר, או בראש חדש, או בתחלת השנה, או במוצאי שבת, יאמר הרי זה סימן רע עליו, או כגון שיפגע באחד מן הפרקים הללו [בדבר] כעור, אדם או בהמה או עוף, או שישמע דברי דופי, כגון קללה, או כיוצא בה, ויאמר הרי זה סימן רע עליו.",
+                "איזהו מעונן. אלו שנותנים עתים, כגון אלו האומרים היום יפה לעשות, מחר אינו יפה לעשות, מחר יפה ליקח, היום חמה נהפכה, מחר גשמים יורדים. וחכמים אומרים אוחז עינים, [פי' אוחז וסוגר עיני הבריות, ומראה להם כאלו עשה הדברים של פלא, והוא אינו עושה כלום]. המספר קומי, פי' המגלח חצי ראשו, אשר מפאת פניו, ויניח החצי האחרון. והעושה בלורית, פי' המקיף פאת ראשו, והמגררת בנה בין המתים, כדי שיחיה, והקושר מטוטלת [פי' חתיכה של בגד] על יריכו וחוט אדום על אצבעו, והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר, מפני שהוא כעין כישוף. והמטפח [פי' מכה בידיו זו על זו] והמספק [מל' ויספק את כפיו] והמרקד לשלהבת שתבא. נפלה פתו מפיו, ואמ' החזירוה לי, שמא תאבד ברכתי, הרי זה מדרכי האמרי. נפלו ניצוצות מן הנר, ואמ' אורחים באים לנו, הרי זה מדרכי האמרי. היה מתחיל במלאכה, ואמ', יבא פלוני, שידיו קלות, ויתחיל בה. יבא פלוני, שרגליו קלות, ויעביר לפניו, הרי זה מדרכי האמורי.",
+                "האומר אל תפשיל ידיך לאחורך, שלא תאסור עלינו את המלאכה, אל תעבור עלינו, שלא תפסיק אהבתנו, אל תשבית המחרישה, שלא תגרר עלינו המלאכה, הרי אלו מדרכי האמורי. האומר שחטו תרנגול זה שקרא כעורב, תרנגולת שקראה כזכר, הרי זה מדרכי האמורי. ר' צדוק אומר הקושר על ידו חוט אדום, הרי זה מדרכי האמורי. האומר לחבירו, הפוך את חלוקך, שלא תהא חולם חלומות, הרי זה מדרכי האמורי. דבוק בארונו של מת, כדי שתראהו בלילה, ואל תדבק בארונו של מת, כדי שלא תראהו בלילה, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת קסמית באזני הקדרה, שתהא מרתחת ושופעת לאחוריה, הרי זה מדרכי האמרי, אבל נותנים קיסם של תות ושל זכוכית בתוך הקדרה, כדי שתתבשל מהרה. אבל אסרו ז\"ל בזכוכית, מפני סכנת נפשות. המשתקת לעדשים, כשהיא נותנת אותם בקדרה, כדי שיתבשלו מהרה, והמצווחת לגריצין, והמטפחת לנר, כדי שידלוק [מהרה], הר זה מדרכי האמרי. המושבת אפרוחים, ואומרת, איני מושיבה אותן אלא בשמאל, שלא יהיו מוזרות, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת אפרוחין בכברה והנותנת ברזל בין האפרוחים, שלא ימותו מפני הרעמים ומפני הברק, הרי זה מדרכי האמרי. הנותנת ביצים ואפרוחים בכותל, וטחה בפניהם, ומונה שבעה ואחד, הרי זה מדרכי האמרי. השואל במקלו, ואומר, אם אלך, אם לא אלך, הרי זה מדרכי האמרי. ואע\"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנא' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וגו'. וכן הב\"ה מגיד, שאין היגיעות האלו מושיעין את האדם, דכתי' עמדי נא בחבריך וברוב כשפיך באשר יגעת מנעוריך אולי תוכלי הועיל אולי תערוצי, נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים [מודיעים לחדשים] מאשר יבואו עליך.",
+                "ואלו דברים שהן מותרין לעשות אותם ואין בהם מדרכי האמרי.",
+                "היה מתחיל בעיסה, ומתפלל שתכנס בה ברכה, אין בזה מדרכי האמרי. אדם שהוא מפהק או שאחזתו עוית, פי' מפהק, נתעטש, עוית, שנתעוות, מבעתין אותו, כגון שאומרים לו, הנה האויב, או הנה הנחש נושך אותך, וכיוצא בזה, כדי שיבהלוהו וישכח העיטוש, ואין בזה משום דרכי האמורי. עמד עצם בגרונו, נותנין על ראשו מאותו המין, ולא מדרכי האמרי. אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא, וטוענין אותו באבנים, ולא מדרכי האמרי, שאין זה אלא כדי שיבקשו עליו רחמים כל רואיו. ממשיכין צנורות לפני חתנים ולפני כלות, ולא מדרכי האמרי. שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמרי. וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפים על הנשיאים, אבל לא על ההדיוטות. וכשמת רבן גמליאל שרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה. ומה שורפין עליהם, מטתן וכל כלי תשמישן. ומנין שאינו מדרכי האמרי, שנא' בשלום תמות וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך כי דבר אני דברתי נאם ה'."
+            ],
+            "More on etiquette": [
+                "דרך ארץ כשיכנס בישיבה יתן שלום לכל היושבים, וישב בלא הסבה, ויאסוף רגליו אליו, וישב במקום הראוי לו, או פחות מכבודו, ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו. ואם ישב אחר במקומו שהיה רגיל לשבת בו, לא יקפיד, וימעט בדבריו. ואם ישב אדם אצלו בקרוב ממנו, יכבדו, ואפי' למי שקטון ממנו. ויסביר פנים לכל בני החבורה והישיבה, ולא ישיב עד שיפצרו בו האחרים, ויתן להם שלום ביציאתו, והולך לו.",
+                "דרך ארץ השואל מחבירו חפץ או הוראה אם חפץ, יבקש ממנו בלשון רכה ובמיטב דברים. ואל ילחוץ לחבירו אם אמ' לו לאו, אלא ידין אותו לכף זכות. ולא יאריך יותר מדאי, ואם קצב על עצמו זמן להשיב החפץ לבעליו, לא ישקר. ואם שאל על הוראה, ידקדק שאלתו, וישאל על אמתת הדבר, ולא יאמר לו אלא האמת, שאם יכזב לו, יורה אותו הנשאל כפי השאלה ששאל ממנו, והוא סבור שהוא מרמה לנשאל ואינו מרמה אלא לעצמו. כמו החולה שישאל לרופא על חולייו, ויהפוך לו הענין, וישאלנו על חולי אחר, והרופא יתן לו רפואה כפי שאלתו, ואיפשר שתהיה הפך מן חליו, וימות, או יבא לידי סכנה ויאריך חלייו.",
+                "דרך ארץ אדם עם אביו ואמו יאזין וישמע לעצתו ויעשה רצונו של אביו, ויכבדנו בכל כיבוד שיוכל להיות. ויהיה דיבורו עמו בבושה ובצניעות, ולא ידבר עמו אלא בנחת ובתחנונים. ואם נצטרך האב לבנו, יעשה לו כל צרכו בטוב לב, ולא יזכור לפני אביו הטובה שהטיב לו. ויאכילנו וישקנו כפי כחו, וילבישנו ויכסנו, וידבר על לבו תמיד, כדי ליישב דעתו. והאב והאם שוין לענין כבוד ולכל דבר.",
+                "דרך ארץ אביו עם בנו לעולם יחמול על בנו, וילמדנו תורה, וידריך אותו על הדרך הנכונה. וכשיגדול הבן, לא ילחצנו יותר מדאי, ולא יכנו, ולא יקללנו, שמא יחטא הבן על אביו. ויסייע את בנו תמיד לעשות רצונו, ולא יבקש ממנו יותר מדאי. וישיא אותו אשה בימי בחרותו. וכן יעשה לבתו, ישיא אותה לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן בגרות, ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו. ולא יאמר, ממשפחה יקרה אני, ואם אשיא אותה לפלוני, הוא גנאי לי ולמשפחתי. כי אפשר כשתראה הנערה שגדלה ולא ישיאו אותה, שתצא לתרבות רעה, ויהיה יותר גנאי לאביה ולמשפחתה. ולא יבטח בה, ויאמר, חס ושלום, לא תעשה בתי דבר כעור, כי דעתן של נשים קלה עליהן.",
+                "דרך ארץ אדם עם האכסניא אם תבא אכסניא לביתו של אדם, יכבדם כפי כחו, ויותר מיכלתו. ואל יראה עצמו להם שהוא [עני, אלא יראה עצמו להם שהוא] עשיר, ואפי' הוא עני, ויסביר להם פנים, ולא יראה להם פנים זעומים. ואפי' היה בלבו דאגה, יכסנה מהם. וישכיבם במיטב מטותיו. ויראה עצמו כאלו הוא אורח והאכסנאי בע\"ה, ויאמר, אלו הייתי אני מתארח בביתו של זה, הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני ושישקני, אעשה לו כן גם אני. וגלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "דרך ארץ האשה עם בעלה צריכה האשה להיות דבריה עם בעלה בחן, ובתחנונים, ובכבוד, ובבשת, ובענוה. ותשמע דבריו, ותעשה רצונו, ותשמור ממונו, ותהיה משותקקת אליו בעת שהולך לדרך, ותהיה מצפה ומייחלת יום בואו. ובעת שהוא עמה בעיר, תראה לו שמחה תמיד, ותשמור עת אכילתו, ותעשה לו מטעמים כאשר אוהב. תבטל רצונה מפני רצונו. בעת כעסו תיישבהו, ובעת צרתו תשיחהו, ובעת רעתו תנחמהו. ואפי' יהיה לה דאגה בלבה, תסתירנה, כדי שלא יתעצב. מתקשטת תמיד לפניו בענוה ובחן ובצניעות, ויהיו בגדיה בכל עת נקיים. תכבד קרוביו ומשפחתו, ואפי' הם בזויים. ותהיה שמחה במתנתו, ותראה שהיא מרובה, ואפי' היא מעוטה.",
+                "דרך ארץ האשה בכל ענייניה צריכה האשה להיות צנועה, ויושבת בתוך ביתה, ולא תצא מדלתי ביתה [אלא לצורך גדול, ולא] תעמוד בפתח ביתה, שמא תחטיא את בני אדם, ואיפשר שיצא עליה שם רע. כי איפשר, כשתהיה עומדת בפתח ביתה, תזכור דברים שאירע לה עם בעלה או עם בניה, ותשחק, ויהיה עובר אדם בחור על פתח ביתה, ויאמרו הרואים, פלונית מזנה עם פלוני הבחור, כי היתה ממתנת אותו בפתח ביתה, וכשעבר עליה שחקה לו. ולא תרבה בדברים עם שכנותיה, ולא תכנס לביתם אלא לצורך גדול. ולא תספר עם שום [בריה דברים שבינה] לבין בעלה. משתדלת בצרכי ביתה ובגדול בניה. תתפלל בכל יום על בעלה, שיצליח במעשה ידיו, ועל בניה, שיהיו מצליחין בתורה ובמצות. תעשה צדקה מיגיע כפיה. אם תצטרך לצאת מביתה, לא יהיה הילוכה על השווקים ועל הרחובות שהמון בני אדם מצויין שם, אלא על המבואות שאין רגילין בני אדם להלוך בהם כל כך. ולא תצא כשהיא מבושמת, מפני שריחה נודף, ויבאו בני אדם לידי חמוד ולידי הרהור עבירה. ותשתדל כשתשב בבית החופה או בבית השמחה, לישב עם הנשים הצדקניות הכשרות, ולא תהיה מרבה בדברים, ויושבת בענוה ובצניעות, ולא יראה ממנה כי אם עיניה.",
+                "דרך ארץ האדם בישיבת עמי הארץ אע\"פ שהוא גנאי לאדם לישב בישיבה של עמי הארץ, אם נזדמן להם והוכרח לישב עמהן בחברותם, ימעט בדיבור עמהם. ואם ידברו הם בדברי כסילות, לא ישיב אותם ויאמר אין הדבר כך אלא כך וכך, שלעולם לא ישמעו ממנו. ועל זה אמר שלמה [המלך ע\"ה] אל תען כסיל כאולתו. אלא ישמע דבריהם ויחריש, ולא ילעג על מיעוט לשונם והגיונם, ולא יספר בגנותן לאחרים.",
+                "דרך ארץ הסוחר בסחורה כשימכור סחורתו לא ישבח אותה, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. ויהיה משאו ומתנו באמונה. וישמור דבריו לקיים אותם. ואחר שאמר לאחד, אמכור לך במנה, ונזדמן לאחר שיתן לו מאתים, ולא ישנה דבריו. והוא הדין אם אמר לחבירו, אקנה ממך במאתים, ונזדמן לו אחר שיתן לו במנה, לא יחליף דבורו. ואם אמר, אפרע לזמן פלוני, ישמור אותו זמן ויפרע מה שהחזיק על עצמו. ולא יהיה לו מריבה ולא קטטה, ולא קנאה ולא תחרות, עם שום אדם בעולם.",
+                "דרך ארץ העשיר בעשרו יהיה תמיד ענו וצנוע, ולא יתכבד בממונו. ויהיה תמיד מודה ומשבח להב\"ה, שחנן אותו עושר וכבוד. וכשיראה אדם שהוא עני, יהיה לו חונן ומרחם, בממונו ובדבריו, ויתן הלל והודאה לפני הב\"ה, ויאמר, ראוי הוא העני הזה להיות עשיר יותר ממני. ויהיה מקדים שלום לכל אדם, ועושה חסד עם הבריות בממונו, ויהיה מלוה לנצרך, ונותן לעני, וקרוב לקשה יום, ואהוב וחביב לכל יודעיו.",
+                "דרך ארץ הרש יהיה תמיד שמח בחלקו, ומצפה ומיחל בכל יום ישועת השם. ויסתיר דלותו, ולא יזלזל בכבודו, ולא יטול כלום מאדם בעולם. שאם יבזה עצמו, ויעמוד היום לפני המלך לבקש ממנו אפי' אלף דינרי זהב, למחר יעמוד לפני הפחות שבפחותים לבקש ממנו אפי' פרוטה אחת, הואיל ובזה עצמו [כבר, ועמד לפני המלך לבקש ממנו], ולא יכול לעמוד על עצמו ולהמנע מלבקש מבשר ודם, הואיל ונתבזה כבר.",
+                "דרך ארץ אדם בבית המרחץ יכנס לפני ולפנים מן המערה, וירחוץ שם. ויתרחק מכל אדם בשעה שהוא רוחץ, ויכסה ערותו, ויעצים עיניו מראות ערות חבירו. וימעט בדבריו בבית המרחץ, ולא ישאל בשלום חבירו כשהוא בבית המרחץ. ולא ישב לשם יותר מדאי. ולא יכנס מיד לבית הפנימי, עד שיתחיל גופו להזיע. וירחוץ רגליו בצונן, ויכסה את ראשו, ויצא.",
+                "דרך ארץ הרב ישקוד תמיד על תלמודו. ותהיה חכמתו ומעשיו כאחד. ולא יקפיד על התלמידים. ולא יהי חכם בעיניו. ותהיה חכמתו מצויה לכל שואל, ויהיה פה לכל מי שאינו יודע לדבר. ויהיה שונא מתנות, ולא יהיה אוהב מן העולם הזה כי אם חכמתו ומעשיו הטובים, ויהיה פרוש מעמי הארץ.",
+                "דרך ארץ התלמיד עם הרב יעמוד עליו וישמשנו, ויהיו עינו תלויין לו ללמוד ממנו חכמה. ולא יקראנו בשמו. ולא יסתור דבריו, וכוונתו לקנטר אותו בדברים. ולא יתבייש לומר לו, לא הבנתי, אפי' כמה פעמים. ואם לא הבין מקוצר דעתו, לא יאמר לרבו, טעית בדבר הזה.",
+                "דרך ארץ המוכיח כשיעמוד אדם [בקהל להוכיח בדברים], יכבוש עיניו בקרקע, ויאמר דבריו נכוחים, בחן ובענוה. ולא תגיס דעתו עליו. ותהיה תוכחתו לשם שמים, כדי להחזיר את הרבים למוטב.",
+                "דרך ארץ המוכח צריך להטות אוזן למוכיח, וישמע דבריו, ויקבל עליו לעשותם. ויראה בעצמו אותות שקבל התוכחות, ושהוא מתחרט על מעשיו הרעים, ותראה בו ההכנעה והתשובה, ויתן אל לבו לתקן את המעוות וליישר דרכיו ולשוב מפשעיו ולהכלם מעונותיו.",
+                "דרך ארץ האדם עם חבירו צריך החבר הטוב לאהוב את חבירו כנפשו, ויהיה לו מושיע בעת צרתו, ותהיה אהבתו זכה, בלי שום דופי. ויהיה דבורו עמו בנחת ובחן ובענוה, ויתרחק מן הדברים הבטלים עמו, כדי שתהיה אהבתו שלימה. ולא ישחוק עמו ביד ולא בדבור, ולא יאמר, חבירי הוא, אומר לו כל מה שארצה, ולא יקפיד. ואם ירבה בשחוק ובקלות ראש עמו, אהבתם תשוב לאיבה. כי אם הוא חבירו חכם, יקפיד על הדברים שהוא אומר לו דרך שחוק, כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, ויטור האיבה בלבו, ואע\"פ שאינו מראה אותה עתה. ואם הוא חבירו פתי, מיד יתקוטט עמו על אותן הדברים שאמ' לו דרך שחוק, ויאמר לו אחרים כנגדן, ויגלה מומו, אם יודע לו שום דבר מכוער. כי הכסיל אין מעצר לרוחו, מיד הוא מגלה סתריו ויאמר כל אשר בלבבו, דכתיב כל רוחו יוציא כסיל. ואע\"פ שלא אמ' לו חבירו אלא על דרך שחוק, איפשר שיחשוב חבירו שלא אמר לו אלא כדי לביישו ולהכלימו. נמצאת אהבתם נהפכת לשנאה ולתחרות, ויהיה נקל ונבזה בעיני כל חביריו ומיודעיו.",
+                "דרך ארץ האומן צריך להיות נאמן בדבורו, ואם יאמר לבעל הבית, מחר אתן לך כלי זה, לא יעכב ליום אחר. ואם יתנה עם חבירו, שלא יעשה מלאכה אחרת עד שישלים מלאכת חבירו, לא ישקר בדבריו. ולא יתנה על עצמו לעשות אלא אם כן יכול לעשות, כדי שתהיה מלאכתו נאה, וכדי שלא יהיו הבריות מתרעמין עליו. ותהיה מלאכתו מתוקנת ממיטב הדבר שהוא עוסק בו. ולא ישבע לעשות, אפי' שבלבו לעשות.",
+                "דרך ארץ האדם בעבודת המלכים אמר החכם מי שהוא המלך בעל טענתו, ימעט בדברים אצלו, שאם הוא זכאי או חייב, המלך נוצחו. ואמ' מי שהמלך רודף אחריו, יצר לו העולם כלו. ואמר המלך צל הב\"ה בארץ, שהוא מגין על כל, עשיר ורש. ואמר העושה מלאכת המלך רמיה, סכן בעצמו ובקרוביו.",
+                "דרך ארץ האדם עם כל חביריו בכלל ובפרט לעולם יהיה אדם אהוב וחביב לכל, ותהיה דעת הבריות נוחה הימנו, כדי שתהיה רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, ויסבול מאחרים, ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו. מכבד את חבירו, ואפי' הקטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו. דבורו בנחת עם הכל. גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע [לו]. ויהיה דואג לצרת הבריות, ולא יהיה שמח לאד. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת. אוהב שלום, ורודף שלום, ודובר שלום, ועושה שלום בין הבריות, ומקדים שלום לכל אדם."
+            ]
+        },
+        "Chupat Eliyahu Rabbah": {
+            "Forward": [
+                "מקצת דברים מחופת אליהו רבה: וראיתי לכתוב בפרק זה מקצת דברים מחופת אליהו רבה, והן מעין מעשה תורה שחבר רבי' הקדוש ז\"ל, מפני שבהן דרך ארץ הרבה לכל אדם בכלל."
+            ],
+            "Gate of Three": [
+                "שער שלשה",
+                "שלשה מדות טובות ברא הב\"ה בעולמו על ידי שלשה צדיקים. ואלו הן המדות, שיבה וזקנה, וחולי, [וחולי שיתרפא]. זקנה על ידי אברהם אבינו ע\"ה, שנא' ואברהם זקן בא בימים, אמרו כי מיום שברא הב\"ה את עולמו עד שבא אברהם לעולם, כל אותן עשרים דור שלפניו לא היתה בהם זקנה, וכשהיה גדל הבן תחת האב לא היו מכירין בני אדם איזו נולד תחלה, וכן בין רב לתלמיד לא היו יודעין למי נוהגין כבוד תחילה. וכיון שבא אברהם אבינו ע\"ה, אמר [לפניו, רבש\"ע, אם סבירה לפניך, הודע בין] קטון לגדול, בין אב לבן, בין תלמיד לרב. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה טובה זו לבריות על ידי צדיק זה. וחולי על ידי יעקב אבינו ע\"ה, שנא' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ומיום שברא הב\"ה את עולמו עד שבא יעקב אבינו ע\"ה, היה אדם מהלך בדרך ומת, עד שבא יעקב אבינו ע\"ה, ואמ' לפניו, רבונו של עולם, אם סבירה לפניך, יחלה אדם, וישהה על מטתו, ויצוה לבניו ולבני ביתו. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה זו על ידי צדיק זה, שנא' ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. וחולה שיתרפא מחוליו, על ידי חזקיהו מלך יהודה. ומיום שברא הב\"ה את העולם עד שבא חזקיהו מלך יהודה, לא היה חולי שולט באדם שיתרפא ממנו, וכיון שבא חזקיה, אמ' לפניו, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיתרפא אדם מחוליו, וירד ממטתו שעלה עליה, ויתן שבח והודאה [לפניך] כל ימי חייו. אמ' הב\"ה, מוטב שאתן מדה טובה זו על ידי צדיק זה, שנא' מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחוליו.",
+                "שלשה דברים צריך אדם להסתכל בהם בכל יום. ואלו הן. כשיכנס לבית הכסא, אומר, ראה שדרכך דרך בהמה. ובשעה שמקיז דם, אומר, ראה שאתה בשר ודם. ובשעה שהוא עומד על המת, אומר, ראה לאן הוא סופך.",
+                "על שלשה דברים בעלי בתים יורדין מנכסיהן. מפני שאוכלין ושותין בעת שהם צריכין להתעסק בצרכי צבור, ומפני שהן מבקרים שדותיהם וכרמיהם בשבת, ומפני שמשחררין עבדיהן ואמהותיהם הכנענים.",
+                "שלשה דברים עלו במחשבה, ואם לא עלו, דין הוא שיעלו. ואלו הן. המת שיסריח, ו[ש]ישתכח מן הלב, והתבואה שתרקב. שאלמלא המת לא היה מסריח לא היה נקבר. ואלמלא שישתכח מן הלב, אין פוסקין בביתו. ואלמלא התבואה שתרקב, אין בני אדם מוכרין תבואתן לעולם.",
+                "ר' שמעון בן מנסיא אומר, על שלשה הב\"ה בוכה בכל יום, על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, ועליו הכתוב אומר הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם.",
+                "[שלשה דברים צריך אדם לבקש עליהם רחמים, על פרנס טוב, ועל שנה טובה, ועל חלום טוב].",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, המזלזל בנטילת ידים, והמשתין מים בפני מטתו כשהוא ערום, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק.",
+                "שלשה דברים הם מעין העולם הבא, שבת, ושמש, ותשמיש.",
+                "שלש תכיפות הן. תכף לנטילה ברכה, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה.",
+                "שלשה דברים נאמרו בצפרנים. קוברן צדיק, שורפן חסיד, מפזרן רשע.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי פדגרא, פי' חולי הרגלים. מנעל דחוק, מטה קצרה, תשמיש ביותר.",
+                "שלשה חנות הן. חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו, חן תורה על עושיה. ויש אומרים, אף חן מקום על יושביו.",
+                "שלשה נוחלין העולם הבא. הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות.",
+                "שלשה דברים העושה אותן דמו בראשו. היושב בצלו של נר, והמכבה הנר בפיו, מפני שנכפה, והמשמש מטתו לפני הנר, מפני שהויין לו בנים נכפים.",
+                "שלשה פעמים הכרוז יוצא מלפני הב\"ה בכל יום, ואומר, נוח לו לאדם שלא נברא, ועכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויעשה רצון קונו.",
+                "שלשה דברים אין האדם ניצל מהם בכל יום, הרהור עבירה, ועיון תפלה, ואבק לשון הרע. ואמ' רב יהודה אמ' רב, רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע.",
+                "על שלשה דברים נאנחים גויים בכל יום, על השבת, ועל התורה, ועל המילה.",
+                "שלשה אין להם מחילה. המתרעם על מדותיו, והמדבר אחת בפה ואחת בלב, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.",
+                "שלשה דברים אפי' בתשובה לא יעלה להם רפואה. הבא על אשת איש, והמתכבד בקלון חבירו, והמכנה שם לחבירו. ויש אומ', אף המלבין פני חבירו ברבים, אפי' בדברי תורה.",
+                "ר' יוחנן אומר, שלש עבירות נכתבו על ידי ירמיהו, ועל כל אחת ואחת כתי' בתריה, העל אלה לא אפקוד בם, והעובר עליהם אין לו מחילה, לא יום הכפורים מכפר, ולא ייסורין ממרקין, ולא יום מיתה סולח. ואלו הן. הטוי הדין, והבא על אשת איש, והמספר לשון הרע. הטוי הדין, דכתי' שמנו עשתו [וגו'] דין לא דנו דין יתום ויצליחו, וכתיב בתריה, העל אלה לא אפקד בם. והבא על אשת איש, דכתי' סוסים מזויינים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, וכתי' בתריה, העל אלה לא אפקד בם. והמספר לשון הרע, דכתי' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, וכתיב בתריה, העל אלה לא אפקד בם. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, משלש עבירות הללו, איזה מהן קשה. אמ' להם, לשון הרע קשה מכלם.",
+                "שלשה דברים מתישין את הגוף. האוכל מעומד, והשותה מעומד, והמשמש מעומד.",
+                "ר' שמעון בן יוחאי אומר, שלשה הב\"ה שונאן. האוחז באמה ומשתין, והמשמש מטתו בלא כסוי, אמרו עליו שהוא עושה מעשה בהמה, והמספר דברים שבינו לבין אשתו לשום בריה.",
+                "שלשה הב\"ה אוהבן. מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו.",
+                "רב הונא בריה דרב חלש, ונמשך לאותו עולם כמה לילות וכמה ימים. כיון שחזר, אמרו לו תלמידיו, רבי', במה פטרוך. אמ' להם, בני, אשריו מי שאינו מעמיד על מדותיו. העבודה, באו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות, ולא קבלו מהם, עד שבא מלאך אחד, ואמ' להם, על מי אתם מלמדים זכות, שמא על זה שמעולם לא עמד על מדותיו. מיד פטרוני ממיתה לחיים.",
+                "שלשה אין חייהם חיים. הרחמנים, והרתחנים, ואניני הדעת.",
+                "בשלשה דברים האדם ניכר. בכוסו, ובכעסו, ובכיסו. ויש אומרים, אף בשוחקו.",
+                "בשלשה דברים עיניו של אדם כהות. המסתכל בקשת, ובפני המת, ובכהנים בשעה שנושאין את כפיהן.",
+                "שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בתפלתו, והמרחיב יד על שולחנו, והמצניע עצמו בבית הכסא. דתניא כל המעיין בתפלתו סופו מתקבל, שנא' תכין לבם תקשיב אזניך. והמרחיב יד על שולחנו סופו מתעשר, שנא' ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח, מה כתיב בתריה, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. והמצניע עצמו בבית הכסא, אין רוח רעה ולא מיתה שולטין בו, שכן מצינו בשאול, כשנכנס למערה בקש דוד להרגו, כיון שראהו שהצניע עצמו, לא הרגו, שנא' ואמר להרגך ותחס עליך.",
+                "שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות בו ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג גדולה לעצמו. ויש אומ', אף הרואה ספר תורה ואינו עומד בפניו.",
+                "שלשה הן קרובין למיתה ורחוקים מן החיים. ואלו הן. ישן עומד, ומקיז עומד, ומשמש עומד.",
+                "שלשה סימנין הן. סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לנבלות הפה אסכרה. ויש אומ', סימן לגסות הרוח עניות.",
+                "שלשה מזקינין בלא זמן. הדר בעלייה, והמגדל תרנגולים, ואומר דבר ואינו נשמע.",
+                "שלשה חייהם אינם חיים. המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מתגרין בו.",
+                "שלשה אינן רואין פני גיהנם. מי שיש לו חולי מעים, ודקדוקי עניות, והרשות. ר' מאיר אומר, מי שיש לו אשה רעה.",
+                "שלשה דברים צוה ר' יהושע את בנו. אל תעשה מום בעצמך, ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים, אשתך טהורה הזקק לה לילה ראשונה.",
+                "שלשה הם קלים. הדר בבית חמיו, ואורח מכניס אורח, [וסובין].",
+                "שלשה דברים אז\"ל. אכל ולא שתה, אכילתו דם, והוא תחלת חולי מעים. ולא אמרו אלא בסעודת שחרית. אכל ושתה, ולא הלך ארבע אמות, נרקבים בני מעיו, והוא תחלת רוח רעה. ולא אמרו אלא בערבית. היה צריך לנקביו ואכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, והוא תחלת ריח הפה. רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן, דומה לברזל שהוציאוהו מן האור ולא הכניסוהו במים.",
+                "מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, מפני חשד, ומפני המפולת, ומפני המזיקין.",
+                "שלשה צועקין ואינן נענין. המלוה מעותיו בלא עדים, ומי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה, והדר בעיר רעה ואינו יוצא ממנה.",
+                "שלשה חלומות מתקיימין. חלום שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, והפותר חלומו בחלום.",
+                "שלשה דברים בודקין את האדם. יין, חומץ, דרך ארץ.",
+                "שלשה צועקין ואינן נענין. הקונה אדון לעצמו, והמחלק נכסיו בחייו, והמשיא בתו קטנה.",
+                "שלשה דברים אין בהם משום כבוד. בית הכנסת, ובית הכסא, [ובית המרחץ]. ויש אומרים, אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות.",
+                "שלשה דברים אל יאמר אדם לחבירו מעצמו, אלא א\"כ מבקש ממנו. ואלו הן. בתו, ותלמודו, ומעותיו.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות. המשמש מטתו ביום ערום, ועומד לפני הנר ערום, והמשמש בפני כל חי, ואפי' בפני תרנגול.",
+                "שלשה דברים מביאין את האדם לידי עשירות. עיון תפלה, ונושא ונותן באמונה עם הבריות, ועלוב לאנשי ביתו. ויש אומרים, מי שיש בו דעה, שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.",
+                "שלשה חבושין הם. מצורע, ושומר הסף, ואשה.",
+                "שלשה פרוטות אין בהם סימן ברכה. שכר אשה, וריחים, ושכר בהמה.",
+                "שלשה דברים הן שחזרו למקומן. תורה, וישראל, וכסף וזהב. תורה היתה מן השמים, שנא' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, וכיון שחטאו ישראל במעשה העגל, נשתברו הלוחות ופרח הכתב למקומו, שנא' התעיף עינך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו'. ישראל היו מעבר הנהר, שנא' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו', ולשם חזרו, שנא' בבלה יובאו ושמה יהיו. כסף וזהב היו ממצרים, שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וגו', ולשם חזרו, שנא' ויעל שישק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך וגו'.",
+                "שלשה דברים מעבירין את האדם על דעת קונו ועל דעת עצמו. דקדוקי עניות, והרשות, [ורוח] רעה.",
+                "שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם. עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות.",
+                "[שלשה דברים] מוציאין את האדם מן העולם. מי שאין לו סנדל, וסודר, והלן בבית הקברות. ויש אומ', אף הקורע בגדיו בחמתו.",
+                "שלשה דברים האוכל אותם דמו בראשו. שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, שעברו עליהן הלילה.",
+                "שלשה דברים ארז\"ל. ריבה דם, ריבה שחין. ריבה מרה, ריבה נגע. ריבה שכבת זרע, ריבה צרעת.",
+                "שלשה מעיינות יש לו לאדם שאין להם הפסק. דם, ומרה, ושכבת זרע. ויש אומ', כל זמן שמרבה מימי רגליו מרבה ירקון.",
+                "ר' עקיבא אומר, בשלשה דברים אוהב אני את המדיים. כשהן יועצין, אין יועצין אלא בשדה. וכשהן נושקין, אין נושקין אלא על פסת יד. וכשחותכין בשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן.",
+                "רבן גמליאל אומר, בשלשה דברים אני אוהב את הפרסים. צנועין באכילתן, ובבית הכסא, ובתשמיש.",
+                "א\"ר ישמעאל, שלשה דברים שח לי סוריאל, שר הפנים. אל תחזיר אספרגוס אלא למי שנתנו לך. ר\"ל כשתשתה ממשקה אספרגוס, והוא משקה מבושם, אל תחזור הכוס אלא למי שנתנו לך. [ואל תטול ידיך אלא ממי שנטל ידיו, ואל תטול חלוקך מן השמש בשחרית ותלבש], מפני שרוח רעה צופה לאימתי יעשה כן וילכד.",
+                "שלשה אין להם מחילה. הסך שמן לחבירו מכלי ריקן, והמדבר אחד בפה ואחד בלב, וגדול משניהם גונב דעת הבריות.",
+                "שלשה אין להם מחילה. גר שחזר לגיותו, והמוכר תרומה לשם חולין, והבועל אשתו נדה.",
+                "שלשה אין להם מחילה. הנהנה מאידיהן של גוים, ואוכל במקום אחד ומברך במקום אחר, והמתכבד בקלון חבירו.",
+                "שלשה דברים שקולין זה בזה, וצריכין כבוד. יראת חטא, ועושר, וחכמה.",
+                "שלשה שונאין את התורה. אשה, ועם הארץ, ותינוק.",
+                "שלשה דברים מרחיבין לבו של אדם. קול ערב, וריח בשמים, ונקיות.",
+                "שלשה קולות ערבין על בני אדם. קול תורה, וקול גשמים, וקול כספים.",
+                "שלשה קולות קשין על בני אדם. קול נערים, וקול עכברים, וקול חזירים. ויש אומ', אף רעמים וקול חמורים.",
+                "בשלשה מקומות צריך אדם לבדוק בנקביו. בכניסתו לבית הכנסת, ולבית המדרש, ולבית המשתה.",
+                "שלשה אין ממצעין ואין מתמצעין. כלב, אשה, וגמל. ר\"ל אין בהם אמצעות, אלא הקצה האחד לטובה או לרעה.",
+                "שלשה דברים ממעטין כחו של אדם ומשחירין פניו. ואלו הן. פחד, דרך, עון. פחד מנין, דכתיב פחד ופחת. דרך מנין, דכתי' ענה בדרך כחי קצר ימי. עון מנין, דכתי' כי הילדות והשחרות הבל, דברים שעושה האדם בילדותו, משחירין פניו בזקנותו.",
+                "שלשה קלקלו בתיבה, ונתקלקלו, ונשתנו מן הבריות. חם, כלב, עורב. חם נהפך דמותו כעורב. כלב מתקשר בשמושו. עורב מזריע בפה, ואף הנקבה אינה יולדת אלא מפיה.",
+                "שלשה דברים הרואה אותן בחלום משיג אותו שלום. ואלו הן. הר, צפור, וקדרה. הר מנין, דכתי' ישאו הרים שלום לעם. צפור מנין, דכתי' כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט. קדרה מנין, דכתי' ה' תשפות שלום לנו.",
+                "שלשה נביאים הן, שנים מהם נאים וטובים בחלום, ואחד בספק. ואלו הן. ישעיה, מלכים, וירמיה. ישעיה, הרואה או הלומד בחלום, יצפה לנחמה. מלכים יצפה לגדולה. ירמיה ידאג מן הפורענות. ויש אומ', אף יחזקאל, יצפה לגלות וסופו לגאולה.",
+                "שלשה חסידים הם. הרואה את ר' פנחס בחלום יצפה לחכמה. ר' אלעזר בן עזריה, יצפה לחסידות. ר' ישמעאל בן אלישע, ידאג מן הפורענות.",
+                "שלשה מפתחות ברא הב\"ה, שלא מסרן ביד שליח. ואלו הן. של רחם, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. של רחם, דכתיב ויפתח את רחמה. ושל גשמים מנין, דכתי' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו'. של תחיית המתים, דכתיב בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי.",
+                "שלש כתות ליום הדין לעתיד לבא, צדיקים גמורים, ורשעים גמורים, ובינוניים. כת של צדיקים גמורים נכתבין לאלתר לחיי העולם הבא. וכת של רשעים נכתבים לאלתר לגיהנם, שנא' אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. של בינוניים, אמ' הב\"ה לאברהם, בניך חטאו. אמ' לפניו, רבונו של עולם, בני הם ולא בניך, שאתה קראתם בנים, שנא' בני בכורי ישראל. אמ' הב\"ה ליצחק, בניך חטאו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, ימי שנותיו של אדם שבעים שנה, שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הוצא חמשה ושלשים שנה שהן לילות, נשתיירו שלשים וחמשה, הוצא מהן עשרים שנה שאין אדם בר עונשין, ישתיירו חמש עשרה, הוצא מהן שבע שנים ומחצה של ייסורין, ישתיירו שבע ומחצה, הוצא מהן שלש ומחצה לערבי שבתות וערבי ימים טובים, ישתיירו ארבע, השלך עליו שתי שנים בשביל שאני נקרבתי לפניך על גבי המזבח, וקבל עליך שתי שנים הנותרים, כי אתה קראת אותם באהבה בני בכורי ישראל. באותה שעה יענו ויאמרו ליצחק, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. משיב ואומר להם יצחק, בעוד שאתם מסתכלין כנגדי, הסתכלו והודו לאביכם שבשמים. מיד פתחו כולם ואמרו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם למען שמך.",
+                "ר' יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל ושלש מתנות גדולות ניתנו על ידיהם. באר מים בזכות מרים, ועמוד הענן בזכות אהרן, והמן בזכות משה. מתה מרים נסתלקה הבאר, מת אהרן נסתלק עמוד הענן, וחזרו שתיהן בזכות משה, וכיון שמת משה, בטלו הכל.",
+                "שלש מדות טובות נוהגות בעולם. הנותן צדקה הוא משובח בעיני המקום ובעיני הבריות, והמלוה לכל אדם גדול מזה, ונותן למחצה ולמותר, הוא למעלה מכולן. פי' נותן מעות לחבירו הנצרך להתעסק בהם וחולקין הריוח.",
+                "שלש מדות נוהגות בתלמידים. שואל ומשיב, הרי זה משובח. שואל ואינו משיב, למטה ממנו. אין שואל ואין משיב, משונה מכולן. יראה ואין חכמה, בזוי. חכמה ואין יראה, שטות. אין חכמה ואין יראה, רשע. חכמה ויראה, צדיק גמור.",
+                "שלשה דברים צריך אדם ללמוד. הלכות שחיטה, ומילה, וכתיבה.",
+                "לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ידבק בשואלי שלום, ובעוסקי להתיר חליצה, ולהפר נדרים. ויתרחק מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבות. ויש אומ', אף מן המחלוקת.",
+                "שלשה דברים העושה אותם דמו בראשו. האוכל מאגודה של ירק כשהיא קשורה, והשותה שתי כוסות כאחד, והמקנח בחרס.",
+                "שלשה דברים מאבדין את המזונות. קול, צעקה, סערה.",
+                "[שלשה דברים קשין לו לאדם משום לשון הרע. הנותן בגדיו מראשותיו], והמחליף סנדל של שמאל לימין, קשה לשכחה, והתופר בגדיו עליו כשהוא לבוש.",
+                "שלשה דברים נאמרו בפוך. מגדל שער בעפעפים, ומפסיק את הדמעה, ומעביר את בת מלך.",
+                "שלשה דברים נאמרו [בכותח. מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף].",
+                "שלשה ספרים אמ' שלמה ע\"ה ברוח הקדש. ואלו הן. שיר השירים, ומשלי, וקהלת. שיר השירים בקטנותו, משלי בילדותו, וקהלת בזקנותו."
+            ],
+            "Gate of Four": [
+                "שער ארבעה",
+                "ארבעה דברים אסורים, ומעין ארבעתן מותרין. אשת איש אסורה, יפת תואר מותרת. דם אסור, כבד מותר. חזיר אסור, לשון דג מותר. בשר בחלב אסור, כחל מותר.",
+                "ארבעה דברים הם גנאי לתלמיד חכם. המהלך אחר אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, והמשחק בשוק, והמונע עצמו מבית המדרש, והמתחבר עם עמי הארץ.",
+                "ארבעה הב\"ה מעיד עליהם בעצמו. על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל הדיין הדן דין אמת לאמתו, ועל עני שמחזיר אבדה, ועל הבודל ממשפחה שיצא עליה ערעור.",
+                "ארבעה צריכין שימור בשעתן. חולה, חיה, חתן, כלה. ויש אומרים, אף אבל, ותלמיד חכם בלילה.",
+                "ארבעה מדות יפות לבני אדם. תלמוד תורה, ומלאכה, ועצת זקנים, ורוח נמוכה.",
+                "ארבע מדות רעות לבני אדם. בטלה, ועצת הילדים, ושיחתן, ורוח גבוהה.",
+                "ארבעה דברים קשין זה מזה. מכת הלב קשה ממכת הגוף, מכת המות קשה ממכת הלב, אשה רעה קשה משניהן, חסרון כיס קשה מכלן.",
+                "ר' יוסי אומר, הוי [רגיל] בארבע דברים ואין אתה בא לידי חולי מעים. הוי רגיל בטיבול, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. [ולהקפות] אכילתך במים. ואל תעכב עצמך מבית הכסא כשאתה צריך לו. סעודה שהנאתך, משוך ידך ממנה.",
+                "ארבעה דברים מפסידין שכר העולם הזה ומבטלין פירות של העולם הבא. הלוקח סוס מן השוק לרכוב עליו, להתגאות לפני בני אדם. והמעמיד עבדיו לפניו, כדי להראות גדולה ברבים. ומי שהשעה משחקת לו ואינו עוסק בתורה ובצדקה ובגמילות חסדים. והמקבל שררה מן המלכות, ועושה בה בזרוע.",
+                "ארבעה דברים אז\"ל. הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו. והוי זהיר מן היועצך לפי דרכו. ובהיות טוב אל תקרא רע. ואל תהי חוטא ללא לך.",
+                "ארבעה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן. כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם.",
+                "ארבע חיות בכסא הכבוד, אדם, ואריה, ושור, ונשר. פני אדם ופני אריה מימינם, פני שור ופני נשר משמאלם. לכל אחת ואחת מארבע חיות שבכסא. פני אדם, כצורת יעקב אבינו ע\"ה, שאם יחטאו ישראל, מביט הב\"ה בצורתו, ומרחם עליהם. פני אריה כנגד משיח בן דוד, שהוא משבט יהודה, שנא' בו גור אריה, ואם יחטאו ישראל, ישאג כאריה, ומיד מרחם עליהם. פני שור כנגד משיח בן אפרים, שכתו' בו בכור שורו, ואם יחטא ישראל, גועה כשור, ומיד מרחם עליהם.",
+                "פני נשר כנגד אליהו זכור לטוב, שטס את העולם כלו בארבעה טיסות, ואם יחטאו ישראל, הוא טס לפני הב\"ה, ומצפצף כנשר, ומיד מרחם עליהם, ומשיב ליעקב, אל תירא עבדי יעקב, ומשיב למשיח בן אפרים, מה אעשה לך אפרים, ומשיב למשיח בן דוד, מה אעשה לך יהודה, ומשיב לישראל, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.",
+                "על ארבעה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ובעולם הבא. ע\"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ר' אומר, אף על הגזל.",
+                "בארבעה דברים ישראל מרצין את המקום ברוך הוא. בתפלין של ראש, ושל יד, וציצית, ומילה.",
+                "ארבעה חשובין כמת. עני, וסומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים. עני מנין, דכתי' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. וכי מתים היו, והלא קיימים היו, אלא מתוך שהיו עניים ביותר, וירדו מנכסיהם, וישבו בשערי מצרים, והיו נוטלין מכל באי עולם, עוברין ושבין, פרוטה, נחשבו כמתים. סומא מנין, שנא' במחשכים הושיבני כמתי עולם. מצורע מנין, שנא' אל נא תהי כמת. ומי שאין לו בנים מנין. [שנא'] הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.",
+                "ארבעה דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בתפלתו, ובשולחנו, ובבית הכסא, והמאריך בתלמודו. בתפלתו, שמא יענה. בשולחנו, שמא [יבאו עניים ויהנו ממנו. בבית הכסא, כדי שלא] יבא לידי חולי מעים. ובתלמודו, כדי שלא ישכח, דכתי' רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.",
+                "ארבעה מתו בן מאה ועשרים שנה, משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ור' עקיבא. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ובמדבר ארבעים שנה. הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושמש את שמעיה ואבטליון ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ושמש תלמידי חכמים ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה.",
+                "ארבעה דברים יפים לחלום. נחש יפה לחלום. הרגו, אבדה פרנסתו, ויש אומ' נכפלה פרנסתו. נשכו, יהיה לו בן זכר. טוען רוקו אחריו, אין לו סימן יפה גדול מזה.",
+                "ארבעה דברים אז\"ל בפת. אין מניחין כוס מלא על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין קערה בפת, ואין זורקין הפת.",
+                "ארבעה פרוטות אין בהם סימן ברכה. שכר כותבין ושכר מתורגמנין, וריחים, ומעות יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים. ויש אומ', אף שכר אשתו והנושא אשה לשם ממון.",
+                "ארבעה אבקות הן. אבק ריבית, אבק ע\"ז, אבק לשון הרע. אבק הרשות. [אבק רבית, כגון שהלוה לו חבירו מעות] וכשפורע אותן, אומר לו, השם ישלם לך כחסד שעשית עמדי. אבק ע\"ז, כגון שהיה לו משא ומתן הרבה עם הגוים, ובא לכך. אבק הרשות, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. אבק לשון הרע, דכתי' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. מכאן [אמרו ז\"ל] שני צדיקים לקו זה מזה, יעקב ויוסף. יוסף, שסיפר לשון הרע, גרם בית האסורים לעצמו שנים עשר שנה, ויעקב, שקבלו, נסתלקה ממנו שכינה עשרים ושתים שנה.",
+                "ארבעה קנינים נקראו בעולם, תורה, שמים וארץ, וישראל ובית המקדש. תורה מנין, שנא' ה' קנני ראשית דרכו. שמים וארץ מנין, שנא' ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל מנין, שנא' עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. בית המקדש מנין, שנא' ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו. ויש אומ', אברהם קנין אחד.",
+                "ואף בעשרה יראי שמים, שמשכימין לבית הכנסת, נקראו קנין, שנא' זכור עדתך קנית קדם, ולא עוד אלא שבזכותן נגאלין ישראל, ומחזיר הב\"ה שכינתו לציון, שנא' הר ציון זה שכנת בו.",
+                "ארבעה נקראו נחלה, תורה, וישראל, וירושלם, ובית המקדש. תורה מנין, שנא' וממתנה נחליאל. ישראל מנין, שנא' עמי ונחלתי ישראל. [ירושלם] מנין, שנא' אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. בית המקדש מנין, שנא' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. ויש אומ', אף יעקב אבינו ע\"ה נקרא נחלה, שנא' יעקב חבל נחלתו. יכנס נחלה, בין נחלה לנחלה, ויבנה נחלה, ונקריב קרבן בנחלה, בזכות נחלה.",
+                "מפני ארבעה דברים בעלי בתין נמסרין למלכות. מפני פרוצין, ומפני מלוי בריבית, ומפני פוסקי צדקה ברבים, ומפני שיש בידן למחות ואינן מוחין.",
+                "ארבעה משלים אמרו ז\"ל. אם יכבס אדם שק ויתלבן, תמצא דעת בכסילים. אם יעלה חמור בסולם, תמצא דעת בכובסים. אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. ואם תמצא עורב לבן כלו, תמצא כשרה בנשים."
+            ],
+            "Gate of Five": [
+                "שער חמשה",
+                "חמשה אין הדעת סובלתן. דל מתגאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס המתגאה על הצבור, והמגרש את אשתו שנים או שלשה פעמים ומחזירה.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשום. משחין, משביע, מצהיל פנים, מרבה הזרע, והורג שרץ שבמעים.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשור. הרוכב עליו בחלום עולה לגדולה, ואם השור רוכבו ימות, האוכל בשר שור בחלום יתעשר, נגחו הויין לו בנים שמנגחין בתורה, בעטו דרך רחוקה נזדמנה לו, נשכו ייסורין באין עליו. ויש אומרים, הרואה שור בריא בחלום שנת שובע יראה, שור כחוש שנת רעב.",
+                "חמשה נהרגין בשבת כמו בחול. זבוב של מצרים, וצרעה של נינוה, ועקרב של הדייב, ונחש של ארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום.",
+                "חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה. פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו בין יריכיו, ומהלך לצדדין. ויש אומרים, נובח ואין קולו נשמע.",
+                "חמשה דברים נאמרו שכל אחד ואחד מהן אחד מששים. ואלו הן. אש, דבש, שינה. חלום, שבת. אש, אחד מששים בגיהנם. דבש, אחד מששים במן. שינה, אחד מששים [במיתה. חלום, אחד מששים] בנבואה. ושבת, אחד מששים בעולם הבא.",
+                "חמשה דברים מעמידין את החכמה. האוכל פת שבשלה כל צרכה, וביצה מגולגלת, והשותה מים הנותרים מן העיסה, ומי שטובל אצבעותיו במלח שנים ושלשה פעמים ואוכל, והרגיל בשמן זית.",
+                "חמשה דברים העושה אותן דמו בראשו. העובר בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים, ומי שעובר בין מין שמורין, והשותה מים מגולין, ושנים שיושבין ורחל ביניהם. ויש אומ', אף הישן בצל דקל ובצלה של לבנה.",
+                "חמשה דברים צוה כנען את בניו. אל תדברו אמת, ואל תתרחקו מן הגזל, ותהיו שטופין בזמה, ואהבו זה את זה, ושנאו את אדוניכם. ויש אומרים, אהבו שינה ושנאו מלאכה.",
+                "חמשה דברים נאמרו בשכר. קשה לראש, ולעינים, ולגוף, ולזרע, ולכח.",
+                "חמשה דברים נאמרו בגרגיר. מאיר עינים, מצהיל פנים, מרבה זרע, מרבה כח, ממעט כשפים.",
+                "חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה. אין שוחטין בהן, ואין מלין בהן, ואין מקנחין בהן, ואין חותכין בשר בהן, ואין מצחצחין בהם את השנים.",
+                "חמשה דברים הב\"ה מתחרט עליהן שבראן. כשדים, ישמעאלים, ויצר הרע, וגלות, ודור המבול. כשדים מנין, דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ישמעאלים מנין, שנא' ישליו אהלים לשודדים וגו'. יצר הרע מנין, דכתי' ואשר הרעתי וגו'. דור המבול מנין, שנא' וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ.",
+                "חמשה אין מורישין לבניהם, ואם מורישין לבניהם, אין מורישין לבני בניהם. ואלו הן. המשחק בקוביא, ומלוה ברבית, ומגדלי בהמה דקה, וכהנים [המלוין על] התרומות, ולוים [על] המעשרות.",
+                "חמשה [לא] מעלין ולא מורידין. הגוים, ועבדים, והלסטים, וגר שמל ולא טבל ושטבל ולא מל, וגר אוכל נבלות. אבל המינין והמסורות מורידין ולא מעלין.",
+                "חמשה אין להם מחילה, המרבה לחטוא, ו[מרבה] לשוב, והחוטא בדור זכאי, והחוטא על מנת לשוב, וכל מי שיש בידו חילול שמים.",
+                "חמשה דברים אין אדם רשאי להתהלך בהם. שנאה, נקמה, קנאה, עזות, עלילה.",
+                "חמשה אנשים נדמו לאדם הראשון ולקו. שמשון בכחו ולקה בכחו, שנא' ויט בכח. שאול בצוארו ולקה בצוארו, שנא' ויקח החרב ויפול עליה. אבשלום בשערו ולקה בשערו, שנא' ויחזק ראשו באלה. אסא ברגליו ולקה ברגליו, שנא' רק לעת זקנתו חלה את רגליו. צדקיהו בעיניו ולקה בעיניו, שנא' ואת עיני צדקיהו עור.",
+                "חמשה דברים נחסר הבית האחרון מן הראשון. ואלו הן. אש, וכרובים, ארון, ורוח הקדש, ואורים ותומים.",
+                "חמשה דברים עשה הב\"ה בגמילות חסדים. [זיווג זה לזה, שנא' ויבן ה' אלהים את הצלע]. הלביש ערומים, דכתי' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. קבר מתים, דכתי' ויקבור אותו בגיא. ניחם אבלים, דכתי' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ביקר חולים, דכתי' וירא אליו ה' באלני ממרא."
+            ],
+            "Gate of Six": [
+                "שער ששה",
+                "ששה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו, שלשה דברים ליראת חטא ושלשה לדרך ארץ. שלשה ליראת חטא, אל תישן על המטה עד שתקרא ק\"ש, ואל תכנס לבית המדרש אחרון, ואל תאכל בשבת עד שתגמור את הפרשה. ושלשה בדרך ארץ, ואלו הן, אל תחתוך בשר על יריכך, כדי שלא תחתוך בשרך, ואל תשיח אחרי הכותל, דאז\"ל אזנים לכותל, אזנים לבית, וכשתגיע לנהר תן מנעליך על רגלך עד שתעבור, ואע\"פ שיש לך עבדים ושפחות שיציעו מטתך, אל תסמוך בהן, אלא אתה בעצמך הציע מטתך.",
+                "ששה דברים אחרים צוה רבינו הקדוש את בנו. אל תדור בשכונה עם הליצנים, ואל תשב על אדרת שער, ואל תדור בעיר שראשה אלא תלמיד חכם, ואל תעמוד לפני השור בשעה שהוא עולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו, ואל תבריח עצמך מן המכס, שמא תפסיד הכל.",
+                "ששה דברים צוה ר' עקיבא את ר' שמעון בן יוחאי, כשהיה חבוש בבית האסורים. אמ' לו, למדני תורה. אמ' לו, איני יכול. אמ' לו, אמור לי דבר אחד. אמ' לו, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, וכשאתה מלמד לבניך תורה למדם מספר מוגה, ואם בקשת ליחנק התלה באילן גדול, ואל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך, ואל תכנס לעיר ולא לביתך פתאום, וכ\"ש לבית חבירך, בגרה בתך שחרר עבדך והשיאה.",
+                "ששה דברים משכחין התלמוד. האוכל פת שאכל עכבר ממנו, ופת שאכל חתול וכלב ממנו, והאוכל לב בהמה, ושותה מים הנותרים מן הרחיצה ומים הנותרים מן השתייה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, והמזיע עצמו בבית המרחץ כשהוא עומד, וההולך לריח נבלה.",
+                "ששה דברים העושה אותן דמו בראשו. הבא מן הדרך יגע, ונכנס למרחץ, הקיז דם, ושתה ונשתכר, וישב על גבי קרקע, ושימש מטתו. אם עשאן כולן כאחד ומת דמו בראשו.",
+                "ששה דברים נאמרו בעמי הארץ. אין [מקבלין] מהם עדות, ואין מוסרין להם סוד, ואין מוסרין להם עדות, ואין מכריזין על אבדתן, ואין מתלוין עמם בדרך, ואין עושין מהן אפוטרופוס.",
+                "ששה דברים גנאי הם לתלמיד חכם. המחשיך בדרך, והיוצא לשוק כשהוא מבושם, והנכנס באחרונה לבית המדרש, והיוצא במנעלים המטולאים, והמיסב במסיבה של עמי הארץ ובחבורתן, והמפסיע פסיעה גסה, וההולך בקומה זקופה. שאלו את ר' ישמעאל, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת. אמ' להם, ובחול מי התירה. ומפני מה אסורה, מפני שהיה קשה לעינים וממעטת את הכח.",
+                "ששה בוחרים המות מחיים. ואלו הן. ימות האדם ואל יהרג במיתה משונה. ימות האדם ואל יגלה ממקומו. ימות האדם ואל ימותו בניו בחייו. ימות האדם ואל ישב בחושך. ימות האדם ואל יצטרך לבריות. ימות אדם ואל ישכח תלמודו. ויש אומרים, ימות אדם ואל יפול ביד אשתו ובניו.",
+                "ששה דברים נאמרו במצוקה. מכהה את העינים, ומתשת את הגוף, ומכרעת את הפנים, ומחלשת החיל, ומרבה מי רגלים, וממעטת את הזרע. ויש אומרים, אף מקלקלת את הזיעה ומחתכת את הרגלים.",
+                "ששה מלאכים ממיתין. ואלו הן. [גבריאל], קפציאל, משבית, משחית, ואף, וחמה. גבריאל על המלכים, קפציאל על הבחורים, משבית על החיות, משחית על הקטנים, אף וחמה על האדם ועל הבהמה.",
+                "ששה דברים צוה מלאך המות את ר' יהושע בן לוי. בני, אל תלך באמצע הדרך בימי הדבר, ואל תעמוד בפני הנשים כשהן חוזרות מאחרי המת, שיש לי רשות לחבל, וחרבי שלופה, ואני מרקד בפניהם, וכשתכנס אצל החולה, אל תשב למראשותיו ולא למרגלותיו ולא על הכרים ולא על הכסתות, אלא על הארץ כנגדו, מפני שהשכינה למראשותיו, ואני למרגלותיו, וחרבי שלופה בידי, ואל תסתכל בנוי אשת איש, ולא במקושטת בבגדי צבעונין, ולא בתשמיש בהמה חיה ועוף, ולא בבגדים צבועין של אשה הניכרת לך ובעלה ניכר לך. הוי זהיר בכל אלו, ואפי' יש לך עינים כמותי, אל תסתכל בהן, שאני מלא עינים. כיון שאני בא אצל החולה, שוב אין לו חיים, אני עומד למעלה ממנו, וחרבי שלופה בידי, וטיפה מרה תלויה בה, וכשהיא נופלת לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.",
+                "ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי שרת. אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין [כבהמה], ומתין כבהמה. ושלשה כמלאכי שרת. מהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומדברים בלשון הקדש, ויש להם בינה.",
+                "ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת. אוכלין ושותין כבני אדם, ויולדין כבני אדם, ומתין כבני אדם. ושלשה כמלאכי השרת. יש להם כנפים, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שהיה ומה שיהיה ומה שבשמים ובארץ. ויש אומרים, מהפכין פניהם כמלאכי השרת."
+            ],
+            "Gate of Seven": [
+                "שער שבעה",
+                "שבעה דברים עתיד משיח להראות להם לישראל. ראשון, מראה להם כסא הכבוד. שני, מעלה קרח ועדתו. שלישי, מראה להם גן עדן. רביעי, עץ חיים. חמישי, גיהנם. ששי, כל הצדיקים. שביעי, מראה להם החיים והמתים.",
+                "שבעה כמנודין לשמים. מי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ומנעל ברגליו, ומי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מלמדם לתלמוד תורה, ומי שאינו רץ לדבר מצוה, ומי שאינו רגיל בבית הכנסת, ומי שאוכל בלא נטילת ידים.",
+                "שבעה שמות נקראו ליצר הרע. מפי הב\"ה נקרא רע, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מפי דוד נקרא טמא, שנא' לב טהור ברא אלהים. מפי שלמה נקרא שונא, [שנא'] אם רעב שונאך האכילהו לחם. מפי יחזקאל נקרא אבן, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם. מפי ישעיה נקרא מכשול, שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. מפי יואל נקרא צפוני, שנא' ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות. פי' ואת הצפוני, זה יצר הרע, שהוא צפון בלב. והדחתיו אל ארץ ציה ושממה פניו אל הים הקדמוני. פניו אל הים, בית ראשון, עד החריבו. ועלה באשו ותעל צחנתו, שהניח כל האומות ונתגרה בהם בישראל. כי הגדיל לעשות, כל שגדול מחבירו יצרו גדול.",
+                "שבעה הם שלא שלט בהם יצר הרע בעולם. ואלו הן. אברהם, יצחק, ויעקב, [חנוך], משה, ישי, ודוד.",
+                "שבעה עמודי עולם יצאו מרות המואביה, שנתברכו בשבע ברכות. ואלו הן. דוד, חזקיה, משיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. בדוד כתיב, ויען אחד מהנערים ויאמר ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. בן, שהוא בניינו של עולם. יודע נגן, יודע לשאול. וגבור חיל, יודע להשיב. ואיש מלחמה, יודע לפלפל. ונבון דבר, שמבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר, שמראה פנים בהלכה. וה' עמו, הלכה כמותו בכל מקום. בחזקיה כתיב, כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. פלא, שעשה הב\"ה פלא בימיו. יועץ, שיעץ את ישראל עצה טובה והקריבן לפני אביהם שבשמים. אל גבור, שנתעסק בגבורתו של אל ונתעסק בגבורתה של תורה. אבי עד, שנעשה אב לישראל, עד שנתעסק בבנין בית המקדש, שנקרא עדי [עד]. שר, שנעשה שר על ישראל. שלום, שעקר כל ע\"ז שבעולם ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. במשיח כתי', ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. בדניאל וחנניה מישאל ועזריה כתי', ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך.",
+                "שבעה הן כרותי ברית. אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, ופנחס, ודוד. באברהם כתיב, ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. יצחק ויעקב, שנא' וזכרתי את [בריתי] יעקב ואף את בריתי יצחק. משה, שנא' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות, וכתי' כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. באהרן כתי', בריתי היתה אתו החיים והשלום. בפנחס כתי', והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. בדוד כתי', כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי.",
+                "שבעה דברים נאמרו בגסי הרוח. תורתו משתכחת, וייסורין באין עליו, ושכינה מסתלקת ממנו, וסופו יכשל באשת איש, ובלשון הרע, ונופל ביד עוני, ונטרד מחיי העולם הבא.",
+                "שבעה אין להם חלק לעולם הבא. המזכיר את השם בכל עת, והקורע בגדיו בחמתו, והמוכר חלבנה לע\"ז, והלוחש על המכה בשמו של הב\"ה, והמלקה בלא עדים, ומי שמשלח מדנים בין אחים.",
+                "שבעה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות. האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, [ומוריגי בהמה], ושותה שמרי יין, והאוכל שדרו של דג, והאוכל דג מלוח שלא נתבשל כל צרכו, והמקנח בצרור או באבן שקנח בו חבירו. ויש אומרים, [אף התולה עצמו] בבית הכסא ובבית המרחץ. פי' שאינו יושב על כסא כשעושה צרכו.",
+                "שבעה פתחים פטורין מן המזוזה. בית התבן, ובית העצים, ובית הבקר, ובית האוצר, ובית המרחץ, ופתח בית הכסא, ופתח שאינו גבוה עשרה טפחים.",
+                "שבעה דברים מכוסין מבני אדם. יום המיתה, ויום הלידה, [ויום הנחמה], ועומק הדין, ואין אדם יודע מה משתכר, ומה בלבו של חבירו, ומתי מלכות בית דוד גוברת ונופלת מלכות הרשעה.",
+                "שבעה דברים צוה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואל תשב לשנות בגבהה של עיר. ואל תגביה פתחך משל חבירך. ולא תתפלל באחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. והוי זהיר במנעל. והוי זהיר בפת שחרית, בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצנה. ואל תרבה שיחה עם האשה, והוי זהיר באשתך, שלא תתיחד עם חתנה הראשון.",
+                "שבעה גנבים נבראו בעולם. ואלו הן. גונב דעת חבירו, והמסרב בחבירו ברחוב ואין בלבו לקרותו, והפותח חביות מכורות לחנוני, ומי שמעוול במדות ומשקלות, והמערב את הגירא בתלתן, פי' תלתן, ממיני התבלין וגירא עשב שדומה לו, והחומץ בשמן. וגדול שבכלן גונב דעת חבירו.",
+                "שבעה שמות נקראו לעני. עני, דל, רש, אביון, נכה רוח, מסכן, ואיש תככין.",
+                "שבעה דברים נאמרו בענוה. מי שיש בו ענוה זוכה לחיי העולם הבא, ותורתו משתמרת, ושכינה עמו, וניצל מן הפורענות, ולא יאונה לו כל און, והכל מרחמין עליו, וניצל מאשה רעה. והפך מהם במי שיש בו גסות הרוח.",
+                "שבעה מתעסקין בצרכי צבור. הפרנסין, והדיינין, והמשמשין, והסופרים, וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות, [והחזנים], ועליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'.",
+                "שבעה דברים נצטוו בני נח. על הדינין, ועל ע\"ז, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל קללת השם, ועל הגזל, ועל אבר מן החי."
+            ],
+            "Gate of Eight": [
+                "שער שמונה",
+                "שמונה נקראו נאמנים. הב\"ה, ותורה, ואברהם, ומשה, ושמואל, ואוריהו, וזכריהו, וחלאים. הב\"ה שנא' האל הנאמן. תורה, שנא' עדות ה' נאמנה. אברהם, שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. שמואל, שנאמר כי נאמן שמואל לנביא לה'. אוריהו וזכריהו, שנא' ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. חלאים, שנא' וחלאים רעים ונאמנים. ויש אומ', אף המצות, שנא' נאמנים כל פקודיו.",
+                "על שמונה נטילות אדם מתפחד ארבעים יום וארבעים לילה, ואינו יודע במה מתפחד. היוצא מבית הכסא ואינו רוחץ ידיו, והמקיז דם ואינו רוחץ ידיו ופיו במלח, והמשים מנעליו, והמטיל מנעליו בין לעצמו בין לחבירו, וההורג כנה או המפלא [כליו], והמגלה עצמו, ונוטל צפורניו, והמשמש מטתו. על כל אחת מאלו צריך נטילת ידים. עשה אחת מאלו ולא נטל ידיו, אורחותיו מקולקלים, ותפלתו אינה נשמעת."
+            ],
+            "Gate of Nine": [
+                "שער תשעה",
+                "כל עיר, שאין בה תשעה דברים האלו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה. ואלו הן. בית הכנסת, ובית הישיבה, ובית מדרש לתינוקות, ובית דין, ומרחץ, וקופה של רוכלים, וקופה של צדקה, ומקוה, ופירות. ר' עקיבא אומר, לפי שמיני פירות מאירין עיניו של אדם."
+            ],
+            "Gate of Ten": [
+                "שער עשרה",
+                "עשרה דברים קשים נבראו בעולם, ואשה רעה קשה מכולן, ולא עוד אלא שהיא קשה ממלאך המות ומן המות עצמה, שנא' ומוצא אני מר ממות את האשה. נמשלה בדלף, שנא' דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה. ונמשלת בנחש, שנא' ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש. בוא וראה כמה קשה אשה רעה ממלאך המות, מלאך המות ממית ואח\"כ בא האדם לחיי העולם הבא, אבל האשה, כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, ממיתה בעולם הזה ובעולם הבא. ונחש נושך ועל ידי הנחש מתרפא אדם, שנא' והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי, אבל אשה רעה, דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות, ועליה הזהיר שלמה [ע\"ה] הרחק מעליה דרכך וגו', וכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. וכן כתב בן סירא אשה רעה מתנה רעה, בחיק רשע תנתן, ואשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן, שנא' מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. א\"ר אבהו אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה, יגרשנה, ויתרפא מצרעתו.",
+                "עשרה שמות של גנאי נקראת ע\"ז. ואלו הן. שקוצים, גלולים, פסילים, אשרים, חמנים, מצבות, מסכות, עצבים, אלילים, צלמים.",
+                "עשרה נתנו עיניהם במה שלא היה ראוי להם, ולא הגיע להם, ומה שהיה בידם ניטל מהם. ואלו הן. נחש, קין, קרח, דואג, בלעם, אחיתופל, אבשלום, גיחזי, אדוניה, עוזיהו. ויש אומ', אף המן.",
+                "עשרה דברים ממעטין כח בני אדם. ואלו הן. אימה, פת חמה, והישן על הארץ, והישן על מטה קצרה, וההורג את הנחש, והקופץ את הנהר, והאוכל קישות שלא בזמנה, והמקיז דם מלמטה כפלים, ופסיעה יתרה, והמושך עול כבד ביותר.",
+                "עשרה נתפללו ומיד נשמעו. ואלו הן. אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, שמואל, דוד, יעבץ, אליהו, משיח.",
+                "עשרה שמות נקראת השמחה. ואלו הן. שמחה, ששון, גילה, רנה, צהלה, עליצה, פסיחה, עליסה, חדוה, דיצה."
+            ],
+            "Gate of Eleven": [
+                "שער אחד עשר",
+                "אחד עשר בני אדם נמשחו בשמן המשחה, ששה מלכים וחמשה כהנים. ואלו הן. המלכים, שאול דוד ושלמה, יואש, יואחז, יהוא. ואלו הן הכהנים, אהרן וארבעת בניו. ויש אומ', אף צדוק הכהן."
+            ],
+            "Gate of Twelve": [
+                "שער שנים עשר",
+                "שנים עשר דברים ברא הב\"ה בבני אדם, המשמשין אותו. ואלו הן. פה חותך, לשון גומר, קנה מוציא קול, ושט בולע, לב מבין, כליות יועצות, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד רותח, מרה זורקת בו טפה של מר ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן, קיבה ישינה, קיבה נוערת, ובזמן ששניהם ישנים, אין אדם יודע מה בעולם.",
+                "שנים עשר דברים יש לו למי שיש לו אשה. רצון, עזר, חומה, חיים, עושר, ברכה, ושלום, שמחה, כפרה, עטרה, כבוד, טובה. רצון, שנא' ויפק רצון מה'. עזר, שנא' אעשה לו עזר כנגדו. חומה, שצריכה להיות כחומה שאינה זזה ממקומה, שנא' אני חומה ושדי כמגדלות. חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת. עושר, דכתי' ולאברם הטיב בעבורה, לפיכך נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ברכה, שנא' להניח ברכה אל ביתך. שלום, שנא' וידעת כי שלום אהלך. שמחה, שנא' ושמחת אתה וביתך. כפרה, שנא' וכפר בעדו ובעד ביתו. עטרה, שנאמר אשת חיל עטרת בעלה. כבוד, שנא' אשת חן תתמוך כבוד. טובה, שנא' מצא אשה מצא טוב."
+            ],
+            "Gate of Thirteen": [
+                "שער שלשה עשר",
+                "שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית. מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הייסורין, ומן המזיקין, ומחכמת פתאים, וזוכה ללמוד, וללמד, ותלמודו מתקיים בידו, ושיחתו מקובלת לכל אדם, ונזקק לאשתו, ואיננו מתאוה לאשה אחרת, ואינו מעלה הבל בבשרו, והורגת שרצים בבני מעיים."
+            ],
+            "Gate of Fourteen": [
+                "שער ארבעה עשר",
+                "ארבעה עשר וי נאמר ביין. ואלו הן. ויחל נוח, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, [ויגד לשני אחיו], ויקח שם ויפת, וישימו, וילכו, ויכסו, וייקץ, וידע, ויאמר. ולא עוד אלא מתחלה קראו הב\"ה צדיק ותמים ולבסוף קראו עם הארץ, שנא' ויחל נח איש האדמה. אמ' לו, מה לך אצל מטעות כרם, לא על יין קנסתי מיתה על אדם הראשון."
+            ],
+            "Gate of Fifteen": [
+                "שער חמשה עשר",
+                "חמשה עשר דברים נאמרו בתלמיד חכם. ואלו הן. נאה בביתו, וחסיד בישיבתו, ערום ביראה, ערום בדעתו, ופקח בדרכיו, שואל, ומשיב, שומע, ומוסיף חכמה, וזוכה ללמוד, על מנת ללמד, שואל בישיבה, ומרבה להשיב, משיב על פרק דבר, ולמד על מנת לעשות."
+            ]
+        },
+        "Ohr Olam": [
+            [
+                "ועוד ראיתי לכתוב בספר זה כל מימרא שתחלתה לעולם שבכל התלמוד, לפי שיש בהם דרך ארץ הרבה. וחלקתים לעשרים פרקים, על סוד הספר, וקראתיו אור עולם.",
+                "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני.",
+                "פרק ראשון, [מדבר בצדקה]",
+                "לעולם אל תמנע ידך מליתן צדקה בכל עת, שנא' בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמים על מדת עניות, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם לא בא בנו, בא בן בנו, שנא' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה, שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת [עלינו] שלישית השקל בשנה.",
+                "לעולם אל תמנע ידך מטיבותא.",
+                "לעולם הוי שמח במתנה שנתת לעניים מתוך ביתך, כדי שיכפה ממך מלאך המות, שנא' מתן בסתר יכפה אף, ואין אף אלא מלאך המות, שנא' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם.",
+                "לעולם אל יתן אדם מעותיו לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה תלמיד חכם כר' חנניא בן תרדיון.",
+                "לעולם הוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנים ממנו, כדי שתאריך ימים בעולם הזה ובעולם הבא."
+            ],
+            [
+                "פרק שני, בענין התפלה",
+                "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה מעשרה ראשונים. שאפי' מאה באין אחריו, הוא נוטל שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך, אלא נוטל שכר כנגד כולם.",
+                "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ואח\"כ יתפלל, שנא' לשמור מזוזות פתחי, פתחי, לא נאמר, אלא פתחי, שני פתחים.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות זהיר בתפילה, ויתפלל תמיד עם הצבור, כדי שתקובל תפלתו, שנא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברוב חסדך, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין.",
+                "לעולם ישב אדם בבית הכנסת, ואח\"כ יתפלל, שנא' אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. ואחר התפלה ישב, שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.",
+                "לעולם יתפלל אדם במקום קבוע, שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפלה, שנא' ויעמד פינחס ויפלל, וכתי' ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים.",
+                "לעולם ישתדל אדם להתפלל שלשה פעמים בכל יום, ערבית ושחרית ומנחה, שנא' ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.",
+                "לעולם יסדיר אדם את תפלתו, ואח\"כ יתפלל. והני מילי תפלת ראש השנה ויום הכפורים ושל מועדים ושל פרקים שהן לשלשים יום ולהלן.",
+                "לעולם יסדר אדם שבחו של הב\"ה ואח\"כ יתפלל לבקש צרכיו, שנא' ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' אתה החלות וגו', הרי שבחו של הב\"ה, וא\"כ אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, הרי בקשת צרכיו.",
+                "לעולם יכוין אדם את עצמו, אם יוכל לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, לא יתפלל.",
+                "לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות.",
+                "לעולם לא ישאל אדם את צרכיו בלשון ארמית, שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לדבר ארמית.",
+                "לעולם לא יעמד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שנא' ממעמקים קראתיך ה'.",
+                "לעולם יתפלל אדם במקום שיש בו חלונות, שנא' וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם.",
+                "לעולם לא יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. תניא ר' אלעזר חסמא אומר, כל המתפלל כנגד רבו, או אחורי רבו, גורם שכינה שתסתלק מישראל.",
+                "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם אבינו ע\"ה תפלה לצרה, בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.",
+                "לעולם יבקש אדם שיהיו הכל מאמצין אותו מלמטה ולא יהיו לו צרים מלמעלה.",
+                "לעולם לא ימנע אדם [עצמו] מן הרחמים, ואפילו חרב פשוטה מונחת לו על צוארו, שנא' הן יקטלני לו איחל.",
+                "לעולם יביע אדם רחמים עד זבילא בתריתא, [דלהוי ליה שלמא]."
+            ],
+            [
+                "פרק שלישי, בענין התשובה",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא מחצה זכאי ומחצה חייב. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנא' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא אחד איבד זה טובה הרבה.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו נטה למות. שאם יעשה מצוה אחת, כל עונותיו נמחלין, ואם יעבור עבירה אחת, אין כל זכיותיו חשובין למאומה.",
+                "לעולם אל ידון אדם את עצמו שהוא חוטא. שאם יחשוב בעיניו שהוא חוטא, לא יקשה בעיניו לעשות עבירה, כי יאמר, הואיל והוא חוטא, מה תוסיף עבירה זו על כל פשעיו. ושנו חכמים ואל תהי רשע בפני עצמך.",
+                "לעולם יהיה אדם מפחד וירא מחרונו של הב\"ה, מפני עונותיו, ויחזור בתשובה שלימה, ויבקש סליחה וכפרה מאת הב\"ה.",
+                "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנא' רגזו ואל תחטאו. אי אזיל, מוטב, ואם לאו, יקרא ק\"ש, שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם. אי אזיל, מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנא' ודומו סלה.",
+                "לעולם יצר, תינוק, ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.",
+                "לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי במעיו, שנא' בקרבך קדוש.",
+                "לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון, שהרי דוד, שהביא את עצמו לידי נסיון, ונכשל.",
+                "לעולם לא יהלך אדם במקום סכנה, ויאמר אולי עושין לי נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין לו, מנקין לו מזכיותיו.",
+                "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. אמ' רב יוסף, מאי קראה, כסדום היינו לעמורה דמינו, מה כתי' בתריה, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "לעולם יהא אדם שמח בייסורין. א\"ר יהושע בן לוי, כל השמח בייסורין בעולם הזה מביא ישועה לעולם, שנא' בהם עולם ונושע."
+            ],
+            [
+                "פרק רביעי, בענין הענוה",
+                "לעולם יהיה אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים, שאין לך נרדפין בעולם יותר מבני תורים ומבני יונה, ומכשירן הכתו' לגבי המזבח, ולא שאר העופות.",
+                "לעולם יהיה אדם ענו כהלל, ולא קפדן כשמאי.",
+                "לעולם יהיה אדם רך כקנה, ולא קשה כארז. לפי' זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפלין, ומזוזות.",
+                "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל מה דעבדין מן שמיא לטב.",
+                "לעולם כשתרצה להשתתף בדרך, השתתף עם צדיק עני ולא עם רשע עשיר. ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות צנוע וענו, וירגיל תמיד את עצמו ללכת בדרכי החכמים, בצניעות ובענוה.",
+                "לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת ובחן עם הבריות.",
+                "לעולם לא יהלך אדם בקומה זקופה, שנא' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו'.",
+                "לעולם ילבש אדם מלבוש ענו ונקי, כתלמידי חכמים.",
+                "לעולם ילמד אדם מדת קונו, שהרי הב\"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, מפני שאינו גבוה והוא נמוך, שנא' הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר בשן, וכתי' למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו."
+            ],
+            [
+                "פרק חמישי, בענין תלמוד תורה",
+                "לעולם ימעט אדם בעסק ובסחורה, ויקבע עתים לתורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ, כדי שיהיה אהוב וחביב למעלה ולמטה.",
+                "לעולם ישים אדם את עצמו כשור לעול וכחמור למשוי.",
+                "לעולם ישב אדם בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין. אמ' רב חנן מאי קראה, אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ואם אין לו בעירו רב, שילמוד ממנו, ילך לעיר אחרת, שרב מצוי בה, וילמד ממנו, ולא יחוש לטלטולו.",
+                "לעולם אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך הלכה, שמתוך כך זוכרו.",
+                "לעולם ישתדל אדם לעשות לו רב ללמוד תורה ממנו, דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר.",
+                "לעולם יקבע אדם מקום לתלמודו. א\"ר שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום לתורתו, אויביו נופלין תחתיו, שנא' ושמתי מקום לעמי [ל]ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז [עוד, וגו'].",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ולא יחוש לעושרו.",
+                "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפי' בשעת מיתה תורה.",
+                "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש, ואפי' שעה אחת.",
+                "לעולם ילמוד אדם תורה מה שחפץ, שנא' כי אם בתורת ה' חפצו.",
+                "לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים, מיגעין אותך. משל לאדם שהלך לקסרי, אם נוטל מעותיו פרוטות, מיגעין אותו, אלא מצרפן ועושה אותן סלעים, ופורט ומוציא בכל מקום שיהיה.",
+                "לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ביום ולשנותה בלילה. וכל הקורא תורה ביום ושונה אותה בלילה, הב\"ה מטה אליו חוט של חסד, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.",
+                "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. א\"ר יהושע בן לוי, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. כתו' בתורה, ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. משולש בכתובים, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.",
+                "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו."
+            ],
+            [
+                "פרק ששי, בענין המצות",
+                "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפי' בשבת, שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.",
+                "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמה בת לוט הבכירה לצעירה, קדמה אותה ארבעה דורות בישראל, עובד וישי ודוד ושלמה, והצעירה מרחבעם ואילך, שנאמר ושם אמו נעמה העמונית.",
+                "לעולם אל יחשב אדם בדעתו, ויאמר, חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועילו לי עשיית המצות. אלא אם עשה עבירות הרבה, יעשה הרבה מצות, שנא' כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות.",
+                "לעולם חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן דוד הוא אומר, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי על הטובה צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, הרי על הרעה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לעשות המצות במובחר מנכסיו, שנא' זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו בציצית נאה ובאתרוג נאה ובלולב נאה. ממה שחננך, התנאה לפניו."
+            ],
+            [
+                "פרק שביעי, בענין גמילות חסדים",
+                "לעולם יגמול אדם חסד, ואפי' עם מי שהרע לו, ולא יהיה נוקם ונטר, שנא' לא תקום ולא תטור את בני עמך. וזה הוא דרכן של ישראל הקדושים. אבל הגויים אכזרים וערלי לב, נוקמים ונוטרים, ועברתם שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, בשביל שלא מחלו לשאול ולבניו, והגבעונים לא מבני ישראל המה.",
+                "לעולם ישתדל אדם להיות גומל חסדים, עם החיים ועם המתים, כדי שיעשה הב\"ה עמו חסד, שנא' יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, וכתי' ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. וגדולה גמילות חסדים שאדם עושה מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו, והצדקה עם החיים בלבד, וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, והצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים.",
+                "לעולם יהא אדם ערום ביראה, ומשיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ומקדים שלום על הבריות, ואפי' על גוי בשוק. אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם שלום, ואפי' גוי בשוק.",
+                "לעולם ירבה אדם בשלשה דברים, ואלו הן, הבאת שלום בין אדם לחבירו, ובהבאת שלום לאנשי ביתו, ובאהבה.",
+                "לעולם יתרחק אדם משלשה דברים, ואלו הן, [המיאונין], הפקדונות, והערבות."
+            ],
+            [
+                "פרק שמיני, בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "לעולם ישתדל אדם לענג את השבתות ואת המועדים. ואם הוא עני, וחסר מזונותיו כל ימות השבוע, וישמור להוצאת שבת כפי כחו וכפי יכלתו וכפי השגת ידו.",
+                "לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, לאלתר.",
+                "לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.",
+                "לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואפי' שאינו צריך אלא לכזית.",
+                "לעולם יחליף אדם שמלותיו בשבת, שנא' ורחצת וסכת ושמת שמלתיך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך, אלו בגדי שבת. וכתי' וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. אמ' רב הונא יש לו להחליף, מחליף, אין לו להחליף, ישלשל בגדיו.",
+                "פרק תשיעי, בענין כבוד אב ואם"
+            ],
+            [
+                "לעולם יפליג אדם בכבוד אביו. תאני ר' שמעון בן יוחאי, גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הקב\"ה יותר מכבודו, שנא' כבד את ה' מהונך, בלקט שכחה ופאה תרומות ומעשות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים.",
+                "ולעולם תהיה על אדם יראת אביו ואמו, [שהשוון הב\"ה למוראו]. בהב\"ה כתי' את ה' אלהיך תירא, ובאב ואם כתי' איש אמו ואביו תיראו.",
+                "לעולם יקדים הבן בהוצאת אביו ואמו ובכבודן. ועיקר הכבוד הן חמשה דברים, ואלו הן, מאכילן, ומשקן, ומלבישן, ומכניסן, ומוציאן משלו, אם הם עניים."
+            ],
+            [
+                "פרק עשירי, בענין נישואי אשה",
+                "לעולם ישתדל אדם לישא אשה בת טובים, צנועה וכשרה, ממשפחה הגונה, שלא יצא עליה ערעור מעולם. ולא יתכוין ליופיה, אלא לכשרון מעשיה, שנא' שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. בכשרון מעשה האשה היא מהוללה, ולא ביופיה. ושנו חכמים אל תתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה.",
+                "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיו בניו תלמידי חכמים.",
+                "לעולם ידבק אדם בטובים. שהרי משה רבינו ע\"ה נשא בת יתרו, ויצא ממנו כהן לע\"ז, ואהרן ע\"ה נשא אלישבע בת עמינדב, ויצא ממנו פנחס.",
+                "לעולם לא ימנה אדם אפוטרופוס בתוך ביתו, שמתוך כך באין לידי עבירה. ומנא לן, מיוסף ע\"ה.",
+                "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.",
+                "ומעשה ר' שמעון יוכיח, שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי.",
+                "לעולם [יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה] אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע\"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנא' שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה על אדם אלא בשביל אשתו, שנא' ולאברם היטיב בעבורה.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערי מכדא, נקיט ואתא תגרא. פי' כשתכלה הפת מן הבית השלום יוצא והמריבה נכנסת.",
+                "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנא' והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, וכתי' וידל ישראל מאד.",
+                "לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, וילבש כפי מה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהם תלויים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה עולם.",
+                "לעולם תשתדל האשה לעשות מלאכה בתוך ביתה, ולא תשב בטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום, פי' תמהון הלב. והבטלה מביאה לאיש לידי הרהור עבירה, כ\"ש לאשה, שדעתה קלה. ועל כל פנים תעשה מלאכה, ואפי' יש לה כמה עבדים וכמה שפחות, שנא' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, פי' בידיה ולא על ידי אחרים."
+            ],
+            [
+                "פרק אחד עשר, בענין גידול בנים",
+                "לעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שמתוך כך נמצא מזורז בגדולתו.",
+                "לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ע\"ה ליוסף משאר בניו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מאי היא, מחטא דתלמיותא.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, ואין העושר אלא ממי שאמר והיה העולם, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות.",
+                "לעולם ילמד אדם את בנו תורה ומלאכה שיתפרנס ממנה, ואל יחוש לעושר. שאין לך עושר בעולם כעושרה של תורה, שנא' אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, וכתי' יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה.",
+                "לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הישרה. ואע\"פ שטורח גידול בנים קשה עד מאד, אפי' הכי אל יתרשל בו. ואם עשה כך, אשריו וטוב לו, שמתן שכרו הרבה מאד.",
+                "פרק שנים עשר, בענין משא ומתן"
+            ],
+            [
+                "לעולם ישתדל אדם בכל יכלתו להיות זהיר במשא ומתן באמונה, שכל הנושא ונותן באמונה כאלו קיים תרי\"ג מצות.",
+                "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקיה, ויתרחק מאומנות פחותה ונבלה, כגון בורסקי, חמר, גמל, וספן, וכיוצא בהם.",
+                "לעולם ישכיר אדם את עצמו לעבודה שאינה שלו ואל יצטרך לבריות.",
+                "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעלים שברגליו, ויסתפק מהן לצרכי סעודה.",
+                "לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור עתודים ויקח שדה.",
+                "לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש תחת ידו.",
+                "לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה. שהרי משה רבינו ע\"ה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. אכלו סלקא דעתך, אלא נראו כמי שאכלו.",
+                "לעולם אל יאמר אדם לעשות דבר אלא בגזירת המקום, שנא' רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.",
+                "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו."
+            ],
+            [
+                "פרק שלשה עשר, בענין הדיין",
+                "לעולם יהיה הדיין זהיר בדין, שבשכר הדין נתן הב\"ה תורתו לישראל, שנא' ועוז מלך משפט אהב, ועוז זו תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.",
+                "לעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב מונחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו תחתיו. וכן כתי' בשלמה, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל וגו', איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם, שהיא דומה ללילה.",
+                "לעולם ישתדל הדיין להיות זהיר בדין, דאמ' ר' אלעזר במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין, אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה. כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, אין העליונים עושין דין, וכל זמן שהתחתונים אין עושין דין אמת, העליונים עושין דין.",
+                "לעולם לא ידור אדם אלא בעיר שיש בה עשרה דברים. ואלו הן. רופא, אומן, ובית הכסא, ובית המרחץ, ומים מצויין, כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכין וחובשין.",
+                "לעולם ישתדל אדם [לרוץ] לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלך ישראל בלבד, אלא אפי' לקראת מלכי גוים, שאם יזכה, יבחן בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם."
+            ],
+            [
+                "פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו",
+                "לעולם יהיה אדם שמח בחלקו, ואז יהיה נאה ומעשיו נאים, ובני אדם משבחים אותו, ועל זה אמ' שלמה בחכמתו ושבח אני את השמחה. פירוש מי שהוא שמח בחלקו.",
+                "[לעולם יסלק אדם בטחונו מבשר ודם וישים] בטחונו בהב\"ה. כי כל הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנאמר אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו [וגו'], וכתי' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, וכתי' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. אבל הבוטח בהב\"ה, יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.",
+                "לעולם יבטח אדם בהב\"ה במזונותיו ובפרנסתו ובכל עסקיו ובכל ענייניו, וישמח בחלקו, ואם מעט ואם הרבה, ויהיו עיניו תלויות להב\"ה תמיד להטריפו לחם חקו בכל יום ויום. ויעשה קל וחומר מעורב, ויאמר, מה עורב, שלא נברא לשמש קונו, הב\"ה מזמין לו פרנסתו, דכתי' מי יכין לעורב צידו וכו', אני שבראני הב\"ה לעובדו, לא כ\"ש. ר' אליעזר אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומ' מה אני אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה, שנא' כי מי בז ליום [קטנות], מי גרם להם לצדיקים שיתבזה שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיתה בהם בעולם הזה, שלא האמינו בהב\"ה.",
+                "לעולם לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות, ונתקיימה ברכתן. ואלו הן, ארונה ודריוש. ארונה בירך לדוד ואמ' ה' אלהיך ירצך, ונרצה לו, שנא' ויעתר ה' לארץ אחרי כן. ודריוש בירך לדניאל ואמ' אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך, ונמלט מן האריות, שנא' אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני.",
+                "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים בזרעה.",
+                "לעולם אל תהי אצל כהן עם הארץ, שמא יאכילך בתרומה, ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך תבוא לידי ניאוף. אמ' רב אחא בר יאשיה כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה."
+            ],
+            [
+                "פרק חמשה עשר, בענין הכעס והחמה",
+                "לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הב\"ה, שנא' אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.",
+                "לעולם יהיה אדם קשה לכעוס ונוח לרצות. וכל מי שאינו כועס ניצל מדינה של גיהנם. דאמ' ר' שמואל בר נחמני, א\"ר יונתן, כל הכועס כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה.",
+                "לעולם ישתדל אדם לפרוש מן החמה ומן הכעס, שכל הכועס כאלו עובד ע\"ז. דאמ' ר' עקיבא החובט פתו בארץ, והמפזר מעותיו בחמתו, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, סוף שהוא עובד ע\"ז. שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו כך, ולמחר יאמר לו לך עבוד ע\"ז. ואז\"ל כל הכועס כאלו עובד ע\"ז, שנא' לא יהיה בך אל זר, אל כמו יש לאל ידי, כח זר, שהוא הכעס."
+            ],
+            [
+                "פרק ששה עשר, בענין החנופה והליצנות",
+                "לעולם יהיה אדם תוכו כברו, ולא יהיה מדבר אחת בפה ואחת בלב, ויתרחק מן הליצנות, ולא יחניף לשום אדם בעולם. א\"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה, שחנפו לו עדתו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שניו. א\"ר אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו', וכתי' בתריה לכן כאכול קש לשון אש וגו'.",
+                "לעולם יפרוש אדם מן החנופה, לפי שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' מעשה תעתועים. גלוי עריות, דכתי' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנוף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף כל הארץ. שפיכות דמים, דכתי' ותחנף הארץ בדמים.",
+                "לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הליצנות, שכל המתלוצץ עונשו גדול, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם.",
+                "לעולם יפרוש אדם מן הליצנות, שכל המתלוצץ אין לו [רפואה], שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא."
+            ],
+            [
+                "פרק שבעה עשר, בענין אהבת החברים",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ומה שאמ' לרעך, ולא אמ' רעך, בא ללמד, שחייבה תורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשעה שאמ' הב\"ה דבר זה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', אני בראתיו, אם את אוהבו, אני נאמן לשלם [לך] שכר, ואם לאו, אני דיין ועתיד ליפרע.",
+                "לעולם יקרב אדם את אוהביו, שכל האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, ונושא את בת אחותו, והמלוה לעני סלע בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני.",
+                "לעולם ישתדל אדם להתחבר לטובים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל.",
+                "לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנא' איש רעים להתרועע.",
+                "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו.",
+                "לעולם אל תכבד את הרשעים, מנא לן, מאחאב, שהחיה את בן הדד ולבסוף הרגו.",
+                "לעולם הוי מכבד את הזקנים וקח עצתן, מנא לן, מרחבעם בן שלמה, ואמ' ן' סירא סבא בביתא, טבא בביתא.",
+                "לעולם [יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים, והוי] מכבדן כרבן גמליאל.",
+                "לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים אחוריהם כלפי שכינה ופניהם כלפי העם.",
+                "לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.",
+                "לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי צבורא.",
+                "לעולם חייב אדם לצער את עצמו עם הצבור.",
+                "לעולם אל ימהר אדם את רגליו לבית חבירו.",
+                "לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא קורהו קודם. למדנו מהב\"ה, כשעמד על פתח הגן, קרא קודם לאדם, שנא' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.",
+                "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.",
+                "לעולם ידע אדם אצל מי יעמוד, ואצל מי ישב, ואצל מי ישיח, ואצל מי חותם את השטר."
+            ],
+            [
+                "פרק שמונה עשר, בענין לשון הרע",
+                "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה על פיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה, שנא' ומן הבהמה אשר איננה טהורה.",
+                "לעולם יספר אדם דרך כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, דכתי' ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו.",
+                "לעולם אל יספר אדם לשון הרע, דא\"ר פדת, ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע, אלא מוציא שם רע.",
+                "לעולם ישמור אדם את פיו ולשונו, ואל יספר לשון הרע, שכל המספר לשון הרע גורם לעצמו פשעים ועונות לאין חקר ולאין מספר. אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' התם מלושני בסתר רעהו אותו אצמית. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב\"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, גבור זה הב\"ה, שנא' ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם."
+            ],
+            [
+                "פרק תשעה עשר, בענין כסוי הסוד",
+                "לעולם הוי זהיר בסוד חבירך, ואל תגלהו. וחרפה גדולה היא המגלה סוד חבירו, ואפי' בשעת מריבה, שנא' ריבך ריב את רעיך וסוד אחר אל תגל, [וכתיב פן יחסדך שומע].",
+                "לעולם ישתדל אדם לכסות סוד חבירו, ואל יגלהו, שכל המגלה סוד כאלו שופך דמים, שנא' לא תלך רגיל בעמך לא תעמוד על דם רעך.",
+                "לעולם יכסה אדם על סוד חבירו, ואל יגלהו, שכל המגלה סוד חבירו נקרא רכיל, והמכסה עליו נקרא נאמן, שנא' הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר."
+            ],
+            [
+                "פרק עשרים, בענין דרך ארץ",
+                "לעולם יהיה אדם נאה במשאו ובמתנו ובכסותו ובמאכלו ובשתייתו ובכל ענייניו.",
+                "לעולם יזדהר אדם ממקק הסופרים, פי' אבק שמשימין הסופרים על כתיבתן, כדי שלא תמחק, ומתכך דשיראי, פי' הסס שעל המלח, ומפח דתאיני, פי' עפוש התאנים, ואילה דענבי, פי' עכביש שעל הענבים, מפני שדברים אלו מזיקין לגוף כסם המות.",
+                "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו.",
+                "לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו דבריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב בך את כל מדוי מצרים אשר יגורת מפניהם, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי.",
+                "לעולם יתרחק אדם מן הכיעור ומן הדומה לו.",
+                "לעולם ילמד אדם את עצמו להפנות שחרית וערבית, כדי שלא יתרחק.",
+                "לעולם תהי דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.",
+                "לעולם יצפה אדם את חלומו עד שתים ועשרים שנה.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה, אומרים לו, הבא זכות והפטר.",
+                "לעולם ידור אדם במקום רבו, והוא דכייף ליה.",
+                "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפי' בעיר שכלה גוים, ולא בחוצה לארץ, אפי' בעיר שכלה ישראל.",
+                "לעולם הצדיקים מספרין בכבודו של הב\"ה, שנא' ספרו בגוים את כבודו.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר ברוחו כשיזקין, ויתקן מעשיו, וירבה בתפלה ובצדקות ובמצות ובגמילות חסדים, שכל מעשיו של אדם אינן חשובין אלא כפי שהן באחרונה, אם היה כל ימיו צדיק גמור ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע, ונידון בגיהנם, ואם היה רשע גמור ובאחרונה שב בתשובה, הרי זה צדיק, וזוכה לגן עדן.",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה צדקת וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה.",
+                "לעולם לא יהלך אדם אחרי אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, ואם נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדין, והעובר אחרי אשה בנהר, לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם נשים לפני המטה. פירוש מטתו של מת.",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "לעולם יהיה אדם זהיר ברוחו כשיזקין, ויתקן מעשיו, וירבה בתפלה ובצדקות ובמצות ובגמילות חסדים, שכל מעשיו של אדם אינן חשובין אלא כפי שהן באחרונה, אם היה כל ימיו צדיק גמור ובאחרונה הרשיע, הרי זה רשע, ונידון בגיהנם, ואם היה רשע גמור ובאחרונה שב בתשובה, הרי זה צדיק, וזוכה לגן עדן.",
+                "לעולם תשתדל האשה להיות צנועה צדקת וכשרה, נאה במעשיה, חסידה עם בעלה ועם בניה.",
+                "לעולם לא יהלך אדם אחרי אשה בשוק, ואפי' היא אשתו, ואם נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדין, והעובר אחרי אשה בנהר, לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם נשים לפני המטה. פירוש מטתו של מת.",
+                "לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום."
+            ]
+        ],
+        "Ohr Gadol": [
+            [
+                "ועוד כתבתי בפרק זה כל מימרא שתחלתה גדול או גדולה שבכל התלמוד, לפי שיש בו דרך ארץ הרבה, וחלקתי אותם לעשרים פרקים, על סדר הספר, וקראתיו אור גדול.",
+                "גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם.",
+                "פרק ראשון, מדבר בצדקה",
+                "גדולה צדקה יותר מן הקרבנות, שנא' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.",
+                "גדול המלוה לעני בשעת דחקו יותר מן הצדקה.",
+                "גדול המעשה יותר מן העושה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום, אל תקרי מעשה, אלא מעשה.",
+                "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך, פי' המתין לי עד שאכניס את אורחים.",
+                "גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, דתנן מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. הקדים האורחים לביטול בית המדרש.",
+                "גדולה צדקה, שהב\"ה נקדש בה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה."
+            ],
+            [
+                "פרק שני, בענין התפלה",
+                "גדולה תפלה יותר מן המעשים טובים, שנא' ואתחנן אל ה' וגו', וכתי' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, עלה ראש הפסגה [וגו']. פי' רב לך, רוב מעשים טובים עשית, ואעפ\"כ עלה ראש הפסגה והתפלל לפני ואתפייס לך.",
+                "גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנא' למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו', וכתי' גם כי תרבו תפלה אינני שומע. ר\"ל אע\"פ שהיא יותר חשובה מן הקרבנות.",
+                "גדולה תענית יותר מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה ישראל ניצולין מידי אויביהם וממיתה משונה ומן הייסורין ומשיני החיות.",
+                "גדולה תפלה, שבזכותה הב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל, לפי שהיא במקום הקרבנות, שבהם היה הקדוש ב\"ה מוחל עונותיהן של ישראל."
+            ],
+            [
+                "פרק שלישי, בענין התשובה",
+                "גדולה תשובה, שהיא מקרבת את הגאולה, שנא' ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'.",
+                "גדולה תשובה, שמקרבת את הרחוקים, שנא' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.",
+                "גדולה תשובה, שהיא עושה לרשע זכאי. דא\"ר שמעון בן לקיש גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כזכיות, שנא' ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה.",
+                "גדולה תשובה, שמביאה רפואה לעולם, שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם.",
+                "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו, שנא' כי שב אפי ממנו."
+            ],
+            [
+                "פרק רביעי, בענין הענוה",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח אברהם אבינו ע\"ה. מפני שהיו בני דורו, הגדולים בהם, מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראים אותו אדוני, שנא' שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו, והוא ע\"ה היה משפיל את עצמו לפניהם, והנהיג את עצמו במדת הענוה והצניעות עמהם, ואפי' לפני הפחותים שבהם, שנא' וישתחו אברהם לפני עם הארץ.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח יצחק אבינו ע\"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו, וכשבא לו אבימלך, לא גבה לבו ולא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו מאהבה, והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא' ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח יעקב אבינו ע\"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג בו כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם רגע אחד קודם ממנו, והיה קורא אותו אדוני, שנא' כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב. ר' כך היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', כי לא טוב אנכי מאבותי.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח משה רבי' ע\"ה, שנא' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו, ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה, כגון המלכות והנבואה והחכמה. ואע\"פ שהיו בו כל המדות הללו, ענו מאד מכל האדם.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל אהרן ע\"ה. בנוהג שבבני אדם, אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד הבית, אבל אהרן ע\"ה לובש שמונה בגדים ודומה לחתן בחופתו, ואעפ\"כ והרים את הדשן.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח אלעזר, שנא' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואעפ\"כ היה משפיל את עצמו לפני גדולת הב\"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור ומנחת התמיד ושמן המשחה.",
+                "קטורת הסמים בימינו, ושמן המאור בשמאלו, ומנחת התמיד תלויה בזרועו, ושמן המשחה, ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, [שנא' אל תתהדר לפני מלך].",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין לישא את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה, ואפי' הכי לא נתגאו, ולא אמרו, אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא' אל תתהדר לפני מלך.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדלו בני קהת. שהיו מובחרים מכל שבט לוי, והיו טעונין בכתפיהם את הבדים, שנא' ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולא היו מתגאים, אלא משתעבדים לפני האדון, שאין גדולה בפלטרין של מלך.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל שמואל הנביא ע\"ה. שהרי קראו המלאך שלשה פעמים, והיה סבור שעלי היה קורא אותו, והיה מזדעזע ונעור משנתו, ובא אצלו שלשה פעמים, שנא' ויוסף ה' קרא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהי זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' שמואל, ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולבית אביך, והוא הקטין את עצמו, ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו'. ובשעה שבקשו למושחו למלך, הלך והטמין את עצמו, עד שהפילו גורלות, שנא' ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים.",
+                "גדולה ענוה, שבה נתגדל דוד המלך ע\"ה, שנא' ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי ומי חיי כי הביאותני עד הלום, ואמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם.",
+                "גדולה ענוה, שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה, כשהיה הדיוט, היה חמישי לסנהדרין, שנא' אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי וגו', וכיון שנעשה משנה למלך אחשורוש, לא די לו שלא רצה להיות רביעי לסנהדרין, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, ואף על פי שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן וכו'."
+            ],
+            [
+                "פרק חמישי, בענין תלמוד תורה",
+                "גדולה תורה, שבה הבדיל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה מציל הב\"ה את ישראל עמו ונחלתו מאומות העולם.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה הב\"ה מציל את ישראל מן הייסורין, ולא ישלוט בהם יצר הרע, ושורה עליהם רוח הקדש.",
+                "גדולה תורה, שמאירה ללומדיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' כי נר מצוה ותורה אור וגו'.",
+                "גדול תלמוד תורה יותר מן המעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה.",
+                "גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל הימים שהיה יעקב אבינו בבית עבר ללמוד תורה, לא נענש, אע\"פ שלא נתעסק בכיבוד אב ואם.",
+                "גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, שנא' עתה באתי. פי' כשנראה המלאך ליהושע ביריחו, אמ' לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועתה בטלתם תלמוד תורה. אמ' לו יהושע, על איזה מהם באת ליפרע. אמ' לו המלאך, עתה באתי, כלומר על ביטול תלמוד תורה. בד\"א שגדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, בתלמוד דרבים, אבל תלמוד דיחיד, עבודה חמורה ממנו.",
+                "גדולה תורה מכל כלי חמדה שבעולם, שכל כלי חמדה כל זמן שהן מתיישנין הם פוחתים, אבל דברי תורה כל זמן שהן מתיישנין הם משביחין, שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.",
+                "גדולה תורה וגדול שכרה משכר הצלת נפשות ומשכר בנין בית המקדש.",
+                "גדולה תורה, שניתנה בין שני שמות, שנא' כי אל דעות ה'.",
+                "גדולה תורה, שאינה מתחלפת בדבר אחר, ולא אפי' בדברי תורה. ר' שמעון אומ', משל לשני בני אדם, שהיו עוסקין בפרקמטיא. אמרו, בואו ונחליף. נטל זה מה שביד זה וזה מה שביד זה. נמצא מה שביד זה אין ביד זה. אבל דברי תורה אינן כן. כיצד. שני תלמידי חכמים פגעו זה בזה. אחד שונה סדר מועד ואחד שונה סדר טהרות. אמרו, בואו ונחליף. השנו זה את זה. נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים.",
+                "גדולה תורה, שנקראת קדושה, שנא' תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה.",
+                "גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מבין האומות, שנא' זכרו תורת משה עבדי וגו', וכתי' בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'.",
+                "גדולה תורה, שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, ואומר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום."
+            ],
+            [
+                "פרק ששי, בענין המצות",
+                "גדולה מצוה, שמנחלת לעושיה חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' שמור מצותי וחיה. ובעולם הבא מנין, דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פי' מליץ טוב, שיליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא.",
+                "גדולה מצוה, שכל המודה במצות, ועושה אותן בלבב שלם, כאלו מודה במציאות הב\"ה ובאלהותו, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול מצותי. שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול המצות כופר ביציאת מצרים."
+            ],
+            [
+                "פרק שביעי, בענין גמילות חסדים",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו של אדם וגמילות חסדים בגופו ובממונו, והצדקה עם החיים בלבד וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, דכתי' ברוך ה' אשר לא עזב חסדו עם החיים ועם המתים, וכתי' יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. והצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים. א\"ר יוחנן, אין אנו יודעין אי זה חביב, אם גמילות חסדים או צדקה, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומ' גמילות חסדים חביבה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל העושה חסד אפי' עם מי שאינו צריך, הב\"ה משלם שכרו. ר' סימון בשם ר' אלעזר אומר, מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך, אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלין. א\"ר יודן, היו נראין כאלו אוכלין. מה פרע הב\"ה לבניו, המן והבאר והשלו וענני הכבוד שהיו מקיפין עליהם. והלא קל וחומר. ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך, ראה מה פרע לו הב\"ה, מי שעושה חסד עם מי שצריך, על אחת כמה וכמה.",
+                "גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה, דאמ' רב הונא אמ' רב, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא כהן מורה ולא תורה. מאי ולא תורה. אמ' רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, בלא גמילות חסדים, דומה כמי שאין לו אלוה.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שגזר דין ושבועה נקרע בה. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יוחנן, מנין לגזר דין ושבועה שאינו נקרע, שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אמ' רבא, בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים.",
+                "גדולה גמילות חסדים, שכל מי שעושה חסד עושין חסד עם זרעו אחריו. למדנו מיהונתן בן שאול, שעשה חסד עם דוד ולימד עליו זכות לפני שאול אביו, שנא' למה יומת מה עשה, וגמל דוד חסד עם מפיבושת בן יהונתן אחרי מות אביו, שנא' ועבדת לו את האדמה, ויהי לבן אדונך לחם ואכלו, ומפיבושת אוכל על שולחנו וגו'."
+            ],
+            [
+                "פרק שמיני, בענין כבוד שבתות וימים טובים",
+                "גדולה שבת, שהיא שקולה כנגד כל המצות, שכל המחלל שבתות בפרהסיא, או עובד ע\"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם.",
+                "גדולה שבת, שאסר הב\"ה לעשות בה מלאכה, ואע\"פ שהמלאכה חביבה לפניו. שהרי הב\"ה ברא את העולם במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, ואפי' הכי קרא למעשה בראשית מלאכה, מפני שהמלאכה חביבה לפניו, דכתי' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו'.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי\"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו.",
+                "גדולה שבת, שנתנה הב\"ה למנוחה לישראל, ואפי' לבהמתן, שנא' למען ינוח שורך וחמורך, כמוך.",
+                "גדולה שבת, שאין התינוק נימול עד שתעבור השבת, מפני כבודה, שאין לך שמונה ימים שאין שבת בתוכה.",
+                "גדולה שבת, שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, דכתי' שבעת ימים ילבשם הכהן המשיח וגו'.",
+                "גדולה שבת, שאין [המזבח] עצמו כשר לעבודה עד שתעבר עליו השבת, דכתי' שבעת ימים תכפר על המזבח.",
+                "גדולה שבת, שאין לך מועד שאינו מתעטר בה. חג המצות שבעה, חג הסוכות שבעה, חג השבועות אחר ספירת העומר חמשים יום, שאין לך חמשים יום שאין בהם שבעה שבתות.",
+                "גדולה שבת, שאין הזב והזבה והנדה והיולדת וטמא מת זוכין ליטהר עד שיעבר עליהם השבת.",
+                "גדולה שבת, שאין החתן מותר שתמשך סעודתו עד שתעבור עליו השבת, שנא' מלא שבוע זאת.",
+                "גדולה שבת, שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים, לא עמדה להם אלא זכותה של שבת, שנא' ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת, ובימי אליהו היא עמדה [להם, שנא' בשביעית], שהזכיר להם השבת. ובימי יהורם היא עמדה להם, שנא' ויצא מלך ישראל ומלך יהודה [ומלך אדום] ויסובו שבעה ימים.",
+                "גדולה שבת, שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות, כגון חולה מסוכן או תינוק שנפל לים או לנהר או לתוך הבור, או כיוצא בזה."
+            ],
+            [
+                "פרק תשיעי בענין כיבוד אב ואם",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהעדיפו הב\"ה יותר מכבודו, שנא' כבד את ה' מהונך. בלקט שכחה ופאה ותרומה ומעשרות, אם יש לך אתה חייב, ואם אין לך אינך חייב, ונאמר כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך בין אין לך, ואפי' אתה מחזר על הפתחים.",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהשוה אותו הכתוב לכבודו של הב\"ה, ובמורא ג\"כ. בשם כת' את ה' אלהיך תירא, וכתי' איש אמו ואביו תיראו. וג\"כ בברכה. בשם כת' ונוקב שם ה' מות יומת, וכתי' ומקלל אביו ואמו מות יומת.",
+                "גדול כיבוד אב ואם, שהקיש אותו הב\"ה לכבודו. דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתי' יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. מאמרי פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמר [הב\"ה] אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבד את עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו למאמרות הראשונים."
+            ],
+            [
+                "פרק עשירי, בענין נשואי אשה",
+                "גדול נושא אשה הגונה וכשרה, שכל טובות שבעולם סובבין אותו, ומי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה, בלא ברכה, בלא שלום, בלא חיים. בלא טוב, דכתי' לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר, דכתי' אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה, דכתיב ושמחת אתה וביתך. בלא כפרה, דכתי' וכפר בעדו ובעד ביתו. בלא ברכה, דכתי' להניח ברכה אל ביתך. בלא שלום, דכתיב ואתה שלום וביתך שלום. בלא חיים, דכתי' ראה חיים עם אשה אשר אהבת.",
+                "גדולה הבטחה שהבטיח הב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר נשים שאננות קומנה שמענה קולי. אמ' ליה רב לרב חייא, נשים במה זכיין. אמ' ליה, באקרויי בנייהו בבי רב, ובאתנויי להו בבי רבנן, ומתאחרין לגבריהו עד דאתי מבי רבנן."
+            ],
+            [
+                "פרק אחד עשר, בענין גידול בנים",
+                "גדול גידול בנים וגדול שכר גידול בנים על הדרך הנכונה. ואע\"פ שצער גידול בנים קשה, אפי' הכי אל יתרשל אדם בגידול בניו. [אמר ר' שמעון בן אלעזר, נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד של זתים בגליל, ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל].",
+                "גדולה הצלת הבנים לאבות מהצלת האבות לבנים. שהאבות אין מצילין את הבנים אלא מן הייסורין שבעולם הזה בלבד, ומזכין אותן העושר ומזכין אותן החיים ומזכין אותן הכח, אבל ליום הדין אינן יכולין להצילן מדינה של גיהנם, שנא' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו, ולא יצחק מציל את עשו בנו. אבל הבנים מצילין את אבותם מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים. גדולה הצלת קטנים מהצלת גדולים, שהצלת גדולים פעמים שהיא משתהת עד ארבעה דורות, והצלת קטנים מיד."
+            ],
+            [
+                "פרק שנים עשר, בענין משא ומתן",
+                "גדולה אמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמונה שהאמינו ישראל, זכו ששרתה עליהם רוח הקדש, ואמרו שירה לפני הב\"ה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתיב בתריה, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'.",
+                "גדול האמת, שהוא אחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+                "גדול האמת, שכל מי שעושה מלאכתו באמת עם הבריות, כאלו קיים את התורה כלה, שנא' צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. ובאמת נברא העולם, כמו שמצינו [במעשה בראשית], רמז הכתוב אמת בסופי תיבות בששה פסוקים. ואלו הן. א' ברא' אלהים' את'. ב' וירא' אלהים' את' האור. ג' ויברא' אלהים' את' האדם., ד' ויברא' אלהים' את' התנינים. ה' וירא' אלהים' את' כל אשר עשה. ו' ברא' אלהים' לעשות'. הא למדת, שכל שנברא בששת ימי בראשית, שהוא קיים על האמת.",
+                "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו."
+            ],
+            [
+                "פרק שלשה עשר, בעניין הדיין",
+                "גדול המשפט, שקרא הב\"ה שם כסאו משפט, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך.",
+                "גדול המשפט, שהוא אחד משלשה דברים הנקראים עוז. ואלו הן. א' התורה, ב' המשפט, ג' המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו. התורה, מנין, דכתי' ה' עוז לעמו יתן, ואומר גבר חכם בעוז. המשפט מנין, דכתיב ועוז מלך משפט אהב, וכתי' עוזה אלהים זו פעלת לנו. המלך המשיח מנין, דכתי' ועמד ורעה בעוז ה', וכתיב ה' בעוזך ישמח מלך.",
+                "גדול המשפט, שהשונא אותו אין רפואה למכתו, שנא' האף שונא משפט יחבוש, ואין חבישה אלא רפואה, שנא' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.",
+                "גדול המשפט, שלא חזר העולם לתוהו ובוהו אלא על המשפט. והיכן, בדור המבול, שנאמר מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו. המשים הזה אין אנו יודעים מה הוא, [אלא שלמדנוהו בואלה] המשפטים אשר תשים לפניהם, הוי אומר המשים זה הדיין.",
+                "גדול המשפט, שנתנו הב\"ה מתנה לדוד, שנא' לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך.",
+                "גדול המשפט, שבעון חוסר המשפט הרבים נענשו. דא\"ר מיאשא, מנין לדין שאם אינו יוצא במועטין להוציא במרובים, שנא' ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה. מה כתי' תמן, ואריבה [וגו'] ואתן עליהם קהלה גדולה.",
+                "גדול המשפט, שכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו אפי' שעה אחת, מעלין עליו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו, דכתי' בשמואל וישפט את העם כל ימי חייו. והלא כל ימיו לא היו אלא חמשים ושתים שנה, צא מהם ארבעים שנה שהיה עלי קיים, נשארו שתים עשרה שנים. ללמדך, שכל דיין המוציא את הדין לאמתו, כאלו דן את ישראל כל ימי חייו.",
+                "גדול המשפט, שבו נמחלין עונותיהן של ישראל, שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער.",
+                "גדול המשפט שבו ירושלם מתיישבת, שנא' ואשיבה ידי עליך וגו', וכתי' ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, וכתי' בתריה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.",
+                "גדול המשפט, שבו מלכות מלך המשיח עומד, שנא' מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון."
+            ],
+            [
+                "פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו",
+                "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, שביראה כתי' אשרי כל ירא ה'. ובמלאכה כתי' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה רבינו ע\"ה אלא מתוך מלאכה, שנא' ומשה היה רועה וגו', וכתי' וירא מלאך ה' אליו וגו'.",
+                "גדולה מלאכה, שלא נקרא אדם שלם אלא על ידי מלאכה. ואיזה, זה אברהם אבינו ע\"ה, שנא' התהלך לפני והיה תמים, וכתי' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו'. וכבר היה יכול לבראתו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שעל בטלונה מפרישין את הבעל מאשתו. דתנן המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.",
+                "גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הב\"ה בעולמו, ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד. וכן היה ר' מאיר אומ', ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני, או אחת מן החיות עושה מלאכה. למה לא ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם שפלים, אלא מפני שהמלאכה חביבה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה. יעקב אבינו ע\"ה אמר, אשובה ארעה צאנך אשמור. משה רבינו ע\"ה, ומשה היה רועה. דוד ע\"ה, ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס ע\"ה, כי בקר אנכי ובולס שקמים.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה רוח הקדש על אלישע ע\"ה אלא מתוך המלאכה, דכתי' וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש, ואמ' לו אליהו ע\"ה, שוב כי מה עשיתי לך, כדי שלא יבטל מן המלאכה.",
+                "גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנא' וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ובמה בירך אותם. אמ' להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. וכן היה, שנא' והענן מלא את המשכן.",
+                "גדולה מלאכה לפני הב\"ה, שכשם שצוה לישראל על השבת, כך צוה אותם על המלאכה, שנא' זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.",
+                "גדולה מלאכה, שהגוזל מחבירו אפי' שוה פרוטה יוליכנה אחריו אפי' למדי, והפועל עם חבירו אוכל אפי' בתמרים.",
+                "גדולה מלאכה, שהנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והפועלים שעשו מלאכת הקדש נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.",
+                "גדולה מלאכה, שכל המצות והמעשים טובים נקראין מלאכה, שכך אומרין להם מלאכת הקדש.",
+                "גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, מן הקנאה ומן החימוד ומן הגניבה ומן הגזל, שנא' לא תחמוד אשת רעך, ואע\"פ שאינו עושה כלום אלא מהרהר בלבו. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה הוא רוע הלב. וסבת הקנאה היא ג\"כ מי שאינו שמח בחלקו. ולעולם שני המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא בחבירו בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא בחבירו בידוע שהוא שמח בחלקו."
+            ],
+            [
+                "פרק חמשה עשר, בענין הכעס והחמה",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס, שהב\"ה אוהב אותו ושומע תפלתו. דתניא שלשה הב\"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו.",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס. א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל הכועס כל מיני פורענות של גיהנם שולטין בו, שנא' והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' וגם רשע ליום רעה.",
+                "גדול המעביר על מדותיו ואינו כועס, שכל הכועס נקרא רשע, שנא' רשע יראה וכעס. ר' ירמיה מדפתי אומר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנא' כי כעס בלב כסילים ינוח. רב נחמן בר יצחק אומר, בידוע כי עונותיו מרובין מזכיותיו, שנא' ובעל חמה רב פשע. ר' עקיבא אומ', החובט פתו לארץ והמפזר מעותיו בחמתו אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר, כל הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו סוף שהוא עובד ע\"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומ' לו כך, ולמחר יאמר, לך עבוד [עבודה זרה]."
+            ],
+            [
+                "פרק ששה עשר, בענין החנופה והליצנות",
+                "גדולה עונשה של חנופה, שהיא שקולה כנגד ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע\"ז מנין, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע\"ז, שנא' הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנא' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר [וגו'] הלא חנוף תחנף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף הארץ בדמים.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שבשבילה הגשמים נעצרין, שנא' ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתך, וכתי' בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שכל המחניף לחבירו נדון בגיהנם לעד ולעומי עולמים, שנא' פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה ומי יגור לנו מוקדי עולם.",
+                "גדול עונשה של חנופה, שכל המחניף כאלו עבר על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שנא' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק, תורה אין כתי' כאן, אלא תורות.",
+                "גדול עונשה של ליצנות, דאמ' ר' אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'. אמ' להו רבה לרבנן, במטותא מניכו, לא תתלוצצון, דלא ליתו עליכון ייסורין. אמ' רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנא' משך ידו את לוצצים. א\"ר שמעון, כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. א\"ר הושעיה, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'."
+            ],
+            [
+                "פרק שבעה עשר, בענין אהבת החברים",
+                "גדול השלום ושנאת מחלוקת, שאפי' עובדין ע\"ז כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו. ואם יש ביניהם מחלוקת, מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו.",
+                "גדולה אהבת הבריות, שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה. דתניא מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל לגיירו. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחד. אמ' לו, ואהבת לרעך כמוך.",
+                "גדול עונשה של שנאת חנם, שהחריבה ירושלם ובית המקדש. וסמך לדבר, \"איכה [\"ישבה \"בדד \"העיר, ר\"ת איבה]. תניא מקדש [שני], שהיו בו בקיאין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים."
+            ],
+            [
+                "פרק שמונה עשר, בענין לשון הרע",
+                "גדול עונשה של לשון הרע מעונש עובדי ע\"ז ומגלי עריות ושפיכות דמים. מע\"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. גילוי עריות, דכתי' ואיך אעשה הרעה הגדולה. משפיכות דמים, דכתי' ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. בכולן נאמר גדולה או גדול, ובמספר לשון הרע לא נאמר גדולה ולא גדול אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.",
+                "גדול עונשו של מספר לשון הרע, שבשבילו נגעים באין על האדם. דא\"ר פדת ברית כרותה נתן הב\"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע, אלא מוציא שם רע. ורוח הקדש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא [את] בשרך.",
+                "גדול עונשם של מספרי לשון הרע, שבשבילם הגשמים נעצרין, שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.",
+                "גדול עונשה של נבלות הפה, דתניא כל המנבל את פיו, אפי' נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה."
+            ],
+            [
+                "פרק תשעה עשר, בענין כסוי הסוד",
+                "גדול כסוי הסוד, שכל המגלה סוד חבירו כאלו שופך דמים, שנא' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך. ופרשו ז\"ל לא תעמוד על דם רעך, זה הקורא כתב של חבירו.",
+                "גדול כסוי הסוד, שהזהיר עליו שלמה ע\"ה, ואפי' על סוד של שונאו, שנא' ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.",
+                "גדול כסוי הסוד, שהזהיר עליו שלמה ע\"ה, וקרא למגלה סוד חבירו רכיל, שנא' הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. ד\"א הולך רכיל מגלה סוד, מי שהוא הולך רכיל, סופו לגלות סוד חבירו שהפקיד אצלו, אבל נאמן רוח מכסה דבר, אפי' דבר בעלמא הוא מכסה אותו ואינו מגלהו, כ\"ש סוד שהפקיד חבירו אצלו.",
+                "גדול המכסה סוד חבירו, שהוא מקיים מחשבת חבירו, ואם אינו מכסה סוד חבירו הוא מפר מחשבתו, שנא' הפר מחשבות באין סוד. כשיועץ אדם עם חבירו, ויאמר לו, רצוני לעשות כך וכך, אם יגלה סודו, נמצא מפר מחשבות חבירו, ולא יתקיים הדבר, מפני שהוא מגלה אותו."
+            ],
+            [
+                "פרק עשרים, בענין דרך ארץ",
+                "גדולה דרך ארץ, שהיא שקולה כנגד כל התורה, כדדרשא בר קפרא, אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, הוי אומר זו דרך ארץ, שנא' בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.",
+                "גדולה דרך ארץ, שהיא שקולה כנגד כל התורה, דתניא ר' אליעזר אומר, יהי לך שתי ידות, אחת בתורה ואחת בדרך ארץ, שכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, אין זה מן היישוב. א\"ר שמואל בר נחמני, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, ה\"ה לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, חיים זו התורה, דכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. ושנו חכמים אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ זוכה ורואה בנחמה, שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ הוא אהוב לבריות ולהב\"ה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, יסבול מכל אדם ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו, מכבד את הבריות, ואפי' הם קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו.",
+                "גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. ויהיה גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע לו הרבה. יהיה דיבורו בחן ובנחת עם הבריות, יהיה דואג לצרתן ולא יהיה שמח לאידן. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.",
+                "גדולה דרך ארץ, שכל מי שיש בו דרך ארץ הוא אהוב לבריות ולהב\"ה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב, נרדף ולא רודף, יסבול מכל אדם ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו, מכבד את הבריות, ואפי' הם קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו.",
+                "גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה. ויהיה גומל חסד לכל, ואפי' למי שהרע לו הרבה. יהיה דיבורו בחן ובנחת עם הבריות, יהיה דואג לצרתן ולא יהיה שמח לאידן. שונא את הכבוד, שונא את הממון, שונא את המחלוקת, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."
+            ]
+        ],
+        "Great is the peace": [
+            "גדול השלום, שעליו העולם קיים, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום.",
+            "גדול השלום, שכל מדות שברא הב\"ה נתן להם קצבה ותכלית, חוץ משני מדות, התורה והשלום. התורה מנין, שנא' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. השלום מנין, שנא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ. לפי' נתן הב\"ה שכר עמלי תורה שלום ושכר רודפי שלום תורה. שכר עמלי תורה שלום, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. שכר רודפי שלום תורה, שנא' מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה, ואין שמחה אלא תורה, שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב. ללמדך, שאין חביב כשתיהן. ר' ישמעאל אומר, שלשה עשר חבב הב\"ה ואמר בהם לי, ומכולם לא כפל אלא  על השלום. ואלו הן. כהנים, לוים, וישראל, סנהדרין, והבכורות, ותרומת המשכן, והקרבנות, ושמן המשחה, ארץ ישראל, וירושלם, ובית המקדש, ומלכות בית דוד, והכסף והזהב. כהנים, דכתי' וכהנו לי. לויים, דכתי' ולקחת את הלוים לי. ישראל, דכתי' ואתם תהיו לי. סנהדרין, דכתי' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הבכורות, דכתי' כי לי כל בכור. התרומות, דכתי' ויקחו לי תרומה. הקרבנות, דכתי' תשמרו להקריב לי. שמן המשחה, דכתי' שמן משחת קדש יהיה זה לי. ארץ ישראל, דכתי' העיר אשר בחרתי לי. בית המקדש, דכתי' הוא יבנה לי. מלכות בית דוד, דכתי' כי ראיתי בבניו לי מלך. הכסף והזהב, דכתי' לי הכסף ולי הזהב אמר ה'. ומכולן לא כפל אלא השלום, שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ר' אומר, שלום זו תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והתורה כולה שלום, שנא' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "גדול השלום, ששם הקדש, שנכתב בקדושה, שימחה על המים, להטיל שלום בין איש לאשתו. ר' מאיר היה יושב ודורש בליל שבת, והיתה אשה אחת שם ששומעת קולו וערבה לה, והמתינה שם עד שנשלם, והלכה לביתה, ומצאה הנר שכבה. אמ' לה בעלה, היכן היית. אמרה לו, הייתי יושבת ושומעת קולו של דרשן אחד. נשבע לה שלא תכנס לכאן עד שתרוק בפניו. טרדה מביתו, ועשתה שלשה חדשים חוצה, עד ששמע הדבר ר' מאיר. בא אליה ומצאה עם הנשים. אמ', שיש ביניכם מי שיודעת ללחוש את העין, שעיני מרדה עלי. אמרו לה שכנותיה, הרי המקום, עשה רצונך, לחשי לו, ותרוקי ותצא. אמ' לה, אמרי לבעליך, אתה אמרת פעם אחת, כבר רקקתי שבעה פעמים. אמרו לו תלמידיו, כל כך בזית את התורה. אמ' להם, דיו לעבד להיות כרבו, לא די למאיר שיהא שוה לקונו, שהרי אמ' הכתוב, שמו הגדול, שנכתב בקדושה, ימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.",
+            "גדול השלום, שלא התחיל הב\"ה לבראת דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום, ואי זה, זה האור, שנא' ויאמר אלהים יהי אור. ומנין שהאור שהוא שלום, שנא' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום [וגו']. מכאן אמרו ז\"ל, נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. פי' האור נקרא שלום, לפיכך מקדימין הנר, שהוא אור ושלום ליין.",
+            "ר' אלעזר אומר, גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. ר' שמעון בן חלפתא אומר, גדול השלום, שאין כלי מקבל צדקה אלא שלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ר' אלעזר הקפר אומר, גדול השלום, שאין סותם כל הברכות אלא שלום, שנא' יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ר' מני אומ', גדול השלום שכל הברכות והנחמות, שהבטיח הב\"ה את ישראל, חותמיהן שלום. בקרית שמע בלילה, ופרוש עלינו סוכת שלומך. בליל שבת, מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום. ברכת כהנים, וישם לך שלום. סיום התפלה, עושה שלום במרומיו וכו'. אין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין, שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, שהן מביאין שלום. אין לי אלא קרבנות יחיד, קרבנות צבור מנין, שנא' אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם, ושלמיכם, ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, ת\"ל הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. [וחכמים] אומרים, גדול השלום, שכשמלך המשיח בא, אינו פותח תחלה אלא בשלום, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך.",
+            "גדול השלום מן הברכה ומן השמירה שהוא מסיים בו. כיצד. יברכך ה', זו ברכת פרי האדמה, ולדות האדם, ולדות הבהמה, וכן הוא אומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו וגו'. וישמרך, מן הגייסות, וכן הוא אומר אמונים נוצר ה'. יאר ה' פניו אליך, אלו טעמי תורה ודקדוקיה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, שימשך עליך חוט של חסד, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ישא ה' פניו אליך, שאם יהיו עונותיך כנגד זכיותיך ביום הדין, יכריע לך כף מאזנים של זכיות, וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. ואעפ\"כ השלום חביב מכולם, שהוא באחרונה, שנא' וישם לך שלום.",
+            "ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומ', גדול השלום, שאפי' עובדי ע\"ז ושלום ביניהם כביכול אמ' המקום אין השטן נוגע להם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו, משנחלקו מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו. וגרסי' בספרי וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל אדם. ר' חנינא סגן הכהנים אומר, וישם לך שלום, בביתך. ר' נתן אומר, שלום זה דוד, שנא' למרבה המשרה ולשלום אין קץ.",
+            "גדול השלום, שאפי' בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.",
+            "גדול השלום, שאפי' המתים צריכין שלום, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה, וכתי' בשלום תמות, וכתי' יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.",
+            "גדול השלום, שניתן לעושי תשובה, שנא' בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.",
+            "גדול השלום, שניתן ללומדי תורה, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.",
+            "גדול השלום, שנתנו הב\"ה לחסידים, שנא' אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. והיא המתנה שנתן הב\"ה לענוים, שנא' וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. והיא המתנה שנתן הב\"ה לתמימים ולישרים, ושניהם בפסוק אחד, שנא' שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. וכלן מפני שרדפו את השלום. חסידים, אלו שמעבירין על מדותיהן ואינן נוקמין ונוטרין, שנא' כי חסיד אני לא אטור לעולם. ענוים, אלו ששומעין חרפתן ואינן משיבין, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה, ובשביל ששמע ושתק נקרא עניו, שנא' והאיש משה עניו מאד. תמימים, אלו ששומעין חרפתן ואינן יודעין להשיב, שלא למדו לשונם לזה ולא ידעו מריבה, שנא' תם אני לא אדע נפשי. ישרים, אלו השומעים בעת קטטה דבר שאינו הגון ומחזירין לאומרו כהוגן, שנא' מה נמרצו אמרי יושר. ולפי שכולן רודפי שלום, נתן הב\"ה בהם ארבע מדות שחותמין שלום, שנא' חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אין לי אלא בחייהן, במיתתן מנין, שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם. ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, שנא' יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח.",
+            "גדול השלום, שניתן לעושי צדקה, שנא' והיה מעשה הצדקה שלום.",
+            "גדול השלום, ששמו של הב\"ה קרוי שלום, שנא' ויקרא לו ה' שלום. מכאן אמרו ז\"ל שאין שואלין שלום בבית הכסא, ולא בבית המרחץ, ולא במקום הטינופת.",
+            "ר' חנינא סגן הכהנים אומר, גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית, שנא' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע.",
+            "חזקיה אמ' בה שנים, גדול השלום, שכל המצות כתיב בהן כי תפגע, כי תראה, כי יקרא, כי תבנה, אם באת אחת מאלו לידך אתה זקוק לעשותה, ואם אין אין אתה זקוק לעשותה, אבל השלום מה כתיב בו, בקש שלום ורדפהו, ר\"ל בקשהו ממקומך ורודפהו ממקום אחר. ועוד אמ' חזקיה, גדול השלום, שכל אותן המסעות שהיו ישראל נוסעין, במחלוקת היו נוסעין ובמחלוקת היו חונים, שכך כתיב ויסעו ויחנו, כלומר כל אחד כנגד חבירו, אבל כשבאו להר סיני, נעשו כלם לב אחד, דהא כתי' ויחן שם ישראל, כלם בלב אחד. אמ' הב\"ה, הרי באה השעה שאני נותן תורתי לישראל. בר קפרא אמ' בה שלשה. גדול השלום, ששינה הכתוב, כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה. כתי' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, וכשאמ' לאברהם, לא אמר כך, אלא אמ' האף אמנם אלד ואני זקנתי. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, גדול השלום ששינה הכתוב, כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו. שכך כתי', אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', ולא מצינו שצוה יעקב בכך. ועוד אמ' בר קפרא, גדול השלום ששינה הכתו' בנביאים, כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו. שכך אמ' לה המלאך, הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. ולמנוח אמר, מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, מכל מקום סימנין היא צריכה.",
+            "וגרסי' באבות דר' נתן הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום. מלמד שהיה אהרן ע\"ה שואל בשלום בוגדי ישראל ורשעי ישראל, וכשהיה אחד מהם מבקש לעשות עבירה, היה אומר, אוי לי, מחר יבא אהרן ושואל בשלומי, היאך אני משיבו, והיה בוש ולא היה סורח. וכן איש שהיה צוהב את חבירו, היה אהרן הולך אצלו, ואומר לו, בני, למה צהבת את פני חבירך היום, עכשו בא אצלי, והיה בוכה, ומתחנן, ואומר, אוי לי שצהבתי את חבירי שהוא גדול ממני, הריני עומד בשוק, לך בחסדך ובקש ממנו מחילה. וכך אומר לחבירו. כיון שיצאו לשוק, ופגעו זה בזה, היו מגפפין זה את זה ומנשקין זה את זה. וכך היה אהרן עושה כל הימים, עד שהיה מטיל שלום בין אדם לחבירו. וכן איש שהיה צהוב עם אשתו ומשלחה מביתו, היה אהרן ע\"ה הולך אצלו, ואומר לו, בני, למה צהבת עם אשתך. היה אומר לו על שסרחה עלי. היה אומר לי, הריני עורבה שאינה סורחת עליך מעתה. היה הולך אצל אשתו, ואומ' לה, בתי, למה צהבת עם בעליך. היתה אומרת, על שהכני וקללני. היה אומר לה, הריני עורבו שאינו מכה אותך ולא מקלל אותך מעתה. וכן היה אהרן ע\"ה עושה כל ימיו, עד שהיה מכניסה בעלה לתוך ביתו, והיתה מתעברת ויולדת בן, ואומרת, לא ניתן לי הבן הזה אלא בזכות אהרן, והיו קורין שמו אהרן. ויש אומרים, יותר משלשת אלפים בישראל היה שמם אהרן, וכשמת חלצו יותר מעשרים וארבעה אלפים בנים ובני בנים, לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.",
+            "ועוד אמ' בר קפרא, גדול השלום, שאפי' העליונים צריכים לו, שנא' המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. כיצד. הרקיע הוא של מים, שנא' המקרה במים עליותיו, והכוכבים הן של אש, שנא' הללוהו כל כוכבי אור, והם בשלום זה עם זה, לא הם מרתיחים את הרקיע ולא הרקיע מכבה אותם, לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ד\"א המלאכים הללו, גופיהן ברואין מן המים וקפואין ועומדין כזכוכית, שנא' וגויתו כתרשיש, וראשיהן של אש, שנא' ופניהם כמראה הבזק, וכתי' ועיניו כלפידי אש, לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. ד\"א עושה שלום במרומיו, מעולם לא ראתה [החמה] פגימתה של לבנה ולא פגימת הקשת, אלא כשהלבנה מתחלת לחסר, מתחלה חסרה מן הצד הרחוק מן החמה, והקשת לעולם אחורי החמה, שאלו היתה לפניה, היו עובדי החמה אומרים, ראו כחו של אלהינו, שהקשת לפניו ויורה חצים, ויתחזקו עובדי ע\"ז. ד\"א עושה שלום במרומיו, החיות הללו של אש הן, שנא' ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, והן טעונין רקיע של שלג, והוא הרקיע השמיני, שנא' ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא, שהוא השלג, שנא' משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמד, והן טעונין אותו לעד ולעולמי עולמים, לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. אבא חנן אומר, אלו היתה האש מלמעלה והשלג מלמטה, הייתי אומר, דרכה של אש לעלות ודרכו של שלג [לירד], שאינן נוגעין זה בזה, וכ\"ש כשהשלג מלמעלה ואינו יורד והאש מלמטה ואינו עולה, תימה תמהין יש בכך, לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ד\"א עושה שלום במרומיו, שעשה שלום בין האור ובין החושך, שנא' ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. א\"ר יוחנן, קרא הב\"ה לאור יום, ואמ' לו, היום יהא תחומך, וקרא לחושך, ואמ' לו, הלילה יהי תחומך. ראיה לדבר, המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו. ד\"א עושה שלום במרומיו, הכריע בין העליונים ובין התחתונים. ביום ראשון ברא שמים וארץ, מן העליונים ומן התחתונים. בשני ברא מן העליונים, שנא' ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. בשלישי ברא מן התחתונים, שנא' תדשא הארץ. ברביעי ברא מן העליונים, שנא' יהי מאורות. בחמישי ברא מן התחתונים, שנא' תוצא הארץ נפש חיה. בששי ברא את האדם. אמ', אם אני בורא [אותו] מן העליונים, הרי זה מוסיפין על התחתונים בריה אחת, ואם בורא אני אותו מן התחתונים, הרי זה מוסיפין על העליונים בריה אחת. מה עשה הב\"ה. בראו מן העליונים ומן התחתונים, שנא' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, הרי מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים, משמי שמים העליונים. לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ומה אם עליונים, שאין ביניהם לא שנאה ולא קנאה, ולא איבה ולא תחרות, צריכין שלום, שנא' עושה שלום במרומיו, תחתונים, שיש ביניהם כל המדות הללו, על אחת כמה וכמה.",
+            "גדול השלום, שלא בשר הב\"ה את אברהם אבינו ע\"ה אלא בשלום, שנא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום. גדול השלום, שלא שיבח הכתו' ליצחק אבינו ע\"ה אלא בשלום. כשבא לו אבימלך, אחר שטרדו ממלכותו, שנא' ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, ויצחק לא גמלו כמעשיו, אלא האכיל אותו ואת אנשיו והשקם, שנא' וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. גדול השלום, שלא בקש יעקב אבינו ע\"ה מהב\"ה אלא שלום, שנא' ושבתי בשלום אל בית אבי. גדול השלום, שלא נגלה הב\"ה על משה רבינו ע\"ה תחלה, לא בחיות ולא בכרובים ולא באופנים, אלא מתוך דבר שהוא שלום, שנא' וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. הראהו האש בוערת על דבר שנשרף ולא נשרף, ר\"ל עשה שלום בין האש ובין הסנה ולא שכבה האש את הסנה.",
+            "גדול השלום, שלא שיבח הב\"ה את אהרן אלא בשלום, שנא' בריתי היתה אתו החיים והשלום. נתן לו הב\"ה מה שלא נתן לאדם, ולא אפי' למקצת מלאכי השרת, ומה נתן לו, שיכנס לפני ולפנים, מה שאין אדם יכול להכנס, ואפי' אותם שכתו' בהם ודמות פניהם פני אדם, שנא' וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. גדול השלום, שבו נתבשר פנחס, שנא' הנני נותן לו את בריתי שלום. גדול השלום, שבו נתבשר דוד, שנא' ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך. גדול השלום, שבו נקרא שלמה. דתניא הרבה שמות נקראו לו, ואין חביבין אלא שלשה, וכולן ענין אחד הן, שלמה, אגור, קהלת. על שם שלום שלמה, כי שלמה יהיה שלמה, למה, כי שלום ושקט אתן בימיו. קהלת ואגור לשון כנוס, שהיו כל ישראל מכונסין בימיו וביניהם שלום, שנא' וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, לא זה גוזל את זה ולא חומס זה את זה. גדול השלום, שלא בקש חזקיהו המלך אלא שלום, שנאמר ויאמר טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר אך אם שלום ואמת יהיה בימי. גדול השלום, שבו שבח הב\"ה למרדכי, שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. ובשעת ישיבתה של ירושלם לא נתברכה אלא בשלום, שנא' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. ולא נתחנך בית המקדש אלא בשלום, שנא' יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. ולא נתבשרו ישראל אלא בשלום, שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.",
+            "גדול השלום, שהוא קודם לשבחו של הב\"ה. שכן מצינו כשבא יתרו אצל משה רבינו ע\"ה, לא פתח תחלה לא ביציאת מצרים, ולא בקריעת ים סוף, ולא בעשרת הדברות, ולא במן, ולא בשלו, ולא בענן, אלא בשלום, שנא' וישאלו איש לרעהו לשלום, ואחר ויספר משה לחותנו, מפני שהשלום מיישב הדעת לשמוע כל אלה.",
+            "גדול השלום, שכל מצות שעושין הרשעים בעולם הב\"ה נותן להם שכרן משלם בעולם הזה, כגון חיים ובנים ועושר ונכסים וכבוד, וכן שאר טובות, חוץ מן השלום, שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים.",
+            "גדול השלום, שאפי' עשה אדם כמה מצות ולא עשה שלום, אין בידו כלום. שכן מצינו ביהוא, שעקר ע\"ז מישראל, והשמיד בית אחאב, והכה לאיזבל הרשעה, ולפי שלא היה בידו שלום, לא עשה כלום. ומנין שלא היה בידו שלום, שנא' וילך רוכב הסוס לקראתו ויאמר כה אמר המלך השלום ויאמר יהוא מה לך ולשלום סוב אל אחרי.",
+            "גדול השלום, שהוא קודם למלחמת הרשות, כדגרסי' באלה הדברים רבה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ראה כמה כחו של שלום. [בשר ודם, אם יש לו שונא, הוא מבקש מה לעשות לו, מה הוא עושה לו, הולך ומדבר לאדם גדול ממנו, שיעשה לאותו האיש שונאו רע. אבל הב\"ה אינו כן, אלא כל אומות העולם מכעיסים לפניו, והם ישנים, וכל הנפשות עולות אצלו, שנא' אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ובבקר הוא מחזירן להם, שנא' נותן נשמה לעם עליה. ד\"א בשר ודם, אם יעשה לו חבירו רעה, אינו זזה מלבו לעולם, אבל הב\"ה אינו כן, אלא היו ישראל במצרים, והיו המצריים שמתעבדים בהם בטיט ובלבנים, אבל לאחר כל הרעות שעשו לישראל, חס עליהם הב\"ה, ואמר לא תתעב מצרי, אלא רדפו אחר השלום, שנא' בקש שלום ורדפהו. [ו]כשפרע הב\"ה מעמון ומואב, מנע מהם השלום, שנא' לא תדרוש שלומם וטובתם. והב\"ה ברא השלום ליישב עולמו וליישר נתיבות בריותיו. א\"ר אלסכנדאי, אתה כוננת מישרים, אתה כוננת ישרותו של עולם. יש לו לאדם דין עם חבירו, הולכין לדיין, והם מקבלין עליהם את הדין, ויוצאין ועושין שלום, הוי אתה כוננת מישרים. אדם יוצא לדרך, וראה חמורו של שונאו רובץ תחת משאו, והולך ומסייעו, ואומ', פלוני עשה לי כך, והייתי סבור שהיה שונאי, מיד יעשו שלום ביניהם. מי גרם להם, מפני ששמרו את התורה, שכתו' בה כי תראה חמור שונאך וגו'. הוי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "וגרסי' במ' עירובין ירושלמי א\"ר יהושע בן לוי, מפני מה מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת, שהיתה שנואה לחבירתה. שלחה עירובה ביד בנה. נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה. [אתא לגבי אימיה, אישתעי לה עובדא. אמרה, הכדין רחימת לי ולא הוית ידענא]. מתוך כך עשו שלום. הה\"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.",
+            "גדול השלום, שלא גלו אבותינו עד שהניחו השלום ותפשו המחלוקת, לפיכך גלו לתוך אומות העולם, שאינן יודעין שלום, שנא' ותזנח משלום נפשי. ולא עוד, אלא ששונאים אותנו לפי שאנו אוהבים שלום, שנא' רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום. ולא עוד, אלא שאנו מדברים עמהם דברים של שלום ומשיאין אותנו לדברים אחרים, שנא' אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולא עוד, אלא שאנו נותנין להם שלום ואין מחזירין לנו שלום, שנא' כי לא שלום ידברו. ומיום שחרב בית המקדש נתמעט השלום, שנא' ונדמו נאות השלום.",
+            "ומנין שחייבין ישראל לדרוש איש את שלום רעהו, שנא' אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש אל רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. וכן אנו חייבין לדרוש את [שלום] ירושלם בית קדשנו ותפארתנו, שנא' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם ממנה, כי בשלומה יהיה לכם שלום. וכשיבא המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, בשלום יושיע אותנו, שנא' כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. ופקודת ירושלם בשלום, שנאמר ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. וברכת הארץ בשלום, שנא' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם. ארץ ישראל מתרוממת בשלום, שנא' השם גבולך שלום. חיה רעה בטלה בשלום, שנא' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.",
+            "הדיינין ממונים בשלום, שנא' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. חגיגת הרגל בשלום, שנא' הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך. שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם נגלין בשלום, שנא' והיה זה שלום אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. מלכות המלך המשיח נכונה בשלום, שנא' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ארבע רוב שלומות הם. א' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ב' וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. ג' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. ד' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ובזכות השלום, הב\"ה מכין כסאו של דוד, וכסא זרעו אחריו, ובונה לו בית נאמן לעולם, שנא' לדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'.",
+            "למודי ה' ורב שלום בניך. ד' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. ובזכות השלום, הב\"ה מכין כסאו של דוד, וכסא זרעו אחריו, ובונה לו בית נאמן לעולם, שנא' לדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'."
+        ],
+        "Addenda": {
+            "i": [
+                "א. תשובת ה\"ר מאיר על עניין הזיווגים אם מי\"י אשה לאיש",
+                "שמע בני וקח אמרי ויוסיפו לך שנות חיים.",
+                "הנה כאשר תירצתי לך אותם השאילות אשר שאלת על עניין הזיווגים. דאמרינן, דבר זה כתו' בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, מי\"י אשה לאיש. ועוד אמרינן, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת, בת פלו' לפלו'. ועוד אמרינן בדוכתא אחריתי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, בת פלו' לפלו'. ושאלת, אם כן, למה יענש אדם על שום זיווג שיעשה שלא כדין משמץ פסול או שישא אשה לשם ממון. דתנינן התם, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב\"ה רוצעו, ואמ', אוי לו למי שפוסל את זרעו (ופוסל) [ופוגם] את משפחתו. ועוד גרסינן במסכת קידושין בפרק עשרה יוחסין עלו מבבל, אמ' רבין אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקב\"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנ' עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, אימתי עדות לישראל, כשהשבטים שבטי יה. ועוד אמרינן, הנושא אשה לשם ממון הוויין לו בנים שאינן מהוגנים וממונם כלה, שנ' בי\"י בגדו כי בנים זרים ילדו לכן יאכלם עתה חדש את חלקיהם, חדש נכנס וחדש יוצא וממונן כלה לזמן מועט. ושמא תאמ' חלקו ולא חלקה, ת\"ל את חלקיהם.",
+                "הנה כל העונשין הללו למי שנושא אשה שלא כדין. ושאלת, אם כן, שעל פי בת קול נגזרה לו, ואפי' קודם יצירת הוולד, למה ייענש על זה, והלא מן השמים נגזרה לו.",
+                "ואני תירצתי, בהיותי ברומ', כאן בזוג ראשון וכאן בזוג שיני. וכן מתרץ במסכת סוטה בפרק ראשון, אמ' רב שמואל בר רב יצחק, כי פתח ריש לקיש בסוטה, אמ' הכי, אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, שנ' כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואמ' רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן, קשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנ' אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. ואקשינן עלה מיני, והא אמ' רב יהודה אמ' רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול מכרזת ואומ', בת פלו' לפלו'. ומשני, לא קשיא, כאן בזיווג ראשון, כאן בזיווג שיני. שמעינן מיני דזיווג ראשון הוא דהוי על פי בת קול, וזיווג שיני על פי מעשיו של אדם.",
+                "ובזיווג ראשון נמי איפשר לו לאדם ללכת (צריך) [בדרך] שישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. וכדרך שיטול ועונשו. כי הבת קול מכרזת ואינה גוזרת, כי היא צופה מה שהצור עתיד לעשות. להבדיל, כעוף הבא ומצפצף על החלון, על אדם פנים חדשות שיבוא אל הבית. וכי העוף ההוא גוזר על האיש ההוא שיבוא. אלא שהוא צופה ומצפצף מה שהצור עתיד לעשות, על האיש ההוא שיבוא אל הבית, בחכמות שאין אנו משיגין בהן, אך המעשים אנו רואין בכל יום לעין. כל שכן בעניינים העליונים, בחכמות נפלאות ורמות, אשר ממנו נעלמות, כאשר ספרו לנו קצת מהם חכמי התעודה, רבותינו בדתות התמימות. אכן בת קול אינה גוזרת דבר, כי אם מגדת מה שהצור עתיד לעשות, בין טוב למוטב. אבל ביד הצור הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדכתי' הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים למען תחייה. על כן לא יאמר אדם כי הוא מוכרח על הרעה, כי אם רוצה ללכת בדרך טובים מן השמים יסייעהו, ואם ילך בדרך אחרת יניחוהו, כדאמ' הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו, כדכתי' אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.",
+                "ובא וראה ממה שאמ' רז\"ל, דבר זה כתו' בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. בתורה מאי היא, מי\"י יצא הדבר. והמחשבה הטובה ההיא מאין יצאת, הלא מאברהם אבינו, שחשב בלבבו שלא להתחתן בכנענים, זרע טמא, כי אם במשפחתו ובזרעו של שם, ומן השמים הסכימו על ידו להמציא לו כיושר לבבו, ומן השמים הגידו תחילה מה שעתיד לעשות.",
+                "וממה ששנוי בנביאים, בעניין שמשון, ואביו ואמו לא ידעו כי מי\"י היא. וכי אפשר להיות. כי הוא לקה בעיניו על אשר הלך אחר ראות עיניו, כדכתי' אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ועוד, כשצמא למים והתפלל לי\"י שלא ימות בצמא, נבקע לו מים ממכתש לחי החמור. יען כי הוא נתאוה לדבר טמא, לפיכך ריוו צמאונו מדבר טמא. ואם מי\"י נגזר לו, למה ייענש בכל אלה. אם כן, מה הוא והם לא ידעו כי מי\"י. שלא מנעו על ידו מן השמים, אלא בדרך שרצה ללכת בה הוליכוהו, כדכתי' אם ללצים הוא יליץ, ועוד כדאמרינן התם, בא לטמא פותחין לו. ואע\"פ שכתו' תואנה הוא מבקש מפלשתים, כמה ריוח והצלה לפני י\"י לתת נקמה בפלשתים, אם יעצוהו רעיוניו לבלתי לכת אחר ראות עיניו.",
+                "ומה שמשולש בכתובים, דכתי' בית והון נחלת אבות ומי\"י אשה משכלת. פי' אדם יכול להנחיל לבניו בית והון, ולומ' פלו' יירש דבר פלו', ופלו' יירש דב' פלו', אך לומ' פלו' בני יקח בת פלו' לא יוכל, כי שמא היא אינה רוצה או אביה אינו רוצה לתתה לו.",
+                "ואם בהכרח לא ייעצנו צדק רוחו, כי לא יצלח במקחו. כההוא עובד[א] דההיא מטרוניתא. ואפי' בצלותא יתירתא, כההוא עובדא דמועד קטן, דשמעיה רבא לההוא גברא דהוה בעי רחמי (טובא) [ואמר], תזדמן לי פלניתא, ואמ' ליה רבא, לא תיבעי רחמי עלה דמילתא, דאי חזייא לך לא אזלא מינך, ואי לא חזייא לך לסוף כפרת בה'. וכן הוה. לסוף שמעיה דאמ', או היא תמות מקמיה, או הוא ימות מקמה. אלמא אפי' בצלותא יתירה אין לו לדחוק ולעיין בתפילתו, כי לא יצלח. אלא יבקש רחמים מלפני י\"י ית', שיקרבינו לטוב ויזמננו לפניו, וירחיקנו מן הרע בכל ענייניו, והוא יבקש הצדק וירדוף אחריו, ובזה יכונן דרכיו ואשריו. ואם ירדף הצדק ונזדמן לו, בת קול הכריזה עליו טרם בא הדבר. ואם להפך עשה, גם כן הכריזה עליו. כי על מה שעתיד היצור לעשות, בין טוב בין מוטב, היא מכרזת, אך אינה גוזרת.",
+                "ובוא וראה והשכל והבן מן הלוחות הראשונות שנשתברו. כאשר דרשו רבותינו בבבא קמא פרק שור שנגח, מפני מה לא נכתב בהן ט', לפי שצפה הקב\"ה (שעדיתות) [שעתידות] להשתבר, אמ', חס ושלו' תשתבר טובתן של ישראל, לפיכך לא הטיל בהן ט'. אכן באחרונות היו שני טיתין, אחת בעבורן ואחת תשלום לראשונות. וכי גזר הקב\"ה שיעבדו ע\"ז ותשתברנה הלוחות. אלא צפה מה שעתידין לעשות, ואעפ\"כ לא נמנע מלתיתן להם.",
+                "גם בוא וראה מדוד מלך ישראל בעניין בת שבע. כי אמ' רבותינו ז\"ל, ראוייה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, שנ' ואני לצלע נכון, אלא שאכלה פגה, כאדם שאוכל הפרי כשהוא בוסר ואינו מניחו להתבשל, כן דוד אם היה ממתין עדיין היתה נופלת בגורלו, כי היה מת אוריה. כאשר היה מאביגיל, שמת נבל ולקחה לו לאשה. כי הוא רצה להיות עמה, כי היה חושב לנבל כמת, מפני שהיה מורד במלכות, והיא מלטתו בחכמתה, ואמרה לו כי לא יצא טבעו בעולם, ועל כן אמ' ולא תהיה זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי, והוא חזר והודה לה, ואמ' לה, ברוך טעמך וכו', וסוף כל סוף היתה לו. גם כן מעניין בת שבע, אילו היה ממתין, סוף כל סוף היתה לו אחר מות אוריה, כי מקודם לכן היתה ראוייה לו. אך הוא חשב בליבו, הרי היא פנויה. כאשר אמ' רבותינו ז\"ל, כל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, אכן היה דעת כל אחד ואחד לשוב לאשתו. והוה ליה דוד בעניין זה כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ונקרא כאשר נקרא. ויותר חמור זה, כי העני המהפך בחררה עדיין לא היה לו מעולם, רק שמהפך אחריה ליקחנה, אכן אילו הרי היו נשותיהן מקדם ומצפין לשוב אליהן והן מצפות לשוב אליהם, ועל זה היה העונש והמשל שהמשיל עליו הנביא. ודע כי כן הוא, שלא היתה אשת איש גמורה, כי איך היה מתפלל דוד על הילד שיחיה אם היה ילד זנונים, ועוד איך היתה בת שבע לדוד ולעולם, והלא כאשר אסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא לא היה אלא כמו שכתבנו וכמו שדרשו רבותינו ז\"ל. מכל מקום נוכל להבין שאע\"פ שהיתה בת שבע ראוייה לדוד קודם לכן, הלך בה כאשר הלך. כ\"ש דרכים לפני בני אדם, שאם ילך בה בדרך אחד יזכה, ואם ילך בה בדרך אחד ילקה.",
+                "ולדברים האילו פאורות וענפים רבים להם, אך בכל יכולתי קיצרתי בהם. ואמנם זה יש לנו לשאול ולדעת, איך לא נמלט דוד מזה החט כאשר נמלט מעניין אביגיל, אע\"פ שזה לא היה חט גדול כמותו חס ושלו' אם עשאו, מכל מקום היה לו להיות נמלט גם מזה, כדכתי' רגלי חסידיו ישמור, יש להשיב כמו שדרשו רבותינו, לא דור המדבר ראוי לאותו מעשה ולא דוד ראוי לאותו מעשה, אלא אם ציבור חטא אמ' להם כלך אצל ציבור, ואם יחיד חטא אומ' לו כלך אצל יחיד, ולא בא לידו אלא כדי ליתן פתח ודרך לטובים.",
+                "וי\"י יושב הכרובים יזכינו ללכת בדרך טובים, ונזכה להיות מן הכת אשר הם חביבים ולחיים בירושלם נכתבים. מאיר ב\"ר משה בהיכ\"ל מל\"ך."
+            ],
+            "ii": [
+                "ב. דברים שמנו חכמים במנין ונמצאו בספר מחזור וויטרי כ\"י אקספרד",
+                "[ג' דברים] שלשה דברים הם שאדם חייב לבקש עליהם רחמים בכל שנה ושנה. על השנה טובה, ועל המלך טוב, ועל חלום טוב.",
+                "ג' חלומות הם שמתקיימים. חלום שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, וחלום שפתרו לו בחלומו.",
+                "ג' דברים הן הרואה אחד מהן בחלומו סימן יפה לו. נהר, קדירות, חיטין. נהר מנין, שנ' כי כה אמר י\"י הנני נוטה אליה כנהר שלום. קדירות מניין, שנ' תשפות שלום לנו. חטין מניין, השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך.",
+                "ג' נביאים הם הרואה אותם בחלומו. ספר מלכים יצפה לגדולה, ספר ישעיה יצפה לנחמות, ספר ירמיה ידאג לפורענות. מפני [שהוא] ספר חוליין קשה לפורענות.",
+                "ג' כתובים הם. הרואה ספר תילים יצפה לחסידות, הרואה ספר משלי יצפה לחכמה, הרואה ספר איוב דואג מן הפורענות. מפני שהוא ספר חוליין קשה לפורענות.",
+                "[ג'] שהקב\"ה נותן חן. חן תורה על לומדיה, חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו, ויש או' חן מקום על יושביו.",
+                "ג' נוחלים חיי העולם הבא. הדר בארץ ישר', והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמקדיש והמבדיל במוצאי שבתות.",
+                "ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות. המזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו, והמשתין לפני מטתו ערום.",
+                "ג' דברים מביאים לידי פדגרוס. מנעל דחוק, ומיטה קצרה, ותשמיש המיטה ביותר.",
+                "ג' שהודו האמת ועברו מן העולם הזה והעולם הבא. ואילו הן, דואג האדומי, ובני רמון הבארותי, והמרגלים. ר' מאיר או', אף בן איש גר עמלקי.",
+                "ג' דברים הן שהקב\"ה מכריז עליהם הוא בעצמו. על הרעב, ועל השובע, ועל זקן המתמנה פרנס על הצבור. על הרעב מנין, שנ' ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא י\"י לרעב וגם בא לארץ שבע שנים. השובע מנין, שנ' וקראתי אל הדגן והרביתי אתו. על הזקן המתמנה [מנין], שנ' ראו קרא י\"י בשם בצלאל וגו'.",
+                "ג' דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום. עיון תפילה, והרהור עבירה, ואבק לשון הרע.",
+                "ג' דברים שהגוים נאנחים עליהם בכל יום. על התורה, ועל השבת, ועל המילה.",
+                "ג' שאין להם מחילה. המתרעם על מידותיו, והמדבר אחד בפה ואחד בלב, והרואה דבר ערוה בחבירו יחידי ומעיד בו.",
+                "ג' דברים שאפילו אדם עושה תשובה אין הקב\"ה מוחל לו. ואילו הן. הבועל אשת איש, והמתכבד בקלון חברו, והמכנה שם לחבירו.",
+                "אמ' ר' שמעון בן יוחי, ג' שהקב\"ה שונאם ביותר. האוחז אמתו ומשתין, והמשמש מטתו ערום, והמגלה בפרהסיא דברים שבינו לבין אשתו.",
+                "ג' דברים מתישין גוף האדם. האוכל מעומד, והשותה מעומד, והמשמש כשהוא עומד.",
+                "ג' דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסף את רב. אל תעש מום בעצמך, ואל תעמד על המקח בשעה שאין לך דמים, אשתך טבלה אל תזקק [לה] לילה הראשון. ואמ' רב פפא, בנידה דאוריתא הואיל והוחזק מעיין פתוח, דילמא שפעה זבה.",
+                "ג' [אין] ממצעין ואין מתמצעין. כלב, דקל, ואשה. וי' א', אף נחש וחזיר. ואי פסע, מאי תקנתיה. אמ' רבא, ליפתח באל ויסיים בא', או פותח בלא ומסיים בלא. הני תרי דקיימי ופסקתינהו אשה נדה, אם תחילת נדתה היא הורגת אחד מהם, ואם סוף נדתה מריבה עושה ביניהם. מאי תקנתיה, [פותח] באל ומסיים באל, או פותח בלא ומסיים בלא.",
+                "ג' דברים צוה ר' עקיבא את בנו. אל תעש מום וכו'.",
+                "ג' דברים נכנסים לגוף ואין הגוף נהנה מהם. גודגדניות, ופגי תמרים, וכפניות.",
+                "ג' דברים אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהם. רחיצה, סיכה, תשמיש.",
+                "ג' משתמשין כנגד פנים. אדם, דג, נחש.",
+                "ג' דברים מרויחים נפש אדם. דירה נאה, אשה, וכלים נאים.",
+                "ג' מתים שלא בזמנם. הרחמנים, והרתחנים, ואניני הדעת.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא בכל יום מלפני הקב\"ה. בת פלוני לפלוני, פלוני יירש נכסי פלוני, יאכל פלוני ממון [פלוני], ושדה פלוני יאכל פלוני.",
+                "ג' שנים רבו בית שמאי על בית הילל. אילו אומרים, אשרי אדם שלא נברא, ואילו אומרים אשרי אדם שנברא. נמנו וגמרו אשרי אדם שלא [נברא], ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא בכל יום מפי הגבורה, אשרי אדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.",
+                "ג' שהקב\"ה בוכה עליהן בכל יום. על עני שיש לו גסות הרוח, ועל תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל הניעור במשמרה אחרונה ואין עוסק בתורה.",
+                "בג' דברים אדם ניכר. בכוסו, בכיסו, בכעסו.",
+                "ג' דברים מרבים זבלו של אדם וכופפין קומתו וממעטין מאור עיניו. פת קיבר, ושכר, וירקות.",
+                "ג' דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין מאור עיניו של אדם. פת נקייה, ובשר שמן, ויין ישן, ומרחץ.",
+                "ג' דברים נאמרו בתמרים. שחרית וערבית יפות, ובמנחה רעות, והצהרים אין כמותן, ומבטלות את הזרע.",
+                "ג' דברים קשין לגוף. מחשבה [רעה], וחולי מעיים, ותחתוניות.",
+                "ג' דברים מזקינים גופו של אדם שלא בזמנו. הדר בעלייה, והמגדל תרנגולין, והמדבר ואינו שומע.",
+                "ג' דברים מעבירין את האדם על כבוד קונו ועל כבוד דעתו. מלכות, ויצר הרע, ורוח רעה.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים, יש נושא אשה לשם זנות, ויש נושא אשה לשום ממון, ויש נושא לשם שמים. הנושא אשה לשם זנות, [עליו] הכת' או' אכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו, סוף שיצא ממנו בן סורר ומורה. והנושא אשה לשם ממון, עליו הכת' [אומר] בי\"י בגדו כי בנים זרים ילדו וגו', חדש נכנס וחדש יצא, והממון בורח ממנו, סופו שמצריכין אותו לאחרים. והנושא אשה לשם שמים, עליו הכת' או' ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, סופו שיצאו ממנו בנים שמושיעין את ישר'.",
+                "ג' דברים שאין אומות העולם נהנים מהם בעולם. היין ששותין נוטל כוחן מהן, וכשהן משמשין אין פושטין בגדיהן ומשמשין, וכשהן אוכלין בשר אין אוכלין אלא בסכין.",
+                "רבן שמעון בן גמליאל או', בג' דברים אוהב אני את הפרסיים. צנועין באכילתן, צנועין בבית הכסא, צנועין בדבר אחר.",
+                "אמ' ר' עקיבא, בג' דברים אני אוהב את המדיים. כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי שולחן, וכשהן נושקין אין נושקין אלא על פיסת יד, וכשנוטלין עיצה אין נוטלין אלא בשדה, שנ' וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.",
+                "ג' דברים מביאים את האדם לידי דאגה. גידול שער, וגידול ציפורנים, ובגדים פצועים.",
+                "ג' שאין כורתין ברית אמנה לבעליהן. אריס, וכרם, ואשה. ויש אומ', אף תורה.",
+                "ג' מפתיחות הן. מפתח של אשה, מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים. מפתח של אשה מנין, שנ' ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. מפתח של גשמים [מנין], שנ' יפתח י\"י לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של תחיית המתים מנין, שנ' וידעתם כי אני י\"י בפתחי את קברותיכם וגו'.",
+                "ג' דברים העושה אותם יורש העולם הזה והעולם הבא. פרנס, צדקה, וגמילות חסדים.",
+                "ג' [מתין כשהן מספרין]. הדרוקן, וחולי מעיין, וחיה.",
+                "ג' חיים וחייהם אינן חיים. המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין באין עליו ושולטין בגופו. ויש או', מי שאין לו אלא חלוק אחד.",
+                "ג' דברים במיני הדרוקן. אחד של רעב, ואחד של עבירה, ואחד של כשפים. של רעב תפוח, ושל עבירה עבה, ושל כשפים ירוק.",
+                "ג' שהקב\"ה אוהבן. כל מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שעומד בדיבורו.",
+                "ג' שונאים זה את זה. תלמידי חכמים שבבבל, ועניים, וכלבים. ויש או', אף תרנגולים.",
+                "ג' אוהבים זה את זה. החברים, והזונות, והעבדים. ויש אומ', אף העורבים.",
+                "מפני ג' דברים עיניו של אדם כהות. המסתכל בקשת, וכהן במשמרותם, ונשיא בשעה שהוא דן.",
+                "ג' בריות הן כל זמן שמתגדלין מוסיפין כח. החזיר, והדג, והנחש.",
+                "ג' דברים מקצרין ימיו של אדם. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוהג גדולה בעצמו. ויש אומרים, הרואה ספר תורה זז ממקומו, ופורש ספר עזרא, ואינו עומד מפניו מיד.",
+                "ג' דברים מאריכין ימיו של אדם. המאריך בבית הכסא, והמאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו.",
+                "ג' עזין הן. כלב בחיות, וישראל באומות, ותרנגול בעופות. ויש אומ', אף עז בבהמות.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים. אכל אדם כל מאכל ושתה כל משקה ולא שתה מים, אכילתו דם, זו היא תחילת חולי מעיין. אכל ושתה ולא הילך ארבע אמות, אכילתו רקב, זו היא תחילת רוח רעה. נצרך לבית הכסא ואכל, דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו, זו היא תחילת ריח הפה.",
+                "ג' דברים העושה אותם קרוב למיתה יותר מן החיים. ישן מעומד, הקיז דם [ועמד], ושימש מיטתו ועמד.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים, דם רבה מכוה ושחין רבות בו, מי רגלים ירקון רבה, שכבת זרע צרעת רבה.",
+                "ג' מתים כשהן משיחין. ואילו הן. הדרוקן, וחולי מעיין, וחיה.",
+                "ג' אינן נידונין בדינה של גיהנם. ואילו הן. חולי מעיין, והמדוכדך בענייות, והנהרג ברשות. ר' מאיר או', אף מי שיש לו אשה רעה, שנ' ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'.",
+                "אמ' ר' ישמעאל, ג' דברים סח לי סמריא שר הפנים. אל תטול חלקך שחרית מן השמש ותלבוש, ואל תטול ידיך ממי שלא ידיו רחוצות במים, ואל תשתה ממי שאינו שותה. ויש או', אל תחזור הכוס למי שלא נתנו לך, מפני מה, מפני שרוח רעה, ששמה סטלגינית, תכספית, שהיא יושבת וצופה מתי יעשה אחד משלשה דברים הללו.",
+                "אמ' ר' ישמעאל, פעם אחת הייתי מעלה עולה על גבי המזבח, וראיתי הבורא שהוא יושב על כסא רם ונשא. אמרתי לפניו, כן יהי רצון מלפניך שלא תתבייש בעין. וכרע לי בראשו.",
+                "ג' מעין העולם הבא. שמש, שינה, ותשמיש.",
+                "ג' דברים ניתנו במידה. קול, קומה, ושער.",
+                "ג' דברים מאבדים את המזונות. קול, צעקה, וערוה.",
+                "ג' דברים קשין לו לאדם משום לשון הרע. ואילו הן. המחליף סנדלו של ימין לשמאל, קשה לשכחה. המחייט כליו כשהוא לבוש ונותן קיסם בתוך פיו. והנותן בגדיו מראשותיו, מתרופף בישינתן. ויש או', אף העובר בין הנבילות.",
+                "ג' דברים נאמרו בפוך לנכחול. מגדל שער שבעפעפים, ופוסק את הדמעה, ומעביר את בת המלך.",
+                "ר' ברכיה ור' חלבו בר פפי בשם ר' אליעזר, פעמים שהגשמים יורדין בזכות אדם אחד, בזכות עשב אחד, בזכות שדה אחת, ושלשתן פסוק אחד, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים ומטר גשם אתן לכם לאיש עשב בשדה. לאיש ולא לאנשים, לעשב ולא לעשבים, לשדה ולא לשדות.",
+                "ג' צועקין ואינן נענין, ולא נשמעין בעולם הזה. ואילו הן. המלוה כספו שלא בעדים, והמחלק נכסיו בחייו, והקונה אדון לעצמו. וי' או', אף מי שיש לו אשה רעה ואינה מגרשה, והדר בעיר רעה ואינו יוצא ממנה.",
+                "ג' דברים נאמרו בכותח. מטמטם את הלב, ומסמא העינים, ומתיש הכח.",
+                "ג' דברים נאמרו בגרגר. מבטל את הכשפים, ומאיר את העינים, ומרבה את הזרע.",
+                "ג' דברים נאמרו בצפרנים. גונזן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע.",
+                "ג' דברים ביקש משה לפני הקב\"ה ונתנו לו. ואילו הן. שתשרה שכינתו על ישר', ושתסתלק שכינתו מעל אומות העולם, ובקש שיודיעו את דרכיו. ומניין שביקש שתשרה שכינה על ישר', שנ' ובמה יודע איפוא. ומניין שביקש שתסתלק שכינתו מעל אומות העולם, שנ' ונפלינו אני ועמך. ומניין שביקש שיודיעו את דרכיו, שנ' ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'.",
+                "בג' דברים זכה משה. בשכר יראה, בשכר מהביט, בשכר סתירה. בשכר יראה, שנ' כי ירא, זכה מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. בשכר מהביט, שנ' כי ירא מהביט, זכה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת י\"י יביט. בשכר סתירה, שנ' ויסתר משה פניו, זכה וירא אהרן וכל בני ישר' את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו, ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה.",
+                "ג' באו בעלילה. קין, מנשה, וחנה.",
+                "ג' חשבו בליבם. עשו, ירובעם, והמן. עשו מניין, שנ' וישטום עשו את יעקב, ויאמר עשו בלבו, ירובעם מניין, שנ' ויאמר ירובעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. המן מניין, שנ' ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני.",
+                "ג' שאין הפרגוד ננעל בפניהם. גזל, וע\"ז, והונייה.",
+                "ג' דברים עומדים בפיקוח נפש. ע\"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ר' מאיר או', אף הגזל.",
+                "בית שמאי או', ג' כיתות הן. אלה לחיי העולם, אילו צדיקים גמורים, ואילו לחרפות לדראון עולם, אילו רשעים גמורים, והשקולין שבהן יורדין לגיהנם ונידונין שם (לעולם) ואחר כך מתרפאין, שנ' והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי. עליהן אמרה חנה י\"י ממית ומחיה וגו'. בית הילל או', מטה כלפי חסד עליהם. אמ' דוד, אהבתי כי ישמע י\"י את קולי, כל הפרשה, ומסיים כל המזמור כולו.",
+                "ג' כיתות נעשו ישר' על הים. אחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נטבע לים, ואחת אומרת נעשה מלחמה. זו שאמרה נחזור למצרים, נאמר לה כי כאשר ראיתם את מצרים, וזו שאמרה נטבע בים, נאמר לה התיצבו וראו את ישועת י\"י, וזו שאמר' נעשה מלחמה, נאמר לה י\"י ילחם לכם ואתם תחרישון.",
+                "ג' כתרים הם. כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר כהונה זכה פנחס ונטלו חוקת עולם, כתר מלכות זכה שלמה ונטלו עדן, כתר תורה מונח. שלא ליתן פתחון פה לכל באי עולם, אילו היו כתר כהונה וכתר מלכות מונחים הייתי זוכה בהם ונוטלן. הרי כתר [תורה] תוכחת לכל באי עולם, שכל מי שהוא עסק בתורה, מעלין עליו כאילו שלשתן מונחין וזכה בכולן, וכל שאינו עוסק, כאילו שלשתן מונחין ולא זכה באחד מהן.",
+                "ג' דברים צריך אדם להסתכל. בשעה שהוא נכנס לבית הכסא, בשעה שהוא מקיז דם, ובשעה שהוא עומד לפני המת. [בשעה] שהוא נכנס לבית הכסא או' לו, ראה שדרכך כדרך בהמה. ובשעה שהוא מקיז דם, או' לו, ראה שבשר ודם אתה. ובשעה שהוא עומד לפני המת, או' לו, ראה עודך היום כאן ומחר אינך, להיכן אתה הולך שוב אין אתה חוזר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ימיו מועטין ושנותיו הבל, ימיו כימי שכיר, מלא אשמות, וירושתו שלש אמות, ודיניו ואנחותיו רבות, ולבו דוי, וסופו לרימה ותוליעה, ותוכחותיו ארוכות, ועוד חוזר ומרבה דברים יתרין, שנ' אולת אדם תסלף דרכו ועל י\"י יזעף לבו.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים בנשים. ואילו הן. קול, טפח, שער. קול באשה ערוה, טפח באשה ערוה, שער באשה ערוה.",
+                "ג' ידות הן ושלשתן בקציצה. יד לעין תקצץ, מפני שמסמא את העינים. יד לחסודה תקצץ, מפני שמביאתו לידי שפיכות דמים. יד לאמה תקצץ, מפני שמחממתו ומוציא שכבת זרע לבטלה.",
+                "ג' פעמים הכרוז יוצא ביום מלפני הקב\"ה ואו' אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. אל תגעו במשיחי, אילו תלמידי חכמים, ובנביאי אל תרעו, אילו תינוקות של בית רבן.",
+                "בג' דברים אדם ניכר. ביינו, בשאלתו, בתשובתו.",
+                "בג' דברים תלמידים חכמים ניכרים. בסיחתן, בעטייתן, בהליכתן.",
+                "בג' דברים מאריך אדם ימיו, המאריך בבית הכסא כו'. וכל מי שהוא צנוע בבית הכסא ניצול מן שלשה דברים קשים, מן הנחשים, ומן העקרבי', ומרוחות הרעות. ויש או' אף מן המיתה, שנ' היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך י\"י וגו'.",
+                "ג' דברים אמ' בן עזאי שראיתי בר' עקיבא. ואילו הן. צירין כלפי מערב, ולא פורע בגדיו עד שישב, ולא קינח אלא בשמאל.",
+                "ג' דברים נאמרו בחתול. אסור לקיימו, ומותר להורגו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום חסרון כיס.",
+                "אמ' ר' יוחנן, גזרו על ג' מפני ג'. על בשר מפני מתנות, ועל מרחצאות מפני הטבילה, ועל מתים מפני שנושאים ונותנין ביום אידם.",
+                "אמ' ר' יוחנן, ג' דברים יפים לשיניים. שאור שעורים, ומלח, ושמן זית.",
+                "ג' דברים צוה יוסף לאחיו. אל תפסיעו פסיע' גסה, והכניסו חמה לעיר, ואהבו זה את זה.",
+                "אמ' ר' יאשיה, ג' דברים אמ' לי זעירי משום אנשי ירושלם. סוטה אם רצה בעלה למחול לה מוחל לה, בן סורר ומורה אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלים לו, תלמיד חכם שסרח לרבו אם רצה למחול לו מוחל לו. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהודה בן בתירה, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי, על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על תלמיד חכם שסרח לא הודה לי. שאם מוחל לו רבו אין כבודו מחול, מפני שהוא מעמיד מחלוקות בישר'. נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנ' שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.",
+                "ג' דברים אמרו משום רבינו הקדוש. מים הראשונים חובה, אמצעיים רשות, אחרונים של אחר המזון חובה. תניא המים שלפני המזון רשות, של אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק. ר' יעקב או', נוטל ושונה. ר' שמואל בר רבי יצחק בעי נוטל ושונה ותמר רשות, אי דבעי מימר אדם ארבעת מיל ותימר רשות. אמ' ר' עקיבא בר אידי, על הראשונים נאכל חזיר, השניים יציאת אשה מביתה. ויש אומ', שנהרגו עליה שלש נפשות. ר' ירמיה בשם ר' יוחנן אמ', ראשונים היו שואלים, שמאל מהו שתסייע את הימין בכוס ברכה. ש' מ' תלת, ש' מ' צריך לתופסו בימין, וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח, וצריך שיהו עיניו בו.",
+                "אמ' ר' אחא, ג' דברים נאמרו בכוס של ברכה. מלא, עטור, ומודח. ושלשתן בפסוק אחד, נפתלי שבע רצון ומלא ברכ' י\"י. שבע עיטור, רצון מודח, מלא כמשמעו. אמ' ר' חנינא, אם עשית כן, מה כת' בתריה ים ודרום ירשה, את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. אמ' ר' אלעזר, כוס פגום אין מברכין עליו, את ש' מ' תלת. ש' מ', כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו, וצריך שיהא בו כשיעור.",
+                "ג' דברים אסור לבר ישר' לומר לגוי. קח לי בשר משום נבילות, ומשום טרפות, ומשום אונסין.",
+                "אמ' ר' יוחנן, ג' דברים גזרו חכמי'. שלא יגדל ישר' חזירים בכל מקו', ושלא ילמד אדם את בנו יונית, ואסור לו לאדם שילמד ספר יוונית.",
+                "ג' מלכים הן. ואילו הן. שור, נשר, ארי. מלך שבבהמה שור, מלך שבעופות נשר, מלך שבחיות ארי. וי' או', ארז בעצים, ואדם על כולם, והקב\"ה מתגאה על גאים.",
+                "ג' עולמות אדם רואה. אחד במעי אמו, ואחד בעולם הזה, ואחד לאחר מיתה, שהוא נקרא עולם, שנאמר גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך ויאנץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו וגו'.",
+                "ג' דברים אין אדם עומד עליהם. ואילו [הן]. חיים, ומזון, ובנים.",
+                "ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום. יסורין, ומזיקין כו'.",
+                "אמ' ר' יהושע בן לוי, ג' דברים סח לי מלאך המות. אמ' לי, היאך תכנס אצל החולה לבקרו, כיצד אתה עומד מראשותיו או למרגלותיו. אמ' לי, כשתכנס אצל החולה לבקר, לא תשב לא במרגלותיו ולא במראשותיו, מפני שאני יושב מכאן ומכאן ומעיינו, אלא התעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו. וכשנשים חוזרות מאחורי מטתו של מת, אל תעמוד לפניהם, מפני [שאני] מרקד לפניהם וסייפי שלופה ומרפרף ביניהם, ויש לי רשות לחבל. וכיצד הוא מת, שלש טיפות נוטפות מן החרב, באחת מת, באחת פניו מוריקות, באחת מסריח.",
+                "ג' שהן עומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. ואילו הן. הזכרת השם בכל עת, והזכר' השם בכל מקום, ונבלות פה.",
+                "ג' שאלו שלא כהוגן ובא להם כהוגן. ואילו הן. אליעזר עבד אברהם, כלב, ושאול. אליעזר שאל והיה הנערה אשר אומר אליה, אפילו שפחה, ונזדמנה לו רבקה, שנ' והיה הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגו'. כלב שאל ויאמר, ויאמר כלב אשר יכה קרית ספר ולכדה ונתתי לו את כעסה בתי לאשה, ונזדמן לו בן אחיו, שנ' וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו. שאול שאל ויאמר איש ישר' הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישר' עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו, אפילו גוי, ונזדמן לו דוד, שנ' ויאמר דוד לאנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הזה והסיר חרפה מעל ישר' כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף וגו'. ויש או' אף יפתח שאל שלא כהוגן והושב לו שלא כהוגן, שנאמר והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום, והעליתיהו עולה לי\"י, אפילו דבר טמא, ונזדמנה לו בתו, שנ' ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת.",
+                "ג' נאמנים על אדם. חיה, ואסופי, ופוטרת חברותיה. חיה, כל זמן שהיא עומדת עליהן גבי הבן נאמנת, פירשה אינה נאמנת. אסופי, כל זמן שהוא מוטל בשוק, יבאו אביו ואמו ויאמרו בנינו זה, נאמנים, הוגבה מן השוק, אינן נאמנים. פוטרת חברותיה, שלש נשים שהן ישינות במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, היא טמיאה ושתים טהורות, ירדו מן המטה, כולן טמאות.",
+                "ג' דברים נאמרו באיסתמא. אין בה משום כלאים, ואין מטמאה בנגעים, ואין יוצאין בה בשבת. ר' שמעון בן אלעזר או', אין בה משום עטרה לכלות. כלל אמ' ר' שמעון בן אלעזר, כל חיפוי שהוא למטה משערה יוצאה בו בשבת, למעלה משערה אין יוצאה בו בשבת.",
+                "ג' זינו על ידי דיבור. יעל בקולה, אביגיל ביופיה, רחב בכינויה. ויש או' אף מיכל בת שאול בקומת'.",
+                "ג' גיורות נתגיירו בישר'. ואילו הן. בתיה בת פרעה, ורחב הזונה, ורות המואביה בת עגלון.",
+                "ג' חייבין מיתה. ואילו הן. תלמיד חכם שוכב על נגידו, והפוסע פסיעה כבידה בשבת, וההורג כינה בפני שלשה.",
+                "ג' ראו ולא ידעו מה ראו. אילו הן. אחיתופל, ושבע בן בכרי, ואיסתלוגי פרעה.",
+                "ג' היו יועצי פרעה. ואילו הן. בלעם, איוב, ויתרו. בלעם יעץ, איוב שתק, ויתרו פירש. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון בייסורין, יתרו שפירש נתעלה.",
+                "ג' נשים משתמשות במוך. ואילו הן. קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, ומניקה שמא תהרוג בנה.",
+                "ג' ארסין הן. אחד צף, ואחד שוקע, ואחד מפעפע.",
+                "ג' משקין אסורי' משום גילוי. המים, היין, והחלב. לפיכך אמרו חכמים, מים המגולים לא ישפכם לרשות הרבים, לא יגבול בהן את הטיט, ולא ישקה מהם [גוי] ובהמת אחרים, אבל משקה הוא בהמתו, והרשות בידו. מים המגולים לא ירבץ את הבית, ואין רוחץ בהן פניו, ידיו, ורגליו. אחרים אומרי', לא אמרו אלא בזמן שיש בידו סירטא.",
+                "ג' צדיקים נקראו בשמותם. ואילו הן. יצחק, שלמה, ויאשיהו. יצחק מניין, שנ' ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, ואו' וקראת שמו יצחק. שלמה מניין, שנ' הנה בן [נולד] לך הוא יהיה [איש] מנוח' והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ארץ ישר' בימיו. יאשיהו מניין, שנ' ויקרא על המזבח בדבר י\"י ויאמר מזבח מזבח כה אמר י\"י הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות [אדם] ישרפו עליך. ויש או', אף ישמעאל, שנ' וקראת שמו ישמעאל.",
+                "ר' יוסף או', כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות. מחבלו של משיח, וממלחמת גוג ומגוג, ומדינה של גיהנם.",
+                "ג' דברים אמ' ר' קיסמא. את ארוניכם חפרו עמוק וקברו את ארוני, שלא ארון בארץ ישר' שאין סוס המדי קשור אלא אוכל בו תבן, ופתח בו בטבריא, מקום יש בדמסק ושמו יירוך, ונבנה ונופל, נבנה ונופל, ואין מספיקין לבנות שלישו עד שתבא תשועת ישר'.",
+                "בג' דברים בקשו אבות העולם רחמים. אברהם ביקש שיבה לפני המקום והודה לו ונתן לו. ויעקב ביקש שיחלה וימות מיד, והודה לו ונתן לו. אלישע ביקש שיחלה אדם ויתרפא, והודה לו ונתן לו.",
+                "ג' מתנות טובות נתן הקב\"ה על ישר' ולא נתן להם אלא על ידי יסורין. ואילו הן. תורה וארץ ישר' והעולם הבא. תורה מניין, שנ' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישר' [מניין], שנ' וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו י\"י אלהיך מייסרך, כי י\"י אלהיך מביאך [אל] ארץ טובה. העולם הבא מניין, שנ' כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.",
+                "ג' כיתות של מלאכי השרת הביא הקב\"ה בשעה שבקש לבראות את האדם הראשון, ואמ' להם, אדם אני מבקש לבראות. אמרו לפניו, רבונו של עולם, מה מעשיו. אמר, כך וכך. אמרו לו, אל תברא. מיד הושיט אצבעו קטנה ושרפם. וכן כת שנייה. הביא כת שלישית. אמרו לפניו, רבונו של עולם, העולם כולו שלך, עשה מה שתרצה. וכשחטאו, אמרו לפניו, רבונו של עולם, לא יפה אמרו לך ראשונים. אמ' להם, אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט.",
+                "ג' שהקב\"ה אוהבן. ואילו הן. מי שאינו משיח בתפילתו, והדן את חבירו לכף זכות. והעושה דבר ונמלך.",
+                "ג' שמות נקרא יצא הרע. ואילו הן. יצר הרע, שטן, ומלאך המות.",
+                "ג' מידות טובות ברא הקב\"ה בעולמו. ואילו הן. יצר הרע, וקנאה, ורחמים. אם אין יצר הרע אין כל בריה מתעסק בפריה ורביה, אם אין הקנאה אין כל בריה מתעסק בנטיעה ובבניין, אם אין הרחמים אין העולם עומד. אם לא נתנה לנו תורה מהיכן אנו חיין.",
+                "ג' דברים מלמדים לאדם ענוה. ואילו הן. צניעות, יראת חטא, דרך ארץ. צניעות מחתול, יראת חטא מיונה, דרך ארץ מתרנגול.",
+                "מפני ג' דברים שינה הקב\"ה בבני אדם ג' דברים אחרים. קלסתר פנים, דעת, וקול. קלסתר פנים, שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו, אשה נאה לחברו, [ויאמר] שלי הם, דעת בעון חמסנים, קול מפני הערוה.",
+                "מג' דברים אדם נמנע שאין לו אשה, טוב, שמחה, ברכה. טוב מניין, שנ' לא טוב היות האדם לבדו, שמחה מניין, שנ' ושמחת אתה וביתך, ברכה מנין, שנ' להניח ברכה אל ביתך. ויש או', אף כפרה, שנ' וכפר בעדו ובעד ביתו. ואיכא דאמ', אף שלום, [שנ'] ואמרתם כה לחי אתה שלום וביתך שלום.",
+                "ג' דברים אמרו חכמים בקנקני גוים. כשהוא יתן לתוכו יין ממלא אותו מים ג' ימים מעת לעת, ומערן, והן מותרין.",
+                "אמ' ר' יצחק, ג' פעמים בשנה חייבין ישר' בחגיגה, (במועד בראיה בעצרת ברגל שמחה חייב כל אדם מישר' לטהר עצמו ברגל) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ואינן נראין ריקנין, שנ' לא יראה פני ריקם. ואינם נראין חציים, אלא כולם, שנ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך.",
+                "ר' אלעזר או', שלש משמרות הוי בלילה. משמרה ראשונה חמור נוער, שנייה כלבים צווחים ונובחים, שלישית תינוק חוזר ומפטפט דדי אמו והאשה מדברת עם בעלה.",
+                "מתוך ג' דברים [אין] אדם רשאי לעמוד מהם להתפלל. ואילו הם. מתוך שיחה, מתוך שחוק, מתוך דברים בטלים. וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברי גנאי ולא מתוך דברי ריקנות, אלא מתוך דברי תורה והלכה. שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין ומסיימין בדברי שבח ונחמות.",
+                "מפני ג' דברים גזרו חכמים שלא ילך אדם לחורבה. מפני חשד, מפני רוח רעה, ומפני המפלת. אמ' ר' [יוסף], פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב וישב לי על הפתח ושמרני עד שסיימתי תפילתי. וכשבאתי לצאת שאלני שלום עליך ר'. השבתי לו, שלום עליך, ר' מורי. אמ' לי, מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו, להתפלל. אמר לי, מפני מה לא התפללת בדרך. אמרתי לו, יראתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמ' לי, א\"כ היה לך להתפלל תפילה קצרה. אמ' ר' יוסף, באותה [שעה] למדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין מתפללין בחורבה, ומתפללין בדרך, ומתפללין תפילה קצרה. אמ' לי, כלום שמעת מחורבה זו. אמרתי לו, שמעתי בת קול מפוצצת ואומרת ונוהמת כיונה, אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי היכלי והגליתי בני לבין האומות. אמ' לי, חייך וחיי ראשך, כך היא צווחת בכל יום ג' פעמים.",
+                "שמעו דבר י\"י החרידים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם. אחיכם אילו עמי הארץ, שנאיכם אילו בעלי מקרא, מנדיכם אילו אומות העולם.",
+                "ר' עזריה [ו]ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהודה בר' אלעזר, על שלשה דברים נצטוו ישר' בכניסתן לארץ. לבנות להם בית הבחירה, ולהעמיד להם מלך, ולמחות את זכר עמלק, שנ' תמחה את זכר עמלק וגו'.",
+                "ד' דברים",
+                "ר' יודן בשם ר' שמואל בר נחמן ור' נחוניה בשם ר' קפרא, בזכות ד' דברים נגאלו ישר' ממצרים. שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, [ולא היה בהן לשון הרע], ולא היה בהם פרוץ ערוה. שלא שינו שמם, ראובן ושמעון מנחתין, ראובן ושמעון מסלקין. ולא שינו את לשונם, כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהן לשון הרע, את מוצא שהיה הדבור מופקד אצלן כל שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שהלשין את חבירו. ושלא היה בהן פרוץ ערוה, תדע לך שהוא [כן], בן אחת היה במצרי' ופרסמה הכת', ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן.",
+                "ד' צריכין להודות. יורדי הים, והולכי מדברות, והיוצא מבית האיסורין, ומי שחלה ונתרפא. יורדי הים באניות מניין, שנ' יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי י\"י ונפלאותיו במצולה, יודו לי\"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מניין, שנ' תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, יודו לי\"י חסדו וגו'. מי שיצא מבית האיסורין מניין, [שנ' יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו וגו'. ומי שחלה ונתרפא מנין, שנא'] ישלח דברו וירפאם יודו לי\"י חסדו וגו'. ר' אליעזר או', הודאות הללו אינן אמורות אלא כנגד גליותיהן של ישר'. תעו במדבר בישימון דרך, זו גלות עילם וחברותיה, [שנא'] כל אוכל תתעב נפשם. ויגיעו עד שערי מות, אילו יושבי ארץ ישר', שדומין לחולין. יושבי חשך וצלמות אסירי עוני וברזל, אילו יושבי כרכים, שהן דומין לאסורים. יורדי הים באניות, אילו יושבי רומי, שהם עושים מלאכה במים רבים.",
+                "ד' דברים צוה ר' יהודה בן בתירה מנציבין. אמר להן, הזהרו בחבורה, והזהרו בורידין כר' יהודה, והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, ומנעו את [בניכם מן ההגיון], והושיבו את בניכ' בין רגלי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדי', [והזהרו] בבני העניים, שמהם תצא תורה.",
+                "ד' דברים אמרו חכמים. אם יתכבד שק ויתלבן, תמצא דעת בנהלולים. אם יעל החמור בסולם, תמצא דעת בכובסים. ואם יגוז גדי בן אמו, תדור כלה בחמתה. ואם עורב כולו לבן, תמצא כשירה בנשי'.",
+                "ד' תלמידים היו לו לאליהו. מיכה, ויונה, עובדיה, ואלישע.",
+                "ד' דברים העושה אותן דמו בראשו. הנפנה בין דקל לכותל, ושנים שיושבין ודקל ביניהן, והשותה מים שאולים, והעובר על מים שפוכים.",
+                "ד' דברים מזכירים את העון. הפורש מדרך ארץ, ותפילה, ותענית, והיושב תחת פנה מרועעת.",
+                "ד' מידות טובות ניתנו לו לאדם. ואילו הן. חיים, תורה, צדק, וחסד.",
+                "ד' דברים נאמרו בפת. אין מניחין בשר חי על גבי הפת, ואין מניחין קערה על גבי הפת, ואין מוזגין לו כוס על גבי הפת, ואין מקנח ידיו בפת. ויש אומ', אף לא ישב על גבי הפת, מפני ביזוי אוכליה.",
+                "ד' דברים חייב אדם לומר בכל יום. ואילו הן. ברוך שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא, ברוך שלא עשאני עבד, שהעבדים חשובי' כבהמה, ברוך שלא עשאני אשה, שהאשה פטורה מן המצות, ברוך שלא עשאני גוי, שכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. ברכו את י\"י המבור', ברוך י\"י המבורך לעולם ועד. ברכי נפשי את י\"י וגו'. כל עצמותי תאמרנה י\"י מי כמוך. מי כמוכה באלים י\"י מי כמוך נאדר בקודש. קוה אל י\"י חזק ויאמץ לבך וגו'. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים אל י\"י. ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם.",
+                "ד' דברים הן שאם עשאן אדם בעולם הזה אוכל מפירותיהן בעול' הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואילו הן. כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם.",
+                "ד' תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה, תכף לתלמוד ברכה. נכנסת לו ברכה במעשה ידיו.",
+                "ד' סימנין הן. סימן לעבירה נגעים והדרוקן, סימן לשנאת חנם רקב, סימן לנבלות פה אסכרא, סימן לגסות הרוח עניות.",
+                "ד' דברים קשים לכשפים. הנכנס לבית הכסא ומקנח בחרס, והאוכל ירק מאגודה שהיא קשורה, והעולה מן הנהר כשהוא טובל ואינו שוטף רגליו במים, וההורג כינה על גבי כרעי המטה.",
+                "ד' דברים חייב אדם להתחזק בהן. תורה, ומצות, תפילה, ודרך ארץ. תורה מניין, שנ' חזק ואמץ מאד, חזק בתורה ואמץ במצות. תפילה מניין, שנ' קוה אל י\"י [וגו'], תפילה למשה איש האלהים, תפילה לעני כי יעטוף ולפני י\"י ישפוך שיחו. דרך ארץ מניין, שנ' חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'.",
+                "ד' דברים גנאי לתלמיד חכם. המחשיך בכרך, והיוצא לשוק כשהוא מבוסם, והנכנס לבית המדרש באחרונה, והמסיב במסיבה שעמי הארץ מסובין בה.",
+                "ד' שהקב\"ה מעיד עליהן בעצמו. על רווק הדר בכרך ולא טעם טעם חטא מימיו, על עני שמצא אבידה ומחזירה לבעליה, והדן דין אמת לאמיתו, והבודל ממשפחה שקורין עליה ערער.",
+                "ד' דברים אורחות רעות לבני אדם. הבטלה, ושיחת ילדים, ועצת ילדים, ורוח גסה.",
+                "ד' דברים אורחות יפות לבני אדם. תורה, ומלאכה, עצת זקנים, ורוח נמוך.",
+                "ד' דברים קשים זה מזה. מכת הלב קשה ממכת הגוף, חולי מעיים קשה ממכת הלב, אשה רעה קשה משניהן, וחסרון כיס קשה מכולם.",
+                "ד' דברים צריכין שימור. חתן, וכלה, וחיה, וחולה. ויש או', אף אבל. אבל תינוק ומלך וכהן גדול צריכין שימור לעולם.",
+                "ר' יוסף או', הזהיר בד' דברים אינו בא לידי חולי מעיים. הרגיל לטבול פתו במלח. וכן בסוף סעודתו, המטבל ביד ימינו במלח בקמיצה ולא באמתו, ובשיני בקמיצה ובאמה שניהם כאחת. והמקפה אכילתו במים. ואל ימנע עצמו מבית הכסא. מאכל שהוא תאב בו יחסום פיו ממנו.",
+                "ד' נתנבאו בפרק אחד. ואילו הן. ישעיה, הושע, עמוס, ומיכה.",
+                "ד' דברים מפסיקים ברכת ציצית. ואילו הן. אכילה, שינה, בית המרחץ, ובית הכסא, בטול כבוד.",
+                "ד' מידות באדם. יש בו חכמה ואין בו יראה מידתו בזויה, יראה בלא חכמה שטות, אין יראה ואין חכמה הרי זה רשע גמור, יש יראה ויש חכמה צדיק גמור. צדיק יסוד עולם.",
+                "ד' חרשים הם. משיח בן דוד, משיח בן יוסף, ואליהו, ויהוצדק.",
+                "ד' מתו בן מאה ועשרים. ואילו הן. משה, והילל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ור' עקיבא. משה היה במצרים מ' שנה, במדין מ' שנה, ופירנס ישר' מ' שנה. הילל הזקן עלה מבבל בן מ' שנה, ושימש לחכמי' מ' שנה, ופירנס לישראל מ' שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא מ' שנה, שימש לחכמים מ' שנה, ופירנס לישר' מ' שנה. ר' עקיבא למד תורה בן מ', שימש לחכמים מ' שנה, ופירנס לישר' מ' שנה.",
+                "ד' דברים מבטלין פירות בעולם הזה ומפסידים קרן לעולם הבא. הלוקח סוס ורוכב עליו, והמעמיד עבדים לפניו יותר מעשרה ומשתמש בהם כדרך שהמלכות עושה ויש לו קורת רוח בהם, ועשיר שהשעה משחקת לו, והנוטל שררה מן הגוים לעשות בהם בזרוע.",
+                "ד' חשובים כמתים. סומא, ומצורע, וערירי, והנידלדל. סומא מניין, שנ' במחשכים הושיבני כמתי עולם. מצורע מניין, שנ' אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. מי שאין לו בנים מניין, שנ' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. היורד מנכסיו מניין, שנ' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. וכי מתים היו, והלא דתן ואבירם חיו ובלעתן הארץ, אלא כיון שירדו מנכסיהן חשובים כמתים.",
+                "ד' כיתות הן שאין מקבלות פני שכינה. לצים, חניפים, רמאים, שקרנים. כת לצים מניין, שנ' ובמושב לצים לא ישב. כת חנפים מניין, שנ' גם הוא לי לישועה. כי לא לפניו חנף יבא. כת רמאים מניין, שנ' כי לא ישב בקרב ביתי [עושה] רמייה. כת שקרנים מניין, שנ' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.",
+                "ד' פרוטות הן שאין בהם סימן ברכה לעולם. שכר הלבלרין, שכר המתורגמנין, ומעות הבאות ממדינת הים, והנושא אשה לשם ממון.",
+                "ד' דברים אמרו חכמים. הוי משתדל למי שהשעה משחקת לו, והזהר במי שהוא יועצך, והוי טוב ולא תקרא רע, אל תהי רשע וחוטא לא לך ולא לו.",
+                "ד' הן אויבי אדם. נחש, גמל, עכביש, נמלה. ויש אומרים, אף זבוב.",
+                "ד' דברים צוה אחיתופל לבניו. אל תהיו במחלוק', ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם תראו יום טוב של עצרת שהוא ברור זרעו חטים לשנה הבאה, ואם ראיתם חבלו של משיח שבא שלחו לו דורון.",
+                "ד' דברים הן שאם עבר אדם עליהן נפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא. ואילו הן. ע\"ז, וגילוי עריות, וקללות השם, ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולן. ר' מאיר אומר, אף הגזל.",
+                "מפני ד' דברים חמה לוקה. על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל שני אחין שנשפך דמיהן כאחת, ועל משכב זכור. ר' מאיר או', בזמן שהמאורות לוקין סימן רע לשונאיהן של ישר'. משל לסופר שנכנס לבית הספר ואמ' הביאו לי רצועה, מי דואג, שמלקין אותו בכל יום. בזמן שהחמה לוקה סימן רע לאומות העולם, לבנה לוקה סימן רע לשונאי ישר', מפני שישר' מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה. [לקת במזרח סימן רע ליושבי מזרח], לקת במערב סימן רע ליושבי מערב, לקת באמצע סימן רע לכל העולם כולו. לקת [בכניסתו] פורענות שוהא לבוא, [לקת] ביציאתו, [ממהרת לבוא]. ויש או', נהפכו פניו לדם, חרב בא לעולם, לשק, חצי רעב באין לעולם, לדם ולשק חרב וחצי רעב באין לעולם. אין לך כל אומה שהיא לוקה שאין אלהיה לוקין עמה, שנ' בכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני י\"י. ובזמן שישר' עסוקין בתורה אינן מתייראין מכולן, שנ' כה אמר י\"י אל דרך הגוים אל תלמודו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה.",
+                "בד' דברים גוים מכעיסים את האל וישראל מרצים את האל. הגוים מכעיסים לאל בבלורית של ראש, וישר' מרצין לאל בתפילין של ראש ושל יד. הגוים מכעיסין לאל בערלה, וישראל מרצין לאל במילה. הגוים מכעיסין לאל בכלאים, וישר' מרצין לאל בציצית. הגוים מכעיסין לאל בע\"ז, וישר' מרצין לאל בתפילה.",
+                "ד' דברים מבטלין גזירה קשה. ואילו הן. צעקה, צדקה, שינוי השם, שינוי מעשה. ויש אומ', אף שינוי מקום. צדקה מניין, שנ' וצדקה תציל ממות. צעקה מניין, שנ' ויצעקו אל י\"י בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שינוי השם מניין, שנ' שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה וגו'. שינוי מעשה מניין, שנ' וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. שינוי מקום, שנ' ויאמר י\"י אל אברם לך לך מארצך.",
+                "ד' דברים עלו במחשבה לפני הקב\"ה. על המת שיסריח ושישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב, ועל המטבע שיוצא. אילמלא שלא יסריח אין חביריו מוציאין אותו, אילמלא לא ישתכח המת אין תקנה לכל קרוביו, אילמלא שלא תרקב התבואה אין בני אדם מוכרין הפירות, אילמלא המטביע לא יוצא [אין] המעות נכנסות ויוצאות.",
+                "ד' דברים העושה אותם דמו בראשו. היושב בצלו של נר ערום, והעומד ערום לאור הנר, והמכבה הנר בפניו, והמשמש מטתו לאור הנר. והמשמש מטתו לאור הנר הווין לו בנים נכפין.",
+                "ד' נכנסו לפרדס. ואילו הן. בן עזאי, ובן זומא, ואחר, ור' עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכת' אומר יקר בעיני י\"י המותה לחסידיו, ואומר דבש וחלב תחת לשונך. בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכת' או' דבש מצאת אכל דייך, ואומ' אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. אחר [קצץ] בנטיעות, עליו הכת' או' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ר' עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, עליו הכת' או' משכיני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו.",
+                "ד' נקראו יצורים. ואילו הן. אדם הראשון, ויעקב, וישעיה, וירמיה. אדם הראשון מניין, שנ' וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה. יעקב מניין, שנ' כה אמר י\"י בוראך יעקב ויוצרך ישר' אל תירא וגו'. ישעיה מניין, שנ' כה אמר י\"י יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישר' לא יאסף. ירמיה מניין, שנ' בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'.",
+                "ד' נקראו כושיים. ואילו הן. צפרה, וישר', ושאול, ועבד מלך הכושי. צפרה מניין, שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו'. ישר' מניין, שנ' הלא כבני כושיים אתם לי בני ישר' נאם י\"י. שאול מניין, שנ' שגיון לדוד אשר שר לי\"י על דברי כוש בן ימיני. עבד מלך הכושי מניין, שנ' וישמע עבד מלך הכושי איש סריס יהוא בבית המלך כי נתנו את ירמיהו אל הבור. ויש או', צפניה, שנ' דבר י\"י [אשר] היה אל צפניה בן כושי בן גדליה וגו'.",
+                "ה' דברים",
+                "בזכות ה' דברים זכה שאול למלוך ראשון על ישראל, שהיו בידיו מעשים טובים. ואילו הן. שהיה עניו ושפל רוח, והיה אוכל חוליו בטהרה, ושהיה מבזבז ממונו בשביל לחוס על ממונם של ישר', וששקל כבוד עבדו ככבוד עצמו.",
+                "יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בן לקיש, שהיה בן תורה, ותרן, תלמיד, גיבור כארי, הדור במצות, צנוע בכל מעשיו, מקושט ככלה.",
+                "ה' דברים עשה הקב\"ה בגמילות חסדי'. ואילו הן, זיווג חתנים וכלות זה לזה, והלביש ערומים, וביקור חולים, וקובר מתים, ומנחם אבלים. זיווג חתנים וכלות מניין, שנ' ויבן י\"י אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה וגו', אשה לאיש. והלביש ערומים מניין, שנ' ויעש י\"י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ביקור חולים מניין, שנ' וירא אליו י\"י באלני ממרא. מנחם אבלים מניין, שנ' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, מלמד שברכו ברכת אבלים, אף אתה נחם אבלים. הקב\"ה קבר מתים, שנ' ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, אף אתה קבור מתים.",
+                "ה' דברים קשי' להקזת דם. ואילו הן. ציר ומורייס, דג מליח, וגבינה, וירק, וביצים.",
+                "ה' דברים נאמרו באש של סמים. לבנה, רבוצה כארי, יש בה ממש, ואינה מעלה עשן, ואוכלת לחים ויבישים.",
+                "ה' דברים בשושבינות. אין בה משום ריבית, וחוזרת בעונתה, ואין שביעית משמטת, ונגבת בבית דין, ואין הבכור נוטל בה פי שנים.",
+                "ה' דברים שהמבול בא בגללם. כת לצים, חמסנין, ומלשיני', והבועל אשה נדה, והבא עליה שלא כדרכה.",
+                "ה' דברים שאין הדעת סובלתן. דל גאה, זקן מנאף, עשיר ופרנס המתגאה על הציבור, והמגרש אשתו שנים ושלשה פעמים.",
+                "ה' מדות אין אדם מתהלך בהן. קנאה, נקמה, גאות, עזות, ועלילה.",
+                "ה' דברים העושה אותן דמו בראשו. הנוטל צפרניו זו בזו וזורקן לרשות הרבים, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה מים מגולין ומשקין מזוגין שלן עליהם הלילה, והלן בבית הקברות. ויש או', אף הנכנס לבית פתאום אפילו לביתו, והמקיז דם ומשמש מיטתו.",
+                "ה' דברים העושה אותם דמו בראשו. שנים שמהלכין ודקל ביניהן, והישן בצל דקל יחידי, והנפנה בין דקל לכותל, והשופך מים ברשות הרבים ועובר עליהן, והשותה מים שאולים.",
+                "ה' דברים נאמרו בשום. משביע, משחין, מצהיל פנים, והורג שרץ שבתוך מעיים, ומרבה הזרע. ויש או', אף מכניס אהבה ומוציא תאוה.",
+                "ה' דברים נאמרו ברואה שור בחלומו. רוכב עליו ימות, האוכל מבשרו יעשיר, בעטו דרך רחוקה לפניו, נשכו יסורין באין עליו, נגחו הויין לו בנים מנגחין בהלכה.",
+                "ה' דברים נאמרו בסוס. אוכל הרבה ומוציא קימעא, אוהב זנות, אוהב מלחמה, ורוחו גסה, ומואס שינה. ויש או', אף מתכוין להרוג את בעליו במלחמה.",
+                "ה' נהרגין בשבת. זבוב של מצרים, וצרעה של נינוה, ועקרב של הדייב, ונחש שבארץ ישר', וכלב שוטה בכל מקום.",
+                "ה' דברים אמרו בכלב שוטה. פיו פתוח, רירו [נוטף], ואזניו סרוחות, זנבו בין יריכיו, והולך לצדדין. ויש או', אף נובח ואין קולו נשמע.",
+                "ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה. אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין חוצצין בה את השינים, ואין מקנחין בה.",
+                "ה' דברים שיעורן טפח. שופר, שדרה, ושוליא, וקנה, וסיבכא, ואיזוב.",
+                "ה' דברים נאמרו בגחלים של הקדש. מועלין בה, והשלהבת לא נהנין ולא מועלין, גחלת של ע\"ז אסורה והשלהבת מותרת, המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו, המוצא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור, ומברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת.",
+                "ה' דברים יש בכל אחד ואחד [אחד] משישים. אש, דבש, שבת, שינה, חלום. אש, אחד מששים בגיהנם. דבש, אחד משישים במן. שבת, אחד מששים בעולם הבא. שינה, אחד מששים במיתה. חלום, אחד מששים בנבואה.",
+                "ה' מדינות יש בכל אחת ואחת יותר מכשיעור ששים. מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מצרים אחד מששים בכוש. כוש מהלך שבע שנים, כוש אחד מששים בעולם. עולם אחד מששים בגן. גן אחד מששים בעדן. עדן אחד מששים בגיהנם. ויש או', עדן וגיהינם אין להם שיעור.",
+                "ה' דברים היה הבית האחרון מחוסר מן הראשון. שמן המשחה, וכרובי', ארון, ורוח הקודש, ואורים ותומי'. וכן הוא אומ' וארצה בו ואכבד, חסרה, ואכבד כת'.",
+                "ה' דברים שהקב\"ה מתחרט שבראן. על מלכות כשדים, ועל מלכות ישמעאלים, ועל יצר הרע, ועל ע\"ז, ועל ישר' שגלו מארצם. על מלכות כשדים, שנ' הן ארץ כשדים זה העם לא היה, כלומ' הלואי לא היה. על מלכות ישמעאלים, שנ' ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. על יצר הרע, שנ' ביום ההוא נאום י\"י אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הריעותי. על ע\"ז ועל ישר' שגלו מארצם מניין, שנ' ועתה מה לי פה נאם י\"י כי לוקח עמי חנם מושליו יהילילו נאם י\"י ותמיד כל היום שמי מנואץ.",
+                "ה' דברים צוה כנען את בניו. אמ' להם, אל תדברו אמת, ואל תתרחקו מן הגזל, ואהבו זה את זה, ו[היו] שטופים בזמה, [ושנאו את אדוניכם].",
+                "ה' שמות נקרא הגשם. אד, עב, ענן, נשיא, חזיז. אד, שהוא עולה מן הארץ, שנ' ואד יעלה מן הארץ והשקה. עב, שהוא מעבה את הרקיע. ענן, שהוא עושה את הבריות ענוים אילו לאילו. נשיא, שהוא נושא את המים. חזיז, שהוא עושה את הרקיע חזיונות.",
+                "ה' אימות הן. אימת חלש על הגיבור, אימת יתוש על הפיל, אימת סנונית על נשר, אימת סממית על עקרב, אימת מפגיע על ארי, אימת כילכית על לויתן.",
+                "ה' בני [אדם] הן שנדמו לאדם הראשון וכולן לקו. ואילו הן. שמשון, שאול, ואבשלום, אסא, צדקיה. שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו, צדקיה בעיניו. ויש או', אף דוד באפיו, שלמה בחכמתו, יחזקאל בקולו.",
+                "ה' שמות נקרא שלמה. ידידיה, אגור, קהלת למואל.",
+                "ה' שמות נקרא ארי. שחל, כפיר, לביא, ליש.",
+                "ה' דברים מעמידין החוכמה. האוכל פת שבישלה כל צרכה, והאוכל ביצה מגולגלת, והשותה מים שבשארי העיסה, והטובל אצבעו במלח בימין בקמיצה ולא בשתים בקמיצה ובאמה ואוכלו, והרגיל בשמן זית.",
+                "ו' דברים",
+                "ששה דברים צוה רבינו הגדול את בנו בשעה שהוא נפטר לבית עולמו. אמ' לו, בני אל תדור בשכן רע, ואל תישן במיטה ארמית, ואל תשב בעיר שראשה תלמיד חכם, ואל תעמוד לפני השור בשעה שהוא עולה מן האגם, מפני שהשטן עומד ומרקד בין קרניו, ואל תברח מן המכס, ואל תצא לדרך לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת בשמונה עשר אלפים רבבות של מלאכי חבלה. משום ר' עקיבא אמרו, כל אחד ואחד יש לו רשות לחבל.",
+                "ו' דברים אמר ר' שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמ' לו, ר' למדיני תורה. אמ', איני מלמדך. אמ' לו, אם אין אתה מלמדיני אני או' לאחי אבא ומוסרך למלכות. אמ' לו, בני, יותר משהעגל הזה רוצה לינק פרה רוצה להניק. אמ' לו, ר', ומי בסכנה. אמ' לו, אני מלמדך. אם בקשת ללמוד בנך תורה לומדהו בספר מוגה, אם בקשת להחנק התלה באילן גדול, ואל תבשל בקדירה שבישל בה חבירך, ואל תיכנס לעיר פתאום, ואל תיכנס לביתך פתאום, בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה.",
+                "ו' דברים צוה ר' יעקב את ר' יהושע בנו. אמר לו, בני, עשה שבתך חול ואת תצטרך לבריות, ואל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תגביה פתחיך יותר מפתח של חבירך, ואל תבא ואל תצא בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקין בתורה, ואל תמנע מנעלים מרגליך, שמא תצטרך לבריות.",
+                "ו' דברים מאריכין ימיו של אדם והקרן קיימ' לעולם הבא. ואילו הן. השכמת בית הכנסת, ועיון תפילה, וביקור חולים, והכנסת אורחין, והדן את חברו לכף זכות שלא בפניו, ומקדש ביין בערבי שבתות.",
+                "ו' דמעות הן יורדות מן העין, שלש יפות ושלש קשות. דמעת הסם, ודמעת השחוק, ודמעת הפירות יפה משניהם. ודמעת העשן ודמעת הבכיה קשות, דמעת בית הכסא קשה משתיהן.",
+                "ו' דברים סימן יפה לחולה. עיטוש, זיעה, שינה, קרי, חלום, הילוך מעיים כדרך כל הארץ. עיטוש מניין, שנ' עטישותיו תהל אור. זיעה מניין, שנ' בזעת אפך תאכל לחם. שינה מניין, שנ' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. קרי מניין, שנ' וי\"י [חפץ] דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים. חלום מניין, שנ' ותחלימיני ותחייני. הילוך מעיין כדרך כל הארץ מניין, מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו.",
+                "ו' דברים מרפאין את החולה מחליו ורפאתו רפואה. ואילו הן. כרוב, ותרדין, וסיסין יבש', קיבה, והרת, ויותרת הכבד. ויש אומרים, אף דגים קטני'. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבים כל גופו של אדם.",
+                "ו' דברים מחזירים את החולה לחוליו וחולייו קשה. ואילו הן. בשר שור, ובשר צלי, ובשר צפרים, וביצה צלוייה, וחלב, ומרחץ. ויש או', אף תגלחת, שחלים, וגרגר.",
+                "ו' דברים משכחין את החכמה. האוכל ממה שאכל הימנו עכבר וחתול, והאוכל פת שלא בשלה כל צרכה, והאוכל לב בהמה, והאוכל מזוהמא ליסטרון, והשותה מים שבשיורי הרחיצה, והרוחץ שתי רגליו זו על גב זו.",
+                "ו' דברים משכחי' את החכמה. העובר בין שתי נשים, ואשה עוברת בין שני אנשים, והמקפיד עם אשה בשוק, והעובר על גשר שלא עברו מים מתחתיו ארבעים יום, והעובר בין שני גמלים, והעובר תחת אפסר של גמל, כל שכן תחת הגמל עצמו, והאוכל מזוהמא ליסטרון של קדירה, והמסתכל בפני המת, והקורא כתב שעל גבי הקבר, והרואה זכר ונקבה בתשמיש.",
+                "ו' דברים מקיימין את החכמה. ואילו הן. האוכל פת שבישלה כל צרכה, והשותה מים שבשיורי העיסה, והאוכל ביצה מגולגלת בלי מלח, והטובל אצבעו במלח באחת ולא בשתים. דברי ר' מאיר. ר' יוסף אומר, בשתים ולא באחת, ביד הימין, והרגיל בשמן זית.",
+                "שש אשות הן. יש אוכלת ושותה, אוכלת ולא שותה, [שותה] ולא אוכלת, לא אוכלת ולא שותה, אש אוכלת אש, אש יראה מפני אש. נמצאין למידין יציאה [במשה], ירידה בשלמה, נפילה באליה. במשה הוא אומר ותצא אש מלפני י\"י, בשלמה הוא אומר וכל ישר' רואים ברדת האש, באליה הוא או' ותפל אש י\"י ותאכל את העולה ואת העצים [ואת האבנים] ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה.",
+                "ו' דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי השרת. שלשה כבהמה, אוכלים ושותים כבהמה, פרין ורבין כבהמ', ומוציאין טנופת כבהמה. ג' כמלאכי השרת, מהלכין בקומה זקופה, ומדברין בלשון הקודש, ויש בהן בינה.",
+                "ו' דברים נאמרו בשדים, ג' כבני אדם, ג' כמלאכי השרת. ג' כבני אדם, אוכלין ושותין ומולידין ומתים כבני אדם. ג' כמלאכי השרת, [יש להן כנפים], ומהלכין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שבשמים וארץ. ויש אומ', שמהפכין פניהם כמלאכי השרת ורואין ואינן נראין.",
+                "ו' דברים נאמרו בשכר, ג' לטובה ג' לרעה. ג' לטובה, יפה לחיך, יפה לבני מעיין, יפה לתחתוניות. ג' לרעה, רע ללב, רע לראש, רע לגוף.",
+                "ו' דברים נאמרו ביין, ג' לטובה ג' לרעה. ג' לטובה, יפה ללב, יפה לעינים, ויפה להילוך מעיים כדרך כל הארץ. ג' לרעה, רע לחכמה, רע לבני מעיים, ורע לתחתוניות.",
+                "ו' דברים נאמרו בפתילה, ג' להקל ג' להחמיר. ג' להקל, שורין אותה בשמן, וממעכין אותה ביד, וחותכה באור לשני נרות. ג' להחמיר, אין עושין [ל]כתחילה ביום [טוב], ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים.",
+                "ו' דברים נאמרו בבצל. שואף דם, ומקפיא אוכל, ומשביע ביותר, והורג שרץ שבתוך מעיין, ומצנן לקרביים בקיץ, ומריק למרה.",
+                "ו' דברים עשה חזקיה, על ג' הודו לו ועל [ג'] לא הודו לו. על ג' הודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו, כיתת נחש נחושת שעשה משה במדבר והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. על ג' לא הודו לו, קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו, [סתם מי גיחון ולא הודו לו], עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.",
+                "ו' הם מלאכי המות. גבריאל, קצפיאל, משביר, משחית, אף, וחימה. גבריאל על המלכים, קצפיאל על הבחורי', משביר על החיות, משחית על הקטני', אף וחימה על האדם ועל הבהמה.",
+                "ו' דברים נאמרו בעמי הארץ. אין מקבלין מהן עדות, ואין מוסרין להן פקדון ועדות, ואין נלוין עמהן בדרך, ואין מגלין להן דברי סוד, ואין מכריזין על אבידתן, ואין עושין אפוטרופין ליתומים.",
+                "ז' דברים",
+                "ז' דברים אמ' ר' יוחנן, אילו ז' ימים וז' נהרות שמקיפין ארץ ישר'. אילו הן ד' ימים. ימה של טבריא, וימה של שחלת, וימה של חלתה, וימה של פרמייס. ואילו הן ד' נהרות ירדן, וירמון, קרמיון, ופוגה.",
+                "ז' דברים ברא הקב\"ה קודם שברא העולם. ואילו הן. כסא כבוד, ובית המקדש, ותורה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח, ותשובה. כסא כבוד מניין, שנ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. בית המקדש מניין, שנ' נכון כסאך מאז מעולם אתה. תורה מניין, שנ' י\"י קנני ראשית דרכו. גן עדן מניין, שנ' ויטע י\"י אלהים [גן] בעדן מקדם. גיהנם מניין, [שנא'] כי ערוך מאתמול תפתה. שמו של משיח מניין, שנ' יהי שמו לעולם ולפני שמש ינון שמו. תשובה מניין, שנ' בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, מה כת' בתריה, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.",
+                "ז' כתות של צדיקים בגן עדן, זו למעלה מזו. הראשונה, אך צדיקים יודו לשמך. השנייה, אשרי יושבי ביתך וגו'. השלישית, אשרי תבחר ותקרב ותשכון חצריך. הרביעית, י\"י מי יגור באהליך. החמישית, מי ישכון בהר קדשך. השישית, ומי יעלה בהר י\"י. השביעית, ומי יקום במקום קדשו.",
+                "ז' מעלות בין צדיק לצדיק. אשתו תהא נאה מאשת חבירו, בניו יהיו נאים משל חברו, שנים אוכלים בקער' אחת, זה טועם טעם יפה לפי מעשיו [וזה טועם טעם רע לפי מעשיו], שנים צובעים ביורה אחת, זה העלהו כיעור וזה העלהו יפה, חכמתו, דעתו, וקומתו.",
+                "ר' שמעון. לשבע שמחות פני הצדיקים דומין לעתיד לבא. ואילו [הן]. לחמה, ללבנה, לברקים, לכוכבים, לרקיע, לשושנים, ולמנורת הקדש שהיה במקדש. לחמה מניין, שנ' ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ללבנה, שנ' יפה כלבנה ברה כחמה. לברקים, שנ' בחוצות יתהוללו הרכב ישתוקקון ברחובות מראיהן כלפידים כברקים ירוצון. לרקיע, שנ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. לשושנים, שנ' למנצח על שושנים. ולמנורת בית המקדש, שנ' ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה.",
+                "ז' רועין הן. דוד באמצע, אדם, שת, ומתושלח בימינו, אברהם, יעקב בשמאלו. יצחק להיכן הלך, ישב על פתח גיהנם להציל את בניו מדינה של גיהנם.",
+                "בז' דברים נבחר מות מחיים. ימות אדם ואל ישכח תורתו, ימות ואל ימותו לו בניו, ימות ואל יעני, ימות ואל יהרג, ימות ואל יבא תקלה על ידו, ימות ואל ילבין פני חבירו ברבים, ימות ואל ימסר ביד בשר ודם, שנ' ויאמר דוד צר לי מאד נפלה נא בידי י\"י וביד אדם אל אפולה.",
+                "ז' יורדין לגיהינם ואינן עולין משם לעולם. ואילו הן. המינין, והמשומדין, והמסורות, והבועל אשת איש, והמתכבד בקלון חבירו, והמכנה שם לחברו, והמבזה תלמידי חכמים.",
+                "ז' דברים נאמרו בגסי הרוח. כל אדם שיש לו גסות הרוח בלבו כעובד ע\"ז, ותורה משתכחת הימינו, ושכינה מסתלקת הימינו, ועניות באה עליו, ותקלות באות לידו, ויסורין באין עליו, ואין לו חלק לעולם הבא.",
+                "ז' אין להם חלק לעולם הבא. ואילו הן. המזכיר שם בכל עת, והמזכירו בכל מקום, והקורע כליו בחמתו, והמזכיר ע\"ז בחמתו, והלוחש על המכה ומזכיר בה את השם, והמלוה בריבית, והמשלח מדנים בין אחים.",
+                "ז' רקיעים הן. וילון, רקיע, שחקים, זבול, מכון, מעון, ערבות.",
+                "ז' מיני זהבים הן. ואילו הן. זהב טהור, טוב, זהב מזוקק, זהב שחוט, מופז, סגור, פרוויים.",
+                "ז' שמות נקראת התבואה. ואילו הן. תבואה, תנובה, שבר, יבול, דגן, בר, אוכל.",
+                "ז' מיני ארבה הן. ארבה, חגב, חרגול, חסיל, גזם, ילק, סלעם.",
+                "ז' שמות נקרא העני. איש תככים, נכה רוח, אביון, מך, דל, עני, ורש.",
+                "ז' שמות נקראת מרים. אפרת, חלאה, יריעות, מרים, נערה, עזובה פועה.",
+                "ז' נביאים נתנבאו בשנת שתים לדריוש המלך. ואילו הן. ברוך בן נריה, ושריה בן מחסיה, דניאל, מרדכי, חגי, זכריה, ומלאכי.",
+                "בז' דברים אדם מתגדל בהן. במלך, בחזיר, בגדי, בצבי, בסוס, בחמור, ובכלב.",
+                "ז' דברים נצטוו בני נח. על הדינין, ועל ע\"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל קללת השם, ועל הגזל, ועל אבר מן החי.",
+                "ז' דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות. האוכל מוריגי בהמה, ועלי גפנים ולולבי גפנים, והשותה שמרי יין, והאוכל שדרו של דג, והאוכל דג מליח שלא בישל כל צרכו, והמקנח בצרור שקנח בו חבירו, והתולה עצמו בבית המרחץ ובבית הכסא.",
+                "ז' פתחין פטורין מן המזוזה. ואילו הן. בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות, ופתח המרחץ, ופתח שאינו גבוה עשרה טפחים, ופתח שהוא גבוה יותר מדאי.",
+                "ז' דברים מכוסין מבני אדם. ואילו הן. יום המיתה, ויום נחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלב חבירו, ומתי תחזור מלכות בית דוד, ומלכות חייבת מתי תעקר.",
+                "ז' דברים צוה רבינו הקדוש את בנו בשעה [ש]נפטר לבית עולמו, ג' ליראת שמים וד' לדרך ארץ. אילו הן ג' של יראת שמים. בני, אל תאכל לחם כו'.",
+                "ז' יורשי גיהנם. מי שאינו עושין מלאכתן לאמיתן. ואילו הן. הלבלר, והסופר, ורופא, ודיין עירו, וחזן הכנסת, ומלמד תינוקות. ר' מאיר או', אף מי שהוא משופע ביותר ואין בידו דברי תורה. עליהן אמ' ר' יוסף בן חנן, עליהם אמ' הכתוב ויצאו וראו בפגרי האנשים.",
+                "אמ' ר' יוסף, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד משופע ביותר, לבוש אצטלא שוה ארבעים מנה. ראיתיו ונתזעזעתי ונרתעיתי ונתייראתי מפניו, ואמרתי שמא מלאך המות הוא. עמדתי ורצתי אחריו. אמרתי לו, ר' מה שמך. אמר לי, יצחק בן שוני שמי. אמרתי לו, כלום יש לך משנה, ואגדה יש בידך. אמ' לי, לאו. [אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו.",
+                "[אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו.",
+                "[אמרתי לו, מה מלאכתך. אמר לי אדם בטל הוא]. אמרתי לו, וכי ברא הקב\"ה אדם בטל בעולמו. אמ' לי, מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש בחוטמו והרגו. באותה שעה אמ' ר' יוסף בן חנן, ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בדברי חכמים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שהם אומרי', מלמדי תינוקות לבם כמלך ודעתם כתינוקות.",
+                "הנותן שלום למלמדי תינוקות כעובד ע\"ז, מכבדם יורש גיהנם הוא לעצמו, השואל בשלומם כזורק אבן למרקוליס, והאומר עליהם בשעת מיתתן [ברוך דיין האמת], אין לו חלק לעולם הבא. ולא עוד, אלא שאין לו מחילה, שנ' לא יאבה י\"י סלוח לו."
+            ],
+            "iii": [
+                "לעולם ליבעי איניש רחמי ואפי' זבילא בתריתא.",
+                "לעולם יבקש אדם רחמי' שלא יחלה, שאם חלה, אומרי' לו, הבא זכות והפטר.",
+                "לעו' יתרחק אדם מן הכיעור ומן הדומ' לו.",
+                "אמ' רב יהודה אמ' רב, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.",
+                "לעו' יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.",
+                "א\"ר חייא בר אמי, לעולם ידור אדם למקום רבו והוא דכייף ליה.",
+                "לעולם יהו דבריו של אדם מועטין לפני הקב\"ה, שנא' כי האלהי' בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך (מועטין) [מעטים].",
+                "לעו' אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך.",
+                "לעו' אל יהלך אדם אחרי אשה בדרך, אפי' היא אשתו. נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחרי אשה בנהר לא ינקה מדינה של גיהנם.",
+                "לעולם יהו כל בני אדם בעיניך כליסטין והוי מכבדן כרבן גמליאל.",
+                "א\"ר יצחק, לעולם תהא אימת הצבור עליך, שהרי כהנים, בשעה שנושאין כפיהם, אחוריהם כלפי שמים ופניהם כלפי העם.",
+                "לעו' יהא אדם זהיר בתפלת מנחה ערבית ושחרית.",
+                "א\"ר שמעון בן אלעזר, יצר, תינוק, ואשה, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.",
+                "אמ' רב חסדא, לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה, בשביל שהטיל עליה בעלה אימה יתרה, הפילה כמה רבבות מישראל.",
+                "לעו' אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע.",
+                "לעו' יהא אדם ירא שמים בסתר, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו.",
+                "לעו' אל יוציא אדם עצמו מן הכלל.",
+                "לעו' אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא להוציא ד\"מ מפיו, שנא' ומן הבהמה אשר איננה טהורה.",
+                "לעו' ידך מטיבותא אל תמנע.",
+                "אמ' רב יהודה אמ' שמואל, לעול' יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב.",
+                "לעו' יכנס אדם שני פתחים ואח\"כ יתפלל.",
+                "לעו' ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב\"ה הניח כל הרים גבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני.",
+                "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו, ואם עושין מנכין לו מזכיותיו.",
+                "לעו' ילמד אדם עצמו להפנות שחרי' וערבי', כדי שלא יתרחק.",
+                "לעו' ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה. מאי היא, מחטא דתלמיותא.",
+                "לעו' ילמד אדם תורה ואח\"כ יהגה בה.",
+                "לעו' אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש, ואפי' שעה אחת.",
+                "א\"ר אלעזר, לעול' ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לא אל יתפלל.",
+                "לעו' ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת\"ח, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיו בניו ת\"ח.",
+                "לעו' אל ימנה אדם אפטרופו' על ביתו, שמתוך כך בא לידי הרהור עבירה. מנא לן, מיוסף.",
+                "לעו' ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור עתודים ויקח שדה.",
+                "לעו' יסדיר אדם שבחו של הקב\"ה ואח\"כ יתפלל. מנא לן, ממשה, שנ' ואתחנן, וס\"ל אעברה נא ואראה.",
+                "לעו' יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומ' ותבחר לשון ערומי', ואו' ודעת שפתי ברור מללו.",
+                "לעולם אל יספר אדם בטובת חברו יותר מדאי, שמא מתוך שבחו יבא לגנותו. ואמרי לה, יבא לידי רעתו.",
+                "לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל. והני מילי לפרקים.",
+                "לעו' יהא אדם ערום ביראה, מענה רך, ומסיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות, ואפי' עם גוי שבשוק. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם בשלום מעולם, ואפי' גוי בשוק.",
+                "לעו' אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך.",
+                "לעו' יעסוק אדם בתורה ובמצוה ואפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן.",
+                "אמ' ריש לקיש, וכן תנא משום ר' יוסי, לעו' אל יפתח אדם פיו לשטן. א\"ר יוסי, מאי קראה, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו, מה כתי' בתריה, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.",
+                "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו.",
+                "לעו' אל יתפלל אדם אלא בבית שיש לו חלונות, שנ' וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם.",
+                "לעו' אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. ותניא ר' אלעזר חסמא אומ', המתפלל כנגד רבו, או אחורי רבו, גורם השכינה שתסתלק מישראל.",
+                "א\"ר לוי, לעולם יצפה אדם חלומו עד עשרי' וב' שנה.",
+                "א\"ר אלעזר, לעו' יקדים אדם תפלה לצרה.",
+                "לעו' יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע עצמו לכף חובה, שנ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחיד שחטא זה אבד ממנו טובה הרבה.",
+                "לעו' ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפי' בשבת, שנ' אחרי י\"י ילכו כאריה ישאג.",
+                "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע, שנ' רגזו ואל תחטאו. אי אזיל, מוטב, ואי לא, יקרא ק\"ש, שנ' אמרו בלבבכם על משכבכם. אי אזיל, מוטב, ואי לא, יזכור לו יום המיתה, שנ' ודומו סלה.",
+                "א\"ר אלעזר, לעו' יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בקרבו, שנ' בקרבך קדוש.",
+                "לעו' יהיה אדם רך כקנה, ולא יהיה קשה כארז. ולפי' זכה הקנה שעושין ממנו קולמוס וכותבין בו ס\"ת, ותפלין, ומזוזות.",
+                "לעו' יתרחק אדם מג' דברי'. מן המאונין, ומן הפקדונות, ומן הערבות.",
+                "לעו' ידבק אדם בג' דברי'. בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים.",
+                "לעו' יהא אדם רגיל לומ', כל דעבדין משמיא לטב.",
+                "לעולם אל ירבה אדם ריעים בתוך ביתו, שנ' איש ריעים להתרועע.",
+                "לעו' ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיתמנה מעשרה ראשונים, שאפי' מאה באין אחריו נוטל שכר כלם. שכר כלם סלקא אדעתך, אלא אימא נוטל שכר כנגד כלם.",
+                "לעו' ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.",
+                "א\"ר שמעון בן יוחאי, לעולם ישתדל אדם לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.",
+                "לעו' ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגו', ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגו', מאריכין לו ימיו ושנותיו.",
+                "לעו' ישכיר אדם עצמו לע\"ז ואל יצטרך לבריו'. מאי ע\"ז. עבודה שהיא זרה לו, כדא\"ל רב לרב כהנא, פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבה אנא.",
+                "לעו' ישלש אדם מעותיו. שליש בקרקע, ושליש בפרגמטיא, ושליש תחת ידו.",
+                "לעו' לישתיף איניש נפשיה בהדין צבורא.",
+                "לעו' אל ישאל אדם צרכיו בתפלתו, לא בג' ראשונו' ולא בג' אחרונו', אלא באמצעיות.",
+                "אמ' רב יהוד' אמ' רב, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. ואמ' ר' יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית.",
+                "לעו' ישלש אדם שנותיו. שליש במקרא, [שליש במשנה], שליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי, כי קאמ' ביומי.",
+                "תנא דבי אליהו, לעו' ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא.",
+                "לעו' ידבק אדם בטובים. שהרי מרע\"ה נשא בת יתרו, ויצא ממנה יהונתן כהן לפסל מיכה, ואהרן נשא בת עמינדב, ויצא ממנה פינחס.",
+                "לעו' יבקש אדם רחמים על מדת העניות, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם לא בא בנו, בא בן בנו, שנ' כי בגלל הדבר הזה. גלגל הוא שחוזר בעולם.",
+                "א\"ר אלעזר, לעולם יסדיר אדם שולחנו ע\"ש, ואפי' שאינו צריך אלא לכזית.",
+                "א\"ר אסא, לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדפין בעולם יותר מתורים ובני יונה, והם קרבין על גבי המזבח.",
+                "א\"ר יצחק, לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים בזרעה.",
+                "א\"ר חייא בר אשי אמ' רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגלו, ואם הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעליו ויסתפק בהם צרכי סעודה.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה, ואפי' בשעת מיתה, שנ' זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תורה.",
+                "אמ' רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנ' והיה ביום הששי והכינו, לאלתר.",
+                "א\"ר תנחום, לעו' אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום, ולא אכל לחם, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו. אכלו סלקא דעת', אלא אימא נראו כאלו אכלו.",
+                "אמ' רבה בר מחסיא, אמ' רב חמא בר גוריא, אמ' רב, לעולם אל ישנה אדם בנו לבין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב אבי' ליוסף על בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.",
+                "ואמ' רבה בר מחסיא, אמ' רב חמא ב\"ג, אמ' רב, לעולם יחזר אדם שישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין. אמ' רב חנן, מאי קראה, אמלטה נא שמה הלא מצער היא. וא\"ר יצחק, ישיבתה של צוער חמשי' ואחת שנה הוו, מניין נ\"א. א\"ל ר' זירא לר' סימון, לוכיחנהו מר להני דבי ר\"ש גלותא. א\"ל, לא מקבלי מנאי. א\"ל, אע\"ג דלא מקבלי, לוכיחנהו מר. דא\"ר אחא בר חיננא, לעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב\"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, ויאמר אלי עבור בתוך העיר והתוית תו וגו'.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם אל תהא מצות העומר קלה בעיניך.",
+                "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חרב מונחת לו על צוארו וגהינם פתוחה לפניו, שנאמ' הנה מטתו של שלמה וגו', כלם אחוזי חרב וגו', מפחד בלילות, מפחדה של גהינ', שדומ' ללילה.",
+                "לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך להיות מועל עליהם ועל השבועה. ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, שסופו להאכילך טבל. ואל תהי רגיל אצל כהן, שסופו להאכילך תרומה. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסוף שתכשל. וא\"ר ינאי בר יאשיה, כל המסתכל בנשים סוף שהוא בא לידי עברה.",
+                "לעולם יהא אדם ממעט בשחוק ועוסק בתורה.",
+                "אמ' רב, לעו' יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרוב' עליו.",
+                "א\"ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו, שנ' ולאברם הטיב בעבורה.",
+                "א\"ר יהודה אמ' רב, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה שבתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנ' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, חיטך לשלם.",
+                "לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה, שנ' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה.",
+                "לעולם אל ימהר אדם רגליו לבית חבירו.",
+                "אמ' רב חיננא בר פפא, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנ' והיה אם זרע ישראל ועלה וגו', וכתי' בתריה וידל ישראל.",
+                "לעו' חייב אדם לצער עצמו עם הצבור.",
+                "לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהיה קפדן כשמאי, כי הענוה גדולה לפני הקב\"ה, שנ' וענוים ירשו ארץ.",
+                "לעו' יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וילביש ויכסה אשתו ובניו יתר ממה שיש לו, שהם תלוין עליו, והוא תלוי במי שאמ' והיה העולם.",
+                "לעו' יהא אדם יודע אצל מי יושב, ואצל מי עומד, ואצל מי מיסב, ואצל מי משיח, ואצל מי חותם את השטר, ואצל מי קורא.",
+                "לעו' יהא אדם זהיר בתשובותיו.",
+                "לעו' הנשים לפני המטה.",
+                "א\"ר שמן בר אבא, לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.",
+                "א\"ר יוחנן, לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין כחו מלמטה ואל יהו לו צרים מלמעלה.",
+                "לעו' נזדהר איניש ממקק דסיפרי, מתכך דשיראי, מפח דתאיני, ואילא דעינבי.",
+                "תניא ר' אלעז' בן יעקב אומ', לעולם אל יתן אדם מעות לתוך קופה של צדקה, אלא א\"כ ממונה עליה ת\"ח כר' חנינה בן תרדיון.",
+                "א\"ר אלעזר, לעול' הוי קבל וקיים.",
+                "ר' מאיר אומ', לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמי' ממי שהעושר שלו. שאין לך מדה שאין בה עניות ועשירות, ואין עניות ועשירות מן האומנות, אלא ממי שאמ' וה\"ה, שנ' לי הכסף ולי הזהב.",
+                "היה ר' מאיר אומ', לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסן פרטים מייגעין אותך, ואין אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך בקיסרי וצריך מאתים זוז או עשרים סלעי' לצרכי הוצאה, אם נטלן פרוטות מייגעין אותו ואינו יודע מה לעשות, אלא מצרפן ועושה אותן סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה.",
+                "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח, ואם לא מצא בת ת\"ח ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ואל ישא בת עמי הארץ, מפני שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמ' ארור שוכב עם כל בהמ'.",
+                "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שכלה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפי' בעיר שכלה ישראל.",
+                "א\"ר חייא בר אבין א\"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדם אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, קדמתה ארבעה דורות בישראל, עובד, וישי, ודוד, ושלמה, ואילו צעירה עד רחבעם, שנ' ושם אמו נעמה העמונית. רב יוסף אמ', ספר בר סירא כספרי מינים דמי. ואמ' רב יוסף, ומילי מעליתא דאית ביה דרשו להו עלה עינך מאשת חיל ודומיהן.",
+                "לעו' אל יתן אדם בטחונו על בשר ודם, שכל מי שנותן בטחונו על ב\"ו, לא די לו שאין עושין לו רצונו, אלא שהקב\"ה מקללו, שנ' ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו'. וכל מי שנותן בטחונו בהקב\"ה, לא די לו שעושין לו רצונו, אלא שהקב\"ה מברכו, שנ' ברוך הגבר אשר יבטח בי\"י והיה י\"י מבטחו. בוא וראה מיוסף הצדיק, שעל שתלה בטחונו על בשר ודם לא עשה לו הקב\"ה רצונו וענשו שתי שנים יותר בבית האסורים. והיכן נתן בטחונו על ב\"ו, כשאמ' כי אם זכרתני אתך. א\"ל הקב\"ה, יוסף מועטין הם חסדים שעשיתי עמך, השליכוך אחיך לבור וקדמוך חסדי.",
+                "ויספר משה לחתנו. לעולם הצדיקים מספרי' בכבודו של מקום, שנ' ספרו בגוים את כבודו. והיינו דאמ' ולמען תספר באבו\"ב.",
+                "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב\"ה לנשים יותר מן האנשים, שנ' נשים שאננות.",
+                "א\"ל רב לר' חייא, נשים במאי זכיין. א\"ל, באקרויי בנייהי בבי רב, ובאתנויי בי רבנן, ומתאחרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.",
+                "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא י\"י, ובנהנה ביגיעו נאמ' יגיע כפיך כ\"ת אשרי וכול'.",
+                "גדולה הכנסת ארחים מהקבלת פני שכינה, שנ' ויאמר [וגו'] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מ\"ע.",
+                "גדולה הכנס' ארחים מהשכמת פני שכינה. דתנן מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני הארחין ומפני בטול בית המדרש.",
+                "גדולה כבודן של בריות, שדוחה לא תעשה שבתורה.",
+                "גדול תלמוד תורה מכבוד אב ואם.",
+                "גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, שנ' עתה באתי. והני מילי תלמוד תורה דרבים, אבל דיחיד עבודה עדיפא ממנה.",
+                "גדול תלמו' תורה מן המעשה, שהתלמוד מביא לידי מעשה.",
+                "גדול הנושא אשה כלומד תורה, שהרי מוכר ס\"ת לישא אשה וללמוד תורה.",
+                "גדול המלוה לעני יותר מן הנותן לו צדקה.",
+                "גדול המעשה יותר מהעושה, שנ' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם.",
+                "גדולה תענית מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.",
+                "גדולה תפלה מן הקרבנות כלן, שנ' למה לי רב זבחיכם וגו', וכתיב בתריה ובפרישכם כפיכם וגו'.",
+                "גדולה דיעה, שנתנה בין שני שמות, שנ' כי אל דיעות י\"י.",
+                "גדולה תורה, שממנה חיים לעושיה בעולם הזה ובע\"ה, שנ' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, [ואומ'] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואומ' ארך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד. ואומ' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ואומ' י\"י עז לעמו יתן י\"י יא\"ע בשלום.",
+                "גדול המעשה יותר מהעושה, שנ' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם.",
+                "גדולה תענית מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.",
+                "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.",
+                "גדולה תפלה מן הקרבנות כלן, שנ' למה לי רב זבחיכם וגו', וכתיב בתריה ובפרישכם כפיכם וגו'.",
+                "גדולה דיעה, שנתנה בין שני שמות, שנ' כי אל דיעות י\"י.",
+                "גדולה תורה, שממנה חיים לעושיה בעולם הזה ובע\"ה, שנ' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, [ואומ'] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ואומ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואומ' ארך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד. ואומ' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ואומ' י\"י עז לעמו יתן י\"י יא\"ע בשלום."
+            ]
+        }
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Menorat HaMaor, Alnakawa, H.G. Enelow ed. N.Y. 1929-1934",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001242736/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מנורת המאור",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "מנורת המאור",
+        "enTitle": "Menorat HaMaor",
+        "key": "Menorat HaMaor",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "פיוט",
+                "enTitle": "Piyyut"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "א; פרק הצדקה",
+                "enTitle": "i; On Charity"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ב; פרק התפילה",
+                "enTitle": "ii; On Prayer",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה",
+                        "enTitle": "Prayer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילה בבית הכנסת",
+                        "enTitle": "Prayer in the Synagogue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נטילת ידים",
+                        "enTitle": "Washing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ציצית",
+                        "enTitle": "Tzitzit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילין",
+                        "enTitle": "Tefillin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר מאה ברכות",
+                        "enTitle": "Hundred Berakhot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין שליח צבור",
+                        "enTitle": "Chazzan"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קדיש",
+                        "enTitle": "Kaddish"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שמע",
+                        "enTitle": "Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עמידה",
+                        "enTitle": "Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר י\"ח ברכות",
+                        "enTitle": "Order of Amidah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת כהנים",
+                        "enTitle": "Birkat Kohanim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "נפילת אפים",
+                        "enTitle": "Tachanun"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת התורה",
+                        "enTitle": "Torah Reading"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מנחה",
+                        "enTitle": "Mincha"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילת ערבית",
+                        "enTitle": "Arvit"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קריאת שמע על המיטה",
+                        "enTitle": "Bedtime Shema"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות של שבת",
+                        "enTitle": "Shabbat Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הבדלה",
+                        "enTitle": "Havdalah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש חודש",
+                        "enTitle": "Rosh Chodesh"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת הלבנה",
+                        "enTitle": "Kiddush Levanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חנוכה",
+                        "enTitle": "Chanukah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פורים",
+                        "enTitle": "Purim"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חג המצות",
+                        "enTitle": "Pesach",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "בענין הגעלת הכלים",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין בדיקת החמץ",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין יום ארבעה עשר",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין דברים שעוברין בפסח",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין לישת המצה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין איסור מלאכה",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין המלאכות המותרות בחול המועד",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "בענין תפלות ימי החג וסדר ליל פסח",
+                                "enTitle": "viii"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר ספירת העומר",
+                        "enTitle": "Sefirat HaOmer"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שבועות",
+                        "enTitle": "Shavuot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות התעניות",
+                        "enTitle": "Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הגשמים",
+                        "enTitle": "Drought Relief"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תענית יחיד",
+                        "enTitle": "Individual Fasts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאורעות שאירעו לאבותינו",
+                        "enTitle": "Matters that Occurred to our Forefathers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשעה באב",
+                        "enTitle": "Tisha BeAv"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תיקון האשמורות",
+                        "enTitle": "Selichot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ראש השנה",
+                        "enTitle": "Rosh Hashanah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יום כיפור",
+                        "enTitle": "Yom Kippur"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אתרוג והדס וערבה",
+                        "enTitle": "The Four Species"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לולב",
+                        "enTitle": "Lulav"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תפילות חג הסוכות",
+                        "enTitle": "Sukkot Prayers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הוספות",
+                        "enTitle": "Addenda"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ג; פרק התשובה",
+                "enTitle": "iii; On Repentance",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת התשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין הייסורין",
+                        "enTitle": "On Afflictions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כח התשובה",
+                        "enTitle": "The Power of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סבות התשובה וכלליה",
+                        "enTitle": "Incentives of Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיצד היא התשובה",
+                        "enTitle": "What is Repentance"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת בעל תשובה",
+                        "enTitle": "The Quality of the Repenter"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מרגניתא דר' מאיר",
+                        "enTitle": "Marganita deRabbi Meir"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "זכיות ועברות",
+                        "enTitle": "Merits and Transgressions"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר התשובה",
+                        "enTitle": "Order of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות תשובה",
+                        "enTitle": "Laws of Teshuvah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בצדיקים קדושים",
+                        "enTitle": "Tales of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין התוכחות",
+                        "enTitle": "Reprovement"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ד; פרק הענווה",
+                "enTitle": "iv; On Humility",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלות הענווה ומידות העניו",
+                        "enTitle": "Its Attributes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הדברים המביאין לידי ענוה",
+                        "enTitle": "Developing Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הענווה",
+                        "enTitle": "Its Habits"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הגאווה וכתותיה",
+                        "enTitle": "Haughtiness and its Subclasses"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה ענוה",
+                        "enTitle": "Great is Humility"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יהירות",
+                        "enTitle": "Arrogance"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ה; פרק תלמוד תורה",
+                "enTitle": "v; On Fixed Hours of Study",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד תורה",
+                        "enTitle": "Torah Study"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה אומן למעשה בראשית",
+                        "enTitle": "Torah is an Architect of Creation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "התורה וישראל",
+                        "enTitle": "Torah and the Jewish People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתר התורה",
+                        "enTitle": "The Crown Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאור התורה",
+                        "enTitle": "The Light of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "רפואת התורה",
+                        "enTitle": "The Healing of Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עץ החיים",
+                        "enTitle": "Tree of Life"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב אדם למסור את נפשו על התורה",
+                        "enTitle": "Dedication to Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עניין ביטול תורה ועונשו",
+                        "enTitle": "Bitul Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר העוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Its Reward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סילוקן של צדיקים",
+                        "enTitle": "Death of the Righteous"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד התורה ביום ובלילה",
+                        "enTitle": "Torah Study by Day and by Night"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יפה תורה עם מלאכה",
+                        "enTitle": "Excellent is Torah Combined with a Worldly Occupation"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כוונת תלמוד תורה לשמה",
+                        "enTitle": "Torah for its Own Sake"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "צריך אדם לחזר אחר התורה",
+                        "enTitle": "Seeking Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תורה ודרך ארץ",
+                        "enTitle": "Torah and Derekh Eretz"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין ספר תורה",
+                        "enTitle": "Sefer Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מתן תורה",
+                        "enTitle": "Giving of the Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ענין עם הארץ",
+                        "enTitle": "Ignorant People"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל מי שיודע תורה חייב ללמדה",
+                        "enTitle": "The Duty to Teach Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי הרב ותלמידיו",
+                        "enTitle": "Teacher Pupil Relationship"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד תלמידי חכמים ועניין נדוי",
+                        "enTitle": "Honoring the Sages"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חמש מעלות לעוסק בתורה",
+                        "enTitle": "Five attributes of the Torah scholar"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה תורה",
+                        "enTitle": "Great is Torah"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ו; פרק המצות",
+                "enTitle": "vi; On the Commandments",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "לימוד המצות ע\"מ לעשותן וללמדן",
+                        "enTitle": "Study in order to keep and teach"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות וישראל",
+                        "enTitle": "The commandments and Israel"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מאהבת ישראל במצות מוסרין נפשם עליהן",
+                        "enTitle": "Dedication and sacrifice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המצות ועשייתן",
+                        "enTitle": "On their fulfilment",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בחריצות וזריזות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' באזהרה מבטול מצות עשה",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' להגדיל ולהאדיר את המצות",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בהידור המצוה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בכוונת עשיית המצוה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בעשיית המצוה מממון היתר",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' במצות שהן מדברי סופרים",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "סדר הברכות",
+                        "enTitle": "Order of blessings",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' בדבר שכולל כל הברכות",
+                                "enTitle": "i"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון",
+                                "enTitle": "ii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות",
+                                "enTitle": "iii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו",
+                                "enTitle": "iv"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה",
+                                "enTitle": "v"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ",
+                                "enTitle": "vi"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה",
+                                "enTitle": "vii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים",
+                                "enTitle": "viii"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה",
+                                "enTitle": "ix"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "י' בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע",
+                                "enTitle": "x"
+                            }
+                        ]
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מילה",
+                        "enTitle": "Laws of circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה מילה",
+                        "enTitle": "Great is circumcision"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת אירוסין",
+                        "enTitle": "Betrothal blessing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות פדיון הבן",
+                        "enTitle": "Laws of redeeming the firstborn"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות מזוזה",
+                        "enTitle": "Laws of mezuzah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אונן",
+                        "enTitle": "Laws of onen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות אבל",
+                        "enTitle": "Laws of mourning"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דין ההספד",
+                        "enTitle": "The eulogy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אין מצטערין יותר מדאי",
+                        "enTitle": "Not to grieve excessively"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עירובי חצרות ותבשילין",
+                        "enTitle": "Eruvin"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הלכות חלה",
+                        "enTitle": "Laws of Challah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברכת מעקה",
+                        "enTitle": "Parapet blessing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ז; פרק גמילות חסדים",
+                "enTitle": "vii; On Acts of Mercy",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת גמילות חסדים א",
+                        "enTitle": "Great is Kindness I"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ביקור חולים",
+                        "enTitle": "Visiting the Sick"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "תשובת החולה",
+                        "enTitle": "The Vidduy"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הספד המת",
+                        "enTitle": "Eulogizing the dead"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה גמילות חסדים ב",
+                        "enTitle": "Great is Kindness II"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים",
+                "enTitle": "viii; On the Observance of Sabbath and Holy Days",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "שמור שבת",
+                        "enTitle": "Observing Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ברית שבת",
+                        "enTitle": "The covenant of Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונג שבת",
+                        "enTitle": "Oneg Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד שבת",
+                        "enTitle": "Honor the Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדולה שבת",
+                        "enTitle": "Great is Shabbat"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חגים",
+                        "enTitle": "Holidays"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספה",
+                "enTitle": "Addendum"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ט; פרק כיבוד אב ואם",
+                "enTitle": "ix; On the Honoring of Parents",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "Great is honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "פרטי הכבוד",
+                        "enTitle": "The ways of honoring"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כיבוד אב ואם ולימוד המוסר",
+                        "enTitle": "Morals in honoring one's parents"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עד היכן כיבוד אב ואם",
+                        "enTitle": "The extent of honoring one's parents"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "י; פרק נישואי אשה",
+                "enTitle": "x; On Marriage",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "זיווגו של אדם; הכרח או בחירה",
+                        "enTitle": "One's match; fate or choice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כמה טובה אשה טובה",
+                        "enTitle": "How great is a great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הטובה",
+                        "enTitle": "The virtues of great wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כבוד האשה",
+                        "enTitle": "Honoring a wife"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא בת טובים",
+                        "enTitle": "Marriage and lineage"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המזנה על אשתו כעובד ע\"ז",
+                        "enTitle": "One who commits adultery is likened to an idolater"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הוא הזנות",
+                        "enTitle": "The severity of sexual immorality"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא אשה הגונה בימי הבחרות",
+                        "enTitle": "Marrying a suitable wife while young"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות האשה הצנועה",
+                        "enTitle": "The virtues of a modest woman"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חיבור האדם אל אשתו",
+                        "enTitle": "Communion with one's wife",
+                        "nodes": [
+                            {
+                                "heTitle": "א' ע\"פ הראב\"ד ומקצת דעות אחרות",
+                                "enTitle": "i According to the Raavad"
+                            },
+                            {
+                                "heTitle": "ב' ע\"פ הרמב\"ן",
+                                "enTitle": "ii According to the Ramban"
+                            }
+                        ]
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יא; פרק גידול בנים",
+                "enTitle": "xi; On the Education of Children",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "ענין מוסר הבן",
+                        "enTitle": "Discipline a son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המייסר את בנו מחכימו",
+                        "enTitle": "He who disciplines his son makes him wise"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מוסר של אהבה",
+                        "enTitle": "Chastisement of love"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצלת בנים לאבות",
+                        "enTitle": "Extrication of fathers by sons"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שאדם חייב לעשות לבנו",
+                        "enTitle": "Commandment a father must fulfill towards his son"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חייב הקהל לשכור מלמדי תינוקות",
+                        "enTitle": "The community must hire teachers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ישתדל אדם ללמד תורה לבנו",
+                        "enTitle": "One must teach his son Torah"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבנים",
+                        "enTitle": "Love of a father to his sons"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יב; פרק משא ומתן",
+                "enTitle": "xii; On Upright Conduct in Business",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "גדולת הנושא ונותן באמונה",
+                        "enTitle": "Acting in business honestly"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן הגזל",
+                        "enTitle": "Keeping away from theft"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן האונאה",
+                        "enTitle": "Keeping away from fraud"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להלוות לעני בשעת דחקו",
+                        "enTitle": "To loan the poor"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעולם ידבק אדם באומנות חשובה ונקייה",
+                        "enTitle": "Engaging in an honorable trade"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יג; פרק הדין והדיין",
+                "enTitle": "xiii; On the Proper Administration of Justice",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הצדקה והדינין",
+                        "enTitle": "Great is justice"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גדול המשפט",
+                        "enTitle": "Great is jurisprudence"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות הדיין",
+                        "enTitle": "The qualities of a judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גנאי הדיין שאינו הגון",
+                        "enTitle": "The disgrace of an unfit judge"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתרחק מן השוחד",
+                        "enTitle": "Keeping away from bribery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לישא משאן של ישראל",
+                        "enTitle": "To carry the load of the people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לעשות דין אחד לכל",
+                        "enTitle": "To carry out justice to all"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "למנות דיינים זקנים",
+                        "enTitle": "To appoint elderly judges"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יד; לשמוח בחלקו",
+                "enTitle": "xiv; On Contentment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "To rejoices in one's lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הצדיק והספוק במועט",
+                        "enTitle": "To be satisfied with a little"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת הביטחון בהקב\"ה",
+                        "enTitle": "Trusting God"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעשיות בחסידים ששמחו בחלקם",
+                        "enTitle": "Accounts of the pious ones"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שכר השמח בחלקו",
+                        "enTitle": "The reward of he who rejoices in his lot"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הקנאה",
+                        "enTitle": "On jealousy"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טו; פרק הכעס והחמה",
+                "enTitle": "xv; On Equanimity",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בשבח המאריך אפו ואינו כועס",
+                        "enTitle": "The praise of he who is slow to anger"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו",
+                        "enTitle": "He who becomes angry his wisdom departs from him"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "המרבה לכעוס עונו רב",
+                        "enTitle": "The great sin of he who becomes angry regularly"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "טז; פרק החנופה והליצנות",
+                "enTitle": "xvi; On Avoidance of Flattery and Deception",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין החנופה",
+                        "enTitle": "On flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות החנפים",
+                        "enTitle": "The classes of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דרכי החנפים",
+                        "enTitle": "The ways of flatterers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה החנופה",
+                        "enTitle": "The severity of flattery"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "הליצנות והלצים",
+                        "enTitle": "On scoffing"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה הליצנות",
+                        "enTitle": "The severity of scoffing"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יז; פרק אהבת החברים",
+                "enTitle": "xvii; On Love of Comrades and their Considerate Treatment",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין אהבת חבירו",
+                        "enTitle": "Loving one's fellow"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא המחלוקת",
+                        "enTitle": "The severity of"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה היא השנאה",
+                        "enTitle": "The severity of discord"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "אהבת הבריות",
+                        "enTitle": "Love of all people"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "להתחבר לטובים ולישרים",
+                        "enTitle": "Associating with the upright"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מידות החבר הטוב והנאמן",
+                        "enTitle": "The qualities of a good friend"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "גרי הצדק וישראל שוין באהבה",
+                        "enTitle": "Loving the converts equally"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "חביבין הגרים",
+                        "enTitle": "Beloved are the converts"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "לכבד את חבירו",
+                        "enTitle": "Honoring one's friend"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יח; פרק לשון הרע",
+                "enTitle": "xviii; On Cleanness of Speech",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "מות וחיים ביד לשון",
+                        "enTitle": "Death and life are in the power of the tongue"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "קשה לשון הרע",
+                        "enTitle": "The severity of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "עונשו של לשון הרע",
+                        "enTitle": "The punishment of slander"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות מספרי לשון הרע",
+                        "enTitle": "The classes of slanderers"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "מעלת השתיקה",
+                        "enTitle": "The greatness of silence"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "יט; בענין כסוי סוד חבירו",
+                "enTitle": "xix; On Keeping a Friend's Secret",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בכסוי הסוד וגלויו",
+                        "enTitle": "Keeping and revealing a secret"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "בענין הריב",
+                        "enTitle": "On disputes"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "כתות אנשי שקר",
+                        "enTitle": "Classes of treacherous men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "יזהר אדם בשבועה",
+                        "enTitle": "Being diligent on vows"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "כ; פרק דרך ארץ",
+                "enTitle": "xx; On Good Manners",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "בענין דרך ארץ",
+                        "enTitle": "On etiquette"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "א' דרך ארץ של תלמידי חכמים",
+                        "enTitle": "i etiquette of Torah scholars"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דרך ארץ הראויה לזקנים",
+                        "enTitle": "ii etiquette of elders"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' דרך ארץ של אנשים",
+                        "enTitle": "iii etiquette of men"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ד' דרך ארץ של נשים",
+                        "enTitle": "iv etiquette of women"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ה' דרך ארץ בכלל ובפרט",
+                        "enTitle": "v etiquette rules"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים שהם מדרכי האמורי",
+                        "enTitle": "Ways of the Amorite"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "דברים בדרך ארץ",
+                        "enTitle": "More on etiquette"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "מקצת דברים מחופת אליהו רבה",
+                "enTitle": "Chupat Eliyahu Rabbah",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "פתיחה",
+                        "enTitle": "Forward"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה",
+                        "enTitle": "Gate of Three"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Four"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה",
+                        "enTitle": "Gate of Five"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ששה",
+                        "enTitle": "Gate of Six"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שבעה",
+                        "enTitle": "Gate of Seven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שמונה",
+                        "enTitle": "Gate of Eight"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער תשעה",
+                        "enTitle": "Gate of Nine"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער עשרה",
+                        "enTitle": "Gate of Ten"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער אחד עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Eleven"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שנים עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Twelve"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער שלשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Thirteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער ארבעה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fourteen"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "שער חמשה עשר",
+                        "enTitle": "Gate of Fifteen"
+                    }
+                ]
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור עולם",
+                "enTitle": "Ohr Olam"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אור גדול",
+                "enTitle": "Ohr Gadol"
+            },
+            {
+                "heTitle": "גדול השלום",
+                "enTitle": "Great is the peace"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הוספות",
+                "enTitle": "Addenda",
+                "nodes": [
+                    {
+                        "heTitle": "א' תשובת הר\"ר מאיר בענין הזיווגים",
+                        "enTitle": "i"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ב' דברים שמנו חכמים במנין",
+                        "enTitle": "ii"
+                    },
+                    {
+                        "heTitle": "ג' מדרש לעולם",
+                        "enTitle": "iii"
+                    }
+                ]
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a18c56d535add2762b16c2332325d141500c4c3f
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,23 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "שער הגמול - רמב''ן",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        "...Our rabbis taught (Rosh Hashanah 16b): \"Three books are opened on Rosh Hashanah - one for thoroughly righteous people, one for thoroughly evil people, and one for the average people. Thoroughly righteous people are inscribed and sealed immediately for life; thoroughly evil people are inscribed and sealed immediately for death; average people remain undetermined for between Rosh Hashanah and Yom Kippur. If they merit it, they are inscribed for life; if they do not merit it, they are inscribed for death.\" That which the sages said of righteous people -  that they are inscribed for life - or evil people - that they are inscribed for death - is not said of righteous people who have no sins or evil people who have no merits, for many righteous people die immediately, and many evil people live long lives in serenity. Also, the verse (Ecclesiastes 8) cries out \"that there are righteous people whose experiences [would be fitting recompense for] the actions of evil people, and evil people whose experiences [would be fitting recompense for] the actions of righteous people.\" Already, Sages have said (Pirkei Avot 4) that \"it is within our grasp [to understand] neither the tranquility of the wicked nor the suffering of the righteous.\" Rather, this is the rule: There are sins that - as determined by The Holy One, Blessed is He and His just laws - are requited for in this world, and there are some in which the law is that they will be requited for in the world to come. So also for merits - there are some of them for which the Master of Reward pays their wages in this world, and some in the world to come. When a man sins constantly and begrimes himself with iniquities and besmirches himself with sins and rolls around in his wanton violations, but also does acts of charity and good deeds - when his actions come before the Master of All, He weighs these actions against those. The righteous person who is thoroughly righteous achieves life, and similarly the evil person - whose verdict it is that he will be paid his reward in this world for his good actions - is also inscribed and sealed immediately on Rosh Hashana for life. That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor. "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Sha'ar Ha'Gemul"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1f38e7c5af67443b834c176dc329973ec7668040
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,23 @@
+{
+    "title": "Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_Ha'Gemul_of_the_Ramban",
+    "text": [
+        "...Our rabbis taught (Rosh Hashanah 16b): \"Three books are opened on Rosh Hashanah - one for thoroughly righteous people, one for thoroughly evil people, and one for the average people. Thoroughly righteous people are inscribed and sealed immediately for life; thoroughly evil people are inscribed and sealed immediately for death; average people remain undetermined for between Rosh Hashanah and Yom Kippur. If they merit it, they are inscribed for life; if they do not merit it, they are inscribed for death.\" That which the sages said of righteous people -  that they are inscribed for life - or evil people - that they are inscribed for death - is not said of righteous people who have no sins or evil people who have no merits, for many righteous people die immediately, and many evil people live long lives in serenity. Also, the verse (Ecclesiastes 8) cries out \"that there are righteous people whose experiences [would be fitting recompense for] the actions of evil people, and evil people whose experiences [would be fitting recompense for] the actions of righteous people.\" Already, Sages have said (Pirkei Avot 4) that \"it is within our grasp [to understand] neither the tranquility of the wicked nor the suffering of the righteous.\" Rather, this is the rule: There are sins that - as determined by The Holy One, Blessed is He and His just laws - are requited for in this world, and there are some in which the law is that they will be requited for in the world to come. So also for merits - there are some of them for which the Master of Reward pays their wages in this world, and some in the world to come. When a man sins constantly and begrimes himself with iniquities and besmirches himself with sins and rolls around in his wanton violations, but also does acts of charity and good deeds - when his actions come before the Master of All, He weighs these actions against those. The righteous person who is thoroughly righteous achieves life, and similarly the evil person - whose verdict it is that he will be paid his reward in this world for his good actions - is also inscribed and sealed immediately on Rosh Hashana for life. That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor. "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער הגמול - רמב''ן",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Sha'ar Ha'Gemul"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2164a3105cdaad68262cfd83eea6c2b944a33fa
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "title": "Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_Ha'Gemul_of_the_Ramban",
+    "text": [
+        "תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) \"הראית כי נכנע אחאב מלפני\" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם \"מיתה\" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון \"חיים\".",
+        "זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שכל אדם נידון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגיהנם ואבדון שאין אדם נידון בראש השנה אלא לעניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין כך אמרו חכמים בראש השנה (כז א') \"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות\" אלא כך היא המידה בראש השנה שוקלין מעשיו שלאדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.",
+        "שנו חכמים זיכרונם לברכה (על פי ראש השנה טז ב') שלוש כתות הן ליום הדין אחת שלצדיקים גמורים ואחת שלרשעים גמורים ואחת שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר \"ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפה ולדראון עולם\" (דניאל יב ב) בינונים שעוונותיהן וזכיותיהן שקולים הקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד ומטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד \"אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני\" ועליהם נאמרה אותה הפרשה כולה \"דלותי ולי יהושיע\" (תהלים קטז) היה בכלל מחצה עוונות שלהם פושעי ישראל בגופן והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימו מעולם כגון שלא קרא קריית שמע ולא ברך על המזון מעולם כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולים הימנה ומתרפאין שנאמר \"והבאתי את השלישית באש\" ועליהם אמרה חנה \"ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל\" (שמואל א ב ו) אבל מי שעוונותיו מרובים מזכיותיו ובכלל אותן העוונות עוון זה החמור והוא פושעי ישראל בגופן וכן פושעי אומות העולם בגופן והן בעלי עבירה כגון עריות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר \"ועסותם רשעים כי יהיו לאפר תחת כפות רגליכם\" (מלאכי ג כא) אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ מחיים והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים כגון מלכי גויים אף על פי שאינו מחטיא אותן אלא מוליכן בדרך ישרה אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן ולא לעבודת אדון הכל ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחבריו יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות שנאמר \"ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי\" וכו' (ישעיהו סז כד). ",
+        "זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שלוש כתות ליום הדין יום מועד הוא לדין הכל הוא שכתוב עליו (מלאכי ג כג) \"יום ה' הגדול והנורא\" והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא וכן שנינו בפרק חלק (סנהדרין י ג) אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין ועליהם שנו בתוספתא (סהדרין יג א) זה שאמרנו שלוש כתות ליום הדין וכו' אבל אין הכוונה לחכמים זיכרונם לברכה להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא ושלא יבוא דין ועונש או שכר לנפשות קודם אותו הדין אלא לפי שהם זיכרונם לברכה מונין כת הצדיקים הגמורים והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם בגיהנם ולהכרית ולהאביד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש שם עליהם הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן שלמצות ואחר סוף עונשן שלעבירות אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו הדין בשעת מיתתו והוא נדון בשלוש דיני כתות הללו בעצמן הצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגן עדן והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם ונדונין בו ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה כמו שאנו עתידין לבאר בין בדין שלגיהנם ההווה בכל יום לכל נפש ונפש בין בדין הגמול העתיד שהזכירו בברייתא זו כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו דין הקל שבהן אין לו קצבה אלא כל אחד נדון ומצפצף ועולה והחמור שבהן לדורי דורות והבינוני דינו שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש בזמן הזה גיהנם פולטתו ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז אבל לאחר שנים עשר חודש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים אף על פי שיש בבעלי עבירה עצמן שענשו גדול מחברו וחיובו יתר הימנו וכולן נידונין שנים עשר חודש כך יש בעונשים צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו גיהנם למטה מגיהנם לעונש וצער כמו שאנו עתידים להזכיר והכל במשפט אמת ודין יושר שנאמר \"כי כל דרכיו משפט\".",
+        "ואם תשאל ואלו שקראו אותן חכמים זיכרונם לברכה \"בינונים\" לפי שעוונותיהם וזכויותיהם שקולים ואמרו בהן \"ורב חסד מטה כלפי חסד\" יורדין לגיהנם או אין יורדין שם אם תאמר יורדין מה הועילה להם המידה הטובה הזאת \"ורב חסד מטה כלפי חסד\" ואם תאמר אין יורדין שם וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו ותשובת שאלה זו לשואל אותו רשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון לגיהנם לדורי דורות לפי שכפר בתחיית המתים או הטיל אימה יתירה על הצבור והוא היה עוסק במצוה ובתורה במה ישתלם שכרו וכי לא יהיה בינו ובין העובד עבודה זרה כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חלוק והפרש ה' צדיק לא יעשה עולה אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אבד בה ונדון כרשע גמור משלם לו הקדוש ברוך הוא שכר אותן המצות בעולם הזה שנאמר \"ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו\" (דברים ז י) כדמתרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון בהאי עלמא לאובד בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון וכן הצדיק הזה שהוא שקול והקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור אינו יורד לגיהנם אלא בעולם הזה נענש על עונות שעשה וחטאיו הראשונים וניצל מדינה שלגיהנם כך שנו חכמים רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליתן לו שכרו משלם לעולם הבא רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא כמו שמפורש במסכת פאה (ירושלמי פאה א א).",
+        "ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו ואתה משיבני החי שנפרעין ממנו בחייו ולדבריך אין אדם בא לידי המידה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד על מטה כלפי חסד ובברייתא שנינו שלוש כתות ליום הדין הצדיק והשקול והרשע ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם אנו כך השיבונו אליך דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעולם הזה בחיים ויש מהם שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם וכיון שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בר\"ה והוא שקול ומעויין מידת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בחיים בעולם הזה וכך היא המדה ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד יום המיתה אלא כיון שרואה הקדוש ברוך הוא שהוא מזדכה בעולם הנשמות מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעולם הזה בחיים ולפי המידה הזו היה רובו זכיות בראש השנה ונגזרה עליו מיתה אם הכריע עצמו לכף חובה בין שיהא שקול בין שיהא רובו עבירות הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצוותיו או פורענות עונותיו ופשעיו בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעולם הזה כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו וכן שנויה עוד בבראשית רבא (לג א) רבי עקיבה אומר אחד אלו ואחד אלו מדקדק עמהם עד תהום רבה מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה כדי להשפיע להם שלוה לעולם הבא ומשפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצוות קלות בעולם הזה כדי להפרע מהם לעתיד לבא.",
+        "ועוד אמרו אבל רבתי (ה) כשנאחז רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע גזרו עליהם שיהרגו והיה רבי ישמעאל בוכה אמר לו רבן שמעון בן גמליאל רבי מפני מה אתה בוכה לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן שלצדיקים ואתה בוכה אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כעובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים וכמחללי שבתות אמר לו רבי שמא סועד היית או ישן ובאה אליך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן והתורה אמרה (שמות כב כא) \"כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו\" וכתיב בתריה \"וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב\" \"בחרבי\" לא נאמר אלא \"בחרב\" לפי המידה הזו ישראל רבי צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות כיצד אי אפשר לאומות בלא צדקה ובלא מעשים נאים ואי אפשר לישראל בלא עבירות אלא שהאומות אובדין בעונש עבודה זרה שלהם לגיהנם ואבדון וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך ולפיכך הדין מתוח כנגד ישראל ליפרע מהן מלכלוך עוונותיהם בעולם הזה ומידת הטוב פרושה על האומות לשלם להם שכר טוב בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין זהו שנאמר (עמוס ג ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם\" וכך דרשו במסכת תענית (יא א') \"אל אמונה\" כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעשו כך נפרעין מן הצדיקין בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושין \"ואין עול\" כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה על מצוה קלה שעושים ואמרו לפי דרך זו (ברכות סא ב') \"לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים\" כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין העולם הזה ונוחלים העולם הבא שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא\" ורשעים גמורים אף על פי שיורדין לגהינם לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו וזהו שנאמר (משלי יא לא) \"הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא\" כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעשה קל וחומר שישתלם הרשע והחוטא רבותינו למדו שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העולם הזה יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.",
+        "אף על פי שהמידה כך היא כמו שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה וזכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם וכן מי שהיה רובו עוונות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו שכל אדם לפי מעשיו זוכה לעולם הבא כך אמרו חכמים (בבא בתרא ע\"ה א') \"מלמד שכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו שלחברו ואמרו עשן בחופה למה וכו' וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בראש השנה במידה אחת ונגזר עליו דינו ואחר כך הכריע עצמו לצד אחת מן המידות שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא הנדון בשלוש כתות הללו כפשט   הברייתא.",
+        "כשנפרעין ממי שרובו זכיות על מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה הרי הוא כאילו לא עשאן ונותנין לו בעולם הבא כמו שראוי לזכיות שעשה אף על פי כן מי שבידו מאה מצוות ואין בידו עבירה ומי שבידו מאה מצוות כמותן והיו בידו עבירות אלא שנפרעו ממנו בעולם הזה אין חלקם בעולם הבא שווה שזה צדיק גמור וזה אינו צדיק גמור לפיכך נפרעים ממנו בעולם הזה בכדי שיהא ראוי לעולם הבא לא שיגיע למעלת הצדיקים שלא חטאו אלא כל שנקי וזכאי מחברו חלקו בטוב מרובה משל חברו כפי מה שראוי לכל אחד לפי אמונתו וכפי מעשיו כי \"אלוהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו\".",
+        "ועוד מצינו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות ה א') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג מ) \"נחפשה דרכינו ונחקורה\" פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה תלה ולא מצא בידוע שיסורין שלאהבה הן שנאמר (משלי ג יב) \"כי את אשר יאהב ה' יוכיח\" ואמר רבה אמר רב סחורה כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר (ישעיהו נג י) \"וה' חפץ דכאו החלי\" למדנו מהן זיכרונם לברכה שיסורין באין תחילה על מעשיו הרעים שלאדם והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שייענש עליהם לפיכך כשיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה שנאמר \"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'\" ופעמים שיסורין באין על בטול תורה וכן כיוצא בזה זהו בטולי מצות עשה כמו שאמר רב קטינא למלאך שנתגלה לו (מנחות מא א') וכי ענשיתו אעשה ואמר לו בעידן ריתחא ענשינן לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בידו ידיעה בתחלה ובסוף יתלה הייסורין בבטולי מצות עשה שאינו מזדרז בהן לעשותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות אין אלו יסורין של עבירות אלא יסורין שלאהבה והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכר משלם לעולם הבא ולמה נקראו \"יסורין שלאהבה\" והלא יסורין שפירש יסורין שלעונשין הן על מיעוט שעשה כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר עבירות כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא שכך קראתו התורה בכל מקום ומהו חטאו שלא נזהר בעצמו ולא היה חרד וירא את דברי המקום ברוך הוא שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ועל דרך הזה הוא טעם חטא השגגה בכל התורה ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב \"ונטמאתם בם\" לפיכך נקרא השוגג חוטא אף על פי כן אין השוגג ראוי להענש בגיהנם ובאר שחת אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון וליקדש וליטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם קרבנות להתכפר בהן השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק אותן השגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעולם הבא כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם אבל מכל מקום אפילו יסורין אלו לכפרה הן באים.",
+        "וכך אמר שם רבי יוחנן (ברכות ה ב') \"נגעים ובנים אינן יסורין שלאהבה\" ופריך \"ונגעים לא\" והאמר רבי כל שיש בו מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל\" הרי שדמו מזבח כפרה ליסורין שלאהבה ואף על פי שתרץ \"מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו\" לומר שאין הכוונה לדמותו למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו והן השגגות כך מראות נגעים מכפרין על הזדונות ועוד תירצו עניין אחר ואמרו הא לן והא להו כלומר שבתי ארץ ישראל טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אין זה יסורין שלאהבה לפי שהעונש הגדול אין ראוי אלא לחטאי הזדון והעוונות החמורים אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין שלאהבה וזהו מזבח כפרה מכאן למדנו שאין יסורין שלאהבה אלא בכפרת חטא וכך אמרו שם (שם) ביסורין שלאהבה שהן ממרקין כל גופו שלאדם ואין תמרוק ראוי אלא על מירוק עוונות או חטאים ועוד נאמר שם (שם ה ב') על המעשה שאירע לרב הונא שהחמיץ היין שלו \"ומי חשיד קדוש ברוך הוא דעביד דינא בלא דינא \" מלמד שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על הדין ולפי זה אמרו שם עוד כל יסורין שיש בהן ביטול תורה או ביטול תפילה אינן יסורין שלאהבה וכן אמרו אם מקבלן עליו מאהבה מה שכרו \"יראה זרע יאריך ימים\" ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו [שנאמר \"וחפץ ה' בידו יצלח\"] מפני שאין אהבה ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין גופו מעבודתו של הקדוש ברוך הוא מתפילה ותורה שאין בעונשין שיהא האדם אבד בהם או נכרת ושמו נמחה אינן אלא יסורין שסופן שלוה ואין בהם אלא הכנעת דעת לשעה וביסורין אמרו חכמים (בראשית רבה סו ה) \"צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה\" ובפרק חלק (סנהדרין ק\"א א') אמרו כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו אמר להם חימה עזה באה לעולם התחילו בוכין ורבי עקיבה משחק אמרו לו עקיבה מפני מה אתה משחק אמר להן מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה [אמר להם ] לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבה כלום חסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבנו \"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\" ועוד אמר לו בפעם אחרת (סנהדרין ק\"י א') \"חביבין יסורין\" והביא לו ראיה ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו לא השיבו למוטב אלא יסורין וכו' הרי רבי עקיבה לא נחמו לרבי אליעזר אלא ביסורין שלמירוק עוונות ואם יש במידותיו של הקדוש ברוך הוא יסורין שלא חטא כלל היאך לא נחמו בהן וכי מי היה ראוי ליסורין שלאהבה ושלא חטא אלא רבי אליעזר ועוד שהיה רבי עקיבה תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו הא למדנו שאין ייסורין אלא לכפרה.",
+        "עוד הזכירו חכמים זיכרונם לברכה דרך אחרת בייסורין אמרו (ערכין ט\"ז ב') תנא דבי ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו רבי ופירוש העניין הזה הוא מן המקרים ההוים בנוהג שלעולם והבאים על כל אדם כגון שימצא טורח במעשיו לפרקים ויכאב גופו כשיאכל מאכלים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו וראשו כשיעמוד לשמש ויהיו לו מן היגיעות שבאו אפילו על המלכים שכגון אלו אין ניצל מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה שנאמר (תהלים י') \"יחילו דרכיו בכל עת\" אבל שאר בני אדם כולם בין צדיקים בין רשעים בכלל מנהגו שלעולם הם וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מקובל עליו ואתקיפו עלה והעלו אפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש ועלו בידו שתים וכל כך למה דתני דבי רבי ישמעאל כל שעברו עליו וכו' וזה עניין אחר הוא אינו מן היסורין שמשתנין בהם בני אדם זה מזה ברוב אבל ביסורין ממש לא למדנו בהן יסורין אלא לכפרה. ",
+        "ואם תשאל ותאמר הלא מפורש בתורה שיש יסורין שלניסיון כגון \"והאלוהים נסה את אברהם\" (בראשית כב) וכן \"למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא\" (דברים ח טז) תשובה לשאלה זו כך הדבר וכך היא המדה שהקדוש ברוך הוא מנסה ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר (תהלים י\"א) \"ה' צדיק יבחן\" וכן דרשו בבראשית רבה (פ' נ\"ה ב) היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו [בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש אחת עליו עד שהוא שוברו ובמי הוא] בודק בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים שאינן יכולין לעמוד ואת מי הוא מנסה את הצדיקים שנאמר \"ה' צדיק יבחן\" וכתיב \"והאלוהים נסה את אברהם\" ומהו הניסיון הזה שיביא עליו בעבודתו של הקדוש ברוך הוא ובעשיית מצוותיו טורח לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה וריוח אבל מתוך הדוחק כשהעבודה באה עליהם בטורח ובעמל אינן עושין לפיכך הקדוש ברוך הוא מטריח על יראיו בקצת הניסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל ולמה מנסה אותם והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה זה אף על פי כן אין שכר האדם בכח אמונה שלו כשכרו בפועל מעשה ונמצא מזכה וטורח אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה ולמה נקרא \"ניסיון\" והלא הכל צפוי לפניו יתברך ואף על פי כן רשות האדם בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה נמצא אותו חסיד המצווה מנוסה על מצוה זו בודאי לפיכך נקרא \"ניסיון\" מצד העושה ולא מצד המצוה יתברך שמו.",
+        "מידה זו מידת הטוב היא אינה מידת נקמה ופורענות שהוא מנסה מי שהוא גלוי לפניו שימצא שלם באותו ניסיון כדי להרבות לו שכר שאמרנו ולפיכך נתנסה אברהם כדי שיקבל עבודה זו החמורה ויהא שכרו קיים לעולם שנאמר (בראשית כב טז) \"ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה\" וגו' ולפיכך נתנסו ישראל כדי שיהו מקבלין טורח הליכות המדברות ופחד המקרים לשמו של הקדוש ברוך הוא ולתורתו ויטלו שכר על הדבר שנאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך\" ואומר (ירמיהו ב ב) \"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה\" נמצא הניסיון הזה מידה טובה שהאדם מקבל בו שכר ושמו שלהקדוש ברוך הוא מתעלה בכך להודיע עד היכן הגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו והיאך נמשכו אחר מצוותיו ועושין רצונו כרצונם.",
+        "ואם תאמר והלא חזקיהו נתנסה ולא עמד בניסיונו שנאמר (דברי הימים ב לב) \"וכן שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלוהים לנסותו לדעת כל במליצי בלבבו \" מעולם לא נסה הקדוש ברוך הוא לאותו צדיק ולא בקש ממנו דבר אלא הוא ברשות עצמו חטא זהו שכתוב \"עזבו האלוהים לנסותו\" לומר שלא עשה עמו נס ולא סייעו באותו עניין כמו שעשה עמו בסנחריב וברפואת חליו ועזבו לעצמו מפני שחטא ברפואתו כמו שכתוב \"ולא כגמול עליו השיב יחזקיה כי גבה לבו\" לפיכך הניחו הקדוש ברוך הוא עכשיו לרשות עצמו וגובה לבבו ונכשל וזהו כעניין בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח ב'). ",
+        "במידה הזאת נהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל בכניסתן לארץ הם חטאו ולא רצו להוריש יושבי הארץ שנאמר (שופטים ב ב) \"ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם\" וכתיב (שם) \"גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם\" וכתיב (שופטים ג ד) \"ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה'\" הם חטאו ולא הורישו אותם וכרתו להם ברית והוא לא רצה לעשות עימהם נס להיות איש אחד מהם רודף אלף כאשר בתחילה ונתנסו בדבר ונכשלו והניסיון הזה לא בחפצו של הקדוש ברוך הוא נעשה אלא הוא עומד ומשלח להם להורישם והם לא שמעו וכן זה שנאמר במן (שמות טז ד) \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא\" אין הניסיון לישראל אלא מידת רחמים שיהא מזונם יורד להם דבר יום ביומו ויוצאין למדבר הגדול והנורא בלא מחיה ובוטחים בהקדוש ברוך הוא ובנביאו וזהו שכתוב (דברים ח טז) \"המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך [להיטבך] באחריתך\" הא למדנו שאין הניסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד אלוהים ומלעסוק בתורתו אלא טורח שסופו הנחה ועמל שסופו שמחה ושלום כל שכן שאין בניסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדון העולם הזה לפיכך אין הניסיון בכלל יסורין לא יסורין שלכפרה ולא יסורין שלאהבה אינו אלא מידת הטוב מרובה.",
+        "כדרך שיש בצדיקים דרכים הרבה לכפרה כך יש ברשעים יש שתולין לו להאבידו כדי ליתן שכר מיעוט מעשים טובים שעשה כמו שפירשנו ויש שפוסקים לו חיים ושלוה לחסד אבותיו כעניין שנאמר (מלכים ב' י ל) \"בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל\" ויש שמאריכין לו עד שישוב בתשובה כדרך שעשה מנשה ומן הגאונים אומרים שהקדוש ברוך הוא פוסק שלווה לרשעים לנסות בהם אנשי הרשע והתרמית שיהו מחזיקין ברשען ואומרים \"הנה אלה רשעים ושלוי עולם השיגו חיל (תהלים ע\"ג) אך שוא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו\" וברוך יודע האמת.",
+        "ואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דברים הללו לפי קבלתם ולפי הכרח פסוקי התורה והנביאים אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על העניין הזה ומהו שתמה ירמיהו (י\"ב) על הרשעים (ירמיהו יב א) \"צדיק אתה ה' כי אריב אליך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד\" ואמר [דוד] (תהלים עג יב) \"אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי\" וגו' ותמה ישעיהו (סג יז) על הצדיקים \"למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך\" ואמר חבקוק על שניהם (א ג) \"למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי\" וכתיב \"כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל\" ונתוכחו איוב וחבריו על זה הרבה וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו \"אנו אין בידינו שלוות רשעים ואף לא מיסורים שלצדיקים\" (אבות ד טו).",
+        "דע שיש מרבותינו החלוקין בזו המידה יש מהם מי שאומר \"אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון\" (שבת נה א) ונדחו בדבריו בגמרא ב\"אין מיתה בלא חטא\" שיש מהן שמתו בעטיו שלנחש הקדמוני והוא חטאו שלאדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו כעניין שנאמר בעלי ובביתו אבל ב\"אין יסורין בלא עוון\" לא נדחו דבריו ואם תאמר שנדחו בכל אבל המיתה והיסורין באין על חטא שקדם לאב כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה אבל אין מיתה ויסורין חינם לעולם ואמרו בברכות (ז א') בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר \"הודיעני נא את דרכיך\" אמר לפניו רבונו שלעולם מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור וזה העניין על הדרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העוונות בעולם הזה לזכותן לגמרי או להאבידו לעולם הבא ולשון אחר אמרו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו' ואמר בגמרא ופליגא דרבי מאיר דתנא משמיה דרבי מאיר שלא נתנו לו למשה זה המידה שנאמר \"וחנותי את אשר אחון\" אף על פי שאינו הגון \"וריחמתי את אשר ארחם\" אף על פי שאינו הגון כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם לומר שלא נמסרה המידה הזו לדעתו שלאדם והנה כפי הסברה הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת וזה שאומרים הנביאים בדבר ומה שצווחין על העניין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג על חזקת החולי וצועק על תוקף הצער והכאב והיאך אירע לו כך והיאך איפשר עניין צערו הגדול כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבונו שלעולם למה תתנהג בזו המידה ונבלה ימינו בבהלה ואלה הרשעים שפשטו ידיהם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם ואף על פי שיודעין שהמידה אמת והמשפט צדק ובתשובת דבר זה אמר המשורר לאחר שהתאונן על העניין ואמר (תהלים עג) \"אנכי כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה\" וגמר העניין הזה בספקת הרשע וטוב לו ועוד אמר בספקת צדיק ורע לו \"לכן ישוב עמו הלום ומי מלא ימצו למו\" \"אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום\" וחזר ותירץ על הכל \"ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם\" כלומר ששתי ספיקות האלה עמל גדול היה לו במחשבתו הראשונה עד שבא במחשבה אל מקדשי האלהים והוא מה שהקדיש לשתי כתות האלה שלצדיקים ורשעים והזמין לשתיהן והבין לאחריתם ורמז שם עניין העולם הבא בפסוק \"בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני\" ועניין הכרתה ב\"איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות\" ושאר העניין.",
+        "ויש מרבותינו אומרים והוא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו אף על פי שהמידות הללו הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא כך בדרך המידות הללו ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם ואלו הן תוכחותיו שלאיוב הצדיק שבאו יסורין עליו שלא על חטא כפי דעתו וכפי מה שנאמר עליו בעניין השטן שלא הוזכר עליו חטא כלל אלא \"החינם ירא איוב אלהים\" וגמר העניין ואם נאמר באיוב שום עלילה או נחפש בענינו שמץ דבר מכל מקום הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה' ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך כך אמרו חכמים (מנחות כ\"ט ב') ברבי עקיבה שהראה אותו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו במראות הנבואה ואמר לפניו רבונו שלעולם הראיתני תורתו הראני שכרו ראה שחותכים בשרו במקולין אמר לפניו רבונו שלעולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק על עצמך כך עלה במחשבה לפני רצו חכמים לומר שאין מיתתו שלרבי עקיבה ביסורין הללו ראויה לנכות לו ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו אלא שהעניין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו אף על פי כן עם העלמה הזאת יש בטענה זו סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה והוא נרמז ברמז חכמינו זיכרונם לברכה ונכלל בעניין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים והוא תשובתו שלאליהוא על תוכחותיו שלאיוב ואתה יודע שהיה איוב צדיק בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.",
+        "וכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בכללו אנחנו רואים שמתחלה פתח דבריו (איוב ג) לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים הרעה לאדם והטוב נוטים דבריו לדעות הוברי שמים המהבילים זהו שפתח \"יאבד יום אולד בו\" שהיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו כי הם גורמים רעתו וכן עניין כל המענה והנה תפשו אליפז (איוב ד ה) בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק ונותן הממשלה לכוכבים והמזלות ענה לו \"זכר נא מי הוא נקי אבד\" רוצה לומר אחרי יתברך שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים ונראה חורשי רע שקוצרין אותו זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים ולא מכח השעות והכוכבים ואמר אם נראה במקצת אנשים שאין המידה מתנהגת כן כאשר אראה אויל משריש ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום והצדיק הבאה עליו יסורין כמוך מוסר אלוהים הוא ואל תמאסהו ואמר \"והאדם לעמל יולד\" אין אני מיחס על דבר אחר רק אדרוש אל אל ואשים ההנהגה לאלהים כי הוא לוכד חכמים ויודע כי הצרות שהם מצרים בהם לטובתם הן או למוסר שיוכיח את האדם האלהים ובסוף יצילנו כי הוא יכאיב ויחבש וזאת תשובת אליפז לעניין מענה איוב הראשון.",
+        "אז נהפך איוב אל תלונה אחרת (איוב ו ז) והראה עצמו שהודה לדברי אליפז כי חצי שדי ובעותי אלוה עמו ושב בדרך הקללה הראשונה לומר אחרי שאין היסורין האלו במקרה מזל הם רק ברצון מכוון ועושה מי ייתן שידכאהו האלוהים וימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו כי רוח חייו כי מה כחו ליחל עד שיעבור המוסר הזה ותמה \"מה אנוש כי יגדלהו האלהים לשית אליו לבו\" וזה המאמר יורה כי איוב היה חושב מתחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא ישים אותו תחת ממשלות המקרים כפי מערכת המזלות ומשטרי הארצות יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות כי אין השגחה עליונה רק לקיים המין אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו ולא זכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם כזאת הייתה סברתו תחלה כפי עניין מענהו הראשון וכן אמר לו אליפז עצמו \"ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה\" זה הסרת ההשגחה מן הנבראים השפלים \"וחוג שמים יתהלך\" השגחתו לקיום המין בכלל השמים וצבאיו \"האורח עולם תשמור\" הוא הגלגל החוזר והוא דרכו שלעולם במזלות הכוכבים והוא עצמו איוב מתנצל מזה כי לא היתה זאת הסברה הרעה עמו בשלותו כמו שאמר \"אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי כי ממנו רב חילי וכביר מצאה ידי כי זה עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל\" הנותן הכל ואיננו מכחות כוכב אור והירח רק עתה בבא אליו הצרות הרהר בלבו זה מפני שבאו עליו על לא חמס בכפיו ואחרי שהרחיקו אליפז מזאת הסברה הרעה אמר ולמה יבואו עלי יסורין הגדולים מאת האלוהים אין זה דרך מוסר כי אין כח בי לסבלם ואיך יגדל האדם בעיניו לבחון אותו לבקרים ואם חטאתי מה יזיק לך שאתה נוצר האדם ועד הנה לא דבר איוב בצדקו ולא נשתבח במעשיו הטובים רק בשלוש הטענות האלה יתוכח יטעון אם מוסר הוא מה כחו לסבול המוסר הזה ויטעון עוד כי האדם וחייו הבל ודיו במיתה המעותדת לו כי כאשר יזכה לא ינצל ממנה כן אם חטא לא היה ראוי לצער אחר כי מעיקר בריאתו להבל דמה ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת והוא ופשעו אין בעיני אלוהים וזהו עניין תלונתו במענה הזה כפי שיראו הפסוקים בביאור.",
+        "אחרי זה בא בלדד השוחי (איוב ח) לסייע על קצת דברי אליפז חברו ובאר דבריו חזקים ממנו אמר כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו כולם בדין ומשפט על עוונות ופשעים שעשו כי האל יתברך לא יעוות משפט וצדק ועשה הבנים רשעים גמורים בחטאים שעונשם בעולם הזה מפני שנכרתו ומתו והוא שאמר \"אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם\" אבל איוב נהג עניין אחר שבאו יסוריו למרק קצת חטאיו ואם ישחר אל אל ושלם נות צדקו והוא מי שהרשיע איוב תחילה.",
+        "ואז נתעורר איוב לצדק עצמו (איוב ט י) ושב אל טענותיו הראשונות וחזק דבריו ובאר אותם כי הבורא יתברך לרוב מעלתו לא ישגיח בפרטים ואפילו יענהו לא יאמין איוב כי יאזין קולו אשר בבוא השערה בנוהג שבעולם על הכל ישופהו האל יתברך וירבה פצעיו עם הכלל בחינם ולא על חטאו ואמר \"תם אני\" ולא חטאתי מיום שנבראתי רק \"לא אדע נפשי\" אם מצד בריאתה יבאו עליה המקרים על כן אמאס חיי וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה ויתן ראיה על הסרת ההשגחה כי המידה הנוהגת בכל אחת היא כי \"תם ורשע הוא יכלה\" ואם תאמר שיעשה בהשגחה ויהיה בחפץ וברצון ושוט הוא שהוה בעולם להמית פתאום ולהלעיג בהשגחה על מסת נקיים אם כן ארץ נתנה ביד רשע מכח מעוול וחוטא ואם אינו כן אמור מי הוא המכלה הכל והמשחית אותי כי ימי קלו מני רץ וזאת טענה אחרת ויתאווה איוב עוד להיות בינו ובין האל מוכיח שיאמר [לו] שיודיעהו על מה יריבהו יעשוק אדם בלא חטא ואפילו חטא היאך ימאס יגיע כפיו ויסתכל על עצת רשעים שעושין הטוב כי בסתר ואם יאמר האל כי לנסותו יעשה לראות אם יסבול המקרים או אם יבעט וזה מעניין המוסר שאמר לו אליפז מתחילה עניין \"העיני בשר לך\" כי ביקש עוון שגלוי לפניו שלא ירשע גם יודע כי אין מידו מציל ואין צריך לנסות כחו וגבורתו עמו וזו תלונה שנית ואמר אם רשעתי אללי לי ואם צדק לא ישא ראשו ישוב אל טענה שהזכיר כבר כי כאשר לא ישא ראשו אם צדק כי סופו למות ולילך אל ארץ חושך וצלמות כן אם רשע לא היה לו לקבל יסורין.",
+        "ועתה בא צופר הנעמתי (איוב יא) מסייע עוד אל דברי חבריו ואמר כי יש חכמה נעלמה במעשי האלהים כי כפלים לתושיה כי כל היש ההווה בעולם כפול ובו חכמה נראית וחכמה נעלמת אך ידע איוב באמת כי ישה אליו האלוהים מעוונותיו ויגרע מהן ולא יוסיף ויכפול עליהם ואם יחליף האל וירבה האנשים הנקראים \"בני חלוף\" ויסגיר הארץ בידם ויקהיל אותם מי ישיבנו בזה אם רשעים הם כי הוא יודע אנשי השוא ורואה האון שלהם ואינו מתבונן למעשיהם כי הוא מוחל להם וכשהוא מטיב לרשעים ויסבול להם כל שכן שלא יגמול רע לטובים אלא אם יבין איוב לבו יהא סופו שלוה כי שלות הרשעים סופה תקלה ומפח נפש והנה תירץ צופר הקושיות הגדולות והמפרסמות שבזה העניין מן הרשעים וטוב להם כי הקושיה בצדיק ורע לו אינה נראית בעולם שכל הנספה נאמר בו חייב היה בזאת כאשר יאמרו באיוב ונתן שלות הרשעים שהיתה קושיה טענה וראיה על חמלת הבורא יתברך בברואיו וכי איננו מואס יגיע כפיו ולא יסתכל לגמרי על עצת הרשעים וכל שכן שלא ירע לטובים רק ישה להם מעוונותיהם ויגמול להם בפחות מחטאיהם.",
+        "והנה דברו שלושת החברים האלה וגלו דעתם בעניין זה ושאר הטענות כפל וחזוק לטענות האלה והנה החברים יפליגו בכל מעניהם שאחרי זה באבדן הרשעים ובהכרת זרעם מפני שהיא הקושיה המתפרסמת עליהם ויאריכו בזה ואיוב ירבה להצדיק את עצמו ויטעון כי יש רשעים מתים בשלווה ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם ואלה חזוקין לטענות הנזכרות במענים הראשונים ואין לנו צורך לפרטם לכל פירוש הספר הזה.",
+        "והנה אליהוא (איוב לב לז) חרה אפו על איוב והיה בעיניו טועה גמור דכתיב \"באיוב אפו על צדקו נפשו מאלהים\" וכן אמר \"איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל\" וכן חרה חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלוהים ברשעו שלאיוב שנאמר \"ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב\" וכן אמר \"אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך\" כלל אותם בטעות ובשגגה וזה תימה גדולה במה תקן אליהוא השאילה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי דעות הללו שאין אצלנו מידה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים שיבואו על החטא קל וחמור כלומר זדון או שגגה כדברי חברי איוב ואם אינו כן שלא כדין באין כדעת אפיקורסין שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו ואם נאמר שיש יסורין חוץ מן הסברות האלה והם כדי להרבות לו שכר ביותר וזכות לעולם הבא כדברי המתחסדים באמונה הזאת כבר באו בטענת חברי איוב מן הטעמים ההם שסבל עונשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו \"כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך\" (ח ו) ושאר העניין ואם תאמר זו היתה טענה משובשת לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב וחבריו רמזו בו יותר ממנו כמו שאמר איוב \"אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר\" הזכיר המיתה באמרו \"כי עתה אחריש ואגוע\" (יג יט) ואמר שלא יעשה עמו שתים שיהא נדון בעולם הזה ויסתר ממנו אז במיתה והוא הקבלת פני השכינה בגן עדן הנפשות וכן \"אש לא נפח\" (י כו) \"וארץ עיפתה כמו אופל\" (י כב) וכיוצא בזה כולם הם רמזים לגיהנם ודינים לדעת רבותינו זיכרונם לברכה בכל ההגדות וכך הזכיר בהם התרגום ועוד כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר כי הוא היה צדיק גמור בלא מכשול ועון ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל בטוב בזה ובבא ויזכה לשתי השולחנות בעיניו וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים וכן הדין נותן כי מדוע ירע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם \"חלילה לאל מרשע ושדי מעול\" (לד י) והנה אליהו יאמר \"כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו\" ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיניו ותראה איוב מיד ששמע דברי אליהוא בתשובה ההיא שענינה מורה שהיא עניין חדש ואינו דומה למענה חבריו וכמו שאמר \"ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו\" (לב יד) לא פתח פיו לענות והנה זה יורה שקבל דבריו והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה וכן אמר לו \"אם יש מלין השיבני וגו'\" וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כולם ועניין פרושם סתום מאד ומי שלא יפתח את דעתו וישיא את סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפרש מהן ביד מפרשי הקרייה [בדפוס המקרא] דבר ראוי או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם לקבלה והפירוש בהן אסור בכתב והרמז אובד תועלת.",
+        "והנה נתחייבו חבריו שלאיוב אף על פי שהם מצדיקים מעשה האלהים בהיותם מזכים אותם בזה הדרך שנאמר \"ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב\" (מב ז) ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה והנה לפי הנראה לא היה עונש וחטא על חבריו ואפילו אם לא ירדו לעומק הדין אבל טעם החטא [כטעם] עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן ולכן צווה להקריב עליהם עולות כי מפני שהיו שלשת החברים טועים בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים ושאיוב היה רשע היו נותנין דרך לאיוב שהוא יודע צדק עצמו שיהיו מעשי האלהים בעיניו בלא משפט והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם מדעתם אחרי שלא השיגו לעניין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא או יהיה החטא הזה מפני ששבתו מענות את איוב והאמינו וקבלו סברתו הראשונה הרעה והאל יודע מצפון לבם ונענשו עליו כי איוב חזר בו ועשה תשובה והם לא נזדרזו להתודות על חטאם כמו שאמר הוא \"לשמע אזן שמעתיך\" והייתי טועה בידיעתך ועתה כיון שראתה עיני כבודך והשגתי ממך השגה אמיתית אמאס ונחמתי על עפר ואפר (מב ה ו) והם שלא אמרו כן הוצרכו לכפרה וזה עניין הכתוב אומר \"לבלתי עשות עמכם נבלה\" מפני שהם מזכים מעשה האלהים ואם יבוא עליהם ממנו קצף יראה כדבר שאינו הגון.",
+        "וכן מראה עניין רוב מוסרי הקדוש ברוך הוא אל איוב לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו מיעוט דעתו שלאיוב ביסוד הנבראים שלא ידע יסודות הארץ והשמים והבהמות והים ובריותיו והכלל מעשה בראשית ורצונו לומר כי מי שלא ידע בכל אלה עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה אף על פי שהם בלא זכות ובלא חובה למה [לא] יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום ולמה לא יתן צדק לפעלו מן הסתם אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטובה בשאר הבריות השפלות ומדוע יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו ונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורוס שבא לדבריו לומר שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע כי עתה יפרש לו הקדוש ברוך הוא טוב השגחתו בכל אחת מן הבריות מבני אדם עד קטני בריות ארץ והים והנהגתו בכולם בהשווייה ובטוב הצריך להנהגה וזה עניין מענה האלוהים יתברך שמו עם מה שנרמז בדברי המענה הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת הפסוקים יודעי קבלה ועל זה נתחרט איוב ושב בתשובה לבוראו כי כבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו היא טענה הגונה ומקובלת והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת ואין אחריה קושיה בדעתו שלאדם ונתברר לו בידיעה שלמה מעניין נבואתו במענה האלהים יתברך כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה ושיש עוד בהם טעמים סתומים וחתומים אין מחשבה משגת אותם זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו שלעולם יתברך שמו וחפצו ויתעלה לנצח.",
+        "וסוף דבר ראוי להאמין בזה לכל בעל מקרה ופגע כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו וישוב על הנודע מהם בתשובה ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הנשאר בסתר ואם יהיה צדיק אובד בצדקו יהיה מייחס זה תחילה אל מיעוט עבירות שעשה וכן יחשוב הרשע השליו יהיה תולה שלותו במיעוט הצדקה ומעשה הטוב שעשה ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב וזו אינה קושיה בדעתו שלאדם רק למי שיודע עצמו שהוא צדיק ואין פשע לו ועון מספיק לרעה המוצאת אותו ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל עניין ההצלחות יהיה חושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלוות הרשע הזה בסוד הנזכר הנכלל בשם סוד העיבור אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאוד מן המכשול והטעות כי לא רבים יחכמו ואם לא שמע אותו יהא תולה העניין בו על דעת יודעו ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם ודעת במשפטי האלוהים מן הצד הנעלם והכל בצדק במשפט בחסד וברחמים. ",
+        "ואם תשאל כיוון שיש עניין נעלם במשפט ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך למה תטריח אותנו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא כל דבריו משפט זה טענת הכסילים מאוסי החכמה כי יועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים האלהים יתברך ומדרך מעשיו ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו בנודע ובנעלם יותר ויודעי [מזולתנו] כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט וכן חובת כל הנברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים זיכרונם לברכה כדי שתתיישב דעתו עליו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיג ויכיר הדין במה שהוא נעלם ממנו וכל שכן שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא ולא תמצא עמו טענה מסופקת בשום פנים ואם ירצה לשים סוף מחשבתו בכאן הוא רשאי מפני שאין הטענות מספיקות לכל הנהגת הברואים ועל עניין זה הזכיר ואמר אליהוא \"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק\" (איוב לו ג) לומר שישא דעו עד סוף השגת הדעת לשאת טעם וטענה על משפטי האלהים ואחרי כל זאת רוצה יתן צדק לפועלו כי רק הטעם המושג בדעו יוכיח על הרחוק והנעלם שצדק עמו והיושר במפעליו ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר בו \"וצדיק באמונתו יחיה\" ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם \"בנים לא אמון בם\" שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בעניין הזה ויבין וידע כי אין הספק הזה רב מאוד בעניני בני האדם ואינו צריך ברוב הענינים המתקשים בתחלת העיון.",
+        "וכבר בטל הרבה מן המחקר הזה הרב הגדול זכר צדיק לברכה בטענותיו בפרק שנים עשר מספר מורה הנבוכים (ח\"ג) אמר זכרונו לברכה כי יעלה על לב בני ההמון כי רעות העולם יותר מן הטובות וכשתעריך מנוחת האדם ותענוגיו בזמן מנוחתו אל הדאגות והמכאובים הקשים [והפגעים והחליים והמכשולות יראה להם כי מציאות האדם לרעתו והוא זכרונו לברכה באר כי רוב הרעות] הבאות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם ומסכלותנו נזעק ונשוע ומן הרעות אשר נסבב לנפשותינו ברצוננו נדאג ונכאב כמו שאמר שלמה (משלי י\"ט) \"אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו\" והאריך בזה ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם הם מנזקי אדם באדם כגון הקטטות והמלחמות או מנזקי אדם לנפשו כרוב התאוה למאכל ולתשמיש וכיוצא בזה ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק רק על נפשו ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או המרבה בתשמיש ונעשה עיוור לשווע רק על סכלותו וכן תראה מהם כי הנכנס בסכנת המדברות והימים כדי להתעשר ביותר על שכניו ולהפרות ברצי הכסף והזהב וימצאוהו תלאות ילך וישווע וילונן על הזמן ויתמה מרוע מזלו והקדוש ברוך הוא לא יחדש מופת ונס בעולם לעזור המשוגעים על פחיתות מידותיהם ועוד תשוב תראה בהם כי מי שאסף מן הממון די ספקו רואה עצמו פחות וגרוע מזל ממי שאסף הפנינים בתוך גנזיו ויתלונן על מזלו וגם זה מפחיתות המידות כי המשיג אלו התוספות לא השיג דבר נוסף בעצמו וכוחו אבל השיג הבלים או תעתועים או כשלון לעצמו והחסר מאלה התוספות אינו חסר כלום לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו ואלה הם רבים בכל זמן ובכל מקום ובאמת כי הרב זכרונו לברכה הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ עם מה שביאר עוד שם כי הטובות הצריכות בעולם מרובות מאד ונמצאות הרבה בכל מקום כגון המחיה במים ובמזון הצריך ולא חסר העולם מן הצריך ואין חסרונו אלא בתוספות ובעודף על צרכי בני אדם כגון המרגליות והפנינים שאינן נמצאות אלא בקצת הארצות מפני מיעוט צורך בני אדם להם.",
+        "וכל זה ראוי להעלות על לב משכיל כדי להבין תקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטובת ההנהגה בברואיו וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות אבל עניין השאילה בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור עליו בשלמותו אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו שהקדוש ברוך הוא נותן לכל גויה וגויה הראוי לה ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה ויש שנבראים בתחילת הבריאה חסרי האברים ויש מתים קודם עשרים שנה ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכיות ואין עמהם עונש שמים כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי בכורים ב א) שאין בית דין של מעלה עונשים עד אותו הפרק וכעניין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם וכשאילת מעשה דרבי עקיבה בתורתו ובמיתתו (מנחות כט ב') וכל שכן שאילת רשע וטוב לו שהוא מצוי יותר בעולם ועניין השאילה הזאת לא תקטן בהיות נכשליה מועטים ולא תגדל בהיותם רבים כי לא לאדם שיחנו שנזכה מעשיו בהיות רובם טובים ולא שגה וטעה בדבר אלא במיעוט ואין טענותינו אלא על הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אין בהם נפתל ועקש ויראה מדברי הרב זכרונו לברכה שלא הוקשה בעיניו דבר ברשע וטוב לו כי הוא מחסד הבורא יתברך שמו אבל עיקר הספק בצדיק ורע לו והנה ביאר בכלל שהעולם במציאותו חסד יבנה ומקריו ופגעיו מעצמם ועל הצדיק האובד יגזור שהמיתה בחטא ויסורין בעון והוא אמת עם מה שהוספנו לכתוב ולרמוז למעלה וברוך היודע דין אמת ושופט אמת והצדק.",
+        "כיון שנתפרש מדברי רבותינו זיכרונם לברכה שסוף העונש גיהנם וסוף השכר העולם הבא צריכין אנו לפרש מדבריהם זיכרונם לברכה מהו הדין הזה שנקרא \"גיהנם\" ומה הדבר שנדון בו ואימתי ידון בו [ואם תאמר] שהעונש מגיע לגופו שלאדם במיתתו והלא גופו שלאדם כשמת אבן דומם הוא אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני [הבשמים] המקיימין אותו אין הפרש לאבן הזו בכך ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופן לאחר המות והיאך יהיה זה הגוף בגיהנם וזה בטובת העולם הבא והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או גנוזים בביתך בתוך ארון אחד הרי שאין עונש אלא לנפש ומהו העונש המשיג אותה והרי הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת במקום ואין מחיצה לפניה ומה הוא המקום הזה שנקרא \"גיהנם\" ונדונית שם אין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי גוף והדברים הממשיים אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעתם שלרבותינו זיכרונם לברכה אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם שהרי לדבריו אין עונשו שלאדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם ונמצא פוטר בטענה הזו שאר החוטאים מן הדין והעונש ועוד לדעת זו עשית עובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם שהרי שניהם אבודים ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו מהן שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כעניין שנאמר ביצר הרע \"כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה\" ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל התלמוד ומדרשי רבותינו מפורשים הם בעניני גיהנם והעונש ההוא.",
+        "כך שנו במנחות (צ\"ט ב') \"ואף הסיתך מפי צר\" וגו' מגיהנם שפיה צר שיהא עשנה צבור בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צרה תלמוד לומר \"העמיק הרחיב\" שמא תאמר אין בה עצים תלמוד לומר \"מדורתה אש ועצים הרבה\" והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב אמרו בתענית (י' א') עולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים לגיהנם נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם ועוד סיימו לו פתחים אמרו בעירובין (י\"ט א') שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר דכתיב \"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה\" ולגהינם ירדו אחד בים כתיב \"מבטן שאול שועתי\" החזיר אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם ואחד בירושלים שנאמר \"נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים\" ואמר רבן יוחנן בן זכאי שתי תימורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה שלגיהנם ואמרו לעניין איסור הטמנה בחמי טבריא (שבת ל\"ט א') תולדות אור נינהו דחלפא אפתחא דגיהנם ועוד אמרו (בבא בתרא פ\"ד א') שמע מינה האי שמשא סומקתי היא דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה ואותיבו עלה ופריקו ואיתמר התם ולמאי דמותבינן מעיקרא הא קא חזינן ליה דסמקא בצפרא ובפניא בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם ובפרקי רבי אליעזר (פרק ד) אמרו בשני ברא הקדוש ברוך הוא את הרקיע והמלאכים ואשו שלבשר ודם ואשו שלגיהנם ופירשו שם שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות שנאמר \"ודמות על ראשי החיות רקיע\" ואמרו שם (פרק ה') רבי יהושע אומר עוביה שלארץ מהלך ששים שנה ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמים תענוג לבני אדם ושנו בברייתא דארכו של עולם במקום הזה שבעה מקומות זה למטה מזה והן גיהנם ושערי צלמות שערי מות טיט היון בור שחת שאול ואבדון ולמטה מכולן ארקא ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר דינור שהוא יוצא תחת כסא הכבוד שנאמר (ירמיה כג) \"הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול\" והיורד לארקא משם שוב אינו עולה והם נדונין לדורי דורות ושם שנינו רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך שלוש מאות שנה וכל מדור ומדור כמו כן האש שלשאול תחתית חזק על אחד מששים שלאבדון שלמעלה הימנו וכן כל מדור ומדור שלמעלה ממנו כמו כן זהו העניין השנוי בברייתא והחזירו העניין במדרש תלים ואמרו כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן וכנגדן שבעה בתי דירות לגיהנם ואלו הן כו' הרי שבעה בתי דירות לרשעים ושבעה לצדיקים לכל אחד ואחד לפי מעשיו בתי דירתו ובאגדה אמרו אמר רבי יהושע בן לוי כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא ותמן גובין גובין ואריון דנור קימין תמן וכד נפלין תמן בני אנשא אכלין יתהון אריותא ובתר דתיכלינון אישתא קימין מרישא ורמו יתהון בנורא דכל ביתא דמדור קמא ומשחנא ביתא תנינא דבמדור תנינא ואשכחת ביה כקדמאה ושאלית בגין ביתא קמא ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום ואומרים אומה לאומה אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא אתון מה חבתון אנן כותבינן חבנא ואמרין לאבשלום אם את לא קבילת אבהתך קבילו למה לקית כדין אמר להון משום דזלזלית לאבא וקאים מלאכא חד ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה ואמר רמו יתהון ורמו יתהון ומתוקדין בנורא ומייתין חורנין ומחי להון ורמין יתהון לנורא וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא ובתר כן מעיילין אבשלום לממחא נפקא בת קלא ואמרת לא תמחוניה ולא תקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו ועוד חוזרים ועבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא ואבשלום אישתזיב מכל אלין בגין דהוא בריה דדוד ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין וכדין דנין יתהון ודואג עמהון וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין [וקרח עמהון] וכדין דנין יתהון ההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין בגין דאמרי נעשה ונשמע ובביתא רביעאה כדין דנין יתהון ואית ביה עשר אומין וירבעם עמהון וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע וביתא חמישאה כדין דנין יתהון ואחאב עמהון וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובביתא שתיתאה כדין דנין יתהון ומיכה עמהון ההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובביתא שביעאה כדין דנין יתהון ואלישע בן אבויה עמהון וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה ואלישע משתזיב על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובכל שבע אלפי דאית בכל מדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא דכל חשוכא דהוה קדם דאיתבריא עלמין תמן הוא\" עד כאן במדרש ואלו קצת המקומות שספרו בהן עניין גיהנם וצערו וענשו בגמרא ובמדרשים ומדדו את תכנית ודברים הללו וכיוצא בהן אין לתלות אותם במשל שהרי הזכירו מקומו ומדתו ארכו ורחבו ודנו עליו לעניין איסור והיתר והוא מוזכר להם בעניין הדינים ושאר כמה מקומות שלא הזכרנו.",
+        "אלא כך היא קבלת רבותינו שהקדוש ברוך הוא ברא נפשות שלצדיקים והן בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה והכתוב מעיד עליה \"ויפח באפיו נשמת חיים\" ואמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשל הסבות ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו שנבראו בראשון בכלל בריאת האור ברצון הקדוש ברוך הוא שגדר זה העולם השפל והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפש תופשת בדברים הדקים ומכלה אותם ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר כאשר שם כחות השכליים הנבדלים שהם מלאכים לכתותיהם בשמים והפרישו רבותינו זיכרונם לברכה בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא לדקות אותו האש אמרו בפסחים (נ\"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני בשבת ואין ספק אחרי המימרא הזאת שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה עד שייחסו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים וידוע הוא בכל מעשה בראשית כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני וכן השני מן השלישי כאשר תראה אפילו בפשט הכתובים ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת הנפש ואפילו האוויר העולמי הנתפש אין האש מכלה בו ולא שורפת אותו ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות אינה כמו אש העולם הזה כלל לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת ולא האש היסודית אשר בגלגל האש אף על פי שהוא גוף דק מאוד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות אלא דקה מזו היא ואף על פי שהיא מענינה כמו שאבאר וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אחד מאשי מקום העונש הזה שהוא נהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית שנאמר באש הזה (ישעיה ל לג) \"נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה\" כמו שנאמר בבריאת הנפש \"ויפח באפיו נשמת חיים\" וכפי מה שרמזנו למעלה וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו שלגיהנם זכר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו וגדולה מהן אמרו בגמרא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן שלחיות ולהיכן שפיך על ראש רשעיא דבגיהנם ואמרו בפרק היכלות רבי ישמעאל שנשבע הקדוש ברוך הוא על אותו רשע לופינוס קיסר שהרג עשרה הרוגי מלוכה שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש שורפים לאותו רשע בגיהנם ודבר זה גדול ומפורש ובבראשית רבה (פרק כא יג יד) אמרו וישכן מקדם לגן עדן דבר אחר \"מקדם\" קודם לגן עדן נבראו המלאכים שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה \"ואת להט החרב\" על שם משרתיו אש לוהט \"המתהפכת\" שהן מתהפכין פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים דבר אחר \"מקדם\" קודם לגן עדן נבראת גיהנם גיהנם נבראת בשני וגן עדן בשלישי \"ואת להט החרב המתהפכת\" על שם \"ולהט אותם היום הבא\" וגו' אלו שתי לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו שהם מלאכים וכרובים שתחת הכסא וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול בזה ואחרי זה נאמר שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו יש ביכולתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף נתפש שורפת דברים דקים שאינם גוף ומכלה אותם שאין הכחשה לאחר שיודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך שלא יהא אפשר להמצא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה וכן אומרים רבותינו זיכרונם לברכה (שמות רבה י ח) במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור והזכירו (יומא כ\"א ב') אש אוכלת אש. ",
+        "ואם יקשו עלינו היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול נשיב להם עם כל עומק פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב רק שהם מקומות נרמזים לשימוש השכל ההוא ואנחנו עם כל זה לא נשיא שכלנו שלא יהא בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפשו יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור או בענף האילן ושלא תהיה נפשי בגופי נצמדת יותר ממה שנפשי נצמידת בגופו של חברי ויהיה משכנה בי במקומה או שלא במקומה מפני שהיא אינה גוף ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לה גוף אבל על כל פנים נפש שוכנת בי ויהיה חיבורה בגופי כדברי קצת חוקריהם שאומרים כי נקשרה בריה דקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח חיים והיא אצלם נפש אחרת באדם ונצמדו שתי הנפשות הדקה קיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם שמן הדק דקות בינוני בין שניהם או יהיה בעניין בדרך אחר כמו שירצו וירחיבו לשונם בדקות מלות ובגערות לחולק עליהם וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין אבל על כל פנים מי ששכן בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף יכול להגביל אותה במקום ההוא ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהיא מן הכת העליונה ונברא על זה העניין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או הכיליון החרוץ.",
+        "וכבר בא במורה הנבוכים (ב א) מאמר מן הפילוסופים כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה נאמר כי גופו הוא אשר התנועע בעצמו כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה אלא שהיא התנועעה במקרה כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה עמו הנפש אל העליה ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה והוא הגוף ואם ישקוט הגוף תסיר התנועה המקרית אשר יש לנפש עד כאן לשונו וכבר אמר עוד קצת משכיליהם אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם לאו מחקריהם במצאם חיבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה והוא חבור על כל פנים וכבר יצאנו לעניין אסור בחקירה הזאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוך מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים והם לא ידעו בנין גופם בכל מחקריהם אף כי נפשם ומדוע יתפארו על קבלתנו בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים ואנחנו על קבלה אמתית מאבות הקדושים שלא השפיקו בילדי נכרים מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה עד שיאמרו רבותינו זיכרונם לברכה עליה דבר כאלו [דעתם] נוטה שלא נבראת אמרו בבראשית רבה (ח י) \"עד שהמלך במלאכתו ישב שם עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהן שלצדיקים שבהן נמלך וברא העולם\" ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו מכל מקום יכיר מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה אצל רבותינו ולא כמותו אף על פי שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר עניין ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש שלגיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך. ",
+        "ועכשיו יש לפרש העונש הגדול שהוא הכרת והוא באמת אבדן הנפש וכך אמרו בספרא (אמור יד ד) לפי שהוא אומר \"כרת\" בכל מקום ואיני יודע איזהו תלמוד לומר \"והאבדתי את הנפש ההיא\" למד על הכרת שאינו אלא אבדן אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי כי זאת הבריה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באובדן הגוף כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד גופי מהנבראים אם גלגל או זולתו ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בעניין הזה להתגלגל ולשוב אל יסודו והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שאינן מהן כי זה אינו אמת בקבלה והוא רחוק מאוד אל העיון מכל מה שביטלוהו המתחכמים ואם היא תשוב אל יסודה כתולדת הנבראים בעלי ההוויה וההפסד שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד אבל עניין זה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה שחייבי העונש בגיהנם י\"ב חודש לפי הראוי להם לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר נדונין שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כדבר הנשרף המושב לאפר ורוח האלהים והוא רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחילה ולא נועם ועונג הצדיקים והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג ולא כעניין הצדיקים אמרו במסכת שבת (קנ\"ב ב') אלו ואלו בין שלרשעים בין שלבינונים לדומה נמסרות הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות רצון האדון יתברך מקיים אותן ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב \"כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה\" אף במיתת הגוף נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסורין לשעתו יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו כך אומר בירושלמי במסכת פאה (א א) רובו זכיות יורש גן עדן רובו עוונות יורש גיהנם היה מעויין אמר רבי יוסי בן רבי חנינא \"נושא עוונות\" אין כתיב כאן אלא \"נושא עון\" הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות וכו' וכבר נזכר למעלה העניין הזה.",
+        "העונש הזה שלגיהנם מיד הוא בא לאדם לאחר מיתה תכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמידת לנהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא מיסוד הגלגל וכח האשות כולן והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם וזה העניין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתם בכל הנבראים והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי הנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעת להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב ליסודן ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש שלגיהנם ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צער גיהנם וזה מעניין הכרת לומר שהיא נכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה (שבת קנב ב') ושלרשעים זוממות והולכות שנאמר \"ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע\" ופירוש \"זוממות\" מלשון \"אשר יזמו לעשות\" (בראשית יא) והעניין כמו שפירשנו.",
+        "ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר מיתה ואינו מן הדינין העתידין להיות לימי המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלתנו כך אמרו חכמים במסכת עדיות (ב י) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר \"והיה מדי חדש בחדשו\" וגו' ואמרו במסכת קידושין (לא ב') מכבדו בחייו מכבדו במותו ואומר \"כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו\" והני מילי בתוך שנים עשר חודש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר \"זכרו לחיי העולם הבא\" ואמרו במסכת תענית (יא א') בשעת פטירתו שלאדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו' והזכירו בהגדה (בבא בתרא עד א') בעניין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרי להו בגיהנם כבשר בקלחת ואמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין ובעניין אלישע בן אבויה אמרו (חגיגה טו ב') כי נח נפשיה אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי לא מידן לידייניה משום דגריס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר ומעשה נסים הוה כדי להראות כן וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה ב א) מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה קברו ובמדרש תלים אמר דוד \"בידך אפקיד רוחי\" בשעת מיתתי פדית אותי ה' מן גיהנם ומפורש בהגדה (פסיקתי רבתי כג) בכל ערב שבת דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להן לרשעים אלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כולה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך הממונה על הרוחות חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין \"ויהי נועם ה' אלהינו עלינו\" וגו' הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד נשמתן ונפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו זיכרונם לברכה או מאמין בקבלתם ועם מה שפירשנו לא ירחיקו דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או המתפקר. ",
+        "הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש אינו בכל מחוייבי כריתות שהצדיק הגמור שתקפו יצרו אכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא ואפילו בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומהעולם הבא שהרי מנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעולם הבא לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה אלא כך הוא ביאור העניין שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש מי שזכיותיו מרובין על עוונותיו אף על פי שיש בהם מחייבי כרת העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מועד קטן כח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת ואמרו בספרי (חוקת קכה) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם \"ונכרת האיש ההוא מעמיו\" לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתיפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים זיכרונם לברכה (ראש השנה יז ) שיורדין לגיהנם ונדונין בה י\"ב חדש לאחר י\"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים ומחוייבי כריתות הללו הם שרמז הכתוב \"ונכרתה הנפש ההיא מלפני\" וכתיב \"והאבדתי את הנפש ההיא\" רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שמזקינים בשלוה בעולם הזה כדכתיב (קהלת ז') \"יש רשע מאריך ברעתו\" וכפי מה שכתבנו למעלה ויש עוד במחוייבי כרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם והם עובדי עבודה זרה שמנו חכמים זיכרונם לברכה במשנה ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא דקתני בתוספתא (סנהדרין יב ט) הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה והני דקתני אידך ברייתא התם המינים והאפיקורסין והמשומדים והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות וכו' ורשעים הללו הם שכתוב בהם \"הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה\" ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי שלח קיב) \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא כפל זה לא נאמר בתורה אלא לעניין עבודה זרה ומגדף וכיוצא בהם דכתיב \"כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה\" ודרשו במסכת שבועות (י\"ג א') \"כי דבר ה' בזה\" זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה \"ואת מצותו הפר\" זה המפר ברית בשר ושם אמרו בבאור שאין כפל כרת זה נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה ולפיכך לא מנו רבותינו זיכרונם לברכה אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בעניין עבודה זרה נאמר וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר הרשעים המוחלטין לפי שמצאו בהן בקבלה \"כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה\" הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.",
+        "אף על פי שיש בחטאים אלו כרת בגוף בעולם הזה וכרת בנפש לעולם הבא יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העולם הזה ואם תאמר והיאך תולין לו על כרת שבגופו אם בשביל זכות שעשה אין לכופר בעיקר זכות לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשמו שלהקדוש ברוך הוא יתברך זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעולם הזה אפילו עשאו לשם עבודה זרה כגון מה שאמרנו באומות העולם וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שהרעו לישראל ושאר אומות לא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות וכן הכתוב מזהירנו \"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא\" וכל שכן שכבר רמזנו [סוד] שיש בו תיקון כל השאילות הללו שהדין נותן להיתלות אפילו לעובד עבודה זרה להכעיס ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.",
+        "ואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול רבי משה בר מיימון כתב בספר המדע (תשובה ח א) שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ופרעון מן הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד זהו הכרת שנאמר \"הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה\" מפי השמועה למדנו \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם כן נכרתה מן העולם הבא עוד כתב הרב זכרונו לברכה שהנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתיכרת הנפש ההיא שעונה בה וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל \"באר שחת\" \"אבדן\" ו\"תפתה\" ו\"עלוקה\" וכל לשון כליה והשחתה לפי שהוא הכליה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם כל אלו דברי הרב זכרונו לברכה.",
+        "מי שרואה דברים אלו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב זכרונו לברכה לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדרך החיצונים חס ושלום אלא דברי הרב זכרונו לברכה על סוף האבדן והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה והוא הכרת שהוא בטול הנפש וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו הוא עונש גדול ואבדן חמור לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהן והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה כמו שפירש הרב זכרונו לברכה וכמו שאנו עתידים לבאר ואף על פי שלא פירש הרב זכרונו לברכה כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין יש ראיה ללמד עליו זכות שהרי כתב בפרק אחד מפרקי הספר הנזכר (תשובה ג ה ו) כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאיהן ויש להם חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא נדונין ונכרתין ואובדין כפי גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו ואם אין שם מקום שלעונש ויסורין לנפש מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.",
+        "אבל יש לו לרב זכרונו לברכה במקום אחר דברים משבשים הדעות חזר ושנה זה העניין בפירוש המשנה בפרק חלק ואמר כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר והוא מה שנזכר בתורה בעניין כרת כמו שנאמר \"הכרת תכרת הנפש ההיא\" ואמרו זיכרונם לברכה \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא ואמר הכתוב \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" וכל מי שיהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת יכרת ויאבד מן המעלה ההיא וישאר גוף אובד בלבד וכתב ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם ויביאו ראיה מן הפסוק \"הנה יום בא בוער כתנור\" וגו' ומקצתם אומרים כי חמימות נפלא תבער בגופם ותשרפם כדכתיב \"רוחכם אש תאכלכם\".",
+        "אלו דבריו זכרונו לברכה ואינם דברים נוחים לדעתנו מפני שדברי רבותינו זיכרונם במחלוקת שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה לברכה דקה בראה האלהים לעונש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו אבל יש לדעת רבותינו זיכרונם לברכה עוד יום מועד לדין עמים והוא היום שהנביאים מעידים אותנו \"הנה יום בא בוער כתנור\" ואמר מלאכי \"יום ה' הגדול והנורא\" כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה ונדונין כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם כן נידונין הכל ביום הדין מתחלת ימות התחיה על עניין אותו שכר העתיד לעולם הבא אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן וכן כתוב באותו העת \"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם\" והן רשעים כגון אומות העולם ועוברי עבודה זרה שיגמר דינם לדראון עולם ושלא ינעמו בחיים ההם אלא ישארו בדראון שלהם או יכפול עליהם עונש ממידה הקשה לרעה הימנה כפי מה שנתחייבו ועל הדין הזה שנינו במשנה אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין ואנשי סדום אין להם [חלק לעולם הבא] אבל עומדין בדין וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם זיכרונם לברכה אריכות העונשים לעתיד הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ל כ) שאלו ישראל לבלעם אימתי היא אמר להם \"אראנו ולא עתה\" אמר להם הקדוש ברוך הוא זו היא דעתכם אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבוא ישועתי וכו' זה העניין לדין גיהנם העתיד ליום הדין הגדול ויונתן בן עוזיאל עליו השלום אמר בתרגום \"כי לא ביד יקחו\" (שמואל ב' כ\"ג ו ז) בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא די ליתוקדין באתגלא בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא\" ואמרו במכילתא (בשלח ויסע ד) אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלוש פורעניות מיום גוג ומגוג ומחבלו שלמשיח ומיום דין הגדול ואמרו בילמדנו (תנחומא ישן) ובמקומות אחרים במדרש (מדרש שמואל א כד) \"למה הרגזתני להעלות אותי\" שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין אף על פי שכבר מת זה כמה היה סבור שהוא הדין העתיד שהכל נידונין בו ועל זה אמר ריש לקיש (עבודה זרה ג' ב') \"אין גיהנם לעתיד לבא\" והוא יום הדין העתיד לבוא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין הימנה והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו מת חגר או סומא עומד במומו שלא יאמרו \"מן השמים ריפא אותם אלו אחרים הם \" והביאו ראיה לזה מדכתיב \"הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם לא שורש ולא ענף\" ודרשו \"לא שרש\" בעולם הזה \"ולא ענף\" לעולם הבא והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד רבי שמעון בן לקיש דכתיב \"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה\" והנה אין זה גיהנם ההווה לאדם אחר המות וכן פירש בתחילת מסכת עבודה זרה (ג' ב') \"ותעשה אדם כדגי הים כרמש\" מה דגים שבים כיון שקדדה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיוון שקדדה עליהם חמה מיד מתים והעמידוה בעולם הבא כרבי שמעון בן לקיש דאמר \"אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה\" הרי ביארו כי זו המימרא של רבי שמעון בן לקיש אינה [אלא] בעולם הבא והוא עולם שאחרי[ה] התחיה כמו שאנו עתידים לבאר בראיות גמורות וכן המימרה הזו שנויה בבראשית רבה (פ\"ו ט') גלגל חמה יש לו נרתיק מה טעם \"לשמש שם אהל בהם\" ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש את כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מערטלו ומלהט בו את הרשעים מה טעם \"ולהט אותם היום הבא\" ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההווה עכשיו כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו זיכרונם לברכה וזו הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתיק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה כמו שכתוב \"לשמש שם אהל בהם\" והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו מה הקדוש ברוך הוא עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע שני ודן בו את הרשעים וכן דברי החכם האחר (ב\"ר פ\"ו י') והוא רבי יהודה ברבי אלעי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאת מגופו ומלהטתו כל הדברים האלה לעתיד הם וכן אמרו עוד (מדרש תהלים יט) אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לנדניהן נשמתן קשה להן וכו' אלה שתי המימרות עניין אחד ליום העתיד שכתוב \"ואלה לחרפות לדראון עולם\" ואיך יעלה על לב גורס התלמוד שיאמר ריש לקיש אין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בעניין המקום והאש ההם כדתניא בפסחים (נ\"ד א') אמר רבי יוסי אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת אין לו כביה עולמית והיו מקשים על רבי שמעון בן לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא והוא עצמו רבי שמעון בן לקיש הזכיר בערובין (י\"ט א') אור שלגיהנם והלשון עצמו מוכיח שלא אמר \"אין גיהנם בעולם\" אלא \"אין גיהנם לעתיד לבא\" אלא שהעניין כמו שפירשתי והדברים כמו שביארנו ועם כל זה גלה לנו הרב זכרונו לברכה דעתו שהוא מאמין בעונש דין וצער יהיה באי זה זמן שיהיה אחרי המות אלא שלא התבאר לדעתו בתלמוד ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה וזה התנצלות לרב ולימוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו זכרונו לברכה ופירוש למימרא שלרבי שמעון בן לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים או שלא יתלו בה החיצונים שהטינה בלבם.",
+        "וכללו שלדבר מבואר הוא מדברי חכמים זיכרונם לברכה ואחוז ביד מקבלי התורה שגיהנם הוא מקום דין ומשפט לענוש בו החוטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעולם הזה לפי שיסורי העולם הזה הם בגוף שפל גס הבריה ועב וכבד והעונש והצער ההוא בנפש הזכה הדקה הבאה בברייתה וכמו שרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו ואף בבני אדם זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתם מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעת וההרגש המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאוד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות בריתה ואין ערך ודמיון בין אותו הצער החזק הגדול ובין שאר בעלי החיים בגופותם בשום פנים ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתכלין שם לדעת רבי שמעון בן לקיש בחמה היוצאת מנרתיקה הם נדונין ומכל מקום מיסורי אש שלגיהנם היא שהחמה שנתערטלה מן הנרתיק מיסודי האש העליון שאור שלגהנם הוא ממנו וכמו שנתפרש למעלה ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו זיכרונם לברכה בעיקר מכל עיקרי הדין הללו העתידין להיות וכל דבריהם עולים בסגנון אחד.",
+        "ואחר שנתבאר קצת מעניין הדין והעונש שיצילנו בעל הרחמים ממנו צריכין אנו לבאר עניין השכר שיזכנו בעל הגמול עליו והוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שני שמות \"גן עדן\" ו\"העולם הבא\" מלבד טובות העולם הזה כגון ימות המשיח לחיים ותחיית המתים שבאותו זמן שאין אנו מדברים עתה בהם ותחלה נאמר ששכר המצות כולם והגמול הטוב דבר פשוט הוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שהעיקר הגדול הוא חיי העולם הבא אבל השכר הקודם והוא מה שיגיע לאדם אחרי המות הוא גן עדן כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחרי המות מיד וכן תמצא בכל מקום מדבריהם גן עדן הפך מגיהנם כמו שאמרו בעירובין (יט א') יפה דנת יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים ואמרו במסכת חגיגה (טו א') \"גם את זה לעומת זה עשה האלהים\" ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם כל אחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן אחד בגיהנם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ושנינו באבות (ה יט) מה בין תלמידיו שלאברהם אבינו לתלמידיו שלבלעם הרשע תלמידיו שלבלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר \"ואתה אלהים תורידם לבאר שחת\" תלמידיו שלאברהם אבינו יורשין גן עדן שנאמר \"להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא\" ועוד שם (ה כ) \"עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן\" ואמרו (ח יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם ובפרק תפלת השחר (ברכות כה ב') תניא גבי פטירתו שלרבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד שלגן עדן ואחד שלגיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי הרי שהיה [מתירא] עכשיו מגיהנם ומצפה לגן עדן ובאלה שמות רבה (ב ב) אמרו מי שהוא משמר את התורה הרי גן עדן לפניו מי שאינו משמר את התורה הרי גיהנם לפניו וכו' בויקרא רבה (לב א') בשעה שהצדיקים עולים מתוך גן עדן ורואין את הרשעים שהם נידונין בגיהנם נפשם שמחה וגו' ובהגדה דרבי יהושע בן לוי (כתובות עז ב') אמרו אחוי לי דוכתאי אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל בגן עדן ואמרו חזייה לרבי שמעון בן יוחאי וכו' ובבראשית רבה (פס\"ה י\"ח) במעשה דיקים איש צרורות בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר אמרו נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פורחת באויר אמר לשעה קלה קדמני זה לגן עדן ובמדרש רות אמרו \"וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו\" ימי חייו דמאן רב ולוי חד אמר שליהויכין וחד אמר שלאויל מרודך אמר רבי שמואל בר נחמני מסתברא כמאן דאמר שליהויכין שמשעה שהקדוש ברוך הוא נותן שלום לצדיקים אינו נוטלה מהם אלא הולכת עמם לגן עדן למדו במלה זאת שפטירתן שלצדיקים מעולם הזה לגן עדן הוא ובפרק שני דתמורה (ט\"ז א') גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבנו [לגן עדן] אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך וכו' נמצינו למדין ששכר האדם לאחר המיתה הוא בגן עדן.",
+        "ומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בגן עדן הנה דבר זה עיקרו בתורה ופירושו בדברי סופרים שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה בארץ ושארבע נהרות יוצאין משם ואחד מהם פרת הסובב ארץ ישראל וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סוד בראשית הכל אמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואנשי המדות עצמן יודו ויאמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספר כי אספקלינוס חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ ויעברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו כולם בשביבי אש הברק ולא נמלט מהם איש ותשבות חכמת הרפואה מן הגויים ההם ימים רבים עד מלוך ארתחששתא המלך ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרופאים על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא וכל אלה דברי אמת ידועים ומפורסמים גם היום כי רבים מבאי הארץ הלזו ארצה בני קדם יראו מרחוק הלהט המתהפכת. ",
+        "אבל סוד העניין הזה שהדברים כפולים כי גן עדן וארבע נהרות ועץ החיים ועץ הדעת נטע שם האלוהים וכן הכרובים ולהט החרב המתהפכת גם עלה התאנה והחגורות וכתנות אשר העור כלם כפשוטם וכמשמעם אמת הדבר ויציב העניין ולסוד מופלא הוא כי הם כיוצרי דבר להבין סוד עמוק משל כמו ששנינו (ראש השנה כד א') \"דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליה בטבלא בכותל שבהן מראה את הדיוטות כזה ראיתם או כזה ראיתם\" כי כן מלאכת במשכן בשלשה מקומות חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת ובמקדש עזרה והיכל ודביר וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כלם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל ורמזי כל המרכבה שם וכן הנבראים עצמם ביצירתן בדמות נבראו כמו שאמרו בספר יצירה (ו ד) סימן לדבר ועדים נאמנים עולם ושנה ונפש ואדם הראשון מעשה ידיו שלהקדוש ברוך הוא מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת והשכינו הקדוש ברוך הוא יתברך במבחר המקומות להנאת ולתועלת הגוף וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה העולם העליון הוא עולם הנשמות בציור גשמי להבין משם יסודי כל נברא גופי ונפשי ומלאכי וכל מה שיש בהשגת הנברא להשיג מן הבורא יתברך גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מן המוצק אשר על ראשן מן העולם אמצעי והעליון ועל כן יראו בו מראות האלוהים יותר משאר מקומות כאשר אנחנו מאמינים כי ארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמן מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה' כעניין שנאמר \"מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים\" תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום על כן שוכני גן עדן שהוא במבחר למבין בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלוהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא ומשיגים כל מה שיוכל לדעת ולהבין בלימוד משה בסיני כעניין שנאמר אשר אתה מראה בהר\" זה עניין ידיעתנו בגן עדן והדברים מפורשים בדברי חכמים זיכרונם לברכה וכבר רמז רבי אליעזר הגדול בפרקים שלו כפל העניין הזה שאמרתי בפרק כ\"א דתני רבי זעירא \"ומפרי העץ\" אין העץ אלא אדם שנמשל בעץ שנאמר \"כי האדם עץ השדה\" \"אשר בתוך הגן\" אין \"בתוך הגן\" אלא לשון נקיה ואין \"גן\" אלא האשה שנמשלה בגן שנאמר \"גן נעול אחותי כלה\" וכן אומר שהיה סמאל רוכב על הנחש ואמרו שהיה עץ החיים צוח ואומר כשנגעה בו חוה \"אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני\" הנה עשה בכאן הכל משל ורמז והוא אמר במקום אחר בפרק עשרים \"ויגרש את האדם\" גורש ויצא אדם וישב לו מחוץ לגן עדן בהן המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה עשה אותו גן ממש וזה אין צריך ראיה מדבריהם שכל האגדות מפורשות הן בגן עדן שהוא גן ממש בארץ ואמרו (בבא מציעא קיד ב') על רבי אבהו עייליה אליהו לגן עדן ומלי לגלימיה טרפי דאילני בפרק המקבל ובמדרש תהלים (נו) \"בארצות החיים\" זו ארץ ישראל דבר אחר זו גן עדן ובמדרש קהלת (ז לא) אמרו מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא גיהנם וגן עדן כדי שתהא זו מצלת מזו וכמה ריוח ביניהם רבי יוחנן אמר כותל ורבי אחא אמר טפח ורבנן אמרי שתי אצבעות ובבראשית רבה בתחילתו שנו והחזירו הדבר פעמים רבות וכן במקומות אחרים שהוא גן ממש נטוע בארץ אלא העניין כמו שפירשנו וכמה נכבד דבר רבי אברהם בן עזרא זכרונו לברכה שכתב (בבאור בראשית ג כד) בעץ הדעת סוד ינעם גם הדברים כמשמעם ובמדרש שיר השירים אמרו \"הביאני המלך חדריו\" מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים רבי יהודה אומר הרי אתה למד מיעקב שאמר לו הקדוש ברוך הוא \"קום עלה בית אל\" וכו' מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא [עליה] למעלה מעליה והראה לו חדרים שבמרום דבר אחר \"הביאני המלך חדריו\" אלו חדרי גן עדן ומכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן וכו' ובמדרש רבי נחוניא בן הקנה אומר מזה הרבה סתם העניין ומבואר הפרוש.",
+        "ואם כן כיון שהעניין על דרך הנזכר מכל מקום גן עדן בעולם הזה התחתון הוא מה שכר הנשמות שם ואין תועלתם בדבר גשמי ולא במקום ממקומות הארץ ועולם התחתונים כבר פרשתי שהעניין כפול וזה הגן והעדן התחתונים הן ציורים לסודות העליונים והדברים ההם העליונים הרמוזים באלה גם כן נקראים \"גן ועדן\" שאלו התחתונים מהן תופסין השם הזה כיצד יש בעליונים השגה שנקראת בדברי רבותינו זיכרונם לברכה \"גן\" והשגה למעלה הימנה שהיא הנקראת \"עדן\" והוא נקרא \"צרור החיים\" וסודם עמוק ותפוס ביד מקבלי האמונה אבל פירשו לנו חכמים זיכרונם לברכה מקום הנפשות אמרו במסכת שבת (קנ\"ב ב') נפשותיהן שלצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך\" ואמרו במסכת חגיגה (י\"ב א') ערבות שבו צדק ומשפט וגנזי חיים וגנזי ברכה וגנזי שלום ונשמותיהן שלצדיקים ורוחות נשמות שעתידין להבראות ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם ואמרו בסוכה (מ\"ה ב') ראיתי בני עליה והן מועטין ופירשו הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא כשאינה מאירה והבן ההסתכלות הזה שאמרו עליו (ויקרא רבה א י\"ד) משה רבינו עליו השלום נסתכל באספקלריא המאירה ושאר נביאים נסתכלו בשאינה מאירה הביאו לשון \"ראיה\" בהסתכלות השכל ועלוי ההבנה לפיכך קראם בני עליה ואמרו \"כי לא יראני האדם וחי\" אבל בשעת מיתתן הן רואין ובספרי (בהעלותך קג) אמרו \"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר\" מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר \"אשר בידו נפש כל חי\" ואומר \"בידך אפקיד רוחי\" מת נותנה באוצר שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" שומע אני בין צדיקים בין רשעים תלמוד לומר \"ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע\" במדרש תהלים אמרו \"יעלזו חסידים בכבוד\" באיזה כבוד עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם והן מקלסין להקדוש ברוך הוא ששם אותן בצרור החיים שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" ובמדרש שיר השירים (זוטא ע יד) אמרו \"תוכו רצוף אהבה\" אלו נפשות הצדיקים שנתונות עמו במרום שלשה נכנסו זה לפנים מזה משה נגש אל הערפל לפנים ממנו צדק ומשפט שכן כתוב \"צדק ומשפט מכון כסאך\" לפנים מהם נפשות הצדיקים שנאמר \"אשר בידו נפש כל חי\" ואומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" והוא הרמוז בתורה \"ולדבקה בו\" ועוד נדבר בזה לפנינו בעזרת האל.",
+        "אבל עוד יאמינו רבותינו זיכרונם לברכה לפי דבריהם בהגדות שאמרו הגן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לשכר הנשמות בו חלק בשכר ועונג ואף על פי שאינן גוף וכבר שמו להם מקום עם העליונים ותיקון העניין הזה כך הוא לפי שאמרו חכמים זיכרונם לברכה (שבת קנב ב') עד שנים חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר שנים עשר חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה עשר יורדת ופירוש הקבלה הזו כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לעניין שהיתה כבר לאחר שנים עשר חודש נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלאכות ונתעטרה בעטרה שלעולם הבא ואין הכוונה במה שאמרו גופו קיים בין שיהא הגוף נשרף לסיד או שיהא מן החנוטים שגופם מתקיים אלא הכוונה למה שכתבנו ובאותן י\"ב חודש חלק הנשמה בגן עדן להיות עונג העולם העליון להם בעניין נוטה לגשמיות ואין כוונת רבותינו זיכרונם לברכה שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא או שירחצו בנהרות אלא הכוונה מפני שהוא שער השמים לאור באור החיים כאשר תאמר על העומד בירושלים שתתלבש נפשו רוח הקודש ומלאכות נבואה בחפץ עליון בין במראה בין בחלום יותר מן העומדים בארץ טמאה ומן ההשגה ההוה אל הנפש במקום ההוא מתפעלת לדבקות העולם העליון והשגת תענוג הרוחני וזה מה שמספרין רבותינו זיכרונם לברכה בהגדה (בבא מציעא פה ב') בצדיקי דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא העליה ההיא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שיגיעו סגולת התחתונים בחייהון כגון הנביאים.",
+        "אבל היות הנפש נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת ה' נשיב להם בזה האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם ואי אפשר לפרש יותר מזה בגן ועדן העליונים הנזכרים למעלה אבל כוונתנו שיתבאר מדברינו לתלמידים שאין דברי תורה בגן עדן וענינו משל שאינו אמת ואין דברי רבותינו זיכרונם לברכה וקבלת האבות נוחי הנפש באלו הענינים דברי הבאי או משל בטל המליצה אלא הכל אמת ואמונה חיצון ופנימי מן מעלה למעלה ומן רוממות לרוממות וזוכה בו כל אחד ואחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמולו ולפיכך אמרו בויקרא רבה (כ\"ז א') אמר רבי אלעזר ברבי מנחם \"ונחל עדנך תשקם\" אין כתיב כאן אלא \"ונחל עדניך\" מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו ובאמת כי במקום הזה גן עדן משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה והוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תענית לא א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן וכן אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראהו באצבע כאילו רואהן שנאמר \"הנה אלהינו זה\" וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה והראות השכינה כאילו מראה באצבע מתוך המחול השגת המעלה ועונג התיחדות מתוך שמחה גופית כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבנו שנתעלה נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראיתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצועי העין הגופי כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענה מוכרחת עלינו שיכחישו אמונתנו שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה ותקרא אותה \"השגה שהיא מגעת אליו מן מיכאל\" על דרך משל וכן הנשמות מספרות זו עם זו כמו שזכרו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות י\"ח ב') ואין הכוונה לסיפור בשפה וחתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו והנה יצאנו מענינו ובאנו לגעת בסודות הנבואה וראיות החסידים שרואין המלאכים ואמרו באגדה במדרש \"מה רב טובך אשר צפנת ליראך\" והנה כבר נתבארה אמונתנו בגן עדן ונרמזה כפי הראוי.",
+        "ועכשיו נחזור לשכר גדול שהוא העולם הבא והנה דבר ידוע הוא כי הזוכה שבדברי זיכרונם לברכה הוא המזומן לחיי העולם הבא והמתברך מהם אומרים עליו \"זכרו לחיי רבותינו העולם הבא\" (קדושין לא ב') ועיקר השכר אצלם בכל המצוות הוא העולם הבא כמו שאמרו (בראשית רבה נט ב) \"ותשחק ליום אחרון\" שכל שכרן שלמצות צדיקים אינו אלא לעולם הבא ואמרו (ראש השנה טז ב') [צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא כמו שהזכרנו בברייתא למעלה הנה שמו] שכר צדיקים הגמורים ומעלתן לחיי העולם הבא וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו (סנהדרין פט) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו' וזה העולם הבא שהוא סוף מתן שכרן שלמצות הדבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים לפי שכל מדותיו שלהקדוש ברוך הוא מידה כנגד מדה וזה מורה כי העולם הבא הוא עולם השכר לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחיית המתים ואינן על עולם הנשמות שקרינו אותו גן עדן אלא עולם התחיה הוא ושם (סנהדרין פט) אמרו אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי בדבר זה זייפתי דברי כותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר \"הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה\" \"הכרת תכרת\" בעולם הזה \"עונה בה\" לעולם הבא מכאן הראה להם תחיית המתים שאם אין תחיית המתים אותו העולם בטל הוא וכיון שחייבה תורה לעובד עבודה זרה כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה ושם הקשו בגמרא אמר לו רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מ\"הכרת תכרת\" דברה תורה כלשון בני אדם ואמרינן כתנאי \"הכרת תכרת\" \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" בעולם הבא דברי רבי עקיבה אמר לו רבי אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר \"את ה' הוא מגדף ונכרתה\" וכי שלשה עולמים יש אלא \"הכרת\" בעולם הזה ונכרת לעולם הבא \"הכרת תכרת\" דברה תורה כלשון בני אדם למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעולם הזה והכפל בענשי עבודה זרה להכרת מן העולם הבא ואין עולם שלישי שיהא ראוי כרת כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם והם עצמם ממה היא כריתתן מחיי העולם הבא.",
+        "ועוד אמרו שם בגמרא (סנהדרין צא ב') מנין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים שנאמר \"ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום\" מה היום כולכם חיים אף לעולם הבא כולכם חיים ושם (סנהדרין צ ב') אמרו רב חסדא רמי כתיב \"וחפרה הלבנה ובושה החמה\" וכתיב \"והיה אור הלבנה כאור החמה\" לא קשיא כאן בעולם הזה כאן בעולם הבא כלומר בעולם הבא לימות המשיח והקשו לשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעולם הבא לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה ובודאי הם זיכרונם לברכה לא יפרשו \"אור הלבנה כאור החמה\" בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים \"עולם הבא\" וכן אמרו בדור המדבר באין הן לעולם הבא שנאמר \"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה\" ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אין עתידין לחזור ותניא רבי אומר באין הן לעולם הבא שנאמר \"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים\" וזה העניין אינו בעולם הנשמות ושם (סנהדרין צא ב') אמר רבי יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר \"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה\" \"הללוך\" לא נאמר אלא \"יהללוך\" מכאן לתחיית המתים מן התורה ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר \"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה\" הנה אלו שתי מימרות שתיהן לרבי יהושע בן לוי ועניין אחד בהן בביאור וקורא עולם שאחרי תחיה \"עולם הבא\" ושם אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה זוכה ומנהיגן לעולם הבא ובמסכת שבת (סג א') אמרו לעניין היוצא בכלי זיין בשבת רבי אליעזר אומר תכשיטין הם לו ואמרו ליה וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח מפני שאינן צריכין שנאמר \"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה\" והקשו מזה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואמרו לשון אחר אמר להם רבי אליעזר אף לימות המשיח אינו בטלין אבל בטלין הן לעולם הבא והיינו דשמואל הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא לאחר התחיה שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה ובסוף חולין שנו בברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין (לט ב') ובמקומות אחרים תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר \"למען ייטב לך והארכת ימים\" \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" בעולם שכולו ארוך הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחר התחיה ובספרי (ואתחנן לה) הזכירו כל הזמנים הללו במדרש אמרו \"בהתהלכך תנחה אותך\" בעולם הזה \"בשכבך תשמור\" בשעה מיתה \"והקיצות\" בימי המשיח \"היא תשיחך\" לעולם הבא הזכירו כאן העולם הזה וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא ואמרו שם (ספרי עקב מז) \"למען ירבו ימיכם\" בעולם הזה \"וימי בניכם\" לימות המשיח \"כימי השמים על הארץ\" לעולם הבא וכן דרשו שם (ספרי נשא מ) \"וישמרך\" ישמור את נפשך בשעת מיתה וכן הוא אומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" דבר אחר ישמור רגליך מגיהנם וכן הוא אומר \"רגלי חסידיו ישמור\" דבר אחר \"וישמרך\" ישמור לעולם הבא וכן הוא אומר \"וקוי ה' יחליפו כח\" הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שהזכרנו ואחרי כן שמירתה לעולם הבא ושם שנינו עוד \"חופף עליו כל היום\" \"חופף עליו\" בעולם הזה \"כל היום\" לימות המשיח \"ובין כתפיו שכן\" בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו' ועוד אמרו שם (ספרי ברכה שנד) \"כי שפע ימים יינקו\" זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעולם הבא מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור שלכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וזכוכיות וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבא תלמוד לומר \"כי שפע ימים יינקו\".",
+        "מדרש אלה שמות רבה עשרה דברים עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לעולם הבא הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולמו שנאמר \"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם\" וגו' וכי אדם יכול להביט בהקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה לשמש מאור ארבעים ותשעה חלקי אור שנאמר \"והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים\" ואפילו אם אדם חולה הקדוש ברוך הוא גוזר לשמש ומרפאו שנאמר \"וזרחה לכם יראי שמי\" והשניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש בו מחלה שנאמר \"והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ\" ואומר \"ונרפאו המים\" והשלישית עושה אילנות ליתן פירותיהן בכל חודש וחודש ויהא אדם אוכל מהם ומתרפא שנאמר \"והנחל יעלה מזה ומזה כל עץ מאכל לחדשיו יבכר\" הרביעית שהם בונים כל החורבות ואין מקום חרב בעולם ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבא שנאמר \"ואחותך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן\" החמישי שהוא יבנה ירושלים באבן ספיר שנאמר \"עניה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים\" ואותן האבנים מאירות כשמש ואומות העולם באין ורואין בכבודן שלישראל שנאמר \"והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך\" השישית \"ופרה ודב תרעינה\" השביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים וכורת עמהם ברית ועם ישראל שנאמר \"וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה\" השמיני [שאין עוד בכי ויללה בעולם שנאמר \"לא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה\" התשיעי שאין עוד מות שנאמר \"בלע המות לנצח\" העשירי שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחין שנאמר \"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה\" עד כאן דברי אגדה זו ובאלפא ביתא דרבי עקיבה אמרו \"ארץ החיים\" ארץ שמתיה חיים תחילה לעולם הבא אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן האיך הן חיין ובאין לעולם הבא מלמד שבשעת תחיית המתים וכו'.",
+        "כל אלו דברים ברורים שהעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים ובבראשית רבה (יד ה') אמרו כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא מה יצירתו בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות כך לעתיד לבוא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות ובגמרא בפרק אין נערכין (ערכין יג ב') [אמרו] למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר כנור שלמקדש שלשבע נימין היה שנאמר \"שובע שמחות את פניך\" אל תקרי שובע אלא שבע שלימות המשיח שמונה שנאמר \"למנצח על השמינית\" שלעולם הבא עשר שנאמר \"עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור\" ואומר \"הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו\" ומתרצינן אפילו תימא רבי יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל ופירוש העניין הזה כי הכנור וכלי הזמר שבמקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח ואין בגשמיות דק כמוסיקא כעניין שנאמר \"וקול ודבור ורוח\" וזהו רוח הקודש והנה [בעולם] הזה ישיגו החכמה ברוח הקודש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש ונרמזות בשבע נרות שלבית המקדש ובקצת הקרבנות גם בלעם אמר \"את שבעת המזבחות ערכתי\" הזכיר אותן בשם הידיעה לפיכך ירמוז בכנור שבע כלי הקול בעולם הזה ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמוז אותה [ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוז אותן ] וזה עניין מופלא ונכבד ומכל מקום נלמד בפירוש העולם הבא שהוא עולם גוף ומקדש וכליו ואינו עולם הנשמות שכל אדם יש לו בו כחלק הראוי לו אחר מיתתו מיד ודבר פשוט הוא כתוב בתלמוד שתמצא בו במקומות רבים שהם מזכירים רשעים בגיהנם כמו טיטוס ושאר רשעים כגון עדת קורח וזולתם שבזמן הזה הם נדונין שם ומזכירין לצדיקים שהם בגן עדן כגון לרבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן יוחאי וזולתם ולא תמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו על אחד מהן שהוא בעולם הבא עכשיו אלא אומרים \"מזומן לחיי העולם הבא ואמרו בספרי (נצבים) במשה רבנו \"גנזו לחיי העולם הבא\" לא שהוא עכשיו בחיי העולם הבא ואמרו (ברכות סא ב') ברבי עקיבה במיתתו \"אשריך רבי עקיבה שיצאה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא\" ואמרו ברבי אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בן שלום \"מזומן לחיי העולם הבא\" בפרק ראשון דעבודה זרה (עבודה זרה י ב' יז א') וכן במקומות רבים מאוד בתלמוד הרי שלאחר פטירתן שלצדיקים אומרים שהם מזומנים לחיי העולם הבא שהוא לשון עתיד להם למידת שפטירתן מן העולם הזה לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות ואין פטירתן לעולם הקרוי עולם הבא אלא שהם מזומנים ועתידין לו ועוד אמרו (ברכות נח ב') בברכה דרואה קברי ישראל \"והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בארץ ישראל מחיה המתים\" [ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות \"הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא\" מקדימין ימות המשיח ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות].",
+        "ועוד מצינו מפורש במדרש \"ויברך אלהים את יום השביעי\" ברך הקדוש ברוך הוא העולם הבא שמתחיל באלף השביעי \"ויקדש אותו\" זימנו לישראל ומשנה זו הוא ששנינו בתמיד (ז ד) בשביעי אומר מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא לעולם שכולו שבת שהיא מנוחה לחיי העולמים ובמכילתא (כי תשא א) אמרו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת שבת לעולם הזה נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ובהגדה שלרבי עקיבה אמרו הדין ומלכות בית דוד יהיו באלף השישי הרי נתבאר שהעולם הבא אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש.",
+        "ועל זה העולם אמרו בברכות (יז א') מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן והן ונהנין מזיו שכינה וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' בבא בתרא י' א') הקדוש ברוך הוא משביען [מזיו] שכינתו לעולם הבא שנאמר \"אשבעה בהקיץ תמונתך\" רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כמו שכתוב \"באור פני מלך חיים\" ודרשו בואלה שמות רבה \"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו\" אכילה ודאית דכתיב \"באור פני מלך חיים\" וכן אומר במשה רבנו עליו השלום (שמות רבה מ\"ו ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון אל תתמה שהרי חיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה שנאמר \"ואתה מחיה את כולם\" כלומר לכולם כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו לעיל פעם אחר עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה כקיום משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום ואם ניחס זה אל מעשה הנס הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם וכן חנוך כפי מדרש רבותינו זיכרונם לברכה וכן אמרו (קוהלת רבה ג יז פ\"ג) \"כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף\" אמר רבי סימון ראוי היה האדם שיתקיים ויחיה לעולם מהדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא \"והאלהים עשה שייראו מלפניו\" מה שהיה כבר הוא רבי יודן ורבי נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם שאלמלי לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה מאליהו זכור לטוב והנביא אמר \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא\" זאת ראיה שלא נפרדה נפשו מגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.",
+        "והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים והזכים מהם בדקים מן הדקים כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדות האור העליון המתגשם ברצון הבורא יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות כמו שאמרו (מכילתא בשלח) \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא\" ומשה שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגת העליונים ומצאתי במכילתא (ויסע ד) \"היום לא תמצאוהו בשדה\" אמר להם היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר רבי אלעזר בן חסמא אומר בעולם הזה אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעולם הבא וזו המימרא מתפרשת על אחד משתי דרכים או שנאמר שיהיו בבני העולם הבא מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא במעלת דור המדבר או נפרש שרמז הכתוב לדעת רבי אלעזר בן חסמא במלת \"היום\" שאנשי העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העולם הבא כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (עה ב') \"לחם אבירים אכל איש\" לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי רבי ישמעאל רצה לומר מזיו השכינה שמלאכים חיים ממנו ואמר לו רבי עקיבה ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר \"לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי\" תפסו מפני ששם קיומם בעניין גשמי מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין צב א') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטים על פני המים ופירוש \"כנפים\" לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בבטול היסודות וזה עניין מורגל מאוד ושגור בפיהם זיכרונם לברכה כמו שאמרו בכל המדרשות ובתלמוד \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" לעולם שכולו ארוך רוצה לומר שכל הזוכים לו ארוכי הימים הם שאין בו המות ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר \"למען ייטב לך והארכת ימים\" \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" לעולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד וכבר כתבתיה לזו.",
+        "ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו וכשתסתלק התכלית ההוא בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה למה יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לתחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים ואין הקדוש ברוך הוא רוצה בבטולה אחרי כן ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי לא היתה הצורה על זה הדמות הפקר וללא טעם רק לצורך גדול וטעם נכבד והעושו יתברך רוצה בקיומו.",
+        "ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון והמתקיים יהיה במקום מתקיים בהתיחדו בו כאשר נאמין אפילו בפשט הפסוקים הכתובים על אדם הראשון שיתקיים ויחיה לעד אלו לא שחטא בחטא ההוא ואפילו שנאמין בחורבן העולם בשנת השמטה וכך נאמין ונתחזק אצל הכל באמת הראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקה בדעת עליון כעניין קרון פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה ב') וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אדם הראשון (בבא בתרא נח א') ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקודש אמרו עליו על פנחס (ויקרא רבה א א) בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים ואמרו עליו על רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר ב) כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו שלמשה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה וכן אמרו בספרי (דברים י) פניהם שלצדיקים לעתיד לבא דומות לחמה וללבנה ולרקיע לכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורת בית המקדש ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה מאיזה צד תהיה המידה הזאת אבל נאמין שהוא כן כי הבורא יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לו לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר וראות ושומן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה וכל שכן חכמה לחכמים כעניין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו וכל שכן שזאת הקושיא שהזכרנו בקיום הגוף לנצח אינה על דעת הפילוסופים ולא על דעת חכמי תורתנו המפרשים כי הפילוסופים מקיימים כללו לעד (מורה נבוכים ב כז כט) וחכמינו קצתם יודו בקיומו ואין אצלם חזרת העולם לתוהו ובהו כי כל נברא ברצון הבורא קיומו ברצונו אם לזמן אם לנצח וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד כך אנחנו יכולים בקבלותנו להאמין בקיום הפרט ברצון המתעלה שמו כי כמו שיש רצון כללי כך יש רצון פרטי בפרט ואף על פי שנראה בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללי הנה אמונתנו היא כי היה זה בבעלי הנפש מפני החטא נחש הקדמוני והעונש הנגזר עליו אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח כמו שהזכרנו למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.",
+        "עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות וענשן ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו זיכרונם לברכה \"גן עדן\" ופעמים קורין אותו \"עליה\" ו\"ישיבה שלמעלה\" ואחרי כן יבא המשיח והוא מכלל חיי העולם הזה ובסופה יהיה יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקדוש ברוך הוא והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת כך מלכי האומות בעולם חמשה כנגד יצירת העופות ושרצי המים ושאר דברים ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתן מלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו שלאדם שמכיר את בוראו ומושל בכלם ובסוף אותן אלף יהיה יום הדין שכל אדם נדון בו ביום ושביעי שבת והוא התחלת העולם הבא ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון הבורא יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימן וכן ששת שני שבוע ובשביעית שמטה רמז לעניין הזה ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות (רמב\"ן לויקרא כה ב) וידע העניין בכללו וברוך היודע והמלמד לאדם דעת. ",
+        "ובמדרש רבי נחוניא (ספר הבהיר קנט) מצינו ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן \"העולם הבא\" ולא ידעין מאי קאמרין \"העולם הבא\" מתרגמינן \"עלמא דאתי\" מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו צפה הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לסבלו לקח שביעית ושם להם במקומם והשאר גנזו לעתיד לבא ואמר אם זכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם הבא אחרון והיינו דכתיב \"העולם הבא\" שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב \"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם\" פירוש \"העולם הבא\" שכבר בא וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמים זיכרונם לברכה עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה וכן אמרו בבראשית רבה (ג ד) שאור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו והוא עניין צפיית המרכבה ובו משיגים אמתת הנבראים בכלל וזהו מסוף העולם ועד סופו וזהו אור החיים כדכתיב \"לאור באור החיים\" ועוד אמרו שם במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קמו) וכסא הכבוד המעוטר המכולל המהולל המאושר הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה דכתיב \"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור\" וכל המדרש עד יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז ומאי ניהו עוזו של הקדוש ברוך הוא דכתיב \"ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו\" שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד מקום הנשמות בעולמו כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן שלצדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד כדאיתא במסכת חגיגה (יב ב') ושם מקום העולם הבא חקוק בחכמה להודיע שהגיע השגתה לאור הראשון שנקרא חכמה דכתיב \"כי נר מצוה ותורה אור\" וכתיב \"חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישונא\" ואי אפשר לפרש יותר מזה.",
+        "ומה יקרו דברי הרב הגדול רבי משה בן הה\"ר מימון הדיין במלות קצרות וארוכות שכתב בזה העולם בפירוש פרק חלק אמר כי העולם הבא ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו שכינה ועניין \"עטרותיהן בראשיהן\" רוצה לומר קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה והויתה היא והוא דבר אחד כמו שאמרו מביני הפילוסופים בעניין יארך ספורו ומה שאמרו \"נהנין מזיו שכינה\" כונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו מסוד האל יתברך כמו שינעמו חיות הקודש ושאר כתות המלאכים במה שישכילו וידעו מסוד האל אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא שישיג האדם אל הגמול העליון ויהיה נכנס בכלל ההוא וקיום הנפש כמו שאמרנו יהיה עד לאין תכלית כקיום הבורא יתברך כי הוא סבת קיומה בהשגתה אותו אלו דברי הרב זכרונו לברכה והם דברים טהורים וכבר באו כלם בדברי חכמינו זיכרונם לברכה כי הזכיר עונג הנפש בקיומה ושם אותה עם כת חיות הקודש והמלאכים כמו ששמו הם זיכרונם לברכה עמהם תחת כסא הכבוד וחקקו מקומו בחכמה והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם וכן הזכירו רבותינו זיכרונם לברכה קיומה כקיום החיות והמלאכים לכתותיהם במה שינעמו מהשגתם כמו שדרשו בכתוב שנאמר \"באור פני מלך חיים\" וכמו שכתבנו למעלה מדבריהם זיכרונם לברכה והזכירו עניין קיומו בקיום הדבר הידוע להם והיות הוא והן דבר אחד והוא פירוש מה שנאמר בתורה \"ולדבקה בו\" ואומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך\" ומכאן בא [רבי עקיבה] ולמד \"את ה' אלהיך תירא\" לרבות תלמידי חכמים ורבותינו זיכרונם לברכה הם שהבינו ופירשו דרך ועניין היחוד הזה ולא שישיג האדם לידיעת מהותו שהידיעה הוא הזכות בעצמו ועל זה אמרו (ברכות לד ב') כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא \"עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו\" וזו המימרא הזכירה הרב הגדול זכרונו לברכה ופירש ואמר כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו הנה דברי הרב במעלת זה העולם הבא ובעונג שלו דברים נכונים הם אין לנו אלא להודות בהן ולשבח מעלותיהן לבעליהן זיכרונם לברכה.",
+        "ועוד כתב בתשובת שאלה ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהנפש צורה בלא גולם ולא גוף אבל טהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא אלא עומידת בעצמה וקיימת כמו המלאך ונהנית וחוזה באוירו שלעולם והוא עולם הבא גם זה לשונו אבל מכל מקום שנה עלינו סדרי הקבלה כי עשה זה העולם עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כמו שפירש בכמה מקומות מספריו וכן יראה מדבריו שהוא משנה עלינו זמנו שלעולם הבא והוא לדעתו בא לאדם אחרי מיתתו מיד והוא העונג והנועם שקרינו אותו אנחנו \"גן עדן\" וכן כתב הרב בספר המדע (תשובה ח ח) זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אבד ואחר כך יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שכתוב \"אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך\" ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ובנפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה נראה מדברים הללו שעולם הבא הוא עולם הנשמות המגיע להם אחרי מיתת הגופות מיד עוד כתב זכרונו לברכה (ח ב וראה עקרים ד ל) העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מהדברים שבני אדם צריכין להם בעולם הזה ולא יארע בו דבר מן הדברים שמארעין לגוף בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה וראיה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה הרי נתבאר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה וזה שאמרו \"צדיקים יושבין\" על דרך החידה היא כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ולא יגיעה וכן זה שאמרו \"עטרותיהן בראשיהן\" כלומר שידעו בגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן ומהו זה שאמרו \"ונהנין מזיו השכינה\" שיודעין ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינן יודעין מהן בגוף האפל והשפל ועוד האריך הרב זכרונו לברכה לבאר ולהביא ראיות שבני העולם הבא הם הנפשות לבד בלא הגוף בפרק חלק ובמגלה של תחיית המתים שלו ועניין גן עדן אצלו הוא מקום מפלכי הארץ שנטע בו האלהים האילנות ומיני הצמחים המועילים תועלות גדולות ועתיד לגלותו לבני אדם ויורם דרכו וינעמו בו בימות המשיח או בתחיית המתים בגוף כמו בעולם הזה ותענוגיו במאכל ושתיה ורחיצה וזה אינו תכלית הגמול כמו שביאר הרב זכרונו לברכה אבל העולם הבא עולם הנשמות הוא והוא טבעו ומנהגו שלעולם כלומר קיום הנפש.",
+        "והתמה מזה מאחר שהוא מאמין שהעולם הבא הוא ההווה לאדם אחר המות מיד מה צורך אליו לראיות והכרעות שאין באותו העולם גוף אלא נשמות בלבד תלמיד קטן שבישראל יודע כשהצדיק נפטר נפשו תלין בטובת העולם העליון בלא גשם וגוף כלל ואין טובתו באכילה ושתיה וסיכה ותשמיש שאין הנפש בעלת הנאות הללו אלא בזיו השכינה היא מתקיימת כעניין שנאמר \"והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך\" והדברים הללו אף על פי שאין דרך סודם ידוע אלא ליחידים ואין משיג אותם על אמתת מה שהם אלא אדון הכל יתברך דרכיהם פשוטים לכל ולמה הוצרך הרב זכרונו לברכה למה שכתב במגלת תחיית המתים אבל החיים שאין אחריהם מות הוא חיי העולם הבא בעבור שאין בו גוף כי אנו מאמינים כי בני העולם הבא נפשות בלא גויות כמו המלאכים והראיה על זה כי הגוף הוא מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת רוצה לומר אכילת מזון כדי לקיים הגוף ולהוליד דמיונו למען יתקיים המין וכשתסתלק התכלית ההיא ולא יהיה צריך אליה בעולם הבא כמו שאמרו החכמים בביאור שאין בו לא אכילה ושתיה ולא תשמיש אם כן הם רוצים לומר כי אין בו גוף כי האל יתברך לא ימציא דבר ריק ולא יעשה דבר אלא בגלל דבר וחלילה מהיות פעליו כפועל עובדי האלילים אשר עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו כן הבורא בעיני אלה החושבים כי יברא אברים לא לעסוק בהם ואולי בני העולם הבא בעיני אלה החושבים אינם בעלי אברים כי אם גופים ואולי הם עגולים או עמודים או קומות מרובעות אין אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה כל אלו דברי הרב זכרונו לברכה ועוד נוסף עליהם דברים רבים ועכשיו נתמה עליו אחרי שהוא יאמין בפירוש העולם הבא שהוא עולם לנפשות אחרי מיתת הגופות מה צורך להכרעות האלה הלא דבר ידוע לכל ומפורסם הוא שכבר נתערטלו הנפשות מן הגוף המת והניחוהו לרקבון והכתוב מעיד \"וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה\" אבל יראה מכונת הרב זכרונו לברכה שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנשמות ולכל המגיע אליהן לעדי עד והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא ויצאו הנשמות מן העולם הבא וישובו לגוף בימי תחית המתים ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העולם הזה בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה אבל אחרי כן יגזור הרב זכרונו לברכה מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהן בטוב העולם הבא בלא גוף כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה וזה יתקיים להם לנצח.",
+        "והנה אריכות הרב זכרונו לברכה בהרבותו דברים להכריע שבני העולם הבא אינם גוף לשני ענינים שהוא יודע שאנשי קבלתנו יאמינו שאין אחר התחיה מיתה על פי מה שדרשו ב\"בלע המות לנצח\" ואמרו (סנהדרין צ\"ב א') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן ולזה הדעת בני העולם הבא אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם והרב זכרונו לברכה מבטל זה הדעת בכל יכלתו ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלה על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם כי על העולם הבא אחרי המיתה לנפשות לא יחלוק כל איש חכם או שאינו חכם ואין צורך בו לכל עניני הדברים שכתב הרב בכמה מקומות כי דבר מפורסם הוא שאין לגוף בו חלק וזכות ועוד יכוון הרב זכרונו לברכה לעניין שני להחזיק בנפש בעצמה שאינה גוף ולא כח גוף אלא שכל נבדל ככת המלאכים וכן אמר שם במגלת תחיית המתים והגורם כל זה מה שיעלה במחשבת ההמון כי אינם מאמינים שיש מציאות קיימת אלא גוף בלבד אך מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא בדעת הנבערים מדעת ועל כן יאמינו רובם כי הבורא יתברך גוף כי אם אינו גוף אינו נמצא לפי מחשבתם אך הנקראים חכמים באמת ולא במלה עוברת נודע להם במופת כי כל נבדל מתולדות הגוף הוא יותר קיים במציאותו ממי שיש לו גוף ועוד כי לא נכון לומר יותר קיים אלא שמציאותו הנבדל הוא מציאות האמתית בעבור שלא ישיגוהו דבר המקרה השנויים והם החכמים שהתבאר להם במופת כי הבורא אינו גוף ועל כן מציאותו בתכלית הקיום וכן כל נברא נבדל רוצה לומר המלאכים והשכל הוא במציאותו יותר תקיף וקיים מכל בעל גוף ועל כן נאמין כי המלאכים אינם גופים וכי בני העולם הבא הם נפשות נבדלות ועוד אמר זכר צדיק לברכה ואיך יעלה על לב איש שיבינו אלה הסכלים כי המלאכים נבדלים מן הגוף ועצם מציאותם רצה לומר מציאות המלאכים ובני העולם הבא יחשבו אלה כי לא ידע מציאותם אלא בקבלה מצד התורה וכי אין דרך עיון מעיד על מציאות המלאכים ועל קיום הנפשות וכו' וזו המלה מורה לך מדברי הרב זכרונו לברכה פירוש העולם הבא שהוא קיום הנפשות בלבד אחרי המות והוא דבר המתברר להם במופת ועיון בלא קבלה כי עניין העולם הבא אחרי התחיה באמת צריך הוא לדברי התורה ופירוש הקבלה.",
+        "והנה נתבררה אמונת הרב זכרונו לברכה בפירוש העולם הבא וכוונתנו אנחנו בו ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלותיהם שהם מסכימים לדעת ההוא שהעולם הבא הוא עולם הנשמות והחכם רבי שלמה בן גבירול זכר צדיק לברכה אומר בתפלתו תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ובו נועם בלי תכלית וקצבה והוא העולם הבא וכן יתפלל ובעת מן העולם הזה תוציאני אל העולם הבא בשלום תביאני אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו הדברים בראיות מדברי רבותינו זיכרונם לברכה ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה זכרונו לברכה בפירוש ספר דניאל שהוא אומר כדברינו בפירוש העולם הבא וכן בתפילותיו הוא מתפלל יאמן ויגדל שמך עד עולם וקבץ נדחינו ולבנות בית מקדשינו ולהחיות את מתינו ולהוציאם בשלום ממי הישועה אל העולם הבא אשר צפנת לנו וכל מעשה בראשית יכון למולנו וגם המכון החדש ישמח לנגדנו זאת תפילת הגאון זכרונו לברכה וקבלת הראשונים הוא תורתם אל תשכח ומכל מקום אין בינינו רק בשינוי השמות והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי זולתי דעת הרב רבי משה זכרונו לברכה שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימין אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעולם הבא שהוא עולם שכולו ארוך ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפון ליראיו ופעל לעבדיו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן."
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "שער הגמול - רמב''ן",
+            "http://mobile.tora.ws/index.html?bgf=lnn(500152,0,0)"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער הגמול - רמב''ן",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Sha'ar Ha'Gemul"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/\327\251\327\242\327\250 \327\224\327\222\327\236\327\225\327\234 - \327\250\327\236\327\221''\327\237.json" "b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/\327\251\327\242\327\250 \327\224\327\222\327\236\327\225\327\234 - \327\250\327\236\327\221''\327\237.json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..633376b9bf232ed5af595b561e133ebc097391d3
--- /dev/null
+++ "b/json/Musar/Rishonim/Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban/Hebrew/\327\251\327\242\327\250 \327\224\327\222\327\236\327\225\327\234 - \327\250\327\236\327\221''\327\237.json"	
@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar Ha'Gemul of the Ramban",
+    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/index.html?bgf=lnn(500152,0,0)",
+    "versionTitle": "שער הגמול - רמב''ן",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער הגמול - רמב''ן",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        "תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) \"הראית כי נכנע אחאב מלפני\" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם \"מיתה\" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון \"חיים\".",
+        "זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שכל אדם נידון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגיהנם ואבדון שאין אדם נידון בראש השנה אלא לעניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין כך אמרו חכמים בראש השנה (כז א') \"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות\" אלא כך היא המידה בראש השנה שוקלין מעשיו שלאדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.",
+        "שנו חכמים זיכרונם לברכה (על פי ראש השנה טז ב') שלוש כתות הן ליום הדין אחת שלצדיקים גמורים ואחת שלרשעים גמורים ואחת שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר \"ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפה ולדראון עולם\" (דניאל יב ב) בינונים שעוונותיהן וזכיותיהן שקולים הקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד ומטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד \"אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני\" ועליהם נאמרה אותה הפרשה כולה \"דלותי ולי יהושיע\" (תהלים קטז) היה בכלל מחצה עוונות שלהם פושעי ישראל בגופן והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימו מעולם כגון שלא קרא קריית שמע ולא ברך על המזון מעולם כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולים הימנה ומתרפאין שנאמר \"והבאתי את השלישית באש\" ועליהם אמרה חנה \"ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל\" (שמואל א ב ו) אבל מי שעוונותיו מרובים מזכיותיו ובכלל אותן העוונות עוון זה החמור והוא פושעי ישראל בגופן וכן פושעי אומות העולם בגופן והן בעלי עבירה כגון עריות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר \"ועסותם רשעים כי יהיו לאפר תחת כפות רגליכם\" (מלאכי ג כא) אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ מחיים והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים כגון מלכי גויים אף על פי שאינו מחטיא אותן אלא מוליכן בדרך ישרה אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן ולא לעבודת אדון הכל ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחבריו יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות שנאמר \"ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי\" וכו' (ישעיהו סז כד). ",
+        "זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שלוש כתות ליום הדין יום מועד הוא לדין הכל הוא שכתוב עליו (מלאכי ג כג) \"יום ה' הגדול והנורא\" והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא וכן שנינו בפרק חלק (סנהדרין י ג) אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין ועליהם שנו בתוספתא (סהדרין יג א) זה שאמרנו שלוש כתות ליום הדין וכו' אבל אין הכוונה לחכמים זיכרונם לברכה להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא ושלא יבוא דין ועונש או שכר לנפשות קודם אותו הדין אלא לפי שהם זיכרונם לברכה מונין כת הצדיקים הגמורים והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם בגיהנם ולהכרית ולהאביד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש שם עליהם הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן שלמצות ואחר סוף עונשן שלעבירות אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו הדין בשעת מיתתו והוא נדון בשלוש דיני כתות הללו בעצמן הצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגן עדן והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם ונדונין בו ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה כמו שאנו עתידין לבאר בין בדין שלגיהנם ההווה בכל יום לכל נפש ונפש בין בדין הגמול העתיד שהזכירו בברייתא זו כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו דין הקל שבהן אין לו קצבה אלא כל אחד נדון ומצפצף ועולה והחמור שבהן לדורי דורות והבינוני דינו שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש בזמן הזה גיהנם פולטתו ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז אבל לאחר שנים עשר חודש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים אף על פי שיש בבעלי עבירה עצמן שענשו גדול מחברו וחיובו יתר הימנו וכולן נידונין שנים עשר חודש כך יש בעונשים צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו גיהנם למטה מגיהנם לעונש וצער כמו שאנו עתידים להזכיר והכל במשפט אמת ודין יושר שנאמר \"כי כל דרכיו משפט\".",
+        "ואם תשאל ואלו שקראו אותן חכמים זיכרונם לברכה \"בינונים\" לפי שעוונותיהם וזכויותיהם שקולים ואמרו בהן \"ורב חסד מטה כלפי חסד\" יורדין לגיהנם או אין יורדין שם אם תאמר יורדין מה הועילה להם המידה הטובה הזאת \"ורב חסד מטה כלפי חסד\" ואם תאמר אין יורדין שם וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו ותשובת שאלה זו לשואל אותו רשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון לגיהנם לדורי דורות לפי שכפר בתחיית המתים או הטיל אימה יתירה על הצבור והוא היה עוסק במצוה ובתורה במה ישתלם שכרו וכי לא יהיה בינו ובין העובד עבודה זרה כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חלוק והפרש ה' צדיק לא יעשה עולה אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אבד בה ונדון כרשע גמור משלם לו הקדוש ברוך הוא שכר אותן המצות בעולם הזה שנאמר \"ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו\" (דברים ז י) כדמתרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון בהאי עלמא לאובד בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון וכן הצדיק הזה שהוא שקול והקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור אינו יורד לגיהנם אלא בעולם הזה נענש על עונות שעשה וחטאיו הראשונים וניצל מדינה שלגיהנם כך שנו חכמים רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליתן לו שכרו משלם לעולם הבא רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא כמו שמפורש במסכת פאה (ירושלמי פאה א א).",
+        "ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו ואתה משיבני החי שנפרעין ממנו בחייו ולדבריך אין אדם בא לידי המידה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד על מטה כלפי חסד ובברייתא שנינו שלוש כתות ליום הדין הצדיק והשקול והרשע ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם אנו כך השיבונו אליך דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעולם הזה בחיים ויש מהם שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם וכיון שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בר\"ה והוא שקול ומעויין מידת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בחיים בעולם הזה וכך היא המדה ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד יום המיתה אלא כיון שרואה הקדוש ברוך הוא שהוא מזדכה בעולם הנשמות מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעולם הזה בחיים ולפי המידה הזו היה רובו זכיות בראש השנה ונגזרה עליו מיתה אם הכריע עצמו לכף חובה בין שיהא שקול בין שיהא רובו עבירות הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצוותיו או פורענות עונותיו ופשעיו בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעולם הזה כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו וכן שנויה עוד בבראשית רבא (לג א) רבי עקיבה אומר אחד אלו ואחד אלו מדקדק עמהם עד תהום רבה מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה כדי להשפיע להם שלוה לעולם הבא ומשפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצוות קלות בעולם הזה כדי להפרע מהם לעתיד לבא.",
+        "ועוד אמרו אבל רבתי (ה) כשנאחז רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע גזרו עליהם שיהרגו והיה רבי ישמעאל בוכה אמר לו רבן שמעון בן גמליאל רבי מפני מה אתה בוכה לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן שלצדיקים ואתה בוכה אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כעובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים וכמחללי שבתות אמר לו רבי שמא סועד היית או ישן ובאה אליך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן והתורה אמרה (שמות כב כא) \"כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו\" וכתיב בתריה \"וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב\" \"בחרבי\" לא נאמר אלא \"בחרב\" לפי המידה הזו ישראל רבי צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות כיצד אי אפשר לאומות בלא צדקה ובלא מעשים נאים ואי אפשר לישראל בלא עבירות אלא שהאומות אובדין בעונש עבודה זרה שלהם לגיהנם ואבדון וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך ולפיכך הדין מתוח כנגד ישראל ליפרע מהן מלכלוך עוונותיהם בעולם הזה ומידת הטוב פרושה על האומות לשלם להם שכר טוב בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין זהו שנאמר (עמוס ג ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם\" וכך דרשו במסכת תענית (יא א') \"אל אמונה\" כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעשו כך נפרעין מן הצדיקין בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושין \"ואין עול\" כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה על מצוה קלה שעושים ואמרו לפי דרך זו (ברכות סא ב') \"לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים\" כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין העולם הזה ונוחלים העולם הבא שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא\" ורשעים גמורים אף על פי שיורדין לגהינם לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו וזהו שנאמר (משלי יא לא) \"הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא\" כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעשה קל וחומר שישתלם הרשע והחוטא רבותינו למדו שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העולם הזה יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.",
+        "אף על פי שהמידה כך היא כמו שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה וזכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם וכן מי שהיה רובו עוונות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו שכל אדם לפי מעשיו זוכה לעולם הבא כך אמרו חכמים (בבא בתרא ע\"ה א') \"מלמד שכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו שלחברו ואמרו עשן בחופה למה וכו' וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בראש השנה במידה אחת ונגזר עליו דינו ואחר כך הכריע עצמו לצד אחת מן המידות שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא הנדון בשלוש כתות הללו כפשט   הברייתא.",
+        "כשנפרעין ממי שרובו זכיות על מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה הרי הוא כאילו לא עשאן ונותנין לו בעולם הבא כמו שראוי לזכיות שעשה אף על פי כן מי שבידו מאה מצוות ואין בידו עבירה ומי שבידו מאה מצוות כמותן והיו בידו עבירות אלא שנפרעו ממנו בעולם הזה אין חלקם בעולם הבא שווה שזה צדיק גמור וזה אינו צדיק גמור לפיכך נפרעים ממנו בעולם הזה בכדי שיהא ראוי לעולם הבא לא שיגיע למעלת הצדיקים שלא חטאו אלא כל שנקי וזכאי מחברו חלקו בטוב מרובה משל חברו כפי מה שראוי לכל אחד לפי אמונתו וכפי מעשיו כי \"אלוהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו\".",
+        "ועוד מצינו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות ה א') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג מ) \"נחפשה דרכינו ונחקורה\" פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה תלה ולא מצא בידוע שיסורין שלאהבה הן שנאמר (משלי ג יב) \"כי את אשר יאהב ה' יוכיח\" ואמר רבה אמר רב סחורה כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר (ישעיהו נג י) \"וה' חפץ דכאו החלי\" למדנו מהן זיכרונם לברכה שיסורין באין תחילה על מעשיו הרעים שלאדם והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שייענש עליהם לפיכך כשיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה שנאמר \"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'\" ופעמים שיסורין באין על בטול תורה וכן כיוצא בזה זהו בטולי מצות עשה כמו שאמר רב קטינא למלאך שנתגלה לו (מנחות מא א') וכי ענשיתו אעשה ואמר לו בעידן ריתחא ענשינן לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בידו ידיעה בתחלה ובסוף יתלה הייסורין בבטולי מצות עשה שאינו מזדרז בהן לעשותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות אין אלו יסורין של עבירות אלא יסורין שלאהבה והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכר משלם לעולם הבא ולמה נקראו \"יסורין שלאהבה\" והלא יסורין שפירש יסורין שלעונשין הן על מיעוט שעשה כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר עבירות כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא שכך קראתו התורה בכל מקום ומהו חטאו שלא נזהר בעצמו ולא היה חרד וירא את דברי המקום ברוך הוא שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ועל דרך הזה הוא טעם חטא השגגה בכל התורה ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב \"ונטמאתם בם\" לפיכך נקרא השוגג חוטא אף על פי כן אין השוגג ראוי להענש בגיהנם ובאר שחת אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון וליקדש וליטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם קרבנות להתכפר בהן השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק אותן השגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעולם הבא כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם אבל מכל מקום אפילו יסורין אלו לכפרה הן באים.",
+        "וכך אמר שם רבי יוחנן (ברכות ה ב') \"נגעים ובנים אינן יסורין שלאהבה\" ופריך \"ונגעים לא\" והאמר רבי כל שיש בו מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל\" הרי שדמו מזבח כפרה ליסורין שלאהבה ואף על פי שתרץ \"מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו\" לומר שאין הכוונה לדמותו למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו והן השגגות כך מראות נגעים מכפרין על הזדונות ועוד תירצו עניין אחר ואמרו הא לן והא להו כלומר שבתי ארץ ישראל טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אין זה יסורין שלאהבה לפי שהעונש הגדול אין ראוי אלא לחטאי הזדון והעוונות החמורים אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין שלאהבה וזהו מזבח כפרה מכאן למדנו שאין יסורין שלאהבה אלא בכפרת חטא וכך אמרו שם (שם) ביסורין שלאהבה שהן ממרקין כל גופו שלאדם ואין תמרוק ראוי אלא על מירוק עוונות או חטאים ועוד נאמר שם (שם ה ב') על המעשה שאירע לרב הונא שהחמיץ היין שלו \"ומי חשיד קדוש ברוך הוא דעביד דינא בלא דינא \" מלמד שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על הדין ולפי זה אמרו שם עוד כל יסורין שיש בהן ביטול תורה או ביטול תפילה אינן יסורין שלאהבה וכן אמרו אם מקבלן עליו מאהבה מה שכרו \"יראה זרע יאריך ימים\" ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו [שנאמר \"וחפץ ה' בידו יצלח\"] מפני שאין אהבה ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין גופו מעבודתו של הקדוש ברוך הוא מתפילה ותורה שאין בעונשין שיהא האדם אבד בהם או נכרת ושמו נמחה אינן אלא יסורין שסופן שלוה ואין בהם אלא הכנעת דעת לשעה וביסורין אמרו חכמים (בראשית רבה סו ה) \"צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה\" ובפרק חלק (סנהדרין ק\"א א') אמרו כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו אמר להם חימה עזה באה לעולם התחילו בוכין ורבי עקיבה משחק אמרו לו עקיבה מפני מה אתה משחק אמר להן מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה [אמר להם ] לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבה כלום חסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבנו \"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\" ועוד אמר לו בפעם אחרת (סנהדרין ק\"י א') \"חביבין יסורין\" והביא לו ראיה ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו לא השיבו למוטב אלא יסורין וכו' הרי רבי עקיבה לא נחמו לרבי אליעזר אלא ביסורין שלמירוק עוונות ואם יש במידותיו של הקדוש ברוך הוא יסורין שלא חטא כלל היאך לא נחמו בהן וכי מי היה ראוי ליסורין שלאהבה ושלא חטא אלא רבי אליעזר ועוד שהיה רבי עקיבה תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו הא למדנו שאין ייסורין אלא לכפרה.",
+        "עוד הזכירו חכמים זיכרונם לברכה דרך אחרת בייסורין אמרו (ערכין ט\"ז ב') תנא דבי ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו רבי ופירוש העניין הזה הוא מן המקרים ההוים בנוהג שלעולם והבאים על כל אדם כגון שימצא טורח במעשיו לפרקים ויכאב גופו כשיאכל מאכלים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו וראשו כשיעמוד לשמש ויהיו לו מן היגיעות שבאו אפילו על המלכים שכגון אלו אין ניצל מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה שנאמר (תהלים י') \"יחילו דרכיו בכל עת\" אבל שאר בני אדם כולם בין צדיקים בין רשעים בכלל מנהגו שלעולם הם וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מקובל עליו ואתקיפו עלה והעלו אפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש ועלו בידו שתים וכל כך למה דתני דבי רבי ישמעאל כל שעברו עליו וכו' וזה עניין אחר הוא אינו מן היסורין שמשתנין בהם בני אדם זה מזה ברוב אבל ביסורין ממש לא למדנו בהן יסורין אלא לכפרה. ",
+        "ואם תשאל ותאמר הלא מפורש בתורה שיש יסורין שלניסיון כגון \"והאלוהים נסה את אברהם\" (בראשית כב) וכן \"למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא\" (דברים ח טז) תשובה לשאלה זו כך הדבר וכך היא המדה שהקדוש ברוך הוא מנסה ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר (תהלים י\"א) \"ה' צדיק יבחן\" וכן דרשו בבראשית רבה (פ' נ\"ה ב) היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו [בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש אחת עליו עד שהוא שוברו ובמי הוא] בודק בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים שאינן יכולין לעמוד ואת מי הוא מנסה את הצדיקים שנאמר \"ה' צדיק יבחן\" וכתיב \"והאלוהים נסה את אברהם\" ומהו הניסיון הזה שיביא עליו בעבודתו של הקדוש ברוך הוא ובעשיית מצוותיו טורח לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה וריוח אבל מתוך הדוחק כשהעבודה באה עליהם בטורח ובעמל אינן עושין לפיכך הקדוש ברוך הוא מטריח על יראיו בקצת הניסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל ולמה מנסה אותם והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה זה אף על פי כן אין שכר האדם בכח אמונה שלו כשכרו בפועל מעשה ונמצא מזכה וטורח אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה ולמה נקרא \"ניסיון\" והלא הכל צפוי לפניו יתברך ואף על פי כן רשות האדם בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה נמצא אותו חסיד המצווה מנוסה על מצוה זו בודאי לפיכך נקרא \"ניסיון\" מצד העושה ולא מצד המצוה יתברך שמו.",
+        "מידה זו מידת הטוב היא אינה מידת נקמה ופורענות שהוא מנסה מי שהוא גלוי לפניו שימצא שלם באותו ניסיון כדי להרבות לו שכר שאמרנו ולפיכך נתנסה אברהם כדי שיקבל עבודה זו החמורה ויהא שכרו קיים לעולם שנאמר (בראשית כב טז) \"ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה\" וגו' ולפיכך נתנסו ישראל כדי שיהו מקבלין טורח הליכות המדברות ופחד המקרים לשמו של הקדוש ברוך הוא ולתורתו ויטלו שכר על הדבר שנאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך\" ואומר (ירמיהו ב ב) \"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה\" נמצא הניסיון הזה מידה טובה שהאדם מקבל בו שכר ושמו שלהקדוש ברוך הוא מתעלה בכך להודיע עד היכן הגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו והיאך נמשכו אחר מצוותיו ועושין רצונו כרצונם.",
+        "ואם תאמר והלא חזקיהו נתנסה ולא עמד בניסיונו שנאמר (דברי הימים ב לב) \"וכן שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלוהים לנסותו לדעת כל במליצי בלבבו \" מעולם לא נסה הקדוש ברוך הוא לאותו צדיק ולא בקש ממנו דבר אלא הוא ברשות עצמו חטא זהו שכתוב \"עזבו האלוהים לנסותו\" לומר שלא עשה עמו נס ולא סייעו באותו עניין כמו שעשה עמו בסנחריב וברפואת חליו ועזבו לעצמו מפני שחטא ברפואתו כמו שכתוב \"ולא כגמול עליו השיב יחזקיה כי גבה לבו\" לפיכך הניחו הקדוש ברוך הוא עכשיו לרשות עצמו וגובה לבבו ונכשל וזהו כעניין בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח ב'). ",
+        "במידה הזאת נהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל בכניסתן לארץ הם חטאו ולא רצו להוריש יושבי הארץ שנאמר (שופטים ב ב) \"ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם\" וכתיב (שם) \"גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם\" וכתיב (שופטים ג ד) \"ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה'\" הם חטאו ולא הורישו אותם וכרתו להם ברית והוא לא רצה לעשות עימהם נס להיות איש אחד מהם רודף אלף כאשר בתחילה ונתנסו בדבר ונכשלו והניסיון הזה לא בחפצו של הקדוש ברוך הוא נעשה אלא הוא עומד ומשלח להם להורישם והם לא שמעו וכן זה שנאמר במן (שמות טז ד) \"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא\" אין הניסיון לישראל אלא מידת רחמים שיהא מזונם יורד להם דבר יום ביומו ויוצאין למדבר הגדול והנורא בלא מחיה ובוטחים בהקדוש ברוך הוא ובנביאו וזהו שכתוב (דברים ח טז) \"המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך [להיטבך] באחריתך\" הא למדנו שאין הניסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד אלוהים ומלעסוק בתורתו אלא טורח שסופו הנחה ועמל שסופו שמחה ושלום כל שכן שאין בניסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדון העולם הזה לפיכך אין הניסיון בכלל יסורין לא יסורין שלכפרה ולא יסורין שלאהבה אינו אלא מידת הטוב מרובה.",
+        "כדרך שיש בצדיקים דרכים הרבה לכפרה כך יש ברשעים יש שתולין לו להאבידו כדי ליתן שכר מיעוט מעשים טובים שעשה כמו שפירשנו ויש שפוסקים לו חיים ושלוה לחסד אבותיו כעניין שנאמר (מלכים ב' י ל) \"בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל\" ויש שמאריכין לו עד שישוב בתשובה כדרך שעשה מנשה ומן הגאונים אומרים שהקדוש ברוך הוא פוסק שלווה לרשעים לנסות בהם אנשי הרשע והתרמית שיהו מחזיקין ברשען ואומרים \"הנה אלה רשעים ושלוי עולם השיגו חיל (תהלים ע\"ג) אך שוא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו\" וברוך יודע האמת.",
+        "ואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דברים הללו לפי קבלתם ולפי הכרח פסוקי התורה והנביאים אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על העניין הזה ומהו שתמה ירמיהו (י\"ב) על הרשעים (ירמיהו יב א) \"צדיק אתה ה' כי אריב אליך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד\" ואמר [דוד] (תהלים עג יב) \"אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי\" וגו' ותמה ישעיהו (סג יז) על הצדיקים \"למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך\" ואמר חבקוק על שניהם (א ג) \"למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי\" וכתיב \"כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל\" ונתוכחו איוב וחבריו על זה הרבה וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו \"אנו אין בידינו שלוות רשעים ואף לא מיסורים שלצדיקים\" (אבות ד טו).",
+        "דע שיש מרבותינו החלוקין בזו המידה יש מהם מי שאומר \"אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון\" (שבת נה א) ונדחו בדבריו בגמרא ב\"אין מיתה בלא חטא\" שיש מהן שמתו בעטיו שלנחש הקדמוני והוא חטאו שלאדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו כעניין שנאמר בעלי ובביתו אבל ב\"אין יסורין בלא עוון\" לא נדחו דבריו ואם תאמר שנדחו בכל אבל המיתה והיסורין באין על חטא שקדם לאב כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה אבל אין מיתה ויסורין חינם לעולם ואמרו בברכות (ז א') בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר \"הודיעני נא את דרכיך\" אמר לפניו רבונו שלעולם מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור וזה העניין על הדרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העוונות בעולם הזה לזכותן לגמרי או להאבידו לעולם הבא ולשון אחר אמרו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו' ואמר בגמרא ופליגא דרבי מאיר דתנא משמיה דרבי מאיר שלא נתנו לו למשה זה המידה שנאמר \"וחנותי את אשר אחון\" אף על פי שאינו הגון \"וריחמתי את אשר ארחם\" אף על פי שאינו הגון כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם לומר שלא נמסרה המידה הזו לדעתו שלאדם והנה כפי הסברה הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת וזה שאומרים הנביאים בדבר ומה שצווחין על העניין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג על חזקת החולי וצועק על תוקף הצער והכאב והיאך אירע לו כך והיאך איפשר עניין צערו הגדול כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבונו שלעולם למה תתנהג בזו המידה ונבלה ימינו בבהלה ואלה הרשעים שפשטו ידיהם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם ואף על פי שיודעין שהמידה אמת והמשפט צדק ובתשובת דבר זה אמר המשורר לאחר שהתאונן על העניין ואמר (תהלים עג) \"אנכי כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה\" וגמר העניין הזה בספקת הרשע וטוב לו ועוד אמר בספקת צדיק ורע לו \"לכן ישוב עמו הלום ומי מלא ימצו למו\" \"אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום\" וחזר ותירץ על הכל \"ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם\" כלומר ששתי ספיקות האלה עמל גדול היה לו במחשבתו הראשונה עד שבא במחשבה אל מקדשי האלהים והוא מה שהקדיש לשתי כתות האלה שלצדיקים ורשעים והזמין לשתיהן והבין לאחריתם ורמז שם עניין העולם הבא בפסוק \"בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני\" ועניין הכרתה ב\"איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות\" ושאר העניין.",
+        "ויש מרבותינו אומרים והוא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו אף על פי שהמידות הללו הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא כך בדרך המידות הללו ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם ואלו הן תוכחותיו שלאיוב הצדיק שבאו יסורין עליו שלא על חטא כפי דעתו וכפי מה שנאמר עליו בעניין השטן שלא הוזכר עליו חטא כלל אלא \"החינם ירא איוב אלהים\" וגמר העניין ואם נאמר באיוב שום עלילה או נחפש בענינו שמץ דבר מכל מקום הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה' ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך כך אמרו חכמים (מנחות כ\"ט ב') ברבי עקיבה שהראה אותו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו במראות הנבואה ואמר לפניו רבונו שלעולם הראיתני תורתו הראני שכרו ראה שחותכים בשרו במקולין אמר לפניו רבונו שלעולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק על עצמך כך עלה במחשבה לפני רצו חכמים לומר שאין מיתתו שלרבי עקיבה ביסורין הללו ראויה לנכות לו ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו אלא שהעניין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו אף על פי כן עם העלמה הזאת יש בטענה זו סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה והוא נרמז ברמז חכמינו זיכרונם לברכה ונכלל בעניין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים והוא תשובתו שלאליהוא על תוכחותיו שלאיוב ואתה יודע שהיה איוב צדיק בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.",
+        "וכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בכללו אנחנו רואים שמתחלה פתח דבריו (איוב ג) לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים הרעה לאדם והטוב נוטים דבריו לדעות הוברי שמים המהבילים זהו שפתח \"יאבד יום אולד בו\" שהיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו כי הם גורמים רעתו וכן עניין כל המענה והנה תפשו אליפז (איוב ד ה) בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק ונותן הממשלה לכוכבים והמזלות ענה לו \"זכר נא מי הוא נקי אבד\" רוצה לומר אחרי יתברך שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים ונראה חורשי רע שקוצרין אותו זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים ולא מכח השעות והכוכבים ואמר אם נראה במקצת אנשים שאין המידה מתנהגת כן כאשר אראה אויל משריש ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום והצדיק הבאה עליו יסורין כמוך מוסר אלוהים הוא ואל תמאסהו ואמר \"והאדם לעמל יולד\" אין אני מיחס על דבר אחר רק אדרוש אל אל ואשים ההנהגה לאלהים כי הוא לוכד חכמים ויודע כי הצרות שהם מצרים בהם לטובתם הן או למוסר שיוכיח את האדם האלהים ובסוף יצילנו כי הוא יכאיב ויחבש וזאת תשובת אליפז לעניין מענה איוב הראשון.",
+        "אז נהפך איוב אל תלונה אחרת (איוב ו ז) והראה עצמו שהודה לדברי אליפז כי חצי שדי ובעותי אלוה עמו ושב בדרך הקללה הראשונה לומר אחרי שאין היסורין האלו במקרה מזל הם רק ברצון מכוון ועושה מי ייתן שידכאהו האלוהים וימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו כי רוח חייו כי מה כחו ליחל עד שיעבור המוסר הזה ותמה \"מה אנוש כי יגדלהו האלהים לשית אליו לבו\" וזה המאמר יורה כי איוב היה חושב מתחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא ישים אותו תחת ממשלות המקרים כפי מערכת המזלות ומשטרי הארצות יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות כי אין השגחה עליונה רק לקיים המין אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו ולא זכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם כזאת הייתה סברתו תחלה כפי עניין מענהו הראשון וכן אמר לו אליפז עצמו \"ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה\" זה הסרת ההשגחה מן הנבראים השפלים \"וחוג שמים יתהלך\" השגחתו לקיום המין בכלל השמים וצבאיו \"האורח עולם תשמור\" הוא הגלגל החוזר והוא דרכו שלעולם במזלות הכוכבים והוא עצמו איוב מתנצל מזה כי לא היתה זאת הסברה הרעה עמו בשלותו כמו שאמר \"אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי כי ממנו רב חילי וכביר מצאה ידי כי זה עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל\" הנותן הכל ואיננו מכחות כוכב אור והירח רק עתה בבא אליו הצרות הרהר בלבו זה מפני שבאו עליו על לא חמס בכפיו ואחרי שהרחיקו אליפז מזאת הסברה הרעה אמר ולמה יבואו עלי יסורין הגדולים מאת האלוהים אין זה דרך מוסר כי אין כח בי לסבלם ואיך יגדל האדם בעיניו לבחון אותו לבקרים ואם חטאתי מה יזיק לך שאתה נוצר האדם ועד הנה לא דבר איוב בצדקו ולא נשתבח במעשיו הטובים רק בשלוש הטענות האלה יתוכח יטעון אם מוסר הוא מה כחו לסבול המוסר הזה ויטעון עוד כי האדם וחייו הבל ודיו במיתה המעותדת לו כי כאשר יזכה לא ינצל ממנה כן אם חטא לא היה ראוי לצער אחר כי מעיקר בריאתו להבל דמה ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת והוא ופשעו אין בעיני אלוהים וזהו עניין תלונתו במענה הזה כפי שיראו הפסוקים בביאור.",
+        "אחרי זה בא בלדד השוחי (איוב ח) לסייע על קצת דברי אליפז חברו ובאר דבריו חזקים ממנו אמר כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו כולם בדין ומשפט על עוונות ופשעים שעשו כי האל יתברך לא יעוות משפט וצדק ועשה הבנים רשעים גמורים בחטאים שעונשם בעולם הזה מפני שנכרתו ומתו והוא שאמר \"אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם\" אבל איוב נהג עניין אחר שבאו יסוריו למרק קצת חטאיו ואם ישחר אל אל ושלם נות צדקו והוא מי שהרשיע איוב תחילה.",
+        "ואז נתעורר איוב לצדק עצמו (איוב ט י) ושב אל טענותיו הראשונות וחזק דבריו ובאר אותם כי הבורא יתברך לרוב מעלתו לא ישגיח בפרטים ואפילו יענהו לא יאמין איוב כי יאזין קולו אשר בבוא השערה בנוהג שבעולם על הכל ישופהו האל יתברך וירבה פצעיו עם הכלל בחינם ולא על חטאו ואמר \"תם אני\" ולא חטאתי מיום שנבראתי רק \"לא אדע נפשי\" אם מצד בריאתה יבאו עליה המקרים על כן אמאס חיי וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה ויתן ראיה על הסרת ההשגחה כי המידה הנוהגת בכל אחת היא כי \"תם ורשע הוא יכלה\" ואם תאמר שיעשה בהשגחה ויהיה בחפץ וברצון ושוט הוא שהוה בעולם להמית פתאום ולהלעיג בהשגחה על מסת נקיים אם כן ארץ נתנה ביד רשע מכח מעוול וחוטא ואם אינו כן אמור מי הוא המכלה הכל והמשחית אותי כי ימי קלו מני רץ וזאת טענה אחרת ויתאווה איוב עוד להיות בינו ובין האל מוכיח שיאמר [לו] שיודיעהו על מה יריבהו יעשוק אדם בלא חטא ואפילו חטא היאך ימאס יגיע כפיו ויסתכל על עצת רשעים שעושין הטוב כי בסתר ואם יאמר האל כי לנסותו יעשה לראות אם יסבול המקרים או אם יבעט וזה מעניין המוסר שאמר לו אליפז מתחילה עניין \"העיני בשר לך\" כי ביקש עוון שגלוי לפניו שלא ירשע גם יודע כי אין מידו מציל ואין צריך לנסות כחו וגבורתו עמו וזו תלונה שנית ואמר אם רשעתי אללי לי ואם צדק לא ישא ראשו ישוב אל טענה שהזכיר כבר כי כאשר לא ישא ראשו אם צדק כי סופו למות ולילך אל ארץ חושך וצלמות כן אם רשע לא היה לו לקבל יסורין.",
+        "ועתה בא צופר הנעמתי (איוב יא) מסייע עוד אל דברי חבריו ואמר כי יש חכמה נעלמה במעשי האלהים כי כפלים לתושיה כי כל היש ההווה בעולם כפול ובו חכמה נראית וחכמה נעלמת אך ידע איוב באמת כי ישה אליו האלוהים מעוונותיו ויגרע מהן ולא יוסיף ויכפול עליהם ואם יחליף האל וירבה האנשים הנקראים \"בני חלוף\" ויסגיר הארץ בידם ויקהיל אותם מי ישיבנו בזה אם רשעים הם כי הוא יודע אנשי השוא ורואה האון שלהם ואינו מתבונן למעשיהם כי הוא מוחל להם וכשהוא מטיב לרשעים ויסבול להם כל שכן שלא יגמול רע לטובים אלא אם יבין איוב לבו יהא סופו שלוה כי שלות הרשעים סופה תקלה ומפח נפש והנה תירץ צופר הקושיות הגדולות והמפרסמות שבזה העניין מן הרשעים וטוב להם כי הקושיה בצדיק ורע לו אינה נראית בעולם שכל הנספה נאמר בו חייב היה בזאת כאשר יאמרו באיוב ונתן שלות הרשעים שהיתה קושיה טענה וראיה על חמלת הבורא יתברך בברואיו וכי איננו מואס יגיע כפיו ולא יסתכל לגמרי על עצת הרשעים וכל שכן שלא ירע לטובים רק ישה להם מעוונותיהם ויגמול להם בפחות מחטאיהם.",
+        "והנה דברו שלושת החברים האלה וגלו דעתם בעניין זה ושאר הטענות כפל וחזוק לטענות האלה והנה החברים יפליגו בכל מעניהם שאחרי זה באבדן הרשעים ובהכרת זרעם מפני שהיא הקושיה המתפרסמת עליהם ויאריכו בזה ואיוב ירבה להצדיק את עצמו ויטעון כי יש רשעים מתים בשלווה ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם ואלה חזוקין לטענות הנזכרות במענים הראשונים ואין לנו צורך לפרטם לכל פירוש הספר הזה.",
+        "והנה אליהוא (איוב לב לז) חרה אפו על איוב והיה בעיניו טועה גמור דכתיב \"באיוב אפו על צדקו נפשו מאלהים\" וכן אמר \"איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל\" וכן חרה חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלוהים ברשעו שלאיוב שנאמר \"ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב\" וכן אמר \"אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך\" כלל אותם בטעות ובשגגה וזה תימה גדולה במה תקן אליהוא השאילה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי דעות הללו שאין אצלנו מידה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים שיבואו על החטא קל וחמור כלומר זדון או שגגה כדברי חברי איוב ואם אינו כן שלא כדין באין כדעת אפיקורסין שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו ואם נאמר שיש יסורין חוץ מן הסברות האלה והם כדי להרבות לו שכר ביותר וזכות לעולם הבא כדברי המתחסדים באמונה הזאת כבר באו בטענת חברי איוב מן הטעמים ההם שסבל עונשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו \"כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך\" (ח ו) ושאר העניין ואם תאמר זו היתה טענה משובשת לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב וחבריו רמזו בו יותר ממנו כמו שאמר איוב \"אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר\" הזכיר המיתה באמרו \"כי עתה אחריש ואגוע\" (יג יט) ואמר שלא יעשה עמו שתים שיהא נדון בעולם הזה ויסתר ממנו אז במיתה והוא הקבלת פני השכינה בגן עדן הנפשות וכן \"אש לא נפח\" (י כו) \"וארץ עיפתה כמו אופל\" (י כב) וכיוצא בזה כולם הם רמזים לגיהנם ודינים לדעת רבותינו זיכרונם לברכה בכל ההגדות וכך הזכיר בהם התרגום ועוד כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר כי הוא היה צדיק גמור בלא מכשול ועון ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל בטוב בזה ובבא ויזכה לשתי השולחנות בעיניו וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים וכן הדין נותן כי מדוע ירע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם \"חלילה לאל מרשע ושדי מעול\" (לד י) והנה אליהו יאמר \"כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו\" ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיניו ותראה איוב מיד ששמע דברי אליהוא בתשובה ההיא שענינה מורה שהיא עניין חדש ואינו דומה למענה חבריו וכמו שאמר \"ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו\" (לב יד) לא פתח פיו לענות והנה זה יורה שקבל דבריו והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה וכן אמר לו \"אם יש מלין השיבני וגו'\" וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כולם ועניין פרושם סתום מאד ומי שלא יפתח את דעתו וישיא את סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפרש מהן ביד מפרשי הקרייה [בדפוס המקרא] דבר ראוי או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם לקבלה והפירוש בהן אסור בכתב והרמז אובד תועלת.",
+        "והנה נתחייבו חבריו שלאיוב אף על פי שהם מצדיקים מעשה האלהים בהיותם מזכים אותם בזה הדרך שנאמר \"ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב\" (מב ז) ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה והנה לפי הנראה לא היה עונש וחטא על חבריו ואפילו אם לא ירדו לעומק הדין אבל טעם החטא [כטעם] עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן ולכן צווה להקריב עליהם עולות כי מפני שהיו שלשת החברים טועים בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים ושאיוב היה רשע היו נותנין דרך לאיוב שהוא יודע צדק עצמו שיהיו מעשי האלהים בעיניו בלא משפט והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם מדעתם אחרי שלא השיגו לעניין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא או יהיה החטא הזה מפני ששבתו מענות את איוב והאמינו וקבלו סברתו הראשונה הרעה והאל יודע מצפון לבם ונענשו עליו כי איוב חזר בו ועשה תשובה והם לא נזדרזו להתודות על חטאם כמו שאמר הוא \"לשמע אזן שמעתיך\" והייתי טועה בידיעתך ועתה כיון שראתה עיני כבודך והשגתי ממך השגה אמיתית אמאס ונחמתי על עפר ואפר (מב ה ו) והם שלא אמרו כן הוצרכו לכפרה וזה עניין הכתוב אומר \"לבלתי עשות עמכם נבלה\" מפני שהם מזכים מעשה האלהים ואם יבוא עליהם ממנו קצף יראה כדבר שאינו הגון.",
+        "וכן מראה עניין רוב מוסרי הקדוש ברוך הוא אל איוב לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו מיעוט דעתו שלאיוב ביסוד הנבראים שלא ידע יסודות הארץ והשמים והבהמות והים ובריותיו והכלל מעשה בראשית ורצונו לומר כי מי שלא ידע בכל אלה עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה אף על פי שהם בלא זכות ובלא חובה למה [לא] יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום ולמה לא יתן צדק לפעלו מן הסתם אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטובה בשאר הבריות השפלות ומדוע יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו ונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורוס שבא לדבריו לומר שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע כי עתה יפרש לו הקדוש ברוך הוא טוב השגחתו בכל אחת מן הבריות מבני אדם עד קטני בריות ארץ והים והנהגתו בכולם בהשווייה ובטוב הצריך להנהגה וזה עניין מענה האלוהים יתברך שמו עם מה שנרמז בדברי המענה הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת הפסוקים יודעי קבלה ועל זה נתחרט איוב ושב בתשובה לבוראו כי כבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו היא טענה הגונה ומקובלת והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת ואין אחריה קושיה בדעתו שלאדם ונתברר לו בידיעה שלמה מעניין נבואתו במענה האלהים יתברך כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה ושיש עוד בהם טעמים סתומים וחתומים אין מחשבה משגת אותם זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו שלעולם יתברך שמו וחפצו ויתעלה לנצח.",
+        "וסוף דבר ראוי להאמין בזה לכל בעל מקרה ופגע כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו וישוב על הנודע מהם בתשובה ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הנשאר בסתר ואם יהיה צדיק אובד בצדקו יהיה מייחס זה תחילה אל מיעוט עבירות שעשה וכן יחשוב הרשע השליו יהיה תולה שלותו במיעוט הצדקה ומעשה הטוב שעשה ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב וזו אינה קושיה בדעתו שלאדם רק למי שיודע עצמו שהוא צדיק ואין פשע לו ועון מספיק לרעה המוצאת אותו ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל עניין ההצלחות יהיה חושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלוות הרשע הזה בסוד הנזכר הנכלל בשם סוד העיבור אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאוד מן המכשול והטעות כי לא רבים יחכמו ואם לא שמע אותו יהא תולה העניין בו על דעת יודעו ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם ודעת במשפטי האלוהים מן הצד הנעלם והכל בצדק במשפט בחסד וברחמים. ",
+        "ואם תשאל כיוון שיש עניין נעלם במשפט ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך למה תטריח אותנו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא כל דבריו משפט זה טענת הכסילים מאוסי החכמה כי יועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים האלהים יתברך ומדרך מעשיו ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו בנודע ובנעלם יותר ויודעי [מזולתנו] כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט וכן חובת כל הנברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים זיכרונם לברכה כדי שתתיישב דעתו עליו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיג ויכיר הדין במה שהוא נעלם ממנו וכל שכן שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא ולא תמצא עמו טענה מסופקת בשום פנים ואם ירצה לשים סוף מחשבתו בכאן הוא רשאי מפני שאין הטענות מספיקות לכל הנהגת הברואים ועל עניין זה הזכיר ואמר אליהוא \"אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק\" (איוב לו ג) לומר שישא דעו עד סוף השגת הדעת לשאת טעם וטענה על משפטי האלהים ואחרי כל זאת רוצה יתן צדק לפועלו כי רק הטעם המושג בדעו יוכיח על הרחוק והנעלם שצדק עמו והיושר במפעליו ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר בו \"וצדיק באמונתו יחיה\" ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם \"בנים לא אמון בם\" שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בעניין הזה ויבין וידע כי אין הספק הזה רב מאוד בעניני בני האדם ואינו צריך ברוב הענינים המתקשים בתחלת העיון.",
+        "וכבר בטל הרבה מן המחקר הזה הרב הגדול זכר צדיק לברכה בטענותיו בפרק שנים עשר מספר מורה הנבוכים (ח\"ג) אמר זכרונו לברכה כי יעלה על לב בני ההמון כי רעות העולם יותר מן הטובות וכשתעריך מנוחת האדם ותענוגיו בזמן מנוחתו אל הדאגות והמכאובים הקשים [והפגעים והחליים והמכשולות יראה להם כי מציאות האדם לרעתו והוא זכרונו לברכה באר כי רוב הרעות] הבאות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם ומסכלותנו נזעק ונשוע ומן הרעות אשר נסבב לנפשותינו ברצוננו נדאג ונכאב כמו שאמר שלמה (משלי י\"ט) \"אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו\" והאריך בזה ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם הם מנזקי אדם באדם כגון הקטטות והמלחמות או מנזקי אדם לנפשו כרוב התאוה למאכל ולתשמיש וכיוצא בזה ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק רק על נפשו ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או המרבה בתשמיש ונעשה עיוור לשווע רק על סכלותו וכן תראה מהם כי הנכנס בסכנת המדברות והימים כדי להתעשר ביותר על שכניו ולהפרות ברצי הכסף והזהב וימצאוהו תלאות ילך וישווע וילונן על הזמן ויתמה מרוע מזלו והקדוש ברוך הוא לא יחדש מופת ונס בעולם לעזור המשוגעים על פחיתות מידותיהם ועוד תשוב תראה בהם כי מי שאסף מן הממון די ספקו רואה עצמו פחות וגרוע מזל ממי שאסף הפנינים בתוך גנזיו ויתלונן על מזלו וגם זה מפחיתות המידות כי המשיג אלו התוספות לא השיג דבר נוסף בעצמו וכוחו אבל השיג הבלים או תעתועים או כשלון לעצמו והחסר מאלה התוספות אינו חסר כלום לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו ואלה הם רבים בכל זמן ובכל מקום ובאמת כי הרב זכרונו לברכה הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ עם מה שביאר עוד שם כי הטובות הצריכות בעולם מרובות מאד ונמצאות הרבה בכל מקום כגון המחיה במים ובמזון הצריך ולא חסר העולם מן הצריך ואין חסרונו אלא בתוספות ובעודף על צרכי בני אדם כגון המרגליות והפנינים שאינן נמצאות אלא בקצת הארצות מפני מיעוט צורך בני אדם להם.",
+        "וכל זה ראוי להעלות על לב משכיל כדי להבין תקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטובת ההנהגה בברואיו וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות אבל עניין השאילה בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור עליו בשלמותו אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו שהקדוש ברוך הוא נותן לכל גויה וגויה הראוי לה ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה ויש שנבראים בתחילת הבריאה חסרי האברים ויש מתים קודם עשרים שנה ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכיות ואין עמהם עונש שמים כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי בכורים ב א) שאין בית דין של מעלה עונשים עד אותו הפרק וכעניין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם וכשאילת מעשה דרבי עקיבה בתורתו ובמיתתו (מנחות כט ב') וכל שכן שאילת רשע וטוב לו שהוא מצוי יותר בעולם ועניין השאילה הזאת לא תקטן בהיות נכשליה מועטים ולא תגדל בהיותם רבים כי לא לאדם שיחנו שנזכה מעשיו בהיות רובם טובים ולא שגה וטעה בדבר אלא במיעוט ואין טענותינו אלא על הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אין בהם נפתל ועקש ויראה מדברי הרב זכרונו לברכה שלא הוקשה בעיניו דבר ברשע וטוב לו כי הוא מחסד הבורא יתברך שמו אבל עיקר הספק בצדיק ורע לו והנה ביאר בכלל שהעולם במציאותו חסד יבנה ומקריו ופגעיו מעצמם ועל הצדיק האובד יגזור שהמיתה בחטא ויסורין בעון והוא אמת עם מה שהוספנו לכתוב ולרמוז למעלה וברוך היודע דין אמת ושופט אמת והצדק.",
+        "כיון שנתפרש מדברי רבותינו זיכרונם לברכה שסוף העונש גיהנם וסוף השכר העולם הבא צריכין אנו לפרש מדבריהם זיכרונם לברכה מהו הדין הזה שנקרא \"גיהנם\" ומה הדבר שנדון בו ואימתי ידון בו [ואם תאמר] שהעונש מגיע לגופו שלאדם במיתתו והלא גופו שלאדם כשמת אבן דומם הוא אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני [הבשמים] המקיימין אותו אין הפרש לאבן הזו בכך ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופן לאחר המות והיאך יהיה זה הגוף בגיהנם וזה בטובת העולם הבא והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או גנוזים בביתך בתוך ארון אחד הרי שאין עונש אלא לנפש ומהו העונש המשיג אותה והרי הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת במקום ואין מחיצה לפניה ומה הוא המקום הזה שנקרא \"גיהנם\" ונדונית שם אין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי גוף והדברים הממשיים אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעתם שלרבותינו זיכרונם לברכה אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם שהרי לדבריו אין עונשו שלאדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם ונמצא פוטר בטענה הזו שאר החוטאים מן הדין והעונש ועוד לדעת זו עשית עובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם שהרי שניהם אבודים ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו מהן שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כעניין שנאמר ביצר הרע \"כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה\" ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל התלמוד ומדרשי רבותינו מפורשים הם בעניני גיהנם והעונש ההוא.",
+        "כך שנו במנחות (צ\"ט ב') \"ואף הסיתך מפי צר\" וגו' מגיהנם שפיה צר שיהא עשנה צבור בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צרה תלמוד לומר \"העמיק הרחיב\" שמא תאמר אין בה עצים תלמוד לומר \"מדורתה אש ועצים הרבה\" והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב אמרו בתענית (י' א') עולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים לגיהנם נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם ועוד סיימו לו פתחים אמרו בעירובין (י\"ט א') שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר דכתיב \"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה\" ולגהינם ירדו אחד בים כתיב \"מבטן שאול שועתי\" החזיר אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם ואחד בירושלים שנאמר \"נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים\" ואמר רבן יוחנן בן זכאי שתי תימורות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה שלגיהנם ואמרו לעניין איסור הטמנה בחמי טבריא (שבת ל\"ט א') תולדות אור נינהו דחלפא אפתחא דגיהנם ועוד אמרו (בבא בתרא פ\"ד א') שמע מינה האי שמשא סומקתי היא דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה ואותיבו עלה ופריקו ואיתמר התם ולמאי דמותבינן מעיקרא הא קא חזינן ליה דסמקא בצפרא ובפניא בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם ובפרקי רבי אליעזר (פרק ד) אמרו בשני ברא הקדוש ברוך הוא את הרקיע והמלאכים ואשו שלבשר ודם ואשו שלגיהנם ופירשו שם שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות שנאמר \"ודמות על ראשי החיות רקיע\" ואמרו שם (פרק ה') רבי יהושע אומר עוביה שלארץ מהלך ששים שנה ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמים תענוג לבני אדם ושנו בברייתא דארכו של עולם במקום הזה שבעה מקומות זה למטה מזה והן גיהנם ושערי צלמות שערי מות טיט היון בור שחת שאול ואבדון ולמטה מכולן ארקא ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר דינור שהוא יוצא תחת כסא הכבוד שנאמר (ירמיה כג) \"הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול\" והיורד לארקא משם שוב אינו עולה והם נדונין לדורי דורות ושם שנינו רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך שלוש מאות שנה וכל מדור ומדור כמו כן האש שלשאול תחתית חזק על אחד מששים שלאבדון שלמעלה הימנו וכן כל מדור ומדור שלמעלה ממנו כמו כן זהו העניין השנוי בברייתא והחזירו העניין במדרש תלים ואמרו כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן וכנגדן שבעה בתי דירות לגיהנם ואלו הן כו' הרי שבעה בתי דירות לרשעים ושבעה לצדיקים לכל אחד ואחד לפי מעשיו בתי דירתו ובאגדה אמרו אמר רבי יהושע בן לוי כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא ותמן גובין גובין ואריון דנור קימין תמן וכד נפלין תמן בני אנשא אכלין יתהון אריותא ובתר דתיכלינון אישתא קימין מרישא ורמו יתהון בנורא דכל ביתא דמדור קמא ומשחנא ביתא תנינא דבמדור תנינא ואשכחת ביה כקדמאה ושאלית בגין ביתא קמא ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום ואומרים אומה לאומה אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא אתון מה חבתון אנן כותבינן חבנא ואמרין לאבשלום אם את לא קבילת אבהתך קבילו למה לקית כדין אמר להון משום דזלזלית לאבא וקאים מלאכא חד ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה ואמר רמו יתהון ורמו יתהון ומתוקדין בנורא ומייתין חורנין ומחי להון ורמין יתהון לנורא וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא ובתר כן מעיילין אבשלום לממחא נפקא בת קלא ואמרת לא תמחוניה ולא תקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו ועוד חוזרים ועבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא ואבשלום אישתזיב מכל אלין בגין דהוא בריה דדוד ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין וכדין דנין יתהון ודואג עמהון וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין [וקרח עמהון] וכדין דנין יתהון ההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין בגין דאמרי נעשה ונשמע ובביתא רביעאה כדין דנין יתהון ואית ביה עשר אומין וירבעם עמהון וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע וביתא חמישאה כדין דנין יתהון ואחאב עמהון וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובביתא שתיתאה כדין דנין יתהון ומיכה עמהון ההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובביתא שביעאה כדין דנין יתהון ואלישע בן אבויה עמהון וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה ואלישע משתזיב על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע ובכל שבע אלפי דאית בכל מדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא דכל חשוכא דהוה קדם דאיתבריא עלמין תמן הוא\" עד כאן במדרש ואלו קצת המקומות שספרו בהן עניין גיהנם וצערו וענשו בגמרא ובמדרשים ומדדו את תכנית ודברים הללו וכיוצא בהן אין לתלות אותם במשל שהרי הזכירו מקומו ומדתו ארכו ורחבו ודנו עליו לעניין איסור והיתר והוא מוזכר להם בעניין הדינים ושאר כמה מקומות שלא הזכרנו.",
+        "אלא כך היא קבלת רבותינו שהקדוש ברוך הוא ברא נפשות שלצדיקים והן בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה והכתוב מעיד עליה \"ויפח באפיו נשמת חיים\" ואמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשל הסבות ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו שנבראו בראשון בכלל בריאת האור ברצון הקדוש ברוך הוא שגדר זה העולם השפל והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפש תופשת בדברים הדקים ומכלה אותם ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר כאשר שם כחות השכליים הנבדלים שהם מלאכים לכתותיהם בשמים והפרישו רבותינו זיכרונם לברכה בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא לדקות אותו האש אמרו בפסחים (נ\"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני בשבת ואין ספק אחרי המימרא הזאת שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה עד שייחסו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים וידוע הוא בכל מעשה בראשית כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני וכן השני מן השלישי כאשר תראה אפילו בפשט הכתובים ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת הנפש ואפילו האוויר העולמי הנתפש אין האש מכלה בו ולא שורפת אותו ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות אינה כמו אש העולם הזה כלל לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת ולא האש היסודית אשר בגלגל האש אף על פי שהוא גוף דק מאוד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות אלא דקה מזו היא ואף על פי שהיא מענינה כמו שאבאר וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אחד מאשי מקום העונש הזה שהוא נהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית שנאמר באש הזה (ישעיה ל לג) \"נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה\" כמו שנאמר בבריאת הנפש \"ויפח באפיו נשמת חיים\" וכפי מה שרמזנו למעלה וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו שלגיהנם זכר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו וגדולה מהן אמרו בגמרא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן שלחיות ולהיכן שפיך על ראש רשעיא דבגיהנם ואמרו בפרק היכלות רבי ישמעאל שנשבע הקדוש ברוך הוא על אותו רשע לופינוס קיסר שהרג עשרה הרוגי מלוכה שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש שורפים לאותו רשע בגיהנם ודבר זה גדול ומפורש ובבראשית רבה (פרק כא יג יד) אמרו וישכן מקדם לגן עדן דבר אחר \"מקדם\" קודם לגן עדן נבראו המלאכים שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה \"ואת להט החרב\" על שם משרתיו אש לוהט \"המתהפכת\" שהן מתהפכין פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים דבר אחר \"מקדם\" קודם לגן עדן נבראת גיהנם גיהנם נבראת בשני וגן עדן בשלישי \"ואת להט החרב המתהפכת\" על שם \"ולהט אותם היום הבא\" וגו' אלו שתי לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו שהם מלאכים וכרובים שתחת הכסא וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול בזה ואחרי זה נאמר שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו יש ביכולתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף נתפש שורפת דברים דקים שאינם גוף ומכלה אותם שאין הכחשה לאחר שיודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך שלא יהא אפשר להמצא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה וכן אומרים רבותינו זיכרונם לברכה (שמות רבה י ח) במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור והזכירו (יומא כ\"א ב') אש אוכלת אש. ",
+        "ואם יקשו עלינו היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול נשיב להם עם כל עומק פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב רק שהם מקומות נרמזים לשימוש השכל ההוא ואנחנו עם כל זה לא נשיא שכלנו שלא יהא בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפשו יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור או בענף האילן ושלא תהיה נפשי בגופי נצמדת יותר ממה שנפשי נצמידת בגופו של חברי ויהיה משכנה בי במקומה או שלא במקומה מפני שהיא אינה גוף ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לה גוף אבל על כל פנים נפש שוכנת בי ויהיה חיבורה בגופי כדברי קצת חוקריהם שאומרים כי נקשרה בריה דקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח חיים והיא אצלם נפש אחרת באדם ונצמדו שתי הנפשות הדקה קיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם שמן הדק דקות בינוני בין שניהם או יהיה בעניין בדרך אחר כמו שירצו וירחיבו לשונם בדקות מלות ובגערות לחולק עליהם וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין אבל על כל פנים מי ששכן בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף יכול להגביל אותה במקום ההוא ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהיא מן הכת העליונה ונברא על זה העניין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או הכיליון החרוץ.",
+        "וכבר בא במורה הנבוכים (ב א) מאמר מן הפילוסופים כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה נאמר כי גופו הוא אשר התנועע בעצמו כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה אלא שהיא התנועעה במקרה כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה עמו הנפש אל העליה ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה והוא הגוף ואם ישקוט הגוף תסיר התנועה המקרית אשר יש לנפש עד כאן לשונו וכבר אמר עוד קצת משכיליהם אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם לאו מחקריהם במצאם חיבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה והוא חבור על כל פנים וכבר יצאנו לעניין אסור בחקירה הזאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוך מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים והם לא ידעו בנין גופם בכל מחקריהם אף כי נפשם ומדוע יתפארו על קבלתנו בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים ואנחנו על קבלה אמתית מאבות הקדושים שלא השפיקו בילדי נכרים מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה עד שיאמרו רבותינו זיכרונם לברכה עליה דבר כאלו [דעתם] נוטה שלא נבראת אמרו בבראשית רבה (ח י) \"עד שהמלך במלאכתו ישב שם עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהן שלצדיקים שבהן נמלך וברא העולם\" ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו מכל מקום יכיר מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה אצל רבותינו ולא כמותו אף על פי שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר עניין ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש שלגיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך. ",
+        "ועכשיו יש לפרש העונש הגדול שהוא הכרת והוא באמת אבדן הנפש וכך אמרו בספרא (אמור יד ד) לפי שהוא אומר \"כרת\" בכל מקום ואיני יודע איזהו תלמוד לומר \"והאבדתי את הנפש ההיא\" למד על הכרת שאינו אלא אבדן אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי כי זאת הבריה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באובדן הגוף כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד גופי מהנבראים אם גלגל או זולתו ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בעניין הזה להתגלגל ולשוב אל יסודו והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שאינן מהן כי זה אינו אמת בקבלה והוא רחוק מאוד אל העיון מכל מה שביטלוהו המתחכמים ואם היא תשוב אל יסודה כתולדת הנבראים בעלי ההוויה וההפסד שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד אבל עניין זה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה שחייבי העונש בגיהנם י\"ב חודש לפי הראוי להם לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר נדונין שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כדבר הנשרף המושב לאפר ורוח האלהים והוא רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחילה ולא נועם ועונג הצדיקים והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג ולא כעניין הצדיקים אמרו במסכת שבת (קנ\"ב ב') אלו ואלו בין שלרשעים בין שלבינונים לדומה נמסרות הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות רצון האדון יתברך מקיים אותן ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב \"כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה\" אף במיתת הגוף נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסורין לשעתו יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו כך אומר בירושלמי במסכת פאה (א א) רובו זכיות יורש גן עדן רובו עוונות יורש גיהנם היה מעויין אמר רבי יוסי בן רבי חנינא \"נושא עוונות\" אין כתיב כאן אלא \"נושא עון\" הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות וכו' וכבר נזכר למעלה העניין הזה.",
+        "העונש הזה שלגיהנם מיד הוא בא לאדם לאחר מיתה תכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמידת לנהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא מיסוד הגלגל וכח האשות כולן והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם וזה העניין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתם בכל הנבראים והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי הנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעת להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב ליסודן ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש שלגיהנם ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צער גיהנם וזה מעניין הכרת לומר שהיא נכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה (שבת קנב ב') ושלרשעים זוממות והולכות שנאמר \"ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע\" ופירוש \"זוממות\" מלשון \"אשר יזמו לעשות\" (בראשית יא) והעניין כמו שפירשנו.",
+        "ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר מיתה ואינו מן הדינין העתידין להיות לימי המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלתנו כך אמרו חכמים במסכת עדיות (ב י) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר \"והיה מדי חדש בחדשו\" וגו' ואמרו במסכת קידושין (לא ב') מכבדו בחייו מכבדו במותו ואומר \"כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו\" והני מילי בתוך שנים עשר חודש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר \"זכרו לחיי העולם הבא\" ואמרו במסכת תענית (יא א') בשעת פטירתו שלאדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו' והזכירו בהגדה (בבא בתרא עד א') בעניין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרי להו בגיהנם כבשר בקלחת ואמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין ובעניין אלישע בן אבויה אמרו (חגיגה טו ב') כי נח נפשיה אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי לא מידן לידייניה משום דגריס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר ומעשה נסים הוה כדי להראות כן וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה ב א) מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה קברו ובמדרש תלים אמר דוד \"בידך אפקיד רוחי\" בשעת מיתתי פדית אותי ה' מן גיהנם ומפורש בהגדה (פסיקתי רבתי כג) בכל ערב שבת דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להן לרשעים אלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כולה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך הממונה על הרוחות חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין \"ויהי נועם ה' אלהינו עלינו\" וגו' הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד נשמתן ונפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו זיכרונם לברכה או מאמין בקבלתם ועם מה שפירשנו לא ירחיקו דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או המתפקר. ",
+        "הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש אינו בכל מחוייבי כריתות שהצדיק הגמור שתקפו יצרו אכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא ואפילו בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומהעולם הבא שהרי מנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעולם הבא לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה אלא כך הוא ביאור העניין שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש מי שזכיותיו מרובין על עוונותיו אף על פי שיש בהם מחייבי כרת העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מועד קטן כח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת ואמרו בספרי (חוקת קכה) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם \"ונכרת האיש ההוא מעמיו\" לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתיפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים זיכרונם לברכה (ראש השנה יז ) שיורדין לגיהנם ונדונין בה י\"ב חדש לאחר י\"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים ומחוייבי כריתות הללו הם שרמז הכתוב \"ונכרתה הנפש ההיא מלפני\" וכתיב \"והאבדתי את הנפש ההיא\" רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שמזקינים בשלוה בעולם הזה כדכתיב (קהלת ז') \"יש רשע מאריך ברעתו\" וכפי מה שכתבנו למעלה ויש עוד במחוייבי כרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם והם עובדי עבודה זרה שמנו חכמים זיכרונם לברכה במשנה ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא דקתני בתוספתא (סנהדרין יב ט) הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה והני דקתני אידך ברייתא התם המינים והאפיקורסין והמשומדים והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות וכו' ורשעים הללו הם שכתוב בהם \"הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה\" ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי שלח קיב) \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא כפל זה לא נאמר בתורה אלא לעניין עבודה זרה ומגדף וכיוצא בהם דכתיב \"כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה\" ודרשו במסכת שבועות (י\"ג א') \"כי דבר ה' בזה\" זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה \"ואת מצותו הפר\" זה המפר ברית בשר ושם אמרו בבאור שאין כפל כרת זה נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה ולפיכך לא מנו רבותינו זיכרונם לברכה אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בעניין עבודה זרה נאמר וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר הרשעים המוחלטין לפי שמצאו בהן בקבלה \"כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה\" הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.",
+        "אף על פי שיש בחטאים אלו כרת בגוף בעולם הזה וכרת בנפש לעולם הבא יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העולם הזה ואם תאמר והיאך תולין לו על כרת שבגופו אם בשביל זכות שעשה אין לכופר בעיקר זכות לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשמו שלהקדוש ברוך הוא יתברך זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעולם הזה אפילו עשאו לשם עבודה זרה כגון מה שאמרנו באומות העולם וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שהרעו לישראל ושאר אומות לא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות וכן הכתוב מזהירנו \"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא\" וכל שכן שכבר רמזנו [סוד] שיש בו תיקון כל השאילות הללו שהדין נותן להיתלות אפילו לעובד עבודה זרה להכעיס ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.",
+        "ואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול רבי משה בר מיימון כתב בספר המדע (תשובה ח א) שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ופרעון מן הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד זהו הכרת שנאמר \"הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה\" מפי השמועה למדנו \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם כן נכרתה מן העולם הבא עוד כתב הרב זכרונו לברכה שהנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתיכרת הנפש ההיא שעונה בה וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל \"באר שחת\" \"אבדן\" ו\"תפתה\" ו\"עלוקה\" וכל לשון כליה והשחתה לפי שהוא הכליה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם כל אלו דברי הרב זכרונו לברכה.",
+        "מי שרואה דברים אלו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב זכרונו לברכה לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדרך החיצונים חס ושלום אלא דברי הרב זכרונו לברכה על סוף האבדן והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה והוא הכרת שהוא בטול הנפש וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו הוא עונש גדול ואבדן חמור לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהן והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה כמו שפירש הרב זכרונו לברכה וכמו שאנו עתידים לבאר ואף על פי שלא פירש הרב זכרונו לברכה כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין יש ראיה ללמד עליו זכות שהרי כתב בפרק אחד מפרקי הספר הנזכר (תשובה ג ה ו) כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאיהן ויש להם חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא נדונין ונכרתין ואובדין כפי גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו ואם אין שם מקום שלעונש ויסורין לנפש מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.",
+        "אבל יש לו לרב זכרונו לברכה במקום אחר דברים משבשים הדעות חזר ושנה זה העניין בפירוש המשנה בפרק חלק ואמר כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר והוא מה שנזכר בתורה בעניין כרת כמו שנאמר \"הכרת תכרת הנפש ההיא\" ואמרו זיכרונם לברכה \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" לעולם הבא ואמר הכתוב \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" וכל מי שיהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת יכרת ויאבד מן המעלה ההיא וישאר גוף אובד בלבד וכתב ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם ויביאו ראיה מן הפסוק \"הנה יום בא בוער כתנור\" וגו' ומקצתם אומרים כי חמימות נפלא תבער בגופם ותשרפם כדכתיב \"רוחכם אש תאכלכם\".",
+        "אלו דבריו זכרונו לברכה ואינם דברים נוחים לדעתנו מפני שדברי רבותינו זיכרונם במחלוקת שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה לברכה דקה בראה האלהים לעונש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו אבל יש לדעת רבותינו זיכרונם לברכה עוד יום מועד לדין עמים והוא היום שהנביאים מעידים אותנו \"הנה יום בא בוער כתנור\" ואמר מלאכי \"יום ה' הגדול והנורא\" כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה ונדונין כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם כן נידונין הכל ביום הדין מתחלת ימות התחיה על עניין אותו שכר העתיד לעולם הבא אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן וכן כתוב באותו העת \"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם\" והן רשעים כגון אומות העולם ועוברי עבודה זרה שיגמר דינם לדראון עולם ושלא ינעמו בחיים ההם אלא ישארו בדראון שלהם או יכפול עליהם עונש ממידה הקשה לרעה הימנה כפי מה שנתחייבו ועל הדין הזה שנינו במשנה אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין ואנשי סדום אין להם [חלק לעולם הבא] אבל עומדין בדין וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם זיכרונם לברכה אריכות העונשים לעתיד הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ל כ) שאלו ישראל לבלעם אימתי היא אמר להם \"אראנו ולא עתה\" אמר להם הקדוש ברוך הוא זו היא דעתכם אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבוא ישועתי וכו' זה העניין לדין גיהנם העתיד ליום הדין הגדול ויונתן בן עוזיאל עליו השלום אמר בתרגום \"כי לא ביד יקחו\" (שמואל ב' כ\"ג ו ז) בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא די ליתוקדין באתגלא בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא\" ואמרו במכילתא (בשלח ויסע ד) אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלוש פורעניות מיום גוג ומגוג ומחבלו שלמשיח ומיום דין הגדול ואמרו בילמדנו (תנחומא ישן) ובמקומות אחרים במדרש (מדרש שמואל א כד) \"למה הרגזתני להעלות אותי\" שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין אף על פי שכבר מת זה כמה היה סבור שהוא הדין העתיד שהכל נידונין בו ועל זה אמר ריש לקיש (עבודה זרה ג' ב') \"אין גיהנם לעתיד לבא\" והוא יום הדין העתיד לבוא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין הימנה והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו מת חגר או סומא עומד במומו שלא יאמרו \"מן השמים ריפא אותם אלו אחרים הם \" והביאו ראיה לזה מדכתיב \"הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם לא שורש ולא ענף\" ודרשו \"לא שרש\" בעולם הזה \"ולא ענף\" לעולם הבא והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד רבי שמעון בן לקיש דכתיב \"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה\" והנה אין זה גיהנם ההווה לאדם אחר המות וכן פירש בתחילת מסכת עבודה זרה (ג' ב') \"ותעשה אדם כדגי הים כרמש\" מה דגים שבים כיון שקדדה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיוון שקדדה עליהם חמה מיד מתים והעמידוה בעולם הבא כרבי שמעון בן לקיש דאמר \"אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה\" הרי ביארו כי זו המימרא של רבי שמעון בן לקיש אינה [אלא] בעולם הבא והוא עולם שאחרי[ה] התחיה כמו שאנו עתידים לבאר בראיות גמורות וכן המימרה הזו שנויה בבראשית רבה (פ\"ו ט') גלגל חמה יש לו נרתיק מה טעם \"לשמש שם אהל בהם\" ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש את כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מערטלו ומלהט בו את הרשעים מה טעם \"ולהט אותם היום הבא\" ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההווה עכשיו כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו זיכרונם לברכה וזו הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתיק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה כמו שכתוב \"לשמש שם אהל בהם\" והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו מה הקדוש ברוך הוא עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע שני ודן בו את הרשעים וכן דברי החכם האחר (ב\"ר פ\"ו י') והוא רבי יהודה ברבי אלעי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאת מגופו ומלהטתו כל הדברים האלה לעתיד הם וכן אמרו עוד (מדרש תהלים יט) אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לנדניהן נשמתן קשה להן וכו' אלה שתי המימרות עניין אחד ליום העתיד שכתוב \"ואלה לחרפות לדראון עולם\" ואיך יעלה על לב גורס התלמוד שיאמר ריש לקיש אין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בעניין המקום והאש ההם כדתניא בפסחים (נ\"ד א') אמר רבי יוסי אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת אין לו כביה עולמית והיו מקשים על רבי שמעון בן לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא והוא עצמו רבי שמעון בן לקיש הזכיר בערובין (י\"ט א') אור שלגיהנם והלשון עצמו מוכיח שלא אמר \"אין גיהנם בעולם\" אלא \"אין גיהנם לעתיד לבא\" אלא שהעניין כמו שפירשתי והדברים כמו שביארנו ועם כל זה גלה לנו הרב זכרונו לברכה דעתו שהוא מאמין בעונש דין וצער יהיה באי זה זמן שיהיה אחרי המות אלא שלא התבאר לדעתו בתלמוד ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה וזה התנצלות לרב ולימוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו זכרונו לברכה ופירוש למימרא שלרבי שמעון בן לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים או שלא יתלו בה החיצונים שהטינה בלבם.",
+        "וכללו שלדבר מבואר הוא מדברי חכמים זיכרונם לברכה ואחוז ביד מקבלי התורה שגיהנם הוא מקום דין ומשפט לענוש בו החוטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעולם הזה לפי שיסורי העולם הזה הם בגוף שפל גס הבריה ועב וכבד והעונש והצער ההוא בנפש הזכה הדקה הבאה בברייתה וכמו שרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו ואף בבני אדם זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתם מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעת וההרגש המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאוד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות בריתה ואין ערך ודמיון בין אותו הצער החזק הגדול ובין שאר בעלי החיים בגופותם בשום פנים ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתכלין שם לדעת רבי שמעון בן לקיש בחמה היוצאת מנרתיקה הם נדונין ומכל מקום מיסורי אש שלגיהנם היא שהחמה שנתערטלה מן הנרתיק מיסודי האש העליון שאור שלגהנם הוא ממנו וכמו שנתפרש למעלה ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו זיכרונם לברכה בעיקר מכל עיקרי הדין הללו העתידין להיות וכל דבריהם עולים בסגנון אחד.",
+        "ואחר שנתבאר קצת מעניין הדין והעונש שיצילנו בעל הרחמים ממנו צריכין אנו לבאר עניין השכר שיזכנו בעל הגמול עליו והוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שני שמות \"גן עדן\" ו\"העולם הבא\" מלבד טובות העולם הזה כגון ימות המשיח לחיים ותחיית המתים שבאותו זמן שאין אנו מדברים עתה בהם ותחלה נאמר ששכר המצות כולם והגמול הטוב דבר פשוט הוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שהעיקר הגדול הוא חיי העולם הבא אבל השכר הקודם והוא מה שיגיע לאדם אחרי המות הוא גן עדן כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחרי המות מיד וכן תמצא בכל מקום מדבריהם גן עדן הפך מגיהנם כמו שאמרו בעירובין (יט א') יפה דנת יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים ואמרו במסכת חגיגה (טו א') \"גם את זה לעומת זה עשה האלהים\" ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם כל אחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן אחד בגיהנם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ושנינו באבות (ה יט) מה בין תלמידיו שלאברהם אבינו לתלמידיו שלבלעם הרשע תלמידיו שלבלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר \"ואתה אלהים תורידם לבאר שחת\" תלמידיו שלאברהם אבינו יורשין גן עדן שנאמר \"להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא\" ועוד שם (ה כ) \"עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן\" ואמרו (ח יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם ובפרק תפלת השחר (ברכות כה ב') תניא גבי פטירתו שלרבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד שלגן עדן ואחד שלגיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי הרי שהיה [מתירא] עכשיו מגיהנם ומצפה לגן עדן ובאלה שמות רבה (ב ב) אמרו מי שהוא משמר את התורה הרי גן עדן לפניו מי שאינו משמר את התורה הרי גיהנם לפניו וכו' בויקרא רבה (לב א') בשעה שהצדיקים עולים מתוך גן עדן ורואין את הרשעים שהם נידונין בגיהנם נפשם שמחה וגו' ובהגדה דרבי יהושע בן לוי (כתובות עז ב') אמרו אחוי לי דוכתאי אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל בגן עדן ואמרו חזייה לרבי שמעון בן יוחאי וכו' ובבראשית רבה (פס\"ה י\"ח) במעשה דיקים איש צרורות בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר אמרו נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פורחת באויר אמר לשעה קלה קדמני זה לגן עדן ובמדרש רות אמרו \"וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו\" ימי חייו דמאן רב ולוי חד אמר שליהויכין וחד אמר שלאויל מרודך אמר רבי שמואל בר נחמני מסתברא כמאן דאמר שליהויכין שמשעה שהקדוש ברוך הוא נותן שלום לצדיקים אינו נוטלה מהם אלא הולכת עמם לגן עדן למדו במלה זאת שפטירתן שלצדיקים מעולם הזה לגן עדן הוא ובפרק שני דתמורה (ט\"ז א') גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבנו [לגן עדן] אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך וכו' נמצינו למדין ששכר האדם לאחר המיתה הוא בגן עדן.",
+        "ומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בגן עדן הנה דבר זה עיקרו בתורה ופירושו בדברי סופרים שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה בארץ ושארבע נהרות יוצאין משם ואחד מהם פרת הסובב ארץ ישראל וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סוד בראשית הכל אמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואנשי המדות עצמן יודו ויאמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספר כי אספקלינוס חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ ויעברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו כולם בשביבי אש הברק ולא נמלט מהם איש ותשבות חכמת הרפואה מן הגויים ההם ימים רבים עד מלוך ארתחששתא המלך ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרופאים על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא וכל אלה דברי אמת ידועים ומפורסמים גם היום כי רבים מבאי הארץ הלזו ארצה בני קדם יראו מרחוק הלהט המתהפכת. ",
+        "אבל סוד העניין הזה שהדברים כפולים כי גן עדן וארבע נהרות ועץ החיים ועץ הדעת נטע שם האלוהים וכן הכרובים ולהט החרב המתהפכת גם עלה התאנה והחגורות וכתנות אשר העור כלם כפשוטם וכמשמעם אמת הדבר ויציב העניין ולסוד מופלא הוא כי הם כיוצרי דבר להבין סוד עמוק משל כמו ששנינו (ראש השנה כד א') \"דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליה בטבלא בכותל שבהן מראה את הדיוטות כזה ראיתם או כזה ראיתם\" כי כן מלאכת במשכן בשלשה מקומות חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת ובמקדש עזרה והיכל ודביר וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כלם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל ורמזי כל המרכבה שם וכן הנבראים עצמם ביצירתן בדמות נבראו כמו שאמרו בספר יצירה (ו ד) סימן לדבר ועדים נאמנים עולם ושנה ונפש ואדם הראשון מעשה ידיו שלהקדוש ברוך הוא מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת והשכינו הקדוש ברוך הוא יתברך במבחר המקומות להנאת ולתועלת הגוף וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה העולם העליון הוא עולם הנשמות בציור גשמי להבין משם יסודי כל נברא גופי ונפשי ומלאכי וכל מה שיש בהשגת הנברא להשיג מן הבורא יתברך גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מן המוצק אשר על ראשן מן העולם אמצעי והעליון ועל כן יראו בו מראות האלוהים יותר משאר מקומות כאשר אנחנו מאמינים כי ארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמן מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה' כעניין שנאמר \"מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים\" תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום על כן שוכני גן עדן שהוא במבחר למבין בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלוהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא ומשיגים כל מה שיוכל לדעת ולהבין בלימוד משה בסיני כעניין שנאמר אשר אתה מראה בהר\" זה עניין ידיעתנו בגן עדן והדברים מפורשים בדברי חכמים זיכרונם לברכה וכבר רמז רבי אליעזר הגדול בפרקים שלו כפל העניין הזה שאמרתי בפרק כ\"א דתני רבי זעירא \"ומפרי העץ\" אין העץ אלא אדם שנמשל בעץ שנאמר \"כי האדם עץ השדה\" \"אשר בתוך הגן\" אין \"בתוך הגן\" אלא לשון נקיה ואין \"גן\" אלא האשה שנמשלה בגן שנאמר \"גן נעול אחותי כלה\" וכן אומר שהיה סמאל רוכב על הנחש ואמרו שהיה עץ החיים צוח ואומר כשנגעה בו חוה \"אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני\" הנה עשה בכאן הכל משל ורמז והוא אמר במקום אחר בפרק עשרים \"ויגרש את האדם\" גורש ויצא אדם וישב לו מחוץ לגן עדן בהן המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה עשה אותו גן ממש וזה אין צריך ראיה מדבריהם שכל האגדות מפורשות הן בגן עדן שהוא גן ממש בארץ ואמרו (בבא מציעא קיד ב') על רבי אבהו עייליה אליהו לגן עדן ומלי לגלימיה טרפי דאילני בפרק המקבל ובמדרש תהלים (נו) \"בארצות החיים\" זו ארץ ישראל דבר אחר זו גן עדן ובמדרש קהלת (ז לא) אמרו מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא גיהנם וגן עדן כדי שתהא זו מצלת מזו וכמה ריוח ביניהם רבי יוחנן אמר כותל ורבי אחא אמר טפח ורבנן אמרי שתי אצבעות ובבראשית רבה בתחילתו שנו והחזירו הדבר פעמים רבות וכן במקומות אחרים שהוא גן ממש נטוע בארץ אלא העניין כמו שפירשנו וכמה נכבד דבר רבי אברהם בן עזרא זכרונו לברכה שכתב (בבאור בראשית ג כד) בעץ הדעת סוד ינעם גם הדברים כמשמעם ובמדרש שיר השירים אמרו \"הביאני המלך חדריו\" מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים רבי יהודה אומר הרי אתה למד מיעקב שאמר לו הקדוש ברוך הוא \"קום עלה בית אל\" וכו' מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא [עליה] למעלה מעליה והראה לו חדרים שבמרום דבר אחר \"הביאני המלך חדריו\" אלו חדרי גן עדן ומכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן וכו' ובמדרש רבי נחוניא בן הקנה אומר מזה הרבה סתם העניין ומבואר הפרוש.",
+        "ואם כן כיון שהעניין על דרך הנזכר מכל מקום גן עדן בעולם הזה התחתון הוא מה שכר הנשמות שם ואין תועלתם בדבר גשמי ולא במקום ממקומות הארץ ועולם התחתונים כבר פרשתי שהעניין כפול וזה הגן והעדן התחתונים הן ציורים לסודות העליונים והדברים ההם העליונים הרמוזים באלה גם כן נקראים \"גן ועדן\" שאלו התחתונים מהן תופסין השם הזה כיצד יש בעליונים השגה שנקראת בדברי רבותינו זיכרונם לברכה \"גן\" והשגה למעלה הימנה שהיא הנקראת \"עדן\" והוא נקרא \"צרור החיים\" וסודם עמוק ותפוס ביד מקבלי האמונה אבל פירשו לנו חכמים זיכרונם לברכה מקום הנפשות אמרו במסכת שבת (קנ\"ב ב') נפשותיהן שלצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך\" ואמרו במסכת חגיגה (י\"ב א') ערבות שבו צדק ומשפט וגנזי חיים וגנזי ברכה וגנזי שלום ונשמותיהן שלצדיקים ורוחות נשמות שעתידין להבראות ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם ואמרו בסוכה (מ\"ה ב') ראיתי בני עליה והן מועטין ופירשו הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא כשאינה מאירה והבן ההסתכלות הזה שאמרו עליו (ויקרא רבה א י\"ד) משה רבינו עליו השלום נסתכל באספקלריא המאירה ושאר נביאים נסתכלו בשאינה מאירה הביאו לשון \"ראיה\" בהסתכלות השכל ועלוי ההבנה לפיכך קראם בני עליה ואמרו \"כי לא יראני האדם וחי\" אבל בשעת מיתתן הן רואין ובספרי (בהעלותך קג) אמרו \"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר\" מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר \"אשר בידו נפש כל חי\" ואומר \"בידך אפקיד רוחי\" מת נותנה באוצר שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" שומע אני בין צדיקים בין רשעים תלמוד לומר \"ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע\" במדרש תהלים אמרו \"יעלזו חסידים בכבוד\" באיזה כבוד עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם והן מקלסין להקדוש ברוך הוא ששם אותן בצרור החיים שנאמר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" ובמדרש שיר השירים (זוטא ע יד) אמרו \"תוכו רצוף אהבה\" אלו נפשות הצדיקים שנתונות עמו במרום שלשה נכנסו זה לפנים מזה משה נגש אל הערפל לפנים ממנו צדק ומשפט שכן כתוב \"צדק ומשפט מכון כסאך\" לפנים מהם נפשות הצדיקים שנאמר \"אשר בידו נפש כל חי\" ואומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" והוא הרמוז בתורה \"ולדבקה בו\" ועוד נדבר בזה לפנינו בעזרת האל.",
+        "אבל עוד יאמינו רבותינו זיכרונם לברכה לפי דבריהם בהגדות שאמרו הגן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לשכר הנשמות בו חלק בשכר ועונג ואף על פי שאינן גוף וכבר שמו להם מקום עם העליונים ותיקון העניין הזה כך הוא לפי שאמרו חכמים זיכרונם לברכה (שבת קנב ב') עד שנים חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר שנים עשר חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה עשר יורדת ופירוש הקבלה הזו כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לעניין שהיתה כבר לאחר שנים עשר חודש נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלאכות ונתעטרה בעטרה שלעולם הבא ואין הכוונה במה שאמרו גופו קיים בין שיהא הגוף נשרף לסיד או שיהא מן החנוטים שגופם מתקיים אלא הכוונה למה שכתבנו ובאותן י\"ב חודש חלק הנשמה בגן עדן להיות עונג העולם העליון להם בעניין נוטה לגשמיות ואין כוונת רבותינו זיכרונם לברכה שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא או שירחצו בנהרות אלא הכוונה מפני שהוא שער השמים לאור באור החיים כאשר תאמר על העומד בירושלים שתתלבש נפשו רוח הקודש ומלאכות נבואה בחפץ עליון בין במראה בין בחלום יותר מן העומדים בארץ טמאה ומן ההשגה ההוה אל הנפש במקום ההוא מתפעלת לדבקות העולם העליון והשגת תענוג הרוחני וזה מה שמספרין רבותינו זיכרונם לברכה בהגדה (בבא מציעא פה ב') בצדיקי דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא העליה ההיא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שיגיעו סגולת התחתונים בחייהון כגון הנביאים.",
+        "אבל היות הנפש נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת ה' נשיב להם בזה האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם ואי אפשר לפרש יותר מזה בגן ועדן העליונים הנזכרים למעלה אבל כוונתנו שיתבאר מדברינו לתלמידים שאין דברי תורה בגן עדן וענינו משל שאינו אמת ואין דברי רבותינו זיכרונם לברכה וקבלת האבות נוחי הנפש באלו הענינים דברי הבאי או משל בטל המליצה אלא הכל אמת ואמונה חיצון ופנימי מן מעלה למעלה ומן רוממות לרוממות וזוכה בו כל אחד ואחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמולו ולפיכך אמרו בויקרא רבה (כ\"ז א') אמר רבי אלעזר ברבי מנחם \"ונחל עדנך תשקם\" אין כתיב כאן אלא \"ונחל עדניך\" מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו ובאמת כי במקום הזה גן עדן משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה והוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תענית לא א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן וכן אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראהו באצבע כאילו רואהן שנאמר \"הנה אלהינו זה\" וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה והראות השכינה כאילו מראה באצבע מתוך המחול השגת המעלה ועונג התיחדות מתוך שמחה גופית כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבנו שנתעלה נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראיתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצועי העין הגופי כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענה מוכרחת עלינו שיכחישו אמונתנו שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה ותקרא אותה \"השגה שהיא מגעת אליו מן מיכאל\" על דרך משל וכן הנשמות מספרות זו עם זו כמו שזכרו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות י\"ח ב') ואין הכוונה לסיפור בשפה וחתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו והנה יצאנו מענינו ובאנו לגעת בסודות הנבואה וראיות החסידים שרואין המלאכים ואמרו באגדה במדרש \"מה רב טובך אשר צפנת ליראך\" והנה כבר נתבארה אמונתנו בגן עדן ונרמזה כפי הראוי.",
+        "ועכשיו נחזור לשכר גדול שהוא העולם הבא והנה דבר ידוע הוא כי הזוכה שבדברי זיכרונם לברכה הוא המזומן לחיי העולם הבא והמתברך מהם אומרים עליו \"זכרו לחיי רבותינו העולם הבא\" (קדושין לא ב') ועיקר השכר אצלם בכל המצוות הוא העולם הבא כמו שאמרו (בראשית רבה נט ב) \"ותשחק ליום אחרון\" שכל שכרן שלמצות צדיקים אינו אלא לעולם הבא ואמרו (ראש השנה טז ב') [צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא כמו שהזכרנו בברייתא למעלה הנה שמו] שכר צדיקים הגמורים ומעלתן לחיי העולם הבא וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו (סנהדרין פט) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו' וזה העולם הבא שהוא סוף מתן שכרן שלמצות הדבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים לפי שכל מדותיו שלהקדוש ברוך הוא מידה כנגד מדה וזה מורה כי העולם הבא הוא עולם השכר לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחיית המתים ואינן על עולם הנשמות שקרינו אותו גן עדן אלא עולם התחיה הוא ושם (סנהדרין פט) אמרו אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי בדבר זה זייפתי דברי כותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר \"הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה\" \"הכרת תכרת\" בעולם הזה \"עונה בה\" לעולם הבא מכאן הראה להם תחיית המתים שאם אין תחיית המתים אותו העולם בטל הוא וכיון שחייבה תורה לעובד עבודה זרה כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה ושם הקשו בגמרא אמר לו רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מ\"הכרת תכרת\" דברה תורה כלשון בני אדם ואמרינן כתנאי \"הכרת תכרת\" \"הכרת\" בעולם הזה \"תכרת\" בעולם הבא דברי רבי עקיבה אמר לו רבי אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר \"את ה' הוא מגדף ונכרתה\" וכי שלשה עולמים יש אלא \"הכרת\" בעולם הזה ונכרת לעולם הבא \"הכרת תכרת\" דברה תורה כלשון בני אדם למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעולם הזה והכפל בענשי עבודה זרה להכרת מן העולם הבא ואין עולם שלישי שיהא ראוי כרת כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם והם עצמם ממה היא כריתתן מחיי העולם הבא.",
+        "ועוד אמרו שם בגמרא (סנהדרין צא ב') מנין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים שנאמר \"ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום\" מה היום כולכם חיים אף לעולם הבא כולכם חיים ושם (סנהדרין צ ב') אמרו רב חסדא רמי כתיב \"וחפרה הלבנה ובושה החמה\" וכתיב \"והיה אור הלבנה כאור החמה\" לא קשיא כאן בעולם הזה כאן בעולם הבא כלומר בעולם הבא לימות המשיח והקשו לשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעולם הבא לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה ובודאי הם זיכרונם לברכה לא יפרשו \"אור הלבנה כאור החמה\" בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים \"עולם הבא\" וכן אמרו בדור המדבר באין הן לעולם הבא שנאמר \"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה\" ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אין עתידין לחזור ותניא רבי אומר באין הן לעולם הבא שנאמר \"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים\" וזה העניין אינו בעולם הנשמות ושם (סנהדרין צא ב') אמר רבי יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר \"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה\" \"הללוך\" לא נאמר אלא \"יהללוך\" מכאן לתחיית המתים מן התורה ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר \"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה\" הנה אלו שתי מימרות שתיהן לרבי יהושע בן לוי ועניין אחד בהן בביאור וקורא עולם שאחרי תחיה \"עולם הבא\" ושם אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה זוכה ומנהיגן לעולם הבא ובמסכת שבת (סג א') אמרו לעניין היוצא בכלי זיין בשבת רבי אליעזר אומר תכשיטין הם לו ואמרו ליה וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח מפני שאינן צריכין שנאמר \"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה\" והקשו מזה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואמרו לשון אחר אמר להם רבי אליעזר אף לימות המשיח אינו בטלין אבל בטלין הן לעולם הבא והיינו דשמואל הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא לאחר התחיה שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה ובסוף חולין שנו בברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין (לט ב') ובמקומות אחרים תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר \"למען ייטב לך והארכת ימים\" \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" בעולם שכולו ארוך הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחר התחיה ובספרי (ואתחנן לה) הזכירו כל הזמנים הללו במדרש אמרו \"בהתהלכך תנחה אותך\" בעולם הזה \"בשכבך תשמור\" בשעה מיתה \"והקיצות\" בימי המשיח \"היא תשיחך\" לעולם הבא הזכירו כאן העולם הזה וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא ואמרו שם (ספרי עקב מז) \"למען ירבו ימיכם\" בעולם הזה \"וימי בניכם\" לימות המשיח \"כימי השמים על הארץ\" לעולם הבא וכן דרשו שם (ספרי נשא מ) \"וישמרך\" ישמור את נפשך בשעת מיתה וכן הוא אומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים\" דבר אחר ישמור רגליך מגיהנם וכן הוא אומר \"רגלי חסידיו ישמור\" דבר אחר \"וישמרך\" ישמור לעולם הבא וכן הוא אומר \"וקוי ה' יחליפו כח\" הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שהזכרנו ואחרי כן שמירתה לעולם הבא ושם שנינו עוד \"חופף עליו כל היום\" \"חופף עליו\" בעולם הזה \"כל היום\" לימות המשיח \"ובין כתפיו שכן\" בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו' ועוד אמרו שם (ספרי ברכה שנד) \"כי שפע ימים יינקו\" זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעולם הבא מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור שלכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וזכוכיות וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבא תלמוד לומר \"כי שפע ימים יינקו\".",
+        "מדרש אלה שמות רבה עשרה דברים עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לעולם הבא הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולמו שנאמר \"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם\" וגו' וכי אדם יכול להביט בהקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה לשמש מאור ארבעים ותשעה חלקי אור שנאמר \"והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים\" ואפילו אם אדם חולה הקדוש ברוך הוא גוזר לשמש ומרפאו שנאמר \"וזרחה לכם יראי שמי\" והשניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש בו מחלה שנאמר \"והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ\" ואומר \"ונרפאו המים\" והשלישית עושה אילנות ליתן פירותיהן בכל חודש וחודש ויהא אדם אוכל מהם ומתרפא שנאמר \"והנחל יעלה מזה ומזה כל עץ מאכל לחדשיו יבכר\" הרביעית שהם בונים כל החורבות ואין מקום חרב בעולם ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבא שנאמר \"ואחותך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן\" החמישי שהוא יבנה ירושלים באבן ספיר שנאמר \"עניה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים\" ואותן האבנים מאירות כשמש ואומות העולם באין ורואין בכבודן שלישראל שנאמר \"והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך\" השישית \"ופרה ודב תרעינה\" השביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים וכורת עמהם ברית ועם ישראל שנאמר \"וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה\" השמיני [שאין עוד בכי ויללה בעולם שנאמר \"לא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה\" התשיעי שאין עוד מות שנאמר \"בלע המות לנצח\" העשירי שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחין שנאמר \"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה\" עד כאן דברי אגדה זו ובאלפא ביתא דרבי עקיבה אמרו \"ארץ החיים\" ארץ שמתיה חיים תחילה לעולם הבא אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן האיך הן חיין ובאין לעולם הבא מלמד שבשעת תחיית המתים וכו'.",
+        "כל אלו דברים ברורים שהעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים ובבראשית רבה (יד ה') אמרו כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא מה יצירתו בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות כך לעתיד לבוא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות ובגמרא בפרק אין נערכין (ערכין יג ב') [אמרו] למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר כנור שלמקדש שלשבע נימין היה שנאמר \"שובע שמחות את פניך\" אל תקרי שובע אלא שבע שלימות המשיח שמונה שנאמר \"למנצח על השמינית\" שלעולם הבא עשר שנאמר \"עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור\" ואומר \"הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו\" ומתרצינן אפילו תימא רבי יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל ופירוש העניין הזה כי הכנור וכלי הזמר שבמקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח ואין בגשמיות דק כמוסיקא כעניין שנאמר \"וקול ודבור ורוח\" וזהו רוח הקודש והנה [בעולם] הזה ישיגו החכמה ברוח הקודש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש ונרמזות בשבע נרות שלבית המקדש ובקצת הקרבנות גם בלעם אמר \"את שבעת המזבחות ערכתי\" הזכיר אותן בשם הידיעה לפיכך ירמוז בכנור שבע כלי הקול בעולם הזה ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמוז אותה [ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוז אותן ] וזה עניין מופלא ונכבד ומכל מקום נלמד בפירוש העולם הבא שהוא עולם גוף ומקדש וכליו ואינו עולם הנשמות שכל אדם יש לו בו כחלק הראוי לו אחר מיתתו מיד ודבר פשוט הוא כתוב בתלמוד שתמצא בו במקומות רבים שהם מזכירים רשעים בגיהנם כמו טיטוס ושאר רשעים כגון עדת קורח וזולתם שבזמן הזה הם נדונין שם ומזכירין לצדיקים שהם בגן עדן כגון לרבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן יוחאי וזולתם ולא תמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו על אחד מהן שהוא בעולם הבא עכשיו אלא אומרים \"מזומן לחיי העולם הבא ואמרו בספרי (נצבים) במשה רבנו \"גנזו לחיי העולם הבא\" לא שהוא עכשיו בחיי העולם הבא ואמרו (ברכות סא ב') ברבי עקיבה במיתתו \"אשריך רבי עקיבה שיצאה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא\" ואמרו ברבי אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בן שלום \"מזומן לחיי העולם הבא\" בפרק ראשון דעבודה זרה (עבודה זרה י ב' יז א') וכן במקומות רבים מאוד בתלמוד הרי שלאחר פטירתן שלצדיקים אומרים שהם מזומנים לחיי העולם הבא שהוא לשון עתיד להם למידת שפטירתן מן העולם הזה לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות ואין פטירתן לעולם הקרוי עולם הבא אלא שהם מזומנים ועתידין לו ועוד אמרו (ברכות נח ב') בברכה דרואה קברי ישראל \"והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בארץ ישראל מחיה המתים\" [ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות \"הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא\" מקדימין ימות המשיח ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות].",
+        "ועוד מצינו מפורש במדרש \"ויברך אלהים את יום השביעי\" ברך הקדוש ברוך הוא העולם הבא שמתחיל באלף השביעי \"ויקדש אותו\" זימנו לישראל ומשנה זו הוא ששנינו בתמיד (ז ד) בשביעי אומר מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא לעולם שכולו שבת שהיא מנוחה לחיי העולמים ובמכילתא (כי תשא א) אמרו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת שבת לעולם הזה נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ובהגדה שלרבי עקיבה אמרו הדין ומלכות בית דוד יהיו באלף השישי הרי נתבאר שהעולם הבא אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש.",
+        "ועל זה העולם אמרו בברכות (יז א') מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן והן ונהנין מזיו שכינה וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' בבא בתרא י' א') הקדוש ברוך הוא משביען [מזיו] שכינתו לעולם הבא שנאמר \"אשבעה בהקיץ תמונתך\" רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כמו שכתוב \"באור פני מלך חיים\" ודרשו בואלה שמות רבה \"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו\" אכילה ודאית דכתיב \"באור פני מלך חיים\" וכן אומר במשה רבנו עליו השלום (שמות רבה מ\"ו ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון אל תתמה שהרי חיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה שנאמר \"ואתה מחיה את כולם\" כלומר לכולם כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו לעיל פעם אחר עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה כקיום משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום ואם ניחס זה אל מעשה הנס הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם וכן חנוך כפי מדרש רבותינו זיכרונם לברכה וכן אמרו (קוהלת רבה ג יז פ\"ג) \"כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף\" אמר רבי סימון ראוי היה האדם שיתקיים ויחיה לעולם מהדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא \"והאלהים עשה שייראו מלפניו\" מה שהיה כבר הוא רבי יודן ורבי נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם שאלמלי לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה מאליהו זכור לטוב והנביא אמר \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא\" זאת ראיה שלא נפרדה נפשו מגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.",
+        "והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים והזכים מהם בדקים מן הדקים כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדות האור העליון המתגשם ברצון הבורא יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות כמו שאמרו (מכילתא בשלח) \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא\" ומשה שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגת העליונים ומצאתי במכילתא (ויסע ד) \"היום לא תמצאוהו בשדה\" אמר להם היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר רבי אלעזר בן חסמא אומר בעולם הזה אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעולם הבא וזו המימרא מתפרשת על אחד משתי דרכים או שנאמר שיהיו בבני העולם הבא מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא במעלת דור המדבר או נפרש שרמז הכתוב לדעת רבי אלעזר בן חסמא במלת \"היום\" שאנשי העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העולם הבא כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (עה ב') \"לחם אבירים אכל איש\" לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי רבי ישמעאל רצה לומר מזיו השכינה שמלאכים חיים ממנו ואמר לו רבי עקיבה ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר \"לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי\" תפסו מפני ששם קיומם בעניין גשמי מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין צב א') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטים על פני המים ופירוש \"כנפים\" לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בבטול היסודות וזה עניין מורגל מאוד ושגור בפיהם זיכרונם לברכה כמו שאמרו בכל המדרשות ובתלמוד \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" לעולם שכולו ארוך רוצה לומר שכל הזוכים לו ארוכי הימים הם שאין בו המות ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר \"למען ייטב לך והארכת ימים\" \"למען ייטב לך\" לעולם שכולו טוב \"והארכת ימים\" לעולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד וכבר כתבתיה לזו.",
+        "ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו וכשתסתלק התכלית ההוא בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה למה יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לתחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים ואין הקדוש ברוך הוא רוצה בבטולה אחרי כן ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי לא היתה הצורה על זה הדמות הפקר וללא טעם רק לצורך גדול וטעם נכבד והעושו יתברך רוצה בקיומו.",
+        "ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון והמתקיים יהיה במקום מתקיים בהתיחדו בו כאשר נאמין אפילו בפשט הפסוקים הכתובים על אדם הראשון שיתקיים ויחיה לעד אלו לא שחטא בחטא ההוא ואפילו שנאמין בחורבן העולם בשנת השמטה וכך נאמין ונתחזק אצל הכל באמת הראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקה בדעת עליון כעניין קרון פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה ב') וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אדם הראשון (בבא בתרא נח א') ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקודש אמרו עליו על פנחס (ויקרא רבה א א) בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים ואמרו עליו על רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר ב) כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו שלמשה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה וכן אמרו בספרי (דברים י) פניהם שלצדיקים לעתיד לבא דומות לחמה וללבנה ולרקיע לכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורת בית המקדש ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה מאיזה צד תהיה המידה הזאת אבל נאמין שהוא כן כי הבורא יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לו לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר וראות ושומן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה וכל שכן חכמה לחכמים כעניין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו וכל שכן שזאת הקושיא שהזכרנו בקיום הגוף לנצח אינה על דעת הפילוסופים ולא על דעת חכמי תורתנו המפרשים כי הפילוסופים מקיימים כללו לעד (מורה נבוכים ב כז כט) וחכמינו קצתם יודו בקיומו ואין אצלם חזרת העולם לתוהו ובהו כי כל נברא ברצון הבורא קיומו ברצונו אם לזמן אם לנצח וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד כך אנחנו יכולים בקבלותנו להאמין בקיום הפרט ברצון המתעלה שמו כי כמו שיש רצון כללי כך יש רצון פרטי בפרט ואף על פי שנראה בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללי הנה אמונתנו היא כי היה זה בבעלי הנפש מפני החטא נחש הקדמוני והעונש הנגזר עליו אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח כמו שהזכרנו למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.",
+        "עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות וענשן ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו זיכרונם לברכה \"גן עדן\" ופעמים קורין אותו \"עליה\" ו\"ישיבה שלמעלה\" ואחרי כן יבא המשיח והוא מכלל חיי העולם הזה ובסופה יהיה יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקדוש ברוך הוא והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת כך מלכי האומות בעולם חמשה כנגד יצירת העופות ושרצי המים ושאר דברים ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתן מלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו שלאדם שמכיר את בוראו ומושל בכלם ובסוף אותן אלף יהיה יום הדין שכל אדם נדון בו ביום ושביעי שבת והוא התחלת העולם הבא ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון הבורא יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימן וכן ששת שני שבוע ובשביעית שמטה רמז לעניין הזה ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות (רמב\"ן לויקרא כה ב) וידע העניין בכללו וברוך היודע והמלמד לאדם דעת. ",
+        "ובמדרש רבי נחוניא (ספר הבהיר קנט) מצינו ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן \"העולם הבא\" ולא ידעין מאי קאמרין \"העולם הבא\" מתרגמינן \"עלמא דאתי\" מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו צפה הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לסבלו לקח שביעית ושם להם במקומם והשאר גנזו לעתיד לבא ואמר אם זכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם הבא אחרון והיינו דכתיב \"העולם הבא\" שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב \"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם\" פירוש \"העולם הבא\" שכבר בא וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמים זיכרונם לברכה עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה וכן אמרו בבראשית רבה (ג ד) שאור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו והוא עניין צפיית המרכבה ובו משיגים אמתת הנבראים בכלל וזהו מסוף העולם ועד סופו וזהו אור החיים כדכתיב \"לאור באור החיים\" ועוד אמרו שם במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קמו) וכסא הכבוד המעוטר המכולל המהולל המאושר הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה דכתיב \"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור\" וכל המדרש עד יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז ומאי ניהו עוזו של הקדוש ברוך הוא דכתיב \"ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו\" שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד מקום הנשמות בעולמו כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן שלצדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד כדאיתא במסכת חגיגה (יב ב') ושם מקום העולם הבא חקוק בחכמה להודיע שהגיע השגתה לאור הראשון שנקרא חכמה דכתיב \"כי נר מצוה ותורה אור\" וכתיב \"חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישונא\" ואי אפשר לפרש יותר מזה.",
+        "ומה יקרו דברי הרב הגדול רבי משה בן הה\"ר מימון הדיין במלות קצרות וארוכות שכתב בזה העולם בפירוש פרק חלק אמר כי העולם הבא ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו שכינה ועניין \"עטרותיהן בראשיהן\" רוצה לומר קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה והויתה היא והוא דבר אחד כמו שאמרו מביני הפילוסופים בעניין יארך ספורו ומה שאמרו \"נהנין מזיו שכינה\" כונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו מסוד האל יתברך כמו שינעמו חיות הקודש ושאר כתות המלאכים במה שישכילו וידעו מסוד האל אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא שישיג האדם אל הגמול העליון ויהיה נכנס בכלל ההוא וקיום הנפש כמו שאמרנו יהיה עד לאין תכלית כקיום הבורא יתברך כי הוא סבת קיומה בהשגתה אותו אלו דברי הרב זכרונו לברכה והם דברים טהורים וכבר באו כלם בדברי חכמינו זיכרונם לברכה כי הזכיר עונג הנפש בקיומה ושם אותה עם כת חיות הקודש והמלאכים כמו ששמו הם זיכרונם לברכה עמהם תחת כסא הכבוד וחקקו מקומו בחכמה והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם וכן הזכירו רבותינו זיכרונם לברכה קיומה כקיום החיות והמלאכים לכתותיהם במה שינעמו מהשגתם כמו שדרשו בכתוב שנאמר \"באור פני מלך חיים\" וכמו שכתבנו למעלה מדבריהם זיכרונם לברכה והזכירו עניין קיומו בקיום הדבר הידוע להם והיות הוא והן דבר אחד והוא פירוש מה שנאמר בתורה \"ולדבקה בו\" ואומר \"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך\" ומכאן בא [רבי עקיבה] ולמד \"את ה' אלהיך תירא\" לרבות תלמידי חכמים ורבותינו זיכרונם לברכה הם שהבינו ופירשו דרך ועניין היחוד הזה ולא שישיג האדם לידיעת מהותו שהידיעה הוא הזכות בעצמו ועל זה אמרו (ברכות לד ב') כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא \"עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו\" וזו המימרא הזכירה הרב הגדול זכרונו לברכה ופירש ואמר כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו הנה דברי הרב במעלת זה העולם הבא ובעונג שלו דברים נכונים הם אין לנו אלא להודות בהן ולשבח מעלותיהן לבעליהן זיכרונם לברכה.",
+        "ועוד כתב בתשובת שאלה ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהנפש צורה בלא גולם ולא גוף אבל טהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא אלא עומידת בעצמה וקיימת כמו המלאך ונהנית וחוזה באוירו שלעולם והוא עולם הבא גם זה לשונו אבל מכל מקום שנה עלינו סדרי הקבלה כי עשה זה העולם עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כמו שפירש בכמה מקומות מספריו וכן יראה מדבריו שהוא משנה עלינו זמנו שלעולם הבא והוא לדעתו בא לאדם אחרי מיתתו מיד והוא העונג והנועם שקרינו אותו אנחנו \"גן עדן\" וכן כתב הרב בספר המדע (תשובה ח ח) זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אבד ואחר כך יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שכתוב \"אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך\" ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ובנפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה נראה מדברים הללו שעולם הבא הוא עולם הנשמות המגיע להם אחרי מיתת הגופות מיד עוד כתב זכרונו לברכה (ח ב וראה עקרים ד ל) העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מהדברים שבני אדם צריכין להם בעולם הזה ולא יארע בו דבר מן הדברים שמארעין לגוף בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה וראיה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים זיכרונם לברכה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה הרי נתבאר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה וזה שאמרו \"צדיקים יושבין\" על דרך החידה היא כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ולא יגיעה וכן זה שאמרו \"עטרותיהן בראשיהן\" כלומר שידעו בגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן ומהו זה שאמרו \"ונהנין מזיו השכינה\" שיודעין ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינן יודעין מהן בגוף האפל והשפל ועוד האריך הרב זכרונו לברכה לבאר ולהביא ראיות שבני העולם הבא הם הנפשות לבד בלא הגוף בפרק חלק ובמגלה של תחיית המתים שלו ועניין גן עדן אצלו הוא מקום מפלכי הארץ שנטע בו האלהים האילנות ומיני הצמחים המועילים תועלות גדולות ועתיד לגלותו לבני אדם ויורם דרכו וינעמו בו בימות המשיח או בתחיית המתים בגוף כמו בעולם הזה ותענוגיו במאכל ושתיה ורחיצה וזה אינו תכלית הגמול כמו שביאר הרב זכרונו לברכה אבל העולם הבא עולם הנשמות הוא והוא טבעו ומנהגו שלעולם כלומר קיום הנפש.",
+        "והתמה מזה מאחר שהוא מאמין שהעולם הבא הוא ההווה לאדם אחר המות מיד מה צורך אליו לראיות והכרעות שאין באותו העולם גוף אלא נשמות בלבד תלמיד קטן שבישראל יודע כשהצדיק נפטר נפשו תלין בטובת העולם העליון בלא גשם וגוף כלל ואין טובתו באכילה ושתיה וסיכה ותשמיש שאין הנפש בעלת הנאות הללו אלא בזיו השכינה היא מתקיימת כעניין שנאמר \"והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך\" והדברים הללו אף על פי שאין דרך סודם ידוע אלא ליחידים ואין משיג אותם על אמתת מה שהם אלא אדון הכל יתברך דרכיהם פשוטים לכל ולמה הוצרך הרב זכרונו לברכה למה שכתב במגלת תחיית המתים אבל החיים שאין אחריהם מות הוא חיי העולם הבא בעבור שאין בו גוף כי אנו מאמינים כי בני העולם הבא נפשות בלא גויות כמו המלאכים והראיה על זה כי הגוף הוא מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת רוצה לומר אכילת מזון כדי לקיים הגוף ולהוליד דמיונו למען יתקיים המין וכשתסתלק התכלית ההיא ולא יהיה צריך אליה בעולם הבא כמו שאמרו החכמים בביאור שאין בו לא אכילה ושתיה ולא תשמיש אם כן הם רוצים לומר כי אין בו גוף כי האל יתברך לא ימציא דבר ריק ולא יעשה דבר אלא בגלל דבר וחלילה מהיות פעליו כפועל עובדי האלילים אשר עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו כן הבורא בעיני אלה החושבים כי יברא אברים לא לעסוק בהם ואולי בני העולם הבא בעיני אלה החושבים אינם בעלי אברים כי אם גופים ואולי הם עגולים או עמודים או קומות מרובעות אין אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה כל אלו דברי הרב זכרונו לברכה ועוד נוסף עליהם דברים רבים ועכשיו נתמה עליו אחרי שהוא יאמין בפירוש העולם הבא שהוא עולם לנפשות אחרי מיתת הגופות מה צורך להכרעות האלה הלא דבר ידוע לכל ומפורסם הוא שכבר נתערטלו הנפשות מן הגוף המת והניחוהו לרקבון והכתוב מעיד \"וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה\" אבל יראה מכונת הרב זכרונו לברכה שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנשמות ולכל המגיע אליהן לעדי עד והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא ויצאו הנשמות מן העולם הבא וישובו לגוף בימי תחית המתים ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העולם הזה בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה אבל אחרי כן יגזור הרב זכרונו לברכה מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהן בטוב העולם הבא בלא גוף כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה וזה יתקיים להם לנצח.",
+        "והנה אריכות הרב זכרונו לברכה בהרבותו דברים להכריע שבני העולם הבא אינם גוף לשני ענינים שהוא יודע שאנשי קבלתנו יאמינו שאין אחר התחיה מיתה על פי מה שדרשו ב\"בלע המות לנצח\" ואמרו (סנהדרין צ\"ב א') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן ולזה הדעת בני העולם הבא אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם והרב זכרונו לברכה מבטל זה הדעת בכל יכלתו ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלה על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם כי על העולם הבא אחרי המיתה לנפשות לא יחלוק כל איש חכם או שאינו חכם ואין צורך בו לכל עניני הדברים שכתב הרב בכמה מקומות כי דבר מפורסם הוא שאין לגוף בו חלק וזכות ועוד יכוון הרב זכרונו לברכה לעניין שני להחזיק בנפש בעצמה שאינה גוף ולא כח גוף אלא שכל נבדל ככת המלאכים וכן אמר שם במגלת תחיית המתים והגורם כל זה מה שיעלה במחשבת ההמון כי אינם מאמינים שיש מציאות קיימת אלא גוף בלבד אך מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא בדעת הנבערים מדעת ועל כן יאמינו רובם כי הבורא יתברך גוף כי אם אינו גוף אינו נמצא לפי מחשבתם אך הנקראים חכמים באמת ולא במלה עוברת נודע להם במופת כי כל נבדל מתולדות הגוף הוא יותר קיים במציאותו ממי שיש לו גוף ועוד כי לא נכון לומר יותר קיים אלא שמציאותו הנבדל הוא מציאות האמתית בעבור שלא ישיגוהו דבר המקרה השנויים והם החכמים שהתבאר להם במופת כי הבורא אינו גוף ועל כן מציאותו בתכלית הקיום וכן כל נברא נבדל רוצה לומר המלאכים והשכל הוא במציאותו יותר תקיף וקיים מכל בעל גוף ועל כן נאמין כי המלאכים אינם גופים וכי בני העולם הבא הם נפשות נבדלות ועוד אמר זכר צדיק לברכה ואיך יעלה על לב איש שיבינו אלה הסכלים כי המלאכים נבדלים מן הגוף ועצם מציאותם רצה לומר מציאות המלאכים ובני העולם הבא יחשבו אלה כי לא ידע מציאותם אלא בקבלה מצד התורה וכי אין דרך עיון מעיד על מציאות המלאכים ועל קיום הנפשות וכו' וזו המלה מורה לך מדברי הרב זכרונו לברכה פירוש העולם הבא שהוא קיום הנפשות בלבד אחרי המות והוא דבר המתברר להם במופת ועיון בלא קבלה כי עניין העולם הבא אחרי התחיה באמת צריך הוא לדברי התורה ופירוש הקבלה.",
+        "והנה נתבררה אמונת הרב זכרונו לברכה בפירוש העולם הבא וכוונתנו אנחנו בו ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלותיהם שהם מסכימים לדעת ההוא שהעולם הבא הוא עולם הנשמות והחכם רבי שלמה בן גבירול זכר צדיק לברכה אומר בתפלתו תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ובו נועם בלי תכלית וקצבה והוא העולם הבא וכן יתפלל ובעת מן העולם הזה תוציאני אל העולם הבא בשלום תביאני אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו הדברים בראיות מדברי רבותינו זיכרונם לברכה ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה זכרונו לברכה בפירוש ספר דניאל שהוא אומר כדברינו בפירוש העולם הבא וכן בתפילותיו הוא מתפלל יאמן ויגדל שמך עד עולם וקבץ נדחינו ולבנות בית מקדשינו ולהחיות את מתינו ולהוציאם בשלום ממי הישועה אל העולם הבא אשר צפנת לנו וכל מעשה בראשית יכון למולנו וגם המכון החדש ישמח לנגדנו זאת תפילת הגאון זכרונו לברכה וקבלת הראשונים הוא תורתם אל תשכח ומכל מקום אין בינינו רק בשינוי השמות והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי זולתי דעת הרב רבי משה זכרונו לברכה שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימין אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעולם הבא שהוא עולם שכולו ארוך ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפון ליראיו ופעל לעבדיו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן."
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Sha'ar Ha'Gemul"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/The Improvement of the Moral Qualities/English/merged.json b/json/Musar/Rishonim/The Improvement of the Moral Qualities/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4fba43c96445ff34633d419a058fbb540f5e0c76
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/The Improvement of the Moral Qualities/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,293 @@
+{
+    "title": "The Improvement of the Moral Qualities",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/The_Improvement_of_the_Moral_Qualities",
+    "text": {
+        "Translator's Poem": [
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "TRANSLATION OF THE IMPROVEMENT OF THE MORAL QUALITIES<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rosin renders the title more freely by \"The Ennoblement of the Character.\"</i><br> THIS is an essay on the improvement of the moral qualities (i.e., character), according to the opinion of the greatest of the ancient sages, composed by the learned, the worthy, the scholarly Solomon ben Gabirol, the Israelite,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup> <i class=\"footnote\">The term \"Israelite\" is replaced in the Hebrew versions, printed and manuscript, by \"the Spaniard.\"</i>  the philosopher may God sanctify his soul. He composed it in the city of Saragossa, in the month of Nissan, in the year 828(?)<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Cf. Introduction, p. 6, note 3, and p. 7, note i.</i> of the Alexandrian era. "
+        ],
+        "Introductory Essay": [
+            "Blessed be God, the Mighty, the Wise, the One who is nigh, Responsive, the One, the Eternal, the Primordial, the Creator; greatly exalted be He. Verily, when we look at man who is the best of all the creatures of the Creator, exalted be His majesty, we recognize that he is the object aimed at in the creation of all substances and beings. Furthermore, he is best proportioned, as regards constitution, of all living beings; and, in addition to this, most perfect and most beautiful of form, and most completely fashioned. He possesses a rational soul, elemental,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Horovitz, accepting the Hebrew translation, פנינה would render this \"transparent,\" \"luminous\" (p. 108, note 65); cf. Dukes (\"Phil.\",\" p. 57, note 5).</i> wise, everlasting, which does not perish with him. For all this there are clear proofs, both intellectual and Scriptural, which every intelligent man knows. The surest proof that man is pre-eminent among creatures is, that he partakes of the state of the angels in regard to speech and understanding. These two are divine and spiritual properties. Nay more, we see, besides this, that the angels busy themselves with the righteous man, as we learn from the case of Abraham, peace be unto him, in that they brought him glad tidings and also warned him; likewise from the case of Isaac and Jacob, our fathers. The latter said in the course of his excellent prayer for his son (Gen. xlviii. 16), \"The angel which redeemed me\";<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">In giving the English of Gabirol's biblical citations, I have quoted as much as is required to elucidate the general context. In doing so, I depart from the precedent laid down by the author or scribe, who frequently cites no more than an initial word or two of the Scriptural passage, sometimes even the non-essential ones, leaving it to the reader to recall the rest. In citing the number of chapter and verse, the Hebrew original has been followed.</i> and Scripture says of him (Hos. xii. 5), \"Yea, he had power over the angel and prevailed\"; and Daniel said (vi. 23), \"My God hath sent his angel.\" Concerning the help vouchsafed to the pious and the destruction of their enemies, it is said (II Kings xix. 35), \"And it came to pass that night that the angel of the Lord went out and smote in the camp of the Assyrians.\" There are many similar examples, which I will not go to the length of enumerating. ",
+            "We know that some men may undoubtedly be superior to others, nay more, that one man may be equal to a large number of men although they be of one form and one composition,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Wolff (p. 82, note 2) cites the somewhat similar idea of Maimonides.</i> except that the soul of one man is predisposed to worldly honor, with the help of the celestial bodies,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Dukes (\"Ehrensaulen,\" p. 12, note i) makes mention of the Talmudic thought respecting planetary influence upon the physical conditions of man and upon his fate; in his religio-metaphysical poem, \"The Crown of Royalty,\" Gabirol treats of this in a brilliant, poetic style. Ibn Ezra did not fail to note that Gabirol had fallen under the spell of the \"astrological dreaming of his century\": cf. Stein (p. 33), and Schmiedl (p. 308, note 3), as well as Schmiedl's entire chapter on this subject (pp. 299-316).</i> and his preference for ethical practice, and because the baser part of him is obedient to the higher, i.e., his intellect exercises control over his physical nature.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">This thought, frequently expressed by Gabirol (cf. ii. v. iii 13) is often met with in Bahya; the references are to the edition of the חובות הלבבות by Jeliinek (iii., 2, p. 135; ix., i, p. 400; ix., 2, p. 402; iii., 2, p. 137); cf. Brull (p. 74, note 3).</i> But if his aim be low and his station unfit to reach that distinction, so that he does not rise to that control of which the bodies in their course have not given promise,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Steinschneider (\"Alfarabi,\" p. 75, note 5).</i>  i.e., a sign, or to which ethics have not aided him,",
+            "then the wise and intelligent man ought to expend all his efforts in order to reach the highest dignity which he seeks, in order that it may be, as one of the sages said, \"Help the celestial bodies with your souls, even as tilling and irrigating help the seed to grow\";<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Horovitz (pp. 127, 128, notes 105, 106). Maimonides holds that to admit the influence of the planets upon human relations is to limit the freedom of man. The possibility of such limitation of human freedom by planetary influence Gabirol would not be ready to admit, except in some such way as modern freedomists take account of the influences of heredity and environment. Thein (\"Der Talmud oder das I'rincip des planetarischen Einflusses,\" Frag, 1874, p. 65 ft seq.) discusses the position of Maimonides, Albo, Ibn Ezra, and Jehuda ha-Levi in regard to this mystic and unphilosophic teaching.</i>  and this occurs naturally through the instrumentality of the earth. He should endeavor to be one of the number of the excellent and through his zeal follow in their steps. Further, he must refine his qualities until they be improved and not employ his senses except when it appears necessary, until he becomes one (of those) who is honorably known and famed for his excellence, for that is worldly happiness. But when man reaches it, his eyes must not cease to gaze wistfully at the attainment of that which is above it, i.e., enduring happiness which he can reach in the intellectual world, the world to come. For this is the highest gift of God to His servants, in addition to the favor which is their common lot as existent creatures.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">The thought that existence is in itself a mark of favor from God to man, as set forth in this passage, is dwelt upon at greater length in \"The Crown of Royalty,\" and is, according to Sachs (p. 244. and note), emphasized by many of the later moralists.</i> The prince David, peace be unto him, had implored that he might attain to the well-being of this world, in saying (Ps. Ixxxvi. 17), \"Make with me a covenant for goodness.\" He also desired to be one of those well fitted to attain the bliss of the world to come, in that he said (Ps. xxxi. 20), \"O how great is the goodness which Thou hast laid up for them that fear Thee\"; (Ps. xxxvi. 9), \"They shall be abundantly satisfied with the fatness of Thy house. \" This height cannot be reached by any one save through merit. Thus he asked (Ps. xv. i, 2), \"Lord, who shall abide in thy tabernacle, who shall dwell in thy holy hill?\" And the answer is, \"He that walketh uprightly and worketh righteousness.\" Having arrived in the course of our remarks at this stage in the account of man's preeminence, let us direct our attention to the statement of the object of this our work and the method of deriving some advantage therefrom. This will come to pass after we shall have divided the treatise into all its sections as is incumbent upon us. Then will we realize the benefit of it. Thus Solomon the Wise, peace be unto him, has said (Eccles. vii. 27), \"Behold this have I found, saith the Preacher, counting one by one to find out the account\"; by which he meant to say that when things are brought together, it is necessary to enumerate them.  So, also, by properly ordering the discourse, it will be understood. ",
+            "God, Mighty and Exalted, has created the expanse of the smaller world<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">There is evidently an omission in the Arabic text, p. 4, line 5; the Hebrew version includes a line omitted through the mistake of an early copyist, who skipped from the former עלי טבאיע ארבע to the latter, thus omitting the intervening line or lines. This Arabic omission is supplied by Kaufmann (\"Sinne,\" pp. 37, 38).</i>  dependent upon four elements: He places in man blood corresponding to air, yellow gall corresponding to fire, black gall corresponding to earth, and white moisture corresponding to water.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">\"Fons Vitas\" of Gabirol, Tractate iii. (Guttmann, p. 117, note 3); Dieterici, \"Mikrokosmus,\" pp. 89, 90; and \"Logik,\" p. 103; \"Anthropologie der Araber im Zehnten Jahrhundert,\" Leipzig, 1871 (pp. 4, 42, 189); M. Friedlander, \"Essays on the Writings of Abraham ibn Ezra,\" London, vol. iv. (p. 24, note 4). This purely Greek conception was speedily incorporated into Jewish teachings. Gabirol's immediate successor in point of time Bahya, follows him here. (Cf. Introduction, p. 13, note 2.) The teaching that man is a microcosm, constituted of the four elements, found its way even into the poetry of the Middle Ages. Cf. a poem of Abraham ben Meir ibn Ezra, cited by Sachs (p. 115, and p. 42 of the Hebrew supplement), who refers to an eleventh century exposition of this theory in a Piut of K. Isaac ibn Giiat (\"Ritual of Tripoli,\" p. 92 b).</i> Moreover God, exalted be He, equipped him, i.e., man, with perfectness of form and with every organ complete and not wanting in any respect; and He created within him five senses, as we shall relate. Solomon the Wise alludes to them when he says (Eccl. ix. 11), \"I returned and saw under the sun\"; ",
+            "\"seeing\" here means to observe carefully, the general term for \"seeing\" being here used in the place of the specific term, \"observing carefully\" as in saying, \"under the sun,\" he means whatever the sun encircles. ",
+            "In the saying, \"The race is not to the swift,\" he hints at the sense of smell, which is (situated in) the nose, because running is impossible except through the inhalation of air from without to cool the natural heat which is within man. The inhalation is accomplished by the sense of the nose, and if there were no nose there could be no breathing, which causes motion.",
+            " In saying \"Nor is the battle to the strong,\" he wishes to indicate the sense of hearing; just as we see that war consists of crying and of hearing in battle, as it is said (Ex. xxxii. 17), \"There is a noise of war in the camp.\" ",
+            "In saying, \"Nor yet is bread to the wise,\" he refers to the sense of taste and the meaning is to be taken literally.",
+            " In saying \"Nor yet riches to the understanding,\" he refers to the sense of touch, which is of a kind with the understanding:<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Horovitz appears to hold (p. 140. note 154) that Gabirol follows Aristotle in bringing the sense of touch into relation with the understanding; cf. Dukes (\"Phil..\" p I2i. note 4).</i>  the latter is of the category of the inner senses, which are concealed in the nature of the soul, as for example, perception, thought, and understanding.",
+            "In saying, \"Nor is there favor to men of skill,\" he wishes to indicate the sense of sight, which does not become knowledge except through prolonged attention to scripture and continuous study of books.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Horovitz (p. 138, note 141) adduces the somewhat similar views of Aristotle and Plato, f. Kaufmann (p. 140).</i> Were it not for the great length involved and our love of conciseness, we would follow up these allusions with clear arguments, (adduced) from syllogistic<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Kiyis is rendered by the Hebrew סברא, \"reason.\" According to Steinschneider (\"Alfarabi,\" pp. 26, 27, notes 21, 22), it is usually translated by the term הקש.</i> reasoning and the science of oral traditions,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">M. Ehrenpreis (\"Die Entwickelung der Emanationslehre, \"Frankfurt, 1895, p. i, note i) holds that Gabirol's use of this term \"das Vorhandensein spekulativ-kabbalistischer Schriften im 10. und n. Jahrh. vennuten lasst,\" assuming that the Arabic word connotes \" spekulativer Kabbala.\" Munk (p. 283, note 2) insists with much emphasis that Jellinek wrongly renders this term by \"la science de la Kabbale.\" adding \"II est evident que le mot הקבלה signifie ici simplement tradition, ou ce qui est admis sur 1'autorite traditionelle. L'original arabe d'ailleurs ne laisse aucun doute a cet egard.\" Cf. Dukes (p. 103). B. Zimmels (\"Leo Ilebraeus, ein jiidischer Philosoph der Renaissance,\" Leipzig, 1886, pp. 57, note i; 58, note i; 68, notes i and 2) maintains Munk (p. 527) was similarly mistaken in believing Leo Hebraeus to be \"sous les auspices de la Kabbale,\" the mistake arising from the use of the term קבלה which Leo expressly uses as does Gabirol, in the signification, the \"ancient Hebrew tradition.\" The term קבלה is used with the same meaning by Saadya, Bahya, and Ibn Daud, vide Bacher (p. 6, note 4; page 40, note 3; p. 59, note 4; p. 145, note 2). Stossel (p. 51) goes so far as to say, \"Gabirol ist der Fortsetzer des Buches Jezirah und der Vorarbeiter des Zohar.\" This view has met with little or no acceptance, save in the case of Isaac Myer (author of \"Qabbalah, the Philosophy of Ibn Gebirol, the Qabbalah and the Zohar,\" Philadelphia, 1888), whose voluminous work is written in support of the theory that Gabirol was an outspoken Kabbalist. Mr. Myer calls \"The Crown of Royalty\" a \"kosmic Qabbalistic hymn,\" and the \"Fons Vitoe\" \"a philosophical Qabbalistic work,\" \"one of the earliest exposures of the secrets of the speculative Qabbalah.\"</i>    in order that they might be easily and simply comprehended. But for those whose faculties are above the ordinary and who are of high-minded purpose, this little will suffice as evidence that the wise prince alluded to naught else in this passage but the visible (outer) senses, and veiled the mention of the hidden (inner) ones.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Quoted by Kaufmann (\"Sinne,\" p. 47, note 32), in the chapter treating of the \"inner and outer senses.\"</i>",
+            " If a man be wise, he will employ them in the right place and restrain them from everything in connection with which he ought not to use them. Let him rather be like a skilful physician,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Guttmann (\"Saadya,\" p. 284, note 2, and \"Gabirol,\" p. 18, note i) points out the similarity of this passage to \"Emunoth,\" x., p. 159 (ed. Slucky), and \"Die Propadeutik der Araber,\" Berlin, 1865 (pp. 44 and 163).</i> who prepares prescriptions, taking of every medicine a definite quantity; thus the ingredients vary in quantity ; he uses of one the weight of a Danik, and of the other the weight of a Kirat; and so on according to his estimate of their respective effects. He will not be satisfied until there be mixed in with it something which will keep it from doing harm (to the person to whom it is administered), and all this must be calculated. ",
+            "Since this is so, man ought to consider carefully the qualities which belong to his senses and not employ them except when it is necessary; for God, exalted be He, has so constituted them in man that he can wisely order them, since through them he guards the normal condition of his life. By their means he sees colors, hears sounds, tastes food (flavors), smells odors, distinguishes between hard and soft, and all other things which are necessary to his life; and many which are useful we will mention when we commence (the subject), please God. We will now describe the senses and the various advantages to be derived from their use and the necessity of refraining from the use of them when they would cause harm. ",
+            "We hold that the first and foremost of the senses is that of the eye, since its position with regard to the body is like that of the sun to the universe.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf. Horovitz (p. 138, note 140).</i> It is a sense which never fails to perceive an object without (the lapse of) time, i.e., its perception of that which is near to it is as quick as its perception of that which is far from it; nor does any time elapse between its perception of the near and its perception of the far,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Cf. Kaufmann (\"Sinne,\" pp. 117, 118, note 55, and p. 120, note 61), and Horovitz. (p. 13;. note 1.4.1).</i>  as is the case with the other senses. The eye alights upon its objects of perception as long as it is open.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Horovitz (p. 139, note 143).</i> Therefore, sleep is impossible unless it be closed. How wondrous is the saying of a philosopher with regard to the sense of the eye!\" The soul has spiritual tints, which sometimes become apparent in the motion of the eyelid.\"<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Platonic doctrine. Cf. Horovitz (p. 139. note 142), and Dukes (\"Phil.,\" p. 78, note i).</i>  Again he said, \"Keep watch over the sense of sight: verily it may lead to various kinds of wrong: by some of its motions it may testify to your (having) pride and haughtiness, and by others to your possession of meekness and humility.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Platonic Dukes (pp. 97, 98) shows the thought, \"Humility dwells in the eye,\" to be Aristotelian. Cf. \"Ethics,\" i. 3, where two maxims of Aristotle are quoted in the paragraph, which restates the thesis, that pride and meekness are closely related to the sense of sight.</i> Therefore, compel it to make the very best movements and restrain it from the most ignoble.\" \"Furthermore,\" he said, \"social intercourse does not exist for the pleasure of the eye, but the enjoyment of the mind.\" The learned man will understand this saying. How beautiful is the agreement of this utterance with the word of God, exalted and magnified be He (Num. xv. 39), \"Do ye not seek after your own heart and your own eyes.\" ",
+            "The sense of hearing is next in point of importance. Though the effect of this sense upon the soul is more readily felt than that of sight,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Kaufmann (p. 141, note 4).</i> man does not heed it as he does the eye. Under good training, with reference to this sense, is included man's refraining from listening to indecent things, and not judging in regard to the pleasant tones which he hears according to their sound, but according to their meaning and intent. One ought not to be ensnared by what he hears, as the bird is ensnared by the sounds to which it inclines with admiration; and one ought to know of the places where it is necessary to pay good heed and those wherein it is not fitting to listen at all, as he of whom it is said (Isa. xxxiii. 15), \"that stoppeth his ears from the hearing of blood.\" ",
+            "The sense of smell follows the sense of hearing, because a sound is felt in the air; and it is of lesser moment than the sense of hearing. Accordingly, there is less need of training it, because it entails not (the possibility of) obedience or revolt.  As for taste, though it be, in degree, below the senses aforementioned, still the manner of training it is more important, for the body cannot exist without it, as it can exist without the others. The way to train it is, keep it from that which is forbidden, and give it free rein with regard to that which is permissible. Reason<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">\"Plato looks upon the sensual desires as the baser portion of the soul. As such it is intended to be ruled by the nobler, and its virtue lies consequently in obedience to the Reason\" (Kilter, \"Ancient Philosophy.\" vol. ii., p. 411).</i>  should exercise rule over desire in all this. The first instance wherein you can evidence your mastery over your desire is in eating and in drinking, just as it was in this regard that man first sinned. ",
+            "Touch follows the sense of taste,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Horovitz (p 140, note 151).</i> and is very similar to it. Its pleasures are peculiar to those members of the body in which the humors are well balanced. There is no occasion for the reasoning soul therein, except to guide the body. As to the manner of exercising it, thou must know that these desires are ills of the body, which thou must treat, and diseases which thou must heal. Think not that it is characteristic of the intellectual soul. Do not suppose that complete happiness and perfect blessedness are to be attained thereby, as one attains to excellences, in virtue of which man is adjudged deserving of honor in matters pertaining to the intellect. ",
+            "As we have entered upon a description of the senses, let us regard each of them in the light of a genus and then mention the species comprised under it, namely, the qualities of man. Then let us name every individual in the species and describe its useful and harmful qualities and the method of effecting its improvement. ",
+            "If now we proceed to represent the qualities of the senses according to number, the result is that every sense has four qualities. We would attribute, firstly, to the sense of sight four, and a like number to the other senses, so that the sum would amount to twenty qualities for the five senses. Accordingly, we assign to the eye Pride, Meekness, Pudency, and Impudence.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Maimonides appears to me to have been familiar with this enumeration of good and evil qualities. Cf.  Wolff (pp 6 and 20).</i> Our reason for putting pride in connection with the sense of sight is clear, as has been remarked above, while treating of it; also because thou perceivest the haughty glance of the proud and boastful of spirit. The very reverse of that we behold in the lowly of spirit, that is, meekness. Scripture says with reference to the unduly lofty (Isa. ii. 11), \"The lofty looks of men shall be humbled,\" and again (id. v. 15), \"The eyes of the lofty shall be humbled,\" and so forth.",
+            " The use here of (the word) \"eyes\" shows that the quality of pride is to be attributed to the sense of sight. Of meekness it is said (Hab. i. 13), \"Thou art of humbler eyes than to behold evil,\" and so forth. With regard to the impudent, thou observest in most cases that his eyes stare and he is indifferent to shame; thus it is said of them (Isa. iii. 9), \"The shew of their countenance doth witness against them.\" Thus thou wilt notice that the eyes of the unrighteous, the impudent, are troubled and restless, like those of whom it is said (Job xi. 20), \"The eyes of the wicked shall fail.\" Again it is said of the impudent (Jer. v. 3), \"They have made their faces harder than a rock.\" On the other hand, thou wilt find that the prudent man lowers his eyes so that he may merit, by reason of this, the abundant favor of God and men, as it is said (Prov. iii. 34), \"He giveth grace unto the lowly\"; and as we, with the help of God, exalted be He, will explain very clearly in the successive chapters. This favor can be acquired only by means of (the faculty of) sight, having regard to him that sees and that which is seen. Thus it was said of Moses our Master, peace be unto him (Num. xii. 3), \"The man Moses was very meek.\" Previously it was said, corresponding to this (Ex. xi. 3), \"The man Moses was very great.\" ",
+            "The sense of hearing constitutes a genus embracing four species, namely, four qualities -- Love, Hate, Mercy, and Hard-heartedness (cruelty). One has need of great precision in determining the relation of these four qualities to the sense of hearing. Even though we do not make our exposition thoroughly clear, nevertheless men of understanding will be content with hints and allusions. He ought not to be blamed who brings forward a fraction of the truth for not gathering together the whole. Perhaps the reader will admit as excuse for me, in that I have not succeeded in bringing together the metaphysical and logical proofs and the Scriptural examples as far as I have gone, the fact that human power is but slight, especially in the case of a man like me, who is always greatly troubled and who does but scantily realize his hopes. ",
+            "In some places in the Bible (a mention of) the hearing occurs, followed by urging; thus the expression (Deut. vi. 4, 5), \"Hear, O Israel,\" and after that it is said, \"Thou shalt love the Lord thy God,\" etc. Furthermore (Gen. xxiv. 52), \"When Abraham's servant heard \"; it is said immediately following, \"He who worshiped the Lord, bowing himself to the earth \"; and again (Gen. xxix. 13), \"And it came to pass that when Laban heard the tidings, he embraced him and kissed him.\" ",
+            "Hearing is also used in connection with acceptance and approval, which are at the basis of love; thus it is written (Ex. xxiv. 7), \"We will do and we will hear.\" The performance of a thing is due to the love of a man therefore; thus it is said (Gen. xxvii. 4), \"Make me savoury meat, such as I love.\" ",
+            "Sometimes satisfaction and cheerfulness follow upon hearing: thus it is said (Lev. x. 20), \"When Moses heard that he was content,\" just as anger ensues in the absence of assent and hearkening, as (Ex. xvi. 20), \"Notwithstanding, they hearkened not unto Moses.\" ...\"And Moses was wroth with them.\" Hatred also results from hearing, as thou must know from the case of Esau, of whom it is said (Gen. xxvii. 34), \"When Esau heard,\" and then follows (id. xxvii. 41), \"Esau hated Jacob.\" Mercy is known to result from \"hearing\"; thus God said (Ex. xxii. 26), \"I will hear, for I am merciful.\" It is said of the righteous dead (Prov. i. 33), \"Whoso hearkeneth unto me shall dwell safely.\" In contrast to this, it is said of the unrighteous (Job xv. 21), \"A sound of fright is in his ears: in peace the despoiler shall come upon him,\" and so forth. Hard-heartedness results from the want of assent; thus it is said of Pharaoh in many places (Ex. ix. 12), \"The Lord hardened the heart of Pharaoh and he hearkened not.\" A hard-hearted people is called (Deut. xxviii. 49), \"A nation whose tongue thou shalt not understand, neither shalt thou hearken unto what it speaketh,\" and so forth. ",
+            "The sense of smell also commands four qualities -- Anger, Good-will, Jealousy, and Wide-awakedness. Anger is attributed to the sense of smell, as it is said (Jud. xiv. 19), \"And his nose (anger) was kindled\": anger, indignation, and wrath appear mostly in connection with the nose, as it is said (Dan. iii. 19), \"Then was Nebuchadnezzar full of fury, and the form of his nose (visage) was changed.\" Good-will consists in the tranquility of the thoughts, which are in the brain, and it is not altered by an \"illness\" of the sense of smell, though the nearest among the senses affecting it. Concerning good-will it is said (Prov. xvi. 15), \"In the light of the king's nose (countenance) is life, and his favor is as a cloud of the latter rain.\" ",
+            "Jealousy and wide-awakedness are of the sense of the nose, and jealousy is a branch of anger: thus it is written (Prov. vi. 34), \"For jealousy is the rage of a man.\" Thus becomes clear the association of the heated temperament, which is anger, with jealousy in the matter of this sense. Wide-awakedness consists in the movements of a man and results from the ordering of the organs of breathing, which are pivotal to the sense of smell, as we have remarked above in the section devoted to the exposition of the passage beginning with \"The race is not to the swift.\" ",
+            "The sense of taste includes as its species four qualities, namely, Joy (Cheerfulness), Grief (Apprehensiveness), Penitence, and Tranquility. Dost thou not see that the greatest pleasure is derived through eating and drinking, which is attained by means of the sense of taste? Hast thou not heard of the saying on the part of Isaac (Gen. xxvii. 25), \"Bring it here unto me and I will eat of my son's venison\"; and also (Ruth iii. 7), \"And when Boaz had eaten and drunk, his heart was merry.\" Speech, consisting as it does of words, which are of a kind with (the objects of) taste, sometimes gives rise to joy; thus it is said (Prov. xv. 23), \"A man hath joy by the answer of his mouth.\" Opposed to this we find that grief follows upon the failure to exercise this sense, as it is said (i Sam. i. 7), \"She wept and did not eat.\" It is also related of Jonathan (id. xx. 34), \"He did eat no meat the second day of the month, for he was grieved for David.\" Many such expressions are used with reference to Saul and others. ",
+            "As to the quality of penitence, the reason for referring it to (the sense of) taste is that contrition and penitence are felt for what has gone before, and one denies himself different kinds of enjoyment, which are rendered possible by means of the taste, as it is said (Hos. xiv. i), \"O Israel, return.\" The attributing also of the quality of tranquility to (the sense of) taste is seen in the saying of Sennecharib (II. Kings xviii. 31), \"Eat ye every man of his own vine, and every one of his fig-tree;\" and again (Jud. xviii. 7), \"And they saw the people that were therein, how they dwelt in safety.\" ",
+            "The sense of touch also stands in relation to four qualities, and these are Liberality, Niggardliness, Valor, and Cowardice. Liberality in connection with touch is possible only through the action of the hand. Liberality consists in open-handedness, even as niggardliness is but close-fistedness. With regard to giving, it is said (Prov. xviii. 16), \"A man's gift maketh room for him, and before great men it will lead him.\" Of niggardliness, it is said (Prov. xiii. 11), \"He that gathereth by close hand will increase.\" That valor is in connection with the touch is evident from the connection between seizing hold of (something) and the hand; thus it is said (Jud. v. 26), \"Her hand she put forth to the nail.\" In opposition to this, it is said of cowardice (Isa. xxxv. 3), \"Strengthen ye weak hands\"; and again (Ezek. vii. 17), \"All hands shall become feeble,\" and so forth. ",
+            "It having been made clear that all the qualities of the soul are related to the five senses, let us now return to our first theme (the elucidation of) which we have stated to be the purpose of this book. Seeing that most men are not sufficiently versed in the ruling of their qualities to enable them to regulate these according to ethical standards and a rational method, we have resolved to write a satisfactory treatise concerning this, which shall contain an account <i>in extenso</i> of the qualities, the ways in which to use them, and the mode in which to bring about their improvement.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf. the words of Bahya (iii. 10 and iii. i), who has the same purpose in view; Brull (p. 79, note i).</i> In addition to this I have met with the persistent importunity of one of my friends, who desires this as a memorial and preparation for himself and for me, in the event that conditions change in the course of time, places become disturbed and men alter. He desires also that the relationship of the qualities to the senses should be set forth. Before explaining this at all, I will make it clear to him by means of a geometrical diagram and visible proofs. ",
+            "Then let us first sketch a diagram of the four temperaments, which we have mentioned above. We have drawn it at the beginning of our work, in the form of a figure, so that the imagination may be quick to grasp it and the senses ready to comprehend it. We have indicated with reference to every temperament whatever are its elements, and then joined to every temperament five qualities, in accordance with the requirements of the calculation. We have joined them to whatever quality they have, in preference to any other, after having classified them in the diagram, giving those which are hot and cold, and to which of the elements they belong, and likewise those that are moist (humid) and dry (arid) and their conjunctions and disjunctions -- all this in the diagram. Of God we pray that He may put an end to the opposition (clamor) of those who, on the strength of their knowledge, enter upon a discussion with us, and that He silence the mouths of those who argue with us in their folly. I have no reason to trust that their envy will not lead them to attempt to humiliate us; yet will I not be deterred by their disturbance, nor dismayed by their brutishness. The Lord sufficeth as my portion, and in Him I trust, for He is a shield to those taking refuge with Him, the surest protection to those seeking after His help, as it is written (Lam. iii. 25), \"The Lord is good unto them that wait for Him.\" Verily, I am innocent of that wherewith they charge me if they speak haughtily: I am too pious to be the victim of their pride, even though they occupy the foremost place, for there is no iniquity in my hand. Therefore will I bear their attacks; but I do say (Ps. xxxviii. 21), \"They hate me only because I pursue the good.\" ",
+            "God knows that I have not admitted into my work anything except my own thoughts and writing, nor have I busied myself with anything outside of my own ideas.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Brull (p. 71) attaches too much importance to these words, as if they proved that Gabirol made no use of the writings of his predecessors. I take this statement to be nothing more than a disavowal of plagiarism, such as is commonly met with in the mediaeval writers. Cf. N Weisslovitz, \"Prinz und Derwisch,\" Munchen. 1890, p. 15, note I.</i>  To those who have superior souls and lofty aspirations, their strong affection for our discourse will point out that which we have in mind; and if they alight upon any mistakes in the course of it, they will allow that my excuse is clear and evident, since in its chief parts there is good sense. ",
+            "This is a copy of the first diagram, which represents the elements and the temperaments: ",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "We have arranged to refer every temperament to its element and every quality to its temperament,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">We meet with the same thought in Jehuda ha-Levi; cf. Dukes (\"Phil.,\" pp. 74 and 127, notes 2 and 3).</i> as required by the argument, which we shall make clear in another place with the help of the Almighty, the Sufficient, may He be exalted. Having sketched this diagram as just explained, we would say here that the sum of the human qualities which we can enumerate is twenty, of which some are praiseworthy <i>per se</i>, and others blameworthy <i>per se</i>. Whosoever wishes to attain to the improvement of his qualities must pursue in his own person the goodly course so that the praiseworthy qualities come to be to him excellences, unto which he must accustom himself, from which he must not separate from the time of his youth, and whereunto he must apply himself step by step and little by little. Thus saith the sage (Prov. xxii. 6), \"Train up a child in the way he should go, and when he is old he will not depart from it.\" The philosopher hath said, \"Intelligence is a gift, moral conduct is an acquirement, but habit is master over all things.\" ",
+            "Know thou that all the qualities of man, of the possession of which he gives evidence at the period of his youth and manhood, are in him during his infancy and boyhood: though it be not in his power to manifest them, they are nevertheless within him <i>in potential</i>, (if) not <i>in actu</i>. Thou wilt observe that in some boys the quality of prudency manifests itself, and in others impudence; some incline to enjoyment, others aspire to virtue, and still others are disposed to vices; these qualities above mentioned and others similar to them being among those of the animal soul; and when men reach unto the stage of maturity, the strength of the rational soul displays its activity and it directs him that possesses it to a proper understanding with regard to the improvement of the qualities, since it is not the practice of the animal soul to improve these. Now in addition to this proposition being susceptible of proof, it has been handed down to us by tradition in the words of the Saint (Prov. xx. 11), \"Even a child is known by his doings.\" As to the youths whom baseness overcomes, it is possible to transform them into a noble state as long as the limits of childhood have not been passed; but if they overstep the boundaries of youth and reach maturity, and continue to remain in this condition, it becomes difficult to set them along a good course, just as a sprig may be made to stand erect before it is full grown; but when it has become a tree, it is difficult to bend or move it. From this thou seest that most men when they have reached maturity cannot be turned aside from the course which in their youth they pursued, whereas most men can be directed between the periods of childhood and youth unto good habits.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rosin (\"Maimonides,\" p. 5, note 4, and p. 65, note 3) suggests the following parallels: \"Ueber die ethische Bildungsfahigkeit der Jugend,\" \"Arist., N. E., ii. 2, im Xamen Plato's nach dessen De Leg. ii.; aber auch Aristot. ohne Nennung Plato's, N. E. ii. i. Schl. und x. 10; dazu vgl. Maim, zu Abot i. 14.\"</i> This is the simple meaning of (Prov. xxii. 6), \"Train up a child in the way he should go, and when he is old,\" etc. ",
+            "Thus, too, our Rabbis say, \"At twenty years of age, one dies with it.\" It is impossible that evil-doing should belong to the rational soul by nature, for this would not be in accordance with wisdom. The Deity hath created the soul pure, stainless, and simple, as saith the sage (Ecc. vii. 29), \"This only have I found, that God hath made man upright.\" Whatever results therefrom that is not good, is the work of the vegetative soul,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">This threefold division of the soul, vegetative, animal, and rational (cf. the preceding paragraph of the text), is discussed at greater length in the \"Eons Vitae\"; cf. Munk (p. 200), Rosin (p 46, note i), and Horovitz (p. 115, note 77, and p. 117, note 82). This same division occurs in Israeli (cf. Fried, p. 37) and Kalonymos b. Kalonym; cf. J. Landsberger, \"Iggereth Haale Chajjim,\" Darmstadt, 1882 (p. 172, and note on p. 266).</i> i.e., the natural impulse. A philosopher has said that, \"He who clings to good qualities in order to enjoy by means of them the pleasures of his senses and (to satisfy) the necessities of his body, does not understand their true value; but he understands them who seeks after them, because he recognizes their merit and usefulness and knows that death caused by following them is better than life, based upon their opposites; and he who keeps his thoughts away from the base, lifts them up to the good.\"",
+            "In the measure in which man separates himself from baseness does he near God, may He be exalted; and in the measure in which he nears baseness, does he separate himself from Him. Now in regard to the twenty qualities of man, David, peace be upon him, points to them and alludes to their origin in the \"Psalm of David\" (Ps. xxxvii. 1) \"Contend not with thyself because of evil-doers.\" Of some of these he clearly treats, as may be gathered from the literal interpretation of the verse; others he indicates merely by allusions: viz., he enjoins serving God, by cultivating qualities that are praise-worthy, and inhibits the exercise of the blameworthy qualities. Furthermore, he condemns the course of those who depart from the right way, as it should be observed, and praises the course of those who rightly habituate themselves to good practice. ",
+            "In saying at first, \"Contend not with thyself because of evildoers,\" he would put an inhibition upon envy of the wicked; for, if man does not envy them, he is necessarily bound to hate them. Moreover, he warns against envy of them and jealousy of their condition, these being his words (Ps. xxxvii. I), \"Be not envious against the workers of iniquity.\" He enjoins trustfulness in the Lord and confidence in Him, in saying (id., xxxvii. 3), \"Trust in the Lord and do good.\" ",
+            "Furthermore, he alludes to the exercise of the qualities of prudency and modesty (id., xxxvii. 3), \"So shalt thou dwell in the land and feed in faithfulness.\" His saying, first, \"So shalt thou dwell in the land,\" and then \"and feed in faithfulness,\" shows that long life on earth is the result of cultivating humility and prudency, which he calls \"faith,\" as thou knowest from the saying (Num. xii. 7), \"He is faithful in all my house,\" and that which preceded in the description of modesty. That which we have said of the meriting of life, even long life on earth, corresponds to the expression (Ps. xxxvii. 11), \"The meek shall inherit the earth.\" In saying (id., 4), \"Delight thyself also in the Lord,\" he alludes to the quality of joy, which the righteous exercises in that service of the Lord, wherein he delights. Thus he says elsewhere (Ps. xxxii. 11), \"Be glad in the Lord and rejoice, O ye righteous\"; again, he says of the season of gladsome tidings (Isa. Ixi. 10), \"I will greatly rejoice in the Lord.\" In saying (Ps. xxxvii. 4), \"He shall give thee the desires of thine heart,\" he alludes to the quality of yearning which is love, for God satisfies the yearning of the righteous, as is promised them in the saying (Ps. xx. 6), \"The Lord will fulfill all thy desires.\"",
+            " The words, \"Cease from anger\" are to be taken literally; they forbid giving way to violent anger and wrath. To \"Cease from anger and forsake wrath\" requires, first, the uprooting thereof, and, second, penitence for what has gone before. \"The meek shall inherit the earth.\" These are the lowly, viewing the verse literally. In saying (Ps. xxxvii. 12), \"The wicked plotteth against the just and gnasheth upon him with his teeth,\" he alludes to the use which the wicked make of impudence and recklessness. In saying (id., 13), \"The Lord shall laugh at him,\" he means that He will destroy the impudent one and cause the righteous to rejoice in his destruction; thus it is said (Ps. Iviii. 11), \"The righteous shall rejoice when he seeketh vengeance.\" In saying (id., 14), \"The wicked have unsheathed the sword,\" he alludes to the fervor and the daring which they (the wicked) display. In saying (id., 14), \"To slay such as be of upright conduct,\" he alludes to the quality of hard-heartedness which prevails over all their (other) qualities. In saying (id., 15), \"Their bows shall be broken,\" he hints at the quality of pride; similarly it is said of a \"brazen-faced nation\" (Jer. vi. 23), \"They shall lay hold of bow and spear.\" In saying (id., 17), \"The arms of the wicked shall be broken,\" he means that the quality of faint-heartedness takes possession of them when their youth and strength are enfeebled, so that they cannot raise their arms at all. In saying (id., 21), \"The wicked borroweth and payeth not,\" he alludes to the quality of niggardliness. In saying (id., 21), \"The righteous showeth mercy and giveth,\" he has in mind the two qualities which dwell in the soul of the righteous, namely, mercy and liberality.",
+            "Concluding his enumeration of these qualities, he seals them with the quality of good-will. We would say that when man pursues the right course in reference to these twenty qualities, i.e., in the manner in which we have described the exercise of those that are praiseworthy, and the putting aside of those that are blameworthy, then God becomes well pleased with him, as it is said (id., 23), \"The steps of a good man are ordered by the Lord.\" Let not man suppose that the passage, \"The steps of a good man are ordered by the Lord\" implies any compulsion<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Thus briefly Gabirol may be said to urge the doctrine of free-will, and to express his opposition to the Asharitic teachings in respect of predestination. Cf. Maimonides (Wolff, p. 55 et seq. and pp. 94, 95, notes 36, 37), who acknowledges the influence exerted by the physical temperament, which predisposes, without predetermining, the soul to certain lines of action and modes of being. Maimonides proceeds to demonstrate the futility of commanding, instructing, rewarding or punishing him who lacks \"freedom of choice.\" Wolff (p. 94, note 36) is right in saying that the doctrine of the freedom of the will (בחירה) is one of the fundamental principles of Judaism. He cites Philo and Maimonides, the latter closely follows Aristotle; cf. Introduction (p. n, note i), Rosin (pp. 167, 168), and Dukes (pp. 57-62). Saadya devotes the fourth chapter of his \"Emunoth weDeoth\" to the advocacy of the doctrine of free-will; cf. Guttmann (Saadya, pp. 163-174). Bahya devotes the eighth section of the third chapter of his \"Hoboth ha-lebaboth\" to an exposition of his understanding of the freedom of will with which man is endowed; vide Kaufmann in loco. According to Frankel-Grun (chap. ii. pp. 35-41, and Kusari, v. 20. 25). freedom of the will constitutes one of the most important bases of religion in the judgment of Jehuda ha-Levi. Joseph ibn Zaddik is likewise an exponent of this doctrine; cf. Jellinek (\" l)er Mikrokosmos,\" p. 60) , and Rosin (\"Maimonides,\" p. 18, notes 4 and 5). According to Rosin (\" Maimonides,\" pp. 23, 24), Abraham ibn Daud is no less pronounced in his advocacy of the freedom of the will, as well as Abraham ibn Ezra (p. 73, note 4). An admirable survey of the question is given by Rosin (\" Maimonides,\" pp. 62-76). According to Joel (\"Die Religionsphilosophie des Lewi ben Gerson,\" p. 54, and \"Milhamot Adonai,\" tractate iii., chap. 4), Gersonides was obliged, without acknowledging it, to sacrifice a part of divine omniscience in order to save human freedom. Hasdai may be said to be the one notable protestant against the freedom of the will; cf. M. Joel, \"Don Chasdai Creskas' religionsphilosophische Lehren\" (Breslau, 1866, pp. 46, 47), \"Or Adonai\" (tractate ii., part 5, chap. 4), and Ph. Bloch (\"Die Willensfreiheit von Chasdai Kreskas,\" Munchen, 1879). Moses of Narbonne wrote a treatise, המאמר בבחירה, in order to disprove the fatalistic doctrine expounded in the work of a contemporary, אגרת הנזירה, cf. Beer (pp. 114, 2, 3, 40-42). This entire problem has found fairly comprehensive treatment at the hands of Stein, who shows Saadya, Bahya, Jehuda ha-Levi, Abraham ibn Daud, Maimonides, Gersonides, Moses of Narbonne, Aaron of Nicomedia, and Joseph Albo to have been at one in their acceptance of what may truly be called the Jewish dogma of the freedom of the will. Evidently overlooking the passage to which our note is appended, Stein confessedly omits to treat of Gabirol (p. 22), \"da er in seinem einseitigen Neuplatonismus unserer Frage . . . gar keine Beachtung widmet.\" Cf. Schmiedl (pp. 24-26). L. Knoller (\"Das Problem der Willensfreiheit in der alteren jtldischen Religionsphilosophie des Mittelalters.\" I.cip/ig. 1884) goes over the same ground as Stein, taking up in turn Saadya. Uahyn. ha-Levi, Ibn Zaddik, Ibn Daud, and Maimonides, but likewise omits to discuss Gabirol's view with reference to the freedom of the will, giving his reason for the omission (p. 15, note I).</i> to obedience (to God) or disobedience; (it does point) however, to the bliss and misery (which are their respective reward and punishment). In saying, \"The steps of a good man are ordered by the Lord,\" he means that God created his soul perfect, not wanting in anything; and when it inclines to virtue, to wholesome practice and good conduct, the expression \"are ordered\" implies that he merits the approval of God; and this is meant by the expression (id., 23), \"And He delighteth in his way.\" As a result of what we have said, it is clear that David, peace be upon him, in these hints, gives a description of the way in which to improve the qualities of the human soul and to accustom it to virtuous practice in the same manner as Solomon the Wise has done in his writings, wherein he urges (men) to effect their improvement in every possible manner, as I shall indicate, please God, exalted may He be. ",
+            "Following our argument, we shall proceed to describe the method of the diagram, which we have drawn, of the senses and the qualities, and (in the course of the description), we will explain how the qualities originate in the senses, uniting every individual to its species, and every species to its genus, i.e., we will make clear the nature of the qualities derived from the sense of sight and their quantity; so also those derived from the sense of hearing, and the remaining senses in the same way. It will be a tabular diagram, so that it may easily be grasped by beginners in the study of this science, and those desirous of procuring the benefit thereof, those asking help of God in order that they may bring about their improvement, with the help of abstract (exact) and concrete (worldly) sciences. ",
+            "This is the form of the tabular diagram, which is devised in order to illustrate the branching forth of the twenty qualities from the five senses. ",
+            "Sight,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">This classification is not unlike the one to be found in Dieterici (\"Logik,\" p. 148), which gives a list of praiseworthy and blameworthy \"Charackterzlige,\" such as \"Hochmuth, Gier, Neid.\"</i> ",
+            "Pride,",
+            "Meekness,",
+            "Prudency,",
+            "Impudence,",
+            "Hearing,",
+            "Love,",
+            "Hate,",
+            "Mercy,",
+            "Hard-heartedness (Cruelty),",
+            "Smell,",
+            "Wrath,",
+            "Good-will (Suavity),",
+            "Jealousy,",
+            "Wideawakedness,",
+            "Taste,",
+            "Touch,",
+            "Joy (Cheerfulness),",
+            "Liberality,",
+            "Grief (Apprehensiveness),",
+            "Niggardliness,",
+            "Tranquility,",
+            "Valor,",
+            "Penitence (Remorse),",
+            "Cowardice.",
+            "Having attained what we desired in the matter of the representation of the figures, let us now conclude this introduction to our work by enumerating its divisions and its chapters. We have named our work, ",
+            "<b>\"The Improvement of the Qualities\"</b>",
+            " for the benefit largely of the masses, in order that they may gain a knowledge of the nature of the noble, and understand this matter through various methods of expression (illustration). We have introduced in the following whatever logical and demonstrable arguments have occurred to us; and, furthermore, as far as we are able, have adduced Scriptural verses. Nor, after first giving these, do I see any harm in briefly citing some utterances of the wise;<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Cf. Bahya; Briill (p. 77, note i).</i> and I shall follow this by adorning (what I have said) with \"rejez\" verses of litterateurs, and some verses from the poets, and anything uncommon that occurs to me, and whatever else I can recall, so that my book may be complete in all its parts. Perhaps the reader of this will, in his magnanimity and highmindedness, excuse my not having exhausted my theme, for my aim in composing this book was not to benefit him who surpasses me in talent at this time, since I do not lay claim, God forbid, to superiority in any department of science. Verily, the fruit which I have plucked from wisdom is my knowledge that I am not wise, that I must not abandon the counsel of my contemporaries, and that I must acknowledge to them my weakness. ",
+            "I would be, in that case, as the saying goes, \"as one who tends a garden well when it is in its full bloom; or like one who heaps up brocaded stuffs boastfully in the presence of those who make them.\" The clearest ground for excusing me, in that I have not exhausted my theme, and the surest reason for omitting to blame me for not having completed it to the very end,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Despite his voluntary acknowledgment of incompleteness, it is interesting to note the critical remark of Abraham ibn Hasdai (as pointed out by Steinschneider, \"H.U.,\" p. 342), respecting Gabirol's \"Ethics\"; מאזני צדק ed. J. Goldenthal, Leipzig and Paris, 1839, Preface p.3. והחכם גבור הלשון ר' שלמה בן גבירול חבר חבור יקר מאד וקראו תקון מדות הנפש אבל הלך בו על דרך הקצור כמו כן ולא השלימו על הראוי לפי דעת המשכילים. Cf. Rosin (p. 166, note 1) and Dukes (p. 119, note 2 and \"Ehrensaulen,\" p. 11).</i> is that we live at the present time amid evil and distress, an uninterrupted succession of troubles and disquieting circumstances; but I complain not. Despite this, I do not cease to praise our Creator, exalted may He be, for the grace which He has vouchsafed to us, and for having enlightened our understanding and our judgment, causing us to find the way in which to comprehend something of the sciences. ",
+            "I have divided my work into five parts, every part containing four chapters, which makes a total of twenty chapters, the number contained in the diagram. To every part I have joined the sense belonging to it, and to every sense whatever qualities belong to it. These are the parts of the work, to wit, five, corresponding to the five senses already mentioned. ",
+            "<b>PART I.</b><br> The sense of sight, containing four chapters.<br> Chapter I., treating of the quality of pride.<br> Chapter II., treating of the quality of meekness, and urging the exercise thereof.<br> Chapter III., treating of prudency and modesty.<br> Chapter IV., treating of impudence and the refraining therefrom. ",
+            "<b>PART II.</b><br> The sense of hearing, comprising four chapters.<br> Chapter I., treating of love and the methods of exercising it. <br>Chapter II., treating of hate, the thrusting aside thereof, and the abandonment of any leaning toward it. <br>Chapter III., treating of the quality of mercy and compassion, <br>the praise of those possessed of it, and the encouragement to choose it. <br>Chapter IV., treating of the quality of hard-heartedness and the relinquishment of any leaning toward it. ",
+            "<b>PART III.</b><br> The sense of taste, comprising four chapters.<br> Chapter I., treating of the quality of joy and the methods of exercising it. <br>Chapter II., treating of grief and consolation for sorrow. <br>Chapter III., treating of tranquility. <br>Chapter IV., treating of penitence and guarding against (the need of) it. ",
+            "<b>PART IV.</b><br> The sense of smell, containing four chapters.<br> Chapter I., treating of the quality of anger and wrath. <br>Chapter II., treating of good-will and cheerfulness. <br> Chapter III., treating of jealousy and envy. <br>Chapter IV., treating of the quality of wide-awakedness. ",
+            "<b>PART V.</b><br> The sense of touch, embracing four chapters: thus completing the twenty chapters of the book. <br>Chapter I., treating of liberality and generosity. <br>Chapter II., treating of the quality of niggardliness and the dispraise thereof. <br>Chapter III., treating of valor and the exercise thereof. <br> Chapter IV., treating of cowardice and the guarding against it. ",
+            "Having finished numbering the parts of the book and its chapters, let us now begin to explain it all, with the help of God, exalted may He be. We pray that He lead us in the paths of rectitude, and by His grace bring us near unto the ways of uprightness. Thus His Saint besought Him (Ps. xxv. 5), \"Lead me in Thy truth.\" "
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>TREATING OF PRIDE (HAUGHTINESS)</b>",
+                    "How good it is that this chapter happens to be the first of all the chapters, as required by the connection.",
+                    "For I have seen many of the elect exercise this quality unnecessarily and give it preference over their other qualities; so much so, that the masses take it unto themselves and make use of it in cases where it is needless to do so, until it gains the upper hand over their nature. I also observe this quality frequently present in young men, i.e., in the child and the youth, especially if the temperament happen to be \"yellow-hot.\" For it is characteristic of the yellow gall to rise. In its excitement it accustoms the nature of man to exercise this quality until he almost comes to exercise it amid circumstances unsuited to its appearance. ",
+                    "Among the special branches of this quality are vanity (presumptuousness), boastfulness, and haughtiness. These are not (included) among the qualities of the ancient saints, of whom their noble virtues testified that they were opposed to them.",
+                    "Now, as we see, some men, who were known to exercise these qualities out of place, have thereby become despicable. Others aim to exercise the praiseworthy aspects of the quality of Pride, and are praised therefor. I shall not go to the length of recounting their names, for they are well known. This being so, we must carefully consider how to acquire the means of exercising this quality in the right place, and subduing it out of season; and we must make mention of the loathing, which ensues as a result of its blameworthiness. ",
+                    "When we perceive this quality beginning to affect the nature of a man, it becomes necessary for us to call his attention to serious matters, such as lead to reflection on the origin of existent things and their end, i.e., the coming into being of things, their beginnings, their transitoriness, and their destruction. When he learns that all existent things are changeable,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf . Bahya vi. 5 (p. 297), and Brull (p. 75, note 2).</i> and finally that his own being will change (waste away) and his body become extinct, then the quality of his soul, which was haughty throughout the course of his life, will become meek and penitent at (the thought of) death. Since we are forced to accept this logical conclusion and traditional reasoning, it behooves the wise man to avoid preferring this quality of his own free will, since it is detestable and there results no benefit whatever from pursuing it. On the contrary, it is the cause of many dangers, especially if man's arrogance urge him not to incline to the advice of any man ; and although in (seeking) advice is the essence of good counsel, he turn away from it and abide by his own opinion. Of such a man Solomon the Wise, peace be upon him, said (Prov. xii. 15), \"The way of a fool is right in his own eyes.\" Thou knowest also what befell Korach and Rehoboam and others like them, who cared only for their own opinion. ",
+                    "Man must remember that if he realize not his own sins but consider his course correct, there will surely befall him what befell them. Concerning this the sage saith (Prov. xvi. 2), \"All the ways of a man are clean in his own eyes, but the Lord weigheth the spirit \"; ",
+                    "and he saith of pride (Prov. xvi. 18), \"Pride goeth before destruction,\" i.e., the result of pride and pomp is overthrow and degradation. ",
+                    "Thus it happened to Pharaoh, who said (Ex. v. 2), \"Who is the Lord?\" and Goliath when he spake (I Sam. xvii. 10), \"I defy the armies of Israel ; \" and Sennacherib for his boastfulness in saying (II Kings xviii. 35), \"Who are they among all the gods of the countries \"; and Nebuchadnezzar in that he said (Dan. iii. 15), \"Who is that God that shall deliver you out of my hands?\" and others who follow them in the manner of their speech and whose end was complete abasement and utter obscurity.  Whosoever is in this state is not secure from error and sin. Thus saith the sage (Prov. xxi. 24), \"Proud and haughty scorner is his name.\" He mentions craftiness, because it is the source of boastfulness. ",
+                    "Whoever acts in this wise ought to be ashamed, and remember that according to the measure of his superciliousness will he experience contempt, and in proportion to his power will humiliation suddenly befall him. Thus the sage saith (id. , xxix. .23), \"A man's pride shall bring him low,\" i.e., boastfulness and arrogance are the main causes of man's humiliation, and these, by my life, are characteristic of the wicked, as he saith (id., xxi. 4), \" A high look and a proud heart. \" ",
+                    "Some of the proud vaunt themselves in the exercise of this blameworthy quality, because they delight therein (and try to excuse themselves by) arguing, that the soul inclines to distinction, and finds lowliness irksome. Again, they hold that domineering (supremacy) strengthens it, while submission weakens it, and were there no domination, the world would not be well adjusted.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Guttmann (\"Saadya,\" pp. 276, 277, note 2, Emunoth we-Deoth, x. 9) points out that Gabirol closely follows the teaching of Saadya with respect to the love of dominion ; it is worthy of notice that Gabirol quotes the same scriptural passages. S. Landauer (pp. xix.-xxi. of his introduction to the Arabic text of Saadya's work) holds that this chapter, the tenth, is a later addition to the book; cf. D. S. A. Taubeles (\"Saadia Gaon,\" Halle, 1888, p. 32, note 43).</i>  They further say that the prayers of the excellent had the attainment thereof in view when they said (Gen. xxvii. 29), \"Let people serve thee and nations bow down to thee.\" ",
+                    "Yea, in this way God distinguished His prophet when He spake to him (Gen. xxxv. 11), \"And kings shall come out of thy loins.\" On the other hand, he punished those who deserved punishment by humbling their power; thus it is said (Isa. ix. 14), \"Therefore the Lord will cut off from Israel head and foot, branch and rush in one day,\" and so forth. Simpletons, discussing this superciliousness, do not consider that, when they resort thereto, their souls become unduly great, that they overstep their bounds, become overbearing toward their relatives, turn away from their companions, deride the advice of every man, for as much as they rely upon their own opinions and go their own way. But when it is so exercised as to keep one away from baseness, to enable one to rise unto the excellences, and to be firm in devotion to God, exalted be He, which is His highest gift, exalted and magnified may He be, to His servants, then this becomes the means whereby men gain the grace of God and reach the everlasting kingdom. Of these it is said (Job xxxvi. 7), \"He withdraweth not his eyes from the righteous, but with kings are they on the throne; yea, he doth establish them forever, and they are exalted.\" ",
+                    "But he, who resorts to superciliousness unnecessarily and takes only his own counsel, is like him of whom it was said (Prov. xviii. i), \"He intermeddleth with all wisdom.\" Men disregard such a man and desire not his presence: of such as these the sage saith (Prov. xxvi. 16), \"The sluggard is wiser in his own conceit than seven men that can render a reason.\" And often, moreover, his vanity impels him to undertake something outside of his usual course of action, because he relies upon his opinion saving him and upon his counsel protecting him. It is this that causes him to stumble; thus it is said (Job v. 12), \"He disappointeth the devices of the crafty, so that their hands cannot perform their enterprise.\" ",
+                    "Having progressed thus far in our description of the quality of superciliousness, the way in which to make use thereof moderately, and the mode of suppressing its use in the wrong place, we must now proceed to quote very sparingly a few prose utterances of the wise concerning this quality, and whatever verses concerning it we can. ",
+                    "The divine<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">The appellation \"divine,\" as applied to Socrates and other Greek philosophers, was not uncommon; cf. Schmiedl (pp. 263, 264).</i> Socrates said: \"From whom doth disappointment never part? He who seeks a rank for which his ability is too feeble.\" Again he said, \"He who sets himself up as wise will be set down by others for a fool.\" I hold that bad manners are attributable to superciliousness. Socrates said, \"aversion is always felt for him who has an evil nature, so that men flee away from him.\" Aristotle says, \"As the beauty of form is a light for the body, so is beauty of character a light for the soul.\" Again he said in his testament to Alexander his pupil,\" It does not show much nobility of purpose on the part of a king to lord it over men; (the less so) for one man over a fellow-man.\"",
+                    " A certain haughty man is said to have been journeying along with his effects; some of them fell down, whereupon he threw the others out of the wagon. The ancients say, \"with him who is pleased with himself, many become displeased.\" A poet<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">The Arabic verses, printed in our text, were not translated into Hebrew by Jehuda ibn Tibbon, the translator of the work. He left them untranslated, with a view to making good at a later time the omission by some Hebrew verses of Gabirol or the verses of another. Cf. Appendix A. p. 106 and Munk (note 4 to p. 167). This purpose was never carried out ; cf. Steinschneider (\"H. U.,\" p. 382), and \" Ermahnungsschreiben,\" p. 9 (through a misprint the number ix. reads xi.), who had expected to publish these verses. The citing of these Arabic verses by Gabirol is taken by Steinschneider (Introduction, \"J. Q. R.,\" xii., p. 609) to show that some Jews must have been versed in this part of Arabic literature.</i> composed these lines concerning the blame-worthiness of haughtiness and arrogance:  \"Let him who shows great vanity concerning his beauty consider this! If men would but consider what is within them, neither young nor old would feel proud. Are there not in the head of every son of man five orifices from which come forth effluvia? The nose exudes, the ear gives forth an unpleasant odor, the eye sheds tears, and the mouth salivates. O son of earth, to be consumed of earth on the morrow, desist from thy pride, for thou wilt be food and drink (to the earth)! \" It is told of Ardeshir,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Called an \"Indian King\" in the \"Choice of Pearls\" (No. 538, and note 175). Cf. Steinschneider (\" H. U.,\" p. 388, note 130, and p. 881, note 193), also Dukes (p. 72).</i> the king, that he gave a book to a man accustomed to stand at his side, and said unto him, \"When thou seest me become violently angry give it to me,\" and in the book (was written), \"Restrain thyself, for thou art not God; thou art but a body, one part of which is on the point of consuming the other, and in a short while it will turn into the worm and dust and nothingness.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF MEEKNESS</b><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">This chapter is given in a German translation, based on the Hebrew text, in Winter and Wunsche (vol. ii., pp. 727, 728), being copied from Dukes (pp. 113-115.)</i><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Cf. the chapter on ענוה, in \"Emunah Ramah \" (ed. S. Weil, Frankfort, 1852).</i> ",
+                    "THIS quality is more nearly a virtue than that which was mentioned just before, because the possessor of this attribute, i.e., modesty and humility, withholds his desire from seeking gratification. When one attains this precious rank, the praiseworthy character in man is made perfect. This, in my opinion, is a disposition which merits praise for him who acquires it. Verily, he is accorded the loftiest praise. ",
+                    "Dost thou not see that humility is the highest degree of the nobles and of the prophets, distinguished by their divine rank?<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Cf. Bahya, vi. 8 and 10; Briill (p. 75, note i).</i>  One of them said (Gen. xviii. 27), \"I am but dust and ashes \"; another said (Ps. xxii. 7), \"I am a worm and no man\"; and so forth. They were praised for their actions and were honored. A man of intelligence should know that lowliness and meekness cause him to realize his desire in regard to present things, as thou knowest from the account of what happened to the captains of Achaziah, because of their folly; and what happened to the third captain who gently spake to Elijah (II Kings i. 13), \"I pray thee let my life and the life of these thy fifty servants be precious in thy sight.\" Him there befell the reverse of what had befallen the former. Verily, fame and glory will be the reward of whosoever is lowly. The recompense of meekness is honor and prosperity, and also the deserving of honor. Thus it is said (Prov. xxii. 4), \"The reward of humility and the fear of God are riches, and honor, and life.\" ",
+                    "The most excellent of the ancient nobles (may God guide thee aright) were accustomed to exercise the quality of meekness, and preferred it to their natural impulses. It is related of an illustrious king,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Dukes (p. 114, note 2) points out that this tale is cited in Ibn Khallikan (i. 526), the King being there called Caliph Omar.</i> that one night while a number of people were assembled about him, he arose to trim the lamp. Whereupon it was said to him, \"Why didst thou not utter a command, which would have sufficed ?\" And he answered them, \"As king I rose, and as king I resume my seat.\" ",
+                    "He was wont to say that \"Every grace (of man) is envied, except meekness.\"  The philosopher Buzurjmihr<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Cf. Steinschneider (\"H. U.,\" p. 382, and \"J. Q. R.,\" xii., p. 606, note 3; the reference to the \"Ethics\" in the same page should be i. 2, not i. 3); Dukes (\"Blumenlese,\" p. 60, note 3), and Landsberger (as above cited, p. 223, note to p. 18).</i> said, \"The fruits of lowliness are love and tranquillity.\" Know thou that in honoring his brother or his neighbor, man honors himself. Someone has remarked that \"lowliness consists in being beforehand with greetings to whomsoever one may meet, and in descending to the lowest rank.\" Contentment is of a kind with this quality. ",
+                    "When one is gifted with its presence, he has already gained superiority.  It is said, \"Whomsoever the Lord loveth he inspireth with contentment.\" Scripture says of the contented servant of God (Prov. xiii. 25), \"The righteous eateth to the satisfying of the soul.\" And it says of the reverse, \"But the belly of the wicked shall want.\" He who possesses strength, health, and a sense of security ought never to feel sad. The fruit of contentment is tranquility.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Gabirol's demonstration that patience and contentment are the offshoots of pudency is shown by Brull (p. 75, note 3) to have been copied almost literally by Bahya, vi. 10 (p. 311).</i> The greatest riches are contentment and patience. ",
+                    "One of the sages has said, \"He who desires of this world only that which is sufficient for him, will be content with the very least thereof.\" Another sage was wont to admonish his son, \"He who cannot bear with one word, will be compelled to listen to many. He who esteems his rank but slightly, enhances men's estimation of his dignity.\" In holding the view that it may be right (at times) to repudiate this quality, I mean thereby that a man should not abase himself before the wicked. With reference to such a case it is said (Prov. xxv. 26), \"A righteous man, falling down before the wicked, is as a troubled fountain and a corrupt stream.\" It was said concerning this, \"He who deserves (the greatest) compassion is the wise man lost among fools. \" In the ethical sayings of Lokman<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf. Steinschneider (\" H. U.,\" p. 853). In general see V. Chauvin, \"Bibliographic des Ouvrages Arabes,\" iii., Louqmane et les Fabulistes, Paris, 1898. Dukes (\"Phil.,\" p. 161) cites a similar passage attributed to Ibn Ahnaf.</i> (we find), \" When the noble man forsakes the world, he becomes humble: the ignoble in forsaking the world becomes haughty.\"  In the book of al-Kuti<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Gabirol refers to an Arabic paraphrase of the Psalms by one Hefes al-Kuti. Cf. Neubauer (\"R. E. J.,\" xxx., pp. 65-69) , and Steinschneider (\" H. U.,\" p. 382, note 99, and \" J. Q. R.,\" xiii., p. 312). Cf. also Dukes (p. 105). who (p. 116, note 2) instances a number of parallels to this maxim of Lokman in the writings of Maimonides, al-Gazzali, etc.</i> (it is said), \"Be humble without cringing, and manly without being arrogant. Know thou that arrogance is a wilderness and haughtiness a taking refuge therein, and, altogether, a going astray.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>ON THE QUALITIES OF PRUDENCY AND MODESTY</b>",
+                    "A WISE man was asked, \"What is intelligence?\" and he answered, \"Modesty.\" Again he was asked, \"What is modesty?\" and he replied, \"Intelligence.\" ",
+                    "This quality, although like unto meekness and agreeing therewith, is of a nobler rank than the latter, for it is kindred to intelligence. To every man of understanding the nobility of the intellect is patent, for it is the dividing line between man and beast, in that it masters man's natural impulses and subdues passion. With the help of intelligence man realizes the benefit of knowledge and gets to understand the true nature of things; he comes to acknowledge the Unity of God, to worship his Master, and to bear a striking resemblance to the character of the angels.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">As to the advantages which accrue to man by reason of his intelligence, cf. Bahya, ii. 5 (p. 114), and Brull (p. 74, note 2).</i> ",
+                    "Since this precious quality is of so noble a kind, it follows that modesty which resembles it is almost equally so. The proof of its being thus related is, that thou wilt never see a modest man lacking intelligence, or an intelligent man devoid of modesty. ",
+                    "This being so, man must direct all his efforts to the attainment of this wonderful and highly considered quality. He must prefer it to all his natural impulses, and regard it as superior to all his other qualities, for by means of it he acquires many virtues, and all vice becomes hidden from him. Thus it is said, \"The faults of him, whom modesty clothes with dignity, will not be remarked by men.\" Dignity and honor follow upon him. Thus it is said (Prov. xv. 33), \"Before honor is humility.\" The meek find acceptance before God because of their modesty; He brings them unto everlasting bliss. Concerning him who understands its ways, it is said (Ps. xxv. 9), \"The meek will He guide in judgment: and the meek will He teach His way.\" Even as it is necessary that the intelligent man be prudent in the presence of others, so must he be prudent when alone. It was said that, \"Prudency and faith are interdependent, and either cannot be complete without the other.\" A poet said, \"Keep guard over thy modesty: truly prudency marks the countenance of a nobleman.\" It is said that \"Impudence and a lack of prudency are offshoots of unbelief.\" He who wishes to acquire prudency should associate with those who are modest with respect to him. ",
+                    "An Arab was wont to say, \"Pay no regard to any man unless he show thee that he cannot do without thee, even when thou needest him most, so that, if thou sin, he will forgive and act as though he were the sinner; and, if thou wrong him, he will demean himself as though he had been the offender.\" Another said, \"Finally, one learns from the words of prophecy, 'If thou art not prudent, do whatsoe'er thou wilt.'\" In the course of a characterization of modesty, the poet said, \"Upon him reposes the mantel of piety: and, in truth, a light streams from between his eyes.\" Al-fadil says: \"By reason of belief and piety, men dwell together for a time. Afterward they are kept together by reason of modesty, prudency, and blamelessness.\" Aristotle said in his discourse, \"As a result of modesty (one's) helpers are multiplied.\" ",
+                    "He was accustomed to say, \"In chaste children modesty clearly rules over their countenance.\" It was termed prudency<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Play upon the similarity of the words \"prudency\" and \"life\" in the Arabic.</i> only because it is the way to eternal life. A philosopher said, \"Modesty asserts itself in the midst of wrath.\" Again it was said, \"The enmity of the modest man is less harmful to thee than the friendship of the fool.\" He who desires to guard this quality should not trifle away his dignity when asked to serve men, for when thou hast once worn out thy dignity, thou wilt find no one to renew it for thee. ",
+                    "To make use of prudency (that is, to be overprudent), in speaking the truth or enjoining good acts, in spreading religion and devotion, is blameworthy. In such cases one must not make use of it; thus the saint said (Ps. cxix. 46), \"I will speak of thy testimonies also before kings, and will not be ashamed.\" But it is necessary for man to cover his face with the mantle of modesty before all men, as thou knowest from the case of Saul when he hid himself, (as) it is written (i Sam. x. 23), \"Behold he is hidden among the vessels.\" God selected him for kingship, as it is written (i Sam. x. 24), \"Behold whom the Lord hath chosen.\" To sum up, according to the opinion of the philosophers and the sages, this quality is one of the virtues of the noble soul, and its relation to these is as that of the spirit to the body. A philosopher said, \"Modesty consists in conducting affairs in the best way wherein it is possible for them to be conducted, and in leaving them in their best aspects.\" He who is modest will attain to power. "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF THE QUALITY OF IMPUDENCE</b>",
+                    "WE had much to say on the praiseworthiness of the quality of prudency, but the quantity of blame which we shall mete out to the quality of impudence is small. He who is possessed of the quality of shamelessness is culpable in the eyes of God, as are those of whom it is said (Jer. v. 3), \"They have made their faces harder than a rock; they have refused to return.\" The Saint says with reference to the impudent (Prov. xi. 2), \"When pride cometh, then cometh shame,\" which means that when impudence prevails over the qualities of man, he is scorned by men and not respected. He is not taken seriously, nor is he regarded with that consideration for his wisdom, even though he be learned, which is paid to the prudent. Thus it is written (ib.) \"But with the lowly is wisdom.\" If one is wise and desires to pursue the goodly course which is acceptable unto God, let him abandon this quality, refrain from exercising it, and keep it afar from the character of his soul. Of him who is impudent the prince saith (id. xxi. 24), \"Proud and haughty scorner is his name,\" by which he means that God will requite according to his doing, whosoever is impudent, as it is written (ib.), \"Who dealeth in proud wrath.\" It is possible also that \"Who dealeth in proud wrath\" refers to such an impudent one as, by reason of the qualitv of impudence, provokes the displeasure and annoyance of others, and so forth. ",
+                    "When this disposition becomes part of man's nature, whosoever is familiar with him must turn him away from it by rebuking him as much as he is able, and by annoying him, until he be rid of all that was in him. Thus it is said (id. xxi. 29), \"A wicked man hardeneth his face.\" Yet impudence (boldness) may be commendable when supporting religion, when performing \"service\" and speaking the truth. But to oppose thereby the righteous and the Prophets of God is reprehensible. Thus it is said (Ez. ii. 4), \"Impudent children and stiff- hearted.\" If the man who practises this quality be of a yellow (bilious) constitution, and if in the course of his youth he give strong evidence of its possession, he must oppose to it its very reverse. Let him trust in God, and he will accustom himself to avoid this blameworthy quality and subdue it. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ON THE QUALITY OF LOVE</b>",
+                    "IT is almost impossible for any man to be secure from this \"accident,\" O God, save he whose intellect is master over his nature. None such exists; and if any (be found to) exist, he is undoubtedly one of the most excellent (men). Lust is a constituent element in the nature of man, and if he desire to be master and ruler, let him cast away lust (passion), make no use of it whatever, ignore it and do without it, for it is one of the baser qualities. It is well known that the qualities of the wise are not perfected until their souls gain the mastery over their desires. The deeds of him whose intellect prevails over his lustfulness are commendable. Upon the realization of desires, there ensues the penalty of misfortune. One of the signs of him, who is overcome by his lust, is that he is very changeable, restless, and fickle of speech. Especially if, added to this, the bloody temper prevail in his constitution and he be in the period of youth and the season of spring, then it proves too strong for him. Therefore the wise man must shrink from this quality lest he make use of it and turn away from it, for there is connected with it no inconsiderable harm. Thou knowest how contempt, obscurity, and abasement come upon its devotee, and that finally its outcome is evil. This thou knowest from the story of Amnon and what happened to him when he hastened after his desire.",
+                    "Man ought to employ this quality only in the service of God and His divine Law, as it is written (Ps. i. 2), \"And his delight is in the law of the Lord,\" and again (id., cxix. 97), \"How I love thy law,\" etc. Necessarily, one who occupies himself with the quest of knowledge and moral science (theoretical science and the practical arts), will be (so busy as to be) kept from his lusts. The wise one said, \" If aught befall thee and no one occur to thee whom thou mightest consult with reference thereto, avoid it and bring it not near to thy passion, for passion is an enemy of the heart.\" And he said, \"He who is submissive to his lust is routed, and he who rebels against it gains the victory.\" This quality is preferred by foolish men only because of the imminence (immediateness) of its delight and for the sake of the amusement and merriment and the hearing of mirthful songs which they get through it. They heed not the suffering and the wretchedness that follow in its train, and therefore incline in accord with their natural impulses to the attainment of present pleasure, as it is said (Prov. xiii. 19), \"The desire accomplished is sweet to the soul,\" ",
+                    "turning aside from wisdom and the service of the Lord, because of what appears to be the remoteness of the delight and pleasurableness of these things. Verily, in their opinion, these are remote. Yet these are not remote, but near at hand. They are remote only in their mind. Therefore man must devote this quality of love to God, exalted may He be, as it is written (Deut. xi. I), \"Thou shalt love the Lord thy God\"; and to his soul, as it is written (I Sam. xx. 17), \"For he loved him as he loved his own soul\"; to his relatives, as it is written (Gen. xxix. 18), \"And Jacob loved Rachel\"; to his offspring, as it is written (id., xxxvii. 3), \"Israel loved Joseph\"; to his country, as it is written (Num. x. 30), \"But I will depart to my own land and to my kindred\"; to his companion, as spake David to Jonathan (II Sam. i. 26), \"Very pleasant hast thou been unto me\" ; to his wife (Prov. v. 19), \"Let her be as the loving hind and the pleasant roe\"; to wisdom, as it is written (Prov. xxix. 3), \"The man that loveth wisdom rejoiceth his father.\" ",
+                    "The moral application of this quality is, man must evince it (in his dealings) with all men. It has been said, \"He who desires to be endeared to men should conduct himself with regard to them in the best possible manner. Benefit occasions love even as injury begets hatred.\" Moreover, included under this quality are wishes and unattainable desires. It is right for the man of understanding that he train himself (to keep aloof) therefrom. The following is part of what the poets have said concerning such wishes as cannot be realized, and wherefrom the soul realizes naught except possibly weariness of spirit, continual disquietude, and protracted restlessness: \"My day is a day which is common to men until the darkness of the night is fallen, and then my couch wearies me. I spent my day in entertainment and in desire but the night brought me altogether to grief.\" Among other things which have been said with reference to devoting one's self wholly to pleasure and passion, the blameworthy outcome of this, and the trouble which is associated therewith, the poet says: \"We have drunk of the dregs of the wine as if we were kings of the two Iraks and the sea; but when the sun shone brightly, thou mightest have found me with my riches flown, and poverty once more my own.\" When this quality obtains the mastery of the soul, the senses become blunted and man is not conscious because of his being given over to pleasure. He is as those of whom it is said (Isa. v. 20), \"Woe unto them that call evil good and good evil.\" The maxim of the sage is, \"Thy love of anything renders thee blind and deaf.\" One sage, writing to another on the subject of subduing the lusts, said, \"Thou shalt not attain what thou lovest until thou suffer much from what thou loathest. And thou shalt not be delivered from that which thou loathest, until thou suffer much through that which thou lovest.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>(TREATING OF) HATE</b>",
+                    "THOU shouldst know that he who hates men is hated by them, and when this quality takes firm hold of the soul, it destroys it, because it leads to the hatred of the very food and drink with which man sustains life. Besides, he suffers injury through the hostility of men. When excessive love is expended on other than divine things, it is changed into the most violent hatred. As thou knowest from the expression (II Sam. xiii. 15), \"Then Amnon hated her exceedingly.\" He who loves thee for some reason will turn his back, simultaneously with its disappearance and ending. Thou must not trust in the counsel of the enemy, the \"Hater.\" Thus it is written (Prov. xxvii. 6), \"The kisses of an enemy are deceitful.\" From this quality there branches out fretfulness. Thou knowest how the prevalence of fretfulness has been censured, the blameworthiness which attaches to its use and the repugnance the soul feels therefor.",
+                    " It has been said that the fretful cannot abide by one state; he has not a friend; his circumstances are always disturbed, and misery never parts company with him. He is like one of whom it is said (Prov. xii. 27), \"The slothful (listless) man roasteth not that which he took in hunting.\" Thou knowest that many men make a show of friendship in their speech and yet frequently are enemies at heart. Do not trust them, as it is written (id., xxvi. 24), \"He that hateth, dissembleth with his lips.\" Even though he be gentle in discourse with thee, do not associate with him, as it is written (id., 25), \"When he speaketh fair, believe him not.\" Thus Joab also made a show of kind-heartedness and affection for Abner and Amasa before killing them. So also did Ismael favor Guedaliah ben Achikam ere he killed him. It is said, \"He who sows hatred will reap regret.\" He who is of this character is ill-disposed to his fellow-man in matters concerning himself and another. So much the more will he be so in those affecting him and his Lord. He acts as though he were praying, but his secret thoughts are quite different. Thus it is written of them (Ps. Ixxviii. 36), \"Nevertheless they did flatter him with their mouth and they did lie unto him with their tongues,\" and so forth. The divine Socrates spake unto his disciples, bidding them \"Beware of whomsoever your heart hate, for the hearts of men are like a mirror.\" Thus the sage said (Prov. xxvii. 19), \"As in water, face answereth to face, so the heart of man to man.\" Souls are alike, and the most harmful and persistent form of hatred is that caused by envy. The poet saith, \"Thou canst cure all manner of enmity except the enmity which comes to thee through envy.\" In the book of al-Kuti (it is said), \"The very best that thou canst look forward to in regard to thy enemies is that thou bring them back to the love of thee, if that be possible.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF THE QUALITY OF MERCY AND COMPASSION (PITY), THE PRAISE OF ITS POSSESSORS, AND AN EXHORTATION TO GIVE PREFERENCE THERETO. THIS FORMS THE SEVENTH CHAPTER OF THE BOOK</b> ",
+                    "SINCE this quality is of a kind with the nature of the Creator, may He be greatly praised and mightily exalted, it is complementary to the twelve attributes especially characteristic of Him, i.e., the thirteen qualities which are ascribed to the Lord of Worlds, viz., \"The Lord eternal is a merciful and gracious God,\" and so forth. That which it is possible for the wise man to aim at in action is, being slow to anger, \"long-suffering,\" and largely generous, as it is said, \"abundant in loving-kindnesses,\" tolerant of sin, as it is said, \"Forgiving iniquity,\" and so forth. The upright and wise man must emulate these as far as he is able to do. Even as man desires that he be dealt with mercifully, when compelled to seek help, so must he be merciful to whosoever seeks his help. This quality is extremely praiseworthy, and God, exalted may He be, has distinguished His righteous servants through their love therefor. As thou knowest of Joseph, where it is said (Gen. xliii. 30), \"His bowels did yearn upon his brother.\" The intelligent man has the qualities of pity and compassion implanted in his soul and ever present therein.",
+                    "The sage said, \"Mercy is the result of kindliness and honesty.\" In regard to it, Solomon the Wise spake when he exhorted to mercy and compassion (Prov. xxiv. 11), \"If thou forbear to deliver them that are born unto death.\" A beautiful feature of this quality in connection with the Creator, exalted and hallowed may He be, is that He is merciful in dealing with all His creatures. Thus it is said (Ps. cxlv. 9), \"The Lord is good to all, and His tender mercies are over all His works.\" In the book of Al-Kuti, it is said, \"Spare no effort to deliver those who are confronted with death.\" Again he said, \"Do not wrong the weak, for their Protector is God, the mighty One.\" He said, \"Prosperous are they whose heart is ever merciful and meek,\" and again we find therein, \"He who is not merciful will die by the hand of one who is merciless.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF HARD-HEARTEDNESS. THIS IS THE EIGHTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "I DO not find this quality among righteous or superior men. But it is (to be found) in him whose nature resembles that of a lion, for he is one who is never sated. These are the ones of whom it is said (Deut. xxviii. 50), \"A nation of fierce countenance.\" Upon my soul, this is a wholly detestable quality, whether (its measure be) great or small. It comes into being when the spirit of wrath prevails over a man. This quality is exercised for the purpose of wreaking vengeance upon enemies. There is no harm in making use of it in this manner, although the intelligent man ought not endeavor to be avenged upon his enemies. For this is not befitting. Thus saith the sage (Prov. xxiv. 17), \"Rejoice not when thy enemy falleth.\" To make use of it in order that one may do evil to his fellow-man, to kill him, or to lay hold of the possessions of one who has given no offence, is reprehensible. From such as these may God preserve me, for of their ilk, the Saint said (Ps. cxxiv., i and 3), \"If it had not been the Lord who was on our side, now may Israel say:\" … \"Then they had swallowed us up quick, when their wrath was kindled against us.\" A proof that this quality is only found in the wicked is the expression (Prov. xii. 10), \"But the tender mercies of the wicked are cruel.\" Plato, the author of the laws in regard to vengeance, said, \"He who desires to be revenged upon his enemies should add (a degree of) excellence to himself.\" "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>TREATING OF JOY (CHEERFULNESS). THIS IS THE NINTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality is found to differ in various men. Sometimes, it is natural; this is the case in him whose temper is humid-hot as is that of blood; especially when his hopes are well ordered and never confounded, and who, in addition, is far from experiencing suffering and free from affliction. It is but meet that in the nature of him who is of this character there appear the sign of this quality that his exterior be sound, his health robust, and old age without haste in overtaking him. Thus it is said of such an one (Prov. xvii. 22), \"A merry heart doeth good like a medicine, but a broken spirit dries the bones.\"",
+                    " Sometimes it is coincident with the attainment of the desire and the realization of a wish. Peculiar to it is continual smiling without (apparent) cause. Very often lightmindedness accompanies it, whereof it is written (Eccl. vii. 6), \"For as the crackling of thorns under a pot, so is the laughter of the fool.\" It has been said that one of the distinguishing marks of the fool is his laughing when there is no occasion for laughter. ",
+                    "I hold that this quality is to be found in the souls of those, above all, who are free from defilement, the righteous, the pious, the pure, destined for the Heavenly Kingdom, rising to spirituality, i.e., the souls of the upright, for they are in perfect enjoyment of their condition of service and greatly rejoiced because of their worship, as it is written (Ps. xxxii. 11), \"Be glad in the Lord and rejoice, ye righteous; and shout for joy, all ye that are upright in heart.\" The well-bred man ought not to indulge in laughter when seated in an assembly, for it was said that for him who laughs much, but little respect is felt. Facetiousness takes away the veil of dignity. Even as anxiety (apprehensiveness) when it is aroused gives rise to weeping, so gladness, when it is stirred, incites to laughter. ",
+                    "Therefore the intelligent man ought to understand that this quality and some other qualities are not of the rational soul, as Galen holds, but of the animal soul. The proof of this is that thou seest laughter break out in spite of dreadful events. Often, too, man is unable to refrain therefrom. The same is held with regard to wrath and other qualities. Considering this, man should urgently seek to render his animal soul submissive to his rational soul: namely, that his intellect guide his nature. When he does this, he becomes included among the most excellent men. Wherefore Socrates says in regard to joy, \"Whatever causes joy causes sorrow.\" In the ethics of Diogenes, treating of joy, he states: \"Joy is life and exaltation to the heart, whereas grief is distress and destruction.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF GRIEF (APPREHENSIVENESS). THIS IS THE TENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality usually succeeds in establishing itself in the soul when wishes fail of realization, and then the soul is brought to such a point as almost to be killed when it loses the objects of its love. Oh, what a quality is this! How serious a matter when it comes into evidence, and how waste is its place when it prevails! Thus it was said, \"Apprehensiveness is a living death.\"",
+                    "I have determined to linger here a little in the discussion of this chapter. Perhaps God will grant us His grace and inspire us with excellent words, which may relieve the sadness of man, so that he may find healing in our discourse, because it is impossible to find healing for psychical ills other than in spiritual remedies. As this takes firmer hold of the soul, so also it becomes more difficult to find the remedy. Of God we pray that He protect us therefrom in His graciousness. The constitution of apprehensiveness is cold and dry, like the black gall (humor). No man can absolutely escape it. In some it attains immense proportions, so that they thereby become afflicted with psychical ailments. Thus it is said (Prov. xii. 25), \"Gloom in the heart of man maketh it stoop, but a good word maketh it glad.\" Know thou that this quality is generally visible in the countenance, as thou hast seen in the case of Joseph, who discerned what was in the heart of \" the servants of Pharaoh,\" when he beheld their austere countenances; it being said (Gen. xl. 6), \"And he looked upon them, and behold they were sad,\" and as Artaxerxes said to Nehemiah (Neh. ii. 2), \"Why is thy countenance sad, seeing thou art not sick.\" Thus it is obvious that this quality is generally distinctly visible in the countenance. ",
+                    "Thou shouldst know that if a man be madly in love with this world,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf. Bahya, x. 7 (p. 451), ix. 7 (p. 425); Brull (p. 77, note 2).</i> which is a world <i>de generatione et corruptione</i>, he never omits to seek the gratification of the senses, constantly moving on from one thing to another. If he attain them and then lose them, gloom overcomes him. On the other hand, if he be made to forget this world, and apply himself to the world of intellect, then it becomes possible for him to escape the psychical ills, which are (occasioned by) worldly acquisitions, that is, if he turn away from vain works and incline in the fulness of the soul to ethical science and religious laws. Therefore the intellectual man ought to cast away the lowly quality of the masses and the grandiose manner of kings.",
+                    " If it be impossible for a man to have what he desires, he must desire what he has. Let him not prefer continual gloom. We ought to strive to cure our souls of this evil (disease), in the same way as we must suffer hardships in trying to cure our bodies and to rid them of diseases by means of burning and cutting (fire and iron), and so forth. Rather must we gradually accustom ourselves to improve our souls through strength of purpose, and to endure a little difficulty in order that, as a result of this, we may pursue a praiseworthy course. We know, moreover, that if we represent to ourselves that no misfortune will befall us, it is as though we desired not to exist at all. Because misfortunes are a necessary condition of the passing of worldly things. If this were not, there could be no becoming. <i>Ergo</i>, to wish that no accident should come to pass is like wishing not to exist. But existence is (a part) of nature, and annihilation likewise is (a part) of nature. Then if we desire that this be not (a part) of nature, we desire the impossible; he who desires the impossible will have his wish denied, and he whose wish is denied is miserable. ",
+                    "We ought to be ashamed to give the preference to this quality, grief, and we should yearn to rise unto a state of beatitude. Let him who would not mourn represent to his soul the things that lead to mourning, as though they already were; thus, for example, let man say, \"A certain possession of mine will be destroyed and I will mourn for it,\" accounting it as already destroyed, or (considering) as already lost that which he loves. Concerning this, the poet-philosopher said: \"The man of prudence grows up, representing to himself his mishaps before they befall him; if they befall him suddenly, they will not terrify him because of the things already pictured in his soul. He sees that one thing will lead to another, and therefore he knows the end from the beginning.\" But not the least trace of apprehensiveness is to be found in those who are of lofty souls and noble aspirations. Socrates was asked, \"Why do we never perceive in thee any sign of apprehensiveness?\" And he answered, \"Because I have never possessed anything over the loss of which I would grieve.\" ",
+                    "Wherefore let the intelligent man consider that there is nothing in this world of all that grows, save it be insignificant at the outset, and afterward develops, except grief, which is greatest on the day it comes into being, and the longer it continues the less it becomes, until it entirely disappears. The firm and resolute man is he who braces himself up with all his might in the hour of his affliction. Alexander, in order to console his mother about himself (in the event of his death), wrote to her as follows: \"My mother, order a great and fortified city to be built when the news of Alexander's death reaches you. Prepare therein for eating and drinking, and gather together in it, on an appointed day, men from all the lands to eat and drink. When that has been done and all the men are ready to eat and drink what the queen has prepared, let it be proclaimed at that moment that no man should enter her abode whom misfortune has befallen.\" And thus she did upon the death of Alexander. But when she ordered that no one whom misfortune had befallen should enter her house, she noticed (that) no one (came). Then she felt sure that he had only wished to comfort her about himself. ",
+                    "Alexander had heard from Aristotle, his master, that \"Grief injures the heart and destroys it.\" He wished to ascertain the truth of this. He therefore decided upon an animal, the nature of which was nearest to that of man, confined it in a dark place, and allotted to it nourishment only sufficient to sustain its body. Afterward he led it forth and slaughtered it: whereupon he found its heart dissolved and melted away. Then he knew that Aristotle had spoken nothing but the truth. ",
+                    "Among the words spoken by Galen on grief (we find), \"Apprehensiveness is a consuming of the heart, and sadness is a sickness of the heart.\" Afterward he explained this, saying, \"Sadness is felt for what is past, and apprehensiveness for what may occur.\" In another place again (he said), \"Sadness (is occasioned) by what has occurred, and apprehensiveness is (felt) for what may come to pass. Therefore beware of sadness, for sadness is the end of life.\" Dost thou not see that when the face of man is overclouded (with sadness), he will perish of grief. ",
+                    "One of the sages said, \"Drinking poison is easier (to endure) than apprehensiveness.\" Now, if one should ask what benefit is derived from choosing this quality at the occurrence of misfortune and its appearance, I would answer that in shedding the tears which have become spoiled and stagnant, and which nature is incapable of returning to their place, we pour out the putrid humors, which have become rotten, the chyme, and we remedy it through purifying drugs, and thus we cleanse the humor in such a manner as to cause it to return to its original state. Thus it is known that in some small children there is a spoiled excess, which cannot be passed off save through weeping. This, then, is the natural use of weeping. Wherefore Socrates said, \"Sorrows are a species of ills of the heart, as diseases are ills of the body.\" Among the words of Ptolemy on this (subject are), \"Let him who wishes to live long, prepare to meet misfortunes with a patient heart.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF TRANQUILITY. THIS is THE ELEVENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality is commendable when a man directs it in faith in the Lord, and places his reliance and his confidence in Him. Thus it is said (Prov. xxii. 19), \"That thy trust may be in the Lord.\" This is a praiseworthy disposition: its possessor is worthy of very good fortune and abundant mercy from God, as it is written (Ps. xxxii. 10), \"He that trusteth in the Lord, mercy shall compass him about.\" He who is in this state deserves to be blest, as it is said (Jer. xvii. 7), \"Blessed is the man that trusteth in the Lord and whose hope the Lord is.\" This quality is usually found in the upright, those who fear God and who are referred to in the command, which declares (Ps. cxv. 11), \"Ye that fear the Lord, trust in the Lord.\" The excellence of this quality and its merit before God, exalted be He, (is seen in the fact that) He promised it to Jacob during his sleep, as it is said (Isa. xliv. 2), \"Fear not, O Jacob, my servant,\" and as it is said of the righteous man who trusts in the Lord and who confides in Him (Ps. cxii. 7), \"He shall not be afraid of evil tidings: his heart is fixed, trusting in the Lord.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF PENITENCE (REMORSE) AND GUARDING AGAINST (THE NEED OF) IT. THIS is THE TWELFTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality comes into being, when a man quits a sinful state and repents. When he gives evidence of the quality of penitence, then his repentance is complete. It must be preceded by three conditions, namely, penitence, seeking pardon, and guaranteeing to abandon one's wonted course. Thus our master Saadya Alfayumi, may God be gracious unto him, explained that one of the righteous was wont to say, \"He who repents of his past sins is as though he had not sinned.\" This trait is commendable from this point of view. But the reprehensible side of it comes to light in the case of him who says \"Yes\" to-day in some matter and after a time regrets what he has said and retracts, or who vows to fast or to give alms and repents of his vow. All this is blameworthy. ",
+                    "The reasonable way, in my opinion, is for man to beware of placing himself in a position which he may be compelled to regret. Although men have not the power so to control themselves, that they can choose (all) their qualities, nevertheless they can desire to rise gradually from a base to a lofty course, and from faulty qualities to sound ones. The acme of bliss for man is to be able to bridle his soul, to rule it, to lead it along the right way. He whose nature yields to his intellect becomes lordly; his merit becomes high and profitable, and his deeds are praised. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>TREATING OF WRATH. THIS IS THE THIRTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality, although among the forces of the animal soul, we have set down as one of the qualities of man, because of its analogy to his other qualities. Let us begin by describing its useful side, although the latter is inseparable from its baneful aspect. There is no quality so reprehensible, but that it at times serves a use, even as no quality is so praiseworthy, but that it frequently becomes detrimental. Thus thou knowest that silence is a commendable trait, but it becomes detestable when resorted to while listening to absurdities. Wrath is a reprehensible quality, but when employed to correct or to reprove, or because of indignation at the performance of transgressions, it becomes laudable. Therefore the thoroughly wise and ethically trained man must abandon both extremes and set about the right mean.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rosin thinks that Maimonides followed Gabirol in his emphasis upon the Aristotelian \"middle way\" (p. 12, note i; p. 14, note 3; p. 26. note i; pp. 27, 28, note 2; pp. 79-82). Cf. also Rosin (\"J. Q. R.,\" iii., pp. 168, 169), Wolff (chap, iv., pp. 15-17), Dukes (pp. 99-101, notes 2, 3 and 4, and \"Phil,\" pp 66, 67, and notes). Schmiedl (p. 268 note i) says very truly that the Aristotelian doctrine of \"the golden mean,\" \"via media,'' became in time \"ein wahrhaft, judisch ethischer Lehrsatz.\"</i> Galen said in his book on the qualities of the soul, \"Wrath and anger are two words with one meaning.\" \"Sometimes it appears, (to judge) from the countenance of the wrathful, that he is distressed, his body feverishly inflamed, his heart throbbing violently, his pulse beating strongly and swiftly.\" He said again, \"Dignity becomes apparent in him who indulges in wrath only after reflection. But he who indulges therein unadvisedly gives evidence of stupidity.\" Wherefore the saying, \"He who is mighty in wrath and violent in anger is not far removed from the mad.\" In the book of Al-Kuti (it is said) that the man of wrath is never seen to be joyful. ",
+                    "We would classify the wrathful soul as of four kinds.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Aristotelian; cf. \"Moral Philosophy of Aristotle,\" by W. M. Hatch (London, 1879, p 223).</i> He who is quickly angered and (as) quickly appeased is of an even-balanced disposition. This is mainly characteristic of a man possessed of a yellow (bilious) temperament. He who is slow to anger and difficult to appease is likewise of an even-balanced disposition. But he who is difficult to appease and quickly angered is in a reprehensible condition because he has overstepped the boundaries of moderation. But he who is slow to anger and quickly appeased is most praiseworthy. This is one of the virtues of the noble and excellent men, among whose qualities wrath rarely ever appears. ",
+                    "Those who subdue their souls' anger and prevail upon their nature to restrain it, have been described as noble and characterized as exalted. Thus the sage said (Prov. xvi. 32), \"He that is slow to anger is better than the mighty.\" This is one of the thirteen attributes ascribed to God, exalted is He, in the passage (Ex. xxxiv. 6), \"And the Lord passed by before him,\" etc. It is said that as scab is a disease of the body, so is wrath a disease of the soul. The moral man must not become wrathful often, because, by reason of his wrath, he is compelled to bear burdens. Thus saith the sage (Prov. xix. 19), \"A man of great wrath shall bear punishment.\" ",
+                    "The sage has forbidden it, saying (Eccl. vii. 9), \"Be not hasty in thy spirit to be angry.\" Furthermore the verse makes clear the reason for his forbidding it in the expression (ib.) \"For anger resteth in the bosom of fools.\" The wrathful deserves to be called \"fool.\" It is impossible in most cases for the man of violent wrath to be secure from grave sin and serious transgression. Thus the sage spake (Prov. xxix. 22): \"A wrathful man aboundeth in transgression.\" Thou wilt notice that most men, when they become wroth and violently angry, take no heed of the disaster which they may incur through the violence of their anger, like him of whom it is said (id., 11), \"A fool uttereth all his mind,\" and on the other hand (ib.). \"But a wise man keepeth it till afterward.\" Therefore our masters, peace be upon them, sought to interdict the immoderate exercise of this quality, saying, \"He who rends his garments in wrath is like unto an idolater.\" According to this, a superior man must not be violent in wrath, for he accustoms himself to the qualities of the wild and wicked beast. Nor must he be so gentle as never to become wrathful, for this were characteristic of little boys.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Attributed to Aristotle in an article on \"Ruhmliche Denkmale der Joiner aus den Tiirkischen,\" Diez (vol. i., p. 83); cf. Hatch (above cited, p. 223).</i> The discreet stand with reference to this is to take the intermediate course. Thou must know that man's reason is perfected when it subdues his wrath. Thus Scripture says (Prov. xix. 11), \"The discretion of a man deferreth his anger.\" Ptolemy, the sage, said of wrath, \"When thou becomest wrathful, pardon, for if thou dost not yield, the taking<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Versified by Steinschneider (\"Manna,\" chap, i., p. 89); cf. Bahya, vi. 7, and Brull (p. 77, note 3).</i> of vengeance is a sign of weakness.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF THE QUALITY OF GOOD-WILL (SUAVITY). THIS IS THE FOURTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS is one of the praiseworthy qualities, since it is rarely to be met with, except in the case of a noble-minded person, who accepts things just as they come to him and looks not for better ones. The quality of contentment is also derived therefrom. This is, as thou knowest, reader, an excellent quality, which we have portrayed and extolled above in the second chapter of Part I, whilst treating of the quality of meekness. If the righteous man be well disposed toward his fellow-men and the latter similarly disposed toward him, it is certain that he will be acceptable unto God.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Cf. Diez (vol. i., p. 18, No. 29); cf. Bahya, v. 5, and vii. 20 (pp. 270, 271), and Brull (p. 76, note i).</i> Yea, more, even his enemies will make peace with him. Thus the sage saith (Prov. xvi. 7), \"When a man's ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him,\" as thou knowest from the goodwill Abimelech bore Abraham, peace be upon him, and the latter's making peace with him; thus also in the speech of our sainted Rabbi to R. Hiyya, and so forth. ",
+                    "Wherefore the excellence of good-will is related to life, being a source of superiority and a fount of good fortune according to the saying (id., xvi. 15), \"In the light of the king's countenance is life; and his favor is as a cloud of the latter rain.\" So also in that of man; thus Pharaoh bore good-will to Joseph, even bringing him unto kingly power. Thus Ahasuerus, too, bore good-will to Mordecai. Thou seest how such a man is treated and exalted; how much more he to whom God bears good-will, therefore the saying (Isa. xlviii. 17), \"I am the Lord thy God which teacheth thee to profit, which leadeth thee by the way that thou shouldst go.\" The sage said, \"Whosoever is contented is rich: whosoever is obedient is joyous: whosoever is rebellious is sad.\" He was wont to say, \"He who is not content of his own accord with his condition will be (compelled to be) satisfied despite himself.\" ",
+                    "From this quality there branch out forbearance and forgiveness, which are of the attributes of the Creator, exalted is He and blest, and of the wise and noble man. The poet spake, \"If I were not to pardon a brother's fault, and if I were to say that I would exact vengeance from him, where then would be the superiority? And if I were to cut myself from my brethren because of their sins, I would be alone, and have none with whom to associate.\" It is related: \"A king once became angry at a company of men and commanded that they be slain. Then spake one of them, 'Verily we have sinned grievously. Will not thy goodliness manifest itself in forgiveness?' Whereupon he forgave them and slew them not.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF JEALOUSY. THIS IS THE FIFTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality is an offshoot of wrath. Most rational beings are not exempt from it: but it is in them all, for we see men seeking to imitate the actions of their companions. For instance, when one (man) sees that his friend has acquired some worldly gain, mineral, animal, or vegetable, or other possessions, he likewise endeavors to acquire similar things, although he be able to dispense with them or compensate himself with other things in their stead. Let him not protract his endeavor, nor set his heart upon attaining such possessions. This is the expression to which the sage, peace be upon him, gave utterance (Eccl. iv. 4), \"Again I considered all travail and every right work, that for this a man is envied of his neighbor.\" ",
+                    "He whose nature is overcome by this disposition is blameworthy, for it leads him to envy, and a noble man is never found to be envious. Books (i.e., of poetry) have been filled with the censure of envy, and every man of intelligence knows how much has been said as to its baseness. It is necessary to turn from it, for frequently the affairs of the envious lead him to use violence. Thus it is said of such as these (Micah ii. 2), \"And they covet fields and take them by violence.\" Enviousness is a loathsome trait. The wise man must keep himself as far from it as he can, for he gains no advantage through it: on the contrary, continued depression and fatigue of the spirit through desires and the constant hatred of men, scantiness of repose, preoccupation of the mind, apprehensiveness and the punishment of God, for transgressing that which He forbade in His revealed Scripture. Man must not be jealous of unrighteous men, because he sees them devote themselves to pleasure and (the gratifying of) passions. But let him employ his zeal in the service of God. Thus the sage said (Prov. xxiii. 17), \"Let not thy heart be envious of the sinners.\" Again he spake (Ps. xxxvii. i), \"Be thou not envious against the workers of iniquity.\" ",
+                    "Zeal is goodly only in the service of God, as thou knowest from (the case of) Phinehas, of whom it is said (Num. xxv. 11), \"While he was zealous for my sake,\" and the good reward which he merited thereby, as it is said (id., 12), \"Wherefore, say, behold I give unto him my covenant of peace.\"",
+                    " Among the things which have been said with reference to the jealous and envious (we find), \"Thou wilt observe the envious man effusive in his affection (for thee) when he meets thee, but hating thee in thy absence. His name is friend, his intention unfriendly.\" Again it has been said, \"It appears as though the envious were created in order to be angered.\" Furthermore it has been said, \"Let it suffice for thee that the envious man is grieved at the time of thy joy.\" It is incumbent upon man to mount to such an exalted rank with the aid of his powers and gifts, that he be envied therefor. Let him ponder over this, as saith the poet: \"Lo, I was envied, but God increased men's enviousness touching me. Let man rather not live at all than live for a single day unenvied. Man is not envied save for his excellences, which are forbearance, scholarship, nobility, and generosity.\""
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF WIDE-AWAKEDNESS. THIS IS THE SIXTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "I MUST preface, in treating of this quality, of what nature it is derived. I would hold that it is of the yellow-gall species. This quality appears usually when the soul is free from other blamable qualities and when it is not mingled with aught of grief, and most frequently it is (found) in pure and noble souls. It is a commendable quality, and man ought to make use of it in whatsoever work of art or science he be engrossed. Was it not said of him (Prov. xii. 27), \"The substance of a wide-awake man is precious,\" which means that the most precious virtue of the lofty is wide-awakedness, both in the present and future life. In the world <i>de generation et corruption</i>, he is wide-awake in his quest of knowledge as well as goodness of service and faith, and in the attempt to attain to the world of intellect. ",
+                    "With reference to the reverse of this quality, i.e., weakness of purpose in worldly affairs and in the attempt to save souls, it has been said (Prov. xxiv. 10), \"If thou faint in the day of adversity thy strength is small\"; and again (id., xii. 27), \"The slothful man roasteth not that which he took in hunting.\" However, we have mentioned the languid while treating of the quality of hatred. He who is one of the estimable, and administers his affairs with alacrity, will succeed in them. Thus it is said (Prov. xii. 24), \"The hand of the diligent shall bear rule; but the slothful shall be under tribute.\" Concerning this the poet spake: \"If the souls become too greatly ambitious, the bodies will be wearied thereby.\" This is a beautiful maxim. The sage, peace be upon him, exhorted to wide-awakedness in matters religious and worldly in saying (Prov. xix. 15), \"Slothfulness casteth into a deep sleep.\" This saying is very evident, for slothfulness necessarily induces lethargy. For when the vapors, which are designed to exude from the pores of the body through forcible movements, are motionless and do not dissolve, they mount to the brain, and bring about constant drowsiness. In the book of Al-Kuti it is said of wide-awakedness, \"He who satisfies his land in respect of cultivation, will be satisfied by it with bread.\" ",
+                    "The ethical aspect of this quality is, \"Man must not display it in his lust.\" He shall not be rash through this in his wrath, for rashness is blameworthy since it is not one of the qualities of the wise. The excellent do not make use of it. But one ought to employ wide-awakedness in matters relating to religion and law. The surest reason for the success of a man is (to be found in) the wide-awakedness with which he conducts his affairs, and the greatest sign of misfortune is his slothfulness with regard to them. The poet has said: \"The pure and noble souls are wakeful, watchful, and sound of judgment, while the stupid and heavy souls are drowsy, mean, and low.\" But that intense wide-awakedness which leads to hastiness is culpable. Let the intelligent man beware of using it, for it is the very worst of evils.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Attributed to Plato; cf. \"Denkwiirdigkeiten\" (above cited, vol. i., p. 82); paraphrased by Steinschneider (\"Manna,\" chap, iii., p. 90).</i> He who is hasty, rushes to destruction, and the man of hastiness is not secure from disappointment. A verse reads: \"A cautious man will realize his desires. But he who hastens unduly is bound to stumble.\" Man must not make undue haste in his affairs, because no good result can be obtained by haste, but through deliberation ends are (more) easily attained. The beauty of the state of wide-awakedness lies in its being potential in the soul and not appearing quickly in action. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>TREATING OF THE QUALITY OF LIBERALITY (GENEROSITY). THIS IS THE SEVENTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality, when it is employed with moderation<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Maimonides (Wolff, p. 16) likewise holds that liberality is the golden mean between prodigality and niggardliness.</i> and does not lapse into prodigality, is commendable. Man must prefer this quality to its antithesis, i.e., the quality of niggardliness, since the great men who are renowned by reason of their excellences are not convinced that niggardliness is a praise-worthy quality. ",
+                    "Dost thou not see, may God guide thee aright, in how many places the sage extols the man who is generous? In one place he says that liberality brings a man to many degrees of eminence in this world and in the world to come. Thus it is said (Prov. xviii. 16), \"A man's gift maketh room for him and bringeth him before great men\" in this world, because it brings him near to kings whose good-will he gains through gifts; as thou knowest from the respect of Ben Hadad for Asa, and Tiglath for Ahaz, because presents were made to them,",
+                    "and in the world to come he will attain the merited (share of its) bliss, which man realizes because of his serving the Lord with his substance in almsgiving. Thus it is said (Isa. liii. 12), \"Therefore will I divide him a portion with the great.\" Since liberality was a virtue of our father Abraham, peace be upon him, he became known thereby and it was ascribed to him. This quality is attributed to him in the Holy Scripture in several places, and thus is to be understood the explanation of (Ps. xlvii. 9), \"The generous of the people are gathered together, even the people of the God of Abraham.\" This is a commendable quality because it secures honor for him who exercises it. Thus it is said (Prov. xix. 6), \"Many will entreat the favor of the generous, and every man is a friend to him that giveth gifts.\" ",
+                    "Through this a man merits his fellow-men's praise when he gives generously, and he is lauded therefor. Thus spake a poet: \"When thou goest to him, thou wilt find him of pleasant demeanor as if thou wert about to give him what he will give thee. Had he naught but his life to give, he would give this. Wherefore, let the fear of God be upon whomsoever would ask this of him.\" But the unseemly side of this quality appears when man wastes his substance needlessly and mismanages it; as, for instance, he who spends it in devotion to pleasures and in gratifying his lust. This is squandering and is not characteristic of the wise.",
+                    " A gift in the right place is a treasure put aside. It perisheth not in the course of time, but abideth with the ages. This is the opinion of Solomon, peace be upon him, who said (Eccl. xi. i), \"Cast thy bread upon the waters; for thou shalt find it after many days.\" This verse evidently exhorts to generosity, for if man be generous and bountiful, he will reap the fruit thereof. Thus spake the poet: \"Sow thou generosity in the field of gifts, and noble deeds shall be harvested by thee early.\" Wherefore man ought to know that if he be in a prosperous condition, then his generosity will not impair his prosperity, and if he be in a straitened condition, his adversity will not continue on that account. It is peculiar to this noble quality, that he who employs it never feels the want of anything; on the contrary, his abundance is much increased. Thus it is said (Prov. xxviii. 27): \"He that giveth unto the poor shall not lack.\" Furthermore, David the Saint, peace be upon him, says of generous and liberal men (Ps. cxii. 9), \"He hath dispersed, he hath given to the poor: his righteousness endureth forever.\" What is your opinion with reference to the use of this gracious virtue? It is like lending unto God, exalted and magnified is He. Thus the saying (Prov. xix. 17), \"He that hath pity upon the poor lendeth unto the Lord.\" Thus it was said in the book on Ethics: \"Bestow kindness on those who are worthy and upon those who are unworthy. In the case of the worthy, thy kindness will be in the right place; and in the case of the unworthy, prove thou thy worth.\" Again it was said with reference to liberality, \"It is a part of the noble qualities to give liberally to him who asks.\"",
+                    "In the book of Al-Kuti (it is said): \"Know thou that resolution consists in doing things with firmness. Consider well when to yield and when to deny, when to grant and when to promise. For a gift after denying is better than denying after (promising) a gift and favor. Setting out to do after consideration is better than to abandon after setting out. Know that thou shouldst be more prompt to do what thou hast not promised, than to promise what thou wilt not do. Therefore beware of hastily promising what thou fearest thou mayest be unable to perform. Adorn thy promise with truth and thy deed with justice.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF NIGGARDLINESS.</b><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">This chapter is given, in a German translation from the Hebrew, by Dukes (\"Ehrensaulen,\" pp. 12, 13).</i> <b>THIS IS THE EIGHTEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b> ",
+                    "KNOW thou that this is a reprehensible quality. Among the host of reprehensible qualities there is none more abominable than this. For thou seest that he who is lavishly bountiful of his substance, although blameworthy, is satisfied with the pleasure he derives and men's goodly praise which is his. But niggardliness is accompanied by evil repute without even the attainment of pleasure; and to be of evil repute is not one of the qualities desired by the excellent. The noble-minded man ought to shrink from this quality and not employ it on any occasion. The sages are at one in thinking that manliness does not go well with prodigality, nor religion with an inordinate desire (for gain). He who is of this character may well despair of a good repute and a fair record. Thus it was said (Isa. xxxii. 5), \"The vile person shall be no more called liberal, nor the churl said to be bountiful.\" This \"vile person\" is like him, in the wilderness of Maon, who said (I Sam. xxv. 11), \"Shall I then take my bread and my water...and give it unto men whom I know not whence they be?\" Thou knowest the severe punishment with which he met. ",
+                    "But the good feature of this state is that man does not squander his substance, be it great or small, but guards it by means of this quality. He must not overdo this, however, lest he pass over to the quality of greed, which is not of the qualities of the noble. Thus the sage spake in condemning niggardliness (Prov. xi. 26), \"He that withholdeth corn, the people shall curse him\"; and, on the contrary, \"Blessing shall be on the head of him that selleth it.\" This verse outwardly<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">On this point, Bacher (p. 53, note i) says: \"Was hier als verborgener (allegorischer) Sinn angegeben ist, fallt mit der agadischen Deutung des Verses zusammen (Sanhedrin, 91 b, unten). Ebenso gilt als selbstverstandlich diese allegorische Auffassung des Verses als Warnung vor engherziger Zuruckhaltung der Belehrung bei Abraham b. Chija, הגיון נפש ed. Freimann, p. 17 a. ...\" Gabirol's use of terms in this place suggests the formal distinction between the \"outward\" and \"inward\" manifest and hidden meanings of Scripture, made by the Islamic sect of Batiniya; cf. Haarbrucker (Th. i, p. 256).</i> refers to \"charity,\" but its hidden implication is knowledge.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">The same idea is expressed in the Midrash (Bemidbar rabbah, par. 15), in reference to the prophetic powers of Moses; cf. Wolff (\"Muhammedanische Eschatologie\" Leipzig, 1872, p. 207, and note 412).</i> The wise man ought not be niggardly in dealing out his knowledge, for knowledge is not lessened by imparting it (to others), as little as the brightness of the fire dies away when a light is kindled therefrom. The best rule with regard to the employment of this quality is to accustom one's self to beneficence toward kinsmen, until one gradually habituate one's self to benevolence toward strangers, and thus train one's self to choose generosity. "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF VALOR. THIS IS THE NINETEENTH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THE man who prevails over the temperament of the blood-nature, who is large-hearted, full-veined, and long-armed, thou wilt generally find to be a man of valor, especially if, combined with that, he be master of the art of war. This quality is praiseworthy (in man), when it is manifested in his strength, and in accordance with his determination to be saved from what might befall him. But when he departs from a moderate course and unites valor with the quality of folly and it becomes the cause of a man's throwing himself into dangerous places then it is reprehensible. ",
+                    "Of these two dispositions the sage saith (Prov. xxviii. 14), \"Happy is the man that feareth always; but he that hardeneth his heart shall fall into mischief.\" But as regards the great men who are mentioned as possessors of this quality, heavenly signs gave evidence of their possessing this power, thus Joshua, Gideon, Samson, Saul, David, Jonathan, Joab, and Abner, and others like them, whose power gave evidence of the quality of valor, were praised therefor; and those whose weakness, in contradistinction to the former, gave evidence of the quality of cowardice, were not commended for it, as I will show in regard to them in the following chapter. ",
+                    "It is necessary to devote this quality to the service of God, as thou knowest from (the story of) Moses, peace be upon him, when he retaliated upon the people by saying to the children of Levi (Ex. xxxii. 27), \"Put every man his sword by his side\"; and as thou knowest from Phinehas in the matter of his zeal. Thus it is said (Num. xxv. 7), \"And when Phinehas, the son of Aaron the priest, saw it, he rose up from among the congregation and took a javelin in his hand.\" This quality of valor never fails to be conspicuous in the souls of mighty men and courageous heroes. With reference to valor and patience in facing danger, the poet spake: \"There came a day in the heat of which some people warmed themselves, but though there was no fire, they acted as if in the fire's midst. But we had patience until the day was done. Likewise, a case of misfortune can be brought to a close only through patience.\" Among the things which have been said in order to encourage the use of valor is: \"Crave death, and life will be granted thee.\" The Arabs were accustomed to call the man of valor \"safe.\" ",
+                    "Among the things which have been said on the emboldening of the spirit in combat is the word of the poet: \"I went to the rear to preserve my life (in battle), but I found that I could not preserve my life unless I went forward.\" Thus the noble man must make use of this quality in such a way as not to overstep the middle path lest he be called demented (foolhardy). But he must pursue an excellent course in regard to this quality. The philosopher spake, \"The extreme limit of valor is strength and endurance with respect to what thou abhorrest.\" Valor cannot go hand-in-hand with vanity (untruth), nor firmness with absurdity, nor patience with weariness, for these are of the qualities of asses and swine. Valor consists in persevering in the right and overcoming thy desires, until thou feel that to die in the best way thou hast found is more desirable than to live in the opposite (i.e., evil) way, which the power of understanding may have revealed to thee. According to Al-Kuti, \"Valor is the nature of a noble soul, corresponding to the strength of the body.\" "
+                ],
+                [
+                    "<b>TREATING OF COWARDICE. THIS IS THE TWENTIETH CHAPTER OF THE BOOK</b>",
+                    "THIS quality is generally found in spirits that are abject and downcast, poor and wretched. It is a reprehensible quality. Let the wise man be on his guard against it, let him make no use of it, exert himself to keep away and abstain from it, since he derives no benefit from it; on the contrary, he reaps illrepute, a vile record, and a diminution of praise. Men of lofty purpose must dread it when they have learned to employ their power of distinguishing in the use of things, so that it may be the means of escaping serious danger. ",
+                    "Among the offshoots of this quality is slothfulness, of which we have already treated. Thou knowest what was said with regard to its ignominy and baseness. Thus the sage, peace be upon him, said (Prov. xxvi. 15), \"A slothful man hideth his hand in his bosom, and will not so much as bring it to his mouth again.\" This is the uttermost that can be said of the shame thereof. The slothful coward is known to say: \"I will not travel, for fear of highwaymen and wild beasts. I will not engage in business, lest I meet with losses. I will not fast, lest I become ill. I will give no alms, lest I become poor,\" and similar words that put an end to all activity, until there remains nothing for him to do, but living on without moving from his place, as it is said (id., xxvi. 14), \"As the door turneth upon its hinges, so doth the slothful upon his bed.\" A wise man should not choose this quality of cowardice or make use thereof in preference to his other qualities, lest he become known thereby,",
+                    " and be as one who fancies that he will be killed before the expiration of the appointed time, as was said exaggeratedly of the slothful coward by the poet, who spake thus: \"If a little bird merely raises its voice, the heart of the coward is consumed (leaps with terror). But his teeth are sharp as iron, at meal times.\" But in a case where escape is impossible, it is permissible for the quality of cowardice to come into play as in the case of him, concerning whom it is said: \"The king dispatched him to a dangerous place. He refused to go. The king reviled him, whereupon he said, 'It is better that thou revile me when living than bless me when dead.'\" It has been said that this quality has been made use of by those who prefer repose in this world to all other qualities, not knowing that repose can be enjoyed to the full, only after zealous care in the regulating of affairs and the attainment of whatsoever be needed. Thus it is said (Prov. xxiv. 27), \"Prepare thy work without, and make it fit for thyself in the field.\" Repose in and of itself signifies slothfulness and cowardice. ",
+                    "Thou knowest what happens to a man by reason of his slothfulness: namely, he is deprived of all his honor through utter poverty. Thus it is said (id., xxiv. 33-34): \"Yet a little sleep, a little slumber, a little folding of the hands to sleep : so shall thy poverty come as one that travelleth, and thy want as an armed man.\" Again this quality engenders in the body not a few ills and diseases, thus flabbiness, dullness, swelling, gout, sciatica, and elephantiasis, and similarly whatsoever results from indigestion; in fact, this quality becomes habitual to a man and he considers everything else as faulty and worthless; especially if this feeble coward be of a phlegmatic disposition and on the way to old age, then it weighs him down even more.<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">We have here a reminiscence of Saadya's distinction between the results of tranquillity and slothfulness, between the reposeful and the indolent, as found in the \"Emunoth weDeoth\".</i>",
+                    "THUS<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">This concluding paragraph is omitted in the Hebrew translations, to which Is appended a Hebrew poem.</i> thou hast, may God have mercy upon thee, all that was promised in the introduction. Because of our love of conciseness, our aversion to prolixity, and our fear of departing from the purpose of the book, we have much curtailed the discourse in the individual chapters and in the various parts. We have not united every one of these qualities to its nature and its sense, nor have we referred the senses to their natures, although we ought to make clear the situation of every quality in the body and give much of the science of the temperaments, anatomy and physiognomy. We think, however, that this must be deferred to some other time, when it may please God, exalted may He be, for He is the One from whom to seek help. Having finished as much as we could, and having said enough in the chapters of this book, we would hold it to be possible that there exist in man qualities other than those which have been classified, and still other natures. We say yes. We have been brief with regard to the others for two reasons: First, we know that among the qualities of men are those of vexation and weariness.<br> We feared that these might occupy as much space as the whole book, and therefore we did not go to the length of collecting many verses from the Hebrew and Arabic. Furthermore, because we knew that there is no quality which we have avoided mentioning, that is not implied among those which have been mentioned. It would bear the same relation to them that the branches do to the root. If anyone should happen to say, \"Thou must not exhort men to improve their qualities, nor arouse them concerning the betterment of their moral status, unless this be characteristic of thine own self because thou wouldst be as he who recommends piety and forgets himself\" we would reply, \"Every vessel gives forth whatever it contains.\" How foolish is he who seeks to measure this world and does not know the value of the parasang wherewith it is measured. We have not mentioned any excellence which we have not emulated; nor have we extolled any quality which we have not tried to make part of our own nature. He who adorns himself with what is not in him, will find his claims laid bare after a time. <br>To Him that giveth understanding do I owe thanks: with Him do I triumph: in Him do I greatly glory: with Him do I take refuge against such things (as those aforementioned). Him do I praise for he is worthy of praise; to Him it belongs and Him praise behooves. Thus spake His saint, peace be upon him (Ps. cix. 30, 31), \"I will greatly praise the Lord with my mouth; yes, I will praise Him among the multitude. For He shall stand at the right hand of the poor to save him from those that condemn his soul.\" Thus is ended what I sought to establish in the book on \"The Improvement of the Qualities,\" with the help of God and His assistance. He is my lot and my fortune, the Helper and the Giver of aid. Praise be to God, the Lord of both worlds! Blessed be the Merciful who hath helped us! "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "The Improvement of the Moral Qualities, Stephen S. Wise, 1902",
+            "https://archive.org/stream/improvementofmor01ibnguoft/improvementofmor01ibnguoft_djvu.txt"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תקון מדות הנפש",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תקון מדות הנפש",
+        "enTitle": "The Improvement of the Moral Qualities",
+        "key": "The Improvement of the Moral Qualities",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "שיר פתיחה מאת המתרגם",
+                "enTitle": "Translator's Poem"
+            },
+            {
+                "heTitle": "הקדמת המחבר",
+                "enTitle": "Introductory Essay"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/En Fran\303\247ais .json" "b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/En Fran\303\247ais .json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bdca458221335f751b3cd5e440fc671d73420ec4
--- /dev/null
+++ "b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/En Fran\303\247ais .json"	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "versionSource": "Sefaria ",
+    "versionTitle": "En Français ",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "Chapitre 5 - Comment une personne peut s'accoutumer à la qualité de la bonté (chesed) : L'essence en est l'amour de Dieu - la principale entrée pour une personne dans le secret de la bonté est d'aimer Dieu avec un amour complet, au point de ne pas abandonner Son service pour quelque raison que ce soit. Cela est dû au fait qu'il n'y a rien du tout qui lui soit aussi cher, par rapport à son amour pour Lui, béni soit-Il. Ainsi, il doit d'abord fixer tous les besoins de Son service ; et ce qui reste ensuite sera pour d'autres besoins. Et cet amour doit être fixé dans son cœur. Qu'il reçoive des bienfaits du Saint Béni Soit-Il, ou qu'il reçoive des afflictions et des réprimandes, il doit les considérer comme le produit de Son amour pour lui, comme il est écrit (Proverbes 27:6), \"Les blessures d'un ami sont dignes de foi.\" Et c'est aussi comme il est écrit (Deutéronome 6:5), \"et de tout ton pouvoir (meodecah)\" - et ils ont expliqué (Berakhot 54a), \"Avec chaque trait (midah), etc., afin d'inclure tous les traits dans la Bonté. Et il en résulte que le secret de Sa gouvernance provient de la Royauté (Malkhut) ; et même lorsqu'Il agit avec jugement, Il est lié à la Bonté. Et c'est la qualité de Nachum, l'homme de Gamzo, qui disait, \"Cela aussi (Gam zo) est pour le bien.\" Il voulait toujours relier les événements au côté de la Bonté appelé bon, et ainsi il disait, \"Cela aussi,\" qui semble être du 'gauche' lié à la Sévérité (Gevurah), \"est\" rien d'autre que \"pour le bien,\" [qui est] lié à la Bonté. Et il mettait son esprit du côté du bien avec cette qualité et cachait ses jugements. Et c'est une grande pratique, toujours se connecter avec la Bonté.",
+            "Et dans les Tikkunim (dans l'Introduction), ils expliquèrent, \"Qui est [le] pieux (chasid)? Celui qui est bienveillant (mitchased) envers son Créateur.\" [C'est] parce qu'une personne doit avoir l'intention, dans les actes de bonté qu'elle fait avec les autres (les gens), de la plus haute réparation qui en est le modèle - et c'est de faire preuve de bonté envers son Créateur.",
+            "De la bienveillance envers les gens, on apprend la bienveillance envers son Créateur : Et maintenant, il doit savoir combien sont les traits d'actes de bonté envers les gens. Et il [devrait] les faire tous avec son Créateur, s'il veut acquérir le trait de bienveillance. Ainsi, nous dirons que les traits d'actes de bonté sont les suivants :",
+            "Le premier : Lorsqu'une personne naît, toutes les dispositions pour sa nourriture doivent être prises pour lui. Dans ce cas, il devrait rappeler à son esprit la naissance de la Compréhension [vers] la Splendeur (Tiferet). Et c'est que dans Sa difficulté lors de Sa naissance du point de vue du jugement, Dieu nous en préserve, la Splendeur sort du côté des sévérités et Sa naissance [serait] difficile (dureté) ; [donc] il est nécessaire de fixer tout ce qui est possible là-bas - que la naissance de la Splendeur soit du 'côté droit', afin que la Progéniture soit sans tache. [C'est] comme nous disons, \"Et fais sortir notre jugement à la lumière, Saint\" - ce qui signifie qu'Il fasse sortir la Splendeur [qui est] le jugement du côté de la lumière, qui est le côté droit, et Elle sera [alors] sainte et séparée des sévérités. Et dans cela est inclus le fait d'avoir à l'esprit dans ses actions de toujours connecter [son action] avec la Bienveillance, pour qu'Elle sorte de la Compréhension du côté de la Bienveillance. Et alors la Progéniture sortira vivante et éclatante. Et presque chaque avertissement dans la Torah est inclus dans cela ; afin que les sévérités n'excitent pas l'intensification des jugements là-bas, et qu'il n'y ait pas de difficulté dans Sa naissance, que Dieu nous en préserve.",
+            "Le deuxième : Circoncire la progéniture - c'est-à-dire faire [cela] selon les raffinements de Ses commandements. Il [doit] circoncire toute écorce (klipah) et tout prépuce qui est attaché à la Fondation (Yesod), chasser tous ceux qui causent des prépuces là-bas et les amener à la repentance d'une manière telle que, en circoncisant le prépuce de leurs cœurs, le Très Juste supérieur sera sans prépuce. Et il [doit] se tenir fermement pour corriger toutes les choses qui causent des prépuces là-bas. Et ainsi, lorsque Pinchas circoncit le prépuce des Enfants d'Israël, il mérita le sacerdoce. Puisqu'il fit preuve de bienveillance envers son Créateur avec le secret de la circoncision - qu'il circoncit la Fondation de ce prépuce - il mérita la bienveillance. Et ainsi, de cela, on devrait apprendre à toutes les autres traits de bienveillance.",
+            "Le troisième : Visiter les malades et les guérir. Il est ainsi connu que la Présence Divine est éperdument amoureuse de l'unification, comme il est écrit (Cantique des Cantiques 2:5), \"Car je suis malade d'amour.\" Et Sa guérison est entre les mains de l'homme, pour Lui apporter les médicaments appropriés, comme il est écrit, \"Soutenez-moi avec des gâteaux de fruits, déposez des pommes sous moi.\" Et ils expliquent dans les Tikkunim (p. 39b) que le secret des gâteaux de fruits (ashishot) est toutes les choses qui sont liées à la Royauté (Malkhut) - à travers l'homme (eesh) [qui inclut la lettre,] hay (cinq, qui est) la Bienveillance, et à travers la femme (eeshah) [qui inclut la lettre,] yod (dix, qui est) la Sévérité, [qui] se fait à travers les deux avant-bras. Et Elle se soutient elle-même sur eux là-bas. Et quiconque fait cela soutient le patient dans sa maladie.",
+            "L'explication de la deuxième phrase, \"posez des pommes sous moi\", consiste à la connecter entre la Victoire (Netsach) et la Majesté (Hod). Comme Son lit est là, en Elle étant blanche et rouge - comme ces pommes dont les couleurs sont mélangées - du côté de la Bienveillance. Et il doit La visiter, se souvenir d'Elle et Lui implorer Son visage, pour qu'Elle accepte nourriture et boisson du flot Suprême, qu'Elle empêche d'Elle-même et [en conséquence] fait languir Son âme pour les travaux d'Israël. De la même manière qu'il en est avec les malades physiques, il en est de même avec les Malades Suprêmes, comme Elle est malade, comme nous l'avons dit. Et Lui est [aussi] malade, car Il 'erre' de Son lieu - le monde à venir, l'Entendement - 'et vagabonde' d'Elle dans ce Monde ; comme il est écrit (Proverbes 27:8), \"Comme un oiseau vagabondant loin de son nid\" - qui est la Présence Divine - \"ainsi est un homme vagabondant loin de son lieu.\" Et Il L'attend et Lui jure qu'Il ne retournera pas à Son lieu jusqu'à ce qu'Il La ramène à Son lieu. Voici, Il est aussi 'blessé à cause de nos péchés, volontairement écrasé à cause de nos iniquités.' Et la guérison de l'un et de l'autre est entre nos mains. Et il convient de Les visiter et de procurer Leurs besoins par le biais de l'étude de la Torah et par le biais [de l'accomplissement] des commandements.",
+            "La quatrième : Donner la charité (tsedekah) aux pauvres, dont le modèle est le Fondement et la Royauté. Et ils ont expliqué dans les Tikkunim (Tikkun 18, p. 33a) que la charité qui leur convient est d'appliquer chaque jour quatre-vingt-dix [récitations d'] amen, quatre [de] kedushah, cent bénédictions et les cinq livres de la Torah (car ces nombres correspondent aux lettres qui forment le mot, tsedekah). Et de cette manière, chacun [doit] tirer la charité de la Splendeur vers ces Pauvres. Et il [doit] leur procurer des restes de toutes les Séphirot, des gerbes oubliées du secret de la Gerbe Suprême - qui est l'Entendement - et le coin de l'aspect de la Royauté elle-même, car c'est le coin pour les autres traits (c'est la Séphira la plus externe). Il est écrit (Lévitique 19:10), \"pour les pauvres et l'étranger tu les laisseras\" - car même la Splendeur est un étranger [quand elle est] en dessous dans la Royauté, et on doit lui donner de ces réparations. Et de même [doit-on donner] la dîme pour les pauvres, pour élever la Royauté, qui est la Dîme, vers le Fondement, qui est appelé le Pauvre. Et s'il la relie à la Splendeur, il donnera de la Dîme à l'Étranger. Et plusieurs réparations sont incluses dans cela.",
+            "La cinquième : Accueillir des invités. [Les invités] sont la Splendeur et le Fondement - leur donner une maison pour se reposer, de telle sorte qu'ils y reposent, c'est-à-dire dans la Royauté. Puisqu'ils sont des voyageurs dans le secret de l'exil - pour chercher Leur objet perdu - il doit les amener là-bas. Et selon ce qui est élucidé dans le Zohar, Vayera 1:115b, ce commandement est mis en œuvre par ceux qui sont des 'voyageurs qui parlent'; ce sont ceux expulsés de leurs maisons pour être impliqués dans l'étude de la Torah, qui font en sorte que les Invités soient impliqués dans les besoins de la Royauté. Et de même, quiconque crée une unification pour la Splendeur dans la Royauté sous un autre aspect et fixe un lieu pour son étude de la Torah, fait en sorte que la Splendeur prenne résidence dans la Royauté. Et c'est ainsi qu'ils l'expliquent dans les Tikkunim (dans l'Introduction). Et il faut préparer de la nourriture, des boissons et un escorte pour les Invités. C'est-à-dire qu'il faut amener la Splendeur et le Fondement dans la Royauté ; leur donner de la nourriture, comme \"Je suis venu dans mon jardin, j'ai mangé mes rayons et mon miel\" (Cantique des Cantiques 5:1), qui est l'écoulement qui convient à la gouvernance inférieure qui s'étend du côté de la Sévérité adoucie ; et boire, comme \"J'ai bu mon vin avec mon lait\", qui est le flux intérieur du vin gardé, et du secret du lait adouci pour connecter la Splendeur et la Royauté - [qui sont] Yaakov et Rachel - et la Sévérité avec la Victoire ou avec la Majesté. Comme ils l'ont expliqué dans la Raaya Meheimena (Vayikra, p. 4b). Et l'escorte consiste à se ramener lui-même et son âme Là-bas avec Eux dans Leur Réplication Supérieure, pour les escorter Là-bas ; aussi pour amener les autres Séphirot Là-bas avec Eux pour faire une bonne escorte pour Eux. Et il y a plusieurs choses incluses dans cette réparation.",
+            "Le principe général de la chose est qu'il fasse des efforts pour les besoins du commun (une personne) et qu'il ait l'intention de son allusion. Et [ainsi] il peut être assuré que Là-haut sera fait de manière similaire à [ce qu'il fait], une fois qu'il est un expert dans les secrets. Et combien il est bon de mentionner l'allusion de son intention avec sa bouche au moment de l'acte, pour accomplir \"dans ta bouche et dans ton cœur pour le faire\" (Deutéronome 30:14) !",
+            "Le sixième : Le traitement des vivants envers les morts. Et comment cette chose est en relation avec le Haut est très difficile, car c'est un secret des Sefirot, qui se cachent et se retirent dans Leurs contenants au-dessus. Il faut beaucoup les réparer pour les laver de toute maladie d'iniquité ; les vêtir de blanc - le blanchiment des Sefirot dans la lumière de la bonne action - pour les faire monter dans le secret de l'unité ; les connecter au-dessus ; et les porter sur l'Épaule, [qui est] le secret de l'élévation des Sefirot, Une par Une, jusqu'à ce qu'elles soient élevées au-dessus de l'Épaule qui est le début de la jonction de l'Avant-Bras avec le Corps. Mais au-dessus de cela est le secret de la cachette, à propos duquel il n'y a aucune compréhension. Et à propos du secret de l'enterrement, il doit avoir l'intention du verset (Deutéronome 34:6), \"Et Il l'enterra dans la vallée (gaï)\", que nous traduisons [en araméen], \"avec treize couronnes de miséricorde\" (car l'équivalent numérique de gaï est treize). Comme elles émergent de la Couronne dans ses aspects qui font face vers le bas pour avoir pitié des Êtres en bas. Et de là, le défunt s'élève au plus haut Éden - la Sagesse dans la Couronne. Et cela nécessite beaucoup de concentration.",
+            "Le septième : Amener une mariée sous le baldaquin. Et tous les besoins d'unification sont inclus dans cela, car toutes les prières et les unifications sont le secret d'amener une mariée sous le baldaquin. Et son essence est le secret de la prière à plusieurs niveaux, ceci après cela - les [récitations des] sacrifices ; les [chants] ; la prière assise dans laquelle il y a la récitation du Shema et de ses bénédictions ; la prière debout ensuite ; et le reste des réparations qui viennent après eux. C'est tout le don de la bonté aux Époux et à la Mariée, pour superviser tous Leurs besoins et les réparations de Leur mise en pair.",
+            "Le huitième : La promotion de la paix entre un homme et son prochain, qui sont Splendeur et Fondation. Parfois, Ils deviennent éloignés l'Un de l'Autre, et il est nécessaire d'instaurer la paix entre Eux et de Les réparer, pour qu'Ils soient parallèles et connectés ensemble dans l'amour et l'amitié. Et cela [arrive] à travers la rectitude de la bonne action. Lorsque Fondation penche vers la gauche et que Splendeur penche vers la droite, Ils sont alors en opposition l'Un à l'Autre - jusqu'à ce que Fondation penche vers la droite comme [Splendeur le fait]. Mais quand il y a, Dieu nous en préserve, un défaut d'iniquité dans le monde, alors il y a de la haine et de l'opposition entre Eux, et l'unification entre les Séfirot n'est pas du tout connectée. Et de cette manière, c'est aussi entre toutes les [paires] de Séfirot qui sont à droite et à gauche : entre Sagesse et Compréhension ; entre Bonté et Sévérité ; et entre Victoire et Majesté - il faut instaurer la paix (une Séfirah intermédiaire) entre Eux, et c'est [le sens de] la promotion de la paix entre un Homme et son Prochain. Et de même, entre un Homme et Sa Femme, la Fondation est la paix entre Splendeur et Royauté. Et tout ce qui est similaire à cela dans les voies de la paix est [compté comme] des actes de bonté en Haut.[FR]"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Rabbi Dr. David Mevorach Seidenberg, from Kabbalah and Ecology.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Rabbi Dr. David Mevorach Seidenberg, from Kabbalah and Ecology.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..73a6a00409158c115d8a5d426fd3151f4e154f92
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Rabbi Dr. David Mevorach Seidenberg, from Kabbalah and Ecology.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "versionSource": "http://www.amazon.com/Kabbalah-Ecology-Image-More-Than-Human-World/dp/1107081335",
+    "versionTitle": "Rabbi Dr. David Mevorach Seidenberg, from \"Kabbalah and Ecology\"",
+    "status": "locked",
+    "versionTitleInHebrew": "רבי וד״ר דוד מבורך סיידנברג, מתוך ״קבלה ואקולוגיה״",
+    "shortVersionTitle": "Rabbi Dr. David Mevorach Seidenberg, 2015",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "[Concerning] the human being, it is proper/worthy/ra’uy that he should make himself  resemble /yitdameh his Possessor /qono, and then he will be [configured] in the secret of  the upper/exalted (supernal) form/tsurah, tselem and d’mut. For if he is alike in his body  and not in his actions, he makes the form [in which he was created] a lie. And they will  say of him: “A lovely form and (but) ugly deeds”. For the essence of the exalted/ `elyon  image and likeness is his actions. And what use would it be to him to be like the higher  form [in] the image of the structure of his limbs / d’mut tavnit eivarav, while in his  actions he does not make himself like his Creator? Therefore it is proper that he should  make [his actions] resemble the actions of Keter, the thirteen qualities of upper (divine)  compassion. ",
+            "",
+            "",
+            "[T]he thirteen qualities in which a human being may be like unto his Possessor (God) . . . are the qualities of higher mercies, and their gift/s’gulah is that just as a person would conduct himself below, so will he merit opening that higher/upper quality from above, truly . . . thus will he make [that quality] flow from above, and he causes that quality to shine in the world."
+        ],
+        [
+            "",
+            "[It is good medicine for a person] to honor the creatures/nivra’im entirely/all of them, since he recognizes in them the exalted quality of the Creator / ma`alat haborei’ who “formed the human with wisdom” and so [it is with] all creatures – the wisdom of the One who forms /hayotser is in them, and he [can] see himself that they are so very very honored, for the One who forms [them] cares for all . . . And it is even evil in the eyes of the Holy One if they despise any creature/b’riyah of His creatures, and this is [why] it says: “How manifold/diverse are Your works / Mah rabu רבו ma`asekha” [Ps 104:24] – ... rabu [like] the language of “rav רב beyto / important in the house [of the king]” [Es 1:8] – very important. . . and it is worthy for a person to understand through them wisdom, and not despising/bizayon [ . . . ] "
+        ],
+        [
+            "... This is the principle: [a person] should make life stream forth to all / yihyeh novei`a chayyim lakol.” ",
+            "... Moreover, [a person’s] mercies/ compassion need to be distributed to all the creatures, not despising them and not destroying them, for so is the upper/highest wisdom distributed to all the creatures, silent and growing and moving and speaking."
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "... The Shekhinah does not come to him if he does not resemble/y’dumeh the upper reality / m’tsi’ut ha`elyon.”"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0f4f8d0cda54719198344f2d85b7afef11dbbad1
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,176 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<b> Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator:</b> It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, \"A lovely form, but ugly deeds.\" As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (<i>Keter</i>), which are the thirteen  highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), \"Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth.\" If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.",
+            "‎The First: \"Who is a power like You\" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment ‎when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that ‎there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his ‎limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger ‎[Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, ‎and He could have said, \"Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine\" - He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] ‎and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, \"Who is a power like You\" - You ‎are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and ‎take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. ",
+            "Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎",
+            "The second: \"Who bears iniquity\" - and behold, this is greater than the previous. As behold, a man does not do an iniquity without creating a destructive spirit (<i>mashchit</i>); as it is learned (Avot 4:11), \"One who transgresses a single iniquity acquires a single prosecutor.\" And behold, this prosecutor stands in front of the Holy One, blessed be He, and says, \"X made me.\" And no creature exists in the world except from the flow of the Holy One, blessed be He - and behold, this destructive spirit that stands in front of the Holy One, blessed be He, from what does he exist? It would be logical that the Holy One, blessed be He, would say, \"I do not nourish destructive spirits - he should go to the one that made him and be sustained from him.\" And the destructive spirit would go down immediately and take his soul, excise him or have him punished according to his punishment - until this destructive spirit is nullified. But the Holy One, blessed be He, does not do this; but He rather bears and tolerates the iniquity - and [just] as He nourishes and sustains the whole world, [so too] does He nourish and sustain this destructive spirit until there be one of three things: Either the sinner repents and he finishes him and nullifies him with his mortifications; or that the righteous Judge nullifies him with afflictions and death; or [that the sinner] goes to <i>Geihinom</i> and he pays his debt there. And that is [the meaning of] that which Kain said (Genesis 4:13), \"Is my iniquity too great to bear?\" And the Sages, may their memory be blessed, explained it (Midrash Tanchuma, Bereshit 9), \"You tolerate the whole world\" - meaning nourish and sustain - \"and my iniquity is [so] heavy that you cannot tolerate it\" - meaning to sustain it until I repent and repair [it]. If so, behold this is a great trait of tolerance - that He nourishes and sustains an evil creature, that the sinner created, until he repents.",
+            "A person [should] learn [from this] how much he needs to be tolerant, to carry the yoke of his fellow and his evils that he did against him; to the measure such that his evil that he sinned against him is still in existence -  and he tolerates [it] until his fellow repairs [it], or that it is nullified by itself, and similar to it.",
+            "The third: \"And passes over transgression\" - this is a great trait. As behold, the pardon is not through an emissary but rather actually through the Holy One, blessed be He - as it is written (Psalm 130:4), \"For with You is forgiveness, etc.\" And what is that forgiveness? That He washes away the transgression, as it is written (Isaiah 4:4), \"When the Lord will have washed away the filth of the daughters of Zion, etc.\" And so [too,] is it written (Ezekiel 36:25), \"I will sprinkle upon you pure waters, etc.\" And this is [the meaning of] \"and passes over transgression\" - He sends forth waters of washing, and He passes and washes [away] the transgression. ",
+            "And behold, just like this likeness must a person be - such that he not say, \"And shall I fix what x sinned or destroyed?\" He should not say like this; for behold, a person sins and the Holy One, blessed be He - Himself, and not through an emissary - 'fixes the twisted,' and washes away the filth of his transgression. ",
+            "And from here, the person will be ashamed to sin again; for behold, the King, Himself, washes the dirt of his clothes. ",
+            "The fourth - \"To the remnant of His inheritance\" - behold, the Holy One, blessed be He, acts with His people in this way, to say, \"What can I do with Israel, [as] they are My relatives - relation of flesh do I have with them.\" As they are the spouse to the Holy One, blessed be He; and He calls them, \"My daughter\" and \"My sister,\" \"My Mother\" - as they, may their memory be blessed, explained (Shir HaShirim Rabbah 3:11:2). And it is written (Psalms 148:14), \"Israel, His close (<i>kerovo</i>) nation\" - He has actual closeness (<i>kurvah</i>) with them, and they are His children. And that is [the meaning of] the remnant of (<i>she'erit</i>) His inheritance\" - it is an expression of relation (<i>she'er</i>) of flesh; and in the end, they are His (literal) inheritance. \"And what shall I say? If I punish them, behold the pain is upon Me; as it is written (Isaiah 63:9), 'In all their distress, the distress (<i>tsar</i>) was to Him.'\" And [to Him (<i>lo</i>)] is written with a [letter,] <i>alef</i>, to say that their pain reached the Highest Wonder (Wonder, <i>peleh</i>, being composed of the same letters as the spelling of <i>alef</i>, and representing <i>Keter</i>) - and all the more so, the two Faces through which is the central running [of the world] - but it is written with a [letter,] <i>vav</i>, [to mean that] the distress is to Him. And it is written (Judges 10:16), \"and His soul could not bear the travail of Israel\" - as He does not bear their pain and their disgrace, because they are \"the <i>she'erit</i> [of] His inheritance.\"  ",
+            "So is it [regarding] a man with his fellow: All Israel are relations of flesh, these with those. Since all of their souls are bound together, this one has a share in that and that one has a share in this. And hence it is not similar when the many do the commandments [to when they are only done by individuals]. And all of this is because of their being bound together. And our Rabbis, may their memory be blessed, thus explained (Berakhot 47b) about the one who is counted from the first ten in the synagogue - [that] even if a hundred come after him, he recieves the reward that corresponds to all of them. It is actually a hundred, as per its understanding. Since the ten are included - these in those - behold, they are ten times ten, one hundred. And [so] each one of them is composed of a hundred [parts]. If so, even if one hundred come [afterwards], he has the reward of a hundred. As so from this reason, Israel are guarantors for each other. Since each one actually has a part of his fellow - when the one sins, he damages himself and he damages the part that his fellow has in him. It comes out from the side of that part that his fellow is his guarantor. If so, they are the relation, one of the other. And hence it is fitting that a person be desiring of the good of his fellow and his eye be good towards the good of his fellow, and that his honor should be as beloved to him as his [own] - as he is literally him[self]. And from this reason were we commanded (Leviticus 19:18), \"you shall love your neighbor as yourself.\" And it is fitting that he desire the propriety of his fellow and not speak about his disgrace at all. And he [should] not want it, in the way that the Holy One, blessed be He, does not want our disgrace nor our pain - from the reason of relation. So too [should] he not want the disgrace of his fellow nor his pain, nor his corruption. And it [should] be bad for him on account of [his fellow], as if he was actually experiencing that pain, or [good for him from] that good [that he experiences].",
+            "The fifth - \"He does not hold on to His fury forever\" - this is a different trait: that even if a person holds on to his sin, the Holy One, blessed be He, does not hold on to His fury. And if He holds on to it, not forever. Rather, He nullifies His anger, even if the person does not repent. As we found in the days of Yerovam the son of Yoash, that the Holy One, blessed be He, brought back the boundary of Israel [from occupation] and they were [still] worshipping calves - He had mercy upon them, but they did not repent. If so, why did He have mercy? For the sake of this trait, that He does not hold on to his fury forever. Just the opposite, His fury weakens - even as the sin is still in existence, He does not punish, but rather He expects and has mercy that they may repent. And that is [the meaning of] \"He will not contend forever, or begrudge for all time\" (Psalms 103:9). Rather, the Holy One, blessed be He, acts with softnesses and harshnesses, all for the good of Israel.",
+            "And this is a trait that is fitting for a person to practice with his fellow. Even if he is permitted to rebuke his fellow or his sons with upbraiding and they [accept it], it is not because of this that he [should] increase his rebuke. And he [should] not hold on to his anger - even if he got angry - but rather nullify it. And he [should] not hold on to his rage forever, even if it is a [rage] that is permitted to a person, similar to that which they explained: \"When you see the donkey of your fellow, etc.\" (Exodus 23:5); and they explained (Pesachim 113b) what is this anger - that he saw him transgressing a sin, but [the one seeing] is [alone, such that] he may not testify; and [so] he hates him for the matter of the sin. And even so, the Torah states, \"you shall surely release with him\" - leave that which is in your heart; rather it is a commandment to bring him close with love. [As] perhaps it will be beneficial [to act] in this way. And this is exactly the trait of, \"He does not hold on to His fury forever.\"  ",
+            "The sixth: \"For He is One that desires kindness\" - did we not already explain in its place that in the known chamber, there are angels appointed to receive the bestowing of kindness that a man does in this world? And when the trait of justice prosecutes against Israel, these angels immediately show this kindness, and the Holy One, blessed be He, has mercy upon Israel, since He desires kindness. And even with their being liable, if they bestow kindness - this one to that one - He has mercy upon them. And it is like it was at the time of the destruction [of the Temple]: That it was told to Gavriel (Ezekiel 10:2), \"Go inside the wheelwork, etc.\" - as he is the minister of judgement and power; and He gave him authority to receive powers of judgement, inside the wheelwork from under the cherubs, from the fire of the altar. This is the judgement of the power of kingship (<i>malkhut</i>). And the judgement was intensified until it sought to finish everything off - to uproot the seed of Israel, since they were liable for destruction. And it is written (Ezekiel 10:8), \"And by the cherubs there appeared the form of the hand of a man under their wings.\" And this is [meaning] that the Holy One, blessed be He, said to Gavriel, \"They are bestowing acts of kindness - these with those - and even if they are liable, they are saved and there shall be a remnant from them.\" And the reason is because of this trait - since He is One who desires kindness, He desires that which Israel does kindness. And He recalls that side for them, even as they are not fitting from another side.  ",
+            "If so, it is fitting for a person to practice this approach. If he sees a person doing evil to him and angering him - if there is a good side to [that person], that he does good to others or [has] a good trait that he practice appropriately, that side should suffice for him to nullify his anger from upon him. And his heart [should] be appeased about him; and he [should] desire kindness and say, \"It is enough for me with this goodness that he has.\" And all the more so [is this the case] with his wife; as our Rabbis explained (Yevamot 63a), \"It is enough that they raise our children, and save us from sin.\" So should he say about every person, \"It is enough for me with x goodness that he did for me,\" or \"that he did with y,\" or \"[with the] good trait z that he has.\" He will [hence] be desiring kindness.",
+            "The seventh: \"He will again have mercy on us\" -  behold, the Holy One, blessed be He, does not follow the trait of flesh and blood. [That trait is that] if [someone] angers him - if he is appeased from him, he is a little appeased, [but] not like the previous love [he had for him]. But if a person sinned [to God] and he repents, his stature is greater with the Holy One, blessed be He, [than before]. And this is [the meaning of] \"In the place that penitents stand, [even] completely righteous ones cannot stand\" (Berakhot 34b). And the reason is like they explained in the chapter [entitled] HaBoneh (it is in Menachot 29b in our texts) regarding why [the letter,] <i>hey</i> is made like a portico: \"Such that the one that wants to exit from his world [may] exit.\" The explanation is that the world was created with a <i>hey</i>. And the Holy One, blessed be He, created the world widely open to the side of evil and sin. There is no side that does not have physicality, the evil impulse and defect - like a type of portico. It does not have fences but rather has a large breach, open towards the side of evil, to the bottom side. How many openings are there for anyone who wants to exit from his world - he cannot turn to a side that he will not find a side of sin and iniquity to go out to the external forces (<i>chitsonim</i>)! But it is [also] open from above; so that if he repents, he will be accepted. And they asked, \"Let him be taken back through [the bottom]!\" [They answered,] \"the matter will not help.\" They [meant] with this that one who repents will not suffice to be fenced from iniquity [with a fence] like the fence of the righteous ones, since they has did not sin - a small fence suffices for them. However a small fence will not suffice for the sinner that sinned and repented. Rather, he needs to fence himself with several difficult fences, since he already breached the small fence once. If he approaches there, his impulse seduces him easily. Rather he needs to distance himself with a very great distancing. And for this [reason], he does not enter through the opening of the portico, where the breach is there. Rather, he ascends and enters through the small opening, [such that] he makes several difficulties and mortifications for himself and [thereby] closes the breaches.",
+            "And from this reason, \"In the place that penitents stand, etc.\" - because they do not enter through the opening of the righteous ones, so that they will be with the righteous ones. Rather, they trudge and climb through the higher opening, and mortify themselves and become much more separated from sin than the righteous ones. Hence they climbed and stood on the level (or acclivity) of <i>hey</i> (the numerical equivalent of which is five) - the fifth chamber in the Garden of Eden, that is to say the roof of the <i>hey</i> - whereas the righteous ones are at the opening of the <i>hey</i>, at the entrance of the portico. And accordingly, when a person undergoes repentance (<i>teshuvah</i>) - which is [that] <i>hey</i> returns (<i>teshuv hey</i>) to its place - and the Holy One, blessed be He, brings back His Presence upon him, He does not come back [with a love] only like the first love, but rather much more. And this is [the meaning of] \"He will again have mercy on us\" - that He will add to His mercy on Israel and refine them more and bring them closer.",
+            "And so must a person act towards his fellow. He should not begrudge enmity from the earlier anger. But rather when he sees that his fellow seeks his love, he should have a level of mercy and love [that is] much more than before. And he should say, \"Behold, for me he is like penitents, that the completely righteous cannot stand next to them.\" And he [should] bring him the closest - closer than he brings those that are completely righteous with him, that have not sinned towards him. ",
+            "The eighth: \"He suppresses our iniquities\" - behold, the Holy One, blessed be He, acts with Israel with this trait, and that is the secret of the suppression of iniquities. As behold the commandment, 'it is like when it blossoms, its bud arises' and it pierces and climbs until no end, to enter in front of Him, may He be blessed. But the iniquities, however, do not have passage there, God forbid. Rather, He suppresses them, such that they not enter - as it is written (Psalms 5:5), \"evil does not dwell [with] You (<i>yegurcha</i>)\"; evil shall not dwell in Your domicile (<i>megurcha</i>). If so, the iniquity does not enter inside. And from this reason, \"There is no reward for a commandment in this world\" (Kiddushin 39a) - as [the commandments] are in front of Him, may He be blessed. And how can He give him from that which is in front of Him - a spiritual reward - in the world that is physical? And behold, the entire world is not worth one commandment and the satisfaction [from it] in front of Him. And for this reason, He does not take the bribe of commandments. The metaphor for this is that the Holy One, blessed be He, does not say, \"He did forty commandments and ten sins; there remain thirty and the [other] ten go [away] with the ten\" - God forbid! Rather, even if he was a completely righteous one and he committed one sin, it is similar in front of Him as if he burned the entire Torah, until he satisfies his debt. And afterwards, he can receive the reward for all of his commandments. And this is a great kindness that the Holy One, blessed be He, does with the righteous ones - that he does not reduce [the reward], as the commandments are very important and climb until [they reach] in front of Him, may He be blessed. And how could He reduce from them on account of sins - as the repayment of sins is from the share of <i>Geihinom</i>, from that which is disdained; whereas the reward of the commandments is from the honored, the radiance of the Divine Presence. How could these be reduced [on account of] those? Rather, the Holy One, blessed be He, collects the debt of the sins and pays the reward of all of the commandments. And this is [the meaning of] \"He suppresses our iniquities\" - that the iniquities do not intensify in front of Him, like the commandments. Rather He suppresses them that they should not rise and not enter - even as He is supervising over the ways of a man, good and bad. Nonetheless, He does not suppress the good, but rather it blossoms and climbs until [it grows] very much. And [so] one commandment is grouped together with [another] commandment and a great edifice is built, and a fine suit [is formed]. But iniquities do not have this special quality, but He rather suppresses them, that they should not have this success, and [not] enter inside [in front of Him].",
+            "A man needs to also practice this trait - to not suppress the good of his fellow and remember his evil that he did to him. Rather, just the opposite - he [should] suppress the evil, forget it and neglect it, and 'evil shall not dwell in his domicile.' And the good [should] always be ordered in front of him, and he [should] remember [his fellow's] good. And he [should] intensify it over all of the deeds that he has done to him. And he [should] not reduce [that] in his heart, and say, \"If he did me good, behold he [also] did me evil,\" and forget the good. He should not do this. Rather, he [should] be appeased in any way of appeasement [possible]. And he [should] never neglect the good from [being] between his eyes; and avert his eye from the evil as much as he can, in the way that the Holy One, blessed be He, suppresses His iniquities, as I have explained.",
+            "The ninth: \"And You will hurl into the depths of the sea all of their sins\" - this is a good trait of the Holy One, blessed be He. As behold, Israel sinned; He delivered them into the hand of Pharaoh, and they repented. Why [should] he punish Pharaoh? And likewise Sancheriv; and likewise Haman and those similar to them. The Holy One, blessed be He, is not only assuaged to say, \"They have repented. If so, let them not have any more evil. If so, let Haman withdraw from them,\" or Pharaoh, or Sancheriv. This does not suffice. Rather, he puts the travail of Haman back on his head; and likewise Pharaoh; and likewise Sancheriv. And the reason for this practice is the secret of \"And the goat carries upon him all of their iniquities to a desolate land\" (Leviticus 16:22). And its explanation is that it carries the actual sins. But this is very difficult: And shall Israel sin and the goat carry [it]? Rather [this] trait is like this: A person confesses [sins], and his intention in the confession is to receive purification upon himself; like the matter that David stated (Psalms 51:4), \"Wash me thoroughly from my iniquity.\" And so, in our saying, \"Purge [me] in Your great mercy,\" [one] is only praying that the afflictions be light, such that there not be a hindrance of Torah [study]; and this [is also the intention of] that which we say, \"But not through bad (harsh) afflictions.\" And so, in his saying, \"And You are righteous about all that happens to me\" - he intends to truly accept afflictions with a pleasant countenance, in order to atone; as there are iniquities that [only] afflictions purge or that [only] death purges. And such is the trait: As soon as this one confesses in his prayer - they explained in the Zohar in Parshat Pekudei (p. 262b) that this is the portion of Samael, similar to the goat. What is his portion that the Holy One, blessed be He, decreed for him? Afflictions. And [so] Samael immediately arrives there and goes and collects his debt. And behold, [this is] the goat carrying the iniquities - that the Holy One, blessed be He, gives him authority to collect his debt, and Israel is [thus] purified. But, behold, it all devolves upon Samael. And the reason is because the Holy One, blessed be He, decreed upon His world, that anyone who does this, will be nullified. And this is the reason of, \"and you shall kill the beast\" (Leviticus 20:15). And likewise the stone of the commandment of those stoned; and the sword of the commandment of those killed, require burial (Sanhedrin 45b) to nullify their existence and power after their judgement is finished. ",
+            "And behold, there is actually the secret of the image of Nevuchadnetsar in this: Israel was given over to the hand of the king of Babylonia, \"the head of gold\" (Daniel 2:32). That head was humbled and given over to the hand of Persia, who are \"the chest and the arms of silver.\" And likewise, these were pushed off for those, until Israel descended to \"their feet, some of them were iron and some of them were clay\" (Daniel 2:33). And what is the good finish? In the end, the Holy One, blessed be He, stands them up and carries out judgement upon them, as it is written (Deuteronomy 32:23), \"I will finish My arrows upon them\" - My arrows end, but Israel does not end (Sotah 9a). \"All at once, the (bronze, silver, gold, etc.) were crushed\" (Daniel 2:35). Behold at the beginning, it is written (Daniel 2:34), \"and struck the image on its feet\" - there is nothing of the image besides its feet, as the power of the head, its arms and its belly had already been nullified. And nonetheless at the end, it was crushed [entirely] as one. In the future, the Holy One, blessed be He, will stand up Samael and the evildoers that do his deeds and acts, and carry out the judgement upon them. And that is [the meaning of] \"and You will hurl into the depths of the sea  all of their sins\" - it wants [to say], He will hurl the power of judgement to bring [it] down on the hands of these, who are \"the depths of the sea.\" [As it is stated (Isaiah 57:20),] \"But the wicked are like the troubled sea which cannot rest, whose waters toss up mire and mud\" - these are the ones that enact judgement upon Israel, all the payment of whom falls back on their heads. And the reason is because after Israel has received their judgement, the Holy One, blessed be He, regrets even about what preceded, and He [avenges] their insult. And it is not enough [that they carried out the judgement on Israel], but rather, \"I was a little mad, but they assisted for the bad\" (Zechariah 1:15). ",
+            "Also this trait must a person practice with his fellow. Even if he is an evildoer that is plagued with afflictions, he shall not hate him - as once he has been debased, behold he is like your brother (Makkot 23a). And he [should] bring close the downtrodden and punished and have mercy upon them. And just the opposite, he should save them from the hand of the enemy, and he should not say, \"It is his iniquity that caused it to him.\" But rather, he should have mercy upon him with this trait, as I have explained.",
+            "The tenth: \"You shall give truth to Yaakov\" - this trait is that Israel has a virtue. Those average people that do not know how to act beyond the [letter] of the law - and they are called Yaakov, since they only act with true behavior; and also the Holy One, blessed be He, has a trait of truth, which is from the angle of the existence of straight judgement. And with these who act with straightness in the world, the Holy One, blessed be He, acts with truth. He has mercy upon them from the angle of straightness and judgement. ",
+            "A person must also behave with his fellow from the angle of straightness and truth, without inclining the judgement of his fellow - to have mercy upon him in truth; [just] like God, may He be blessed, has mercy upon the average creatures with the trait of truth [in order] to refine them. ",
+            "The eleventh: \"Kindness to Avraham\" - these are the ones that act beyond the [letter] of the law in the world, like Avraham, our father; also the Holy One, blessed be He, acts with them beyond the [letter] of the law. He does not take the law (judgement) to its [full] force, even in the way of straightness. Rather, He [seeks to] go beyond straightness with them, [just] like they act. And that is [the meaning of] \"kindness to Avraham\" - the Holy One, blessed be He, practices the trait of kindness with those that are like Avraham in their behavior. ",
+            "Also a person - even as he acts with righteousness, straightness and justice towards every person - his behavior towards the best and the pious [should] be beyond the [letter] of the law. And if he was a little patient with other people - towards these [he should be] much more [patient], and have mercy upon them; to go with them beyond the [letter] of the law that he follows with all other people. And these must be very, very important in front of him and [be] beloved to him. And they [should] be from the people of his entourage.",
+            "The twelfth: \"Which You swore to our fathers\" - there are people that are not proper, and the Holy One, blessed be He, has mercy on all of them. And they explained in the Gemara (Berakhot 7a), \"and I will give grace to the one that I give grace\" (Exodus 33:19) - \"The Holy One, blessed be He, said, 'This storehouse is for those that are not proper.'\" There is a storehouse of those given grace that the Holy One, blessed be He, graces and gives them [as] a free present. As the Holy One, blessed be He, said, \"Behold, they have the merit of the fathers - I swore to the fathers. Therefore, even if they are not proper, they shall merit because they are from the seed of the fathers to whom I swore. Hence, I will lead them and guide them until they are refined.\" ",
+            "And so should a person be if he meets evildoers: He should not be cruel towards them or curse them and similar [to these things]. Rather, he should have mercy upon them and say, \"In the end, they are the children of Avraham, Yitschak and Yaakov. If they are not fit, their fathers were fit and proper. And one who disgraces the children, disgraces the fathers. [Hence] I do not desire that they be disgraced through me.\" And he covers their insult and refines them according to his ability. ",
+            "The thirteenth: \"From days of yore\" - behold [this is] the trait that the Holy One, blessed be He, has with Israel when their merit and similar [to it] ends. What shall He do - behold, they are not proper in their own right? It is written (Jeremiah 2:2), \"I remembered for you the kindness of your youth, your love as a bride\" - the Holy One, blessed be He, actually remembers the days of the early ones, the love that He had from before, and has mercy upon Israel. And through this, He remembers for them all the commandments that they did from the day they were born and all of the good traits with which the Holy One, blessed be He, runs His world. And from all of them, He produces a special quality to have mercy for them. And behold, this trait includes all of the traits entirely, as they explained in the Idra (Zohar, Nasso, p. 134b).",
+            "So [should] a person refine his behavior with people, such that even if he does not find an argument from those mentioned [in the other traits], he should say, \"There were already times when they did not sin. And behold, that time, or those earlier days, they were fit.\" And he [should] remember for them that good that they did in their childhood, and remember for them the love of the 'ones weaned from milk, removed from the breasts.' And through this, there will not be a man who will not be fit to benefit, to pray for his welfare and to have mercy upon him. ",
+            "To now [we] have reached the thirteen traits though which a person should resemble his Creator, which are the highest traits of mercy. And their special quality is that [just] as a person acts below, so [too] will he merit to open for himself the highest trait above - exactly as he acts, so will there be a flow from above. And he will cause that trait to shine in the world. And so he should not have these thirteen traits escape from the eyes of [his] mind. And he [should] not stop the verse  from his mouth, so that it will be a reminder - when a situation comes to him that he needs to uses one of the traits, he will remember and say, \"Behold, that thing depends upon trait x; I do not want to move from it, so that this trait does not disappear and retreat from the world.\""
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 2 - Some major activities that are the main governance:</b> Further for a person to resemble his Creator from the secret of the trait of the Crown (<i>Keter</i>), he must [do] some major activities - which are the main governance.",
+            "The first: The trait of humility - which includes everything - because it is dependent on the Crown. As behold, It is a trait over all of the Traits, but it does not raise itself and become proud above [the others]. Indeed, It goes down and always looks downwards. And that is from two reasons: The one is that It is embarrassed to look at Its Cause, rather Its Emanator always looks down upon It to benefit It; and It looks down to the lower ones. So [too,] must a person be embarrassed from staring upwards, to be proud. Rather, he must always stare downwards, to diminish himself all that he can. And behold, this trait is generally dependent upon the head of a man. As a man only shows his pride with the lifting of his head upwards, whereas the poor person lowers his head downwards. And behold, there is none as tolerant and humble as our God with the trait of the Crown, such that He is the epitome of mercy. And there is no defect nor iniquity nor judgement nor any other trait that intervenes in front of Him, that prevents [Him] from surveying, flowing and bestowing good constantly. So must a person [be], that no cause in the world prevent him from bestowing good; and that no iniquity or improper act of people intervene in front of him in order to impede him from bestowing good from those that need his good at any time and at any instant. And [just] like He sits and nourishes 'from the antelope's horns to the lice's eggs,' and does not disgrace any creature - as if He were to disgrace the creatures because of their smallness, they would not exist in the world even for an instant - but [He] rather supervises and gives His mercies upon them all; so must a man be, to bestow good to all and not to have any creature disgraced in front of him. Rather, even the puniest of the puny creatures [should] be very important in his eyes, and he [should] put his mind to it; and bestow good to all that need his good. And this trait is dependent on the Crown, in the secret of the Head as a whole.",
+            "The second: That his thought resemble the thought of the Crown. [Just] as that Wisdom (<i>Chochmah</i>) does not ever cease to think good thoughts and evil does not intervene - as It is complete mercy, and there is no judgment there, nor any hardness at all - so [should] a man's thought be always free from anything ugly. And [just] as It is the secret of the Wisdom of the primordial Torah and It is never lacking the secret of the Torah; so must he not divert himself to any diversion from the thought of Torah and [from] thinking about the greatness of God and His good actions, bestowing good, and similar to this. ",
+            "The principle of the thing is that no foreign or idle thing should intervene in his thought. And this was the virtue of Rabbi Shimon (bar Yochai) and his colleagues - and behold in the Zohar in Parshat Vayakhel, how much Rabbi Shimon chastised Rabbi Yose when he diverted his thought a little.",
+            "The third: That there not be any hardness in his forehead at all, but it rather resemble the Forehead of will, that wills everything. Even if he finds people angering [him], he [should] appease them and quiet them with his good will. As so is the will of the Forehead - always willing, appeasing the severities (<i>gevurot</i>) and refining them. So [too, should] he appease the powerful ones (<i>geeborim</i>) that intensify their anger; and he [should] lead them with good will and engulf [them] with great wisdom to quiet the anger - so that it not pass the limit and be destructive, God forbid. And he [should] use the model of the Higher Will, which is drawn from the wondrous Wisdom of the Forehead of the Ancient One (<i>Aatika</i>), and appeases all from there.",
+            "And he [should] draw [on this] to always be agreeable towards the creatures; as if his traits are hard with people from a [particular] angle, they will not be appeased by him. And this is the explanation of the mishnah (Avot 3:10), \"Anyone from whom the spirit of creations find pleasure, from him the spirit of the Omnipresent finds pleasure.\" ",
+            "The fourth: That his ears are always inclined to hear the good. Indeed, a useless or disgraceful report [should] not enter them at all. In the way that no yelling of judgement nor defect of evil speech enters the Highest Listening, so [should] he only listen to goodnesses and beneficial things. And he [should] not listen to the other things that intensify anger at all. And [just] like the snake, his speech and his expression do not enter Above, so [too,] must no disgraceful thing enter to him. And that is [the meaning of]: \"You shall not raise a false report\" (Exodus 23:1) - all the more so, [should] the other disgraceful things not enter his ear at all. And it [should] only listen to good things.",
+            "The fifth: His eyes [should] not gaze at any disgraceful thing at all. Indeed, they [should] always be open to survey and have mercy upon all the despondent, according to his ability. And when he sees the distress of a poor person, he [should] not shut his eyes at all. Rather, he [should] contemplate about him in his mind - according to his ability - and arouse mercy upon him in front of the Heavens and in front of the creatures. And he [should] distance himself from all observation of evil, in the way that the Highest Eye is open and gazes immediately at the good.",
+            "The sixth: That there [should] never be burning fury (literally, fury of the nose) from his nostril at all. Rather, that there always be life, good will and patience (literally, duration of nose) in his nose. And he [should] always want to fulfill the will [of others], to satisfy every request and to sustain every downtrodden one; and always extract forgiveness of iniquity and (stopping) [passing over] of transgression from his [breath]. And he [should] not get angry with one who sins against him, but rather always be appeased and desire kindness, to create a pleasantness of spirit for all. ",
+            "The seventh: His face [should] always be shining and he [should] receive every person with a pleasant countenance. As so it is stated about the Highest Crown, \"There is life in the light of the face of the King\" (Proverbs 16:15); and no redness (harshness) or judgement enters there at all. So [should] the light of his face not be changed; anyone who gazes at him will only find joy and a pleasant countenance. And no cause [should] disrupt him from this at all. ",
+            "The eighth: His mouth [should] only bring out good; and the crafting of his statements be Torah and the causation of good will. And he [should] not bring out a disgraceful thing, a curse or the fury of anger from his mouth at all. And he [should] be similar to that Highest Mouth that never closes at all, and never prevents the good. And therefore, he must not be silent from speaking good about everything, and to always bring out goodness and blessing from this mouth.",
+            "Behold, these are eight good traits; and they are all under the masthead of humility. As they are above in the Crown, in the Highest Limbs. And at the time that a person wants to approach the Above, to resemble Him - to open his sources to those below - he must attain perfection in these two chapters.",
+            "When he must practice the traits of the Crown: Indeed, we know that it is impossible to always practice these traits, as there are other traits in which a person must attain perfection - and those are the lower severities (<i>gevurot</i>), as we will elucidate. However, there are specific days that the severities are not active and people do not need them, as the Crown rules over them [then]; and times that the Crown is [wholly] required. Then one must use all of these traits that we mentioned.   ",
+            "Yet [with] the other traits - even if they are a need of the service at their [appropriate] times - [the times just mentioned are] not the time to use them, as the light of the Crown [would] nullify them; and hence he should not use those hard traits. For example, he [should] not use these traits on Shabbat - when the world is refined with the secret of delight, and [so] we do not judge [cases] on Shabbat. Then he [should] use all of the these traits [of the Crown] - to open the Highest Sources. As if he focuses his concentration on the lights of the Crown in his prayers but he acts the opposite with his actions, how will he open the Source of the Crown? And behold, he actually pushes It off with his actions. And behold the things are an a fortiori argument (<i>kal vechomer</i>): If the Crown does not dwell in the Highest Sefirot (divine emanations) that intensify holy judgments and holy anger, is it not even more so that the Crown and Its light will not dwell upon a person who is intensifying external anger - even if it is for the sake of the Heavens? And even more so, since he comes to challenge the Highest Traits. And They [will] say, \"How brazen-faced is that one - the light of the Crown is not revealed in Us because of Our holy and pure judgement, and he seeks to reveal It [while] he is full of anger and disgraceful external actions?\" ",
+            "Therefore, on holidays and Shabbat and Yom Kippur and at the time of prayer and the times of Torah involvement - that are [all] not times of severities, but rather times of the revelation of the Highest Will - a person must arrange his characteristics around all of these traits. And he can use the remaining traits for the service of God at the other times - but not the disgraceful one of them, as there is no time that it controls a person that it is not bad for him. And when he uses these traits [of the Crown], he can be prepared and sure that he will open the Highest Sources. Hence every man must gradually accustom himself to these traits. And the central one that he [should] grasp - which is the key to everything - is humility; as it is the head of all of them. It is the first aspect of the Crown, and all are included under it. ",
+            "And behold, the essence of humility is that he not find any value at all in himself, but rather think of himself as nothing. And the matter is like the statement (Exodus 16:7), \"and what are we, that you complain about us\" - until he is in his eyes, the lowliest of all the creatures and very disgraceful and disgusting. And when he constantly toils to reach this trait, all the other traits will be dragged after it. As behold, the first trait that is in the Crown is that It makes Itself appear like nothing in front of Its Emanator. Likewise, [should] a person make himself [to be an] actual nothing; and he [should] think of his disappearance, as much better than his existence. And with this, he will be in front of his detractors as if the [truth] is with them and he is [actually] disgraceful and to be blamed. And this will be a catalyst for the acquisition of the good traits. ",
+            "Suggestions to accustom oneself to humility: And I have found a remedy for a person to gradually accustom himself to these things. It is possible that, through them, he will heal himself from the sickness of pride and enter the gates of humility. And it is a bandage made of three drugs. ",
+            "The first: That he accustoms himself to flee as much as he can from honor. As if he accustoms himself to having people honor him, he will become habituated from them towards the side of pride. And nature will make him want this always, and he can only be healed with difficulty. ",
+            "The second: That he accustom his thought to see his disgrace and say, \"If it is that people do not know of my inferiority, what is that to me? And do I, myself, not recognize that I am disgraceful with such and such\" - whether it is with the lack of knowledge, the weakness of ability or the disgrace of food and the feces that come out from it, and similar to this - until he be disgraced in his eyes and disgusting. ",
+            "The third: That he constantly think about his iniquities and desire purification, upbraiding and afflictions. And he [should] say, \"What are the best afflictions in the world, which will not disturb me from the service of God?\" There is nothing more beloved in all of them than that they should curse him, and disgrace him and condemn him. As behold, they do not prevent him from his strength and vitality with sicknesses; and they do not prevent his eating and his clothing; and they do prevent his life and the life of his children with death. If so, he [should] truly want them and say, \"What is it for me to fast and mortify myself with sackcloth and lashes - that weaken my strength from the service of God - that I should take them with my hand? It is better for me to mortify myself with the disgrace of people and their cursing me; and my strength will not depart and I will not be weakened.\" And with this, when insults come upon him, he will rejoice about them; and just the opposite, he will desire them. And he [should] make a bandage for his heart from these three drugs and train himself with it all of his days.",
+            "Additional suggestions to accustom oneself to humility: And I have found a very good potion, but the potion does not help as much as the bandage mentioned above. And it is that he accustom himself to two things. ",
+            "The first: It is to completely honor all of the creatures. Since he recognizes the virtue of the Creator that created man with wisdom - and the wisdom of the Creator is likewise in all of the creatures - and he, himself, sees that they are very, very honored; as the Creator of all, the virtuous Wise One, dealt with them in their creation. And if he disgraces them, God forbid, he touches on the honor of their Creator. And behold, this is similar to a wise smith - he made a vessel with great wisdom and he showed his creation to people. And one of them began to denounce it and to disgrace it. How much anger will come to that wise one - since they are disgracing his wisdom, in that they are disgracing the work of his hands. And so, too, will it be bad in the eyes of the Holy One, blessed be He, if they disgrace any creation of His creations. And this is [the meaning of] that which is written (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord\" - it does not state, \"great,\" but rather, \"many (<i>rabu</i>),\" an expression [like], \"the important one (<i>rav</i>) of the house\" (Esther 1:8), [meaning] they are very important - \"You made all of them with wisdom\": And since Your wisdom has been involved with them, Your works become important and great. And [so,] it is fitting for a person to contemplate wisdom in them, not disgrace.",
+            "The second: He [should] accustom himself to internalize the love of people into his heart - and even the evildoers - as if they were his brothers, and even more than this; until he fixes the love of all people into his heart. And he [should] even love the evildoers in his heart and say, \"Who will give that they all be righteous penitents, and all be great ones and desirable to the Omnipresent,\" like the statement of the trusted friend of all of Israel. He stated (Numbers 11:29), \"and who will give that all of the people of the Lord be prophets, etc?\" And with what (how) will he love [them]? When he mentions in his thought the good [qualities] that they have and covers their blemish, and he not gaze at their scabs but rather at the good traits that they have. And he [should] say in his heart, \"If this disgusting poor man was a man of much money, how happy I would be with his friendship - as I am with the friendship of x. And behold, if they would dress this one with nice clothes like x, behold there is no difference between them. If so, why [should] he lack honor in my eyes? And behold, in the eyes of God, he is more important than I - as he is stricken and downtrodden with poverty and afflictions, and [so] cleaned of iniquity. And why would I hate one that the Holy One, blessed be He, loves?\" And through this, his heart will turn to the side of the good and accustom himself to think about all the good traits that we mentioned. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 3 - How a person can accustom himself with the trait of wisdom (<i>chokhmah</i>):</b> Behold, the Highest Wisdom is completely spread over all things that exist, even as It is very concealed and sublime. About It is it stated (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord; You made all of them with wisdom.\" So [too,] is it fitting for a person's wisdom to be found in everything; and he [should] 'teach to benefit' people - he [should] endow each and every one according to his ability, that which he can endow from his wisdom. And no cause [should] disturb him [in this] at all.",
+            "The two sides of Wisdom: And behold there are two sides to Wisdom.",
+            "The higher side that faces the Crown - that side does not gaze below, but rather receives from Above.",
+            "The second lower side that faces below - to survey the Sefirot that it extends to with its Wisdom. ",
+            "So [should] there be two sides to a person.",
+            "The first side - that is meditation about his Creator in order to add to his wisdom and to refine it.",
+            "The second - to teach people from that wisdom that the Holy One, blessed be He, endowed upon him.",
+            "And [just] like Wisdom endows each and every Sefirah according to its size and need, he [should] endow [wisdom] to every person according to the measure of his intellect with which he can hold [it], and that which is pleasant for him and his need. And he [should] guard from giving more than the measure of the intellect of the endowed, so that a mishap not follow from it. As so is it that the higher Sefirah does not add beyond the restricted measure of the Receiver.",
+            "Surveillance over the needs of others: It is also from the way of Wisdom for It to be surveying all things in existence, since It is the Thought that thinks about all things in existence. And about It is it stated (Isaiah 55:8), \"For My thoughts are not your thoughts\"; and written (II Samuel 14:14), \"and He thinks thoughts that one banished not be banished from Him\"; and [also] written (Jeremiah 29:11), \"For I have known the thoughts that I am thinking about you, House of Israel; thoughts of peace, and not of evil, to give to you an ending of hope.\" So [too,] must a person's eyes be open over the behavior of the people of God, to benefit them. And his thoughts [should] be to bring close the banished, and to think good thoughts about them. [Just] like the Mind thinks [about the] benefit of all existence, so [should] he think about the benefit of his fellows and counsel them [with] advice [that is] good with God and with His people, [both] individually and generally. And he [should] lead one who leaves good behavior, towards straight behavior; and he [should] be like a mind and thought to steer him and lead him to good and straight action - [just] like the Highest Thought straightens the Highest Man (the Divine Emanations below It).",
+            "To bestow life. And Wisdom also gives life to everything, as it is written (Ecclesiastes 7:12), \"and Wisdom gives life to the one that possesses It.\" So [too, should] he instruct life to the whole world and cause [them to have] life in this world and in the world to come, and facilitate life for them. This is the general principle - he [should] exude life for all.",
+            "To be like a father: And Wisdom is also a Father to all that exist, as it is written (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord; You made all of them with wisdom\" - and they are living and survive from There. So [too,] must he be a father to all of the creations of the Holy One, blessed be He,  and to Israel, the essence - as they are the holy souls emanated from There. And he [should] always seek mercy and blessing for the world - in the way that the Highest Father is a Merciful One upon His creatures - and always pray about the distress of those in distress, as if they were his actual children and as if he created them. As this is the will of the Holy One, blessed be He - in the way that the faithful shepherd stated (Numbers 11:12), \"Did I conceive all this people, that You should say to me, 'Carry them in your bosom.'\" And in this [way], he [should] carry all of the people of God 'as a nurse carries an infant' - 'with his forearm he gathers the lambs, with his bosom carries, leads the nurse-mothers.' He [should] remember the hidden, seek the young, heal the broken, sustain the needy and return the lost. And he [should] have mercy on Israel and carry their load with a pleasant countenance - like the Highest Merciful One, who tolerates everything and does not wither nor ignore nor get sick [of them], but [rather] leads each one according to his need.",
+            "These are the traits of Wisdom, the merciful Father over [Its] children.",
+            "To have mercy upon all of the creatures: He must also have his mercy extend to all the creatures. He [should] not disgrace them nor destroy them. As behold, the Highest Wisdom is spread over all the creatures - the inanimate, the growing (plants), the living (animals) and the speaking (people). And we are warned about disgracing food for this reason. And about this thing it is fitting that [just] like the Highest Wisdom does not disgrace anything in existence and everything was made from There, as it is written, \"You made all of them with wisdom\" - so [too, should] the mercy of a person be over all of His creations, may He be blessed. And for this reason was the holy Rebbe punished: Since he did not pity the young calf that was hiding with him and said to it, \"Go, you were created for this,\" afflictions came upon him (Bava Metzia 85a). As they were from the side of judgement; since behold, mercy protects from judgement. And when he had mercy on a weasel and said, \"It is written (Psalms 145:9), 'and His mercies are over all of His creatures,'\" he was saved from the judgement - since the light of Wisdom was spread over him and the afflictions withdrew. And upon this way, he [should] not disgrace anything in existence from that which exists, as all of them are with Wisdom. And [so] he [should] not uproot a plant except for a need nor kill an animal except for a need. And [then] he [should] chose a nice death, with a checked knife, to have mercy in as much as is possible.",
+            "This is the general rule: Compassion upon all things in existence - not to injure them - is [rooted] in Wisdom. [This is] unless it is to raise them from [one] level to [another] level - from growing to living; from living to speaking. As then it is permitted to uproot a [plant] and kill an [animal] - to disadvantage [it] in order to benefit [it]."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 4 - How a person can accustom himself with the trait of understanding (<i>binah</i>):</b> Understanding is repentance. And this is that one [should] repent - as there is nothing as important as it, since it repairs every defect. And like it is the way of Understanding to sweeten all of the judgments and to nullify their bitterness, so [should] a person repent and fix every defect. And one who ponders repentance all of his days causes Understanding to shine upon him all of his days. 'And it comes out that all of his days are in repentance' - which is [to say that he] is including himself in Understanding, which is Repentance. And [so] the days of his life are crowned with the secret of the Highest Repentance. And see, that [just] like Repentance has the root of all that is in existence in it through the secret of the Jubilee, and behold the root of the external forces - [which] is the secret of the River Dinur which is included in the holiness of the secret of the severities - is [also] rooted There and extends from There and this extension is called the extension of the burning fury, but the extension returns to its Source in the secret of \"And the Lord smelled the pleasant smell\" (Genesis 8:21), and the judgments are sweetened and the fury is stilled, 'and the Lord relents of the evil'; so [too] does a person do this secret with the secret of his repentance. ",
+            "Repentance is also good for the bad, that you [should] not say that repentance is only good for the holy part in man - but rather it also sweetens the evil part in him, similar to this [Higher] trait: Know that Kain was bad and was from the snake, but it was stated to him (Genesis 4:7), \"Is it not that if you do good, it will be lifted\" - do not think that because you are from the side of evil, that you have no reparation; that is a lie! Is it not that \"if you do good\" and root yourself in the secret of repentance, \"it will be lifted,\" [such] that you will withdraw to there in the secret of the good rooted there - as all the Highest Bitterness has a sweet root and can enter through its root to better itself. And so these same actions improve a person, and his 'volitional sins are made for him [to be] like merits.' As behold, those actions that he did were prosecuting from the 'left side.' [If] he repented with complete repentance, behold, he brings these actions in and roots them to the Above. And all of these prosecutors do not become nullified, but rather improve themselves and root themselves in holiness, similar to the [possible] betterment of Kain. And behold, if Kain had repented and been repaired; behold, the volitional sin of Adam (literally the first man) through which he fathered Kain - who is the nest (<i>kina</i>) of impurity - would have been considered a merit, through the secret of 'a child gives merit to the father' (Sanhedrin 104a). However, he did not want to repent. And hence, all the 'side of the left' is drawn from there. But all of its branches are destined to be sweetened, and they will repent and be sweetened. And this is exactly from the reason that we explained - that a person takes the secret of evil to his own roots and sweetens it and brings it into the good. Hence, a person purifies his evil impulse and brings it into the good, and it becomes rooted in holiness Above. ",
+            "And this is the virtue of repentance that a person practices. He must ponder it each and every day and repent in some way, so that 'all of his days will be in repentance.'"
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 5 - How a person can accustom himself with the trait of kindness (<i>chesed</i>):</b> [Its] essence is love of God - the main entrance for a person to the secret of kindness is to love God with the fullest love, such that he will not leave His service for any reason. [This is] on account of there being nothing at all as beloved to him, relative to his love of Him, may He be blessed. And so, he [should] first fix all the needs of His service; and what remains afterwards will be for other needs. And this love [should] be fixed in his heart. Whether he receives goodnesses from the Holy One, blessed be He, or whether he receives afflictions and upbraidings, he [should] consider them [to be products of His] love for him, as it is written (Proverbs 27:6), \"Faithful are the wounds of a friend.\" And it is as it is [also] written (Deuteronomy 6:5), \"and with all your might (<i>meodecah</i>)\" - and they explained (Berakhot 54a), \"With each and every trait (<i>midah</i>), etc., so as to include all of the traits in Kindness. And it comes out that the secret of His governance is from Kingship (<i>Malkhut</i>); and even as it acts with judgement, it is connected to Kindness. And this is the trait of Nachum, the man of Gamzo, who would say, \"This too (<i>Gam zo</i>) is for the good.\" He wanted to always connect [occurrences] to the side of Kindness that is called good, and [so] he would say, \"This too,\" that appears to be with the 'left' that is connected to Severity (<i>Gevurah</i>), \"is\" nothing but \"for the good,\" [which is] connected to Kindness. And he would put his mind to the side of the good with this trait and hide its judgments. And this is a great practice, always to connect with Kindness.",
+            "And in the Tikkunim (in the Introduction), they explained, \"Who is [the] pious one (<i>chasid</i>)? One who is kindly (<i>mitchased</i>) with his Maker.\" [That is] since a person must intend, in the acts of kindness that he does with the lower ones (other people), the Highest reparation that is its model - and that is bestowing Kindness with his Maker.",
+            "From kindness with people, one learns kindness with one's Creator: And now, he needs to know how many are the traits of acts of kindness with people. And he [should] do all of them with his Creator, if he wants to acquire the trait of kindness. And so, we shall say that the traits of acts of kindness are these:",
+            "The first: When a person is born, every arrangement for his nourishment must be provided for him. If so, he should call up to his mind the giving birth of Understanding [to] Splendor (<i>Tiferet</i>). And it is that in Its difficulty in Its birth from the angle of judgement, God forbid, Splendor comes out to the side of the severities and Its birth [would be] in difficulty (hardness); [hence] there is a need to fix all that is possible there - that the birth of Splendor be to the 'right side,' so that the Offspring be without blemish at all. [It is] as we say, \"And bring our judgement out to the light, Holy one\" - which is that He take out Splendor [which is] judgement to the side of the light, which is the right, and It will [then] be holy and separated from the severities. And in this is included his having in mind in his actions to always connect [his action] with Kindness, to have It come out from Understanding to the side of Kindness. And then the Offspring will come out vital and lustrous. And almost every warning in the Torah is included in this; so that the severities not arouse intensification of the judgments there, and there not be difficulty in Its birth, God forbid. ",
+            "The second: To circumcise the offspring - that is to do [it] according to the refinements of its commandments. That he [should] circumcise any husk (<i>klipah</i>) and foreskin that is attached to the Foundation (<i>Yesod</i>), chase all those that cause foreskin There and bring them to repentance in a way that in his circumcising the foreskin of their hearts, the Highest Righteous One will be without a foreskin. And he [should] stand strongly to fix all of the things that cause foreskin There. And so when Pinchas circumcised the foreskin of the Children of Israel, he merited priesthood. Since he bestowed kindness [to] his Maker with the secret of circumcision - that he circumcised the Foundation from that foreskin - he merited kindness. And so from this, one should learn to all the other traits of kindness.",
+            "The third: To visit the sick and to heal them. It is thus known that the Divine Presence is lovesick for unification, as it is written (Song of Songs 2:5), \"for I am sick with love.\" And Her healing is in the hand of man, to bring Her proper drugs, as it is written, \"Support me with fruitcakes, lay apples below me.\" And they explained in the Tikkunim (p. 39b) that the secret of fruitcakes (<i>ashishot</i>) is all of the things that are connected to Kingship (<i>Malkhut</i>) - through the man (<i>eesh</i>) [that includes the letter,] <i>hay</i> (five, which is) Kindness, and through the woman (<i>eeshah</i>) [that includes the letter,] <i>yod</i> (ten, which is) Severity, [which] is through the two forearms. And She supports Herself upon them there. And whoever does this supports the patient in his sickness.",
+            "The explanation of the second [phrase], \"lay apples below me\" is to connect Her between Victory (<i>Netsach</i>) and Majesty (<i>Hod</i>). As Her couch is there, in Her being white and red - like those apples the colors of which are mixed - from the side of Kindness. And he needs to visit Her, remember Her and to beseech Her countenance, that She accept food and drink from the Highest flow, which She prevents from Herself and [accordingly] makes Her soul pine for the travail of Israel. In the way that it is with physical patients, so is it with Highest Patients, as She is sick, like we said. And He is [also] sick, as He is 'wandering' from His place - the world to come, Understanding - 'and roaming' from Her in this World; as it is written (Proverbs 27:8), \"As a bird roaming from its nest\" - which is the Divine Presence - \"so is a man roaming from his place.\" And He waits for Her and swears to Her that He will not return to His place until He brings Her back to Her place. Behold, He is also 'wounded because of our sins, willingly crushed because of our iniquities.' And the healing of both of Them is in our hands. And it is fitting to visit Them and to procure Their needs through Torah [study] and through [fulfillment of] the commandments.",
+            "The fourth: To give charity (<i>tsedekah</i>) to the poor, the model of whom is Foundation and Kingship. And they have explained in the Tikkunim (Tikkun 18, p. 33a) that the charity that is fit for Them is to every day implement ninety [recitations of] amen, four [of] <i>kedushah</i>, one hundred blessings and five books of the Torah (as these numbers corresponds to the letters that spell out the word, <i>tsedekah</i>). And in this way, everyone [should] draw charity from Splendor to these Poor Ones. And he [should] procure for Them gleanings from all of the Sefirot, forgotten sheaves from the secret of the Highest Sheaf - which is Understanding - and the corner from the aspect of Kingship itself, as it is the corner for the other traits (it is the outermost Sefirah). It is written (Leviticus 19:10), \"for the poor and the stranger shall you leave them\" - as even Splendor is a stranger [when it is] below in Kingship, and one must give It from these reparations. And so [too, must one give] the poor tithe, to bring up Kingship, which is Tithe, to the Foundation, which is called the Poor. And if he connects it with Splendor, he will give from the Tithe to the Stranger. And several reparations are included in this.",
+            "The fifth: Bringing in guests. [The guests] are Splendor and Foundation - to give them a house for resting, such that they rest there, meaning in Kingship. Since They are Wayfarers in the secret of the exile - to search for Their lost object - he must bring Them in there. And according to what is elucidated in the Zohar, Vayera 1:115b, this commandment is implemented by those who are 'wayfarers that speak'; which are those expelled from their houses to be involved in Torah [study], who cause that the Guests will be involved in the needs of Kingship. And so [too,] anyone who creates a unification for Splendor in Kingship from another aspect and fixes a place for his Torah [study], causes Splendor to make its residence in Kingship. And so did they explain in the Tikkunim (in the Introduction). And one must prepare food, drink and escort for the Guests. That is that one must bring in Splendor and Foundation to Kingship; give them food, similar to, \"I have come to my garden, I have eaten my honeycombs and my honey\" (Song of Songs 5:1), which is the flow that is fitting for the lower governance that extends from the side of the sweetened Severity; and drink, similar to \"I have drunk my wine with my milk\", which is the inner flow from the wine that is guarded, and from the secret of the milk sweetened to connect Splendor and Kingship - [which are] Yaakov and Rachel - and Severity with Victory or with Majesty. As so did they explain in the Raaya Meheimena (Vayikra, p. 4b). And the escort is to bring himself and his soul There with Them in their Highest Replication, to escort Them There; also to bring the other Sefirot There with Them to make a good escort for Them. And there are several things included in this reparation. ",
+            "The general principle of the thing is that he make efforts about the needs of the commoner (a person) and have intention for its allusion. And [so] he can be assured that Above will be done similar to [what he is doing], once he is an expert in the secrets. And how good is it to mention the allusion of his intention with his mouth at the time of the deed, to fulfill \"in your mouth and in your heart to do it\" (Deuteronomy 30:14)!",
+            "The sixth: The dealing of the living with the dead. And how this thing relates to the Above is very difficult, as it is [a] secret of the Sefirot, that become hidden and withdraw into Their containers above. How much must one repair Them to wash Them from every sickness of iniquity; to clothe Them in white - the whitening of the Sefirot in the light of the good deed - to have Them rise up in the secret of one; to connect Them above; and to carry Them on the Shoulder, [which is] the secret of the raising of the Sefirot, One by One, until they are risen up over the Shoulder which is the beginning of the joining of the Forearm with the Body. But above this is the secret of hiding, about which there is no comprehension. And about the secret of burial, he should have intention for the verse (Deuteronomy 34:6), \"And He buried him in the valley (<i>gai</i>),\" which we translate [into Aramaic], \"with thirteen crowns of mercy\" (as the numerical equivalent of <i>gai</i> is thirteen). As they emerge from the Crown from its aspects that face downwards to have mercy on the Ones below. And from there the buried, rises to the Highest Eden - Wisdom in the Crown. And there is a need for much concentration in this.  ",
+            "The seventh: Bringing a bride under the canopy. And all of the needs of unification are included in this, as all of the prayers and the unifications are the secret of bringing a bride under the canopy. And its essence is the secret of prayer of several levels, this after that - the [recital of the] sacrifices; the [songs]; the sitting prayer in which there is the recital of Shema and its blessings; the standing prayer afterwards; and the rest of the reparations that come after them. It is all the bestowal of kindness upon the Groom and the Bride, to supervise all of Their needs and the reparations of Their pairing. ",
+            "The eighth: The bringing of peace between a man and his fellow, which are Splendor and Foundation. Sometimes, They become distant One from the Other, and there is a need to bring peace between Them and to repair Them, that They be parallel and connected together in love and amity. And this [happens] through the propriety of the good deed. As when Foundation inclines to the left and Splendor to the right, They are then in opposition One to the Other - until Foundation inclines to the right like [Splendor has]. But when there is, God forbid, a defect of iniquity in the world, then there is hatred and opposition between the two of Them, and unification among the Sefirot is not connected at all. And in this way is it also between all the [pairs] of Sefirot that are right and left: between Wisdom and Understanding; between Kindness and Severity; and between Victory and Majesty - one needs to bring peace (a middle Sefirah) between Them, and that is [the meaning of] the bringing of peace between a Man and his Fellow. And likewise, between a Man and His Wife is that the Foundation is peace between Splendor and Kingship. And everything that is similar to this in the ways of peace is [accounted as] acts of kindness Above. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 6 - How a person can accustom himself with the trait of severity (<i>gevurah</i>):</b> Know that all actions of the arousal of the evil impulse truly arouse the strong severities. Hence he should not activate his evil impulse, so that he not arouse Severity. And the explanation is that a man is created with two impulses - the good impulse and the evil impulse, this is Kindness and that is Severity. However they explained in the Zohar in Parshat Bereishit (p. 49a) that the good impulse was created for the man himself for his need, and the evil impulse was created for the need of his wife. See how sweet are its words - Splendor, which is the husband of Kindness inclines to the right; and all of His actions are with the right, the good impulse. And the Female (Kingship) is to the left and all of Its actions are with Severity. If so, it is fitting not to arouse the evil impulse for his own sake; as he so arouses the Highest Man in Severity and destroys the world.  If so, any traits that a man arouses for himself that are from the side of severity harms the Highest Man. And from this, he should see how disgraceful anger and anything like it is - as it intensifies the harsh severities. Indeed, the evil impulse must be tied and bound, that it not arouse any action in the world, from the actions of his body - not for the desire for intercourse, nor for the desire for money, and not from the angle of anger and the angle of honor at all.",
+            "However for the need of his wife, he [should] gently arouse his [evil] impulse from the side of the sweetened severities, such as to clothe her [and] to arrange a house for her. And he [should] say, \"Behold, with that which I am clothing [my wife], I am repairing the Divine Presence\" - as it is adorned by Understanding, which is Severity that contains all of the severities, but they are sweetened by Her many mercies. Hence, all the arrangements of the house are arrangements (reparations) of the Divine Presence, which is sweetened from the evil impulse that was created to do the will of its Maker and nothing else. Hence, a man [should] not intend any pleasure of anything for himself; but when his wife enjoys a pleasant residence [from] him, he [should] intend [it] for the reparation of the Divine Presence which is repaired by the good severities of the left, from which there is wealth and honor. And from this angle, he [should] arouse his evil impulse for Her love, and then intend towards the left that is aroused, to bring it close with the secret of \"His left is under my head\" (Song of Songs 8:3): At first, he only connects from the side of the left, and afterwards - \"and with his right, he embraces me\" - he [should] intend to sweeten all of those reparations with his good impulse and to actually repair Her, to have Her rejoice in the matter of a commandment for the sake of the Highest unification. Behold, he [thus] sweetens all of the severities and repairs them with the right. And in this way [should] all desires coming from the side of the evil impulse be primarily for the arrangements of his wife, whom God has shown to him to be his helpmate. And he [should] transform all of them afterwards to the service of God, to connect them with the right [side]."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 7 - How a person can accustom himself with the trait of splendor (<i>tiferet</i>):</b> There is no doubt that the trait of Splendor is involvement in Torah. However, a person needs great care not to become haughty with words of Torah, that he not cause great evil. As behold, [just] like he becomes haughty, so does he cause the trait of Splendor - which is the Torah - to become haughty and withdraw Above, God forbid. Rather anyone that lowers himself with words of Torah causes Splendor to descend and lower itself, to flow to Kingship. And behold, there are four Sefirot below Splendor and they have three traits. ",
+            "The first: One who becomes haughty over his students causes Splendor to be haughty and rise above Victory and Majesty, which are 'Those taught of God' - the Students of Splendor. But one who lowers himself and teaches it with love, [brings that] Splendor will also lower Itself towards Its Students and teach Them, according to what They can carry. And in his merit, Splendor will flow upon 'Those taught of God' according to Their aspect that is fitting for them.",
+            "The second: One who makes himself haughty with his Torah over the poor person, like that occurrence of Eliyahu who appeared to Rabbi Shimon ben Elazar like an ugly disgraced and disgusting poor man (Taanit 20a), in order to make him stumble. As his head had swelled [from his Torah knowledge] and he disgraced the poor man, and [so Eliyahu] rebuked him for his blemish. As one who is haughty over the poor, causes Splendor to be haughty over Foundation and not to flow upon It. But if the mind of the sage is settled [in his dealings] with the poor person, then Splendor will flow onto Foundation. Hence a poor person should be very important to the sage, and he should bring him close; and so will Foundation be considered above to Splendor and [the Latter] will connect with [the Former].",
+            "The third: One who becomes haughty from his Torah upon the people of the land - which is the general people of God - causes Splendor to become haughty over Kingship and not to flow upon it. Rather, his disposition [should] be pleasant with the creatures and all the people of the settlement be important in front of him - as they are below in the secret of the Land. And God forbid, if he calls them donkeys, he lowers them to the husks. Hence he will not merit to have a son that will have the light of the Torah in him, as it is [found] in the Gemara (Nedarim 81a). Rather, he should behave with them gently, according to their way, similar to Splendor that flows to Kingship and guides Her according to the poverty of Her mind - as the \"minds of women are weak\" (Shabbat 33b). And included in this is that he not become haughty over the weak of mind that are included in the 'dust of the earth.' And because of this, the ancient ones would not become haughty from their Torah, like [in] that occurrence of Rav Hamnuna in [the Zohar,] Parshat Bereishit and like the occurrence of Rabbi Chagai (Zohar, Part I, p. 158a), and in the Tikkunim (the end of Tikkun 26, p. 72b) of that elder who fled when they wanted to kiss him, as he did not want to become haughty with words of Torah. ",
+            "He should also be accustomed in his going back and forth (his discussion and argument) in the words of Torah to intend the reparation of the Divine Presence, to repair It and adorn It to Splendor - which is the Law to the Truth. And this is [the meaning of] a 'disagreement for the sake of the Heavens' - which is [for] Kindness and Severity to come to Splendor, the Heavens - to have the Law correspond to It. And he [should] separate from any disagreement that goes out of this line, as Splendor will not want to grasp what is outside, even if it be with words of Torah. If it is [just] to argue, its end will be <i>Geihinom</i>, God forbid. And you have no disagreement that does not harm Splendor besides a disagreement of the Torah for the sake of the Heavens - as 'all of its paths are peace' and love is at its end. ",
+            "And one who consumes pleasures from the words of Torah hurts this trait, as it is holy and he [makes] it words of the mundane. But when one is involved in words of Torah for the pleasure of the Higher Realm, happy is his portion. And the essence of everything is to refine his mind through the aspect of thought, and to examine himself by way of give and take. If there be found a trace of an improper thing, he [should] go back on it; and he [should] always concede to the truth, so that Splendor - the trait of Truth - will be found there. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 8 - How a person can accustom himself with the traits of victory (<i>netsach</i>), majesty (<i>hod</i>) and foundation (<i>yesod</i>):</b> The reparations of Victory, Majesty in Their Commonality - [as with] the reparations of Victory and Majesty, some of them are common to both of them and some of them are unique, each one to itself - [are as follows]. ",
+            "And behold, first he must assist those that study Torah, and to strengthen them - whether with his money or his actions - to provide the requirements that they will use, the provision of food and the supply of all that they want, so that they not desist form the words of Torah; and to be careful not to disgrace their study, that they not be weakened from [their] occupation with Torah, but rather to honor them and to praise their good deeds, in order to strengthen them in their service; and to provide them with books required for their occupation and a study hall, and all that is similar [to it] - which is for strengthening and assistance to those occupied with Torah. It is all dependent on these two traits (victory and majesty) - everyone according to his ability, whether it is little or much. In the end, all that he can increase in this to honor the Torah and to strengthen it - with [his] speech, with his body, and with his means - and to stimulate the hearts of the creatures to the Torah, that they should be strengthened in it; it is all held and rooted in these two Sefirot, in that they are called Those that hold it and its Supporters.   ",
+            "One occupied with the Torah must also learn from every person, as it is written (Psalms 119:99), \"From all of my teachers have I been enlightened.\" As the Torah is not completed with one teacher; but since he becomes a student to all, he merits to become a chariot for Victory and Majesty, 'Those taught of God'; and the one who bestows Torah upon him is on the level of Splendor. And behold, in his sitting and studying Torah, he merits that Splendor flows on Victory and Majesty and [that] he actually be on Their level. ",
+            "Victory and Majesty individually - and behold, in his studying Scripture which is from the right, he has a connection to Victory individually; and in his studying Mishnah which is from the left, he has a connection to Majesty individually. And behold, the Gemara that is included in everything - such that it brings a proof to the laws of the Mishnah from the verse - is a reparation for both of Them together. ",
+            "The reparations of the foundation: How does a man, however, accustom himself to the trait of foundation? He must be very careful from speech that brings lustful thought, so that he not come to a nocturnal emission. There is no need to say that he [should] not speak a vile thing, but it is fitting to guard even from a pure thing that brings to a lustful thought. And so was the expression of the verse exacting (Ecclesiastes 5:5), \"Do not let your mouth make your flesh sin\" - it warned that he not allow his mouth speech that brings his holy flesh - the sign of the covenant (circumcision) - to sin, with an accidental emission. And it is written [further], \"why should God be angered, etc.\" - and if it was [speaking] about vile [speech], what is [the meaning of] \"to make sin\"; behold, it is a sin itself? Rather, even if the speech is not a sin but only a pure thing - if it brings to lustful thought, he should be careful from it. And that is why it stated, \"to make your flesh sin, why should [He] be angered\" - it means [to say], since it brings to sin, He will be angry about that voice, even though it is permitted. As since an evil act ensued from it, the voice and speech became evil. This much carefulness must there be about the sign of the covenant, to not have lustful thoughts and not be destructive.",
+            "And he must also be careful as Foundation is the sign of the covenant of the rainbow. And the Bow is only drawn Above to send arrows to the trait of Kingship; and it guards the drop that shoots like an arrow 'to make a branch and carry a fruit.' And just like the Highest Bow never draws except across from the mentioned target - so should a man never draw the bow and not make himself have an erection in any way except for across from the fitting target. [And that] is his wife [when] she is in her [time] of purity, which is the time of mating. And not more than this, which would harm this trait, God forbid. And one needs much, much carefulness - and the main carefulness is that he guard himself from lustful thought."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 9 - How a person can accustom himself with the trait of kingship (<i>malkhut</i>):</b> To lower himself - that his heart not become haughty, he [should] first of all always make himself like a poor person in front of his Maker, like an indigent requesting and begging. To accustom himself to this trait - even if he is rich - he [should] think that there is not a thing that is attached to him from all that he has; and he [is] forsaken and always needs the mercy of the Creator, since he has nothing besides the bread that he eats. And he [should] subdue his heart and afflict himself. And even more so at the time of his prayers, as it is a wonderful device. And [about] the opposite of this is it stated (Deuteronomy 8:14), \"And your heart will rise and you will forget\" - as external forgetfulness is found there. And David supplicated with this trait much, as he stated (Psalms 25:16), \"for I am alone and poor.\" As behold, each and every one of the people of his household needs to help himself - what are they [then] to him? And even his wife and children, what will they help him when he is judged in front of the Creator or at the time that his soul is withdrawn? Will they accompany him any [further] than to his grave? What are they for him at the time of his judgments from the opening of the grave and beyond? Hence, he [should] lower and refine himself with the secret of this trait. ",
+            "To go into exile: There is a second [method] that they explained in the Book of the Zohar (Vayekhel, 198b) and it is very important - that he [should] exile himself from place to place for the sake of the Heavens. And through this, he will become a chariot for the exiled Divine Presence. And he [should] compare himself, \"Behold I am in exile and behold I have all of the vessels [that I need] with me; what does the honor of the Higher Realm do, as the Divine Presence was exiled, but her vessels are not with Her - as they were removed on account of the exile?\" And so he [should] minimize his vessels with all of his ability, as it is written (Jeremiah 46:19), \"Vessels of an exile make for yourself.\" And he [should] subdue his heart in the exile and connect to Torah; and then the Divine Presence will be with him. And he [should] make for himself an expulsion, and always expel himself from the house of his resting, in the way that Rabbi Shimon and his colleagues would expel themselves and occupy themselves with Torah. And all the more so if he can pound his feet from place to place without a horse and wagon. About [such a one] is it stated (Psalms 146:5), \"his hope (<i>sivro</i>) is to the Lord, his God\" - and they explained (Zohar, Vayekhel, 198a) about it, that it is an expression of breaking (<i>shever</i>) - such that he breaks his body for the honor of the Higher Realm.",
+            "To fear God: There is another very important trait from the trait of kingship [and it is] the gateway to all [Divine] service, and that is to fear the glorious and awesome God. And behold, fear is very much in danger of being harmed and that the external forces enter it. As behold, if he fears from afflictions, from death or from <i>Geihinom</i> - observe that this is fear of the external forces, since all of these functions are from the external forces. However the essential fear is to fear God - and that is that he think about three things:",
+            "The first: That the greatness of the Creator of all is over all that exists.",
+            "And behold a man fears from a lion, from a bear, from a violent man, from fire, from a falling structure and yet they are small agents. And [so] why would he not fear from the great King, [such that] His fear be on his face from His greatness. And he [should] say, \"How can a disgraceful man sin to a big Master like this? And behold, [is it] because if He were a bear, He would eat him, whereas the Holy One, blessed be He, [actually] tolerates the insult, that he does not fear from His awe and His greatness?\" ",
+            "The second: When he envisions His constant supervision, [such] that He watches and observes him.",
+            "And behold, the slave always fears from his master when he is in front of him. And a person is always in front of the Creator, and His eye is open upon all of his ways - he [should] fear and be afraid, how He can see him negate His commandments.",
+            "The third: His being the Source of all the souls.",
+            "And they are all rooted in His Sefirot. And [so] the sinner harms His chamber. And why does he not fear how the chamber of the King is dirty from his bad deeds?",
+            "The fourth: His fear that the defect of his deeds are pushing the Divine Presence from Above.",
+            "And he [should] fear how he causes this great evil, to break off the desire of the King from the Queen. And the fear that is similar to this is the fear that straightens a person to the reparation of this trait. And he [should] cling to it.",
+            "To make it that the Divine Presence clings to him by his behavior with his wife: There is also much care that a man must take for himself [in this] to make it that the Divine Presence be clinging to him and not separate from him. And behold, it is obvious that when a man has not yet married a woman, the Divine Presence is not with him at all; as the essence of the Divine Presence for a man is from the side of the female. And a man stands between the two females - the lower physical female, who takes 'flesh, covering and time' from him; and the Divine Presence that stands above him, to bless him with all of them, that he give and give again to the wife of his covenant. [This is] like the matter of Splendor that stands between two Females - the Higher Mother (Understanding) that flows all that is needed to Him; and the Lower Mother (Kingship), [that] receives from Him, 'flesh, covering and time,' which are Kindness, judgement (Severity) and mercy (Splendor), as is known. And the Divine Presence will not come to him if he does not resemble the Highest Existence. ",
+            "Behold, sometimes a man separates from his wife for one of three reasons:",
+            "The first - in her being a menstruant.",
+            "The second - in his being occupied with Torah and separating from her all of the weekdays.",
+            "The third - in his going on the way and guarding himself from sin.",
+            "And at these times, the Divine Presence is clinging and bound to him and It does not leave him, so that he not be abandoned and separated. Rather the man is always complete, male and female. And behold [since] the Divine Presence is coupled with him when he goes out on the way, a man must be careful that It not separate from him. And he [should] be alacritous and rewarded to pray the prayer of the way and to hold on to Torah. As from this reason, the Divine Presence - which is Protection of the way - always stands for him; in that he is being careful from sin and occupied with Torah. And so [too,] when his wife is a menstruant, the Divine Present stands upon him  - when he observes [the laws of] the menstruant as is fitting. Afterwards on the night of her purity, on the Shabbat night or on his coming back from the way - each one of them is a time of commanded intercourse. And the Divine Presence above opens to accept holy souls; so is his wife fitting to visit her. And with this, the Divine Presence is always with him. So is it explained in the Zohar in Parshat Bereishit (p. 49a). The visiting of his wife must be specifically at the time that the Divine Presence is between the two Forearms (Kindness and Severity). However at a time that the Divine Presence is not between the two Forearms, it is forbidden. And so is it explained in the Tikkunim, Parshat Bereishit (Tikkun 69).",
+            "To repair all of the traits and to accept the yoke of the commandments: One who wants to be coupled with the Daughter of the King and that She not separate from him ever, must first adorn himself with all types of adornments and nice garments, and they are the reparations of all the traits mentioned. And after he has repaired himself with the reparations, he should intend to receive Her upon himself - in his being occupied with Torah and always carrying the yoke of the commandments in the secret of intention for unification. And [then] immediately, She marries him and does not separate from him. And this is on condition that he purifies and sanctifies himself. And after he is pure and holy, he should have in mind to fulfill for Her, 'flesh, covering and time' which a man is obligated [to give] to his wife.",
+            "The first: To bestow upon Her a flow from the right with all of his deeds - Her nourishment.",
+            "The second: To cover Her from the side of Severity. That the external forces not rule [over] Her, such that there not be a side of the evil impulse in his involvement with the commandments - such as pleasure to the body, or hoping for illusory honor, and similar to it. As the evil impulse is [then] found in that commandment; and She flees from it, because it is 'nakedness.' If so, he must cover the nakedness, to always hide it that it should not rule [over] Her. How is that? All of his deeds [should be] for the sake of the Heavens, without any portion for the evil impulse. And so [too,] tefillin and tsitsit are great protections for Her, such that the external forces not rule [over] Her. And he [should] be accustomed to [wearing] them.",
+            "The third: To unify Her with Splendor at the time of the Recital of Shema and in the setting of time for Torah [study]. And when he sets a time for anything, he [should] have in mind that this is the set time of the Divine Presence, the Daughter of the King. And there is a hint to this in the Tikkunim.  "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 10 - To connect with the Sefirot according to the time period:</b> Rabbi Shimon explained in [the Zohar,] Parshat Bereishit (p. 11a) a big and great counsel from the Torah, how a person is to connect to the Highest Holiness, act with It, and never separate from the Highest Sefirot. And in it, a man must act according to the time; meaning to say to know what Sefirah is ruling [at that time], connect to it and do the reparation that relates to the trait that is [therefore] ruling.",
+            "At night he [should] connect with Kingship: And he begins from the night, at the time that a man lies down on his bed. And behold the rulership is to Night, the trait of Kingship. And he goes to sleep - and sleep is similar to death, and the tree of death rules. What shall he do? He [should] repair and proceed to connect to the secret of holiness, which is the secret of the trait of kingship, from the aspect of its holiness. And so he [should] go on his bed and accept the full yoke of the Kingship of the Heavens with concentration of the heart. He gets up at midnight, [washes] his hands from the husk that is governing them, removes the evil from his flesh and recites a blessing. And he [should] repair the Divine Presence through the occupation with Torah. And about this is it stated (Proverbs 6:22), \"When you lie down it will watch over you,\" from the external forces; \"and when you awake, it will talk with you.\" And She will be connected to him, and he to Her. And the likeness of his soul will rise in the Garden of Eden with the Divine Presence that is entering there with the righteous ones. And Splendor will also come there to play with the righteous ones, and with him in their company - as they will all be listening to his voice. Behold, he has actually traveled with Her from death and sleep to the secret of the Garden of Eden and began to cause the light of Splendor, that sparkles in the Garden of Eden upon the righteous, to sparkle upon him. And so is it explained in [the Zohar,] Parshat Terumah (p. 130b).",
+            "In the morning, he [should] connect himself to the traits of the three fathers that are included in Splendor: When the dawn rises, he also begins to come to the synagogue and bind himself to the three fathers. At the opening of the synagogue, he says, \"But I, through Your abundant kindness, enter, etc.\" (Psalms 5:8). And he includes himself in the secret of the Splendor of Man that includes Kindness, Severity and Splendor, and he enters the assembly of Kingship. ",
+            "And he has intention in the verse for the three fathers:",
+            "\"Through Your abundant kindness\" - that is Avraham.",
+            "\"I bow down at Your holy chamber\" - that is Yitschak, as bowing down, to bend one's stature across from the trait of judgment (Severity) to be pushed off before it, is from his side. And then the time [of pain] is pushed off in front of him, as a flow of mercy is pulled towards it from Above to sweeten it.",
+            " \"In Your awe\" - that is Yaakov, as about him is it written (Genesis 28:17), \"how awesome is this place.\"",
+            "And behold, he has included himself in Them in thought, speech and deed: As the thought that we mentioned is the intention; the speech is the verse; and the deed is the entering into the synagogue and his bowing down across from His chamber. ",
+            "The traits to which he connects during the course of the day: Before prayer he stands in the synagogue. His mouth exudes prayer and the unification of Foundation - the Source of the well (Foundation) opens up in the well, which is the synagogue (Kingship) - and he repairs the Divine Presence with all the power of the intention of his prayer. He leaves from there and rises to the secret of Torah, and connects to it in the secret of the measure of day; and he is involved with it all of the day until the time of the afternoon prayer, when he connects to Severity. As behold, in the morning, he was connected to Kindness in his prayer, and in the day to Splendor in occupation in Torah; and [so] in the evening, [is it] with Severity. And all of this is in the measure of the day - that he comes to the synagogue to unify with the secret of Severity, in the way that he did from the side of Kindness.",
+            "And between this and that, he connects the Divine Presence to him in his meal, such that he bestows kindness on the poor one - as Hillel the Elder (Vayikra Rabbah 34:3) would say, \"A righteous one should know the soul of his animal\" (Proverbs 12:10). And this [should] be his intention in his meal, to bestow kindness to the animal soul and to connect it with the secret of nourishment.",
+            "And after he arrived to the time of the afternoon prayer and he connected with Severity, he waits to the evening and Splendor goes down to Kingship. And behold, he is with [Splendor] at the beginning of the night, connects himself with It and enters the synagogue with the intention mentioned above and he connects himself Below - [so] Splendor comes to the House of Its lodging. ",
+            "He exits the synagogue [and] unifies himself truly with Kingship alone, through the secret of accepting the yoke of the Kingdom of the Heavens. And this is his strength during the day, with the strength of the Sefirah. And he [should] always cling to the Light that is ruling.",
+            "This essence of this counsel is in [the Zohar,] Parshat Bereishit, and the rest is gathered from many places in the Zohar. It is a comprehensive counsel, to always connect a man to holiness; and the crown of the Divine Presence will [thereby] never leave his head.",
+            "It is whole and complete - praise to God, who knows all the hidden - today the fourth day of the week, the twelfth day of the month of MarCheshvan, in the year [numerically encoded in the verse], \"May my speech be pleasing to Him; I will rejoice in the Lord\" (Psalms 104:34)."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/YU Torah miTzion Beit Midrash.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/YU Torah miTzion Beit Midrash.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..49e0d4d5afdeb5595064e7a17cc4bbdbe257ce84
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/YU Torah miTzion Beit Midrash.json	
@@ -0,0 +1,27 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "versionSource": "http://www.torontotorah.com",
+    "versionTitle": "YU Torah miTzion Beit Midrash",
+    "versionTitleInHebrew": "ישיבה-יוניברסיטי בית מדרש תורה מציון",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Man is suited to resemble his Creator,‎‏ ‏and through this he achieves the secret‏ ‏of the higher form,‎‏ ‏‏ ‏‎<i>tzelem</i> and‏ ‏‎<i>demut</i>. If‎‏ ‏he were to resemble physically, but not‏ ‏in his actions, he ‎would be making the‏ ‏form into a lie. They would say of him,‎‏ ‏‎“This is a pleasant form, but ugly‎‏ ‏deeds.” The essence of the higher‏ ‏‎<i>tzelem</i> and‏ ‏‎<i>demut</i>  is in His actions, and of what‏ ‏good is it to be like the higher form, the‏ ‏form of His “limbs”, and to not resemble‏ ‏his Creator in his ‎actions?‎‏ ‏Therefore, it would be suitable for a person to resemble the acts of‏ ‏‎<i>Keter</i>,‎‏ ‏which ‎are the thirteen higher attributes‏ ‏of mercy, hinted in Michah 7:18-20,‎‏ ‏‎“Who is a powerful G-d like ‎You …” And‎‏ ‏now we will explain those thirteen deeds‏ ‏which one should possess. ‎",
+            "‎<b>1. “Who is a powerful G-d like You”</b> This teaches that G-d is a shamed King, bearing ‎incalculable shame. Without doubt, nothing is hidden from His oversight, and there is no moment ‎when a person is not nourished and supported by the higher force that flows upon him, so that ‎there was never a person who sinned against G-d without G-d, at that very instant, flowing into ‎him his existence and his ability to move his limbs. Even though this person sins with that force, G-‎d does not withhold it at all. G-d endures this shame, flowing into the person the power for his ‎limbs to move, and the person using that power at that moment for sin and iniquity, and to anger ‎G-d, and G-d endures it patiently … Even though He has the power to withdraw that flowing force, ‎and He should have said, “Since you sin against Me, sin with your own strength, not with Mine,” He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He endures the shame and flows strength ‎and gives a person of His goodness... This is the meaning of, “Who is a powerful G-d like You” – You ‎are a powerful G-d, giving and benefiting, and a powerful G-d, with strength to take revenge and ‎take back what is Yours, and yet You bear and are shamed until the person repents.  This is a ‎trait one must follow, meaning patience and being shamed, even to this extent, and yet not to ‎withhold one’s aid from the recipient.‎"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d191bd955cec3b038eafa65d1af3d91bb2286778
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,176 @@
+{
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tomer_Devorah",
+    "text": [
+        [
+            "<b> Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator:</b> It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, \"A lovely form, but ugly deeds.\" As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (<i>Keter</i>), which are the thirteen  highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), \"Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth.\" If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.",
+            "‎The First: \"Who is a power like You\" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment ‎when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that ‎there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his ‎limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger ‎[Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, ‎and He could have said, \"Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine\" - He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] ‎and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, \"Who is a power like You\" - You ‎are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and ‎take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. ",
+            "Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎",
+            "The second: \"Who bears iniquity\" - and behold, this is greater than the previous. As behold, a man does not do an iniquity without creating a destructive spirit (<i>mashchit</i>); as it is learned (Avot 4:11), \"One who transgresses a single iniquity acquires a single prosecutor.\" And behold, this prosecutor stands in front of the Holy One, blessed be He, and says, \"X made me.\" And no creature exists in the world except from the flow of the Holy One, blessed be He - and behold, this destructive spirit that stands in front of the Holy One, blessed be He, from what does he exist? It would be logical that the Holy One, blessed be He, would say, \"I do not nourish destructive spirits - he should go to the one that made him and be sustained from him.\" And the destructive spirit would go down immediately and take his soul, excise him or have him punished according to his punishment - until this destructive spirit is nullified. But the Holy One, blessed be He, does not do this; but He rather bears and tolerates the iniquity - and [just] as He nourishes and sustains the whole world, [so too] does He nourish and sustain this destructive spirit until there be one of three things: Either the sinner repents and he finishes him and nullifies him with his mortifications; or that the righteous Judge nullifies him with afflictions and death; or [that the sinner] goes to <i>Geihinom</i> and he pays his debt there. And that is [the meaning of] that which Kain said (Genesis 4:13), \"Is my iniquity too great to bear?\" And the Sages, may their memory be blessed, explained it (Midrash Tanchuma, Bereshit 9), \"You tolerate the whole world\" - meaning nourish and sustain - \"and my iniquity is [so] heavy that you cannot tolerate it\" - meaning to sustain it until I repent and repair [it]. If so, behold this is a great trait of tolerance - that He nourishes and sustains an evil creature, that the sinner created, until he repents.",
+            "A person [should] learn [from this] how much he needs to be tolerant, to carry the yoke of his fellow and his evils that he did against him; to the measure such that his evil that he sinned against him is still in existence -  and he tolerates [it] until his fellow repairs [it], or that it is nullified by itself, and similar to it.",
+            "The third: \"And passes over transgression\" - this is a great trait. As behold, the pardon is not through an emissary but rather actually through the Holy One, blessed be He - as it is written (Psalm 130:4), \"For with You is forgiveness, etc.\" And what is that forgiveness? That He washes away the transgression, as it is written (Isaiah 4:4), \"When the Lord will have washed away the filth of the daughters of Zion, etc.\" And so [too,] is it written (Ezekiel 36:25), \"I will sprinkle upon you pure waters, etc.\" And this is [the meaning of] \"and passes over transgression\" - He sends forth waters of washing, and He passes and washes [away] the transgression. ",
+            "And behold, just like this likeness must a person be - such that he not say, \"And shall I fix what x sinned or destroyed?\" He should not say like this; for behold, a person sins and the Holy One, blessed be He - Himself, and not through an emissary - 'fixes the twisted,' and washes away the filth of his transgression. ",
+            "And from here, the person will be ashamed to sin again; for behold, the King, Himself, washes the dirt of his clothes. ",
+            "The fourth - \"To the remnant of His inheritance\" - behold, the Holy One, blessed be He, acts with His people in this way, to say, \"What can I do with Israel, [as] they are My relatives - relation of flesh do I have with them.\" As they are the spouse to the Holy One, blessed be He; and He calls them, \"My daughter\" and \"My sister,\" \"My Mother\" - as they, may their memory be blessed, explained (Shir HaShirim Rabbah 3:11:2). And it is written (Psalms 148:14), \"Israel, His close (<i>kerovo</i>) nation\" - He has actual closeness (<i>kurvah</i>) with them, and they are His children. And that is [the meaning of] the remnant of (<i>she'erit</i>) His inheritance\" - it is an expression of relation (<i>she'er</i>) of flesh; and in the end, they are His (literal) inheritance. \"And what shall I say? If I punish them, behold the pain is upon Me; as it is written (Isaiah 63:9), 'In all their distress, the distress (<i>tsar</i>) was to Him.'\" And [to Him (<i>lo</i>)] is written with a [letter,] <i>alef</i>, to say that their pain reached the Highest Wonder (Wonder, <i>peleh</i>, being composed of the same letters as the spelling of <i>alef</i>, and representing <i>Keter</i>) - and all the more so, the two Faces through which is the central running [of the world] - but it is written with a [letter,] <i>vav</i>, [to mean that] the distress is to Him. And it is written (Judges 10:16), \"and His soul could not bear the travail of Israel\" - as He does not bear their pain and their disgrace, because they are \"the <i>she'erit</i> [of] His inheritance.\"  ",
+            "So is it [regarding] a man with his fellow: All Israel are relations of flesh, these with those. Since all of their souls are bound together, this one has a share in that and that one has a share in this. And hence it is not similar when the many do the commandments [to when they are only done by individuals]. And all of this is because of their being bound together. And our Rabbis, may their memory be blessed, thus explained (Berakhot 47b) about the one who is counted from the first ten in the synagogue - [that] even if a hundred come after him, he recieves the reward that corresponds to all of them. It is actually a hundred, as per its understanding. Since the ten are included - these in those - behold, they are ten times ten, one hundred. And [so] each one of them is composed of a hundred [parts]. If so, even if one hundred come [afterwards], he has the reward of a hundred. As so from this reason, Israel are guarantors for each other. Since each one actually has a part of his fellow - when the one sins, he damages himself and he damages the part that his fellow has in him. It comes out from the side of that part that his fellow is his guarantor. If so, they are the relation, one of the other. And hence it is fitting that a person be desiring of the good of his fellow and his eye be good towards the good of his fellow, and that his honor should be as beloved to him as his [own] - as he is literally him[self]. And from this reason were we commanded (Leviticus 19:18), \"you shall love your neighbor as yourself.\" And it is fitting that he desire the propriety of his fellow and not speak about his disgrace at all. And he [should] not want it, in the way that the Holy One, blessed be He, does not want our disgrace nor our pain - from the reason of relation. So too [should] he not want the disgrace of his fellow nor his pain, nor his corruption. And it [should] be bad for him on account of [his fellow], as if he was actually experiencing that pain, or [good for him from] that good [that he experiences].",
+            "The fifth - \"He does not hold on to His fury forever\" - this is a different trait: that even if a person holds on to his sin, the Holy One, blessed be He, does not hold on to His fury. And if He holds on to it, not forever. Rather, He nullifies His anger, even if the person does not repent. As we found in the days of Yerovam the son of Yoash, that the Holy One, blessed be He, brought back the boundary of Israel [from occupation] and they were [still] worshipping calves - He had mercy upon them, but they did not repent. If so, why did He have mercy? For the sake of this trait, that He does not hold on to his fury forever. Just the opposite, His fury weakens - even as the sin is still in existence, He does not punish, but rather He expects and has mercy that they may repent. And that is [the meaning of] \"He will not contend forever, or begrudge for all time\" (Psalms 103:9). Rather, the Holy One, blessed be He, acts with softnesses and harshnesses, all for the good of Israel.",
+            "And this is a trait that is fitting for a person to practice with his fellow. Even if he is permitted to rebuke his fellow or his sons with upbraiding and they [accept it], it is not because of this that he [should] increase his rebuke. And he [should] not hold on to his anger - even if he got angry - but rather nullify it. And he [should] not hold on to his rage forever, even if it is a [rage] that is permitted to a person, similar to that which they explained: \"When you see the donkey of your fellow, etc.\" (Exodus 23:5); and they explained (Pesachim 113b) what is this anger - that he saw him transgressing a sin, but [the one seeing] is [alone, such that] he may not testify; and [so] he hates him for the matter of the sin. And even so, the Torah states, \"you shall surely release with him\" - leave that which is in your heart; rather it is a commandment to bring him close with love. [As] perhaps it will be beneficial [to act] in this way. And this is exactly the trait of, \"He does not hold on to His fury forever.\"  ",
+            "The sixth: \"For He is One that desires kindness\" - did we not already explain in its place that in the known chamber, there are angels appointed to receive the bestowing of kindness that a man does in this world? And when the trait of justice prosecutes against Israel, these angels immediately show this kindness, and the Holy One, blessed be He, has mercy upon Israel, since He desires kindness. And even with their being liable, if they bestow kindness - this one to that one - He has mercy upon them. And it is like it was at the time of the destruction [of the Temple]: That it was told to Gavriel (Ezekiel 10:2), \"Go inside the wheelwork, etc.\" - as he is the minister of judgement and power; and He gave him authority to receive powers of judgement, inside the wheelwork from under the cherubs, from the fire of the altar. This is the judgement of the power of kingship (<i>malkhut</i>). And the judgement was intensified until it sought to finish everything off - to uproot the seed of Israel, since they were liable for destruction. And it is written (Ezekiel 10:8), \"And by the cherubs there appeared the form of the hand of a man under their wings.\" And this is [meaning] that the Holy One, blessed be He, said to Gavriel, \"They are bestowing acts of kindness - these with those - and even if they are liable, they are saved and there shall be a remnant from them.\" And the reason is because of this trait - since He is One who desires kindness, He desires that which Israel does kindness. And He recalls that side for them, even as they are not fitting from another side.  ",
+            "If so, it is fitting for a person to practice this approach. If he sees a person doing evil to him and angering him - if there is a good side to [that person], that he does good to others or [has] a good trait that he practice appropriately, that side should suffice for him to nullify his anger from upon him. And his heart [should] be appeased about him; and he [should] desire kindness and say, \"It is enough for me with this goodness that he has.\" And all the more so [is this the case] with his wife; as our Rabbis explained (Yevamot 63a), \"It is enough that they raise our children, and save us from sin.\" So should he say about every person, \"It is enough for me with x goodness that he did for me,\" or \"that he did with y,\" or \"[with the] good trait z that he has.\" He will [hence] be desiring kindness.",
+            "The seventh: \"He will again have mercy on us\" -  behold, the Holy One, blessed be He, does not follow the trait of flesh and blood. [That trait is that] if [someone] angers him - if he is appeased from him, he is a little appeased, [but] not like the previous love [he had for him]. But if a person sinned [to God] and he repents, his stature is greater with the Holy One, blessed be He, [than before]. And this is [the meaning of] \"In the place that penitents stand, [even] completely righteous ones cannot stand\" (Berakhot 34b). And the reason is like they explained in the chapter [entitled] HaBoneh (it is in Menachot 29b in our texts) regarding why [the letter,] <i>hey</i> is made like a portico: \"Such that the one that wants to exit from his world [may] exit.\" The explanation is that the world was created with a <i>hey</i>. And the Holy One, blessed be He, created the world widely open to the side of evil and sin. There is no side that does not have physicality, the evil impulse and defect - like a type of portico. It does not have fences but rather has a large breach, open towards the side of evil, to the bottom side. How many openings are there for anyone who wants to exit from his world - he cannot turn to a side that he will not find a side of sin and iniquity to go out to the external forces (<i>chitsonim</i>)! But it is [also] open from above; so that if he repents, he will be accepted. And they asked, \"Let him be taken back through [the bottom]!\" [They answered,] \"the matter will not help.\" They [meant] with this that one who repents will not suffice to be fenced from iniquity [with a fence] like the fence of the righteous ones, since they has did not sin - a small fence suffices for them. However a small fence will not suffice for the sinner that sinned and repented. Rather, he needs to fence himself with several difficult fences, since he already breached the small fence once. If he approaches there, his impulse seduces him easily. Rather he needs to distance himself with a very great distancing. And for this [reason], he does not enter through the opening of the portico, where the breach is there. Rather, he ascends and enters through the small opening, [such that] he makes several difficulties and mortifications for himself and [thereby] closes the breaches.",
+            "And from this reason, \"In the place that penitents stand, etc.\" - because they do not enter through the opening of the righteous ones, so that they will be with the righteous ones. Rather, they trudge and climb through the higher opening, and mortify themselves and become much more separated from sin than the righteous ones. Hence they climbed and stood on the level (or acclivity) of <i>hey</i> (the numerical equivalent of which is five) - the fifth chamber in the Garden of Eden, that is to say the roof of the <i>hey</i> - whereas the righteous ones are at the opening of the <i>hey</i>, at the entrance of the portico. And accordingly, when a person undergoes repentance (<i>teshuvah</i>) - which is [that] <i>hey</i> returns (<i>teshuv hey</i>) to its place - and the Holy One, blessed be He, brings back His Presence upon him, He does not come back [with a love] only like the first love, but rather much more. And this is [the meaning of] \"He will again have mercy on us\" - that He will add to His mercy on Israel and refine them more and bring them closer.",
+            "And so must a person act towards his fellow. He should not begrudge enmity from the earlier anger. But rather when he sees that his fellow seeks his love, he should have a level of mercy and love [that is] much more than before. And he should say, \"Behold, for me he is like penitents, that the completely righteous cannot stand next to them.\" And he [should] bring him the closest - closer than he brings those that are completely righteous with him, that have not sinned towards him. ",
+            "The eighth: \"He suppresses our iniquities\" - behold, the Holy One, blessed be He, acts with Israel with this trait, and that is the secret of the suppression of iniquities. As behold the commandment, 'it is like when it blossoms, its bud arises' and it pierces and climbs until no end, to enter in front of Him, may He be blessed. But the iniquities, however, do not have passage there, God forbid. Rather, He suppresses them, such that they not enter - as it is written (Psalms 5:5), \"evil does not dwell [with] You (<i>yegurcha</i>)\"; evil shall not dwell in Your domicile (<i>megurcha</i>). If so, the iniquity does not enter inside. And from this reason, \"There is no reward for a commandment in this world\" (Kiddushin 39a) - as [the commandments] are in front of Him, may He be blessed. And how can He give him from that which is in front of Him - a spiritual reward - in the world that is physical? And behold, the entire world is not worth one commandment and the satisfaction [from it] in front of Him. And for this reason, He does not take the bribe of commandments. The metaphor for this is that the Holy One, blessed be He, does not say, \"He did forty commandments and ten sins; there remain thirty and the [other] ten go [away] with the ten\" - God forbid! Rather, even if he was a completely righteous one and he committed one sin, it is similar in front of Him as if he burned the entire Torah, until he satisfies his debt. And afterwards, he can receive the reward for all of his commandments. And this is a great kindness that the Holy One, blessed be He, does with the righteous ones - that he does not reduce [the reward], as the commandments are very important and climb until [they reach] in front of Him, may He be blessed. And how could He reduce from them on account of sins - as the repayment of sins is from the share of <i>Geihinom</i>, from that which is disdained; whereas the reward of the commandments is from the honored, the radiance of the Divine Presence. How could these be reduced [on account of] those? Rather, the Holy One, blessed be He, collects the debt of the sins and pays the reward of all of the commandments. And this is [the meaning of] \"He suppresses our iniquities\" - that the iniquities do not intensify in front of Him, like the commandments. Rather He suppresses them that they should not rise and not enter - even as He is supervising over the ways of a man, good and bad. Nonetheless, He does not suppress the good, but rather it blossoms and climbs until [it grows] very much. And [so] one commandment is grouped together with [another] commandment and a great edifice is built, and a fine suit [is formed]. But iniquities do not have this special quality, but He rather suppresses them, that they should not have this success, and [not] enter inside [in front of Him].",
+            "A man needs to also practice this trait - to not suppress the good of his fellow and remember his evil that he did to him. Rather, just the opposite - he [should] suppress the evil, forget it and neglect it, and 'evil shall not dwell in his domicile.' And the good [should] always be ordered in front of him, and he [should] remember [his fellow's] good. And he [should] intensify it over all of the deeds that he has done to him. And he [should] not reduce [that] in his heart, and say, \"If he did me good, behold he [also] did me evil,\" and forget the good. He should not do this. Rather, he [should] be appeased in any way of appeasement [possible]. And he [should] never neglect the good from [being] between his eyes; and avert his eye from the evil as much as he can, in the way that the Holy One, blessed be He, suppresses His iniquities, as I have explained.",
+            "The ninth: \"And You will hurl into the depths of the sea all of their sins\" - this is a good trait of the Holy One, blessed be He. As behold, Israel sinned; He delivered them into the hand of Pharaoh, and they repented. Why [should] he punish Pharaoh? And likewise Sancheriv; and likewise Haman and those similar to them. The Holy One, blessed be He, is not only assuaged to say, \"They have repented. If so, let them not have any more evil. If so, let Haman withdraw from them,\" or Pharaoh, or Sancheriv. This does not suffice. Rather, he puts the travail of Haman back on his head; and likewise Pharaoh; and likewise Sancheriv. And the reason for this practice is the secret of \"And the goat carries upon him all of their iniquities to a desolate land\" (Leviticus 16:22). And its explanation is that it carries the actual sins. But this is very difficult: And shall Israel sin and the goat carry [it]? Rather [this] trait is like this: A person confesses [sins], and his intention in the confession is to receive purification upon himself; like the matter that David stated (Psalms 51:4), \"Wash me thoroughly from my iniquity.\" And so, in our saying, \"Purge [me] in Your great mercy,\" [one] is only praying that the afflictions be light, such that there not be a hindrance of Torah [study]; and this [is also the intention of] that which we say, \"But not through bad (harsh) afflictions.\" And so, in his saying, \"And You are righteous about all that happens to me\" - he intends to truly accept afflictions with a pleasant countenance, in order to atone; as there are iniquities that [only] afflictions purge or that [only] death purges. And such is the trait: As soon as this one confesses in his prayer - they explained in the Zohar in Parshat Pekudei (p. 262b) that this is the portion of Samael, similar to the goat. What is his portion that the Holy One, blessed be He, decreed for him? Afflictions. And [so] Samael immediately arrives there and goes and collects his debt. And behold, [this is] the goat carrying the iniquities - that the Holy One, blessed be He, gives him authority to collect his debt, and Israel is [thus] purified. But, behold, it all devolves upon Samael. And the reason is because the Holy One, blessed be He, decreed upon His world, that anyone who does this, will be nullified. And this is the reason of, \"and you shall kill the beast\" (Leviticus 20:15). And likewise the stone of the commandment of those stoned; and the sword of the commandment of those killed, require burial (Sanhedrin 45b) to nullify their existence and power after their judgement is finished. ",
+            "And behold, there is actually the secret of the image of Nevuchadnetsar in this: Israel was given over to the hand of the king of Babylonia, \"the head of gold\" (Daniel 2:32). That head was humbled and given over to the hand of Persia, who are \"the chest and the arms of silver.\" And likewise, these were pushed off for those, until Israel descended to \"their feet, some of them were iron and some of them were clay\" (Daniel 2:33). And what is the good finish? In the end, the Holy One, blessed be He, stands them up and carries out judgement upon them, as it is written (Deuteronomy 32:23), \"I will finish My arrows upon them\" - My arrows end, but Israel does not end (Sotah 9a). \"All at once, the (bronze, silver, gold, etc.) were crushed\" (Daniel 2:35). Behold at the beginning, it is written (Daniel 2:34), \"and struck the image on its feet\" - there is nothing of the image besides its feet, as the power of the head, its arms and its belly had already been nullified. And nonetheless at the end, it was crushed [entirely] as one. In the future, the Holy One, blessed be He, will stand up Samael and the evildoers that do his deeds and acts, and carry out the judgement upon them. And that is [the meaning of] \"and You will hurl into the depths of the sea  all of their sins\" - it wants [to say], He will hurl the power of judgement to bring [it] down on the hands of these, who are \"the depths of the sea.\" [As it is stated (Isaiah 57:20),] \"But the wicked are like the troubled sea which cannot rest, whose waters toss up mire and mud\" - these are the ones that enact judgement upon Israel, all the payment of whom falls back on their heads. And the reason is because after Israel has received their judgement, the Holy One, blessed be He, regrets even about what preceded, and He [avenges] their insult. And it is not enough [that they carried out the judgement on Israel], but rather, \"I was a little mad, but they assisted for the bad\" (Zechariah 1:15). ",
+            "Also this trait must a person practice with his fellow. Even if he is an evildoer that is plagued with afflictions, he shall not hate him - as once he has been debased, behold he is like your brother (Makkot 23a). And he [should] bring close the downtrodden and punished and have mercy upon them. And just the opposite, he should save them from the hand of the enemy, and he should not say, \"It is his iniquity that caused it to him.\" But rather, he should have mercy upon him with this trait, as I have explained.",
+            "The tenth: \"You shall give truth to Yaakov\" - this trait is that Israel has a virtue. Those average people that do not know how to act beyond the [letter] of the law - and they are called Yaakov, since they only act with true behavior; and also the Holy One, blessed be He, has a trait of truth, which is from the angle of the existence of straight judgement. And with these who act with straightness in the world, the Holy One, blessed be He, acts with truth. He has mercy upon them from the angle of straightness and judgement. ",
+            "A person must also behave with his fellow from the angle of straightness and truth, without inclining the judgement of his fellow - to have mercy upon him in truth; [just] like God, may He be blessed, has mercy upon the average creatures with the trait of truth [in order] to refine them. ",
+            "The eleventh: \"Kindness to Avraham\" - these are the ones that act beyond the [letter] of the law in the world, like Avraham, our father; also the Holy One, blessed be He, acts with them beyond the [letter] of the law. He does not take the law (judgement) to its [full] force, even in the way of straightness. Rather, He [seeks to] go beyond straightness with them, [just] like they act. And that is [the meaning of] \"kindness to Avraham\" - the Holy One, blessed be He, practices the trait of kindness with those that are like Avraham in their behavior. ",
+            "Also a person - even as he acts with righteousness, straightness and justice towards every person - his behavior towards the best and the pious [should] be beyond the [letter] of the law. And if he was a little patient with other people - towards these [he should be] much more [patient], and have mercy upon them; to go with them beyond the [letter] of the law that he follows with all other people. And these must be very, very important in front of him and [be] beloved to him. And they [should] be from the people of his entourage.",
+            "The twelfth: \"Which You swore to our fathers\" - there are people that are not proper, and the Holy One, blessed be He, has mercy on all of them. And they explained in the Gemara (Berakhot 7a), \"and I will give grace to the one that I give grace\" (Exodus 33:19) - \"The Holy One, blessed be He, said, 'This storehouse is for those that are not proper.'\" There is a storehouse of those given grace that the Holy One, blessed be He, graces and gives them [as] a free present. As the Holy One, blessed be He, said, \"Behold, they have the merit of the fathers - I swore to the fathers. Therefore, even if they are not proper, they shall merit because they are from the seed of the fathers to whom I swore. Hence, I will lead them and guide them until they are refined.\" ",
+            "And so should a person be if he meets evildoers: He should not be cruel towards them or curse them and similar [to these things]. Rather, he should have mercy upon them and say, \"In the end, they are the children of Avraham, Yitschak and Yaakov. If they are not fit, their fathers were fit and proper. And one who disgraces the children, disgraces the fathers. [Hence] I do not desire that they be disgraced through me.\" And he covers their insult and refines them according to his ability. ",
+            "The thirteenth: \"From days of yore\" - behold [this is] the trait that the Holy One, blessed be He, has with Israel when their merit and similar [to it] ends. What shall He do - behold, they are not proper in their own right? It is written (Jeremiah 2:2), \"I remembered for you the kindness of your youth, your love as a bride\" - the Holy One, blessed be He, actually remembers the days of the early ones, the love that He had from before, and has mercy upon Israel. And through this, He remembers for them all the commandments that they did from the day they were born and all of the good traits with which the Holy One, blessed be He, runs His world. And from all of them, He produces a special quality to have mercy for them. And behold, this trait includes all of the traits entirely, as they explained in the Idra (Zohar, Nasso, p. 134b).",
+            "So [should] a person refine his behavior with people, such that even if he does not find an argument from those mentioned [in the other traits], he should say, \"There were already times when they did not sin. And behold, that time, or those earlier days, they were fit.\" And he [should] remember for them that good that they did in their childhood, and remember for them the love of the 'ones weaned from milk, removed from the breasts.' And through this, there will not be a man who will not be fit to benefit, to pray for his welfare and to have mercy upon him. ",
+            "To now [we] have reached the thirteen traits though which a person should resemble his Creator, which are the highest traits of mercy. And their special quality is that [just] as a person acts below, so [too] will he merit to open for himself the highest trait above - exactly as he acts, so will there be a flow from above. And he will cause that trait to shine in the world. And so he should not have these thirteen traits escape from the eyes of [his] mind. And he [should] not stop the verse  from his mouth, so that it will be a reminder - when a situation comes to him that he needs to uses one of the traits, he will remember and say, \"Behold, that thing depends upon trait x; I do not want to move from it, so that this trait does not disappear and retreat from the world.\""
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 2 - Some major activities that are the main governance:</b> Further for a person to resemble his Creator from the secret of the trait of the Crown (<i>Keter</i>), he must [do] some major activities - which are the main governance.",
+            "The first: The trait of humility - which includes everything - because it is dependent on the Crown. As behold, It is a trait over all of the Traits, but it does not raise itself and become proud above [the others]. Indeed, It goes down and always looks downwards. And that is from two reasons: The one is that It is embarrassed to look at Its Cause, rather Its Emanator always looks down upon It to benefit It; and It looks down to the lower ones. So [too,] must a person be embarrassed from staring upwards, to be proud. Rather, he must always stare downwards, to diminish himself all that he can. And behold, this trait is generally dependent upon the head of a man. As a man only shows his pride with the lifting of his head upwards, whereas the poor person lowers his head downwards. And behold, there is none as tolerant and humble as our God with the trait of the Crown, such that He is the epitome of mercy. And there is no defect nor iniquity nor judgement nor any other trait that intervenes in front of Him, that prevents [Him] from surveying, flowing and bestowing good constantly. So must a person [be], that no cause in the world prevent him from bestowing good; and that no iniquity or improper act of people intervene in front of him in order to impede him from bestowing good from those that need his good at any time and at any instant. And [just] like He sits and nourishes 'from the antelope's horns to the lice's eggs,' and does not disgrace any creature - as if He were to disgrace the creatures because of their smallness, they would not exist in the world even for an instant - but [He] rather supervises and gives His mercies upon them all; so must a man be, to bestow good to all and not to have any creature disgraced in front of him. Rather, even the puniest of the puny creatures [should] be very important in his eyes, and he [should] put his mind to it; and bestow good to all that need his good. And this trait is dependent on the Crown, in the secret of the Head as a whole.",
+            "The second: That his thought resemble the thought of the Crown. [Just] as that Wisdom (<i>Chochmah</i>) does not ever cease to think good thoughts and evil does not intervene - as It is complete mercy, and there is no judgment there, nor any hardness at all - so [should] a man's thought be always free from anything ugly. And [just] as It is the secret of the Wisdom of the primordial Torah and It is never lacking the secret of the Torah; so must he not divert himself to any diversion from the thought of Torah and [from] thinking about the greatness of God and His good actions, bestowing good, and similar to this. ",
+            "The principle of the thing is that no foreign or idle thing should intervene in his thought. And this was the virtue of Rabbi Shimon (bar Yochai) and his colleagues - and behold in the Zohar in Parshat Vayakhel, how much Rabbi Shimon chastised Rabbi Yose when he diverted his thought a little.",
+            "The third: That there not be any hardness in his forehead at all, but it rather resemble the Forehead of will, that wills everything. Even if he finds people angering [him], he [should] appease them and quiet them with his good will. As so is the will of the Forehead - always willing, appeasing the severities (<i>gevurot</i>) and refining them. So [too, should] he appease the powerful ones (<i>geeborim</i>) that intensify their anger; and he [should] lead them with good will and engulf [them] with great wisdom to quiet the anger - so that it not pass the limit and be destructive, God forbid. And he [should] use the model of the Higher Will, which is drawn from the wondrous Wisdom of the Forehead of the Ancient One (<i>Aatika</i>), and appeases all from there.",
+            "And he [should] draw [on this] to always be agreeable towards the creatures; as if his traits are hard with people from a [particular] angle, they will not be appeased by him. And this is the explanation of the mishnah (Avot 3:10), \"Anyone from whom the spirit of creations find pleasure, from him the spirit of the Omnipresent finds pleasure.\" ",
+            "The fourth: That his ears are always inclined to hear the good. Indeed, a useless or disgraceful report [should] not enter them at all. In the way that no yelling of judgement nor defect of evil speech enters the Highest Listening, so [should] he only listen to goodnesses and beneficial things. And he [should] not listen to the other things that intensify anger at all. And [just] like the snake, his speech and his expression do not enter Above, so [too,] must no disgraceful thing enter to him. And that is [the meaning of]: \"You shall not raise a false report\" (Exodus 23:1) - all the more so, [should] the other disgraceful things not enter his ear at all. And it [should] only listen to good things.",
+            "The fifth: His eyes [should] not gaze at any disgraceful thing at all. Indeed, they [should] always be open to survey and have mercy upon all the despondent, according to his ability. And when he sees the distress of a poor person, he [should] not shut his eyes at all. Rather, he [should] contemplate about him in his mind - according to his ability - and arouse mercy upon him in front of the Heavens and in front of the creatures. And he [should] distance himself from all observation of evil, in the way that the Highest Eye is open and gazes immediately at the good.",
+            "The sixth: That there [should] never be burning fury (literally, fury of the nose) from his nostril at all. Rather, that there always be life, good will and patience (literally, duration of nose) in his nose. And he [should] always want to fulfill the will [of others], to satisfy every request and to sustain every downtrodden one; and always extract forgiveness of iniquity and (stopping) [passing over] of transgression from his [breath]. And he [should] not get angry with one who sins against him, but rather always be appeased and desire kindness, to create a pleasantness of spirit for all. ",
+            "The seventh: His face [should] always be shining and he [should] receive every person with a pleasant countenance. As so it is stated about the Highest Crown, \"There is life in the light of the face of the King\" (Proverbs 16:15); and no redness (harshness) or judgement enters there at all. So [should] the light of his face not be changed; anyone who gazes at him will only find joy and a pleasant countenance. And no cause [should] disrupt him from this at all. ",
+            "The eighth: His mouth [should] only bring out good; and the crafting of his statements be Torah and the causation of good will. And he [should] not bring out a disgraceful thing, a curse or the fury of anger from his mouth at all. And he [should] be similar to that Highest Mouth that never closes at all, and never prevents the good. And therefore, he must not be silent from speaking good about everything, and to always bring out goodness and blessing from this mouth.",
+            "Behold, these are eight good traits; and they are all under the masthead of humility. As they are above in the Crown, in the Highest Limbs. And at the time that a person wants to approach the Above, to resemble Him - to open his sources to those below - he must attain perfection in these two chapters.",
+            "When he must practice the traits of the Crown: Indeed, we know that it is impossible to always practice these traits, as there are other traits in which a person must attain perfection - and those are the lower severities (<i>gevurot</i>), as we will elucidate. However, there are specific days that the severities are not active and people do not need them, as the Crown rules over them [then]; and times that the Crown is [wholly] required. Then one must use all of these traits that we mentioned.   ",
+            "Yet [with] the other traits - even if they are a need of the service at their [appropriate] times - [the times just mentioned are] not the time to use them, as the light of the Crown [would] nullify them; and hence he should not use those hard traits. For example, he [should] not use these traits on Shabbat - when the world is refined with the secret of delight, and [so] we do not judge [cases] on Shabbat. Then he [should] use all of the these traits [of the Crown] - to open the Highest Sources. As if he focuses his concentration on the lights of the Crown in his prayers but he acts the opposite with his actions, how will he open the Source of the Crown? And behold, he actually pushes It off with his actions. And behold the things are an a fortiori argument (<i>kal vechomer</i>): If the Crown does not dwell in the Highest Sefirot (divine emanations) that intensify holy judgments and holy anger, is it not even more so that the Crown and Its light will not dwell upon a person who is intensifying external anger - even if it is for the sake of the Heavens? And even more so, since he comes to challenge the Highest Traits. And They [will] say, \"How brazen-faced is that one - the light of the Crown is not revealed in Us because of Our holy and pure judgement, and he seeks to reveal It [while] he is full of anger and disgraceful external actions?\" ",
+            "Therefore, on holidays and Shabbat and Yom Kippur and at the time of prayer and the times of Torah involvement - that are [all] not times of severities, but rather times of the revelation of the Highest Will - a person must arrange his characteristics around all of these traits. And he can use the remaining traits for the service of God at the other times - but not the disgraceful one of them, as there is no time that it controls a person that it is not bad for him. And when he uses these traits [of the Crown], he can be prepared and sure that he will open the Highest Sources. Hence every man must gradually accustom himself to these traits. And the central one that he [should] grasp - which is the key to everything - is humility; as it is the head of all of them. It is the first aspect of the Crown, and all are included under it. ",
+            "And behold, the essence of humility is that he not find any value at all in himself, but rather think of himself as nothing. And the matter is like the statement (Exodus 16:7), \"and what are we, that you complain about us\" - until he is in his eyes, the lowliest of all the creatures and very disgraceful and disgusting. And when he constantly toils to reach this trait, all the other traits will be dragged after it. As behold, the first trait that is in the Crown is that It makes Itself appear like nothing in front of Its Emanator. Likewise, [should] a person make himself [to be an] actual nothing; and he [should] think of his disappearance, as much better than his existence. And with this, he will be in front of his detractors as if the [truth] is with them and he is [actually] disgraceful and to be blamed. And this will be a catalyst for the acquisition of the good traits. ",
+            "Suggestions to accustom oneself to humility: And I have found a remedy for a person to gradually accustom himself to these things. It is possible that, through them, he will heal himself from the sickness of pride and enter the gates of humility. And it is a bandage made of three drugs. ",
+            "The first: That he accustoms himself to flee as much as he can from honor. As if he accustoms himself to having people honor him, he will become habituated from them towards the side of pride. And nature will make him want this always, and he can only be healed with difficulty. ",
+            "The second: That he accustom his thought to see his disgrace and say, \"If it is that people do not know of my inferiority, what is that to me? And do I, myself, not recognize that I am disgraceful with such and such\" - whether it is with the lack of knowledge, the weakness of ability or the disgrace of food and the feces that come out from it, and similar to this - until he be disgraced in his eyes and disgusting. ",
+            "The third: That he constantly think about his iniquities and desire purification, upbraiding and afflictions. And he [should] say, \"What are the best afflictions in the world, which will not disturb me from the service of God?\" There is nothing more beloved in all of them than that they should curse him, and disgrace him and condemn him. As behold, they do not prevent him from his strength and vitality with sicknesses; and they do not prevent his eating and his clothing; and they do prevent his life and the life of his children with death. If so, he [should] truly want them and say, \"What is it for me to fast and mortify myself with sackcloth and lashes - that weaken my strength from the service of God - that I should take them with my hand? It is better for me to mortify myself with the disgrace of people and their cursing me; and my strength will not depart and I will not be weakened.\" And with this, when insults come upon him, he will rejoice about them; and just the opposite, he will desire them. And he [should] make a bandage for his heart from these three drugs and train himself with it all of his days.",
+            "Additional suggestions to accustom oneself to humility: And I have found a very good potion, but the potion does not help as much as the bandage mentioned above. And it is that he accustom himself to two things. ",
+            "The first: It is to completely honor all of the creatures. Since he recognizes the virtue of the Creator that created man with wisdom - and the wisdom of the Creator is likewise in all of the creatures - and he, himself, sees that they are very, very honored; as the Creator of all, the virtuous Wise One, dealt with them in their creation. And if he disgraces them, God forbid, he touches on the honor of their Creator. And behold, this is similar to a wise smith - he made a vessel with great wisdom and he showed his creation to people. And one of them began to denounce it and to disgrace it. How much anger will come to that wise one - since they are disgracing his wisdom, in that they are disgracing the work of his hands. And so, too, will it be bad in the eyes of the Holy One, blessed be He, if they disgrace any creation of His creations. And this is [the meaning of] that which is written (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord\" - it does not state, \"great,\" but rather, \"many (<i>rabu</i>),\" an expression [like], \"the important one (<i>rav</i>) of the house\" (Esther 1:8), [meaning] they are very important - \"You made all of them with wisdom\": And since Your wisdom has been involved with them, Your works become important and great. And [so,] it is fitting for a person to contemplate wisdom in them, not disgrace.",
+            "The second: He [should] accustom himself to internalize the love of people into his heart - and even the evildoers - as if they were his brothers, and even more than this; until he fixes the love of all people into his heart. And he [should] even love the evildoers in his heart and say, \"Who will give that they all be righteous penitents, and all be great ones and desirable to the Omnipresent,\" like the statement of the trusted friend of all of Israel. He stated (Numbers 11:29), \"and who will give that all of the people of the Lord be prophets, etc?\" And with what (how) will he love [them]? When he mentions in his thought the good [qualities] that they have and covers their blemish, and he not gaze at their scabs but rather at the good traits that they have. And he [should] say in his heart, \"If this disgusting poor man was a man of much money, how happy I would be with his friendship - as I am with the friendship of x. And behold, if they would dress this one with nice clothes like x, behold there is no difference between them. If so, why [should] he lack honor in my eyes? And behold, in the eyes of God, he is more important than I - as he is stricken and downtrodden with poverty and afflictions, and [so] cleaned of iniquity. And why would I hate one that the Holy One, blessed be He, loves?\" And through this, his heart will turn to the side of the good and accustom himself to think about all the good traits that we mentioned. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 3 - How a person can accustom himself with the trait of wisdom (<i>chokhmah</i>):</b> Behold, the Highest Wisdom is completely spread over all things that exist, even as It is very concealed and sublime. About It is it stated (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord; You made all of them with wisdom.\" So [too,] is it fitting for a person's wisdom to be found in everything; and he [should] 'teach to benefit' people - he [should] endow each and every one according to his ability, that which he can endow from his wisdom. And no cause [should] disturb him [in this] at all.",
+            "The two sides of Wisdom: And behold there are two sides to Wisdom.",
+            "The higher side that faces the Crown - that side does not gaze below, but rather receives from Above.",
+            "The second lower side that faces below - to survey the Sefirot that it extends to with its Wisdom. ",
+            "So [should] there be two sides to a person.",
+            "The first side - that is meditation about his Creator in order to add to his wisdom and to refine it.",
+            "The second - to teach people from that wisdom that the Holy One, blessed be He, endowed upon him.",
+            "And [just] like Wisdom endows each and every Sefirah according to its size and need, he [should] endow [wisdom] to every person according to the measure of his intellect with which he can hold [it], and that which is pleasant for him and his need. And he [should] guard from giving more than the measure of the intellect of the endowed, so that a mishap not follow from it. As so is it that the higher Sefirah does not add beyond the restricted measure of the Receiver.",
+            "Surveillance over the needs of others: It is also from the way of Wisdom for It to be surveying all things in existence, since It is the Thought that thinks about all things in existence. And about It is it stated (Isaiah 55:8), \"For My thoughts are not your thoughts\"; and written (II Samuel 14:14), \"and He thinks thoughts that one banished not be banished from Him\"; and [also] written (Jeremiah 29:11), \"For I have known the thoughts that I am thinking about you, House of Israel; thoughts of peace, and not of evil, to give to you an ending of hope.\" So [too,] must a person's eyes be open over the behavior of the people of God, to benefit them. And his thoughts [should] be to bring close the banished, and to think good thoughts about them. [Just] like the Mind thinks [about the] benefit of all existence, so [should] he think about the benefit of his fellows and counsel them [with] advice [that is] good with God and with His people, [both] individually and generally. And he [should] lead one who leaves good behavior, towards straight behavior; and he [should] be like a mind and thought to steer him and lead him to good and straight action - [just] like the Highest Thought straightens the Highest Man (the Divine Emanations below It).",
+            "To bestow life. And Wisdom also gives life to everything, as it is written (Ecclesiastes 7:12), \"and Wisdom gives life to the one that possesses It.\" So [too, should] he instruct life to the whole world and cause [them to have] life in this world and in the world to come, and facilitate life for them. This is the general principle - he [should] exude life for all.",
+            "To be like a father: And Wisdom is also a Father to all that exist, as it is written (Psalms 104:24), \"How many are Your creations, Lord; You made all of them with wisdom\" - and they are living and survive from There. So [too,] must he be a father to all of the creations of the Holy One, blessed be He,  and to Israel, the essence - as they are the holy souls emanated from There. And he [should] always seek mercy and blessing for the world - in the way that the Highest Father is a Merciful One upon His creatures - and always pray about the distress of those in distress, as if they were his actual children and as if he created them. As this is the will of the Holy One, blessed be He - in the way that the faithful shepherd stated (Numbers 11:12), \"Did I conceive all this people, that You should say to me, 'Carry them in your bosom.'\" And in this [way], he [should] carry all of the people of God 'as a nurse carries an infant' - 'with his forearm he gathers the lambs, with his bosom carries, leads the nurse-mothers.' He [should] remember the hidden, seek the young, heal the broken, sustain the needy and return the lost. And he [should] have mercy on Israel and carry their load with a pleasant countenance - like the Highest Merciful One, who tolerates everything and does not wither nor ignore nor get sick [of them], but [rather] leads each one according to his need.",
+            "These are the traits of Wisdom, the merciful Father over [Its] children.",
+            "To have mercy upon all of the creatures: He must also have his mercy extend to all the creatures. He [should] not disgrace them nor destroy them. As behold, the Highest Wisdom is spread over all the creatures - the inanimate, the growing (plants), the living (animals) and the speaking (people). And we are warned about disgracing food for this reason. And about this thing it is fitting that [just] like the Highest Wisdom does not disgrace anything in existence and everything was made from There, as it is written, \"You made all of them with wisdom\" - so [too, should] the mercy of a person be over all of His creations, may He be blessed. And for this reason was the holy Rebbe punished: Since he did not pity the young calf that was hiding with him and said to it, \"Go, you were created for this,\" afflictions came upon him (Bava Metzia 85a). As they were from the side of judgement; since behold, mercy protects from judgement. And when he had mercy on a weasel and said, \"It is written (Psalms 145:9), 'and His mercies are over all of His creatures,'\" he was saved from the judgement - since the light of Wisdom was spread over him and the afflictions withdrew. And upon this way, he [should] not disgrace anything in existence from that which exists, as all of them are with Wisdom. And [so] he [should] not uproot a plant except for a need nor kill an animal except for a need. And [then] he [should] chose a nice death, with a checked knife, to have mercy in as much as is possible.",
+            "This is the general rule: Compassion upon all things in existence - not to injure them - is [rooted] in Wisdom. [This is] unless it is to raise them from [one] level to [another] level - from growing to living; from living to speaking. As then it is permitted to uproot a [plant] and kill an [animal] - to disadvantage [it] in order to benefit [it]."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 4 - How a person can accustom himself with the trait of understanding (<i>binah</i>):</b> Understanding is repentance. And this is that one [should] repent - as there is nothing as important as it, since it repairs every defect. And like it is the way of Understanding to sweeten all of the judgments and to nullify their bitterness, so [should] a person repent and fix every defect. And one who ponders repentance all of his days causes Understanding to shine upon him all of his days. 'And it comes out that all of his days are in repentance' - which is [to say that he] is including himself in Understanding, which is Repentance. And [so] the days of his life are crowned with the secret of the Highest Repentance. And see, that [just] like Repentance has the root of all that is in existence in it through the secret of the Jubilee, and behold the root of the external forces - [which] is the secret of the River Dinur which is included in the holiness of the secret of the severities - is [also] rooted There and extends from There and this extension is called the extension of the burning fury, but the extension returns to its Source in the secret of \"And the Lord smelled the pleasant smell\" (Genesis 8:21), and the judgments are sweetened and the fury is stilled, 'and the Lord relents of the evil'; so [too] does a person do this secret with the secret of his repentance. ",
+            "Repentance is also good for the bad, that you [should] not say that repentance is only good for the holy part in man - but rather it also sweetens the evil part in him, similar to this [Higher] trait: Know that Kain was bad and was from the snake, but it was stated to him (Genesis 4:7), \"Is it not that if you do good, it will be lifted\" - do not think that because you are from the side of evil, that you have no reparation; that is a lie! Is it not that \"if you do good\" and root yourself in the secret of repentance, \"it will be lifted,\" [such] that you will withdraw to there in the secret of the good rooted there - as all the Highest Bitterness has a sweet root and can enter through its root to better itself. And so these same actions improve a person, and his 'volitional sins are made for him [to be] like merits.' As behold, those actions that he did were prosecuting from the 'left side.' [If] he repented with complete repentance, behold, he brings these actions in and roots them to the Above. And all of these prosecutors do not become nullified, but rather improve themselves and root themselves in holiness, similar to the [possible] betterment of Kain. And behold, if Kain had repented and been repaired; behold, the volitional sin of Adam (literally the first man) through which he fathered Kain - who is the nest (<i>kina</i>) of impurity - would have been considered a merit, through the secret of 'a child gives merit to the father' (Sanhedrin 104a). However, he did not want to repent. And hence, all the 'side of the left' is drawn from there. But all of its branches are destined to be sweetened, and they will repent and be sweetened. And this is exactly from the reason that we explained - that a person takes the secret of evil to his own roots and sweetens it and brings it into the good. Hence, a person purifies his evil impulse and brings it into the good, and it becomes rooted in holiness Above. ",
+            "And this is the virtue of repentance that a person practices. He must ponder it each and every day and repent in some way, so that 'all of his days will be in repentance.'"
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 5 - How a person can accustom himself with the trait of kindness (<i>chesed</i>):</b> [Its] essence is love of God - the main entrance for a person to the secret of kindness is to love God with the fullest love, such that he will not leave His service for any reason. [This is] on account of there being nothing at all as beloved to him, relative to his love of Him, may He be blessed. And so, he [should] first fix all the needs of His service; and what remains afterwards will be for other needs. And this love [should] be fixed in his heart. Whether he receives goodnesses from the Holy One, blessed be He, or whether he receives afflictions and upbraidings, he [should] consider them [to be products of His] love for him, as it is written (Proverbs 27:6), \"Faithful are the wounds of a friend.\" And it is as it is [also] written (Deuteronomy 6:5), \"and with all your might (<i>meodecah</i>)\" - and they explained (Berakhot 54a), \"With each and every trait (<i>midah</i>), etc., so as to include all of the traits in Kindness. And it comes out that the secret of His governance is from Kingship (<i>Malkhut</i>); and even as it acts with judgement, it is connected to Kindness. And this is the trait of Nachum, the man of Gamzo, who would say, \"This too (<i>Gam zo</i>) is for the good.\" He wanted to always connect [occurrences] to the side of Kindness that is called good, and [so] he would say, \"This too,\" that appears to be with the 'left' that is connected to Severity (<i>Gevurah</i>), \"is\" nothing but \"for the good,\" [which is] connected to Kindness. And he would put his mind to the side of the good with this trait and hide its judgments. And this is a great practice, always to connect with Kindness.",
+            "And in the Tikkunim (in the Introduction), they explained, \"Who is [the] pious one (<i>chasid</i>)? One who is kindly (<i>mitchased</i>) with his Maker.\" [That is] since a person must intend, in the acts of kindness that he does with the lower ones (other people), the Highest reparation that is its model - and that is bestowing Kindness with his Maker.",
+            "From kindness with people, one learns kindness with one's Creator: And now, he needs to know how many are the traits of acts of kindness with people. And he [should] do all of them with his Creator, if he wants to acquire the trait of kindness. And so, we shall say that the traits of acts of kindness are these:",
+            "The first: When a person is born, every arrangement for his nourishment must be provided for him. If so, he should call up to his mind the giving birth of Understanding [to] Splendor (<i>Tiferet</i>). And it is that in Its difficulty in Its birth from the angle of judgement, God forbid, Splendor comes out to the side of the severities and Its birth [would be] in difficulty (hardness); [hence] there is a need to fix all that is possible there - that the birth of Splendor be to the 'right side,' so that the Offspring be without blemish at all. [It is] as we say, \"And bring our judgement out to the light, Holy one\" - which is that He take out Splendor [which is] judgement to the side of the light, which is the right, and It will [then] be holy and separated from the severities. And in this is included his having in mind in his actions to always connect [his action] with Kindness, to have It come out from Understanding to the side of Kindness. And then the Offspring will come out vital and lustrous. And almost every warning in the Torah is included in this; so that the severities not arouse intensification of the judgments there, and there not be difficulty in Its birth, God forbid. ",
+            "The second: To circumcise the offspring - that is to do [it] according to the refinements of its commandments. That he [should] circumcise any husk (<i>klipah</i>) and foreskin that is attached to the Foundation (<i>Yesod</i>), chase all those that cause foreskin There and bring them to repentance in a way that in his circumcising the foreskin of their hearts, the Highest Righteous One will be without a foreskin. And he [should] stand strongly to fix all of the things that cause foreskin There. And so when Pinchas circumcised the foreskin of the Children of Israel, he merited priesthood. Since he bestowed kindness [to] his Maker with the secret of circumcision - that he circumcised the Foundation from that foreskin - he merited kindness. And so from this, one should learn to all the other traits of kindness.",
+            "The third: To visit the sick and to heal them. It is thus known that the Divine Presence is lovesick for unification, as it is written (Song of Songs 2:5), \"for I am sick with love.\" And Her healing is in the hand of man, to bring Her proper drugs, as it is written, \"Support me with fruitcakes, lay apples below me.\" And they explained in the Tikkunim (p. 39b) that the secret of fruitcakes (<i>ashishot</i>) is all of the things that are connected to Kingship (<i>Malkhut</i>) - through the man (<i>eesh</i>) [that includes the letter,] <i>hay</i> (five, which is) Kindness, and through the woman (<i>eeshah</i>) [that includes the letter,] <i>yod</i> (ten, which is) Severity, [which] is through the two forearms. And She supports Herself upon them there. And whoever does this supports the patient in his sickness.",
+            "The explanation of the second [phrase], \"lay apples below me\" is to connect Her between Victory (<i>Netsach</i>) and Majesty (<i>Hod</i>). As Her couch is there, in Her being white and red - like those apples the colors of which are mixed - from the side of Kindness. And he needs to visit Her, remember Her and to beseech Her countenance, that She accept food and drink from the Highest flow, which She prevents from Herself and [accordingly] makes Her soul pine for the travail of Israel. In the way that it is with physical patients, so is it with Highest Patients, as She is sick, like we said. And He is [also] sick, as He is 'wandering' from His place - the world to come, Understanding - 'and roaming' from Her in this World; as it is written (Proverbs 27:8), \"As a bird roaming from its nest\" - which is the Divine Presence - \"so is a man roaming from his place.\" And He waits for Her and swears to Her that He will not return to His place until He brings Her back to Her place. Behold, He is also 'wounded because of our sins, willingly crushed because of our iniquities.' And the healing of both of Them is in our hands. And it is fitting to visit Them and to procure Their needs through Torah [study] and through [fulfillment of] the commandments.",
+            "The fourth: To give charity (<i>tsedekah</i>) to the poor, the model of whom is Foundation and Kingship. And they have explained in the Tikkunim (Tikkun 18, p. 33a) that the charity that is fit for Them is to every day implement ninety [recitations of] amen, four [of] <i>kedushah</i>, one hundred blessings and five books of the Torah (as these numbers corresponds to the letters that spell out the word, <i>tsedekah</i>). And in this way, everyone [should] draw charity from Splendor to these Poor Ones. And he [should] procure for Them gleanings from all of the Sefirot, forgotten sheaves from the secret of the Highest Sheaf - which is Understanding - and the corner from the aspect of Kingship itself, as it is the corner for the other traits (it is the outermost Sefirah). It is written (Leviticus 19:10), \"for the poor and the stranger shall you leave them\" - as even Splendor is a stranger [when it is] below in Kingship, and one must give It from these reparations. And so [too, must one give] the poor tithe, to bring up Kingship, which is Tithe, to the Foundation, which is called the Poor. And if he connects it with Splendor, he will give from the Tithe to the Stranger. And several reparations are included in this.",
+            "The fifth: Bringing in guests. [The guests] are Splendor and Foundation - to give them a house for resting, such that they rest there, meaning in Kingship. Since They are Wayfarers in the secret of the exile - to search for Their lost object - he must bring Them in there. And according to what is elucidated in the Zohar, Vayera 1:115b, this commandment is implemented by those who are 'wayfarers that speak'; which are those expelled from their houses to be involved in Torah [study], who cause that the Guests will be involved in the needs of Kingship. And so [too,] anyone who creates a unification for Splendor in Kingship from another aspect and fixes a place for his Torah [study], causes Splendor to make its residence in Kingship. And so did they explain in the Tikkunim (in the Introduction). And one must prepare food, drink and escort for the Guests. That is that one must bring in Splendor and Foundation to Kingship; give them food, similar to, \"I have come to my garden, I have eaten my honeycombs and my honey\" (Song of Songs 5:1), which is the flow that is fitting for the lower governance that extends from the side of the sweetened Severity; and drink, similar to \"I have drunk my wine with my milk\", which is the inner flow from the wine that is guarded, and from the secret of the milk sweetened to connect Splendor and Kingship - [which are] Yaakov and Rachel - and Severity with Victory or with Majesty. As so did they explain in the Raaya Meheimena (Vayikra, p. 4b). And the escort is to bring himself and his soul There with Them in their Highest Replication, to escort Them There; also to bring the other Sefirot There with Them to make a good escort for Them. And there are several things included in this reparation. ",
+            "The general principle of the thing is that he make efforts about the needs of the commoner (a person) and have intention for its allusion. And [so] he can be assured that Above will be done similar to [what he is doing], once he is an expert in the secrets. And how good is it to mention the allusion of his intention with his mouth at the time of the deed, to fulfill \"in your mouth and in your heart to do it\" (Deuteronomy 30:14)!",
+            "The sixth: The dealing of the living with the dead. And how this thing relates to the Above is very difficult, as it is [a] secret of the Sefirot, that become hidden and withdraw into Their containers above. How much must one repair Them to wash Them from every sickness of iniquity; to clothe Them in white - the whitening of the Sefirot in the light of the good deed - to have Them rise up in the secret of one; to connect Them above; and to carry Them on the Shoulder, [which is] the secret of the raising of the Sefirot, One by One, until they are risen up over the Shoulder which is the beginning of the joining of the Forearm with the Body. But above this is the secret of hiding, about which there is no comprehension. And about the secret of burial, he should have intention for the verse (Deuteronomy 34:6), \"And He buried him in the valley (<i>gai</i>),\" which we translate [into Aramaic], \"with thirteen crowns of mercy\" (as the numerical equivalent of <i>gai</i> is thirteen). As they emerge from the Crown from its aspects that face downwards to have mercy on the Ones below. And from there the buried, rises to the Highest Eden - Wisdom in the Crown. And there is a need for much concentration in this.  ",
+            "The seventh: Bringing a bride under the canopy. And all of the needs of unification are included in this, as all of the prayers and the unifications are the secret of bringing a bride under the canopy. And its essence is the secret of prayer of several levels, this after that - the [recital of the] sacrifices; the [songs]; the sitting prayer in which there is the recital of Shema and its blessings; the standing prayer afterwards; and the rest of the reparations that come after them. It is all the bestowal of kindness upon the Groom and the Bride, to supervise all of Their needs and the reparations of Their pairing. ",
+            "The eighth: The bringing of peace between a man and his fellow, which are Splendor and Foundation. Sometimes, They become distant One from the Other, and there is a need to bring peace between Them and to repair Them, that They be parallel and connected together in love and amity. And this [happens] through the propriety of the good deed. As when Foundation inclines to the left and Splendor to the right, They are then in opposition One to the Other - until Foundation inclines to the right like [Splendor has]. But when there is, God forbid, a defect of iniquity in the world, then there is hatred and opposition between the two of Them, and unification among the Sefirot is not connected at all. And in this way is it also between all the [pairs] of Sefirot that are right and left: between Wisdom and Understanding; between Kindness and Severity; and between Victory and Majesty - one needs to bring peace (a middle Sefirah) between Them, and that is [the meaning of] the bringing of peace between a Man and his Fellow. And likewise, between a Man and His Wife is that the Foundation is peace between Splendor and Kingship. And everything that is similar to this in the ways of peace is [accounted as] acts of kindness Above. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 6 - How a person can accustom himself with the trait of severity (<i>gevurah</i>):</b> Know that all actions of the arousal of the evil impulse truly arouse the strong severities. Hence he should not activate his evil impulse, so that he not arouse Severity. And the explanation is that a man is created with two impulses - the good impulse and the evil impulse, this is Kindness and that is Severity. However they explained in the Zohar in Parshat Bereishit (p. 49a) that the good impulse was created for the man himself for his need, and the evil impulse was created for the need of his wife. See how sweet are its words - Splendor, which is the husband of Kindness inclines to the right; and all of His actions are with the right, the good impulse. And the Female (Kingship) is to the left and all of Its actions are with Severity. If so, it is fitting not to arouse the evil impulse for his own sake; as he so arouses the Highest Man in Severity and destroys the world.  If so, any traits that a man arouses for himself that are from the side of severity harms the Highest Man. And from this, he should see how disgraceful anger and anything like it is - as it intensifies the harsh severities. Indeed, the evil impulse must be tied and bound, that it not arouse any action in the world, from the actions of his body - not for the desire for intercourse, nor for the desire for money, and not from the angle of anger and the angle of honor at all.",
+            "However for the need of his wife, he [should] gently arouse his [evil] impulse from the side of the sweetened severities, such as to clothe her [and] to arrange a house for her. And he [should] say, \"Behold, with that which I am clothing [my wife], I am repairing the Divine Presence\" - as it is adorned by Understanding, which is Severity that contains all of the severities, but they are sweetened by Her many mercies. Hence, all the arrangements of the house are arrangements (reparations) of the Divine Presence, which is sweetened from the evil impulse that was created to do the will of its Maker and nothing else. Hence, a man [should] not intend any pleasure of anything for himself; but when his wife enjoys a pleasant residence [from] him, he [should] intend [it] for the reparation of the Divine Presence which is repaired by the good severities of the left, from which there is wealth and honor. And from this angle, he [should] arouse his evil impulse for Her love, and then intend towards the left that is aroused, to bring it close with the secret of \"His left is under my head\" (Song of Songs 8:3): At first, he only connects from the side of the left, and afterwards - \"and with his right, he embraces me\" - he [should] intend to sweeten all of those reparations with his good impulse and to actually repair Her, to have Her rejoice in the matter of a commandment for the sake of the Highest unification. Behold, he [thus] sweetens all of the severities and repairs them with the right. And in this way [should] all desires coming from the side of the evil impulse be primarily for the arrangements of his wife, whom God has shown to him to be his helpmate. And he [should] transform all of them afterwards to the service of God, to connect them with the right [side]."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 7 - How a person can accustom himself with the trait of splendor (<i>tiferet</i>):</b> There is no doubt that the trait of Splendor is involvement in Torah. However, a person needs great care not to become haughty with words of Torah, that he not cause great evil. As behold, [just] like he becomes haughty, so does he cause the trait of Splendor - which is the Torah - to become haughty and withdraw Above, God forbid. Rather anyone that lowers himself with words of Torah causes Splendor to descend and lower itself, to flow to Kingship. And behold, there are four Sefirot below Splendor and they have three traits. ",
+            "The first: One who becomes haughty over his students causes Splendor to be haughty and rise above Victory and Majesty, which are 'Those taught of God' - the Students of Splendor. But one who lowers himself and teaches it with love, [brings that] Splendor will also lower Itself towards Its Students and teach Them, according to what They can carry. And in his merit, Splendor will flow upon 'Those taught of God' according to Their aspect that is fitting for them.",
+            "The second: One who makes himself haughty with his Torah over the poor person, like that occurrence of Eliyahu who appeared to Rabbi Shimon ben Elazar like an ugly disgraced and disgusting poor man (Taanit 20a), in order to make him stumble. As his head had swelled [from his Torah knowledge] and he disgraced the poor man, and [so Eliyahu] rebuked him for his blemish. As one who is haughty over the poor, causes Splendor to be haughty over Foundation and not to flow upon It. But if the mind of the sage is settled [in his dealings] with the poor person, then Splendor will flow onto Foundation. Hence a poor person should be very important to the sage, and he should bring him close; and so will Foundation be considered above to Splendor and [the Latter] will connect with [the Former].",
+            "The third: One who becomes haughty from his Torah upon the people of the land - which is the general people of God - causes Splendor to become haughty over Kingship and not to flow upon it. Rather, his disposition [should] be pleasant with the creatures and all the people of the settlement be important in front of him - as they are below in the secret of the Land. And God forbid, if he calls them donkeys, he lowers them to the husks. Hence he will not merit to have a son that will have the light of the Torah in him, as it is [found] in the Gemara (Nedarim 81a). Rather, he should behave with them gently, according to their way, similar to Splendor that flows to Kingship and guides Her according to the poverty of Her mind - as the \"minds of women are weak\" (Shabbat 33b). And included in this is that he not become haughty over the weak of mind that are included in the 'dust of the earth.' And because of this, the ancient ones would not become haughty from their Torah, like [in] that occurrence of Rav Hamnuna in [the Zohar,] Parshat Bereishit and like the occurrence of Rabbi Chagai (Zohar, Part I, p. 158a), and in the Tikkunim (the end of Tikkun 26, p. 72b) of that elder who fled when they wanted to kiss him, as he did not want to become haughty with words of Torah. ",
+            "He should also be accustomed in his going back and forth (his discussion and argument) in the words of Torah to intend the reparation of the Divine Presence, to repair It and adorn It to Splendor - which is the Law to the Truth. And this is [the meaning of] a 'disagreement for the sake of the Heavens' - which is [for] Kindness and Severity to come to Splendor, the Heavens - to have the Law correspond to It. And he [should] separate from any disagreement that goes out of this line, as Splendor will not want to grasp what is outside, even if it be with words of Torah. If it is [just] to argue, its end will be <i>Geihinom</i>, God forbid. And you have no disagreement that does not harm Splendor besides a disagreement of the Torah for the sake of the Heavens - as 'all of its paths are peace' and love is at its end. ",
+            "And one who consumes pleasures from the words of Torah hurts this trait, as it is holy and he [makes] it words of the mundane. But when one is involved in words of Torah for the pleasure of the Higher Realm, happy is his portion. And the essence of everything is to refine his mind through the aspect of thought, and to examine himself by way of give and take. If there be found a trace of an improper thing, he [should] go back on it; and he [should] always concede to the truth, so that Splendor - the trait of Truth - will be found there. "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 8 - How a person can accustom himself with the traits of victory (<i>netsach</i>), majesty (<i>hod</i>) and foundation (<i>yesod</i>):</b> The reparations of Victory, Majesty in Their Commonality - [as with] the reparations of Victory and Majesty, some of them are common to both of them and some of them are unique, each one to itself - [are as follows]. ",
+            "And behold, first he must assist those that study Torah, and to strengthen them - whether with his money or his actions - to provide the requirements that they will use, the provision of food and the supply of all that they want, so that they not desist form the words of Torah; and to be careful not to disgrace their study, that they not be weakened from [their] occupation with Torah, but rather to honor them and to praise their good deeds, in order to strengthen them in their service; and to provide them with books required for their occupation and a study hall, and all that is similar [to it] - which is for strengthening and assistance to those occupied with Torah. It is all dependent on these two traits (victory and majesty) - everyone according to his ability, whether it is little or much. In the end, all that he can increase in this to honor the Torah and to strengthen it - with [his] speech, with his body, and with his means - and to stimulate the hearts of the creatures to the Torah, that they should be strengthened in it; it is all held and rooted in these two Sefirot, in that they are called Those that hold it and its Supporters.   ",
+            "One occupied with the Torah must also learn from every person, as it is written (Psalms 119:99), \"From all of my teachers have I been enlightened.\" As the Torah is not completed with one teacher; but since he becomes a student to all, he merits to become a chariot for Victory and Majesty, 'Those taught of God'; and the one who bestows Torah upon him is on the level of Splendor. And behold, in his sitting and studying Torah, he merits that Splendor flows on Victory and Majesty and [that] he actually be on Their level. ",
+            "Victory and Majesty individually - and behold, in his studying Scripture which is from the right, he has a connection to Victory individually; and in his studying Mishnah which is from the left, he has a connection to Majesty individually. And behold, the Gemara that is included in everything - such that it brings a proof to the laws of the Mishnah from the verse - is a reparation for both of Them together. ",
+            "The reparations of the foundation: How does a man, however, accustom himself to the trait of foundation? He must be very careful from speech that brings lustful thought, so that he not come to a nocturnal emission. There is no need to say that he [should] not speak a vile thing, but it is fitting to guard even from a pure thing that brings to a lustful thought. And so was the expression of the verse exacting (Ecclesiastes 5:5), \"Do not let your mouth make your flesh sin\" - it warned that he not allow his mouth speech that brings his holy flesh - the sign of the covenant (circumcision) - to sin, with an accidental emission. And it is written [further], \"why should God be angered, etc.\" - and if it was [speaking] about vile [speech], what is [the meaning of] \"to make sin\"; behold, it is a sin itself? Rather, even if the speech is not a sin but only a pure thing - if it brings to lustful thought, he should be careful from it. And that is why it stated, \"to make your flesh sin, why should [He] be angered\" - it means [to say], since it brings to sin, He will be angry about that voice, even though it is permitted. As since an evil act ensued from it, the voice and speech became evil. This much carefulness must there be about the sign of the covenant, to not have lustful thoughts and not be destructive.",
+            "And he must also be careful as Foundation is the sign of the covenant of the rainbow. And the Bow is only drawn Above to send arrows to the trait of Kingship; and it guards the drop that shoots like an arrow 'to make a branch and carry a fruit.' And just like the Highest Bow never draws except across from the mentioned target - so should a man never draw the bow and not make himself have an erection in any way except for across from the fitting target. [And that] is his wife [when] she is in her [time] of purity, which is the time of mating. And not more than this, which would harm this trait, God forbid. And one needs much, much carefulness - and the main carefulness is that he guard himself from lustful thought."
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 9 - How a person can accustom himself with the trait of kingship (<i>malkhut</i>):</b> To lower himself - that his heart not become haughty, he [should] first of all always make himself like a poor person in front of his Maker, like an indigent requesting and begging. To accustom himself to this trait - even if he is rich - he [should] think that there is not a thing that is attached to him from all that he has; and he [is] forsaken and always needs the mercy of the Creator, since he has nothing besides the bread that he eats. And he [should] subdue his heart and afflict himself. And even more so at the time of his prayers, as it is a wonderful device. And [about] the opposite of this is it stated (Deuteronomy 8:14), \"And your heart will rise and you will forget\" - as external forgetfulness is found there. And David supplicated with this trait much, as he stated (Psalms 25:16), \"for I am alone and poor.\" As behold, each and every one of the people of his household needs to help himself - what are they [then] to him? And even his wife and children, what will they help him when he is judged in front of the Creator or at the time that his soul is withdrawn? Will they accompany him any [further] than to his grave? What are they for him at the time of his judgments from the opening of the grave and beyond? Hence, he [should] lower and refine himself with the secret of this trait. ",
+            "To go into exile: There is a second [method] that they explained in the Book of the Zohar (Vayekhel, 198b) and it is very important - that he [should] exile himself from place to place for the sake of the Heavens. And through this, he will become a chariot for the exiled Divine Presence. And he [should] compare himself, \"Behold I am in exile and behold I have all of the vessels [that I need] with me; what does the honor of the Higher Realm do, as the Divine Presence was exiled, but her vessels are not with Her - as they were removed on account of the exile?\" And so he [should] minimize his vessels with all of his ability, as it is written (Jeremiah 46:19), \"Vessels of an exile make for yourself.\" And he [should] subdue his heart in the exile and connect to Torah; and then the Divine Presence will be with him. And he [should] make for himself an expulsion, and always expel himself from the house of his resting, in the way that Rabbi Shimon and his colleagues would expel themselves and occupy themselves with Torah. And all the more so if he can pound his feet from place to place without a horse and wagon. About [such a one] is it stated (Psalms 146:5), \"his hope (<i>sivro</i>) is to the Lord, his God\" - and they explained (Zohar, Vayekhel, 198a) about it, that it is an expression of breaking (<i>shever</i>) - such that he breaks his body for the honor of the Higher Realm.",
+            "To fear God: There is another very important trait from the trait of kingship [and it is] the gateway to all [Divine] service, and that is to fear the glorious and awesome God. And behold, fear is very much in danger of being harmed and that the external forces enter it. As behold, if he fears from afflictions, from death or from <i>Geihinom</i> - observe that this is fear of the external forces, since all of these functions are from the external forces. However the essential fear is to fear God - and that is that he think about three things:",
+            "The first: That the greatness of the Creator of all is over all that exists.",
+            "And behold a man fears from a lion, from a bear, from a violent man, from fire, from a falling structure and yet they are small agents. And [so] why would he not fear from the great King, [such that] His fear be on his face from His greatness. And he [should] say, \"How can a disgraceful man sin to a big Master like this? And behold, [is it] because if He were a bear, He would eat him, whereas the Holy One, blessed be He, [actually] tolerates the insult, that he does not fear from His awe and His greatness?\" ",
+            "The second: When he envisions His constant supervision, [such] that He watches and observes him.",
+            "And behold, the slave always fears from his master when he is in front of him. And a person is always in front of the Creator, and His eye is open upon all of his ways - he [should] fear and be afraid, how He can see him negate His commandments.",
+            "The third: His being the Source of all the souls.",
+            "And they are all rooted in His Sefirot. And [so] the sinner harms His chamber. And why does he not fear how the chamber of the King is dirty from his bad deeds?",
+            "The fourth: His fear that the defect of his deeds are pushing the Divine Presence from Above.",
+            "And he [should] fear how he causes this great evil, to break off the desire of the King from the Queen. And the fear that is similar to this is the fear that straightens a person to the reparation of this trait. And he [should] cling to it.",
+            "To make it that the Divine Presence clings to him by his behavior with his wife: There is also much care that a man must take for himself [in this] to make it that the Divine Presence be clinging to him and not separate from him. And behold, it is obvious that when a man has not yet married a woman, the Divine Presence is not with him at all; as the essence of the Divine Presence for a man is from the side of the female. And a man stands between the two females - the lower physical female, who takes 'flesh, covering and time' from him; and the Divine Presence that stands above him, to bless him with all of them, that he give and give again to the wife of his covenant. [This is] like the matter of Splendor that stands between two Females - the Higher Mother (Understanding) that flows all that is needed to Him; and the Lower Mother (Kingship), [that] receives from Him, 'flesh, covering and time,' which are Kindness, judgement (Severity) and mercy (Splendor), as is known. And the Divine Presence will not come to him if he does not resemble the Highest Existence. ",
+            "Behold, sometimes a man separates from his wife for one of three reasons:",
+            "The first - in her being a menstruant.",
+            "The second - in his being occupied with Torah and separating from her all of the weekdays.",
+            "The third - in his going on the way and guarding himself from sin.",
+            "And at these times, the Divine Presence is clinging and bound to him and It does not leave him, so that he not be abandoned and separated. Rather the man is always complete, male and female. And behold [since] the Divine Presence is coupled with him when he goes out on the way, a man must be careful that It not separate from him. And he [should] be alacritous and rewarded to pray the prayer of the way and to hold on to Torah. As from this reason, the Divine Presence - which is Protection of the way - always stands for him; in that he is being careful from sin and occupied with Torah. And so [too,] when his wife is a menstruant, the Divine Present stands upon him  - when he observes [the laws of] the menstruant as is fitting. Afterwards on the night of her purity, on the Shabbat night or on his coming back from the way - each one of them is a time of commanded intercourse. And the Divine Presence above opens to accept holy souls; so is his wife fitting to visit her. And with this, the Divine Presence is always with him. So is it explained in the Zohar in Parshat Bereishit (p. 49a). The visiting of his wife must be specifically at the time that the Divine Presence is between the two Forearms (Kindness and Severity). However at a time that the Divine Presence is not between the two Forearms, it is forbidden. And so is it explained in the Tikkunim, Parshat Bereishit (Tikkun 69).",
+            "To repair all of the traits and to accept the yoke of the commandments: One who wants to be coupled with the Daughter of the King and that She not separate from him ever, must first adorn himself with all types of adornments and nice garments, and they are the reparations of all the traits mentioned. And after he has repaired himself with the reparations, he should intend to receive Her upon himself - in his being occupied with Torah and always carrying the yoke of the commandments in the secret of intention for unification. And [then] immediately, She marries him and does not separate from him. And this is on condition that he purifies and sanctifies himself. And after he is pure and holy, he should have in mind to fulfill for Her, 'flesh, covering and time' which a man is obligated [to give] to his wife.",
+            "The first: To bestow upon Her a flow from the right with all of his deeds - Her nourishment.",
+            "The second: To cover Her from the side of Severity. That the external forces not rule [over] Her, such that there not be a side of the evil impulse in his involvement with the commandments - such as pleasure to the body, or hoping for illusory honor, and similar to it. As the evil impulse is [then] found in that commandment; and She flees from it, because it is 'nakedness.' If so, he must cover the nakedness, to always hide it that it should not rule [over] Her. How is that? All of his deeds [should be] for the sake of the Heavens, without any portion for the evil impulse. And so [too,] tefillin and tsitsit are great protections for Her, such that the external forces not rule [over] Her. And he [should] be accustomed to [wearing] them.",
+            "The third: To unify Her with Splendor at the time of the Recital of Shema and in the setting of time for Torah [study]. And when he sets a time for anything, he [should] have in mind that this is the set time of the Divine Presence, the Daughter of the King. And there is a hint to this in the Tikkunim.  "
+        ],
+        [
+            "<b>Chapter 10 - To connect with the Sefirot according to the time period:</b> Rabbi Shimon explained in [the Zohar,] Parshat Bereishit (p. 11a) a big and great counsel from the Torah, how a person is to connect to the Highest Holiness, act with It, and never separate from the Highest Sefirot. And in it, a man must act according to the time; meaning to say to know what Sefirah is ruling [at that time], connect to it and do the reparation that relates to the trait that is [therefore] ruling.",
+            "At night he [should] connect with Kingship: And he begins from the night, at the time that a man lies down on his bed. And behold the rulership is to Night, the trait of Kingship. And he goes to sleep - and sleep is similar to death, and the tree of death rules. What shall he do? He [should] repair and proceed to connect to the secret of holiness, which is the secret of the trait of kingship, from the aspect of its holiness. And so he [should] go on his bed and accept the full yoke of the Kingship of the Heavens with concentration of the heart. He gets up at midnight, [washes] his hands from the husk that is governing them, removes the evil from his flesh and recites a blessing. And he [should] repair the Divine Presence through the occupation with Torah. And about this is it stated (Proverbs 6:22), \"When you lie down it will watch over you,\" from the external forces; \"and when you awake, it will talk with you.\" And She will be connected to him, and he to Her. And the likeness of his soul will rise in the Garden of Eden with the Divine Presence that is entering there with the righteous ones. And Splendor will also come there to play with the righteous ones, and with him in their company - as they will all be listening to his voice. Behold, he has actually traveled with Her from death and sleep to the secret of the Garden of Eden and began to cause the light of Splendor, that sparkles in the Garden of Eden upon the righteous, to sparkle upon him. And so is it explained in [the Zohar,] Parshat Terumah (p. 130b).",
+            "In the morning, he [should] connect himself to the traits of the three fathers that are included in Splendor: When the dawn rises, he also begins to come to the synagogue and bind himself to the three fathers. At the opening of the synagogue, he says, \"But I, through Your abundant kindness, enter, etc.\" (Psalms 5:8). And he includes himself in the secret of the Splendor of Man that includes Kindness, Severity and Splendor, and he enters the assembly of Kingship. ",
+            "And he has intention in the verse for the three fathers:",
+            "\"Through Your abundant kindness\" - that is Avraham.",
+            "\"I bow down at Your holy chamber\" - that is Yitschak, as bowing down, to bend one's stature across from the trait of judgment (Severity) to be pushed off before it, is from his side. And then the time [of pain] is pushed off in front of him, as a flow of mercy is pulled towards it from Above to sweeten it.",
+            " \"In Your awe\" - that is Yaakov, as about him is it written (Genesis 28:17), \"how awesome is this place.\"",
+            "And behold, he has included himself in Them in thought, speech and deed: As the thought that we mentioned is the intention; the speech is the verse; and the deed is the entering into the synagogue and his bowing down across from His chamber. ",
+            "The traits to which he connects during the course of the day: Before prayer he stands in the synagogue. His mouth exudes prayer and the unification of Foundation - the Source of the well (Foundation) opens up in the well, which is the synagogue (Kingship) - and he repairs the Divine Presence with all the power of the intention of his prayer. He leaves from there and rises to the secret of Torah, and connects to it in the secret of the measure of day; and he is involved with it all of the day until the time of the afternoon prayer, when he connects to Severity. As behold, in the morning, he was connected to Kindness in his prayer, and in the day to Splendor in occupation in Torah; and [so] in the evening, [is it] with Severity. And all of this is in the measure of the day - that he comes to the synagogue to unify with the secret of Severity, in the way that he did from the side of Kindness.",
+            "And between this and that, he connects the Divine Presence to him in his meal, such that he bestows kindness on the poor one - as Hillel the Elder (Vayikra Rabbah 34:3) would say, \"A righteous one should know the soul of his animal\" (Proverbs 12:10). And this [should] be his intention in his meal, to bestow kindness to the animal soul and to connect it with the secret of nourishment.",
+            "And after he arrived to the time of the afternoon prayer and he connected with Severity, he waits to the evening and Splendor goes down to Kingship. And behold, he is with [Splendor] at the beginning of the night, connects himself with It and enters the synagogue with the intention mentioned above and he connects himself Below - [so] Splendor comes to the House of Its lodging. ",
+            "He exits the synagogue [and] unifies himself truly with Kingship alone, through the secret of accepting the yoke of the Kingdom of the Heavens. And this is his strength during the day, with the strength of the Sefirah. And he [should] always cling to the Light that is ruling.",
+            "This essence of this counsel is in [the Zohar,] Parshat Bereishit, and the rest is gathered from many places in the Zohar. It is a comprehensive counsel, to always connect a man to holiness; and the crown of the Divine Presence will [thereby] never leave his head.",
+            "It is whole and complete - praise to God, who knows all the hidden - today the fourth day of the week, the twelfth day of the month of MarCheshvan, in the year [numerically encoded in the verse], \"May my speech be pleasing to Him; I will rejoice in the Lord\" (Psalms 104:34)."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/Torat Emet.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/Torat Emet.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1cda28c49d17c97163c999f8a1e63914d1c79e7a
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/Torat Emet.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "versionSource": "http://www.ateret4u.com/online/f_01658.html#HtmpReportNum0000_L2",
+    "versionTitle": "Torat Emet",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<b>האדם ראוי שיתדמה לקונו:</b> הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י\"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י\"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י\"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: ",
+            "הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח\"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. ",
+            "הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:",
+            "הב' - נושא עון - וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא וּפֵרְשׁוּ חֲזַ\"ל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל יֵרָצֶה זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ פֵּרוּשׁ לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב. ",
+            "יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא: ",
+            "הג'- ועובר על פשע - זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (תהלים קל, ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְגוֹ' וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן כְּדִכְתִיב (ישעיה ד, ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ' וְהַיְנוּ וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵר וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע. ",
+            "וְהִנֵּה מַמָּשׁ כִּדְמוּת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא יֹאמַר וְכִי אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶׁפְּלוֹנִי חָטָא אוֹ הִשְׁחִית, לֹא יֹאמַר כָּךְ שֶׁהֲרֵי הָאָדָם חֹטֵא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ מְתַקֵּן אֶת מְעֻוָּת וְרוֹחֵץ צֹאַת עֲוֹנוֹ. ",
+            "וּמִכָּאן יִתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לָשׁוּב לַחֲטֹא שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ רוֹחֵץ לִכְלוּךְ בְּגָדָיו:",
+            "הד' - לשארית נחלתו - הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז\"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. כְּתִיב בְּ'אַלֶף' לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לְפֶלֶא הָעֶלְיוֹן וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין שֶׁבָּהֶן עִיקָר הַהַנְהָגָה וְקָרֵינַן בְּ'וָאו' לוֹ צָר. וּכְתִיב (שֹׁפְטִים, ז) וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. ",
+            "כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ\"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה: ",
+            "הה' - לא החזיק לעד אפו - זוֹ מִדָּה אַחֶרֶת שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהָאָדָם מַחֲזִיק בְּחֵטְא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיק אַף, וְאִם מַחֲזִיק לֹא לָעַד אֶלָּא יְבַטֵּל כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּב הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְהֵם הָיוּ עוֹבְדִים עֲגָלִים וְרִחֵם עֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁבוּ אִם כֵּן לָמָּה רִחֵם, בִּשְׁבִיל מִדָּה זוֹ שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ אַדְּרַבָּא מַחְלִישׁ אַפּוֹ עִם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִן הַחֵטְא קַיָּם אֵינוֹ מַעֲנִישׁ אֶלָּא מְצַפֶּה וּמְרַחֵם אוּלַי יָשׁוּבוּ, וְהַיְנוּ כִּי לֹא לָנֶצַח אָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם אֶטּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּרַכּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַכֹּל לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל. ",
+            "וְזוֹ מִדָּה רְאוּיָה לְאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת בָּנָיו וְהֵם מִתְיַסְּרִים לֹא מִפְּנֵי זֶה יַרְבֶּה תּוֹכַחְתּוֹ וְלֹא יַחֲזִיק כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶּׁכָּעַס אֶלָּא יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יַחֲזִיק לָעַד אַפּוֹ, גַם אִם אַף הוּא הַמֻּתָּר לָאָדָם כְּעֵין שֶׁפֵּרְשׁוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ וְגוֹ' וּפֵרְשׁוּ מַה הִיא הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְהוּא יָחִיד אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד וְשֹׂנֵא אוֹתוֹ עַל דְּבַר עֲבֵרָה וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמְרָה תּוֹרָה עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ אֶלָּא מִצְוָה לְקָרֵב אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה אוּלַי יוֹעִיל בְּדֶרֶךְ זוֹ וְהַיְנוּ מַמָּשׁ מִדָּה זוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ: ",
+            "הו' - כי חפץ חסד הוא - הֲלֹא כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיַּד אֹתָם הַמַּלְאָכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד, וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה - מְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יְחֶזְקֵאל י, ב) בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וְגוֹ' כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵּק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל לְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וּכְתִיב (שם, ח) וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם וְהַיְּנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית. וְהַטַּעַם מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא רוֹצֶה בְּמַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אַחֵר.",
+            "אִם כֵּן בְּסֵדֶר זוֹ רָאוּי לְאָדָם לְהִתְנַהֵג אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים אוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעֲסוֹ מֵעָלָיו וְיֵרָצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ וְיַחְפֹּץ חֶסֶד וְיֹאמַר דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ כִּדְפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת סג, א) דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַּדְלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא, כָּךְ יֹאמַר עַל כָּל אָדָם דֵּי לִי בְּטוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁעָשָׂה לִי אוֹ שֶׁעָשָׂה עִם פְּלוֹנִי אוֹ מִדָּה טוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִהְיֶה חָפֵץ חֶסֶד: ",
+            "הז' - ישוב ירחמנו - הִנֵּה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה עִמּוֹ מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כְּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת. אֲבָל אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַיְּנוּ (בְּרָכוֹת לד:) \"בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד\". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק הַבּוֹנֶה (לְפָנֵינוּ הוּא במְנָחוֹת כט:) בְּעִנְיַן ה לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָא שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ יֵצֵא, פֵּרוּשׁ הָעוֹלָם נִבְרָא בַּה' וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוֹחַ לְצַד הָרַע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרַע וּפְגָם כְּמִין אַכְסַדְרָא, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרַע לְצַד מַטָּה כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ כַּמָּה פִתְחִין לוֹ לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִכָּנֵס אֶל הַחִצוֹנִים, וְהִיא פְתוּחָה מִלְּמַעְלָה שֶׁאִם יָשֻׁב יְקַבְּלוּהוּ. וְהִקְשׁוּ וּלְהַדְּרוּהוּ בְּהַאי, לֹא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, רָצוּ בָּזֶה שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָר בֶּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וָשָׁב לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְעַט כְּבַר נִפְרָץ פַּעַם אַחַת אִם יִתְקָרֵב שָׁם בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד, וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר וַיַּעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת. ",
+            "וּמִטַּעַם זֶה בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים וְכוּ' מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַצַּדִּיקִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא נִצְטַעֲרוּ וְעָלוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הָעֶלְיוֹן וְסִגְּפוּ עַצְמָן וְנִבְדְּלוּ מִן הַחֵטְא יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים לְכָךְ עָלוּ וְעָמְדוּ בְּמַדְרֵגָה ה' הֵיכָל חֲמִישִׁי שֶׁבְּגַן עֵדֶן דְּהַיְנוּ גַּג הַהֵ\"א וְצַדִּיקִים בְּפֶתַח הַהֵ\"א בִּכְנִיסַת הָאַכְסַדְרָא וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה דְּהַיְנוּ תָּשׁוּב ה' אֶל מְקֹמָהּ, וְיַחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו אֵינוֹ שָׁב כְּאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד, אֶלָּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהַיְּנוּ \"יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ\" שֶׁיּוֹסִיף רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל וִיתַקְּנֵם וִיקָרְבֵם יוֹתֵר. ",
+            "וְכָךְ הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ לֹא יִהְיֶה נוֹטֵר אֵיבָה מֵהַכַּעַס הַקּוֹדֵם אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ יִהְיֶה לוֹ בְּמַדְרֵגַת רַחֲמִים וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִקֹּדֶם וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא לִי כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶּׁאֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד אֶצְלָם וִיקָרְבֵהוּ תַּכְלִית קֻרְבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמְּקָרֵב אֹתָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּמוּרִים עִמּוֹ שֶׁלֹּא חָטְאוּ אֶצְלוֹ:",
+            "הח' - יכבש עונותינו - הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּמִדָּה זוֹ וְהִיא סוֹד כְּבִישַׁת הֶעָוֹן. כִּי הִנֵּה הַמִּצְוֹת הִיא כְפֹרַחַת עָלָתָה נִצָּהּ וּבוֹקֵעַ וְעוֹלֶה עַד אֵין תַּכְלִית לִכְנֹס לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ אָמְנָם הָעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם כְּנִיסָה שָׁם ח\"ו אֶלָּא כֹּבְשָׁם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים ה, ה) \"לֹא יְגֻרְךָ רָע\" - לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע אִם כֵּן אֵין הֶעָוֹן נִכְנָס פְּנִימָה. וּמִטַּעַם זֶה \"שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא\" (קִדּוּשִׁין לט.) מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְהַאֵיךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בָּעוֹלָם גַּשְׁמִי וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקוֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יִקַּח שֹׁחַד שֶׁל מִצְוֹת, הַמָּשָׁל בָּזֶה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עָשָׂה אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְעֶשֶׂר עֲבֵרוֹת נִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָׂה עֲבֵרָה אַחַת דּוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁיְּרַצֶּה חֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְׂכַר כָּל מִצְוֹתָיו. וְזֶה חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד וּמִתְעַלּוֹת עַד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהַאֵיךְ יְנַכֶּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרוֹת כִּי שְׂכַר הָעֲבֵרָה הוּא מֵחֵלֶק הַגֵּיהִנֹּם - מֵהַנִּבְזֶה, וְהַמִּצְוֹת שְׂכָרָן מֵהַנִּכְבָּד זִיו שְׁכִינָה, הַאֵיךְ יְנַכֶּה אֵלּוּ בְּצַד אֵלּוּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה חוֹב הָעֲבֵרוֹת וּמַשְׂכִּיר שְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַיְּנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁאֵין הָעֲוֹנוֹת מִתְגַּבְּרִים לְפָנָיו כְּמִצְוֹת אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יִתְעַלּוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ עִם הֱיוֹת שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל דַּרְכֵי אִישׁ הַטּוֹב וְהָרָע עִם כָּל זֶה הַטּוֹב אֵינוֹ כּוֹבְשׁוֹ אֶלָּא פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה עַד לִמְאֹד וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכְבָּד וַעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם סְגֻלָּה זוֹ אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ הַצְלָחָה זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ פְּנִימָה. ",
+            "אַף מִדָּה זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ שֶׁלֹּא יִכְבֹּשׁ טוֹבַת חֲבֵרוֹ וַיִּזְכּוֹר רָעָתוֹ שֶׁגְמָלָהוּ אֶלָּא אַדְּרַבָּה יִכְבֹּשׁ הֵרַע וַיִּשְׁכָּחֵהוּ וְיַזְנִיחֵהוּ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרוֹ רָע וְתִהְיֶה הַטּוֹבָה סְדוּרָה תָּמִיד לְפָנָיו וְיִזְכֹּר לוֹ הַטּוֹבָה וְיַגְבִּיר לוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה לוֹ וְלֹא יְנַכֶּה בְּלִבּוֹ וְיֹאמַר אִם עָשָׂה לִי טוֹבָה הֲרֵי עָשָׂה לִי רָעָה וְיִשְׁכַּח הַטּוֹבָה לֹא יַעֲשֶׂה כֵן אֶלָּא בְּרָעָה יִתְרַצֶּה כָּל דֶּרֶךְ רִצּוּי שֶׁיּוּכַל וְהַטּוֹבָה אֶל יַזְנִיחָהּ לְעוֹלָם מִבֵּין עֵינָיו וְיַעֲלִים עֵינוֹ מִן הָרָעָה כָּל מַה שֶׁיּוּכַל כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת כִּדְפֵרַשְׁתִּי:",
+            "הט' - ותשליך במצלות ים כל חטאותם - זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב): \"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה\" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד): \"הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי\" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ \"מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים\" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים \"אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים\" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר \"וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי\" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא\"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא\"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא\"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם \"וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ\" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם. ",
+            "וַהֲרֵי בָזֶה מַמָּשׁ סוֹד הַצֶּלֶם שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר נִמְסְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל \"רֵישָׁא דִּי דַהֲבָא\" (דָּנִיֵּאל ב, לב) נִכְנַע הַהוּא רֵישָׁא וְנִמְסְרוּ בְּיַד פָּרַס שֶׁהֵן \"חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף\" וְכֵן נִדְחוּ אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְ\"רַגְלוֹהִי מִנְּהֵון דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵון דִּי חֲסַף\" (שָׁם, לג) וּמַה יִהְיֶה תַּכְלִית הַטּוֹב בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִידָם וְעוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים לב, כג): \"חִצַּי אֲכַלֶּה בָם\" חִצַּי כָּלִים וְיִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּלִים \"בֵּאדַיִן דָּקוּ כַּחֲדָא דַהֲבָא כַּסְפָּא וּנְחָשָׁא וְכוּ'\" (שָׁם, לה) הִנֵּה בַּהַתְחָלָה כְּתִיב (שם, לד) \"וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי\" אֵין מִכָּל הַצֶּלֶם אֶלָּא רַגְלָיו שֶׁכְּבָר נִתְבַּטֵּל כֹּחָם וְעָבְרוּ רֹאשׁ וּדְרָעוֹהִי וּמְעוֹהִי וְעִם כָּל זֶה בַּסּוֹף דָּקוּ כַּחֲדָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד סמא\"ל וְהָרְשָׁעִים עוֹשֵׂי מַעֲשָׂיו וּפְעֻלּוֹתָיו וַיַּעֲשֶׂה בָהֶם הַדִּין. וְהַיְּנוּ \" וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם \" , יֵרָצֶה הִשְׁלִיךְ כֹּחַ הַדִּין לְהַפִּיל עַל יְדֵי אֵלּוּ שֶׁהֵם מְצוּלוֹת יָם \"וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיְגָרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט\" (יְשַׁעְיָה נז, כ) אֵלּוּ הֵם הָעוֹשִׂים דִּין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּשׁוּב אַחַר כָּךְ כָּל גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם, וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל קִבְּלוּ הַדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם אֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁקָּדַם וְתוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם וְלֹא דַּי אֶלָּא \"אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה\" (זְכַרְיָה א, טו). ",
+            "גַּם בְּמִדָּה זוֹ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין אַל יִשְׂנָאֵהוּ שֶׁאַחַר שֶׁנִּקְלָה הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ (מַכּוֹת כג.) וִיקָרֵב הַמְּרוּדִים וְהַנֶּעֱנָשִׁים וִירַחֵם עֲלֵיהֶם וְאַדְרַבָּה יַצִּילֵם מִיַּד אוֹיֵב וְאַל יֹאמַר עֲוֹנוֹ גָּרַם לוֹ אֶלָּא יְרַחֲמֵהוּ בְּמִדָּה זוֹ כִּדְפֵרַשְׁתִּי: ",
+            "הי' - תתן אמת ליעקב - מִדָּה זוֹ הִיא, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַעֲלָה, אֹתָם הַבֵּינוֹנִיִּים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהִתְנַהֵג לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים יַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מִתְנַהֲגִים אֶלָּא עִם הַנְהָגוֹת אֲמִתִּיּוֹת גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מִדַּת אֱמֶת שֶׁהוּא עַל צַד מְצִיאוּת הַמִּשְׁפָּט הַיֹּשֶׁר, וְאֵלּוּ הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם בְּיֹשֶׁר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בֶּאֱמֶת מְרַחֵם עֲלֵיהֶם עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהַמִּשְׁפָּט. ",
+            "גַּם כֵּן הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת בְּלִי לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט חֲבֵרוֹ לְרַחֵם עָלָיו בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת הַבֵּינוֹנִיִּים בְּמִדַּת אֱמֶת לְתַקֵּן אֹתָם:",
+            "הי\"א - חסד לאברהם - הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֵינוֹ מַעֲמִיד עִמָּהֶם הַדִּין עַל תּוֹקְפוֹ אַף לֹא כְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר אֶלָּא נִכְנַס עִמָּהֶם לִפְנִים מִן הַיֹּשֶׁר כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים, וְהַיְּנוּ \" חֶסֶד לְאַבְרָהָם \" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד עִם אֹתָם שֶׁהֵם כְּמוֹ אַבְרָהָם בְּהִתְנַהֲגוּת. ",
+            "גַּם הָאָדָם עִם הֱיוֹת שֶׁעִם כָּל אָדָם יִהְיֶה מִתְנַהֵג בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר וּבְמִשְׁפָּט, עִם הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים תִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְאִם לִשְׁאָר הָאָדָם הָיָה סַבְלָן קְצָת לְאֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וִירַחֵם עֲלֵיהֶם לִכָּנֵס עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהּ עִם שְׁאָר הָאָדָם וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לְפָנָיו מְאֹד מְאֹד וַחֲבִיבִים לוֹ וְהֵם יִהְיוּ מֵאַנְשֵׁי חֶבְרָתוֹ: ",
+            "הי\"ב - אשר נשבעת לאבתינו - יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל כֻּלָּם וּפֵרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז.) \"וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן\" (שְׁמוֹת לג, יט) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹצָר זֶה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יֵשׁ אוֹצַר חִנּוּנִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לָאָבוֹת אִם כֵּן עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יִזְכּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם מִזֶּרַע הָאָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם לְפִיכָךְ אַנְהִילֵם וְאַנְהִיגֵם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ. ",
+            "וְכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם אַף אִם יִפְגַּע בָּרְשָׁעִים אַל יִתְאַכְזֵר כְּנֶגְדָּם אוֹ יְחָרְפֵם וְכַיּוֹצֵא, אֶלָּא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיֹאמַר סוֹף סוֹף הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם הֵם אֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲבוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים, וְהַמְּבַזֶּה הַבָּנִים מְבַזֶּה הָאָבוֹת, אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּתְבַּזּוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יָדִי, וּמְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם וּמְתַקְּנָם כְּפִי כֹחוֹ. ",
+            "הי\"ג - מימי קדם - הֲרֵי מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁתַּמָּה זְכוּת וְכַיּוֹצֵא מַה יַעֲשֶׂה וַהֲרֵי הֵם מִצַּד עַצְמָם אֵינָם הֲגוּנִים, כְּתִיב (יִרְמִיָה ב, ב): \"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ\" מַמָּשׁ זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמֵי קַדְמוֹנִים, אַהֲבָה שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וּמְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל וּבָזֶה יַזְכִּיר לָהֶם כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשׂוּ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ וּמִכֻּלָּם עוֹשֶׂה סְגֻלָּה לְרַחֵם בִּשְׁבִילָם, וַהֲרֵי זוֹ הַמִּדָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּם כִּדְפֵרְשׁוּ בָּאִדְרָא (זֹהַר נָשֹׂא קלד:). ",
+            "כָּךְ הָאָדָם יְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יִמְצָא טַעֲנָה מֵאֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת יֹאמַר כְּבָר הָיוּ שָׁעָה קֹדֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ וַהֲרֵי אֹתָהּ שָׁעָה אוֹ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים הָיוּ כְּשֵׁרִים וְיִזְכֹּר לָהֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּקַטְנוּתָם וְיִזְכֹּר לָהֶם אַהֲבַת גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם וּבָזֶה לֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהֵטִיבוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁלוֹמוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו.",
+            "עַד כַּאן הִגִּיעַ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁבָּהֶן יִהְיֶה הָאָדָם דּוֹמֶה אֶל קוֹנוֹ שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת וּסְגֻלָּתָן כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַהֵג לְמַטָּה כָּךְ יִּזְכֶּה לִפְתֹּחַ לוֹ מִדָּה עֶלְיוֹנָה מִלְמַעְלָה מַמָּשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְנַהֵג כָּךְ מַשְׁפִּיעַ מִלְמַעְלָה וְגוֹרֵם שֶׁאוֹתָהּ הַמִּדָּה תָּאִיר בָּעוֹלָם. וּלְכָךְ אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֵי הַשֵּׂכֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ וְהַפָּסוּק לֹא יָסוּף מִפִּיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמַזְכֶּרֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה אַחַת מֵהֶן יִזְכֹּר וְיֹאמַר הֲרֵי דָּבָר זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה פְּלוֹנִית אֵינִי רוֹצֶה לָזוּז מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא תִתְעַלֵּם וְתִסְתַּלֵּק הַמִּדָּה הַהִיא מִן הָעוֹלָם:"
+        ],
+        [
+            "<b>כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה:</b> עוֹד, לִהְיוֹת הָאָדָם דּוֹמֶה לְקוֹנוֹ בְּסוֹד מִדַּת הַכֶּתֶר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בוֹ כַּמָּה גּוּפֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁהֵם עִיקָר הַהַנְהָגָה: ",
+            "הָרִאשׁוֹנָה - הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלִּית וּמִתְגָּאָה לְמַעְלָה אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה תָּדִיר, וְזֶה מִשְּׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד שֶׁהוּא בּוֹשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסִבָּתוֹ אֶלָּא מַאֲצִילוֹ מַבִּיט בּוֹ תָּמִיד לְהֵטִיבוֹ וְהוּא מַבִּיט בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעְלָה לְהִתְגָּאוֹת אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָּה לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל. וַהֲרֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא תְּלוּיָה דֶּרֶךְ כְּלָל בָּרֹאשׁ שֶּׁאֵין הָאָדָם מִתְגָּאֶה אֶלָּא בַּהֲרָמַת רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהֶעָנִי מַשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ לְמַטָּה. וַהֲרֵי אֵין סַבְלָן וְעָנָו כֵּאלֹהֵינוּ בְּמִדַּת הַכֶּתֶר שֶׁהוּא תַּכְלִית הָרַחֲמִים וְלֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו שׂוֹם פְּגַם וְלֹא עָוֹן וְלֹא דִּין וְלֹא שׁוּם מִדָּה מוֹנַעַת מִלְּהַשְׁגִּיחַ וּלְהַשְׁפִּיעַ וּלְהֵיטִיב תָּדִיר. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁשּׁוּם סִבָּה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תִּמְנָעֵהוּ מִלְּהֵטִיב וְשׂוּם עָוֹן אוֹ מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי הָגוּן לֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִלְּהֵיטִיב לְאוֹתָם הַצְּרִיכִים טוֹבָתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע. וּכְמוֹ שֶׁהוּא יֹשֵׁב וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִנִּים וְאֵינוֹ מְבַזֶּה שׁוּם בְּרִיָּה שֶׁאִלּוּ יְבַזֶּה הַבְּרוּאִים מִפְּנֵי פְחִיתוּתָם לֹא יִתְקַיְּמוּ בָעוֹלָם אֲפִלּוּ רֶגַע, אֶלָּא מַשְׁגִּיחַ וְנוֹתֵן רַחֲמָיו עַל כֻּלָּם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מֵטִיב לַכֹּל וְלֹא יִתְבַּזֶּה שׁוּם נִבְרָא לְפָנָיו אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּרִיָּה קֹלָהּ שֶׁבַּקַּלִּים תִּהְיֶה מְאֹד חֲשׁוּבָה בְעֵינָיו וְיִתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ וְיֵיטִיב לְכָל הַמִּצְטָרֵךְ אֶל טוֹבָתוֹ, וְזוֹ מִדָּה תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר בְּסוֹד הָרֹאשׁ דֶּרֶךְ כְּלָל: ",
+            "הַשְּׁנִיָּה - מַחְשַׁבְתּוֹ תִדְמֶה לְמַחְשֶׁבֶת הַכֶּתֶר. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ הַחָכְמָה לֹא תִּפְסֹק תָּמִיד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, וְהָרַע לֹא יִכָּנֵס בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא רַחֲמִים גְּמוּרִים, וְאֵין שָׁם דִּין וְלֹא שׁוּם קֹשִׁי כְּלָל, כָּךְ הָאָדָם תָּמִיד תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ פְּנוּיָה מִכָּל דָּבָר מְכֹעָר. וּכְמוֹ שֶׁהִיא סוֹד חָכְמָה תּוֹרָה קְדוּמָה, וְלֹא יֶחְסַר שָׁם סוֹד תּוֹרָה, כָּךְ לֹא יִפְנֶה אֶל שׁוּם פְּנִיָּה חוּץ מִמַּחְשֶׁבֶת הַתּוֹרָה וְלַחְשֹׁב בְּגַדְלוּת הָאֵל וּפְעֻלּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וּלְהֵיטִיב וְכַיּוֹצֵא. ",
+            "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר - לֹא יִכָּנֵס זָר וּבָטֵל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וְזוֹ הָיְתָה מַעֲלַת רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו. וְהִנֵּה כְּשֶׁהִפְרִיד רַבִּי יוֹסֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ מְעָט, כַּמָּה הוֹכִיחוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּזֹהַר בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל: ",
+            "הַשְּׁלִישִׁית - מִצְחוֹ לֹא יִהְיֶה בוֹ קֹשִׁי כְּלָל, אֶלָּא יִדְמֶה תָּמִיד לְמֵצַח הָרָצוֹן שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הַכֹּל אֲפִלּוּ שֶׁיִּמְצָא בְּנֵי אָדָם כּוֹעֲסִים יְרַצֵּם וְיַשְׁקִיטֵם בִּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב, שֶׁכֵּן מֵצַח הָרָצוֹן הוּא תָּמִיד רוֹצֶה וּמְרַצֶּה הַגְּבוּרוֹת וּמְתַקְּנָם, אַף הוּא יְרַצֶּה הַגִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים כַּעֲסָם, וְהוּא יְנַהֲלֵם בְּרָצוֹן טוֹב וִישַׁתֵּף שָׁם חָכְמָה גְּדוֹלָה לְהַשְׁבִּית הַכַּעַס, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הַגְּבוּל וִיקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם, וְיֵעָשֶׂה דֻּגְמָא לְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִן הַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה בְּמִצְחָא דְעַתִּיקָא וּמִשָּׁם מְרַצֶּה הַכֹּל. ",
+            "וְזֶה יִמָּשֵׁךְ לִהְיוֹתוֹ תָּמִיד נֹחַ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁאִם מִדּוֹתָיו קָשׁוֹת מִצַּד אֶחָד עִם בְּנֵי אָדָם, לֹא יִתְרַצּוּ מִמֶּנּוּ. וְזֶה טַעַם הַמִּשְׁנֶה כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ: ",
+            "הָרְבִיעִית - שֶׁיִּהְיוּ אָזְנָיו נוֹטוֹת תָּמִיד לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב, אָמְנָם שֵׁמַע שָׁוְא אוֹ הַמְּגֻנֶּה לֹא יִכָּנֵס בָּהֶם כְּלָל, כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹד הַאֲזָנָה הָעֶלְיוֹנָה אֵין שׁוּם צַעֲקַת דִּין וְלֹא פְּגַם לָשׁוֹן הָרָע נִכְנָס שָׁם, כָּךְ לֹא יַאֲזִין אֶלָּא הַטּוֹבוֹת וְהַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים, וּשְׁאָר דְּבָרִים הַמַּגְבִּירִים כַּעַס לֹא יַאֲזִין אֲלֵיהֶם כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ וְדִבּוּרוֹ וּלְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ נִכְנָס לְמַעְלָה, כָּךְ לֹא יִכָּנֵס אֵלָיו שׁוּם דָּבָר מְגֻנֶּה. וְהַיְּנוּ \"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא\" (שְׁמוֹת כג, א) כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הַמְּגֻנֶּה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְאָזְנוֹ כְּלָל, וְלֹא תִהְיֶה קַשֶּׁבֶת אֶלָּא אֶל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים. ",
+            "הַחֲמִישִׁית - עֵינָיו לֹא יִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּלָל בְּשׁוּם דָּבָר מְגֻנֶּה. אָמְנָם תִּהְיֶינָה תָמִיד פְקֻחוֹת לְהַשְׁגִּיחַ וּלְרַחֵם עַל הָאֻמְלָלִים כְּפִי כֹחוֹ, וּכְשֶׁיִּרְאֶה בְּצָרַת עָנִי לֹא יַעֲצִים עֵינָיו כְּלָל, אֶלָּא יִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ עָלָיו כְּפִי כֹחוֹ וִיעוֹרֵר רַחֲמִים עָלָיו בִּפְנֵי שָׁמַיִם וּבִפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְיִתְרַחֵק מִכָּל הַשְׁגָּחָה רָעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה פְּקוּחָה וּמִסְתַּכֶּלֶת מִיַּד אֶל הַטּוֹב: ",
+            "הַשִּׁשִּׁית - בְּחֹטְמוֹ מֵעוֹלָם לֹא יִמָּצֵא בוֹ חֲרוֹן אַף כְּלָל, אֶלָּא תָמִיד בְּאַפּוֹ חַיִּים וְרָצוֹן טוֹב וַאֲרִיכוּת אַף, אֲפִלּוּ לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. וְתָמִיד רוֹצֶה לְמַלְּאוֹת רָצוֹן וּלְהָפִיק כָּל שְׁאֵלָה וּלְהַחֲיוֹת כָּל נִדְכֶּה, וּמוֹצִיא מֵחֹטְמוֹ תָמִיד מְחִילַת עָוֹן (וְהַעֲצָרַת) [וְהַעֲבָרַת] פָּשַׁע, וְאֵינוֹ כּוֹעֵס בַּחֹטֵא לוֹ, אֶלָּא מִתְרַצֶּה תָּמִיד וְחָפֵץ חֶסֶד לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַכֹּל: ",
+            "הַשְּׁבִיעִית - פָּנָיו תִּהְיֶינָה מְאִירוֹת תָּמִיד וִיקַבֵּל כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁכֵּן בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי טז, טו): \"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים\" וְאֵין שׁוּם אֹדֶם וְדִין נִכְנָס שָׁם כְּלָל, כָּךְ אוֹר פָּנָיו לֹא יְשֻׁנֶּה וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בָּהֶם לֹא יִמְצָא אֶלָּא שִׂמְחָה וְסֵבֶר פָּנִים וְשׁוּם סִבָּה לֹא תַטְרִידֵהוּ מִזֶּה כְּלָל: ",
+            "הַשְּׁמִינִית - פִּיו לֹא יוֹצִיא אֶלָּא טוֹבָה, וְגִזְרַת אֲמָרָיו תּוֹרָה וַהֲפָקַת רָצוֹן טוֹב תָּמִיד, וְלֹא יוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר מְגֻנֶּה וְלֹא קְלָלָה וְלֹא רֹגֶז כַּעַס כְּלָל וְלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְיִהְיֶה דּוֹמֶה לְאוֹתוֹ הַפֶּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאֵינוֹ נִסְתָּם כְּלָל, וְלֹא יִמְנַע טוֹב תָּמִיד, וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁלֹּא יֶחֱשֶׁה מִלְּדַבֵּר טוֹבָה עַל הַכֹּל וּלְהוֹצִיא מִפִּיו טוֹבָה וּבְרָכָה תָמִיד. ",
+            "הֲרֵי אֵלֶּה שְׁמֹנֶה מִדּוֹת טוֹבוֹת וְכֻלָּן תַּחַת דֶּגֶל הָעֲנָוָה שֶׁכֻּלָּן לְמַעְלָה בַּכֶּתֶר בָּאֵבָרִים הָעֶלְיוֹנִים. וּבָעֵת שֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לְהִתְקָרֵב לְמַעְלָה לְהִדָּמוֹת אֵלָיו לִפְתֹּחַ מְקוֹרוֹתָיו אֶל הַתַּחְתּוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם בִּשְׁנֵי פְרָקִים אֵלּוּ.",
+            "<b>מתי צריך להתנהג במדות הכתר:</b> אָמְנָם יָדַעְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְנַהֵג בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מִדּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּלֵּם בָּהֶן וְהֵן מֵהַגְּבוּרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר. אֲבָל יֵשׁ יָמִים יְדוּעִים שֶׁאֵין הַגְּבוּרוֹת פּוֹעֲלוֹת וְאֵין בְּנֵי אָדָם צְרִיכִים אֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁהַכֶּתֶר שׁוֹלֵט בָּהֶם, אוֹ שָׁעוֹת שֶׁהַכֶּתֶר מִתְבַּקֵּשׁ, אָז צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה הַמִּדּוֹת שֶּׁזָּכַרְנוּ. ",
+            "אָמְנָם שְׁאָר הַמִּדּוֹת עִם הֱיוֹת שֶׁהֵם צֹרֶךְ עֲבוֹדָה בִּשְׁעָתָן, אֵין עֵת עַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַכֶּתֶר מְבַטְּלָן. וְכָךְ הוּא לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָן הַמִּדּוֹת הַקָּשׁוֹת, כְּגוֹן שַׁבָּת שֶׁהָעוֹלָם מִתְתַּקֵּן בְּסוֹד עֹנֶג וְאֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת, אָז יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן, כְּדֵי לִפְתֹּחַ הַמְּקוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים. שֶׁאִלּוּ יְכַוֵּן בְּכַוָּנָתוֹ אֶל אוֹרוֹת הַכֶּתֶר בִּתְפִלּוֹתָיו וְהוּא יִפְעֹל בִּפְעֻלּוֹתָיו בְּהֵפֶךְ, הֵיאַךְ יִפְתַּח מְקוֹר הַכֶּתֶר, וַהֲרֵי הוּא דוֹחֵהוּ מַמָּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מַגְבִּירוֹת הַדִּינִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַכַּעַס הַקָּדוֹשׁ, לֹא יִשְׁרֶה הַכֶּתֶר בָּהֶן, אִם הָאָדָם יַגְבִּיר הַכַּעַס הַחִיצוֹנִי אֲפִלּוּ יִהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִשְׁרֶה הַכֶּתֶר וְאוֹרוֹ עָלָיו. וּמַה גַּם שֶׁהוּא בָּא לְעוֹרְרוֹ עַל הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְהֵן אוֹמְרוֹת כַּמָּה עַזּוּת פָּנִים יֵשׁ בּוֹ, אֵין אוֹר הַכֶּתֶר מִתְגַּלֶּה בָּנוּ, מִפְּנֵי דִינֵנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, וְהוּא רוֹצֶה לְגַלּוֹתוֹ מָלֵא כַּעַס וּפְעֻלּוֹת מְגֻנּוֹת חִצוֹנוֹת. ",
+            "לְכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם בְּיָמִים טוֹבִים וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּשְׁעוֹת עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁאֵינָן שָׁעוֹת הַגְּבוּרוֹת, אֶלָּא שָׁעוֹת גִּלּוּי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו בְּמִדּוֹת הָאֵלּוּ כֻלָּן. וּשְׁאָר שָׁעוֹת יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת לַעֲבוֹדַת ה', לֹא הַמְּגֻנֶּה מֵהֶן, שֶּׁאֵין לוֹ עֵת לִשְׁלוֹט בָּאָדָם אֶלָּא לְרָעָתוֹ, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר. וְאָז כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת אֵלּוּ יִהְיֶה נָכוֹן וּבָטוּחַ שֶׁיִּפְתַּח הַמְּקוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת מְעַט מְעָט, וְהָעִקָּרִית שֶׁיִּתְפֹּס, שֶׁהִיא מַפְתֵּחַ הַכֹּל - הָעֲנָוָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֹאשׁ לְכֻלָּן, בְּחִינָה רִאשׁוֹנָה בַּכֶּתֶר, וְתַחְתֶּיהָ יֻכְלַל הַכֹּל. ",
+            "וְהִנֵּה עִיקָר הָעֲנָוָה הוּא שֶׁלֹּא יִמְצָא בְּעַצְמוֹ עֶרֶךְ כְּלָל, אֶלָּא יַחְשֹׁב שֶׁהוּא הָאַיִן, וּכְמַאֲמַר הֶעָנָיו (שְׁמוֹת טז, ז): \"וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ\". עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא בְעֵינָיו הַבְּרִיָּה הַשְּׁפֵלָה שֶׁבְּכָל הַנִּבְרָאִים, וּבָזוּי וּמָאוּס מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר יִיגַע תָּמִיד לְהַשִּׂיג הַמִּדָּה הַזֹּאת, כָּל שְׁאָר הַמִּדּוֹת נִגְרָרוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁהֲרֵי הַכֶּתֶר הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בּוֹ, שֶׁנִּרְאֶה עַצְמוֹ לְאַיִן לִפְנֵי מַאֲצִילוֹ, כָּךְ יָשִׂים הָאָדָם עַצְמוֹ אַיִן מַמָּשׁ, וְיַחְשֹׁב הֶעְדֵּרוֹ טוֹב מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת, וּבָזֶה יִהְיֶה לְנֹכַח הַמְּבַזִּים אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הַדִּין עִמָּהֶם, וְהוּא הַנִּבְזֶה אֲשֶׁר עָלָיו הָאָשָׁם, וְזוֹ תִהְיֶה סִבַּת קִנְיַן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת: ",
+            "<b>עצות להרגיל עצמו בענוה:</b> וַאֲנִי מָצָאתִי תְּרוּפָה לְהַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ מְעַט מְעָט, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַפֶּא בָּהּ מֵחֹלִי הַגַּאֲוָה וְיִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה וְהוּא תַּחְבֹּשֶׁת הַנַּעֲשָׂה מִשְּׁלֹשָׁה סַמִּים: ",
+            "הָאַחַת - שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת בּוֹרֵחַ מֵהַכָּבוֹד כָּל מַה שֶׁיּוּכַל. שֶׁאִם יִתְנַהֵג שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּנֵי אָדָם, יִתְלַמֵּד בָּהֶם עַל צַד הַגַּאֲוָה, וְיִתְרַצֶּה הַטֶּבַע תָּמִיד בְּכָךְ, וּבְקֹשִׁי יוּכַל לְהֵרָפֵא. ",
+            "הַשְּׁנִיָּה - שֶׁיַּרְגִּיל מַחְשַׁבְתּוֹ לִרְאוֹת בְּבִזְיוֹנוֹ, וְיֹאמַר, עִם הֱיוֹת שֶׁבְּנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת גְרִיעוּתִי מַה לִי מִזֶּה, וְכִי אֲנִי אֵינִי מַכִּיר בְּעַצְמִי שֶׁאֲנִי נִבְזֶה בְּכָךְ וְכָךְ, אִם בְּהֶעְדֵּר הַיְדִיעָה וְחֻלְשַׁת הַיְּכֹלֶת וּבִזְיוֹן הַמַּאֲכָל וְהַפֶּרֶשׁ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְכַיּוֹצֵא, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. ",
+            "הַשְׁלִישִׁית - שֶׁיַּחְשֹׁב עַל עֲוֹנֹתָיו תָּמִיד וְיִרְצֶה בְּטָהֳרָה וְתוֹכַחַת וְיִסּוּרִים, וְיֹאמַר, מַה הֵם הַיִּסּוּרִין הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יַטְרִידוּנִי מֵעֲבוֹדַת ה', אֵין חָבִיב בְּכֻלָּם מֵאֵלּוּ שֶׁיְּחָרְפוּהוּ וִיבַזֻּהוּ וִיגַדְּפֻהוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ כֹּחוֹ וְאֹנוֹ בָּחֳלָאִים, וְלֹא יִמְנְעוּ אֲכִילָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ, וְלֹא יִמְנְעוּ חַיָּיו וְחַיֵּי בָנָיו בְּמִיתָה. אִם כֵּן מַמָּשׁ יַחְפֹּץ בָּהֶם וְיֹאמַר מַה לִי לְהִתְעַנּוֹת לְהִסְתַּגֵּף בְּשַׂקִּים וּבְמַלְקִיּוֹת הַמַּחְלִשִׁים כֹּחִי מֵעֲבוֹדַת ה' וַאֲנִי לוֹקֵחַ אֹתָם בְּיָדִי, יוֹתֵר טוֹב אֶסְתַּגֵּף בְּבִזְיוֹן בְּנֵי אָדָם וְחֶרְפָּתָם לִי, וְלֹא יָסוּר כֹּחִי וְלֹא יֵחָלֵשׁ. וּבָזֶה כְּשֶׁיָּבֹאוּ הָעֶלְבּוֹנוֹת עָלָיו יִשְׂמַח בָּהֶם, וְאַדְרַבָּה יַחְפֹּץ בָּהֶם. וְיַעֲשֶׂה מִשְּׁלֹשֶׁת סַמִּים אֵלּוּ תַּחְבֹּשֶׁת לְלִבּוֹ וְיִתְלַמֵּד בָּזֶה כָל יָמָיו. ",
+            "<b>עצות נוספות להתרגל לענוה:</b> וְעוֹד מָצָאתִי מַשְׁקֶה טוֹב מְאֹד אֲבָל לֹא יוֹעִיל הַמַּשְׁקֶה כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁיּוֹעִיל אַחַר תַּחְבֹּשֶׁת הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְהוּא שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי דְּבָרִים: ",
+            "הָאֶחָד - הוּא לְכַבֵּד כָּל הַנִּבְרָאִים כֻּלָּם, אַחַר שֶׁיַּכִּיר מַעֲלַת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר יָצַר הָאָדָם בְּחָכְמָה, וְכֵן כָּל הַנִּבְרָאִים חָכְמַת הַיּוֹצֵר בָּהֶם, וְיִרְאֶה בְעַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי הֵם נִכְבָּדִים מְאֹד מְאֹד, שֶׁנִּטְפַּל יוֹצֵר הַכֹּל הֶחָכָם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל בִּבְרִיאָתָם, וְאִלּוּ יְבַזֶּה אוֹתָם חַס וְשָׁלוֹם נוֹגֵעַ בִּכְבוֹד יוֹצְרָם. וַהֲרֵי זֶה יִדְמֶה אֶל חָכָם צוֹרֵף, עָשָׂה כְּלִי בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וְהָרְאָה מַעֲשֵׂהוּ אֶל בְּנֵי אָדָם, וְהִתְחִיל אֶחָד מֵהֶם לְגַנּוֹתוֹ וּלְבַזּוֹתוֹ, כַּמָּה יַגִּיעַ מֵהַכַּעַס אֶל הֶחָכָם הַהוּא מִפְּנֵי שֶׁמְּבַזִּין חָכְמָתוֹ בִּהְיוֹתָם מְבַזִּים מַעֲשֵׂה יָדָיו. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵרַע בְּעֵינָיו אִם יְבַזּוּ שׁוּם בְּרִיָּה מִבְּרִיּוֹתָיו, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'\". לֹא אָמַר \"גָּדְלוּ\" אֶלָּא \"רַבּוּ\" לָשׁוֹן \"רַב בֵּיתוֹ\" (אֶסְתֵּר א, ח) חֲשׁוּבִים מְאֹד, \"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" , וְאַחַר שֶׁנִּטְפְּלָה חָכְמָתְךָ בָּהֶם רַבּוּ וְגָדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, וְרָאוּי לְאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן מִתּוֹכָם חָכְמָה, לֹא בִּזָּיוֹן.",
+            "הַשֵּׁנִי - יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַכְנִיס אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם בְּלִבּוֹ, וַאֲפִילוּ הָרְשָׁעִים, כְּאִלּוּ הָיוּ אֶחָיו וְיֹתֵר מִזֶּה, עַד שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים יֶאֱהַב אֹתָם בְּלִבּוֹ, וְיֹאמַר, מִי יִתֵּן וְיִהְיוּ אֵלּוּ צַדִּיקִים שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה וַיִּהְיוּ כֻּלָּם גְּדוֹלִים וּרְצוּיִים לַמָּקוֹם. כְּמַאֲמַר אוֹהֵב נֶאֱמָן לְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמַר (בַּמִּדְבָּר יא, כט): \"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים וְגוֹ'\", וּבַמֶּה יֶאֱהַב, בִּהְיוֹתוֹ מַזְכִּיר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ טוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם, וִיכַסֶּה מוּמָם וְלֹא יִסְתַּכֵּל בְּנִגְעֵיהֶם אֶלָּא בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם. וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ, אִלּוּ הָיָה הֶעָנִי הַמָּאוּס הַזֶּה בַּעַל מָמוֹן רַב כַּמָּה הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחֶבְרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶבְרַת פְּלוֹנִי. וַהֲרֵי זֶה, אִלּוּ יַלְבִּישׁוּהוּ הַלְּבוּשִׁים הַנָּאִים כְּמוֹ פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵין בֵּינוֹ לְבֵינוֹ הֶבְדֵּל, אִם כֵּן לָמָּה יֵעָדֵר כְּבֹדוֹ בְּעֵינַי, וַהֲרֵי בְּעֵינֵי ה' חָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁהוּא נָגוּעַ מְדֻכָּה עֹנִי וְיִסּוּרִים וּמְנֻקֶּה מֵעָוֹן, וְלָמָּה אֶשְׂנָא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב, וּבָזֶה יִהְיֶה לְבָבוֹ פֹּנֶה אֶל צַד הַטּוֹב וּמַרְגִּיל עַצְמוֹ לַחְשֹׁב בְּכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ. "
+        ],
+        [
+            "<b>האיך ירגיל האדם עצמו במדת החכמה:</b> הִנֵּה הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה פְּרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם, עִם הֱיוֹתָהּ נֶעֱלֶמֶת וְנִשְׂגָּבָה מְאֹד, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\". כָּךְ רָאוּי לְאָדָם שֶׁתִּהְיֶה חָכְמָתוֹ מְצוּיָה בַּכֹּל וְיִהְיֶה מְלַמֵּד לְהוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי כֹחוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ עָלָיו מֵחָכְמָתוֹ יַשְׁפִּיעֵהוּ וְלֹא תַטְרִידֵהוּ סִבָּה כְּלָל. ",
+            "<b>שני פנים לחכמה:</b> וְהִנֵּה אֶל הַחָכְמָה שְׁנֵי פָנִים:",
+            "הַפָּן הָעֶלְיוֹן הַפּוֹנֶה אֶל הַכֶּתֶר - וְאֵין אֹתָם הַפָּנִים מִסְתַּכְּלִים לְמַטָּה אֶלָּא מְקַבְּלִים מִלְמַעְלָה.",
+            "הַפָּן הַשֵּׁנִי הַתַּחְתּוֹן פּוֹנֶה לְמַטָּה - לְהַשְׁגִּיחַ בַּסְּפִירוֹת שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּחָכְמָתָהּ אֲלֵיהֶם.",
+            "כָּךְ יִהְיֶה אֶל הָאָדָם שְׁנֵי פָנִים:",
+            "הַפָּן הָרִאשׁוֹן - הוּא הִתְבּוֹדְדוּתוֹ בְּקוֹנוֹ כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּחָכְמָתוֹ וּלְתַקְּנָהּ.",
+            "הַשֵּׁנִי - לְלַמֵּד בְּנֵי אָדָם מֵאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁפִּיעַ עָלָיו.",
+            "וּכְמוֹ שֶׁהַחָכְמָה מַשְׁפַּעַת אֶל כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה כְּפִי שִׁעוּרָהּ וְצָרְכָּהּ, כֵּן יַשְׁפִּיעַ בְּכָל אָדָם כְּפִי שִׁעוּר שִׂכְלוֹ אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת וְהַנֵאוֹת אֵלָיו וְצָרְכּוֹ. וְיִשָּׁמֵר מִלָּתֵת יוֹתֵר מִשִּׁעוּר שֵׂכֶל הַמֻּשְׁפָּע, שֶׁלֹּא תִמָּשֵׁךְ מִמֶּנּוּ תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן הַסְּפִירָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מוֹסֶפֶת עַל הַשִּׁעוּר הַמֻּגְבָּל בִּמְקַבֵּל. ",
+            "<b>השגחה על צרכי אחרים:</b> וְעוֹד מִדֶּרֶךְ הַחָכְמָה לִהְיוֹתָהּ מַשְׁגַּחַת עַל כָּל הַמְּצִיאוּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַמַּחְשָׁבָה הַחוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַנִּמְצָאוֹת וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה נה, ח): \"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם\", וּכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יד, יד): \"וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח\" וכתיב (ירמיה כט, יא): \"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא רָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית תִּקְוָה\". כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל הַנְהָגַת עִם ה' לְהוֹעִילָם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה לְקָרֵב הַנִּדָּחִים וְלַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל חֹשֵׁב תּוֹעֶלֶת הַנִּמְצָא כֻּלּוֹ, כָּךְ יַחְשֹׁב הוּא תּוֹעֶלֶת הַחֲבֵרִים וְיִתְיַעֵץ עֵצוֹת טוֹבוֹת עִם ה׳ וְעִם עַמּוֹ בִּפְרָט וּבִכְלָל, וְהַיּוֹצֵא מֵהַהַנְהָגָה הַטּוֹבָה יְנַהֲלֵהוּ אֶל הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה וְיִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה לְנַהֲגוֹ וּלְנַהֲלוֹ אֶל הַמִּנְהָג הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, כַּמַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם הָעֶלְיוֹן. ",
+            "<b>להשפיע חיים:</b> וְעוֹד הַחָכְמָה תְּחַיֶּה הַכֹּל כְּדִכְתִיב (קֹהֶלֶת ז, יב): \"וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ\" כָּךְ יִהְיֶה הוּא מוֹרֶה חַיִּים לְכָל הָעוֹלָם וְגוֹרֵם לָהֶם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וּמַמְצִיא לָהֶם חַיִּים. זֶה הַכְּלָל יִהְיֶה נוֹבֵעַ חַיִּים לַכֹּל. ",
+            "<b>להיות כמו אב:</b> וְעוֹד הַחָכְמָה אָב לְכָל הַנִּמְצָאוֹת כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" וְהֵן חַיִּים וּמִתְקַיְּמִים מִשָּׁם, כָּךְ יִהְיֶה הוּא אָב לְכָל יְצוּרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא\"ה וּלְיִשְׂרָאֵל, עִקָּר שֶׁהֵם הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֲצֻלּוֹת מִשָּׁם, וִיבַקֵּשׁ תָּמִיד רַחֲמִים וּבְרָכָה לָעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאָב הָעֶלְיוֹן רַחֲמָן עַל בְּרוּאָיו וְיִהְיֶה תָמִיד מִתְפַּלֵּל בְּצָרַת הַמְּצֵרִים כְּאִלּוּ הָיוּ בָנָיו מַמָּשׁ וּכְאִלּוּ הוּא יְצָרָם, שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן (בַּמִּדְבָּר יא, יב): \"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ\", וּבָזֶה יִשָּׂא אֶת כָּל עַם ה׳ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק, בִּזְרוֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל, הַנִּכְחָדוֹת יִפְקֹד, הַנַּעַר יְבַקֵּשׁ, הַנִּשְׁבָּרֶת יְרַפֵּא, הַנִּצָּבָה יְכַלְכֵּל, הָאֹבְדוֹת יַחְזִיר. וִירַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת מַשָּׂאָם כְּאָב הָרַחֲמָן הָעֶלְיוֹן הַסּוֹבֵל כֹּל, וְלֹא יִבּוֹל וְלֹא יִתְעַלֵּם וְלֹא יָקוּץ, וִינַהֵל לְכָל אֶחָד כְּפִי צָרְכּוֹ. ",
+            "אֵלּוּ הֵן מִדּוֹת הַחָכְמָה אָב רַחֲמָן עַל בָּנִים:",
+            "<b>לרחם על כל הנבראים:</b> עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּשִׂים עַל כָּל הַנִּבְרָאִים, לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ מִבִּזּוּי אוֹכְלִים. וְעַל דָּבָר זֶה רָאוּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מְבַזָּה שׁוּם נִמְצָא וְהַכֹּל נַעֲשָׂה מִשָּׁם כְּדִכְתִיב \"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" , כֵּן יִהְיֶה רַחֲמֵי הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו יִתְבָּרַךְ. וּמִטַּעַם זֶה הָיָה עֹנֶשׁ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא חָס עַל בֶּן הַבָּקָר שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ \"זִיל לְכָךְ נוֹצַרְתָּ\" (בָּבָא מְצִיעָא פה.) בָּאוּ לוֹ יִסּוּרִין, שֶׁהֵם מִצַּד הַדִּין שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמִים מְגִנִּים עַל הַדִּין, וְכַאֲשֶׁר רִחֵם עַל הַחֻלְדָּה וְאָמַר \"רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\" כְּתִיב, נִצּוֹל מִן הַדִּין מִפְּנֵי שֶׁפֵּרַשׂ אוֹר הַחָכְמָה עָלָיו וְנִסְתַּלְּקוּ הַיִּסּוּרִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה בְּשׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצוּרֵךְ, וְיִבְרֹר לָהֶם מִיתָה יָפָה בְּסַכִּין בְּדוּקָה לְרַחֵם כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר. ",
+            "זֶה הַכְּלָל: הַחֶמְלָה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים שֶׁלֹּא לְחַבְּלָם תְּלוּיָה בַּחָכְמָה, זוּלָתִי לְהַעֲלוֹתָם מִמַּעֲלָה אֶל מַעֲלָה, מִצּוֹמֵחַ לְחַי, מֵחַי לִמְדַבֵּר שֶׁאָז מֻתָּר לַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ וּלְהָמִית הַחַי - לָחוּב עַל מְנָת לְזַכּוֹת: "
+        ],
+        [
+            "<b>האיך ירגיל האדם עצמו במדת הבינה: בינה היא תשובה:</b> וְהוּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שֶּׁאֵין דָּבָר חָשׁוּב כָּמוֹהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְתַקֶּנֶת כָּל פְּגַם, וּכְמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הַבִּינָה לְמַתֵּק כָּל הַדִּינִים וּלְבַטֵּל מְרִירוּתָם, כָּךְ הָאָדָם יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיתַקֵּן כָּל פְּגָם. וּמִי שֶׁמְּהַרְהֵר תְּשׁוּבָה כָּל יָמָיו גּוֹרֵם שֶׁתָּאִיר הַבִּינָה בְּכָל יָמָיו וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה דְּהַיְנוּ לִכְלֹל עַצְמוֹ בְּבִינָה שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה וִימֵי חַיָּיו מְעֻטָּרִים בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה. וּרְאֵה כִּי כְמוֹ שֶׁהַתְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנִּמְצָאוֹת בְּסוֹד הַיּוֹבֵל וַהֲרֵי שֹׁרֶשׁ הַחִצוֹנִים סוֹד נְהַר דִּינוּר הַנִּכְלָל בִּקְדֻשָּׁה בְּסוֹד הַגְּבוּרוֹת נִשְׁרַשׁ שָׁם וְיִתְפַּשֵּׁט מִשָּׁם וְיִקָּרֵא הִתְפַּשְּׁטוּת חֲרוֹן אַף וּבְסוֹד \"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ\" (בְּרֵאשִׁית ח, כא) יַחְזֹר הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַהוּא אֶל מְקוֹרוֹ וְיֻמְתְּקוּ הַדִּינִים וְיִשְׁקֹט הֶחָרוֹן וְיִנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה, כָּךְ הָאָדָם בְּסוֹד תְּשׁוּבָתוֹ עוֹשֶׂה סוֹד זֶה. ",
+            "<b>התשובה טובה גם לרע:</b> שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁהַתְּשׁוּבָה טוֹבָה לְחֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּאָדָם, אֶלָּא גַּם לְחֵלֶק הָרַע שֶּׁבּוֹ, מִתְמַתֵּק כְּעֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת. תֵּדַע שֶׁהֲרֵי קַיִן רַע הָיָה וּמִנָּחָשׁ הָיָה וְנֶאֱמַר לוֹ (שם ד, ז) \"הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת\" אַל תַּחְשֹׁב מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִצַּד הָרַע שֶּׁאֵין לְךָ תַּקָּנָה, זֶה שֶׁקֶר. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב וְתַשְׁרִישׁ עַצְמְךָ בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאִם תִּסְתַּלֵּק שָׁם בְּסוֹד הַטּוֹב הַמֻּשְׁרָשׁ שָׁם שֶׁכָּל מַר עֶלְיוֹן שָׁרְשׁוֹ מָתוֹק וְיָכוֹל לִכָּנֵס דֶּרֶךְ שָׁרְשׁוֹ וּלְהֵטִיב עַצְמוֹ, וְלָזֶה הַפְּעֻלּוֹת עַצְמָן מֵטִיב הָאָדָם וּזְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, כִּי הִנֵּה אֹתָם הַפְּעֻלּוֹת שֶׁעָשָׂה הָיוּ מְקַטְרְגוֹת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי מַכְנִיס וּמַשְׁרִישׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת לְמַעְלָה וְכָל אֹתָם הַמְּקַטְרְגִים אֵינָם מִתְבַּטְּלִים אֶלָּא מְטִיבִין עַצְמָן וּמִשְׁתָּרְשִׁים בִּקְדֻשָּׁה כְּעֵין הֲטָבַת קַיִן, וַהֲרֵי אִם קַיִן שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְנִתְקַן הִנֵּה זְדוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הוֹלִיד אֶת קַיִן - קִינָא דִמְסָאֲבוּתָא, הָיָה נֶחְשָׁב לוֹ זְכוּת, בְּסוֹד \"בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא\" (סַנְהֶדְרִין קד.). אָמְנָם לֹא רָצָה לָשׁוּב, וּלְכָךְ כָּל סִטְרָא דִשְׂמָאלָא נִמְשַׁךְ מִשָּׁם, וְכָל עֲנָפָיו עֲתִידִין לְהִתְמַתֵּק וְהֵם שָׁבִים וּמִתְמַתְּקִים, וְהַיְּנוּ מַמָּשׁ מִן הַטַּעַם שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, שֶׁהָאָדָם מַשְׁרִישׁ בְּעַצְמוֹ סוֹד הָרָע וּמְמַתְּקוֹ וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב. לְפִיכָךְ הָאָדָם מְטַהֵר יֵצֶר הָרַע וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב וְהוּא מִשְׁתָּרֵשׁ בִּקְדֻשָּׁה לְמָעְלָה. ",
+            "וְזוֹ הִיא מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָאָדָם יִתְנַהֵג בָּהּ, צָרִיךְ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יְהַרְהֵר בָּהּ וַיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּצַד מַה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה: "
+        ],
+        [
+            "<b>כיצד ירגיל האדם עצמו במדת החסד: העקר - אהבת ה':</b> עִיקָר כְּנִיסַת הָאָדָם אֶל סוֹד הַחֶסֶד הוּא לֶאֱהֹב אֶת ה' תַּכְלִית אַהֲבָה שֶׁלֹּא יַנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ לְשׁוּם סִבָּה מִפְּנֵי שֶּׁאֵין דָּבָר נֶאֱהָב אֶצְלוֹ כְּלָל לְעֵרֶךְ אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָזֶה יְתַקֵּן תְּחִלָּה צָרְכֵי עֲבוֹדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ הַמּוֹתָר יִהְיֶה לִשְׁאָר הַצְּרָכִים, וְתִהְיֶה הָאַהֲבָה הַזֹּאת תְּקוּעָה בְּלִבּוֹ בֵּין יְקַבֵּל טוֹבוֹת מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין יְקַבֵּל יִסּוּרִין וְתוֹכָחוֹת יַחְשְּׁבֵם לְאַהֲבָה לוֹ כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ו): \"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב\", וּכְדִכְתִיב (דְּבָרִים ו, ה): \"וּבְכָל מְאֹדֶךָ\" וּפֵרְשׁוּ (בְּרָכוֹת נד.) \"בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה וְכוּ'\" כְּדֵי לִכְלֹל כָּל הַמִּדּוֹת בְּחֶסֶד וְנִמְצָא סוֹד הַנְהָגָתוֹ מֵהַמַּלְכוּת וְעִם הֱיוֹת שֶׁהִיא פוֹעֶלֶת דִּין הִיא קְשׁוּרָה בְּחֶסֶד, וְהַיְּנוּ מִדַּת נַחוּם אִישׁ גַם זוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר \"גַם זוֹ לְטוֹבָה\", רָצָה לְקָשְׁרָה תָּמִיד בְּצַד הַחֶסֶד הַנִּקְרָא טוֹב וְהָיָה אוֹמֵר גַּם זוֹ שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִיא בִּשְׂמֹאל קְשׁוּרָה בַּגְּבוּרָה אֵינוֹ אֶלָּא לְטוֹבָה הִיא קְשׁוּרָה בְּחֶסֶד וְהָיָה שָׂם דַּעְתּוֹ אֶל צַד הַטּוֹב בַּמִּדָּה הַהִיא וּמַסְתִּיר דִּינֶיהָ. וְזוֹ הִיא הַנְהָגָה גְּדוֹלָה לְהִקָּשֵׁר בְּחֶסֶד תָּמִיד. ",
+            "וּבַתִּקּוּנִים פֵּרְשׁוּ (בַּהַקְדָּמָה) \"אֵיזֶה חָסִיד הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ\". לְפִי שֶׁגְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בַּתַּחְתּוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בָּהּ הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן דֻּגְמָתוֹ, וְהוּא שֶׁגּוֹמֵל חֶסֶד עִם קוֹנוֹ. ",
+            "<b>מהחסד בבני אדם ילמד החסד עם קונו:</b> וְעַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת כַּמָּה הֵן מִדּוֹת גְּמִילוּת חֲסָדִים בִּבְנֵי אָדָם, וְכֻלָּם יַעֲשֶׂה עִם קוֹנוֹ לְמַעְלָה אִם יִרְצֶה לִקְנוֹת מִדַּת הַחֶסֶד, וְלָזֶה נֹאמַר כִּי מִדּוֹת גְּמִילוּת חֲסָדִים הֵם אֵלּוּ: ",
+            "רִאשׁוֹנָה - בְּלֵדַת הָאָדָם צָרִיךְ לִגְמֹל עִמּוֹ כָּל תִּקּוּן לִמְזוֹנוֹ. אִם כֵּן יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ עֵת לֵדַת הַבִּינָה - הַתִּפְאֶרֶת. וַיְהִי בְּהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ מִצַּד הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, יֵצֵא הַתִּפְאֶרֶת לְצַד הַגְּבוּרוֹת וְלֵדָתָהּ בְּקֹשִׁי, צָרִיךְ לְתַקֵּן שָׁם כָּל הָאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה לֵדַת הַתִּפְאֶרֶת לְצַד הַיְּמִין כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד בְּלִי מוּם כְּלָל כִּדְאָמְרִינַן \"וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵינוּ קָדוֹשׁ\" דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹצִיא הַתִּפְאֶרֶת מִשְׁפָּט לְצַד הָאוֹר שֶׁהוּא הַיָּמִין וְיִהְיֶה קָדוֹשׁ וְנִבְדָּל מִן הַגְּבוּרוֹת, וּבָזֶה נִכְלָל הֱיוֹתוֹ מְכַוֵּן בְּמַעֲשָׂיו לְקוֹשְׁרוֹ תָמִיד בַּחֶסֶד וּלְהוֹצִיא מִן הַבִּינָה בְּצַד הַחֶסֶד וְאָז יֵצֵא הַוָּלָד מְזֹּרָז וּמְלֻבָּן וְכִמְעַט בָּזֶה נִכְלָל כָּל אַזְהָרָה שֶׁבַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעוֹרְרוּ הַגְּבוּרוֹת תִּגְבֹּרֶת הַדִּינִים שָׁם וְיִהְיֶה קֹשִׁי בְּלֵדָתָהּ חַס וְשָׁלוֹם. ",
+            "שְׁנִיָּה - לָמוּל אֶת הַוָּלָד הַיְנוּ לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנֵי מִצְוֹתָיו. שֶׁכָּל אֵיזֶה צַד קְלִפָּה וְעָרְלָה הַמִטַפֶלֶת אֶל הַיְסוֹד יָמוּל אֹתָהּ וְיִרְדֹּף אַחַר כָּל אֹתָם הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה וְיַחְזִירֵם בִּתְשׁוּבָה, בְּאֹפֶן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ מָל אֶת עָרְלַת לְבָבָם גּוֹרֵם שֶׁיִּהְיֶה הַצַּדִּיק הָעֶלְיוֹן בְּלִי עָרְלָה וְיַעֲמֹד בְּחָזְקָה לְתַקֵּן כָּל הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה, וְלָזֶה פִּנְחָס כְּשֶׁמָּל עָרְלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זָכָה אֶל כְּהֻנָּה מִפְּנֵי שֶׁגָּמַל חֶסֶד עִם קוֹנוֹ בְּסוֹד הַמִּילָה שֶׁמָּל הַיְסוֹד מֵאוֹתָהּ עָרְלָה זָכָה אֶל הַחֶסֶד. וְכֵן מִזֶּה יִלְמֹד אֶל כָּל שְׁאָר מִדּוֹת הַחֶסֶד. ",
+            "שְׁלִישִׁית - לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְרַפְּאוֹתָם. כָּךְ יָדוּעַ שֶׁהַשְּׁכִינָה הִיא חוֹלַת אַהֲבָה מֵהַיִּחוּד כְּדִכְתִיב (שיר השירים ב, ה) וּרְפוּאָתָהּ בְּיַד הָאָדָם לְהָבִיא לָהּ סַמָּנִים יָפִים כְּדִכְתִיב (שָׁם) \"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים\" וּפֵרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (דַּף לט:) שֶׁסּוֹד אֲשִׁישׁוֹת הַיְנוּ כָּל הַדְּבָרִים הַנִּקְשָׁרִים בְּמַלְכוּת, בְּאֵשׁ י' חֶסֶד, וּבְאֵשׁ ה' גְּבוּרָה, בִּשְׁנֵי זְרוֹעוֹת וְשָׁם הִיא נִסְמֶכֶת עֲלֵיהֶם וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה זֶה סוֹמֵךְ הַחוֹלֶה בְּחָלְיוֹ. ",
+            "הַשֵּׁנִי, \"רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים\" פֵּרוּשׁ לְקָשְׁרָה בֵּין נֶצַח וְהוֹד שֶׁשָּׂם הִיא רְפִידָתָהּ בִּהְיוֹתָהּ חִוָּר וְסוּמָּק כַּתַּפּוּחִים הַלָּלוּ שֶׁגַּוָּנֵיהֶם מְזוּגִים מִצַּד הַחֶסֶד. וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וְלִזְכֹּר אֹתָהּ וּלְחַלּוֹת פָּנֶיהָ שֶּׁתְּקַבֵּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה מֵהַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ, וַתִּקְצַר נַפְשָׁהּ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל. כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחוֹלִים הַגַּשְׁמִיִּים, כָּךְ צָרִיךְ בְּחוֹלִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהִיא חוֹלָה כִּדְאָמְרָן. וְהוּא חוֹלֶה דְּנָע מֵאַתְרֵיהּ - עָלְמָא דְּאָתֵי בִּינָה, וְנָד אַבַּתְרָהּ בְּעָלְמָא דֵין כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ח): \"כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ\" שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה \"כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ\" , וּנְטִיר לָהּ וְאוֹמֵי דְּלָא יְתֵיב לְאַתְרֵיהּ עַד דְּיַחֲזִיר לָהּ לְאַתְרָהּ, הִנֵּה גַּם הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא לִרְצוֹנוֹ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּרְפוּאַת שְׁנֵיהֶם בְּיָדֵינוּ. וְרָאוּי לְבַקְּרָם וּלְהַזְמִין צָרְכֵיהֶם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ",
+            "רְבִיעִית - לָתֵת צְדָקָה לָעֲנִיִּים. וְדֻגְמָתָם יְסוֹד וּמַלְכוּת. וְהַצְּדָקָה הָרְאוּיָה אֲלֵיהֶם פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן י\"ח, דַּף ל\"ג.) לְקַיֵּם צ' אָמֵנִים ד' קְדֻשּׁוֹת ק' בְּרָכוֹת ה' חֻמְּשֵׁי תוֹרָה, בְּכָל יוֹם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ יַמְשִׁיךְ צְדָקָה מִתִּפְאֶרֶת לָעֲנִיִּים הַלָּלוּ וְיַזְמִין אֲלֵיהֶם \"לֶקֶט\" מֵהַסְּפִירוֹת כֻּלָּם, \"שִׁכְחָה\" מִסּוֹד הָעֹמֶר הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא בִּינָה \"וּפֵאָה\" מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת עַצְמָהּ שֶׁהִיא פֵּאָה לִשְׁאָר הַמִּדּוֹת, וּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט, י): \"לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם\" שֶׁאֲפִילוּ הַתִּפְאֶרֶת גֵּר לְמַטָּה בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ לָתֵת לוֹ מֵאֵלּוּ הַתִּקּוּנִים, וְכֵן מַעֲשֵׂר עָנִי לְהַעֲלוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר אֶל הַיְסוֹד הַנִּקְרָא עָנִי וְאִם יְקַשְּׁרֶנָהּ בַּתִּפְאֶרֶת יִתֵּן מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶל הַגֵּר. וְכַמָּה תִּקּוּנִים נִכְלָלִים בָּזֶה. ",
+            "חֲמִישִׁית - הַכְנָסַת אוֹרְחִים. הֵם הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד לָתֵת לָהֶם בֵּית מְנוּחָה שֶּׁיָּנוּחוּ בָהּ דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, כֵּיוָן שֶׁהֵם הוֹלְכֵי דְּרָכִים בְּסוֹד הַגְלוֹת לְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתָם צָרִיךְ לְהַכְנִיסָם שָׁם. וּלְפִי הַמִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר (וַיֵּרָא, ח\"א קטו:) שֶׁזֶּה הַמִּצְוָה מִתְקַיֶּמֶת בְּהוֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוֹ, שֶׁהֵם הַמִּתְגָּרְשִׁים מִבֵּיתֵיהֶם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹרְחִים עוֹסְקִים בְּצָרְכֵי הַמַּלְכוּת. וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה יִחוּד אֶל הַתִּפְאֶרֶת בַּמַּלְכוּת מִבְּחִינָה אַחֶרֶת וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לְתוֹרָתוֹ, גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יַעֲשֶׂה מְלוֹנוֹ בַּמַּלְכוּת. וְכֵן פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (בַּהַקְדָּמָה) וְאֶל הָאוֹרְחִים צָרִיךְ לְהָכִין אֲכִילָה שְׁתִיָּה לְוָיָה, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד אֶל הַמַּלְכוּת וְלָתֵת לָהֶם שָׁם \"אֲכִילָה\" מֵעֵין \"בָּאתִי לְגַנִּי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי\" (שיר השירים ה, א) שֶׁהוּא שֶׁפַע רָאוּי לַהַנְהָגָה הַתַּחְתּוֹנָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִצַּד הַגְּבוּרָה הַמְּתוּקָה. וּ\"שְׁתִיָּה\" מֵעֵין \"שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי\" שֶׁהוּא שֶׁפַע פְּנִימִי מִן הַיַּיִן הַמְּשֻׁמָּר וּמִסּוֹד הֶחָלָב הַמִּתְמַתֵּק לְקַשֵּׁר הַתִּפְאֶרֶת וְהַמַּלְכוּת -יַעֲקֹב וְרָחֵל, וְהַגְּבוּרָה בְּנֶצַח אוֹ בְּהוֹד כִּי כֵן פֵּרְשׁוּ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (וַיִּקְרָא, דַּף ד.). וְהַ\"לְּוָיָה\" לְהָבִיא עַצְמוֹ וְנִשְׁמָתוֹ שָׁם עִמָּהֶם בִּדְיוֹקַן עֶלְיוֹן לְלַוּוֹתָם שָׁם. עוֹד לְהָבִיא שְׁאָר הַסְּפִירוֹת שָׁם עִמָּהֶם לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְוָיָה טוֹבָה. וְכַמָּה דְּבָרִים נִכְלָלִים בְּתִקּוּן זֶה. ",
+            "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, יִשְׁתַּדֵּל בְּצֹרֶךְ הֶדְיוֹט וִיכַוֵּן בִּרְמִיזָתוֹ וּמֻבְטָח הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בַּסּוֹדוֹת. וּמַה טוֹב לְהַזְכִּיר בְּפִיו רְמִיזַת כַּוָּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לְקַיֵּם \"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ\" (דברים ל, יד). ",
+            "שִׁשִּׁית - עֵסֶק הַחַי עִם הַמֵּת. וְדָבָר זֶה הֵיאַךְ יִתְיַחֵס לְמַעְלָה קָשֶׁה מְאֹד, כִּי הוּא סוֹד הַסְּפִירוֹת שֶׁהֵם מִתַּעֲלֻמוֹת וּמִסְתַּלְּקוֹת אֶל נַרְתִּיקָן לְמַעְלָה כַּמָּה צָרִיךְ לְתַקְּנָן לְהַרְחִיצָן מִכָּל חֶלְאַת עָוֹן וּלְהַלְבִּישָׁן לְבָנִים לִבּוּנֵי הַסְּפִירוֹת בְּאוֹר הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב, לְהִתְעַלּוֹת בְּסוֹד אֶחָד לְקָשְׁרָם לְמַעְלָה וְלָשֵׂאת אֹתָם עַל הַכָּתֵף סוֹד עִלּוּי הַסְּפִירוֹת אַחַת אֶל אֶחָת עַד שֶׁיִּתְעַלּוּ לְמַעְלָה מֵהַכָּתֵף שֶׁהוּא תְּחִלַּת חִבּוּר הַזְּרוֹעַ בַּגּוּף, וּלְמַעְלָה מִזֶּה הוּא סוֹד הַהֶעְלֵם שֶׁאֵין הַשָּׂגָה בוֹ. וִיכַוֵּן בְּסוֹד הַקְּבוּרָה לְפָסוּק (דְּבָרִים לד, ו): \"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי\" דִּמְתַּרְגְּמִינַן בִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, שֶׁהֵן נוֹבְעוֹת בַּכֶּתֶר בִּבְחִינוֹתָיו הַפֹּנוֹת לְמַטָּה לְרַחֵם בַּתַּחְתּוֹנִים, וּמִשָּׁם יַעֲלֶה הַנִּקְבָּר אֶל הָעֵדֶן הָעֶלְיוֹן חָכְמָה שֶׁבַּכֶּתֶר, וְצָרִיךְ הִתְיַשְּׁבוּת הַדַּעַת בָּזֶה מְאֹד. ",
+            "שְׁבִיעִית - הַכְנָסַת כַּלָּה לְחֻפָּה. וּבָזֶה נִכְלָלִים כָּל צָרְכֵי הַיִּחוּד שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַיִּחוּדִים הֵם סוֹד הַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה, וְעִקָּרָהּ בְּסוֹד הַתְּפִלָּה מִכַּמָּה מַדְרֵגוֹת זוֹ אַחַר זוֹ: קָרְבָּנוֹת, זְמִירוֹת, תְּפִילָה מְיֻשָּׁב שֶׁבָּהּ קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אַחַר כָּךְ תְּפִלָה מְעֻמָּד וּשְׁאָר תִּקּוּנִים הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, הַכֹּל גְּמִילוּת חֶסֶד אֶל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְפַקֵּחַ עַל צָרְכֵיהֶם, וְתִקּוּנֵי זִווּגָם. ",
+            "שְׁמִינִית - הֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. שֶׁהֵם הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד, לִפְעָמִים יִתְרַחֲקוּ זֶה מִזֶּה וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִימָם וּלְתַקְּנָם שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים וְנִקְשָׁרִים יַחַד בְּאַהֲבָה וְחִבָּה וְזֶה עַל יְדֵי כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁכַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הַיְסוֹד נֹטֶה אֶל הַשְּׂמֹאל וְהַתִּפְאֶרֶת אֶל הַיְּמִין, אָז הֵם נֶגְדִּיִּים זֶה לָזֶה עַד שֶׁהַיְּסוֹד יִטֶּה אֶל הַיָּמִין כָּמוֹהוּ, וְכַאֲשֶׁר חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ אֵיזֶה פְּגַם שֶׁל עָוֹן בָּעוֹלָם אָז יֵשׁ שִׂנְאָה וְנֶגְדִּיִּוּת בֵּין שְׁנֵיהֶם וְאֵין יִחוּד נִקְשָׁר בֵּין הַסְּפִירוֹת כְּלָל. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יִהְיֶה גַּם כֵּן בֵּין כָּל שְׁתֵּי סְפִירוֹת שֶׁהֵם יָמִין וּשְׂמֹאל, בֵּין הַחָכְמָה וְהַבִּינָה אוֹ בֵּין הַחֶסֶד וְהַגְּבוּרָה אוֹ בֵּין הַנֵּצַח וְהַהוֹד, צָרִיךְ לְהַכְנִיס שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהַיְּנוּ הֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכֵן בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ דְּהַיְנוּ הַיְסוֹד שָׁלוֹם בֵּין הַתִּפְאֶרֶת וּמַלְכוּת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדַּרְכֵי שָׁלוֹם, הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים לְמַעְלָה: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל אדם עצמו במדת הגבורה:</b> דַּע כִּי כָל פְּעֻלּוֹת הִתְעוֹרְרוּת יֵצֶר הָרַע הֵם מַמָּשׁ מְעוֹרְרוֹת הַגְּבוּרוֹת הַחֲזָקוֹת, לְכָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעַ יֵצֶר הָרַע שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר גְּבוּרָה. וְהַטַּעַם שֶׁהָאָדָם נוֹצָר בִּשְׁתֵּי יְצִירוֹת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, זֶה חֶסֶד וְזֶה גְבוּרָה, אָמְנָם פֵּרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף מט.) שֶׁיֵּצֶר טוֹב נִבְרָא לָאָדָם עַצְמוֹ לְצָרְכּוֹ, וְיֵצֶר הָרַע לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ. רְאֵה כַּמָּה מְתוּקִים דְּבָרָיו הֲרֵי הַתִּפְאֶרֶת בַּעַל הַחֶסֶד נוֹטֶה אֶל הַיְּמִין, וְכָל הַנְהָגוֹתָיו בַּיָּמִין - יֵצֶר טוֹב. וְהַנְּקֵבָה שְׂמָאלִית וְכָל הַנְהָגוֹתֶיהָ בַּגְּבוּרָה אִם כֵּן רָאוּי שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרַע לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי מְעוֹרֵר אָדָם הָעֶלְיוֹן בַּגְּבוּרָה וּמְאַבֵּד הָעוֹלָם. אִם כֵּן כָּל מִדּוֹת שֶׁיְּעוֹרֵר הָאָדָם לְעַצְמוֹ לְצַד הַגְּבוּרָה וְיֵצֶר הָרַע פּוֹגֵם הָאָדָם הָעֶלְיוֹן, וּמִכָּאן יִרְאֶה כַּמָּה מְגֻנֶּה הַכַּעַס וְכָל כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהוּא מַגְבִּיר הַגְּבוּרוֹת הַקָּשׁוֹת, אָמְנָם יֵצֶר הָרַע צָרִיךְ לִהְיוֹת קָשׁוּר וְאָסוּר לְבִלְתִּי יִתְעוֹרֵר לְשׁוּם פְּעֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם מִפְּעֻלּוֹת גּוּפוֹ לֹא לְחִמּוּד בִּיאָה וְלֹא לְחֶמְדַּת מָמוֹן וְלֹא לְצַד כַּעַס וְלֹא לְצַד כָּבוֹד כְּלָל. ",
+            "אָמְנָם לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ יְעוֹרֵר יִצְרוֹ בְּנַחַת לְצַד הַגְּבוּרוֹת הַמְּתוּקוֹת כְּגוֹן לְהַלְבִּישׁה, לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת, וְיֹאמַר הֲרֵי בָּזֶה שֶׁאֲנִי מַלְבִּישׁה אֲנִי מְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת בַּבִּינָה שֶׁהוּא גְּבוּרָה דְכָלִיל כּוּלְּהוּ גְּבוּרוֹת וְהֵן מִתְמַתְקוֹת בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיהָ. לְפִיכָךְ כָּל תִּקּוּנֵי הַבַּיִת הֵם תִּקּוּנֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְמַתֶּקֶת מִצַּד יֵצֶר הָרַע הַנִּבְרָא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ לֹא זוּלַת, לְפִיכָךְ לֹא יְכַוֵּן הָאָדָם בּוֹ שׁוּם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם אֶלָּא כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ מִתְנָאָה לְפָנָיו בְּדִירָה נָאָה יְכַוֵּן לְתִקּוּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְתַּקֶּנֶת בִּגְבוּרוֹת הַשְּׁמָאלִיוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּשָּׁם הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד. וּמִצַּד זֶה יְעוֹרֵר הַיֵּצֶר הָרַע לְאַהֲבָתָהּ, וְאָז יְכַוֵּן אֶל הַשְּׂמֹאל הַמִּתְעוֹרֵר לְקָרְבָה בְּסוֹד \"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי\" (שִׁיר הַשִּׁירִים ח, ג) אֵינָהּ מִתְקַשֶּׁרֶת תְּחִלָּה אֶלָּא מִצַּד הַשְּׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ \"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי\" יְכַוֵּן לְמַתֵּק כָּל אֹתָם הַתִּקּוּנִים בְּיִצְרוֹ הַטּוֹב, וּלְתַקֵּן אֹתָהּ מַמָּשׁ לְשַמְּחָהּ בִּדְבַר מִצְוָה לֶשֶׁם הַיִּחוּד עֶלְיוֹן הֲרֵי הִמְתִּיק כָּל הַגְּבוּרוֹת וְתִקְּנָם בִּימִין, וְדֶרֶךְ זֶה יִהְיֶה לְכָל מִינֵי חֶמְדָּה הַבָּאִים מִצַּד יֵצֶר הָרַע יִהְיֶה עִקָּרָם לְתִקּוּנֵי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הוֹכִיחַ ה' לוֹ לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וְיַהֲפֹךְ כוּלָּם אַחַר כָּךְ לַעֲבוֹדַת ה', לְקָשְׁרָם בַּיָּמִין: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות התפארת:</b> אֵין סָפֵק שֶׁמִּדַּת הַתִּפְאֶרֶת הוּא הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה, אָמְנָם צָרִיךְ זְהִירוּת גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אָדָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹּא יִגְרֹם רָעָה גְּדוֹלָה, שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁהוּא מִתְגָּאֶה כָּךְ גּוֹרֵם שֶׁמִּדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהִיא הַתּוֹרָה תִּתְגָּאֶה וְתִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה גּוֹרֵם אֶל הַתִּפְאֶרֶת שֶׁתֵּרֵד וְתַשְׁפִּיל עַצְמָהּ לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת. וַהֲרֵי לְמַטָּה מֵהַתִּפְאֶרֶת אַרְבַּע סְפִירוֹת וְלָהֶן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת: ",
+            "רִאשׁוֹנָה - הַמִּתְגָּאֶה עַל תַּלְמִידִים גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה וְיִתְעַלֶּה מֵעַל נֶצַח וָהוֹד שֶׁהֵם לִמֻּדֵי ה' תַּלְמִידֵי הַתִּפְאֶרֶת, וְהַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמְלַמְּדָהּ בְּאַהֲבָה, גַּם הַתִּפְאֶרֶת יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֶל תַּלְמִידָיו וְיַשְׁפִּיעֵם, לְפִיכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם נוֹחַ לְתַלְמִידָיו וִילַמְּדֵם כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת, וְהַתִּפְאֶרֶת בִּזְכוּתוֹ יַשְׁפִּיעַ בְּלִמּוּדֵי ה' כְּפִי בְּחִינָתָם הָרְאוּיָה אֲלֵיהֶם. ",
+            "שֵׁנִית - הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ עַל הֶעָנִי וּמְבַזֶּה אוֹתוֹ, כְּהַהוּא עוּבְדָּא דְּאֵלִיָהוּ שֶׁנִּדְמֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כְּעָנִי מְכֹעָר, נִבְזֶה וְנִמְאָס, לְהַכְשִׁילוֹ, שֶׁזָּחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו וְגִנָּה אֶת הֶעָנִי וְהוּא הוֹכִיחַ עַל פָּנָיו מוּמוֹ (תַּעֲנִית כ.), כִּי הַמִּתְגָּאֶה עַל הֶעָנִי גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה עַל הַיְסוֹד וְלֹא יַשְׁפִּיעַ בּוֹ, וְאִם תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ שֶׁל חָכָם מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו עִם הֶעָנִי אָז הַתִּפְאֶרֶת יַשְׁפִּיעַ בַּיְסוֹד. לְפִיכָךְ יֵחָשֵׁב הֶעָנִי מְאֹד אֵצֶל הֶחָכָם וִיקָרְבֵהוּ, וְכָךְ יֵחָשֵׁב לְמַעְלָה הַיְסוֹד אֵצֶל הַתִּפְאֶרֶת וְיִתְקַשֵּׁר בּוֹ. ",
+            "שְׁלִישִׁית - הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ עַל עַמָּא דְאַרְעָא שֶׁהוּא כְּלַל עַם ה', גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה מֵעַל הַמַּלְכוּת וְלֹא יַשְׁפִּיעַ בָּהּ אֶלָּא יִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת וְכָל עַם הַיִּשּׁוּב חֲשׁוּבִים לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְמַטָּה בְּסוֹד הָאָרֶץ וְחַס וְשָׁלוֹם אִם קוֹרֵא אֹתָם חֲמוֹרִים מוֹרִידָם אֶל הַקְּלִפּוֹת לְכָךְ לֹא יִזְכֶּה לְבֵן שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אוֹר תּוֹרָה כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (נְדָרִים פא.). אֵלֶּה יִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּנַחַת עַל פִּי דַרְכָּם, כְּעֵין הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת וּמַנְהִיגָה כְּפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּהּ, כִּי דַּעְתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה (שַׁבָּת לג:) וּבִכְלַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה עַל כָּל חֲלוּשֵׁי הַדַּעַת שֶׁהֵם בִּכְלַל עֲפַר הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי זֶה הַקַּדְמוֹנִים לֹא הָיוּ מִתְגָּאִים בַּתּוֹרָה כְּעוּבְדָּא דְּרַב הַמְנוּנָא בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף ז.) וּכְעוּבְדָּא דְּרַבִּי חַגַּאי (זֹהַר חֵלֶק א' דַּף קנח.) וּבַתִּקּוּנִים (סוֹף תִּקּוּן כ\"ו, דַּף ע\"ב, ב) הַהוּא סָבָא דְּבָעוּ לְנַשְּׁקָא לֵיהּ פָּרַח, שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לְהִתְגָּאוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה. ",
+            "עוֹד יִהְיֶה רָגִיל בִּהְיוֹתוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה לְכַוֵּן אֶל תִּקּוּנֵי שְׁכִינָה לְתַקְּנָהּ וּלְקַשְּׁטָהּ אֶל הַתִּפְאֶרֶת דְּהַיְנוּ הֲלָכָה אֶל הָאֱמֶת, וְזֶהוּ מַחְלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם דְּהַיְנוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה לָבֹא אֶל הַתִּפְאֶרֶת - שָׁמַיִם, לְהַסְכִּים הֲלָכָה עִמּוֹ. וְכָל מַחְלֹקֶת שֶׁיֵּצֵא מִן הַשּׁוּרָה הַזֹּאת יִבָּדֵל מִמֶּנּוּ כִּי לֹא יִרְצֶה הַתִּפְאֶרֶת לְהִתְאַחֵז בַּחוּץ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אִם הוּא לְקַנְטֵר סוֹפָהּ גֵּיהִנֹּם חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵין לְךָ מַחְלֹקֶת שֶׁלֹּא יִפְגֹּם הַתִּפְאֶרֶת אֶלָּא מַחְלֹקֶת הַתּוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁכָּל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם וְאַהֲבָה בְּסוֹפָהּ. ",
+            "וְהָאוֹכֵל הֲנָאוֹת מִדִּבְרֵי תוֹרָה פּוֹגֵם בַּמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁהִיא קֹדֶשׁ וּמוֹצִיאָהּ אֶל דִּבְרֵי חוֹל, וְכַאֲשֶׁר יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לַהֲנָאַת גָּבוֹהַּ אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. וְעִקָּר הַכֹּל הוּא לְצָרֵף דַּעְתּוֹ בְּמִבְחַן הַמַּחְשָׁבָה וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ מַשָּׂא וּמַתָּן אִם יִמָּצֵא שֵׁמֶץ עֶרְוַת דָּבָר יַחֲזֹר בּוֹ, וּלְעוֹלָם יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא שָׁם הַתִּפְאֶרֶת מִדַּת אֱמֶת: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות נצח הוד יסוד: תקוני הנצח וההוד בכללות:</b> וְאוּלָם בְּתִקּוּנֵי הַנֵּצַח וְהַהוֹד, קְצָתָם מְשֻׁתָּפִים לִשְׁנֵיהֶם וּקְצָתָם מְיֻחָדִים כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ. ",
+            "וְהִנֵּה רִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לְסַיֵּעַ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וּלְהַחְזִיקָם אִם בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּמַעֲשֵׂהוּ לְהַזְמִין לָהֶם צָרְכֵי שִׁמּוּשׁ וְהַזְמָנַת מָזוֹן וַהֲפָקַת כָּל רְצוֹנָם שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַנּוֹת תַּלְמוּדָם שֶׁלֹּא יִתְרַפּוּ מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְכַבְּדָם וּלְהַלֵּל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בַּעֲבוֹדָה, וּלְהַזְמִין לָהֶם סְפָרִים צֹרֶךְ עִסְקָם וּבֵית מִדְרָשׁ, וְכָל כַּיּוֹצֵא, שֶׁהוּא חִזּוּק וְסַעַד לְעוֹסְקֵי הַתּוֹרָה. הַכֹּל תָּלוּי בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת הַלָּלוּ כָּל אֶחָד כְּפִי כֹחוֹ הַמְעַט הוּא אִם רָב. סוֹף דָּבָר כָּל מַה שֶׁיַּרְבֶּה בָּזֶה לְכַבֵּד הַתּוֹרָה וּלְהַחְזִיק בְּדִבּוּר בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ וּלְעוֹרֵר לֵב הַבְּרִיּוֹת אֶל הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בָהּ, הַכֹּל נֶאֱחַז וְנִשְׁרַשׁ בִּשְׁתֵּי סְפִירוֹת אֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִקְרָאִים מַחְזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ. ",
+            "עוֹד צָרִיךְ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁיִּלְמֹד מִכָּל אָדָם כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קיט, צט): \"מִכָּל מְלַמְּדֵי הִשְׂכַּלְתִּי\", כִּי אֵין הַתּוֹרָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֵצֶל רַב אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה תַּלְמִיד לַכֹּל זוֹכֶה לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל נֶצַח וָהוֹד לִמּוּדֵי ה' וְהַמַּשְׁפִּיעַ אֵלָיו תּוֹרָה הוּא בְּמַדְרֵגַת תִּפְאֶרֶת. וַהֲרֵי בִּהְיוֹתוֹ יֹשֵׁב וְלוֹמֵד זוֹכֶה אֶל הַתִּפְאֶרֶת שֶׁיַּשְׁפִּיעַ בְּנֶצַח וְהוֹד וְהוּא בְּמַדְרֵגָתָם מַמָּשׁ. ",
+            "<b>נצח והוד בפרטות:</b> וְהִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ לוֹמֵד מִקְרָא שֶׁהוּא מִן הַיָּמִין יֵשׁ לוֹ יַחַס פְּרָטִי אֶל הַנֵּצַח, וּבִהְיוֹתוֹ לוֹמֵד מִשְׁנָה שֶׁהִיא מִן הַשְּׂמֹאל יֵשׁ לוֹ יַחַס פְּרָטִי אֶל הַהוֹד, וְהַגְּמָרָא הַכְּלוּלָה בַּכֹּל שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה לְדִינֵי הַמִּשְׁנָה מִן הַכָּתוּב הֲרֵי זֶה תִּקּוּן לִשְׁנֵיהֶם יָחַד. ",
+            "<b>תקוני היסוד:</b> וְאוּלָם הַאֵיךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַיְסוֹד, צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵהַדִּבּוּר הַמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קֶרִי, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר נְבָלָה אֶלָּא אֲפִילוּ דִּבּוּר טָהוֹר הַמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר רָאוּי לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וַהֲכִי דָּיֵק לִישָּׁנָא דִּקְרָא (קֹהֶלֶת ה, ה): \"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ\" הִזְהִיר שֶׁלֹּא יִתֵּן פִּיו בְּדִבּוּר שֶׁמֵּבִיא לְהַחֲטִיא בְּשַׂר קֹדֶשׁ אוֹת בְּרִית - בְּקֶרִי. וּכְתִיב \"לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים\" וְגוֹ', וְאִם הוּא נִבְלוּת הַפֶּה, מַאי לַחֲטִיא, הֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ חֵטְא, אֶלָּא אֲפִילוּ שֶׁהַדִּבּוּר לֹא יִהְיֶה חֵטְא אֶלָּא דִּבּוּר טָהוֹר, אִם מֵבִיא לִידֵי הִרְהוּר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, וְלָזֶה אָמַר \"לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ לָמָּה יִקְצֹף\", יִרְצֶה אַחַר שֶׁמַּחְטִיא יִקְצֹף עַל אוֹתוֹ קוֹל אֲפִילוּ שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר, כִּי עַל יְדֵי פְּעֻלָּה רָעָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ, חָזַר הַקּוֹל וְהַדִּבּוּר רָע. כָּל כָּךְ צָרִיךְ זְהִירוּת לְאוֹת בְּרִית, שֶׁלֹּא לְהַרְהֵר וְלֹא יַשְׁחִית. ",
+            "וְעוֹד צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁהַיְּסוֹד הוּא אוֹת בְּרִית הַקֶּשֶׁת, וְהַקֶּשֶׁת אֵינָהּ דְּרוּכָה לְמַעְלָה אֶלָּא לְשַׁלַּח חִצִּים לְמִדַּת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא מַטָּרָה לַחֵץ, שׁוֹמֶרֶת הַטִּפָּה הַיּוֹרֶה כְּחֵץ לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי, וּכְשֵׁם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יִדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת הָעֶלְיוֹן אֶלָּא לְנֹכַח הַמַּטָּרָה הַנִּזְכֶּרֶת, כָּךְ הָאָדָם לֹא יִדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת וְלֹא יַקְשֶׁה עַצְמוֹ בְּשׁוּם צַד, אֶלָּא לְנֹכַח הַמַּטָּרָה הָרְאוּיָה, שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ בְּטָהֳרָתָהּ שֶׁהוּא עֵת הַזִּוּוּג וְלֹא יוֹתֵר מִזֶּה, יִפְגֹּם הַמִּדָּה הַזֹּאת חַס וְשָׁלוֹם וּמְאֹד מְאֹד צָרִיךְ זְהִירוּת, וְעִקַּר הַשְּׁמִירָה בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַהִרְהוּר. "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות: להשפיל את עצמו:</b> רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּן שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָשִׂים עַצְמוֹ תָּמִיד כְּעָנִי וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ לִפְנֵי קוֹנוֹ כְּדַל שׁוֹאֵל וּמִתְחַנֵּן. וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר יַחְשֹׁב שֶּׁאֵין דָּבֵק עִמּוֹ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וְהוּא נֶעֱזָב צָרִיךְ לְרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא תָמִיד, שֶּׁאֵין לוֹ כָּל דָּבָר אֶלָּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֹכֵל, וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ וְיֵעָנִי עַצְמוֹ, וּמַה גַּם בְּעֵת תְּפִלּוֹתָיו שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה נִפְלָאָה, וּלְהֵפֶךְ מִזֶּה נֶאֱמַר (דְּבָרִים ח, יד): \"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ\" שֶׁהַשִּׁכְחָה הַחִצוֹנִית מְצוּיָה שָׁם. וְדָוִד הִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ הַרְבֵּה שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים כה, טז): \"כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי\", שֶׁהֲרֵי כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לְהֵעָזֵר לְעַצְמוֹ, מַה כֻלָּם אֵלָיו אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַה יֹּעִילוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁפָּט לִפְנֵי הַבּוֹרֵא אוֹ בְּעֵת סִלּוּק נִשְׁמָתוֹ, כְּלוּם יְלַוּוּהוּ אֶלָּא עַד קִבְרוֹ. מָה הֵם לוֹ בְּעֵת דִּינָיו מִפֶּתַח הַקֶּבֶר וְאֵילָךְ, לְפִיכָךְ יַשְׁפִּיל וִיתַקֵּן עַצְמוֹ בְּסוֹד הַמִּדָּה הַזֹּאת. ",
+            "<b>לצאת לגלות:</b> עוֹד שְׁנִיָּה פֵּרְשׁוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (וַיַּקְהֵל, קצ\"ח:) וְהִיא חֲשׁוּבָה מְאֹד, יִגְלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבָזֶה יֵעָשֶׂה מֶרְכָּבָה אֶל הַשְּׁכִינָה הַגּוֹלָה. וִידַמֶּה עַצְמוֹ הֲרֵי אֲנִי גָלִיתִי וַהֲרֵי כְּלֵי תַשְׁמִישַׁי עִמִּי, מַה יַעֲשֶׂה כְּבוֹד גָּבוֹהַּ שֶׁגָּלְתָה שְׁכִינָה וְכֵלֶיהָ אֵינָם עִמָּהּ, שֶׁחָסְרוּ בְּסִבַּת הַגָּלוּת. וְלָזֶה יְמַעֵט בְּכֵלָיו בְּכָל יְכָלְתּוֹ כְּדִכְתִיב (יִרְמִיָה מו, יט): \"כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ\" וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ בַּגּוֹלָה וְיִתְקַשֵּׁר בַּתּוֹרָה, וְאָז שְׁכִינָה עִמּוֹ, וַיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ גֵּרוּשִׁין וְיִתְגָּרֵשׁ מִבֵּית מְנֻחָתוֹ תָּמִיד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מִתְגָּרְשִׁים רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וּמַה גַּם אִם יְכַתֵּת רַגְלָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּלִי סוּס וָרֶכֶב, עָלָיו נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קמו, ה): \"שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו\", וּפֵרְשׁוּ בוֹ (שָׁם עַמּוּד א') לְשׁוֹן שֶׁבֶר שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר גּוּפוֹ לִכְבוֹד גָּבוֹהַּ. ",
+            "<b>ליראה את השם:</b> עוֹד מִמִּדַּת הַמַּלְכוּת מִדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, שַׁעַר הָעֲבוֹדָה כֻלָּהּ, וְהִיא לְיִרְאָה אֶת ה' הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְהִנֵּה הַיִּרְאָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד לִפָּגֵם וּלְהִכָּנֵס בָּהּ הַחִצוֹנִים שֶׁהֲרֵי אִם הוּא יָרֵא מִן הַיִּסּוּרִים אוֹ מִן הַמִּיתָה אוֹ מִגֵּיהִנֹּם, הֲרֵי זוֹ יִרְאַת הַחִצוֹנִים, שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ מִן הַחִצוֹנִים, אָמְנָם הַיִּרְאָה הָעִקָּרִית לְיִרְאָה אֶת ה'. וְהוּא שֶׁיַּחְשֹׁב בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: ",
+            "הָאֶחָד - לִהְיוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹצֵר הַכֹּל עַל כָּל נִמְצָא",
+            "וַהֲרֵי הָאָדָם יָרֵא מִן הָאֲרִי, מִן הַדֹּב, מִן הָאַנָּס, מִן הָאֵשׁ, מִן ה מַפֹּלֶת, וְאֵלּוּ הֵם שְׁלוּחִים קְטַנִּים, וְלָמֶה לֹא יִירָא מִן הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְיִהְיֶה פַּחֲדוֹ עַל פָּנָיו מִגְּדֻלָּתוֹ, וְיֹאמַר הֵיאַךְ יֶחֱטָא הָאָדָם הַנִּבְזֶה לְאָדוֹן רַב כָּזֶה וַהֲרֵי אִלּוּ הָיָה דֹּב יֹאכְלֵהוּ, וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל עֶלְבּוֹן, מִפְּנֵי זֶה לֹא יִירָא מִפַּחֲדוֹ וּגְדֻלָּתוֹ. ",
+            "הַשֵּׁנִי - כַּאֲשֶׁר יְדַמֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ תָּמִיד שֶׁהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ",
+            "וַהֲרֵי הָעֶבֶד יָרֵא מֵרַבּוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ לְפָנָיו, וְהָאָדָם תָּמִיד לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְעֵינוֹ פְקוּחָה עַל כָּל דְּרָכָיו, יִירָא וְיִפְחַד הֵיאַךְ יִרְאֶנוּ מְבַטֵּל מִצְוֹתָיו. ",
+            "הַשְּׁלִישִׁי - הֱיוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּשָׁמוֹת",
+            "וְכֻלָּן מֻשְׁרָשׁוֹת בִּסְפִירוֹתָיו, וְהַחוֹטֵא פּוֹגֵם הֵיכָלוֹ, וְלָמָּה לֹא יִירָא הֵיאַךְ יִהְיֶה הֵיכַל הַמֶּלֶךְ מְלֻכְלָךְ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. ",
+            "הָרְבִיעִי - יִרְאֶה שֶׁפְּגַם מַעֲשָׂיו הֵם דּוֹחִים שְׁכִינָה מִלְמַעְלָה",
+            "וְיִירָא הֵיאַךְ יִגְרֹם הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לְהַפְרִיד חֵשֶׁק הַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה, וְהַיִּרְאָה שֶׁהִיא כַיּוֹצֵא בָזֶה הִיא יִרְאָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם אֶל תִּקּוּן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְהוּא דָּבֵק בָּהּ. ",
+            "<b>לעשות שהשכינה תדבק בו על ידי ההתנהגות עם אשתו:</b> עוֹד זְהִירוּת הַרְבֵּה צָרִיךְ לִקַּח הָאָדָם לְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת שֶׁתִּהְיֶה שְׁכִינָה דְּבֵקָה עִמּוֹ וְלֹא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה הָאָדָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה פְּשִׁיטָא שֶּׁאֵין עִמּוֹ שְׁכִינָה כְּלָל כִּי עִקַּר שְׁכִינָה לָאָדָם מִצַּד הַנְּקֵבָה, וְהָאָדָם עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, נְקֵבָה תַּחְתּוֹנָה גַּשְׁמִית שֶׁהִיא נוֹטֶלֶת מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְהַשְּׁכִינָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו לְבָרְכוֹ בְּכֻלָּם שֶׁיִּתֵּן וְיַחְזֹר וְיִתֵּן לְאֵשֶׁת בְּרִיתוֹ כְּעִנְיַן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, אִימָּא עִילָּאָה לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ, וְאִימָּא תַּתָּאָה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כַּנּוֹדָע.וְלֹא תָבֹא אֵלָיו שְׁכִינָה אִם לֹא יְדֻמֶּה אֶל מְצִיאוּת הָעֶלְיוֹן. ",
+            "וְהִנֵּה לִפְעָמִים הָאָדָם פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ לְאַחַת מִשְּׁלֹשָׁה סִבּוֹת:",
+            "הָא' - לִהְיוֹתָהּ נִדָּה.",
+            "הַב' - שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבוֹדֵל מִמֶּנָּהּ כָּל יְמֵי הַחֹל.",
+            "הַג' - שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא.",
+            "וּבִזְמַנִּים אֵלּוּ הַשְּׁכִינָה דְּבֵקָה וּקְשׁוּרָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶעֱזָב וְנִפְרָד, אֶלָּא לְעוֹלָם אָדָם שָׁלֵם זָכָר וּנְקֵבָה, וַהֲרֵי שְׁכִינָה מִזְדַּוֶּגֶת לוֹ, צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִפָּרֵד שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְיִהְיֶה זָרִיז וְנִשְׂכַּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְלֶאֱחֹז בַּתּוֹרָה, שֶׁבְּסִבָּה זוֹ שְׁכִינָה שֶׁהִיא שְׁמִירַת הַדֶּרֶךְ, עוֹמֶדֶת לוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ זָהִיר מִן הַחֵטְא וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְכֵן בִּהְיוֹת אִשְׁתּוֹ נִדָּה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת לוֹ כְּשֶׁשּׁוֹמֵר הַנִּדָּה כָּרָאוּי. אַחַר כָּךְ בְּלֵיל טָהֳרָתָהּ אוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת אוֹ בְּבֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, כָּל אֶחָד מֵהֶן זְמַן בְּעִילַת מִצְוָה הוּא. וּשְׁכִינָה תָּמִיד נִפְתַּחַת לְמַעְלָה לְקַבֵּל נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, גַּם אִשְׁתּוֹ רָאוּי לִפְקֹד אֹתָהּ וּבָזֶה שְׁכִינָה תָמִיד עִמּוֹ, כֵּן פֵּרֵשׁ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף מ\"ט.). הַפְּקִידָה לְאִשְׁתּוֹ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹמָהּ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהִיא בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. אָמְנָם בִּזְמַן צָרַת הַצִּבּוּר שֶּׁאֵין הַשְּׁכִינָה בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אָסוּר. וְכֵן פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (תִּקּוּן ס\"ט). ",
+            "<b>לתקן המדות כלם ולקבל על מצות:</b> הָרוֹצֶה לְהִזְדַּוֵּג עִם בַּת הַמֶּלֶךְ וְשֶׁלֹּא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיְּקַשֵׁט עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי קִשּׁוּטִים וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים וְהֵם תִּקּוּנֵי הַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת כֻּלָּם. וְאַחַר שֶׁתִּקֵּן עַצְמוֹ בְּתִקּוּנֶיהָ יְכַוֵּן לְקַבְּלָהּ עָלָיו בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא עֹל מִצְוֹת בְּסוֹד כַּוָּנַת הַיִּחוּד תָּמִיד, וּמִיַּד הִיא נִשֵּׂאת לוֹ וְאֵינָהּ פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְזֶה בִּתְנַאי שֶׁיְּטַהֵר וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְאַחַר שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ יְכַוֵּן לְקַיֵּם לָהּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְאִשְׁתּוֹ: ",
+            "הָאַחַת - לְהַשְׁפִּיעַ לָהּ בְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁפַע מִן הַיָּמִין - מְזוֹנָהּ .",
+            "הַשְּׁנִיָּה - לְכַסּוֹת עָלֶיהָ מִצַּד הַגְּבוּרָה. שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהּ הַחִצוֹנִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַד יֵצֶר הָרַע בְּעֵסֶק מִצְוֹתָיו, כְּגוֹן לַהֲנָאַת הַגּוּף וּלְתִקְוַת הַכָּבוֹד הַמְּדֻמֶּה וְכַיּוֹצֵא, שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בְּאוֹתָהּ מִצְוָה וְהִיא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָ\"ה, אִם כֵּן צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָעֶרְוָה וּלְהַסְתִּירָהּ תָּמִיד שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהּ. כֵּיצַד, כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּלִי חֵלֶק לְיֵצֶר הָרָע. וְכֵן תְּפִלִּין וְצִיצִית הֵם מְגִנִּים גְּדוֹלִים בַּעֲדָהּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ הַחִצוֹנִים בָּהּ, וְיִהְיֶה רָגִיל בָּהֶם. ",
+            "הַשְּׁלִישִׁי - לְיַחֲדָהּ עִם הַתִּפְאֶרֶת בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, בִּקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה, וּכְשֶׁיִּקְבַּע עוֹנָה לְכָל דָּבָר, יְכַוֵּן שֶׁזֶּהוּ עוֹנַת הַשְּׁכִינָה בַּת מֶלֶךְ, וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּתִּקּוּנִים:"
+        ],
+        [
+            "<b>להתחבר עם הספירות לפי הזמן:</b> פֵּרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף יא.) עֵצָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ יִתְקַשֵּׁר הָאָדָם בִּקְדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה וְיִתְנַהֵג בָּהּ, וְלֹא יִפָּרֵד מִן הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת תָּדִיר, וְצָרִיךְ הָאָדָם בָּזֶה לְהִתְנַהֵג כְּפִי הַזְּמַן, רוֹצֶה לוֹמַר לָדַעַת אֵיזוֹ סְפִירָה שׁוֹלֶטֶת וּלְהִתְקַשֵּׁר בָּהּ וְלַעֲשׂוֹת הַתִּקּוּן הַמִּתְיַחֵס אֶל הַמִּדָּה הַשּׁוֹלֶטֶת. ",
+            "<b>בלילה יתקשר עם המלכות:</b> וְהִתְחִיל מֵהַלַּיְלָה עֵת שְׁכִיבַת הָאָדָם עַל מִטָּתוֹ, וַהֲרֵי הַשְּׁלִיטָה הִיא לַיְלָה מִדַּת הַמַּלְכוּת, וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן, הַשֵּׁנָה הִיא כְּעֵין מִיתָה וְאִילָנָא דְמוֹתָא שָׁלְטָא, מַה יַעֲשֶׂה, יְתַקֵּן וְיַקְדִּים לְהִתְקַשֵּׁר בְּסוֹד הַקְּדֻשָּׁה דְּהַיְנוּ סוֹד מִדַּת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת קְדֻשָּׁתָהּ, וְלָזֶה יֵלֵךְ עַל מִטָּתוֹ וִיקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה בכונת הַלֵּב. קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה יִטּוֹל יָדָיו מֵהַקְּלִפָּה הַשּׁוֹלֶטֶת עֲלֵיהֶם וְיַעֲבִיר רָעָה מִבְּשָׂרוֹ וִיבָרֵךְ, וִיתַקֵּן הַשְּׁכִינָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עָלֶיהָ (מִשְׁלֵי ו, כב): \"בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ\" מִן הַחִצוֹנִים \"וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ\" . וְתִתְקַשֵּׁר עִמּוֹ וְהוּא עִמָּהּ, וְיִתְעַלֶּה דְּיוֹקַן נִשְׁמָתוֹ בְגַן עֵדֶן עִם הַשְּׁכִינָה הַנִּכְנֶסֶת שָׁם עִם הַצַּדִּיקִים, וְהַתִּפְאֶרֶת יָבֹא שָׁם גַּם הוּא לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים וְעִמּוֹ בְּחֶבְרָתָם, שֶׁכֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ. הֲרֵי מַמָּשׁ נָסַע עִמָּהּ מֵהַמִּיתָה וְהַשֵּׁנָה אֶל סוֹד הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים וְנִקְשָׁר בְּסוֹד גַּן עֵדֶן וְהִתְחִיל לְהִתְנוֹצֵץ עָלָיו אוֹר הַתִּפְאֶרֶת הַמִּתְנוֹצֵץ בְּגַן עֵדֶן עַל הַצַּדִּיקִים, וְכֵן פֵּרֵשׁ בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה (דַּף קל:). ",
+            "<b>בשחר יתקשר עם מדות שלשת האבות הכלולים בתפארת:</b> הִשְׁכִּים וְעָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר, הִתְחִיל הוּא גַּם כֵּן לָבֹא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקָשַׁר עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת. בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר \"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא\" (תהלים ה, ח) וְכוּ', וְכוֹלֵל עַצְמוֹ בְּסוֹד הַתִּפְאֶרֶת אָדָם כָּלוּל חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת, וְנִכְנָס לִכְנֶסֶת מַלְכוּת. ",
+            "וּמְכַוֵּן בַּפָּסוּק בִּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת:",
+            "\"בְּרֹב חַסְדְּךָ\" - דָּא אַבְרָהָם, ",
+            "\"אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ\" - דָּא יִצְחָק, דְּמִסִּטְרֵיהּ הִשְׁתַּחֲוָיָה לִכְפֹּף קוֹמָתוֹ נֶגֶד מִדַּת הַדִּין לִהְיוֹת נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ, וְאָז הַשָּׁעָה נִדְחֵית מִפָּנָיו כִּי יֻמְשַׁךְ שֶׁפַע הָרַחֲמִים מִלְמַעְלָה עָלֶיהָ לְמַתְּקָהּ. ",
+            "\"בְּיִרְאָתֶךָ\" - דָּא יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ (בְּרֵאשִׁית כח, יז). ",
+            "וַהֲרֵי כָּלַל עַצְמוֹ בָהֶם בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, כִּי מַחֲשָׁבָה שֶׁזָּכַרְנוּ הִיא הַכַּוָּנָה, הַדִּבּוּר הוּא הַפָּסוּק, וְהַמַּעֲשֶׂה הַבִּיאָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִשְׁתַחֲוָיָתוֹ נֶגֶד הֵיכָלוֹ. ",
+            "<b>המדות שמתקשר בהם במשך היום:</b> קֹדֶם תְּפִילָה עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, פִּיו מְקוֹר נוֹבֵעַ תְּפִילָה וְיִחוּד יְסוֹד , מְקוֹר הַבְּאֵר נִפְתָּח בַּבְּאֵר שֶׁהוּא בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמְתַקֵּן שְׁכִינָה בְּכָל יְכֹלֶת כַּוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. יוֹצֵא מִשָּׁם, עוֹלֶה בְּסוֹד הַתּוֹרָה, וּמִתְקַשֵּׁר בָּהּ בְּסוֹד מִדַּת יוֹם, וּמִתְנַהֵג עִמָּהּ כָּל הַיוֹם עַד שְׁעַת הַמִּנְחָה, שֶׁמִּתְקַשֵּׁר בַּגְּבוּרָה. שֶׁהֲרֵי בַּבֹּקֶר נִקְשָׁר בַּחֶסֶד בִּתְפִלָּתוֹ, וּבַיּוֹם בַּתִּפְאֶרֶת בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, וּבָעֶרֶב בַּגְבוּרָה . וְכָל זֶה בְּמִדַּת יוֹם שֶׁהוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְיַחֵד בְּסוֹד הַגְּבוּרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּצַד הַחֶסֶד. ",
+            "וּבֵין זֶה לָזֶה קוֹשֵׁר הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁגּוֹמֵל חֶסֶד עִם הָעֲנִיָּה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר הִלֵּל הַזָּקֵן (וַיִּקְרָא רַבָּה לד, ג) \"יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ\" (מִשְׁלֵי יב, י), וְזוֹ תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ בִּסְעוּדָתוֹ לִגְמֹל חֶסֶד לְנֶפֶשׁ בְּהֵמָה וּלְקָשְׁרָה בְסוֹד הַמָּזוֹן. ",
+            "וְאַחַר שֶׁעָלָה לִשְׁעַת הַמִּנְחָה וְנִקְשָׁר בַּגְּבוּרָה, הִמְתִּין לָעֶרֶב וְיָרַד הַתִּפְאֶרֶת אֶל הַמַּלְכוּת, וַהֲרֵי הוּא עִמָּהּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה קוֹשֵׁר עַצְמוֹ בָהּ וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עִם הַכַּוָּנָה הַנִּזְכֶּרֶת לְמַעְלָה, וְקוֹשֵׁר עַצְמוֹ לְמַטָּה - תִּפְאֶרֶת בָּא לְבֵית מְלוֹנוֹ. ",
+            "יָצָא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יְיַחֵד עַצְמוֹ מַמָּשׁ בַּמַּלְכוּת לְבַד, בְּסוֹד קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְזֶהוּ תְּקוּפָתוֹ בַיּוֹם עִם תְּקוּפַת הַסְּפִירָה, וּלְעוֹלָם דָּבֵק בָּאוֹר הַשּׁוֹלֵט. ",
+            "עֵצָה זוֹ עִקָּרָהּ בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, וְהַשְּׁאָר מְקֻבָּץ מִמְּקוֹמוֹת רַבִּים מֵהַזֹּהַר. וְהִיא עֵצָה כּוֹלֶלֶת לְהִתְקַשֵּׁר הָאָדָם תָּמִיד בַּקְּדֻשָּׁה וְלֹא יֶחְסַר עִטּוּר הַשְּׁכִינָה מֵעַל רֹאשׁוֹ: ",
+            "תָּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לְאֵל יוֹדֵעַ כָּל נֶעְלָם, הַיוֹם יוֹם ד' י\"ב יָמִים לְמַרְחֶשְׁוָן, שְׁנַת \"יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה': "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/merged.json b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe7aa99976fc117e0364264760ac148b1786cf79
--- /dev/null
+++ b/json/Musar/Rishonim/Tomer Devorah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,176 @@
+{
+    "title": "Tomer Devorah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tomer_Devorah",
+    "text": [
+        [
+            "<b>האדם ראוי שיתדמה לקונו:</b> הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י\"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י\"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י\"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: ",
+            "הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח\"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. ",
+            "הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:",
+            "הב' - נושא עון - וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא וּפֵרְשׁוּ חֲזַ\"ל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל יֵרָצֶה זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ פֵּרוּשׁ לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב. ",
+            "יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא: ",
+            "הג'- ועובר על פשע - זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (תהלים קל, ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְגוֹ' וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן כְּדִכְתִיב (ישעיה ד, ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ' וְהַיְנוּ וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵר וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע. ",
+            "וְהִנֵּה מַמָּשׁ כִּדְמוּת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא יֹאמַר וְכִי אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶׁפְּלוֹנִי חָטָא אוֹ הִשְׁחִית, לֹא יֹאמַר כָּךְ שֶׁהֲרֵי הָאָדָם חֹטֵא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ מְתַקֵּן אֶת מְעֻוָּת וְרוֹחֵץ צֹאַת עֲוֹנוֹ. ",
+            "וּמִכָּאן יִתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לָשׁוּב לַחֲטֹא שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ רוֹחֵץ לִכְלוּךְ בְּגָדָיו:",
+            "הד' - לשארית נחלתו - הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז\"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. כְּתִיב בְּ'אַלֶף' לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לְפֶלֶא הָעֶלְיוֹן וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין שֶׁבָּהֶן עִיקָר הַהַנְהָגָה וְקָרֵינַן בְּ'וָאו' לוֹ צָר. וּכְתִיב (שֹׁפְטִים, ז) וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. ",
+            "כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ\"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה: ",
+            "הה' - לא החזיק לעד אפו - זוֹ מִדָּה אַחֶרֶת שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהָאָדָם מַחֲזִיק בְּחֵטְא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיק אַף, וְאִם מַחֲזִיק לֹא לָעַד אֶלָּא יְבַטֵּל כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּב הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְהֵם הָיוּ עוֹבְדִים עֲגָלִים וְרִחֵם עֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁבוּ אִם כֵּן לָמָּה רִחֵם, בִּשְׁבִיל מִדָּה זוֹ שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ אַדְּרַבָּא מַחְלִישׁ אַפּוֹ עִם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִן הַחֵטְא קַיָּם אֵינוֹ מַעֲנִישׁ אֶלָּא מְצַפֶּה וּמְרַחֵם אוּלַי יָשׁוּבוּ, וְהַיְנוּ כִּי לֹא לָנֶצַח אָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם אֶטּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּרַכּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַכֹּל לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל. ",
+            "וְזוֹ מִדָּה רְאוּיָה לְאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת בָּנָיו וְהֵם מִתְיַסְּרִים לֹא מִפְּנֵי זֶה יַרְבֶּה תּוֹכַחְתּוֹ וְלֹא יַחֲזִיק כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶּׁכָּעַס אֶלָּא יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יַחֲזִיק לָעַד אַפּוֹ, גַם אִם אַף הוּא הַמֻּתָּר לָאָדָם כְּעֵין שֶׁפֵּרְשׁוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ וְגוֹ' וּפֵרְשׁוּ מַה הִיא הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְהוּא יָחִיד אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד וְשֹׂנֵא אוֹתוֹ עַל דְּבַר עֲבֵרָה וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמְרָה תּוֹרָה עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ אֶלָּא מִצְוָה לְקָרֵב אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה אוּלַי יוֹעִיל בְּדֶרֶךְ זוֹ וְהַיְנוּ מַמָּשׁ מִדָּה זוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ: ",
+            "הו' - כי חפץ חסד הוא - הֲלֹא כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיַּד אֹתָם הַמַּלְאָכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד, וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה - מְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יְחֶזְקֵאל י, ב) בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וְגוֹ' כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵּק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל לְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וּכְתִיב (שם, ח) וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם וְהַיְּנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית. וְהַטַּעַם מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא רוֹצֶה בְּמַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אַחֵר.",
+            "אִם כֵּן בְּסֵדֶר זוֹ רָאוּי לְאָדָם לְהִתְנַהֵג אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים אוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעֲסוֹ מֵעָלָיו וְיֵרָצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ וְיַחְפֹּץ חֶסֶד וְיֹאמַר דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ כִּדְפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת סג, א) דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַּדְלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא, כָּךְ יֹאמַר עַל כָּל אָדָם דֵּי לִי בְּטוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁעָשָׂה לִי אוֹ שֶׁעָשָׂה עִם פְּלוֹנִי אוֹ מִדָּה טוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִהְיֶה חָפֵץ חֶסֶד: ",
+            "הז' - ישוב ירחמנו - הִנֵּה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה עִמּוֹ מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כְּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת. אֲבָל אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַיְּנוּ (בְּרָכוֹת לד:) \"בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד\". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק הַבּוֹנֶה (לְפָנֵינוּ הוּא במְנָחוֹת כט:) בְּעִנְיַן ה לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָא שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ יֵצֵא, פֵּרוּשׁ הָעוֹלָם נִבְרָא בַּה' וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוֹחַ לְצַד הָרַע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרַע וּפְגָם כְּמִין אַכְסַדְרָא, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרַע לְצַד מַטָּה כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ כַּמָּה פִתְחִין לוֹ לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִכָּנֵס אֶל הַחִצוֹנִים, וְהִיא פְתוּחָה מִלְּמַעְלָה שֶׁאִם יָשֻׁב יְקַבְּלוּהוּ. וְהִקְשׁוּ וּלְהַדְּרוּהוּ בְּהַאי, לֹא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, רָצוּ בָּזֶה שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָר בֶּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וָשָׁב לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְעַט כְּבַר נִפְרָץ פַּעַם אַחַת אִם יִתְקָרֵב שָׁם בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד, וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר וַיַּעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת. ",
+            "וּמִטַּעַם זֶה בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים וְכוּ' מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַצַּדִּיקִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא נִצְטַעֲרוּ וְעָלוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הָעֶלְיוֹן וְסִגְּפוּ עַצְמָן וְנִבְדְּלוּ מִן הַחֵטְא יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים לְכָךְ עָלוּ וְעָמְדוּ בְּמַדְרֵגָה ה' הֵיכָל חֲמִישִׁי שֶׁבְּגַן עֵדֶן דְּהַיְנוּ גַּג הַהֵ\"א וְצַדִּיקִים בְּפֶתַח הַהֵ\"א בִּכְנִיסַת הָאַכְסַדְרָא וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה דְּהַיְנוּ תָּשׁוּב ה' אֶל מְקֹמָהּ, וְיַחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו אֵינוֹ שָׁב כְּאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד, אֶלָּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהַיְּנוּ \"יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ\" שֶׁיּוֹסִיף רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל וִיתַקְּנֵם וִיקָרְבֵם יוֹתֵר. ",
+            "וְכָךְ הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ לֹא יִהְיֶה נוֹטֵר אֵיבָה מֵהַכַּעַס הַקּוֹדֵם אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ יִהְיֶה לוֹ בְּמַדְרֵגַת רַחֲמִים וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִקֹּדֶם וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא לִי כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶּׁאֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד אֶצְלָם וִיקָרְבֵהוּ תַּכְלִית קֻרְבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמְּקָרֵב אֹתָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּמוּרִים עִמּוֹ שֶׁלֹּא חָטְאוּ אֶצְלוֹ:",
+            "הח' - יכבש עונותינו - הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּמִדָּה זוֹ וְהִיא סוֹד כְּבִישַׁת הֶעָוֹן. כִּי הִנֵּה הַמִּצְוֹת הִיא כְפֹרַחַת עָלָתָה נִצָּהּ וּבוֹקֵעַ וְעוֹלֶה עַד אֵין תַּכְלִית לִכְנֹס לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ אָמְנָם הָעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם כְּנִיסָה שָׁם ח\"ו אֶלָּא כֹּבְשָׁם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים ה, ה) \"לֹא יְגֻרְךָ רָע\" - לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע אִם כֵּן אֵין הֶעָוֹן נִכְנָס פְּנִימָה. וּמִטַּעַם זֶה \"שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא\" (קִדּוּשִׁין לט.) מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְהַאֵיךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בָּעוֹלָם גַּשְׁמִי וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקוֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יִקַּח שֹׁחַד שֶׁל מִצְוֹת, הַמָּשָׁל בָּזֶה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עָשָׂה אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְעֶשֶׂר עֲבֵרוֹת נִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָׂה עֲבֵרָה אַחַת דּוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁיְּרַצֶּה חֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְׂכַר כָּל מִצְוֹתָיו. וְזֶה חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוֹת חֲשׁוּבוֹת מְאֹד וּמִתְעַלּוֹת עַד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהַאֵיךְ יְנַכֶּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרוֹת כִּי שְׂכַר הָעֲבֵרָה הוּא מֵחֵלֶק הַגֵּיהִנֹּם - מֵהַנִּבְזֶה, וְהַמִּצְוֹת שְׂכָרָן מֵהַנִּכְבָּד זִיו שְׁכִינָה, הַאֵיךְ יְנַכֶּה אֵלּוּ בְּצַד אֵלּוּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה חוֹב הָעֲבֵרוֹת וּמַשְׂכִּיר שְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַיְּנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁאֵין הָעֲוֹנוֹת מִתְגַּבְּרִים לְפָנָיו כְּמִצְוֹת אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יִתְעַלּוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ עִם הֱיוֹת שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל דַּרְכֵי אִישׁ הַטּוֹב וְהָרָע עִם כָּל זֶה הַטּוֹב אֵינוֹ כּוֹבְשׁוֹ אֶלָּא פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה עַד לִמְאֹד וְנִכְלָל מִצְוָה בְּמִצְוָה וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ בִּנְיָן וּלְבוּשׁ נִכְבָּד וַעֲוֹנוֹת אֵין לָהֶם סְגֻלָּה זוֹ אֶלָּא כּוֹבֵשׁ אֹתָם שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ הַצְלָחָה זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ פְּנִימָה. ",
+            "אַף מִדָּה זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ שֶׁלֹּא יִכְבֹּשׁ טוֹבַת חֲבֵרוֹ וַיִּזְכּוֹר רָעָתוֹ שֶׁגְמָלָהוּ אֶלָּא אַדְּרַבָּה יִכְבֹּשׁ הֵרַע וַיִּשְׁכָּחֵהוּ וְיַזְנִיחֵהוּ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרוֹ רָע וְתִהְיֶה הַטּוֹבָה סְדוּרָה תָּמִיד לְפָנָיו וְיִזְכֹּר לוֹ הַטּוֹבָה וְיַגְבִּיר לוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה לוֹ וְלֹא יְנַכֶּה בְּלִבּוֹ וְיֹאמַר אִם עָשָׂה לִי טוֹבָה הֲרֵי עָשָׂה לִי רָעָה וְיִשְׁכַּח הַטּוֹבָה לֹא יַעֲשֶׂה כֵן אֶלָּא בְּרָעָה יִתְרַצֶּה כָּל דֶּרֶךְ רִצּוּי שֶׁיּוּכַל וְהַטּוֹבָה אֶל יַזְנִיחָהּ לְעוֹלָם מִבֵּין עֵינָיו וְיַעֲלִים עֵינוֹ מִן הָרָעָה כָּל מַה שֶׁיּוּכַל כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת כִּדְפֵרַשְׁתִּי:",
+            "הט' - ותשליך במצלות ים כל חטאותם - זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב): \"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה\" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד): \"הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי\" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ \"מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים\" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים \"אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים\" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר \"וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי\" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא\"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא\"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא\"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם \"וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ\" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם. ",
+            "וַהֲרֵי בָזֶה מַמָּשׁ סוֹד הַצֶּלֶם שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר נִמְסְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל \"רֵישָׁא דִּי דַהֲבָא\" (דָּנִיֵּאל ב, לב) נִכְנַע הַהוּא רֵישָׁא וְנִמְסְרוּ בְּיַד פָּרַס שֶׁהֵן \"חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף\" וְכֵן נִדְחוּ אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְ\"רַגְלוֹהִי מִנְּהֵון דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵון דִּי חֲסַף\" (שָׁם, לג) וּמַה יִהְיֶה תַּכְלִית הַטּוֹב בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִידָם וְעוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים לב, כג): \"חִצַּי אֲכַלֶּה בָם\" חִצַּי כָּלִים וְיִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּלִים \"בֵּאדַיִן דָּקוּ כַּחֲדָא דַהֲבָא כַּסְפָּא וּנְחָשָׁא וְכוּ'\" (שָׁם, לה) הִנֵּה בַּהַתְחָלָה כְּתִיב (שם, לד) \"וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי\" אֵין מִכָּל הַצֶּלֶם אֶלָּא רַגְלָיו שֶׁכְּבָר נִתְבַּטֵּל כֹּחָם וְעָבְרוּ רֹאשׁ וּדְרָעוֹהִי וּמְעוֹהִי וְעִם כָּל זֶה בַּסּוֹף דָּקוּ כַּחֲדָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד סמא\"ל וְהָרְשָׁעִים עוֹשֵׂי מַעֲשָׂיו וּפְעֻלּוֹתָיו וַיַּעֲשֶׂה בָהֶם הַדִּין. וְהַיְּנוּ \" וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם \" , יֵרָצֶה הִשְׁלִיךְ כֹּחַ הַדִּין לְהַפִּיל עַל יְדֵי אֵלּוּ שֶׁהֵם מְצוּלוֹת יָם \"וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיְגָרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט\" (יְשַׁעְיָה נז, כ) אֵלּוּ הֵם הָעוֹשִׂים דִּין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּשׁוּב אַחַר כָּךְ כָּל גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם, וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל קִבְּלוּ הַדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם אֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁקָּדַם וְתוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם וְלֹא דַּי אֶלָּא \"אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה\" (זְכַרְיָה א, טו). ",
+            "גַּם בְּמִדָּה זוֹ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין אַל יִשְׂנָאֵהוּ שֶׁאַחַר שֶׁנִּקְלָה הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ (מַכּוֹת כג.) וִיקָרֵב הַמְּרוּדִים וְהַנֶּעֱנָשִׁים וִירַחֵם עֲלֵיהֶם וְאַדְרַבָּה יַצִּילֵם מִיַּד אוֹיֵב וְאַל יֹאמַר עֲוֹנוֹ גָּרַם לוֹ אֶלָּא יְרַחֲמֵהוּ בְּמִדָּה זוֹ כִּדְפֵרַשְׁתִּי: ",
+            "הי' - תתן אמת ליעקב - מִדָּה זוֹ הִיא, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַעֲלָה, אֹתָם הַבֵּינוֹנִיִּים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהִתְנַהֵג לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים יַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מִתְנַהֲגִים אֶלָּא עִם הַנְהָגוֹת אֲמִתִּיּוֹת גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מִדַּת אֱמֶת שֶׁהוּא עַל צַד מְצִיאוּת הַמִּשְׁפָּט הַיֹּשֶׁר, וְאֵלּוּ הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם בְּיֹשֶׁר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בֶּאֱמֶת מְרַחֵם עֲלֵיהֶם עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהַמִּשְׁפָּט. ",
+            "גַּם כֵּן הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת בְּלִי לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט חֲבֵרוֹ לְרַחֵם עָלָיו בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת הַבֵּינוֹנִיִּים בְּמִדַּת אֱמֶת לְתַקֵּן אֹתָם:",
+            "הי\"א - חסד לאברהם - הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֵינוֹ מַעֲמִיד עִמָּהֶם הַדִּין עַל תּוֹקְפוֹ אַף לֹא כְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר אֶלָּא נִכְנַס עִמָּהֶם לִפְנִים מִן הַיֹּשֶׁר כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים, וְהַיְּנוּ \" חֶסֶד לְאַבְרָהָם \" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד עִם אֹתָם שֶׁהֵם כְּמוֹ אַבְרָהָם בְּהִתְנַהֲגוּת. ",
+            "גַּם הָאָדָם עִם הֱיוֹת שֶׁעִם כָּל אָדָם יִהְיֶה מִתְנַהֵג בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר וּבְמִשְׁפָּט, עִם הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים תִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְאִם לִשְׁאָר הָאָדָם הָיָה סַבְלָן קְצָת לְאֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וִירַחֵם עֲלֵיהֶם לִכָּנֵס עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהּ עִם שְׁאָר הָאָדָם וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לְפָנָיו מְאֹד מְאֹד וַחֲבִיבִים לוֹ וְהֵם יִהְיוּ מֵאַנְשֵׁי חֶבְרָתוֹ: ",
+            "הי\"ב - אשר נשבעת לאבתינו - יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל כֻּלָּם וּפֵרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז.) \"וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן\" (שְׁמוֹת לג, יט) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹצָר זֶה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יֵשׁ אוֹצַר חִנּוּנִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לָאָבוֹת אִם כֵּן עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יִזְכּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם מִזֶּרַע הָאָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם לְפִיכָךְ אַנְהִילֵם וְאַנְהִיגֵם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ. ",
+            "וְכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם אַף אִם יִפְגַּע בָּרְשָׁעִים אַל יִתְאַכְזֵר כְּנֶגְדָּם אוֹ יְחָרְפֵם וְכַיּוֹצֵא, אֶלָּא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיֹאמַר סוֹף סוֹף הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם הֵם אֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲבוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים, וְהַמְּבַזֶּה הַבָּנִים מְבַזֶּה הָאָבוֹת, אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּתְבַּזּוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יָדִי, וּמְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם וּמְתַקְּנָם כְּפִי כֹחוֹ. ",
+            "הי\"ג - מימי קדם - הֲרֵי מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁתַּמָּה זְכוּת וְכַיּוֹצֵא מַה יַעֲשֶׂה וַהֲרֵי הֵם מִצַּד עַצְמָם אֵינָם הֲגוּנִים, כְּתִיב (יִרְמִיָה ב, ב): \"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ\" מַמָּשׁ זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמֵי קַדְמוֹנִים, אַהֲבָה שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וּמְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל וּבָזֶה יַזְכִּיר לָהֶם כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשׂוּ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ וּמִכֻּלָּם עוֹשֶׂה סְגֻלָּה לְרַחֵם בִּשְׁבִילָם, וַהֲרֵי זוֹ הַמִּדָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּם כִּדְפֵרְשׁוּ בָּאִדְרָא (זֹהַר נָשֹׂא קלד:). ",
+            "כָּךְ הָאָדָם יְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יִמְצָא טַעֲנָה מֵאֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת יֹאמַר כְּבָר הָיוּ שָׁעָה קֹדֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ וַהֲרֵי אֹתָהּ שָׁעָה אוֹ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים הָיוּ כְּשֵׁרִים וְיִזְכֹּר לָהֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּקַטְנוּתָם וְיִזְכֹּר לָהֶם אַהֲבַת גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם וּבָזֶה לֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהֵטִיבוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁלוֹמוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו.",
+            "עַד כַּאן הִגִּיעַ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁבָּהֶן יִהְיֶה הָאָדָם דּוֹמֶה אֶל קוֹנוֹ שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת וּסְגֻלָּתָן כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַהֵג לְמַטָּה כָּךְ יִּזְכֶּה לִפְתֹּחַ לוֹ מִדָּה עֶלְיוֹנָה מִלְמַעְלָה מַמָּשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְנַהֵג כָּךְ מַשְׁפִּיעַ מִלְמַעְלָה וְגוֹרֵם שֶׁאוֹתָהּ הַמִּדָּה תָּאִיר בָּעוֹלָם. וּלְכָךְ אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֵי הַשֵּׂכֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ וְהַפָּסוּק לֹא יָסוּף מִפִּיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמַזְכֶּרֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה אַחַת מֵהֶן יִזְכֹּר וְיֹאמַר הֲרֵי דָּבָר זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה פְּלוֹנִית אֵינִי רוֹצֶה לָזוּז מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא תִתְעַלֵּם וְתִסְתַּלֵּק הַמִּדָּה הַהִיא מִן הָעוֹלָם:"
+        ],
+        [
+            "<b>כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה:</b> עוֹד, לִהְיוֹת הָאָדָם דּוֹמֶה לְקוֹנוֹ בְּסוֹד מִדַּת הַכֶּתֶר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בוֹ כַּמָּה גּוּפֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁהֵם עִיקָר הַהַנְהָגָה: ",
+            "הָרִאשׁוֹנָה - הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלִּית וּמִתְגָּאָה לְמַעְלָה אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה תָּדִיר, וְזֶה מִשְּׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד שֶׁהוּא בּוֹשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסִבָּתוֹ אֶלָּא מַאֲצִילוֹ מַבִּיט בּוֹ תָּמִיד לְהֵטִיבוֹ וְהוּא מַבִּיט בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעְלָה לְהִתְגָּאוֹת אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָּה לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל. וַהֲרֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא תְּלוּיָה דֶּרֶךְ כְּלָל בָּרֹאשׁ שֶּׁאֵין הָאָדָם מִתְגָּאֶה אֶלָּא בַּהֲרָמַת רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהֶעָנִי מַשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ לְמַטָּה. וַהֲרֵי אֵין סַבְלָן וְעָנָו כֵּאלֹהֵינוּ בְּמִדַּת הַכֶּתֶר שֶׁהוּא תַּכְלִית הָרַחֲמִים וְלֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו שׂוֹם פְּגַם וְלֹא עָוֹן וְלֹא דִּין וְלֹא שׁוּם מִדָּה מוֹנַעַת מִלְּהַשְׁגִּיחַ וּלְהַשְׁפִּיעַ וּלְהֵיטִיב תָּדִיר. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁשּׁוּם סִבָּה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תִּמְנָעֵהוּ מִלְּהֵטִיב וְשׂוּם עָוֹן אוֹ מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי הָגוּן לֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִלְּהֵיטִיב לְאוֹתָם הַצְּרִיכִים טוֹבָתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע. וּכְמוֹ שֶׁהוּא יֹשֵׁב וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִנִּים וְאֵינוֹ מְבַזֶּה שׁוּם בְּרִיָּה שֶׁאִלּוּ יְבַזֶּה הַבְּרוּאִים מִפְּנֵי פְחִיתוּתָם לֹא יִתְקַיְּמוּ בָעוֹלָם אֲפִלּוּ רֶגַע, אֶלָּא מַשְׁגִּיחַ וְנוֹתֵן רַחֲמָיו עַל כֻּלָּם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מֵטִיב לַכֹּל וְלֹא יִתְבַּזֶּה שׁוּם נִבְרָא לְפָנָיו אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּרִיָּה קֹלָהּ שֶׁבַּקַּלִּים תִּהְיֶה מְאֹד חֲשׁוּבָה בְעֵינָיו וְיִתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ וְיֵיטִיב לְכָל הַמִּצְטָרֵךְ אֶל טוֹבָתוֹ, וְזוֹ מִדָּה תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר בְּסוֹד הָרֹאשׁ דֶּרֶךְ כְּלָל: ",
+            "הַשְּׁנִיָּה - מַחְשַׁבְתּוֹ תִדְמֶה לְמַחְשֶׁבֶת הַכֶּתֶר. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ הַחָכְמָה לֹא תִּפְסֹק תָּמִיד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, וְהָרַע לֹא יִכָּנֵס בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא רַחֲמִים גְּמוּרִים, וְאֵין שָׁם דִּין וְלֹא שׁוּם קֹשִׁי כְּלָל, כָּךְ הָאָדָם תָּמִיד תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ פְּנוּיָה מִכָּל דָּבָר מְכֹעָר. וּכְמוֹ שֶׁהִיא סוֹד חָכְמָה תּוֹרָה קְדוּמָה, וְלֹא יֶחְסַר שָׁם סוֹד תּוֹרָה, כָּךְ לֹא יִפְנֶה אֶל שׁוּם פְּנִיָּה חוּץ מִמַּחְשֶׁבֶת הַתּוֹרָה וְלַחְשֹׁב בְּגַדְלוּת הָאֵל וּפְעֻלּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וּלְהֵיטִיב וְכַיּוֹצֵא. ",
+            "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר - לֹא יִכָּנֵס זָר וּבָטֵל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וְזוֹ הָיְתָה מַעֲלַת רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו. וְהִנֵּה כְּשֶׁהִפְרִיד רַבִּי יוֹסֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ מְעָט, כַּמָּה הוֹכִיחוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּזֹהַר בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל: ",
+            "הַשְּׁלִישִׁית - מִצְחוֹ לֹא יִהְיֶה בוֹ קֹשִׁי כְּלָל, אֶלָּא יִדְמֶה תָּמִיד לְמֵצַח הָרָצוֹן שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הַכֹּל אֲפִלּוּ שֶׁיִּמְצָא בְּנֵי אָדָם כּוֹעֲסִים יְרַצֵּם וְיַשְׁקִיטֵם בִּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב, שֶׁכֵּן מֵצַח הָרָצוֹן הוּא תָּמִיד רוֹצֶה וּמְרַצֶּה הַגְּבוּרוֹת וּמְתַקְּנָם, אַף הוּא יְרַצֶּה הַגִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים כַּעֲסָם, וְהוּא יְנַהֲלֵם בְּרָצוֹן טוֹב וִישַׁתֵּף שָׁם חָכְמָה גְּדוֹלָה לְהַשְׁבִּית הַכַּעַס, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הַגְּבוּל וִיקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם, וְיֵעָשֶׂה דֻּגְמָא לְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִן הַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה בְּמִצְחָא דְעַתִּיקָא וּמִשָּׁם מְרַצֶּה הַכֹּל. ",
+            "וְזֶה יִמָּשֵׁךְ לִהְיוֹתוֹ תָּמִיד נֹחַ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁאִם מִדּוֹתָיו קָשׁוֹת מִצַּד אֶחָד עִם בְּנֵי אָדָם, לֹא יִתְרַצּוּ מִמֶּנּוּ. וְזֶה טַעַם הַמִּשְׁנֶה כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ: ",
+            "הָרְבִיעִית - שֶׁיִּהְיוּ אָזְנָיו נוֹטוֹת תָּמִיד לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב, אָמְנָם שֵׁמַע שָׁוְא אוֹ הַמְּגֻנֶּה לֹא יִכָּנֵס בָּהֶם כְּלָל, כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹד הַאֲזָנָה הָעֶלְיוֹנָה אֵין שׁוּם צַעֲקַת דִּין וְלֹא פְּגַם לָשׁוֹן הָרָע נִכְנָס שָׁם, כָּךְ לֹא יַאֲזִין אֶלָּא הַטּוֹבוֹת וְהַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים, וּשְׁאָר דְּבָרִים הַמַּגְבִּירִים כַּעַס לֹא יַאֲזִין אֲלֵיהֶם כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ וְדִבּוּרוֹ וּלְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ נִכְנָס לְמַעְלָה, כָּךְ לֹא יִכָּנֵס אֵלָיו שׁוּם דָּבָר מְגֻנֶּה. וְהַיְּנוּ \"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא\" (שְׁמוֹת כג, א) כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הַמְּגֻנֶּה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְאָזְנוֹ כְּלָל, וְלֹא תִהְיֶה קַשֶּׁבֶת אֶלָּא אֶל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים. ",
+            "הַחֲמִישִׁית - עֵינָיו לֹא יִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּלָל בְּשׁוּם דָּבָר מְגֻנֶּה. אָמְנָם תִּהְיֶינָה תָמִיד פְקֻחוֹת לְהַשְׁגִּיחַ וּלְרַחֵם עַל הָאֻמְלָלִים כְּפִי כֹחוֹ, וּכְשֶׁיִּרְאֶה בְּצָרַת עָנִי לֹא יַעֲצִים עֵינָיו כְּלָל, אֶלָּא יִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ עָלָיו כְּפִי כֹחוֹ וִיעוֹרֵר רַחֲמִים עָלָיו בִּפְנֵי שָׁמַיִם וּבִפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְיִתְרַחֵק מִכָּל הַשְׁגָּחָה רָעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה פְּקוּחָה וּמִסְתַּכֶּלֶת מִיַּד אֶל הַטּוֹב: ",
+            "הַשִּׁשִּׁית - בְּחֹטְמוֹ מֵעוֹלָם לֹא יִמָּצֵא בוֹ חֲרוֹן אַף כְּלָל, אֶלָּא תָמִיד בְּאַפּוֹ חַיִּים וְרָצוֹן טוֹב וַאֲרִיכוּת אַף, אֲפִלּוּ לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. וְתָמִיד רוֹצֶה לְמַלְּאוֹת רָצוֹן וּלְהָפִיק כָּל שְׁאֵלָה וּלְהַחֲיוֹת כָּל נִדְכֶּה, וּמוֹצִיא מֵחֹטְמוֹ תָמִיד מְחִילַת עָוֹן (וְהַעֲצָרַת) [וְהַעֲבָרַת] פָּשַׁע, וְאֵינוֹ כּוֹעֵס בַּחֹטֵא לוֹ, אֶלָּא מִתְרַצֶּה תָּמִיד וְחָפֵץ חֶסֶד לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַכֹּל: ",
+            "הַשְּׁבִיעִית - פָּנָיו תִּהְיֶינָה מְאִירוֹת תָּמִיד וִיקַבֵּל כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁכֵּן בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי טז, טו): \"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים\" וְאֵין שׁוּם אֹדֶם וְדִין נִכְנָס שָׁם כְּלָל, כָּךְ אוֹר פָּנָיו לֹא יְשֻׁנֶּה וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בָּהֶם לֹא יִמְצָא אֶלָּא שִׂמְחָה וְסֵבֶר פָּנִים וְשׁוּם סִבָּה לֹא תַטְרִידֵהוּ מִזֶּה כְּלָל: ",
+            "הַשְּׁמִינִית - פִּיו לֹא יוֹצִיא אֶלָּא טוֹבָה, וְגִזְרַת אֲמָרָיו תּוֹרָה וַהֲפָקַת רָצוֹן טוֹב תָּמִיד, וְלֹא יוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר מְגֻנֶּה וְלֹא קְלָלָה וְלֹא רֹגֶז כַּעַס כְּלָל וְלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְיִהְיֶה דּוֹמֶה לְאוֹתוֹ הַפֶּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאֵינוֹ נִסְתָּם כְּלָל, וְלֹא יִמְנַע טוֹב תָּמִיד, וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁלֹּא יֶחֱשֶׁה מִלְּדַבֵּר טוֹבָה עַל הַכֹּל וּלְהוֹצִיא מִפִּיו טוֹבָה וּבְרָכָה תָמִיד. ",
+            "הֲרֵי אֵלֶּה שְׁמֹנֶה מִדּוֹת טוֹבוֹת וְכֻלָּן תַּחַת דֶּגֶל הָעֲנָוָה שֶׁכֻּלָּן לְמַעְלָה בַּכֶּתֶר בָּאֵבָרִים הָעֶלְיוֹנִים. וּבָעֵת שֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לְהִתְקָרֵב לְמַעְלָה לְהִדָּמוֹת אֵלָיו לִפְתֹּחַ מְקוֹרוֹתָיו אֶל הַתַּחְתּוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם בִּשְׁנֵי פְרָקִים אֵלּוּ.",
+            "<b>מתי צריך להתנהג במדות הכתר:</b> אָמְנָם יָדַעְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְנַהֵג בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מִדּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּלֵּם בָּהֶן וְהֵן מֵהַגְּבוּרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר. אֲבָל יֵשׁ יָמִים יְדוּעִים שֶׁאֵין הַגְּבוּרוֹת פּוֹעֲלוֹת וְאֵין בְּנֵי אָדָם צְרִיכִים אֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁהַכֶּתֶר שׁוֹלֵט בָּהֶם, אוֹ שָׁעוֹת שֶׁהַכֶּתֶר מִתְבַּקֵּשׁ, אָז צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה הַמִּדּוֹת שֶּׁזָּכַרְנוּ. ",
+            "אָמְנָם שְׁאָר הַמִּדּוֹת עִם הֱיוֹת שֶׁהֵם צֹרֶךְ עֲבוֹדָה בִּשְׁעָתָן, אֵין עֵת עַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַכֶּתֶר מְבַטְּלָן. וְכָךְ הוּא לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָן הַמִּדּוֹת הַקָּשׁוֹת, כְּגוֹן שַׁבָּת שֶׁהָעוֹלָם מִתְתַּקֵּן בְּסוֹד עֹנֶג וְאֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת, אָז יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן, כְּדֵי לִפְתֹּחַ הַמְּקוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים. שֶׁאִלּוּ יְכַוֵּן בְּכַוָּנָתוֹ אֶל אוֹרוֹת הַכֶּתֶר בִּתְפִלּוֹתָיו וְהוּא יִפְעֹל בִּפְעֻלּוֹתָיו בְּהֵפֶךְ, הֵיאַךְ יִפְתַּח מְקוֹר הַכֶּתֶר, וַהֲרֵי הוּא דוֹחֵהוּ מַמָּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מַגְבִּירוֹת הַדִּינִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַכַּעַס הַקָּדוֹשׁ, לֹא יִשְׁרֶה הַכֶּתֶר בָּהֶן, אִם הָאָדָם יַגְבִּיר הַכַּעַס הַחִיצוֹנִי אֲפִלּוּ יִהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִשְׁרֶה הַכֶּתֶר וְאוֹרוֹ עָלָיו. וּמַה גַּם שֶׁהוּא בָּא לְעוֹרְרוֹ עַל הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְהֵן אוֹמְרוֹת כַּמָּה עַזּוּת פָּנִים יֵשׁ בּוֹ, אֵין אוֹר הַכֶּתֶר מִתְגַּלֶּה בָּנוּ, מִפְּנֵי דִינֵנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, וְהוּא רוֹצֶה לְגַלּוֹתוֹ מָלֵא כַּעַס וּפְעֻלּוֹת מְגֻנּוֹת חִצוֹנוֹת. ",
+            "לְכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם בְּיָמִים טוֹבִים וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּשְׁעוֹת עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁאֵינָן שָׁעוֹת הַגְּבוּרוֹת, אֶלָּא שָׁעוֹת גִּלּוּי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו בְּמִדּוֹת הָאֵלּוּ כֻלָּן. וּשְׁאָר שָׁעוֹת יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת לַעֲבוֹדַת ה', לֹא הַמְּגֻנֶּה מֵהֶן, שֶּׁאֵין לוֹ עֵת לִשְׁלוֹט בָּאָדָם אֶלָּא לְרָעָתוֹ, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר. וְאָז כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדּוֹת אֵלּוּ יִהְיֶה נָכוֹן וּבָטוּחַ שֶׁיִּפְתַּח הַמְּקוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת מְעַט מְעָט, וְהָעִקָּרִית שֶׁיִּתְפֹּס, שֶׁהִיא מַפְתֵּחַ הַכֹּל - הָעֲנָוָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֹאשׁ לְכֻלָּן, בְּחִינָה רִאשׁוֹנָה בַּכֶּתֶר, וְתַחְתֶּיהָ יֻכְלַל הַכֹּל. ",
+            "וְהִנֵּה עִיקָר הָעֲנָוָה הוּא שֶׁלֹּא יִמְצָא בְּעַצְמוֹ עֶרֶךְ כְּלָל, אֶלָּא יַחְשֹׁב שֶׁהוּא הָאַיִן, וּכְמַאֲמַר הֶעָנָיו (שְׁמוֹת טז, ז): \"וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ\". עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא בְעֵינָיו הַבְּרִיָּה הַשְּׁפֵלָה שֶׁבְּכָל הַנִּבְרָאִים, וּבָזוּי וּמָאוּס מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר יִיגַע תָּמִיד לְהַשִּׂיג הַמִּדָּה הַזֹּאת, כָּל שְׁאָר הַמִּדּוֹת נִגְרָרוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁהֲרֵי הַכֶּתֶר הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בּוֹ, שֶׁנִּרְאֶה עַצְמוֹ לְאַיִן לִפְנֵי מַאֲצִילוֹ, כָּךְ יָשִׂים הָאָדָם עַצְמוֹ אַיִן מַמָּשׁ, וְיַחְשֹׁב הֶעְדֵּרוֹ טוֹב מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת, וּבָזֶה יִהְיֶה לְנֹכַח הַמְּבַזִּים אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הַדִּין עִמָּהֶם, וְהוּא הַנִּבְזֶה אֲשֶׁר עָלָיו הָאָשָׁם, וְזוֹ תִהְיֶה סִבַּת קִנְיַן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת: ",
+            "<b>עצות להרגיל עצמו בענוה:</b> וַאֲנִי מָצָאתִי תְּרוּפָה לְהַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ מְעַט מְעָט, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַפֶּא בָּהּ מֵחֹלִי הַגַּאֲוָה וְיִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה וְהוּא תַּחְבֹּשֶׁת הַנַּעֲשָׂה מִשְּׁלֹשָׁה סַמִּים: ",
+            "הָאַחַת - שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת בּוֹרֵחַ מֵהַכָּבוֹד כָּל מַה שֶׁיּוּכַל. שֶׁאִם יִתְנַהֵג שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּנֵי אָדָם, יִתְלַמֵּד בָּהֶם עַל צַד הַגַּאֲוָה, וְיִתְרַצֶּה הַטֶּבַע תָּמִיד בְּכָךְ, וּבְקֹשִׁי יוּכַל לְהֵרָפֵא. ",
+            "הַשְּׁנִיָּה - שֶׁיַּרְגִּיל מַחְשַׁבְתּוֹ לִרְאוֹת בְּבִזְיוֹנוֹ, וְיֹאמַר, עִם הֱיוֹת שֶׁבְּנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת גְרִיעוּתִי מַה לִי מִזֶּה, וְכִי אֲנִי אֵינִי מַכִּיר בְּעַצְמִי שֶׁאֲנִי נִבְזֶה בְּכָךְ וְכָךְ, אִם בְּהֶעְדֵּר הַיְדִיעָה וְחֻלְשַׁת הַיְּכֹלֶת וּבִזְיוֹן הַמַּאֲכָל וְהַפֶּרֶשׁ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְכַיּוֹצֵא, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. ",
+            "הַשְׁלִישִׁית - שֶׁיַּחְשֹׁב עַל עֲוֹנֹתָיו תָּמִיד וְיִרְצֶה בְּטָהֳרָה וְתוֹכַחַת וְיִסּוּרִים, וְיֹאמַר, מַה הֵם הַיִּסּוּרִין הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יַטְרִידוּנִי מֵעֲבוֹדַת ה', אֵין חָבִיב בְּכֻלָּם מֵאֵלּוּ שֶׁיְּחָרְפוּהוּ וִיבַזֻּהוּ וִיגַדְּפֻהוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ כֹּחוֹ וְאֹנוֹ בָּחֳלָאִים, וְלֹא יִמְנְעוּ אֲכִילָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ, וְלֹא יִמְנְעוּ חַיָּיו וְחַיֵּי בָנָיו בְּמִיתָה. אִם כֵּן מַמָּשׁ יַחְפֹּץ בָּהֶם וְיֹאמַר מַה לִי לְהִתְעַנּוֹת לְהִסְתַּגֵּף בְּשַׂקִּים וּבְמַלְקִיּוֹת הַמַּחְלִשִׁים כֹּחִי מֵעֲבוֹדַת ה' וַאֲנִי לוֹקֵחַ אֹתָם בְּיָדִי, יוֹתֵר טוֹב אֶסְתַּגֵּף בְּבִזְיוֹן בְּנֵי אָדָם וְחֶרְפָּתָם לִי, וְלֹא יָסוּר כֹּחִי וְלֹא יֵחָלֵשׁ. וּבָזֶה כְּשֶׁיָּבֹאוּ הָעֶלְבּוֹנוֹת עָלָיו יִשְׂמַח בָּהֶם, וְאַדְרַבָּה יַחְפֹּץ בָּהֶם. וְיַעֲשֶׂה מִשְּׁלֹשֶׁת סַמִּים אֵלּוּ תַּחְבֹּשֶׁת לְלִבּוֹ וְיִתְלַמֵּד בָּזֶה כָל יָמָיו. ",
+            "<b>עצות נוספות להתרגל לענוה:</b> וְעוֹד מָצָאתִי מַשְׁקֶה טוֹב מְאֹד אֲבָל לֹא יוֹעִיל הַמַּשְׁקֶה כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁיּוֹעִיל אַחַר תַּחְבֹּשֶׁת הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְהוּא שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי דְּבָרִים: ",
+            "הָאֶחָד - הוּא לְכַבֵּד כָּל הַנִּבְרָאִים כֻּלָּם, אַחַר שֶׁיַּכִּיר מַעֲלַת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר יָצַר הָאָדָם בְּחָכְמָה, וְכֵן כָּל הַנִּבְרָאִים חָכְמַת הַיּוֹצֵר בָּהֶם, וְיִרְאֶה בְעַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי הֵם נִכְבָּדִים מְאֹד מְאֹד, שֶׁנִּטְפַּל יוֹצֵר הַכֹּל הֶחָכָם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל בִּבְרִיאָתָם, וְאִלּוּ יְבַזֶּה אוֹתָם חַס וְשָׁלוֹם נוֹגֵעַ בִּכְבוֹד יוֹצְרָם. וַהֲרֵי זֶה יִדְמֶה אֶל חָכָם צוֹרֵף, עָשָׂה כְּלִי בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וְהָרְאָה מַעֲשֵׂהוּ אֶל בְּנֵי אָדָם, וְהִתְחִיל אֶחָד מֵהֶם לְגַנּוֹתוֹ וּלְבַזּוֹתוֹ, כַּמָּה יַגִּיעַ מֵהַכַּעַס אֶל הֶחָכָם הַהוּא מִפְּנֵי שֶׁמְּבַזִּין חָכְמָתוֹ בִּהְיוֹתָם מְבַזִּים מַעֲשֵׂה יָדָיו. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵרַע בְּעֵינָיו אִם יְבַזּוּ שׁוּם בְּרִיָּה מִבְּרִיּוֹתָיו, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'\". לֹא אָמַר \"גָּדְלוּ\" אֶלָּא \"רַבּוּ\" לָשׁוֹן \"רַב בֵּיתוֹ\" (אֶסְתֵּר א, ח) חֲשׁוּבִים מְאֹד, \"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" , וְאַחַר שֶׁנִּטְפְּלָה חָכְמָתְךָ בָּהֶם רַבּוּ וְגָדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, וְרָאוּי לְאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן מִתּוֹכָם חָכְמָה, לֹא בִּזָּיוֹן.",
+            "הַשֵּׁנִי - יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַכְנִיס אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם בְּלִבּוֹ, וַאֲפִילוּ הָרְשָׁעִים, כְּאִלּוּ הָיוּ אֶחָיו וְיֹתֵר מִזֶּה, עַד שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים יֶאֱהַב אֹתָם בְּלִבּוֹ, וְיֹאמַר, מִי יִתֵּן וְיִהְיוּ אֵלּוּ צַדִּיקִים שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה וַיִּהְיוּ כֻּלָּם גְּדוֹלִים וּרְצוּיִים לַמָּקוֹם. כְּמַאֲמַר אוֹהֵב נֶאֱמָן לְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמַר (בַּמִּדְבָּר יא, כט): \"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים וְגוֹ'\", וּבַמֶּה יֶאֱהַב, בִּהְיוֹתוֹ מַזְכִּיר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ טוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם, וִיכַסֶּה מוּמָם וְלֹא יִסְתַּכֵּל בְּנִגְעֵיהֶם אֶלָּא בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם. וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ, אִלּוּ הָיָה הֶעָנִי הַמָּאוּס הַזֶּה בַּעַל מָמוֹן רַב כַּמָּה הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחֶבְרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶבְרַת פְּלוֹנִי. וַהֲרֵי זֶה, אִלּוּ יַלְבִּישׁוּהוּ הַלְּבוּשִׁים הַנָּאִים כְּמוֹ פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵין בֵּינוֹ לְבֵינוֹ הֶבְדֵּל, אִם כֵּן לָמָּה יֵעָדֵר כְּבֹדוֹ בְּעֵינַי, וַהֲרֵי בְּעֵינֵי ה' חָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁהוּא נָגוּעַ מְדֻכָּה עֹנִי וְיִסּוּרִים וּמְנֻקֶּה מֵעָוֹן, וְלָמָּה אֶשְׂנָא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב, וּבָזֶה יִהְיֶה לְבָבוֹ פֹּנֶה אֶל צַד הַטּוֹב וּמַרְגִּיל עַצְמוֹ לַחְשֹׁב בְּכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ. "
+        ],
+        [
+            "<b>האיך ירגיל האדם עצמו במדת החכמה:</b> הִנֵּה הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה פְּרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם, עִם הֱיוֹתָהּ נֶעֱלֶמֶת וְנִשְׂגָּבָה מְאֹד, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\". כָּךְ רָאוּי לְאָדָם שֶׁתִּהְיֶה חָכְמָתוֹ מְצוּיָה בַּכֹּל וְיִהְיֶה מְלַמֵּד לְהוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי כֹחוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ עָלָיו מֵחָכְמָתוֹ יַשְׁפִּיעֵהוּ וְלֹא תַטְרִידֵהוּ סִבָּה כְּלָל. ",
+            "<b>שני פנים לחכמה:</b> וְהִנֵּה אֶל הַחָכְמָה שְׁנֵי פָנִים:",
+            "הַפָּן הָעֶלְיוֹן הַפּוֹנֶה אֶל הַכֶּתֶר - וְאֵין אֹתָם הַפָּנִים מִסְתַּכְּלִים לְמַטָּה אֶלָּא מְקַבְּלִים מִלְמַעְלָה.",
+            "הַפָּן הַשֵּׁנִי הַתַּחְתּוֹן פּוֹנֶה לְמַטָּה - לְהַשְׁגִּיחַ בַּסְּפִירוֹת שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּחָכְמָתָהּ אֲלֵיהֶם.",
+            "כָּךְ יִהְיֶה אֶל הָאָדָם שְׁנֵי פָנִים:",
+            "הַפָּן הָרִאשׁוֹן - הוּא הִתְבּוֹדְדוּתוֹ בְּקוֹנוֹ כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּחָכְמָתוֹ וּלְתַקְּנָהּ.",
+            "הַשֵּׁנִי - לְלַמֵּד בְּנֵי אָדָם מֵאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁפִּיעַ עָלָיו.",
+            "וּכְמוֹ שֶׁהַחָכְמָה מַשְׁפַּעַת אֶל כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה כְּפִי שִׁעוּרָהּ וְצָרְכָּהּ, כֵּן יַשְׁפִּיעַ בְּכָל אָדָם כְּפִי שִׁעוּר שִׂכְלוֹ אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת וְהַנֵאוֹת אֵלָיו וְצָרְכּוֹ. וְיִשָּׁמֵר מִלָּתֵת יוֹתֵר מִשִּׁעוּר שֵׂכֶל הַמֻּשְׁפָּע, שֶׁלֹּא תִמָּשֵׁךְ מִמֶּנּוּ תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן הַסְּפִירָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מוֹסֶפֶת עַל הַשִּׁעוּר הַמֻּגְבָּל בִּמְקַבֵּל. ",
+            "<b>השגחה על צרכי אחרים:</b> וְעוֹד מִדֶּרֶךְ הַחָכְמָה לִהְיוֹתָהּ מַשְׁגַּחַת עַל כָּל הַמְּצִיאוּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַמַּחְשָׁבָה הַחוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַנִּמְצָאוֹת וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה נה, ח): \"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם\", וּכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יד, יד): \"וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח\" וכתיב (ירמיה כט, יא): \"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא רָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית תִּקְוָה\". כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל הַנְהָגַת עִם ה' לְהוֹעִילָם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה לְקָרֵב הַנִּדָּחִים וְלַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל חֹשֵׁב תּוֹעֶלֶת הַנִּמְצָא כֻּלּוֹ, כָּךְ יַחְשֹׁב הוּא תּוֹעֶלֶת הַחֲבֵרִים וְיִתְיַעֵץ עֵצוֹת טוֹבוֹת עִם ה׳ וְעִם עַמּוֹ בִּפְרָט וּבִכְלָל, וְהַיּוֹצֵא מֵהַהַנְהָגָה הַטּוֹבָה יְנַהֲלֵהוּ אֶל הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה וְיִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה לְנַהֲגוֹ וּלְנַהֲלוֹ אֶל הַמִּנְהָג הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, כַּמַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם הָעֶלְיוֹן. ",
+            "<b>להשפיע חיים:</b> וְעוֹד הַחָכְמָה תְּחַיֶּה הַכֹּל כְּדִכְתִיב (קֹהֶלֶת ז, יב): \"וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ\" כָּךְ יִהְיֶה הוּא מוֹרֶה חַיִּים לְכָל הָעוֹלָם וְגוֹרֵם לָהֶם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וּמַמְצִיא לָהֶם חַיִּים. זֶה הַכְּלָל יִהְיֶה נוֹבֵעַ חַיִּים לַכֹּל. ",
+            "<b>להיות כמו אב:</b> וְעוֹד הַחָכְמָה אָב לְכָל הַנִּמְצָאוֹת כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קד, כד): \"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" וְהֵן חַיִּים וּמִתְקַיְּמִים מִשָּׁם, כָּךְ יִהְיֶה הוּא אָב לְכָל יְצוּרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא\"ה וּלְיִשְׂרָאֵל, עִקָּר שֶׁהֵם הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֲצֻלּוֹת מִשָּׁם, וִיבַקֵּשׁ תָּמִיד רַחֲמִים וּבְרָכָה לָעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאָב הָעֶלְיוֹן רַחֲמָן עַל בְּרוּאָיו וְיִהְיֶה תָמִיד מִתְפַּלֵּל בְּצָרַת הַמְּצֵרִים כְּאִלּוּ הָיוּ בָנָיו מַמָּשׁ וּכְאִלּוּ הוּא יְצָרָם, שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן (בַּמִּדְבָּר יא, יב): \"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ\", וּבָזֶה יִשָּׂא אֶת כָּל עַם ה׳ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק, בִּזְרוֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל, הַנִּכְחָדוֹת יִפְקֹד, הַנַּעַר יְבַקֵּשׁ, הַנִּשְׁבָּרֶת יְרַפֵּא, הַנִּצָּבָה יְכַלְכֵּל, הָאֹבְדוֹת יַחְזִיר. וִירַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת מַשָּׂאָם כְּאָב הָרַחֲמָן הָעֶלְיוֹן הַסּוֹבֵל כֹּל, וְלֹא יִבּוֹל וְלֹא יִתְעַלֵּם וְלֹא יָקוּץ, וִינַהֵל לְכָל אֶחָד כְּפִי צָרְכּוֹ. ",
+            "אֵלּוּ הֵן מִדּוֹת הַחָכְמָה אָב רַחֲמָן עַל בָּנִים:",
+            "<b>לרחם על כל הנבראים:</b> עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּשִׂים עַל כָּל הַנִּבְרָאִים, לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ מִבִּזּוּי אוֹכְלִים. וְעַל דָּבָר זֶה רָאוּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מְבַזָּה שׁוּם נִמְצָא וְהַכֹּל נַעֲשָׂה מִשָּׁם כְּדִכְתִיב \"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ\" , כֵּן יִהְיֶה רַחֲמֵי הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו יִתְבָּרַךְ. וּמִטַּעַם זֶה הָיָה עֹנֶשׁ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא חָס עַל בֶּן הַבָּקָר שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ \"זִיל לְכָךְ נוֹצַרְתָּ\" (בָּבָא מְצִיעָא פה.) בָּאוּ לוֹ יִסּוּרִין, שֶׁהֵם מִצַּד הַדִּין שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמִים מְגִנִּים עַל הַדִּין, וְכַאֲשֶׁר רִחֵם עַל הַחֻלְדָּה וְאָמַר \"רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\" כְּתִיב, נִצּוֹל מִן הַדִּין מִפְּנֵי שֶׁפֵּרַשׂ אוֹר הַחָכְמָה עָלָיו וְנִסְתַּלְּקוּ הַיִּסּוּרִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה בְּשׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצוּרֵךְ, וְיִבְרֹר לָהֶם מִיתָה יָפָה בְּסַכִּין בְּדוּקָה לְרַחֵם כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר. ",
+            "זֶה הַכְּלָל: הַחֶמְלָה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים שֶׁלֹּא לְחַבְּלָם תְּלוּיָה בַּחָכְמָה, זוּלָתִי לְהַעֲלוֹתָם מִמַּעֲלָה אֶל מַעֲלָה, מִצּוֹמֵחַ לְחַי, מֵחַי לִמְדַבֵּר שֶׁאָז מֻתָּר לַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ וּלְהָמִית הַחַי - לָחוּב עַל מְנָת לְזַכּוֹת: "
+        ],
+        [
+            "<b>האיך ירגיל האדם עצמו במדת הבינה: בינה היא תשובה:</b> וְהוּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שֶּׁאֵין דָּבָר חָשׁוּב כָּמוֹהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְתַקֶּנֶת כָּל פְּגַם, וּכְמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הַבִּינָה לְמַתֵּק כָּל הַדִּינִים וּלְבַטֵּל מְרִירוּתָם, כָּךְ הָאָדָם יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיתַקֵּן כָּל פְּגָם. וּמִי שֶׁמְּהַרְהֵר תְּשׁוּבָה כָּל יָמָיו גּוֹרֵם שֶׁתָּאִיר הַבִּינָה בְּכָל יָמָיו וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה דְּהַיְנוּ לִכְלֹל עַצְמוֹ בְּבִינָה שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה וִימֵי חַיָּיו מְעֻטָּרִים בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה. וּרְאֵה כִּי כְמוֹ שֶׁהַתְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנִּמְצָאוֹת בְּסוֹד הַיּוֹבֵל וַהֲרֵי שֹׁרֶשׁ הַחִצוֹנִים סוֹד נְהַר דִּינוּר הַנִּכְלָל בִּקְדֻשָּׁה בְּסוֹד הַגְּבוּרוֹת נִשְׁרַשׁ שָׁם וְיִתְפַּשֵּׁט מִשָּׁם וְיִקָּרֵא הִתְפַּשְּׁטוּת חֲרוֹן אַף וּבְסוֹד \"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ\" (בְּרֵאשִׁית ח, כא) יַחְזֹר הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַהוּא אֶל מְקוֹרוֹ וְיֻמְתְּקוּ הַדִּינִים וְיִשְׁקֹט הֶחָרוֹן וְיִנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה, כָּךְ הָאָדָם בְּסוֹד תְּשׁוּבָתוֹ עוֹשֶׂה סוֹד זֶה. ",
+            "<b>התשובה טובה גם לרע:</b> שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁהַתְּשׁוּבָה טוֹבָה לְחֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּאָדָם, אֶלָּא גַּם לְחֵלֶק הָרַע שֶּׁבּוֹ, מִתְמַתֵּק כְּעֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת. תֵּדַע שֶׁהֲרֵי קַיִן רַע הָיָה וּמִנָּחָשׁ הָיָה וְנֶאֱמַר לוֹ (שם ד, ז) \"הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת\" אַל תַּחְשֹׁב מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מִצַּד הָרַע שֶּׁאֵין לְךָ תַּקָּנָה, זֶה שֶׁקֶר. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב וְתַשְׁרִישׁ עַצְמְךָ בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאִם תִּסְתַּלֵּק שָׁם בְּסוֹד הַטּוֹב הַמֻּשְׁרָשׁ שָׁם שֶׁכָּל מַר עֶלְיוֹן שָׁרְשׁוֹ מָתוֹק וְיָכוֹל לִכָּנֵס דֶּרֶךְ שָׁרְשׁוֹ וּלְהֵטִיב עַצְמוֹ, וְלָזֶה הַפְּעֻלּוֹת עַצְמָן מֵטִיב הָאָדָם וּזְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, כִּי הִנֵּה אֹתָם הַפְּעֻלּוֹת שֶׁעָשָׂה הָיוּ מְקַטְרְגוֹת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי מַכְנִיס וּמַשְׁרִישׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת לְמַעְלָה וְכָל אֹתָם הַמְּקַטְרְגִים אֵינָם מִתְבַּטְּלִים אֶלָּא מְטִיבִין עַצְמָן וּמִשְׁתָּרְשִׁים בִּקְדֻשָּׁה כְּעֵין הֲטָבַת קַיִן, וַהֲרֵי אִם קַיִן שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְנִתְקַן הִנֵּה זְדוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הוֹלִיד אֶת קַיִן - קִינָא דִמְסָאֲבוּתָא, הָיָה נֶחְשָׁב לוֹ זְכוּת, בְּסוֹד \"בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא\" (סַנְהֶדְרִין קד.). אָמְנָם לֹא רָצָה לָשׁוּב, וּלְכָךְ כָּל סִטְרָא דִשְׂמָאלָא נִמְשַׁךְ מִשָּׁם, וְכָל עֲנָפָיו עֲתִידִין לְהִתְמַתֵּק וְהֵם שָׁבִים וּמִתְמַתְּקִים, וְהַיְּנוּ מַמָּשׁ מִן הַטַּעַם שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, שֶׁהָאָדָם מַשְׁרִישׁ בְּעַצְמוֹ סוֹד הָרָע וּמְמַתְּקוֹ וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב. לְפִיכָךְ הָאָדָם מְטַהֵר יֵצֶר הָרַע וּמַכְנִיסוֹ אֶל הַטּוֹב וְהוּא מִשְׁתָּרֵשׁ בִּקְדֻשָּׁה לְמָעְלָה. ",
+            "וְזוֹ הִיא מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָאָדָם יִתְנַהֵג בָּהּ, צָרִיךְ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יְהַרְהֵר בָּהּ וַיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּצַד מַה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה: "
+        ],
+        [
+            "<b>כיצד ירגיל האדם עצמו במדת החסד: העקר - אהבת ה':</b> עִיקָר כְּנִיסַת הָאָדָם אֶל סוֹד הַחֶסֶד הוּא לֶאֱהֹב אֶת ה' תַּכְלִית אַהֲבָה שֶׁלֹּא יַנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ לְשׁוּם סִבָּה מִפְּנֵי שֶּׁאֵין דָּבָר נֶאֱהָב אֶצְלוֹ כְּלָל לְעֵרֶךְ אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָזֶה יְתַקֵּן תְּחִלָּה צָרְכֵי עֲבוֹדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ הַמּוֹתָר יִהְיֶה לִשְׁאָר הַצְּרָכִים, וְתִהְיֶה הָאַהֲבָה הַזֹּאת תְּקוּעָה בְּלִבּוֹ בֵּין יְקַבֵּל טוֹבוֹת מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין יְקַבֵּל יִסּוּרִין וְתוֹכָחוֹת יַחְשְּׁבֵם לְאַהֲבָה לוֹ כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ו): \"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב\", וּכְדִכְתִיב (דְּבָרִים ו, ה): \"וּבְכָל מְאֹדֶךָ\" וּפֵרְשׁוּ (בְּרָכוֹת נד.) \"בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה וְכוּ'\" כְּדֵי לִכְלֹל כָּל הַמִּדּוֹת בְּחֶסֶד וְנִמְצָא סוֹד הַנְהָגָתוֹ מֵהַמַּלְכוּת וְעִם הֱיוֹת שֶׁהִיא פוֹעֶלֶת דִּין הִיא קְשׁוּרָה בְּחֶסֶד, וְהַיְּנוּ מִדַּת נַחוּם אִישׁ גַם זוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר \"גַם זוֹ לְטוֹבָה\", רָצָה לְקָשְׁרָה תָּמִיד בְּצַד הַחֶסֶד הַנִּקְרָא טוֹב וְהָיָה אוֹמֵר גַּם זוֹ שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִיא בִּשְׂמֹאל קְשׁוּרָה בַּגְּבוּרָה אֵינוֹ אֶלָּא לְטוֹבָה הִיא קְשׁוּרָה בְּחֶסֶד וְהָיָה שָׂם דַּעְתּוֹ אֶל צַד הַטּוֹב בַּמִּדָּה הַהִיא וּמַסְתִּיר דִּינֶיהָ. וְזוֹ הִיא הַנְהָגָה גְּדוֹלָה לְהִקָּשֵׁר בְּחֶסֶד תָּמִיד. ",
+            "וּבַתִּקּוּנִים פֵּרְשׁוּ (בַּהַקְדָּמָה) \"אֵיזֶה חָסִיד הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ\". לְפִי שֶׁגְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בַּתַּחְתּוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בָּהּ הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן דֻּגְמָתוֹ, וְהוּא שֶׁגּוֹמֵל חֶסֶד עִם קוֹנוֹ. ",
+            "<b>מהחסד בבני אדם ילמד החסד עם קונו:</b> וְעַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת כַּמָּה הֵן מִדּוֹת גְּמִילוּת חֲסָדִים בִּבְנֵי אָדָם, וְכֻלָּם יַעֲשֶׂה עִם קוֹנוֹ לְמַעְלָה אִם יִרְצֶה לִקְנוֹת מִדַּת הַחֶסֶד, וְלָזֶה נֹאמַר כִּי מִדּוֹת גְּמִילוּת חֲסָדִים הֵם אֵלּוּ: ",
+            "רִאשׁוֹנָה - בְּלֵדַת הָאָדָם צָרִיךְ לִגְמֹל עִמּוֹ כָּל תִּקּוּן לִמְזוֹנוֹ. אִם כֵּן יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ עֵת לֵדַת הַבִּינָה - הַתִּפְאֶרֶת. וַיְהִי בְּהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ מִצַּד הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, יֵצֵא הַתִּפְאֶרֶת לְצַד הַגְּבוּרוֹת וְלֵדָתָהּ בְּקֹשִׁי, צָרִיךְ לְתַקֵּן שָׁם כָּל הָאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה לֵדַת הַתִּפְאֶרֶת לְצַד הַיְּמִין כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד בְּלִי מוּם כְּלָל כִּדְאָמְרִינַן \"וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵינוּ קָדוֹשׁ\" דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹצִיא הַתִּפְאֶרֶת מִשְׁפָּט לְצַד הָאוֹר שֶׁהוּא הַיָּמִין וְיִהְיֶה קָדוֹשׁ וְנִבְדָּל מִן הַגְּבוּרוֹת, וּבָזֶה נִכְלָל הֱיוֹתוֹ מְכַוֵּן בְּמַעֲשָׂיו לְקוֹשְׁרוֹ תָמִיד בַּחֶסֶד וּלְהוֹצִיא מִן הַבִּינָה בְּצַד הַחֶסֶד וְאָז יֵצֵא הַוָּלָד מְזֹּרָז וּמְלֻבָּן וְכִמְעַט בָּזֶה נִכְלָל כָּל אַזְהָרָה שֶׁבַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעוֹרְרוּ הַגְּבוּרוֹת תִּגְבֹּרֶת הַדִּינִים שָׁם וְיִהְיֶה קֹשִׁי בְּלֵדָתָהּ חַס וְשָׁלוֹם. ",
+            "שְׁנִיָּה - לָמוּל אֶת הַוָּלָד הַיְנוּ לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנֵי מִצְוֹתָיו. שֶׁכָּל אֵיזֶה צַד קְלִפָּה וְעָרְלָה הַמִטַפֶלֶת אֶל הַיְסוֹד יָמוּל אֹתָהּ וְיִרְדֹּף אַחַר כָּל אֹתָם הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה וְיַחְזִירֵם בִּתְשׁוּבָה, בְּאֹפֶן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ מָל אֶת עָרְלַת לְבָבָם גּוֹרֵם שֶׁיִּהְיֶה הַצַּדִּיק הָעֶלְיוֹן בְּלִי עָרְלָה וְיַעֲמֹד בְּחָזְקָה לְתַקֵּן כָּל הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים שָׁם עָרְלָה, וְלָזֶה פִּנְחָס כְּשֶׁמָּל עָרְלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זָכָה אֶל כְּהֻנָּה מִפְּנֵי שֶׁגָּמַל חֶסֶד עִם קוֹנוֹ בְּסוֹד הַמִּילָה שֶׁמָּל הַיְסוֹד מֵאוֹתָהּ עָרְלָה זָכָה אֶל הַחֶסֶד. וְכֵן מִזֶּה יִלְמֹד אֶל כָּל שְׁאָר מִדּוֹת הַחֶסֶד. ",
+            "שְׁלִישִׁית - לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְרַפְּאוֹתָם. כָּךְ יָדוּעַ שֶׁהַשְּׁכִינָה הִיא חוֹלַת אַהֲבָה מֵהַיִּחוּד כְּדִכְתִיב (שיר השירים ב, ה) וּרְפוּאָתָהּ בְּיַד הָאָדָם לְהָבִיא לָהּ סַמָּנִים יָפִים כְּדִכְתִיב (שָׁם) \"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים\" וּפֵרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (דַּף לט:) שֶׁסּוֹד אֲשִׁישׁוֹת הַיְנוּ כָּל הַדְּבָרִים הַנִּקְשָׁרִים בְּמַלְכוּת, בְּאֵשׁ י' חֶסֶד, וּבְאֵשׁ ה' גְּבוּרָה, בִּשְׁנֵי זְרוֹעוֹת וְשָׁם הִיא נִסְמֶכֶת עֲלֵיהֶם וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה זֶה סוֹמֵךְ הַחוֹלֶה בְּחָלְיוֹ. ",
+            "הַשֵּׁנִי, \"רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים\" פֵּרוּשׁ לְקָשְׁרָה בֵּין נֶצַח וְהוֹד שֶׁשָּׂם הִיא רְפִידָתָהּ בִּהְיוֹתָהּ חִוָּר וְסוּמָּק כַּתַּפּוּחִים הַלָּלוּ שֶׁגַּוָּנֵיהֶם מְזוּגִים מִצַּד הַחֶסֶד. וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וְלִזְכֹּר אֹתָהּ וּלְחַלּוֹת פָּנֶיהָ שֶּׁתְּקַבֵּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה מֵהַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ, וַתִּקְצַר נַפְשָׁהּ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל. כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחוֹלִים הַגַּשְׁמִיִּים, כָּךְ צָרִיךְ בְּחוֹלִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהִיא חוֹלָה כִּדְאָמְרָן. וְהוּא חוֹלֶה דְּנָע מֵאַתְרֵיהּ - עָלְמָא דְּאָתֵי בִּינָה, וְנָד אַבַּתְרָהּ בְּעָלְמָא דֵין כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ח): \"כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ\" שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה \"כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ\" , וּנְטִיר לָהּ וְאוֹמֵי דְּלָא יְתֵיב לְאַתְרֵיהּ עַד דְּיַחֲזִיר לָהּ לְאַתְרָהּ, הִנֵּה גַּם הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא לִרְצוֹנוֹ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּרְפוּאַת שְׁנֵיהֶם בְּיָדֵינוּ. וְרָאוּי לְבַקְּרָם וּלְהַזְמִין צָרְכֵיהֶם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ",
+            "רְבִיעִית - לָתֵת צְדָקָה לָעֲנִיִּים. וְדֻגְמָתָם יְסוֹד וּמַלְכוּת. וְהַצְּדָקָה הָרְאוּיָה אֲלֵיהֶם פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן י\"ח, דַּף ל\"ג.) לְקַיֵּם צ' אָמֵנִים ד' קְדֻשּׁוֹת ק' בְּרָכוֹת ה' חֻמְּשֵׁי תוֹרָה, בְּכָל יוֹם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ יַמְשִׁיךְ צְדָקָה מִתִּפְאֶרֶת לָעֲנִיִּים הַלָּלוּ וְיַזְמִין אֲלֵיהֶם \"לֶקֶט\" מֵהַסְּפִירוֹת כֻּלָּם, \"שִׁכְחָה\" מִסּוֹד הָעֹמֶר הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא בִּינָה \"וּפֵאָה\" מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת עַצְמָהּ שֶׁהִיא פֵּאָה לִשְׁאָר הַמִּדּוֹת, וּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט, י): \"לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם\" שֶׁאֲפִילוּ הַתִּפְאֶרֶת גֵּר לְמַטָּה בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ לָתֵת לוֹ מֵאֵלּוּ הַתִּקּוּנִים, וְכֵן מַעֲשֵׂר עָנִי לְהַעֲלוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר אֶל הַיְסוֹד הַנִּקְרָא עָנִי וְאִם יְקַשְּׁרֶנָהּ בַּתִּפְאֶרֶת יִתֵּן מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶל הַגֵּר. וְכַמָּה תִּקּוּנִים נִכְלָלִים בָּזֶה. ",
+            "חֲמִישִׁית - הַכְנָסַת אוֹרְחִים. הֵם הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד לָתֵת לָהֶם בֵּית מְנוּחָה שֶּׁיָּנוּחוּ בָהּ דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, כֵּיוָן שֶׁהֵם הוֹלְכֵי דְּרָכִים בְּסוֹד הַגְלוֹת לְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתָם צָרִיךְ לְהַכְנִיסָם שָׁם. וּלְפִי הַמִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר (וַיֵּרָא, ח\"א קטו:) שֶׁזֶּה הַמִּצְוָה מִתְקַיֶּמֶת בְּהוֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוֹ, שֶׁהֵם הַמִּתְגָּרְשִׁים מִבֵּיתֵיהֶם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹרְחִים עוֹסְקִים בְּצָרְכֵי הַמַּלְכוּת. וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה יִחוּד אֶל הַתִּפְאֶרֶת בַּמַּלְכוּת מִבְּחִינָה אַחֶרֶת וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לְתוֹרָתוֹ, גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יַעֲשֶׂה מְלוֹנוֹ בַּמַּלְכוּת. וְכֵן פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים (בַּהַקְדָּמָה) וְאֶל הָאוֹרְחִים צָרִיךְ לְהָכִין אֲכִילָה שְׁתִיָּה לְוָיָה, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד אֶל הַמַּלְכוּת וְלָתֵת לָהֶם שָׁם \"אֲכִילָה\" מֵעֵין \"בָּאתִי לְגַנִּי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי\" (שיר השירים ה, א) שֶׁהוּא שֶׁפַע רָאוּי לַהַנְהָגָה הַתַּחְתּוֹנָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִצַּד הַגְּבוּרָה הַמְּתוּקָה. וּ\"שְׁתִיָּה\" מֵעֵין \"שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי\" שֶׁהוּא שֶׁפַע פְּנִימִי מִן הַיַּיִן הַמְּשֻׁמָּר וּמִסּוֹד הֶחָלָב הַמִּתְמַתֵּק לְקַשֵּׁר הַתִּפְאֶרֶת וְהַמַּלְכוּת -יַעֲקֹב וְרָחֵל, וְהַגְּבוּרָה בְּנֶצַח אוֹ בְּהוֹד כִּי כֵן פֵּרְשׁוּ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (וַיִּקְרָא, דַּף ד.). וְהַ\"לְּוָיָה\" לְהָבִיא עַצְמוֹ וְנִשְׁמָתוֹ שָׁם עִמָּהֶם בִּדְיוֹקַן עֶלְיוֹן לְלַוּוֹתָם שָׁם. עוֹד לְהָבִיא שְׁאָר הַסְּפִירוֹת שָׁם עִמָּהֶם לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְוָיָה טוֹבָה. וְכַמָּה דְּבָרִים נִכְלָלִים בְּתִקּוּן זֶה. ",
+            "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, יִשְׁתַּדֵּל בְּצֹרֶךְ הֶדְיוֹט וִיכַוֵּן בִּרְמִיזָתוֹ וּמֻבְטָח הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בַּסּוֹדוֹת. וּמַה טוֹב לְהַזְכִּיר בְּפִיו רְמִיזַת כַּוָּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לְקַיֵּם \"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ\" (דברים ל, יד). ",
+            "שִׁשִּׁית - עֵסֶק הַחַי עִם הַמֵּת. וְדָבָר זֶה הֵיאַךְ יִתְיַחֵס לְמַעְלָה קָשֶׁה מְאֹד, כִּי הוּא סוֹד הַסְּפִירוֹת שֶׁהֵם מִתַּעֲלֻמוֹת וּמִסְתַּלְּקוֹת אֶל נַרְתִּיקָן לְמַעְלָה כַּמָּה צָרִיךְ לְתַקְּנָן לְהַרְחִיצָן מִכָּל חֶלְאַת עָוֹן וּלְהַלְבִּישָׁן לְבָנִים לִבּוּנֵי הַסְּפִירוֹת בְּאוֹר הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב, לְהִתְעַלּוֹת בְּסוֹד אֶחָד לְקָשְׁרָם לְמַעְלָה וְלָשֵׂאת אֹתָם עַל הַכָּתֵף סוֹד עִלּוּי הַסְּפִירוֹת אַחַת אֶל אֶחָת עַד שֶׁיִּתְעַלּוּ לְמַעְלָה מֵהַכָּתֵף שֶׁהוּא תְּחִלַּת חִבּוּר הַזְּרוֹעַ בַּגּוּף, וּלְמַעְלָה מִזֶּה הוּא סוֹד הַהֶעְלֵם שֶׁאֵין הַשָּׂגָה בוֹ. וִיכַוֵּן בְּסוֹד הַקְּבוּרָה לְפָסוּק (דְּבָרִים לד, ו): \"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי\" דִּמְתַּרְגְּמִינַן בִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, שֶׁהֵן נוֹבְעוֹת בַּכֶּתֶר בִּבְחִינוֹתָיו הַפֹּנוֹת לְמַטָּה לְרַחֵם בַּתַּחְתּוֹנִים, וּמִשָּׁם יַעֲלֶה הַנִּקְבָּר אֶל הָעֵדֶן הָעֶלְיוֹן חָכְמָה שֶׁבַּכֶּתֶר, וְצָרִיךְ הִתְיַשְּׁבוּת הַדַּעַת בָּזֶה מְאֹד. ",
+            "שְׁבִיעִית - הַכְנָסַת כַּלָּה לְחֻפָּה. וּבָזֶה נִכְלָלִים כָּל צָרְכֵי הַיִּחוּד שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַיִּחוּדִים הֵם סוֹד הַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה, וְעִקָּרָהּ בְּסוֹד הַתְּפִלָּה מִכַּמָּה מַדְרֵגוֹת זוֹ אַחַר זוֹ: קָרְבָּנוֹת, זְמִירוֹת, תְּפִילָה מְיֻשָּׁב שֶׁבָּהּ קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אַחַר כָּךְ תְּפִלָה מְעֻמָּד וּשְׁאָר תִּקּוּנִים הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, הַכֹּל גְּמִילוּת חֶסֶד אֶל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְפַקֵּחַ עַל צָרְכֵיהֶם, וְתִקּוּנֵי זִווּגָם. ",
+            "שְׁמִינִית - הֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. שֶׁהֵם הַתִּפְאֶרֶת וְהַיְסוֹד, לִפְעָמִים יִתְרַחֲקוּ זֶה מִזֶּה וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִימָם וּלְתַקְּנָם שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים וְנִקְשָׁרִים יַחַד בְּאַהֲבָה וְחִבָּה וְזֶה עַל יְדֵי כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁכַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הַיְסוֹד נֹטֶה אֶל הַשְּׂמֹאל וְהַתִּפְאֶרֶת אֶל הַיְּמִין, אָז הֵם נֶגְדִּיִּים זֶה לָזֶה עַד שֶׁהַיְּסוֹד יִטֶּה אֶל הַיָּמִין כָּמוֹהוּ, וְכַאֲשֶׁר חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ אֵיזֶה פְּגַם שֶׁל עָוֹן בָּעוֹלָם אָז יֵשׁ שִׂנְאָה וְנֶגְדִּיִּוּת בֵּין שְׁנֵיהֶם וְאֵין יִחוּד נִקְשָׁר בֵּין הַסְּפִירוֹת כְּלָל. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יִהְיֶה גַּם כֵּן בֵּין כָּל שְׁתֵּי סְפִירוֹת שֶׁהֵם יָמִין וּשְׂמֹאל, בֵּין הַחָכְמָה וְהַבִּינָה אוֹ בֵּין הַחֶסֶד וְהַגְּבוּרָה אוֹ בֵּין הַנֵּצַח וְהַהוֹד, צָרִיךְ לְהַכְנִיס שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהַיְּנוּ הֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכֵן בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ דְּהַיְנוּ הַיְסוֹד שָׁלוֹם בֵּין הַתִּפְאֶרֶת וּמַלְכוּת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדַּרְכֵי שָׁלוֹם, הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים לְמַעְלָה: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל אדם עצמו במדת הגבורה:</b> דַּע כִּי כָל פְּעֻלּוֹת הִתְעוֹרְרוּת יֵצֶר הָרַע הֵם מַמָּשׁ מְעוֹרְרוֹת הַגְּבוּרוֹת הַחֲזָקוֹת, לְכָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעַ יֵצֶר הָרַע שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר גְּבוּרָה. וְהַטַּעַם שֶׁהָאָדָם נוֹצָר בִּשְׁתֵּי יְצִירוֹת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, זֶה חֶסֶד וְזֶה גְבוּרָה, אָמְנָם פֵּרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף מט.) שֶׁיֵּצֶר טוֹב נִבְרָא לָאָדָם עַצְמוֹ לְצָרְכּוֹ, וְיֵצֶר הָרַע לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ. רְאֵה כַּמָּה מְתוּקִים דְּבָרָיו הֲרֵי הַתִּפְאֶרֶת בַּעַל הַחֶסֶד נוֹטֶה אֶל הַיְּמִין, וְכָל הַנְהָגוֹתָיו בַּיָּמִין - יֵצֶר טוֹב. וְהַנְּקֵבָה שְׂמָאלִית וְכָל הַנְהָגוֹתֶיהָ בַּגְּבוּרָה אִם כֵּן רָאוּי שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרַע לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי מְעוֹרֵר אָדָם הָעֶלְיוֹן בַּגְּבוּרָה וּמְאַבֵּד הָעוֹלָם. אִם כֵּן כָּל מִדּוֹת שֶׁיְּעוֹרֵר הָאָדָם לְעַצְמוֹ לְצַד הַגְּבוּרָה וְיֵצֶר הָרַע פּוֹגֵם הָאָדָם הָעֶלְיוֹן, וּמִכָּאן יִרְאֶה כַּמָּה מְגֻנֶּה הַכַּעַס וְכָל כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהוּא מַגְבִּיר הַגְּבוּרוֹת הַקָּשׁוֹת, אָמְנָם יֵצֶר הָרַע צָרִיךְ לִהְיוֹת קָשׁוּר וְאָסוּר לְבִלְתִּי יִתְעוֹרֵר לְשׁוּם פְּעֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם מִפְּעֻלּוֹת גּוּפוֹ לֹא לְחִמּוּד בִּיאָה וְלֹא לְחֶמְדַּת מָמוֹן וְלֹא לְצַד כַּעַס וְלֹא לְצַד כָּבוֹד כְּלָל. ",
+            "אָמְנָם לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ יְעוֹרֵר יִצְרוֹ בְּנַחַת לְצַד הַגְּבוּרוֹת הַמְּתוּקוֹת כְּגוֹן לְהַלְבִּישׁה, לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת, וְיֹאמַר הֲרֵי בָּזֶה שֶׁאֲנִי מַלְבִּישׁה אֲנִי מְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת בַּבִּינָה שֶׁהוּא גְּבוּרָה דְכָלִיל כּוּלְּהוּ גְּבוּרוֹת וְהֵן מִתְמַתְקוֹת בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיהָ. לְפִיכָךְ כָּל תִּקּוּנֵי הַבַּיִת הֵם תִּקּוּנֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְמַתֶּקֶת מִצַּד יֵצֶר הָרַע הַנִּבְרָא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ לֹא זוּלַת, לְפִיכָךְ לֹא יְכַוֵּן הָאָדָם בּוֹ שׁוּם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם אֶלָּא כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ מִתְנָאָה לְפָנָיו בְּדִירָה נָאָה יְכַוֵּן לְתִקּוּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהִיא מִתְתַּקֶּנֶת בִּגְבוּרוֹת הַשְּׁמָאלִיוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּשָּׁם הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד. וּמִצַּד זֶה יְעוֹרֵר הַיֵּצֶר הָרַע לְאַהֲבָתָהּ, וְאָז יְכַוֵּן אֶל הַשְּׂמֹאל הַמִּתְעוֹרֵר לְקָרְבָה בְּסוֹד \"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי\" (שִׁיר הַשִּׁירִים ח, ג) אֵינָהּ מִתְקַשֶּׁרֶת תְּחִלָּה אֶלָּא מִצַּד הַשְּׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ \"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי\" יְכַוֵּן לְמַתֵּק כָּל אֹתָם הַתִּקּוּנִים בְּיִצְרוֹ הַטּוֹב, וּלְתַקֵּן אֹתָהּ מַמָּשׁ לְשַמְּחָהּ בִּדְבַר מִצְוָה לֶשֶׁם הַיִּחוּד עֶלְיוֹן הֲרֵי הִמְתִּיק כָּל הַגְּבוּרוֹת וְתִקְּנָם בִּימִין, וְדֶרֶךְ זֶה יִהְיֶה לְכָל מִינֵי חֶמְדָּה הַבָּאִים מִצַּד יֵצֶר הָרַע יִהְיֶה עִקָּרָם לְתִקּוּנֵי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הוֹכִיחַ ה' לוֹ לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וְיַהֲפֹךְ כוּלָּם אַחַר כָּךְ לַעֲבוֹדַת ה', לְקָשְׁרָם בַּיָּמִין: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות התפארת:</b> אֵין סָפֵק שֶׁמִּדַּת הַתִּפְאֶרֶת הוּא הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה, אָמְנָם צָרִיךְ זְהִירוּת גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אָדָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹּא יִגְרֹם רָעָה גְּדוֹלָה, שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁהוּא מִתְגָּאֶה כָּךְ גּוֹרֵם שֶׁמִּדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהִיא הַתּוֹרָה תִּתְגָּאֶה וְתִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה גּוֹרֵם אֶל הַתִּפְאֶרֶת שֶׁתֵּרֵד וְתַשְׁפִּיל עַצְמָהּ לְהַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת. וַהֲרֵי לְמַטָּה מֵהַתִּפְאֶרֶת אַרְבַּע סְפִירוֹת וְלָהֶן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת: ",
+            "רִאשׁוֹנָה - הַמִּתְגָּאֶה עַל תַּלְמִידִים גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה וְיִתְעַלֶּה מֵעַל נֶצַח וָהוֹד שֶׁהֵם לִמֻּדֵי ה' תַּלְמִידֵי הַתִּפְאֶרֶת, וְהַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמְלַמְּדָהּ בְּאַהֲבָה, גַּם הַתִּפְאֶרֶת יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֶל תַּלְמִידָיו וְיַשְׁפִּיעֵם, לְפִיכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם נוֹחַ לְתַלְמִידָיו וִילַמְּדֵם כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת, וְהַתִּפְאֶרֶת בִּזְכוּתוֹ יַשְׁפִּיעַ בְּלִמּוּדֵי ה' כְּפִי בְּחִינָתָם הָרְאוּיָה אֲלֵיהֶם. ",
+            "שֵׁנִית - הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ עַל הֶעָנִי וּמְבַזֶּה אוֹתוֹ, כְּהַהוּא עוּבְדָּא דְּאֵלִיָהוּ שֶׁנִּדְמֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כְּעָנִי מְכֹעָר, נִבְזֶה וְנִמְאָס, לְהַכְשִׁילוֹ, שֶׁזָּחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו וְגִנָּה אֶת הֶעָנִי וְהוּא הוֹכִיחַ עַל פָּנָיו מוּמוֹ (תַּעֲנִית כ.), כִּי הַמִּתְגָּאֶה עַל הֶעָנִי גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה עַל הַיְסוֹד וְלֹא יַשְׁפִּיעַ בּוֹ, וְאִם תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ שֶׁל חָכָם מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו עִם הֶעָנִי אָז הַתִּפְאֶרֶת יַשְׁפִּיעַ בַּיְסוֹד. לְפִיכָךְ יֵחָשֵׁב הֶעָנִי מְאֹד אֵצֶל הֶחָכָם וִיקָרְבֵהוּ, וְכָךְ יֵחָשֵׁב לְמַעְלָה הַיְסוֹד אֵצֶל הַתִּפְאֶרֶת וְיִתְקַשֵּׁר בּוֹ. ",
+            "שְׁלִישִׁית - הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ עַל עַמָּא דְאַרְעָא שֶׁהוּא כְּלַל עַם ה', גּוֹרֵם שֶׁהַתִּפְאֶרֶת יִתְגָּאֶה מֵעַל הַמַּלְכוּת וְלֹא יַשְׁפִּיעַ בָּהּ אֶלָּא יִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת וְכָל עַם הַיִּשּׁוּב חֲשׁוּבִים לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְמַטָּה בְּסוֹד הָאָרֶץ וְחַס וְשָׁלוֹם אִם קוֹרֵא אֹתָם חֲמוֹרִים מוֹרִידָם אֶל הַקְּלִפּוֹת לְכָךְ לֹא יִזְכֶּה לְבֵן שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אוֹר תּוֹרָה כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (נְדָרִים פא.). אֵלֶּה יִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּנַחַת עַל פִּי דַרְכָּם, כְּעֵין הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לַמַּלְכוּת וּמַנְהִיגָה כְּפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּהּ, כִּי דַּעְתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה (שַׁבָּת לג:) וּבִכְלַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה עַל כָּל חֲלוּשֵׁי הַדַּעַת שֶׁהֵם בִּכְלַל עֲפַר הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי זֶה הַקַּדְמוֹנִים לֹא הָיוּ מִתְגָּאִים בַּתּוֹרָה כְּעוּבְדָּא דְּרַב הַמְנוּנָא בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף ז.) וּכְעוּבְדָּא דְּרַבִּי חַגַּאי (זֹהַר חֵלֶק א' דַּף קנח.) וּבַתִּקּוּנִים (סוֹף תִּקּוּן כ\"ו, דַּף ע\"ב, ב) הַהוּא סָבָא דְּבָעוּ לְנַשְּׁקָא לֵיהּ פָּרַח, שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לְהִתְגָּאוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה. ",
+            "עוֹד יִהְיֶה רָגִיל בִּהְיוֹתוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה לְכַוֵּן אֶל תִּקּוּנֵי שְׁכִינָה לְתַקְּנָהּ וּלְקַשְּׁטָהּ אֶל הַתִּפְאֶרֶת דְּהַיְנוּ הֲלָכָה אֶל הָאֱמֶת, וְזֶהוּ מַחְלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם דְּהַיְנוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה לָבֹא אֶל הַתִּפְאֶרֶת - שָׁמַיִם, לְהַסְכִּים הֲלָכָה עִמּוֹ. וְכָל מַחְלֹקֶת שֶׁיֵּצֵא מִן הַשּׁוּרָה הַזֹּאת יִבָּדֵל מִמֶּנּוּ כִּי לֹא יִרְצֶה הַתִּפְאֶרֶת לְהִתְאַחֵז בַּחוּץ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אִם הוּא לְקַנְטֵר סוֹפָהּ גֵּיהִנֹּם חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵין לְךָ מַחְלֹקֶת שֶׁלֹּא יִפְגֹּם הַתִּפְאֶרֶת אֶלָּא מַחְלֹקֶת הַתּוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁכָּל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם וְאַהֲבָה בְּסוֹפָהּ. ",
+            "וְהָאוֹכֵל הֲנָאוֹת מִדִּבְרֵי תוֹרָה פּוֹגֵם בַּמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁהִיא קֹדֶשׁ וּמוֹצִיאָהּ אֶל דִּבְרֵי חוֹל, וְכַאֲשֶׁר יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לַהֲנָאַת גָּבוֹהַּ אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. וְעִקָּר הַכֹּל הוּא לְצָרֵף דַּעְתּוֹ בְּמִבְחַן הַמַּחְשָׁבָה וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ מַשָּׂא וּמַתָּן אִם יִמָּצֵא שֵׁמֶץ עֶרְוַת דָּבָר יַחֲזֹר בּוֹ, וּלְעוֹלָם יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא שָׁם הַתִּפְאֶרֶת מִדַּת אֱמֶת: "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות נצח הוד יסוד: תקוני הנצח וההוד בכללות:</b> וְאוּלָם בְּתִקּוּנֵי הַנֵּצַח וְהַהוֹד, קְצָתָם מְשֻׁתָּפִים לִשְׁנֵיהֶם וּקְצָתָם מְיֻחָדִים כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ. ",
+            "וְהִנֵּה רִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לְסַיֵּעַ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וּלְהַחְזִיקָם אִם בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּמַעֲשֵׂהוּ לְהַזְמִין לָהֶם צָרְכֵי שִׁמּוּשׁ וְהַזְמָנַת מָזוֹן וַהֲפָקַת כָּל רְצוֹנָם שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַנּוֹת תַּלְמוּדָם שֶׁלֹּא יִתְרַפּוּ מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְכַבְּדָם וּלְהַלֵּל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בַּעֲבוֹדָה, וּלְהַזְמִין לָהֶם סְפָרִים צֹרֶךְ עִסְקָם וּבֵית מִדְרָשׁ, וְכָל כַּיּוֹצֵא, שֶׁהוּא חִזּוּק וְסַעַד לְעוֹסְקֵי הַתּוֹרָה. הַכֹּל תָּלוּי בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת הַלָּלוּ כָּל אֶחָד כְּפִי כֹחוֹ הַמְעַט הוּא אִם רָב. סוֹף דָּבָר כָּל מַה שֶׁיַּרְבֶּה בָּזֶה לְכַבֵּד הַתּוֹרָה וּלְהַחְזִיק בְּדִבּוּר בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ וּלְעוֹרֵר לֵב הַבְּרִיּוֹת אֶל הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בָהּ, הַכֹּל נֶאֱחַז וְנִשְׁרַשׁ בִּשְׁתֵּי סְפִירוֹת אֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִקְרָאִים מַחְזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ. ",
+            "עוֹד צָרִיךְ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁיִּלְמֹד מִכָּל אָדָם כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קיט, צט): \"מִכָּל מְלַמְּדֵי הִשְׂכַּלְתִּי\", כִּי אֵין הַתּוֹרָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֵצֶל רַב אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה תַּלְמִיד לַכֹּל זוֹכֶה לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל נֶצַח וָהוֹד לִמּוּדֵי ה' וְהַמַּשְׁפִּיעַ אֵלָיו תּוֹרָה הוּא בְּמַדְרֵגַת תִּפְאֶרֶת. וַהֲרֵי בִּהְיוֹתוֹ יֹשֵׁב וְלוֹמֵד זוֹכֶה אֶל הַתִּפְאֶרֶת שֶׁיַּשְׁפִּיעַ בְּנֶצַח וְהוֹד וְהוּא בְּמַדְרֵגָתָם מַמָּשׁ. ",
+            "<b>נצח והוד בפרטות:</b> וְהִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ לוֹמֵד מִקְרָא שֶׁהוּא מִן הַיָּמִין יֵשׁ לוֹ יַחַס פְּרָטִי אֶל הַנֵּצַח, וּבִהְיוֹתוֹ לוֹמֵד מִשְׁנָה שֶׁהִיא מִן הַשְּׂמֹאל יֵשׁ לוֹ יַחַס פְּרָטִי אֶל הַהוֹד, וְהַגְּמָרָא הַכְּלוּלָה בַּכֹּל שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה לְדִינֵי הַמִּשְׁנָה מִן הַכָּתוּב הֲרֵי זֶה תִּקּוּן לִשְׁנֵיהֶם יָחַד. ",
+            "<b>תקוני היסוד:</b> וְאוּלָם הַאֵיךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַיְסוֹד, צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵהַדִּבּוּר הַמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קֶרִי, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר נְבָלָה אֶלָּא אֲפִילוּ דִּבּוּר טָהוֹר הַמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר רָאוּי לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וַהֲכִי דָּיֵק לִישָּׁנָא דִּקְרָא (קֹהֶלֶת ה, ה): \"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ\" הִזְהִיר שֶׁלֹּא יִתֵּן פִּיו בְּדִבּוּר שֶׁמֵּבִיא לְהַחֲטִיא בְּשַׂר קֹדֶשׁ אוֹת בְּרִית - בְּקֶרִי. וּכְתִיב \"לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים\" וְגוֹ', וְאִם הוּא נִבְלוּת הַפֶּה, מַאי לַחֲטִיא, הֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ חֵטְא, אֶלָּא אֲפִילוּ שֶׁהַדִּבּוּר לֹא יִהְיֶה חֵטְא אֶלָּא דִּבּוּר טָהוֹר, אִם מֵבִיא לִידֵי הִרְהוּר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, וְלָזֶה אָמַר \"לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ לָמָּה יִקְצֹף\", יִרְצֶה אַחַר שֶׁמַּחְטִיא יִקְצֹף עַל אוֹתוֹ קוֹל אֲפִילוּ שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר, כִּי עַל יְדֵי פְּעֻלָּה רָעָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ, חָזַר הַקּוֹל וְהַדִּבּוּר רָע. כָּל כָּךְ צָרִיךְ זְהִירוּת לְאוֹת בְּרִית, שֶׁלֹּא לְהַרְהֵר וְלֹא יַשְׁחִית. ",
+            "וְעוֹד צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁהַיְּסוֹד הוּא אוֹת בְּרִית הַקֶּשֶׁת, וְהַקֶּשֶׁת אֵינָהּ דְּרוּכָה לְמַעְלָה אֶלָּא לְשַׁלַּח חִצִּים לְמִדַּת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא מַטָּרָה לַחֵץ, שׁוֹמֶרֶת הַטִּפָּה הַיּוֹרֶה כְּחֵץ לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי, וּכְשֵׁם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יִדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת הָעֶלְיוֹן אֶלָּא לְנֹכַח הַמַּטָּרָה הַנִּזְכֶּרֶת, כָּךְ הָאָדָם לֹא יִדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת וְלֹא יַקְשֶׁה עַצְמוֹ בְּשׁוּם צַד, אֶלָּא לְנֹכַח הַמַּטָּרָה הָרְאוּיָה, שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ בְּטָהֳרָתָהּ שֶׁהוּא עֵת הַזִּוּוּג וְלֹא יוֹתֵר מִזֶּה, יִפְגֹּם הַמִּדָּה הַזֹּאת חַס וְשָׁלוֹם וּמְאֹד מְאֹד צָרִיךְ זְהִירוּת, וְעִקַּר הַשְּׁמִירָה בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַהִרְהוּר. "
+        ],
+        [
+            "<b>היאך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות: להשפיל את עצמו:</b> רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּן שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָשִׂים עַצְמוֹ תָּמִיד כְּעָנִי וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ לִפְנֵי קוֹנוֹ כְּדַל שׁוֹאֵל וּמִתְחַנֵּן. וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר יַחְשֹׁב שֶּׁאֵין דָּבֵק עִמּוֹ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וְהוּא נֶעֱזָב צָרִיךְ לְרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא תָמִיד, שֶּׁאֵין לוֹ כָּל דָּבָר אֶלָּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֹכֵל, וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ וְיֵעָנִי עַצְמוֹ, וּמַה גַּם בְּעֵת תְּפִלּוֹתָיו שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה נִפְלָאָה, וּלְהֵפֶךְ מִזֶּה נֶאֱמַר (דְּבָרִים ח, יד): \"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ\" שֶׁהַשִּׁכְחָה הַחִצוֹנִית מְצוּיָה שָׁם. וְדָוִד הִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ הַרְבֵּה שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים כה, טז): \"כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי\", שֶׁהֲרֵי כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לְהֵעָזֵר לְעַצְמוֹ, מַה כֻלָּם אֵלָיו אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַה יֹּעִילוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁפָּט לִפְנֵי הַבּוֹרֵא אוֹ בְּעֵת סִלּוּק נִשְׁמָתוֹ, כְּלוּם יְלַוּוּהוּ אֶלָּא עַד קִבְרוֹ. מָה הֵם לוֹ בְּעֵת דִּינָיו מִפֶּתַח הַקֶּבֶר וְאֵילָךְ, לְפִיכָךְ יַשְׁפִּיל וִיתַקֵּן עַצְמוֹ בְּסוֹד הַמִּדָּה הַזֹּאת. ",
+            "<b>לצאת לגלות:</b> עוֹד שְׁנִיָּה פֵּרְשׁוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (וַיַּקְהֵל, קצ\"ח:) וְהִיא חֲשׁוּבָה מְאֹד, יִגְלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבָזֶה יֵעָשֶׂה מֶרְכָּבָה אֶל הַשְּׁכִינָה הַגּוֹלָה. וִידַמֶּה עַצְמוֹ הֲרֵי אֲנִי גָלִיתִי וַהֲרֵי כְּלֵי תַשְׁמִישַׁי עִמִּי, מַה יַעֲשֶׂה כְּבוֹד גָּבוֹהַּ שֶׁגָּלְתָה שְׁכִינָה וְכֵלֶיהָ אֵינָם עִמָּהּ, שֶׁחָסְרוּ בְּסִבַּת הַגָּלוּת. וְלָזֶה יְמַעֵט בְּכֵלָיו בְּכָל יְכָלְתּוֹ כְּדִכְתִיב (יִרְמִיָה מו, יט): \"כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ\" וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ בַּגּוֹלָה וְיִתְקַשֵּׁר בַּתּוֹרָה, וְאָז שְׁכִינָה עִמּוֹ, וַיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ גֵּרוּשִׁין וְיִתְגָּרֵשׁ מִבֵּית מְנֻחָתוֹ תָּמִיד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מִתְגָּרְשִׁים רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וּמַה גַּם אִם יְכַתֵּת רַגְלָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּלִי סוּס וָרֶכֶב, עָלָיו נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קמו, ה): \"שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו\", וּפֵרְשׁוּ בוֹ (שָׁם עַמּוּד א') לְשׁוֹן שֶׁבֶר שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר גּוּפוֹ לִכְבוֹד גָּבוֹהַּ. ",
+            "<b>ליראה את השם:</b> עוֹד מִמִּדַּת הַמַּלְכוּת מִדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, שַׁעַר הָעֲבוֹדָה כֻלָּהּ, וְהִיא לְיִרְאָה אֶת ה' הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְהִנֵּה הַיִּרְאָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד לִפָּגֵם וּלְהִכָּנֵס בָּהּ הַחִצוֹנִים שֶׁהֲרֵי אִם הוּא יָרֵא מִן הַיִּסּוּרִים אוֹ מִן הַמִּיתָה אוֹ מִגֵּיהִנֹּם, הֲרֵי זוֹ יִרְאַת הַחִצוֹנִים, שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ מִן הַחִצוֹנִים, אָמְנָם הַיִּרְאָה הָעִקָּרִית לְיִרְאָה אֶת ה'. וְהוּא שֶׁיַּחְשֹׁב בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: ",
+            "הָאֶחָד - לִהְיוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹצֵר הַכֹּל עַל כָּל נִמְצָא",
+            "וַהֲרֵי הָאָדָם יָרֵא מִן הָאֲרִי, מִן הַדֹּב, מִן הָאַנָּס, מִן הָאֵשׁ, מִן ה מַפֹּלֶת, וְאֵלּוּ הֵם שְׁלוּחִים קְטַנִּים, וְלָמֶה לֹא יִירָא מִן הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְיִהְיֶה פַּחֲדוֹ עַל פָּנָיו מִגְּדֻלָּתוֹ, וְיֹאמַר הֵיאַךְ יֶחֱטָא הָאָדָם הַנִּבְזֶה לְאָדוֹן רַב כָּזֶה וַהֲרֵי אִלּוּ הָיָה דֹּב יֹאכְלֵהוּ, וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל עֶלְבּוֹן, מִפְּנֵי זֶה לֹא יִירָא מִפַּחֲדוֹ וּגְדֻלָּתוֹ. ",
+            "הַשֵּׁנִי - כַּאֲשֶׁר יְדַמֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ תָּמִיד שֶׁהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ",
+            "וַהֲרֵי הָעֶבֶד יָרֵא מֵרַבּוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ לְפָנָיו, וְהָאָדָם תָּמִיד לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְעֵינוֹ פְקוּחָה עַל כָּל דְּרָכָיו, יִירָא וְיִפְחַד הֵיאַךְ יִרְאֶנוּ מְבַטֵּל מִצְוֹתָיו. ",
+            "הַשְּׁלִישִׁי - הֱיוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּשָׁמוֹת",
+            "וְכֻלָּן מֻשְׁרָשׁוֹת בִּסְפִירוֹתָיו, וְהַחוֹטֵא פּוֹגֵם הֵיכָלוֹ, וְלָמָּה לֹא יִירָא הֵיאַךְ יִהְיֶה הֵיכַל הַמֶּלֶךְ מְלֻכְלָךְ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. ",
+            "הָרְבִיעִי - יִרְאֶה שֶׁפְּגַם מַעֲשָׂיו הֵם דּוֹחִים שְׁכִינָה מִלְמַעְלָה",
+            "וְיִירָא הֵיאַךְ יִגְרֹם הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לְהַפְרִיד חֵשֶׁק הַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה, וְהַיִּרְאָה שֶׁהִיא כַיּוֹצֵא בָזֶה הִיא יִרְאָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם אֶל תִּקּוּן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְהוּא דָּבֵק בָּהּ. ",
+            "<b>לעשות שהשכינה תדבק בו על ידי ההתנהגות עם אשתו:</b> עוֹד זְהִירוּת הַרְבֵּה צָרִיךְ לִקַּח הָאָדָם לְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת שֶׁתִּהְיֶה שְׁכִינָה דְּבֵקָה עִמּוֹ וְלֹא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה הָאָדָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה פְּשִׁיטָא שֶּׁאֵין עִמּוֹ שְׁכִינָה כְּלָל כִּי עִקַּר שְׁכִינָה לָאָדָם מִצַּד הַנְּקֵבָה, וְהָאָדָם עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, נְקֵבָה תַּחְתּוֹנָה גַּשְׁמִית שֶׁהִיא נוֹטֶלֶת מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְהַשְּׁכִינָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו לְבָרְכוֹ בְּכֻלָּם שֶׁיִּתֵּן וְיַחְזֹר וְיִתֵּן לְאֵשֶׁת בְּרִיתוֹ כְּעִנְיַן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, אִימָּא עִילָּאָה לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ, וְאִימָּא תַּתָּאָה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כַּנּוֹדָע.וְלֹא תָבֹא אֵלָיו שְׁכִינָה אִם לֹא יְדֻמֶּה אֶל מְצִיאוּת הָעֶלְיוֹן. ",
+            "וְהִנֵּה לִפְעָמִים הָאָדָם פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ לְאַחַת מִשְּׁלֹשָׁה סִבּוֹת:",
+            "הָא' - לִהְיוֹתָהּ נִדָּה.",
+            "הַב' - שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבוֹדֵל מִמֶּנָּהּ כָּל יְמֵי הַחֹל.",
+            "הַג' - שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא.",
+            "וּבִזְמַנִּים אֵלּוּ הַשְּׁכִינָה דְּבֵקָה וּקְשׁוּרָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶעֱזָב וְנִפְרָד, אֶלָּא לְעוֹלָם אָדָם שָׁלֵם זָכָר וּנְקֵבָה, וַהֲרֵי שְׁכִינָה מִזְדַּוֶּגֶת לוֹ, צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִפָּרֵד שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְיִהְיֶה זָרִיז וְנִשְׂכַּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְלֶאֱחֹז בַּתּוֹרָה, שֶׁבְּסִבָּה זוֹ שְׁכִינָה שֶׁהִיא שְׁמִירַת הַדֶּרֶךְ, עוֹמֶדֶת לוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ זָהִיר מִן הַחֵטְא וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְכֵן בִּהְיוֹת אִשְׁתּוֹ נִדָּה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת לוֹ כְּשֶׁשּׁוֹמֵר הַנִּדָּה כָּרָאוּי. אַחַר כָּךְ בְּלֵיל טָהֳרָתָהּ אוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת אוֹ בְּבֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, כָּל אֶחָד מֵהֶן זְמַן בְּעִילַת מִצְוָה הוּא. וּשְׁכִינָה תָּמִיד נִפְתַּחַת לְמַעְלָה לְקַבֵּל נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, גַּם אִשְׁתּוֹ רָאוּי לִפְקֹד אֹתָהּ וּבָזֶה שְׁכִינָה תָמִיד עִמּוֹ, כֵּן פֵּרֵשׁ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף מ\"ט.). הַפְּקִידָה לְאִשְׁתּוֹ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹמָהּ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהִיא בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. אָמְנָם בִּזְמַן צָרַת הַצִּבּוּר שֶּׁאֵין הַשְּׁכִינָה בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אָסוּר. וְכֵן פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (תִּקּוּן ס\"ט). ",
+            "<b>לתקן המדות כלם ולקבל על מצות:</b> הָרוֹצֶה לְהִזְדַּוֵּג עִם בַּת הַמֶּלֶךְ וְשֶׁלֹּא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיְּקַשֵׁט עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי קִשּׁוּטִים וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים וְהֵם תִּקּוּנֵי הַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת כֻּלָּם. וְאַחַר שֶׁתִּקֵּן עַצְמוֹ בְּתִקּוּנֶיהָ יְכַוֵּן לְקַבְּלָהּ עָלָיו בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא עֹל מִצְוֹת בְּסוֹד כַּוָּנַת הַיִּחוּד תָּמִיד, וּמִיַּד הִיא נִשֵּׂאת לוֹ וְאֵינָהּ פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְזֶה בִּתְנַאי שֶׁיְּטַהֵר וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְאַחַר שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ יְכַוֵּן לְקַיֵּם לָהּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְאִשְׁתּוֹ: ",
+            "הָאַחַת - לְהַשְׁפִּיעַ לָהּ בְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁפַע מִן הַיָּמִין - מְזוֹנָהּ .",
+            "הַשְּׁנִיָּה - לְכַסּוֹת עָלֶיהָ מִצַּד הַגְּבוּרָה. שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהּ הַחִצוֹנִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַד יֵצֶר הָרַע בְּעֵסֶק מִצְוֹתָיו, כְּגוֹן לַהֲנָאַת הַגּוּף וּלְתִקְוַת הַכָּבוֹד הַמְּדֻמֶּה וְכַיּוֹצֵא, שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בְּאוֹתָהּ מִצְוָה וְהִיא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָ\"ה, אִם כֵּן צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָעֶרְוָה וּלְהַסְתִּירָהּ תָּמִיד שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהּ. כֵּיצַד, כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּלִי חֵלֶק לְיֵצֶר הָרָע. וְכֵן תְּפִלִּין וְצִיצִית הֵם מְגִנִּים גְּדוֹלִים בַּעֲדָהּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ הַחִצוֹנִים בָּהּ, וְיִהְיֶה רָגִיל בָּהֶם. ",
+            "הַשְּׁלִישִׁי - לְיַחֲדָהּ עִם הַתִּפְאֶרֶת בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, בִּקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה, וּכְשֶׁיִּקְבַּע עוֹנָה לְכָל דָּבָר, יְכַוֵּן שֶׁזֶּהוּ עוֹנַת הַשְּׁכִינָה בַּת מֶלֶךְ, וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּתִּקּוּנִים:"
+        ],
+        [
+            "<b>להתחבר עם הספירות לפי הזמן:</b> פֵּרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף יא.) עֵצָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ יִתְקַשֵּׁר הָאָדָם בִּקְדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה וְיִתְנַהֵג בָּהּ, וְלֹא יִפָּרֵד מִן הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת תָּדִיר, וְצָרִיךְ הָאָדָם בָּזֶה לְהִתְנַהֵג כְּפִי הַזְּמַן, רוֹצֶה לוֹמַר לָדַעַת אֵיזוֹ סְפִירָה שׁוֹלֶטֶת וּלְהִתְקַשֵּׁר בָּהּ וְלַעֲשׂוֹת הַתִּקּוּן הַמִּתְיַחֵס אֶל הַמִּדָּה הַשּׁוֹלֶטֶת. ",
+            "<b>בלילה יתקשר עם המלכות:</b> וְהִתְחִיל מֵהַלַּיְלָה עֵת שְׁכִיבַת הָאָדָם עַל מִטָּתוֹ, וַהֲרֵי הַשְּׁלִיטָה הִיא לַיְלָה מִדַּת הַמַּלְכוּת, וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן, הַשֵּׁנָה הִיא כְּעֵין מִיתָה וְאִילָנָא דְמוֹתָא שָׁלְטָא, מַה יַעֲשֶׂה, יְתַקֵּן וְיַקְדִּים לְהִתְקַשֵּׁר בְּסוֹד הַקְּדֻשָּׁה דְּהַיְנוּ סוֹד מִדַּת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת קְדֻשָּׁתָהּ, וְלָזֶה יֵלֵךְ עַל מִטָּתוֹ וִיקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה בכונת הַלֵּב. קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה יִטּוֹל יָדָיו מֵהַקְּלִפָּה הַשּׁוֹלֶטֶת עֲלֵיהֶם וְיַעֲבִיר רָעָה מִבְּשָׂרוֹ וִיבָרֵךְ, וִיתַקֵּן הַשְּׁכִינָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עָלֶיהָ (מִשְׁלֵי ו, כב): \"בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ\" מִן הַחִצוֹנִים \"וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ\" . וְתִתְקַשֵּׁר עִמּוֹ וְהוּא עִמָּהּ, וְיִתְעַלֶּה דְּיוֹקַן נִשְׁמָתוֹ בְגַן עֵדֶן עִם הַשְּׁכִינָה הַנִּכְנֶסֶת שָׁם עִם הַצַּדִּיקִים, וְהַתִּפְאֶרֶת יָבֹא שָׁם גַּם הוּא לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים וְעִמּוֹ בְּחֶבְרָתָם, שֶׁכֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ. הֲרֵי מַמָּשׁ נָסַע עִמָּהּ מֵהַמִּיתָה וְהַשֵּׁנָה אֶל סוֹד הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים וְנִקְשָׁר בְּסוֹד גַּן עֵדֶן וְהִתְחִיל לְהִתְנוֹצֵץ עָלָיו אוֹר הַתִּפְאֶרֶת הַמִּתְנוֹצֵץ בְּגַן עֵדֶן עַל הַצַּדִּיקִים, וְכֵן פֵּרֵשׁ בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה (דַּף קל:). ",
+            "<b>בשחר יתקשר עם מדות שלשת האבות הכלולים בתפארת:</b> הִשְׁכִּים וְעָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר, הִתְחִיל הוּא גַּם כֵּן לָבֹא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקָשַׁר עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת. בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר \"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא\" (תהלים ה, ח) וְכוּ', וְכוֹלֵל עַצְמוֹ בְּסוֹד הַתִּפְאֶרֶת אָדָם כָּלוּל חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת, וְנִכְנָס לִכְנֶסֶת מַלְכוּת. ",
+            "וּמְכַוֵּן בַּפָּסוּק בִּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת:",
+            "\"בְּרֹב חַסְדְּךָ\" - דָּא אַבְרָהָם, ",
+            "\"אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ\" - דָּא יִצְחָק, דְּמִסִּטְרֵיהּ הִשְׁתַּחֲוָיָה לִכְפֹּף קוֹמָתוֹ נֶגֶד מִדַּת הַדִּין לִהְיוֹת נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ, וְאָז הַשָּׁעָה נִדְחֵית מִפָּנָיו כִּי יֻמְשַׁךְ שֶׁפַע הָרַחֲמִים מִלְמַעְלָה עָלֶיהָ לְמַתְּקָהּ. ",
+            "\"בְּיִרְאָתֶךָ\" - דָּא יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ (בְּרֵאשִׁית כח, יז). ",
+            "וַהֲרֵי כָּלַל עַצְמוֹ בָהֶם בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, כִּי מַחֲשָׁבָה שֶׁזָּכַרְנוּ הִיא הַכַּוָּנָה, הַדִּבּוּר הוּא הַפָּסוּק, וְהַמַּעֲשֶׂה הַבִּיאָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִשְׁתַחֲוָיָתוֹ נֶגֶד הֵיכָלוֹ. ",
+            "<b>המדות שמתקשר בהם במשך היום:</b> קֹדֶם תְּפִילָה עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, פִּיו מְקוֹר נוֹבֵעַ תְּפִילָה וְיִחוּד יְסוֹד , מְקוֹר הַבְּאֵר נִפְתָּח בַּבְּאֵר שֶׁהוּא בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמְתַקֵּן שְׁכִינָה בְּכָל יְכֹלֶת כַּוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. יוֹצֵא מִשָּׁם, עוֹלֶה בְּסוֹד הַתּוֹרָה, וּמִתְקַשֵּׁר בָּהּ בְּסוֹד מִדַּת יוֹם, וּמִתְנַהֵג עִמָּהּ כָּל הַיוֹם עַד שְׁעַת הַמִּנְחָה, שֶׁמִּתְקַשֵּׁר בַּגְּבוּרָה. שֶׁהֲרֵי בַּבֹּקֶר נִקְשָׁר בַּחֶסֶד בִּתְפִלָּתוֹ, וּבַיּוֹם בַּתִּפְאֶרֶת בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, וּבָעֶרֶב בַּגְבוּרָה . וְכָל זֶה בְּמִדַּת יוֹם שֶׁהוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְיַחֵד בְּסוֹד הַגְּבוּרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּצַד הַחֶסֶד. ",
+            "וּבֵין זֶה לָזֶה קוֹשֵׁר הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁגּוֹמֵל חֶסֶד עִם הָעֲנִיָּה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר הִלֵּל הַזָּקֵן (וַיִּקְרָא רַבָּה לד, ג) \"יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ\" (מִשְׁלֵי יב, י), וְזוֹ תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ בִּסְעוּדָתוֹ לִגְמֹל חֶסֶד לְנֶפֶשׁ בְּהֵמָה וּלְקָשְׁרָה בְסוֹד הַמָּזוֹן. ",
+            "וְאַחַר שֶׁעָלָה לִשְׁעַת הַמִּנְחָה וְנִקְשָׁר בַּגְּבוּרָה, הִמְתִּין לָעֶרֶב וְיָרַד הַתִּפְאֶרֶת אֶל הַמַּלְכוּת, וַהֲרֵי הוּא עִמָּהּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה קוֹשֵׁר עַצְמוֹ בָהּ וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עִם הַכַּוָּנָה הַנִּזְכֶּרֶת לְמַעְלָה, וְקוֹשֵׁר עַצְמוֹ לְמַטָּה - תִּפְאֶרֶת בָּא לְבֵית מְלוֹנוֹ. ",
+            "יָצָא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יְיַחֵד עַצְמוֹ מַמָּשׁ בַּמַּלְכוּת לְבַד, בְּסוֹד קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְזֶהוּ תְּקוּפָתוֹ בַיּוֹם עִם תְּקוּפַת הַסְּפִירָה, וּלְעוֹלָם דָּבֵק בָּאוֹר הַשּׁוֹלֵט. ",
+            "עֵצָה זוֹ עִקָּרָהּ בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, וְהַשְּׁאָר מְקֻבָּץ מִמְּקוֹמוֹת רַבִּים מֵהַזֹּהַר. וְהִיא עֵצָה כּוֹלֶלֶת לְהִתְקַשֵּׁר הָאָדָם תָּמִיד בַּקְּדֻשָּׁה וְלֹא יֶחְסַר עִטּוּר הַשְּׁכִינָה מֵעַל רֹאשׁוֹ: ",
+            "תָּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לְאֵל יוֹדֵעַ כָּל נֶעְלָם, הַיוֹם יוֹם ד' י\"ב יָמִים לְמַרְחֶשְׁוָן, שְׁנַת \"יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה': "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet",
+            "http://www.ateret4u.com/online/f_01658.html#HtmpReportNum0000_L2"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תומר דבורה",
+    "categories": [
+        "Musar",
+        "Rishonim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file